gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית הש"ס גפ"ת · Tamtzis Hashas Gemura Tosfos — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

מוציא לאור: תמצית הש"ס גפ"ת · Tamtzis Hashas Gemura Tosfos

שבוע: האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

תמצית הש"ס גפ"ת · Tamtzis Hashas Gemura Tosfos — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

פתח את ה-PDF הורדה

‫גליון ‪ | 146‬חולין קכ"ו‪ .‬עד בכורות י"ד‪ | :‬תשרי ה'תשפ''ז‬ ‫עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו פרה ורבה אלא נוצר‬ ‫קכ"ו‪ .‬מתי הבית טמא כשיש באיסקופתו כלב מת‬ ‫מעצמו מהאדמה כאשפה המשרצת תולעים‪ ,‬מטמא אע"פ‬ ‫ובתוכו בשר המת‪ -‬כלב שאכל בשר מת‪ ,‬ומת הכלב‬ ‫אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש‪ ,‬שבתי בבית ד' כל ימי חיי לחזות‬ ‫שאינו פרה ורבה‪ ,‬דכתיב "בשרץ"‪ .‬לת"ק הנוגע בבשר (‪-‬‬ ‫(דאם הכלב חי אפילו אם הוא נכנס לבית הבית טהור‪ ,‬דטומאה‬ ‫בנועם ד' ולבקר בהיכלו (תהילים כז)‪ .‬אחד המקומות בהם אנו יכולים‬ ‫'לחזות בנועם השם' הוא ע"י לימוד התורה עליה נאמר (שם יט)‬ ‫חציו שכבר נוצר) טמא‪ ,‬והנוגע באדמה שכנגדו טהור‪ ,‬ולרבי‬ ‫בלועה אינה מטמאה)‪ ,‬והוא מוטל על איסקופת הבית‬ ‫"תורת ד' תמימה משיבת נפש‪ ...‬פקודי ד' ישרים משמחי לב‪...‬‬ ‫יהודה אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא‪ ,‬היכא‬ ‫וצווארו לפנים‪ ,‬לרבי מאיר אם יש בצווארו רוחב טפח‬ ‫הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים"‪ .‬אלא שבכדי‬ ‫שהשריץ על פני כולו ‪-‬שנעשה בשר מצד אחד מראשו עד רגליו‪,‬‬ ‫לחוש תחושות עמוקות ומענגות אלו‪ ,‬צריך לדעת במה המדובר‪,‬‬ ‫(דבפחות מזה אינו נחשב אהל)‪ ,‬הבית טמא אע"פ שאין שם חלל‬ ‫וכיצד מגיעים לכך‪.‬‬ ‫דהוא נחשב שרץ‪ ,‬וי"א שגם לת"ק טמא רק בהשריץ על פני‬ ‫טפח‪ ,‬מפני שהצד העליון מאהיל על הטומאה‪ ,‬וכיון שרחבו טפח‬ ‫ישנם הרבה דוגמאות לחיבור רגשי ושכלי ללימוד התורה‪ ,‬ועל ידם‬ ‫כולו‪.‬‬ ‫הטומאה עוברת לבית דרך פיו‪( ,‬וכתבו התוס' (ד"ה אם וד"ה אנן)‬ ‫האדם מגיע לדביקות אמיתית בקב"ה לחזות בנועם ד'‪ ,‬קוב"ה‬ ‫דר"מ לשיטתו דס"ל חוקקין להשלים)‪ .‬ורבי יוסי אמר שרק‬ ‫ואורייתא וישראל חד הוא‪ .‬ונביא כאן ‪ 7‬דוגמאות‪:‬‬ ‫קכ"ז‪ .‬מיני הצב הטמאים‪ -‬כתיב "והצב למינהו" והיינו‬ ‫אם הטומאה כנגד המשקוף ולפנים הבית טמא‪ ,‬והגמ'‬ ‫א' הנאה מגוף הלימוד‪ .‬לחזק בקרבנו את ההבנה שהתורה היא דבר‬ ‫ערוד (‪-‬הבא מצב ונחש וכדלהלן) ונפילים (‪-‬שרץ מין צב)‬ ‫מבארת שרבי יוסי מצריך גם שיהיה בצוואר חלל טפח‬ ‫מענין ומרתק‪ ,‬ולא ללמוד רק לשם קיום מצות תלמוד תורה‪ .‬כפי‬ ‫וסלמנדרא (‪-‬שרץ הנוצר מאש של עצי הדס ע"י כשפים‪ ,‬והסך‬ ‫שאנחנו לא חושבים שמצוות עונג שבת משמעותה היא לאכול‬ ‫ולא מספיק שהצוואר עצמו יהיה טפח‪ ,‬ובכהאי גוונא הבית‬ ‫מדמו אין האור שולט בו‪ ,‬וקים ליה לר"ע שהוא ממין הצב)‪ .‬ור"ע‬ ‫טמא אע"פ שהטומאה בחוץ‪ ,‬מפני שהטומאה נמשכת לבית דרך‬ ‫דברים לא טעימים‪ ,‬כך לימוד התורה עליו כתב האגלי טל ש'עיקר‬ ‫מצות תלמוד תורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו'‪ ,‬צריך להיות‬ ‫היה אומר על פסוק זה "מה רבו מעשיך ד' " שיש שחיות‬ ‫הצוואר‪ .‬ולרבי אלעזר אם הפה לכיוון פנים הבית טהור‬ ‫מתוך מתיקות ותענוג‪.‬‬ ‫דווקא בים ויש שדווקא ביבשה‪ ,‬ויש שחיות דווקא באש‬ ‫שאין דרך המאכל לצאת דרך הפה אלא דרך אחוריו‪ ,‬ואם הפה‬ ‫ב' ללמוד מתוך איכפתיות ולא באדישות‪ ,‬וכדברי הגמרא (קידושין ל‪):‬‬ ‫(‪-‬סלמנדרא)‪ ,‬ויש שדווקא באויר‪.‬‬ ‫'אפילו האב ובנו‪ ,‬הרב ותלמידו‪ ,‬שעוסקין בתורה בשער אחד‪ ,‬נעשים‬ ‫לכיוון חוץ הבית טמא‪ .‬ולרבי יהודה בן בתירא בכל‬ ‫אויבים זה את זה'‪ ,‬והיינו שכאשר החברותא חושב אחרת או שיש ספק‬ ‫גוונא הבית טמא – ופליג אכולהו‪ ,‬ואין נ"מ אם פיו לפנים או כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה‪ ,‬דכתיב "האזינו‬ ‫בהבנת הדברים‪ ,‬לא להיות אדיש ולחשוב מה נ"מ אם כך או כך‪ ,‬אלא‬ ‫לחוץ‪ ,‬אם הטומאה כנגד המשקוף ולפנים או לחוץ‪ ,‬ואם יש בצווארו כל יושבי חלד" ‪-‬יושבי הארץ שהוא מקום מיושב לחולדות‪.‬‬ ‫להיות אכפתי לדברים‪ ,‬וללחום מלחמתה של תורה‪ ,‬אם בצורה סוערת‬ ‫טפח או לא‪ ,‬ואף בפיו לפנים טמא אע"פ שאין סופו לצאת משם‪,‬‬ ‫כדברי הגמרא הנ"ל‪ ,‬או בצורה נעימה וכדברי הגמרא (סנהדרין כד‪ ).‬נועם‬ ‫דקסבר אף בדרך כניסתה היא מוציאה טומאתה‪ ,‬אי נמי פעמים ביברי שמהעיר נרש אינם שרצי הארץ (והאוכלם אינו לוקנ‬ ‫אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה‪ ,‬חובלים‬ ‫משום שרץ הארץ‪ .‬תוס' (ד"ה הני) בשם רש"י‪ .‬ולתוס' גורסים 'ביברי‬ ‫שהוא מקיא‪.‬‬ ‫אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה"‪ .‬ופירש רש"י‪,‬‬ ‫ונרש'‪ ,‬דגם ביברי הוא שם מקום)‪ ,‬וכל בני העיר יהיו בנדוי לפי‬ ‫מחבלים ‪ -‬בלשון עז וחימה מקשין זה לזה‪ ,‬ובני ארץ ישראל נוחים יחד‬ ‫קכ"ו‪ :‬שיטת ר"ש שמאהיל אינו בכלל נוגע‪ ,‬כדמצינו שכולם רשעים‪ ,‬ולא רצו לשמוע את דבר השם‪ ,‬והם גנבים‪.‬‬ ‫ומעיינים יחד ומתקן זה את דברי זה והשמועה יוצאה לאור‪.‬‬ ‫דס"ל שמלא תרווד רקב מטמא במשא ובאהל ואינו‬ ‫ג' אתגר‪ -‬לראות בנדון או בקושיא אתגר שיש לנו רצון לעמוד על‬ ‫רב הונא בר תורתא ראה נחש כרוך על הצב כל הזמן ונזקק‬ ‫מטמא במגע שאין נוגע בכולן‪ .‬עוד אמר רבי שמעון שעצם‬ ‫הדברים‪ ,‬כמו להבדיל אדם שאוהב לפתור תשבצים או חידות‪.‬‬ ‫לו ויצא מהם ערוד והיה נושך בני אדם וממיתם כדאמרינן (ברכות‬ ‫ד' סקרנות לפני הלימוד ובמהלך הלימוד‪ .‬הקב"ה הטביע באדם‬ ‫כשעורה מטמאה במגע ובמשא ולא באהל (‪-‬הלכה למשה ל"ג) בערוד דרבי חנינא בן דוסא‪ ,‬ואף שכל שאין תשמישם‬ ‫הרגשה של חסר בכדי שהוא ירצה לדאוג לצרכיו‪ ,‬כמו הרגשת הרעב‬ ‫מסיני‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה עצם) זה דאורייתא‪ ,‬ורק מה שהנזיר מגלח‬ ‫ועיבורם שוה (ששניהם משמשים פנים כנגד פנים כאדם או‬ ‫בכדי שידע שהוא צריך לאכול וירצה לאכול‪ ,‬הרגשת הצמא כדי שידע‬ ‫עליו זה הלכה)‪ ,‬וגולל (‪-‬דף הניתן על המת) ודופק (‪-‬דף הניתן‬ ‫שהוא צריך לשתות וירצה לשתות‪ ,‬והרגשת העייפות בכדי שידע‬ ‫שניהם פנים כנגד עורף כבהמה‪ ,‬וימי עיבורם שוה)‪ ,‬אין מתעברים‬ ‫בצידי המת) מטמאים במגע ובאהל ולא במשא נמי הלכה‪,‬‬ ‫שהוא צריך לישון וירצה לישון‪ ,‬והרגשת חסר נוספת הקיימת באדם‬ ‫ואין מניקים זה מזה‪ ,‬וימי עיבורו של נחש שבע שנים ואילו ועל‬ ‫אבל שאר טומאות הפורשות מן המת מטמאים בין במגע בין במשא‬ ‫היא הרגשת הסקרנות‪ ,‬לדעת דברים חדשים‪ ,‬וזו המשיכה לקרוא‬ ‫וכל מיני שרצים עיבורם ששה חודשים‪ ,‬היה זה נס לצורך‬ ‫בין באהל‪.‬‬ ‫עיתונים וכו'‪ ,‬ועל האדם לנתב צמאון זה לדברי תורה‪ ,‬ולגשת ללימוד‬ ‫פורענות ברשעים‪.‬‬ ‫מתוך תחושת חסר‪.‬‬ ‫טומאת שרצים‬ ‫ה' צער בקושיא או באי הבנה‪ .‬ידועים הסיפורים על גדולי ישראל שהיו‬ ‫תפוסים חזק בקושיא‪ ,‬ועלינו לחזק בקרבנו את התחושה הזו‪ ,‬וגם כאשר‬ ‫מה נחשב חיבור לטומאה‬ ‫ביצת השרץ שייך בה טומאה‪ ,‬דכתיב "הטמאים" לרבות‬ ‫אנו יודעים שהגמרא או הראשונים מתרצים את הקושיא‪ ,‬זה לא מונע‬ ‫מאיתנו את הרגשת הכאב והקושי כאשר אנו אוחזים בקושיא‪.‬‬ ‫אבר ובשר מדולדלים בבהמה ‪-‬שנתלש מבהמה‬ ‫קכ"ז‪:‬‬ ‫ביצת השרץ וקולית השרץ (‪-‬ה' יתירא נדרשת לכמה דרשות‪,‬‬ ‫ו' שמחה בתירוץ או בהבנה‪ .‬כהמשך לקושי בקושיא אנו יכולים ג"כ‬ ‫לאסור צירן ורוטבן (לעיל קי"ב)‪ ,‬ולעורותיהן כבשרם (קכ"ב‪ ,):‬ולביצת אבר והיינו בשר גידים ועצמות‪ ,‬או בשר לבדו‪ ,‬ועדיין הן מעורים בה‬ ‫להרגיש את השמחה בישוב הקושיא‪.‬‬ ‫השרץ)‪ ,‬אמנם דווקא ביצה המרוקמת מטמאה‪ ,‬דכתיב במקצת‪( ,‬אבר מן החי מטמא אדם וכלים כנבילה‪ ,‬ובשר מן החי שאינו‬ ‫ז' התפעלות מהחכמה שבדברים‪ .‬חכמת התורה היא חכמה עצומה‬ ‫"הטמאים לכם בכל השרץ" – מה שרץ שריקם אף ביצת אבר טהור‪ ,‬כדילפינן לקמן קכ"ח‪ ,):‬אם הם מעלים ארוכה אינם‬ ‫ונפלאה עד מאד‪ ,‬הרבה מעבר לשאר החכמות‪ ,‬וניתן וצריך להרגיש‬ ‫השרץ שריקמה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה יכול) דהא דפשיטא לן (לעיל מטמאים לא טומאת נבילה ולא טומאת אוכלין‪ ,‬ואם‬ ‫התפעלות מהיופי ומהעוצמה של חכמת התורה‪.‬‬ ‫ס"ד‪ ).‬שביצת השרץ שריקמה ואכלה לוקה משום "השרץ השורץ על אינם מעלים ארוכה והם מעורים כחוט השערה‪ ,‬מטמאים‬ ‫הדברים הנ"ל אף שההרגשה החזקה בדברים זה דרגות גבוהות‪ ,‬מ"מ‬ ‫הארץ"‪ ,‬היינו משום שזה פשיטא דאיקרי שרץ‪ ,‬אבל צב ועכבר לא‬ ‫טומאת אוכלים בעודם מחוברים אם חשב להאכילם לעכו"ם‪,‬‬ ‫בסיס של הדברים הוא דבר השוה לכל נפש‪ ,‬וכאשר האדם חווה מעט‬ ‫איקרי אי לאו קרא דהכא‪ .‬אי נמי מהכא קים לן התם שלוקה לענין‬ ‫והיינו שאם נטמאו משרץ מטמאים אחרים‪ ,‬אבל טומאת עצמם אין‬ ‫מהחוויות האלו הדבר מחבר אותו חזק יותר לתורה ובמשך הזמן הוא‬ ‫אכילה‪ .‬ואינה מטמאה אלא בניקבה כחוט השערה אע"פ‬ ‫בהם עד שיתלשו לגמרי‪ ,‬וצריכים הכשר לבוא פעם אחת במים‬ ‫חווה את הדברים בצורה חזקה יותר ויותר‪ ,‬עד כדי שהחוויות שלו‬ ‫בלימוד התורה ממלאים אותו בשמחה‪ ,‬והוא לא מרגיש צורך בשאר‬ ‫שלא נגע‪ ,‬דכתיב "הנוגע יטמא" דבעינן שיכול ליגע‪ ,‬ושומר לאחר שנדלדלו‪ ,‬ואז מקבלים טומאה לעולם‪( ,‬ואין לומר שסופם‬ ‫ההנאות שהעולם הזה מציע שהם נראות לו קטנות וקלושות לעומת‬ ‫מוציא טומאה‪ ,‬ואם יכניס שער ראשו וזקנו באותו נקב הרי נגע וטמא‪ ,‬לטמא טומאה חמורה‪ ,‬דאינו מטמא משום אבר מן החי עד שימות‪,‬‬ ‫העונג האמיתי של עמל התורה‪.‬‬ ‫שהשיער המחובר הרי הוא כבשר‪ ,‬בין שער טהור הנוגע בטומאה‪ ,‬בין ושמא ישחטנה ואין מיתה עושה ניפול)‪ ,‬ואינם מטמאים טומאת‬ ‫שער טמא שנגע בו הטהור טמא‪.‬‬ ‫אחד הדרכים להגיע לזה הוא ע"י הפסקות קצרות‪ ,‬בין נדון לדין‪ ,‬בין‬ ‫אבר מן החי שמטמא אדם וכלים כנבילה דכתיב לגבי שרצים‬ ‫שאלה לתשובה‪ ,‬לתת לעצמינו לחוות את הדברים ורק אח"כ להמשיך‬ ‫שאבר מן החי שלהם ג"כ מטמא "וכי יפול מנבלתם עליו" וכתיב‬ ‫טומאת עכבר‪-‬‬ ‫הלאה‪ ,‬לעשות ענין מכל דבר בפני עצמו‪ ,‬אפילו בתחילה בצורה חיצונית‪,‬‬ ‫"וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע"‪ ,‬חד לאבר מן החי בשרצים‪ ,‬וחד‬ ‫ובמשך הזמן נתחבר בס"ד לדברים בחיבור פנימי עמוק‪.‬‬ ‫עכבר היבשה מטמא אף אם ירד לים‪ ,‬דכתיב "השורץ"‬ ‫לאבר מן הבהמה‪ ,‬דאינו קרוי נבילה עד שיפול לגמרי‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫ולתוס' (ד"ה דרחמנא) לומדים מדכתיב "כי יפול מהם במותם"‬ ‫כל מקום ששורץ‪.‬‬ ‫עכבר שבים (‪-‬דג הדומה לעכבר ושמו עכבר) אינו מטמא‪,‬‬ ‫ואמרינן (לעיל ע"ד‪ ).‬שמיתה עושה ניפול‪ ,‬וממילא שמעינן דקודם‬ ‫מיתה אינה עושה ניפול‪.‬‬ ‫דכתיב "על הארץ" (וקמ"ל דלא אמרינן שכל ששמו‬ ‫עכבר יטמא)‪ ,‬והא דדרשינן מ"על הארץ" שספק טומאה ואם מתה הבהמה‪ ,‬הבשר המדולדל צריך הכשר‪ ,‬והאבר‬ ‫צפה (‪-‬שרץ מת שצף על המים‪ ,‬ויש ספק אם נגע)‪ ,‬טהור אף המדולדל לר"מ מטמא משום אבר מן החי‪ ,‬ואינו מטמא‬ ‫משום אבר של נבילה‪ ,‬ורבי שמעון מטהר‪.‬‬ ‫ברשות היחיד‪ ,‬תרי "על הארץ" כתיבי‪.‬‬ ‫ולרב אשי לכו"ע יש יד להכשר ובהמה נעשית יד לאבר‪ ,‬אי נמי אוחז‬ ‫הגמרא (קכ"ט‪ ).‬שואלת על רבי שמעון דממה נפשך אי‬ ‫בקטן ואין גדול עולה עימו הרי הוא כמוהו‪ ,‬ומיירי שניתז הדם על האבר‬ ‫מיתה עושה ניפול והרי נתנבל עימה יטמא משום אבר מן החי‪,‬‬ ‫כידוע ישנן כמה יוזמות של גמ''ח חברים המבוססים על הפקדות הורים‪,‬‬ ‫ולא נתקנח‪ ,‬ונחלקו אם השחיטה מכשרת כדס"ל לר"ש לעיל (ל"ו)‪,‬‬ ‫ואי אין מיתה עושה ניפול יטמא משום אבר מן הנבילה‪.‬‬ ‫כאשר המפקידים זכאים שילוו לבניהם בבא העת‪.‬‬ ‫וכיון שהשחיטה אינה מועילה לאבר להתירו באכילה אינה מכשרת‪,‬‬ ‫הגמרא מתרצת שר"ש קאי ארישא (שלא מתה)‪ ,‬ואמר רבי‬ ‫(ואע"פ שהיא מועילה לטהרו מידי נבילה‪ ,‬טעם הכשר שחיטה אינו אלא‬ ‫והדברים ידועים שאין בזה איסור ריבית משום הלויני ואלוך‪ ,‬וכן ל''ה כאומר‬ ‫יוחנן שטעמו של ר"ש הוא מדכתיב "אשר יאכל" דווקא‬ ‫לו הלויני ואלווה את בנך שגם זה אסור‪ ,‬שכן כאן הוי כאומר המפקיד הלווה‬ ‫בגלל שהשחיטה מתירה באכילה)‪ ,‬או שהדם מכשיר והרי הוכשר‪.‬‬ ‫אוכל שיכולים להאכילו לאחרים ‪-‬לעכו"ם נחשב אוכל לענין‬ ‫את בני כדי שאלווה לבנך‪ ,‬דכיון שאין כל יחס של הלוואה בין המבטיחים‬ ‫אין שייך בזה כל איסור‪ ,‬דלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלווה למלוה‪.‬‬ ‫טומאת אוכלין בפירות יבשים‪-‬‬ ‫טומאת אוכלין‪ ,‬ואבר מן החי אסור אף לעכו"ם‪.‬‬ ‫רבי זירא (קכ"ט‪ ):‬שואל אולי טעמו של ר"ש לטהר הוא כיון‬ ‫אלא שעדיין צריך זהירות בזה‪ ,‬שהרי החברים נדרשים להפקיד כספים‬ ‫לשמואל תאנים שצמקו באיביהן מטמאים טומאת אוכלין‪,‬‬ ‫בגמ''ח בכדי שיהיו זכאים שהגמ''ח ילווה לילדיהם‪ ,‬נמצא א''כ שהגמ''ח‬ ‫והתולש מהם בשבת חייב חטאת אם לא יבשו עוקציהם‪ ,‬דלענין‬ ‫שהוא מעורה בבעלי חיים שאין טומאה נוהגת בהם‪ ,‬וכדמצינו‬ ‫אומר הלויני ואלווה את בנך‪ ,‬וזה ודאי אסור שהרי הגמ''ח מהנה את מלוהו‬ ‫שבת הם נחשבים מחוברים‪ .‬וכן מבואר מדתני במתני' שאברים‬ ‫שרבי יהודה מטהר יחור של תאנה שנתלש והוא מעורה‬ ‫ע''י הלוואה לבנו של המלוה‪.‬‬ ‫המדולדלים אין בהם דין אבר מן החי דמחוברים הם‪ ,‬ואפ"ה הם‬ ‫בקליפה‪ ,‬כיון שהוא מעורה‪( ,‬וחכמים אומרים שרק אם אינו‬ ‫והנה שמענו בשם כמה ממורי ההוראה שהציעו לפתור בעיה זו בכך‬ ‫נחשבים כתלושים לענין שהם מטמאים טומאת אוכלין‪.‬‬ ‫יכול לחיות הוא טהור)‪ .‬ואמר רבי אסי שהילפותא הנ"ל היא‬ ‫שקובעים שכספי ההפקדות אינם במעמד הלוואה בגמ''ח אלא פקדון‬ ‫הטעם של ר"ש למה דם הבהמה אינו מכשיר (כדלהלן)‪,‬‬ ‫בגמ''ח‪ ,‬ושייכים למפקידים כך שההלוואות הניתנות מכספים אלו לא‬ ‫בברייתא איתא שירקות שצמקו באיביהן כגון כרוב או‬ ‫ניתנות מהגמ''ח אלא מהמפקידים‪ ,‬והגמ''ח אינו אלא מתווך ומתפעל את‬ ‫והגמ' דוחה ששם רבה ורבי יוחנן ביארו באופנים אחרים‪.‬‬ ‫ההלוואות ופרעונן‪ ,‬ונמצא שהגמ''ח אומר לכל חבר תלווה לבנים של‬ ‫דלעת שכשהם יבשים הם כעץ בעלמא ואינם ראויים לאכילה‪ ,‬אינם‬ ‫מטמאים טומאת אוכלין שהרי אינם אוכל‪ ,‬ואם קצצם ע"מ‬ ‫ולכן מבארת הגמ' שר"ש חולק וסובר שאם מתה הבהמה‬ ‫אחרים דרכי ואני אדאג שאחרים ילוו לבנך‪ .‬והגמ''ח מודיע מראש שאינו‬ ‫הבשר טהור אף אם הוכשר ע"י מים‪ ,‬דכתיב "אשר יאכל"‬ ‫אחראי כלל על הכספים אלא בפשיעה‪ ,‬והוא ע''פ המבואר ברמ''א ריש סי'‬ ‫לייבשם מטמאים טומאת אוכלים‪ ,‬אבל אם ייבשם אינן‬ ‫קעו דכל שגם אחריות גניבה ואבידה על הנותן אין זו ההלוואה אלא‬ ‫מטמאים טומאת אוכלין‪ ,‬דעץ בעלמא הם‪.‬‬ ‫דבעינן שיכולים להאכילו לאחרים‪.‬‬ ‫הפקדה‪ ,‬ומקורו בתה''ד סי' שב‪.‬‬ ‫ואם נשחטה הבהמה שאין השחיטה מתירה את המדולדל לא הגמרא אומרת שאין לדייק מהברייתא כשמואל שדווקא‬ ‫ואף שהגר''א פליג ואוסר אף בלא אחריות כלל‪ ,‬והכי ס''ל למחבר קעז ו‪,‬‬ ‫היינו רק עד כמה שיש למקבל הנאה מהכספים המולווים אצלו אבל אם‬ ‫לישראל ולא לבני נח‪ ,‬לר"מ דם הבהמה מכשיר‪ ,‬ולר"ש אינו כרוב ודלעת שייבשם אינם מטמאים כיון דלאו בני אכילה‬ ‫אין לו כל הנאה גם הגר''א מודה בזה כמבואר ברמ''א ריש סי' קעז ובגר''א‬ ‫נינהו‪ ,‬אבל שאר פירות מטמאים‪ ,‬אע"פ שייבשם בלא‬ ‫מכשיר‪.‬‬ ‫שם [אם כי שם שהריבית אינה קצובה מותר גם באחריות מקבל וכאן דוקא שקצובה‬ ‫עוקציהם‪ ,‬די"ל שייבשם הם ועוקציהם שאף לענין שבת הם‬ ‫ו' שיטות בביאור מחלוקתם‪:‬‬ ‫באחריות נותן‪ ,‬מ''מ דון מינה ואוקי באתרה דדוקא כשיש הנאה]‪.‬‬ ‫נחשבים תלושים‪ ,‬וקמ"ל שאף בקצצם לחים ע"מ לייבשם‬ ‫הן אמנם היו שטענו שהגמ''ח נהנה משהות הכספים אצלו שבכך ניתנת לו‬ ‫לרבה שניהם סוברים שיש יד להכשר‪ ,‬ונחלקו אם בהמה כולה‬ ‫שליטה על סידור ההלוואות למי שהבטיח לו‪ ,‬מ'''מ אי משום הא לא איריא‪,‬‬ ‫מטמאים אע"פ שאינם עומדים למאכל‪.‬‬ ‫נעשית יד לאבר אחד להכשירו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ומר) שרבה יכול‬ ‫דאף דכ' הגר''א (קסח סק''ס) דבעי' שלא יהיה לו הנאה כלל וכלל מסתברא‬ ‫לסבור שלר"ש שחיטה מכשרת ולא דם‪ ,‬וה"ק אין בהמה נעשית יד לאבר ענף שנתלש מהאילן‪ ,‬פירותיו כתלושים לכל דבריהם אפי'‬ ‫שלא אסר הגר''א אלא הנאה המהווה שימוש בכספים כגון להתלמד או‬ ‫כשהם לחים‪.‬‬ ‫הא אם נעשית יד לאבר היה מוכשר משחיטת בהמה אע"פ שהוא אסור‬ ‫להתנאות בהם (וכמש''כ עצי לבונה קעז על הש''ך סק''ד) אבל כאן מטרת‬ ‫באכילה מדרבנן‪ ,‬וכן סוברים כל האמוראים דלהלן‪ ,‬מלבד ר' אחא דאמר‬ ‫הגמ''ח היא ההלוואות לחברים ואין לגמ''ח שימוש בהם בהיותם אצלו‪,‬‬ ‫בנתקנח הדם בין סימן לסימן קמיפלגי‪ ,‬שלדבריו הדם מכשיר‪ ,‬וצ"ל דרב‬ ‫אלא בהוצאתם בשם המפקידים‪ ,‬ואף שיש הנאה משהות הכספים בגמ''ח‬ ‫יד לטומאה בשני חצאים שרק אחד ראוי‬ ‫אחא לא שמיע ליה ברייתא דלעיל (ל"ו‪ ).‬דשמעינן מיניה דלר"ש שחיטה‬ ‫מפני השליטה הניתנת בזה לגמ''ח לתפעל את ההלוואות כאמור‪ ,‬מ''מ‬ ‫לקבל טומאה‬ ‫הנאה כזו שאיננה הנאת שימוש י''ל דאין טעם שמחמתה ייחשבו הכספים‬ ‫מכשרת ולא דם‪ ,‬ואילו שאר האמוראים ידעו ברייתא זו‪( .‬ורבה‬ ‫בבעלות הגמ''ח‪ ,‬ומודה בה הגר''א‪ .‬וכן מוכח להדיא מהתרומות המובא‬ ‫קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב שהיא כתלושה‬ ‫מסתפק (קכ"ח‪ ).‬לר"מ דס"ל בהמה נעשית יד לאבר בשחיטה לענין קכ"ח‪.‬‬ ‫בב"י קסח ובש''ך שם סקס''ט ולא פליג הגר''א‪.‬‬ ‫הכשר‪ ,‬האם בהמה בחייה היא יד לאבר שהוכשר במים לאחר‬ ‫ברם על אף שהדברים נכונים לכשעצמם להלכה ולמעשה‪ ,‬מ''מ לא מובן‬ ‫ומקבלת טומאה כשאר אוכלין‪ ,‬ואם היתה טמאה היא נשארת בטומאתה‪,‬‬ ‫דלדולו‪ ,‬שהאבר מקבל טומאה‪ ,‬האם כשנגעה טומאה בבהמה היא‬ ‫כלל כיצד אפשר להעמיד היתר זה במציאות של ימינו אשר בד''כ אין‬ ‫מעבירה את הטומאה לאבר מדין יד אע"פ שהבהמה לא מקבלת טומאה‪ ,‬וגדלה ויצאה נופה מחוץ לעציץ ונוטה על הארץ ויונק מריח הארץ‬ ‫הכספים מופקדים בכספת הגמ''ח דנימא שאינם של הגמ''ח אלא של‬ ‫כמו שעצם שעליה בשר מעבירה טומאה לבשר אע"פ שעצם בלי בשר דרך האויר והוי כמחובר‪ ,‬לת"ק כולה טהורה מפני שהיא חוזרת ויונקת‬ ‫המפקידים‪ ,‬אלא הכספים מופקדים בחשבון הבנק של הגמ''ח‪ ,‬והבנק הלא‬ ‫לא מקבלת טומאה‪ ,‬או לא דכיון דבעלי חיים לא מקבלים טומאה‪ ,‬הם מהנוף הנוטה מחוץ לעציץ‪( ,‬ואף שאילן שבארץ ונופו נוטה לחוץ לארץ‬ ‫מוציאם לצורך עצמו‪ ,‬באופן שחברי הגמ''ח מפקידים בבנק לזכות הגמ''ח‪,‬‬ ‫לא נעשים יד‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה בהמה) שהרי כל יד לא מקבלת טומאה בתר עיקרו אזלינן (גיטין כ"ב‪ ,).‬התם מרובה יניקתו במקום העיקר‪ ,‬אבל‬ ‫וזה מחייב את הבנק לגמ''ח ובזה הגמ''ח מחוייב למפקידים בהמתנת זמן‪,‬‬ ‫ומ"מ היא מעבירה טומאה‪ ,‬ותירצו דשאר ידות אינם מקבלות טומאה בעציץ אין יניקת השורשים בעיקרו מרובה‪ ,‬וממילא אין הנוף יונק מן‬ ‫א''כ על כרחך אינה אלא הלוואה דלא שייכא שמירה על ממון שאינו בעין‪.‬‬ ‫משום שאינם אוכל‪ ,‬אבל בעלי חיים אף אם הם אוכל כגון פן פקועה יש העציץ‪ .‬תוד"ה קישות)‪ .‬ולר"ש הקישות שבפנים טמאה ומה‬ ‫ואף שאינה ממש הלוואה שהרי לא ניתנו הכספים לגמ''ח‪ ,‬מ''מ הגמ''ח‬ ‫שיצא לחוץ טהור‪( .‬ואף שבעציץ נקוב אמרינן (שבת צ"ה‪ ):‬דלר"ש‬ ‫מ"ד (לעיל ע"ה‪ ).‬שאינם מקבלים טומאה)‪.‬‬ ‫חייב מדין ערב שלוף דוץ‪ ,‬שהרי הוא כלווה‪ ,‬ואף דאי''ש כלפי גמ''ח הא‬ ‫הוי כמחובר לענין הכשר זרעים‪ ,‬ומסתמא הוא הדין לענין טומאה‪ ,‬התם‬ ‫דאמרו בב''ב קעג‪ :‬בההיא הנאה דקסמיך עליה‪ ,‬מ''מ בסוגיא שם מבו' שלא‬ ‫לאביי אין טעמם משום יד‪ ,‬דלכו"ע אין בהמה נעשית יד לאבר אחד‪,‬‬ ‫הוצרכו לכך אלא בערב שאינו קבלן דלא חשיב כאילו קיבל אבל ערב שלוף‬ ‫ע"י הנקב הכל נחשב מחובר‪ ,‬אבל הכא מה שבפנים לא נחשב מחובר ע"י‬ ‫מה שיוצא לחוץ‪ .‬תוד"ה אלא)‪ .‬ואביי מסתפק אם לר"ש הקישות‬ ‫אבל‬ ‫אלא נחלקו אם כשאוחז בקטן ואין הגדול עולה עמו‬ ‫דוץ ודאי חשיב כאילו קיבל [אמנם עי' רע''ק ב''מ ע‪ :‬דמצדד דאינו אלא מדרבנן‪,‬‬ ‫לדבר‬ ‫כשאוחז בגדול הקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו והכל נחשב‬ ‫ואכמ''ל]‪ .‬וביותר שבכאן הבנק חייב לגמ''ח מכח הפקדת החבר‪ ,‬א''כ הפסד‬ ‫שבחוץ נעשית יד לקישות שבפנים להביא לה טומאה‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫החבר משתרש לגמ''ח‪.‬‬ ‫אחד‪ ,‬וכן סובר רבי יוחנן‪ ,‬וכדמצינו שרבי יוחנן הקשה איך‬ ‫המשתחוה לחצי דלעת‪ ,‬אסורה בהנאה משום עבודה זרה‪ ,‬ולר"ש‬ ‫יתכן שלר"מ אם אוחז בקטן ואין הגדול עולה עימו הרי הוא‬ ‫אמנם אכתי יוכל הגמ''ח לקבוע שההלוואות הניתנות הם בשם המפקידים‪,‬‬ ‫איסורי הנאה אין מטמאים טומאת אוכלין דבעינן אוכל שאתה יכול להאכילו‬ ‫היינו שבמתן ההלוואות הגמ''ח פורע למפקידים [לכאו' מדין עבד כנעני‪ ,‬מיהו‬ ‫כמוהו‪ ,‬והרי ר"מ אמר שאוכל תרומה שנפרס ומעורה‬ ‫יל''ד טובא אי שייך דין ע''כ בגמ''ח‪ ,‬ועכ''פ למאן דתלי דין ע''כ בשליחות ודאי אי''ש‬ ‫לאחרים‪ .‬ואף שעבודה זרה מטמאה כשרץ‪ ,‬ולר"ע כנדה‪ ,‬היינו מדרבנן‪ .‬ורבי‬ ‫כן בגמ''ח‪ ,‬א''כ איך נפרעו המפקידים‪ .‬י''ל שהגמ''ח מוציא את הכספים בהוראת‬ ‫במקצת‪ ,‬אינו מעביר טומאה (באותה רמת טומאה‪ ,‬ולטומאה‬ ‫ירמיה מסתפק אם המחצית האסורה נעשית יד לחברתה‬ ‫פחותה שלישי אינו עושה רביעי בתרומה‪ ,‬ודין זה נאמר לגבי טבול יום)‬ ‫המפקיד על דעת שבזה יפטרנו המפקיד מחובו‪ ,‬ומדין ערב מחוייב המפקיד לפטור‬ ‫שאם נגעה בשרץ היא מעבירה טומאה דאורייתא לחצי שראוי לקבל טומאה‬ ‫את הגמ''ח כמסוכם‪ ,‬והלווה חייב למפקיד מדין משתרשי ליה‪ ,‬שהפסד המפקיד את‬ ‫אם אוחז בקטן ואין הגדול עולה עימו‪ ,‬בין בטבול יום בין‬ ‫חוב הגמ''ח אליו השתרש אצל הלווה]‪ ,‬מ''מ עד שהכספים יוצאים להלוואות‬ ‫לעשותו ראשון כאילו נגע אותו חצי עצמו בטומאה‪( ,‬ושניה פשיטא שלא‬ ‫בשאר טומאות (לרבי)‪ ,‬דמה שנחשב נגיעה בשאר טומאות נחשב נעשית‪ ,‬שהרי החצי הראשון לא נטמא)‪ .‬לישנא אחרינא הספק הוא לענין‬ ‫הם בגדר הלוואה לגמ''ח‪ ,‬ובתמורה לכך הגמ''ח מתחייב שילווה את‬ ‫הכספים שלו לבני מפקידים [אמנם בכך יפרע למפקידים ע''י דין ערב והם‬ ‫נגיעה גם בטבול יום‪ ,‬ואמר רבי יוחנן שצריך להחליף את השיטות טומאת עבודה זרה‪ ,‬דזו שנעשית עבודה זרה הרי היא כשרץ‪ ,‬והספק הוא‬ ‫ייחשבו מלווים משום משתרשי ליה כאמור] והתחייבות זו הינה גם בגין הזמן‬ ‫באוכל שנפרס‪ .‬רבינו תם (תוד"ה רבי מאיר) גורס ר"מ אומר אם אוחז בגדול אם חציה השני הוא יד והנוגע בו כנוגע בעבודה זרה‪ ,‬או שאינו נעשה יד‬ ‫שהכספים ברשות הגמ''ח‪ ,‬שהרי גם אם הגמ''ח לא ישתמש בהם כלל‬ ‫וקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו‪ ,‬רבי יהודה אומר אם אוחז בקטן וגדול עולה וטהור‪ ,‬וכגון שלא הוכשרה דאין עליה תורת אוכל לקבל טומאה מחברתה‪,‬‬ ‫להלוואה מ''מ מחוייב להלוות לבני המפקידים מפני עצם זה שביצעו את‬ ‫אי נמי הוכשרה ונעשית ראשון והנוגע בה הוי שני‪ ,‬האם נעשה האוכל יד‬ ‫עמו הרי הוא כמוהו‪ .‬ולפ"ז קשה מה הקשה רבי יוחנן ר"מ אדר"מ‪.‬‬ ‫דרישתו להפקיד בגמ''ח‪ .‬והוי אגר נטר‪ ,‬דנטירה זו היא המאפשרת שליטת‬ ‫לאוכל אחר או לא‪( .‬והתוס' (ד"ה הרי) סוברים כפירושו הראשון של רש"י‪,‬‬ ‫לרבא (קכ"ח‪ ).‬לכו"ע בהמה נעשית יד לאבר‪ ,‬ונחלקו אם יש יד‬ ‫הגמ''ח על הכספים [והחילוק בין הנאת שליטה להנאת שימוש לא מהני אלא אם‬ ‫דלענין יד מוכח בכל הסוגיא שאוכל נעשה יד לאוכל)‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫בכך נוכל להגדיר שהכספים לא מולווים וכאמור זה אין שייך כשמופקדים דרך הבנק]‪,‬‬ ‫להכשר כמו שיש יד לטומאה או לא‪.‬‬ ‫ואף שתצוייר קבלת אותה התועלת לגמ''ח ע''י הפקדה אצל שליש במקום‬ ‫לרב פפא לכו"ע יש יד לטומאה ולהכשר‪ ,‬אלא ששחטה קודם שחישב קכ"ח‪ :‬יחור תאנה שנתלש רובו והקליפה עדיין‬ ‫הלוואה לגמ''ח ומוכח שהגמ''ח לא משלם על היות הכסף בגמ''ח אף‬ ‫להאכילה לעכו"ם‪ ,‬ונחלקו אם יש הכשר לפני שחשב עליו מחוברת‪ ,‬רבי יהודה מטהר את הפירות דאכתי מחובר הוא‪( ,‬והא‬ ‫שהמפקיד דורש תמורה לזמן שכספו לא אצלו‪ ,‬מ''מ כל שבפועל הגמ''ח‬ ‫לאכילה‪ ,‬וכדאיתא בברייתא שר"ע אמר שחֵלב שחוטה דאיתא לעיל (קכ"ז‪ ):‬שתאנים שצמקו באיביהן מטמאים טומאת אוכלין‪,‬‬ ‫לווה והמפקיד דורש תמורה לכך לכאו' פשוט דבגדר ר''ק היא‪ ,‬וצע"ג‪.‬‬ ‫אתיא דלא כרבי יהודה‪ ,‬אי נמי צמקו לא הוי אפילו כמעורה‪ .‬תוד"ה רבי‬ ‫אם כנים הדברים הרי שאין מוצא אלא אם כספי המפקידים יופקדו על‬ ‫בכפרים שאין דרך לאוכלו שם (מפני שהעם מועט ויש להם הרבה בשר‪,‬‬ ‫שמם בחשבון נאמנות ולא בחשבון הגמ''ח‪ ,‬כך שהגמ''ח איננו מחוייב‬ ‫משא"כ בכרכים שהעם מרובה אוכלים אותו ע"י הדחק‪ ,‬אי נמי בני הכפרים יהודה)‪ .‬ולחכמים זה תלוי אם הענף יכול לחיות ע"י החיבור‬ ‫למפקידים את כספי הפקדתם אלא הבנק הוא החייב להם‪ .‬אכן אם יסוכם‬ ‫עניים הם ולכן אין דרכם לאוכלו‪ ,‬משא"כ בני הכרכים שהם עשירים)‪ ,‬צריך דאז הוי מחובר וטהור‪ ,‬או לא ואז הוי תלוש וטמא‪ .‬ורב פפא מסתפק‬ ‫שהגמ''ח ינכה מערך התמורה למפקיד את כל הזמן שכספו אינו מולווה‬ ‫מחשבה ואין צריך הכשר‪ ,‬שכבר הוכשר בשחיטה אע"פ אם ענף שיכול לחיות נעשה יד לענף שאינו יכול לחיות‬ ‫לאחרים שפיר דמי‪ ,‬דכה''ג ודאי אינו אגר נטר‪.‬‬ ‫שנתלש מענף זה והקליפה עדיין מחוברת ואינו יכול לחיות והוי תלוש‪,‬‬ ‫והראשון יכול לחיות‪ ,‬האם זה שיכול לחיות נעשה יד לתלוש והוא מעביר‬ ‫שההכשר קדם למחשבה‪ ,‬ואמר לו רבי יהודה לימדתנו רבינו‬ ‫טומאה לתלוש‪ .‬אי נמי אם יחור זה אינו יכול לחיות‪ ,‬האם האילן נעשה יד‬ ‫שעולשין שליקטן והדיחן לבהמה‪ ,‬ונמלך עליהם לאדם‪,‬‬ ‫להביא טומאה לפירות שביחור‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫צריכים הכשר שני מפני שקדם הכשר למחשבה‪ ,‬וחזר בו ר"ע‪.‬‬ ‫אבן שבין ב' בתים שנולד בה נגע‪ ,‬חולץ את כולה בסוף‬ ‫לרב אחא בריה דרב איקא מיירי שנתקנח הדם בין סימן‬ ‫השבוע של ההסגר‪ ,‬כדכתיב "וחלצו את האבנים"‪ ,‬ואין די לחלוץ חציה‬ ‫לסימן‪ ,‬ונחלקו אם זה דם שחיטה כיון שישנה לשחיטה‬ ‫דכתיב "אבן" כמות שהיא בין גדולה בין קטנה‪ ,‬ואם הוחלט הבית ובא‬ ‫מתחילה ועד סוף‪ ,‬או שזה דם מכה כיון שאינה לשחיטה‬ ‫לנותצו‪ ,‬נותץ רק את החצי המנוגע‪ ,‬דכתיב "ונתץ את הבית" ולא‬ ‫אלא לבסוף‪.‬‬ ‫שני בתים‪ .‬ורבי זירא מסתפק אם החצי שאינו מנוגע נעשה אביי אומר שטומאת כל הנ"ל אינה דאורייתא‪ ,‬דאל"כ מצינו (דאם ילדו לפני הפדיון וולדם אסור)‪ ,‬וחלבן מותרים לאחר פדיונם‪,‬‬ ‫יד לחצי המנוגע לטמא באהל את בית חבירו‪ ,‬דאבן המנוגעת מטמאה אוכל שמטמא טומאה חמורה ואנן אמרינן מה זרעים שאין סופם והשוחטם בחוץ פטור‪ ,‬ואין עושים תמורה אפילו קודם פדיונם‪,‬‬ ‫לטמא טומאה חמורה וכו'‪( .‬והקשו התוס' (ד"ה טומאתה) שאם כופת ואם מתו יפדו אע"פ שאינם ראוים אלא לכלבים ואין פודין את‬ ‫באהל דכתיב "והבא אל הבית"‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫שאור אין טומאתה מדאורייתא‪ ,‬אין מותר להניחה בביתו בפסח)‪ .‬הקדשים להאכילן לכלבים דכתיב "ואכלת" ולא לכלביך‪ ,‬דין זה נאמר‬ ‫והגמרא דוחה דשאני התם שהם משמשים כמעשה עץ בקדם הקדשם למומם ולא בקדושת דמים‪ ,‬ועוד אשמועינן דלא בעינן‬ ‫טומאת אבר ובשר מן החי‬ ‫העמדה והערכה‪ ,‬וקסבר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה‪,‬‬ ‫ובטלו מתורת אוכל‪.‬‬ ‫דכתיב בפדיון קדשים שנסתאבו לאחר כך "והעמיד את הבהמה"‪ ,‬וכיון‬ ‫אבר מן החי מטמא דכתיב "וכי ימות מן הבהמה"‪( ,‬ואף‬ ‫אבר או בשר המדולדלים באדם טהורים ד"כי דמתה אי אפשר להעמידה‪ ,‬חוץ מבכור ומעשר בהמה שאע"פ שקדם‬ ‫דילפינן מזה שטריפה ששחטה אינה מטמאה‪ ,‬הוה מצי קכ"ט‪:‬‬ ‫ימות" כתיב‪ ,‬ואם האדם מת‪ ,‬הבשר המדולדל טהור דמיתה עושה מום קבוע להקדש חלה עליהם קדושה גמורה והם נאכלים לכהן‪ ,‬אלא‬ ‫למיכתב "מבהמה")‪.‬‬ ‫ניפול‪ ,‬ובשר הפורש מן החי טהור כרבי יהושע ור' נחוניא דלהלן‪ ,‬והאבר שאין ראויים ליקרב‪.‬‬ ‫בשר מן החי אינו מטמא‪ ,‬לרבי יוסי הגלילי המקור הוא‬ ‫אבל קדשים שקדם הקדשם למומם‪ ,‬או שהיה מום עובר‬ ‫מטמא משום אבר מן החי שמטמא במגע ובמשא ובאהל‪ ,‬ואינו‬ ‫מדכתיב "וכי ימות מן הבהמה" – כמיתה שאינה עושה‬ ‫לפני ההקדש דכמאן דליתיה דמי ואחרי ההקדש נולד בהם מום‬ ‫מטמא משום אבר מן המת‪ .‬ונ"מ בכזית בשר או עצם‬ ‫חליפין ‪-‬חוזרת לקדמותה‪ ,‬ובשר אם יתלוש אותו יעלה בשר אחר‬ ‫קבוע‪ ,‬ונפדו‪ ,‬פטורים מבכורה ומתנות דכתיב בהו "כצבי וכאיל"‪,‬‬ ‫כשעורה שפרשו‪ ,‬שר"א מטמא בכזית בשר הפורש מאבר‬ ‫ואסורים בגיזה ועבודה וולדם אם נתעברו לפני פדיונם אפילו אם‬ ‫תחתיו‪ .‬ור"ע לומד דין זה מ"בהמה" דבעינן שיהיה בו גידים‬ ‫מן החי‪ ,‬ורבי נחוניא בן הקנה ורבי יהושע מטהרים‪ ,‬ובעצם‬ ‫ילדו לאחר פדיונם וחלבם אסור לאחר פדיונם‪ ,‬דכתיב בפסולי‬ ‫כשעורה הפורש מאבר מן החי‪ ,‬רבי נחוניא מטמא‪ ,‬ור"א ורבי‬ ‫ועצמות כבהמה‪ ,‬ונ"מ שלר"ע אף כליות וניב שפתיים אין‬ ‫בהם טומאת אבר מן החי‪ ,‬אף שאינם עושים חליפין‪,‬‬ ‫יהושע מטהרים‪ ,‬ובטעמי התנאים איתא בעדויות (ו' ג') שרבי אליעזר המוקדשין לאחר פדיונם "תזבח" ולא גיזה‪" ,‬ואכלת" ולא לכלביך‪" ,‬בשר"‬ ‫מרבה טומאת בשר מטומאת עצמות‪ ,‬שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים ולא חלב‪ ,‬והשוחטם בחוץ קודם פדיונם חייב אע"פ שאינם ראויים‬ ‫ולריה"ג יש בהם טומאת אבר מן החי כשהם שלימים (תוד"ה‬ ‫כוליא)‪ .‬ולרבי בעינן בשר גידים ועצמות‪ ,‬ונ"מ שלרבי ארכובה משא"כ בעצמות‪ ,‬ור' נחוניא מרבה טומאת עצמות מטומאת בשר שהבשר לפתח אהל מועד כיון שהם בעלי מומין‪ ,‬והגמרא (שם ט"ז‪ ).‬מעמידה‬ ‫הנמכרת עם הראש שאין בה בה בשר כלל אלא גידים ועצמות‪ ,‬אינה הפורש מן החי טהור ואבר הפורש ממנו והוא כברייתו טמא‪ ,‬ור' יהושע במום בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו‪ ,‬ועושים‬ ‫מטמאה באבר מן החי כיון שאין בה בשר‪ ,‬אבל לר"ע הרי זה אבר‪ ,‬מטהר בשניהם אף ששניהם טמאים במת‪ ,‬דשאני מת שיש בו רובע ורוב תמורה קודם פדיונם‪ ,‬ואם מתו מעצמם יקברו או משום דבעינן‬ ‫ולריה"ג הרי אינה עושה חליפין‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה בין) שלריב"א ורקב‪ ,‬דרובע הקב עצמות מת טמאים באהל ורוב בניינו או רוב מניינו מטמא העמדה והערכה‪ ,‬או משום דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים‪.‬‬ ‫ומלא תרווד רקב מטמא באהל‪ ,‬משא"כ חי שאין בו רובע ורוב ורקב‪.‬‬ ‫בארכובה ארכובה מטמאה באבר מן החי לכו"ע אע"פ שאין עליה בשר‪ ,‬איתא במתני' שר"ש מטהר‪ .‬י"מ שר"ש סובר שאף אבר חולין פטורים מחזה ושוק‪ ,‬ואין ללמוד ק"ו מקדשים שהרי‬ ‫דכיון שבנראה כך לא גרעה משאר אברים‪ ,‬והגירסא בגמרא היא 'איכא‬ ‫חולין חייבים בזרוע לחיים וקיבה משא"כ קדשים דכתיב בחזה‬ ‫שאינו מדולדל אינו מטמא משום אבר מן המת אא"כ יש בו‬ ‫בינייהו בשר'‪ ,‬והיינו בשאר אברים שהיה עליהם בשר והוסר‪.‬‬ ‫כזית בשר שאז הוא מטמא משום בשר‪ ,‬וכן סובר ר"א‪( ,‬ולרבי ושוק "אותם" ולא מתנות‪ .‬שהרי חזה ושוק טעונים תנופה "לפני‬ ‫ד' "‪ ,‬וא"א להכניסם משום דקמעייל חולין לעזרה בדבר שאין‬ ‫מן‬ ‫הפורש‬ ‫וכן נחלקו רבי יוסי הגלילי ור"ע ורבי לענין בשר‬ ‫השרצים שאבר מן החי נוהג בהם‪ ,‬שרבי יוסי הגלילי דורש יהושע יש טומאה באבר מן המת‪ ,‬שהרי אם אדם חי שהוא‬ ‫בו צורך גבוה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אי) שהאיסור להכניס חולין לעזרה הוא‬ ‫מ"במותם" שיהא כמיתה שאינה עושה חליפין‪ ,‬ור"ע דורש טהור אבר הפורש ממנו טמא‪ ,‬כ"ש מת שהוא טמא שאבר רק כשעושה כעין עבודה‪ ,‬כהנפת חזה ושוק‪ ,‬או הבאת לחם חולין לצורך‬ ‫הפורש ממנו יהיה טמא‪ ,‬וכמו שאם כתוב במגילת תענית תודה‪ ,‬אבל בלאו הכי מותר כדמצינו (מנחות כ"א‪ ):‬שמותר לאכול קרבנות‬ ‫מ"שרץ" שיהא בו גידים ועצמות‪ ,‬ורבי דורש מ"שרץ" שיהא‬ ‫שאין להספיד בפסח קטן כ"ש שאין להספיד בפסח גדול)‪ .‬בעזרה עם תבלין של חולין‪.‬‬ ‫בו בשר גידים ועצמות‪ ,‬ונ"מ כנ"ל‪ ,‬וקמ"ל שבין שרץ‬ ‫עוד יש לפרש שנחלקו בכזית בשר ובעצם כשעורה‪ ,‬דת"ק‬ ‫האם יש במתנות כהונה חיוב ממון‬ ‫שמטמא בכעדשה‪ ,‬ובין בהמה שמטמאה במשא‪ ,‬אינם‬ ‫סובר כרבי יהושע דמטהר לקמן בין בבשר הפורש‪ ,‬בין בעצם הפורש מן‬ ‫החי‪ ,‬דהא ס"ל כרבי יהושע דמטמא באבר מן המת‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬ ‫מטמאים מחיים ‪-‬בבשר מן החי‪.‬‬ ‫ק"ל‪ :‬רב חסדא אומר שהמזיק מתנות כהונה שהשליכם לאור‬ ‫בשר הפורש מאבר מן החי אינו מטמא שהרי אפילו בשר‬ ‫או לים לפני שנתנם לכהן או שאכלם פטור‪ ,‬דכתיב "וזה יהיה‬ ‫הפורש מן החי אינו מטמא אא"כ הוי אבר עם הגידים והעצמות‪ ,‬אבל‬ ‫משפט הכהנים" זה משמע בעודם קיימות ולא אחרים‪ ,‬או משום‬ ‫בשר הפורש מאבר מן הנבילה מטמא דהא איכא כזית נבילה‪.‬‬ ‫דהוי ממון שאין לו תובעים שאם יתבענו בדין יאמר שהוא נותן לכהן‬ ‫הזרוע והלחיים‬ ‫אחר‪( .‬ונ"מ בין התירוצים‪ ,‬דלל"ק אינו חייב אפילו בדיני שמים‪ ,‬ולל"ב בדיני‬ ‫החותך כזית בשר מאבר מן החי (בתוספתא לא‬ ‫קכ"ט‪.‬‬ ‫שמים חייב‪ .‬תוד"ה ואב"א)‪ .‬והלכה כרב חסדא‪( .‬קל"א‪.):‬‬ ‫גורסים כזית‪ ,‬וכגון דאיכא כביצה)‪ ,‬ואח"כ חשב עליו להאכילו לעובד‬ ‫איתא בברייתא "וזה יהיה משפט הכהנים" מלמד שהמתנות‬ ‫מתי חייבים בזרוע לחיים וקיבה‬ ‫כוכבים‪ ,‬טהור‪ ,‬שהרי בשר הפורש מאבר מן החי טהור‪ ,‬ולא נגעה בו‬ ‫דין‪ .‬הגמרא מבארת שלרב חסדא אין הכונה שאפשר‬ ‫כאשר שוחטים בהמת חולין צריכים לתת לכהן זרוע לחיים וקיבה‪,‬‬ ‫טומאה אחרי שחישב עליו‪ .‬אבל אם חשב לאוכלו ואח"כ חתכו‪,‬‬ ‫כדכתיב "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם‬ ‫להוציאם בדיינים‪( ,‬ואין לומר דמיירי בבאו ליד כהן וזכה בהם‬ ‫בברייתא איתא שטמא כיון שהוא קיבל טומאה מהאבר השלם‪ .‬רבי‬ ‫שור אם שה‪ ,‬ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה"‪ ,‬ומתנות אלו (שהם‬ ‫ואח"כ גזלם ממנו דהוי כגוזל גלימתו‪ ,‬דזה פשיטא)‪ ,‬אלא הכונה‬ ‫מכ"ד מתנות כהונה‪ ,‬ונקראים 'מתנות' בסתמא) הם חולין גמורים‬ ‫זירא ורבי אסי שאלו הרי טומאת בית הסתרים אינה‬ ‫שהדיינים אומרים שיתן לחבר ולא לעם הארץ‪ ,‬דכתיב‬ ‫(כמעשר ראשון ומעשר עני‪ ,‬ולא כתרומה ומעשר שני)‪ .‬ופרק זה‬ ‫מטמאה‪ .‬וענה רבי אבא בר ממל שהברייתא כר"מ דס"ל‬ ‫"ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת (‪-‬חלק כהונה) לכהנים‬ ‫(ק"ל‪ – .‬קל"ד‪ ):‬עוסק בדיני מתנות אלו‪.‬‬ ‫(לעיל ע"ב) שטומאת בית הסתרים מטמאה‪ .‬ושאל רבי אסי‬ ‫וללוים למען יחזקו בתורת ד' "‪( ,‬אמנם אם אין כהן חבר‪ ,‬או שאינו‬ ‫ק"ל‪ .‬זרוע לחיים וקיבה נוהגים בארץ ובחוצה לארץ‪ ,‬בפני‬ ‫שהרי גם לר"מ טומאה שצריכה הכשר אינה מטמאה בבית‬ ‫רוצה לקבל‪ ,‬יתן לעם הארץ ולא ימתין עד שיזדמן לו חבר‪ .‬תוד"ה מנין)‪.‬‬ ‫הבית ושלא בפני הבית‪.‬‬ ‫הסתרים‪ .‬ורבא מעמיד בשהוכשר קודם שנחתך‪ .‬ורבה בר רב חנן‬ ‫והא דאיתא בברייתא שרבי יהודה בן בתירא אומר‬ ‫אומר שכיון שהבשר מטמא טומאה חמורה לטמא אדם וכלים‬ ‫זרוע לחיים וקיבה נוהגים בחולין אבל לא במוקדשין‪ .‬ואף שהמתנות הם 'דין'‪ ,‬אבל חזה ושוק אינם 'דין' דכתיב "זה"‪,‬‬ ‫כנבילה אגב אביו‪ ,‬אינו צריך הכשר דהכשר נאמר בזרעים שאין סופם‬ ‫מיירי בבאו ליד כהן בטיבלייהו שהבהמה היתה מונחת אצלו‬ ‫דאיכא למימר ומה חולין שפטורים מחזה ושוק חייבים‬ ‫בזרוע לחיים וקיבה‪ ,‬הא כתיב בחיוב קדשים בחזה ושוק "ואתן שלימה וזכה במתנות מן ההפקר‪ ,‬וקסבר מתנות שלא הורמו כמי‬ ‫לטמא טומאה חמורה‪ .‬וענה לו רבא שכאן טעון הכשר כיון שהוא‬ ‫אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם" ‪ -‬אין לו אלא מה שהורמו דמיין‪ ,‬ולכן הוא זכה במתנות שכל הכהנים שוים בהם‪ ,‬אבל‬ ‫משמש לטומאה חמורה אינו משמש לה בתורת אוכל אלא מעשה עץ‬ ‫שאמור בענין‪ .‬ואי לאו קל וחומר‪ ,‬אע"ג שדין זרוע לחיים וקיבה נאמרו חזה ושוק אינם אלא לאותו בית אב ולא מהני‪.‬‬ ‫בעלמא‪ ,‬דאין האבר מטמא אלא כשיש בו בשר גידים ועצמות‪ ,‬ולא היה‬ ‫בו תורת אוכל‪ ,‬ועכשיו שנעשה אוכל פנים חדשות באו לכאן‪.‬‬ ‫איתא במתני' בעה"ב עשיר שהיה עובר ממקום למקום‬ ‫בסתמא ולא דווקא בחולין‪ ,‬הוה אמינא דדבר הלמד מעניינו הוא דמיירי‬ ‫וצריך ליטול לקט שכחה ופאה בשביל מזונותיו‪ ,‬נוטל כיון‬ ‫קרא בחולין‪ ,‬דכתיב לעיל מיניה "ראשית גז צאנך תתן לי"‪ ,‬וראשית הגז‬ ‫באיזה עוד דינים אומרים 'מעשה עץ שימש'‪ -‬כופת‬ ‫אינו נוהג במוקדשין כדלהלן קל"ה‪( .‬תוד"ה הזרוע)‪ .‬וליכא למיפרך‬ ‫שאור שייחדה לישיבה בטלה מתורת חמץ‪ ,‬ומבואר שאינה אוכל‪,‬‬ ‫שעכשיו הוא עני‪ ,‬וכשיחזור‪ ,‬לרבי אליעזר חייב לשלם (דתני‬ ‫מה לחולין שחייבים בבכורה‪ ,‬דאיכא למילף מזכרים‬ ‫ומטמאה אם ישב עליה הזב‪ .‬תקרובת עבודת כוכבים של אוכלין‬ ‫'ישלם' דמשמע בעל כרחו‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה תנא) לשון ישלם משמע‬ ‫נמי מדעתו‪ ,‬או צאת ידי שמים‪ ,‬וכוונת הגמרא שללישנא דהוי ממון שאין‬ ‫שפטורים מבכורה שכן אינם יולדים‪ ,‬מה לזכרים שכן חייבים‬ ‫מטמאים באהל‪ .‬אוכלין שחיברום לכלים ככלים דמו ואם‬ ‫לו תובעים אין לחייב לר"א אפילו לצאת ידי שמים‪ ,‬כיון שלקחם בהיתר‬ ‫צאנו)‪,‬‬ ‫בראשית הגז (‪-‬לתת לכהן דבר מועט בכל פעם שהוא גוזז‬ ‫נגעה טומאה באוכל נטמא הכלי‪ .‬חלב נבילה של בהמה טהורה שאינו‬ ‫תיישים זכרים שאין בהם לא בכורה ולא ראשית הגז יוכיחו‪ ,‬מה מפני שהיה אז עני‪ ,‬ורק במזיק מתנות כהונה או שאכלם באיסור חייב‬ ‫מטמא כנבילה‪ ,‬ולענין לקבל טומאה מנבילה או משרץ בכפרים שעמם‬ ‫לתיישים שכן נכנסים לדיר להתעשר‪ ,‬ואף זקנים נכנסו לדיר לצאת ידי שמים)‪ ,‬ולחכמים כיון שהיה עני באותה שעה פטור‪.‬‬ ‫מועטים וחלב אינו בר אכילה אפילו לעכו"ם אלא ע"י הדחק צריך‬ ‫להתעשר‪ ,‬לקוח (‪-‬שלקח עשרה טלאים מן השוק) ויתום (כגון זה הגמ' אומרת שמשמע מדברי חכמים שאם היה עשיר היה‬ ‫מחשבה לעשותו אוכל‪ ,‬ומטמא אגב כוליא מפני שהוא שומר את‬ ‫פירש למיתה וזה פירש לחיים) יוכיחו‪( ,‬וה"ה דמצי למימר כלאים חייב לשלם‪ ,‬ולרב חסדא צ"ל שאינו חייב לשלם מדינא אלא‬ ‫הכוליא הטמונה בו‪ .‬בית שסיככו בזרעים כגון בשיבלים טהרו מפני‬ ‫וטריפה וכדו' (בכורות נ"ז‪ ).‬שאין נכנסים לדיר להתעשר‪ .‬תוד"ה תיתי)‪ ,‬ממידת חסידות‪.‬‬ ‫שנעשו אהל‪ ,‬ואם יש צרעת בבית הכתלים והאהל מטמאים אדם וכלים‪.‬‬ ‫(וכתבו התוס' (ד"ה בית) שמכאן קשה על רבינו שמואל (סוכה י"ג‪ ,):‬ואין לומר מה ללקוח ויתום שמינם נכנס לדיר להתעשר‪ ,‬איתא בברייתא שבעה"ב שאכל את פירותיו טבלים‪ ,‬וכן לוי‬ ‫שאכל את מעשרותיו טבלים ‪-‬בלי להפריש תרומת מעשר‪,‬‬ ‫דאיתא התם שירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אין חוצצין בפני שהרי גם קדשים מינם נכנס לדיר להתעשר‪.‬‬ ‫הטומאה אבל מביאין את הטומאה ופוסלין הסוכה משום אויר‪ ,‬והיינו‬ ‫קדשים שקדם מום קבוע להקדש ונפדו שהרי הם כמקדיש פטורים מן התשלומין‪ ,‬דכתיב "אשר ירימו" ‪ -‬אין לך בהם‬ ‫שהם פוסלים בשלשה כאויר ולא בארבעה כסכך פסול‪ ,‬מאי טעמא כיון‬ ‫עצים ואבנים לדמיהם ואין בהם קדושת הגוף‪ ,‬וע"י פדיון הרי הם כחולין אלא משעת הרמה ואילך‪( .‬ואף דקרא מיירי קודם הרמה‪ ,‬דריש‬ ‫דכי יבשי נפלי כמאן דמפרשי דמו‪ ,‬ופירש רבינו שמואל דהא דקאמר מאי‬ ‫גמורים‪ ,‬וחייבים בבכורה (וקסבר האי תנא שלפני שנפדו קדושת מדסמך ירימו אצל לד' לומר לך שאין לגבוה בהן אלא משעת הרמה‪ ,‬אי‬ ‫טעמא לאו אאין חוצצין בפני הטומאה קאי‪ ,‬משום דהוי אוכל ומקבל‬ ‫נמי משום דקאי אקרא דסמיך ליה "ואיש כי יאכל קודש" דמיירי לאחר‬ ‫דמים מדחה מן הבכורה‪ ,‬דאין בכורה חלה על בכורה‪ .‬בכורות י"ד)‪,‬‬ ‫טומאה ואין חוצץ בפני הטומאה‪ ,‬אלא אפוסלים את הסוכה קאי‪ ,‬וקשה‬ ‫הרמה‪ .‬תוד"ה אין)‪ .‬הגמרא מדייקת שאם אכלום לאחר‬ ‫ובמתנות‪ ,‬ויוצאים לחולין לגמרי ע"י פדיונם להתיר בהם גיזה‬ ‫לפירושו דהכא משמע דבטלי לגבי בית ולא מקבלי טומאה‪ .‬אך י"ל‬ ‫ועבודה‪ ,‬וולדן אפילו אם נתעברו לפני פדיונם וילדו לאחר פדיונם שהופרשו‪ ,‬יכול להוציאם בדיינים‪ ,‬ואומרת שלרב חסדא‬ ‫דפירש ד'אין חוצצין' לא מיירי כשסיכך בהם)‪.‬‬ ‫פטור ד"שה" כתיב ולא צבי‪ .‬ולרבנן כלאים הבא מן העז והצביה‬ ‫תלקט לעני" – להזהיר עני על שלו)‪ ,‬אבל מעשר עני הואיל‬ ‫צ"ל דאתו לידיה בטיבלייהו ‪-‬שהופקד טבל אצל הכהן‪ ,‬וכמ"ד‬ ‫וכוי חייבים במתנות‪ .‬שיטת רב הונא בר רב חייא שכוי לרבנן‬ ‫מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וזכה בהם מן ההפקר‪ .‬ל"א ומתחלק בתוך ביתו ‪-‬לאחר שהכניס תבואתו לביתו‪ ,‬יש בו טובת‬ ‫חייב רק בחצי מתנות‪ ,‬משום דדינא דמתני' לענין כסוי הדם‬ ‫שמסר לו את הטבל כדי לזכות בתרומה שבו‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה דאתו) הנאה לבעלים שבידו ליתנו לאיזה עני שירצה‪ ,‬וחבירו אומר לו הילך‬ ‫ומתנות בכוי שייך רק בצבי הבא על התיישה כמבואר בסוגיא‬ ‫ש'משעת הרמה' היינו בדאתו לידיה אפילו בטיבלייהו)‪ .‬וחזה ושוק אין סלע זה ותן כל מעשרותיך לקרובי העני‪ ,‬וטובת הנאה היינו דבר מועט‪,‬‬ ‫לעיל פ‪ .‬ומספקא להו אם חוששים לזרע האב‪ ,‬ונחלקו אי‬ ‫(לתוס' (ד"ה מעשר) עד הפסח שהוא זמן גשמים מחלקו בתוך הבית‪,‬‬ ‫יכול להוציאם אפי' בכהאי גוונא‪ ,‬דכתיב "וזה"‪.‬‬ ‫ובזה יש לבעלים טובת הנאה‪ ,‬ובימי הקיץ מניחו בחוץ בגרנות והעניים‬ ‫אמרינן "שה" ואפי' מקצת שה או לא‪ ,‬וממילא לרבנן יכול‬ ‫קל"א‪ .‬חיוב משתרשי במתנות כהונה‪ -‬אם בית המלך‬ ‫באים ונוטלים אותו‪ ,‬ובזה אין לבעלים טובת הנאה‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה‬ ‫לומר לו שיביא ראיה שאין חוששים לזרע האב ויקבל את‬ ‫יש) שדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים‪ ,‬אפילו בא עני ולקחו מוציאין‬ ‫לקחו את גורנו בשביל חוב ממון קצוב‪ ,‬חייב לעשר ממקום אחר‬ ‫החצי השני‪ .‬ולרבי יוחנן רבנן מחייבים כוי במתנה שלימה‪,‬‬ ‫מידו‪ ,‬ודבר שאין בו טובת הנאה לבעלים לקחו אין מוציאין מידו‪ ,‬אך אם‬ ‫ולתת לכהן‪ ,‬שהרי הוא כמוכר‪ .‬ולרב חסדא אין זה חיוב ממון‬ ‫בא לבקשו אינו חייב לתת לו)‪ ,‬דכתיב ביה נתינה –"ונתת ללוי לגר‬ ‫דכתיב "אם שה" לרבות את הכוי‪ ,‬ומ"אם שור" מרבים‬ ‫כלאים‪( ,‬ולחלק נפקא להו מ"מאת זובחי הזבח" דמשמע אפי'‬ ‫כמזיק‪ ,‬אלא מדין משתרשי ליה שהוא משתכר במעשר‪ ,‬וזה חיוב ליתום ולאלמנה"‪ ,‬ואפי' עני מוציאין מידו (גזירה שוה לגר לגר‬ ‫בעלמא כשאר חיובי מעשרות‪ ,‬ואינו יוצא בדיינים‪( .‬אבל באוכל אין הכרח‬ ‫זבח אחד‪ ,‬ולר"א "אם" מיבעי ליה לחלק‪ ,‬ומ"מאת זובחי‬ ‫שהיה אוכל במקום זה דבר אחר‪ ,‬דאפשר שהיה מתענה‪ .‬תוד"ה שאני)‪ .‬מלקט)‪ ,‬ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים והקיבה‪,‬‬ ‫הזבח" לומד ר"א שהכהן תובע את המתנות מהטבח אע"פ‬ ‫אין מוציאין אותם לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי‪( ,‬ולענין‬ ‫ואם לקחו את גורנו באנפרות בלא סיבה פטור מלעשר‪.‬‬ ‫שהבהמה היא של אחרים)‪.‬‬ ‫להוציא מלוי לכהן עיין לקמן)‪.‬‬ ‫המוכר בני מעיה של פרה והיה שם את הקיבה‪ ,‬צריך‬ ‫דיני כוי‪ -‬כוי אזלינן ביה לחומרא‪ ,‬ולכן חלבו אסור כבהמה‪ ,‬ודמו‬ ‫דין כהנים ולויים במתנות כהונה‬ ‫הלוקח לתת אותה לכהן ואינו מנכה למוכר מהתשלום כיון‬ ‫חייב בכסוי כחיה‪ ,‬ודמו וגידו אסורים כבהמה וחיה‪ ,‬ולענין‬ ‫שהלוקח ידע שהיא שם ולא מכר לו אותה‪ ,‬אבל אם מכר לו לפי‬ ‫זרוע לחיים וקיבה לרבנן חייב ולר"א פטור‪.‬‬ ‫חיוב לוי במתנות כהונה‪ -‬כתיב "וזה יהיה משפט הכהנים‬ ‫משקל‪ ,‬הלוקח חייב לתת את הקיבה לכהן שכיון שהגזל אצלו‬ ‫מאת העם‪ ...‬הזרוע והלחיים והקיבה"‪ .‬רב מסתפק אם לויים‬ ‫בכור של ישראל שנתערב במאה בהמות אחרות‪ ,‬מבואר‬ ‫צריך להשיב‪ ,‬והמוכר מנכה לו מהדמים בעל כרחו כיון שמכר דבר‬ ‫הם בכלל "עם" וא"כ הם חייבים לתת לכהן‪ ,‬או שאינם בכלל‬ ‫במתני' שאם אחד שוחט את כולם‪ ,‬רק בהמה אחת פטורה‬ ‫שאינו שלו‪( .‬מתני' קל"ב‪ .).‬הגמרא אומרת שדין זה הוא גם‬ ‫"עם" וא"כ יכולים לתת להם את הזרוע לחיים וקיבה‪ .‬ומכח‬ ‫ממתנות‪ ,‬אבל אם מאה שוחטים את כולם‪ ,‬כולם פטורים‪,‬‬ ‫לרב חסדא כיון שהקיבה בעין‪ .‬שיטת רב (קל"ד‪ ).‬שדין זה‬ ‫זה אמר רב שמספק אין מוציאים מהם את שלהם דהם‬ ‫דכל אחד יכול לדחות את הכהן ולומר ששלו זה הבכור‪ .‬הגמרא אומרת‬ ‫הוא דווקא כשהלוקח שקל בעצמו שכיון שהטבח לא נגע בהם‬ ‫ולא גזלם אין הכהן יכול לתובעם ממנו‪ ,‬ולכן הלוקח נותנם לכהן ותובע פטורים משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה‪ ,‬אבל אין להם לחטוף‬ ‫דצ"ל דמיירי בבכור שבא ליד כהן ונפלו בו מום קבוע ומכרו‬ ‫דמיהם מהטבח מפני שהטבח היה צריך ליתנם לכהן‪ ,‬דאם הטבח את המתנות‪ .‬אמנם ראשית הגז דלא כתיב "עם" ותרומה‬ ‫לישראל במומו (דאי לאו הכי אסור לשוחטו‪ ,‬ומיירי שגם כל האחרים‬ ‫עצמו שקל יכול הכהן לתבוע גם את הטבח שאם הם בעין יחזר ותרומת מעשר וחלה לויים חייבים לתת לכהן‪ .‬והלכה כרב‬ ‫בעלי מומין‪ ,‬דאל"כ ניתן להכירו‪ .‬תוד"ה בזמן‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה‬ ‫שאין מוציאים מידם‪.‬‬ ‫אמאי) שבמקרה שלנו הוי ספק גמור‪ ,‬והמוציא מחבירו עליו הראיה)‪ ,‬דאי‬ ‫עליהם ויתנם לו‪ ,‬ולרב אסי אפי' כשהטבח שקל התביעה היא‬ ‫קל"א‪ :‬מסקנת הגמ' שנחלקו תנאים אם לויים בכלל עם לאו הכי יאמר הכהן שממה נפשך אם זה בכור כולו שלו‪,‬‬ ‫מהלוקח‪ .‬הגמ' אומרת שאין הכרח שנחלקו בגזל ולא‬ ‫או לא‪( ,‬דכתיב בעבודת יום הכיפורים "וכפר את מקדש הקודש" ואם אינו בכור המתנות שלו‪.‬‬ ‫נתייאשו הבעלים ובא אדם אחר ואכלו‪ ,‬אם יכול לגבות‬ ‫זה טומאה שאירעה לפני ולפנים‪ ,‬דפר ושעיר של יום הכיפורים‬ ‫משניהם כשיטת רב חסדא שכיון שאכלם לפני יאוש שהם עדיין‬ ‫קל"ב‪ :‬כהן פטור מזרוע לחיים וקיבה‪ ,‬דכתיב "מאת העם"‬ ‫מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו‪" ,‬אהל מועד" זה היכל‪" ,‬מזבח"‬ ‫ברשות הבעלים בכל מקום שהם הוה ליה גזלן‪ ,‬או שיכול לתבוע רק‬ ‫כמשמעו ‪-‬מי שעבד בטומאה במזבח בלא חיוב מקדש‪ ,‬כגון שנטמא למעט כהנים‪ ,‬וא"כ הא דכתיב "מאת זובחי הזבח" היינו‬ ‫מהגזלן‪( .‬והקשו התוס' (ד"ה דמר) שמבואר בב"ק (קי"א‪ ):‬שכשהדבר‬ ‫במקדש ועבד בלא שהייה‪ ,‬דהלכה למשה מסיני שאם נטמא בעזרה אינו שאפי' טבח כהן נותן כשהוא שוחט בשביל למכור‪ ,‬אבל בשוחט‬ ‫בעין כולם סוברים כרב חסדא‪ ,‬ואי אינם בעין‪ ,‬הא המזיק מתנות כהונה או‬ ‫חייב עד שישהה כדי השתחוואה‪" ,‬יכפר" זה טומאה שאירעה לצרכו פטור‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה כשהוא) כתבו שטבח כהן ששוחט בהמה‬ ‫שאכלם פטור)‪ .‬די"ל שלכו"ע יכול לתבוע גם ממי שאכל‪,‬‬ ‫שלו אפילו בשביל למכור אינו חייב מדאורייתא‪ ,‬ורק בשוחט בהמת‬ ‫בעזרות‪" ,‬כהנים" כמשמעו כהנים ששגגו ונכנסו טמאים לעזרה‪,‬‬ ‫והמחלוקת היא אם שייך גזילה במתנות כהונה שמי שגזלם‬ ‫ישראל חייב‪ ,‬ורבנן (דלהלן) גזרו שכשהוא טבח יתן אפילו כשהבהמה שלו‬ ‫"עם הקהל" אלו ישראל וי"א אף הלויים ונחלקו אם הלויים מג' שבתות ואילך או כשיש לו חנות קבועה‪.‬‬ ‫חייב לשלם עליהם בתורת גזלן‪ ,‬וממילא אם הכהן רצה הוא יכול לדון עם‬ ‫הראשון‪ ,‬או לא שכל זמן שהם בעין החוב מוטל על מי שהם אצלו‪,‬‬ ‫נקראו עם וכנ"ל‪" ,‬יכפר" למ"ד הראשון אלו לויים ולמ"ד זקני דרום אמרו שכהן טבח פטור מן המתנות שתים ושלש‬ ‫והראשון לא נעשה גזלן עליהם‪.‬‬ ‫שבתות‪ ,‬ואח"כ שכבר יודעים שהוא טבח חייב לתתם לכהן אחר‪,‬‬ ‫השני אלו עבדים)‪ ,‬ורב מסתפק כמו איזה תנא לפסוק‪.‬‬ ‫והיכא שיש לו חנות קבועה חייב במתנות מיד‪ .‬וכהן שאינו‬ ‫השוחט לכהן או לעכו"ם פטור ממתנות כהונה‪ ,‬והשוחט‬ ‫תשעה מתנות כהונה הם נכסי כהן והם תרומה ומעשר‬ ‫מפריש מתנות הרי הוא בשמתא‪ .‬ואנשי הוצל היו בשמתא‬ ‫לישראל חייב‪ ,‬והשוחט ללוי זה תלוי בדברי רב לעיל אם לוי‬ ‫וחלה וראשית הגז ומתנות והדמאי והביכורים והקרן‬ ‫כ"ב שנים‪ ,‬ואין להפסיק לשמתם‪ ,‬כדאיתא בברייתא במה‬ ‫חייב במתנות או לא‪( .‬ולא כתבה המשנה שכהן ועכו"ם‬ ‫והחומש‪-( ,‬בספרים איתא ט"ו מתנות כהונה שכולן נכסי כהן לעשות‬ ‫דברים אמורים דתו לא משמתינן ליה‪ ,‬במצות לא תעשה שיש בה‬ ‫עצמם פטורים‪ ,‬משום שהתביעה היא מן הטבח)‪.‬‬ ‫בהן כל צרכיו‪ ,‬וכולם כלולים בתשעה‪ ,‬דתרומה כוללת גם תרומת מעשר‬ ‫והדמאי והחלה‪ ,‬ובכור ופדיון הבן ופדיון פטר חמור נחשבים אחד‪ ,‬וקרן‬ ‫מיתה או כרת‪ ,‬דקם ליה בדרבה מיניה‪ ,‬אבל במצות עשה כגון‬ ‫וחומש דגזל הגר (שנשבע לו ומת הגר ואח"כ הודה ונשבע לשקר) למי נותנים תרומה ומעשר‪ -‬לר"ע נותנים תרומה לכהן‬ ‫שאינו עושה סוכה לולב או ציצית שאין בהם חסרון כיס כולי האי‪,‬‬ ‫נחשבים אחד‪ ,‬ולקמן (קל"ג‪ ):‬חשיב כל כ"ד מתנות כהונה‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו ומעשר ראשון ללוי‪ ,‬ולרבי אלעזר בן עזריה מעשר ראשון‬ ‫מכין אותו עד שתצא נפשו‪ ,‬אלא שאחרי זמן כזה יש‬ ‫התוס' (ד"ה הכי) דלא חשיב הכא אלא אלו שאסורים לזרים והם ממון‬ ‫אפשר לתתו לכהן‪ ,‬דאף דבמעשר ראשון כתיב לוי‪ ,‬בכ"ד מקומות‬ ‫לקונסם ללא התראה‪ ,‬כדמצינו שרבא קנס את מי שלא רצה‬ ‫כהן‪ ,‬ומ"מ חשיב מתנות אע"פ שהם מותרות לזרים‪ ,‬משום דטבלי ודמו‬ ‫לתרומה כדלקמן (קל"ב‪ ,):‬ואף שאין הלכה כך‪ ,‬מ"מ יש איסור לאכול נקראו הכהנים לויים‪ ,‬ולאחר שקנסם עזרא מפני שלא עלו בימיו אין‬ ‫לתת מתנות לכהן אטמא – שהיה נותן את כל הירך לכהן‪ ,‬ורב נחמן‬ ‫מבהמה שלא הורמו מתנותיה‪ .‬אי נמי לא חשיב אלא מידי דבר אכילה‪ ,‬ובכור לתת מעשר ראשון ללוי אלא רק לכהן‪ ,‬אמנם אין להוציא‬ ‫בר יצחק קנס גלימא‪.‬‬ ‫לא נחשב בר אכילה כיון שהוא צריך שחיטה)‪ .‬לרב חסדא אינם נכסי מלוי מעשר ראשון‪.‬‬ ‫כהן לענין שיכול להוציאם בדיינים‪ ,‬אלא כדתנן שהם נכסי‬ ‫חלוקת ואכילת הזרוע לחיים וקיבה‬ ‫מתנות בכהנת‪ -‬עולא היה נותן מתנות לכהנת בת‬ ‫כהן לענין שיכול לקנות בהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה‪ ,‬קל"ב‪.‬‬ ‫חלוקת הזרוע והלחיים והקיבה‪ -‬בשור הגדול שאבריו גדולים‬ ‫כהן ואפי' אשת איש‪ ,‬שכיון שאין בהם איסור אכילה לזרים היא מותרת‬ ‫ובעל חוב נוטלם בחובו ואשה נוטלתם בכתובתה‪ ,‬ולקנות בהם‬ ‫ביותר אפשר לחלק כל עצם לשנים‪ ,‬מפני שיש בכל חלק שיעור‬ ‫בהם‪ ,‬ואי משום "ונתן לכהן"‪ ,‬קסבר אפילו כהנת משמע‪ ,‬וכן הלכה‪,‬‬ ‫ספר תורה אע"פ שאינו לאכילה ואינו דבר שמביא לאכילה‪.‬‬ ‫נתינה מעליא‪ ,‬וכתיב "ונתן לכהן" – נתינה יפה‪ ,‬אבל בבהמה דקה‬ ‫אבל הא דכתיב "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תיאכל"‬ ‫נותנים זרוע לאחד קיבה לאחד ולחיים לשנים‪.‬‬ ‫שכולה כליל ואין בה אכילת שיריים כמנחת ישראל‪ ,‬אינו כולל כהנת‪,‬‬ ‫חיוב נתינה במתנות עניים‪ ,‬ואם עני חייב בהם‪ -‬מתנות‬ ‫משום דכתיב בפרשה "בני אהרן" למעוטי בנות אהרן‪ .‬ודבי רבי‬ ‫עניים שבכרם הם הפרט והעוללות (דכתיב "וכרמך לא‬ ‫י"א שאסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה‪,‬‬ ‫ישמעאל למדו זרוע לחיים וקיבה ממנחה דבעינן כהן‪,‬‬ ‫תעולל ופרט כרמך לא תלקט" ועוללות היינו שאין לה לא כתף‬ ‫והאוכל מבהמה כזו הרי הוא כאילו אוכל טבלים ממש‪ ,‬דילפינן‬ ‫דילמוד סתום (‪-‬כהן סתם דכתיב גבי מתנות) מן המפורש ("בני‬ ‫ולא נטף‪ ,‬ופרט אלו ענבים הנושרים בשעת בצירה) והשכחה (דכתיב‬ ‫אהרן" דכתיב גבי מנחה‪ .‬התוס' (ד"ה דבי) מסתפקים לפי רבי ישמעאל נתינה נתינה מתרומה‪ .‬תוד"ה כאילו‪ .‬ולית הלכתא כוותיה‪.‬‬ ‫"כי תבצור כרמיך לא תעולל אחריך" דכתיב "לא תשוב לקחתו"‬ ‫אם בת כהן שלא נישאת נותנים לה מתנות)‪ .‬ודבי רבי אליעזר בן מתנות כהונה יש לאוכלם צלי ובחרדל‪ ,‬דכתיב במתנות‬ ‫והיינו מה שלאחריו ולא מה שלפניו)‪ ,‬והפאה (גזירה שוה אחריך‬ ‫יעקב סוברים שבעלמא כהן ולא כהנת‪ ,‬אבל במתנות למדו מדכתיב כהונה "לך נתתים למשחה" והיינו שכל המתנות שנתתי לך בכהונתך‬ ‫אחריך מזית וכדלהלן)‪ .‬ובתבואה לקט (‪-‬הנושר בשעת קצירה)‬ ‫פעמיים כהן דמהני אף בכהנת‪ ,‬דאין מיעוט אחר מיעוט נתתי לך לגדולה‪ ,‬כדרך שהמלכים אוכלים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אין)‬ ‫שכחה ופאה (דכתיב "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא‬ ‫אלא לרבות‪ .‬ורב כהנא (שגלה מבבל לארץ ישראל‪ ,‬והוא לא היה דהיינו כשאין לו הבדל בין צלי לשלוק ומבושל‪ ,‬דבזה יאכלו צלי שזה יותר‬ ‫תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך" וגו'‪ ,‬וכתיב "כי‬ ‫דרך גדולה‪ ,‬אבל אם טוב לו יותר שלוק ומבושל יאכל שלוק ומבושל‪.‬‬ ‫כהן‪ ,‬אבל רב כהנא ששקל סודרא בפדיון הבן (קידושין ח‪ ).‬היה כהן‪.‬‬ ‫תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה")‪ .‬ובאילן השכחה‬ ‫י"א שכהן שאינו בקי בכ"ד מתנות כהונה אין נותנים לו‬ ‫תוד"ה רב כהנא) ורב פפא ורב יימר ורב אידי בר אבין אכלו‬ ‫והפאה (דכתיב "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך" – שלא‬ ‫מתנות אלו‪ ,‬ולאו מילתא היא אלא כל כהן שאינו מודה‬ ‫מתנות בגלל נשותיהם‪.‬‬ ‫תטול תפארתו ממנו כלומר שלא תטול כל פארו)‪ .‬וכל מתנות‬ ‫בעבודה אין לו חלק בכהונה‪ ,‬דכתיב "המקריב‪-( ...‬הולכה) לו‬ ‫לויה שילדה‪ ,‬בנה פטור מה' סלעים אפילו אם נתעברה מישראל‪,‬‬ ‫אלו אין בהם טובת הנאה לבעלים ‪-‬אין בידם לתתם לכל מי שירצו‬ ‫תהיה שוק הימין למנה"‪ ,‬ואף כהן שאינו מודה בט"ו עבודות‬ ‫דלוייה כלוי‪ ,‬ובפטר רחם תלה רחמנא‪ ,‬ולרב פפא אם נתעברה מעכו"ם‬ ‫אלא כל הקודם בהם זכה‪( ,‬כיון דכתיב בהו עזיבה שצריך להניחם‬ ‫כגון היציקות (והיינו לר"ש (מנחות י"ח‪ ,):‬אבל לרבנן יציקה כשרה בזר‪.‬‬ ‫פטורה‪ ,‬אבל בנתעברה מישראל אזלינן בתר אב וחייב‪.‬‬ ‫הפקר ולא לחלקם‪ ,‬וכן היכא דכתיב "יהיה" היינו בעזיבה‪ ,‬דמשמע‬ ‫תוד"ה היציקות)‪ ,‬והבלילות (‪-‬שנותן שמן במנחה ובוללה וחוזר ונותן‬ ‫בהווייתו יהא‪ ,‬דלא כתיב נתינה)‪ ,‬ואפי' עני מוציאים אותם מידו זרוע לחיים וקיבה בכלאים‪ -‬לרבי אליעזר כלאים הבא מן‬ ‫עליה שמן)‪ ,‬והפתיתות (‪ -‬מנחת מחבת ומרחשת ומנחת מאפה תנור‪,‬‬ ‫אם יש לו כרם או תבואה או אילן כופים אותו לתת‪( ,‬דכתיב "לא העז ומן הרחל חייב במתנות‪ ,‬והבא מן התיש ומן הצביה‬ ‫ריש לקיש שואל מהדין של ספק חורי הנמלים (שר"מ מחמיר‬ ‫רב אפי' שותפות באחד מהם פוטרת מכל המתנות‪ .‬והגמ'‬ ‫שלאחר אפיה פותתן ומחזירן לסולתן וקומץ)‪ ,‬והמליחות (‪"-‬במלח‬ ‫בספק‪ ,‬וה"ה למתנות כהונה‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ורמינהי) שהקושיא‬ ‫מוכיחה מברייתא דלא כדבריו‪.‬‬ ‫תמלח")‪ ,‬והתנופות‪ ,‬וההגשות (‪-‬מגישה בכלי קודם קמיצה ומגיעה‬ ‫היא גם מרבנן‪ ,‬דלא הוי לקט אלא מפני שודאי נמלים כנסום‪ ,‬אבל בספק‬ ‫לקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן)‪ ,‬והקמיצות‪ ,‬וההקטרות‪,‬‬ ‫אפי' שותפות באחד ממאה מאותו אבר פוטרת מהמתנה‬ ‫מודו דהוי לקט)‪ .‬על הדין של ספק בגר מתי נשחטה הבהמה‬ ‫והמליקות‪ ,‬והקבלות (‪-‬קבלת הדם)‪ ,‬וההזאות (‪-‬זריקת הדם במזבח‪,‬‬ ‫שמאותו אבר‪.‬‬ ‫דסתם מתני' ר"מ וקתני ספיקא לקולא‪( ,‬וללישנא בתרא ריש לקיש‬ ‫בין הניתנים בפנים על הפרוכת ועל מזבח הזהב‪ ,‬בין הניתנים בחוץ‪ .‬ושחיטה‬ ‫מצא סתירה בדין חיטים שבחורי הנמלים גופא שיש ברייתא‬ ‫עכו"ם או כהן שמכרו לישראל אבר החייב במתנות ועיקר‬ ‫לא חשיב מפני שגם זר כשר בה)‪ ,‬והשקאת סוטה‪ ,‬ועריפת עגלה‬ ‫שר"מ פוטר בקמה של גר שיש ספק אם נקצרה לפני שנתגייר או אח"כ)‪.‬‬ ‫הבהמה שלהם‪ ,‬חייב הישראל במתנה‪ ,‬דבתר חיובא אזלינן‪,‬‬ ‫שהיא נעשית ע"י כהנים‪ ,‬וטהרת מצורע בציפרים להזות‪ ,‬ונשיאות‬ ‫ורבי יוחנן עונה שזה דעת יחידאה (רבי יהודה בן אגרא)‬ ‫כדמצינו שעכו"ם וכהן שמסרו את צאנם לישראל שעשאוהו‬ ‫כפים בין מבפנים ‪-‬במקדש כדכתיב "וישא אהרן את ידיו" בין מבחוץ‬ ‫בדעת ר"מ‪ .‬וריש לקיש שואל שהרי יש טעם לדבריו‪ ,‬דכתיב‬ ‫שלוחם לגזוז‪ ,‬פטור מראשית הגז‪ ,‬וכן הלוקח גז צאנו של‬ ‫בגבולין בכל עיר בבית הכנסת‪ ,‬אין לתת לו מתנות כהונה‪ ,‬דכתיב‬ ‫"עני ורש הצדיקו" צדק משלך ותן לו‪( ,‬דאין לומר שהכונה‬ ‫עכו"ם אפילו קודם שנגזזו פטור‪ ,‬ואיתא בברייתא שלגבי זרוע‬ ‫"המקריב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה"‪.‬‬ ‫להצדיקו בדין‪ ,‬דהא כתיב "ודל לא תהדר בריבו")‪.‬‬ ‫לחיים וקיבה אינו כן‪.‬‬ ‫קל"ג‪ .‬י"א שהחוטים שיש בלחי אסורים משום דם‪ ,‬וכהן‬ ‫רבא מתרץ שהפרה היא בחזקת פטורה כיון שהיתה של עכו"ם‪,‬‬ ‫שאינו יודע להוציאם אין לתת לו לחיים‪ .‬והגמ' דוחה שהדם עשית סימן‪-‬‬ ‫אבל הקמה היא בחזקת חייבת כיון שמעולם היא עומדת לכך‪ ,‬דשל‬ ‫בהמה שפטורה ממתנות בגלל שלא כולה של ישראל‪ ,‬צריך‬ ‫יוצא ע"י הצליה או ע"י החיתוך והמליחה‪.‬‬ ‫ישראל היא‪ .‬ואביי מקשה מהדין בעיסה שיש ספק אם עשאה‬ ‫לעשות סימן בבהמה כדי שיבינו הרואים שלא כולה של ישראל‪,‬‬ ‫(חיוב חלה חל בשעת גלגול‪ ,‬וגלגול העכו"ם פוטר) לפני שנתגייר או‬ ‫חטיפת המתנות וקבלתם‪ -‬אין לכהן לחטוף את המתנות‪,‬‬ ‫(והיה סימן שהיו רגילים לעשות על כך‪ .‬תוד"ה וצריך)‪ ,‬ומה שמצינו‬ ‫ואין בזה חיבוב מצוה‪ ,‬דכתיב "ונתן לכהן" ‪ -‬ולא שיטול‬ ‫אח"כ חייבת בחלה‪ .‬וענה רבא שספק איסורא לחומרא וחלה‬ ‫שאצל עכו"ם א"צ לעשות סימן‪ ,‬איירי כשהם יושבים על‬ ‫מעצמו‪ ,‬וכן אין לכהן לומר שיתנו לו את המתנות‪ ,‬דהא‬ ‫יש בה עוון מיתה‪ ,‬אבל ספק ממונא לקולא ומתנות אין בהם קדושה‬ ‫הכספת‪ ,‬דאז בכהן י"ל שבעה"ב מאמינו לשמור על המעות‬ ‫דכתיב "ויטו אחרי הבצע" היינו שהיו מבקשים את המתנות‪.‬‬ ‫אלא דין ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה‪ ,‬דאמר רב חסדא וכן תני‬ ‫והוא בא לקנות‪ ,‬אבל בעכו"ם שאין בהם אמונה (‪-‬לא רגילים‬ ‫ואביי אמר שאחרי ששמע שבלחם הפנים הצנועים היו‬ ‫רבי חייא שיש ח' ספיקות בגר‪ ,‬ד' מהם לחיוב‪ ,‬והם‪ :‬קרבן‬ ‫להאמין להם) ודאי זה שלו וממילא א"צ סימן אחר‪ .‬אי נמי‬ ‫מושכים ממנו ידיהם אחרי שמת שמעון הצדיק שנשתלחה בו מארה‬ ‫אשתו (ספק ילדה כשהיתה עובדת כוכבים ספק משנתגיירה‪ ,‬מביאה‬ ‫בסתמא עכו"ם צועק למוכר שלא ימכור אלא במחיר מסוים‬ ‫(והגרגרנים חולקים בו)‪ ,‬לא היה לוקח גם אם היו נותנים לו‬ ‫קרבן‪ ,‬דספק איסור כרת הוא‪ ,‬דמחוסר כפורים אסור בקדשים וענוש כרת)‬ ‫וחלה (שזה ספק מיתה)‪ ,‬ובכור בהמה טמאה (‪-‬פטר חמור‪ ,‬דאסור‬ ‫צנוע‬ ‫וממילא יודעים שהוא שותף בה‪ ,‬משא"כ כהן שהוא‬ ‫(כדי שלא יקרא גרגרן‪ ,‬ולא יגזול ממי שצריך יותר ממנו אע"פ שגם הוא‬ ‫וסומך על הטבח ולא יודעים שהוא שותף‪.‬‬ ‫לא היה עשיר‪ .‬תוד"ה משקל)‪ ,‬מלבד בערב יוה"כ כדי להחזיק‬ ‫בהנאה עד שיפדנו)‪ ,‬ובכור בהמה טהורה (שזה ספק כרת לשוחטו‬ ‫פסולי המוקדשין א"צ לעשות בהם סימן שהם פטורים בחוץ‪ ,‬וצריך להמתין שיפול בו מום ואז אין בו אלא דין ממון ואוכלו הוא‬ ‫עצמו כהן שלא ישכחו זאת‪( ,‬שערב יו"כ הוא יו"ט והמתנות מרובות‬ ‫ממתנות‪ ,‬והיינו דווקא באלו הנמכרים בתוך הבית בכור ומעשר במומו)‪ ,‬וד' מהם לפטור שאין בהם איסור אלא ממון ולכן ספיקם‬ ‫והכהנים מתאספים‪ ,‬ואם לא יטול גם ביום זה יאמרו שאינו כהן‪ .‬תוד"ה‬ ‫לבר)‪ ,‬ולא היה יכול לעשות זאת בנשיאת כפים בדוכן כל השנה‪,‬‬ ‫שמפני שדמיהם לבעלים ואין בהם קדושה לא התירו בשביל הנאתו לקולא‪ ,‬והם‪ :‬ראשית הגז‪ ,‬ומתנות (הקשו התוס' (ד"ה ראשית) למ"ד‬ ‫(קל"ב‪ ):‬דמתנות טבלי‪ ,‬ליתני שקודם שהורמו חייב בספק ולאחר שהורמו‬ ‫מפסיד‬ ‫הבית‬ ‫בתוך‬ ‫שכשמוכרם‬ ‫אף‬ ‫חולין‪,‬‬ ‫כמו‬ ‫בשוק‬ ‫למוכרם‬ ‫בהם‬ ‫לזלזל‬ ‫בזמן‬ ‫משום שהיה אנוס באותו זמן שהיה לומד עם תלמידיו‬ ‫שהציבור נאספים לבית הכנסת‪ .‬ולהלן (קל"ד‪ ):‬איתא שרבי אמי מפני שלא קופצים לקנותם‪ ,‬ובהם מוכחא מילתא‪ ,‬אבל פסולי המוקדשין פטור‪ ,‬כמו בכור בהמה טמאה)‪ ,‬ופדיון הבן‪ ,‬ופדיון פטר חמור דשה‬ ‫קדם לזכות בשק של דינרים ששלחו לבני הישיבה‪ ,‬והגמ' שדמי פדיונם נתפסים בקדושתם‪ ,‬הנמכרים באיטליז בשוק צריך של פדיון אין עליו קדושה אלא הוא ממון כהן והמוציא מחבירו עליו הראיה‪.‬‬ ‫מבארת שזכה בזה לעניים‪ ,‬אי נמי זכה לעצמו משום דכתיב לעשות להם סימן‪ ,‬מפני שאם לא יתרו למוכרם בשוק לא יפדם אלא‬ ‫חיוב הפרשה כשאין למי לתת‪ -‬אם אין עניים א"צ‬ ‫קל"ד‪:‬‬ ‫"והכהן הגדול מאחיו" גדלהו משל אחיו וכ"ש שיכול לזכות בזול ואיכא פסידא דהקדש‪.‬‬ ‫להניח לקט שכחה ופאה‪ ,‬דכתיב "לעני ולגר תעזוב אותם"‬ ‫ממאי דאתי ליה מעלמא‪( ,‬ויש לומדים מפסוק זה שצריך שיהיה‬ ‫כ"ד מתנות כהונה‪ -‬י' במקדש ‪-‬בתוך העזרה לאוכלם שם‪:‬‬ ‫גדול מאחיו בנוי ובחכמה ובעושר)‪.‬‬ ‫ולא לעורבים ולעטלפים‪ .‬אמנם בתרומה חייב להפריש (ולכן‬ ‫חטאת‪ ,‬חטאת העוף‪ ,‬אשם ודאי‪ ,‬אשם תלוי‪ ,‬זבחי שלמי‬ ‫אף שאין מביאים את התרומה מגורן לעיר או ממדבר לישוב‪,‬‬ ‫רב יוסף אמר שכהן שיש בשכנותו ת"ח עני‪ ,‬יזכה אותם‬ ‫ציבור (‪-‬כבשי עצרת והאם קדשי קדשים (אשמות‪ .‬תוד"ה זבחי)‬ ‫שאין טירחא זו מוטלת על הישראל‪ ,‬אלא הכהן הולך ומביאה‪ ,‬אם אין שם‬ ‫לאותו ת"ח אף לפני שקיבלם‪ ,‬והיינו במכרי כהונה (‪-‬בכהן‬ ‫לאוכלם בעזרה)‪ ,‬לוג שמן של מצורע (שמה שנשאר ממתנותיו נאכל‬ ‫כהן‪ ,‬שוכר פרה ומביאה מפני הפסד תרומה)‪ ,‬דשאני תרומה‬ ‫שניכר בעיר ורוב בני אדם אוהבים אותו ונותנים לו את המתנות)‪.‬‬ ‫לכהנים)‪ ,‬שתי הלחם‪ ,‬לחם הפנים‪ ,‬שיירי מנחות של יחיד‪,‬‬ ‫דטבלה הכל‪ ,‬וממילא בעל כרחו עליו להפרישה‪ ,‬אי נמי משום דכתיב‬ ‫ומעשה ברבא ורב ספרא שהתארחו‪ ,‬ורבא ביקש מהשמש‬ ‫ומנחת העומר (שהיא שונה משאר המנחות שהיא המנחת ציבור‬ ‫בה נתינה‪( ,‬והא דכתיב ביה "תעזוב" יתירא‪ ,‬זה בא לרבות‬ ‫שהיה כהן ובעה"ב היה נותן לו מתנותיו שיזכה לו את המתנות‬ ‫היחידה שנקמצת ונאכלת)‪ .‬ד' בירושלים שנאכלים ומתחלקים בכל‬ ‫שהמפקיר את כרמו והשכים בבוקר ובצרו חייב בפרט‬ ‫ואכלם רבא‪( ,‬ואף שרבא היה כהן‪ ,‬הרי אין לכהן ליטלם מעצמו או‬ ‫העיר‪ :‬בכור תם‪ ,‬ביכורים‪ ,‬מורם מן התודה חזה ושוק (גם של‬ ‫ובעוללות ובשכחה ובפאה‪ ,‬שאף שהפקר פטור מכולם‪ ,‬לומדים‬ ‫לבקשם בפיו‪ ,‬ולכן נטלם בתורת זר)‪ ,‬אך רב ספרא לא אכל מפני‬ ‫שלמים) וד' חלות מד' מינים שהם חלות ורקיקים ורבוכה וחמץ ומורם‬ ‫שלא הגיעו ליד השמש‪ ,‬והראו לרב ספרא בחלומו "מעדה בגד‬ ‫מ"תעזוב" יתירא לחייב היכא שהוא חזר וזכה בו‪ ,‬ופטור מן המעשרות)‪,‬‬ ‫מאיל נזיר ‪-‬זרוע בשילה וחלה ורקיק‪ ,‬ועורות קדשים של עולה‬ ‫ביום קרה (כבגד בלוי ביום קר‪ ,‬שאינו מחמם)‪ ,‬חומץ על נתר (שאינו‬ ‫וכן לגבי מתנות אם אין כהן צריך לשום את שויים ולתת את‬ ‫חטאת ואשם‪( .‬והקשו התוס' (ד"ה ועורות) למה לא מנאום עם המתנות‬ ‫הדמים לכהן שבא ראשון ויאכל את המתנות בעצמו‪.‬‬ ‫אלא מפסידו)‪ ,‬ושר בשירים על לב רע"‪ ,‬כך האומר דברי תורה למי‬ ‫שבמקדש‪ ,‬שהרי אפילו קדשים קלים היו מפשיטים בעזרה בגלל שא"א‬ ‫להוציא את האימורים)‪ .‬י' בגבולין ‪-‬בכל ערי ישראל‪ :‬תרומה‪,‬‬ ‫שאינו יודע להבין בהם‪ ,‬ורב יוסף הצדיק את רב ספרא מפני‬ ‫עוד בדיני זרוע לחיים וקיבה‬ ‫תרומת מעשר‪ ,‬חלה‪ ,‬ראשית הגז‪ ,‬מתנות זרוע לחיים וקיבה‪,‬‬ ‫שדבריו נאמרו דווקא במזכה לכהן אחר שאינו כפוף לו‪ ,‬אחר אבל‬ ‫שמש מזכה בעל כרחו לאדם חשוב שמתארח אצל בעל הבית‪,‬‬ ‫צורת נתינת המתנות‪ -‬מקום שנהגו למלוג את העגלים‬ ‫פדיון הבן ה' סלעים‪ ,‬פדיון פטר חמור שה‪ ,‬שדה אחוזה הקדישה‬ ‫ולא גאלה שהיא יוצאה ביובל ומתחלקת לכהנים של אותו משמר שאירע‬ ‫ודווקא כשא"א לו בלא המתנות מפני שהוא עני ודחוק‪ ,‬ואמר‬ ‫ברותחין עם העור ואוכלים אותם כך‪ ,‬לא יפשיט את הזרוע אלא נותנו‬ ‫בו היובל‪ ,‬שדה חרמים‪ ,‬וגזל הגר שנשבע לו לשקר והודה לאחר‬ ‫שהראו לו את הפסוק בשביל רבא‪ ,‬ולא הראו לרבא מפני‬ ‫לכהן כמו שהוא בעורו‪ ,‬ואף במקום שנהגו להפשיט את הראש‬ ‫מיתת הגר‪ .‬וכולם ניתנו לאהרן ולבניו בכלל ובפרט דכתיב בהו‬ ‫שהיה נזוף בגלל שהטיח כלפי מעלה (תענית כ"ד‪ ):‬שביקש מטר שלא‬ ‫לא יפשיט את הלחי‪.‬‬ ‫לצורך מפני כבוד אמו של שבור מלכא‪ ,‬ורצו מלאכי חבלה להורגו בלילה‪" ,‬לך נתתים" ואח"כ הפסוק מפרש כל אחד מהם‪ ,‬והמקיימם כאילו‬ ‫הזרוע היא הזרוע הימנית‪ ,‬דכתיב "הזרוע" החשובה שבזרוע‪.‬‬ ‫ופשטיה דקרא בשונה לתלמיד שאינו הגון‪ ,‬שהוא נופל קיים כל כללות ופרטות שבתורה‪ ,‬ונכרתה עליהם ברית מלח‬ ‫ודורשי חמורות אמרו שהזרוע ניתן כנגד מה שפנחס לקח‬ ‫בגיהנום‪ ,‬והרי הוא כזורק אבן למרקוליס שזו עבודתה‪.‬‬ ‫של קרבנות‪ ,‬שכשם שברית מלח אינה שובתת כך זו לא תשבות‪ ,‬והעובר‬ ‫רומח בידו‪ ,‬ויד ימין היא עושה מלחמה וממילא זרוע היינו של ימין‪,‬‬ ‫[כל העושה טובה למי שאינו מכיר בה כאילו זורק אבן עליהם כאילו עובר על כלל ופרט ועל ברית מלח‪.‬‬ ‫(ולחיים כנגד "ויעמוד פנחס ויפלל"‪ ,‬וקיבה כנגד "ואת האשה‬ ‫למרקוליס]‪.‬‬ ‫אל קיבתה")‪ ,‬ויש לומדים ימין מדכתיב בשלמים "ואת שוק‬ ‫קל"ד‪ .‬מתנות בגר‪ -‬גר שנתגייר אחרי שחיטת בהמתו‬ ‫הימין"‪ ,‬וזרוע מוקדשין לומדים מדכתיב התם "תרומה" וזרוע‬ ‫פטור ממתנות בשותפות עם כהן או עכו"ם פטור ממתנות‪ ,‬אבל אם נתגייר לפני שחיטת בהמתו חייב‬ ‫חולין לומדים מדכתיב התם "תתנו"‪.‬‬ ‫במתנות‪.‬‬ ‫איזה שותפות פוטרת ממתנות‪-‬‬ ‫מקום הזרוע הוא מהפרק של הארכובה הנמכרת עם הראש עד‬ ‫השותף עם עכו"ם או עם כהן בבהמה‪ ,‬פטור מהמתנות‪.‬‬ ‫כף של יד (‪-‬העצם הרחבה של הכתף)‪ ,‬וזה גם הזרוע בשלה‬ ‫ספק במתנות כהנים ועניים‬ ‫(ואינו חייב חצי מתנות‪ ,‬כמו שאמרו רבנן בצבי הבא על התיישה‪ ,‬דשאני‬ ‫במתני' איתא שאם יש ספק אם נתגייר לפני שחיטת שבנזיר‪ ,‬ומקום זה ברגל האחורית הוא השוק (‪-‬שתי עצמות‬ ‫התם שכל צד "שה" שלו חייב‪ ,‬משא"כ הכא‪ .‬תוד"ה וצריך)‪.‬‬ ‫הבהמה או אחריה פטור‪ ,‬מפני שהמוציא מחבירו עליו מהפרק של הארכובה עד בוקא דאטמא‪ ,‬דהיינו כל הירך)‪ .‬ולרבי יהודה‬ ‫כהן שמכר בהמה לישראל חוץ מהמתנות‪ ,‬פטור מהמתנות‪,‬‬ ‫השוק הוא מהפרק של הארכובה עד סובך של רגל והיינו‬ ‫הראיה‪.‬‬ ‫מפני ששיירם לעצמו‪ .‬ואם אמר לו ע"מ שהמתנות שלי‪ ,‬י"א‬ ‫ובפאה איתא בדין ספק לקט שחיטים שבחורי הנמלים‪ ,‬אם הפרק שבין הקולית לעצם האמצעי‪.‬‬ ‫שיכול הישראל לתתם לכל כהן שירצה‪ ,‬מפני שע"מ זה לא‬ ‫שיור אלא תנאי‪ ,‬ואינו יכול להתנות על מתנות שאינם שלו‪( ,‬וכגון‬ ‫נמצאו בתוך הקמה שעדיין לא הגיעו הקוצרים לשם הרי הם של מקום הלחי הוא מהפרק של הלחי אצל הצדעיים וחותך כלפי‬ ‫שהתנה שלא יהא המקח בטל‪ ,‬אי נמי הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה‪,‬‬ ‫בעה"ב דאין לקט אלא הנושר בשעת קצירה‪ ,‬ואם נמצאו לאחר מטה עד הפיקה (לרש"י הכונה לשיפוי הכובע‪ ,‬ולתוס' (ד"ה פיקה)‬ ‫שהרשתו תורה לתתם לכל כהן שירצה‪ .‬תוד"ה חוץ)‪ ,‬וי"א שגם ע"מ‬ ‫הקצירה‪ ,‬לת"ק העליונים שעל פי החור די"ל שהם נשרו מהשיבולים הכונה לטבעת הגדולה) של הקנה דהיינו לחיים התחתונות עם הלשון‪.‬‬ ‫הוי שיור כחוץ‪.‬‬ ‫בשעת קצירה לעניים‪ ,‬והתחתונים שבקרקעיתו של חור לבעה"ב‪ ,‬והא דאיתא בברייתא שנוטלה ובית שחיטה עימה‪ ,‬ללישנא‬ ‫דקודם הקצירה כנסום הנמלים שם‪ ,‬ולר"מ הכל לעניים מפני קמא זה תלוי במחלוקת אם מוגרמת כשרה‪ ,‬וללישנא בתרא‬ ‫קל"ג‪ :‬לרב הונא שותף בראש פטור מהלחי‪ ,‬ושותף ביד‬ ‫הכונה שבית השחיטה נשאר עם הבהמה‪.‬‬ ‫שבספק לקט שכחה ופאה חייב‪.‬‬ ‫פטור מהזרוע‪ ,‬ושותף בבני מעיים פטור מהקיבה‪ .‬ולחייא בר‬ ‫פרי אחד‪ ,‬או שני מיני חיטים‪( ,‬וכן מבואר בברייתא‪ ,‬ולרב‬ ‫צריך לתת את הלחי עם הצמר שבראש כבשים ועם בשער‬ ‫אותה תבואה מהעכו"ם פטור מלעשר אע"פ שגדלה בשדה של ישראל‪,‬‬ ‫יצחק נחלקו בזה ב"ש וב"ה‪ .‬ולרבנן מפרישים ראשית הגז‬ ‫דמירוח עכו"ם פוטר (מנחות ס"ז)‪ ,‬אי נמי "דגנך" ולא דגן עכו"ם ולאשמועינן‬ ‫שבזקן התיישים‪( ,‬וכן בקיבה צריך לתת את החֵלב שע"ג‬ ‫דיש קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר‪ ,‬וחלקו של עכו"ם פטור‪,‬‬ ‫ממין על שאינו מינו)‪.‬‬ ‫הקיבה ואת החָלב שבתוך הקיבה‪ ,‬אמנם הכהנים נהגו בו‬ ‫ונ"מ שאם חזר ומכרו לישראל אינו חייב לעשר‪ ,‬אבל חלקו של ישראל חייב‪.‬‬ ‫וכן צריך לרב אלעאי שיהיו שייריה של ראשית הגז ניכרים‪,‬‬ ‫או שרבי אלעאי ממעט מ"דגנך" בין שותפות עכו"ם בין‬ ‫עין יפה ונתנוהו לבעלים)‪.‬‬ ‫כמו בתרומה שהאומר שכל הגורן יהיה תרומה לא אמר‬ ‫שותפות ישראל‪ ,‬דשניהם אינם מיוחדים לו‪ ,‬ולרבנן שותפות‬ ‫כלום‪ ,‬וכן לענין חלה האומר כל עיסתי חלה לא אמר כלום‬ ‫ישראל אינה פוטרת כיון שהוא בר חיובא וכל ישראל נקראים‬ ‫דכתיב "מראשית" – ולא כל ראשית‪ ,‬ותרומה לומדים מחלה‪ .‬תוד"ה אף‪.‬‬ ‫בלשון יחיד‪ ,‬וא"צ מיוחד‪ ,‬ובלבד שתהא של ישראל‪.‬‬ ‫ראשית הגז‬ ‫באלו דברים שותפין חייבים גם לרב אלעאי‪ -‬רבא אומר‬ ‫קל"ו‪ :‬אמר רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כהני תלת‬ ‫דיני ראשית הגז‬ ‫שרב אלעאי שפוטר שותפות ישראל מראשית הגז‪ ,‬מודה‬ ‫סבי‪ ,‬כרבי אלעאי שפוטר ראשית הגז וה"ה מתנות בחוצה‬ ‫ששותפים חייבים בתרומה‪ ,‬דכתיב "תרומותיכם"‪ .‬וכן‬ ‫קל"ה‪ .‬מתי והיכן חייבים בראשית הגז‪ -‬ראשית הגז‬ ‫לארץ‪( ,‬וכן הלכה‪ .‬תוד"ה כרבי אלעאי)‪ .‬כרבי יהודה בן בתירא שאין‬ ‫חייבים בחלה‪ ,‬דילפינן מתרומה‪( ,‬ומדכתיב "עריסותיכם"‬ ‫נוהגת בארץ ובחוצה לארץ‪ ,‬בפני הבית ושלא בפני הבית‪.‬‬ ‫דברי תורה מקבלים טומאה ואין בעל קרי צריך טבילה לדברי תורה‪.‬‬ ‫ילפינן דבעינן כדי עריסותיכם של עיסת מדבר שהיא עומר‬ ‫ולרבי אלעאי (קל"ו‪ ).‬ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ‪.‬‬ ‫(והא דאיתא בפסחים (ז‪ ):‬דכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן חוץ מן‬ ‫לגולגולת‪ ,‬והעומר הוא עשירית האיפה והוא מ"ג ביצים וחומש)‪ .‬וכן הטבילה‪ ,‬לרב האי גאון היינו דווקא בטבילת גר‪ ,‬דאינו ישראל אלא כשטבל‬ ‫כל הגוזז צאנו‪ ,‬בין טלאים ובין זקנים‪ ,‬ואפילו גוזזם מאה פעמים‪ ,‬צריך‬ ‫חייבים בפאה דכתיב "ובקוצרכם"‪ ,‬ומ"שדך" ממעטים ולפני כן אינו יכול לומר וציוונו‪ ,‬אבל בשאר טבילות אע"פ שהוא טמא מברך‪,‬‬ ‫לתת מן הגיזה מתנה לכהן‪ ,‬ושיעורו משקל חמש סלעים מתוך חמש גיזות‬ ‫עכו"ם‪ .‬וכן חייבים בבכורה‪ ,‬דכתיב "ובכורות בקרכם דנהוג עלמא כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה‪ .‬וי"מ דאכל טבילות קאמר‪,‬‬ ‫של מנה וחצי‪.‬‬ ‫דאע"ג דנהוג עלמא כר' יהודה בן בתירא‪ ,‬הרבה מהם היו מחמירין לטבול‪.‬‬ ‫וצאנכם"‪ ,‬ומ"בבקרך ובצאנך" ממעטים שותפות עכו"ם‪ .‬וכן‬ ‫דיני המשנה מובאים בדפים הבאים לפי סדר הסוגיות בגמרא‪.‬‬ ‫תוס' שם)‪ .‬וכרבי יאשיה שאין חיוב בכלאים אלא כשזרע חיטה‬ ‫חייבים במזוזה‪ ,‬דכתיב "למען ירבו ימיכם"‪ ,‬ומ"ביתך" שעורה וחרצן במפולת יד‪.‬‬ ‫מנלן שראשית הגז לא נוהגת בקדשים‪ -‬ראשית הגז‬ ‫לומדים שיניח את המזוזה בדרך ביאתו לבית‪ ,‬וכנכנס לבית‬ ‫מכניס תחילה רגל ימין‪ ,‬נמצא שצד ימין הוא דרך ביאה‪ .‬וכן חייבים ראשית הגז בטריפה‪ -‬ראשית הגז נוהג בטריפה דכתיב‬ ‫נוהגת בחולין ולא במוקדשין‪ ,‬דכתיב "צאנך"‪ .‬הגמ' אומרת‬ ‫במעשר‪ ,‬דכתיב "מעשרותיכם"‪ ,‬ומ"דגנך" ממעטים "תתנו לו" ולא לכלבו‪ ,‬ור"ש פוטר דיליף צאן צאן ממעשר‪,‬‬ ‫שקדשי מזבח פטורים בלאו האי קרא‪ ,‬כיון שאינם בני גיזה‪,‬‬ ‫שותפות עכו"ם‪ .‬וכן חייבים במתנות –זרוע לחיים וקיבה‪ ,‬דיליף ובמעשר כתיב "כל אשר יעבור תחת השבט" פרט לטריפה‬ ‫דכתיב "ולא תגוז בכור צאנך"‪ .‬וגם קדשי בדק הבית זה רק‬ ‫למ"ד שאינם בכלל העמדה והערכה דאיצטריך קרא שלא יפדה‬ ‫שאינה עוברת כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה‪ ,‬ומזה לומדים‬ ‫נתינה נתינה מתרומה‪ ,‬ומ"מאת זובחי הזבח" לומדים‬ ‫ויתן לכהן‪ ,‬שכיון שאינם אסורים בגיזה ועבודה אלא מדרבנן‬ ‫שאר טריפות‪( ,‬הקשו התוס' (ד"ה פרט) שהרי גם מן הארכובה ולמטה‬ ‫שתובעים את המתנות מהטבח ו"זובחי" אורחיה דקרא‪ .‬וכן‬ ‫הו"א לחייב מי שעבר וגזז‪ .‬ולמ"ד שקדשי בדק הבית‬ ‫אינה עוברת‪ .‬ושמא אין נכנסת לדיר להתעשר‪ ,‬ודוחק)‪ .‬ולא לומדים‬ ‫חייבים בביכורים‪ ,‬דכתיב "בארצם"‪ ,‬ומ"מארצך" ממעטים צאן צאן מבכור‪ ,‬שאע"פ שראשית הגז דומה לבכור לענין‬ ‫צריכים העמדה והערכה והרי אחרי שגזז אינו יכול להעמיד את‬ ‫חוצה לארץ‪( ,‬שאף שזה מצוה התלויה בארץ‪ ,‬איצטריך למעוטי משום שנוהג ביתום כגון זה פירש למיתה וזה פירש לחיים‪ ,‬ובלקוח‪,‬‬ ‫הגיזה‪( ,‬ואף שבמקדיש עצים ואבנים א"צ העמדה והערכה‪ ,‬הכא כיון‬ ‫דאיתקש לבשר בחלב‪ .‬תוד"ה אלא)‪ .‬וכן חייבים בציצית‪ ,‬דכתיב ובשותפין‪ ,‬ובמתנה‪ ,‬ושלא בפני הבית‪ ,‬וניתנים לכהן‪ ,‬וא"צ‬ ‫שהיה מחובר מתחילה בבהמה שהיא בת העמדה והערכה‪ ,‬צריך העמדה‬ ‫והערכה‪ ,‬ואין לומר שהעמיד והעריך ואח"כ עבר וגזז ופדה‪ ,‬דבשעת פדייה‬ ‫"בגדיהם" ומ"כסותך" ממעטים שאולה עד ל' יום‪ .‬וכן להקדישם דבכור קדושתו מרחם וראשית הגז אין בה קדושה‪( ,‬ל"א‬ ‫בעינן העמדה והערכה‪ .‬תוד"ה והא)‪ ,‬י"ל דאיירי קרא במקדיש‬ ‫חייבים במעקה‪ ,‬דכתיב "כי יפול הנופל ממנו" כל שראוי ליפול בכור וגז הם נכסי כהן לקדש בהם את האשה‪ ,‬משא"כ מעשר‪ ,‬ולאו מילתא‬ ‫בהמתו לבדק הבית חוץ מגיזה וכחישה‪ ,‬דקמ"ל קרא שאינו‬ ‫ממנו ואפילו בשותפות‪ ,‬ומ"גגך" ממעטים בתי כנסיות ומדרשות היא‪ ,‬דאפשר לקדש אשה במעשר)‪ ,‬והכהן רשאי למוכרם‪ ,‬אבל‬ ‫מעשר אינו נוהג ביתום (דגמר תחת תחת מקדשים דכתיב בהו "תחת‬ ‫שאין לאחד מהם חלק בו‪ ,‬דאף לבני עבר הים הוא‪ ,‬ועוד דאינו בית דירה‪.‬‬ ‫חייב לגזוז ולתת‪( ,‬ואם לא אמר וכחישה אסור לגזוז כיון‬ ‫אמו")‪ ,‬ולוקח ושותף ושנתנו לו במתנה פטורים מן המעשר‪ ,‬ואינו נוהג‬ ‫שזה מכחיש את הבהמה)‪ ,‬ובקדשי מזבח אף אם אמר חוץ‬ ‫אלא בפני הבית משום גזירה‪( ,‬לתוס' גורסים 'לפני'‪ ,‬והינו שמעשר מקדש‬ ‫קל"ו‪ .‬רב ביבי בר אביי אומר ד'ליתנהו להני כללי'‪ ,‬כדתניא‬ ‫מגיזה וכחישה פשטה הקדושה בהכל דקדושת הגוף היא‬ ‫מי שיצא לפני או אחרי העשירי‪ ,‬משא"כ בכור וראשית הגז)‪ ,‬ונאכל‬ ‫שרבי אלעאי פוטר בהמת השותפין מבכורה‪ ,‬דכתיב "בקרך‬ ‫חמורה‪( ,‬אבל בקדושת הגוף מה שלא הקדיש אינו קדוש)‪ ,‬וכדמצינו‬ ‫לבעלים כשלמים‪ ,‬ומקדישו בשבט‪ ,‬ואינו נמכר לא חי ולא שחוט (אא"כ‬ ‫וצאנך"‪ ,‬והא דכתיב "בקרכם וצאנכם" היינו של כל ישראל‪.‬‬ ‫שהאומר רגלה של זו עולה נעשית כולה עולה‪ ,‬ואף ר"מ‬ ‫הוא של יתומים)‪ ,‬ואילו למעשר ראשית הגז דומה בפחות‬ ‫וכן רב חנינא מסורא סובר ד'ליתנהו להני כללי' כדתניא‬ ‫שחולק ברגל מודה במקדיש אבר שהנשמה תלויה בו‪.‬‬ ‫דברים והיינו לענין שנוהגים בנקבות‪ ,‬ובבהמות מרובות‬ ‫שרבי אלעאי פוטר בהמת השותפין ממתנות‪ ,‬דיליף נתינה‬ ‫ולרבא מיירי מתני' במקדיש את הגיזה עצמה‪ ,‬שאינו חייב‬ ‫מעשר בעשרה וראשית הגז בחמש‪ ,‬ובפשוט‪ ,‬ואין נוהגים בטמאים‬ ‫נתינה מראשית הגז‪ ,‬ובהכרח שגם בתרומה שותפין פטורים‬ ‫לגזוז ולפדות דכתיב "גז צאנך תתן" סמך נתינה לגיזה לומר‬ ‫ובאדם‪ ,‬ואינם קדושים מרחם‪ ,‬ולא נהגו לפני הדיבור‪ ,‬ואילו‬ ‫דדייק "דגנך"‪ ,‬דאל"כ היה לומד משם לחייב‪ .‬ורבנן מחייבים‬ ‫שאינו חייב אלא במחוסר רק גזיזה ונתינה ולא במחוסר גם‬ ‫בכור אינו אלא זכר‪ ,‬ונוהג אף ביחיד‪ ,‬ואין נוהג אלא בפשוט‪ ,‬ונוהג בחמור‪,‬‬ ‫בהמת השותפין בבכורה ובמתנות‪.‬‬ ‫פדיון‪ ,‬ולדברי רבא מ"צאנך" ממעט רב אלעאי בהמת‬ ‫ובאדם‪ ,‬וקדוש מרחם‪ ,‬וקדשו בכורות במצרים‪ ,‬מ"מ יותר ראוי‬ ‫ללמוד פשוט מפשוט‪.‬‬ ‫עוד דינים לדעת רבי אלעאי‪-‬‬ ‫השותפים מראשית הגז וכדלהלן‪.‬‬ ‫לפי האמור לעיל רבי אלעאי פוטר מתנות וראשית הגז קל"ז‪ .‬ראשית הגז אינה נוהגת אלא ברחלות (משא"כ‬ ‫קל"ה‪ :‬בהמת השותפין‪ -‬לרבנן בשותפות עם ישראל‬ ‫בחו"ל‪ ,‬דיליף נתינה נתינה מתרומה‪ ,‬אמנם ראשית הגז אינה זרוע לחיים וקיבה שנוהגים בבקר ובצאן דכתיב "אם שור אם‬ ‫הבהמה חייבת בראשית הגז‪ ,‬ובשותפות עם עכו"ם פטור‬ ‫טובלת כמו תרומה‪ ,‬דכתיב "וראשית גז צאנך תתן לו" ‪ -‬אין שה"‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה מה"מ) ששאלת הגמרא מנא הני מילי היינו‬ ‫דכתיב "צאנך" המיוחד לך‪ ,‬אבל בשותפות עם ישראל חשיב מיוחד לך‬ ‫לך בו אלא מראשיתו ואילך – משעה שהופרש ונעשה ראשית‪ ,‬אבל מנלן שאינו נוהג בעיזים‪ ,‬דעיזים נמי איקרו צאן)‪ ,‬דכתיב "לעמוד‬ ‫הואיל ושניהם בני חיובא‪ ,‬וכל ישראל קרויים בלשון יחיד‪ .‬ולרבי אלעאי‬ ‫לשרת" בעינן דבר הראוי לשרות ‪-‬לתכלת דבגדי שרד‪ ,‬והתם בעינן‬ ‫בתרומה כתיב "אשר ירימו" – בעתידים לתרום הכתוב מדבר‪.‬‬ ‫מ"צאנך" לומדים לפטור בשותפות עם ישראל‪ ,‬ושותפות‬ ‫ואין חייבים על ראשית הגז מיתה בזר האוכלה במזיד וחומש דווקא צמר‪ ,‬ואין צמר אלא של רחלים‪( .‬ובהא דכתיב "לא תעבוד‬ ‫עכו"ם שפוטרת נלמדת מתרומה דכתיב בה "ראשית דגנך"‪.‬‬ ‫בשוגג כמו תרומה‪ ,‬דכתיב "ויסף חמישיתו עליו" וכתיב בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך" אסור גם לעבוד בצאן‬ ‫ולרבנן אין ללמוד ראשית הגז מ"ראשית דגנך" כיון‬ ‫ולגזוז שור‪ ,‬דילפינן מו' ד"ולא")‪ .‬ואף שלשון תורה הוא‬ ‫"ומתו בו" – ולא ראשית הגז‪.‬‬ ‫ד"ראשית" הפסיק הענין‪( ,‬ולרבי אלעאי ו' חוזר ומערבם‪,‬‬ ‫וכן לומדים מ"ראשית" שאין עוד הפרשה אחריה‪ ,‬דלא רחלים‪ ,‬לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן‪.‬‬ ‫ולרבנן א"כ לא נכתוב לא ו' ולא ראשית‪ ,‬ולרבי אלעאי‬ ‫כבשים שצמרם קשה כגון שהיו משונים משאר כבשים‪ ,‬פטורים‬ ‫כתרומה שיש אחריה מעשר ראשון ומעשר שני‪.‬‬ ‫התורה חילקתם כיון שתרומה זה קדושת הגוף וראשית הגז‬ ‫ולענין הפרשה מן החדש על הישן לומד רב אלעאי מראשית הגז‪ ,‬דכתיב "ומגז כבשי יתחמם" – לא מיקרי גז אלא‬ ‫זה קדושת דמים ‪-‬חיוב ממון‪ ,‬וקדושה לאו דווקא)‪ .‬אי נמי רבנן‬ ‫מתרומה דכתיב בה "היוצא השדה שנה שנה" שאין מפרישין‪ ,‬בר חימום‪.‬‬ ‫ס"ל שאף בתרומה שותפות עכו"ם אינה פוטרת את חלקו של‬ ‫השוטף את הרחלים במים בנהר כדי ליפותם ונתלש מהם צמר‪,‬‬ ‫(ולרבנן מפרישים משנה על חברתה)‪.‬‬ ‫ישראל‪ ,‬וכדמצינו שתבואה שגדלה בשדה המשותפת‬ ‫לישראל ועכו"ם‪ ,‬לרבי טבל וחולין מעורבים זה בזה‪ ,‬ואפילו‬ ‫ולענין ראשית הגז שגדלה בפטור‪ ,‬סובר רבי אלעאי שהקונה לרבנן פטור דלאו גז הוא‪ ,‬ולרבי יוסי חייב‪ ,‬כדמצינו בברייתא‬ ‫לאחר שחלקו לא אמרינן יש ברירה והוברר שזה החלק של ישראל והוא‬ ‫צאן עכו"ם כדי לגזוז פטור כיון שהגיזים גדלו אצל עכו"ם‪ ,‬דמקיש שרבי יוסי לומד מדכתיב "ולקט קצירך" דבעינן לקט מחמת‬ ‫טבל גמור‪ ,‬אלא אין ברירה וגם מה שנשאר חציו טבל וחציו חולין‪ ,‬דיש‬ ‫ראשית הגז לתרומה‪( ,‬דלא כתנא דמתני')‪ ,‬כדתניא שישראל קציר‪ ,‬למעט לקט קיטוף בידים‪ ,‬אמנם בדבר שדרך לקוצרו‬ ‫קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע חלקו מיד מעשר‪( ,‬י"א שאין לטבל זה‬ ‫שקנה מהעכו"ם שדה בסוריא (‪-‬ארם צובה שכבשה דוד)‪ ,‬אם לא ביד כגון בצלים ושומים מודה רבי יוסי שחייב‪ ,‬דכתיב "לקצור"‬ ‫תקנה‪ ,‬לפי שאם בא להפריש נמצא מפריש מן הפטור על החיוב‪ ,‬אבל‬ ‫הביאה שליש חייב‪ ,‬ואם הביאה שליש פטור מלהפריש על לרבות עוקר עם השרשים כגון עדשים‪ ,‬וכתיב "ובקוצרך" לרבות‬ ‫נראה שיש לו תקנה‪ ,‬או ע"י שיפריש עליו ממקום אחר לפי חציו‪ ,‬דרק‬ ‫חציו חייב‪ ,‬ואם אין לו טבל אחר מפריש מיניה וביה לפי כולו‪ ,‬ולא לפי‬ ‫מה שקנה מהעכו"ם דלאו שמיה כבוש ולא חלה בה קדושת הארץ תולש ביד ללא השורשים כגון פולים‪ .‬וכן מצינו שרבי יוסי מחייב‬ ‫חציו מפני שמה שמפריש חציו אין שם מעשר חל עליו מפני שהוא פטור‪.‬‬ ‫וקלה קדושתה ויש בה קנין לעובד כוכבים להפקיע מיד מעשר‪ ,‬אבל בארץ פאה בבצלים אע"פ שאינו קוצרם במגל‪( ,‬וס"ל שבצלים הגדלים‬ ‫ואין לומר שמה שהפריש כולו גדל בחלקו של העכו"ם‪ ,‬אלא בכל אחד יש‬ ‫ישראל מעשר על הכל‪ ,‬דאין בה קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר‪ ,‬ועל מה בין הירקות‪ ,‬צריך לתת פאה בכל שורה‪ ,‬מפני שהירק שבין שורה‬ ‫חלק לשניהם‪ ,‬כמבואר בראש השנה י"ב‪ :‬גבי חדש וישן המעורבים‪,‬‬ ‫שהמשיך לגדול אח"כ‪ ,‬לר"ע חייב וטבל וחולין מעורבים זה בזה‪ ,‬לשורה מפסיק לפאה‪ ,‬דירק אינו חייב בפאה (חוץ מבצלים ושומים‪ ,‬דרק‬ ‫ואפילו למאן דפליג התם היינו משום שמא לא נבללו יפה‪ ,‬אבל כאן בכל‬ ‫דבר שמכניסו לקיום חייב בפאה)‪ .‬ולרבנן מספיק לתת פאה אחת‬ ‫ולחכמים פטור דכיון שהביאה שליש כאילו נגמרה כולה‪.‬‬ ‫חיטה יש חלק לנכרי ולישראל)‪ ,‬ולרשב"ג של ישראל חייבת ושל‬ ‫וכן לרבי אלעאי אין להפריש ראשית הגז ממין על שאינו על הכל)‪.‬‬ ‫עכו"ם פטורה‪ ,‬ומבואר שנחלקו אם יש ברירה‪ ,‬אבל לכו"ע‬ ‫של הישראל חייבת‪ ,‬וממילא א"א ללמוד מתרומה ששותפות עכו"ם‬ ‫מינו‪ ,‬כגון בשחופות ולבנות‪ ,‬כמו לענין תרומה שאין אין ראשית הגז נוהגת אלא בבהמות רבות‪( ,‬משא"כ זרוע‬ ‫פוטרת מראשית הגז‪ ,‬וממילא "צאנך" ממעט שותפות עכו"ם‪ ,‬ו"דגנך"‬ ‫תורמים ממין על שאינו מינו כגון שחורות ולבנות אע"פ שזה לחיים וקיבה שנוהגים במרובה ובמועט אפילו לא שחט אלא‬ ‫ממעט דיגון עכו"ם כגון עכו"ם שלקח שדה של ישראל ומירחה‪ ,‬שהלוקח‬ ‫הכהנים במתנותיהם‪ ,‬ותביעת המתנות היא מן הטבח)‪ ,‬ומבואר דס"ל‬ ‫להם שיעור הפאה‪ ,‬והביכורים‪ ,‬והראיון שבכל פעם שבא לעזרה‬ ‫אחת)‪ .‬לב"ש מרובות היינו ב' רחלות‪ ,‬דכתיב "יחיה איש‬ ‫שבסתמא אין המתנות כלולים במכירה‪ ,‬וממילא אם שייר‬ ‫צריך להביא עולת ראיה‪ ,‬וגם לשווי הקרבן אין שיעור מדאורייתא‪ ,‬אבל‬ ‫עגלת בקר ושתי צאן"‪ ,‬ולב"ה ה' רחלות‪ ,‬דכתיב "חמש צאן‬ ‫אומר הלוקח למוכר שהוא לא קנה את ראשית הגז‪ ,‬אבל‬ ‫חכמים אמרו הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף‪ ,‬מדרבנן שיעורה‬ ‫עשויות"‪ ,‬והיינו מעשות את בעליהן לעשות מצוה שלא היה‬ ‫במוכר הכל א"כ גם ראשית הגז שאינו בכלל המכירה נמצא אצל‬ ‫אחד משישים‪ ,‬ואפי' בחוצה לארץ‪ .‬התוס' (ד"ה אלו) מביאים‬ ‫מצווה בה בפחות מכך‪( ,‬אבל בבכורה ובזרוע לחיים וקיבה אפי'‬ ‫הלוקח‪ ,‬וחיוב הלוקח אינו משום שהמצוה מוטלת עליו‪ ,‬אלא משום‬ ‫מהירושלמי שמפרש דלא חשיב תרומה בהדי אלו שאין להם שיעור‪,‬‬ ‫אחת חייבת)‪ .‬ולרבי יוסי השיעור לראשית הגז הוא ארבע‪,‬‬ ‫משום שיש לה שיעור למעלה‪ ,‬דאין יכול לעשות את כל הגורן תרומה‪,‬‬ ‫שלא מכר לו חלקו של כהן‪ ,‬אמנם אם פירש לו בהדיא שמוכר לו הכל‪ ,‬אין‬ ‫והיינו בשעת חיובא שזה אחר מירוח‪ ,‬ואילו פאה בשעת החיוב דהיינו‬ ‫דכתיב "וארבע צאן תחת השה"‪ .‬ואמר רבי שהלכה כרבי‬ ‫לכהן תביעה על הלוקח‪ ,‬שכיון שהמכירה היתה לפני הגזיזה לא חלה חובת‬ ‫יוסי שהרי הוא לומד מהתורה וב"ש וב"ה לומדים מדברי‬ ‫אחרי שהתחיל לקצור יכול להשאיר כל מה שלא קצר‪ .‬והא דלא חשיב‬ ‫ראשית הגז‪ ,‬דלא קרינן ביה "גז צאנך"‪ ,‬ולרב חסדא אפילו בכהאי גוונא‬ ‫צריך לתת‪ ,‬ולאו מילתא היא‪.‬‬ ‫אפר פרה ועפר סוטה ורוק יבמה‪ ,‬משום דלא חשיב במתני' אלא דברים‬ ‫קבלה‪ ,‬ואפילו אם הוא היה לומד מדברי קבלה והם מדברי‬ ‫דאי עביד טובא הוי מצוה‪ ,‬אבל באלו אין מחויב לעשות אלא כל שהוא‪.‬‬ ‫תורה היתה ההלכה כמותו‪( ,‬תורת משויה קרויה תורה‪ ,‬מפני‬ ‫רבי יוחנן אמר שהיה יושב י"ז שורות אחרי רב שהיה‬ ‫שניתנה לדורות‪ ,‬ושל נביאים נקראים דברי קבלה‪ ,‬שקיבלו מרוח הקודש‬ ‫שילוח הקן‬ ‫יושב לפני רבי‪ ,‬והיו יוצאים מזה לזה זיקוקין דינור שהיו‬ ‫נושאים ונותנים בהלכה‪ ,‬ולא היה מבין מה הם אומרים‪.‬‬ ‫כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה)‪ ,‬שאף שאין‬ ‫הכרעה שלישית מכרעת אפילו כשהשיטה השלישית היא אמצעית‬ ‫בין שתי השיטות‪ ,‬ורק היכא ששתי השיטות גילו דעתם שניתן לחלק בין‬ ‫קל"ח‪ .‬חמת חדשה של עור שלא גמר תפירתה ושייר בה סדק קל"ח‪ :‬שילוח הקן נוהג בארץ ובחו"ל‪ .‬בפני הבית ושלא‬ ‫שני דינים אלא שסוברים שאין לחלק ביניהם‪ ,‬והשלישי מחלק ביניהם‪,‬‬ ‫אינה מקבלת טומאה אע"פ שמקבלת רימונים – שאין בפני הבית‪ .‬בחולין אבל לא במוקדשים‪.‬‬ ‫(כגון ההיא דקולי מטלניות (שבת כ"ט) שר' אליעזר אומר בין מן המוכן‬ ‫בין שלא מן המוכן טמא‪ ,‬ור' יהושע אומר בין מן המוכן בין שלא מן המוכן‬ ‫בסדק כמוציא רימון‪ ,‬אבל אם תפרה ונגמרה מלאכתה וחל עליה כל היכא דתנן שנוהג בארץ ובחו"ל והיינו בכסוי הדם ואותו ואת‬ ‫טהור‪ ,‬ור"ע אומר מן המוכן טמא שלא מן המוכן טהור)‪ ,‬הוי הכרעה‪ ,‬רבי‬ ‫שם כלי ואח"כ נקרעה שיעורה כמוציא רימונים‪ ,‬אבל אם היא בנו וגיד הנשה והזרוע והלחיים וראשית הגז ושילוח הקן‪ ,‬אין החידוש‬ ‫יוסי אמרה מפי חגי זכריה ומלאכי‪.‬‬ ‫מקבלת רימונים היא טמאה‪ ,‬דלא פקע ממנה שם כלי‪ ,‬ולרבי שנוהג בחו"ל (אף שהרי חובת הגוף נוהגת בכל מושבות‪ .‬קידושין ל"ז‪,):‬‬ ‫אליעזר בן יעקב שיעורה כמוציא פקעיות של שתי אלא בראשית הגז ולאפוקי מרבי אלעאי‪ ,‬ובאמת לרבי אלעאי‬ ‫קל"ז‪ :‬שיעור הגזיזה החייבת בראשית הגז‪ -‬לרבי דוסא‬ ‫שמשקלם רבע ממנה של ארבעים סלעים‪ ,‬דעיקר תשמישה גם מתנות אין נוהגות בחו"ל‪ ,‬ונקט ראשית הגז מפני שעל זה דיבר רבי‬ ‫בן הרכינס חמש רחלות שגוזזים מכל אחת מנה וחצי (דזו‬ ‫אלעאי להדיא‪.‬‬ ‫של חמת הוא לכך ולא לפירות‪( ,‬ומכאן ראיה שהתנא משתמש‬ ‫הפחותה שבגיזות‪ ,‬ובפחות מזה לא חשיב גז) חייבות בראשית הגז‪.‬‬ ‫וכל היכא דתנן שנוהגים שלא בפני הבית החידוש הוא רק‬ ‫בשיעור מנה של מ' סלעים)‪.‬‬ ‫ולחכמים אף בגוזזות כל שהן חייבות‪ .‬ונחלקו אמוראים‬ ‫באותו ואת בנו שהאיסור נאמר בעניינא דקדשים‪.‬‬ ‫צמר שנשתנה ע"י שצבעו הישראל פטור מליתנו לכהן דקנייה‬ ‫בדעת חכמים מה הכונה 'כל שהן'‪ .‬רב סובר שהכונה שיהיה‬ ‫וכל היכא דתנן שנוהג בקדשים והיינו בגיד הנשה ואותו ואת בנו‪,‬‬ ‫מנה וחצי מכולם יחד‪( ,‬ואיתא להלן שכוונתו למנה בן מ'‬ ‫בשינוי‪ ,‬דהוה ליה כמזיק מתנות כהונה או שאכלם דפטור‪( ,‬וכתבו התוס'‬ ‫(ד"ה עד) דמ"מ אין מכאן ראיה לפטור מזיק‪ ,‬די"ל שהכונה שגזז וצבע זה לצורך‪ ,‬דאותו ואת בנו הו"א שנוהג רק בקדשים‪ ,‬דהא בקדשים‬ ‫סלעים‪ ,‬והיינו שישים)‪ ,‬וצריך שיהיה לפחות חמישית‬ ‫קודם שהגיע לשיעור החיוב)‪ ,‬אבל אם ליבנו ולא צבעו שאין זה כתיב‪ ,‬וכ"ש שבאלו דתנן שאינו נוהג בקדשים שיש בזה חידוש‪ ,‬מלבד‬ ‫משיעור זה (‪-‬שבעה סלעים וחצי) בכל אחת מהם‪ ,‬וכן לשמואל‬ ‫בגיד הנשה דפשיטא שההקדש לא מפקיע איסור גיד הנשה‪ ,‬ואף‬ ‫שינוי דאכתי בעיניה הוא חייב‪.‬‬ ‫צריך שיהיה שישים סלעים בכולם‪ ,‬ונותן סלע אחת לכהן‪ ,‬וכן‬ ‫דאוקימנא בולדות קדשים וקמ"ל שאף שאיסור מוקדשין קודם‬ ‫אמר איסי בר היני בשם רבי יוחנן שהשיעור להתחייב‬ ‫המוכר כל רחל לאחר שגזזה לפני שהצטרפו חמש גיזות‪ ,‬לרב מפני שהוא חל עם יצירת הולד שזה קודם לגידים חל עליו איסור גיד‪,‬‬ ‫בראשית הגז הוא שישים‪ .‬ולרבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן‬ ‫חסדא חייב שהרי גזז ה' רחלות‪ ,‬וכתיב "גז צאנך" והיינו שבשעת מ"מ א"צ לדחוק להעמיד בכהאי גוונא‪ ,‬ובאמת היה אפשר שלא‬ ‫גיזה כל אחת תהיה שלו‪ ,‬ולרב נתן בר אושעיא פטור‪ ,‬דבזמן לכתוב דין זה כלל‪ ,‬דאם יש חידוש בכל דין במקרה אחד‪ ,‬כתבה‬ ‫(וכן אמר רבי יוחנן בשם רבו רבי ינאי) צריך שיהיה שש‬ ‫השלמת השיעור שאז חל החיוב בעינן "צאנך"‪ ,‬ולדבריו הא המשנה דין זה בכולם אגב אותו דין‪.‬‬ ‫סלעים בכולם‪ ,‬ואז נותן חמשה לכהן ואחד לו‪ ,‬ואפילו בגוזז אלף‬ ‫דתנן שהלוקח גז צאנו של עכו"ם אפילו לפני שנגזזה פטור‬ ‫סלעים מספיק לתת לכהן חמשה סלעים‪ .‬ולרבי אלעזר מספיק כל‬ ‫שילוח הקן בקדשים‬ ‫מראשית הגז דלאו צאנו הוא‪ ,‬דמשמע שאם קנה צאנו לגזוז‬ ‫שהוא כפשוטו‪ .‬והגמרא אומרת שלדבריו (וכן לרב ששיעור‬ ‫שהקנה לו את גוף הצאן לגזיזה חייב‪ ,‬מיירי שקנאם לל' יום – לאו שילוח הקן אינו נוהג בקדשים דכתיב "שלח תשלח" יצא‬ ‫ראשית הגז הוא אחד משישים)‪ ,‬השיעור דלהלן של חמש‬ ‫דווקא אלא שהקנה לו את כל הגופים עד שיסיים לגזוז‪ ,‬אבל בלאו הכי זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו ליד גזבר (דלא‬ ‫סלעים‪ ,‬מיירי במי שיש לו הרבה גיזה שבאחד משישים מהגיזה‬ ‫פטור כיון שאחרי גזיזת כל רחל היא חוזרת לרשות העכו"ם‪ .‬אמרה תורה שלח לתקלה‪ .‬תוס' (ד"ה יצא) בשם רש"י‪ .‬והתוס' מבארים‬ ‫יש בכדי לחלק להרבה כהנים‪ ,‬ורוצה ליתנם להרבה כהנים‪ ,‬שאין לפחות‬ ‫דמפשטיה דקרא דריש דמיירי בדבר שניתן לשלחו‪ ,‬אבל הקדש מצוה‬ ‫לכל אחד מחמש סלעים דבעינן נתינה ראויה לכל כהן‪.‬‬ ‫להביאו ליד גזבר)‪ .‬ולומדים מזה שעוף טהור שהרג את הנפש‬ ‫חיוב ראשית הגז בלוקח‪-‬‬ ‫שיעור הנתינה של ראשית הגז הוא משקל חמש סלעים‬ ‫הלוקח גז צאנו של נכרי במחובר פטור מראשית הגז ד"גז צאנך" ואח"כ מרד ונמצא בקן‪ ,‬אין בו מצות שילוח‪ ,‬כיון שצריך להביאו‬ ‫ביהודה‪ ,‬שהם י' סלעים בגליל‪ ,‬בכדי שיוכל לעשות ממנו‬ ‫כתיב‪( ,‬אבל אם קנה את צאנו לגזוז חייב‪ ,‬דקרא קפיד שיהיה הצאן לבי"ד ולקיים "ובערת הרע מקרבך" שמצוה על הפוגש חייבי‬ ‫מיתה להביאם לבי"ד כדי לבער רשעים מישראל‪ ,‬ואילו השילוח הוא‬ ‫בגד קטן‪ ,‬דכתיב "תתן לו" שיהיה בו כדי מתנה‪ ,‬ואיתא להלן‬ ‫(קל"ח‪ ).‬דהיינו אבנט שהוא הקטן בבגדי כהונה‪( ,‬וקים להו לרבנן שלו ולא שיהיה הגז שלו‪ ,‬ולרבי אלעאי פטור)‪ ,‬ובלוקח מישראל‪,‬‬ ‫למקום הצלה והפקר‪ ,‬וכתיב "שלח תשלח" ‪ -‬הראוי לשלח‪ ,‬אמנם אם‬ ‫שאפשר לעשותו מחמש סלעים צמר‪ ,‬דאין כולו צמר‪ ,‬שהרי הוא כלאים)‪ ,‬אם שייר המוכר לעצמו חלק מהגז‪ ,‬המוכר חייב‪ ,‬ואם לא‬ ‫נגמר דינו הוא בר קטלא ומהיכן נמלט‪.‬‬ ‫דבעינן ראוי לשרת‪ ,‬דכתיב אחרי דין ראשית הגז "לעמוד שייר‪ ,‬הלוקח חייב‪ ,‬ואם שייר מין אחר (כגון שחופות (‪-‬לא שחור‬ ‫מתי פטור משילוח הקן מטעם שזה קדשים‪-‬‬ ‫קל"ט‪.‬‬ ‫לשרת"‪( ,‬ולא מעיל‪ ,‬דתפשת מרובה לא תפשת תפשת ולא לבן) ולבנות‪ ,‬זכרים ונקבות)‪ ,‬גם המוכר וגם הלוקח צריכים‬ ‫מועט תפשת‪ ,‬דמנלן לומר שהכונה לשיעור הגדול‪ ,‬כיון שגם השיעור לתת ראשית הגז‪ .‬הגמ' (קל"ו‪ ):‬מבארת שזה רק עצה טובה היכא שהקדיש קן שבביתו‪ ,‬פטור אפילו בחולין משום שזה‬ ‫הקטן בכלל הכתוב‪ ,‬ולא כיפה (‪-‬כובע קטן) של צמר (שהיא פחותה שאם מכר רק את הזכרים שצמרם קשה‪ ,‬ישייר לעצמו מהם כדי ראשית מזומן‪ .‬והיכא שמצא קן במקום שאינו קנוי לו והביצים לא שלו (דכל‬ ‫מאבנט והיתה מונחת בראש הכהן גדול ועליה היה מונח הגז‪ ,‬כדי שלא יצטרך לתת מן הנקבות שצמרם רך‪ ,‬וכן בשחופות ולבנות זה‬ ‫מקום שהביצים שלו אפילו ע"י זכיית חצר המשתמרת לאדם שלא‬ ‫הציץ‪ ,‬לקיים מה שנא' בציץ "ושמת אותו על פתיל תכלת" עצה טובה‪ ,‬דגיזת הלבנות טובה משל שחופות‪ ,‬אבל מדינא הוי מין מדעתו פטור משילוח הקן)‪ ,‬והקדישו‪ ,‬לא חל ההקדש‪ ,‬דאין אדם‬ ‫מקדיש דבר שאינו ברשותו‪ ,‬דבעינן דומיא ד"ביתו"‪ .‬והיכא‬ ‫ותכלת זה צמר)‪ ,‬דהא כתיב "הוא ובניו" ‪ -‬דבר השוה לאהרן אחד‪ ,‬אמנם לרב אלעאי זה מדינא‪.‬‬ ‫ולבניו" וציץ אינו בכהן הדיוט‪ ,‬ואבנט‪ ,‬למ"ד שהאבנט שהיה מיהו התנא הנ"ל שסובר שאם המוכר שייר הוא שהגביה את האפרוחים וזכה בהם והקדישם והחזירם וחזרה‬ ‫האם עליהם‪ ,‬פטור אפי' בחולין‪ ,‬דכיון שזכה בהם חשיב מזומן‪ .‬ואם‬ ‫לכהן גדול ביום הכיפורים שהוא בוץ דכתיב "ובאבנט בד יחגור"‪ ,‬אינו צריך להפריש על הכל‪-‬‬ ‫הגביה את האם והקדישה‪ ,‬כבר נתחייב בשילוח כשמצאם‬ ‫האבנט של כהן הדיוט בכל השנה שהוא של כלאים‪ ,‬וכן היה של כהן לרב חסדא היינו רבי יהודה שסובר שהמוכר אילנות עם‬ ‫גדול בכל השנה‪ ,‬ניחא‪ ,‬ואף למ"ד שזה אותו אבנט שגם כהן הדיוט פירות שבשדהו בשדה לבן שגדלו בה שנים או שלשה אילנות‪ ,‬אם לפני ההקדש‪ ,‬כמו שמצינו לגבי כסוי הדם שאם הקדיש‬ ‫חיה אחר ששחטה חייב לכסות את דמה דחיובא דחייל לא פקע‪,‬‬ ‫היה אבנטו של בוץ‪ ,‬ואבנט כלאים היה רק לכהן גדול ביום הכיפורים‪ ,‬וא"כ‬ ‫למה לשער באבנט והרי אהרן ובניו לא שוים בו‪ ,‬דשל צמר אינו ראוי לא שייר המוכר לעצמו‪ ,‬צריך לתת פאה מכל אילן כיון‬ ‫(ואם הקדיש ואח"כ שחט פטור מלכסות משום דהוי שחיטה‬ ‫להדיוט‪ ,‬מ"מ שניהם שמם אבנט ו"אהרן ובניו" הכונה שזה ראוי שהשדה עצמה אינה שלו‪ ,‬ואם שייר לעצמו צריך המוכר לתת‬ ‫שאינה ראויה)‪ .‬ולכן רב מעמיד במקדיש פירות שובכו למזבח‬ ‫לאבנט ואבנט נוהג באהרן ובניו)‪ .‬ואף שא"צ לנקות את הצמר לפני פאה מהזרעים והיא עולה לו על הכל כולל האילנות‪ ,‬ומבואר שכששייר‬ ‫לעולת נדבה‪ ,‬וברחו כשגדלו וקיננו במקום אחר‪ ,‬דמעיקרא חל הקדש‬ ‫שנותנו לכהן‪ ,‬מ"מ צריך לתת בכדי שישאר שיעור זה אחרי החיוב מוטל עליו‪.‬‬ ‫עליהם‪ ,‬ועכשיו שמצאם אינם מזומנים ואם היו חולין היה חייב בשילוח‬ ‫הקן‪( ,‬ונקט פירות שובכו ולא שובכו‪ ,‬דיונים אינם ראוים אלא כשהם‬ ‫המוכר‬ ‫התחיל‬ ‫כשכבר‬ ‫רק‬ ‫הוא‬ ‫הנ"ל‬ ‫שהדין‬ ‫רבא דוחה‬ ‫שילבננו הכהן כל צרכו‪.‬‬ ‫אחד משישים הוא השיעור לרב ושמואל בראשית הגז‪ ,‬לקצור את הזרעים לפני המכירה של האילנות‪ ,‬שכבר חל עליו החיוב קטנים‪ ,‬ורב מיירי רק בקדשי מזבח)‪ .‬ושמואל ורבי יוחנן מעמידים‬ ‫ובתרומה (והיינו מדרבנן בתרומה שחיובה מדרבנן כגון פירות ובאותה שעה היתה ראויה לפטור את כל השדה‪ ,‬דכתיב "ובקוצרכם" במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה‪ ,‬וקמ"ל שאף קדשי‬ ‫האילן וירק‪ ,‬אבל בדאורייתא בדגן תירוש ויצהר‪ ,‬מדאורייתא משמע מתחילת קצירה‪( ,‬אבל אם לא שייר אילן הסתלק מדין פירות בדק הבית פטורים משילוח הקן‪ ,‬וס"ל שאף שמרדה לא‬ ‫חיטה אחת פוטרת את הכרי (והיינו שעי"ז אין זה טבל ופטור אילנות ואין פאת זרעים פוטרתם)‪ ,‬ואילו לגבי ראשית הגז אין פקעה קדושתה‪ ,‬דבבי גזא דרחמנא היא נמצאת‪ ,‬דכתיב‬ ‫"לד' הארץ ומלואה" ואין זה נחשב אבוד‪ ,‬דבכל מקום היא של הקדש‪,‬‬ ‫החיוב חל על כל העדר מזמן שהתחיל לגזוז‪.‬‬ ‫ממיתה‪ ,‬אמנם שיעור אחד מחמישים נרמז בתורה מדכתיב במדין "תקח‬ ‫אחד אחוז מן החמשים" ‪ -‬אחוז שאמרתי לך במקום אחר‪ ,‬ואם תרם ועלה ולכן מבאר רבא שטעמא דמתני' משום שאין אדם רשאי להפקיע וצריך להביאה ליד גזבר‪ ,‬אבל רב סובר שבקדושת דמים כיון‬ ‫בידו אחד משישים א"צ לתת יותר‪ ,‬שנאמר "וזאת התרומה אשר תרימו ממונו ממצוה ע"י שימכור גיזיו באופן שיהא גז של אחד וצאן של אחר‪ ,‬שמרדה פקעה קדושתה וחייב בשילוח‪( ,‬משא"כ בקדושת‬ ‫ששית האיפה מחומר החיטים" וגו'‪ ,‬ולכן לא שנו תרומה יחד עם הדברים וזה דברי התנא (לעיל קל"ב‪ ).‬שאם קנה בני מעיה של פרה הגוף)‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כיון) שמבואר מכאן (במה שבמרדו הוו הפקר‬ ‫שאין להם שיעור)‪ ,‬ומדרבנן עין יפה אחד מארבעים)‪ ,‬וכן פאה ויש שם את הקיבה נותנה לוקח לכהן ואינו מנכה מהדמים‪ ,‬וחייב בשילוח‪ ,‬שאווזים ותרנגולים של חולין שמרדו בבעליהם והלכו‬ ‫אף שמדאורייתא אין לה שיעור כדתנן אלו דברים שאין (אבל אם מכרה במשקל מנכה לו מהדמים דמשנשחטה זכו להם‪ ,‬הוו הפקר והמחזיק בהם זכה‪.‬‬ ‫ו"כל צפור כל כנף" ו"אמור לצפור כל כנף"‪ ,‬צפור היינו פטור‪ .‬ואם היתה יושבת בין האפרוחים או הביצים פטור אף‬ ‫חיוב אחריות במקדיש ובמעריך‪-‬‬ ‫האומר מנה זה לבדק הבית ונגנב המנה או שנאבד‪ ,‬לרבי טהורה וכנף היינו טמאה וחגבים‪ .‬ו"צפורי שמיא" כולל גם אם נוגעת בהם בין הצדדים ולא מעליהם‪ ,‬ורק ביושבת על‬ ‫גביהן חייב‪.‬‬ ‫יוחנן חייב המקדיש באחריות עד שיבוא לידי גזבר‪ ,‬ולריש טמאים כדכתיב "ובענפוהי ידורן ציפרי שמיא"‪.‬‬ ‫ק"מ‪ .‬והא דכתיב "כל צפור טהורה תאכלו" אין הכונה אפרוח אחד או ביצה אחת יש בהם חיוב שילוח הקן‪ ,‬דכתיב‬ ‫לקיש פטור כיון שבבי גזא דרחמנא איתיה‪.‬‬ ‫הגמ' מבארת שאף שריש לקיש סבר בתחילה כרב (הנ"ל שיש צפור טמאה‪ ,‬אלא לומר שיש צפור אסורה‪ ,‬והיינו צפור "קן" מכל מקום‪.‬‬ ‫לענין מקדיש תרנגולתו ובדק הבית ומרדה)‪ ,‬חזר בו מפני ששחטו למצורע‪ ,‬דאף דכבר ילפינן לאיסור מדכתיב "וזה אפרוחים וביצים שאין בהם מצות שילוח הקן‪ -‬אם‬ ‫דברי רבי יוחנן רבו‪ ,‬ורבי יוחנן מדבר כשאמר הרי עלי מנה אשר לא תאכלו מהם"‪ ,‬אתא קרא לעבור עליו בעשה ולא האפרוחים מפריחים ‪-‬גדולים או שהביצים מוזרות פטור‬ ‫להביאו‪ ,‬ואחרי שהפריש נגנב או נאבד‪ ,‬דאע"ג דבי גזא דרחמנא הוא לא תעשה‪( ,‬ולא איירי בטריפה ולעבור עליו בעשה ולא תעשה‪ ,‬מלשלח‪ ,‬דכתיב "והאם רובצת על האפרוחים או על‬ ‫הביצים" בעינן ביצים בני קיימא דומיא דאפרוחים‪ ,‬ובעינן‬ ‫קיים נדרו‪ ,‬ובשילוח הקן איירי באומר הרי זו‪ ,‬וריש לקיש סובר דקרא איירי בשחוטה‪ ,‬והוי דבר הלמד מעניינו)‪.‬‬ ‫שאפי' באומר הרי עלי‪ ,‬אינו חייב באחריות אלא בקדשי והא דכתיב לגבי מצורע "שתי צפורים חיות טהורות" אין אפרוחים הצריכים לאימן דומיא דביצים‪.‬‬ ‫מזבח‪ ,‬לפי שהם מחוסרים הקרבה וצריך להביאם לעזרה‪ ,‬ולא הכונה חיות בפיך ‪-‬מותרות לאכילה‪ ,‬אלא הכונה שחיים ראשי‬ ‫קמ"א‪ .‬נטל את הביצים וחזרה עליהם האם פטור‬ ‫בקדשי בדק הבית שכיון שהפריש גמר נדרו‪ ,‬ואף שלא הביאו ליד אברים שלה למעוטי מחוסרי אבר‪ .‬ואין הכונה טהורות ולא‬ ‫טמאות‪ ,‬אלא טהורות למעוטי של עיר הנדחת שאינו יכול מלשלח‪ ,‬דכיון שנטל את האם הוה ליה קן מזומן‪.‬‬ ‫גזבר הכל גזברים הם‪ ,‬דלד' הארץ‪.‬‬ ‫הגמרא שואלת מדתנן האומר שור זה עולה בית זה קרבן‪,‬‬ ‫לקחתה ולשוחטה‪( ,‬התוס' (ד"ה למעוטי) מסתפקים בעבר והקדיש שלחה וחזרה אפי' ארבעה וחמשה פעמים חייב‪ ,‬שנא'‬ ‫מת השור נפל הבית אינו חייב באחריותן‪ ,‬שור זה עלי עולה‪,‬‬ ‫והקריב בהמת עיר הנדחת‪ ,‬האם הקרבן כשר‪ ,‬או לא כיון שהיא עומדת "שלח תשלח"‪ ,‬שלח אפי' מאה פעמים משמע‪ ,‬תשלח לומר‬ ‫קדשי‬ ‫בית זה עלי קרבן‪ ,‬מת השור (או נגנב או אבד‪ ,‬שהרי הוא‬ ‫לשריפה)‪( ,‬אבל למשתלחת א"צ קרא‪ ,‬דלא אמרה תורה שלח שאין מצוה זו נדחית מפני דבר מצוה כטהרת מצורע‪.‬‬ ‫חייב‬ ‫דווקא)‬ ‫מזבח‪ .‬תוד"ה דוקא) ונפל הבית (לרבי יוחנן 'נפל' לאו‬ ‫לתקלה‪ ,‬ולמעוטי טריפה לא צריך קרא לומר שאע"פ שאינם והיינו כגון שנטל את האם ע"מ לשלחה שאפילו לרבי יהודה‬ ‫קרבן אלא שוחטים אותם בחוץ לכלי חרס לא יביאם‪ ,‬דנפקא מדתנא (דלהלן) בעמוד ושלח קאי‪ ,‬דהוא לא עבר על הלאו‪ ,‬ואף אם לא ישלחה‬ ‫אבל‬ ‫בעולם‪,‬‬ ‫לשלם‪ .‬והגמרא מתרצת דשאני התם שאינם‬ ‫דבי רבי ישמעאל שלומד שדין מכשיר בחוץ צפורי מצורע לא יעבור על הלאו כיון שהלקיחה היתה בהיתר‪ ,‬דהו"א שכיון שאין‬ ‫גזא‬ ‫בי‬ ‫דאיתיה‬ ‫היכא שהם בעולם כגון מעות שאבדו‪ ,‬כל היכא‬ ‫דרחמנא איתיה‪ ,‬דכתיב "לד' הארץ ומלואה"‪ ,‬ואם הוציאם הגנב שבאים לטהר כדין מכפר בחוץ (‪-‬שעיר המשתלח‪ ,‬דבעינן ששני לו אלא עשה דשילוח ולא לאו ד"לא תקח"‪ ,‬יבוא העשה של‬ ‫השעירים יהיו ראוים ליפול עליהם הגורל לשם) בכל דיני כשרות וטהרה‪ ,‬מצורע וידחה עשה דשילוח הקן‪ ,‬שהרי גדול שלום שבין‬ ‫הוא מעל ועליו לשלמם להקדש‪.‬‬ ‫אמנם לענין ערכין לכו"ע מי שאמר ערכי עלי או אפי' אם כמו שבפנים דין מכשיר (‪-‬אשם מצורע וחטאות מחוסרי כפרה דזבין איש לאשתו (שהרי שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה‬ ‫לא אמר עלי וכגון שאמר הריני בערכי או הריני בערך פלוני ויולדות שאינם באים אלא להכשירן בקדשים) כדין מכפר (‪-‬כל חטאות נמחה על המים בסוטה‪ ,‬ומצורע הרי אסור בתשמיש המיטה‬ ‫והפריש ערכו‪( ,‬דאם אמר ערכי או ערך פלוני אין בכלל דבריו ואשמות) להקריב גם במכשיר את האימורים)‪ .‬ולרבא ממעטים דכתיב "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים" אהלו זו אשתו)‪,‬‬ ‫להתחייב)‪ ,‬חייב באחריות המעות‪ ,‬דכתיב "ונתן את הערכך" מ"טהורות" שמצורע לא יטול לצורך הציפור המשתלחת קמ"ל ששילוח הקן דוחה‪.‬‬ ‫חולין הם בידך עד שיבואו לידי גזבר‪.‬‬ ‫צפור המשתלחת של מצורע אחר שיעלה השילוח לשניהם‪ .‬וא"צ קרא לומר שאסור ליטול את האם לצורך מצוה‪ ,‬דזה‬ ‫פשיטא שהרי אין עשה דוחה לא תעשה ועשה‪ ,‬ואף אם‬ ‫חילופי‬ ‫שהיא‬ ‫צפור‬ ‫לשחיטה‬ ‫יקח‬ ‫שלא‬ ‫ממעטים‬ ‫פפא‬ ‫ולרב‬ ‫עבודה זרה ‪-‬שקנאם מהעכו"ם בדמי עבודה זרה שמכר לו‪( ,‬ולשילוח עבר כבר על הלאו ונטל את האם‪( ,‬משמע שכשאין עשה דוחה‬ ‫דיני שילוח הקן‬ ‫לא תעשה ועשה‪ ,‬גם הלאו נשאר ואינו נדחה‪ ,‬ודלא כריב"א שכתב שאינו‬ ‫ולרבינא‬ ‫לתקלה)‪.‬‬ ‫שלח‬ ‫תורה‬ ‫אמרה‬ ‫דלא‬ ‫קרא‪,‬‬ ‫בעי‬ ‫לא‬ ‫קל"ט‪ :‬שילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף‪ ,‬אבל כסוי הדם‬ ‫ממעטים שלא יקח לשחיטה עוף שהרג את הנפש ולא נגמר לוקה על הלאו כיון שרק בגלל העשה הלאו לא נדחה‪ .‬ושמא כוונתו רק‬ ‫דינה‪( ,‬דאי נגמר דינה היא בת קטלא‪ ,‬ולשילוח הא בעי שאינו לוקה על הלאו‪ ,‬אבל אין הלאו נדחה לגמרי‪ .‬תוד"ה לא)‪ ,‬יש מ"ד‬ ‫נוהג רק בחיה‪.‬‬ ‫שאינו לוקה אלא כשביטל את העשה (‪-‬ביטלו ולא ביטלו)‪,‬‬ ‫הלכות שילוח הקן הנלמדים מהפסוק‪" -‬כי יקרא (והיינו "ובערת הרע מקרבך"‪ ,‬אבל בשחיטה הוא מבערה מן העולם)‪.‬‬ ‫שאינו יכול לקיימו עוד‪ ,‬כגון ששחטה‪( ,‬וזה כלל בכל לאו הניתק לעשה)‪,‬‬ ‫באירע שמצא‪ ,‬וא"צ לחפש קן כדי לקיים "שלח תשלח")‬ ‫קן (אפי' באפרוח אחד או ביצה אחת) צפור (טהורה ולא והא דבעינן שגם הביצים יהיו טהורים ילפינן מדכתיב "תקח וא"כ אינו עובר על הלאו אלא כששחטה ואין עשה דוחה‬ ‫טמאה) לפניך (ברשות היחיד כגון בפרדס ובשדה שאינה לך" ולא לכלביך‪ .‬כדמצינו שרב כהנא לומד שאם האפרוחים לא תעשה ועשה‪ ,‬ולמ"ד שלוקה כשלא קיים את העשה (‪-‬‬ ‫הם טריפה אינו חייב לשלח את האם‪( ,‬אבל אם האם טריפה קיימו ולא קיימו) כגון שהתרו בו שלא יקח ולקחה ולא שלחה בתוך‬ ‫משתמרת‪ ,‬ולמסקנה מרבים אם היו לפניך ומרדו) בדרך‬ ‫חייב‪ ,‬ולא ילפינן מהקש לאפרוחים‪ ,‬דא"כ א"צ לכתוב כדי דיבור‪ ,‬כבר אין כאן לאו שכבר עבר עליו כשלקחה‪ ,‬ואם שלחה‬ ‫בתוך כדי דיבור של התראה פטור‪ ,‬דניתקו הכתוב לעשה לומר שיעשה‬ ‫(להביא רשות הרבים‪ ,‬ולמסקנה מרבים ים ששטף הים אילן עם "צפור" למעט עוף טמא)‪.‬‬ ‫כך ויפטר‪ .‬אמנם שיטת רבי יהודה (וכדלהלן) שגם העשה‬ ‫קן בראשו‪ ,‬דכתיב "הנותן בים דרך"‪ ,‬אבל אין לרבות מוצא קן‬ ‫ד"שלח" הוא רק מעיקרא‪ ,‬אבל אם לא שילחה אלא לקחה לא אמר‬ ‫הקן‬ ‫שילוח‬ ‫בדיני‬ ‫עוד‬ ‫בשמים ע"ג עוף דכתיב "דרך נשר בשמים" דלא איקרי דרך‬ ‫קרא שישלח‪ ,‬וא"כ ליכא לאוקמי קרא בהכי‪.‬‬ ‫בורות‬ ‫בסתמא) בכל עץ (באילנות) או על הארץ (לרבות‬ ‫שיחין ומערות)‪ .‬ואמנם אחר שמרבים כל דבר‪ ,‬ילפינן ק"מ‪ :‬ספיקות שלא נפשטו בחיוב שילוח הקן‪-‬‬ ‫מ"דרך" שאין קינו בידך –אינו מזומן לך ואינו קנוי לך‪ ,‬למעט אם הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנים של האפרוחים תחת האם‪ ,‬מה חייב הנוטל אם על הבנים‪-‬‬ ‫האם אין בזה חיוב שילוח הקן כיון שאם לא יגמור הוי לרבנן אם נטל את האם‪ ,‬יש מצות עשה לשלחה‪ ,‬וממילא‬ ‫קיננו בתוך הבית‪.‬‬ ‫טריפה ובעינן "לך" ולא לכלביך ונוטל את האם בהיתר ואח"כ גומר אינו לוקה אם שילח תוך כדי דיבור למ"ד 'קיימו ולא קיימו'‪ ,‬ולמ"ד‬ ‫המוצא קן בראשו של אדם חייב בשילוח הקן‪ ,‬דכתיב‬ ‫'ביטלו ולא היטלו' אינו לוקה עד שישחט אותה‪ ,‬כיון שאין לוקין על‬ ‫את השחיטה‪ ,‬או דכיון שבידו לגמור חשיב "לך"‪.‬‬ ‫"ואדמה על ראשו"‪.‬‬ ‫האם הדברים דלהלן חוצצים בין האם לביצים‪ ,‬מטלית (‪-‬אי לאו הניתק לעשה‪( .‬ומעשה באחד שתלש כנפיה ושילחה‬ ‫משה מן התורה דכתיב "בשגם הוא בשר" בשגם בגימטריה הוי חציצה א"צ לשלח‪ ,‬דלא קרינא ביה רובצת)‪ ,‬כנפים (‪-‬נוצה תלושה)‪ ,‬וחזר ותפשה‪ ,‬והלקהו רב יהודה ואמר לו שילך ויגדל כנפיה‬ ‫משה‪ .‬המן מן התורה דכתיב "המן העץ"‪ .‬אסתר מן התורה ביצים מוזרות (‪-‬שאין אפרוח בא מהם‪ ,‬שהם לא חייבות בשילוח)‪ ,‬וישלחה‪ ,‬והיינו כרבנן‪ ,‬והמלקות היו מכת מרדות ‪-‬ריבוי‬ ‫דכתיב "ואנוכי אסתר אסתיר"‪ .‬מרדכי מן התורה דכתיב שני סדרי ביצים זו ע"ג זו (לפי הצד שביצים מוזרות חוצצים‪ ,‬האם בתוכחה שלא יתרגל לעבירה‪ ,‬ואין לזה שיעור אלא עד שיקבל עליו‪.‬‬ ‫קמ"א‪ .):‬ולרבי יהודה לוקה ואינו חייב לשלחה דאיסורא דעבד‬ ‫מותר לקחת את התחתונים)‪.‬‬ ‫"מר דרור" ומתרגמינן מירא דכיא‪.‬‬ ‫האם יש חיוב שילוח הקן כשהזכר שאינו בר שילוח כדלקמן עבד‪.‬‬ ‫שילוח הקן נוהג רק באינו מזומן דכתיב "כי יקרא"‪ ,‬כגון אווזים‬ ‫הגמ' מסתפקת בדעת רבי יהודה אם דעתו שלוקין על לאו‬ ‫ותרנגולים שמרדו וברחו מן הבית וקיננו בפרדס ואינם חוזרות רובץ על הביצים‪ ,‬והנקיבה רובצת על הזכר‪.‬‬ ‫האם יש חיוב שילוח הקן ביונה הרובצת על ביצי תסיל (‪-‬עוף הניתק לעשה‪ ,‬או שאחר שנטל אין עשה לשלח‪ ,‬ד"שלח"‬ ‫לבית‪ ,‬דלאו מזומן הוא‪ ,‬שיכולים הם לברוח‪ ,‬אבל בקיננו בבית שלא‬ ‫טהור הדומה ליונה) או איפכא‪ ,‬ששניהם טהורים‪ ,‬אמנם קורא מעיקרא משמע‪ ,‬וממילא אינו ניתק לעשה‪ ,‬ונ"מ אם לוקה‬ ‫מרדו וכן יוני הרדסיאות שדרכם לגדול עם בני אדם‪( ,‬ונקראו כך‬ ‫לרבי יהודה על לאו דגנב וגזלן ששם א"א לקיים את העשה לפני‬ ‫על שם הורדוס שהתחיל לגדלם‪ ,‬ורב כהנא ראה אותם מדברות שרובצת על ביצי עוף טהור אחר חייב דכיון שדרכה בכך קרינן‬ ‫הלאו‪ ,‬ואף דאיתא בברייתא שלרבי יהודה גנב וגזלן לוקים‪,‬‬ ‫ע"י כישוף‪ ,‬שהיו ט"ז שורות רוחב מיל וקראו קירי קירי ביה "והאם רובצת"‪.‬‬ ‫כל מתניתא דלא תניא בי ורבי חייא ורבי אושעיא משבשתא‬ ‫קורא זכר עוף טהור שדרכו לרבוץ על ביצי אחרים‪ ,‬לרבי אליעזר היא‪ ,‬שהם סידרו את הברייתות ודקדקו בדברי כל חכם לומר כמו שאמר‪,‬‬ ‫מלשון אדון‪ ,‬חוץ מאחת שהיתה עיורת ושתקה‪ ,‬וכשאמרה לה‬ ‫חברתה שתאמר קירי אמרה בירי ‪-‬עבד‪ ,‬ושחטוה עבדים חייב‪ ,‬דכתיב "קורא דגר" וכתיב "ובקעה ודרגה" מה התם אבל יש הרבה שמוסיפים על משנתם כהבנתם‪ ,‬וממילא יתכן שהבינו‬ ‫שנשארו מעבדי הורדוס‪ .‬וי"ג הדרסיאות ע"ל שם מקומם) פטור‪ ,‬דגירה מעליא אף הכא הוי דגירה מעליא‪ .‬ולחכמים פטור‪ .‬ובשאר ברבי יהודה שהטעם הוא משום דהוי לאו הניתק לעשה‪ ,‬ולכן הוסיפו גנב‬ ‫וגזלן‪ .‬ומהא דתני רבי אושעיא ורבי חייא שאם עבר על מצות‬ ‫עופות מודה רבי אליעזר שכשהזכר דוגר פטור‪.‬‬ ‫וכיסוי הדם נוהג גם במזומן‪.‬‬ ‫שכחה או פאה לוקה לרבי יהודה‪ ,‬אין ראיה שלוקין על לאו‬ ‫צורת ישיבת הצפור הראויה למצות שילוח‪ -‬אם האם‬ ‫שילוח הקן בעוף טמא‬ ‫הניתק לעשה‪ ,‬די"ל דס"ל ש"תעזוב" מעיקרא משמע‪.‬‬ ‫מעופפת פטור מלשלח אף אם נוגעת בהם מצידיהם דכתיב‬ ‫אם העוף הרובץ על הביצים‪ ,‬או הביצים עצמם‪ ,‬הם מעוף "רובצת"‪ ,‬אמנם אם הכנפיים נוגעים בקן מעליהם חייב‪ ,‬קמ"א‪ :‬הגמ' מוכיחה שרבי יהודה סובר שאין לוקין בלאו‬ ‫טמא‪ ,‬אין מצות שילוח הקן‪.‬‬ ‫דהא לא כתיב יושבת‪ .‬ואם היתה יושבת בין שני ענפים הניתק לעשה ממה שאמר רבי יהודה שבנותר אין לוקין‬ ‫לרב יצחק לומדים דבעינן צפור טהורה מדכתיב "צפור"‪ ,‬והביצים תחתיה אבל הענפים מחזיקים אותה באויר‪ ,‬ללישנא קמא משום דהוי לאו הניתק לעשה ד"באש תשרופו"‪ ,‬ובהכרח‬ ‫דלא אשכחן עוף טמא דאיקרי "צפור"‪ .‬ולדבריו הא דכתיב אם כשיוציאו את הענפים תפול עליהם חייב לשלח‪ ,‬ואם שבשילוח הקן לוקה משום שאחר שנטל כבר אין מצוה‬ ‫"תבנית כל צפור כנף" ו"החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף" לאו פטור‪ ,‬וללישנא בתרא כל שאינה נוגעת בהם מעליהם לשלח‪.‬‬ ‫בא אדם ומצאה עם יציאת רוב הביצה לפני שנפלה לחצירו דעדיין קמ"ב‪ .‬לא יטול אם על בנים אפי' לצורך טהרת מצורע‪.‬‬ ‫אם נטלה צריך לשלחה בכדי שתצא מתחת ידו‪ ,‬ואם יכול לחזור‬ ‫אינו מזומן‪ ,‬ולפ"ז אסורות משום גזל היינו לגבי האם‪ ,‬ואב"א‬ ‫ולתופסה מותר‪.‬‬ ‫שכר מצוה‪ -‬אם על מצוה קלה שמפסיד בה דבר מועט‬ ‫לגבי הביצה‪ ,‬דמשעה שיצאה רובה דעתו עליה‪.‬‬ ‫במה משלחה‪ ,‬לרב הונא משלחה באופן שתוכל ללכת ברגליה‬ ‫מסקנת הגמרא שלפי מה שאמר רב שאסור לזכות בביצים כאיסר אמרה תורה "למען ייטב לך והארכת ימים" כ"ש‬ ‫אפילו אם תלש כנפיה‪ ,‬שאם הלכה ב' או ג' פסיעות מותר לחזור‬ ‫כל זמן שהאם רובצת עליהם‪( ,‬דכתיב "שלח תשלח את במצוות חמורות‪.‬‬ ‫ולתופסה‪ ,‬דכתיב "משלחי רגל"‪ ,‬ולרב יהודה משלחה באגפיה‬ ‫‪-‬באופן שתוכל לעוף בכנפיה‪ ,‬דרגליה היינו כנפיה‪ ,‬עוד מפרש רש"י‬ ‫האם" ואח"כ "ואת הבנים תקח לך")‪ ,‬חצירו ג"כ אינה יכולה תחית המתים תלויה בכל מצוה שבתורה שמתן שכרה‬ ‫שהנדון הוא היכן אוחזנה כששולחה‪ ,‬ברגלה או בכנפיה‪.‬‬ ‫לקנות אף כשהביצה נפלה לחצר‪ ,‬וממילא אם כבר שילח בצידה‪ ,‬כגון כבוד אב ושילוח הקן‪ ,‬שהרי היה מעשה בבן‬ ‫את האם גזל מעליא הוא‪ ,‬ואם לא שילח חייב לשלח‪ ,‬ומיירי שקיים מצות שילוח הקן לבקשת אביו ובחזרתו נפל ומת‪,‬‬ ‫רבא הורה לאדם לשלח צפור עם ביצה אחת‪ ,‬ותפס את‬ ‫היונה ע"י מצודות‪ ,‬ועשה זאת כלאחר יד מרחוק באופן שלא‬ ‫בקטן‪ ,‬וכוונת הברייתא שאביו של קטן חייב להחזיר משום בהכרח ש"ייטב לך" היינו בעולם שכולו טוב שאין בו לא נזק‬ ‫דרכי שלום‪.‬‬ ‫הבין המשלח‪ ,‬משום חשדא שיאמרו שחייבו לשלח בשביל הנאת‬ ‫ולא יסורים אלא טובה‪" ,‬והארכת ימים" היינו לעולם שכולו‬ ‫עצמו‪ ,‬וצריך להתרחק מן הכיעור‪.‬‬ ‫ביצים שבחצר שהאם לא פרחה מעליהם ורוצה לקנותם ארוך‪ .‬ואין לומר שהרהר בע"ז שמחשבה מצטרפת למעשה‬ ‫מבעל החצר‪ ,‬יכה על הקן כדי שהאם תתרומם מהביצים (דכתיב "למען תפוש את בית ישראל בליבם"‪ ,‬משא"כ‬ ‫קנין חצר כשיש חיוב שילוח הקן‪-‬‬ ‫מהפחד‪ ,‬ואז יקנה אותם בעל החצר ויוכל להקנותם לו בסודר‪ .‬בשאר עבירות אין מחשבה מצטרפת למעשה)‪ ,‬מ"מ המצוה‬ ‫איתא בברייתא שיוני שובך ויוני עליה חייבות בשילוח‪,‬‬ ‫(ומי שיש לו יוני שובך שהם שלו‪ ,‬ורוצה להכינם ליו"ט בערב מגינה שלא יבוא לידי הרהור‪ .‬ואף ששלוחי מצוה אינם‬ ‫ואסורות משום גזל מפני דרכי שלום‪.‬‬ ‫יו"ט שלא יהיו מוקצה‪ ,‬א"צ להגביהם‪ ,‬ודי שיאמר זה וזה אני ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם‪ ,‬המעשה היה בסולם‬ ‫הגמרא רוצה לומר שאף שחצירו של אדם קונה לו שלא‬ ‫רעוע‪ ,‬והיכא דקביע הזיקא אין המצוה מגינה‪.‬‬ ‫נוטל כבית הלל ביצה י')‪.‬‬ ‫מדעתו‪ ,‬וכתיב "כי יקרא" פרט למזומן‪ ,‬חייבות בשילוח אם‬ ‫‪-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------‬‬ ‫ולישנא בתרא ריש לקיש אמר שבמוכר בהמה גסה לעכו"ם‬ ‫שוויו ונותן חצי דמיו לכהן‪ ,‬אבל אינו קדוש בקדושת הגוף ליקרב‬ ‫קונסים עד מאה בדמיה‪( ,‬ומה שבקבלנות קונסים עד עשרה‬ ‫למזבח‪ ,‬כיון שחציו של עכו"ם‪( .‬ומותר בגיזה ובעבודה‪ ,‬ואינו נותן חציו ממש‬ ‫בדמיה‪ ,‬שאני קבלנות שאינה מכירה גמורה)‪ ,‬והגמ'‬ ‫מסתפקת אם שיעור זה הוא דווקא או לאו דווקא‪ ,‬ולפי הצד‬ ‫לכהן‪ ,‬משום דכהן לא ניחא ליה בשותפות העכו"ם מפני שקשה להוציא את‬ ‫חלקו מיד העכו"ם‪ .‬תוד"ה ונותן)‪ .‬והנותן לו בקבלה אע"פ שאינו‬ ‫רשאי‪ ,‬ג"כ אינו קדוש בקדושת הגוף‪ ,‬קונסים אותו לפדותו עד‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫שזה דווקא מה שעבד קונסים אותו רק עד י' בדמיו‪ ,‬שאני‬ ‫עשרה בדמיו הואיל ולא חש לדברי חכמים‪ ,‬ונותן כל דמיו לכהן‪,‬‬ ‫מסכת בכורות עוסקת במצוות התלויות בבכורה‪ ,‬פדיון פטר חמור‬ ‫עבד שזה מילתא דלא שכיחא‪( ,‬ואין לומר שהחילוק הוא‬ ‫(פרק ראשון‪ ,‬ב‪ – .‬י"ג‪ ,).‬בכור בהמה טהורה (פרקים שני עד שביעי‪,‬‬ ‫(ולרבנן פטור מן הבכורה כיון שיד עכו"ם באמצע)‪.‬‬ ‫שעבד אינו חוזר לבעליו דקיימא לן המוכר עבדו לעכו"ם יצא לחרות‪,‬‬ ‫י"ג‪ – .‬מ"ו‪ ,).‬בכור אדם – פדיון הבן (פרק שמיני‪ ,‬מ"ו‪ – .‬נ"ב‪,):‬‬ ‫דא"כ שיקנסו אחד יותר שזהו השיעור שהוא נשכר בכך שהבהמה‬ ‫שותפות עם ישראל אינה פוטרת מבכורה‪ .‬תוד"ה והמשתתף‪.‬‬ ‫והפרק האחרון (נ"ג‪ – .‬ס"א‪ ).‬עוסק בדיני מעשר בהמה‪.‬‬ ‫חוזרת אליו)‪.‬‬ ‫פדיון פטר חמור היא מצוה השייכת רק בחמורים‪ ,‬שמצוה לפדותם‬ ‫איסור מכירת בהמה גסה לעכו"ם‬ ‫בשה ולתת אותו לכהן‪ ,‬ואם אינו רוצה לפדות את החמור עליו‬ ‫חיוב פדיון כשיש בעלות לעכו"ם ‪-‬המשך‬ ‫ב‪ :‬אסור למכור בהמה גסה לעכו"ם‪ ,‬ורבי יהודה מתיר‬ ‫לעורפו‪ ,‬וכדכתיב (שמות י"ג י"ג) "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם‬ ‫לא תפדה וערפתו"‪ ,‬וכתיב (במדבר י"ח ט"ו) "אך פדה תפדה את‬ ‫ביאור מחלוקת רבי יהודה ורבנן אם שותפות עכו"ם‬ ‫למכור שבורה – בהמה שנשברו רגליה‪ ,‬והיינו במקום שלא נחשדו על‬ ‫בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה"‪ ,‬וישנם פסוקים‬ ‫פוטרת מן הבכורה‪ -‬כתיב "כל בכור בישראל" לרבנן‬ ‫הרביעה‪ ,‬ובן בתירא מתיר למכור סוס דסתם סוס עומד לרכיבה‬ ‫נוספים שנאמרו על קדושת הבכורה באופן כללי‪.‬‬ ‫"בכור" משמע אפי' מקצת בכור דישראל חייב בבכורה‪ ,‬וממילא‬ ‫ואין זה מלאכה אלא שבות‪ ,‬דהחי נושא את עצמו‪ .‬ומכירת עובר‬ ‫בפרק ראשון (הלוקח עובר חמורו) נתבארו דיני פטר חמור‪ ,‬חיובה‬ ‫אסורה גם לרבי יהודה‪ ,‬אף שכעת הוא שבור למלאכה‪ ,‬דטעם‬ ‫בבהמה שיש בה שותפות עם העכו"ם (ב‪ – .‬ג‪ ,):‬פטור כהנים ולויים‬ ‫"כל" מלמד דבעינן כולו של ישראל‪ .‬ולרבי יהודה "בכור"‬ ‫מבכורה והאם קדשו הבכורות במדבר (ד‪ – .‬ה‪ ,).‬חיוב בכורה והיתר‬ ‫משמע כולו‪ ,‬ו"כל" אתא לגרועי ד"כל" משמע כל דהו כמו "אין‬ ‫ההתר בשבורה הוא מפני שאינה יכולה להתרפאות ולעשות‬ ‫אכילה ב'נדמה'‪ ,‬והיינו ולד הדומה למין אחר‪( ,‬ה‪ - :‬ז‪ ,).‬חיוב בכורה‬ ‫לשפחתך כל בבית"‪( .‬הקשו התוס' (ד"ה ורבי יהודה) דבחולין (פ"ח‪ ).‬אמר‬ ‫מלאכה בשבת‪ ,‬אבל ביכולה להתרפאות אסור‪ ,‬ועובר כיכול‬ ‫כשנולדו שניים יחד או בספק (ט‪ ,).‬דיני פדיון פטר חמור והתירו‬ ‫איפכא‪ ,‬רבי יהודה אומר דמו מקצת דמו‪ ,‬ורבנן סברי כל דמו‪ .‬ויתכן לומר‬ ‫להתרפאות דמי‪ .‬ועוד דאתי למיחלף בבהמה אחריתי‪ .‬תוד"ה אבל‪.‬‬ ‫בהנאה וטומאת אוכלין באיסורי הנאה (ט' – י"ג‪.).‬‬ ‫שאין לדמות ביו הלימודים אלא מה שהש"ס מדמה‪ ,‬כדמצינו בעוד‬ ‫המוכר בהמה לעובריה ללא הבהמה ועדיין לא נתעברה‪ ,‬הגמ' מקומות שיש הרבה דרשות שאין להשוותם‪ .‬עוד י"ל דהכא מיירי בסתם‬ ‫מסתפקת אם גם לרבי יהודה שמתיר בשבורה‪ ,‬אסור הכא בהמה שכולה של ישראל‪ ,‬וממילא אי לאו דכתיב "כל" משמע כולו‪ .‬אי‬ ‫דילמא אתי לאיחלופי להתיר מכירת שלימה‪ ,‬וממילא קונסים אותו נמי משום דכתיב "כל בכור בישראל"‪ ,‬ובישראל משמע כוליה כדאמר‬ ‫ביבמות (ק"ב‪ ).‬דלענין חליצה בעינן שיהא אביו ואמו מישראל‪ ,‬אבל‬ ‫לפדותה משום מוכר בהמה לעכו"ם‪ ,‬או שאם מותר למכור שבורה‬ ‫הלוקח עובר חמורו‬ ‫בעלמא משמע שפיר מקצת‪ .‬או י"ל שלכו"ע "בכור" משמע רובו‪,‬‬ ‫לגמרי‪ ,‬כ"ש שכאן שלא מכר לגמרי אלא שייר לעצמו את גוף‬ ‫הבהמה‪ ,‬ומשום העוברים ליכא למיחש שהרי עדיין לא נתעברה ונחלקו אם "כל" בא להוסיף או לפחות‪.‬‬ ‫חיוב פדיון כשיש בעלות לעכו"ם‬ ‫וכשתתעבר העובר בא ברשות העכו"ם‪ ,‬מותר‪ .‬וכן יש להסתפק איזה שותפות פוטרת מן הבכורה לרבנן‪-‬‬ ‫ב‪ .‬לרבנן בעלות עכו"ם פוטרת מן הבכורה‪ ,‬ועל כן הקונה‬ ‫לרבנן אם רק שבורה אסור כיון שנמכרה לגמרי ויבואו להתיר‬ ‫מכירה לגמרי‪ ,‬משא"כ הכא דאינה מכירה לגמרי לאו מכירה היא‪ ,‬או לרב הונא אפילו אם רק אזנו של עכו"ם פטור מבכורה‪( ,‬וכן‬ ‫עובר בכור של חמור העכו"ם כשהוא במעי אמו‪ ,‬או המוכר לו‬ ‫דילמא שאם אסרו בשבורה אע"פ שאין חשש איחלופי‪ ,‬סובר רבי יוחנן‪ .‬ג‪.):‬‬ ‫את העובר של החמור שלו (אע"פ שאינו רשאי למכור לעכו"ם‬ ‫כ"ש שאסור בשלימה דאתו לאיחלופי במכירה לגמרי של לרב חסדא בעינן דבר שאם ינטל תהיה הבהמה נבילה כגון‬ ‫כל בהמה גסה מפני שהוא מפקיע את הבהמה מקדושתה מפני‬ ‫שלימה אחרת‪( ,‬וטעמא דרבנן משום חשש איחלופי‪ ,‬ומה שיש לעכו"ם חלק בושט או בגרגרת שלו‪ ,‬דכיון שחיותו ביד העכו"ם‬ ‫שהעכו"ם עושה עימה מלאכה בשבת לא קנסוהו‪ .‬לתוס' (ד"ה מייתי)‬ ‫שאמרו לרבי יהודה שבשבורה 'הרי מרביעים עליה זכר נחשב שכולו ביד העכו"ם‪ ,‬דבלאו הכי לימא ליה שקול אזנך ולך‬ ‫הפקעת הקדושה הכונה הפקעה מקדושת בכורה‪ .‬ב‪ ,):‬והקונה חמור‬ ‫דאף בעל מום ניתן לכהן‪.‬‬ ‫בשותפות עם העכו"ם ע"י ששניהם נתנו מעות (אע"ג דאמר‬ ‫ויולדת'‪ ,‬אין הטעם משום העוברים‪ ,‬אלא לדבריו דרבי‬ ‫יהודה קאמרי‪ ,‬שיש לחוש שישהה אותה בשביל העוברים‪ ,‬ולרבא בעינן דבר שאם ינטל תהיה הבהמה טריפה כגון מן‬ ‫אבוה דשמואל שאסור לעשות שותפות עם עכו"ם שמא‬ ‫ורבי יהודה סובר ששבורה אינה מקבלת זכר (מפני שרגליה הארכובה ולמעלה‪ ,‬דס"ל לרבא שטריפה אינה חיה ולהכי הוי כאילו‬ ‫יתחייב לו שבועה וישבע בשם עבודה זרה והתורה אמרה‬ ‫שבורות‪ ,‬ואפילו מן הארכובה ולמטה שרי רבי יהודה מטעם זה‪ ,‬ואין הטעם כולה של העכו"ם‪( ,‬ולרב חסדא טריפה חיה)‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה רב‬ ‫"לא ישמע על פיך"‪ .‬התוס' (ד"ה אסור) מביאים כמה מקומות‬ ‫שמבואר שחולקים על אבוה דשמואל ומתירים שותפות עם העכו"ם‪ .‬עוד משום שטריפה אינה יולדת‪ ,‬דרבי יהודה סובר (חולין נ"ז‪ ):‬שטריפה יולדת חסדא) שבתמורה (י"א‪ ):‬הגירסא הפוכה‪ ,‬שלרב חסדא מודה רבי יהודה‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה שמא) שלרשב"ם כ"ש שאסור לקבל שבועה מן ומשבחת‪ .‬תוד"ה דלא)‪ ,‬והוי כקנאה לשחיטה ולא יבואו להחליף בדבר שעושה אותה טריפה‪ ,‬ורבא אמר בדבר שעושה אותה נבילה‪ ,‬ורב‬ ‫ששת אמר בדבר שמתה בו‪ ,‬וכל אחד מוסיף על השני‪ ,‬וההיא דהתם עיקר‪.‬‬ ‫העכו"ם‪ ,‬ור"ת מתיר מפני שהו כמציל מידם‪ ,‬והוסיף שבזמן הזה שהם ולקנות בהמה שלא לשחיטה)‪.‬‬ ‫הגמ' אומרת שאף שנפלים קדושים בבכורה למרות שאינם‬ ‫נשבעים בקדושים שלהם שאינם נחשבים בעיניהם לאלוהות‪ ,‬אע"פ‬ ‫ראויים לחיות‪ ,‬דכתיב "וכל פטר שגר בהמה" שגר בבהמה‬ ‫ג‪.‬‬ ‫שמזכירים עמהם שם שמים וכוונתם לדבר אחר‪ ,‬אין כאן לפני עור כיון קנס במכירת בהמה גסה או עבד לעכו"ם‪-‬‬ ‫שבני נח לא הוזהרו על כך‪ ,‬ולנו לא נאסר לגרום שיתוף)‪ ,‬והמקבל‬ ‫ללישנא קמא ריש לקיש אמר שהמוכר בהמה גסה לעכו"ם (‪-‬שגר במעי בהמה ועדיין לא הגיע זמנו לצאת‪ ,‬ל"א מה שבהמה משגרת‬ ‫ומשכלת ומבואר שאע"פ שאינם בני חיותא קדשי‪ ,‬וא"כ גם כאן גם אם‬ ‫חמור מהעכו"ם לחלוק בוולדות והגוף נשאר של העכו"ם‪ ,‬והנותן לו‬ ‫קונסים אותו לפדותה עד עשרה בדמיה‪( .‬ודווקא בגסה‪ ,‬אבל‬ ‫יש לעכו"ם חלק בדבר שעושה אותו נבילה‪ ,‬עדיין חלק הישראל קדוש)‪,‬‬ ‫בקבלה‪ ,‬פטור מן הבכורה‪ ,‬דכתיב "הקדשתי לי כל בכור‬ ‫בדקה כיון דליכא איסורא אלא מנהגא בעלמא במקום שלא נהגו למכור‬ ‫בישראל" – ולא בעכו"ם‪( .‬ומפסוק זה לומדים שבעלות עכו"ם בעובר במקום שחשודים על הרביעה‪ ,‬דעובד כוכבים חס על בהמתו שלא תעקר‪ .‬שאני הכא שכיון שמעורב חולין בבכור לא חשיב "כל בכור"‪.‬‬ ‫פוטרת‪ ,‬ובעלות עכו"ם באם שפוטרת נלמדת מ"כל מקנך תזכר"‪ ,‬כדלהלן‬ ‫תוד"ה קונסין)‪ .‬הגמ' מסתפקת אם שיעור זה הוא דווקא‪ ,‬או י"א דלא פליגי רב חסדא ורבא על רב הונא (אבל רב חסדא ורבא‬ ‫(ג‪ .).‬תוד"ה הלוקח)‪ .‬ואין גוזרים שמא יבואו לפטור מבכורה‬ ‫לאו דווקא דלא קנסינן כולי האי‪ ,‬אי נמי קונסים אף יותר אם אין פליגי)‪ ,‬רב הונא מדבר בשותפות בו דבזה אפילו שותפות באזנו‬ ‫בהמה בבעלות גמורה של הישראל‪.‬‬ ‫פוטרת‪ ,‬ורב חסדא ורבא מדברים בשותפות באמו דבזה בעינן‬ ‫העכו"ם מתרצה בכך‪ .‬ולפי הצד שזה לאו דווקא הא דמבואר‬ ‫רבי יהודה מחייב פדיון בקונה חמור בשותפות עם העכו"ם‪ ,‬שבמוכר עבדו לעכו"ם קונסים אותו עד מאה בדמיו (ואמאי נבילות או טריפות‪ ,‬ואמר רב פפא שאין הבדל בינו לבין אמו‪,‬‬ ‫ואיתא להלן (ג‪ ):‬דלית דחש להא דרבי יהודה‪ .‬עוד סובר רבי לא תני בשניהם עד עשרה או בשניהם עד מאה)‪ ,‬שאני התם שבכל דהא כתיב בו "כל בכור" ובאמו "כל מקנך תזכר" – אם כל‬ ‫המקנה שלך יהא זכר תקדישנו‪.‬‬ ‫יהודה שהמקבל בהמה מהעכו"ם וילדה בכור‪ ,‬שמים את יום ויום מפקיע אותו ממצוות‪.‬‬ ‫דין 'נדמה' ‪-‬ולד הדומה למין אחר‬ ‫למיפרך מה לכסף שכן פודים בו הקדש ומעשר שני‪ ,‬ואע"פ‬ ‫ג‪ :‬רחל שביכרה וילדה מין עז או עז שביכרה וילדה מין‬ ‫שהקדש נפדה גם בשה‪ ,‬ובכל דבר חוץ מעבד קרקע ושטר‪ ,‬היינו מדין‬ ‫לענין בכורה לתנא דמתני' פרה שילדה מין חמור‪ ,‬או חמור‬ ‫שוה כסף שהוא ככסף‪ ,‬אבל פטר חמור נפדה בשה אפילו אם שוויו כל‬ ‫רחל‪ ,‬פטורה מן הבכורה‪ ,‬ואם יש בו מקצת סימנים חייב‪ ,‬אך‬ ‫שילדה מין סוס‪ ,‬פטורים מן הבכורה‪ ,‬דכתיב ב' פעמים "פטר‬ ‫שהוא‪ .‬תוד"ה מה)‪.‬‬ ‫הוי בכור בעל מום שמותר לשוחטו‪ .‬הגמ' אומרת שאף‬ ‫חמור" לומר שצריך שגם האם וגם הולד יהיו חמורים ‪-‬שיהא‬ ‫דאיתא לקמן מ‪ .‬שאם פיו דומה לשל חזיר הוי מום‪ ,‬הכא‬ ‫אפשר לפדות בשה אחד כמה פטרי חמורים (אם חזר וקנאו‬ ‫הולד דומה לאמו‪ ,‬וגלי רחמנא בקדושת דמים (‪-‬חמור‪ ,‬שרק דמיו‬ ‫איכא חידוש שאף בנשתנה למין שקדוש בבכורה הוי מום‪,‬‬ ‫מיד כהן אחרי שנתנו לו‪ .‬רש"י‪ .‬ולר"ת (תוד"ה ופודה) הכונה שפודה בו‬ ‫קדושים לפדותו בשה) וה"ה בקדושת הגוף (‪-‬בכור בהמה טהורה)‪.‬‬ ‫ואף דאיתא לקמן מ‪ :‬שאם עינו אחת גדולה כשל עגל (או‬ ‫כמה ספק פטרי חמורים אע"פ שלא נתנו לכהן)‪ ,‬שהרי שה אחד של‬ ‫לוי פטר כמה פטרי חמורים‪ ,‬דכתיב "ואת בהמת הלויים ולרבי יוסי הגלילי לומדים מ"אך בכור שור בכור כשב בכור‬ ‫שעינו אחת קטנה כשל אווז) הוי מום‪ ,‬ועגל הוא מין שקדוש‬ ‫תחת בהמתם" בהמה אחת תחת בהמות הרבה‪( ,‬דאין לומר עז" שצריך שיהא הוא כמו הבכור שלו‪( ,‬ואף שלומדים מזה‬ ‫בבכורה‪ ,‬י"ל דהתם המום הוא מדין "שרוע"‪ ,‬ד"שרוע" האמור‬ ‫שבהמה היינו כדכתיב "ובהמה רבה"‪ ,‬דא"כ לכתוב בהמה שבשלשתם יש דין הקטרת אימורים וכדלהלן‪ ,‬כאן לומדים‬ ‫בתורה היינו שאבר אחד גדול מחבירו‪ ,‬אבל שינוי אחר כגון שבצמרו הוא‬ ‫דומה לעז לא שמעינן שזה מום‪ ,‬להכי איצטריך לרבי יוחנן לאשמועינן‪.‬‬ ‫מדכתיב ג"פ "בכור")‪ ,‬ואף אם הולד נדמה למין טהור פטור‪,‬‬ ‫תחת בהמה או בהמתם תחת בהמתם)‪.‬‬ ‫אמנם אין להוכיח שזה מדין שרוע ממה שבבהמה רק עינו‬ ‫אמנם אם יש בו מקצת סימנים של אמו חייב‪ ,‬ד"אך" חילק דכל‬ ‫אחת גדולה ואחת קטנה פוסל‪ ,‬ואילו באדם דכתיב "איש‬ ‫אכין ורקין שבתורה למעט‪ ,‬וגלי רחמנא בקדושת הגוף וה"ה‬ ‫האם קדשו הבכורות במדבר‬ ‫איש מזרע אהרן" דבעינן שוה לזרעו של אהרן – שיהא דומה‬ ‫בקדושת דמים‪.‬‬ ‫לרבי יוחנן קדשו הבכורות במדבר‪ ,‬דכתיב "קדש לי כל‬ ‫לאדם‪ ,‬פסול אף אם שתי עיניו קטנות או גדולות‪ ,‬ובין באדם‬ ‫בכור"‪ .‬ולריש לקיש (להו"א) לא קדשו בכורות במדבר לא ותנא דמתני' לומד מ"בכור שור‪ ...‬ואת חלבם תקטיר" שבכולם‬ ‫בין בבהמה פסול בין במום קבוע בין במום עובר שכל זמן שיש‬ ‫בכור אדם ולא בכור בהמה (תוד"ה לא)‪ ,‬דכתיב "והיה כי יביאך‪ ...‬יש דין הקטרת אימורים‪ ,‬דא"א ללמוד משור לפי שנסכיו‬ ‫בכהן מום לא יעבוד‪ .‬די"ל שבאמת המום הוא השינוי‪ ,‬אלא‬ ‫והעברת"‪ ,‬והא דתנן שעד שלא הוקם המשכן היו הבמות מרובים ‪-‬חצי ההין‪ ,‬וכשב ועז רביעית ההין‪ ,‬וא"א ללמוד מכשב לפי‬ ‫שבבהמה כשר משום שהם גדולות מחמת בריותא יתירא‪,‬‬ ‫מותרות ועבודה בבכורות‪ ,‬היינו בכורות שיצאו ממצרים שנתרבה באליה שאליתו קריבה עם האימורים‪ ,‬וא"א ללמוד מעז‬ ‫או קטנות מחמת כחישותא יתירא‪.‬‬ ‫(שלא פקעה קדושתם‪ ,‬שאע"פ שהבכורות שנולדו במדבר לפי שיחיד העובד ע"ז מביאה לחטאתו‪ ,‬וא"כ ללמוד שור‬ ‫(שבלאו הכי לא היו ראוים לעבודה שהרי היו בני שנה) לא מכשב ועז לפי שכשרים לקרבן פסח‪ ,‬וא"א ללמוד כשב‬ ‫רב מרי בר רחל היה מקנה את האוזניים לעכו"ם כדי‬ ‫קדשו‪ ,‬לא פקעה קדושת אלו שכבר קדשו‪ .‬והא דתנן משור ועז לפי שציבור שעבדו ע"ז מביאים פר לעולה ושעיר‬ ‫להפקיעם מבכורה‪ ,‬כדי שלא יבואו בהם לידי תקלה‪ ,‬ומ"מ‬ ‫שביום שהוקם המשכן הקריבו נדרים ונדבות חטאות לחטאת‪ ,‬וא"א ללמוד עז משור וכשב לפי שיש בהם צד רבוי‬ ‫אסרם בגיזה ובעבודה כבכורים גמורים ונתן אותם לכהנים‪,‬‬ ‫ואשמות בכורות ומעשרות‪ ,‬היינו שהקריבו את הבכורות אצל מזבח ‪-‬נסכים בשור ואליה בכשב‪.‬‬ ‫ונענש שכלו בהמותיו‪ .‬והטעם שנענש הוא משום‬ ‫שיצאו ממצרים‪ ,‬ולכן מאותו היום ואילך לא הקריבו‪( ,‬ולרבי ו‪ .‬ורבי יוסי הגלילי לומד מדכתיב ב' פעמים "פטר חמור"‬ ‫שהפקיעם מקדושתם‪( ,‬דאף שמותר להטיל מום בבכור‬ ‫קודם שיצא לאויר העולם‪ ,‬שם הפקיעו רק מקדושת מזבח‬ ‫יוחנן הכונה שהקריבו מאותו יום ואילך‪ ,‬וקמ"ל שלפני כן לא שאין פודים פטרי סוסים וגמלים לא בשה ולא בכל דבר‪,‬‬ ‫ולא מקדושת כהן דהוי כבכור בעל מום הניתן לכהן וחייב כהן לנהוג‬ ‫מקריבו מפני שלא הקריבו חובות בבמה)‪ .‬והא דתנן שבג' ואין לומר שנתמעטו רק משה‪ ,‬דא"כ לכתוב ב' פעמים "פטר‬ ‫בו קדושה שלא יגוז ויעבוד בו‪ ,‬וכשהוא שוחטו אינו שוחטו באיטליז‪ ,‬ואינו‬ ‫מקומות קדשו הבכורות לישראל‪ ,‬במצרים (דכתיב "קדש חמור תפדה בשה"‪.‬‬ ‫לי כל בכור") ובמדבר (דכתיב "כי לי כל בכור") ובכניסתם‬ ‫נמכר באיטליז‪ ,‬ואינו נשקל בליטרא‪ ,‬כדלקמן ל"א)‪ ,‬או מטעם שגרם‬ ‫ותנא דמתני' לומד מכלל ופרט "כל מקנך תזכר (כלל) פטר‬ ‫למכשול מפני שראהו אדם אחר וחשב שהוא מקנה אותם‬ ‫לארץ (דכתיב "והיה כי יביאך‪ ...‬והעברת")‪ ,‬היינו שבמצרים‬ ‫שור ושה (פרט)" שאין פודים פטרי סוסים וגמלים‪ ,‬דכלל‬ ‫בדיבור ואינו נוטל דמיהם‪ ,‬דעכו"ם אינו קונה אלא בכסף‪.‬‬ ‫ובכניסתם לארץ קדשו ממש ובמדבר הוזהרו ולא קדשו‪.‬‬ ‫ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט‪ .‬ואף ש"פטר" הפסיק‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה דקא) שמה שעכשיו לא נזהרים מלהקנות לעכו"ם‬ ‫ה‪ .‬מסקנת הגמ' שגם ריש לקיש מודה שקדשו במדבר‪ ,‬הענין שלא לדונו בכלל ופרט‪ ,‬הדר ערביה קרא בו' של "ופטר"‬ ‫אע"פ שרב מרי נענש‪ ,‬רב מרי הקנה חלק בעובר‪ ,‬אבל להקנות חלק באם‬ ‫אלא שפסקו משעת חשבון של חומש הפקודים ואילך‪ .‬ולרבי יוחנן דו' מוסיף על ענין ראשון‪ ,‬והפסיק משום שזה קדושת דמים וזה‬ ‫מותרת‪ .‬אי נמי בימי רב מרי שהיו בקיאים להטיל מום בבכור קודם שיצא‬ ‫לא פסקו דכתיב "לי יהיו" בהויתן יהו‪ ,‬והא דכתיב "והיה כי קדושת הגוף‪.‬‬ ‫לעולם‪ ,‬אסור לעשות ע"י הפקעה‪ ,‬אבל אנו שאיננו בקיאים בכך‪ ,‬מוטב‬ ‫להקנות לעובד כוכבים קודם שיבא לידי תקלה‪ ,‬כדאיתא לקמן (נ"ג‪).‬‬ ‫יביאך‪ ...‬והעברת" היינו שיעשו מצוה זו ובזכותה יכנסו ולרבי יוסי הגלילי מזה שהתורה חילקה מבואר שאין לדרוש‬ ‫שמעשר בהמה לא נוהג בזמן הזה מחשש תקלה‪ .‬ונראה דבהקנאת אוזן‬ ‫כלל ופרט‪.‬‬ ‫לארץ‪.‬‬ ‫לחוד שרי‪ ,‬דקי"ל כרב הונא‪ ,‬מדקאי ר' יוחנן כוותיה ואמר אפי' מום קל‪,‬‬ ‫ורב מרדכי אמר שלרבי יוחנן לא הוצרכו הבכורות ליקדש‪,‬‬ ‫וגם רב מרי נמי שהקנה אוזן לא נענש אלא משום הפקעה‪ ,‬ולכל היותר‬ ‫פרה שילדה כמין חמור ויש בו מקצת סימנים‪ ,‬חייב‬ ‫מותר ע"י הקנאה בדבר שעושה אותה טריפה או נבילה‪ .‬או שרב מרי נענש‬ ‫ואין בזה הבדל מהביאור הנ"ל‪ ,‬אלא שחייב אדם לומר‬ ‫בבכורה‪ ,‬כיון ששניהם קדושים בבכורה‪.‬‬ ‫מפני שידע להטיל מום קודם שיצא לאויר העולם‪ ,‬אבל אנו שלא יודעים‬ ‫בלשון רבו‪.‬‬ ‫הלויים היו כ"ב אלף ושלש מאות‪ ,‬ולא פדו אלא כ"ב אלף‪ ,‬חמור שילדה כמין סוס‪ ,‬הגמרא מסתפקת אם פטור כיון‬ ‫יש לעשות ע"י קנין‪ .‬עוד פירש ר"ת שרב מרי היה מקנה בהמה לאזני‬ ‫עובר‪ ,‬דאוזן עובר הוי דבר שלא בא לעולם‪ ,‬וטעו לחשוב שהקנה את‬ ‫מפני שהיו ג' מאות בכורות‪ ,‬ובכור אינו מפקיע קדושת שסוס אינו קדוש בבכורה‪ ,‬או שחייב כיון ששניהם מין‬ ‫האוזן‪ ,‬אבל באזני הבהמה עצמה שרי‪.‬‬ ‫טמא‪.‬‬ ‫בכור‪ ,‬דדיו שיפקיע קדושת עצמו‪.‬‬ ‫ג' לפי הצד שבמקרה הקודם חייב יש להסתפק בפרה‬ ‫חיוב בכורה בכהנים ולויים‬ ‫קונטרוקוס השר שאל את רבן יוחנן בן זכאי שהרי מחצית שילדה כמין סוס‪ ,‬אם פטור כיון שנדמה לדבר טמא וגם‬ ‫ד‪ .‬פטור כהנים ולויים מבכורה‪ -‬כהנים ולויים פטורים‬ ‫השקל לכל ישראל שהיו ‪ 603550‬יוצא ‪ 201‬ככר וי"א מנה שהרי אינו קדוש בבכורה‪ ,‬והפרה טהורה וקדושה בבכורה‪ ,‬או‬ ‫בככר יש ‪ 1500‬סלעים‪ ,‬וא"כ למה נתן משה לאדנים רק מאת שחייב משום דסימנים מילתא דאע"ג דאישתני כולי האי‪ ,‬מקצת‬ ‫מפדיון הבן ומפדיון פטר חמור‪ ,‬אבל לא נפטרו לויים מבכור‬ ‫ככר שזה פחות מחצי‪( ,‬ואע"ג דכתיב "ואת האלף ושבע מאות סימנים מחייבים בבכורה‪.‬‬ ‫בהמה טהורה‪ .‬לאביי לומדים ק"ו שאם הפקיעה בהמת‬ ‫וחמשה ושבעים עשה ווים"‪ ,‬שזה יוצר מחצי‪ ,‬לא הזכיר השר פסוק זה‬ ‫הלויים את בהמת הישראל במדבר‪ ,‬כ"ש שתפקיע את‬ ‫ו‪ :‬לענין אכילה‪ -‬לתנא דמתני' היוצא מן הטמא טמא‬ ‫מפני שרצה לקנטרו בדברים)‪ ,‬וכי היה גנב או קוביוסטוס (‪-‬משחק‬ ‫בהמתם‪ .‬ולרבא מפדיון הבן פטורים מק"ו‪ ,‬דאם הפקיעה‬ ‫אע"פ שנדמה כטהור‪ ,‬והיוצא מן הטהור טהור אע"פ שנדמה‬ ‫בקוביא‪ .‬תוד"ה קוביוסטוס) או שאינו בקי בחשבונות‪ ,‬ואין לומר‬ ‫קדושת הלויים את קדושת הבכורות של ישראל‪ ,‬כ"ש‬ ‫כטמא‪ ,‬דכתיב "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה‬ ‫שהשאר הונחו בבי גזא‪ ,‬דהא כתיב "וכסף פקודי העדה‬ ‫שיפקיעו את של עצמם‪( ,‬ואף שבכורי הלויים לא הפקיעו בכורי‬ ‫וממפריסי הפרסה" ‪ -‬יש לך מעלה גרה ומפריס פרסה‬ ‫מאת ככר"‪ .‬וענה לו רבן יוחנן בן זכאי שמנה של קודש היה‬ ‫ישראל‪ ,‬מ"מ לומדים מק"ו שיפקיע קדושת עצמו‪ .‬תוד"ה אם)‪ .‬ופדיון‬ ‫שאסור לאוכלו‪ ,‬וזהו טהור שנולד מן הטמא‪ ,‬והא דכתיב‬ ‫כפול (והיה בככר ק"כ מנים‪ ,‬ונמצא שמאה ככר של קודש הם מאתים‬ ‫פטר חמור ילפינן מהקש‪ ,‬דכתיב "אך פדה תפדה את בכור‬ ‫"גמל‪ ...‬טמא הוא" היינו שהוא טמא ואין טמא הנולד מן‬ ‫ככר של חול‪ ,‬והככר הנוסף וי"א מנה היו "האלף ושמע מאות וחמשה‬ ‫ושבעים" שמהם "עשה ווים לעמודים"‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ומנה)‬ ‫האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה"‪.‬‬ ‫הטהור טמא אלא טהור‪ .‬ולר"ש כתיב ב"פ גמל אחד בתורת‬ ‫ששקלים של קודש ושל חול היו שוים‪ ,‬ולא מנאם לפי מנים‪ ,‬דמטבע של‬ ‫ואין לומר שרק בן לוי שהיה לו שה במדבר‪ ,‬והיה יותר מבן‬ ‫כהנים ואחד במשנה תורה‪ ,‬לומר שגם גמל שנולד מהפרה טמא‪,‬‬ ‫מנה לא היה בימי משה‪ ,‬שהרי לא הוזכר כלל בתורה)‪ ,‬דכתיב ביחזקאל‬ ‫חודש‪ ,‬ורק לוי ולא לויה יהיו פטורים (והרי לויה שילדה בנה‬ ‫(ואף שגם שפן וארנבת וחזיר נכתבו ב"פ מפני השסועה ‪-‬‬ ‫שהמנה הוא ס' שקלים‪ ,‬וס' שקלים הם ר"מ דינרים ולא‬ ‫פטור מפדיון הבן)‪ ,‬וכן אין לומר שאהרן עצמו יהיה חייב כיון‬ ‫בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות‪ ,‬שזה לא נאמר בתורת כהנים‪,‬‬ ‫(והעופות נכפלו מפני הראה)‪ ,‬מ"מ היכא דאיכא למידרש‬ ‫מבואר‬ ‫מאה‪ ,‬ומבואר שמנה של קודש היה כפול‪ ,‬וכן‬ ‫שלא היה באותו מנין (לא הוא ולא בהמותיו‪ .‬רש"י‪ .‬והקשו התוס'‬ ‫דרשינן‪ .‬ורבנן לומדים מ"גמל" לאסור חלב גמל‪ ,‬ור"ש‬ ‫(ד"ה ואהרן) שאהרן לא היה בכור‪ ,‬דמרים היתה גדולה ממנו בג' שנים‪ ,‬שמוסיפין על המידות‪ ,‬עד שתות‪ ,‬מלבר‪.‬‬ ‫ואין הקושיא אלא מבהמותיו)‪( ,‬ולפיכך נקוד על "אהרן" שבחומש ה‪ :‬רק בחמור יש מצות פדיון ולא בסוסים וגמלים‪ ,‬שכך היא לומד חלבו מ"את" דמשמע דבר הטפל לגמל והיינו החלב‪( ,‬והא‬ ‫דאיתא במנחות (י"א‪ ):‬שר"ש לא דורש "את" היינו לאותה דרשה‪ .‬תוד"ה‬ ‫הפקודים)‪ ,‬דהא כתיב "הלויים" להקיש כולם זה לזה‪,‬‬ ‫וכהנים נקראו לויים (בכ"ד מקומות)‪ ,‬ולדורות ילפינן גזירת הכתוב‪ ,‬ועוד שהחמורים סייעו לישראל ביציאת ורבי שמעון)‪ ,‬ורבנן לא דורשים מאת (ומבואר שלהלכה לא דורשים‬ ‫מצרים‪ ,‬שהרי לא היה אחד מישראל שלא היו לו צ' חמורים "את"‪ ,‬דקיימא לן כרבנן שמתירים קלוט‪ .‬תוס' שם)‪ ,‬שהרי ר"ש‬ ‫מדכתיב "והיו" ‪ -‬בהויתן יהו‪.‬‬ ‫לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים‪( .‬רפידים‪ -‬לרבי העמסוני דרש כל אתין שבתורה וכשהגיע ל"את ד' אלוקיך‬ ‫ד‪ :‬פטרי החמורים שבמדבר נפדו בשה‪ ,‬דכתיב "אך פדה‬ ‫אליעזר כך שמה‪ ,‬ולרבי יהושע נקראה כך לפי שריפו ידיהם תירא" פירש (ואין להעמיד בכבוד אב ואם שמשוה (קידושין ל‪ ):‬כבודם‬ ‫לכבוד המקום ולעבור עליו בשני עשה‪ ,‬דמשמע ליה שירא מהם כמו‬ ‫ולרבי‬ ‫שמה‪,‬‬ ‫כך‬ ‫לר"א‬ ‫‪-‬‬‫שיטים‬ ‫עמלק‪.‬‬ ‫עליהם‬ ‫בא‬ ‫לכך‬ ‫התורה‬ ‫מן‬ ‫תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה"‪,‬‬ ‫שכמו שפדיון הבן בכסף שנאמר לדורות‪ ,‬גם במדבר פדו יהושע לפי שנתעסקו שם בדברי שטות לזנות עם בנות מואב‪ ,‬מהמקום‪ ,‬וזה לא שייך‪ .‬תוד"ה פירש)‪ ,‬ואמר שיקבל שכר גם על‬ ‫בכסף‪ ,‬אף פטר חמור שנפדה לדורות ע"י שה‪ ,‬אף במדבר לר"א פגשו בבנות מואב ערומות דכתיב "ותקראנה לעם הפרישה‪ ,‬עד שבא ר"ע ולימד "את" לרבות תלמידי חכמים‬ ‫דמרא רבך כמורא שמים‪ .‬תוס' שם)‪.‬‬ ‫פדו בשה‪( ,‬ולולא קרא אין ללמוד שה מכסף‪ ,‬דאיכא לזבחי אלוהיהן"‪ ,‬ולר"י הכונה שנעשו כולם בעלי קריין)‪.‬‬ ‫ז‪ :‬דבש‪ -‬דבש דבורים מותר‪ ,‬מפני שמכניסות אותו מפרחי כל שזכרותו (‪-‬הגיד) מבחוץ מוליד‪ ,‬וכל שזכרותו מבפנים‬ ‫והא דאיצטריך לאסור חלב בהמה טמאה‪ ,‬ולא ילפינן‬ ‫מטיל ביצים‪ ,‬אבל אין לומר שכל מי שביציו (‪-‬ביצי הזכר)‬ ‫מ"אלו הטמאים לכם בכל השרץ" כמו שלומדים משם לאסור‬ ‫האילן לגופם ואין ממצות אותו מגופם‪ ,‬וי"א שגם בזה ראוי‬ ‫מבחוץ (כגון חיה ובהמה) מוליד ומי שביציו מבפנים מטילה‬ ‫ציר (‪-‬שומן הדג‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה לאסור) ציר דגים דרבנן וציר שרצים‬ ‫לאסור כיון שזה היה בתוך הטמא‪ ,‬אלא שהתורה התירה בדבש‬ ‫בהדיא‪ ,‬וגזירת הכתוב היא‪ ,‬וכדאמר רבי אליעזר בן יעקב הנקיבה ביצים‪ ,‬שהרי אווז הישוב ואווז הבר הם כלאים זה בזה‪,‬‬ ‫דאורייתא) ורוטב וקיפה (פרורי בשר שבשולי קדירה‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫שלומדים מ"אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף" ‪ -‬שרץ מפני שאין הזכרים דומים אלא זה ביציו מבחוץ וזה ביציו‬ ‫(ד"ה רוטב) שרוטב וקיפה אסורים מדין טעם כעיקר‪ ,‬ועיקר קרא אתא‬ ‫העוף (‪-‬הולד) אי אתה אוכל‪ ,‬אבל אתה אוכל מה שעוף טמא מבפנים‪ ,‬ואפ"ה שניהם מטילים ביצים‪.‬‬ ‫לצירם‪ ,‬אמנם גם לרוטב וקיפה איצטריך קרא לאשמועינן דהוי כממש‪,‬‬ ‫לומר שזה בכלל אכילה ולא שתיה‪ ,‬דהא בשרצים כתיב אכילה) שלהם‪,‬‬ ‫משריץ ואינו ולד דוגמתו‪ ,‬והיינו דבש דבורים‪ ,‬אמנם דבש מי שתשמישו ביום יולד ביום‪ ,‬כמו תרנגול (ונ"מ שהבודק‬ ‫(מה' יתירא דריש‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה הטמאים) שבתורת כהנים‬ ‫הגיזין והצירעין (‪-‬מין ארבה‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה הגזין) זה מין עוף) בערב יו"ט ולא מצא ביצה בקן ולמחר השכים קודם היום‬ ‫מבואר שלא לומדים מפסוק זה דשרצים‪ ,‬אלא מדכתיב בבהמה טמאה‬ ‫אסור‪ ,‬מפני שעדיף לרבות להתיר דבש דבורים מפני שאין ומצא‪ ,‬מותרת באכילה‪ ,‬דאמרינן שיצאה רובה בערב יום טוב‬ ‫"טמאים הם לכם"‪ ,‬אמנם בחולין (ק"כ‪ ).‬מבואר שכן לומדים שהפסוק‬ ‫לו שם לווי‪ .‬וי"א שדבש הגיזין והצירעין מותר באכילה‪ ,‬וחזרה ובתר יציאת רובה אזלינן‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אימר) שלפ"ז מותר‬ ‫בשרצים)‪ .‬הטעם הוא שכיון שגם מה שחלב בהמה טהורה‬ ‫(ואינו מקבל טומאה ללא מחשבה לאוכלו דסתמו אינו לאכילה לקנות ביצים בליל יו"ט שני של גלויות‪ ,‬אמנם בני ימים טובים של ראש‬ ‫מותר זה חידוש‪ ,‬שהרי הדם נדות שהאוכלו בכרת נעכר ונעשה‬ ‫עד שיחשב עליו‪ ,‬משא"כ דבש דבורים בכוורתו שא"צ מחשבה)‪ .‬השנה אסור‪ ,‬דשתי קדושות הם)‪ ,‬ומי שתשמישו בלילה (‪-‬עטלף)‬ ‫חלב‪ ,‬וא"כ הוה אמינא שכמו שהותר של טהורה הותר גם‬ ‫יולד בלילה‪ ,‬ומי שתשמישו בין ביום בין בלילה (‪-‬אדם וכל‬ ‫של טמאה‪ ,‬קמ"ל‪ .‬ולמ"ד שהאברים מתפרקים מחמת הלידה‬ ‫חלי דיחמורתא (‪-‬כעין ביצי זכר שהיחמורות מוציאות מרחמן) רבנן דדמי ליה) יולד בין ביום בין בלילה‪.‬‬ ‫ואין נפשה (–דמה) חוזרת עד י"ב חודש ולכן מניקה לא רואה דם‬ ‫רצו לאוסרם משום אבר מן החי‪ ,‬שנעקרו מן הזכר ברחם‪ ,‬ואמר רב‬ ‫נדות‪ ,‬ולא משום שהדם נעשה חלב‪ ,‬וא"כ היתר חלב אינו חידוש‪ ,‬הו"א‬ ‫מי שתשמישו ועיבורו שוה (‪-‬כגון כשב ועז ששניהם משמשים‬ ‫ספרא שהם מותרים‪ ,‬מפני שהם זרע של האיל שרוצה‬ ‫שכיון שלא הותר דבר שיוצא מן החי‪ ,‬א"כ עד כמה שהותר‬ ‫פנים כנגד עורף‪ ,‬וימי עיבורם שוה שהוא חמשה חודשים) יולדים אם‬ ‫להזקק לאילה וכיון שרחמה צר אינה מזדקקת לו והולך‬ ‫הותר גם בטמאה‪ ,‬קמ"ל‪.‬‬ ‫בא אחד על חבירו ומגדלים (‪-‬מניקים) זה מזה‪ .‬הכל משמשים‬ ‫ליחמורתא ונתרי ‪-‬שופך הרבה זרע והוא נקרש‪.‬‬ ‫פנים כנגד עורף חוץ מדג ונחש ואדם שמשמשים פנים כנגד‬ ‫והמקור שחלב בהמה טהורה מותר הוא מ"ואת עשרת‬ ‫עור שנמצא כנגד פניו של החמור (‪-‬כעין שליא שהחמור נולד פנים‪ ,‬הואיל ודיברה עמהם שכינה (כדמצינו ביונה שד' דיבר לדג)‪,‬‬ ‫חריצי החלב" שאמר ישי לדוד שיוליכם במלחמה לשר האלף‪ .‬דאין‬ ‫בו)‪ ,‬רב הונא אמר שהוא מותר‪ ,‬כיון שזה פירשא בעלמא‪ .‬רב וגמל משמש אחור כנגד אחור‪.‬‬ ‫לומר שזה הותר רק לסחורה‪ ,‬דאיירי במלחמה ואין דרך‬ ‫חסדא רצה להביא ראיה לרב הונא מהא דתניא שעור הבא‬ ‫לעשות סחורה במלחמה‪ .‬ואב"א מדכתיב "ארץ זבת חלב‬ ‫כנגד פניו של אדם בין חי בין מת טהור מלטמא במגע ובמשא‪ ,‬משך עיבור בעלי חיים‪ ,‬וכנגדם בגדילת פירות‪-‬‬ ‫ודבש" ואין לכתוב לשבח דבר אסור‪ .‬ואב"א מדכתיב "לכו‬ ‫תרנגולת ואילן לוז (שגדלים בו אגוזים קטנים‪ .‬רש"י‪ .‬ולריב"א (ד"ה‬ ‫ולכאורה הכונה בין אם הוא חי ואמו חיה בין אם הוא מת‬ ‫שברו ואכולו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב"‪.‬‬ ‫ואמו מתה‪ ,‬ואם אינו מטמא כשהאם והולד מתים בהכרח שזה פירשא תרנגולת) גדלים בו שקדים) כ"א יום משעה שפורח עד גמר פריו‪ ,‬כלב‬ ‫אבל אין ללמוד ממה שהתורה אסרה דווקא בשר וחלב‪,‬‬ ‫נגמרת בו צורת הולד ותאינה נ' יום‪ ,‬חתול ותות נ"ב יום‪( ,‬אמנם‬ ‫בעלמא‪( ,‬שנוצר מן הזרע שקרש‪ .‬תוד"ה מאי)‪ .‬ורב הונא דוחה‬ ‫די"ל שבשר בחלב אסור גם בהנאה‪ ,‬וחלב אסור רק באכילה‪.‬‬ ‫אין מברכים בורא פרי העץ אלא על תותים הגדלים באילן‪ ,‬ולא על תותי‬ ‫שהכונה בין הוא חי ואמו מתה (רש"י גורס חיה) בין הוא מת‬ ‫ולר"ש שמתיר בשר בחלב בהנאה י"ל שהנ"מ היא‬ ‫שדה‪ .‬תוד"ה תות)‪ ,‬חזיר ותפוח ס' יום‪ ,‬שועל וכל מיני שרצים‬ ‫ואמו חיה דמגוף האם הוא והרי היא חיה‪ ,‬אבל לגבי אכילה גם אי שדית‬ ‫שהמבשל לוקה‪ .‬וכן ממה שהתורה אסרה חלב פסולי‬ ‫ותבואה (קרי ליה אילן כמ"ד עץ שאכל אדם הראשון חיטה היתה) ו'‬ ‫בתר אם אסור‪( .‬תוס' (ד"ה לא) גורס כגירסת הגמרא‪ ,‬ומבאר שהעור מגיע‬ ‫המוקדשין אין ראיה‪ ,‬די"ל שהתורה באה לאסור בהנאה‪.‬‬ ‫משניהם ולכן כל זמן שאחד מהם חי הוא טהור)‪ .‬אמנם בברייתא חודשים‪ ,‬בהמה דקה טהורה וגפן ה' חודשים‪ ,‬בהמה גסה‬ ‫איתא להדיא שהכונה בין אם הוא חי ואמו חיה בין אם הוא טמאה ודקל שגדלים בו תמרים י"ב חודש‪ ,‬ובהמה טהורה וזית‬ ‫ואין ללמוד מדכתיב "ודי חלב עיזים ללחמך ללחם ביתך‬ ‫ט' חודשים‪ ,‬זאב ארי דב נמר ברדלס פיל קוף וקיפוף (‪-‬כעין‬ ‫וחיים לנערותיך"‪ ,‬די"ל דהיינו לסחורה‪.‬‬ ‫מת ואמו מתה‪.‬‬ ‫קוף ויש לה זנב) ובנות שוח (תאנים רעות‪ ,‬ואיתא בירושלמי שחונטים‬ ‫רחל שביכרה וילדה מין עז או עז שביכרה וילדה מין רחל‪,‬‬ ‫דג הבלוע בדג‪ -‬דג טמא שבלע טהור מותר באכילה‪ ,‬ודג בה פירות בכל שנה‪ ,‬ואנם נגמרים עד ג' שנים‪ ,‬ודלא כר"ח שפירש‬ ‫לרבנן פטורה מן הבכורה‪ ,‬ואם יש בו מקצת סימנים חייב‪,‬‬ ‫טהור שבלע דג טמא אסור באכילה מפני שהוא לא גדל שמוציאים פירות פעם בשלש שנים‪ .‬תוד"ה בנות שוח) ג' שנים‪,‬‬ ‫אך הוי בכור בעל מום שמותר לשוחטו‪ .‬ולר"ש אינו קדוש‬ ‫מהבולע אלא כשהוא חי בלעו‪ ,‬אבל דג שגדל בו מותר מפני שהיוצא אפעה ע' שנה וחרוב פירותיו ע' שנה ועיבורו ג' שנים‪ ,‬נחש‬ ‫עד שיהיה ראשו ורובו דומה לאמו‪ .‬ולענין אכילה מסקנת‬ ‫מהטהור טהור‪ .‬הגמ' מדייקת שההיתר בטמא שבלע טהור הוא ז' שנים (דכתיב "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה"‬ ‫הגמ' (סוף ז‪ ).‬שלר"ש ג"כ אינו מותר עד שיהיה דומה‬ ‫רק כשראינו אותו בולע‪ ,‬ואמר רב ששת שרק במצאו בבית – ארור אתה מכל הבהמה כמו שהבהמה ארורה מחיה‪ ,‬כשם‬ ‫בראשו ורובו לאמו‪.‬‬ ‫הרעי מותר שאם הוא עוברו היה מוצאו בבית הרחם‪ ,‬דאל"כ שמא שהבהמה נתקללה מהחיה פי שבע והיינו חמור (‪-‬נ"ב יום‪ ,‬שזה‬ ‫ז‪ .‬שיטת רבי יהושע שטמא הנולד מאב ואם טהורים‬ ‫זה לא הדג שבלע שהוא התעכל ונעשה רעי‪ ,‬אלא השריצו בגופו שביעית שנה) מחתול (‪-‬שנה)‪ ,‬כך נתקלל פי שבע מבהמה‪ .‬ואין‬ ‫מותר באכילה אף אם יש לו סימן אחד והיינו שדומה לאמו‬ ‫ועוברו הוא ואסור‪ .‬ולרב פפא מותר במצאו בבית הבליעה‪ .‬ולרב הכונה שכשם שחיה נתקללה פי שלש מבהמה והיינו ארי‬ ‫במקצת‪ ,‬דכתיב "אך את זה לא תאכלו"‪ ,‬אבל אם אביו טמא‬ ‫נחמן מותר במצאו שלם שנגמרה כל צורתו והוא גדול‪ ,‬ואם זה עוברו מחמור‪ ,‬כך הנחש נתקלל פי שלש וא"כ עיבורו תשע שנים‪,‬‬ ‫אסור באכילה‪ ,‬דכתיב "שה כשבים ושה עיזים" עד שיהא‬ ‫הוא לא היה משתהה כ"כ בבית הרחם‪ .‬ורב אשי סובר דמתני' לא מיירי דכתיב "מכל הבהמה ומכל החיה" ולא איפכא‪ ,‬והיינו שהוא‬ ‫אביו כבש ואמו כבשה‪ .‬ולרבי אליעזר לומדים מ"זה" שאם‬ ‫שראינו שבלע‪ ,‬אלא שנמצא בתוכו‪ ,‬והאי דקתני 'בלע' היינו משום שרוב ארור מבהמה שנתקללה מחיה‪ .‬ואין הכונה לעז שנתקלל פי‬ ‫אמו טהורה מותר באכילה אף שאביו טמא‪( ,‬והיינו שנולד‬ ‫הדגים משריצים במינם‪ ,‬וממילא כיון שאינו מינו מותר דהוי שלש מעז שנתקלל פי שלש מחתול‪ ,‬וא"כ עיבורו ט"ו‬ ‫מקלוט –שפרסותיו קלוטות בן פרה‪ ,‬דבלאו הכי אין טהורה‬ ‫חודשים‪ ,‬דהא כתיב "מכל הבהמה"‪ ,‬ואב"א כיון שזה קללה‬ ‫כמו שבלע בפנינו‪.‬‬ ‫מתעברת מטמא ולא טמאה מטהור ולא גסה מדקה ולא‬ ‫וכבתו התוס' (ד"ה רוב) שהלכה כרב אשי שהוא בתראה‪ .‬והקשו התוס' לוקחים את האפשרות המקוללת יותר‪ .‬ומה שבאתונא ילדו‬ ‫דקה מגסה ולא בהמה מחיה ולא חיה מבהמה‪ ,‬ורק לר"א‬ ‫דמ"מ אסר רב ששת לעיל מי רגלים של חמור‪ ,‬דהכא הדג עומד בתוכו אחרי ג' שנים‪ ,‬העיבור התחיל ד' שנים קודם‪ ,‬ונחש משמש‬ ‫ולחולק עליו שנחלקו (חולין ע"ט‪ ):‬בענין כוי הבא מן התיש ומן הצביה‬ ‫ולא יצא‪ ,‬ואפילו אם יצא‪ ,‬בדגים מה שנכנס יצא‪ ,‬אבל במים שהבהמה בזמן עיבורו כאדם)‪ ,‬ואין לאותו רשע חבר באילן‪ ,‬וי"א‬ ‫חיה מתעברת מבהמה)‪.‬‬ ‫שותה מתערב עמהם מלחלוחית הגוף‪.‬‬ ‫שכנגדו באילן מוכססים (‪-‬מין מבנות שוח‪ ,‬ולא בנות שוח ממש)‪.‬‬ ‫הגמ' מבארת שאף שרבי יהושע סובר שזה וזה גורם (‪-‬דבר עוד כתבו התוס' (ד"ה דג) שאף שמבואר באהלות (י"א ז') שכלב שאכל‬ ‫ח‪ :‬רבי יהושע וזקני אתונא‪-‬‬ ‫שהיתר ואיסור גרמו לו שיבוא) מותר‪ ,‬ולר"א אסור‪ ,‬דר"א אוסר בשר המת ושהה הבשר במעיו שלשה ימים מעת לעת‪ ,‬ובעופות ובדגים‬ ‫להקריב ולד טריפה שאביו תמים ורבי יהושע מתיר‪( ,‬והיינו למ"ד בכדי שתפול לאור ותשרף (ולריב"ב מעת לעת)‪ ,‬אינו מטמא‪ ,‬אלמא חשיב‬ ‫רבי יהושע אמר לקיסר שחכמי ישראל חכמים יותר מזקני‬ ‫טריפה יולדת‪ ,‬אבל למ"ד אינה יולדת מבואר בחולין (נ"ח‪ ).‬שנחלקו אם עיכול‪ ,‬מ"מ הוא אסור באכילה‪ ,‬דיש לחלק בין איסור לטומאה‪ .‬ויש רוצים‬ ‫אתונא‪ ,‬ואמר לו הקיסר שילך וינצחם ויביאם אליו‪ ,‬וביקש‬ ‫עובר ירך אמו ונתעברה ולבסוף נטרפה‪ .‬אמנם במקומות אחרים מצינו להתיר על פי משנה זו חיטה שנמצאה בפסח במעי תרנגולת‪ ,‬ולפי החילוק‬ ‫שיעשו לו ספינה שבה ס' חדרים ובכל חדר ס' כסאות‪,‬‬ ‫הנ"ל בין איסור לטומאה אין זה ראיה‪ .‬עוד פירש ר"ת דשמא יש להחמיר‬ ‫שר"א אוסר בזה וזה גורם ורבנן מתירים‪ .‬תוד"ה והא)‪ ,‬וכאן מבואר‬ ‫כריב"ב דבעי מעת לעת‪ .‬ואם באנו לומר דאין חילוק בין איסור לטומאה‪,‬‬ ‫וכשהגיע לשם ביקש מהקצב למכור לו את ראשו והקצב‬ ‫צ"ל דהכא מיירי בלא שהה כדי עיכול‪.‬‬ ‫שאביו‬ ‫הפוך‪ ,‬שאני הכא לר"א דכתיב ב"פ "שה" להתיר שה‬ ‫הסכים‪ ,‬ואמר לו רבי יהושע שכוונתו לראשו ממש‪ ,‬ויעזבהו‬ ‫טמא‪ ,‬ולרבי יהושע שאני הכא דכתיב כשבים ועיזים לומר‬ ‫רק אם יראה לו את הפתח של הזקנים‪ ,‬וכדי שלא יהרגוהו‬ ‫טבעי בעלי החיים‬ ‫שאביו ואמו יהיו כבשים ועיזים‪.‬‬ ‫ילך עם חבילת קנים‪ ,‬וליד הפתח יעמיד את החבילה על‬ ‫דג טמא משריץ עוברו בגופו כשאר בהמה וחיה‪ ,‬ודג טהור מטיל‬ ‫דין היוצא מן הטמא טמא‬ ‫הארץ כדי לנוח‪.‬‬ ‫ביצים ויושב עליהם ומחממם עד שיוצאים מן הקליפה כעופות‪ .‬וכתבו‬ ‫כשהגיע לשם ראה שהעמידו שומרים מבפנים ומבחוץ‪,‬‬ ‫התוס' (ד"ה דג) שבעבודה זרה (מ‪ ).‬מבואר ששניהם מטילים ביצים‪ ,‬אלא‬ ‫מי רגלים‪ -‬שאלו את רב פפא מה הדין במי רגלים של‬ ‫והשומרים לא היו הורגים אדם אא"כ נכנס כולו לפנים או יצא כולו לחוץ‪,‬‬ ‫שזה משריץ מבחוץ וזה משריץ מבפנים‪.‬‬ ‫חמור‪ ,‬האם הם אסורים כיון שהם עכורים כמו חלב‪ ,‬וזה‬ ‫שאם יראו עקבות אדם שנכנס יהרגו את השומרים שבחוץ‬ ‫מראה שהם מתמצים מגופו‪ ,‬או שזה מים כמו שנכנסו‬ ‫המוליד עובר ממש מניק‪ ,‬והמטיל ביצים מלקט פרורים‬ ‫של שנתנו להכנס‪ ,‬ואם יראו עקבות אדם שיצא יהרגו את‬ ‫והעכירות זה מהבל הגוף (‪-‬חמימות וסרחון הבשר) וממילא הם‬ ‫ומאכיל‪ ,‬חוץ מעטלף (‪-‬דומה לעכבר ויש לו כנפים) שמטיל ביצים‬ ‫השומרים שבפנים על שנתנו לו לצאת‪ ,‬והיתה איסקופת החדר עבה‬ ‫מותרים‪ .‬וענה רב פפא שזה אסור‪ ,‬ד'היוצא מן הטמא' היינו‬ ‫ומניק‪.‬‬ ‫ושפכו שם סובין או עפר כדי שיכירו אם עבר שם אדם‪ ,‬ונכנס עם‬ ‫שמין טמא שיוצא הוא טמא‪ ,‬ועל של סוסים וגמלים לא‬ ‫סנדלים הפוכות ונראית פסיעה אחת נכנסת ואחת יוצאת ודחפוהו‬ ‫הדולפינים (בני ימא ‪-‬דגים יש בים שחצים צורת אדם וחצים‬ ‫ח‪.‬‬ ‫שאלו‪ ,‬דכיון שאינם עכורים מה שנכנס יצא‪ ,‬וללישנא בתרא‬ ‫השומרים ויצא‪ ,‬והרגו הזקנים את השומרים שבחוץ ושבפנים‬ ‫צורת דג) פרים ורבים כבני אדם‪ .‬רש"י גורס 'מבני אדם'‪ ,‬שאם בא‬ ‫על של סוסים וגמלים לא שאלו משום שלא שותים אותם‪,‬‬ ‫מפני שחשבו שאדם אחד נכנס ואדם אחר יצא‪ ,‬ונכנס‪.‬‬ ‫עליהם אדם מתעברות ממנו‪.‬‬ ‫ואסרם רב פפא כיון דמטמא קאתו‪.‬‬ ‫אי נמי אפילו ערפו ממש שהוא נבילה‪ ,‬ויש פחות מכזית שאין בו טומאת‬ ‫כשנכנס מצא צעירים למעלה וזקנים למטה כדי שמי שיתן ואם ב' חמורים ילדו‪ ,‬אם ילדו ב' זכרים יתן שני טלאים‬ ‫נבילות‪ ,‬והוא מצטרף להשלים פחות מכביצה אוכלין לכביצה‪ ,‬ובשר‬ ‫שלום לעליונים יהרגוהו התחתונים כיון שהם הזקנים והיה לו לתת להם לכהן‪( ,‬וקמ"ל שבפטר חמור אינו פודה וחוזר ופודה כל זמן שלא נתן את‬ ‫הטלה לכהן‪ ,‬ובבהמה טהורה (לקמן פרק ב') אתא לאשמועינן דלא תלינן בחלב) לרבנן מטמאים טומאת אוכלין אם נגעה בהם טומאה‪,‬‬ ‫שלום תחילה‪ ,‬ואם יתן שלום לעליונים יהגרוהו הבחורים מפני שיאמרו‬ ‫להעמיד הממון בחזקת בעלים ולומר שהאחת טינפה ונימוח הוולד ואחת שאף שהם אסורים בלאו הכי מהניא שאם נגעו באוכלים אחרים הם‬ ‫שהם חשובים יותר שהרי הם למעלה מהזקנים‪ ,‬ואמר שלום לכם כדי‬ ‫ילדה שני זכרים‪ .‬ובשתי נשים (לקמן מ"ח‪ ):‬דקתני כה"ג גבי נשים ליכא מטמאים אותם‪ ,‬ולר"ש רק בשר בחלב מטמא כיון שהיתה לו‬ ‫שלא יהרגוהו‪ ,‬ואמר להם שהוא חכימא דיהודאי ובא ללמוד‬ ‫למימר הכי‪ ,‬שכל אחת יודעת בעצמה מה שילדה‪ ,‬תני אגב בהמה‪ .‬אי נמי שעת הכושר‪ ,‬אבל שור הנסקל ועגלה ערופה לא היתה להם שעת‬ ‫מהם חכמה‪ ,‬ואמר להם שאם הם ינצחוהו יעשו לו מה‬ ‫תנא בכל האופנים אף היכא שאין חידוש)‪ .‬ואם ילדו זכר ונקיבה נותן הכושר‪ ,‬דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת‪ ,‬ועוד שהרי לר"ש בשר‬ ‫שירצו‪ ,‬ואם הוא ינצחם יבואו לאכול עמו בספינה‪.‬‬ ‫בחלב מותר בהנאה (גז"ש קדוש קודש מטריפה)‪ ,‬אבל שאר‬ ‫טלה אחד לכהן בשביל הזכר‪ .‬ואם ילדו ב' זכרים ונקיבה‪ ,‬נותן‬ ‫חכמי אתונא שאלוהו האם מי שלא הסכימו לתת לו אשה‬ ‫איסורי הנאה אין מטמאים‪ ,‬דכתיב "מכל האוכל אשר יאכל"‬ ‫טלה אחד לכהן דודאי יש כאן בכור זכר אחד‪ ,‬ואידך הוי ספק ומפריש‬ ‫ילך למקום שיש מיוחסת ממנה‪ ,‬וענה להם שיתכן‬ ‫– רק אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים לנכרים‪ ,‬והיינו דבר‬ ‫טלה והוא לעצמו‪ .‬ואם ילדו ב' נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות‬ ‫שהמיוחסת יותר היא בת מזלו‪ .‬עוד שאלוהו למה מלוה‬ ‫שאינו אסור בהנאה‪ ,‬קרוי אוכל‪( ,‬אמנם לגבי כיסוי הדם ממעטים לר"ש‬ ‫א"צ לתת לכהן כלום דאין כאן ודאי בכור זכר‪ .‬ואם אחת כבר‬ ‫שהיה צריך לטרוף את המעות מהלקוחות בקושי חוזר ומלוה‪,‬‬ ‫ביכרה וילדו ב' זכרים נותן אחד לכהן‪ .‬ואם ילדו זכר ונקיבה גם עוף טמא‪ ,‬אף שלנכרים הוא נאכל‪ ,‬דהתם "חיה או עוף" ממעט מינים‬ ‫וענה להם שהוא מחפש אדם שיעזור לו להרויח‪ .‬וכשביקשו‬ ‫טמאים שאין נאכלים לישראל‪ .‬תוד"ה מכל)‪ .‬ודין פטר חמור לר"ש‬ ‫מפריש טלה אחד לעצמו דשמא אותה שביכרה ילדה את הזכר‪.‬‬ ‫שיאמר דבר שקר אמר לה שפרדה ילדה (וזה השקר) והיה‬ ‫תלוי אם הוא מותר בהנאה אחר עריפתו‪ ,‬ואם לא חישב עליו‬ ‫כתוב על צוואר הולד שאביו חייב מאה אלף זוז‪ .‬ושאלוהו‬ ‫לאכילה אינו מקבל טומאה אפי' אם הוא מותר בהנאה‪.‬‬ ‫דיני פדיון פטר חמור והתירו בהנאה‬ ‫במה מולחים מלח‪ ,‬ענה להם שלא צריך‪ .‬וביקשו ממנו‬ ‫פטר חמור פודים אותו בשה דכתיב "ופטר חמור תפדה י‪ .‬וטעמא דרבנן אינו משום ש'איסורו חישובו' ‪-‬איסור שאסר‬ ‫לבנות בית באויר‪ ,‬ואמר שם ונתלה באויר ואמר שיעלו לו‬ ‫בשה"‪ ,‬והיינו מן הכבשים ומן העיזים‪ ,‬זכר או נקיבה‪ ,‬גדול רחמנא לישראל משויא ליה אוכל‪ ,‬דכיון דאסר ליה מכלל שהוא ראוי‬ ‫לבנים וטיט‪ .‬ושאלוהו היכן מרכז העולם‪ ,‬וענה להם שזה‬ ‫לאכילה לעכו"ם‪ ,‬דהא תנן שנבלת בהמה טהורה בכל מקום‬ ‫או קטן‪ ,‬תמים או בעל מום‪.‬‬ ‫כאן והם יכולים למדוד בחבלים‪ .‬וביקשוהו להכניס לעיר את‬ ‫אפשר לפדות בשה אחד פעמים רבות אם חזר הכהן ונתנו שסתמה לאכילת עכו"ם דאינה מאוסה‪ ,‬ועוד דלגבי ישראל אין בה אלא‬ ‫הבאר‪ ,‬וענה להם שיכינו לו לשם כך חבלים מסובין‪ .‬וביקשו‬ ‫דיחוי אחד‪ ,‬ונבלת עוף טהור והחלב של שחוטה בשווקים בכרכים‬ ‫לישראל ויש לישראל עוד פטרי חמורים‪.‬‬ ‫ממנו לתפור אבן ריחיים שנשברה‪ ,‬ואמר להם שיוציאו‬ ‫שיש בה רוב עם והם עשירים ורגילים לאכול הרבה עופות ושומן‪( ,‬משמע‬ ‫שכל שומן נקרא חלב‪ ,‬ולא דווקא תותב קרום ונקלף‪ .‬תוד"ה והחלב)‪,‬‬ ‫ט‪ :‬אם נולדו זכר ונקיבה יחד מחמור אחד‪ ,‬יפריש טלה אחד‬ ‫ממנה חוטים ויתפור אותה בהם‪ .‬ושאלוהו איך קוצרים‬ ‫כדי להפקיע את האיסור הנאה‪( ,‬אבל כדי לפוטרו ממצות עריפה‬ ‫ערוגת סכינים‪ ,‬ואמר להם בקרן החמור‪ ,‬שהרי אין לו קרן‬ ‫מקבלים טומאה בלי מחשבה והכשר‪ ,‬נבלת בהמה ועוף משום‬ ‫דמטמאין טומאה חמורה‪ ,‬וחלב שחוטה בשווקים משום שכבר הוכשר‬ ‫א"צ להפריש מספק‪ ,‬כמו שאין נותן לכהן מספק‪ .‬תוד"ה לאפקועי)‪,‬‬ ‫כמו שאין ערוגת סכינים‪ .‬והביאו לו ב' ביצים שיאמר מה של‬ ‫בשחיטה‪ ,‬דכיון דלא בעי מחשבה אהני ליה הכשר שחיטה‪( ,‬ולר"ש ה"ה‬ ‫ואחרי ההפרשה יקחנו לעצמו‪.‬‬ ‫תרנגולת לבנה ומה של שחורה‪ ,‬והביא להם ב' גבינות‬ ‫הגמ' מבארת שהדין הנ"ל הוא כרבי יהודה שאוסר פטר גמל וארנבת ושפן וחזיר כיון שיש בהם מקצת סימני טהרה)‪.‬‬ ‫שיאמרו איזה של עז לבנה ואיזה של שחורה‪ .‬ושאלוהו מהיכן‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה נבלת) שנבלת בהמה טהורה נחשבת יותר אוכל‬ ‫יוצאת רוחו של אפרוח שמת בביצתו‪ ,‬וענה להם שהיא יוצאת‬ ‫חמור בהנאה‪ ,‬דאין דבר שאם פודה שלא בשוויו הוא צריך‬ ‫מטמאה‪ ,‬אע"פ שמוכרה לעכו"ם שמעדיפים לאכול חזיר‪ ,‬כיון שטהורה‬ ‫מהיכן שנכנסה‪ .‬וביקשו שיראה כלי שאינו שוה את נזקו‪,‬‬ ‫פדיה דווקא בשה והוא מותר בהנאה קודם פדיונו‪( ,‬ומה שאם אינה נבילה היא אוכל גמור לישראל‪ ,‬יש לה שם אוכל אף כשאינה‬ ‫והביא מחצלת שצריך להרחיב את הפתח כדי להכניסה‪.‬‬ ‫שאפשר לפדותו בשוה כסף‪ ,‬היינו דווקא בשוויו דלא חמיר ראויה אלא מעט‪ ,‬משא"כ בטמאה‪ ,‬ומהאי טעמא לר"ש גם כשיש רק סימן‬ ‫מהקדש‪ .‬ובכור אדם מותר בהנאה למעשה ידיו אף שצריך פדיה אחד זה נחשב אוכל)‪.‬‬ ‫לאחר שסיים לענות להם באו לספינה וכל אחד חשב שכולם‬ ‫דלא אשכחן דאסור‪ ,‬דא"צ לפדותו בשה‪ .‬ומה שבמעשר אף אבל נבלת בהמה טמאה בכל מקום‪ ,‬ונבלת עוף טהור‬ ‫ישבו בס' הכסאות שיש בחדרו‪ ,‬ולקח עמו עפר מאתונא‪,‬‬ ‫שהקפידה תורה שיפדהו בכסף צורה ולא באסימון ללא צורה (לטומאת מגע בטומאת אוכלין‪ ,‬אבל לטמא בגדים בבית הבליעה מטמאה‬ ‫ובדרך מילא קיתון מבי בליעי (‪-‬מים שבאוקיינוס שבולעים כל מימות‬ ‫דכתיב "וצרת הכסף בידך"‪ ,‬אמר רבי יהודה שאם קידש על ידו מדין נבילה בלא מחשבה) והחלב (‪-‬שומן של נבילה טהורה) בכפרים‬ ‫שבעולם שנופלים בהם ומביאים אותם עד התהום ופולטות אותם‪ ,‬והיינו‬ ‫(‪-‬שהם עניים ואינם רגילים לאכול עופות ושומן‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה‬ ‫דכתיב "והים איננו מלא"‪ .‬רש"י‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה בי בליעי) א"כ איך בלעו‬ ‫ונבלת) בשווקים יש הרבה אוכלים והם קונים כל דבר‪ ,‬ובכפרים יש מעט‬ ‫במזיד שנתכוין לחללו חלו הקידושין‪ ,‬הרי גם המקדש בפטר‬ ‫בכלי‪ ,‬ואולי הכונה לגומא או חריץ‪ .‬או ש'בי בליעי' זה שם מקום שמימיו‬ ‫חמור חלו הקידושין אף אם הוא אסור‪ ,‬דהאשה יודעת מכך אוכלים ולא זבני אלא מידי מעליא) צריכים מחשבה להאכילם‬ ‫בולעים מים)‪ ,‬וכשהגיעו לפני הקיסר לא האמין שזה הם כיון‬ ‫וכוונתה להתקדש בהפרש המחירים בין חמור לשה‪ ,‬לעכו"ם‪ ,‬ואם לאו אין מטמאים טומאת אוכלין‪( ,‬ונבלת בהמה טמאה‬ ‫שהיו מעונים ושפלים לפי שלא היו בארצם‪ ,‬עד ששם עליהם‬ ‫וכדמצינו שהמקדש במעשר שני חלו הקידושין‪ ,‬דכוונתה מטמאה אדם וכלים וכ"ש אוכלין‪ ,‬ונ"מ בפחות מכזית שאין בו טומאת נבילה‬ ‫מעפר העיר והעיזו פניהם במלך מפני שהריחו ריח ארצם וסברו‬ ‫להעלותו לירושלים‪ .‬ומבואר שמקודשת בגבולין קודם שיבואו לצרפו לפחות מכביצה אוכלין לטמא טומאת אוכלין‪ .‬וכתב רש"י (וכן‬ ‫שהם קרובים לארצם‪ ,‬ואמר להם למלא מים בכד‪ ,‬והכל נבלע עד‬ ‫לירושלים‪ ,‬והא דמעשר שני בגבולין פטור מחלה (סנהדרין קי"ב‪ ):‬אין הסכימו התוס' ד"ה נבלת) דלא גרסינן והחלב‪ ,‬דחלב נבילה אינו מטמא‬ ‫שנשמטו כתפיהם ובלו והלכו לאבדון‪.‬‬ ‫הטעם משום שזה ממון גבוה‪ ,‬אלא משום דכתיב "עריסותיכם" שיהיה טומאה חמורה וצריך הכשר‪ ,‬ובשחוטה הכשר שחיטה לא מהני לחלב דאינו‬ ‫ראוי לאכילה‪ ,‬וכן לגבי עיר הנדחת ולאו דחסימה בעינן היתר אכילה‪ .‬אוכל עד שיחשוב עליו)‪ ,‬ואין צריכים הכשר כיון שסופם לטמא טומאה‬ ‫חמורה לטמא אדם ובגדים‪ ,‬ולא אמרינן שאיסורו חישובו‪.‬‬ ‫תוד"ה ותנן)‪.‬‬ ‫דין בכור כשנולדו שניים‬ ‫ט‪ .‬אם נולדו מחמור אחד ב' זכרים בלידה הראשונה‪ ,‬לתנא לרבי שמעון פטר חמור מותר בהנאה (בין הנאת גופו אם י‪ :‬רבא רוצה לומר שלכו"ע לא אמרינן 'איסורו חישובו'‪,‬‬ ‫דמתני' יתן טלה אחד לכהן דממה נפשך אחד מהם פטר את הרחם‪ ,‬השכירה לאחרים‪ ,‬בין בהנאת דמיו כגון גיזה ועבודה‪ ,‬י‪ ,):‬דאין דבר ופטר חמור לאחר עריפה לכו"ע אינו מטמא טומאת אוכלין‬ ‫דאי אפשר לצמצם שיצאו שניהם יחד‪ ,‬ואף אי נימא שרק כל שפדיונו מותר כגון הכא שהכהן אוכל את השה בלא שום הקרבה כיון דלא חשיב עליה‪ ,‬ואם שחטו לשם שחיטה גמורה אפילו לר"ש הויא‬ ‫הרחם מקדש אבל מקצתו לא דכתיב "פטר כל רחם"‪ ,‬מ"מ לא הוי והוא אסור קודם פדיון‪ ,‬דהא פסולי המוקדשין שאסורים בהנאה קודם מחשבה ומטמא‪ ,‬ורבנן ור"ש נחלקו בשחטו להתלמד בו הלכות‬ ‫חציצה‪ ,‬דמין במינו אינו חוצץ‪ .‬הקשו התוס' (ד"ה אמר) אמאי פדיון דמי הפדיון נתפסים בקדושתם ואסורים‪ ,‬ושביעית אף פדיונה שחיטה‪ ,‬האם שחיטה זו נחשבת כשחיטה גמורה מעלייתא‪ ,‬וכדאיתא‬ ‫בכרכתו אחותו והוציאתו (חולין ע‪ ).‬הגמרא נשארת בספק אי הוי חציצה‪ .‬אסור‪ ,‬דאמר מר שאם חזר וחילל האחרון קדוש‪ ,‬וגם הפרי בחולין (קי"ז‪ ):‬בשוחט בהמה לעכו"ם‪ ,‬וכדמצינו שנימוס אחיו של‬ ‫יהושע הגרסי סובר שהשוחט עורב כדי להתלמד‪ ,‬דמו‬ ‫ותירצו‪ :‬א' כרכתו שאני שהיא מקיפה אותו מכל צד‪ .‬ב' נקיבה שאני שאינה‬ ‫מינו של הזכר‪ .‬ג' אחזתו שאני שסייעה להוציאו‪ .‬ולא אמרינן הכא כל שאינו עצמו נשאר בקדושתו‪.‬‬ ‫מכשיר אם נפל על הזרעים‪ ,‬וכ"ש דהיכא ששחטו שחיטה גמורה שבזה‬ ‫בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו‪ ,‬דקדושה הבאה מאיליה שאני‪.‬‬ ‫לרבי ירמיה רבי יוסי הגלילי דס"ל שאפשר לצמצם‪ ,‬סובר ללישנא בתרא נחלקו כדאיתא בברייתא שמ"לא תעבוד דמו מכשיר אפילו את עצמו‪ ,‬ולרבי אלעזר דם שחיטה לעולם‬ ‫בבכור שורך" שבכור אדם מותר בעבודה‪ ,‬ומ"לא תגוז בכור מכשיר‪( ,‬אבל אם נחרו ודאי אין דמו מכשיר אלא זרעים ולא אותו עצמו‬ ‫שיתן שני טלאים לכהן‪( ,‬דעת התוס' (ד"ה מאן) שגם לריה"ג א"צ לתת‬ ‫צאנך"‪ ,‬לרבי יהודה לומדים שבכור של שותפות עם עכו"ם בלא מחשבה‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה שהשוחט) גם זרעים אינו מכשיר‪ ,‬כיון‬ ‫שני טלאים לכהן אלא כשראינו שיצאו שני ראשיהם יחד‪ ,‬אבל בלאו הכי‬ ‫שאינו דם שחיטה‪ ,‬ו"דם חללים" שייך רק באדם ולא בבהמה)‪.‬‬ ‫עכו"ם‬ ‫ששותפות‬ ‫אע"פ‬ ‫לחצאין‪,‬‬ ‫קדושה‬ ‫דאין‬ ‫בגיזה‬ ‫מותר‬ ‫לא‪ ,‬דאינו אלא ספק רחוק‪ ,‬ומ"מ לדבריו טוב להחמיר גם בזה ולהפריש טלה‬ ‫אחד לעצמו)‪ ,‬ולאביי שאני התם דכתיב "הזכרים לד' " דמשמע חייבת בבכורה דלרבי יהודה חייב לתת חצי דמיו לכהן‪ ,‬ולר"ש הגמ' אומרת שאין הכרח שנחלקו אם אומרים שאיסורו‬ ‫שנים‪ ,‬אבל בפטר חמור דלא כתיב ביה "הזכרים" אף אם יצאו כאחד לא שותפות עכו"ם פטורה מן הבכורה‪ ,‬ו"צאנך" מלמד שפטר חישובו ומכשיר יחד עם השחיטה‪ ,‬ות"ק סובר שדמו מכשיר רק‬ ‫קדשי‪( ,‬ואין ללמוד מזה‪ ,‬דכתיב "הזכרים")‪ ,‬והגמ' דוחה את חמור אינו אסור בהנאה‪ .‬והגמ' מקשה א"כ למה לר"ש כתוב דברים אחרים‪ ,‬אבל הוא עצמו צריך מחשבה‪ ,‬ולרבי אליעזר‬ ‫גם הוא עצמו א"צ מחשבה דהך שחיטה משוויא ליה אוכל‪ ,‬ורבנן כר'‬ ‫דברי אביי מהמבואר בברייתא לרבי יוסי הגלילי אפילו בבהמה "שורך" ולא שור‪.‬‬ ‫לרבה ולרבה בר אבוה ולריש לקיש ר"ש מודה שפטר חמור אלעזר ור"ש כנימוס‪ .‬די"ל שטעמא דרבי אליעזר משום שעורב‬ ‫טמאה אם יצאו שני ראשים יחד שניהם לכהן‪.‬‬ ‫ואם החמור הולידה זכר ונקיבה ואין ידוע מי הראשון‪ ,‬ואם לאחר עריפה אם לא פדאו וערפו כדינו אסור בהנאה להאכילו יש בו סימני טהרה ולכן הוי אוכל‪( ,‬וה"ה בכל כ"ד עופות חוץ מנשר‪.‬‬ ‫הראשון נקיבה אין כאן בכור‪ ,‬מפריש טלה אחד כדי להפקיע ספק לכלבים‪ ,‬דילפינן עריפה עריפה מעגלה ערופה‪ .‬ולרבי יוחנן תוד"ה שאני)‪ ,‬ולפי זה אף בשחטו להתעסק הוי אוכל‪( ,‬בלא‬ ‫מחשבה‪ ,‬ואפילו בנחרו‪ ,‬שאף שלא הוכשר בדם שחיטה‪ ,‬החידוש הוא שא"צ‬ ‫קדושת פטר חמור‪ ,‬והוא שלו ויכול לאוכלו‪ ,‬דהמוציא מחבירו עליו (וי"א רבי אלעזר) ר"ש מתיר בהנאה גם לאחר עריפה‪.‬‬ ‫מחשבה הואיל ויש בו סימני טהרה‪ .‬תוד"ה שאני)‪ ,‬משא"כ בפטר חמור שאין‬ ‫הראיה להביא עדים שהזכר יצא תחילה‪ ,‬ואיסורא ליכא דאפילו פטר חמור‬ ‫בו סימני טהרה רבנן לא מטמאים בלי מחשבה‪ ,‬ולר"ש אף שחשב עליו אינו‬ ‫מקבל טומאה כי הוא אסור בהנאה לאחר עריפה‪.‬‬ ‫ודאי שפדאו בשה אין קדושה לא בו ולא בפדיונו‪ ,‬אלא שאם לא נותן את טומאת אוכלין באיסורי הנאה‪-‬‬ ‫השה לכהן זה גזל‪ ,‬והכא ליכא גזל כיון שזה ספק‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה זכר‬ ‫איסורי הנאה (‪-‬ערלה‪ ,‬כלאי הכרם‪ ,‬שור הנסקל ששחטו לאחר‬ ‫אם הבעלים לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו‬ ‫ונקיבה) ממה שאמרו לעיל שבנקיבה לא אומרים מין במינו אינו חוצץ‪ ,‬וכן‬ ‫מהמבואר לקמן (י"ז‪ ).‬שהנקיבה מבטלת בכורת הזכר כיון שגם היא פטרה שנגמר דינו‪ ,‬עגלה ערופה ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן שכבר‬ ‫וקוברו‪ ,‬ולא ימיתנו בקנה או במגל או בקרדום או במגירה (‪-‬‬ ‫את הרחם‪ ,‬וא"כ נימא סמוך מיעוט דבבת אחת למחצה דנקבות קודמות נאסרה‪ ,‬צפורי מצורע‪ ,‬פטר חמור ששחטו ועדיין הוא מפרכס שאין‬ ‫סכין שיש בה הרבה פגימות)‪ ,‬או שיכניסנו לחדר וינעול אחריו‬ ‫והוו להו זכרים קודמים מיעוטא‪ .‬ותירצו כמו שביארו לעיל דאף בספק בו טומאת נבילה (אבל אם נגע בו שרץ מטמא טומאת אוכלין‪ ,‬דמהני‬ ‫בשביל שימות‪.‬‬ ‫שחיטת ישראל למיהוי מחשבה‪ ,‬כיון ששחיטה כזו ראויה בבהמה טהורה‪,‬‬ ‫מועט החמירו להפריש טלה לעצמו‪.‬‬ ‫בפירות שביעית חמור שאינו ראוי לאכילה‪( ,‬והקשו התוס' (ד"ה ודאי)‬ ‫שאפילו רבנן לא אסרו (ב"ק ק"ב‪ ).‬משרה וכבוסה אלא משום דבעינן‬ ‫הלוקח טבלים ממורחים מעכו"ם‪ ,‬לרבי חנינא‬ ‫י"א‪:‬‬ ‫המקדש בפטר חמור לפני עריפה‪ ,‬לר"ש מקודשת שהרי‬ ‫עכו"ם‬ ‫מעשרם והם שלו‪ .‬הגמרא אומרת שאם מירחם‬ ‫הוא מותר בהנאה‪ ,‬ולרבי יהודה מקודשת בהפרש בין שווי‬ ‫הנאתו ובעירו שוה דומיא ד"לאכלה"‪ ,‬ובהמה למלאכה הנאתה וביעורה‬ ‫שוה)‪ ,‬אבל ספק פטר חמור‪ ,‬לרבי יהודה שהוא חייב בפדיון‪,‬‬ ‫ס"ז‪).‬‬ ‫(מנחות‬ ‫פטורים ממעשר דכתיב "דגנך"‪( ,‬ואף שיש מ"ד‬ ‫החמור לשווי השה‪ ,‬אא"כ אינו שוה אלא שקל‪ ,‬וס"ל כרבי‬ ‫אפשר לפדותו בבהמת שביעית‪ ,‬שהרי השה שמפריש הוא‬ ‫ליה‬ ‫ניחא‬ ‫מ"מ‬ ‫שמירוח העכו"ם אינו פוטר ו"דגנך" ממעט של הקדש‪,‬‬ ‫יוסי ברבי יהודה (דלהלן) שאין פדיה פחותה משקל‪.‬‬ ‫לשנויי לכולי עלמא‪ ,‬ועוד דא"כ למה א"צ ליתנם לכהן‪ ,‬ובלאו הכי‬ ‫והמקדש לאחר עריפה לרבי יהודה אינה מקודשת‪ ,‬ולר"ש‬ ‫שלו ו"לאכלה" קרינן ביה‪ ,‬ולר"ש שפטר חמור מותר בהנאה ספק‬ ‫מבואר התם שמדרבנן חייב לתת לכהן גזירה משום בעלי כיסים‪.‬‬ ‫תלוי הדין אם לאחר עריפה מותר בהנאה‪.‬‬ ‫תוד"ה דגנך)‪ ,‬ורבי חנינא מיירי במירחם ישראל ברשות פטר חמור פטור מפדיון‪.‬‬ ‫בהמת שביעית חייבת במתנות (‪-‬זרוע לחיים וקיבה) אך פטורה‬ ‫העכו"ם (שהיה הישראל אריס בקרקע העכו"ם‪ .‬רש"י‪ .‬והקשו התוס'‬ ‫המשך דיני פדיון פטר חמור‬ ‫מן הבכורה‪ ,‬דכתיב "לאכלה" ולא לשריפה ואם היא חייבת‬ ‫(ד"ה דמרחינהו) דבחלק עכו"ם היינו מירוח עכו"ם‪ ,‬ובחלק ישראל אין‬ ‫זה טבלים [דמסתמא עישרם]‪ .‬ולכן ביארו שלקחם מהעכו"ם כשהם‬ ‫אפשר לפדות פטר חמור מיד ובכל שהוא‪ ,‬דכתיב ב'‬ ‫בבכורה הא סלקי אימורים לגבוה‪ ,‬ואף שעיסת שביעית חייבת‬ ‫טבלים ואח"כ מירחם)‪ ,‬ומעשרם מפני שאין קנין לנכרי בארץ‬ ‫פעמים "תפדה"‪ ,‬וקמ"ל שלא לומדים מבכור אדם שנפדה‬ ‫בחלה אף שאם תיטמא היא נשרפת‪( ,‬ואף שיכול להפריש עליה‬ ‫ישראל להפקיע מיד מעשר‪( ,‬ואף שגם למ"ד יש קנין חייב‬ ‫רק לאחר שלושים ובחמש סלעים‪ .‬ולרבי יוסי ברבי יהודה‬ ‫מעיסה אחרת שאינה של שביעית‪ ,‬ויקיף שתיהן‪ ,‬מ"מ כיון שא"א‬ ‫להפריש מגופה אינה נחשבת ראויה לחלה‪ ,‬והוי כמו מן החיוב על הפטור‪.‬‬ ‫לעשרם מדרבנן‪ ,‬י"ל שהגמרא רוצה לומר שגם בחיוב דאורייתא הם‬ ‫אין פדיה פחותה משקל דכתיב "וכל ערכך יהיה בשקל‬ ‫שלו‪ ,‬ואף שבלאו הכי מדאורייתא פטור משום לקוח‪ ,‬לר"ת דס"ל‬ ‫הקודש"‪( ,‬ולרבנן זה נאמר במי שאין ידו משגת לערכין)‪.‬‬ ‫תוד"ה כיון)‪ ,‬מ"מ עיקרה לאכילה דאינה נשרפת אא"כ נטמאת‪,‬‬ ‫שלוקח קודם מירוח חייב מדאורייתא ניחא‪ ,‬ואף אי חייב רק מדרבנן‬ ‫והלכה כחכמים‪ ,‬ואפי' בשה ששוה דנקא (‪-‬מעה‪ ,‬שהיא שישית‬ ‫וילפינן מדכתיב "לדורותיכם" שהאוכל מעיסת שביעית‬ ‫מ"מ למ"ד אין קנין חמיר איסורא טפי וממילא יש בזה יותר חידוש‬ ‫לפני שהורמה חלתה חייב מיתה‪.‬‬ ‫דינר) אפשר לפדות‪ ,‬והיינו בעושה מעצמו שלא כופים אותו לתת‬ ‫שהם שלו‪ .‬תוד"ה מעשרן)‪ ,‬והם שלו מפני שאומר לכהן שהוא‬ ‫יותר‪ ,‬אבל אם בא לימלך מה יתן לכהן‪ ,‬אומרים לו‪ :‬עין יפה בסלע‪,‬‬ ‫הנותן את הפטר חמור לכהן אין הכהן רשאי לקיימו אפילו‬ ‫מגיע מכח מי שאין הכהן יכול לתובעו‪ ,‬והיינו בתרומת‬ ‫עין רעה בשקל‪ ,‬עין בינונית ברגיא שזה ג' זוזים‪.‬‬ ‫מעשר‪ ,‬דכתיב "כי תקחו מאת בני ישראל" למעט שעה אחת עד שיפריש שה תחתיו‪ ,‬ואין לתת לסתם כהן‬ ‫שהלוקח מעכו"ם פטור מתרומת מעשר‪ ,‬אבל תרומה (אפילו באינו מחוזק שהוא חשוד) פטר חמור‪ ,‬אא"כ פודהו‬ ‫י"א‪ .‬מי שאין לו שה יכול לפדות פטר חמור בשוויו‪ .‬י"א‬ ‫בפניו‪ ,‬משום שהוא חשוד להורות התר ולא לפדותו שאומר‬ ‫גדולה חייב לתת לכהן‪.‬‬ ‫שזה כר"ש‪ ,‬אבל לרבי יהודה הקפידה תורה לפדותו בשה‪.‬‬ ‫המפקיד פירות אצל כותי או אצל עם הארץ‪ ,‬הרי הם שכיון שהשה שיפריש תחתיו יהיה שלו למה לו לפדותו‪.‬‬ ‫ולרבינא גם לרבי יהודה אפשר לפדותו בשוויו‪ ,‬דלא יהא פטר‬ ‫בחזקתם לענין מעשר אם היו מעושרים‪ ,‬ושביעית אם זה חיוב אחריות על פדיון פטר חמור‪ -‬המפריש פדיון פטר‬ ‫חמור יותר חמור מהקדש‪ ,‬ולא אמרה תורה לפדותו בשה‬ ‫שביעית והם לא היו של שביעית‪ ,‬ואין חוששים שהחליפם‪( ,‬ומשמע חמור ומת‪ ,‬לרבי אליעזר הבעלים חייבים באחריות כמו בה'‬ ‫אלא כדי להקל עליו‪ .‬ורב נחמיה בריה דרב יוסף פדה בעשבים‬ ‫שסתם עם הארץ חשוד על השביעית‪ ,‬ובגיטין ס"א משמע שאינו חשוד‪,‬‬ ‫שלוקות בשוויו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה והלכתא) שלהלכה אם אין לו שה‬ ‫סלעים של פדיון הבן‪ ,‬דכתיב "אך פדה תפדה את בכור האדם‬ ‫ובכתובות כ"ד‪ .‬מיישבים התוס' סתירה זו‪ .‬תוד"ה הרי)‪ ,‬ואם הפקידם‬ ‫לפדותו פודה בשויו ואפי' בשלקי‪ .‬ומברך 'על פדיון פטר חמור' בשעת‬ ‫ואת בכור הבהמה"‪ ,‬מה בכור אדם חייב באחריות אף בכור‬ ‫הפדיה ולא בשעת נתינה לכהן‪ ,‬דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי‪.‬‬ ‫אצל עכו"ם חייב להפריש דאפילו אם זה רק ספק‪ ,‬אסור לאכול‬ ‫ספק טבל שהוא במיתה‪( ,‬ואף שלר"ש מירוח העכו"ם פוטר‪ ,‬חייב מדרבנן בהמה חייב באחריות‪( ,‬ומ"מ פטר חמור אסור בהנאה אף‬ ‫ופודה בשה בין מכבשים בין מעיזים בין זכר בין נקיבה בין גדול בין קטן‪.‬‬ ‫משום גזירה דבעלי כיסים‪ .‬תוד"ה הא)‪ .‬ולענין לתת לכהן‪ ,‬לת"ק שבכור אדם מותר בהנאה‪ ,‬דכתיב "אך פדה תפדה" ‪ -‬לפדיה‬ ‫הפודה פטר חמור של חבירו חל הפדיון‪( .‬לענין תרומה על של‬ ‫הרי הם כפירותיו של העכו"ם‪ ,‬דודאי החליפם (וסבר האי תנא שאין הקשתיו ולא לדבר אחר)‪ .‬ולחכמים אינם חייבים באחריות‬ ‫חבירו יש ספק (נדרים ל"ו‪ ):‬אם צריך דעת בעלים‪ ,‬דיליף מ"גם אתם"‬ ‫מירוח העכו"ם פוטר)‪ ,‬וחייב לתתם לכהן‪ ,‬ולר"ש הם דמאי דיש כמו בפדיון מעשר שני‪ ,‬וכן העידו רבי יהושע ורבי צדוק‪.‬‬ ‫לרבות שלוחכם‪ ,‬וי"ל דבעינן דעת דומיא ד"אתם"‪ ,‬אבל בפטר חמור לא‬ ‫כתיב בעלים‪ .‬תוד"ה הפודה)‪ .‬לר"ש שהוא מותר בהנאה פשיטא‬ ‫ספק אם החליפם‪ ,‬וא"צ לתתם לכהן דהמוציא מחבירו עליו הראיה‪ ,‬ממתי זמן הפדיון‪ -‬זמן ערכין כשעת הנדר‪ ,‬ואין ערך לפחות‬ ‫וישראל מוכר לכהן את התרומה והדמים שלו‪( ,‬ולא דמי לשאר דמאי‬ ‫שהממון לבעלים‪ ,‬וגם לרבי יהודה שהוא אסור בהנאה הממון‬ ‫מבן ל' יום‪ .‬ופדיון הבן לאחר ל' יום‪ ,‬ואם פדאו בתוך ל' יום‬ ‫שנותן לכהן אחד ממאה‪ ,‬דהתם טעמא משום דסבר עם הארץ שהלוי‬ ‫לבעלים‪ ,‬ולא דמי להקדש‪ ,‬כיון שיש לבעל החמור אין‬ ‫שיחול הפדיון לאחר ל' חל הפדיון‪ ,‬אבל אם אמר מעכשיו לא‬ ‫מחויב לתת תרומת מעשר והוא לא מחויב‪ ,‬אבל כאן הספק שייך גם‬ ‫ההפרש בין שוויו לשווי השה‪ ,‬וכדמצינו שהגונב פטר חמור‬ ‫חל הפדיון‪ .‬פדיון פטר חמור חל מיד‪ ,‬ולרבי אליעזר שמקיש‬ ‫בתרומה גדולה)‪ ,‬והיינו בתרומה גדולה‪.‬‬ ‫של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים‪ ,‬ואף לרבי יהודה‬ ‫פטר חמור לבכור אדם מצוה לשהותו עד ל' יום‪.‬‬ ‫שיטת רבינו תם (תוד"ה טבלים) שלוקח חייב בתרומה גדולה‬ ‫שאין לו הנאה עכשיו‪ ,‬יש לו לאחר זמן כשיפדהו‪ ,‬הלכך מהשתא‬ ‫פטר חמור שמת אחרי הפרשת השה‪ ,‬לרבי אליעזר צריכים‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬אם לקחם קודם מירוח‪ .‬והתוס' דנים בדבריו‪.‬‬ ‫הוי כאילו הוא שלו‪ ,‬ואי מדמי ליה להקדש הרי הקדש נתמעט‬ ‫לקוברו ומותר להנות מהטלה‪ ,‬ולחכמים א"צ לקוברו והטלה‬ ‫מתשלומי כפל‪ ,‬דכתיב "וגונב מבית האיש" ולא מבית הקדש‪ .‬אם מת השה הוא מותר בהנאה‪ ,‬ואף אם מת ביד הישראל‬ ‫מותר‪ ,‬דמשעת הפרשה הוא ברשות הכהן‪.‬‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה וגונב) שעיקר הדרשה היא מדכתיב "רעהו"‪.‬‬ ‫לכהן‪.‬‬ ‫מעשר בהמה בפטר חמור או בספק‪ -‬פטר חמור שביד‬ ‫י"ג‪ .‬פדיה או עריפה‪ -‬לכתחילה מצוה לפדות פטר חמור‪,‬‬ ‫כהן אינו נכנס לדיר להתעשר לא ביד כהן ולא ביד ישראל אפילו י"ב‪ .‬אלו בעלי חיים אינם כשרים לפדיון‪-‬‬ ‫ואם לא רצה לפדותו עורפו מאחוריו וקוברו‪ ,‬דכתיב "ואם‬ ‫אם חזר וקנאו ממנו או שנתנו לו הכהן במתנה‪ ,‬שהרי לקוח או שניתן לת"ק והיינו בן בג בג‪ ,‬אין פודים בעגל‪ ,‬או בחיה (‪-‬צבי ואיל)‪ ,‬או‬ ‫לא תפדה וערפתו"‪.‬‬ ‫במתנה פטור ממעשר‪ .‬ואם היו לישראל י' ספקי פטרי בשחוטה ואפילו בשה שחוט‪ ,‬או בטריפה שנחתכו רגליה מן הארכובה‬ ‫מצות יעוד (באמה עבריה שייעדנה האדון לאשה) קודמת לפדיה‬ ‫חמורים בביתו‪ ,‬מפריש עליהם י' שיין כדי להפקיע את האיסור‪ ,‬ולמעלה‪ ,‬או בכלאים (‪-‬תיש הבא על הרחל)‪ ,‬או בכוי (‪-‬ספק חיה ספק‬ ‫שהיא פודה עצמה‪ ,‬דכתיב "אשר לא יעדה והפדה"‪ .‬מצות‬ ‫ומעשרם כשאר בהמות חולין‪ ,‬והם שלו‪ ,‬והמעשר קרב שלמים והוא בהמה)‪ ,‬דילפינן שה שה מפסח‪( ,‬אמנם א"צ זכר תמים ובן‬ ‫יבום קודמת לחליצה‪ ,‬אמנם עכשיו שאין מתכוונים לשם‬ ‫אוכלו כדין כל מעשר בהמה‪ .‬וכן אם היו לישראל י' פטרי חמורים שנה‪ ,‬דכתיב "תפדה" ב"פ לרבות)‪ .‬ולרבי אליעזר (בתוס' (ד"ה‬ ‫מצוה‪ ,‬מצות חליצה קודמת‪ ,‬דהמייבם שלא לשם מצוה פוגע‬ ‫ודאין‪ ,‬שירש אותם מאבי אמו כהן‪ ,‬שהוא ירש אותם מאבי רבי אליעזר) גרסו רבי אלעזר) מותר לפדות בכלאים מפני שהוא‬ ‫באיסור אשת אח‪ .‬המקדיש בהמה טמאה לבדק הבית מצוה‬ ‫אמו הישראל שאז הם חייבים בפדיון כיון שנולדו ברשות ישראל‪ ,‬שה‪ ,‬אבל לא בכוי מפני שהוא ספק‪ ,‬ולא בפרה שילדה מין‬ ‫שהוא עצמו יפדנה‪ ,‬והוא קודם לכל אדם‪ ,‬דכתיב "ואם לא‬ ‫מפריש עליהם י' שיין להפקיע קדושה שחלה עליהם אצל הישראל עז‪ ,‬דאע"פ שהוא נראה עז‪ ,‬הולכים אחר אמו והוא עגל‪.‬‬ ‫הראשון‪ ,‬ונוטל השיין לעצמו שהרי מורישו כהן והוא מחויב לעשות רק‬ ‫יגאל ונמכר בערכך"‪ ,‬ועוד דהוא מוסיף חומש‪ .‬תוד"ה מצות גאולה‪.‬‬ ‫בן פקועה‪ -‬לר"מ בן פקועה (‪-‬שנמצא חי בבהמה שחוטה) כשר‬ ‫מה שמורישו היה מחויב לעשות‪ ,‬דדמי כמי שהורישו כהן את השיין‪,‬‬ ‫לפדיון‪ ,‬שהרי הוא שה גמור וטעון שחיטה‪ .‬ולרבנן ששחיטת‬ ‫ומעשרם‪ ,‬והם שלו‪ .‬כתבו התוס' (ד"ה שהיו) ששיטת ר"ת שניתן‬ ‫אמו מטהרתו‪ ,‬למר זוטרא אין פודים בו‪ ,‬דיליף מפסח ובן‬ ‫לפדות כמה פעמים על אותו שה כאשר פודה מספק‪ ,‬ולרש"י בספק אינו‬ ‫הלוקח עובר פרתו‬ ‫פקועה אינו קרב למזבח דכתיב "כי יולד" פרט ליוצא דופן‪ ,‬ולרב אשי‬ ‫חוזר ופודה אא"כ נתנם לכהן‪ ,‬אמנם בנפלו לו מבית אבי אמו וכו' שמדינא‬ ‫הם שלו אע"פ שהם ודאיים גם לרש"י יכול לחזור ולפדות בלי לתת לכהן‪,‬‬ ‫פודים בו‪.‬‬ ‫ולדבריהם צ"ל דהא דתני מפריש עליהם י' שיין אע"ג שבשה אחד סגי‪,‬‬ ‫נדמה‪ -‬לר"א שאפשר לפדות בכלאים‪ ,‬אפשר לפדות גם התנא פתח בדיני פדיון פטר חמור‪ ,‬אף שזה רק קדושת‬ ‫לרבותא נקט‪ ,‬שאע"פ שכולם פטר חמור הם נכנסים לדיר להתעשר‪.‬‬ ‫בנדמה‪ .‬ולת"ק שאין פודים בכלאים יש להסתפק אם פודים דמים‪ ,‬ורק אח"כ שנה התנא דיני פדיון בהמה טהורה‪ ,‬אף‬ ‫וכן בטבל ישראל שהיו לו טבלים ממורחים בתוך ביתו‪,‬‬ ‫בנדמה‪ .‬ומהא דתני רבה בר שמואל שרחל שילדה כמין עז שזה קדושת הגוף‪ ,‬מפני שפטר חמור חביבא ליה‪ ,‬משום‬ ‫שירש אותם מאבי אמו כהן‪ ,‬שהוא ירש אותם מאבי אמו‬ ‫ואביו שה‪ ,‬הרי הוא ככלאים מדרבנן‪ ,‬אין ראיה שא"א לפדות שזו מצוה רק בחמורים לפי שסייעו להוציא את הביזה‬ ‫ישראל‪ ,‬מעשרם והם שלו‪ ,‬שאף שהוא בא מכח ישראל‪ ,‬כיון דיד‬ ‫בנדמה‪ ,‬די"ל דאיירי במעשר וביש בו מקצת סימנים של ממצרים‪ .‬אי נמי לפי שהלכות פטר חמור מעטות מהלכות‬ ‫כהן באמצע הוי כאילו הכהן האמצעי הפריש מהם תרומה והוריש‬ ‫אמו‪ ,‬וקמ"ל שאין לומדים מבכור לחייבו במעשר‪ ,‬אלא בכור בהמה טהורה‪.‬‬ ‫לישראל כל אחד בפני עצמו‪ ,‬ומעשרם ומוכר את התרומה לכהנים‪ ,‬וה"ה‬ ‫בלא נפלו לכהן מישראל‪ ,‬דתבואת כהן חייבת בתרומה אלא שאינו נותנה‬ ‫לומדים מקדשים לפוטרו‪.‬‬ ‫לכהן אחר אלא מפרישה ואוכלה‪.‬‬ ‫כהנים ולויים חייבים בבכור בהמה טהורה‪ ,‬שלא נפטרו‬ ‫פסולי המוקדשין אין פודים בהם‪ ,‬דהא כתיב בהו "כצבי אלא מפדיון הבן ומפטר חמור‪.‬‬ ‫וקמ"ל שלא רק בפטר חמור שזה מופרש ועומד (שהחמור‬ ‫וכאיל" ואין פודים בצבי ואיל‪ ,‬ואפי' לר"ש שמתיר פסולי‬ ‫והשה הם שני מינים ואינו מחוסר מעשה‪ ,‬והוי כאילו נפלו לו החמורים‬ ‫המוקדשין שנפדו ויצאו לחולין בהנאה‪ ,‬ילפינן מקרא שאין בעלות עכו"ם פוטרת מן הבכורה‪ ,‬דכתיב "בישראל"‪ ,‬ועל‬ ‫לעצמם והטלאים לעצמם) הם שלו‪ ,‬אלא גם בטבל דמחוסר הפרשה‬ ‫כן הקונה עובר של חמור העכו"ם‪ ,‬או המוכר לו את העובר‬ ‫דהו"א שמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין וחזרו‬ ‫פודים בהם‪.‬‬ ‫של הפרה שלו אע"פ שאינו רשאי למכור לעכו"ם בהמה‪ ,‬והקונה‬ ‫לאיסורם הראשון ויתנם לכהן‪ ,‬קמ"ל שהם שלו‪ ,‬ולא רק בטבל‬ ‫י"ב‪ :‬בהמת שביעית (‪-‬שנקנתה בפירות שביעית) אין פודים בהמה בשותפות עם העכו"ם‪ ,‬והנותן לו בקבלה‪ ,‬פטור מן‬ ‫שאפשר לעשר מיניה וביה הם שלו‪ ,‬אלא גם בפטר חמור‬ ‫בה פטר חמור ודאי‪ ,‬דכתיב "לאכלה" ולא לסחורה‪ ,‬והוא קונה הבכורה‪.‬‬ ‫שצריך להביא שה מעלמא הם שלו‪.‬‬ ‫הוקדשה למזבח‪( ,‬ונפדים תמימים‪ ,‬ומתפיסם לכל זבח‬ ‫לכאורה מבואר כאן שהקנין מנכרי הוא במשיכה‪.‬‬ ‫איזה קנין מועיל בנכרי‬ ‫לרב אושעיא דס"ל שהקנין בנכרי הוא בכסף‪ ,‬צ"ל דאיירי שירצה)‪.‬‬ ‫ישראל שנתן מעות לנכרי עבור בהמתו‪ ,‬אע"פ שלא משך‬ ‫י"ד‪ :‬והשוחטם בחוץ פטור אפילו קודם פדיון‪ ,‬דאפילו במום קל‬ ‫קנה (קנין גמור מדאורייתא‪ .‬תוד"ה הלוקח)‪ ,‬וחייבת בבכורה‪ ,‬שקיבל עליו לדון בדיני ישראל‪ ,‬ולפ"ז כוונת הברייתא שהכל‬ ‫דכתיב "או קנה מיד עמיתך" משמע מיד ליד דהיינו במשיכה‪ ,‬מיד תלוי אם משך או לא‪( ,‬ואף שכבר כשנתן מעות איכא מי שפרע‪ ,‬אין‬ ‫כדוקין שבעין שבקדשים חייב בשוחטם בחוץ‪ ,‬כאן פטור משום שלא חלה‬ ‫זה נחשב 'דיני ישראל'‪ ,‬דמי שפרע אינו 'דין'‪ .‬אי נמי אין שייך מי שפרע‬ ‫עמיתך במשיכה אבל מיד נכרי בכסף‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה מיד) אלא כשחוזר בו משום יוקרא וזולא‪ ,‬ולא כשמפסיד לגמרי‪ .‬תוד"ה הכי)‪ ,‬עליהם מתחילה כ"כ קדושה‪( ,‬ואם היה מום בדוקין שבעין‪,‬‬ ‫דאין לומר מיד עכו"ם בשטר ובחזקה (דחזקה שייכת במטלטלין אם עשה וברישא יכול להחזיר את העבודת כוכבים משום מקח טעות השוחטם בחוץ חייב‪ ,‬לר"ע דס"ל שאם עלו לא ירדו‪ .‬ט"ז‪.).‬‬ ‫בהם איזה תיקון כעין נעל וגדר ופרץ בקרקע)‪ ,‬דכסף ומשיכה הם קניינים‬ ‫ואין עושים תמורה (אף לפני פדיונם) דכתיב "ולא ימיר‬ ‫מצויים‪ ,‬שהמוכר נותן מעות והלוקח מושך‪ ,‬ומצינו שהם נחשבים קנין‪ ,‬דלא ידע שיש שם עבודת כוכבים‪ ,‬ובסיפא כיון שכבר נתן מעות‬ ‫אותו טוב ברע או רע בטוב"‪ ,‬אם רע בטוב אין להמיר כ"ש‬ ‫היה עליו לבדוק דסתם תגר לא מעיין עד שעת מתן מעות‪ ,‬ולכן לא‬ ‫כסף בקרקע ובהקדש‪ ,‬ומשיכה במציאה ובהפקר‪.‬‬ ‫טוב ברע‪ ,‬ובהכרח הכונה שטוב מעיקרו עושה תמורה ולא‬ ‫וכן עכו"ם שנתן מעות לישראל עבור בהמתו‪ ,‬אע"פ שלא הוי מקח טעות‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה דכיון) שאף שבשאר מקח טעות‬ ‫רע מעיקרו‪ .‬כך סובר אביי (תמורה ט‪ ,).‬ורבא סובר שאין מזהירים מן‬ ‫משך קנה‪ ,‬ופטורה מבכורה‪ ,‬דכתיב "וכי תמכרו ממכר לא אמרינן שהיה עליו לבדוק לפני המשיכה‪ ,‬בלוקח גרוטאות מהעכו"ם‬ ‫עליו להעלות בדעתו יותר שמא יש בהם עבודת כוכבים‪.‬‬ ‫הדין ודורש באופן אחר‪ ,‬ונקט כאן דרשת אביי מפני שהיא פשוטה יותר‪.‬‬ ‫לעמיתך" לעמיתך במשיכה הא לנכרי בכסף‪.‬‬ ‫(תוד"ה טוב‪ ,‬הראשון)‪.‬‬ ‫ורבא סובר שגם בסיפא זה מקח טעות‪ ,‬אמנם בסיפא כיון‬ ‫ואין לומר שמיד עמיתך א"א לקנות כלל‪ ,‬או שצריך גם כסף‬ ‫ולענין מעילה לפני פדיונם מועלים בהם דהא נהנה מן ההקדש‪,‬‬ ‫שכבר נתן מעות מחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל ולכן זה‬ ‫וגם משיכה‪ ,‬דאיכא ק"ו שאם ישראל יכול לקנות ממנו את‬ ‫דלא גרעי מקדשי בדק הבית‪ ,‬ולאחר פדיונם אין מועלים בהם‪.‬‬ ‫אסור‪.‬‬ ‫גופו ובקנין אחד‪( ,‬דכתיב "לרשת אחוזה" מה אחוזה נקנית‬ ‫(ט"ו‪.):‬‬ ‫בכסף ובשטר ובחזקה (‪-‬מכי דייש אמצרי)‪ ,‬אף עבד כנעני נקנה ורב אשי מיישב שבאמת משיכה לא קונה‪ ,‬ולא נקט משיכה‬ ‫בכסף ובשטר ובחזקה‪ ,‬והיינו בקונה מישראל‪ ,‬אבל בקונה מעכו"ם בסיפא אלא אגב רישא‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה רב אשי) שאף שרב אשי‬ ‫אם מתו קודם פדיונם יפדו להאכילם לכלבים‪ ,‬כדין קדשי בדק‬ ‫הוא בתראה‪ ,‬מ"מ הלכה כרבי יוחנן‪ ,‬דרב אשי חזר בו‪ ,‬והא דאמרינן (ב"מ‬ ‫הבית שמתו‪ .‬דס"ל לר"ש שקדשי בדק הבית שהוקדשו‬ ‫לא מסתבר שיועיל שטר‪ ,‬דקנין שטר לא שייך בעכו"ם‪ .‬תוד"ה מה)‪ ,‬וכן‬ ‫מ"ח‪ ).‬דקרא ומתניתא מסייע לריש לקיש‪ ,‬היינו לכאורה‪ ,‬אבל אפשר‬ ‫כשהם בעלי מומים נפדים‪ ,‬דכתיב "אותה" ושאר קדשי בדק‬ ‫עכו"ם אם יכול לקנות את גוף הישראל ובקנין אחד‪( ,‬דכתיב ליישב הדברים גם לרבי יוחנן‪.‬‬ ‫הבית ממעט ר"ש (תמורה ל"ג‪ ).‬מקרא אחרינא‪( .‬תוד"ה אותה)‪ ,‬ולרבנן‬ ‫בעבד עברי הנמכר לעכו"ם "מכסף מקנתו" ולא בשטר ובחזקה‪ ,‬ומה ולרבינא גם ברישא קונה במשיכה דאיירי בקיבל עליו לדון בדיני‬ ‫שלומדים מ"וישב ממנו שבי" שעכו"ם קונה ישראל בחזקה‪ ,‬היינו‬ ‫והיינו תנא דבי לוי שסובר שגם בעל מום מעיקרו או חיה‬ ‫ישראל‪ ,‬וכוונת הרישא שאם לא נתן מעות ולא משך יכול לחזור‬ ‫במלחמה‪ ,‬ואז קונה גם ממונו‪ ,‬כדאיתא בחולין (ס‪ ):‬דעמון ומואב טיהרו‬ ‫שאינה ראויה למזבח ועוף טעונים פדיון‪ ,‬ג"כ אם מתו יפדו‪,‬‬ ‫בו מדיבורו‪ ,‬וקמ"ל שאע"פ שבישראל החוזר בו מדברים יש‬ ‫בסיחון‪ .‬תוד"ה אם)‪ ,‬כ"ש שיכול לקנות ממנו את ממונו‪ ,‬ובקנין‬ ‫אמנם לריש לקיש דס"ל שקדשי מזבח אין בהם פדיון‪ ,‬אף‬ ‫בזה משום מחוסרי אמנה‪ ,‬בנכרים שהם עצמם לא עומדים‬ ‫אחד‪ .‬ואין לומר שיועיל או מעות או משיכה‪ ,‬דכמו‬ ‫אם הוקדשו לפני שנפל בהם מום לא יפדו‪.‬‬ ‫בדיבורם אין בזה משום מחוסרי אמנה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה הכי‬ ‫שב"עמיתך" מועיל רק קנין אחד כך גם בנכרי‪.‬‬ ‫וד"ה והני) שאם היה בעכו"ם דין מחוסרי אמנה‪ ,‬אף במקום שזה מקח טעות‬ ‫בכור ומעשר לא שייכים בהם הדינים הנ"ל‪ ,‬וחלה עליהם‬ ‫היה אסור להחזיר‪ ,‬משום דמחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל‪.‬‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה מיד) שעכו"ם קונה בחליפין‪.‬‬ ‫קדושה אפי' במומם‪ ,‬דבכור הרחם מקדשו‪ ,‬ובמעשר כתיב "לא יבקר‬ ‫י"ג‪ :‬אמימר סובר שמשיכה קונה בעכו"ם‪ .‬הגמ' מבארת‬ ‫בין טוב לרע" – בין תם בין בעל מום‪.‬‬ ‫קדשים שנפל בהם מום‬ ‫שאם אמימר סובר כרבי יוחנן דדבר תורה מעות קונות דכתיב‬ ‫י"ד‪ .‬קדשים שהיה בהם מום לפני שהוקדשו ולדות של קדשים בעלי מומין שפדו את האם לפני הלידה‪,‬‬ ‫"ונתן הכסף וקם לו" וגמר הדיוט מהקדש‪( ,‬אי נמי סתם קנין דקרא‬ ‫והקדישם להמכר ולהביא מדמיהם קרבן למזבח (ולא מיירי בקדשי בדק אפשר לפדותם למרות שאין בהם מום‪ ,‬מפני שלא חלה‬ ‫במעות‪ ,‬דכתיב "שדות בכסף יקנו" וכתיב "מכסף מקנתו"‪ .‬תוד"ה דבר)‪,‬‬ ‫הבית‪ ,‬ואף שיש איסור להקדיש בעל מום למזבח‪ ,‬אשמועינן מה הדין עליהם קדושת הגוף‪ ,‬שלא יהיו חמורים מאמותיהם‪ .‬אבל‬ ‫ומשיכה לא קונה‪ ,‬ודורשים מ"לעמיתך" שבנכרי משיכה קונה‬ ‫המקדיש זכר לדמיו‪ ,‬קדוש קדושת הגוף ומקריבים אותו‪( .‬אבל‬ ‫כשעשה זאת‪ .‬תוד"ה כל)‪ ,‬ונפדו‪-‬‬ ‫ולא כסף‪ .‬ואם אמימר סובר כריש לקיש שמשיכה מפורשת‬ ‫מקדיש נקיבה תימכר לצרכי שלמים ויקנו בדמיה עולות‪ .‬תוד"ה הקדיש)‪.‬‬ ‫מן התורה ד"מיד עמיתך" משמע מיד ליד‪( ,‬ובהקדש לא שייכת משיכה‪,‬‬ ‫חייבים בבכורה ובמתנות כיון שנפדו‪ ,‬אבל אם לא נפדו‬ ‫דכל היכא דאיתיה בי גזי דרחמנא איתיה‪ .‬ולא לומדים מהקדש שכסף‬ ‫פטורים‪ ,‬דס"ל שקדושת דמים פוטרת מבכורה ומתנות קדשים בעלי מום ששחטם בבמת יחיד בשעת התר‬ ‫יקנה בהדיוט‪ ,‬דמדעובד כוכבים בחדא ישראל נמי בחדא‪ .‬תוס' שם)‪ ,‬א"כ‬ ‫ה"ה בנכרי מועילה משיכה‪ ,‬ומ"לעמיתך" לומדים שאין כקדושת הגוף וכדילפינן לקמן (ט"ו‪ .).‬רש"י‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה קדושת) הבמות חייב מלקות‪ ,‬דכתיב "לא תזבח לד' אלוקיך שור‬ ‫ושה" אם אינו ענין לבמה גדולה – נוב וגבעון שהם של ציבור‪,‬‬ ‫דהתם פטרינן אע"ג דנפדו‪ ,‬משא"כ הכא‪ .‬ולכן כתבו שהמקור הוא‬ ‫מחזירים אונאה לנכרי‪ ,‬ומ"אל תונו איש את אחיו" לומדים‬ ‫שהרי כבר נאמר שאסור להקריב שם בעלת מום‪ ,‬תנהו ענין‬ ‫מדכתיב גבי בכור "בישראל"‪ ,‬ובמתנות כתיב "מאת העם"‪.‬‬ ‫שגם בהקדש אין אונאה‪ .‬אמנם למ"ד גזל עכו"ם מותר (ואף‬ ‫לבמת יחיד שכל אחד בונה לעצמו‪ ,‬כגון במת מנוח וגדעון ושמואל‪.‬‬ ‫דכתיב "וחשב עם קונהו" ומיירי בכנעני שהוא תחת ידך‪ ,‬היכא דאיכא מותרים בגיזה ובעבודה כיון שנפדו ומעיקרא לא חלה עליהם‬ ‫ואין לומר דקרא אתא למעוטי בכור או מעשר או תמורת‬ ‫חילול השם ודאי אסור‪ ,‬וההיתר הוא היכא שיכול להשתמט ממנו וכדומה‪ .‬קדושה חמורה‪ ,‬אבל אם לא נפדו‪ ,‬אף אם נסבור שקדשי בדק‬ ‫קדשים או ולדות קדשים‪ ,‬שאף שהם קדושים אין‬ ‫תוד"ה כמ"ד)‪ ,‬א"צ קרא שא"צ להחזיר לו אונאה‪ ,‬ובהכרח מ"ד הבית מותרים בגיזה ובעבודה‪ ,‬ודלא כרבי אלעזר שאוסר‪,‬‬ ‫להקריבם במומם‪ ,‬דהא בהדיא כתיב בהו שאין להקריבם‪,‬‬ ‫שאני הכא שזה קדושת דמים למזבח‪ ,‬ובזה גזרו חכמים‬ ‫זה סובר כרבי יוחנן‪.‬‬ ‫דכתיב בבכור "פסח או עור‪ ...‬לא תזבחנו" וילפינן מעשר‬ ‫(אבל אינו לוקה אף שקודם פדיה הם אסורים בגיזה ובעבודה‪ ,‬ד"לא‬ ‫קנית עבודה זרה מנכרי‪-‬‬ ‫העברה העברה מבכור‪ ,‬ותמורת קדשים ילפינן מ"והיה הוא‬ ‫תגוז" היינו בקדשים גמורים‪ ,‬ואיסורא מיהא איכא כשאר נהנה מן‬ ‫ההקדש)‪ ,‬אבל בקדשי בדק הבית לא גזרו‪.‬‬ ‫איתא בברייתא שהלוקח גרוטאות (–חתיכות כסף) מן‬ ‫ותמורתו" שכמו שאין מקריבים אותו במומו כך הדין‬ ‫העכו"ם‪ ,‬ומצא בהם עבודת כוכבים‪ ,‬מבואר בברייתא שאם‬ ‫בתמורתו‪ ,‬וולדות קדשים ילפינן מדכתיב "אשר יהיו לך‪,‬‬ ‫משך ולא נתן מעות יכול להחזירם לנכרי‪ ,‬ואם משך אחרי ולדם וחלבם מותר‪ ,‬אף היכא שהעיבור היה לפני הפדיון‪,‬‬ ‫ונדריך"‪" ,‬אשר יהיו לך" אלו הולדות‪ ,‬ודינם כמו ב"נדריך"‬ ‫שנתן מעות‪ ,‬יוליך הנאה לים המלח‪ ,‬דעבודת כוכבים שביד אבל היכא שגם הלידה היתה לפני הפדיון אסורים בהנאה בלא‬ ‫שאינם קרבים במומם‪( ,‬ו"רק קדשיך" אלו התמורות)‪.‬‬ ‫פדיה‪ ,‬אך אינם קרבים למזבח כיון שבאו מקדושה דחויה‪ ,‬דאמם לא‬ ‫ישראל אינה בטילה לעולם‪.‬‬ ‫קורס ללמוד להנות ולזכור‬ ‫מבחני 'לדעת'‬ ‫סיכומי 'תמצית'‬ ‫‪ 11‬שיעורים בהם נלמד בצורה מקצועית‬ ‫מבחן שבועי על דף היומי ‪ /‬עמוד היומי ‪/‬‬ ‫ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית‬ ‫וייחודית‪ ,‬כיצד נזכור את הלימוד‪ ,‬ונעצים‬ ‫משנה ברורה ‪ /‬חפץ חיים ‪ /‬אהבת חסד‬ ‫את איכות וחווית הלימוד בצורה‬ ‫החודשיים על הדף היומי ‪ /‬משנה ברורה‬ ‫משמעותית‪.‬‬ ‫ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי‬ ‫ומוסר (לפי סדר הדף היומי בהלכה)‪ /‬ועמוד היומי‬ ‫עד יום שלישי בשעה ‪ 7:00‬בבוקר‪:‬‬ ‫בתחילת חורף פ"ז יפתחו בס"ד קבוצות‬ ‫‪ -‬בנקודות ההפצה‬ ‫חדשות לאברכים ובני ישיבות‪,‬‬ ‫בטלפון ‪0737-289-669‬‬ ‫‪-‬‬ ‫בירושלים בישיבת מיר ובבית וגן נוה‬ ‫‪ -‬במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫יעקב ופסגת זאב‪ ,‬אופקים‪ ,‬ואלעד‪.‬‬ ‫‪ -‬בפקס ‪ 02-3132-641‬קוד גליון ‪3131‬‬ ‫בנדרים פלוס קופת לדעת‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪-‬למעלה מ‪ 500‬בוגרים מרוצים‪.‬‬ ‫הגרלות‪ :‬בכל שבוע על ‪ ₪ 500‬במזומן‪,‬‬ ‫בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל מסכתות‬ ‫‪ 15-‬כלים לחיבור חזק ללימוד‪.‬‬ ‫ו‪ 5‬זוכים בזכות קניה ‪ ₪ 100‬ב'יפה נוף'‪.‬‬ ‫הש"ס‪ ,‬ועל כל המשנה ברורה‪ ,‬ועל תנ"ך וספרי‬ ‫‪-‬דרכים לפיתוח הזכרון והריכוז‪.‬‬ ‫מוסר‪ ,‬או סיכומים לפי סדר הלימוד של‪ :‬העמוד‬ ‫‪-‬מחיר סמלי‪ ,‬והחזר כספי למיישמים את‬ ‫קו עדכונים ושיעורים – ‪02-3131-465‬‬ ‫היומי‪ ,‬חבורת ש"ס‪ ,‬קנין ירושלמי‪ ,‬דף הכולל‪,‬‬ ‫הנלמד בשיעורים‪.‬‬ ‫לפרטים‪055-400-7977 -‬‬ ‫קנין הלכה‪ ,‬תרי דף‪ ,‬אורייתא‪ ,‬אהבת שלום‪,‬‬ ‫לפרטים ‪02-3131-465 / 055-400-7977‬‬ ‫ומפעל הש"ס‪.‬‬ ‫מבחן ‪ 350‬האזינו‬ ‫מבחן ‪ 349‬ראש השנה‬ ‫חולין קל"ו עד הסוף‬ ‫חולין קכ"ט עד קל"ה‬ ‫האם טומאת בית הסתרים מטמאה?‬ ‫כמה בהמות חייבות בראשית הגז?‬ ‫האם מפרישים ראשית הגז משנה על חברתה?‬ ‫באיזה אופן נחלקו האם אבר מן החי מטמא?‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫א' לבית שמאי אחת‪ ,‬לרבי יוסי שתים‪ ,‬ולבית הלל שלש‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫א' באבר שלם‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ב' לבית שמאי אחת‪ ,‬לרבי יוסי ארבע‪ ,‬ולבית הלל חמש‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ב' בעצם כשעורה הפורש מאבר מן החי ולא בבשר‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫ג' לבית שמאי שתים‪ ,‬לרבי יוסי ארבע‪ ,‬ולבית הלל חמש‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫הפורש‪.‬‬ ‫ג' בין בעצם כשעורה הפורש ובין בבשר הפורש‪.‬‬ ‫המקדיש בהמה בעלת מום ופדאה ושחטה בחוץ‪ ,‬האם הוא חייב?‬ ‫ממה היה עשוי האבנט שלבש הכהן גדול בכל השנה‬ ‫האם בכור נוהג בלוקח ובמתנה ובשותפות ישראל?‬ ‫א' חייב‪.‬‬ ‫(גמרא ורש"י)?‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫מפני מה קנס עזרא את הלוים לענין מעשר ראשון‬ ‫ב' פטור‪.‬‬ ‫א' מבוץ‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫(רש"י)?‬ ‫ג' ספק בגמרא‪.‬‬ ‫ב' מכלאים‪.‬‬ ‫ג' בלוקח ובמתנה כן ובשותפות ישראל לא‪.‬‬ ‫א' מפני שלא עלו לארץ ישראל בימיו‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫ב' מפני שהתערבו בהם הרבה ישראלים‪.‬‬ ‫האם מי שאוכל טבל חייב בתשלומין?‬ ‫מהו שיעור פאה מדרבנן?‬ ‫ג' מפני שלא היו מפרישים תרומת מעשר‪.‬‬ ‫א' חייב קרן‪.‬‬ ‫המקדיש עוף לקרבן או לבדק הבית והעוף מרד‪ ,‬האם‬ ‫א' אחד מעשרה‪.‬‬ ‫ב' חייב קרן וחומש‪.‬‬ ‫חייב בשילוח הקן?‬ ‫ב' אחד משישים‪.‬‬ ‫ג' פטור מתשלומין‪.‬‬ ‫ג' גם מדרבנן אין לה שיעור‪.‬‬ ‫גר שנתגייר וספק אם פרתו נשחטה ועיסתו‬ ‫א' חייב‪.‬‬ ‫נתגלגלה קודם הגרות‪ ,‬מה דינם?‬ ‫ב' בקדושת הגוף מחלוקת ובקדושת דמים חייב‪.‬‬ ‫האם כרם ואילן חייבים בפאה?‬ ‫באיזה הלכה יש חידוש שהיא נוהגת בחוץ לארץ?‬ ‫א' פטור‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ג' בקדושת דמים מחלוקת ובקדושת הגוף חייב‪.‬‬ ‫ב' מחלוקת‪.‬‬ ‫א' ראשית הגז‪.‬‬ ‫ב' כרם כן ואילן לא‪.‬‬ ‫ב' אותו ואת בנו‪.‬‬ ‫ג' במתנות פטור ובחלה חייב‪.‬‬ ‫ג' כרם לא ואילן כן‪.‬‬ ‫האם לוקה לפי חכמים‪ ,‬הנוטל אם על הבנים (גמרא‬ ‫ג' גיד הנשה‪.‬‬ ‫ורש"י)?‬ ‫תבואה שגדלה בשדה של עכו"ם וישראל לרבי‬ ‫מהו שיעור חיוב מתנות בכוי לדעת רבנן?‬ ‫א' אינו לוקה כלל‪.‬‬ ‫המוצא קן בראשו של אדם‪ ,‬האם חייב בשילוח הקן?‬ ‫שטבל וחולין מעורבים זה בזה‪ ,‬מה יעשה (מסקנת‬ ‫א' חצי‪.‬‬ ‫ב' י"א שלוקה אם לא שילח מיד‪ ,‬וי"א שאינו לוקה כלל‪.‬‬ ‫א' חייב‪.‬‬ ‫רש"י)?‬ ‫ב' שלם‪.‬‬ ‫ג' י"א שלוקה אם לא שילח מיד‪ ,‬וי"א שלוקה אם שחט‬ ‫ב' פטור‪.‬‬ ‫א' אין לה תקנה‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת בדעת רבנן‪.‬‬ ‫את האם‪.‬‬ ‫ג' ספק‪.‬‬ ‫ב' יפריש ממקום אחר לפי חציו‪ ,‬או מיניה וביה לפי כולו‪.‬‬ ‫האם חייבים בשילוח הקן כשהאם או האפרוחים טריפה?‬ ‫ג' יפריש ממקום אחר לפי חציו‪ ,‬או מיניה וביה לפי חציו‪.‬‬ ‫איך מחלקים את הלחיים בבהמה דקה?‬ ‫א' שני הלחיים לכהן אחד‪.‬‬ ‫א' לא‪.‬‬ ‫ב' כל לחי לכהן אחד‪.‬‬ ‫ב' אם האם טריפה חייב ואם האפרוחים טריפה פטור‪.‬‬ ‫ג' כל לחי לשני כהנים‪.‬‬ ‫ג' אם האם טריפה פטור ואם האפרוחים טריפה חייב‪.‬‬ ‫מדוע לא אמרה המשנה שתרומה אין לה שיעור?‬ ‫מדוע האוכל מתנות כהונה אינו חייב משום דמשתרשי ליה‬ ‫א' מפני שאינו יכול לעשות כל גרנו תרומה‪.‬‬ ‫האם יש חיוב שילוח הקן כשהזכר רובץ על הביצים והנקיבה רובצת על הזכר?‬ ‫(לדעת תוספות)?‬ ‫כהן שאינו מודה בנשיאת כפים‪ ,‬האם נותנים לו מתנות?‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫א' משום דהוי ממון שאין לו תובעים‪.‬‬ ‫א' נותנים לו‪.‬‬ ‫ב' מפני שמדרבנן יש לה שיעור‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ב' מפני שיכול לומר שהיה מתענה‪.‬‬ ‫ב' אם אינו מודה בנשיאות כפים שבמקדש אין נותנים לו‪.‬‬ ‫ג' מפני שתרומת מעשר יש לה שיעור‪.‬‬ ‫ג' ספק‪.‬‬ ‫ג' חייב לשלם כשיעור שהיה אוכל‪ ,‬אבל לא את מחירם המלא‪.‬‬ ‫ג' אף אם אינו מודה בנשיאות כפים בבית הכנסת שבגבולין אין נותנים לו‪.‬‬ ‫האם שילוח הקן נדחה מפני טהרת מצורע?‬ ‫האם שותפות באחד ממאה מהזרוע פוטרת ממתנות (למסקנת הגמרא)?‬ ‫א' נדחה‪.‬‬ ‫א' פוטרת מכל המתנות‪.‬‬ ‫ב' אינו נדחה‪.‬‬ ‫ב' פוטרת מלתת הזרוע‪.‬‬ ‫ג' ספק‪.‬‬ ‫ג' אינה פוטרת כלל‪.‬‬ ‫ציפור שהטילה ביצים בחצר‪ ,‬מתי זוכה בהם בקנין חצר (למסקנת הגמרא)?‬ ‫מה עושים עם הזרוע לחיים וקיבה כשאין כהן?‬ ‫א' כשיצאה רוב הביצה‪.‬‬ ‫א' שם את שווים ואוכלם‪.‬‬ ‫ב' כשיצאה כל הביצה‪.‬‬ ‫ב' אין צריך לתת כלל‪.‬‬ ‫ג' כשהאם פרחה מהביצה‪.‬‬ ‫ג' מפרישם ומניחם‪.‬‬ ‫באלו עבירות מחשבה מצטרפת למעשה?‬ ‫באיזה גיזה צריך לתת ראשית הגז (רש"י)?‬ ‫א' בעבודה זרה‪.‬‬ ‫א' רק בגיזה הראשונה‪.‬‬ ‫ב' בג' עבירות חמורות‪.‬‬ ‫ב' פעם אחת בכל שנה‪.‬‬ ‫ג' אין מחשבה מצטרפת למעשה בשום עבירה‪.‬‬ ‫ג' אפילו מאה פעמים‪.‬‬ ‫מבחן ‪ 352‬שמחת תורה‬ ‫מבחן ‪ 351‬סוכות‬ ‫בכורות ט' עד ט"ו‬ ‫בכורות ב' עד ח'‬ ‫חמור שהולידה זכר ונקיבה ולא ידוע מי קודם‪ ,‬מה הדין לפי המשנה?‬ ‫מה הדין לרבי יהודה במקבל בהמה מן העכו"ם לחלוק בולדות?‬ ‫האם נבלת בהמה טמאה מקבלת טומאה בלי‬ ‫א' פטור מלהפריש‪.‬‬ ‫האם בן בכור של לויה או של לוי מישראלית חייב‬ ‫א' קרב למזבח‪.‬‬ ‫מחשבה או הכשר?‬ ‫ב' מפריש טלה אחד ומוכרו לכהנים בזול‪.‬‬ ‫בפדיון הבן?‬ ‫ב' שמים את שוויו ונותן חצי לכהן‪.‬‬ ‫א' צריכה מחשבה והכשר‪.‬‬ ‫ג' מפריש טלה אחד והוא שלו‪.‬‬ ‫א' חייב‪.‬‬ ‫ג' חצי מהבכור שייך לכהן‪.‬‬ ‫ב' פטור‪.‬‬ ‫ב' צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר‪.‬‬ ‫האם בשר בחלב מטמא טומאת אוכלין?‬ ‫ג' בן שלי לוי פטור‪ ,‬ובן של לויה חייב‪.‬‬ ‫האם למסקנת הגמרא רבי יהודה מתיר למכור עובר של בהמה גסה לנכרי?‬ ‫ג' אינה צריכה לא מחשבה ולא הכשר‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫האם הקריבו קרבנות לפני הקמת המשכן‪ ,‬וע"י מי?‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫האם תבואה של כהן חייבת בתרומה (רש"י)?‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫א' לא הקריבו כלל‪.‬‬ ‫ג' הגמרא נשארת בספק‪.‬‬ ‫א' פטורה‪.‬‬ ‫ב' כל אחד הקריב בבמות בעצמו‪.‬‬ ‫ב' חייב להפריש ולתת לכהן אחר‪.‬‬ ‫מאיזה גיל חל פדיון פטר חמור?‬ ‫ג' הקריבו בבמות ע"י הבכורות‪.‬‬ ‫האם נפל קדוש בבכורה?‬ ‫ג' חייב להפריש‪ ,‬אבל יכול לאוכלה בעצמו‪.‬‬ ‫א' מיד‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ב' ביום השמיני‪.‬‬ ‫מתי פסקה קדושת הבכורות במדבר למ"ד שפסקה‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ג' לאחר ל' יום‪.‬‬ ‫הקדושה (רש"י)?‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫האם כהנים ולויים חייבים בבכור בהמה טהורה?‬ ‫א' לאחר מתן תורה‪.‬‬ ‫א' חייבים‪.‬‬ ‫ב' כשהוקדם המשכן‪.‬‬ ‫ישראל שהיו לו י' ספיקי פטרי חמורים‪ ,‬מה דינו?‬ ‫מדוע נענש רב מרי שהקנה אוזניו לעכו"ם להפקיעם מבכורה?‬ ‫ב' פטורים‪.‬‬ ‫ג' משעת המנין של חומש הפקודים‪.‬‬ ‫א' מפריש עליהם שה אחד‪ ,‬ונותנו לכהן‪.‬‬ ‫א' מפני שהפקיעם מקדושתם‪.‬‬ ‫ג' כהנים פטורים ולויים חייבים‪.‬‬ ‫ב' מפריש עליהם עשרה שיין ופטור ממעשר בהמה‪.‬‬ ‫ב' מפני שגרם מכשול שחשבו שהקנה אותם בדיבור‪.‬‬ ‫ג' מפריש עליהם עשרה שיין ומעשרם והם שלו‪.‬‬ ‫מדוע לרבי אליעזר טמא שנולד מאב טמא ואמא טהורה‬ ‫ג' שני ביאורים בגמרא‪.‬‬ ‫קדשים שהקדישם אחר שנפל בהם מום ונפדו‪ ,‬מה‬ ‫מותר?‬ ‫א' מפני שזה וזה גורם מותר‪.‬‬ ‫דין ולדותיהם (גמרא ורש"י)?‬ ‫האם אפשר לפדות חמור בשה בן פקועה לרבנן שסוברים שאינו טעון שחיטה?‬ ‫מנלן שפרה שילדה מין חמור פטורה מן הבכורה?‬ ‫ב' דכתיב "שה כשבים ושה עיזים" שיהא אביו כבש ואמו‬ ‫א' אם נתעברו לפני הפדיון מותרים‪ ,‬ואם לאו אסורים‪.‬‬ ‫א' אפשר‪.‬‬ ‫א' מדכתיב "פטר חמור"‪.‬‬ ‫כבשה‪.‬‬ ‫ב' מותרים אע"פ שנתעברו לפני הפדיון‪.‬‬ ‫ב' אי אפשר‪.‬‬ ‫ב' מדכתיב "בכור שור"‪.‬‬ ‫ג' אפילו אם אביו ואמו טהורים אסור לרבי יהושע‪ ,‬כיון שאין‬ ‫ג' מותרים אע"פ שנולדו לאחר הפדיון‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫לו את כל הסימנים‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫המפריש ה' סלעים לפדיון בנו ואבדו‪ ,‬האם חייב באחריותם?‬ ‫האם דורשים את הפסוק "וכל מקנך תזכר פטר שור ושה" בפרט וכלל?‬ ‫א' חייב‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ב' פטור‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫באיזה אופן צריך לתת שני טלאים לכהן לרבי יוסי הגלילי‬ ‫על מה אמרו 'קונסים אותו עד עשרה בדמיו'?‬ ‫שסובר שאפשר לצמצם?‬ ‫האם מותר להונות נכרי?‬ ‫א' על המוכר בהמה גסה לעכו"ם‪.‬‬ ‫פרה שילדה כמין חמור ויש בו מקצת סימנים‪ ,‬מה הדין למסקנה?‬ ‫א' אסור‪.‬‬ ‫א' רק כשראינו שיצאו שני ראשים יחד‪.‬‬ ‫ב' על המוכר בהמה גסה או דקה לעכו"ם‪.‬‬ ‫א' חייב בבכורה‪.‬‬ ‫ב' מותר‪.‬‬ ‫ב' בכל אופן‪.‬‬ ‫ג' על המוכר עבדו לעכו"ם‪.‬‬ ‫ב' פטור‪.‬‬ ‫ג' תלוי אם גזל נכרי מותר או אסור‪.‬‬ ‫ג' בכל אופן נותן אחד לכהן ואחד מפריש והוא שלו‪.‬‬ ‫ג' הגמרא נשארת בספק‪.‬‬ ‫האם קדשי מזבח שקדם מום קבוע להקדישם מותרים בגיזה ובעבודה?‬ ‫א' מותרים אע"פ שלא נפדו‪.‬‬ ‫האם אפשר ללמוד שחלב טהורה מותר ממה שהתורה אסרה בשר בחלב?‬ ‫ב' אסורים‪ ,‬אא"כ נפדו‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ג' אם נפדו מותרים‪ ,‬ואם לא נפדו מותרים למ"ד שקדשי בדק הבית מותרים בגיזה‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ובעבודה‪.‬‬ ‫ג' לרבנן שבשר בחלב אסור בהנאה לא‪ ,‬ולר"ש שהוא מותר בהנאה כן‪.‬‬ ‫האם מותר לזבוח בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות?‬ ‫האם דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין?‬ ‫א' אסור מדאורייתא‪.‬‬ ‫א' כן‪ ,‬אף ללא מחשבה‪.‬‬ ‫ב' אסור מדרבנן‪.‬‬ ‫ב' רק אם חשב עליו לאוכלו הוא מקבל טומאה‪.‬‬ ‫ג' מותר‪.‬‬ ‫ג' אינו מקבל טומאה אף על ידי מחשבה‪.‬‬ ‫האם קדשים שהקדישם ואח"כ נפל בהם מום חייבים בבכורה או במתנות?‬ ‫מהו זמן עיבורו של נחש?‬ ‫א' פטורים‪.‬‬ ‫א' שלש שנים‪.‬‬ ‫ב' חייבים בבכורה ופטורים ממתנות‪.‬‬ ‫ב' ארבע שנים‪.‬‬ ‫ג' חייבים במתנות ופטורים מבכורה‪.‬‬ ‫ג' שבע שנים‪.‬‬