תמצית ההלכה · Tamtzis Halacha — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

הלכות יום הכיפורים | סימן תר"ד – תרכ"ד
הלכות יום הכיפורים
טור ובית יוסף שו"ע ומ"ב
הלכות יום הכיפורים | סימן תר"ד – תרכ"ד
והבית יוסף דן אם מותר להתענות בערב יוה"כ מפני שזה מורה שהוא
ירד וחרד מאימת הדין ומפחד ד' והדר גאונו ,או שאסור להתענות בו,
ומביא שהתוס' וההגהות מיימוני והטור כתבו שאסור להתענות בו. סימן תר"ד
פסקי ההלכה דיני ערב יום הכיפורים
מצוה מן התורה לאכול בערב יוה"כ ולהרבות בסעודה ,והאוכל מצוה לאכול בערב יוה"כ והוא קצת כמו יו"ט ,עוד מצינו כמה דברים שיש
בערב יוה"כ יש לו שכר כאילו התענה (דבעלמא שכר התענית גדול לאדם להכין עצמו ליוה"כ ,כגון ע"י עשית כפרות (תר"ה) ,בקשת מחילה על
עבירות שבין אדם לחבירו טבילה וקבלת מלקות (תר"ו) ,וכן מתוודים בערב
יותר ,דלפום צערא אגרא) ,ויש לאדם למעט מלימודו בערב יוה"כ כדי
יוה"כ (תר"ז) ,וכן יבואר מתי צריך להפסיק לאכול בערב יוה"כ (תר"ח),
לאכול ולשתות. ושמותר להטמין חמין לצורך מוצאי יוה"כ (תר"ט) ,וחילוקי המנהגים בענין
תענית -אסור להתענות בערב יוה"כ אפילו תענית חלום ,ואם הוא הדלקת נרות ליוה"כ.
מתירא לנפשו ורוצה להתענות יתענה עד הסעודה המפסקת ,דמן סעיף א'
הדין מספיק שיאכל פעם אחת ,ואם אינו מתענה כלל בערב יוה"כ
טוב שיתענה איזה יום אחרי יוה"כ ,ואם חל ערב יוה"כ באחד בשבת איתא בגמרא (ברכות ח :פסחים ס"ח :יומא פ"א :ר"ה ט ).תנא ליה חייא בר
ובשבת התענה תענית חלום שצריך למיתב תענית לתעניתיה אחר רב מדפתי ,כתיב "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש
השבת ,יתענה אחרי שיעבור המועד ,ולפי הט"ז יוה"כ כיפר גם על זה בערב" וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין ,אלא לומר
וא"צ להתענות ,ומי שהתענית קשה לו יכול לסמוך על זה. לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו
והבית יוסף דן אם מותר להתענות בערב יוה"כ מפני שזה מורה שהוא מתענה תשיעי ועשירי .והיינו שכוונת הכתוב שיכינו עצמם
ירד וחרד מאימת הדין ומפחד ד' והדר גאונו ,או שאסור להתענות בו, בתשיעי לעינוי של העשירי( ,ואין הכונה לתשיעי עצמו ,דא כתיב
ומביא שהתוס' וההגהות מיימוני והטור כתבו שאסור להתענות בו. "בערב") ,והתורה אמרה דין זה בלשון עינוי כדי לומר שהאכילה בערב
יוה"כ נחשבת כאילו נצטוה להתענות בתשיעי ונתענה ,ומאהבת ד'
לישראל לא ציווה להתענות אלא יום אחד בשנה ,וגם בו ציוה שיוכלו
וישתו תחילה כדי שיוכלו להתענות וכדי שלא יזיק להם העינוי,
ואוכלים ושותים ביום זה מפני שאנו בטוחים שהקב"ה יכפר לנו
עוונותינו ,ומצוה להרבות באכילה ביום זה ,כדי להראות שנוח ומקובל
עליו יום הכפורים והוא שמח לקראתו ,על שניתן כפרה לישראל,
דכיון שיום הכפורים עצמו אי אפשר לכבדו במאכל ומשתה כדרך
שמכבדים שאר ימים טובים ,צריך לכבדו ביום שלפניו .והרא"ש מביא
ראיה מכמה מקומות בש"ס שמבואר שהיה מנהגם להרבות בסעודה
בערב יוה"כ.
ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית החודשיים על הדף היומי,
משנה ברורה ומוסר (לפי סדר הדף היומי בהלכה)( ,לפי סדר הלימוד
היומי) ,וכן את מבחני "לדעת" (דף היומי ,משנה ברורה ,חפץ חיים,
ואהבת חסד) ,בנקודות ההפצה.
וכן ניתן לקבלם במייל 7692282@gmail.com
בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים לפי סדר הלימוד של :חבורת ש"ס,
קנין ירושלמי ,דף הכולל ,קנין הלכה ,תרי דף ,אורייתא ,אהבת שלום.
וכן סיכומים על כל מסכתות הש"ס ,ועל כל המשנה ברורה ,ועל תנ"ך
וספרי מוסר.
נוהגים לקחת תרנגול לזכר ותרנגולת לנקיבה ,ולמעוברת תרנגול פסקי ההלכה
ותרנגולת (דאם הולד נקיבה די בתרנגולת אחת לשתיהן ,ואפילו שני מצוה מן התורה לאכול בערב יוה"כ ולהרבות בסעודה ,והאוכל
בני אדם יכולים לקחת תרנגול אחד אם אין ידם משגת) ,ויש בערב יוה"כ יש לו שכר כאילו התענה (דבעלמא שכר התענית גדול
שלוקחים למעוברת שתי תרנגולות ותרנגול אחד .ובוחרים בתרנגולים יותר ,דלפום צערא אגרא) ,ויש לאדם למעט מלימודו בערב יוה"כ כדי
לבנים על דרך שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" ,אך אין לאכול ולשתות.
לחזר דווקא אחרי לבנים ולשלם עליהם ביוקר ,שזה מדרכי האמורי
תענית -אסור להתענות בערב יוה"כ אפילו תענית חלום ,ואם הוא
וחק עכו"ם ,אלא אם יזדמן לו לבן בקנין שאר תרנגולים יקנה אותו
ולא יאמר כלום. מתירא לנפשו ורוצה להתענות יתענה עד הסעודה המפסקת ,דמן
הדין מספיק שיאכל פעם אחת ,ואם אינו מתענה כלל בערב יוה"כ
אם אין לו תרנגול יקח אווז או שאר בעלי חיים שאינם ראויים למזבח, טוב שיתענה איזה יום אחרי יוה"כ ,ואם חל ערב יוה"כ באחד בשבת
וי"א אפילו דגים .וכתב הטור שהיו ששאלו למה לוקחים דווקא ובשבת התענה תענית חלום שצריך למיתב תענית לתעניתיה אחר
תרנגול ,אי משום תמורה מאי שנא תרנגול מכל בהמה וחיה ,וענה השבת ,יתענה אחרי שיעבור המועד ,ולפי הט"ז יוה"כ כיפר גם על זה
הטור שהתרנגול מצוי יותר מכל בהמה וחיה ,ובאמת יש עשירים וא"צ להתענות ,ומי שהתענית קשה לו יכול לסמוך על זה.
שלוקחים בעלי קרניים דמות אילו של יצחק ,ועוד שאע"פ שבהמה
יקרה יותר מצינו שהתרנגול נקרא גבר ועל כן לוקחים גבר תמורת מי שנדר שלא לאכול בשר חוץ מביום טוב ,מותר לו לאכול בערב
גבר. יוה"כ ,שגם הוא נחשב יו"ט בלשון בני אדם ,ואפילו בשחרית מותר,
כיון שהמנהג לאכול בשר גם בשחרית ואדעתא דמנהגא נדר ,אבל
יסובב על ראשו את הכפרות ויאמר זה חליפתי זה תמורתי זה בלילה אסור ,ומי שלא נדר בהדיא אלא שנוהג לאכול בשר רק בימים
כפרתי ,ר"ת חת"ך שזה שם מלאך הממונה על החיים. שאין אומרים בהם תחנון ,מותר לאכול גם בלילה ,אבל לא לפני
וכתב הטור שהמנהג במקומו שהש"ץ אוחז את התרנגול ומניח ידו על הלילה אפילו אם התפלל כבר ערבית ,ובמקומות שמרבים בסליחות
ראשו ונוטלו ומניח על ראש המתכפר ואומר זה תחת זה זה חילוף זה באשמורת ,א"כ אינם מחשיבים אותו ליו"ט ,ואסור לאכול בשר בלילה.
זה מחולל על זה ,ומחזירו עליו פעם אחת ואומר "יושבי חשך וצלמות
אסירי עני וברזל יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק אוילים
סעיף ב'
מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו ויצעקו אל ד' בצר להם ממצוקותיהם תפילות וסליחות -אין נופלין על פניהם בערב יוה"כ ,מפני שנוהגים
יושיעם ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם יודו לד' חסדו לעשותו קצת כמו יו"ט ,ואין אומרים למנצח מפני שכתוב בו ביום
ונפלאותיו לבני אדם נפש תחת נפש" ,ועושה כסדר הזה ג"פ ,ואחר כך צרה ,ולא מזמור לתודה מפני שבזמן הבית היה אסור להקריב בערב
מניח ידו על ראש התרנגול כמו סמיכה וסומך עליו ושוחטו לאלתר, יוה"כ שום קרבן הנאכל ,שהרי הוא ממעט את זמן אכילתו ,ומטעם זה
דתיכף לסמיכה שחיטה. לא יאמר קרבנות ,ורק פרשת עולה מותר .וא"א הרבה סליחות קודם
זהירות בשחיטת הכפרות -טוב לשחוט את הכפרות באשמורת עלוה"ש ויש נוהגים להרבות ,ויעשה כפי המנהג .ויש מחלוקת אם
אחרי הסליחות ,וצריך להכין אבוקה דאין שוחטין בלילה אלא לאור אומרים אבינו מלכנו ,וכתב הרמ"א שמנהג עירו לאומרו רק אם יוה"כ
האבוקה ,ויש מקומות ששוחטים אחרי שחרית ,ואם יש צפיפות חל בשבת ,וגם אז רק בשחרית.
והשוחטים עייפים ואינם מרגישים בסכין מפני רוב העבודה טוב יותר
לשחוט את הכפרות יום או יומיים לפני יוה"כ ,כיון שכל עשי"ת הוא
זמן לכפרות ,או שיסובבו על ראשיהם מעות ,ויחשב להם לצדקה סימן תר"ה
שלא יכשלו באיסור נבילה ח"ו .ומי שיכול ורוצה מצוה מן המובחר
מנהג עשית כפרות
יקרא לשוחט לביתו באשמורת ,והמנהג בכמה מקומות שהשוחט
בסימן זה יבואר מנהג הכפרות שנהגו ישראל לעשות בתרנגול בערב יוה"כ,
עובר מבית לבית מחצות עד הבוקר ,ונכון שישן לפני כן כדי שלא
לדעת השו"ע יש למנוע מנהג זה משום דרכי האמורי ,ולדעת הרמ"א אין
יתעלף ,ויכינו כמה סכינים בדוקים ,ויחזרו ויבדקו את הסכין בשעת לשנות מנהג זה ,והרמ"א והמ"ב מאריכים בפרטי הענין איך לעשותו ,וכיצד
שחיטה ,וכיון שמצוי ששוחטים הרבה עופות בבית אחד ,ואין מספיק להזהר בשחיטת הכפרות שלא יבואו ח"ו לאיסור נבילה.
זמן לבדוק י"ב בדיקות בכוונת הלב ,וקרוב שלא ידקדק בבדיקה ,לכן האם עושים כפרות -הטור מביא את מנהג עשית הכפרות ,ובבית
עכ"פ אחרי שחיטת העופות של אותו בעה"ב יבדקו את הסכין לפני יוסף הביא שמנהג זה מוזכר במרדכי ובתשב"ץ ,אבל הרשב"א מביא
שילך השליח עם העופות ,ואסור לאכול לפני הבירור ,ואם נמצא שאע"פ שכך המנהג בעירו ,ושמע שכל רבני אשכנז עושים כך ,וגם רב
הסכין פגום נטרפו כל העופות של בעה"ב זה .וכתב הרמ"א שיש האי אמר שכך נהגו ,מ"מ מנע מנהג זה ,וכתב בארחות חיים שהרמב"ן
לשחוט את הכפרות מיד אחרי שהחזירם עליו וסמך ידיו עליהם אוסר לעשות כך משום דרכי האמורי ,וכ"כ בשו"ע שיש למנוע את
כדוגמת הקרבן ,ויש שכתבו להמנע מזה כדי שלא יהיה נראה המנהג לשחוט תרנגול לכל בן זכר ולומר עליו פסוקים ,משום חשש
כמקדיש קדשים ושוחטם בחוץ ,ואחרים כתבו שאין לחוש לזה כיון דרכי האמורי .והרמ"א כתב שאין לשנות המנהג לעשות כפרות,
שהתרנגול אינו ראוי למזבח. ויחשוב שכל מה שעושים לעוף כדוגמת ד' מיתות בי"ד (הזריקה אחר
זורקים את בני המעיים על הגגות או בחצר מקום שהעופות יכולים השחיטה היא כעין סקילה ,ותפיסת השוחט בצואר והשחיטה והחריכה באש הם
לקחת משם .וכתב הטור שיש קצת ראיה לזה מדברי הגמרא (חולין כעין שריפה הרג וחנק) היה ראוי לבוא עליו וע"י תשובתו הקב"ה מסלק
ק"י ,עיי"ש שמובא בנוסח אחר) רמי בר תמרי איקלע למערבא מעלי הגזירה מעליו ונתקיים דוגמתו בעוף הזה (וזה טעם הקרבן הבא על
יומא דכפורי חזא דקא שדו כבדא וכולייא אזיל שקלינהו משום השוגג) .ולהלן יבואר סדר הכפרות לנוהגים לעשות כפרות.
דהאידנא דהיתרא שכיח טפי.
אם חבירו אינו מתפייס בפעם הראשונה ילך פעם שניה ושלישית, נהגו לתת את הכפרות לעניים (אם היכולת בידו) כמו שכתוב
ובכל פעם יקח איתו ג' אנשים ויפייסנו במין ריצוי אחר ,ומהרמב"ם "וחטאתך בצדקה פרוק וכו' " ,ועדיף לפדותם בממון לפי שווים ולתת
משמע שבתחילה ילך לבדו לבקש מחילה ,ואח"כ ילך ג"פ עם ג' בני אדם ,וכן את הממון לעניים כדי שלא יתביישו שיאמרו שנותן להם את
משמע בירושלמי .ובשעת בקשת המחילה צריך לפרט מה שחטא ,אא"כ עוונותיו ,ולא יפדה ממעות מעשר ,ואם יודע שהעני לא יתבייש בכך
יודע שחבירו יתבייש מזה ,ואם אינו מתפייס בג' פעמים ע"י רבוי יכול לתת העופות עצמם ,דלפעמים הוא נהנה יותר שאינו צריך
האנשים וכנ"ל ,אינו זקוק לו( ,ואם רצה לפייסו יותר רשאי אם אין שם לטרוח .ויש מקומות שנהגו ללכת לקברות ולהרבות בצדקה ,והכל
בזיון התורה) ,וכתב הרמ"א שיאמר אח"כ לפני עשרה שביקש מחילה, מנהג יפה ,ויכול לתת ממעות פדיון הכפרות ,ואין להרבות שם
כדי לפרסם הדבר שמצידו לא יבצר. בתחינות מלבד מה שמיוסד מהקדמונים ,שהרי אין אומרים ביום זה
אם הוא רבו צריך ללכת כמה פעמים עד שיתפייס ,אפילו אינו רבו תחנון.
מובהק אלא ששמע ממנו דברי תורה.
המבקש מחילה מרבים יחד ,אינו יוצא אם יודע שעשה דבר לאיזה
יחיד בפרט.
סימן תר"ו
המוחל לא יהיה אכזרי מלמחול ,וימחל אפילו אם חטא כנגדו במזיד פיוס חבירו בערב יוה"כ
ובמרד ,דכל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו ,ואם הוא יום הכיפורים הוא זמן תשובה וסליחה ומחילה ,לפיכך חייבים הכל לעשות
לא ימחל גם לא ימחלו לו ,ואם אינו מוחל לטובת המבקש שיכנע ליבו תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים( .רמב"ם) .אמנם חטא שבין אדם לחבירו,
ולא יהיה רגיל בכך ,או שמתירא שיגיע לו עצמו נזק אם ימחל ,רשאי, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו ,ולכן על האדם לרצות את חבירו
לפני יוה"כ אם חטא כנגדו ,וכדלהלן.
אך צריך להסיר מליבו את השנאה כיון שביקש ממנו מחילה ,ואם
הוציא עליו שם רע א"צ למחול לו ,כיון שיש כאלו ששמעו על החשד סעיפים א' ב'
ולא שמעו על הפיוס ,ומ"מ מדרך ענוה למחול גם בזה.
איתא במתני' (יומא פ"ה ):עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ
תיקון ענייני ממונות -מי שיש בידו גזל ואונאה וכל דבר הנוגע
מכפר עד שירצה את חבירו.
לממון ,יראה לתקן זאת לפני יוה"כ ,דגזל מקטרג בראש ,ואם יש
לחבירו ממון בידו יודיענו אע"פ שחבירו אינו יודע מזה כלל ,ועכ"פ עוד איתא התם (פ"ז) אמר רבי יוסי בר חנינא כל המבקש מטו
יסדר הענין לפני רב ומו"ץ ,וישאל את השאלה בשלימות ובאמת ,ולא מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים ,שנאמר "אנא
יסמוך על עצמו ,כי ליצר הרע יש הרבה התירים. שא נא ...ועתה שא נא" ואם מת מביא עשרה בני אדם,
אם מת מי שחטא כנגדו מביא י' בני אדם ומעמידם על קברו ,והוא ומעמידן על קברו ,ואומר חטאתי לד' אלהי ישראל ולפלוני
יהיה יחף ,ואומר חטאתי לאלוקי ישראל ולפלוני זה שחטאתי לו, שחבלתי בו.
ויפרט את החטא ,והם ישיבו לו מחול לך מחול לך ג' פעמים( ,ודין זה עוד איתא התם רב אזיל לפיוסי לרבי חנינא תליסר מעלי יומא
הוא אפילו במוציא שם רע ,דאמרינן שאם היה חי היה מוחל לו) ,ואם דכיפורי .והיכי עביד הכי ,והאמר ר' יוסי בר חנינא כל המבקש
המקום רחוק יותר מג' פרסאות ישלח שליח והשליח יקח י' אנשים מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים .רב שאני.
וילך לקברו ויבקש מחילה בשמו ,ואם חירפו לאחר מיתה א"צ ללכת וביארו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שהכונה שמרבו צריך לבקש מחילה
לקברו אלא יבקש ממנו מחילה במקום שביישו .ונהגו לבקש מחילה יותר מג' פעמים ,ורבי חנינא (שהיה ממלא מקומו של רבינו הקדוש)
בערב יוה"כ. היה רבו של רב ,אבל רש"י ביאר רב שאני שהיה מחמיר על עצמו .עוד
מתי צריך לבקש מחילה מאבותיו -מי שקרא לאחד ממזר ,י"א איתא בגמרא שם ורבי חנינא היכי עביד הכי ,והאמר רבא כל המעביר
שצריך ללכת גם לקברי אבותיו ולבקש מחילה ,אבל רבים חולקים על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ,רבי חנינא חלמא חזי ליה לרב
וסוברים שיכול לומר שלא חשב שיהיה דבר נוגע גם לאבותיו ,אא"כ דזקפוהו בדיקלא ,וגמירי דכל דזקפוהו בדיקלא רישא הוי ,אמר שמע
קראו ממזר בן ממזר ,ועיין בחו"מ סימן ת"כ מה הדין אם קראו רשע מינה בעי למיעבד רשותא ,ולא איפייס כי היכי דליזיל וליגמר
בן רשע או גנב בן גנב. אורייתא בבבל.
סעיף ג' פסקי ההלכה
עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שיפייס את חבירו,
תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא שם רע על המתים ,ואם עבר על
ואפילו אם לא הקניטו אלא בדברים צריך לפייסו ,דגם בזה עבר על
כך צריך לעשות תשובה על שעבר החרם.
איסור אונאת דברים ,ואף שכל השנה חייבים בזה ,מ"מ מי שאין לו
סעיף ד' פנאי ממתין ליום אחר (אמנם בלאו הניתק לעשה כגזל ואונאה כל שעה מחויב
בזה ואסור לו להמתין) ,ובערב יוה"כ אין להמתין ליום אחר ,כדי שיטהר
טבילה ומלקות בערב יוה"כ ביוה"כ מכל עוונותיו( ,וכמבואר בגמרא יומא פ"ז שבזמן זה היו
נוהגים לטבול בערב יוה"כ אפילו מי שאינו זהיר כל השנה בטבילה ,ואפילו מבקשים מחילה).
נערים ובתולות שהם בני מצוות טובלים ,וכן נהגו ללקות בערב יוה"כ. נכון שילך בעצמו לפייס את חבירו ,ואם קשה עליו הדבר או שע"י
אפשר לטבול וללקות מתי שירצה רק שיהיה קודם הלילה ,וטוב שליח קרוב יותר שחבירו יתפייס ,יכול לפייס ע"י שליח.
לטבול לפני מנחה כדי להתוודות אחרי הטבילה ,וכן נוהגים ,ומקצת
נוהגים לטבול אחרי סעודה המפסקת כדי לטבול סמוך ליוה"כ.
אחרי האכילה לפני חשיכה ,ונכון להחמיר כדעה זו ,וכן נהגו בזמננו לא יברך על הטבילה.
שאומרים אז תפילה זכה. מספיק לטבול פעם אחת בלא וידוי משום קרי ,ואותם חסידים ואנשי
מתי אומרים וידוי -יחיד אומר את הוידוי (גם ביוה"כ) אחרי שגמר מעשה הנוהגים תמיד לטבול לקריין כתקנת עזרא ,צריכים להזהר להטיל מים קודם
ירידתם לטבול ,ועכ"פ חולה וזקן בודאי צריכים להזהר בזה ,שאם לא יזהרו בזה הם
תפילתו לפני אלוקי נצור ,והש"ץ אומרו ביום כיפור בתוך התפילה
יטמאו יהיו טמאים כשיטילו מים אח"כ ,וגם הטלת ט' קבין מועילה אם הוא
וכוללו בתוך הברכה האמצעית ,אבל במנחה של ערב יוה"כ אין
מצטער בטבילה (ועיין בסימן פ"ח פרטי דיני הטלת ט' קבין) ,ואף אם
אומרים וידוי בחזרת הש"ץ.
טבל בערב ר"ה ולא ראה עוד קרי צריך לחזור ולטבול .וי"א שטעם
סעיפים ב' ג' הטבילה משום תשובה ,ולפי זה יש לטבול ג"פ ,וכ"כ הרוקח ,וכתב הט"ז
שנהגו רבים להתוודות במקוה ,וכתב הפמ"ג שאין להזכיר השם בגילוי ראש ומים
נוסח הוידוי ואם מפרט החטא זכים וליבו רואה את הערוה ,וכ"ש ברואה ערות חבירו ,אלא יאמר אשמתי בלא
הזכרת ד' ,וכתב השעה"צ שכיון שלמעשה לא יזהרו בזה ,טוב שלא להתוודות כלל
איתא בגמרא (יומא פ"ז ):בענין הוידוי מאי אמר ,אמר רב אתה יודע
אלא במנחה.
רזי עולם ,וכו' .אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דלא אמר אבל
כתב המ"א שאשה ששימשה בתוך ג' ימים לטבילה צריכה לכבד
אנחנו חטאנו ,אבל אמר אבל אנחנו חטאנו תו לא צריך .וכתב
ביתה בחמין לפני טבילה ,אא"כ זה סמוך לטבילתה או לוסתה שאז
הטור שעיקר הוידוי הוא לומר "אבל אנחנו חטאנו" ,אלא שנהגו לומר
רגילות להתעבר ויש לחוש להשחתת זרע ,ורעק"א מפקפק בזה
גם שאר דברים כגון מה נאמר לפניך ואתה יודע רזי עולם ועל חטא
ומצדד שלעולם לא תכבד.
ועל חטאים ואלוקי עד שלא נוצרתי ,ובאשכנז נוהגים לומר על חטא
על סדר א' ב' ,ומפרטים בו החטאים ,וכ"כ רם עמרם גאון ,וכ"כ מי שמת לו מת בין ר"ה ליוה"כ ואפילו בערב יוה"כ ממש ,מותר לו
הרמב"ם ,ובספרד אין נוהגים לאומרו. לרחוץ אפי' בחמין וכן ולטבול אפי' בחמין בערב יוה"כ שעה או שתים
קודם לחשיכה ,דיוה"כ דינו כרגל המבטל גזירת שבעה ,ואע"פ שכל
עוד איתא בגמרא (שם פ"ו ):וצריך לפרוט את החטא ,שנאמר וכו',
השלושים נהגו שלא להתרחץ ,טבילת מצוה מותר ,וממילא מותר גם
דברי רבי יהודה בן בבא .רבי עקיבא אומר "אשרי נשוי פשע לרחוץ כדי שלא תהיה חציצה בטבילה.
כסוי חטאה" .וכתב הבית יוסף דמשמע שהלכה כר"ע ,דהא קיימא
לן הלכה כר"ע מחבירו ,אמנם הרמב"ם פסק כרבי יהודה בן בבא ,וכן
דעת רבינו יונה והמרדכי והכלבו שצריך לפרט את החטא( ,וכתב סימן תר"ז
הכלבו שהש"ץ לא יפרט שום חטא ,שהרי הוא מתודה על העם ואיך
יטיל חטא פרטי על כלל הציבור ,ומהטור לא משמע כדבריו). וידוי
ומהרי"ף והרא"ש משמע שהלכה כר"ע ,וכתב הבית יוסף שהלכה כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה ,אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין
כדבריהם ,ומ"מ אם רצה לפרט החטא הרשות בידו ,דר"ע לא אסר בשגגה ,כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הקל ברוך הוא
לפרט החטא ,רק אמר שאשרי מי שאינו מפרט החטא ,ועוד י"ל וכו' .והכל חייבים להתוודות לפני ד' ביום הכיפורים( .רמב"ם הלכות תשובה).
וקבעו חכמים להתוודות ט' וידויים ביום הכיפורים ,ווידוי אחד בערב יום
שר"ע מדבר לא לפרט החטא בקול רם ,אבל בלחש שפיר דמי ,דאכתי הכיפורים ,וכדלהלן.
הוא "כסוי חטאה".
עוד איתא בגמרא (שם פ"ז ):אמר בר המדורי הוה קאימנא קמיה סעיף א'
דשמואל והוה יתיב ,וכי מטא שליחא דצבורא ואמר אבל וידוי בערב יוה"כ
אנחנו חטאנו קם מיקם .ומכאן למדו הגאונים והראשונים שצריך איתא בגמרא (יומא פ"ז ):תנו רבנן מצות וידוי ערב יום הכפורים
לעמוד בוידוי ,וכתב הר"ן דמשמע מהכא שהצבור חייבים לומר הוידוי עם חשכה ,אבל אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וישתה
עם הש"ץ.
שמא תטרף דעתו בסעודה .ואף על פי שהתודה קודם שאכל
פסקי ההלכה ושתה מתודה לאחר שיאכל וישתה ,שמא אירע דבר קלקלה
כשמתודה בקול רם א"צ לפרט את החטא ודי לומר חטאתי ,ואם רצה בסעודה .ואף על פי שהתודה ערבית ,יתודה שחרית ,שחרית,
לפרט ,אם החטא מפורסם לרבים הרשות בידו ,מכמה פוסקים משמע יתודה במוסף ,במוסף ,יתודה במנחה ,במנחה יתודה בנעילה.
שאפילו בעבירות שבין אדם למקום יכול לפרטם ,ובגר"א מבואר שבבין אדם וביארו הראשונים שהוידוי לאחר שיאכל וישתה היינו הוידוי
למקום אסור ,ובבין אדם לחבירו מותר לכו"ע .ואם החטא אינו מפורסם שמתוודה בערבית ,והרמב"ן כתב שהכונה שיתוודה סמוך לכניסת
לרבים אסור לפרט את החטא ,ומשמע שהדין כן אפי' בחטא בין אדם יוה"כ כדי שיכנס ליום בתשובה ושמא חטא בסעודה ,וביוה"כ חוזר
לחבירו (ואף שמפרטים בעל חטא ,שאני התם שכולם אומרים אותו ומתענה בערבית ושחרית ומוסף ומנחה ונעילה ,שמא אירע לו דבר
נוסח) ,אבל בלחש נכון לפרט את החטא אפילו בחטא מפורסם ,כדי עבירה כל היום ,דיוה"כ מכפר בסופו עם חשיכה .וכתב הבית יוסף
שיתבייש יותר ,ודעת הרמב"ם שבבין אדם לחבירו מותר לאומרו בקול רם אף שהעולם לא נהגו כדבר הרמב"ן.
באינו מפורסם ,ונכון לעשות כך.
עוד איתא התם והיכן אומרו ,יחיד אחר תפלתו ,ושליח צבור
צריך להתוודות מעומד שזה יותר דרך הכנעה ומתודה בלב שלם,
אומרו באמצע.
ויעמוד עד אחרי על חטאים שאנו חייבים עליהם ד' מיתות בי"ד ,ואף
שיוצא ידי חובה באמירת חטאנו ,מ"מ גם מה שמוסיף הוא בכלל הוידוי .וטוב פסקי ההלכה
לכתחילה שישחה כמו במודים ,ואם קשה עליו הדבר די שיכוף מעט את ראשו, צריך להתוודות במנחה לפני אכילת סעודה המפסקת ,שמא יארע לו
קלקול בסעודה ולא יוכל להתוודות אח"כ ,וי"א שצריך להתוודות גם
פסק ההלכה -אין חותמים את הוידוי בברכת ברוך אתה ד' הקל ובפרט בוידוי השני שחוזר ואומר עם הש"ץ .ולא ישען על דבר באופן שאם
הסלחן אפילו כשמתודה בתפילה. ינטל אותו דבר הוא יפול ,ואם סמך צ"ע אם יחזור ויתודה.
אחרי אלוקי עד שלא נוצרתי שהוא ג"כ כעין וידוי יאמר אלוקי נצור. אם התודה בעצמו בלחש ,לדעת השו"ע א"צ לחזור ולהתוודות ,אבל
יעמוד בזמן שהש"ץ מתודה וישמע את הש"ץ כמו בשאר חזרת
אותם האומרים יהיו לרצון מיד אחרי התפילה לפני אמירת התחנונים,
הש"ץ .ודעת הרמ"א שצריך לחזור ולהתוודות עם הש"ץ ,וכן המנהג
יאמרוהו לפני אלוקינו ואלוקי אבותינו תבוא לפניך וכו'.
בזמננו.
במנחה של ערב יוה"כ אין אומרים וידוי בחזרת הש"ץ (דהש"ץ אומר
עיקר הוידוי הוא אמירת אבל אנחנו חטאנו .וצריך לומר גם עוינו
וידוי באמצע התפילה ,ובערב יוה"כ אין לאומרו אלא אחר התפילה,
פשענו כדי להתוודות גם על מזידות ומרד .וי"א שגם אשמנו יש לצרף לעיקר
וגם בגלל שכל אמירתו היא שמא יארע אוס באכילתו ,ולזה די במה
וידוי .ונהגו לומר גם שארי דברים ,כגון מה נאמר לפניך וכו' ,ואתה יודע
שאמר בלחש ,וי"א שאפשר להוסיף על ברכת המרבה לסלוח ,ורב
רזי עולם ,ועל חטא.
עמרם והמרדכי כתבו שהש"ץ אומר וידוי במנחה אחר התפילה כמו
יחיד ,כדי להוציא את מי שאינו בקי) ,ואין אומרים אבינו מלכנו ,וכ"ש בעל חטא צריך לומר בסתר ובגלוי ,בשגגה ובזדון ,כדי להקדים את
שאין אומרים תחנון. הקל לחמור ,ובמטה אפרים מסיק שאין לשנות מהנוסח הכתוב
בסידורים.
סעיף ו' אין לדבר בשעת הוידוי אפילו באמירת על חטא ,ואם שומע קדיש או
קבלת מלקות -אחרי מנחה כל הקהל לוקים ל"ט מלקות ,כדי שיתנו קדושה יענה אפילו באמצע אמירת אשמנו.
לב לשוב מעבירות שבידם ,ונהגו שהנלקה אומר וידוים ג"פ אשמתי כשמזכיר החטא יכה על ליבו ,כאומר אתה גרמת לי שאחטא.
בגדתי וכו' בזמן המלקות ,והמלקה אומר והוא רחום יכפר עוון ג"פ
שהם ל"ט תבות ,ונהגו להלקות ברצועה כל דהו ,ולוקים רק מכות סעיף ד'
קלות ,דאינו אלא זכרון למלקות ,ויקח רצועה של עגל ,והנלקה לא האם יחזור ויתודה ביו"כ אחר
יעמוד ולא ישב אלא יהיה מוטה פניו לצפון ואחוריו לדרום ,וי"א דה"ה
איפכא והקפידא היא רק שלא יהיה אחוריו למזרח או למערב
איתא בגמרא (שם פ"ו ):תניא עבירות שהתודה עליהם יום
שהשכינה שם ,אבל הט"ז כתב שצריך שפניו יהיו דווקא לצפון ,וכן הכפורים זה אינו מתודה עליהם יום הכפורים אחר ,ואם לא
נוהגים. שנה בהם והתודה עליהם עליו הכתוב אומר "ככלב שב על
יוה"כ אינו מכפר אלא לשבים המאמינים בכפרתו. קיאו" .רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שכן הרי זה משובח,
שנאמר "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד" .ופסקו
הרמב"ם הרוקח כרבי אליעזר בן יעקב .וכן מבואר מדברי הרא"ש
סימן תר"ח והרמב"ם .והרי"ץ גיאת כתב שאין לחזור ולהתוודות בשנה אחרת,
אלא אם גנב או גזל והתוודה עליהם בשנה שעברה ,יאמר במקום
אכילה בערב יום הכיפורים ודיני תוכחה גנבתי ,געלתי בדרכי ,שהוא דרך כלל ,וכן בכל הפרטים יש לשנות
צריך להוסיף מחול על הקודש ביוה"כ בין לענין איסור מלאכה בין לענין איסור בענין זה כשיצטרך ,והני מילי כשמתפלל בינו לבין עצמו אבל
אכילה ושתיה .ובסימן זה יבואר זמן התוספת ,האם צריך למחות ביד מי כשאומר עם הצבור אין לחוש ,שא"א שלא יהא אחד מן הציבור שגנב
שאוכל ושותה בזמן התוספת (וכן שאר דיני תוכחה על עבירות) ,והאם מי או גזל.
שסיים אכילתו מוקדם מותר לו לאכול עד זמן התוספת.
פסק ההלכה -עבירות שהתודה עליהם ביוה"כ שעבר ולא חזר ועבר
סעיף א' עליהם ,מ"מ יכול לחזור ולהתוודות עליהם ,ובגמ' איתא שהחוזר
תוספת יום הכיפורים ומתוודה הרי זה משובח .וכן בבין אדם לחבירו כגון בגניבה וגזילה
וכדומה אף שהחזיר את הגזילה וחבירו מחל לו ,חוזר ומתוודה לעולם,
איתא בגמרא (יומא פ"א" ).ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש",
כיון שחטא גם בין אדם למקום ,אבל אם הקניט את חבירו בדברים או
יכול יתחיל ויתענה בתשעה ,תלמוד לומר בערב .אי בערב עני המהפך בחררה ,י"ל שאחר שביקש מחילה והתודה ביו"כ ראשון
יכול משתחשך ,תלמוד לומר בתשעה .הא כיצד ,מתחיל א"צ לחזור ולהתוודות ביוה"כ אחר ,ואפשר שגם ביו"כ זה א"צ להתוודות.
ומתענה מבעוד יום ,מכאן שמוסיפין מחול על הקודש .ואין לי
אלא בכניסתו ,ביציאתו מנין ,תלמוד לומר מערב עד ערב. סעיף ה'
דעות הראשונים -שיטת הרי"ף והרא"ש שדין תוספת יוה"כ נאמר איתא בגמרא (שם פ"ז ):תניא יום הכפורים עם חשכה מתפלל
בין לענין עינוי בין לענין מלאכה ,אבל מדברי הרמב"ם נראה שאין דין שבע ומתודה וחותם בוידוי (ואינו חותם מקדש ישראל אלא הקל הסולחן.
תוספת אלא לענין עינוי ,אבל לענין מלאכה אין דין תוספת לא ביוה"כ רש"י) ,דברי רבי מאיר .וחכמים אומרים מתפלל שבע ואם רצה
ולא בשבת ,והמגיד משנה מבאר את דברי הרמב"ם ,ומ"מ כתב לחתום בוידוי חותם .ונחלקו הראשונים אם מדובר דווקא על נעילה
ששאר הראשונים חולקים עליו .וכתב הרא"ש שזמן התוספת הוא או גם על שאר התפילות ,ומרש"י משמע שגם במנחה של ערב יוה"כ
קודם בין השמשות ,דבבין השמשות מחויב לפרוש מספק גם בלי דין יכול לחתום ,ומנהג העולם שלא לחתום בוידוי במנחה של ערב יום
תוספת ,עוד כתב שאין די בתוספת כל דהו ,אך לא נתברר שיעורו, הכפורים .וכתב הטור שמוטב שלא לחתום כיון דאיכא פלוגתא
וצריך לפרוש קודם בין השמשות מעט. דרבוותא.
אלו שפרקו עול לגמרי ,כגון מחללי שבת בפרהסיא או אוכלי נבילות להכעיס ,יצאו פסק ההלכה -מפסיקים לאכול קודם בין השמשות ,מפני שמצות
מכלל "עמיתך" ואין חיוב להוכיחם ,וצ"ע מה הדין באוכל נבילות לתיאבון ומחלל
עשה להוסיף מחול על הקודש (אך אין בזה כרת ,וגם ביציאת יוה"כ
שבת שלא בפרהסיא.
צריך להוסיף) ,ואין שיעור לתוספת זו .והנה שיעור בין השמשות
לעולם ידור אדם במקום רבו כשמקבל תוכחתו ,ובלו הכי אל ידור שם משום מוטב
שיעורו כדי מהלך אלף וחמש מאות אמה ,שזה בערך רבע שעה,
שיהיו שוגגים.
ויוסיף מעט או הרבה לפני זמן זה ,ועיין בסימן רס"א מהו שיעור
סעיף ג' התוספת .לשיטת השו"ע בין השמשות הוא לפני צאת הכוכבים,
כשיטת ר"ת ,ולדידיה שיעור התוספת עם בין השמשות הוא כמעט
אכילה אחרי סעודה המפסקת -לדעת השו"ע מותר לאכול בעוד
חצי שעה לפני צאת הכוכבים ,אך כבר נתבאר בסימן רס"א שהרבה
היום גדול אחרי סעודה המפסקת ,כל זמן שלא קיבל עליו תענית.
ראשונים (והגר"א מסכים לשיטתם) חולקים וסוברים שבין השמשות
ואם קיבל עליו נאסר גם ברחיצה וסיכה ובפרט במלאכה .וי"א
מתחיל מיד אחרי תחילת השקיעה ,והיינו משעה שהחמה נכסית
שהמנהג שאסור לאכול אחרי שסיים אכילתו ,דזה שמפסיק הוי
מעינינו ,וצריך להוסיף מחול על הקודש לפני השקיעה ,ועיין בסימן
כאילו קיבל התענית בפה ,ולכן נכון שלפני ברכת המזון יאמר בפירוש
רס"א ס"ק כ"ג שהמחמיר לפרוש חצי שעה או לפחות שליש שעה
שאינו מקבל תענית ,ועכ"פ יחשוב זאת בליבו.
לפני השקיעה אשרי לו.
קבלת התענית מועילה מפלג המנחה ולמעלה ,אבל לפני כן לא מהני
אף אם קיבל בפירוש את התענית ,אבל אם קיבל על עצמו סתם שלא סעיף ב'
לאכול עוד ,והיינו שלא אמר שמקבל התענית עליו ,דזה אינו שייך אלא מפלג
דיני תוכחה
המנחה ,אלא אמר בסתמא שמקבל עליו שלא לאכול עוד ,זה מהני אפילו
בשאר ימות השנה מחצות ואילך וצריך לקיים נדרו ,כמבואר בסימן איתא בגמרא (ביצה ל ).הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן
תקס"ב ,אכן בזה אינו אסור אלא באכילה ולא ברחיצה ומלאכה .וקבלה בלב אפומא דמבואה ,ולא אמרינן להו ולא מידי ,אלא הנח להם
אינה קבלה כמבואר בסימן תקנ"ג עיי"ש דינים נוספים. לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין .והני מילי
בדרבנן ,אבל בדאורייתא לא .ולא היא ,לא שנא בדאורייתא
סעיף ד' ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי ,דהא תוספת יום
אין לאכול בערב יוה"כ אלא מאכלים הקלים להתעכל ,כדי שלא יהיה הכפורים דאורייתא הוא ,ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן
שבע ומתגאה כשיתפלל .ואין אוכלים דברים המחממים את הגוף להו ולא מידי.
כבשמים וכרכום ויין טוב בסעודה המפסקת ,כדי שלא יבוא לידי קרי,
וביו"כ אסור לטבול ,ודברים המרבים זרע כמו מאכלי חלב חמים היה פסקי ההלכה
ראוי שלא לאוכלם כל היום ,אך העולם נוהגים לאוכלם בשחרית, נשים האוכלות ושותות עד שחשיכה ואינן יודעות שמצוה להוסיף
ובסעודה המפסקת נהגו לאכול בשר שהוא עיקר הסעודה ,ויאכלו מחול על הקודש אין מוחין בידן כדי שלא יבואו לעשות בזדון ,ואם הן
דווקא בשר עוף ,ובפמ"ג משמע שבזמנינו המנהג לאכול עוף אוכלות בבין השמשות יש למחות בהן בכל גוונא ,דכמפורש בתורה דמיא שזה
בשחרית .וחלב המעורב בתבשיל או תה עם חלב ,אפשר שהחלב בטל ספק כרת ,וכן בכל איסור שאינו מפורש בתורה ,אפי' אם הוא איסור
ברוב לענין זה .ויש להזהר גם משום וביצים ,שהם מרבים זרע .ולא דאורייתא וברור שלא יקבלו ממנו ,וכן אם אחזו במנהג גרוע להקל בפרהסיא
יאכל שומשמין מפני שמעלה גרה ,ואם אכל הרבה לא ישים אצבעו ואינו מפורש בתורה לאיסור ,אומרים מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין,
אמנם כתב התשב"ץ שזה דווקא כשהרבה שוגגים בזה ,אבל בדבר שרק מיעוט
בפיו להקיא ביוה"כ ,שמא יבלע קצת מהקיא .ולא ישתכר בסעודה
שוגגים בזה מצוה להוכיחם אף אם יבואו להיות מזידין ,כדי להזהיר אחרים שלא
המפסקת ,ולא יאכל אכילה גסה ,וגם בסעודת שחרית יש להזהר יכשלו .עוד כתב שמורה הוראות שהזהיר את העם והם לא הוזהרו ,עליו נאמר
מזה. "ואתה את נפשך הצלת" .ואם יש ספק אם יקבלו ממנו צריך למחות
אפילו במילי דרבנן ,ובכל זה אין חילוק בין רבים ליחיד.
דבר המפורש בתורה ,וכן דבר שאינו מפורש אבל הם יודעים שהדבר
סימן תר"ט אסור ,צריך למחות אפילו אם ברור לו שלא יקבלו ממנו (אך י"ל שאינו
הטמנת חמין בערב יוה"כ -לדעת השו"ע מותר להטמין חמין בערב נענש אם לא מיחה .וי"א שאינו חייב למחות .בה"ל) ,ובי"ד או מי שיש בידו לענוש
יוה"כ עבור מוצאי יוה"כ ,מפני שהוא מכין חול לצורך חול .ולדעת עונשים אותם עד שיפרשו ,אך כשיש חשש סכנה א"צ למחות ,ואם
הרמ"א אין לעשות כך מפני שנראה שזה מתבשל בתנור לצורך חול, יודע שאין דבריו נשמעים לא יוכיחם ברבים אלא פעם אחת אולי
ואפילו קודם חצות אין לעשות כך ,ולאחר חצות אפשר דאיסורא נמי איכא. ישמעו או כדי שלא יהיה להם פתחון פה ,ומכאן ואילך כשם שמצוה
ובדה"ח כתב שכל זה במטמין לצורך אכילה במוצאי יוה"כ ,אבל במטמין שלא לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע ,אבל ביחיד
לצואי יוה"כ ,כגון במדינות שעושים פאווידלע ועושים הרבה בפעם אחת שצריכים חייב להוכיחו ולהרבות בתוכחה עד שיהיה הדבר קרוב שיכנו או יקללנו,
זמן רב ושורק פי התנור בטיט ,מותר להטמין בערב יוה"כ אפילו אחר חצות ,ואפילו בעבירה שבסתר יוכיחנו בסתר ,ובעבירה שבגלוי יוכיחנו מיד כדי
אם רוצה לאכול מזה במוצאי יוה"כ מותר ,אמנם לטעמא דהב"ח גם באופן זה אין שלא יתחלל שם שמים ,וי"א שדי שהחוטא ינזוף בו ,ומכאן ואילך
נכון לעשות אלא לפני חצות .ובכל גוונא אם עבר והטמין א"צ להמתין אסור להוכיחו דכתיב "אל תוכח לץ פן ישנאך" ,ויש לסמוך על זה .ובספר
במוצאי יוה"כ בכדי שיעשה. חסידים כתב שאין להוכיח ביחיד אלא איש את אחיו שליבו גס בו ,אבל אם הוא
איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום בו אין להוכיחו .וי"א שהיכא שאין בידינו כח
להפריש את החוטאים אין חיוב להוכיחם ,כיון שיודע שלא יקבלו ,וי"א שאף שאינו
נתפס בחטאם מ"מ חייב להוכיחם.
נוהגים להדליק נר לכל אחד גדול או קטן (ועכשיו נוהגים להדליק סימן תר"י
רק הנשואים) ,ואין להדליק נר לאשה .וכן נוהגין להדליק נר נשמה
לאביו ואמו שמתו כדי לכפר עליהם ,וכן נכון לעשות( .רמ"א) .ומשמע הדלקת נרות ליום הכיפורים
דסגי בנר אחד לאביו ואמו .ואם כבו נרות אלו אין לומר לנכרי שיחזור בכל שבת ויו"ט מצוה להדליק נרות לכבוד ולעונג היום ,וביוה"כ ג"כ יש לכבדו
וידליקם ,ואפילו לרמוז אסור ,ומצוה עושה שמשאיר את הנר מכובה. בכסות נקיה ובהדלקת נרות ,וכן נהגו לעשות בבית הכנסת ,אבל בבית יש
מי שכבה נרו ביו"כ ידליקנו במוצאי יוה"כ ויניחנו לדלוק עד שיגמר, מקומות שנהגו להמנע מכך .ובסימן זה יבוארו חילוקי מנהגים בזה ,והיכן
מדליקים לכו"ע ,ומה יעשו ביוה"כ שחל בשבת.
ויקבל עליו שכל ימיו לא יכבה את הנר במוצאי יוה"כ לא הוא ולא
אחר .ונהגו לקחת נכרי לשמור את הנרות שלא יבואו ח"ו לידי דליקה, סעיפים א' ב'
אך יש למחות ביד האומרים לו לכבות או להדליק אפילו אם אמרו לו
מערב יו"ט (ולענין קבלת השעוה הנוטפת ,אם אמר מערב יוה"כ והשעוה שייכת איתא במתני' (פסחים נ"ג ):מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי
לצדקה אין להחמיר בזה) ,ואף אם מדליק מעצמו צריך למחות בידו כיון יום הכפורים מדליקין ,מקום שנהגו שלא להדליק אין
שהוא עושה בשביל ישראל ,ובמטה אפרים מתיר בזה ,ואפשר דאיירי כשאינו מדליקין .ובגמרא תנא בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא
נהנה ממנו אח"כ ,וצ"ע .ומאחר והעולם מקפידים אם כבה נרם ,ראוי להדליק ,שניהם לדבר אחד נתכוונו (להפריש מתשמיש המטה ,האומר
למוסרו לשמש ולא לעקוב אחרי הנר ,ומה שנשאר ישאיר לבית להדליק ,מפני שאסור לשמש מטתו לאור הנר ,והאומר שלא להדליק מפני שרואה
הכנסת ,ובאמת א"צ לחשוש אם נכבה הנר ,כיון שמצוי שהוא נכבה אותה ומתאוה לה).
מהרוח או מהחום .ח"א. עוד איתא בגמרא תני תנא קמיה דרבי יוחנן רבי שמעון בן
י"א שיש לפרוס מפה על השלחנות ביוה"כ כמו בשבת. אלעזר אמר יום הכפורים שחל להיות בשבת אף במקום
יש שנהגו ללבוש בגדי פשתן לבנים נקיים ביוה"כ דוגמת מלאכי שאמרו שלא להדליק מדליקין ,מפני כבוד השבת ,עני ר' יוחנן
השרת ,וכן נוהגים ללבוש את הקיטל שהוא לבן ונקי ,וגם הוא בגד בתריה וחכמים אוסרים .ובירושלמי משמע שהלכה כרבי שמעון בן
של מתים ועי"ז יהיה ליבו נכנע ונשבר ,וגם אבל תוך י"ב חודש לאביו אלעזר ,וכן פסק הרמב"ם.
ולאמו או תוך ל' לשאר קרובים יכול ללובשו ,ויש מקומות שנוהגים פסק ההלכה -מקום שנהגו להדליק נר בליל יוה"כ ,מדליקים אף
שאבל אינו לובשו .ואין להכנס לבית הכסא עם קיטל שהוא מיוחד בחדר משכבו ,וי"א שבמקום כזה יברך על ההדלקה אשר קדשנו וכו',
לתפילה ,אבל להשתין בו מים מותר .ונוהגים שגם הנשים לובשות כיון שהוא חייב להדליק כמו בשבת משום שלום ביתו ,וכתב הרמ"א
בגדים לבנים ונקיים ,אבל לא יקשטו עצמן בתכשיטים כמו בשבת שכך המנהג במדינות אלו( .וי"א שלא יברך ,דאם יש שנהגו שלא
ויו"ט ,מפני אימת הדין ,ואין נוהגות ללבוש קיטל. להדליק א"כ ליכא מצוה ,ואין מברכים על מנהג) .ומקום שנהגו שלא
להדליק אף בבית אין מדליקין( ,ושני המקומות כוונתם לבטל
תשמיש ,ונהגו כך אפי' בנדה משום הרהור) .ומבואר בירושלמי
כתיב "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא ,מקרא קודש יהיה שהמנהג להדליק חשוב יותר ,ונ"מ שעיר חדשה ראוי לנהוג בה
לכם ,ועיניתם את נפשותיכם ,והקרבתם אשה לד' ,וכל מלאכה לא תעשו להדליק .ואם יש לו נר דולק בבית חייב להדליק בחדר ששוכב שם
בעצם היום הזה ,כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ד' אלוקיכם" .ומבואר
אף במקום שנהגו שלא להדליק ,והמ"א מיישב למה לא נוהגים כך,
בפסוק זה כמה מענייני היום :א' איסור עשית מלאכה .ב' מצות עינוי .ג' היות
יום זה יום כפרה .ובסימנים הבאים (תרי"א – תרי"ח) יבוארו פרטי איסור וכתב דמ"מ ראוי להחמיר ,ואם אשתו נדה יש להקל ,ומ"מ במקום
עשית מלאכה ודיני ה' העינויים שמתענים בהם ביוה"כ ,ואח"כ (תרי"ט – שנוהגים להדליק בודאי צריך להדליק גם בחדר זה.
תרכ"ד) יבוארו סדרי התפילות ביום קדוש זה. יוה"כ שחל בשבת חייבים כולם להדליק נר ,ומברכים עליו להדליק
נר של שבת ושל יום הכיפורים ,וי"א שלא לברך ,ובמדינות שאין מנהג קבוע
לזה בודאי יותר טוב להנהיג שלא לברך.
סימן תרי"א
סעיפים ג' ד'
איסורי יום הכיפורים
באלו מקומות כולם נוהגים להדליק
סעיף א' איתא במתני' (שם) ומדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות
איתא במתני' (יומא ע"ג ):יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה ובמבואות האפלים ועל גבי החולים.
וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה .אמנם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים
איתא בגמרא (ע"ד ).שאין ענוש כרת אלא אוכל ושותה ועושה מדליקים בכל מקום ,ולכו"ע אין לברך על הדלקה זו ,וצ"ע למה לא יברך
מלאכה בלבד .והגמרא (ע"ד :ע"ז ).מביאה מקורות לכל איסורים אלו. כשמדליק ע"ג החולים .ונוהגים בכל מקום להרבות נרות ולהציע בגדים
נאים בבית הכנסת ,דכתיב "לקדוש ד' מכובד" ואמרו חז"ל שהפסוק
דעות הראשונים -דעת הרמב"ם והר"ן שגם שאר עינויים דאורייתא,
מדבר על יוה"כ ,וכיון שא"א לכבדו באכילה ושתיה יש לכבדו בכסות
ודעת ר"י וריב"א שהדרשות הם אסמכתא בעלמא ,כדמצינו שהקילו
נקיה ובנרות .ויש לעשות פתילות עבות כדי להרבות אורם.
בהם לענין כמה דברים (והר"ן מתרץ שאינם בכלל עינוי דקרא ,אלא
הם נלמדים מרבויא ד"שבתון" ,ומסרן הכתוב לחכמים ,והם הקילו אין מקבלים שעוה ממומר לעכו"ם שנדב לבית הכנסת ,וע"ע בדין זה
כפי מה שראוי והתירו כל דבר שלא נעשה לתענוג ,אך הקשה הר"ן בסימן קנ"ד ,ואם יש חשש איבה וכ"ש משר מקבלים ,וצ"ע.
מהא דאיתא בגמרא (ע"ח ):התינוקות מותרים בכולם חוץ מנעילת
קטנה ולמעלה (אבל קודם לכן נראה כמתקן לצורך היום) ,ואף שהוא הסנדל ,והרי זה נעשה לתענוג ,ובאיסור דאורייתא נאמר "לא
טורח בשביל חול התירו כדי שלא יצטרך לתקן הכל בערב ותהא נפשו תאכלום" וקרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים .ותירץ
עגומה עליו ,ואם יש לו רק מעט ירק או אגוזים וא"צ לזה זמן מרובה ,יש לו לאחר הבית יוסף שכיון שאין איסורים אלו מפורשים בפסוק ,והכתוב מסרם
הדבר עד סמוך לחשיכה כדי שיהיה סמוך לסעודת הערב .ואם יוה"כ חל בשבת לחכמים ,ראו חכמים שלא לחנכם בדברים אלו ,כיון שזה רביתיה
לא התירו כדי שלא יעשה כך בשאר שבתות השנה לצורך הלילה. דינוקא).
והאידנא שהתחילו לעשות דברים אלו באיסור קודם המנחה ,נהגו פסק ההלכה -יום הכיפורים לילו כיומו לכל דבר (שהרי מבואר
לאסור דברים אלו אף אחרי המנחה .ואיתא בירושלמי שמותר לומר לנכרי
בגמרא (יומא פ"א ):שמפסיקים מבעוד יום) ,והוא אסור במלאכה
לבשל לצורך אחר התענית ,והפוסקים לא העתיקוהו ,ואפשר שטעמם שכיון
ואכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה ,ואין
שאסרו קניבת ירק גם זה אסור.
חיוב כרת אלא על מלאכה ואכילה ושתיה ,ושאר הדברים הנ"ל י"א
הצלה מן הדליקה -אם נפלה דליקה ביום הכיפורים מותר להציל שהם אסורים מדאורייתא ,וי"א שהם אסורים מדרבנן ,ונ"מ לענין
מזון סעודה אחת ,כדי שיוכל לאכול במוצאי יוה"כ ולא יצטרך ספק ,ולמעשה ראוי להחמיר .ולענין רחיצה נחלקו גם אם רק רחיצת כל גופו
להמשיך להתענות ,ושאר דיני דליקה ביוה"כ דינם כפי שנתבאר או רובו היא דאורייתא ,או שגם מיעוט אסור מדאורייתא.
בסימן של"ד לענין שבת.
נהגו שהתינוקות משחקים באגוזים על השלחן ,ואין למחות בידם
סעיף ב'
אפילו קודם המנחה ,אבל על הקרקע אסור ,דאתו לאשוויי גומות. עונש על מלאכה ביוה"כ
איתא במתני' (מגילה ז ):אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה
זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת .עוד איתא בגמרא (כריתות י"ג):
סימן תרי"ב
אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב
איסורי אכילה ושתיה ושיעורם והוצאה ליום הכפורים ,וכו' ,אלא דרפרם בדותא היא.
אף שאסור מן התורה לאכול ולשתות ביוה"כ אפילו כל שהוא ,מ"מ חיוב כרת וכתב הסמ"ג שלמסקנת הגמרא אין הלכה כרפרם ,וכן כתבו הרי"ף
וחטאת הוא רק לאוכל ושותה בשיעור מסוים ,ונ"מ בזה לחולה שאם הוא יכול
והרא"ש והרמב"ם והטור שיום הכפורים צריך עירובי תחומין ועירובי
יש להאכילו פחות פחות מכשיעור .ובסימן זה יבואר מהו שיעור אכילה
ושתיה לחיוב כרת או חטאת. חצרות ושיתופי מבואות כשבת.
פסק ההלכה -מלאכה שחייבים עליה בשבת חייבים עליה ביוה"כ,
סעיפים א' ה' אלא שבשבת זדונו בסקילה וביוה"כ בכרת ,וגם האידנא שאינו נוהג
שיעור איסור אכילה וחיוב כרת או חטאת דיני נפשות יש נ"מ לענין חובל בחבירו ,שבשבת פטור מתשלומין
איתא במתני' (יומא ע"ג ):האוכל ככותבת הגסה ,כמוה וכגרעינתה, משום קים ליה בדרבה מיניה ואפילו בשוגג ,וביוה"כ חייב .וכל דבר
שבשבת פטור אבל אסור ה"ה ביוה"כ .וכל דבר שאסור לטלטלו
והשותה מלא לוגמיו חייב .ולהלן (ע"ט ):הגמרא דנה מהו שיעור
בשבת אסור לטלטלו ביוה"כ .ויש דין עירוב ואיסור הוצאה ביוה"כ ,וכן יש
כותבת הגסה ,ומסקנת הגמרא שמע מינה כותבת הגסה שאמרו איסור מחמר ,ומערבים עירובי חצרות ותחומין בפת ,כיון שהיא ראויה לקטנים
פחות מכביצה ,כביצה משבעא ,ככותבת מיתבא דעתיה. שאינם מתענים.
ולהלן שם (פ ):איתא מתקיף לה רבי זירא כל העולם כולו איתא בגמרא (שבת קי"ד ):אמר רב הונא יום הכפורים שחל להיות
בככותבת ועוג מלך הבשן בככותבת ,אמר ליה אביי קים להו בשבת אסור בקניבת ירק .וכו' .אמר רבי יוחנן יום הכפורים
לרבנן דבהכי מייתבא דעתיה ,מיהו כולי עלמא טובא ועוג מלך שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק .תניא כוותיה דרבי
הבשן פורתא .ומבואר בגמרא (ע"ד ):ששיעור זה נאמר בין באכל
יוחנן וכו' .מפצעין באגוזים ,ומפרכסין ברימונים מן המנחה
דברים המותרים באכילה ,בין באכל דברים האסורים באכילה כמו
ולמעלה מפני עגמת נפש .אמנם איתא התם (קט"ו ).דבי רב
פיגול נותר וטמא נבילה וטריפה.
יהודה מקנבי כרבא ,דבי רבה גרדי קארי ,כיון דחזא דהוו קא
עוד איתא במתני' (ע"ג ):יוה"כ אסור באכילה ושתיה וכו' ,ופריך מחרפי ,אמר להו אתא איגרתא ממערבא משמיה דרבי יוחנן
בגמרא אסור ,ענוש כרת הוא ,ומשני לא נצרכה אלא לחצי דאסיר .ורבא אמר זאת בשם רבי יוחנן כדי שיקבלו זאת ממנו ,ואף
שיעור ,הניחא למאן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה ,אלא שהלכה כרבי יוחנן ,כיון שרבא החמיר על אנשי ביתו נהגו העולם
למאן דאמר חצי שיעור מותר מן התורה ,מאי איכא למימר, להחמיר ,וכן דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם להחמיר.
וכו'. מהי קניבת ירק -רש"י מבאר שקניבת ירק הכונה לניתוק העלים מן
פסק ההלכה -אסור מדאורייתא לאכול ביוה"כ אפילו כל שהוא ,אבל הקלחים כדי להשוותם שיהיו מוכנים לחותכם ,ולרמב"ם הכונה
כרת או חטאת אינו חייב עד שיאכל ככותבת הגסה עם הגרעין (ואם אכל להסיר העלים המעופשות ולקצץ השאר ולתקן אותו לאכילה ,והמגיד
את הכותבת עצמה ללא הגרעין פטור ,וגם אכל עם הגרעין פטור כיון שאינו ראוי משנה כתב בשם הרמב"ן והרשב"א שהכונה להדחת ירק.
לאדם ,ובגרעינים רכים הנאכלים לאדם חייב) ,שזה מעט פחות מביצה
פסק ההלכה -התירו לקנב ירק (י"מ לנתק או לחתוך את העלים
בינונית (לדגול מרבבה משערים בלי קליפה ,והבנין ציון חולק עליו),
מהקלחים התלושים ,והתר זה הוא גם בירק שאינו נאכל כמות שהוא חי ,וי"ל
ושיעור זה הוא בכל אדם בין ננס בין עוג מלך הבשן ,ונ"מ בשיעור זה
שאף שהוא מוקצה התירו ,ודלא כהמ"א .וי"מ שהכונה להדיח את הירק)
למבואר בסימן תרי"ח שחולה מאכילים אותו פחות מכשיעור.
ולפצוע אגוזים ואף להוציא את המאכל מתוך הקליפה ,והיינו מזמן מנחה
איסורא ,או דמיירי רק בדבר שאינו ראוי כלל לאכילת אדם ,אבל סעיף ב'
בדברים שנאכלים ע"י טיבול אסור.
צירוף כמה מאכלים לשיעור
פסק ההלכה -אכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה לאדם (אע"פ שהם
איתא במתני' (יומא ע"ג ):כל האוכלים מצטרפין לככותבת ,וכל
ראויים לבהמה) כגון שהם מרים או נבאשים פטור ,אבל אסור מדרבנן
ומכין אותו מכת מרדות ,ואפילו בחצי שיעור מהם יש להזהר לכתחילה, המשקין מצטרפין למלא לוגמיו .האוכל ושותה אין מצטרפין.
אבל אם אכל דברים ראויים האסורים באכילה חייב גם משום יו"כ. עוד איתא בגמרא (שם פ ):אמר רב פפא אכל אומצא ומילחא
ואם אכל בשר חי לכאורה פשוט שחייב ,וצ"ע. מצטרף ,ואף על גב דלאו אכילה היא ,כיון דאכלי אינשי
אכילה גסה מצטרפין .אמר ריש לקיש ציר שעל גבי ירק מצטרף
לככותבת ביום הכפורים ,פשיטא ,מהו דתימא משקה הוא,
איתא בגמרא (שם פ ):אמר ריש לקיש האוכל אכילה גסה ביום
קא משמע לן כל אכשורי אוכלא אוכלא הוא.
הכפורים פטור ,מאי טעמא אשר לא תענה כתיב ,פרט למזיק.
ופירש רש"י שאכילה גסה היינו מה שאוכל כשהוא שבע ,וכתב הכלבו פסק ההלכה -כל האוכלים מצטרפים לשיעור זה ,אפילו מלח שע"ג
דהיינו אם אכל אוכלין שאינם ראוים לאכילה ואח"כ אכל אוכלין בשר וציר שע"ג ירק ,דדבר הבא להכשיר את האוכל נחשב כאוכל ,וכן
הראוים לאכילה ,והר"ש פירש שדין זה הוא אפילו בשבע מאוכלין בשרה פתו ביין או מים הם מצטרפים לפת ,אבל אכילה ושתיה אינם
הראוים. מצטרפים.
פסק ההלכה -אכל אכילה גסה כגון שאכל מיד אחרי אכילת ערב סעיף ג'
יוה"כ והוא קץ במזונו שאוכל עכשיו ,פטור אבל אסור ,אבל אם הוא
שבע ואינו מתאוה לאכול ,אך אינו קץ במאכל ויש לו טעם באכילתו,
צירוף כמה אכילות לשיעור אחד
חייב .וכתב הרמ"א שאם המאכלים מבושמים או מתובלים ואכלם איתא בגמרא (שם פ ):מתקיף לה רבא כזית בכדי אכילת פרס
אחרי אכילת ערב יוה"כ חייב ,דרווחא לבסומי שכיחא ,והב"ח כתב וככותבת בכדי אכילת פרס ,אמר ליה אביי קים להו לרבנן
שגם בזה אם אכל עד שקץ במזונו פטור ,ובאמת הכל לפי הענין, דבהכי מייתבא דעתיה .והיינו שאכילות בתוך כדי אכילת פרס
דבסתמא אינו קץ במתובלים וחייב ,ואם הוא קץ אף בזה פטור. מצטרפות לשיעור אחד .וכן מבואר בתוספתא.
אסור לטעום ולפלוט ביוה"כ ,אפילו פחות מכשיעור ,ואפילו אם יודע פסק ההלכה -אכל וחזר ואכל או שפירר המאכל ואכלו במשך הרבה
שיכול להזהר שלא יבלע כלום ,ואפילו עצי בשמים שהם עץ בעלמא זמן ,אם אכל כשיעור בתוך כדי אכילת פרס מתחילת האכילה
אסור ,דכשלועסם מרגיש טעם. הראשונה עד סוף האכילה האחרונה מצטרפים ,ואם שהה יותר מכדי
אכילת פרס אין מצטרפים.
מותר להריח כדי להשלים מנין מאה ברכות( ,וכל זמן שלא הסיח
דעתו אסור לחזור ולברך ,משום דהוי ברכה שאינה צריכה) ,והמריחים סעיף ד'
מי בושם ואינם מברכים עושים איסור ,ועוד מצוי בזה שעושים קשר
בממחטה ושופכים עליה מי בושם ,שזה אסור משום קושר ומשום מוליד. שיעור אכילת פרס
איתא במתני' (עירובין פ"ב ):בענין עירוב וכמה הוא שיעורו ,מזון
סעיף ז'
שתי סעודות וכו' ,רבי יוחנן בן ברוקא אומר מככר (שנקנה)
איתא בגמרא (שם פ"א ):אכל עלי קנים (והרמב"ם גורס עלי גפנים) פטור, בפונדיון ,מארבע סאין בסלע (-בזמן שמוכרים ארבע סאין בסלע .הוצא
לולבי גפנים חייב .אלו הן לולבי גפנים ,כל שלבלבו מראש מהם מחצה לעצים ולשכר החנווני נמצא שהככר הוא רובע הקב ,שזה ו' ביצים).
השנה ועד יום הכפורים. רבי שמעון אומר משתי ידות לככר משלש לקב (משערים לגבי
עירוב בשתי ידות של ככר שהוא שליש קב שזה ח' ביצים) .ונמצא שפרס והיינו
פסק ההלכה -אכל עלי קנים (ויש גורסים עלי גפנים) או עלי תאנים
חצי ככר ,לרבי יוחנן בן ברוקה שככר הוא ו' ביצים זה ג' ביצים ,ולר"ש
ועלי שאר אילנות פטור ,כיון שאינם ראויים לאכילה ,אבל על עלי ירקות אם
שככר הוא ח' ביצים זה ד' ביצים .ומדברי רש"י נראה שהלכה כר"ש,
הם ראוים לאכילה קודם בישולם חייב .ולולבי גפנים ,אם לבלבו לפני ר"ה
והרמב"ם פוסק כרבי יוחנן בן ברוקה.
פטור ,דעץ בעלמא הם ,ואם לבלבו (בארץ ישראל) מר"ה עד יוה"כ
חייב ,כיון שהם עדיין לחים ורכים וראוים לאכילה. פסק ההלכה -שיעור אכילת פרס י"א שהוא ד' ביצים ,וי"א ג' ביצים
(-שוחקות והיינו במילוי וברווח ולא בצמצום) ,ולהלכה בשל תורה
סעיף ח' הולכים אחרי המחמיר ,ובשל דבריהם הולכים אחרי המיקל.
איתא בגמרא (שם) אמר רבא כס פלפלי ביומא דכפורי פטור ,כס סעיף ו'
זנגבילא ביומא דכפורי פטור .מיתיבי וכו' ,ללמדך שהפלפלין
חייבין בערלה ואין ארץ ישראל חסרה כלום שנאמר "לא מאכלים ומשקים שאינם ראויים
תחסר כל בה" .לא קשיא הא ברטיבתא ,והא ביבשתא. איתא במתני' (יומא פ"א ).אכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ,ושתה
משקין שאינן ראוין לשתיה ,ושתה ציר או מורייס פטור.
פסק ההלכה -הכוסס פלפלי או זנגבילא ובולע ,אם הם יבשים פטור
שיטת ראבי"ה דאפילו איסורא ליכא ,והרמב"ם כתב שמכין אותו
כיון שאין דרך לאוכלם ,ואם הם רטובים חייב .וכל פטור דאיתמר הכא
מכת מרדות ,ואפשר שגם לראבי"ה אסור ,ורק בפחות מכשיעור ליכא
פטור אבל אסור.
ששיעור צירוף השתיות הוא כדי אכילת פרס כמו באכילה ,ומשמע סעיף ט'
מהשו"ע שהעיקר כדעה ראשונה ,אבל הפר"ח והגר"א כתבו שהעיקר
כדעה אחרונה. שיעור שתיה
איתא במתני' (יומא ע"ג ):השותה מלא לוגמיו חייב .ושיעור זה הוא
נגיעה באוכלין -מותר לגעת ביוה"כ באוכלין או במשקין ולתת
שוה בכל אדם כדאיתא במתני' (כלים י"ז י"א) יש שאמרו הכל לפי
לקטנים ,ואין חוששים שיבוא לאכול או לשתות כמו בחמץ בפסח,
ואפילו אם התינוק יכול לקחת בעצמו אין להחמיר בזה. מה שהוא אדם ,הקומץ את המנחה ,והחופן את הקטורת,
והשותה כמלא לוגמיו ביוה"כ .וכן איתא בגמרא (יומא פ ):מאי
שנא אכילה דכל חד וחד בככותבת ,ומאי שנא שתיה דכל חד
סימן תרי"ג וחד בדידיה ,אמר ליה אביי ,קים להו לרבנן בככותבת דבהכי
מייתבא דעתיה ,בציר מהכי לא מייתבא .בשתיה בדידיה
איסור רחיצה ביום הכיפורים מייתבא דעתיה ,בדחבריה לא מייתבא דעתיה.
רחיצה היא אחד מחמשת הדברים האסורים ביוה"כ משום חיוב עינוי ,ונחלקו
הראשונים אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן ,אמנם כיון שהאיסור הוא ובענין שיעור מלוא לוגמיו איתא בגמרא (פ ).אמר רב יהודה אמר
מחמת עינוי ,היכא שהרחיצה אינה רחיצה של תענוג אלא לנקיון וכדומה שמואל לא מלוא לוגמיו ממש אלא כל שאילו יסלקנו לצד
הדבר מותר ,וכדלהלן .ובסימנים הבאים יבוארו דיני העינוי מסיכה נעילת
אחד ויראה כמלוא לוגמיו ,והאנן תנן מלוא לוגמיו ,תני כמלוא
הסנדל ותשמיש המיטה.
לוגמיו .ומבואר שם בגמרא שזה פחות מרביעית ,והיינו באדם בינוני.
סעיף א' עוד איתא במתני' (ע"ג ):וכל המשקין מצטרפים למלוא לוגמיו.
איסור רחיצה פסק ההלכה -שיעור שתיה הוא מלוא לוגמיו ברווח ,והיינו בכדי
איתא בגמרא (יומא ע"ז ):תנו רבנן אסור לרחוץ מקצת גופו ככל שיסלק את המשקה לצד אחד ויראה כאילו ב' הלחיים מלאים ,וכאן
גופו ,ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו השיעור הוא כל אדם לפי מה שהוא ,ובאדם בינוני השיעור הוא פחות
חושש .ואיתא בגמרא (פסחים נ"ד ):אסור לו לאדם שיושיט מרביעית (משמע דהיינו קרוב לרביעית וכ"כ הפר"ח שהוא משהו פחות
אצבעו במים בתשעה באב ,כדרך שאסור להושיט אצבעו מרביעית ,אמנם בסימן רע"א כתב השו"ע שזה רוב רביעית) .וכל
המשקין מצטרפים לכשיעור.
ביום הכיפורים ,וכן משמע בגמרא (יומא ע"ז :ע"ח.).
משקין שאינם ראוים לשתיה
פסקי ההלכה
אסור לרחוץ ביום הכיפורים בין בחמין בין בצונן ,ואפילו להושיט
איתא במתני' (יומא פ"א ).שתה משקין שאינם ראוים לשתיה
אצבעו במים אסור ,ואם היה מלוכלך בטיט או שנטף דם מחוטמו, ושתה ציר או מורייס פטור .ובגמרא (פ"א ):שתה ציר או מורייס
מותר לרחוץ את המקום המלוכלך ולא יותר ,ואם גופו מלוכלך בכמה פטור ,הא חומץ חייב ,מתניתין מני רבי היא ,דתניא רבי אומר
מקומות וזה טורח לרחוץ כל מקום בפני עצמו ,מותר להכניס כל גופו חומץ משיב את הנפש .דרש רב גידל בר מנשי מבירי דנרש,
למים בבת אחת כדי להסיר הלכלוך מעליו ,וכשרוחץ מחמת טינוף אין הלכה כרבי ,לשנה נפקי כולי עלמא מזגו ושתו חלא ,שמע
יכוין שאינו להנאה אלא להעביר את הלכלוך. רב גידל ואיקפד ,אמר אימור דאמרי אנא דיעבד ,לכתחלה מי
אם הזיע הרבה ורוצה לרחוץ כדי להעביר את הזיעה ,משמע מהשו"ע אמרי ,אימור דאמרי אנא פורתא ,טובא מי אמרי ,אימור
שמותר כיון שאינו רחיצה של תענוג ,ומ"מ מי שאינו איסטניס וא"צ דאמרי אנא חי ,מזוג מי אמרי.
לרחיצה זו כל כך נכון להחמיר מפני שהב"ח והט"ז והפר"ח מחמירים בזה. דעת הרמב"ם שגם אם שתה הרבה פטור ,אבל במזוג חייב .וצ"ע
ומי שבא מן הדרך ורגליו כהות מותר לרוחצם. מדברי הגמרא .וכתב הבית יוסף דשמא דברי הגמרא שבשתה הרבה
חייב נאמרו רק על ציר ומורייס ולא על חומץ חי ,ויותר נראה
סעיפים ב' ג'
שהרמב"ם לא גורס דברים אלו בגמרא .ורבינו ירוחם כתב שבשתה
אם מותר ליטול ידיו ביוה"כ הרבה חייב.
איתא בגמרא (יומא ע"ז ):תנא דבי מנשה רבן גמליאל אומר פסק ההלכה -שתה משקין שאינם ראוים לשתיה כגון ציר (-מה
מדיחה אשה ידה במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת, ששותת מן הדג כששורים אותו במלח) או מורייס (-שומן היוצא מן
מאי טעמא אמר אביי משום שיבתא. הדגים פטור) .וכן הדין בחומץ חי המבעבע כשמשליכים אותו על
הארץ שפטור ,ואפילו שתה הרבה יותר מכשיעור ,וי"א שאם שותה
דעות הראשונים הרבה חייב מפני שזה שובר רעבונו ,ולכו"ע איסור יש אפילו במעט,
רש"י מבאר ששיבתא היינו רוח רעה השורה על הלחם הנלקח בידים ואם שתה חומץ מזוג חייב ,מפני שהוא ראוי לשתיה.
שלא נטלו שחרית .ומשמע דבלאו הכי אסור ליטול ידיו .וכן כתב
הרמב"ם שביום הכפורים ותשעה באב כיון שאין שם רחיצה אינו סעיף י'
מברך על נטילת ידים ולא המעביר חבלי שינה.
צירוף כמה שתיות -שתה מעט וחזר ושתה ,אם יש מתחילת
אבל דעת ר"ת והר"ן ועוד ראשונים שנטילת ידים שחרית מותרת השתיה הראשונה כולל השתיה עצמה עד סוף השתיה האחרונה כדי
אפילו בלא נתינת פת לתינוק ,דהא תניא היו ידיו מלוכלכות בטיט שתית רביעית זה מצטרף לשיעור ,ואם לאו אינם מצטרפים .וי"א
שזה רפואה לעיניים ,ורחיצה לרפואה מותרת ביוה"כ) ,אמנם אם פניו וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ,ואין לך מלוכלכות יותר מזה
מלוכלכות קצת או שיש לפלוף על עינו ,יכול ללחלח אצבעו במים שאינו יכול ליגע בידיו לא בפיו ולא בחוטמו ולא בעיניו ,כדאיתא
ולרחוץ במקום הלכלוך או כדי להעביר את הלפלוף ,אבל יזהר לרחוץ בגמרא (שבת ק"ח ):כל זמן שלא נטל ידיו שחרית יד לפה תקצץ יד
רק את המקום המלוכלך ,ומשום רפואה גמורה מותר לרחוץ במקום לעין תקצץ יד לחוטם תקצץ ,וא"כ יש סכנה שיגע באחד מאלה,
שאין בו משום איסור רפואה בשבת. ורחיצה מותרת אפילו לחולה שאין בו סכנה .ומ"מ לא יטול אלא עד
אסור לרחוץ פיו ביוה"כ שמא יבלע מעט מים ,וחצי שיעור אסור מן סוף קשרי אצבעותיו( ,ובהגהות מיימוני כתב שיזהר שלא יתכוין
התורה ,כמבואר בסימן תקס"ז. להנאת רחיצה) .וכתב היראים שכהן נוטל ידיו לעלות לדוכן ,וכתב
כללו של דבר כל שאינו מכוין כלל להנאת רחיצה כי אם לטהר
סעיפים ה' ו' ז' ח' מלכלוך וטינוף שרי .וכן הוכיחו הראשונים מבואר מהא קיימא לן
(שבת קי"א ).כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ,דכל רחיצה דמצוה
מעבר בתוך מים
מותרת היא ,ונטילת ידים לתפילה מצוה היא ,וכיון דלהקביל פני רבו
איתא בגמרא (יומא ע"ז ):תנו רבנן ההולך להקביל פני אביו או פני עובר במים כל שכן להקביל פני שכינה( .ולפי זה שיבתא היינו שד
רבו או פני מי שגדול ממנו ,עובר עד צוארו במים ,ואינו השורה על התינוק וחונקו כשנותנים לו פת בלא נטילת ידים ,אפילו
חושש .איבעיא להו הרב אצל תלמיד מאי ,תא שמע דאמר אם נטלן שחרית ,אמנם עכשיו אין נזהרים בכך לפי שאין הדבר מצוי
רב יצחק בר בר חנה :אנא חזיתיה לזעירי דאזל לגבי רב חייא בינינו ,כשם שאין נזהרין בגילוי).
בר אשי תלמידיה .רב אשי אמר ההוא רב חייא בר אשי הוא ואם עשה צרכיו וקינח או הטיל מים ושפשף מותר ליטול ידיו לדעת
דאזל לגביה דזעירי רביה .רבא שרא לבני עבר ימינא למעבר המתירים ,ואם עשה צרכיו ולא קינח או הטיל מים ולא שפשף,
במיא לנטורי פירי ,אמר ליה אביי לרבא תניא דמסייע לך, מהטור משמע שאסור ליטול ידיו ,אמנם מהראשונים מבואר
שומרי פירות עוברין עד צווארם במים ואין חוששין .רב יוסף שלתפילה מותר ליטול ידיו באופן זה ,כיון שאי אפשר לו להתפלל
שרא להו לבני בי תרבו למיעבר במיא למיתי לפירקא ,למיזל בלא נטילה ,משום "הכון לקראת אלקיך ישראל" ,דאף אם לא שפשף
שייך משום הכון.
לא שרא להו ,אמר ליה אביי אם כן אתה מכשילן לעתיד
לבא .איכא דאמרי שרא להו למיתי ושרא להו למיזל ,אמר ולענין ברכת על נטילת ידים שיטת בעל העיטור שאין מברכים אותה
ביוה"כ (וה"ה לענין ברכת שעשה לי כל צרכי) ,והרא"ש והר"ן כתבו
ליה אביי בשלמא למיתי לחיי ,אלא למיזל מאי טעמא ,כדי
שאפשר לברך ,כיון שמותר לנעול משום סכנת עקרב( ,וצ"ל שכוונתם
שלא תהא מכשילן לעתיד לבא .רב יהודה ורב שמואל בר רב
שכיון שהדבר לא נאסר לגמרי כל אדם יכול לברך) ,ועוד שהרי
יהודה הוו קיימי אגודא דנהר פרת אמברא דחצדד ,והוה קאי מברכים על מנהגו של עולם ,כפי שמברכים הנותן לשכוי בינה אף אם
רמי בר פפא מהך גיסא ,רמא להו קלא מהו למיעבר למיתי לא שמע קול תרנגול ,אמנם הרמב"ם כתב שמי שהולך יחף אינו
לגבייכו למשאל שמעתא ,אמר ליה רב יהודה רב ושמואל מברך שעשה לי כל צרכי.
דאמרי תרוייהו עובר ,ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת
פסקי ההלכה
חלוקו .איכא דאמרי אמר ליה רב שמואל בר רב יהודה ,תנינא
נוטל אדם ידיו שחרית כדרכו בכל השנה ג' פעמים ,ויברך על נטילת
עובר ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו .מתקיף לה
ידים ,ויזהר שלא יטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו ,ולא ירחץ פניו,
רב יוסף ובחול כי האי גונא מי שרי ,וכו' ,אמר אביי שאני נחל
אבל לצורך התפילה אסור ליטול ידיו.
דרדיפי מיא.
הטיל מים או עשה צרכיו ,אם לא שפשף בידיו ולא קינח נחלקו
שיטת רש"י שמה שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו ,הכונה שיגביה הפוסקים אם מותר ליטול ידיו או שאסור ,ולכן נכון לכתחילה
שולי חלוקו על זרועו ,דאז אינו נראה כמלבוש אלא כנושא על כתיפו. לשפשף ולקנח שבזה לכו"ע מותר ליטול ידיו ,אבל זה דוקא בליל יו"כ
ורבינו ירוחם כתב שזה כדי שיהיה שינוי ולא יבוא לידי סחיטה ,וכ"כ אחרי התפילה אבל ביום א"צ ,שהרי אם הוא צריך להתפלל מותר
הטור ,וכן מבואר ברא"ש שהטעם שלא חוששים לסחיטה הוא מפני ליטול ידיו אף אם לא שפשף ולא קינח ,וכן אם נגע אפילו באצבע
שלא התירו לו להוציא ידו מתחת חפת חלוקו( ,אמנם בדעת הרא"ש אחת במקומות המכוסים ששם הוא מקום זיעה ,צריך ליטול ידיו,
י"ל כרש"י שטעם השינוי הוא כדי שלא יהיה נראה כמלבוש ,וכיון ומ"מ לא יטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו אפילו אם שפשף או
שמשנה גם אין לחוש לסחיטה) .ור"י פירש שכשמוציא ידיו נראה קינח .ואם נגע בטיט או ברפש א"צ לרחוץ אפילו לתפילה אלא את
כרוחץ כדרכו ,אבל אם אינו מוציא ידיו נראה כמהלך לדרכו. המקום המלוכלך .וכהן העולה לדוכן נוטל ידיו עד הפרק אפילו אם
והא שאין בזה איסור כיבוס ,דהא אמרינן בגמרא (זבחים צ"ד ):דבגד הם טהורות ,כיון שאינו מכוין לתענוג .והבה"ל דן האם היוצא מבית הכסא
שרייתו זהו כיבוסו ,שאני הכא שאין זה דרך נקיון וליבון ,דברוב קבוע ולא עשה שם צרכיו מותר ליטול ידיו ,ואם ליבו תוהה עליו בגלל שאינו נוטל,
מותר לו ליטול כדי שיוכל להתפלל בדעה מיושבת.
הפעמים הבגדים מתלכלכים במים.
ולענין ספק הגמרא שלא נפשט לענין רב אצל תלמיד ,הרי"ף פוסק סעיף ד'
שאסור ,וכתבו הרא"ש והר"ן שאע"פ שבתוספתא מבואר שמותר,
מי שהוא איסטניס ואין דעתו מיושבת עליו עד שיקנח פניו במים,
כיון דבגמרא לא איפשטא האי תוספתא משבשתא היא .אמנם בעל
לדעת השו"ע מותר לקנח פניו במים ,והרמ"א כתב שנהגו להחמיר
העיטור פסק כהתוספתא שמותר.
בזה ,ואפילו ברחיצת העיניים שהיא קצת רפואה נהגו להחמיר (ובבית
יוסף מביא ראשונים שמקילים בזה מפני שמבואר בגמרא (שבת ק"ח):
איתא בגמרא (יומא ע"ח ).אמר ליה לרב יוסף בריה דרבי יהושע דעת בה"ג שמותר לעבור במים דווקא כשהם מגיעים עד צווארו ,אבל
בן לוי ,בר אריא ,תא אימא לך מילתא מעליתא דהוה עביד לשוט אסור .והקשה הטור שאם התירו לו רחיצה גמורה למה יהיה
אבוך ,מטפחת היה לו בערב יום הכפורים ושורה אותה במים אסור לשוט .ותירץ הבית יוסף שלא התירו אלא רחיצה שאינה אסורה
ועושה אותה כמין כלים נגובין ,ולמחר מקנח בה פניו ידיו אלא ביום הכפורים ,אבל מעבר לשוט דאסור בכל שבתות השנה לא
התירו .אי נמי רחיצה שהיא אסורה מאסמכתא דקרא התירו ,אבל
ורגליו.
מעבר לשוט שהיא מדרבנן ואין לה סמך בתורה לא התירו ,דחכמים
דעות הראשונים -כתב הר"ן שמטפחת זו נועדה כדי להעבירה על עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה.
פניו ולהצטנן בה ולהעביר מעיניו לפלוף וחבלי שינה ,וכן דעת הרא"ש
והרמב"ם והטור ,אמנם צריך שלא יהיה בה טופח על מנת להטפיח. פסקי ההלכה
אבל המרדכי והכלבו כתבו שאסור לעשות זאת לתענוג ,ורק כדי ההולך לבית המדרש או להקביל פני אביו או רבו או מי שגדול ממנו
להסיר לפלוף שבעיניים או על פניו מותר ,ובהגהות מיימונית כתב בחכמה (אבל בשוין ,או רב ההולך לתלמידו ,אסור) או לצרכי מצוה,
לאסור שמא יסחוט. ואין לו דרך אחרת ,מותר לעבור בתוך המים עד צוארו בין בהליכה בין
בחזרה ,שאם לא תתיר לו לחזור נמצאת מכשילו לעתיד לבוא שלא
פסק ההלכה -אסור לשרות מפה מבעוד יום ולעשותה כמין כלים
ירצה ללכת.
נגובים ולהצטנן בה ביו"כ ,דחיישינן שמא לא תינגב יפה ויבוא לידי
סחיטה ,אבל מותר לקנח ידיו ורגליו במפה בערב יו"כ ולמחרת ההולך לשמור פירותיו מותר לעבור במים רק בהליכה משום הפסד
כשהיא עדיין לחה מעט להעבירה על עיניו ,דבזה לא חיישינן ממון ,ולא בחזרה.
לסחיטה. אם יש לו דרך ללכת ביבשה אלא שהיא ארוכה יותר ,לדעת הרמ"א
יכול לעבור במים דלמעט בהילוך עדיף טפי ורק בשוין אסור,
חולה רוחץ כדרכו אע"פ שאין בו סכנה( ,וכתב המגיד משנה שמקור
והאחרונים הסכימו שמוטב ללכת בארוכה ולא לעבור במים.
דין זה הוא ממה שהגמרא (ע"ז ):התירה סיכה לחולה ,וכתב ההגהות
מיימוני והסמ"ג בשם הירושלמי שגם מי שבא מן הדרך ורגליו כהות העובר במים באופנים המותרים צריך להזהר שלא יוציא ידיו מתחת
מותר לרחוץ רגליו). שפת חלוקו כדי להגביה שולי חלוקו על זרועו (שאז אינו נראה
כמלבוש ,והיוצא בטלית מקופלת בשבת חייב חטאת .וי"א שהטעם
סעיף י' שהצריכו לעשות שינוי שלא להוציא ידו מתחת חלוקו (אפילו מעט כדרך שעושים
כל עוברי המים בחול) כדי שיזכור שהיום אינו חול ולא יבוא לסחוט בגדיו).
רחיצת פנים לכלה
אין לעבור בנהר כשהמים רודפים ,דברודפים אף בחול אסור מפני
איתא במתני' (יומא ע"ג ):והמלך והכלה ירחצו את פניהם ,דברי הסכנה אפילו אין המים מגיעים אלא מעט למעלה מן המתנים.
רבי אליעזר ,וחכמים אוסרים .ופסקו הראשונים כרבי אליעזר.
אם הוא רוצה לעבור במים לדבר מצוה ע"י ספינה קטנה ,יש מי
ואיתא בגמרא (ע"ח ):מאי טעמא מלך ,דכתיב "מלך ביפיו
שאוסר בזה ,ואפילו אם אין הנכרי עושה מלאכה בזה בעבור הישראל
תחזינה עיניך" .כלה מאי טעמא ,כדי שלא תתגנה על בעלה. ג"כ אין להקל ,וכ"ש שאסור לשחות במים ,והפמ"ג כתב שי"ל שאסור
אמר ליה רב לרבי חייא כלה עד כמה ,אמר ליה כדתניא אין לעבור בספינה קטנה לצורך מנין עשרה.
מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום.
סעיף ט'
פסק ההלכה -כלה כל ל' יום אחר נישואיה מותרת לרחוץ פניה כדי
שלא תתגנה על בעלה ,וכתב החיי אדם שבזמננו שנמצאים בבית להצטנן בדבר לח וכדומה
הכנסת כל היום לא שמע שנוהגים בזה התר. איתא בגמרא (יומא ע"ח ).תני יהודה בר גרוגרות אסור לישב על
גבי טינא ביום הכפורים .אמר רבי יהושע בן לוי ובטינא
סעיף י"א
מטפחת ,אמר אביי ובטופח על מנת להטפיח .אמר רב יהודה
טבילת קרי מותר להצטנן בפירות .רב יהודה מצטנן בקרא .רבה מצטנן
איתא בגמרא (יומא פ"ח ).הרואה קרי ביום הכפורים יורד וטובל. בינוקא .רבא מצטנן בכסא דכספא .אמר רב פפא כסא
וכן פסקו הרי"ף והרא"ש ,אבל הרמב"ם כתב שבזמננו שאין הטבילה דכספא מלא אסור ,חסר שרי .דפחרא אידי ואידי אסור,
מטהרת מטומאת מת ומותר להתפלל בלי לטבול ואין הטבילה אלא משום דמישחל שחיל (פולט מים שבולע) .רב אשי אמר כסא
משום מנהג אסור לטבול ביוה"כ ,ועל כן אם הקרי לח הוא מקנח דכספא חסר נמי אסור ,משום דמזדריב (שמא יתנענעו המים שבתוכו
במפה ודיו ,ואם יבש הוא או שנתלכלך ,רוחץ מקומות המלוכלכים ויותזו על בשרו) .וכלי חרס ריקים ,י"א שגם בזה אסור אם היו בו מים,
בלבד ומתפלל ,ולא אמרו שהרואה קרי ביום הכפורים טובל אלא משום שהכלי פולטם ,ויש מתירים ,ואם יש בכלי אפילו מעט מים
כשתקנו טבילה לבעלי קריין ,וכבר בטלה תקנה זו .וכן דעת ר"ת ועוד אסור לכו"ע.
ראשונים ,וכן פסק בשו"ע.
פסק ההלכה -אסור להצטנן בטיט לח אפילו ע"י שיושב עליו ואינו
פסק ההלכה -מי שראה קרי בזמן הזה ביום הכיפורים ,אם הוא לח נוגע בידיו ,אם הוא טופח ע"מ להטפיח .וכן אסור להצטנן בכלים שיש
יקנחו במפה ודיו ,ואם הוא יבש או שנתלכלך מזה בשרו בכמה בהם מים ,בין של חרס בין של מתכת ,אפילו אם אינם מלאים שאין
מקומות ,רוחץ את המקומות המלוכלכים בלבד ,ביד ולא בבגד כדי לחוש שיותזו עליו מים ,אבל אם הם ריקים מותר ,וכן מותר להצטנן
שלא יבוא לידי סחיטה ,ואסור לטבול או לשפוך עליו ט' קבין אע"פ ע"י פירות או תינוק.
רש"י והרי"ף להתיר נעילת שאר מינים ,אבל דעת הרז"ה לאסור, שבשאר ימות השנה הוא רגיל לעשות כך לתפילה ,כיון שמדינא א"צ
ומקורו מדאיתא בגמרא (שבת ס"ה ):הקיטע יוצא בקב שלו דברי בזמן הזה טבילה לבעל קרי לא לדברי תורה ולא לתפילה.
רבי מאיר ,ורבי יוסי אוסר ,ושוין שאסור לצאת בו ביום
סעיף י"ב
הכפורים ,כלומר דאפילו רבי יוסי דאסר בשבת משום שזה משאוי
ולא מנעל ,מודה שאסור לצאת בו ביום הכפורים ,אלמא דכל מידי שאר חייבי טבילות
דמגין אסור ,ומסקנת הגמרא שם שלכו"ע הקב נחשב מנעל ,ומבואר דעות הראשונים -דעת בה"ג ורבינו חננאל ששאר חייבי טבילות
שלמסקנה כל דבר שמגן על הרגל נחשב מנעל אע"פ שאינו מעור, טובלים כדרכם ביוה"כ ,אבל דעת ר"ת לאסור ,וכתב מהרי"ק שמעולם
וכתב הר"ן שבחידושיו שם בגמרא ביאר את הסוגיה לדעת רש"י לא ראה אשה שטבלה בימי אבלה וכ"כ ביוה"כ או בתשעה באב ,וכן
והרי"ף ,ואכמ"ל .ורבינו ירוחם כתב שלעולם לא ראה מי שנהג התר פסק השו"ע.
לצאת בסנדל של עץ .והרמב"ם כתב שאסור לנעול מנעל וסנדל
פסק ההלכה -אשה אסורה בזמן הזה לטבול ביוה"כ ,אפילו אם זהו
אפילו ברגל אחת ,ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גומא וכדומה,
זמן טבילתה ,ואפילו שלא לשם תשמיש ,ויכולה לרחוץ בערב יוה"כ,
וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו
ותחפוף מעט גם במוצאי יוה"כ משום שצריך חפיפה סמוך לטבילה .ואשה
ומרגיש שהוא יחף ,ודבריו סתומים .וכתב הבית יוסף שכיון שהרי"ף
הלובשת לבנים מותר לה לרחוץ מעט בין ירכותיה ,ותרחץ ביד ולא
והרא"ש מסכימים להתיר בכל מנעל שאינו של עור ,הכי נקטינן ,וכן
בבגד כדי שלא תבוא לידי סחיטה.
פסק הטור .וכתב הטור (יו"ד שפ"ב) שאסור לאבל לצאת בסנדל של עץ
מחופה עור אסור ,ומקורו מהרמב"ן ,ומשמע דהוא הדין לענין יום
הכפורים ,וכן כתב הכלבו בשם בעל ההשלמה.
סימן תרי"ד
והקשה הר"ן דאף שאין בשאר מינים משום איסור נעילת הסנדל,
למה אין בזה איסור הוצאה ,דמידי דלאו מנעל יש בו איסור הוצאה, סעיף א'
וכתב הר"ן שהרמב"ן החמיר הרבה בקושיא זו ,ואמר שרק בתוך הבית
מותר ,אבל דעת הר"ן שאין בזה איסור הוצאה ביוה"כ ,דכי אמרינן סיכה
דמידי דלאו מנעל הוי משאוי ואסור לצאת בו ,הני מילי בשבת איתא בגמרא (יומא ע"ז ):אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ,ואם
שמותר לצאת עם מנעל ,אבל ביום הכפורים שהמנעל אסור ודרכם היה חולה או שהיו לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש.
של בני אדם לצאת באותן המינים לא הוו משאוי אלא כמנעל הוו ומיירי בחולה שאין בו סכנה ,דאי כשיש בו סכנה פשיטא שמותר
לההוא יומא. ומאי קמ"ל .וכתב הר"ן דאיתא בירושלמי דבלא חולי אסור אפילו אם
פסקי ההלכה אינו סך לתענוג אלא כדי להעביר הזוהמא ,וכן פסק הרמב"ם.
אסור לנעול סנדל או מנעל של עור (סנדל עשוי מעור קשה ומנעל פסק ההלכה -אסור לסוך ביוה"כ אפילו מקצת גופו ,ואף סיכה
מעור רך) אפילו כדי ללכת בבית ממיטה למיטה ,וצריך לחלוץ מבעוד יום להעביר הזוהמא ואינה לתענוג אסורה ,אבל לחולה אפילו אין בו סכנה
משום שצריך להוסיף על יוה"כ מעט קודם בין השמשות ,וה"ה ברחיצה וסיכה מותר לסוך ,וכן מי שיש חטטין בראשו מותר לסוך במקום שנוהגים
ותשמיש ,ואסור לנעול מנעל אפילו רק ברגל אחת .ואפילו קב הקיטע (בית בחול לסוך אפילו בבריא ,דאי לאו הכי אסור אף בכל שבת ויו"ט
קיבול להכניס ראש שוקו של מי שנקטעה רגלו) וכדומה ,ואפילו של משום רפואה.
עץ ומחופה עור ,אסור.
אבל של גמי או של קש או של בגד אפילו הוא עשוי ממש בצורת מנעל אבל נעילת הסנדל
אין בו עור לא למעלה ולא למטה ,או של שאר מינים ,מותר לצאת בהם
סעיף ב'
אפילו לרה"ר ,מפני שזה לא נקרא מנעל אלא מלבוש (והיינו ביוה"כ,
שכיון שאינו יכול לנעול מנעל של עור ,נקרא זה דרך מלבוש לאותו איתא בגמרא (יומא ע"ח ):איבעיא לן מהו לצאת בסנדל של שעם
יום ,אבל בשאר שבתות השנה אסור ,ודעת הב"ח שיש לחוש לפוסקים ביום הכפורים ,עמד רבי יצחק בר נחמני על רגליו ואמר אני
האוסרים לצאת לרה"ר או למבוי או לחצר שאינה מעורבת ,ועל כן גם באנפילאות ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום
יש להחמיר ,ומשמע שם שדווקא אם זה עשוי בצורת מנעל ,אמנם כתב המ"א
שאנו נוהגים להקל כדעת הר"ן ,ולדעת הט"ז לכו"ע מותר לצאת עם אנפילאות של הכפורים .וכו' .רב יהודה נפיק בדהיטני (-מין גמי) ,אביי נפיק
בגד לרה"ר ,וה"ה בלבדים ,אלא שביום הכיפורים חוכך השע"ת להחמיר כיון שאין בדהוצי ,רבא נפיק בדבלי (-עשוי מעשבים) ,רבה בר רב הונא הוה
מרגיש בהם עינוי כלל ,ואם הם רכים מסתבר שאין להחמיר) ,ואם הם מחופים כריך סודרא אכרעיה ונפיק.
עור מלמעלה או מלמטה אסור ,ויש מחמירים במנעל של עץ אפילו
דעות הראשונים -כתב הרא"ש שלענין חליצה איתא בגמרא (יבמות
אינו מחופה עור ,וכן יש מחמירים שלא לצאת במנעל העשוי מלבדים
והוא כעין מנעל שלנו והוא מגין על הרגל ואינו מרגיש כלל שהוא יחף ק"ב ):אחד מנעל וסנדל ואנפליא לא יטייל בהן מבית לבית ,ולא
ולאו בכלל עינוי הוא ,ולפי זה ה"ה בערדליים יש להחמיר ,ובהגהות ממיטה למיטה ,והא דתניא לא יטייל אדם בקורקדסין בתוך
חת"ס מציע שילך ברחוב עם לבדים רכים באופן שירגיש את הקרקע שתחת לרגליו ביתו ,אבל מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו ,כאן באנפליא של
וירגיש שהוא יחף ,והנה אף שאין למחות ביד המקילים אחרי שהשו"ע עור כאן באנפליא של בגד .ומשמע מדברי הרא"ש שכל מנעל
ורוב האחרונים מקילים בזה ,מ"מ מי שיכול נכון להחמיר ללכת עם שאינו של עור יוצאים בו ביום הכפורים( ,וכתבו הרא"ש והר"ן
אנפילאות של בגד כנהוג ,ואם צריך לצאת החוצה עדיף שילבש מנעל שההתר לטייל באנפילאות של בגד אינו דווקא בתוך ביתו ,דאין
לבדים או ערדליים מאשר שילבש מנעלים של עור האסורים מדינא. חילוק באיסור נעילת הסנדל בין ביתו לרה"ר) ,וכתב הר"ן שכן דעת
לבה"ג ,והט"ז כתב שחלילה לטור להתיר בזה ,ובפמ"ג מעמיד את דברי הט"ז מותר לעמוד על כרים וכסתות של עור ,והמחמיר תבוא עליו ברכה,
כשהוא יכול ללכת ע"י הדחק ללא מנעלים ,ומהיד אפרים משמע שהט"ז מדבר
והפר"ח הסכים לדעה שאין כאן בית מיחוש כלל ,ובשעת תפילת י"ח
אפילו אם תתבטל המצוה אם לא ילבש מנעלים ,וצ"ע למעשה.
אסור לעמוד ע"ג כרים וכסתות אפילו אינם של עור ואפי' אינם
ההולך לבין הנכרים אסור בנעילת הסנדל אף שיש לחוש שילעגו גבוהים ג' טפחים ,מפני שנראה כמתגאה ,אמנם איש מצונן יכול
עליו ,כיון שי"א שזה אסור מדאורייתא. לעמוד על מעט עשבים להפסיק בין רגליו לקרקע ,דבזה לא שייך גאוה
כלל.
סימן תרט"ו סעיפים ג' ד'
סעיף א' מי מותר בנעילת הסנדל
איתא במתני' (יומא ע"ג ):החיה תנעול את הסנדל ,דברי רבי
יום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה ,דחשיב עינוי ,וגם לא ירבה
אליעזר ,וחכמים אוסרים .ופסקו הפוסקים כרבי אליעזר .ומפרש
עימה בדברים ,וכן בכל הדברים שנתבאר ביו"ד סימן קצ"ה ,ואסור
בגמרא (ע"ח ):דטעמא דרבי אליעזר משום צינה .וכתב הר"ן
ליגע באשתו כאילו היא נדה בין בלילה בין ביום ,וכן אסור לישן עם
שמסתבר שההתר הוא עד ל' יום מהלידה ,לפי שכל הזמן הזה הצינה
אשתו במיטה אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה.
קשה לה כדאמרינן בגמרא (שבת קכ"ט ).שאין מטבילין יולדת עד ל'
סעיף ב' יום משום צינה ,וכן כתב הרמב"ם ,וכתב שם דדין חולה כדין יולדת,
אף באין בו סכנה ,וכתב המגיד משנה שלומדים דין חולה מדין יולדת
איתא בגמרא (יומא פ"ח ).תנא דבי רבי ישמעאל ,הרואה קרי ביום וממה שסיכה מותרת בחולה ,וכ"כ רבינו ירוחם שמי שיש לו מכה
הכפורים ידאג כל השנה כולה ,ואם עלתה לו שנה מובטח לו ברגלו מותר לנעול.
שהוא בן העולם הבא.
נעילה מחמת סכנת עקרב -שיטת בה"ג שמותר לכרוך דבר על
פסק ההלכה -הרואה קרי בליל יוה"כ ידאג כל השנה ,שמא מראים רגליו לצורך מצוה (וכן לצורך יום הכיפורים ,דמסתמא זה צורך מצוה)
לו משמים שאין הקב"ה חפץ במצוותיו ,ואם עלתה לו שנה מובטח לו כשיש סכנת עקרב ,ודעת הטור שמותר גם מנעל ממש לצורך מצוה,
שהוא בן עולם הבא ויאריך ימים ,דודאי יש לו הרבה זכויות שהגנו ואף בלא סכנת עקרב ,וכשיש סכנת עקרב מותר גם שלא לצורך
עליו ,וראוי לתת שבח והודאה על שניתן לו חיים מן השמים .אמנם מצוה ,כדאיתא בגמרא (ע"ח ):אמר שמואל אם מחמת סכנת
אם יודע שזה בא מחמת רוב אכילה ושתיה או הרהור וכדומה ,אף עקרב מותר ,וכן משמע מפירוש רש"י ,וכן כתב הרמב"ם( ,ובדעת
שעוונו גדול מ"מ אינו בספק מיתה ,וכן אם עלתה לו שנה אינו מובטח בה"ג י"ל שכיון שכל ההתר הוא משום סכנת עקרב ,לא התירו דבר
שהוא בן עוה"ב .ואיתא בספרים שעיקר התיקון למי שנכשל בזה הוא שאינו מוכרח) ,ולענין הלכה כיון דהרמב"ם ורש"י מסכימים לדעת
שיתחזק מכאן ולהבא בלימוד התורה ,וזכות התורה תגן עליו ,ומ"מ
אחת הכי נקטינן.
צריך לעסוק גם בחסד ולרחם על הבריות ,ועיקר לימוד התורה יהיה ע"מ
לקיים ,ואם אינו יודע ללמוד יתחזק במידת הצדקה וחסד ויחיה.
פסקי ההלכה
יולדת כל ל' יום מהלידה ,וכן חולה אע"פ שאין בו סכנה ,וכן מי שיש
מכה ברגליו ,מותרים בנעילת הסנדל ,כיון שהצינה קשה להם.
סימן תרט"ז מותר לכל אדם לנעול סנדל כדי שלא ישכנו עקרב וכדומה אם מצוים
שם עקרבים או דברים הנושכים ,אע"פ שאינו הולך לדבר מצוה אלא
חמשה עינויים בקטנים לצורכי עצמו.
סעיף א' אם ירדו גשמים ורוצה ללכת מביתו לבית הכנסת או מבית הכנסת
לביתו ,אם הוא איסטניס (-מצונן .כ"כ המג"א ,והגר"א כתב בשם הרשב"א
איתא בגמרא (יומא ע"ח ):תנו רבנן התינוקות מותרין בכולן חוץ שהצינה יכולה להזיק לבריאותו ,ודלא כמ"ש הלבוש דאיירי שאם לא ינעל יצטער,
מנעילת הסנדל .ומפרש טעמא בגמרא דהנך דלאו רביתייהו גזרו דזה אינו בכלל איסטניס .ומשמע שם וכן במטה אפרים שמותר לאיש כזה לנעול
בהו רבנן ,הנך דרביתייהו לא גזרו בהו רבנן. סוליס (-סנדל בלא עקב) אפילו בלא ירדו גשמים) או שהוא חלש וזה יכול
להזיק לבריאותו ,מותר בנעילת הסנדל ,אבל מי שאינו איסטניס
הראשונים מוכיחים מדברי הגמרא שם שמותר לגדול להאכיל
אסור ,ובפרט אם יש לו אנפילאות ,אמנם אם יש רפש וטיט כל אדם
ולהשקות ולרחוץ ולסוך קטן .ומהטור נראה שדעת ר"י שלהאכילם
נחשב כאיסטניס .וההולך לבית הכסא שהוא מטונף ,מותר בנעילת
מותר ,אבל לרוחצם ולסוכם מותר רק ע"י נכרי ,דאם הגדול רוחץ וסך
הסנדל כדי שרגליו לא יתלכלכו מהטינוף ,אמנם צריך להסירם מיד
אותם הוא עצמו ג"כ נהנה מזה ,והשו"ע פסק להתיר גם להאכילם.
ביציאתו ,וכן איסטניס צריך להסירם מיד בהגיעו למקום שאין לו צער
כתב בתרומת הדשן שאחד מן הגדולים כתב שטוב להזהר להכין בהסרתם (ולא יגע בהם כ"א ע"י בגד ואם נגע בהם שלא ע"י בגד צריך
מאכלי הטלאים מערב יוה"כ ,דאם יאכילם בעצמו יש לחוש דילמא ליטול ידיו ,ולא ישאירם בבית הכנסת אלא ישלחם לביתו או יצניעם,
אתי למיכל מיניה ,כמו בחמץ ,דאכילה ביוה"כ היא איסור כרת ,וכתב מפני שזה זלזול להשאירם שם ביום קדוש זה שחייבים לכבדו בכסות
התרומת הדשן שלא נהגו להזהר בזה ,דכמו שמותר למי שמתענה נקיה ובכל דבר טהרה) ,ואפילו במקום שמותר לנעול יראה להחליף
להתעסק במאכלים אע"פ שלנזיר אסור ,דשאני נזיר שהוא אסור רק של ימין בשמאל ושל שמאל בימין ,ועדיף למצוא סנדל בלי עקב ,ודווקא
ביין וכדומה וחוששים שישכח ,אבל בתענית גמורה מסיח דעתו באיסטניס ,אבל בלאו הכי אסור גם בזה .ומי שצריך ללכת לדבר מצוה והוא מפונק
ואינו יכול ללכת בלי מנעלים ,הבה"ג אוסר בזה והטור מתיר ,וי"ל שגם הטור מסכים
רב נחמן אדרב הונא ,אלא מר פירש מילי דתינוקת ומר פירש מילי מאכילה ושתיה ,ה"ה בחמץ חוששים שישכח כיון שאוכל שאר
דתינוק .וכתב הרא"ש שנראה לו כגירסת רש"י ,ופסק הלכה כרב הונא דברים ,משא"כ ביוה"כ.
ורב נחמן ,וכן פסק הטור. פסקי ההלכה
וכתב הר"ן שהרי"ץ גיאות פוסק כרבי יוחנן שאין חיוב השלמה התינוקות מותרים ברחיצה וסיכה ואכילה ושתיה ,אבל אסורים
מדרבנן כלל ,וכ"כ המגיד משנה ,וכ"כ ההגהות מיימוני בשם בה"ג בנעילת הסנדל מפני שאין זה עינוי עבורם ,ועיין בסימן שמ"ג אם
והרוקח והיראים ,וכ"כ התרומת הדשן בשם התוס' .וכתב המגיד צריך למחות בקטן הנועל מעצמו.
משנה שי"א שיש השלמה בתינוקת מדבריהם בשנת י"ב ,ואין
מותר לגדול להאכילו ולהשקותו ולרוחצו בצונן ולסוכו ,אבל לא
השלמה בתינוק מדבריהם כלל ,ויש מי שאומר שיש השלמה בתינוק
ירחצנו בחמין אפילו הוחמו מבעוד יום ,שהרי זה אסור גם בשבת.
בשנת י"ג ,ובתינוקת בשנת י"ב.
מותר לומר לנכרי לסוכו וכן לרוחצו אפילו בחמין שהוחמו היום ,אבל
ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. אסור לומר לנכרי שיחמם את המים.
תנן התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים ,ופירש רש"י שאין חייבין כל ההתר ברחיצת וסיכת קטן נאמר בזמנם שהיו עושים כך כדי
למנוע מהם מאכל ,ונראה מדבריו שאם רצו לחנכם בעינוי קודם לזמן להועיל לגידול הקטן ,אבל עכשיו שאין נוהגים לרחוץ ולסוך את הקטן
שקבעו חכמים הרשות בידם ,אבל הרמב"ם כתב שאין לעשות כך כדי בכל יום ,ואין מניעתם נחשבת לו לעינוי כלל ,אין לרוחצו ולסוכו
שלא יבוא לידי סכנה ,וכ"כ הכלבו. ביוה"כ אפילו ע"י נכרי.
שיטת הטור ששייך חינוך גם לענין רחיצה וסיכה ,אבל הר"ן כתב שרק
באכילה ושתיה שייך חינוך ,ודין זה נתבאר בסימן תרי"א.
סעיף ב'
פסקי ההלכה מתי הקטנים מתחילים להתענות
קטן פחות מבן ט' אין מענים אותו ביוה"כ אפילו לשעות ,כדי שלא איתא במתני' (יומא פ"ב ).התינוקות אין מענין אותן ביום
יבוא לידי סכנה ,ואם רוצה להחמיר על עצמו מוחים בידו. הכפורים ,אבל מחנכין אותם קודם לשנה וקודם לשתים
בשביל שיהו רגילין במצות .ותניא בגמרא איזהו חינוך ,היה
קטן או קטנה שנשלמו להם ט' שנים לפני יוה"כ והם בריאים ,או
כחושים שנשלמו להם י' שנים ,מחנכים אותם לשעות ,והיינו שאין
רגיל לאכול בשתי שעות מאכילין אותו לשלש ,בשלש
מניחים אותם לאכול בזמן שהם רגילים אלא שעה אח"כ ,ולפי כח הבן מאכילין בארבע .השתא לפני שתים מחנכין ,לפני שנה
או הבת מוסיפים לענות אותם יותר שעות .ומצות חינוך אינה אלא מיבעיא ,אמר רב חסדא כאן בחולה (-כחוש ותשוש כח) כאן
באב ולא באדם אחר ,ולכמה פוסקים גם האם אינה חייבת בחינוך בבריא .אמר רב הונא בן ח' (בבריא) ובן ט' (בחולה) מחנכין אותו
(אם לא למצוה בעלמא) ,וי"א שגם האם חייבת בחינוך .וכתב המ"א לשעות ,בן י' ובן י"א משלימין מדרבנן ,בן י"ב משלימין
שגם לאחרים אסור לספות לו אוכל בידים בשעות אלו ,כמו שאר דבר מדאורייתא .ורב נחמן אמר בן ט' ובן י' מחנכין אותם לשעות,
איסור שאסור להאכילו ,ובשער הציון מפקפק על דברי המ"א. בן י"א משלימין מדרבנן ,בן י"ב משלימין מדאורייתא .רבי
קטן או קטנה שנשלמו להם י"א שנים לדעת השו"ע הם מתענים יוחנן אמר בן עשר ובן י"א מחנכין אותם לשעות ,בן י"ב
ומשלימים מדברי סופרים כדי לחנכם במצוות ,ואפילו אינם בריאים, משלימין מדאורייתא בתינוקת ,ובן י"ג משלימין מדאורייתא
אם לא שהם חולים ויכולים לבוא לידי סכנה .וכתב הרמ"א שי"א בתינוק.
שאינם צריכים להשלים( ,אמנם שעות צריך להתענות כנ"ל) ,ויש
לסמוך על דבריהם בנער כחוש שאינו חזק להתענות ,אבל בנער בריא דעות הראשונים
אין לסמוך להקל ,ובתשובות מנחם עזריה מצדד להורות לעיקר כדעת הי"א, כתב הרי"ף שלהלכה בת י"ב שנים שלימות ובן י"ג שנים שלימות
ובזמן הזה אין מדקדקים להתענות שום תינוק בן י"א משום שירדה (שהביאו ב' שערות) משלימין מדאורייתא ,כרבי יוחנן( ,דבנדה מ"ה:
חולשה לעולם ובסתמא אינו נחשב בריא לענין זה אא"כ ידוע שהוא נפסק שתוך הזמן כלפני הזמן) ,ומבן י"א שנים שלימות בין לתינוק
בריא וחזק לסבול ,ומדברי הא"ר משמע שגם בבן י"ב אין נוהגים בין לתינוקת משלימים מדרבנן כדי לחנכם ,ומגיל ט' לבריא וי' לחולה
להתענות עד השלמת שנה זו .וכל מקום שמחנכים אותם באכילה מחנכים אותם לשעות (לאחר זמן האכילה בשעה) ,כרב הונא ורב
ושתיה ,מחנכים אותו גם שלא לרחוץ ולסוך כל היום. נחמן דבתראי נינהו .וכתב הר"ן שכל השנים שנאמרו בסוגיה זו הם
שנים שלימות( ,כגון בן ח' היינו שסיים את השנה השמינית ונכנס
בת י"ב שנה ויום אחד ובן י"ג שנה ויום אחד ,אם הביאו ב' שערות
לשנה התשיעית) ,וכן פסק הרמב"ם .וכל שחייב מדאורייתא אין
מתענים ומשלימים מדאורייתא ,ואם ידוע שלא הביאו ב' שערות,
חילוק בין בריא לחולה ,כל זמן שיכול לסבול את התענית ,ולכו"ע לא
והיינו שנשלמו השנים ביוה"כ גופא ובדקו אותו כל היום ולא מצאו
חילקו חכמים בזמן החינוך בין תינוק לתינוקת ,אף שגדלותה של
סימנים ,עדיין קטנים הם ואין משלימים אלא מדברי סופרים ,אבל אם
תינוקת קודמת לזמן גדלותו של תינוק שנה ,משום דעיקר חינוך
נשלמו הי"ג שנה קודם יוה"כ ,או שנשלמו ביוה"כ אבל לא בדקוהו כל
בתינוק הוא כדאמרינן במסכת נזיר (כ"ט.).
היום ,אף אם הוא רך וכחוש צריך להשלים ,דחיישינן שמא נשרו
השערות ,אמנם בשאר תעניות שזה ספיקא דרבנן א"צ להתענות אבל רש"י גורס אמר רב הונא בן ח' (בבריא ,והיינו בסיום השנה
אא"כ הביאו ב' שערות. השמינית והתחילה השנה התשיעית) ,ובן ט' (בחולה) מחנכין אותו
לשעות ,בן י' ובן י"א משלימין מדרבנן ,בן י"ב משלימין מדאורייתא
בתינוקת .ורב נחמן אמר בן ט' בן י' מחנכין אותן לשעות ,בן י"א בן
י"ב משלימין מדרבנן ,בן י"ג משלימין מדאורייתא בתינוק .ולא פליג
ואם לאו תוחבים קיסם בכמה טיפות רוטב ונותנים לתוך פיה ,ואם לא סימן תרי"ז
נתיישבה דעתה נותנים לה רוטב פחות פחות מכשיעור ,ואם גם בזה
לא נתיישבה דעתה נותנים לה מהמאכל עצמו פחות פחות מכשיעור למי מותר לאכול ביוה"כ
עד שתתישב דעתה ,וא"צ אומד הרופאים לזה. פיקוח נפש דוחה את כל התורה חוץ מג' עבירות ,ולכן אם יש אפילו ספק
ודווקא במעוברת מדקדקים בכל זה ,מפני שלפעמים מתיישבת פיקוח נפש יש לאכול ביוה"כ ,ובסימן זה יבואר מתי האכילה נחשבת לפיקוח
דעתה בכך ,אבל חולה באופן שמאכילין אותו עפ"י רופא או עפ"י נפש במעוברת ויולדת ובאדם שהריח מאכל ונשתנו פניו.
עצמו ,מאכילים אותו עד שיאמר די או כפי שיאמר הרופא ,אך בכל
סעיפים א' ב'
זה מאכילים אותו פחות פחות מכשיעור כפי שיתבאר בסימן תרי"ח.
ואין נ"מ במעוברת בין תחילת עיבורה לסוף עיבורה ,ומלשון רש"י משמע מעוברות ומניקות
שהולד מתאוה ,ואפשר שזה שייך רק מיום מ' לעיבורה ,וצ"ע .ומניקה שילדה חולה
איתא בגמרא (פסחים נ"ד ):דרש רבא עוברות ומניקות מתענות
ומסוכן ואינו רוצה לינוק אלא ממנה ואם היא תתענה יש סכנה לילד ,אינה מתענה
אפילו ביוה"כ. ומשלימות בתשעה באב ,כדרך שמתענות ומשלימות ביום
הכיפורים,
סעיף ג'
ואיתא במתני' (יומא פ"ב) עוברה שהריחה מאכילין אותה עד
אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו יש סכנה אם לא יתנו לו מהמאכל שתשוב נפשה .ובגמרא ההיא עוברה דארחת אתיא לקמיה
(כמבואר בגמרא כתובות ס"א ).ולכן נותנים לו לאכול ממנו, דרבי אמר להו זילו לחושו לה דהאידנא יום הכפורים הוא.
ומאכילים אותו הקל הקל כמו שנתבאר במעוברת ,ובשניהם אין להם עוד איתא בגמרא (שם) ת"ר עוברה שהריחה בשר קודש או
לאכול אחרי שהתיישבה דעתם .וכל המריח ריח מאכל יזהר מאד
בשר חזיר ,תוחבין לה כוש ברוטב ומניחין לה על פיה ,עד
לפלוט את הרוק שיבוא בפיו ,מפני שאם יבלענו יבוא לידי סכנה .ומי
שתתיישב דעתה ,אם נתיישבה מוטב ואם לאו מאכילין אותה
שהריח מאכל ולא נשתנו פניו אע"פ שאומר שליבו חלש והוא צריך
לאכול ממנו ,אין מאכילים אותו ,כ"כ המ"א והא"ר ,ובישועות יעקב שומן עצמו.
מגמגם בזה ,ודעת החת"ס שאנו אין מאכילים אותו ,אבל מותר לו והנה הרמב"ם כתב עוברה שהריחה לוחשין לה באזנה שיום הכפורים
לקחת בעצמו (וה"ה באיסורים אחרים) כיון שהוא מרגיש בעצמו הוא ,אם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב ,ואם לאו מאכילין אותה עד
שיוכל לבוא לידי סכנה ,ואם הוא חולה אפילו אם לא הריח ריח מאכל מאכילים שתתיישב דעתה .ונראה שהוא סובר שלא אמרו שתוחבין לה כוש
אותו כפי הצריך לו אם הוא אומר צריך אני ,וכדלקמן סימן תרי"ח. ברוטב וכו' אלא כשאיסור הוא במאכל ,אבל אם המאכל עצמו מותר
ואינו אסור אלא משום יום הכפורים אין צריך לדקדק בזה ,דאין הבדל
סעיף ד' אם תאכל מהרוטב או מהבשר עצמו ,וכדאיתא במתני' בסתמא
יולדת עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה .ובדעת הטור יש
לעיין אי ס"ל כהרמב"ם וכנ"ל ,או דס"ל שגם במאכל של התר
משעה שאחזוה חבלי לידה (כמבואר בסימן ש"ל לענין חילול שבת)
מאכילים אותה בתחילה רוטב שזה דבר מועט יותר ,אולי תתיישב
וה"ה מפלת ,עד ג' ימים לא תתענה כלל ,ואפילו אם היא אומרת שאינה
דעתה בכך ,ולפי זה י"ל שגם הרמב"ם סובר כך.
צריכה לאכול מאכילים אותה ואומרים לה לאכול ,אך באופן זה יש
להאכילה פחות פחות מכשיעור ,ויש מחמירים שגם בלא אמרה וכתב הרא"ש בשם הרמב"ן שמשמע מדברי בה"ג שגם מחמת סכנת
שאינה צריכה צריך להאכילה פחות פחות מכשיעור. עובר מחללים ,אע"פ שאין סכנה לאמא ,וי"א שרק בסכנת מיתה
לאמא מחללים ,אמנם כיון סכנה לעובר מחללים מפני שכל המפלת
אין מונים את הימים מעת לעת ,אלא כל שנכנס היום הרביעי ללידתה
בחזקת סכנה ,וכ"כ רש"י שאם המעוברת לא אוכלת שניהם בחזקת
נחשב שעברו ג' ימים אע"פ שלא עברו ג' ימים מעת לעת ,וכן לענין ז'
סכנה ,וכ"כ הר"ן.
ימים ,וכמה פוסקים סוברים שמונים ימים אלו מעת לעת ושיש להקל
למעשה ומ"מ נראה שמאכילים אותה פחות פחות מכשיעור ,וכן בישועות וכתב רבינו ירוחם בשם הרמב"ן שאפילו לא אמרה צריכה אני ,כל
יעקב כתב שהמיקל בספק נפשות לא הפסיד ,וכעת מצאתי באשכול
שראו אותה מתאוה לאותו ריח ופניה מוריקות ,מאכילים אותה .וכן
שכתב שמונים זמנים אלו מעת לעת. הדין בכל אדם.
משלשה ועד שבעה מאכילים אותה פחות פחות מכשיעור אפילו אם וכתבו הראשונים שדווקא עוברה שאין לנו אומד בישוב דעתה
חברותיה או הרופאים לא אומרים כלום ,והיא אינה אומרת כלום או שלפעמים מספיק לה הרוטב עושים כנ"ל ,אבל חולה שמאכילים
שאינה יודעת אם היא צריכה ,ואם חברותיה או הרופאים אומרים אותו על פי בקיאין ,אין הדבר תלוי בישוב דעתו אלא במה שהוא
שאינה צריכה ,בסתמא אין מאכילים אותה ,ואם היא אומרת שהיא צריך ,ומאכילים אותו מתחילה דבר הצריך לו על פי בקיאים ,אמנם
צריכה מאכילים אותה פחות פחות מכשיעור. אבל מאכילין אותו פחות מכשיעור ,כדי שלא יצטרף לכזית בכדי
לאחר ז' ימים הרי היא ככל אדם ,ודינה כחולה שאין בו סכנה ,ואם אכילת פרס.
אמרה צריכה אני לאכול מחמת צער לידה אין מאכילים אותה ,דודאי פסקי ההלכה
אין סכנה מחמת לידה אחר ז' ימים ,אבל אם אמרה שהיא צריכה
עוברות ומניקות מתענות ומשלימות ביוה"כ ,ועוברה שהריחה מאכל
מחמת שכבד עליה החולי ,מאכילים אותה ככל חולה שאומר צריך
שזה מסכן אותה ואת העובר אם לא יתנו לה מה שמתאווה ,ואמרה
אני כמבואר בסימן תרי"ח.
צריכה אני ,ואם פניה משתנים אף בלא אמרה צריכה אני ,לוחשים לה
(כתב הרא"ש שבשאילתות דרב אחאי כתב שיולדת אסורה להתענות באוזנה שהיום יוה"כ (וכתב המאירי שמבטיחים לה שאם תתיישב דעתה תהיה
כל ל' יום ,אבל כל המחברים חולקים עליו .בית יוסף). בטוחה שיראת שמים מצויה בעובר) ,אם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב,
עוד שם בגמרא מאכילין אותו על פי בקיאין .פשיטא ספק סימן תרי"ח
נפשות הוא ,וספק נפשות להקל .לא צריכא דאיכא תרי
אחריני בהדיה דאמרי לא צריך .ואף על גב דאמר רב ספרא מתי מותר לחולה לאכול ביוה"כ
תרי כמאה ומאה כתרי הני מילי לענין עדות אבל לענין פיקוח נפש ואפילו ספק פיקוח נפש דוחים את כל התורה ,ולכן חולה שיש
אפילו רק ספק שמא ע"י שלא יאכל יגבר עליו החולי ויסתכן ,עליו לאכול
אומדנא בתר דעות אזלינן .הני מילי לענין אומדנא דממונא,
ביוה"כ ,ובסימן זה יבואר מה הדין כשיש ויכוח בין הרופאים אם יש בזה סכנה,
אבל הכא ספק נפשות הוא .מבואר מדברי הגמרא שבנפשות אין ומתי מתחשבים בדעת החולה עצמו ,וכדלהלן.
הולכים אחרי רוב דעות .אמנם בשאילתות דרב אחאי כתב שהולכים
דברי הגמרא והראשונים
אחרי רוב דעות ,וכן מבואר מדברי רש"י (שכתב שאם שנים ואשה
אומרים צריך ושלשה אומרים אין צריך האשה מצטרפת למיהוי פלגא איתא במתני' (יומא פ"ב ).חולה מאכילין אותו על פי בקיאין ,ואם
ופלגא וספק נפשות להקל ,ומבואר שבלי האשה הולכים אחר הרוב), אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו ,עד שיאמר די.
וכתב הרמב"ן שלשיטה זו דברי הגמרא שבנפשות לא הולכים בתר עוד איתא בגמרא (שם פ"ג ).אמר רבי ינאי חולה אומר צריך
רוב דעות ,זה לא נשאר למסקנה אחרי דברי מר בר רב אשי (דלהלן),
ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה ,מאי טעמא לב יודע
אלא כוונת המשנה שאם חולה ועוד אחד אומרים שאינו צריך
מרת נפשו .פשיטא ,מהו דתימא רופא קים ליה טפי ,קא
מאכילים אותו על פי שני בקיאים שאומרים שהוא צריך ,וקמ"ל שרק
להקל שמועים לחולה כנגד מאה ,אבל להחמיר אינו אלא כבקי אחד.
משמע לן.
וכתב הרא"ש שלהלכה לא הולכים אחרי רוב דעות ,דאין לדחות שיטת ר"י (וכ"כ בהגהות מיימוני בשם יש גאונים) דהיינו כשהחולה
סתמא דגמרא ,ועוד דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא אומר שהוא ירא שאם לא יאכל יכביד חוליו ויהיה מסוכן למות ,וכתב
בספק נפשות .וכתב הר"ן שגם לדעת הרי"ף אין הולכים אחרי רוב הרא"ש שזה חומרא גדולה בספק נפשות ,דאין לך רופא שיאמר אם
דעות ,וכתב הר"ן שזה ג"כ דעת הרמב"ם ,אבל המגיד משנה והטור לא יאכל שמא ימות ,אלא הרופא דרכו לומר אם לא יאכל אפשר
והבית יוסף כתבו שדעת הרמב"ם דאזלינן בתר רוב דעות .והטור פסק שיכביד עליו החולי ויסתכן ,וכן ר"ת הורה הלכה למעשה להתיר כיון
כדעת הרא"ש .וכתב רבינו ירוחם שאף שיש מחלוקת הפוסקים אם שהחולה יודע שהיום יום הכפורים או שבת ואומר אני צריך ואיני יכול
הולכים בתר רוב דעות ,אין לנו נ"מ במחלוקת זו ,דאם יבוא מעשה לסבול מחמת החולי ,ואפילו אם החולה סבור שזה לא מסוכן
לידינו נאכיל את החולה ,דספק נפשות להקל. מאכילים אותו באומר צריך אני.
ונחלקו הראשונים מה הדין כשיחיד מומחה המוחזק בבקיאות נחלק וכתב הכלבו שמבואר בירושלמי שפעמים עצם ההתר לאכול מספיק
על כמה רופאים שאינם חכמים ומומחים כ"כ ,י"א שהולכים אחרי והחולה לא צריך לאכול בפועל ,ודוגמת זה היו עושין למשלח השעיר
המומחה ,כדקתני במתני' מאכילים אותו על פי בקיאים ,ש"מ אזלינן (שם ס"ז ).שהיו עושין סוכות בדרך ומזמנין לו שם מזון ואומרים הרי
בתר הבקיאות ,וכן דעת הר"ן .ודעת הרמב"ן שאם מנין הרופאים שוה פת ומים ומפרש טעמא לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי
הולכים אחר חכמה ובקיאות ,כדאיתא בגמרא (ע"ז ז ).היו שנים אחד שאין לו פת בסלו ואמרינן בגמרא שם שמעולם לא הוצרך אדם לכך.
מטמא ואחד מטהר וכו' אם היה אחד מהם גדול בחכמה הלך אחריו, עוד איתא בגמרא (שם פ"ג ).רופא אומר צריך וחולה אומר אינו
אבל כנגד רוב אין הולכים אחר חכמה ובקיאות ,וכיון שכולם רופאים צריך ,שומעין לרופא ,מאי טעמא תונבא הוא דנקיט ליה,
ויודעים במלאכה אין דבריו של אחד במקום שנים ,ומ"מ במופלג והיינו שמחמת ביעות חליו הוא אומר כן ,וכיון דספק נפשות להקל
מהם בחכמה חוששים לדבריו להחמיר (לתת לחולה לאכול) אפילו נותנים לו לאכול בין כשהוא אומר צריך והרופא אומר שלא ,ובין
כנגד שנים ,כדמצינו (יבמות י"ד ).דכי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי כשהרופא אומר צריך והוא אומר שלא .דכי אמר צריך לא מחמת
נינהו ,אבל הכא בית שמאי מחדדי טפי .ודעת הרמב"ם שאם מקצת ביעתותא קאמר אלא קים ליה בגויה טפי ולב יודע מרת נפשו וכי
הרופאים אומרים צריך ומקצתם אומרים אינו צריך והם שוים במנין, אמר לא צריך תלינן דמחמת תונבא הוא דאמר הכי .וכתב הרמב"ם
הולכים אחר הבקיאים. דבעינן שיהיה הרופא בקי ,דהא איתא במתני' מאכילין אותו על פי
עוד שם בגמרא והא מדקתני סיפא ואם אין שם בקיאין בקיאין.
מאכילין אותו על פי עצמו ,מכלל דרישא דאמר צריך .חסורי עוד איתא בגמרא (שם) חולה מאכילין אותו על פי בקיאין .על פי
מיחסרא והכי קתני ,במה דברים אמורים דאמר לא צריך אני, בקיאין אין על פי עצמו לא ,על פי בקיאין אין על פי בקי
אבל אמר צריך אני ,אין שם בקיאין תרי אלא חד דאמר לא אחד לא .הכי במאי עסקינן דאמר לא צריכנא .וליספו ליה על
צריך ,מאכילין אותו על פי עצמו .מר בר רב אשי אמר ,כל פי בקי ,לא צריכא דאיכא אחרינא בהדיה דאמר לא צריך.
היכא דאמר צריך אני ,אפילו איכא מאה דאמרי לא צריך ומבואר שאם הוא ורופא אחד אומרים שאינו צריך ,ורופא אחד אומר
לדידיה שמעינן ,שנאמר לב יודע מרת נפשו .וכתב הרא"ש שצריך ,אין מאכילים אותו עד שיהיו שנים כנגד שנים ,דאין דבריו של
שהלכה כמר בר רב אשי (דבתראה הוא ,ואיתא בתשובות הגאונים אחד במקום שנים ,וה"ה כששני בקיאים אומרים שאינו צריך ובקי
שבכל מקום הלכה כמותו חוץ משני מקומות) שמאכילים אותו אפילו אחד אומר שצריך אין מאכילים אותו ,ואין לומר שדווקא כשהחולה
רק הוא אומר צריך ומאה בקיאים אומרים שאינו צריך. ועוד אחד אומרים שאינו צריך צריך שנים כנגדם ,אבל כנגד ב'
בקיאים לא ,דמה שמצינו שהחולה עדיף מכמה בקיאים זה רק
פסקי ההלכה
כשהחולה אומר צריך ,דלב יודע מרת נפשו ,אבל כשאומר איני צריך
ודאי לא עדיף מאינש דעלמא.
סעיפים ה' ו' סעיף א'
אם הרופא אומר שהוא מסופק מאכילים אותו אף אם רופא אחר או חולה שהוא צריך לאכול ביוה"כ מאכילים אותו לפי התנאים דלהלן:
החולה אומרים שאינו צריך ,דספק נפשות להקל ,ובמטה אפרים כתב אם רופא בקי באותו מקום אומר שאם לא יאכל אפשר שיכבד עליו
שאם שני רופאים אומרים שאינו צריך ,אין ספיקו של אחד מוציא מידי שנים,
החולי ויסתכן (וא"צ שהרופא יאמר שמא ימות) ,ואפילו אם הרופא
ומצדד עוד דאף שנים מסופקים כנגד שנים שאומרים שאין צריך אין בדבריהם
כלום. אינו אומר להדיא שהוא יסתכן בזה אלא שאומר שאפשר שיכבד
עליו החולי ,ואפילו אם עכשיו אין בו סכנה אבל משערים שאם לא יאכל המחלה
אם הרופא אינו מכיר את החולי הוי כשאר בני אדם ,אמנם אם נחלש
עלולה להתגבר ויכול להיות שיבוא לידי סכנה ,מאכילים אותו ,שמא יסתכן,
הרבה עד שנראה לרוב בני האדם שנמצאים שם שהוא מסוכן אם לא
ואפילו אם החולה אומר שאינו צריך ,שומעים לרופא ,אפילו אם
יאכל ,מאכילים אותו אף בלא רופאים ,דספק נפשות הוא.
החולה הוא רופא מומחה .וכתב השו"ע שאפילו בקי נכרי נאמן ,אמנם
אם החולה הוא רופא ואומר איני יודע ,לדעת הט"ז מאכילים אותו אף הדבר תלוי לפי ראות עיני המורה ,דמצינו רופאים נכרים או שאינם שומרי תורה
אם רופא אחר אומר שאינו צריך ,והא"ר מפקפק על זה ,ונראה שזה ומצוות שעל כל חולי קל אומרים שזה סכנה אם יתענה .ובסימן שכ"ח הביא
תלוי במהות המחלה ,שאם זו מחלה של חום שאין דעתו צלולה כ"כ השו"ע דעת י"א שא"צ בקי אלא כל אדם שאומר שהוא מבין בחולי
בודאי יש מקום לדברי הא"ר. זה הרי הוא בחזקת בקי קצת לענין ספק נפשות ,ומסיים הרמ"א שם
אם הרופא אומר שאינו צריך והחולה אומר איני יודע ,אין מאכילים שי"א שזה דווקא ברופא ישראל אבל נכרי אינו נאמן עד שיהיה בקי,
אותו ,מפני שרוב החולים אינם בקיאים בחולי שלהם. וה"ה הכא .ודע דביולדת לכו"ע מאמינים לנשים ,דאינהו בקיאי בהו.
אם החולה אומר שהוא צריך לאכול ואם לא יאכל שמא יכבד עליו
סעיפים ז' ח'
החולי ,והודיעוהו שהיום יוה"כ ,מאכילים אותו אפילו אם מאה
כמה מאכילים את החולה רופאים אומרים שאינו צריך ,ואפילו אם הרופאים אומרים שהמאכל
יזיקהו .ואף שדעת הט"ז שהדין הנ"ל הוא רק אם החולה אמר בעצמו שהוא צריך
איתא בגמרא (כריתות י"ג ).התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות
לאכול ,אבל אם רק כששאלוהו אמר שהוא צריך מותר רק אם רופא אחד אומר
מכשיעור מפני הסכנה .מפני הסכנה ואפילו טובא נמי תיכול, כדבריו ,ואז מותר אפילו כנגד מאה ,מ"מ הרבה אחרונים חולקים עליו.
אמר רב פפא הכי קאמר התירו לה לעוברה לאכול פחות חולה שצריך לאכול ורוצה להחמיר ,עליו הכתוב אומר "ואך את דמכם
פחות מכשיעור כדי שלא יצטרף לכזית בכדי אכילת פרס. לנפשותיכם אדרוש" .ובמקום שמאכילים אותו א"צ כפרה על כך.
וכתב הרא"ש בשם בה"ג שגם בחולה נותנים לו פחות מכשיעור ,כדי
להקל מעליו מאיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד ,אך נראה שבחולה סעיף ב'
אין עושים כך אלא על פי רופא שאומר שיספיק להאכילו מעט מעט, רופא אחד אומר צריך ואחר אומר שאינו צריך ,והחולה שותק או
וכן במעוברת אם אין דעתה מתיישבת בפחות מכשיעור מאכילים שאומר שאינו יודע ,מאכילים אותו אף אם הרופא הראשון הוא נכרי
אותה כשיעור .וכ"כ הר"ן והמגיד משנה .וכתב הר"ן שכשמאכילים או אשה ,ודוקא אם הנכרי הוא בקי ,אבל כשאינו בקי אינו נאמן
פחות מכשיעור ,צריך שישהה בין אכילה לאכילה כשיעור ארבע להכחיש את הישראל אפילו אם הישראל אינו בקי כמוהו.
ביצים ,לחוש לדברי רש"י דס"ל שד' ביצים הוא שיעור אכילת פרס.
ולענין המתנה בין שתית פחות כשיעור לשתיה נוספת של פחות סעיפים ג' ד'
מכשיעור ,לדעת הרמב"ם די להמתין כשיעור שתית רביעית ,והר"ן
אם רופא אחד והחולה אומרים שהוא צריך מאכילים אותו אפילו
כתב להחמיר להמתין גם בזה כדי לאכילת פרס ,אבל בין אכילה
אם מאה רופאים בקיאים ומופלגים יותר מרופא זה אומרים שאינו
לשתיה אין צריך לשהות דהא תנן (יומא ע"ג ):האוכל והשותה אינם
צריך ,מפני שהחולה מסייעו ולב יודע מרת נפשו ,ואין חוששים
מצטרפין .עוד כתב הר"ן שאם אמדוהו רופאים שאין השיעורים הללו
שהחולה אומר שהוא צריך בגלל הרופא.
מספיקים לו ,או שהחולה אומר כן ,או שנסתפקו בדבר ,מאכילים
ומשקים אותו כל צרכו. אם החולה ורופא אחד אומרים שאינו צריך ורופא אחר אומר
שצריך ,או שהחולה אינו אומר כלום ורופא אחד אומר שצריך ושניים
פסקי ההלכה אומרים שאינו צריך ,אין מאכילים אותו ,אמנם אם הרופא שאומר
חולה ומעוברת באופן שמותר להם לאכול מאכילים אותם בכל פעם שהוא צריך מופלג בחכמה יותר מאחרים מאכילים אותו.
פחות מכשיעור ,והיינו שמאכילים אותו כשני שלישי ביצה בינונית או
אם שני רופאים אומרים שצריך ,מאכילים אותו אפילו אם מאה
מעט יותר (רק שלא יהיה קרוב לביצה) ,ואחר אכילתו ישהה כדי
רופאים וגם החולה אומרים שאינו צריך.
אכילת ד' ביצים (או ג' ביצים אם קשה לו ,ששיעור זה נחשב הפסק
לכמה פוסקים ,ויבדוק בשעון לפני יוה"כ כמה לוקח לו לאכול ד' דעת הרמ"א שאע"פ שאלו שאומרים שאינו צריך יותר בקיאים
ביצים ,והחת"ס כתב שט' דקות הוא שיעור כדי אכילת פרס), ומופלגים בחכמה זו וגם הם הרבה יותר במנין מאלו האומרים שהוא צריך
ובשתיה יבדקו בחולה עצמו (לפני יוה"כ) כמה נכנס בפיו באופן שהוא לאכול ,מאכילים אותו ,כיון שגם האחרים הם בקיאים בחכמה זו .ודעת
מסלק את המשקה לצד אחד ונראה כמלוא לוגמיו ,וישקוהו פחות המ"א והא"ר שאם הם שוים במנין הולכים אחרי הבקיאים ומופלגים
מאותו שיעור ,וישהו בין שתיה לשתיה כדי אכילת ד' ביצים (או ג' בחכמה זו יותר ,אמנם אם אלו שאומרים שהוא צריך מרובים הולכים
ביצים וכנ"ל) ,או לפחות כדי שיעור שתית רביעית (ועיין במ"ב סימן אחריהם אפילו אם אינם חכמים ובקיאים כל כך.
תרי"ב).
מתירים להתפלל עם העבריינים"( ,לשו"ע הש"ץ אומר זאת ,וכתב אם אמדו את החולה שאין מספיק לו לאכול או לשתות פחות
המ"ב שהמנהג שהגדול שבכל עיר אומר ,וצריך גדול העיר או הש"ץ פחות מכשיעור ,או שיש ספק בדבר ,מאכילים ומשקים אותו מיד
לצרף אליו עוד שניים) .ועבריין היינו שעבר על גזירת ציבור או שעבר כל צרכו .ואם החולה אומר שהוא צריך לכך ,נותנים לפניו מאכל
עבירה ,ואם נידוהו אינו מצטרף למנין ,ויכולים להתנות שגם אם יש ואומרים לו יום כיפור היום ,ואם אתה חושש שיהיה לך סכנה אם לא
מנין בלעדיו לא יתפללו עימו .ומתירים כדי שיוכלו להתפלל עם תאכל כשיעור בבת אחת ,אכול בבת אחת ,ואם לאו תאכל מעט מעט
אנשים כאלו ,כדאיתא בגמרא (כריתות ו ):דכל תענית ציבור שאין פחות מכשיעור .וצריך לשער בכל אכילה אם אין די לו בפחות מכשיעור ,וקשה
בה מפושעי ישראל אינה תענית (דשם שמים מתקדש כשהרשעים מאד לשער כן וצריך לזה זריזות ובקיאות.
חוזרים בתשובה ורוצים להתאגד ולהתנהג כמו הצדיקים) ,שהרי חלבנה ריחה צריך המורה הוראה להיות בקי בדינים הנ"ל מערב יוה"כ ,כיון שיתכן
רע והיא נמנית עם סממני הקטורת. שבהמתנה מועטת יש סכנת נפשות ,ואם המורה צריך לעיין בדין ויש
כל נדרי שם אחר בקי שיודע להשיב מיד ,אין חולקים בזה כבוד לרב ,וע"ע
בדינים אלו בסימנים שכ"ח וש"ל ,דאין בין שבת ליוה"כ אלא שזה
מנהג הקדמונים לפני תפילת יוה"כ כל נדרי ואסרי וכו' די נדרנא ודי
זדונו בסקילה וזה זדונו בכרת.
אשתבענא ודאחרימנא מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים הזה.
והיינו להתיר הנדרים והחרמות והשבועות ,אולי עברו עליהן ,כדי סעיף ט'
לינצל מן העונש .וכן דעת הרא"ש שכל נדרי נתקן על מה שהיה בשנה
שעברה ,ולכך אומרים אותו ג"פ ,ואומרים ונסלח לכל עדת בני מי שאחזו בולמוס
ישראל. איתא במתני' (יומא פ"ג ).מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו
ר"ת מקשה כמה קושיות על מנהג זה ,והנהיג לומר די נדירנא דברים טמאים ,עד שיאורו עיניו .ובגמרא מניין היו יודעין
ודמישתבעינא מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו( ,ואומרים שהאירו עיניו ,משיבחין בין טוב לרע ,אמר אביי ובטעמא .תנו
ג"פ כדי לחזק הענין ,ואמירת ונסלח היא שאם ידור בשנה זו וישכח רבנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל ,טבל ונבילה
את הביטול ויעבור על נדרו ,אע"פ שהנדר בטל צריך כפרה ,כמו מי מאכילין אותו נבילה ,וכו'.
שהיה סבור לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה (קידושין פ"א,):
ולדבריו כשאומרים "ונסלח" לא אומרים ככתוב) ,ואמר שמקור מנהג פסק ההלכה -מי שאחזו בולמוס (-חולי שבא מחמת רעבון) והוא
מסוכן למות עי"ז ,וסימנו שעיניו כהות ואינו יכול לראות ,מאכילים
זה הוא מהגמרא (נדרים כ"ג ):הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל
אותו עד שיאורו עיניו (ועיקר הסימן בזה הוא שהוא יודע להבחין בין
השנה ,יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור
טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע) ,וא"צ לצמצם לתת לו פחות
יהא בטל ,וכו' ובלבד שלא יזכור לתנאו בשעת הנדר ,ולכך צ"ל פחות מכשיעור מפני שיוכל לבוא עי"ז לסכנה .ואם אין שם מאכל
כולהון איחרטנא בהון ,כלומר אם אשכח ואדור מעתה אני מתחרט התר מאכילים אותו מאכל איסור ,ואם יש ב' מיני איסורים מאכילים
עליהם ומתנה שיהו בטלים ,אמנם ביטול זה אינו מועיל אלא לנדרי אותו האיסור הקל תחילה .ואם הוא צריך בשר ויש שם בהמה שצריך
עצמו ושבועה שישבע מעצמו ,אבל נדר שחבירו מדירו ושבועה לשוחטה ונבילה ,מאכילים אותו נבילה ,כיון שהוא צריך לאכול
שחבירו או בי"ד משביעין אותו אין מועיל להם ביטול. לאלתר.
וכתב הכלבו שטוב ויפה שאם יש לש"ץ עצמו ספק שבועה ונדר,
שיתירו לו שלשה אנשים בטרם רדתו לפני התיבה ,דלאו כל כמיניה סעיף י'
להתיר נדריו .ועכשיו אין נוהגין לעשות כן ,ונראה שסומכין על מה חולה שאכל ביוה"כ ונתיישבה דעתו בענין שיכול לברך ,וכן יולדת או
שהקהל אומרים כל נדרי יחד עם הש"ץ כדי להתיר לו. נערים שאוכלים ביוה"כ ,צריכים לומר יעלה ויבוא בברכת המזון בבונה
דעת רב סעדיה גאון שאין לומר כל נדרי אלא לעדה ששגגה ואסרה ירושלים ,ואם יוה"כ חל בשבת יאמרו גם רצה והחליצנו .וי"א שאפי'
איסר על נפשה בבית הכנסת ,כגון נדרי שגגות ואונסין בשגגת צבור, יעלה ויבוא לא יאמרו ,ועכ"פ קידוש בודאי אין לעשות ,וכן אם שכח
אבל מי שנשבע כל השנה להתיר שבועה ולבטלה לא. לומר יעלה ויבוא או רצה וסיים ברכת בונה ירושלים לא יחזור ,דיש
עוד כתב רס"ג שיש לומר זאת קודם ברכו ,דאין נשאלים לנדרים בזה חשש ברכה לבטלה.
בשבת (שבת קנ"ז ,).וכן אנו עושים כדי שלא להכנס למחלוקת ,וי"א
שיברך שהחיינו לפני כל נדרי ,ואנו נוהגים לברך אח"כ.
דעת רב האי גאון שאין להתיר נדרים לא בר"ה ולא ביוה"כ ,וכן סימן תרי"ט
מסקנת הריב"ש שטוב שלא לומר כלל כל נדרי.
כתב הטור שהמנהג לומר כל נדרי ,וכן פסק השו"ע.
סדר ליל יום הכיפורים
לאחר שנתבאר בסימנים הקודמים (תרי"א – תרי"ח) דיני איסור מלאכה
פסק ההלכה -יאמר הש"ץ כל נדרי וכו' ,והקהל יאמרו עם הש"ץ וחמשת העינויים של יום הכיפורים ,מבאר השו"ע בסימנים הבאים (תרי"ט –
בלחש ,דאין תנאי הש"ץ מועיל לציבור .ומנהג הקדמונים היה לומר תרכ"ג) דיני התפילות והסליחות והפיוטים ושאר הדברים שאומרים ביום
"מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה" ,והיינו להתיר נדרים הכיפורים בתפילות מעריב שחרית מוסף מנחה ונעילה .וכדלהלן.
ושבועות שנדרו ונשבעו ,פן עבר אחד עליהם .ולר"ת אומרים רק סעיף א'
"מיום הכיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו" ,שזה תנאי שלא
יחולו עליו נדרים ושבועות ,וזה מועיל דווקא אם לא זוכר את התנאי אמירת על דעת המקום וכו' -נוהגים לומר בליל יוה"כ" ,בישיבה של
בעת הנדר או השבועה ,ולפי זה צריך לומר "די נדירנא ודמישתבענא" מעלה ובישיבה של מטה ,על דעת המקום ועל דעת הקהל ,אנו
הילכתא כרבי יהושע בן לוי ,וקיימא לן הילכתא כרבא דאמר בלשון עתיד ,והמ"א מסיק שגם לר"ת יכול לומר דנדרנא בתיבה אחת,
רבא יום טוב שחל להיות בשבת שליח ציבור היורד לפני דלשון זה גם להבא משמע .ונוהגים לאומרו ג' פעמים ,וכל פעם יגביה
התיבה ערבית אינו צריך להזכיר של יום טוב ,שאילמלא שבת קולו יותר.
אין שליח צבור יורד ערבית ביום טוב .הכי השתא ,התם בדין נוהגים לומר כל נדרי מבעוד יום ולהמשיך בניגונים עד הלילה ,כדי
הוא דאפילו בשבת נמי לא צריך ,ורבנן הוא דתקוני משום להתפלל ערבית בלילה ,ואם עדיין לא הגיע זמן ק"ש ,יאמרו מזמורי
סכנה ,אבל הכא יום הוא שנתחייב בארבע תפלות. תהילים לפני ערבית.
פסק ההלכה -יוה"כ שחל בשבת אומרים ותתן לנו ד' אלוקינו ונסלח -הש"ץ אומר ג"פ "ונסלח לכל עדת וכו' " ,והקהל אומרים ג"פ
באהבה את יום השבת הזה ואת יום צום הכיפורים הזה ,ואין אומרים "ויאמר ד' סלחתי כדברך".
בו אלוקינו ואלוקי אבותינו רצה במנוחתינו ,דבתענית אין כ"כ רצון ברכת שהחיינו
במנוחתינו ,אבל אומרים והנחילנו וכו' וינוחו בו וכו' ,ויסיים כי אתה
איתא בגמרא (עירובין מ ):בענין ברכת שהחיינו ,יום הכפורים היכי
סלחן וכו' ,ולא יאמר ודברך אמת וקיים לעד .ואומרים ויכולו וברכה
אחת מעין שבע ,ואומרים בה המלך הקדוש שאין כמוהו ,וחותמים עביד ,אי מברך עליה ושתי ליה ,כיון דאמר זמן קבליה עליה
מקדש השבת ולא מזכירים יוה"כ .ואין אומרים אבינו מלכנו בשבת, ואסר ליה ,וכו' .לברוך עליה ולנחיה ,המברך צריך שיטעום.
אבל את שאר הסליחות והתחינות אומרים כמו בחול. ליתביה לינוקא ,לית הלכתא כרב אחא דילמא אתי למסרך.
מאי הוי עלה ,וכו' .אייתו ליה כסא דחמרא ,קדיש ואמר זמן.
סעיף ד' והלכתא אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים .והלכתא זמן
צריך להעמיד אחד לימין הש"ץ ואחד לשמאלו כדרך שאהרן וחור אומרו אפילו בשוק .והיינו שכיון אפשר לומר זמן בשוק ,ובסתם
תמכו במשה רבינו ע"ה .ועכשיו המנהג שעומדים ליד החזן עד אחרי שוק אין כוס ,מבואר שאין קפידא לומר זמן על הכוס ,וממילא ביוה"כ
ברכו ,ובשבת שאומרים מזמור שיר ליום השבת יכולים לחזור אומר זמן ללא כוס .והא שנותנים לתינוק לשתות במילה בתשעה
למקומם בתחילת אמירת המזמור. באב ,כיון שאינו דבר קבוע לא חוששים דאתי למיסרך .ומה שנותנים
לתינוק לאכול ולשתות ביוה"כ ,שאני הכא שכיון שאינו צמא ונותנים
סעיף ה' לו לשתות יחשוב שזה מצוה ויעשה כך כשהוא גדול .וכתב רב עמרם
יש שעומדים על רגליהם כל היום וכל זמן התפילה והסליחות בלילה, שיחיד יכול לומר זמן ,ומברכים בבית הכנסת שמא יש מי שלא בירך.
כדי להיות כמו המלאכים ,והכל לפי מה שמרגיש בכוחו ,ומי שאינו יודע והמנהג לסמוך על ברכת הש"ץ ,ולא לברך לפני כן.
בעצמו שזה לא יגרום לו שיתנמנם בתפילה או שלא יוכל לכוין כראוי עבירה היא פסק ההלכה -אח"כ אומר הש"ץ שהחיינו ,ומברך שהחיינו בלא כוס,
בידו ,ואפילו ביום לא יעמוד אם עי"ז לא יוכל לכוין כראוי .ומי שעשה כך פעם אחת דאף אם עדיין יום הוא מקבל קדושת יוה"כ בברכתו ואסור לו
והיה בדעתו לעשות כך כל ימיו ,ורוצה לשבת ,צריך התרה .ונשים לא יעמדו, לשתות ,ואסור לתת לקטן שמא יבוא לעשות כך גם כשיגיע למצוות.
וגם לאנשים מותר להשען אם נחלשו אף אם בפעם הראשונה לא נשען .וכן והציבור יברכו שהחיינו בלחש ,וטוב לסיים את הברכה לפני הש"ץ
יזהרו שלא ישהו נקביהם ויעברו על בל תשקצו. כדי שיספיקו לענות אמן על ברכתו ,ומ"מ הש"ץ יכוין להוציא כל מי
שירצה .והנשים האומרות שהחיינו בהדלקת הנרות יזהרו שלא לברך שוב בבית
סעיף ו'
הכנסת.
נוהגים ללון בבית הכנסת ולומר שירות ותשבחות כל הלילה ,ואז יתעטף בטלית מבעוד יום כדי לברך ,דאין מברכים בלילה אף על
מותר לישן כיון שהלינה היא לצורך מצוה ,וטוב לישן רחוק מארון כסות המיוחדת ליום .ועיין בסימן י"ח.
הקודש פן יבוא לידי הפחה ,ומהאי טעמא מי שאינו רוצה לומר
שירות ותשבחות בלילה לא יישן שם .והחזנים המתפללים כל היום אין לש"ץ לשנות ממנהג העיר אפילו בפיוטים או בניגונים שאומרים
לא יהיו ערים כל הלילה ,מפני שעי"ז הם מאבדים את קולם .ובלבוש שם ,כי זה מבלבל דעת הקהל.
כתב שעדיף לישן בביתו ,כי הניעור בלילה ישן ביום ואינו אומר בכונה, אין לומר באהבה קודם "מקרא קודש" ,ובמקומות שנוהגים לומר
ואי משום הנרות ישכרו שומר .וקודם שישן יאמר מלבד ק"ש גם ד' באהבה אין לשנות.
מזמורים ראשונים בתהילים ,שהם שמירה לקרי ,וטוב שלא יתעטף
בכרים וכסתות המחממים ,ועכ"פ לא יכסה רגליו. סעיף ב'
טוב ללמוד ביוה"כ משניות מסכת יומא ,וכן את המאמרים בסוף יומא אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם ,בין בלילה בין
המדברים מענין התשובה ,ואין לת"ח לעסוק בתורה במקום לומר ביום ,מפני שזה שירת המלאכים ,וישראל ביוה"כ דומים למלאכים.
תפילות וסליחות עם הציבור.
סעיף ג'
נוסח התפילה ביוה"כ שחל בשבת
סימן תר"כ
איתא בגמרא (שבת כ"ד ):ולית הילכתא ככל הני שמעתתא ,אלא
כתב הטור שבשחרית משכימין לבית הכנסת ומסדרין הברכות, כי הא דאמר רבי יהושע בן לוי יום הכפורים שחל להיות
ואומרים פסוקי דזמרה כמו בשבת ,ובספרד נוהגין להרבות במזמורים בשבת המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת ,יום הוא
מעניינו של יום ,וטוב שלא להאריך בהם כל כך ,כדי לקרות ק"ש
שנתחייב בארבע תפלות .קשיא הילכתא אהילכתא ,אמרת
בעונתה( .והבית יוסף מביא מהכלבו שלא אומרים ביוה"כ מזמור שיר
מוציאים ביוה"כ שני ספרי תורה ,בראשון קוראים ששה קרואים ליום השבת ,אא"כ הוא חל בשבת ,ויש שאין נמנעים מלאומרו ביו"ט
מתחילת פרשת אחרי מות עד "ויעש כאשר ציוה ד' "( ,ואיתא בזוהר ויוה"כ ,דאינהו נמי שבתון איקרו) .ועומד ש"צ לפני התיבה ואומר
שכל מי שמצטער על מיתת בני אהרן או מוריד דמעות עליהם, נשמת .ואם נהגו להוסיף ביוצר אור ובאהבה רבה ובאמת ויציב
מוחלים לו עוונותיו ואין בניו מתים בחייו ,והעיקר שעי"ז יתן לב לשוב הרשות בידם ,וכן נוהגים באשכנז ,אבל יותר נכון שלא להוסיף.
מעבירות שבידו ,דאם בארזים נפלה שלהבת מה יענו אזובי הקיר), ומתפללים הצבור ז' ברכות כמו במעריב ,ואח"כ הש"צ חוזר התפלה
ואין מוסיפים יותר קרואים. ואומר במגן ובמחיה ובהאל הקדוש דברי ריצוי וסליחה ,ואין זה דבר
אם חל יוה"כ בשבת קוראים שבעה קרואים ,ולכתחילה אין כדאי קצוב ולא חובה ,אלא שבח והודאה והזכרת זכות אבות ,ומה שירצו
להוסיף עליהם ,ואפשר שבמקום שהעולים נותנים הרבה לצדקה או להרבות או למעט הרשות בידם ,ואנו אומרים דבר מועט בג'
המיקל לא הפסיד. ראשונות ,אבל סליחות ורחמים [-שאומרים בברכה אמצעית] חובת
היום הם [ואין שבח לקצר בהם] ,ואומר אתה בחרתנו ,ומחול עד לפני
בספר השני קוראים למפטיר בפרשת פנחס "ובעשור לחודש".
ד' תטהרו ,ווידוי על חטא עד כי אתה סולחן ,ואח"כ יעלה ויבא
הפטרה -מפטירין בישעיה "ואמר סולו סולו פנו דרך" עד "כי פי ד' וקדשינו במצותיך וכו' ,רצה ועבודה והודאה ברכת כהנים.
דיבר" .ואין אומרים בברכות ההפטרה מלך מוחל וסולח ,אלא אומרים כתב בעל העיטור שבשחרית מתוודה ג' פעמים ,וכן במוסף ובמנחה,
"ודברך אמת וקיים לעד ,ברוך וכו' "( ,ובבית יוסף מביא שהרוקח כתב אבל בנעילה מתוודה פעם אחת ,והן י' וידוים כנגד י' פעמים שמזכיר
שאומר מלך מוחל וסולח). הכהן גדול את השם ביום הכיפורים ,ובלילה אינו מתוודה .ויש
מקומות שנהגו שאינו מתוודה אלא לכל תפלה פעם אחת ,והצבור
סעיפים ב' ג'
פעם אחת ,הרי ח' ,ועוד פעם אחת במעריב ועוד פעם אחת במנחה
ברית מילה ביוה"כ של ערב יוה"כ.
זמן הברית -לדעת השו"ע מלים בין יוצר למוסף אחרי קריאת י"א שבערבית ובשחרית אומרים ה' פעמים ויעבור ,ובמוסף ז',
התורה ,ואחר המילה אומרים אשרי ואח"כ קדיש .והרמ"א כתב ובמנחה ו' ,ובנעילה ג' .וי"א שבתפילת יוצר צ"ל י"ג פעמים ויעבור,
שנוהגים למול אחרי אשרי ,והמ"ב מביא שהמ"א כתב שיש נוהגים כנגד י"ג מדות .וי"א שבשחרית אומר ז' סליחות ,ובמוסף ה' ,ובמנחה
למול קודם אשרי ,והא"ר הסכים ג"כ שכך נכון לעשות מכמה טעמים. ג' ,ואם יש פנאי אומר ה'.
ואם צריך לצאת מבית הכנסת בשביל המילה (כגון שאין עירוב וא"א פסקי ההלכה
להביא את התינוק לבית הכנסת) לא מלים עד אחרי החזרת הספר
זמן תפילת מוסף -לכתחילה ראוי להיות זהיר להתחיל תפילת מוסף
תורה למקומו ,דזה בזיון להשאיר את הס"ת ולצאת לחוץ ,ואח"כ
קודם שיעברו שש שעות ומחצה מן היום ,מפני שאז מגיע זמן תפילת
לדעת השו"ע אומרים אשרי וקדיש ,ולרמ"א (שאמרו כבר אשרי וכיון
מנחה גדולה שהיא תדירה יותר ממוסף ,ומ"מ בדיעבד אפילו נתאחר
שהלכו יש הפסק גדול) אומרים היהי רצון שיש בו כמה פסוקים
עד אחרי ז' שעות יתפלל מוסף ואח"כ מנחה ,אא"כ הגיע זמן מנחה
ואח"כ קדיש ,או במקומות שא"א היה"ר יש לומר איזה מזמור ואח"כ
קטנה.
קדיש.
טוב לקצר בפיוטים ובסליחות בשחרית כדי להתפלל מוסף לפני
כשיש ברית מילה אומרים זכור ברית ,ואם חל בשבת אומרים יום
סוף שעה שביעית ,ואם הוא סוף שעה שישית ידלג אף אבינו מלכנו.
ליבשה (והא"ר כתב שלא אומרים).
צריך כל יחיד לומר ביוה"כ י' וידויים לפחות ,והיינו במנחה של ערב
כוס של ברכה -לדעת השו"ע מברכים רק אשר קידש ידיד מבטן וכו' יוה"כ ובמעריב (ומה שאומרים בסליחות של מעריב אינו נחשב למנין זה ,כיון
ואין מברכים על כוס כיון שאסור לטעום ממנו ,ואין כדאי לתת שאינו בתוך התפילה) ,ובד' תפילות היום אומר בין בתפילת לחש בין
לתינוקות לשתות דילמא אתי למיסרך לשתות תמיד ביוה"כ .ולדעת בחזרת הש"ץ ,כנגד י' פעמים שהכה"ג היה מזכיר את השם ביוה"כ.
הרמ"א מברכים על הכוס ונותנים לתינוק הנימול לשתות מעט מן
הכוס ,מלבד מה שנותנים לו כשאומרים בדמיך חיי ,כדי שלא יהיה
גנאי לכוס ,ואם היולדת שם והיא חולה בענין שמותר לה לאכול ,יכול סימן תרכ"א
להוציאה ויאמר לה שתכוין לצאת בברכתו והיא תשתה מן הכוס ,וזה
עדיף מאשר לתת לתינוק. סעיף א'
מותר למצוץ את הדם כדרכו בחול ,והנוהגים למצוץ עם יין לא יזלפו
את היין בפה ,ולא במוך מחשש סחיטה ,אלא יזלפו ביד. קריאת התורה וההפטרה
איתא במתני' (מגילה כ"א ).זה הכלל כל שיש בו מוסף ואינו יום
סעיף ד' טוב קורין ארבעה ,ביום טוב חמשה ,ביום הכפורים ששה,
תפילת מוסף בשבת שבעה .עוד שם במתני' (ל ):ביום הכיפורים אחרי מות,
הציבור מתפללים במוסף אבות וגבורות וקדושת השם ,אתה בחרתנו,
מפני שכתוב שם עבודת היום ,ולהלן בגמרא (ל"א ).ומפטירין כי כה
ומפני חטאינו וכו' ,עבודה והודאה וברכת כהנים ,ווידוי .ומחזיר ש"ץ אמר רם ונשא ,מפני שכתוב שם ענין תשובה ,וכן כתוב בה "לקדוש
התפלה ,אתה בחרתנו ומפני חטאינו וכו' ,ואומר עלינו לשבח ,אוחילה, ד' מכובד" ודרשינן (שבת קי"ט ).זה יום הכיפורים.
או"א היה עם פיפיות שלוחי עמך ,וסדר עבודה ,והוידוי שהיה כ"ג פסקי ההלכה
מתודה ,ואומר ומזכיר השם י' פעמים -ג"פ בכל וידוי וא' בגורלות
בשכמל"ו( .וי"א שאין לומר כאן והכהנים והעם ,וי"א שיש לומר אף שאומר לד' חטאת ,ואח"כ אומר מחול וידוי עבודה והודאה וברכת
הוא היה מתכוין לגמור את השם כנגד המברכים ואומר חטאת). כהנים וקדיש.
לא יאמר "אף שעיר שהוא של שם יעמידהו כנגד בית שחיטתו", סדר העבודה
דאיתא במתני' (מ"א ):קשר לשון של זהורית בראש שעיר נהגו לומר סדר העבודה ,וכן מבואר בגמרא (יומא ל"ו :ונ"ו ):שכך היה
המשתלח והעמידו כנגד בית שילוחו ,ולנשחט כנגד בית מנהגם.
שחיטתו .ובגמרא איבעיא להו ולנשחט אקשירה קאי או פסק ההלכה -במוסף יאמר הש"ץ סדר העבודה ,משום שעיקר
אהעמדה קאי ,ואסיקנא דאקשירה קאי. עבודת הכה"ג היתה במוסף ואנו אומרים זאת משום "ונשלמה פרים
לא יאמר "דם פרו הניח על הרובד" ,אלא יאמר "דם פרו הניח ביד מי שפתינו" .וכתב הרמ"א שנוהגים ליפול על פניהם כשאומרין הכהנים
שממרס בו על הרובד" ,כדאיתא במתני' (מ"ג.): והעם ,וכן בעלינו לשבח ,ויש להניח עשבים על הרצפה או לחצוץ
לא יאמר "ונטל מחתה זהובה" ,ואלא "ונטל מחתה של זהב". בטליתו ,מפני שאסור לשטוח אפיו על הרצפה .והש"ץ אסור לו
לעקור ממקומו באמצע התפילה כדי ליפול על פניו ,ויש למחות ביד
לא יאמר "ומוסיף מלא חפניו קטורת על מדת כל יום" ,אלא יאמר
הנוהגים כך ,והט"ז כתב שפשט המנהג שגם הש"ץ נופל על פניו
"וחפן מלא חפניו קטורת ונתן לתוך הכף ונוטל בימינו מחתה
וסומכים שהליכה אינה נחשבת הפסק ,וכעת פשט המנהג שנותנים
ובשמאלו כף" ,שהרי ביום הכפורים היה מקטיר קטורת בשחרית ובין
עוד סטנדר לפניו ובעבודה מסלקים אותו ואינו עוקר רגליו ,והשמש
הערבים כשאר הימים על מזבח הזהב שבהיכל ,ומלבד אותן
מגביהו ומעמידו על רגליו בענין שלא יצטרך לעקור ממקומו.
ההקטרות היה נוטל מלא חפניו ונותן לתוך הכף ומכניסו לבית קדשי
הקדשים ונותן לתוך מחתה מלאה גחלים ,נמצא שבהקטרה זו לא היה יש פייטנים שסידרו פיוט על סדר העבודה ,בני ספרד נהגו לומר סדר
מקטיר כי אם מלא חפניו ,ואם כן לא שייך לומר ומוסיף מלא חפניו אתה כוננת שייסד יוסי בן יוסי כהן גדול ,ואף שיש בו כמה דברים
קטורת על מדת כל יום דמשמע שעכשיו היה נוטל מדת כל יום שאינם כהלכה ,מנהגם היה שלא היו מקפידים לכתוב כהלכתא,
ומוסיף עליה מלא חפניו. ובבית יוסף מגיה בסדר אתה כוננת שיהיה כמו ההלכה ,וכדלהלן:
לא יאמר "טמטם עיניו ושב לאחוריו" ,אלא יאמר "טהור שב לא יאמר "מיד יקבל את כבש התמיד ועשהו כהלכתו ככל השנה
לאחוריו" ,דא"צ לעצום עיניו ,כדאיתא בירושלמי עד שלא ניטל הארון כולה" ,דהא תנן (ל"א ):הביאו לו את התמיד וקרצו (שחט רוב שני
היה נכנס ויוצא לאורו של ארון משניטל הארון היה מגשש ונכנס סימנים כמבואר בגמרא ל"ב ):ומירק (-גמר) אחר שחיטתו (לפי שאין
מגשש ויוצא. קבלת הדם כשירה אלא בכהן גדול וצריך למהר ולקבל) על ידו (בשבילו ,אי נמי
לא יאמר "כדוב שכול שעיר חטאת יביא" ,דמשמע שהכהן גדול עצמו אחריו וסמוך לו) .ומבואר שלא היתה עשיית התמיד ביום הכפורים ככל
היה מביא השעיר ,ואינו כן אלא אחרים היו מביאים אותו לו ,כמבואר השנה כולה .ועל כן יש לומר "מיד יקבל את כבש התמיד ושוחט בו
בגמרא (נ"ג ,):אלא יאמר "כצאתו הביאו לו שעיר חטאת". רוב שנים ומניח כהן אחר לגמור השחיטה ומקבל את הדם וזרקו על
המזבח כמצותו".
לא יאמר "מיהר ונטל דם הפר והניח דם השעיר" ,דזה נכון לרבי יהודה
(שם) שלא היה שם אלא כן אחד בלבד ,ולכן לא היה אפשר להניח דם לא יאמר "יכנס להקטיר את הקטורת ולהטיב את הנרות ולהקריב את
השעיר עד שיטול תחלה דם הפר ,אבל לתנא קמא שהיה שם כן שני, הראש ואת האיברים" ,דמשמע שהקרבת הראש והאיברים היתה
קודם שיטול דם הפר היה מניח דם השעיר ,והלכה כת"ק. בפנים ,אלא יאמר "ויצא והקריב את הראש ואת האיברים".
לא יאמר "אחר מיהר ונטל דם הפר ,יצא והניחו על כן הזהב שהיה יאמר "ואחר התמיד יקריב הפר ושבעת כבשים של מוסף היום" אחרי
בהיכל" ,שהרי ההזאות הללו היו בחוץ ולא שייך לומר יצא ,ועוד שהרי שאמר "וינסך את היין בכל כלי יושר" לפי שנחלקו בגמרא (ע ).שלר"ע
אומרים אח"כ בסמוך נחץ והניח דם הפר ונטל דם השעיר. פר העולה ושבעת כבשים קרבים עם תמיד של שחר ,ולרבי אליעזר
קרבים עם תמיד של בין הערבים ,וכל הפוסקים פסקו כרבי עקיבא.
לא יאמר "צוה והביאו לו את שעיר המשתלח" ,שלא היו מביאין לו
השעיר אלא הוא היה הולך אצלו ,כדאיתא במתני' (ס"ו ).בא לו אצל לא יאמר "והביאו לו שני שעירים" ,מפני שלא היו מביאים אותם אליו
שעיר המשתלח וסמך שתי ידיו עליו והתודה ,אלא יאמר "צעד אלא הוא היה הולך למקום שהשעירים שם ,כדאיתא במתני' (ל"ז ).בא
ובא לו אצל שעיר המשתלח". לו למזרח העזרה לצפון המזבח ,אלא יאמר "ובא לו למזרח העזרה
לצפון המזבח ושם שני שעירים והגריל עליהם שני גורלות".
לא יאחר "דחפו בשתי ידיו ושב לאחוריו".
לא יאמר "גורל ימין שהוא של שם יתנהו על השעיר" ,שהרי לא היה
לא יאמר "רץ" לו אצל הפר ואצל השעירים" ,אלא יאמר "ואצל
תמיד עולה בימין ,ויש ליישב שהכונה שכשישראל היו בתכלית
השעיר" ,שלא היה נשרף כי אם שעיר אחד.
השלמות אז היה עולה תמיד בימין.
לא יאמר "ונתנם במגס והקטירם על גב המזבח" אע"פ שזה הוא לשון
לא יאמר "ויעשהו לד' חטאת" ,אלא "ואומר לד' חטאת".
המשנה (ס"ז ,):דהא אתמר עלה בגמרא ,והקטירן סלקא דעתך (והלא
אח"כ יאמר "והכהנים והעם העומדים בעזרה וכו' ברוך שם כבוד
הוא עודנו לבוש בבגדי לבן) אימא להקטירן (כשיגיע זמנם) ,ולכן יאמר
מלכותו לעולם ועד" ,שהרי שם זה היה מן העשרה שמות שהיה
"להקטירם".
מזכיר כהן גדול ,ואיתא בגמרא (שם) נתנן על שני השעירים ואומר
לא יאמר "וקלען במקלעות" ,אלא יאמר "וקלען כמקלעות" ,כדאיתא
לד' חטאת ,רבי ישמעאל אומר לא היה צריך לומר חטאת
בגמרא (שם) אמר רבי יוחנן כמין קליעה.
אלא לד' ,והם עונים אחריו (כשמזכיר את השם ,גם לפי ת"ק)
סעיף ו' לא יאמר "ועל ישראל ועל המקדש" אלא יאמר "על המקדש ועל
ישראל" ,כלשון המשנה (ס"ח.):
נהגו לידור צדקות ביוה"כ עבור המתים ,ומזכירים נשמותיהם ,ועי"ז
יש להם כפרה ,דאמרינן שאם היו חיים היו נותנים בעצמם ,ואפילו אם לא יאמר "ועל הכהנים ועל ירושלים ושאר התפלה" ,אלא יאמר "ועל
היה עני היה רוצה לתת ,אבל בעד הרשעים אינו מועיל ,ואם התודה הכהנים ועל שאר התפלה".
קודם מותו י"ל שיש לו כפרה והוא נחשב כצדיק ,ומסתבר שאם הבן
נוסח הוידוי
נותן בעד אביו מהני בכל גווני.
איתא בגמרא (יומא ל"ו ):תנו רבנן כיצד מתוודה ,עויתי פשעתי
וחטאתי ,דברי רבי מאיר ,וחכמים אומרים חטאתי עויתי
סימן תרכ"ב פשעתי .ופסקו רב סעדיה גאון והרי"ץ גיאת ובעל העיטור כר"מ,
אבל הרי"ף ובה"ג ורב פלטוי ור"ח והרמב"ם והרמב"ן והר"ן פסקו
תפילת מנחה כרבנן ,וכן המנהג.
סעיף א' הזכרת השם -הגמרא (שם ל"ז ).לומדת מקרא שוידוי של יום
הכיפורים צ"ל בו אנא השם ,וזה נוסחו :אנא השם חטאתי עויתי
לדעת השו"ע אומרים אשרי ובא לציון לפני מנחה כדי להפסיק בין
פשעתי אני וביתי ,אנא השם (וי"ג לומר כאן אנא בשם) כפר נא
מוסף למנחה ,ולדעת הרמ"א אומרים זאת לפני נעילה ולא לפני
לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני
מנחה ,כדי שלא יעבור זמן מנחה ,ודי בהפסק קריאת התורה.
וביתי ,ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר
אין אומרים ואני תפילתי אפילו אם יוה"כ חל בשבת (דאמירה זו אתכם מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו .ובוידוי השני היה מוסיף אני
הביא שבח שאף שאכלו ושתו מתפללים ,לא כאומות העולם ,וביוה"כ וביתי ובני אהרן עם קדושיך ,ובוידוי השלישי שעל השעיר היה
זה לא שייך ,לאפוקי ממנהג טוליטולא לומר אותו אפילו כשחל מתודה על ישראל והיה אומר אנא השם חטאו עוו פשעו לפניך עמך
בחול). בית ישראל ,אנא השם כפר נא לחטאים לעונות ולפשעים שחטאו
אין אומרים אין כאלוקינו או פיטום הקטורת ביוה"כ ,ויותר טוב לומר ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל ככתוב וכו' .ורב האי כתב לא
פיטום הקטורת ביחידות ,וכן כתב המ"א שיש לאומרו. בלשון זה היה אומר כ"ג אנא השם ,אלא שם של מ"ב אותיות ,ועדיין
מצוי הוא בישיבה בקבלה וידוע הוא לחכמים ,וכן כשהיה אומר לפני
סעיף ב' ד' תטהרו היה אומר שם המפורש ,וכתב הרא"ש ז"ל שאין דבריו
קריאת התורה נראים ,אלא יש לומר שם של ד' אותיות כמו שהוא כתוב בפסוק,
אלא שמזכירו ככתיבתו ,והוא שם הנקרא שם מפורש ,והוא מקור
איתא בגמרא (מגילה ל"א ).ביום הכפורים במנחה קורין בעריות לכל השמות וכולם נאצלים ממנו ,ועליו נאמר ההוגה השם באותיותיו
ומפטירין ביונה. נעקר מן העולם ,שאין להזכירו בגבולין.
פסקי ההלכה וכתב רב סעדיה שראוי לומר לפני 'השם' תטהרו ,כמו שאומר אנא
מוציאים ספר תורה ,ואין אומרים על הכל ולא שמע ישראל אלא רק 'השם' ,דהכהן גדול היה אומרם בשם המפורש ,ואנו אומרים 'השם'
גדלו ,וקוראים ג' קרואים בפרשת עריות שבאחרי מות עד סוף ברמז ,ולא יזכיר שם של ד' אותיות שהוא שם אדנות ,כדי להורות
הפרשה ,משום שנפשו של אדם מחמדתן ,ואם יש אחד שנטמא שהכה"ג היה אומרם בשם המפורש .אבל הרי"ץ גיאת כתב שאם אמר
יחזור בתשובה .לראשון קוראים מ"כמעשה ארץ מצרים" עד "וחי לפני אדני אין בכך כלום ,אף שהכ"ג היה אומרו בשם המפורש ,דאנו
בהם" ,ולשני קוראים עד "אלוקיך אני ד' ". לא באים לאומר איך היה אומרו הכה"ג ,אלא קרא הוא דקרינן כמו
שאנו קורין תמיד .והריב"ש כתב שהמנהג לומר "לפני אדני תטהרו"
הפטרה -השלישי הוא המפטיר ,ומפטירין ביונה (שזה מדבר מענין
כמו שקוראים את הפסוק ,אבל כשאומרים אנא השם לא אומרים
התשובה ,ועוד לומר שלא יכולים לברוח מהשם יתברך אלא האדם
אנא אדני ,מפני שאין זה קריאת פסוק אלא ציטוט של דברי הכהן
יוכרח לתקן כל מה שהקב"ה רוצה שהוא יתקן ,ואם ייאש את עצמו יצטרך לבוא
עוד פעם ופעמים לעוה"ז ובעל כרחו יוכרח לתקן) .לדעת השו"ע מברך לפניה גדול ,והכה"ג לא היה אומרו בכינוי.
ולאחריה כמו בשחרית ואומר על התורה ועל העבודה ,ואם חל בשבת בכל אזכרה מברכין וכורעין ונופלים על פניהם לכבוד השם יתברך,
מזכיר בה של שבת וחותם בשל שבת .והרמ"א כתב שלא אומרים על וזהו שייסד הפייט 'ואף הוא היה מכוין לגמור את השם כנגד המברכין'
התורה ועל העבודה במנחה בין בשבת בין בחול ,אלא חותמים מגן והיינו שהיה מאריך בשם בנעימות קול עד שהיו כורעים ואומרים
דוד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ,ואז מסיים תטהרו.
אין אומרים קדיש אחרי קריאת התורה ,רק חצי קדיש לפני העמוד רב נטרונאי אמר שאין אומרים סדר עבודה לא בשחרית ולא במנחה,
קודם התפילה ,וקדיש זה הוא גם על קריאת התורה ,ולכן אם מתפללים במקום
אלא רק במוסף ,וכן המנהג.
אחר אומרים קדיש אחרי מפטיר.
סעיף ה'
סעיף ג' סדר הוידוי חטאתי עויתי פשעתי ,חטא זה שוגג ,עוון זה מזיד ,ופשע
צדקתך -לדעת השו"ע אם חל יוה"כ בשבת אומרים צדקתך ,ולדעת זה מרד ,וצריך לומר הקל תחילה.
הרמ"א אין אומרים מפני שכתוב בו "משפטיך תהום רבה" ואנו
מבקשים רחמים.
שאינו חותם בשאר התפלות ,וי"א שיש לחתום ,וכיון שיש בזה אבינו מלכנו -לדעת השו"ע אומרים אבינו מלכנו אף אם חל יוה"כ
מחלוקת טוב שלא יחתום .אבל הבית יוסף סובר שגם לפי רב עמרם בשבת ,ואף שזה שאלת צרכים הרי עכשיו זו שעת גמר דין ואם לא
אפשר לחתום. עכשיו אימתי ,ולדעת הרמ"א אין אומרים אותו בשבת ,ובחול אומרים
יזדרז מאד בתפילת נעילה ,כי יוה"כ הוא תכלית כל עשרת ימי אא"כ הזמן קצר וצריך למהר כדי להתפלל נעילה ביום .וטוב לומר
תשובה ,ונעילה היא תכלית יוה"כ ,ואם לא עכשיו אימתי ,ולכן אף אם מעט סליחות בנחת מהרבה במרוצה .ובנוסח אבינו מלכנו צריך לומר
הוא חלש יאזור חלציו להתפלל במחשבה זכה וברורה ולקבל על רוע גזר בנשימה אחת ,כיון שהכונה שיקרע הרע שבגזירה ומה
עצמו גדרי התשובה באמת ,והבא ליטהר מסייעים אותו ויחתם בספר שנשאר יהיה לרחמים ,והמפסיקים בניגון בין תיבות אלו יש למחות,
חיים טובים. ובפרט החזנים שלא יעשו כך.
יש לבטל המנהג שנכרי מדליק נרות בתפילת נעילה ,אלא הנכרי יפזר סעיף ד'
את הנרות שכבר דולקים שזה רק שבות דשבות ,ונכון להכין נכרי לזה
מערב יוה"כ ,וגם יהיה הנכרי מוכן לדאוג שלא תהיה שריפה ח"ו נשיאת כפים -אין נושאים כפים במנחה של יוה"כ (דלא כדעת בה"ג
מחמת רבוי הנרות. שנושאים כפים במנחה) ,וכהן שעבר ועלה לדוכן הרי זה נושא את
כפיו ואין מורידים אותו ,ומטעם זה יש נוהגים לומר אלוקינו ואלוקי
סעיף ג' אבותינו ושים שלום אפילו הוא לילה .ואם כהן אחד עלה לדוכן ושאר
הכהנים עקרו רגליהם בעבודה ועדיין לא עלו ,טוב שיצאו מבית
הזכרת שבת
הכנסת ולא יעלו עימו.
איתא בגמרא (שבת כ"ד ):אמר רבי יהושע בן לוי ,יום הכפורים
שחל להיות בשבת המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת,
יום הוא שנתחייב בארבע תפלות. סימן תרכ"ג
פסק ההלכה -אם חל יוה"כ בשבת מזכיר שבת גם בנעילה ,ואומר תפילת נעילה
"ותתן לנו ד' אלוקינו את יום המנוח הזה" ,וחותם גם בשל שבת,
חכמים הוסיפו ביוה"כ תפילת נעילה ,לפי שכל המרבה בתפילה נענה (יומא
ואפילו אם ממשיכים את התפילה בלילה ,אמנם בוידוי שאחרי פ"ז .):ובסימן זה יבוארו הדינים המיוחדים שיש בתפילת נעילה.
התפילה שנאמר אחרי שסיימו ברכת שבת אין היחיד מזכיר שבת,
ורק הש"ץ (שזה באמצע תפילתו) מזכיר שבת ב"אתה הבדלת אנוש סעיף א'
מראש" ,ואם לא הזכיר שם שבת ובתוך תפילתו הזכיר שבת אין אומרים אשרי וקדיש לפני נעילה ,ולדעת הרמ"א אומרים גם ובא
מחזירים אותו ,ואם גם בתוך התפילה לא הזכיר בין יחיד בין ש"ץ לציון.
צריך לחזור.
סעיף ב'
סעיף ד'
זמן תפילת נעילה הוא כשהחמה בראשי האילנות ,שזה מעט זמן
הש"ץ חוזר התפילה ,ואומר וידוי באמצע התפילה כמו בשאר
לפני שקיעת החמה ,כדי שיסיים מעט זמן לפני צאת הכוכבים,
התפילות ,ואם יש שהות ביום אומרים סליחות.
(ובירושלמי נחלקו בזה רב ורבי יוחנן ,שלרב אומרים נעילה אפילו
אומרים כתר או נעריצך כמו במוסף. בלילה ,ולרבי יוחנן ביום ,וגם רב היה מתפלל ביום אלא שתפילתו
פותחים הארון לכל תפילת הנעילה. היתה נמשכת גם בלילה ,ונחלקו הפוסקים כמו מי ההלכה) ,והש"ץ
יקצר בסליחות ופסוקים שבאמצע התפילה ולא ימשוך את התיבות
סעיף ה' כמו בשאר התפילות .וי"א שאפשר להמשיך נעילה אחרי צה"כ ,ואף
נשיאת כפים שהעיקר כסברא ראשונה מ"מ עכשיו שנוהגים כסברא אחרונה אין
למחות בידם ,ומ"מ צריכים להזהר להתחיל בעוד היום גדול (אך לא
איתא במתני' (תענית כ"ו ).בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין לפני פלג המנחה) ,וגם יזהרו לומר החרוז היום יפנה השמש יבוא ויפנה
את כפיהן ארבע פעמים ביום :בשחרית במוסף במנחה קודם הערב שמש ,ואם כבר שקעה החמה יאמרו היום פנה השמש בא ופנה.
ובנעילת שערים ,בתעניות ובמעמדות וביום הכפורים.
איתא בגמרא (יומא פ"ז ):תפלת נעילה מאי היא ,רב אמר צלותא
פסק ההלכה -לדעת השו"ע אם הוא עדיין יום נושאים כפים בנעילה,
יתירתא (שבע ברכות כשאמר התפילות ,ומוסיף בה מה אנו מה חיינו ולכן היא
ולענין בין השמשות צ"ע ,ואפשר שבבין השמשות דרבי יהודה (שהוא לפני בין
השמשות דרבי יוסי) אף שאנו מחמירים בו לענין שבת וכמה דברים ,אפשר דהכא נקראת יתירתא) ,ושמואל אמר מה אנו מה חיינו (ואינו מתפלל).
כיון שלדעת ר"ת חצי שעה לפני צה"כ הוא עדיין יום ,א"כ בזמן זה אפשר לישא והלכה כרב.
כפים ,וצ"ע .ואם הזמן קצר יאמרו את הפיוטים אחרי התפילה כדי
הזכרת חתימת הדין -אומר במקום כתבנו חתמנו ,ובמקום וכתוב
לישא כפים ביום ,דאם כבר חשכה אין נושאים כפים ,דאיתקש
יאמר וחתום ,ובבספר חיים יאמר ניזכר וניחתם ,דבשעת נעילה הוא
נשיאות כפים לעבודה .ולדעת הרמ"א אין נושאים כפים אפילו אם
זמן חתימת הדין שנגזר על האדם בר"ה ,לטוב או לרע .ואין לומר במי
עדיין ודאי יום .וכתבו האחרונים דמ"מ יאמרו אלוקינו ואלוקי אבותינו
כמוך חותם יצוריו במקום זוכר.
וכו' וכן שים שלום אפילו בלילה ,כיון שהתחלת התפילה היתה ביום.
אומר וידוי ,וכשיגיע לאתה יודע אומר "אתה נותן יד לפושעים וכו' "
עד כי אתה סולחן .וכתב הטור בשם סדר רב עמרם שאינו חותם ,כמו
ברכת הבשמים -דעת השו"ע שאין מברכים על הבשמים אפילו אם אומרים אבינו מלכנו אפילו אם יוה"כ חל בשבת והוא עדיין יום ,מפני
יוה"כ חל בשבת ,מפני שטעם הברכה הוא כדי להשיב את הנפש מפני שהוא גמר דין.
הנשמה היתירה שהיתה והלכה ,וביוה"כ לא היתה נשמה יתירה מפני
התענית .אבל דעת רבים מהאחרונים לברך על הבשמים כשיוה"כ חל סעיף ו'
בשבת( ,וכתב הכלבו שלפי הטעם שברכת הבשמים היא מפני בסוף הסליחות אומרים ז' פעמים ד' הוא האלוקים ,כדי ללוות את
שבמוצאי שבת חוזר אור של גהינום לשלוט וחוזר ושורף ומסריח, השכינה שעולה למעלה מז' רקיעים ,ואומרים פעם אחת שמע
א"כ יש לברך גם במוצאי יוה"כ שחל בשבת ,והמרדכי שמברכים על ישראל ,וג' פעמים ברוך שם.
הבשמים במוצאי יוה"כ ,ומשמע אפילו כשחל בחול) ,ומ"מ אין
תקיעה -אחרי הקדיש שבסוף נעילה (ויש נוהגים לפני הקדיש)
להורות כך לציבור ולמחות בידם במקום שנהגו שלא לברך ,ורק
תוקעים תשר"ת (ולרמ"א תוקעים רק תקיעה אחת והוסיף שכן
לעצמו בביתו יכול לברך.
נוהגים במדינות אלו) אפילו אם יוה"כ חל בשבת ועדיין בין השמשות,
ברכת בורא מאורי האש דכיון שתקיעה חכמה היא ואינה מלאכה לא אחמירו בה רבנן כולי
בכל מוצאי שבת מברכים ברכת בורא מאורי האש בהבדלה ,לזכר מה שהאש
האי אבל אם הוא ודאי יום לא יתקעו( ,והטור כתב שיותר טוב לתקוע
נבראה במוצאי שבת ,ולכן במוצאי יו"ט אין מברכים ,ובמוצאי יוה"כ מברכים אחרי מעריב ,אפילו לפני הבדלה) ,ואח"כ אומרים לשנה הבאה
מטעם אחר ,והיינו כדי להורות שביוה"כ קדוש יותר משאר יו"ט שהיה אסור בירושלים .והתקיעה היא סימן לסילוק שכינה למעלה( ,והמרדכי כתב
להבעיר אש ועכשיו הותר ,ולכן במוצאי שבת מברכים על נר שהדליקו במוצאי שזה זכר לתקיעת היובל ,וכ"כ הטור .וההגהות מיימוני כתב הטעם
שבת ,אבל במוצאי יוה"כ צריך לברך על אש שדלקה ביוה"כ ,וכדלהלן. משום שבמוצאי יוה"כ בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה
סעיפים ד' ה' לחמך .והרוקח כתב שתוקעים כדי לומר ניצחנו את השטן .והכלבו
כתב הטעם כדי לערבב השטן שחוזר לשלוט במוצאי יוה"כ .בית
איתא בגמרא (פסחים נ"ד ).תני חדא אור היוצא מן העצים ומן יוסף) .והתוס' כתבו שזה כדי להראות שהוא יו"ט להרבות בסעודה ,ולכן יפקדו
האבנים (שנברא עכשיו) מברכין עליו ,ותני חדא אין מברכין עליו. איש את אחיו בצאתם מבית הכנסת כדרך שאומרים ביו"ט.
לא קשיא ,כאן במוצאי שבת (שמוצאי שבת הוא זמן תחילת בריאת
האור ,ולכן מברכים גם על אש שנבראה עכשיו) ,כאן במוצאי יום הכפורים
(שמברכים מפני שביוה"כ פסקה הנאתו מאותה אש ועכשיו הותר לו) .וכתב
סימן תרכ"ד
רש"י דבמוצאי יוה"כ בעינן שדלק ביוה"כ ולא נעשה בו איסור ,כגון סדר מוצאי יום הכיפורים
של יולדת וחולה ,או שהודלק מערב יוה"כ.
פסקי ההלכה סעיף א'
מברכים ברכת בורא מאורי האש ,ואין מברכים על אש שהדליקו איתא בגמרא (יומא פ"ז ):אמר רב תפלת נעילה פוטרת של
עכשיו ,אלא דווקא על אש שדלקה ביוה"כ ,או על אש שהדליקו ערבית .רב לטעמיה דאמר צלותא יתירתא היא ,וכיון דצלי תו
ממנה ,להורות שלא היה יכול להנות ממנה ביוה"כ ועכשיו הותר לו, לא צריך .וכתב הרי"ף שהאידנא נהגו להתפלל מעריב אחרי נעילה,
(משא"כ במוצאי שבת שמברכים מפני שהאש הראשונה נבראה וכתב הרא"ש שאין הלכה כרב.
במוצאי שבת בראשית לאדם הראשון) .וי"א שאם הדליקו נר
מהשלהבת שהדליקו עכשיו מברכים עליו ,אך אין לסמוך על דעה זו
פסק ההלכה -מתפללים מעריב ,ואומרים הבדלה בחונן הדעת.
למעשה .ואם יוה"כ חל בשבת מותר מדינא לברך גם על אש חדשה, סעיף ב'
ומנהג העולם להחמיר ,ועכ"פ בנר שהדליקו מן האש ההיא בודאי יש
להקל. תוספת יוה"כ -צריך להוסיף מחול על הקודש מעט לאחר צאת
הכוכבים (כמבואר ביומא פ"א .ותוספת זו היא מלבד בין השמשות,
ישראל שהדליק מאש של נכרי אין מברכים עליה ,כיון שאש זו לא
ולא נתברר שיעורה ,אך אין מספיק להוסיף כל שהוא ,אלא צריך
שבתה ביוה"כ( ,ורק במוצאי שבת אפשר לברך על השלהבת החדשה
להוסיף מעט) ,ותוך הזמן הזה אסורים באכילה וברחיצה ובסיכה וכו',
שנתווספה) .וע"י מ"א שדין זה חולק על הי"א הנ"ל שהתירו לברך על
וכיון שאין שיעור לתוספת ומתפללים אחרי צה"כ ,מותרים בכולם
נר שהדליקו מנר שהדליקו עכשיו.
אחרי התפילה אפילו לפני הבדלה על הכוס ,ורק באכילה ושתיה
אש שהודלקה בהתר ביוה"כ כגון לחולה מברכים עליה. אסורים עד אחרי הבדלה ,בין בחול בין בשבת .ועיין בסימן רצ"ג מתי
נר של בית הכנסת -כתב השו"ע שנהגו להדליק מעששיות של בית יתפללו ערבית ובדין התוספת.
הכנסת .והרמ"א כתב שנר של בית הכנסת שהודלק מבעוד יום ,י"א אם יוה"כ חל בשבת אומרים ויתן לך ,ואין אומרים "ויהי נועם"
שאפשר להבדיל עליו שזה נחשב נר שנעשה להאיר ,וזה עדיף ו"ואתה קדוש" מפני שיו"ט של סוכות חל באמצע השבוע.
מלהדליק ממנו נר אחר כיון שהנר השני לא דלק ביוה"כ ,וי"א שאין
להבדיל עליו משום שלא נעשה להאיר אלא לכבוד ,אלא ידליקו סעיף ג'
ממנו נר אחר .ונכון להבדיל על שניהם יחד שבזה בודאי יוצא ידי
מבדילים על הכוס ,ובמקומות שמבדילים בבית הכנסת בכל מוצאי
חובה( ,ושאר דיני הנר נתבארו בסימן רח"צ) ,ואם א"א להבדיל על
שבת ויו"ט גם עכשיו יבדילו ,ויתנו לקטן לטעום מהכוס ,או לגדול וכן
שניהם עדיף לברך על הנר שהדליקו ממנו ,מאשר לברך על נר של
לעצמו אם כיוון לצאת בהבדלה זו.
בית הכנסת ,ומ"מ אם בירך על נר של בית הכנסת א"צ לחזור ולברך,
והורה הר"מ שאם חל יום הכפורים ביום חמישי אסור למי שמתענה כיון שהנרות שלנו עשויים גם להאיר ,ובמטה אפרים כתב שנרות של בתי
ב' ימים להכין צרכי שבת ביום שישי ,וכן אסור להקנות קמחם לאלו מדרשות שעשויים כדי ללמוד אצלם ,והקבועים שם משתמשים בהם ,יש לברך
שמתענים יום אחד כדי שיכינו בשבילם לשבת ,אך יאכלו בשבת עם עליהם.
אלו שהתענו יום אחד ,ואם הרבו בשבילם אסור ,ובמכירו צ"ע אם נר שדלק בביתו מבעוד יום ידליק ממנו נר אחר ויברך על שניהם
חוששים שמא יעשה בשבילו בשנה אחרת שי"א יחול בערב שבת, יחד ,דאינו כדאי לברך על אותו נר שדלק לחוד דאפשר דג"כ נעשה
ונראה להתיר בזה בישראל ,דכיון דקפיד אלפני עוור לא יבוא להרבות רק לכבוד היום( .חיי אדם) .ומהדרך החיים משמע שיותר טוב
בשבילו ולהאכילו דבר האסור לו ,אבל בנכרי אסור. להדליק נר בביתו מערב יוה"כ כדי לברך עליו במוצאי יוה"כ ,שבזה
פסק ההלכה -יש נוהגים לעשות ב' ימים יוה"כ משום ספיקא דיומא, הוא יוצא ידי כל השיטות כיון שהוא מניחו מתחילה בשביל זה .וגחלים
(ויתפללו תפילה של חול ויניחו תפילין ,אך יכולים לומר פיוטים ששבתו ,מותר להדליק מהם נר ולברך עליו.
וסליחות אחרי שמונה עשרה ,אך לא בתוך התפילה ,ולא יקראו אפילו אם עושים ב' ימים יוה"כ
ויחל ,ואם חל יוה"כ ביום חמישי ,אסור לאחרים להכין צרכי שבת
בשבילם בערב שבת ,ויאכלו עם אחרים שלא הרבו בשבילם) .וי"א איתא בגמרא (ראש השנה כ"א ).רבא היה רגיל דהוה יתיב בתעניתא
שמי שעשה כך פעם אחת צריך לעשות כך כל ימיו ,דהוי כמו נדר, תרי יומא ,זימנא חדא אשתכח כוותיה (שעיברו בי"ד את החודש וי"א
אמנם יש לנדר זה התרה ע"י שלשה עם פתח וחרטה (כיון שמדינא תשרי היה יום הכיפורים) .ומטעם זה נהגו ר"י הלוי ותלמידיו ושאר גדולים
מתענים יום אחד) ,ואם התנה בפירוש שאינו עושה כן רק שנה זו לעשות שני ימים יום הכפורים ,ומה שלא נהגו כך כל ישראל ,כתב
ואינו מקבל על עצמו לעשות כך בכל שנה א"צ התרה .אמנם באמת ההגהות מיימוני דאיתא בירושלמי הטעם מפני הסכנה .וכתב הבית
אין לנהוג תענית זו ,דיש לחוש שיבוא לידי סכנה ,ומדינא אין לחוש יוסף שאין ראיה מדברי רבא ,דאז בארץ ישראל היו מקדשים החודש
שהרי אנו בקיאים בקביעא דירחא .ומי שהתענה תענית חלום למחרת על פי הראיה ,ובבל היו מסופקים מתי קידשו את החודש ,אבל אנן
יוה"כ ,א"צ להתענות כל ימיו. דבקיאי בקביעא דירחא למה נעשה ב' ימים( ,דבשאר ימים טובים
עושים משום מנהג אבותינו בידינו ,וביוה"כ לא נהגו אבותינו) ,ואולי
המשך דיני מוצאי יוה"כ והימים שאח"כ הטעם משום דסברי שיום שני של ר"ה הוא העיקר .והסמ"ק כתב
אוכלים ושמחים במוצאי יוה"כ ,דהוי קצת יו"ט ,דבת קול יוצאה שיש מתענים שני ימים ,אבל חומרא יתירא היא ,כיון שאין מקדשים
במוצאי יוה"כ ואומרת לך אכול בשמחה וכו'. בשום מקום על פי הראיה .והרא"ש היה מוחה ביד המתענים ב' ימים,
משום לא תתגודדו (ואף שמבואר (יבמות י"ד ).שהכונה רק שבבית
ביום שאחרי יוה"כ משכימים קצת לבית הכנסת ,כדי שלא יהיה
דין אחד לא יורו חצי כבית שמאי וחצי כבית הלל ,אבל בשני בתי
נראה שאנו נכנעים לקב"ה רק בעת שאנו צריכים לבקש על דיננו.
דינים בעיר אחת מותר ,הכא הוי כבית דין אחד) ,אי נמי היה מוחה
בימים שבין יוה"כ לסוכות אין להתענות ביום שמת בו אביו ואמו, בידם משום דמיחזי כיוהרא ואתו לידי מחלוקת .ובאגודה כתב
כיון שהם ימי שמחה ,שהיו מחנכים בהם את המזבח בימי שלמה, שהעושים שני ימים יום הכפורים לא יתפללו יום שני כי אם עם שאר
ואין אומרים תחינות ולא צדקתך ולא פרקי אבות ולא שיר המעלות, הקהל ,ואפילו הם עשרה .והמהרי"ל כתב שהעושים שני ימים יום
אבל אומרים למנצח וקל ארך אפים ,ויש מקומות שבערב סוכות אין הכפורים אין משנין כלל התפלות ,ואפילו היו עשרה ,אך פיוטים
אומרים למנצח אבל אומרים קל ארך אפים. וסליחות יאמרו כרצונם.
מצוה להכין את הסוכה מיד אחרי יוה"כ כדי לצאת ממצוה אל מצוה,
וביום המחרת יעשה כולה.
