gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית ההלכה · Tamtzis Halacha — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

מוציא לאור: תמצית ההלכה · Tamtzis Halacha

שבוע: האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

תמצית ההלכה · Tamtzis Halacha — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

פתח את ה-PDF הורדה

‫הלכות יום הכיפורים | סימן תר"ד – תרכ"ד‬ ‫הלכות יום הכיפורים‬ ‫טור ובית יוסף שו"ע ומ"ב‬ ‫הלכות יום הכיפורים | סימן תר"ד – תרכ"ד‬ ‫והבית יוסף דן אם מותר להתענות בערב יוה"כ מפני שזה מורה שהוא‬ ‫ירד וחרד מאימת הדין ומפחד ד' והדר גאונו‪ ,‬או שאסור להתענות בו‪,‬‬ ‫ומביא שהתוס' וההגהות מיימוני והטור כתבו שאסור להתענות בו‪.‬‬ ‫סימן תר"ד‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫דיני ערב יום הכיפורים‬ ‫מצוה מן התורה לאכול בערב יוה"כ ולהרבות בסעודה‪ ,‬והאוכל‬ ‫מצוה לאכול בערב יוה"כ והוא קצת כמו יו"ט‪ ,‬עוד מצינו כמה דברים שיש‬ ‫בערב יוה"כ יש לו שכר כאילו התענה (דבעלמא שכר התענית גדול‬ ‫לאדם להכין עצמו ליוה"כ‪ ,‬כגון ע"י עשית כפרות (תר"ה)‪ ,‬בקשת מחילה על‬ ‫עבירות שבין אדם לחבירו טבילה וקבלת מלקות (תר"ו)‪ ,‬וכן מתוודים בערב‬ ‫יותר‪ ,‬דלפום צערא אגרא)‪ ,‬ויש לאדם למעט מלימודו בערב יוה"כ כדי‬ ‫יוה"כ (תר"ז)‪ ,‬וכן יבואר מתי צריך להפסיק לאכול בערב יוה"כ (תר"ח)‪,‬‬ ‫לאכול ולשתות‪.‬‬ ‫ושמותר להטמין חמין לצורך מוצאי יוה"כ (תר"ט)‪ ,‬וחילוקי המנהגים בענין‬ ‫תענית‪ -‬אסור להתענות בערב יוה"כ אפילו תענית חלום‪ ,‬ואם הוא‬ ‫הדלקת נרות ליוה"כ‪.‬‬ ‫מתירא לנפשו ורוצה להתענות יתענה עד הסעודה המפסקת‪ ,‬דמן‬ ‫סעיף א'‬ ‫הדין מספיק שיאכל פעם אחת‪ ,‬ואם אינו מתענה כלל בערב יוה"כ‬ ‫טוב שיתענה איזה יום אחרי יוה"כ‪ ,‬ואם חל ערב יוה"כ באחד בשבת‬ ‫איתא בגמרא (ברכות ח‪ :‬פסחים ס"ח‪ :‬יומא פ"א‪ :‬ר"ה ט‪ ).‬תנא ליה חייא בר‬ ‫ובשבת התענה תענית חלום שצריך למיתב תענית לתעניתיה אחר‬ ‫רב מדפתי‪ ,‬כתיב "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש‬ ‫השבת‪ ,‬יתענה אחרי שיעבור המועד‪ ,‬ולפי הט"ז יוה"כ כיפר גם על זה‬ ‫בערב" וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין‪ ,‬אלא לומר‬ ‫וא"צ להתענות‪ ,‬ומי שהתענית קשה לו יכול לסמוך על זה‪.‬‬ ‫לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו‬ ‫והבית יוסף דן אם מותר להתענות בערב יוה"כ מפני שזה מורה שהוא‬ ‫מתענה תשיעי ועשירי‪ .‬והיינו שכוונת הכתוב שיכינו עצמם‬ ‫ירד וחרד מאימת הדין ומפחד ד' והדר גאונו‪ ,‬או שאסור להתענות בו‪,‬‬ ‫בתשיעי לעינוי של העשירי‪( ,‬ואין הכונה לתשיעי עצמו‪ ,‬דא כתיב‬ ‫ומביא שהתוס' וההגהות מיימוני והטור כתבו שאסור להתענות בו‪.‬‬ ‫"בערב")‪ ,‬והתורה אמרה דין זה בלשון עינוי כדי לומר שהאכילה בערב‬ ‫יוה"כ נחשבת כאילו נצטוה להתענות בתשיעי ונתענה‪ ,‬ומאהבת ד'‬ ‫לישראל לא ציווה להתענות אלא יום אחד בשנה‪ ,‬וגם בו ציוה שיוכלו‬ ‫וישתו תחילה כדי שיוכלו להתענות וכדי שלא יזיק להם העינוי‪,‬‬ ‫ואוכלים ושותים ביום זה מפני שאנו בטוחים שהקב"ה יכפר לנו‬ ‫עוונותינו‪ ,‬ומצוה להרבות באכילה ביום זה‪ ,‬כדי להראות שנוח ומקובל‬ ‫עליו יום הכפורים והוא שמח לקראתו‪ ,‬על שניתן כפרה לישראל‪,‬‬ ‫דכיון שיום הכפורים עצמו אי אפשר לכבדו במאכל ומשתה כדרך‬ ‫שמכבדים שאר ימים טובים‪ ,‬צריך לכבדו ביום שלפניו‪ .‬והרא"ש מביא‬ ‫ראיה מכמה מקומות בש"ס שמבואר שהיה מנהגם להרבות בסעודה‬ ‫בערב יוה"כ‪.‬‬ ‫ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית החודשיים על הדף היומי‪,‬‬ ‫משנה ברורה ומוסר (לפי סדר הדף היומי בהלכה)‪( ,‬לפי סדר הלימוד‬ ‫היומי)‪ ,‬וכן את מבחני "לדעת" (דף היומי‪ ,‬משנה ברורה‪ ,‬חפץ חיים‪,‬‬ ‫ואהבת חסד)‪ ,‬בנקודות ההפצה‪.‬‬ ‫וכן ניתן לקבלם במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים לפי סדר הלימוד של‪ :‬חבורת ש"ס‪,‬‬ ‫קנין ירושלמי‪ ,‬דף הכולל‪ ,‬קנין הלכה‪ ,‬תרי דף‪ ,‬אורייתא‪ ,‬אהבת שלום‪.‬‬ ‫וכן סיכומים על כל מסכתות הש"ס‪ ,‬ועל כל המשנה ברורה‪ ,‬ועל תנ"ך‬ ‫וספרי מוסר‪.‬‬ ‫נוהגים לקחת תרנגול לזכר ותרנגולת לנקיבה‪ ,‬ולמעוברת תרנגול‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫ותרנגולת (דאם הולד נקיבה די בתרנגולת אחת לשתיהן‪ ,‬ואפילו שני‬ ‫מצוה מן התורה לאכול בערב יוה"כ ולהרבות בסעודה‪ ,‬והאוכל‬ ‫בני אדם יכולים לקחת תרנגול אחד אם אין ידם משגת)‪ ,‬ויש‬ ‫בערב יוה"כ יש לו שכר כאילו התענה (דבעלמא שכר התענית גדול‬ ‫שלוקחים למעוברת שתי תרנגולות ותרנגול אחד‪ .‬ובוחרים בתרנגולים‬ ‫יותר‪ ,‬דלפום צערא אגרא)‪ ,‬ויש לאדם למעט מלימודו בערב יוה"כ כדי‬ ‫לבנים על דרך שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו"‪ ,‬אך אין‬ ‫לאכול ולשתות‪.‬‬ ‫לחזר דווקא אחרי לבנים ולשלם עליהם ביוקר‪ ,‬שזה מדרכי האמורי‬ ‫תענית‪ -‬אסור להתענות בערב יוה"כ אפילו תענית חלום‪ ,‬ואם הוא‬ ‫וחק עכו"ם‪ ,‬אלא אם יזדמן לו לבן בקנין שאר תרנגולים יקנה אותו‬ ‫ולא יאמר כלום‪.‬‬ ‫מתירא לנפשו ורוצה להתענות יתענה עד הסעודה המפסקת‪ ,‬דמן‬ ‫הדין מספיק שיאכל פעם אחת‪ ,‬ואם אינו מתענה כלל בערב יוה"כ‬ ‫אם אין לו תרנגול יקח אווז או שאר בעלי חיים שאינם ראויים למזבח‪,‬‬ ‫טוב שיתענה איזה יום אחרי יוה"כ‪ ,‬ואם חל ערב יוה"כ באחד בשבת‬ ‫וי"א אפילו דגים‪ .‬וכתב הטור שהיו ששאלו למה לוקחים דווקא‬ ‫ובשבת התענה תענית חלום שצריך למיתב תענית לתעניתיה אחר‬ ‫תרנגול‪ ,‬אי משום תמורה מאי שנא תרנגול מכל בהמה וחיה‪ ,‬וענה‬ ‫השבת‪ ,‬יתענה אחרי שיעבור המועד‪ ,‬ולפי הט"ז יוה"כ כיפר גם על זה‬ ‫הטור שהתרנגול מצוי יותר מכל בהמה וחיה‪ ,‬ובאמת יש עשירים‬ ‫וא"צ להתענות‪ ,‬ומי שהתענית קשה לו יכול לסמוך על זה‪.‬‬ ‫שלוקחים בעלי קרניים דמות אילו של יצחק‪ ,‬ועוד שאע"פ שבהמה‬ ‫יקרה יותר מצינו שהתרנגול נקרא גבר ועל כן לוקחים גבר תמורת‬ ‫מי שנדר שלא לאכול בשר חוץ מביום טוב‪ ,‬מותר לו לאכול בערב‬ ‫גבר‪.‬‬ ‫יוה"כ‪ ,‬שגם הוא נחשב יו"ט בלשון בני אדם‪ ,‬ואפילו בשחרית מותר‪,‬‬ ‫כיון שהמנהג לאכול בשר גם בשחרית ואדעתא דמנהגא נדר‪ ,‬אבל‬ ‫יסובב על ראשו את הכפרות ויאמר זה חליפתי זה תמורתי זה‬ ‫בלילה אסור‪ ,‬ומי שלא נדר בהדיא אלא שנוהג לאכול בשר רק בימים‬ ‫כפרתי‪ ,‬ר"ת חת"ך שזה שם מלאך הממונה על החיים‪.‬‬ ‫שאין אומרים בהם תחנון‪ ,‬מותר לאכול גם בלילה‪ ,‬אבל לא לפני‬ ‫וכתב הטור שהמנהג במקומו שהש"ץ אוחז את התרנגול ומניח ידו על‬ ‫הלילה אפילו אם התפלל כבר ערבית‪ ,‬ובמקומות שמרבים בסליחות‬ ‫ראשו ונוטלו ומניח על ראש המתכפר ואומר זה תחת זה זה חילוף זה‬ ‫באשמורת‪ ,‬א"כ אינם מחשיבים אותו ליו"ט‪ ,‬ואסור לאכול בשר בלילה‪.‬‬ ‫זה מחולל על זה‪ ,‬ומחזירו עליו פעם אחת ואומר "יושבי חשך וצלמות‬ ‫אסירי עני וברזל יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק אוילים‬ ‫סעיף ב'‬ ‫מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו ויצעקו אל ד' בצר להם ממצוקותיהם‬ ‫תפילות וסליחות‪ -‬אין נופלין על פניהם בערב יוה"כ‪ ,‬מפני שנוהגים‬ ‫יושיעם ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם יודו לד' חסדו‬ ‫לעשותו קצת כמו יו"ט‪ ,‬ואין אומרים למנצח מפני שכתוב בו ביום‬ ‫ונפלאותיו לבני אדם נפש תחת נפש"‪ ,‬ועושה כסדר הזה ג"פ‪ ,‬ואחר כך‬ ‫צרה‪ ,‬ולא מזמור לתודה מפני שבזמן הבית היה אסור להקריב בערב‬ ‫מניח ידו על ראש התרנגול כמו סמיכה וסומך עליו ושוחטו לאלתר‪,‬‬ ‫יוה"כ שום קרבן הנאכל‪ ,‬שהרי הוא ממעט את זמן אכילתו‪ ,‬ומטעם זה‬ ‫דתיכף לסמיכה שחיטה‪.‬‬ ‫לא יאמר קרבנות‪ ,‬ורק פרשת עולה מותר‪ .‬וא"א הרבה סליחות קודם‬ ‫זהירות בשחיטת הכפרות‪ -‬טוב לשחוט את הכפרות באשמורת‬ ‫עלוה"ש ויש נוהגים להרבות‪ ,‬ויעשה כפי המנהג‪ .‬ויש מחלוקת אם‬ ‫אחרי הסליחות‪ ,‬וצריך להכין אבוקה דאין שוחטין בלילה אלא לאור‬ ‫אומרים אבינו מלכנו‪ ,‬וכתב הרמ"א שמנהג עירו לאומרו רק אם יוה"כ‬ ‫האבוקה‪ ,‬ויש מקומות ששוחטים אחרי שחרית‪ ,‬ואם יש צפיפות‬ ‫חל בשבת‪ ,‬וגם אז רק בשחרית‪.‬‬ ‫והשוחטים עייפים ואינם מרגישים בסכין מפני רוב העבודה טוב יותר‬ ‫לשחוט את הכפרות יום או יומיים לפני יוה"כ‪ ,‬כיון שכל עשי"ת הוא‬ ‫זמן לכפרות‪ ,‬או שיסובבו על ראשיהם מעות‪ ,‬ויחשב להם לצדקה‬ ‫סימן תר"ה‬ ‫שלא יכשלו באיסור נבילה ח"ו‪ .‬ומי שיכול ורוצה מצוה מן המובחר‬ ‫מנהג עשית כפרות‬ ‫יקרא לשוחט לביתו באשמורת‪ ,‬והמנהג בכמה מקומות שהשוחט‬ ‫בסימן זה יבואר מנהג הכפרות שנהגו ישראל לעשות בתרנגול בערב יוה"כ‪,‬‬ ‫עובר מבית לבית מחצות עד הבוקר‪ ,‬ונכון שישן לפני כן כדי שלא‬ ‫לדעת השו"ע יש למנוע מנהג זה משום דרכי האמורי‪ ,‬ולדעת הרמ"א אין‬ ‫יתעלף‪ ,‬ויכינו כמה סכינים בדוקים‪ ,‬ויחזרו ויבדקו את הסכין בשעת‬ ‫לשנות מנהג זה‪ ,‬והרמ"א והמ"ב מאריכים בפרטי הענין איך לעשותו‪ ,‬וכיצד‬ ‫שחיטה‪ ,‬וכיון שמצוי ששוחטים הרבה עופות בבית אחד‪ ,‬ואין מספיק‬ ‫להזהר בשחיטת הכפרות שלא יבואו ח"ו לאיסור נבילה‪.‬‬ ‫זמן לבדוק י"ב בדיקות בכוונת הלב‪ ,‬וקרוב שלא ידקדק בבדיקה‪ ,‬לכן‬ ‫האם עושים כפרות‪ -‬הטור מביא את מנהג עשית הכפרות‪ ,‬ובבית‬ ‫עכ"פ אחרי שחיטת העופות של אותו בעה"ב יבדקו את הסכין לפני‬ ‫יוסף הביא שמנהג זה מוזכר במרדכי ובתשב"ץ‪ ,‬אבל הרשב"א מביא‬ ‫שילך השליח עם העופות‪ ,‬ואסור לאכול לפני הבירור‪ ,‬ואם נמצא‬ ‫שאע"פ שכך המנהג בעירו‪ ,‬ושמע שכל רבני אשכנז עושים כך‪ ,‬וגם רב‬ ‫הסכין פגום נטרפו כל העופות של בעה"ב זה‪ .‬וכתב הרמ"א שיש‬ ‫האי אמר שכך נהגו‪ ,‬מ"מ מנע מנהג זה‪ ,‬וכתב בארחות חיים שהרמב"ן‬ ‫לשחוט את הכפרות מיד אחרי שהחזירם עליו וסמך ידיו עליהם‬ ‫אוסר לעשות כך משום דרכי האמורי‪ ,‬וכ"כ בשו"ע שיש למנוע את‬ ‫כדוגמת הקרבן‪ ,‬ויש שכתבו להמנע מזה כדי שלא יהיה נראה‬ ‫המנהג לשחוט תרנגול לכל בן זכר ולומר עליו פסוקים‪ ,‬משום חשש‬ ‫כמקדיש קדשים ושוחטם בחוץ‪ ,‬ואחרים כתבו שאין לחוש לזה כיון‬ ‫דרכי האמורי‪ .‬והרמ"א כתב שאין לשנות המנהג לעשות כפרות‪,‬‬ ‫שהתרנגול אינו ראוי למזבח‪.‬‬ ‫ויחשוב שכל מה שעושים לעוף כדוגמת ד' מיתות בי"ד (הזריקה אחר‬ ‫זורקים את בני המעיים על הגגות או בחצר מקום שהעופות יכולים‬ ‫השחיטה היא כעין סקילה‪ ,‬ותפיסת השוחט בצואר והשחיטה והחריכה באש הם‬ ‫לקחת משם‪ .‬וכתב הטור שיש קצת ראיה לזה מדברי הגמרא (חולין‬ ‫כעין שריפה הרג וחנק) היה ראוי לבוא עליו וע"י תשובתו הקב"ה מסלק‬ ‫ק"י‪ ,‬עיי"ש שמובא בנוסח אחר) רמי בר תמרי איקלע למערבא מעלי‬ ‫הגזירה מעליו ונתקיים דוגמתו בעוף הזה (וזה טעם הקרבן הבא על‬ ‫יומא דכפורי חזא דקא שדו כבדא וכולייא אזיל שקלינהו משום‬ ‫השוגג)‪ .‬ולהלן יבואר סדר הכפרות לנוהגים לעשות כפרות‪.‬‬ ‫דהאידנא דהיתרא שכיח טפי‪.‬‬ ‫אם חבירו אינו מתפייס בפעם הראשונה ילך פעם שניה ושלישית‪,‬‬ ‫נהגו לתת את הכפרות לעניים (אם היכולת בידו) כמו שכתוב‬ ‫ובכל פעם יקח איתו ג' אנשים ויפייסנו במין ריצוי אחר‪ ,‬ומהרמב"ם‬ ‫"וחטאתך בצדקה פרוק וכו' "‪ ,‬ועדיף לפדותם בממון לפי שווים ולתת‬ ‫משמע שבתחילה ילך לבדו לבקש מחילה‪ ,‬ואח"כ ילך ג"פ עם ג' בני אדם‪ ,‬וכן‬ ‫את הממון לעניים כדי שלא יתביישו שיאמרו שנותן להם את‬ ‫משמע בירושלמי‪ .‬ובשעת בקשת המחילה צריך לפרט מה שחטא‪ ,‬אא"כ‬ ‫עוונותיו‪ ,‬ולא יפדה ממעות מעשר‪ ,‬ואם יודע שהעני לא יתבייש בכך‬ ‫יודע שחבירו יתבייש מזה‪ ,‬ואם אינו מתפייס בג' פעמים ע"י רבוי‬ ‫יכול לתת העופות עצמם‪ ,‬דלפעמים הוא נהנה יותר שאינו צריך‬ ‫האנשים וכנ"ל‪ ,‬אינו זקוק לו‪( ,‬ואם רצה לפייסו יותר רשאי אם אין שם‬ ‫לטרוח‪ .‬ויש מקומות שנהגו ללכת לקברות ולהרבות בצדקה‪ ,‬והכל‬ ‫בזיון התורה)‪ ,‬וכתב הרמ"א שיאמר אח"כ לפני עשרה שביקש מחילה‪,‬‬ ‫מנהג יפה‪ ,‬ויכול לתת ממעות פדיון הכפרות‪ ,‬ואין להרבות שם‬ ‫כדי לפרסם הדבר שמצידו לא יבצר‪.‬‬ ‫בתחינות מלבד מה שמיוסד מהקדמונים‪ ,‬שהרי אין אומרים ביום זה‬ ‫אם הוא רבו צריך ללכת כמה פעמים עד שיתפייס‪ ,‬אפילו אינו רבו‬ ‫תחנון‪.‬‬ ‫מובהק אלא ששמע ממנו דברי תורה‪.‬‬ ‫המבקש מחילה מרבים יחד‪ ,‬אינו יוצא אם יודע שעשה דבר לאיזה‬ ‫יחיד בפרט‪.‬‬ ‫סימן תר"ו‬ ‫המוחל לא יהיה אכזרי מלמחול‪ ,‬וימחל אפילו אם חטא כנגדו במזיד‬ ‫פיוס חבירו בערב יוה"כ‬ ‫ובמרד‪ ,‬דכל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו‪ ,‬ואם הוא‬ ‫יום הכיפורים הוא זמן תשובה וסליחה ומחילה‪ ,‬לפיכך חייבים הכל לעשות‬ ‫לא ימחל גם לא ימחלו לו‪ ,‬ואם אינו מוחל לטובת המבקש שיכנע ליבו‬ ‫תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים‪( .‬רמב"ם)‪ .‬אמנם חטא שבין אדם לחבירו‪,‬‬ ‫ולא יהיה רגיל בכך‪ ,‬או שמתירא שיגיע לו עצמו נזק אם ימחל‪ ,‬רשאי‪,‬‬ ‫אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו‪ ,‬ולכן על האדם לרצות את חבירו‬ ‫לפני יוה"כ אם חטא כנגדו‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫אך צריך להסיר מליבו את השנאה כיון שביקש ממנו מחילה‪ ,‬ואם‬ ‫הוציא עליו שם רע א"צ למחול לו‪ ,‬כיון שיש כאלו ששמעו על החשד‬ ‫סעיפים א' ב'‬ ‫ולא שמעו על הפיוס‪ ,‬ומ"מ מדרך ענוה למחול גם בזה‪.‬‬ ‫איתא במתני' (יומא פ"ה‪ ):‬עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ‬ ‫תיקון ענייני ממונות‪ -‬מי שיש בידו גזל ואונאה וכל דבר הנוגע‬ ‫מכפר עד שירצה את חבירו‪.‬‬ ‫לממון‪ ,‬יראה לתקן זאת לפני יוה"כ‪ ,‬דגזל מקטרג בראש‪ ,‬ואם יש‬ ‫לחבירו ממון בידו יודיענו אע"פ שחבירו אינו יודע מזה כלל‪ ,‬ועכ"פ‬ ‫עוד איתא התם (פ"ז) אמר רבי יוסי בר חנינא כל המבקש מטו‬ ‫יסדר הענין לפני רב ומו"ץ‪ ,‬וישאל את השאלה בשלימות ובאמת‪ ,‬ולא‬ ‫מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים‪ ,‬שנאמר "אנא‬ ‫יסמוך על עצמו‪ ,‬כי ליצר הרע יש הרבה התירים‪.‬‬ ‫שא נא‪ ...‬ועתה שא נא" ואם מת מביא עשרה בני אדם‪,‬‬ ‫אם מת מי שחטא כנגדו מביא י' בני אדם ומעמידם על קברו‪ ,‬והוא‬ ‫ומעמידן על קברו‪ ,‬ואומר חטאתי לד' אלהי ישראל ולפלוני‬ ‫יהיה יחף‪ ,‬ואומר חטאתי לאלוקי ישראל ולפלוני זה שחטאתי לו‪,‬‬ ‫שחבלתי בו‪.‬‬ ‫ויפרט את החטא‪ ,‬והם ישיבו לו מחול לך מחול לך ג' פעמים‪( ,‬ודין זה‬ ‫עוד איתא התם רב אזיל לפיוסי לרבי חנינא תליסר מעלי יומא‬ ‫הוא אפילו במוציא שם רע‪ ,‬דאמרינן שאם היה חי היה מוחל לו)‪ ,‬ואם‬ ‫דכיפורי‪ .‬והיכי עביד הכי‪ ,‬והאמר ר' יוסי בר חנינא כל המבקש‬ ‫המקום רחוק יותר מג' פרסאות ישלח שליח והשליח יקח י' אנשים‬ ‫מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים‪ .‬רב שאני‪.‬‬ ‫וילך לקברו ויבקש מחילה בשמו‪ ,‬ואם חירפו לאחר מיתה א"צ ללכת‬ ‫וביארו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שהכונה שמרבו צריך לבקש מחילה‬ ‫לקברו אלא יבקש ממנו מחילה במקום שביישו‪ .‬ונהגו לבקש מחילה‬ ‫יותר מג' פעמים‪ ,‬ורבי חנינא (שהיה ממלא מקומו של רבינו הקדוש)‬ ‫בערב יוה"כ‪.‬‬ ‫היה רבו של רב‪ ,‬אבל רש"י ביאר רב שאני שהיה מחמיר על עצמו‪ .‬עוד‬ ‫מתי צריך לבקש מחילה מאבותיו‪ -‬מי שקרא לאחד ממזר‪ ,‬י"א‬ ‫איתא בגמרא שם ורבי חנינא היכי עביד הכי‪ ,‬והאמר רבא כל המעביר‬ ‫שצריך ללכת גם לקברי אבותיו ולבקש מחילה‪ ,‬אבל רבים חולקים‬ ‫על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו‪ ,‬רבי חנינא חלמא חזי ליה לרב‬ ‫וסוברים שיכול לומר שלא חשב שיהיה דבר נוגע גם לאבותיו‪ ,‬אא"כ‬ ‫דזקפוהו בדיקלא‪ ,‬וגמירי דכל דזקפוהו בדיקלא רישא הוי‪ ,‬אמר שמע‬ ‫קראו ממזר בן ממזר‪ ,‬ועיין בחו"מ סימן ת"כ מה הדין אם קראו רשע‬ ‫מינה בעי למיעבד רשותא‪ ,‬ולא איפייס כי היכי דליזיל וליגמר‬ ‫בן רשע או גנב בן גנב‪.‬‬ ‫אורייתא בבבל‪.‬‬ ‫סעיף ג'‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שיפייס את חבירו‪,‬‬ ‫תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא שם רע על המתים‪ ,‬ואם עבר על‬ ‫ואפילו אם לא הקניטו אלא בדברים צריך לפייסו‪ ,‬דגם בזה עבר על‬ ‫כך צריך לעשות תשובה על שעבר החרם‪.‬‬ ‫איסור אונאת דברים‪ ,‬ואף שכל השנה חייבים בזה‪ ,‬מ"מ מי שאין לו‬ ‫סעיף ד'‬ ‫פנאי ממתין ליום אחר (אמנם בלאו הניתק לעשה כגזל ואונאה כל שעה מחויב‬ ‫בזה ואסור לו להמתין)‪ ,‬ובערב יוה"כ אין להמתין ליום אחר‪ ,‬כדי שיטהר‬ ‫טבילה ומלקות בערב יוה"כ‬ ‫ביוה"כ מכל עוונותיו‪( ,‬וכמבואר בגמרא יומא פ"ז שבזמן זה היו‬ ‫נוהגים לטבול בערב יוה"כ אפילו מי שאינו זהיר כל השנה בטבילה‪ ,‬ואפילו‬ ‫מבקשים מחילה)‪.‬‬ ‫נערים ובתולות שהם בני מצוות טובלים‪ ,‬וכן נהגו ללקות בערב יוה"כ‪.‬‬ ‫נכון שילך בעצמו לפייס את חבירו‪ ,‬ואם קשה עליו הדבר או שע"י‬ ‫אפשר לטבול וללקות מתי שירצה רק שיהיה קודם הלילה‪ ,‬וטוב‬ ‫שליח קרוב יותר שחבירו יתפייס‪ ,‬יכול לפייס ע"י שליח‪.‬‬ ‫לטבול לפני מנחה כדי להתוודות אחרי הטבילה‪ ,‬וכן נוהגים‪ ,‬ומקצת‬ ‫נוהגים לטבול אחרי סעודה המפסקת כדי לטבול סמוך ליוה"כ‪.‬‬ ‫אחרי האכילה לפני חשיכה‪ ,‬ונכון להחמיר כדעה זו‪ ,‬וכן נהגו בזמננו‬ ‫לא יברך על הטבילה‪.‬‬ ‫שאומרים אז תפילה זכה‪.‬‬ ‫מספיק לטבול פעם אחת בלא וידוי משום קרי‪ ,‬ואותם חסידים ואנשי‬ ‫מתי אומרים וידוי‪ -‬יחיד אומר את הוידוי (גם ביוה"כ) אחרי שגמר‬ ‫מעשה הנוהגים תמיד לטבול לקריין כתקנת עזרא‪ ,‬צריכים להזהר להטיל מים קודם‬ ‫ירידתם לטבול‪ ,‬ועכ"פ חולה וזקן בודאי צריכים להזהר בזה‪ ,‬שאם לא יזהרו בזה הם‬ ‫תפילתו לפני אלוקי נצור‪ ,‬והש"ץ אומרו ביום כיפור בתוך התפילה‬ ‫יטמאו יהיו טמאים כשיטילו מים אח"כ‪ ,‬וגם הטלת ט' קבין מועילה אם הוא‬ ‫וכוללו בתוך הברכה האמצעית‪ ,‬אבל במנחה של ערב יוה"כ אין‬ ‫מצטער בטבילה (ועיין בסימן פ"ח פרטי דיני הטלת ט' קבין)‪ ,‬ואף אם‬ ‫אומרים וידוי בחזרת הש"ץ‪.‬‬ ‫טבל בערב ר"ה ולא ראה עוד קרי צריך לחזור ולטבול‪ .‬וי"א שטעם‬ ‫סעיפים ב' ג'‬ ‫הטבילה משום תשובה‪ ,‬ולפי זה יש לטבול ג"פ‪ ,‬וכ"כ הרוקח‪ ,‬וכתב הט"ז‬ ‫שנהגו רבים להתוודות במקוה‪ ,‬וכתב הפמ"ג שאין להזכיר השם בגילוי ראש ומים‬ ‫נוסח הוידוי ואם מפרט החטא‬ ‫זכים וליבו רואה את הערוה‪ ,‬וכ"ש ברואה ערות חבירו‪ ,‬אלא יאמר אשמתי בלא‬ ‫הזכרת ד'‪ ,‬וכתב השעה"צ שכיון שלמעשה לא יזהרו בזה‪ ,‬טוב שלא להתוודות כלל‬ ‫איתא בגמרא (יומא פ"ז‪ ):‬בענין הוידוי מאי אמר‪ ,‬אמר רב אתה יודע‬ ‫אלא במנחה‪.‬‬ ‫רזי עולם‪ ,‬וכו'‪ .‬אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דלא אמר אבל‬ ‫כתב המ"א שאשה ששימשה בתוך ג' ימים לטבילה צריכה לכבד‬ ‫אנחנו חטאנו‪ ,‬אבל אמר אבל אנחנו חטאנו תו לא צריך‪ .‬וכתב‬ ‫ביתה בחמין לפני טבילה‪ ,‬אא"כ זה סמוך לטבילתה או לוסתה שאז‬ ‫הטור שעיקר הוידוי הוא לומר "אבל אנחנו חטאנו"‪ ,‬אלא שנהגו לומר‬ ‫רגילות להתעבר ויש לחוש להשחתת זרע‪ ,‬ורעק"א מפקפק בזה‬ ‫גם שאר דברים כגון מה נאמר לפניך ואתה יודע רזי עולם ועל חטא‬ ‫ומצדד שלעולם לא תכבד‪.‬‬ ‫ועל חטאים ואלוקי עד שלא נוצרתי‪ ,‬ובאשכנז נוהגים לומר על חטא‬ ‫על סדר א' ב'‪ ,‬ומפרטים בו החטאים‪ ,‬וכ"כ רם עמרם גאון‪ ,‬וכ"כ‬ ‫מי שמת לו מת בין ר"ה ליוה"כ ואפילו בערב יוה"כ ממש‪ ,‬מותר לו‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬ובספרד אין נוהגים לאומרו‪.‬‬ ‫לרחוץ אפי' בחמין וכן ולטבול אפי' בחמין בערב יוה"כ שעה או שתים‬ ‫קודם לחשיכה‪ ,‬דיוה"כ דינו כרגל המבטל גזירת שבעה‪ ,‬ואע"פ שכל‬ ‫עוד איתא בגמרא (שם פ"ו‪ ):‬וצריך לפרוט את החטא‪ ,‬שנאמר וכו'‪,‬‬ ‫השלושים נהגו שלא להתרחץ‪ ,‬טבילת מצוה מותר‪ ,‬וממילא מותר גם‬ ‫דברי רבי יהודה בן בבא‪ .‬רבי עקיבא אומר "אשרי נשוי פשע‬ ‫לרחוץ כדי שלא תהיה חציצה בטבילה‪.‬‬ ‫כסוי חטאה"‪ .‬וכתב הבית יוסף דמשמע שהלכה כר"ע‪ ,‬דהא קיימא‬ ‫לן הלכה כר"ע מחבירו‪ ,‬אמנם הרמב"ם פסק כרבי יהודה בן בבא‪ ,‬וכן‬ ‫דעת רבינו יונה והמרדכי והכלבו שצריך לפרט את החטא‪( ,‬וכתב‬ ‫סימן תר"ז‬ ‫הכלבו שהש"ץ לא יפרט שום חטא‪ ,‬שהרי הוא מתודה על העם ואיך‬ ‫יטיל חטא פרטי על כלל הציבור‪ ,‬ומהטור לא משמע כדבריו)‪.‬‬ ‫וידוי‬ ‫ומהרי"ף והרא"ש משמע שהלכה כר"ע‪ ,‬וכתב הבית יוסף שהלכה‬ ‫כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה‪ ,‬אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין‬ ‫כדבריהם‪ ,‬ומ"מ אם רצה לפרט החטא הרשות בידו‪ ,‬דר"ע לא אסר‬ ‫בשגגה‪ ,‬כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הקל ברוך הוא‬ ‫לפרט החטא‪ ,‬רק אמר שאשרי מי שאינו מפרט החטא‪ ,‬ועוד י"ל‬ ‫וכו'‪ .‬והכל חייבים להתוודות לפני ד' ביום הכיפורים‪( .‬רמב"ם הלכות תשובה)‪.‬‬ ‫וקבעו חכמים להתוודות ט' וידויים ביום הכיפורים‪ ,‬ווידוי אחד בערב יום‬ ‫שר"ע מדבר לא לפרט החטא בקול רם‪ ,‬אבל בלחש שפיר דמי‪ ,‬דאכתי‬ ‫הכיפורים‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫הוא "כסוי חטאה"‪.‬‬ ‫עוד איתא בגמרא (שם פ"ז‪ ):‬אמר בר המדורי הוה קאימנא קמיה‬ ‫סעיף א'‬ ‫דשמואל והוה יתיב‪ ,‬וכי מטא שליחא דצבורא ואמר אבל‬ ‫וידוי בערב יוה"כ‬ ‫אנחנו חטאנו קם מיקם‪ .‬ומכאן למדו הגאונים והראשונים שצריך‬ ‫איתא בגמרא (יומא פ"ז‪ ):‬תנו רבנן מצות וידוי ערב יום הכפורים‬ ‫לעמוד בוידוי‪ ,‬וכתב הר"ן דמשמע מהכא שהצבור חייבים לומר הוידוי‬ ‫עם חשכה‪ ,‬אבל אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וישתה‬ ‫עם הש"ץ‪.‬‬ ‫שמא תטרף דעתו בסעודה‪ .‬ואף על פי שהתודה קודם שאכל‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫ושתה מתודה לאחר שיאכל וישתה‪ ,‬שמא אירע דבר קלקלה‬ ‫כשמתודה בקול רם א"צ לפרט את החטא ודי לומר חטאתי‪ ,‬ואם רצה‬ ‫בסעודה‪ .‬ואף על פי שהתודה ערבית‪ ,‬יתודה שחרית‪ ,‬שחרית‪,‬‬ ‫לפרט‪ ,‬אם החטא מפורסם לרבים הרשות בידו‪ ,‬מכמה פוסקים משמע‬ ‫יתודה במוסף‪ ,‬במוסף‪ ,‬יתודה במנחה‪ ,‬במנחה יתודה בנעילה‪.‬‬ ‫שאפילו בעבירות שבין אדם למקום יכול לפרטם‪ ,‬ובגר"א מבואר שבבין אדם‬ ‫וביארו הראשונים שהוידוי לאחר שיאכל וישתה היינו הוידוי‬ ‫למקום אסור‪ ,‬ובבין אדם לחבירו מותר לכו"ע‪ .‬ואם החטא אינו מפורסם‬ ‫שמתוודה בערבית‪ ,‬והרמב"ן כתב שהכונה שיתוודה סמוך לכניסת‬ ‫לרבים אסור לפרט את החטא‪ ,‬ומשמע שהדין כן אפי' בחטא בין אדם‬ ‫יוה"כ כדי שיכנס ליום בתשובה ושמא חטא בסעודה‪ ,‬וביוה"כ חוזר‬ ‫לחבירו (ואף שמפרטים בעל חטא‪ ,‬שאני התם שכולם אומרים אותו‬ ‫ומתענה בערבית ושחרית ומוסף ומנחה ונעילה‪ ,‬שמא אירע לו דבר‬ ‫נוסח)‪ ,‬אבל בלחש נכון לפרט את החטא אפילו בחטא מפורסם‪ ,‬כדי‬ ‫עבירה כל היום‪ ,‬דיוה"כ מכפר בסופו עם חשיכה‪ .‬וכתב הבית יוסף‬ ‫שיתבייש יותר‪ ,‬ודעת הרמב"ם שבבין אדם לחבירו מותר לאומרו בקול רם אף‬ ‫שהעולם לא נהגו כדבר הרמב"ן‪.‬‬ ‫באינו מפורסם‪ ,‬ונכון לעשות כך‪.‬‬ ‫עוד איתא התם והיכן אומרו‪ ,‬יחיד אחר תפלתו‪ ,‬ושליח צבור‬ ‫צריך להתוודות מעומד שזה יותר דרך הכנעה ומתודה בלב שלם‪,‬‬ ‫אומרו באמצע‪.‬‬ ‫ויעמוד עד אחרי על חטאים שאנו חייבים עליהם ד' מיתות בי"ד‪ ,‬ואף‬ ‫שיוצא ידי חובה באמירת חטאנו‪ ,‬מ"מ גם מה שמוסיף הוא בכלל הוידוי‪ .‬וטוב‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫לכתחילה שישחה כמו במודים‪ ,‬ואם קשה עליו הדבר די שיכוף מעט את ראשו‪,‬‬ ‫צריך להתוודות במנחה לפני אכילת סעודה המפסקת‪ ,‬שמא יארע לו‬ ‫קלקול בסעודה ולא יוכל להתוודות אח"כ‪ ,‬וי"א שצריך להתוודות גם‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אין חותמים את הוידוי בברכת ברוך אתה ד' הקל‬ ‫ובפרט בוידוי השני שחוזר ואומר עם הש"ץ‪ .‬ולא ישען על דבר באופן שאם‬ ‫הסלחן אפילו כשמתודה בתפילה‪.‬‬ ‫ינטל אותו דבר הוא יפול‪ ,‬ואם סמך צ"ע אם יחזור ויתודה‪.‬‬ ‫אחרי אלוקי עד שלא נוצרתי שהוא ג"כ כעין וידוי יאמר אלוקי נצור‪.‬‬ ‫אם התודה בעצמו בלחש‪ ,‬לדעת השו"ע א"צ לחזור ולהתוודות‪ ,‬אבל‬ ‫יעמוד בזמן שהש"ץ מתודה וישמע את הש"ץ כמו בשאר חזרת‬ ‫אותם האומרים יהיו לרצון מיד אחרי התפילה לפני אמירת התחנונים‪,‬‬ ‫הש"ץ‪ .‬ודעת הרמ"א שצריך לחזור ולהתוודות עם הש"ץ‪ ,‬וכן המנהג‬ ‫יאמרוהו לפני אלוקינו ואלוקי אבותינו תבוא לפניך וכו'‪.‬‬ ‫בזמננו‪.‬‬ ‫במנחה של ערב יוה"כ אין אומרים וידוי בחזרת הש"ץ (דהש"ץ אומר‬ ‫עיקר הוידוי הוא אמירת אבל אנחנו חטאנו‪ .‬וצריך לומר גם עוינו‬ ‫וידוי באמצע התפילה‪ ,‬ובערב יוה"כ אין לאומרו אלא אחר התפילה‪,‬‬ ‫פשענו כדי להתוודות גם על מזידות ומרד‪ .‬וי"א שגם אשמנו יש לצרף לעיקר‬ ‫וגם בגלל שכל אמירתו היא שמא יארע אוס באכילתו‪ ,‬ולזה די במה‬ ‫וידוי‪ .‬ונהגו לומר גם שארי דברים‪ ,‬כגון מה נאמר לפניך וכו'‪ ,‬ואתה יודע‬ ‫שאמר בלחש‪ ,‬וי"א שאפשר להוסיף על ברכת המרבה לסלוח‪ ,‬ורב‬ ‫רזי עולם‪ ,‬ועל חטא‪.‬‬ ‫עמרם והמרדכי כתבו שהש"ץ אומר וידוי במנחה אחר התפילה כמו‬ ‫יחיד‪ ,‬כדי להוציא את מי שאינו בקי)‪ ,‬ואין אומרים אבינו מלכנו‪ ,‬וכ"ש‬ ‫בעל חטא צריך לומר בסתר ובגלוי‪ ,‬בשגגה ובזדון‪ ,‬כדי להקדים את‬ ‫שאין אומרים תחנון‪.‬‬ ‫הקל לחמור‪ ,‬ובמטה אפרים מסיק שאין לשנות מהנוסח הכתוב‬ ‫בסידורים‪.‬‬ ‫סעיף ו'‬ ‫אין לדבר בשעת הוידוי אפילו באמירת על חטא‪ ,‬ואם שומע קדיש או‬ ‫קבלת מלקות‪ -‬אחרי מנחה כל הקהל לוקים ל"ט מלקות‪ ,‬כדי שיתנו‬ ‫קדושה יענה אפילו באמצע אמירת אשמנו‪.‬‬ ‫לב לשוב מעבירות שבידם‪ ,‬ונהגו שהנלקה אומר וידוים ג"פ אשמתי‬ ‫כשמזכיר החטא יכה על ליבו‪ ,‬כאומר אתה גרמת לי שאחטא‪.‬‬ ‫בגדתי וכו' בזמן המלקות‪ ,‬והמלקה אומר והוא רחום יכפר עוון ג"פ‬ ‫שהם ל"ט תבות‪ ,‬ונהגו להלקות ברצועה כל דהו‪ ,‬ולוקים רק מכות‬ ‫סעיף ד'‬ ‫קלות‪ ,‬דאינו אלא זכרון למלקות‪ ,‬ויקח רצועה של עגל‪ ,‬והנלקה לא‬ ‫האם יחזור ויתודה ביו"כ אחר‬ ‫יעמוד ולא ישב אלא יהיה מוטה פניו לצפון ואחוריו לדרום‪ ,‬וי"א דה"ה‬ ‫איפכא והקפידא היא רק שלא יהיה אחוריו למזרח או למערב‬ ‫איתא בגמרא (שם פ"ו‪ ):‬תניא עבירות שהתודה עליהם יום‬ ‫שהשכינה שם‪ ,‬אבל הט"ז כתב שצריך שפניו יהיו דווקא לצפון‪ ,‬וכן‬ ‫הכפורים זה אינו מתודה עליהם יום הכפורים אחר‪ ,‬ואם לא‬ ‫נוהגים‪.‬‬ ‫שנה בהם והתודה עליהם עליו הכתוב אומר "ככלב שב על‬ ‫יוה"כ אינו מכפר אלא לשבים המאמינים בכפרתו‪.‬‬ ‫קיאו"‪ .‬רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שכן הרי זה משובח‪,‬‬ ‫שנאמר "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד"‪ .‬ופסקו‬ ‫הרמב"ם הרוקח כרבי אליעזר בן יעקב‪ .‬וכן מבואר מדברי הרא"ש‬ ‫סימן תר"ח‬ ‫והרמב"ם‪ .‬והרי"ץ גיאת כתב שאין לחזור ולהתוודות בשנה אחרת‪,‬‬ ‫אלא אם גנב או גזל והתוודה עליהם בשנה שעברה‪ ,‬יאמר במקום‬ ‫אכילה בערב יום הכיפורים ודיני תוכחה‬ ‫גנבתי‪ ,‬געלתי בדרכי‪ ,‬שהוא דרך כלל‪ ,‬וכן בכל הפרטים יש לשנות‬ ‫צריך להוסיף מחול על הקודש ביוה"כ בין לענין איסור מלאכה בין לענין איסור‬ ‫בענין זה כשיצטרך‪ ,‬והני מילי כשמתפלל בינו לבין עצמו אבל‬ ‫אכילה ושתיה‪ .‬ובסימן זה יבואר זמן התוספת‪ ,‬האם צריך למחות ביד מי‬ ‫כשאומר עם הצבור אין לחוש‪ ,‬שא"א שלא יהא אחד מן הציבור שגנב‬ ‫שאוכל ושותה בזמן התוספת (וכן שאר דיני תוכחה על עבירות)‪ ,‬והאם מי‬ ‫או גזל‪.‬‬ ‫שסיים אכילתו מוקדם מותר לו לאכול עד זמן התוספת‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬עבירות שהתודה עליהם ביוה"כ שעבר ולא חזר ועבר‬ ‫סעיף א'‬ ‫עליהם‪ ,‬מ"מ יכול לחזור ולהתוודות עליהם‪ ,‬ובגמ' איתא שהחוזר‬ ‫תוספת יום הכיפורים‬ ‫ומתוודה הרי זה משובח‪ .‬וכן בבין אדם לחבירו כגון בגניבה וגזילה‬ ‫וכדומה אף שהחזיר את הגזילה וחבירו מחל לו‪ ,‬חוזר ומתוודה לעולם‪,‬‬ ‫איתא בגמרא (יומא פ"א‪" ).‬ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש"‪,‬‬ ‫כיון שחטא גם בין אדם למקום‪ ,‬אבל אם הקניט את חבירו בדברים או‬ ‫יכול יתחיל ויתענה בתשעה‪ ,‬תלמוד לומר בערב‪ .‬אי בערב‬ ‫עני המהפך בחררה‪ ,‬י"ל שאחר שביקש מחילה והתודה ביו"כ ראשון‬ ‫יכול משתחשך‪ ,‬תלמוד לומר בתשעה‪ .‬הא כיצד‪ ,‬מתחיל‬ ‫א"צ לחזור ולהתוודות ביוה"כ אחר‪ ,‬ואפשר שגם ביו"כ זה א"צ להתוודות‪.‬‬ ‫ומתענה מבעוד יום‪ ,‬מכאן שמוסיפין מחול על הקודש‪ .‬ואין לי‬ ‫אלא בכניסתו‪ ,‬ביציאתו מנין‪ ,‬תלמוד לומר מערב עד ערב‪.‬‬ ‫סעיף ה'‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬שיטת הרי"ף והרא"ש שדין תוספת יוה"כ נאמר‬ ‫איתא בגמרא (שם פ"ז‪ ):‬תניא יום הכפורים עם חשכה מתפלל‬ ‫בין לענין עינוי בין לענין מלאכה‪ ,‬אבל מדברי הרמב"ם נראה שאין דין‬ ‫שבע ומתודה וחותם בוידוי (ואינו חותם מקדש ישראל אלא הקל הסולחן‪.‬‬ ‫תוספת אלא לענין עינוי‪ ,‬אבל לענין מלאכה אין דין תוספת לא ביוה"כ‬ ‫רש"י)‪ ,‬דברי רבי מאיר‪ .‬וחכמים אומרים מתפלל שבע ואם רצה‬ ‫ולא בשבת‪ ,‬והמגיד משנה מבאר את דברי הרמב"ם‪ ,‬ומ"מ כתב‬ ‫לחתום בוידוי חותם‪ .‬ונחלקו הראשונים אם מדובר דווקא על נעילה‬ ‫ששאר הראשונים חולקים עליו‪ .‬וכתב הרא"ש שזמן התוספת הוא‬ ‫או גם על שאר התפילות‪ ,‬ומרש"י משמע שגם במנחה של ערב יוה"כ‬ ‫קודם בין השמשות‪ ,‬דבבין השמשות מחויב לפרוש מספק גם בלי דין‬ ‫יכול לחתום‪ ,‬ומנהג העולם שלא לחתום בוידוי במנחה של ערב יום‬ ‫תוספת‪ ,‬עוד כתב שאין די בתוספת כל דהו‪ ,‬אך לא נתברר שיעורו‪,‬‬ ‫הכפורים‪ .‬וכתב הטור שמוטב שלא לחתום כיון דאיכא פלוגתא‬ ‫וצריך לפרוש קודם בין השמשות מעט‪.‬‬ ‫דרבוותא‪.‬‬ ‫אלו שפרקו עול לגמרי‪ ,‬כגון מחללי שבת בפרהסיא או אוכלי נבילות להכעיס‪ ,‬יצאו‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬מפסיקים לאכול קודם בין השמשות‪ ,‬מפני שמצות‬ ‫מכלל "עמיתך" ואין חיוב להוכיחם‪ ,‬וצ"ע מה הדין באוכל נבילות לתיאבון ומחלל‬ ‫עשה להוסיף מחול על הקודש (אך אין בזה כרת‪ ,‬וגם ביציאת יוה"כ‬ ‫שבת שלא בפרהסיא‪.‬‬ ‫צריך להוסיף)‪ ,‬ואין שיעור לתוספת זו‪ .‬והנה שיעור בין השמשות‬ ‫לעולם ידור אדם במקום רבו כשמקבל תוכחתו‪ ,‬ובלו הכי אל ידור שם משום מוטב‬ ‫שיעורו כדי מהלך אלף וחמש מאות אמה‪ ,‬שזה בערך רבע שעה‪,‬‬ ‫שיהיו שוגגים‪.‬‬ ‫ויוסיף מעט או הרבה לפני זמן זה‪ ,‬ועיין בסימן רס"א מהו שיעור‬ ‫סעיף ג'‬ ‫התוספת‪ .‬לשיטת השו"ע בין השמשות הוא לפני צאת הכוכבים‪,‬‬ ‫כשיטת ר"ת‪ ,‬ולדידיה שיעור התוספת עם בין השמשות הוא כמעט‬ ‫אכילה אחרי סעודה המפסקת‪ -‬לדעת השו"ע מותר לאכול בעוד‬ ‫חצי שעה לפני צאת הכוכבים‪ ,‬אך כבר נתבאר בסימן רס"א שהרבה‬ ‫היום גדול אחרי סעודה המפסקת‪ ,‬כל זמן שלא קיבל עליו תענית‪.‬‬ ‫ראשונים (והגר"א מסכים לשיטתם) חולקים וסוברים שבין השמשות‬ ‫ואם קיבל עליו נאסר גם ברחיצה וסיכה ובפרט במלאכה‪ .‬וי"א‬ ‫מתחיל מיד אחרי תחילת השקיעה‪ ,‬והיינו משעה שהחמה נכסית‬ ‫שהמנהג שאסור לאכול אחרי שסיים אכילתו‪ ,‬דזה שמפסיק הוי‬ ‫מעינינו‪ ,‬וצריך להוסיף מחול על הקודש לפני השקיעה‪ ,‬ועיין בסימן‬ ‫כאילו קיבל התענית בפה‪ ,‬ולכן נכון שלפני ברכת המזון יאמר בפירוש‬ ‫רס"א ס"ק כ"ג שהמחמיר לפרוש חצי שעה או לפחות שליש שעה‬ ‫שאינו מקבל תענית‪ ,‬ועכ"פ יחשוב זאת בליבו‪.‬‬ ‫לפני השקיעה אשרי לו‪.‬‬ ‫קבלת התענית מועילה מפלג המנחה ולמעלה‪ ,‬אבל לפני כן לא מהני‬ ‫אף אם קיבל בפירוש את התענית‪ ,‬אבל אם קיבל על עצמו סתם שלא‬ ‫סעיף ב'‬ ‫לאכול עוד‪ ,‬והיינו שלא אמר שמקבל התענית עליו‪ ,‬דזה אינו שייך אלא מפלג‬ ‫דיני תוכחה‬ ‫המנחה‪ ,‬אלא אמר בסתמא שמקבל עליו שלא לאכול עוד‪ ,‬זה מהני אפילו‬ ‫בשאר ימות השנה מחצות ואילך וצריך לקיים נדרו‪ ,‬כמבואר בסימן‬ ‫איתא בגמרא (ביצה ל‪ ).‬הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן‬ ‫תקס"ב‪ ,‬אכן בזה אינו אסור אלא באכילה ולא ברחיצה ומלאכה‪ .‬וקבלה בלב‬ ‫אפומא דמבואה‪ ,‬ולא אמרינן להו ולא מידי‪ ,‬אלא הנח להם‬ ‫אינה קבלה כמבואר בסימן תקנ"ג עיי"ש דינים נוספים‪.‬‬ ‫לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין‪ .‬והני מילי‬ ‫בדרבנן‪ ,‬אבל בדאורייתא לא‪ .‬ולא היא‪ ,‬לא שנא בדאורייתא‬ ‫סעיף ד'‬ ‫ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי‪ ,‬דהא תוספת יום‬ ‫אין לאכול בערב יוה"כ אלא מאכלים הקלים להתעכל‪ ,‬כדי שלא יהיה‬ ‫הכפורים דאורייתא הוא‪ ,‬ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן‬ ‫שבע ומתגאה כשיתפלל‪ .‬ואין אוכלים דברים המחממים את הגוף‬ ‫להו ולא מידי‪.‬‬ ‫כבשמים וכרכום ויין טוב בסעודה המפסקת‪ ,‬כדי שלא יבוא לידי קרי‪,‬‬ ‫וביו"כ אסור לטבול‪ ,‬ודברים המרבים זרע כמו מאכלי חלב חמים היה‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫ראוי שלא לאוכלם כל היום‪ ,‬אך העולם נוהגים לאוכלם בשחרית‪,‬‬ ‫נשים האוכלות ושותות עד שחשיכה ואינן יודעות שמצוה להוסיף‬ ‫ובסעודה המפסקת נהגו לאכול בשר שהוא עיקר הסעודה‪ ,‬ויאכלו‬ ‫מחול על הקודש אין מוחין בידן כדי שלא יבואו לעשות בזדון‪ ,‬ואם הן‬ ‫דווקא בשר עוף‪ ,‬ובפמ"ג משמע שבזמנינו המנהג לאכול עוף‬ ‫אוכלות בבין השמשות יש למחות בהן בכל גוונא‪ ,‬דכמפורש בתורה דמיא שזה‬ ‫בשחרית‪ .‬וחלב המעורב בתבשיל או תה עם חלב‪ ,‬אפשר שהחלב בטל‬ ‫ספק כרת‪ ,‬וכן בכל איסור שאינו מפורש בתורה‪ ,‬אפי' אם הוא איסור‬ ‫ברוב לענין זה‪ .‬ויש להזהר גם משום וביצים‪ ,‬שהם מרבים זרע‪ .‬ולא‬ ‫דאורייתא וברור שלא יקבלו ממנו‪ ,‬וכן אם אחזו במנהג גרוע להקל בפרהסיא‬ ‫יאכל שומשמין מפני שמעלה גרה‪ ,‬ואם אכל הרבה לא ישים אצבעו‬ ‫ואינו מפורש בתורה לאיסור‪ ,‬אומרים מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין‪,‬‬ ‫אמנם כתב התשב"ץ שזה דווקא כשהרבה שוגגים בזה‪ ,‬אבל בדבר שרק מיעוט‬ ‫בפיו להקיא ביוה"כ‪ ,‬שמא יבלע קצת מהקיא‪ .‬ולא ישתכר בסעודה‬ ‫שוגגים בזה מצוה להוכיחם אף אם יבואו להיות מזידין‪ ,‬כדי להזהיר אחרים שלא‬ ‫המפסקת‪ ,‬ולא יאכל אכילה גסה‪ ,‬וגם בסעודת שחרית יש להזהר‬ ‫יכשלו‪ .‬עוד כתב שמורה הוראות שהזהיר את העם והם לא הוזהרו‪ ,‬עליו נאמר‬ ‫מזה‪.‬‬ ‫"ואתה את נפשך הצלת"‪ .‬ואם יש ספק אם יקבלו ממנו צריך למחות‬ ‫אפילו במילי דרבנן‪ ,‬ובכל זה אין חילוק בין רבים ליחיד‪.‬‬ ‫דבר המפורש בתורה‪ ,‬וכן דבר שאינו מפורש אבל הם יודעים שהדבר‬ ‫סימן תר"ט‬ ‫אסור‪ ,‬צריך למחות אפילו אם ברור לו שלא יקבלו ממנו (אך י"ל שאינו‬ ‫הטמנת חמין בערב יוה"כ‪ -‬לדעת השו"ע מותר להטמין חמין בערב‬ ‫נענש אם לא מיחה‪ .‬וי"א שאינו חייב למחות‪ .‬בה"ל)‪ ,‬ובי"ד או מי שיש בידו לענוש‬ ‫יוה"כ עבור מוצאי יוה"כ‪ ,‬מפני שהוא מכין חול לצורך חול‪ .‬ולדעת‬ ‫עונשים אותם עד שיפרשו‪ ,‬אך כשיש חשש סכנה א"צ למחות‪ ,‬ואם‬ ‫הרמ"א אין לעשות כך מפני שנראה שזה מתבשל בתנור לצורך חול‪,‬‬ ‫יודע שאין דבריו נשמעים לא יוכיחם ברבים אלא פעם אחת אולי‬ ‫ואפילו קודם חצות אין לעשות כך‪ ,‬ולאחר חצות אפשר דאיסורא נמי איכא‪.‬‬ ‫ישמעו או כדי שלא יהיה להם פתחון פה‪ ,‬ומכאן ואילך כשם שמצוה‬ ‫ובדה"ח כתב שכל זה במטמין לצורך אכילה במוצאי יוה"כ‪ ,‬אבל במטמין שלא‬ ‫לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע‪ ,‬אבל ביחיד‬ ‫לצואי יוה"כ‪ ,‬כגון במדינות שעושים פאווידלע ועושים הרבה בפעם אחת שצריכים‬ ‫חייב להוכיחו ולהרבות בתוכחה עד שיהיה הדבר קרוב שיכנו או יקללנו‪,‬‬ ‫זמן רב ושורק פי התנור בטיט‪ ,‬מותר להטמין בערב יוה"כ אפילו אחר חצות‪ ,‬ואפילו‬ ‫בעבירה שבסתר יוכיחנו בסתר‪ ,‬ובעבירה שבגלוי יוכיחנו מיד כדי‬ ‫אם רוצה לאכול מזה במוצאי יוה"כ מותר‪ ,‬אמנם לטעמא דהב"ח גם באופן זה אין‬ ‫שלא יתחלל שם שמים‪ ,‬וי"א שדי שהחוטא ינזוף בו‪ ,‬ומכאן ואילך‬ ‫נכון לעשות אלא לפני חצות‪ .‬ובכל גוונא אם עבר והטמין א"צ להמתין‬ ‫אסור להוכיחו דכתיב "אל תוכח לץ פן ישנאך"‪ ,‬ויש לסמוך על זה‪ .‬ובספר‬ ‫במוצאי יוה"כ בכדי שיעשה‪.‬‬ ‫חסידים כתב שאין להוכיח ביחיד אלא איש את אחיו שליבו גס בו‪ ,‬אבל אם הוא‬ ‫איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום בו אין להוכיחו‪ .‬וי"א שהיכא שאין בידינו כח‬ ‫להפריש את החוטאים אין חיוב להוכיחם‪ ,‬כיון שיודע שלא יקבלו‪ ,‬וי"א שאף שאינו‬ ‫נתפס בחטאם מ"מ חייב להוכיחם‪.‬‬ ‫נוהגים להדליק נר לכל אחד גדול או קטן (ועכשיו נוהגים להדליק‬ ‫סימן תר"י‬ ‫רק הנשואים)‪ ,‬ואין להדליק נר לאשה‪ .‬וכן נוהגין להדליק נר נשמה‬ ‫לאביו ואמו שמתו כדי לכפר עליהם‪ ,‬וכן נכון לעשות‪( .‬רמ"א)‪ .‬ומשמע‬ ‫הדלקת נרות ליום הכיפורים‬ ‫דסגי בנר אחד לאביו ואמו‪ .‬ואם כבו נרות אלו אין לומר לנכרי שיחזור‬ ‫בכל שבת ויו"ט מצוה להדליק נרות לכבוד ולעונג היום‪ ,‬וביוה"כ ג"כ יש לכבדו‬ ‫וידליקם‪ ,‬ואפילו לרמוז אסור‪ ,‬ומצוה עושה שמשאיר את הנר מכובה‪.‬‬ ‫בכסות נקיה ובהדלקת נרות‪ ,‬וכן נהגו לעשות בבית הכנסת‪ ,‬אבל בבית יש‬ ‫מי שכבה נרו ביו"כ ידליקנו במוצאי יוה"כ ויניחנו לדלוק עד שיגמר‪,‬‬ ‫מקומות שנהגו להמנע מכך‪ .‬ובסימן זה יבוארו חילוקי מנהגים בזה‪ ,‬והיכן‬ ‫מדליקים לכו"ע‪ ,‬ומה יעשו ביוה"כ שחל בשבת‪.‬‬ ‫ויקבל עליו שכל ימיו לא יכבה את הנר במוצאי יוה"כ לא הוא ולא‬ ‫אחר‪ .‬ונהגו לקחת נכרי לשמור את הנרות שלא יבואו ח"ו לידי דליקה‪,‬‬ ‫סעיפים א' ב'‬ ‫אך יש למחות ביד האומרים לו לכבות או להדליק אפילו אם אמרו לו‬ ‫מערב יו"ט (ולענין קבלת השעוה הנוטפת‪ ,‬אם אמר מערב יוה"כ והשעוה שייכת‬ ‫איתא במתני' (פסחים נ"ג‪ ):‬מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי‬ ‫לצדקה אין להחמיר בזה)‪ ,‬ואף אם מדליק מעצמו צריך למחות בידו כיון‬ ‫יום הכפורים מדליקין‪ ,‬מקום שנהגו שלא להדליק אין‬ ‫שהוא עושה בשביל ישראל‪ ,‬ובמטה אפרים מתיר בזה‪ ,‬ואפשר דאיירי כשאינו‬ ‫מדליקין‪ .‬ובגמרא תנא בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא‬ ‫נהנה ממנו אח"כ‪ ,‬וצ"ע‪ .‬ומאחר והעולם מקפידים אם כבה נרם‪ ,‬ראוי‬ ‫להדליק‪ ,‬שניהם לדבר אחד נתכוונו (להפריש מתשמיש המטה‪ ,‬האומר‬ ‫למוסרו לשמש ולא לעקוב אחרי הנר‪ ,‬ומה שנשאר ישאיר לבית‬ ‫להדליק‪ ,‬מפני שאסור לשמש מטתו לאור הנר‪ ,‬והאומר שלא להדליק מפני שרואה‬ ‫הכנסת‪ ,‬ובאמת א"צ לחשוש אם נכבה הנר‪ ,‬כיון שמצוי שהוא נכבה‬ ‫אותה ומתאוה לה)‪.‬‬ ‫מהרוח או מהחום‪ .‬ח"א‪.‬‬ ‫עוד איתא בגמרא תני תנא קמיה דרבי יוחנן רבי שמעון בן‬ ‫י"א שיש לפרוס מפה על השלחנות ביוה"כ כמו בשבת‪.‬‬ ‫אלעזר אמר יום הכפורים שחל להיות בשבת אף במקום‬ ‫יש שנהגו ללבוש בגדי פשתן לבנים נקיים ביוה"כ דוגמת מלאכי‬ ‫שאמרו שלא להדליק מדליקין‪ ,‬מפני כבוד השבת‪ ,‬עני ר' יוחנן‬ ‫השרת‪ ,‬וכן נוהגים ללבוש את הקיטל שהוא לבן ונקי‪ ,‬וגם הוא בגד‬ ‫בתריה וחכמים אוסרים‪ .‬ובירושלמי משמע שהלכה כרבי שמעון בן‬ ‫של מתים ועי"ז יהיה ליבו נכנע ונשבר‪ ,‬וגם אבל תוך י"ב חודש לאביו‬ ‫אלעזר‪ ,‬וכן פסק הרמב"ם‪.‬‬ ‫ולאמו או תוך ל' לשאר קרובים יכול ללובשו‪ ,‬ויש מקומות שנוהגים‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬מקום שנהגו להדליק נר בליל יוה"כ‪ ,‬מדליקים אף‬ ‫שאבל אינו לובשו‪ .‬ואין להכנס לבית הכסא עם קיטל שהוא מיוחד‬ ‫בחדר משכבו‪ ,‬וי"א שבמקום כזה יברך על ההדלקה אשר קדשנו וכו'‪,‬‬ ‫לתפילה‪ ,‬אבל להשתין בו מים מותר‪ .‬ונוהגים שגם הנשים לובשות‬ ‫כיון שהוא חייב להדליק כמו בשבת משום שלום ביתו‪ ,‬וכתב הרמ"א‬ ‫בגדים לבנים ונקיים‪ ,‬אבל לא יקשטו עצמן בתכשיטים כמו בשבת‬ ‫שכך המנהג במדינות אלו‪( .‬וי"א שלא יברך‪ ,‬דאם יש שנהגו שלא‬ ‫ויו"ט‪ ,‬מפני אימת הדין‪ ,‬ואין נוהגות ללבוש קיטל‪.‬‬ ‫להדליק א"כ ליכא מצוה‪ ,‬ואין מברכים על מנהג)‪ .‬ומקום שנהגו שלא‬ ‫להדליק אף בבית אין מדליקין‪( ,‬ושני המקומות כוונתם לבטל‬ ‫תשמיש‪ ,‬ונהגו כך אפי' בנדה משום הרהור)‪ .‬ומבואר בירושלמי‬ ‫כתיב "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא‪ ,‬מקרא קודש יהיה‬ ‫שהמנהג להדליק חשוב יותר‪ ,‬ונ"מ שעיר חדשה ראוי לנהוג בה‬ ‫לכם‪ ,‬ועיניתם את נפשותיכם‪ ,‬והקרבתם אשה לד'‪ ,‬וכל מלאכה לא תעשו‬ ‫להדליק‪ .‬ואם יש לו נר דולק בבית חייב להדליק בחדר ששוכב שם‬ ‫בעצם היום הזה‪ ,‬כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ד' אלוקיכם"‪ .‬ומבואר‬ ‫אף במקום שנהגו שלא להדליק‪ ,‬והמ"א מיישב למה לא נוהגים כך‪,‬‬ ‫בפסוק זה כמה מענייני היום‪ :‬א' איסור עשית מלאכה‪ .‬ב' מצות עינוי‪ .‬ג' היות‬ ‫יום זה יום כפרה‪ .‬ובסימנים הבאים (תרי"א – תרי"ח) יבוארו פרטי איסור‬ ‫וכתב דמ"מ ראוי להחמיר‪ ,‬ואם אשתו נדה יש להקל‪ ,‬ומ"מ במקום‬ ‫עשית מלאכה ודיני ה' העינויים שמתענים בהם ביוה"כ‪ ,‬ואח"כ (תרי"ט –‬ ‫שנוהגים להדליק בודאי צריך להדליק גם בחדר זה‪.‬‬ ‫תרכ"ד) יבוארו סדרי התפילות ביום קדוש זה‪.‬‬ ‫יוה"כ שחל בשבת חייבים כולם להדליק נר‪ ,‬ומברכים עליו להדליק‬ ‫נר של שבת ושל יום הכיפורים‪ ,‬וי"א שלא לברך‪ ,‬ובמדינות שאין מנהג קבוע‬ ‫לזה בודאי יותר טוב להנהיג שלא לברך‪.‬‬ ‫סימן תרי"א‬ ‫סעיפים ג' ד'‬ ‫איסורי יום הכיפורים‬ ‫באלו מקומות כולם נוהגים להדליק‬ ‫סעיף א'‬ ‫איתא במתני' (שם) ומדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות‬ ‫איתא במתני' (יומא ע"ג‪ ):‬יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה‬ ‫ובמבואות האפלים ועל גבי החולים‪.‬‬ ‫וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה‪ .‬אמנם‬ ‫בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים‬ ‫איתא בגמרא (ע"ד‪ ).‬שאין ענוש כרת אלא אוכל ושותה ועושה‬ ‫מדליקים בכל מקום‪ ,‬ולכו"ע אין לברך על הדלקה זו‪ ,‬וצ"ע למה לא יברך‬ ‫מלאכה בלבד‪ .‬והגמרא (ע"ד‪ :‬ע"ז‪ ).‬מביאה מקורות לכל איסורים אלו‪.‬‬ ‫כשמדליק ע"ג החולים‪ .‬ונוהגים בכל מקום להרבות נרות ולהציע בגדים‬ ‫נאים בבית הכנסת‪ ,‬דכתיב "לקדוש ד' מכובד" ואמרו חז"ל שהפסוק‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬דעת הרמב"ם והר"ן שגם שאר עינויים דאורייתא‪,‬‬ ‫מדבר על יוה"כ‪ ,‬וכיון שא"א לכבדו באכילה ושתיה יש לכבדו בכסות‬ ‫ודעת ר"י וריב"א שהדרשות הם אסמכתא בעלמא‪ ,‬כדמצינו שהקילו‬ ‫נקיה ובנרות‪ .‬ויש לעשות פתילות עבות כדי להרבות אורם‪.‬‬ ‫בהם לענין כמה דברים (והר"ן מתרץ שאינם בכלל עינוי דקרא‪ ,‬אלא‬ ‫הם נלמדים מרבויא ד"שבתון"‪ ,‬ומסרן הכתוב לחכמים‪ ,‬והם הקילו‬ ‫אין מקבלים שעוה ממומר לעכו"ם שנדב לבית הכנסת‪ ,‬וע"ע בדין זה‬ ‫כפי מה שראוי והתירו כל דבר שלא נעשה לתענוג‪ ,‬אך הקשה הר"ן‬ ‫בסימן קנ"ד‪ ,‬ואם יש חשש איבה וכ"ש משר מקבלים‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫מהא דאיתא בגמרא (ע"ח‪ ):‬התינוקות מותרים בכולם חוץ מנעילת‬ ‫קטנה ולמעלה (אבל קודם לכן נראה כמתקן לצורך היום)‪ ,‬ואף שהוא‬ ‫הסנדל‪ ,‬והרי זה נעשה לתענוג‪ ,‬ובאיסור דאורייתא נאמר "לא‬ ‫טורח בשביל חול התירו כדי שלא יצטרך לתקן הכל בערב ותהא נפשו‬ ‫תאכלום" וקרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים‪ .‬ותירץ‬ ‫עגומה עליו‪ ,‬ואם יש לו רק מעט ירק או אגוזים וא"צ לזה זמן מרובה‪ ,‬יש לו לאחר‬ ‫הבית יוסף שכיון שאין איסורים אלו מפורשים בפסוק‪ ,‬והכתוב מסרם‬ ‫הדבר עד סמוך לחשיכה כדי שיהיה סמוך לסעודת הערב‪ .‬ואם יוה"כ חל בשבת‬ ‫לחכמים‪ ,‬ראו חכמים שלא לחנכם בדברים אלו‪ ,‬כיון שזה רביתיה‬ ‫לא התירו כדי שלא יעשה כך בשאר שבתות השנה לצורך הלילה‪.‬‬ ‫דינוקא)‪.‬‬ ‫והאידנא שהתחילו לעשות דברים אלו באיסור קודם המנחה‪ ,‬נהגו‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬יום הכיפורים לילו כיומו לכל דבר (שהרי מבואר‬ ‫לאסור דברים אלו אף אחרי המנחה‪ .‬ואיתא בירושלמי שמותר לומר לנכרי‬ ‫בגמרא (יומא פ"א‪ ):‬שמפסיקים מבעוד יום)‪ ,‬והוא אסור במלאכה‬ ‫לבשל לצורך אחר התענית‪ ,‬והפוסקים לא העתיקוהו‪ ,‬ואפשר שטעמם שכיון‬ ‫ואכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה‪ ,‬ואין‬ ‫שאסרו קניבת ירק גם זה אסור‪.‬‬ ‫חיוב כרת אלא על מלאכה ואכילה ושתיה‪ ,‬ושאר הדברים הנ"ל י"א‬ ‫הצלה מן הדליקה‪ -‬אם נפלה דליקה ביום הכיפורים מותר להציל‬ ‫שהם אסורים מדאורייתא‪ ,‬וי"א שהם אסורים מדרבנן‪ ,‬ונ"מ לענין‬ ‫מזון סעודה אחת‪ ,‬כדי שיוכל לאכול במוצאי יוה"כ ולא יצטרך‬ ‫ספק‪ ,‬ולמעשה ראוי להחמיר‪ .‬ולענין רחיצה נחלקו גם אם רק רחיצת כל גופו‬ ‫להמשיך להתענות‪ ,‬ושאר דיני דליקה ביוה"כ דינם כפי שנתבאר‬ ‫או רובו היא דאורייתא‪ ,‬או שגם מיעוט אסור מדאורייתא‪.‬‬ ‫בסימן של"ד לענין שבת‪.‬‬ ‫נהגו שהתינוקות משחקים באגוזים על השלחן‪ ,‬ואין למחות בידם‬ ‫סעיף ב'‬ ‫אפילו קודם המנחה‪ ,‬אבל על הקרקע אסור‪ ,‬דאתו לאשוויי גומות‪.‬‬ ‫עונש על מלאכה ביוה"כ‬ ‫איתא במתני' (מגילה ז‪ ):‬אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה‬ ‫זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת‪ .‬עוד איתא בגמרא (כריתות י"ג‪):‬‬ ‫סימן תרי"ב‬ ‫אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב‬ ‫איסורי אכילה ושתיה ושיעורם‬ ‫והוצאה ליום הכפורים‪ ,‬וכו'‪ ,‬אלא דרפרם בדותא היא‪.‬‬ ‫אף שאסור מן התורה לאכול ולשתות ביוה"כ אפילו כל שהוא‪ ,‬מ"מ חיוב כרת‬ ‫וכתב הסמ"ג שלמסקנת הגמרא אין הלכה כרפרם‪ ,‬וכן כתבו הרי"ף‬ ‫וחטאת הוא רק לאוכל ושותה בשיעור מסוים‪ ,‬ונ"מ בזה לחולה שאם הוא יכול‬ ‫והרא"ש והרמב"ם והטור שיום הכפורים צריך עירובי תחומין ועירובי‬ ‫יש להאכילו פחות פחות מכשיעור‪ .‬ובסימן זה יבואר מהו שיעור אכילה‬ ‫ושתיה לחיוב כרת או חטאת‪.‬‬ ‫חצרות ושיתופי מבואות כשבת‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬מלאכה שחייבים עליה בשבת חייבים עליה ביוה"כ‪,‬‬ ‫סעיפים א' ה'‬ ‫אלא שבשבת זדונו בסקילה וביוה"כ בכרת‪ ,‬וגם האידנא שאינו נוהג‬ ‫שיעור איסור אכילה וחיוב כרת או חטאת‬ ‫דיני נפשות יש נ"מ לענין חובל בחבירו‪ ,‬שבשבת פטור מתשלומין‬ ‫איתא במתני' (יומא ע"ג‪ ):‬האוכל ככותבת הגסה‪ ,‬כמוה וכגרעינתה‪,‬‬ ‫משום קים ליה בדרבה מיניה ואפילו בשוגג‪ ,‬וביוה"כ חייב‪ .‬וכל דבר‬ ‫שבשבת פטור אבל אסור ה"ה ביוה"כ‪ .‬וכל דבר שאסור לטלטלו‬ ‫והשותה מלא לוגמיו חייב‪ .‬ולהלן (ע"ט‪ ):‬הגמרא דנה מהו שיעור‬ ‫בשבת אסור לטלטלו ביוה"כ‪ .‬ויש דין עירוב ואיסור הוצאה ביוה"כ‪ ,‬וכן יש‬ ‫כותבת הגסה‪ ,‬ומסקנת הגמרא שמע מינה כותבת הגסה שאמרו‬ ‫איסור מחמר‪ ,‬ומערבים עירובי חצרות ותחומין בפת‪ ,‬כיון שהיא ראויה לקטנים‬ ‫פחות מכביצה‪ ,‬כביצה משבעא‪ ,‬ככותבת מיתבא דעתיה‪.‬‬ ‫שאינם מתענים‪.‬‬ ‫ולהלן שם (פ‪ ):‬איתא מתקיף לה רבי זירא כל העולם כולו‬ ‫איתא בגמרא (שבת קי"ד‪ ):‬אמר רב הונא יום הכפורים שחל להיות‬ ‫בככותבת ועוג מלך הבשן בככותבת‪ ,‬אמר ליה אביי קים להו‬ ‫בשבת אסור בקניבת ירק‪ .‬וכו'‪ .‬אמר רבי יוחנן יום הכפורים‬ ‫לרבנן דבהכי מייתבא דעתיה‪ ,‬מיהו כולי עלמא טובא ועוג מלך‬ ‫שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק‪ .‬תניא כוותיה דרבי‬ ‫הבשן פורתא‪ .‬ומבואר בגמרא (ע"ד‪ ):‬ששיעור זה נאמר בין באכל‬ ‫יוחנן וכו'‪ .‬מפצעין באגוזים‪ ,‬ומפרכסין ברימונים מן המנחה‬ ‫דברים המותרים באכילה‪ ,‬בין באכל דברים האסורים באכילה כמו‬ ‫ולמעלה מפני עגמת נפש‪ .‬אמנם איתא התם (קט"ו‪ ).‬דבי רב‬ ‫פיגול נותר וטמא נבילה וטריפה‪.‬‬ ‫יהודה מקנבי כרבא‪ ,‬דבי רבה גרדי קארי‪ ,‬כיון דחזא דהוו קא‬ ‫עוד איתא במתני' (ע"ג‪ ):‬יוה"כ אסור באכילה ושתיה וכו'‪ ,‬ופריך‬ ‫מחרפי‪ ,‬אמר להו אתא איגרתא ממערבא משמיה דרבי יוחנן‬ ‫בגמרא אסור‪ ,‬ענוש כרת הוא‪ ,‬ומשני לא נצרכה אלא לחצי‬ ‫דאסיר‪ .‬ורבא אמר זאת בשם רבי יוחנן כדי שיקבלו זאת ממנו‪ ,‬ואף‬ ‫שיעור‪ ,‬הניחא למאן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה‪ ,‬אלא‬ ‫שהלכה כרבי יוחנן‪ ,‬כיון שרבא החמיר על אנשי ביתו נהגו העולם‬ ‫למאן דאמר חצי שיעור מותר מן התורה‪ ,‬מאי איכא למימר‪,‬‬ ‫להחמיר‪ ,‬וכן דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם להחמיר‪.‬‬ ‫וכו'‪.‬‬ ‫מהי קניבת ירק‪ -‬רש"י מבאר שקניבת ירק הכונה לניתוק העלים מן‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אסור מדאורייתא לאכול ביוה"כ אפילו כל שהוא‪ ,‬אבל‬ ‫הקלחים כדי להשוותם שיהיו מוכנים לחותכם‪ ,‬ולרמב"ם הכונה‬ ‫כרת או חטאת אינו חייב עד שיאכל ככותבת הגסה עם הגרעין (ואם אכל‬ ‫להסיר העלים המעופשות ולקצץ השאר ולתקן אותו לאכילה‪ ,‬והמגיד‬ ‫את הכותבת עצמה ללא הגרעין פטור‪ ,‬וגם אכל עם הגרעין פטור כיון שאינו ראוי‬ ‫משנה כתב בשם הרמב"ן והרשב"א שהכונה להדחת ירק‪.‬‬ ‫לאדם‪ ,‬ובגרעינים רכים הנאכלים לאדם חייב)‪ ,‬שזה מעט פחות מביצה‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬התירו לקנב ירק (י"מ לנתק או לחתוך את העלים‬ ‫בינונית (לדגול מרבבה משערים בלי קליפה‪ ,‬והבנין ציון חולק עליו)‪,‬‬ ‫מהקלחים התלושים‪ ,‬והתר זה הוא גם בירק שאינו נאכל כמות שהוא חי‪ ,‬וי"ל‬ ‫ושיעור זה הוא בכל אדם בין ננס בין עוג מלך הבשן‪ ,‬ונ"מ בשיעור זה‬ ‫שאף שהוא מוקצה התירו‪ ,‬ודלא כהמ"א‪ .‬וי"מ שהכונה להדיח את הירק)‬ ‫למבואר בסימן תרי"ח שחולה מאכילים אותו פחות מכשיעור‪.‬‬ ‫ולפצוע אגוזים ואף להוציא את המאכל מתוך הקליפה‪ ,‬והיינו מזמן מנחה‬ ‫איסורא‪ ,‬או דמיירי רק בדבר שאינו ראוי כלל לאכילת אדם‪ ,‬אבל‬ ‫סעיף ב'‬ ‫בדברים שנאכלים ע"י טיבול אסור‪.‬‬ ‫צירוף כמה מאכלים לשיעור‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה לאדם (אע"פ שהם‬ ‫איתא במתני' (יומא ע"ג‪ ):‬כל האוכלים מצטרפין לככותבת‪ ,‬וכל‬ ‫ראויים לבהמה) כגון שהם מרים או נבאשים פטור‪ ,‬אבל אסור מדרבנן‬ ‫ומכין אותו מכת מרדות‪ ,‬ואפילו בחצי שיעור מהם יש להזהר לכתחילה‪,‬‬ ‫המשקין מצטרפין למלא לוגמיו‪ .‬האוכל ושותה אין מצטרפין‪.‬‬ ‫אבל אם אכל דברים ראויים האסורים באכילה חייב גם משום יו"כ‪.‬‬ ‫עוד איתא בגמרא (שם פ‪ ):‬אמר רב פפא אכל אומצא ומילחא‬ ‫ואם אכל בשר חי לכאורה פשוט שחייב‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫מצטרף‪ ,‬ואף על גב דלאו אכילה היא‪ ,‬כיון דאכלי אינשי‬ ‫אכילה גסה‬ ‫מצטרפין‪ .‬אמר ריש לקיש ציר שעל גבי ירק מצטרף‬ ‫לככותבת ביום הכפורים‪ ,‬פשיטא‪ ,‬מהו דתימא משקה הוא‪,‬‬ ‫איתא בגמרא (שם פ‪ ):‬אמר ריש לקיש האוכל אכילה גסה ביום‬ ‫קא משמע לן כל אכשורי אוכלא אוכלא הוא‪.‬‬ ‫הכפורים פטור‪ ,‬מאי טעמא אשר לא תענה כתיב‪ ,‬פרט למזיק‪.‬‬ ‫ופירש רש"י שאכילה גסה היינו מה שאוכל כשהוא שבע‪ ,‬וכתב הכלבו‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬כל האוכלים מצטרפים לשיעור זה‪ ,‬אפילו מלח שע"ג‬ ‫דהיינו אם אכל אוכלין שאינם ראוים לאכילה ואח"כ אכל אוכלין‬ ‫בשר וציר שע"ג ירק‪ ,‬דדבר הבא להכשיר את האוכל נחשב כאוכל‪ ,‬וכן‬ ‫הראוים לאכילה‪ ,‬והר"ש פירש שדין זה הוא אפילו בשבע מאוכלין‬ ‫בשרה פתו ביין או מים הם מצטרפים לפת‪ ,‬אבל אכילה ושתיה אינם‬ ‫הראוים‪.‬‬ ‫מצטרפים‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אכל אכילה גסה כגון שאכל מיד אחרי אכילת ערב‬ ‫סעיף ג'‬ ‫יוה"כ והוא קץ במזונו שאוכל עכשיו‪ ,‬פטור אבל אסור‪ ,‬אבל אם הוא‬ ‫שבע ואינו מתאוה לאכול‪ ,‬אך אינו קץ במאכל ויש לו טעם באכילתו‪,‬‬ ‫צירוף כמה אכילות לשיעור אחד‬ ‫חייב‪ .‬וכתב הרמ"א שאם המאכלים מבושמים או מתובלים ואכלם‬ ‫איתא בגמרא (שם פ‪ ):‬מתקיף לה רבא כזית בכדי אכילת פרס‬ ‫אחרי אכילת ערב יוה"כ חייב‪ ,‬דרווחא לבסומי שכיחא‪ ,‬והב"ח כתב‬ ‫וככותבת בכדי אכילת פרס‪ ,‬אמר ליה אביי קים להו לרבנן‬ ‫שגם בזה אם אכל עד שקץ במזונו פטור‪ ,‬ובאמת הכל לפי הענין‪,‬‬ ‫דבהכי מייתבא דעתיה‪ .‬והיינו שאכילות בתוך כדי אכילת פרס‬ ‫דבסתמא אינו קץ במתובלים וחייב‪ ,‬ואם הוא קץ אף בזה פטור‪.‬‬ ‫מצטרפות לשיעור אחד‪ .‬וכן מבואר בתוספתא‪.‬‬ ‫אסור לטעום ולפלוט ביוה"כ‪ ,‬אפילו פחות מכשיעור‪ ,‬ואפילו אם יודע‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אכל וחזר ואכל או שפירר המאכל ואכלו במשך הרבה‬ ‫שיכול להזהר שלא יבלע כלום‪ ,‬ואפילו עצי בשמים שהם עץ בעלמא‬ ‫זמן‪ ,‬אם אכל כשיעור בתוך כדי אכילת פרס מתחילת האכילה‬ ‫אסור‪ ,‬דכשלועסם מרגיש טעם‪.‬‬ ‫הראשונה עד סוף האכילה האחרונה מצטרפים‪ ,‬ואם שהה יותר מכדי‬ ‫אכילת פרס אין מצטרפים‪.‬‬ ‫מותר להריח כדי להשלים מנין מאה ברכות‪( ,‬וכל זמן שלא הסיח‬ ‫דעתו אסור לחזור ולברך‪ ,‬משום דהוי ברכה שאינה צריכה)‪ ,‬והמריחים‬ ‫סעיף ד'‬ ‫מי בושם ואינם מברכים עושים איסור‪ ,‬ועוד מצוי בזה שעושים קשר‬ ‫בממחטה ושופכים עליה מי בושם‪ ,‬שזה אסור משום קושר ומשום מוליד‪.‬‬ ‫שיעור אכילת פרס‬ ‫איתא במתני' (עירובין פ"ב‪ ):‬בענין עירוב וכמה הוא שיעורו‪ ,‬מזון‬ ‫סעיף ז'‬ ‫שתי סעודות וכו'‪ ,‬רבי יוחנן בן ברוקא אומר מככר (שנקנה)‬ ‫איתא בגמרא (שם פ"א‪ ):‬אכל עלי קנים (והרמב"ם גורס עלי גפנים) פטור‪,‬‬ ‫בפונדיון‪ ,‬מארבע סאין בסלע (‪-‬בזמן שמוכרים ארבע סאין בסלע‪ .‬הוצא‬ ‫לולבי גפנים חייב‪ .‬אלו הן לולבי גפנים‪ ,‬כל שלבלבו מראש‬ ‫מהם מחצה לעצים ולשכר החנווני נמצא שהככר הוא רובע הקב‪ ,‬שזה ו' ביצים)‪.‬‬ ‫השנה ועד יום הכפורים‪.‬‬ ‫רבי שמעון אומר משתי ידות לככר משלש לקב (משערים לגבי‬ ‫עירוב בשתי ידות של ככר שהוא שליש קב שזה ח' ביצים)‪ .‬ונמצא שפרס והיינו‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אכל עלי קנים (ויש גורסים עלי גפנים) או עלי תאנים‬ ‫חצי ככר‪ ,‬לרבי יוחנן בן ברוקה שככר הוא ו' ביצים זה ג' ביצים‪ ,‬ולר"ש‬ ‫ועלי שאר אילנות פטור‪ ,‬כיון שאינם ראויים לאכילה‪ ,‬אבל על עלי ירקות אם‬ ‫שככר הוא ח' ביצים זה ד' ביצים‪ .‬ומדברי רש"י נראה שהלכה כר"ש‪,‬‬ ‫הם ראוים לאכילה קודם בישולם חייב‪ .‬ולולבי גפנים‪ ,‬אם לבלבו לפני ר"ה‬ ‫והרמב"ם פוסק כרבי יוחנן בן ברוקה‪.‬‬ ‫פטור‪ ,‬דעץ בעלמא הם‪ ,‬ואם לבלבו (בארץ ישראל) מר"ה עד יוה"כ‬ ‫חייב‪ ,‬כיון שהם עדיין לחים ורכים וראוים לאכילה‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬שיעור אכילת פרס י"א שהוא ד' ביצים‪ ,‬וי"א ג' ביצים‬ ‫(‪-‬שוחקות והיינו במילוי וברווח ולא בצמצום)‪ ,‬ולהלכה בשל תורה‬ ‫סעיף ח'‬ ‫הולכים אחרי המחמיר‪ ,‬ובשל דבריהם הולכים אחרי המיקל‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (שם) אמר רבא כס פלפלי ביומא דכפורי פטור‪ ,‬כס‬ ‫סעיף ו'‬ ‫זנגבילא ביומא דכפורי פטור‪ .‬מיתיבי וכו'‪ ,‬ללמדך שהפלפלין‬ ‫חייבין בערלה ואין ארץ ישראל חסרה כלום שנאמר "לא‬ ‫מאכלים ומשקים שאינם ראויים‬ ‫תחסר כל בה"‪ .‬לא קשיא הא ברטיבתא‪ ,‬והא ביבשתא‪.‬‬ ‫איתא במתני' (יומא פ"א‪ ).‬אכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה‪ ,‬ושתה‬ ‫משקין שאינן ראוין לשתיה‪ ,‬ושתה ציר או מורייס פטור‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬הכוסס פלפלי או זנגבילא ובולע‪ ,‬אם הם יבשים פטור‬ ‫שיטת ראבי"ה דאפילו איסורא ליכא‪ ,‬והרמב"ם כתב שמכין אותו‬ ‫כיון שאין דרך לאוכלם‪ ,‬ואם הם רטובים חייב‪ .‬וכל פטור דאיתמר הכא‬ ‫מכת מרדות‪ ,‬ואפשר שגם לראבי"ה אסור‪ ,‬ורק בפחות מכשיעור ליכא‬ ‫פטור אבל אסור‪.‬‬ ‫ששיעור צירוף השתיות הוא כדי אכילת פרס כמו באכילה‪ ,‬ומשמע‬ ‫סעיף ט'‬ ‫מהשו"ע שהעיקר כדעה ראשונה‪ ,‬אבל הפר"ח והגר"א כתבו שהעיקר‬ ‫כדעה אחרונה‪.‬‬ ‫שיעור שתיה‬ ‫איתא במתני' (יומא ע"ג‪ ):‬השותה מלא לוגמיו חייב‪ .‬ושיעור זה הוא‬ ‫נגיעה באוכלין‪ -‬מותר לגעת ביוה"כ באוכלין או במשקין ולתת‬ ‫שוה בכל אדם כדאיתא במתני' (כלים י"ז י"א) יש שאמרו הכל לפי‬ ‫לקטנים‪ ,‬ואין חוששים שיבוא לאכול או לשתות כמו בחמץ בפסח‪,‬‬ ‫ואפילו אם התינוק יכול לקחת בעצמו אין להחמיר בזה‪.‬‬ ‫מה שהוא אדם‪ ,‬הקומץ את המנחה‪ ,‬והחופן את הקטורת‪,‬‬ ‫והשותה כמלא לוגמיו ביוה"כ‪ .‬וכן איתא בגמרא (יומא פ‪ ):‬מאי‬ ‫שנא אכילה דכל חד וחד בככותבת‪ ,‬ומאי שנא שתיה דכל חד‬ ‫סימן תרי"ג‬ ‫וחד בדידיה‪ ,‬אמר ליה אביי‪ ,‬קים להו לרבנן בככותבת דבהכי‬ ‫מייתבא דעתיה‪ ,‬בציר מהכי לא מייתבא‪ .‬בשתיה בדידיה‬ ‫איסור רחיצה ביום הכיפורים‬ ‫מייתבא דעתיה‪ ,‬בדחבריה לא מייתבא דעתיה‪.‬‬ ‫רחיצה היא אחד מחמשת הדברים האסורים ביוה"כ משום חיוב עינוי‪ ,‬ונחלקו‬ ‫הראשונים אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן‪ ,‬אמנם כיון שהאיסור הוא‬ ‫ובענין שיעור מלוא לוגמיו איתא בגמרא (פ‪ ).‬אמר רב יהודה אמר‬ ‫מחמת עינוי‪ ,‬היכא שהרחיצה אינה רחיצה של תענוג אלא לנקיון וכדומה‬ ‫שמואל לא מלוא לוגמיו ממש אלא כל שאילו יסלקנו לצד‬ ‫הדבר מותר‪ ,‬וכדלהלן‪ .‬ובסימנים הבאים יבוארו דיני העינוי מסיכה נעילת‬ ‫אחד ויראה כמלוא לוגמיו‪ ,‬והאנן תנן מלוא לוגמיו‪ ,‬תני כמלוא‬ ‫הסנדל ותשמיש המיטה‪.‬‬ ‫לוגמיו‪ .‬ומבואר שם בגמרא שזה פחות מרביעית‪ ,‬והיינו באדם בינוני‪.‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫עוד איתא במתני' (ע"ג‪ ):‬וכל המשקין מצטרפים למלוא לוגמיו‪.‬‬ ‫איסור רחיצה‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬שיעור שתיה הוא מלוא לוגמיו ברווח‪ ,‬והיינו בכדי‬ ‫איתא בגמרא (יומא ע"ז‪ ):‬תנו רבנן אסור לרחוץ מקצת גופו ככל‬ ‫שיסלק את המשקה לצד אחד ויראה כאילו ב' הלחיים מלאים‪ ,‬וכאן‬ ‫גופו‪ ,‬ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו‬ ‫השיעור הוא כל אדם לפי מה שהוא‪ ,‬ובאדם בינוני השיעור הוא פחות‬ ‫חושש‪ .‬ואיתא בגמרא (פסחים נ"ד‪ ):‬אסור לו לאדם שיושיט‬ ‫מרביעית (משמע דהיינו קרוב לרביעית וכ"כ הפר"ח שהוא משהו פחות‬ ‫אצבעו במים בתשעה באב‪ ,‬כדרך שאסור להושיט אצבעו‬ ‫מרביעית‪ ,‬אמנם בסימן רע"א כתב השו"ע שזה רוב רביעית)‪ .‬וכל‬ ‫המשקין מצטרפים לכשיעור‪.‬‬ ‫ביום הכיפורים‪ ,‬וכן משמע בגמרא (יומא ע"ז‪ :‬ע"ח‪.).‬‬ ‫משקין שאינם ראוים לשתיה‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫אסור לרחוץ ביום הכיפורים בין בחמין בין בצונן‪ ,‬ואפילו להושיט‬ ‫איתא במתני' (יומא פ"א‪ ).‬שתה משקין שאינם ראוים לשתיה‬ ‫אצבעו במים אסור‪ ,‬ואם היה מלוכלך בטיט או שנטף דם מחוטמו‪,‬‬ ‫ושתה ציר או מורייס פטור‪ .‬ובגמרא (פ"א‪ ):‬שתה ציר או מורייס‬ ‫מותר לרחוץ את המקום המלוכלך ולא יותר‪ ,‬ואם גופו מלוכלך בכמה‬ ‫פטור‪ ,‬הא חומץ חייב‪ ,‬מתניתין מני רבי היא‪ ,‬דתניא רבי אומר‬ ‫מקומות וזה טורח לרחוץ כל מקום בפני עצמו‪ ,‬מותר להכניס כל גופו‬ ‫חומץ משיב את הנפש‪ .‬דרש רב גידל בר מנשי מבירי דנרש‪,‬‬ ‫למים בבת אחת כדי להסיר הלכלוך מעליו‪ ,‬וכשרוחץ מחמת טינוף‬ ‫אין הלכה כרבי‪ ,‬לשנה נפקי כולי עלמא מזגו ושתו חלא‪ ,‬שמע‬ ‫יכוין שאינו להנאה אלא להעביר את הלכלוך‪.‬‬ ‫רב גידל ואיקפד‪ ,‬אמר אימור דאמרי אנא דיעבד‪ ,‬לכתחלה מי‬ ‫אם הזיע הרבה ורוצה לרחוץ כדי להעביר את הזיעה‪ ,‬משמע מהשו"ע‬ ‫אמרי‪ ,‬אימור דאמרי אנא פורתא‪ ,‬טובא מי אמרי‪ ,‬אימור‬ ‫שמותר כיון שאינו רחיצה של תענוג‪ ,‬ומ"מ מי שאינו איסטניס וא"צ‬ ‫דאמרי אנא חי‪ ,‬מזוג מי אמרי‪.‬‬ ‫לרחיצה זו כל כך נכון להחמיר מפני שהב"ח והט"ז והפר"ח מחמירים בזה‪.‬‬ ‫דעת הרמב"ם שגם אם שתה הרבה פטור‪ ,‬אבל במזוג חייב‪ .‬וצ"ע‬ ‫ומי שבא מן הדרך ורגליו כהות מותר לרוחצם‪.‬‬ ‫מדברי הגמרא‪ .‬וכתב הבית יוסף דשמא דברי הגמרא שבשתה הרבה‬ ‫חייב נאמרו רק על ציר ומורייס ולא על חומץ חי‪ ,‬ויותר נראה‬ ‫סעיפים ב' ג'‬ ‫שהרמב"ם לא גורס דברים אלו בגמרא‪ .‬ורבינו ירוחם כתב שבשתה‬ ‫אם מותר ליטול ידיו ביוה"כ‬ ‫הרבה חייב‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (יומא ע"ז‪ ):‬תנא דבי מנשה רבן גמליאל אומר‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬שתה משקין שאינם ראוים לשתיה כגון ציר (‪-‬מה‬ ‫מדיחה אשה ידה במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת‪,‬‬ ‫ששותת מן הדג כששורים אותו במלח) או מורייס (‪-‬שומן היוצא מן‬ ‫מאי טעמא אמר אביי משום שיבתא‪.‬‬ ‫הדגים פטור)‪ .‬וכן הדין בחומץ חי המבעבע כשמשליכים אותו על‬ ‫הארץ שפטור‪ ,‬ואפילו שתה הרבה יותר מכשיעור‪ ,‬וי"א שאם שותה‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫הרבה חייב מפני שזה שובר רעבונו‪ ,‬ולכו"ע איסור יש אפילו במעט‪,‬‬ ‫רש"י מבאר ששיבתא היינו רוח רעה השורה על הלחם הנלקח בידים‬ ‫ואם שתה חומץ מזוג חייב‪ ,‬מפני שהוא ראוי לשתיה‪.‬‬ ‫שלא נטלו שחרית‪ .‬ומשמע דבלאו הכי אסור ליטול ידיו‪ .‬וכן כתב‬ ‫הרמב"ם שביום הכפורים ותשעה באב כיון שאין שם רחיצה אינו‬ ‫סעיף י'‬ ‫מברך על נטילת ידים ולא המעביר חבלי שינה‪.‬‬ ‫צירוף כמה שתיות‪ -‬שתה מעט וחזר ושתה‪ ,‬אם יש מתחילת‬ ‫אבל דעת ר"ת והר"ן ועוד ראשונים שנטילת ידים שחרית מותרת‬ ‫השתיה הראשונה כולל השתיה עצמה עד סוף השתיה האחרונה כדי‬ ‫אפילו בלא נתינת פת לתינוק‪ ,‬דהא תניא היו ידיו מלוכלכות בטיט‬ ‫שתית רביעית זה מצטרף לשיעור‪ ,‬ואם לאו אינם מצטרפים‪ .‬וי"א‬ ‫שזה רפואה לעיניים‪ ,‬ורחיצה לרפואה מותרת ביוה"כ)‪ ,‬אמנם אם פניו‬ ‫וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש‪ ,‬ואין לך מלוכלכות יותר מזה‬ ‫מלוכלכות קצת או שיש לפלוף על עינו‪ ,‬יכול ללחלח אצבעו במים‬ ‫שאינו יכול ליגע בידיו לא בפיו ולא בחוטמו ולא בעיניו‪ ,‬כדאיתא‬ ‫ולרחוץ במקום הלכלוך או כדי להעביר את הלפלוף‪ ,‬אבל יזהר לרחוץ‬ ‫בגמרא (שבת ק"ח‪ ):‬כל זמן שלא נטל ידיו שחרית יד לפה תקצץ יד‬ ‫רק את המקום המלוכלך‪ ,‬ומשום רפואה גמורה מותר לרחוץ במקום‬ ‫לעין תקצץ יד לחוטם תקצץ‪ ,‬וא"כ יש סכנה שיגע באחד מאלה‪,‬‬ ‫שאין בו משום איסור רפואה בשבת‪.‬‬ ‫ורחיצה מותרת אפילו לחולה שאין בו סכנה‪ .‬ומ"מ לא יטול אלא עד‬ ‫אסור לרחוץ פיו ביוה"כ שמא יבלע מעט מים‪ ,‬וחצי שיעור אסור מן‬ ‫סוף קשרי אצבעותיו‪( ,‬ובהגהות מיימוני כתב שיזהר שלא יתכוין‬ ‫התורה‪ ,‬כמבואר בסימן תקס"ז‪.‬‬ ‫להנאת רחיצה)‪ .‬וכתב היראים שכהן נוטל ידיו לעלות לדוכן‪ ,‬וכתב‬ ‫כללו של דבר כל שאינו מכוין כלל להנאת רחיצה כי אם לטהר‬ ‫סעיפים ה' ו' ז' ח'‬ ‫מלכלוך וטינוף שרי‪ .‬וכן הוכיחו הראשונים מבואר מהא קיימא לן‬ ‫(שבת קי"א‪ ).‬כל חייבי טבילות טובלין כדרכן‪ ,‬דכל רחיצה דמצוה‬ ‫מעבר בתוך מים‬ ‫מותרת היא‪ ,‬ונטילת ידים לתפילה מצוה היא‪ ,‬וכיון דלהקביל פני רבו‬ ‫איתא בגמרא (יומא ע"ז‪ ):‬תנו רבנן ההולך להקביל פני אביו או פני‬ ‫עובר במים כל שכן להקביל פני שכינה‪( .‬ולפי זה שיבתא היינו שד‬ ‫רבו או פני מי שגדול ממנו‪ ,‬עובר עד צוארו במים‪ ,‬ואינו‬ ‫השורה על התינוק וחונקו כשנותנים לו פת בלא נטילת ידים‪ ,‬אפילו‬ ‫חושש‪ .‬איבעיא להו הרב אצל תלמיד מאי‪ ,‬תא שמע דאמר‬ ‫אם נטלן שחרית‪ ,‬אמנם עכשיו אין נזהרים בכך לפי שאין הדבר מצוי‬ ‫רב יצחק בר בר חנה‪ :‬אנא חזיתיה לזעירי דאזל לגבי רב חייא‬ ‫בינינו‪ ,‬כשם שאין נזהרין בגילוי)‪.‬‬ ‫בר אשי תלמידיה‪ .‬רב אשי אמר ההוא רב חייא בר אשי הוא‬ ‫ואם עשה צרכיו וקינח או הטיל מים ושפשף מותר ליטול ידיו לדעת‬ ‫דאזל לגביה דזעירי רביה‪ .‬רבא שרא לבני עבר ימינא למעבר‬ ‫המתירים‪ ,‬ואם עשה צרכיו ולא קינח או הטיל מים ולא שפשף‪,‬‬ ‫במיא לנטורי פירי‪ ,‬אמר ליה אביי לרבא תניא דמסייע לך‪,‬‬ ‫מהטור משמע שאסור ליטול ידיו‪ ,‬אמנם מהראשונים מבואר‬ ‫שומרי פירות עוברין עד צווארם במים ואין חוששין‪ .‬רב יוסף‬ ‫שלתפילה מותר ליטול ידיו באופן זה‪ ,‬כיון שאי אפשר לו להתפלל‬ ‫שרא להו לבני בי תרבו למיעבר במיא למיתי לפירקא‪ ,‬למיזל‬ ‫בלא נטילה‪ ,‬משום "הכון לקראת אלקיך ישראל"‪ ,‬דאף אם לא שפשף‬ ‫שייך משום הכון‪.‬‬ ‫לא שרא להו‪ ,‬אמר ליה אביי אם כן אתה מכשילן לעתיד‬ ‫לבא‪ .‬איכא דאמרי שרא להו למיתי ושרא להו למיזל‪ ,‬אמר‬ ‫ולענין ברכת על נטילת ידים שיטת בעל העיטור שאין מברכים אותה‬ ‫ביוה"כ (וה"ה לענין ברכת שעשה לי כל צרכי)‪ ,‬והרא"ש והר"ן כתבו‬ ‫ליה אביי בשלמא למיתי לחיי‪ ,‬אלא למיזל מאי טעמא‪ ,‬כדי‬ ‫שאפשר לברך‪ ,‬כיון שמותר לנעול משום סכנת עקרב‪( ,‬וצ"ל שכוונתם‬ ‫שלא תהא מכשילן לעתיד לבא‪ .‬רב יהודה ורב שמואל בר רב‬ ‫שכיון שהדבר לא נאסר לגמרי כל אדם יכול לברך)‪ ,‬ועוד שהרי‬ ‫יהודה הוו קיימי אגודא דנהר פרת אמברא דחצדד‪ ,‬והוה קאי‬ ‫מברכים על מנהגו של עולם‪ ,‬כפי שמברכים הנותן לשכוי בינה אף אם‬ ‫רמי בר פפא מהך גיסא‪ ,‬רמא להו קלא מהו למיעבר למיתי‬ ‫לא שמע קול תרנגול‪ ,‬אמנם הרמב"ם כתב שמי שהולך יחף אינו‬ ‫לגבייכו למשאל שמעתא‪ ,‬אמר ליה רב יהודה רב ושמואל‬ ‫מברך שעשה לי כל צרכי‪.‬‬ ‫דאמרי תרוייהו עובר‪ ,‬ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫חלוקו‪ .‬איכא דאמרי אמר ליה רב שמואל בר רב יהודה‪ ,‬תנינא‬ ‫נוטל אדם ידיו שחרית כדרכו בכל השנה ג' פעמים‪ ,‬ויברך על נטילת‬ ‫עובר ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו‪ .‬מתקיף לה‬ ‫ידים‪ ,‬ויזהר שלא יטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו‪ ,‬ולא ירחץ פניו‪,‬‬ ‫רב יוסף ובחול כי האי גונא מי שרי‪ ,‬וכו'‪ ,‬אמר אביי שאני נחל‬ ‫אבל לצורך התפילה אסור ליטול ידיו‪.‬‬ ‫דרדיפי מיא‪.‬‬ ‫הטיל מים או עשה צרכיו‪ ,‬אם לא שפשף בידיו ולא קינח נחלקו‬ ‫שיטת רש"י שמה שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו‪ ,‬הכונה שיגביה‬ ‫הפוסקים אם מותר ליטול ידיו או שאסור‪ ,‬ולכן נכון לכתחילה‬ ‫שולי חלוקו על זרועו‪ ,‬דאז אינו נראה כמלבוש אלא כנושא על כתיפו‪.‬‬ ‫לשפשף ולקנח שבזה לכו"ע מותר ליטול ידיו‪ ,‬אבל זה דוקא בליל יו"כ‬ ‫ורבינו ירוחם כתב שזה כדי שיהיה שינוי ולא יבוא לידי סחיטה‪ ,‬וכ"כ‬ ‫אחרי התפילה אבל ביום א"צ‪ ,‬שהרי אם הוא צריך להתפלל מותר‬ ‫הטור‪ ,‬וכן מבואר ברא"ש שהטעם שלא חוששים לסחיטה הוא מפני‬ ‫ליטול ידיו אף אם לא שפשף ולא קינח‪ ,‬וכן אם נגע אפילו באצבע‬ ‫שלא התירו לו להוציא ידו מתחת חפת חלוקו‪( ,‬אמנם בדעת הרא"ש‬ ‫אחת במקומות המכוסים ששם הוא מקום זיעה‪ ,‬צריך ליטול ידיו‪,‬‬ ‫י"ל כרש"י שטעם השינוי הוא כדי שלא יהיה נראה כמלבוש‪ ,‬וכיון‬ ‫ומ"מ לא יטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו אפילו אם שפשף או‬ ‫שמשנה גם אין לחוש לסחיטה)‪ .‬ור"י פירש שכשמוציא ידיו נראה‬ ‫קינח‪ .‬ואם נגע בטיט או ברפש א"צ לרחוץ אפילו לתפילה אלא את‬ ‫כרוחץ כדרכו‪ ,‬אבל אם אינו מוציא ידיו נראה כמהלך לדרכו‪.‬‬ ‫המקום המלוכלך‪ .‬וכהן העולה לדוכן נוטל ידיו עד הפרק אפילו אם‬ ‫והא שאין בזה איסור כיבוס‪ ,‬דהא אמרינן בגמרא (זבחים צ"ד‪ ):‬דבגד‬ ‫הם טהורות‪ ,‬כיון שאינו מכוין לתענוג‪ .‬והבה"ל דן האם היוצא מבית הכסא‬ ‫שרייתו זהו כיבוסו‪ ,‬שאני הכא שאין זה דרך נקיון וליבון‪ ,‬דברוב‬ ‫קבוע ולא עשה שם צרכיו מותר ליטול ידיו‪ ,‬ואם ליבו תוהה עליו בגלל שאינו נוטל‪,‬‬ ‫מותר לו ליטול כדי שיוכל להתפלל בדעה מיושבת‪.‬‬ ‫הפעמים הבגדים מתלכלכים במים‪.‬‬ ‫ולענין ספק הגמרא שלא נפשט לענין רב אצל תלמיד‪ ,‬הרי"ף פוסק‬ ‫סעיף ד'‬ ‫שאסור‪ ,‬וכתבו הרא"ש והר"ן שאע"פ שבתוספתא מבואר שמותר‪,‬‬ ‫מי שהוא איסטניס ואין דעתו מיושבת עליו עד שיקנח פניו במים‪,‬‬ ‫כיון דבגמרא לא איפשטא האי תוספתא משבשתא היא‪ .‬אמנם בעל‬ ‫לדעת השו"ע מותר לקנח פניו במים‪ ,‬והרמ"א כתב שנהגו להחמיר‬ ‫העיטור פסק כהתוספתא שמותר‪.‬‬ ‫בזה‪ ,‬ואפילו ברחיצת העיניים שהיא קצת רפואה נהגו להחמיר (ובבית‬ ‫יוסף מביא ראשונים שמקילים בזה מפני שמבואר בגמרא (שבת ק"ח‪):‬‬ ‫איתא בגמרא (יומא ע"ח‪ ).‬אמר ליה לרב יוסף בריה דרבי יהושע‬ ‫דעת בה"ג שמותר לעבור במים דווקא כשהם מגיעים עד צווארו‪ ,‬אבל‬ ‫בן לוי‪ ,‬בר אריא‪ ,‬תא אימא לך מילתא מעליתא דהוה עביד‬ ‫לשוט אסור‪ .‬והקשה הטור שאם התירו לו רחיצה גמורה למה יהיה‬ ‫אבוך‪ ,‬מטפחת היה לו בערב יום הכפורים ושורה אותה במים‬ ‫אסור לשוט‪ .‬ותירץ הבית יוסף שלא התירו אלא רחיצה שאינה אסורה‬ ‫ועושה אותה כמין כלים נגובין‪ ,‬ולמחר מקנח בה פניו ידיו‬ ‫אלא ביום הכפורים‪ ,‬אבל מעבר לשוט דאסור בכל שבתות השנה לא‬ ‫התירו‪ .‬אי נמי רחיצה שהיא אסורה מאסמכתא דקרא התירו‪ ,‬אבל‬ ‫ורגליו‪.‬‬ ‫מעבר לשוט שהיא מדרבנן ואין לה סמך בתורה לא התירו‪ ,‬דחכמים‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬כתב הר"ן שמטפחת זו נועדה כדי להעבירה על‬ ‫עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה‪.‬‬ ‫פניו ולהצטנן בה ולהעביר מעיניו לפלוף וחבלי שינה‪ ,‬וכן דעת הרא"ש‬ ‫והרמב"ם והטור‪ ,‬אמנם צריך שלא יהיה בה טופח על מנת להטפיח‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫אבל המרדכי והכלבו כתבו שאסור לעשות זאת לתענוג‪ ,‬ורק כדי‬ ‫ההולך לבית המדרש או להקביל פני אביו או רבו או מי שגדול ממנו‬ ‫להסיר לפלוף שבעיניים או על פניו מותר‪ ,‬ובהגהות מיימונית כתב‬ ‫בחכמה (אבל בשוין‪ ,‬או רב ההולך לתלמידו‪ ,‬אסור) או לצרכי מצוה‪,‬‬ ‫לאסור שמא יסחוט‪.‬‬ ‫ואין לו דרך אחרת‪ ,‬מותר לעבור בתוך המים עד צוארו בין בהליכה בין‬ ‫בחזרה‪ ,‬שאם לא תתיר לו לחזור נמצאת מכשילו לעתיד לבוא שלא‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אסור לשרות מפה מבעוד יום ולעשותה כמין כלים‬ ‫ירצה ללכת‪.‬‬ ‫נגובים ולהצטנן בה ביו"כ‪ ,‬דחיישינן שמא לא תינגב יפה ויבוא לידי‬ ‫סחיטה‪ ,‬אבל מותר לקנח ידיו ורגליו במפה בערב יו"כ ולמחרת‬ ‫ההולך לשמור פירותיו מותר לעבור במים רק בהליכה משום הפסד‬ ‫כשהיא עדיין לחה מעט להעבירה על עיניו‪ ,‬דבזה לא חיישינן‬ ‫ממון‪ ,‬ולא בחזרה‪.‬‬ ‫לסחיטה‪.‬‬ ‫אם יש לו דרך ללכת ביבשה אלא שהיא ארוכה יותר‪ ,‬לדעת הרמ"א‬ ‫יכול לעבור במים דלמעט בהילוך עדיף טפי ורק בשוין אסור‪,‬‬ ‫חולה רוחץ כדרכו אע"פ שאין בו סכנה‪( ,‬וכתב המגיד משנה שמקור‬ ‫והאחרונים הסכימו שמוטב ללכת בארוכה ולא לעבור במים‪.‬‬ ‫דין זה הוא ממה שהגמרא (ע"ז‪ ):‬התירה סיכה לחולה‪ ,‬וכתב ההגהות‬ ‫מיימוני והסמ"ג בשם הירושלמי שגם מי שבא מן הדרך ורגליו כהות‬ ‫העובר במים באופנים המותרים צריך להזהר שלא יוציא ידיו מתחת‬ ‫מותר לרחוץ רגליו)‪.‬‬ ‫שפת חלוקו כדי להגביה שולי חלוקו על זרועו (שאז אינו נראה‬ ‫כמלבוש‪ ,‬והיוצא בטלית מקופלת בשבת חייב חטאת‪ .‬וי"א שהטעם‬ ‫סעיף י'‬ ‫שהצריכו לעשות שינוי שלא להוציא ידו מתחת חלוקו (אפילו מעט כדרך שעושים‬ ‫כל עוברי המים בחול) כדי שיזכור שהיום אינו חול ולא יבוא לסחוט בגדיו)‪.‬‬ ‫רחיצת פנים לכלה‬ ‫אין לעבור בנהר כשהמים רודפים‪ ,‬דברודפים אף בחול אסור מפני‬ ‫איתא במתני' (יומא ע"ג‪ ):‬והמלך והכלה ירחצו את פניהם‪ ,‬דברי‬ ‫הסכנה אפילו אין המים מגיעים אלא מעט למעלה מן המתנים‪.‬‬ ‫רבי אליעזר‪ ,‬וחכמים אוסרים‪ .‬ופסקו הראשונים כרבי אליעזר‪.‬‬ ‫אם הוא רוצה לעבור במים לדבר מצוה ע"י ספינה קטנה‪ ,‬יש מי‬ ‫ואיתא בגמרא (ע"ח‪ ):‬מאי טעמא מלך‪ ,‬דכתיב "מלך ביפיו‬ ‫שאוסר בזה‪ ,‬ואפילו אם אין הנכרי עושה מלאכה בזה בעבור הישראל‬ ‫תחזינה עיניך"‪ .‬כלה מאי טעמא‪ ,‬כדי שלא תתגנה על בעלה‪.‬‬ ‫ג"כ אין להקל‪ ,‬וכ"ש שאסור לשחות במים‪ ,‬והפמ"ג כתב שי"ל שאסור‬ ‫אמר ליה רב לרבי חייא כלה עד כמה‪ ,‬אמר ליה כדתניא אין‬ ‫לעבור בספינה קטנה לצורך מנין עשרה‪.‬‬ ‫מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום‪.‬‬ ‫סעיף ט'‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬כלה כל ל' יום אחר נישואיה מותרת לרחוץ פניה כדי‬ ‫שלא תתגנה על בעלה‪ ,‬וכתב החיי אדם שבזמננו שנמצאים בבית‬ ‫להצטנן בדבר לח וכדומה‬ ‫הכנסת כל היום לא שמע שנוהגים בזה התר‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (יומא ע"ח‪ ).‬תני יהודה בר גרוגרות אסור לישב על‬ ‫גבי טינא ביום הכפורים‪ .‬אמר רבי יהושע בן לוי ובטינא‬ ‫סעיף י"א‬ ‫מטפחת‪ ,‬אמר אביי ובטופח על מנת להטפיח‪ .‬אמר רב יהודה‬ ‫טבילת קרי‬ ‫מותר להצטנן בפירות‪ .‬רב יהודה מצטנן בקרא‪ .‬רבה מצטנן‬ ‫איתא בגמרא (יומא פ"ח‪ ).‬הרואה קרי ביום הכפורים יורד וטובל‪.‬‬ ‫בינוקא‪ .‬רבא מצטנן בכסא דכספא‪ .‬אמר רב פפא כסא‬ ‫וכן פסקו הרי"ף והרא"ש‪ ,‬אבל הרמב"ם כתב שבזמננו שאין הטבילה‬ ‫דכספא מלא אסור‪ ,‬חסר שרי‪ .‬דפחרא אידי ואידי אסור‪,‬‬ ‫מטהרת מטומאת מת ומותר להתפלל בלי לטבול ואין הטבילה אלא‬ ‫משום דמישחל שחיל (פולט מים שבולע)‪ .‬רב אשי אמר כסא‬ ‫משום מנהג אסור לטבול ביוה"כ‪ ,‬ועל כן אם הקרי לח הוא מקנח‬ ‫דכספא חסר נמי אסור‪ ,‬משום דמזדריב (שמא יתנענעו המים שבתוכו‬ ‫במפה ודיו‪ ,‬ואם יבש הוא או שנתלכלך‪ ,‬רוחץ מקומות המלוכלכים‬ ‫ויותזו על בשרו)‪ .‬וכלי חרס ריקים‪ ,‬י"א שגם בזה אסור אם היו בו מים‪,‬‬ ‫בלבד ומתפלל‪ ,‬ולא אמרו שהרואה קרי ביום הכפורים טובל אלא‬ ‫משום שהכלי פולטם‪ ,‬ויש מתירים‪ ,‬ואם יש בכלי אפילו מעט מים‬ ‫כשתקנו טבילה לבעלי קריין‪ ,‬וכבר בטלה תקנה זו‪ .‬וכן דעת ר"ת ועוד‬ ‫אסור לכו"ע‪.‬‬ ‫ראשונים‪ ,‬וכן פסק בשו"ע‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אסור להצטנן בטיט לח אפילו ע"י שיושב עליו ואינו‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬מי שראה קרי בזמן הזה ביום הכיפורים‪ ,‬אם הוא לח‬ ‫נוגע בידיו‪ ,‬אם הוא טופח ע"מ להטפיח‪ .‬וכן אסור להצטנן בכלים שיש‬ ‫יקנחו במפה ודיו‪ ,‬ואם הוא יבש או שנתלכלך מזה בשרו בכמה‬ ‫בהם מים‪ ,‬בין של חרס בין של מתכת‪ ,‬אפילו אם אינם מלאים שאין‬ ‫מקומות‪ ,‬רוחץ את המקומות המלוכלכים בלבד‪ ,‬ביד ולא בבגד כדי‬ ‫לחוש שיותזו עליו מים‪ ,‬אבל אם הם ריקים מותר‪ ,‬וכן מותר להצטנן‬ ‫שלא יבוא לידי סחיטה‪ ,‬ואסור לטבול או לשפוך עליו ט' קבין אע"פ‬ ‫ע"י פירות או תינוק‪.‬‬ ‫רש"י והרי"ף להתיר נעילת שאר מינים‪ ,‬אבל דעת הרז"ה לאסור‪,‬‬ ‫שבשאר ימות השנה הוא רגיל לעשות כך לתפילה‪ ,‬כיון שמדינא א"צ‬ ‫ומקורו מדאיתא בגמרא (שבת ס"ה‪ ):‬הקיטע יוצא בקב שלו דברי‬ ‫בזמן הזה טבילה לבעל קרי לא לדברי תורה ולא לתפילה‪.‬‬ ‫רבי מאיר‪ ,‬ורבי יוסי אוסר‪ ,‬ושוין שאסור לצאת בו ביום‬ ‫סעיף י"ב‬ ‫הכפורים‪ ,‬כלומר דאפילו רבי יוסי דאסר בשבת משום שזה משאוי‬ ‫ולא מנעל‪ ,‬מודה שאסור לצאת בו ביום הכפורים‪ ,‬אלמא דכל מידי‬ ‫שאר חייבי טבילות‬ ‫דמגין אסור‪ ,‬ומסקנת הגמרא שם שלכו"ע הקב נחשב מנעל‪ ,‬ומבואר‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬דעת בה"ג ורבינו חננאל ששאר חייבי טבילות‬ ‫שלמסקנה כל דבר שמגן על הרגל נחשב מנעל אע"פ שאינו מעור‪,‬‬ ‫טובלים כדרכם ביוה"כ‪ ,‬אבל דעת ר"ת לאסור‪ ,‬וכתב מהרי"ק שמעולם‬ ‫וכתב הר"ן שבחידושיו שם בגמרא ביאר את הסוגיה לדעת רש"י‬ ‫לא ראה אשה שטבלה בימי אבלה וכ"כ ביוה"כ או בתשעה באב‪ ,‬וכן‬ ‫והרי"ף‪ ,‬ואכמ"ל‪ .‬ורבינו ירוחם כתב שלעולם לא ראה מי שנהג התר‬ ‫פסק השו"ע‪.‬‬ ‫לצאת בסנדל של עץ‪ .‬והרמב"ם כתב שאסור לנעול מנעל וסנדל‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אשה אסורה בזמן הזה לטבול ביוה"כ‪ ,‬אפילו אם זהו‬ ‫אפילו ברגל אחת‪ ,‬ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גומא וכדומה‪,‬‬ ‫זמן טבילתה‪ ,‬ואפילו שלא לשם תשמיש‪ ,‬ויכולה לרחוץ בערב יוה"כ‪,‬‬ ‫וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו‬ ‫ותחפוף מעט גם במוצאי יוה"כ משום שצריך חפיפה סמוך לטבילה‪ .‬ואשה‬ ‫ומרגיש שהוא יחף‪ ,‬ודבריו סתומים‪ .‬וכתב הבית יוסף שכיון שהרי"ף‬ ‫הלובשת לבנים מותר לה לרחוץ מעט בין ירכותיה‪ ,‬ותרחץ ביד ולא‬ ‫והרא"ש מסכימים להתיר בכל מנעל שאינו של עור‪ ,‬הכי נקטינן‪ ,‬וכן‬ ‫בבגד כדי שלא תבוא לידי סחיטה‪.‬‬ ‫פסק הטור‪ .‬וכתב הטור (יו"ד שפ"ב) שאסור לאבל לצאת בסנדל של עץ‬ ‫מחופה עור אסור‪ ,‬ומקורו מהרמב"ן‪ ,‬ומשמע דהוא הדין לענין יום‬ ‫הכפורים‪ ,‬וכן כתב הכלבו בשם בעל ההשלמה‪.‬‬ ‫סימן תרי"ד‬ ‫והקשה הר"ן דאף שאין בשאר מינים משום איסור נעילת הסנדל‪,‬‬ ‫למה אין בזה איסור הוצאה‪ ,‬דמידי דלאו מנעל יש בו איסור הוצאה‪,‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫וכתב הר"ן שהרמב"ן החמיר הרבה בקושיא זו‪ ,‬ואמר שרק בתוך הבית‬ ‫מותר‪ ,‬אבל דעת הר"ן שאין בזה איסור הוצאה ביוה"כ‪ ,‬דכי אמרינן‬ ‫סיכה‬ ‫דמידי דלאו מנעל הוי משאוי ואסור לצאת בו‪ ,‬הני מילי בשבת‬ ‫איתא בגמרא (יומא ע"ז‪ ):‬אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו‪ ,‬ואם‬ ‫שמותר לצאת עם מנעל‪ ,‬אבל ביום הכפורים שהמנעל אסור ודרכם‬ ‫היה חולה או שהיו לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש‪.‬‬ ‫של בני אדם לצאת באותן המינים לא הוו משאוי אלא כמנעל הוו‬ ‫ומיירי בחולה שאין בו סכנה‪ ,‬דאי כשיש בו סכנה פשיטא שמותר‬ ‫לההוא יומא‪.‬‬ ‫ומאי קמ"ל‪ .‬וכתב הר"ן דאיתא בירושלמי דבלא חולי אסור אפילו אם‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫אינו סך לתענוג אלא כדי להעביר הזוהמא‪ ,‬וכן פסק הרמב"ם‪.‬‬ ‫אסור לנעול סנדל או מנעל של עור (סנדל עשוי מעור קשה ומנעל‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אסור לסוך ביוה"כ אפילו מקצת גופו‪ ,‬ואף סיכה‬ ‫מעור רך) אפילו כדי ללכת בבית ממיטה למיטה‪ ,‬וצריך לחלוץ מבעוד יום‬ ‫להעביר הזוהמא ואינה לתענוג אסורה‪ ,‬אבל לחולה אפילו אין בו סכנה‬ ‫משום שצריך להוסיף על יוה"כ מעט קודם בין השמשות‪ ,‬וה"ה ברחיצה וסיכה‬ ‫מותר לסוך‪ ,‬וכן מי שיש חטטין בראשו מותר לסוך במקום שנוהגים‬ ‫ותשמיש‪ ,‬ואסור לנעול מנעל אפילו רק ברגל אחת‪ .‬ואפילו קב הקיטע (בית‬ ‫בחול לסוך אפילו בבריא‪ ,‬דאי לאו הכי אסור אף בכל שבת ויו"ט‬ ‫קיבול להכניס ראש שוקו של מי שנקטעה רגלו) וכדומה‪ ,‬ואפילו של‬ ‫משום רפואה‪.‬‬ ‫עץ ומחופה עור‪ ,‬אסור‪.‬‬ ‫אבל של גמי או של קש או של בגד אפילו הוא עשוי ממש בצורת מנעל אבל‬ ‫נעילת הסנדל‬ ‫אין בו עור לא למעלה ולא למטה‪ ,‬או של שאר מינים‪ ,‬מותר לצאת בהם‬ ‫סעיף ב'‬ ‫אפילו לרה"ר‪ ,‬מפני שזה לא נקרא מנעל אלא מלבוש (והיינו ביוה"כ‪,‬‬ ‫שכיון שאינו יכול לנעול מנעל של עור‪ ,‬נקרא זה דרך מלבוש לאותו‬ ‫איתא בגמרא (יומא ע"ח‪ ):‬איבעיא לן מהו לצאת בסנדל של שעם‬ ‫יום‪ ,‬אבל בשאר שבתות השנה אסור‪ ,‬ודעת הב"ח שיש לחוש לפוסקים‬ ‫ביום הכפורים‪ ,‬עמד רבי יצחק בר נחמני על רגליו ואמר אני‬ ‫האוסרים לצאת לרה"ר או למבוי או לחצר שאינה מעורבת‪ ,‬ועל כן גם באנפילאות‬ ‫ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום‬ ‫יש להחמיר‪ ,‬ומשמע שם שדווקא אם זה עשוי בצורת מנעל‪ ,‬אמנם כתב המ"א‬ ‫שאנו נוהגים להקל כדעת הר"ן‪ ,‬ולדעת הט"ז לכו"ע מותר לצאת עם אנפילאות של‬ ‫הכפורים‪ .‬וכו'‪ .‬רב יהודה נפיק בדהיטני (‪-‬מין גמי)‪ ,‬אביי נפיק‬ ‫בגד לרה"ר‪ ,‬וה"ה בלבדים‪ ,‬אלא שביום הכיפורים חוכך השע"ת להחמיר כיון שאין‬ ‫בדהוצי‪ ,‬רבא נפיק בדבלי (‪-‬עשוי מעשבים)‪ ,‬רבה בר רב הונא הוה‬ ‫מרגיש בהם עינוי כלל‪ ,‬ואם הם רכים מסתבר שאין להחמיר)‪ ,‬ואם הם מחופים‬ ‫כריך סודרא אכרעיה ונפיק‪.‬‬ ‫עור מלמעלה או מלמטה אסור‪ ,‬ויש מחמירים במנעל של עץ אפילו‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬כתב הרא"ש שלענין חליצה איתא בגמרא (יבמות‬ ‫אינו מחופה עור‪ ,‬וכן יש מחמירים שלא לצאת במנעל העשוי מלבדים‬ ‫והוא כעין מנעל שלנו והוא מגין על הרגל ואינו מרגיש כלל שהוא יחף‬ ‫ק"ב‪ ):‬אחד מנעל וסנדל ואנפליא לא יטייל בהן מבית לבית‪ ,‬ולא‬ ‫ולאו בכלל עינוי הוא‪ ,‬ולפי זה ה"ה בערדליים יש להחמיר‪ ,‬ובהגהות‬ ‫ממיטה למיטה‪ ,‬והא דתניא לא יטייל אדם בקורקדסין בתוך‬ ‫חת"ס מציע שילך ברחוב עם לבדים רכים באופן שירגיש את הקרקע שתחת לרגליו‬ ‫ביתו‪ ,‬אבל מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו‪ ,‬כאן באנפליא של‬ ‫וירגיש שהוא יחף‪ ,‬והנה אף שאין למחות ביד המקילים אחרי שהשו"ע‬ ‫עור כאן באנפליא של בגד‪ .‬ומשמע מדברי הרא"ש שכל מנעל‬ ‫ורוב האחרונים מקילים בזה‪ ,‬מ"מ מי שיכול נכון להחמיר ללכת עם‬ ‫שאינו של עור יוצאים בו ביום הכפורים‪( ,‬וכתבו הרא"ש והר"ן‬ ‫אנפילאות של בגד כנהוג‪ ,‬ואם צריך לצאת החוצה עדיף שילבש מנעל‬ ‫שההתר לטייל באנפילאות של בגד אינו דווקא בתוך ביתו‪ ,‬דאין‬ ‫לבדים או ערדליים מאשר שילבש מנעלים של עור האסורים מדינא‪.‬‬ ‫חילוק באיסור נעילת הסנדל בין ביתו לרה"ר)‪ ,‬וכתב הר"ן שכן דעת‬ ‫לבה"ג‪ ,‬והט"ז כתב שחלילה לטור להתיר בזה‪ ,‬ובפמ"ג מעמיד את דברי הט"ז‬ ‫מותר לעמוד על כרים וכסתות של עור‪ ,‬והמחמיר תבוא עליו ברכה‪,‬‬ ‫כשהוא יכול ללכת ע"י הדחק ללא מנעלים‪ ,‬ומהיד אפרים משמע שהט"ז מדבר‬ ‫והפר"ח הסכים לדעה שאין כאן בית מיחוש כלל‪ ,‬ובשעת תפילת י"ח‬ ‫אפילו אם תתבטל המצוה אם לא ילבש מנעלים‪ ,‬וצ"ע למעשה‪.‬‬ ‫אסור לעמוד ע"ג כרים וכסתות אפילו אינם של עור ואפי' אינם‬ ‫ההולך לבין הנכרים אסור בנעילת הסנדל אף שיש לחוש שילעגו‬ ‫גבוהים ג' טפחים‪ ,‬מפני שנראה כמתגאה‪ ,‬אמנם איש מצונן יכול‬ ‫עליו‪ ,‬כיון שי"א שזה אסור מדאורייתא‪.‬‬ ‫לעמוד על מעט עשבים להפסיק בין רגליו לקרקע‪ ,‬דבזה לא שייך גאוה‬ ‫כלל‪.‬‬ ‫סימן תרט"ו‬ ‫סעיפים ג' ד'‬ ‫סעיף א'‬ ‫מי מותר בנעילת הסנדל‬ ‫איתא במתני' (יומא ע"ג‪ ):‬החיה תנעול את הסנדל‪ ,‬דברי רבי‬ ‫יום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה‪ ,‬דחשיב עינוי‪ ,‬וגם לא ירבה‬ ‫אליעזר‪ ,‬וחכמים אוסרים‪ .‬ופסקו הפוסקים כרבי אליעזר‪ .‬ומפרש‬ ‫עימה בדברים‪ ,‬וכן בכל הדברים שנתבאר ביו"ד סימן קצ"ה‪ ,‬ואסור‬ ‫בגמרא (ע"ח‪ ):‬דטעמא דרבי אליעזר משום צינה‪ .‬וכתב הר"ן‬ ‫ליגע באשתו כאילו היא נדה בין בלילה בין ביום‪ ,‬וכן אסור לישן עם‬ ‫שמסתבר שההתר הוא עד ל' יום מהלידה‪ ,‬לפי שכל הזמן הזה הצינה‬ ‫אשתו במיטה אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה‪.‬‬ ‫קשה לה כדאמרינן בגמרא (שבת קכ"ט‪ ).‬שאין מטבילין יולדת עד ל'‬ ‫סעיף ב'‬ ‫יום משום צינה‪ ,‬וכן כתב הרמב"ם‪ ,‬וכתב שם דדין חולה כדין יולדת‪,‬‬ ‫אף באין בו סכנה‪ ,‬וכתב המגיד משנה שלומדים דין חולה מדין יולדת‬ ‫איתא בגמרא (יומא פ"ח‪ ).‬תנא דבי רבי ישמעאל‪ ,‬הרואה קרי ביום‬ ‫וממה שסיכה מותרת בחולה‪ ,‬וכ"כ רבינו ירוחם שמי שיש לו מכה‬ ‫הכפורים ידאג כל השנה כולה‪ ,‬ואם עלתה לו שנה מובטח לו‬ ‫ברגלו מותר לנעול‪.‬‬ ‫שהוא בן העולם הבא‪.‬‬ ‫נעילה מחמת סכנת עקרב‪ -‬שיטת בה"ג שמותר לכרוך דבר על‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬הרואה קרי בליל יוה"כ ידאג כל השנה‪ ,‬שמא מראים‬ ‫רגליו לצורך מצוה (וכן לצורך יום הכיפורים‪ ,‬דמסתמא זה צורך מצוה)‬ ‫לו משמים שאין הקב"ה חפץ במצוותיו‪ ,‬ואם עלתה לו שנה מובטח לו‬ ‫כשיש סכנת עקרב‪ ,‬ודעת הטור שמותר גם מנעל ממש לצורך מצוה‪,‬‬ ‫שהוא בן עולם הבא ויאריך ימים‪ ,‬דודאי יש לו הרבה זכויות שהגנו‬ ‫ואף בלא סכנת עקרב‪ ,‬וכשיש סכנת עקרב מותר גם שלא לצורך‬ ‫עליו‪ ,‬וראוי לתת שבח והודאה על שניתן לו חיים מן השמים‪ .‬אמנם‬ ‫מצוה‪ ,‬כדאיתא בגמרא (ע"ח‪ ):‬אמר שמואל אם מחמת סכנת‬ ‫אם יודע שזה בא מחמת רוב אכילה ושתיה או הרהור וכדומה‪ ,‬אף‬ ‫עקרב מותר‪ ,‬וכן משמע מפירוש רש"י‪ ,‬וכן כתב הרמב"ם‪( ,‬ובדעת‬ ‫שעוונו גדול מ"מ אינו בספק מיתה‪ ,‬וכן אם עלתה לו שנה אינו מובטח‬ ‫בה"ג י"ל שכיון שכל ההתר הוא משום סכנת עקרב‪ ,‬לא התירו דבר‬ ‫שהוא בן עוה"ב‪ .‬ואיתא בספרים שעיקר התיקון למי שנכשל בזה הוא‬ ‫שאינו מוכרח)‪ ,‬ולענין הלכה כיון דהרמב"ם ורש"י מסכימים לדעת‬ ‫שיתחזק מכאן ולהבא בלימוד התורה‪ ,‬וזכות התורה תגן עליו‪ ,‬ומ"מ‬ ‫אחת הכי נקטינן‪.‬‬ ‫צריך לעסוק גם בחסד ולרחם על הבריות‪ ,‬ועיקר לימוד התורה יהיה ע"מ‬ ‫לקיים‪ ,‬ואם אינו יודע ללמוד יתחזק במידת הצדקה וחסד ויחיה‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫יולדת כל ל' יום מהלידה‪ ,‬וכן חולה אע"פ שאין בו סכנה‪ ,‬וכן מי שיש‬ ‫מכה ברגליו‪ ,‬מותרים בנעילת הסנדל‪ ,‬כיון שהצינה קשה להם‪.‬‬ ‫סימן תרט"ז‬ ‫מותר לכל אדם לנעול סנדל כדי שלא ישכנו עקרב וכדומה אם מצוים‬ ‫שם עקרבים או דברים הנושכים‪ ,‬אע"פ שאינו הולך לדבר מצוה אלא‬ ‫חמשה עינויים בקטנים‬ ‫לצורכי עצמו‪.‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫אם ירדו גשמים ורוצה ללכת מביתו לבית הכנסת או מבית הכנסת‬ ‫לביתו‪ ,‬אם הוא איסטניס (‪-‬מצונן‪ .‬כ"כ המג"א‪ ,‬והגר"א כתב בשם הרשב"א‬ ‫איתא בגמרא (יומא ע"ח‪ ):‬תנו רבנן התינוקות מותרין בכולן חוץ‬ ‫שהצינה יכולה להזיק לבריאותו‪ ,‬ודלא כמ"ש הלבוש דאיירי שאם לא ינעל יצטער‪,‬‬ ‫מנעילת הסנדל‪ .‬ומפרש טעמא בגמרא דהנך דלאו רביתייהו גזרו‬ ‫דזה אינו בכלל איסטניס‪ .‬ומשמע שם וכן במטה אפרים שמותר לאיש כזה לנעול‬ ‫בהו רבנן‪ ,‬הנך דרביתייהו לא גזרו בהו רבנן‪.‬‬ ‫סוליס (‪-‬סנדל בלא עקב) אפילו בלא ירדו גשמים) או שהוא חלש וזה יכול‬ ‫להזיק לבריאותו‪ ,‬מותר בנעילת הסנדל‪ ,‬אבל מי שאינו איסטניס‬ ‫הראשונים מוכיחים מדברי הגמרא שם שמותר לגדול להאכיל‬ ‫אסור‪ ,‬ובפרט אם יש לו אנפילאות‪ ,‬אמנם אם יש רפש וטיט כל אדם‬ ‫ולהשקות ולרחוץ ולסוך קטן‪ .‬ומהטור נראה שדעת ר"י שלהאכילם‬ ‫נחשב כאיסטניס‪ .‬וההולך לבית הכסא שהוא מטונף‪ ,‬מותר בנעילת‬ ‫מותר‪ ,‬אבל לרוחצם ולסוכם מותר רק ע"י נכרי‪ ,‬דאם הגדול רוחץ וסך‬ ‫הסנדל כדי שרגליו לא יתלכלכו מהטינוף‪ ,‬אמנם צריך להסירם מיד‬ ‫אותם הוא עצמו ג"כ נהנה מזה‪ ,‬והשו"ע פסק להתיר גם להאכילם‪.‬‬ ‫ביציאתו‪ ,‬וכן איסטניס צריך להסירם מיד בהגיעו למקום שאין לו צער‬ ‫כתב בתרומת הדשן שאחד מן הגדולים כתב שטוב להזהר להכין‬ ‫בהסרתם (ולא יגע בהם כ"א ע"י בגד ואם נגע בהם שלא ע"י בגד צריך‬ ‫מאכלי הטלאים מערב יוה"כ‪ ,‬דאם יאכילם בעצמו יש לחוש דילמא‬ ‫ליטול ידיו‪ ,‬ולא ישאירם בבית הכנסת אלא ישלחם לביתו או יצניעם‪,‬‬ ‫אתי למיכל מיניה‪ ,‬כמו בחמץ‪ ,‬דאכילה ביוה"כ היא איסור כרת‪ ,‬וכתב‬ ‫מפני שזה זלזול להשאירם שם ביום קדוש זה שחייבים לכבדו בכסות‬ ‫התרומת הדשן שלא נהגו להזהר בזה‪ ,‬דכמו שמותר למי שמתענה‬ ‫נקיה ובכל דבר טהרה)‪ ,‬ואפילו במקום שמותר לנעול יראה להחליף‬ ‫להתעסק במאכלים אע"פ שלנזיר אסור‪ ,‬דשאני נזיר שהוא אסור רק‬ ‫של ימין בשמאל ושל שמאל בימין‪ ,‬ועדיף למצוא סנדל בלי עקב‪ ,‬ודווקא‬ ‫ביין וכדומה וחוששים שישכח‪ ,‬אבל בתענית גמורה מסיח דעתו‬ ‫באיסטניס‪ ,‬אבל בלאו הכי אסור גם בזה‪ .‬ומי שצריך ללכת לדבר מצוה והוא מפונק‬ ‫ואינו יכול ללכת בלי מנעלים‪ ,‬הבה"ג אוסר בזה והטור מתיר‪ ,‬וי"ל שגם הטור מסכים‬ ‫רב נחמן אדרב הונא‪ ,‬אלא מר פירש מילי דתינוקת ומר פירש מילי‬ ‫מאכילה ושתיה‪ ,‬ה"ה בחמץ חוששים שישכח כיון שאוכל שאר‬ ‫דתינוק‪ .‬וכתב הרא"ש שנראה לו כגירסת רש"י‪ ,‬ופסק הלכה כרב הונא‬ ‫דברים‪ ,‬משא"כ ביוה"כ‪.‬‬ ‫ורב נחמן‪ ,‬וכן פסק הטור‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫וכתב הר"ן שהרי"ץ גיאות פוסק כרבי יוחנן שאין חיוב השלמה‬ ‫התינוקות מותרים ברחיצה וסיכה ואכילה ושתיה‪ ,‬אבל אסורים‬ ‫מדרבנן כלל‪ ,‬וכ"כ המגיד משנה‪ ,‬וכ"כ ההגהות מיימוני בשם בה"ג‬ ‫בנעילת הסנדל מפני שאין זה עינוי עבורם‪ ,‬ועיין בסימן שמ"ג אם‬ ‫והרוקח והיראים‪ ,‬וכ"כ התרומת הדשן בשם התוס'‪ .‬וכתב המגיד‬ ‫צריך למחות בקטן הנועל מעצמו‪.‬‬ ‫משנה שי"א שיש השלמה בתינוקת מדבריהם בשנת י"ב‪ ,‬ואין‬ ‫מותר לגדול להאכילו ולהשקותו ולרוחצו בצונן ולסוכו‪ ,‬אבל לא‬ ‫השלמה בתינוק מדבריהם כלל‪ ,‬ויש מי שאומר שיש השלמה בתינוק‬ ‫ירחצנו בחמין אפילו הוחמו מבעוד יום‪ ,‬שהרי זה אסור גם בשבת‪.‬‬ ‫בשנת י"ג‪ ,‬ובתינוקת בשנת י"ב‪.‬‬ ‫מותר לומר לנכרי לסוכו וכן לרוחצו אפילו בחמין שהוחמו היום‪ ,‬אבל‬ ‫ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן‪.‬‬ ‫אסור לומר לנכרי שיחמם את המים‪.‬‬ ‫תנן התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים‪ ,‬ופירש רש"י שאין חייבין‬ ‫כל ההתר ברחיצת וסיכת קטן נאמר בזמנם שהיו עושים כך כדי‬ ‫למנוע מהם מאכל‪ ,‬ונראה מדבריו שאם רצו לחנכם בעינוי קודם לזמן‬ ‫להועיל לגידול הקטן‪ ,‬אבל עכשיו שאין נוהגים לרחוץ ולסוך את הקטן‬ ‫שקבעו חכמים הרשות בידם‪ ,‬אבל הרמב"ם כתב שאין לעשות כך כדי‬ ‫בכל יום‪ ,‬ואין מניעתם נחשבת לו לעינוי כלל‪ ,‬אין לרוחצו ולסוכו‬ ‫שלא יבוא לידי סכנה‪ ,‬וכ"כ הכלבו‪.‬‬ ‫ביוה"כ אפילו ע"י נכרי‪.‬‬ ‫שיטת הטור ששייך חינוך גם לענין רחיצה וסיכה‪ ,‬אבל הר"ן כתב שרק‬ ‫באכילה ושתיה שייך חינוך‪ ,‬ודין זה נתבאר בסימן תרי"א‪.‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מתי הקטנים מתחילים להתענות‬ ‫קטן פחות מבן ט' אין מענים אותו ביוה"כ אפילו לשעות‪ ,‬כדי שלא‬ ‫איתא במתני' (יומא פ"ב‪ ).‬התינוקות אין מענין אותן ביום‬ ‫יבוא לידי סכנה‪ ,‬ואם רוצה להחמיר על עצמו מוחים בידו‪.‬‬ ‫הכפורים‪ ,‬אבל מחנכין אותם קודם לשנה וקודם לשתים‬ ‫בשביל שיהו רגילין במצות‪ .‬ותניא בגמרא איזהו חינוך‪ ,‬היה‬ ‫קטן או קטנה שנשלמו להם ט' שנים לפני יוה"כ והם בריאים‪ ,‬או‬ ‫כחושים שנשלמו להם י' שנים‪ ,‬מחנכים אותם לשעות‪ ,‬והיינו שאין‬ ‫רגיל לאכול בשתי שעות מאכילין אותו לשלש‪ ,‬בשלש‬ ‫מניחים אותם לאכול בזמן שהם רגילים אלא שעה אח"כ‪ ,‬ולפי כח הבן‬ ‫מאכילין בארבע‪ .‬השתא לפני שתים מחנכין‪ ,‬לפני שנה‬ ‫או הבת מוסיפים לענות אותם יותר שעות‪ .‬ומצות חינוך אינה אלא‬ ‫מיבעיא‪ ,‬אמר רב חסדא כאן בחולה (‪-‬כחוש ותשוש כח) כאן‬ ‫באב ולא באדם אחר‪ ,‬ולכמה פוסקים גם האם אינה חייבת בחינוך‬ ‫בבריא‪ .‬אמר רב הונא בן ח' (בבריא) ובן ט' (בחולה) מחנכין אותו‬ ‫(אם לא למצוה בעלמא)‪ ,‬וי"א שגם האם חייבת בחינוך‪ .‬וכתב המ"א‬ ‫לשעות‪ ,‬בן י' ובן י"א משלימין מדרבנן‪ ,‬בן י"ב משלימין‬ ‫שגם לאחרים אסור לספות לו אוכל בידים בשעות אלו‪ ,‬כמו שאר דבר‬ ‫מדאורייתא‪ .‬ורב נחמן אמר בן ט' ובן י' מחנכין אותם לשעות‪,‬‬ ‫איסור שאסור להאכילו‪ ,‬ובשער הציון מפקפק על דברי המ"א‪.‬‬ ‫בן י"א משלימין מדרבנן‪ ,‬בן י"ב משלימין מדאורייתא‪ .‬רבי‬ ‫קטן או קטנה שנשלמו להם י"א שנים לדעת השו"ע הם מתענים‬ ‫יוחנן אמר בן עשר ובן י"א מחנכין אותם לשעות‪ ,‬בן י"ב‬ ‫ומשלימים מדברי סופרים כדי לחנכם במצוות‪ ,‬ואפילו אינם בריאים‪,‬‬ ‫משלימין מדאורייתא בתינוקת‪ ,‬ובן י"ג משלימין מדאורייתא‬ ‫אם לא שהם חולים ויכולים לבוא לידי סכנה‪ .‬וכתב הרמ"א שי"א‬ ‫בתינוק‪.‬‬ ‫שאינם צריכים להשלים‪( ,‬אמנם שעות צריך להתענות כנ"ל)‪ ,‬ויש‬ ‫לסמוך על דבריהם בנער כחוש שאינו חזק להתענות‪ ,‬אבל בנער בריא‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫אין לסמוך להקל‪ ,‬ובתשובות מנחם עזריה מצדד להורות לעיקר כדעת הי"א‪,‬‬ ‫כתב הרי"ף שלהלכה בת י"ב שנים שלימות ובן י"ג שנים שלימות‬ ‫ובזמן הזה אין מדקדקים להתענות שום תינוק בן י"א משום שירדה‬ ‫(שהביאו ב' שערות) משלימין מדאורייתא‪ ,‬כרבי יוחנן‪( ,‬דבנדה מ"ה‪:‬‬ ‫חולשה לעולם ובסתמא אינו נחשב בריא לענין זה אא"כ ידוע שהוא‬ ‫נפסק שתוך הזמן כלפני הזמן)‪ ,‬ומבן י"א שנים שלימות בין לתינוק‬ ‫בריא וחזק לסבול‪ ,‬ומדברי הא"ר משמע שגם בבן י"ב אין נוהגים‬ ‫בין לתינוקת משלימים מדרבנן כדי לחנכם‪ ,‬ומגיל ט' לבריא וי' לחולה‬ ‫להתענות עד השלמת שנה זו‪ .‬וכל מקום שמחנכים אותם באכילה‬ ‫מחנכים אותם לשעות (לאחר זמן האכילה בשעה)‪ ,‬כרב הונא ורב‬ ‫ושתיה‪ ,‬מחנכים אותו גם שלא לרחוץ ולסוך כל היום‪.‬‬ ‫נחמן דבתראי נינהו‪ .‬וכתב הר"ן שכל השנים שנאמרו בסוגיה זו הם‬ ‫שנים שלימות‪( ,‬כגון בן ח' היינו שסיים את השנה השמינית ונכנס‬ ‫בת י"ב שנה ויום אחד ובן י"ג שנה ויום אחד‪ ,‬אם הביאו ב' שערות‬ ‫לשנה התשיעית)‪ ,‬וכן פסק הרמב"ם‪ .‬וכל שחייב מדאורייתא אין‬ ‫מתענים ומשלימים מדאורייתא‪ ,‬ואם ידוע שלא הביאו ב' שערות‪,‬‬ ‫חילוק בין בריא לחולה‪ ,‬כל זמן שיכול לסבול את התענית‪ ,‬ולכו"ע לא‬ ‫והיינו שנשלמו השנים ביוה"כ גופא ובדקו אותו כל היום ולא מצאו‬ ‫חילקו חכמים בזמן החינוך בין תינוק לתינוקת‪ ,‬אף שגדלותה של‬ ‫סימנים‪ ,‬עדיין קטנים הם ואין משלימים אלא מדברי סופרים‪ ,‬אבל אם‬ ‫תינוקת קודמת לזמן גדלותו של תינוק שנה‪ ,‬משום דעיקר חינוך‬ ‫נשלמו הי"ג שנה קודם יוה"כ‪ ,‬או שנשלמו ביוה"כ אבל לא בדקוהו כל‬ ‫בתינוק הוא כדאמרינן במסכת נזיר (כ"ט‪.).‬‬ ‫היום‪ ,‬אף אם הוא רך וכחוש צריך להשלים‪ ,‬דחיישינן שמא נשרו‬ ‫השערות‪ ,‬אמנם בשאר תעניות שזה ספיקא דרבנן א"צ להתענות‬ ‫אבל רש"י גורס אמר רב הונא בן ח' (בבריא‪ ,‬והיינו בסיום השנה‬ ‫אא"כ הביאו ב' שערות‪.‬‬ ‫השמינית והתחילה השנה התשיעית)‪ ,‬ובן ט' (בחולה) מחנכין אותו‬ ‫לשעות‪ ,‬בן י' ובן י"א משלימין מדרבנן‪ ,‬בן י"ב משלימין מדאורייתא‬ ‫בתינוקת‪ .‬ורב נחמן אמר בן ט' בן י' מחנכין אותן לשעות‪ ,‬בן י"א בן‬ ‫י"ב משלימין מדרבנן‪ ,‬בן י"ג משלימין מדאורייתא בתינוק‪ .‬ולא פליג‬ ‫ואם לאו תוחבים קיסם בכמה טיפות רוטב ונותנים לתוך פיה‪ ,‬ואם לא‬ ‫סימן תרי"ז‬ ‫נתיישבה דעתה נותנים לה רוטב פחות פחות מכשיעור‪ ,‬ואם גם בזה‬ ‫לא נתיישבה דעתה נותנים לה מהמאכל עצמו פחות פחות מכשיעור‬ ‫למי מותר לאכול ביוה"כ‬ ‫עד שתתישב דעתה‪ ,‬וא"צ אומד הרופאים לזה‪.‬‬ ‫פיקוח נפש דוחה את כל התורה חוץ מג' עבירות‪ ,‬ולכן אם יש אפילו ספק‬ ‫ודווקא במעוברת מדקדקים בכל זה‪ ,‬מפני שלפעמים מתיישבת‬ ‫פיקוח נפש יש לאכול ביוה"כ‪ ,‬ובסימן זה יבואר מתי האכילה נחשבת לפיקוח‬ ‫דעתה בכך‪ ,‬אבל חולה באופן שמאכילין אותו עפ"י רופא או עפ"י‬ ‫נפש במעוברת ויולדת ובאדם שהריח מאכל ונשתנו פניו‪.‬‬ ‫עצמו‪ ,‬מאכילים אותו עד שיאמר די או כפי שיאמר הרופא‪ ,‬אך בכל‬ ‫סעיפים א' ב'‬ ‫זה מאכילים אותו פחות פחות מכשיעור כפי שיתבאר בסימן תרי"ח‪.‬‬ ‫ואין נ"מ במעוברת בין תחילת עיבורה לסוף עיבורה‪ ,‬ומלשון רש"י משמע‬ ‫מעוברות ומניקות‬ ‫שהולד מתאוה‪ ,‬ואפשר שזה שייך רק מיום מ' לעיבורה‪ ,‬וצ"ע‪ .‬ומניקה שילדה חולה‬ ‫איתא בגמרא (פסחים נ"ד‪ ):‬דרש רבא עוברות ומניקות מתענות‬ ‫ומסוכן ואינו רוצה לינוק אלא ממנה ואם היא תתענה יש סכנה לילד‪ ,‬אינה מתענה‬ ‫אפילו ביוה"כ‪.‬‬ ‫ומשלימות בתשעה באב‪ ,‬כדרך שמתענות ומשלימות ביום‬ ‫הכיפורים‪,‬‬ ‫סעיף ג'‬ ‫ואיתא במתני' (יומא פ"ב) עוברה שהריחה מאכילין אותה עד‬ ‫אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו יש סכנה אם לא יתנו לו מהמאכל‬ ‫שתשוב נפשה‪ .‬ובגמרא ההיא עוברה דארחת אתיא לקמיה‬ ‫(כמבואר בגמרא כתובות ס"א‪ ).‬ולכן נותנים לו לאכול ממנו‪,‬‬ ‫דרבי אמר להו זילו לחושו לה דהאידנא יום הכפורים הוא‪.‬‬ ‫ומאכילים אותו הקל הקל כמו שנתבאר במעוברת‪ ,‬ובשניהם אין להם‬ ‫עוד איתא בגמרא (שם) ת"ר עוברה שהריחה בשר קודש או‬ ‫לאכול אחרי שהתיישבה דעתם‪ .‬וכל המריח ריח מאכל יזהר מאד‬ ‫בשר חזיר‪ ,‬תוחבין לה כוש ברוטב ומניחין לה על פיה‪ ,‬עד‬ ‫לפלוט את הרוק שיבוא בפיו‪ ,‬מפני שאם יבלענו יבוא לידי סכנה‪ .‬ומי‬ ‫שתתיישב דעתה‪ ,‬אם נתיישבה מוטב ואם לאו מאכילין אותה‬ ‫שהריח מאכל ולא נשתנו פניו אע"פ שאומר שליבו חלש והוא צריך‬ ‫לאכול ממנו‪ ,‬אין מאכילים אותו‪ ,‬כ"כ המ"א והא"ר‪ ,‬ובישועות יעקב‬ ‫שומן עצמו‪.‬‬ ‫מגמגם בזה‪ ,‬ודעת החת"ס שאנו אין מאכילים אותו‪ ,‬אבל מותר לו‬ ‫והנה הרמב"ם כתב עוברה שהריחה לוחשין לה באזנה שיום הכפורים‬ ‫לקחת בעצמו (וה"ה באיסורים אחרים) כיון שהוא מרגיש בעצמו‬ ‫הוא‪ ,‬אם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב‪ ,‬ואם לאו מאכילין אותה עד‬ ‫שיוכל לבוא לידי סכנה‪ ,‬ואם הוא חולה אפילו אם לא הריח ריח מאכל מאכילים‬ ‫שתתיישב דעתה‪ .‬ונראה שהוא סובר שלא אמרו שתוחבין לה כוש‬ ‫אותו כפי הצריך לו אם הוא אומר צריך אני‪ ,‬וכדלקמן סימן תרי"ח‪.‬‬ ‫ברוטב וכו' אלא כשאיסור הוא במאכל‪ ,‬אבל אם המאכל עצמו מותר‬ ‫ואינו אסור אלא משום יום הכפורים אין צריך לדקדק בזה‪ ,‬דאין הבדל‬ ‫סעיף ד'‬ ‫אם תאכל מהרוטב או מהבשר עצמו‪ ,‬וכדאיתא במתני' בסתמא‬ ‫יולדת‬ ‫עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה‪ .‬ובדעת הטור יש‬ ‫לעיין אי ס"ל כהרמב"ם וכנ"ל‪ ,‬או דס"ל שגם במאכל של התר‬ ‫משעה שאחזוה חבלי לידה (כמבואר בסימן ש"ל לענין חילול שבת)‬ ‫מאכילים אותה בתחילה רוטב שזה דבר מועט יותר‪ ,‬אולי תתיישב‬ ‫וה"ה מפלת‪ ,‬עד ג' ימים לא תתענה כלל‪ ,‬ואפילו אם היא אומרת שאינה‬ ‫דעתה בכך‪ ,‬ולפי זה י"ל שגם הרמב"ם סובר כך‪.‬‬ ‫צריכה לאכול מאכילים אותה ואומרים לה לאכול‪ ,‬אך באופן זה יש‬ ‫להאכילה פחות פחות מכשיעור‪ ,‬ויש מחמירים שגם בלא אמרה‬ ‫וכתב הרא"ש בשם הרמב"ן שמשמע מדברי בה"ג שגם מחמת סכנת‬ ‫שאינה צריכה צריך להאכילה פחות פחות מכשיעור‪.‬‬ ‫עובר מחללים‪ ,‬אע"פ שאין סכנה לאמא‪ ,‬וי"א שרק בסכנת מיתה‬ ‫לאמא מחללים‪ ,‬אמנם כיון סכנה לעובר מחללים מפני שכל המפלת‬ ‫אין מונים את הימים מעת לעת‪ ,‬אלא כל שנכנס היום הרביעי ללידתה‬ ‫בחזקת סכנה‪ ,‬וכ"כ רש"י שאם המעוברת לא אוכלת שניהם בחזקת‬ ‫נחשב שעברו ג' ימים אע"פ שלא עברו ג' ימים מעת לעת‪ ,‬וכן לענין ז'‬ ‫סכנה‪ ,‬וכ"כ הר"ן‪.‬‬ ‫ימים‪ ,‬וכמה פוסקים סוברים שמונים ימים אלו מעת לעת ושיש להקל‬ ‫למעשה ומ"מ נראה שמאכילים אותה פחות פחות מכשיעור‪ ,‬וכן בישועות‬ ‫וכתב רבינו ירוחם בשם הרמב"ן שאפילו לא אמרה צריכה אני‪ ,‬כל‬ ‫יעקב כתב שהמיקל בספק נפשות לא הפסיד‪ ,‬וכעת מצאתי באשכול‬ ‫שראו אותה מתאוה לאותו ריח ופניה מוריקות‪ ,‬מאכילים אותה‪ .‬וכן‬ ‫שכתב שמונים זמנים אלו מעת לעת‪.‬‬ ‫הדין בכל אדם‪.‬‬ ‫משלשה ועד שבעה מאכילים אותה פחות פחות מכשיעור אפילו אם‬ ‫וכתבו הראשונים שדווקא עוברה שאין לנו אומד בישוב דעתה‬ ‫חברותיה או הרופאים לא אומרים כלום‪ ,‬והיא אינה אומרת כלום או‬ ‫שלפעמים מספיק לה הרוטב עושים כנ"ל‪ ,‬אבל חולה שמאכילים‬ ‫שאינה יודעת אם היא צריכה‪ ,‬ואם חברותיה או הרופאים אומרים‬ ‫אותו על פי בקיאין‪ ,‬אין הדבר תלוי בישוב דעתו אלא במה שהוא‬ ‫שאינה צריכה‪ ,‬בסתמא אין מאכילים אותה‪ ,‬ואם היא אומרת שהיא‬ ‫צריך‪ ,‬ומאכילים אותו מתחילה דבר הצריך לו על פי בקיאים‪ ,‬אמנם‬ ‫צריכה מאכילים אותה פחות פחות מכשיעור‪.‬‬ ‫אבל מאכילין אותו פחות מכשיעור‪ ,‬כדי שלא יצטרף לכזית בכדי‬ ‫לאחר ז' ימים הרי היא ככל אדם‪ ,‬ודינה כחולה שאין בו סכנה‪ ,‬ואם‬ ‫אכילת פרס‪.‬‬ ‫אמרה צריכה אני לאכול מחמת צער לידה אין מאכילים אותה‪ ,‬דודאי‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫אין סכנה מחמת לידה אחר ז' ימים‪ ,‬אבל אם אמרה שהיא צריכה‬ ‫עוברות ומניקות מתענות ומשלימות ביוה"כ‪ ,‬ועוברה שהריחה מאכל‬ ‫מחמת שכבד עליה החולי‪ ,‬מאכילים אותה ככל חולה שאומר צריך‬ ‫שזה מסכן אותה ואת העובר אם לא יתנו לה מה שמתאווה‪ ,‬ואמרה‬ ‫אני כמבואר בסימן תרי"ח‪.‬‬ ‫צריכה אני‪ ,‬ואם פניה משתנים אף בלא אמרה צריכה אני‪ ,‬לוחשים לה‬ ‫(כתב הרא"ש שבשאילתות דרב אחאי כתב שיולדת אסורה להתענות‬ ‫באוזנה שהיום יוה"כ (וכתב המאירי שמבטיחים לה שאם תתיישב דעתה תהיה‬ ‫כל ל' יום‪ ,‬אבל כל המחברים חולקים עליו‪ .‬בית יוסף)‪.‬‬ ‫בטוחה שיראת שמים מצויה בעובר)‪ ,‬אם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב‪,‬‬ ‫עוד שם בגמרא מאכילין אותו על פי בקיאין‪ .‬פשיטא ספק‬ ‫סימן תרי"ח‬ ‫נפשות הוא‪ ,‬וספק נפשות להקל‪ .‬לא צריכא דאיכא תרי‬ ‫אחריני בהדיה דאמרי לא צריך‪ .‬ואף על גב דאמר רב ספרא‬ ‫מתי מותר לחולה לאכול ביוה"כ‬ ‫תרי כמאה ומאה כתרי הני מילי לענין עדות אבל לענין‬ ‫פיקוח נפש ואפילו ספק פיקוח נפש דוחים את כל התורה‪ ,‬ולכן חולה שיש‬ ‫אפילו רק ספק שמא ע"י שלא יאכל יגבר עליו החולי ויסתכן‪ ,‬עליו לאכול‬ ‫אומדנא בתר דעות אזלינן‪ .‬הני מילי לענין אומדנא דממונא‪,‬‬ ‫ביוה"כ‪ ,‬ובסימן זה יבואר מה הדין כשיש ויכוח בין הרופאים אם יש בזה סכנה‪,‬‬ ‫אבל הכא ספק נפשות הוא‪ .‬מבואר מדברי הגמרא שבנפשות אין‬ ‫ומתי מתחשבים בדעת החולה עצמו‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫הולכים אחרי רוב דעות‪ .‬אמנם בשאילתות דרב אחאי כתב שהולכים‬ ‫דברי הגמרא והראשונים‬ ‫אחרי רוב דעות‪ ,‬וכן מבואר מדברי רש"י (שכתב שאם שנים ואשה‬ ‫אומרים צריך ושלשה אומרים אין צריך האשה מצטרפת למיהוי פלגא‬ ‫איתא במתני' (יומא פ"ב‪ ).‬חולה מאכילין אותו על פי בקיאין‪ ,‬ואם‬ ‫ופלגא וספק נפשות להקל‪ ,‬ומבואר שבלי האשה הולכים אחר הרוב)‪,‬‬ ‫אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו‪ ,‬עד שיאמר די‪.‬‬ ‫וכתב הרמב"ן שלשיטה זו דברי הגמרא שבנפשות לא הולכים בתר‬ ‫עוד איתא בגמרא (שם פ"ג‪ ).‬אמר רבי ינאי חולה אומר צריך‬ ‫רוב דעות‪ ,‬זה לא נשאר למסקנה אחרי דברי מר בר רב אשי (דלהלן)‪,‬‬ ‫ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה‪ ,‬מאי טעמא לב יודע‬ ‫אלא כוונת המשנה שאם חולה ועוד אחד אומרים שאינו צריך‬ ‫מרת נפשו‪ .‬פשיטא‪ ,‬מהו דתימא רופא קים ליה טפי‪ ,‬קא‬ ‫מאכילים אותו על פי שני בקיאים שאומרים שהוא צריך‪ ,‬וקמ"ל שרק‬ ‫להקל שמועים לחולה כנגד מאה‪ ,‬אבל להחמיר אינו אלא כבקי אחד‪.‬‬ ‫משמע לן‪.‬‬ ‫וכתב הרא"ש שלהלכה לא הולכים אחרי רוב דעות‪ ,‬דאין לדחות‬ ‫שיטת ר"י (וכ"כ בהגהות מיימוני בשם יש גאונים) דהיינו כשהחולה‬ ‫סתמא דגמרא‪ ,‬ועוד דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא‬ ‫אומר שהוא ירא שאם לא יאכל יכביד חוליו ויהיה מסוכן למות‪ ,‬וכתב‬ ‫בספק נפשות‪ .‬וכתב הר"ן שגם לדעת הרי"ף אין הולכים אחרי רוב‬ ‫הרא"ש שזה חומרא גדולה בספק נפשות‪ ,‬דאין לך רופא שיאמר אם‬ ‫דעות‪ ,‬וכתב הר"ן שזה ג"כ דעת הרמב"ם‪ ,‬אבל המגיד משנה והטור‬ ‫לא יאכל שמא ימות‪ ,‬אלא הרופא דרכו לומר אם לא יאכל אפשר‬ ‫והבית יוסף כתבו שדעת הרמב"ם דאזלינן בתר רוב דעות‪ .‬והטור פסק‬ ‫שיכביד עליו החולי ויסתכן‪ ,‬וכן ר"ת הורה הלכה למעשה להתיר כיון‬ ‫כדעת הרא"ש‪ .‬וכתב רבינו ירוחם שאף שיש מחלוקת הפוסקים אם‬ ‫שהחולה יודע שהיום יום הכפורים או שבת ואומר אני צריך ואיני יכול‬ ‫הולכים בתר רוב דעות‪ ,‬אין לנו נ"מ במחלוקת זו‪ ,‬דאם יבוא מעשה‬ ‫לסבול מחמת החולי‪ ,‬ואפילו אם החולה סבור שזה לא מסוכן‬ ‫לידינו נאכיל את החולה‪ ,‬דספק נפשות להקל‪.‬‬ ‫מאכילים אותו באומר צריך אני‪.‬‬ ‫ונחלקו הראשונים מה הדין כשיחיד מומחה המוחזק בבקיאות נחלק‬ ‫וכתב הכלבו שמבואר בירושלמי שפעמים עצם ההתר לאכול מספיק‬ ‫על כמה רופאים שאינם חכמים ומומחים כ"כ‪ ,‬י"א שהולכים אחרי‬ ‫והחולה לא צריך לאכול בפועל‪ ,‬ודוגמת זה היו עושין למשלח השעיר‬ ‫המומחה‪ ,‬כדקתני במתני' מאכילים אותו על פי בקיאים‪ ,‬ש"מ אזלינן‬ ‫(שם ס"ז‪ ).‬שהיו עושין סוכות בדרך ומזמנין לו שם מזון ואומרים הרי‬ ‫בתר הבקיאות‪ ,‬וכן דעת הר"ן‪ .‬ודעת הרמב"ן שאם מנין הרופאים שוה‬ ‫פת ומים ומפרש טעמא לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי‬ ‫הולכים אחר חכמה ובקיאות‪ ,‬כדאיתא בגמרא (ע"ז ז‪ ).‬היו שנים אחד‬ ‫שאין לו פת בסלו ואמרינן בגמרא שם שמעולם לא הוצרך אדם לכך‪.‬‬ ‫מטמא ואחד מטהר וכו' אם היה אחד מהם גדול בחכמה הלך אחריו‪,‬‬ ‫עוד איתא בגמרא (שם פ"ג‪ ).‬רופא אומר צריך וחולה אומר אינו‬ ‫אבל כנגד רוב אין הולכים אחר חכמה ובקיאות‪ ,‬וכיון שכולם רופאים‬ ‫צריך‪ ,‬שומעין לרופא‪ ,‬מאי טעמא תונבא הוא דנקיט ליה‪,‬‬ ‫ויודעים במלאכה אין דבריו של אחד במקום שנים‪ ,‬ומ"מ במופלג‬ ‫והיינו שמחמת ביעות חליו הוא אומר כן‪ ,‬וכיון דספק נפשות להקל‬ ‫מהם בחכמה חוששים לדבריו להחמיר (לתת לחולה לאכול) אפילו‬ ‫נותנים לו לאכול בין כשהוא אומר צריך והרופא אומר שלא‪ ,‬ובין‬ ‫כנגד שנים‪ ,‬כדמצינו (יבמות י"ד‪ ).‬דכי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי‬ ‫כשהרופא אומר צריך והוא אומר שלא‪ .‬דכי אמר צריך לא מחמת‬ ‫נינהו‪ ,‬אבל הכא בית שמאי מחדדי טפי‪ .‬ודעת הרמב"ם שאם מקצת‬ ‫ביעתותא קאמר אלא קים ליה בגויה טפי ולב יודע מרת נפשו וכי‬ ‫הרופאים אומרים צריך ומקצתם אומרים אינו צריך והם שוים במנין‪,‬‬ ‫אמר לא צריך תלינן דמחמת תונבא הוא דאמר הכי‪ .‬וכתב הרמב"ם‬ ‫הולכים אחר הבקיאים‪.‬‬ ‫דבעינן שיהיה הרופא בקי‪ ,‬דהא איתא במתני' מאכילין אותו על פי‬ ‫עוד שם בגמרא והא מדקתני סיפא ואם אין שם בקיאין‬ ‫בקיאין‪.‬‬ ‫מאכילין אותו על פי עצמו‪ ,‬מכלל דרישא דאמר צריך‪ .‬חסורי‬ ‫עוד איתא בגמרא (שם) חולה מאכילין אותו על פי בקיאין‪ .‬על פי‬ ‫מיחסרא והכי קתני‪ ,‬במה דברים אמורים דאמר לא צריך אני‪,‬‬ ‫בקיאין אין על פי עצמו לא‪ ,‬על פי בקיאין אין על פי בקי‬ ‫אבל אמר צריך אני‪ ,‬אין שם בקיאין תרי אלא חד דאמר לא‬ ‫אחד לא‪ .‬הכי במאי עסקינן דאמר לא צריכנא‪ .‬וליספו ליה על‬ ‫צריך‪ ,‬מאכילין אותו על פי עצמו‪ .‬מר בר רב אשי אמר‪ ,‬כל‬ ‫פי בקי‪ ,‬לא צריכא דאיכא אחרינא בהדיה דאמר לא צריך‪.‬‬ ‫היכא דאמר צריך אני‪ ,‬אפילו איכא מאה דאמרי לא צריך‬ ‫ומבואר שאם הוא ורופא אחד אומרים שאינו צריך‪ ,‬ורופא אחד אומר‬ ‫לדידיה שמעינן‪ ,‬שנאמר לב יודע מרת נפשו‪ .‬וכתב הרא"ש‬ ‫שצריך‪ ,‬אין מאכילים אותו עד שיהיו שנים כנגד שנים‪ ,‬דאין דבריו של‬ ‫שהלכה כמר בר רב אשי (דבתראה הוא‪ ,‬ואיתא בתשובות הגאונים‬ ‫אחד במקום שנים‪ ,‬וה"ה כששני בקיאים אומרים שאינו צריך ובקי‬ ‫שבכל מקום הלכה כמותו חוץ משני מקומות) שמאכילים אותו אפילו‬ ‫אחד אומר שצריך אין מאכילים אותו‪ ,‬ואין לומר שדווקא כשהחולה‬ ‫רק הוא אומר צריך ומאה בקיאים אומרים שאינו צריך‪.‬‬ ‫ועוד אחד אומרים שאינו צריך צריך שנים כנגדם‪ ,‬אבל כנגד ב'‬ ‫בקיאים לא‪ ,‬דמה שמצינו שהחולה עדיף מכמה בקיאים זה רק‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫כשהחולה אומר צריך‪ ,‬דלב יודע מרת נפשו‪ ,‬אבל כשאומר איני צריך‬ ‫ודאי לא עדיף מאינש דעלמא‪.‬‬ ‫סעיפים ה' ו'‬ ‫סעיף א'‬ ‫אם הרופא אומר שהוא מסופק מאכילים אותו אף אם רופא אחר או‬ ‫חולה שהוא צריך לאכול ביוה"כ מאכילים אותו לפי התנאים דלהלן‪:‬‬ ‫החולה אומרים שאינו צריך‪ ,‬דספק נפשות להקל‪ ,‬ובמטה אפרים כתב‬ ‫אם רופא בקי באותו מקום אומר שאם לא יאכל אפשר שיכבד עליו‬ ‫שאם שני רופאים אומרים שאינו צריך‪ ,‬אין ספיקו של אחד מוציא מידי שנים‪,‬‬ ‫החולי ויסתכן (וא"צ שהרופא יאמר שמא ימות)‪ ,‬ואפילו אם הרופא‬ ‫ומצדד עוד דאף שנים מסופקים כנגד שנים שאומרים שאין צריך אין בדבריהם‬ ‫כלום‪.‬‬ ‫אינו אומר להדיא שהוא יסתכן בזה אלא שאומר שאפשר שיכבד‬ ‫עליו החולי‪ ,‬ואפילו אם עכשיו אין בו סכנה אבל משערים שאם לא יאכל המחלה‬ ‫אם הרופא אינו מכיר את החולי הוי כשאר בני אדם‪ ,‬אמנם אם נחלש‬ ‫עלולה להתגבר ויכול להיות שיבוא לידי סכנה‪ ,‬מאכילים אותו‪ ,‬שמא יסתכן‪,‬‬ ‫הרבה עד שנראה לרוב בני האדם שנמצאים שם שהוא מסוכן אם לא‬ ‫ואפילו אם החולה אומר שאינו צריך‪ ,‬שומעים לרופא‪ ,‬אפילו אם‬ ‫יאכל‪ ,‬מאכילים אותו אף בלא רופאים‪ ,‬דספק נפשות הוא‪.‬‬ ‫החולה הוא רופא מומחה‪ .‬וכתב השו"ע שאפילו בקי נכרי נאמן‪ ,‬אמנם‬ ‫אם החולה הוא רופא ואומר איני יודע‪ ,‬לדעת הט"ז מאכילים אותו אף‬ ‫הדבר תלוי לפי ראות עיני המורה‪ ,‬דמצינו רופאים נכרים או שאינם שומרי תורה‬ ‫אם רופא אחר אומר שאינו צריך‪ ,‬והא"ר מפקפק על זה‪ ,‬ונראה שזה‬ ‫ומצוות שעל כל חולי קל אומרים שזה סכנה אם יתענה‪ .‬ובסימן שכ"ח הביא‬ ‫תלוי במהות המחלה‪ ,‬שאם זו מחלה של חום שאין דעתו צלולה כ"כ‬ ‫השו"ע דעת י"א שא"צ בקי אלא כל אדם שאומר שהוא מבין בחולי‬ ‫בודאי יש מקום לדברי הא"ר‪.‬‬ ‫זה הרי הוא בחזקת בקי קצת לענין ספק נפשות‪ ,‬ומסיים הרמ"א שם‬ ‫אם הרופא אומר שאינו צריך והחולה אומר איני יודע‪ ,‬אין מאכילים‬ ‫שי"א שזה דווקא ברופא ישראל אבל נכרי אינו נאמן עד שיהיה בקי‪,‬‬ ‫אותו‪ ,‬מפני שרוב החולים אינם בקיאים בחולי שלהם‪.‬‬ ‫וה"ה הכא‪ .‬ודע דביולדת לכו"ע מאמינים לנשים‪ ,‬דאינהו בקיאי בהו‪.‬‬ ‫אם החולה אומר שהוא צריך לאכול ואם לא יאכל שמא יכבד עליו‬ ‫סעיפים ז' ח'‬ ‫החולי‪ ,‬והודיעוהו שהיום יוה"כ‪ ,‬מאכילים אותו אפילו אם מאה‬ ‫כמה מאכילים את החולה‬ ‫רופאים אומרים שאינו צריך‪ ,‬ואפילו אם הרופאים אומרים שהמאכל‬ ‫יזיקהו‪ .‬ואף שדעת הט"ז שהדין הנ"ל הוא רק אם החולה אמר בעצמו שהוא צריך‬ ‫איתא בגמרא (כריתות י"ג‪ ).‬התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות‬ ‫לאכול‪ ,‬אבל אם רק כששאלוהו אמר שהוא צריך מותר רק אם רופא אחד אומר‬ ‫מכשיעור מפני הסכנה‪ .‬מפני הסכנה ואפילו טובא נמי תיכול‪,‬‬ ‫כדבריו‪ ,‬ואז מותר אפילו כנגד מאה‪ ,‬מ"מ הרבה אחרונים חולקים עליו‪.‬‬ ‫אמר רב פפא הכי קאמר התירו לה לעוברה לאכול פחות‬ ‫חולה שצריך לאכול ורוצה להחמיר‪ ,‬עליו הכתוב אומר "ואך את דמכם‬ ‫פחות מכשיעור כדי שלא יצטרף לכזית בכדי אכילת פרס‪.‬‬ ‫לנפשותיכם אדרוש"‪ .‬ובמקום שמאכילים אותו א"צ כפרה על כך‪.‬‬ ‫וכתב הרא"ש בשם בה"ג שגם בחולה נותנים לו פחות מכשיעור‪ ,‬כדי‬ ‫להקל מעליו מאיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד‪ ,‬אך נראה שבחולה‬ ‫סעיף ב'‬ ‫אין עושים כך אלא על פי רופא שאומר שיספיק להאכילו מעט מעט‪,‬‬ ‫רופא אחד אומר צריך ואחר אומר שאינו צריך‪ ,‬והחולה שותק או‬ ‫וכן במעוברת אם אין דעתה מתיישבת בפחות מכשיעור מאכילים‬ ‫שאומר שאינו יודע‪ ,‬מאכילים אותו אף אם הרופא הראשון הוא נכרי‬ ‫אותה כשיעור‪ .‬וכ"כ הר"ן והמגיד משנה‪ .‬וכתב הר"ן שכשמאכילים‬ ‫או אשה‪ ,‬ודוקא אם הנכרי הוא בקי‪ ,‬אבל כשאינו בקי אינו נאמן‬ ‫פחות מכשיעור‪ ,‬צריך שישהה בין אכילה לאכילה כשיעור ארבע‬ ‫להכחיש את הישראל אפילו אם הישראל אינו בקי כמוהו‪.‬‬ ‫ביצים‪ ,‬לחוש לדברי רש"י דס"ל שד' ביצים הוא שיעור אכילת פרס‪.‬‬ ‫ולענין המתנה בין שתית פחות כשיעור לשתיה נוספת של פחות‬ ‫סעיפים ג' ד'‬ ‫מכשיעור‪ ,‬לדעת הרמב"ם די להמתין כשיעור שתית רביעית‪ ,‬והר"ן‬ ‫אם רופא אחד והחולה אומרים שהוא צריך מאכילים אותו אפילו‬ ‫כתב להחמיר להמתין גם בזה כדי לאכילת פרס‪ ,‬אבל בין אכילה‬ ‫אם מאה רופאים בקיאים ומופלגים יותר מרופא זה אומרים שאינו‬ ‫לשתיה אין צריך לשהות דהא תנן (יומא ע"ג‪ ):‬האוכל והשותה אינם‬ ‫צריך‪ ,‬מפני שהחולה מסייעו ולב יודע מרת נפשו‪ ,‬ואין חוששים‬ ‫מצטרפין‪ .‬עוד כתב הר"ן שאם אמדוהו רופאים שאין השיעורים הללו‬ ‫שהחולה אומר שהוא צריך בגלל הרופא‪.‬‬ ‫מספיקים לו‪ ,‬או שהחולה אומר כן‪ ,‬או שנסתפקו בדבר‪ ,‬מאכילים‬ ‫ומשקים אותו כל צרכו‪.‬‬ ‫אם החולה ורופא אחד אומרים שאינו צריך ורופא אחר אומר‬ ‫שצריך‪ ,‬או שהחולה אינו אומר כלום ורופא אחד אומר שצריך ושניים‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫אומרים שאינו צריך‪ ,‬אין מאכילים אותו‪ ,‬אמנם אם הרופא שאומר‬ ‫חולה ומעוברת באופן שמותר להם לאכול מאכילים אותם בכל פעם‬ ‫שהוא צריך מופלג בחכמה יותר מאחרים מאכילים אותו‪.‬‬ ‫פחות מכשיעור‪ ,‬והיינו שמאכילים אותו כשני שלישי ביצה בינונית או‬ ‫אם שני רופאים אומרים שצריך‪ ,‬מאכילים אותו אפילו אם מאה‬ ‫מעט יותר (רק שלא יהיה קרוב לביצה)‪ ,‬ואחר אכילתו ישהה כדי‬ ‫רופאים וגם החולה אומרים שאינו צריך‪.‬‬ ‫אכילת ד' ביצים (או ג' ביצים אם קשה לו‪ ,‬ששיעור זה נחשב הפסק‬ ‫לכמה פוסקים‪ ,‬ויבדוק בשעון לפני יוה"כ כמה לוקח לו לאכול ד'‬ ‫דעת הרמ"א שאע"פ שאלו שאומרים שאינו צריך יותר בקיאים‬ ‫ביצים‪ ,‬והחת"ס כתב שט' דקות הוא שיעור כדי אכילת פרס)‪,‬‬ ‫ומופלגים בחכמה זו וגם הם הרבה יותר במנין מאלו האומרים שהוא צריך‬ ‫ובשתיה יבדקו בחולה עצמו (לפני יוה"כ) כמה נכנס בפיו באופן שהוא‬ ‫לאכול‪ ,‬מאכילים אותו‪ ,‬כיון שגם האחרים הם בקיאים בחכמה זו‪ .‬ודעת‬ ‫מסלק את המשקה לצד אחד ונראה כמלוא לוגמיו‪ ,‬וישקוהו פחות‬ ‫המ"א והא"ר שאם הם שוים במנין הולכים אחרי הבקיאים ומופלגים‬ ‫מאותו שיעור‪ ,‬וישהו בין שתיה לשתיה כדי אכילת ד' ביצים (או ג'‬ ‫בחכמה זו יותר‪ ,‬אמנם אם אלו שאומרים שהוא צריך מרובים הולכים‬ ‫ביצים וכנ"ל)‪ ,‬או לפחות כדי שיעור שתית רביעית (ועיין במ"ב סימן‬ ‫אחריהם אפילו אם אינם חכמים ובקיאים כל כך‪.‬‬ ‫תרי"ב)‪.‬‬ ‫מתירים להתפלל עם העבריינים"‪( ,‬לשו"ע הש"ץ אומר זאת‪ ,‬וכתב‬ ‫אם אמדו את החולה שאין מספיק לו לאכול או לשתות פחות‬ ‫המ"ב שהמנהג שהגדול שבכל עיר אומר‪ ,‬וצריך גדול העיר או הש"ץ‬ ‫פחות מכשיעור‪ ,‬או שיש ספק בדבר‪ ,‬מאכילים ומשקים אותו מיד‬ ‫לצרף אליו עוד שניים)‪ .‬ועבריין היינו שעבר על גזירת ציבור או שעבר‬ ‫כל צרכו‪ .‬ואם החולה אומר שהוא צריך לכך‪ ,‬נותנים לפניו מאכל‬ ‫עבירה‪ ,‬ואם נידוהו אינו מצטרף למנין‪ ,‬ויכולים להתנות שגם אם יש‬ ‫ואומרים לו יום כיפור היום‪ ,‬ואם אתה חושש שיהיה לך סכנה אם לא‬ ‫מנין בלעדיו לא יתפללו עימו‪ .‬ומתירים כדי שיוכלו להתפלל עם‬ ‫תאכל כשיעור בבת אחת‪ ,‬אכול בבת אחת‪ ,‬ואם לאו תאכל מעט מעט‬ ‫אנשים כאלו‪ ,‬כדאיתא בגמרא (כריתות ו‪ ):‬דכל תענית ציבור שאין‬ ‫פחות מכשיעור‪ .‬וצריך לשער בכל אכילה אם אין די לו בפחות מכשיעור‪ ,‬וקשה‬ ‫בה מפושעי ישראל אינה תענית (דשם שמים מתקדש כשהרשעים‬ ‫מאד לשער כן וצריך לזה זריזות ובקיאות‪.‬‬ ‫חוזרים בתשובה ורוצים להתאגד ולהתנהג כמו הצדיקים)‪ ,‬שהרי חלבנה ריחה‬ ‫צריך המורה הוראה להיות בקי בדינים הנ"ל מערב יוה"כ‪ ,‬כיון שיתכן‬ ‫רע והיא נמנית עם סממני הקטורת‪.‬‬ ‫שבהמתנה מועטת יש סכנת נפשות‪ ,‬ואם המורה צריך לעיין בדין ויש‬ ‫כל נדרי‬ ‫שם אחר בקי שיודע להשיב מיד‪ ,‬אין חולקים בזה כבוד לרב‪ ,‬וע"ע‬ ‫בדינים אלו בסימנים שכ"ח וש"ל‪ ,‬דאין בין שבת ליוה"כ אלא שזה‬ ‫מנהג הקדמונים לפני תפילת יוה"כ כל נדרי ואסרי וכו' די נדרנא ודי‬ ‫זדונו בסקילה וזה זדונו בכרת‪.‬‬ ‫אשתבענא ודאחרימנא מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים הזה‪.‬‬ ‫והיינו להתיר הנדרים והחרמות והשבועות‪ ,‬אולי עברו עליהן‪ ,‬כדי‬ ‫סעיף ט'‬ ‫לינצל מן העונש‪ .‬וכן דעת הרא"ש שכל נדרי נתקן על מה שהיה בשנה‬ ‫שעברה‪ ,‬ולכך אומרים אותו ג"פ‪ ,‬ואומרים ונסלח לכל עדת בני‬ ‫מי שאחזו בולמוס‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫איתא במתני' (יומא פ"ג‪ ).‬מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו‬ ‫ר"ת מקשה כמה קושיות על מנהג זה‪ ,‬והנהיג לומר די נדירנא‬ ‫דברים טמאים‪ ,‬עד שיאורו עיניו‪ .‬ובגמרא מניין היו יודעין‬ ‫ודמישתבעינא מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו‪( ,‬ואומרים‬ ‫שהאירו עיניו‪ ,‬משיבחין בין טוב לרע‪ ,‬אמר אביי ובטעמא‪ .‬תנו‬ ‫ג"פ כדי לחזק הענין‪ ,‬ואמירת ונסלח היא שאם ידור בשנה זו וישכח‬ ‫רבנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל‪ ,‬טבל ונבילה‬ ‫את הביטול ויעבור על נדרו‪ ,‬אע"פ שהנדר בטל צריך כפרה‪ ,‬כמו מי‬ ‫מאכילין אותו נבילה‪ ,‬וכו'‪.‬‬ ‫שהיה סבור לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה (קידושין פ"א‪,):‬‬ ‫ולדבריו כשאומרים "ונסלח" לא אומרים ככתוב)‪ ,‬ואמר שמקור מנהג‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬מי שאחזו בולמוס (‪-‬חולי שבא מחמת רעבון) והוא‬ ‫מסוכן למות עי"ז‪ ,‬וסימנו שעיניו כהות ואינו יכול לראות‪ ,‬מאכילים‬ ‫זה הוא מהגמרא (נדרים כ"ג‪ ):‬הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל‬ ‫אותו עד שיאורו עיניו (ועיקר הסימן בזה הוא שהוא יודע להבחין בין‬ ‫השנה‪ ,‬יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור‬ ‫טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע)‪ ,‬וא"צ לצמצם לתת לו פחות‬ ‫יהא בטל‪ ,‬וכו' ובלבד שלא יזכור לתנאו בשעת הנדר‪ ,‬ולכך צ"ל‬ ‫פחות מכשיעור מפני שיוכל לבוא עי"ז לסכנה‪ .‬ואם אין שם מאכל‬ ‫כולהון איחרטנא בהון‪ ,‬כלומר אם אשכח ואדור מעתה אני מתחרט‬ ‫התר מאכילים אותו מאכל איסור‪ ,‬ואם יש ב' מיני איסורים מאכילים‬ ‫עליהם ומתנה שיהו בטלים‪ ,‬אמנם ביטול זה אינו מועיל אלא לנדרי‬ ‫אותו האיסור הקל תחילה‪ .‬ואם הוא צריך בשר ויש שם בהמה שצריך‬ ‫עצמו ושבועה שישבע מעצמו‪ ,‬אבל נדר שחבירו מדירו ושבועה‬ ‫לשוחטה ונבילה‪ ,‬מאכילים אותו נבילה‪ ,‬כיון שהוא צריך לאכול‬ ‫שחבירו או בי"ד משביעין אותו אין מועיל להם ביטול‪.‬‬ ‫לאלתר‪.‬‬ ‫וכתב הכלבו שטוב ויפה שאם יש לש"ץ עצמו ספק שבועה ונדר‪,‬‬ ‫שיתירו לו שלשה אנשים בטרם רדתו לפני התיבה‪ ,‬דלאו כל כמיניה‬ ‫סעיף י'‬ ‫להתיר נדריו‪ .‬ועכשיו אין נוהגין לעשות כן‪ ,‬ונראה שסומכין על מה‬ ‫חולה שאכל ביוה"כ ונתיישבה דעתו בענין שיכול לברך‪ ,‬וכן יולדת או‬ ‫שהקהל אומרים כל נדרי יחד עם הש"ץ כדי להתיר לו‪.‬‬ ‫נערים שאוכלים ביוה"כ‪ ,‬צריכים לומר יעלה ויבוא בברכת המזון בבונה‬ ‫דעת רב סעדיה גאון שאין לומר כל נדרי אלא לעדה ששגגה ואסרה‬ ‫ירושלים‪ ,‬ואם יוה"כ חל בשבת יאמרו גם רצה והחליצנו‪ .‬וי"א שאפי'‬ ‫איסר על נפשה בבית הכנסת‪ ,‬כגון נדרי שגגות ואונסין בשגגת צבור‪,‬‬ ‫יעלה ויבוא לא יאמרו‪ ,‬ועכ"פ קידוש בודאי אין לעשות‪ ,‬וכן אם שכח‬ ‫אבל מי שנשבע כל השנה להתיר שבועה ולבטלה לא‪.‬‬ ‫לומר יעלה ויבוא או רצה וסיים ברכת בונה ירושלים לא יחזור‪ ,‬דיש‬ ‫עוד כתב רס"ג שיש לומר זאת קודם ברכו‪ ,‬דאין נשאלים לנדרים‬ ‫בזה חשש ברכה לבטלה‪.‬‬ ‫בשבת (שבת קנ"ז‪ ,).‬וכן אנו עושים כדי שלא להכנס למחלוקת‪ ,‬וי"א‬ ‫שיברך שהחיינו לפני כל נדרי‪ ,‬ואנו נוהגים לברך אח"כ‪.‬‬ ‫דעת רב האי גאון שאין להתיר נדרים לא בר"ה ולא ביוה"כ‪ ,‬וכן‬ ‫סימן תרי"ט‬ ‫מסקנת הריב"ש שטוב שלא לומר כלל כל נדרי‪.‬‬ ‫כתב הטור שהמנהג לומר כל נדרי‪ ,‬וכן פסק השו"ע‪.‬‬ ‫סדר ליל יום הכיפורים‬ ‫לאחר שנתבאר בסימנים הקודמים (תרי"א – תרי"ח) דיני איסור מלאכה‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬יאמר הש"ץ כל נדרי וכו'‪ ,‬והקהל יאמרו עם הש"ץ‬ ‫וחמשת העינויים של יום הכיפורים‪ ,‬מבאר השו"ע בסימנים הבאים (תרי"ט –‬ ‫בלחש‪ ,‬דאין תנאי הש"ץ מועיל לציבור‪ .‬ומנהג הקדמונים היה לומר‬ ‫תרכ"ג) דיני התפילות והסליחות והפיוטים ושאר הדברים שאומרים ביום‬ ‫"מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה"‪ ,‬והיינו להתיר נדרים‬ ‫הכיפורים בתפילות מעריב שחרית מוסף מנחה ונעילה‪ .‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫ושבועות שנדרו ונשבעו‪ ,‬פן עבר אחד עליהם‪ .‬ולר"ת אומרים רק‬ ‫סעיף א'‬ ‫"מיום הכיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו"‪ ,‬שזה תנאי שלא‬ ‫יחולו עליו נדרים ושבועות‪ ,‬וזה מועיל דווקא אם לא זוכר את התנאי‬ ‫אמירת על דעת המקום וכו'‪ -‬נוהגים לומר בליל יוה"כ‪" ,‬בישיבה של‬ ‫בעת הנדר או השבועה‪ ,‬ולפי זה צריך לומר "די נדירנא ודמישתבענא"‬ ‫מעלה ובישיבה של מטה‪ ,‬על דעת המקום ועל דעת הקהל‪ ,‬אנו‬ ‫הילכתא כרבי יהושע בן לוי‪ ,‬וקיימא לן הילכתא כרבא דאמר‬ ‫בלשון עתיד‪ ,‬והמ"א מסיק שגם לר"ת יכול לומר דנדרנא בתיבה אחת‪,‬‬ ‫רבא יום טוב שחל להיות בשבת שליח ציבור היורד לפני‬ ‫דלשון זה גם להבא משמע‪ .‬ונוהגים לאומרו ג' פעמים‪ ,‬וכל פעם יגביה‬ ‫התיבה ערבית אינו צריך להזכיר של יום טוב‪ ,‬שאילמלא שבת‬ ‫קולו יותר‪.‬‬ ‫אין שליח צבור יורד ערבית ביום טוב‪ .‬הכי השתא‪ ,‬התם בדין‬ ‫נוהגים לומר כל נדרי מבעוד יום ולהמשיך בניגונים עד הלילה‪ ,‬כדי‬ ‫הוא דאפילו בשבת נמי לא צריך‪ ,‬ורבנן הוא דתקוני משום‬ ‫להתפלל ערבית בלילה‪ ,‬ואם עדיין לא הגיע זמן ק"ש‪ ,‬יאמרו מזמורי‬ ‫סכנה‪ ,‬אבל הכא יום הוא שנתחייב בארבע תפלות‪.‬‬ ‫תהילים לפני ערבית‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬יוה"כ שחל בשבת אומרים ותתן לנו ד' אלוקינו‬ ‫ונסלח‪ -‬הש"ץ אומר ג"פ "ונסלח לכל עדת וכו' "‪ ,‬והקהל אומרים ג"פ‬ ‫באהבה את יום השבת הזה ואת יום צום הכיפורים הזה‪ ,‬ואין אומרים‬ ‫"ויאמר ד' סלחתי כדברך"‪.‬‬ ‫בו אלוקינו ואלוקי אבותינו רצה במנוחתינו‪ ,‬דבתענית אין כ"כ רצון‬ ‫ברכת שהחיינו‬ ‫במנוחתינו‪ ,‬אבל אומרים והנחילנו וכו' וינוחו בו וכו'‪ ,‬ויסיים כי אתה‬ ‫איתא בגמרא (עירובין מ‪ ):‬בענין ברכת שהחיינו‪ ,‬יום הכפורים היכי‬ ‫סלחן וכו'‪ ,‬ולא יאמר ודברך אמת וקיים לעד‪ .‬ואומרים ויכולו וברכה‬ ‫אחת מעין שבע‪ ,‬ואומרים בה המלך הקדוש שאין כמוהו‪ ,‬וחותמים‬ ‫עביד‪ ,‬אי מברך עליה ושתי ליה‪ ,‬כיון דאמר זמן קבליה עליה‬ ‫מקדש השבת ולא מזכירים יוה"כ‪ .‬ואין אומרים אבינו מלכנו בשבת‪,‬‬ ‫ואסר ליה‪ ,‬וכו'‪ .‬לברוך עליה ולנחיה‪ ,‬המברך צריך שיטעום‪.‬‬ ‫אבל את שאר הסליחות והתחינות אומרים כמו בחול‪.‬‬ ‫ליתביה לינוקא‪ ,‬לית הלכתא כרב אחא דילמא אתי למסרך‪.‬‬ ‫מאי הוי עלה‪ ,‬וכו'‪ .‬אייתו ליה כסא דחמרא‪ ,‬קדיש ואמר זמן‪.‬‬ ‫סעיף ד'‬ ‫והלכתא אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים‪ .‬והלכתא זמן‬ ‫צריך להעמיד אחד לימין הש"ץ ואחד לשמאלו כדרך שאהרן וחור‬ ‫אומרו אפילו בשוק‪ .‬והיינו שכיון אפשר לומר זמן בשוק‪ ,‬ובסתם‬ ‫תמכו במשה רבינו ע"ה‪ .‬ועכשיו המנהג שעומדים ליד החזן עד אחרי‬ ‫שוק אין כוס‪ ,‬מבואר שאין קפידא לומר זמן על הכוס‪ ,‬וממילא ביוה"כ‬ ‫ברכו‪ ,‬ובשבת שאומרים מזמור שיר ליום השבת יכולים לחזור‬ ‫אומר זמן ללא כוס‪ .‬והא שנותנים לתינוק לשתות במילה בתשעה‬ ‫למקומם בתחילת אמירת המזמור‪.‬‬ ‫באב‪ ,‬כיון שאינו דבר קבוע לא חוששים דאתי למיסרך‪ .‬ומה שנותנים‬ ‫לתינוק לאכול ולשתות ביוה"כ‪ ,‬שאני הכא שכיון שאינו צמא ונותנים‬ ‫סעיף ה'‬ ‫לו לשתות יחשוב שזה מצוה ויעשה כך כשהוא גדול‪ .‬וכתב רב עמרם‬ ‫יש שעומדים על רגליהם כל היום וכל זמן התפילה והסליחות בלילה‪,‬‬ ‫שיחיד יכול לומר זמן‪ ,‬ומברכים בבית הכנסת שמא יש מי שלא בירך‪.‬‬ ‫כדי להיות כמו המלאכים‪ ,‬והכל לפי מה שמרגיש בכוחו‪ ,‬ומי שאינו יודע‬ ‫והמנהג לסמוך על ברכת הש"ץ‪ ,‬ולא לברך לפני כן‪.‬‬ ‫בעצמו שזה לא יגרום לו שיתנמנם בתפילה או שלא יוכל לכוין כראוי עבירה היא‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אח"כ אומר הש"ץ שהחיינו‪ ,‬ומברך שהחיינו בלא כוס‪,‬‬ ‫בידו‪ ,‬ואפילו ביום לא יעמוד אם עי"ז לא יוכל לכוין כראוי‪ .‬ומי שעשה כך פעם אחת‬ ‫דאף אם עדיין יום הוא מקבל קדושת יוה"כ בברכתו ואסור לו‬ ‫והיה בדעתו לעשות כך כל ימיו‪ ,‬ורוצה לשבת‪ ,‬צריך התרה‪ .‬ונשים לא יעמדו‪,‬‬ ‫לשתות‪ ,‬ואסור לתת לקטן שמא יבוא לעשות כך גם כשיגיע למצוות‪.‬‬ ‫וגם לאנשים מותר להשען אם נחלשו אף אם בפעם הראשונה לא נשען‪ .‬וכן‬ ‫והציבור יברכו שהחיינו בלחש‪ ,‬וטוב לסיים את הברכה לפני הש"ץ‬ ‫יזהרו שלא ישהו נקביהם ויעברו על בל תשקצו‪.‬‬ ‫כדי שיספיקו לענות אמן על ברכתו‪ ,‬ומ"מ הש"ץ יכוין להוציא כל מי‬ ‫שירצה‪ .‬והנשים האומרות שהחיינו בהדלקת הנרות יזהרו שלא לברך שוב בבית‬ ‫סעיף ו'‬ ‫הכנסת‪.‬‬ ‫נוהגים ללון בבית הכנסת ולומר שירות ותשבחות כל הלילה‪ ,‬ואז‬ ‫יתעטף בטלית מבעוד יום כדי לברך‪ ,‬דאין מברכים בלילה אף על‬ ‫מותר לישן כיון שהלינה היא לצורך מצוה‪ ,‬וטוב לישן רחוק מארון‬ ‫כסות המיוחדת ליום‪ .‬ועיין בסימן י"ח‪.‬‬ ‫הקודש פן יבוא לידי הפחה‪ ,‬ומהאי טעמא מי שאינו רוצה לומר‬ ‫שירות ותשבחות בלילה לא יישן שם‪ .‬והחזנים המתפללים כל היום‬ ‫אין לש"ץ לשנות ממנהג העיר אפילו בפיוטים או בניגונים שאומרים‬ ‫לא יהיו ערים כל הלילה‪ ,‬מפני שעי"ז הם מאבדים את קולם‪ .‬ובלבוש‬ ‫שם‪ ,‬כי זה מבלבל דעת הקהל‪.‬‬ ‫כתב שעדיף לישן בביתו‪ ,‬כי הניעור בלילה ישן ביום ואינו אומר בכונה‪,‬‬ ‫אין לומר באהבה קודם "מקרא קודש"‪ ,‬ובמקומות שנוהגים לומר‬ ‫ואי משום הנרות ישכרו שומר‪ .‬וקודם שישן יאמר מלבד ק"ש גם ד'‬ ‫באהבה אין לשנות‪.‬‬ ‫מזמורים ראשונים בתהילים‪ ,‬שהם שמירה לקרי‪ ,‬וטוב שלא יתעטף‬ ‫בכרים וכסתות המחממים‪ ,‬ועכ"פ לא יכסה רגליו‪.‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫טוב ללמוד ביוה"כ משניות מסכת יומא‪ ,‬וכן את המאמרים בסוף יומא‬ ‫אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם‪ ,‬בין בלילה בין‬ ‫המדברים מענין התשובה‪ ,‬ואין לת"ח לעסוק בתורה במקום לומר‬ ‫ביום‪ ,‬מפני שזה שירת המלאכים‪ ,‬וישראל ביוה"כ דומים למלאכים‪.‬‬ ‫תפילות וסליחות עם הציבור‪.‬‬ ‫סעיף ג'‬ ‫נוסח התפילה ביוה"כ שחל בשבת‬ ‫סימן תר"כ‬ ‫איתא בגמרא (שבת כ"ד‪ ):‬ולית הילכתא ככל הני שמעתתא‪ ,‬אלא‬ ‫כתב הטור שבשחרית משכימין לבית הכנסת ומסדרין הברכות‪,‬‬ ‫כי הא דאמר רבי יהושע בן לוי יום הכפורים שחל להיות‬ ‫ואומרים פסוקי דזמרה כמו בשבת‪ ,‬ובספרד נוהגין להרבות במזמורים‬ ‫בשבת המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת‪ ,‬יום הוא‬ ‫מעניינו של יום‪ ,‬וטוב שלא להאריך בהם כל כך‪ ,‬כדי לקרות ק"ש‬ ‫שנתחייב בארבע תפלות‪ .‬קשיא הילכתא אהילכתא‪ ,‬אמרת‬ ‫בעונתה‪( .‬והבית יוסף מביא מהכלבו שלא אומרים ביוה"כ מזמור שיר‬ ‫מוציאים ביוה"כ שני ספרי תורה‪ ,‬בראשון קוראים ששה קרואים‬ ‫ליום השבת‪ ,‬אא"כ הוא חל בשבת‪ ,‬ויש שאין נמנעים מלאומרו ביו"ט‬ ‫מתחילת פרשת אחרי מות עד "ויעש כאשר ציוה ד' "‪( ,‬ואיתא בזוהר‬ ‫ויוה"כ‪ ,‬דאינהו נמי שבתון איקרו)‪ .‬ועומד ש"צ לפני התיבה ואומר‬ ‫שכל מי שמצטער על מיתת בני אהרן או מוריד דמעות עליהם‪,‬‬ ‫נשמת‪ .‬ואם נהגו להוסיף ביוצר אור ובאהבה רבה ובאמת ויציב‬ ‫מוחלים לו עוונותיו ואין בניו מתים בחייו‪ ,‬והעיקר שעי"ז יתן לב לשוב‬ ‫הרשות בידם‪ ,‬וכן נוהגים באשכנז‪ ,‬אבל יותר נכון שלא להוסיף‪.‬‬ ‫מעבירות שבידו‪ ,‬דאם בארזים נפלה שלהבת מה יענו אזובי הקיר)‪,‬‬ ‫ומתפללים הצבור ז' ברכות כמו במעריב‪ ,‬ואח"כ הש"צ חוזר התפלה‬ ‫ואין מוסיפים יותר קרואים‪.‬‬ ‫ואומר במגן ובמחיה ובהאל הקדוש דברי ריצוי וסליחה‪ ,‬ואין זה דבר‬ ‫אם חל יוה"כ בשבת קוראים שבעה קרואים‪ ,‬ולכתחילה אין כדאי‬ ‫קצוב ולא חובה‪ ,‬אלא שבח והודאה והזכרת זכות אבות‪ ,‬ומה שירצו‬ ‫להוסיף עליהם‪ ,‬ואפשר שבמקום שהעולים נותנים הרבה לצדקה‬ ‫או להרבות או למעט הרשות בידם‪ ,‬ואנו אומרים דבר מועט בג'‬ ‫המיקל לא הפסיד‪.‬‬ ‫ראשונות‪ ,‬אבל סליחות ורחמים [‪-‬שאומרים בברכה אמצעית] חובת‬ ‫היום הם [ואין שבח לקצר בהם]‪ ,‬ואומר אתה בחרתנו‪ ,‬ומחול עד לפני‬ ‫בספר השני קוראים למפטיר בפרשת פנחס "ובעשור לחודש"‪.‬‬ ‫ד' תטהרו‪ ,‬ווידוי על חטא עד כי אתה סולחן‪ ,‬ואח"כ יעלה ויבא‬ ‫הפטרה‪ -‬מפטירין בישעיה "ואמר סולו סולו פנו דרך" עד "כי פי ד'‬ ‫וקדשינו במצותיך וכו'‪ ,‬רצה ועבודה והודאה ברכת כהנים‪.‬‬ ‫דיבר"‪ .‬ואין אומרים בברכות ההפטרה מלך מוחל וסולח‪ ,‬אלא אומרים‬ ‫כתב בעל העיטור שבשחרית מתוודה ג' פעמים‪ ,‬וכן במוסף ובמנחה‪,‬‬ ‫"ודברך אמת וקיים לעד‪ ,‬ברוך וכו' "‪( ,‬ובבית יוסף מביא שהרוקח כתב‬ ‫אבל בנעילה מתוודה פעם אחת‪ ,‬והן י' וידוים כנגד י' פעמים שמזכיר‬ ‫שאומר מלך מוחל וסולח)‪.‬‬ ‫הכהן גדול את השם ביום הכיפורים‪ ,‬ובלילה אינו מתוודה‪ .‬ויש‬ ‫מקומות שנהגו שאינו מתוודה אלא לכל תפלה פעם אחת‪ ,‬והצבור‬ ‫סעיפים ב' ג'‬ ‫פעם אחת‪ ,‬הרי ח'‪ ,‬ועוד פעם אחת במעריב ועוד פעם אחת במנחה‬ ‫ברית מילה ביוה"כ‬ ‫של ערב יוה"כ‪.‬‬ ‫זמן הברית‪ -‬לדעת השו"ע מלים בין יוצר למוסף אחרי קריאת‬ ‫י"א שבערבית ובשחרית אומרים ה' פעמים ויעבור‪ ,‬ובמוסף ז'‪,‬‬ ‫התורה‪ ,‬ואחר המילה אומרים אשרי ואח"כ קדיש‪ .‬והרמ"א כתב‬ ‫ובמנחה ו'‪ ,‬ובנעילה ג'‪ .‬וי"א שבתפילת יוצר צ"ל י"ג פעמים ויעבור‪,‬‬ ‫שנוהגים למול אחרי אשרי‪ ,‬והמ"ב מביא שהמ"א כתב שיש נוהגים‬ ‫כנגד י"ג מדות‪ .‬וי"א שבשחרית אומר ז' סליחות‪ ,‬ובמוסף ה'‪ ,‬ובמנחה‬ ‫למול קודם אשרי‪ ,‬והא"ר הסכים ג"כ שכך נכון לעשות מכמה טעמים‪.‬‬ ‫ג'‪ ,‬ואם יש פנאי אומר ה'‪.‬‬ ‫ואם צריך לצאת מבית הכנסת בשביל המילה (כגון שאין עירוב וא"א‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫להביא את התינוק לבית הכנסת) לא מלים עד אחרי החזרת הספר‬ ‫זמן תפילת מוסף‪ -‬לכתחילה ראוי להיות זהיר להתחיל תפילת מוסף‬ ‫תורה למקומו‪ ,‬דזה בזיון להשאיר את הס"ת ולצאת לחוץ‪ ,‬ואח"כ‬ ‫קודם שיעברו שש שעות ומחצה מן היום‪ ,‬מפני שאז מגיע זמן תפילת‬ ‫לדעת השו"ע אומרים אשרי וקדיש‪ ,‬ולרמ"א (שאמרו כבר אשרי וכיון‬ ‫מנחה גדולה שהיא תדירה יותר ממוסף‪ ,‬ומ"מ בדיעבד אפילו נתאחר‬ ‫שהלכו יש הפסק גדול) אומרים היהי רצון שיש בו כמה פסוקים‬ ‫עד אחרי ז' שעות יתפלל מוסף ואח"כ מנחה‪ ,‬אא"כ הגיע זמן מנחה‬ ‫ואח"כ קדיש‪ ,‬או במקומות שא"א היה"ר יש לומר איזה מזמור ואח"כ‬ ‫קטנה‪.‬‬ ‫קדיש‪.‬‬ ‫טוב לקצר בפיוטים ובסליחות בשחרית כדי להתפלל מוסף לפני‬ ‫כשיש ברית מילה אומרים זכור ברית‪ ,‬ואם חל בשבת אומרים יום‬ ‫סוף שעה שביעית‪ ,‬ואם הוא סוף שעה שישית ידלג אף אבינו מלכנו‪.‬‬ ‫ליבשה (והא"ר כתב שלא אומרים)‪.‬‬ ‫צריך כל יחיד לומר ביוה"כ י' וידויים לפחות‪ ,‬והיינו במנחה של ערב‬ ‫כוס של ברכה‪ -‬לדעת השו"ע מברכים רק אשר קידש ידיד מבטן וכו'‬ ‫יוה"כ ובמעריב (ומה שאומרים בסליחות של מעריב אינו נחשב למנין זה‪ ,‬כיון‬ ‫ואין מברכים על כוס כיון שאסור לטעום ממנו‪ ,‬ואין כדאי לתת‬ ‫שאינו בתוך התפילה)‪ ,‬ובד' תפילות היום אומר בין בתפילת לחש בין‬ ‫לתינוקות לשתות דילמא אתי למיסרך לשתות תמיד ביוה"כ‪ .‬ולדעת‬ ‫בחזרת הש"ץ‪ ,‬כנגד י' פעמים שהכה"ג היה מזכיר את השם ביוה"כ‪.‬‬ ‫הרמ"א מברכים על הכוס ונותנים לתינוק הנימול לשתות מעט מן‬ ‫הכוס‪ ,‬מלבד מה שנותנים לו כשאומרים בדמיך חיי‪ ,‬כדי שלא יהיה‬ ‫גנאי לכוס‪ ,‬ואם היולדת שם והיא חולה בענין שמותר לה לאכול‪ ,‬יכול‬ ‫סימן תרכ"א‬ ‫להוציאה ויאמר לה שתכוין לצאת בברכתו והיא תשתה מן הכוס‪ ,‬וזה‬ ‫עדיף מאשר לתת לתינוק‪.‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫מותר למצוץ את הדם כדרכו בחול‪ ,‬והנוהגים למצוץ עם יין לא יזלפו‬ ‫את היין בפה‪ ,‬ולא במוך מחשש סחיטה‪ ,‬אלא יזלפו ביד‪.‬‬ ‫קריאת התורה וההפטרה‬ ‫איתא במתני' (מגילה כ"א‪ ).‬זה הכלל כל שיש בו מוסף ואינו יום‬ ‫סעיף ד'‬ ‫טוב קורין ארבעה‪ ,‬ביום טוב חמשה‪ ,‬ביום הכפורים ששה‪,‬‬ ‫תפילת מוסף‬ ‫בשבת שבעה‪ .‬עוד שם במתני' (ל‪ ):‬ביום הכיפורים אחרי מות‪,‬‬ ‫הציבור מתפללים במוסף אבות וגבורות וקדושת השם‪ ,‬אתה בחרתנו‪,‬‬ ‫מפני שכתוב שם עבודת היום‪ ,‬ולהלן בגמרא (ל"א‪ ).‬ומפטירין כי כה‬ ‫ומפני חטאינו וכו'‪ ,‬עבודה והודאה וברכת כהנים‪ ,‬ווידוי‪ .‬ומחזיר ש"ץ‬ ‫אמר רם ונשא‪ ,‬מפני שכתוב שם ענין תשובה‪ ,‬וכן כתוב בה "לקדוש‬ ‫התפלה‪ ,‬אתה בחרתנו ומפני חטאינו וכו'‪ ,‬ואומר עלינו לשבח‪ ,‬אוחילה‪,‬‬ ‫ד' מכובד" ודרשינן (שבת קי"ט‪ ).‬זה יום הכיפורים‪.‬‬ ‫או"א היה עם פיפיות שלוחי עמך‪ ,‬וסדר עבודה‪ ,‬והוידוי שהיה כ"ג‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מתודה‪ ,‬ואומר ומזכיר השם י' פעמים ‪-‬ג"פ בכל וידוי וא' בגורלות‬ ‫בשכמל"ו‪( .‬וי"א שאין לומר כאן והכהנים והעם‪ ,‬וי"א שיש לומר אף‬ ‫שאומר לד' חטאת‪ ,‬ואח"כ אומר מחול וידוי עבודה והודאה וברכת‬ ‫הוא היה מתכוין לגמור את השם כנגד המברכים ואומר חטאת)‪.‬‬ ‫כהנים וקדיש‪.‬‬ ‫לא יאמר "אף שעיר שהוא של שם יעמידהו כנגד בית שחיטתו"‪,‬‬ ‫סדר העבודה‬ ‫דאיתא במתני' (מ"א‪ ):‬קשר לשון של זהורית בראש שעיר‬ ‫נהגו לומר סדר העבודה‪ ,‬וכן מבואר בגמרא (יומא ל"ו‪ :‬ונ"ו‪ ):‬שכך היה‬ ‫המשתלח והעמידו כנגד בית שילוחו‪ ,‬ולנשחט כנגד בית‬ ‫מנהגם‪.‬‬ ‫שחיטתו‪ .‬ובגמרא איבעיא להו ולנשחט אקשירה קאי או‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬במוסף יאמר הש"ץ סדר העבודה‪ ,‬משום שעיקר‬ ‫אהעמדה קאי‪ ,‬ואסיקנא דאקשירה קאי‪.‬‬ ‫עבודת הכה"ג היתה במוסף ואנו אומרים זאת משום "ונשלמה פרים‬ ‫לא יאמר "דם פרו הניח על הרובד"‪ ,‬אלא יאמר "דם פרו הניח ביד מי‬ ‫שפתינו"‪ .‬וכתב הרמ"א שנוהגים ליפול על פניהם כשאומרין הכהנים‬ ‫שממרס בו על הרובד"‪ ,‬כדאיתא במתני' (מ"ג‪.):‬‬ ‫והעם‪ ,‬וכן בעלינו לשבח‪ ,‬ויש להניח עשבים על הרצפה או לחצוץ‬ ‫לא יאמר "ונטל מחתה זהובה"‪ ,‬ואלא "ונטל מחתה של זהב"‪.‬‬ ‫בטליתו‪ ,‬מפני שאסור לשטוח אפיו על הרצפה‪ .‬והש"ץ אסור לו‬ ‫לעקור ממקומו באמצע התפילה כדי ליפול על פניו‪ ,‬ויש למחות ביד‬ ‫לא יאמר "ומוסיף מלא חפניו קטורת על מדת כל יום"‪ ,‬אלא יאמר‬ ‫הנוהגים כך‪ ,‬והט"ז כתב שפשט המנהג שגם הש"ץ נופל על פניו‬ ‫"וחפן מלא חפניו קטורת ונתן לתוך הכף ונוטל בימינו מחתה‬ ‫וסומכים שהליכה אינה נחשבת הפסק‪ ,‬וכעת פשט המנהג שנותנים‬ ‫ובשמאלו כף"‪ ,‬שהרי ביום הכפורים היה מקטיר קטורת בשחרית ובין‬ ‫עוד סטנדר לפניו ובעבודה מסלקים אותו ואינו עוקר רגליו‪ ,‬והשמש‬ ‫הערבים כשאר הימים על מזבח הזהב שבהיכל‪ ,‬ומלבד אותן‬ ‫מגביהו ומעמידו על רגליו בענין שלא יצטרך לעקור ממקומו‪.‬‬ ‫ההקטרות היה נוטל מלא חפניו ונותן לתוך הכף ומכניסו לבית קדשי‬ ‫הקדשים ונותן לתוך מחתה מלאה גחלים‪ ,‬נמצא שבהקטרה זו לא היה‬ ‫יש פייטנים שסידרו פיוט על סדר העבודה‪ ,‬בני ספרד נהגו לומר סדר‬ ‫מקטיר כי אם מלא חפניו‪ ,‬ואם כן לא שייך לומר ומוסיף מלא חפניו‬ ‫אתה כוננת שייסד יוסי בן יוסי כהן גדול‪ ,‬ואף שיש בו כמה דברים‬ ‫קטורת על מדת כל יום דמשמע שעכשיו היה נוטל מדת כל יום‬ ‫שאינם כהלכה‪ ,‬מנהגם היה שלא היו מקפידים לכתוב כהלכתא‪,‬‬ ‫ומוסיף עליה מלא חפניו‪.‬‬ ‫ובבית יוסף מגיה בסדר אתה כוננת שיהיה כמו ההלכה‪ ,‬וכדלהלן‪:‬‬ ‫לא יאמר "טמטם עיניו ושב לאחוריו"‪ ,‬אלא יאמר "טהור שב‬ ‫לא יאמר "מיד יקבל את כבש התמיד ועשהו כהלכתו ככל השנה‬ ‫לאחוריו"‪ ,‬דא"צ לעצום עיניו‪ ,‬כדאיתא בירושלמי עד שלא ניטל הארון‬ ‫כולה"‪ ,‬דהא תנן (ל"א‪ ):‬הביאו לו את התמיד וקרצו (שחט רוב שני‬ ‫היה נכנס ויוצא לאורו של ארון משניטל הארון היה מגשש ונכנס‬ ‫סימנים כמבואר בגמרא ל"ב‪ ):‬ומירק (‪-‬גמר) אחר שחיטתו (לפי שאין‬ ‫מגשש ויוצא‪.‬‬ ‫קבלת הדם כשירה אלא בכהן גדול וצריך למהר ולקבל) על ידו (בשבילו‪ ,‬אי נמי‬ ‫לא יאמר "כדוב שכול שעיר חטאת יביא"‪ ,‬דמשמע שהכהן גדול עצמו‬ ‫אחריו וסמוך לו)‪ .‬ומבואר שלא היתה עשיית התמיד ביום הכפורים ככל‬ ‫היה מביא השעיר‪ ,‬ואינו כן אלא אחרים היו מביאים אותו לו‪ ,‬כמבואר‬ ‫השנה כולה‪ .‬ועל כן יש לומר "מיד יקבל את כבש התמיד ושוחט בו‬ ‫בגמרא (נ"ג‪ ,):‬אלא יאמר "כצאתו הביאו לו שעיר חטאת"‪.‬‬ ‫רוב שנים ומניח כהן אחר לגמור השחיטה ומקבל את הדם וזרקו על‬ ‫המזבח כמצותו"‪.‬‬ ‫לא יאמר "מיהר ונטל דם הפר והניח דם השעיר"‪ ,‬דזה נכון לרבי יהודה‬ ‫(שם) שלא היה שם אלא כן אחד בלבד‪ ,‬ולכן לא היה אפשר להניח דם‬ ‫לא יאמר "יכנס להקטיר את הקטורת ולהטיב את הנרות ולהקריב את‬ ‫השעיר עד שיטול תחלה דם הפר‪ ,‬אבל לתנא קמא שהיה שם כן שני‪,‬‬ ‫הראש ואת האיברים"‪ ,‬דמשמע שהקרבת הראש והאיברים היתה‬ ‫קודם שיטול דם הפר היה מניח דם השעיר‪ ,‬והלכה כת"ק‪.‬‬ ‫בפנים‪ ,‬אלא יאמר "ויצא והקריב את הראש ואת האיברים"‪.‬‬ ‫לא יאמר "אחר מיהר ונטל דם הפר‪ ,‬יצא והניחו על כן הזהב שהיה‬ ‫יאמר "ואחר התמיד יקריב הפר ושבעת כבשים של מוסף היום" אחרי‬ ‫בהיכל"‪ ,‬שהרי ההזאות הללו היו בחוץ ולא שייך לומר יצא‪ ,‬ועוד שהרי‬ ‫שאמר "וינסך את היין בכל כלי יושר" לפי שנחלקו בגמרא (ע‪ ).‬שלר"ע‬ ‫אומרים אח"כ בסמוך נחץ והניח דם הפר ונטל דם השעיר‪.‬‬ ‫פר העולה ושבעת כבשים קרבים עם תמיד של שחר‪ ,‬ולרבי אליעזר‬ ‫קרבים עם תמיד של בין הערבים‪ ,‬וכל הפוסקים פסקו כרבי עקיבא‪.‬‬ ‫לא יאמר "צוה והביאו לו את שעיר המשתלח"‪ ,‬שלא היו מביאין לו‬ ‫השעיר אלא הוא היה הולך אצלו‪ ,‬כדאיתא במתני' (ס"ו‪ ).‬בא לו אצל‬ ‫לא יאמר "והביאו לו שני שעירים"‪ ,‬מפני שלא היו מביאים אותם אליו‬ ‫שעיר המשתלח וסמך שתי ידיו עליו והתודה‪ ,‬אלא יאמר "צעד‬ ‫אלא הוא היה הולך למקום שהשעירים שם‪ ,‬כדאיתא במתני' (ל"ז‪ ).‬בא‬ ‫ובא לו אצל שעיר המשתלח"‪.‬‬ ‫לו למזרח העזרה לצפון המזבח‪ ,‬אלא יאמר "ובא לו למזרח העזרה‬ ‫לצפון המזבח ושם שני שעירים והגריל עליהם שני גורלות"‪.‬‬ ‫לא יאחר "דחפו בשתי ידיו ושב לאחוריו"‪.‬‬ ‫לא יאמר "גורל ימין שהוא של שם יתנהו על השעיר"‪ ,‬שהרי לא היה‬ ‫לא יאמר "רץ" לו אצל הפר ואצל השעירים"‪ ,‬אלא יאמר "ואצל‬ ‫תמיד עולה בימין‪ ,‬ויש ליישב שהכונה שכשישראל היו בתכלית‬ ‫השעיר"‪ ,‬שלא היה נשרף כי אם שעיר אחד‪.‬‬ ‫השלמות אז היה עולה תמיד בימין‪.‬‬ ‫לא יאמר "ונתנם במגס והקטירם על גב המזבח" אע"פ שזה הוא לשון‬ ‫לא יאמר "ויעשהו לד' חטאת"‪ ,‬אלא "ואומר לד' חטאת"‪.‬‬ ‫המשנה (ס"ז‪ ,):‬דהא אתמר עלה בגמרא‪ ,‬והקטירן סלקא דעתך (והלא‬ ‫אח"כ יאמר "והכהנים והעם העומדים בעזרה וכו' ברוך שם כבוד‬ ‫הוא עודנו לבוש בבגדי לבן) אימא להקטירן (כשיגיע זמנם)‪ ,‬ולכן יאמר‬ ‫מלכותו לעולם ועד"‪ ,‬שהרי שם זה היה מן העשרה שמות שהיה‬ ‫"להקטירם"‪.‬‬ ‫מזכיר כהן גדול‪ ,‬ואיתא בגמרא (שם) נתנן על שני השעירים ואומר‬ ‫לא יאמר "וקלען במקלעות"‪ ,‬אלא יאמר "וקלען כמקלעות"‪ ,‬כדאיתא‬ ‫לד' חטאת‪ ,‬רבי ישמעאל אומר לא היה צריך לומר חטאת‬ ‫בגמרא (שם) אמר רבי יוחנן כמין קליעה‪.‬‬ ‫אלא לד'‪ ,‬והם עונים אחריו (כשמזכיר את השם‪ ,‬גם לפי ת"ק)‬ ‫סעיף ו'‬ ‫לא יאמר "ועל ישראל ועל המקדש" אלא יאמר "על המקדש ועל‬ ‫ישראל"‪ ,‬כלשון המשנה (ס"ח‪.):‬‬ ‫נהגו לידור צדקות ביוה"כ עבור המתים‪ ,‬ומזכירים נשמותיהם‪ ,‬ועי"ז‬ ‫יש להם כפרה‪ ,‬דאמרינן שאם היו חיים היו נותנים בעצמם‪ ,‬ואפילו אם‬ ‫לא יאמר "ועל הכהנים ועל ירושלים ושאר התפלה"‪ ,‬אלא יאמר "ועל‬ ‫היה עני היה רוצה לתת‪ ,‬אבל בעד הרשעים אינו מועיל‪ ,‬ואם התודה‬ ‫הכהנים ועל שאר התפלה"‪.‬‬ ‫קודם מותו י"ל שיש לו כפרה והוא נחשב כצדיק‪ ,‬ומסתבר שאם הבן‬ ‫נוסח הוידוי‬ ‫נותן בעד אביו מהני בכל גווני‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (יומא ל"ו‪ ):‬תנו רבנן כיצד מתוודה‪ ,‬עויתי פשעתי‬ ‫וחטאתי‪ ,‬דברי רבי מאיר‪ ,‬וחכמים אומרים חטאתי עויתי‬ ‫סימן תרכ"ב‬ ‫פשעתי‪ .‬ופסקו רב סעדיה גאון והרי"ץ גיאת ובעל העיטור כר"מ‪,‬‬ ‫אבל הרי"ף ובה"ג ורב פלטוי ור"ח והרמב"ם והרמב"ן והר"ן פסקו‬ ‫תפילת מנחה‬ ‫כרבנן‪ ,‬וכן המנהג‪.‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫הזכרת השם‪ -‬הגמרא (שם ל"ז‪ ).‬לומדת מקרא שוידוי של יום‬ ‫הכיפורים צ"ל בו אנא השם‪ ,‬וזה נוסחו‪ :‬אנא השם חטאתי עויתי‬ ‫לדעת השו"ע אומרים אשרי ובא לציון לפני מנחה כדי להפסיק בין‬ ‫פשעתי אני וביתי‪ ,‬אנא השם (וי"ג לומר כאן אנא בשם) כפר נא‬ ‫מוסף למנחה‪ ,‬ולדעת הרמ"א אומרים זאת לפני נעילה ולא לפני‬ ‫לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני‬ ‫מנחה‪ ,‬כדי שלא יעבור זמן מנחה‪ ,‬ודי בהפסק קריאת התורה‪.‬‬ ‫וביתי‪ ,‬ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר‬ ‫אין אומרים ואני תפילתי אפילו אם יוה"כ חל בשבת (דאמירה זו‬ ‫אתכם מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו‪ .‬ובוידוי השני היה מוסיף אני‬ ‫הביא שבח שאף שאכלו ושתו מתפללים‪ ,‬לא כאומות העולם‪ ,‬וביוה"כ‬ ‫וביתי ובני אהרן עם קדושיך‪ ,‬ובוידוי השלישי שעל השעיר היה‬ ‫זה לא שייך‪ ,‬לאפוקי ממנהג טוליטולא לומר אותו אפילו כשחל‬ ‫מתודה על ישראל והיה אומר אנא השם חטאו עוו פשעו לפניך עמך‬ ‫בחול)‪.‬‬ ‫בית ישראל‪ ,‬אנא השם כפר נא לחטאים לעונות ולפשעים שחטאו‬ ‫אין אומרים אין כאלוקינו או פיטום הקטורת ביוה"כ‪ ,‬ויותר טוב לומר‬ ‫ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל ככתוב וכו'‪ .‬ורב האי כתב לא‬ ‫פיטום הקטורת ביחידות‪ ,‬וכן כתב המ"א שיש לאומרו‪.‬‬ ‫בלשון זה היה אומר כ"ג אנא השם‪ ,‬אלא שם של מ"ב אותיות‪ ,‬ועדיין‬ ‫מצוי הוא בישיבה בקבלה וידוע הוא לחכמים‪ ,‬וכן כשהיה אומר לפני‬ ‫סעיף ב'‬ ‫ד' תטהרו היה אומר שם המפורש‪ ,‬וכתב הרא"ש ז"ל שאין דבריו‬ ‫קריאת התורה‬ ‫נראים‪ ,‬אלא יש לומר שם של ד' אותיות כמו שהוא כתוב בפסוק‪,‬‬ ‫אלא שמזכירו ככתיבתו‪ ,‬והוא שם הנקרא שם מפורש‪ ,‬והוא מקור‬ ‫איתא בגמרא (מגילה ל"א‪ ).‬ביום הכפורים במנחה קורין בעריות‬ ‫לכל השמות וכולם נאצלים ממנו‪ ,‬ועליו נאמר ההוגה השם באותיותיו‬ ‫ומפטירין ביונה‪.‬‬ ‫נעקר מן העולם‪ ,‬שאין להזכירו בגבולין‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫וכתב רב סעדיה שראוי לומר לפני 'השם' תטהרו‪ ,‬כמו שאומר אנא‬ ‫מוציאים ספר תורה‪ ,‬ואין אומרים על הכל ולא שמע ישראל אלא רק‬ ‫'השם'‪ ,‬דהכהן גדול היה אומרם בשם המפורש‪ ,‬ואנו אומרים 'השם'‬ ‫גדלו‪ ,‬וקוראים ג' קרואים בפרשת עריות שבאחרי מות עד סוף‬ ‫ברמז‪ ,‬ולא יזכיר שם של ד' אותיות שהוא שם אדנות‪ ,‬כדי להורות‬ ‫הפרשה‪ ,‬משום שנפשו של אדם מחמדתן‪ ,‬ואם יש אחד שנטמא‬ ‫שהכה"ג היה אומרם בשם המפורש‪ .‬אבל הרי"ץ גיאת כתב שאם אמר‬ ‫יחזור בתשובה‪ .‬לראשון קוראים מ"כמעשה ארץ מצרים" עד "וחי‬ ‫לפני אדני אין בכך כלום‪ ,‬אף שהכ"ג היה אומרו בשם המפורש‪ ,‬דאנו‬ ‫בהם"‪ ,‬ולשני קוראים עד "אלוקיך אני ד' "‪.‬‬ ‫לא באים לאומר איך היה אומרו הכה"ג‪ ,‬אלא קרא הוא דקרינן כמו‬ ‫שאנו קורין תמיד‪ .‬והריב"ש כתב שהמנהג לומר "לפני אדני תטהרו"‬ ‫הפטרה‪ -‬השלישי הוא המפטיר‪ ,‬ומפטירין ביונה (שזה מדבר מענין‬ ‫כמו שקוראים את הפסוק‪ ,‬אבל כשאומרים אנא השם לא אומרים‬ ‫התשובה‪ ,‬ועוד לומר שלא יכולים לברוח מהשם יתברך אלא האדם‬ ‫אנא אדני‪ ,‬מפני שאין זה קריאת פסוק אלא ציטוט של דברי הכהן‬ ‫יוכרח לתקן כל מה שהקב"ה רוצה שהוא יתקן‪ ,‬ואם ייאש את עצמו יצטרך לבוא‬ ‫עוד פעם ופעמים לעוה"ז ובעל כרחו יוכרח לתקן)‪ .‬לדעת השו"ע מברך לפניה‬ ‫גדול‪ ,‬והכה"ג לא היה אומרו בכינוי‪.‬‬ ‫ולאחריה כמו בשחרית ואומר על התורה ועל העבודה‪ ,‬ואם חל בשבת‬ ‫בכל אזכרה מברכין וכורעין ונופלים על פניהם לכבוד השם יתברך‪,‬‬ ‫מזכיר בה של שבת וחותם בשל שבת‪ .‬והרמ"א כתב שלא אומרים על‬ ‫וזהו שייסד הפייט 'ואף הוא היה מכוין לגמור את השם כנגד המברכין'‬ ‫התורה ועל העבודה במנחה בין בשבת בין בחול‪ ,‬אלא חותמים מגן‬ ‫והיינו שהיה מאריך בשם בנעימות קול עד שהיו כורעים ואומרים‬ ‫דוד‪.‬‬ ‫ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד‪ ,‬ואז מסיים תטהרו‪.‬‬ ‫אין אומרים קדיש אחרי קריאת התורה‪ ,‬רק חצי קדיש לפני העמוד‬ ‫רב נטרונאי אמר שאין אומרים סדר עבודה לא בשחרית ולא במנחה‪,‬‬ ‫קודם התפילה‪ ,‬וקדיש זה הוא גם על קריאת התורה‪ ,‬ולכן אם מתפללים במקום‬ ‫אלא רק במוסף‪ ,‬וכן המנהג‪.‬‬ ‫אחר אומרים קדיש אחרי מפטיר‪.‬‬ ‫סעיף ה'‬ ‫סעיף ג'‬ ‫סדר הוידוי חטאתי עויתי פשעתי‪ ,‬חטא זה שוגג‪ ,‬עוון זה מזיד‪ ,‬ופשע‬ ‫צדקתך‪ -‬לדעת השו"ע אם חל יוה"כ בשבת אומרים צדקתך‪ ,‬ולדעת‬ ‫זה מרד‪ ,‬וצריך לומר הקל תחילה‪.‬‬ ‫הרמ"א אין אומרים מפני שכתוב בו "משפטיך תהום רבה" ואנו‬ ‫מבקשים רחמים‪.‬‬ ‫שאינו חותם בשאר התפלות‪ ,‬וי"א שיש לחתום‪ ,‬וכיון שיש בזה‬ ‫אבינו מלכנו‪ -‬לדעת השו"ע אומרים אבינו מלכנו אף אם חל יוה"כ‬ ‫מחלוקת טוב שלא יחתום‪ .‬אבל הבית יוסף סובר שגם לפי רב עמרם‬ ‫בשבת‪ ,‬ואף שזה שאלת צרכים הרי עכשיו זו שעת גמר דין ואם לא‬ ‫אפשר לחתום‪.‬‬ ‫עכשיו אימתי‪ ,‬ולדעת הרמ"א אין אומרים אותו בשבת‪ ,‬ובחול אומרים‬ ‫יזדרז מאד בתפילת נעילה‪ ,‬כי יוה"כ הוא תכלית כל עשרת ימי‬ ‫אא"כ הזמן קצר וצריך למהר כדי להתפלל נעילה ביום‪ .‬וטוב לומר‬ ‫תשובה‪ ,‬ונעילה היא תכלית יוה"כ‪ ,‬ואם לא עכשיו אימתי‪ ,‬ולכן אף אם‬ ‫מעט סליחות בנחת מהרבה במרוצה‪ .‬ובנוסח אבינו מלכנו צריך לומר‬ ‫הוא חלש יאזור חלציו להתפלל במחשבה זכה וברורה ולקבל על‬ ‫רוע גזר בנשימה אחת‪ ,‬כיון שהכונה שיקרע הרע שבגזירה ומה‬ ‫עצמו גדרי התשובה באמת‪ ,‬והבא ליטהר מסייעים אותו ויחתם בספר‬ ‫שנשאר יהיה לרחמים‪ ,‬והמפסיקים בניגון בין תיבות אלו יש למחות‪,‬‬ ‫חיים טובים‪.‬‬ ‫ובפרט החזנים שלא יעשו כך‪.‬‬ ‫יש לבטל המנהג שנכרי מדליק נרות בתפילת נעילה‪ ,‬אלא הנכרי יפזר‬ ‫סעיף ד'‬ ‫את הנרות שכבר דולקים שזה רק שבות דשבות‪ ,‬ונכון להכין נכרי לזה‬ ‫מערב יוה"כ‪ ,‬וגם יהיה הנכרי מוכן לדאוג שלא תהיה שריפה ח"ו‬ ‫נשיאת כפים‪ -‬אין נושאים כפים במנחה של יוה"כ (דלא כדעת בה"ג‬ ‫מחמת רבוי הנרות‪.‬‬ ‫שנושאים כפים במנחה)‪ ,‬וכהן שעבר ועלה לדוכן הרי זה נושא את‬ ‫כפיו ואין מורידים אותו‪ ,‬ומטעם זה יש נוהגים לומר אלוקינו ואלוקי‬ ‫סעיף ג'‬ ‫אבותינו ושים שלום אפילו הוא לילה‪ .‬ואם כהן אחד עלה לדוכן ושאר‬ ‫הכהנים עקרו רגליהם בעבודה ועדיין לא עלו‪ ,‬טוב שיצאו מבית‬ ‫הזכרת שבת‬ ‫הכנסת ולא יעלו עימו‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (שבת כ"ד‪ ):‬אמר רבי יהושע בן לוי‪ ,‬יום הכפורים‬ ‫שחל להיות בשבת המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת‪,‬‬ ‫יום הוא שנתחייב בארבע תפלות‪.‬‬ ‫סימן תרכ"ג‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אם חל יוה"כ בשבת מזכיר שבת גם בנעילה‪ ,‬ואומר‬ ‫תפילת נעילה‬ ‫"ותתן לנו ד' אלוקינו את יום המנוח הזה"‪ ,‬וחותם גם בשל שבת‪,‬‬ ‫חכמים הוסיפו ביוה"כ תפילת נעילה‪ ,‬לפי שכל המרבה בתפילה נענה (יומא‬ ‫ואפילו אם ממשיכים את התפילה בלילה‪ ,‬אמנם בוידוי שאחרי‬ ‫פ"ז‪ .):‬ובסימן זה יבוארו הדינים המיוחדים שיש בתפילת נעילה‪.‬‬ ‫התפילה שנאמר אחרי שסיימו ברכת שבת אין היחיד מזכיר שבת‪,‬‬ ‫ורק הש"ץ (שזה באמצע תפילתו) מזכיר שבת ב"אתה הבדלת אנוש‬ ‫סעיף א'‬ ‫מראש"‪ ,‬ואם לא הזכיר שם שבת ובתוך תפילתו הזכיר שבת אין‬ ‫אומרים אשרי וקדיש לפני נעילה‪ ,‬ולדעת הרמ"א אומרים גם ובא‬ ‫מחזירים אותו‪ ,‬ואם גם בתוך התפילה לא הזכיר בין יחיד בין ש"ץ‬ ‫לציון‪.‬‬ ‫צריך לחזור‪.‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫סעיף ד'‬ ‫זמן תפילת נעילה הוא כשהחמה בראשי האילנות‪ ,‬שזה מעט זמן‬ ‫הש"ץ חוזר התפילה‪ ,‬ואומר וידוי באמצע התפילה כמו בשאר‬ ‫לפני שקיעת החמה‪ ,‬כדי שיסיים מעט זמן לפני צאת הכוכבים‪,‬‬ ‫התפילות‪ ,‬ואם יש שהות ביום אומרים סליחות‪.‬‬ ‫(ובירושלמי נחלקו בזה רב ורבי יוחנן‪ ,‬שלרב אומרים נעילה אפילו‬ ‫אומרים כתר או נעריצך כמו במוסף‪.‬‬ ‫בלילה‪ ,‬ולרבי יוחנן ביום‪ ,‬וגם רב היה מתפלל ביום אלא שתפילתו‬ ‫פותחים הארון לכל תפילת הנעילה‪.‬‬ ‫היתה נמשכת גם בלילה‪ ,‬ונחלקו הפוסקים כמו מי ההלכה)‪ ,‬והש"ץ‬ ‫יקצר בסליחות ופסוקים שבאמצע התפילה ולא ימשוך את התיבות‬ ‫סעיף ה'‬ ‫כמו בשאר התפילות‪ .‬וי"א שאפשר להמשיך נעילה אחרי צה"כ‪ ,‬ואף‬ ‫נשיאת כפים‬ ‫שהעיקר כסברא ראשונה מ"מ עכשיו שנוהגים כסברא אחרונה אין‬ ‫למחות בידם‪ ,‬ומ"מ צריכים להזהר להתחיל בעוד היום גדול (אך לא‬ ‫איתא במתני' (תענית כ"ו‪ ).‬בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין‬ ‫לפני פלג המנחה)‪ ,‬וגם יזהרו לומר החרוז היום יפנה השמש יבוא ויפנה‬ ‫את כפיהן ארבע פעמים ביום‪ :‬בשחרית במוסף במנחה‬ ‫קודם הערב שמש‪ ,‬ואם כבר שקעה החמה יאמרו היום פנה השמש בא ופנה‪.‬‬ ‫ובנעילת שערים‪ ,‬בתעניות ובמעמדות וביום הכפורים‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (יומא פ"ז‪ ):‬תפלת נעילה מאי היא‪ ,‬רב אמר צלותא‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬לדעת השו"ע אם הוא עדיין יום נושאים כפים בנעילה‪,‬‬ ‫יתירתא (שבע ברכות כשאמר התפילות‪ ,‬ומוסיף בה מה אנו מה חיינו ולכן היא‬ ‫ולענין בין השמשות צ"ע‪ ,‬ואפשר שבבין השמשות דרבי יהודה (שהוא לפני בין‬ ‫השמשות דרבי יוסי) אף שאנו מחמירים בו לענין שבת וכמה דברים‪ ,‬אפשר דהכא‬ ‫נקראת יתירתא)‪ ,‬ושמואל אמר מה אנו מה חיינו (ואינו מתפלל)‪.‬‬ ‫כיון שלדעת ר"ת חצי שעה לפני צה"כ הוא עדיין יום‪ ,‬א"כ בזמן זה אפשר לישא‬ ‫והלכה כרב‪.‬‬ ‫כפים‪ ,‬וצ"ע‪ .‬ואם הזמן קצר יאמרו את הפיוטים אחרי התפילה כדי‬ ‫הזכרת חתימת הדין‪ -‬אומר במקום כתבנו חתמנו‪ ,‬ובמקום וכתוב‬ ‫לישא כפים ביום‪ ,‬דאם כבר חשכה אין נושאים כפים‪ ,‬דאיתקש‬ ‫יאמר וחתום‪ ,‬ובבספר חיים יאמר ניזכר וניחתם‪ ,‬דבשעת נעילה הוא‬ ‫נשיאות כפים לעבודה‪ .‬ולדעת הרמ"א אין נושאים כפים אפילו אם‬ ‫זמן חתימת הדין שנגזר על האדם בר"ה‪ ,‬לטוב או לרע‪ .‬ואין לומר במי‬ ‫עדיין ודאי יום‪ .‬וכתבו האחרונים דמ"מ יאמרו אלוקינו ואלוקי אבותינו‬ ‫כמוך חותם יצוריו במקום זוכר‪.‬‬ ‫וכו' וכן שים שלום אפילו בלילה‪ ,‬כיון שהתחלת התפילה היתה ביום‪.‬‬ ‫אומר וידוי‪ ,‬וכשיגיע לאתה יודע אומר "אתה נותן יד לפושעים וכו' "‬ ‫עד כי אתה סולחן‪ .‬וכתב הטור בשם סדר רב עמרם שאינו חותם‪ ,‬כמו‬ ‫ברכת הבשמים‪ -‬דעת השו"ע שאין מברכים על הבשמים אפילו אם‬ ‫אומרים אבינו מלכנו אפילו אם יוה"כ חל בשבת והוא עדיין יום‪ ,‬מפני‬ ‫יוה"כ חל בשבת‪ ,‬מפני שטעם הברכה הוא כדי להשיב את הנפש מפני‬ ‫שהוא גמר דין‪.‬‬ ‫הנשמה היתירה שהיתה והלכה‪ ,‬וביוה"כ לא היתה נשמה יתירה מפני‬ ‫התענית‪ .‬אבל דעת רבים מהאחרונים לברך על הבשמים כשיוה"כ חל‬ ‫סעיף ו'‬ ‫בשבת‪( ,‬וכתב הכלבו שלפי הטעם שברכת הבשמים היא מפני‬ ‫בסוף הסליחות אומרים ז' פעמים ד' הוא האלוקים‪ ,‬כדי ללוות את‬ ‫שבמוצאי שבת חוזר אור של גהינום לשלוט וחוזר ושורף ומסריח‪,‬‬ ‫השכינה שעולה למעלה מז' רקיעים‪ ,‬ואומרים פעם אחת שמע‬ ‫א"כ יש לברך גם במוצאי יוה"כ שחל בשבת‪ ,‬והמרדכי שמברכים על‬ ‫ישראל‪ ,‬וג' פעמים ברוך שם‪.‬‬ ‫הבשמים במוצאי יוה"כ‪ ,‬ומשמע אפילו כשחל בחול)‪ ,‬ומ"מ אין‬ ‫תקיעה‪ -‬אחרי הקדיש שבסוף נעילה (ויש נוהגים לפני הקדיש)‬ ‫להורות כך לציבור ולמחות בידם במקום שנהגו שלא לברך‪ ,‬ורק‬ ‫תוקעים תשר"ת (ולרמ"א תוקעים רק תקיעה אחת והוסיף שכן‬ ‫לעצמו בביתו יכול לברך‪.‬‬ ‫נוהגים במדינות אלו) אפילו אם יוה"כ חל בשבת ועדיין בין השמשות‪,‬‬ ‫ברכת בורא מאורי האש‬ ‫דכיון שתקיעה חכמה היא ואינה מלאכה לא אחמירו בה רבנן כולי‬ ‫בכל מוצאי שבת מברכים ברכת בורא מאורי האש בהבדלה‪ ,‬לזכר מה שהאש‬ ‫האי אבל אם הוא ודאי יום לא יתקעו‪( ,‬והטור כתב שיותר טוב לתקוע‬ ‫נבראה במוצאי שבת‪ ,‬ולכן במוצאי יו"ט אין מברכים‪ ,‬ובמוצאי יוה"כ מברכים‬ ‫אחרי מעריב‪ ,‬אפילו לפני הבדלה)‪ ,‬ואח"כ אומרים לשנה הבאה‬ ‫מטעם אחר‪ ,‬והיינו כדי להורות שביוה"כ קדוש יותר משאר יו"ט שהיה אסור‬ ‫בירושלים‪ .‬והתקיעה היא סימן לסילוק שכינה למעלה‪( ,‬והמרדכי כתב‬ ‫להבעיר אש ועכשיו הותר‪ ,‬ולכן במוצאי שבת מברכים על נר שהדליקו במוצאי‬ ‫שזה זכר לתקיעת היובל‪ ,‬וכ"כ הטור‪ .‬וההגהות מיימוני כתב הטעם‬ ‫שבת‪ ,‬אבל במוצאי יוה"כ צריך לברך על אש שדלקה ביוה"כ‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫משום שבמוצאי יוה"כ בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה‬ ‫סעיפים ד' ה'‬ ‫לחמך‪ .‬והרוקח כתב שתוקעים כדי לומר ניצחנו את השטן‪ .‬והכלבו‬ ‫כתב הטעם כדי לערבב השטן שחוזר לשלוט במוצאי יוה"כ‪ .‬בית‬ ‫איתא בגמרא (פסחים נ"ד‪ ).‬תני חדא אור היוצא מן העצים ומן‬ ‫יוסף)‪ .‬והתוס' כתבו שזה כדי להראות שהוא יו"ט להרבות בסעודה‪ ,‬ולכן יפקדו‬ ‫האבנים (שנברא עכשיו) מברכין עליו‪ ,‬ותני חדא אין מברכין עליו‪.‬‬ ‫איש את אחיו בצאתם מבית הכנסת כדרך שאומרים ביו"ט‪.‬‬ ‫לא קשיא‪ ,‬כאן במוצאי שבת (שמוצאי שבת הוא זמן תחילת בריאת‬ ‫האור‪ ,‬ולכן מברכים גם על אש שנבראה עכשיו)‪ ,‬כאן במוצאי יום הכפורים‬ ‫(שמברכים מפני שביוה"כ פסקה הנאתו מאותה אש ועכשיו הותר לו)‪ .‬וכתב‬ ‫סימן תרכ"ד‬ ‫רש"י דבמוצאי יוה"כ בעינן שדלק ביוה"כ ולא נעשה בו איסור‪ ,‬כגון‬ ‫סדר מוצאי יום הכיפורים‬ ‫של יולדת וחולה‪ ,‬או שהודלק מערב יוה"כ‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫סעיף א'‬ ‫מברכים ברכת בורא מאורי האש‪ ,‬ואין מברכים על אש שהדליקו‬ ‫איתא בגמרא (יומא פ"ז‪ ):‬אמר רב תפלת נעילה פוטרת של‬ ‫עכשיו‪ ,‬אלא דווקא על אש שדלקה ביוה"כ‪ ,‬או על אש שהדליקו‬ ‫ערבית‪ .‬רב לטעמיה דאמר צלותא יתירתא היא‪ ,‬וכיון דצלי תו‬ ‫ממנה‪ ,‬להורות שלא היה יכול להנות ממנה ביוה"כ ועכשיו הותר לו‪,‬‬ ‫לא צריך‪ .‬וכתב הרי"ף שהאידנא נהגו להתפלל מעריב אחרי נעילה‪,‬‬ ‫(משא"כ במוצאי שבת שמברכים מפני שהאש הראשונה נבראה‬ ‫וכתב הרא"ש שאין הלכה כרב‪.‬‬ ‫במוצאי שבת בראשית לאדם הראשון)‪ .‬וי"א שאם הדליקו נר‬ ‫מהשלהבת שהדליקו עכשיו מברכים עליו‪ ,‬אך אין לסמוך על דעה זו‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬מתפללים מעריב‪ ,‬ואומרים הבדלה בחונן הדעת‪.‬‬ ‫למעשה‪ .‬ואם יוה"כ חל בשבת מותר מדינא לברך גם על אש חדשה‪,‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫ומנהג העולם להחמיר‪ ,‬ועכ"פ בנר שהדליקו מן האש ההיא בודאי יש‬ ‫להקל‪.‬‬ ‫תוספת יוה"כ‪ -‬צריך להוסיף מחול על הקודש מעט לאחר צאת‬ ‫הכוכבים (כמבואר ביומא פ"א‪ .‬ותוספת זו היא מלבד בין השמשות‪,‬‬ ‫ישראל שהדליק מאש של נכרי אין מברכים עליה‪ ,‬כיון שאש זו לא‬ ‫ולא נתברר שיעורה‪ ,‬אך אין מספיק להוסיף כל שהוא‪ ,‬אלא צריך‬ ‫שבתה ביוה"כ‪( ,‬ורק במוצאי שבת אפשר לברך על השלהבת החדשה‬ ‫להוסיף מעט)‪ ,‬ותוך הזמן הזה אסורים באכילה וברחיצה ובסיכה וכו'‪,‬‬ ‫שנתווספה)‪ .‬וע"י מ"א שדין זה חולק על הי"א הנ"ל שהתירו לברך על‬ ‫וכיון שאין שיעור לתוספת ומתפללים אחרי צה"כ‪ ,‬מותרים בכולם‬ ‫נר שהדליקו מנר שהדליקו עכשיו‪.‬‬ ‫אחרי התפילה אפילו לפני הבדלה על הכוס‪ ,‬ורק באכילה ושתיה‬ ‫אש שהודלקה בהתר ביוה"כ כגון לחולה מברכים עליה‪.‬‬ ‫אסורים עד אחרי הבדלה‪ ,‬בין בחול בין בשבת‪ .‬ועיין בסימן רצ"ג מתי‬ ‫נר של בית הכנסת‪ -‬כתב השו"ע שנהגו להדליק מעששיות של בית‬ ‫יתפללו ערבית ובדין התוספת‪.‬‬ ‫הכנסת‪ .‬והרמ"א כתב שנר של בית הכנסת שהודלק מבעוד יום‪ ,‬י"א‬ ‫אם יוה"כ חל בשבת אומרים ויתן לך‪ ,‬ואין אומרים "ויהי נועם"‬ ‫שאפשר להבדיל עליו שזה נחשב נר שנעשה להאיר‪ ,‬וזה עדיף‬ ‫ו"ואתה קדוש" מפני שיו"ט של סוכות חל באמצע השבוע‪.‬‬ ‫מלהדליק ממנו נר אחר כיון שהנר השני לא דלק ביוה"כ‪ ,‬וי"א שאין‬ ‫להבדיל עליו משום שלא נעשה להאיר אלא לכבוד‪ ,‬אלא ידליקו‬ ‫סעיף ג'‬ ‫ממנו נר אחר‪ .‬ונכון להבדיל על שניהם יחד שבזה בודאי יוצא ידי‬ ‫מבדילים על הכוס‪ ,‬ובמקומות שמבדילים בבית הכנסת בכל מוצאי‬ ‫חובה‪( ,‬ושאר דיני הנר נתבארו בסימן רח"צ)‪ ,‬ואם א"א להבדיל על‬ ‫שבת ויו"ט גם עכשיו יבדילו‪ ,‬ויתנו לקטן לטעום מהכוס‪ ,‬או לגדול וכן‬ ‫שניהם עדיף לברך על הנר שהדליקו ממנו‪ ,‬מאשר לברך על נר של‬ ‫לעצמו אם כיוון לצאת בהבדלה זו‪.‬‬ ‫בית הכנסת‪ ,‬ומ"מ אם בירך על נר של בית הכנסת א"צ לחזור ולברך‪,‬‬ ‫והורה הר"מ שאם חל יום הכפורים ביום חמישי אסור למי שמתענה‬ ‫כיון שהנרות שלנו עשויים גם להאיר‪ ,‬ובמטה אפרים כתב שנרות של בתי‬ ‫ב' ימים להכין צרכי שבת ביום שישי‪ ,‬וכן אסור להקנות קמחם לאלו‬ ‫מדרשות שעשויים כדי ללמוד אצלם‪ ,‬והקבועים שם משתמשים בהם‪ ,‬יש לברך‬ ‫שמתענים יום אחד כדי שיכינו בשבילם לשבת‪ ,‬אך יאכלו בשבת עם‬ ‫עליהם‪.‬‬ ‫אלו שהתענו יום אחד‪ ,‬ואם הרבו בשבילם אסור‪ ,‬ובמכירו צ"ע אם‬ ‫נר שדלק בביתו מבעוד יום ידליק ממנו נר אחר ויברך על שניהם‬ ‫חוששים שמא יעשה בשבילו בשנה אחרת שי"א יחול בערב שבת‪,‬‬ ‫יחד‪ ,‬דאינו כדאי לברך על אותו נר שדלק לחוד דאפשר דג"כ נעשה‬ ‫ונראה להתיר בזה בישראל‪ ,‬דכיון דקפיד אלפני עוור לא יבוא להרבות‬ ‫רק לכבוד היום‪( .‬חיי אדם)‪ .‬ומהדרך החיים משמע שיותר טוב‬ ‫בשבילו ולהאכילו דבר האסור לו‪ ,‬אבל בנכרי אסור‪.‬‬ ‫להדליק נר בביתו מערב יוה"כ כדי לברך עליו במוצאי יוה"כ‪ ,‬שבזה‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬יש נוהגים לעשות ב' ימים יוה"כ משום ספיקא דיומא‪,‬‬ ‫הוא יוצא ידי כל השיטות כיון שהוא מניחו מתחילה בשביל זה‪ .‬וגחלים‬ ‫(ויתפללו תפילה של חול ויניחו תפילין‪ ,‬אך יכולים לומר פיוטים‬ ‫ששבתו‪ ,‬מותר להדליק מהם נר ולברך עליו‪.‬‬ ‫וסליחות אחרי שמונה עשרה‪ ,‬אך לא בתוך התפילה‪ ,‬ולא יקראו אפילו‬ ‫אם עושים ב' ימים יוה"כ‬ ‫ויחל‪ ,‬ואם חל יוה"כ ביום חמישי‪ ,‬אסור לאחרים להכין צרכי שבת‬ ‫בשבילם בערב שבת‪ ,‬ויאכלו עם אחרים שלא הרבו בשבילם)‪ .‬וי"א‬ ‫איתא בגמרא (ראש השנה כ"א‪ ).‬רבא היה רגיל דהוה יתיב בתעניתא‬ ‫שמי שעשה כך פעם אחת צריך לעשות כך כל ימיו‪ ,‬דהוי כמו נדר‪,‬‬ ‫תרי יומא‪ ,‬זימנא חדא אשתכח כוותיה (שעיברו בי"ד את החודש וי"א‬ ‫אמנם יש לנדר זה התרה ע"י שלשה עם פתח וחרטה (כיון שמדינא‬ ‫תשרי היה יום הכיפורים)‪ .‬ומטעם זה נהגו ר"י הלוי ותלמידיו ושאר גדולים‬ ‫מתענים יום אחד)‪ ,‬ואם התנה בפירוש שאינו עושה כן רק שנה זו‬ ‫לעשות שני ימים יום הכפורים‪ ,‬ומה שלא נהגו כך כל ישראל‪ ,‬כתב‬ ‫ואינו מקבל על עצמו לעשות כך בכל שנה א"צ התרה‪ .‬אמנם באמת‬ ‫ההגהות מיימוני דאיתא בירושלמי הטעם מפני הסכנה‪ .‬וכתב הבית‬ ‫אין לנהוג תענית זו‪ ,‬דיש לחוש שיבוא לידי סכנה‪ ,‬ומדינא אין לחוש‬ ‫יוסף שאין ראיה מדברי רבא‪ ,‬דאז בארץ ישראל היו מקדשים החודש‬ ‫שהרי אנו בקיאים בקביעא דירחא‪ .‬ומי שהתענה תענית חלום למחרת‬ ‫על פי הראיה‪ ,‬ובבל היו מסופקים מתי קידשו את החודש‪ ,‬אבל אנן‬ ‫יוה"כ‪ ,‬א"צ להתענות כל ימיו‪.‬‬ ‫דבקיאי בקביעא דירחא למה נעשה ב' ימים‪( ,‬דבשאר ימים טובים‬ ‫עושים משום מנהג אבותינו בידינו‪ ,‬וביוה"כ לא נהגו אבותינו)‪ ,‬ואולי‬ ‫המשך דיני מוצאי יוה"כ והימים שאח"כ‬ ‫הטעם משום דסברי שיום שני של ר"ה הוא העיקר‪ .‬והסמ"ק כתב‬ ‫אוכלים ושמחים במוצאי יוה"כ‪ ,‬דהוי קצת יו"ט‪ ,‬דבת קול יוצאה‬ ‫שיש מתענים שני ימים‪ ,‬אבל חומרא יתירא היא‪ ,‬כיון שאין מקדשים‬ ‫במוצאי יוה"כ ואומרת לך אכול בשמחה וכו'‪.‬‬ ‫בשום מקום על פי הראיה‪ .‬והרא"ש היה מוחה ביד המתענים ב' ימים‪,‬‬ ‫משום לא תתגודדו (ואף שמבואר (יבמות י"ד‪ ).‬שהכונה רק שבבית‬ ‫ביום שאחרי יוה"כ משכימים קצת לבית הכנסת‪ ,‬כדי שלא יהיה‬ ‫דין אחד לא יורו חצי כבית שמאי וחצי כבית הלל‪ ,‬אבל בשני בתי‬ ‫נראה שאנו נכנעים לקב"ה רק בעת שאנו צריכים לבקש על דיננו‪.‬‬ ‫דינים בעיר אחת מותר‪ ,‬הכא הוי כבית דין אחד)‪ ,‬אי נמי היה מוחה‬ ‫בימים שבין יוה"כ לסוכות אין להתענות ביום שמת בו אביו ואמו‪,‬‬ ‫בידם משום דמיחזי כיוהרא ואתו לידי מחלוקת‪ .‬ובאגודה כתב‬ ‫כיון שהם ימי שמחה‪ ,‬שהיו מחנכים בהם את המזבח בימי שלמה‪,‬‬ ‫שהעושים שני ימים יום הכפורים לא יתפללו יום שני כי אם עם שאר‬ ‫ואין אומרים תחינות ולא צדקתך ולא פרקי אבות ולא שיר המעלות‪,‬‬ ‫הקהל‪ ,‬ואפילו הם עשרה‪ .‬והמהרי"ל כתב שהעושים שני ימים יום‬ ‫אבל אומרים למנצח וקל ארך אפים‪ ,‬ויש מקומות שבערב סוכות אין‬ ‫הכפורים אין משנין כלל התפלות‪ ,‬ואפילו היו עשרה‪ ,‬אך פיוטים‬ ‫אומרים למנצח אבל אומרים קל ארך אפים‪.‬‬ ‫וסליחות יאמרו כרצונם‪.‬‬ ‫מצוה להכין את הסוכה מיד אחרי יוה"כ כדי לצאת ממצוה אל מצוה‪,‬‬ ‫וביום המחרת יעשה כולה‪.‬‬