תמצית עניינים שונים · Tamtzis Inyunim Shoinim — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

תמצית גפ"ת מסכת יומא
תמצית גפ"ת
מסכת יומא
1
תמצית גפ"ת מסכת יומא
2
תמצית גפ"ת מסכת יומא
תמצית מסכת
יומא
סיכום של דברי הגמ' עם רש"י ותוס' (באותיות קטנות),
בצורה מסודרת וברורה
מועיל לחזרה ולבהירות הסוגיות.
תמוז התשפ"א
מודיעין עילית
3
תמצית גפ"ת מסכת יומא
ניתן להשיג חוברות "תמצית" גם על מסכתות-
ברכות ,מסכתות סדר מועד ,סדר נשים ,סדר נזיקין ,סדר קדשים ,ומסכת נדה.
וכן תמצית גפ"ת על מסכתות ברכות ,שבת ,עירובין ,פסחים ,שקלים ,יומא ,סוכה ,יבמות,
כתובות ,נדרים ,גיטין ,קידושין ,בבא קמא ,בבא מציעא ,בבא בתרא ,ומסכת מכות.
תמצית תנ"ך.
תמצית משנה ברורה
ותמצית ספרי מוסר (שערי תשובה ,מסילת ישרים ,נפש החיים ,וחזו"א אמו"ב).
נקודות מכירה ברחבי הארץ .לפרטים 0527692282
מידי חודש יו"ל חוברות סיכום על הגמ' הנלמדת לפי סדר הדף היומי ,ועל
משנה ברורה לפי סדר מבחני "דרשו" ,ניתן לקבל חוברות אלו במייל
A0527692282@gmail.com
כל הזכויות שמורות
נכתב לפום ריהטא בסדר לימוד דף היומי
הערות ותיקונים יתקבלו בברכה
לפרטים0527692282 -
4
תמצית גפ"ת מסכת יומא
בכלי אבנים ,או שכה"ג שעבודתו לפני ולפנים היתה לשכתו
בנויה בקודש .תוד"ה ומאי) ,ולשכה זו היתה בצפון מזרח
העזרה ,דכתיב בפרה "חטאת היא" וחטאת הקריבה
במזבח נשחטת בצפון ,אמנם הפרה נשחטת בהר המשחה,
וכתיב בפרה "והזה אל נוכח פני אהל מועד" שהמזה
עומד בהר המשחה ומכוין לראות פתחו של היכל שהוא בכותל
המזרחי ,ולכן תיקנו חכמים שתהיה לשכתו בלשכה
מסכת יומא:
בצפון מזרח העזרה להכירא שהפרשתו היא לצורך עבודת
פרה שנקראת חטאת וטעונה מזרח ,וישים לב להיות זריז
במעשיה וסדר עבודותיה .ונקרא שמה לשכת בית האבן
מפני שמעשי הפרה בז' הימים של עשיתה (אבל בשעת שבעת ימים:
קידוש מקדשים בכל הכלים .תוד"ה שכל) היו בכלי גללים (-
צפיעי בקר) ,כלי אבנים ,וכלי אדמה (שחוקקים אותם במה צריך פרישה ז' ימים ,ומנלן
באדמה שהיא כאבן רכה ,ואין עושים אותם בכבשן ככלי חרס),
עבודות יום הכיפורים נעשות ע"י הכהן גדול ,ולפני אותם
שאינם מקבלים טומאה ,כדי שלא יבואו לזלזל עבודות מכינים את הכהן גדול ע"י פרישה ז' ימים ללשכה
בטהרת הפרה ,דכיון שהיו מטמאים את הכהן העושה שהיתה במקדש .עוד מצינו דין פרישה ז' ימים בימי
את הפרה בטומאה דרבנן ,שהיו אחיו הכהנים נוגעים בו ,דבגדי המילואים ,דכתיב "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה
אוכלי תרומה מדרס לחטאת( ,תוד"ה להוציא) ,שהרי טבול שבעת ימים" ,וביום השמיני עבדו במשכן ,וכן כהן השורף
את הפרה אדומה טעון פרישה ז' ימים ,עוד מצינו שמשה
יום כשר לעשית הפרה ,ועשו זאת כדי להוציא מליבן לפני עלייתו לקבל את התורה שהה ו' ימים בהר סיני,
של צדוקים שהצריכו הערב שמש ,חששו שיזלזלו דכתיב "וישכון כבוד ד' על הר סיני ויכסהו הענן ששת
בטהרתה. ימים ,ויקרא אל משה ביום השביעי" .הגמרא מבארת מנין
לומדים דיני פרישה אלו ,וכדלהלן.
ב :מקור דין פרישת ז' ימים לרבי יוחנן-
ב .ז' ימים קודם יוה"כ מפרישים כה"ג מביתו
לרבי יוחנן לומדים דין פרישת כהן גדול ז' ימים קודם
ללשכת פרהדרין ,דאין עבודות יום הכיפורים כשרות אלא
יוה"כ מדכתיב לגבי הפרישה בימי המילואים "כאשר עשה
בו ,דכתיב "וכפר הכהן אשר ימשח אותו" ,וכן מתקינים (-
ביום הזה ציוה ד' לעשות לכפר עליכם".
מזמנים) לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול קרי או
ולא לומדים שבקרבנות יצטרכו כל המשמרת של
שאר טומאה המעכבים מלבוא למקדש .ולרבי יהודה היו
הבית אב פרישה( ,שבכל יום בשבוע היה עובד בית אב אחר
מתקינים לו גם אשה אחרת שמא תמות אשתו,
מאותה משמרת ,וכל בית אב יפרוש ז' ימים לפני יומו) ,דאין
דכתיב "וכפר בעדו ובעד ביתו" ביתו זו אשתו ,אמרו
לומדים דבר שאין קבוע לו זמן מדבר שקבוע לו זמן.
לו חכמים א"כ אין לדבר סוף דשמא גם היא תמות .וכתבו
ולא לומדים דין פרישה לפני הרגלים (או חג המצות התוס' (ד"ה וחכ"א) שביבמות מבואר שחוששים רק למיתת
הואיל ופתח בו הכתוב תחילה בכל מקום ,או חג אחת ולא לשתים ושלש ,וצ"ל שבאמת לזמן מועט אין חוששים
הסוכות הואיל ומרובה מצוותו סוכה לולב וערבה וניסוך אפילו למיתת אחת ,ומ"מ אם חוששים משום מעלה דכפרה
המים) ,דאין לומדים פרישה ז' ימים לרגל שהוא ז' א"כ יש לחשוש אפילו ליותר ,אי נמי כיון שכפרת כל ישראל
תלויה בזה חוששים אפילו ליותר ,וכיון שאין לדבר סוף ממילא
ימים ,מפרישת ז' ימים ליום אחד. לא עושים תקנה .עוד כתבו התוס' (ד"ה שבעת) שיש מקומות
ולא לומדים דין פרישה לפני שמיני עצרת ,דשאני שהתנא שונה את המנין בתחילה ,כמו ז' ימים קודם יוה"כ ,ויש
שמיני עצרת שיש קדושה לפניו ,ואילו קדושת שבת מקומות ששונה את המנין לבסוף ,כמו האשה נקנית בג' דרכים.
שהיתה לפני היום השמיני למילואים אינה תלויה בבי"ד (תוד"ה ז' ימים קודם שריפת הפרה היו מפרישים את הכהן
דנין) ,ואף שזה ק"ו להצריך פרישה גם באופן שיש השורף את הפרה ללשכת בית האבן שהיתה בבירה
קדושה לפניו ,הא כתיב "הזה" שיהיה כזה .או דאין (לרבי יוחנן היה מקום מיוחד בהר הבית ובירה שמו,
לומר שעיקר הרגל א"צ פרישה והטפל לו יהיה טעון ולריש לקיש כל המקדש קרוי בירה .ולא הפרישו לשם
פרישה ,ואף למ"ד ששמיני עצרת זה רגל בפני עצמו, את הכה"ג לפני יוה"כ ,או כדי שיהיה הכירא לפרה שכל מעשיה
5
תמצית גפ"ת מסכת יומא
ולרב אשי לא לומדים דין פרישה לעצרת ור"ה, היינו רק לענין פז"ר קש"ב (פייס (אבל שאר פרי החג היו
דבמילואים הקריבו פר לחטאת ואיל לעולה ,ובעצרת מקריבים אותם לפי סדר המשמרות ללא פייס) ,זמן (ברכת
ור"ה מקריבים שניהם לעולה. שהחיינו) ,רגל לעצמו שאין שם חג הסוכות עליו( ,ובתוס' (ד"ה
פז"ר) הביאו מרש"י סוכה מ"ח שהכונה שאין יושבים בו בסוכה,
רבינא מתרץ את הקושיות הנ"ל שלומדים עבודה ולר"ת הכונה שטעון לינה במוצאי יו"ט אחרון) ,קרבן לעצמו (פר
בכהן גדול מעבודה בכהן גדול ,אבל שאר המקרים אין אחד ואיל אחד וז' כבשים ,ואילו שאר ימי הסוכות מקריבים
עבודתם בכהן גדול .וללישנא בתרא תירץ רבינא פרים מרובים וב' אילים וי"ד כבשים) שיר לעצמו (שאינו מענין
שבשאר המקרים זה לא תחילת העבודה באותו גזל מתנות עניים כשאר ימי סוכות ,לרש"י לא נתפרש מהו שירו,
ובתוס' (ד"ה שיר) הביאו ממסכת סופרים שיש שהיו אומרים בו
מקום ,אבל יום הכיפורים זה היה העבודה הראשונה לפני
למנצח על השמינית ,ושמא זה היה גם שיר הלוים בביהמ"ק),
ולפנים ,וכן יום השמיני למילואים היתה תחילת העבודה במזבח
ברכה שהיו מברכים לחיי המלך( ,וברש"י בסוכה מבאר
החיצון ,ואף שמשה שימש כל ז' ימי המילואים ,לא הוכשר אלא
שאומרים בו ביום שמיני חג העצרת הזה .ור"ת מפרש שהכונה
לשעה ועבד בבגדי לבן ,וזה לא נקרא עבודה לגבי עבודת
הכהנים.
למה שמזכירים בברכת המזון ובתפילה) ,אבל לענין
תשלומין הוא תשלומין של ראשון ,שמי שלא הקריב
מקור דין פרישת ז' ימים בכהן השורף את הפרה- חגיגה ביו"ט ראשון יכול להקריב כל הרגל ואף ביו"ט
לריו"ח אין לזה ילפותא ,וזה מעלה בעלמא -שעשו בה אחרון.
מעלות רבות מפני שהקילו לטמא מדעת את הכהן ששורף
אותה .ובשם רבי ישמעאל אמר ריו"ח שגם דין זה ג .ולא לומדים דין פרישה לפני עצרת או לפני ראש
נלמד מ"כאשר עשה ביום הזה ציוה ד' לעשות לכפר השנה ,שזה פרישת שבעה ימים ליום אחד כמו יוה"כ,
עליכם" ,לעשות זה מעשה פרה( ,גזירה שוה ציוה דביום השמיני למילואים הקריבו פר אחד ואיל אחד,
ציוה ,ואף שגם ביוה"כ כתיב ציוה ,שם הציוה נאמר ובעצרת מקריבים שני אילים( ,לרבי דס"ל שמקריבים
אחרי העשיה ,ואף שבקרבנות כתיב "צוותו" ,עדיף איל אחד ביוה"כ ניחא ,ולרבי אלעזר ברבי שמעון
ללמוד ציוה ציוה מאשר ציוה צוותו) ,לכפר אלו מעשי שמקריבים ביוה"כ שני אילים ,מ"מ השני קרב
יוה"כ (ולא פרה ,דאין כפרה בפרה). למוספין ורק א' הוא לחובת היום ,משא"כ בעצרת
שיטת ריש לקיש בהפרשת כה"ג קודם יוה"כ- שמקריבים שני אילים לחובת היום) ,וביום השמיני
לר"ל אין לומדים דין זה מימי המילואים ,דא"כ תהיה למילואים הקריב אהרן פר ואיל שלו ,משא"כ עצרת
ההפרשה לעיכובא ככל דיני ימי המילואים ,וא"כ אף ור"ה שמקריבים פר ואיל משל ציבור ,וכדלהלן.
הכה"ג שהיו מתקינים היה צריך הפרשה ,ומלשון והנה נחלקו רבי יאשיה ורבי יונתן אם "קח לך"
המשנה מדויק שלא היו מפרישים אותו אלא רק ו"עשה לך" הכונה שיקח ויעשה משלו ,או שבא
מתקינים אותו ,אלא המקור הוא מפרישת משה ו' הכתוב לומר כביכול (י"מ אם היה הציבור יכול להתכפר
בשל יחיד ,וי"מ כאילו יכולים לומר כך ,דקשה לומר שהקב"ה
ימים קודם שעלה לקבל את התורה ,דכתיב "ויכסהו
הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי" קץ בישראל) משלך אני רוצה יותר משלהם ,אבל
והמילים ששת ימים מיותרים ונכתבו לדרוש שכל הלקיחה היא משל ציבור( ,ור"א מבאר דהא דכתיב
הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ו' ימים ,ולפ"ז א"צ "ועשית לך ארון עץ" ומאידך כתיב "ועשו ארון עצי
הפרשה לכה"ג אלא ו' ימים( ,ותנא דמתני' שמצריך ז' שיטים" ,כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום
ימים סובר כרבי יהודה בן בתירא שחושש שיטמא אז נקראת העבודה על שמם ,כאן בזמן שאין עושים
מאשתו שתראה דם בשעת ביאה ,ובועל נדה טמא ז' ימים
רצונו של מקום) .הגמ' מבארת שלא נחלקו אלא
ואינו יכול לעבוד במקדש .וא"א להטבילו ביום השביעי או בעלמא ,כגון "קח לך סמים" ו"עשה לך שתי
בלילה וישרוף את הפרה בשביעי ,דרק טבול יום דרבנן כשר חצוצרות כסף" ,אבל במילואים וביוה"כ לכו"ע יקח
לפרה אבל טבול יום דאורייתא פסול מדרבנן ,ויש מ"ד שגם משלו ,דבמילואים כתיב "ואל בני ישראל תדבר
מדאורייתא מותר רק טבול יום דטמא מת ודשרץ ולא דבועל לאמר קחו שעיר עיזים וכו' " ואח"כ כתיב "ויאמר
נדה .תוד"ה רבי יהודה). ד' אל אהרן קח לך" ,וביוה"כ כתיב "בזאת יבוא
אהרן אל הקודש בפר וכו' והקריב אהרן את פר
החטאת אשר לו".
6
תמצית גפ"ת מסכת יומא
באימה ,שתהא התורה ניתנת באימה רתת וזיע ,דכתיב ד .מה היו עושים בימי הפרישה -בזמן הפרשת
"עבדו את ד' ביראה וגילו ברעדה" במקום גילה מתן הכה"ג קודם יוה"כ והכהן השורף את הפרה היו מזים
תורה של לוחות דכתיב "פקודי ד' ישרים משמחי לב" שם עליהם כל שבעה מכל חטאות שהיו שם (שהיו שומרים
תהא רעדה. בחיל מעט מכל אפר פרה ,וי"א שאפר פרה של משה לא כלה),
האם התורה ניתנה בו' סיון או בז' סיון -לריה"ג בו' לריו"ח למדו דין זה מימי המילואים ,ואף ששם היו
בחודש ניתנה תורה (-י' הדברות) כתנא קמא ,וא"כ מזים דם ,נכנסו מים תחת דם (דאינו אלא אסמכתא
בהכרח מה שקרא הקב"ה למשה ביום השביעי היה בעלמא ,ועיקר קרא אתא לומר שבכל ז' ימי המילואים יעשו כמו
אחר מתן תורה ,ולר"ע בז' ניתנה כרבי יוסי ,והענן היה ביום הראשון .תוד"ה נכנסו) ,ולר"ל שלומדים מסיני ושם
כל ז' ימים מראש חודש ,ומ"מ אף לריה"ג נמנים ימים לא היתה הזאה (דהא דכתיב "ויקח משה את הדם ויזרוק על
אלו בכלל מ' יום שהרי בי"ז בתמוז ירד ונשתברו העם" זה לא נעשה בשביל טהרה .תוד"ה הזאה) ,היתה
הלוחות ,וכזמן שנתאחר ביום השביעי מלעלות ,כך נתעכב ההזאה בכהן משום מעלה בעלמא בפרה כמבואר לעיל,
מלרדת בי"ז תמוז. וביום הכיפורים לכבוד כניסה למחנה שכינה .וכתבו התוס' (שם)
שבדורות האחרונים גזרו חכמים לאסור הזאה בשבת.
וישמע את הקול מדבר אליו -משה שמע וכל תניא כוותיה דריו"ח שלומדים מימי המילואים ,שכמו
ישראל לא שמעו ,ואף לרבי אלעזר דאמר ש"ויקרא שבימי המילואים אהרן פרש ז' ימים ושימש יום אחד,
אל משה" היינו לכל ישראל זה דווקא בסיני ולא ומשה לימדו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה ,אף
באוהל מועד ,ואב"א לשון קריאה הוא לכל ישראל לדורות כה"ג פורש שבעה ומשמש יום אחד ושני
ולשון דיבור הוא רק למשה. ת"ח מתלמידיו של משה (לאפוקי צדוקים שהיו משנים
ויבוא משה בתוך הענן -לא היה יכול ליכנס בענן לתת את הקטורת על האש בחוץ ואח"כ היו מכניסים)
(כמ"ש "ולא יכול משה לבוא וגו' כי שכן עליו הענן"). מלמדים אותו כל ז' כדי לחנכו בעבודה ,וכן מפרישים
אלא שתפשו הקב"ה והביאו ,וי"א שנעשה לו שביל ז' ימים את הכהן השורף את הפרה (וכנ"ל ב.).
בתוך הענן ,וכמו הלשון "בתוך הים". תניא כוותיה דר"ל שלומדים מסיני ,והיינו ריה"ג
דלהלן ,ורבי יוחנן סובר כר"ע ,וממה שרבי אלעזר תלמידו של
לא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אחרי שקורא לו. ריו"ח סובר כר"ע ,מבואר שלריה"ג לומדים לדורות ממה שהיה
האומר דבר לחבירו אין לאומרו לאחרים אא"כ יאמר בזמן מתן תורה .תוד"ה תניא.
לו לך אמור. ד :מחלוקת ר"ע וריה"ג בסדר מתן תורה-
וישכון כבוד ד' על הר סיני -לריה"ג משה עלה
ימי המילואים
ונתכסה ונתקדש בענן אחרי קבלת עשרת הדברות
לעיל נתבאר שלרבי יוחנן לומדים פרישת כה"ג לפני יוה"כ
ממה שאהרן ובניו פרשו מביתם בז' ימי המילואים לפני
בתחילת מ' יום ,ולר"ע מראש חודש שכן כבוד ד'
תחילת עבודתם במשכן בא' ניסן .אגב זה מבארת הגמרא והענן על ההר ,ולא היתה שם פרישה כלל ,שהרי בימים אלו
מה ממה שנאמר בימי המילואים הוא לעיכובא (שנתבאר משה עלה וירד בהשכמה להזהירם על פרישתם מהאשה ועל
שריו"ח לא לומד ממילואים כיון שא"כ פרישת כה"ג לפני מצות הגבלה.
יוה"כ תהיה לעיכובא) ,ודברים נוספים שנאמרו בימי ויכסהו הענן -לריה"ג הענן כיסה את משה ,ולר"ע
המילואים.
הענן כיסה את ההר שהרי משה עלה וירד בימים אלו.
ה .מה נאמר לעיכובא- ויקרא אל משה -לר"ע משה וכל ישראל עומדים
שיטת רבי יוחנן וריש לקיש שכל האמור בפרשת למתן תורה ,ולא בא הכתוב לומר ויקרא אל משה לבדו
המילואים מעכב ,דכתיב "ועשית לאהרן ולבניו ככה", אלא שחלק כבוד למשה .ולריה"ג היינו למשה לבדו,
ומה שלא כתוב בהאי עניינא בפרשת תצוה אלא בפרשת לרבי נתן הטעם כדי למרק אכילה ושתיה שבמעיו
צו שנאמרה שם העשיה בפועל ,כגון נתינת האורים והתומים אל לשומו כמלאכי השרת ואין ללמוד מכאן חיוב פרישה לשאר
החושן (מדין המילואים ,ומה שנאמר בפרשת תצוה זה מדין הנכנסים למחנה פרישה ,ולרבי מתיא בן חרש כדי לאיים
עשית הבגדים) נלמד מגזירה שוה פתח פתח ,וי"א עליו שכשהוא לבדו יבין וישים לבבו ליכנס למחנה שכינה
7
תמצית גפ"ת מסכת יומא
לקדש אותם לכהן" וי"ו מוסיף על ענין ראשון .וכן לומדים מדכתיב "ושמרתם את משמרת ד' " ,וי"א מדכתיב
מפסוק זה להצריך עשירית האיפה שמביא כל כהן אפילו "כי כן צויתי".
הדיוט ביום חינוכו גז"ש זה זה. לרבי חנינא דבר שאינו מעכב לדורות אינו מעכב בימי
ואף קריאת פרשת המילואים כדכתיב "ויאמר משה אל המילואים.
העדה וכו' " מעכבת ,דכתיב "זה הדבר אשר ציוה ד'" ונחלקו אמוראים לענין מה נחלקו ,לרב יוסף נחלקו
אפילו דיבור מעכב. לענין סמיכה ,דכתיב "וסמך ...ונרצה" וכיון שהכפרה
היא ע"י זריקת הדם ,בהכרח כוונת הכתוב לומר שאף
הנכנס למקדש מחוסר בגדים או בלא קידוש ידים ורגלים
חייב מיתה אפילו בביאה ריקנית ,אבל הנכנס למזבח אינו אם לא סמך מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר מן
חייב אלא בנכנס לשמש .תוד"ה להביא. המובחר וכיפר.
כיצד הלבישם משה( -ונ"מ למיסבר קראי ,ואין ולרב נחמן בר יצחק נחלקו לענין תנופה ,דכתיב
"לתנופה ...לכפר" וכיון שהכפרה היא ע"י זריקת הדם,
הנדון לעתיד לבוא ,שהרי אז יבואו אהרן ובניו ומשה).
בהכרח כוונת הכתוב שאם לא הניף כאילו לא כיפר
כתונת ומצנפת אהרן ואח"כ בניו ,אבנט י"א בבת אחת
וכיפר.
והיינו בלא הפסק בין הלבישות ,שהלביש לאהרן את כל
בגדיו ולא חגר אותו באבנט ,ואח"כ הלביש לבניו מכנסים כתונת ולרב פפא נחלקו לענין פרישת שבעה ,דמבואר
ומצנפת ,ואח"כ נטל את האבנטים וחגר את אהרן ואח"כ את ממתני' שאת הכהן שהיו מתקינים תחתיו לא היו
בניו .וי"א שאף בזה אהרן ואח"כ בניו ,כפי שכתוב בעשיה מפרישים.
"ויתן עליו את הכתונת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את ולרבינא נחלקו לענין רבוי בגדים (שישמש בשמונה
המעיל וכו' ,ויקרב את בני אהרן וילבישם כתנות ויחגור אותם
בגדים) ומשיחה של שמן המשחה על ראשו ובין ריסי עיניו,
באבנט" .למ"ד בבת אחת היה אבנט כה"ג שונה מאבנט
שבעה ימים ,דכתיב "שבעת ימים ילבשם הכהן
של כהן הדיוט ,ששל כה"ג היה "שש משזר ותכלת וארגמן"
ונמצא שזה כלאים ,דשש הוא פשתן ותכלת זה צמר ,ושל כהן
תחתיו מבניו" ,ומשמע דבעינן לבישה ומשיחה ז'
הדיוט היה של בוץ ,ולמ"ד אהרן ואח"כ בניו היו האבנטים ימים ,וכתיב "אשר ימשח אותו ואשר ימלא" לרבות
שווים. אף בלא ז' ימים ,ומדאיצטריך קרא למעט משיחה
לומדים שלכתחילה צריך משיחה ז' ימים ,אי נמי
חשש טומאת הכהן גדול וענייני טומאה משיחה הוקשה ללבישה דכתיב "למשחה בהם
ולמלא בם" .ונתינת שיריים והקטרת אימורים לכו"ע אינם
הגמרא חוזרת לבאר הא דאיתא במתני' ב .שהיו מפרישים
מעכבים .תוד"ה סמיכה.
את הכה"ג מביתו ללשכת פרהדרין ,ומבארת מדוע
הפרישוהו מאשתו ,ומאידך מדוע לא הפרישוה מבני אדם
ה :ביאור לשונות ציווי שנאמרו בשמיני
כדי שלא יטמא בטומאת מת ,ואגב זה מבארת הגמרא את
המחלוקת אם טומאה הותרה בציבור או שטומאה דחויה למילואים" -קחו את המנחה וכו' ואכלוה מצות אצל המזבח
היא בציבור ,וכללי רצוי ציץ ,ועוד מענייני טומאה ,וכדלהלן. כי כן צויתי" שיאכלוה נדב ואביהוא באנינות אף שקדשים
ו .טעם הפרשת כה"ג מאשתו ז' ימים ולא הביאה עימו אסורים לאונן ק"ו ממעשר" .ואת שעיר החטאת וכו' אכול
ללשכת פרהדרין( ,דבע"כ לא היתה קדושה ,דאין ישיבה בעזרה תאכלו אותה בקודש כאשר ציויתי" בשעת מעשה
אלא למלכי בית דוד וכ"ש שכיבה .רש"י .והתוס' (ד"ה מביתו) כשראה ששרפו את שעיר החטאת שהוא שעיר ר"ח אמר להם
הקשו שהרי כל הר הבית הוא מחנה לויה ,ובעל קרי אינו רשאי שכיון שלא אירע בו פסול היה לכם לאוכלו בקודש כפי שציויתי
להכנס למנחה לויה .ולכן ביארו התוס' שקושית הגמ' למה לא אתכם במנחה ,שאמרתי לכם שמפי הקב"ה נצטויתי" .ואת חזה
הפרישוהו למחילה אחת בהר הבית ,דמחילות לא נתקדשו), התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור וכו' כאשר
שמא יבעול אותה ואח"כ היא תימצא ספק נדה - ציוה ד' " ולא מעצמי אני אומר ,ומשה טעה בדבר שרק
שימצא דם על הסדין שקינחה בו ואין ידוע אם כבר בשעת ביאה על קדשי שעה הותרו לאונן ,אבל שעיר ר"ח שהוא קדשי דורות
היה בה דם ,ויהא טמא ז' ימים משום בועל נדה ,ויהיה לא.
אסור לו לבוא למקדש ביום הכיפורים .והנה לר"ע נדה לא נאמר במפורש בפרשה ענין הלבשת המכנסים,
מטמאה את בועלה למפרע כל מעת לעת כמו שמטמאה וזה נלמד מדכתיב "וזה הדבר אשר תעשה להם
טהרות מעת לעת ,אף כשנמצא הדם "אחר אחר" אחרי
8
תמצית גפ"ת מסכת יומא
לא ס"ל הכי .אבל התוס' כתבו שרבא סובר כסתם מתני' הזמן דלהלן ,אמנם הכא מפרישין אף לרבנן שמא ימצא
שטומאה הותרה בציבור ,ובזבחים איירי לענין פסח ,דאף שהוא הדם ב"חד אחר" בתוך כדי שתרד מהמיטה ותדיח פניה של
בא באסיפת ציבור והוא נחשב כקרבן ציבור לדחות שבת מטה( ,ואם נמצא הדם מיד בשעת יציאת השמש הם טמאים
וטומאה ,מ"מ כיון שלא כל הציבור מביאים קרבן אחד בשותפות בודאי ,וכן בנמצא על שלו ,דדרך בנות ישראל לשמש בשני עדים
עדיף לעשותו ע"י טהורים אפילו למ"ד טומאה הותרה בציבור. אחד לו ואחד לה ,טמאים בודאי ,שאין דרך שיצא דם מן האיש).
לרב נחמן טומאת מת הותרה בציבור ,ולרב ששת רבי זירא לומד מחשש זה שבועל נדה טבילתו ביום,
טומאת מת דחויה היא בציבור .י"א שנחלקו כשנטמא דאם טבילתו בלילה כנדה צריך הפרשה ח' ימים,
כל הבית אב אם צריך להביא כהנים מבית אב אחר, שהרי צריך הערב שמש לאחר הטבילה ,ורב שימי
אבל באותו בית אב אף לרב נחמן יקריבוהו טהורים, מנהרדעא דוחה שאף אם טבילתו בלילה יכולים
וי"א שאף בזה סובר רב נחמן שיכולים הטמאים להפרישו עוד שעה אחת סמוך לשקיעה והאי דקרי לי'
להקריבו ,דכל טומאת מת בציבור התורה התירה שבעה דמשום ההוא פורתא לא חשיב לי' ויוכל לטבול כבר
דכתיב לגבי פסח שני "איש כי יהיה טמא לנפש" איש נדחה בליל ערב יוה"כ ,אמנם הגמ' מביאה ברייתא שמבואר
לפסח שני ואין ציבור נדחים ,אבל זבים ומצורעים נדות ויולדות בה שבועל נדה טובל ביום.
שטומאתם יוצא עליו מגופו לא הותרו ,ובועל נדה כנדה.
בעל קרי דינו כנוגע בשרץ (לענין הטומאה שטובל ביום
ז .ומודה רב נחמן בדבר ששייריו נאכלים שיש
טומאתו וטמא עד הערב ,והוא ראשון לטומאה ,ולענין זמן
לחזר להקריבו בטהרה כדי שיוכלו לאכול את השיריים,
הטבילה) ,ובועל נדה דינו כטמא מת שטבילתו ביום,
ועל כן אם היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת
וכן לענין טומאת שבעה שבשניהם כתוב בתורה שהם
בידו ,אומר ומביאים אחרת תחתיה (ואם אין אחרת
טמאים שבעה ימים והם אב הטומאה ,ומ"מ בועל נדה
מזומנת ישתוק) .וכן לרב נחמן הא דאיתא בברייתא
חמור מטמא מת שהוא מטמא משכב ומושב אפילו
שאם היה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים עשר מצעות זו ע"ג זו (שטמא מת אינו מטמא אלא מה שנגע)
ונטמאת המנחה בידו אומר ומביאים אחרת תחתיה בטומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין ולא אדם וכלים
(ואם אין אחרת ישתוק) ,לא איירי במנחת פרים כשאר כל עושה משכב ומושב כגון זב וזבה ונדה ומצורע .וכתבו
ואילים וכבשים של חג שהם קרבן ציבור וזמנם קבוע התוס' (ד"ה שמטמא) שכאן חזר בו רש"י ממה שכתב בפסחים
ומנחתם דוחה טומאה ,אלא איירי במנחת פר של ציבור ס"ז :שמצורע אינו עושה משכב ומושב לטמא אדם וכלים .וה"ר
משה מפונטייז"א מבאר שהגמ' בפסחים מדברת בימי ספרו
שעבדו ע"ז שמביאים עולה דכיון שלא קבוע זמן שאז אינו עושה משכב ומושב .עוד כתבו התוס' (ד"ה אלא)
לקרבן זה דינו כקרבן יחיד( ,והא דאם אין אחרת ישתוק, שטמא מת חמור מבועל נדה שטעון הזאה שלישי ושביעי
אין הטעם משום דטומאה דחויה בציבור ,שהרי פר זה אינו דוחה ומטמא כלי מתכות לעשותם אב הטומאה כיוצא בו.
שבת וטומאה כיון שלא קבוע לו זמן ,אלא משום רצוי ציץ על
טומאת הקרבן ,אבל על טומאת הגוף של הכהנים אין הציץ ו :כל חייבי טבילות כגון זב וזבה מצורע ומצורעת
מרצה .תוד"ה פרים) .ואיל היינו אילו של אהרן של יום ובועל נדה וטמא מת טבילתם ביום ,ונדה ויולדת
הכיפורים ,דאע"פ שקבוע לו זמן הרי הוא של יחיד ( טבילתם בלילה.
הכא ודאי חשוב קרבן ציבור לדחות שבת וטומאה מיהו לא
הותרה אלא דחוי' כיון שיחיד מביאו .ואף שכולם נלמדים אם טומאה הותרה בציבור או דחויה בציבור-
מפסוק אחד ,ס"ל שמדאורייתא גם הוא מותר ,ומדרבנן גזרו
שכיון שזה קרבן יחיד יחזרו אחר הטהורים ,ולמ"ד טומאה דחויה
הא שאין מפרישים את הכה"ג מבני אדם שמא
בציבור ,בכולם היא דחויה מדאורייתא .תוד"ה כיון) .וכבשים יטמא בטומאת מת ,לרבא רואים מזה שטומאת
היינו כבש הבא עם העומר ,שיש שם שיריים הקרבים המת הותרה בעבודת ציבור ,דיום הכיפורים כולו קרבן
לאכילה ,והכונה למנחת העומר עצמו שהיא באה עם הכבש, ציבור ,וגם הקרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע
ולא למנחת נסכים שכולה כליל. וקרבן ציבור תלוי בו .ולרבינא גם למ"ד דחויה שעושים מה
והא דתניא שדם שנטמא וזרקו ,בשוגג הורצה ,במזיד שאפשר כדי להמנע מהטומאה ,לא חששו לטומאה זו
לא הורצה שאף שהציץ מרצה והבעלים מתכפרים ואסור להם משום דלא שכיחא .וכתבו התוס' (ד"ה אמר) שכאן משמע
להביא קרבן אחר דמדאורייתא זה חולין בעזרה ,מ"מ קנסוהו שרבא סובר שטומאה הותרה בציבור ,ובזבחים ל"ג מבואר
חכמים שלא יהיה הבשר נאכל ,ומ"מ רואים מזה שאינו הותרה שאביי ורבא סוברים שטומאה דחויה היא בציבור ,ותירץ ר"י
(דאף שלענין אכילה לכו"ע טומאה לא הותרה בציבור ,מ"מ אם שכוונת רבא כאן לומר שמשמע שטומאה הותרה בציבור ,וליה
9
תמצית גפ"ת מסכת יומא
להסיח דעת מהציץ( ,וחייב אדם למשמש בתפילין נטמא הבשר ולא השיריים ,למ"ד טומאה הותרה בציבור שהוא
בכל שעה ק"ו מציץ ,דבציץ יש רק אזכרה אחת מיקל כ"כ ,צריך להתיר את השיריים באכילה .תוד"ה דם) ,איירי
ובתפילין הרבה אזכרות ,ואינו ק"ו גמור ,דבציץ השם הוא בקרבן יחיד.
בגלוי ,וזה שם של ד' אותיות ,ובתפילין רק האות ש' של שד"י
והא דתניא שהציץ מרצה על דם בשר וחלב שנטמאו,
היא הלכה למשה מסיני .תוד"ה ומה) ,ור"ש הוכיח כדבריו בשוגג או במזיד (והא דאמר לעיל שבמזיד לא הורצה ,הגמ'
מכה"ג ביוה"כ בעבודת פנים שאינו נכנס לפני ולפנים בבגדי במנחות שואלת שזה סתירה ,ויש שמתרץ שם שהחילוק בין
זהב שאין הציץ על מצחו ומרצה (שאף שאינו יכול ללבוש שוגג למזיד הוא רק לענין הטומאה ולא לענין הזריקה ,ויש
את הציץ ,וקרבן ציבור דוחה טומאה ,מ"מ אם נטמא הקרבן בידו שמתרץ הפוך .אמנם מדאורייתא זה מרצה בכל ענין ,והמחלוקת
א"צ להביא אחרת אפילו אם יש לו .תוד"ה מכלל) ,ומבואר היא האם חכמים ראו להחמיר יותר בטומאה שזה תחילת
שאף קרבנות ציבור טעונים רצוי ציץ דטומאה דחויה הפסול וגם לא נתכוין לעשות מצוה ,או שחכמים ראו להחמיר
יותר בזריקה משום שזה מגונה להקריב לגבוה דבר שאינו טהור.
בציבור ,ואמר לו ר"י שטומאה הותרה בציבור ויוה"כ
כולו קרבן ציבור וא"צ ריצוי ציץ ,ורב ששת כר"ש. תוד"ה שנטמא) או באונס או ברצון בין ביחיד בין
בציבור ,ומדבעי ציץ לרצויי שמע מינה לאו התר הוא( .אמנם
ח .מספר ההזאות בז' ימי ההפרשה לכה"ג קודם יחיד אין טומאת הגוף נדחית אצלו ,משא"כ בציבור שנדחית ולא
יוה"כ ולכהן השורף את הפרה -לר"מ היו מזים עליהם ע"י הציץ) ,צ"ל שהציץ מרצה רק על של יחיד ,והא דקתני
מי חטאת בכל יום ,לרבי יוסי היו מזים שלישי ושביעי, ציבור הכונה שגם של ציבור כשר אבל שם זה הותרה ,או
ולר"ח סגן הכהנים כה"ג שלישי ושביעי ועל הכהן שמדובר בקרבנות ציבור שלא קבוע להם זמן שאין
הטומאה נדחית מחמתם ,והציץ מרצה עליהם.
השורף את הפרה היו מזים בכל יום .הגמ' מבארת
שלכו"ע טומאה דחויה בציבור ,דאי הותרה א"צ הזאה ז :הגמ' מביאה ברייתא שהציץ מרצה על עוון טומאה
כלל לגבי יום הכיפורים (תוד"ה אי) ,ואין המחלוקת אם שהותרה מכללה בציבור (אבל בפיגול (-מחשבת חוץ
טבילה בזמנה מצוה ומזים בכל יום שמא היום זמנה ,שהרי למקומו) כתיב "לא ירצה" ,ובנותר שחישב בשחיטה
רבי יוסי סובר במקום אחר (מי שהיה שם כתוב על לאוכלו חוץ לזמנו כתיב "לא יחשב" .וכתבו התוס' (ד"ה אם)
בשרו לא ירחץ ולא יסוך ,דכתיב "ואבדתם את שמם מן שיש גורסים איפכא ,דלמסקנה גם חוץ לזמנו וגם חוץ למקומו
המקום ההוא ,לא תעשון כן לד' אלוקיכם" ,ואם נזדמנה לו נלמדים מהפסוק נאמר בו לא ירצה ,ועוד דבכל מקום הגמ'
טבילה של מצוה ,לת"ק כורך עליו גמי להגן עליו מפני קוראת פיגול למחשבת חוץ לזמנו .ומה שהברייתא מקדימה
חוזק שטף המים וטובל ,ולרבי יוסי יורד כדרכו וטובל מחשבת חוץ למקומו למחשבת חוץ לזמנו ,אף שבתורה
מחשבת חוץ לזמנו קודמת ,משום שמחשבת חוץ למקומו קלה
שמא לא ימצא גמי וישהה טבילתו ליום אחר) שטבילה
יותר שאין בה כרת והותרה בבמה) ,ומבואר שטומאה
בזמנה מצוה ,דכתיב "וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ",
הותרה בציבור ,דלא כרב ששת .והגמ' תולה דבר זה
וכאן רבי יוסי סובר שמספיקה הזאת שלישי ושביעי,
במחלוקת דלהלן.
אלא לכו"ע טבילה בזמנה מצוה ,אלא שנחלקו אם
לומדים בהיקש שגם הזאה בזמנה מצוה ,או לא (ויכול האם הציץ מרצה כשאינו על מצח הכה"ג -שיטת
להתחיל עם ההזאה אחרי זמן מרובה ,ומה שצריך הזאה שלישי ר"ש שהציץ מרצה אף כשאינו על מצח הכה"ג (והוא
ושביעי היינו שלא יקדים ,וישהה בין הזאה להזאה ד' ימים), תלוי בסיכתא -יתד ,אבל אם נשבר אינו מרצה) ,דכתיב
ור"ח סגן הכהנים סובר שאין הזאה בזמנה מצוה, "והיה על מצחו תמיד לרצון" ואין לומר שתמיד יהיה
ומ"מ עשו מעלה בכהן השורף את הפרה .וכתבו התוס' על מצחו ,שהרי הכה"ג נכנס לבית הכסא או הולך
(ד"ה דכולי) שר"ת פסק שטבילה בזמנה אינה מצוה .עוד כתבו לישון .אבל לרבי יהודה אין הציץ מרצה אלא כשהוא
התוס' (ד"ה מקשינן) שהמ"ד שטבילה בזמנה אינה מצוה לומד
מכתיב "וחטאו ביום השביעי" שגם לתרומה צריך הזאה.
על מצח הכה"ג ,דכתיב "והיה על מצח אהרן ונשא
אהרן את עוון הקדשים"( ,ור"ש לומד מזה שאם הציץ
ח :והא דאיתא בברייתא שאין בין הפרשת כהן נשבר אינו מרצה דבענין שראוי למצח ,ור"י לומד דין
השורף את הפרה לכהן גדול ביום הכיפורים אלא זה מו' דמצחו ,ור"ש אינו דורש מיתור הו' .ומ"והיה
שכה"ג הפרשתו לקדושה להכנס למחנה שכינה ,שע"י על מצחו" לכו"ע לומדים שמקום הנחת הציץ הוא על
הבדלתו מן הבריות חלה עליו אימה והוא נבדל מקלות ראש ואין המצח) ,והא דכתיב "תמיד" היינו שאסור לכה"ג
ליבו זח עליו ,ומותר ליגוע בו ,אבל כהן השורף הפרשתו
10
תמצית גפ"ת מסכת יומא
ומעשר שני אע"פ שיש בו איסור "לא תוכל לאכול בשעריך" לטהרה להחמיר בטהרתו מפני שהיו מטמאים אותו באותו יום
ואין פסידא לאוכלו בירושלים ,לא הטריחום חכמים ,מפני להוציא מליבם של צדוקים ולכך החמירו בטהרתו שאין
שהפרהדרין חייבום למכור בזול וסמכו על מה שרוב עמי נוגעים בו ,דין זה הוא או כר"מ או כרבי יוסי ,אבל לרבי
הארץ מעשרים ,ואיירי בנחתום חבר ,ומתוך שהוא רגיל למכור חנינא סגן הכהנים יש חילוק גם כמה ימים מזים .ולא
כל שעה הקילו עליו ,אבל שאר בני אדם צריכים להעלות מעשר חשיב שזה פורש ללשכת פרהדרין וזה פורש ללשכה של פני
שני של דמאי לירושלים ,ומעשר ראשון ומעשר עני מפרישים הבירה ,דלא חשיב אלא דבר שזה מעלה בזה על פני זה ,אי נמי
ולא נותנים .וכתבו התוס' (ד"ה תנן) שבירושלמי מקשים שכאן זה הכונה שזה פורש לקדושה ,דלשכת פרהדרין היתה בנויה
מבואר שהנחתום מפריש ,ובמסכת דמאי מבואר שהלוקח צריך בקודש (דאף אם היתה פתוחה לחול ,דלכן מותר לשבת ולישן
להפריש ,ויש מבארים שכאן מדובר בנחתום עם הארץ ששוכר בה ,מ"מ היא בנויה בקודש סמוך לעזרה .וי"א שהיתה פתוחה
גבל חבר לעשות חלתו בטהרה ,שסומכים עליו שתיקנה( ,אמנם לקודש ,ורק לענין אכילת קדשי קדשים דינה בקודש ,אבל מותר
חבר הלוקח מהם שלא שייך בו טעמא דפרהדרין מפריש מעשר לשבת ולשכב שם ,כדמצינו שטמאים הנכנסים לשם אין חייבים
שני ומעלהו אואוכלו בירושלים) ,ובדמאי מדובר בנחתום עם כרת) ,ולשכת האבן היתה בנויה בהר הבית שאינו קדוש יותר
הארץ .ויש מבארים שהמוכר במידה דקה המוכר צריך להפריש, משאר ירושלים אלא רק טהור יותר ,שזב ובעל קרי וכל מי
אבל המוכר במידה גסה הלוקח צריך להפריש .עוד כתבו התוס' שהטומאה יוצאת מגופו אין נכנסים לשם .תוד"ה דאי.
שאין מוסרים לעם הארץ לא ודאי טבל ולא דמאי.
כהן השורף את הפרה היו מפרישים אותו ברביעי
מנין הכהנים הגדולים שהיו -כתיב "יראת ד' תוסיף בשבת כדי שיום ד' תחול בשבת ,שהרי בשבת אין
ימים" זה מקדש ראשון שהיה ת"י שנים והיו בו י"ח מזים דהזאה שבות ואינה דוחה שבת ,וביום ד' ג"כ אין
כהנים גדולים" ,ושנות רשעים תקצרנה" זה מקדש מזין ,שהרי ודאי אינו היום השלישי לטומאתו שהרי
שני שהיה ת"כ שנים והיו בו יותר משלש מאות כהנים פרש כבר ג' ימים ,ואינו היום השביעי שהרי לא הזו עליו
גדולים ,צא מהם מ' לשמעון הצדיק ,פ' ליוחנן כה"ג, בשלישי ,אבל שאר הימים הם בספק שלישי או שביעי,
וי' לישמעאל בן פאגי ,וי"א י"א לר"א בן חרסום ,נמצא אבל כה"ג שהפרשתו תלויה בקביעותא דירחא
ששאר הכה"ג לא השלימו שנתם .ריב"א (תוד"ה ולא) מפרישים אותו בג' תשרי ואין מזים עליו ברביעי להפרשתו
גורס שהיו בבית ראשון ח' כהנים ,כמפורט בדברי הימים (עזריה ובשבת ,ונמצאת הזאתו בטלה ב' ימים.
אמריה אחיטוב צדוק שלום חלקיה עזריה שריה ויהוצדק),
והתוס' מקיימים הגירסה י"ח ומבארים שהיו ט' כהנים גדולים, לשכת פרהדרין -בתחילה -כל ימי שמעון הצדיק שהאריך
וכוונת הגמ' שגם אם נצרף את סגניהם ,שא"א שבמשך השנים ימים נקראת לשכת בלווטי שרים ,ואחר שהתחילו
לא כיהנו יום כיפור אחד משום אונס של הכה"ג ,מ"מ היו רק
לקנות הכהונה בממון ממלכי בית חשמונאי ,והחליפוה
י"ח ,ואילו בבית שני אף אם מסתמא הסגן לא כיהן תחת הכה"ג
כיון שכיהן רק יו"כ אחד ,מ"מ היו קרוב לג' מאות .אי נמי בבית כל י"ב חודש מפני שהיו רשעים ולא היו משלימים שנתם,
ראשון מונה מפנחס ואילך שניתנה הכהונה לו ולזרעו אחריו, וכל כהן חדש היה בונה בנין חדש נאה מן הראשון כדי שתהיה
ונוספו אלעזר פנחס אבישוע בקי עזי זרחיה מריות עמריה קרויה על שמו ,שינו שמה ללשכת פרהדרין פקידי המלך
אחיטוב צדוק אחימעץ עזריה יוחנן ,ושריה אינו בכלל לפי שגלה המתחלפים כל שנה.
בגלות יכניה ולא שימש כל ימיו ,וי"מ שהיה רק עזריה אחד בימי
עוזיהו ,ונקרא על שמו מפני שמסר נפשו על עבודת המקדש ט .מה צריך להפריש מדמאי -הנחתומים הלוקחים
כשבא עוזיהו לשרת וחירף אותו .ובספרי איתא שבבית שני היו תבואה מעם הארץ כדי למכור פת בשוק א"צ להפריש אלא
פ' (וי"א פ"א וי"א פ"ב וי"א פ"ג) כהנים גדולים ,וצ"ל דלא חשיב תרומת מעשר וחלה ,ולא תרומה גדולה מפני שהיו
אלא כהנים שיצאו מפנחס.
עמי הארץ מפרישים אותה ,ולא מעשר ראשון
חורבן שילה היה מפני גילוי עריות של בני עלי, ומעשר עני דהמוציא מחבירו עליו הראיה ויאמר ללוי
(ואע"פ שלא חטאו בפועל אלא ששהו קיני יולדות ולעני שיביאו ראיה שהעם הארץ שמכר לו לא עישר ,דמשעה
מפני שהיו בעלי גאות והיו מתרשלים בהקרבתם ,והנשים היו שהפרישו ואין על הפירות שם טבל אין בו אלא ספק גזל לוים
ממתינות עד שיקריבום ומשתהות מלחזור לבעליהן ונתבטלו ועניים ,אבל תרומת מעשר שבתוך מעשר ראשון יש איסור ועוון
מפריה ורביה ,מ"מ הכתוב מעלה כאילו שכבו) ,ומפני מיתה באכילתה( ,וכתבו התוס' (ד"ה מעשר ראשון) דלאו דווקא
נחתום ,אלא אפילו כל אדם מפרישם והם שלו .ומה שלא אמרו
בזיון קדשים ,שהיו לוקחים מהקרבנות לפני הקטרת שימכור את התרומת מעשר לכהנים ויטול דמיה ,משום שזה
האמורים. דבר מועט (אחד ממאה) וכשמוכרה בזול מפני שאוכליה
מועטים דמיה מועטים ,לכן תיקנו חכמים שיתננה לכהנים),
11
תמצית גפ"ת מסכת יומא
אחימן ששי ותלמי ילידי הענק -אחימן הוא המיומן חורבן בית המקדש
שבאחים ,ששי (מלשון השאת והשבר) עושה את הארץ
ט :מקדש ראשון חרב מפני עבודה זרה (דכתיב "קצר
כשחיתות ע"י פסיעותיו ,תלמי עושה את הארץ תלמים
המצע מהשתרע" -מהשתרר עליו שני רעים) גילוי
תלמים כשורות המחרישה .אחימן בנה את ענת ,וששי
עריות (כדמצינו שבנות ציון הלכו בצורה שהכניסה
בנה את אלוש ,ותלמי בנה את תלבוש .ילידי הענק
יצר הרע בבחורי ישראל) ושפיכות דמים (דכתיב "וגם
היינו שמעניקים את החמה בקומתם ,שנראה שצוארם
נוקב ועולה בחלון הרקיע. דם נקי שפך מנשה הרבה מאד") ,והיו רשעים אלא
שתלו בטחונם בקב"ה ,והקב"ה הביא עליהם ג' גזירות
עתידה רומי שתיפול ביד פרס ,וי"א עתידה פרס כנגד ג' עבירות ,כדכתיב "לכן בגללכם ציון שדה
שתיפול ביד רומי ,מפני שסתרו בתי כנסיות ,ועוד תיחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער".
גזירת מלך היא שיפלו הבונים ביד הסותרים ,דאין בן
מקדש שני היו עוסקים בתורה ומצוות וגמ"ח וחרב
דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל
מפני שנאת חינם ,ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד
העולם ט' חודשים.
ג' עבירות .ומה שמצינו שגם במקדש ראשון היה
שנאת חינם ,היינו בנשיאי ישראל.
דיני מזוזה
ראשונים שנתגלה עוונם שלא היו מסתירים פשעיהם
הגמ' ממשיכה לעסוק בלשכת פרהדרין שלשם היו
נתגלה קיצם "לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם",
מפרישים את הכהן גדול ז' ימים קודם יוה"כ ,ומבארת
האם מה שהכה"ג היה דר בה זה מחייב אותה במזוזה, אחרונים שלא נתגלה עוונם שבני מקדש שני היו רשעים
שהרי חיוב מזוזה הוא רק בבית דירה .אגב זה מבארת בסתר לא נתגלה קיצם.
הגמרא אלו מקומות נחשבים בית דירה והם חייבים רבי יוחנן אמר שטובה ציפורנם של ראשונים מכריסם
במזוזה ,ואלו מקומות פטורים ממזוזה מחמת שאינם בית
דירה או מטעם אחר ,וכן מתבארים עוד מדיני מזוזה.
של אחרונים ,אמר לו ריש לקיש שאחרונים עדיפי
שעוסקים בתורה למרות שעבוד המלכויות ,אמר לו
מזוזה בלשכות שבמקדש -כל הלשכות שהיו
רבי יוחנן בירה (-בית המקדש) תוכיח שחזרה לראשונים
במקדש לשומרי הבית לא היה להם מזוזות ,ולשכת
ולא חזרה לאחרונים ,וכן אמר רבי אלעזר.
פרהדרין ,לחכמים היתה חייבת במזוזה מפני שהיה
בה בית דירה לכהן גדול ,ולרבי יהודה היו עוד לשכות ריש לקיש לא היה מדבר אפילו עם רבי אלעזר מרא
שהיה בהם בית דירה ולא היה להם מזוזה ,ובלשכת דארעא דישראל ורק אם ר"א היה מתחיל לדבר איתו הוא
פרהדרין היתה מזוזה משום גזירה שמא יאמרו היה משיב (תוד"ה רבי אלעזר) ,שמי שר"ל היה מדבר
שהכהן גדול חבוש בבית האסורים .ולא חשיב לשכת בית איתו היו נותנים לו עיסקה בלי עדים ,אבל עם זעירי
האבן שהיה שם בית דירה לכהן השורף את הפרה ,כיון שהיתה היה מדבר.
בנויה בהר הבית ולא בקודש ,אי נמי כיון שרק פעם בכמה שנים
היה דר שם לא חשיב דירה .תוד"ה חוץ. משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי
נסתלקה רוח הקודש מישראל ועדיין היו משתמשים
י :לרבה טעם הפטור לר"י משום דכל בית שאינו
בבת קול.
עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו קרוי בית
(ומ"מ קרוי בית חורף או בית קיץ) .לאביי לא נחלקו במקדש שני לא שרתה שכינה ,י"מ משום שלא כולם
באותם ימים שחייבת במזוזה ,ונחלקו בשאר ימים אם עלו ,וי"מ שגם אם כולם היו עולים לא היתה שורה
חייבת משום גזירה ,ולרבא בשאר ימים לכ"ע פטורה, שכינה ,משום דפרסאי מבני יפת הם והם בנו את בית
נחלקו אם דירה בע"כ שמה דירה ,ולר"י אין שמה המקדש השני ואין השכינה שורה אלא על בית שנבנה
דירה ומדרבנן קובעים שם שלא יאמרו כה"ג חבוש ע"י זרעו של שם.
בבית האסורים. י .הגמ' מבארת המקומות שהזכירה תורה בזרעו של
לר' יהודה סוכה בחג הסוכות חייבת בעירוב (שאם היא נח.
פתוחה לחצר שיש בה עוד דירות ולא עירבה עמהם היא אוסרת
עליהם) ובמזוזה ובמעשר מדאורייתא (דא"א לחייב
12
תמצית גפ"ת מסכת יומא
בדיקת המזוזות -מזוזת יחיד נבדקת שמא נרקבה או מעשר מדרבנן ,שמא יבואו להפריש מן החיוב על
נגנבה ב' פעמים בשבע שנים ,ושל רבים שבשערי חצרות הפטור או מן הפטור על החיוב ,ואין הטבל מתחייב
מדינות ועיירות ב' פעמים ביובל ,דכל דבר של רבים אין במעשר מלאכול ממנו אכילת עראי עד שיראה פני הבית ,דכתיב
להטריח עליו הרבה ,שאם תטריח כל אחד יאמר שחבריו יעשו. "בערתי הקודש מן הבית") ,וחכמים פוטרים .אביי רצה
מקומות שאינם בית דירה -בית התבן ,בית הבקר, לבאר שבימי הסוכות חייבת לכו"ע ונחלקו בשאר
ימות השנה אם גוזרים אטו סוכות או לא ,ורבא דוחה
בית העצים ,בית האוצרות של יין ושמן ותבואה ,ואין אדם
דלהדיא קתני שהמחלוקת היא בימי החג ,ולכן אומר
דר שם ,נחלקו בזה תנאים אם פטור דכתיב "ביתך" -
רבא שבשאר ימות השנה פטורה לכו"ע ,ונחלקו בימי
המיוחד לך ,או שחייב .לרב כהנא נחלקו בסתם אבל
החג ,דר"י לטעמיה דסוכה דירת קבע בעינן וסוכה
אם הנשים מתקשטות שם חייבים ,ולרב יהודה
הגבוהה מכ' אמה כשרה אע"פ שא"א לעשותה אלא במחיצות
בסתם לכו"ע פטור ונחלקו כשהנשים מתקשטות של קבע ,ולכן היא נחשבת בית גם לענין מזוזה ,ולחכמים
שם ,ואם הנשים רוחצות שם פטור לכו"ע אף לרב דירת עראי בעינן.
כהנא ,וכן פטור בבית הכסא הבורסקי המרחץ
מה שנתבאר לעיל זו שיטת רש"י ,אבל שיטת התוס' (ד"ה רבנן,
והטבילה ,דכתיב "בית" – העשוי לתשמישי כבוד, השני) שרבנן מחייבים גם סוכה בימי החג מן התורה ,אבל בשאר
ואלו אינם עשוים לתשמישי כבוד ,ואף מרחץ דיחיד ימים לא גוזרים לא בסוכה ולא בלשכות שבמקדש ,ולר"י סוכה
דלא נפיש זוהמיה פטור ,הגמ' מביאה ברייתא בה ולשכות פטורים מן התורה גם כשיושבים בהם ,וגזרו חכמים
מבואר שרפת ולולים ומתבן ואוצרות יין ושמן לחייבם שמא יאמרו שיושבים בבית האסורים ,שזה גנאי ובזוי
בסתמא חייב ,ודלא כרב יהודה. מצוה כאילו הקב"ה מטריח על ישראל וחובשם בבית האסורים,
וכן לענין מעשר חייב מדרבנן בין בחג בין בשאר ימות השנה ,ולא
י"א :בית שער (-בית קטן שעושים לפני שער החצר ,וכולם חוששים שיפרישו מן החיוב על הפטור ,כיון שכולם יודעים שזה
מדרבנן כיון שזה חייב כל השנה.
עושים אותו קפנדריא) אכסדרא (-פרוזדור שלפני הבתים)
ומרפסת (-מקום ארוך הבנוי לפני בתים בקומה השניה ודרך היכן מצינו חיוב מעשר מדרבנן -בסוגין מבואר שאין לחייב
מעשר מדרבנן במקום שאינו דירה ,שמא יבוא להפריש מן
שם עולים לבתים) ,פטורים ממזוזה ,דכתיב "בית" - החיוב על הפטור או איפכא ,וכתבו התוס' (ד"ה דילמא) שמה
המיוחד לדירה ,ואלו אינם מיוחדים לדירה .והקשו שמצינו חיוב מעשר מדרבנן כגון בלוקח מעם הארץ ,כיון
התוס' (ד"ה יכול) שבמנחות מבואר שבית שער אכסדרה שאין מפריש תרומה גדולה ,ומעשר ראשון ועני מפריש והם
ומרפסת חייבים במזוזה ,ותירצו שמדרבנן חייבים .אי נמי הכא שלו ,ממילא יש הכר שזה חיוב מדרבנן ,ובמכניס שיבולים
מיירי בבית שער של אכסדרה ובית שער של מרפסת .והרי"ף לעשות עיסה איכא הכר שיכול לאכול עראי בלא מעשר ,ומה
תירף דהתם איירי בפתוחים לבית. שתיקנו בלוקח מן הנכרי למ"ד יש קנין לנכרי להפקיע מיד
הר הבית הלשכות והעזרות פטורים ממזוזה ,דכתיב מעשר ,וכן בשל חו"ל היו מפרישים עד שבאו הרובים
וביטלוה ,בשל נכרי וחו"ל אין לחשוש לטעות ,ובעציץ שאינו
"בית" -של חול ,ואלו הם קודש.
נקוב אם נאמר לו שיחזור ויתרום הוא ישמע לנו.
שער עגול -שער המדי (-העשוי ככיפה) ר"מ מחייבו
י"א .בכל השערים שבעזרה לא היתה מזוזה ,מלבד
במזוזה ,וחכמים פוטרים מפני שכל עיגול בחלקו העליון
שער נקנור מפני לשכת פרהדרין ,לרבנן ניחא ,ולר"י
אינו רחב ד' טפחים ,ומפרש אביי שאם אין ברגלה גובה
י"ל דכולה חדא גזירה.
ג' שנתמעט רוחבה קודם שיגביה גובהה ג' או שאין השער
גבוה י' לכו"ע פטור ממזוזה ,דכל פחות מג' הוי כארעא אלו שערים חייבים במזוזה -שערי בתים ,חצרות,
סמיכתא ,ואין על זה שם פתח אפילו לר"מ לומר חוקקין מדינות כגון מדינה המוקפת הרים ויערות ואין יוצאים ממנה
להשלים ,ונחלקו היכא שיש ברגלה ג' ברוחב ד' וגבוהה אלא דרך שערים ,ועיירות ,חייבים במזוזה ,דכתיב
י' ואין ברחבה למעלה בתוך י' רוחב ד' ,ויש בה כדי "ובשעריך" ,ואם נעשו השערים לחזק את הבנין
לחוק ולהשלימה לד' שאין החומה בנויה בעובי שוה שמעליהם פטורים ,אבל אם יש בהם בית דירה
ומתעגלת לפי העיגול הפנימי ,אלא היא רחבה בריבוע ,ונחלקו לשומר חייבים ,ובשערי מחוזא שרוב בני העיר ישראל לא
אי אמרינן חוקקין להשלים .והא דמבואר בשבת ז' שהזורק עשו מזוזה משום סכנה שמא יאמר המלך שעשו לו כשפים
חפץ בשבת למעלה מי' טפחים והחפץ נח בחור למעלה מי"ט, בשערי העיר ,שאף ששלוחי מצוה אינם ניזוקים ,היכא
זה תלוי במחלוקת ר"מ ורבנן ,צ"ל דאיירי התם שהחור רחב ד'
דקביע הזיקא שאני.
13
תמצית גפ"ת מסכת יומא
נגעים אלא בבית המיוחד לאדם מסוים ,וכמו שמצינו מבפנים ,דבלא זה מבואר כאן שלא אומרים חוקקים להשלים.
בברייתא שאין טומאת נגעים אלא אחרי כיבוש (תוד"ה הכל) .והא דמבואר שם שבית שאין תוכו גבוה י"ט אין
תטלטלין בתוכו ,אתיא לכו"ע ,דכיון שאין גבוה י"ט בשום מקום,
וחלוקה לשבטים ולבית אבות וכל אחד מכיר את לכו"ע לא אומרים חוקקין להשלים.
שלו ,דכתיב "לאחוזה" ,אבל אם אין אחד מכיר את
שלו לא חשיב מיוחד לו ואינו מטמא בנגעים ,דכתיב שער שאינו מקורה או שאינו גבוה י' טפחים פטור
"אשר לו הבית". ממזוזה.
בית השותפין ובית האשה חייבים במזוזה ,ולא
י"ב .טומאת נגעים בירושלים -לת"ק אין ירושלים
ילפינן לפטור ממזוזה מדכתיב "ביתך" -ולא ביתה ולא
מטמאה בנגעים דכתיב "אחוזתכם" ,ולרבי יהודה
בתיהם ,דכתיב "למען ירבו ימיכם" דמשמע שכל מי
ירושלים מטמאה בנגעים ,אבל מקום המקדש אינו
שחפץ בחיים חייב וגם נשים ושותפים רוצים חיים ,אלא
מטמא שכשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי גבה את הכסף
לומדים מ"ביתך" לקבוע המזוזה בצד ימין לכניסתו
מכל שבט ושבט .הגמרא מוכיחה שבתי כנסיות דכרכים
לבית שזה דרך ביאתו ,דדרך לעקור רגל ימין בתחילה.
ג"כ מטמאים בנגעים ,וצ"ל שכוונת ר"י לכל מקום
מקודש ,ומחלוקתם היא אם ירושלים נתחלקה בית הכנסת -אם יש בו בית דירה לחזן הכנסת חייב
לשבטים (וכדלהלן) .ולפי ההו"א שכוונת ר"י דווקא למקום במזוזה ,ואם אין בו בית דירה ,ר"מ מחייב ,וחכמים
המקדש ,סובר ת"ק שכל ירושלים אינה מטמאה בנגעים ,מפני פוטרים .וכתבו התוס' (ד"ה שאין) שמשמע כאן שלהלכה בית
שהיא קדושה לאכילת קדשים קלים ומעשר שני ,וכיון שהיא הכנסת שאין בו בית דירה פטור ממזוזה ,דמסתמא הלכה כרבנן,
מיוחדת לקדשי גבוה לא חשיב "אחוזתכם" ,ור"י סובר שרק והא דאיתא במנחות ל"ג שבפתח שהיה רב הונא נכנס היתה שם
מקום מקדש שהוא מחנה שכינה לאכילת קדשי קדשים אינו מזוזה ,היה זה פתח הבית שדרכו היה נכנס לבית המדרש.
מטמא ,אבל ירושלים מטמאה ,וכ"ש בתי כנסיות ומדרשות. ובירושלמי משמע שאצל רבי חנינא היתה מזוזה בבית המדרש
תוד"ה במאי. עצמו ,וצ"ל שהיה זה בית מדרש שלו עצמו ולא של רבים.
מחלוקת אם ירושלים נתחלקה לשבטים -איתא
טומאת נגעים
בברייתא שהר הבית השטח שאינו בנוי בצד מזרח,
נתבאר לעיל שיש מחלוקת אם בית הכנסת חייב במזוזה,
והלשכות ,והעזרות עזרת נשים ועזרת ישראל ,וי"א אמה
הגמרא דנה אם מחלוקת זו היא גם לענין אם יש טומאת
של מקום דריסת רגלי הכהנים להלן מרגלי ישראל ששם היה
נגעים בבית הכנסת ,או לא ,ואגב זה מבארת הגמרא האם
המזבח מתחיל ,היו בחלקו של יהודה ,ומשם לצד מערב יש טומאת נגעים בירושלים ,שזה תלוי אם ירושלים
והיינו האולם וההיכל וקודש הקדשים היו בחלקו נתחלקה לשבטים או שהיא של כל ישראל.
של בנימין ,ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה איתא בברייתא שבית הכנסת ובית השותפין ובית
לתוך חלקו של בנימין ובה היה המזבח בנוי ,ובנימין האשה מטמאים בנגעים ,ולא לומדים שאינם
הצדיק היה מצטער עליה ורוצה לבלעה בכל יום, מטמאים בנגעים מדכתיב "ובא אשר לו הבית" -ולא
לפיכך זכה ונעשה אושפיזכן לגבורה שיהיה הארון לה ולא להם ,דכתיב "בבית ארץ אחוזתכם" ,והא
נתון בחלקו .ומבואר מברייתא זו שירושלים נתחלקה דכתיב "לו" היינו שמי שאינו רוצה להשאיל כליו
לשבטים ,אמנם בברייתא אחרת איתא שאין לאחרים הקב"ה מפרסם כליו ברבים ,כלומר שהנגעים
משכירים בתים בירושלים ,מפני שאינה שלהם, באים על צרות עין .ובברייתא אחרת מבואר שלומדים
ולר"א בר צדוק אף את המיטות אין משכירים, מ"לו" שבתי כנסיות ומדרשות אים מטמאים בנגעים.
(אבל היו נוטלים בכוח את עורות הקדשים של שלמי והגמ' תולה מחלוקת זו במחלוקת ר"מ ורבנן אם בית
חגיגה ושמחה ,דאורח ארעא להשאיר באכסניא כלי הכנסת חייב במזוזה או לא ,או דאף לרבנן הוא מטמא
חרס ועור הבהמה) ,ומבואר שירושלים לא נתחלקה בנגעים אם יש בו בית דירה לחזן .הגמרא מנסה לומר
לשבטים .וכתבו התוס' (ד"ה ירושלים) שלמ"ד ירושלים שיש חילוק בין בתי כנסיות דכרכים שכיון שזה מקום
נתחלקה לשבטים לא היה יסוד בקרן דרומית מזרחית מפני שווקים מתקבצים שם אנשים מהרבה מקומות להתפלל ,ואין
שזה היה בחלקו של יהודה ,ולמ"ד לא נתחלקה ירושלים
להם בעלים מיוחדים ,לבתי כנסיות דכפרים שכל בעליו
לשבטים צ"ל הכי גמירי לא לעשות בקרן זו יסוד.
ניכרים והרי הוא כבית השותפין .והגמ' דוחה שבית הכנסת
שבכפרים ג"כ אינו מטמא בנגעים ,דאין טומאת
14
תמצית גפ"ת מסכת יומא
האם מותר לחזור ולהשתמש בבגדי הכה"ג -לרבי דיני הכנת כה"ג חילופי ודיני בגדי כהונה
דוסא לומדים מ"ילבש" שבגדי כה"ג ביוה"כ כשרים נתבאר במתני' ב .שאחד מהדברים שהיו מכינים לפני
לכהן הדיוט ואינם טעונים גניזה ,ו"והניחם שם" היינו יוה"כ הוא כהן גדול אחר למקרה שיארע פסול בכהן גדול.
שלא ישתמש בהם כה"ג ביו"כ אחר .ולרבי אבנטו של הגמרא מבארת כיצד היה כה"ג זה מתחנך לעבודה ,ומה
כה"ג שהוא של בוץ שונה מאבנטו של כהן הדיוט שהוא היה דינו כשחזר הראשון והוכשר .כמו כן מבארת הגמרא
ממה היה עשוי האבנט ,והאם מותר לחזור ולהשתמש
של כלאים ,ועוד דאין להשתמש לקדושה קלה בבגדים בבגדים שלבש הכה"ג ביוה"כ.
שהשתמשו בהם לקדושה חמורה ,אלא לומדים
מ"ילבש" לרבות את השחקים שהם כשרים לעבודה
חינוך הכה"ג החילופי -לפני יוה"כ היו מתקינים כהן
(אע"פ שבגדים מטושטשים או קרועים פסולים ,ולא אמרינן גדול חילופי ,שמא יארע פסול לכה"ג .ואם נטמא
דכיון דכתיב "לכבוד ולתפארת" ואין עניות במקום עשירות הכה"ג קודם תמיד של שחר ,חינוכו של השני הוא ע"י
יפסלו .תוד"ה ילבש) .י"א דווקא שחקים ,אבל בגדים שלא לבישת ח' בגדים בהקרבת התמיד ,ועי"ז הוא מחונך
נשחקו פסולים לתרומת הדשן כדאמרינן לגבי הוצאת הדשן לכהונה גדולה לפני עבודת יוה"כ ,ואם נטמא לאחר הקרבת
(כ"ג ):שבגדים שבישל בהם קדירה לרבו לא ימזוג בהם כוס
לרבו ,ואין נראה לרש"י ,דדווקא בהוצאת הדשן הבגדים
התמיד של עבודת יוה"כ לובש ד' בגדים ככהן הדיוט ,חונכים
מתלכלכים ,משא"כ תרומת הדשן שאינו אלא מחתה ליום. אותו ע"י האבנט שהוא של בוץ דכתיב "ובאבנט בד יחגור",
ולומדים מ"והניחם שם" שהם טעונים גניזה. ואינו של כלאים ככהן הדיוט למ"ד ששל כהן הדיוט של
כלאים כמו של כה"ג כל השנה דכתיב "ואת האבנט שש
כה"ג שנפסל ומינו אחר תחתיו וחזר והוכשר משזר ותכלת" ,ולמ"ד שכהן הדיוט לובש כל השנה
ראשון חוזר לעבודתו ,והשני לר"מ כל מצוות כה"ג אבנט של בוץ ,קודם תחילת עבודת היום לובש ח' בגדים
עליו שאסור בפריעה ופרימה ולהטמא לקרובים ואסור ומהפך במזבח החיצון אחד מאברי התמיד בצינורא שזה
באלמנה ומשמש בשמונה בגדים .ולרבי יוסי אינו ראוי נחשב עבודה כיון שאותו אבר ממהר להתעכל מחמת הפיכה זו,
להיות כהן הדיוט דמעלין בקודש ואין מורידין ,וממילא וכדמצינו שזה עבודה שזר חייב עליה מיתה משום
אינו משמש בד' בגדים ,ובדיעבד נמי פסול דהוי ליה מחוסר "והזר הקרב יומת" .שיטת רב פפא שעבודתו מחנכתו,
בגדים ,ואינו משמש בכהונה גדולה בשמונה בגדים משום שכיון שעבודת יוה"כ אינה כשרה אלא בכה"ג ,ממילא מה שהוא
איבה ,ואם עבר ועבד עבודתו כשרה דהא כהן גדול הוא, עושה עבודה זו זה החינוך לכהונה גדולה ,כדמצינו שכלים
ואם מת ראשון השני חוזר לעבודתו לכהונה גדולה ,ולא שעשה משה משיחתן מחנכתן כדכתיב "וימשחם ויקדש
חיישינן שיצפה מתי ימות הראשון .וכתבו התוס' (ד"ה כהן) אותם" ,והכלים שנעשו בשאר הדורות לא נמשחו דכתיב
שאף שמן הדין הוא כה"ג ,מ"מ איצטריך לטעמא דמעלין בקודש
ואי מורידין ,דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה ,ומסתבר שהדבר
"אותם" ,עבודתם מחנכתן.
תלוי במלך ובאחיו הכהנים .והלכה כרב יוסי ,ואינו הלכתא י"ב :ממה היה עשוי האבנט -אבנט כה"ג ביוה"כ
למשיחא ,דיש בזה נ"מ שפרנס הממונה על הציבור שעבר
מחמת אונס ,שכשיעבור האונס חוזר לשררתו ,וגם נוהגים כבוד
היה של בוץ ,ובשאר ימות השנה היה של כלאים.
בשני .ורבי' חיים כהן מבאר שהגמ' פוסקת הלכתא למשיחא, ואבנט של כהן הדיוט ,לרבי היה של כלאים ,ולר"א
ורק בדבר שזה לא שכיח מחמת שזה עבירה הגמ' שואלת ברבי שמעון ור' דוסא היה של בוץ .דעת ריב"א שכיון
הילכתא למשיחא .תוד"ה הלכה. שבכהן גדול כתוב מצנפת ובכהן הדיוט כתוב מגבעות ,של כה"ג
היתה קצרה ,שהיה צריך להניח תפילין וציץ ,ושל הדיו היתה
התקנת אשה לכה"ג שמא תמות אשתו רחבה ,שלא היה צריך להניח ציץ .וכתבו התוס' (ד"ה אלא)
שאע"פ שיש בזה שינוי בין כה"ג להדיוט ,כיון ששניהם ממין
כתיב "וכפר בעדו ובעד ביתו" והיינו שהכה"ג מכפר אחד לא החשיבה הגמרא דבר זה לחילוק ביניהם ,וכן אינו נחשב
בהקרבת הפר גם בעד אשתו .ונחלקו ר"י וחכמים אם חינוך לכה"ג ללבוש את המצנפת.
מטעם זה מתקינים אשה לכה"ג שמ תמות אשתו ,או שאין
חוששים לזה ,ולהלן תבואר מחלוקתם ,וכן יבואר איך היה לר' יהודה תרומת הדשן צריכה כתונת ומכנסים
הכה"ג מקדש אשה זו באופן שלא יהיו לו ב' נשים. דכתיב "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש",
י"ג לרבי יהודה מתקינים לכה"ג אשה אחרת תחתיו ומדכתיב "ילבש" לומדים לרבות אבנט ומצנפת מפני
שעבודה היא.
לפני יוה"כ ,שמא תמות אשתו ,וכתיב "וכפר בעדו
ובעד ביתו" .ולרבנן אין מתקינים ,ואף שמתקינים לו
15
תמצית גפ"ת מסכת יומא
מגורשת) ,ואם רואה שהיא עומדת למות הוא נכנס כהן אחר תחתיו ,לטומאה ע"י קרי או התזת צינורא מפי עם
לבית הכנסת וחל הגט למפרע ,ואין חוששים שהוא לא הארץ חיישינן ,אבל למיתה לא חיישינן ,ואמרו חכמים
יכנס ,דכהנים זריזים הם ,וכ"ש כה"ג( .תוד"ה אלא) .דעת לר"י דא"כ יש לחוש אף למיתת השניה ,ור"י סובר
הירושלמי שלא היה מקדש את האשה השניה לפני יו"כ ,אלא שלמיתה אחת חוששים ולא לשתים ,ובאמת
ייחדו אותה שאם תמות אשתו הראשונה הוא יקדש אותה
ביו"כ ,ואף שנמצא כקונה קנין בשבת ,אין שבות במקדש וזה
לחכמים אין לחוש אף לטומאה ,דכהן גדול זריז הוא
צורך העבודה .תודה לחדא. ונשמר מן הטומאה ,דאי חיישינן א"כ אין לדבר סוף,
רב אסי וי"א רב עוירא מקשים א"כ ביבום אם יש למת ומ"מ ממנים כהן אחר כדי שיזדרז יותר.
שתי נשים לא יתייבמו דהא כתיב "בית" ,והגמ' מתרצת כיצד היה הכה"ג מקדש את האשה השניה -הגמ'
דאופן זה נתרבה מדכתיב ב"פ יבמתו" .ורבינא וי"א דנה בדעת ר"י שמתקינים לו אשה אחרת תחתיו
רב שרביא מקשים שא"כ ארוסה לא תתייבם דהא שמא תמות אשתו ובעינן "וכיפר בעדו ובעד ביתו"
אמרת דכל כמה דלא כניס לאו ביתו הוא ,והגמ' מתרצת איך מקיימים דין זה ,שהרי צריך גם לקדשה וגם
שמרבים ארוסה מדכתיב "החוצה". לכונסה דאי לאו הכי לא חשיבא ביתו ,וא"כ יש לו ב'
קידושין ונישואין בשבת -איתא בירושלמי שבתולה נשים ,ו"ביתו" אמר רחמנא ולא ב' בתים .והגמ'
שנכנסה לחופה מבעוד יום מותר לבוא עליה בשבת ,דמשעה אומרת כמה אופנים שנותן גט בתנאי ,והגמ' דוחה
שנכנסה לחופה קנאה לכל דבר ,אבל אלמנה שאין לה חופה אפשרויות אלו ,ויש עוד דחיות רבות לאפשרויות דלהלן,
ואינה נקנית לבעלה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה אלא והגמ' אומרת רק אחת מהדחיות לכל אפשרות( ,אם יתן גט
ע"י ביאה ,צריך לבוא עליה מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין לראשונה ע"מ שתמותי ביוה"כ ,שאם תמות יחול הגט
בשבת ,ויותר נראה שאף לאלמנה יש חופה קודם ביאה והיינו
למפרע( ,ונ"מ שאם מתה באמצע העבודה ,לא היה עד שמתה
יחוד ,ואת היחוד צריך לעשות לפני שבת ,אבל בתולה די
שני בתים .תוד"ה על מנת שתמותי) ,ואם תמות רק השניה
שתצא בהינומא לפני שבת ויכולה להתייחד בלילה .תוס' שם.
תישאר הראשונה אשתו ,א"כ אם לא מתה יש לו ב' בתים.
ואם יתן גט ע"מ שלא תמות שאם לא תמות יחול הגט
י"ד .כהן גדול אונן יכול להקריב קרבנות ,דכתיב
למפרע ,שמא תמות הראשונה ונמצא שאין לו אשה
"לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וכו' ",
והיינו שאם מתו אביו ואמו אינו יוצא מקדושתו אלא יכול כלל .ואם יתן גט ע"מ שתמות אחת מהם ,שמא אף
להקריב ולא חילל עבודתו בכך ,ומזה לומדים שכהן הדיוט אונן אחת לא תמות ויש לו ב' בתים ,ואם מתה אחת אין לו
מחלל עבודתו ,אמנם הוא אסור באכילת קדשים דאפילו אשה כלל (תוד"ה על מנת שתמות) ,וכן לא חל הגט כיון
במעשר הקל כתיב "לא אכלתי באוני ממנו" .ולרבי יהודה שאין זה כריתות( ,כמו שהנותן גט ע"מ שלא תשתה
אינו עובד כל היום שמא יאכל ,אבל בלילה מקטיר חלבים יין כל ימי חייו או חייה לא הוי גט ,ורק אם תלה בחיי
ואימורים ,דאנינות לילה דרבנן ,ואף שלר"י מתקינים לו פלוני הוי גט ויכולה להנשא לאחר אחרי מיתת אותו פלוני,
אשה ביוה"כ שמא תמות אשתו ומבואר שממשיך וגם בחיי אותו פלוני אם קלקלה אין חיוב אשת איש ,דאינו אלא
לעבוד ,ואף שהוא מגרשה בתנאי וכנ"ל ונמצאת מגורשת חשש שמא תשתה בחיי פלוני .וכתבו התוס' (ד"ה כל)
שלמסקנת הגמ' גיטין פ"ג :אם תלה בחייו הרי זה כריתות ,ורק
למפרע ,וממילא אינו אונן ,מ"מ הוא טרוד מחמת אם תלה בחייה אינו כריתות ,דכל תנאי שקיום התנאי יהיה רק
מיתתה ובקדשים צריך שמחה וגדולה ,דכתיב "לך נתתים במיתתה ואז יחול הגט ,אין זה כריתות) .ואם יתן גט לשניה
למשחה" כדרך שהמלכים אוכלים ,שם לא חוששים ע"מ שלא תמות הראשונה ,שמא תמות הראשונה
שיאכל מן הקדשים כיון שביוה"כ אסור לכולם באמצע העבודה ויתברר למפרע שאין הגט גט ועבד
לאכול. עם שני בתים .ואם יתן גט לשניה ע"מ שתמות
כהן שהיה באמצע הקרבה ושמע שמת לו מת ,לר"י הראשונה (באמצע העבודה ,יחד עם התנאי ע"מ שלא תמות
יפסיק באמצע העבודה ,ולרבי יוסי יגמור( ,ולכו"ע לא הראשונה .תוד"ה אלא) ,שמא תמות הראשונה ונמצא
מסתבר שכה"ג אונן יביאוהו מביתו כדי לעבוד) .לרש"י שאין לו אשה) .והגמ' מסיקה שנותן גט לשניה ע"מ
איירי כאן בכהן הדיוט ,ולתוס' (ד"ה היה) מיירי בכהן גדול ,שאף שלא תמות הראשונה ,ולראשונה נותן גט ע"מ שהוא
שמדאורייתא יכול לעבוד ,מדרבנן מניח עבודתו ויוצא ,שמא
יאכל.
יכנס לבית הכנסת ביום הכיפורים( ,ולא יתלה בה אם לא
תיכנס ,שמא היא לא תכנס ונמצא שגם היא
16
תמצית גפ"ת מסכת יומא
י"ד :סדר הקטרת הקטורת והטבת הנרות- אלו עבודות נעשות ע"י הכה"ג לפני יוה"כ-
במתני' מבואר שהקטרת הקטורת קודמת להטבת ז' ימים קודם יוה"כ הכה"ג היה זורק את הדם של
הנרות ,ובתמיד מבואר שהטבה קודמת להקטרה. התמיד ,ומקטיר את הקטורת ,ומטיב את הנרות מוציא
לרבי יוחנן מתני' כר"ש איש המצפה והמשניות את אפר הפתילות שכבו (וכן היה עושה בכל בוקר ,דכתיב
בתמיד כרבנן .והא דתנן להלן במתני' שהפיס השני "בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות") ומקריב את הראש ואת
הוא מי מדשן את המנורה (ומי שוחט ומי זורק ומי הרגל כדי שיהיה מוכן לעבודת יוה"כ .ובשאר ימות השנה
מדשן את המזבח הפנימי ומי מעלה אברים לכבש היה הכה"ג מקריב איזה קרבן שירצה ואין אנשי המשמר
ומסדרם עליו ואח"כ מעלים אותם משם למזבח ,והיו י"ג כהנים יכולים לעכב על ידו ,ונוטל בחלוקת הקדשים לאכילה איזה
מביאים את האברים משום "ברב עם הדרת מלך" ,והיו מתפזרים חלק שירצה.
וחוזרים ונאספים לפיס השלישי כדי שיהיה הרגש קול בעזרה לרב חסדא הדין הנ"ל הוא דלא כר"ע שטהור שהזו
משום "בבית אלוקים נהלך ברגש") ,והקטורת היא רק עליו מי חטאת נטמא ,דכתיב "והזה הטהור על
בפיס השלישי (והיו מכריזים חדשים לקטורת -אלו
הטמא" ולא כתיב "והזה הטהור עליו" .ולחכמים אם
שעדיין לא הקטירו ,בואו והפיסו ,אבל אלו שכבר הקטירו לא,
טמא נטהר ע"י המי חטאת כ"ש שטהור נשאר
מפני שהקטורת מעשירה) ,אביי מפרש שהמשנה שלנו בטהרתו ,ולומדים מ"על הטמא" שלא נאמרו דיני
מיירי בהטבת ב' נרות אחרונות שהיו אחרי הקטורת, ההזאה שהשיריים שנשארו באזוב כשרים להזאה אלא
אבל ה' נרות ראשונות היו קודם וע"ז מיירי המשנה בדברים המקבלים טומאה ,שאם נתכוין להזות על
של פיס שהקטורת אחר ההטבה ,והיה מפסיק הבהמה והזה על האדם ,יכול לחזור ולהזות ממים
באמצע הטבת הנרות בקטורת ,ולא בא אביי לחלוק על
אלו ,אבל אם נתכוין להזות על האדם והזה על
רבי יוחנן ולבאר שהמשנה בתמיד מדברת על הה' נרות .תוד"ה
הבהמה ,א"א לחזור ולהזות על האדם ממים אלו כיון
אמר) ,והא דמצינו שהיה מפסיק באמצע הטבת הנרות
שאין שם הזאה בהזאה על בהמה ,והוו כמים שנעשית בהם
בזריקת דם התמיד זה דעת אבא שאול שמטיב את מלאכה.
כל הנרות ואח"כ מקטיר .ורב פפא מפרש שמתני' לאביי אף לר"ע ניחא שהיה עובד כל היום ולפנות ערב
דהכא כרבנן שהקטרה היתה באמצע ההטבה ,ומתני' היו מזים עליו.
דפיס כאבא שאול ,ולדידי גם המשנה בפרק ג'
כששחטו התמיד ביו"כ קאי לרבנן ,ויוצא שרישא על מה נאמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה
וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול. ממני" -לר"ע זה נאמר על מה שטמא נטהר ע"י
ט"ו .ביאור הפסוקים לרבנן ולאבא שאול -כתיב המי חטאת וטהור נטמא על ידם .ולחכמים פסוק
זה נאמר על הדין שהמזה ומי שהזו עליו טהורים
"מערב עד בוקר" תן לה מידתה שתהא דולקת
ומי שנגע במים טמא( ,ואף שמי שהזו עליו אינו טהור
והולכת כל הלילה ,והיינו חצי לוג ששיערו חכמים שזה
אלא אחרי טבילה והערב שמש ,וגם מי שמזים עליו אינו טמא
מספיק ללילי טבת ,ואם יותיר בלילות הקצרים יותיר .דבר יותר מזה ,מ"מ טמא שהזו עליו גרמה לו ההזאה טהרה ולנוגע
אחר אין לך עבודה שכשרה מערב עד בוקר -כלומר אין היא גרמה טומאה .אי נמי הכונה לטהור שנפלה עליו הזאה
לך עבודת יום שכשירה אחר הדלקת הנרות ,אלא זו בלבד, שהוא טהור לגמרי .תוד"ה למזה .ומה שהמזה עצמו טהור
וא"כ הא דכתיב "ובהעלות אהרן את הנרות בין ילפינן מ"והזה הטהור" .תוד"ה מאי) .ומה שאמרה תורה
הערבים יקטירנה" היינו שבזמן הדלקה תהיה "ומזה מי הנדה יכבס בגדיו" היינו נושא ,ואמרה
הקטורת מוקטרת כבר ,ולרבנן א"כ אף "בבוקר בבוקר תורה מזה כדי להשמיענו ששיעור טומאתו הוא
בהטיבו את הנרות יקטירנה" היינו שבזמן ההטבה כשנושא שיעור הזאה ,ואף למ"ד הזאה לא צריכה
תהיה הקטורת מוקטרת .ולאבא שאול בשחרית שיעור היינו לכמה שצריך להגיע ע"ג האדם ,אבל
כפשוטו הטבה קודמת להקטרה ולדידי' מפסיק באמצע בכלי שממנו מזים צריך שיעור כדי שיטבול ראשי
הטבה עם שחיטת התמיד וזריקת דמו ,ושאני בערב הגבעולים ויזה.
דדרשינן "אותו" שאין לך עבודה שכשרה מערב עד
בוקר וכו'.
17
תמצית גפ"ת מסכת יומא
שמעון איש המצפה ,למרות שלא מוזכר כאן שום דבר זריקת דם התמיד-
בשמו ,והגמ' מביאה עוד מקום שמצינו כהאי גוונא ,ואגב
זה מבארת הגמרא מה היו מדות עזרת הנשים איזה לשכות הכהן הזורק את דם התמיד היה מגיע לקרן מזרחית
היו בה ,ומה היה גובה הכתלים והפתחים בהר הבית ,וכיצד צפונית ומזה על הפינה באופן שהדם ילך גם למזרח
סידו שהכהן השורף את הפרה אדומה יראה את פתח וגם לצפון ,ואח"כ היה עושה כך בקרן מערבית
ההיכל בשעת הזאת הדם ,ואגב זה יבואר היכן בדיוק היה דרומית( ,ולא הפכו את הסדר ,משום שכל פניות
המזבח החיצון.
שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין (ולמזרח -דין הפניה
ט"ו :אלו לשכות היו בבית המוקד ,ומקום לשכת למזרח שייך רק לראיה שהכבש נמצא בצד דרום ממה שכתוב
בית הטלאים -מבואר במסכת תמיד שלשכת בית "ומעלותיהו פונות קדים" שיתנו את הכבש באופן שיפנה ממנו
הטלאים (שהיו בה לפחות ו' טלאים מבוקרים ממום) היתה למזבח לצד ימין ,שזה שייך רק אם הכבש בצד דרום) ,וממילא
בפינה הצפונית מערבית של בית המוקד (-טרקלין גדול הוא מגיע בתחילה לקרן מזרחית צפונית ,והיינו
שהיו מסיקים בו מדורות גדולות ,כדי שהכהנים שהיו הולכים שבחטאת שזריקת הדם היא למעלה הוא עולה בכבש ופונה
יחפים על רצפת העזרה שהיא משיש יתחממו שם .רש"י .ור"ח לימין למזרח,גם בשאר הדמים שניתנים למטה כשהכהן עומד
(תוד"ה ואחת) מבאר שהאש בשני בתי המוקד היתה לצורך על הרצפה היה מתחיל מדרך הדרום .ולא היה מזה בקרן
המזבח ,דמצוה להביא אש מן ההדיוט ,ועוד היתה מערכה כדי דרומית מזרחית וצפונית מערבית ,משום שעולה
שאם תכבה האש בשני בתי המוקד יביאו ממנה) ,והיו שם ג"כ טעונה יסוד ואין יסוד לקרן דרומית מזרחית אלא רק
לשכת החותמות (ששם מניחים את החותמות של הקונה בצדדים צפון ומערב ,ועוד אמה בצדדים מזרח ודרום).
סלתות ונסכים מן ההקדש) ,בית המוקד ,ולשכה שעושים ולר"ש איש המצפה לא היה נותן על קרן מערבית
בה את לחם הפנים .ובמידות איתא שלשכת הטלאים דרומית ,אלא היה נותן על הצד המערבי ואח"כ על
היתה בפינה המערבית דרומית ,ובפינה הדרומית הצד הדרומי ,דכתיב "ושעיר עיזים אחד לחטאת לד'
מזרחית היתה לשכת לחם הפנים ,ובלשכה שבפינה על עולת התמיד יעשה" שבתמיד עושים גם מעשה
המזרחית צפונית גנזו בית חשמונאי אבני מזבח עולה וגם מעשה חטאת( ,ואין לומר שבחטאת צריך
שחיללום מלכי יון ע"י שהקטירו על המזבח לעבודה זרה, לעשות כמו בעולה ,דכתיב בחטאת "על עולת התמיד
ובלשכה שבפינה הצפונית מערבית יורדים לבית יעשה ונסכו") ,ומקדים של עולה כיון שהתמיד הוא
הטבילה( ,ושתי לשכות אלו היו לשכת החותמות ולשכת בית עולה ,ואין עושים גם שתים שהם ד' וגם ד' שהם ד',
המוקד .תוס' י"ז .ד"ה ומר) ושתים מהלשכות היו בקודש דלא מצינו דמים מכפרים וחוזרים ומכפרים ,אבל
ושתים בחול ,וחתיכות עצים היו מבדילות בין הקודש לחלקן פיסוק מתנות בעלמא הוא ,ואף שדם החטאת
לחול .הגמ' שואלת שיש כאן סתירה היכן היתה ניתן למעלה היה נותן את כל המתנות למטה ,שלא
לשכת הטלאים ,ומבארת שמסכת מדות נשנתה מצינו דמים שחצין למטה וחצין למעלה( ,דמה שהיה
בסתמא ע"י רבי אליעזר בן יעקב. מזה מדם הפר כנגד עובי הכפורת אחת למעלה ושבע
ולהלן י"ז .מתרץ רב אדא בריה דרבי יצחק שאין כאן למטה ,היינו כשליח בי"ד המכה שנותן כל מכה מתחת
מחלוקת אלא לשכה זו היתה לאורך צד מערב עד קרוב המכה הקודמת) ,והא דתנן הזה על טהרו של מזבח שבע
לצפון וקרוב לדרום ,וממילא היא נראית למי שבא מצפון פעמים ,אין הכונה לאמצע גובה המזבח מלשון טהר
בצד דרום -שהיא משוכה יותר לצד דרום ,ולמי שבא טיהרא -צהרים( ,וכיון שהיה מזה ז' הזאות ,א"א לצמצם שלא
מדרום היתה נראית בצד צפון -שהיא משוכה יותר לצד יהיה מהם לא למעלה ולא למטה .רש"י .והתוס' (ד"ה מאי)
צפון ,ומסתבר שהיתה נוטה יותר לצד דרום ,ממה מבארים שכיון שמתחילה נתן על הקרנות א"כ הרי זה חצי למטה
שהקשו סתירה במקום לשכת לחם הפנים ,וביארו וחצי למעלה) ,אלא הכונה לגוף גג המזבח שמטהרו ע"י
שהתנא במידות שנה את סדר הלשכות דרך ימין, שמפנה את הקטורת לכאן ולכאן ומזה על מקום הגילוי ,מלשון
והתנא בתמיד שנה את הסדר דרך שמאל ,ולולא "כעצם השמים לטוהר".
שנאמר שלשכת הטלאים היתה יותר לצד דרום א"כ גם אם
מונים דרך שמאל יוצא שלשכת לחם הפנים נמצאת בקרן כמה מדות ומקומות בהר הבית ובמקדש
דרומית מערבית( .ואף שכל פניות שאתה פונה צריכות הסוגיה דלהלן אינה שייכת למסכת יומא ,והובאה כאן
להיות דרך ימין (דגמרינן מים שעשה שלמה ,שכתוב שם משום שהגמרא לעיל העמידה את המשנה כדעת רבי
18
תמצית גפ"ת מסכת יומא
לכניסת ישראלים ,וי"א אמה לכהנים ,והמזבח ל"ב פונים פונים .תוד"ה והא) ,זה רק בעבודה ולא בחשבונות
אמה ,ובין האולם ולמזבח כ"ב אמה ,וההיכל ק' אמה, בעלמא).
וי"א אמה אחורי בית הכפורת) ,ורוחב העזרה מאה
ט"ז עזרת נשים היה אורכה מזרח למערב ורוחבה
שלושים וחמש אמה( ,הכבש והמזבח ס"ב אמה ,ח'
אמות מן המזבח לטבעות הקבועים בקרקע שבהם נותנים מצפון לדרום מאה שלושים וחמש אמה ,וארבע לשכות
את צואר הבהמות של קדשי קדשים ששחיטתם בצפון ,כ"ד במקצועותיה :בפינה הדרומית מזרחית היתה לשכת
אמות מקום הטבעות ,ד' אמות מהטבעות לשולחנות הנזירים (לבשל את השלמים ולגילוח השיער וניתן
שעליהם מדיחים קרבי קדשי קדשים .מקום השלחנות אינו תחת הדוד דכתיב "ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים"),
פחות מד' (בתחילה מבאר רש"י שמקום השלחנות אינו כלול בפינה המזרחית צפונית היתה לשכת דיר העצים
בשאר החשבונות ,אך כתב רש"י שיתכן שזה כלול באמות (שבעלי מומים בודקים אם העצים מתולעים ,מפני
שנותרו לאחר החשבון של הדברים המפורשים ,וי"מ שמקום שעץ מתולע פסול למזבח) ,בפינה הצפונית מערבית
השלחנות כלול עם מקום הננסים) ,ד' אמות מהשלחנות היתה לשכת המצורעים (ששם היו טובלים ביום השמיני
לננסים (-עמודים נמוכים הקבועים בקרקע שקבועים בהם ווי לטהרתם כשבאים להכניס בהונותיהם ,אע"פ שכבר טבלו
ברזל שעליהם תולים את הבהמה כדי להפשיטה .וכתבו התוס' מבערב) ,והלשכה שבפינה המערבית דרומית אמר רבי
(ד"ה מן) שבתמיד משמע שהשלחנות היו צמודים לננסים ,וצ"ל
שהיו שלחנות צמודים שעליהם מונחת הבהמה כדי שלא תיגרר
אליעזר בן יעקב שאינו זוכר למה היתה משמשת,
על הקרקע ,והשלחנות האחרים היו לצורך הדחת הקרבים ,אי ואבא שאול אמר שהיתה שם לשכת בית שמניא
נמי אין כוונת המשנה בתמיד שהיו צמודים ממש ,אלא היו (שהיו נותנים בה יין ושמן).
רחוקים ד' אמות ,והבהמות לא היו נגררים לארץ מפני שגוף
הבהמה גדול ומגיע לשלחנות) ,ח' אמות מהננסים לכותל גובה הפתחים והכתלים -איתא במסכת מדות שכל
העזרה ,ושאר האמות היו מתחלקות חצי חצי (י' אמה וחצי הפתחים בהר הבית היו גבוהים כ' אמה (שכל הבנינים
לכל אחד) בין הכבש לכותל ומקום הננסים עצמם), היו גבוהים מאד ,הרבה מעל הפתחים) ורוחבם י' אמות ,וכל
ולפי רבי יהודה יוצא שרוב המזבח היה בצד דרום ,וכיון הכתלים של הר הבית היו גבוהים ,חוץ מהכותל
שחצי מרוחב העזרה זה ס"ז אמות וחצי ,ומהמזבח לצד צפון יש המזרחי התחתון שהיה לרגלי הר הבית שממנו נכנסים לחיל
ס"ב אמות וחצי ,וב' אמות מתוכם הם היסוד והסובב ,וגובה ומהחיל לעזרת נשים ומשם לעזרה הגדולה ,כדי שהכהן
הסובב הוא שש אמות ,ויחד עם י"ג אמות ומחצה שקרקע השורף את הפרה בהר המשחה (-הר הזיתים) שזה
העזרה גבוהה מקרקע הר הבית נשאר גובה חצי אמה ברוחב ב' מזרחית לירושלים ופני הכהן היו למערב יכוון ויראה מעל
אמות שאפשר לראות דרכם את פתח ההיכל( ,אבל האמה
שמעל הסובב היתה מוסתרת מהי"ג אמות ומחצה הנ"ל .תוד"ה
הכותל דרך השערים את פתח ההיכל בשעת הזאת הדם
רובא .עוד כתבו התוס' שי"ל שראית הגמ' שהמשנה במדות דכתיב "והזה אל נוכח פני אהל מועד" ,וכיון שפתח ההיכל נמצא
אינה כר"י היא ממה שלר"י המזבח היה באמצע ,ובמדות מבואר במקום גבוה בהר כ' אמות יותר מפתח הר הבית ,ממילא אם
שהמזבח לא היה באמצע) .ובהכרח שסתמא דמסכת מדות הכותל היה גבוה יותר לא היו רואים את פתח ההיכל דרך
כראב"י ,ולדבריו צ"ל שבין הכבש לכותל היה רק ה' אמות וחצי, הפתחים .הגמ' מעמידה משנה זו כר"א בן יעקב (מובא
והכבש והמזבח הם ס"ב אמה ,נמצא כל המזבח בדרום ,והוא להלן) שמוסיף עוד מדרגה בגובה אמה בין עזרת
מסתיים באמצע העזרה. ישראל לעזרת כהנים ונמצא כ' אמות ומחצה
ובאופן אחר מבאר רש"י שרב אדא בר אהבה בא ליישב את המסתירים את פתח ההיכל שגובהו כ' אמה ,אבל
הסתירה הנ"ל ט"ו :לגבי מיקום לשכת הטלאים ,וכל דברי הגמ' לחכמים לא היה צריך להנמיך את הכותל המזרחי.
אינם דחית דבריו אלא המשך דבריו לומר שהמשנה בתמיד היא
רבי יהודה ,דכבר מצינו שהוא חולק על סתמא דמתני' במדות רב אדא בר אהבה רוצה להעמיד את המשנה כרבי
לגבי מקום המזבח. יהודה הסובר שמקום המזבח באמצע העזרה כנגד
לפנים מכותל המזרח היו סורג (מחיצה העשויה מקרשים
הפתחים (י' אמות כנגד פתח ההיכל ,ועוד י"א אמה
צרים וארוכים המונחים באלכסון וביניהם הרבה נקבים כמו לצפון וי"א אמה לדרום) ונמצא שגובה המזבח מסתיר את
הפתח ,ולכן הוצרכו שהכותל המזרחי יהיה נמוך( ,וכן לר"ש
בסירוגי מיטה של חבלים) ,ולפנים ממנו היה חיל שהוא י'
שהמזבח בצד צפון היו המזבח והכבש עומדים כנגד הפתח.
אמות ויש בו י"ב מדרגות לכל רוב ההר מצפון לדרום,
תוד"ה הא) .והגמ' דוחה שבמדות מבואר שאורך העזרה
וגובה ורוחב כל מדרגה הוא חצי אמה .וט"ו מעלות היה מאה ושמונים ושבע אמה( ,ובהם י"א אמה
היו מעזרת נשים לעזרת ישראל ,וגובה ורוחב כל
19
תמצית גפ"ת מסכת יומא
רבינו לפני עלותו להר סיני) .עוד מבואר (ו ).שהיו מעלה הוא חצי אמה .ובין האולם ולמזבח היה כ"ב
מפרישים את הכה"ג מאשתו בימים אלו ,שמא יבעל אותה אמה ,וי"ב מדרגות שגובהם ורוחבם הוא חצי אמה.
והיא תימצא ספק נדה והכה"ג יהיה טמא טומאת שבעה.
עוד מבואר (ב .וי"ג ).שהיו מכינים כה"ג שיכהן אם יארע
ולראב"י היתה מדרגה בגובה אמה בעזרת ישראל ,
פסול בכה"ג ,ולר"י מכינים אף אשה אחרת שמא תמות והיה עליה דוכן שבו ג' מדרגות של חצי אמה.
אשת הכה"ג .עוד נתבאר (י"ד ).שבז' ימים אלו הכה"ג היה
זורק את דם התמיד ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות י"ז .דברי הגמ' בעמוד זה הובאו לעיל ט"ו - :ט"ז. :
ומקריב את הראש ואת הרגל ,והיו מזים עליו בכל יום
מאפר פרה אדומה .ולהלן יבוארו דברים נוספים שהיו י"ז :קדימת הכהן גדול בענין הקרבת ואכילת
מכינים בהם את הכה"ג בז' ימים אלו ,וכן מה היו עושים הקרבנות ולחם הפנים -כהן גדול יכול להקריב מתי
בערב יוה"כ ובליל יוה"כ. שרוצה בכל המשמרות איזה עולה או מנחה שרוצה,
קריאת פרשת יוה"כ -זקני בי"ד היו קורין לפניו כל ז' ונוטל איזה חטאת או אשם שרוצה .ובענין חלוקת
הימים בסדר היום בפרשת אחרי מות ,ואומרים לו שיקרא שתי הלחם של עצרת ולחם הפנים מצינו בזה
בפיו שמא שכח ,אבל אין לחוש שמא לא למד ,דהא מחלוקת :לאביי בשתי הלחם מודים רבנן שנוטל אחת
כתיב "והכהן הגדול מאחיו" שיהיה גדול מאחיו בכח שזה מחצה ,כיון שאינו דרך ארץ לתת לו פחות מלחם
בנוי בחכמה ובעושר( ,ולאחרים לומדים מפסוק זה שלם ,ובלחם הפנים לרבי לעולם נוטל חמש שזה
שאם אין לו ממון מגדלים אותו משל אחיו) ,ובבית מחצה ,דכתיב לגבי לחם הפנים "והיתה לאהרן ובניו"
שני שהיו קונים את הכהונה גדולה בדמים ,היו מחצה לאהרן ומחצה לבניו ,ולרבנן אינו נוטל מחצה אלא
אומרים לו גם שמא לא למדת. פחות ממחצה וממילא נוטל ארבע או חמש ,וזה תלוי
במחלוקת ר"י ורבנן לענין חלוקת החלות ,שלרבנן
העברת הקרבנות לפני הכה"ג -ערב יוה"כ שחרית
שמשמר היוצא נוטל שש ומשמר הנכנס נוטל שש,
היו מעמידים את הכה"ג בשער המזרח ,ומעבירים
הכה"ג נוטל חמש שזה פחות ממחצה ,ולר"י שמשמר
לפניו פרים ואילים וכבשים כדי להרגילו בעבודה -
הנכנס נוטל שבע ,ושתים מהם בשכר הגפת דלתות
שיתן אל ליבו הלכות סדר היום ,אבל שעירים לא היו שמגיפים במוצאי שבת דלתות העזרה והחיל וההיכל והלשכות
מעבירים לפניו ,דכיון דעל חטא קאתו חלשה דעתיה, שפתחום בשחרית המשמר היוצא ,ואין הכה"ג חולק בחלות
אבל פר אע"פ שעל חטא הכהנים בא ,אם היה יודע אלו ,והנכנס נוטל חמש ,הכה"ג נוטל פחות ממחצה
שאחד מהם חטא היה מחזירו בתשובה( ,כדאמרי שזה ארבע.
אינשי שאם בן אחותך נעשה שוטר אל תעבור לפניו
י"ח .לרבא רבי סובר כר"י בענין חלוקת החלות,
בשוק שכיון שהוא מכירו מתחילה ,יוכל בקלות למצוא עליו
עלילה) ,ותנא דברייתא סובר שאף שעירים היו ובחלוקה רגילה נוטל חמש שזה מחצה ,ואם יש
משמר שמתעכב שנוטל ב' חלות( ,שהרי ביו"ט באים כל
מעבירים לפניו.
המשמרות ,ואם יו"ט שבסוף הרגל חל ביום חמישי פעמים יש
אכילת הכה"ג -כל ז' הימים היה יכול לאכול מה משמר שמאחר ללכת ,וכן היכא שיו"ט של תחילת הרגל חל
ביום שני יש משמר שמקדים לבוא ,ואותו משמר נוטל ב' חלות,
שרוצה ,ערב יוה"כ שחרית לא היו מניחים אותו
וגם אם הם כמה משמרות נוטלים רק ב' חלות .אבל אם יו"ט חל
לאכול הרבה מפני שהמאכל מביא את השינה ,ולא בערב שבת או ביום ראשון ,שבעל כרחם הם מקדימים לבוא או
היו מאכילים אותו אתרוג או ביצים או יין ישן ,וי"א מאחרים ללכת ,כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים ,כמו
אף לא בשר שמן ,וי"א אף לא יין לבן .ולרבי יהודה בן בשבת שבתוך הרגל) ,א"כ נשארו ח' חלות ,ואז הכה"ג
נקוסא היו מאכילים את הכה"ג סלתות וביצים כדי נוטל ד' ,הגמ' שואלת על רבא א"כ למה איתא
למסמס אכילה שבמעיו ולשלשלו כדי שלמחרת לא יצטרך בברייתא שלרבי תמיד נוטל חמש ,ונשארת בקושיא.
לנקביו ,אמרו לו שאלו מביאים לידי חימום של קרי מפני
שהם מרבים את הזרע .ועיין להלן אלו דברים נוספים המשך סדר הכנת הכה"ג קודם יוה"כ
מביאים לידי זיבה. נתבאר לעיל ב .ששבעת ימים קודם יוה"כ היו מפרישים
את הכהן הגדול מביתו ללשכת פרהדרין שהיתה במקדש,
זב תולים ראייתו באכילה מרובה ,ונ"מ אינו טמא טומאת (לדעת ריו"ח לומדים דין זה מההפרשה של ימי המילואים
שבעה ואינו מביא קרבן( ,אבל בעל קרי טמא אף באונס ,וקרי לפני חנוכת המשכן ,ולר"ל לומדים דין זה מהפרשת משה
20
תמצית גפ"ת מסכת יומא
הנמצא בחול בעובי החומה מעל שער המים שהיה מגיע לתוכה וזוב מגיעים ממקומות שונים ,והזוב דומה למי בצק של
מים באמה מעין עיטם ,והולך ללשכה שבצפון ולומד שעורים ואינו קשור אלא כלובן ביצה המוזרת ,ושכבת זרע
חפינת הקטורת ונכנס לבית המקדש ועובד כל היום קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת) ,וכן תולים בכל מיני
כדאיתא לעיל י"ד .שכל שבעת הימים הוא זורק את הדם וכו', מאכל ,ולרבי יהודה בן בתירא אין מאכילים זב בימי
ולפנות ערב היו מזים עליו וחוזר לדרום וטובל כר"ע בדיקתו חלב או גבינה או ביצה או יין או מי גריסים
הסובר שטהור שנפלה עליו הזאה נטמא ,והולך לישון בלשכת של פול או בשר שמן או מורייס או שום או שחלים
פרהדרין ,ולא מסתבר שיטריחוהו ללכת בערב לטבול או חלגלוגות או גרגיר( ,הגרגיר נקרא אורות מפני
בדרום וילך ללשכתו שבצפון לישון .והגמרא דוחה שהוא מאיר את העיניים ,ומי שאינו יכול לאוכלו
דאדרבה יש להטריחו כדי שיפרוש אם הוא צדוקי ,או יעבירו ע"ג עיניו ,והיינו כשהוא גדל על המיצר שאין
אפילו אם הוא אדם כשר טוב להטריחו כדי שלא תזוח דעתו סביבותיו זרע אחר שיכחיש כוחו).
עליו להתגאות בכתר כהונה ,שהרי מטעם זה לא עשו את
י"ח :אכסנאי לא יאכל ביצים ולא ישן בטליתו של
שתי הלשכות סמוכות ולא עשו לו רק לשכה אחת.
בעה"ב.
שש לשכות היו בעזרה ,שלש בדרום ,והם לשכת
המלח שהיו נותנים בה מלח לצורך מליחת רב כשהגיע לדרשיש ורב נחמן כשהגיע לשכנציב
היו מכריזים "מאן הויא ליומא" -מי תינשא לו ליום
הקרבנות ,לשכת הפרוה ששם היו מולחים עורות
קדשים (ועל גגה היה בית טבילה לכה"ג ביוה"כ), שהוא כאן ותצא אח"כ ,ואף שאין לאדם לישא אשה
ולשכת המדיחין ששם היו מדיחים קרבי קדשים במדינה אחת ואח"כ לישא אשה במדינה אחרת,
(אבל בשר קדשים היו מדיחים על שלחנות שבעזרה .תוד"ה שמא אח ישא את אחותו ,שאני הכא דרבנן אית
ששם) ,ומשם היתה מסיבה (-מדרגות המתעגלות סביב להו קלא ושמם קרוי על בניהם ,והיו מודיעים זאת ז'
עמוד) לגג בית הפרוה .ושלש לשכות היו בצפון ,והם ימים קודם בואם ,שהיו אשה שתבעוה להנשא
לשכת העץ שלא זכר ראב"י למה היתה משמשת ונתפייסה צריכה לשבת שבעה נקיים מיום שנתרצית,
שמא מחמת חימוד ראתה דם( ,ודין זה הוא אפילו בקטנה.
ולאבא שאול היא היתה לשכת הכה"ג והיתה
וגם אחרי ז' נקיים שבדקה שחרית וערבית וטבלה אח"כ ,אם
מאחורי שתי הלשכות האחרות וגג שלשתם שוה, עדיין לא נישאת צריכה לבדוק בכל יום ,ולכן צריך שבעה
לשכת הגולה ששם היה בור הגולה (על שם בור שכרו נקיים סמוך לבעילת מצוה .תוד"ה והאמר) ,אי נמי היו רק
שם עולי גולה) והגלגל היה נתון עליו ומשם היו מייחדים את הנשים ולא היו נזקקים להם כדי שיהיה
מביאים מים לכל צרכי העזרה ,ולשכת הגזית ששם פת בסלם ,וכתבו התוס' (ד"ה יחודי) שאף שאסור לו לבוא
היתה יושבים הסנהדרין ודנים את הכהנים ,ומי עליה היום ,מ"מ יש פת בסלו כיון שאחר שבעה היא מותרת,
שנמצא בו פסול היה לובש ומתעטף בשחורים ודעת ר"י שגם יחוד אסור לפני שבעה נקיים ,ולכן מבאר ר"י
ויוצא והולך ,ומי שלא נמצא בו פסול היה לובש שכיון שההכרזה היא רק מי תתייחד עמהם וממילא אין מזה
דם חימוד( ,ואם היו רוצים לבוא עליהם היו לוקחים אותם
ומתעטף בלבנים ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים.
לעירם) .ודעת התוס' שאין איסור יחוד בנשוי קודם ז' נקיים
שבעה שערים היו בעזרה ,בדרום היה שער של דם חימוד ,אפילו אם אין אשתו עמו ,ורק בחור שלא נשא
מעולם שיצרו תוקפו אסור ביחוד אם פירסה אשתו נדה,
הדליקה ואחריו שער הקרבן ואחריו שער המים שבו
(כדמצינו שרק בבחור אמרינן שכל האוחז באמה ומשתין
היו מכניסים צלוחית של מים של ניסוך בחג הסוכות ,במזרח כאילו מביא מבול לעולם) ,ואפילו אי נימא שבאלמן נמי
היה שער נקנור והיתה לשכה בימינו ולשכה אסור ,הכא שהיו להם נשים במקום אחר מותר ,אמנם מי
בשמאלו ,אחת לשכת פנחס המלבש ,ואחת לשכת שמת לו מת ברגל ,בזמן שהוא נוהג אבילות אף נשוי אסור
עושי חביתין ,ובצפון היה שער נצוץ שהיה בנוי ביחוד ,דדברים שבצינעא נוהג ,ויש מתירים ביחוד ברגל.
כאכסדרה ועליה היתה בנויה על גביו ושם היו י"ט .מקום לשכת פרהדרין -שתי לשכות היו
כהנים שומרים מלמעלה ולוים מלמטה והיה ממנו לכה"ג ,לשכת פרהדרין ולשכת בית אבטינס ,אחת
פתח לחיל ,ואחריו היה בצפון שער הקרבן ,ואחריו
בצפון ואחת בדרום .הגמ' רצתה לומר שמסתבר
היה שער בית המוקד. שלשכת פרהדרין היתה בדרום שהיה יוצא ממנה
בבוקר ומיסך את רגליו כדרך כל המשכימין ,וטובל במקוה
21
תמצית גפ"ת מסכת יומא
הכהנים סימן ככף רגל עגל בין כתפיו ,שנאמר חמש טבילות וי' קידושין של ידים ורגלים טובל כהן
"ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף עגל". גדול ומקדש ביוה"כ בקודש על בית הפרוה שהיתה
אם היה חכם דורש בדבר הלכה כל ליל יוה"כ ,שלא יישן בנויה בתוך עזרה מקודשת ,חוץ מהטבילה הראשונה
ויראה קרי ,ואם לאו אבל הוא יודע להבין ולשמוע דבר הלכה שהיתה בחול על שער המים בצד לשכתו של
תלמידי חכמים דורשים לפניו .אם רגיל לקרות קורא, הכה"ג ,מפני שאינה בגלל יוה"כ ,שהרי בכל ימות השנה
אפילו טהור אינו נכנס לעזרה ללא טבילה ,אבל על הטבילות
ואם לאו היו קורין לפניו באיוב עזרא ודברי הימים,
שמחמת יוה"כ נאמר "ורחץ את בשרו במים במקום קדוש".
שהם דברים הממשיכים את הלב לשומעם ועי"ז אין שינה
חוטפתו ,זכריה בן קבוטל (וי"א קפוטל) אומר פעמים מסרוהו זקני בי"ד שקראו לפניו בסדר היום לזקני כהונה
הרבה קראתי לפניו בדניאל. והעלוהו לעלית בית אבטינס ללמדו חפינת הקטורת
המוטלת עליו ביוה"כ דכתיב "ומלוא חפניו קטורת סמים" והיא
בפרק ראשון דק"ש אסור לרמוז בעיניו ולקרוץ עבודה קשה ,ובית אבטינס היו כותשים את הקטורת ומערבים
בשפתותיו ולהראות באצבעותיו ,לפי שצריך לכוין בו את סממניה ,והשביעוהו שלא יהיה צדוקי ויתקן את
דכתיב "והיו הדברים האלה על לבבך" ,והעושה כך עליו הקטורת מבחוץ ואח"כ יכניסה לפנים ,דהא כתיב "ומלוא
הכתוב אומר "ולא אותי קראת יעקב" ,ובפרק שני חפניו קטורת וכו' ונתן את הקטורת על האש לפני ד' " ,ואמרו
מותר. לו אישי כה"ג אנו שלוחי בי"ד ואתה שלוחינו ושליח
ודברת בם -שצריך להשמיע מה שמוציא מפיו ולא בי"ד ,משביעים אנו עליך על דעתינו ועל דעת בי"ד
בתפילה שהיא בלחש .רש"י .והתוס' (ד"ה בם) מבארים שלא תשנה דבר מכל שאמרנו לך ,ונפטרו והלכו להם.
שבק"ש שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ,אבל בתפילה י"ט :לרב הונא בריה דרב יהושע שכהנים הם שלוחי
אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ,ואפילו נחש כרוך על
עקיבו לא יפסיק .עשה אותם קבע .ולא בדברים דרחמנא( ,לרש"י הנ"מ היא שמותר לכהן להקריב קרבנות
למודר הנאה ממנו .ולתוס' (ד"ה מי) לכו"ע אסור במודר הנאה,
אחרים -שיחת הילדים וקלות ראש ,שהשח שיחת חולין כיון שהוא נהנה מזה ,והנ"מ היא היכא שאמר בעל הקרבן שאינו
עובר בעשה ,וי"א בלאו דכתיב "כל הדברים יגעים מעונין בהקרבתו של כהן פלוני) ,שכיון שישראל לא יכולים
לא יוכל איש לדבר" -אין לו רשות לדבר. להקריב הכהנים לא יכולים להיות שלוחיהם ,כוונת
ביקש להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע האמירה הנ"ל היא שהשבועה היא על דעתם ועל דעת
צרדה (מכה באצבע הסמוכה לאגודל ומחברו לאגודל בי"ד ולא לפי מחשבת ליבו .והתוס' (שם) מביאים שהגמ'
בחזקה ושומטה ומכה על כפו שזה משמיע קול) ,ואומרים בנדרים מסתפקת אם הכהנים הם שלוחי דרחמנא או שלוחי
דידן ,ולא פשטו מדברי רב הונא בריה דרבי יהושע ,או משום
לו אישי כה"ג עמוד והפג (-טייל כדי להפיג שינה מעיניך)
שחיפשו לפשוט ספק זה מדברי התנאים ,או משום שהספק
אחת על הרצפה (–אחוי קידה שנועץ אגודליו בארץ שם אם הם גם קצת שלוחי דידן ,אבל ודאי שהם שלוחי
ושוחה ונושק את הרצפה ועומד) ,ומעסיקים אותו עד דרחמנא.
שיגיע זמן השחיטה ,בשירה בפה "אם ד' לא יבנה בית הוא פורש ובוכה מפני שחשדו בו שהוא צדוקי ,והם
וכו' " כלומר שיזהר שעבודתו תהיה לשם שמים ואז היא תהיה
פורשים ובוכים מפני שכל החושד בכשרים לוקה
לרצון ,שאם אינה רצויה אין טירחתו עולה לכלום ,אבל לא בגופו.
בכלי .יקירי (-חשובי) ירושלים לא היו ישנים כדי
שישמע קולם ולא ירדם ,ואף בגבולין – בנהרדעא, הצדוקים היו מכניסים את הקטורת כשהיא מעלה
עשו כן זכר למקדש אלא שהיו חוטאים מחמת שהיו עשן ,ולמדו זאת מדכתיב "כי בענן אראה על
משחקים אנשים ונשים יחד ,וזה גרם שלא יבוא משיח, הכפורת" .הגמ' מביאה מעשה בכה"ג צדוקי שעשה
ואמר על זה הקב"ה "לפתח חטאת רובץ" -שהיצר הרע כן (ואח"כ אמר לו אביו שאע"פ שהם צדוקים הם
מחטיא את האדם בעל כרחו ,אבל לשטן אין רשות לקטרג מתייראים מהפרושים) ,ולא עברו ימים מועטים עד
ביוה"כ. שמת והוטל באשפה והיו תולעים יוצאים מחוטמו
שהחוטם הראשון להכנס לבית מפני שהוא בולט לפניו ,וי"א
ע"כ סדר הכנת הכהן גדול לעבודת יום הכיפורים.
שביציאתו בא מלאך וחבטו על פניו ,ומצאו אחיו
22
תמצית גפ"ת מסכת יומא
דכתיב "והרים את הדשן וכו' ושמו אצל המזבח" ,וזו היתה תרומת הדשן
העבודה הראשונה בשחרית בהשכמה .רש"י.
כתיב "והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על
דעת התוס' (ד"ה אהיכא) שהגמרא סברה בתחילה דלא איירי
המזבח ושמו אצל המזבח" ,מכאן שמצוה בכל יום לקחת
הכא בתרומת הדשן ,שהיא זמנה תמיד סמוך לבוקר ,אלא מעט דשן מעל המזבח ולשים אותו ליד המזבח .לאחר
מדובר על הרמת הדשן מהמערכה לתפוח ,דמדאורייתא מותר שנתבאר איך היו מכינים את הכה"ג לפני יוה"כ ובליל
להרימם כשהם יבשים לפי הצורך ,ומסרו הכתוב לחכמים כפי יוה"כ ,מבארת המשנה תחילת סדר יום הכיפורים בתרומת
הנראה להם לצורך המערכה לפי כמות הקרבנות שעומדים הדשן שהיתה עוד לפני הקרבת התמיד ,ואגב זה מבארת
להקריב ,ואין כוונת רב דווקא לחצות ,ורב כהנא הקשה הגמרא שאר דיני תרומת הדשן של כל יום ,וכיון שהיו
שמהפסוק משמע דאיירי דווקא בחצות ,אלא איירי בתרומת עושים פייס לראות מי יזכה בתרומת הדשן מבארת הגמ'
הדשן ממש ,אי נמי איירי בסילוק אברים לתפוח ,שאם נתייבשו בפרק שני דיני ד' הפייסות שהיו במקדש ,ומפרק שלישי
אפשר מחצות .עוד כתבו התוס' (ד"ה אברים) שדעת רש"י הגמרא מבארת סדר עבודת הכהן גדול ביום הכיפורים.
בזבחים שאברים שנעשו קשים כעץ ראויים לתרומת הדשן,
אבל דעת התוס' שאף שאינם ראויים להקטרה ,אינם כשרים כ' אברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות
לתרומת הדשן ,דרק אפר ראוי לתרומת הדשן ,ור"י הבחור הלילה ,שעדיין יש באבר ממש ,צריך להחזירם למזבח,
מיישב את שיטת רש"י שהכונה להרמת האפר לתפוח ולא ומועלים בהם דקדשי ד' קרינן בהו כיון שלא נעשית כל
לתרומת הדשן ,ולענין זה חצות עושה עיכול ,אבל יכול
להשאירם במערכה עד שיהיו ראוים לתרומת הדשן .דעת התוס' מצותם ,ואם פקעו לאחר חצות לא יחזיר אע"פ שיש בהם
שאין להעלות לתפוח גחלים שאינם מעוכלות ,ולדעת ר"י ממש כל שמשלה בהם האור ,ואין מועלין בהם כיון שנעשית
הבחור גם גחלים לוחשות מותר להעלות לתפוח. מצותם .רב רצה ללמוד דין זה שחצות עושה עיכול
קריאת הגבר -לרב גבר היינו אדם ,ולרב שילא מדכתיב "כל הלילה והקטיר" ,ומאידך כתיב "כל
הלילה והרים" ,הא כיצד ,חלקהו חציו להקטרה וחציו
תרנגול ,ופעם אחת אירע שרב שימש מתורגמן לרב
להרמה של הדשן .רב כהנא מקשה מהמבואר במתני'
שילא מפני שלא הכירוהו ,ופירש שגבר זה אדם ,ואמר
שברגלים היו תורמים כבר מאשמורה ראשונה .ולכן
לו רב שילא שיאמר שגבר זה תרנגול ,וענה לו רב
הגמרא אומרת שלומדים זאת מדכתיב "כל הלילה עד
שכשפירש כך לרבי חייא לא אמר לו כלום ,והבין רב
הבוקר" -תן בוקר -חצות לבקרו של לילה -עלות השחר
שילא שזה רב שהוא אחיינו של רבי חייא ואמר לו
אם משלה בהם האור ,אבל לענין הקטרה של אברים שלא
שישב בכבודו שאיני כדאי שתהא מתורגמני ,וענה לו רב נתעכלו ,וכן לענין הרמת הדשן של אברים שנתעכלו ,כל הלילה
שמי שהתחיל במלאכה עליו לעשות גם מלאכה כשר ,וחכמים קבעו זמן הרמת הדשן לפי המתאים לאותו יום.
פחותה ,אי נמי משום דמעלין בקודש ואין מורידין וזה ועל כן בכל יום היו תורמין את הדשן מהמזבח
גנאי שיעמוד מתורגמן פחות ממנו .תניא כוותיה דרב, בקריאת הגבר או סמוך לו בין מלפניו בין לאחריו,
ותניא כוותיה דרב שילא. וביוה"כ דאיכא חולשה דכהן גדול שעליו מוטלות כל
גביני כרוז והיה אומר עמדו כהנים לעבודתכם ולוים עבודות היום מחצות (-כדי שינוח בין עבודה זו לעבודות היום,
לדוכנכם וישראל למעמדכם ,והיה קולו נשמע ג' וריב"א לא גורס כה"ג ,אלא הכונה שהכהן התורם יהיה חלש,
ולר"י גורסים כה"ג ,והכונה שמקדימים לתרום ולסדר את
פרסאות ,ופעם אחת נשמע קולו של כה"ג ביוה"כ המערכה ולסלק את האברים שלא נתעכלו כדי שימצא הכה"ג
כשהתודה על פרו ואמר אנא ד' חטאתי ,י' פרסאות ,אע"פ הכל מוכן בעלות השחר שהוא עדיין לא רעב וחלש) .וברגלים
ששם זה היה בזמן חולשה דתעניתא וביום ולא בלילה דנפישי ישראל כדמצינו שלא היתה קריאת הגבר
(דביום גלגל חמה מנסר ברקיע ,והנסורת מזה נקראת מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל שהביאו
לא ,ועליה אמר נבוכדנצר "וכל דירי ארעא כלא קרבנותיהם והם רצו להיות מוכנים להקריבם מיד אחר התמיד,
חשיבין" ,וקול זה וקול המונה של רומי גורמים כל וממילא רב הדשן במקום המערכה וצריך להעלות את הדשן
אחד שלא ישמעו את הקול השני ,וקולות אלו וכן קול לתפוח (-גל של אפר כמין תפוח של ענבים הנדרך בגת ,וזה
נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף הולכים מסוף העולם נמצא באמצע המזבח) ,לאחר ההרמה היו תורמין
ועד סופו ,אך ביקשו רבנן רחמים שלא ישמעו קול מאשמורה ראשונה שהיא שליש הלילה ,דפעמים יש
הנשמה בצאתה מן הגוף וביטלו קול זה ,וי"א שאף בתפוח כג' מאות כור .מצות תרומת הדשן היא לחתות מן הדשן
פעם אחת בין הרבה בין מעט ובלבד שלא יפחות ממלא קומץ,
קול לידה נשמע מסוף העולם ועד סופו ,וי"א אף ולתת את הדשן במזרחו של כבש ,והוא היה נבלע במקומו,
23
תמצית גפ"ת מסכת יומא
צד של הארון עשר אמות ,כרובים שעשה שלמה ,שהיו רידייא -מלאך הממונה על השקית השדות ממטר השמים
עומדים על הארץ ליד הארון אחד בצפון ואחד בדרום ,וכל כנף ממעל ומן הארץ מתחת ,והוא קורא למים עליונים ותחתונים).
הוא ה' אמות ,ונמצא שעובי גוף הכרובים אינו מן המידה אלא
בנס היו עומדים ,ולא מנאום לעיל משום שהם ניסים כ"א .המקדים ויוצא לדרך יחידי קודם קריאת הגבר
שבפנים ולא היו ידועים לכל ,אבל לחם הפנים היו (-תרנגול) שזה זמן המזיקים ,דמו בראשו מפני שהוא המית
מגביהים אותו להראותו לעולי רגלים ,ואומרים ראו את עצמו ,ולרב יאשיה לא יצא עד שישנה הגבר
חיבתכם לפני המקום שהוא חם בשעת סילוקו כמו בקריאתו ,וי"א עד שישלש .והיינו בתרנגול בינוני
בשעת סידורו ,דכתיב "לשום לחם חום ביום הלקחו", שאינו ממהר קריאתו ולא מאחר.
ועל כן היה מקבל טומאה ,שהרי כלי עץ העשוי לנחת
-שאינו מיטלטל אינו מקבל טומאה ,ואף חוצץ בפני אלו ניסים היו בביהמ"ק ובירושלים
הטומאה ,ואף שהשלחן היה מצופה זהב ואזלינן בתר ציפוי, איתא במתני' שברגלים לא היתה קריאת הגבר מגעת עד
הזהב בטל לעץ ,דרחמנא קרייה עץ. שהיתה עזרה מלאה מישראל .הגמ' מביאה את הנס
שאירע בדבר זה שאע"פ שהיו עומדים צפופים היו
שלמה נטע אילנות שהיו מוציאים פירות זהב בזמנם, משתחוים רווחים ,ואגב זה מביאה הגמ' את הניסים
דכתיב "ירעש כלבנון פריו" שפרי ישראל הנמצא בלבנון הנוספים שנעשו בבית המקדש ובירושלים.
שזה בית המקדש מרעיש כשהרוח נושבת והפירות נוקשים זה
י' ניסים שנעשו בבית המקדש -א' בעליתם לרגל
בזה ,וכשנכנסו נכרים להיכל יבש ,ועתיד הקב"ה
היו עומדים צפופים (-שמרוב דוחק אף רגליהם היו צפים
להחזירם לנו ,ולא מנו נס זה מפני שהיו העצים
באויר) ונמשכים עד י"א אמה אחורי בית הכפורת,
קבועים במקומם ,ולפי זה אף ניסי הארון וכרובים לא
וכשהם היו משתחווים היו באים כולם למזרח המזבח בתוך
מנאום מטעם זה.
העזרה והיו רווחים -שהיה ד' אמות בין אחד לחבירו ,שאחד
ניסים בירושלים -לא הזיק נחש ועקרב בירושלים, לא ישמע את וידוי חבירו ,כדי שלא יתבייש .ב' לא הפילה
ומעולם לא אמר אדם צר לי המקום שמזונותי דחוקים, אשה מעוברת מחמת שנתאותה לאכול בשר ע"י שהריחה
דירתי דחוקה ,שאלין בירושלים. מריח בשר הקודש .ג' לא הסריח בשר הקודש
מעולם .ד' לא נראה זבוב בבית המטבחיים שבעזרה .ה'
כ"א :אש המערכה במקדש ראשון רבוצה כארי -
לא אירע קרי לכה"ג ביוה"כ .ו' לא נמצא פסול בעומר
שהגחלת שנפלה מן השמים בימי שלמה היתה דומה לארי
ובשתי הלחם ובלחם הפנים ,שאם היה בהם פסול אין אחר
רובץ ,והיתה על המזבח עד שבא מנשה וסילקה( ,ובמקדש להביא תחתיהם ,מפני שהעומר היה נקצר בליל מוצאי יו"ט והיו
שני ככלב) ,ברה כחמה ,יש בה ממש ,אוכלת לחים קוצרים רק כשיעור עשרון מנופה בי"ג נפה ,וכן שתי הלחם
כיבשים ,אינה מעלה עשן ,אבל אש שנתנו משל נאפים מערב יו"ט ואין אפיתם דוחה יו"ט ,וכן לחם הפנים אם
הדיוט היתה מעלה עשן ,דמצוה להביא אף אש מן יפסל אין עושים אחר והשלחן יעמוד ריק עד שבת הבאה .ז'
ההדיוט ,דכתיב "ונתנו בני אהרן הכהן אש על לעולם לא כיבו גשמים אש של המערכה .ח' עשן
המזבח". המערכה כל רוחות שבעולם לא הזיזוהו ,ואף דאיתא
להלן שהיה נוטה לצד ,מ"מ היה עולה בקו אחד ולא
מקדש שני לא היו בו ארון כפורת וכרובים ,שכינה,
היה מתפזר .ט' שברי כלי חרס שמבשלים בהם קדשי
רוח הקודש לא שרתה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך,
קדשים ובליעתם נאסרת משום נותר ,והם טעונים שבירה
ואורים ותומים לא היו משיבים לנשאלים בהם ,אבל היה במקום קדוש ,ואם לא יבלעו נמצאו אשפתות של שברים
לובשם הכה"ג ,דאי לאו הכי היה מחוסר בגדים( .תוד"ה ואורים). בעזרה ,ומוראה ונוצה של עולת העוף ,ודישון מזבח
אש משמים -היתה ולא סייעה לשריפת הקדשים. הפנימי והמנורה שהיה נותנם עם תרומת הדשן במזרח
ו' מיני אש -א' אש רגילה אוכלת ואינה שותה .ב' הכבש ,היו נבלעים במקומם .ודישון מזבח החיצון ,להרב
חום של חולים שותה ואינו אוכל שהחולה צמא ואינו פורת גם הוא היה נבלע במקומו ,ור"ת חולק( .תוד"ה נבלעין) .י'
רוצה לאכול .ג' אש של אליהו אכלה ושתתה .ד' אש לחם הפנים בזמן סילוקו היה חם כמו בזמן סידורו.
של המערכה אכלה לחים ויבשים .ה' אש של גבריאל ניסים נוספים -מקום ארון אינו מן המידה שקודש
דחתה אש אחרת שציננה את הכבשן מבפנים ושרפה מבחוץ הקדשים היה עשרים אמה על עשרים אמה ,ובכל זאת היה מכל
24
תמצית גפ"ת מסכת יומא
רצים בכבש שאורכו ל"ב אמה ,ומי שהגיע ראשון לד' את אלו שזרקו את חנניה מישאל ועזריה .ו' אש דשכינה
אמות הסמוכות למזבח זכה (ורב פפא מסתפק אם אכלה אש אחרת של המלאכים שאמרו לקב"ה "מה אנוש כי
הד' אמות כוללים אמה של היסוד ואמה של הסובב תזכרנו".
או לא) ,ואם היו שניהם שווים היו עושים פייס לכל הסימן מעשן המערכה לגשמי אותה שנה-
הכהנים .ואחרי שראו שבאו לידי סכנה ,שדחף אחד במוצאי יו"ט האחרון של חג שאתמול נחתם גזר דינם על
את חבירו ונפל ונשברה רגלו ,התקינו שמתחילה יהיו גשמי שנה ,דבחג נידונים על המים ,היו כולם צופים לעשן
תורמים ע"י פייס. המערכה ,אם היה נוטה כלפי צפון ע"י רוח דרומית היו
מעיקרא היו סבורים שא"צ פייס מפני שתרומת יודעים שגשמי השנה מרובים ,והיו העניים שמחים,
הדשן היא עבודת לילה ואינה חשובה בעיניהם ,ואיכא ובעלי בתים עצובים מפני שפירותיהם מרקיבים ואינם
דאמרי מפני שיש אונס שינה היו סבורים שא"צ פייס. יכולים לאוצרם וצריכים למוכרם בזול .ואם העשן היה נוטה
אבל הקטרת אברים ופדרים שהם כשרים כל הלילה כלפי דרום ידעו שגשמי השנה מועטים ,והיו העניים
תיקנו בהם פייס כדאיתא במתני' מי מעלה אברים לכבש ומן עצובים ובעלי בתים שמחים מפני שפירותיהם
הכבש ולמזבח( ,לתוס' (ד"ה בראשונה) אין קושית הגמ' מעצם משתמרים .ואם היה העשן נוטה למזרח כולם היו
ההקטרה ,שהרי היא כשרה ביום ,אלא הקושיה ממה שהמקטיר
שמחים מפני שרוח מערבית היא שקולה ומביאה גשמים לפי
היה צריך להיות ניעור בלילה עד שיתעכלו ,כדי שאם יפקעו מעל
הצורך ,הפירות אינם מרקיבים ותבואת הזרע מצליחה ואין רעב
המזבח יחזירם למערכה) .ללישנא קמא מפני שהם סוף
בעולם ,ואם היה נוטה למערב כולם היו עצובים מפני
עבודת היום -סיום הקרבן שנשחט ונזרק דמו ביום ,ולא
שרוח זו מייבשת את הזרעים .אמנם לבני בבל שהיא לחה
עבודת לילה( ,אבל תרומת הדשן זו עבודת לילה ,והא
תמיד מחמת מימיה רוח מזרחית לעולם יפה ,ורוח
דאמר ריו"ח שאם קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן
מערבית לעולם קשה ,ורוח צפונית יפה לחיטים
א"צ לחזור ולקדש לצורך עבודת היום אם לא יצא מן
המקדש ,ואפילו לרבי שסובר שלינה מועלת בקידוש ידים
בשעה שהביאו שליש וקשה לזיתים בזמן שהם
ורגלים מודה שבזמן זה לא פסלה לינה ,אין הטעם משום חונטים ,ורוח דרומית קשה לחיטים בשעה שהביאו
שקידש לתחילת עבודת היום ,אלא משום שקידש שליש ויפה לזיתים בזמן שהם חונטים ,וסימנך שלחן
מתחילה לשם עבודה) .וללישנא בתרא מפני שיותר בצפון מועיל לחיטים הראוים לו ,ומנורה בדרום
קל להשאר ער מאשר לקום מוקדם. מועילה לזיתים הראוים לה.
אחר שתיקנו פייס שוב לא באו הכהנים לפייס ,מפני
שחשבו שאולי לא יזכו לתרום ,ולכן תיקנו שמי
שתורם יזכה בסידור מערכה ובשני גזרי עצים .התוס'
(ד"ה שתי) דנים אם זה היה ב' תקנות בב' זמנים ,או שמעיקרא
תיקנו כך מפני שחששו שאם יתקנו פייס ימנעו מלבוא. בראשונה
כ"ב :מנו את הכהנים בפייס ע"י אצבעות ,ולא מנו
אותם סתם לגולגלותם ,מפני שאסור למנות את סדרי העבודה והפייסות במקדש
ישראל אפי' לדבר מצוה ,שנא' "ויפקדם בטלאים", פרק זה עוסק בענייני עבודה השייכים לכל יום :א' תרומת
והמונה סתם עובר בלאו ד"לא ימד" וי"א בב' לאוים הדשן .ב' ארבעת הפעמים שהיו הכהנים מתאספים להטיל
גורלות כדי לדעת מי יזכה בשאר העבודות שהיו בתמיד
"לא ימד ולא יספר" .לרבי יונתן בזמן שישראל עושים ובקטורת( ,ונחלקו הראשונים אם פייסות אלו היו גם
רצונו של מקום יהיו רבים "אשר לא ימד ולא יספר", ביוה"כ ,או שביוה"כ אין העבודות כשרות אלא ע"י הכהן
ובזמן שאינם עושים רצונו של מקום יהיו "כחול הים" גדול) .ג' מנין הכהנים שהיו נצרכים לעבודת התמידים
שיש לזה מנין .ולאבא יוסי בן דוסתאי בידי אדם "לא ולקרבנות אחרים.
ימד ולא יספר" אבל בידי שמים יוכלו לסופרם. כ"ב .מי זוכה בתרומת הדשן-
כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור הרי הוא מתעשר. בתחילה כל כהן מאותו בית אב שהיה רוצה לתרום את
המזבח היה תורם ,ואם היו כמה שרצו לתרום ,היו
25
תמצית גפ"ת מסכת יומא
משיבים ועונים עושים מאהבה ושמחים ביסורים שאול המלך
עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", לעיל נתבאר ששאול מנה את ישראל שנאספו למלחמה
ואם מפייסים אותו ומתפייס עליו נאמר כל המעביר ע"י שכל אחד נתן טלה ומנו את הטלאים .אגב זה מבארת
על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו. הגמ' כמה עניינים השייכים לשאול ,ולמה הוא הפסיד את
המלוכה.
המשך ענייני הפייסות בשעה שאמר הקב"ה לשאול "לך והכית את עמלק",
צורת מניית הכהנים בפייס -בריא היה מוציא אצבע אמר אם על נפש אחת צריך להביא עגלה ערופה ,כ"ש
על נפשות הרבה ,ואם אדם חטא בהמה מה חטאה,
אחת ,וחולה שאינו יכול להוציא אצבע אחת לבדה היה
ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו ,יצאה בת קול
מוציא ב' אצבעות ,אבל אין מונים אלא אחת( .והיו
עומדים בעיגול והממונה אומר מנין גדול הרבה יותר ממנין ואמרה "אל תהי צדיק הרבה" ,וכשאמר שאול לדואג
הכהנים ,ונוטל מצנפת מראש אחד הכהנים ומתחיל למנות להרוג את נוב עיר הכהנים יצאה בת קול ואמרה "אל
ממנו ,ומי שמנין כלה בו זכה) .ואין מוציאין לא גודל ולא תרשע הרבה".
את האצבע השלישית מפני הרמאין ,שיראה שמנין כלה שאול נענש לקונסו מיתה לבטל מלכותו בגלל עבירה
בבא אחריו ויוציא שתי אצבעות כדי שהוא יזכה ,מפני שאדם אחת ,שלא הרג את אגג ,דכתיב "נחמתי כי המלכתי
יכול להרחיק הרבה את האגודל מהאצבע ונראה כאצבעות ב' את שאול למלך" ,ולא היה עונש על הריגת נוב עיר
בני אדם .ואם הוציא את האצבע השלישית מונים לו הכהנים .ודוד אף שחטא גם במעשה דאוריה וגם
אחת ,שאינו רמאי ,שניכר שאינו משני בני אדם שאין יכול
במנין ישראל לא נענש ,והא דכתיב "ויתן ד' דבר" אינו
להרחיק זה מזה אבל אם הוציא גודל אין מונים לו ,ולא עונש בגופו ,ועל מעשה דבת שבע נענש בגופו (מלבד
עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע ,והיינו רצועה של מה שמתו הילד הראשון של בת שבע ואמנון ,ונאנסה
ערביים שראשה חתוך לרצועות דקות כדי שהסוס ירגיש
תמר ומרד בו אבשלום) שנצטרע ו' חודשים ופרשו
אותה יותר( .ומזה למד אביי דהא דתנן בן ביבאי על ממנו סנהדרין ונסתלקה הימנו שכינה .וס"ל כשמואל
הפקיע ,אין הכונה לעשית הפתילות לשמחת בית
שלא קיבל דוד לשון הרע על מפיבושת ,ולרב שקיבל
השואבה ,אלא הכונה למלקות). לשון הרע ,נענש מידה כנגד מידה שמפני שאמר שיחלק את
סיבת תקנת הפייס -מעשה בשני כהנים שקדם נחלתו יצאה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את
אחד את חבירו ונטל סכין ותקע בליבו ,וסברו אקראי המלוכה .ומה שחטא בכך שאמר שירה על מפלתו של שאול,
בעלמא הוא ,ועוד היה מעשה שדחף אחד את חבירו זה נחשב כשוגג ,לפי שאין אדם נתפס על צערו ,ששאול היה
רודפו .תוד"ה והאמר.
ונפל ונשברה רגלו ,וכשראו שאפילו ממילא באים
לידי סכנה תיקנו פייס. בן שנה שאול במלכו -כבן שנה שלא טעם טעם חטא.
אחרי שתקע סכין בליבו עמד רבי צדוק ואמר על מי לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה דופי ביחוסו,
להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות -משל וכמו שאמר ריו"ח שאין ממנים פרנס על הציבור
היושבים בעיר או מהכהנים שומרי העזרה ,ואף שאין אא"כ תלויה קופת שרצים (-שיש דופי במשפחתו)
ירושלים מביאה עגלה ערופה אמר כן כדי להרבות מאחוריו ,שאם תזוח דעתו אומרים לו חזור לאחוריך.
הבכי (ואף שי"ל דס"ל שירושלים ואפילו עזרות נתחלקו שאול נענש לבוא לידי מעשה דאגג מפני שמחל על כבודו
לשבטים ,מ"מ הרי כאן נודע מי הכהו ,וגם אין צד שהעזרות כשאמרו עליו מה יושיענו זה.
מביאות עגלה ,דבעינן עיר הקרובה אל החלל .תוד"ה וירושלים),
כ"ג .ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח ,והא
וגעו (-צעקו) כל העם בבכיה ,בא אביו של תינוק ומצאו
מפרפר ואמר הרי הוא כפרתכם ,ואמר שכיון שעדיין דכתיב "לא תקום ולא תטור" (נקימה היינו לא להיטיב
לא מת שיוציאו את הסכין כדי שלא תיטמא ,ללמדך לחבירו מחמת שלא היטיב לו ,ונטירה היינו לומר
שחמורה בעיניהם טהרת כלים משפיכות דמים, לחבירו איני כמוך שלא הטבת לי) איירי בממון ,אבל
בצערא דגופא מותר ליטור בלב ואם בא אחר לנקום
דשפיכות דמים הוזלה וטהרת כלים כדקיימא קיימא.
נקמתו בקיום המשפט ישתוק ,אבל לא יקום דכתיב
"הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם
26
תמצית גפ"ת מסכת יומא
ילפינן מתרומת מעשר דכתיב בה "והרמותם ממנו" המשך ענייני תרומת הדשן
ושיעורה אחד מעשרה ,או מתרומת מדין ששם השיעור היה
"אחד נפש מחמש המאות" .ובתוס' (ד"ה מתרומת) כתבו כ"ג :אלו בגדים כשרים לתרומת והוצאת הדשן,
שהכונה ל"אחד אחוז מן החמישים" .עוד מבארים התוס' למה והאם בעלי מומין כשרים -כתיב "ופשט את בגדיו
הגמ' לא מנסה ללמוד מתרומה גדולה או מחלה). ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן" .לת"ק
לומדים שאף הבגדים האחרים הם בגדי קודש ,אלא
באלו עבודות זר חייב מיתה שהם פחותים מהראשונים כגון שחקים או פשתן שאינו
אע"פ שזר מוזהר מלעבוד כל עבודות המקדש (מלבד מוצהב ואין דמיהם יקרים ,מפני שהם מתלכלכים בהוצאת
שחיטה שהיא כשרה בזר) ,דכתיב "וזר לא יקרב אליכם", הדשן ,וזה גנאי לשמש בהם על המזבח בעבודת אכילה,
מ"מ לא על כל העבודות נאמר "והזר הקרב יומת" .הגמ' דבגדים שבישל בהם קדירה לרבו אל ימזוג בהם כוס
דורשת מהפסוקים מהם הכללים לפיהם אנו יודעים את זר לרבו .ור"א לומד מדכתיב "אחרים והוציא" שאף בעלי
חייב מיתה על עבודה זו או לא ,וכהמשך לסוגיה הקודמת מומין שהם מרוחקים משאר עבודות כשרים להוצאת
שעוסקת בתרומת הדשן מביאה הגמרא מחלוקת אם זר
שתרם את הדשן חייב מיתה או לא.
הדשן .לר"ל ה"ה שנחלקו אם בעלי מומין כשרים
להרמה ,דאף הרמה לאו עבודה היא ועשייתה בכתונת
זר חייב מיתה לכו"ע על זריקה ,הקטרה ,ניסוך המים, ומכנסים בלבד .ולרבי יוחנן בהרמה מודה ר"א
וניסוך היין. שעבודה היא ופסולה בבעלי מומין ועשייתה אף
חיוב מיתה בזר שתרם את הדשן- במצנפת ואבנט ,והא דכתיב "ולבש הכהן מדו בד
ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן" שמשמע
לשיטת רב אין זר חייב מיתה על תרומת הדשן,
דכתיב "ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם שמספיק ללבוש כתונת ומכנסים ,בא לדרוש "מדו בד"
שיהיו כמידתו לא נגררות על הארץ ולא מסולקות מן הארץ,
והזר הקרב יומת" ,אינו חייב אלא בעבודת מתנה לתת
על המזבח ולא בעבודת סילוק מהמזבח כתרומת הדשן,
ו"על בשרו" היינו שלא יהיה דבר קודם למכנסים,
(ור"ל דס"ל שהתורה כתבה דווקא כתונת ומכנסים מפני
ומ"ועבדתם" לומדים שאינו חייב אלא בעבודה תמה
שלובש רק אותם גם מודה לדרשות אלו מדכתיב "מדו"
שאין אחריה עבודה משא"כ שחיטה קבלה והולכה שיש
אחריהם זריקה ,אבל זריקה היא סיום העבודות בדם ,והקטרה ולא כתונת ,ומדאייתר "על בשרו").
היא סיום העבודות בקומץ מנחה ובאברים ופדרים ,וכן ניסוך ובברייתא נחלקו תנאים מה לומדים מדכתיב "ילבש
היין בכל השנה וניסוך המים בחג.
על בשרו" ,לרבי יהודה לומדים לרבות מצנפת ואבנט
לוי לומד מדכתיב התם "לכל דבר המזבח" לרבות להרמה ,ולרבי דוסא לומדים שבגדי כה"ג ביוה"כ
שגם על עבודת סילוק אם היא עבודה תמה ,כגון תרומת כשרים לכהן הדיוט ,אבל לא ישתמש בהם כה"ג
הדשן חייב מיתה( ,ורב לומד מפסוק זה לרבות שבע ביוה"כ אחר דכתיב "והניחם שם" ,ולרבי אבנטו של
הזאות שבפנים על הפרוכת מפר העלם דבר ופר משיח ושל כה"ג ביו"כ שהוא של בוץ אינו אותו אבנט של כהן הדיוט
יוה"כ ושל מצורע ,ולוי לומד דין זה מ"לכל" ,ורב לא שהוא כלאים ,וגם אין להשתמש לקדושה קלה בבגדים
דורש תיבה זו). שהשתמשו בהם לקדושה חמורה ,ובא הכתוב לרבות
כ"ד :תניא כוותיה דרב שזר חייב מיתה על זריקת דם את השחקים שהם כשרים לכל העבודות ובלבד שלא יהיו
המזבח בחוץ ,בין הזאה שעל הפרוכת לפנים ,ובין הזאה שעל קרועים ,ומ"והניחם שם" לומדים שהם טעונים גניזה.
בין הבדים של יום הכיפורים לפני ולפנים ,וכן המזה הגמ' אומרת שאין הכרח שנחלקו אם תרומת הדשן
בחטאת העוף והממצה והמקטיר בעולת העוף, נחשבת עבודה ,די"ל שלכו"ע נחשבת עבודה ,ונחלקו
והמנסך ג' לוגין מים או יין ,ולא כתיב הכא שחייב על אם צריך פסוק לרבות או לא.
תרומת הדשן.
כ"ד .שיעור תרומת הדשן הוא קומץ ,דילפינן גז"ש
ותניא כוותיה דלוי שזר חייב מיתה על תרומת הדשן
"והרים את הדשן" מ"והרים ממנו בקומצו" ,ועל כן לא
וז' הזאות שבפנים ושל מצורע והמעלה ע"ג המזבח
יפחות מאומד מלוא הקומץ ואם רצה להוסיף מוסיף ,ואין לומר
בין דבר כשר בין דבר פסול בהנך שפסולן בקודש שאם
שצריך דווקא קומץ ,דא"א לקמוץ בידיו גחלים רותחות( .ולא
27
תמצית גפ"ת מסכת יומא
קודש מאלו שלא זכו בפייס את כל הבגדים ומשאירים עלו לא ירדו .ובכלל זה זריקה והזאות והקטרות וניסוך היין
לו רק מכנסים. והמים .תוד"ה והמעלה.
כ"ה .היכן וכיצד היו מפייסים -לשכת הגזית היתה לכו"ע עבודות הנעשות לפני ולפנים אין בהם חיוב
מיתה כשעשאם זר אלא בעבודת מתנה ולא בעבודת
כמין בסילקי (בית גבוה מעל עליה) גדולה ,והפייס היה
סילוק כגון הוצאת כף ומחתה שהכה"ג מכניס שם לקטורת
נעשה במזרחה ,וזקן היה יושב במערבה ,והכהנים היו
ביוה"כ ומניחם בין הבדים וחוזר ומוציאם ,דכתיב "מבית
עומדים בעיגול ,והממונה נוטל מצנפת מראש אחד
לפרוכת ועבדתם עבודת מתנה" .וכן זר שעבד עבודת
מהם ,וממנו היה מתחיל למנות( ,ולרב נחמן
סילוק בהיכל שהיא עבודה תמה כגון דישון מזבח הפנימי
שמפייסים בבגדי חול ,היתה זו מצנפת חול ,כדמצינו
והמנורה פטור ,דכתיב "ולמבית לפרוכת" לרבות היכל,
שכהן שעשתה לו אמו כתונת כדי להראות תפארת
אבל בעבודת מתנה חייב ,ומ"מ זר שסידר את השלחן
עושרה ונוי מלאכתה וכמה היא מהדרת מצוות ,עובד בה
פטור ,דאיכא סידור בזיכין בתרי' ,ולאו עבודה תמה היא,
עבודת יחיד) .ומכאן שלשכת הגזית היתה חציה
ובסידור בזיכין פטור ,דאיכא סילוק והקטרה בשבת
בקודש וחציה בחול וב' פתחים היו לה אחד בקודש
הבאה ,ובסידור המנורה בבוקר לסלק את הנרות של זהב
ואחד בחול ,דאם כולה בקודש איך היה הזקן יושב
מהמנורה ולקנח את אפרם היטב ולחזור ולקובעם בה פטור,
במערבה והרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד,
דאיכא נתינת פתילה ,ובנתינת פתילה פטור ,דאיכא
וכן אם היתה פתוחה רק לקודש היה דינה כקודש
נתינת שמן ,ובנתינת שמן פטור ,דאיכא הדלקה,
אע"פ שהיא בנויה בחול ,ואין לומר שכולה בחול או
ובהדלקה פטור ,דלאו עבודה היא ,אע"פ שהצתת
שהיא פתוחה רק לחול ,דהא בעינן "בבית אלוקים
הקיסמים הדקים במזבח באופן שמערכה אחת עומדת
נהלך ברגש".
לכלות והוצרכו להצית בה אש נחשבת עבודה וטעונה כהן
התוס' (ד"ה אין ישיבה בעזרה) דנים אם היה מותר לשבת
בעזרה לצורך אכילה ,כיון שאכילה היא עבודה ,או משום וכלי שרת (-לבישת בגדי כהונה ,ד' בגדים אם הוא כהן הדיוט
דכתיב "למשחה לגדולה" כדרך שהמלכים אוכלים והיינו וח' אם הוא כה"ג) ,דכתיב "ונתנו בני אהרן הכהן אש על
מיושב ,או שגם בזה אסור לשבת ,ואפילו בעזרות הבנויות המזבח וערכו עצים על האש" .וזר שסידר את העצים
בחול ופתוחות לקודש אסור לשבת ,ורק בקדשים קלים במערכה פטור ,דאיכא סידור שני גזירי עצים ,ובסידור
הנאכלים בכל העיר היו יושבים באכילתם .עוד כתבו התוס'
שני לרב גזירין פטור ,דאיכא סידור אברים שכל זה
(ד"ה והא) שלא היו מפייסים בעזרה עצמה שהיא קדושה
יותר ,משום שזה גנאי לעמוד בעזרה בלא מצנפת ,או משום מעבודת הסידור ,דשם סידור אחד הוא ,ולרבי יוחנן זר
שהיו עומדים בעיגול ואם זה היה בעזרה נמצא אחוריהם אל שסידר שני גזירין חייב ,דס"ל שזו עבודה תמה וסידור
היכל ד'. האברים זה תחילת סידור אחר.
הפייס השני היה מי שוחט ,מי זורק ,מי מדשן מזבח
המשך ענייני הפייסות
הפנימי ,ומי מדשן את המנורה ,ומי מעלה אברים
לכבש :הראש והרגל של ימין בכהן אחד ,ושתי הידים עושים ד' פייסות ואין עושים הכל בפעם אחת ,כדי
להשמיע קול המון עם רב בעזרה כמה פעמים שזה
בכהן שני ,והעוקץ (-זנב) והרגל של שמאל בכהן שלישי,
והחזה (-שומן החזה הרואה את הקרקע ללא ראשי הצלעות)
כבוד המלך ,דכתיב "אשר יחדיו נמתיק סוד בבית
והגרה (-הצואר ובו מחוברים הקנה והכבד והלב) בכהן רביעי,
אלוקים נהלך ברגש".
ושתי הדפנות בכהן חמישי ,והקרבים בכהן שישי .והסולת באלו בגדים מפייסים -לרב נחמן מפייסים בבגדי
עשרון למנחת נסכים של התמיד ,והחביתין חצי עשרון חול ,כדי שלא יבואו לעבודה בעלי זרועות שלא זכו
למנחתו של כה"ג הקריבה בכל יום עם התמידין מחציתה בבוקר בפייס ,ומי שהיה זוכה בפייס היו החזנים (-שמשים)
ומחציתה בערב (וקרויה חביתין משום דכתיב "על מחבת בשמן מלבישים לו מכנסי קודש כדי שלא ישאר ערום
תיעשה") ,והיין ג' לוגין של ניסוך לכבש התמיד. כשיפשיטוהו ,ואח"כ מפשיטים ממנו את בגדי החול
י"ג כהנים היו זוכים בפייס השני ,אמנם לא היו י"ג ומשאירים לו רק מכנסים .ולרב ששת מפייסים
פייסות בפייס השני ,אלא הכהן שזכה היו י"ב כהנים בבגדי קודש ,כדי שלא יבואו מחביבות המצוה למהר
שאחריו בצד ימינו נמשכים עמו לפי הסדר הנ"ל. ולעשותה בבגדי חול ,והחזנים היו מפשיטים בגדי
28
תמצית גפ"ת מסכת יומא
שתי דפנות ,העוקץ והרגל ,שתי ידים( ,ואמנם על כ"ה :קבלת הדם לא היה עליה פייס והזורק היה
בהמה כחושה נאמר "כל נתח טוב ירך וכתף" שהירך מקבל (ולא חוששים שאגב חביבותיה של הזריקה שהיא
יותר טוב מהכתף) .ולחד מ"ד קרב בדרך הילוכו בחייו, עבודת מזבח ,לא יקבל את כל הדם ,וכתיב "ואת כל הדם
שמה שיותר קרוב לראש קודם להקרבה.
ישפוך") ולא השוחט ,דתניא בן קטין שהיה כה"ג עשה
כ"ו .הפיס השלישי היה על הקטורת ,והיו מכריזים י"ב דדים ליציקת מים מהכיור ,כדי שיהיו י"ב כהנים
חדשים לקטורת בואו והפיסו ,ומעולם לא שנה אדם העסוקים בתמיד מקדשים ידיהם בבת אחת ,והשוחט
בהקטרת הקטורת ,מפני שהיא מעשירה דכתיב א"צ לקדש ידיו שהרי שחיטה כשרה בזר ,ואי אמרת
"ישימו קטורה באפיך" וסמיך לי' "ברך ה' חילו" ,אבל שוחט מקבל הרי היה צריך לקדש ידיו בשביל
עולה אינה מעשירה אעפ"י שהוא ג"כ באותו פסוק הקבלה.
"וכליל על מזבחיך" ,כיון דשכיחא ומסתברא דקאי אלא לרבי יהודה לא היה פייס על הבאת הגחלים
שכיחא דאל"כ נמצאו הכל עשירים. לקטורת במחתה ,אלא מי שזוכה בקטורת להוליכה
לא משכחת אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא - להיכל ולהקטירה היה אומר לזה שעימו (-בימינו) שיחתה
להורות כדת וכהלכה אלא בשבטים לוי ויששכר ,אבל גחלים מהמזבח החיצון ויביא את המחתה להיכל ויתנם על
לא יהודה אע"ג דכתיב בי' "יהודה מחוקקי" דמ"מ המזבח הפנימי ,אע"פ שהקטורת אינה שכיחא שהיא באה
אינו אליבא דהלכתא. רק ב' פעמים ביום ,דאינה באה בנדבה והיא מעשירה את
העוסקים בה עדיין אין עושין לזה פייס בפנ"ע .והתוס'
אין מפייסים על התמיד של בין הערבים ,אלא מי (ד"ה תא) דנים אם לת"ק היה פייס גם על הבאת גחלים למחתה,
שזכה בשחרית זכה גם בערבית (אבל בקטורת לא), או שלת"ק הכהן שזכה בקטורת היה יכול להביא את המחתה
ובשבת שהיו משמרות מתחלפות היו מפייסים אף (כדמצינו שהכה"ג ביוה"כ היו עושה הכל) ,והיה יכול לומר לאחר
על של בין הערבים .וכתבו התוס' (ד"ה אלא) שבפייס השני שיביא את המחתה ,והיה רגיל לומר לזה שימינו שיביא משום
היו מפייסים גם אלו ב' כהנים יביאו ב' גזירי עצים לתמיד של איבה ,אבל היה יכול לומר לאחר שיביא.
בין הערבים ,ואותם של בוקר היה מסדרם הכהן שזכה בתרומת
סדר הולכת והקרבת אברי התמיד -לכו"ע הראש
הדשן.
(והפדר בכלל הראש ,כיון שא"א להקטיר את הראש בלא פדר
הפיס הרביעי מי מעלה אברים מן הכבש למזבח ,והיו וכדלהלן .תוד"ה מניין) והרגל של ימין היו קרבים ראשון,
מחלקים את העלאת האברים לשנים ,משום "ברב עם כדאיתא בברייתא שהראש והפדר קודמים לכל
הדרת מלך" .ולרבי אליעזר בן יעקב המעלה לכבש האברים דכתיב "ואת ראשו ואת פדרו וערך" (והיו
הוא מעלה למזבח לאחר זמן ,דאינו דרך ארץ להביא נותנים את הפדר על בית השחיטה ומעלהו כך ,שזה
כהנים אחרים והכהנים הראשונים ילכו להם ומיתחזי כטריחא הוא דרך כבוד של מעלה מפני שבית השחיטה מלוכלך בדם
להו מילתא( ,אבל בהא דאיתא בפסחים שחט ישראל וקיבל
הראש) ,והיו מקריבים את הרגל עם הראש כיון
הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו וכו' ,משום "ברב עם הדרת
מלך" ,שם כיון שהיו הרבה פסחים ולא היה הולך משם זה כן שבראש יש הרבה עצמות .והיינו לבן עזאי בשם רבי
דרך ארץ .תוד"ה מקום) ,ולדבריו היו מפייסים על הבאת יהושע היה התנא של משנתינו גם הולך אחר עילויו,
הגחלים במחתה לקטורת ודלא כרבי יהודה כדי לא רק ס"ל לפי גודל האברים ,הראש והרגל ,שתי ידיים,
לפחות בד' פייסות. העוקץ והרגל ,החזה והגרה ,וב' דפנות .אח"כ החזה
והגרה שתי ידים שתי דפנות עוקץ ורגל ,דאזלינן בתר
כ"ו :כמה כהנים היו מקריבים את התמיד משעת עילויא והיינו אבר שיש בו יותר בשר .לרבי יוסי דרך
הולכת אברים והלאה -בסתמא היה תמיד של שחר קרב הפשטו היה קרב מצד הרגלים לצד הראש ,והיינו הראש
ע"י תשעה כהנים חמשה לאברים ,הקרביים והסולת והרגל ,העוקץ והרגל ,שתי דפנות ,שתי ידים ,החזה
והחביתין והיין כל אחד ע"י אחד .ובחג בעשרה מפני שביד והגרה .לר"ע דרך ניתוחו לאחר הפשטו היה קרב ,והיינו
כהן אחד צלוחית של מים לניסוך המים .ובין הערבים בכל הראש והרגל ,שתי ידים ,חזה וגרה ,שתי דפנות,
יום בי"א ,מפני שהיו ב' שבידם ב' גזירי עצים להוסיף העוקץ והרגל .ולריה"ג דרך עילויו (בשרמובחר
על עצי המערכה להרבותם( ,דלגבי תמיד של שחר כתיב בשומנו) היה קרב ,והיינו הראש והרגל ,החזה והגרה,
29
תמצית גפ"ת מסכת יומא
כשרה בזר ומקבלה ואילך צריך דווקא כהן .הגמרא "ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר" ,ולגבי תמיד
דוחה דאכתי איצטריך קרא שנתינת אש בעיא כהונה, של בין הערבים כתיב "וערכו עצים") .ובשבת היו ב'
כיון שעבודה זו אינה מעכבת את הכפרה דאין כפרה עם בזיכי לבונה של לחם הפנים .ובשבת שבתוך החג
אלא בדם .ולכן הגמ' לומדת מדכתיב "והקטיר הכהן היה קרב בי"ב ,אבל בחול המועד של סוכות לא היו
את הכל המזבחה" לומדים למעט הפשט וניתוח שהרי י"ב אף בין הערביים ,מפני שאין מנסכים מים בחג אלא
כבר למדנו שמקבלה ואילך בעיא כהונה ,ו"והקריב הכהן את בתמיד של שחר.
הכל המזבחה" זו הולכת אברים לכבש ,ובא למעט
כמה כהנים זכו בפייס השני -לפעמים זכו בו י"ג
שהולכת עצים למזבח לא בעיא כהונה ,אבל סדור ב'
כהנים ,ולפעמים י"ד -בחג שביד אחד היתה צלוחית של
גזירי עצים בעיא כהונה ,ו"ונתנו בני אהרן הכהן אש
מים ,ולפעמים ט"ו -בשבת ,ולפעמים ט"ז -בשבת שבתוך
על המזבח" לומדים שנתינת אש בעיא כהונה ,ו"וערכו
החג ,ואם נסבור כרבי יהודה שהיה עוד כהן שמעלה את
בני אהרן הכהנים וכו' על העצים אשר על האש אשר
האברים מן הכבש ולמזבח ודלא כראב"י ,לפעמים היו
על המזבח" לומדים ששה כהנים היו מוליכים טלה
זוכים בו י"ז .והתוס' (ד"ה ההוא) מביאים שגירסת הספרים
למזבח (וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים), היא שזה דלא כראב"י ודלא כר"י ,וביארו שי"א שבכל בוקר היו
ואיירי בתמיד שרק הוא טעון עצים אש ומזבח למערכה זוכים י"ז כהנים ,והיינו י"ג בתמיד ואחד בתה"ד ואחד מעלה
חדשה בכל בוקר ,אבל שאר קרבנות לא הוזקקו לחידוש אברים לכבש ואחד בקטורת ואחד במחתה ,וזה דלא כתרוויהו.
מערכה.
איל קרב באחד עשר ,הבשר בחמשה כמו בתמיד,
כ"ז :סדור המערכה כשר בזר ,דאין עבודה שהיא הקרבים והסולת שהיא ב' עשרונים והיין בשנים שנים.
כשרה בלילה ופסולה בזר ,והקטרת אברים ופדרים שזר
חייב עליהם מיתה הם סוף עבודת היום ,ותרומת הדשן הפר קרב בכ"ד ,וכדלהלן :הראש והרגל -הראש
זה תחילת עבודת היום. באחד והרגל בשנים .העוקץ והרגל -העוקץ בשנים
והרגל בשנים( .סדר זה אינו לפי השיטות לעיל כ"ה :אלא כיון
זר שסידר המערכה חייב .ללישנא קמא הטעם הוא דנקט הרגל בשניים נקט גם רגל שמאל ,וכן המשך הסדר הוא
משום שזו עבודת יום ,ופורקה הזר בעצמו וא"צ דווקא על דרך זה .תוד"ה פר) .החזה והגרה -החזה באחד והגרה
כהן ,וכהן חוזר וסודרה( ,ומה ששנינו שהממונה היה בשלשה .שתי ידים בשנים .שתי דפנות בשנים.
אומר צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה ,ולא היה אומר הקרביים והסולת והיין בשלשה שלשה.
שיראו אם הגיע זמן סידור שני גזרי עצים ,שחיטה
מי מקריב קרבנות יחיד -כל הדינים הנ"ל מספר
בלילה אין לה תקנה ,משא"כ סדור ב' גזירי עצים
שיכול לפורקם ולסדרם ביום ,ולכך לא הטריחו לעלות לראות
הכהנים והפייס דווקא בקרבנות ציבור ,אבל בקרבן יחיד
אם הגיע הזמן ,דאינו אלא בגלל שפעם אחת עלה מאור הלבנה אם רצה כהן להקריב יחידי ובלא פייס מקריב.
ודימו שהאיר מזרח) .ועבודה זו כיון שהיא עבודת יום
היא טעונה פייס ,ומי שזכה בתרומת הדשן זכה אלו עבודות כשרות בזר
בסדור המערכה וסדור ב' גזירי עצים ,אבל עבודת כפי שנתבאר לעיל עבודות קרבנות ציבור היו נעשים ע"י
לילה א"צ פייס ,ואברים ופדרים הם סוף עבודת היום, הכהנים והיו עושים פייס מי יזכה בעבודות אלו ,ואילו
קרבנות יחיד כל כהן שרוצה מקריב בלא פייס (והמשנה
ותרומת הדשן צריכה פייס משום מעשה שהיה.
למלך (תמידין ד' ח') מסתפק אם הבעלים קובע או שכל
וללישנא בתרא (כ"ח ).זר שסידר ב' גזירי עצים חייב הקודם זוכה) .ויש עבודות שגם ישראל היה יכול לעשותם
משום שזו עבודה תמה ,ומ"מ אין מפייסים עליה בפני אפילו בקרבן ציבור ,וכדלהלן.
עצמה אלא מי שזכה בתרומת הדשן זכה גם בה ,מפני כ"ז .הפשט וניתוח בקרבנות ציבור וביחיד כשרים
שהיו נמנעים מלבוא לפייס של תה"ד .ועיין בתוס' מה
שמבאר בלישנא בתרא.
בזר כשחיטה .לחזקיה לומדים דין זה מדכתיב "ונתנו
בני אהרן הכהן אש על המזבח" נתינת אש בעיא
עבודה שזר אינו חייב עליה מיתה אינה צריכה פייס, כהונה ולא הפשט וניתוח ,וא"צ קרא לומר שנתינת
ושחיטה אע"פ שהיא כשרה בזר בעיא פיס ,דתחילת אש בעיא כהונה ,שהרי מדכתיב "ושחט את בן הבקר
עבודת היום היא .ודישון מזבח הפנימי והמנורה טעונים פייס לפני ד' והקריבו בני אהרן הכהנים" לומדים ששחיטה
30
תמצית גפ"ת מסכת יומא
המעונן ,קשים יותר מביום שאינו מעונן) ,ולכך תיקנו אע"פ שזר אינו חייב עליהם מיתה ,משום שהם תחילת עבודת
לעלות לבדוק שהאיר המזרח וכנ"ל .והמעשה הנ"ל ההקטרה וההדלקה ,וי"מ שרק פייס בפני עצמו לא היו עושים
בעבודות שזר אינו חייב עליהם מיתה ,ומהאי טעמא לראב"י
לא היה ביוה"כ ,שהרי אז אור הלבנה אינו עולה סמוך דס"ל שהמעלה אברים לכבש אינו מעלה אותם למזבח ונמצא
לעלות השחר שזה קורה רק בסוף החודשים ,אלא זה אירע שאין זר חייב מיתה על העלאת אברים לכבש כיון שיש אחריה
בזמן אחר בשנה. עבודה ,ומ"מ היו מפייסים עליה ,ולא נהירא ,וי"ל שגמר הולכת
אברים אינו מגרע בהעלאתם לכבש לענין פיס .תוד"ה אין.
תחילת זמן תפילת המנחה ושחיטת תמיד של
בין הערבים -צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי
-כשאין שמש על צד מזרח של הכתלים וממילא הם
משחירים ,והיינו בתחילת שבע שעות שהחמה באמצע
הרקיע ושפת ראש הכותל מצילה על צידי הכותל .הגמרא אמר להם הממונה
דנה אם אפשר ללמוד מאברהם כדמצינו שלומדים
מ"וישכם אברהם בבוקר" שלמרות שכל היום כשר תחילת עבודות היום
למילה זריזים מקדימים למצוות .או שאי אפשר עבודות התמיד אינם כשרות אלא ביום ,וכיון שפעם אחת
ללמוד מאברהם כיון שאיצטגנינות גדולה היתה טעו והקריבוהו בלילה היו בודקים מתי האיר היום,
בליבו להיות בקי בהילוך המזלות ותחילות השעות ,וכל וכדלהלן ,עוד יבואר (כ"ט) מה הדין בעבודות שנעשו
בלילה.
מלכי מזרח ומערב משכימים לפתחו לשאול במזלות ,והיה
זקן ויושב בישיבה (כדמצינו שמימיהם של אבותינו כ"ח אמר להם הממונה (-הסגן) צאו לחומה או לגג וראו
לא פסקה ישיבה אברהם ,יצחק ,יעקב ,אליעזר, אם האיר המזרח והגיע זמן השחיטה של התמיד ,שהיא
במצרים ,במדבר .וקיים אברהם את כל התורה ,וי"א פסולה בלילה דכתיב "וביום זבחכם" .והרואה היה אומר
אפילו תורה שבעל פה ,כגון עירובי תבשילין). ברקאי -מלשון צוהר ,וי"א ברק ברקאי ,וי"א עלה ברקאי
(וכתבו התוס' (ד"ה אמר) שאברהם השכים בבוקר גם האיר יותר מברק ,וי"א אף ברקאי בחברון.
לעקידה וגם לתפילה על סדום ,והגמ' בפסחים לומדת
מההשכמה לעקידה שאין דין להקדים ללילה ,דאין לומר למתיא בן שמואל זה שהיה עומד על הגג היה אומר
שחיכה ליום מפני שאין לת"ח לצאת יחידי בלילה ,שהרי האיר פני כל המזרח( ,ולריב"ב היה מוסיף גם ויצאו
שלוחי מצוה אינם ניזוקים ,וגם היו ב' נעריו עימו ,אבל ממה איש למלאכתו והיינו יציאת הבעה"ב לשכור פועלים,
שהשכים רק בבוקר לתפילה על סדום אין ראיה ,דשם היה דזמן יציאת הפועלים מאוחר יותר) ,ושאל זה שעל
יחידי ,ולא היה שליח מצוה כיון שהקב"ה לא רצה שיתפלל
בעדם).
הקרקע עד שבחברון ,וענה הן .וללישנא בתרא שאל
זה שעל הקרקע האיר פני כל המזרח ,וענה לו זה שעל
ומה שמצינו שהתמיד נשחט בשש ומחצה ולא
הגג עד שבחברון ,ואמר לו זה שעל הקרקע הן כך אני
בחצות (בערב פסח שחל בערב שבת שצריך לגמור
שואל .ואיתא בירושלמי שהיו מזכירים את חברון כדי להזכיר
את צליית הפסחים לפני שבת) ,י"ל שכותלי בית זכות אבות.
המקדש לא היו ישרים לגמרי אלא היו רחבים יותר
בחלקם התחתון והולכים ונהיים צרים יותר למעלה ,והיו למה הוצרכו לעלות לבדוק אם האיר המזרח -פעם
משחירים רק בשש ומחצה. אחת עלה מאור הלבנה ,וטעו וחשבו שהאיר המזרח,
ושחטו את התמיד ,וכשהבינו שנשחט בלילה הוציאוהו
כ"ט .הרהורי עבירה -תאות נשים קשים -מכחישים לבית השריפה .ואע"פ שאור הלבנה עולה כמקל ואור
את גופו יותר מהעבירה עצמה .החום שבסוף הקיץ - החמה עולה לכאן ולכאן ,היה זה יום המעונן שבו גם
באלול קשה יותר מהחום שבקיץ עצמו -בתמוז ,מפני אור הלבנה עולה לכאן ולכאן( ,ורואים מכאן שביום
שהאויר וגוף הבריות כבר התחממו בקיץ ואף חום קל מזיקם. המעונן השמש מגיע לכל מקום אפי' במקום צל ונ"מ
חולי חום בסתיו קשה משל קיץ .לימוד ישן -מי שביום המעונן בכל מקום אפשר לשטוח עורות
שלמד והסיח דעת ושכח קשה מחדש. לייבש ,ואין ללוש עיסה לפסח כנגד העננים ,כמו
שאין ללוש כנגד השמש או במים שהתחממו בשמש.
עוד מצינו שהחום וזוהר השמש המסנוור ביום
31
תמצית גפ"ת מסכת יומא
קדושים ליפסל ,י"ל שלילה לגבי יום אינו מחוסר זמן, אסתר נמשלה לאילה ,שהיתה חביבה על
אבל יום לגבי יום אחר הוי מחוסר זמן. אחשוורוש בכל שעה כשעה ראשונה ,ונמשלה
והא שאין הלחם נקדש בכניסת השבת כיון שהוא ראוי לשחר שהיא סוף הניסים שניתנו ליכתב ,ולמ"ד לא
למחר ונפסל ,צ"ל דאיירי שקדם וסילקו סמוך לחשיכה, ניתנה אסתר ליכתב ונ"מ שאינה מטמאה את הידים,
וי"א שכיון שסדרו שלא כמצוותו -קודם ליל שבת בשעה נמשלה כאילת ,שכל זמן שמגדלת קרניה
שהוא מחוסר זמן הוי כאילו סידרו קוף ואינו קדוש עד מפציעות ,וכן צדיקים שכשמרבים בתפילה
שיסלקנו ויחזור ויסדרנו .רש"י .והתוס' (ד"ה כמו) כתבו דהיינו תפילתן נשמעת.
משום שעשה זאת בכונה וידע שאין זה זמנו ,אבל בקומץ מנחה
בלילה איירי בסבור שזה יום.
דין עבודות שנעשו קודם זמנם
מתי צריך טבילה או קידוש ידים ורגלים במקדש- נתבאר במתני' שתמיד שנשחט בלילה ירד לבית השריפה.
הגמרא מבארת מה הדין במליקה או קמיצה שנעשו
כל המיסך את רגליו לנקביו הגדולים טעון טבילה ,וכל בלילה ,וכן בלחם הפנים שנסדר על השלחן אחר שבת או
המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים מן הכיור ,רגלים בלילה.
משום ניצוצות ,וידים מפני שמצוה לשפשף ניצוצות תמיד שנשחט בלילה ,עוף שנמלק בלילה ,ומנחה
שברגליו שלא יהיה נראה ככרות שפכה שאין מי רגליו שנקמצה בלילה ,יורדים לבית השריפה .דמליקה
מקלחים אלא שותתים ,ויוציא לעז על בניו שהם ממזרים. וקמיצה הם במקום שחיטת הזבח ,ולומדים משחיטה שגם הם
ובתוס' (ד"ה מצוה) דנים האם להלכה מותר לאחוז באמה פסולים בלילה .וכתבו התוס' (ד"ה אלא) דאין לפוסלם מחמת
ולהשתין (ומ"מ מעט ניצוצות ניתזים על רגליו) ,דרבנן פליגי בזה שנעשו קודם התמיד ,דאין זה פוסל אלא הקטרה ,או שדין זה
על ר"א שאוסר ,או שאסור ,דרבנן הודו לבסוף לדברי ר"א, אינו אלא למצוה( ,ולפי זה גם הדין שאין לשחוט קרבן אחר
והתוס' מביאים כמה ראיות שרבנן הודו לדברי ר"א. תמיד של בין הערבים אינו אלא למצוה ,והא דאיתא שאם שחטו
שלמים אחר תמיד של בין הערבים יצאו לבית השריפה ,הטעם
ל .קריאת שמע כשיש על גופו צואה -אם הצואה הוא משום שלכתחילה אין להקטיר את האימורים ,אע"ג
נמצאת במקומה -בנקב פי הטבעת ,אם אינה נראית דבדיעבד כשר .ואין להעלותם ולהלינם בראש המזבח ,דס"ל
שאין לינה מועלת בראש המזבח .ואין להתיר את הבשר בזריקת
מותר לקרות ק"ש ,שלא ניתנה תורה למלאכי השרת,
הדם ללא הקטרת אימורים ,דהיכא שא"א להקטירם הוי כנטמאו
ואם נראית אפי' אין נראית אלא כשיושב אסור .ואם או אבדו דפסול .ובתוספתא משמע שגם אם הדם נזרק ועשה
הצואה על בשרו בשאר הגוף( ,או שידיו נמצאים כל מצוותו פסול ,וצ"ל דהיינו שאין לאכול את הבשר ,אבל
בבית הכסא ויש מחיצה בינו לבין בית הכסא) ,לרב הונא הבעלים נתכפרו) .ואין לפוסלם מחמת שנעשו לפני פתיחת
מותר ,ושאני צואה במקומה דנפיש זוהמא ,ולרב דלתות היכל ,די"ל שזה פוסל רק שחיטה ולא מליקה וקמיצה.
חסדא אסור דבעינן "כל עצמותי תאמרנה". כ"ט :ואין מחזיר הקומץ למנחה וחוזר וקומץ ביום,
נטילת ידים בנצרך לנקביו באמצע הסעודה- מפני שכלי שרת מקדשים אפי' שלא בזמנו ,וכיון
שהקומץ טעון מתן כלי וא"כ קידשו בכלי לשם קומץ ,אין
היוצא להשתין נוטל ידו אחת ונכנס ,ואם דיבר עם המנחה חוזרת להיות טבל כמנחה שלא נקמצה ,אלא דינה
חבירו ושהה שעה או שתים נוטל ב' ידיו ונכנס כיון שהסיח כשיריים .ואע"פ שכל הקרב ביום כגון המנחות והלבונה
דעתו מסעודתו ולא נזהר בשמירת הידים ,וידים עסקניות הם.
והדם והקטורת קדוש בכלי שרת קדושת הגוף ביום ולא
לרב חסדא כשבא לשתות כדרך שהיו רגילים להאריך
בלילה (וכל הקרב בלילה כגון מנחת נסכים קדוש בין
בשתיה אחרי הסעודה ,ויש לחוש שמא יתן פרוסה לתוך פיו,
לא יטול ידיו בחוץ ואח"כ יכנס ,אלא יטול ידיו בפנים, ביום ובין בלילה) ,היינו שאינו קדוש ליקרב אבל
ליפסל אם נגע בו טבול יום או מחוסר כיפורים או אם יצא או
ויחזיר הטפיח (-פך של נטילת ידים) על המסובים והשמש
שואל אם מישהו צריך ליטול ,כדי שלא יחשדוהו שלא נטל לן קדוש.
ידיו ,אבל בבא לאכול יכול ליטול ידו בחוץ ,דאין אדם והא דמצינו שאם סידר לחם ובזיכים אחר השבת
אוכל בלא ליטול ידיו מחמת אנינות הדעת .ורב נחמן פסולה (כיון שלא נסדרה בשבת לעמוד שם ז' ימים כמשפטה,
בר יצחק התיר לעצמו אף בבא לשתות ליטול ידיו והרי היא מחוסרת זמן ,אך כתב רש"י שנראה שאין לגרוס
בחוץ ,דכולם יודעים דאנינא דעתי'. פסולה ,דמבואר להלן דהוי כסידרו קוף ואינו קדוש כלל) ,ועל
כן יניחנה על השלחן לשבת הבאה ,ולא אמרינן שהם
32
תמצית גפ"ת מסכת יומא
המת ולא שם לב ,צריך הזאת שלישי ושביעי( ,וכן טמא טבילה במי שנכנס לעזרה
שרץ ונבילה אם הסיחו דעתם צריכים הזאת שלישי ושביעי.
כל הנכנס לעזרה צריך לטבול לפני כניסתו ,והגמרא מביאה
תוד"ה היסח).
מחלוקת אם זה חיוב מדאורייתא או גזירה דרבנן ,והאם
הגמרא מתרצת דאיירי שלא טבל על דעת ביאת מצורע שמכניס בהונות ידיו חייב טבילה ,וכן מבארת הגמ'
מקדש וע"כ צריך לחזור ולטבול. מה נחשב כניסה .והראשונים דנים האם כל כניסה מחייבת
עוד מתרצת הגמ' שגורסים לא מצורעים אמרו ואין טבילה או שרק כניסה לצורך ענינים השייכים לעבודה
מחייבים טבילה.
גורסים בלבד.
ולרבינא ר"י סובר שמצורע א"צ טבילה בשמיני, הנכנס לעזרה אפילו שלא לצורך עבודה צריך שיטבול
ולדבריהם דרבנן שמצורע צריך טבילה אמר ר"י דא"כ אפילו אם הוא כבר טהור .טעם הטבילה :לבן זומא
ה"ה כל אדם ,ורבנן אמרו לו שרק מצורע טובל מפני לומדים ק"ו ,ומה כהן גדול המשנה מקומו בקודש
שהוא רגיל בנגיעת טומאה וחוששים שנגע גם אחרי ובמקום שענוש כרת בחמש עבודות המשתנות מחוץ לפנים
הטבילה ,ונמצא שחכמים חולקים על המשנה וסוברים ומפנים לחוץ ,טעון טבילה בין עבודה לעבודה ,המשנה
שטהור הנכנס לעזרה א"צ טבילה. מחול וממקום שאינו ענוש כרת ,לקודש למקום
שענוש כרת לא כ"ש .וכתבו התוס' (ד"ה ומה) שהק"ו שייך
ל"א .הנכנס למקדש שצריך טבילה יש בו דיני רק בנכנס לעבודה ,אבל בנכנס שלא לעבודה אינו חייב טבילה
חציצה (לרש"י היינו גם לר"י שהטבילה היא מדרבנן ,ולתוס' אלא מדרבנן ,ואמנם א"צ טבילה במקום קדוש .ולרבי יהודה
(ד"ה חוצץ) איירי שלא בא בשביל עבודה ,שבזה לכו"ע הטבילה טעם הטבילה הוא מדרבנן כדי שיזכר אם הוא טמא
מדרבנן .עוד כתבו התוס' שבכל הטבילות דרבנן פשיטא ששייך טומאה ישנה ויפרוש מלבוא לעזרה עד שיעריב שמשו אחר
חציצה) ,דתקון רבנן כעין דאורייתא. הטבילה .הגמרא אומרת שגם לבן זומא אם לא טבל
לא נתחללה עבודתו ,שהרי גם כה"ג שממנו לומד בן
גם אם נכנס במקצת טעון טבילה ,דביאה במקצת
זומא אם לא טבל ולא קידש בין בגדי זהב לבגדי לבן
שמה ביאה לענין טבילה זו ,כדמצינו שמצורע טובל כדי
ובין עבודה לעבודה עבודתו כשרה( ,משא"כ כהן גדול
להכניס ידיו לבהונות ,ואף שדין זה הוא לרבנן ,מ"מ אם עשו
מעלה לרבנן בשביל ביאת מקצת ,ה"ה לר"י בטבילת כל אדם או הדיוט שלא קידש ידיו ורגליו שחרית ועבד,
שהיא מדרבנן צריך לטבול .תוד"ה ותניא ,בדעת רש"י. עבודתו פסולה) .והנ"מ במחלוקתם היא אם עובר
בעשה ,דלבן זומא עובר דבכה"ג כתיב "ורחץ את בשרו
הגמ' מסתפקת במי שעושה סכין ארוכה ושוחט
במים ולבשם" ,ולר"י אינו עובר .והא דאמר ר"י
שהקרבן כשר (דכתיב "בן הבקר לפני ד'" ואין השוחט צריך
שהמצורע א"צ לטבול בשמיני שלו כשבא לשער נקנור
להיות לפני ד') ,אם צריך לזה טבילה או לא ,דלבן זומא
להכניס ידיו ורגליו לפנים כדי לתת על הבהונות מדם האשם
י"ל שא"צ לטבול כיון שהוא בחוץ ,אך י"ל שצריך ומלוג השמן (ולת"ק צריך לטבול) ,טעמא משום שכבר
לטבול שמא ימשך לבפנים ,ולרבנן י"ל שגם כאן א"צ טבל ביום השביעי.
טבילה ,או שכיון שהוא עובד עבודה צריך טבילה.
תיקו .וכתבו התוס' (ד"ה או) שטמאים לא ישחטו לכתחילה ל :טבילת מצורע בשמיני קודם כניסתו לעזרה-
בסכין ארוכה שמא יגעו בבשר ,אבל אין חוששים שמא ימשכו ת"ר לשכת המצורעים נקראת כך מפני ששם מצורעים
לפנים ,דטמא זהיר טפי.
טובלים כדי להכניס בהונותיהם לעזרה ,ר"י אומר לא
מצורעים בלבד אמרו אלא כל אדם הנכנס לעזרה.
טהרת כה"ג ביוה"כ
הגמ' שואלת שזה סותר לדברי ר"י הנ"ל שמצורע א"צ
הנכנס לעזרה בכל יום צריך טבילה וכנ"ל ,וכן צריך כל כהן
לקדש ידיו ורגליו לפני העבודה (ואם לא עשה כך חייב לטבול שכבר טבל מבערב ,ואי איירי שלא טבל צריך
מיתה ועבודתו פסולה) ,וכה"ג ביום הכיפורים שהיה הערב שמש (ואף שמצורע בימי ספרו אינו אסור להכנס אלא
מתחיל עבודתו בבגדי זהב בהקרבת התמיד בחוץ ,ואח"כ למחנה שכינה ,ולשכת מצורעים לא היתה בקודש שהרי נכנסו
מחליף לבגדי לבן ועובד עבודת היום לפני ולפנים ,ואח"כ לשם מחוסרי כיפורים ,מ"מ הרי אסור להכניס ידיו לבהונות עד
מחליף לבגדי זהב ועושה בחוץ את עולתו ועולת העם, שיעריב שמשו ,וא"כ למה ליה להכנס .אי נמי י"ל שמדרבנן
ומחליף לבגד לבן ונכנס לפנים ומוציא את הכף ואת אסור למצורע בימי ספרו להכנס לעזרת נשים .תוד"ה אי) ,ואי
המחתה ,ומחליף לבגדי זהב לעשית תמיד של בין הערבים, אסח דעתיה משמירת גופו ,שיש לחוש שמא נכנס לאהל
33
תמצית גפ"ת מסכת יומא
פשט ירד וטבל עלה ונסתפג שהיה מתעטף באלונטית של היה צריך לטבול בכל פעם שהוא משנה את מקום עבודתו
בגד לספוג מים שעל בשרו ,הביאו לו בגדי זהב ולבש מבפנים לבחוץ או מבחוץ לבפנים ,וכן צריך לקדש ידיו
ורגליו ב' פעמים בכל החלפת בגדים ,וכדלהלן.
וקידש ידיו ורגליו מן הכיור ,ואז היה שוחט את קרבן
התמיד וכו' כדלהלן ל"ב. : כה"ג ביוה"כ טובל ה' פעמים בגג לשכת בית הפרוה
דכתיב "במקום קדוש" ,חוץ מטבילה ראשונה שאינה חובה
האם הכה"ג היה מקדש ידיו לפני לבישת בגדי
משום יוה"כ ,שהרי בכל יום הנכנס לעזרה צריך לטבול ,שהיתה
הקודש -לתנא דמתני' לא היה מקדש ידיו ורגליו
בחול ע"ג שער המים ,ליד לשכתו של הכה"ג .וכן היה
בפשיטת בגדי החול ,והקידוש האחרון היה כשהיה מקדש ידיו ורגליו י' פעמים .וכתבו התוס' (ד"ה וכולן) שגג
פושט את בגדי הקודש ולובש את בגדי החול .ולר"מ בית הפרוה היה שוה לקרקע העזרה ,שהרי גגין ועליות לא
היה מקדש ידיו ורגליו לאחר פשיטת בגדי החול ,דס"ל נתקדשו ,ומ"מ לא היה פתח מהעזרה לשם משום צניעות ,אלא
שצריך ב' קידושים כשבא ללבוש בגדי קודש ,וממילא גם לא היו מדרגות לשם מלשכת המדיחין שהיתה תחת הקרקע,
היה מקדש בפשיטת בגדי הקודש ולבישת בגדי חול ,וס"ל לקמן ולשכת המדיחין היה תוכה קודש ,ולכן בית הטבילה הפתוח לה
ל"ד :שהיה מקדש אחרי הפשיטה ,ודלא כרבנן דס"ל שהיה היה קדוש ,ואע"פ שלשכת המדיחין היא מחילה ומחילות לא
מקדש לפני הפשיטה .ורב פפא סבר שלכו"ע יש טבילה נתקדשו ,מחילות הפתוחות לעזרה נתקדשו.
על הפשיטה וטבילה על הלבישה ,אלא שכיון הגמ' מוכיחה מכאן שעין עיטם שמשם היתה מגיעה אמת
שהוקש קידוש של פשיטה לקידוש של לבישה, המים לבית הטבילה( ,והוא מעין מי נפתוח ,שהוא המקום הגבוה
דכתיב "ופשט ,ורחץ ,ולבש" ,לר"מ לומדים שמקדש ביותר בארץ ישראל ,וממנו גבול א"י משפע למזרח ולמערב)
אחרי הפשיטה כמו אחרי הלבישה ,ולרבנן לומדים גבוהה מקרקע העזרה כ"ג אמות ,שהרי כל הפתחים
שמקדש בין על הפשיטה בין על הלבישה כשהוא שבמקדש היו גבוהים כ' אמה (ורוחבם י' אמות ,חוץ
לבוש ,וחזר בו רב פפא כיון שמפורש בברייתא משל אולם שגבהו מ' ורחבו כ') ,וגובה המקוה ג' אמה
שלר"מ מקדש ידיו גם אחרי פשיטת בגדי החול וגם (דכתיב "ורחץ במים את כל בשרו" במים מי מקוה,
אחרי לבישת בגדי הקודש ,וע"כ דלר"מ ב' קידוש ידיים כל בשרו דבעינן מים שכל גופו נכנס בהם ושיעורו
ורגליים אלבישה. חכמים דהיינו אמה על אמה בגובה ג' אמות שהם מ'
סאה) ,ואף דבעלמא יש אמה תקרה ואמה מעזיבה,
ל"ב .מנלן שהכניסה להוצאת כף ומחתה היתה
כיון שהשערים היו משיש די במשהו ,ואותו משהו לא
אחרי עשית עולתו ועולת העם -אחרי ההקטרה ומתן
חשיב ,מפני שהוא פחות מאמה .וכתבו התוס' (ד"ה עין
דם פר ושעיר כתיב "ובא אהרן אל אוהל מועד ...ולבש עיטם) שאף שיכולים לעשות מקוה בגובה אמה ואורך ג' אמות,
את בגדיו ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם". או בגובה ב' אמות וטובלים בו בישיבה ,מ"מ מסתבר שעשו
הגמרא אומרת שכל הפרשה נאמרה כסדר חוץ לכה"ג מקוה בגובה ג' אמות מחמת חולשתו .עוד כתבו התוס'
מפסוק זה ,שהרי ביאתו לאהל מועד היתה לצורך (ד"ה אמה) שג' אמות הוא גובה אדם עד כתפיו ,אבל יחד עם
הראש זה יותר מג' אמות ,כדמצינו שהשיעור להזק ראיה הוא
הוצאת הכף והמחתה שהניח בין הבדים ,שזה היה אחרי
כותל של ד' אמות( ,וכיון דאפיקתיה מג' אוקמה אד' ,ועוד
שעשה את עולתו ועולת העם .והטעם שצריך להפסיק דפעמים שיש גבשושית בקרקע פחות מג"ט סמוך לכותל,
באילו ואיל העם בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה הוא ופעמים עומד על אצבעות רגליו ורואה מעבר לכותל) ,ולגבי
משום דגמירי הלכה למשה מסיני שיטבול ה' טבילות מקוה מספיק גובה ג' אמות ,מפני שכשהוא נכנס המים עולים
ויקדש י' קידושים ,ואם יעשה כסדר הפרשה יהיו רק למעלה (ומ"מ לא היו המים יוצאים לחוץ ,או שהיו מגיעים מים
אחרים מעין עיטם) ,וגם יכול לכופף ראשו מעט עד שיהיה כל
ג' טבילות אחת לתמיד של שחר אחת בינו לבין עבודת פנים
גופו במים .והא דאמר בכל דוכתא שמקום האדם הוא אמה,
כולל הוצאת כף ומחתה ואחת לאילו ואיל העם ומוספים ותמיד
היינו עם הבגדים ,דאי לאו הכי אינו יכול לטבול במקום שרוחבו
של בין הערבים ,וו' קידושים .וכתבו התוס' (ד"ה גמירי) אמה.
שלולא הדרשות דלהלן היה טובל ה' טבילות בזה אחר זה ,ולא
כשהוא משנה מעבודה לעבודה ,ולולא ההלכה לא היה משנה ל"א :בשעת טבילתו היו פורסים סדין בינו לבין העם,
מעבודה לעבודה אלא ג' פעמים .עוד כתבו התוס' (ד"ה ואי) וסדין זה היה של בוץ כדי שיזכור שחלק מעבודות היום
דמדכתיב "ובא אהרן אל אהל מועד" לומדים שיש הפסק בין
בבגדי בוץ ,דהוא רגיל לשרת דווקא בשמונה בגדים ,ויש מהם
הוצאת כף ומחתה לעבודת היום שלפניה ,וכיון ששאר עבודות
של זהב כגון ציץ וחושן ואפוד ופעמוני המעיל.
היום נכתבו חוץ מהוצאת כף ומחתה ,בהכרח כניסתו היא
34
תמצית גפ"ת מסכת יומא
ל"ב :חמש עבודות היה כה"ג עובד ביוה"כ ,תמיד להוצאת כף ומחתה ,וחשיב עבודה להצריך לה טבילה בפני
עצמה.
של שחר בבגדי זהב ,עבודת היום בבגדי לבן ,אילו
ואיל העם בבגדי זהב ,הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן, מנלן שהכה"ג טעון טבילה אחת ושני קידושים
ומוספין ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב. בכל שינוי מעבודה לעבודה-
זמן הקידוש בפשיטה -לרבנן קידוש ראשון היה לרבי יהודה מדכתיב "ורחץ את בשרו במים במקום
כשהוא עדיין לבוש ,וקידוש שני לאחר הלבישה, קדוש ולבש את בגדיו (-ח' בגדים כמו בכל השנה) ויצא
ולר"מ הקידוש הראשון היה אחרי הפשיטה ,והשני ועשה את עולתו וכו' " לומדים שכל המשנה מעבודה
היה לאחר הלבישה ,ולרבי לרב חסדא קידוש ראשון לעבודה (-מחוץ לפנים ומפנים לחוץ) טעון טבילה ,אמנם
היה אחרי הפשיטה ,והשני היה לפני הלבישה .ולרב מזה לומדים טבילה במשנה מבגדי לבן לבגדי זהב,
אחא בר יעקב הכל מודים בקידוש שני שלובש ואח"כ ולא במשנה מבגדי זהב לבגדי לבן .לתנא דבי ר'
מקדש ,דכתיב "ורחצו ממנו וכו' או בגשתם אל ישמעאל לומדים דין זה בק"ו ,שהרי בגדי לבן חמורים
המזבח" דבעינן שלא יהיה מחוסר אלא גישה ולא יותר שהרי כה"ג נכנס בהם לפני ולפנים .והגמ'
מחוסר לבישה וגישה .ורב חסדא ורב אחא בר יעקב שואלת דאיכא למיפרך מה לבגדי זהב שכפרתם
מרובה שמשתמשים בהם בכל ימות השנה ,אבל עבודת פנים
אינם מודים זה לזה ,דא"כ יהיו ט"ו קידושים ,ג' בכל
טבילה ,ב' כשהוא ערום ואחד כשהוא לבוש. דיוה"כ אינה מכפרת אלא על טומאת מקדש וקדשיו .אלא זה
נלמד מהיכן שרבי לומד ,וכדלהלן .וקידוש לומד ר"י
עבודת הכהן גדול בלבישה הראשונה של בגדי מהיכן שלמד ראבר"ש ,וכדלהלן.
הזהב -הביאו לו את התמיד ,קרצו (-לישנא דקטלא) לרבי לומדים מדכתיב "כתונת בד קודש ילבש וכו'
בשיעור רוב שני סימנים ,ומירק אחר שחיטה על ידו ורחץ במים את בשרו ולבשם" שבמשנה מבגדי זהב
(-בשבילו ,אי נמי אחריו) ,כדי שהכה"ג יוכל לקבל את הדם ,דאין
לבגדי לבן (דהא כתיב בתריה "ולקח את שני השעירים וכו' ")
קבלת הדם כשרה אלא בכה"ג( ,ואם לא מירק אינו פסול
טעון טבילה .לתנא דבי ר' ישמעאל לומדים בק"ו
מדאורייתא ,דא"כ במירק אחר פסול ,דכל עבודות
משנה מבגדי לבן לבגדי זהב שכפרתן מרובה .והגמ'
יוה"כ אינם כשרות אלא בכהן גדול( ,וכן יש לפוסלו מצד
שהשחיטה נעשתה ע"י שנים ,דאפילו בזה אחר זה פסול .ואף
שואלת דאיכא למיפרך מה לבגדי לבן שכה"ג נכנס
שיש מ"ד שאפילו שחיטת הפר כשרה בזר ,ושחיטת התמיד בהם לפני ולפנים ,ולכן מבארת הגמ' שזה נלמד
שאינה שייכת דווקא ליוה"כ לכו"ע כשרה בזר ,מדרבנן שחיטה מדכתיב "בגדי קודש הם" הוקשו כל הבגדים זה לזה.
ביוה"כ פסולה בזר ,אי נמי דווקא מירוק שהוא דין מיוחד ביוה"כ וכל טבילה צריכה ב' קידושים ,מדכתיב "ופשט ורחץ
פסול בזר ,אבל אין לומר שהמריקה היא חלק מקבלת הדם ולכן ורחץ ולבש" ,ואף ש"ורחץ" הוא לשון טבילה ,אם אינו
הא פסולה בזר ,דלא מסתבר שמירוק מיעוט הסימן יהיה יותר
ענין לטבילה תנהו ענין לקידוש ,והתורה כתבה קידוש
חמור משחיטת רוב הסימן .תוד"ה אם) .ואף מדרבנן אינו
בלשון טבילה ,ללמד שהטבילה צריכה להיות במקום
פסול (ולא אמרינן שכיון שהקרבן נצרך בשביל הדם פסול ,ורק
קדוש כמו הקידוש דכתיב ביה "במקום קדוש" ,וטבילה
בחולין כשר) ,כדשנינו ששיעור השחיטה הוא רוב סימן ראשונה א"א ללמוד מזה ,דלאו דאורייתא היא.
אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ,ומ"מ מצוה למרק),
לרבי אלעזר ברבי שמעון קידוש אחד נלמד מק"ו,
קיבל את הדם ,וזרקו ,ונכנס להקטיר קטורת של
שאם במקום שא"צ טבילה מדאורייתא כל השנה צריך
שחר ,ולהיטיב את הנרות ,ולהקריב את הראש ואת
קידוש ,כ"ש שבמקום שצריך טבילה צריך קידוש .ואין
האברים ומנחת חביתין וניסוך היין. לומר שטמא הבא להכס לעזרה יוכיח ,שהוא טעון טבילה ולא
קידוש ,די"ל דשאני התם שאינו בא לעבוד עבודה( .תוד"ה ומה).
סדרי העבודה בבית המקדש לאבא שאול והקידוש השני נלמד מדכתיב "ופשט את בגדי הבד
המשנה לעיל ל"א :מבארת סדר עבודת כה"ג ביוה"כ ,ואגב אשר לבש" אייתר קרא להקיש פשיטה ללבישה שגם
זה מזכירה המשנה מתי היו מקטירים את הקטורת בכל פשיטה צריכה קידוש .ואף שבקדשים הגמ' מסתפקת אם
השנה .הגמרא כאן מביאה מה היה הסדר בעבודות דבר הנלמד בק"ו חוזר ומלמד בהקש ,זה דווקא בקרבנות עצמם.
המחויבות בכל יום במקדש (שהם הכנת המערכות במזבח, תוד"ה מה.
הקרבת התמידים עם מנחה ונסכים ,הקטרת הקטורת,
35
תמצית גפ"ת מסכת יומא
שתחמיץ ותתיישן ,וכשנכנס להיכל הוא פוגש בתחילה הטבת הנרות ,מנחת חביתין של כה"ג ,ובשבת היו מוסיפים
במזבח שהוא משוך מעט כלפי חוץ( ,והשלחן עומד גם הקרבת מוספין והקטרת בזיכין של לחם הפנים) ,ומה
המקור לסדר זה בתורה ,לדעת אבא שאול (לעיל י"ד):
בצפון במרחק ב' אמות וחצי מהכותל הצפוני שזה
שבין הטבת ה' נרות ראשונים להטבת ב' נרות אחרונים היו
שיעור שיעמדו שם ב' כהנים זה ליד זה ויסדרו את ב' המערכות מפסיקים בעבודות הנעשות בדם התמיד ,והקטרת
של לחם הפנים ,ובאותו זמן עומדים ב' כהנים בצד השני לסלק הקטורת היתה אחרי סיום כל הטבת הנרות( ,ולרבנן
את המערכה הישנה של הלחם ,והמנורה עומדת בדרום הקטרת הקטורת היתה באמצע הטבת הנרות) ,ובסוף
במרחק ב' אמות וחצי מהכותל הדרומי כשיעור המרחק הסוגיה (ל"ד ).הגמ' מבארת אם דין המשנה הוא כאבא
של השלחן ,דכתיב "נוכח השלחן" ,והמזבח לא עומד שאול או כרבנן.
ביניהם משום דכתיב "ואת המנורה נוכח השלחן" ל"ג .מערכה גדולה שעליה מקטירים את כל הקרבנות.
שיראו זה את זה) ,ומהאי טעמא מקדימים תפילין של וכתבו התוס' (ד"ה אביי) שהתחלת עבודת היום היתה בתרומת
יד לתפילין של ראש להניח של יד תחילה ,כיון שהוא פוגש הדשן ,וכיון שלפעמים מקדימים אותה מאשמורה הראשונה או
בתחילה בשל יד .רש"י .והתוס' הקשו שדין זה נלמד מדכתיב מחצות ויש זמן רב בינה לשאר העבודות ,או מפני שעיקר
"וקשרתם לאות על ידך" ואח"כ "והיו לטוטפות בין עינך" ,ולכן מצותה בלילה ,לכן אביי לא מונה עבודה זו.
ביארו דאיירי לענין להניח בתיק של יד למעלה ,כדי שלא יפגע
ואח"כ מערכה שניה של קטורת שהיתה בקרן מערבית
בשל ראש תחילה כשבא להניח ויצטרך להעביר על המצוות.
ורבי אליהו זצ"ל מבאר דאיירי לענין המשמוש בתפילין בכל דרומית ,ד' אמות מהקרן לצד צפון ,וממנה היו חותים גחלים כדי
שעה (שנלמד ק"ו מציץ) שימשמש בשל יד תחילה .עוד כתבו להכניס למזבח הפנימי בשחרית ובערבית לצורך הקטרת
התוס' (ד"ה אין מעבירין) דלא אמרינן אין מעבירין על המצוות הקטורת .דכתיב "היא העולה על מוקדה וכו' " מוקדה
אלא היכא שהוא עומד לעשות את ב' הדברים והנ"מ היא מה זו מערכה גדולה" ,ואש המזבח תוקד בו" זו מערכה
להקדים ,אבל היכא שהוא בא לעשות רק אחד והנ"מ היא מה שניה של קטורת ולימדך שהיא תהיה על המזבח החיצון
לעשות תדיר קודם. ומשם יכניסו גחלים למזבח הפנימי ,ומסתבר שמערכה
ואח"כ שחיטת וזריקת דם התמיד ,דהא דכתיב "בבוקר גדולה עדיפא שכן כפרתה מרובה -שמקטירים עליה כל
בבוקר" לענין שני גזירי עצים לא איצטריך שהרי מכשיר ההקטרות חוץ מהקטורת ,אע"פ שמהמערכה שניה
עדיף ,ומידה היא בתורה שדבר שאינו נצרך לעצמו כאילו נכתב מכניסים לפנים -להיכל ,או משום שאם לא מצא עצים
בדבר אחר ,ודנים כאילו בבוקר אחד נאמר בהטבת למערכה שניה הוא לוקח ממערכה גדולה וא"כ אף היא
חמש נרות להקדימם לדם התמיד ,שהרי בהטבת ראויה לפנים.
הנרות כבר כתוב "בבוקר בבוקר" וא"כ הוי כאילו ואח"כ סידור ב' גזירי עצים על המערכה הגדולה .דכתיב
כתיב התם ג"פ בבוקר ,ובבוקר שני כאילו נאמר בדם "וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר" ,עליה ולא על
התמיד ,ולומדים להקדימו להטבת ב' נרות ,ואף חברתה ,מכאן שהמערכה השניה נמצאת כבר.
שבשניהם כתיב ב"פ בבוקר ,מכפר עדיף והעולה
מכפרת על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה .ואין לומר ואח"כ דישון מזבח הפנימי ,ואע"פ שגם בזה כתוב
שדנים כאילו בבוקר אחד נאמר בדישון מזבח הפנימי, "בבוקר בבוקר" היו מדשנים אחרי סידור ב' גזרי
והשני כאילו נאמר בדם התמיד להקדימו להטבת ה' עצים ,דמסתבר שמכשיר קודם והעצים מכשירים את
נרות ,דמכפר עדיף .דא"כ אין הפסקה בין הטבת ה' הקטורת( ,ואין הטעם משום דתדיר קודם ,כיון שהיכא שאחד
עבודת מתנה ואחד עבודת סילוק לא ילפינן דתדיר קודם .תוד"ה
נרות להטבת ב' נרות ,ואף שלר"ל שטעם ההפסקה
אפילו) ,ואף שב' הגזירים הולכים למערכה הגדולה ולא
הוא כדי להרבות הרגש מהלך פסיעות וקול תחילת עבודות
לקטורת ,מצינו עצים המכשירים .ולרבינא כיון
בעזרה ניחא שמספיק לצאת ולהכנס וא"צ עבודה אחרת
שהתחיל במערכה גומר .ולרב אשי הטעם משום
ביניהם ,מ"מ לריו"ח שלומד מ"בבוקר בבוקר" לחלקהו
שאם לא מצא עצים מהמערכה השניה הוא לוקח
לשני בקרים ,צריך להפסיק בעבודה אחרת ביניהם,
מהמערכה הגדולה.
ואין לומר שיפסיק בדישון מזבח הפנימי ,מפני שאין מעבירין על
המצוות. ל"ג :ואח"כ הטבת ה' נרות .אביי אמר שכך קיבל
ואח"כ הטבת ב' נרות ,וכנ"ל .ולא עושים ב' בהתחלה מרבותיו ואינו יודע מה הסברא בזה .ולרבא הטעם
וה' בסוף ,דכיון שהתחיל בהם עושה את רובם ,ולא משום שאין מעבירין על המצוות דכתיב "ושמרתם את
המצות" קרי ביה מצוות ,מצוה הבאה לידך אל תמתין לה
36
תמצית גפ"ת מסכת יומא
דאיכא למימר דמתני' כאבא שאול ,ובסידרא לא קמיירי ,וניחא יעשה שש בתחילה ואחד בסוף ,דכתיב "בהטיבו את
ליה לאוקמיה כרבנן .והתוס' (ד"ה לעולם) ביארו שבלאו הכי הנרות" בלשון רבים.
הרישא דלא כאבא שאול ,דקתני נכנס להקטיר את הקטורת
ולהיטיב את הנרות. ואח"כ קטורת במזבח הפנימי ,דכתיב "בהטיבו את
הנרות" ואח"כ כתיב "יקטירנה".
קטורת של בין הערבים בין היתה קריבה בין אברים
למנחת נסכים ,דכתיב "כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה" ואח"כ מקטירים את האברים של התמיד על המזבח החיצון,
כמו שבמנחת הבוקר קטורת קודמת לנסכים כך דבקטורת נאמר "בבוקר בבוקר" ובאברים כתיב
במנחת הערב קטורת קודמת לנסכים ,אבל אינה "בבוקר".
קודמת לאברים ,דלא כתיב "כאיברי הבוקר". ל"ד .ואח"כ מנחה ,דכתיב "וערך עליה העולה" -
ל"ד :ונסכו רביעית ההין -לרבנן איירי בתמיד של עולה הראשונה ,ללמד שאין להקריב דבר אחר לפני
בין הערבים ,דבהא איירי קרא ,וממנו לומדים של תמיד של שחר .לרש"י העולה משמע שהעולה תהיה
ראשונה ,ולתוס' (ד"ה העולה ,השני) הכונה לעולה הכתובה
תמיד של שחר .ולרבי איירי בתמיד של שחר ,דכתיב
ראשונה בפרשת פנחס ,או שהכונה שהיא הוקרבה ראשונה לכל
"לכבש האחד" ובתמיד של שחר נאמר אחד( ,ולרבנן קרבנות הציבור ,וכמ"ד עולה שהקריבו אבותינו לפני הר סיני
הכונה למיוחד שבעדרו ,ורבי לומד דין זה מ"מבחר עולת תמיד היתה (ויש מ"ד שזה היה עולת ראיה) .והקשו התוס'
נדריכם" ,ולרבנן צריך פסוק אחד לקרבן חובה שי"ל (ד"ה העולה ,הראשון) שבזבחים מבואר שלומדים להקדים את
שצריך ליפותה כדי לפרוע חובו משלם ,ואחד לקרבן נדבה התמיד לשאר הקרבנות מדכתיב "מלבד עולת הבוקר אשר
לעולת התמיד" שמזה לומדים שתדיר קודם ,ולא מדכתיב
שי"ל שצריך ליפותה כדי שתתרצה לדורון והקבלת פנים),
"העולה" ,ותירצו שקדימת תמיד לנדרים ונדבות נלמדת
וממנו לומדים של תמיד של בין הערבים .ואיכא בינייהו מהעולה ,אבל מוספין שהם קרבן ציבור א"א ללמוד מזה,
ציבור שיש להם נסכים רק לקרבן אחד ,שיקריבום באותו שהוא ומ"מלבד עולת הבוקר" לומדים להקדים תמיד למוסף ,אבל
עיקר .תוד"ה רבי. נדרים ונדבות שהם תדירים יותר ממוספין א"א ללמוד מזה .עוד
תי' התוס' שמ"העולה" לומדים להקדים הקטרת התמיד,
המשך טהרת כה"ג ביוה"כ ומ"מלבד עולת הבוקר" לומדים להקדים שחיטת התמיד.
חימום מי הטבילה ביוה"כ -אם היה כה"ג זקן או ואח"כ מנחת חביתין ,דכתיב "עולה ומנחה".
איסטניס היו מחממים לו חמין מערב יוה"כ ומטילים ואח"כ נסכים של התמיד ,שגם להם יש שם מנחה.
אותם ביוה"כ לתוך המים הצוננים ,כדי שתפוג צינתם.
ולר"י היו מכינים מערב יוה"כ עששיות של ברזל, ואח"כ מוספים אם זה שבת ,דכתיב "זבח ונסכים".
ומטילים אותם לתוך הצונן ,ואין כאן איסור מצרף (- ואח"כ בזיכים ,דכתיב ב' פעמים "ביום" לאחרם אחרי
שהנותן ברזל מן האש תוך מים הברזל מתחזק ומתקשה), המוספים דביום משמע בעצם היום ולא בבוקר (כמו שב"פ
דאיירי שלא הגיעו העששיות לצירוף -שהם צוננים בבוקר בא להקדים) .וי"א שבזיכים קודמים
במקצת ואינם מתחזקים ע"י המים ,ולאביי אע"פ הגיעו למוספים ,גז"ש חוקה חוקה ממנחת חביתין,
לצירוף מותר ,כיון שאינו מתכוין לצרף ,ואע"פ ומדכתיב ב' פעמים ביום לומדים שלא להקדימם
שלאביי בדאורייתא דבר שאין מתכוין אסור ,כדאמר לנסכים.
אביי דאיצטריך קרא להתיר מילה במקום בהרת כרבי
תמיד של בין הערבים היה אחרון ,דכתיב "והקטיר
יהודה שדבר שאין מתכוין אסור ,הכא צירוף דרבנן
עליה חלבי השלמים" עליה -על העולה שכתובה בראש
הוא ,ורבנן לא גזרו באינו מתכוין אפילו במדינה .ולא גרסינן אין
שבות במקדש ,דהא תלה טעמא באין מתכוין .רש"י. המקרא שהיא תמיד של שחר השלם כל הקרבנות כולם,
ולא על תמיד של בין הערבים.
דעת התוס' בכללי דבר שאין מתכוין ופסיק רישיה,
ומלאכה שאינה צריכה לגופה -דעת התוס' (ד"ה הני) שרבי לרבנן הסדר הוא דם התמיד ואח"כ ה' נרות ואח"כ
יהודה אוסר דבר שאין מתכוין גם באיסור דרבנן( ,ולר"ש קטורת ואח"כ סיום הטבת נרות ,והא דאיתא במתני'
מותר) ,וכן מבואר בשבת שלר"י אסור לתת מים לתוך מיחם שקטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאברים ,לא
משום מצרף (אך י"ל שמיחם צירוף שלו הוא גמר מלאכתו, מנה התנא את הנרות ,דבסידרא לא קמיירי ,וה"ה
משא"כ עששיות) .ועל כן מבארים התוס' שדבר שאין מתכוין
37
תמצית גפ"ת מסכת יומא
שלישי ורביעי לומר שזה הבד המובחר ביותר .תוד"ה בד) .והא לר"י בכל התורה אסור מדאורייתא ,אבל בשבת דכתיב בה
דכתיב ביחזקאל "ולא יעלה עליהם צמר וכו' ולבשו בגדים מלאכת מחשבת זה אסור מדרבנן ,ואין שבות במקדש ,והיכא
דהוי פסיק רישיה ,כגון החותה גחלים בשבת כדי לכבות את
אחרים" הכונה לבגדים פחותים מהם ,שהעבודה
הגחלים העליונים והובערו התחתונים מאליהם (כריתות כ'),
הראשונה היא חשובה ומכפרת ,והשניה אינה אלא לפנות את לרבי יהודה אף בשבת חייב חטאת ,דכמתכוין דמי ,ואף היכא
המקום ,דאין כבוד שיהיו מונחים שם .השיעור הנ"ל הוא שגם אינו מתכוין וגם הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה רבי
משל ציבור ,ואם רצה להוסיף מוסיף משלו. יהודה מחייב ,ור"ש פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה,
ואפילו בחבורה ובהבערה ,דילפינן ממשכן .אמנם לא חשיב
ל"ה :כהן שעשתה לו אמו כתונת יכול ללובשה דבר שאין מתכוין אלא היכא שאינו רוצה שהמלאכה תיעשה,
ביוה"כ ולעבוד בה עבודת יחיד -הוצאת כף ומחתה, כגון בחותה גחלים והובערו התחתונות ,אבל בחותה גחלים
ובלבד שימסרנה לציבור דסוף סוף היא עבודת ציבור( ,וי"מ כדי להתחמם ,אע"פ שאין כוונתו להבערה ,דיש לו מספיק
גחלים ,מ"מ כיון שזה לא מפריע לו לא חשיב אין מתכוין ,ולכן
שהכונה לקריאת הפרשה) ,ואין חוששים שמא לא ימסור הפטור הוא רק מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה .והא
יפה .ואפילו לרבנן דס"ל ששומרי ספיחים בשביעית נוטלים דמבואר בשבת ק"ג .שהתולש עולשין ,שזה פסיק רישיה
שכרם מתרומת הלשכה ,ולא יעשו בחינם (כדעת רבי יוסי), שיש בזה יפוי לקרקע ,בארעא דחבריה פטור לר"ש (אבל
שמא לא ימסרו לציבור יפה ,שאני כה"ג שהוא גדול בתורה ויודע אסור ,וכדלהלן) ,אבל בארעא דידיה חייב אף לר"ש ,דאנן
שיש למסור יפה ,ועוד דכיון שכל כבוד כהונה שלו מסר ליה יפה סהדי שהוא מתכוין ליפות .ולפי זה צ"ל שצירוף עששיות אינו
אגב חביבות שעובד בה .ובן בוכרי שסובר שמותר לכהן לתת פסיק רישיה ,דאל"כ הוי דאורייתא .ודעת הערוך דפסיק
מחצית השקל כיון שהוא מוסרו לציבור ,י"ל שבזה לכו"ע רישיה שאסור לר"ש היינו בדבר שהוא נהנה ,אבל בדבר שלא
מוסרים לציבור יפה כיון שכל ישראל שוקלים ,ומשום שכל רווח איכפת לו אם יקרה או לא (יפוי קרקע חבירו ,סחיטה בדבר
הבא מן הקרבנות הוא שלהם .תוד"ה ניחוש. שהולך לאיבוד) ,והערוך מביא כמה ראיות לדבריו ,והתוס'
רבי ישמעאל בן פאבי עשתה לו אמו כתונת של מאה דוחה ראיותיו (כוונת הגמ' שאינו אסור מדאורייתא אבל
מנה ,ועבד בה עבודת יחיד ,ומסרה לציבור .ורבי מדרבנן אסור ,כוונת הגמ' שזה לא מלאכה כלל) ,והביאו
ראיות שאף בפסיק רישא דלא איכפת ליה אסור מדרבנן.
אלעזר בן חרסום עשתה לו אמו כתונת מב' רבוא מנה,
ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשה מפני שהיה נראה ל"ה .טבילה שניה -הביאוהו לבית הפרוה (על שם
כערום ,שאע"פ שכל חוט הוא כפול שש ,היה זה כיין מכשף שבנאה ששמו פרווה .ובתוס' מביאים שי"מ שהוא חפר
הנראה בכלי זכוכית. מחילה תחת הקרקע כדי לראות עבודת כה"ג) ,וזה היה
בקודש דטבילה שניה טעונה מקום קדוש ,פרסו סדין של
חיוב עסק התורה בכל מצב בוץ (כדי שיזכור שעבודות היום בבגדי בוץ) בינו לבין
כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין העם ,פשט וירד וטבל ,עלה ונסתפג ,הביאו לו בגדי
שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול לבן ולבש וקידש ידיו ורגליו .ועוד היה מקדש ידיו
שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר
ורגליו לרבנן לפני הפשיטה ,ולר"מ אחרי הפשיטה,
על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן
ומחלוקתם נתבארה לעיל ל"א. :
לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה.
(רמב"ם הלכות תלמוד תורה).
עני שבא לדין ,אם באו ב"ד שלמעלה לחייבו בדין אומרים בגדי כהן גדול ביוה"כ
לו מפני מה לא עסקת בתורה ,ואם אומר שהיה טרוד בגדי הלבן -לר"מ בשחר היה לובש בגדי פשתן ממדינת
במזונותיו אומרים לו כלום היית עני מהלל הזקן. פלוסין שהוא חשוב ומעולה ,ששוים י"ב מנה ,ובין
אמרו על הלל הזקן שבכל יום היה משתכר טרפעיק הערבים בגדים שלובש להוצאת כף ומחתה היו בגדי פשתן
והיה נותן חציו לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ממדינת הנדווין והיינו כוש ,ששוים שמונה מאות זוז.
ולפרנסת אנשי ביתו ,ופעם אחת לא מצא להשתכר ולרבנן בשחר היה שוים י"ח מנה ,ובין הערבים של י"ב
ולא נתנו השומר להכנס ועלה ונתלה וישב על פי מנה ,ואין לפחות משיעור ל' מנה לשניהם ,ויכול
הארובה כדי לשמוע דברי אלוקים חיים משמעיה להוסיף לאחד ולגרוע מאחר .ומה שלכו"ע בגדי שחר
ואבטליון ,והיה זה ערב שבת ותקופת טבת וירד עליו עדיפי ,דכתיב בהו ד' פעמים בד (בד ראשון לגופיה ,שני
שלג ,וכשעלה עמוד השחר מצאו עליו ג' אמות שלג, לומר שלא ילבש גם בגדי זהב ,שלישי לומר שהוא טוב יותר
משאר השנה ,ורביעי לומר שהוא טוב משל ערבית .אי נמי
38
תמצית גפ"ת מסכת יומא
המזבח נראה משם .והיה הזבח עומד בצפון דקדשי קדשים ורחצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה ואמרו ראוי
טעונים צפון ופניו למערב ואחוריו למזרח. זה לחלל עליו את השבת.
הסמיכה והוידוי בקדשי קדשים -הסומך -הבעלים עשיר שבא לדין אומרים לו מפני מה לא עסקת
עומד במזרח -אחוריו למזרח ופניו למערב ,ומניח שתי בתורה ,אם אומר שהיה טרוד בנכסיו אומרים לו כלום
ידיו בין שני הקרניים של הזבח ,וצריך ליזהר שלא היית עשיר יותר מר"א בן חרסום .אמרו על ר"א בן
יהיה דבר חוצץ בינו לבין הזבח .בחטאת ואשם חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדם
מתוודה על החטא שמחמתו הביא את הקרבן, אלף ספינות בים .ובכל יום היה נוטל נאד קמח על
ובעולה לריה"ג מתוודה על עוון לקט שכחה פאה כתפיו והולך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד
ומעשר עני שאינם בכלל וידוי מעשרות( ,ובתוספתא לא תורה .פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא ,אמר
גורסים מעשר עני ,כיון שמה שנאמר בוידוי מעשרות "ליתום להן שיניחוהו וילך ללמוד תורה ,אמרו לו חיי רבי
ולאלמנה ,זה מעשר עני .רש"י .אבל דעת התוס' (ד"ה ומעשר) אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך .ומימיו לא הלך
שבברייתא אפשר לגרוס מעשר עני ,כיון שאין לו וידוי בפני
עצמו ,ועוד שוידוי מעשרות הוא כשעשה כדין וכאן הוידוי הוא
וראה אותן ,אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל
כשלא עשה כדין) .ולר"ע אין עולה באה לכפר אלא על הלילה.
עשה ולאו שניתק לעשה אבל על לא תעשה ענוש מלקות, רשע שבא לדין אומרים לו מפני מה לא עסקת
וכריתות ומיתות בי"ד זה עונשם( .ולאו שבכללות ולאו שאין בו בתורה ,אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי ,אומרים לו
מעשה אע"פ שאין לוקים עליהם ,כיון שאין להם תיקון או כפרה כלום נאה היית מיוסף .אמרו על יוסף הצדיק שבכל
במקום אחר ,אינם מתכפרים ע"י עולה .תוד"ה על) .לרבי יום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים ,והחליפה
ירמיה נחלקו אם לאו דנבילה דכתיב בתריה "לגר אשר
בגדים בכל שחרית וערבית ,ולא נשמע לה ,אמרה לו
בשעריך תתננה ואכלה" הוא לאו גמור שהרי אין זה תיקון,
הריני חובשתך בבית האסורים ,אמר לה ד' מתיר
דאחרי שאכל את הנבילה אינו יכול לתתה לגר או לנכרי ,וממילא
אסורים ,הריני כופפת קומתך ,ד' זקף כפופים ,הריני
לוקים עליו ,והכונה שמתחילה יתן לגר או לנכרי ולא יאכל ,או
מסמא את עיניך -ד' פוקח עורים ,נתנה לו אלף ככרי
לא אע"ג דע"כ עשה דבתרי' מעיקרא משמע ,כיון שאחרי הלאו
כתוב עשה ,ולא דמי ללאו דחסימה( .וכתבו התוס' (ד"ה לאו)
כסף לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה.
דלא קאמר לאו דטריפה איכא בינייהו ,דכתיב בתריה "לכלב "לשכב אצלה" -בעולם הזה" ,להיות עמה" -לעולם
תשליכון אותו" ,כיון שלאו זה כולל איסור אכילת בשר קדשים הבא.
שנפסלו ביוצא ,ועל זה לא נאמר "לכלב תשליכון אותו .וי"ג לאו
דנבילה וטריפה איכא בינייהו .עוד כתבו התוס' שהמחלוקת היא מקום וצורת הסמיכה ,ונוסח הוידוי,
רק בלאו דנבילה ,אבל בלקט שכחה ופאה לכו"ע הם מתכפרים
ע"י עולה ,לריה"ג משום שיש אחריהם עשה ,ולר"ע משום דס"ל בקדשי קדשים ,ובפרו של כה"ג ביוה"כ
כרבי ישמעאל שאף אם עשה מזה עיסה עדיין הוא מחויב בלקט קדשי קדשים שחיטתם בצפון ,וכן הדין בפרו של כה"ג,
שכחה ופאה) .ולאביי לכו"ע לאו דנבילה לאו גמור כיון הגמ' מבארת מה נחשב צפון ,ומהי צורת עמידת הקרבן
שלא שייך לתקן אחרי שאכל ,ונחלקו אם הא דכתיב והסומך בזמן הסמיכה ,ומהו נוסח הוידוי ,בקדשי קדשים,
"תעזוב" זה ציווי שמתחילה יעזוב ואינו ניתק לעשה ,או ובפרו של כהן גדול ביום הכיפורים.
שכוונת התורה שאם עבר על הלאו יעזוב והוא ניתק ל"ו מקום שחיטת קדשי קדשים -לרבי יוסי ברבי
לעשה. יהודה צריך לשחוט קדשי קדשים בין הקיר הצפוני
מקום עמידת פרו של כה"ג -מבואר במתני' שהפר של המזבח לכותל העזרה ,כנגד כל המזבח שהיה ל"ב
של הכהן גדול היה עומד בין האולם ולמזבח .הגמרא אמה ,אבל לצד מערב ומזרח אע"פ שהוא צפון העזרה אינו צפון
אומרת שדין זה נכון לראבר"ש ולרבי הנ"ל בענין לענין שחיטה ,דכתיב "על ירך המזבח" .לר"א בר"ש גם בין
מקום שחיטת עולה ,והעמידו את הפר של הכה"ג האולם למזבח -ממערב למקום הנ"ל נחשב צפון .ורבי
דווקא בין האולם למזבח ,משום חולשא דכהן גדול מוסיף מקום דריסת רגלי הכהנים וישראל -ממזרח
שלא יכבד עליו נשיאת מזרק הדם מרחוק .ולהלן ל"ז .מבואר למקום הנ"ל .אבל מן החליפות -המקום שהאולם עודף על
ההיכל ,ששם יש כ"ד חלונות לכ"ד משמרות להנחת הסכינים
דמתני' כראב"י והפר היה עומד "בבין האולם
הנקראים חלף בלשון ערבי ולפנים לכו"ע פסול כיון שאין
39
תמצית גפ"ת מסכת יומא
סמוך לפתח המזרחי ,דכתיב "והעמיד אותם לפני ד' " ושם זה ולמזבח" סמוך לשם ,בצפונו של מזבח ,כדי שיהיה הפר בצפון,
כבר נקרא לפני ד' ,הסגן היה מימינו( ,לא מימינו ממש שהרי לראב"י המזבח היה בדרום.
שהרי המהלך לימין רבו הרי זה בור ,ולא מאחוריו צורת עמידת הפר והסמיכה -ראש הפר היה לדרום,
שהמהלך אחורי רבו הרי זה מגסי הרוח ,אלא היה והכה"ג היה מעקם את ראשו שיהיו פניו למערב ,ואין
מצדד אצדויי ,כדי לכסות את רבו) ,וראש בית אב מעמידים אותו כשאחוריו למזבח שמא ירביץ גללים.
משמאלו מאחוריו וכנ"ל ,ושם היו ב' שעירים ,וקלפי והכה"ג היה עומד במזרח -כשאחוריו למזרח ופניו
היתה שם ,ובה ב' גורלות כדכתיב "אחד לד' ואחד למערב ,והיה סומך את ידיו עליו ומתוודה.
לעזאזל" ,והיו שווים (ולא אחד מכסף ואחד מזהב ,או
אחד קטן ואחד גדול) ,והגורלות יכולים להיות עשויים נוסח הוידוי -אנא (דילפינן כפרה כפרה ממה שאמר
מכל דבר ,וא"צ שיהיו משל זהב כמו הציץ ,והגורלות משה אחרי חטא העגל "אנא חטא העם הזה") ,השם
היו מתחילה מאשכרוע ,ויהושע בן גמלא כשנתמנה (דילפינן כפרה כפרה מעגלה ערופה ,והגמ' שואלת
לכה"ג עשאם משל זהב ,והיו מזכירין אותו לשבח. למה לא ילפינן עגלה ערופה מחורב לומר אנא ,ונשאר
בקושיא) עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי ,אנא
אלו מזכירים אותם לשבח השם כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים שעויתי
כשמזכירים צדיק צריכים לברכו ,כמבואר להלן ל"ח:
ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ,ככתוב בתורת
שלומדים דבר זה מדכתיב במשלי "זכר צדיק לברכה" ,ולכן משה עבדך "כי ביום הזה יכפר עליכם וכו' ,והם עונים
כשהזכירה המשנה שבן גמלא עשה את הגורלות מזהב אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (דכתיב "כי
הזכירה אותו לשבח ,והמשנה מביאה עוד צדיקים שעשו שם ד' אקרא הבו גודל לאלוקינו" ,וי"א מדכתיב "זכר
דבר למקדש ומזכירה אותם לשבח ,ומאידך אבל על צדיק לברכה").
הרשעים נאמר "ושם רשעים ירקב".
סדר הזכרת העוונות הפשעים והחטאים -לר"מ
מה עשה בן קטין לכיור ומדוע -בן קטין כ"ג היה
אומר עויתי פשעתי חטאתי ,כדכתיב "והתודה עליו
עשה י"ב דד לכיור כדי שיהיו י"ב הכהנים העוסקים
את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל
בתמיד מקדשים ידיהם ורגליהם בבת אחת .בשחרית
חטאותם" ,וכתיב "נושא עוון ופשע וחטאה".
שהיה הכיור מלא מקדשים מן העליון ,ובערבית מן
ולחכמים אומר חטאתי עויתי פשעתי ,כדמצינו
התחתון .וכן עשה בן קטין מוכני לכיור ,והיינו גלגל
בוידוים שנתוודו דוד ושלמה ,דחטא היינו שוגג ,ועוון
לשקעו ,כדי שלא יפסלו המים בלינה.
זהו זדון ,ופשע זהו מרד להכעיס ,ואין להתוודות על
ל"ז :מה עשו מונבז המלך ואמו במקדש -מונבז השגגות אחרי שהתודה על זדון ומרד ,והא דכתיב
המלך עשה ידות וכנים ואוגנים של הכלים של יוה"כ "נושא עוון ופשע וחטאה" הכונה שמשה אמר לפני
זהב ,והיינו ידות הסכינים ,וכן קת הנרגי וחציני ,דאל"כ הקב"ה שכישראל עושים תשובה עשה להם זדונות
היה עושה גם את הכלי עצמו מזהב .הילני אמו עשתה כשגגות .והלכה כחכמים.
נברשת של זהב על פתחו של היכל ,שבשעה שהחמה מנלן שהכה"ג היה מתודה על פרו -כתיב "וכפר"
זורחת יוצאים ממנה ניצוצות ,ועל ידה ידעו העם והכונה בזה לכפרה ע"י דברים ,כדמצינו שכפרה
שבירושלים מתי הגיע זמן ק"ש של שחרית דמצות שנאמרה בשעיר לעזאזל היא ע"י דברים ,ואין לומדים
ק"ש היא עם הנץ החמה( ,אבל אנשי משמר היו משעיר הנעשה בפנים שכפרתו ע"י דמים ,דהכא
משכימים לקרוא ק"ש שמא תימשך העבודה עליהם וימנעו כתיב וכפר לפני שנשחט הפר כמבואר בפסוק.
מלקרות ,ואנשי מעמד -ישראל העומדים על הקרבן
בשליחות הציבור היו מאחרים עד אחרי גמר עבודת התמיד, ל"ז .הטלת הגורלות על שני השעירים -הכה"ג
והקורא עמהם לא יצא ידי חובה) ,וכן עשתה הילני הולך -חוזר לאחוריו למזרח העזרה לצפון המזבח (וס"ל
טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה כדי שלא לתנא דמתני' כרבי אליעזר בן יעקב שהמזבח היה
יצטרכו להביא ספר תורה ,ולמ"ד (גיטין ס ).אין כותבין בדרום ,דכתיב "צפונה" שיהיה כל הצפון פנוי ,ולפי זה
מגילה להתלמד ,היתה כתובה תחילת הפרשה כל הפר היה עומד סמוך לבין האולם ולמזבח) ולא היו
מכניסים את השעירים לבין האולם ולמזבח ,אלא היו עומדים
40
תמצית גפ"ת מסכת יומא
הקטורת .ורבי ישמעאל פגש אחד מבני בניהם ואמר המילה ,והשאר רק ראשי התיבות .וכתבו התוס' (ד"ה
לו שאבותיו ביקשו להרבות כבודם ולמעט כבוד אמר) שאף שזמן ק"ש כותיקין הוא לקרותה קודם הנץ ולגומרה
המקום ,ועכשיו כבוד מקום במקומו ומיעט כבודם. עם הנץ ,מ"מ ותיקין נמי מודו שזמנה עד ג' שעות.
ורבי ישמעאל בן לוגא פגש זקן אחד מבניהם שראה ל"ח .נקנור נעשו ניסים לדלתותיו שנקבעו בשער
את העשב המיוחד שהוא מעלה עשן כנגדו ושחק ובכה, המזרח של העזרה ,ושל נחושת היו ,והיו מזכירים אותו
בכה מפני שנזכר בכבוד אבותיו ,ושחק מפני שעתיד לשבח .שכשהביאם ממצרים עמד נחשול שבים
הקב"ה להחזירה להם ,ואמר ששבועה היא בידיהם לטבעו ,נטלו אחת מהדלתות והטילוה לים כדי להקל
שלא להראות עשב זה לשום אדם .וזקן אחד מסר את על הספינה ,ועדיין לא נח הים מזעפו ,וכשרצו לזרוק
מגילת הסממנים של הקטורת לריו"ח בן נורי ,ואמר ר"ע את השניה חיבקה ואמר שיטילוה עימו ומיד נח הים
שמעתה אסור לספר בגנותם .מכאן אמר בן עזאי שלא מזעפו ,והיה מצטער על הראשונה ,וכשהגיעו לעכו
ידאג אדם לומר פלוני יקפח פרנסתי ,כי על כרחם בשמך ראו את הראשונה מבצבצת מתחת דופני הספינה,
יקראוך ובמקומך יושיבוך ומשלך (-מזונותיך אינם וי"א שבריה שבים בלעתה והקיאתה ליבשה ,ולכן אף
משלהם אלא הם קצובים לך מן השמים) יתנו לך ,ואין אדם כשהעשירו ושינו את כל הדלתות שבמקדש להיות של
נוגע במוכן לחבירו ואין מלכות נוגעת בחברתה זהב אותם לא החליפו ,מפני הניסים שנעשו בהם,
כשהגיע זמנה להתחלף אפילו כמלוא נימא. וי"א מפני שהיתה נחושתם מוזהבת ,ולראב"י היתה
ל"ח :הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה מנחושת מזוקקת והיתה מאירה כשל זהב.
ללמד שכשהיה נותן קולו בנעימה היה מכניס גודלו
לפיו ומניח אצבעו בין הנימים (-שני חלקי השפם ,כנגד אלו מזכירים אותם לגנאי
מחיצת החוטם) היו אחיו הכהנים נרתעים לאחוריהם. בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים,
בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב ,שהיה והביאו אומנים אחרים מאלכסנדריה של מצרים ,והם
נוטל ד' קולמוסים בד' אצבעותיו וכותב תיבה (-שם ד') ידעו לאפות אבל היו אופים את הפת מחוץ לתנור
של ד' אותיות יחד ,ולא מצא טעם למה לא הסכים, מפני שלא ידעו לרדות מהתנור כמותם באופן שהלחם
לא ישבר ,שהלחם היה עשוי כמין תיבה פרוצה או כמין ספינה,
ולכן על הראשונים נאמר "זכר צדיק לברכה" ,שהוא
והיתה הפת מתעפשת ,ושלחו להחזיר את בית גרמו
נזכר לברכה מחמת מעשיו ,כדכתיב "וד' אמר המכסה
כדי להרבות כבוד שמים ,דכל מה שברא הקב"ה לא
אני מאברהם" וכתיב התם "ואברהם היו יהיה לגוי
ברא אלא לכבודו ,ולא הסכימו עד שכפלו שכרם
גדול ועצום" ,ועל בן קמצר נאמר (ובמתני' איתא על
(מי"ב מנה לכ"ד מנה ,וי"מ מכ"ד למ"ח) ,ואמרו
אלו נאמר) "שם רשעים ירקב" (כדכתיב "ויאהל עד
שאינם רוצים ללמד כדי שלא ילמד אדם שאינו מהוגן
סדום" וכתיב התם "ואנשי סדום רעים וחטאים לד'
ויעשה כך לע"ז ,והזכירום לשבח על שלא נמצאה פת
מאד") ,והיינו שאין לאדם לקרוא לבנו בשמו (וכתבו
התוס' (ד"ה דלא) שאין לגרוס חנן בן אבשלום ,שהרי אבשלום
נקיה ביד בניהם שלא יחשדום שהם ניזונים ממעשה
אין לו חלק לעוה"ב ,אלא גורסים אבישלום .עוד דנים התוס' אם לחם הפנים ,לקיים מה שנאמר "והייתם נקיים מד'
כשגם צדיק נקרא באותו שם כמו רשע אפשר לקרוא על שם ומישראל".
הצדיק) ,ואפילו כשהוא נזכר עם חבירו הוא נזכר לרעה. בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת,
ומה שמצינו בתינוק שנקרא דואג ,ראה מה עלה והביאו אומנים אחרים מאלכסנדריה של מצרים ,והם
בסופו ,דמעשה בדואג בן יוסף שמת אביו כשהיה ידעו לפטם אבל העשן היה מפציע לכאן ולכאן ולא
קטן ,ובכל יום אמו נתנה לביהמ"ק זהב כשיעור היה עולה כמקל ,והחזירום כדי להרבות כבוד שמים,
המשקל שנתווסף בו ,וכשגבר אויב טבחתו אמו ולא הסכימו עד שכפלו שכרם (כנ"ל) ,ואמרו שמה
ואכלתו ,ועליו קונן ירמיהו "אם תאכלנה נשים פרים שאינם מלמדים כדי שלא ילמד מי שאינו הגון ויעשה
עוללי טיפוחים" ורוח הקודש משיבה ואומרת "אם כך לע"ז ,והזכירום לשבח על שלא יצאה כלה
יהרג במקדש ד' כהן ונביא" וזהו זכריה בן יהוידע הכהן. מבושמת מבתיהם וכשנושאים אשה מתנים עימה
שלא תתבסם ,שלא יאמרו שהם מתבסמים ממעשה
41
תמצית גפ"ת מסכת יומא
אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול עובדיה היה צדיק והיה דר בין שני רשעים -אחאב
הגבה ימינך ,ואם של שם עלה בשמאלו ראש בית אב ואיזבל ולא למד ממעשיהם ,ועשיו היה רשע והיה דר
אומר לו אישי כהן גדול הגבה שמאלך ,והיה נותן את בין ב' צדיקים ולא למד ממעשיהם.
הגורלות ע"ג שני השעירים שעומדים אחד בימין ואחד
כשהקב"ה מברך את הצדיקים הוא מקלל את
בשמאל ,ונותן גורל שעלה בימין על שעיר של ימין ,ואומר לד' הרשעים ,וכשהוא מקלל את הרשעים הוא מברך את
חטאת ,ולרבי ישמעאל היה אומר רק לד' ,והעם עונים הצדיקים.
אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
תנא דמתני' דס"ל שהכה"ג היה מוציא את ב' הגורלות צדיקים -אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק
הוא רבי חנינא סגן הכהנים ,דס"ל שאין הסגן עושה כמותו .ראה הקב"ה שצדיקים מועטים עמד ושתלם
מלאכה אלא אם ארע פסול בכהן גדול .ורבי יהודה בכל דור ודור לקיום העולם .אפי' בשביל צדיק אחד
אומר בשם רבי אליעזר שהכה"ג והסגן היו מכניסים העולם נברא ,ומתקיים .כיון שיצאו רוב שנותיו של
כל אחד את יד ימינו( ,דימין דסגן עדיף משמאלו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא ,וי"א שמי שבאה לידו
כה"ג ,ולתנא דמתני' ימין הסגן שוה לשמאלו של עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא ,הקב"ה שומר
כה"ג ,וממילא עדיף שהכה"ג יעשה הכל) ,ולדבריו אם עליו שלא יחטא עוד.
של שם עלה בידי הסגן אומר ראש בית אב לכה"ג כל המשכח דבר מתלמודו גורם גלות לבניו ,ומורידין
דבר מילך -דבר דברי לד' חטאת ,ואין אומר לו הסגן אותו מגדולתו.
משום דחלשא דעתיה כיון ששל שם לא עלה בידו
אלא ביד הסגן. ל"ט .הבא ליטמא פותחין לו ואין מעכבים אותו מלחטוא,
והבא ליטהר מסייעים אותו .עבירה מטמטמת מכל
הקלפי היתה מעץ ,ואין עושים אותה של כסף או זהב
חכמה לבו של אדם .אדם מטמא עצמו מעט מטמאין
דהתורה חסה על ממונם של ישראל .והקלפי היה של
אותו הרבה ,מלמטה מטמאין אותו מלמעלה ,בעוה"ז
חולין ,ואין מקדשים אותה ,כי כלי שרת מעץ לא
מטמאין אותו בעוה"ב ,אדם מקדש עצמו מעט
עבדינן.
מקדשים אותו הרבה ,מקדש עצמו מלמטה מקדשים
אלו מעלות היו במקדש בזמן כהונתו של שמעון אותו מלמעלה ,מקדש עצמו בעוה"ז מקדשים אותו
לעולם הבא.
הצדיק -מ' שנה ששימש שמעון הצדיק בכהונה
גדולה היה עולה גורל בימין ,ולשון של זהורית (-צמר
סרוק ומשוך כמין לשון וצבוע אדום ,וקושרים אותו בראש שעיר
המשתלח) מלבין מאיליו ,שזה סימן שהקב"ה מחל לישראל,
ונר מערבי (למ"ד שהנרות היו מסודרים ממזרח למערב ,הנר טרף בקלפי
השני ממזרח הוא הנר המערבי ,ולמ"ד שהיו מסודרים מצפון
לדרום ,הנר האמצעי שהיה מצודד כלפי מערב הוא הנר המערבי, הגורל לד' ולעזאזל
ושאר הנרות היו מצודדים כלפי האמצעי) דולק אחר שכבו
כתיב "ולקח אהרן את שני השעירים והעמיד אותם לפני ד'
שאר הנרות ,אע"פ שהיו מדליקים אותו הראשון ,והוא עדות
פתח אהל מועד ,ונתן אהרן על שני השעירים גורלות ,גורל
שהשכינה שורה בישראל ,ואש של מערכה מתגבר ודולק
אחד לד' וגורל אחד לעזאזל" .הגמרא מבארת כיצד היה
מאיליו וא"צ להביא עצים חוץ מב' גזירי עצים של בין נעשה הגורל ,ואם הגורל מעכב ,ועוד מדיני הגורל.
הערבים שהם חובה ,מכאן ואילך רק לפעמים היה כך. סדר הגורל -הכהן גדול היה טורף בקלפי -חוטף גורל
ובימיו היה ברכה בעומר ושתי הלחם ולחם הפנים, במהירות ,כדי שלא ימשמש ויכוין לקחת של שם בימינו
וכל כהן היה מקבל כזית ,יש אוכלו ושבע יש אוכלו מפני שזה סימן יפה ששל שם עולה בימינו( ,ומטעם זה
ומותיר ,מכאן ואילך נשתלחה בהם קללה שאינם
היתה הקלפי מחזקת רק ב' ידים) ,והיה מוציא משם
משביעים ,וכל כהן מקבל כשיעור פול ,הצנועים ב' גורלות ,אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו
מושכים את ידיהם מפני שאינו משביע והגרגרנים לעזאזל ,הסגן עומד בימינו וראש בית אב משמאלו,
נוטלים ואוכלים ,ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק
42
תמצית גפ"ת מסכת יומא
הפר והשעיר והגורלות ,מחלוקת עד מתי צריך השעיר חבירו והיו קוראים לו בן חמצן (-גזלן) עד יום מותו ,ואף
לעזאזל להיות חי ,האם אפשר להעביר את הגורל משמאל שגם אחרים חטפו ,הוא חטף מחמצן אחר ,או שהוא חטף ממי
לימין ,עד מתי צריך להשאיר את הגורל על השעיר) ,ומנסה שהקפיד על כך( .תוד"ה טרף) .ואותה שנה שמת ידע זאת
להביא מהם ראיה אם העליה מעכבת או לא ,וכדלהלן.
ע"י שנכנס עמו זקן לבוש שחורים ולא יצא ,ועד אז
לרבי ינאי עלית גורל מתוך הקלפי מעכבת את העבודה, נכנס לבוש לבנים ויצא ,ואחר הרגל חלה ז' ימים ומת,
שזה קובע איזה שעיר לד' ואיזה שעיר לעזאזל ,אבל הנחה על ואחר שמת נמנעו לברך ברכת כהנים בשם המפורש ,שלא
השעירים אינה מעכבת אלא מה שיצא ביד ימין קובע את היה ראוי.
השעיר הימני ,ומה שיצא בשמאל קובע את השעיר השמאלי.
ולריו"ח אף עליה אינה מעכבת ויכול לקרוא שם בלא גורל, ל"ט :מ' שנה קודם החורבן לא היה הגורל עולה
אלא שחיסר מצוה .למסקנה (מ"א ).הגמ' מוכיחה בימין ,ולא היה לשון של זהורית מלבין ,ולא היה נר
שעלית גורל מעכבת ,ודלא כריו"ח. מערבי דולק ,והיו דלתות היכל נפתחות מאליהם סימן
והנה נחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה אם דברים הנעשים לאויבים לבוא ,עד שגער בהם ריו"ח בן זכאי.
בבגדי לבן בחוץ כגון בהיכל או בעזרה מעכבים אם שינה בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני
להקדים את המאוחר ,או שאינם מעכבים ורק דברים מגדים של זהב וכו' ,וכיון שנכנסו עכו"ם להיכל יבשו,
הנעשים בבגדי לבן בפנים מעכבים ,והגורל נעשה בבגדי לבן ועתיד הקב"ה להחזירם לנו.
בחוץ .ללישנא קמא נחלקו רבי ינאי ורבי יוחנן אליבא
דרבי נחמיה שזה מעכב ,אם גם עליה מעכבת ,או י' פעמים היה כה"ג מזכיר השם ,ג"פ בכל וידוי ,ואחד
שההגרלה אינה נחשבת עבודה ,אבל לרבי יהודה בגורל ,והיה מעשה ונשמע השם עד יריחו שזה מרחק
לכו"ע אין עליה מעכבת .וללישנא בתרא נחלקו י' פרסאות ,וציר דלתות היכל היה נשמע בח' תחומי
שבת (והא דאיתא בתמיד שמיריחו היו שומעים קול שער גדול
אליבא דרבי יהודה ,אם גם הגרלה אינה מעכבת ,או
של היכל שנפתח ,י"ל שפתיחת השער היתה נשמעת עד שם,
דשאני הכא דכתיב "אשר עלה" ב' פעמים ושנה עליו אבל צירי הדלתות היו נשמעים רק ח' תחומי שבת ,אי נמי עד
הכתוב לעכב ,דמקרא יתירא נפקא לן עיכובא( ,והמ"ד השני ח' תחומי שבת ידעו להבחין שזה קול צירים ,ומיריחו היו
סובר שכיון שזה לא נאמר בלשון ציווי זה לא מעכב .תוד"ה
שומעים קול הברה בעלמא .תוד"ה וציר) ,ועיזים שביריחו
דתנא) ,אבל נתינה על השעירים כתובה רק פעם אחת "ונתן
אהרן" ,ולכן לכו"ע אינה מעכבת .אבל אליבא דרבי נחמיה היו מתעטשות מריח הקטורת ,ונשים שביריחו אינן
לכו"ע עליה מעכבת. צריכות להתבשם וכלה שבירושלים אינה צריכה
להתקשט מריח הקטורת( ,והנה קול מראה וריח אין בהם
מ .תניא -מצוה להגריל ולהתוודות על השעיר המשתלח, משום מעילה אבל איסורא איכא ,ואמר אביי דהיינו לעומדים
דכתיב "והתודה עליו" ,לא הגריל ולא התוודה כשר ,רבי בחוץ ,וצ"ל שאין האיסור אלא שלא יקרבו עצמם לעזרה להריח
שמעון אומר לא הגריל כשר לא התוודה פסול .עוד יותר .תוד"ה כלה) .וזקן אחד סיפר לרבי יהושע בן קרחה
תניא מת אחד מהם לאחר ההגרלה ,שא"א להגריל שוב שהלך לשילה והריח ריח קטורת מבין כותליה.
אא"כ יביאו ב' שעירים חדשים ואחד ילך לאיבוד ,מביא חבירו
שלא בהגרלה דברי רבי שמעון .ומבואר שלר"ש גם אם הגורל לעיכובא או לא,
ההנחה וגם ההגרלה אינם מעכבים .הגמרא מקשה ועוד מדיני הגורל
מזה על רבי ינאי שסובר שההגרלה מעכבת .וצריך ישנם ב' חלקים בגורל הנעשה על שני השעירים שעומדים
לפרש שבאמת לרבנן ההגרלה מעכבת ורק העליה לא אחד מימין הכה"ג ואחד משמאלו .א' הוצאת הגורל מתוך
מעכבת ,ור"ש לא ידע מאי קאמרי רבנן ,ואמר שאם הקלפי (עליה בלשון הגמרא) אחד בימין ואחד בשמאל .ב'
כוונתם לעליה הוא חולק עליהם רק על הוידוי ,ואם הנחת הגורלות ע"ג השעירים .דעת ר"ש (מ ).שאין הגורל
מעכב כלל ,וחכמים חולקים בזה על ר"ש .והנחת הגורלות
כוונתם להנחה אבל עליה מעכבא ,הוא חולק עליהם לכו"ע אינה מעכבת .ולגבי הוצאת הגורל נחלקו בזה רבי
שאף עליה אינה מעכבת. ינאי ורבי יוחנן .והגמ' דנה אם הם נחלקו לפי רבי יהודה
שדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ אינם מעכבים ,או
סדר עבודות הפר והשעיר -הסדר שצריך להיות הוא
שנחלקו אליבא דברי נחמיה שסובר שהם מעכבים .והגמ'
וידוי על הפר ,גורל ,וידוי שני דפר ושחיטתו ,הכנסת כף ומחתה (מ - .מ ):מביאה כמה דינים שנאמרו בברייתות לגבי דיני
ונתינת הקטורת על האש ,נתינה מדם הפר על הכפורת ,שחיטת הגורל (מחלוקת אם הוידוי מעכב ,דיני שינוי בסדרי עבודת
43
תמצית גפ"ת מסכת יומא
עושה חטאת .וקמ"ל דלא נימא שאם היכא שגורל השעיר ונתינה מדמו על הכפורת ,נתינה מדם הפר על הפרוכת,
אינו מועיל בשעת לקיחה בין בשעת עשיה ,כמו נתינה מדם השעיר על הפרוכת ,עירוב דם הפר והשעיר ,ונתינה
בקינין של זבים וזבות ויולדות שאחד מהם חטאת ואחד עולה, מהם על מזבח הפנימי .רש"י .אם הקדים ונתן מדם השעיר
קריאת שם מועילה[ ,לרב חסדא (מ"א ).היינו דווקא בפנים על בין הבדים לפני שנתן שם מדם הפר ,או
בשעת לקיחתם ,או בשעת עשיתם] ,ואין הכהן רשאי שהקדים ונתן מדם הפר בהיכל על הפרוכת לפני שנתן
לשנותם( ,אבל אם לא קרא שם בשעת לקיחתם אלא אח"כ מדם השעיר בפנים ,לא עשה כלום ,ואם הקדים
לא חל עליהם השם ויכול הכהן לשנותם) ,כ"ש שבמקום מתנות הפר בפנים להגרלה דשעיר אינו מעכב ,ואם
שהגורל מועיל שלא בשעת לקיחה ושלא בשעת הקדים ונתן מדם הפר על המזבח הפנימי לפני שנתן
עשיה קריאת שם מועילה בשעת לקיחה ובשעת מדם השעיר בהיכל ,זה תלוי במחלוקת רבי יהודה
עשיה. ורבי נחמיה (לעיל ל"ט ):אם דברים הנעשים בבגדי
וכתבו התוס' (ד"ה ועשאו) שאין ללמוד מק"ו זה שבשאר
לבן בחוץ מעכבים.
מקומות יועיל גורל ,דכתיב גבי גורל "ועשאו חטאת" לזה ולא
לאחר .וע"ע בתוס' מה שביארו בדרשה זו ,ובדרשה לענין יציאה
מ :עד מתי צריך שהשעיר לעזאזל ישאר חי-
בשש שנים בעבד עברי הנמכר לנכרי .עוד ביארו התוס' (בד"ה כתיב "יעמד חי לפני ד' לכפר עליו" והיינו שאם מת צריך
מה) דלא אמרינן שיוה"כ היה בכלל ויצא לידון בדבר החדש, להביא אחר ,לרבי יהודה "לכפר" היינו שצריך שיהיה חי
שא"א ללומדו מהכלל ,דרק אם יש פירכא אין ללמוד מהכלל, עד שעת מתן דם השעיר לד' וא"צ להמתין עד הוידוי,
אבל בלאו הכי אפשר ללומדו בבמה מצינו או בק"ו. ולר"ש צריך להיות חי עד שעת הוידוי .ומחלוקת זו
מ"א .הגמ' מוכיחה מהדין הנ"ל שלפי רבי יהודה תלויה במחלוקתם לעיל האם וידוי מעכב או לא .רש"י.
ולתוס' (ד"ה ואזדו) זה תלוי במחלוקת האם הגרלה מעכבת או
הגרלה מעכבא ,דסתם סיפרא ר"י ,ונדחו דברי ריו"ח. לא ,שלר"י כמו שאם מת המשתלח לפני מתן דם השעיר הפנימי
ישפך הדם ויביא שניים אחרים ויגריל מתחילה( ,ואם נשפך הדם
דיני קרבן עולה ויורד בטמא שנכנס למקדש-
ימות השעיר המשתלח ,כדאיתא לקמן ס"ב .).ולר"ש אם מת
טמא שנכנס למקדש שהוא חייב קרבן עולה ויורד ,אם קודם וידוי יביא אחר בלא גורל ,ואם עדיין לא נזרק דם השעיר
היה עשיר והביא קרבן עני ,לרבי אלעזר לא יצא, השני יזרוק את הדם ויביא אחר ,וא"צ גורל אפילו לכתחילה דאין
ולרבי חגא יצא .ואם היה עני שהוא צריך להביא שתי גורל בלא שני שעירים ,ואין לשפוך את הדם או לאבד את
תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת ,והפריש השעיר כדי לעשות גורל ואם מת אחר וידוי א"צ להביא אחר
אע"פ שלא שילחו לעזאזל ,דשילוח אינו מעכב.
מעות לקינו ,וחילק את המעות לשניים ואמר אלו
לחטאת ואלו לעולה (לרב חסדא שאין הקינים עלה גורל בשמאל א"א להחזירו לימין ,בברייתא
מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשית כהן, מבואר שר"ע אמר שהטעם הוא כדי שלא לתת מקום
איירי שאמר כך בשעת הפרשה לרבי אלעזר ,דשעת לצדוקים לרדות שיאמרו שאתם עושים כפי רצונכם .והגמ'
הפרשה במעות דינה כשעת לקיחה בעופות) ,והעשיר שואלת שאם ההגרלה מעכבת מעיקר הדין א"א
שהוא צריך להביא קרבן עשיר והיינו רק בהמה לחטאת ,אינו להחזירו לימין ,שכבר קבע הגורל ,ואין לומר דקאי כר"ש,
יכול להשתמש במעות שייחד לעולה לצורך שהרי ר"י ורבי נחמיה היו תלמידיו של ר"ע( .תוד"ה כיון) .והגמ'
החטאת כיון שקרא להם שם ,אלא צריך להוסיף מעות מבארת שהכונה שאין להעביר את הגורל יחד עם
אחרים עד דמי בהמה על אלו שייחד לחטאתו .ולרבי השעיר משמאל לימין ,כדי שלא לתת מקום לצדוקים
חגא אם אחר שהעשיר לקח גוזל אחד ,אם לקחו לרדות.
לעולה שבזה הוקבעו המעות השניים לחטאת יוסיף על
א"צ להשאיר את הגורל על השעיר עד שעת שחיטה,
הכסף הנשאר ויקנה חטאת וגוזל זה ילך לנדבה
(לקיץ המזבח ,שאף שאין מקיצין בעולת העוף ,היינו שלא
דכתיב "אשר עלה" כיון שעלה שוב אינו צריך ,ומ"מ
קונים עוף לצורך כך ,אבל עוף שהופרש לעולה מקיצים בו מצוה איכא (לתירוץ א').
את המזבח .והתוס' דנים אם יכולים להביא אותו לעולת יחיד,
או שכיון שלא לקח כל קרבנותיו לא נקבעו עבורו .תוד"ה
מתי הגורל קובע את שם הקרבן ומתי קריאת
והאי) ,ואם לקחו לחטאת שבזה הוקבעו המעות השניים השם קובעת את שם הקרבן -איתא בסיפרא
לעולה ,לא ישתמש בכסף הנשאר לחובתו ,אלא מביא "ועשהו חטאת" הגורל עושה חטאת ואין קריאת שם
44
תמצית גפ"ת מסכת יומא
עשרה זוז או שקל ,י"א שנחלקו בפרה ,וי"א שנחלקו מהמעות עולת נדבה ,ואותו גוזל ילך למיתה ,וא"א
בשעיר המשתלח .ושל שעיר הפנימי אין בו שיעור ,כיון לפדותו ,דאין פדיון לעוף וכן ללבונה ולכלי שרת ,דלא
שאינו אלא כדי שלא יתערב ,ושל שעיר המשתלח יש בו צורך נאמר פדיון אלא בבהמה.
לידע אם הלבין .תוד"ה שלש .ובאותו יום שנחלקו בשעיר
מ"א :שינוי בקרבן מצורע -מצורע עשיר שהביא
המשתלח מת רביא בר קיסי ,ונתנו סימן שרביא בר
קיסי מכפר כשעיר המשתלח מפני שמיתת צדיקים קרבן עני לא יצא אף לרב חגא ,דילפינן הכי מקרא
מכפרת. דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע" ,אבל מצורע עני
שהביא קרבן עשיר יצא ,דהא רבי רחמנא "תורת",
שחיטת זר בפרה אדומה ובפרו של כה"ג- ואין לומדים דין טמא שנכנס למקדש ממצורע,
לרב שחיטת פרו של כה"ג כשרה בזר ,ואף שנאמר בו דכתיב "ואם דל הוא".
"אהרן" ו"חוקה" ,שחיטה לאו עבודה היא ,אבל פרה
אדומה פסולה בזר (וכן סובר רבי יצחק נפחא) ,דכתיב קושר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח
ומעמידו כנגד בית שילוחו -השער שיוציאו אותו משם,
בה "אלעזר" ו"חוקה" ,ואף ששחיטה לאו עבודה היא
(כתבו התוס' (ד"ה שחיטה) שרש"י מבאר הטעם משום שהיא ולנשחט קושר כנגד בית שחיטתו ,כדי שלא יתערב
כשרה בזר ,וכוונתו שכיון שהוכשרו כל הפסולים בשחיטה ,כמו לא זה בזה ולא באחרים .ואח"כ אומר וידוי שני על
נשים ועבדים וטמאים ,מסתמא אינה חשובה עבודה לפני הפר (ויבואר להלן מ"ג.):
המקום מאיזה טעם שיהיה .ורבינו יעקב מאורליינ"ש מבאר
שאינה עבודה מפני שהיא נוהגת גם בחולין .ורבינו שמשון שיעור לשון שעיר המשתלח ופרה אדומה-
מבאר שאינה עבודה משום בקבלה צריך לעמוד בפנים,
לרב יוסף לשון של זהורית של שעיר המשתלח
ובשחיטה יכול לעמוד בחוץ ולשחוט בפנים) ,מ"מ הרי פרה
צריכה שיעור ,כיון שצריך לחלקה לשניים ולקשור חציה
היא קדשי בדק הבית שקדושתם קדושת דמים ,שהרי היא
בסלע וחציה בין קרניו ,אבל לשון של פרה אדומה דכתיב
נשחטת בהר המשחה ,וממילא כל העבודות שוות בה( ,התוס'
(ד"ה שאני) מביאים בשם רש"י שלרבנן פרה אדומה היא קדשי בה "ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת" ,כיון שא"צ
מזבח) .ואין לומר שאם פרו של כה"ג כשר בזר כ"ש לחלקה אין בה שיעור והיא כשרה בכל שהוא .והא דתנא
פרה אדומה ,דמצינו במראות נגעים שאע"פ שאינה שכורכם לעץ ארז ואזוב בשיירי לשון ומשמע שיש עוד,
עבודה בעיא כהונה. היינו בזנב הלשון שכיון שהיו סורקים את הלשון במסרק צד
אחד היה נעשה צר יותר.
לשמואל שחיטת פרו של אהרן פסולה בזר ,דכתיב
בה "אהרן" ו"חוקה" ,אבל שחיטת פרה אדומה כשרה רבא אומר שיש מחלוקת תנאים אם צריך שהלשון
בזר (וכן סובר רבי אמי) ,דאף דכתיב בה "אלעזר" של הפרה אדומה תהיה כבדה ותפול לתוך עומק האש,
ו"חוקה" ,הא כתיב בה "ושחט אותה לפניו" שיהא זר דכתיב "והשליך אל תוך שריפת הפרה" ,או לא .דתניא
שוחט ואלעזר רואה .והא דכתיב "ולקח אלעזר הכהן שלרבי כורכם כדי שיהיו כולם באגודה אחת דבעינן
מדמה" בא הכתוב לומר שהקבלה פסולה בזר( ,ולרב שיקחום בבת אחת ,ולרבי אלעזר ברבי שמעון כורכם כדי
אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות). שיהיה בהם כובד ויפלו לתוך שריפת הפרה .ולדברי
רבא מה שרב אמר שעץ ארז ושני תולעת שנשרפו
דיני פרה אדומה לפני שהגיעו לתוך השריפה כשרה ,היינו לפי רבי ,והא
דאיתא בברייתא שאם נחרך הלשון לפני שהגיע לתוך
לעיל נתבארו דיני לשון של זהורית בשני שעירי יוה"כ
ובפרה אדומה ,וכן נתבאר האם זר פסול בשחיטת פרו של השריפה מביא לשון אחר ונותן שם ,היינו לרבי אלעזר
כה"ג ביוה"כ ובפרה אדומה .וכיון שהגמ' מביאה דינים אלו ברבי שמעון .ולאביי בקולחת פסול ובנכפפת כשר
בפרה אדומה הגמרא ממשיכה לעסוק בעוד מדיני פרה דכיון שהיא סמוכה לגחלת זה נחשב "תוך שריפת הפרה".
אדומה ,ומבארת כיצד דינים אלו נלמדים מן המקראות. מ"ב .ולרבי יונתן משקל לשון של פרה הוא עשרה
הסח הדעת בעבודות הפרה -אסור להסיח דעת זוז דבעי כובד ,ושל שעיר המשתלח משקל ב' סלעים
בשחיטת הפרה ובשריפתה( ,רב לומד דין זה מ"ושחט דבעי חלוקה ,ושל מצורע שא"צ לא כובד ולא חלוקה מספיק
אותה לפניו" שאין להסיח דעת בשחיטה ,ומ"ושרף שקל .ור"ש בן חלפתא ורבנן נחלקו אם השיעור הוא
את הפרה לעיניו" לומד רב שאין להסיח דעת
45
תמצית גפ"ת מסכת יומא
הטעם הנ"ל .ונ"מ אם יכול להוציא חמור ,שלת"ק מותר בשריפה ,די"ל ששחיטה חמורה משריפה משום
דליכא שמא יאמרו ,ולרבי אסור דכתיב "אותה". שהיא תחילת עבודה ,וי"ל ששריפה חמורה משחיטה
מ"ג .לא ישחוט פרה אחרת עמה ,דכתיב "ושחט משום שבה מוכשרת הפרה .ושמואל שלומד
אותה". מ"ושחט אותה לפניו" שיהיה זר שוחט ואלעזר רואה,
לומד הכל מ"ושרף את הפרה לעיניו") ,וכן אין להסיח
אלו מעבודות הפרה נעשים דווקא ע"י כהן- דעת באסיפת אפרה ובמילוי מים לקידוש ,דכתיב
לקיחת עץ ארז ואזוב ושני תולעת נעשה ע"י כהן, "למשמרת למי נדה" ,אבל השלכת עץ ארז ואזוב ושני
וכהן הדיוט כשר בזה לכו"ע ,דכתיב "ולקח הכהן וכו' תולעת לאו גופה דפרה נינהו ואין הסח הדעת פוסל
" .והא דכתיב "וכבס בגדיו הכהן" בא ללמד שהפרה בהם.
יעשה בכיהונו בבגדי כהונה ולא בבגדי חול ,וכך הדין מ"ב :עבודות הפרה בלילה ובאשה -הזאת מימיה
לדורות דכתיב "וטמא הכהן"( ,ולמ"ד שצריך לדורות אין כשרים אלא ביום דכתיב "הוא יתחטא בו ביום
כה"ג ,מילתא דאיתא בק"ו טרח וכתב ליה קרא). השלישי" ,ואין כשרים אלא באיש דכתיב "ולקח אזוב וטבל
זר ואשה כשרים לאסיפת אפר הפרה ,דכתיב "ואסף במים איש טהור" .והנה כתיב "תורת" ללמד שגם שאר
איש טהור" איש להכשיר את הזר טהור להכשיר את עבודות הפרה כשרים רק ביום ובאיש ,ומאידך כתיב
האשה ,אבל חש"ו פסולים דכתיב "והניח" וחש"ו אין "זאת" שרק הזאה כשרה רק ביום ובאיש ,ועל כן
בהם דעת להניח. מרבים ששחיטתה ,קבלת דמה ,הזאת דמה ז' פעמים
קידוש -הכל כשרים לקדש (-לתת מים על האפר בכלי אל נוכח פני אהל מועד ,שריפתה ,השלכת עץ ארז ואזוב
חרס .רש"י .ובתוס' (ד"ה הכל) כתבו שנותנים את האפר על ושני תולעת ,כיון שאינם כשרים אלא באיש ,אינם
המים) חוץ מחש"ו ואשה וטומטום ואנדרוגינוס שהוא כשרים אלא ביום .אבל אסיפת אפרה מילוי מים
ספק אשה( ,ויש מ"ד שפוסל בטומטום משום שהוא ערל, וקידוש כיון שהם כשרים באשה כשרים גם בלילה.
ומכשיר באנדרוגינוס ובאשה .תוד"ה הכל) .דאחרי שכתוב הזאת מי פרה כשר בזר.
"והניח" למעט חש"ו כתיב "ולקחו וכו' " לומר שרק
הקדמה בביאור הלימודים דלהלן -סדר עבודות
מי שכשר לאסיפה כשר לקידוש ,והא דכתיב "ולקחו"
הפרה ,יש מהם ש"משמע מוציא מיד משמע" והיינו
בלשון רבים ובהמשך כתוב "ונתן" ,בא ללמד
שמשמעות דין מסוים מוציאה ממשמעות הדין שלפניו ,שיש
שהלקיחה והנתינה כשרים בין ע"י אחד בין ע"י
שכשר בזה ופסול בזה או להיפך ,ויש מהם ש"משמע
שניים ,והא דכתיב "ולקח אזוב וטבל במים איש טהור
ממילא" שמשמעות הדין השני היא להשוותו לדין הראשון.
והזה" ,איש בא למעט אשה וטהור בא להכשיר קטן,
וכדלהלן.
והוא עדיף מחרש ושוטה משום דאתי לכלל דעת (תוד"ה מאי).
ורבי יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ובאנדרוגינוס, האם צריך כה"ג לעבודות הפרה -י"א שעבודות
דאחרי שכתוב "והניח" למעט חש"ו כתיב "ולקחו" הפרה נעשים ע"י כה"ג ,גז"ש חוקה חוקה מיוה"כ,
בלשון רבים לרבות קטן ,ואשה פסולה דכתיב "ונתן", וי"א שהם נעשים אף ע"י כהן הדיוט ,דכתיב "ונתתם
והא דכתיב "ולקח אזוב וטבל במים איש טהור" ,איש אותה אל אלעזר הכהן" ,אותה לאלעזר ולא לדורות
ממעט קטן ,וטהור מכשיר אשה. לאלעזר.
הזאה -הכל כשרים להזות חוץ מטומטום אין להוציא פרה אחרת יחד עם הפרה אדומה.
ואנדרוגינוס ואשה ,וקטן שיש בו דעת אשה מסייעתו לת"ק לומדים דין זה מדכתיב "והוציא אותה" ולא
ומזה -אוחזת לו את המים אפילו בשעת הזאה וטבילה( .תוד"ה אחרת עימה ,כדתנן שאם הפרה לא רוצה לצאת לא
אשה) .ולר"י אשה כשרה וקטן פסול. מוציאים איתה פרה שחורה ,ות"ק היינו ר"ש דדריש
טעמא דקרא ,ולדבריו הטעם הוא כדי שלא יאמרו
מ"ג :שיטת רבי יוחנן שכל השחיטות כשרות בזר
ששחטו פרה שחורה ,ולא עוד פרה אדומה כדי שלא
ואף שחיטת הפרה ,וחולק בזה על הברייתא ועל ר"ש
יאמרו ששחטו ב' פרות .ולרבי לומדים מהפסוק ללא
בן יהוצדק רבו.
46
תמצית גפ"ת מסכת יומא
ולפנים ,ובשעת הקטרה פורשים גם מבין האולם טבול יום כשר בפרה ,דכתיב "והזה הטהור על
ולמזבח ,ואמר רבי אלעזר אומר שדווקא בשעת הטמא".
הקטרה דהיכל שהוא סמוך פורשים גם מבין האולם
ולמזבח ,אבל בשעת הקטרה דלפני ולפנים לא. המשך עבודות יוה"כ
כשם שפורשים מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה, וידוי שני על הפר -הכה"ג סומך ב' ידיו על הפר
כך פורשים בשעת מתן דם פר כהן משיח שטעה להתיר ומתוודה ,אנא ד' חטאתי וכו' ,ומוסיף בוידוי זה "ובני
יסור ועשה על פי הוראתו ,ומתן דמו על הפרוכת ועל מזבח אהרן עם קדושך" ,אבל בוידוי ראשון לא מזכיר בני
הזהב ,ופר העלם דבר של ציבור ,ושעירי עבודת אהרן ,דמוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב ואל יבוא
כוכבים שעבדו הציבור בהוראת בי"ד וצריכים להביא פר חייב ויכפר על החייב .ואיתא להלן (מ"ד ).שכפרת
לעולה ושעיר לחטאת ,ומתן דם השעיר על הפרוכת ,דילפינן הכה"ג קודמת לכפרת ביתו ,ואח"כ אחיו הכהנים,
גז"ש כפרה כפרה מיוה"כ. ואח"כ כל ישראל ,דכתיב "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד
מ"ד :מעלות הקדושה דאורייתא או דרבנן -רב כל קהל ישראל".
אדא בר אהבה רצה להוכיח שמעלות הקדושה שחט את הפר וקיבל במזרק את דמו ,ונתנו למי
(ירושלים ,הר הבית ,החיל ,עזרת נשים ,עזרת ישראל ,עזרת שהוא ממרס (-מגיס) בו על הרובד הרביעי (-שורה
כהנים ,בין האולם ולמזבח ,היכל ,קודש הקדשים) הם רביעית של אבני השיש שמהם עשויה הרצפה) שמחוץ
מדאורייתא מהלכה למשה מסיני ,דאי לאו הכי למה להיכל (ולא בפנים ,דכתיב "וכל אדם לא יהיה באוהל
צריך לפרוש מבין האולם ולמזבח שמא יכנסו בשוגג, מועד וכו' " ,ואף דאיתא לקמן מ"ד .שהיו פורשים גם מבין
וא"צ לפרוש מכל העזרה .והגמ' דוחה שי"ל שא"צ האולם ולמזבח בשעת הקטרה ומתן דמים בהיכל ,המירוס היה
לפרוש מן העזרה כיון שהמזבח החיצון מפסיק נעשה רק בשעת ההקטרה לפני ולפנים .תוד"ה אמר) כדי
ומינכרא מילתא. שלא יקרוש כשהוא עוסק בעבודת הקטורת.
רבא רצה להוכיח שקדושת האולם וההיכל היא אחת,
הקטורת -נטל מחתה ועלה לראש המזבח ,ופינה
דאם הם ב' קדושות והפרישה מהאולם היא גזירה,
גחלים אילך ואילך ,וחותה מן המעוכלות הפנימיות,
הרי אין גוזרים גזירה לגזירה .והגמ' אומרת שי"ל
ירד והניחה על הרובד הרביעי שבעזרה .הקטורת
שקדושת אולם ובין האולם ולמזבח הם קדושה אחת,
מכפרת על לשון הרע ,דיבוא דבר שבחשאי ויכפר על
אבל קדושת היכל ואולם הם ב' קדושות.
מעשה חשאי.
ההבדלים בעבודה בין יוה"כ לכל יום
מתי אסור להיות באהל מועד
המשנה (מ"ג ):מביאה כמה הבדלים שהיו בין העבודה
הרגילה שהיתה במקדש בכל יום ,לבין עבודת יום מ"ד .כתיב לגבי עבודת כה"ג ביוה"כ "וכל אדם לא
הכיפורים ,והגמרא מבארת שטעם שינויים אלו הוא מפני יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו",
חולשת הכהן גדול שהיה שרוי בתענית וכל עבודות היום
"באהל מועד" ממעט עזרה" ,בקודש" מרבה משכן
אינם כשרות אלא בו ,או מפני כבודו של הכהן גדול ,וכן
היתה מערכה נוספת על המזבח החיצון ביוה"כ לצורך שבמדבר ובשילה ובית המקדש (ובתוס' (ד"ה בשילה)
הקטורת שהיה מקטיר לפני ולפנים. דנים האם בכל מקום צריך פסוק מיוחד לרבות שהדין כולל גם
משכן וגם מקדש ,או שבעלמא א"צ פסוק מיוחד כיון שמשכן
בכל יום היה חותה בשל כסף והיה לוקח גחלים איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן ,ושאני הכא דכתיב "אהל
ממערכה שניה של קטורת ומכניסם למזבח הפנימי לקטורת מועד" שזה מיותר)" ,בבואו לכפר" מרבה שלא רק
שחרית וערבית ,מפני שהתורה חסה על ממונם של בשעת הקטרה צריך לפרוש משם אלא גם בשעת
ישראל ,ומערה בתוך של זהב ,וביוה"כ היה חותה בשל מתן דמים" ,עד צאתו" מרבה שעת יציאתו.
זהב ובה עצמה היה מכניס ,משום חולשא דכה"ג שזה
טירחא לערות מכלי אל כלי. מההיכל פורשים בין בשעת הקטרה דהיכל על המזבח
הפנימי שחרית וערבית בין בשעת הקטרה לפני ולפנים,
בכל יום היה חותה בשל ד' קבין ומערה לתוך של ג' בין בזמן מתן דמים בהיכל בין בזמן מתן דמים לפני
קבין ,ונתפזרו לו קב גחלים ,והיה מכבדם לאמה -סילון
47
תמצית גפ"ת מסכת יומא
האש שעל המזבח היה משמשת להקרבת הקרבנות, היוצא לנחל קדרון .ולרבי ישמעאל בנו של ריו"ח בן
ומלבד זה היו לוקחים ממנה גחלים לצורך הקטורת בבוקר ברוקה היה מכניס לתוך של קביים ונתפזרו קביים.
ובערב וכן לצורך הדלקת המנורה ,ולומדים מהפסוק
שהיתה מערכה נפרדת עבור הקטורת .וביוה"כ היו
ולרבי יוסי בכל יום היה מערה משל סאה לתוך של ג'
מוסיפים מערכה נפרדת כדי לקחת ממנה גחלים לקטורת קבין ,ורב אשי מפרש כוונתו שהיה מערה מסאה
של יוה"כ .וי"א שהיתה עוד מערכה בכל יום כדי שאם מדברית שזה ה' קבים ירושלמיות לשל ג' קבים
האש במערכה הגדולה תיחלש יקחו ממנה עצים .וי"א ירושלמיות ונתפזרו ב' קבים .ביוה"כ היה חותה בשל ג'
שהיתה עוד מערכה לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב. קבין ובה היה מכניס ,והיה מוסיף מלא חפניו.
אסור לכבות אש על המזבח דכתיב "לא תכבה" ,ולהלן
יבואר האם האיסור הוא גם כשהאש אינה על המזבח. בכל יום היתה כבדה מפני שגלדה (-דופנה) עבה וידה
קצרה ולא היה לה ניאשתיק (-טבעת ,לקיים "ונשמע
מנין המערכות -לר"מ בכל יום היו במזבח ד'
קולו" .רש"י .ובתוס' ביארו בשם הירושלמי שהכונה לנרתיק ,כדי
מערכות וביוה"כ ה' .לרבי יוסי בכל יום ג' וביוה"כ ד', שלא יכוה ,מפני שביוה"כ היו הגחלים שוהים זמן רב במחתה עד
ולרבי יהודה בכל יום ב' וביוה"כ ג' ,וכדלהלן .בכל יום עבודת הוצאת כף ומחתה ,והיתה המחתה מתחממת מאד ,והיו
היתה מערכה גדולה ,ומערכה שניה של קטורת, מחברים את הנרתיק במסמרים כדי שלא יהיה חציצה) ,והיה
דכתיב "היא העולה על מוקדה" זו מערכה גדולה, זהבה ירוק ,והיתה הקטורת דקה ,ומקריב פרס (-חצי
"ואש המזבח תוקד בו" זו מערכה שניה של קטורת. מנה) בשחרית ופרס בין הערבים .וביוה"כ היה גלדה
לרבי יוסי היתה עוד מערכה של קיום האש שלוקחים רך ,וידה ארוכה כדי שתהא זרוע כה"ג מסייעתו ע"י
ממערכה זו אם אין אש של מערכה גדולה מתגבר ,דכתיב שיכניס ידה תחת זרועו ,והיה לה ניאשתיק ,והיה זהבה
"והאש על המזבח תוקד בו" .ולרבי מאיר היתה עוד אדום והיינו זהב פרויים שדומה לדם הפרים ,והיתה
מערכה לאברים ופדרים שלא נתעכלו -שלא ניתנו על הקטורת שהיה מכניס לפני ולפנים דקה מן הדקה ע"י
המערכה או שניתנו ולא הספיקו להתעכל( ,ולרבנן סודרם שהיה מחזירה למכתשת בערב יוה"כ ושוחקה הדק ,דכתיב
על המזבח או על הכבש או על הסובב (שהוא מחצי "דקה" ,ומכניס מלוא חפניו לפני ולפנים ,מלבד מה שהיה
מזבח ולמעלה ודינו כמזבח שאין לינה מועלת בו ,אבל לא על מקטיר כמו בכל יום על המזבח הפנימי( .ז' מיני זהבים הם:
היסוד ,כדי שלא יפסל בלינה .עוד אפשר שאסור להורידם זהב ,זהב טוב -שכשצורפים אותו אינו נחסר כלום ,זהב
מהמזבח ,אבל לסדרם על הסובב או הכבש מותר .תוד"ה
אופיר ,זהב מופז -שדומה לפז -שהוא צהוב כמרגליות.
סודרן) ,עד שיעשה את המערכה הגדולה ומחזירם רש"י .ובתוס' הביאו שירושלמי מפרש שנקרא כך על שם
לשם) .וביום הכיפורים לכו"ע היו מוסיפים עוד מקומו .זהב שחוט -שהוא נטוה כחוט מפני שהוא רך ,זהב
מערכה ליטול גחלים להקטיר לפני ולפנים ,דכתיב "והאש", סגור -שבשעה שמוכרים אותו כל החנויות נסגרות,
ואפילו מי שלא דורש ו' דורש ו"ה ,אבל קטורת של מזבח
זהב פרוים -שדומה לדם הפרים).
הפנימי הרי היא כקטורת של כל השנה.
מ"ה .מקום העליה בכבש -בכל יום הכהנים עולים
הצתת אליתא קיסמים דקים להדליק בהם המערכה הגדולה
בצד מזרח של הכבש שהוא לימין העולה ,דכל פניות
צריכה להיות בראשו של מזבח ושיעמוד שם ,ונעשית
שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין למזרח ואם לא יעלו
ע"י כהן ובבגדי כהונה.
במזרח יצטרכו ללכת שלא לצורך ,וביוה"כ כה"ג עולה ויורד
מ"ה :עיכולי עולה שפקעו מהאש מחזירם למזבח, באמצע ,כדי להראות כבודו שהוא עושה עצמו כבן בית,
עיכולי קטורת אין מחזירים. וחיבתם של ישראל שהוא שלוחם.
בכל יום כה"ג מקדש ידיו ורגליו מן הכיור ,והיום
מהיכן לוקחים אש -לקטורת בכל השנה ,ולמחתה
מהקיתון של זהב ,מפני כבודו .ולרבי יהודה בכל יום
ביוה"כ ,ולהדלקת המנורה ,לוקחים ממזבח החיצון.
הכה"ג היה מקדש ידיו ורגליו מהקיתון של זהב.
קטורת דכתיב "ואש המזבח תוקד בו" .מנורה דכתיב
"אש תמיד (-שנאמר בה להעלות נר תמיד) תוקד על
המזבח"( ,ומ"מ אין לזה מערכה מיוחדת ,כיון שלא לקחו
מנין המערכות שהיו במזבח החיצון
גחלים אלא רק היו מדליקים פתילות .אי נמי מדכתיב "תמיד" ושימושם ,ודיני האש שעל המזבח
משמע שמדליקים אותה מאש שדולקת תמיד .תוד"ה תמיד).
48
תמצית גפ"ת מסכת יומא
שאפשר מחזרים אחר טהורים ,ורק תחילתו שזה עיקר מחתה ביוה"כ "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל
הכפרה דוחה טומאה. המזבח מלפני ד' " איזהו מזבח שרק מקצתו לפני ד'
ולרבה סופו דוחה טומאה כיון שתחילתו ג"כ דוחה בצד מערב הוי אומר זה מזבח החיצון ,אמנם א"צ לקחת
טומאה אם אין כהן אחר ,אבל אינו דוחה שבת כיון דווקא מלפני ד' כנגד הפתח ממש ולא מהצדדים .אמנם
שתחילתו אינו דוחה שבת דתמיד של ערב שבת נפסל דמו לכתחילה בעינן לקחת מכנגד הפתח ממש( .תוד"ה אבל) .עוד
בשקיעת החמה. ביארו התוס' (ד"ה הוה) שבזה וכן בנר המערבי דכתיב "לפני ד'
" ,כיון שידענו שמקומם בעזרה בהכרח כוונת הכתוב שיהיו
מ"ו :המכבה אש שנלקחה למחתה ולמנורה- במערב ,אבל בשחיטת קדשים קלים לולא הפסוק היתה כשרה
בכל העיר ,וקמ"ל לפני ד' שצריך דווקא בעזרה ,אבל אין קפידא
ללישנא קמא אם כיבה בראש המזבח חייב לכו"ע היכן בעזרה ,וכן לגבי תנופה .ורבינו יצחק הבחור מבאר דהא
משום "לא תכבה" ,ואם הניחה בקרקע וכיבה ,לאביי חייב דתנופה במזרח ושחיטה בכל מקום ,משום דבשחיטה לא נאמר
כיון שזה אש מהמזבח ,ולרבא פטור כיון שכבר ניתקה לפני ד' אלא בסמיכה( ,וי"ל שסמיכה צריכה להיות במזרח ,או
מהמזבח .וללישנא בתרא בהניח בקרקע לכו"ע פטור, שלומדים משחיטה בק"ו או בהקש שא"צ דווקא מזרח),
ובראשו של מזבח אחר שניתקה ממערכתה לאביי חייב ובשחיטה יש פסוק שהיא כשרה בכל מקום.
כיון שזה אש של המזבח ,ולרבא פטור כיון שכבר מ"ו .מערכה לאברי עולה שנתותרו-
ניתקה .וכתבו התוס' (ד"ה כי) שדעת רבינו שמחה שלפי
הסוגיה כאן מה שמבואר לעיל (מ"ד ):שהגחלים שלא נכנסו
לר"מ אברי עולה שנותרו היו עושים להם מערכה
לתוך המחתה מכבדם לאמה ,אין הכונה לאמת המים שבעזרה, בפני עצמם וסודרם אפילו בשבת .הגמרא אומרת
שהרי אסור לכבותם ,אלא הכונה למקום ששמו אמה .אבל דעת שגם אברים פסולים היו מקריבים שם אם משלה
התוס' שכיון שבכונה לוקח יותר גחלים מהנצרך אין איסור בהם האור דמהאי שעתא נעשו לחמו של מזבח ,וללישנא
לכבות מה שנשאר ,ורק מה שעדיין ראוי למצוה אסור לכבות. בתרא גם כשרים היו מקריבים שם דווקא במשלה
ורבי ברוך ברבי יצחק תירץ כנ"ל ,עוד תירץ שמכבדם לאמה היינו
בהם האור .ועיין בתוס' (ד"ה אבל) שלשני הלישנות בחול אף
לאחר שכבו.
אברים פסולים שלא משלה בהם האור עושים להם מערכה בפני
המוריד גחלת מע"ג המזבח וכיבתה חייב לכו"ע, עצמם ,והחילוק בין משלה בהם האור ללא משלה הוא לענין
כיון שלא ניתקה לצורך מצוה אחרת. שבת ,וי"ל שאין חילוק בין הלישנות אלא מה החידוש ,אבל
לשתי הלישנות אף אברים כשרים עושים להם מערכה בפני
עצמם רק במשלה בהם האור .ובאופן אחר כתבו התוס' שמה
שאברי חול אינם קרבים בשבת היינו דווקא בלילה ,אבל סמוך
לבוקר שניתנה שבת לידחות לצורך סידור המערכה אברי חול
הוציאו לו קרבים אז אפילו בלא משלה בהם האור ,והחילוק בין הלישנות
הוא שלל"ק עושים מערכה בפני עצמם לאברים פסולים
שמשלה בהם האור ולכשרים אף בלא משלה ,ולל"ב אף
הכנסת הקטורת והגחלים לקודש הקדשים לכשרים עושים מערכה רק בשלטה בהם האור .וקמ"ל בר
כתיב "ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח ,ומלוא קפרא שלא רק ביוה"כ שחל ביום א' שמקריבים בו
חפניו קטורת סמים דקה ,והביא מבית לפרוכת ,ונתן את חלבי שבת היתה מערכה זו ,אלא גם ביוה"כ שחל
הקטורת על האש לפני ד' ,וכסה ענן הקטורת את הכפורת באמצע השבוע.
אשר על העדות ולא ימות".
ולרב חסדא (בדעת רב הונא שאמר שתמיד תחילתו
לעיל מ"ג .נתבאר שהכה"ג נוטל מחתה וחותה גחלים
מהמזבח לצורך הקטרת הקטורת לפני ולפנים ,אח"כ דוחה וסופו אינו דוחה) תמיד תחילתו דוחה שבת
הגמרא ביארה איזה הבדלים יש בין המחתה של יוה"כ וטומאה ,אבל סופו -תמיד של ערב שבת דוחה שבת כיון
לשל שאר ימות השנה ,וסדר המערכות במזבח שביוה"כ ששבת הותרה בציבור ,ואינו דוחה טומאה להקטיר
היו מוסיפים מערכה לצורך הקטורת ,ולהלן יבואר סדר חלביו ואבריו (ורק דמו נזרק .אי נמי תחילתו היינו הקטר חלבים,
חפינת הקטורת והכנסתה והקטרתה לפני ולפנים. וסופו היינו אברים שנתותרו מבערב .והפירוש הראשון נראה.
מ"ז .הוציאו לו כף ריקנית מלשכת הכלים ,ומחתה רש"י .אבל דעת התוס' (ד"ה תחילתו) כמו הפירוש השני) כיון
שטומאה דחויה היא בציבור -בקושי הותרה וכל כמה
גדושה של קטורת מלשכת בית אבטינס( ,והמחתה
הקודמת שימשה לגחלים) ,חפן קטורת מלוא חפניו
49
תמצית גפ"ת מסכת יומא
אבל גבי קמיצה מפורש שלא יעשה מידה לקומץ) ,או מתוך המחתה ונתן לתוך הכף ,הגדול לפי גודלו והקטן
שהכונה שלא יחסר ולא יותיר .ואין לומר שהכונה שיעשה לפי קוטנו ,וכך היתה מידתה (יבואר להלן).
מידת הכף לפי מידת חפניו ,דיותר טוב שהכף תהיה גדולה יותר,
דאי לא הכי כשמערה מידיו לתוכה א"א שלא יפול מעט על הטעם שלקח את הקטורת בכף ולא בידיו אף
הארץ .תוד"ה וכך. דכתיב "והביא" ,משום שצריך להכניס את הקטורת
והגחלים בפעם אחת ,דכתיב "ולקח מלוא המחתה גחלי אש
דיני קמיצה מעל המזבח מלפני ד' ומלוא חפניו קטורת סמים דקה והביא
הגמרא מבארת דיני קמיצה שנאמרו במנחות ,ובמה דיני מבית לפרוכת" ,ואם יקח את הקטורת בידיו ועליה יניח
חפינת הקטורת שוים לדיני קמיצה ,ואח"כ מבארת הגמרא את המחתה ,נמצא שיצטרך בקודש הקדשים להוריד
דיני חפינת הקטורת.
את המחתה בשיניו ,ואף לפני מלך בשר ודם אין
אין לעשות מידה לקומץ דכתיב "בקומצו". עושים כך כ"ש לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ,וכיון
שצריך כלי לוקח כף כדאשכחן בנשיאים כף אחת מלאה
מ"ז :איך קומצים -כתיב "בקומצו" והיינו שצריך קטורת .וכתבו התוס' (ד"ה הוציאו) דמהאי טעמא לא עושים
שלא יהיה הקומץ מבורץ (-מבצבץ מכל צד) ,אלא חופה מחתה ארוכה שיאחזנה בבית השחי וראשה יהא מונח על ידיו
ג' אצבעותיו על פיסת ידו .ובמנחת מחבת ומרחשת או על זרועו השמאלית וישמטנה בנחת ,אי נמי א"א שלא יפלו
מוחק באגודלו מלמעלה ובאצבעו הקטנה מלמטה, מעט גחלים לרצפה ובעינן מלוא המחתה גחלי אש.
וזו היא מעבודות הקשות שבמקדש (מפני שהם אפויות נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו .ואף
תחילה וחוזר ופותתם ,וקשה קמיצתם להיות מבורצת יותר
שהקטורת שבכף היא העיקר ולא הגחלים שבמחתה,
מקמיצת מנחת סולת שבירוציה נופלים מאליהם .רש"י .והתוס'
(ד"ה וזו) כתבו דהיינו כמ"ד שקופל לשתים ושתים לארבעה, מ"מ כיון שהגחלים מרובים וחמים לקח את המחתה
אבל למ"ד פותתם עד שמחזירם לסולתם אינו קשה יותר משאר בימינו ,וכיון שהקטורת מועטת וצוננת לקח את הכף
המנחות) ,וכן מליקה וחפינה הם מהעבודות הקשות בשמאלו .ואפילו בזמן שהקטורת והגחלים היו שוים
שבמקדש. כגון כהן שחפניו גדולים והוא חופן ג' קבין כך היה הדין כיון
שברוב הכהנים הגדולים הגחלים מרובים.
בין הביניים של מלוא קומצו -בין הביניים (-בין
האצבעות) מבחוץ הוי שיריים ומבפנים קומץ הוא, רבי ישמעאל בן קמחית היה חופן ד' קבין ,ואמר
וביניהם ספק נינהו (-וכתבו התוס' (ד"ה הדר) שכוונת הטעם מפני שזרד אמו עלה לגג ,י"מ שאכלה ערסן
הגמרא שלא תאמר שבין הביניים זה או קומץ או שיריים ,אלא בימי עיבורו וערסן יפה לחולה וסתם נשים מעוברות הם
זה ודאי דבר מסופק שאין אדם יכול לעולם לעמוד עליו .אי נמי חולות ואוכלות זריד וערסן כדי להברות אותן ואת העוברים,
כוונת הגמ' לומר שאין צד שבין הביניים זה טבל ,אלא זה או ושל אמו גבר על כולן ,וי"מ שכוונתו לשכבת זרע שאין
קומץ או שיריים ,ונ"מ שאם נתערב בחולין שבעזרה שייך בזה הולד נוצר מכל הטיפה אלא מן הברור שבה ,ושל אמו גבר.
ביטול) ,ועל כן לכתחילה יקמצו כהנים שמנים שאין להם ופעמיים נטמא מרוק של נכרי ביוה"כ ,פעם אחת
רווח בין האצבעות ,ואם אין שם כהנים שמנים ,לר"א שימש ישבב אחיו תחתיו ,ופעם אחת שימש יוסף
הסובר שאפשר להעלות שיריים (-אברי חטאת שהוקטרו אחיו תחתיו ,ונמצא שב' פעמים ראתה אמו ב'
אימוריהם ונתערבו באברי עולה שהם כליל) לשם עצים, כהנים גדולים ביום אחד ,ושמשו ז' מבניה של
דכתיב "לריח ניחוח" אי אתה מעלה אבל אתה מעלה קמחית בכהונה גדולה ,ואמרה שזכתה לזה מפני
לשם עצים ,יקטיר את הקומץ ,ואח"כ יקטיר את מה שמימיה לא ראו קורות ביתה שערות ראשה ,ואיתא
שבין הביניים ויתנה שאם זה שירים הרי הוא מקטיר לשם בירושלמי "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה"
עצים ,אבל אם יש שמנים יקמצו שמנים ,דלא התיר ר"א אלא -אשה צנועה ראוי לצאת ממנה כה"ג הלבוש משבצות זהב.
כשאין ברירה אחרת .ולא יקטירם לשם קומץ דאיקרי אמרו לה הרבה עשו כן ולא הועילו.
כאן כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו ,ולא וכך היתה מידתה -יש לפרש שהיה חוזר וחופנה
יקטיר קודם את השיריים ,דשיריים שחסרו בין בפנים -מערה אותה מתוך הכף לתוך חופניו ונתנה על הגחלים
קמיצה להקטרה אין מקטירים עליהם את הקומץ, שבמחתה ,או שאם רצה לעשות כלי מידה לפי מידת
ואפילו לרבי יוחנן שסובר שמקטירים את הקומץ ,אותם שיריים
חפנו עושה( ,וא"כ אין ראיה לאחד מב' דינים אלו,
50
תמצית גפ"ת מסכת יומא
בקרקע ויגביה את הקטורת בידיו ויתננה על הגחלים ,דאפילו אסורים באכילה( .תוד"ה ואמר) .ולרבנן דפליגי על ר"א
אם ידיו ככלי שרת ואין הקטורת נפסלת כשנפלה ואספה ,מ"מ יקמצו דווקא כהנים שמנים.
אין לעשות כך לכתחילה בכל שנה ,דאפילו לפני מלך בשר ודם
אין עושים כך( .תוד"ה או)( .קבלת דם היא מדם הנפש - צורת הקמיצה היא כדקמצי אינשי -כשצד האצבעות
דם קילוח שהנפש יוצאת בו ,ולא מדם העור ולא מדם נמצא למטה ,ולא יקמוץ מעט רק בראשי אצבעותיו .רב
התמצית ,דכתיב "מדם הפר" ,וצריך לקבל את כל פפא מסתפק מה הדין אם קמץ בראשי אצבעותיו
הדם דכתיב "ואת כל דם הפר ישפוך"). שכף ידו למטה והכניס ראשי אצבעותיו לקמח וקמץ ומילא את
כל אורך כף ידו ,או מלמטה למעלה -שגב ידו למטה ותחב
טבול יום שנגע במקצת הקטורת שבכלי פסל את אצבעותיו לתוך הקמח וכפף אותם לתוך כף ידו ,או מן
כולה כיון שהכלי קידש את הקטורת קדושת הגוף( ,כמו הצדדים דוחק גב ידו והסולת נכנסת בין האצבעות לתוך כף
בסולת וקטורת של שאר השנה ולבונה וגחלים) ,וכן ידו ,או שדיבק את הקומץ בדופן הכלי ,או שהפך את
לינה פוסלת את הקטורת .רש"י שואל למה הגמ' לא
הכלי והדביק הקומץ בקרקעיתו (שיש כאן הנחה
הוכיחה מהא דתנן במעילה שקומץ לבונה קטורת מנחת כהנים
מנחת כהן משוח ומנחת נסכים מועלים בהם משהוקדשו ,קדשו בתוכו אבל אין כאן הנחה בתוכו כתיקנו) אם הכלי
בכלי הוכשרו ליפסל במחוסר כיפורים ובטבול יום ובלינה. מקדשו .תיקו .והקשו התוס' (ד"ה בעי) מה הצד שבהפך ודיבק
וריב"א (תוד"ה מדפסיל) מתרץ די"ל דהתם איירי בקטורת של בקרקעית כשר ,והרי אין כלי שרת מקדש אלא בפנים ,ושמא
כל השנה ,שהיא צריכה כלי ,אבל קטורת של יוה"כ שמן הדין י"ל דאיירי שהפך תוכו לחוץ ואת מה שבחוץ לפנים ,ורש"י
היה להכניסה בלא כלי אלא בחפניו אי לאו דלא אפשר ,י"ל שאין מפרש שבפנים היינו בעזרה ,וקשה דא"כ הוה ליה למימר
הכלי מקדשה .ור"י מתרץ די"ל דהתם לינה פוסלת וחייבים עליה בקודש.
משום נותר וטמא רק מדרבנן ,ולכן אינה נטמאת ע"י צירוף כלי.
ורבינו יצחק בן אברהם מפרש שאף ששייך צירוף כלי בדרבנן, דיני חפינת הקטורת
מ"מ הגמרא מדייקת ממה שטבול יום פוסל ע"י צירוף כלי,
שהקטורת צריכה כלי .והתוס' מתרצים שאין ראיה ממעילה כתיב "ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח ,ומלוא
משום די"ל שהקטורת הוזכרה שם רק לענין שמועלים בה חפניו קטורת סמים דקה" .לעיל נתבארו דיני לקיחת
משהוקדשה. הגחלים מעל המזבח ,וחלק מדיני חפינת הקטורת ,ולהלן
יבואר כיצד היה נוטל את הקטורת למלוא חפניו ,ועוד
מחשבת פיגול -חישב בחפינה להקטירה למחר פסלה, מדיני חפינת הקטורת.
כמו שמחשבה בזמן הקמיצה פוסלת במנחה( ,ולמ"ד צריך לחפון כדחפני אינשי -כשחודה של כף היד לכיוון
הקטרה מפגלת במנחה פשיטא שגם בקטורת הליכה והקטרה מטה .ורב פפא מסתפק מה הדין אם חפן בראשי
מפגלים .תוד"ה יליף).
אצבעותיו או מלמטה למעלה או מן הצד או שחפן כל
מ"ח :רב פפא מסתפק מה האם מחשבה בזמן יד בפני עצמה וקירבן זו לזו .תיקו.
חתיית הגחלים פוסלת את הקטורת מפני שמכשירי
מצוה כמצוה והוי כמחשבה בזמן העבודה ,או לא .ובאופן
מ"ח .מלוא חפניו היינו לא מחוקות ולא גדושות
אחר מבאר רש"י שהספק הוא האם המחשבה פוסלת את אלא טפופות צף בגובה מעט.
הגחלים מלהקטיר עליהם( .וכתבו התוס' (ד"ה חישב) שאין רב פפא מסתפק אם גם בחפינה בין הביניים (-בין
להוכיח ממה ששייך צירוף כלי בגחלים וכן לינה פוסלת שגם
מחשבה תפסול ,דאי לא חשיבא עבודה לא פסלה בה מחשבה).
האצבעות) שבאמצע הוי ספק כמו בקמיצה ,או שכאן
ומה הדין אם צריך שהכה"ג יעשה בעצמו את החפינה מביא הכל דכתיב "מלוא חפניו והביא" ,תיקו.
דכתיב ולקח והביא ,או שגם אם חבירו חפן ונתן לתוך נתפזר ממלוא חפניו -בקבלת דם קרבן אם נשפך
חפניו כשר כיון שיש כאן מלוא חפניו ,תיקו. על הרצפה מצואר הבהמה פסול ,דכתיב "ולקח מדם
מ"ט .הולכת דם בשמאל פסולה ,וכן זר ואונן הפר" -דם מהפר יקבלנו ,וקסבר גורעין ומוסיפין
ודורשין .ואם נשפך מן הכלי ואספו כשר .ורב פפא
שיכור (התוס' (ד"ה זר) מביאים שרש"י בזבחים מפרש
ששיכור היינו שתויי יין ,ורבינו חיים מבאר שהכונה לשאר
מסתפק בנתפזרה הקטורת ממלוא חפניו אם יכול
דברים המשכרים) ,ובעל מום ,בקבלה הולכה ובזריקה לאסוף ,האם ידו כצואר הבהמה או ככלי ,תיקו .ואין
להוכיח שידיו אינם ככלי שרת ממה שהכה"ג לא מכניס את
פסולים ,וכן יושב פסול ,ואם זר עשה מעשה הקטורת בחפניו ועליה המחתה ,וכשמגיע ירפה ידיו קצת זו מזו
איצטבא שאחז את הדם אחרי שקיבלו כהן ולא קירבו באופן שרק הקטורת תפול לרצפה ,ואח"כ יניח את המחתה
51
תמצית גפ"ת מסכת יומא
בשיניו ,ועוד שהיה צריך להזהר מאד שלא להכוות מהגחלים, למזבח ,כשר ,כדכתיב "וישחטו הפסח ויזרקו
אבל במנחת חוטא אף שהקושי בקמיצה ליישרה גדול יותר הכהנים" ורב ששת רצה להוכיח שהולכה בשמאל
מפני שאינה מגובלת ,מ"מ צער אין שם.
כשרה מדתנן נטל את המחתה בימינו ואת הכף
הנחת הקטורת -י"א שצוברה כדי שיהא עשנה בשמאלו .ואין להוכיח מהא דתנן שהיה הזוכה
שוהה לבוא ,וי"א מפזרה כדי שיהא עשנה ממהרת להעלות לכבש את הראש והרגל של התמיד מוליך את
לבוא. הרגל של ימין ביד שמאל ואת הראש בימינו ,ובית
המשך סדר ודיני הקטרת הקטורת בדף נ"א. : עורה לחוץ ומקום החתך כלפי הכהן דרך כבוד ,דהתם
הולכה שאינה מעכבת דאין כפרה אלא בדם ,ואף אם לא
דיני פר יום הכיפורים הוקרבו האברים כשר.
לעיל דנה הגמרא האם היכא שהכה"ג שחפן את הקטורת רפואה בשבת -כל האוכלים אוכל אדם לרפואה
מת יכול הכה"ג החדש להכניסה לפנים ,או שצריך לחפון
וכל המשקין שותה ,ובמקום סכנה מותר לשחוק
מחדש בחוץ .ולהלן הגמרא דנה מה הדין כשמת הכה"ג
אחרי שחיטת הפר ,אם צריך לשחוט פר אחר ,ומבארת עוד סממנים לשתות .ורבי חנינא התיר במקום סכנה
מדיני פר יוה"כ. לשחוק ולשתות שחלים בשבת ,וחידש בזה שהם
שחט את הפר ומת י"א שיכול כהן אחר לזרוק את מרפאים ,דרבי חנינא היה בקי ברפואות.
דמו ,וי"א שאינו יכול ,ונחלקו בפירוש הפסוק "בזאת כה"ג שמת לאחר החפינה -ריב"ל מסתפק בחפן
יבוא אהרן אל הקודש בפר" אי בפר ולא בדמו של פר, הכהן גדול ומת האם חבירו צריך לחפון בעצמו או לא,
(והא דכתיב "והוציא את כל הפר" לאחר שחיטה ,י"ל לרב פפא אם חופן וחוזר וחופן חבירו נכנס בחפינתו,
דהיינו שיוציא את כולו -כל מה שנשאר ממה שהיה פר. ואם אינו חוזר וחופן יש להסתפק אם צריך לחפון
אמנם כיון דכתיב "ואת פר החטאת וכו' " דאיירי בעצמו( ,רש"י מבאר שאם צריך לחפון גם בחוץ וגם בפנים,
לאחר שחיטה ,צ"ל שעור ובשר ופרש לכו"ע נחשבים ממילא מועיל שהכה"ג השני יחפון רק בפנים ,אבל דעת התוס'
פר ,ורק הדם לא נחשב פר) ,או שגם דמו של פר (ד"ה אי) שאם חייבים לחפון ב"פ צריך שאותו כה"ג יעשה את
שניהם ,וכוונת הגמרא שאם יכול לחזור ולחפון כמה שירצה
חשיב פר .רב אשי אמר שמסתבר שגם דם הפר ובלבד שלא יחסר ולא יותיר ,וחכמים תיקנו שיחזור ויחפון
נחשב פר ,דכתיב "בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר", בפנים שמא נפל לו מעט מן הקטורת בדרך ,א"כ במת בחוץ חוזר
והמ"ד השני מבאר שהכונה שאהרן הוכשר ע"י הפר הכה"ג השני וחופן ונכנס ,דליכא אלא הבאה אחת ,אבל אם צריך
לבוא אל הקודש. לחפון רק פעם אחת ,א"כ י"ל שצריך להביא קטורת אחרת).
ולרב הונא בריה דרבי יהושע אדרבה אם חופן וחוזר
מקומות דבעינן דווקא חי -במינוי לקרבן פסח אין
וחופן אין חבירו נכנס בחפינתו ,דא"א שלא יחסר או
נמנים ומושכין ידיהם אלא עד שישחט ,ואף למ"ד יותיר כיון שאין חופניהם שוות ,ואם אינו חוזר וחופן יש
שגם דמו של פר חשיב פר ,דרשינן "מהיות משה" להסתפק אם חבירו נכנס בחפינתו.
מחיותיה -בעוד שהוויתו קייימת דשה .וכן בפדיון פטר
חמור אין פודים בשחוטה דיליף שה שה מפסח (ועיין קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה ולא
בתוד"ה שאני שהאריכו לבאר דרשה זו)( ,וכן אין פודים כלום.
בעגל או בחיה או בשחוטה או בטריפה או בכלאים של מ"ט :צורת החפינה בפנים -מניח את המחתה בארץ,
עז ורחל אע"פ ששניהם נחשבים שה ,או בכוי הבא מן התיש ואח"כ אוחז את הכף בראשי אצבעותיו וי"א בשיניו ויד
ומן הצביה) ומ"מ מדכתיב "תפדה" "תפדה" ילפינן הכף כלפי בין זרועותיו ,וע"י אגודליו הוא מקרב את הכף
שא"צ תמים זכר ובן שנה. עד שתגיע ראש ידה לבין אצילי ידיו ,וראש הכף מגיע לגובה
נ .למה כשמת הכה"ג הפר לא נפסל -אף שחטאת כף ידו ,ומטה את הכף על צידה עד שתשפך הקטורת
שמתו בעליה למיתה אזלא ,מ"מ פר של כה"ג לחפניו ,וזו מעבודות הקשות שבמקדש מלבד מליקה
שנשחט ומת הכה"ג אינו מת ,י"א דטעמא משום וקמיצה .וכתבו התוס' (ד"ה והאיכא) שעבודות אלו יש בהם
צער ,מליקה שמולק וחותך המפרקת בציפרניו ,ובקמיצת מנחת
דחטאת ציבור היא כיון שהפר בא לכפר גם על אחיו הכהנים,
מאפה יש צער למחוק באגודלו מלמעלה ובאמצע קטנה
ואין חטאת ציבור מתה (ואף שדינה לרעות ולא מקריבים מלמטה וליישר דבר קשה ,ובחפינה הצער הוא ליטול את הכף
52
תמצית גפ"ת מסכת יומא
עושה תמורה ואם המיר המקדיש אינה תמורה ,דאין ממירין אותה ,י"ל שדין רעיה בה הוא דרבנן ,ולא גזרו רבנן אלא בדבר
בשל אחרים ,והתורם משלו על של חבירו טובת הנאה שבחטאת יחיד מתה ,אבל הכא שלא מתו כל בעליה שהרי אחיו
הכהנים קיימים ,ועוד שיש כה"ג אחר תחתיו ,לא גזרו רבנן.
שלו לתתה לכל כהן שירצה.
תוד"ה חטאת) .רבא ס"ל שלא נקראת חטאת ציבור
חילוקי דינים בין הקרבן לבין תמורתו -חומר בזבח אלא חטאת השותפין והיינו הכהנים ,ונ"מ במה שאין
מבתמורה שנוהג ביחיד כבציבור ,ודוחה שבת הכהנים נקראים ציבור ,שאם טעה בי"ד של כהנים
וטומאה (והיינו בקרבן ציבור) ,ועושה תמורה (והיינו בהוראה אינם מביאים פר העלם דבר של ציבור כשאר
בקרבן יחיד ,ואילו של אהרן וקרבן פסח דוחים שבת שבטים ,דלא איקרו קהל אלא אלו שנטלו נחלה .וכתבו התוס'
וטומאה ועושים תמורה ,אך י"א שאין שוחטים את (ד"ה ונפקא) שהגמרא לא אומרת נ"מ לחזר אחרי טהורים,
שבקרבן ציבור אין מחזרים למ"ד טומאה הותרה בציבור ,ובקרבן
הפסח על היחיד ,ובפר יוה"כ הגמרא הסתפקה לעיל השותפין מחזרים .דאין בזה נ"מ לר"ש גופיה שסובר שטומאה
אם עושה תמורה) ,משא"כ בתמורה .וחומר בתמורה דוחיה בציבור.
מבזבח שחלה קדושת הגוף על בעל מום קבוע בשעת
התמורה ,ואם בא לחללה אינה יוצאה לחולין אלא לענין
דחית שבת וטומאה בקרבנות -ת"ק אומר שקרבן
זביחה ואכילה בלבד אבל לא ליגזז וליעבד ,דאין חילוק לענין ציבור דוחה שבת וטומאה וקרבן יחיד אינו דוחה,
תמורה בין תם לבעל מום( ,וכן התמורה חלה בטעות .תוד"ה וא"ל ר"מ שאף קרבן יחיד דוחה שבת וטומאה כגון
חומר) משא"כ בזבח שאם הקדישו לפני שהומם אינו יוצא פר יוה"כ וחביתי כה"ג שזמנם קבוע בכל יום כמו תמיד
ע"י פדיון ליגזז וליעבד ,אבל אם קדם מומו להקדשו לא חלה ופסח ,וא"ל רבי יעקב שאף של ציבור פעמים אינם
עליו אלא קדושת דמים ויוצא בפדיונו להיות חולין גמורין. דוחים שבת וטומאה ,כגון פר העלם דבר של ציבור
ובכור ומעשר חלים על בעל מום קבוע ,דבכור קדושתו ושעירי עבודת כוכבים וחגיגה ,אלא כל שזמנו קבוע
מרחם בין תם בין בעל מום ,וכן במעשר כתיב "לא יבקר בן טוב דוחה ושאין זמנו קבוע אינו דוחה ,וחגיגה אין זמנה קבוע
לרע" ,ואינם יוצאים לחולין ליגזז וליעבד ,בכור אין לו שום לידחות שבת ,שהרי יש לה תשלומין כל שבעה.
פדיון דכתיב בבכור ,לא תפדה" ,וכן במעשר כתיב "לא יגאל".
פר ושעיר של יוה"כ שאבדו וכן שעירי עבודת
נ"א .חגיגה נחשבת קרבן ציבור משום שהיא באה כוכבים שאבדו ,והפריש אחרים תחתיהם ,לרבי
בכנופיא -כשעולים לרגל ,משא"כ פסח שאף שפסח יהודה כולם ימותו ,שהרי חטאת שנתכפרו בעליה באחרת
ראשון בא בנופיא ,פסח שני לא בא בכנופיא. תמות ,ולר"א ור"ש ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו
פסח ראשון דוחה שבת וטומאה ,ופסח שני לת"ק דמיהם לנדבה -לקיץ המזבח ,שאין חטאת ציבור מתה.
דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ,שהרי כל נ :תמורה בפר יוה"כ -רבי אלעזר מסתפק אם פר
מה שנדחה לפסח שני זה בגלל הטומאה .ולרבי יהודה יוה"כ עושה תמורה או לא ,ואף שהמתכפר הוא עושה
דוחה אף את הטומאה ,דכתיב "ככל חוקת הפסח תמורה ,מ"מ יש להסתפק אם הכהנים מתכפרים
יעשו אותו" ,והתורה החזירה עליו לעשותו בטהרה, מקופיא -כפרתם צפה ע"ג כפרתו של כה"ג ,ואין הקרבן נקרא
אבל אם לא זכה יעשה בטומאה .ועיין בתוס' (ד"ה דוחה) על שמם אלא הוא קרבן יחיד( ,ואף שיורשים מתכפרים
שביארו מחלוקת ת"ק ור"י בדרשות. מקופיא ,ומ"מ אין ממירים בה כשותפין ,שאני התם שאביהם
מת ,אבל כאן הכה"ג חי( .תוד"ה אחיו) .עוד כתבו התוס' (ד"ה
המשך סדר הקטרת הקטורת או) שגם בני ביתו של הכה"ג מתכפרים מקופיא) ,או שהם
לעיל (מ"ז – .מ"ט ):נתבארו סדר ודיני חפינת הקטורת מתכפרים בקביעותא כמו בקרבן שאחרים הפרישו
בחוץ ונתינתה לתוך הכף ,ונטילת גחלים מהמזבח ע"י בשבילם .ואף שהכה"ג היה מביא את הפר משלו ,ולא
מחתה ,שאח"כ היה הכהן גדול לוקח את המחתה בימינו משל ציבור ,ולא משל הכהנים ,ואם הביא פסול,
ואת הכף בשמאלו והולך לקודש הקדשים .ולהלן יבואר
דכתיב ג' פעמים "אשר לו" ,מ"מ התורה הפקירה לגבי
סדר הליכתו לקודש הקדשים ,וסדר הקטרת הקטורת ע"ג
הגחלים. הך כפרה את הפר לגבי אחיו הכהנים.
נ"א :מקום הליכת הכה"ג בהיכל -לרבי יהודה היה אמר רבי יוחנן המקדיש עבור חבירו המקדיש הוא
מהלך בדרום בין המזבח למנורה ,דסבר שפתח מוסיף חומש דכתיב "ואם המקדיש" ,והמתכפר הוא
53
תמצית גפ"ת מסכת יומא
שידעו שקדטושת אמה טרקסין כלפנים ,ומתחילת עוביה הפרוכת החיצונית בדרום היה והפנימית מן הצפון .ולא
ולפנים הוי קודש קדשים. היה הולך בין מנורה לכותל כדי שלא יתלכלכו בגדיו
כתיב "והבית אשר בנה המלך שלמה לד' שישים אמה מעשן המנורה שהשחיר את הכותל.
ארכו ,ועשרים רחבו ,ושלושים אמה קומתו" ,ואורך ולרבי יוסי היה מהלך בצפון בין שלחן לכותל ,דסבר
ההיכל הוא "וארבעים באמה היה הבית הוא ההיכל", שפתח הפרוכת בצפון היה וס"ל שהיתה רק פרוכת אחת
ועל קודש הקדשים כתיב "ולפני הדביר עשרים אמה וכדלהלן ,והוא מודה שפרפיתה היתה בצפון ושם הכניסה
אורך ועשרים אמה רוחב ועשרים אמה קומתו" .והא לקודש הקדשים .ולר"מ היה מהלך בין שלחן למזבח,
דכתיב "ושלושים אמה קומתו" הגמ' בב"ב מבארת דעשרים דס"ל כר' יוסי שהפתח היה בצפון ,אמנם לא היה יכול
אמה היינו משפת כרובים ולמעלה ,ורש"י במלכים מבאר שהיה ללכת בין שלחן לכותל מפני שהיו מונחים שם
גובה עשרים אמה עד עליית בית קדשי הקדשים( .תוד"ה
השולחנות י' שולחנות שעשה שלמה ,דכתיב בהו "חמש
ועשרים) .ומדות המקדש כולו כולל הכתלים הם מאה מימין וחמש משמאל" ,ואין לומר שהכונה מימין ומשמאל
אמה על מאה אמה בגובה מאה אמה ,והיינו כותל לפתח ,דהתורה אמרה שהשלחן יהיה בצלע צפון ,אלא שלחן
האולם ה' אמות ,ורוחב האולם י"א אמות ,וכותל של משה באמצע וחמש מימינו וחמש משמאלו ,וס"ל שהיו
ההיכל ו' אמות ,ואורך ההיכל מ' אמות ,ואמה טרקסין, מונחים מצפון לדרום ,וכיון שכל שלחן היה אורכו ב' אמות,
ועשרים אמה אורך קודש הקדשים ,וכותלו ו' אמות, היו מוכרחים להצמיד את השלחן הפנימי לכותל כדי שהשלחן
והתא (-יציע שנמצא אחרי בית הכפורת) ו' אמות ,וכותלו האחרון ג"כ יהיה כולו בצפון ,שהרי ההיכל רחבו כ' אמה,
ה' אמות .ועיין בתוס' (ד"ה כותל) מה שביארו על מידות וללישנא בתרא היו מונחים ממזרח למערב ,ומ"מ
המקדש. סבר ר"מ דכיון שהפתח היה שם אינו דרך ארץ למיעל
להדיא אצל הכותל הצפוני כשכל הדרך עיניו ניזונות מבית
נ"ב :איסי בן יהודה אומר חמש מקראות בתורה
קדשי הקדשים דרך הפריפה שכנגדו( .ורבי יוסי סובר
(אבל בנביאים יש גם הפסוק הנ"ל בענין אמה שישראל חביבים לפני ד' שאינם זקוקים לשליח אלא
טרקסין) אין להם הכרע" :אם תיטיב שאת" אם הכונה כל אחד מתפלל על עצמו ,הלכך חביב שלוחן להכנס ישר).
לסליחה או לנשיאת עוון" .ארבעה גביעים משוקדים
כפתוריה ופרחיה" -אם הגביעים משוקדים או הכפתורים נ"ב .מקום הכניסה לקודש הקדשים-
והפרחים" .וצא הלחם בעמלק מחר אנוכי ניצב" אם הכונה לרבנן היה מהלך עד שמגיע לבין ב' הפרוכות
להלחם מחר ,או להלחם מיד" .וברצונם עקרו שור המבדילות בין הקודש ובין קדשי הקדשים וביניהם
ארור אפם כי עז" ,אם אפם ארור או שהשור של שכם אמה .והטעם שעשו ב' פרוכות ,מפני שנסתפקו אם
הוא מארור כנען" .הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה קדושת "אמה טרקסין" -לשון פנים וחוץ( ,וי"מ מלשון
וזנה" אם הכונה שיקום לתחית המתים ,או שהעם יקום ויזנה. סגירה ,שזה היה סוגר את הלוחות שניתנו בסיני תוד"ה טרקסין),
(ואין לדרוש תיבות אלו לפניהם ולאחריהם כמו הא דכתיב והיינו כותל מחיצה שהפסיקה במקדש ראשון בין הקודש
"את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" ,משום לקודש הקדשים ,האם דינה כלחוץ או כלפנים ,דכתיב
שב' האפשרויות סותרים זה את זה בביאור התיבה, "ודביר היא המחיצה בתוך הבית מפנימה הכין ליתן שם
ובמשוקדים יש סתירה בין מה שיש אתנחתא בתיבת גביעים,
ומאידך כתיב במקום אחר שלשה גביעים משוקדים .תוד"ה
את ארון ברית ד' " ,והספק הוא אם המילה מפנימה
שאת) .והא דכתיב "וישלח את נערי בני ישראל היא סוף המשפט שלפניו ,או תחילת המשפט
ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" ,רב שאחריו ,ואמנם אמה זו לא היתה מכלל האמות שמנו
חסדא מסתפק אם עולות היינו כבשים וזבחים בגודל הקודש וקודש הקדשים ,מפני שאותם אמות
אינם כוללים את עובי הכתלים .וכתבו התוס' (ד"ה ועבוד)
היינו פרים ,או ששניהם פרים ,ואיסי בן יהודה לא
שלא עשו פרוכת אחת שעוביה אמה ,דס"ל לרבנן שצריך שהצד
מסתפק בזה. החיצוני של הפרוכת יהיה לקודש ,ועובי הפרוכת יהיה בקודש
כניסת הכה"ג לקודש הקודשים -הפרוכת החיצונה הקדשים.
היתה פרופה מן הדרום (-כפולה לכיון החיצוני ותפוסה ולרבי יוסי לא היתה אלא פרוכת אחת ,שנא'
בקרס של זהב כדי שתהיה פתוחה) ,והפנימית מן הצפון, "והבדילה הפרוכת לכם וכו' " .והתוס' (שם) דנים אם היא
לרבנן דס"ל שהיו ב' פרוכות .והכה"ג היה מהלך בין היתה בעובי אמה ,וס"ל שאין דין שהפרוכת תהיה בקודש ,או
54
תמצית גפ"ת מסכת יומא
ויאכלו וישתו" ,וי"א על שאמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ואני הפרוכות עד שמגיע לצפון ,ושם כשנכנס לחלל קודש
ואתה ננהיג את הדור ,וי"א מפני שנכנסו פרועי ראש ,וי"א מפני הקדשים היה הופך את פניו לדרום ,ומהלך י' אמות (שהרי
שנכנסו שתויי יין ,וי"א מפני שנכנסו מחוסרי בגדים). היו בקודש הקדשים י' אמות מכל צד של הארון ,והבדים היו
והצדוקים דרשו מדכתיב "כי בענן אראה על הכפורת" מגיעים עד הפרוכת ,וביניהם ב' אמות וחצי של הארון)
שישים את הקטורת על הגחלים בחוץ ורק אח"כ כשהפרוכת משמאלו עד שהגיע למקום הארון
יכניס. (דאיירי בבית שני שלא היה הארון ,שהרי גנזו יאשיהו
אם לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל יחד עם צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של
סמניה חייב מיתה ,ודין זה הוא גם היכא שאינו אהרן ושקדיה ופרחיה וארגז ששיגרו פלישתים דורון
מתחייב על ביאה ריקנית וכתיב ואל יבוא ולא ימות ,כגון לאלוקי ישראל) ,ונתן את המחתה במקום שהיה
ששגג בביאה ריקנית והזיד בהקטרה חסירה ,ואין עונש
אמור להיות בין שני הבדים.
מיתה על השוגג ,או שהכניס ב' הקטרות בביאה אחת צבר את הקטורת על גבי גחלים כדי שהעשן לא יעלה
וחיסר באחת מהם. מיד( ,וי"א שמפזרה) ,ונתמלא כל הבית כולו עשן ,י"א
יצא ובא לו דרך בית כניסתו לאחוריו( ,דאע"ג שביאה
שצוברה מכיוון פנים קודש הקדשים לכיוון גופו ,וי"א
דרך אחוריו לאו שמה ביאה ,יציאה דרך אחוריו שמה יציאה. איפכא ,ומסתברא כדעה ראשונה מהמשנה בתמיד
תוד"ה יצא) ,כפי שעשה שלמה כשחזר מהבמה בגבעון שמלמדין אותו להזהר שלא יכווה.
לירושלים ,וכן כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם נ"ג .לא היה מתקן מבחוץ ומכניס לבפנים דכתיב
וישראל במעמדם כשהם יוצאים מצדדים פניהם "ונתן את הקטורת על האש לפני ד' " ,והא דכתיב "כי
והולכים ,וכן תלמיד הנפטר מרבו יצדד פניו וילך, בענן אראה על הכפורת" לומדים מזה שצריך לתת
וכשרבי אלעזר היה נפרד מרבי יוחנן ,אם ריו"ח היה בקטורת מעלה עשן ,וכן לומדים מדכתיב "וכסה ענן
הולך היה רבי אלעזר מתכופף במקומו עד שלא היה הקטורת את הכפורת" שנותן בה מעלה עשן (-עשב
רואה את ריו"ח ,ואם רבי אלעזר היה הולך ,היה הולך שגורם לעשן לעלות זקוף כמקל) .לרב יוסף הפסוק
לאחוריו עד שלא היה רואה אותו ריו"ח ,ורבא כשהיה הראשון מלמד שיתן עלה של מעלה עשן ,והשני
נפרד מרב יוסף היה הולך לאחוריו עד שרגליו היו מלמד שיתן עיקר (-שורש) של מעלה עשן .ולאביי
נפצעות ומתלכלכות בדם הפצעים ,וכשאמרו זאת הפסוק הראשון מלמד שיתן את העיקר ,שהוא היה
לרב יוסף שהיו סגי נהור אמר יה"ר שירום ראשך ראש
גורם שהעשן מיתמר ועולה כמקל עד התקרה ואז
הישיבה על כל כרך זה. הוא יורד בצד הכתלים עד שנתמלא הבית עשן,
נ"ג :המתפלל צריך שיפסיע ג' פסיעות לאחוריו והפסוק השני מלמד שיתן עלה של מעלה עשן .ולרב
ואח"כ יתן שלום ,ואם לא עשה כך עדיף שלא היה ששת פסוק אחד מדבר על יוה"כ והשני על שאר
מתפלל מפני שנראה כמי שלא נטל רשות ללכת .וימתין ימות השנה( ,וא"צ פסוק אחד לאהל מועד שבמדבר,
שם לפני שיחזור ,דאם חוזר לאלתר דומה לכלב ועוד פסוק לשילה וביהמ"ק ,דהא כתיב "וכן יעשה
ששב אל קיאו ,ונותן שלום לימין ואח"כ לשמאל, לאהל מועד השוכן איתם" למקום שיהא שכני אתם יעשו
וימין היינו של הקב"ה שהיא שמאל שלו ,ואביי כן") .ולרב אשי פסוק אחד למצוה והשני מלמד שזה
ורבא פסעו את ג' הפסיעות בכריעה אחת. לעיכובא .ולרבא פסוק אחד לעונש ואחד לאזהרה ,וכן
מבואר בברייתא ,עוד מבואר בברייתא שהאזהרה
ומתפלל תפילה קצרה בבית החיצון -בהיכל ,יהי רצון נאמרה לפני מיתת בני אהרן ,והעונש נאמר אחרי
מלפניך ד' אלוקינו שתהא שנה זו אם שחונה תהא מיתתם( ,והם נענשו מפני שהורו הלכה בפני משה
גשומה ,ולא תפסק המלכות מיהודה ,ולא יהיו עמך רבם ,שדרשו שאע"פ שיורדת אש מן השמים מצוה
ישראל צריכים להתפרנס זה מזה ,ולא תכנס לפניך להביא מן ההדיוט ,דכתיב "ונתנו בני אהרן הכהן אש
תפילת עוברי דרכים. על המזבח" ,ואע"פ שהורו כראוי נענשו על שלא נטלו רשות.
וכתבו התוס' (ד"ה שהורו) שבתורת כהנים יש עוד דעות למה
נענשו ,י"א שנענשו על מה שבהר סיני "ויחזו את האלוקים
55
תמצית גפ"ת מסכת יומא
לעלית בין קדשי הקדשים ,וכמו שבמקדש שני היו פרוכות כנגד ולא היה הכה"ג מאריך בתפילתו ,שלא להבעית
הפתחים ,ה"ה במקדש ראשון) .וי"א דאיירי במקדש שני את ישראל ,ומעשה בכה"ג שהאריך בתפילתו
ואף שלא היו כרובים היה שם צורת כרובים מצויירים שהתפלל על ישראל ועל ביהמ"ק שלא יחרב ,והבעית
בכותל במיני סממנים ,ובשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו את אחיו הכהנים שחשבו שמת.
כרובים מעורים זה בזה והוציאום לשוק ע"י שקילפום
מן הכותל וזלזלו בכלל ישראל ,ועל זה נאמר "כל משניטל הארון אבן היתה שם מימות נביאים
מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה". ראשונים (-דוד ושמואל) ,גבוהה מן הארץ ג' אצבעות,
ועליה היה נותן את הקטורת .והא דתניא שהארון
נ"ד :אבן השתיה -שממנה הושתת העולם ,כחכמים ניטל ,היינו כמ"ד שהארון נלקח לבבל ע"י נבוכדנצאר,
דס"ל שמציון נברא העולם -שציון נבראת תחילה וסביבה דכתיב "ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנצאר
נדבקו רגבים עד סוף העולם מכל צד .ולר"א העולם נברא ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ד' " ,וי"א שהארון
מאמצעיתו .ולרבי יהושע נברא מן הצדדים שבתחילה נגנז במקומו דכתיב "ויראו ראשי הבדים מן הקודש
נבראו ד' הצדדים ונמתח מכל צד עד שנדבק באמצע .ולרבי על פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום
יצחק אבן ירה הקב"ה בים וממנו נשתת העולם. הזה" (ורבה מוכיח ש"עד היום הזה" אין הכונה לעולם,
לחכמים אף תולדות השמים מציון נבראו ,ולר"א דהא כתיב "וישב היבוסי את בני בנימין עד היום הזה",
הגדול משמים נבראו תולדות השמים ,ומהארץ נבראו וכתיב "על ההרים אשא בכי ונהי וכו' כי נצתו מבלי
תולדות הארץ. איש עובר וכו' מעוף השמים ועד בהמ"ה בהמה
עשית צורות -כתבו התוס' (ד"ה כרובים) שאין איסור "לא בגימטריא נ"ב" והיינו נ"ב שנים מגלות צדקיהו עד שעלו
תעשה לך פסל" אלא בחקיקת פרצוף גמור או בצורה בולטת, לבנות הבית בזמן כורש ,ורבי יוסי אומר ששבע שנים
אבל במיני צבעים שאין בהם ממשות מותר ,אך לא טוב לצייר נתקיימה הקללה "גפרית ומלח" בארץ ישראל ,וגם
במחזורים ,מפני שזה מפריע לכווין ליבו לאביו שבשמים( .וי"ל היכא דכתיב "שם עד היום הזה" אין הכונה לעולם).
שגם בחקיקה אין האיסור אלא בתלוש ,אבל במחובר מותר
מפני שזה בטל לכותל ,אבל אין להורות כך למעשה) .ודווקא
וי"א שהארון היה גנוז בלשכת דיר העצים.
צורת אדם או דמות ד' פרצופים שבכסא הכבוד יחד (אדם אריה נ"ד .בדי הארון היו בולטים בפרוכת כלפי חוץ ונראים
שור נשר) אסור לחקוק ,אבל שאר פרצופים מותר לעשות.
ושמשים שבמדור העליון כגון חיות שרפים ואופנים ומלאכי כשני דדי אשה.
השרת אסור אפילו כשאחרים עשו לו ,ואף כשאין חשד שעובד
להם כגון שמצוים אצלו אחרים ,וכן הדין בפרצוף אדם לחוד או
ראית הכרובים בבית המקדש -בשעה שהיו ישראל
ד' פרצופים ביחד ,אבל שמשים שבמדור התחתון כגון חמה עולים לרגל מגלים להם את הפרוכת ומראים להם
ולבנה וכוכבים ומזלות אסור כשהוא עשוה ,אבל כשאחרים את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להם ראו
עושים לו מותר. חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקיבה ,והא דכתיב
"ולא יבואו לראות כבלע את הקודש" והיינו בשעת
סדר ההזאות מדם הפר והשעיר הכנסת הכלים לכסוי שלהם שאע"פ שהלוים היו נושאים
אחרי שהכה"ג היה מתודה על הפר ,היה עושה את הגורל את כלי הקודש בכתף לא היו רשאים להכנס כשהיו מפרקים את
על שני השעירים ,ואח"כ היה מתודה וידוי שני על הפר הארון והמזבח כדי להסיעו ממקומו עד שהיו אהרן ובניו מכסים
ושוחטו ,ואח"כ היה מכניס את כף והמחתה ,ונותן את אותו ,זה היה במשכן שהיו שם ככלה בבית אביה שאין
הקטורת על האש ,וכפי שנתבאר לעיל (ל"ו -נ"ד) .ולהלן גסים זה בזה ,אבל במקדש ראשון היו ככלה בבית חמיה
(נ"ד – נ"ט) יבואר סדר המשך העבודות ,שהם הזיה מדם
שאינה צנועה מבעלה ,ובבית המקדש השני היו
הפר על הכפורת ,ואח"כ שחיטת השעיר ונתינה מדמו על
הכפורת ,ואח"כ נתינה מדם הפר על הפרוכת ,ואח"כ נתינה כאשה שנתגרשה וחזרה שחזרה לחיבתה הראשונה
מדם השעיר על הפרוכת ,ואח"כ היה מערב את דם הפר ככלה בבית אביה ,ואיירי במקדש ראשון ולא היתה
והשעיר ונותן מהם על קרנות המזבח הפנימי ,ואח"כ היה שם פרוכת אלא איירי בפרוכת שכנגד הפתחים (שהיו
נותן מהם על ראש המזבח הפנימי ,ואח"כ היה שופך את בביהמ"ק השני י"ג פרוכות ,ז' לז' שערים ,אחת לפתחו
השיריים על יסוד מערבי של המזבח החיצון ,וכדלהלן.
של היכל ,אחת לפתחו של אולם ,שתים בדביר במקום
נטל את דם הפר ממי שהיה ממרס בו. אמה טרקסין ושתים כנגדם בעליה לחצוץ בין עלית ההיכל
56
תמצית גפ"ת מסכת יומא
ועמד במקום שעמד ,והזה ממנו ומנה כמו שעשה נכנס למקום שנכנס קודש הקדשים ,ועמד במקום
בדם הפר ,יצא והניחו על כן הזהב השני שבהיכל, שעמד בין הבדים.
ואח"כ היה נוטל את דם הפר כדי להזות ממנו על
נ"ה .והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה ,ולא היה
הפרוכת מבחוץ וכדלהלן .ולרבי יהודה לא היה שם
אלא כן אחד בלבד ,ולכן היה נוטל תחילה את דם הפר מתכוון להזות לא למעלה לחודה העליון של הכפורת ולא
למטה מאמצע עובי הכפורת ,אלא כמצליף כל ח' ההזאות
ואח"כ מניח את דם השעיר.
זו תחת זו ,והיינו כמנגדנא כמכה ברצועה שמתחיל בכתפים
טעמא דרבי יהודה שלא היה אלא כן אחד ויורד למטה ,והיה מזה כנגד עוביה של הכפורת .כשהיה
מזה למעלה מצדד גב ידו למטה וכשהוא מזה למטה
כפי שנתבאר לעיל לאחר ההזאה מדם הפר היה הכה"ג
מניחו על כן מיוחד שהיה בהיכל לצורך כך ,והיה שוחט את מצדד ידו למעלה וכולם נופלות לארץ ,דכתיב "והזה
השעיר ומזה גם ממנו כמו מדם הפר ,ונחלקו רבנן ור"י אם אותו על הכפורת ולפני הכפורת" וזה מיותר שהרי
היה כן נוסף לדם השעיר ,או שהיה רק כן אחד והיה צריך אפשר ללמוד הזאות שעיר מהזאות פר כפי שלומדים
ליטול תחילה את דם הפר ואח"כ להניח את דם השעיר. משם את מספר ההזאות (וכדלהלן) ,בשלמא למעלה דשעיר
ולהלן יבואר האם טעמו של רבי יהודה הוא מחשש איצטריך לומר שמזים למעלה הזאה אחת דכתיב "והזה אותו"
שיתחלפו המזרקות של הפר והשעיר בטעות ,וכדי לבאר ובפר לא פירש שזה הזאה אחת ,אלא למטה דשעיר למאי
דבר זה הגמרא דנה מדוע לפי רבי יהודה לא היו במקדש איצטריך ,אלא לומדים שכמו שלפני הכפורת אין
שופרות מיוחדים לקיני חובה ,האם הטעם הוא מחשש הכונה על ד"לפני" על הארץ משמע ,גם על הכפורת אין
איחלופי ,או מחשש שימות אחד מהבעלים של החטאות,
ואם הטעם הוא מחשש שימות אחד מהם צריך לבאר למה הכונה על .ומ"על פני הכפורת קדמה" דכתיב בפר
לא יוציא מעות כשיעור שנתן מי שמת ומדין ברירה נאמר לומדים שכל מקום שנאמר "פני" הכונה לצד מזרח.
שהוברר שמה שהוא נתן יצא. מנין ההזאות -בין בפר בין בשעיר מזים אחת למעלה
הגמרא רצתה לבאר שטעמו הוא שמא יתחלפו ושבע למטה ,דכתיב בפר "ולפני הכפורת יזה שבע
המזרקות בטעות ,וס"ל שאף אם יכתבו איזה מזרק פעמים" והיינו שבע למטה ,ונאמר בשעיר "והזה אותו
של הפר ואיזה של השעיר חוששים לאיחלופי, על הכפורת" והיינו אחת למעלה ,ולומדים למטה
כדמצינו שבשופרות שהיו במקדש (כדלהלן) לא היה דשעיר מלמטה דפר ,ולמעלה דפר מלמעלה דשעיר,
שופר לקיני חובה ,והגמרא הבינה שזה מחשש שמא ואין לומדים למטה דשעיר מלמעלה דשעיר ,ולמעלה
יתחלפו קיני חובה בנדבה ,ואם יתחלפו השופרות יפסלו דפר מלמטה דפר( ,דעדיף ללמוד פר מפר ושעיר
הקינים ,מפני שקיני חובה אחת לעולה ואחת לחטאת ,ובנדבה
משעיר) ,דהזאותיהם הוקשו זה לזה דכתיב "ועשה
כולם עולות ,ואין מעשה עולה ומעשה חטאת שוים .וכתבו
התוס' (ד"ה מפני) שלא חוששים שיקח מקצת ממעות אשה אותו כאשר עשה לדם הפר".
אחת ויקריב עבור אשה אחרת ,דאפשר שכל אחת צוררת וכך היה מונה -אחת ,אחת ואחת ,אחת ושתים וכו'
מעותיה בפני עצמה ,כפי שהיו עושים לרבנן דס"ל שהיה שופר
לקיני חובה ,והכהן לוקח קן מכל צרור ומקריב אותו לשם מי
דברי ר"מ ,ר"י אומר אחת ,אחת ואחת ,שתים ואחת
שהוא .עוד כתבו התוס' (ד"ה מפני) שלא עשו שופרות אלא וכו' ,ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה כפי
לחובה ולא לנדבה ,מפני שהנדבה יותר צריכה שופרות ,מפני שרגילים באותו מקום למנות את הכלל תחילה או את הפרט
שהיה יותר קיני נדבה ,ועוד שהיו ממתינים ימים רבים עם תחילה ,כגון עשרים ושתים או שתים ועשרים .והטעם
הקרבת קיני נדבה עד שיהא המזבח בטל ,אבל של חובה יכלו שמונה הזאה ראשונה עם כל הזאה ,ר"א אמר כדי
להקריב לאלתר. שלא יטעה בהזאות ,ולריו"ח לומדים זאת מדכתיב
והגמרא דוחה שהרי על שאר השופרות כן היו "ולפני הכפורת יזה" לימד על הזאה ראשונה שצריכה
כותבים ,ובהכרח שגם לר"י אין חוששים לאיחלופי מנין עם כל אחת ואחת ,ונ"מ כשלא מנה ולא טעה
כשכותבים. דלריו"ח זה מעכב דהא כתיב חוקה.
ולכן הגמרא מבארת שגם לר"י סומכים על הכתיבה, יצא והניח את הדם שנשאר על כן הזהב שבהיכל.
אמנם ביום הכיפורים משום חולשא דכה"ג לא
שחיטת השעיר והזאת דמו -הביאו לו את השעיר
סמכינן אכתיבה וממילא חיישינן שמא יתחלף דם
הפר בדם השעיר ,ומהאי טעמא לא סמכינן גם על שחטו וקיבל במזרק את דמו ,נכנס למקום שנכנס
57
תמצית גפ"ת מסכת יומא
למערב עירובי למערב ,אבל לפני שבא החכם אינו הסימן שדם השעיר חיור ושל פר סומק ,אבל אין
יכול להתנות ,וכן אינו יכול להתנות שילך למקום סומכים על הסימן שכמות הדם של פר מרובה משל
שירצה כשבאו ב' חכמים א' למזרח וא' למערב ,דר"י לית שעיר ,וצריך לקבלו כולו דכתיב "ואת כל הדם ישפוך
ליה ברירה ,והעירוב צריך לחול כבר בבין השמשות. אל יסוד מזבח העולה" ,דשמא ישפך ממנו ויהיו
שווים בכמות.
הפרשת תרומות ומעשרות בלוקח יין מבין
הכותים -הלוקח יין מבין הכותים לפני שגזרו עליהם, נ"ה :י"ג שופרות היו במקדש והיה כתוב עליהם
ואין לו כלים להפריש לתוכם תרומות ומעשרות בערב שבת תקלין חדתין (של אותה שנה ,שמי שלא הביא שקלו
עם חשיכה ,לר"מ הוא יכול לומר שני לוגין שאני עתיד באדר ומביאו אח"כ מניחים אותו בשופר זה והגזברים היו נותנים
להפריש הרי הם תרומה ,עשרה מעשר ראשון ,תשעה אותם בלשכה ותורמים מהם בפרוס הפסח בפרוס עצרת
מעשר שני ,ומיחל ושותה מיד (לרש"י הכונה לחלל את ובפרוס החג) ,תקלין עתיקין (של מי ששוקל במקום
המעשר שני על המעות כדי לתקן מה שבידו ,ולתוס' הכונה השנה שעברה ,והגזברים נותנים אותם לשיירי הלשכה של
שיכול להתחיל לשתות ,אבל לחלל אסור) ,וכשיהיו לו כלים אשתקד ,ומהם בונים חומת העיר ומגדלותיה) ,קינין (-
יפריש את התרומה והמעשר ,דיש ברירה .ולרבי יהודה ורבי תורים) ,גוזלי עולה (בני יונה ,והם עולות ,וכן הקינין,
יוסי ור"ש אין לעשות כנ"ל ,והגמ' אומרת שמזה אין והיינו לרבי יהודה שלא היו שופרות לקיני חובה) ,עצים -
ראיה שרבי יהודה סובר שאין ברירה ,די"ל שטעמו המתנדב עצים נותן מעות לאותו שופר ולא יפחות משני גזירין,
משום שמא יבקע הנוד ונמצא שזה טבלים למפרע, לבונה -המתנדב לבונה נותן מעות לאותו שופר ולוקחים מהם
(ור"מ לא חושש לזה דאפשר למסר לי' לשומר). לבונה ומקטירים אותה נדבה על מזבח החיצון ,זהב לכפורת
–לכלי שרת והן המזרקות הקרויין כפורי זהב ,שהמתנדב זהב
מדברי התוס' בסוגיה- נותן מעות לאותו שופר ,וששה שופרות של נדבה לקיץ
אף שר"מ גזר על יינם של כותים ,הכא איירי קודם גזירה .תוד"ה המזבח ,מכל החטאות והאשמות שדינם שירעו וימכרו ויפלו
הלוקח. דמיהם לנדבה ,והיה שופר מיוחד לכל בית אב ,וכל אחד מכיר
רבי יוסי ור"ש אע"ג דס"ל שהכותים הם גירי אריות ,מ"מ כיון את יומו ולוקח ממנו אם המזבח בטל .וסובר רבי יהודה
שהיו פורשים מע"ז יותר מנכרים ,ומחזיקים בתורה שבכתב, שלקיני חובה של זב וזבה ויולדת או מטמא מקדש לא היה
כשגזרו על סתם יינם של נכרים לא גזרו על של כותים ,אע"פ
שגזרו על פיתם ,ואע"פ שהכותים מעשרים לעצמם ,מ"מ שופר כפי שהיה לקיני נדבה ,שהכהנים לוקחים במעות קינים
כשמוכרים לאחרים אינם מפרישים דחשידי אלפני עוור ,ואינו ומקריבים אותם ,אלא היו נותנים המעות ליד כהן ,גזירה
נחשב גזל כיון דהוי ממון שאין לו תובעים ,או דלא חשיב להו משום חטאת שנדע שמתו בעליה שדינה ללכת לים
גזל כיון שעדיין לא הופרש ,ועוד שהם סומכים על "ואכלת" ולא המלח וזה יפסול את כל התערובת ,אבל בלא שנדע שמת
מוכר .שם. לא חיישינן לומר כן ,שהרי השולח חטאתו ממדינת
אם קנה דמאי מעמי הארץ א"צ להפריש ,דעמי הארץ לא נחשדו הים מקריבים אותה בחזקת שהוא קיים .וכתבו התוס'
על התרומה .ועוד דבדמאי אם קרא לו שם מבעוד יום מותר
(ד"ה והתנן) דהא דאיתא בגיטין כ"ח .שאם הגיע לגבורות
להפרישו בשבת( ,ובודאי טבל אסור ,ובבין השמשות מותר
חוששים שמת ,זה לא שכיח ,אי נמי רק משום חומר אשת איש
להפריש בדמאי אפילו בלי קריאת שם) .ועוד דבדמאי יכול
חוששים שמת בהגיע לגבורות .עוד כתבו התוס' (ד"ה אלא)
לשתות את המעשר ראשון (אם הוא לוי ,או למ"ד מעשר ראשון
שאף שרק שמא מת לא חיישינן אבל שמא ימות חיישינן ,מ"מ
מותר לזרים) ,אבל בודאי אסור ,ואם ישתה הוי כמו אם נבקע
זה נ"מ רק לענין הנותן גט שעה אחת קודם מיתתו ,ששמא ימות
הנוד דהוי טבל למפרע .ועוד דבודאי צריך לתת את המעשר ללוי
בשעה הקרובה ,אבל בלאו הכי בכל שעה שרוצים להקריב יש
כדי לקיים מצות נתינה .ועוד דבדמאי יכול לקבוע בבין
חזקה שלא מת.
השמשות מקום בצפונו או בדרומו ,אבל בודאי אסור דהוי כמו
הפרשה ,ולהכי לא קתני בשל כותים שמחללו על המעות ,אלא נ"ו ואין לומר שאם בעל החטאת מת נברור ד' זוזי
ומיחל ושותה מיד ,דהיינו מתחיל לשתות מיד ,אבל לחלל אינו מדינה (שיש ח' מהן בזוזי צורי ,והם דמי בהמה אחת .רש"י.
יכול כיון שלא קבע לו מקום .שם. ולתוס' (ד"ה ונברור) אין זה דמי בהמה אחת ,וד' זוזי לאו דווקא)
אחרי שהפריש מהמאה תרומה גדולה א"צ להפריש עשר מעשר ונזרוק למים ,דר"י לית ליה ברירה -שאין סומכים על
ראשון אלא מעט פחות ,וכן לענין מעשר שני ,ואין לומר שיפריש ברירה להתיר איסורים ,דמהאי טעמא אמר ר"י (כדתני
עשר שמא הכותי כבר הפריש ,דאם הכותי הפריש תרומה גדולה
הוא הפריש גם את שאר המעשרות .תוד"ה עשרה. איו) שאם כבר בא חכם יכול אדם להתנות על העירוב
ולומר שאם הוא בא למזרח עירובו למזרח ,ואם בא
58
תמצית גפ"ת מסכת יומא
ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים ,ומפרש ר"מ סובר שיש ברירה היכא שמברר דבריו כמו הכא ,אבל היכא
בגמ' שראה כמה טיפי דמים כסדרם מלמעלה למטה שאינו מברר דבריו (האחין שחלקו) ר"מ מסתפק אם יש ברירה.
וכן שמואל סובר שהיכא שבירר דבריו אפילו בדאורייתא יש
שהם של יוה"כ ,וכמה שלא כסדרם שהם של פר ברירה (אם מתי אם לא מתי) ,משא"כ היכא שלא בירר דבריו,
העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז .וכתבו התוס' (ד"ה אני) ועוד יש לחלק בין דבר שעתיד להתברר לבין דבר שאינו עתיד
שכיון שבבית ראשון לא היתה פרוכת ,ובבית שני לא היו להתברר .תוד"ה דברי.
מקריבים פר העלם דבר כיון שלא היה להם כהן משוח שהרי
יאשיהו גנז את שמן המשחה ,צ"ל דאיירי בבית ראשון ובפרוכת
שהיתה כנגד הפתח ,או בבית שני ורק בהוראת כהן לעצמו צריך
ההזאות מדם הפר והשעיר על הפרוכת
כהן משיח ,אבל פר העלם דבר של ציבור יכול להקריבו אף כהן מבחוץ
הדיוט. לאחר ההזאות מדם הפר והשעיר לפני ולפנים היה מזה
מהדם גם כנגד הפרוכת מבחוץ ,וכדלהלן.
נתערבו הדמים של פר ושעיר היה מזה מדם הפר על הפרוכת כנגד הארון מבחוץ,
סדר המתנות הוא להזות מדם הפר בפנים ואח"כ מדם אחת למעלה ושבע למטה ,והיינו כמצליף וכנ"ל ,והיה
השעיר ,ואח"כ מזה מדם הפר בחוץ ואח"כ מדם השעיר,
ואח"כ נותן מן הדם על המזבח הפנימי .הגמרא מבארת מה
מונה אחת ואחת וכו' כנ"ל .ואח"כ היה נוטל את דם
יעשה היכא שנתערבו הדמים יחד ,כיצד יעשה כדי שיהיה השעיר ומניח את דם הפר ומזה כמו מדם הפר .ואח"כ
ודאי שעשה את כל ההזאות הנצרכות לפי הסדר. היה מערה את דם הפר לתוך דם השעיר ,ושופך את
אם נתערב לפני ההזאות אינו יכול להזות פעם אחת הדם מהכלי המלא לכלי הריקן .ומקור הזאות אלו הוא
שיעלה לשתיהם ,דבעינן שיכלה דם הפר ואח"כ יזה מדכתיב "וכן יעשה לאוהל מועד" שיזה על הפרוכת
דם השעיר ,דכתיב "וכלה מכפר את הקודש" ,ועל כן כמו שהזה בפנים ,והא דכתיב "השוכן אתם בתוך
יזה פעמיים אחת למעלה ושבע למטה ,א' לשם פר טומאתם" היינו שאפי' בשעה שהם טמאים (כמו
ואח"כ א' לשם שעיר. השתא בזמן הגלות) שכינה עמהם.
אם נתערב אחר הזאת דם הפר למעלה -אינו יכול נ"ז .אף שדבר הנלמד מהקש אינו חוזר ומלמד
לתת שבע למטה לשם שניהם ,ואח"כ אחת למעלה בהקש לענין קדשים ,מ"מ הכא שלומדים אחת למעלה של
לשם שעיר ,דבעינן שנתינה למעלה של השעיר תהיה פר ושבע למטה של שעיר בהזאות שבפנים ע"י הקש ילפינן
לפני הנתינה למטה ,אלא יתן שבע למטה לשם פר, הזאות שבחוץ בהקש מהזאות שבפנים ,י"א שדבר
ואחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר. שמקצתו אינו נלמד בהקש כגון הכא שרק מנין ההזאות
נ"ז :נתערבו לו הכוסות שאינו מכיר איזה של פר ואיזה
נלמד בהקש ולא עצם ההזאות ,חוזר ומלמד בהקש,
ולחולקים צ"ל שלומדים את המקומות זה מזה ואילו
של שעיר -נותן ג' פעמים ,שאז ממ"נ הקדים של פר לשל
שעיר .רש"י כתב שמזה וכו' וכן בהיכל .וכתבו התוס' (ד"ה נותן)
בהקש הראשון למדו את הבהמות זה מזה ,או שלומדים חוץ
שמשמע שהתערובת היתה לפני שהזה לפני ולפנים .אך קשה מפנים יחד והיינו שלומדים אחת למעלה של פר ושבע למטה
שהרי שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה ולא כלום, של שעיר בפנים ובחוץ יחד ,כיון שגם את שבע למטה של פר
ולכן ביארו דאיירי רק בהזאות שבהיכל. ואחת למעלה של שעיר שנכתבו מפורש לומדים ,ורק היכא
שמריך ללמוד רק את הדבר שנלמד בהקש אומרים שדבר הלמד
נתערבו מקצת הדמים ומקצת לא נתערבו כגון בהקש אינו חוזר ומלמד בהקש .רש"י .והתוס' (ד"ה חוץ)
שנשפך מעט מכל מזרק למזרק שלישי ,נותן מהדם הודאי, מקשים על רש"י ,ומבארים ש"וכן יעשה לאהל מועד" היינו
ושאר הדם לרב פפא אינו שיריים אלא הולכים לאמה שכמו שעשה אחת למעלה בשעיר בפנים כך יעשה בפר ובשעיר
המביאה את כל הלכלוך שבעזרה לנחל קדרון ,אפילו למ"ד בחוץ ,וכמו שעשה שבע למטה בפר בפנים כך יעשה בפר
ובשעיר בחוץ .וריצב"א מבאר כרש"י ,ומה שהקשו התוס' תירץ
שכוס אחת עושה את חברתה שיריים ,כיון שכאן ריצב"א דשאני הכא דכתיב "וכן יעשה לאהל מועד" שיהיה
הכוס של התערובת אינה ראויה .ולרב הונא בריה ממש אותו דבר.
דרבי יהושע הוי שירים והולכים ליסוד מזבח העולה ואינו
דחוי אפי' למ"ד שכוס עושה חבירו דחוי ,דכיון שאינו הזאה על הפרוכת ביוה"כ ובפר העלם דבר של ציבור
ראוי לא נדחה. ושעירי ע"ז ,אינה על הפרוכת ממש אלא כנגד
הפרוכת ,ואם נגעו נגעו .ור"א ברבי יוסי אומר אני
59
תמצית גפ"ת מסכת יומא
שלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ,והיינו היכא שכורך סודר דין שיירי דם חטאת -קיבל דם החטאת בד'
סביב הלולב ומאריכו ועושה לו כמין בית יד ואוחז בו ,אבל אם
כוסות ,כל כוס שזרק ממנה הדם הנשאר בה הוי
כורך ידו בסודר הוי חציצה .ומזרק בתו מזרק איירי שאוחזו
מלמטה ,אבל אם אוחזו בשפתותיו הוי כמו בית יד וחשיב שיריים לכו"ע ונשפך ליסוד ,וכוס שלא זרק ממנה,
לקיחה ע"י דבר אחר דשמה לקיחה ,אלא דפשיטא דהכא אינו לת"ק נדחתה ונשפך הדם לאמה ,דכתיב בשעיר נשיא
אוחז שתי מזרקות כבדות בשפתותיהם .ודעת ריצב"א שגבי כלי "ואת דמו ישפוך" ,ולר"א בר"ש הוי שירים ונשפך
שרת דבעינן "ולקח הכהן" לא מועיל לקיחה ע"י דבר אחר. ליסוד דכתיב בחטאת יחיד "ואת כל דמה ישפוך אל
תוד"ה מין.
יסוד" ,והא דכתיב "ואת דמו ישפוך" אתא למעוטי
ואין להוכיח מדתניא ונתן את המלא בריקן ,דאין שיריים שבצוואר בהמה.
הכונה שנותן את המזרק המלא בתוך הריקן ,אלא
ששופך את המלא לריקן ,ואף שכבר עירבם עושה כן עירוב דם הפר ודם השעיר -היה מערה דם הפר
כדי לערבם יפה. לתוך דם השעיר ,וחוזר ומערה מהמזרק המלא לתוך
ואין להוכיח ממה שהעומד על כלי או על רגל חבירו המזרק השני כדי שיתערבו היטב ,ומתני' כרבי יאשיה
הוי חציצה אף שרגל ברגל זה מין במינו ,ויש חציצה בריצפה
דס"ל שצריך לתת משניהם יחד על קרנות המזבח,
דילפינן מכלי שרת שדבר המקדש יש בו חציצה ,דשאני רגל דכתיב במתנות המזבח "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" .ולרבי
יונתן נותן מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו דס"ל דהכי
שא"א לבטלה עד שחבירו יגמור עבודתו.
משמעתא דקרא .הגמרא אומרת שאף שבעלמא רבי
וללישנא בתרא הספק הוא אם דרך שירות בכך,
יאשיה סובר שאע"פ שלא כתוב יחדיו הכונה יחדיו
ופשיט מדדריש תנא דבי רבי ישמעאל "כלי השרת
ורבי יונתן חולק ,ונ"מ בהא דכתיב "איש אשר יקלל את אביו
אשר ישרתו" ,משמע ב' כלים ושירות אחת.
ואת אמו" אם המשמעות היא שניהם יחד (אי לאו סיפא דקרא
הניח סיב בתוך המזרק וקיבל בו את הדם -הגמ' "אביו ואמו קילל") ,או שהמשמעות היא כל אחד בפני עצמו,
(ואף שלרבי יונתן משמע או שניהם כאחד או אחד בפני עצמו,
מסתפקת אם זה חוצץ כיון דשזה מין בשאינו מינו, הכא ההזאה היא דווקא כל אחד בפני עצמו ,כיון שלפני ולפנים
או שאינו חוצץ כיון דמחלחל .הגמרא רוצה להוכיח ובהיכל מזה מכל אחד בפני עצמו ,ולומדים סתום מן המפורש.
מדתניא בפרה לענין נתינת אפר לתוך מים חיים לקדשם, תוד"ה רבי יונתן) .הכא י"ל שרבי יונתן סובר שצריך
זולף והולך ממי המעין שירדו לשוקת דרך חור שבדופנה עד לערבם ,דכתיב "וכפר אהרן על קרנותיו אחת" ,אמנם
שמגיע לספוג ומבואר שרק המים שנבלעו בספוג פסולים, בברייתא מבואר להדיא שלרבי יאשיה מערבם ולרבי
אבל שאר המים אינם נפסלים בגלל חציצת הספוג ,והגמרא יונתן לא מערבם ,ולדידי' אחת היינו אחת בפר ואחת
דוחה דשאני מיא דקלישי שהם נמצאים מכל צידי הספוג בשעיר .וכתבו התוס' (ד"ה עירה) שמבואר במנחות שמכאן
בינו לבין הכלי ,אבל דם עב הוא .וי"א שבדם כשר דקליש, לומדים ש"עולין" אין מבטלים זה את זה ,שהרי ידוע שדם הפר
אבל בקומץ שהוא צריך להתקדש בכלי לאחר הקמיצה ,וזה מרובה מדם השעיר .והא דלא אמרינן קמא קמא בטיל ,משום
כנגד קבלת הדם ,פסול משום חציצה. שיש מ"ד שבשופך מפי חבית דנפיש עמודיה לא אמרינן קמא
קמא בטיל ,ואפילו למ"ד שבחבית נמי אמרינן קמא קמא בטיל,
במזרק דנפיש עמודיה טפי לא אמרינן קמא קמא בטיל.
נתינה מדם הפר והשעיר על מזבח הזהב
לאחר ההזאות מדם הפר והשעיר בקודש הקדשים ובהיכל דיני חציצה בקבלת הדם במזרק
היה הכהן גדול נותן מדם הפר והשעיר על המזבח הפנימי
כדכתיב "ויצא אל המזבח אשר לפני ד' וכפר עליו ולקח קבלת הדם של כל הקרבנות היא ע"י כהן שאוחז בידו
מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב ,והזה מזרק שהוא כלי שרת ומקבל בו את הדם ,והנה לגבי כמה
עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים" .הגמ' להלן מבארת דינים בתורה יש דיני חציצה ,וכגון הנוטל לולב עם סודר
מהי דרך הליכת הכהן למזבח ומהו סדר וצורת הנתינה על על ידו לא מהני ,והגמרא מבארת מתי גם לענין קבלת דם
קרנות המזבח ועל ראש המזבח ,ומה היה עושה עם שיירי הקרבנות יש דיני חציצה.
הדם ,והאם יש דין מעילה בשיירי הדם. נ"ח .הגמ' מסתפקת מה הדין בהניח מזרק בתוך
נ"ח :היציאה ממקום ההזאה על הפרוכת למזבח- מזרק וקיבל בו את הדם בכל הקבלות שבימות השנה ,אי
לאחר הזאות הדם היה יוצא אל המזבח אשר לפני ד', מין במינו חוצץ ונמצא שהקבלה לא היתה ע"י כהן כיון שהוא
והיינו מזבח הזהב ,דכתיב "ויצא אל המזבח אשר לפני מחזיק במזרק החיצוני ,או שאינו חוצץ .והנה בסוכה מבואר
60
תמצית גפ"ת מסכת יומא
לכפוף גופו ולפשוט זרועו מלמטה ונזקף והולך למעלה ,ומתני' ד' " ומזבח החיצון אינו לפני ד' ,וכתיב לשון יציאה ללמדך
כר"י הסובר שעל כולם היה נותן מלמטה למעלה שכך שבשעת ההזאה היה עומד בין המזבח לפרוכת( ,אבל
נח לעשות בקרנות הרחוקות חוץ מאותה שלפניו .ושתי בפר הבא על כל המצוות היה עומד מן המזבח ולחוץ,
כהנים גדולים נשתיירו ממקדש ראשון ,אחד אמר דכתיב "לפני ד' " -המזבח לפני ד' והכהן אינו לפני ד').
שהקיף בידו ,והשני אמר שהקיף ברגליו. סדר המתנות על קרנות המזבח הפנימי -לתנא
אח"כ היה מזה על טהרו של מזבח ז' פעמים דכתיב דמתני' סדר המתנות :מזרחית צפונית דס"ל כרבי יוסי
"והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים" ,וטהרו היינו מקום שהיתה רק פרוכת אחת והיא היתה פרופה מן הצפון ,וממילא
גלוי בגג המזבח ,שהיה חותה גחלים אילך ואילך ומזה היה מגיע בתחילה לקרן צפונית מערבית ,ושם לא היה נותן
וכדלהלן ,והיה יוצא לקרן מזרחית צפונית ונותן שם ,וחוזר דרך
ביניהם ,ולא היה מזה על גבי האפר או הגחלים( .ורבה
ימין לקרן צפונית מערבית ,מערבית דרומית ,דרומית
בר רב שילא רצה לומר שהכונה שהיה מזה בחציו
מזרחית ,וזו שיטת ריה"ג .ולר"ע הסדר היה מזרחית
באמצע גובה כתלו של המזבח ,והגמרא דוחה את
דרומית דס"ל שהיו ב' פרוכות והחיצונה היתה פרופה מן
דבריו) .לחנניה היה מזה בצד צפוני ,לרבי יוסי בצד הדרום וממילא הגיע בתחילה לקרן דרומית מערבית ,ושם לא
דרומי ,דלכו"ע במקום שסיים מתנות הקרנות שם היה נותן וכדלהלן ,והיה יוצא לקרן מזרחית דרומית ונותן שם,
מזה על הגג ,דכתיב "וטהרו וקדשו" מקום שקדשו וחוזר לקרן דרומית מערבית ,מערבית צפונית ,צפונית
בקרנותיו שם טהרו בהזאות ,ונחלקו אם פתח הפרוכת מזרחית .ולכו"ע אע"פ שאין מעבירין על המצוות לא
היה בדרום או בצפון. היה מתחיל בקרן שהיה מגיע לשם בתחילה ,דכתיב
שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח "ויצא אל המזבח" -שיצא בתחילה מכל המזבח.
החיצון ,ששם היה פוגע כשיוצא ,וכתיב "ואת כל דם ביאור מחלוקתם -י"ל שלכו"ע כל פניות שאתה
הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל פונה לא יהו אלא דרך ימין (דילפינן מים שעשה
מועד" ואף שפסוק זה נאמר על פר כהן משיח" ,הפר" מרבה שלמה שהפסוק מנה את סדר הרוחות לצד ימין),
פר יום הכיפורים .ושיירי הדם שהזה על מזבח החיצון אלא שריה"ג יליף פנים מחוץ להקיף דרך ימין ,ור"ע
היה שופך על יסוד דרומי ,ששם היה יורד מן הכבש סובר שמדינא אין מעבירין על המצוות ,אלא כיון
וילפינן ירידתו מהכבש מיציאתו מן ההיכל דבסמוך דילפינן שיצא מחוץ למזבח יתחיל שם ויחזור לקרן
לו ,ולרבי ישמעאל שניהן נשפכים ליסוד מערבי, שדילג עליה שזה לצד שמאל .ביאור נוסף -לר"ע
דילמד סתום מן המפורש ,ולרשב"י שניהם נשפכים מקיף בידו ,ובזה אין דין פניה לימין ,ולריה"ג מקיף
ליסוד דרומי ,דסבר דפתח ההיכל בדרום של המזבח, ברגלו ,ונחלקו אם לומדים מזבח הפנימי ממזבח
וממילא היסוד הדרומי הוא נחשב "אשר פתח אהל מועד", החיצון ,דבתרוייהו כתיב "סביב" ,או שלא לומדים כיון
ותלמידי רשב"י משכו את רבי ישמעאל לומר שכל המזבח הפנימי הוא כשיעור קרן אחת במזבח
כדבריהם ,וסימנך משכוה גברי לגברא -הרבים משכו את החיצון.
היחיד .רש"י .והתוס' (ד"ה משכוה) מבארים שרשב"י שנזכר
בשמו ובשם אביו משך את רבי ישמעאל שנזכר רק בשמו. נ"ט .כיצד היה הכה"ג עובר מקרן לקרן -לת"ק היה
נ"ט :אלו ואלו מתערבים באמה ויוצאים לנחל מקיף את המזבח בהליכתו ועומד ליד כל קרן שנותן
בה ,ונותן את הדם מלמעלה למטה ,שכיון שהיה עומד
קדרון ונמכרים לגננים לזבל. סמוך לאותה קרן שנותן עליה ,וגובה המזבח ב' אמות שזה יותר
מעילה בדם -לר"מ ור"ש ומועלין בדמים הנ"ל מגובה ידו ,וממילא היה צריך שראשי אצבעותיו יהיו למעלה,
ואם היה נותן מלמטה למעלה היה מתלכלך הבית יד של כותנתו.
מדרבנן לשלם קרן ,ולחכמים אין מועלים בו אפילו
ולר"א במקומו היה עומד ומחטא ,שכיון שגודלו אמה על
מדרבנן ,אבל מדאורייתא להוסיף חומש לכו"ע אין בדם
אמה לא היה צריך להקיפו ברגליו ,ונחלקו ר"י ור"מ בדעתו,
מעילה (דאם מועלים מדאורייתא היאך נמכרים לגננים לזבל.
לר"מ על כולם היה נותן מלמעלה למטה בזו שלפניו כדי
תוד"ה עד) ,לעולא ילפינן מדכתיב "לכם" שלכם יהא,
שלא יתלכלך ,וכן בשתי הקרנות האחרות ,חוץ מאותה
ודבי רבי שמעון תנא "לכפר" לכפרה נתתיו ולא
שבאלכסון שכיון שהיא רחוקה אם היה נותן מלמעלה למטה
למעילה ,ולריו"ח ילפינן מדכתיב "הוא" דינו לפני זה טורח להיות כפוף ולפשוט זרועו עד סוף המתנה ,ויותר קל
61
תמצית גפ"ת מסכת יומא
בגדי לבן בחוץ ואחד ממעט בגדי זהב ,ולרבי נחמיה כפרה כמו לאחר כפרה (והיינו אחר שחיטה קודם זריקה,
אחד ממעט בגדי זהב ואחד ממעט שיריים שאינם ששייך בדם כפרה ,אבל מחיים שלא שייך כפרה בדם יש בו
מעכבים אף הנעשים בבגדי לבן אם הקדימו להם דבר מעילה .תוד"ה הוא) .ובעינן תלתא קראי ,למעטו מדין
המאוחר להם ,ולרבי יהודה אם העיקר מעכב אף נותר שאם אכל דם נותר בשוגג אינו חייב אלא אחת משום דם,
השיריים מעכבים כיון שגם עבודה זו מעכבת את הכפרה ומדין מעילה ,ומדין טומאה שאם אכל דם קדשים
ומאי חזית למעוטה .והגמרא מקשה שרבי יוחנן עצמו בטומאת הגוף שהיא בכרת חייב רק משום דם ,וכן אם שגג בדם
אמר שרבי נחמיה שאמר ששיריים שהקריבם בחוץ חייב והזיד באלו אינו חייב כרת ,אבל מדין פיגול א"צ למעטו,
מדבר למ"ד ששיריים מעכבים אלמא עבודה הם וקרינן דכל דבר שיש לו מתירין בין לאדם לאכילה בין למזבח
בהו "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" .רש"י .והתוס' (ד"ה תנא) להקטרה חייבים עליו משום פיגול ,והדם הוא עצמו
הקשו שבזבחים משמע שלרבי נחמיה גם שיריים של חטאות מתיר ועל המתיר אין חייבים משום פיגול .ולאחר כפרה אין
החיצוניות שזרקם בחוץ ,אע"פ שאינם מעכבים .ורבינו חיים כהן בו מעילה ,דאין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלין בו.
מתרץ שר"נ סובר ששיריים הפנימיים מעכבים וממילא אם
זרקם בחוץ חייב ,ולומדים שיריים החיצוניים מהפנימיים. ס .אין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלין בו-
ולריצב"א לומדים שיריים החיצוניים מאברים ופדרים .הגמרא אבל תרומת הדשן מועלין בה דכתיב "ושמו אצל
נשאר בקושיא. המזבח" דטעון גניזה ,אלמא אסור בהנאה משום קדושתו
וממילא יש בו מעילה ,לתוס' (ד"ה והרי) יש בו מעילה,
וכלה מכפר את הקודש -לר"ע דורשים שאם כיפר ולריצב"א אין בו מעילה אלא איסור הנאה .וקודם דישון
כילה ואם לא כיפר לא כילה ,ולר"י דורשים שאם מועלין בו לכו"ע ,ודשן של מזבח הפנימי אין בו מעילה אפילו
כילה כיפר ואם לא כילה לא כיפר .י"מ שאין לפני דישון ,דאין הדישון נחשב שהוא מחוסר עבודה כיון
המחלוקת אלא במשמעות דורשין ,וי"מ שנחלקו אם שהדישון שלו אינו מצריך בגדי כהונה) ,וכן בגדי כהונה -
שיריים מעכבי לר"ע אין מעכבים אלא רק עיקר המתנות, ארבעה בגדי לבן של כה"ג ביוה"כ לרבנן טעונים גניזה
ולר"י רק אם כילה את הכל כיפר ,דשיריים מעכבי. ומועלים בהם ,אבל לרבי דוסא ראוים הם לכהן
הדיוט ובגדי כהונה אין בהם מעילה דלא ניתנה תורה
קטורת שחפנה קודם שחיטתו של פר לא עשה למלאכי השרת ,עגלה ערופה מועלין בה דכתיב "וערפו
כלום ,ואף לר"י שבדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ שם" שם תהא גניזתה ,ולא ילפינן לעלמא ,דשני כתובין
אין הסדר מעכב ,הכא מעכב ,דצורך פנים כפנים דמי. הבאים כאחד אין מלמדים ,ולמ"ד ששני כתובין
ס"א .שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא מלמדין ,הכא כתיב תרי מיעוטי" ,ושמו"
עשה כלום ,ויחזור וישחוט את השעיר ,ואם הזה מדם ו"הערופה" .ואי הוי כתיב רק חד מיעוטא ,אמרינן דכיון
ששני מיעוטים כתובים באותו דבר אין מיעוט אחר מיעוט
השעיר קודם שגמר דם הפר ,יזה מדם הפר ויחזור אלא לרבות ,ולכן צריך ב' מיעוטים .תוד"ה תרי.
ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר.
כפרת יוה"כ -כתיב "וכפר את מקדש הקודש (-לפני מה מעכב בסדר עבודת יוה"כ
ולפנים אם נכנס לשם אדם טמא וידע מתחילה ולא ידע בסוף, כל מעשה יוה"כ האמור במתני' על הסדר ,אם הקדים
ושעיר זה תולה להגן מפני היסורים עד שיודע לו ויביא קרבן מעשה לחבירו לא עשה כלום .לרבי יהודה דין זה הוא
עולה ויורד) ואת אהל מועד (-טומאה בהיכל) ואת דווקא דברים הנעשים בבגדי לבן בפנים ,אבל דברים
המזבח (כמשמעו טומאה שאירעה לאדם שהיה במזבח הנעשים בבגדי לבן בחוץ כגון הגרלה ווידוי ושפיכת שיריים
ושהה כדי השתחויה ,שזה שיעור שהיה למי שנטמאה בעזרה. וכל מתנות הפרוכת ומזבח הזהב מה שעשה עשוי ,אמנם
רש"י .ולתוס' (ד"ה וכפר) הכונה לענין נשפך הדם ,שהכל נחשב
בשחיטה וחפינה מודה ר"י שהם מעכבים ,דצורך פנים כפנים,
כמתנה אחת ,וכתבו שגם לרש"י י"ל שכוונתו שהמתנות
נחשבות כאחד וזה מכפר על טומאה שאירעה שם ,וכן להלן גבי ולרבי נחמיה אף דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ כגון
היכל וכו') יכפר (-עזרות) ,ועל הכהנים (כמשמעו) ועל אילו ואיל העם שהקדים להם הוצאת כף ומחתה מעכבים,
כל עם הקהל (-ישראל) יכפר (-לוים) ,לרבי יהודה אבל דברים הנעשים בבגדי זהב בחוץ אין מעכבים.
הושוו כולם -כהנים לוים וישראלים להתכפר בוידוי שעיר ס :לרבי יוחנן נחלקו בהא דכתיב "והיתה זאת לכם
המשתלח על שאר עבירות .ולר"ש כשם שדם השעיר לחוקת עולם אחת בשנה" ,לרבי יהודה אחד ממעט
62
תמצית גפ"ת מסכת יומא
"והקריב אותו לאשם" והיינו אותו שהונף עם הלוג ,שאינו מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו בלא וידוי,
יכול להביא אחר .ותניא כוותיה דריו"ח שאם שחטו כך דם הפר מכפר על הכהנים בטומאת מקדש
שלא לשמו או שלא נתן מדמו לגבי בהונות ה"ז עולה וקדשיו בלא וידוי ,וכשם שוידוי שעיר המשתלח מכפר
ע"ג המזבח וטעון נסכים ,וצריך אשם אחר להכשירו על ישראל בשאר עבירות כך וידוי פר מכפר על
לטהרו לאכול בקדשים ,ור"ח יפרש "צריך" ואין לו תקנה. הכהנים בשאר עבירות ,והושוו דבני כפרה נינהו ,מיהו כל
לתוס' הסוגיה לא מדברת בשחטו שלא לשמו ,דבזה כל מה חד מכפר בדידי'.
שנתן ממנו כמאן דליתיה ,אלא איירי שנשפך דמו קודם מתן
בהונות. נשפך הדם באמצע ההזאות -לר"מ הזאה שבפנים
ושעל הפרוכת ושעל המזבח כל אחד הוא כפרה בפני
נזיר ממורט שאינו יכול לגלח ,לב"ה א"צ העברת
עצמו ,ואם נשפך הדם באמצע ההזאות יתחיל
תער ,ולב"ש צריך העברת תער( ,ובנזיר גרס איפכא.
מתחילת אותו מקום שהוא מזה שם ,דכל מקום הוא
תוד"ה נזיר) .לרב חסדא כוונת ב"ש צריך ואין לו תקנה,
כפרה בפני עצמו .ולר"א ור"ש אינו חוזר על ההזאות
ולרב פדת ב"ש סוברים בזה כר"א שנזיר שאין לו בוהן
כלל אפילו לא נגמרה אותה כפרה ,אלא מתחיל ממקום
יד ורגל נותן על מקומם וטהור והכא נמי יעביר התער על
שפסק .ונחלקו בהא דכתיב "מדם חטאת הכיפורים
מקום השיער( ,ולר"ש יכול לתת על של שמאל ,ולת"ק
אחת בשנה" ,לר"מ הכונה חטאת אחת ולא לעשות
אין לו טהרה עולמית דבעינן קרא כדכתיב).
כפרה אחת משני חטאות ,ולר"א ור"ש הכונה חיטוי
קבלת דם אשם מצורע -ב' כהנים מקבלים דמו, אחד ולא לעשות אותה הזאה שני חיטויים .שיריים
אחד ביד לצורך נתינה על המצורע ,דכתיב "ונתן" מה לכו"ע לא מעכבי כלל.
נתינה בעצמו של כהן (דכתיב אצבע גבי שמן ,וילמוד סתום וכן נחלקו בלוגין של מצורע שלר"מ מתנות שבפנים
(דם) מן המפורש (שמן) .תוד"ה מה) ,אף לקיחה בעצמו של דכתיב "והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים" ,ומתנות
כהן ,ואחד בכלי לזריקה על המזבח ,דכתיב "כי שבבהונות דכתיב "ומן השמן אשר על כפו יתן הכהן על תנוך
כחטאת האשם הוא" מה חטאת טעונה כלי דכתיב אוזן המיטהר הימנית ועל בוהן ידו הימנית" כ"א כפרה בפני
בעולה ושלמים "וישם באגנות" וכל הקרבנות נלמדים בהקש עצמה ,ואם נשפך השמן יתחיל מתחילת אותה נתינה,
מעולה ושלמים ,אף האשם טעון כלי. ולר"א ור"ש ממקום שפסק משם מתחיל .ומתנות
שריפת פרי ושעירי יוה"כ -לר"א ור"ש כולם הראש דכתיב "ומיתר השמן אשר על כף הכהן יתן על ראש
מטמאים בגדים ,ונשרפים בבית הדשן ,והיינו אם נשפך המיטהר" לכו"ע אינם מעכבות ,דגבי בהונות כתיב
הדם לאחר המתנות שבפנים והביא פר אחר למתנות הפרוכת "ומיתר" וגבי ראש כתיב "והנותר" והיינו שמה שנשאר
ואח"כ נשפך הדם והביא פר אחר למתנות המזבח ,כולם נשרפים מהשיריים יתן על הראש ,והוו שיירי שיריים .והקשו התוס' (ד"ה
בבית הדשן חוץ לג' מחנות ,ומטמאים את בגדי העסוקים דברי) שבזבחים ו :מבואר שאם לא נתן מהשמן על הראש ,לרבי
בשריפתם ,ולחכמים רק האחרון שגמר בו הכפרה. יוחנן בן נורי יביא לוג אחר ויתן על הראש ,ולר"ע יתחיל בבהונות.
ותירצו התוס' שכוונת רבי יוחנן בן נורי שאף שנטהר מצרעתו
ס"ב .נשפך דם השעיר לאחר מתנות פנים חוזר ומגריל ,ואם ואף כלפי שמיא נתכפר מהעונש מ"מ חסר לו מצות מתנות
נשפך הדם שוב לאחר מתנות הפרוכת חוזר ומגריל ,נמצאו ג' הראש ,וי"מ שכוונת הגמ' שם שמתנות הראש אינם מעכבות
שעירים לעזאזל ,אבל אין משלח לעזאזל אלא שעיר שמתן הבהונות יעשו ריצוי גמור.
אחד דכתיב "אותו" לשלח אותו לעזאזל ,י"א שמשלח ס"א :אשם מצורע ששחטו שלא לשמו כגון לשם
את הראשון ,דמצוה בראשון (כרבי יוסי בהפריש עולה או שלמים ,שהדין הוא שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן
פסחו ואבד והפריש אחר ונמצא שמצוה בראשון כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה לריו"ח הדין בזה
אע"פ שהופרש השני קודם חצות וכשהגיע זמן שחיטת הפסח תלוי במחלוקת הנ"ל ,שלר"מ דס"ל שעבודה שלא נגמרה
שניהם נעשו ראוים יחד ,ואם השני מובחר יביאנו .אבל הרי היא כמי שאינה ,הכא נמי אע"פ שנתן ממנו לבהונות הרי
ממה שבתרומת הלשכה לרבי יוסי היה כתוב על היא כמי שאינה ,וממילא יביא אחר ויתחיל מתחילה,
הקופות א' ב' ג' משום שמצוה בראשון א"א ללמוד ולר"א ור"ש אין לו תקנה דהכא א"א לגומרה באחר ,דכתיב
לכאן ,די"ל דשאני התם שבזמן שהראשונה היתה "כבש אחד אשם" אשם אחד אמרתי לך ולא שתי אשמות.
ראויה להקריב ממנה עדיין לא היתה השניה ראויה ולרב חסדא הכא מודה ר"מ שאין לו תקנה דכתיב
63
תמצית גפ"ת מסכת יומא
זריחת השמש ,תמיד של שחר בקרן צפונית מערבית שהראשונה נראית להקרבה משנתרמה ,אבל כאן השעיר
שכיון שהשמש במזרח בשיפולי הרקיע והכתלים היו גבוהים הראשון אינו ראוי לשילוח עד גמר מתנות הדמים) ,וי"א
היה צל הכותל הרבה לכיוון מערב ,ולכן צריך להרחיקו לצד שמשלח את האחרון הואיל וגמר בו הכפרה.
מערב ככל יכולתו ,וצפונית משום שקדשי קדשים שחיטתם על
ירך המזבח צפונה ,ושם היה בית המטבחיים והיו קבועים ברצפה
כ"ד טבעות בריבוע של כ"ד אמות על כ"ד אמות ,כמנין כ"ד
משמרות ,ונותנים ראש הבהמה לתוכם ,בטבעת השניה
לכיוון צפון( ,כדי שהטבעת הראשונה תסייע לאחוז רגלי הבהמה שני שעירי
שלא תתהפך ,ולתוס' (ד"ה על) גזירה שמא יטיל גללים) ,ופני
השוחט וצואר הבהמה היו באלכסון לצד מזרחי צפוני ,ושל בין
הערבים בקרן מזרחית צפונית בטבעת השניה ופניו
שני שעירים שוים
למערב דרום באלכסון ,שזריחת החמה באה משם. שני שעירי יום הכיפורים מצוה שיהיו שוים זה לזה בכמה
דברים ,וכן הדין בשני כבשי מצורע ובשני צפורי מצורע ,וכן
בשני הכבשים של מוסף שבת ,ובדיעבד אין זה מעכב.
דין "ראוי לפתח אוהל מועד" בשוחט בחוץ הגמרא מבארת במה צריך שיהיו שוים ,ומנין לומדים דינים
השוחט קרבן מחוץ לעזרה חייב כרת ,דכתיב "איש איש אלו לכתחילה ובדיעבד.
מבית ישראל אשר ישחט שור וכו' או אשר ישחט מחוץ
שני שעירי יוה"כ מצותם שיהיו שווים במראה -
למחנה ,ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' ונכרת האיש
ההוא מקרב עמו" .אמנם חז"ל דרשו שחיוב זה אינו אלא לבנים או שחורים או שחומים ,בקומה ,בדמים ,ובלקיחתם
בקרבן הראוי להקרבה בעזרה ,ולהלן יבואר בכמה אופנים כאחד ,דכתיב "שני שעירי עיזים" ,ו"שני" מיותר
האם הקרבן נקרא ראוי להקרבה או לא. שהרי מיעוט "שעירי" שנים .ואם אינם שווים או לא
שני שעירי יוה"כ ששחטם בחוץ קודם הגרלה שהם נלקחו באותו יום כשרים ,דכתיב ב' פעמים "שעיר",
קדושים שהרי הם נקנים מתרומת הלשכה ,חייב על שניהם ולולא רבוי זה היינו אומרים שזה לעיכובא ,דכתיב ג'
משום שחוטי חוץ ,אע"פ שהם עצמם עדיין אינם ראוים פעמים "שני" ,ומ"חוקה" ליכא למילף ,דלא כתיב חוקה אלא
להקרבתם .רב חסדא (וי"א רבה) מבאר הטעם הואיל על העבודה ,ולא על הלקיחה שהיא מתמול שלשום .והשתא
וראוים הם לשעיר הנעשה בחוץ -חטאת מוסף יוה"כ, דילפינן שאינו מעכב חד קרא למראה וחד לקומה וחד
דלא בעי עקירה אע"פ שלקחו לשם שעיר הנעשה בפנים, לדמים .וכתבו התוס' (ד"ה שני) שר"ש (שבועות י"ג ):דורש
דשניהם שמם חטאת ,ואע"ג דמחסרי עבודת היום -מתן מ"שני השעירים" להקיש שכמו ששעיר הפנימי אינו מכפר על
דמי הפר והשעיר וחפינת הקטורת והקטרתה הראוים ליקדם ישראל בשאר עבירות ,כך שעיר המשתלח אינו מכפר על
למוספין ,קסבר אין מחוסר זמן לבו ביום ,אבל אין הכהנים בשאר עבירות ,ולדבריו הדין שיהיו שוים בקומה ומראה
נלמד מאותו פסוק ,דשקולין הם ,והפסוק השני מלמד שיהיו
חשובים ראויים לשעיר הנעשה בפנים ,הואיל ומחוסר שוים בדמים ,והפסוק השלישי מלמד כנ"ל לענין כפרה.
הגרלה ועלית גורל מתוך הקלפי מעכבת אע"פ שהנחה אינה
מעכבת ,ומחוסר הגרלה כמחוסר מעשה אע"פ שאינו ס"ב :כבשי מצורע וציפורי מצורע ומוספים של
מעשה בגופן דרק עליית הגורל מעכבת אבל לא ההנחה ,אפ"ה שבת מצוותם שיהיו שווים ,דכתיב בכבשי מצורע
הואיל ומצוה האמורה בהן היא כמחסור מעשה דמי .ואם ומוספין "שני כבשים" ו"שני" מיותר שהרי מיעוט
שחטם לאחר הגרלה ,חייב על של שם ופטור על של כבשים שנים ,ובצפורים כתוב "שתי צפורים" .אמנם
עזאזל. דין זה במצורע אינו לעיכובא ,דכתיב ב' פעמים
שלמים ששחטם קודם שנפתחו דלתות היכל "הכבש" וב' פעמים "צפור" (וקמ"ל שלא לומדים
פסולים ,דכתיב "ושחטו פתח אהל מועד" בזמן שהוא מ"תהיה" שזה לעיכובא ,אלא לומדים שעכב בשאר
פתוח ולא בזמן שהוא נעול .ולרב חסדא אם שחטם דיני מצורע) .י"א שבמוספין זה מעכב שיהיו שוים ,ודעת רש"י
שאינו מעכב ,דמנלן לומר שזה מעכב ,והתוס' (ד"ה מוספין)
בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל פטור ,דמחוסר
כתבו דהא דכתיב "עולת שבת בשבתו הוי כמו שנה עליו הכתוב
פתיחה אע"פ שאינו מעשה בגופן כמחוסר מעשה הואיל לעכב.
ובהן נאמר הוי כמעשה בגופן .וכתבו התוס' (ד"ה שלמים) דהאי אמנם כבשי התמיד א"צ להיות שווים ,והא דכתיב
טעמא השוחט בזמן הזה בחוץ פטור ,דכיון שנהרס המזבח חשיב
"שניים ליום" היינו שצריך לשוחטם כנגד היום -כנגד
64
תמצית גפ"ת מסכת יומא
משום שסתם קדשי בדק הבית הם בעלי מומים שהרי המתפיס אינו ראוי לפתח אהל מועד ,ורק המעלה קטורת או מנחה בחוץ
תמימים לבדק הבית עובר בעשה ,אך בגמרא בזבחים מבואר חייב כיון שאין המזבח מעכב בהם .וכן אם המזבח בנוי במקומו
דלא כדבריהם .רש"י( .דמבואר בזבחים קי"ב .שפרת חטאת למ"ד קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא חייב אם שחט קרבן
אע"פ שהיא תמימה פטור כיון שאין סופה לבוא אל פתח אהל בחוץ.
מועד ,וא"כ ה"ה בקדשי בדק הביץ תמימין .תוד"ה וכל).
ס"ג .פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה-
דיני שעיר המשתלח לרב חסדא -לשמו פטור דאינו ראוי לשמו בפנים ,ושלא
שעיר המשתלח ושאר קרבנות בעלי מום או לשמו אלא לשם שלמים חייב דראוי הוא לשם שלמים בפנים,
מחוסר זמן -מחוסר זמן בהמת קרבן קודם יום השמיני
וסתמא לשמו ופטור ,ולא חשיב ראוי לשלא לשמו
בפנים ,דבעי עקירה אינו ראוי בפנים לשלמים אא"כ עקר
אין נותנים ממנו על המזבח ,ואף אין מקדישים אותו,
שם פסח ממנו.
ואינו ראוי לשעיר המשתלח ,דכתיב "ומיום השמיני
והלאה ירצה לקרבן אשה לד' "( ,והכא דרשינן "לד' " לריו"ח -י"א בין לשמו בין שלא לשמו פטור ,דעקירת
לרבות דכל מקום דורשים לפי עניינא דקרא) ,ובאמת חוץ לאו שמה עקירה ,דלא הכשיר הכתוב פסח בשאר ימות
א"צ לזה דרשה שהרי אין הגורל קובע לד' אלא בראוי השנה לשם שלמים אלא בפנים ובעקירת השם ,וי"א בין
לד' וכיון שאינו יודע איזו בהמה תצא בגורל אינו יכול להביא לשמו בין שלא לשמו חייב ,דפסח בשאר ימות השנה
אחד מהם מחוסר זמן( ,ואף לחנן המצרי דס"ל שאפילו שלמים הוא ,וא"צ עקירה.
אם דם השעיר לד' נמצא בכוס ומת המשתלח ,מביא מחוסר זמן בין בגופו כגון בתוך ז' ימים ללידתו ,בין
שעיר לעזאזל ובפשוטו הכונה ללא הגרלה ,י"ל דהיינו בבעלים ,השוחטו בחוץ פטור ,ואיזה מחוסר זמן
שהדם שבכוס אינו נדחה ,אבל צריך להגריל ואותו בבעלים ,כגון זב וזבה ומצורע שצריכים להביא קרבנותיהם
שיצא לד' ירעה ,ויתכפר בדם של הראשון) ,אבל לר"ש לסוף שבעה ,ויולדת שצריכה להביא קרבנותיה בסוף מלאת
הסובר שאם מת אחד מביא חבירו שלא בהגרלה ימי טהרה ,שהקריבו לפני הזמן חטאת או אשם בחוץ,
בעינן דרשה ,או דאיצטריך קרא להיכא שהומם דבפנים א"א להביאם לשם חובה כיון שלא הגיע הזמן ,ולא
וחיללו על שעיר אחר שבזה א"צ הגרלה כיון שהוא בא מכח לנדבה כיון שחטאת ואשם אינם באים בנדבה( ,אבל בעולה
הראשון ,ומום פוסל בשעיר המשתלח דכתיב "ואשה ושלמים חייבים כיון שאפשר להביאם בפנים לנדבה,
לא תתנו מהם על המזבח לד' " ,ו"אשה" אלו החלבים, ושלמים היינו בנזיר) .לרב חלקיה בר טובי אם שחט אשם
ואסור להקטיר אפילו מקצתם כזית מהם דכתיב שלא לשמו כגון לשם עולה או שלמים חייבים ,כיון שהוא
"מהם" ,ולא לזרוק דמם על המזבח דכתיב "מזבח". ראוי לעולה ושלמים בפנים ,דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן
וצריך ילפותא לשעיר המשתלח גם לפסול מחוסר כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ,וס"ל שעקירת חוץ
שמי' עקירה.
זמן וגם לפסול בעל מום ,דמחוסר זמן חמור כיון
שעדיין לא הגיע זמנו ,ובעל מום חמור משום דמאיס. ס"ג :שחט השעירים בחוץ לאחר הגרלה חייב על
ס"ד .לרבא הריבוי בשעיר המשתלח הוא לדין מחוסר של שם ופטור על של עזאזל ,דאף ששני השעירים
זמן של אותו ואת בנו לומר שאינו ראוי לשעיר ראוים לבוא אל פתח אוהל מועד ,דרשינן "אשר
המשתלח ,וכגון ששחט אמו לחולה ביו"כ ,ואף ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אוהל מועד לא הביאו
שהאיסור הוא על שחיטת שניהם ,דחייתו לצוק זו להקריב קרבן לד' " להוציא של עזאזל שאינו מיוחד
היא שחיטתו .והקשו התוס' (ד"ה דחייתו) בהא דאיתא לד' .ופרת חטאת לרש"י א"צ למעטה ,כיון שאינה ראויה לבוא
בחולין שבשור הנסקל אין דין אותו ואת בנו לפי ר"ש ,כיון דהוי אל פתח אוהל מועד ,ולתוס' (ד"ה ולא) יש לגמרא צד שצריך
שחיטה שאינה ראויה ,אבל בעגלה ערופה יש דין אותו ואת בנו, למעטה.
דכיון שאם נמצא ההורג לפני שנערפה העגלה תצא ותרעה השוחט קדשי בדק הבית בחוץ פטור משום שחוטי
בעדר ,ומבואר שמחיים אינה אסורה ,ואמאי לא קאמר שגם
בעגלה ערופה נחלקו ר"ש ורבנן היכא שערפה ,שלר"ש פטור חוץ ,ואף שהם נחשבים קרבן דכתיב "ונקרב את קרבן
כיון שאינה ראויה לאכילה ,ולרבנן חייב משום שעריפתה זו היא ד' וכו' כלי זהב וכו' " ,מ"מ הא כתיב "ואל פתח אוהל
שחיטתה. מועד לא הביאו" וזה אינו ראוי לפתח אוהל מועד דאין
קדשי בדק הבית עתידים לבוא לפתח אהל מועד .וי"מ הטעם
65
תמצית גפ"ת מסכת יומא
מהיכא שלא היה ראוי עדיין( .ואפילו לריו"ח דס"ל מת אחד מן השעירים
בקידושין ז :שדיחוי מעיקרא הוי דיחוי ואפילו בבעלי חיים ,לגבי
שני שעירי יום הכיפורים נקבעים למצותם ע"י גורל ,והיכא
בהמה של שני שותפין שהקדיש חציה וחזר וקנה את החצי
שמת אחד מהם לאחר ההגרלה צריך להביא שנים חדשים,
השני והקדישו ,שחלה הקדושה אבל אינה ראויה להקרבה,
ויש לדון איזה שעיר אין עובדים בו ,ומה יעשה עם אותו
שאני התם שמשעה שהקדישה היתה דחויה .ואע"פ שמחוסר
שעיר ,וזה תלוי בדין בעלי חיים שנדחו מהקרבה אם הם
זמן יכול להקדישו בלילה אע"פ שאינו ראוי להקרבה אלא ביום,
חוזרים להיות ראוים ,או שדינם לרעות עד שיפול בהם
כיון שאינו מחוסר מעשה בגופו לא חשיב נדחה ,ועוד דלילה אינו
מום ,או שדינם למיתה ,וכדלהלן.
דוחה כיון שאינו ראוי להקרבת שום קרבן ,ומטעם זה לא
אומרים בכל הקרבנות שעבר עליהם לילה שהם נדחים אם מת אחד השעירים לפני ההגרלה ,יביא שעיר אחר
מהקרבה .תוד"ה התם) .ולריו"ח "בהם" ממעט שאר בעלי שיהיה זוג לשני.
חיים שנדחו ,ורב ממעט מ"בהם" שאברים של עולה אם מת אחד מהשעירים אחרי ההגרלה ,יביא זוג חדש
תמימה שנתערבו באברים של בעלת מום ,כל אבר ויגריל עליהם בתחילה ,אם של שם מת יאמר זה
שקרב אחד ממנו לפני ששמו לב לתערובת ,יכול להקריב שעלה עליו הגורל לד' יתקיים תחתיו ,ואם של עזאזל
כולם ותולים האיסור באותו שקרב ,ותולין לקולא הואיל ואין מת יאמר זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים
כאן ספק איסור דאורייתא,דילפינן שלא הזהירה תורה על בעלי תחתיו ,והשני (להלן יבואר מיהו השני) ירעה עד
מומין אלא כשהם בעצמם ולא בתערובת ,וכשיטת ר"א, שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ,שאין חטאת ציבור
(אבל לחכמים אפי' קרבו כולם חוץ מאחד יצא לבית מתה( ,ולרבי יהודה תמות ,ושיטתו תבואר להלן).
השריפה .ורב ס"ל כר"א ,אי נמי אפילו לרבנן מדאורייתא יכול שיטת רב שהשעיר השני מהגורל הראשון קרב,
להקריבם ,שהרי אם עלו לא ירדו ,ורק מדרבנן אין להקריבם.
והשעיר השני מהגורל השני ירעה .ולריו"ח של ראשון
תוד"ה הא) ,וריו"ח לומד דין זה מדכתיב בהם ולא כתיב
ירעה ושל שני קרב .ומחלוקתם היא שלריו"ח בעלי
בם ,ורב בם בהם לא דריש.
חיים נדחים ,ולרב רק בשחוטים אמרינן הואיל ונדחה ידחה,
ס"ד :שיטת רבי יהודה שהשעיר השני שבזוג ולכן אם מת המשתלח ישפך הדם ,אבל בעלי חיים אינם
הראשון ימות ולא ירעה ,ויתכפר בשני שבזוג שני. נדחים ,דיליף מבעל מום עובר שהוא חוזר להיות ראוי
לרב סובר ר"י שבעלי חיים נדחים ולכן ימות ,ובזה לקרבן ,דכתיב "כי משחתם בהם מום בם לא ירצו"
נחלקו .ולריו"ח צ"ב במה נחלקו ,ומתני' דייקא כרב. אבל כשאין מום בם ירצו.
והא דתלי רבנן טעמא דרועה משום שאין חטאת ובאמת רב מודה שאפשר להקריב את השני ,אלא
ציבור מתה ,לריו"ח ביחיד מודים חכמים שתמות, דסבר כרבי יוסי דמצוה בראשון ,דאמר רבי יוסי
וכדרבי אבא שאמר במפריש חטאתו ונאבדה והפריש אחרת המפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ
תחתיה ונמצאה הראשונה ,לרבי מתכפר באחת מהם והשניה נמצא הראשון מצוה להקריב את הראשון אע"פ
תמות ,ולרבנן רק בנמצאת לאחר כפרה תמות השניה ,אבל שכשהגיע חצות שהוא זמן שחיטת הפסח שניהם ראוים
בנמצאת קודם כפרה לאחר הפרשה רועה ,ואמר רבי אבא להקרבה ,ואם היה השני מובחר ממנו יביאנו (והתוס'
שלכו"ע אם נתכפר באינה אבודה תמות האבודה ,דכך (ד"ה ואם) מסתפקים אם גם בשעירי יוה"כ אם היה השני מובחר
נאמרה הלכה למשה מסיני חטאת שאבדה ונתכפרו בעליה ממנו יביאנו ,או לא) ,ולחכמים איזה שירצה יקריב,
באחרת מתה ,ורק בנתכפר בראשונה והשניה עומדת נחלקו אם (ומקופות שאמר רבי יוסי שכותבים א' ב' ג' לידע
מפריש לצורך תשלומי אבוד כאבוד דמי או לא ,ולכן לרבי יוחנן
אמרי רבנן שאין חטאת ציבור מתה ,אבל חטאת דיחיד תמות,
איזה תרומה ראשונה אין ראיה לכאן ,דילמא שאני
דהוי כנתכפר באינה אבודה והדחויה קיימת ,ולרב שמקריבים התם דשם הראשון היה ראוי לפני השני וכאן אין ראוים
את השניה שבזוג הראשון אמאי בשל יחיד תמות ,דאפילו לרבי אלא אחרי מתן דם הפר ואז שניהם ראויים).
לא תמות כיון שלא הופרשה לתשלומי אבוד ,שהרי המשתלח רבא מדייק ממתני' כרב ,ובברייתא מבואר כרבי יוחנן,
מת ,וכיון שאין בעלי חיים נדחים היה יכול להקריב גם אותו, ודורשים מ"יעמד חי" ולא שכבר עמד ונדחה ע"י חבירו,
לכאורה דינו כמפריש שתי חטאות לאחריות שהוא דבעינן עמידה אחת ולא שתי עמידות ,שהשעיר מהזוג
מתכפר באחד מהם והשניה תרעה .ומיישבת הגמ' השני נשלח לעזאזל.
דכיון שאמר רבי יוסי מצוה בראשון מעיקרא כמפריש
א"א ללמוד ממחוסר זמן ששייך להיות ראוי אחרי
לאיבוד דמי ,ומתני' רבי היא .וכתבו התוס' (ד"ה הוה) שאין
שלא היה ראוי ,דהיכא שנראה ונדחה חמור יותר
66
תמצית גפ"ת מסכת יומא
ציבור מתה ,ולא נקט פר העלם דבר של ציבור ,משום שפר לומר דמתני' כר"ש שבכל גוונא חטאת יחיד אינה רועה ,אפילו
העלם דבר של כהן משיח שטעה ועשה בהוראת עצמו ,בזה במפריש ב' חטאות לאחריות ,שהרי ר"ש סובר שאם מת אחד
מודים ר"א ור"ש .תוד"ה וכן). השעירים מביא אחר שלא בהגרלה ,ובמתני' מבואר שצריך
הגרלה.
הגמרא שואלת למה לא ישמרם לשנה הבאה.
ס"ה :ואין לומר שהטעם הוא משום שקרבנות ציבור ס"ה .ועוד אמר רבי יהודה נשפך הדם ימות
מר"ח ניסן ואילך צריך להביאם מתרומה חדשה ,דכתיב המשתלח כיון שעדיין לא הזה דמו וכתיב חוקה בדברים
הנעשים בבגדי לבן ,וצריך להביא דם אחר ,וא"א להביאו בלא
"זאת עולת חודש בחדשו לחדשי" כתיב כאן חידושי יתירי
הגרלה ,וכיון דס"ל שבעלי חיים נדחים ימות המשתלח הראשון,
לומר שבאחד החודשים צריך להביא קרבנות מתרומה חדשה.
דפר אינו בא מתרומת הלשכה ,ואין לומר שזה גזירה ואם מת המשתלח ישפך הדם ,דאע"פ שקיים מצות
הגרלה ורק הגרלה מעכבת בו ולא וידוי לר' יהודה ,וכ"ש
פר אטו שעיר ,דאין לומר שימות משום גזירה אלא
ששילוח אינו מעכב לכו"ע שהרי הוא נעשה ע"י איש עיתי ולא
מספיק שירעה ,ועוד שהרי דין תרומה חדשה אינו אלא
כתיב חוקה אלא על דברים הנעשים בבגדי לבן ,מ"מ הא כתיב
לכתחילה .וכתבו התוס' (סוף ד"ה ומשום) ששייך דין מיתה
משום גזירה ,וקושית הגמ' ששעיר עצמו שאינו קרב הוא גזירה
"יעמד חי לפני ד' לכפר" דבעינן שיהיה חי עד שעת
שמא יאמרו שנה קובעת לחברתה .או שקושית הגמ' שאין מתן דמים של חבירו ואם מת קודם אין כפרת הדם כלום,
לגזור משום שפר אינו דומה כ"כ לשעיר .או שקושית הגמ' וממילא צריך להביא אחר ,וכיון שא"א להביא אחר בלא הגרלה
שהשעיר הוא קרבן ציבור והפר הוא קרבן יחיד. צריך להביא שנים ,וממילא ראשון נדחה ,דשחוטים נדחים
לכו"ע.
ואין לומר שהטעם הוא משום שאין הגורל קובע
משנה לחברתה ,ולא יחזור ויגריל כדי שלא יאמרו
גורל קובע משנה לחברתה ,דא"כ למה הפר ימות ,ואין
פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו
לומר גזירה אטו שעיר ,דאין לומר שימות משום שקלים שנגנבו או אבדו -בני העיר ששלחו
גזירה. שקליהם לירושלים ע"י שליח ונגנבו או שנאבדו ,אם
ואין לומר שהטעם בפר הוא גזירה אטו חטאת שמתו נתרמה התרומה לפני שנודע שאבדו נשבעים השלוחים
בעליה (לרש"י הכונה שמא ימות הכהן גדול בשנה זו ,והתוס' שבועת השומרים לגזברים כיון שההפסד הוא להקדש,
(ד"ה גזירה) הקשו שזה דבר הנראה לעניים אם הכה"ג מת .ולכן דכיון שתורמים על האבוד שלא נודע ,אין הבעלים חייבים
ביארו שהחשש הוא שימות אחד מהכהנים ,שגם הם מתכפרים להביא שקלים אחרים( ,והא דתניא תורמין על האבוד ועל
בפר ,ואף אם כפרתם צפה על כפרת הכה"ג ,ראוי לגזור משום הגבוי ,לרש"י (ב"מ נ"ח) הכונה אבוד שבא ליד שליח ואבד
ולא נודע לבעלים קודם התרומה ,ועל הגבוי ביד שליח ולא
חטאת שמתו בעליה) ,ובשעיר גזרו אטו פר ,דאין לומר אבד .והתוס' (ד"ה נשבעים) מבארים שאבוד היינו שהגיע
שימות משום גזירה. ללשכה ונאבד לפני שנתרמה התרומה ,ועל הגבוי היינו
ואין לומר שהטעם הוא גזירה משום חטאת שעברה שבשעת התרומה היה ביד שליח ,אפילו אם סופו שנאבד ,ועל
שנתה ועד יוה"כ הבא תעבור שנה על השעיר משנולד ,וכל העתיד שיגבות היינו שלא נתנו עדיין לשליח) ,ואם לא
שעירי חטאת פסולים לאחר שנה( ,וזה תלוי במחלוקת נתרמה התרומה נשבעים לבני העיר ,ובני העיר
לגבי דין שנה תמימה שנאמר בבתי ערי חומה שאז מביאים שקלים חדשים ,ואם נמצאו השקלים
נחלט הבית ללוקח ,שלרבנן שהכונה לי"ב חודש מיום הראשונים שאבדו או שהחזירום הגנבים ,לחכמים
ליום ואם נתעברה יכול המוכר לגאול י"ג חודש ,א"כ אלו ואלו שקלים ואין עולים להם לשנה הבאה,
הכא ודאי עברה שנתה ,ולרבי שהכונה לשס"ה יום ולרבי יהודה עולים להם לשנה הבאה .ורבא מבאר
כמנין ימות החמה אפילו אם עיברו את השנה ,שזה י"א יום שרבי יהודה סובר שחובות של שנה זו קרבות
יותר מי"ב חודש ,וגזרו אף באופן שלא עברו שס"ה יום לשנה הבאה.
כמנין ימות החמה כגון אם הקדישו ביום השמיני ללידתו), פר ושעיר של יוה"כ וכן שעירי ע"ז (-ציבור שחטאו
ובפר גזרו אטו שעיר ,דאין לומר שימות משום גזירה, בע"ז בהוראת בי"ד ומביאים פר לעולה ושעיר לחטאת),
ואף שפר יותר מבן שלש פסול לחכמים ,ולריה"ג עד בן שתים,
שאבדו ,והפריש אחרים תחתיהם ונמצאו הראשונים
מ"מ אין זה סיבה שימותו ,דאפשר שבפר אין הלכה שדינו
למיתה בגיל שלש .אי נמי אתיא כר"מ שגם בן ארבע וחמש לרבי יהודה הראשונים ימותו( ,ולר"א ור"ש ירעו עד
שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה ,שאין חטאת
67
תמצית גפ"ת מסכת יומא
לפניך עמך בית ישראל ,ככתוב בתורת משה עבדך כשר .תוד"ה משום) ,ועוד שהרי חטאת שעברה שנתה
לאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל רועה ואינה מתה.
חטאותיכם לפני ד' תטהרו" .והכהנים והעם העומדים ס"ו .למסקנה טעמא דר"י משום שחוששים לתקלה
בעזרה כשהיו שומעים את שם המפורש שהוא יוצא שיבוא להקריבה( ,כדמצינו חשש תקלה שבזמן הזה
מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחוים ונופלים על אין מקדישים שום דבר ,דסתם הקדש לבדק הבית ,ואין
פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. מעריכים ,ואין מחרימים (דסבר שסתם חרמים לבדק הבית.
לרבי יהודה גם לכהנים יש כפרה בשעיר המשתלח, רש"י .והתוס' (ד"ה ואין) כתבו שאף למ"ד שהחרמים לכהן ,מ"מ
לר' ירמיה מתני' דלא כר"י מדלא קאמר עם קדושיך, לפני שהגיעו ליד כהן אסורים ,ובזמן הבית אין לחוש לתקלה זו
ולאביי קאי אף לר"י דהכהנים בכלל עמך ישראל. מפני שרגילים להזהר בקדשים ,או משום דשכיחי כהנים) ,ואם
הקדיש או העריך או החרים ,בהמה נועל דלת בפניה
מי היה מוליך את השעיר לעזאזל -מסרו למי שהיה
והיא מתה ,פירות כסות וכלים ירקבו ,וכלי מתכות
מוליכו ,הכל כשרים להוליכו דכתיב "איש" להכשיר יוליכם לים המלח) ,ובשאר בהמות שדינם לרעיה אין
את הזר (וקמ"ל דלא נימא דכיון דכתיב ביה כפרה חוששים שיקריבום ,דשאני הכא דבת הקרבה היא
צריך דווקא כהן) ,אלא שעשו הכהנים גדולים קבע לשנה הבאה ,אבל אין חוששים לתקלה דגיזה ועבודה,
ולא היו מניחים את ישראל להוליכו ,ולרש"י בי"ד של
דא"כ כל הבהמות שרועות נחשוש בהם לתקלה.
כהנים הרגילו לעשות שהכהנים יוליכו אותו בקביעות ולא
וכתבו התוס' (ד"ה אין) שגם מעשר בהמה ביטלו מפני התקלה.
ישראל .אמר רבי יוסי מעשה והוליכו ערסלא וישראל והקשו ממה שמצינו שרבי אלעזר בן עזריה היה מעשר מעדרו
היה. תריסר אלפי עגלי בכל שנה ,והרי ראב"ע היה בן ט"ו בזמן
החורבן ,ושתי שנים אינם נחשבים "בכל שנה" .ותי' התוס'
דיני שילוח השעיר לעזאזל- שהאפוטרופוס שלו היה מפריש .אי נמי לא מיד אחרי החורבן
ביטלו מעשר בהמה .וי"מ שהיה מעשר למלך ,ואין משמע כן.
ס"ו :צריך לזמן את משלח השעיר מאתמול דכתיב
"עתי" ,ואם חלה המשלח ,לחכמים ישלחנו ביד אחר, והא תניא פסח שלא קרב בפסח ראשון יקרב בפסח
ור"א השתמט מלענות מה יעשו בכהאי גוונא ,או שני ע"י שימכר לטמא או למי שהיה בדרך רחוקה ,או לשנה
כשחלה השעיר ,או בדחפו ולא מת ,ולרבנן אם חלה הבאה ,ותניא אידך לא יקרב לשנה הבאה ,המחלוקת
מרכיבו על כתפו ,ואם דחפו ולא מת ירד אחריו היא אם חוששים לתקלה ,ואין לומר שנחלקו
וימיתנו. במחלוקת רבי ורבנן הנ"ל ,דהא תניא וכן המעות שגם
במעות שהופרשו לפסח יש מחלוקת אם אפשר להשתמש בהם
שולחים את השעיר לעזאזל אפילו בשבת ,דכתיב לשנה הבאה.
"עתי" ,ואין הנ"מ לענין תחומין ,דהא תחומין דרבנן ,אלא נ"מ
שאם היה השעיר חולה יכול להרכיבו על כתפיו וידוי ושליחת השעיר לעזאזל
בשבת ,וזה נחשב הוצאה אף לרבי נתן דאמר חי נושא לאחר שנתבארו דיני שני השעירים ,חוזר התנא לבאר סדר
את עצמו ,דבחולה לא אמר הכי .רפרם הוכיח מכאן עבודת הכהן גדול ביום הכיפורים ,לאחר שגמר מתן דמים
שאין עירוב והוצאה ביוה"כ ,דאם יוה"כ אסור בהוצאה של פר ושעיר ,כפי שנתבארו לעיל עד דף נ"ט.
אפילו בחול ,והתורה אמרה לשלחו ,בהכרח שזה דוחה יוה"כ. כתיב (ויקרא ט"ז) "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש
עירוב כדי נסבא ,אלא דהא בהא תליא ,דתקנת עירובי חצרות השעיר החי ,והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת
היא גזירה שמא יוציא מרה"י לרה"ר( .וכתבו התוס' (ד"ה אמר) כל פשעיהם לכל חטאותם ,ונתן אותם על ראש השעיר,
שהגמ' כריתות דחתה ראיה זו). ושלח ביד איש עתי המדברה ,ונשא השעיר עליו את כל
עוונותם אל ארץ גזירה ושלח את השעיר במדבר" .הגמרא
נטמא המשלח יכול להכנס לעזרה ששם הכה"ג מוסרו מבארת סדר ודיני הדברים כפי הנלמד מן הפסוקים.
לו ,דכתיב "עתי".
וידוי שעיר -בא לו אצל שעיר המשתלח ,וסומך ב'
שאלו את ר"א על אדם פלוני האם יזכה לעוה"ב וי"מ ידיו עליו ומתוודה ,וכך היה אומר אנא ד' חטאו עוו
שהשאלה היתה על שלמה בן דוד (האם הכונה שלא היה פשעו לפניך עמך בית ישראל ,אנא ד' כפר נא
לבבו שלם כמו דוד אבל לא חטא ,או לא .תוד"ה פלוני) ,ואמר
לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו
68
תמצית גפ"ת מסכת יומא
ושמא עשו זאת מתוך חולשת המשלח שלא יצטרך לחזור. להם שמא שאלו על אבשלום (שבא על פילגשי אביו ,האם
תוד"ה רבי יהודה) ,ולרבי יוסי היו ה' סוכות וי' מיל, פילגשים הם בלא כתובה וקידושין כרב או לא .שם) ,ואם
והמלוים היו מלוים מסוכה לסוכה ע"י עירוב ,ולדבריהם הרועה יכול להציל כבשה מפי ארי (-את בת שבע מיד
האחרון היה מגיע עימו לצוק ,ור"א בנו טען שאם ע"י עירוב דוד ,דכל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט לאשתו .תוד"ה
מספיק ב' סוכות בי' מיל ,דבני ירושלים יערבו וילוו אותו ב' מהו) ,וענה להם שמא שאלו אם יש להציל את
מילין ,והסוכה הראשונה תהיה במרחק עוד ב' מילין ,וחלק מבני הרועה מן הארי (-אוריה מיד דוד ,האם חולקין כבוד
אותה סוכה יערבו לצד ירושלים וילכו ב' מילין ,וחלק מבני אותה לתלמיד במקום הרב ולא היה מורד במלכות במה שאמר
סוכה יערבו לצד השני ,וכן בסוכה השניה .נמצאת סוכה ואדוני יואב ,או שאין חולקין והיה מורד במלכות .שם) ,ואם
הראשונה בסוף ד' מילין ,וכן מהסוכה ראשונה לשני' .וכתבו ממזר יורש ואמר להם האם מייבם ,ואם מותר לסוד
התוס' (ד"ה וכולן) דהנה שיטת ר"ת שמוסיפים על האלפים
אמה את שיעור האלכסון שלהם ,וכן שיעור ד' טפחים על ד'
בזמן הזה בית ואמר להם מהעם קבר ,ולמה היה
טפחים בעמוד מוסיפים את האלכסון ,והכא משמע שאין לו חילוק בעונשי עובדי העגל שיש שמתו בסייף דכתיב
אלא אלפים אמה כמו שהוכיח רש"י .וי"ל דלסימנא בעלמא נקט "שימו איש חרבו" ויש שמתו במגיפה דכתיב "ויגוף ד' את
מיל ,כמו שבעלמא נקט אלפים אמה ללא האלכסון .אך קשה העם" ויש שמתו בהדרוקן דכתיב "ויזר על פני המים" והיינו
שכיון שהמקור הוא מערי הלוים ,שם הרי נתנו אלכסון רק שבדקם כסוטות ,אחרי שמעשיהם שוים ,ור"א נמנע
לפאות העולם .ולכן דעת רבינו שמואל שרק לפאות העולם מלהשיב אע"פ שהיה יודע ,מפני שמעולם לא אמר
נותנים אלכסון בין בתחום שבת בין בעמוד. דבר שלא שמע מפי רבו.
על כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון והרי מים חילוק בעונש עובדי העגל -י"א שמי שזיבח
ומעולם לא הוצרך לכך ,אלא כדי שיהיה פת בסלו. וקיטר בסייף שהם עבודות שחייבים עליהם לע"ז סקילה,
היה חולק לשון של זהורית ולא היה קושר כולו וכיון שלא נתפרשו להם ד' מיתות בי"ד נידונו בסייף כבני נח
בסלע שמא ילבין קודם שישלחנו ולא ידחוף את השעיר שכל מיתתם בסייף ,גיפף ונישק שאין בזה מיתת בי"ד
מחמת שמחת ליבון החטאים ,והשתא שהוא עסוק בו באחרונה במיתה במגיפה בידי שמים ,שמח בלבבו בהדרוקן.
לא ימנע מלדוחפו ,והלשון לא תלבין עד שתיגמר מלאכת כולה, וי"א שמי שעבד בעדים והתראה בסייף ,עדים בלא
ולא היה קושרו כולו בין קרניו כדי שיוכל לראות אם התראה במיתה ,בלא עדים והתראה בהדרוקן.
הוא מלבין. ושבט לוי כולו לא עבד עבודת כוכבים דכתיב "ויאמר
מי לד' אלי ויאספו אליו כל בני לוי" ,והא דכתיב "האומר
בראשונה היו קושרים הלשון על פתח האולם מבחוץ,
לאביו ולאמו לא ראיתיו" שנעשו אכזרים עליהם לנקום
הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים ומתביישים,
נקמתו של מקום ,היינו אבי אמו מישראל" ,ואת אחיו
התקינו לקשור על פתח האולם מבפנים ועדיין היו
לא הכיר" היינו אחיו מאמו מישראל" ,ואת בניו לא
מציצים ורואים וכו' ,התקינו לקשור בסלע ובין קרניו.
ידע" היינו בן בתו מישראל.
דחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד ,ולא היה מגיע
כבש עשו למוליך השעיר מפני האלכסנדריים שהיו
לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים .ונחלקו רב
מתלשים בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא ,שזרזו
ושמואל אם האברים מותרים בהנאה דכתיב
אותו לכפר העוונות המרובים.
"במדבר" -שיהיה הפקר כמדבר ,או שהם אסורים דכתיב
"גזירה" -לשון חומר ואיסור ,ואמר רבא שמסתבר כמ"ד מיקירי ירושלים היו מלווים אותו עד סוכה ראשונה.
שהאברים מותרים ,דלא אמרה תורה שלח לתקלה
למי שלא ידע שזה מהשעיר. ס"ז .הסוכות והמרחק מירושלים ועד צוק -לר"מ
היו י' סוכות בדרך ובני אדם הולכים לגור שם לפני יוה"כ
ס"ז :אף בנוב וגבעון ושילה ובית עולמים היה דין וי"ב מילין ועד הסוכה הראשונה וכן בין סוכה לסוכה היה מיל
שעיר לעזאזל ,דילפינן מג' פעמים לשון מדבר שזה תחום שבת ,ובסוכה האחרונה שהיה בינה לבין הצוק ב'
בפסוק. מילין לא היה מלוה עד הצוק ,אלא עומד מרחוק -
אל ארץ "גזירה" -חתוכה צוק גזור וחתוך ,ולא משופע כ"כ, במרחק מיל ורואה את מעשיו .ולרבי יהודה היו ט'
דבר אחר דבר שהשעיר מתגזר ויורד ,ד"א גזירה היא סוכות וי' מיל (וי"ג י' סוכות ,וא"כ האחרונה היתה בצוק,
69
תמצית גפ"ת מסכת יומא
הערבים .וכתבו התוס' (ד"ה אטו) דאיתא בתמיד שההפשטה מלפני ואין לך רשות להרהר( .ואיתא בברייתא דהא
כשרה בזר ,אבל ההקטרה טעונה כהן .עוד כתבו שאין חובה דכתיב "את משפטי תעשו" היינו דברים שאילו לא
להעלות את האימורים עם המגיס ,ורק כשמוציא את האימורים
נותנם במגיס ולא ע"ג הרצפה כדי שלא יהיו קדשי שמים
נכתבו דין הוא שיכתבו ,כמו ע"ז וגילוי עריות
מוטלים כנבילה. ושפיכות דמים וגזל וברכת השם ,ו"את חוקותי
תשמרו" היינו דברים שהשטן משיב עליהם ,כמו חזיר
קלען במקלעות שארבעה בני אדם היו נושאים ב' מוטות זה
שעטנז חליצה טהרת מצורע ושעיר המשתלח ,שמא
לצד זה ,והפר והשעיר מורכבים זה על כמין קליעה ,והוציאם
תאמר מעשי תהו הם ,תלמוד לומר "אני ד' " אני
לבית השריפה חוץ לירושלים.
חקקתים ואין לך רשות להרהר אחריהם).
לא היה מנתחם כעולה שהוא מופשט מן העור כדכתיב
"והפשיט ונתח" ,אלא היה משאיר את העור ע"ג הבשר עזאזל -עז וקשה ,וי"א שמכפר על מעשה עוזא ועזאל
כמו בפר כהן משיח ,דכתיב ביה "וקרבו ופרשו על העריות ,במדבר -ולא בישוב ,גזירה -בצוק.
והוציא" מלמד שמוציאו שלם ,שכשם שפרשו בקרבו בא וישב לו תחת סוכה אחרונה עד שתחשך ,ואע"פ
כך כרעיו בקרבו ,ולומדים פר ושעיר הנשרפים מפר שזה ב' מילין ,והיוצא ברשות אין לו אלא אלפים אמה ממקום
כהן משיח ,דבשניהם נאמר עור ובשר ופרש .ואין שיצא לשם ברשות ,לזה התירו מפני שהוא מעונה וחלוש ,ועוד
שורפים אותם שלמים ,דילפינן מעולה שצריך ניתוח, שהוא מתיירא לעמוד במדבר יחידי משתחשך.
דבשניהם נאמר "ראשו וכרעיו". מאימתי מטמא בגדים דכתיב "והמשלח את השעיר יכבס
מאימתי מטמאים בגדים של העוסקים בהם ,דכתיב בגדיו" משיצא חוץ לחומת ירושלים ,ולא מיציאתו
"והשורף אותם יכבס בגדיו" ,משיצאו מחוץ לחומת מהעזרה דכתיב "המשלח" ,ולא משיגיע לצוק דכתיב
העזרה ,דכתיב "יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו" (וכיון "והמשלח" .ולרבי יוסי מטמא משהגיע לצוק ,דכתיב
שמקום שריפתם מחוץ לג' מחנות ,בהכרח הכונה "עזאזל וכבס" .ולר"ש מטמא משזורקו לצוק ,דכתיב
ששם מטמאים בגדים) .ולר"ש משיצית האור ברובן. "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו" וקסבר
שדחיפתו וזריקתו היא שילוחו.
ס"ח .מקום שריפתם הוא מחוץ לג' מחנות ,כמו בפר
המשלח מטמא בגדים ,אבל השולח את המשלח -
העדה ופר כהן משיח (דכתיב בפר העדה "אל מחוץ
המלוה לא מטמא.
למחנה" ,וכתיב "ושרף אותו כאשר שרף את הפר
הראשון" ,וכתיב בדשן "מחוץ למחנה" שזה מיותר שהרי
כבר כתיב ששפך הדשן הוא מחוץ למחנה) .לר"ש שורפם
פר ושעיר הנשרפים
פרו של כהן גדול (שהיה מתודה עליו) ,וכן השעיר שעלה
(וכן את הפרה) חוץ לג' מחנות במזרחה של ירושלים
עליו הגורל לד' ,שהיו מזים את דמם בקודש הקדשים
דכתיב בפרה "אל נוכח פני אהל מועד" ,ולרבנן בצפונה של ובקודש ועל המזבח הפנימי כפי שנתבאר לעיל (נ"ד –
ירושלים דכל מעשי חטאת בצפון ,ולרבי יוסי בבית הדשן, נ"ט) היו נשרפים מחוץ למחנה ,כדכתיב "ואת פר החטאת
והא דכתיב "על שפך הדשן ישרף" הכונה שיהיה שם ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש
דשן ,ולרבי אליעזר בן יעקב הכונה שיהא מקום יוציא אל מחוץ למחנה ,ושרפו באש את עורותם ואת
בשרם ואת פרשם ,והשורף אותם יכבס בגדיו ורחץ את
השריפה משופך מדרון ,וא"צ שיהיה שם דשן.
בשרו במים ואחרי כן יבוא אל המחנה" .ולהלן יבואר סדר
ס"ח :והשורף אותם יכבס בגדיו -השורף מטמא ודיני פר ושעיר הנשרפים.
בגדים והיינו המסייע בשעת שריפה ,והיינו כר"ש שאין בא לו אצל פר ושעיר הנשרפים לאחר מסירת השעיר
מטמאים בגדים עד שיוצת האור ברובן ,אבל המצית את לידי מי שלוקחו לעזאזל ,קרען והוציא את אימוריהם,
האור והמסדר את המערכה אינו מטמא בגדים, ונתנם במגיס (-קערה של כלי שרת ,ובה היה מעלה אותם
המסייע בשעה שנעשו אפר אינו מטמא בגדים, למזבח) כדי להקטירם אח"כ על גבי המזבח כדכתיב
לראבר"ש המסייע אחר שנחרך הבשר אע"פ שעדיין "ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה" .ולא היה מקטירם עכשיו
בבגדי לבן ,אלא היה קורא קודם את הפרשה בבגדים הללו,
לא נעשה אפר אינו מטמא בגדים דכתיב "הפר".
ואח"כ טובל ולובש בגדי זהב לאילו ואיל העם ,וטובל להוציא כף
ומחתה ,וטובל למוספין ולאימורי חטאת הללו ולתמיד של בין
70
תמצית גפ"ת מסכת יומא
שמברכים בבית הכנסת) ,ועל העבודה (-רצה בעמך אמרו לו לכה"ג הגיע שעיר למדבר דקודם לכן אסור
ישראל ותרצה העבודה בדביר ביתך וכו' שאותך לבדך ביראה לו להמשיך בשום עבודה ,דכתיב "ושלח את השעיר במדבר"
נעבוד) ,ועל ההודאה (-מודים אנחנו לך ,עד הטוב לך להודות), ואח"כ "ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה" .לת"ק היו יודעים
ועל מחילת העוון (מחול לעוונותינו ביום הכיפורים הזה וכו', זאת ע"י הנפת סודרים ,שהיו עומדים בני אדם באופן
עד מלך מוחל וסולח לעוונותינו וכו') ,ומתפלל על בית שאחד יראה את סימנו של הסמוך לו ,ומדבר היינו הצוק.
המקדש וחותם ברוך שבחר במקדש ,ועל ישראל ,ומתפלל ולרבי יהודה היו משערים זמן ג' מילים והיינו זמן
על הכהנים וחותם ברוך שבחר בזרעו של אהרן ,וכן על ישראל, שיגיע לבית חדודו ולא לצוק ,דכיון שהגיע למדבר
ועל שאר התפילה (-רינה תחינה ובקשה מלפניך על נעשית מצוותו ומתחיל לקרות הפרשה .ולרבי ישמעאל
עמך ישראל שצריכים להושע ,וחותם ברוך שומע היו רואים שהלבין הלשון של זהורית.
תפילה).
ואח"כ מביא כל אחד ספר תורה מביתו וקורא בו כדי
להראות חזותו לרבים -להראות נויו של ספר תורה,
ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה ,דכתיב "זה קלי ואנוה" בא לו כהן גדול:
התנאה לפניו במצוות ,לולב נאה ,ספר תורה נאה בקלף נאה בדיו
נאה בלבלר אומן .והביאום לשם בערב יום הכיפורים.
קריאת התורה במקדש ביום הכיפורים
הרואה כה"ג כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר לאחר שהגי השעיר לעזאזל למדבר ,היה הכה"ג קורא ג'
הנשרפים וכן להיפך ,ולא מפני שאינו רשאי ,דאין בזה פרשיות בעזרת נשים ,ובאותה שעה היו שורפים את הפר
משום אין מעבירים על מצות "ברב עם הדרת מלך" והשעיר מחוץ לג' מחנות ,ולהלן יבואר סדר ודיני קריאת
כיון שהוא עצמו אינו עסוק בה ,אלא מפני שהיתה דרך התורה.
רחוקה ביניהם ,ומלאכת שניהם שוה כאחת. הבאת הספר תורה -בא לו כה"ג לקרות ,חזן הכנסת
באלו בגדים קורא -אם רצה לקרות בבגדי בוץ (-שמש הכנסת ,ובית הכנסת היה סמוך לעזרה בהר הבית) נוטל
ס"ת ונותנו לראש הכנסת (-מי שעל פיו נחתכים צורכי
שעבד בהם קורא ,ואף אי נימא דבגדי כהונה לא ניתנו
הכנסת ,מי מפטיר מי פורס על שמע ומי עובר לפני התיבה),
ליהנות בהם ,וקריאה הא לאו עבודה היא שהרי יכול
וראש הכנסת נותנו לסגן ,והסגן נותנו לכה"ג( ,ואף אם
לקרותה באיצטלית משלו ,מ"מ י"ל שכיון שצורך
אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ,הכא הכל הוא
עבודה היא מותר לקרותה בבגדי כהונה ,ואם אינו
כבודו של כה"ג להראות שיש הרבה שררות למטה ממנו).
קורא בבגדים שעבד בהם קורא באיצטלית (-כמין
חלוק) לבנה משלו. קריאת התורה -הכה"ג קורא פרשות "אחרי מות",
ו"אך בעשור" שבפרשת אמור( ,דבאותו ענין מותר לדלג
ס"ט .הנאה מבגדי כהונה -הגמ' מסתפקת אם אף בתורה ,וכדלהלן ס"ט ,):ואומר יותר ממה
מותר ליהנות מבגד כהונה שלא בשעת עבודה ,ולמסקנה שקראתי לפניכם כתוב כאן (כדי שלא להוציא לעז על
מותר ליהנות מהם ,ומותר לאכול כשהוא לבוש בהם, ספר תורה שיחשבו שהוא חסר .ע ,).ו"ובעשור לחודש"
אבל לישון אסור שמא יפיח ,אלא פושטים ומקפלים שבחומש הפקודים (-חומש במדבר שמתחיל במנין ישראל)
ומניחים אותם תחת ראשיהם (עיין להלן) ולא איכפת קורא בעל פה (ואין גוללים מפני כבוד הציבור שיהיו
לן אם יפיח כיון שפשטם ,ומותר ללכת עמהם במקדש מצפים ודוממים ,ואין מביאים ס"ת אחר מפני פגמו של
שלא בשעת עבודה ,אבל אסור לצאת עמהם מחוץ ראשון שיחשבו שהראשון חסר ,וי"א משום ברכה שאינה
למקדש מפני שזה דרך חול( ,דעת התוס' (ד"ה בגדי) שגם צריכה שיצטרכו לחזור ולברך ,ודווקא כאן שאדם אחד
במקדש אסור לכתחילה ללובשם שלא לצורך עבודה ,וההתר קורא חוששים לזה ,אבל כשכמה קוראים יכולים
הוא שא"צ להסירם מיד בגמר העבודה .ולגבי ציץ דנים התוס'
להוציא אף ג' ס"ת כמו בר"ח טבת שחל להיות
אם מותר ללובשו אפילו חוץ למקדש ,דכתיב "והיה על מצחו
תמיד" ,או שאסור) .ומה שמצינו ששמעון הצדיק יצא בשבת .שם).
עמהם מחוץ לבית המקדש ,לא היו בגדי כהונה אלא הברכות על התורה -הכה"ג מברך על התורה שמונה
ברכות ,על התורה (-ברכה שלאחריה ,אשר נתן לנו כדרך
71
תמצית גפ"ת מסכת יומא
אין ישיבה בעזרה דכתיב "לעמוד לשרת" וכתיב ס"ט: היו ראויים להיות בגדי כהונה ,ואב"א עת לעשות לד'
העומדים שם לפני ד' ,ולמלכי בית דוד מותר דכתיב "ויבוא הפרו תורתך.
המלך דוד וישב לפני ד' ". הנאה ממצעות כלאים ובגדי כהונה -איתא בתמיד
מקום קרה"ת ביוה"כ ובהקהל היה בעזרת נשים ,וי"א שהכהנים היו פושטים בגדי כהונה ומניחים אותם
שבהקהל היה בהר הבית. תחת ראשיהם .לרב פפא היינו כנגד ראשיהם ולא
תחת הראש ממש ,ואע"פ שמותר ליהנות מבגדי
"ויברך עזרא את ד' האלוקים הגדול" -לרב גדלו כהונה ,מ"מ למ"ד אבנטו של כה"ג שהוא של בוץ ואינו
בשם המפורש ,והוראת שעה היתה .ולרב גידל אמר כלאים ,אינו האבנט של כהן הדיוט אלא הוא כלאים,
"ברוך ד' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם" .ולרב אסור משום הנאה מכלאים ,שהרי אסור מדרבנן
מתנא שהחזירו אנשי כנסת הגדולה אמירת הגבור להציע תחתיו כלאים שמא תיכרך נימא על בשרו,
והנורא שתיקן משה ,וביטלו ירמיה משום שאינו ואפי' עשר מצעות זו על גב זו אסור( ,אבל
אמת שאין רואים את גבורותיו( ,ועקרו תקנת משה מדאורייתא אין האיסור אלא בלבישה והעלאה בדרך
מפני שיודעים בקב"ה שהוא אמיתי) ,ואמרו אנשי לבישה שיש בה הנאת חימום ,דכתיב "לא יעלה עליך" אבל
כנה"ג אדרבה זו היא גבורתו שכובש את יצרו וכו' ,והן אתה מותר להציעו תחתיך) ,אבל לרב אשי מניחם
נוראותיו שאלמלא מוראו היאך יכולה אומה אחת תחת ראשו דבגדי כהונה קשים הם ואינם מחממים
להתקיים בין האומות שהרי ביום החורבן נתאספו כל לפיכך אין בהם משום כלאים .וכתבו התוס' (ד"ה קשין) שלפי
האומות להשמידם ,ונשארו מהם. זה הא דאמר בערכין שיש איסור כלאים לכהנים ,וקמ"ל שאף
שהותר להם כלאים בזמן העבודה לא הותר להם שלא בזמן
הגמ' מביאה את מה שעשו אנשי כנסת הגדולה עם
עבודה ,הכונה ללבישה והעלאה ,שכיון שזה אסור מדאורייתא
יצרא דע"ז שביטלוהו ,דכיון שלא ניתן אלא כדי לקבל אסור אף בקשים ,אבל הצעה שהיא איסור דרבנן מותרת
שכר כשמתגברים עליו ,אין חפצים לא בו ולא בשכרו. בקשים ,ודלא כרש"י שמתירם גם בלבישה והעלאה .והא דאסור
ורצו לבטל יצר הרע דעריות ולא מצאו ביצה בת יומה למכור לעכו"ם או לעשות מרדעת לחמור מבגד שאבד בו
בכל ארץ ישראל מפני שפסק החימום מן המעיים, כלאים ,דווקא באבד אסור מפני שחוששים שיקרע בגדו ויתפור
מהכלאים בבגדו ,אבל אם הכלאים ניכרים מותר .והחילוק בין
ואפילואותן שעיברה התרנגולת כבר לא מתבשלים במעיה ,ולא
מרדעת החמור שמותר ,וכן איתא בכלאים שמותר לעשות כרים
ביקשו לבטלו למחצה שיהא שולט באדם ליזקק לאשתו וכסתות מכלאים ,לבין מצעות שאסור ,דבמצעות שייך שתיכרך
ולא לאחרת ,מפני שאין נותנים משמים חצי דבר, עליו נימא ,אבל במרדעת ובכרים וכסתות לא גזרו כיון שאינו
וביטלו כוחו של יצר הרע רק לקרובים. שכיח שתיכרך נימא ,אמנם אם בשרו נוגע בהם אסור ,ובמרדעת
ובלבישה והעלאה אסור אע"פ שאין בשרו נוגע בהם.
דילוג בקריאת התורה או הנביאים -אין מדלגים
בתורה מענין לענין אף בכדי שלא יפסוק המתורגמן הגמרא מדייקת מדברי רב פפא שמותר להניח תפילין
מפני שדברי תורה הם אזהרות ועונשים ומצוות ,וצריך שיכנסו מן הצד בזמן השינה ,ואין חוששים שמא יפיח .רש"י .והתוס'
בלב השומעים ,וכשאדם עובר מענין לענין אינו נח להתבונן, (ד"ה בא) כתבו שבתמיד מבואר שהחידוש הוא שלא חוששים
ובנביא מדלגים בכדי שלא יפסוק המתורגמן דאין זה שיתגלגל עליהם ויש בזה בזיון לתפילין.
כבוד ציבור לשבת ולחכות ,ובענין אחד מדלגים אף הגמ' מביאה את המעשה שהיה בכ"ה טבת הוא יום
בתורה ,ובנביא אף בשני עניינים ,ואין מדלגים מנביא הר גריזים ואסור להספיד בו ,מפני שבאותו היום רצו
לנביא ,ובנביא של תרי עשר מדלגים מנביא לנביא, הכותים להחריב את בית המקדש ,ולבסוף החריבו
ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו – והיינו שאין ישראל את הר גריזים (שהלך שמעון הצדיק עם בגדי
לדלג לאחור. כהונה לאלכסנדרוס מוקדון ,וכשראהו המלך
השתחוה לו ואמר שדמות דיוקנו מנצחת לפניו
טבילה שלישית והעבודות הנעשות בבגדי במלחמות ,ומסר בידי ישראל את הכותיים) ועשאוהו
זהב יו"ט.
בכל יום היו מקריבים בבית המקדש תמיד של שחר ותמיד
של בין הערבים ,ולענין יוה"כ כתיב בפרשת אחרי מות
72
תמצית גפ"ת מסכת יומא
וו' כבשים עם תמיד של בין הערביים ,וראבר"ש אומר שבתורת כהנים "בזאת יבוא אהרן אל הקודש ,בפר בן בקר
משמו ו' עם תמיד של שחר וא' עם תמיד של בין לחטאת ואיל לעולה ,וכו' ,ומאת עדת בני ישראל יקח שני
שעירי עיזים לחטאת ואיל אחד לעולה" .ובפרשת פנחס
הערביים .וטעמייהו דכתיב "מלבד עולת הבוקר שבחומש הפקודים כתיב "והקרבתם עולה לד' ריח ניחוח
תעשו את אלה" ומאידך כתיב "ויצא ועשה את פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה וכו',
עולתו" ,ולכן יש לחלקם לכאן ולכאן ,ר"י סבר שעיר עיזים אחד חטאת מלבד חטאת הכיפורים" .הגמרא
שמקריבים אחד עם עולת הבוקר ולא יותר שמא מבארת מתי היו מקריבים קרבנות אלו בסדר עבודת יוה"כ.
יחלש הכה"ג ולא יוכל לעשות את עבודת היום שהיא עיקר ע .הכה"ג היה מקדש ידיו ורגליו ואח"כ פושט את
הכפרה ,וראבר"ש סובר שכיון שהתחיל יעשה שש, בגדי הלבן( ,ואם הכה"ג קרא קריאת התורה בבגדי
שמא יפשע ולא יקריב אח"כ ,דלגבי עבודת היום הוא בוץ ,נמצא שהיה פושטם לאחר קריאת התורה),
זריז ומחליף כח.
ואח"כ היה יורד וטובל ,עולה ומסתפג ,ומביאים לו
כמה אילים היו מקריבים ביוה"כ -מתני' כרבי בגדי זהב והוא לובשם ומקדש ידיו ורגליו ,ועושה את
הסובר שהיו מקריבים ביוה"כ איל אחד ,והאיל האמור העבודות דלהלן.
בתורת כהנים הוא אותו איל האמור בחומש
זמן הקרבת אילו ואיל העם וז' כבשים ואימורי
הפקודים ,דכתיב "איל אחד" .אבל לראבר"ש אין זה
אותו איל ,אלא היו מקריבים איל נוסף למוספים,
חטאת-
ו"איל אחד" היינו שיביא ממיוחד שבעדרו( ,ולרבי במתני' איתא שהיה טובל טבילה שלישית ולובש
לומדים דין זה מ"מבחר נדריכם" ,ולראבר"ש זה קאי בגדי זהב ועושה את אילו ואיל העם ,וז' כבשים
בנדבה וצריך פסוק מיוחד שגם בקרבנות חובה צריך תמימים בני שנה שאמורים בחומש הפקודים .ובתנא דבי
להביא ממיוחד שבעדרו ,די"ל שדווקא נדבה צריכה להיות שמואל תנא שלר"א אילו ואיל העם ואימורי חטאת
מובחרת כדי שתתקבל לרצון ,וי"ל שדווקא חובה צריכה להיות היו קרבים בטבילה שלישית ,ופר העולה וז' כבשים
מובחרת כדי שיצא ידי חובתו יפה). ושעיר הנעשה בחוץ היו קרבים עם תמיד של בין
הערבים ,דתחילה היה עושה את אלו המבוארים
טבילה רביעית והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן- בתורת כהנים ,ואח"כ את אלו המבוארים בחומש
ע"א .קידש ידיו ורגליו ופשט ירד וטבל עלה ונסתפג, הפקודים שהוא אחרי תורת כהנים.
הביאו לו בגדי לבן ולבש וקידש ידיו ורגליו ,ונכנס לר"ע (כמבואר בתוספתא) ז' כבשים היו קרבים עם
להוציא את הכף ואת המחתה. תמיד של שחר וכן פר העולה ,דכתיב במוספי כל הרגלים
סדר המקרא -הגמ' מבארת שהפסוק של הוצאת "מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד" אלמא
הכף והמחתה "ובא אהרן אל אהל מועד" שנאמר מוספין נעשים עם עולת הבוקר ,ויוה"כ נלמד מהרגלים( ,ור"א
אחרי עבודות פנים לא נאמר בתורה על הסדר לומד מזה שעל מה שזה מכפר זה מכפר והיינו דבר שיש
(משא"כ שאר הפרשה) ,דאי על הסדר ליכא אלא ג' בו ידיעה מסוימת) ,ואח"כ היה עושה את העבודה
טבילות וו' קידושים ,וגמירי שהיו ה' טבילות וי' המיוחדת ליוה"כ ,ובטבילה שלישית שעיר הנעשה בחוץ
קידושים ,אלא היה מפסיק ביניהם בטבילה שלישית דכתיב "שעיר עיזים אחד חטאת מלבד חטאת
ולובש בגדי זהב ועושה את אילו ואיל העם .ולרבא הכיפורים" מכאן שחטאת הפנימית קודמת לשעיר זה,
ילפינן מדכתיב "ופשט את בגדי הבד אשר לבש" ואח"כ מקריב את אילו ואיל העם ,ואח"כ אימורי
והיינו שלבשם פעם אחרת מלבד אותה פעם. חטאת ,ואח"כ הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן כמו שכתוב
בפרשה ,ואח"כ בטבילה חמישית היה מקריב את התמיד
וההפסק היה באילו ואיל העם (ולא בשעיר הנעשה של בין הערבים .ע"כ לשיטת רש"י .אבל שיטת התוס' (ד"ה
בחוץ) דכתיב "ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם" ואחר כך) שלר"ע אימורי חטאת נקטרים עם תמיד של בין
מיציאה ראשונה היה עושה את אילו ואיל העם. הערבים בטבילה חמישית.
שריפת הפר והשעיר היתה לפני הקטרת אימורי ע :דעות נוספות בדעת ר"ע -ר"י אמר בשם ר"ע
חטאת ,אע"פ שבתורה הם כתובים קודם .שכמו שכבש אחד מז' הכבשים היה קרב עם תמיד של שחר,
73
תמצית גפ"ת מסכת יומא
דיני בגדי כהונה והפרוכת והארון ש"והמשלח" היינו מעיקרא ,אף "והשורף" משמע
הגמרא מבארת מכמה חוטים היו עשויים בגדי הכהונה מעיקרא .ואין לומר ששניהם משמע השתא ,או
והפרוכת ,ועוד מדיני בגדי כהונה והארון ובדיו. משום ד"והמשלח" מעיקרא משמע ,או מדכתיב
"יעמד חי" ילפינן שיהיה חי עד שעת כפרה ,והיינו רק
מספר החוטים בבגדי כהונה ובפרוכת-
עד מתן דמים.
דברים שנאמר בהם שש חוטם היה כפול שש והיינו
שכל מין שבהם היו החוט שלו כפול שש ,דכתיב ה' פסוקים טבילה חמישית והעבודות הנעשות בבגדי זהב-
ד' פעמים שש ובד הוא שש הרי חמשה ,אחד לגופי' לומר קידש ידיו ורגליו ופשט וירד וטבל עלה ונסתפג,
שהם עשויים מפשתן (דכתיב "ואת מכנסי הבד שש הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו ,נכנס
משזר" דבר העולה בד בבד ,ואילו צמר מתפצל אבל להקטיר קטורת של בין הערבים ,ולהיטיב את הנרות
פשתן רק אם דופקים עליו הוא מתפצל .וי"א (והיינו בימי שמעון הצדיק ששתי הנרות המזרחיים היו דולקים
עד הערב והיה צריך לכבותם ולהיטיבם ואח"כ להדליק את
מדכתיב ביחזקאל "פארי פשתים יהיו על ראשם" הנרות ,אבל בזמנים אחרים היו עושים את ההטבה בבוקר ורק
ובתורה כתוב "ואת פארי המגבעות שש ,ולפני שבא יחזקאל ההדלקת הנרות היתה בין הרבים .תוד"ה ולהטיב).
זה היה הלכה למשה מסיני ,כהא דכתיב ביחזקאל "כל
בן נכר (-שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים והוא )-ערל לב, סיום העבודות -קידש ידיו ורגליו ופשט ,הביאו לו
וערל בשר (-שמתו אחיו מחמת מילה) ,לא יבוא אל בגדי עצמו ולבש ,ומלווים אותו עד ביתו ,ויו"ט היה
מקדשי") ,אחד לומר שהחוט יהיה כפול שש ,אחד עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום בלי פגע .ומעשה
לומר שהחוטים יהיו שזורים ,אחד לומר שגם שאר שליוו כל העם את הכה"ג ,וכשראו את שמעיה
ואבטליון הלכו ללוותם ,ואמר להם הכה"ג בלשון גנאי
בגדים שלא נאמר בהם שש יהיה חוטם כפול שש,
ואחד לומר שזה לעיכובא .דעת רבינו אפרים (תוד"ה
יבואו בני העמים לשלום מפני שהיו מצאצאי סנחריב ,ענו
ואימא) שמה שאנו קוראים קנבוס זה פשתן( ,דאל"כ למה לו שמעיה ואבטליון שהם עושים מעשי אהרן שהיה
הגמרא לא שואלת שאולי קנבוס הוא הדבר העולה בד בבד) רודף שלום והוא אינו עושה ,דכתיב "לא תונו איש את
ואסור לתפור ממנו בגדי צמר .ורבינו חיים כהן חולק. עמיתו" והיינו שאם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך.
מקום שנאמר בו משזר היה כפול שמונה והיינו אם משלח השעיר היה פוגש את הכה"ג בשוק היה
הרימונים דילפינן משזר משזר מהפרוכת( ,ולא לומדים אומר לו אישי כה"ג עשינו שליחותך כדי לכבדו ,ואם
מחושן ואפוד העשויים מכ"ח חוטים ,דבחושן כתיב בביתו היה אומר מחיה חיים עשינו שליחותו.
"תעשנו" לזה ולא לאחר ,או משום דכתיב ברמונים (החכמים בפומבדיתא כשהיו נפרדים היו אומרים
"ועשית" שיהיו כל העשיות שוות ,וכ"ח חוטים א"א מחיה חיים יתן לך חיים ארוכים וטובים ומתוקנים).
לחלקם לשלשה חלקים שוים) .וי"א שלומדים משזר
אתהלך לפני ד' בארצות החיים -מקום שווקים.
משזר מהאבנט ,כיון שהוא בגד ולא נאמר בו זהב.
שנות חיים -אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו
ע"ב .המעיל היה מי"ב חוטים ,דכתיב "כליל (-גדיל)
מרעה לטובה כגון עני שנעשה עשיר לעת זקנותו ,שנראה לו
תכלת" ואין גדיל פחות משנים ,וילפינן תכלת תכלת כאילו עכשיו הוא מתחיל לחיות.
מהפרוכת היינו ששה ששה ,ולא ילפינן ושוליו
ורמוניו כדילפינן לעיל ששאר בגדים שלא נאמר בהם אליכם אישים אקרא -אלו תלמידי חכמים שדומים
שש חוטיהם היו שזורים מששה חוטים. לנשים ענוותנים ותשושי כח ,ועושים גבורה כאנשים.
עוד לומדים מפסוק זה שהרוצה לנסך יין ע"ג המזבח,
הפרוכת היתה מכ"ד חוטים ,מפני שהיתה מד' ימלא גרונם של ת"ח יין.
מינים תכלת ארגמן ותולעת שני ושש ,וכל אחד היה
כפול שש ,הרי כאן כ"ד. אם רואה אדם שתורה פוסקת מזרעו ישא בת ת"ח.
החושן והאפוד היו מכ"ח חוטים כ"ד חוטים כנ"ל, ע"א :בגדי כהן הדיוט כתונת מכנסים מצנפת
ובכל אחד נוסף עוד חוט של זהב הרי כאן כ"ח. ואבנט מוסיף עליו כה"ג חושן אפוד מעיל וציץ.
74
תמצית גפ"ת מסכת יומא
ג' זרים היו בכלי הקודש ,של מזבח של ארון ושל שלחן, המקרע בגדי כהונה לוקה ,דכתיב "לא יקרע",
של מזבח סימן לכתר כהונה זכה אהרן ונטלו ,של שלחן והמזיח חושן מעל האפוד לוקה ,דכתיב "ולא יזח",
סימן לכתר מלכות (שהשלחן הוא סימן עושר ,שלחן מלכים) והמסיר בדי ארון לוקה ,דכתיב "לא יסורו" .ואין לומר
זכה דוד ונטלו ,של ארון עדיין הוא מונח וכל הרוצה שהכונה שיעשם באופן שהדבר לא יקרה מעצמו,
יבוא ויקח ,ואינו פחות מהאחרים ,דכתיב "בי מלכים מדלא כתיב "שלא יקרע" "שלא יזח" "שלא יסורו".
ימלכו" .כתיב "זר" וקרינן זיר ,לומר שאם זכה ללמוד (בדי הארון היו זזים לכאן ולכאן ,דכתיב "והובא את בדיו
לשמה ולקיימה נעשית לו זיר ,ואם לא זכה הרי היא זרה בטבעות" ,ואין נשמטים לצאת ,דכתיב "בטבעות
(-משתכחת) הימנו. הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו" ,והיה ראשם עבה
תלמיד חכם בני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו. ומכניס ראשם בדוחק) .וכתבו התוס' (ד"ה כתיב) דהא דכתיב
"ושמו בדיו" דמשמע שבנסיעת המסעות היו מכניסים את
הכרח היראה ללימוד התורה -כל תלמיד חכם
הבדים ,רבינו יעקב מאורליינ"ש מפרש שהכונה ששמו את
שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם ,ונקרא נתעב .אוי הבדים על כתפי הנושאים את הארון .והתוס' כתבו שיותר נראה
להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין לפרש שהכונה שהיו מושכים את הבדים לצד חוץ כדי שיהיו
בתורה ,ואין בהן יראת שמים ,ואמר רבי ינאי שהרי נראים בפרוכת כשני דדי אשה .וכתבו דלולי דמיסתפינא י"ל
הם עושים שער לחצר למרות שאין להם חצר, שהיו בארון ח' טבעות ,בד' מהם היו קבועים הבדים תמיד ,ובד'
שהתורה אינה אלא שער להכנס בה ליראת שמים ,לכן צריך מהם היו שמים בדים בשעת המסעות כדי לשאת את הארון.
שהיראת שמים תיקדם לתורה .ורבא ביקש מתלמידיו עצי שיטים עומדים -שעומדים העליון למעלה והתחתון
שלא יירשו פעמיים גיהנום להיות יגעים ועמלים בתורה למטה כדרך גדילתם .דבר אחר שמעמידים את
בעוה"ז ולא יקיימוה וירשו גיהנום במותם ואף בחייהם לא ציפויים ע"י מסמרות( ,ומ"מ עיקר הארון היה העץ ,והציפוי
נהנו מעולמם .הלומד תורה ,זכה נעשית לו סם חיים, בטל לעץ ,ויש עליו תורת כלי ,אף דבכל דוכתא העץ בטל
לא זכה נעשית לו סם מיתה ,זכה משמחתו ,לא זכה למתכת לענין טבילה ולא דבר משום שהולכים ארי המעמיד.
צורפתו ביסורים ובגיהנום ,זכה צורפתו לחיים לא זכה תוד"ה שמעמידין) ,לשון אחר שלא התליעו וממילא לא נפל
צורפתו למיתה" .יראת ד' טהורה עומדת לעד" ,זה ציפויים .דבר אחר שיעמדו לעד ולעולמי עולמים אף
הלומד תורה בטהרה ,והיינו הנושא אשה וניצל שנגנזו.
מהרהור עבירה ואחר כך לומד תורה" .עדות ד' ע"ב :ואת בגדי השרד לשרת בקודש -שאלמלא
נאמנה" נאמנה היא להעיד בלומדיה מי קיים ומי לא
בגדי כהונה שעל ידם מקריבים קרבנות המכפרים על ישראל
קיים. לא נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט .וי"א
מעשה רוקם ומעשה חושב -שרוקמים במקום שגורדים אותם כברייתם (-חלולים כדרך לבישתם)
שחושבים שמתקן הצורה ע"י צבע ואח"כ רוקם במחט .וי"א מכליהם ,ולא כשאר יריעה שצריך שוב לחותכה למידת
רוקם מעשה מחט לפיכך פרצוף אחד ,חושב מעשה הלבוש ולתפור במחט ,ומשרדים (-משיירים) מהם מקצת
אורג שהיו ליריעה ב' קירות ועל כן היו בה ב' פרצופות שאינו ארוג אלא הוא נארג בפני עצמו ,ומחברם ע"י מעשה
שאינם דומות זו לזו ,פעמים שמצד אחד דמות ארי ומהצד השני מחט ,והיינו שבית יד שלהם נארגת בפני עצמה
דמות נשר. ונדבקת עם במחט ומגעת עד פיסת היד ,אבל את
הבגדי כהונה עצמם אין עושים אותם מעשה מחט
דיני כהנים גדולים ושאלה באורים ותומים אלא מעשה אורג.
ע"ג .נשאלים באורים ותומים כשהכה"ג לבוש הארון -ג' ארונות עשה בצלאל ,אמצעי של עץ
בשמונה בגדים. שגובהו ט' טפחים שחיפו אותו בזהב מלמעלה ,פנימי של
משוח מלחמה כהא דכתיב "ונגש הכהן ודיבר אל העם" ,אין זהב גובהו ח' ,וחיצוני של זהב גובהו י' ומשהו .ולמ"ד
בנו משמש תחתיו והיינו שאין בנו קודם לכל אדם ,ואינו שעביו של שולי הזהב טפח כמו בשולי העץ היה גובהו י"א
משמש לא בח' בגדים משום איבה דכה"ג אבל ומשהו ,והמשהו היה בשביל הזר.
מדאורייתא הוא ראוי לכך ,ולא בד' בגדים דמעלין בקודש,
75
תמצית גפ"ת מסכת יומא
שהות להמתין ,עונים לו על שניהם ,ואע"פ שגזירת נביא וי"א שמשמש בח' בגדים ונשאל בהם ע"י המלך אם
חוזרת כגון של יונה בן אמיתי ,גזירת אורים ותומים אינה לצאת למלחמה.
חוזרת ,ונקרא שמם אורים לפי שמאירים את דברים שבין כה"ג לכהן הדיוט -כה"ג מביא פר הבא
דבריהם ,ותומים לפי שמשלימים את דבריהם על כל המצוות אם חטא בהעלם דבר ועשה דבר שחייבים על
כדאמרינן אין גזירתן חוזרת( ,ובפילגש בגבעה לא נענו זדונו כרת ועל שגגתו חטאת (ואילו הדיוט מביא כשבה או
בשני הפעמים הראשונים שינצחו ,אלא רק בפעם שעירה כשאר יחיד שבישראל) ,ופר יוה"כ ,ועשירית
השלישית). האיפה שבכל יום ,לא פורע ראשו לגדל שיער מחמת
לרבי יוחנן היו האותיות בולטות אבל לא זזות ממקומם, אבילות ,ולא פורם אלא מלמטה בשיפולי בגדיו וההדיוט
והכה"ג היה מצרפם ,ולריש לקיש היו מצטרפות ,והא למעלה ,ואינו מטמא לקרוביו (אבל הדיוט נטמא לקרובים
דתניא שאין שואלים באו"ת אלא לכהן המדבר ברוח האמורים בפרשה) ,ומוזהר על הבתולה בעשה ,ומוזהר על
הקודש ושכינה שורה עליו ,היינו מפני שזכותו היה האלמנה בלאו ,ומחזיר את הרוצח במיתתו ,ומקריב אונן
מסייע שהאותיות היו בולטות או מצטרפות רק אם הוא היה ומ"מ אינו אוכל ואינו חולק כשהוא אונן ,נוטל חלק
כשר וראויה שכינה לשרות עליו .ואות צ' היתה כתובה שם בראש ומקריב חלק בראש ,ומשמש בח' בגדים,
כיון שהיה כתוב בהם אברהם יצחק ויעקב ,וט' היתה ופטור על טומאת מקדש וקדשיו ,וכל עבודות יוה"כ
כתובה כיון שהיה כתוב בהם שבטי ישורון. אינם כשרות אלא בו .וכל דינים אלו נוהגים אף
במרובה בגדים (-כהנים גדולים ששימשו מיום שנגנז שמן
אין שואלים אלא למלך ,למשוח מלחמה ,לאב"ד ולמי
המשחה) ,חוץ מפר הבא על כל המצוות .וכולם נוהגים
שהציבור צריך בו.
במשוח שעבר (כגון אם אירע פסול בכה"ג ומינו אחר תחתיו,
ולאחר זמן חזר הראשון לעבודתו ועבר זה ממשיחותו) ,חוץ
מפר יוה"כ ועשירית האיפה שאין להקריב שתים אלא
אחת ,וכולם אין נוהגות במשוח מלחמה ,אלא שלא
יום הכיפורים פורע ולא פורם ואינו מיטמא לקרוביו ומצווה על
הבתולה ומוזהר על האלמנה ,ומחלוקת רבי יהודה
מצות עינוי ביוה"כ ורבנן אם מחזיר את הרוצח( ,והא דתני שההורג כה"ג או
סדר המסכת -בהתחלה מבוארים דיני שבעת ימים קודם כה"ג שהרג אינו יוצא משם לעולם ,ואינו יוצא במיתת משוח
יוה"כ ,ואח"כ סדר ליל יום הכפורים ,ואח"כ סדר עבודת מלחמה אף לרבנן ,או במיתת משוח מלחמה לרבי יהודה ,י"ל
היום ,ובפרק זה מבוארים דיני יוה"כ לענין איסור והתר. שעיקר הדבר תלוי בכה"ג ,ולכן רק אם לא היה כה"ג בזמן
תוד"ה יום. הרציחה יוצא ע"י אלו ,או שבכל אופן יוצא ע"י אלו ,ואיירי התם
כשאין שם משוח שעבר ומשוח מלחמה .תוד"ה וכולן).
כתיב "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא
מקרא קודש יהיה לכם ועיניתם את נפשותיכם" ,ולמדו כיצד שואלים באורים ותומים -השואל פניו כלפי
חז"ל מן הפסוקים שעינוי היינו להמנע מאכילה שתיה הנשאל -הכהן ,והנשאל פניו כלפי שכינה -האורים
רחיצה נעילת הסנדל ותשמיש המיטה ,ופרטי דינים אלו ותומים והשם המפורש שבתוך החושן .השואל אומר ארדוף
ומקורם יבואר להלן.
אחרי הגדוד הזה ,והנשאל אומר כה אמר ד' עלה
יוה"כ אסור באכילה שתיה רחיצה סיכה נעילת הסנדל והצלח ,ולרבי יהודה א"צ לומר כה אמר ד' אלא רק
ותשמיש המיטה ,ואין כרת אלא על אכילה ושתיה, עלה והצלח.
(ושאר עינויים ילפינן מהא דכתיב ה' פעמים בתורה
לשון עינוי ,ושתיה בכלל אכילה .ע"ו.). ע"ג :אין שואלים בקול רם ,ולא מהרהר בליבו ,אלא
כמ"ש לגבי חנה "וחנה היא מדברת על ליבה" .אין
לר"א מלך וכלה מותרים לרחוץ פניהם ,לפי שהמלך דרכו
שואלים שני דברים כאחד אלא לאחר שהשיבו לו על
ושבחו להיות נאה דכתיב "מלך ביופיו תחזינה עינך" ,וכלה
צריכה נוי עד שתתחבב על בעלה ,ול' יום היא קרויה כלה,
הראשון שואל על השני ,ואם שאל על שנים אין מחזירים
ויולדת מותרת בנעילת הסנדל מפני שהצינה קשה לה, תשובה אלא על הראשון( ,ולדוד ענו על השני מפני
וחכמים אוסרים. ששאל שלא כסדר) ,ואם הוצרך הדבר לשנים -שאין
76
תמצית גפ"ת מסכת יומא
התוס' (ד"ה איצטריך) שדווקא בדבר שלכולם יש את אותו שיעור אכילה לעונש כרת הוא ככותבת הגסה עם
הדין ,כמו בכוי שאם אחד הוא חיה כולם חיות ,לא איצטריך
גרעינתה ,ושיעור שתיה לעונש כרת הוא מלוא
קרא לרבות ספק ,אבל בדבר שלא כולם אותו דבר ,כגון ספק
אם השיער הלבן קדם לבהרת או הפוך ,איצטריך קרא לרבות לוגמיו ,וכל האוכלים מצטרפים לשיעור כותבת הגסה
ספק ,וכן בספק עשירי ספק תשיעי ,וכן בטומטום( ,אבל וכל המשקים מצטרפים לשיעור מלוא לגמיו ,אמנם
אנדרוגינוס כולם דינם שוה)) .ולריו"ח י"ל דכוי בריה אכילה ושתיה אין מצטרפים.
בפני עצמה ואינו ספק חיה ספק בהמה (תוד"ה כוי בריה), האוכל ושותה כשיעור ענוש כרת ,והאוכל ושותה
וע"כ אינו אסמכתא ושניהם מדאורייתא אסורים. פחות מכשיעור ,לריו"ח חצי שיעור (כלומר פחות
ע"ד :מה הכונה עינוי -העינוי שאסרה תורה הוא מכשיעור) אסור מן התורה ,דכיון דחזי לאיצטרופי
אכילה ושתיה .ואין הכונה שישב בחמה ובצינה איסורא קא אכיל ,וכתבו התוס' (ד"ה כיון) שכוונת ריו"ח
שאיסור חצי שיעור נלמד מהפסוק "כל חלב" ,אלא שלולא
ויצטער ,דכתיב "תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא
הסברא דחזי לאיצטרופי לא היינו לומדים זאת מהפסוק (אלא
תעשו" מה מלאכה שב ואל תעשה אף עינוי שב ואל היינו מרבים רק חלב כוי) .ולר"ל חצי שיעור מותר מן
תעשה ,ואין לומר שהכונה שאם יושב בחמה או התורה ,דלא חשיב אכילה ,ואסור מדרבנן.
בצינה יהיה אסור לו ללכת משם ,דכמו שבמלאכה כל
מלאכה אסורה ,אף בעינוי האיסור הוא תמיד. ע"ד .האם שבועה חלה על דבר האסור -האומר
ובברייתא אחרת לומדים שהכונה לעינוי מאכילה שבועה שלא אוכל היום ואכל מאכלות אסורות,
ושתיה ,שכמו שמלאכה היא דבר שחייבים עליו חייב קרבן שבועה ור"ש פוטר .הגמרא מבארת
במקום אחר בשבת ,ה"ה עינוי ,והיינו אכילה שחייבים שמדובר שכלל דברים המותרים עם המאכלות
עליה בפיגול ונותר ,ומדכתיב "תענו" ו"ועיניתם" אסורות דמיגו שהשבועה חלה על הדברים המותרים היא
לומדים שהעינוי כוללת גם אכילת טבל (למרות שאין חלה גם על הדברים האסורים( ,ור"ש לית ליה איסור כולל ולא
בו חיוב כרת אלא מיתה) ונבילה (למרות שאין בה אמרינן מיגו) ,דאל"כ לא חיילא שבועה כיון שכבר
חיוב מיתה) וחולין (למרות שאין לאו באכילתם) מושבע ועומד מהר סיני ,ור"ש פוטר לטעמי' שס"ל
ותרומה (למרות שיש מצוה באכילתה) וקדשים ששיעור כזית לא נאמר אלא לחיוב קרבן ,אבל מלקות חייבים
(למרות שיש איסור להותיר מהם) .ואם תאמר בכל שהוא .ולר"ל איירי שמפרש שאוסר גם חצי
שכוונת התורה לעינוי כמו בעריות ,י"ל שלומדים שיעור ואליבא דרבנן ,או כר"ע שסתם שבועה היא
על כל שהוא ואכל חצי שיעור( ,דאיתא בשבועות שהנשבע
מדכתיב "והאבדתי את הנפש" שהכונה לעינוי שיש
שלא יאכל ואכל כל שהוא ,ר"ע מחייב וחכמים פוטרים ,וא"כ
בו אבידת נפש בתוך הגוף .ולתנא דבי רבי ישמעאל
לרבנן איירי במפרש ולר"ע אפילו בסתם) ,ואע"פ שאסור
לומדים מ"ויענך וירעיבך" שהכונה לעינוי של רעבון,
מדרבנן חלה השבועה ,ומה שמצינו שאין נוהגת
ואין לומדים מ"אם תענה את בנותי" דקאי אתשמיש,
שבועה באינם ראוים לעדות כמלך דתנן לא מעיד ולא
דהתם זה עינוי של יחיד ומן ויוה"כ זה עינוי של כל ישראל,
מעידין אותו ,או כמשחק בקוביא -ערבון ,דהוי גזלן
ואין לומדים מ"וירא את עניינו" והיינו פרישות דרך מדרבנן ופסול לעדות ,דלא הוי גזלן דאורייתא אלא שגזל
ארץ ,דהתם זה עינוי בידי אדם ,וכאן זה עינוי בידי מידו ,כמו "ויגזול את החנית מיד המצרי" ,ואע"פ
שמים. שפסולים מדרבנן ,התם אחרי שנפסלו לעדות לא
המאכילך מן למען ענותך -לפי שאין לו פת בסלו, קרי ביה "אם לא יגיד" כיון שאינו בר הגדה ,ובעינן מי
וי"א לפי שמראה העין מועיל לשביעה מהאכילה, שעדותו יכולה להועיל לבעל דין.
מכאן רמז לסומים שאוכלים ואינם שבעים ,ומכאן חלב כוי וחצי שיעור אסור ואין בו כרת ,דאיתרבי
לומדים שמי שיש לו סעודה יאכלנה ביום. מ"כל חלב" ,לר"ל קרא אסמכתא ואף כוי אינו
טוב מראה עיניים באשה יותר מגופו של מעשה. מקרא דאין הפסוק מרבה ספק ,דכלפי שמיא גליא.
רש"י( .וכתבו התוס' (ד"ה כוי ספיקא) שלא הכריעו חכמים
ע"ה .היין מביא לזנות ,וי"א שמביא לידי גזל. מהו כוי לפי הסימנים בקרנים המבוארים בחולין נ"ט , :מפני
שלא היה ברור לחכמים האם הסימן שחיה קרניה פגומות
והפגמים סמוכים זה לזה מתקיים בכוי או לא .עוד כתבו
77
תמצית גפ"ת מסכת יומא
והנשיאים הביאו את אבני השוהם -נשיאים ממש - דאגה בלב איש ישחנה -י"א יסיחנה מדעתו ,וי"א
עננים. שישיחנה לאחרים שמא ישיאוהו עצה.
והיה טעמו כטעם לשד השמן -שהיו מוצאים בו נחש עפר לחמו -י"א שבכל דבר טועם טעם עפר,
כמה טעמים כמו שתינוק מוצא בשד כמה טעמים וי"א שאין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל גם עפר.
שהאם אוכלת .וי"מ שכמו שהשד מתהפך לכמה גוונים מידת הקב"ה שאע"פ שקילל דואג למי שקללו ,נחש
כך המן היה מתהפך לכמה טעמים. שבכל מקום יש לו מזונות ,כנען אוכל משל אדונו,
בשר ששאלו שלא כהוגן שהרי היה להם מקנה רב ירד אשה הכל רצים אחריה ,אדמה הכל ניזונים ממנה.
להם שלא כהוגן בערב שא"א להכינו עד זמן הסעודה,
זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם -י"א
משא"כ לחם ששאלו כהוגן דא"א לחיות בלא לחם ירד
בבוקר ,ולימדה תורה דרך ארץ שיאכל בשר בלילה, דגים שאכלו חינם שהיה הקב"ה מזמין להם בכדיהם,
ומ"מ יאכלה כעין יממא -לאור האבוקה.
אבל בעריות לא היו פרוצים ,וי"א שדגה היינו עריות
(לישנא מעליא) שהיו מותרות לבני נח .בוכה
ע"ה :בתחילה היו ישראל דומים לתרנגולים למשפחותיו -לכו"ע היינו על עריות שנאסרו להם.
שמנקרים באשפה עד שקבע להם משה זמן סעודה
בבוקר ובערב. ביאור כמה פסוקים ועניינים
בינוניים מתו מהשליו מיד ,ורשעים היו מצטערים בירידת ואכילת המן והשליו
והולכים עד חודש ימים ,ונתחייבו שונאיהם של את הקישואים וכו' -י"א שכל הטעמים טעמו במן
ישראל שחיטה. חוץ מאלו ה' מינים ,וי"א שבכל המינים טעמו טעמו
השלו היה טעון שחיטה ,וירד שטוח על הארץ. וממשו ,ובאלו רק טעמו ולא ממשו מפני שהם קשים
למעוברות ומניקות.
נצטווה משה על הושט והקנה ,רוב אחד בעוף ורוב
שניים בבהמה. כזרע גד -עגול כגד ,וי"א דומה להגדה שמושכת לבו
של אדם ,וי"א שמגיד לישראל אי בן ט' לראשון או בן
טעם המן לנערים לחם לזקנים שמן לתינוקות דבש.
ז' לאחרון ,דכתיב "וימודו בעומר" שכולם מצאו עומר
צדיקים היו אוכלים את השליו בשלוה ,ורשעים דומה לגולגולת ,וממילא היו בודקים מי מביניהם ליקט עוד עומר
להם לקוצים. לגולגולת ,ומגיד לישראל מה בחורים ובסדקים שאם
ד' מיני שליו היו. היה ויכוח על עבד אם הוא גנוב או לא ,או על אשה
אם סרחה ,היו רואים היכן ירד המן ,אם בבית האדון
המן היה עליו טל מלמעלה וטל מלמטה ,כאילו הוא
הראשון או השני ,ובאשה אם בבית בעלה או בית
מונח בקופסה.
אביה.
מחוספס -שנימוח על כף היד ,וי"א שנבלע באברים,
לבן -כמרגלית ,ולפי שמלבין עוונותיהם של ישראל
והא דכתיב "ויתד תהיה לך וכו' " ,היינו מדברים שמתוך שהיו דואגים שמא לא ירד למחר היו משעבדים את
שתגרי אומות העולם מכרו להם .וי"א שאף הם נבלעו ליבם למקום.
באברים שהיה המן מפיגם ,אלא שאחרי שסרחו צדיקים ירד המן בפתח בתיהם ,בינונים יצאו ולקטו,
והתלוננו "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" הטריחם ורשעים במרחק.
הקב"ה ללכת ג' פרסאות להיפנות ,והיו נפנים
לאחוריהם כי ידעו שאין הענן חוזר ולא לשאר הצדדים לצדיקים לחם ,לבינוניים עוגות ,והרשעים טחנו
שמא ילכו לשם העננים ,ואותם שלפנים צריכים ללכת לסוף בריחיים.
המחנה מאחור ,וחששו ישראל שהמן יתפח במעיהם. המן ירד עם תכשיטי נשים -בשמים להתקשט בהם ,ועם
ע"ו .יהושע ירד לו מן כנגד כל ישראל כשעלה עם משה ציקי קדרה -תבלין לתבשיל ערב ומבושם ,ועם אבנים
לתחומי הר סיני והמתין לו שם ארבעים יום. טובות ומרגליות ומהם הביאו הנשיאים נדבה.
78
תמצית גפ"ת מסכת יומא
איתא שהלימוד שסיכה כשתיה אין זה ראיה לדבר אלא זכר לא ירד המן פעם בשנה אלא כל יום ,כדי שיכוונו ליבם
לדבר .ובנדה ל"ב יליף שהסך כשותה מ"ולא יחללו את קדשי לאביהם שבשמים ,משל למלך וכו' ,וי"א מפני שהיה
בני ישראל" ,ואב"א מדכתיב "ותבוא כמים בקרבו וכשמן
בעצמותיו" ,ואף שעדיף ללמוד מהתורה ,כוונת האב"א שגם אם
נאכל חם ,וי"א מפני משאוי הדרך.
לא היה פסוק לאסור סיכה מדאורייתא היה ראוי לאסור מדרבנן, המן גבוה ס' אמה( ,ר"א המודעי ,ולמד מהמבול שהיה
אי נמי קרא ד"ולא יחללו" זה אסמכתא בעלמא .ודעת ר"ת שרק ט"ו אמה מעל ההרים ,וכתיב בי' ארובות ובמן כתיב
אכילה ושתיה אסורים מדאורייתא ,ושאר עינויים אסורים
דלתות ויש ד' ארובות בדלת וכ"ש שלא פחות ,ומידה
מדרבנן ,ולכן מי שהיה מלוכלך בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו
חושש ,ומי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ,ומותר טובה מרובה) ,והיה מתגבר ועולה עד שהיו רואים
לאדם לסוך בחלב ,דלא אשכחן שאסור סיכה כשתיה אלא אותו כל מלכי מזרח ומערב ,ולפי זה כוס של דוד
ביוה"כ ובתרומה ובאיסורי הנאה ,אבל בחלב שהוא מותר בהנאה לעת"ל יהיה של רכ"א לוג.
מותר ,ובתרומה אסור משום האסמכתא ד"ולא יחללו" ,וביוה"כ
אסרו משום תענוג ,אבל משום רפואה או היכא שידיו מלוכלכות שתיה בכלל אכילה דכתיב "ונתת הכסף בכל אשר
וכל היכא שאינו בשביל תענוג מותר.
תאוה נפשך וכו' וביין ובשיכר וכו' ואכלת" .הגמרא
ע"ז .מעשה דדניאל וגבריאל -דניאל התענה ג' שואלת אולי הכונה שיאכל אותם ע"י אניגרון ,ושיכר
שבועים על ביטול בנין בית המקדש ,והגיע אליו שהוא דבר המשכר היינו דבילה קליעית ,כדמצינו
המלאך גבריאל ואמר לו שנכנס בזכותו לתוך שהאוכל דבילה קליעית או שותה דבש וחלב ונכנס
הפרגוד ,לאחר שבגלל שעבדו ע"ז יצא לאחורי למקדש חייב משום "שיכר אל תשת" ,אלא לומדים שיכר
הפרגוד ,שיחזקאל נתנבא שרוח אלוקים לקחה שיכר מנזיר שהוא יין .ובכריתות מבואר שרבי יהודה לא
אותו לירושלים לפתח העזרה הצפוני ,וראה שם לומד גז"ש זו ,ולדבריו צ"ל שמסברא שתיה בכלל אכילה,
כדאמרי אינשי תא ונטעום מידי והולכים לאכול ולשתות .אי נמי
כ"ה איש משתחווים לשמש ,והיו פורעים עצמם
רק לחייב בביאת מקדש רבי יהודה לא לומד מהגז"ש ,אבל לגבי
ומתריזים כלפי ההיכל ,ורצה הקב"ה להעניש את מעשר שני ר"י לומד מהגז"ש .תוד"ה גמר.
כולם ,ואמר לגבריאל שיזרוק גחלים על ירושלים,
וגבריאל אמר לכרוב שיביא לו את הגחלים ,ומחמת ע"ו :תירוש היינו יין( ,ונקרא יין מפני שהוא מביא
זה נצטננו הגחלים בינתים ,ובזכות זה נשאר ניאוף ,שזה גורם לפורענות ,וזה מביא יללה לעולם ויין הוא
מישראל שריד ופליט ,ואמר גבריאל שהוא עשה לשון תאניה ויללה ,ונקרא תירוש מפני שכל המתגרה בו
את הציווי ,והוציאוהו מתוך הפרגוד והכוהו שישים נעשה רש .והא דכתיב "תירש" וקרינן תירוש לומר
מכות בפולסא דנורא ,בגלל שאם עשה למה לא שאם זכה לשתות לפי מידה נעשה ראש שזה מפקח ליבו
עשה את השליחות כמו שנצטווה שיהא הוא נוטל בחכמה ,ואם לא זכה נעשה רש .זכה משמחו לא זכה
הגחלים והוא אמר לכרוב לתתם לו ,וגם בגלל שאין מששמו) ,ומ"מ הנודר מן התירוש אסור בכל מיני
משיבים על הקלקלה ,ושימש שר פרס דוביאל מתיקה -פירות חדשים תפוחים וענבים ,ומותר ביין בן
במקום גבריאל כ"א יום ,ונתנו לו בשכרו כ"א ארבעים ,משום שבנדרים הולכים אחרי לשון בני אדם
מלכים ונמל מלוכה שמעלים משם מרגליות ,וביקש ואין דרך בני אדם לקרוא ליין תירוש.
לגבות מס מישראל ומת"ח וכתבו לו ,ואמר גבריאל מניעת סיכה ורחיצה נחשבים עינוי כדמצינו שאמר
סנגוריא על ישראל שיש להם זכות של נשות הת"ח דניאל "לחם חמודות (-אפילו זה העשוי מחיטים
שמנדדות שינה בעולם הזה וזוכות לעוה"ב ,ולא נאות ונקיות) לא אכלתי ,ובשר ויין לא בא אל פי ,וסוך
קיבלו ,ואמר שאם היו כל חכמי האומות בכף לא סכתי" ,וכתיב "ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן
מאזנים אחת ודניאל בשניה הרי הוא מכריע את היום הראשון אשר נתת את ליבך להבין ולהתענות
כולם ,ובזכות הסנגוריא החזירוהו ,ורצה לקחת לפני אלוקיך נשמעו דבריך ואני באתי בדבריך" .ואין
האיגרת מדוביאל ובלעה ,ולא היתה חתומה או ללמוד רחיצה מ"ותבוא כמים בקרבו וכשמן
שנמחקה החתימה בבליעה ,ולכן יש שנותנים מס בעצמותיו" ומים הם מבחוץ כמו שמן ,דפסוק זה
לפרס ויש שאינם נותנים ,וביקש לבטל גזירת גלות נדרש להיפך ,לומר שסיכה כשתיה ביוה"כ ללמוד שמן
יון ולא שמעו לו. ממים ולא מים משמן .וכתבו התוס' (ד"ה דתנן) שבשבת פ"ו
79
תמצית גפ"ת מסכת יומא
שומרי פירות עוברים עד צווארם במים ואינם עוד אפשר ללמוד שמניעת רחיצה נחשב עינוי ממה
חוששים. שאמר שלמה לאביתר הכהן "וכי התענית בכל אשר
רב יוסף התיר לעבור במים לבוא לדרשה ולא לחזור, התענה אבי" ,ובדוד כתיב "כי אמרו העם רעב ועיף
ואביי התיר אף לחזור כדי שלא ימנעו לבוא לשנה וצמא במדבר" ,רעב ללחם ,צמא למים ,ועיף מרחיצה
הבאה ,וללישנא בתרא השיטות הפוכות. דכתיב "מים קרים על נפש עיפה" ,ואין הכונה לשתיה
מותר לעבור עד צווארו במים כדי לשאול דבר הלכה, דהא לא כתיב "בנפש עיפה" .וכן הכונה בדוד לנעילת
ובלבד שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו להגביה שולי הסנדל ,דכתיב "ודוד הולך במעלה הזיתים עולה
חלוקו על זרועו ,דאינו נראה כמלבוש אלא כנושאו על כתיפו, ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף" ,ויחף היינו בלא
והיוצא בטלית מקופלת על כתפו בשבת חייב חטאת ,ודווקא סנדל דכתיב "מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה" והיינו
במים עומדים אבל בנחל אף בחול אין מותר אלא עד מנע עצמך מן החטא כדי שרגליך לא יהיו יחפות ,ומנע
מתנים משום סכנה. לשונך מדברים בטלים כדי שגרונך לא יהיה צמא.
(והא דכתיב "ונעלך תחלוץ מעל רגליך" וכתיב "ויעש
הנחל העתיד לצאת מבית קדשי הקדשים לא יוכלו
כן הלוך ערום ויחף" היינו ללכת במנעלים המטולאים,
לעוברו לא בהליכה ולא בשחיה ולא בספינה קטנה או
כמו שערום אינו לגמרי אלא בבגדים בלויים).
גדולה ,ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בתוכו.
בתחילה הנחל יהא דומה לקרני חגבים ,וכשיגיע ע"ז :מניעת תשמיש נחשב עינוי דכתיב "אם תענה
לפתח ההיכל יהיה כחוט של שתי ,וכשיגיע לפתח את בנותי" והיינו מניעת תשמיש( .ואם תקח נשים על
האולם יהיה כחוט של ערב ,וכשיגיע לפתח העזרה בנותי הכונה שיקח נשים שיהיו צרות לבנותיו) .והא
יהיה כפי פך קטן ,ומשם ואילך הוא מתגבר ועולה עד דכתיב "וישכב אותה ויענה" היינו מביאות אחרות
שמגיע לפתח בית דוד שאז הוא נעשה כנחל שוטף שלא בא עליה בעונתה בימים שעמדה אצלו .וי"מ שבא עליה
שבו טובלים זבים וזבות ונדות ויולדות. שלא כדרכה ,ורש"י מקשה על פירוש זה.
ע"ח .י"א שבטבילת נדה צריך שיעור שתשב במים איסור רחיצה וסיכה-
עד צווארה ,ואין הלכה כך .טבילת נדה דאורייתא .לרב אסור לרחוץ אף מקצת גופו ,ואם היה מלוכלך מטיט
יהודה גאון לומדים ק"ו ממגעה .לר"ת לומדים מדכתיב "במי וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ,וכן בסיכה אף אסור
נדה" דהיינו מים שהנדה טובלת בהם .ולר"י לומדים מדכתיב מקצת גופו ,ואם היה חולה או שיש לו חטטים סך
"והדוה בנדתה" -בנדתה תהא עד שתבוא במים .תוד"ה מכאן.
כדרכו ואינו חושש.
מותר לעבור עם מנעל במים בשבת ואין חוששים שיפול מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק,
מרגלו ויבוא לטלטלו ,סנדל -לרבינא מותר ,ולרב אשי משום שרוח רעה שורה על הידים שלא נטלם שחרית ,ושם
לכתחילה לא מפני שא"א לקושרו היטב כמו מנעל. השד שיבתא .רש"י( .ודעת ר"ת (תוד"ה משום) שאף בלא
נתינת פת לתינוק מותר ליטול ידיו שחרית ביוה"כ ,דלא גרע
מגע דברים לחים או קרים בגוף ביוה"כ מאם היו ידיו מלוכלכות ,שהרי לפני נטילה אינו רשאי ליגוע בפיו
רחיצה אסורה ביום הכפורים ,וכן אסור להעביר דבר לח על וחוטמו ואזניו ועיניו ,ושיבתא היינו רוח ששורה על האוכל
גופו אם הוא טופח על מנת להטפיח ,אבל בלאו הכי ,או כשבא לתת פת לתינוק בן ד' וה' שנים וחונקתו אם לא נטל ידיו
להעביר דבר יבש שהוא קר כדי להצטנן ,מותר ,אא"כ יש באותה שעה אע"פ שכבר נטלם שחרית ,והעולם אין נזהרים בזה
בזה משום גזירה ,וכדלהלן. מפני שרוח זו אינה שורה במלכויות אלו ,כמו שאין נזהרים על
אסור לישב ע"ג טיט לח ביוה"כ ,אם הוא טופח ע"מ הגילוי ועל הזוגות) .ושמאי נמנע מלהאכיל בידו אחת,
להטפיח מפני שלחלוח הטיט הוא עונג הקרוב לרחיצה. וגזרו עליו להאכיל בשתי ידים.
מותר להצטנן בפירות ותינוק וכדו' ,וכוס כסף אסור מעבר בתוך מים-
אם היא מלאה לגמרי שמא ישפכו המים עליו ,ורב אשי
ההולך להקביל פני אביו או רבו או מי שגדול הימנו
אוסר אף כשאינה מלאה לגמרי ,מפני שהיא מחליקה
עובר עד צווארו במים .הגמ' מסתפקת אם רב
מהיד ,ובכוס חרס לכו"ע אסור אף בחסר ,משום
לתלמיד מותר או שאסור.
שהיא פולטת מים שבולע.
80
תמצית גפ"ת מסכת יומא
המשך דיני חמשת הענויים ביוה"כ מותר לשרות מטפחת בערב יוה"כ ולעשותה כמו
בגדים נגובים כדי שלא יבוא לידי איסור סחיטה
התינוקות מותרים בכל העינויים חוץ מנעילת
ביוה"כ ,ולקנח בה ביוה"כ פניו ידיו ורגליו ,ובערב
הסנדל ,ואף דכתיב "לא תאכלום" ודרשינן לא תאכילום
תשעה באב א"צ לעשותה כמו בגדים נגובים .ויש
להזהיר גדולים שלא יאכילו קטנים דבר איסור ,שאר העינויים גורסים שבערב יוה"כ מקנח ידיו במטפחת ,וביוה"כ מעבירה על
(חוץ מנעילת הסנדל) הם רביתייהו דתינוק ולא גזרו עיניו כשהיא עדיין לחה.
בהו( .הרוצה לטעום טעם מיתה ,ישן עם מנעליו.
רביתיה דינוקא מים חמים לרחיצה ושמן לסוך ,וכשגדל דברים ששאלו את רבי אלעזר
מעט יאכל ביצה עם כותח ,וכשגדל מעט ישבר כלים זקן ויושב בישיבה של הסנהדרין ,האם צריך ליטול
שהפקירו לו כדי למלא תאוותו). רשות מבית הנשיא להתיר בכורות ,שהרי אין חכם יחיד
משנתינו כרבי חנינא בן תרדיון בשם ר"א המלך מתיר בכור מכח מום אא"כ נטל רשות מן הנשיא פעם אחת.
והכלה מותרים ברחיצת פניהם ,דכתיב "מלך ביפיו הגמ' מביאה שלר' יוסי בן זימרא צריך ,וי"א שהסתפק
תחזינה עינך" ,וכלה היינו עד ל' יום וכדי שלא תתגנה אם הלכה כרשב"ג ,דלר"מ כהן לא יכול להורות על
על בעלה( ,וכדמצינו שאין מונעים תכשיטים מכלה בכור ,מפני שהוא חשוד להתיר את האסור ואף להטיל בו
מום ,מפני שהבכור בזמן הזה אין לו תקנה אא"כ יש בו מום ,ועל
אבילה ל' יום) ,ויולדת מותרת לדבריו בנעילת הסנדל
הכהן לטפל בו משנתנוהו לו לשומרו ולזונו ,ולרשב"ג על
משום צינה ,וחכמים אוסרים בכל אלו.
בכור של חבירו נאמן ועל של עצמו אינו נאמן ,ופסק
במקום שיש סכנת עקרב מותר כל אדם בנעילת לו כרשב"ג.
הסנדל.
ע"ח :האם מותר לצאת עם סנדל של שעם (-מין
ע"ט .רב אשי מסתפק בדין טומאה בעצם גומא) ביוה"כ ,ופשטו שמותר ביוה"כ וכן בתענית
ששיעורה כשעורה ,אם משערים עם קליפתה או ציבור שגזרו על הגשמים .רב יהודה יצא בסנדל של
לא ,ואם משערים בלחה או ביבשה .ולרב פפא היטני ואביי יצא בסנדל של הוצי (-כפות תמרים) ,ורבא
משערים ביבשה ובקליפתה ,שרק אז נקרא יצא בשל דיבלי (-עשבים) ,ורבה בר רב הונא כרך בגד
שעורה. על רגליו ויצא .והא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי
רבי מאיר ,ורבי יוסי אוסר ,ותני עלה שלכו"ע אסור
שיעור ככותבת הגסה ושיעורים נוספים לצאת בו ביוה"כ ,לאביי שאני התם שיש בו כתיתין (-
אע"פ שכל איסורי אכילה שבתורה הם בכזית ,איסור חתיכות בגדים דקות) דאסור משום תענוג שזה נח לסמוך
אכילה ביוה"כ שלא נאמר בלשון אכילה אלא בלשון "אשר שוקו עליהם ,ולרבא אינו אסור אלא מנעל אבל תענוג
לא תעונה" הוא בככותבת הגסה ,שבאכילת שיעור זה שאינו ממנעל שרי ,וקב הקיטע מנעל הוא,
מתיישבת דעתו של האדם וזה מבטל את העינוי .ופרטי והמחלוקת היא בסנדל שאין בו כתיתין אם גוזרים
שיעור ככותבת יבוארו להלן .עוד יבואר עד כמה מותר
לאכול מחוץ לסוכה ,ולאיסור בל יראה ,ולטומאת אוכלין,
שמא יפול ויבוא להעבירנו ד"א ברה"ר ,ואם יש בו בית
ולטומאת גוויה ,ומה השיעור להתחייב על שתיה ביוה"כ, קיבול לכתיתין הרי הוא מקבל טומאה.
ומה המקור לכל שיעורי התורה. וכתבו התוס' (ד"ה הקיטע) שברש"י שבת ס"ו כתב שרבי יוסי
האוכל ביוה"כ ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה חייב. אוסר לקיטע לצאת עם קב מפני שאין זה תכשיט ,ומשמע
שהאיסור הוא משום דחשיב משאוי ,דרק של עור הוי מנעל
רב פפא מסתפק אם משערים בה ובגרעינתה יחד ,או ולא של עץ ,וכן משמע במה שנחלקו שם ר"מ ורבי יוסי אם
בלא גרעינתה (לרש"י לפי צד זה כוונת מתני' כמוה או מועיל לעשות בזה חליצה .ולר"ת המחלוקת היא אם
כגרעינתה .והתוס' (ד"ה כותבת) הקשו שהרי א"א לצמצם חוששים שיפול ויבוא להעבירו ד"א ,אבל לכו"ע הוא מנעל,
שהיא וגרעינתה יהיו באותו שיעור ,וא"כ למה המשנה לא כתבה ולפי זה גם המחלוקת לענין חליצה היא מחשש שיפול .עוד
את השיעור הקטן .ולכן ביארו התוס' שהספק הוא האם הכונה כתבו התוס' (ד"ה הקיטע ,השני) שלרש"י קב הקיטע היינו עץ
לכותבת כברייתה והיינו עם הגרעין ועוד גרעין אחר בלי כותבת, בצורת רגל שיש בו בית קיבול קטן ושם הוא מכניס את שוקו,
או שהכונה לכותבת עם הגרעין שבה .ולפי הערוך הספק הוא והרב פור"ת מבאר שהקב עשוי בצורת סנדל והקיטע מניחו
אם משערים בכותבת עם גרעינתה אחרי שמיעכו את החלל במקום הרגל ,וכך נראה שיש לו רגל.
81
תמצית גפ"ת מסכת יומא
"היום" לגבי המן ,והמן הוא במקום פת .ואפילו אם יכול להשלים שיש בין הכותבת לגרעין ,או שמשערים כברייתה ממש קודם
ג' סעודות במיני תרגימא ,בפירות אינו יכול להשלים .תוד"ה שנתמעך חללה) .ולרב אשי משערים בה ובגרעינתה,
מיני. דגסה משמע כמה שיותר.
שיטת רב זביד ששיעור כותבת הגסה הוא פחות לרב יהודה שיעור כותבת הגסה הוא יותר מכביצה
מכביצה ,וראיה לדבריו משיטת ר"י שזימון -ברכת שאף שכל שיעורי אכילת איסור הם בכזית ,היינו דווקא היכא
המזון הוא רק באכל כדי שביעה דכתיב "ואכלת דכתיב אכילה ,אבל ביוה"כ כתיב "אשר לא תעונה" ,דקים להו
ושבעת" ,והיינו בכביצה( ,ולר"מ "ושבעת" היינו לרבנן דבהכי מייתבא דעתיה .הגמ' מקשה מהא דתנן
שתיה ואכילה בכזית וכן הלכה .ובירושלמי משמע שבבריה שנתנו לר"ג שתי כותבות ודלי של מים ואמר שיעלום
כגון ענב או רימון אפילו פרידה אחת טעונה ברכה לפניה לסוכה ,ושנו שאף שמדינא אין חייבים לאוכלם
ולאחריה ,והתוס' דנים אם הבבלי חולק על הירושלמי ,והרוצה
בסוכה( ,ורבי צדוק הביאו לו אוכל פחות מכביצה,
לצאת מידי ספק יאכל כזית אפילו מדבר שהוא בריה ,ולענין
ברכה לפני האכילה מברכים אף על משהו ,דאסור להנות ונטלו במפה ולא נטל ידיו( ,לרש"י אכל עם מפה משום אנינות
מהעוה"ז בלא ברכה .והשותה יין מברך לאחריו על הגפן אם הדעת ,ולתוס' (ד"ה נטלו) עשה זאת משום שהוא היה כהן והיה
שתה כזית ,אמנם התוס' דנים אולי לענין שתיה מודה ר"מ אוכל על טהרת תרומה ,וידים שניות פוסלות את התרומה,
שחייבים רק בכביצה .ושיעורים אלו לברהמ"ז הם מדרבנן, ואפילו פחות מכביצה מקבל טומאה) ואכלו חוץ לסוכה,
דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה ,ומ"מ גדול שאכל שיעור ולא בירך אחריו דס"ל כרבי יהודה דלהלן ש"ואכלת ושבעת"
דרבנן יכול להוציא גדול שאכל שיעור דאורייתא ,דאפילו לא היינו אכילה שיש בה שביעה דהיינו כביצה .תוד"ה ולא),
אכל כלל הוא ראוי להוציא אחרים ידי חובתם מדאורייתא.
ומבואר ששיעור ב' כותבות הוא פחות מכביצה ,שהרי
תוד"ה ולא) ,ומבואר שכביצה משביעה ,וכ"ש כביצה חייבים לאכול בסוכה ,וק"ו כותבת הגסה אחד
שמיישבת דעת האוכלה ,ועל כרחך ביוה"כ אסור אפי' עם הגרעין .ובסוכה כ"ז הגמרא אומרת שלרב יוסף
לאכול אף ככותבת הגסה שאף שאינה משביעה מ"מ ואביי מותר לאכול מחוץ לסוכה ב' או ג' ביצים ,ואביי מפרש
מיישבת דעת האוכלה ,ורק כביצה משביעה. דהיינו מה שטועם בר בי רב לפני שהולך ללימודו ,ולדבריהם
שיעור כביצה נאמר לנטילת ידים וברכה ,ואין לאכול עם מפה
שיעור איסור בל יראה -לב"ש שאור בכזית וחמץ שמא יגע במאכל .ואף שרב צדוק היה כהן והתירו מפה לאוכלי
בככותבת לאיסור בל יראה ובל ימצא ,שאם שיעורם שוה תרומה ,לא התירו אלא בשעת אכילת תרומה שהם זהירים יותר,
למה כתבה תורה איסור שאור ,והרי אפשר ללומדו אבל לאוכלי טהרות אפילו על טהרת תרומה לא התירו ,ולא היה
ק"ו מחמץ ,שהרי שאור חימוצו קשה .ונימא ששיעורו שם תרומה( .תוד"ה הא) .והגמ' דוחה ששתי כותבות בלא
כמו חמץ משום דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ,ואין לומר הגרעין הוי פחות מכביצה ,משא"כ כותבת הגסה אחד
שיתחייבו על שאור בפחות מכזית ,דסתם אכילה בכזית ,ואין עם הגרעין הוא יותר מכביצה כיון שהגרעין גדול ,יותר
להחמיר בבל יראה יותר מבאכילה .ולב"ה שניהם בכזית. מחצי הכותבת עם הגרעין.
פ .שיעורי אוכלין -כל שיעורי אוכלין בכזית חוץ ע"ט :רבא מיישב שבאמת ב' כותבות הם יותר
מטומאת אוכלים ששיעורה בכביצה ,דכתיב "מכל מכביצה ,אבל מותר לאכול הרבה פירות מחוץ לסוכה.
האוכל אשר יאכל" והיינו אוכל שאוכלים אותו בבת והגמרא שואלת מהא דתניא שתלמידי רבי אלעזר בן
אחת ,ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר שמוע אכלו פירות אכילת עראי חוץ לסוכה ,ומשמע
מביצת תרנגולת .וי"מ ש"האוכל אשר יאכל" היינו שאכילת קבע אסור .והגמרא מתרצת שהכונה
ביצה שהיא אוכל היוצא מאוכל (אבל גדי מחוסר שאכלו הרבה פירות כדין אכילת עראי שמותרת חוץ
שחיטה כשיצא מתוך האוכל שנוצר בו ,ולא אוכל מיקרי ,ובן לסוכה ,ולל"ב אכלו פירות אכילת קבע ופת אכילת
פקועה ששחיטת אמו מטהרתו מחוסר קריעה והוצאת עראי מחוץ לסוכה .ואין להוכיח דין זה מהא דתניא
הדם ,וביצת בר יוכני שהיא גדולה מאד לא ,משום שאם השלים אכילת י"ד סעודות שחייבים לאכול בסוכה לפי
דתפשת מרובה לא תפשת) ,אבל קשה דילמא רבי אליעזר במיני תרגימא יצא ,ומשמע שבפירות לא
השיעור כביצת ציפור שהיא קטנה מביצת תרנגולת. יצא ,ומבואר שפירות מותר לאוכלם חוץ לסוכה .די"ל
ושיעור אכילה ביוה"כ שיעורו בככותבת ,דכתיב שמיני תרגימא היינו פירות ,או דאיירי במקום שלא
"אשר לא תעונה" ולא כתיב אשר תאכל. מצויים פירות .ואין ללמוד מכאן שמיני תרגימא מועילים
להשלים ג' סעודות של שבת ,דג' סעודות נלמדים מדכתיב ג"פ
82
תמצית גפ"ת מסכת יומא
באכילה אחת ,הרי אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים שזה האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב כמה אכל ולא
פחות מכביצה .ותירצו שרק לענין טומאת אוכלין הלכה כר"ש
יכתוב בסתמא שהוא חייב קרבן ,שמא יבוא בי"ד אחר שמא
שזה בכביצה ,ולא לדברים אחרים .ור"ת מתרץ שב' זיתים
שיעורם כג' גרוגרות מפני שהם קשים ועגולים ויש בהם גרעין, יבנה ביהמ"ק בימיו ויתחדש ב"ד ויתחדש הלכה שיאמרו
וגרוגרות הם בלי גרעין והם נמעכות בבית הבליעה ונוחות שאינו חייב קרבן עד שיאכל כזית גדול ויביא חולין
להבלע ,וכותבת הגסה גדולה מכזית וכגרוגרת וקטנה מכביצה. לעזרה .אבל אין לחוש שיחייבו קרבן על שיעור קטן
שיעור טומאת גוויה שמי שאכל אוכלין טמאים הוא פסול
יותר ולכן צריך לכתוב גם אם אכל פחות מכשיעור ,דבזה אינו
חייב קרבן כיון שמי שלא שב מידיעתו והיינו שגם אם
מלאכול בתרומה הוא באכל חצי פרס כשתי ביצים שלוקות
בכדי אכילת פרס ותו לו ,ואף ששיעור אכילת פרס היה יודע שזה חלב היה אוכלו אינו חייב קרבן ,דכתיב
"אשר לא תיעשנה בשגגה ואשם" משמע שאילו ידע לא
נאמר לגבי כזית ,שאני טומאת גוויה שהיא דרבנן,
עשה אלא בשגגה עשה ואשם.
וקרא שנאמר לגבי מאכלות אסורות "ולא תטמאו בהם
ונטמתם בם" שזו אזהרה על האכילה ,ואין זה אזהרה מקור השיעורים -התורה כתבה איזה עונש מקבלים
מלהטמא ,שהרי רק כהנים מוזהרים על הטומאה ,אסמכתא על כל עבירה ,אבל השיעורים שבהם נענשים לרבי
בעלמא הוא ועיקר כוונת הפסוק לומר שאדם שמטמא את יוחנן הם הלכה למשה מסיני ,וי"א ששכחום ובית דינו
עצמו מעט מטמאים אותו הרבה .שיטת ריב"א (תוד"ה וחצי) של יעבץ (-עתניאל בן קנז) חזרו ויסדום ,ואין לומר
שפסול גוויה היינו מגזירת י"ח דבר שהאוכל מאכל שהוא ראשון שתיקנום ,דכתיב "אלה המצוות" שאין נביא רשאי
או שני לטומאה דינו כשני לטומאה שהוא פוסל את התרומה,
לחדש דבר מעתה .והא דאמר רב חנן (סוכה ה ):דהא דכתיב
שמא ישתה תרומה ביחד עם אכילת דבר טמא .ולר"ת הגזירה
"ארץ חיטה ושעורה וכו' " כל הפסוק נאמר לענין שיעורין,
היא שלא לאכול תרומה אחרי אכילת דבר טמא (אבל לגעת
אסמכתא בעלמא הוא .תוד"ה עונשין.
מותר לו) ,שמא יחשבו שכמו שבמעיו התרומה נוגעת במאכל
הטמא כך מותר שיגעו בחוץ ,וגזרו בשני ביצים משום שבכביצה שיעור החיוב על שתיה ביוה"כ -לב"ש רביעית,
ודאי נשאר משהו בין השיניים והחניכיים וכיון דאפיקתיה
לב"ה מלוא לוגמיו והיינו כדי שיסלק המשקה לצד
מכביצה אוקמוה אשני ביצים.
אחד ויראה כמלוא לוגמיו ברווח( ,ולא תני ליה גבי
כל האוכלים מצטרפים לככותבת ,ואומצא עם מלח קולי ב"ש וחומרי ב"ה ,משום שדין זה נאמר לענין עוג
שעליה ,המלח מצטרף לבשר אע"פ שאין דרך לאכול מלך הבשן -אדם ענק ,ובזה ב"ש מחמירים לחייב כבר
מלח ,כיון שדרך לאכול אומצא עם מלח ,וציר שע"ג ברביעית) ,ולר"א כמלוא לוגמיו דחוק ,ולרבי יהודה בן
ירק חשיב אוכל לענין להצטרף לירק כיון שמשקה בתירא כדי גמיעה .וכתבו התוס' (ד"ה הכא) שגם בכוס של
הבא להכשיר למתק את האוכל דינו כאוכל. קידוש ששיעורה רביעית ,מספיק לשתות בכדי שיסלקנו לצד
אחד ויראה כמלוא לוגמיו.
האוכל אכילה גסה ביוה"כ שאכל בליל יוה"כ כשהיה שבע
מהסעודה המפסקת ולא נהנה מהאכילה ,פטור ,דכתיב פ :שיעור ככותבת שוה בכל אדם ,דקים להו לרבנן
"אשר לא תעונה" פרט למזיק את עצמו ואת האוכל ,ואינו שבזה מייתבא דעתיה ,ואף עוג מלך הבשן מייתבא
מבטל ממנו שום עינוי ע"י אכילה זו .וזר שאכל תרומה דעתיה זמן מועט בשיעור זה ,וכן האוכל לולבי גפנים
באכילה גסה או שכסס (כל דבר שהוא אוכלו שלא כדרך מתיישבת דעתו לזמן מועט ,וזה הטעם ששיעור זמן
אכילתו קרי ליה כוסס) שעורים של תרומה אינו חייב אכילת הככותבת ביוה"כ הוא בכדי אכילת פרס חצי
חומש ,דכתיב "כי יאכל" פרט למזיק .אכל שזפין של ככר שהוא מזון ב' סעודות ,ואם שהה מתחילת האכילה לסופה
תרומה שבלעה חבירו והקיאה ,הראשון משלם קרן יותר משיעור זה אין מצטרף( ,אף ששיעור זה נאמר
וחומש דגם בליעה היא כדרך אכילה ,והשני אינו משלם בעלמא לגבי כזית) ,דביותר מזה לא מייתבא דעתיה,
אלא דמי עצים לראשון כיון שהראשון קנאם ונתחייב אבל בשתיה לא מייתבא דעתיה אלא במלוא לוגמיו
בתשלומיהן ,ואינם ראוים עוד אלא להסקה. שלו.
התוס' (ד"ה ושיערו) מחשבים שלפי ר"ש כל ביצה יש בה ג'
פ"א .צירוף שתיה ואכילה לשיעור -לתנא דמתני'
גרוגרות ושלש שמיניות של גרוגרת ,וגרוגרת גדולה מכזית,
אין מצרפים אכילה ושתיה לשיעור ,לריש לקיש ורב וקיימא לן הלכה כר"ש שטומאת אוכלין בכביצה ,וא"כ איך
חסדא דין זה הוא כרבי יהושע הסובר לענין טומאה הגמרא בכריתות (י"ד ).אומרת ששייך להתחייב כמה חטאות
83
תמצית גפ"ת מסכת יומא
לענין מלאכה בין לענין עינוי ,וכן באזהרת מלאכה, שאין מצטרף אלא דבר ששוה גם בזמן טומאתו וגם
וכ"ש שאזהרת עינוי אין בתוספת (דמלאכה חמורה בשיעורו כגון שני חצאי זיתים משני מתים או משתי נבילות,
שאסורה גם בשבת ,משא"כ עינוי) ,אבל ביוה"כ עצמו או שני חצאי עדשה משני שרצים ,משא"כ כגון מת ונבילה שאף
בין ביום ובין בלילה יש לאו וכרת על מלאכה ,דחמשה ששניהם בכזית זה טומאת שבעה וזה טומאת ערב( .וכתבו
התוס' (ד"ה כל) דהא דבעי קרא שרביעית דם הבאה משני מתים
קראי כתיבי במלאכה ,והיינו אזהרה ליום וללילה מטמאה באהל ,היינו בבאה משני נפלים שבכל אחד אין רביעית,
ועונש ליום וללילה ,וחד לאפנויי ללמוד אזהרה לעינוי אבל אם יש בכל מת רביעית א"צ קרא ,שהרי טומאתם ושיעורם
יום ולילה ממלאכה ,בגז"ש דעצם עצם. שוה) .ולרבי יוחנן ורב נחמן דין זה הוא לכו"ע ,ומשום
פ"א :יש מצוה להוסיף מחול על הקודש בכניסת שע"י הצירוף לא מייתבא דעתיה ,אבל לענין טומאה
יוה"כ דכתיב "בתשעה לחודש בערב" ,וכן ביציאת סוברים רבנן שמצטרפים אף באינם שוים ,דשם
יוה"כ דכתיב "מערב עד ערב" ,ושבת לומדים טומאה חד הוא.
מ"תשבתו" וימים טובים לומדים מ"שבתכם" ,או חילוק חטאות -אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב
שלומדים מדכתיב "בעצם" שבא למעט מעונש, אלא חטאת אחת דשניהם שם אחד ,דאכילה ושתיה מחד
ומשמע שיש חיוב תוספת. קרא נפקי ,אבל אכל ועשה מלאכה חייב ב' חטאות
דמתרי קראי נפקי.
כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי
ועשירי.
אזהרה בעינוי מנלן
אכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה או שתה לריש לקיש הא דכתיב "כי כל הנפש אשר תעונה"
משקין שאינם ראוים לשתיה פטור .והכוסס פלפלי ולא כתיב אזהרה בעינוי ,הטעם הוא מפני שא"א
וזנגבילא ,יבשים פטור דאין זה מיישב דעתו כיון שאינו
לכתוב בלשון אזהרה ,דאם היה כתוב "לא יאכל"
בדרך אכילתו ,אבל רטובים שהם ראוים לאכילה חייב, אכילה בכזית משמע ,והתורה לא חייבה אלא כשמתיישבת
(פלפלי רטיבתא חייבים בערלה ,ונאמר על זה "ארץ דעתו ,ואם היה כתוב "לא תעונה" היה משמע שצריך
לא תחסר כל בה" .הימלתא -בשמים עם דבש הבאה לאכול ,ואם היה כתוב "השמר פן (תבוא לידי) לא
מארץ כוש מותרת ואין בה משום בישולי נכרים כיון שזה
תעונה" א"כ נפישי לאוי דהשמר ופן שניהם לא תעשה
נאכל כמות שהוא חי ,ולא משום גיעולי נכרים כיון שזה נותן
ושמא לא רצה הכתוב להרבות בו לאוין ,ואם היה כתוב
טעם לפגם ,וברכתה בורא פרי האדמה) .והאוכל עלי
"השמר במצות עינוי" הרי השמר דעשה הוא עשה
גפנים פטור ,לולבי גפנים שלבלבו רק אחרי ראש
(לריש לקיש שהוא מרא דשמעתתא ,ולריו"ח השמר דעשה זה
השנה וי"א כל ל' יום ,חייב. לאו .תוד"ה השמר) .אך קשה דהוה מצי למיכתב "אל
חיוב מעשר וטומאת אוכלין בפלפלין ותבלינים -כתבו תסור מן העינוי".
התוס' (ד"ה שהפלפלין) שאותם פלפלין שנשחקים וגובלים לתנא דברייתא לומדים אזהרה בעינוי גז"ש עצם
אותם במים כמו שעושים לטיבול ,הם ראוים לאכילה בעין
וחייבים במעשר ומטמאים טומאת אוכלין ,אבל מה שלא גובלים עצם ממלאכה ,ובמלאכה כתיב "וכל מלאכה לא
במים וטוחנים אותם כעפר כמו שעושים לתת לתוך הקדירה, תעשו".
אינם ראוים לאכילה והם פטורים מן המעשר ואינם מטמאים לתנא דבי רבי ישמעאל לומדים מגז"ש עינוי עינוי
טומאת אוכלין .אי נמי פלפלין אינם חייבים במעשר כלל כיון
שגם אחרי שחיקתם אינם ראוים לאוכלם בפני עצמם ,ורק דבר
מנערה המאורסה.
הראוי לאוכלו בפני עצמו חייב .עוד כתבו התוס' שמיני תבלין לרב אחא בר יעקב לומדים שבת שבתון משבת
שעיקרם עשוים להטעים מאכל אחר פטורים ממעשר ,ואינם בראשית .ולרב פפא יוה"כ עצמו קרוי שבת ,דכתיב
מטמאים טומאת אוכלין ,ומיני תבלין שראוים לאכילה בפני "תשבתו שבתכם".
עצמם ופעמים שמתבלים בהם את הקדירה כגון בצל וקפלוט,
חייבים במעשר ומטמאים טומאת אוכלין ,ולענין עירוב בעינן תוספת יוה"כ-
דבר שיהיה מתוקן כבר לאכילה.
אין כרת ולאו על איסור מלאכה ואכילה בתוספת
שתה ציר או מוריס פטור ,חומץ לתנא דמתני' חייב יוה"כ ,דכתיב "בעצם היום הזה" לגבי חיוב כרת בין
כרבי הסובר שחומץ משיב את הנפש ומבטל את העינוי,
84
תמצית גפ"ת מסכת יומא
עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר או ביוה"כ לרב גידל בר מנשה אין הלכה כרבי ,ודווקא בדיעבד
והיא מתאוה למאכל ,ואם לא תאכל זה סכנה לאם ולעובר, ומעט ואינו מזוג ,אבל הרבה או מזוג או לכתחילה לא.
נותנים לה על הפה מקל עם רוטב ,ואם לא נתיישב
דעתה נותנים לה לאכול רוטב ,ואם לא נתיישב דעתה תענית יוה"כ בתינוקות
נותנים לה לאכול ממש ,דאין דבר שעומד בפני פיקוח מדאורייתא אין קטן חייב במצוות עד שיהיה בן י"ג שנה
נפש חוץ מג' עבירות. ויביא ב' שערות ,וקטנה מגיל י"ב שנה ותביא ב' שערות,
וממילא לפני כן אינם חייבים בתענית ,ולעיל (ע"ח ):נתבאר
מנלן שיהרג ואל יעבור בג' עבירות חמורות- שמותר לתת להם לאכול וכו' (מלבד נעילת הסנדל) אף
עבודה זרה מדכתיב "בכל נפשך" ,ונאמר אף בכל שאסור להאכיל איסור לקטנים ,מפני שזה נצרך לגידולם.
והנה בכל המצוות יש דין לחנכם ולהרגילם לקיים את
מאודך שיש שחביב עליו ממונו מגופו ,ויש שחביב המצוה לפני שהם גדולים ,כך אחד לפי חריפותו ,וכל מצוה
עליו גופו מממונו. לפי עניינה ,ולהלן יבואר מתי יש דין חינוך לענין תענית
גילוי עריות הוקש לשפיכות דמים דכתיב "כי כאשר יוה"כ.
יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה"( .וכן פ"ב .לתנא דמתני' אין מענים תינוקות -אין חייבים
לומדים מהקש זה שמותר להציל אדם מרציחה ע"י למנוע מהם מאכל ביוה"כ ,אבל מחנכים אותם לתענית
הריגת הרוצח ,כפי שזה מותר בגילוי עריות דכתיב "ואין שעות ,לפני שנה או שנתיים ,כדי להרגילם במצוות.
מושיע לה" הא אם יש מושיע יושיענה בכל אופן שיכול). לרב חסדא בתינוקת חולה (-כחוש ותשוש כח) מחנכים
פ"ב :ברציחה יהרג ואל יעבור מסברא ,דמאי חזית לשעות מבת י' ,ובבריא מבת ט'.
דדמא דידך סומק טפי וכו' ,דכיון שההתר הוא משום "וחי לרב הונא ורב נחמן תינוקת בריאה בת ח' וחולה בת
בהם" והיינו שנפשו של אדם חביבה לקב"ה יותר מן המצוות, ט' מחנכים אותה לשעות ,ובת י' בבריאה ובת י"א
וממילא היכא שבכל מקרה אחד ימות אין התר לבטל מצוה, בחולה משלימה מדרבנן ,ותינוק בן ט' בבריא ובן י'
דמנין שהוא חביב לקב"ה יותר מחבירו.
בחולה מחנכים אותו לשעות ,בן י"א בבריא ובן י"ב
דין יהרג ואל יעבור כשאינה עושה מעשה -כתב רש"י שדין בחולה משלים מדרבנן .והא דתנא במתני' לפני שנה
יהרג ואל יעבור נאמר על הבועל ,אבל האשה אינה מצווה למסור ולפני שנתיים ,היינו בתינוקת חולה שמתענה לשעות
נפשה כיון שהיא קרקע עולם ,כדמצינו באסתר .וכתבו התוס'
(ד"ה מה רוצח) שיש ראיה לדבר מרוצח עצמו ,שהטעם ברוצח שנתיים קודם הזמן שהם משלימים מדרבנן ,ושלוש
הוא משום מאי חזית ,ואם רוצים להפיל אדם על תינוק כדי שנים לפני שמשלימים מד"ת.
להורגו ואם יעכבם יהרגוהו ,אין לו ליהרג ,דאדרבה מאי חזית לרבי יוחנן אין דין להשלים מדרבנן ,אלא תינוקת בת
שדם התינוק סומק טפי וכו' ,ועוד דההקש ברוצח מדבר בהורג י' בבריאה ובת י"א בחולה מחנכים אותה לשעות ,ובת
בידים .ולגבי אסתר מבואר שאפילו בפרהסיא אינה חייבת
ליהרג למרות שיש בזה חילול ד' ,ולרבא לא מהני קרקע עולם
י"ב משלימה מדאורייתא .וכוונת מתני' לשנה או
לענין פרהסיא ,וטעם ההתר הוא שבדבר שיש לו הנאה ליכא שתים הסמוכות לפרקן ,ואינו גורס "לפני".
חילול השם ,או שרבא מודה שטעמא דקרקע עולם מועיל חינוך שעות היינו לאכול שעה לאחר הזמן שרגיל
לפרהסיא ,ורק מוסיף טעם נוסף להתיר .וי"מ שטעם ההתר לאכול.
באסתר הוא משום שהיא לא נהנתה מהעבירה ,והקשו התוס'
שהרי יש איסור ערוה גם בלי הנאה כגון בשלא כדרכה ,וא"כ זה
עצמו לא סיבה שא"צ למסור נפש ,ועוד דא"א שלא תהנה קצת, דחית איסורים מפני פיקוח נפש
(ודברי הגמרא לגבי יעל הם להסביר למה יש לה מעלה בזה יותר כתיב "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה
משרה רבקה רחל ולאה שנתכוונו להבנות מבעליהם ,אף שגם אותם האדם וחי בהם" ,ולמדו חז"ל מפסוק זה שקיום
לה היה הנאה ,וההסבר הוא שצערה היה גדול מהנאתה) .והא המצוות נעשה באופן שלא יבוא ע"י עשייתם אפילו לידי
דאמר רבא שאין אונס בערוה מפני שאין קישוי אלא לדעת ,י"מ ספק מיתה( ,וע"ע לקמן פ"ה דרשות נוספות) .ובג' עבירות
שהכונה דווקא באופן שבא להתרפא ע"י בעילת ערוה ,ושיטת חמורות (עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים) חייב
ר"י שאף אם מדביקים אותו בערוה יהרג ואל יעבור ,כיון שאין האדם למסור נפשו ולא לעבור על העבירה .ולהלן (פ"ב– .
קישוי אלא לדעת ,וחשיב כעושה מעשה אף שזה בא לו ע"י פ"ה ):יבוארו מקורות הדינים הללו ,וכמה פרטי דינים
אונס( ,אבל המשמש באבר מת פטור לפי רבא) ,ועוד י"ל שאינו בדברים הנדחים מפני פיקוח נפש ,כיצד ינהג בהם.
חייב אלא אם הדביקוהו ואז נתקשה ,אבל אם הדביקוהו ושימש
85
תמצית גפ"ת מסכת יומא
מילי לענין אומדנא דממונא ,אבל בפיקוח נפש אפי' מת או שנתקשה לאשתו והדביקוהו פטור .עוד כתבו התוס'
בספק מותר. שי"ל שאף נערה תיהרג ואל תעבור ,אם מאנסים אותה לעשות
מעשה להביא את הערוה עליה .ודעת ר"ת שבביאת נכרי א"צ
מי שאחזו בולמוס (-חולי הבא מחמת רעבון ,ועיניו כהות, האשה למסור נפשה ואינה חייבת מיתה בביאתו ,דרחמנא
והוא מסוכן למות) מאכילים אותו אפי' דברים טמאים אפקריה לזרעיה והוי כביאת בהמה ,דכתיב "וזרמת סוסים
זרמתם" ,והתיר ר"ת למומרת שנישאת לנכרי וחזרה בתשובה
עד שיאורו עיניו ,והיינו משיבחין בין טוב לרע שבזה
והנכרי התגייר לקיימה ,דאינה נאסרת לבועל בביאת נכרי ,אבל
יודעים שנתרפא ,ולאביי היינו בין טעם טוב לטעם רע. דעת ריב"ם שבביאה ברצון היא נאסר על הבעל והבועל ,וכן
ואם אין מאכלים מותרים מאכילים אותו הקל הקל פנויה שנבעלה לנכרי אסורה לכהן אע"פ שבבהמה אינה נאסרת,
תחילה ,נבילה ושביעית לאחר זמן הביעור קלים מטבל, ודווקא לענין חייס רחמנא אפקריה לזרעיה( ,ואף שיש איסור
דטבל הוא מיתה בידי שמים והשביעית בעשה ,טבל ותרומה מיתה בביאת נכרי ,מ"מ מרדכי לא גירש את אסתר כשהלכה
למלך להצלת כלל ישראל ,כדי שלא יודע עי"ז למלך שהיא
אם יכולים להפריש שיש די בחולין של טבל זה להאכילו
היתה אשתו) .ומי שאנסוהו נכרים והשתחוה לבהמה שלו ,אם
לאחר שתינטל תרומתו ,אע"פ ששבת היא מפרישים הנכרים כפפוהו אין זה נחשב שהשתחוה ,ואם אנסוהו שיתכופף
ויאכל חולין ,ואמר רבה שאפי' אם חיוב התרומה הוא בעצמו ,לרבי זירא הבהמה לא נאסרת אע"פ שהוא מחויב למסור
מדרבנן כגון בעציץ שאינו נקוב ,עדיף לעבור איסור נפשו ,כיון שבדיעבד הוא פטור ,ואם השתחוה שלא באונס
הפרשה בשבת ולא איסור טבל דרבנן שמא יבואו להתיר מיתה ,לאביי חייב אף אם לא קיבלה עליו באלוה ,ולרבא אם
השתחוה בפירוש לשם קבלת אלוהות חייב והבהמה נאסרת.
בכהאי גוונא גם טבל דאורייתא ,ואם כשיפרישו לא ישאר
לו מספיק לאכול ,לת"ק לא יפרישו (דטבל קל עוברה שהריחה אוכל ביוה"כ לוחשים לה שיוה"כ
מתרומה מפני שאפשר לתקנו) ,ולבן תימא יפרישו היום .אמו של רבי יוחנן נתרצתה ע"י הלחישה ,ואמו
ויאכל תרומה (שהיא קלה מטבל לפי שהיא מותרת של שבתאי אוצר הפירות להפקיע שערים לא נתרצתה
לכהן). ע"י הלחישה.
פ"ג :מי שנשכו נחש בשבת קורין לו רופא ממקום פ"ג .מתי מאכילים חולה ביוה"כ-
למקום ,ומקרעים לו את התרנגולת ,וגוזזים לו מן מתני' -חולה מאכילים אותו על פי בקיאין שני רופאים
הכרישין ומאכילים אותו מהם ולרבי א"צ לעשרם, שיאמרו שזה סכנה אם לא יאכל ,ואם אין שם בקיאים
ולר"א בר"ש לא יאכל עד שיעשר .הגמ' רוצה לומר מאכילים אותו על פי עצמו ,עד שיאמר די.
שרבה (הנ"ל לענין מי שאחזו בולמוס) סובר כר"א חולה אומר צריך ורופא (דוקא באחד) אומר א"צ
בר"ש ,והגמ' דוחה שגם רבי מודה שבדגן שחיוב מאכילים אותו ,ולא אומרים שהרופא יודע יותר ,דלב
המעשר בו דאורייתא ,אף אם הוא גדל בעציץ שאינו יודע מרת נפשו .ולמר בר רב אשי הולכים אחרי
נקוב יעשרו אטו עציץ נקוב ,ורק בכרישים שהם ירק החולה להקל אפי' נגד מאה רופאים .ונחלקו רבוותא אם
ותרומת ירק דרבנן לא יעשר. הלכה כמר בר רב אשי או לא .י"א שהלכה כמותו בכל הש"ס
חוץ ממיפך שבועה ואודיתא ,ולר"ח חוץ ממיפך שבועה וחיוורי
דבש מועיל לבולמוס מפני שמאיר עיניו של אדם, חוורי ,ורב האי ורבינו גרשום פסקו כמותו רק במיפך שבועה
והני מילי כשאוכלו לאחר אכילתו ,אבל קודם אכילה ואודיתא .תוד"ה מר.
מיגרר גריר (מושך את ליבו לאכול עוד) ,וי"א שרפואת רופא אומר צריך וחולה אומר א"צ מאכילים אותו,
הבולמוס היא אליה (בשר שמן מאד) עם דבש וי"א אף דתונבא (-שטות מחמת חוליו) הוא דנקיט ליה.
סולת בדבש ,וי"א אף קמח שעורים בדבש ,ורבי יוחנן
חולה ורופא אומרים א"צ ,פשוט שמאכילים אותו
אכל תאנה מצד מזרח של האילן ,מפני שהתאנים שם
ע"פ שני רופאים שאומרים שהוא צריך ,דספק
משובחות מפני שהשמש מכה על הפירות מבוקר עד חצות
נפשות להקל.
היום ,והשמש ממתקת את הפרי .ורבי יהודה לקח אוכל
מרועה אחד מפני שאחזו בולמוס. חולה וב' רופאים אומרים א"צ ,וב' רופאים אומרים
שצריך ,מאכילים אותו ,ואע"פ שבענין התלוי
רבי מאיר הוה דייק בשמא ,וכשנתארח אצל אדם באומדנא כגון בשומא ששמין לבעל חוב הולכים אחרי רוב
ששמו כידור לא הפקיד ממונו אצלו מפני שחשש דעות (משא"כ בעדות דתרי כמאה ומאה כתרי) ,הני
שהוא רשע ,דכתיב "כי דור תהפוכות המה" ,אבל
86
תמצית גפ"ת מסכת יומא
מי שאחזו ירקון מאכילים אותו בשר חמור ,וחכמים רבי יהודה ורבי יוסי הפקידו ממונם אצלו ,ור"מ לא
אוסרים. אמר להם ,מפני שיש לחשוש מפניו אבל אין
מקיזים דם לסרונכי ,וחכמים אוסרים. להחזיקו כרשע ,וכידור אמר להם לא היו דברים
מעולם ,והשקוהו יין וראו על שפמו עדשים ,ואמרו
פ"ד :מי שצריך לקחת רפואה ח' ימים והיום הראשון לאשתו שתתן להם ממונם לפי הסימן שאכל
חל בשבת אפילו אם אין הספק לשבת זו דפשיטא לן דהיום עדשים ,ונתנה להם ,וכידור הרג אותה .ועל זה אמרו
לא ימות ,מתחיל ליטלה בשבת אע"פ שיקחנה בב' שבגלל מים אחרונים נהרגה נפש ,שדרך הנוטלים ידים
שבתות ,וא"צ להמתין למוצאי שבת. לקנח שפמם ,ואם היה עושה כך לא היו רואים שאכל עדשים.
(ובבגלל מים ראשונים האכילו אדם בשר חזיר
פיקוח נפש בפונדק שהיה מוכר לנכרים בשר חזיר ולישראל בשר כשר,
כפי שנתבאר לעיל פיקוח נפש דוחה שבת ושאר איסורים ונכנס ישראל שלא נטל ,ונתנו לו בשר חזיר).
חוץ מג' עבירות חמורות .הגמרא לקמן מבארת פרטי
הדינים בזה.
כלב שוטה
מחממים מים לחולה בשבת בין להשקותו ובין סימני כלב שוטה הם שפיו פתוח ,ורירו נוטף ,ואוזניו
לרוחצו אפילו שיש צד שיבריא מאיליו ,ואפי' אין סרוחות (-גדולות ומתקפלות כלפי מטה) ,וזנבו מוטל על
סכנתו אלא לשבת אחרת אין ממתינים שמא יתרפא ירכותיו ,ומהלך בצידי דרכים .וי"א אף נובח ואין קולו
מאיליו. נשמע.
פ"ד .נעשה כלב שוטה ע"י נשים כשפניות ,וי"א ע"י
חילול שבת לצורך חולה אין עושים ע"י נכרים אלא
ע"י גדולי ישראל ,ואפילו היכא דאפשר בנכרי מצוה לעשות
רוח רעה ,ונ"מ שאם זה רוח רעה לא יהרגנו מקרוב
ע"י ישראל ,שמא יתעצל הנכרי ולא יעשה ויבוא לידי סכנה. אלא ע"י חץ מרחוק.
תוד"ה אלא. המתחכך בכלב שוטה מסתכן ,ומי שנשכו כלב שוטה
נשים וכותים שאמרו שצריך לחלל שבת אין מחללים מת ,והגמ' מבארת מה הרפואה לדברים אלו.
על פיהם ,אבל מצטרפים לדעת אחרת שאם שנים מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילים אותו מחצר כבד
אומרים צריך ושלשה אומרים אין צריך ,וכותי או אשה אומרים שלו מפני שאין זה רפואה גמורה להתיר איסור בהמה טמאה,
צריך ,מצרפים אותם והוי פלגא וספק נפשות להקל.
ולר' מתיא בן חרש מותר דס"ל שהיא רפואה גמורה.
הזריז לחלל שבת לפיקוח נפש בכל דבר הנצרך לו לנפש
להעביר סכנת מות הרי זה משובח ,וא"צ לימלך בבי"ד
דיני רפואה בשבת
מלבד איסור חילול שבת שהותר לחולה במקום פיקוח
אפילו כשיש לו תועלת נוספת בדבר ,ומותר לפרוש
נפש ,חכמים אסרו לקחת תרופות בשבת גזירה שמא יבוא
מצודה להציל תינוק שנפל לים אעפ"י שצד דגים, לשחוק סממנים ,ואיסור זה מותר בחולה שנפל למשכב או
ולעקור חוליא להציל תינוק שנפל לבור אע"פ שבונה שהוא חולה בכל גופו .ולהלן יבואר מתי מותר לקחת
מדרגה שהוא משפיל שפת הבור ועי"ז נח להכנס לבור, תרופות בשבת.
ולשבור דלת שננעלה בפני תינוק והתינוק נבעת אע"פ החושש בפיו מטילים סם לתוך פיו בשבת ,מפני
שכוונתו לשיפי -נסרים ,וי"מ קיסמים להדלקה ,ולכבות שספק נפשות דוחה את השבת ,ומודים בזה רבנן לר'
הדליקה במים אע"פ שהוא מיישר את הגחלים לצלות מתיא בן חרש ,כדמצינו שרבי יוחנן עשה רפואה
עליהם לערב ,או להפסיק ע"י מים בכלי מתכת או חרס בשבת לחולי צפדינא שהוא בשיניים וחניכיים ,הואיל
בפני הדליקה שיש בה סכנת נפשות אפי' אם הסכנה היא ומתחיל בפה ונגמר בבני מעיים ומסוכן הוא.
בחצר אחרת שיש שם חולים או קטנים( .וכתבו התוס' (ד"ה
רבי יוחנן גילתה לו מטרוניתא רפואה ונשבע לה
מכבין) שהחידוש המיוחד בזה הוא שמותר להביא כלים גם דרך
רה"ר ,אע"פ שעובר על הוצאה והכנסה וגרם כיבוי ,וכן י"ל "לאלוקי ישראל לא מגלינא" ודרש רפואה זו בפירקא,
שהוצאה זו אסורה שמא קודם שיביאם תעבור הדליקה). שהרי לא נשבע שלא יגלה לעמו ישראל ,ולא היה בזה
וצריכא. משום חילול ד' שסבורה שעובר על שבועתו כי אמר לה
שעתיד לגלות.
87
תמצית גפ"ת מסכת יומא
מי שנפלה עליו מפולת ויש ספק אם הוא שם או רוב בפיקוח נפש -ט' ישראל וכותי אחד ונפלה מפולת
לא ,או שיש ספק אם הוא חי או מת ,או שיש ספק על אחד מהם ואינו יודע אם הוא ישראל או כותי ,מחללים
אם הוא כותי או ישראל ,מפקחים עליו את הגל .עד ע"פ הרוב ,מחצה על מחצה מחללים דספק נפשות
היכן הוא מפקח אם הוא נראה כמת שאינו מזיז אבריו ,אם להקל ,ט' כותים וישראל אחד מחללים דכל קבוע
מפקחים מלמטה למעלה שמצאו דרך מרגלותיו ,י"א עד כמחצה על מחצה דמי ,ובפרשו לחצר אחרת ושם נפלה
חוטמו ואם אינו מוציא רוח מחוטמו ודאי הוא מת ויניחוהו ,ואף על אחד מפולת ,דבעלמא בניידי אמרינן כל דפריש מרובא
אם אין ליבו דופק ממשיכים לפקח ,דלפעמים אין החיות ניכרת פריש ,אם פרשו כולם מחללים כיון שהוחזק ישראל בחצר
בליבו וניכרת בחוטמו ,וי"א עד ליבו( ,ואינו תלוי השניה (אע"פ שיצאו כולם חוץ מאחד מהחצר השניה .תוד"ה
במחלוקת אם הולד נוצר מראשו או מטבורו ,דאפילו הא) ,דאמר שמואל אין הולכים בפיקוח נפש אחר
לאבא שאול לענין יצירה האדם נוצר מהאמצע ,אבל הרוב דכתיב "וחי בהם" שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת
החיות עיקרה באף) ,והני מילי מלמטה ,אבל מלמעלה ישראל( .תוד"ה ולפקח) ,ואם פרשו מקצתם אין מחללים
אם אין רוח חיים באפיו לכו"ע אין ממשיכים לפקח. הואיל ולא הוחזק ישראל בחצר השניה.
בדק ומצא שעליונים מתו ימשיך לפקח בשביל פ"ה .מצא תינוק מושלך בעיר שדרים בה ישראל
התחתונים שמא הם חיים ,וכן היה מעשה. וכותים ,אם רובה כותים ,דנים אותו ככותי ומותר
להאכילו נבילות עד שיגדל ויקבל עליו גירות( ,אבל
מנין שפיקוח נפש דוחה שבת- לשמואל לענין פיקוח נפש מפקחים וכנ"ל וכ"ש דמצוה
לרבי ישמעאל לומדים מדין בא במחתרת שמותר להחיותו) ,ואם שור שלו נגח שור של ישראל משלם נזק שלם
להצילו בנפשו אף שיתכן שבא רק לגנוב ממון ,ועוון ככותי (תוד"ה לא) .אם רוב ישראל דינו כישראל לענין
שפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שמחזירים לו אבידתו (ואף לשמואל שאין הולכין בממון
שתסתלק מישראל ,וק"ו שדוחה שבת. אחר הרוב ,הני מילי בדבר שהגיע לידו ברשות בעלים כמו מוכר
שור לחבירו ונמצא נגחן ,אבל בדבר שלא הגיע לידו ברשות
לר"ע לומדים מדכתיב "מעם מזבחי תקחנו למות" בעלים לא .ובכתובות איתא שיש כאן חידוש שאע"פ שזו עבירה
ולא מעל מזבחי להתחייב מיתה אלא משלים עבודתו, גדולה להחזיר אבידה לכותי מחזירים ברוב ישראל ,וכ"ש
אבל להחיות כגון ללמד זכות על אדם שנדון בבי"ד ליהרג להחיותו שאינו כ"כ עבירה שהרי מפרנסים עניי כותים עם עניי
לוקחים אפילו מעל מזבחי ,אע"פ שיש ספק אם יש ישראל מפני דרכי שלום .תוד"ה להחזיר .ואם נגח שור של
ממש בדבריו ,ואע"פ שעבודה דוחה שבת ,ק"ו ישראל שור שלו ,חייב .תוד"ה לא) ,ומצווים להחיותו ,אבל
שפיקוח נפש דוחה שבת. לייחסו כגון אם היא נקיבה ובאים להתירה לכהן לא (ואף
באופן שאין חוששים לאסופי כגון שאבריה מתוקנים ,חוששים
פ"ה :לרבי אלעזר אם מילה שהיא לאחד מרמ"ח שהיא נכרית ,וגיורת אסורה לכהונה ,ואע"פ שיש רוב ישראל,
אברים דוחה שבת מפני שחייבים עליה כרת לאחר זמן, עשו מעלה ביוחסין להצריך תרי רובי) .מחצה על מחצה
כ"ש שתיקון כל גופו דוחה שבת. ישראל ,וכגון שנגח שורו תם את שור ישראל
לרבי יוסי ברבי יהודה לומדים מדכתיב "אך את שמשלם חצי נזק ,אבל בנגח שור ישראל את שורו
שבתותי תשמורו" ,אך חילק. פטור עד שיביא ראיה שישראל הוא ,ואין מצווים
להחיותו( .תוד"ה להאכילו) .ואין מחזירים לו אבידה ,דאמר ליה
לרבי יונתן בן יוסף לומדים מ"קודש היא לכם" היא אייתי ראיה שישראל את ואחזיר לך( .תוד"ה להחזיר) .ואם נגח
מסורה בידכם ולא אתם בידה. שור שלו שור שלנו אינו משלם אלא פלגא( .תוד"ה לא).
לרבי שמעון בן מנסיא לומדים מדכתיב "ושמרו בני מחללים שבת אפי' לצורך חיי שעה.
ישראל את השבת" ,חלל עליו שבת אחת כדי
שישמור שבתות הרבה כדמסיים קרא "לעשות את השבת" אין מצילים את המת מפני הדליקה ,ולרבי יהודה בן
והיינו לעשות שבתות אחרות. לקיש מצילים ,דאדם בהול על מתו ואם לא יוכל
לשמואל לומדים מ"אשר יעשה אותם (את המצוות) וחי להציל יבוא לכבות ,אבל בפיקוח הגל אם מצאוהו מת
בהם" שודאי יחיה על ידם ולא שיגיע לידי ספק שמא ימות אסור להמשיך לפקח לכו"ע כיון שאין חשש שיעבור
בהם. איסור דאורייתא אם יבהל.
88
תמצית גפ"ת מסכת יומא
עשה ולא תעשה הניתק לעשה התשובה מכפרת הגמ' אומרת שלכל הלימודים יש פירכא חוץ
בהם. מהלימוד מ"וחי בהם"( ,מחתרת לפי רבא זה ודאי
פיקוח נפש ,דחזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו,
פ"ו .לא תעשה י"א שהתשובה מכפרת חוץ מלאו
וממילא הגנב יהרגהו אם יעמוד כנגדו ועל דעת זה הוא
דלא תישא ,וי"א שבכל הלאוים התשובה תולה ויוה"כ בא ,והבא להורגך השכם להוגו .מעם מזבחי -שמא
מכפר. הכונה כדאמר אביי לענין מה שאם בדרך להסקל הנדון
ונקה לשבים לא ינקה לשאינם שבים. טוען שיש לו זכות ללמד על עצמו ,שמחזירים אותו אפילו ד' וה'
פעמים ,והכונה ששולחים זוגא דרבנן ובודקים דבריו אם
ד' חילוקי כפרה -עבר עשה ושב מוחלים לו מיד,
יש בהם ממש ,והוי ודאי ,וכן שאר דרשות י"ל דהוי ודאי,
עבר על לא תעשה ושב ,תשובה תולה ויוה"כ מכפר,
ספק מנלן).
עבר על כריתות ומיתות בי"ד תשובה ויוה"כ תולים
ויסורים ממרקים ,ובחילול ד' כולם תולים ומיתה
ממרקת.
דרך כפרת העוונות
כתב הרמב"ם (תחילת הלכות תשובה) בזמן הזה שאין בית
חילול ד' -הגמ' מביאה כמה דוגמאות לחילול ד' אצל המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה,
ת"ח בדבר שאינו אסור מדינא אבל אינו ראוי לת"ח, התשובה מכפרת על כל העבירות ,אפילו רשע כל ימיו
כגון תשלום בזמן במקום שאין רגילים לתבוע את ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו
שנאמר "רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו",
החוב שהוא לומד ממנו לזלזל בגזל ,הליכת ד' אמות בלא ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים שנאמר כי ביום הזה
תורה ותפילין שלומדים ממנו לבטל תורה ,ת"ח שיצא יכפר עליכם .עוד כתב הרמב"ם אף על פי שהתשובה
עליו שם רע ,אם אין משא ומתן שלו באמונה ,ואין מכפרת על הכל ועצמו של יום הכפורים מכפר ,יש עבירות
דיבורו בנחת. שהן מתכפרים לשעתן ויש עבירות שאין מתכפרים אלא
לאחר זמן .עכ"ל .ולהלן יבוארו דרכי הכפרה בכל סוגי
כמה עניינים בתשובה העבירות.
כתב רבינו יונה (תחילת ספר שערי תשובה) מן הטובות אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל ,לפני מי אתם
אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו ,כי הכין להם הדרך מיטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים ,שנאמר
לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם ,לחשוך
נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו ,ולמדם והזהירם
"וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" ואומר "מקוה
לשוב אליו כי יחטאו לו ,לרוב טובו וישרו כי הוא ידע יצרם. ישראל ד' " ,מה מקוה מטהר את הטמאים אף
עכ"ל .ולהלן יבואר המעלות המיוחדות שיש בתשובה, הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.
ומתי היא מועילה.
כפרת הקרבנות -חטאת ואשם ודאי ,מכפרים,
פ"ו :גדולה תשובה שהיא מביאה רפואה לעולם, ומסתמא איכא תשובה ,שאם לא היה מתחרט לא היה מביא
ומגעת עד כסא הכבוד ,ודוחה לא תעשה שבתורה קרבן .אשם תלוי הבא על שגגת ספק כרת מכפר אך זה לא
"לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה" ,שאע"פ כפרה גמורה ,אלא תולה להגן עליו מן היסורים עד שיודע לו
שישראל זנו יחזרו ,ומקרבת את הגאולה ,ומארכת שודאי חטא ויביא חטאת ,ואם הגיע יוה"כ א"צ להביא
שנותיו של אדם ,ובשביל יחיד שעשה תשובה אשם תלוי מפני שכבר נתכפר ביוה"כ.
מוחלים לכל העולם. מיתה ויוה"כ מכפרים עם התשובה .יוה"כ מכפר על
תשובה מאהבה עוקרת למפרע ,ותשובה מיראה רק כל עבירות שבתורה ,לרבי אף בלא תשובה ,חוץ
מכאן ולהבא .בתשובה מאהבה זדונות נעשים מפורק עול (-כופר בקב"ה) ,ומגלה פנים בתורה (-שדורש
כזכויות ,ובתשובה מיראה נעשים כשגגות. אותה לגנאי) ,ומי שלא מל ,שאין יוה"כ מכפר בלי
ע"י תשובה מאהבה ומיראה נקראים בנים ,וע"י תשובה ,וי"ל שאף לרבי יוה"כ מכפר שאר עבירות
יסורים שלא שבו עד שנתיסרו ביסורים נקראים עבדים. בלא תשובה ,ותשובה בלי יוה"כ לא( .ולרבי יהודה
בכל העבירות תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר).
בוא וראה שלא כמידת הקב"ה בתשובה כמידת בשר
ודם ,שהקב"ה ודאי מתפייס ,ומחזיק לו טובה ,ומעלה
89
תמצית גפ"ת מסכת יומא
שלות הרשעים מביאה לידי תקלה שמחמת השלוה הם עליו כאילו הקריב פרים בנדבה ,ואין זו מידת בשר
יושבים ומהרהרים בעבירות. ודם.
השררה מקברת את בעליה ,ואין לאדם הנאה ממנה, היכי דמי בעל תשובה כגון שבא דבר עבירה לידו פעם
ולואי שלא יחטא על ידה ,הגמ' מביאה מדברי רב ראשונה ושניה ,באותה אשה ובאותו זמן ובאותו
ורבא מה אמרו כשיצאו מביתם לדון דין. מקום ,שבזה יצרו מתגבר עלו ואומר לו קום עשה מה שעשית
כבר וכבש את יצרו.
פ"ז .הגמ' מביאה דברי רב ורב זוטרא שאמרו
אדם עובר עבירה פעם ראשונה ושניה ושלישית
כשכיבדום ,כדי שלא יבואו לידי גאוה.
מוחלים לו ,רביעית אין מוחלים לו ,בין בציבור בין
לא טוב לרשעים שמקבלים שכר בעוה"ז ,וטוב ביחיד.
לצדיקים שמקבלים עונש בעוה"ז ,הצדיקים מזכים
לבניהם עד סוף כל הדורות ,והרשעים מחייבים כללי וידוי
לבניהם עד סוף כל הדורות. כתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב') ומה היא התשובה
הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו
כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו ,שהקב"ה
שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו' ,וכן יתנחם
מדחה את העבירה מפניו שלא תבוא לידו ,כדי שלא יהיה על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי ,ויעיד עליו יודע
הוא בגיהנום ותלמידיו בגן עדן ,וכל המחטיא את תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר
הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה ,כדי שלא עוד אלהינו למעשה ידינו וגו' ,וצריך להתודות בשפתיו
יהיה הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנום. ולומר עניינות אלו שגמר בלבו .עכ"ל .ולהלן יבוארו פרטי
דיני וידוי .ועוד מענייני תשובה והמנעות מחטאים.
האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקים פרסום החטאים -על חטא שאינו מפורסם נאמר
בידו לעשות תשובה ,דאחרי פעמיים נעשה לו "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" שזה כבוד ד' ,שכשאדם
כהיתר. חוטא בפרהסיא הוא ממעט כבוד שמים ,ועל המפורסם
האומר אחטא ויוה"כ מכפר אין יוה"כ מכפר ,אפילו נאמר "מכסה פשעיו לא יצליח" .וי"א כאן בבין אדם
לרבי שיוה"כ מכפר בלא תשובה ,מאחר שסומך עליו למקום ,כאן בבין אדם לחבירו שיגלה לרבים כדי שיבקשו
לחטוא אינו מכפר. ממנו שימחל לו .משה רצה שיכתבו בתורה שמת בגלל
"יען לא האמנתם בי להקדישני" כדי שלא יחשבו
עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שחטא בחטא המרגלים.
שירצה את חבירו ,דכתיב "מכל חטאותיכם לפני ד'
תטהרו" ,ואפי' מקניטו בדברים צריך לפייסו ,וצריך עבירות שהתוודה עליהם יוה"כ אחד ושנה בהם,
לפייסו עם שלש שורות של שלשה בני אדם כלומר ג' יחזור ויתוודה יוה"כ אחר ,ואם לא שנה י"א שאם
פעמים ובכל פעם ג' אנשים ,ולא יבקש ממנו יותר מג' מתוודה הרי הוא ככלב שב על קיאו ,וי"א שהחוזר
פעמים ,ואם מת מביא י' בני אדם ומעמידם על קברו ומתוודה משובח ,דכתיב "וחטאתי נגדי תמיד" שאיני
ואומר חטאתי לאלוקי ישראל ולפלוני. סבור שכיפרת לי ,והרי הוא כאילו הוא עומד נגדי.
עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהתר.
רבי זירא היה ממציא עצמו לפני מי שחטא לו כדי
שיוכל לבקש מחילה. לר"י בן בבא צריך לפרט החטא בוידוי לומר חטא פלוני
חטאתי ,ולר"ע א"צ.
רב הביא עצמו בערב יוה"כ לפני טבח שחטא לו ,ולא
רצה הטבח לבקש מחילה ,ומת הטבח. תשובה מעכבת את הפורענות אף ברשעים גמורים
שכבר נחתם עליהם גזר דין של פורענות.
פ"ז :רב לא חזר לתחילת הדרשה בשביל רבי חנינא
מפרסמים את החנפים מפני חילול ד' כדי שלא ילמדו
והקפיד רבי חנינא ,וביקש ממנו רב י"ג פעמים בערב ממעשיהם ,וכדי שכשבאה עליהם פורענות לא יאמרו מה הועיל
יוה"כ מחילה (ואע"פ שצריך לבקש רק ג' פעמים ,רב להם זכותם.
שאני שהחמיר על עצמו) ולא מחל ,ואע"פ שכל המעביר
90
תמצית גפ"ת מסכת יומא
שגם למ"ד תפילת ערבית רשות ,אין לבטלה אלא מפני מצוה על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו ,ראה בחלום
עוברת ,או כגון מה שמצינו שאם התיר חגורו לא מטריחים אותו שרב יעלה לגדולה ,וחשש שימות כדי שרב יהיה ראש
להתפלל( ,דלא תיקנה יעקב אבינו לחינם ,ועוד שכיון שתיקנוה
ישיבה במקומו מפני שאין מלכות נוגעת בחברתה ,ורצה
כנגד אברים ופדרים ,הרי אע"פ שאינם מעכבים את הכפרה מ"מ
מצוה להקטירם) ,והכי נמי במוצאי יוה"כ שמצוה לטרוח ולהכין לדחותו מלפניו כדי שיברח לבבל ושם יהיה ראש ישיבה.
צרכי סעודה מפני שזה כעין יו"ט ,כדאיתא במדרש שבת קול זמן מצות וידוי ביוה"כ עם חשיכה לאחר אכילה
יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה את לחמך .ודעת הירושלמי
כהבבלי לענין שאין לבטל תפילת מעריב בחינם ,אמנם מבואר
משקיבל עליו יוה"כ ,ומ"מ יתוודה לפני האכילה שמא
שם שדווקא למ"ד תפילת ערבית רשות נעילה בלילה פוטרת תיטרף דעתו בסעודה מחמת שכרות ,ויחזור ויתודה
מעריב .ומסיק שנחלקו בזה תנאים ולמ"ד שאין זמנה ערבית שמא אירע דבר קלקלה של חטא בסעודה ,וכן
בלילה אינה פוטרת של ערבית שחרית מוסף מנחה ונעילה( .ונחלקו בירושלמי אם הכונה
לנעילת שערי שמים או לנעילת שערי העזרה) ,יחיד אומרו
פ"ח .במעריב שחרית ומוסף מתפלל ז' ברכות
אחר תפילתו וש"צ באמצע.
ומתוודה ,ובמעריב של מוצאי יוה"כ י"א שמתפלל ז'
ברכות ואומר באמצעית מעין שמונה עשרה והיינו נוסח הוידוי -הגמ' מביאה מכמה אמוראים מה לומר
הביננו שיש בה מעין י"ג ברכות ,והיא תפילה קצרה שתיקנו בוידוי (אתה יודע רזי עולם ,מעמקי הלב ,ובתורתך
לעוברי דרכים ,ובמוצאי יוה"כ התירו לצאת בה מפני הטורח. כתוב לאמר כי ביום הזה וכו' ,רבון העולמים כי לא על
רש"י .ורשב"ם (תוד"ה מתפלל) מפרש שכיון שהוא עדיין צדקותינו וכו' ,כי עוונותינו רבו ,אלוקי עד שלא נוצרתי
מתענה זה נחשב כיוה"כ להתפלל ז' ברכות ,וכיון שזה כבר חול
איני כדאי) ,ועיקר הוידוי הוא אנחנו חטאנו.
מתפלל מעין שמונה עשרה .וי"א שמתפלל י"ח שלימות
מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת ,ואף שהגמרא
בברכות כ"ט שואלת שאפשר לכלול הבדלה בהביננו ,שאלת
תפילות יום הכיפורים
הגמרא שם היא לגבי כל המוצאי שבתות ,אבל אם תמיד ביוה"כ מלבד ערבית שחרית ומנחה שמתפללים בכל יום,
מתפלל י"ח שלימות אין לשנות רק במוצאי יוה"כ .תוד"ה מפני. ותפילת מוסף שמתפללים במועדים ,מוסיפים להתפלל
גם נעילה ,מפני שכל המרבה בתפילה נענה .הגמרא
מבארת באלו מהתפילות נושאים כפים ,וכמה ברכות יש
טבילה ביוה"כ בתפילות אלו ,ומבארת דיני תפילת מעריב של מוצאי
כל חייבי טבילות (כגון זב וזבה מצורע ומצורעת בועל יוה"כ.
נדה טמא מת) טובלים כדרכם ביוה"כ ,נדה ויולדת
נשיאת כפים בתעניות -בתעניות של גשמים
טובלות בלילה ,ובעל קרי שאסור בדברי תורה מתקנת
ובמעמדות ד' ימים בכל שבוע שאנשי משמר ישראל
עזרא ,אם אירע לו קרי לפני מנחה טובל עד המנחה כדי
מתכנסים בעריהם ומתענים וקוראים במעשה בראשית,
שיוכל להתפלל מנחה ,אבל אם אירע לו קרי אח"כ לא יטבול
וביוה"כ כהנים נושאים ידיהם בשחרית מוסף (לא קאי
אלא בלילה ,דס"ל כרבנן שתפילת נעילה בלילה .ולרבי יוסי
על תעניות ומעמדות שאין בהם מוסף) מנחה (דבשאר ימות
בר יהודה יכול לטבול כל היום אא"כ התפלל כבר השנה אין נושאים כפים במנחה מחשש שכרות ,ותעניות לא
תפילת נעילה ,דס"ל שטבילה בזמנה אינה מצוה (ולכן שייך שכרות) ונעילה.
אשה שחייבת כמה טבילות בכמה ימים מספיק
שתטבול ביום האחרון) .ולחכמים (לרש"י זו דעה בנעילה מתפלל ז' ברכות (ושמואל אמר שאומר רק
שלישית ,ועיין תוד"ה אי) יכול לטבול אף אם התפלל מה אנו מה חיינו ואינו מתפלל ,והגמרא מקשה על דבריו
תפילת נעילה ,דס"ל טבילה בזמנה מצוה ומצוה לטבול מברייתא) לר"מ חותם בוידוי הקל הסלחן ,ולא מקדש
ביום דכתיב "והיה לפנות ערב ירחץ במים"( ,ורבי יוסי סובר ישראל ,ולחכמים רק אם רוצה והיינו בנעילה ,וי"מ
שטבילה בזמנה מצוה ,כדמצינו שמי ששם ד' כתוב שלחכמים בכל תפילה של ז' ברכות יכול לחתום בוידוי .עולא
על בשרו לא ירחץ ולא יסוך שמא ימחוק את השם ,ולא בר רב פתח בברכת אתה בחרתנו וסיים במה אנו מה
יעמוד במקום הטינופת ,ואם נזדמנה לו טבילת מצוה חיינו ,ושיבחו רבא ,ויחיד אומרה אחר תפילתו.
כורך עליו גמי להגן עליו משטף המים ,ויורד וטובל ,ואם לרב נעילה שזמנו משחשיכה פוטרת מלהתפלל ערבית
אין לו גמי ימתין למחר ויחפש גמי דטבילה בזמנה אינה אף למ"ד תפילת ערבית חובה .וכתבו התוס' (ד"ה והאמר)
91
תמצית גפ"ת מסכת יומא
מצוה ,ולרבי יוסי יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא
ישפשף ,דטבילה בזמנה מצוה).
הרואה קרי ביוה"כ יורד וטובל ,ולפני יוה"כ ישפשף
בחמין כדי שאם יראה קרי למחר יוכל לטבול בלא חציצה.
ואיתא בברייתא שהרואה קרי ביוה"כ שלא במתכוין
עוונותיו מחולים לו .ובברייתא אחרת איתא שידאג
כל השנה כולה שמא לא קיבלו תעניתו והשביעוהו במה
שיכולים להשביעו כעבד המוזג כוס לרבו ושפך לו קיתון על
פניו ,ואם עלתה לו שנה שלא מת מובטח לו שהוא בן
עולם הבא שהמעשים הטובים שלו הגנו עליו ,שהרי כל
העולם רעב והוא שבע ,ויראה זרע ויאריך ימים.
הדרן עלך מסכת יומא
92
