gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית עניינים שונים · Tamtzis Inyunim Shoinim — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

מוציא לאור: תמצית עניינים שונים · Tamtzis Inyunim Shoinim

שבוע: האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

תמצית עניינים שונים · Tamtzis Inyunim Shoinim — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

פתח את ה-PDF הורדה

‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫תמצית גפ"ת‬ ‫מסכת יומא‬ ‫‪1‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫‪2‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫תמצית מסכת‬ ‫יומא‬ ‫סיכום של דברי הגמ' עם רש"י ותוס' (באותיות קטנות)‪,‬‬ ‫בצורה מסודרת וברורה‬ ‫מועיל לחזרה ולבהירות הסוגיות‪.‬‬ ‫תמוז התשפ"א‬ ‫מודיעין עילית‬ ‫‪3‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫ניתן להשיג חוברות "תמצית" גם על מסכתות‪-‬‬ ‫ברכות‪ ,‬מסכתות סדר מועד‪ ,‬סדר נשים‪ ,‬סדר נזיקין‪ ,‬סדר קדשים‪ ,‬ומסכת נדה‪.‬‬ ‫וכן תמצית גפ"ת על מסכתות ברכות‪ ,‬שבת‪ ,‬עירובין‪ ,‬פסחים‪ ,‬שקלים‪ ,‬יומא‪ ,‬סוכה‪ ,‬יבמות‪,‬‬ ‫כתובות‪ ,‬נדרים‪ ,‬גיטין‪ ,‬קידושין‪ ,‬בבא קמא‪ ,‬בבא מציעא‪ ,‬בבא בתרא‪ ,‬ומסכת מכות‪.‬‬ ‫תמצית תנ"ך‪.‬‬ ‫תמצית משנה ברורה‬ ‫ותמצית ספרי מוסר (שערי תשובה‪ ,‬מסילת ישרים‪ ,‬נפש החיים‪ ,‬וחזו"א אמו"ב)‪.‬‬ ‫נקודות מכירה ברחבי הארץ‪ .‬לפרטים ‪0527692282‬‬ ‫מידי חודש יו"ל חוברות סיכום על הגמ' הנלמדת לפי סדר הדף היומי‪ ,‬ועל‬ ‫משנה ברורה לפי סדר מבחני "דרשו"‪ ,‬ניתן לקבל חוברות אלו במייל‬ ‫‪A0527692282@gmail.com‬‬ ‫כל הזכויות שמורות‬ ‫נכתב לפום ריהטא בסדר לימוד דף היומי‬ ‫הערות ותיקונים יתקבלו בברכה‬ ‫לפרטים‪0527692282 -‬‬ ‫‪4‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫בכלי אבנים‪ ,‬או שכה"ג שעבודתו לפני ולפנים היתה לשכתו‬ ‫בנויה בקודש‪ .‬תוד"ה ומאי)‪ ,‬ולשכה זו היתה בצפון מזרח‬ ‫העזרה‪ ,‬דכתיב בפרה "חטאת היא" וחטאת הקריבה‬ ‫במזבח נשחטת בצפון‪ ,‬אמנם הפרה נשחטת בהר המשחה‪,‬‬ ‫וכתיב בפרה "והזה אל נוכח פני אהל מועד" שהמזה‬ ‫עומד בהר המשחה ומכוין לראות פתחו של היכל שהוא בכותל‬ ‫המזרחי‪ ,‬ולכן תיקנו חכמים שתהיה לשכתו בלשכה‬ ‫מסכת יומא‪:‬‬ ‫בצפון מזרח העזרה להכירא שהפרשתו היא לצורך עבודת‬ ‫פרה שנקראת חטאת וטעונה מזרח‪ ,‬וישים לב להיות זריז‬ ‫במעשיה וסדר עבודותיה‪ .‬ונקרא שמה לשכת בית האבן‬ ‫מפני שמעשי הפרה בז' הימים של עשיתה (אבל בשעת‬ ‫שבעת ימים‪:‬‬ ‫קידוש מקדשים בכל הכלים‪ .‬תוד"ה שכל) היו בכלי גללים (‪-‬‬ ‫צפיעי בקר)‪ ,‬כלי אבנים‪ ,‬וכלי אדמה (שחוקקים אותם‬ ‫במה צריך פרישה ז' ימים‪ ,‬ומנלן‬ ‫באדמה שהיא כאבן רכה‪ ,‬ואין עושים אותם בכבשן ככלי חרס)‪,‬‬ ‫עבודות יום הכיפורים נעשות ע"י הכהן גדול‪ ,‬ולפני אותם‬ ‫שאינם מקבלים טומאה‪ ,‬כדי שלא יבואו לזלזל‬ ‫עבודות מכינים את הכהן גדול ע"י פרישה ז' ימים ללשכה‬ ‫בטהרת הפרה‪ ,‬דכיון שהיו מטמאים את הכהן העושה‬ ‫שהיתה במקדש‪ .‬עוד מצינו דין פרישה ז' ימים בימי‬ ‫את הפרה בטומאה דרבנן‪ ,‬שהיו אחיו הכהנים נוגעים בו‪ ,‬דבגדי‬ ‫המילואים‪ ,‬דכתיב "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה‬ ‫אוכלי תרומה מדרס לחטאת‪( ,‬תוד"ה להוציא)‪ ,‬שהרי טבול‬ ‫שבעת ימים"‪ ,‬וביום השמיני עבדו במשכן‪ ,‬וכן כהן השורף‬ ‫את הפרה אדומה טעון פרישה ז' ימים‪ ,‬עוד מצינו שמשה‬ ‫יום כשר לעשית הפרה‪ ,‬ועשו זאת כדי להוציא מליבן‬ ‫לפני עלייתו לקבל את התורה שהה ו' ימים בהר סיני‪,‬‬ ‫של צדוקים שהצריכו הערב שמש‪ ,‬חששו שיזלזלו‬ ‫דכתיב "וישכון כבוד ד' על הר סיני ויכסהו הענן ששת‬ ‫בטהרתה‪.‬‬ ‫ימים‪ ,‬ויקרא אל משה ביום השביעי"‪ .‬הגמרא מבארת מנין‬ ‫לומדים דיני פרישה אלו‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫ב‪ :‬מקור דין פרישת ז' ימים לרבי יוחנן‪-‬‬ ‫ב‪ .‬ז' ימים קודם יוה"כ מפרישים כה"ג מביתו‬ ‫לרבי יוחנן לומדים דין פרישת כהן גדול ז' ימים קודם‬ ‫ללשכת פרהדרין‪ ,‬דאין עבודות יום הכיפורים כשרות אלא‬ ‫יוה"כ מדכתיב לגבי הפרישה בימי המילואים "כאשר עשה‬ ‫בו‪ ,‬דכתיב "וכפר הכהן אשר ימשח אותו"‪ ,‬וכן מתקינים (‪-‬‬ ‫ביום הזה ציוה ד' לעשות לכפר עליכם"‪.‬‬ ‫מזמנים) לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול קרי או‬ ‫ולא לומדים שבקרבנות יצטרכו כל המשמרת של‬ ‫שאר טומאה המעכבים מלבוא למקדש‪ .‬ולרבי יהודה היו‬ ‫הבית אב פרישה‪( ,‬שבכל יום בשבוע היה עובד בית אב אחר‬ ‫מתקינים לו גם אשה אחרת שמא תמות אשתו‪,‬‬ ‫מאותה משמרת‪ ,‬וכל בית אב יפרוש ז' ימים לפני יומו)‪ ,‬דאין‬ ‫דכתיב "וכפר בעדו ובעד ביתו" ביתו זו אשתו‪ ,‬אמרו‬ ‫לומדים דבר שאין קבוע לו זמן מדבר שקבוע לו זמן‪.‬‬ ‫לו חכמים א"כ אין לדבר סוף דשמא גם היא תמות‪ .‬וכתבו‬ ‫ולא לומדים דין פרישה לפני הרגלים (או חג המצות‬ ‫התוס' (ד"ה וחכ"א) שביבמות מבואר שחוששים רק למיתת‬ ‫הואיל ופתח בו הכתוב תחילה בכל מקום‪ ,‬או חג‬ ‫אחת ולא לשתים ושלש‪ ,‬וצ"ל שבאמת לזמן מועט אין חוששים‬ ‫הסוכות הואיל ומרובה מצוותו סוכה לולב וערבה וניסוך‬ ‫אפילו למיתת אחת‪ ,‬ומ"מ אם חוששים משום מעלה דכפרה‬ ‫המים)‪ ,‬דאין לומדים פרישה ז' ימים לרגל שהוא ז'‬ ‫א"כ יש לחשוש אפילו ליותר‪ ,‬אי נמי כיון שכפרת כל ישראל‬ ‫תלויה בזה חוששים אפילו ליותר‪ ,‬וכיון שאין לדבר סוף ממילא‬ ‫ימים‪ ,‬מפרישת ז' ימים ליום אחד‪.‬‬ ‫לא עושים תקנה‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה שבעת) שיש מקומות‬ ‫ולא לומדים דין פרישה לפני שמיני עצרת‪ ,‬דשאני‬ ‫שהתנא שונה את המנין בתחילה‪ ,‬כמו ז' ימים קודם יוה"כ‪ ,‬ויש‬ ‫שמיני עצרת שיש קדושה לפניו‪ ,‬ואילו קדושת שבת‬ ‫מקומות ששונה את המנין לבסוף‪ ,‬כמו האשה נקנית בג' דרכים‪.‬‬ ‫שהיתה לפני היום השמיני למילואים אינה תלויה בבי"ד (תוד"ה‬ ‫ז' ימים קודם שריפת הפרה היו מפרישים את הכהן‬ ‫דנין)‪ ,‬ואף שזה ק"ו להצריך פרישה גם באופן שיש‬ ‫השורף את הפרה ללשכת בית האבן שהיתה בבירה‬ ‫קדושה לפניו‪ ,‬הא כתיב "הזה" שיהיה כזה‪ .‬או דאין‬ ‫(לרבי יוחנן היה מקום מיוחד בהר הבית ובירה שמו‪,‬‬ ‫לומר שעיקר הרגל א"צ פרישה והטפל לו יהיה טעון‬ ‫ולריש לקיש כל המקדש קרוי בירה‪ .‬ולא הפרישו לשם‬ ‫פרישה‪ ,‬ואף למ"ד ששמיני עצרת זה רגל בפני עצמו‪,‬‬ ‫את הכה"ג לפני יוה"כ‪ ,‬או כדי שיהיה הכירא לפרה שכל מעשיה‬ ‫‪5‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫ולרב אשי לא לומדים דין פרישה לעצרת ור"ה‪,‬‬ ‫היינו רק לענין פז"ר קש"ב (פייס (אבל שאר פרי החג היו‬ ‫דבמילואים הקריבו פר לחטאת ואיל לעולה‪ ,‬ובעצרת‬ ‫מקריבים אותם לפי סדר המשמרות ללא פייס)‪ ,‬זמן (ברכת‬ ‫ור"ה מקריבים שניהם לעולה‪.‬‬ ‫שהחיינו)‪ ,‬רגל לעצמו שאין שם חג הסוכות עליו‪( ,‬ובתוס' (ד"ה‬ ‫פז"ר) הביאו מרש"י סוכה מ"ח שהכונה שאין יושבים בו בסוכה‪,‬‬ ‫רבינא מתרץ את הקושיות הנ"ל שלומדים עבודה‬ ‫ולר"ת הכונה שטעון לינה במוצאי יו"ט אחרון)‪ ,‬קרבן לעצמו (פר‬ ‫בכהן גדול מעבודה בכהן גדול‪ ,‬אבל שאר המקרים אין‬ ‫אחד ואיל אחד וז' כבשים‪ ,‬ואילו שאר ימי הסוכות מקריבים‬ ‫עבודתם בכהן גדול‪ .‬וללישנא בתרא תירץ רבינא‬ ‫פרים מרובים וב' אילים וי"ד כבשים) שיר לעצמו (שאינו מענין‬ ‫שבשאר המקרים זה לא תחילת העבודה באותו‬ ‫גזל מתנות עניים כשאר ימי סוכות‪ ,‬לרש"י לא נתפרש מהו שירו‪,‬‬ ‫ובתוס' (ד"ה שיר) הביאו ממסכת סופרים שיש שהיו אומרים בו‬ ‫מקום‪ ,‬אבל יום הכיפורים זה היה העבודה הראשונה לפני‬ ‫למנצח על השמינית‪ ,‬ושמא זה היה גם שיר הלוים בביהמ"ק)‪,‬‬ ‫ולפנים‪ ,‬וכן יום השמיני למילואים היתה תחילת העבודה במזבח‬ ‫ברכה שהיו מברכים לחיי המלך‪( ,‬וברש"י בסוכה מבאר‬ ‫החיצון‪ ,‬ואף שמשה שימש כל ז' ימי המילואים‪ ,‬לא הוכשר אלא‬ ‫שאומרים בו ביום שמיני חג העצרת הזה‪ .‬ור"ת מפרש שהכונה‬ ‫לשעה ועבד בבגדי לבן‪ ,‬וזה לא נקרא עבודה לגבי עבודת‬ ‫הכהנים‪.‬‬ ‫למה שמזכירים בברכת המזון ובתפילה)‪ ,‬אבל לענין‬ ‫תשלומין הוא תשלומין של ראשון‪ ,‬שמי שלא הקריב‬ ‫מקור דין פרישת ז' ימים בכהן השורף את הפרה‪-‬‬ ‫חגיגה ביו"ט ראשון יכול להקריב כל הרגל ואף ביו"ט‬ ‫לריו"ח אין לזה ילפותא‪ ,‬וזה מעלה בעלמא ‪-‬שעשו בה‬ ‫אחרון‪.‬‬ ‫מעלות רבות מפני שהקילו לטמא מדעת את הכהן ששורף‬ ‫אותה‪ .‬ובשם רבי ישמעאל אמר ריו"ח שגם דין זה‬ ‫ג‪ .‬ולא לומדים דין פרישה לפני עצרת או לפני ראש‬ ‫נלמד מ"כאשר עשה ביום הזה ציוה ד' לעשות לכפר‬ ‫השנה‪ ,‬שזה פרישת שבעה ימים ליום אחד כמו יוה"כ‪,‬‬ ‫עליכם"‪ ,‬לעשות זה מעשה פרה‪( ,‬גזירה שוה ציוה‬ ‫דביום השמיני למילואים הקריבו פר אחד ואיל אחד‪,‬‬ ‫ציוה‪ ,‬ואף שגם ביוה"כ כתיב ציוה‪ ,‬שם הציוה נאמר‬ ‫ובעצרת מקריבים שני אילים‪( ,‬לרבי דס"ל שמקריבים‬ ‫אחרי העשיה‪ ,‬ואף שבקרבנות כתיב "צוותו"‪ ,‬עדיף‬ ‫איל אחד ביוה"כ ניחא‪ ,‬ולרבי אלעזר ברבי שמעון‬ ‫ללמוד ציוה ציוה מאשר ציוה צוותו)‪ ,‬לכפר אלו מעשי‬ ‫שמקריבים ביוה"כ שני אילים‪ ,‬מ"מ השני קרב‬ ‫יוה"כ (ולא פרה‪ ,‬דאין כפרה בפרה)‪.‬‬ ‫למוספין ורק א' הוא לחובת היום‪ ,‬משא"כ בעצרת‬ ‫שיטת ריש לקיש בהפרשת כה"ג קודם יוה"כ‪-‬‬ ‫שמקריבים שני אילים לחובת היום)‪ ,‬וביום השמיני‬ ‫לר"ל אין לומדים דין זה מימי המילואים‪ ,‬דא"כ תהיה‬ ‫למילואים הקריב אהרן פר ואיל שלו‪ ,‬משא"כ עצרת‬ ‫ההפרשה לעיכובא ככל דיני ימי המילואים‪ ,‬וא"כ אף‬ ‫ור"ה שמקריבים פר ואיל משל ציבור‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫הכה"ג שהיו מתקינים היה צריך הפרשה‪ ,‬ומלשון‬ ‫והנה נחלקו רבי יאשיה ורבי יונתן אם "קח לך"‬ ‫המשנה מדויק שלא היו מפרישים אותו אלא רק‬ ‫ו"עשה לך" הכונה שיקח ויעשה משלו‪ ,‬או שבא‬ ‫מתקינים אותו‪ ,‬אלא המקור הוא מפרישת משה ו'‬ ‫הכתוב לומר כביכול (י"מ אם היה הציבור יכול להתכפר‬ ‫בשל יחיד‪ ,‬וי"מ כאילו יכולים לומר כך‪ ,‬דקשה לומר שהקב"ה‬ ‫ימים קודם שעלה לקבל את התורה‪ ,‬דכתיב "ויכסהו‬ ‫הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי"‬ ‫קץ בישראל) משלך אני רוצה יותר משלהם‪ ,‬אבל‬ ‫והמילים ששת ימים מיותרים ונכתבו לדרוש שכל‬ ‫הלקיחה היא משל ציבור‪( ,‬ור"א מבאר דהא דכתיב‬ ‫הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ו' ימים‪ ,‬ולפ"ז א"צ‬ ‫"ועשית לך ארון עץ" ומאידך כתיב "ועשו ארון עצי‬ ‫הפרשה לכה"ג אלא ו' ימים‪( ,‬ותנא דמתני' שמצריך ז'‬ ‫שיטים"‪ ,‬כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום‬ ‫ימים סובר כרבי יהודה בן בתירא שחושש שיטמא‬ ‫אז נקראת העבודה על שמם‪ ,‬כאן בזמן שאין עושים‬ ‫מאשתו שתראה דם בשעת ביאה‪ ,‬ובועל נדה טמא ז' ימים‬ ‫רצונו של מקום)‪ .‬הגמ' מבארת שלא נחלקו אלא‬ ‫ואינו יכול לעבוד במקדש‪ .‬וא"א להטבילו ביום השביעי או‬ ‫בעלמא‪ ,‬כגון "קח לך סמים" ו"עשה לך שתי‬ ‫בלילה וישרוף את הפרה בשביעי‪ ,‬דרק טבול יום דרבנן כשר‬ ‫חצוצרות כסף"‪ ,‬אבל במילואים וביוה"כ לכו"ע יקח‬ ‫לפרה אבל טבול יום דאורייתא פסול מדרבנן‪ ,‬ויש מ"ד שגם‬ ‫משלו‪ ,‬דבמילואים כתיב "ואל בני ישראל תדבר‬ ‫מדאורייתא מותר רק טבול יום דטמא מת ודשרץ ולא דבועל‬ ‫לאמר קחו שעיר עיזים וכו' " ואח"כ כתיב "ויאמר‬ ‫נדה‪ .‬תוד"ה רבי יהודה)‪.‬‬ ‫ד' אל אהרן קח לך"‪ ,‬וביוה"כ כתיב "בזאת יבוא‬ ‫אהרן אל הקודש בפר וכו' והקריב אהרן את פר‬ ‫החטאת אשר לו"‪.‬‬ ‫‪6‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫באימה‪ ,‬שתהא התורה ניתנת באימה רתת וזיע‪ ,‬דכתיב‬ ‫ד‪ .‬מה היו עושים בימי הפרישה‪ -‬בזמן הפרשת‬ ‫"עבדו את ד' ביראה וגילו ברעדה" במקום גילה מתן‬ ‫הכה"ג קודם יוה"כ והכהן השורף את הפרה היו מזים‬ ‫תורה של לוחות דכתיב "פקודי ד' ישרים משמחי לב" שם‬ ‫עליהם כל שבעה מכל חטאות שהיו שם (שהיו שומרים‬ ‫תהא רעדה‪.‬‬ ‫בחיל מעט מכל אפר פרה‪ ,‬וי"א שאפר פרה של משה לא כלה)‪,‬‬ ‫האם התורה ניתנה בו' סיון או בז' סיון‪ -‬לריה"ג בו'‬ ‫לריו"ח למדו דין זה מימי המילואים‪ ,‬ואף ששם היו‬ ‫בחודש ניתנה תורה (‪-‬י' הדברות) כתנא קמא‪ ,‬וא"כ‬ ‫מזים דם‪ ,‬נכנסו מים תחת דם (דאינו אלא אסמכתא‬ ‫בהכרח מה שקרא הקב"ה למשה ביום השביעי היה‬ ‫בעלמא‪ ,‬ועיקר קרא אתא לומר שבכל ז' ימי המילואים יעשו כמו‬ ‫אחר מתן תורה‪ ,‬ולר"ע בז' ניתנה כרבי יוסי‪ ,‬והענן היה‬ ‫ביום הראשון‪ .‬תוד"ה נכנסו)‪ ,‬ולר"ל שלומדים מסיני ושם‬ ‫כל ז' ימים מראש חודש‪ ,‬ומ"מ אף לריה"ג נמנים ימים‬ ‫לא היתה הזאה (דהא דכתיב "ויקח משה את הדם ויזרוק על‬ ‫אלו בכלל מ' יום שהרי בי"ז בתמוז ירד ונשתברו‬ ‫העם" זה לא נעשה בשביל טהרה‪ .‬תוד"ה הזאה)‪ ,‬היתה‬ ‫הלוחות‪ ,‬וכזמן שנתאחר ביום השביעי מלעלות‪ ,‬כך נתעכב‬ ‫ההזאה בכהן משום מעלה בעלמא בפרה כמבואר לעיל‪,‬‬ ‫מלרדת בי"ז תמוז‪.‬‬ ‫וביום הכיפורים לכבוד כניסה למחנה שכינה‪ .‬וכתבו התוס' (שם)‬ ‫שבדורות האחרונים גזרו חכמים לאסור הזאה בשבת‪.‬‬ ‫וישמע את הקול מדבר אליו‪ -‬משה שמע וכל‬ ‫תניא כוותיה דריו"ח שלומדים מימי המילואים‪ ,‬שכמו‬ ‫ישראל לא שמעו‪ ,‬ואף לרבי אלעזר דאמר ש"ויקרא‬ ‫שבימי המילואים אהרן פרש ז' ימים ושימש יום אחד‪,‬‬ ‫אל משה" היינו לכל ישראל זה דווקא בסיני ולא‬ ‫ומשה לימדו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה‪ ,‬אף‬ ‫באוהל מועד‪ ,‬ואב"א לשון קריאה הוא לכל ישראל‬ ‫לדורות כה"ג פורש שבעה ומשמש יום אחד ושני‬ ‫ולשון דיבור הוא רק למשה‪.‬‬ ‫ת"ח מתלמידיו של משה (לאפוקי צדוקים שהיו משנים‬ ‫ויבוא משה בתוך הענן‪ -‬לא היה יכול ליכנס בענן‬ ‫לתת את הקטורת על האש בחוץ ואח"כ היו מכניסים)‬ ‫(כמ"ש "ולא יכול משה לבוא וגו' כי שכן עליו הענן")‪.‬‬ ‫מלמדים אותו כל ז' כדי לחנכו בעבודה‪ ,‬וכן מפרישים‬ ‫אלא שתפשו הקב"ה והביאו‪ ,‬וי"א שנעשה לו שביל‬ ‫ז' ימים את הכהן השורף את הפרה (וכנ"ל ב‪.).‬‬ ‫בתוך הענן‪ ,‬וכמו הלשון "בתוך הים"‪.‬‬ ‫תניא כוותיה דר"ל שלומדים מסיני‪ ,‬והיינו ריה"ג‬ ‫דלהלן‪ ,‬ורבי יוחנן סובר כר"ע‪ ,‬וממה שרבי אלעזר תלמידו של‬ ‫לא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אחרי שקורא לו‪.‬‬ ‫ריו"ח סובר כר"ע‪ ,‬מבואר שלריה"ג לומדים לדורות ממה שהיה‬ ‫האומר דבר לחבירו אין לאומרו לאחרים אא"כ יאמר‬ ‫בזמן מתן תורה‪ .‬תוד"ה תניא‪.‬‬ ‫לו לך אמור‪.‬‬ ‫ד‪ :‬מחלוקת ר"ע וריה"ג בסדר מתן תורה‪-‬‬ ‫וישכון כבוד ד' על הר סיני‪ -‬לריה"ג משה עלה‬ ‫ימי המילואים‬ ‫ונתכסה ונתקדש בענן אחרי קבלת עשרת הדברות‬ ‫לעיל נתבאר שלרבי יוחנן לומדים פרישת כה"ג לפני יוה"כ‬ ‫ממה שאהרן ובניו פרשו מביתם בז' ימי המילואים לפני‬ ‫בתחילת מ' יום‪ ,‬ולר"ע מראש חודש שכן כבוד ד'‬ ‫תחילת עבודתם במשכן בא' ניסן‪ .‬אגב זה מבארת הגמרא‬ ‫והענן על ההר‪ ,‬ולא היתה שם פרישה כלל‪ ,‬שהרי בימים אלו‬ ‫מה ממה שנאמר בימי המילואים הוא לעיכובא (שנתבאר‬ ‫משה עלה וירד בהשכמה להזהירם על פרישתם מהאשה ועל‬ ‫שריו"ח לא לומד ממילואים כיון שא"כ פרישת כה"ג לפני‬ ‫מצות הגבלה‪.‬‬ ‫יוה"כ תהיה לעיכובא)‪ ,‬ודברים נוספים שנאמרו בימי‬ ‫ויכסהו הענן‪ -‬לריה"ג הענן כיסה את משה‪ ,‬ולר"ע‬ ‫המילואים‪.‬‬ ‫הענן כיסה את ההר שהרי משה עלה וירד בימים אלו‪.‬‬ ‫ה‪ .‬מה נאמר לעיכובא‪-‬‬ ‫ויקרא אל משה‪ -‬לר"ע משה וכל ישראל עומדים‬ ‫שיטת רבי יוחנן וריש לקיש שכל האמור בפרשת‬ ‫למתן תורה‪ ,‬ולא בא הכתוב לומר ויקרא אל משה לבדו‬ ‫המילואים מעכב‪ ,‬דכתיב "ועשית לאהרן ולבניו ככה"‪,‬‬ ‫אלא שחלק כבוד למשה‪ .‬ולריה"ג היינו למשה לבדו‪,‬‬ ‫ומה שלא כתוב בהאי עניינא בפרשת תצוה אלא בפרשת‬ ‫לרבי נתן הטעם כדי למרק אכילה ושתיה שבמעיו‬ ‫צו שנאמרה שם העשיה בפועל‪ ,‬כגון נתינת האורים והתומים אל‬ ‫לשומו כמלאכי השרת ואין ללמוד מכאן חיוב פרישה לשאר‬ ‫החושן (מדין המילואים‪ ,‬ומה שנאמר בפרשת תצוה זה מדין‬ ‫הנכנסים למחנה פרישה‪ ,‬ולרבי מתיא בן חרש כדי לאיים‬ ‫עשית הבגדים) נלמד מגזירה שוה פתח פתח‪ ,‬וי"א‬ ‫עליו שכשהוא לבדו יבין וישים לבבו ליכנס למחנה שכינה‬ ‫‪7‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫לקדש אותם לכהן" וי"ו מוסיף על ענין ראשון‪ .‬וכן לומדים‬ ‫מדכתיב "ושמרתם את משמרת ד' "‪ ,‬וי"א מדכתיב‬ ‫מפסוק זה להצריך עשירית האיפה שמביא כל כהן אפילו‬ ‫"כי כן צויתי"‪.‬‬ ‫הדיוט ביום חינוכו גז"ש זה זה‪.‬‬ ‫לרבי חנינא דבר שאינו מעכב לדורות אינו מעכב בימי‬ ‫ואף קריאת פרשת המילואים כדכתיב "ויאמר משה אל‬ ‫המילואים‪.‬‬ ‫העדה וכו' " מעכבת‪ ,‬דכתיב "זה הדבר אשר ציוה ד'"‬ ‫ונחלקו אמוראים לענין מה נחלקו‪ ,‬לרב יוסף נחלקו‬ ‫אפילו דיבור מעכב‪.‬‬ ‫לענין סמיכה‪ ,‬דכתיב "וסמך‪ ...‬ונרצה" וכיון שהכפרה‬ ‫היא ע"י זריקת הדם‪ ,‬בהכרח כוונת הכתוב לומר שאף‬ ‫הנכנס למקדש מחוסר בגדים או בלא קידוש ידים ורגלים‬ ‫חייב מיתה אפילו בביאה ריקנית‪ ,‬אבל הנכנס למזבח אינו‬ ‫אם לא סמך מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר מן‬ ‫חייב אלא בנכנס לשמש‪ .‬תוד"ה להביא‪.‬‬ ‫המובחר וכיפר‪.‬‬ ‫כיצד הלבישם משה‪( -‬ונ"מ למיסבר קראי‪ ,‬ואין‬ ‫ולרב נחמן בר יצחק נחלקו לענין תנופה‪ ,‬דכתיב‬ ‫"לתנופה‪ ...‬לכפר" וכיון שהכפרה היא ע"י זריקת הדם‪,‬‬ ‫הנדון לעתיד לבוא‪ ,‬שהרי אז יבואו אהרן ובניו ומשה)‪.‬‬ ‫בהכרח כוונת הכתוב שאם לא הניף כאילו לא כיפר‬ ‫כתונת ומצנפת אהרן ואח"כ בניו‪ ,‬אבנט י"א בבת אחת‬ ‫וכיפר‪.‬‬ ‫והיינו בלא הפסק בין הלבישות‪ ,‬שהלביש לאהרן את כל‬ ‫בגדיו ולא חגר אותו באבנט‪ ,‬ואח"כ הלביש לבניו מכנסים כתונת‬ ‫ולרב פפא נחלקו לענין פרישת שבעה‪ ,‬דמבואר‬ ‫ומצנפת‪ ,‬ואח"כ נטל את האבנטים וחגר את אהרן ואח"כ את‬ ‫ממתני' שאת הכהן שהיו מתקינים תחתיו לא היו‬ ‫בניו‪ .‬וי"א שאף בזה אהרן ואח"כ בניו‪ ,‬כפי שכתוב בעשיה‬ ‫מפרישים‪.‬‬ ‫"ויתן עליו את הכתונת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את‬ ‫ולרבינא נחלקו לענין רבוי בגדים (שישמש בשמונה‬ ‫המעיל וכו'‪ ,‬ויקרב את בני אהרן וילבישם כתנות ויחגור אותם‬ ‫בגדים) ומשיחה של שמן המשחה על ראשו ובין ריסי עיניו‪,‬‬ ‫באבנט"‪ .‬למ"ד בבת אחת היה אבנט כה"ג שונה מאבנט‬ ‫שבעה ימים‪ ,‬דכתיב "שבעת ימים ילבשם הכהן‬ ‫של כהן הדיוט‪ ,‬ששל כה"ג היה "שש משזר ותכלת וארגמן"‬ ‫ונמצא שזה כלאים‪ ,‬דשש הוא פשתן ותכלת זה צמר‪ ,‬ושל כהן‬ ‫תחתיו מבניו"‪ ,‬ומשמע דבעינן לבישה ומשיחה ז'‬ ‫הדיוט היה של בוץ‪ ,‬ולמ"ד אהרן ואח"כ בניו היו האבנטים‬ ‫ימים‪ ,‬וכתיב "אשר ימשח אותו ואשר ימלא" לרבות‬ ‫שווים‪.‬‬ ‫אף בלא ז' ימים‪ ,‬ומדאיצטריך קרא למעט משיחה‬ ‫לומדים שלכתחילה צריך משיחה ז' ימים‪ ,‬אי נמי‬ ‫חשש טומאת הכהן גדול וענייני טומאה‬ ‫משיחה הוקשה ללבישה דכתיב "למשחה בהם‬ ‫ולמלא בם"‪ .‬ונתינת שיריים והקטרת אימורים לכו"ע אינם‬ ‫הגמרא חוזרת לבאר הא דאיתא במתני' ב‪ .‬שהיו מפרישים‬ ‫מעכבים‪ .‬תוד"ה סמיכה‪.‬‬ ‫את הכה"ג מביתו ללשכת פרהדרין‪ ,‬ומבארת מדוע‬ ‫הפרישוהו מאשתו‪ ,‬ומאידך מדוע לא הפרישוה מבני אדם‬ ‫ה‪ :‬ביאור לשונות ציווי שנאמרו בשמיני‬ ‫כדי שלא יטמא בטומאת מת‪ ,‬ואגב זה מבארת הגמרא את‬ ‫המחלוקת אם טומאה הותרה בציבור או שטומאה דחויה‬ ‫למילואים‪" -‬קחו את המנחה וכו' ואכלוה מצות אצל המזבח‬ ‫היא בציבור‪ ,‬וכללי רצוי ציץ‪ ,‬ועוד מענייני טומאה‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫כי כן צויתי" שיאכלוה נדב ואביהוא באנינות אף שקדשים‬ ‫ו‪ .‬טעם הפרשת כה"ג מאשתו ז' ימים ולא הביאה עימו‬ ‫אסורים לאונן ק"ו ממעשר‪" .‬ואת שעיר החטאת וכו' אכול‬ ‫ללשכת פרהדרין‪( ,‬דבע"כ לא היתה קדושה‪ ,‬דאין ישיבה בעזרה‬ ‫תאכלו אותה בקודש כאשר ציויתי" בשעת מעשה‬ ‫אלא למלכי בית דוד וכ"ש שכיבה‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה מביתו)‬ ‫כשראה ששרפו את שעיר החטאת שהוא שעיר ר"ח אמר להם‬ ‫הקשו שהרי כל הר הבית הוא מחנה לויה‪ ,‬ובעל קרי אינו רשאי‬ ‫שכיון שלא אירע בו פסול היה לכם לאוכלו בקודש כפי שציויתי‬ ‫להכנס למנחה לויה‪ .‬ולכן ביארו התוס' שקושית הגמ' למה לא‬ ‫אתכם במנחה‪ ,‬שאמרתי לכם שמפי הקב"ה נצטויתי‪" .‬ואת חזה‬ ‫הפרישוהו למחילה אחת בהר הבית‪ ,‬דמחילות לא נתקדשו)‪,‬‬ ‫התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור וכו' כאשר‬ ‫שמא יבעול אותה ואח"כ היא תימצא ספק נדה ‪-‬‬ ‫ציוה ד' " ולא מעצמי אני אומר‪ ,‬ומשה טעה בדבר שרק‬ ‫שימצא דם על הסדין שקינחה בו ואין ידוע אם כבר בשעת ביאה‬ ‫על קדשי שעה הותרו לאונן‪ ,‬אבל שעיר ר"ח שהוא קדשי דורות‬ ‫היה בה דם‪ ,‬ויהא טמא ז' ימים משום בועל נדה‪ ,‬ויהיה‬ ‫לא‪.‬‬ ‫אסור לו לבוא למקדש ביום הכיפורים‪ .‬והנה לר"ע נדה‬ ‫לא נאמר במפורש בפרשה ענין הלבשת המכנסים‪,‬‬ ‫מטמאה את בועלה למפרע כל מעת לעת כמו שמטמאה‬ ‫וזה נלמד מדכתיב "וזה הדבר אשר תעשה להם‬ ‫טהרות מעת לעת‪ ,‬אף כשנמצא הדם "אחר אחר" אחרי‬ ‫‪8‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫לא ס"ל הכי‪ .‬אבל התוס' כתבו שרבא סובר כסתם מתני'‬ ‫הזמן דלהלן‪ ,‬אמנם הכא מפרישין אף לרבנן שמא ימצא‬ ‫שטומאה הותרה בציבור‪ ,‬ובזבחים איירי לענין פסח‪ ,‬דאף שהוא‬ ‫הדם ב"חד אחר" בתוך כדי שתרד מהמיטה ותדיח פניה של‬ ‫בא באסיפת ציבור והוא נחשב כקרבן ציבור לדחות שבת‬ ‫מטה‪( ,‬ואם נמצא הדם מיד בשעת יציאת השמש הם טמאים‬ ‫וטומאה‪ ,‬מ"מ כיון שלא כל הציבור מביאים קרבן אחד בשותפות‬ ‫בודאי‪ ,‬וכן בנמצא על שלו‪ ,‬דדרך בנות ישראל לשמש בשני עדים‬ ‫עדיף לעשותו ע"י טהורים אפילו למ"ד טומאה הותרה בציבור‪.‬‬ ‫אחד לו ואחד לה‪ ,‬טמאים בודאי‪ ,‬שאין דרך שיצא דם מן האיש)‪.‬‬ ‫לרב נחמן טומאת מת הותרה בציבור‪ ,‬ולרב ששת‬ ‫רבי זירא לומד מחשש זה שבועל נדה טבילתו ביום‪,‬‬ ‫טומאת מת דחויה היא בציבור‪ .‬י"א שנחלקו כשנטמא‬ ‫דאם טבילתו בלילה כנדה צריך הפרשה ח' ימים‪,‬‬ ‫כל הבית אב אם צריך להביא כהנים מבית אב אחר‪,‬‬ ‫שהרי צריך הערב שמש לאחר הטבילה‪ ,‬ורב שימי‬ ‫אבל באותו בית אב אף לרב נחמן יקריבוהו טהורים‪,‬‬ ‫מנהרדעא דוחה שאף אם טבילתו בלילה יכולים‬ ‫וי"א שאף בזה סובר רב נחמן שיכולים הטמאים‬ ‫להפרישו עוד שעה אחת סמוך לשקיעה והאי דקרי לי'‬ ‫להקריבו‪ ,‬דכל טומאת מת בציבור התורה התירה‬ ‫שבעה דמשום ההוא פורתא לא חשיב לי' ויוכל לטבול כבר‬ ‫דכתיב לגבי פסח שני "איש כי יהיה טמא לנפש" איש נדחה‬ ‫בליל ערב יוה"כ‪ ,‬אמנם הגמ' מביאה ברייתא שמבואר‬ ‫לפסח שני ואין ציבור נדחים‪ ,‬אבל זבים ומצורעים נדות ויולדות‬ ‫בה שבועל נדה טובל ביום‪.‬‬ ‫שטומאתם יוצא עליו מגופו לא הותרו‪ ,‬ובועל נדה כנדה‪.‬‬ ‫בעל קרי דינו כנוגע בשרץ (לענין הטומאה שטובל ביום‬ ‫ז‪ .‬ומודה רב נחמן בדבר ששייריו נאכלים שיש‬ ‫טומאתו וטמא עד הערב‪ ,‬והוא ראשון לטומאה‪ ,‬ולענין זמן‬ ‫לחזר להקריבו בטהרה כדי שיוכלו לאכול את השיריים‪,‬‬ ‫הטבילה)‪ ,‬ובועל נדה דינו כטמא מת שטבילתו ביום‪,‬‬ ‫ועל כן אם היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת‬ ‫וכן לענין טומאת שבעה שבשניהם כתוב בתורה שהם‬ ‫בידו‪ ,‬אומר ומביאים אחרת תחתיה (ואם אין אחרת‬ ‫טמאים שבעה ימים והם אב הטומאה‪ ,‬ומ"מ בועל נדה‬ ‫מזומנת ישתוק)‪ .‬וכן לרב נחמן הא דאיתא בברייתא‬ ‫חמור מטמא מת שהוא מטמא משכב ומושב אפילו‬ ‫שאם היה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים‬ ‫עשר מצעות זו ע"ג זו (שטמא מת אינו מטמא אלא מה שנגע)‬ ‫ונטמאת המנחה בידו אומר ומביאים אחרת תחתיה‬ ‫בטומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין ולא אדם וכלים‬ ‫(ואם אין אחרת ישתוק)‪ ,‬לא איירי במנחת פרים‬ ‫כשאר כל עושה משכב ומושב כגון זב וזבה ונדה ומצורע‪ .‬וכתבו‬ ‫ואילים וכבשים של חג שהם קרבן ציבור וזמנם קבוע‬ ‫התוס' (ד"ה שמטמא) שכאן חזר בו רש"י ממה שכתב בפסחים‬ ‫ומנחתם דוחה טומאה‪ ,‬אלא איירי במנחת פר של ציבור‬ ‫ס"ז‪ :‬שמצורע אינו עושה משכב ומושב לטמא אדם וכלים‪ .‬וה"ר‬ ‫משה מפונטייז"א מבאר שהגמ' בפסחים מדברת בימי ספרו‬ ‫שעבדו ע"ז שמביאים עולה דכיון שלא קבוע זמן‬ ‫שאז אינו עושה משכב ומושב‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה אלא)‬ ‫לקרבן זה דינו כקרבן יחיד‪( ,‬והא דאם אין אחרת ישתוק‪,‬‬ ‫שטמא מת חמור מבועל נדה שטעון הזאה שלישי ושביעי‬ ‫אין הטעם משום דטומאה דחויה בציבור‪ ,‬שהרי פר זה אינו דוחה‬ ‫ומטמא כלי מתכות לעשותם אב הטומאה כיוצא בו‪.‬‬ ‫שבת וטומאה כיון שלא קבוע לו זמן‪ ,‬אלא משום רצוי ציץ על‬ ‫טומאת הקרבן‪ ,‬אבל על טומאת הגוף של הכהנים אין הציץ‬ ‫ו‪ :‬כל חייבי טבילות כגון זב וזבה מצורע ומצורעת‬ ‫מרצה‪ .‬תוד"ה פרים)‪ .‬ואיל היינו אילו של אהרן של יום‬ ‫ובועל נדה וטמא מת טבילתם ביום‪ ,‬ונדה ויולדת‬ ‫הכיפורים‪ ,‬דאע"פ שקבוע לו זמן הרי הוא של יחיד (‬ ‫טבילתם בלילה‪.‬‬ ‫הכא ודאי חשוב קרבן ציבור לדחות שבת וטומאה מיהו לא‬ ‫הותרה אלא דחוי' כיון שיחיד מביאו‪ .‬ואף שכולם נלמדים‬ ‫אם טומאה הותרה בציבור או דחויה בציבור‪-‬‬ ‫מפסוק אחד‪ ,‬ס"ל שמדאורייתא גם הוא מותר‪ ,‬ומדרבנן גזרו‬ ‫שכיון שזה קרבן יחיד יחזרו אחר הטהורים‪ ,‬ולמ"ד טומאה דחויה‬ ‫הא שאין מפרישים את הכה"ג מבני אדם שמא‬ ‫בציבור‪ ,‬בכולם היא דחויה מדאורייתא‪ .‬תוד"ה כיון)‪ .‬וכבשים‬ ‫יטמא בטומאת מת‪ ,‬לרבא רואים מזה שטומאת‬ ‫היינו כבש הבא עם העומר‪ ,‬שיש שם שיריים הקרבים‬ ‫המת הותרה בעבודת ציבור‪ ,‬דיום הכיפורים כולו קרבן‬ ‫לאכילה‪ ,‬והכונה למנחת העומר עצמו שהיא באה עם הכבש‪,‬‬ ‫ציבור‪ ,‬וגם הקרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע‬ ‫ולא למנחת נסכים שכולה כליל‪.‬‬ ‫וקרבן ציבור תלוי בו‪ .‬ולרבינא גם למ"ד דחויה שעושים מה‬ ‫והא דתניא שדם שנטמא וזרקו‪ ,‬בשוגג הורצה‪ ,‬במזיד‬ ‫שאפשר כדי להמנע מהטומאה‪ ,‬לא חששו לטומאה זו‬ ‫לא הורצה שאף שהציץ מרצה והבעלים מתכפרים ואסור להם‬ ‫משום דלא שכיחא‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אמר) שכאן משמע‬ ‫להביא קרבן אחר דמדאורייתא זה חולין בעזרה‪ ,‬מ"מ קנסוהו‬ ‫שרבא סובר שטומאה הותרה בציבור‪ ,‬ובזבחים ל"ג מבואר‬ ‫חכמים שלא יהיה הבשר נאכל‪ ,‬ומ"מ רואים מזה שאינו הותרה‬ ‫שאביי ורבא סוברים שטומאה דחויה היא בציבור‪ ,‬ותירץ ר"י‬ ‫(דאף שלענין אכילה לכו"ע טומאה לא הותרה בציבור‪ ,‬מ"מ אם‬ ‫שכוונת רבא כאן לומר שמשמע שטומאה הותרה בציבור‪ ,‬וליה‬ ‫‪9‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫להסיח דעת מהציץ‪( ,‬וחייב אדם למשמש בתפילין‬ ‫נטמא הבשר ולא השיריים‪ ,‬למ"ד טומאה הותרה בציבור שהוא‬ ‫בכל שעה ק"ו מציץ‪ ,‬דבציץ יש רק אזכרה אחת‬ ‫מיקל כ"כ‪ ,‬צריך להתיר את השיריים באכילה‪ .‬תוד"ה דם)‪ ,‬איירי‬ ‫ובתפילין הרבה אזכרות‪ ,‬ואינו ק"ו גמור‪ ,‬דבציץ השם הוא‬ ‫בקרבן יחיד‪.‬‬ ‫בגלוי‪ ,‬וזה שם של ד' אותיות‪ ,‬ובתפילין רק האות ש' של שד"י‬ ‫והא דתניא שהציץ מרצה על דם בשר וחלב שנטמאו‪,‬‬ ‫היא הלכה למשה מסיני‪ .‬תוד"ה ומה)‪ ,‬ור"ש הוכיח כדבריו‬ ‫בשוגג או במזיד (והא דאמר לעיל שבמזיד לא הורצה‪ ,‬הגמ'‬ ‫מכה"ג ביוה"כ בעבודת פנים שאינו נכנס לפני ולפנים בבגדי‬ ‫במנחות שואלת שזה סתירה‪ ,‬ויש שמתרץ שם שהחילוק בין‬ ‫זהב שאין הציץ על מצחו ומרצה (שאף שאינו יכול ללבוש‬ ‫שוגג למזיד הוא רק לענין הטומאה ולא לענין הזריקה‪ ,‬ויש‬ ‫את הציץ‪ ,‬וקרבן ציבור דוחה טומאה‪ ,‬מ"מ אם נטמא הקרבן בידו‬ ‫שמתרץ הפוך‪ .‬אמנם מדאורייתא זה מרצה בכל ענין‪ ,‬והמחלוקת‬ ‫א"צ להביא אחרת אפילו אם יש לו‪ .‬תוד"ה מכלל)‪ ,‬ומבואר‬ ‫היא האם חכמים ראו להחמיר יותר בטומאה שזה תחילת‬ ‫שאף קרבנות ציבור טעונים רצוי ציץ דטומאה דחויה‬ ‫הפסול וגם לא נתכוין לעשות מצוה‪ ,‬או שחכמים ראו להחמיר‬ ‫יותר בזריקה משום שזה מגונה להקריב לגבוה דבר שאינו טהור‪.‬‬ ‫בציבור‪ ,‬ואמר לו ר"י שטומאה הותרה בציבור ויוה"כ‬ ‫כולו קרבן ציבור וא"צ ריצוי ציץ‪ ,‬ורב ששת כר"ש‪.‬‬ ‫תוד"ה שנטמא) או באונס או ברצון בין ביחיד בין‬ ‫בציבור‪ ,‬ומדבעי ציץ לרצויי שמע מינה לאו התר הוא‪( .‬אמנם‬ ‫ח‪ .‬מספר ההזאות בז' ימי ההפרשה לכה"ג קודם‬ ‫יחיד אין טומאת הגוף נדחית אצלו‪ ,‬משא"כ בציבור שנדחית ולא‬ ‫יוה"כ ולכהן השורף את הפרה‪ -‬לר"מ היו מזים עליהם‬ ‫ע"י הציץ)‪ ,‬צ"ל שהציץ מרצה רק על של יחיד‪ ,‬והא דקתני‬ ‫מי חטאת בכל יום‪ ,‬לרבי יוסי היו מזים שלישי ושביעי‪,‬‬ ‫ציבור הכונה שגם של ציבור כשר אבל שם זה הותרה‪ ,‬או‬ ‫ולר"ח סגן הכהנים כה"ג שלישי ושביעי ועל הכהן‬ ‫שמדובר בקרבנות ציבור שלא קבוע להם זמן שאין‬ ‫הטומאה נדחית מחמתם‪ ,‬והציץ מרצה עליהם‪.‬‬ ‫השורף את הפרה היו מזים בכל יום‪ .‬הגמ' מבארת‬ ‫שלכו"ע טומאה דחויה בציבור‪ ,‬דאי הותרה א"צ הזאה‬ ‫ז‪ :‬הגמ' מביאה ברייתא שהציץ מרצה על עוון טומאה‬ ‫כלל לגבי יום הכיפורים (תוד"ה אי)‪ ,‬ואין המחלוקת אם‬ ‫שהותרה מכללה בציבור (אבל בפיגול (‪-‬מחשבת חוץ‬ ‫טבילה בזמנה מצוה ומזים בכל יום שמא היום זמנה‪ ,‬שהרי‬ ‫למקומו) כתיב "לא ירצה"‪ ,‬ובנותר שחישב בשחיטה‬ ‫רבי יוסי סובר במקום אחר (מי שהיה שם כתוב על‬ ‫לאוכלו חוץ לזמנו כתיב "לא יחשב"‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אם)‬ ‫בשרו לא ירחץ ולא יסוך‪ ,‬דכתיב "ואבדתם את שמם מן‬ ‫שיש גורסים איפכא‪ ,‬דלמסקנה גם חוץ לזמנו וגם חוץ למקומו‬ ‫המקום ההוא‪ ,‬לא תעשון כן לד' אלוקיכם"‪ ,‬ואם נזדמנה לו‬ ‫נלמדים מהפסוק נאמר בו לא ירצה‪ ,‬ועוד דבכל מקום הגמ'‬ ‫טבילה של מצוה‪ ,‬לת"ק כורך עליו גמי להגן עליו מפני‬ ‫קוראת פיגול למחשבת חוץ לזמנו‪ .‬ומה שהברייתא מקדימה‬ ‫חוזק שטף המים וטובל‪ ,‬ולרבי יוסי יורד כדרכו וטובל‬ ‫מחשבת חוץ למקומו למחשבת חוץ לזמנו‪ ,‬אף שבתורה‬ ‫מחשבת חוץ לזמנו קודמת‪ ,‬משום שמחשבת חוץ למקומו קלה‬ ‫שמא לא ימצא גמי וישהה טבילתו ליום אחר) שטבילה‬ ‫יותר שאין בה כרת והותרה בבמה)‪ ,‬ומבואר שטומאה‬ ‫בזמנה מצוה‪ ,‬דכתיב "וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ"‪,‬‬ ‫הותרה בציבור‪ ,‬דלא כרב ששת‪ .‬והגמ' תולה דבר זה‬ ‫וכאן רבי יוסי סובר שמספיקה הזאת שלישי ושביעי‪,‬‬ ‫במחלוקת דלהלן‪.‬‬ ‫אלא לכו"ע טבילה בזמנה מצוה‪ ,‬אלא שנחלקו אם‬ ‫לומדים בהיקש שגם הזאה בזמנה מצוה‪ ,‬או לא (ויכול‬ ‫האם הציץ מרצה כשאינו על מצח הכה"ג‪ -‬שיטת‬ ‫להתחיל עם ההזאה אחרי זמן מרובה‪ ,‬ומה שצריך הזאה שלישי‬ ‫ר"ש שהציץ מרצה אף כשאינו על מצח הכה"ג (והוא‬ ‫ושביעי היינו שלא יקדים‪ ,‬וישהה בין הזאה להזאה ד' ימים)‪,‬‬ ‫תלוי בסיכתא ‪-‬יתד‪ ,‬אבל אם נשבר אינו מרצה)‪ ,‬דכתיב‬ ‫ור"ח סגן הכהנים סובר שאין הזאה בזמנה מצוה‪,‬‬ ‫"והיה על מצחו תמיד לרצון" ואין לומר שתמיד יהיה‬ ‫ומ"מ עשו מעלה בכהן השורף את הפרה‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫על מצחו‪ ,‬שהרי הכה"ג נכנס לבית הכסא או הולך‬ ‫(ד"ה דכולי) שר"ת פסק שטבילה בזמנה אינה מצוה‪ .‬עוד כתבו‬ ‫לישון‪ .‬אבל לרבי יהודה אין הציץ מרצה אלא כשהוא‬ ‫התוס' (ד"ה מקשינן) שהמ"ד שטבילה בזמנה אינה מצוה לומד‬ ‫מכתיב "וחטאו ביום השביעי" שגם לתרומה צריך הזאה‪.‬‬ ‫על מצח הכה"ג‪ ,‬דכתיב "והיה על מצח אהרן ונשא‬ ‫אהרן את עוון הקדשים"‪( ,‬ור"ש לומד מזה שאם הציץ‬ ‫ח‪ :‬והא דאיתא בברייתא שאין בין הפרשת כהן‬ ‫נשבר אינו מרצה דבענין שראוי למצח‪ ,‬ור"י לומד דין‬ ‫השורף את הפרה לכהן גדול ביום הכיפורים אלא‬ ‫זה מו' דמצחו‪ ,‬ור"ש אינו דורש מיתור הו'‪ .‬ומ"והיה‬ ‫שכה"ג הפרשתו לקדושה להכנס למחנה שכינה‪ ,‬שע"י‬ ‫על מצחו" לכו"ע לומדים שמקום הנחת הציץ הוא על‬ ‫הבדלתו מן הבריות חלה עליו אימה והוא נבדל מקלות ראש ואין‬ ‫המצח)‪ ,‬והא דכתיב "תמיד" היינו שאסור לכה"ג‬ ‫ליבו זח עליו‪ ,‬ומותר ליגוע בו‪ ,‬אבל כהן השורף הפרשתו‬ ‫‪10‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫ומעשר שני אע"פ שיש בו איסור "לא תוכל לאכול בשעריך"‬ ‫לטהרה להחמיר בטהרתו מפני שהיו מטמאים אותו באותו יום‬ ‫ואין פסידא לאוכלו בירושלים‪ ,‬לא הטריחום חכמים‪ ,‬מפני‬ ‫להוציא מליבם של צדוקים ולכך החמירו בטהרתו שאין‬ ‫שהפרהדרין חייבום למכור בזול וסמכו על מה שרוב עמי‬ ‫נוגעים בו‪ ,‬דין זה הוא או כר"מ או כרבי יוסי‪ ,‬אבל לרבי‬ ‫הארץ מעשרים‪ ,‬ואיירי בנחתום חבר‪ ,‬ומתוך שהוא רגיל למכור‬ ‫חנינא סגן הכהנים יש חילוק גם כמה ימים מזים‪ .‬ולא‬ ‫כל שעה הקילו עליו‪ ,‬אבל שאר בני אדם צריכים להעלות מעשר‬ ‫חשיב שזה פורש ללשכת פרהדרין וזה פורש ללשכה של פני‬ ‫שני של דמאי לירושלים‪ ,‬ומעשר ראשון ומעשר עני מפרישים‬ ‫הבירה‪ ,‬דלא חשיב אלא דבר שזה מעלה בזה על פני זה‪ ,‬אי נמי‬ ‫ולא נותנים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה תנן) שבירושלמי מקשים שכאן‬ ‫זה הכונה שזה פורש לקדושה‪ ,‬דלשכת פרהדרין היתה בנויה‬ ‫מבואר שהנחתום מפריש‪ ,‬ובמסכת דמאי מבואר שהלוקח צריך‬ ‫בקודש (דאף אם היתה פתוחה לחול‪ ,‬דלכן מותר לשבת ולישן‬ ‫להפריש‪ ,‬ויש מבארים שכאן מדובר בנחתום עם הארץ ששוכר‬ ‫בה‪ ,‬מ"מ היא בנויה בקודש סמוך לעזרה‪ .‬וי"א שהיתה פתוחה‬ ‫גבל חבר לעשות חלתו בטהרה‪ ,‬שסומכים עליו שתיקנה‪( ,‬אמנם‬ ‫לקודש‪ ,‬ורק לענין אכילת קדשי קדשים דינה בקודש‪ ,‬אבל מותר‬ ‫חבר הלוקח מהם שלא שייך בו טעמא דפרהדרין מפריש מעשר‬ ‫לשבת ולשכב שם‪ ,‬כדמצינו שטמאים הנכנסים לשם אין חייבים‬ ‫שני ומעלהו אואוכלו בירושלים)‪ ,‬ובדמאי מדובר בנחתום עם‬ ‫כרת)‪ ,‬ולשכת האבן היתה בנויה בהר הבית שאינו קדוש יותר‬ ‫הארץ‪ .‬ויש מבארים שהמוכר במידה דקה המוכר צריך להפריש‪,‬‬ ‫משאר ירושלים אלא רק טהור יותר‪ ,‬שזב ובעל קרי וכל מי‬ ‫אבל המוכר במידה גסה הלוקח צריך להפריש‪ .‬עוד כתבו התוס'‬ ‫שהטומאה יוצאת מגופו אין נכנסים לשם‪ .‬תוד"ה דאי‪.‬‬ ‫שאין מוסרים לעם הארץ לא ודאי טבל ולא דמאי‪.‬‬ ‫כהן השורף את הפרה היו מפרישים אותו ברביעי‬ ‫מנין הכהנים הגדולים שהיו‪ -‬כתיב "יראת ד' תוסיף‬ ‫בשבת כדי שיום ד' תחול בשבת‪ ,‬שהרי בשבת אין‬ ‫ימים" זה מקדש ראשון שהיה ת"י שנים והיו בו י"ח‬ ‫מזים דהזאה שבות ואינה דוחה שבת‪ ,‬וביום ד' ג"כ אין‬ ‫כהנים גדולים‪" ,‬ושנות רשעים תקצרנה" זה מקדש‬ ‫מזין‪ ,‬שהרי ודאי אינו היום השלישי לטומאתו שהרי‬ ‫שני שהיה ת"כ שנים והיו בו יותר משלש מאות כהנים‬ ‫פרש כבר ג' ימים‪ ,‬ואינו היום השביעי שהרי לא הזו עליו‬ ‫גדולים‪ ,‬צא מהם מ' לשמעון הצדיק‪ ,‬פ' ליוחנן כה"ג‪,‬‬ ‫בשלישי‪ ,‬אבל שאר הימים הם בספק שלישי או שביעי‪,‬‬ ‫וי' לישמעאל בן פאגי‪ ,‬וי"א י"א לר"א בן חרסום‪ ,‬נמצא‬ ‫אבל כה"ג שהפרשתו תלויה בקביעותא דירחא‬ ‫ששאר הכה"ג לא השלימו שנתם‪ .‬ריב"א (תוד"ה ולא)‬ ‫מפרישים אותו בג' תשרי ואין מזים עליו ברביעי להפרשתו‬ ‫גורס שהיו בבית ראשון ח' כהנים‪ ,‬כמפורט בדברי הימים (עזריה‬ ‫ובשבת‪ ,‬ונמצאת הזאתו בטלה ב' ימים‪.‬‬ ‫אמריה אחיטוב צדוק שלום חלקיה עזריה שריה ויהוצדק)‪,‬‬ ‫והתוס' מקיימים הגירסה י"ח ומבארים שהיו ט' כהנים גדולים‪,‬‬ ‫לשכת פרהדרין‪ -‬בתחילה ‪-‬כל ימי שמעון הצדיק שהאריך‬ ‫וכוונת הגמ' שגם אם נצרף את סגניהם‪ ,‬שא"א שבמשך השנים‬ ‫ימים נקראת לשכת בלווטי שרים‪ ,‬ואחר שהתחילו‬ ‫לא כיהנו יום כיפור אחד משום אונס של הכה"ג‪ ,‬מ"מ היו רק‬ ‫לקנות הכהונה בממון ממלכי בית חשמונאי‪ ,‬והחליפוה‬ ‫י"ח‪ ,‬ואילו בבית שני אף אם מסתמא הסגן לא כיהן תחת הכה"ג‬ ‫כיון שכיהן רק יו"כ אחד‪ ,‬מ"מ היו קרוב לג' מאות‪ .‬אי נמי בבית‬ ‫כל י"ב חודש מפני שהיו רשעים ולא היו משלימים שנתם‪,‬‬ ‫ראשון מונה מפנחס ואילך שניתנה הכהונה לו ולזרעו אחריו‪,‬‬ ‫וכל כהן חדש היה בונה בנין חדש נאה מן הראשון כדי שתהיה‬ ‫ונוספו אלעזר פנחס אבישוע בקי עזי זרחיה מריות עמריה‬ ‫קרויה על שמו‪ ,‬שינו שמה ללשכת פרהדרין פקידי המלך‬ ‫אחיטוב צדוק אחימעץ עזריה יוחנן‪ ,‬ושריה אינו בכלל לפי שגלה‬ ‫המתחלפים כל שנה‪.‬‬ ‫בגלות יכניה ולא שימש כל ימיו‪ ,‬וי"מ שהיה רק עזריה אחד בימי‬ ‫עוזיהו‪ ,‬ונקרא על שמו מפני שמסר נפשו על עבודת המקדש‬ ‫ט‪ .‬מה צריך להפריש מדמאי‪ -‬הנחתומים הלוקחים‬ ‫כשבא עוזיהו לשרת וחירף אותו‪ .‬ובספרי איתא שבבית שני היו‬ ‫תבואה מעם הארץ כדי למכור פת בשוק א"צ להפריש אלא‬ ‫פ' (וי"א פ"א וי"א פ"ב וי"א פ"ג) כהנים גדולים‪ ,‬וצ"ל דלא חשיב‬ ‫תרומת מעשר וחלה‪ ,‬ולא תרומה גדולה מפני שהיו‬ ‫אלא כהנים שיצאו מפנחס‪.‬‬ ‫עמי הארץ מפרישים אותה‪ ,‬ולא מעשר ראשון‬ ‫חורבן שילה היה מפני גילוי עריות של בני עלי‪,‬‬ ‫ומעשר עני דהמוציא מחבירו עליו הראיה ויאמר ללוי‬ ‫(ואע"פ שלא חטאו בפועל אלא ששהו קיני יולדות‬ ‫ולעני שיביאו ראיה שהעם הארץ שמכר לו לא עישר‪ ,‬דמשעה‬ ‫מפני שהיו בעלי גאות והיו מתרשלים בהקרבתם‪ ,‬והנשים היו‬ ‫שהפרישו ואין על הפירות שם טבל אין בו אלא ספק גזל לוים‬ ‫ממתינות עד שיקריבום ומשתהות מלחזור לבעליהן ונתבטלו‬ ‫ועניים‪ ,‬אבל תרומת מעשר שבתוך מעשר ראשון יש איסור ועוון‬ ‫מפריה ורביה‪ ,‬מ"מ הכתוב מעלה כאילו שכבו)‪ ,‬ומפני‬ ‫מיתה באכילתה‪( ,‬וכתבו התוס' (ד"ה מעשר ראשון) דלאו דווקא‬ ‫נחתום‪ ,‬אלא אפילו כל אדם מפרישם והם שלו‪ .‬ומה שלא אמרו‬ ‫בזיון קדשים‪ ,‬שהיו לוקחים מהקרבנות לפני הקטרת‬ ‫שימכור את התרומת מעשר לכהנים ויטול דמיה‪ ,‬משום שזה‬ ‫האמורים‪.‬‬ ‫דבר מועט (אחד ממאה) וכשמוכרה בזול מפני שאוכליה‬ ‫מועטים דמיה מועטים‪ ,‬לכן תיקנו חכמים שיתננה לכהנים)‪,‬‬ ‫‪11‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫אחימן ששי ותלמי ילידי הענק‪ -‬אחימן הוא המיומן‬ ‫חורבן בית המקדש‬ ‫שבאחים‪ ,‬ששי (מלשון השאת והשבר) עושה את הארץ‬ ‫ט‪ :‬מקדש ראשון חרב מפני עבודה זרה (דכתיב "קצר‬ ‫כשחיתות ע"י פסיעותיו‪ ,‬תלמי עושה את הארץ תלמים‬ ‫המצע מהשתרע" ‪-‬מהשתרר עליו שני רעים) גילוי‬ ‫תלמים כשורות המחרישה‪ .‬אחימן בנה את ענת‪ ,‬וששי‬ ‫עריות (כדמצינו שבנות ציון הלכו בצורה שהכניסה‬ ‫בנה את אלוש‪ ,‬ותלמי בנה את תלבוש‪ .‬ילידי הענק‬ ‫יצר הרע בבחורי ישראל) ושפיכות דמים (דכתיב "וגם‬ ‫היינו שמעניקים את החמה בקומתם‪ ,‬שנראה שצוארם‬ ‫נוקב ועולה בחלון הרקיע‪.‬‬ ‫דם נקי שפך מנשה הרבה מאד")‪ ,‬והיו רשעים אלא‬ ‫שתלו בטחונם בקב"ה‪ ,‬והקב"ה הביא עליהם ג' גזירות‬ ‫עתידה רומי שתיפול ביד פרס‪ ,‬וי"א עתידה פרס‬ ‫כנגד ג' עבירות‪ ,‬כדכתיב "לכן בגללכם ציון שדה‬ ‫שתיפול ביד רומי‪ ,‬מפני שסתרו בתי כנסיות‪ ,‬ועוד‬ ‫תיחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער"‪.‬‬ ‫גזירת מלך היא שיפלו הבונים ביד הסותרים‪ ,‬דאין בן‬ ‫מקדש שני היו עוסקים בתורה ומצוות וגמ"ח וחרב‬ ‫דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל‬ ‫מפני שנאת חינם‪ ,‬ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד‬ ‫העולם ט' חודשים‪.‬‬ ‫ג' עבירות‪ .‬ומה שמצינו שגם במקדש ראשון היה‬ ‫שנאת חינם‪ ,‬היינו בנשיאי ישראל‪.‬‬ ‫דיני מזוזה‬ ‫ראשונים שנתגלה עוונם שלא היו מסתירים פשעיהם‬ ‫הגמ' ממשיכה לעסוק בלשכת פרהדרין שלשם היו‬ ‫נתגלה קיצם "לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם"‪,‬‬ ‫מפרישים את הכהן גדול ז' ימים קודם יוה"כ‪ ,‬ומבארת‬ ‫האם מה שהכה"ג היה דר בה זה מחייב אותה במזוזה‪,‬‬ ‫אחרונים שלא נתגלה עוונם שבני מקדש שני היו רשעים‬ ‫שהרי חיוב מזוזה הוא רק בבית דירה‪ .‬אגב זה מבארת‬ ‫בסתר לא נתגלה קיצם‪.‬‬ ‫הגמרא אלו מקומות נחשבים בית דירה והם חייבים‬ ‫רבי יוחנן אמר שטובה ציפורנם של ראשונים מכריסם‬ ‫במזוזה‪ ,‬ואלו מקומות פטורים ממזוזה מחמת שאינם בית‬ ‫דירה או מטעם אחר‪ ,‬וכן מתבארים עוד מדיני מזוזה‪.‬‬ ‫של אחרונים‪ ,‬אמר לו ריש לקיש שאחרונים עדיפי‬ ‫שעוסקים בתורה למרות שעבוד המלכויות‪ ,‬אמר לו‬ ‫מזוזה בלשכות שבמקדש‪ -‬כל הלשכות שהיו‬ ‫רבי יוחנן בירה (‪-‬בית המקדש) תוכיח שחזרה לראשונים‬ ‫במקדש לשומרי הבית לא היה להם מזוזות‪ ,‬ולשכת‬ ‫ולא חזרה לאחרונים‪ ,‬וכן אמר רבי אלעזר‪.‬‬ ‫פרהדרין‪ ,‬לחכמים היתה חייבת במזוזה מפני שהיה‬ ‫בה בית דירה לכהן גדול‪ ,‬ולרבי יהודה היו עוד לשכות‬ ‫ריש לקיש לא היה מדבר אפילו עם רבי אלעזר מרא‬ ‫שהיה בהם בית דירה ולא היה להם מזוזה‪ ,‬ובלשכת‬ ‫דארעא דישראל ורק אם ר"א היה מתחיל לדבר איתו הוא‬ ‫פרהדרין היתה מזוזה משום גזירה שמא יאמרו‬ ‫היה משיב (תוד"ה רבי אלעזר)‪ ,‬שמי שר"ל היה מדבר‬ ‫שהכהן גדול חבוש בבית האסורים‪ .‬ולא חשיב לשכת בית‬ ‫איתו היו נותנים לו עיסקה בלי עדים‪ ,‬אבל עם זעירי‬ ‫האבן שהיה שם בית דירה לכהן השורף את הפרה‪ ,‬כיון שהיתה‬ ‫היה מדבר‪.‬‬ ‫בנויה בהר הבית ולא בקודש‪ ,‬אי נמי כיון שרק פעם בכמה שנים‬ ‫היה דר שם לא חשיב דירה‪ .‬תוד"ה חוץ‪.‬‬ ‫משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי‬ ‫נסתלקה רוח הקודש מישראל ועדיין היו משתמשים‬ ‫י‪ :‬לרבה טעם הפטור לר"י משום דכל בית שאינו‬ ‫בבת קול‪.‬‬ ‫עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו קרוי בית‬ ‫(ומ"מ קרוי בית חורף או בית קיץ)‪ .‬לאביי לא נחלקו‬ ‫במקדש שני לא שרתה שכינה‪ ,‬י"מ משום שלא כולם‬ ‫באותם ימים שחייבת במזוזה‪ ,‬ונחלקו בשאר ימים אם‬ ‫עלו‪ ,‬וי"מ שגם אם כולם היו עולים לא היתה שורה‬ ‫חייבת משום גזירה‪ ,‬ולרבא בשאר ימים לכ"ע פטורה‪,‬‬ ‫שכינה‪ ,‬משום דפרסאי מבני יפת הם והם בנו את בית‬ ‫נחלקו אם דירה בע"כ שמה דירה‪ ,‬ולר"י אין שמה‬ ‫המקדש השני ואין השכינה שורה אלא על בית שנבנה‬ ‫דירה ומדרבנן קובעים שם שלא יאמרו כה"ג חבוש‬ ‫ע"י זרעו של שם‪.‬‬ ‫בבית האסורים‪.‬‬ ‫י‪ .‬הגמ' מבארת המקומות שהזכירה תורה בזרעו של‬ ‫לר' יהודה סוכה בחג הסוכות חייבת בעירוב (שאם היא‬ ‫נח‪.‬‬ ‫פתוחה לחצר שיש בה עוד דירות ולא עירבה עמהם היא אוסרת‬ ‫עליהם) ובמזוזה ובמעשר מדאורייתא (דא"א לחייב‬ ‫‪12‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫בדיקת המזוזות‪ -‬מזוזת יחיד נבדקת שמא נרקבה או‬ ‫מעשר מדרבנן‪ ,‬שמא יבואו להפריש מן החיוב על‬ ‫נגנבה ב' פעמים בשבע שנים‪ ,‬ושל רבים שבשערי חצרות‬ ‫הפטור או מן הפטור על החיוב‪ ,‬ואין הטבל מתחייב‬ ‫מדינות ועיירות ב' פעמים ביובל‪ ,‬דכל דבר של רבים אין‬ ‫במעשר מלאכול ממנו אכילת עראי עד שיראה פני הבית‪ ,‬דכתיב‬ ‫להטריח עליו הרבה‪ ,‬שאם תטריח כל אחד יאמר שחבריו יעשו‪.‬‬ ‫"בערתי הקודש מן הבית")‪ ,‬וחכמים פוטרים‪ .‬אביי רצה‬ ‫מקומות שאינם בית דירה‪ -‬בית התבן‪ ,‬בית הבקר‪,‬‬ ‫לבאר שבימי הסוכות חייבת לכו"ע ונחלקו בשאר‬ ‫ימות השנה אם גוזרים אטו סוכות או לא‪ ,‬ורבא דוחה‬ ‫בית העצים‪ ,‬בית האוצרות של יין ושמן ותבואה‪ ,‬ואין אדם‬ ‫דלהדיא קתני שהמחלוקת היא בימי החג‪ ,‬ולכן אומר‬ ‫דר שם‪ ,‬נחלקו בזה תנאים אם פטור דכתיב "ביתך" ‪-‬‬ ‫רבא שבשאר ימות השנה פטורה לכו"ע‪ ,‬ונחלקו בימי‬ ‫המיוחד לך‪ ,‬או שחייב‪ .‬לרב כהנא נחלקו בסתם אבל‬ ‫החג‪ ,‬דר"י לטעמיה דסוכה דירת קבע בעינן וסוכה‬ ‫אם הנשים מתקשטות שם חייבים‪ ,‬ולרב יהודה‬ ‫הגבוהה מכ' אמה כשרה אע"פ שא"א לעשותה אלא במחיצות‬ ‫בסתם לכו"ע פטור ונחלקו כשהנשים מתקשטות‬ ‫של קבע‪ ,‬ולכן היא נחשבת בית גם לענין מזוזה‪ ,‬ולחכמים‬ ‫שם‪ ,‬ואם הנשים רוחצות שם פטור לכו"ע אף לרב‬ ‫דירת עראי בעינן‪.‬‬ ‫כהנא‪ ,‬וכן פטור בבית הכסא הבורסקי המרחץ‬ ‫מה שנתבאר לעיל זו שיטת רש"י‪ ,‬אבל שיטת התוס' (ד"ה רבנן‪,‬‬ ‫והטבילה‪ ,‬דכתיב "בית" – העשוי לתשמישי כבוד‪,‬‬ ‫השני) שרבנן מחייבים גם סוכה בימי החג מן התורה‪ ,‬אבל בשאר‬ ‫ואלו אינם עשוים לתשמישי כבוד‪ ,‬ואף מרחץ דיחיד‬ ‫ימים לא גוזרים לא בסוכה ולא בלשכות שבמקדש‪ ,‬ולר"י סוכה‬ ‫דלא נפיש זוהמיה פטור‪ ,‬הגמ' מביאה ברייתא בה‬ ‫ולשכות פטורים מן התורה גם כשיושבים בהם‪ ,‬וגזרו חכמים‬ ‫מבואר שרפת ולולים ומתבן ואוצרות יין ושמן‬ ‫לחייבם שמא יאמרו שיושבים בבית האסורים‪ ,‬שזה גנאי ובזוי‬ ‫בסתמא חייב‪ ,‬ודלא כרב יהודה‪.‬‬ ‫מצוה כאילו הקב"ה מטריח על ישראל וחובשם בבית האסורים‪,‬‬ ‫וכן לענין מעשר חייב מדרבנן בין בחג בין בשאר ימות השנה‪ ,‬ולא‬ ‫י"א‪ :‬בית שער (‪-‬בית קטן שעושים לפני שער החצר‪ ,‬וכולם‬ ‫חוששים שיפרישו מן החיוב על הפטור‪ ,‬כיון שכולם יודעים שזה‬ ‫מדרבנן כיון שזה חייב כל השנה‪.‬‬ ‫עושים אותו קפנדריא) אכסדרא (‪-‬פרוזדור שלפני הבתים)‬ ‫ומרפסת (‪-‬מקום ארוך הבנוי לפני בתים בקומה השניה ודרך‬ ‫היכן מצינו חיוב מעשר מדרבנן‪ -‬בסוגין מבואר שאין לחייב‬ ‫מעשר מדרבנן במקום שאינו דירה‪ ,‬שמא יבוא להפריש מן‬ ‫שם עולים לבתים)‪ ,‬פטורים ממזוזה‪ ,‬דכתיב "בית" ‪-‬‬ ‫החיוב על הפטור או איפכא‪ ,‬וכתבו התוס' (ד"ה דילמא) שמה‬ ‫המיוחד לדירה‪ ,‬ואלו אינם מיוחדים לדירה‪ .‬והקשו‬ ‫שמצינו חיוב מעשר מדרבנן כגון בלוקח מעם הארץ‪ ,‬כיון‬ ‫התוס' (ד"ה יכול) שבמנחות מבואר שבית שער אכסדרה‬ ‫שאין מפריש תרומה גדולה‪ ,‬ומעשר ראשון ועני מפריש והם‬ ‫ומרפסת חייבים במזוזה‪ ,‬ותירצו שמדרבנן חייבים‪ .‬אי נמי הכא‬ ‫שלו‪ ,‬ממילא יש הכר שזה חיוב מדרבנן‪ ,‬ובמכניס שיבולים‬ ‫מיירי בבית שער של אכסדרה ובית שער של מרפסת‪ .‬והרי"ף‬ ‫לעשות עיסה איכא הכר שיכול לאכול עראי בלא מעשר‪ ,‬ומה‬ ‫תירף דהתם איירי בפתוחים לבית‪.‬‬ ‫שתיקנו בלוקח מן הנכרי למ"ד יש קנין לנכרי להפקיע מיד‬ ‫הר הבית הלשכות והעזרות פטורים ממזוזה‪ ,‬דכתיב‬ ‫מעשר‪ ,‬וכן בשל חו"ל היו מפרישים עד שבאו הרובים‬ ‫וביטלוה‪ ,‬בשל נכרי וחו"ל אין לחשוש לטעות‪ ,‬ובעציץ שאינו‬ ‫"בית" ‪-‬של חול‪ ,‬ואלו הם קודש‪.‬‬ ‫נקוב אם נאמר לו שיחזור ויתרום הוא ישמע לנו‪.‬‬ ‫שער עגול‪ -‬שער המדי (‪-‬העשוי ככיפה) ר"מ מחייבו‬ ‫י"א‪ .‬בכל השערים שבעזרה לא היתה מזוזה‪ ,‬מלבד‬ ‫במזוזה‪ ,‬וחכמים פוטרים מפני שכל עיגול בחלקו העליון‬ ‫שער נקנור מפני לשכת פרהדרין‪ ,‬לרבנן ניחא‪ ,‬ולר"י‬ ‫אינו רחב ד' טפחים‪ ,‬ומפרש אביי שאם אין ברגלה גובה‬ ‫י"ל דכולה חדא גזירה‪.‬‬ ‫ג' שנתמעט רוחבה קודם שיגביה גובהה ג' או שאין השער‬ ‫גבוה י' לכו"ע פטור ממזוזה‪ ,‬דכל פחות מג' הוי כארעא‬ ‫אלו שערים חייבים במזוזה‪ -‬שערי בתים‪ ,‬חצרות‪,‬‬ ‫סמיכתא‪ ,‬ואין על זה שם פתח אפילו לר"מ לומר חוקקין‬ ‫מדינות כגון מדינה המוקפת הרים ויערות ואין יוצאים ממנה‬ ‫להשלים‪ ,‬ונחלקו היכא שיש ברגלה ג' ברוחב ד' וגבוהה‬ ‫אלא דרך שערים‪ ,‬ועיירות‪ ,‬חייבים במזוזה‪ ,‬דכתיב‬ ‫י' ואין ברחבה למעלה בתוך י' רוחב ד'‪ ,‬ויש בה כדי‬ ‫"ובשעריך"‪ ,‬ואם נעשו השערים לחזק את הבנין‬ ‫לחוק ולהשלימה לד' שאין החומה בנויה בעובי שוה‬ ‫שמעליהם פטורים‪ ,‬אבל אם יש בהם בית דירה‬ ‫ומתעגלת לפי העיגול הפנימי‪ ,‬אלא היא רחבה בריבוע‪ ,‬ונחלקו‬ ‫לשומר חייבים‪ ,‬ובשערי מחוזא שרוב בני העיר ישראל לא‬ ‫אי אמרינן חוקקין להשלים‪ .‬והא דמבואר בשבת ז' שהזורק‬ ‫עשו מזוזה משום סכנה שמא יאמר המלך שעשו לו כשפים‬ ‫חפץ בשבת למעלה מי' טפחים והחפץ נח בחור למעלה מי"ט‪,‬‬ ‫בשערי העיר‪ ,‬שאף ששלוחי מצוה אינם ניזוקים‪ ,‬היכא‬ ‫זה תלוי במחלוקת ר"מ ורבנן‪ ,‬צ"ל דאיירי התם שהחור רחב ד'‬ ‫דקביע הזיקא שאני‪.‬‬ ‫‪13‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫נגעים אלא בבית המיוחד לאדם מסוים‪ ,‬וכמו שמצינו‬ ‫מבפנים‪ ,‬דבלא זה מבואר כאן שלא אומרים חוקקים להשלים‪.‬‬ ‫בברייתא שאין טומאת נגעים אלא אחרי כיבוש‬ ‫(תוד"ה הכל)‪ .‬והא דמבואר שם שבית שאין תוכו גבוה י"ט אין‬ ‫תטלטלין בתוכו‪ ,‬אתיא לכו"ע‪ ,‬דכיון שאין גבוה י"ט בשום מקום‪,‬‬ ‫וחלוקה לשבטים ולבית אבות וכל אחד מכיר את‬ ‫לכו"ע לא אומרים חוקקין להשלים‪.‬‬ ‫שלו‪ ,‬דכתיב "לאחוזה"‪ ,‬אבל אם אין אחד מכיר את‬ ‫שלו לא חשיב מיוחד לו ואינו מטמא בנגעים‪ ,‬דכתיב‬ ‫שער שאינו מקורה או שאינו גבוה י' טפחים פטור‬ ‫"אשר לו הבית"‪.‬‬ ‫ממזוזה‪.‬‬ ‫בית השותפין ובית האשה חייבים במזוזה‪ ,‬ולא‬ ‫י"ב‪ .‬טומאת נגעים בירושלים‪ -‬לת"ק אין ירושלים‬ ‫ילפינן לפטור ממזוזה מדכתיב "ביתך" ‪-‬ולא ביתה ולא‬ ‫מטמאה בנגעים דכתיב "אחוזתכם"‪ ,‬ולרבי יהודה‬ ‫בתיהם‪ ,‬דכתיב "למען ירבו ימיכם" דמשמע שכל מי‬ ‫ירושלים מטמאה בנגעים‪ ,‬אבל מקום המקדש אינו‬ ‫שחפץ בחיים חייב וגם נשים ושותפים רוצים חיים‪ ,‬אלא‬ ‫מטמא שכשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי גבה את הכסף‬ ‫לומדים מ"ביתך" לקבוע המזוזה בצד ימין לכניסתו‬ ‫מכל שבט ושבט‪ .‬הגמרא מוכיחה שבתי כנסיות דכרכים‬ ‫לבית שזה דרך ביאתו‪ ,‬דדרך לעקור רגל ימין בתחילה‪.‬‬ ‫ג"כ מטמאים בנגעים‪ ,‬וצ"ל שכוונת ר"י לכל מקום‬ ‫מקודש‪ ,‬ומחלוקתם היא אם ירושלים נתחלקה‬ ‫בית הכנסת‪ -‬אם יש בו בית דירה לחזן הכנסת חייב‬ ‫לשבטים (וכדלהלן)‪ .‬ולפי ההו"א שכוונת ר"י דווקא למקום‬ ‫במזוזה‪ ,‬ואם אין בו בית דירה‪ ,‬ר"מ מחייב‪ ,‬וחכמים‬ ‫המקדש‪ ,‬סובר ת"ק שכל ירושלים אינה מטמאה בנגעים‪ ,‬מפני‬ ‫פוטרים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה שאין) שמשמע כאן שלהלכה בית‬ ‫שהיא קדושה לאכילת קדשים קלים ומעשר שני‪ ,‬וכיון שהיא‬ ‫הכנסת שאין בו בית דירה פטור ממזוזה‪ ,‬דמסתמא הלכה כרבנן‪,‬‬ ‫מיוחדת לקדשי גבוה לא חשיב "אחוזתכם"‪ ,‬ור"י סובר שרק‬ ‫והא דאיתא במנחות ל"ג שבפתח שהיה רב הונא נכנס היתה שם‬ ‫מקום מקדש שהוא מחנה שכינה לאכילת קדשי קדשים אינו‬ ‫מזוזה‪ ,‬היה זה פתח הבית שדרכו היה נכנס לבית המדרש‪.‬‬ ‫מטמא‪ ,‬אבל ירושלים מטמאה‪ ,‬וכ"ש בתי כנסיות ומדרשות‪.‬‬ ‫ובירושלמי משמע שאצל רבי חנינא היתה מזוזה בבית המדרש‬ ‫תוד"ה במאי‪.‬‬ ‫עצמו‪ ,‬וצ"ל שהיה זה בית מדרש שלו עצמו ולא של רבים‪.‬‬ ‫מחלוקת אם ירושלים נתחלקה לשבטים‪ -‬איתא‬ ‫טומאת נגעים‬ ‫בברייתא שהר הבית השטח שאינו בנוי בצד מזרח‪,‬‬ ‫נתבאר לעיל שיש מחלוקת אם בית הכנסת חייב במזוזה‪,‬‬ ‫והלשכות‪ ,‬והעזרות עזרת נשים ועזרת ישראל‪ ,‬וי"א אמה‬ ‫הגמרא דנה אם מחלוקת זו היא גם לענין אם יש טומאת‬ ‫של מקום דריסת רגלי הכהנים להלן מרגלי ישראל ששם היה‬ ‫נגעים בבית הכנסת‪ ,‬או לא‪ ,‬ואגב זה מבארת הגמרא האם‬ ‫המזבח מתחיל‪ ,‬היו בחלקו של יהודה‪ ,‬ומשם לצד מערב‬ ‫יש טומאת נגעים בירושלים‪ ,‬שזה תלוי אם ירושלים‬ ‫והיינו האולם וההיכל וקודש הקדשים היו בחלקו‬ ‫נתחלקה לשבטים או שהיא של כל ישראל‪.‬‬ ‫של בנימין‪ ,‬ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה‬ ‫איתא בברייתא שבית הכנסת ובית השותפין ובית‬ ‫לתוך חלקו של בנימין ובה היה המזבח בנוי‪ ,‬ובנימין‬ ‫האשה מטמאים בנגעים‪ ,‬ולא לומדים שאינם‬ ‫הצדיק היה מצטער עליה ורוצה לבלעה בכל יום‪,‬‬ ‫מטמאים בנגעים מדכתיב "ובא אשר לו הבית" ‪-‬ולא‬ ‫לפיכך זכה ונעשה אושפיזכן לגבורה שיהיה הארון‬ ‫לה ולא להם‪ ,‬דכתיב "בבית ארץ אחוזתכם"‪ ,‬והא‬ ‫נתון בחלקו‪ .‬ומבואר מברייתא זו שירושלים נתחלקה‬ ‫דכתיב "לו" היינו שמי שאינו רוצה להשאיל כליו‬ ‫לשבטים‪ ,‬אמנם בברייתא אחרת איתא שאין‬ ‫לאחרים הקב"ה מפרסם כליו ברבים‪ ,‬כלומר שהנגעים‬ ‫משכירים בתים בירושלים‪ ,‬מפני שאינה שלהם‪,‬‬ ‫באים על צרות עין‪ .‬ובברייתא אחרת מבואר שלומדים‬ ‫ולר"א בר צדוק אף את המיטות אין משכירים‪,‬‬ ‫מ"לו" שבתי כנסיות ומדרשות אים מטמאים בנגעים‪.‬‬ ‫(אבל היו נוטלים בכוח את עורות הקדשים של שלמי‬ ‫והגמ' תולה מחלוקת זו במחלוקת ר"מ ורבנן אם בית‬ ‫חגיגה ושמחה‪ ,‬דאורח ארעא להשאיר באכסניא כלי‬ ‫הכנסת חייב במזוזה או לא‪ ,‬או דאף לרבנן הוא מטמא‬ ‫חרס ועור הבהמה)‪ ,‬ומבואר שירושלים לא נתחלקה‬ ‫בנגעים אם יש בו בית דירה לחזן‪ .‬הגמרא מנסה לומר‬ ‫לשבטים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ירושלים) שלמ"ד ירושלים‬ ‫שיש חילוק בין בתי כנסיות דכרכים שכיון שזה מקום‬ ‫נתחלקה לשבטים לא היה יסוד בקרן דרומית מזרחית מפני‬ ‫שווקים מתקבצים שם אנשים מהרבה מקומות להתפלל‪ ,‬ואין‬ ‫שזה היה בחלקו של יהודה‪ ,‬ולמ"ד לא נתחלקה ירושלים‬ ‫להם בעלים מיוחדים‪ ,‬לבתי כנסיות דכפרים שכל בעליו‬ ‫לשבטים צ"ל הכי גמירי לא לעשות בקרן זו יסוד‪.‬‬ ‫ניכרים והרי הוא כבית השותפין‪ .‬והגמ' דוחה שבית הכנסת‬ ‫שבכפרים ג"כ אינו מטמא בנגעים‪ ,‬דאין טומאת‬ ‫‪14‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫האם מותר לחזור ולהשתמש בבגדי הכה"ג‪ -‬לרבי‬ ‫דיני הכנת כה"ג חילופי ודיני בגדי כהונה‬ ‫דוסא לומדים מ"ילבש" שבגדי כה"ג ביוה"כ כשרים‬ ‫נתבאר במתני' ב‪ .‬שאחד מהדברים שהיו מכינים לפני‬ ‫לכהן הדיוט ואינם טעונים גניזה‪ ,‬ו"והניחם שם" היינו‬ ‫יוה"כ הוא כהן גדול אחר למקרה שיארע פסול בכהן גדול‪.‬‬ ‫שלא ישתמש בהם כה"ג ביו"כ אחר‪ .‬ולרבי אבנטו של‬ ‫הגמרא מבארת כיצד היה כה"ג זה מתחנך לעבודה‪ ,‬ומה‬ ‫כה"ג שהוא של בוץ שונה מאבנטו של כהן הדיוט שהוא‬ ‫היה דינו כשחזר הראשון והוכשר‪ .‬כמו כן מבארת הגמרא‬ ‫ממה היה עשוי האבנט‪ ,‬והאם מותר לחזור ולהשתמש‬ ‫של כלאים‪ ,‬ועוד דאין להשתמש לקדושה קלה בבגדים‬ ‫בבגדים שלבש הכה"ג ביוה"כ‪.‬‬ ‫שהשתמשו בהם לקדושה חמורה‪ ,‬אלא לומדים‬ ‫מ"ילבש" לרבות את השחקים שהם כשרים לעבודה‬ ‫חינוך הכה"ג החילופי‪ -‬לפני יוה"כ היו מתקינים כהן‬ ‫(אע"פ שבגדים מטושטשים או קרועים פסולים‪ ,‬ולא אמרינן‬ ‫גדול חילופי‪ ,‬שמא יארע פסול לכה"ג‪ .‬ואם נטמא‬ ‫דכיון דכתיב "לכבוד ולתפארת" ואין עניות במקום עשירות‬ ‫הכה"ג קודם תמיד של שחר‪ ,‬חינוכו של השני הוא ע"י‬ ‫יפסלו‪ .‬תוד"ה ילבש)‪ .‬י"א דווקא שחקים‪ ,‬אבל בגדים שלא‬ ‫לבישת ח' בגדים בהקרבת התמיד‪ ,‬ועי"ז הוא מחונך‬ ‫נשחקו פסולים לתרומת הדשן כדאמרינן לגבי הוצאת הדשן‬ ‫לכהונה גדולה לפני עבודת יוה"כ‪ ,‬ואם נטמא לאחר הקרבת‬ ‫(כ"ג‪ ):‬שבגדים שבישל בהם קדירה לרבו לא ימזוג בהם כוס‬ ‫לרבו‪ ,‬ואין נראה לרש"י‪ ,‬דדווקא בהוצאת הדשן הבגדים‬ ‫התמיד של עבודת יוה"כ לובש ד' בגדים ככהן הדיוט‪ ,‬חונכים‬ ‫מתלכלכים‪ ,‬משא"כ תרומת הדשן שאינו אלא מחתה ליום‪.‬‬ ‫אותו ע"י האבנט שהוא של בוץ דכתיב "ובאבנט בד יחגור"‪,‬‬ ‫ולומדים מ"והניחם שם" שהם טעונים גניזה‪.‬‬ ‫ואינו של כלאים ככהן הדיוט למ"ד ששל כהן הדיוט של‬ ‫כלאים כמו של כה"ג כל השנה דכתיב "ואת האבנט שש‬ ‫כה"ג שנפסל ומינו אחר תחתיו וחזר והוכשר‬ ‫משזר ותכלת"‪ ,‬ולמ"ד שכהן הדיוט לובש כל השנה‬ ‫ראשון חוזר לעבודתו‪ ,‬והשני לר"מ כל מצוות כה"ג‬ ‫אבנט של בוץ‪ ,‬קודם תחילת עבודת היום לובש ח' בגדים‬ ‫עליו שאסור בפריעה ופרימה ולהטמא לקרובים ואסור‬ ‫ומהפך במזבח החיצון אחד מאברי התמיד בצינורא שזה‬ ‫באלמנה ומשמש בשמונה בגדים‪ .‬ולרבי יוסי אינו ראוי‬ ‫נחשב עבודה כיון שאותו אבר ממהר להתעכל מחמת הפיכה זו‪,‬‬ ‫להיות כהן הדיוט דמעלין בקודש ואין מורידין‪ ,‬וממילא‬ ‫וכדמצינו שזה עבודה שזר חייב עליה מיתה משום‬ ‫אינו משמש בד' בגדים‪ ,‬ובדיעבד נמי פסול דהוי ליה מחוסר‬ ‫"והזר הקרב יומת"‪ .‬שיטת רב פפא שעבודתו מחנכתו‪,‬‬ ‫בגדים‪ ,‬ואינו משמש בכהונה גדולה בשמונה בגדים משום‬ ‫שכיון שעבודת יוה"כ אינה כשרה אלא בכה"ג‪ ,‬ממילא מה שהוא‬ ‫איבה‪ ,‬ואם עבר ועבד עבודתו כשרה דהא כהן גדול הוא‪,‬‬ ‫עושה עבודה זו זה החינוך לכהונה גדולה‪ ,‬כדמצינו שכלים‬ ‫ואם מת ראשון השני חוזר לעבודתו לכהונה גדולה‪ ,‬ולא‬ ‫שעשה משה משיחתן מחנכתן כדכתיב "וימשחם ויקדש‬ ‫חיישינן שיצפה מתי ימות הראשון‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כהן)‬ ‫אותם"‪ ,‬והכלים שנעשו בשאר הדורות לא נמשחו דכתיב‬ ‫שאף שמן הדין הוא כה"ג‪ ,‬מ"מ איצטריך לטעמא דמעלין בקודש‬ ‫ואי מורידין‪ ,‬דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה‪ ,‬ומסתבר שהדבר‬ ‫"אותם"‪ ,‬עבודתם מחנכתן‪.‬‬ ‫תלוי במלך ובאחיו הכהנים‪ .‬והלכה כרב יוסי‪ ,‬ואינו הלכתא‬ ‫י"ב‪ :‬ממה היה עשוי האבנט‪ -‬אבנט כה"ג ביוה"כ‬ ‫למשיחא‪ ,‬דיש בזה נ"מ שפרנס הממונה על הציבור שעבר‬ ‫מחמת אונס‪ ,‬שכשיעבור האונס חוזר לשררתו‪ ,‬וגם נוהגים כבוד‬ ‫היה של בוץ‪ ,‬ובשאר ימות השנה היה של כלאים‪.‬‬ ‫בשני‪ .‬ורבי' חיים כהן מבאר שהגמ' פוסקת הלכתא למשיחא‪,‬‬ ‫ואבנט של כהן הדיוט‪ ,‬לרבי היה של כלאים‪ ,‬ולר"א‬ ‫ורק בדבר שזה לא שכיח מחמת שזה עבירה הגמ' שואלת‬ ‫ברבי שמעון ור' דוסא היה של בוץ‪ .‬דעת ריב"א שכיון‬ ‫הילכתא למשיחא‪ .‬תוד"ה הלכה‪.‬‬ ‫שבכהן גדול כתוב מצנפת ובכהן הדיוט כתוב מגבעות‪ ,‬של כה"ג‬ ‫היתה קצרה‪ ,‬שהיה צריך להניח תפילין וציץ‪ ,‬ושל הדיו היתה‬ ‫התקנת אשה לכה"ג שמא תמות אשתו‬ ‫רחבה‪ ,‬שלא היה צריך להניח ציץ‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אלא)‬ ‫שאע"פ שיש בזה שינוי בין כה"ג להדיוט‪ ,‬כיון ששניהם ממין‬ ‫כתיב "וכפר בעדו ובעד ביתו" והיינו שהכה"ג מכפר‬ ‫אחד לא החשיבה הגמרא דבר זה לחילוק ביניהם‪ ,‬וכן אינו נחשב‬ ‫בהקרבת הפר גם בעד אשתו‪ .‬ונחלקו ר"י וחכמים אם‬ ‫חינוך לכה"ג ללבוש את המצנפת‪.‬‬ ‫מטעם זה מתקינים אשה לכה"ג שמ תמות אשתו‪ ,‬או שאין‬ ‫חוששים לזה‪ ,‬ולהלן תבואר מחלוקתם‪ ,‬וכן יבואר איך היה‬ ‫לר' יהודה תרומת הדשן צריכה כתונת ומכנסים‬ ‫הכה"ג מקדש אשה זו באופן שלא יהיו לו ב' נשים‪.‬‬ ‫דכתיב "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש"‪,‬‬ ‫י"ג לרבי יהודה מתקינים לכה"ג אשה אחרת תחתיו‬ ‫ומדכתיב "ילבש" לומדים לרבות אבנט ומצנפת מפני‬ ‫שעבודה היא‪.‬‬ ‫לפני יוה"כ‪ ,‬שמא תמות אשתו‪ ,‬וכתיב "וכפר בעדו‬ ‫ובעד ביתו"‪ .‬ולרבנן אין מתקינים‪ ,‬ואף שמתקינים לו‬ ‫‪15‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫מגורשת)‪ ,‬ואם רואה שהיא עומדת למות הוא נכנס‬ ‫כהן אחר תחתיו‪ ,‬לטומאה ע"י קרי או התזת צינורא מפי עם‬ ‫לבית הכנסת וחל הגט למפרע‪ ,‬ואין חוששים שהוא לא‬ ‫הארץ חיישינן‪ ,‬אבל למיתה לא חיישינן‪ ,‬ואמרו חכמים‬ ‫יכנס‪ ,‬דכהנים זריזים הם‪ ,‬וכ"ש כה"ג‪( .‬תוד"ה אלא)‪ .‬דעת‬ ‫לר"י דא"כ יש לחוש אף למיתת השניה‪ ,‬ור"י סובר‬ ‫הירושלמי שלא היה מקדש את האשה השניה לפני יו"כ‪ ,‬אלא‬ ‫שלמיתה אחת חוששים ולא לשתים‪ ,‬ובאמת‬ ‫ייחדו אותה שאם תמות אשתו הראשונה הוא יקדש אותה‬ ‫ביו"כ‪ ,‬ואף שנמצא כקונה קנין בשבת‪ ,‬אין שבות במקדש וזה‬ ‫לחכמים אין לחוש אף לטומאה‪ ,‬דכהן גדול זריז הוא‬ ‫צורך העבודה‪ .‬תודה לחדא‪.‬‬ ‫ונשמר מן הטומאה‪ ,‬דאי חיישינן א"כ אין לדבר סוף‪,‬‬ ‫רב אסי וי"א רב עוירא מקשים א"כ ביבום אם יש למת‬ ‫ומ"מ ממנים כהן אחר כדי שיזדרז יותר‪.‬‬ ‫שתי נשים לא יתייבמו דהא כתיב "בית"‪ ,‬והגמ' מתרצת‬ ‫כיצד היה הכה"ג מקדש את האשה השניה‪ -‬הגמ'‬ ‫דאופן זה נתרבה מדכתיב ב"פ יבמתו"‪ .‬ורבינא וי"א‬ ‫דנה בדעת ר"י שמתקינים לו אשה אחרת תחתיו‬ ‫רב שרביא מקשים שא"כ ארוסה לא תתייבם דהא‬ ‫שמא תמות אשתו ובעינן "וכיפר בעדו ובעד ביתו"‬ ‫אמרת דכל כמה דלא כניס לאו ביתו הוא‪ ,‬והגמ' מתרצת‬ ‫איך מקיימים דין זה‪ ,‬שהרי צריך גם לקדשה וגם‬ ‫שמרבים ארוסה מדכתיב "החוצה"‪.‬‬ ‫לכונסה דאי לאו הכי לא חשיבא ביתו‪ ,‬וא"כ יש לו ב'‬ ‫קידושין ונישואין בשבת‪ -‬איתא בירושלמי שבתולה‬ ‫נשים‪ ,‬ו"ביתו" אמר רחמנא ולא ב' בתים‪ .‬והגמ'‬ ‫שנכנסה לחופה מבעוד יום מותר לבוא עליה בשבת‪ ,‬דמשעה‬ ‫אומרת כמה אופנים שנותן גט בתנאי‪ ,‬והגמ' דוחה‬ ‫שנכנסה לחופה קנאה לכל דבר‪ ,‬אבל אלמנה שאין לה חופה‬ ‫אפשרויות אלו‪ ,‬ויש עוד דחיות רבות לאפשרויות דלהלן‪,‬‬ ‫ואינה נקנית לבעלה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה אלא‬ ‫והגמ' אומרת רק אחת מהדחיות לכל אפשרות‪( ,‬אם יתן גט‬ ‫ע"י ביאה‪ ,‬צריך לבוא עליה מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין‬ ‫לראשונה ע"מ שתמותי ביוה"כ‪ ,‬שאם תמות יחול הגט‬ ‫בשבת‪ ,‬ויותר נראה שאף לאלמנה יש חופה קודם ביאה והיינו‬ ‫למפרע‪( ,‬ונ"מ שאם מתה באמצע העבודה‪ ,‬לא היה עד שמתה‬ ‫יחוד‪ ,‬ואת היחוד צריך לעשות לפני שבת‪ ,‬אבל בתולה די‬ ‫שני בתים‪ .‬תוד"ה על מנת שתמותי)‪ ,‬ואם תמות רק השניה‬ ‫שתצא בהינומא לפני שבת ויכולה להתייחד בלילה‪ .‬תוס' שם‪.‬‬ ‫תישאר הראשונה אשתו‪ ,‬א"כ אם לא מתה יש לו ב' בתים‪.‬‬ ‫ואם יתן גט ע"מ שלא תמות שאם לא תמות יחול הגט‬ ‫י"ד‪ .‬כהן גדול אונן יכול להקריב קרבנות‪ ,‬דכתיב‬ ‫למפרע‪ ,‬שמא תמות הראשונה ונמצא שאין לו אשה‬ ‫"לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וכו' "‪,‬‬ ‫והיינו שאם מתו אביו ואמו אינו יוצא מקדושתו אלא יכול‬ ‫כלל‪ .‬ואם יתן גט ע"מ שתמות אחת מהם‪ ,‬שמא אף‬ ‫להקריב ולא חילל עבודתו בכך‪ ,‬ומזה לומדים שכהן הדיוט אונן‬ ‫אחת לא תמות ויש לו ב' בתים‪ ,‬ואם מתה אחת אין לו‬ ‫מחלל עבודתו‪ ,‬אמנם הוא אסור באכילת קדשים דאפילו‬ ‫אשה כלל (תוד"ה על מנת שתמות)‪ ,‬וכן לא חל הגט כיון‬ ‫במעשר הקל כתיב "לא אכלתי באוני ממנו"‪ .‬ולרבי יהודה‬ ‫שאין זה כריתות‪( ,‬כמו שהנותן גט ע"מ שלא תשתה‬ ‫אינו עובד כל היום שמא יאכל‪ ,‬אבל בלילה מקטיר חלבים‬ ‫יין כל ימי חייו או חייה לא הוי גט‪ ,‬ורק אם תלה בחיי‬ ‫ואימורים‪ ,‬דאנינות לילה דרבנן‪ ,‬ואף שלר"י מתקינים לו‬ ‫פלוני הוי גט ויכולה להנשא לאחר אחרי מיתת אותו פלוני‪,‬‬ ‫אשה ביוה"כ שמא תמות אשתו ומבואר שממשיך‬ ‫וגם בחיי אותו פלוני אם קלקלה אין חיוב אשת איש‪ ,‬דאינו אלא‬ ‫לעבוד‪ ,‬ואף שהוא מגרשה בתנאי וכנ"ל ונמצאת מגורשת‬ ‫חשש שמא תשתה בחיי פלוני‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כל)‬ ‫שלמסקנת הגמ' גיטין פ"ג‪ :‬אם תלה בחייו הרי זה כריתות‪ ,‬ורק‬ ‫למפרע‪ ,‬וממילא אינו אונן‪ ,‬מ"מ הוא טרוד מחמת‬ ‫אם תלה בחייה אינו כריתות‪ ,‬דכל תנאי שקיום התנאי יהיה רק‬ ‫מיתתה ובקדשים צריך שמחה וגדולה‪ ,‬דכתיב "לך נתתים‬ ‫במיתתה ואז יחול הגט‪ ,‬אין זה כריתות)‪ .‬ואם יתן גט לשניה‬ ‫למשחה" כדרך שהמלכים אוכלים‪ ,‬שם לא חוששים‬ ‫ע"מ שלא תמות הראשונה‪ ,‬שמא תמות הראשונה‬ ‫שיאכל מן הקדשים כיון שביוה"כ אסור לכולם‬ ‫באמצע העבודה ויתברר למפרע שאין הגט גט ועבד‬ ‫לאכול‪.‬‬ ‫עם שני בתים‪ .‬ואם יתן גט לשניה ע"מ שתמות‬ ‫כהן שהיה באמצע הקרבה ושמע שמת לו מת‪ ,‬לר"י‬ ‫הראשונה (באמצע העבודה‪ ,‬יחד עם התנאי ע"מ שלא תמות‬ ‫יפסיק באמצע העבודה‪ ,‬ולרבי יוסי יגמור‪( ,‬ולכו"ע לא‬ ‫הראשונה‪ .‬תוד"ה אלא)‪ ,‬שמא תמות הראשונה ונמצא‬ ‫מסתבר שכה"ג אונן יביאוהו מביתו כדי לעבוד)‪ .‬לרש"י‬ ‫שאין לו אשה)‪ .‬והגמ' מסיקה שנותן גט לשניה ע"מ‬ ‫איירי כאן בכהן הדיוט‪ ,‬ולתוס' (ד"ה היה) מיירי בכהן גדול‪ ,‬שאף‬ ‫שלא תמות הראשונה‪ ,‬ולראשונה נותן גט ע"מ שהוא‬ ‫שמדאורייתא יכול לעבוד‪ ,‬מדרבנן מניח עבודתו ויוצא‪ ,‬שמא‬ ‫יאכל‪.‬‬ ‫יכנס לבית הכנסת ביום הכיפורים‪( ,‬ולא יתלה בה אם לא‬ ‫תיכנס‪ ,‬שמא היא לא תכנס ונמצא שגם היא‬ ‫‪16‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫י"ד‪ :‬סדר הקטרת הקטורת והטבת הנרות‪-‬‬ ‫אלו עבודות נעשות ע"י הכה"ג לפני יוה"כ‪-‬‬ ‫במתני' מבואר שהקטרת הקטורת קודמת להטבת‬ ‫ז' ימים קודם יוה"כ הכה"ג היה זורק את הדם של‬ ‫הנרות‪ ,‬ובתמיד מבואר שהטבה קודמת להקטרה‪.‬‬ ‫התמיד‪ ,‬ומקטיר את הקטורת‪ ,‬ומטיב את הנרות מוציא‬ ‫לרבי יוחנן מתני' כר"ש איש המצפה והמשניות‬ ‫את אפר הפתילות שכבו (וכן היה עושה בכל בוקר‪ ,‬דכתיב‬ ‫בתמיד כרבנן‪ .‬והא דתנן להלן במתני' שהפיס השני‬ ‫"בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות") ומקריב את הראש ואת‬ ‫הוא מי מדשן את המנורה (ומי שוחט ומי זורק ומי‬ ‫הרגל כדי שיהיה מוכן לעבודת יוה"כ‪ .‬ובשאר ימות השנה‬ ‫מדשן את המזבח הפנימי ומי מעלה אברים לכבש‬ ‫היה הכה"ג מקריב איזה קרבן שירצה ואין אנשי המשמר‬ ‫ומסדרם עליו ואח"כ מעלים אותם משם למזבח‪ ,‬והיו י"ג כהנים‬ ‫יכולים לעכב על ידו‪ ,‬ונוטל בחלוקת הקדשים לאכילה איזה‬ ‫מביאים את האברים משום "ברב עם הדרת מלך"‪ ,‬והיו מתפזרים‬ ‫חלק שירצה‪.‬‬ ‫וחוזרים ונאספים לפיס השלישי כדי שיהיה הרגש קול בעזרה‬ ‫לרב חסדא הדין הנ"ל הוא דלא כר"ע שטהור שהזו‬ ‫משום "בבית אלוקים נהלך ברגש")‪ ,‬והקטורת היא רק‬ ‫עליו מי חטאת נטמא‪ ,‬דכתיב "והזה הטהור על‬ ‫בפיס השלישי (והיו מכריזים חדשים לקטורת ‪-‬אלו‬ ‫הטמא" ולא כתיב "והזה הטהור עליו"‪ .‬ולחכמים אם‬ ‫שעדיין לא הקטירו‪ ,‬בואו והפיסו‪ ,‬אבל אלו שכבר הקטירו לא‪,‬‬ ‫טמא נטהר ע"י המי חטאת כ"ש שטהור נשאר‬ ‫מפני שהקטורת מעשירה)‪ ,‬אביי מפרש שהמשנה שלנו‬ ‫בטהרתו‪ ,‬ולומדים מ"על הטמא" שלא נאמרו דיני‬ ‫מיירי בהטבת ב' נרות אחרונות שהיו אחרי הקטורת‪,‬‬ ‫ההזאה שהשיריים שנשארו באזוב כשרים להזאה אלא‬ ‫אבל ה' נרות ראשונות היו קודם וע"ז מיירי המשנה‬ ‫בדברים המקבלים טומאה‪ ,‬שאם נתכוין להזות על‬ ‫של פיס שהקטורת אחר ההטבה‪ ,‬והיה מפסיק‬ ‫הבהמה והזה על האדם‪ ,‬יכול לחזור ולהזות ממים‬ ‫באמצע הטבת הנרות בקטורת‪ ,‬ולא בא אביי לחלוק על‬ ‫אלו‪ ,‬אבל אם נתכוין להזות על האדם והזה על‬ ‫רבי יוחנן ולבאר שהמשנה בתמיד מדברת על הה' נרות‪ .‬תוד"ה‬ ‫הבהמה‪ ,‬א"א לחזור ולהזות על האדם ממים אלו כיון‬ ‫אמר)‪ ,‬והא דמצינו שהיה מפסיק באמצע הטבת הנרות‬ ‫שאין שם הזאה בהזאה על בהמה‪ ,‬והוו כמים שנעשית בהם‬ ‫בזריקת דם התמיד זה דעת אבא שאול שמטיב את‬ ‫מלאכה‪.‬‬ ‫כל הנרות ואח"כ מקטיר‪ .‬ורב פפא מפרש שמתני'‬ ‫לאביי אף לר"ע ניחא שהיה עובד כל היום ולפנות ערב‬ ‫דהכא כרבנן שהקטרה היתה באמצע ההטבה‪ ,‬ומתני'‬ ‫היו מזים עליו‪.‬‬ ‫דפיס כאבא שאול‪ ,‬ולדידי גם המשנה בפרק ג'‬ ‫כששחטו התמיד ביו"כ קאי לרבנן‪ ,‬ויוצא שרישא‬ ‫על מה נאמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה‬ ‫וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול‪.‬‬ ‫ממני"‪ -‬לר"ע זה נאמר על מה שטמא נטהר ע"י‬ ‫ט"ו‪ .‬ביאור הפסוקים לרבנן ולאבא שאול‪ -‬כתיב‬ ‫המי חטאת וטהור נטמא על ידם‪ .‬ולחכמים פסוק‬ ‫זה נאמר על הדין שהמזה ומי שהזו עליו טהורים‬ ‫"מערב עד בוקר" תן לה מידתה שתהא דולקת‬ ‫ומי שנגע במים טמא‪( ,‬ואף שמי שהזו עליו אינו טהור‬ ‫והולכת כל הלילה‪ ,‬והיינו חצי לוג ששיערו חכמים שזה‬ ‫אלא אחרי טבילה והערב שמש‪ ,‬וגם מי שמזים עליו אינו טמא‬ ‫מספיק ללילי טבת‪ ,‬ואם יותיר בלילות הקצרים יותיר‪ .‬דבר‬ ‫יותר מזה‪ ,‬מ"מ טמא שהזו עליו גרמה לו ההזאה טהרה ולנוגע‬ ‫אחר אין לך עבודה שכשרה מערב עד בוקר ‪-‬כלומר אין‬ ‫היא גרמה טומאה‪ .‬אי נמי הכונה לטהור שנפלה עליו הזאה‬ ‫לך עבודת יום שכשירה אחר הדלקת הנרות ‪ ,‬אלא זו בלבד‪,‬‬ ‫שהוא טהור לגמרי‪ .‬תוד"ה למזה‪ .‬ומה שהמזה עצמו טהור‬ ‫וא"כ הא דכתיב "ובהעלות אהרן את הנרות בין‬ ‫ילפינן מ"והזה הטהור"‪ .‬תוד"ה מאי)‪ .‬ומה שאמרה תורה‬ ‫הערבים יקטירנה" היינו שבזמן הדלקה תהיה‬ ‫"ומזה מי הנדה יכבס בגדיו" היינו נושא‪ ,‬ואמרה‬ ‫הקטורת מוקטרת כבר‪ ,‬ולרבנן א"כ אף "בבוקר בבוקר‬ ‫תורה מזה כדי להשמיענו ששיעור טומאתו הוא‬ ‫בהטיבו את הנרות יקטירנה" היינו שבזמן ההטבה‬ ‫כשנושא שיעור הזאה‪ ,‬ואף למ"ד הזאה לא צריכה‬ ‫תהיה הקטורת מוקטרת‪ .‬ולאבא שאול בשחרית‬ ‫שיעור היינו לכמה שצריך להגיע ע"ג האדם‪ ,‬אבל‬ ‫כפשוטו הטבה קודמת להקטרה ולדידי' מפסיק באמצע‬ ‫בכלי שממנו מזים צריך שיעור כדי שיטבול ראשי‬ ‫הטבה עם שחיטת התמיד וזריקת דמו ‪ ,‬ושאני בערב‬ ‫הגבעולים ויזה‪.‬‬ ‫דדרשינן "אותו" שאין לך עבודה שכשרה מערב עד‬ ‫בוקר וכו'‪.‬‬ ‫‪17‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫שמעון איש המצפה‪ ,‬למרות שלא מוזכר כאן שום דבר‬ ‫זריקת דם התמיד‪-‬‬ ‫בשמו‪ ,‬והגמ' מביאה עוד מקום שמצינו כהאי גוונא‪ ,‬ואגב‬ ‫זה מבארת הגמרא מה היו מדות עזרת הנשים איזה לשכות‬ ‫הכהן הזורק את דם התמיד היה מגיע לקרן מזרחית‬ ‫היו בה‪ ,‬ומה היה גובה הכתלים והפתחים בהר הבית‪ ,‬וכיצד‬ ‫צפונית ומזה על הפינה באופן שהדם ילך גם למזרח‬ ‫סידו שהכהן השורף את הפרה אדומה יראה את פתח‬ ‫וגם לצפון‪ ,‬ואח"כ היה עושה כך בקרן מערבית‬ ‫ההיכל בשעת הזאת הדם‪ ,‬ואגב זה יבואר היכן בדיוק היה‬ ‫דרומית‪( ,‬ולא הפכו את הסדר‪ ,‬משום שכל פניות‬ ‫המזבח החיצון‪.‬‬ ‫שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין (ולמזרח ‪-‬דין הפניה‬ ‫ט"ו‪ :‬אלו לשכות היו בבית המוקד‪ ,‬ומקום לשכת‬ ‫למזרח שייך רק לראיה שהכבש נמצא בצד דרום ממה שכתוב‬ ‫בית הטלאים‪ -‬מבואר במסכת תמיד שלשכת בית‬ ‫"ומעלותיהו פונות קדים" שיתנו את הכבש באופן שיפנה ממנו‬ ‫הטלאים (שהיו בה לפחות ו' טלאים מבוקרים ממום) היתה‬ ‫למזבח לצד ימין‪ ,‬שזה שייך רק אם הכבש בצד דרום)‪ ,‬וממילא‬ ‫בפינה הצפונית מערבית של בית המוקד (‪-‬טרקלין גדול‬ ‫הוא מגיע בתחילה לקרן מזרחית צפונית‪ ,‬והיינו‬ ‫שהיו מסיקים בו מדורות גדולות‪ ,‬כדי שהכהנים שהיו הולכים‬ ‫שבחטאת שזריקת הדם היא למעלה הוא עולה בכבש ופונה‬ ‫יחפים על רצפת העזרה שהיא משיש יתחממו שם‪ .‬רש"י‪ .‬ור"ח‬ ‫לימין למזרח‪,‬גם בשאר הדמים שניתנים למטה כשהכהן עומד‬ ‫(תוד"ה ואחת) מבאר שהאש בשני בתי המוקד היתה לצורך‬ ‫על הרצפה היה מתחיל מדרך הדרום‪ .‬ולא היה מזה בקרן‬ ‫המזבח‪ ,‬דמצוה להביא אש מן ההדיוט‪ ,‬ועוד היתה מערכה כדי‬ ‫דרומית מזרחית וצפונית מערבית‪ ,‬משום שעולה‬ ‫שאם תכבה האש בשני בתי המוקד יביאו ממנה)‪ ,‬והיו שם ג"כ‬ ‫טעונה יסוד ואין יסוד לקרן דרומית מזרחית אלא רק‬ ‫לשכת החותמות (ששם מניחים את החותמות של הקונה‬ ‫בצדדים צפון ומערב‪ ,‬ועוד אמה בצדדים מזרח ודרום)‪.‬‬ ‫סלתות ונסכים מן ההקדש)‪ ,‬בית המוקד‪ ,‬ולשכה שעושים‬ ‫ולר"ש איש המצפה לא היה נותן על קרן מערבית‬ ‫בה את לחם הפנים‪ .‬ובמידות איתא שלשכת הטלאים‬ ‫דרומית‪ ,‬אלא היה נותן על הצד המערבי ואח"כ על‬ ‫היתה בפינה המערבית דרומית‪ ,‬ובפינה הדרומית‬ ‫הצד הדרומי‪ ,‬דכתיב "ושעיר עיזים אחד לחטאת לד'‬ ‫מזרחית היתה לשכת לחם הפנים‪ ,‬ובלשכה שבפינה‬ ‫על עולת התמיד יעשה" שבתמיד עושים גם מעשה‬ ‫המזרחית צפונית גנזו בית חשמונאי אבני מזבח‬ ‫עולה וגם מעשה חטאת‪( ,‬ואין לומר שבחטאת צריך‬ ‫שחיללום מלכי יון ע"י שהקטירו על המזבח לעבודה זרה‪,‬‬ ‫לעשות כמו בעולה‪ ,‬דכתיב בחטאת "על עולת התמיד‬ ‫ובלשכה שבפינה הצפונית מערבית יורדים לבית‬ ‫יעשה ונסכו")‪ ,‬ומקדים של עולה כיון שהתמיד הוא‬ ‫הטבילה‪( ,‬ושתי לשכות אלו היו לשכת החותמות ולשכת בית‬ ‫עולה‪ ,‬ואין עושים גם שתים שהם ד' וגם ד' שהם ד'‪,‬‬ ‫המוקד‪ .‬תוס' י"ז‪ .‬ד"ה ומר) ושתים מהלשכות היו בקודש‬ ‫דלא מצינו דמים מכפרים וחוזרים ומכפרים‪ ,‬אבל‬ ‫ושתים בחול‪ ,‬וחתיכות עצים היו מבדילות בין הקודש‬ ‫לחלקן פיסוק מתנות בעלמא הוא‪ ,‬ואף שדם החטאת‬ ‫לחול‪ .‬הגמ' שואלת שיש כאן סתירה היכן היתה‬ ‫ניתן למעלה היה נותן את כל המתנות למטה‪ ,‬שלא‬ ‫לשכת הטלאים‪ ,‬ומבארת שמסכת מדות נשנתה‬ ‫מצינו דמים שחצין למטה וחצין למעלה‪( ,‬דמה שהיה‬ ‫בסתמא ע"י רבי אליעזר בן יעקב‪.‬‬ ‫מזה מדם הפר כנגד עובי הכפורת אחת למעלה ושבע‬ ‫ולהלן י"ז‪ .‬מתרץ רב אדא בריה דרבי יצחק שאין כאן‬ ‫למטה‪ ,‬היינו כשליח בי"ד המכה שנותן כל מכה מתחת‬ ‫מחלוקת אלא לשכה זו היתה לאורך צד מערב עד קרוב‬ ‫המכה הקודמת)‪ ,‬והא דתנן הזה על טהרו של מזבח שבע‬ ‫לצפון וקרוב לדרום‪ ,‬וממילא היא נראית למי שבא מצפון‬ ‫פעמים‪ ,‬אין הכונה לאמצע גובה המזבח מלשון טהר‬ ‫בצד דרום ‪-‬שהיא משוכה יותר לצד דרום‪ ,‬ולמי שבא‬ ‫טיהרא ‪-‬צהרים‪( ,‬וכיון שהיה מזה ז' הזאות‪ ,‬א"א לצמצם שלא‬ ‫מדרום היתה נראית בצד צפון ‪-‬שהיא משוכה יותר לצד‬ ‫יהיה מהם לא למעלה ולא למטה‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה מאי)‬ ‫צפון‪ ,‬ומסתבר שהיתה נוטה יותר לצד דרום‪ ,‬ממה‬ ‫מבארים שכיון שמתחילה נתן על הקרנות א"כ הרי זה חצי למטה‬ ‫שהקשו סתירה במקום לשכת לחם הפנים‪ ,‬וביארו‬ ‫וחצי למעלה)‪ ,‬אלא הכונה לגוף גג המזבח שמטהרו ע"י‬ ‫שהתנא במידות שנה את סדר הלשכות דרך ימין‪,‬‬ ‫שמפנה את הקטורת לכאן ולכאן ומזה על מקום הגילוי‪ ,‬מלשון‬ ‫והתנא בתמיד שנה את הסדר דרך שמאל‪ ,‬ולולא‬ ‫"כעצם השמים לטוהר"‪.‬‬ ‫שנאמר שלשכת הטלאים היתה יותר לצד דרום א"כ גם אם‬ ‫מונים דרך שמאל יוצא שלשכת לחם הפנים נמצאת בקרן‬ ‫כמה מדות ומקומות בהר הבית ובמקדש‬ ‫דרומית מערבית‪( .‬ואף שכל פניות שאתה פונה צריכות‬ ‫הסוגיה דלהלן אינה שייכת למסכת יומא‪ ,‬והובאה כאן‬ ‫להיות דרך ימין (דגמרינן מים שעשה שלמה‪ ,‬שכתוב שם‬ ‫משום שהגמרא לעיל העמידה את המשנה כדעת רבי‬ ‫‪18‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫לכניסת ישראלים‪ ,‬וי"א אמה לכהנים‪ ,‬והמזבח ל"ב‬ ‫פונים פונים‪ .‬תוד"ה והא)‪ ,‬זה רק בעבודה ולא בחשבונות‬ ‫אמה‪ ,‬ובין האולם ולמזבח כ"ב אמה‪ ,‬וההיכל ק' אמה‪,‬‬ ‫בעלמא)‪.‬‬ ‫וי"א אמה אחורי בית הכפורת)‪ ,‬ורוחב העזרה מאה‬ ‫ט"ז עזרת נשים היה אורכה מזרח למערב ורוחבה‬ ‫שלושים וחמש אמה‪( ,‬הכבש והמזבח ס"ב אמה‪ ,‬ח'‬ ‫אמות מן המזבח לטבעות הקבועים בקרקע שבהם נותנים‬ ‫מצפון לדרום מאה שלושים וחמש אמה‪ ,‬וארבע לשכות‬ ‫את צואר הבהמות של קדשי קדשים ששחיטתם בצפון‪ ,‬כ"ד‬ ‫במקצועותיה‪ :‬בפינה הדרומית מזרחית היתה לשכת‬ ‫אמות מקום הטבעות‪ ,‬ד' אמות מהטבעות לשולחנות‬ ‫הנזירים (לבשל את השלמים ולגילוח השיער וניתן‬ ‫שעליהם מדיחים קרבי קדשי קדשים‪ .‬מקום השלחנות אינו‬ ‫תחת הדוד דכתיב "ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים")‪,‬‬ ‫פחות מד' (בתחילה מבאר רש"י שמקום השלחנות אינו כלול‬ ‫בפינה המזרחית צפונית היתה לשכת דיר העצים‬ ‫בשאר החשבונות‪ ,‬אך כתב רש"י שיתכן שזה כלול באמות‬ ‫(שבעלי מומים בודקים אם העצים מתולעים‪ ,‬מפני‬ ‫שנותרו לאחר החשבון של הדברים המפורשים‪ ,‬וי"מ שמקום‬ ‫שעץ מתולע פסול למזבח)‪ ,‬בפינה הצפונית מערבית‬ ‫השלחנות כלול עם מקום הננסים)‪ ,‬ד' אמות מהשלחנות‬ ‫היתה לשכת המצורעים (ששם היו טובלים ביום השמיני‬ ‫לננסים (‪-‬עמודים נמוכים הקבועים בקרקע שקבועים בהם ווי‬ ‫לטהרתם כשבאים להכניס בהונותיהם‪ ,‬אע"פ שכבר טבלו‬ ‫ברזל שעליהם תולים את הבהמה כדי להפשיטה‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫מבערב)‪ ,‬והלשכה שבפינה המערבית דרומית אמר רבי‬ ‫(ד"ה מן) שבתמיד משמע שהשלחנות היו צמודים לננסים‪ ,‬וצ"ל‬ ‫שהיו שלחנות צמודים שעליהם מונחת הבהמה כדי שלא תיגרר‬ ‫אליעזר בן יעקב שאינו זוכר למה היתה משמשת‪,‬‬ ‫על הקרקע‪ ,‬והשלחנות האחרים היו לצורך הדחת הקרבים‪ ,‬אי‬ ‫ואבא שאול אמר שהיתה שם לשכת בית שמניא‬ ‫נמי אין כוונת המשנה בתמיד שהיו צמודים ממש‪ ,‬אלא היו‬ ‫(שהיו נותנים בה יין ושמן)‪.‬‬ ‫רחוקים ד' אמות‪ ,‬והבהמות לא היו נגררים לארץ מפני שגוף‬ ‫הבהמה גדול ומגיע לשלחנות)‪ ,‬ח' אמות מהננסים לכותל‬ ‫גובה הפתחים והכתלים‪ -‬איתא במסכת מדות שכל‬ ‫העזרה‪ ,‬ושאר האמות היו מתחלקות חצי חצי (י' אמה וחצי‬ ‫הפתחים בהר הבית היו גבוהים כ' אמה (שכל הבנינים‬ ‫לכל אחד) בין הכבש לכותל ומקום הננסים עצמם)‪,‬‬ ‫היו גבוהים מאד‪ ,‬הרבה מעל הפתחים) ורוחבם י' אמות‪ ,‬וכל‬ ‫ולפי רבי יהודה יוצא שרוב המזבח היה בצד דרום‪ ,‬וכיון‬ ‫הכתלים של הר הבית היו גבוהים‪ ,‬חוץ מהכותל‬ ‫שחצי מרוחב העזרה זה ס"ז אמות וחצי‪ ,‬ומהמזבח לצד צפון יש‬ ‫המזרחי התחתון שהיה לרגלי הר הבית שממנו נכנסים לחיל‬ ‫ס"ב אמות וחצי‪ ,‬וב' אמות מתוכם הם היסוד והסובב‪ ,‬וגובה‬ ‫ומהחיל לעזרת נשים ומשם לעזרה הגדולה‪ ,‬כדי שהכהן‬ ‫הסובב הוא שש אמות‪ ,‬ויחד עם י"ג אמות ומחצה שקרקע‬ ‫השורף את הפרה בהר המשחה (‪-‬הר הזיתים) שזה‬ ‫העזרה גבוהה מקרקע הר הבית נשאר גובה חצי אמה ברוחב ב'‬ ‫מזרחית לירושלים ופני הכהן היו למערב יכוון ויראה מעל‬ ‫אמות שאפשר לראות דרכם את פתח ההיכל‪( ,‬אבל האמה‬ ‫שמעל הסובב היתה מוסתרת מהי"ג אמות ומחצה הנ"ל‪ .‬תוד"ה‬ ‫הכותל דרך השערים את פתח ההיכל בשעת הזאת הדם‬ ‫רובא‪ .‬עוד כתבו התוס' שי"ל שראית הגמ' שהמשנה במדות‬ ‫דכתיב "והזה אל נוכח פני אהל מועד"‪ ,‬וכיון שפתח ההיכל נמצא‬ ‫אינה כר"י היא ממה שלר"י המזבח היה באמצע‪ ,‬ובמדות מבואר‬ ‫במקום גבוה בהר כ' אמות יותר מפתח הר הבית‪ ,‬ממילא אם‬ ‫שהמזבח לא היה באמצע)‪ .‬ובהכרח שסתמא דמסכת מדות‬ ‫הכותל היה גבוה יותר לא היו רואים את פתח ההיכל דרך‬ ‫כראב"י‪ ,‬ולדבריו צ"ל שבין הכבש לכותל היה רק ה' אמות וחצי‪,‬‬ ‫הפתחים‪ .‬הגמ' מעמידה משנה זו כר"א בן יעקב (מובא‬ ‫והכבש והמזבח הם ס"ב אמה‪ ,‬נמצא כל המזבח בדרום‪ ,‬והוא‬ ‫להלן) שמוסיף עוד מדרגה בגובה אמה בין עזרת‬ ‫מסתיים באמצע העזרה‪.‬‬ ‫ישראל לעזרת כהנים ונמצא כ' אמות ומחצה‬ ‫ובאופן אחר מבאר רש"י שרב אדא בר אהבה בא ליישב את‬ ‫המסתירים את פתח ההיכל שגובהו כ' אמה‪ ,‬אבל‬ ‫הסתירה הנ"ל ט"ו‪ :‬לגבי מיקום לשכת הטלאים‪ ,‬וכל דברי הגמ'‬ ‫לחכמים לא היה צריך להנמיך את הכותל המזרחי‪.‬‬ ‫אינם דחית דבריו אלא המשך דבריו לומר שהמשנה בתמיד היא‬ ‫רבי יהודה‪ ,‬דכבר מצינו שהוא חולק על סתמא דמתני' במדות‬ ‫רב אדא בר אהבה רוצה להעמיד את המשנה כרבי‬ ‫לגבי מקום המזבח‪.‬‬ ‫יהודה הסובר שמקום המזבח באמצע העזרה כנגד‬ ‫לפנים מכותל המזרח היו סורג (מחיצה העשויה מקרשים‬ ‫הפתחים (י' אמות כנגד פתח ההיכל‪ ,‬ועוד י"א אמה‬ ‫צרים וארוכים המונחים באלכסון וביניהם הרבה נקבים כמו‬ ‫לצפון וי"א אמה לדרום) ונמצא שגובה המזבח מסתיר את‬ ‫הפתח‪ ,‬ולכן הוצרכו שהכותל המזרחי יהיה נמוך‪( ,‬וכן לר"ש‬ ‫בסירוגי מיטה של חבלים)‪ ,‬ולפנים ממנו היה חיל שהוא י'‬ ‫שהמזבח בצד צפון היו המזבח והכבש עומדים כנגד הפתח‪.‬‬ ‫אמות ויש בו י"ב מדרגות לכל רוב ההר מצפון לדרום‪,‬‬ ‫תוד"ה הא)‪ .‬והגמ' דוחה שבמדות מבואר שאורך העזרה‬ ‫וגובה ורוחב כל מדרגה הוא חצי אמה‪ .‬וט"ו מעלות‬ ‫היה מאה ושמונים ושבע אמה‪( ,‬ובהם י"א אמה‬ ‫היו מעזרת נשים לעזרת ישראל‪ ,‬וגובה ורוחב כל‬ ‫‪19‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫רבינו לפני עלותו להר סיני)‪ .‬עוד מבואר (ו‪ ).‬שהיו‬ ‫מעלה הוא חצי אמה‪ .‬ובין האולם ולמזבח היה כ"ב‬ ‫מפרישים את הכה"ג מאשתו בימים אלו‪ ,‬שמא יבעל אותה‬ ‫אמה‪ ,‬וי"ב מדרגות שגובהם ורוחבם הוא חצי אמה‪.‬‬ ‫והיא תימצא ספק נדה והכה"ג יהיה טמא טומאת שבעה‪.‬‬ ‫עוד מבואר (ב‪ .‬וי"ג‪ ).‬שהיו מכינים כה"ג שיכהן אם יארע‬ ‫ולראב"י היתה מדרגה בגובה אמה בעזרת ישראל ‪,‬‬ ‫פסול בכה"ג‪ ,‬ולר"י מכינים אף אשה אחרת שמא תמות‬ ‫והיה עליה דוכן שבו ג' מדרגות של חצי אמה‪.‬‬ ‫אשת הכה"ג‪ .‬עוד נתבאר (י"ד‪ ).‬שבז' ימים אלו הכה"ג היה‬ ‫זורק את דם התמיד ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות‬ ‫י"ז‪ .‬דברי הגמ' בעמוד זה הובאו לעיל ט"ו‪ - :‬ט"ז‪. :‬‬ ‫ומקריב את הראש ואת הרגל‪ ,‬והיו מזים עליו בכל יום‬ ‫מאפר פרה אדומה‪ .‬ולהלן יבוארו דברים נוספים שהיו‬ ‫י"ז‪ :‬קדימת הכהן גדול בענין הקרבת ואכילת‬ ‫מכינים בהם את הכה"ג בז' ימים אלו‪ ,‬וכן מה היו עושים‬ ‫הקרבנות ולחם הפנים‪ -‬כהן גדול יכול להקריב מתי‬ ‫בערב יוה"כ ובליל יוה"כ‪.‬‬ ‫שרוצה בכל המשמרות איזה עולה או מנחה שרוצה‪,‬‬ ‫קריאת פרשת יוה"כ‪ -‬זקני בי"ד היו קורין לפניו כל ז'‬ ‫ונוטל איזה חטאת או אשם שרוצה‪ .‬ובענין חלוקת‬ ‫הימים בסדר היום בפרשת אחרי מות‪ ,‬ואומרים לו שיקרא‬ ‫שתי הלחם של עצרת ולחם הפנים מצינו בזה‬ ‫בפיו שמא שכח‪ ,‬אבל אין לחוש שמא לא למד‪ ,‬דהא‬ ‫מחלוקת‪ :‬לאביי בשתי הלחם מודים רבנן שנוטל אחת‬ ‫כתיב "והכהן הגדול מאחיו" שיהיה גדול מאחיו בכח‬ ‫שזה מחצה‪ ,‬כיון שאינו דרך ארץ לתת לו פחות מלחם‬ ‫בנוי בחכמה ובעושר‪( ,‬ולאחרים לומדים מפסוק זה‬ ‫שלם‪ ,‬ובלחם הפנים לרבי לעולם נוטל חמש שזה‬ ‫שאם אין לו ממון מגדלים אותו משל אחיו)‪ ,‬ובבית‬ ‫מחצה‪ ,‬דכתיב לגבי לחם הפנים "והיתה לאהרן ובניו"‬ ‫שני שהיו קונים את הכהונה גדולה בדמים‪ ,‬היו‬ ‫מחצה לאהרן ומחצה לבניו‪ ,‬ולרבנן אינו נוטל מחצה אלא‬ ‫אומרים לו גם שמא לא למדת‪.‬‬ ‫פחות ממחצה וממילא נוטל ארבע או חמש‪ ,‬וזה תלוי‬ ‫במחלוקת ר"י ורבנן לענין חלוקת החלות‪ ,‬שלרבנן‬ ‫העברת הקרבנות לפני הכה"ג‪ -‬ערב יוה"כ שחרית‬ ‫שמשמר היוצא נוטל שש ומשמר הנכנס נוטל שש‪,‬‬ ‫היו מעמידים את הכה"ג בשער המזרח‪ ,‬ומעבירים‬ ‫הכה"ג נוטל חמש שזה פחות ממחצה‪ ,‬ולר"י שמשמר‬ ‫לפניו פרים ואילים וכבשים כדי להרגילו בעבודה ‪-‬‬ ‫הנכנס נוטל שבע‪ ,‬ושתים מהם בשכר הגפת דלתות‬ ‫שיתן אל ליבו הלכות סדר היום‪ ,‬אבל שעירים לא היו‬ ‫שמגיפים במוצאי שבת דלתות העזרה והחיל וההיכל והלשכות‬ ‫מעבירים לפניו‪ ,‬דכיון דעל חטא קאתו חלשה דעתיה‪,‬‬ ‫שפתחום בשחרית המשמר היוצא‪ ,‬ואין הכה"ג חולק בחלות‬ ‫אבל פר אע"פ שעל חטא הכהנים בא‪ ,‬אם היה יודע‬ ‫אלו‪ ,‬והנכנס נוטל חמש‪ ,‬הכה"ג נוטל פחות ממחצה‬ ‫שאחד מהם חטא היה מחזירו בתשובה‪( ,‬כדאמרי‬ ‫שזה ארבע‪.‬‬ ‫אינשי שאם בן אחותך נעשה שוטר אל תעבור לפניו‬ ‫י"ח‪ .‬לרבא רבי סובר כר"י בענין חלוקת החלות‪,‬‬ ‫בשוק שכיון שהוא מכירו מתחילה‪ ,‬יוכל בקלות למצוא עליו‬ ‫עלילה)‪ ,‬ותנא דברייתא סובר שאף שעירים היו‬ ‫ובחלוקה רגילה נוטל חמש שזה מחצה‪ ,‬ואם יש‬ ‫משמר שמתעכב שנוטל ב' חלות‪( ,‬שהרי ביו"ט באים כל‬ ‫מעבירים לפניו‪.‬‬ ‫המשמרות‪ ,‬ואם יו"ט שבסוף הרגל חל ביום חמישי פעמים יש‬ ‫אכילת הכה"ג‪ -‬כל ז' הימים היה יכול לאכול מה‬ ‫משמר שמאחר ללכת‪ ,‬וכן היכא שיו"ט של תחילת הרגל חל‬ ‫ביום שני יש משמר שמקדים לבוא‪ ,‬ואותו משמר נוטל ב' חלות‪,‬‬ ‫שרוצה‪ ,‬ערב יוה"כ שחרית לא היו מניחים אותו‬ ‫וגם אם הם כמה משמרות נוטלים רק ב' חלות‪ .‬אבל אם יו"ט חל‬ ‫לאכול הרבה מפני שהמאכל מביא את השינה‪ ,‬ולא‬ ‫בערב שבת או ביום ראשון‪ ,‬שבעל כרחם הם מקדימים לבוא או‬ ‫היו מאכילים אותו אתרוג או ביצים או יין ישן‪ ,‬וי"א‬ ‫מאחרים ללכת‪ ,‬כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים‪ ,‬כמו‬ ‫אף לא בשר שמן‪ ,‬וי"א אף לא יין לבן‪ .‬ולרבי יהודה בן‬ ‫בשבת שבתוך הרגל)‪ ,‬א"כ נשארו ח' חלות‪ ,‬ואז הכה"ג‬ ‫נקוסא היו מאכילים את הכה"ג סלתות וביצים כדי‬ ‫נוטל ד'‪ ,‬הגמ' שואלת על רבא א"כ למה איתא‬ ‫למסמס אכילה שבמעיו ולשלשלו כדי שלמחרת לא יצטרך‬ ‫בברייתא שלרבי תמיד נוטל חמש‪ ,‬ונשארת בקושיא‪.‬‬ ‫לנקביו‪ ,‬אמרו לו שאלו מביאים לידי חימום של קרי מפני‬ ‫שהם מרבים את הזרע‪ .‬ועיין להלן אלו דברים נוספים‬ ‫המשך סדר הכנת הכה"ג קודם יוה"כ‬ ‫מביאים לידי זיבה‪.‬‬ ‫נתבאר לעיל ב‪ .‬ששבעת ימים קודם יוה"כ היו מפרישים‬ ‫את הכהן הגדול מביתו ללשכת פרהדרין שהיתה במקדש‪,‬‬ ‫זב תולים ראייתו באכילה מרובה‪ ,‬ונ"מ אינו טמא טומאת‬ ‫(לדעת ריו"ח לומדים דין זה מההפרשה של ימי המילואים‬ ‫שבעה ואינו מביא קרבן‪( ,‬אבל בעל קרי טמא אף באונס‪ ,‬וקרי‬ ‫לפני חנוכת המשכן‪ ,‬ולר"ל לומדים דין זה מהפרשת משה‬ ‫‪20‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫הנמצא בחול בעובי החומה מעל שער המים שהיה מגיע לתוכה‬ ‫וזוב מגיעים ממקומות שונים‪ ,‬והזוב דומה למי בצק של‬ ‫מים באמה מעין עיטם‪ ,‬והולך ללשכה שבצפון ולומד‬ ‫שעורים ואינו קשור אלא כלובן ביצה המוזרת‪ ,‬ושכבת זרע‬ ‫חפינת הקטורת ונכנס לבית המקדש ועובד כל היום‬ ‫קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת)‪ ,‬וכן תולים בכל מיני‬ ‫כדאיתא לעיל י"ד‪ .‬שכל שבעת הימים הוא זורק את הדם וכו'‪,‬‬ ‫מאכל‪ ,‬ולרבי יהודה בן בתירא אין מאכילים זב בימי‬ ‫ולפנות ערב היו מזים עליו וחוזר לדרום וטובל כר"ע‬ ‫בדיקתו חלב או גבינה או ביצה או יין או מי גריסים‬ ‫הסובר שטהור שנפלה עליו הזאה נטמא‪ ,‬והולך לישון בלשכת‬ ‫של פול או בשר שמן או מורייס או שום או שחלים‬ ‫פרהדרין‪ ,‬ולא מסתבר שיטריחוהו ללכת בערב לטבול‬ ‫או חלגלוגות או גרגיר‪( ,‬הגרגיר נקרא אורות מפני‬ ‫בדרום וילך ללשכתו שבצפון לישון‪ .‬והגמרא דוחה‬ ‫שהוא מאיר את העיניים‪ ,‬ומי שאינו יכול לאוכלו‬ ‫דאדרבה יש להטריחו כדי שיפרוש אם הוא צדוקי‪ ,‬או‬ ‫יעבירו ע"ג עיניו‪ ,‬והיינו כשהוא גדל על המיצר שאין‬ ‫אפילו אם הוא אדם כשר טוב להטריחו כדי שלא תזוח דעתו‬ ‫סביבותיו זרע אחר שיכחיש כוחו)‪.‬‬ ‫עליו להתגאות בכתר כהונה‪ ,‬שהרי מטעם זה לא עשו את‬ ‫י"ח‪ :‬אכסנאי לא יאכל ביצים ולא ישן בטליתו של‬ ‫שתי הלשכות סמוכות ולא עשו לו רק לשכה אחת‪.‬‬ ‫בעה"ב‪.‬‬ ‫שש לשכות היו בעזרה‪ ,‬שלש בדרום‪ ,‬והם לשכת‬ ‫המלח שהיו נותנים בה מלח לצורך מליחת‬ ‫רב כשהגיע לדרשיש ורב נחמן כשהגיע לשכנציב‬ ‫היו מכריזים "מאן הויא ליומא" ‪-‬מי תינשא לו ליום‬ ‫הקרבנות‪ ,‬לשכת הפרוה ששם היו מולחים עורות‬ ‫קדשים (ועל גגה היה בית טבילה לכה"ג ביוה"כ)‪,‬‬ ‫שהוא כאן ותצא אח"כ‪ ,‬ואף שאין לאדם לישא אשה‬ ‫ולשכת המדיחין ששם היו מדיחים קרבי קדשים‬ ‫במדינה אחת ואח"כ לישא אשה במדינה אחרת‪,‬‬ ‫(אבל בשר קדשים היו מדיחים על שלחנות שבעזרה‪ .‬תוד"ה‬ ‫שמא אח ישא את אחותו‪ ,‬שאני הכא דרבנן אית‬ ‫ששם)‪ ,‬ומשם היתה מסיבה (‪-‬מדרגות המתעגלות סביב‬ ‫להו קלא ושמם קרוי על בניהם‪ ,‬והיו מודיעים זאת ז'‬ ‫עמוד) לגג בית הפרוה‪ .‬ושלש לשכות היו בצפון‪ ,‬והם‬ ‫ימים קודם בואם‪ ,‬שהיו אשה שתבעוה להנשא‬ ‫לשכת העץ שלא זכר ראב"י למה היתה משמשת‬ ‫ונתפייסה צריכה לשבת שבעה נקיים מיום שנתרצית‪,‬‬ ‫שמא מחמת חימוד ראתה דם‪( ,‬ודין זה הוא אפילו בקטנה‪.‬‬ ‫ולאבא שאול היא היתה לשכת הכה"ג והיתה‬ ‫וגם אחרי ז' נקיים שבדקה שחרית וערבית וטבלה אח"כ‪ ,‬אם‬ ‫מאחורי שתי הלשכות האחרות וגג שלשתם שוה‪,‬‬ ‫עדיין לא נישאת צריכה לבדוק בכל יום‪ ,‬ולכן צריך שבעה‬ ‫לשכת הגולה ששם היה בור הגולה (על שם בור שכרו‬ ‫נקיים סמוך לבעילת מצוה‪ .‬תוד"ה והאמר)‪ ,‬אי נמי היו רק‬ ‫שם עולי גולה) והגלגל היה נתון עליו ומשם היו‬ ‫מייחדים את הנשים ולא היו נזקקים להם כדי שיהיה‬ ‫מביאים מים לכל צרכי העזרה‪ ,‬ולשכת הגזית ששם‬ ‫פת בסלם‪ ,‬וכתבו התוס' (ד"ה יחודי) שאף שאסור לו לבוא‬ ‫היתה יושבים הסנהדרין ודנים את הכהנים‪ ,‬ומי‬ ‫עליה היום‪ ,‬מ"מ יש פת בסלו כיון שאחר שבעה היא מותרת‪,‬‬ ‫שנמצא בו פסול היה לובש ומתעטף בשחורים‬ ‫ודעת ר"י שגם יחוד אסור לפני שבעה נקיים‪ ,‬ולכן מבאר ר"י‬ ‫ויוצא והולך‪ ,‬ומי שלא נמצא בו פסול היה לובש‬ ‫שכיון שההכרזה היא רק מי תתייחד עמהם וממילא אין מזה‬ ‫דם חימוד‪( ,‬ואם היו רוצים לבוא עליהם היו לוקחים אותם‬ ‫ומתעטף בלבנים ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים‪.‬‬ ‫לעירם)‪ .‬ודעת התוס' שאין איסור יחוד בנשוי קודם ז' נקיים‬ ‫שבעה שערים היו בעזרה‪ ,‬בדרום היה שער‬ ‫של דם חימוד‪ ,‬אפילו אם אין אשתו עמו‪ ,‬ורק בחור שלא נשא‬ ‫מעולם שיצרו תוקפו אסור ביחוד אם פירסה אשתו נדה‪,‬‬ ‫הדליקה ואחריו שער הקרבן ואחריו שער המים שבו‬ ‫(כדמצינו שרק בבחור אמרינן שכל האוחז באמה ומשתין‬ ‫היו מכניסים צלוחית של מים של ניסוך בחג הסוכות‪ ,‬במזרח‬ ‫כאילו מביא מבול לעולם)‪ ,‬ואפילו אי נימא שבאלמן נמי‬ ‫היה שער נקנור והיתה לשכה בימינו ולשכה‬ ‫אסור‪ ,‬הכא שהיו להם נשים במקום אחר מותר‪ ,‬אמנם מי‬ ‫בשמאלו‪ ,‬אחת לשכת פנחס המלבש‪ ,‬ואחת לשכת‬ ‫שמת לו מת ברגל‪ ,‬בזמן שהוא נוהג אבילות אף נשוי אסור‬ ‫עושי חביתין‪ ,‬ובצפון היה שער נצוץ שהיה בנוי‬ ‫ביחוד‪ ,‬דדברים שבצינעא נוהג‪ ,‬ויש מתירים ביחוד ברגל‪.‬‬ ‫כאכסדרה ועליה היתה בנויה על גביו ושם היו‬ ‫י"ט‪ .‬מקום לשכת פרהדרין‪ -‬שתי לשכות היו‬ ‫כהנים שומרים מלמעלה ולוים מלמטה והיה ממנו‬ ‫לכה"ג‪ ,‬לשכת פרהדרין ולשכת בית אבטינס‪ ,‬אחת‬ ‫פתח לחיל‪ ,‬ואחריו היה בצפון שער הקרבן‪ ,‬ואחריו‬ ‫בצפון ואחת בדרום‪ .‬הגמ' רצתה לומר שמסתבר‬ ‫היה שער בית המוקד‪.‬‬ ‫שלשכת פרהדרין היתה בדרום שהיה יוצא ממנה‬ ‫בבוקר ומיסך את רגליו כדרך כל המשכימין‪ ,‬וטובל במקוה‬ ‫‪21‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫הכהנים סימן ככף רגל עגל בין כתפיו‪ ,‬שנאמר‬ ‫חמש טבילות וי' קידושין של ידים ורגלים טובל כהן‬ ‫"ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף עגל"‪.‬‬ ‫גדול ומקדש ביוה"כ בקודש על בית הפרוה שהיתה‬ ‫אם היה חכם דורש בדבר הלכה כל ליל יוה"כ‪ ,‬שלא יישן‬ ‫בנויה בתוך עזרה מקודשת‪ ,‬חוץ מהטבילה הראשונה‬ ‫ויראה קרי‪ ,‬ואם לאו אבל הוא יודע להבין ולשמוע דבר הלכה‬ ‫שהיתה בחול על שער המים בצד לשכתו של‬ ‫תלמידי חכמים דורשים לפניו‪ .‬אם רגיל לקרות קורא‪,‬‬ ‫הכה"ג‪ ,‬מפני שאינה בגלל יוה"כ‪ ,‬שהרי בכל ימות השנה‬ ‫אפילו טהור אינו נכנס לעזרה ללא טבילה‪ ,‬אבל על הטבילות‬ ‫ואם לאו היו קורין לפניו באיוב עזרא ודברי הימים‪,‬‬ ‫שמחמת יוה"כ נאמר "ורחץ את בשרו במים במקום קדוש"‪.‬‬ ‫שהם דברים הממשיכים את הלב לשומעם ועי"ז אין שינה‬ ‫חוטפתו‪ ,‬זכריה בן קבוטל (וי"א קפוטל) אומר פעמים‬ ‫מסרוהו זקני בי"ד שקראו לפניו בסדר היום לזקני כהונה‬ ‫הרבה קראתי לפניו בדניאל‪.‬‬ ‫והעלוהו לעלית בית אבטינס ללמדו חפינת הקטורת‬ ‫המוטלת עליו ביוה"כ דכתיב "ומלוא חפניו קטורת סמים" והיא‬ ‫בפרק ראשון דק"ש אסור לרמוז בעיניו ולקרוץ‬ ‫עבודה קשה‪ ,‬ובית אבטינס היו כותשים את הקטורת ומערבים‬ ‫בשפתותיו ולהראות באצבעותיו‪ ,‬לפי שצריך לכוין בו‬ ‫את סממניה‪ ,‬והשביעוהו שלא יהיה צדוקי ויתקן את‬ ‫דכתיב "והיו הדברים האלה על לבבך"‪ ,‬והעושה כך עליו‬ ‫הקטורת מבחוץ ואח"כ יכניסה לפנים‪ ,‬דהא כתיב "ומלוא‬ ‫הכתוב אומר "ולא אותי קראת יעקב"‪ ,‬ובפרק שני‬ ‫חפניו קטורת וכו' ונתן את הקטורת על האש לפני ד' "‪ ,‬ואמרו‬ ‫מותר‪.‬‬ ‫לו אישי כה"ג אנו שלוחי בי"ד ואתה שלוחינו ושליח‬ ‫ודברת בם‪ -‬שצריך להשמיע מה שמוציא מפיו ולא‬ ‫בי"ד‪ ,‬משביעים אנו עליך על דעתינו ועל דעת בי"ד‬ ‫בתפילה שהיא בלחש‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה בם) מבארים‬ ‫שלא תשנה דבר מכל שאמרנו לך‪ ,‬ונפטרו והלכו להם‪.‬‬ ‫שבק"ש שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד‪ ,‬אבל בתפילה‬ ‫י"ט‪ :‬לרב הונא בריה דרב יהושע שכהנים הם שלוחי‬ ‫אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו‪ ,‬ואפילו נחש כרוך על‬ ‫עקיבו לא יפסיק‪ .‬עשה אותם קבע‪ .‬ולא בדברים‬ ‫דרחמנא‪( ,‬לרש"י הנ"מ היא שמותר לכהן להקריב קרבנות‬ ‫למודר הנאה ממנו‪ .‬ולתוס' (ד"ה מי) לכו"ע אסור במודר הנאה‪,‬‬ ‫אחרים ‪-‬שיחת הילדים וקלות ראש‪ ,‬שהשח שיחת חולין‬ ‫כיון שהוא נהנה מזה‪ ,‬והנ"מ היא היכא שאמר בעל הקרבן שאינו‬ ‫עובר בעשה‪ ,‬וי"א בלאו דכתיב "כל הדברים יגעים‬ ‫מעונין בהקרבתו של כהן פלוני)‪ ,‬שכיון שישראל לא יכולים‬ ‫לא יוכל איש לדבר" ‪-‬אין לו רשות לדבר‪.‬‬ ‫להקריב הכהנים לא יכולים להיות שלוחיהם‪ ,‬כוונת‬ ‫ביקש להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע‬ ‫האמירה הנ"ל היא שהשבועה היא על דעתם ועל דעת‬ ‫צרדה (מכה באצבע הסמוכה לאגודל ומחברו לאגודל‬ ‫בי"ד ולא לפי מחשבת ליבו‪ .‬והתוס' (שם) מביאים שהגמ'‬ ‫בחזקה ושומטה ומכה על כפו שזה משמיע קול)‪ ,‬ואומרים‬ ‫בנדרים מסתפקת אם הכהנים הם שלוחי דרחמנא או שלוחי‬ ‫דידן‪ ,‬ולא פשטו מדברי רב הונא בריה דרבי יהושע‪ ,‬או משום‬ ‫לו אישי כה"ג עמוד והפג (‪-‬טייל כדי להפיג שינה מעיניך)‬ ‫שחיפשו לפשוט ספק זה מדברי התנאים‪ ,‬או משום שהספק‬ ‫אחת על הרצפה (–אחוי קידה שנועץ אגודליו בארץ‬ ‫שם אם הם גם קצת שלוחי דידן‪ ,‬אבל ודאי שהם שלוחי‬ ‫ושוחה ונושק את הרצפה ועומד)‪ ,‬ומעסיקים אותו עד‬ ‫דרחמנא‪.‬‬ ‫שיגיע זמן השחיטה‪ ,‬בשירה בפה "אם ד' לא יבנה בית‬ ‫הוא פורש ובוכה מפני שחשדו בו שהוא צדוקי‪ ,‬והם‬ ‫וכו' " כלומר שיזהר שעבודתו תהיה לשם שמים ואז היא תהיה‬ ‫פורשים ובוכים מפני שכל החושד בכשרים לוקה‬ ‫לרצון‪ ,‬שאם אינה רצויה אין טירחתו עולה לכלום‪ ,‬אבל לא‬ ‫בגופו‪.‬‬ ‫בכלי‪ .‬יקירי (‪-‬חשובי) ירושלים לא היו ישנים כדי‬ ‫שישמע קולם ולא ירדם‪ ,‬ואף בגבולין – בנהרדעא‪,‬‬ ‫הצדוקים היו מכניסים את הקטורת כשהיא מעלה‬ ‫עשו כן זכר למקדש אלא שהיו חוטאים מחמת שהיו‬ ‫עשן‪ ,‬ולמדו זאת מדכתיב "כי בענן אראה על‬ ‫משחקים אנשים ונשים יחד‪ ,‬וזה גרם שלא יבוא משיח‪,‬‬ ‫הכפורת"‪ .‬הגמ' מביאה מעשה בכה"ג צדוקי שעשה‬ ‫ואמר על זה הקב"ה "לפתח חטאת רובץ" ‪-‬שהיצר הרע‬ ‫כן (ואח"כ אמר לו אביו שאע"פ שהם צדוקים הם‬ ‫מחטיא את האדם בעל כרחו‪ ,‬אבל לשטן אין רשות לקטרג‬ ‫מתייראים מהפרושים)‪ ,‬ולא עברו ימים מועטים עד‬ ‫ביוה"כ‪.‬‬ ‫שמת והוטל באשפה והיו תולעים יוצאים מחוטמו‬ ‫שהחוטם הראשון להכנס לבית מפני שהוא בולט לפניו‪ ,‬וי"א‬ ‫ע"כ סדר הכנת הכהן גדול לעבודת יום הכיפורים‪.‬‬ ‫שביציאתו בא מלאך וחבטו על פניו‪ ,‬ומצאו אחיו‬ ‫‪22‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫דכתיב "והרים את הדשן וכו' ושמו אצל המזבח"‪ ,‬וזו היתה‬ ‫תרומת הדשן‬ ‫העבודה הראשונה בשחרית בהשכמה‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫כתיב "והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על‬ ‫דעת התוס' (ד"ה אהיכא) שהגמרא סברה בתחילה דלא איירי‬ ‫המזבח ושמו אצל המזבח"‪ ,‬מכאן שמצוה בכל יום לקחת‬ ‫הכא בתרומת הדשן‪ ,‬שהיא זמנה תמיד סמוך לבוקר‪ ,‬אלא‬ ‫מעט דשן מעל המזבח ולשים אותו ליד המזבח‪ .‬לאחר‬ ‫מדובר על הרמת הדשן מהמערכה לתפוח‪ ,‬דמדאורייתא מותר‬ ‫שנתבאר איך היו מכינים את הכה"ג לפני יוה"כ ובליל‬ ‫להרימם כשהם יבשים לפי הצורך‪ ,‬ומסרו הכתוב לחכמים כפי‬ ‫יוה"כ‪ ,‬מבארת המשנה תחילת סדר יום הכיפורים בתרומת‬ ‫הנראה להם לצורך המערכה לפי כמות הקרבנות שעומדים‬ ‫הדשן שהיתה עוד לפני הקרבת התמיד‪ ,‬ואגב זה מבארת‬ ‫להקריב‪ ,‬ואין כוונת רב דווקא לחצות‪ ,‬ורב כהנא הקשה‬ ‫הגמרא שאר דיני תרומת הדשן של כל יום‪ ,‬וכיון שהיו‬ ‫שמהפסוק משמע דאיירי דווקא בחצות‪ ,‬אלא איירי בתרומת‬ ‫עושים פייס לראות מי יזכה בתרומת הדשן מבארת הגמ'‬ ‫הדשן ממש‪ ,‬אי נמי איירי בסילוק אברים לתפוח‪ ,‬שאם נתייבשו‬ ‫בפרק שני דיני ד' הפייסות שהיו במקדש‪ ,‬ומפרק שלישי‬ ‫אפשר מחצות‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה אברים) שדעת רש"י‬ ‫הגמרא מבארת סדר עבודת הכהן גדול ביום הכיפורים‪.‬‬ ‫בזבחים שאברים שנעשו קשים כעץ ראויים לתרומת הדשן‪,‬‬ ‫אבל דעת התוס' שאף שאינם ראויים להקטרה‪ ,‬אינם כשרים‬ ‫כ' אברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות‬ ‫לתרומת הדשן‪ ,‬דרק אפר ראוי לתרומת הדשן‪ ,‬ור"י הבחור‬ ‫הלילה‪ ,‬שעדיין יש באבר ממש‪ ,‬צריך להחזירם למזבח‪,‬‬ ‫מיישב את שיטת רש"י שהכונה להרמת האפר לתפוח ולא‬ ‫ומועלים בהם דקדשי ד' קרינן בהו כיון שלא נעשית כל‬ ‫לתרומת הדשן‪ ,‬ולענין זה חצות עושה עיכול‪ ,‬אבל יכול‬ ‫להשאירם במערכה עד שיהיו ראוים לתרומת הדשן‪ .‬דעת התוס'‬ ‫מצותם‪ ,‬ואם פקעו לאחר חצות לא יחזיר אע"פ שיש בהם‬ ‫שאין להעלות לתפוח גחלים שאינם מעוכלות‪ ,‬ולדעת ר"י‬ ‫ממש כל שמשלה בהם האור‪ ,‬ואין מועלין בהם כיון שנעשית‬ ‫הבחור גם גחלים לוחשות מותר להעלות לתפוח‪.‬‬ ‫מצותם‪ .‬רב רצה ללמוד דין זה שחצות עושה עיכול‬ ‫קריאת הגבר‪ -‬לרב גבר היינו אדם‪ ,‬ולרב שילא‬ ‫מדכתיב "כל הלילה והקטיר"‪ ,‬ומאידך כתיב "כל‬ ‫הלילה והרים"‪ ,‬הא כיצד‪ ,‬חלקהו חציו להקטרה וחציו‬ ‫תרנגול‪ ,‬ופעם אחת אירע שרב שימש מתורגמן לרב‬ ‫להרמה של הדשן‪ .‬רב כהנא מקשה מהמבואר במתני'‬ ‫שילא מפני שלא הכירוהו‪ ,‬ופירש שגבר זה אדם‪ ,‬ואמר‬ ‫שברגלים היו תורמים כבר מאשמורה ראשונה‪ .‬ולכן‬ ‫לו רב שילא שיאמר שגבר זה תרנגול‪ ,‬וענה לו רב‬ ‫הגמרא אומרת שלומדים זאת מדכתיב "כל הלילה עד‬ ‫שכשפירש כך לרבי חייא לא אמר לו כלום‪ ,‬והבין רב‬ ‫הבוקר" ‪-‬תן בוקר ‪-‬חצות לבקרו של לילה ‪-‬עלות השחר‬ ‫שילא שזה רב שהוא אחיינו של רבי חייא ואמר לו‬ ‫אם משלה בהם האור‪ ,‬אבל לענין הקטרה של אברים שלא‬ ‫שישב בכבודו שאיני כדאי שתהא מתורגמני‪ ,‬וענה לו רב‬ ‫נתעכלו‪ ,‬וכן לענין הרמת הדשן של אברים שנתעכלו‪ ,‬כל הלילה‬ ‫שמי שהתחיל במלאכה עליו לעשות גם מלאכה‬ ‫כשר‪ ,‬וחכמים קבעו זמן הרמת הדשן לפי המתאים לאותו יום‪.‬‬ ‫פחותה‪ ,‬אי נמי משום דמעלין בקודש ואין מורידין וזה‬ ‫ועל כן בכל יום היו תורמין את הדשן מהמזבח‬ ‫גנאי שיעמוד מתורגמן פחות ממנו‪ .‬תניא כוותיה דרב‪,‬‬ ‫בקריאת הגבר או סמוך לו בין מלפניו בין לאחריו‪,‬‬ ‫ותניא כוותיה דרב שילא‪.‬‬ ‫וביוה"כ דאיכא חולשה דכהן גדול שעליו מוטלות כל‬ ‫גביני כרוז והיה אומר עמדו כהנים לעבודתכם ולוים‬ ‫עבודות היום מחצות (‪-‬כדי שינוח בין עבודה זו לעבודות היום‪,‬‬ ‫לדוכנכם וישראל למעמדכם‪ ,‬והיה קולו נשמע ג'‬ ‫וריב"א לא גורס כה"ג‪ ,‬אלא הכונה שהכהן התורם יהיה חלש‪,‬‬ ‫ולר"י גורסים כה"ג‪ ,‬והכונה שמקדימים לתרום ולסדר את‬ ‫פרסאות‪ ,‬ופעם אחת נשמע קולו של כה"ג ביוה"כ‬ ‫המערכה ולסלק את האברים שלא נתעכלו כדי שימצא הכה"ג‬ ‫כשהתודה על פרו ואמר אנא ד' חטאתי‪ ,‬י' פרסאות‪ ,‬אע"פ‬ ‫הכל מוכן בעלות השחר שהוא עדיין לא רעב וחלש)‪ .‬וברגלים‬ ‫ששם זה היה בזמן חולשה דתעניתא וביום ולא בלילה‬ ‫דנפישי ישראל כדמצינו שלא היתה קריאת הגבר‬ ‫(דביום גלגל חמה מנסר ברקיע‪ ,‬והנסורת מזה נקראת‬ ‫מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל שהביאו‬ ‫לא‪ ,‬ועליה אמר נבוכדנצר "וכל דירי ארעא כלא‬ ‫קרבנותיהם והם רצו להיות מוכנים להקריבם מיד אחר התמיד‪,‬‬ ‫חשיבין"‪ ,‬וקול זה וקול המונה של רומי גורמים כל‬ ‫וממילא רב הדשן במקום המערכה וצריך להעלות את הדשן‬ ‫אחד שלא ישמעו את הקול השני‪ ,‬וקולות אלו וכן קול‬ ‫לתפוח (‪-‬גל של אפר כמין תפוח של ענבים הנדרך בגת‪ ,‬וזה‬ ‫נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף הולכים מסוף העולם‬ ‫נמצא באמצע המזבח)‪ ,‬לאחר ההרמה היו תורמין‬ ‫ועד סופו‪ ,‬אך ביקשו רבנן רחמים שלא ישמעו קול‬ ‫מאשמורה ראשונה שהיא שליש הלילה‪ ,‬דפעמים יש‬ ‫הנשמה בצאתה מן הגוף וביטלו קול זה‪ ,‬וי"א שאף‬ ‫בתפוח כג' מאות כור‪ .‬מצות תרומת הדשן היא לחתות מן הדשן‬ ‫פעם אחת בין הרבה בין מעט ובלבד שלא יפחות ממלא קומץ‪,‬‬ ‫קול לידה נשמע מסוף העולם ועד סופו‪ ,‬וי"א אף‬ ‫ולתת את הדשן במזרחו של כבש‪ ,‬והוא היה נבלע במקומו‪,‬‬ ‫‪23‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫צד של הארון עשר אמות‪ ,‬כרובים שעשה שלמה‪ ,‬שהיו‬ ‫רידייא ‪-‬מלאך הממונה על השקית השדות ממטר השמים‬ ‫עומדים על הארץ ליד הארון אחד בצפון ואחד בדרום‪ ,‬וכל כנף‬ ‫ממעל ומן הארץ מתחת‪ ,‬והוא קורא למים עליונים ותחתונים)‪.‬‬ ‫הוא ה' אמות‪ ,‬ונמצא שעובי גוף הכרובים אינו מן המידה אלא‬ ‫בנס היו עומדים‪ ,‬ולא מנאום לעיל משום שהם ניסים‬ ‫כ"א‪ .‬המקדים ויוצא לדרך יחידי קודם קריאת הגבר‬ ‫שבפנים ולא היו ידועים לכל‪ ,‬אבל לחם הפנים היו‬ ‫(‪-‬תרנגול) שזה זמן המזיקים‪ ,‬דמו בראשו מפני שהוא המית‬ ‫מגביהים אותו להראותו לעולי רגלים‪ ,‬ואומרים ראו‬ ‫את עצמו‪ ,‬ולרב יאשיה לא יצא עד שישנה הגבר‬ ‫חיבתכם לפני המקום שהוא חם בשעת סילוקו כמו‬ ‫בקריאתו‪ ,‬וי"א עד שישלש‪ .‬והיינו בתרנגול בינוני‬ ‫בשעת סידורו‪ ,‬דכתיב "לשום לחם חום ביום הלקחו"‪,‬‬ ‫שאינו ממהר קריאתו ולא מאחר‪.‬‬ ‫ועל כן היה מקבל טומאה‪ ,‬שהרי כלי עץ העשוי לנחת‬ ‫‪-‬שאינו מיטלטל אינו מקבל טומאה‪ ,‬ואף חוצץ בפני‬ ‫אלו ניסים היו בביהמ"ק ובירושלים‬ ‫הטומאה‪ ,‬ואף שהשלחן היה מצופה זהב ואזלינן בתר ציפוי‪,‬‬ ‫איתא במתני' שברגלים לא היתה קריאת הגבר מגעת עד‬ ‫הזהב בטל לעץ‪ ,‬דרחמנא קרייה עץ‪.‬‬ ‫שהיתה עזרה מלאה מישראל‪ .‬הגמ' מביאה את הנס‬ ‫שאירע בדבר זה שאע"פ שהיו עומדים צפופים היו‬ ‫שלמה נטע אילנות שהיו מוציאים פירות זהב בזמנם‪,‬‬ ‫משתחוים רווחים‪ ,‬ואגב זה מביאה הגמ' את הניסים‬ ‫דכתיב "ירעש כלבנון פריו" שפרי ישראל הנמצא בלבנון‬ ‫הנוספים שנעשו בבית המקדש ובירושלים‪.‬‬ ‫שזה בית המקדש מרעיש כשהרוח נושבת והפירות נוקשים זה‬ ‫י' ניסים שנעשו בבית המקדש‪ -‬א' בעליתם לרגל‬ ‫בזה‪ ,‬וכשנכנסו נכרים להיכל יבש‪ ,‬ועתיד הקב"ה‬ ‫היו עומדים צפופים (‪-‬שמרוב דוחק אף רגליהם היו צפים‬ ‫להחזירם לנו‪ ,‬ולא מנו נס זה מפני שהיו העצים‬ ‫באויר) ונמשכים עד י"א אמה אחורי בית הכפורת‪,‬‬ ‫קבועים במקומם‪ ,‬ולפי זה אף ניסי הארון וכרובים לא‬ ‫וכשהם היו משתחווים היו באים כולם למזרח המזבח בתוך‬ ‫מנאום מטעם זה‪.‬‬ ‫העזרה והיו רווחים ‪-‬שהיה ד' אמות בין אחד לחבירו‪ ,‬שאחד‬ ‫ניסים בירושלים‪ -‬לא הזיק נחש ועקרב בירושלים‪,‬‬ ‫לא ישמע את וידוי חבירו‪ ,‬כדי שלא יתבייש‪ .‬ב' לא הפילה‬ ‫ומעולם לא אמר אדם צר לי המקום שמזונותי דחוקים‪,‬‬ ‫אשה מעוברת מחמת שנתאותה לאכול בשר ע"י שהריחה‬ ‫דירתי דחוקה‪ ,‬שאלין בירושלים‪.‬‬ ‫מריח בשר הקודש‪ .‬ג' לא הסריח בשר הקודש‬ ‫מעולם‪ .‬ד' לא נראה זבוב בבית המטבחיים שבעזרה‪ .‬ה'‬ ‫כ"א‪ :‬אש המערכה במקדש ראשון רבוצה כארי ‪-‬‬ ‫לא אירע קרי לכה"ג ביוה"כ‪ .‬ו' לא נמצא פסול בעומר‬ ‫שהגחלת שנפלה מן השמים בימי שלמה היתה דומה לארי‬ ‫ובשתי הלחם ובלחם הפנים‪ ,‬שאם היה בהם פסול אין אחר‬ ‫רובץ‪ ,‬והיתה על המזבח עד שבא מנשה וסילקה‪( ,‬ובמקדש‬ ‫להביא תחתיהם‪ ,‬מפני שהעומר היה נקצר בליל מוצאי יו"ט והיו‬ ‫שני ככלב)‪ ,‬ברה כחמה‪ ,‬יש בה ממש‪ ,‬אוכלת לחים‬ ‫קוצרים רק כשיעור עשרון מנופה בי"ג נפה‪ ,‬וכן שתי הלחם‬ ‫כיבשים‪ ,‬אינה מעלה עשן‪ ,‬אבל אש שנתנו משל‬ ‫נאפים מערב יו"ט ואין אפיתם דוחה יו"ט‪ ,‬וכן לחם הפנים אם‬ ‫הדיוט היתה מעלה עשן‪ ,‬דמצוה להביא אף אש מן‬ ‫יפסל אין עושים אחר והשלחן יעמוד ריק עד שבת הבאה‪ .‬ז'‬ ‫ההדיוט‪ ,‬דכתיב "ונתנו בני אהרן הכהן אש על‬ ‫לעולם לא כיבו גשמים אש של המערכה‪ .‬ח' עשן‬ ‫המזבח"‪.‬‬ ‫המערכה כל רוחות שבעולם לא הזיזוהו‪ ,‬ואף דאיתא‬ ‫להלן שהיה נוטה לצד‪ ,‬מ"מ היה עולה בקו אחד ולא‬ ‫מקדש שני לא היו בו ארון כפורת וכרובים‪ ,‬שכינה‪,‬‬ ‫היה מתפזר‪ .‬ט' שברי כלי חרס שמבשלים בהם קדשי‬ ‫רוח הקודש לא שרתה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך‪,‬‬ ‫קדשים ובליעתם נאסרת משום נותר‪ ,‬והם טעונים שבירה‬ ‫ואורים ותומים לא היו משיבים לנשאלים בהם‪ ,‬אבל היה‬ ‫במקום קדוש‪ ,‬ואם לא יבלעו נמצאו אשפתות של שברים‬ ‫לובשם הכה"ג‪ ,‬דאי לאו הכי היה מחוסר בגדים‪( .‬תוד"ה ואורים)‪.‬‬ ‫בעזרה‪ ,‬ומוראה ונוצה של עולת העוף‪ ,‬ודישון מזבח‬ ‫אש משמים‪ -‬היתה ולא סייעה לשריפת הקדשים‪.‬‬ ‫הפנימי והמנורה שהיה נותנם עם תרומת הדשן במזרח‬ ‫ו' מיני אש‪ -‬א' אש רגילה אוכלת ואינה שותה‪ .‬ב'‬ ‫הכבש‪ ,‬היו נבלעים במקומם‪ .‬ודישון מזבח החיצון‪ ,‬להרב‬ ‫חום של חולים שותה ואינו אוכל שהחולה צמא ואינו‬ ‫פורת גם הוא היה נבלע במקומו‪ ,‬ור"ת חולק‪( .‬תוד"ה נבלעין)‪ .‬י'‬ ‫רוצה לאכול‪ .‬ג' אש של אליהו אכלה ושתתה‪ .‬ד' אש‬ ‫לחם הפנים בזמן סילוקו היה חם כמו בזמן סידורו‪.‬‬ ‫של המערכה אכלה לחים ויבשים‪ .‬ה' אש של גבריאל‬ ‫ניסים נוספים‪ -‬מקום ארון אינו מן המידה שקודש‬ ‫דחתה אש אחרת שציננה את הכבשן מבפנים ושרפה מבחוץ‬ ‫הקדשים היה עשרים אמה על עשרים אמה‪ ,‬ובכל זאת היה מכל‬ ‫‪24‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫רצים בכבש שאורכו ל"ב אמה‪ ,‬ומי שהגיע ראשון לד'‬ ‫את אלו שזרקו את חנניה מישאל ועזריה‪ .‬ו' אש דשכינה‬ ‫אמות הסמוכות למזבח זכה (ורב פפא מסתפק אם‬ ‫אכלה אש אחרת של המלאכים שאמרו לקב"ה "מה אנוש כי‬ ‫הד' אמות כוללים אמה של היסוד ואמה של הסובב‬ ‫תזכרנו"‪.‬‬ ‫או לא)‪ ,‬ואם היו שניהם שווים היו עושים פייס לכל‬ ‫הסימן מעשן המערכה לגשמי אותה שנה‪-‬‬ ‫הכהנים‪ .‬ואחרי שראו שבאו לידי סכנה‪ ,‬שדחף אחד‬ ‫במוצאי יו"ט האחרון של חג שאתמול נחתם גזר דינם על‬ ‫את חבירו ונפל ונשברה רגלו‪ ,‬התקינו שמתחילה יהיו‬ ‫גשמי שנה‪ ,‬דבחג נידונים על המים‪ ,‬היו כולם צופים לעשן‬ ‫תורמים ע"י פייס‪.‬‬ ‫המערכה‪ ,‬אם היה נוטה כלפי צפון ע"י רוח דרומית היו‬ ‫מעיקרא היו סבורים שא"צ פייס מפני שתרומת‬ ‫יודעים שגשמי השנה מרובים‪ ,‬והיו העניים שמחים‪,‬‬ ‫הדשן היא עבודת לילה ואינה חשובה בעיניהם‪ ,‬ואיכא‬ ‫ובעלי בתים עצובים מפני שפירותיהם מרקיבים ואינם‬ ‫דאמרי מפני שיש אונס שינה היו סבורים שא"צ פייס‪.‬‬ ‫יכולים לאוצרם וצריכים למוכרם בזול‪ .‬ואם העשן היה נוטה‬ ‫אבל הקטרת אברים ופדרים שהם כשרים כל הלילה‬ ‫כלפי דרום ידעו שגשמי השנה מועטים‪ ,‬והיו העניים‬ ‫תיקנו בהם פייס כדאיתא במתני' מי מעלה אברים לכבש ומן‬ ‫עצובים ובעלי בתים שמחים מפני שפירותיהם‬ ‫הכבש ולמזבח‪( ,‬לתוס' (ד"ה בראשונה) אין קושית הגמ' מעצם‬ ‫משתמרים‪ .‬ואם היה העשן נוטה למזרח כולם היו‬ ‫ההקטרה‪ ,‬שהרי היא כשרה ביום‪ ,‬אלא הקושיה ממה שהמקטיר‬ ‫שמחים מפני שרוח מערבית היא שקולה ומביאה גשמים לפי‬ ‫היה צריך להיות ניעור בלילה עד שיתעכלו‪ ,‬כדי שאם יפקעו מעל‬ ‫הצורך‪ ,‬הפירות אינם מרקיבים ותבואת הזרע מצליחה ואין רעב‬ ‫המזבח יחזירם למערכה)‪ .‬ללישנא קמא מפני שהם סוף‬ ‫בעולם‪ ,‬ואם היה נוטה למערב כולם היו עצובים מפני‬ ‫עבודת היום ‪-‬סיום הקרבן שנשחט ונזרק דמו ביום‪ ,‬ולא‬ ‫שרוח זו מייבשת את הזרעים‪ .‬אמנם לבני בבל שהיא לחה‬ ‫עבודת לילה‪( ,‬אבל תרומת הדשן זו עבודת לילה‪ ,‬והא‬ ‫תמיד מחמת מימיה רוח מזרחית לעולם יפה‪ ,‬ורוח‬ ‫דאמר ריו"ח שאם קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן‬ ‫מערבית לעולם קשה‪ ,‬ורוח צפונית יפה לחיטים‬ ‫א"צ לחזור ולקדש לצורך עבודת היום אם לא יצא מן‬ ‫המקדש‪ ,‬ואפילו לרבי שסובר שלינה מועלת בקידוש ידים‬ ‫בשעה שהביאו שליש וקשה לזיתים בזמן שהם‬ ‫ורגלים מודה שבזמן זה לא פסלה לינה‪ ,‬אין הטעם משום‬ ‫חונטים‪ ,‬ורוח דרומית קשה לחיטים בשעה שהביאו‬ ‫שקידש לתחילת עבודת היום‪ ,‬אלא משום שקידש‬ ‫שליש ויפה לזיתים בזמן שהם חונטים‪ ,‬וסימנך שלחן‬ ‫מתחילה לשם עבודה)‪ .‬וללישנא בתרא מפני שיותר‬ ‫בצפון מועיל לחיטים הראוים לו‪ ,‬ומנורה בדרום‬ ‫קל להשאר ער מאשר לקום מוקדם‪.‬‬ ‫מועילה לזיתים הראוים לה‪.‬‬ ‫אחר שתיקנו פייס שוב לא באו הכהנים לפייס‪ ,‬מפני‬ ‫שחשבו שאולי לא יזכו לתרום‪ ,‬ולכן תיקנו שמי‬ ‫שתורם יזכה בסידור מערכה ובשני גזרי עצים‪ .‬התוס'‬ ‫(ד"ה שתי) דנים אם זה היה ב' תקנות בב' זמנים‪ ,‬או שמעיקרא‬ ‫תיקנו כך מפני שחששו שאם יתקנו פייס ימנעו מלבוא‪.‬‬ ‫בראשונה‬ ‫כ"ב‪ :‬מנו את הכהנים בפייס ע"י אצבעות‪ ,‬ולא מנו‬ ‫אותם סתם לגולגלותם‪ ,‬מפני שאסור למנות את‬ ‫סדרי העבודה והפייסות במקדש‬ ‫ישראל אפי' לדבר מצוה‪ ,‬שנא' "ויפקדם בטלאים"‪,‬‬ ‫פרק זה עוסק בענייני עבודה השייכים לכל יום‪ :‬א' תרומת‬ ‫והמונה סתם עובר בלאו ד"לא ימד" וי"א בב' לאוים‬ ‫הדשן‪ .‬ב' ארבעת הפעמים שהיו הכהנים מתאספים להטיל‬ ‫גורלות כדי לדעת מי יזכה בשאר העבודות שהיו בתמיד‬ ‫"לא ימד ולא יספר"‪ .‬לרבי יונתן בזמן שישראל עושים‬ ‫ובקטורת‪( ,‬ונחלקו הראשונים אם פייסות אלו היו גם‬ ‫רצונו של מקום יהיו רבים "אשר לא ימד ולא יספר"‪,‬‬ ‫ביוה"כ‪ ,‬או שביוה"כ אין העבודות כשרות אלא ע"י הכהן‬ ‫ובזמן שאינם עושים רצונו של מקום יהיו "כחול הים"‬ ‫גדול)‪ .‬ג' מנין הכהנים שהיו נצרכים לעבודת התמידים‬ ‫שיש לזה מנין‪ .‬ולאבא יוסי בן דוסתאי בידי אדם "לא‬ ‫ולקרבנות אחרים‪.‬‬ ‫ימד ולא יספר" אבל בידי שמים יוכלו לסופרם‪.‬‬ ‫כ"ב‪ .‬מי זוכה בתרומת הדשן‪-‬‬ ‫כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור הרי הוא מתעשר‪.‬‬ ‫בתחילה כל כהן מאותו בית אב שהיה רוצה לתרום את‬ ‫המזבח היה תורם‪ ,‬ואם היו כמה שרצו לתרום‪ ,‬היו‬ ‫‪25‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫משיבים ועונים עושים מאהבה ושמחים ביסורים‬ ‫שאול המלך‬ ‫עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"‪,‬‬ ‫לעיל נתבאר ששאול מנה את ישראל שנאספו למלחמה‬ ‫ואם מפייסים אותו ומתפייס עליו נאמר כל המעביר‬ ‫ע"י שכל אחד נתן טלה ומנו את הטלאים‪ .‬אגב זה מבארת‬ ‫על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו‪.‬‬ ‫הגמ' כמה עניינים השייכים לשאול‪ ,‬ולמה הוא הפסיד את‬ ‫המלוכה‪.‬‬ ‫המשך ענייני הפייסות‬ ‫בשעה שאמר הקב"ה לשאול "לך והכית את עמלק"‪,‬‬ ‫צורת מניית הכהנים בפייס‪ -‬בריא היה מוציא אצבע‬ ‫אמר אם על נפש אחת צריך להביא עגלה ערופה‪ ,‬כ"ש‬ ‫על נפשות הרבה‪ ,‬ואם אדם חטא בהמה מה חטאה‪,‬‬ ‫אחת‪ ,‬וחולה שאינו יכול להוציא אצבע אחת לבדה היה‬ ‫ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו‪ ,‬יצאה בת קול‬ ‫מוציא ב' אצבעות‪ ,‬אבל אין מונים אלא אחת‪( .‬והיו‬ ‫עומדים בעיגול והממונה אומר מנין גדול הרבה יותר ממנין‬ ‫ואמרה "אל תהי צדיק הרבה"‪ ,‬וכשאמר שאול לדואג‬ ‫הכהנים‪ ,‬ונוטל מצנפת מראש אחד הכהנים ומתחיל למנות‬ ‫להרוג את נוב עיר הכהנים יצאה בת קול ואמרה "אל‬ ‫ממנו‪ ,‬ומי שמנין כלה בו זכה)‪ .‬ואין מוציאין לא גודל ולא‬ ‫תרשע הרבה"‪.‬‬ ‫את האצבע השלישית מפני הרמאין‪ ,‬שיראה שמנין כלה‬ ‫שאול נענש לקונסו מיתה לבטל מלכותו בגלל עבירה‬ ‫בבא אחריו ויוציא שתי אצבעות כדי שהוא יזכה‪ ,‬מפני שאדם‬ ‫אחת‪ ,‬שלא הרג את אגג‪ ,‬דכתיב "נחמתי כי המלכתי‬ ‫יכול להרחיק הרבה את האגודל מהאצבע ונראה כאצבעות ב'‬ ‫את שאול למלך"‪ ,‬ולא היה עונש על הריגת נוב עיר‬ ‫בני אדם‪ .‬ואם הוציא את האצבע השלישית מונים לו‬ ‫הכהנים‪ .‬ודוד אף שחטא גם במעשה דאוריה וגם‬ ‫אחת‪ ,‬שאינו רמאי‪ ,‬שניכר שאינו משני בני אדם שאין יכול‬ ‫במנין ישראל לא נענש‪ ,‬והא דכתיב "ויתן ד' דבר" אינו‬ ‫להרחיק זה מזה אבל אם הוציא גודל אין מונים לו‪ ,‬ולא‬ ‫עונש בגופו‪ ,‬ועל מעשה דבת שבע נענש בגופו (מלבד‬ ‫עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע‪ ,‬והיינו רצועה של‬ ‫מה שמתו הילד הראשון של בת שבע ואמנון‪ ,‬ונאנסה‬ ‫ערביים שראשה חתוך לרצועות דקות כדי שהסוס ירגיש‬ ‫תמר ומרד בו אבשלום) שנצטרע ו' חודשים ופרשו‬ ‫אותה יותר‪( .‬ומזה למד אביי דהא דתנן בן ביבאי על‬ ‫ממנו סנהדרין ונסתלקה הימנו שכינה‪ .‬וס"ל כשמואל‬ ‫הפקיע‪ ,‬אין הכונה לעשית הפתילות לשמחת בית‬ ‫שלא קיבל דוד לשון הרע על מפיבושת‪ ,‬ולרב שקיבל‬ ‫השואבה‪ ,‬אלא הכונה למלקות)‪.‬‬ ‫לשון הרע‪ ,‬נענש מידה כנגד מידה שמפני שאמר שיחלק את‬ ‫סיבת תקנת הפייס‪ -‬מעשה בשני כהנים שקדם‬ ‫נחלתו יצאה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את‬ ‫אחד את חבירו ונטל סכין ותקע בליבו‪ ,‬וסברו אקראי‬ ‫המלוכה‪ .‬ומה שחטא בכך שאמר שירה על מפלתו של שאול‪,‬‬ ‫בעלמא הוא‪ ,‬ועוד היה מעשה שדחף אחד את חבירו‬ ‫זה נחשב כשוגג‪ ,‬לפי שאין אדם נתפס על צערו‪ ,‬ששאול היה‬ ‫רודפו‪ .‬תוד"ה והאמר‪.‬‬ ‫ונפל ונשברה רגלו‪ ,‬וכשראו שאפילו ממילא באים‬ ‫לידי סכנה תיקנו פייס‪.‬‬ ‫בן שנה שאול במלכו‪ -‬כבן שנה שלא טעם טעם חטא‪.‬‬ ‫אחרי שתקע סכין בליבו עמד רבי צדוק ואמר על מי‬ ‫לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה דופי ביחוסו‪,‬‬ ‫להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות ‪-‬משל‬ ‫וכמו שאמר ריו"ח שאין ממנים פרנס על הציבור‬ ‫היושבים בעיר או מהכהנים שומרי העזרה‪ ,‬ואף שאין‬ ‫אא"כ תלויה קופת שרצים (‪-‬שיש דופי במשפחתו)‬ ‫ירושלים מביאה עגלה ערופה אמר כן כדי להרבות‬ ‫מאחוריו‪ ,‬שאם תזוח דעתו אומרים לו חזור לאחוריך‪.‬‬ ‫הבכי (ואף שי"ל דס"ל שירושלים ואפילו עזרות נתחלקו‬ ‫שאול נענש לבוא לידי מעשה דאגג מפני שמחל על כבודו‬ ‫לשבטים‪ ,‬מ"מ הרי כאן נודע מי הכהו‪ ,‬וגם אין צד שהעזרות‬ ‫כשאמרו עליו מה יושיענו זה‪.‬‬ ‫מביאות עגלה‪ ,‬דבעינן עיר הקרובה אל החלל‪ .‬תוד"ה וירושלים)‪,‬‬ ‫כ"ג‪ .‬ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח‪ ,‬והא‬ ‫וגעו (‪-‬צעקו) כל העם בבכיה‪ ,‬בא אביו של תינוק ומצאו‬ ‫מפרפר ואמר הרי הוא כפרתכם‪ ,‬ואמר שכיון שעדיין‬ ‫דכתיב "לא תקום ולא תטור" (נקימה היינו לא להיטיב‬ ‫לא מת שיוציאו את הסכין כדי שלא תיטמא‪ ,‬ללמדך‬ ‫לחבירו מחמת שלא היטיב לו‪ ,‬ונטירה היינו לומר‬ ‫שחמורה בעיניהם טהרת כלים משפיכות דמים‪,‬‬ ‫לחבירו איני כמוך שלא הטבת לי) איירי בממון‪ ,‬אבל‬ ‫בצערא דגופא מותר ליטור בלב ואם בא אחר לנקום‬ ‫דשפיכות דמים הוזלה וטהרת כלים כדקיימא קיימא‪.‬‬ ‫נקמתו בקיום המשפט ישתוק‪ ,‬אבל לא יקום דכתיב‬ ‫"הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם‬ ‫‪26‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫ילפינן מתרומת מעשר דכתיב בה "והרמותם ממנו"‬ ‫המשך ענייני תרומת הדשן‬ ‫ושיעורה אחד מעשרה‪ ,‬או מתרומת מדין ששם השיעור היה‬ ‫"אחד נפש מחמש המאות"‪ .‬ובתוס' (ד"ה מתרומת) כתבו‬ ‫כ"ג‪ :‬אלו בגדים כשרים לתרומת והוצאת הדשן‪,‬‬ ‫שהכונה ל"אחד אחוז מן החמישים"‪ .‬עוד מבארים התוס' למה‬ ‫והאם בעלי מומין כשרים‪ -‬כתיב "ופשט את בגדיו‬ ‫הגמ' לא מנסה ללמוד מתרומה גדולה או מחלה)‪.‬‬ ‫ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן"‪ .‬לת"ק‬ ‫לומדים שאף הבגדים האחרים הם בגדי קודש‪ ,‬אלא‬ ‫באלו עבודות זר חייב מיתה‬ ‫שהם פחותים מהראשונים כגון שחקים או פשתן שאינו‬ ‫אע"פ שזר מוזהר מלעבוד כל עבודות המקדש (מלבד‬ ‫מוצהב ואין דמיהם יקרים‪ ,‬מפני שהם מתלכלכים בהוצאת‬ ‫שחיטה שהיא כשרה בזר)‪ ,‬דכתיב "וזר לא יקרב אליכם"‪,‬‬ ‫הדשן‪ ,‬וזה גנאי לשמש בהם על המזבח בעבודת אכילה‪,‬‬ ‫מ"מ לא על כל העבודות נאמר "והזר הקרב יומת"‪ .‬הגמ'‬ ‫דבגדים שבישל בהם קדירה לרבו אל ימזוג בהם כוס‬ ‫דורשת מהפסוקים מהם הכללים לפיהם אנו יודעים את זר‬ ‫לרבו‪ .‬ור"א לומד מדכתיב "אחרים והוציא" שאף בעלי‬ ‫חייב מיתה על עבודה זו או לא‪ ,‬וכהמשך לסוגיה הקודמת‬ ‫מומין שהם מרוחקים משאר עבודות כשרים להוצאת‬ ‫שעוסקת בתרומת הדשן מביאה הגמרא מחלוקת אם זר‬ ‫שתרם את הדשן חייב מיתה או לא‪.‬‬ ‫הדשן‪ .‬לר"ל ה"ה שנחלקו אם בעלי מומין כשרים‬ ‫להרמה‪ ,‬דאף הרמה לאו עבודה היא ועשייתה בכתונת‬ ‫זר חייב מיתה לכו"ע על זריקה‪ ,‬הקטרה‪ ,‬ניסוך המים‪,‬‬ ‫ומכנסים בלבד‪ .‬ולרבי יוחנן בהרמה מודה ר"א‬ ‫וניסוך היין‪.‬‬ ‫שעבודה היא ופסולה בבעלי מומין ועשייתה אף‬ ‫חיוב מיתה בזר שתרם את הדשן‪-‬‬ ‫במצנפת ואבנט‪ ,‬והא דכתיב "ולבש הכהן מדו בד‬ ‫ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן" שמשמע‬ ‫לשיטת רב אין זר חייב מיתה על תרומת הדשן‪,‬‬ ‫דכתיב "ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם‬ ‫שמספיק ללבוש כתונת ומכנסים‪ ,‬בא לדרוש "מדו בד"‬ ‫שיהיו כמידתו לא נגררות על הארץ ולא מסולקות מן הארץ‪,‬‬ ‫והזר הקרב יומת"‪ ,‬אינו חייב אלא בעבודת מתנה לתת‬ ‫על המזבח ולא בעבודת סילוק מהמזבח כתרומת הדשן‪,‬‬ ‫ו"על בשרו" היינו שלא יהיה דבר קודם למכנסים‪,‬‬ ‫(ור"ל דס"ל שהתורה כתבה דווקא כתונת ומכנסים מפני‬ ‫ומ"ועבדתם" לומדים שאינו חייב אלא בעבודה תמה‬ ‫שלובש רק אותם גם מודה לדרשות אלו מדכתיב "מדו"‬ ‫שאין אחריה עבודה משא"כ שחיטה קבלה והולכה שיש‬ ‫אחריהם זריקה‪ ,‬אבל זריקה היא סיום העבודות בדם‪ ,‬והקטרה‬ ‫ולא כתונת‪ ,‬ומדאייתר "על בשרו")‪.‬‬ ‫היא סיום העבודות בקומץ מנחה ובאברים ופדרים‪ ,‬וכן ניסוך‬ ‫ובברייתא נחלקו תנאים מה לומדים מדכתיב "ילבש‬ ‫היין בכל השנה וניסוך המים בחג‪.‬‬ ‫על בשרו"‪ ,‬לרבי יהודה לומדים לרבות מצנפת ואבנט‬ ‫לוי לומד מדכתיב התם "לכל דבר המזבח" לרבות‬ ‫להרמה‪ ,‬ולרבי דוסא לומדים שבגדי כה"ג ביוה"כ‬ ‫שגם על עבודת סילוק אם היא עבודה תמה‪ ,‬כגון תרומת‬ ‫כשרים לכהן הדיוט‪ ,‬אבל לא ישתמש בהם כה"ג‬ ‫הדשן חייב מיתה‪( ,‬ורב לומד מפסוק זה לרבות שבע‬ ‫ביוה"כ אחר דכתיב "והניחם שם"‪ ,‬ולרבי אבנטו של‬ ‫הזאות שבפנים על הפרוכת מפר העלם דבר ופר משיח ושל‬ ‫כה"ג ביו"כ שהוא של בוץ אינו אותו אבנט של כהן הדיוט‬ ‫יוה"כ ושל מצורע‪ ,‬ולוי לומד דין זה מ"לכל"‪ ,‬ורב לא‬ ‫שהוא כלאים‪ ,‬וגם אין להשתמש לקדושה קלה בבגדים‬ ‫דורש תיבה זו)‪.‬‬ ‫שהשתמשו בהם לקדושה חמורה‪ ,‬ובא הכתוב לרבות‬ ‫כ"ד‪ :‬תניא כוותיה דרב שזר חייב מיתה על זריקת דם‬ ‫את השחקים שהם כשרים לכל העבודות ובלבד שלא יהיו‬ ‫המזבח בחוץ‪ ,‬בין הזאה שעל הפרוכת לפנים‪ ,‬ובין הזאה שעל‬ ‫קרועים‪ ,‬ומ"והניחם שם" לומדים שהם טעונים גניזה‪.‬‬ ‫בין הבדים של יום הכיפורים לפני ולפנים‪ ,‬וכן המזה‬ ‫הגמ' אומרת שאין הכרח שנחלקו אם תרומת הדשן‬ ‫בחטאת העוף והממצה והמקטיר בעולת העוף‪,‬‬ ‫נחשבת עבודה‪ ,‬די"ל שלכו"ע נחשבת עבודה‪ ,‬ונחלקו‬ ‫והמנסך ג' לוגין מים או יין‪ ,‬ולא כתיב הכא שחייב על‬ ‫אם צריך פסוק לרבות או לא‪.‬‬ ‫תרומת הדשן‪.‬‬ ‫כ"ד‪ .‬שיעור תרומת הדשן הוא קומץ‪ ,‬דילפינן גז"ש‬ ‫ותניא כוותיה דלוי שזר חייב מיתה על תרומת הדשן‬ ‫"והרים את הדשן" מ"והרים ממנו בקומצו"‪ ,‬ועל כן לא‬ ‫וז' הזאות שבפנים ושל מצורע והמעלה ע"ג המזבח‬ ‫יפחות מאומד מלוא הקומץ ואם רצה להוסיף מוסיף‪ ,‬ואין לומר‬ ‫בין דבר כשר בין דבר פסול בהנך שפסולן בקודש שאם‬ ‫שצריך דווקא קומץ‪ ,‬דא"א לקמוץ בידיו גחלים רותחות‪( .‬ולא‬ ‫‪27‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫קודש מאלו שלא זכו בפייס את כל הבגדים ומשאירים‬ ‫עלו לא ירדו‪ .‬ובכלל זה זריקה והזאות והקטרות וניסוך היין‬ ‫לו רק מכנסים‪.‬‬ ‫והמים‪ .‬תוד"ה והמעלה‪.‬‬ ‫כ"ה‪ .‬היכן וכיצד היו מפייסים‪ -‬לשכת הגזית היתה‬ ‫לכו"ע עבודות הנעשות לפני ולפנים אין בהם חיוב‬ ‫מיתה כשעשאם זר אלא בעבודת מתנה ולא בעבודת‬ ‫כמין בסילקי (בית גבוה מעל עליה) גדולה‪ ,‬והפייס היה‬ ‫סילוק כגון הוצאת כף ומחתה שהכה"ג מכניס שם לקטורת‬ ‫נעשה במזרחה‪ ,‬וזקן היה יושב במערבה‪ ,‬והכהנים היו‬ ‫ביוה"כ ומניחם בין הבדים וחוזר ומוציאם‪ ,‬דכתיב "מבית‬ ‫עומדים בעיגול‪ ,‬והממונה נוטל מצנפת מראש אחד‬ ‫לפרוכת ועבדתם עבודת מתנה"‪ .‬וכן זר שעבד עבודת‬ ‫מהם‪ ,‬וממנו היה מתחיל למנות‪( ,‬ולרב נחמן‬ ‫סילוק בהיכל שהיא עבודה תמה כגון דישון מזבח הפנימי‬ ‫שמפייסים בבגדי חול‪ ,‬היתה זו מצנפת חול‪ ,‬כדמצינו‬ ‫והמנורה פטור‪ ,‬דכתיב "ולמבית לפרוכת" לרבות היכל‪,‬‬ ‫שכהן שעשתה לו אמו כתונת כדי להראות תפארת‬ ‫אבל בעבודת מתנה חייב‪ ,‬ומ"מ זר שסידר את השלחן‬ ‫עושרה ונוי מלאכתה וכמה היא מהדרת מצוות‪ ,‬עובד בה‬ ‫פטור‪ ,‬דאיכא סידור בזיכין בתרי'‪ ,‬ולאו עבודה תמה היא‪,‬‬ ‫עבודת יחיד)‪ .‬ומכאן שלשכת הגזית היתה חציה‬ ‫ובסידור בזיכין פטור‪ ,‬דאיכא סילוק והקטרה בשבת‬ ‫בקודש וחציה בחול וב' פתחים היו לה אחד בקודש‬ ‫הבאה‪ ,‬ובסידור המנורה בבוקר לסלק את הנרות של זהב‬ ‫ואחד בחול‪ ,‬דאם כולה בקודש איך היה הזקן יושב‬ ‫מהמנורה ולקנח את אפרם היטב ולחזור ולקובעם בה פטור‪,‬‬ ‫במערבה והרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד‪,‬‬ ‫דאיכא נתינת פתילה‪ ,‬ובנתינת פתילה פטור‪ ,‬דאיכא‬ ‫וכן אם היתה פתוחה רק לקודש היה דינה כקודש‬ ‫נתינת שמן‪ ,‬ובנתינת שמן פטור‪ ,‬דאיכא הדלקה‪,‬‬ ‫אע"פ שהיא בנויה בחול‪ ,‬ואין לומר שכולה בחול או‬ ‫ובהדלקה פטור‪ ,‬דלאו עבודה היא‪ ,‬אע"פ שהצתת‬ ‫שהיא פתוחה רק לחול‪ ,‬דהא בעינן "בבית אלוקים‬ ‫הקיסמים הדקים במזבח באופן שמערכה אחת עומדת‬ ‫נהלך ברגש"‪.‬‬ ‫לכלות והוצרכו להצית בה אש נחשבת עבודה וטעונה כהן‬ ‫התוס' (ד"ה אין ישיבה בעזרה) דנים אם היה מותר לשבת‬ ‫בעזרה לצורך אכילה‪ ,‬כיון שאכילה היא עבודה‪ ,‬או משום‬ ‫וכלי שרת (‪-‬לבישת בגדי כהונה‪ ,‬ד' בגדים אם הוא כהן הדיוט‬ ‫דכתיב "למשחה לגדולה" כדרך שהמלכים אוכלים והיינו‬ ‫וח' אם הוא כה"ג) ‪ ,‬דכתיב "ונתנו בני אהרן הכהן אש על‬ ‫מיושב‪ ,‬או שגם בזה אסור לשבת‪ ,‬ואפילו בעזרות הבנויות‬ ‫המזבח וערכו עצים על האש"‪ .‬וזר שסידר את העצים‬ ‫בחול ופתוחות לקודש אסור לשבת‪ ,‬ורק בקדשים קלים‬ ‫במערכה פטור‪ ,‬דאיכא סידור שני גזירי עצים‪ ,‬ובסידור‬ ‫הנאכלים בכל העיר היו יושבים באכילתם‪ .‬עוד כתבו התוס'‬ ‫שני לרב גזירין פטור‪ ,‬דאיכא סידור אברים שכל זה‬ ‫(ד"ה והא) שלא היו מפייסים בעזרה עצמה שהיא קדושה‬ ‫יותר‪ ,‬משום שזה גנאי לעמוד בעזרה בלא מצנפת‪ ,‬או משום‬ ‫מעבודת הסידור‪ ,‬דשם סידור אחד הוא‪ ,‬ולרבי יוחנן זר‬ ‫שהיו עומדים בעיגול ואם זה היה בעזרה נמצא אחוריהם אל‬ ‫שסידר שני גזירין חייב‪ ,‬דס"ל שזו עבודה תמה וסידור‬ ‫היכל ד'‪.‬‬ ‫האברים זה תחילת סידור אחר‪.‬‬ ‫הפייס השני היה מי שוחט‪ ,‬מי זורק‪ ,‬מי מדשן מזבח‬ ‫המשך ענייני הפייסות‬ ‫הפנימי‪ ,‬ומי מדשן את המנורה‪ ,‬ומי מעלה אברים‬ ‫לכבש‪ :‬הראש והרגל של ימין בכהן אחד‪ ,‬ושתי הידים‬ ‫עושים ד' פייסות ואין עושים הכל בפעם אחת‪ ,‬כדי‬ ‫להשמיע קול המון עם רב בעזרה כמה פעמים שזה‬ ‫בכהן שני‪ ,‬והעוקץ (‪-‬זנב) והרגל של שמאל בכהן שלישי‪,‬‬ ‫והחזה (‪-‬שומן החזה הרואה את הקרקע ללא ראשי הצלעות)‬ ‫כבוד המלך‪ ,‬דכתיב "אשר יחדיו נמתיק סוד בבית‬ ‫והגרה (‪-‬הצואר ובו מחוברים הקנה והכבד והלב) בכהן רביעי‪,‬‬ ‫אלוקים נהלך ברגש"‪.‬‬ ‫ושתי הדפנות בכהן חמישי‪ ,‬והקרבים בכהן שישי‪ .‬והסולת‬ ‫באלו בגדים מפייסים‪ -‬לרב נחמן מפייסים בבגדי‬ ‫עשרון למנחת נסכים של התמיד‪ ,‬והחביתין חצי עשרון‬ ‫חול‪ ,‬כדי שלא יבואו לעבודה בעלי זרועות שלא זכו‬ ‫למנחתו של כה"ג הקריבה בכל יום עם התמידין מחציתה בבוקר‬ ‫בפייס‪ ,‬ומי שהיה זוכה בפייס היו החזנים (‪-‬שמשים)‬ ‫ומחציתה בערב (וקרויה חביתין משום דכתיב "על מחבת בשמן‬ ‫מלבישים לו מכנסי קודש כדי שלא ישאר ערום‬ ‫תיעשה")‪ ,‬והיין ג' לוגין של ניסוך לכבש התמיד‪.‬‬ ‫כשיפשיטוהו‪ ,‬ואח"כ מפשיטים ממנו את בגדי החול‬ ‫י"ג כהנים היו זוכים בפייס השני‪ ,‬אמנם לא היו י"ג‬ ‫ומשאירים לו רק מכנסים‪ .‬ולרב ששת מפייסים‬ ‫פייסות בפייס השני‪ ,‬אלא הכהן שזכה היו י"ב כהנים‬ ‫בבגדי קודש‪ ,‬כדי שלא יבואו מחביבות המצוה למהר‬ ‫שאחריו בצד ימינו נמשכים עמו לפי הסדר הנ"ל‪.‬‬ ‫ולעשותה בבגדי חול‪ ,‬והחזנים היו מפשיטים בגדי‬ ‫‪28‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫שתי דפנות‪ ,‬העוקץ והרגל‪ ,‬שתי ידים‪( ,‬ואמנם על‬ ‫כ"ה‪ :‬קבלת הדם לא היה עליה פייס והזורק היה‬ ‫בהמה כחושה נאמר "כל נתח טוב ירך וכתף" שהירך‬ ‫מקבל (ולא חוששים שאגב חביבותיה של הזריקה שהיא‬ ‫יותר טוב מהכתף)‪ .‬ולחד מ"ד קרב בדרך הילוכו בחייו‪,‬‬ ‫עבודת מזבח‪ ,‬לא יקבל את כל הדם‪ ,‬וכתיב "ואת כל הדם‬ ‫שמה שיותר קרוב לראש קודם להקרבה‪.‬‬ ‫ישפוך") ולא השוחט‪ ,‬דתניא בן קטין שהיה כה"ג עשה‬ ‫כ"ו‪ .‬הפיס השלישי היה על הקטורת‪ ,‬והיו מכריזים‬ ‫י"ב דדים ליציקת מים מהכיור‪ ,‬כדי שיהיו י"ב כהנים‬ ‫חדשים לקטורת בואו והפיסו‪ ,‬ומעולם לא שנה אדם‬ ‫העסוקים בתמיד מקדשים ידיהם בבת אחת‪ ,‬והשוחט‬ ‫בהקטרת הקטורת‪ ,‬מפני שהיא מעשירה דכתיב‬ ‫א"צ לקדש ידיו שהרי שחיטה כשרה בזר‪ ,‬ואי אמרת‬ ‫"ישימו קטורה באפיך" וסמיך לי' "ברך ה' חילו"‪ ,‬אבל‬ ‫שוחט מקבל הרי היה צריך לקדש ידיו בשביל‬ ‫עולה אינה מעשירה אעפ"י שהוא ג"כ באותו פסוק‬ ‫הקבלה‪.‬‬ ‫"וכליל על מזבחיך"‪ ,‬כיון דשכיחא ומסתברא דקאי אלא‬ ‫לרבי יהודה לא היה פייס על הבאת הגחלים‬ ‫שכיחא דאל"כ נמצאו הכל עשירים‪.‬‬ ‫לקטורת במחתה‪ ,‬אלא מי שזוכה בקטורת להוליכה‬ ‫לא משכחת אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ‪-‬‬ ‫להיכל ולהקטירה היה אומר לזה שעימו (‪-‬בימינו) שיחתה‬ ‫להורות כדת וכהלכה אלא בשבטים לוי ויששכר‪ ,‬אבל‬ ‫גחלים מהמזבח החיצון ויביא את המחתה להיכל ויתנם על‬ ‫לא יהודה אע"ג דכתיב בי' "יהודה מחוקקי" דמ"מ‬ ‫המזבח הפנימי‪ ,‬אע"פ שהקטורת אינה שכיחא שהיא באה‬ ‫אינו אליבא דהלכתא‪.‬‬ ‫רק ב' פעמים ביום‪ ,‬דאינה באה בנדבה והיא מעשירה את‬ ‫העוסקים בה עדיין אין עושין לזה פייס בפנ"ע‪ .‬והתוס'‬ ‫אין מפייסים על התמיד של בין הערבים‪ ,‬אלא מי‬ ‫(ד"ה תא) דנים אם לת"ק היה פייס גם על הבאת גחלים למחתה‪,‬‬ ‫שזכה בשחרית זכה גם בערבית (אבל בקטורת לא)‪,‬‬ ‫או שלת"ק הכהן שזכה בקטורת היה יכול להביא את המחתה‬ ‫ובשבת שהיו משמרות מתחלפות היו מפייסים אף‬ ‫(כדמצינו שהכה"ג ביוה"כ היו עושה הכל)‪ ,‬והיה יכול לומר לאחר‬ ‫על של בין הערבים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אלא) שבפייס השני‬ ‫שיביא את המחתה‪ ,‬והיה רגיל לומר לזה שימינו שיביא משום‬ ‫היו מפייסים גם אלו ב' כהנים יביאו ב' גזירי עצים לתמיד של‬ ‫איבה‪ ,‬אבל היה יכול לומר לאחר שיביא‪.‬‬ ‫בין הערבים‪ ,‬ואותם של בוקר היה מסדרם הכהן שזכה בתרומת‬ ‫סדר הולכת והקרבת אברי התמיד‪ -‬לכו"ע הראש‬ ‫הדשן‪.‬‬ ‫(והפדר בכלל הראש‪ ,‬כיון שא"א להקטיר את הראש בלא פדר‬ ‫הפיס הרביעי מי מעלה אברים מן הכבש למזבח‪ ,‬והיו‬ ‫וכדלהלן‪ .‬תוד"ה מניין) והרגל של ימין היו קרבים ראשון‪,‬‬ ‫מחלקים את העלאת האברים לשנים‪ ,‬משום "ברב עם‬ ‫כדאיתא בברייתא שהראש והפדר קודמים לכל‬ ‫הדרת מלך"‪ .‬ולרבי אליעזר בן יעקב המעלה לכבש‬ ‫האברים דכתיב "ואת ראשו ואת פדרו וערך" (והיו‬ ‫הוא מעלה למזבח לאחר זמן‪ ,‬דאינו דרך ארץ להביא‬ ‫נותנים את הפדר על בית השחיטה ומעלהו כך‪ ,‬שזה‬ ‫כהנים אחרים והכהנים הראשונים ילכו להם ומיתחזי כטריחא‬ ‫הוא דרך כבוד של מעלה מפני שבית השחיטה מלוכלך בדם‬ ‫להו מילתא‪( ,‬אבל בהא דאיתא בפסחים שחט ישראל וקיבל‬ ‫הראש)‪ ,‬והיו מקריבים את הרגל עם הראש כיון‬ ‫הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו וכו'‪ ,‬משום "ברב עם הדרת‬ ‫מלך"‪ ,‬שם כיון שהיו הרבה פסחים ולא היה הולך משם זה כן‬ ‫שבראש יש הרבה עצמות‪ .‬והיינו לבן עזאי בשם רבי‬ ‫דרך ארץ‪ .‬תוד"ה מקום)‪ ,‬ולדבריו היו מפייסים על הבאת‬ ‫יהושע היה התנא של משנתינו גם הולך אחר עילויו‪,‬‬ ‫הגחלים במחתה לקטורת ודלא כרבי יהודה כדי לא‬ ‫רק ס"ל לפי גודל האברים‪ ,‬הראש והרגל‪ ,‬שתי ידיים‪,‬‬ ‫לפחות בד' פייסות‪.‬‬ ‫העוקץ והרגל‪ ,‬החזה והגרה‪ ,‬וב' דפנות‪ .‬אח"כ החזה‬ ‫והגרה שתי ידים שתי דפנות עוקץ ורגל‪ ,‬דאזלינן בתר‬ ‫כ"ו‪ :‬כמה כהנים היו מקריבים את התמיד משעת‬ ‫עילויא והיינו אבר שיש בו יותר בשר‪ .‬לרבי יוסי דרך‬ ‫הולכת אברים והלאה‪ -‬בסתמא היה תמיד של שחר קרב‬ ‫הפשטו היה קרב מצד הרגלים לצד הראש‪ ,‬והיינו הראש‬ ‫ע"י תשעה כהנים חמשה לאברים‪ ,‬הקרביים והסולת‬ ‫והרגל‪ ,‬העוקץ והרגל‪ ,‬שתי דפנות‪ ,‬שתי ידים‪ ,‬החזה‬ ‫והחביתין והיין כל אחד ע"י אחד‪ .‬ובחג בעשרה מפני שביד‬ ‫והגרה‪ .‬לר"ע דרך ניתוחו לאחר הפשטו היה קרב‪ ,‬והיינו‬ ‫כהן אחד צלוחית של מים לניסוך המים‪ .‬ובין הערבים בכל‬ ‫הראש והרגל‪ ,‬שתי ידים‪ ,‬חזה וגרה‪ ,‬שתי דפנות‪,‬‬ ‫יום בי"א‪ ,‬מפני שהיו ב' שבידם ב' גזירי עצים להוסיף‬ ‫העוקץ והרגל‪ .‬ולריה"ג דרך עילויו (בשרמובחר‬ ‫על עצי המערכה להרבותם‪( ,‬דלגבי תמיד של שחר כתיב‬ ‫בשומנו) היה קרב‪ ,‬והיינו הראש והרגל‪ ,‬החזה והגרה‪,‬‬ ‫‪29‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫כשרה בזר ומקבלה ואילך צריך דווקא כהן‪ .‬הגמרא‬ ‫"ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר"‪ ,‬ולגבי תמיד‬ ‫דוחה דאכתי איצטריך קרא שנתינת אש בעיא כהונה‪,‬‬ ‫של בין הערבים כתיב "וערכו עצים")‪ .‬ובשבת היו ב'‬ ‫כיון שעבודה זו אינה מעכבת את הכפרה דאין כפרה‬ ‫עם בזיכי לבונה של לחם הפנים‪ .‬ובשבת שבתוך החג‬ ‫אלא בדם‪ .‬ולכן הגמ' לומדת מדכתיב "והקטיר הכהן‬ ‫היה קרב בי"ב‪ ,‬אבל בחול המועד של סוכות לא היו‬ ‫את הכל המזבחה" לומדים למעט הפשט וניתוח שהרי‬ ‫י"ב אף בין הערביים‪ ,‬מפני שאין מנסכים מים בחג אלא‬ ‫כבר למדנו שמקבלה ואילך בעיא כהונה‪ ,‬ו"והקריב הכהן את‬ ‫בתמיד של שחר‪.‬‬ ‫הכל המזבחה" זו הולכת אברים לכבש‪ ,‬ובא למעט‬ ‫כמה כהנים זכו בפייס השני‪ -‬לפעמים זכו בו י"ג‬ ‫שהולכת עצים למזבח לא בעיא כהונה‪ ,‬אבל סדור ב'‬ ‫כהנים‪ ,‬ולפעמים י"ד ‪-‬בחג שביד אחד היתה צלוחית של‬ ‫גזירי עצים בעיא כהונה‪ ,‬ו"ונתנו בני אהרן הכהן אש‬ ‫מים‪ ,‬ולפעמים ט"ו ‪-‬בשבת‪ ,‬ולפעמים ט"ז ‪-‬בשבת שבתוך‬ ‫על המזבח" לומדים שנתינת אש בעיא כהונה‪ ,‬ו"וערכו‬ ‫החג‪ ,‬ואם נסבור כרבי יהודה שהיה עוד כהן שמעלה את‬ ‫בני אהרן הכהנים וכו' על העצים אשר על האש אשר‬ ‫האברים מן הכבש ולמזבח ודלא כראב"י‪ ,‬לפעמים היו‬ ‫על המזבח" לומדים ששה כהנים היו מוליכים טלה‬ ‫זוכים בו י"ז‪ .‬והתוס' (ד"ה ההוא) מביאים שגירסת הספרים‬ ‫למזבח (וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים)‪,‬‬ ‫היא שזה דלא כראב"י ודלא כר"י‪ ,‬וביארו שי"א שבכל בוקר היו‬ ‫ואיירי בתמיד שרק הוא טעון עצים אש ומזבח למערכה‬ ‫זוכים י"ז כהנים‪ ,‬והיינו י"ג בתמיד ואחד בתה"ד ואחד מעלה‬ ‫חדשה בכל בוקר‪ ,‬אבל שאר קרבנות לא הוזקקו לחידוש‬ ‫אברים לכבש ואחד בקטורת ואחד במחתה‪ ,‬וזה דלא כתרוויהו‪.‬‬ ‫מערכה‪.‬‬ ‫איל קרב באחד עשר‪ ,‬הבשר בחמשה כמו בתמיד‪,‬‬ ‫כ"ז‪ :‬סדור המערכה כשר בזר‪ ,‬דאין עבודה שהיא‬ ‫הקרבים והסולת שהיא ב' עשרונים והיין בשנים שנים‪.‬‬ ‫כשרה בלילה ופסולה בזר‪ ,‬והקטרת אברים ופדרים שזר‬ ‫חייב עליהם מיתה הם סוף עבודת היום‪ ,‬ותרומת הדשן‬ ‫הפר קרב בכ"ד‪ ,‬וכדלהלן‪ :‬הראש והרגל‪ -‬הראש‬ ‫זה תחילת עבודת היום‪.‬‬ ‫באחד והרגל בשנים‪ .‬העוקץ והרגל‪ -‬העוקץ בשנים‬ ‫והרגל בשנים‪( .‬סדר זה אינו לפי השיטות לעיל כ"ה‪ :‬אלא כיון‬ ‫זר שסידר המערכה חייב‪ .‬ללישנא קמא הטעם הוא‬ ‫דנקט הרגל בשניים נקט גם רגל שמאל‪ ,‬וכן המשך הסדר הוא‬ ‫משום שזו עבודת יום‪ ,‬ופורקה הזר בעצמו וא"צ דווקא‬ ‫על דרך זה‪ .‬תוד"ה פר)‪ .‬החזה והגרה‪ -‬החזה באחד והגרה‬ ‫כהן‪ ,‬וכהן חוזר וסודרה‪( ,‬ומה ששנינו שהממונה היה‬ ‫בשלשה‪ .‬שתי ידים בשנים‪ .‬שתי דפנות בשנים‪.‬‬ ‫אומר צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה‪ ,‬ולא היה אומר‬ ‫הקרביים והסולת והיין בשלשה שלשה‪.‬‬ ‫שיראו אם הגיע זמן סידור שני גזרי עצים‪ ,‬שחיטה‬ ‫מי מקריב קרבנות יחיד‪ -‬כל הדינים הנ"ל מספר‬ ‫בלילה אין לה תקנה‪ ,‬משא"כ סדור ב' גזירי עצים‬ ‫שיכול לפורקם ולסדרם ביום‪ ,‬ולכך לא הטריחו לעלות לראות‬ ‫הכהנים והפייס דווקא בקרבנות ציבור‪ ,‬אבל בקרבן יחיד‬ ‫אם הגיע הזמן‪ ,‬דאינו אלא בגלל שפעם אחת עלה מאור הלבנה‬ ‫אם רצה כהן להקריב יחידי ובלא פייס מקריב‪.‬‬ ‫ודימו שהאיר מזרח)‪ .‬ועבודה זו כיון שהיא עבודת יום‬ ‫היא טעונה פייס‪ ,‬ומי שזכה בתרומת הדשן זכה‬ ‫אלו עבודות כשרות בזר‬ ‫בסדור המערכה וסדור ב' גזירי עצים‪ ,‬אבל עבודת‬ ‫כפי שנתבאר לעיל עבודות קרבנות ציבור היו נעשים ע"י‬ ‫לילה א"צ פייס‪ ,‬ואברים ופדרים הם סוף עבודת היום‪,‬‬ ‫הכהנים והיו עושים פייס מי יזכה בעבודות אלו‪ ,‬ואילו‬ ‫קרבנות יחיד כל כהן שרוצה מקריב בלא פייס (והמשנה‬ ‫ותרומת הדשן צריכה פייס משום מעשה שהיה‪.‬‬ ‫למלך (תמידין ד' ח') מסתפק אם הבעלים קובע או שכל‬ ‫וללישנא בתרא (כ"ח‪ ).‬זר שסידר ב' גזירי עצים חייב‬ ‫הקודם זוכה)‪ .‬ויש עבודות שגם ישראל היה יכול לעשותם‬ ‫משום שזו עבודה תמה‪ ,‬ומ"מ אין מפייסים עליה בפני‬ ‫אפילו בקרבן ציבור‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫עצמה אלא מי שזכה בתרומת הדשן זכה גם בה‪ ,‬מפני‬ ‫כ"ז‪ .‬הפשט וניתוח בקרבנות ציבור וביחיד כשרים‬ ‫שהיו נמנעים מלבוא לפייס של תה"ד‪ .‬ועיין בתוס' מה‬ ‫שמבאר בלישנא בתרא‪.‬‬ ‫בזר כשחיטה‪ .‬לחזקיה לומדים דין זה מדכתיב "ונתנו‬ ‫בני אהרן הכהן אש על המזבח" נתינת אש בעיא‬ ‫עבודה שזר אינו חייב עליה מיתה אינה צריכה פייס‪,‬‬ ‫כהונה ולא הפשט וניתוח‪ ,‬וא"צ קרא לומר שנתינת‬ ‫ושחיטה אע"פ שהיא כשרה בזר בעיא פיס‪ ,‬דתחילת‬ ‫אש בעיא כהונה‪ ,‬שהרי מדכתיב "ושחט את בן הבקר‬ ‫עבודת היום היא‪ .‬ודישון מזבח הפנימי והמנורה טעונים פייס‬ ‫לפני ד' והקריבו בני אהרן הכהנים" לומדים ששחיטה‬ ‫‪30‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫המעונן‪ ,‬קשים יותר מביום שאינו מעונן)‪ ,‬ולכך תיקנו‬ ‫אע"פ שזר אינו חייב עליהם מיתה‪ ,‬משום שהם תחילת עבודת‬ ‫לעלות לבדוק שהאיר המזרח וכנ"ל‪ .‬והמעשה הנ"ל‬ ‫ההקטרה וההדלקה‪ ,‬וי"מ שרק פייס בפני עצמו לא היו עושים‬ ‫בעבודות שזר אינו חייב עליהם מיתה‪ ,‬ומהאי טעמא לראב"י‬ ‫לא היה ביוה"כ‪ ,‬שהרי אז אור הלבנה אינו עולה סמוך‬ ‫דס"ל שהמעלה אברים לכבש אינו מעלה אותם למזבח ונמצא‬ ‫לעלות השחר שזה קורה רק בסוף החודשים‪ ,‬אלא זה אירע‬ ‫שאין זר חייב מיתה על העלאת אברים לכבש כיון שיש אחריה‬ ‫בזמן אחר בשנה‪.‬‬ ‫עבודה‪ ,‬ומ"מ היו מפייסים עליה‪ ,‬ולא נהירא‪ ,‬וי"ל שגמר הולכת‬ ‫אברים אינו מגרע בהעלאתם לכבש לענין פיס‪ .‬תוד"ה אין‪.‬‬ ‫תחילת זמן תפילת המנחה ושחיטת תמיד של‬ ‫בין הערבים‪ -‬צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי‬ ‫‪-‬כשאין שמש על צד מזרח של הכתלים וממילא הם‬ ‫משחירים‪ ,‬והיינו בתחילת שבע שעות שהחמה באמצע‬ ‫הרקיע ושפת ראש הכותל מצילה על צידי הכותל‪ .‬הגמרא‬ ‫אמר להם הממונה‬ ‫דנה אם אפשר ללמוד מאברהם כדמצינו שלומדים‬ ‫מ"וישכם אברהם בבוקר" שלמרות שכל היום כשר‬ ‫תחילת עבודות היום‬ ‫למילה זריזים מקדימים למצוות‪ .‬או שאי אפשר‬ ‫עבודות התמיד אינם כשרות אלא ביום‪ ,‬וכיון שפעם אחת‬ ‫ללמוד מאברהם כיון שאיצטגנינות גדולה היתה‬ ‫טעו והקריבוהו בלילה היו בודקים מתי האיר היום‪,‬‬ ‫בליבו להיות בקי בהילוך המזלות ותחילות השעות‪ ,‬וכל‬ ‫וכדלהלן‪ ,‬עוד יבואר (כ"ט) מה הדין בעבודות שנעשו‬ ‫בלילה‪.‬‬ ‫מלכי מזרח ומערב משכימים לפתחו לשאול במזלות‪ ,‬והיה‬ ‫זקן ויושב בישיבה (כדמצינו שמימיהם של אבותינו‬ ‫כ"ח אמר להם הממונה (‪-‬הסגן) צאו לחומה או לגג וראו‬ ‫לא פסקה ישיבה אברהם‪ ,‬יצחק‪ ,‬יעקב‪ ,‬אליעזר‪,‬‬ ‫אם האיר המזרח והגיע זמן השחיטה של התמיד‪ ,‬שהיא‬ ‫במצרים‪ ,‬במדבר‪ .‬וקיים אברהם את כל התורה‪ ,‬וי"א‬ ‫פסולה בלילה דכתיב "וביום זבחכם"‪ .‬והרואה היה אומר‬ ‫אפילו תורה שבעל פה‪ ,‬כגון עירובי תבשילין)‪.‬‬ ‫ברקאי ‪-‬מלשון צוהר‪ ,‬וי"א ברק ברקאי‪ ,‬וי"א עלה ברקאי‬ ‫(וכתבו התוס' (ד"ה אמר) שאברהם השכים בבוקר גם‬ ‫האיר יותר מברק‪ ,‬וי"א אף ברקאי בחברון‪.‬‬ ‫לעקידה וגם לתפילה על סדום‪ ,‬והגמ' בפסחים לומדת‬ ‫מההשכמה לעקידה שאין דין להקדים ללילה‪ ,‬דאין לומר‬ ‫למתיא בן שמואל זה שהיה עומד על הגג היה אומר‬ ‫שחיכה ליום מפני שאין לת"ח לצאת יחידי בלילה‪ ,‬שהרי‬ ‫האיר פני כל המזרח‪( ,‬ולריב"ב היה מוסיף גם ויצאו‬ ‫שלוחי מצוה אינם ניזוקים‪ ,‬וגם היו ב' נעריו עימו‪ ,‬אבל ממה‬ ‫איש למלאכתו והיינו יציאת הבעה"ב לשכור פועלים‪,‬‬ ‫שהשכים רק בבוקר לתפילה על סדום אין ראיה‪ ,‬דשם היה‬ ‫דזמן יציאת הפועלים מאוחר יותר)‪ ,‬ושאל זה שעל‬ ‫יחידי‪ ,‬ולא היה שליח מצוה כיון שהקב"ה לא רצה שיתפלל‬ ‫בעדם)‪.‬‬ ‫הקרקע עד שבחברון‪ ,‬וענה הן‪ .‬וללישנא בתרא שאל‬ ‫זה שעל הקרקע האיר פני כל המזרח‪ ,‬וענה לו זה שעל‬ ‫ומה שמצינו שהתמיד נשחט בשש ומחצה ולא‬ ‫הגג עד שבחברון‪ ,‬ואמר לו זה שעל הקרקע הן כך אני‬ ‫בחצות (בערב פסח שחל בערב שבת שצריך לגמור‬ ‫שואל‪ .‬ואיתא בירושלמי שהיו מזכירים את חברון כדי להזכיר‬ ‫את צליית הפסחים לפני שבת)‪ ,‬י"ל שכותלי בית‬ ‫זכות אבות‪.‬‬ ‫המקדש לא היו ישרים לגמרי אלא היו רחבים יותר‬ ‫בחלקם התחתון והולכים ונהיים צרים יותר למעלה‪ ,‬והיו‬ ‫למה הוצרכו לעלות לבדוק אם האיר המזרח‪ -‬פעם‬ ‫משחירים רק בשש ומחצה‪.‬‬ ‫אחת עלה מאור הלבנה‪ ,‬וטעו וחשבו שהאיר המזרח‪,‬‬ ‫ושחטו את התמיד‪ ,‬וכשהבינו שנשחט בלילה הוציאוהו‬ ‫כ"ט‪ .‬הרהורי עבירה ‪-‬תאות נשים קשים ‪-‬מכחישים‬ ‫לבית השריפה‪ .‬ואע"פ שאור הלבנה עולה כמקל ואור‬ ‫את גופו יותר מהעבירה עצמה‪ .‬החום שבסוף הקיץ ‪-‬‬ ‫החמה עולה לכאן ולכאן‪ ,‬היה זה יום המעונן שבו גם‬ ‫באלול קשה יותר מהחום שבקיץ עצמו ‪-‬בתמוז‪ ,‬מפני‬ ‫אור הלבנה עולה לכאן ולכאן‪( ,‬ורואים מכאן שביום‬ ‫שהאויר וגוף הבריות כבר התחממו בקיץ ואף חום קל מזיקם‪.‬‬ ‫המעונן השמש מגיע לכל מקום אפי' במקום צל ונ"מ‬ ‫חולי חום בסתיו קשה משל קיץ‪ .‬לימוד ישן ‪-‬מי‬ ‫שביום המעונן בכל מקום אפשר לשטוח עורות‬ ‫שלמד והסיח דעת ושכח קשה מחדש‪.‬‬ ‫לייבש‪ ,‬ואין ללוש עיסה לפסח כנגד העננים‪ ,‬כמו‬ ‫שאין ללוש כנגד השמש או במים שהתחממו בשמש‪.‬‬ ‫עוד מצינו שהחום וזוהר השמש המסנוור ביום‬ ‫‪31‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫קדושים ליפסל‪ ,‬י"ל שלילה לגבי יום אינו מחוסר זמן‪,‬‬ ‫אסתר נמשלה לאילה‪ ,‬שהיתה חביבה על‬ ‫אבל יום לגבי יום אחר הוי מחוסר זמן‪.‬‬ ‫אחשוורוש בכל שעה כשעה ראשונה‪ ,‬ונמשלה‬ ‫והא שאין הלחם נקדש בכניסת השבת כיון שהוא ראוי‬ ‫לשחר שהיא סוף הניסים שניתנו ליכתב‪ ,‬ולמ"ד לא‬ ‫למחר ונפסל‪ ,‬צ"ל דאיירי שקדם וסילקו סמוך לחשיכה‪,‬‬ ‫ניתנה אסתר ליכתב ונ"מ שאינה מטמאה את הידים‪,‬‬ ‫וי"א שכיון שסדרו שלא כמצוותו ‪-‬קודם ליל שבת בשעה‬ ‫נמשלה כאילת‪ ,‬שכל זמן שמגדלת קרניה‬ ‫שהוא מחוסר זמן הוי כאילו סידרו קוף ואינו קדוש עד‬ ‫מפציעות‪ ,‬וכן צדיקים שכשמרבים בתפילה‬ ‫שיסלקנו ויחזור ויסדרנו‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה כמו) כתבו דהיינו‬ ‫תפילתן נשמעת‪.‬‬ ‫משום שעשה זאת בכונה וידע שאין זה זמנו‪ ,‬אבל בקומץ מנחה‬ ‫בלילה איירי בסבור שזה יום‪.‬‬ ‫דין עבודות שנעשו קודם זמנם‬ ‫מתי צריך טבילה או קידוש ידים ורגלים במקדש‪-‬‬ ‫נתבאר במתני' שתמיד שנשחט בלילה ירד לבית השריפה‪.‬‬ ‫הגמרא מבארת מה הדין במליקה או קמיצה שנעשו‬ ‫כל המיסך את רגליו לנקביו הגדולים טעון טבילה‪ ,‬וכל‬ ‫בלילה‪ ,‬וכן בלחם הפנים שנסדר על השלחן אחר שבת או‬ ‫המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים מן הכיור‪ ,‬רגלים‬ ‫בלילה‪.‬‬ ‫משום ניצוצות‪ ,‬וידים מפני שמצוה לשפשף ניצוצות‬ ‫תמיד שנשחט בלילה‪ ,‬עוף שנמלק בלילה‪ ,‬ומנחה‬ ‫שברגליו שלא יהיה נראה ככרות שפכה שאין מי רגליו‬ ‫שנקמצה בלילה‪ ,‬יורדים לבית השריפה‪ .‬דמליקה‬ ‫מקלחים אלא שותתים‪ ,‬ויוציא לעז על בניו שהם ממזרים‪.‬‬ ‫וקמיצה הם במקום שחיטת הזבח‪ ,‬ולומדים משחיטה שגם הם‬ ‫ובתוס' (ד"ה מצוה) דנים האם להלכה מותר לאחוז באמה‬ ‫פסולים בלילה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אלא) דאין לפוסלם מחמת‬ ‫ולהשתין (ומ"מ מעט ניצוצות ניתזים על רגליו)‪ ,‬דרבנן פליגי בזה‬ ‫שנעשו קודם התמיד‪ ,‬דאין זה פוסל אלא הקטרה‪ ,‬או שדין זה‬ ‫על ר"א שאוסר‪ ,‬או שאסור‪ ,‬דרבנן הודו לבסוף לדברי ר"א‪,‬‬ ‫אינו אלא למצוה‪( ,‬ולפי זה גם הדין שאין לשחוט קרבן אחר‬ ‫והתוס' מביאים כמה ראיות שרבנן הודו לדברי ר"א‪.‬‬ ‫תמיד של בין הערבים אינו אלא למצוה‪ ,‬והא דאיתא שאם שחטו‬ ‫שלמים אחר תמיד של בין הערבים יצאו לבית השריפה‪ ,‬הטעם‬ ‫ל‪ .‬קריאת שמע כשיש על גופו צואה‪ -‬אם הצואה‬ ‫הוא משום שלכתחילה אין להקטיר את האימורים‪ ,‬אע"ג‬ ‫נמצאת במקומה ‪-‬בנקב פי הטבעת‪ ,‬אם אינה נראית‬ ‫דבדיעבד כשר‪ .‬ואין להעלותם ולהלינם בראש המזבח‪ ,‬דס"ל‬ ‫שאין לינה מועלת בראש המזבח‪ .‬ואין להתיר את הבשר בזריקת‬ ‫מותר לקרות ק"ש‪ ,‬שלא ניתנה תורה למלאכי השרת‪,‬‬ ‫הדם ללא הקטרת אימורים‪ ,‬דהיכא שא"א להקטירם הוי כנטמאו‬ ‫ואם נראית אפי' אין נראית אלא כשיושב אסור‪ .‬ואם‬ ‫או אבדו דפסול‪ .‬ובתוספתא משמע שגם אם הדם נזרק ועשה‬ ‫הצואה על בשרו בשאר הגוף‪( ,‬או שידיו נמצאים‬ ‫כל מצוותו פסול‪ ,‬וצ"ל דהיינו שאין לאכול את הבשר‪ ,‬אבל‬ ‫בבית הכסא ויש מחיצה בינו לבין בית הכסא)‪ ,‬לרב הונא‬ ‫הבעלים נתכפרו)‪ .‬ואין לפוסלם מחמת שנעשו לפני פתיחת‬ ‫מותר‪ ,‬ושאני צואה במקומה דנפיש זוהמא‪ ,‬ולרב‬ ‫דלתות היכל‪ ,‬די"ל שזה פוסל רק שחיטה ולא מליקה וקמיצה‪.‬‬ ‫חסדא אסור דבעינן "כל עצמותי תאמרנה"‪.‬‬ ‫כ"ט‪ :‬ואין מחזיר הקומץ למנחה וחוזר וקומץ ביום‪,‬‬ ‫נטילת ידים בנצרך לנקביו באמצע הסעודה‪-‬‬ ‫מפני שכלי שרת מקדשים אפי' שלא בזמנו‪ ,‬וכיון‬ ‫שהקומץ טעון מתן כלי וא"כ קידשו בכלי לשם קומץ‪ ,‬אין‬ ‫היוצא להשתין נוטל ידו אחת ונכנס‪ ,‬ואם דיבר עם‬ ‫המנחה חוזרת להיות טבל כמנחה שלא נקמצה‪ ,‬אלא דינה‬ ‫חבירו ושהה שעה או שתים נוטל ב' ידיו ונכנס כיון שהסיח‬ ‫כשיריים‪ .‬ואע"פ שכל הקרב ביום כגון המנחות והלבונה‬ ‫דעתו מסעודתו ולא נזהר בשמירת הידים‪ ,‬וידים עסקניות הם‪.‬‬ ‫והדם והקטורת קדוש בכלי שרת קדושת הגוף ביום ולא‬ ‫לרב חסדא כשבא לשתות כדרך שהיו רגילים להאריך‬ ‫בלילה (וכל הקרב בלילה כגון מנחת נסכים קדוש בין‬ ‫בשתיה אחרי הסעודה‪ ,‬ויש לחוש שמא יתן פרוסה לתוך פיו‪,‬‬ ‫לא יטול ידיו בחוץ ואח"כ יכנס‪ ,‬אלא יטול ידיו בפנים‪,‬‬ ‫ביום ובין בלילה)‪ ,‬היינו שאינו קדוש ליקרב אבל‬ ‫ליפסל אם נגע בו טבול יום או מחוסר כיפורים או אם יצא או‬ ‫ויחזיר הטפיח (‪-‬פך של נטילת ידים) על המסובים והשמש‬ ‫שואל אם מישהו צריך ליטול‪ ,‬כדי שלא יחשדוהו שלא נטל‬ ‫לן קדוש‪.‬‬ ‫ידיו‪ ,‬אבל בבא לאכול יכול ליטול ידו בחוץ‪ ,‬דאין אדם‬ ‫והא דמצינו שאם סידר לחם ובזיכים אחר השבת‬ ‫אוכל בלא ליטול ידיו מחמת אנינות הדעת‪ .‬ורב נחמן‬ ‫פסולה (כיון שלא נסדרה בשבת לעמוד שם ז' ימים כמשפטה‪,‬‬ ‫בר יצחק התיר לעצמו אף בבא לשתות ליטול ידיו‬ ‫והרי היא מחוסרת זמן‪ ,‬אך כתב רש"י שנראה שאין לגרוס‬ ‫בחוץ‪ ,‬דכולם יודעים דאנינא דעתי'‪.‬‬ ‫פסולה‪ ,‬דמבואר להלן דהוי כסידרו קוף ואינו קדוש כלל)‪ ,‬ועל‬ ‫כן יניחנה על השלחן לשבת הבאה‪ ,‬ולא אמרינן שהם‬ ‫‪32‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫המת ולא שם לב‪ ,‬צריך הזאת שלישי ושביעי‪( ,‬וכן טמא‬ ‫טבילה במי שנכנס לעזרה‬ ‫שרץ ונבילה אם הסיחו דעתם צריכים הזאת שלישי ושביעי‪.‬‬ ‫כל הנכנס לעזרה צריך לטבול לפני כניסתו‪ ,‬והגמרא מביאה‬ ‫תוד"ה היסח)‪.‬‬ ‫מחלוקת אם זה חיוב מדאורייתא או גזירה דרבנן‪ ,‬והאם‬ ‫הגמרא מתרצת דאיירי שלא טבל על דעת ביאת‬ ‫מצורע שמכניס בהונות ידיו חייב טבילה‪ ,‬וכן מבארת הגמ'‬ ‫מקדש וע"כ צריך לחזור ולטבול‪.‬‬ ‫מה נחשב כניסה‪ .‬והראשונים דנים האם כל כניסה מחייבת‬ ‫עוד מתרצת הגמ' שגורסים לא מצורעים אמרו ואין‬ ‫טבילה או שרק כניסה לצורך ענינים השייכים לעבודה‬ ‫מחייבים טבילה‪.‬‬ ‫גורסים בלבד‪.‬‬ ‫ולרבינא ר"י סובר שמצורע א"צ טבילה בשמיני‪,‬‬ ‫הנכנס לעזרה אפילו שלא לצורך עבודה צריך שיטבול‬ ‫ולדבריהם דרבנן שמצורע צריך טבילה אמר ר"י דא"כ‬ ‫אפילו אם הוא כבר טהור‪ .‬טעם הטבילה‪ :‬לבן זומא‬ ‫ה"ה כל אדם‪ ,‬ורבנן אמרו לו שרק מצורע טובל מפני‬ ‫לומדים ק"ו‪ ,‬ומה כהן גדול המשנה מקומו בקודש‬ ‫שהוא רגיל בנגיעת טומאה וחוששים שנגע גם אחרי‬ ‫ובמקום שענוש כרת בחמש עבודות המשתנות מחוץ לפנים‬ ‫הטבילה‪ ,‬ונמצא שחכמים חולקים על המשנה וסוברים‬ ‫ומפנים לחוץ‪ ,‬טעון טבילה בין עבודה לעבודה‪ ,‬המשנה‬ ‫שטהור הנכנס לעזרה א"צ טבילה‪.‬‬ ‫מחול וממקום שאינו ענוש כרת‪ ,‬לקודש למקום‬ ‫שענוש כרת לא כ"ש‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ומה) שהק"ו שייך‬ ‫ל"א‪ .‬הנכנס למקדש שצריך טבילה יש בו דיני‬ ‫רק בנכנס לעבודה‪ ,‬אבל בנכנס שלא לעבודה אינו חייב טבילה‬ ‫חציצה (לרש"י היינו גם לר"י שהטבילה היא מדרבנן‪ ,‬ולתוס'‬ ‫אלא מדרבנן‪ ,‬ואמנם א"צ טבילה במקום קדוש‪ .‬ולרבי יהודה‬ ‫(ד"ה חוצץ) איירי שלא בא בשביל עבודה‪ ,‬שבזה לכו"ע הטבילה‬ ‫טעם הטבילה הוא מדרבנן כדי שיזכר אם הוא טמא‬ ‫מדרבנן‪ .‬עוד כתבו התוס' שבכל הטבילות דרבנן פשיטא ששייך‬ ‫טומאה ישנה ויפרוש מלבוא לעזרה עד שיעריב שמשו אחר‬ ‫חציצה)‪ ,‬דתקון רבנן כעין דאורייתא‪.‬‬ ‫הטבילה‪ .‬הגמרא אומרת שגם לבן זומא אם לא טבל‬ ‫לא נתחללה עבודתו‪ ,‬שהרי גם כה"ג שממנו לומד בן‬ ‫גם אם נכנס במקצת טעון טבילה‪ ,‬דביאה במקצת‬ ‫זומא אם לא טבל ולא קידש בין בגדי זהב לבגדי לבן‬ ‫שמה ביאה לענין טבילה זו‪ ,‬כדמצינו שמצורע טובל כדי‬ ‫ובין עבודה לעבודה עבודתו כשרה‪( ,‬משא"כ כהן גדול‬ ‫להכניס ידיו לבהונות‪ ,‬ואף שדין זה הוא לרבנן‪ ,‬מ"מ אם עשו‬ ‫מעלה לרבנן בשביל ביאת מקצת‪ ,‬ה"ה לר"י בטבילת כל אדם‬ ‫או הדיוט שלא קידש ידיו ורגליו שחרית ועבד‪,‬‬ ‫שהיא מדרבנן צריך לטבול‪ .‬תוד"ה ותניא‪ ,‬בדעת רש"י‪.‬‬ ‫עבודתו פסולה)‪ .‬והנ"מ במחלוקתם היא אם עובר‬ ‫בעשה‪ ,‬דלבן זומא עובר דבכה"ג כתיב "ורחץ את בשרו‬ ‫הגמ' מסתפקת במי שעושה סכין ארוכה ושוחט‬ ‫במים ולבשם"‪ ,‬ולר"י אינו עובר‪ .‬והא דאמר ר"י‬ ‫שהקרבן כשר (דכתיב "בן הבקר לפני ד'" ואין השוחט צריך‬ ‫שהמצורע א"צ לטבול בשמיני שלו כשבא לשער נקנור‬ ‫להיות לפני ד')‪ ,‬אם צריך לזה טבילה או לא‪ ,‬דלבן זומא‬ ‫להכניס ידיו ורגליו לפנים כדי לתת על הבהונות מדם האשם‬ ‫י"ל שא"צ לטבול כיון שהוא בחוץ‪ ,‬אך י"ל שצריך‬ ‫ומלוג השמן (ולת"ק צריך לטבול)‪ ,‬טעמא משום שכבר‬ ‫לטבול שמא ימשך לבפנים‪ ,‬ולרבנן י"ל שגם כאן א"צ‬ ‫טבל ביום השביעי‪.‬‬ ‫טבילה‪ ,‬או שכיון שהוא עובד עבודה צריך טבילה‪.‬‬ ‫תיקו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה או) שטמאים לא ישחטו לכתחילה‬ ‫ל‪ :‬טבילת מצורע בשמיני קודם כניסתו לעזרה‪-‬‬ ‫בסכין ארוכה שמא יגעו בבשר‪ ,‬אבל אין חוששים שמא ימשכו‬ ‫ת"ר לשכת המצורעים נקראת כך מפני ששם מצורעים‬ ‫לפנים‪ ,‬דטמא זהיר טפי‪.‬‬ ‫טובלים כדי להכניס בהונותיהם לעזרה‪ ,‬ר"י אומר לא‬ ‫מצורעים בלבד אמרו אלא כל אדם הנכנס לעזרה‪.‬‬ ‫טהרת כה"ג ביוה"כ‬ ‫הגמ' שואלת שזה סותר לדברי ר"י הנ"ל שמצורע א"צ‬ ‫הנכנס לעזרה בכל יום צריך טבילה וכנ"ל‪ ,‬וכן צריך כל כהן‬ ‫לקדש ידיו ורגליו לפני העבודה (ואם לא עשה כך חייב‬ ‫לטבול שכבר טבל מבערב‪ ,‬ואי איירי שלא טבל צריך‬ ‫מיתה ועבודתו פסולה)‪ ,‬וכה"ג ביום הכיפורים שהיה‬ ‫הערב שמש (ואף שמצורע בימי ספרו אינו אסור להכנס אלא‬ ‫מתחיל עבודתו בבגדי זהב בהקרבת התמיד בחוץ‪ ,‬ואח"כ‬ ‫למחנה שכינה‪ ,‬ולשכת מצורעים לא היתה בקודש שהרי נכנסו‬ ‫מחליף לבגדי לבן ועובד עבודת היום לפני ולפנים‪ ,‬ואח"כ‬ ‫לשם מחוסרי כיפורים‪ ,‬מ"מ הרי אסור להכניס ידיו לבהונות עד‬ ‫מחליף לבגדי זהב ועושה בחוץ את עולתו ועולת העם‪,‬‬ ‫שיעריב שמשו‪ ,‬וא"כ למה ליה להכנס‪ .‬אי נמי י"ל שמדרבנן‬ ‫ומחליף לבגד לבן ונכנס לפנים ומוציא את הכף ואת‬ ‫אסור למצורע בימי ספרו להכנס לעזרת נשים‪ .‬תוד"ה אי)‪ ,‬ואי‬ ‫המחתה‪ ,‬ומחליף לבגדי זהב לעשית תמיד של בין הערבים‪,‬‬ ‫אסח דעתיה משמירת גופו‪ ,‬שיש לחוש שמא נכנס לאהל‬ ‫‪33‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫פשט ירד וטבל עלה ונסתפג שהיה מתעטף באלונטית של‬ ‫היה צריך לטבול בכל פעם שהוא משנה את מקום עבודתו‬ ‫בגד לספוג מים שעל בשרו‪ ,‬הביאו לו בגדי זהב ולבש‬ ‫מבפנים לבחוץ או מבחוץ לבפנים‪ ,‬וכן צריך לקדש ידיו‬ ‫ורגליו ב' פעמים בכל החלפת בגדים‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫וקידש ידיו ורגליו מן הכיור‪ ,‬ואז היה שוחט את קרבן‬ ‫התמיד וכו' כדלהלן ל"ב‪. :‬‬ ‫כה"ג ביוה"כ טובל ה' פעמים בגג לשכת בית הפרוה‬ ‫דכתיב "במקום קדוש"‪ ,‬חוץ מטבילה ראשונה שאינה חובה‬ ‫האם הכה"ג היה מקדש ידיו לפני לבישת בגדי‬ ‫משום יוה"כ‪ ,‬שהרי בכל יום הנכנס לעזרה צריך לטבול‪ ,‬שהיתה‬ ‫הקודש‪ -‬לתנא דמתני' לא היה מקדש ידיו ורגליו‬ ‫בחול ע"ג שער המים‪ ,‬ליד לשכתו של הכה"ג‪ .‬וכן היה‬ ‫בפשיטת בגדי החול‪ ,‬והקידוש האחרון היה כשהיה‬ ‫מקדש ידיו ורגליו י' פעמים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה וכולן) שגג‬ ‫פושט את בגדי הקודש ולובש את בגדי החול‪ .‬ולר"מ‬ ‫בית הפרוה היה שוה לקרקע העזרה‪ ,‬שהרי גגין ועליות לא‬ ‫היה מקדש ידיו ורגליו לאחר פשיטת בגדי החול‪ ,‬דס"ל‬ ‫נתקדשו‪ ,‬ומ"מ לא היה פתח מהעזרה לשם משום צניעות‪ ,‬אלא‬ ‫שצריך ב' קידושים כשבא ללבוש בגדי קודש‪ ,‬וממילא גם לא‬ ‫היו מדרגות לשם מלשכת המדיחין שהיתה תחת הקרקע‪,‬‬ ‫היה מקדש בפשיטת בגדי הקודש ולבישת בגדי חול‪ ,‬וס"ל לקמן‬ ‫ולשכת המדיחין היה תוכה קודש‪ ,‬ולכן בית הטבילה הפתוח לה‬ ‫ל"ד‪ :‬שהיה מקדש אחרי הפשיטה‪ ,‬ודלא כרבנן דס"ל שהיה‬ ‫היה קדוש‪ ,‬ואע"פ שלשכת המדיחין היא מחילה ומחילות לא‬ ‫מקדש לפני הפשיטה‪ .‬ורב פפא סבר שלכו"ע יש טבילה‬ ‫נתקדשו‪ ,‬מחילות הפתוחות לעזרה נתקדשו‪.‬‬ ‫על הפשיטה וטבילה על הלבישה‪ ,‬אלא שכיון‬ ‫הגמ' מוכיחה מכאן שעין עיטם שמשם היתה מגיעה אמת‬ ‫שהוקש קידוש של פשיטה לקידוש של לבישה‪,‬‬ ‫המים לבית הטבילה‪( ,‬והוא מעין מי נפתוח‪ ,‬שהוא המקום הגבוה‬ ‫דכתיב "ופשט‪ ,‬ורחץ‪ ,‬ולבש"‪ ,‬לר"מ לומדים שמקדש‬ ‫ביותר בארץ ישראל‪ ,‬וממנו גבול א"י משפע למזרח ולמערב)‬ ‫אחרי הפשיטה כמו אחרי הלבישה‪ ,‬ולרבנן לומדים‬ ‫גבוהה מקרקע העזרה כ"ג אמות‪ ,‬שהרי כל הפתחים‬ ‫שמקדש בין על הפשיטה בין על הלבישה כשהוא‬ ‫שבמקדש היו גבוהים כ' אמה (ורוחבם י' אמות‪ ,‬חוץ‬ ‫לבוש‪ ,‬וחזר בו רב פפא כיון שמפורש בברייתא‬ ‫משל אולם שגבהו מ' ורחבו כ')‪ ,‬וגובה המקוה ג' אמה‬ ‫שלר"מ מקדש ידיו גם אחרי פשיטת בגדי החול וגם‬ ‫(דכתיב "ורחץ במים את כל בשרו" במים מי מקוה‪,‬‬ ‫אחרי לבישת בגדי הקודש‪ ,‬וע"כ דלר"מ ב' קידוש ידיים‬ ‫כל בשרו דבעינן מים שכל גופו נכנס בהם ושיעורו‬ ‫ורגליים אלבישה‪.‬‬ ‫חכמים דהיינו אמה על אמה בגובה ג' אמות שהם מ'‬ ‫סאה)‪ ,‬ואף דבעלמא יש אמה תקרה ואמה מעזיבה‪,‬‬ ‫ל"ב‪ .‬מנלן שהכניסה להוצאת כף ומחתה היתה‬ ‫כיון שהשערים היו משיש די במשהו‪ ,‬ואותו משהו לא‬ ‫אחרי עשית עולתו ועולת העם‪ -‬אחרי ההקטרה ומתן‬ ‫חשיב‪ ,‬מפני שהוא פחות מאמה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה עין‬ ‫דם פר ושעיר כתיב "ובא אהרן אל אוהל מועד‪ ...‬ולבש‬ ‫עיטם) שאף שיכולים לעשות מקוה בגובה אמה ואורך ג' אמות‪,‬‬ ‫את בגדיו ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם"‪.‬‬ ‫או בגובה ב' אמות וטובלים בו בישיבה‪ ,‬מ"מ מסתבר שעשו‬ ‫הגמרא אומרת שכל הפרשה נאמרה כסדר חוץ‬ ‫לכה"ג מקוה בגובה ג' אמות מחמת חולשתו‪ .‬עוד כתבו התוס'‬ ‫מפסוק זה‪ ,‬שהרי ביאתו לאהל מועד היתה לצורך‬ ‫(ד"ה אמה) שג' אמות הוא גובה אדם עד כתפיו‪ ,‬אבל יחד עם‬ ‫הראש זה יותר מג' אמות‪ ,‬כדמצינו שהשיעור להזק ראיה הוא‬ ‫הוצאת הכף והמחתה שהניח בין הבדים‪ ,‬שזה היה אחרי‬ ‫כותל של ד' אמות‪( ,‬וכיון דאפיקתיה מג' אוקמה אד'‪ ,‬ועוד‬ ‫שעשה את עולתו ועולת העם‪ .‬והטעם שצריך להפסיק‬ ‫דפעמים שיש גבשושית בקרקע פחות מג"ט סמוך לכותל‪,‬‬ ‫באילו ואיל העם בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה הוא‬ ‫ופעמים עומד על אצבעות רגליו ורואה מעבר לכותל)‪ ,‬ולגבי‬ ‫משום דגמירי הלכה למשה מסיני שיטבול ה' טבילות‬ ‫מקוה מספיק גובה ג' אמות‪ ,‬מפני שכשהוא נכנס המים עולים‬ ‫ויקדש י' קידושים‪ ,‬ואם יעשה כסדר הפרשה יהיו רק‬ ‫למעלה (ומ"מ לא היו המים יוצאים לחוץ‪ ,‬או שהיו מגיעים מים‬ ‫אחרים מעין עיטם)‪ ,‬וגם יכול לכופף ראשו מעט עד שיהיה כל‬ ‫ג' טבילות אחת לתמיד של שחר אחת בינו לבין עבודת פנים‬ ‫גופו במים‪ .‬והא דאמר בכל דוכתא שמקום האדם הוא אמה‪,‬‬ ‫כולל הוצאת כף ומחתה ואחת לאילו ואיל העם ומוספים ותמיד‬ ‫היינו עם הבגדים‪ ,‬דאי לאו הכי אינו יכול לטבול במקום שרוחבו‬ ‫של בין הערבים‪ ,‬וו' קידושים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה גמירי)‬ ‫אמה‪.‬‬ ‫שלולא הדרשות דלהלן היה טובל ה' טבילות בזה אחר זה‪ ,‬ולא‬ ‫כשהוא משנה מעבודה לעבודה‪ ,‬ולולא ההלכה לא היה משנה‬ ‫ל"א‪ :‬בשעת טבילתו היו פורסים סדין בינו לבין העם‪,‬‬ ‫מעבודה לעבודה אלא ג' פעמים‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה ואי)‬ ‫וסדין זה היה של בוץ כדי שיזכור שחלק מעבודות היום‬ ‫דמדכתיב "ובא אהרן אל אהל מועד" לומדים שיש הפסק בין‬ ‫בבגדי בוץ‪ ,‬דהוא רגיל לשרת דווקא בשמונה בגדים‪ ,‬ויש מהם‬ ‫הוצאת כף ומחתה לעבודת היום שלפניה‪ ,‬וכיון ששאר עבודות‬ ‫של זהב כגון ציץ וחושן ואפוד ופעמוני המעיל‪.‬‬ ‫היום נכתבו חוץ מהוצאת כף ומחתה‪ ,‬בהכרח כניסתו היא‬ ‫‪34‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫ל"ב‪ :‬חמש עבודות היה כה"ג עובד ביוה"כ‪ ,‬תמיד‬ ‫להוצאת כף ומחתה‪ ,‬וחשיב עבודה להצריך לה טבילה בפני‬ ‫עצמה‪.‬‬ ‫של שחר בבגדי זהב‪ ,‬עבודת היום בבגדי לבן‪ ,‬אילו‬ ‫ואיל העם בבגדי זהב‪ ,‬הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן‪,‬‬ ‫מנלן שהכה"ג טעון טבילה אחת ושני קידושים‬ ‫ומוספין ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב‪.‬‬ ‫בכל שינוי מעבודה לעבודה‪-‬‬ ‫זמן הקידוש בפשיטה‪ -‬לרבנן קידוש ראשון היה‬ ‫לרבי יהודה מדכתיב "ורחץ את בשרו במים במקום‬ ‫כשהוא עדיין לבוש‪ ,‬וקידוש שני לאחר הלבישה‪,‬‬ ‫קדוש ולבש את בגדיו (‪-‬ח' בגדים כמו בכל השנה) ויצא‬ ‫ולר"מ הקידוש הראשון היה אחרי הפשיטה‪ ,‬והשני‬ ‫ועשה את עולתו וכו' " לומדים שכל המשנה מעבודה‬ ‫היה לאחר הלבישה‪ ,‬ולרבי לרב חסדא קידוש ראשון‬ ‫לעבודה (‪-‬מחוץ לפנים ומפנים לחוץ) טעון טבילה‪ ,‬אמנם‬ ‫היה אחרי הפשיטה‪ ,‬והשני היה לפני הלבישה‪ .‬ולרב‬ ‫מזה לומדים טבילה במשנה מבגדי לבן לבגדי זהב‪,‬‬ ‫אחא בר יעקב הכל מודים בקידוש שני שלובש ואח"כ‬ ‫ולא במשנה מבגדי זהב לבגדי לבן‪ .‬לתנא דבי ר'‬ ‫מקדש‪ ,‬דכתיב "ורחצו ממנו וכו' או בגשתם אל‬ ‫ישמעאל לומדים דין זה בק"ו‪ ,‬שהרי בגדי לבן חמורים‬ ‫המזבח" דבעינן שלא יהיה מחוסר אלא גישה ולא‬ ‫יותר שהרי כה"ג נכנס בהם לפני ולפנים‪ .‬והגמ'‬ ‫מחוסר לבישה וגישה‪ .‬ורב חסדא ורב אחא בר יעקב‬ ‫שואלת דאיכא למיפרך מה לבגדי זהב שכפרתם‬ ‫מרובה שמשתמשים בהם בכל ימות השנה‪ ,‬אבל עבודת פנים‬ ‫אינם מודים זה לזה‪ ,‬דא"כ יהיו ט"ו קידושים‪ ,‬ג' בכל‬ ‫טבילה‪ ,‬ב' כשהוא ערום ואחד כשהוא לבוש‪.‬‬ ‫דיוה"כ אינה מכפרת אלא על טומאת מקדש וקדשיו‪ .‬אלא זה‬ ‫נלמד מהיכן שרבי לומד‪ ,‬וכדלהלן‪ .‬וקידוש לומד ר"י‬ ‫עבודת הכהן גדול בלבישה הראשונה של בגדי‬ ‫מהיכן שלמד ראבר"ש‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫הזהב‪ -‬הביאו לו את התמיד‪ ,‬קרצו (‪-‬לישנא דקטלא)‬ ‫לרבי לומדים מדכתיב "כתונת בד קודש ילבש וכו'‬ ‫בשיעור רוב שני סימנים‪ ,‬ומירק אחר שחיטה על ידו‬ ‫ורחץ במים את בשרו ולבשם" שבמשנה מבגדי זהב‬ ‫(‪-‬בשבילו‪ ,‬אי נמי אחריו)‪ ,‬כדי שהכה"ג יוכל לקבל את הדם‪ ,‬דאין‬ ‫לבגדי לבן (דהא כתיב בתריה "ולקח את שני השעירים וכו' ")‬ ‫קבלת הדם כשרה אלא בכה"ג‪( ,‬ואם לא מירק אינו פסול‬ ‫טעון טבילה‪ .‬לתנא דבי ר' ישמעאל לומדים בק"ו‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬דא"כ במירק אחר פסול‪ ,‬דכל עבודות‬ ‫משנה מבגדי לבן לבגדי זהב שכפרתן מרובה‪ .‬והגמ'‬ ‫יוה"כ אינם כשרות אלא בכהן גדול‪( ,‬וכן יש לפוסלו מצד‬ ‫שהשחיטה נעשתה ע"י שנים‪ ,‬דאפילו בזה אחר זה פסול‪ .‬ואף‬ ‫שואלת דאיכא למיפרך מה לבגדי לבן שכה"ג נכנס‬ ‫שיש מ"ד שאפילו שחיטת הפר כשרה בזר‪ ,‬ושחיטת התמיד‬ ‫בהם לפני ולפנים‪ ,‬ולכן מבארת הגמ' שזה נלמד‬ ‫שאינה שייכת דווקא ליוה"כ לכו"ע כשרה בזר‪ ,‬מדרבנן שחיטה‬ ‫מדכתיב "בגדי קודש הם" הוקשו כל הבגדים זה לזה‪.‬‬ ‫ביוה"כ פסולה בזר‪ ,‬אי נמי דווקא מירוק שהוא דין מיוחד ביוה"כ‬ ‫וכל טבילה צריכה ב' קידושים‪ ,‬מדכתיב "ופשט ורחץ‬ ‫פסול בזר‪ ,‬אבל אין לומר שהמריקה היא חלק מקבלת הדם ולכן‬ ‫ורחץ ולבש"‪ ,‬ואף ש"ורחץ" הוא לשון טבילה‪ ,‬אם אינו‬ ‫הא פסולה בזר‪ ,‬דלא מסתבר שמירוק מיעוט הסימן יהיה יותר‬ ‫ענין לטבילה תנהו ענין לקידוש‪ ,‬והתורה כתבה קידוש‬ ‫חמור משחיטת רוב הסימן‪ .‬תוד"ה אם)‪ .‬ואף מדרבנן אינו‬ ‫בלשון טבילה‪ ,‬ללמד שהטבילה צריכה להיות במקום‬ ‫פסול (ולא אמרינן שכיון שהקרבן נצרך בשביל הדם פסול‪ ,‬ורק‬ ‫קדוש כמו הקידוש דכתיב ביה "במקום קדוש"‪ ,‬וטבילה‬ ‫בחולין כשר)‪ ,‬כדשנינו ששיעור השחיטה הוא רוב סימן‬ ‫ראשונה א"א ללמוד מזה‪ ,‬דלאו דאורייתא היא‪.‬‬ ‫אחד בעוף ורוב שנים בבהמה‪ ,‬ומ"מ מצוה למרק)‪,‬‬ ‫לרבי אלעזר ברבי שמעון קידוש אחד נלמד מק"ו‪,‬‬ ‫קיבל את הדם‪ ,‬וזרקו‪ ,‬ונכנס להקטיר קטורת של‬ ‫שאם במקום שא"צ טבילה מדאורייתא כל השנה צריך‬ ‫שחר‪ ,‬ולהיטיב את הנרות‪ ,‬ולהקריב את הראש ואת‬ ‫קידוש‪ ,‬כ"ש שבמקום שצריך טבילה צריך קידוש‪ .‬ואין‬ ‫האברים ומנחת חביתין וניסוך היין‪.‬‬ ‫לומר שטמא הבא להכס לעזרה יוכיח‪ ,‬שהוא טעון טבילה ולא‬ ‫קידוש‪ ,‬די"ל דשאני התם שאינו בא לעבוד עבודה‪( .‬תוד"ה ומה)‪.‬‬ ‫סדרי העבודה בבית המקדש לאבא שאול‬ ‫והקידוש השני נלמד מדכתיב "ופשט את בגדי הבד‬ ‫המשנה לעיל ל"א‪ :‬מבארת סדר עבודת כה"ג ביוה"כ‪ ,‬ואגב‬ ‫אשר לבש" אייתר קרא להקיש פשיטה ללבישה שגם‬ ‫זה מזכירה המשנה מתי היו מקטירים את הקטורת בכל‬ ‫פשיטה צריכה קידוש‪ .‬ואף שבקדשים הגמ' מסתפקת אם‬ ‫השנה‪ .‬הגמרא כאן מביאה מה היה הסדר בעבודות‬ ‫דבר הנלמד בק"ו חוזר ומלמד בהקש‪ ,‬זה דווקא בקרבנות עצמם‪.‬‬ ‫המחויבות בכל יום במקדש (שהם הכנת המערכות במזבח‪,‬‬ ‫תוד"ה מה‪.‬‬ ‫הקרבת התמידים עם מנחה ונסכים‪ ,‬הקטרת הקטורת‪,‬‬ ‫‪35‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫שתחמיץ ותתיישן‪ ,‬וכשנכנס להיכל הוא פוגש בתחילה‬ ‫הטבת הנרות‪ ,‬מנחת חביתין של כה"ג‪ ,‬ובשבת היו מוסיפים‬ ‫במזבח שהוא משוך מעט כלפי חוץ‪( ,‬והשלחן עומד‬ ‫גם הקרבת מוספין והקטרת בזיכין של לחם הפנים)‪ ,‬ומה‬ ‫המקור לסדר זה בתורה‪ ,‬לדעת אבא שאול (לעיל י"ד‪):‬‬ ‫בצפון במרחק ב' אמות וחצי מהכותל הצפוני שזה‬ ‫שבין הטבת ה' נרות ראשונים להטבת ב' נרות אחרונים היו‬ ‫שיעור שיעמדו שם ב' כהנים זה ליד זה ויסדרו את ב' המערכות‬ ‫מפסיקים בעבודות הנעשות בדם התמיד‪ ,‬והקטרת‬ ‫של לחם הפנים‪ ,‬ובאותו זמן עומדים ב' כהנים בצד השני לסלק‬ ‫הקטורת היתה אחרי סיום כל הטבת הנרות‪( ,‬ולרבנן‬ ‫את המערכה הישנה של הלחם‪ ,‬והמנורה עומדת בדרום‬ ‫הקטרת הקטורת היתה באמצע הטבת הנרות)‪ ,‬ובסוף‬ ‫במרחק ב' אמות וחצי מהכותל הדרומי כשיעור המרחק‬ ‫הסוגיה (ל"ד‪ ).‬הגמ' מבארת אם דין המשנה הוא כאבא‬ ‫של השלחן‪ ,‬דכתיב "נוכח השלחן"‪ ,‬והמזבח לא עומד‬ ‫שאול או כרבנן‪.‬‬ ‫ביניהם משום דכתיב "ואת המנורה נוכח השלחן"‬ ‫ל"ג‪ .‬מערכה גדולה שעליה מקטירים את כל הקרבנות‪.‬‬ ‫שיראו זה את זה)‪ ,‬ומהאי טעמא מקדימים תפילין של‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה אביי) שהתחלת עבודת היום היתה בתרומת‬ ‫יד לתפילין של ראש להניח של יד תחילה‪ ,‬כיון שהוא פוגש‬ ‫הדשן‪ ,‬וכיון שלפעמים מקדימים אותה מאשמורה הראשונה או‬ ‫בתחילה בשל יד‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' הקשו שדין זה נלמד מדכתיב‬ ‫מחצות ויש זמן רב בינה לשאר העבודות‪ ,‬או מפני שעיקר‬ ‫"וקשרתם לאות על ידך" ואח"כ "והיו לטוטפות בין עינך"‪ ,‬ולכן‬ ‫מצותה בלילה‪ ,‬לכן אביי לא מונה עבודה זו‪.‬‬ ‫ביארו דאיירי לענין להניח בתיק של יד למעלה‪ ,‬כדי שלא יפגע‬ ‫ואח"כ מערכה שניה של קטורת שהיתה בקרן מערבית‬ ‫בשל ראש תחילה כשבא להניח ויצטרך להעביר על המצוות‪.‬‬ ‫ורבי אליהו זצ"ל מבאר דאיירי לענין המשמוש בתפילין בכל‬ ‫דרומית‪ ,‬ד' אמות מהקרן לצד צפון‪ ,‬וממנה היו חותים גחלים כדי‬ ‫שעה (שנלמד ק"ו מציץ) שימשמש בשל יד תחילה‪ .‬עוד כתבו‬ ‫להכניס למזבח הפנימי בשחרית ובערבית לצורך הקטרת‬ ‫התוס' (ד"ה אין מעבירין) דלא אמרינן אין מעבירין על המצוות‬ ‫הקטורת‪ .‬דכתיב "היא העולה על מוקדה וכו' " מוקדה‬ ‫אלא היכא שהוא עומד לעשות את ב' הדברים והנ"מ היא מה‬ ‫זו מערכה גדולה‪" ,‬ואש המזבח תוקד בו" זו מערכה‬ ‫להקדים‪ ,‬אבל היכא שהוא בא לעשות רק אחד והנ"מ היא מה‬ ‫שניה של קטורת ולימדך שהיא תהיה על המזבח החיצון‬ ‫לעשות תדיר קודם‪.‬‬ ‫ומשם יכניסו גחלים למזבח הפנימי‪ ,‬ומסתבר שמערכה‬ ‫ואח"כ שחיטת וזריקת דם התמיד‪ ,‬דהא דכתיב "בבוקר‬ ‫גדולה עדיפא שכן כפרתה מרובה ‪-‬שמקטירים עליה כל‬ ‫בבוקר" לענין שני גזירי עצים לא איצטריך שהרי מכשיר‬ ‫ההקטרות חוץ מהקטורת‪ ,‬אע"פ שמהמערכה שניה‬ ‫עדיף‪ ,‬ומידה היא בתורה שדבר שאינו נצרך לעצמו כאילו נכתב‬ ‫מכניסים לפנים ‪-‬להיכל‪ ,‬או משום שאם לא מצא עצים‬ ‫בדבר אחר‪ ,‬ודנים כאילו בבוקר אחד נאמר בהטבת‬ ‫למערכה שניה הוא לוקח ממערכה גדולה וא"כ אף היא‬ ‫חמש נרות להקדימם לדם התמיד‪ ,‬שהרי בהטבת‬ ‫ראויה לפנים‪.‬‬ ‫הנרות כבר כתוב "בבוקר בבוקר" וא"כ הוי כאילו‬ ‫ואח"כ סידור ב' גזירי עצים על המערכה הגדולה‪ .‬דכתיב‬ ‫כתיב התם ג"פ בבוקר‪ ,‬ובבוקר שני כאילו נאמר בדם‬ ‫"וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר"‪ ,‬עליה ולא על‬ ‫התמיד‪ ,‬ולומדים להקדימו להטבת ב' נרות‪ ,‬ואף‬ ‫חברתה‪ ,‬מכאן שהמערכה השניה נמצאת כבר‪.‬‬ ‫שבשניהם כתיב ב"פ בבוקר‪ ,‬מכפר עדיף והעולה‬ ‫מכפרת על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה‪ .‬ואין לומר‬ ‫ואח"כ דישון מזבח הפנימי‪ ,‬ואע"פ שגם בזה כתוב‬ ‫שדנים כאילו בבוקר אחד נאמר בדישון מזבח הפנימי‪,‬‬ ‫"בבוקר בבוקר" היו מדשנים אחרי סידור ב' גזרי‬ ‫והשני כאילו נאמר בדם התמיד להקדימו להטבת ה'‬ ‫עצים‪ ,‬דמסתבר שמכשיר קודם והעצים מכשירים את‬ ‫נרות‪ ,‬דמכפר עדיף‪ .‬דא"כ אין הפסקה בין הטבת ה'‬ ‫הקטורת‪( ,‬ואין הטעם משום דתדיר קודם‪ ,‬כיון שהיכא שאחד‬ ‫עבודת מתנה ואחד עבודת סילוק לא ילפינן דתדיר קודם‪ .‬תוד"ה‬ ‫נרות להטבת ב' נרות‪ ,‬ואף שלר"ל שטעם ההפסקה‬ ‫אפילו)‪ ,‬ואף שב' הגזירים הולכים למערכה הגדולה ולא‬ ‫הוא כדי להרבות הרגש מהלך פסיעות וקול תחילת עבודות‬ ‫לקטורת‪ ,‬מצינו עצים המכשירים‪ .‬ולרבינא כיון‬ ‫בעזרה ניחא שמספיק לצאת ולהכנס וא"צ עבודה אחרת‬ ‫שהתחיל במערכה גומר‪ .‬ולרב אשי הטעם משום‬ ‫ביניהם‪ ,‬מ"מ לריו"ח שלומד מ"בבוקר בבוקר" לחלקהו‬ ‫שאם לא מצא עצים מהמערכה השניה הוא לוקח‬ ‫לשני בקרים‪ ,‬צריך להפסיק בעבודה אחרת ביניהם‪,‬‬ ‫מהמערכה הגדולה‪.‬‬ ‫ואין לומר שיפסיק בדישון מזבח הפנימי‪ ,‬מפני שאין מעבירין על‬ ‫המצוות‪.‬‬ ‫ל"ג‪ :‬ואח"כ הטבת ה' נרות‪ .‬אביי אמר שכך קיבל‬ ‫ואח"כ הטבת ב' נרות‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬ולא עושים ב' בהתחלה‬ ‫מרבותיו ואינו יודע מה הסברא בזה‪ .‬ולרבא הטעם‬ ‫וה' בסוף‪ ,‬דכיון שהתחיל בהם עושה את רובם‪ ,‬ולא‬ ‫משום שאין מעבירין על המצוות דכתיב "ושמרתם את‬ ‫המצות" קרי ביה מצוות‪ ,‬מצוה הבאה לידך אל תמתין לה‬ ‫‪36‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫דאיכא למימר דמתני' כאבא שאול‪ ,‬ובסידרא לא קמיירי‪ ,‬וניחא‬ ‫יעשה שש בתחילה ואחד בסוף‪ ,‬דכתיב "בהטיבו את‬ ‫ליה לאוקמיה כרבנן‪ .‬והתוס' (ד"ה לעולם) ביארו שבלאו הכי‬ ‫הנרות" בלשון רבים‪.‬‬ ‫הרישא דלא כאבא שאול‪ ,‬דקתני נכנס להקטיר את הקטורת‬ ‫ולהיטיב את הנרות‪.‬‬ ‫ואח"כ קטורת במזבח הפנימי‪ ,‬דכתיב "בהטיבו את‬ ‫הנרות" ואח"כ כתיב "יקטירנה"‪.‬‬ ‫קטורת של בין הערבים בין היתה קריבה בין אברים‬ ‫למנחת נסכים‪ ,‬דכתיב "כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה"‬ ‫ואח"כ מקטירים את האברים של התמיד על המזבח החיצון‪,‬‬ ‫כמו שבמנחת הבוקר קטורת קודמת לנסכים כך‬ ‫דבקטורת נאמר "בבוקר בבוקר" ובאברים כתיב‬ ‫במנחת הערב קטורת קודמת לנסכים‪ ,‬אבל אינה‬ ‫"בבוקר"‪.‬‬ ‫קודמת לאברים‪ ,‬דלא כתיב "כאיברי הבוקר"‪.‬‬ ‫ל"ד‪ .‬ואח"כ מנחה‪ ,‬דכתיב "וערך עליה העולה" ‪-‬‬ ‫ל"ד‪ :‬ונסכו רביעית ההין‪ -‬לרבנן איירי בתמיד של‬ ‫עולה הראשונה‪ ,‬ללמד שאין להקריב דבר אחר לפני‬ ‫בין הערבים‪ ,‬דבהא איירי קרא‪ ,‬וממנו לומדים של‬ ‫תמיד של שחר‪ .‬לרש"י העולה משמע שהעולה תהיה‬ ‫ראשונה‪ ,‬ולתוס' (ד"ה העולה‪ ,‬השני) הכונה לעולה הכתובה‬ ‫תמיד של שחר‪ .‬ולרבי איירי בתמיד של שחר‪ ,‬דכתיב‬ ‫ראשונה בפרשת פנחס‪ ,‬או שהכונה שהיא הוקרבה ראשונה לכל‬ ‫"לכבש האחד" ובתמיד של שחר נאמר אחד‪( ,‬ולרבנן‬ ‫קרבנות הציבור‪ ,‬וכמ"ד עולה שהקריבו אבותינו לפני הר סיני‬ ‫הכונה למיוחד שבעדרו‪ ,‬ורבי לומד דין זה מ"מבחר‬ ‫עולת תמיד היתה (ויש מ"ד שזה היה עולת ראיה)‪ .‬והקשו התוס'‬ ‫נדריכם"‪ ,‬ולרבנן צריך פסוק אחד לקרבן חובה שי"ל‬ ‫(ד"ה העולה‪ ,‬הראשון) שבזבחים מבואר שלומדים להקדים את‬ ‫שצריך ליפותה כדי לפרוע חובו משלם‪ ,‬ואחד לקרבן נדבה‬ ‫התמיד לשאר הקרבנות מדכתיב "מלבד עולת הבוקר אשר‬ ‫לעולת התמיד" שמזה לומדים שתדיר קודם‪ ,‬ולא מדכתיב‬ ‫שי"ל שצריך ליפותה כדי שתתרצה לדורון והקבלת פנים)‪,‬‬ ‫"העולה"‪ ,‬ותירצו שקדימת תמיד לנדרים ונדבות נלמדת‬ ‫וממנו לומדים של תמיד של בין הערבים‪ .‬ואיכא בינייהו‬ ‫מהעולה‪ ,‬אבל מוספין שהם קרבן ציבור א"א ללמוד מזה‪,‬‬ ‫ציבור שיש להם נסכים רק לקרבן אחד‪ ,‬שיקריבום באותו שהוא‬ ‫ומ"מלבד עולת הבוקר" לומדים להקדים תמיד למוסף‪ ,‬אבל‬ ‫עיקר‪ .‬תוד"ה רבי‪.‬‬ ‫נדרים ונדבות שהם תדירים יותר ממוספין א"א ללמוד מזה‪ .‬עוד‬ ‫תי' התוס' שמ"העולה" לומדים להקדים הקטרת התמיד‪,‬‬ ‫המשך טהרת כה"ג ביוה"כ‬ ‫ומ"מלבד עולת הבוקר" לומדים להקדים שחיטת התמיד‪.‬‬ ‫חימום מי הטבילה ביוה"כ‪ -‬אם היה כה"ג זקן או‬ ‫ואח"כ מנחת חביתין‪ ,‬דכתיב "עולה ומנחה"‪.‬‬ ‫איסטניס היו מחממים לו חמין מערב יוה"כ ומטילים‬ ‫ואח"כ נסכים של התמיד‪ ,‬שגם להם יש שם מנחה‪.‬‬ ‫אותם ביוה"כ לתוך המים הצוננים‪ ,‬כדי שתפוג צינתם‪.‬‬ ‫ולר"י היו מכינים מערב יוה"כ עששיות של ברזל‪,‬‬ ‫ואח"כ מוספים אם זה שבת‪ ,‬דכתיב "זבח ונסכים"‪.‬‬ ‫ומטילים אותם לתוך הצונן‪ ,‬ואין כאן איסור מצרף (‪-‬‬ ‫ואח"כ בזיכים‪ ,‬דכתיב ב' פעמים "ביום" לאחרם אחרי‬ ‫שהנותן ברזל מן האש תוך מים הברזל מתחזק ומתקשה)‪,‬‬ ‫המוספים דביום משמע בעצם היום ולא בבוקר (כמו שב"פ‬ ‫דאיירי שלא הגיעו העששיות לצירוף ‪-‬שהם צוננים‬ ‫בבוקר בא להקדים)‪ .‬וי"א שבזיכים קודמים‬ ‫במקצת ואינם מתחזקים ע"י המים‪ ,‬ולאביי אע"פ הגיעו‬ ‫למוספים‪ ,‬גז"ש חוקה חוקה ממנחת חביתין‪,‬‬ ‫לצירוף מותר‪ ,‬כיון שאינו מתכוין לצרף‪ ,‬ואע"פ‬ ‫ומדכתיב ב' פעמים ביום לומדים שלא להקדימם‬ ‫שלאביי בדאורייתא דבר שאין מתכוין אסור‪ ,‬כדאמר‬ ‫לנסכים‪.‬‬ ‫אביי דאיצטריך קרא להתיר מילה במקום בהרת כרבי‬ ‫תמיד של בין הערבים היה אחרון‪ ,‬דכתיב "והקטיר‬ ‫יהודה שדבר שאין מתכוין אסור‪ ,‬הכא צירוף דרבנן‬ ‫עליה חלבי השלמים" עליה ‪-‬על העולה שכתובה בראש‬ ‫הוא‪ ,‬ורבנן לא גזרו באינו מתכוין אפילו במדינה‪ .‬ולא גרסינן אין‬ ‫שבות במקדש‪ ,‬דהא תלה טעמא באין מתכוין‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫המקרא שהיא תמיד של שחר השלם כל הקרבנות כולם‪,‬‬ ‫ולא על תמיד של בין הערבים‪.‬‬ ‫דעת התוס' בכללי דבר שאין מתכוין ופסיק רישיה‪,‬‬ ‫ומלאכה שאינה צריכה לגופה‪ -‬דעת התוס' (ד"ה הני) שרבי‬ ‫לרבנן הסדר הוא דם התמיד ואח"כ ה' נרות ואח"כ‬ ‫יהודה אוסר דבר שאין מתכוין גם באיסור דרבנן‪( ,‬ולר"ש‬ ‫קטורת ואח"כ סיום הטבת נרות‪ ,‬והא דאיתא במתני'‬ ‫מותר)‪ ,‬וכן מבואר בשבת שלר"י אסור לתת מים לתוך מיחם‬ ‫שקטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאברים‪ ,‬לא‬ ‫משום מצרף (אך י"ל שמיחם צירוף שלו הוא גמר מלאכתו‪,‬‬ ‫מנה התנא את הנרות‪ ,‬דבסידרא לא קמיירי‪ ,‬וה"ה‬ ‫משא"כ עששיות)‪ .‬ועל כן מבארים התוס' שדבר שאין מתכוין‬ ‫‪37‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫שלישי ורביעי לומר שזה הבד המובחר ביותר‪ .‬תוד"ה בד)‪ .‬והא‬ ‫לר"י בכל התורה אסור מדאורייתא‪ ,‬אבל בשבת דכתיב בה‬ ‫דכתיב ביחזקאל "ולא יעלה עליהם צמר וכו' ולבשו בגדים‬ ‫מלאכת מחשבת זה אסור מדרבנן‪ ,‬ואין שבות במקדש‪ ,‬והיכא‬ ‫דהוי פסיק רישיה‪ ,‬כגון החותה גחלים בשבת כדי לכבות את‬ ‫אחרים" הכונה לבגדים פחותים מהם‪ ,‬שהעבודה‬ ‫הגחלים העליונים והובערו התחתונים מאליהם (כריתות כ')‪,‬‬ ‫הראשונה היא חשובה ומכפרת‪ ,‬והשניה אינה אלא לפנות את‬ ‫לרבי יהודה אף בשבת חייב חטאת‪ ,‬דכמתכוין דמי‪ ,‬ואף היכא‬ ‫המקום‪ ,‬דאין כבוד שיהיו מונחים שם‪ .‬השיעור הנ"ל הוא‬ ‫שגם אינו מתכוין וגם הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה רבי‬ ‫משל ציבור‪ ,‬ואם רצה להוסיף מוסיף משלו‪.‬‬ ‫יהודה מחייב‪ ,‬ור"ש פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה‪,‬‬ ‫ואפילו בחבורה ובהבערה‪ ,‬דילפינן ממשכן‪ .‬אמנם לא חשיב‬ ‫ל"ה‪ :‬כהן שעשתה לו אמו כתונת יכול ללובשה‬ ‫דבר שאין מתכוין אלא היכא שאינו רוצה שהמלאכה תיעשה‪,‬‬ ‫ביוה"כ ולעבוד בה עבודת יחיד ‪-‬הוצאת כף ומחתה‪,‬‬ ‫כגון בחותה גחלים והובערו התחתונות‪ ,‬אבל בחותה גחלים‬ ‫ובלבד שימסרנה לציבור דסוף סוף היא עבודת ציבור‪( ,‬וי"מ‬ ‫כדי להתחמם‪ ,‬אע"פ שאין כוונתו להבערה‪ ,‬דיש לו מספיק‬ ‫גחלים‪ ,‬מ"מ כיון שזה לא מפריע לו לא חשיב אין מתכוין‪ ,‬ולכן‬ ‫שהכונה לקריאת הפרשה)‪ ,‬ואין חוששים שמא לא ימסור‬ ‫הפטור הוא רק מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬והא‬ ‫יפה‪ .‬ואפילו לרבנן דס"ל ששומרי ספיחים בשביעית נוטלים‬ ‫דמבואר בשבת ק"ג‪ .‬שהתולש עולשין‪ ,‬שזה פסיק רישיה‬ ‫שכרם מתרומת הלשכה‪ ,‬ולא יעשו בחינם (כדעת רבי יוסי)‪,‬‬ ‫שיש בזה יפוי לקרקע‪ ,‬בארעא דחבריה פטור לר"ש (אבל‬ ‫שמא לא ימסרו לציבור יפה‪ ,‬שאני כה"ג שהוא גדול בתורה ויודע‬ ‫אסור‪ ,‬וכדלהלן)‪ ,‬אבל בארעא דידיה חייב אף לר"ש‪ ,‬דאנן‬ ‫שיש למסור יפה‪ ,‬ועוד דכיון שכל כבוד כהונה שלו מסר ליה יפה‬ ‫סהדי שהוא מתכוין ליפות‪ .‬ולפי זה צ"ל שצירוף עששיות אינו‬ ‫אגב חביבות שעובד בה‪ .‬ובן בוכרי שסובר שמותר לכהן לתת‬ ‫פסיק רישיה‪ ,‬דאל"כ הוי דאורייתא‪ .‬ודעת הערוך דפסיק‬ ‫מחצית השקל כיון שהוא מוסרו לציבור‪ ,‬י"ל שבזה לכו"ע‬ ‫רישיה שאסור לר"ש היינו בדבר שהוא נהנה‪ ,‬אבל בדבר שלא‬ ‫מוסרים לציבור יפה כיון שכל ישראל שוקלים‪ ,‬ומשום שכל רווח‬ ‫איכפת לו אם יקרה או לא (יפוי קרקע חבירו‪ ,‬סחיטה בדבר‬ ‫הבא מן הקרבנות הוא שלהם‪ .‬תוד"ה ניחוש‪.‬‬ ‫שהולך לאיבוד)‪ ,‬והערוך מביא כמה ראיות לדבריו‪ ,‬והתוס'‬ ‫רבי ישמעאל בן פאבי עשתה לו אמו כתונת של מאה‬ ‫דוחה ראיותיו (כוונת הגמ' שאינו אסור מדאורייתא אבל‬ ‫מנה‪ ,‬ועבד בה עבודת יחיד‪ ,‬ומסרה לציבור‪ .‬ורבי‬ ‫מדרבנן אסור‪ ,‬כוונת הגמ' שזה לא מלאכה כלל)‪ ,‬והביאו‬ ‫ראיות שאף בפסיק רישא דלא איכפת ליה אסור מדרבנן‪.‬‬ ‫אלעזר בן חרסום עשתה לו אמו כתונת מב' רבוא מנה‪,‬‬ ‫ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשה מפני שהיה נראה‬ ‫ל"ה‪ .‬טבילה שניה‪ -‬הביאוהו לבית הפרוה (על שם‬ ‫כערום‪ ,‬שאע"פ שכל חוט הוא כפול שש‪ ,‬היה זה כיין‬ ‫מכשף שבנאה ששמו פרווה‪ .‬ובתוס' מביאים שי"מ שהוא חפר‬ ‫הנראה בכלי זכוכית‪.‬‬ ‫מחילה תחת הקרקע כדי לראות עבודת כה"ג)‪ ,‬וזה היה‬ ‫בקודש דטבילה שניה טעונה מקום קדוש‪ ,‬פרסו סדין של‬ ‫חיוב עסק התורה בכל מצב‬ ‫בוץ (כדי שיזכור שעבודות היום בבגדי בוץ) בינו לבין‬ ‫כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין‬ ‫העם‪ ,‬פשט וירד וטבל‪ ,‬עלה ונסתפג‪ ,‬הביאו לו בגדי‬ ‫שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול‬ ‫לבן ולבש וקידש ידיו ורגליו‪ .‬ועוד היה מקדש ידיו‬ ‫שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר‬ ‫ורגליו לרבנן לפני הפשיטה‪ ,‬ולר"מ אחרי הפשיטה‪,‬‬ ‫על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן‬ ‫ומחלוקתם נתבארה לעיל ל"א‪. :‬‬ ‫לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה‪.‬‬ ‫(רמב"ם הלכות תלמוד תורה)‪.‬‬ ‫עני שבא לדין‪ ,‬אם באו ב"ד שלמעלה לחייבו בדין אומרים‬ ‫בגדי כהן גדול ביוה"כ‬ ‫לו מפני מה לא עסקת בתורה‪ ,‬ואם אומר שהיה טרוד‬ ‫בגדי הלבן‪ -‬לר"מ בשחר היה לובש בגדי פשתן ממדינת‬ ‫במזונותיו אומרים לו כלום היית עני מהלל הזקן‪.‬‬ ‫פלוסין שהוא חשוב ומעולה‪ ,‬ששוים י"ב מנה‪ ,‬ובין‬ ‫אמרו על הלל הזקן שבכל יום היה משתכר טרפעיק‬ ‫הערבים בגדים שלובש להוצאת כף ומחתה היו בגדי פשתן‬ ‫והיה נותן חציו לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו‬ ‫ממדינת הנדווין והיינו כוש‪ ,‬ששוים שמונה מאות זוז‪.‬‬ ‫ולפרנסת אנשי ביתו‪ ,‬ופעם אחת לא מצא להשתכר‬ ‫ולרבנן בשחר היה שוים י"ח מנה‪ ,‬ובין הערבים של י"ב‬ ‫ולא נתנו השומר להכנס ועלה ונתלה וישב על פי‬ ‫מנה‪ ,‬ואין לפחות משיעור ל' מנה לשניהם‪ ,‬ויכול‬ ‫הארובה כדי לשמוע דברי אלוקים חיים משמעיה‬ ‫להוסיף לאחד ולגרוע מאחר‪ .‬ומה שלכו"ע בגדי שחר‬ ‫ואבטליון‪ ,‬והיה זה ערב שבת ותקופת טבת וירד עליו‬ ‫עדיפי‪ ,‬דכתיב בהו ד' פעמים בד (בד ראשון לגופיה‪ ,‬שני‬ ‫שלג‪ ,‬וכשעלה עמוד השחר מצאו עליו ג' אמות שלג‪,‬‬ ‫לומר שלא ילבש גם בגדי זהב‪ ,‬שלישי לומר שהוא טוב יותר‬ ‫משאר השנה‪ ,‬ורביעי לומר שהוא טוב משל ערבית‪ .‬אי נמי‬ ‫‪38‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫המזבח נראה משם‪ .‬והיה הזבח עומד בצפון דקדשי קדשים‬ ‫ורחצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה ואמרו ראוי‬ ‫טעונים צפון ופניו למערב ואחוריו למזרח‪.‬‬ ‫זה לחלל עליו את השבת‪.‬‬ ‫הסמיכה והוידוי בקדשי קדשים‪ -‬הסומך ‪-‬הבעלים‬ ‫עשיר שבא לדין אומרים לו מפני מה לא עסקת‬ ‫עומד במזרח ‪-‬אחוריו למזרח ופניו למערב‪ ,‬ומניח שתי‬ ‫בתורה‪ ,‬אם אומר שהיה טרוד בנכסיו אומרים לו כלום‬ ‫ידיו בין שני הקרניים של הזבח‪ ,‬וצריך ליזהר שלא‬ ‫היית עשיר יותר מר"א בן חרסום‪ .‬אמרו על ר"א בן‬ ‫יהיה דבר חוצץ בינו לבין הזבח‪ .‬בחטאת ואשם‬ ‫חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדם‬ ‫מתוודה על החטא שמחמתו הביא את הקרבן‪,‬‬ ‫אלף ספינות בים‪ .‬ובכל יום היה נוטל נאד קמח על‬ ‫ובעולה לריה"ג מתוודה על עוון לקט שכחה פאה‬ ‫כתפיו והולך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד‬ ‫ומעשר עני שאינם בכלל וידוי מעשרות‪( ,‬ובתוספתא לא‬ ‫תורה‪ .‬פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא‪ ,‬אמר‬ ‫גורסים מעשר עני‪ ,‬כיון שמה שנאמר בוידוי מעשרות "ליתום‬ ‫להן שיניחוהו וילך ללמוד תורה‪ ,‬אמרו לו חיי רבי‬ ‫ולאלמנה‪ ,‬זה מעשר עני‪ .‬רש"י‪ .‬אבל דעת התוס' (ד"ה ומעשר)‬ ‫אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך‪ .‬ומימיו לא הלך‬ ‫שבברייתא אפשר לגרוס מעשר עני‪ ,‬כיון שאין לו וידוי בפני‬ ‫עצמו‪ ,‬ועוד שוידוי מעשרות הוא כשעשה כדין וכאן הוידוי הוא‬ ‫וראה אותן‪ ,‬אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל‬ ‫כשלא עשה כדין)‪ .‬ולר"ע אין עולה באה לכפר אלא על‬ ‫הלילה‪.‬‬ ‫עשה ולאו שניתק לעשה אבל על לא תעשה ענוש מלקות‪,‬‬ ‫רשע שבא לדין אומרים לו מפני מה לא עסקת‬ ‫וכריתות ומיתות בי"ד זה עונשם‪( .‬ולאו שבכללות ולאו שאין בו‬ ‫בתורה‪ ,‬אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי‪ ,‬אומרים לו‬ ‫מעשה אע"פ שאין לוקים עליהם‪ ,‬כיון שאין להם תיקון או כפרה‬ ‫כלום נאה היית מיוסף‪ .‬אמרו על יוסף הצדיק שבכל‬ ‫במקום אחר‪ ,‬אינם מתכפרים ע"י עולה‪ .‬תוד"ה על)‪ .‬לרבי‬ ‫יום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים‪ ,‬והחליפה‬ ‫ירמיה נחלקו אם לאו דנבילה דכתיב בתריה "לגר אשר‬ ‫בגדים בכל שחרית וערבית‪ ,‬ולא נשמע לה‪ ,‬אמרה לו‬ ‫בשעריך תתננה ואכלה" הוא לאו גמור שהרי אין זה תיקון‪,‬‬ ‫הריני חובשתך בבית האסורים‪ ,‬אמר לה ד' מתיר‬ ‫דאחרי שאכל את הנבילה אינו יכול לתתה לגר או לנכרי‪ ,‬וממילא‬ ‫אסורים‪ ,‬הריני כופפת קומתך‪ ,‬ד' זקף כפופים‪ ,‬הריני‬ ‫לוקים עליו‪ ,‬והכונה שמתחילה יתן לגר או לנכרי ולא יאכל‪ ,‬או‬ ‫מסמא את עיניך ‪ -‬ד' פוקח עורים‪ ,‬נתנה לו אלף ככרי‬ ‫לא אע"ג דע"כ עשה דבתרי' מעיקרא משמע‪ ,‬כיון שאחרי הלאו‬ ‫כתוב עשה‪ ,‬ולא דמי ללאו דחסימה‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה לאו)‬ ‫כסף לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה‪.‬‬ ‫דלא קאמר לאו דטריפה איכא בינייהו‪ ,‬דכתיב בתריה "לכלב‬ ‫"לשכב אצלה" ‪-‬בעולם הזה‪" ,‬להיות עמה" ‪-‬לעולם‬ ‫תשליכון אותו"‪ ,‬כיון שלאו זה כולל איסור אכילת בשר קדשים‬ ‫הבא‪.‬‬ ‫שנפסלו ביוצא‪ ,‬ועל זה לא נאמר "לכלב תשליכון אותו‪ .‬וי"ג לאו‬ ‫דנבילה וטריפה איכא בינייהו‪ .‬עוד כתבו התוס' שהמחלוקת היא‬ ‫מקום וצורת הסמיכה‪ ,‬ונוסח הוידוי‪,‬‬ ‫רק בלאו דנבילה‪ ,‬אבל בלקט שכחה ופאה לכו"ע הם מתכפרים‬ ‫ע"י עולה‪ ,‬לריה"ג משום שיש אחריהם עשה‪ ,‬ולר"ע משום דס"ל‬ ‫בקדשי קדשים‪ ,‬ובפרו של כה"ג ביוה"כ‬ ‫כרבי ישמעאל שאף אם עשה מזה עיסה עדיין הוא מחויב בלקט‬ ‫קדשי קדשים שחיטתם בצפון‪ ,‬וכן הדין בפרו של כה"ג‪,‬‬ ‫שכחה ופאה)‪ .‬ולאביי לכו"ע לאו דנבילה לאו גמור כיון‬ ‫הגמ' מבארת מה נחשב צפון‪ ,‬ומהי צורת עמידת הקרבן‬ ‫שלא שייך לתקן אחרי שאכל‪ ,‬ונחלקו אם הא דכתיב‬ ‫והסומך בזמן הסמיכה‪ ,‬ומהו נוסח הוידוי‪ ,‬בקדשי קדשים‪,‬‬ ‫"תעזוב" זה ציווי שמתחילה יעזוב ואינו ניתק לעשה‪ ,‬או‬ ‫ובפרו של כהן גדול ביום הכיפורים‪.‬‬ ‫שכוונת התורה שאם עבר על הלאו יעזוב והוא ניתק‬ ‫ל"ו מקום שחיטת קדשי קדשים‪ -‬לרבי יוסי ברבי‬ ‫לעשה‪.‬‬ ‫יהודה צריך לשחוט קדשי קדשים בין הקיר הצפוני‬ ‫מקום עמידת פרו של כה"ג‪ -‬מבואר במתני' שהפר‬ ‫של המזבח לכותל העזרה‪ ,‬כנגד כל המזבח שהיה ל"ב‬ ‫של הכהן גדול היה עומד בין האולם ולמזבח‪ .‬הגמרא‬ ‫אמה‪ ,‬אבל לצד מערב ומזרח אע"פ שהוא צפון העזרה אינו צפון‬ ‫אומרת שדין זה נכון לראבר"ש ולרבי הנ"ל בענין‬ ‫לענין שחיטה‪ ,‬דכתיב "על ירך המזבח"‪ .‬לר"א בר"ש גם בין‬ ‫מקום שחיטת עולה‪ ,‬והעמידו את הפר של הכה"ג‬ ‫האולם למזבח ‪-‬ממערב למקום הנ"ל נחשב צפון‪ .‬ורבי‬ ‫דווקא בין האולם למזבח‪ ,‬משום חולשא דכהן גדול‬ ‫מוסיף מקום דריסת רגלי הכהנים וישראל ‪-‬ממזרח‬ ‫שלא יכבד עליו נשיאת מזרק הדם מרחוק‪ .‬ולהלן ל"ז‪ .‬מבואר‬ ‫למקום הנ"ל‪ .‬אבל מן החליפות ‪-‬המקום שהאולם עודף על‬ ‫ההיכל‪ ,‬ששם יש כ"ד חלונות לכ"ד משמרות להנחת הסכינים‬ ‫דמתני' כראב"י והפר היה עומד "בבין האולם‬ ‫הנקראים חלף בלשון ערבי ולפנים לכו"ע פסול כיון שאין‬ ‫‪39‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫סמוך לפתח המזרחי‪ ,‬דכתיב "והעמיד אותם לפני ד' " ושם זה‬ ‫ולמזבח" סמוך לשם‪ ,‬בצפונו של מזבח‪ ,‬כדי שיהיה הפר בצפון‪,‬‬ ‫כבר נקרא לפני ד'‪ ,‬הסגן היה מימינו‪( ,‬לא מימינו ממש‬ ‫שהרי לראב"י המזבח היה בדרום‪.‬‬ ‫שהרי המהלך לימין רבו הרי זה בור‪ ,‬ולא מאחוריו‬ ‫צורת עמידת הפר והסמיכה‪ -‬ראש הפר היה לדרום‪,‬‬ ‫שהמהלך אחורי רבו הרי זה מגסי הרוח‪ ,‬אלא היה‬ ‫והכה"ג היה מעקם את ראשו שיהיו פניו למערב‪ ,‬ואין‬ ‫מצדד אצדויי‪ ,‬כדי לכסות את רבו)‪ ,‬וראש בית אב‬ ‫מעמידים אותו כשאחוריו למזבח שמא ירביץ גללים‪.‬‬ ‫משמאלו מאחוריו וכנ"ל‪ ,‬ושם היו ב' שעירים‪ ,‬וקלפי‬ ‫והכה"ג היה עומד במזרח ‪-‬כשאחוריו למזרח ופניו‬ ‫היתה שם‪ ,‬ובה ב' גורלות כדכתיב "אחד לד' ואחד‬ ‫למערב‪ ,‬והיה סומך את ידיו עליו ומתוודה‪.‬‬ ‫לעזאזל"‪ ,‬והיו שווים (ולא אחד מכסף ואחד מזהב‪ ,‬או‬ ‫אחד קטן ואחד גדול)‪ ,‬והגורלות יכולים להיות עשויים‬ ‫נוסח הוידוי‪ -‬אנא (דילפינן כפרה כפרה ממה שאמר‬ ‫מכל דבר‪ ,‬וא"צ שיהיו משל זהב כמו הציץ‪ ,‬והגורלות‬ ‫משה אחרי חטא העגל "אנא חטא העם הזה")‪ ,‬השם‬ ‫היו מתחילה מאשכרוע‪ ,‬ויהושע בן גמלא כשנתמנה‬ ‫(דילפינן כפרה כפרה מעגלה ערופה‪ ,‬והגמ' שואלת‬ ‫לכה"ג עשאם משל זהב‪ ,‬והיו מזכירין אותו לשבח‪.‬‬ ‫למה לא ילפינן עגלה ערופה מחורב לומר אנא‪ ,‬ונשאר‬ ‫בקושיא) עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי‪ ,‬אנא‬ ‫אלו מזכירים אותם לשבח‬ ‫השם כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים שעויתי‬ ‫כשמזכירים צדיק צריכים לברכו‪ ,‬כמבואר להלן ל"ח‪:‬‬ ‫ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי‪ ,‬ככתוב בתורת‬ ‫שלומדים דבר זה מדכתיב במשלי "זכר צדיק לברכה"‪ ,‬ולכן‬ ‫משה עבדך "כי ביום הזה יכפר עליכם וכו'‪ ,‬והם עונים‬ ‫כשהזכירה המשנה שבן גמלא עשה את הגורלות מזהב‬ ‫אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (דכתיב "כי‬ ‫הזכירה אותו לשבח‪ ,‬והמשנה מביאה עוד צדיקים שעשו‬ ‫שם ד' אקרא הבו גודל לאלוקינו"‪ ,‬וי"א מדכתיב "זכר‬ ‫דבר למקדש ומזכירה אותם לשבח‪ ,‬ומאידך אבל על‬ ‫צדיק לברכה")‪.‬‬ ‫הרשעים נאמר "ושם רשעים ירקב"‪.‬‬ ‫סדר הזכרת העוונות הפשעים והחטאים‪ -‬לר"מ‬ ‫מה עשה בן קטין לכיור ומדוע‪ -‬בן קטין כ"ג היה‬ ‫אומר עויתי פשעתי חטאתי‪ ,‬כדכתיב "והתודה עליו‬ ‫עשה י"ב דד לכיור כדי שיהיו י"ב הכהנים העוסקים‬ ‫את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל‬ ‫בתמיד מקדשים ידיהם ורגליהם בבת אחת‪ .‬בשחרית‬ ‫חטאותם"‪ ,‬וכתיב "נושא עוון ופשע וחטאה"‪.‬‬ ‫שהיה הכיור מלא מקדשים מן העליון‪ ,‬ובערבית מן‬ ‫ולחכמים אומר חטאתי עויתי פשעתי‪ ,‬כדמצינו‬ ‫התחתון‪ .‬וכן עשה בן קטין מוכני לכיור‪ ,‬והיינו גלגל‬ ‫בוידוים שנתוודו דוד ושלמה‪ ,‬דחטא היינו שוגג‪ ,‬ועוון‬ ‫לשקעו‪ ,‬כדי שלא יפסלו המים בלינה‪.‬‬ ‫זהו זדון‪ ,‬ופשע זהו מרד להכעיס‪ ,‬ואין להתוודות על‬ ‫ל"ז‪ :‬מה עשו מונבז המלך ואמו במקדש‪ -‬מונבז‬ ‫השגגות אחרי שהתודה על זדון ומרד‪ ,‬והא דכתיב‬ ‫המלך עשה ידות וכנים ואוגנים של הכלים של יוה"כ‬ ‫"נושא עוון ופשע וחטאה" הכונה שמשה אמר לפני‬ ‫זהב‪ ,‬והיינו ידות הסכינים‪ ,‬וכן קת הנרגי וחציני‪ ,‬דאל"כ‬ ‫הקב"ה שכישראל עושים תשובה עשה להם זדונות‬ ‫היה עושה גם את הכלי עצמו מזהב‪ .‬הילני אמו עשתה‬ ‫כשגגות‪ .‬והלכה כחכמים‪.‬‬ ‫נברשת של זהב על פתחו של היכל‪ ,‬שבשעה שהחמה‬ ‫מנלן שהכה"ג היה מתודה על פרו‪ -‬כתיב "וכפר"‬ ‫זורחת יוצאים ממנה ניצוצות‪ ,‬ועל ידה ידעו העם‬ ‫והכונה בזה לכפרה ע"י דברים‪ ,‬כדמצינו שכפרה‬ ‫שבירושלים מתי הגיע זמן ק"ש של שחרית דמצות‬ ‫שנאמרה בשעיר לעזאזל היא ע"י דברים‪ ,‬ואין לומדים‬ ‫ק"ש היא עם הנץ החמה‪( ,‬אבל אנשי משמר היו‬ ‫משעיר הנעשה בפנים שכפרתו ע"י דמים‪ ,‬דהכא‬ ‫משכימים לקרוא ק"ש שמא תימשך העבודה עליהם וימנעו‬ ‫כתיב וכפר לפני שנשחט הפר כמבואר בפסוק‪.‬‬ ‫מלקרות‪ ,‬ואנשי מעמד ‪-‬ישראל העומדים על הקרבן‬ ‫בשליחות הציבור היו מאחרים עד אחרי גמר עבודת התמיד‪,‬‬ ‫ל"ז‪ .‬הטלת הגורלות על שני השעירים‪ -‬הכה"ג‬ ‫והקורא עמהם לא יצא ידי חובה)‪ ,‬וכן עשתה הילני‬ ‫הולך ‪-‬חוזר לאחוריו למזרח העזרה לצפון המזבח (וס"ל‬ ‫טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה כדי שלא‬ ‫לתנא דמתני' כרבי אליעזר בן יעקב שהמזבח היה‬ ‫יצטרכו להביא ספר תורה‪ ,‬ולמ"ד (גיטין ס‪ ).‬אין כותבין‬ ‫בדרום‪ ,‬דכתיב "צפונה" שיהיה כל הצפון פנוי‪ ,‬ולפי זה‬ ‫מגילה להתלמד‪ ,‬היתה כתובה תחילת הפרשה כל‬ ‫הפר היה עומד סמוך לבין האולם ולמזבח) ולא היו‬ ‫מכניסים את השעירים לבין האולם ולמזבח‪ ,‬אלא היו עומדים‬ ‫‪40‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫הקטורת‪ .‬ורבי ישמעאל פגש אחד מבני בניהם ואמר‬ ‫המילה‪ ,‬והשאר רק ראשי התיבות‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫לו שאבותיו ביקשו להרבות כבודם ולמעט כבוד‬ ‫אמר) שאף שזמן ק"ש כותיקין הוא לקרותה קודם הנץ ולגומרה‬ ‫המקום‪ ,‬ועכשיו כבוד מקום במקומו ומיעט כבודם‪.‬‬ ‫עם הנץ‪ ,‬מ"מ ותיקין נמי מודו שזמנה עד ג' שעות‪.‬‬ ‫ורבי ישמעאל בן לוגא פגש זקן אחד מבניהם שראה‬ ‫ל"ח‪ .‬נקנור נעשו ניסים לדלתותיו שנקבעו בשער‬ ‫את העשב המיוחד שהוא מעלה עשן כנגדו ושחק ובכה‪,‬‬ ‫המזרח של העזרה‪ ,‬ושל נחושת היו‪ ,‬והיו מזכירים אותו‬ ‫בכה מפני שנזכר בכבוד אבותיו‪ ,‬ושחק מפני שעתיד‬ ‫לשבח‪ .‬שכשהביאם ממצרים עמד נחשול שבים‬ ‫הקב"ה להחזירה להם‪ ,‬ואמר ששבועה היא בידיהם‬ ‫לטבעו‪ ,‬נטלו אחת מהדלתות והטילוה לים כדי להקל‬ ‫שלא להראות עשב זה לשום אדם‪ .‬וזקן אחד מסר את‬ ‫על הספינה‪ ,‬ועדיין לא נח הים מזעפו‪ ,‬וכשרצו לזרוק‬ ‫מגילת הסממנים של הקטורת לריו"ח בן נורי‪ ,‬ואמר ר"ע‬ ‫את השניה חיבקה ואמר שיטילוה עימו ומיד נח הים‬ ‫שמעתה אסור לספר בגנותם‪ .‬מכאן אמר בן עזאי שלא‬ ‫מזעפו‪ ,‬והיה מצטער על הראשונה‪ ,‬וכשהגיעו לעכו‬ ‫ידאג אדם לומר פלוני יקפח פרנסתי‪ ,‬כי על כרחם בשמך‬ ‫ראו את הראשונה מבצבצת מתחת דופני הספינה‪,‬‬ ‫יקראוך ובמקומך יושיבוך ומשלך (‪-‬מזונותיך אינם‬ ‫וי"א שבריה שבים בלעתה והקיאתה ליבשה‪ ,‬ולכן אף‬ ‫משלהם אלא הם קצובים לך מן השמים) יתנו לך‪ ,‬ואין אדם‬ ‫כשהעשירו ושינו את כל הדלתות שבמקדש להיות של‬ ‫נוגע במוכן לחבירו ואין מלכות נוגעת בחברתה‬ ‫זהב אותם לא החליפו‪ ,‬מפני הניסים שנעשו בהם‪,‬‬ ‫כשהגיע זמנה להתחלף אפילו כמלוא נימא‪.‬‬ ‫וי"א מפני שהיתה נחושתם מוזהבת‪ ,‬ולראב"י היתה‬ ‫ל"ח‪ :‬הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה‬ ‫מנחושת מזוקקת והיתה מאירה כשל זהב‪.‬‬ ‫ללמד שכשהיה נותן קולו בנעימה היה מכניס גודלו‬ ‫לפיו ומניח אצבעו בין הנימים (‪-‬שני חלקי השפם‪ ,‬כנגד‬ ‫אלו מזכירים אותם לגנאי‬ ‫מחיצת החוטם) היו אחיו הכהנים נרתעים לאחוריהם‪.‬‬ ‫בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים‪,‬‬ ‫בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב‪ ,‬שהיה‬ ‫והביאו אומנים אחרים מאלכסנדריה של מצרים‪ ,‬והם‬ ‫נוטל ד' קולמוסים בד' אצבעותיו וכותב תיבה (‪-‬שם ד')‬ ‫ידעו לאפות אבל היו אופים את הפת מחוץ לתנור‬ ‫של ד' אותיות יחד‪ ,‬ולא מצא טעם למה לא הסכים‪,‬‬ ‫מפני שלא ידעו לרדות מהתנור כמותם באופן שהלחם‬ ‫לא ישבר‪ ,‬שהלחם היה עשוי כמין תיבה פרוצה או כמין ספינה‪,‬‬ ‫ולכן על הראשונים נאמר "זכר צדיק לברכה"‪ ,‬שהוא‬ ‫והיתה הפת מתעפשת‪ ,‬ושלחו להחזיר את בית גרמו‬ ‫נזכר לברכה מחמת מעשיו‪ ,‬כדכתיב "וד' אמר המכסה‬ ‫כדי להרבות כבוד שמים‪ ,‬דכל מה שברא הקב"ה לא‬ ‫אני מאברהם" וכתיב התם "ואברהם היו יהיה לגוי‬ ‫ברא אלא לכבודו‪ ,‬ולא הסכימו עד שכפלו שכרם‬ ‫גדול ועצום"‪ ,‬ועל בן קמצר נאמר (ובמתני' איתא על‬ ‫(מי"ב מנה לכ"ד מנה‪ ,‬וי"מ מכ"ד למ"ח)‪ ,‬ואמרו‬ ‫אלו נאמר) "שם רשעים ירקב" (כדכתיב "ויאהל עד‬ ‫שאינם רוצים ללמד כדי שלא ילמד אדם שאינו מהוגן‬ ‫סדום" וכתיב התם "ואנשי סדום רעים וחטאים לד'‬ ‫ויעשה כך לע"ז‪ ,‬והזכירום לשבח על שלא נמצאה פת‬ ‫מאד")‪ ,‬והיינו שאין לאדם לקרוא לבנו בשמו (וכתבו‬ ‫התוס' (ד"ה דלא) שאין לגרוס חנן בן אבשלום‪ ,‬שהרי אבשלום‬ ‫נקיה ביד בניהם שלא יחשדום שהם ניזונים ממעשה‬ ‫אין לו חלק לעוה"ב‪ ,‬אלא גורסים אבישלום‪ .‬עוד דנים התוס' אם‬ ‫לחם הפנים‪ ,‬לקיים מה שנאמר "והייתם נקיים מד'‬ ‫כשגם צדיק נקרא באותו שם כמו רשע אפשר לקרוא על שם‬ ‫ומישראל"‪.‬‬ ‫הצדיק)‪ ,‬ואפילו כשהוא נזכר עם חבירו הוא נזכר לרעה‪.‬‬ ‫בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת‪,‬‬ ‫ומה שמצינו בתינוק שנקרא דואג‪ ,‬ראה מה עלה‬ ‫והביאו אומנים אחרים מאלכסנדריה של מצרים‪ ,‬והם‬ ‫בסופו‪ ,‬דמעשה בדואג בן יוסף שמת אביו כשהיה‬ ‫ידעו לפטם אבל העשן היה מפציע לכאן ולכאן ולא‬ ‫קטן‪ ,‬ובכל יום אמו נתנה לביהמ"ק זהב כשיעור‬ ‫היה עולה כמקל‪ ,‬והחזירום כדי להרבות כבוד שמים‪,‬‬ ‫המשקל שנתווסף בו‪ ,‬וכשגבר אויב טבחתו אמו‬ ‫ולא הסכימו עד שכפלו שכרם (כנ"ל)‪ ,‬ואמרו שמה‬ ‫ואכלתו‪ ,‬ועליו קונן ירמיהו "אם תאכלנה נשים פרים‬ ‫שאינם מלמדים כדי שלא ילמד מי שאינו הגון ויעשה‬ ‫עוללי טיפוחים" ורוח הקודש משיבה ואומרת "אם‬ ‫כך לע"ז‪ ,‬והזכירום לשבח על שלא יצאה כלה‬ ‫יהרג במקדש ד' כהן ונביא" וזהו זכריה בן יהוידע הכהן‪.‬‬ ‫מבושמת מבתיהם וכשנושאים אשה מתנים עימה‬ ‫שלא תתבסם‪ ,‬שלא יאמרו שהם מתבסמים ממעשה‬ ‫‪41‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול‬ ‫עובדיה היה צדיק והיה דר בין שני רשעים ‪-‬אחאב‬ ‫הגבה ימינך‪ ,‬ואם של שם עלה בשמאלו ראש בית אב‬ ‫ואיזבל ולא למד ממעשיהם‪ ,‬ועשיו היה רשע והיה דר‬ ‫אומר לו אישי כהן גדול הגבה שמאלך‪ ,‬והיה נותן את‬ ‫בין ב' צדיקים ולא למד ממעשיהם‪.‬‬ ‫הגורלות ע"ג שני השעירים שעומדים אחד בימין ואחד‬ ‫כשהקב"ה מברך את הצדיקים הוא מקלל את‬ ‫בשמאל‪ ,‬ונותן גורל שעלה בימין על שעיר של ימין‪ ,‬ואומר לד'‬ ‫הרשעים‪ ,‬וכשהוא מקלל את הרשעים הוא מברך את‬ ‫חטאת‪ ,‬ולרבי ישמעאל היה אומר רק לד'‪ ,‬והעם עונים‬ ‫הצדיקים‪.‬‬ ‫אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד‪.‬‬ ‫תנא דמתני' דס"ל שהכה"ג היה מוציא את ב' הגורלות‬ ‫צדיקים‪ -‬אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק‬ ‫הוא רבי חנינא סגן הכהנים‪ ,‬דס"ל שאין הסגן עושה‬ ‫כמותו‪ .‬ראה הקב"ה שצדיקים מועטים עמד ושתלם‬ ‫מלאכה אלא אם ארע פסול בכהן גדול‪ .‬ורבי יהודה‬ ‫בכל דור ודור לקיום העולם‪ .‬אפי' בשביל צדיק אחד‬ ‫אומר בשם רבי אליעזר שהכה"ג והסגן היו מכניסים‬ ‫העולם נברא‪ ,‬ומתקיים‪ .‬כיון שיצאו רוב שנותיו של‬ ‫כל אחד את יד ימינו‪( ,‬דימין דסגן עדיף משמאלו של‬ ‫אדם ולא חטא שוב אינו חוטא‪ ,‬וי"א שמי שבאה לידו‬ ‫כה"ג‪ ,‬ולתנא דמתני' ימין הסגן שוה לשמאלו של‬ ‫עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא‪ ,‬הקב"ה שומר‬ ‫כה"ג‪ ,‬וממילא עדיף שהכה"ג יעשה הכל)‪ ,‬ולדבריו אם‬ ‫עליו שלא יחטא עוד‪.‬‬ ‫של שם עלה בידי הסגן אומר ראש בית אב לכה"ג‬ ‫כל המשכח דבר מתלמודו גורם גלות לבניו‪ ,‬ומורידין‬ ‫דבר מילך ‪-‬דבר דברי לד' חטאת‪ ,‬ואין אומר לו הסגן‬ ‫אותו מגדולתו‪.‬‬ ‫משום דחלשא דעתיה כיון ששל שם לא עלה בידו‬ ‫אלא ביד הסגן‪.‬‬ ‫ל"ט‪ .‬הבא ליטמא פותחין לו ואין מעכבים אותו מלחטוא‪,‬‬ ‫והבא ליטהר מסייעים אותו‪ .‬עבירה מטמטמת מכל‬ ‫הקלפי היתה מעץ‪ ,‬ואין עושים אותה של כסף או זהב‬ ‫חכמה לבו של אדם‪ .‬אדם מטמא עצמו מעט מטמאין‬ ‫דהתורה חסה על ממונם של ישראל‪ .‬והקלפי היה של‬ ‫אותו הרבה‪ ,‬מלמטה מטמאין אותו מלמעלה‪ ,‬בעוה"ז‬ ‫חולין‪ ,‬ואין מקדשים אותה‪ ,‬כי כלי שרת מעץ לא‬ ‫מטמאין אותו בעוה"ב‪ ,‬אדם מקדש עצמו מעט‬ ‫עבדינן‪.‬‬ ‫מקדשים אותו הרבה‪ ,‬מקדש עצמו מלמטה מקדשים‬ ‫אלו מעלות היו במקדש בזמן כהונתו של שמעון‬ ‫אותו מלמעלה‪ ,‬מקדש עצמו בעוה"ז מקדשים אותו‬ ‫לעולם הבא‪.‬‬ ‫הצדיק‪ -‬מ' שנה ששימש שמעון הצדיק בכהונה‬ ‫גדולה היה עולה גורל בימין‪ ,‬ולשון של זהורית (‪-‬צמר‬ ‫סרוק ומשוך כמין לשון וצבוע אדום‪ ,‬וקושרים אותו בראש שעיר‬ ‫המשתלח) מלבין מאיליו‪ ,‬שזה סימן שהקב"ה מחל לישראל‪,‬‬ ‫ונר מערבי (למ"ד שהנרות היו מסודרים ממזרח למערב‪ ,‬הנר‬ ‫טרף בקלפי‬ ‫השני ממזרח הוא הנר המערבי‪ ,‬ולמ"ד שהיו מסודרים מצפון‬ ‫לדרום‪ ,‬הנר האמצעי שהיה מצודד כלפי מערב הוא הנר המערבי‪,‬‬ ‫הגורל לד' ולעזאזל‬ ‫ושאר הנרות היו מצודדים כלפי האמצעי) דולק אחר שכבו‬ ‫כתיב "ולקח אהרן את שני השעירים והעמיד אותם לפני ד'‬ ‫שאר הנרות‪ ,‬אע"פ שהיו מדליקים אותו הראשון‪ ,‬והוא עדות‬ ‫פתח אהל מועד‪ ,‬ונתן אהרן על שני השעירים גורלות‪ ,‬גורל‬ ‫שהשכינה שורה בישראל‪ ,‬ואש של מערכה מתגבר ודולק‬ ‫אחד לד' וגורל אחד לעזאזל"‪ .‬הגמרא מבארת כיצד היה‬ ‫מאיליו וא"צ להביא עצים חוץ מב' גזירי עצים של בין‬ ‫נעשה הגורל‪ ,‬ואם הגורל מעכב‪ ,‬ועוד מדיני הגורל‪.‬‬ ‫הערבים שהם חובה‪ ,‬מכאן ואילך רק לפעמים היה כך‪.‬‬ ‫סדר הגורל‪ -‬הכהן גדול היה טורף בקלפי ‪-‬חוטף גורל‬ ‫ובימיו היה ברכה בעומר ושתי הלחם ולחם הפנים‪,‬‬ ‫במהירות‪ ,‬כדי שלא ימשמש ויכוין לקחת של שם בימינו‬ ‫וכל כהן היה מקבל כזית‪ ,‬יש אוכלו ושבע יש אוכלו‬ ‫מפני שזה סימן יפה ששל שם עולה בימינו‪( ,‬ומטעם זה‬ ‫ומותיר‪ ,‬מכאן ואילך נשתלחה בהם קללה שאינם‬ ‫היתה הקלפי מחזקת רק ב' ידים)‪ ,‬והיה מוציא משם‬ ‫משביעים‪ ,‬וכל כהן מקבל כשיעור פול‪ ,‬הצנועים‬ ‫ב' גורלות‪ ,‬אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו‬ ‫מושכים את ידיהם מפני שאינו משביע והגרגרנים‬ ‫לעזאזל‪ ,‬הסגן עומד בימינו וראש בית אב משמאלו‪,‬‬ ‫נוטלים ואוכלים‪ ,‬ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק‬ ‫‪42‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫הפר והשעיר והגורלות‪ ,‬מחלוקת עד מתי צריך השעיר‬ ‫חבירו והיו קוראים לו בן חמצן (‪-‬גזלן) עד יום מותו‪ ,‬ואף‬ ‫לעזאזל להיות חי‪ ,‬האם אפשר להעביר את הגורל משמאל‬ ‫שגם אחרים חטפו‪ ,‬הוא חטף מחמצן אחר‪ ,‬או שהוא חטף ממי‬ ‫לימין‪ ,‬עד מתי צריך להשאיר את הגורל על השעיר)‪ ,‬ומנסה‬ ‫שהקפיד על כך‪( .‬תוד"ה טרף)‪ .‬ואותה שנה שמת ידע זאת‬ ‫להביא מהם ראיה אם העליה מעכבת או לא‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫ע"י שנכנס עמו זקן לבוש שחורים ולא יצא‪ ,‬ועד אז‬ ‫לרבי ינאי עלית גורל מתוך הקלפי מעכבת את העבודה‪,‬‬ ‫נכנס לבוש לבנים ויצא‪ ,‬ואחר הרגל חלה ז' ימים ומת‪,‬‬ ‫שזה קובע איזה שעיר לד' ואיזה שעיר לעזאזל‪ ,‬אבל הנחה על‬ ‫ואחר שמת נמנעו לברך ברכת כהנים בשם המפורש‪ ,‬שלא‬ ‫השעירים אינה מעכבת אלא מה שיצא ביד ימין קובע את‬ ‫היה ראוי‪.‬‬ ‫השעיר הימני‪ ,‬ומה שיצא בשמאל קובע את השעיר השמאלי‪.‬‬ ‫ולריו"ח אף עליה אינה מעכבת ויכול לקרוא שם בלא גורל‪,‬‬ ‫ל"ט‪ :‬מ' שנה קודם החורבן לא היה הגורל עולה‬ ‫אלא שחיסר מצוה‪ .‬למסקנה (מ"א‪ ).‬הגמ' מוכיחה‬ ‫בימין‪ ,‬ולא היה לשון של זהורית מלבין‪ ,‬ולא היה נר‬ ‫שעלית גורל מעכבת‪ ,‬ודלא כריו"ח‪.‬‬ ‫מערבי דולק‪ ,‬והיו דלתות היכל נפתחות מאליהם סימן‬ ‫והנה נחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה אם דברים הנעשים‬ ‫לאויבים לבוא‪ ,‬עד שגער בהם ריו"ח בן זכאי‪.‬‬ ‫בבגדי לבן בחוץ כגון בהיכל או בעזרה מעכבים אם שינה‬ ‫בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני‬ ‫להקדים את המאוחר‪ ,‬או שאינם מעכבים ורק דברים‬ ‫מגדים של זהב וכו'‪ ,‬וכיון שנכנסו עכו"ם להיכל יבשו‪,‬‬ ‫הנעשים בבגדי לבן בפנים מעכבים‪ ,‬והגורל נעשה בבגדי לבן‬ ‫ועתיד הקב"ה להחזירם לנו‪.‬‬ ‫בחוץ‪ .‬ללישנא קמא נחלקו רבי ינאי ורבי יוחנן אליבא‬ ‫דרבי נחמיה שזה מעכב‪ ,‬אם גם עליה מעכבת‪ ,‬או‬ ‫י' פעמים היה כה"ג מזכיר השם‪ ,‬ג"פ בכל וידוי‪ ,‬ואחד‬ ‫שההגרלה אינה נחשבת עבודה‪ ,‬אבל לרבי יהודה‬ ‫בגורל‪ ,‬והיה מעשה ונשמע השם עד יריחו שזה מרחק‬ ‫לכו"ע אין עליה מעכבת‪ .‬וללישנא בתרא נחלקו‬ ‫י' פרסאות‪ ,‬וציר דלתות היכל היה נשמע בח' תחומי‬ ‫שבת (והא דאיתא בתמיד שמיריחו היו שומעים קול שער גדול‬ ‫אליבא דרבי יהודה‪ ,‬אם גם הגרלה אינה מעכבת‪ ,‬או‬ ‫של היכל שנפתח‪ ,‬י"ל שפתיחת השער היתה נשמעת עד שם‪,‬‬ ‫דשאני הכא דכתיב "אשר עלה" ב' פעמים ושנה עליו‬ ‫אבל צירי הדלתות היו נשמעים רק ח' תחומי שבת‪ ,‬אי נמי עד‬ ‫הכתוב לעכב‪ ,‬דמקרא יתירא נפקא לן עיכובא‪( ,‬והמ"ד השני‬ ‫ח' תחומי שבת ידעו להבחין שזה קול צירים‪ ,‬ומיריחו היו‬ ‫סובר שכיון שזה לא נאמר בלשון ציווי זה לא מעכב‪ .‬תוד"ה‬ ‫שומעים קול הברה בעלמא‪ .‬תוד"ה וציר)‪ ,‬ועיזים שביריחו‬ ‫דתנא)‪ ,‬אבל נתינה על השעירים כתובה רק פעם אחת "ונתן‬ ‫אהרן"‪ ,‬ולכן לכו"ע אינה מעכבת‪ .‬אבל אליבא דרבי נחמיה‬ ‫היו מתעטשות מריח הקטורת‪ ,‬ונשים שביריחו אינן‬ ‫לכו"ע עליה מעכבת‪.‬‬ ‫צריכות להתבשם וכלה שבירושלים אינה צריכה‬ ‫להתקשט מריח הקטורת‪( ,‬והנה קול מראה וריח אין בהם‬ ‫מ‪ .‬תניא‪ -‬מצוה להגריל ולהתוודות על השעיר המשתלח‪,‬‬ ‫משום מעילה אבל איסורא איכא‪ ,‬ואמר אביי דהיינו לעומדים‬ ‫דכתיב "והתודה עליו"‪ ,‬לא הגריל ולא התוודה כשר‪ ,‬רבי‬ ‫בחוץ‪ ,‬וצ"ל שאין האיסור אלא שלא יקרבו עצמם לעזרה להריח‬ ‫שמעון אומר לא הגריל כשר לא התוודה פסול‪ .‬עוד‬ ‫יותר‪ .‬תוד"ה כלה)‪ .‬וזקן אחד סיפר לרבי יהושע בן קרחה‬ ‫תניא מת אחד מהם לאחר ההגרלה‪ ,‬שא"א להגריל שוב‬ ‫שהלך לשילה והריח ריח קטורת מבין כותליה‪.‬‬ ‫אא"כ יביאו ב' שעירים חדשים ואחד ילך לאיבוד‪ ,‬מביא חבירו‬ ‫שלא בהגרלה דברי רבי שמעון‪ .‬ומבואר שלר"ש גם‬ ‫אם הגורל לעיכובא או לא‪,‬‬ ‫ההנחה וגם ההגרלה אינם מעכבים‪ .‬הגמרא מקשה‬ ‫ועוד מדיני הגורל‬ ‫מזה על רבי ינאי שסובר שההגרלה מעכבת‪ .‬וצריך‬ ‫ישנם ב' חלקים בגורל הנעשה על שני השעירים שעומדים‬ ‫לפרש שבאמת לרבנן ההגרלה מעכבת ורק העליה לא‬ ‫אחד מימין הכה"ג ואחד משמאלו‪ .‬א' הוצאת הגורל מתוך‬ ‫מעכבת‪ ,‬ור"ש לא ידע מאי קאמרי רבנן‪ ,‬ואמר שאם‬ ‫הקלפי (עליה בלשון הגמרא) אחד בימין ואחד בשמאל‪ .‬ב'‬ ‫כוונתם לעליה הוא חולק עליהם רק על הוידוי‪ ,‬ואם‬ ‫הנחת הגורלות ע"ג השעירים‪ .‬דעת ר"ש (מ‪ ).‬שאין הגורל‬ ‫מעכב כלל‪ ,‬וחכמים חולקים בזה על ר"ש‪ .‬והנחת הגורלות‬ ‫כוונתם להנחה אבל עליה מעכבא‪ ,‬הוא חולק עליהם‬ ‫לכו"ע אינה מעכבת‪ .‬ולגבי הוצאת הגורל נחלקו בזה רבי‬ ‫שאף עליה אינה מעכבת‪.‬‬ ‫ינאי ורבי יוחנן‪ .‬והגמ' דנה אם הם נחלקו לפי רבי יהודה‬ ‫שדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ אינם מעכבים‪ ,‬או‬ ‫סדר עבודות הפר והשעיר‪ -‬הסדר שצריך להיות הוא‬ ‫שנחלקו אליבא דברי נחמיה שסובר שהם מעכבים‪ .‬והגמ'‬ ‫וידוי על הפר‪ ,‬גורל‪ ,‬וידוי שני דפר ושחיטתו‪ ,‬הכנסת כף ומחתה‬ ‫(מ‪ - .‬מ‪ ):‬מביאה כמה דינים שנאמרו בברייתות לגבי דיני‬ ‫ונתינת הקטורת על האש‪ ,‬נתינה מדם הפר על הכפורת‪ ,‬שחיטת‬ ‫הגורל (מחלוקת אם הוידוי מעכב‪ ,‬דיני שינוי בסדרי עבודת‬ ‫‪43‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫עושה חטאת‪ .‬וקמ"ל דלא נימא שאם היכא שגורל‬ ‫השעיר ונתינה מדמו על הכפורת‪ ,‬נתינה מדם הפר על הפרוכת‪,‬‬ ‫אינו מועיל בשעת לקיחה בין בשעת עשיה‪ ,‬כמו‬ ‫נתינה מדם השעיר על הפרוכת‪ ,‬עירוב דם הפר והשעיר‪ ,‬ונתינה‬ ‫בקינין של זבים וזבות ויולדות שאחד מהם חטאת ואחד עולה‪,‬‬ ‫מהם על מזבח הפנימי‪ .‬רש"י‪ .‬אם הקדים ונתן מדם השעיר‬ ‫קריאת שם מועילה‪[ ,‬לרב חסדא (מ"א‪ ).‬היינו דווקא‬ ‫בפנים על בין הבדים לפני שנתן שם מדם הפר‪ ,‬או‬ ‫בשעת לקיחתם‪ ,‬או בשעת עשיתם]‪ ,‬ואין הכהן רשאי‬ ‫שהקדים ונתן מדם הפר בהיכל על הפרוכת לפני שנתן‬ ‫לשנותם‪( ,‬אבל אם לא קרא שם בשעת לקיחתם אלא אח"כ‬ ‫מדם השעיר בפנים‪ ,‬לא עשה כלום‪ ,‬ואם הקדים‬ ‫לא חל עליהם השם ויכול הכהן לשנותם)‪ ,‬כ"ש שבמקום‬ ‫מתנות הפר בפנים להגרלה דשעיר אינו מעכב‪ ,‬ואם‬ ‫שהגורל מועיל שלא בשעת לקיחה ושלא בשעת‬ ‫הקדים ונתן מדם הפר על המזבח הפנימי לפני שנתן‬ ‫עשיה קריאת שם מועילה בשעת לקיחה ובשעת‬ ‫מדם השעיר בהיכל‪ ,‬זה תלוי במחלוקת רבי יהודה‬ ‫עשיה‪.‬‬ ‫ורבי נחמיה (לעיל ל"ט‪ ):‬אם דברים הנעשים בבגדי‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה ועשאו) שאין ללמוד מק"ו זה שבשאר‬ ‫לבן בחוץ מעכבים‪.‬‬ ‫מקומות יועיל גורל‪ ,‬דכתיב גבי גורל "ועשאו חטאת" לזה ולא‬ ‫לאחר‪ .‬וע"ע בתוס' מה שביארו בדרשה זו‪ ,‬ובדרשה לענין יציאה‬ ‫מ‪ :‬עד מתי צריך שהשעיר לעזאזל ישאר חי‪-‬‬ ‫בשש שנים בעבד עברי הנמכר לנכרי‪ .‬עוד ביארו התוס' (בד"ה‬ ‫כתיב "יעמד חי לפני ד' לכפר עליו" והיינו שאם מת צריך‬ ‫מה) דלא אמרינן שיוה"כ היה בכלל ויצא לידון בדבר החדש‪,‬‬ ‫להביא אחר‪ ,‬לרבי יהודה "לכפר" היינו שצריך שיהיה חי‬ ‫שא"א ללומדו מהכלל‪ ,‬דרק אם יש פירכא אין ללמוד מהכלל‪,‬‬ ‫עד שעת מתן דם השעיר לד' וא"צ להמתין עד הוידוי‪,‬‬ ‫אבל בלאו הכי אפשר ללומדו בבמה מצינו או בק"ו‪.‬‬ ‫ולר"ש צריך להיות חי עד שעת הוידוי‪ .‬ומחלוקת זו‬ ‫מ"א‪ .‬הגמ' מוכיחה מהדין הנ"ל שלפי רבי יהודה‬ ‫תלויה במחלוקתם לעיל האם וידוי מעכב או לא‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫ולתוס' (ד"ה ואזדו) זה תלוי במחלוקת האם הגרלה מעכבת או‬ ‫הגרלה מעכבא‪ ,‬דסתם סיפרא ר"י‪ ,‬ונדחו דברי ריו"ח‪.‬‬ ‫לא‪ ,‬שלר"י כמו שאם מת המשתלח לפני מתן דם השעיר הפנימי‬ ‫ישפך הדם ויביא שניים אחרים ויגריל מתחילה‪( ,‬ואם נשפך הדם‬ ‫דיני קרבן עולה ויורד בטמא שנכנס למקדש‪-‬‬ ‫ימות השעיר המשתלח‪ ,‬כדאיתא לקמן ס"ב‪ .).‬ולר"ש אם מת‬ ‫טמא שנכנס למקדש שהוא חייב קרבן עולה ויורד‪ ,‬אם‬ ‫קודם וידוי יביא אחר בלא גורל‪ ,‬ואם עדיין לא נזרק דם השעיר‬ ‫היה עשיר והביא קרבן עני‪ ,‬לרבי אלעזר לא יצא‪,‬‬ ‫השני יזרוק את הדם ויביא אחר‪ ,‬וא"צ גורל אפילו לכתחילה דאין‬ ‫ולרבי חגא יצא‪ .‬ואם היה עני שהוא צריך להביא שתי‬ ‫גורל בלא שני שעירים‪ ,‬ואין לשפוך את הדם או לאבד את‬ ‫תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת‪ ,‬והפריש‬ ‫השעיר כדי לעשות גורל ואם מת אחר וידוי א"צ להביא אחר‬ ‫אע"פ שלא שילחו לעזאזל‪ ,‬דשילוח אינו מעכב‪.‬‬ ‫מעות לקינו‪ ,‬וחילק את המעות לשניים ואמר אלו‬ ‫לחטאת ואלו לעולה (לרב חסדא שאין הקינים‬ ‫עלה גורל בשמאל א"א להחזירו לימין‪ ,‬בברייתא‬ ‫מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשית כהן‪,‬‬ ‫מבואר שר"ע אמר שהטעם הוא כדי שלא לתת מקום‬ ‫איירי שאמר כך בשעת הפרשה לרבי אלעזר‪ ,‬דשעת‬ ‫לצדוקים לרדות שיאמרו שאתם עושים כפי רצונכם‪ .‬והגמ'‬ ‫הפרשה במעות דינה כשעת לקיחה בעופות)‪ ,‬והעשיר‬ ‫שואלת שאם ההגרלה מעכבת מעיקר הדין א"א‬ ‫שהוא צריך להביא קרבן עשיר והיינו רק בהמה לחטאת‪ ,‬אינו‬ ‫להחזירו לימין‪ ,‬שכבר קבע הגורל‪ ,‬ואין לומר דקאי כר"ש‪,‬‬ ‫יכול להשתמש במעות שייחד לעולה לצורך‬ ‫שהרי ר"י ורבי נחמיה היו תלמידיו של ר"ע‪( .‬תוד"ה כיון)‪ .‬והגמ'‬ ‫החטאת כיון שקרא להם שם‪ ,‬אלא צריך להוסיף מעות‬ ‫מבארת שהכונה שאין להעביר את הגורל יחד עם‬ ‫אחרים עד דמי בהמה על אלו שייחד לחטאתו‪ .‬ולרבי‬ ‫השעיר משמאל לימין‪ ,‬כדי שלא לתת מקום לצדוקים‬ ‫חגא אם אחר שהעשיר לקח גוזל אחד‪ ,‬אם לקחו‬ ‫לרדות‪.‬‬ ‫לעולה שבזה הוקבעו המעות השניים לחטאת יוסיף על‬ ‫א"צ להשאיר את הגורל על השעיר עד שעת שחיטה‪,‬‬ ‫הכסף הנשאר ויקנה חטאת וגוזל זה ילך לנדבה‬ ‫(לקיץ המזבח‪ ,‬שאף שאין מקיצין בעולת העוף‪ ,‬היינו שלא‬ ‫דכתיב "אשר עלה" כיון שעלה שוב אינו צריך‪ ,‬ומ"מ‬ ‫קונים עוף לצורך כך‪ ,‬אבל עוף שהופרש לעולה מקיצים בו‬ ‫מצוה איכא (לתירוץ א')‪.‬‬ ‫את המזבח‪ .‬והתוס' דנים אם יכולים להביא אותו לעולת יחיד‪,‬‬ ‫או שכיון שלא לקח כל קרבנותיו לא נקבעו עבורו‪ .‬תוד"ה‬ ‫מתי הגורל קובע את שם הקרבן ומתי קריאת‬ ‫והאי)‪ ,‬ואם לקחו לחטאת שבזה הוקבעו המעות השניים‬ ‫השם קובעת את שם הקרבן‪ -‬איתא בסיפרא‬ ‫לעולה‪ ,‬לא ישתמש בכסף הנשאר לחובתו‪ ,‬אלא מביא‬ ‫"ועשהו חטאת" הגורל עושה חטאת ואין קריאת שם‬ ‫‪44‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫עשרה זוז או שקל‪ ,‬י"א שנחלקו בפרה‪ ,‬וי"א שנחלקו‬ ‫מהמעות עולת נדבה‪ ,‬ואותו גוזל ילך למיתה‪ ,‬וא"א‬ ‫בשעיר המשתלח‪ .‬ושל שעיר הפנימי אין בו שיעור‪ ,‬כיון‬ ‫לפדותו‪ ,‬דאין פדיון לעוף וכן ללבונה ולכלי שרת‪ ,‬דלא‬ ‫שאינו אלא כדי שלא יתערב‪ ,‬ושל שעיר המשתלח יש בו צורך‬ ‫נאמר פדיון אלא בבהמה‪.‬‬ ‫לידע אם הלבין‪ .‬תוד"ה שלש‪ .‬ובאותו יום שנחלקו בשעיר‬ ‫מ"א‪ :‬שינוי בקרבן מצורע‪ -‬מצורע עשיר שהביא‬ ‫המשתלח מת רביא בר קיסי‪ ,‬ונתנו סימן שרביא בר‬ ‫קיסי מכפר כשעיר המשתלח מפני שמיתת צדיקים‬ ‫קרבן עני לא יצא אף לרב חגא‪ ,‬דילפינן הכי מקרא‬ ‫מכפרת‪.‬‬ ‫דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע"‪ ,‬אבל מצורע עני‬ ‫שהביא קרבן עשיר יצא‪ ,‬דהא רבי רחמנא "תורת"‪,‬‬ ‫שחיטת זר בפרה אדומה ובפרו של כה"ג‪-‬‬ ‫ואין לומדים דין טמא שנכנס למקדש ממצורע‪,‬‬ ‫לרב שחיטת פרו של כה"ג כשרה בזר‪ ,‬ואף שנאמר בו‬ ‫דכתיב "ואם דל הוא"‪.‬‬ ‫"אהרן" ו"חוקה"‪ ,‬שחיטה לאו עבודה היא‪ ,‬אבל פרה‬ ‫אדומה פסולה בזר (וכן סובר רבי יצחק נפחא)‪ ,‬דכתיב‬ ‫קושר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח‬ ‫ומעמידו כנגד בית שילוחו ‪-‬השער שיוציאו אותו משם‪,‬‬ ‫בה "אלעזר" ו"חוקה"‪ ,‬ואף ששחיטה לאו עבודה היא‬ ‫(כתבו התוס' (ד"ה שחיטה) שרש"י מבאר הטעם משום שהיא‬ ‫ולנשחט קושר כנגד בית שחיטתו‪ ,‬כדי שלא יתערב‬ ‫כשרה בזר‪ ,‬וכוונתו שכיון שהוכשרו כל הפסולים בשחיטה‪ ,‬כמו‬ ‫לא זה בזה ולא באחרים‪ .‬ואח"כ אומר וידוי שני על‬ ‫נשים ועבדים וטמאים‪ ,‬מסתמא אינה חשובה עבודה לפני‬ ‫הפר (ויבואר להלן מ"ג‪.):‬‬ ‫המקום מאיזה טעם שיהיה‪ .‬ורבינו יעקב מאורליינ"ש מבאר‬ ‫שאינה עבודה מפני שהיא נוהגת גם בחולין‪ .‬ורבינו שמשון‬ ‫שיעור לשון שעיר המשתלח ופרה אדומה‪-‬‬ ‫מבאר שאינה עבודה משום בקבלה צריך לעמוד בפנים‪,‬‬ ‫לרב יוסף לשון של זהורית של שעיר המשתלח‬ ‫ובשחיטה יכול לעמוד בחוץ ולשחוט בפנים)‪ ,‬מ"מ הרי פרה‬ ‫צריכה שיעור‪ ,‬כיון שצריך לחלקה לשניים ולקשור חציה‬ ‫היא קדשי בדק הבית שקדושתם קדושת דמים‪ ,‬שהרי היא‬ ‫בסלע וחציה בין קרניו‪ ,‬אבל לשון של פרה אדומה דכתיב‬ ‫נשחטת בהר המשחה‪ ,‬וממילא כל העבודות שוות בה‪( ,‬התוס'‬ ‫(ד"ה שאני) מביאים בשם רש"י שלרבנן פרה אדומה היא קדשי‬ ‫בה "ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת"‪ ,‬כיון שא"צ‬ ‫מזבח)‪ .‬ואין לומר שאם פרו של כה"ג כשר בזר כ"ש‬ ‫לחלקה אין בה שיעור והיא כשרה בכל שהוא‪ .‬והא דתנא‬ ‫פרה אדומה‪ ,‬דמצינו במראות נגעים שאע"פ שאינה‬ ‫שכורכם לעץ ארז ואזוב בשיירי לשון ומשמע שיש עוד‪,‬‬ ‫עבודה בעיא כהונה‪.‬‬ ‫היינו בזנב הלשון שכיון שהיו סורקים את הלשון במסרק צד‬ ‫אחד היה נעשה צר יותר‪.‬‬ ‫לשמואל שחיטת פרו של אהרן פסולה בזר‪ ,‬דכתיב‬ ‫בה "אהרן" ו"חוקה"‪ ,‬אבל שחיטת פרה אדומה כשרה‬ ‫רבא אומר שיש מחלוקת תנאים אם צריך שהלשון‬ ‫בזר (וכן סובר רבי אמי)‪ ,‬דאף דכתיב בה "אלעזר"‬ ‫של הפרה אדומה תהיה כבדה ותפול לתוך עומק האש‪,‬‬ ‫ו"חוקה"‪ ,‬הא כתיב בה "ושחט אותה לפניו" שיהא זר‬ ‫דכתיב "והשליך אל תוך שריפת הפרה"‪ ,‬או לא‪ .‬דתניא‬ ‫שוחט ואלעזר רואה‪ .‬והא דכתיב "ולקח אלעזר הכהן‬ ‫שלרבי כורכם כדי שיהיו כולם באגודה אחת דבעינן‬ ‫מדמה" בא הכתוב לומר שהקבלה פסולה בזר‪( ,‬ולרב‬ ‫שיקחום בבת אחת‪ ,‬ולרבי אלעזר ברבי שמעון כורכם כדי‬ ‫אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות)‪.‬‬ ‫שיהיה בהם כובד ויפלו לתוך שריפת הפרה‪ .‬ולדברי‬ ‫רבא מה שרב אמר שעץ ארז ושני תולעת שנשרפו‬ ‫דיני פרה אדומה‬ ‫לפני שהגיעו לתוך השריפה כשרה‪ ,‬היינו לפי רבי‪ ,‬והא‬ ‫דאיתא בברייתא שאם נחרך הלשון לפני שהגיע לתוך‬ ‫לעיל נתבארו דיני לשון של זהורית בשני שעירי יוה"כ‬ ‫ובפרה אדומה‪ ,‬וכן נתבאר האם זר פסול בשחיטת פרו של‬ ‫השריפה מביא לשון אחר ונותן שם‪ ,‬היינו לרבי אלעזר‬ ‫כה"ג ביוה"כ ובפרה אדומה‪ .‬וכיון שהגמ' מביאה דינים אלו‬ ‫ברבי שמעון‪ .‬ולאביי בקולחת פסול ובנכפפת כשר‬ ‫בפרה אדומה הגמרא ממשיכה לעסוק בעוד מדיני פרה‬ ‫דכיון שהיא סמוכה לגחלת זה נחשב "תוך שריפת הפרה"‪.‬‬ ‫אדומה‪ ,‬ומבארת כיצד דינים אלו נלמדים מן המקראות‪.‬‬ ‫מ"ב‪ .‬ולרבי יונתן משקל לשון של פרה הוא עשרה‬ ‫הסח הדעת בעבודות הפרה‪ -‬אסור להסיח דעת‬ ‫זוז דבעי כובד‪ ,‬ושל שעיר המשתלח משקל ב' סלעים‬ ‫בשחיטת הפרה ובשריפתה‪( ,‬רב לומד דין זה מ"ושחט‬ ‫דבעי חלוקה‪ ,‬ושל מצורע שא"צ לא כובד ולא חלוקה מספיק‬ ‫אותה לפניו" שאין להסיח דעת בשחיטה‪ ,‬ומ"ושרף‬ ‫שקל‪ .‬ור"ש בן חלפתא ורבנן נחלקו אם השיעור הוא‬ ‫את הפרה לעיניו" לומד רב שאין להסיח דעת‬ ‫‪45‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫הטעם הנ"ל‪ .‬ונ"מ אם יכול להוציא חמור‪ ,‬שלת"ק מותר‬ ‫בשריפה‪ ,‬די"ל ששחיטה חמורה משריפה משום‬ ‫דליכא שמא יאמרו‪ ,‬ולרבי אסור דכתיב "אותה"‪.‬‬ ‫שהיא תחילת עבודה‪ ,‬וי"ל ששריפה חמורה משחיטה‬ ‫מ"ג‪ .‬לא ישחוט פרה אחרת עמה‪ ,‬דכתיב "ושחט‬ ‫משום שבה מוכשרת הפרה‪ .‬ושמואל שלומד‬ ‫אותה"‪.‬‬ ‫מ"ושחט אותה לפניו" שיהיה זר שוחט ואלעזר רואה‪,‬‬ ‫לומד הכל מ"ושרף את הפרה לעיניו")‪ ,‬וכן אין להסיח‬ ‫אלו מעבודות הפרה נעשים דווקא ע"י כהן‪-‬‬ ‫דעת באסיפת אפרה ובמילוי מים לקידוש‪ ,‬דכתיב‬ ‫לקיחת עץ ארז ואזוב ושני תולעת נעשה ע"י כהן‪,‬‬ ‫"למשמרת למי נדה"‪ ,‬אבל השלכת עץ ארז ואזוב ושני‬ ‫וכהן הדיוט כשר בזה לכו"ע‪ ,‬דכתיב "ולקח הכהן וכו'‬ ‫תולעת לאו גופה דפרה נינהו ואין הסח הדעת פוסל‬ ‫"‪ .‬והא דכתיב "וכבס בגדיו הכהן" בא ללמד שהפרה‬ ‫בהם‪.‬‬ ‫יעשה בכיהונו בבגדי כהונה ולא בבגדי חול‪ ,‬וכך הדין‬ ‫מ"ב‪ :‬עבודות הפרה בלילה ובאשה‪ -‬הזאת מימיה‬ ‫לדורות דכתיב "וטמא הכהן"‪( ,‬ולמ"ד שצריך לדורות‬ ‫אין כשרים אלא ביום דכתיב "הוא יתחטא בו ביום‬ ‫כה"ג‪ ,‬מילתא דאיתא בק"ו טרח וכתב ליה קרא)‪.‬‬ ‫השלישי"‪ ,‬ואין כשרים אלא באיש דכתיב "ולקח אזוב וטבל‬ ‫זר ואשה כשרים לאסיפת אפר הפרה‪ ,‬דכתיב "ואסף‬ ‫במים איש טהור"‪ .‬והנה כתיב "תורת" ללמד שגם שאר‬ ‫איש טהור" איש להכשיר את הזר טהור להכשיר את‬ ‫עבודות הפרה כשרים רק ביום ובאיש‪ ,‬ומאידך כתיב‬ ‫האשה‪ ,‬אבל חש"ו פסולים דכתיב "והניח" וחש"ו אין‬ ‫"זאת" שרק הזאה כשרה רק ביום ובאיש‪ ,‬ועל כן‬ ‫בהם דעת להניח‪.‬‬ ‫מרבים ששחיטתה‪ ,‬קבלת דמה‪ ,‬הזאת דמה ז' פעמים‬ ‫קידוש‪ -‬הכל כשרים לקדש (‪-‬לתת מים על האפר בכלי‬ ‫אל נוכח פני אהל מועד‪ ,‬שריפתה‪ ,‬השלכת עץ ארז ואזוב‬ ‫חרס‪ .‬רש"י‪ .‬ובתוס' (ד"ה הכל) כתבו שנותנים את האפר על‬ ‫ושני תולעת‪ ,‬כיון שאינם כשרים אלא באיש‪ ,‬אינם‬ ‫המים) חוץ מחש"ו ואשה וטומטום ואנדרוגינוס שהוא‬ ‫כשרים אלא ביום‪ .‬אבל אסיפת אפרה מילוי מים‬ ‫ספק אשה‪( ,‬ויש מ"ד שפוסל בטומטום משום שהוא ערל‪,‬‬ ‫וקידוש כיון שהם כשרים באשה כשרים גם בלילה‪.‬‬ ‫ומכשיר באנדרוגינוס ובאשה‪ .‬תוד"ה הכל)‪ .‬דאחרי שכתוב‬ ‫הזאת מי פרה כשר בזר‪.‬‬ ‫"והניח" למעט חש"ו כתיב "ולקחו וכו' " לומר שרק‬ ‫הקדמה בביאור הלימודים דלהלן‪ -‬סדר עבודות‬ ‫מי שכשר לאסיפה כשר לקידוש‪ ,‬והא דכתיב "ולקחו"‬ ‫הפרה‪ ,‬יש מהם ש"משמע מוציא מיד משמע" והיינו‬ ‫בלשון רבים ובהמשך כתוב "ונתן"‪ ,‬בא ללמד‬ ‫שמשמעות דין מסוים מוציאה ממשמעות הדין שלפניו‪ ,‬שיש‬ ‫שהלקיחה והנתינה כשרים בין ע"י אחד בין ע"י‬ ‫שכשר בזה ופסול בזה או להיפך‪ ,‬ויש מהם ש"משמע‬ ‫שניים‪ ,‬והא דכתיב "ולקח אזוב וטבל במים איש טהור‬ ‫ממילא" שמשמעות הדין השני היא להשוותו לדין הראשון‪.‬‬ ‫והזה"‪ ,‬איש בא למעט אשה וטהור בא להכשיר קטן‪,‬‬ ‫וכדלהלן‪.‬‬ ‫והוא עדיף מחרש ושוטה משום דאתי לכלל דעת (תוד"ה מאי)‪.‬‬ ‫ורבי יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ובאנדרוגינוס‪,‬‬ ‫האם צריך כה"ג לעבודות הפרה‪ -‬י"א שעבודות‬ ‫דאחרי שכתוב "והניח" למעט חש"ו כתיב "ולקחו"‬ ‫הפרה נעשים ע"י כה"ג‪ ,‬גז"ש חוקה חוקה מיוה"כ‪,‬‬ ‫בלשון רבים לרבות קטן‪ ,‬ואשה פסולה דכתיב "ונתן"‪,‬‬ ‫וי"א שהם נעשים אף ע"י כהן הדיוט‪ ,‬דכתיב "ונתתם‬ ‫והא דכתיב "ולקח אזוב וטבל במים איש טהור"‪ ,‬איש‬ ‫אותה אל אלעזר הכהן"‪ ,‬אותה לאלעזר ולא לדורות‬ ‫ממעט קטן‪ ,‬וטהור מכשיר אשה‪.‬‬ ‫לאלעזר‪.‬‬ ‫הזאה‪ -‬הכל כשרים להזות חוץ מטומטום‬ ‫אין להוציא פרה אחרת יחד עם הפרה אדומה‪.‬‬ ‫ואנדרוגינוס ואשה‪ ,‬וקטן שיש בו דעת אשה מסייעתו‬ ‫לת"ק לומדים דין זה מדכתיב "והוציא אותה" ולא‬ ‫ומזה ‪-‬אוחזת לו את המים אפילו בשעת הזאה וטבילה‪( .‬תוד"ה‬ ‫אחרת עימה‪ ,‬כדתנן שאם הפרה לא רוצה לצאת לא‬ ‫אשה)‪ .‬ולר"י אשה כשרה וקטן פסול‪.‬‬ ‫מוציאים איתה פרה שחורה‪ ,‬ות"ק היינו ר"ש דדריש‬ ‫טעמא דקרא‪ ,‬ולדבריו הטעם הוא כדי שלא יאמרו‬ ‫מ"ג‪ :‬שיטת רבי יוחנן שכל השחיטות כשרות בזר‬ ‫ששחטו פרה שחורה‪ ,‬ולא עוד פרה אדומה כדי שלא‬ ‫ואף שחיטת הפרה‪ ,‬וחולק בזה על הברייתא ועל ר"ש‬ ‫יאמרו ששחטו ב' פרות‪ .‬ולרבי לומדים מהפסוק ללא‬ ‫בן יהוצדק רבו‪.‬‬ ‫‪46‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫ולפנים‪ ,‬ובשעת הקטרה פורשים גם מבין האולם‬ ‫טבול יום כשר בפרה‪ ,‬דכתיב "והזה הטהור על‬ ‫ולמזבח‪ ,‬ואמר רבי אלעזר אומר שדווקא בשעת‬ ‫הטמא"‪.‬‬ ‫הקטרה דהיכל שהוא סמוך פורשים גם מבין האולם‬ ‫ולמזבח‪ ,‬אבל בשעת הקטרה דלפני ולפנים לא‪.‬‬ ‫המשך עבודות יוה"כ‬ ‫כשם שפורשים מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה‪,‬‬ ‫וידוי שני על הפר‪ -‬הכה"ג סומך ב' ידיו על הפר‬ ‫כך פורשים בשעת מתן דם פר כהן משיח שטעה להתיר‬ ‫ומתוודה‪ ,‬אנא ד' חטאתי וכו'‪ ,‬ומוסיף בוידוי זה "ובני‬ ‫יסור ועשה על פי הוראתו‪ ,‬ומתן דמו על הפרוכת ועל מזבח‬ ‫אהרן עם קדושך"‪ ,‬אבל בוידוי ראשון לא מזכיר בני‬ ‫הזהב‪ ,‬ופר העלם דבר של ציבור‪ ,‬ושעירי עבודת‬ ‫אהרן‪ ,‬דמוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב ואל יבוא‬ ‫כוכבים שעבדו הציבור בהוראת בי"ד וצריכים להביא פר‬ ‫חייב ויכפר על החייב‪ .‬ואיתא להלן (מ"ד‪ ).‬שכפרת‬ ‫לעולה ושעיר לחטאת‪ ,‬ומתן דם השעיר על הפרוכת‪ ,‬דילפינן‬ ‫הכה"ג קודמת לכפרת ביתו‪ ,‬ואח"כ אחיו הכהנים‪,‬‬ ‫גז"ש כפרה כפרה מיוה"כ‪.‬‬ ‫ואח"כ כל ישראל‪ ,‬דכתיב "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד‬ ‫מ"ד‪ :‬מעלות הקדושה דאורייתא או דרבנן‪ -‬רב‬ ‫כל קהל ישראל"‪.‬‬ ‫אדא בר אהבה רצה להוכיח שמעלות הקדושה‬ ‫שחט את הפר וקיבל במזרק את דמו‪ ,‬ונתנו למי‬ ‫(ירושלים‪ ,‬הר הבית‪ ,‬החיל‪ ,‬עזרת נשים‪ ,‬עזרת ישראל‪ ,‬עזרת‬ ‫שהוא ממרס (‪-‬מגיס) בו על הרובד הרביעי (‪-‬שורה‬ ‫כהנים‪ ,‬בין האולם ולמזבח‪ ,‬היכל‪ ,‬קודש הקדשים) הם‬ ‫רביעית של אבני השיש שמהם עשויה הרצפה) שמחוץ‬ ‫מדאורייתא מהלכה למשה מסיני‪ ,‬דאי לאו הכי למה‬ ‫להיכל (ולא בפנים‪ ,‬דכתיב "וכל אדם לא יהיה באוהל‬ ‫צריך לפרוש מבין האולם ולמזבח שמא יכנסו בשוגג‪,‬‬ ‫מועד וכו' "‪ ,‬ואף דאיתא לקמן מ"ד‪ .‬שהיו פורשים גם מבין‬ ‫וא"צ לפרוש מכל העזרה‪ .‬והגמ' דוחה שי"ל שא"צ‬ ‫האולם ולמזבח בשעת הקטרה ומתן דמים בהיכל‪ ,‬המירוס היה‬ ‫לפרוש מן העזרה כיון שהמזבח החיצון מפסיק‬ ‫נעשה רק בשעת ההקטרה לפני ולפנים‪ .‬תוד"ה אמר) כדי‬ ‫ומינכרא מילתא‪.‬‬ ‫שלא יקרוש כשהוא עוסק בעבודת הקטורת‪.‬‬ ‫רבא רצה להוכיח שקדושת האולם וההיכל היא אחת‪,‬‬ ‫הקטורת‪ -‬נטל מחתה ועלה לראש המזבח‪ ,‬ופינה‬ ‫דאם הם ב' קדושות והפרישה מהאולם היא גזירה‪,‬‬ ‫גחלים אילך ואילך‪ ,‬וחותה מן המעוכלות הפנימיות‪,‬‬ ‫הרי אין גוזרים גזירה לגזירה‪ .‬והגמ' אומרת שי"ל‬ ‫ירד והניחה על הרובד הרביעי שבעזרה‪ .‬הקטורת‬ ‫שקדושת אולם ובין האולם ולמזבח הם קדושה אחת‪,‬‬ ‫מכפרת על לשון הרע‪ ,‬דיבוא דבר שבחשאי ויכפר על‬ ‫אבל קדושת היכל ואולם הם ב' קדושות‪.‬‬ ‫מעשה חשאי‪.‬‬ ‫ההבדלים בעבודה בין יוה"כ לכל יום‬ ‫מתי אסור להיות באהל מועד‬ ‫המשנה (מ"ג‪ ):‬מביאה כמה הבדלים שהיו בין העבודה‬ ‫הרגילה שהיתה במקדש בכל יום‪ ,‬לבין עבודת יום‬ ‫מ"ד‪ .‬כתיב לגבי עבודת כה"ג ביוה"כ "וכל אדם לא‬ ‫הכיפורים‪ ,‬והגמרא מבארת שטעם שינויים אלו הוא מפני‬ ‫יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו"‪,‬‬ ‫חולשת הכהן גדול שהיה שרוי בתענית וכל עבודות היום‬ ‫"באהל מועד" ממעט עזרה‪" ,‬בקודש" מרבה משכן‬ ‫אינם כשרות אלא בו‪ ,‬או מפני כבודו של הכהן גדול‪ ,‬וכן‬ ‫היתה מערכה נוספת על המזבח החיצון ביוה"כ לצורך‬ ‫שבמדבר ובשילה ובית המקדש (ובתוס' (ד"ה בשילה)‬ ‫הקטורת שהיה מקטיר לפני ולפנים‪.‬‬ ‫דנים האם בכל מקום צריך פסוק מיוחד לרבות שהדין כולל גם‬ ‫משכן וגם מקדש‪ ,‬או שבעלמא א"צ פסוק מיוחד כיון שמשכן‬ ‫בכל יום היה חותה בשל כסף והיה לוקח גחלים‬ ‫איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן‪ ,‬ושאני הכא דכתיב "אהל‬ ‫ממערכה שניה של קטורת ומכניסם למזבח הפנימי לקטורת‬ ‫מועד" שזה מיותר)‪" ,‬בבואו לכפר" מרבה שלא רק‬ ‫שחרית וערבית‪ ,‬מפני שהתורה חסה על ממונם של‬ ‫בשעת הקטרה צריך לפרוש משם אלא גם בשעת‬ ‫ישראל‪ ,‬ומערה בתוך של זהב‪ ,‬וביוה"כ היה חותה בשל‬ ‫מתן דמים‪" ,‬עד צאתו" מרבה שעת יציאתו‪.‬‬ ‫זהב ובה עצמה היה מכניס‪ ,‬משום חולשא דכה"ג שזה‬ ‫טירחא לערות מכלי אל כלי‪.‬‬ ‫מההיכל פורשים בין בשעת הקטרה דהיכל על המזבח‬ ‫הפנימי שחרית וערבית בין בשעת הקטרה לפני ולפנים‪,‬‬ ‫בכל יום היה חותה בשל ד' קבין ומערה לתוך של ג'‬ ‫בין בזמן מתן דמים בהיכל בין בזמן מתן דמים לפני‬ ‫קבין‪ ,‬ונתפזרו לו קב גחלים‪ ,‬והיה מכבדם לאמה ‪-‬סילון‬ ‫‪47‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫האש שעל המזבח היה משמשת להקרבת הקרבנות‪,‬‬ ‫היוצא לנחל קדרון‪ .‬ולרבי ישמעאל בנו של ריו"ח בן‬ ‫ומלבד זה היו לוקחים ממנה גחלים לצורך הקטורת בבוקר‬ ‫ברוקה היה מכניס לתוך של קביים ונתפזרו קביים‪.‬‬ ‫ובערב וכן לצורך הדלקת המנורה‪ ,‬ולומדים מהפסוק‬ ‫שהיתה מערכה נפרדת עבור הקטורת‪ .‬וביוה"כ היו‬ ‫ולרבי יוסי בכל יום היה מערה משל סאה לתוך של ג'‬ ‫מוסיפים מערכה נפרדת כדי לקחת ממנה גחלים לקטורת‬ ‫קבין‪ ,‬ורב אשי מפרש כוונתו שהיה מערה מסאה‬ ‫של יוה"כ‪ .‬וי"א שהיתה עוד מערכה בכל יום כדי שאם‬ ‫מדברית שזה ה' קבים ירושלמיות לשל ג' קבים‬ ‫האש במערכה הגדולה תיחלש יקחו ממנה עצים‪ .‬וי"א‬ ‫ירושלמיות ונתפזרו ב' קבים‪ .‬ביוה"כ היה חותה בשל ג'‬ ‫שהיתה עוד מערכה לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב‪.‬‬ ‫קבין ובה היה מכניס‪ ,‬והיה מוסיף מלא חפניו‪.‬‬ ‫אסור לכבות אש על המזבח דכתיב "לא תכבה"‪ ,‬ולהלן‬ ‫יבואר האם האיסור הוא גם כשהאש אינה על המזבח‪.‬‬ ‫בכל יום היתה כבדה מפני שגלדה (‪-‬דופנה) עבה וידה‬ ‫קצרה ולא היה לה ניאשתיק (‪-‬טבעת‪ ,‬לקיים "ונשמע‬ ‫מנין המערכות‪ -‬לר"מ בכל יום היו במזבח ד'‬ ‫קולו"‪ .‬רש"י‪ .‬ובתוס' ביארו בשם הירושלמי שהכונה לנרתיק‪ ,‬כדי‬ ‫מערכות וביוה"כ ה'‪ .‬לרבי יוסי בכל יום ג' וביוה"כ ד'‪,‬‬ ‫שלא יכוה‪ ,‬מפני שביוה"כ היו הגחלים שוהים זמן רב במחתה עד‬ ‫ולרבי יהודה בכל יום ב' וביוה"כ ג'‪ ,‬וכדלהלן‪ .‬בכל יום‬ ‫עבודת הוצאת כף ומחתה‪ ,‬והיתה המחתה מתחממת מאד‪ ,‬והיו‬ ‫היתה מערכה גדולה‪ ,‬ומערכה שניה של קטורת‪,‬‬ ‫מחברים את הנרתיק במסמרים כדי שלא יהיה חציצה)‪ ,‬והיה‬ ‫דכתיב "היא העולה על מוקדה" זו מערכה גדולה‪,‬‬ ‫זהבה ירוק‪ ,‬והיתה הקטורת דקה‪ ,‬ומקריב פרס (‪-‬חצי‬ ‫"ואש המזבח תוקד בו" זו מערכה שניה של קטורת‪.‬‬ ‫מנה) בשחרית ופרס בין הערבים‪ .‬וביוה"כ היה גלדה‬ ‫לרבי יוסי היתה עוד מערכה של קיום האש שלוקחים‬ ‫רך‪ ,‬וידה ארוכה כדי שתהא זרוע כה"ג מסייעתו ע"י‬ ‫ממערכה זו אם אין אש של מערכה גדולה מתגבר‪ ,‬דכתיב‬ ‫שיכניס ידה תחת זרועו‪ ,‬והיה לה ניאשתיק‪ ,‬והיה זהבה‬ ‫"והאש על המזבח תוקד בו"‪ .‬ולרבי מאיר היתה עוד‬ ‫אדום והיינו זהב פרויים שדומה לדם הפרים‪ ,‬והיתה‬ ‫מערכה לאברים ופדרים שלא נתעכלו ‪-‬שלא ניתנו על‬ ‫הקטורת שהיה מכניס לפני ולפנים דקה מן הדקה ע"י‬ ‫המערכה או שניתנו ולא הספיקו להתעכל‪( ,‬ולרבנן סודרם‬ ‫שהיה מחזירה למכתשת בערב יוה"כ ושוחקה הדק‪ ,‬דכתיב‬ ‫על המזבח או על הכבש או על הסובב (שהוא מחצי‬ ‫"דקה"‪ ,‬ומכניס מלוא חפניו לפני ולפנים‪ ,‬מלבד מה שהיה‬ ‫מזבח ולמעלה ודינו כמזבח שאין לינה מועלת בו‪ ,‬אבל לא על‬ ‫מקטיר כמו בכל יום על המזבח הפנימי‪( .‬ז' מיני זהבים הם‪:‬‬ ‫היסוד‪ ,‬כדי שלא יפסל בלינה‪ .‬עוד אפשר שאסור להורידם‬ ‫זהב‪ ,‬זהב טוב ‪-‬שכשצורפים אותו אינו נחסר כלום‪ ,‬זהב‬ ‫מהמזבח‪ ,‬אבל לסדרם על הסובב או הכבש מותר‪ .‬תוד"ה‬ ‫אופיר‪ ,‬זהב מופז ‪-‬שדומה לפז ‪-‬שהוא צהוב כמרגליות‪.‬‬ ‫סודרן)‪ ,‬עד שיעשה את המערכה הגדולה ומחזירם‬ ‫רש"י‪ .‬ובתוס' הביאו שירושלמי מפרש שנקרא כך על שם‬ ‫לשם)‪ .‬וביום הכיפורים לכו"ע היו מוסיפים עוד‬ ‫מקומו‪ .‬זהב שחוט ‪-‬שהוא נטוה כחוט מפני שהוא רך‪ ,‬זהב‬ ‫מערכה ליטול גחלים להקטיר לפני ולפנים‪ ,‬דכתיב "והאש"‪,‬‬ ‫סגור ‪-‬שבשעה שמוכרים אותו כל החנויות נסגרות‪,‬‬ ‫ואפילו מי שלא דורש ו' דורש ו"ה‪ ,‬אבל קטורת של מזבח‬ ‫זהב פרוים ‪-‬שדומה לדם הפרים)‪.‬‬ ‫הפנימי הרי היא כקטורת של כל השנה‪.‬‬ ‫מ"ה‪ .‬מקום העליה בכבש‪ -‬בכל יום הכהנים עולים‬ ‫הצתת אליתא קיסמים דקים להדליק בהם המערכה הגדולה‬ ‫בצד מזרח של הכבש שהוא לימין העולה‪ ,‬דכל פניות‬ ‫צריכה להיות בראשו של מזבח ושיעמוד שם‪ ,‬ונעשית‬ ‫שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין למזרח ואם לא יעלו‬ ‫ע"י כהן ובבגדי כהונה‪.‬‬ ‫במזרח יצטרכו ללכת שלא לצורך‪ ,‬וביוה"כ כה"ג עולה ויורד‬ ‫מ"ה‪ :‬עיכולי עולה שפקעו מהאש מחזירם למזבח‪,‬‬ ‫באמצע‪ ,‬כדי להראות כבודו שהוא עושה עצמו כבן בית‪,‬‬ ‫עיכולי קטורת אין מחזירים‪.‬‬ ‫וחיבתם של ישראל שהוא שלוחם‪.‬‬ ‫בכל יום כה"ג מקדש ידיו ורגליו מן הכיור‪ ,‬והיום‬ ‫מהיכן לוקחים אש‪ -‬לקטורת בכל השנה‪ ,‬ולמחתה‬ ‫מהקיתון של זהב‪ ,‬מפני כבודו‪ .‬ולרבי יהודה בכל יום‬ ‫ביוה"כ‪ ,‬ולהדלקת המנורה‪ ,‬לוקחים ממזבח החיצון‪.‬‬ ‫הכה"ג היה מקדש ידיו ורגליו מהקיתון של זהב‪.‬‬ ‫קטורת דכתיב "ואש המזבח תוקד בו"‪ .‬מנורה דכתיב‬ ‫"אש תמיד (‪-‬שנאמר בה להעלות נר תמיד) תוקד על‬ ‫המזבח"‪( ,‬ומ"מ אין לזה מערכה מיוחדת‪ ,‬כיון שלא לקחו‬ ‫מנין המערכות שהיו במזבח החיצון‬ ‫גחלים אלא רק היו מדליקים פתילות‪ .‬אי נמי מדכתיב "תמיד"‬ ‫ושימושם‪ ,‬ודיני האש שעל המזבח‬ ‫משמע שמדליקים אותה מאש שדולקת תמיד‪ .‬תוד"ה תמיד)‪.‬‬ ‫‪48‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫שאפשר מחזרים אחר טהורים‪ ,‬ורק תחילתו שזה עיקר‬ ‫מחתה ביוה"כ "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל‬ ‫הכפרה דוחה טומאה‪.‬‬ ‫המזבח מלפני ד' " איזהו מזבח שרק מקצתו לפני ד'‬ ‫ולרבה סופו דוחה טומאה כיון שתחילתו ג"כ דוחה‬ ‫בצד מערב הוי אומר זה מזבח החיצון‪ ,‬אמנם א"צ לקחת‬ ‫טומאה אם אין כהן אחר‪ ,‬אבל אינו דוחה שבת כיון‬ ‫דווקא מלפני ד' כנגד הפתח ממש ולא מהצדדים‪ .‬אמנם‬ ‫שתחילתו אינו דוחה שבת דתמיד של ערב שבת נפסל דמו‬ ‫לכתחילה בעינן לקחת מכנגד הפתח ממש‪( .‬תוד"ה אבל)‪ .‬עוד‬ ‫בשקיעת החמה‪.‬‬ ‫ביארו התוס' (ד"ה הוה) שבזה וכן בנר המערבי דכתיב "לפני ד'‬ ‫"‪ ,‬כיון שידענו שמקומם בעזרה בהכרח כוונת הכתוב שיהיו‬ ‫מ"ו‪ :‬המכבה אש שנלקחה למחתה ולמנורה‪-‬‬ ‫במערב‪ ,‬אבל בשחיטת קדשים קלים לולא הפסוק היתה כשרה‬ ‫בכל העיר‪ ,‬וקמ"ל לפני ד' שצריך דווקא בעזרה‪ ,‬אבל אין קפידא‬ ‫ללישנא קמא אם כיבה בראש המזבח חייב לכו"ע‬ ‫היכן בעזרה‪ ,‬וכן לגבי תנופה‪ .‬ורבינו יצחק הבחור מבאר דהא‬ ‫משום "לא תכבה"‪ ,‬ואם הניחה בקרקע וכיבה‪ ,‬לאביי חייב‬ ‫דתנופה במזרח ושחיטה בכל מקום‪ ,‬משום דבשחיטה לא נאמר‬ ‫כיון שזה אש מהמזבח‪ ,‬ולרבא פטור כיון שכבר ניתקה‬ ‫לפני ד' אלא בסמיכה‪( ,‬וי"ל שסמיכה צריכה להיות במזרח‪ ,‬או‬ ‫מהמזבח‪ .‬וללישנא בתרא בהניח בקרקע לכו"ע פטור‪,‬‬ ‫שלומדים משחיטה בק"ו או בהקש שא"צ דווקא מזרח)‪,‬‬ ‫ובראשו של מזבח אחר שניתקה ממערכתה לאביי חייב‬ ‫ובשחיטה יש פסוק שהיא כשרה בכל מקום‪.‬‬ ‫כיון שזה אש של המזבח‪ ,‬ולרבא פטור כיון שכבר‬ ‫מ"ו‪ .‬מערכה לאברי עולה שנתותרו‪-‬‬ ‫ניתקה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כי) שדעת רבינו שמחה שלפי‬ ‫הסוגיה כאן מה שמבואר לעיל (מ"ד‪ ):‬שהגחלים שלא נכנסו‬ ‫לר"מ אברי עולה שנותרו היו עושים להם מערכה‬ ‫לתוך המחתה מכבדם לאמה‪ ,‬אין הכונה לאמת המים שבעזרה‪,‬‬ ‫בפני עצמם וסודרם אפילו בשבת‪ .‬הגמרא אומרת‬ ‫שהרי אסור לכבותם‪ ,‬אלא הכונה למקום ששמו אמה‪ .‬אבל דעת‬ ‫שגם אברים פסולים היו מקריבים שם אם משלה‬ ‫התוס' שכיון שבכונה לוקח יותר גחלים מהנצרך אין איסור‬ ‫בהם האור דמהאי שעתא נעשו לחמו של מזבח‪ ,‬וללישנא‬ ‫לכבות מה שנשאר‪ ,‬ורק מה שעדיין ראוי למצוה אסור לכבות‪.‬‬ ‫בתרא גם כשרים היו מקריבים שם דווקא במשלה‬ ‫ורבי ברוך ברבי יצחק תירץ כנ"ל‪ ,‬עוד תירץ שמכבדם לאמה היינו‬ ‫בהם האור‪ .‬ועיין בתוס' (ד"ה אבל) שלשני הלישנות בחול אף‬ ‫לאחר שכבו‪.‬‬ ‫אברים פסולים שלא משלה בהם האור עושים להם מערכה בפני‬ ‫המוריד גחלת מע"ג המזבח וכיבתה חייב לכו"ע‪,‬‬ ‫עצמם‪ ,‬והחילוק בין משלה בהם האור ללא משלה הוא לענין‬ ‫כיון שלא ניתקה לצורך מצוה אחרת‪.‬‬ ‫שבת‪ ,‬וי"ל שאין חילוק בין הלישנות אלא מה החידוש‪ ,‬אבל‬ ‫לשתי הלישנות אף אברים כשרים עושים להם מערכה בפני‬ ‫עצמם רק במשלה בהם האור‪ .‬ובאופן אחר כתבו התוס' שמה‬ ‫שאברי חול אינם קרבים בשבת היינו דווקא בלילה‪ ,‬אבל סמוך‬ ‫לבוקר שניתנה שבת לידחות לצורך סידור המערכה אברי חול‬ ‫הוציאו לו‬ ‫קרבים אז אפילו בלא משלה בהם האור‪ ,‬והחילוק בין הלישנות‬ ‫הוא שלל"ק עושים מערכה בפני עצמם לאברים פסולים‬ ‫שמשלה בהם האור ולכשרים אף בלא משלה‪ ,‬ולל"ב אף‬ ‫הכנסת הקטורת והגחלים לקודש הקדשים‬ ‫לכשרים עושים מערכה רק בשלטה בהם האור‪ .‬וקמ"ל בר‬ ‫כתיב "ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח‪ ,‬ומלוא‬ ‫קפרא שלא רק ביוה"כ שחל ביום א' שמקריבים בו‬ ‫חפניו קטורת סמים דקה‪ ,‬והביא מבית לפרוכת‪ ,‬ונתן את‬ ‫חלבי שבת היתה מערכה זו‪ ,‬אלא גם ביוה"כ שחל‬ ‫הקטורת על האש לפני ד'‪ ,‬וכסה ענן הקטורת את הכפורת‬ ‫באמצע השבוע‪.‬‬ ‫אשר על העדות ולא ימות"‪.‬‬ ‫ולרב חסדא (בדעת רב הונא שאמר שתמיד תחילתו‬ ‫לעיל מ"ג‪ .‬נתבאר שהכה"ג נוטל מחתה וחותה גחלים‬ ‫מהמזבח לצורך הקטרת הקטורת לפני ולפנים‪ ,‬אח"כ‬ ‫דוחה וסופו אינו דוחה) תמיד תחילתו דוחה שבת‬ ‫הגמרא ביארה איזה הבדלים יש בין המחתה של יוה"כ‬ ‫וטומאה‪ ,‬אבל סופו ‪-‬תמיד של ערב שבת דוחה שבת כיון‬ ‫לשל שאר ימות השנה‪ ,‬וסדר המערכות במזבח שביוה"כ‬ ‫ששבת הותרה בציבור‪ ,‬ואינו דוחה טומאה להקטיר‬ ‫היו מוסיפים מערכה לצורך הקטורת‪ ,‬ולהלן יבואר סדר‬ ‫חלביו ואבריו (ורק דמו נזרק‪ .‬אי נמי תחילתו היינו הקטר חלבים‪,‬‬ ‫חפינת הקטורת והכנסתה והקטרתה לפני ולפנים‪.‬‬ ‫וסופו היינו אברים שנתותרו מבערב‪ .‬והפירוש הראשון נראה‪.‬‬ ‫מ"ז‪ .‬הוציאו לו כף ריקנית מלשכת הכלים‪ ,‬ומחתה‬ ‫רש"י‪ .‬אבל דעת התוס' (ד"ה תחילתו) כמו הפירוש השני) כיון‬ ‫שטומאה דחויה היא בציבור ‪-‬בקושי הותרה וכל כמה‬ ‫גדושה של קטורת מלשכת בית אבטינס‪( ,‬והמחתה‬ ‫הקודמת שימשה לגחלים)‪ ,‬חפן קטורת מלוא חפניו‬ ‫‪49‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫אבל גבי קמיצה מפורש שלא יעשה מידה לקומץ)‪ ,‬או‬ ‫מתוך המחתה ונתן לתוך הכף‪ ,‬הגדול לפי גודלו והקטן‬ ‫שהכונה שלא יחסר ולא יותיר‪ .‬ואין לומר שהכונה שיעשה‬ ‫לפי קוטנו‪ ,‬וכך היתה מידתה (יבואר להלן)‪.‬‬ ‫מידת הכף לפי מידת חפניו‪ ,‬דיותר טוב שהכף תהיה גדולה יותר‪,‬‬ ‫דאי לא הכי כשמערה מידיו לתוכה א"א שלא יפול מעט על‬ ‫הטעם שלקח את הקטורת בכף ולא בידיו אף‬ ‫הארץ‪ .‬תוד"ה וכך‪.‬‬ ‫דכתיב "והביא"‪ ,‬משום שצריך להכניס את הקטורת‬ ‫והגחלים בפעם אחת‪ ,‬דכתיב "ולקח מלוא המחתה גחלי אש‬ ‫דיני קמיצה‬ ‫מעל המזבח מלפני ד' ומלוא חפניו קטורת סמים דקה והביא‬ ‫הגמרא מבארת דיני קמיצה שנאמרו במנחות‪ ,‬ובמה דיני‬ ‫מבית לפרוכת"‪ ,‬ואם יקח את הקטורת בידיו ועליה יניח‬ ‫חפינת הקטורת שוים לדיני קמיצה‪ ,‬ואח"כ מבארת הגמרא‬ ‫את המחתה‪ ,‬נמצא שיצטרך בקודש הקדשים להוריד‬ ‫דיני חפינת הקטורת‪.‬‬ ‫את המחתה בשיניו‪ ,‬ואף לפני מלך בשר ודם אין‬ ‫אין לעשות מידה לקומץ דכתיב "בקומצו"‪.‬‬ ‫עושים כך כ"ש לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה‪ ,‬וכיון‬ ‫שצריך כלי לוקח כף כדאשכחן בנשיאים כף אחת מלאה‬ ‫מ"ז‪ :‬איך קומצים‪ -‬כתיב "בקומצו" והיינו שצריך‬ ‫קטורת‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה הוציאו) דמהאי טעמא לא עושים‬ ‫שלא יהיה הקומץ מבורץ (‪-‬מבצבץ מכל צד)‪ ,‬אלא חופה‬ ‫מחתה ארוכה שיאחזנה בבית השחי וראשה יהא מונח על ידיו‬ ‫ג' אצבעותיו על פיסת ידו‪ .‬ובמנחת מחבת ומרחשת‬ ‫או על זרועו השמאלית וישמטנה בנחת‪ ,‬אי נמי א"א שלא יפלו‬ ‫מוחק באגודלו מלמעלה ובאצבעו הקטנה מלמטה‪,‬‬ ‫מעט גחלים לרצפה ובעינן מלוא המחתה גחלי אש‪.‬‬ ‫וזו היא מעבודות הקשות שבמקדש (מפני שהם אפויות‬ ‫נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו‪ .‬ואף‬ ‫תחילה וחוזר ופותתם‪ ,‬וקשה קמיצתם להיות מבורצת יותר‬ ‫שהקטורת שבכף היא העיקר ולא הגחלים שבמחתה‪,‬‬ ‫מקמיצת מנחת סולת שבירוציה נופלים מאליהם‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס'‬ ‫(ד"ה וזו) כתבו דהיינו כמ"ד שקופל לשתים ושתים לארבעה‪,‬‬ ‫מ"מ כיון שהגחלים מרובים וחמים לקח את המחתה‬ ‫אבל למ"ד פותתם עד שמחזירם לסולתם אינו קשה יותר משאר‬ ‫בימינו‪ ,‬וכיון שהקטורת מועטת וצוננת לקח את הכף‬ ‫המנחות)‪ ,‬וכן מליקה וחפינה הם מהעבודות הקשות‬ ‫בשמאלו‪ .‬ואפילו בזמן שהקטורת והגחלים היו שוים‬ ‫שבמקדש‪.‬‬ ‫כגון כהן שחפניו גדולים והוא חופן ג' קבין כך היה הדין כיון‬ ‫שברוב הכהנים הגדולים הגחלים מרובים‪.‬‬ ‫בין הביניים של מלוא קומצו‪ -‬בין הביניים (‪-‬בין‬ ‫האצבעות) מבחוץ הוי שיריים ומבפנים קומץ הוא‪,‬‬ ‫רבי ישמעאל בן קמחית היה חופן ד' קבין‪ ,‬ואמר‬ ‫וביניהם ספק נינהו (‪-‬וכתבו התוס' (ד"ה הדר) שכוונת‬ ‫הטעם מפני שזרד אמו עלה לגג‪ ,‬י"מ שאכלה ערסן‬ ‫הגמרא שלא תאמר שבין הביניים זה או קומץ או שיריים‪ ,‬אלא‬ ‫בימי עיבורו וערסן יפה לחולה וסתם נשים מעוברות הם‬ ‫זה ודאי דבר מסופק שאין אדם יכול לעולם לעמוד עליו‪ .‬אי נמי‬ ‫חולות ואוכלות זריד וערסן כדי להברות אותן ואת העוברים‪,‬‬ ‫כוונת הגמ' לומר שאין צד שבין הביניים זה טבל‪ ,‬אלא זה או‬ ‫ושל אמו גבר על כולן‪ ,‬וי"מ שכוונתו לשכבת זרע שאין‬ ‫קומץ או שיריים‪ ,‬ונ"מ שאם נתערב בחולין שבעזרה שייך בזה‬ ‫הולד נוצר מכל הטיפה אלא מן הברור שבה‪ ,‬ושל אמו גבר‪.‬‬ ‫ביטול)‪ ,‬ועל כן לכתחילה יקמצו כהנים שמנים שאין להם‬ ‫ופעמיים נטמא מרוק של נכרי ביוה"כ‪ ,‬פעם אחת‬ ‫רווח בין האצבעות‪ ,‬ואם אין שם כהנים שמנים‪ ,‬לר"א‬ ‫שימש ישבב אחיו תחתיו‪ ,‬ופעם אחת שימש יוסף‬ ‫הסובר שאפשר להעלות שיריים (‪-‬אברי חטאת שהוקטרו‬ ‫אחיו תחתיו‪ ,‬ונמצא שב' פעמים ראתה אמו ב'‬ ‫אימוריהם ונתערבו באברי עולה שהם כליל) לשם עצים‪,‬‬ ‫כהנים גדולים ביום אחד‪ ,‬ושמשו ז' מבניה של‬ ‫דכתיב "לריח ניחוח" אי אתה מעלה אבל אתה מעלה‬ ‫קמחית בכהונה גדולה‪ ,‬ואמרה שזכתה לזה מפני‬ ‫לשם עצים‪ ,‬יקטיר את הקומץ‪ ,‬ואח"כ יקטיר את מה‬ ‫שמימיה לא ראו קורות ביתה שערות ראשה‪ ,‬ואיתא‬ ‫שבין הביניים ויתנה שאם זה שירים הרי הוא מקטיר לשם‬ ‫בירושלמי "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה"‬ ‫עצים‪ ,‬אבל אם יש שמנים יקמצו שמנים‪ ,‬דלא התיר ר"א אלא‬ ‫‪-‬אשה צנועה ראוי לצאת ממנה כה"ג הלבוש משבצות זהב‪.‬‬ ‫כשאין ברירה אחרת‪ .‬ולא יקטירם לשם קומץ דאיקרי‬ ‫אמרו לה הרבה עשו כן ולא הועילו‪.‬‬ ‫כאן כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו‪ ,‬ולא‬ ‫וכך היתה מידתה‪ -‬יש לפרש שהיה חוזר וחופנה‬ ‫יקטיר קודם את השיריים‪ ,‬דשיריים שחסרו בין‬ ‫בפנים ‪-‬מערה אותה מתוך הכף לתוך חופניו ונתנה על הגחלים‬ ‫קמיצה להקטרה אין מקטירים עליהם את הקומץ‪,‬‬ ‫שבמחתה‪ ,‬או שאם רצה לעשות כלי מידה לפי מידת‬ ‫ואפילו לרבי יוחנן שסובר שמקטירים את הקומץ‪ ,‬אותם שיריים‬ ‫חפנו עושה‪( ,‬וא"כ אין ראיה לאחד מב' דינים אלו‪,‬‬ ‫‪50‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫בקרקע ויגביה את הקטורת בידיו ויתננה על הגחלים‪ ,‬דאפילו‬ ‫אסורים באכילה‪( .‬תוד"ה ואמר)‪ .‬ולרבנן דפליגי על ר"א‬ ‫אם ידיו ככלי שרת ואין הקטורת נפסלת כשנפלה ואספה‪ ,‬מ"מ‬ ‫יקמצו דווקא כהנים שמנים‪.‬‬ ‫אין לעשות כך לכתחילה בכל שנה‪ ,‬דאפילו לפני מלך בשר ודם‬ ‫אין עושים כך‪( .‬תוד"ה או)‪( .‬קבלת דם היא מדם הנפש ‪-‬‬ ‫צורת הקמיצה היא כדקמצי אינשי ‪-‬כשצד האצבעות‬ ‫דם קילוח שהנפש יוצאת בו‪ ,‬ולא מדם העור ולא מדם‬ ‫נמצא למטה‪ ,‬ולא יקמוץ מעט רק בראשי אצבעותיו‪ .‬רב‬ ‫התמצית‪ ,‬דכתיב "מדם הפר"‪ ,‬וצריך לקבל את כל‬ ‫פפא מסתפק מה הדין אם קמץ בראשי אצבעותיו‬ ‫הדם דכתיב "ואת כל דם הפר ישפוך")‪.‬‬ ‫שכף ידו למטה והכניס ראשי אצבעותיו לקמח וקמץ ומילא את‬ ‫כל אורך כף ידו‪ ,‬או מלמטה למעלה ‪-‬שגב ידו למטה ותחב‬ ‫טבול יום שנגע במקצת הקטורת שבכלי פסל את‬ ‫אצבעותיו לתוך הקמח וכפף אותם לתוך כף ידו‪ ,‬או מן‬ ‫כולה כיון שהכלי קידש את הקטורת קדושת הגוף‪( ,‬כמו‬ ‫הצדדים דוחק גב ידו והסולת נכנסת בין האצבעות לתוך כף‬ ‫בסולת וקטורת של שאר השנה ולבונה וגחלים)‪ ,‬וכן‬ ‫ידו‪ ,‬או שדיבק את הקומץ בדופן הכלי‪ ,‬או שהפך את‬ ‫לינה פוסלת את הקטורת‪ .‬רש"י שואל למה הגמ' לא‬ ‫הכלי והדביק הקומץ בקרקעיתו (שיש כאן הנחה‬ ‫הוכיחה מהא דתנן במעילה שקומץ לבונה קטורת מנחת כהנים‬ ‫מנחת כהן משוח ומנחת נסכים מועלים בהם משהוקדשו‪ ,‬קדשו‬ ‫בתוכו אבל אין כאן הנחה בתוכו כתיקנו) אם הכלי‬ ‫בכלי הוכשרו ליפסל במחוסר כיפורים ובטבול יום ובלינה‪.‬‬ ‫מקדשו‪ .‬תיקו‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה בעי) מה הצד שבהפך ודיבק‬ ‫וריב"א (תוד"ה מדפסיל) מתרץ די"ל דהתם איירי בקטורת של‬ ‫בקרקעית כשר‪ ,‬והרי אין כלי שרת מקדש אלא בפנים‪ ,‬ושמא‬ ‫כל השנה‪ ,‬שהיא צריכה כלי‪ ,‬אבל קטורת של יוה"כ שמן הדין‬ ‫י"ל דאיירי שהפך תוכו לחוץ ואת מה שבחוץ לפנים‪ ,‬ורש"י‬ ‫היה להכניסה בלא כלי אלא בחפניו אי לאו דלא אפשר‪ ,‬י"ל שאין‬ ‫מפרש שבפנים היינו בעזרה‪ ,‬וקשה דא"כ הוה ליה למימר‬ ‫הכלי מקדשה‪ .‬ור"י מתרץ די"ל דהתם לינה פוסלת וחייבים עליה‬ ‫בקודש‪.‬‬ ‫משום נותר וטמא רק מדרבנן‪ ,‬ולכן אינה נטמאת ע"י צירוף כלי‪.‬‬ ‫ורבינו יצחק בן אברהם מפרש שאף ששייך צירוף כלי בדרבנן‪,‬‬ ‫דיני חפינת הקטורת‬ ‫מ"מ הגמרא מדייקת ממה שטבול יום פוסל ע"י צירוף כלי‪,‬‬ ‫שהקטורת צריכה כלי‪ .‬והתוס' מתרצים שאין ראיה ממעילה‬ ‫כתיב "ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח‪ ,‬ומלוא‬ ‫משום די"ל שהקטורת הוזכרה שם רק לענין שמועלים בה‬ ‫חפניו קטורת סמים דקה"‪ .‬לעיל נתבארו דיני לקיחת‬ ‫משהוקדשה‪.‬‬ ‫הגחלים מעל המזבח‪ ,‬וחלק מדיני חפינת הקטורת‪ ,‬ולהלן‬ ‫יבואר כיצד היה נוטל את הקטורת למלוא חפניו‪ ,‬ועוד‬ ‫מחשבת פיגול‪ -‬חישב בחפינה להקטירה למחר פסלה‪,‬‬ ‫מדיני חפינת הקטורת‪.‬‬ ‫כמו שמחשבה בזמן הקמיצה פוסלת במנחה‪( ,‬ולמ"ד‬ ‫צריך לחפון כדחפני אינשי ‪-‬כשחודה של כף היד לכיוון‬ ‫הקטרה מפגלת במנחה פשיטא שגם בקטורת הליכה והקטרה‬ ‫מטה‪ .‬ורב פפא מסתפק מה הדין אם חפן בראשי‬ ‫מפגלים‪ .‬תוד"ה יליף)‪.‬‬ ‫אצבעותיו או מלמטה למעלה או מן הצד או שחפן כל‬ ‫מ"ח‪ :‬רב פפא מסתפק מה האם מחשבה בזמן‬ ‫יד בפני עצמה וקירבן זו לזו‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫חתיית הגחלים פוסלת את הקטורת מפני שמכשירי‬ ‫מצוה כמצוה והוי כמחשבה בזמן העבודה‪ ,‬או לא‪ .‬ובאופן‬ ‫מ"ח‪ .‬מלוא חפניו היינו לא מחוקות ולא גדושות‬ ‫אחר מבאר רש"י שהספק הוא האם המחשבה פוסלת את‬ ‫אלא טפופות צף בגובה מעט‪.‬‬ ‫הגחלים מלהקטיר עליהם‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה חישב) שאין‬ ‫רב פפא מסתפק אם גם בחפינה בין הביניים (‪-‬בין‬ ‫להוכיח ממה ששייך צירוף כלי בגחלים וכן לינה פוסלת שגם‬ ‫מחשבה תפסול‪ ,‬דאי לא חשיבא עבודה לא פסלה בה מחשבה)‪.‬‬ ‫האצבעות) שבאמצע הוי ספק כמו בקמיצה‪ ,‬או שכאן‬ ‫ומה הדין אם צריך שהכה"ג יעשה בעצמו את החפינה‬ ‫מביא הכל דכתיב "מלוא חפניו והביא"‪ ,‬תיקו‪.‬‬ ‫דכתיב ולקח והביא‪ ,‬או שגם אם חבירו חפן ונתן לתוך‬ ‫נתפזר ממלוא חפניו‪ -‬בקבלת דם קרבן אם נשפך‬ ‫חפניו כשר כיון שיש כאן מלוא חפניו‪ ,‬תיקו‪.‬‬ ‫על הרצפה מצואר הבהמה פסול‪ ,‬דכתיב "ולקח מדם‬ ‫מ"ט‪ .‬הולכת דם בשמאל פסולה‪ ,‬וכן זר ואונן‬ ‫הפר" ‪-‬דם מהפר יקבלנו‪ ,‬וקסבר גורעין ומוסיפין‬ ‫ודורשין‪ .‬ואם נשפך מן הכלי ואספו כשר‪ .‬ורב פפא‬ ‫שיכור (התוס' (ד"ה זר) מביאים שרש"י בזבחים מפרש‬ ‫ששיכור היינו שתויי יין‪ ,‬ורבינו חיים מבאר שהכונה לשאר‬ ‫מסתפק בנתפזרה הקטורת ממלוא חפניו אם יכול‬ ‫דברים המשכרים)‪ ,‬ובעל מום‪ ,‬בקבלה הולכה ובזריקה‬ ‫לאסוף‪ ,‬האם ידו כצואר הבהמה או ככלי‪ ,‬תיקו‪ .‬ואין‬ ‫להוכיח שידיו אינם ככלי שרת ממה שהכה"ג לא מכניס את‬ ‫פסולים‪ ,‬וכן יושב פסול‪ ,‬ואם זר עשה מעשה‬ ‫הקטורת בחפניו ועליה המחתה‪ ,‬וכשמגיע ירפה ידיו קצת זו מזו‬ ‫איצטבא שאחז את הדם אחרי שקיבלו כהן ולא קירבו‬ ‫באופן שרק הקטורת תפול לרצפה‪ ,‬ואח"כ יניח את המחתה‬ ‫‪51‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫בשיניו‪ ,‬ועוד שהיה צריך להזהר מאד שלא להכוות מהגחלים‪,‬‬ ‫למזבח‪ ,‬כשר‪ ,‬כדכתיב "וישחטו הפסח ויזרקו‬ ‫אבל במנחת חוטא אף שהקושי בקמיצה ליישרה גדול יותר‬ ‫הכהנים" ורב ששת רצה להוכיח שהולכה בשמאל‬ ‫מפני שאינה מגובלת‪ ,‬מ"מ צער אין שם‪.‬‬ ‫כשרה מדתנן נטל את המחתה בימינו ואת הכף‬ ‫הנחת הקטורת‪ -‬י"א שצוברה כדי שיהא עשנה‬ ‫בשמאלו‪ .‬ואין להוכיח מהא דתנן שהיה הזוכה‬ ‫שוהה לבוא‪ ,‬וי"א מפזרה כדי שיהא עשנה ממהרת‬ ‫להעלות לכבש את הראש והרגל של התמיד מוליך את‬ ‫לבוא‪.‬‬ ‫הרגל של ימין ביד שמאל ואת הראש בימינו‪ ,‬ובית‬ ‫המשך סדר ודיני הקטרת הקטורת בדף נ"א‪. :‬‬ ‫עורה לחוץ ומקום החתך כלפי הכהן דרך כבוד‪ ,‬דהתם‬ ‫הולכה שאינה מעכבת דאין כפרה אלא בדם‪ ,‬ואף אם לא‬ ‫דיני פר יום הכיפורים‬ ‫הוקרבו האברים כשר‪.‬‬ ‫לעיל דנה הגמרא האם היכא שהכה"ג שחפן את הקטורת‬ ‫רפואה בשבת‪ -‬כל האוכלים אוכל אדם לרפואה‬ ‫מת יכול הכה"ג החדש להכניסה לפנים‪ ,‬או שצריך לחפון‬ ‫וכל המשקין שותה‪ ,‬ובמקום סכנה מותר לשחוק‬ ‫מחדש בחוץ‪ .‬ולהלן הגמרא דנה מה הדין כשמת הכה"ג‬ ‫אחרי שחיטת הפר‪ ,‬אם צריך לשחוט פר אחר‪ ,‬ומבארת עוד‬ ‫סממנים לשתות‪ .‬ורבי חנינא התיר במקום סכנה‬ ‫מדיני פר יוה"כ‪.‬‬ ‫לשחוק ולשתות שחלים בשבת‪ ,‬וחידש בזה שהם‬ ‫שחט את הפר ומת י"א שיכול כהן אחר לזרוק את‬ ‫מרפאים‪ ,‬דרבי חנינא היה בקי ברפואות‪.‬‬ ‫דמו‪ ,‬וי"א שאינו יכול‪ ,‬ונחלקו בפירוש הפסוק "בזאת‬ ‫כה"ג שמת לאחר החפינה‪ -‬ריב"ל מסתפק בחפן‬ ‫יבוא אהרן אל הקודש בפר" אי בפר ולא בדמו של פר‪,‬‬ ‫הכהן גדול ומת האם חבירו צריך לחפון בעצמו או לא‪,‬‬ ‫(והא דכתיב "והוציא את כל הפר" לאחר שחיטה‪ ,‬י"ל‬ ‫לרב פפא אם חופן וחוזר וחופן חבירו נכנס בחפינתו‪,‬‬ ‫דהיינו שיוציא את כולו ‪-‬כל מה שנשאר ממה שהיה פר‪.‬‬ ‫ואם אינו חוזר וחופן יש להסתפק אם צריך לחפון‬ ‫אמנם כיון דכתיב "ואת פר החטאת וכו' " דאיירי‬ ‫בעצמו‪( ,‬רש"י מבאר שאם צריך לחפון גם בחוץ וגם בפנים‪,‬‬ ‫לאחר שחיטה‪ ,‬צ"ל שעור ובשר ופרש לכו"ע נחשבים‬ ‫ממילא מועיל שהכה"ג השני יחפון רק בפנים‪ ,‬אבל דעת התוס'‬ ‫פר‪ ,‬ורק הדם לא נחשב פר)‪ ,‬או שגם דמו של פר‬ ‫(ד"ה אי) שאם חייבים לחפון ב"פ צריך שאותו כה"ג יעשה את‬ ‫שניהם‪ ,‬וכוונת הגמרא שאם יכול לחזור ולחפון כמה שירצה‬ ‫חשיב פר‪ .‬רב אשי אמר שמסתבר שגם דם הפר‬ ‫ובלבד שלא יחסר ולא יותיר‪ ,‬וחכמים תיקנו שיחזור ויחפון‬ ‫נחשב פר‪ ,‬דכתיב "בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר"‪,‬‬ ‫בפנים שמא נפל לו מעט מן הקטורת בדרך‪ ,‬א"כ במת בחוץ חוזר‬ ‫והמ"ד השני מבאר שהכונה שאהרן הוכשר ע"י הפר‬ ‫הכה"ג השני וחופן ונכנס‪ ,‬דליכא אלא הבאה אחת‪ ,‬אבל אם צריך‬ ‫לבוא אל הקודש‪.‬‬ ‫לחפון רק פעם אחת‪ ,‬א"כ י"ל שצריך להביא קטורת אחרת)‪.‬‬ ‫ולרב הונא בריה דרבי יהושע אדרבה אם חופן וחוזר‬ ‫מקומות דבעינן דווקא חי‪ -‬במינוי לקרבן פסח אין‬ ‫וחופן אין חבירו נכנס בחפינתו‪ ,‬דא"א שלא יחסר או‬ ‫נמנים ומושכין ידיהם אלא עד שישחט‪ ,‬ואף למ"ד‬ ‫יותיר כיון שאין חופניהם שוות‪ ,‬ואם אינו חוזר וחופן יש‬ ‫שגם דמו של פר חשיב פר‪ ,‬דרשינן "מהיות משה"‬ ‫להסתפק אם חבירו נכנס בחפינתו‪.‬‬ ‫מחיותיה ‪-‬בעוד שהוויתו קייימת דשה‪ .‬וכן בפדיון פטר‬ ‫חמור אין פודים בשחוטה דיליף שה שה מפסח (ועיין‬ ‫קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה ולא‬ ‫בתוד"ה שאני שהאריכו לבאר דרשה זו)‪( ,‬וכן אין פודים‬ ‫כלום‪.‬‬ ‫בעגל או בחיה או בשחוטה או בטריפה או בכלאים של‬ ‫מ"ט‪ :‬צורת החפינה בפנים‪ -‬מניח את המחתה בארץ‪,‬‬ ‫עז ורחל אע"פ ששניהם נחשבים שה‪ ,‬או בכוי הבא מן התיש‬ ‫ואח"כ אוחז את הכף בראשי אצבעותיו וי"א בשיניו ויד‬ ‫ומן הצביה) ומ"מ מדכתיב "תפדה" "תפדה" ילפינן‬ ‫הכף כלפי בין זרועותיו‪ ,‬וע"י אגודליו הוא מקרב את הכף‬ ‫שא"צ תמים זכר ובן שנה‪.‬‬ ‫עד שתגיע ראש ידה לבין אצילי ידיו‪ ,‬וראש הכף מגיע לגובה‬ ‫נ‪ .‬למה כשמת הכה"ג הפר לא נפסל‪ -‬אף שחטאת‬ ‫כף ידו‪ ,‬ומטה את הכף על צידה עד שתשפך הקטורת‬ ‫שמתו בעליה למיתה אזלא‪ ,‬מ"מ פר של כה"ג‬ ‫לחפניו‪ ,‬וזו מעבודות הקשות שבמקדש מלבד מליקה‬ ‫שנשחט ומת הכה"ג אינו מת‪ ,‬י"א דטעמא משום‬ ‫וקמיצה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה והאיכא) שעבודות אלו יש בהם‬ ‫צער‪ ,‬מליקה שמולק וחותך המפרקת בציפרניו‪ ,‬ובקמיצת מנחת‬ ‫דחטאת ציבור היא כיון שהפר בא לכפר גם על אחיו הכהנים‪,‬‬ ‫מאפה יש צער למחוק באגודלו מלמעלה ובאמצע קטנה‬ ‫ואין חטאת ציבור מתה (ואף שדינה לרעות ולא מקריבים‬ ‫מלמטה וליישר דבר קשה‪ ,‬ובחפינה הצער הוא ליטול את הכף‬ ‫‪52‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫עושה תמורה ואם המיר המקדיש אינה תמורה‪ ,‬דאין ממירין‬ ‫אותה‪ ,‬י"ל שדין רעיה בה הוא דרבנן‪ ,‬ולא גזרו רבנן אלא בדבר‬ ‫בשל אחרים‪ ,‬והתורם משלו על של חבירו טובת הנאה‬ ‫שבחטאת יחיד מתה‪ ,‬אבל הכא שלא מתו כל בעליה שהרי אחיו‬ ‫הכהנים קיימים‪ ,‬ועוד שיש כה"ג אחר תחתיו‪ ,‬לא גזרו רבנן‪.‬‬ ‫שלו לתתה לכל כהן שירצה‪.‬‬ ‫תוד"ה חטאת)‪ .‬רבא ס"ל שלא נקראת חטאת ציבור‬ ‫חילוקי דינים בין הקרבן לבין תמורתו‪ -‬חומר בזבח‬ ‫אלא חטאת השותפין והיינו הכהנים‪ ,‬ונ"מ במה שאין‬ ‫מבתמורה שנוהג ביחיד כבציבור‪ ,‬ודוחה שבת‬ ‫הכהנים נקראים ציבור‪ ,‬שאם טעה בי"ד של כהנים‬ ‫וטומאה (והיינו בקרבן ציבור)‪ ,‬ועושה תמורה (והיינו‬ ‫בהוראה אינם מביאים פר העלם דבר של ציבור כשאר‬ ‫בקרבן יחיד‪ ,‬ואילו של אהרן וקרבן פסח דוחים שבת‬ ‫שבטים‪ ,‬דלא איקרו קהל אלא אלו שנטלו נחלה‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫וטומאה ועושים תמורה‪ ,‬אך י"א שאין שוחטים את‬ ‫(ד"ה ונפקא) שהגמרא לא אומרת נ"מ לחזר אחרי טהורים‪,‬‬ ‫שבקרבן ציבור אין מחזרים למ"ד טומאה הותרה בציבור‪ ,‬ובקרבן‬ ‫הפסח על היחיד‪ ,‬ובפר יוה"כ הגמרא הסתפקה לעיל‬ ‫השותפין מחזרים‪ .‬דאין בזה נ"מ לר"ש גופיה שסובר שטומאה‬ ‫אם עושה תמורה)‪ ,‬משא"כ בתמורה‪ .‬וחומר בתמורה‬ ‫דוחיה בציבור‪.‬‬ ‫מבזבח שחלה קדושת הגוף על בעל מום קבוע בשעת‬ ‫התמורה‪ ,‬ואם בא לחללה אינה יוצאה לחולין אלא לענין‬ ‫דחית שבת וטומאה בקרבנות‪ -‬ת"ק אומר שקרבן‬ ‫זביחה ואכילה בלבד אבל לא ליגזז וליעבד‪ ,‬דאין חילוק לענין‬ ‫ציבור דוחה שבת וטומאה וקרבן יחיד אינו דוחה‪,‬‬ ‫תמורה בין תם לבעל מום‪( ,‬וכן התמורה חלה בטעות‪ .‬תוד"ה‬ ‫וא"ל ר"מ שאף קרבן יחיד דוחה שבת וטומאה כגון‬ ‫חומר) משא"כ בזבח שאם הקדישו לפני שהומם אינו יוצא‬ ‫פר יוה"כ וחביתי כה"ג שזמנם קבוע בכל יום כמו תמיד‬ ‫ע"י פדיון ליגזז וליעבד‪ ,‬אבל אם קדם מומו להקדשו לא חלה‬ ‫ופסח‪ ,‬וא"ל רבי יעקב שאף של ציבור פעמים אינם‬ ‫עליו אלא קדושת דמים ויוצא בפדיונו להיות חולין גמורין‪.‬‬ ‫דוחים שבת וטומאה‪ ,‬כגון פר העלם דבר של ציבור‬ ‫ובכור ומעשר חלים על בעל מום קבוע‪ ,‬דבכור קדושתו‬ ‫ושעירי עבודת כוכבים וחגיגה‪ ,‬אלא כל שזמנו קבוע‬ ‫מרחם בין תם בין בעל מום‪ ,‬וכן במעשר כתיב "לא יבקר בן טוב‬ ‫דוחה ושאין זמנו קבוע אינו דוחה‪ ,‬וחגיגה אין זמנה קבוע‬ ‫לרע"‪ ,‬ואינם יוצאים לחולין ליגזז וליעבד‪ ,‬בכור אין לו שום‬ ‫לידחות שבת‪ ,‬שהרי יש לה תשלומין כל שבעה‪.‬‬ ‫פדיון דכתיב בבכור ‪,‬לא תפדה"‪ ,‬וכן במעשר כתיב "לא יגאל"‪.‬‬ ‫פר ושעיר של יוה"כ שאבדו וכן שעירי עבודת‬ ‫נ"א‪ .‬חגיגה נחשבת קרבן ציבור משום שהיא באה‬ ‫כוכבים שאבדו‪ ,‬והפריש אחרים תחתיהם‪ ,‬לרבי‬ ‫בכנופיא ‪-‬כשעולים לרגל‪ ,‬משא"כ פסח שאף שפסח‬ ‫יהודה כולם ימותו‪ ,‬שהרי חטאת שנתכפרו בעליה באחרת‬ ‫ראשון בא בנופיא‪ ,‬פסח שני לא בא בכנופיא‪.‬‬ ‫תמות‪ ,‬ולר"א ור"ש ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו‬ ‫פסח ראשון דוחה שבת וטומאה‪ ,‬ופסח שני לת"ק‬ ‫דמיהם לנדבה ‪-‬לקיץ המזבח‪ ,‬שאין חטאת ציבור מתה‪.‬‬ ‫דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה‪ ,‬שהרי כל‬ ‫נ‪ :‬תמורה בפר יוה"כ‪ -‬רבי אלעזר מסתפק אם פר‬ ‫מה שנדחה לפסח שני זה בגלל הטומאה‪ .‬ולרבי יהודה‬ ‫יוה"כ עושה תמורה או לא‪ ,‬ואף שהמתכפר הוא עושה‬ ‫דוחה אף את הטומאה‪ ,‬דכתיב "ככל חוקת הפסח‬ ‫תמורה‪ ,‬מ"מ יש להסתפק אם הכהנים מתכפרים‬ ‫יעשו אותו"‪ ,‬והתורה החזירה עליו לעשותו בטהרה‪,‬‬ ‫מקופיא ‪-‬כפרתם צפה ע"ג כפרתו של כה"ג‪ ,‬ואין הקרבן נקרא‬ ‫אבל אם לא זכה יעשה בטומאה‪ .‬ועיין בתוס' (ד"ה דוחה)‬ ‫על שמם אלא הוא קרבן יחיד‪( ,‬ואף שיורשים מתכפרים‬ ‫שביארו מחלוקת ת"ק ור"י בדרשות‪.‬‬ ‫מקופיא‪ ,‬ומ"מ אין ממירים בה כשותפין‪ ,‬שאני התם שאביהם‬ ‫מת‪ ,‬אבל כאן הכה"ג חי‪( .‬תוד"ה אחיו)‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה‬ ‫המשך סדר הקטרת הקטורת‬ ‫או) שגם בני ביתו של הכה"ג מתכפרים מקופיא)‪ ,‬או שהם‬ ‫לעיל (מ"ז‪ – .‬מ"ט‪ ):‬נתבארו סדר ודיני חפינת הקטורת‬ ‫מתכפרים בקביעותא כמו בקרבן שאחרים הפרישו‬ ‫בחוץ ונתינתה לתוך הכף‪ ,‬ונטילת גחלים מהמזבח ע"י‬ ‫בשבילם‪ .‬ואף שהכה"ג היה מביא את הפר משלו‪ ,‬ולא‬ ‫מחתה‪ ,‬שאח"כ היה הכהן גדול לוקח את המחתה בימינו‬ ‫משל ציבור‪ ,‬ולא משל הכהנים‪ ,‬ואם הביא פסול‪,‬‬ ‫ואת הכף בשמאלו והולך לקודש הקדשים‪ .‬ולהלן יבואר‬ ‫דכתיב ג' פעמים "אשר לו"‪ ,‬מ"מ התורה הפקירה לגבי‬ ‫סדר הליכתו לקודש הקדשים‪ ,‬וסדר הקטרת הקטורת ע"ג‬ ‫הגחלים‪.‬‬ ‫הך כפרה את הפר לגבי אחיו הכהנים‪.‬‬ ‫נ"א‪ :‬מקום הליכת הכה"ג בהיכל‪ -‬לרבי יהודה היה‬ ‫אמר רבי יוחנן המקדיש עבור חבירו המקדיש הוא‬ ‫מהלך בדרום בין המזבח למנורה‪ ,‬דסבר שפתח‬ ‫מוסיף חומש דכתיב "ואם המקדיש"‪ ,‬והמתכפר הוא‬ ‫‪53‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫שידעו שקדטושת אמה טרקסין כלפנים‪ ,‬ומתחילת עוביה‬ ‫הפרוכת החיצונית בדרום היה והפנימית מן הצפון‪ .‬ולא‬ ‫ולפנים הוי קודש קדשים‪.‬‬ ‫היה הולך בין מנורה לכותל כדי שלא יתלכלכו בגדיו‬ ‫כתיב "והבית אשר בנה המלך שלמה לד' שישים אמה‬ ‫מעשן המנורה שהשחיר את הכותל‪.‬‬ ‫ארכו‪ ,‬ועשרים רחבו‪ ,‬ושלושים אמה קומתו"‪ ,‬ואורך‬ ‫ולרבי יוסי היה מהלך בצפון בין שלחן לכותל‪ ,‬דסבר‬ ‫ההיכל הוא "וארבעים באמה היה הבית הוא ההיכל"‪,‬‬ ‫שפתח הפרוכת בצפון היה וס"ל שהיתה רק פרוכת אחת‬ ‫ועל קודש הקדשים כתיב "ולפני הדביר עשרים אמה‬ ‫וכדלהלן‪ ,‬והוא מודה שפרפיתה היתה בצפון ושם הכניסה‬ ‫אורך ועשרים אמה רוחב ועשרים אמה קומתו"‪ .‬והא‬ ‫לקודש הקדשים‪ .‬ולר"מ היה מהלך בין שלחן למזבח‪,‬‬ ‫דכתיב "ושלושים אמה קומתו" הגמ' בב"ב מבארת דעשרים‬ ‫דס"ל כר' יוסי שהפתח היה בצפון‪ ,‬אמנם לא היה יכול‬ ‫אמה היינו משפת כרובים ולמעלה‪ ,‬ורש"י במלכים מבאר שהיה‬ ‫ללכת בין שלחן לכותל מפני שהיו מונחים שם‬ ‫גובה עשרים אמה עד עליית בית קדשי הקדשים‪( .‬תוד"ה‬ ‫השולחנות י' שולחנות שעשה שלמה‪ ,‬דכתיב בהו "חמש‬ ‫ועשרים)‪ .‬ומדות המקדש כולו כולל הכתלים הם מאה‬ ‫מימין וחמש משמאל"‪ ,‬ואין לומר שהכונה מימין ומשמאל‬ ‫אמה על מאה אמה בגובה מאה אמה‪ ,‬והיינו כותל‬ ‫לפתח‪ ,‬דהתורה אמרה שהשלחן יהיה בצלע צפון‪ ,‬אלא שלחן‬ ‫האולם ה' אמות‪ ,‬ורוחב האולם י"א אמות‪ ,‬וכותל‬ ‫של משה באמצע וחמש מימינו וחמש משמאלו‪ ,‬וס"ל שהיו‬ ‫ההיכל ו' אמות‪ ,‬ואורך ההיכל מ' אמות‪ ,‬ואמה טרקסין‪,‬‬ ‫מונחים מצפון לדרום‪ ,‬וכיון שכל שלחן היה אורכו ב' אמות‪,‬‬ ‫ועשרים אמה אורך קודש הקדשים‪ ,‬וכותלו ו' אמות‪,‬‬ ‫היו מוכרחים להצמיד את השלחן הפנימי לכותל כדי שהשלחן‬ ‫והתא (‪-‬יציע שנמצא אחרי בית הכפורת) ו' אמות‪ ,‬וכותלו‬ ‫האחרון ג"כ יהיה כולו בצפון‪ ,‬שהרי ההיכל רחבו כ' אמה‪,‬‬ ‫ה' אמות‪ .‬ועיין בתוס' (ד"ה כותל) מה שביארו על מידות‬ ‫וללישנא בתרא היו מונחים ממזרח למערב‪ ,‬ומ"מ‬ ‫המקדש‪.‬‬ ‫סבר ר"מ דכיון שהפתח היה שם אינו דרך ארץ למיעל‬ ‫להדיא אצל הכותל הצפוני כשכל הדרך עיניו ניזונות מבית‬ ‫נ"ב‪ :‬איסי בן יהודה אומר חמש מקראות בתורה‬ ‫קדשי הקדשים דרך הפריפה שכנגדו‪( .‬ורבי יוסי סובר‬ ‫(אבל בנביאים יש גם הפסוק הנ"ל בענין אמה‬ ‫שישראל חביבים לפני ד' שאינם זקוקים לשליח אלא‬ ‫טרקסין) אין להם הכרע‪" :‬אם תיטיב שאת" אם הכונה‬ ‫כל אחד מתפלל על עצמו‪ ,‬הלכך חביב שלוחן להכנס ישר)‪.‬‬ ‫לסליחה או לנשיאת עוון‪" .‬ארבעה גביעים משוקדים‬ ‫כפתוריה ופרחיה" ‪-‬אם הגביעים משוקדים או הכפתורים‬ ‫נ"ב‪ .‬מקום הכניסה לקודש הקדשים‪-‬‬ ‫והפרחים‪" .‬וצא הלחם בעמלק מחר אנוכי ניצב" אם הכונה‬ ‫לרבנן היה מהלך עד שמגיע לבין ב' הפרוכות‬ ‫להלחם מחר‪ ,‬או להלחם מיד‪" .‬וברצונם עקרו שור‬ ‫המבדילות בין הקודש ובין קדשי הקדשים וביניהם‬ ‫ארור אפם כי עז"‪ ,‬אם אפם ארור או שהשור של שכם‬ ‫אמה‪ .‬והטעם שעשו ב' פרוכות‪ ,‬מפני שנסתפקו אם‬ ‫הוא מארור כנען‪" .‬הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה‬ ‫קדושת "אמה טרקסין" ‪-‬לשון פנים וחוץ‪( ,‬וי"מ מלשון‬ ‫וזנה" אם הכונה שיקום לתחית המתים‪ ,‬או שהעם יקום ויזנה‪.‬‬ ‫סגירה‪ ,‬שזה היה סוגר את הלוחות שניתנו בסיני תוד"ה טרקסין)‪,‬‬ ‫(ואין לדרוש תיבות אלו לפניהם ולאחריהם כמו הא דכתיב‬ ‫והיינו כותל מחיצה שהפסיקה במקדש ראשון בין הקודש‬ ‫"את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך"‪ ,‬משום‬ ‫לקודש הקדשים‪ ,‬האם דינה כלחוץ או כלפנים‪ ,‬דכתיב‬ ‫שב' האפשרויות סותרים זה את זה בביאור התיבה‪,‬‬ ‫"ודביר היא המחיצה בתוך הבית מפנימה הכין ליתן שם‬ ‫ובמשוקדים יש סתירה בין מה שיש אתנחתא בתיבת גביעים‪,‬‬ ‫ומאידך כתיב במקום אחר שלשה גביעים משוקדים‪ .‬תוד"ה‬ ‫את ארון ברית ד' "‪ ,‬והספק הוא אם המילה מפנימה‬ ‫שאת)‪ .‬והא דכתיב "וישלח את נערי בני ישראל‬ ‫היא סוף המשפט שלפניו‪ ,‬או תחילת המשפט‬ ‫ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים"‪ ,‬רב‬ ‫שאחריו‪ ,‬ואמנם אמה זו לא היתה מכלל האמות שמנו‬ ‫חסדא מסתפק אם עולות היינו כבשים וזבחים‬ ‫בגודל הקודש וקודש הקדשים‪ ,‬מפני שאותם אמות‬ ‫אינם כוללים את עובי הכתלים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ועבוד)‬ ‫היינו פרים‪ ,‬או ששניהם פרים‪ ,‬ואיסי בן יהודה לא‬ ‫שלא עשו פרוכת אחת שעוביה אמה‪ ,‬דס"ל לרבנן שצריך שהצד‬ ‫מסתפק בזה‪.‬‬ ‫החיצוני של הפרוכת יהיה לקודש‪ ,‬ועובי הפרוכת יהיה בקודש‬ ‫כניסת הכה"ג לקודש הקודשים‪ -‬הפרוכת החיצונה‬ ‫הקדשים‪.‬‬ ‫היתה פרופה מן הדרום (‪-‬כפולה לכיון החיצוני ותפוסה‬ ‫ולרבי יוסי לא היתה אלא פרוכת אחת‪ ,‬שנא'‬ ‫בקרס של זהב כדי שתהיה פתוחה)‪ ,‬והפנימית מן הצפון‪,‬‬ ‫"והבדילה הפרוכת לכם וכו' "‪ .‬והתוס' (שם) דנים אם היא‬ ‫לרבנן דס"ל שהיו ב' פרוכות‪ .‬והכה"ג היה מהלך בין‬ ‫היתה בעובי אמה‪ ,‬וס"ל שאין דין שהפרוכת תהיה בקודש‪ ,‬או‬ ‫‪54‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫ויאכלו וישתו"‪ ,‬וי"א על שאמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ואני‬ ‫הפרוכות עד שמגיע לצפון‪ ,‬ושם כשנכנס לחלל קודש‬ ‫ואתה ננהיג את הדור‪ ,‬וי"א מפני שנכנסו פרועי ראש‪ ,‬וי"א מפני‬ ‫הקדשים היה הופך את פניו לדרום‪ ,‬ומהלך י' אמות (שהרי‬ ‫שנכנסו שתויי יין‪ ,‬וי"א מפני שנכנסו מחוסרי בגדים)‪.‬‬ ‫היו בקודש הקדשים י' אמות מכל צד של הארון‪ ,‬והבדים היו‬ ‫והצדוקים דרשו מדכתיב "כי בענן אראה על הכפורת"‬ ‫מגיעים עד הפרוכת‪ ,‬וביניהם ב' אמות וחצי של הארון)‬ ‫שישים את הקטורת על הגחלים בחוץ ורק אח"כ‬ ‫כשהפרוכת משמאלו עד שהגיע למקום הארון‬ ‫יכניס‪.‬‬ ‫(דאיירי בבית שני שלא היה הארון‪ ,‬שהרי גנזו יאשיהו‬ ‫אם לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל‬ ‫יחד עם צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של‬ ‫סמניה חייב מיתה‪ ,‬ודין זה הוא גם היכא שאינו‬ ‫אהרן ושקדיה ופרחיה וארגז ששיגרו פלישתים דורון‬ ‫מתחייב על ביאה ריקנית וכתיב ואל יבוא ולא ימות‪ ,‬כגון‬ ‫לאלוקי ישראל)‪ ,‬ונתן את המחתה במקום שהיה‬ ‫ששגג בביאה ריקנית והזיד בהקטרה חסירה‪ ,‬ואין עונש‬ ‫אמור להיות בין שני הבדים‪.‬‬ ‫מיתה על השוגג‪ ,‬או שהכניס ב' הקטרות בביאה אחת‬ ‫צבר את הקטורת על גבי גחלים כדי שהעשן לא יעלה‬ ‫וחיסר באחת מהם‪.‬‬ ‫מיד‪( ,‬וי"א שמפזרה)‪ ,‬ונתמלא כל הבית כולו עשן‪ ,‬י"א‬ ‫יצא ובא לו דרך בית כניסתו לאחוריו‪( ,‬דאע"ג שביאה‬ ‫שצוברה מכיוון פנים קודש הקדשים לכיוון גופו‪ ,‬וי"א‬ ‫דרך אחוריו לאו שמה ביאה‪ ,‬יציאה דרך אחוריו שמה יציאה‪.‬‬ ‫איפכא‪ ,‬ומסתברא כדעה ראשונה מהמשנה בתמיד‬ ‫תוד"ה יצא)‪ ,‬כפי שעשה שלמה כשחזר מהבמה בגבעון‬ ‫שמלמדין אותו להזהר שלא יכווה‪.‬‬ ‫לירושלים‪ ,‬וכן כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם‬ ‫נ"ג‪ .‬לא היה מתקן מבחוץ ומכניס לבפנים דכתיב‬ ‫וישראל במעמדם כשהם יוצאים מצדדים פניהם‬ ‫"ונתן את הקטורת על האש לפני ד' "‪ ,‬והא דכתיב "כי‬ ‫והולכים‪ ,‬וכן תלמיד הנפטר מרבו יצדד פניו וילך‪,‬‬ ‫בענן אראה על הכפורת" לומדים מזה שצריך לתת‬ ‫וכשרבי אלעזר היה נפרד מרבי יוחנן‪ ,‬אם ריו"ח היה‬ ‫בקטורת מעלה עשן‪ ,‬וכן לומדים מדכתיב "וכסה ענן‬ ‫הולך היה רבי אלעזר מתכופף במקומו עד שלא היה‬ ‫הקטורת את הכפורת" שנותן בה מעלה עשן (‪-‬עשב‬ ‫רואה את ריו"ח‪ ,‬ואם רבי אלעזר היה הולך‪ ,‬היה הולך‬ ‫שגורם לעשן לעלות זקוף כמקל)‪ .‬לרב יוסף הפסוק‬ ‫לאחוריו עד שלא היה רואה אותו ריו"ח‪ ,‬ורבא כשהיה‬ ‫הראשון מלמד שיתן עלה של מעלה עשן‪ ,‬והשני‬ ‫נפרד מרב יוסף היה הולך לאחוריו עד שרגליו היו‬ ‫מלמד שיתן עיקר (‪-‬שורש) של מעלה עשן‪ .‬ולאביי‬ ‫נפצעות ומתלכלכות בדם הפצעים‪ ,‬וכשאמרו זאת‬ ‫הפסוק הראשון מלמד שיתן את העיקר‪ ,‬שהוא היה‬ ‫לרב יוסף שהיו סגי נהור אמר יה"ר שירום ראשך ראש‬ ‫גורם שהעשן מיתמר ועולה כמקל עד התקרה ואז‬ ‫הישיבה על כל כרך זה‪.‬‬ ‫הוא יורד בצד הכתלים עד שנתמלא הבית עשן‪,‬‬ ‫נ"ג‪ :‬המתפלל צריך שיפסיע ג' פסיעות לאחוריו‬ ‫והפסוק השני מלמד שיתן עלה של מעלה עשן‪ .‬ולרב‬ ‫ואח"כ יתן שלום‪ ,‬ואם לא עשה כך עדיף שלא היה‬ ‫ששת פסוק אחד מדבר על יוה"כ והשני על שאר‬ ‫מתפלל מפני שנראה כמי שלא נטל רשות ללכת‪ .‬וימתין‬ ‫ימות השנה‪( ,‬וא"צ פסוק אחד לאהל מועד שבמדבר‪,‬‬ ‫שם לפני שיחזור‪ ,‬דאם חוזר לאלתר דומה לכלב‬ ‫ועוד פסוק לשילה וביהמ"ק‪ ,‬דהא כתיב "וכן יעשה‬ ‫ששב אל קיאו‪ ,‬ונותן שלום לימין ואח"כ לשמאל‪,‬‬ ‫לאהל מועד השוכן איתם" למקום שיהא שכני אתם יעשו‬ ‫וימין היינו של הקב"ה שהיא שמאל שלו‪ ,‬ואביי‬ ‫כן")‪ .‬ולרב אשי פסוק אחד למצוה והשני מלמד שזה‬ ‫ורבא פסעו את ג' הפסיעות בכריעה אחת‪.‬‬ ‫לעיכובא‪ .‬ולרבא פסוק אחד לעונש ואחד לאזהרה‪ ,‬וכן‬ ‫מבואר בברייתא‪ ,‬עוד מבואר בברייתא שהאזהרה‬ ‫ומתפלל תפילה קצרה בבית החיצון ‪-‬בהיכל‪ ,‬יהי רצון‬ ‫נאמרה לפני מיתת בני אהרן‪ ,‬והעונש נאמר אחרי‬ ‫מלפניך ד' אלוקינו שתהא שנה זו אם שחונה תהא‬ ‫מיתתם‪( ,‬והם נענשו מפני שהורו הלכה בפני משה‬ ‫גשומה‪ ,‬ולא תפסק המלכות מיהודה‪ ,‬ולא יהיו עמך‬ ‫רבם‪ ,‬שדרשו שאע"פ שיורדת אש מן השמים מצוה‬ ‫ישראל צריכים להתפרנס זה מזה‪ ,‬ולא תכנס לפניך‬ ‫להביא מן ההדיוט‪ ,‬דכתיב "ונתנו בני אהרן הכהן אש‬ ‫תפילת עוברי דרכים‪.‬‬ ‫על המזבח"‪ ,‬ואע"פ שהורו כראוי נענשו על שלא נטלו רשות‪.‬‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה שהורו) שבתורת כהנים יש עוד דעות למה‬ ‫נענשו‪ ,‬י"א שנענשו על מה שבהר סיני "ויחזו את האלוקים‬ ‫‪55‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫לעלית בין קדשי הקדשים‪ ,‬וכמו שבמקדש שני היו פרוכות כנגד‬ ‫ולא היה הכה"ג מאריך בתפילתו‪ ,‬שלא להבעית‬ ‫הפתחים‪ ,‬ה"ה במקדש ראשון)‪ .‬וי"א דאיירי במקדש שני‬ ‫את ישראל‪ ,‬ומעשה בכה"ג שהאריך בתפילתו‬ ‫ואף שלא היו כרובים היה שם צורת כרובים מצויירים‬ ‫שהתפלל על ישראל ועל ביהמ"ק שלא יחרב‪ ,‬והבעית‬ ‫בכותל במיני סממנים‪ ,‬ובשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו‬ ‫את אחיו הכהנים שחשבו שמת‪.‬‬ ‫כרובים מעורים זה בזה והוציאום לשוק ע"י שקילפום‬ ‫מן הכותל וזלזלו בכלל ישראל‪ ,‬ועל זה נאמר "כל‬ ‫משניטל הארון אבן היתה שם מימות נביאים‬ ‫מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה"‪.‬‬ ‫ראשונים (‪-‬דוד ושמואל)‪ ,‬גבוהה מן הארץ ג' אצבעות‪,‬‬ ‫ועליה היה נותן את הקטורת‪ .‬והא דתניא שהארון‬ ‫נ"ד‪ :‬אבן השתיה‪ -‬שממנה הושתת העולם‪ ,‬כחכמים‬ ‫ניטל‪ ,‬היינו כמ"ד שהארון נלקח לבבל ע"י נבוכדנצאר‪,‬‬ ‫דס"ל שמציון נברא העולם ‪-‬שציון נבראת תחילה וסביבה‬ ‫דכתיב "ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנצאר‬ ‫נדבקו רגבים עד סוף העולם מכל צד‪ .‬ולר"א העולם נברא‬ ‫ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ד' "‪ ,‬וי"א שהארון‬ ‫מאמצעיתו‪ .‬ולרבי יהושע נברא מן הצדדים שבתחילה‬ ‫נגנז במקומו דכתיב "ויראו ראשי הבדים מן הקודש‬ ‫נבראו ד' הצדדים ונמתח מכל צד עד שנדבק באמצע‪ .‬ולרבי‬ ‫על פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום‬ ‫יצחק אבן ירה הקב"ה בים וממנו נשתת העולם‪.‬‬ ‫הזה" (ורבה מוכיח ש"עד היום הזה" אין הכונה לעולם‪,‬‬ ‫לחכמים אף תולדות השמים מציון נבראו‪ ,‬ולר"א‬ ‫דהא כתיב "וישב היבוסי את בני בנימין עד היום הזה"‪,‬‬ ‫הגדול משמים נבראו תולדות השמים‪ ,‬ומהארץ נבראו‬ ‫וכתיב "על ההרים אשא בכי ונהי וכו' כי נצתו מבלי‬ ‫תולדות הארץ‪.‬‬ ‫איש עובר וכו' מעוף השמים ועד בהמ"ה בהמה‬ ‫עשית צורות‪ -‬כתבו התוס' (ד"ה כרובים) שאין איסור "לא‬ ‫בגימטריא נ"ב" והיינו נ"ב שנים מגלות צדקיהו עד שעלו‬ ‫תעשה לך פסל" אלא בחקיקת פרצוף גמור או בצורה בולטת‪,‬‬ ‫לבנות הבית בזמן כורש‪ ,‬ורבי יוסי אומר ששבע שנים‬ ‫אבל במיני צבעים שאין בהם ממשות מותר‪ ,‬אך לא טוב לצייר‬ ‫נתקיימה הקללה "גפרית ומלח" בארץ ישראל‪ ,‬וגם‬ ‫במחזורים‪ ,‬מפני שזה מפריע לכווין ליבו לאביו שבשמים‪( .‬וי"ל‬ ‫היכא דכתיב "שם עד היום הזה" אין הכונה לעולם)‪.‬‬ ‫שגם בחקיקה אין האיסור אלא בתלוש‪ ,‬אבל במחובר מותר‬ ‫מפני שזה בטל לכותל‪ ,‬אבל אין להורות כך למעשה)‪ .‬ודווקא‬ ‫וי"א שהארון היה גנוז בלשכת דיר העצים‪.‬‬ ‫צורת אדם או דמות ד' פרצופים שבכסא הכבוד יחד (אדם אריה‬ ‫נ"ד‪ .‬בדי הארון היו בולטים בפרוכת כלפי חוץ ונראים‬ ‫שור נשר) אסור לחקוק‪ ,‬אבל שאר פרצופים מותר לעשות‪.‬‬ ‫ושמשים שבמדור העליון כגון חיות שרפים ואופנים ומלאכי‬ ‫כשני דדי אשה‪.‬‬ ‫השרת אסור אפילו כשאחרים עשו לו‪ ,‬ואף כשאין חשד שעובד‬ ‫להם כגון שמצוים אצלו אחרים‪ ,‬וכן הדין בפרצוף אדם לחוד או‬ ‫ראית הכרובים בבית המקדש‪ -‬בשעה שהיו ישראל‬ ‫ד' פרצופים ביחד‪ ,‬אבל שמשים שבמדור התחתון כגון חמה‬ ‫עולים לרגל מגלים להם את הפרוכת ומראים להם‬ ‫ולבנה וכוכבים ומזלות אסור כשהוא עשוה‪ ,‬אבל כשאחרים‬ ‫את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להם ראו‬ ‫עושים לו מותר‪.‬‬ ‫חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקיבה‪ ,‬והא דכתיב‬ ‫"ולא יבואו לראות כבלע את הקודש" והיינו בשעת‬ ‫סדר ההזאות מדם הפר והשעיר‬ ‫הכנסת הכלים לכסוי שלהם שאע"פ שהלוים היו נושאים‬ ‫אחרי שהכה"ג היה מתודה על הפר‪ ,‬היה עושה את הגורל‬ ‫את כלי הקודש בכתף לא היו רשאים להכנס כשהיו מפרקים את‬ ‫על שני השעירים‪ ,‬ואח"כ היה מתודה וידוי שני על הפר‬ ‫הארון והמזבח כדי להסיעו ממקומו עד שהיו אהרן ובניו מכסים‬ ‫ושוחטו‪ ,‬ואח"כ היה מכניס את כף והמחתה‪ ,‬ונותן את‬ ‫אותו‪ ,‬זה היה במשכן שהיו שם ככלה בבית אביה שאין‬ ‫הקטורת על האש‪ ,‬וכפי שנתבאר לעיל (ל"ו ‪ -‬נ"ד)‪ .‬ולהלן‬ ‫גסים זה בזה‪ ,‬אבל במקדש ראשון היו ככלה בבית חמיה‬ ‫(נ"ד – נ"ט) יבואר סדר המשך העבודות‪ ,‬שהם הזיה מדם‬ ‫שאינה צנועה מבעלה‪ ,‬ובבית המקדש השני היו‬ ‫הפר על הכפורת‪ ,‬ואח"כ שחיטת השעיר ונתינה מדמו על‬ ‫הכפורת‪ ,‬ואח"כ נתינה מדם הפר על הפרוכת‪ ,‬ואח"כ נתינה‬ ‫כאשה שנתגרשה וחזרה שחזרה לחיבתה הראשונה‬ ‫מדם השעיר על הפרוכת‪ ,‬ואח"כ היה מערב את דם הפר‬ ‫ככלה בבית אביה‪ ,‬ואיירי במקדש ראשון ולא היתה‬ ‫והשעיר ונותן מהם על קרנות המזבח הפנימי‪ ,‬ואח"כ היה‬ ‫שם פרוכת אלא איירי בפרוכת שכנגד הפתחים (שהיו‬ ‫נותן מהם על ראש המזבח הפנימי‪ ,‬ואח"כ היה שופך את‬ ‫בביהמ"ק השני י"ג פרוכות‪ ,‬ז' לז' שערים‪ ,‬אחת לפתחו‬ ‫השיריים על יסוד מערבי של המזבח החיצון‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫של היכל‪ ,‬אחת לפתחו של אולם‪ ,‬שתים בדביר במקום‬ ‫נטל את דם הפר ממי שהיה ממרס בו‪.‬‬ ‫אמה טרקסין ושתים כנגדם בעליה לחצוץ בין עלית ההיכל‬ ‫‪56‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫ועמד במקום שעמד‪ ,‬והזה ממנו ומנה כמו שעשה‬ ‫נכנס למקום שנכנס קודש הקדשים‪ ,‬ועמד במקום‬ ‫בדם הפר‪ ,‬יצא והניחו על כן הזהב השני שבהיכל‪,‬‬ ‫שעמד בין הבדים‪.‬‬ ‫ואח"כ היה נוטל את דם הפר כדי להזות ממנו על‬ ‫נ"ה‪ .‬והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה‪ ,‬ולא היה‬ ‫הפרוכת מבחוץ וכדלהלן‪ .‬ולרבי יהודה לא היה שם‬ ‫אלא כן אחד בלבד‪ ,‬ולכן היה נוטל תחילה את דם הפר‬ ‫מתכוון להזות לא למעלה לחודה העליון של הכפורת ולא‬ ‫למטה מאמצע עובי הכפורת‪ ,‬אלא כמצליף כל ח' ההזאות‬ ‫ואח"כ מניח את דם השעיר‪.‬‬ ‫זו תחת זו‪ ,‬והיינו כמנגדנא כמכה ברצועה שמתחיל בכתפים‬ ‫טעמא דרבי יהודה שלא היה אלא כן אחד‬ ‫ויורד למטה‪ ,‬והיה מזה כנגד עוביה של הכפורת‪ .‬כשהיה‬ ‫מזה למעלה מצדד גב ידו למטה וכשהוא מזה למטה‬ ‫כפי שנתבאר לעיל לאחר ההזאה מדם הפר היה הכה"ג‬ ‫מניחו על כן מיוחד שהיה בהיכל לצורך כך‪ ,‬והיה שוחט את‬ ‫מצדד ידו למעלה וכולם נופלות לארץ‪ ,‬דכתיב "והזה‬ ‫השעיר ומזה גם ממנו כמו מדם הפר‪ ,‬ונחלקו רבנן ור"י אם‬ ‫אותו על הכפורת ולפני הכפורת" וזה מיותר שהרי‬ ‫היה כן נוסף לדם השעיר‪ ,‬או שהיה רק כן אחד והיה צריך‬ ‫אפשר ללמוד הזאות שעיר מהזאות פר כפי שלומדים‬ ‫ליטול תחילה את דם הפר ואח"כ להניח את דם השעיר‪.‬‬ ‫משם את מספר ההזאות (וכדלהלן)‪ ,‬בשלמא למעלה דשעיר‬ ‫ולהלן יבואר האם טעמו של רבי יהודה הוא מחשש‬ ‫איצטריך לומר שמזים למעלה הזאה אחת דכתיב "והזה אותו"‬ ‫שיתחלפו המזרקות של הפר והשעיר בטעות‪ ,‬וכדי לבאר‬ ‫ובפר לא פירש שזה הזאה אחת‪ ,‬אלא למטה דשעיר למאי‬ ‫דבר זה הגמרא דנה מדוע לפי רבי יהודה לא היו במקדש‬ ‫איצטריך‪ ,‬אלא לומדים שכמו שלפני הכפורת אין‬ ‫שופרות מיוחדים לקיני חובה‪ ,‬האם הטעם הוא מחשש‬ ‫הכונה על ד"לפני" על הארץ משמע‪ ,‬גם על הכפורת אין‬ ‫איחלופי‪ ,‬או מחשש שימות אחד מהבעלים של החטאות‪,‬‬ ‫ואם הטעם הוא מחשש שימות אחד מהם צריך לבאר למה‬ ‫הכונה על‪ .‬ומ"על פני הכפורת קדמה" דכתיב בפר‬ ‫לא יוציא מעות כשיעור שנתן מי שמת ומדין ברירה נאמר‬ ‫לומדים שכל מקום שנאמר "פני" הכונה לצד מזרח‪.‬‬ ‫שהוברר שמה שהוא נתן יצא‪.‬‬ ‫מנין ההזאות‪ -‬בין בפר בין בשעיר מזים אחת למעלה‬ ‫הגמרא רצתה לבאר שטעמו הוא שמא יתחלפו‬ ‫ושבע למטה‪ ,‬דכתיב בפר "ולפני הכפורת יזה שבע‬ ‫המזרקות בטעות‪ ,‬וס"ל שאף אם יכתבו איזה מזרק‬ ‫פעמים" והיינו שבע למטה‪ ,‬ונאמר בשעיר "והזה אותו‬ ‫של הפר ואיזה של השעיר חוששים לאיחלופי‪,‬‬ ‫על הכפורת" והיינו אחת למעלה‪ ,‬ולומדים למטה‬ ‫כדמצינו שבשופרות שהיו במקדש (כדלהלן) לא היה‬ ‫דשעיר מלמטה דפר‪ ,‬ולמעלה דפר מלמעלה דשעיר‪,‬‬ ‫שופר לקיני חובה‪ ,‬והגמרא הבינה שזה מחשש שמא‬ ‫ואין לומדים למטה דשעיר מלמעלה דשעיר‪ ,‬ולמעלה‬ ‫יתחלפו קיני חובה בנדבה‪ ,‬ואם יתחלפו השופרות יפסלו‬ ‫דפר מלמטה דפר‪( ,‬דעדיף ללמוד פר מפר ושעיר‬ ‫הקינים‪ ,‬מפני שקיני חובה אחת לעולה ואחת לחטאת‪ ,‬ובנדבה‬ ‫משעיר)‪ ,‬דהזאותיהם הוקשו זה לזה דכתיב "ועשה‬ ‫כולם עולות‪ ,‬ואין מעשה עולה ומעשה חטאת שוים‪ .‬וכתבו‬ ‫התוס' (ד"ה מפני) שלא חוששים שיקח מקצת ממעות אשה‬ ‫אותו כאשר עשה לדם הפר"‪.‬‬ ‫אחת ויקריב עבור אשה אחרת‪ ,‬דאפשר שכל אחת צוררת‬ ‫וכך היה מונה‪ -‬אחת‪ ,‬אחת ואחת‪ ,‬אחת ושתים וכו'‬ ‫מעותיה בפני עצמה‪ ,‬כפי שהיו עושים לרבנן דס"ל שהיה שופר‬ ‫לקיני חובה‪ ,‬והכהן לוקח קן מכל צרור ומקריב אותו לשם מי‬ ‫דברי ר"מ‪ ,‬ר"י אומר אחת‪ ,‬אחת ואחת‪ ,‬שתים ואחת‬ ‫שהוא‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה מפני) שלא עשו שופרות אלא‬ ‫וכו'‪ ,‬ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה כפי‬ ‫לחובה ולא לנדבה‪ ,‬מפני שהנדבה יותר צריכה שופרות‪ ,‬מפני‬ ‫שרגילים באותו מקום למנות את הכלל תחילה או את הפרט‬ ‫שהיה יותר קיני נדבה‪ ,‬ועוד שהיו ממתינים ימים רבים עם‬ ‫תחילה‪ ,‬כגון עשרים ושתים או שתים ועשרים‪ .‬והטעם‬ ‫הקרבת קיני נדבה עד שיהא המזבח בטל‪ ,‬אבל של חובה יכלו‬ ‫שמונה הזאה ראשונה עם כל הזאה‪ ,‬ר"א אמר כדי‬ ‫להקריב לאלתר‪.‬‬ ‫שלא יטעה בהזאות‪ ,‬ולריו"ח לומדים זאת מדכתיב‬ ‫והגמרא דוחה שהרי על שאר השופרות כן היו‬ ‫"ולפני הכפורת יזה" לימד על הזאה ראשונה שצריכה‬ ‫כותבים‪ ,‬ובהכרח שגם לר"י אין חוששים לאיחלופי‬ ‫מנין עם כל אחת ואחת‪ ,‬ונ"מ כשלא מנה ולא טעה‬ ‫כשכותבים‪.‬‬ ‫דלריו"ח זה מעכב דהא כתיב חוקה‪.‬‬ ‫ולכן הגמרא מבארת שגם לר"י סומכים על הכתיבה‪,‬‬ ‫יצא והניח את הדם שנשאר על כן הזהב שבהיכל‪.‬‬ ‫אמנם ביום הכיפורים משום חולשא דכה"ג לא‬ ‫שחיטת השעיר והזאת דמו‪ -‬הביאו לו את השעיר‬ ‫סמכינן אכתיבה וממילא חיישינן שמא יתחלף דם‬ ‫הפר בדם השעיר‪ ,‬ומהאי טעמא לא סמכינן גם על‬ ‫שחטו וקיבל במזרק את דמו‪ ,‬נכנס למקום שנכנס‬ ‫‪57‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫למערב עירובי למערב‪ ,‬אבל לפני שבא החכם אינו‬ ‫הסימן שדם השעיר חיור ושל פר סומק‪ ,‬אבל אין‬ ‫יכול להתנות‪ ,‬וכן אינו יכול להתנות שילך למקום‬ ‫סומכים על הסימן שכמות הדם של פר מרובה משל‬ ‫שירצה כשבאו ב' חכמים א' למזרח וא' למערב‪ ,‬דר"י לית‬ ‫שעיר‪ ,‬וצריך לקבלו כולו דכתיב "ואת כל הדם ישפוך‬ ‫ליה ברירה‪ ,‬והעירוב צריך לחול כבר בבין השמשות‪.‬‬ ‫אל יסוד מזבח העולה"‪ ,‬דשמא ישפך ממנו ויהיו‬ ‫שווים בכמות‪.‬‬ ‫הפרשת תרומות ומעשרות בלוקח יין מבין‬ ‫הכותים‪ -‬הלוקח יין מבין הכותים לפני שגזרו עליהם‪,‬‬ ‫נ"ה‪ :‬י"ג שופרות היו במקדש והיה כתוב עליהם‬ ‫ואין לו כלים להפריש לתוכם תרומות ומעשרות בערב שבת‬ ‫תקלין חדתין (של אותה שנה‪ ,‬שמי שלא הביא שקלו‬ ‫עם חשיכה‪ ,‬לר"מ הוא יכול לומר שני לוגין שאני עתיד‬ ‫באדר ומביאו אח"כ מניחים אותו בשופר זה והגזברים היו נותנים‬ ‫להפריש הרי הם תרומה‪ ,‬עשרה מעשר ראשון‪ ,‬תשעה‬ ‫אותם בלשכה ותורמים מהם בפרוס הפסח בפרוס עצרת‬ ‫מעשר שני‪ ,‬ומיחל ושותה מיד (לרש"י הכונה לחלל את‬ ‫ובפרוס החג)‪ ,‬תקלין עתיקין (של מי ששוקל במקום‬ ‫המעשר שני על המעות כדי לתקן מה שבידו‪ ,‬ולתוס' הכונה‬ ‫השנה שעברה‪ ,‬והגזברים נותנים אותם לשיירי הלשכה של‬ ‫שיכול להתחיל לשתות‪ ,‬אבל לחלל אסור)‪ ,‬וכשיהיו לו כלים‬ ‫אשתקד‪ ,‬ומהם בונים חומת העיר ומגדלותיה)‪ ,‬קינין (‪-‬‬ ‫יפריש את התרומה והמעשר‪ ,‬דיש ברירה‪ .‬ולרבי יהודה ורבי‬ ‫תורים)‪ ,‬גוזלי עולה (בני יונה‪ ,‬והם עולות‪ ,‬וכן הקינין‪,‬‬ ‫יוסי ור"ש אין לעשות כנ"ל‪ ,‬והגמ' אומרת שמזה אין‬ ‫והיינו לרבי יהודה שלא היו שופרות לקיני חובה)‪ ,‬עצים ‪-‬‬ ‫ראיה שרבי יהודה סובר שאין ברירה‪ ,‬די"ל שטעמו‬ ‫המתנדב עצים נותן מעות לאותו שופר ולא יפחות משני גזירין‪,‬‬ ‫משום שמא יבקע הנוד ונמצא שזה טבלים למפרע‪,‬‬ ‫לבונה ‪-‬המתנדב לבונה נותן מעות לאותו שופר ולוקחים מהם‬ ‫(ור"מ לא חושש לזה דאפשר למסר לי' לשומר)‪.‬‬ ‫לבונה ומקטירים אותה נדבה על מזבח החיצון‪ ,‬זהב לכפורת‬ ‫–לכלי שרת והן המזרקות הקרויין כפורי זהב‪ ,‬שהמתנדב זהב‬ ‫מדברי התוס' בסוגיה‪-‬‬ ‫נותן מעות לאותו שופר‪ ,‬וששה שופרות של נדבה לקיץ‬ ‫אף שר"מ גזר על יינם של כותים‪ ,‬הכא איירי קודם גזירה‪ .‬תוד"ה‬ ‫המזבח‪ ,‬מכל החטאות והאשמות שדינם שירעו וימכרו ויפלו‬ ‫הלוקח‪.‬‬ ‫דמיהם לנדבה‪ ,‬והיה שופר מיוחד לכל בית אב‪ ,‬וכל אחד מכיר‬ ‫רבי יוסי ור"ש אע"ג דס"ל שהכותים הם גירי אריות‪ ,‬מ"מ כיון‬ ‫את יומו ולוקח ממנו אם המזבח בטל‪ .‬וסובר רבי יהודה‬ ‫שהיו פורשים מע"ז יותר מנכרים‪ ,‬ומחזיקים בתורה שבכתב‪,‬‬ ‫שלקיני חובה של זב וזבה ויולדת או מטמא מקדש לא היה‬ ‫כשגזרו על סתם יינם של נכרים לא גזרו על של כותים‪ ,‬אע"פ‬ ‫שגזרו על פיתם‪ ,‬ואע"פ שהכותים מעשרים לעצמם‪ ,‬מ"מ‬ ‫שופר כפי שהיה לקיני נדבה‪ ,‬שהכהנים לוקחים במעות קינים‬ ‫כשמוכרים לאחרים אינם מפרישים דחשידי אלפני עוור‪ ,‬ואינו‬ ‫ומקריבים אותם‪ ,‬אלא היו נותנים המעות ליד כהן‪ ,‬גזירה‬ ‫נחשב גזל כיון דהוי ממון שאין לו תובעים‪ ,‬או דלא חשיב להו‬ ‫משום חטאת שנדע שמתו בעליה שדינה ללכת לים‬ ‫גזל כיון שעדיין לא הופרש‪ ,‬ועוד שהם סומכים על "ואכלת" ולא‬ ‫המלח וזה יפסול את כל התערובת‪ ,‬אבל בלא שנדע שמת‬ ‫מוכר‪ .‬שם‪.‬‬ ‫לא חיישינן לומר כן‪ ,‬שהרי השולח חטאתו ממדינת‬ ‫אם קנה דמאי מעמי הארץ א"צ להפריש‪ ,‬דעמי הארץ לא נחשדו‬ ‫הים מקריבים אותה בחזקת שהוא קיים‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫על התרומה‪ .‬ועוד דבדמאי אם קרא לו שם מבעוד יום מותר‬ ‫(ד"ה והתנן) דהא דאיתא בגיטין כ"ח‪ .‬שאם הגיע לגבורות‬ ‫להפרישו בשבת‪( ,‬ובודאי טבל אסור‪ ,‬ובבין השמשות מותר‬ ‫חוששים שמת‪ ,‬זה לא שכיח‪ ,‬אי נמי רק משום חומר אשת איש‬ ‫להפריש בדמאי אפילו בלי קריאת שם)‪ .‬ועוד דבדמאי יכול‬ ‫חוששים שמת בהגיע לגבורות‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה אלא)‬ ‫לשתות את המעשר ראשון (אם הוא לוי‪ ,‬או למ"ד מעשר ראשון‬ ‫שאף שרק שמא מת לא חיישינן אבל שמא ימות חיישינן‪ ,‬מ"מ‬ ‫מותר לזרים)‪ ,‬אבל בודאי אסור‪ ,‬ואם ישתה הוי כמו אם נבקע‬ ‫זה נ"מ רק לענין הנותן גט שעה אחת קודם מיתתו‪ ,‬ששמא ימות‬ ‫הנוד דהוי טבל למפרע‪ .‬ועוד דבודאי צריך לתת את המעשר ללוי‬ ‫בשעה הקרובה‪ ,‬אבל בלאו הכי בכל שעה שרוצים להקריב יש‬ ‫כדי לקיים מצות נתינה‪ .‬ועוד דבדמאי יכול לקבוע בבין‬ ‫חזקה שלא מת‪.‬‬ ‫השמשות מקום בצפונו או בדרומו‪ ,‬אבל בודאי אסור דהוי כמו‬ ‫הפרשה‪ ,‬ולהכי לא קתני בשל כותים שמחללו על המעות‪ ,‬אלא‬ ‫נ"ו ואין לומר שאם בעל החטאת מת נברור ד' זוזי‬ ‫ומיחל ושותה מיד‪ ,‬דהיינו מתחיל לשתות מיד‪ ,‬אבל לחלל אינו‬ ‫מדינה (שיש ח' מהן בזוזי צורי‪ ,‬והם דמי בהמה אחת‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫יכול כיון שלא קבע לו מקום‪ .‬שם‪.‬‬ ‫ולתוס' (ד"ה ונברור) אין זה דמי בהמה אחת‪ ,‬וד' זוזי לאו דווקא)‬ ‫אחרי שהפריש מהמאה תרומה גדולה א"צ להפריש עשר מעשר‬ ‫ונזרוק למים‪ ,‬דר"י לית ליה ברירה ‪-‬שאין סומכים על‬ ‫ראשון אלא מעט פחות‪ ,‬וכן לענין מעשר שני‪ ,‬ואין לומר שיפריש‬ ‫ברירה להתיר איסורים‪ ,‬דמהאי טעמא אמר ר"י (כדתני‬ ‫עשר שמא הכותי כבר הפריש‪ ,‬דאם הכותי הפריש תרומה גדולה‬ ‫הוא הפריש גם את שאר המעשרות‪ .‬תוד"ה עשרה‪.‬‬ ‫איו) שאם כבר בא חכם יכול אדם להתנות על העירוב‬ ‫ולומר שאם הוא בא למזרח עירובו למזרח‪ ,‬ואם בא‬ ‫‪58‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים‪ ,‬ומפרש‬ ‫ר"מ סובר שיש ברירה היכא שמברר דבריו כמו הכא‪ ,‬אבל היכא‬ ‫בגמ' שראה כמה טיפי דמים כסדרם מלמעלה למטה‬ ‫שאינו מברר דבריו (האחין שחלקו) ר"מ מסתפק אם יש ברירה‪.‬‬ ‫וכן שמואל סובר שהיכא שבירר דבריו אפילו בדאורייתא יש‬ ‫שהם של יוה"כ‪ ,‬וכמה שלא כסדרם שהם של פר‬ ‫ברירה (אם מתי אם לא מתי)‪ ,‬משא"כ היכא שלא בירר דבריו‪,‬‬ ‫העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אני)‬ ‫ועוד יש לחלק בין דבר שעתיד להתברר לבין דבר שאינו עתיד‬ ‫שכיון שבבית ראשון לא היתה פרוכת‪ ,‬ובבית שני לא היו‬ ‫להתברר‪ .‬תוד"ה דברי‪.‬‬ ‫מקריבים פר העלם דבר כיון שלא היה להם כהן משוח שהרי‬ ‫יאשיהו גנז את שמן המשחה‪ ,‬צ"ל דאיירי בבית ראשון ובפרוכת‬ ‫שהיתה כנגד הפתח‪ ,‬או בבית שני ורק בהוראת כהן לעצמו צריך‬ ‫ההזאות מדם הפר והשעיר על הפרוכת‬ ‫כהן משיח‪ ,‬אבל פר העלם דבר של ציבור יכול להקריבו אף כהן‬ ‫מבחוץ‬ ‫הדיוט‪.‬‬ ‫לאחר ההזאות מדם הפר והשעיר לפני ולפנים היה מזה‬ ‫מהדם גם כנגד הפרוכת מבחוץ‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫נתערבו הדמים של פר ושעיר‬ ‫היה מזה מדם הפר על הפרוכת כנגד הארון מבחוץ‪,‬‬ ‫סדר המתנות הוא להזות מדם הפר בפנים ואח"כ מדם‬ ‫אחת למעלה ושבע למטה‪ ,‬והיינו כמצליף וכנ"ל‪ ,‬והיה‬ ‫השעיר‪ ,‬ואח"כ מזה מדם הפר בחוץ ואח"כ מדם השעיר‪,‬‬ ‫ואח"כ נותן מן הדם על המזבח הפנימי‪ .‬הגמרא מבארת מה‬ ‫מונה אחת ואחת וכו' כנ"ל‪ .‬ואח"כ היה נוטל את דם‬ ‫יעשה היכא שנתערבו הדמים יחד‪ ,‬כיצד יעשה כדי שיהיה‬ ‫השעיר ומניח את דם הפר ומזה כמו מדם הפר‪ .‬ואח"כ‬ ‫ודאי שעשה את כל ההזאות הנצרכות לפי הסדר‪.‬‬ ‫היה מערה את דם הפר לתוך דם השעיר‪ ,‬ושופך את‬ ‫אם נתערב לפני ההזאות אינו יכול להזות פעם אחת‬ ‫הדם מהכלי המלא לכלי הריקן‪ .‬ומקור הזאות אלו הוא‬ ‫שיעלה לשתיהם‪ ,‬דבעינן שיכלה דם הפר ואח"כ יזה‬ ‫מדכתיב "וכן יעשה לאוהל מועד" שיזה על הפרוכת‬ ‫דם השעיר‪ ,‬דכתיב "וכלה מכפר את הקודש"‪ ,‬ועל כן‬ ‫כמו שהזה בפנים‪ ,‬והא דכתיב "השוכן אתם בתוך‬ ‫יזה פעמיים אחת למעלה ושבע למטה‪ ,‬א' לשם פר‬ ‫טומאתם" היינו שאפי' בשעה שהם טמאים (כמו‬ ‫ואח"כ א' לשם שעיר‪.‬‬ ‫השתא בזמן הגלות) שכינה עמהם‪.‬‬ ‫אם נתערב אחר הזאת דם הפר למעלה‪ -‬אינו יכול‬ ‫נ"ז‪ .‬אף שדבר הנלמד מהקש אינו חוזר ומלמד‬ ‫לתת שבע למטה לשם שניהם‪ ,‬ואח"כ אחת למעלה‬ ‫בהקש לענין קדשים‪ ,‬מ"מ הכא שלומדים אחת למעלה של‬ ‫לשם שעיר‪ ,‬דבעינן שנתינה למעלה של השעיר תהיה‬ ‫פר ושבע למטה של שעיר בהזאות שבפנים ע"י הקש ילפינן‬ ‫לפני הנתינה למטה‪ ,‬אלא יתן שבע למטה לשם פר‪,‬‬ ‫הזאות שבחוץ בהקש מהזאות שבפנים‪ ,‬י"א שדבר‬ ‫ואחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר‪.‬‬ ‫שמקצתו אינו נלמד בהקש כגון הכא שרק מנין ההזאות‬ ‫נ"ז‪ :‬נתערבו לו הכוסות שאינו מכיר איזה של פר ואיזה‬ ‫נלמד בהקש ולא עצם ההזאות‪ ,‬חוזר ומלמד בהקש‪,‬‬ ‫ולחולקים צ"ל שלומדים את המקומות זה מזה ואילו‬ ‫של שעיר‪ -‬נותן ג' פעמים‪ ,‬שאז ממ"נ הקדים של פר לשל‬ ‫שעיר‪ .‬רש"י כתב שמזה וכו' וכן בהיכל‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה נותן)‬ ‫בהקש הראשון למדו את הבהמות זה מזה‪ ,‬או שלומדים חוץ‬ ‫שמשמע שהתערובת היתה לפני שהזה לפני ולפנים‪ .‬אך קשה‬ ‫מפנים יחד והיינו שלומדים אחת למעלה של פר ושבע למטה‬ ‫שהרי שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה ולא כלום‪,‬‬ ‫של שעיר בפנים ובחוץ יחד‪ ,‬כיון שגם את שבע למטה של פר‬ ‫ולכן ביארו דאיירי רק בהזאות שבהיכל‪.‬‬ ‫ואחת למעלה של שעיר שנכתבו מפורש לומדים‪ ,‬ורק היכא‬ ‫שמריך ללמוד רק את הדבר שנלמד בהקש אומרים שדבר הלמד‬ ‫נתערבו מקצת הדמים ומקצת לא נתערבו כגון‬ ‫בהקש אינו חוזר ומלמד בהקש‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה חוץ)‬ ‫שנשפך מעט מכל מזרק למזרק שלישי‪ ,‬נותן מהדם הודאי‪,‬‬ ‫מקשים על רש"י‪ ,‬ומבארים ש"וכן יעשה לאהל מועד" היינו‬ ‫ושאר הדם לרב פפא אינו שיריים אלא הולכים לאמה‬ ‫שכמו שעשה אחת למעלה בשעיר בפנים כך יעשה בפר ובשעיר‬ ‫המביאה את כל הלכלוך שבעזרה לנחל קדרון‪ ,‬אפילו למ"ד‬ ‫בחוץ‪ ,‬וכמו שעשה שבע למטה בפר בפנים כך יעשה בפר‬ ‫ובשעיר בחוץ‪ .‬וריצב"א מבאר כרש"י‪ ,‬ומה שהקשו התוס' תירץ‬ ‫שכוס אחת עושה את חברתה שיריים‪ ,‬כיון שכאן‬ ‫ריצב"א דשאני הכא דכתיב "וכן יעשה לאהל מועד" שיהיה‬ ‫הכוס של התערובת אינה ראויה‪ .‬ולרב הונא בריה‬ ‫ממש אותו דבר‪.‬‬ ‫דרבי יהושע הוי שירים והולכים ליסוד מזבח העולה ואינו‬ ‫דחוי אפי' למ"ד שכוס עושה חבירו דחוי‪ ,‬דכיון שאינו‬ ‫הזאה על הפרוכת ביוה"כ ובפר העלם דבר של ציבור‬ ‫ראוי לא נדחה‪.‬‬ ‫ושעירי ע"ז‪ ,‬אינה על הפרוכת ממש אלא כנגד‬ ‫הפרוכת‪ ,‬ואם נגעו נגעו‪ .‬ור"א ברבי יוסי אומר אני‬ ‫‪59‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫שלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה‪ ,‬והיינו היכא שכורך סודר‬ ‫דין שיירי דם חטאת‪ -‬קיבל דם החטאת בד'‬ ‫סביב הלולב ומאריכו ועושה לו כמין בית יד ואוחז בו‪ ,‬אבל אם‬ ‫כוסות‪ ,‬כל כוס שזרק ממנה הדם הנשאר בה הוי‬ ‫כורך ידו בסודר הוי חציצה‪ .‬ומזרק בתו מזרק איירי שאוחזו‬ ‫מלמטה‪ ,‬אבל אם אוחזו בשפתותיו הוי כמו בית יד וחשיב‬ ‫שיריים לכו"ע ונשפך ליסוד‪ ,‬וכוס שלא זרק ממנה‪,‬‬ ‫לקיחה ע"י דבר אחר דשמה לקיחה‪ ,‬אלא דפשיטא דהכא אינו‬ ‫לת"ק נדחתה ונשפך הדם לאמה‪ ,‬דכתיב בשעיר נשיא‬ ‫אוחז שתי מזרקות כבדות בשפתותיהם‪ .‬ודעת ריצב"א שגבי כלי‬ ‫"ואת דמו ישפוך"‪ ,‬ולר"א בר"ש הוי שירים ונשפך‬ ‫שרת דבעינן "ולקח הכהן" לא מועיל לקיחה ע"י דבר אחר‪.‬‬ ‫ליסוד דכתיב בחטאת יחיד "ואת כל דמה ישפוך אל‬ ‫תוד"ה מין‪.‬‬ ‫יסוד"‪ ,‬והא דכתיב "ואת דמו ישפוך" אתא למעוטי‬ ‫ואין להוכיח מדתניא ונתן את המלא בריקן‪ ,‬דאין‬ ‫שיריים שבצוואר בהמה‪.‬‬ ‫הכונה שנותן את המזרק המלא בתוך הריקן‪ ,‬אלא‬ ‫ששופך את המלא לריקן‪ ,‬ואף שכבר עירבם עושה כן‬ ‫עירוב דם הפר ודם השעיר‪ -‬היה מערה דם הפר‬ ‫כדי לערבם יפה‪.‬‬ ‫לתוך דם השעיר‪ ,‬וחוזר ומערה מהמזרק המלא לתוך‬ ‫ואין להוכיח ממה שהעומד על כלי או על רגל חבירו‬ ‫המזרק השני כדי שיתערבו היטב‪ ,‬ומתני' כרבי יאשיה‬ ‫הוי חציצה אף שרגל ברגל זה מין במינו‪ ,‬ויש חציצה בריצפה‬ ‫דס"ל שצריך לתת משניהם יחד על קרנות המזבח‪,‬‬ ‫דילפינן מכלי שרת שדבר המקדש יש בו חציצה‪ ,‬דשאני רגל‬ ‫דכתיב במתנות המזבח "ולקח מדם הפר ומדם השעיר"‪ .‬ולרבי‬ ‫יונתן נותן מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו דס"ל דהכי‬ ‫שא"א לבטלה עד שחבירו יגמור עבודתו‪.‬‬ ‫משמעתא דקרא‪ .‬הגמרא אומרת שאף שבעלמא רבי‬ ‫וללישנא בתרא הספק הוא אם דרך שירות בכך‪,‬‬ ‫יאשיה סובר שאע"פ שלא כתוב יחדיו הכונה יחדיו‬ ‫ופשיט מדדריש תנא דבי רבי ישמעאל "כלי השרת‬ ‫ורבי יונתן חולק‪ ,‬ונ"מ בהא דכתיב "איש אשר יקלל את אביו‬ ‫אשר ישרתו"‪ ,‬משמע ב' כלים ושירות אחת‪.‬‬ ‫ואת אמו" אם המשמעות היא שניהם יחד (אי לאו סיפא דקרא‬ ‫הניח סיב בתוך המזרק וקיבל בו את הדם‪ -‬הגמ'‬ ‫"אביו ואמו קילל")‪ ,‬או שהמשמעות היא כל אחד בפני עצמו‪,‬‬ ‫(ואף שלרבי יונתן משמע או שניהם כאחד או אחד בפני עצמו‪,‬‬ ‫מסתפקת אם זה חוצץ כיון דשזה מין בשאינו מינו‪,‬‬ ‫הכא ההזאה היא דווקא כל אחד בפני עצמו‪ ,‬כיון שלפני ולפנים‬ ‫או שאינו חוצץ כיון דמחלחל‪ .‬הגמרא רוצה להוכיח‬ ‫ובהיכל מזה מכל אחד בפני עצמו‪ ,‬ולומדים סתום מן המפורש‪.‬‬ ‫מדתניא בפרה לענין נתינת אפר לתוך מים חיים לקדשם‪,‬‬ ‫תוד"ה רבי יונתן)‪ .‬הכא י"ל שרבי יונתן סובר שצריך‬ ‫זולף והולך ממי המעין שירדו לשוקת דרך חור שבדופנה עד‬ ‫לערבם‪ ,‬דכתיב "וכפר אהרן על קרנותיו אחת"‪ ,‬אמנם‬ ‫שמגיע לספוג ומבואר שרק המים שנבלעו בספוג פסולים‪,‬‬ ‫בברייתא מבואר להדיא שלרבי יאשיה מערבם ולרבי‬ ‫אבל שאר המים אינם נפסלים בגלל חציצת הספוג‪ ,‬והגמרא‬ ‫יונתן לא מערבם‪ ,‬ולדידי' אחת היינו אחת בפר ואחת‬ ‫דוחה דשאני מיא דקלישי שהם נמצאים מכל צידי הספוג‬ ‫בשעיר‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה עירה) שמבואר במנחות שמכאן‬ ‫בינו לבין הכלי‪ ,‬אבל דם עב הוא‪ .‬וי"א שבדם כשר דקליש‪,‬‬ ‫לומדים ש"עולין" אין מבטלים זה את זה‪ ,‬שהרי ידוע שדם הפר‬ ‫אבל בקומץ שהוא צריך להתקדש בכלי לאחר הקמיצה‪ ,‬וזה‬ ‫מרובה מדם השעיר‪ .‬והא דלא אמרינן קמא קמא בטיל‪ ,‬משום‬ ‫כנגד קבלת הדם‪ ,‬פסול משום חציצה‪.‬‬ ‫שיש מ"ד שבשופך מפי חבית דנפיש עמודיה לא אמרינן קמא‬ ‫קמא בטיל‪ ,‬ואפילו למ"ד שבחבית נמי אמרינן קמא קמא בטיל‪,‬‬ ‫במזרק דנפיש עמודיה טפי לא אמרינן קמא קמא בטיל‪.‬‬ ‫נתינה מדם הפר והשעיר על מזבח הזהב‬ ‫לאחר ההזאות מדם הפר והשעיר בקודש הקדשים ובהיכל‬ ‫דיני חציצה בקבלת הדם במזרק‬ ‫היה הכהן גדול נותן מדם הפר והשעיר על המזבח הפנימי‬ ‫כדכתיב "ויצא אל המזבח אשר לפני ד' וכפר עליו ולקח‬ ‫קבלת הדם של כל הקרבנות היא ע"י כהן שאוחז בידו‬ ‫מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב‪ ,‬והזה‬ ‫מזרק שהוא כלי שרת ומקבל בו את הדם‪ ,‬והנה לגבי כמה‬ ‫עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים"‪ .‬הגמ' להלן מבארת‬ ‫דינים בתורה יש דיני חציצה‪ ,‬וכגון הנוטל לולב עם סודר‬ ‫מהי דרך הליכת הכהן למזבח ומהו סדר וצורת הנתינה על‬ ‫על ידו לא מהני‪ ,‬והגמרא מבארת מתי גם לענין קבלת דם‬ ‫קרנות המזבח ועל ראש המזבח‪ ,‬ומה היה עושה עם שיירי‬ ‫הקרבנות יש דיני חציצה‪.‬‬ ‫הדם‪ ,‬והאם יש דין מעילה בשיירי הדם‪.‬‬ ‫נ"ח‪ .‬הגמ' מסתפקת מה הדין בהניח מזרק בתוך‬ ‫נ"ח‪ :‬היציאה ממקום ההזאה על הפרוכת למזבח‪-‬‬ ‫מזרק וקיבל בו את הדם בכל הקבלות שבימות השנה‪ ,‬אי‬ ‫לאחר הזאות הדם היה יוצא אל המזבח אשר לפני ד'‪,‬‬ ‫מין במינו חוצץ ונמצא שהקבלה לא היתה ע"י כהן כיון שהוא‬ ‫והיינו מזבח הזהב‪ ,‬דכתיב "ויצא אל המזבח אשר לפני‬ ‫מחזיק במזרק החיצוני‪ ,‬או שאינו חוצץ‪ .‬והנה בסוכה מבואר‬ ‫‪60‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫לכפוף גופו ולפשוט זרועו מלמטה ונזקף והולך למעלה‪ ,‬ומתני'‬ ‫ד' " ומזבח החיצון אינו לפני ד'‪ ,‬וכתיב לשון יציאה ללמדך‬ ‫כר"י הסובר שעל כולם היה נותן מלמטה למעלה שכך‬ ‫שבשעת ההזאה היה עומד בין המזבח לפרוכת‪( ,‬אבל‬ ‫נח לעשות בקרנות הרחוקות חוץ מאותה שלפניו‪ .‬ושתי‬ ‫בפר הבא על כל המצוות היה עומד מן המזבח ולחוץ‪,‬‬ ‫כהנים גדולים נשתיירו ממקדש ראשון‪ ,‬אחד אמר‬ ‫דכתיב "לפני ד' " ‪-‬המזבח לפני ד' והכהן אינו לפני ד')‪.‬‬ ‫שהקיף בידו‪ ,‬והשני אמר שהקיף ברגליו‪.‬‬ ‫סדר המתנות על קרנות המזבח הפנימי‪ -‬לתנא‬ ‫אח"כ היה מזה על טהרו של מזבח ז' פעמים דכתיב‬ ‫דמתני' סדר המתנות‪ :‬מזרחית צפונית דס"ל כרבי יוסי‬ ‫"והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים"‪ ,‬וטהרו היינו מקום‬ ‫שהיתה רק פרוכת אחת והיא היתה פרופה מן הצפון‪ ,‬וממילא‬ ‫גלוי בגג המזבח‪ ,‬שהיה חותה גחלים אילך ואילך ומזה‬ ‫היה מגיע בתחילה לקרן צפונית מערבית‪ ,‬ושם לא היה נותן‬ ‫וכדלהלן‪ ,‬והיה יוצא לקרן מזרחית צפונית ונותן שם‪ ,‬וחוזר דרך‬ ‫ביניהם‪ ,‬ולא היה מזה על גבי האפר או הגחלים‪( .‬ורבה‬ ‫ימין לקרן צפונית מערבית‪ ,‬מערבית דרומית‪ ,‬דרומית‬ ‫בר רב שילא רצה לומר שהכונה שהיה מזה בחציו‬ ‫מזרחית‪ ,‬וזו שיטת ריה"ג‪ .‬ולר"ע הסדר היה מזרחית‬ ‫באמצע גובה כתלו של המזבח‪ ,‬והגמרא דוחה את‬ ‫דרומית דס"ל שהיו ב' פרוכות והחיצונה היתה פרופה מן‬ ‫דבריו)‪ .‬לחנניה היה מזה בצד צפוני‪ ,‬לרבי יוסי בצד‬ ‫הדרום וממילא הגיע בתחילה לקרן דרומית מערבית‪ ,‬ושם לא‬ ‫דרומי‪ ,‬דלכו"ע במקום שסיים מתנות הקרנות שם‬ ‫היה נותן וכדלהלן‪ ,‬והיה יוצא לקרן מזרחית דרומית ונותן שם‪,‬‬ ‫מזה על הגג‪ ,‬דכתיב "וטהרו וקדשו" מקום שקדשו‬ ‫וחוזר לקרן דרומית מערבית‪ ,‬מערבית צפונית‪ ,‬צפונית‬ ‫בקרנותיו שם טהרו בהזאות‪ ,‬ונחלקו אם פתח הפרוכת‬ ‫מזרחית‪ .‬ולכו"ע אע"פ שאין מעבירין על המצוות לא‬ ‫היה בדרום או בצפון‪.‬‬ ‫היה מתחיל בקרן שהיה מגיע לשם בתחילה‪ ,‬דכתיב‬ ‫שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח‬ ‫"ויצא אל המזבח" ‪-‬שיצא בתחילה מכל המזבח‪.‬‬ ‫החיצון‪ ,‬ששם היה פוגע כשיוצא‪ ,‬וכתיב "ואת כל דם‬ ‫ביאור מחלוקתם‪ -‬י"ל שלכו"ע כל פניות שאתה‬ ‫הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל‬ ‫פונה לא יהו אלא דרך ימין (דילפינן מים שעשה‬ ‫מועד" ואף שפסוק זה נאמר על פר כהן משיח‪" ,‬הפר" מרבה‬ ‫שלמה שהפסוק מנה את סדר הרוחות לצד ימין)‪,‬‬ ‫פר יום הכיפורים‪ .‬ושיירי הדם שהזה על מזבח החיצון‬ ‫אלא שריה"ג יליף פנים מחוץ להקיף דרך ימין‪ ,‬ור"ע‬ ‫היה שופך על יסוד דרומי‪ ,‬ששם היה יורד מן הכבש‬ ‫סובר שמדינא אין מעבירין על המצוות‪ ,‬אלא כיון‬ ‫וילפינן ירידתו מהכבש מיציאתו מן ההיכל דבסמוך‬ ‫דילפינן שיצא מחוץ למזבח יתחיל שם ויחזור לקרן‬ ‫לו‪ ,‬ולרבי ישמעאל שניהן נשפכים ליסוד מערבי‪,‬‬ ‫שדילג עליה שזה לצד שמאל‪ .‬ביאור נוסף‪ -‬לר"ע‬ ‫דילמד סתום מן המפורש‪ ,‬ולרשב"י שניהם נשפכים‬ ‫מקיף בידו‪ ,‬ובזה אין דין פניה לימין‪ ,‬ולריה"ג מקיף‬ ‫ליסוד דרומי‪ ,‬דסבר דפתח ההיכל בדרום של המזבח‪,‬‬ ‫ברגלו‪ ,‬ונחלקו אם לומדים מזבח הפנימי ממזבח‬ ‫וממילא היסוד הדרומי הוא נחשב "אשר פתח אהל מועד"‪,‬‬ ‫החיצון‪ ,‬דבתרוייהו כתיב "סביב"‪ ,‬או שלא לומדים כיון‬ ‫ותלמידי רשב"י משכו את רבי ישמעאל לומר‬ ‫שכל המזבח הפנימי הוא כשיעור קרן אחת במזבח‬ ‫כדבריהם‪ ,‬וסימנך משכוה גברי לגברא ‪-‬הרבים משכו את‬ ‫החיצון‪.‬‬ ‫היחיד‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה משכוה) מבארים שרשב"י שנזכר‬ ‫בשמו ובשם אביו משך את רבי ישמעאל שנזכר רק בשמו‪.‬‬ ‫נ"ט‪ .‬כיצד היה הכה"ג עובר מקרן לקרן‪ -‬לת"ק היה‬ ‫נ"ט‪ :‬אלו ואלו מתערבים באמה ויוצאים לנחל‬ ‫מקיף את המזבח בהליכתו ועומד ליד כל קרן שנותן‬ ‫בה‪ ,‬ונותן את הדם מלמעלה למטה‪ ,‬שכיון שהיה עומד‬ ‫קדרון ונמכרים לגננים לזבל‪.‬‬ ‫סמוך לאותה קרן שנותן עליה‪ ,‬וגובה המזבח ב' אמות שזה יותר‬ ‫מעילה בדם‪ -‬לר"מ ור"ש ומועלין בדמים הנ"ל‬ ‫מגובה ידו‪ ,‬וממילא היה צריך שראשי אצבעותיו יהיו למעלה‪,‬‬ ‫ואם היה נותן מלמטה למעלה היה מתלכלך הבית יד של כותנתו‪.‬‬ ‫מדרבנן לשלם קרן‪ ,‬ולחכמים אין מועלים בו אפילו‬ ‫ולר"א במקומו היה עומד ומחטא‪ ,‬שכיון שגודלו אמה על‬ ‫מדרבנן‪ ,‬אבל מדאורייתא להוסיף חומש לכו"ע אין בדם‬ ‫אמה לא היה צריך להקיפו ברגליו‪ ,‬ונחלקו ר"י ור"מ בדעתו‪,‬‬ ‫מעילה (דאם מועלים מדאורייתא היאך נמכרים לגננים לזבל‪.‬‬ ‫לר"מ על כולם היה נותן מלמעלה למטה בזו שלפניו כדי‬ ‫תוד"ה עד)‪ ,‬לעולא ילפינן מדכתיב "לכם" שלכם יהא‪,‬‬ ‫שלא יתלכלך‪ ,‬וכן בשתי הקרנות האחרות‪ ,‬חוץ מאותה‬ ‫ודבי רבי שמעון תנא "לכפר" לכפרה נתתיו ולא‬ ‫שבאלכסון שכיון שהיא רחוקה אם היה נותן מלמעלה למטה‬ ‫למעילה‪ ,‬ולריו"ח ילפינן מדכתיב "הוא" דינו לפני‬ ‫זה טורח להיות כפוף ולפשוט זרועו עד סוף המתנה‪ ,‬ויותר קל‬ ‫‪61‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫בגדי לבן בחוץ ואחד ממעט בגדי זהב‪ ,‬ולרבי נחמיה‬ ‫כפרה כמו לאחר כפרה (והיינו אחר שחיטה קודם זריקה‪,‬‬ ‫אחד ממעט בגדי זהב ואחד ממעט שיריים שאינם‬ ‫ששייך בדם כפרה‪ ,‬אבל מחיים שלא שייך כפרה בדם יש בו‬ ‫מעכבים אף הנעשים בבגדי לבן אם הקדימו להם דבר‬ ‫מעילה‪ .‬תוד"ה הוא)‪ .‬ובעינן תלתא קראי‪ ,‬למעטו מדין‬ ‫המאוחר להם‪ ,‬ולרבי יהודה אם העיקר מעכב אף‬ ‫נותר שאם אכל דם נותר בשוגג אינו חייב אלא אחת משום דם‪,‬‬ ‫השיריים מעכבים כיון שגם עבודה זו מעכבת את הכפרה‬ ‫ומדין מעילה‪ ,‬ומדין טומאה שאם אכל דם קדשים‬ ‫ומאי חזית למעוטה‪ .‬והגמרא מקשה שרבי יוחנן עצמו‬ ‫בטומאת הגוף שהיא בכרת חייב רק משום דם‪ ,‬וכן אם שגג בדם‬ ‫אמר שרבי נחמיה שאמר ששיריים שהקריבם בחוץ חייב‬ ‫והזיד באלו אינו חייב כרת‪ ,‬אבל מדין פיגול א"צ למעטו‪,‬‬ ‫מדבר למ"ד ששיריים מעכבים אלמא עבודה הם וקרינן‬ ‫דכל דבר שיש לו מתירין בין לאדם לאכילה בין למזבח‬ ‫בהו "ואל פתח אהל מועד לא הביאו"‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה תנא)‬ ‫להקטרה חייבים עליו משום פיגול‪ ,‬והדם הוא עצמו‬ ‫הקשו שבזבחים משמע שלרבי נחמיה גם שיריים של חטאות‬ ‫מתיר ועל המתיר אין חייבים משום פיגול‪ .‬ולאחר כפרה אין‬ ‫החיצוניות שזרקם בחוץ‪ ,‬אע"פ שאינם מעכבים‪ .‬ורבינו חיים כהן‬ ‫בו מעילה‪ ,‬דאין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלין בו‪.‬‬ ‫מתרץ שר"נ סובר ששיריים הפנימיים מעכבים וממילא אם‬ ‫זרקם בחוץ חייב‪ ,‬ולומדים שיריים החיצוניים מהפנימיים‪.‬‬ ‫ס‪ .‬אין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלין בו‪-‬‬ ‫ולריצב"א לומדים שיריים החיצוניים מאברים ופדרים‪ .‬הגמרא‬ ‫אבל תרומת הדשן מועלין בה דכתיב "ושמו אצל‬ ‫נשאר בקושיא‪.‬‬ ‫המזבח" דטעון גניזה‪ ,‬אלמא אסור בהנאה משום קדושתו‬ ‫וממילא יש בו מעילה‪ ,‬לתוס' (ד"ה והרי) יש בו מעילה‪,‬‬ ‫וכלה מכפר את הקודש‪ -‬לר"ע דורשים שאם כיפר‬ ‫ולריצב"א אין בו מעילה אלא איסור הנאה‪ .‬וקודם דישון‬ ‫כילה ואם לא כיפר לא כילה‪ ,‬ולר"י דורשים שאם‬ ‫מועלין בו לכו"ע‪ ,‬ודשן של מזבח הפנימי אין בו מעילה אפילו‬ ‫כילה כיפר ואם לא כילה לא כיפר‪ .‬י"מ שאין‬ ‫לפני דישון‪ ,‬דאין הדישון נחשב שהוא מחוסר עבודה כיון‬ ‫המחלוקת אלא במשמעות דורשין‪ ,‬וי"מ שנחלקו אם‬ ‫שהדישון שלו אינו מצריך בגדי כהונה)‪ ,‬וכן בגדי כהונה ‪-‬‬ ‫שיריים מעכבי לר"ע אין מעכבים אלא רק עיקר המתנות‪,‬‬ ‫ארבעה בגדי לבן של כה"ג ביוה"כ לרבנן טעונים גניזה‬ ‫ולר"י רק אם כילה את הכל כיפר‪ ,‬דשיריים מעכבי‪.‬‬ ‫ומועלים בהם‪ ,‬אבל לרבי דוסא ראוים הם לכהן‬ ‫הדיוט ובגדי כהונה אין בהם מעילה דלא ניתנה תורה‬ ‫קטורת שחפנה קודם שחיטתו של פר לא עשה‬ ‫למלאכי השרת‪ ,‬עגלה ערופה מועלין בה דכתיב "וערפו‬ ‫כלום‪ ,‬ואף לר"י שבדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ‬ ‫שם" שם תהא גניזתה‪ ,‬ולא ילפינן לעלמא‪ ,‬דשני כתובין‬ ‫אין הסדר מעכב‪ ,‬הכא מעכב‪ ,‬דצורך פנים כפנים דמי‪.‬‬ ‫הבאים כאחד אין מלמדים‪ ,‬ולמ"ד ששני כתובין‬ ‫ס"א‪ .‬שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא‬ ‫מלמדין‪ ,‬הכא כתיב תרי מיעוטי‪" ,‬ושמו"‬ ‫עשה כלום‪ ,‬ויחזור וישחוט את השעיר‪ ,‬ואם הזה מדם‬ ‫ו"הערופה"‪ .‬ואי הוי כתיב רק חד מיעוטא‪ ,‬אמרינן דכיון‬ ‫ששני מיעוטים כתובים באותו דבר אין מיעוט אחר מיעוט‬ ‫השעיר קודם שגמר דם הפר‪ ,‬יזה מדם הפר ויחזור‬ ‫אלא לרבות‪ ,‬ולכן צריך ב' מיעוטים‪ .‬תוד"ה תרי‪.‬‬ ‫ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר‪.‬‬ ‫כפרת יוה"כ‪ -‬כתיב "וכפר את מקדש הקודש (‪-‬לפני‬ ‫מה מעכב בסדר עבודת יוה"כ‬ ‫ולפנים אם נכנס לשם אדם טמא וידע מתחילה ולא ידע בסוף‪,‬‬ ‫כל מעשה יוה"כ האמור במתני' על הסדר‪ ,‬אם הקדים‬ ‫ושעיר זה תולה להגן מפני היסורים עד שיודע לו ויביא קרבן‬ ‫מעשה לחבירו לא עשה כלום‪ .‬לרבי יהודה דין זה הוא‬ ‫עולה ויורד) ואת אהל מועד (‪-‬טומאה בהיכל) ואת‬ ‫דווקא דברים הנעשים בבגדי לבן בפנים‪ ,‬אבל דברים‬ ‫המזבח (כמשמעו טומאה שאירעה לאדם שהיה במזבח‬ ‫הנעשים בבגדי לבן בחוץ כגון הגרלה ווידוי ושפיכת שיריים‬ ‫ושהה כדי השתחויה‪ ,‬שזה שיעור שהיה למי שנטמאה בעזרה‪.‬‬ ‫וכל מתנות הפרוכת ומזבח הזהב מה שעשה עשוי‪ ,‬אמנם‬ ‫רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה וכפר) הכונה לענין נשפך הדם‪ ,‬שהכל נחשב‬ ‫בשחיטה וחפינה מודה ר"י שהם מעכבים‪ ,‬דצורך פנים כפנים‪,‬‬ ‫כמתנה אחת‪ ,‬וכתבו שגם לרש"י י"ל שכוונתו שהמתנות‬ ‫נחשבות כאחד וזה מכפר על טומאה שאירעה שם‪ ,‬וכן להלן גבי‬ ‫ולרבי נחמיה אף דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ כגון‬ ‫היכל וכו') יכפר (‪-‬עזרות)‪ ,‬ועל הכהנים (כמשמעו) ועל‬ ‫אילו ואיל העם שהקדים להם הוצאת כף ומחתה מעכבים‪,‬‬ ‫כל עם הקהל (‪-‬ישראל) יכפר (‪-‬לוים)‪ ,‬לרבי יהודה‬ ‫אבל דברים הנעשים בבגדי זהב בחוץ אין מעכבים‪.‬‬ ‫הושוו כולם ‪-‬כהנים לוים וישראלים להתכפר בוידוי שעיר‬ ‫ס‪ :‬לרבי יוחנן נחלקו בהא דכתיב "והיתה זאת לכם‬ ‫המשתלח על שאר עבירות‪ .‬ולר"ש כשם שדם השעיר‬ ‫לחוקת עולם אחת בשנה"‪ ,‬לרבי יהודה אחד ממעט‬ ‫‪62‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫"והקריב אותו לאשם" והיינו אותו שהונף עם הלוג‪ ,‬שאינו‬ ‫מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו בלא וידוי‪,‬‬ ‫יכול להביא אחר‪ .‬ותניא כוותיה דריו"ח שאם שחטו‬ ‫כך דם הפר מכפר על הכהנים בטומאת מקדש‬ ‫שלא לשמו או שלא נתן מדמו לגבי בהונות ה"ז עולה‬ ‫וקדשיו בלא וידוי‪ ,‬וכשם שוידוי שעיר המשתלח מכפר‬ ‫ע"ג המזבח וטעון נסכים‪ ,‬וצריך אשם אחר להכשירו‬ ‫על ישראל בשאר עבירות כך וידוי פר מכפר על‬ ‫לטהרו לאכול בקדשים‪ ,‬ור"ח יפרש "צריך" ואין לו תקנה‪.‬‬ ‫הכהנים בשאר עבירות‪ ,‬והושוו דבני כפרה נינהו‪ ,‬מיהו כל‬ ‫לתוס' הסוגיה לא מדברת בשחטו שלא לשמו‪ ,‬דבזה כל מה‬ ‫חד מכפר בדידי'‪.‬‬ ‫שנתן ממנו כמאן דליתיה‪ ,‬אלא איירי שנשפך דמו קודם מתן‬ ‫בהונות‪.‬‬ ‫נשפך הדם באמצע ההזאות‪ -‬לר"מ הזאה שבפנים‬ ‫ושעל הפרוכת ושעל המזבח כל אחד הוא כפרה בפני‬ ‫נזיר ממורט שאינו יכול לגלח‪ ,‬לב"ה א"צ העברת‬ ‫עצמו‪ ,‬ואם נשפך הדם באמצע ההזאות יתחיל‬ ‫תער‪ ,‬ולב"ש צריך העברת תער‪( ,‬ובנזיר גרס איפכא‪.‬‬ ‫מתחילת אותו מקום שהוא מזה שם‪ ,‬דכל מקום הוא‬ ‫תוד"ה נזיר)‪ .‬לרב חסדא כוונת ב"ש צריך ואין לו תקנה‪,‬‬ ‫כפרה בפני עצמו‪ .‬ולר"א ור"ש אינו חוזר על ההזאות‬ ‫ולרב פדת ב"ש סוברים בזה כר"א שנזיר שאין לו בוהן‬ ‫כלל אפילו לא נגמרה אותה כפרה‪ ,‬אלא מתחיל ממקום‬ ‫יד ורגל נותן על מקומם וטהור והכא נמי יעביר התער על‬ ‫שפסק‪ .‬ונחלקו בהא דכתיב "מדם חטאת הכיפורים‬ ‫מקום השיער‪( ,‬ולר"ש יכול לתת על של שמאל‪ ,‬ולת"ק‬ ‫אחת בשנה"‪ ,‬לר"מ הכונה חטאת אחת ולא לעשות‬ ‫אין לו טהרה עולמית דבעינן קרא כדכתיב)‪.‬‬ ‫כפרה אחת משני חטאות‪ ,‬ולר"א ור"ש הכונה חיטוי‬ ‫קבלת דם אשם מצורע‪ -‬ב' כהנים מקבלים דמו‪,‬‬ ‫אחד ולא לעשות אותה הזאה שני חיטויים‪ .‬שיריים‬ ‫אחד ביד לצורך נתינה על המצורע‪ ,‬דכתיב "ונתן" מה‬ ‫לכו"ע לא מעכבי כלל‪.‬‬ ‫נתינה בעצמו של כהן (דכתיב אצבע גבי שמן‪ ,‬וילמוד סתום‬ ‫וכן נחלקו בלוגין של מצורע שלר"מ מתנות שבפנים‬ ‫(דם) מן המפורש (שמן)‪ .‬תוד"ה מה)‪ ,‬אף לקיחה בעצמו של‬ ‫דכתיב "והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים"‪ ,‬ומתנות‬ ‫כהן‪ ,‬ואחד בכלי לזריקה על המזבח‪ ,‬דכתיב "כי‬ ‫שבבהונות דכתיב "ומן השמן אשר על כפו יתן הכהן על תנוך‬ ‫כחטאת האשם הוא" מה חטאת טעונה כלי דכתיב‬ ‫אוזן המיטהר הימנית ועל בוהן ידו הימנית" כ"א כפרה בפני‬ ‫בעולה ושלמים "וישם באגנות" וכל הקרבנות נלמדים בהקש‬ ‫עצמה‪ ,‬ואם נשפך השמן יתחיל מתחילת אותה נתינה‪,‬‬ ‫מעולה ושלמים‪ ,‬אף האשם טעון כלי‪.‬‬ ‫ולר"א ור"ש ממקום שפסק משם מתחיל‪ .‬ומתנות‬ ‫שריפת פרי ושעירי יוה"כ‪ -‬לר"א ור"ש כולם‬ ‫הראש דכתיב "ומיתר השמן אשר על כף הכהן יתן על ראש‬ ‫מטמאים בגדים‪ ,‬ונשרפים בבית הדשן‪ ,‬והיינו אם נשפך‬ ‫המיטהר" לכו"ע אינם מעכבות‪ ,‬דגבי בהונות כתיב‬ ‫הדם לאחר המתנות שבפנים והביא פר אחר למתנות הפרוכת‬ ‫"ומיתר" וגבי ראש כתיב "והנותר" והיינו שמה שנשאר‬ ‫ואח"כ נשפך הדם והביא פר אחר למתנות המזבח‪ ,‬כולם נשרפים‬ ‫מהשיריים יתן על הראש‪ ,‬והוו שיירי שיריים‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה‬ ‫בבית הדשן חוץ לג' מחנות‪ ,‬ומטמאים את בגדי העסוקים‬ ‫דברי) שבזבחים ו‪ :‬מבואר שאם לא נתן מהשמן על הראש‪ ,‬לרבי‬ ‫בשריפתם‪ ,‬ולחכמים רק האחרון שגמר בו הכפרה‪.‬‬ ‫יוחנן בן נורי יביא לוג אחר ויתן על הראש‪ ,‬ולר"ע יתחיל בבהונות‪.‬‬ ‫ותירצו התוס' שכוונת רבי יוחנן בן נורי שאף שנטהר מצרעתו‬ ‫ס"ב‪ .‬נשפך דם השעיר לאחר מתנות פנים חוזר ומגריל‪ ,‬ואם‬ ‫ואף כלפי שמיא נתכפר מהעונש מ"מ חסר לו מצות מתנות‬ ‫נשפך הדם שוב לאחר מתנות הפרוכת חוזר ומגריל‪ ,‬נמצאו ג'‬ ‫הראש‪ ,‬וי"מ שכוונת הגמ' שם שמתנות הראש אינם מעכבות‬ ‫שעירים לעזאזל‪ ,‬אבל אין משלח לעזאזל אלא שעיר‬ ‫שמתן הבהונות יעשו ריצוי גמור‪.‬‬ ‫אחד דכתיב "אותו" לשלח אותו לעזאזל‪ ,‬י"א שמשלח‬ ‫ס"א‪ :‬אשם מצורע ששחטו שלא לשמו כגון לשם‬ ‫את הראשון‪ ,‬דמצוה בראשון (כרבי יוסי בהפריש‬ ‫עולה או שלמים‪ ,‬שהדין הוא שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן‬ ‫פסחו ואבד והפריש אחר ונמצא שמצוה בראשון‬ ‫כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה לריו"ח הדין בזה‬ ‫אע"פ שהופרש השני קודם חצות וכשהגיע זמן שחיטת הפסח‬ ‫תלוי במחלוקת הנ"ל‪ ,‬שלר"מ דס"ל שעבודה שלא נגמרה‬ ‫שניהם נעשו ראוים יחד‪ ,‬ואם השני מובחר יביאנו‪ .‬אבל‬ ‫הרי היא כמי שאינה‪ ,‬הכא נמי אע"פ שנתן ממנו לבהונות הרי‬ ‫ממה שבתרומת הלשכה לרבי יוסי היה כתוב על‬ ‫היא כמי שאינה‪ ,‬וממילא יביא אחר ויתחיל מתחילה‪,‬‬ ‫הקופות א' ב' ג' משום שמצוה בראשון א"א ללמוד‬ ‫ולר"א ור"ש אין לו תקנה דהכא א"א לגומרה באחר‪ ,‬דכתיב‬ ‫לכאן‪ ,‬די"ל דשאני התם שבזמן שהראשונה היתה‬ ‫"כבש אחד אשם" אשם אחד אמרתי לך ולא שתי אשמות‪.‬‬ ‫ראויה להקריב ממנה עדיין לא היתה השניה ראויה‬ ‫ולרב חסדא הכא מודה ר"מ שאין לו תקנה דכתיב‬ ‫‪63‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫זריחת השמש‪ ,‬תמיד של שחר בקרן צפונית מערבית‬ ‫שהראשונה נראית להקרבה משנתרמה‪ ,‬אבל כאן השעיר‬ ‫שכיון שהשמש במזרח בשיפולי הרקיע והכתלים היו גבוהים‬ ‫הראשון אינו ראוי לשילוח עד גמר מתנות הדמים)‪ ,‬וי"א‬ ‫היה צל הכותל הרבה לכיוון מערב‪ ,‬ולכן צריך להרחיקו לצד‬ ‫שמשלח את האחרון הואיל וגמר בו הכפרה‪.‬‬ ‫מערב ככל יכולתו‪ ,‬וצפונית משום שקדשי קדשים שחיטתם על‬ ‫ירך המזבח צפונה‪ ,‬ושם היה בית המטבחיים והיו קבועים ברצפה‬ ‫כ"ד טבעות בריבוע של כ"ד אמות על כ"ד אמות‪ ,‬כמנין כ"ד‬ ‫משמרות‪ ,‬ונותנים ראש הבהמה לתוכם‪ ,‬בטבעת השניה‬ ‫לכיוון צפון‪( ,‬כדי שהטבעת הראשונה תסייע לאחוז רגלי הבהמה‬ ‫שני שעירי‬ ‫שלא תתהפך‪ ,‬ולתוס' (ד"ה על) גזירה שמא יטיל גללים)‪ ,‬ופני‬ ‫השוחט וצואר הבהמה היו באלכסון לצד מזרחי צפוני‪ ,‬ושל בין‬ ‫הערבים בקרן מזרחית צפונית בטבעת השניה ופניו‬ ‫שני שעירים שוים‬ ‫למערב דרום באלכסון‪ ,‬שזריחת החמה באה משם‪.‬‬ ‫שני שעירי יום הכיפורים מצוה שיהיו שוים זה לזה בכמה‬ ‫דברים‪ ,‬וכן הדין בשני כבשי מצורע ובשני צפורי מצורע‪ ,‬וכן‬ ‫בשני הכבשים של מוסף שבת‪ ,‬ובדיעבד אין זה מעכב‪.‬‬ ‫דין "ראוי לפתח אוהל מועד" בשוחט בחוץ‬ ‫הגמרא מבארת במה צריך שיהיו שוים‪ ,‬ומנין לומדים דינים‬ ‫השוחט קרבן מחוץ לעזרה חייב כרת‪ ,‬דכתיב "איש איש‬ ‫אלו לכתחילה ובדיעבד‪.‬‬ ‫מבית ישראל אשר ישחט שור וכו' או אשר ישחט מחוץ‬ ‫שני שעירי יוה"כ מצותם שיהיו שווים במראה ‪-‬‬ ‫למחנה‪ ,‬ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' ונכרת האיש‬ ‫ההוא מקרב עמו"‪ .‬אמנם חז"ל דרשו שחיוב זה אינו אלא‬ ‫לבנים או שחורים או שחומים‪ ,‬בקומה‪ ,‬בדמים‪ ,‬ובלקיחתם‬ ‫בקרבן הראוי להקרבה בעזרה‪ ,‬ולהלן יבואר בכמה אופנים‬ ‫כאחד‪ ,‬דכתיב "שני שעירי עיזים"‪ ,‬ו"שני" מיותר‬ ‫האם הקרבן נקרא ראוי להקרבה או לא‪.‬‬ ‫שהרי מיעוט "שעירי" שנים‪ .‬ואם אינם שווים או לא‬ ‫שני שעירי יוה"כ ששחטם בחוץ קודם הגרלה שהם‬ ‫נלקחו באותו יום כשרים‪ ,‬דכתיב ב' פעמים "שעיר"‪,‬‬ ‫קדושים שהרי הם נקנים מתרומת הלשכה‪ ,‬חייב על שניהם‬ ‫ולולא רבוי זה היינו אומרים שזה לעיכובא‪ ,‬דכתיב ג'‬ ‫משום שחוטי חוץ‪ ,‬אע"פ שהם עצמם עדיין אינם ראוים‬ ‫פעמים "שני"‪ ,‬ומ"חוקה" ליכא למילף‪ ,‬דלא כתיב חוקה אלא‬ ‫להקרבתם‪ .‬רב חסדא (וי"א רבה) מבאר הטעם הואיל‬ ‫על העבודה‪ ,‬ולא על הלקיחה שהיא מתמול שלשום‪ .‬והשתא‬ ‫וראוים הם לשעיר הנעשה בחוץ ‪-‬חטאת מוסף יוה"כ‪,‬‬ ‫דילפינן שאינו מעכב חד קרא למראה וחד לקומה וחד‬ ‫דלא בעי עקירה אע"פ שלקחו לשם שעיר הנעשה בפנים‪,‬‬ ‫לדמים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה שני) שר"ש (שבועות י"ג‪ ):‬דורש‬ ‫דשניהם שמם חטאת‪ ,‬ואע"ג דמחסרי עבודת היום ‪-‬מתן‬ ‫מ"שני השעירים" להקיש שכמו ששעיר הפנימי אינו מכפר על‬ ‫דמי הפר והשעיר וחפינת הקטורת והקטרתה הראוים ליקדם‬ ‫ישראל בשאר עבירות‪ ,‬כך שעיר המשתלח אינו מכפר על‬ ‫למוספין‪ ,‬קסבר אין מחוסר זמן לבו ביום‪ ,‬אבל אין‬ ‫הכהנים בשאר עבירות‪ ,‬ולדבריו הדין שיהיו שוים בקומה ומראה‬ ‫נלמד מאותו פסוק‪ ,‬דשקולין הם‪ ,‬והפסוק השני מלמד שיהיו‬ ‫חשובים ראויים לשעיר הנעשה בפנים‪ ,‬הואיל ומחוסר‬ ‫שוים בדמים‪ ,‬והפסוק השלישי מלמד כנ"ל לענין כפרה‪.‬‬ ‫הגרלה ועלית גורל מתוך הקלפי מעכבת אע"פ שהנחה אינה‬ ‫מעכבת‪ ,‬ומחוסר הגרלה כמחוסר מעשה אע"פ שאינו‬ ‫ס"ב‪ :‬כבשי מצורע וציפורי מצורע ומוספים של‬ ‫מעשה בגופן דרק עליית הגורל מעכבת אבל לא ההנחה‪ ,‬אפ"ה‬ ‫שבת מצוותם שיהיו שווים‪ ,‬דכתיב בכבשי מצורע‬ ‫הואיל ומצוה האמורה בהן היא כמחסור מעשה דמי‪ .‬ואם‬ ‫ומוספין "שני כבשים" ו"שני" מיותר שהרי מיעוט‬ ‫שחטם לאחר הגרלה‪ ,‬חייב על של שם ופטור על של‬ ‫כבשים שנים‪ ,‬ובצפורים כתוב "שתי צפורים"‪ .‬אמנם‬ ‫עזאזל‪.‬‬ ‫דין זה במצורע אינו לעיכובא‪ ,‬דכתיב ב' פעמים‬ ‫שלמים ששחטם קודם שנפתחו דלתות היכל‬ ‫"הכבש" וב' פעמים "צפור" (וקמ"ל שלא לומדים‬ ‫פסולים‪ ,‬דכתיב "ושחטו פתח אהל מועד" בזמן שהוא‬ ‫מ"תהיה" שזה לעיכובא‪ ,‬אלא לומדים שעכב בשאר‬ ‫פתוח ולא בזמן שהוא נעול‪ .‬ולרב חסדא אם שחטם‬ ‫דיני מצורע)‪ .‬י"א שבמוספין זה מעכב שיהיו שוים‪ ,‬ודעת רש"י‬ ‫שאינו מעכב‪ ,‬דמנלן לומר שזה מעכב‪ ,‬והתוס' (ד"ה מוספין)‬ ‫בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל פטור‪ ,‬דמחוסר‬ ‫כתבו דהא דכתיב "עולת שבת בשבתו הוי כמו שנה עליו הכתוב‬ ‫פתיחה אע"פ שאינו מעשה בגופן כמחוסר מעשה הואיל‬ ‫לעכב‪.‬‬ ‫ובהן נאמר הוי כמעשה בגופן‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה שלמים) דהאי‬ ‫אמנם כבשי התמיד א"צ להיות שווים‪ ,‬והא דכתיב‬ ‫טעמא השוחט בזמן הזה בחוץ פטור‪ ,‬דכיון שנהרס המזבח חשיב‬ ‫"שניים ליום" היינו שצריך לשוחטם כנגד היום ‪-‬כנגד‬ ‫‪64‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫משום שסתם קדשי בדק הבית הם בעלי מומים שהרי המתפיס‬ ‫אינו ראוי לפתח אהל מועד‪ ,‬ורק המעלה קטורת או מנחה בחוץ‬ ‫תמימים לבדק הבית עובר בעשה‪ ,‬אך בגמרא בזבחים מבואר‬ ‫חייב כיון שאין המזבח מעכב בהם‪ .‬וכן אם המזבח בנוי במקומו‬ ‫דלא כדבריהם‪ .‬רש"י‪( .‬דמבואר בזבחים קי"ב‪ .‬שפרת חטאת‬ ‫למ"ד קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא חייב אם שחט קרבן‬ ‫אע"פ שהיא תמימה פטור כיון שאין סופה לבוא אל פתח אהל‬ ‫בחוץ‪.‬‬ ‫מועד‪ ,‬וא"כ ה"ה בקדשי בדק הביץ תמימין‪ .‬תוד"ה וכל)‪.‬‬ ‫ס"ג‪ .‬פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה‪-‬‬ ‫דיני שעיר המשתלח‬ ‫לרב חסדא‪ -‬לשמו פטור דאינו ראוי לשמו בפנים‪ ,‬ושלא‬ ‫שעיר המשתלח ושאר קרבנות בעלי מום או‬ ‫לשמו אלא לשם שלמים חייב דראוי הוא לשם שלמים בפנים‪,‬‬ ‫מחוסר זמן‪ -‬מחוסר זמן בהמת קרבן קודם יום השמיני‬ ‫וסתמא לשמו ופטור‪ ,‬ולא חשיב ראוי לשלא לשמו‬ ‫בפנים‪ ,‬דבעי עקירה אינו ראוי בפנים לשלמים אא"כ עקר‬ ‫אין נותנים ממנו על המזבח‪ ,‬ואף אין מקדישים אותו‪,‬‬ ‫שם פסח ממנו‪.‬‬ ‫ואינו ראוי לשעיר המשתלח‪ ,‬דכתיב "ומיום השמיני‬ ‫והלאה ירצה לקרבן אשה לד' "‪( ,‬והכא דרשינן "לד' "‬ ‫לריו"ח‪ -‬י"א בין לשמו בין שלא לשמו פטור‪ ,‬דעקירת‬ ‫לרבות דכל מקום דורשים לפי עניינא דקרא)‪ ,‬ובאמת‬ ‫חוץ לאו שמה עקירה‪ ,‬דלא הכשיר הכתוב פסח בשאר ימות‬ ‫א"צ לזה דרשה שהרי אין הגורל קובע לד' אלא בראוי‬ ‫השנה לשם שלמים אלא בפנים ובעקירת השם‪ ,‬וי"א בין‬ ‫לד' וכיון שאינו יודע איזו בהמה תצא בגורל אינו יכול להביא‬ ‫לשמו בין שלא לשמו חייב‪ ,‬דפסח בשאר ימות השנה‬ ‫אחד מהם מחוסר זמן‪( ,‬ואף לחנן המצרי דס"ל שאפילו‬ ‫שלמים הוא‪ ,‬וא"צ עקירה‪.‬‬ ‫אם דם השעיר לד' נמצא בכוס ומת המשתלח‪ ,‬מביא‬ ‫מחוסר זמן בין בגופו כגון בתוך ז' ימים ללידתו‪ ,‬בין‬ ‫שעיר לעזאזל ובפשוטו הכונה ללא הגרלה‪ ,‬י"ל דהיינו‬ ‫בבעלים‪ ,‬השוחטו בחוץ פטור‪ ,‬ואיזה מחוסר זמן‬ ‫שהדם שבכוס אינו נדחה‪ ,‬אבל צריך להגריל ואותו‬ ‫בבעלים‪ ,‬כגון זב וזבה ומצורע שצריכים להביא קרבנותיהם‬ ‫שיצא לד' ירעה‪ ,‬ויתכפר בדם של הראשון)‪ ,‬אבל לר"ש‬ ‫לסוף שבעה‪ ,‬ויולדת שצריכה להביא קרבנותיה בסוף מלאת‬ ‫הסובר שאם מת אחד מביא חבירו שלא בהגרלה‬ ‫ימי טהרה‪ ,‬שהקריבו לפני הזמן חטאת או אשם בחוץ‪,‬‬ ‫בעינן דרשה‪ ,‬או דאיצטריך קרא להיכא שהומם‬ ‫דבפנים א"א להביאם לשם חובה כיון שלא הגיע הזמן‪ ,‬ולא‬ ‫וחיללו על שעיר אחר שבזה א"צ הגרלה כיון שהוא בא מכח‬ ‫לנדבה כיון שחטאת ואשם אינם באים בנדבה‪( ,‬אבל בעולה‬ ‫הראשון‪ ,‬ומום פוסל בשעיר המשתלח דכתיב "ואשה‬ ‫ושלמים חייבים כיון שאפשר להביאם בפנים לנדבה‪,‬‬ ‫לא תתנו מהם על המזבח לד' "‪ ,‬ו"אשה" אלו החלבים‪,‬‬ ‫ושלמים היינו בנזיר)‪ .‬לרב חלקיה בר טובי אם שחט אשם‬ ‫ואסור להקטיר אפילו מקצתם כזית מהם דכתיב‬ ‫שלא לשמו כגון לשם עולה או שלמים חייבים‪ ,‬כיון שהוא‬ ‫"מהם"‪ ,‬ולא לזרוק דמם על המזבח דכתיב "מזבח"‪.‬‬ ‫ראוי לעולה ושלמים בפנים‪ ,‬דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן‬ ‫וצריך ילפותא לשעיר המשתלח גם לפסול מחוסר‬ ‫כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה‪ ,‬וס"ל שעקירת חוץ‬ ‫שמי' עקירה‪.‬‬ ‫זמן וגם לפסול בעל מום‪ ,‬דמחוסר זמן חמור כיון‬ ‫שעדיין לא הגיע זמנו‪ ,‬ובעל מום חמור משום דמאיס‪.‬‬ ‫ס"ג‪ :‬שחט השעירים בחוץ לאחר הגרלה חייב על‬ ‫ס"ד‪ .‬לרבא הריבוי בשעיר המשתלח הוא לדין מחוסר‬ ‫של שם ופטור על של עזאזל‪ ,‬דאף ששני השעירים‬ ‫זמן של אותו ואת בנו לומר שאינו ראוי לשעיר‬ ‫ראוים לבוא אל פתח אוהל מועד‪ ,‬דרשינן "אשר‬ ‫המשתלח‪ ,‬וכגון ששחט אמו לחולה ביו"כ‪ ,‬ואף‬ ‫ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אוהל מועד לא הביאו‬ ‫שהאיסור הוא על שחיטת שניהם‪ ,‬דחייתו לצוק זו‬ ‫להקריב קרבן לד' " להוציא של עזאזל שאינו מיוחד‬ ‫היא שחיטתו‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה דחייתו) בהא דאיתא‬ ‫לד'‪ .‬ופרת חטאת לרש"י א"צ למעטה‪ ,‬כיון שאינה ראויה לבוא‬ ‫בחולין שבשור הנסקל אין דין אותו ואת בנו לפי ר"ש‪ ,‬כיון דהוי‬ ‫אל פתח אוהל מועד‪ ,‬ולתוס' (ד"ה ולא) יש לגמרא צד שצריך‬ ‫שחיטה שאינה ראויה‪ ,‬אבל בעגלה ערופה יש דין אותו ואת בנו‪,‬‬ ‫למעטה‪.‬‬ ‫דכיון שאם נמצא ההורג לפני שנערפה העגלה תצא ותרעה‬ ‫השוחט קדשי בדק הבית בחוץ פטור משום שחוטי‬ ‫בעדר‪ ,‬ומבואר שמחיים אינה אסורה‪ ,‬ואמאי לא קאמר שגם‬ ‫בעגלה ערופה נחלקו ר"ש ורבנן היכא שערפה‪ ,‬שלר"ש פטור‬ ‫חוץ‪ ,‬ואף שהם נחשבים קרבן דכתיב "ונקרב את קרבן‬ ‫כיון שאינה ראויה לאכילה‪ ,‬ולרבנן חייב משום שעריפתה זו היא‬ ‫ד' וכו' כלי זהב וכו' "‪ ,‬מ"מ הא כתיב "ואל פתח אוהל‬ ‫שחיטתה‪.‬‬ ‫מועד לא הביאו" וזה אינו ראוי לפתח אוהל מועד דאין‬ ‫קדשי בדק הבית עתידים לבוא לפתח אהל מועד‪ .‬וי"מ הטעם‬ ‫‪65‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫מהיכא שלא היה ראוי עדיין‪( .‬ואפילו לריו"ח דס"ל‬ ‫מת אחד מן השעירים‬ ‫בקידושין ז‪ :‬שדיחוי מעיקרא הוי דיחוי ואפילו בבעלי חיים‪ ,‬לגבי‬ ‫שני שעירי יום הכיפורים נקבעים למצותם ע"י גורל‪ ,‬והיכא‬ ‫בהמה של שני שותפין שהקדיש חציה וחזר וקנה את החצי‬ ‫שמת אחד מהם לאחר ההגרלה צריך להביא שנים חדשים‪,‬‬ ‫השני והקדישו‪ ,‬שחלה הקדושה אבל אינה ראויה להקרבה‪,‬‬ ‫ויש לדון איזה שעיר אין עובדים בו‪ ,‬ומה יעשה עם אותו‬ ‫שאני התם שמשעה שהקדישה היתה דחויה‪ .‬ואע"פ שמחוסר‬ ‫שעיר‪ ,‬וזה תלוי בדין בעלי חיים שנדחו מהקרבה אם הם‬ ‫זמן יכול להקדישו בלילה אע"פ שאינו ראוי להקרבה אלא ביום‪,‬‬ ‫חוזרים להיות ראוים‪ ,‬או שדינם לרעות עד שיפול בהם‬ ‫כיון שאינו מחוסר מעשה בגופו לא חשיב נדחה‪ ,‬ועוד דלילה אינו‬ ‫מום‪ ,‬או שדינם למיתה‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫דוחה כיון שאינו ראוי להקרבת שום קרבן‪ ,‬ומטעם זה לא‬ ‫אומרים בכל הקרבנות שעבר עליהם לילה שהם נדחים‬ ‫אם מת אחד השעירים לפני ההגרלה‪ ,‬יביא שעיר אחר‬ ‫מהקרבה‪ .‬תוד"ה התם)‪ .‬ולריו"ח "בהם" ממעט שאר בעלי‬ ‫שיהיה זוג לשני‪.‬‬ ‫חיים שנדחו‪ ,‬ורב ממעט מ"בהם" שאברים של עולה‬ ‫אם מת אחד מהשעירים אחרי ההגרלה‪ ,‬יביא זוג חדש‬ ‫תמימה שנתערבו באברים של בעלת מום‪ ,‬כל אבר‬ ‫ויגריל עליהם בתחילה‪ ,‬אם של שם מת יאמר זה‬ ‫שקרב אחד ממנו לפני ששמו לב לתערובת‪ ,‬יכול להקריב‬ ‫שעלה עליו הגורל לד' יתקיים תחתיו‪ ,‬ואם של עזאזל‬ ‫כולם ותולים האיסור באותו שקרב‪ ,‬ותולין לקולא הואיל ואין‬ ‫מת יאמר זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים‬ ‫כאן ספק איסור דאורייתא‪,‬דילפינן שלא הזהירה תורה על בעלי‬ ‫תחתיו‪ ,‬והשני (להלן יבואר מיהו השני) ירעה עד‬ ‫מומין אלא כשהם בעצמם ולא בתערובת‪ ,‬וכשיטת ר"א‪,‬‬ ‫שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה‪ ,‬שאין חטאת ציבור‬ ‫(אבל לחכמים אפי' קרבו כולם חוץ מאחד יצא לבית‬ ‫מתה‪( ,‬ולרבי יהודה תמות‪ ,‬ושיטתו תבואר להלן)‪.‬‬ ‫השריפה‪ .‬ורב ס"ל כר"א‪ ,‬אי נמי אפילו לרבנן מדאורייתא יכול‬ ‫שיטת רב שהשעיר השני מהגורל הראשון קרב‪,‬‬ ‫להקריבם‪ ,‬שהרי אם עלו לא ירדו‪ ,‬ורק מדרבנן אין להקריבם‪.‬‬ ‫והשעיר השני מהגורל השני ירעה‪ .‬ולריו"ח של ראשון‬ ‫תוד"ה הא)‪ ,‬וריו"ח לומד דין זה מדכתיב בהם ולא כתיב‬ ‫ירעה ושל שני קרב‪ .‬ומחלוקתם היא שלריו"ח בעלי‬ ‫בם‪ ,‬ורב בם בהם לא דריש‪.‬‬ ‫חיים נדחים‪ ,‬ולרב רק בשחוטים אמרינן הואיל ונדחה ידחה‪,‬‬ ‫ס"ד‪ :‬שיטת רבי יהודה שהשעיר השני שבזוג‬ ‫ולכן אם מת המשתלח ישפך הדם‪ ,‬אבל בעלי חיים אינם‬ ‫הראשון ימות ולא ירעה‪ ,‬ויתכפר בשני שבזוג שני‪.‬‬ ‫נדחים‪ ,‬דיליף מבעל מום עובר שהוא חוזר להיות ראוי‬ ‫לרב סובר ר"י שבעלי חיים נדחים ולכן ימות‪ ,‬ובזה‬ ‫לקרבן‪ ,‬דכתיב "כי משחתם בהם מום בם לא ירצו"‬ ‫נחלקו‪ .‬ולריו"ח צ"ב במה נחלקו‪ ,‬ומתני' דייקא כרב‪.‬‬ ‫אבל כשאין מום בם ירצו‪.‬‬ ‫והא דתלי רבנן טעמא דרועה משום שאין חטאת‬ ‫ובאמת רב מודה שאפשר להקריב את השני‪ ,‬אלא‬ ‫ציבור מתה‪ ,‬לריו"ח ביחיד מודים חכמים שתמות‪,‬‬ ‫דסבר כרבי יוסי דמצוה בראשון‪ ,‬דאמר רבי יוסי‬ ‫וכדרבי אבא שאמר במפריש חטאתו ונאבדה והפריש אחרת‬ ‫המפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ‬ ‫תחתיה ונמצאה הראשונה‪ ,‬לרבי מתכפר באחת מהם והשניה‬ ‫נמצא הראשון מצוה להקריב את הראשון אע"פ‬ ‫תמות‪ ,‬ולרבנן רק בנמצאת לאחר כפרה תמות השניה‪ ,‬אבל‬ ‫שכשהגיע חצות שהוא זמן שחיטת הפסח שניהם ראוים‬ ‫בנמצאת קודם כפרה לאחר הפרשה רועה‪ ,‬ואמר רבי אבא‬ ‫להקרבה‪ ,‬ואם היה השני מובחר ממנו יביאנו (והתוס'‬ ‫שלכו"ע אם נתכפר באינה אבודה תמות האבודה‪ ,‬דכך‬ ‫(ד"ה ואם) מסתפקים אם גם בשעירי יוה"כ אם היה השני מובחר‬ ‫נאמרה הלכה למשה מסיני חטאת שאבדה ונתכפרו בעליה‬ ‫ממנו יביאנו‪ ,‬או לא)‪ ,‬ולחכמים איזה שירצה יקריב‪,‬‬ ‫באחרת מתה‪ ,‬ורק בנתכפר בראשונה והשניה עומדת נחלקו אם‬ ‫(ומקופות שאמר רבי יוסי שכותבים א' ב' ג' לידע‬ ‫מפריש לצורך תשלומי אבוד כאבוד דמי או לא‪ ,‬ולכן לרבי יוחנן‬ ‫אמרי רבנן שאין חטאת ציבור מתה‪ ,‬אבל חטאת דיחיד תמות‪,‬‬ ‫איזה תרומה ראשונה אין ראיה לכאן‪ ,‬דילמא שאני‬ ‫דהוי כנתכפר באינה אבודה והדחויה קיימת‪ ,‬ולרב שמקריבים‬ ‫התם דשם הראשון היה ראוי לפני השני וכאן אין ראוים‬ ‫את השניה שבזוג הראשון אמאי בשל יחיד תמות‪ ,‬דאפילו לרבי‬ ‫אלא אחרי מתן דם הפר ואז שניהם ראויים)‪.‬‬ ‫לא תמות כיון שלא הופרשה לתשלומי אבוד‪ ,‬שהרי המשתלח‬ ‫רבא מדייק ממתני' כרב‪ ,‬ובברייתא מבואר כרבי יוחנן‪,‬‬ ‫מת‪ ,‬וכיון שאין בעלי חיים נדחים היה יכול להקריב גם אותו‪,‬‬ ‫ודורשים מ"יעמד חי" ולא שכבר עמד ונדחה ע"י חבירו‪,‬‬ ‫לכאורה דינו כמפריש שתי חטאות לאחריות שהוא‬ ‫דבעינן עמידה אחת ולא שתי עמידות‪ ,‬שהשעיר מהזוג‬ ‫מתכפר באחד מהם והשניה תרעה‪ .‬ומיישבת הגמ'‬ ‫השני נשלח לעזאזל‪.‬‬ ‫דכיון שאמר רבי יוסי מצוה בראשון מעיקרא כמפריש‬ ‫א"א ללמוד ממחוסר זמן ששייך להיות ראוי אחרי‬ ‫לאיבוד דמי‪ ,‬ומתני' רבי היא‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה הוה) שאין‬ ‫שלא היה ראוי‪ ,‬דהיכא שנראה ונדחה חמור יותר‬ ‫‪66‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫ציבור מתה‪ ,‬ולא נקט פר העלם דבר של ציבור‪ ,‬משום שפר‬ ‫לומר דמתני' כר"ש שבכל גוונא חטאת יחיד אינה רועה‪ ,‬אפילו‬ ‫העלם דבר של כהן משיח שטעה ועשה בהוראת עצמו‪ ,‬בזה‬ ‫במפריש ב' חטאות לאחריות‪ ,‬שהרי ר"ש סובר שאם מת אחד‬ ‫מודים ר"א ור"ש‪ .‬תוד"ה וכן)‪.‬‬ ‫השעירים מביא אחר שלא בהגרלה‪ ,‬ובמתני' מבואר שצריך‬ ‫הגרלה‪.‬‬ ‫הגמרא שואלת למה לא ישמרם לשנה הבאה‪.‬‬ ‫ס"ה‪ :‬ואין לומר שהטעם הוא משום שקרבנות ציבור‬ ‫ס"ה‪ .‬ועוד אמר רבי יהודה נשפך הדם ימות‬ ‫מר"ח ניסן ואילך צריך להביאם מתרומה חדשה‪ ,‬דכתיב‬ ‫המשתלח כיון שעדיין לא הזה דמו וכתיב חוקה בדברים‬ ‫הנעשים בבגדי לבן‪ ,‬וצריך להביא דם אחר‪ ,‬וא"א להביאו בלא‬ ‫"זאת עולת חודש בחדשו לחדשי" כתיב כאן חידושי יתירי‬ ‫הגרלה‪ ,‬וכיון דס"ל שבעלי חיים נדחים ימות המשתלח הראשון‪,‬‬ ‫לומר שבאחד החודשים צריך להביא קרבנות מתרומה חדשה‪.‬‬ ‫דפר אינו בא מתרומת הלשכה‪ ,‬ואין לומר שזה גזירה‬ ‫ואם מת המשתלח ישפך הדם‪ ,‬דאע"פ שקיים מצות‬ ‫הגרלה ורק הגרלה מעכבת בו ולא וידוי לר' יהודה‪ ,‬וכ"ש‬ ‫פר אטו שעיר‪ ,‬דאין לומר שימות משום גזירה אלא‬ ‫ששילוח אינו מעכב לכו"ע שהרי הוא נעשה ע"י איש עיתי ולא‬ ‫מספיק שירעה‪ ,‬ועוד שהרי דין תרומה חדשה אינו אלא‬ ‫כתיב חוקה אלא על דברים הנעשים בבגדי לבן‪ ,‬מ"מ הא כתיב‬ ‫לכתחילה‪ .‬וכתבו התוס' (סוף ד"ה ומשום) ששייך דין מיתה‬ ‫משום גזירה‪ ,‬וקושית הגמ' ששעיר עצמו שאינו קרב הוא גזירה‬ ‫"יעמד חי לפני ד' לכפר" דבעינן שיהיה חי עד שעת‬ ‫שמא יאמרו שנה קובעת לחברתה‪ .‬או שקושית הגמ' שאין‬ ‫מתן דמים של חבירו ואם מת קודם אין כפרת הדם כלום‪,‬‬ ‫לגזור משום שפר אינו דומה כ"כ לשעיר‪ .‬או שקושית הגמ'‬ ‫וממילא צריך להביא אחר‪ ,‬וכיון שא"א להביא אחר בלא הגרלה‬ ‫שהשעיר הוא קרבן ציבור והפר הוא קרבן יחיד‪.‬‬ ‫צריך להביא שנים‪ ,‬וממילא ראשון נדחה‪ ,‬דשחוטים נדחים‬ ‫לכו"ע‪.‬‬ ‫ואין לומר שהטעם הוא משום שאין הגורל קובע‬ ‫משנה לחברתה‪ ,‬ולא יחזור ויגריל כדי שלא יאמרו‬ ‫גורל קובע משנה לחברתה‪ ,‬דא"כ למה הפר ימות‪ ,‬ואין‬ ‫פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו‬ ‫לומר גזירה אטו שעיר‪ ,‬דאין לומר שימות משום‬ ‫שקלים שנגנבו או אבדו‪ -‬בני העיר ששלחו‬ ‫גזירה‪.‬‬ ‫שקליהם לירושלים ע"י שליח ונגנבו או שנאבדו‪ ,‬אם‬ ‫ואין לומר שהטעם בפר הוא גזירה אטו חטאת שמתו‬ ‫נתרמה התרומה לפני שנודע שאבדו נשבעים השלוחים‬ ‫בעליה (לרש"י הכונה שמא ימות הכהן גדול בשנה זו‪ ,‬והתוס'‬ ‫שבועת השומרים לגזברים כיון שההפסד הוא להקדש‪,‬‬ ‫(ד"ה גזירה) הקשו שזה דבר הנראה לעניים אם הכה"ג מת‪ .‬ולכן‬ ‫דכיון שתורמים על האבוד שלא נודע‪ ,‬אין הבעלים חייבים‬ ‫ביארו שהחשש הוא שימות אחד מהכהנים‪ ,‬שגם הם מתכפרים‬ ‫להביא שקלים אחרים‪( ,‬והא דתניא תורמין על האבוד ועל‬ ‫בפר‪ ,‬ואף אם כפרתם צפה על כפרת הכה"ג‪ ,‬ראוי לגזור משום‬ ‫הגבוי‪ ,‬לרש"י (ב"מ נ"ח) הכונה אבוד שבא ליד שליח ואבד‬ ‫ולא נודע לבעלים קודם התרומה‪ ,‬ועל הגבוי ביד שליח ולא‬ ‫חטאת שמתו בעליה)‪ ,‬ובשעיר גזרו אטו פר‪ ,‬דאין לומר‬ ‫אבד‪ .‬והתוס' (ד"ה נשבעים) מבארים שאבוד היינו שהגיע‬ ‫שימות משום גזירה‪.‬‬ ‫ללשכה ונאבד לפני שנתרמה התרומה‪ ,‬ועל הגבוי היינו‬ ‫ואין לומר שהטעם הוא גזירה משום חטאת שעברה‬ ‫שבשעת התרומה היה ביד שליח‪ ,‬אפילו אם סופו שנאבד‪ ,‬ועל‬ ‫שנתה ועד יוה"כ הבא תעבור שנה על השעיר משנולד‪ ,‬וכל‬ ‫העתיד שיגבות היינו שלא נתנו עדיין לשליח)‪ ,‬ואם לא‬ ‫שעירי חטאת פסולים לאחר שנה‪( ,‬וזה תלוי במחלוקת‬ ‫נתרמה התרומה נשבעים לבני העיר‪ ,‬ובני העיר‬ ‫לגבי דין שנה תמימה שנאמר בבתי ערי חומה שאז‬ ‫מביאים שקלים חדשים‪ ,‬ואם נמצאו השקלים‬ ‫נחלט הבית ללוקח‪ ,‬שלרבנן שהכונה לי"ב חודש מיום‬ ‫הראשונים שאבדו או שהחזירום הגנבים‪ ,‬לחכמים‬ ‫ליום ואם נתעברה יכול המוכר לגאול י"ג חודש‪ ,‬א"כ‬ ‫אלו ואלו שקלים ואין עולים להם לשנה הבאה‪,‬‬ ‫הכא ודאי עברה שנתה‪ ,‬ולרבי שהכונה לשס"ה יום‬ ‫ולרבי יהודה עולים להם לשנה הבאה‪ .‬ורבא מבאר‬ ‫כמנין ימות החמה אפילו אם עיברו את השנה‪ ,‬שזה י"א יום‬ ‫שרבי יהודה סובר שחובות של שנה זו קרבות‬ ‫יותר מי"ב חודש‪ ,‬וגזרו אף באופן שלא עברו שס"ה יום‬ ‫לשנה הבאה‪.‬‬ ‫כמנין ימות החמה כגון אם הקדישו ביום השמיני ללידתו)‪,‬‬ ‫פר ושעיר של יוה"כ וכן שעירי ע"ז (‪-‬ציבור שחטאו‬ ‫ובפר גזרו אטו שעיר‪ ,‬דאין לומר שימות משום גזירה‪,‬‬ ‫בע"ז בהוראת בי"ד ומביאים פר לעולה ושעיר לחטאת)‪,‬‬ ‫ואף שפר יותר מבן שלש פסול לחכמים‪ ,‬ולריה"ג עד בן שתים‪,‬‬ ‫שאבדו‪ ,‬והפריש אחרים תחתיהם ונמצאו הראשונים‬ ‫מ"מ אין זה סיבה שימותו‪ ,‬דאפשר שבפר אין הלכה שדינו‬ ‫למיתה בגיל שלש‪ .‬אי נמי אתיא כר"מ שגם בן ארבע וחמש‬ ‫לרבי יהודה הראשונים ימותו‪( ,‬ולר"א ור"ש ירעו עד‬ ‫שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה‪ ,‬שאין חטאת‬ ‫‪67‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫לפניך עמך בית ישראל‪ ,‬ככתוב בתורת משה עבדך‬ ‫כשר‪ .‬תוד"ה משום)‪ ,‬ועוד שהרי חטאת שעברה שנתה‬ ‫לאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל‬ ‫רועה ואינה מתה‪.‬‬ ‫חטאותיכם לפני ד' תטהרו"‪ .‬והכהנים והעם העומדים‬ ‫ס"ו‪ .‬למסקנה טעמא דר"י משום שחוששים לתקלה‬ ‫בעזרה כשהיו שומעים את שם המפורש שהוא יוצא‬ ‫שיבוא להקריבה‪( ,‬כדמצינו חשש תקלה שבזמן הזה‬ ‫מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחוים ונופלים על‬ ‫אין מקדישים שום דבר‪ ,‬דסתם הקדש לבדק הבית‪ ,‬ואין‬ ‫פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד‪.‬‬ ‫מעריכים‪ ,‬ואין מחרימים (דסבר שסתם חרמים לבדק הבית‪.‬‬ ‫לרבי יהודה גם לכהנים יש כפרה בשעיר המשתלח‪,‬‬ ‫רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה ואין) כתבו שאף למ"ד שהחרמים לכהן‪ ,‬מ"מ‬ ‫לר' ירמיה מתני' דלא כר"י מדלא קאמר עם קדושיך‪,‬‬ ‫לפני שהגיעו ליד כהן אסורים‪ ,‬ובזמן הבית אין לחוש לתקלה זו‬ ‫ולאביי קאי אף לר"י דהכהנים בכלל עמך ישראל‪.‬‬ ‫מפני שרגילים להזהר בקדשים‪ ,‬או משום דשכיחי כהנים)‪ ,‬ואם‬ ‫הקדיש או העריך או החרים‪ ,‬בהמה נועל דלת בפניה‬ ‫מי היה מוליך את השעיר לעזאזל‪ -‬מסרו למי שהיה‬ ‫והיא מתה‪ ,‬פירות כסות וכלים ירקבו‪ ,‬וכלי מתכות‬ ‫מוליכו‪ ,‬הכל כשרים להוליכו דכתיב "איש" להכשיר‬ ‫יוליכם לים המלח)‪ ,‬ובשאר בהמות שדינם לרעיה אין‬ ‫את הזר (וקמ"ל דלא נימא דכיון דכתיב ביה כפרה‬ ‫חוששים שיקריבום‪ ,‬דשאני הכא דבת הקרבה היא‬ ‫צריך דווקא כהן)‪ ,‬אלא שעשו הכהנים גדולים קבע‬ ‫לשנה הבאה‪ ,‬אבל אין חוששים לתקלה דגיזה ועבודה‪,‬‬ ‫ולא היו מניחים את ישראל להוליכו‪ ,‬ולרש"י בי"ד של‬ ‫דא"כ כל הבהמות שרועות נחשוש בהם לתקלה‪.‬‬ ‫כהנים הרגילו לעשות שהכהנים יוליכו אותו בקביעות ולא‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה אין) שגם מעשר בהמה ביטלו מפני התקלה‪.‬‬ ‫ישראל‪ .‬אמר רבי יוסי מעשה והוליכו ערסלא וישראל‬ ‫והקשו ממה שמצינו שרבי אלעזר בן עזריה היה מעשר מעדרו‬ ‫היה‪.‬‬ ‫תריסר אלפי עגלי בכל שנה‪ ,‬והרי ראב"ע היה בן ט"ו בזמן‬ ‫החורבן‪ ,‬ושתי שנים אינם נחשבים "בכל שנה"‪ .‬ותי' התוס'‬ ‫דיני שילוח השעיר לעזאזל‪-‬‬ ‫שהאפוטרופוס שלו היה מפריש‪ .‬אי נמי לא מיד אחרי החורבן‬ ‫ביטלו מעשר בהמה‪ .‬וי"מ שהיה מעשר למלך‪ ,‬ואין משמע כן‪.‬‬ ‫ס"ו‪ :‬צריך לזמן את משלח השעיר מאתמול דכתיב‬ ‫"עתי"‪ ,‬ואם חלה המשלח‪ ,‬לחכמים ישלחנו ביד אחר‪,‬‬ ‫והא תניא פסח שלא קרב בפסח ראשון יקרב בפסח‬ ‫ור"א השתמט מלענות מה יעשו בכהאי גוונא‪ ,‬או‬ ‫שני ע"י שימכר לטמא או למי שהיה בדרך רחוקה‪ ,‬או לשנה‬ ‫כשחלה השעיר‪ ,‬או בדחפו ולא מת‪ ,‬ולרבנן אם חלה‬ ‫הבאה‪ ,‬ותניא אידך לא יקרב לשנה הבאה‪ ,‬המחלוקת‬ ‫מרכיבו על כתפו‪ ,‬ואם דחפו ולא מת ירד אחריו‬ ‫היא אם חוששים לתקלה‪ ,‬ואין לומר שנחלקו‬ ‫וימיתנו‪.‬‬ ‫במחלוקת רבי ורבנן הנ"ל‪ ,‬דהא תניא וכן המעות שגם‬ ‫במעות שהופרשו לפסח יש מחלוקת אם אפשר להשתמש בהם‬ ‫שולחים את השעיר לעזאזל אפילו בשבת‪ ,‬דכתיב‬ ‫לשנה הבאה‪.‬‬ ‫"עתי"‪ ,‬ואין הנ"מ לענין תחומין‪ ,‬דהא תחומין דרבנן‪ ,‬אלא נ"מ‬ ‫שאם היה השעיר חולה יכול להרכיבו על כתפיו‬ ‫וידוי ושליחת השעיר לעזאזל‬ ‫בשבת‪ ,‬וזה נחשב הוצאה אף לרבי נתן דאמר חי נושא‬ ‫לאחר שנתבארו דיני שני השעירים‪ ,‬חוזר התנא לבאר סדר‬ ‫את עצמו‪ ,‬דבחולה לא אמר הכי‪ .‬רפרם הוכיח מכאן‬ ‫עבודת הכהן גדול ביום הכיפורים‪ ,‬לאחר שגמר מתן דמים‬ ‫שאין עירוב והוצאה ביוה"כ‪ ,‬דאם יוה"כ אסור בהוצאה‬ ‫של פר ושעיר‪ ,‬כפי שנתבארו לעיל עד דף נ"ט‪.‬‬ ‫אפילו בחול‪ ,‬והתורה אמרה לשלחו‪ ,‬בהכרח שזה דוחה יוה"כ‪.‬‬ ‫כתיב (ויקרא ט"ז) "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש‬ ‫עירוב כדי נסבא‪ ,‬אלא דהא בהא תליא‪ ,‬דתקנת עירובי חצרות‬ ‫השעיר החי‪ ,‬והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת‬ ‫היא גזירה שמא יוציא מרה"י לרה"ר‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה אמר)‬ ‫כל פשעיהם לכל חטאותם‪ ,‬ונתן אותם על ראש השעיר‪,‬‬ ‫שהגמ' כריתות דחתה ראיה זו)‪.‬‬ ‫ושלח ביד איש עתי המדברה‪ ,‬ונשא השעיר עליו את כל‬ ‫עוונותם אל ארץ גזירה ושלח את השעיר במדבר"‪ .‬הגמרא‬ ‫נטמא המשלח יכול להכנס לעזרה ששם הכה"ג מוסרו‬ ‫מבארת סדר ודיני הדברים כפי הנלמד מן הפסוקים‪.‬‬ ‫לו‪ ,‬דכתיב "עתי"‪.‬‬ ‫וידוי שעיר‪ -‬בא לו אצל שעיר המשתלח‪ ,‬וסומך ב'‬ ‫שאלו את ר"א על אדם פלוני האם יזכה לעוה"ב וי"מ‬ ‫ידיו עליו ומתוודה‪ ,‬וכך היה אומר אנא ד' חטאו עוו‬ ‫שהשאלה היתה על שלמה בן דוד (האם הכונה שלא היה‬ ‫פשעו לפניך עמך בית ישראל‪ ,‬אנא ד' כפר נא‬ ‫לבבו שלם כמו דוד אבל לא חטא‪ ,‬או לא‪ .‬תוד"ה פלוני)‪ ,‬ואמר‬ ‫לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו‬ ‫‪68‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫ושמא עשו זאת מתוך חולשת המשלח שלא יצטרך לחזור‪.‬‬ ‫להם שמא שאלו על אבשלום (שבא על פילגשי אביו‪ ,‬האם‬ ‫תוד"ה רבי יהודה)‪ ,‬ולרבי יוסי היו ה' סוכות וי' מיל‪,‬‬ ‫פילגשים הם בלא כתובה וקידושין כרב או לא‪ .‬שם)‪ ,‬ואם‬ ‫והמלוים היו מלוים מסוכה לסוכה ע"י עירוב‪ ,‬ולדבריהם‬ ‫הרועה יכול להציל כבשה מפי ארי (‪-‬את בת שבע מיד‬ ‫האחרון היה מגיע עימו לצוק‪ ,‬ור"א בנו טען שאם ע"י עירוב‬ ‫דוד‪ ,‬דכל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט לאשתו‪ .‬תוד"ה‬ ‫מספיק ב' סוכות בי' מיל‪ ,‬דבני ירושלים יערבו וילוו אותו ב'‬ ‫מהו)‪ ,‬וענה להם שמא שאלו אם יש להציל את‬ ‫מילין‪ ,‬והסוכה הראשונה תהיה במרחק עוד ב' מילין‪ ,‬וחלק מבני‬ ‫הרועה מן הארי (‪-‬אוריה מיד דוד‪ ,‬האם חולקין כבוד‬ ‫אותה סוכה יערבו לצד ירושלים וילכו ב' מילין‪ ,‬וחלק מבני אותה‬ ‫לתלמיד במקום הרב ולא היה מורד במלכות במה שאמר‬ ‫סוכה יערבו לצד השני‪ ,‬וכן בסוכה השניה‪ .‬נמצאת סוכה‬ ‫ואדוני יואב‪ ,‬או שאין חולקין והיה מורד במלכות‪ .‬שם)‪ ,‬ואם‬ ‫הראשונה בסוף ד' מילין‪ ,‬וכן מהסוכה ראשונה לשני'‪ .‬וכתבו‬ ‫ממזר יורש ואמר להם האם מייבם‪ ,‬ואם מותר לסוד‬ ‫התוס' (ד"ה וכולן) דהנה שיטת ר"ת שמוסיפים על האלפים‬ ‫אמה את שיעור האלכסון שלהם‪ ,‬וכן שיעור ד' טפחים על ד'‬ ‫בזמן הזה בית ואמר להם מהעם קבר‪ ,‬ולמה היה‬ ‫טפחים בעמוד מוסיפים את האלכסון‪ ,‬והכא משמע שאין לו‬ ‫חילוק בעונשי עובדי העגל שיש שמתו בסייף דכתיב‬ ‫אלא אלפים אמה כמו שהוכיח רש"י‪ .‬וי"ל דלסימנא בעלמא נקט‬ ‫"שימו איש חרבו" ויש שמתו במגיפה דכתיב "ויגוף ד' את‬ ‫מיל‪ ,‬כמו שבעלמא נקט אלפים אמה ללא האלכסון‪ .‬אך קשה‬ ‫העם" ויש שמתו בהדרוקן דכתיב "ויזר על פני המים" והיינו‬ ‫שכיון שהמקור הוא מערי הלוים‪ ,‬שם הרי נתנו אלכסון רק‬ ‫שבדקם כסוטות‪ ,‬אחרי שמעשיהם שוים‪ ,‬ור"א נמנע‬ ‫לפאות העולם‪ .‬ולכן דעת רבינו שמואל שרק לפאות העולם‬ ‫מלהשיב אע"פ שהיה יודע‪ ,‬מפני שמעולם לא אמר‬ ‫נותנים אלכסון בין בתחום שבת בין בעמוד‪.‬‬ ‫דבר שלא שמע מפי רבו‪.‬‬ ‫על כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון והרי מים‬ ‫חילוק בעונש עובדי העגל‪ -‬י"א שמי שזיבח‬ ‫ומעולם לא הוצרך לכך‪ ,‬אלא כדי שיהיה פת בסלו‪.‬‬ ‫וקיטר בסייף שהם עבודות שחייבים עליהם לע"ז סקילה‪,‬‬ ‫היה חולק לשון של זהורית ולא היה קושר כולו‬ ‫וכיון שלא נתפרשו להם ד' מיתות בי"ד נידונו בסייף כבני נח‬ ‫בסלע שמא ילבין קודם שישלחנו ולא ידחוף את השעיר‬ ‫שכל מיתתם בסייף‪ ,‬גיפף ונישק שאין בזה מיתת בי"ד‬ ‫מחמת שמחת ליבון החטאים‪ ,‬והשתא שהוא עסוק בו באחרונה‬ ‫במיתה במגיפה בידי שמים‪ ,‬שמח בלבבו בהדרוקן‪.‬‬ ‫לא ימנע מלדוחפו‪ ,‬והלשון לא תלבין עד שתיגמר מלאכת כולה‪,‬‬ ‫וי"א שמי שעבד בעדים והתראה בסייף‪ ,‬עדים בלא‬ ‫ולא היה קושרו כולו בין קרניו כדי שיוכל לראות אם‬ ‫התראה במיתה‪ ,‬בלא עדים והתראה בהדרוקן‪.‬‬ ‫הוא מלבין‪.‬‬ ‫ושבט לוי כולו לא עבד עבודת כוכבים דכתיב "ויאמר‬ ‫מי לד' אלי ויאספו אליו כל בני לוי"‪ ,‬והא דכתיב "האומר‬ ‫בראשונה היו קושרים הלשון על פתח האולם מבחוץ‪,‬‬ ‫לאביו ולאמו לא ראיתיו" שנעשו אכזרים עליהם לנקום‬ ‫הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים ומתביישים‪,‬‬ ‫נקמתו של מקום‪ ,‬היינו אבי אמו מישראל‪" ,‬ואת אחיו‬ ‫התקינו לקשור על פתח האולם מבפנים ועדיין היו‬ ‫לא הכיר" היינו אחיו מאמו מישראל‪" ,‬ואת בניו לא‬ ‫מציצים ורואים וכו'‪ ,‬התקינו לקשור בסלע ובין קרניו‪.‬‬ ‫ידע" היינו בן בתו מישראל‪.‬‬ ‫דחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד‪ ,‬ולא היה מגיע‬ ‫כבש עשו למוליך השעיר מפני האלכסנדריים שהיו‬ ‫לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים‪ .‬ונחלקו רב‬ ‫מתלשים בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא‪ ,‬שזרזו‬ ‫ושמואל אם האברים מותרים בהנאה דכתיב‬ ‫אותו לכפר העוונות המרובים‪.‬‬ ‫"במדבר" ‪-‬שיהיה הפקר כמדבר‪ ,‬או שהם אסורים דכתיב‬ ‫"גזירה" ‪-‬לשון חומר ואיסור‪ ,‬ואמר רבא שמסתבר כמ"ד‬ ‫מיקירי ירושלים היו מלווים אותו עד סוכה ראשונה‪.‬‬ ‫שהאברים מותרים‪ ,‬דלא אמרה תורה שלח לתקלה‬ ‫למי שלא ידע שזה מהשעיר‪.‬‬ ‫ס"ז‪ .‬הסוכות והמרחק מירושלים ועד צוק‪ -‬לר"מ‬ ‫היו י' סוכות בדרך ובני אדם הולכים לגור שם לפני יוה"כ‬ ‫ס"ז‪ :‬אף בנוב וגבעון ושילה ובית עולמים היה דין‬ ‫וי"ב מילין ועד הסוכה הראשונה וכן בין סוכה לסוכה היה מיל‬ ‫שעיר לעזאזל‪ ,‬דילפינן מג' פעמים לשון מדבר‬ ‫שזה תחום שבת‪ ,‬ובסוכה האחרונה שהיה בינה לבין הצוק ב'‬ ‫בפסוק‪.‬‬ ‫מילין לא היה מלוה עד הצוק‪ ,‬אלא עומד מרחוק ‪-‬‬ ‫אל ארץ "גזירה"‪ -‬חתוכה צוק גזור וחתוך‪ ,‬ולא משופע כ"כ‪,‬‬ ‫במרחק מיל ורואה את מעשיו‪ .‬ולרבי יהודה היו ט'‬ ‫דבר אחר דבר שהשעיר מתגזר ויורד‪ ,‬ד"א גזירה היא‬ ‫סוכות וי' מיל (וי"ג י' סוכות‪ ,‬וא"כ האחרונה היתה בצוק‪,‬‬ ‫‪69‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫הערבים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אטו) דאיתא בתמיד שההפשטה‬ ‫מלפני ואין לך רשות להרהר‪( .‬ואיתא בברייתא דהא‬ ‫כשרה בזר‪ ,‬אבל ההקטרה טעונה כהן‪ .‬עוד כתבו שאין חובה‬ ‫דכתיב "את משפטי תעשו" היינו דברים שאילו לא‬ ‫להעלות את האימורים עם המגיס‪ ,‬ורק כשמוציא את האימורים‬ ‫נותנם במגיס ולא ע"ג הרצפה כדי שלא יהיו קדשי שמים‬ ‫נכתבו דין הוא שיכתבו‪ ,‬כמו ע"ז וגילוי עריות‬ ‫מוטלים כנבילה‪.‬‬ ‫ושפיכות דמים וגזל וברכת השם‪ ,‬ו"את חוקותי‬ ‫תשמרו" היינו דברים שהשטן משיב עליהם‪ ,‬כמו חזיר‬ ‫קלען במקלעות שארבעה בני אדם היו נושאים ב' מוטות זה‬ ‫שעטנז חליצה טהרת מצורע ושעיר המשתלח‪ ,‬שמא‬ ‫לצד זה‪ ,‬והפר והשעיר מורכבים זה על כמין קליעה‪ ,‬והוציאם‬ ‫תאמר מעשי תהו הם‪ ,‬תלמוד לומר "אני ד' " אני‬ ‫לבית השריפה חוץ לירושלים‪.‬‬ ‫חקקתים ואין לך רשות להרהר אחריהם)‪.‬‬ ‫לא היה מנתחם כעולה שהוא מופשט מן העור כדכתיב‬ ‫"והפשיט ונתח"‪ ,‬אלא היה משאיר את העור ע"ג הבשר‬ ‫עזאזל‪ -‬עז וקשה‪ ,‬וי"א שמכפר על מעשה עוזא ועזאל‬ ‫כמו בפר כהן משיח‪ ,‬דכתיב ביה "וקרבו ופרשו‬ ‫על העריות‪ ,‬במדבר‪ -‬ולא בישוב‪ ,‬גזירה‪ -‬בצוק‪.‬‬ ‫והוציא" מלמד שמוציאו שלם‪ ,‬שכשם שפרשו בקרבו‬ ‫בא וישב לו תחת סוכה אחרונה עד שתחשך‪ ,‬ואע"פ‬ ‫כך כרעיו בקרבו‪ ,‬ולומדים פר ושעיר הנשרפים מפר‬ ‫שזה ב' מילין‪ ,‬והיוצא ברשות אין לו אלא אלפים אמה ממקום‬ ‫כהן משיח‪ ,‬דבשניהם נאמר עור ובשר ופרש‪ .‬ואין‬ ‫שיצא לשם ברשות‪ ,‬לזה התירו מפני שהוא מעונה וחלוש‪ ,‬ועוד‬ ‫שורפים אותם שלמים‪ ,‬דילפינן מעולה שצריך ניתוח‪,‬‬ ‫שהוא מתיירא לעמוד במדבר יחידי משתחשך‪.‬‬ ‫דבשניהם נאמר "ראשו וכרעיו"‪.‬‬ ‫מאימתי מטמא בגדים דכתיב "והמשלח את השעיר יכבס‬ ‫מאימתי מטמאים בגדים של העוסקים בהם‪ ,‬דכתיב‬ ‫בגדיו" משיצא חוץ לחומת ירושלים‪ ,‬ולא מיציאתו‬ ‫"והשורף אותם יכבס בגדיו"‪ ,‬משיצאו מחוץ לחומת‬ ‫מהעזרה דכתיב "המשלח"‪ ,‬ולא משיגיע לצוק דכתיב‬ ‫העזרה‪ ,‬דכתיב "יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו" (וכיון‬ ‫"והמשלח"‪ .‬ולרבי יוסי מטמא משהגיע לצוק‪ ,‬דכתיב‬ ‫שמקום שריפתם מחוץ לג' מחנות‪ ,‬בהכרח הכונה‬ ‫"עזאזל וכבס"‪ .‬ולר"ש מטמא משזורקו לצוק‪ ,‬דכתיב‬ ‫ששם מטמאים בגדים)‪ .‬ולר"ש משיצית האור ברובן‪.‬‬ ‫"והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו" וקסבר‬ ‫שדחיפתו וזריקתו היא שילוחו‪.‬‬ ‫ס"ח‪ .‬מקום שריפתם הוא מחוץ לג' מחנות‪ ,‬כמו בפר‬ ‫המשלח מטמא בגדים‪ ,‬אבל השולח את המשלח ‪-‬‬ ‫העדה ופר כהן משיח (דכתיב בפר העדה "אל מחוץ‬ ‫המלוה לא מטמא‪.‬‬ ‫למחנה"‪ ,‬וכתיב "ושרף אותו כאשר שרף את הפר‬ ‫הראשון"‪ ,‬וכתיב בדשן "מחוץ למחנה" שזה מיותר שהרי‬ ‫כבר כתיב ששפך הדשן הוא מחוץ למחנה)‪ .‬לר"ש שורפם‬ ‫פר ושעיר הנשרפים‬ ‫פרו של כהן גדול (שהיה מתודה עליו)‪ ,‬וכן השעיר שעלה‬ ‫(וכן את הפרה) חוץ לג' מחנות במזרחה של ירושלים‬ ‫עליו הגורל לד'‪ ,‬שהיו מזים את דמם בקודש הקדשים‬ ‫דכתיב בפרה "אל נוכח פני אהל מועד"‪ ,‬ולרבנן בצפונה של‬ ‫ובקודש ועל המזבח הפנימי כפי שנתבאר לעיל (נ"ד –‬ ‫ירושלים דכל מעשי חטאת בצפון‪ ,‬ולרבי יוסי בבית הדשן‪,‬‬ ‫נ"ט) היו נשרפים מחוץ למחנה‪ ,‬כדכתיב "ואת פר החטאת‬ ‫והא דכתיב "על שפך הדשן ישרף" הכונה שיהיה שם‬ ‫ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש‬ ‫דשן‪ ,‬ולרבי אליעזר בן יעקב הכונה שיהא מקום‬ ‫יוציא אל מחוץ למחנה‪ ,‬ושרפו באש את עורותם ואת‬ ‫בשרם ואת פרשם‪ ,‬והשורף אותם יכבס בגדיו ורחץ את‬ ‫השריפה משופך מדרון‪ ,‬וא"צ שיהיה שם דשן‪.‬‬ ‫בשרו במים ואחרי כן יבוא אל המחנה"‪ .‬ולהלן יבואר סדר‬ ‫ס"ח‪ :‬והשורף אותם יכבס בגדיו‪ -‬השורף מטמא‬ ‫ודיני פר ושעיר הנשרפים‪.‬‬ ‫בגדים והיינו המסייע בשעת שריפה‪ ,‬והיינו כר"ש שאין‬ ‫בא לו אצל פר ושעיר הנשרפים לאחר מסירת השעיר‬ ‫מטמאים בגדים עד שיוצת האור ברובן‪ ,‬אבל המצית את‬ ‫לידי מי שלוקחו לעזאזל‪ ,‬קרען והוציא את אימוריהם‪,‬‬ ‫האור והמסדר את המערכה אינו מטמא בגדים‪,‬‬ ‫ונתנם במגיס (‪-‬קערה של כלי שרת‪ ,‬ובה היה מעלה אותם‬ ‫המסייע בשעה שנעשו אפר אינו מטמא בגדים‪,‬‬ ‫למזבח) כדי להקטירם אח"כ על גבי המזבח כדכתיב‬ ‫לראבר"ש המסייע אחר שנחרך הבשר אע"פ שעדיין‬ ‫"ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה"‪ .‬ולא היה מקטירם עכשיו‬ ‫בבגדי לבן‪ ,‬אלא היה קורא קודם את הפרשה בבגדים הללו‪,‬‬ ‫לא נעשה אפר אינו מטמא בגדים דכתיב "הפר"‪.‬‬ ‫ואח"כ טובל ולובש בגדי זהב לאילו ואיל העם‪ ,‬וטובל להוציא כף‬ ‫ומחתה‪ ,‬וטובל למוספין ולאימורי חטאת הללו ולתמיד של בין‬ ‫‪70‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫שמברכים בבית הכנסת)‪ ,‬ועל העבודה (‪-‬רצה בעמך‬ ‫אמרו לו לכה"ג הגיע שעיר למדבר דקודם לכן אסור‬ ‫ישראל ותרצה העבודה בדביר ביתך וכו' שאותך לבדך ביראה‬ ‫לו להמשיך בשום עבודה‪ ,‬דכתיב "ושלח את השעיר במדבר"‬ ‫נעבוד)‪ ,‬ועל ההודאה (‪-‬מודים אנחנו לך‪ ,‬עד הטוב לך להודות)‪,‬‬ ‫ואח"כ "ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה"‪ .‬לת"ק היו יודעים‬ ‫ועל מחילת העוון (מחול לעוונותינו ביום הכיפורים הזה וכו'‪,‬‬ ‫זאת ע"י הנפת סודרים‪ ,‬שהיו עומדים בני אדם באופן‬ ‫עד מלך מוחל וסולח לעוונותינו וכו')‪ ,‬ומתפלל על בית‬ ‫שאחד יראה את סימנו של הסמוך לו‪ ,‬ומדבר היינו הצוק‪.‬‬ ‫המקדש וחותם ברוך שבחר במקדש‪ ,‬ועל ישראל‪ ,‬ומתפלל‬ ‫ולרבי יהודה היו משערים זמן ג' מילים והיינו זמן‬ ‫על הכהנים וחותם ברוך שבחר בזרעו של אהרן‪ ,‬וכן על ישראל‪,‬‬ ‫שיגיע לבית חדודו ולא לצוק‪ ,‬דכיון שהגיע למדבר‬ ‫ועל שאר התפילה (‪-‬רינה תחינה ובקשה מלפניך על‬ ‫נעשית מצוותו ומתחיל לקרות הפרשה‪ .‬ולרבי ישמעאל‬ ‫עמך ישראל שצריכים להושע‪ ,‬וחותם ברוך שומע‬ ‫היו רואים שהלבין הלשון של זהורית‪.‬‬ ‫תפילה)‪.‬‬ ‫ואח"כ מביא כל אחד ספר תורה מביתו וקורא בו כדי‬ ‫להראות חזותו לרבים ‪-‬להראות נויו של ספר תורה‪,‬‬ ‫ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה‪ ,‬דכתיב "זה קלי ואנוה"‬ ‫בא לו כהן גדול‪:‬‬ ‫התנאה לפניו במצוות‪ ,‬לולב נאה‪ ,‬ספר תורה נאה בקלף נאה בדיו‬ ‫נאה בלבלר אומן‪ .‬והביאום לשם בערב יום הכיפורים‪.‬‬ ‫קריאת התורה במקדש ביום הכיפורים‬ ‫הרואה כה"ג כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר‬ ‫לאחר שהגי השעיר לעזאזל למדבר‪ ,‬היה הכה"ג קורא ג'‬ ‫הנשרפים וכן להיפך‪ ,‬ולא מפני שאינו רשאי‪ ,‬דאין בזה‬ ‫פרשיות בעזרת נשים‪ ,‬ובאותה שעה היו שורפים את הפר‬ ‫משום אין מעבירים על מצות "ברב עם הדרת מלך"‬ ‫והשעיר מחוץ לג' מחנות‪ ,‬ולהלן יבואר סדר ודיני קריאת‬ ‫כיון שהוא עצמו אינו עסוק בה‪ ,‬אלא מפני שהיתה דרך‬ ‫התורה‪.‬‬ ‫רחוקה ביניהם‪ ,‬ומלאכת שניהם שוה כאחת‪.‬‬ ‫הבאת הספר תורה‪ -‬בא לו כה"ג לקרות‪ ,‬חזן הכנסת‬ ‫באלו בגדים קורא‪ -‬אם רצה לקרות בבגדי בוץ‬ ‫(‪-‬שמש הכנסת‪ ,‬ובית הכנסת היה סמוך לעזרה בהר הבית) נוטל‬ ‫ס"ת ונותנו לראש הכנסת (‪-‬מי שעל פיו נחתכים צורכי‬ ‫שעבד בהם קורא‪ ,‬ואף אי נימא דבגדי כהונה לא ניתנו‬ ‫הכנסת‪ ,‬מי מפטיר מי פורס על שמע ומי עובר לפני התיבה)‪,‬‬ ‫ליהנות בהם‪ ,‬וקריאה הא לאו עבודה היא שהרי יכול‬ ‫וראש הכנסת נותנו לסגן‪ ,‬והסגן נותנו לכה"ג‪( ,‬ואף אם‬ ‫לקרותה באיצטלית משלו‪ ,‬מ"מ י"ל שכיון שצורך‬ ‫אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב‪ ,‬הכא הכל הוא‬ ‫עבודה היא מותר לקרותה בבגדי כהונה‪ ,‬ואם אינו‬ ‫כבודו של כה"ג להראות שיש הרבה שררות למטה ממנו)‪.‬‬ ‫קורא בבגדים שעבד בהם קורא באיצטלית (‪-‬כמין‬ ‫חלוק) לבנה משלו‪.‬‬ ‫קריאת התורה‪ -‬הכה"ג קורא פרשות "אחרי מות"‪,‬‬ ‫ו"אך בעשור" שבפרשת אמור‪( ,‬דבאותו ענין מותר לדלג‬ ‫ס"ט‪ .‬הנאה מבגדי כהונה‪ -‬הגמ' מסתפקת אם‬ ‫אף בתורה‪ ,‬וכדלהלן ס"ט‪ ,):‬ואומר יותר ממה‬ ‫מותר ליהנות מבגד כהונה שלא בשעת עבודה‪ ,‬ולמסקנה‬ ‫שקראתי לפניכם כתוב כאן (כדי שלא להוציא לעז על‬ ‫מותר ליהנות מהם‪ ,‬ומותר לאכול כשהוא לבוש בהם‪,‬‬ ‫ספר תורה שיחשבו שהוא חסר‪ .‬ע‪ ,).‬ו"ובעשור לחודש"‬ ‫אבל לישון אסור שמא יפיח‪ ,‬אלא פושטים ומקפלים‬ ‫שבחומש הפקודים (‪-‬חומש במדבר שמתחיל במנין ישראל)‬ ‫ומניחים אותם תחת ראשיהם (עיין להלן) ולא איכפת‬ ‫קורא בעל פה (ואין גוללים מפני כבוד הציבור שיהיו‬ ‫לן אם יפיח כיון שפשטם‪ ,‬ומותר ללכת עמהם במקדש‬ ‫מצפים ודוממים‪ ,‬ואין מביאים ס"ת אחר מפני פגמו של‬ ‫שלא בשעת עבודה‪ ,‬אבל אסור לצאת עמהם מחוץ‬ ‫ראשון שיחשבו שהראשון חסר‪ ,‬וי"א משום ברכה שאינה‬ ‫למקדש מפני שזה דרך חול‪( ,‬דעת התוס' (ד"ה בגדי) שגם‬ ‫צריכה שיצטרכו לחזור ולברך‪ ,‬ודווקא כאן שאדם אחד‬ ‫במקדש אסור לכתחילה ללובשם שלא לצורך עבודה‪ ,‬וההתר‬ ‫קורא חוששים לזה‪ ,‬אבל כשכמה קוראים יכולים‬ ‫הוא שא"צ להסירם מיד בגמר העבודה‪ .‬ולגבי ציץ דנים התוס'‬ ‫להוציא אף ג' ס"ת כמו בר"ח טבת שחל להיות‬ ‫אם מותר ללובשו אפילו חוץ למקדש‪ ,‬דכתיב "והיה על מצחו‬ ‫תמיד"‪ ,‬או שאסור)‪ .‬ומה שמצינו ששמעון הצדיק יצא‬ ‫בשבת‪ .‬שם)‪.‬‬ ‫עמהם מחוץ לבית המקדש‪ ,‬לא היו בגדי כהונה אלא‬ ‫הברכות על התורה‪ -‬הכה"ג מברך על התורה שמונה‬ ‫ברכות‪ ,‬על התורה (‪-‬ברכה שלאחריה‪ ,‬אשר נתן לנו כדרך‬ ‫‪71‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫אין ישיבה בעזרה דכתיב "לעמוד לשרת" וכתיב‬ ‫ס"ט‪:‬‬ ‫היו ראויים להיות בגדי כהונה‪ ,‬ואב"א עת לעשות לד'‬ ‫העומדים שם לפני ד'‪ ,‬ולמלכי בית דוד מותר דכתיב "ויבוא‬ ‫הפרו תורתך‪.‬‬ ‫המלך דוד וישב לפני ד' "‪.‬‬ ‫הנאה ממצעות כלאים ובגדי כהונה‪ -‬איתא בתמיד‬ ‫מקום קרה"ת ביוה"כ ובהקהל היה בעזרת נשים‪ ,‬וי"א‬ ‫שהכהנים היו פושטים בגדי כהונה ומניחים אותם‬ ‫שבהקהל היה בהר הבית‪.‬‬ ‫תחת ראשיהם‪ .‬לרב פפא היינו כנגד ראשיהם ולא‬ ‫תחת הראש ממש‪ ,‬ואע"פ שמותר ליהנות מבגדי‬ ‫"ויברך עזרא את ד' האלוקים הגדול"‪ -‬לרב גדלו‬ ‫כהונה‪ ,‬מ"מ למ"ד אבנטו של כה"ג שהוא של בוץ ואינו‬ ‫בשם המפורש‪ ,‬והוראת שעה היתה‪ .‬ולרב גידל אמר‬ ‫כלאים‪ ,‬אינו האבנט של כהן הדיוט אלא הוא כלאים‪,‬‬ ‫"ברוך ד' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם"‪ .‬ולרב‬ ‫אסור משום הנאה מכלאים‪ ,‬שהרי אסור מדרבנן‬ ‫מתנא שהחזירו אנשי כנסת הגדולה אמירת הגבור‬ ‫להציע תחתיו כלאים שמא תיכרך נימא על בשרו‪,‬‬ ‫והנורא שתיקן משה‪ ,‬וביטלו ירמיה משום שאינו‬ ‫ואפי' עשר מצעות זו על גב זו אסור‪( ,‬אבל‬ ‫אמת שאין רואים את גבורותיו‪( ,‬ועקרו תקנת משה‬ ‫מדאורייתא אין האיסור אלא בלבישה והעלאה בדרך‬ ‫מפני שיודעים בקב"ה שהוא אמיתי)‪ ,‬ואמרו אנשי‬ ‫לבישה שיש בה הנאת חימום‪ ,‬דכתיב "לא יעלה עליך" אבל‬ ‫כנה"ג אדרבה זו היא גבורתו שכובש את יצרו וכו'‪ ,‬והן‬ ‫אתה מותר להציעו תחתיך)‪ ,‬אבל לרב אשי מניחם‬ ‫נוראותיו שאלמלא מוראו היאך יכולה אומה אחת‬ ‫תחת ראשו דבגדי כהונה קשים הם ואינם מחממים‬ ‫להתקיים בין האומות שהרי ביום החורבן נתאספו כל‬ ‫לפיכך אין בהם משום כלאים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה קשין) שלפי‬ ‫האומות להשמידם‪ ,‬ונשארו מהם‪.‬‬ ‫זה הא דאמר בערכין שיש איסור כלאים לכהנים‪ ,‬וקמ"ל שאף‬ ‫שהותר להם כלאים בזמן העבודה לא הותר להם שלא בזמן‬ ‫הגמ' מביאה את מה שעשו אנשי כנסת הגדולה עם‬ ‫עבודה‪ ,‬הכונה ללבישה והעלאה‪ ,‬שכיון שזה אסור מדאורייתא‬ ‫יצרא דע"ז שביטלוהו‪ ,‬דכיון שלא ניתן אלא כדי לקבל‬ ‫אסור אף בקשים‪ ,‬אבל הצעה שהיא איסור דרבנן מותרת‬ ‫שכר כשמתגברים עליו‪ ,‬אין חפצים לא בו ולא בשכרו‪.‬‬ ‫בקשים‪ ,‬ודלא כרש"י שמתירם גם בלבישה והעלאה‪ .‬והא דאסור‬ ‫ורצו לבטל יצר הרע דעריות ולא מצאו ביצה בת יומה‬ ‫למכור לעכו"ם או לעשות מרדעת לחמור מבגד שאבד בו‬ ‫בכל ארץ ישראל מפני שפסק החימום מן המעיים‪,‬‬ ‫כלאים‪ ,‬דווקא באבד אסור מפני שחוששים שיקרע בגדו ויתפור‬ ‫מהכלאים בבגדו‪ ,‬אבל אם הכלאים ניכרים מותר‪ .‬והחילוק בין‬ ‫ואפילואותן שעיברה התרנגולת כבר לא מתבשלים במעיה‪ ,‬ולא‬ ‫מרדעת החמור שמותר‪ ,‬וכן איתא בכלאים שמותר לעשות כרים‬ ‫ביקשו לבטלו למחצה שיהא שולט באדם ליזקק לאשתו‬ ‫וכסתות מכלאים‪ ,‬לבין מצעות שאסור‪ ,‬דבמצעות שייך שתיכרך‬ ‫ולא לאחרת‪ ,‬מפני שאין נותנים משמים חצי דבר‪,‬‬ ‫עליו נימא‪ ,‬אבל במרדעת ובכרים וכסתות לא גזרו כיון שאינו‬ ‫וביטלו כוחו של יצר הרע רק לקרובים‪.‬‬ ‫שכיח שתיכרך נימא‪ ,‬אמנם אם בשרו נוגע בהם אסור‪ ,‬ובמרדעת‬ ‫ובלבישה והעלאה אסור אע"פ שאין בשרו נוגע בהם‪.‬‬ ‫דילוג בקריאת התורה או הנביאים‪ -‬אין מדלגים‬ ‫בתורה מענין לענין אף בכדי שלא יפסוק המתורגמן‬ ‫הגמרא מדייקת מדברי רב פפא שמותר להניח תפילין‬ ‫מפני שדברי תורה הם אזהרות ועונשים ומצוות‪ ,‬וצריך שיכנסו‬ ‫מן הצד בזמן השינה‪ ,‬ואין חוששים שמא יפיח‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס'‬ ‫בלב השומעים‪ ,‬וכשאדם עובר מענין לענין אינו נח להתבונן‪,‬‬ ‫(ד"ה בא) כתבו שבתמיד מבואר שהחידוש הוא שלא חוששים‬ ‫ובנביא מדלגים בכדי שלא יפסוק המתורגמן דאין זה‬ ‫שיתגלגל עליהם ויש בזה בזיון לתפילין‪.‬‬ ‫כבוד ציבור לשבת ולחכות‪ ,‬ובענין אחד מדלגים אף‬ ‫הגמ' מביאה את המעשה שהיה בכ"ה טבת הוא יום‬ ‫בתורה‪ ,‬ובנביא אף בשני עניינים‪ ,‬ואין מדלגים מנביא‬ ‫הר גריזים ואסור להספיד בו‪ ,‬מפני שבאותו היום רצו‬ ‫לנביא‪ ,‬ובנביא של תרי עשר מדלגים מנביא לנביא‪,‬‬ ‫הכותים להחריב את בית המקדש‪ ,‬ולבסוף החריבו‬ ‫ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו – והיינו שאין‬ ‫ישראל את הר גריזים (שהלך שמעון הצדיק עם בגדי‬ ‫לדלג לאחור‪.‬‬ ‫כהונה לאלכסנדרוס מוקדון‪ ,‬וכשראהו המלך‬ ‫השתחוה לו ואמר שדמות דיוקנו מנצחת לפניו‬ ‫טבילה שלישית והעבודות הנעשות בבגדי‬ ‫במלחמות‪ ,‬ומסר בידי ישראל את הכותיים) ועשאוהו‬ ‫זהב‬ ‫יו"ט‪.‬‬ ‫בכל יום היו מקריבים בבית המקדש תמיד של שחר ותמיד‬ ‫של בין הערבים‪ ,‬ולענין יוה"כ כתיב בפרשת אחרי מות‬ ‫‪72‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫וו' כבשים עם תמיד של בין הערביים‪ ,‬וראבר"ש אומר‬ ‫שבתורת כהנים "בזאת יבוא אהרן אל הקודש‪ ,‬בפר בן בקר‬ ‫משמו ו' עם תמיד של שחר וא' עם תמיד של בין‬ ‫לחטאת ואיל לעולה‪ ,‬וכו'‪ ,‬ומאת עדת בני ישראל יקח שני‬ ‫שעירי עיזים לחטאת ואיל אחד לעולה"‪ .‬ובפרשת פנחס‬ ‫הערביים‪ .‬וטעמייהו דכתיב "מלבד עולת הבוקר‬ ‫שבחומש הפקודים כתיב "והקרבתם עולה לד' ריח ניחוח‬ ‫תעשו את אלה" ומאידך כתיב "ויצא ועשה את‬ ‫פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה וכו'‪,‬‬ ‫עולתו"‪ ,‬ולכן יש לחלקם לכאן ולכאן‪ ,‬ר"י סבר‬ ‫שעיר עיזים אחד חטאת מלבד חטאת הכיפורים"‪ .‬הגמרא‬ ‫שמקריבים אחד עם עולת הבוקר ולא יותר שמא‬ ‫מבארת מתי היו מקריבים קרבנות אלו בסדר עבודת יוה"כ‪.‬‬ ‫יחלש הכה"ג ולא יוכל לעשות את עבודת היום שהיא עיקר‬ ‫ע‪ .‬הכה"ג היה מקדש ידיו ורגליו ואח"כ פושט את‬ ‫הכפרה‪ ,‬וראבר"ש סובר שכיון שהתחיל יעשה שש‪,‬‬ ‫בגדי הלבן‪( ,‬ואם הכה"ג קרא קריאת התורה בבגדי‬ ‫שמא יפשע ולא יקריב אח"כ‪ ,‬דלגבי עבודת היום הוא‬ ‫בוץ‪ ,‬נמצא שהיה פושטם לאחר קריאת התורה)‪,‬‬ ‫זריז ומחליף כח‪.‬‬ ‫ואח"כ היה יורד וטובל‪ ,‬עולה ומסתפג‪ ,‬ומביאים לו‬ ‫כמה אילים היו מקריבים ביוה"כ‪ -‬מתני' כרבי‬ ‫בגדי זהב והוא לובשם ומקדש ידיו ורגליו‪ ,‬ועושה את‬ ‫הסובר שהיו מקריבים ביוה"כ איל אחד‪ ,‬והאיל האמור‬ ‫העבודות דלהלן‪.‬‬ ‫בתורת כהנים הוא אותו איל האמור בחומש‬ ‫זמן הקרבת אילו ואיל העם וז' כבשים ואימורי‬ ‫הפקודים‪ ,‬דכתיב "איל אחד"‪ .‬אבל לראבר"ש אין זה‬ ‫אותו איל‪ ,‬אלא היו מקריבים איל נוסף למוספים‪,‬‬ ‫חטאת‪-‬‬ ‫ו"איל אחד" היינו שיביא ממיוחד שבעדרו‪( ,‬ולרבי‬ ‫במתני' איתא שהיה טובל טבילה שלישית ולובש‬ ‫לומדים דין זה מ"מבחר נדריכם"‪ ,‬ולראבר"ש זה קאי‬ ‫בגדי זהב ועושה את אילו ואיל העם‪ ,‬וז' כבשים‬ ‫בנדבה וצריך פסוק מיוחד שגם בקרבנות חובה צריך‬ ‫תמימים בני שנה שאמורים בחומש הפקודים‪ .‬ובתנא דבי‬ ‫להביא ממיוחד שבעדרו‪ ,‬די"ל שדווקא נדבה צריכה להיות‬ ‫שמואל תנא שלר"א אילו ואיל העם ואימורי חטאת‬ ‫מובחרת כדי שתתקבל לרצון‪ ,‬וי"ל שדווקא חובה צריכה להיות‬ ‫היו קרבים בטבילה שלישית‪ ,‬ופר העולה וז' כבשים‬ ‫מובחרת כדי שיצא ידי חובתו יפה)‪.‬‬ ‫ושעיר הנעשה בחוץ היו קרבים עם תמיד של בין‬ ‫הערבים‪ ,‬דתחילה היה עושה את אלו המבוארים‬ ‫טבילה רביעית והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן‪-‬‬ ‫בתורת כהנים‪ ,‬ואח"כ את אלו המבוארים בחומש‬ ‫ע"א‪ .‬קידש ידיו ורגליו ופשט ירד וטבל עלה ונסתפג‪,‬‬ ‫הפקודים שהוא אחרי תורת כהנים‪.‬‬ ‫הביאו לו בגדי לבן ולבש וקידש ידיו ורגליו‪ ,‬ונכנס‬ ‫לר"ע (כמבואר בתוספתא) ז' כבשים היו קרבים עם‬ ‫להוציא את הכף ואת המחתה‪.‬‬ ‫תמיד של שחר וכן פר העולה‪ ,‬דכתיב במוספי כל הרגלים‬ ‫סדר המקרא‪ -‬הגמ' מבארת שהפסוק של הוצאת‬ ‫"מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד" אלמא‬ ‫הכף והמחתה "ובא אהרן אל אהל מועד" שנאמר‬ ‫מוספין נעשים עם עולת הבוקר‪ ,‬ויוה"כ נלמד מהרגלים‪( ,‬ור"א‬ ‫אחרי עבודות פנים לא נאמר בתורה על הסדר‬ ‫לומד מזה שעל מה שזה מכפר זה מכפר והיינו דבר שיש‬ ‫(משא"כ שאר הפרשה)‪ ,‬דאי על הסדר ליכא אלא ג'‬ ‫בו ידיעה מסוימת)‪ ,‬ואח"כ היה עושה את העבודה‬ ‫טבילות וו' קידושים‪ ,‬וגמירי שהיו ה' טבילות וי'‬ ‫המיוחדת ליוה"כ‪ ,‬ובטבילה שלישית שעיר הנעשה בחוץ‬ ‫קידושים‪ ,‬אלא היה מפסיק ביניהם בטבילה שלישית‬ ‫דכתיב "שעיר עיזים אחד חטאת מלבד חטאת‬ ‫ולובש בגדי זהב ועושה את אילו ואיל העם‪ .‬ולרבא‬ ‫הכיפורים" מכאן שחטאת הפנימית קודמת לשעיר זה‪,‬‬ ‫ילפינן מדכתיב "ופשט את בגדי הבד אשר לבש"‬ ‫ואח"כ מקריב את אילו ואיל העם‪ ,‬ואח"כ אימורי‬ ‫והיינו שלבשם פעם אחרת מלבד אותה פעם‪.‬‬ ‫חטאת‪ ,‬ואח"כ הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן כמו שכתוב‬ ‫בפרשה‪ ,‬ואח"כ בטבילה חמישית היה מקריב את התמיד‬ ‫וההפסק היה באילו ואיל העם (ולא בשעיר הנעשה‬ ‫של בין הערבים‪ .‬ע"כ לשיטת רש"י‪ .‬אבל שיטת התוס' (ד"ה‬ ‫בחוץ) דכתיב "ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם"‬ ‫ואחר כך) שלר"ע אימורי חטאת נקטרים עם תמיד של בין‬ ‫מיציאה ראשונה היה עושה את אילו ואיל העם‪.‬‬ ‫הערבים בטבילה חמישית‪.‬‬ ‫שריפת הפר והשעיר היתה לפני הקטרת אימורי‬ ‫ע‪ :‬דעות נוספות בדעת ר"ע‪ -‬ר"י אמר בשם ר"ע‬ ‫חטאת‪ ,‬אע"פ שבתורה הם כתובים קודם‪ .‬שכמו‬ ‫שכבש אחד מז' הכבשים היה קרב עם תמיד של שחר‪,‬‬ ‫‪73‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫דיני בגדי כהונה והפרוכת והארון‬ ‫ש"והמשלח" היינו מעיקרא‪ ,‬אף "והשורף" משמע‬ ‫הגמרא מבארת מכמה חוטים היו עשויים בגדי הכהונה‬ ‫מעיקרא‪ .‬ואין לומר ששניהם משמע השתא‪ ,‬או‬ ‫והפרוכת‪ ,‬ועוד מדיני בגדי כהונה והארון ובדיו‪.‬‬ ‫משום ד"והמשלח" מעיקרא משמע‪ ,‬או מדכתיב‬ ‫"יעמד חי" ילפינן שיהיה חי עד שעת כפרה‪ ,‬והיינו רק‬ ‫מספר החוטים בבגדי כהונה ובפרוכת‪-‬‬ ‫עד מתן דמים‪.‬‬ ‫דברים שנאמר בהם שש חוטם היה כפול שש והיינו‬ ‫שכל מין שבהם היו החוט שלו כפול שש‪ ,‬דכתיב ה' פסוקים‬ ‫טבילה חמישית והעבודות הנעשות בבגדי זהב‪-‬‬ ‫ד' פעמים שש ובד הוא שש הרי חמשה‪ ,‬אחד לגופי' לומר‬ ‫קידש ידיו ורגליו ופשט וירד וטבל עלה ונסתפג‪,‬‬ ‫שהם עשויים מפשתן (דכתיב "ואת מכנסי הבד שש‬ ‫הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו‪ ,‬נכנס‬ ‫משזר" דבר העולה בד בבד‪ ,‬ואילו צמר מתפצל אבל‬ ‫להקטיר קטורת של בין הערבים‪ ,‬ולהיטיב את הנרות‬ ‫פשתן רק אם דופקים עליו הוא מתפצל‪ .‬וי"א‬ ‫(והיינו בימי שמעון הצדיק ששתי הנרות המזרחיים היו דולקים‬ ‫עד הערב והיה צריך לכבותם ולהיטיבם ואח"כ להדליק את‬ ‫מדכתיב ביחזקאל "פארי פשתים יהיו על ראשם"‬ ‫הנרות‪ ,‬אבל בזמנים אחרים היו עושים את ההטבה בבוקר ורק‬ ‫ובתורה כתוב "ואת פארי המגבעות שש‪ ,‬ולפני שבא יחזקאל‬ ‫ההדלקת הנרות היתה בין הרבים‪ .‬תוד"ה ולהטיב)‪.‬‬ ‫זה היה הלכה למשה מסיני‪ ,‬כהא דכתיב ביחזקאל "כל‬ ‫בן נכר (‪-‬שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים והוא‪ )-‬ערל לב‪,‬‬ ‫סיום העבודות‪ -‬קידש ידיו ורגליו ופשט‪ ,‬הביאו לו‬ ‫וערל בשר (‪-‬שמתו אחיו מחמת מילה)‪ ,‬לא יבוא אל‬ ‫בגדי עצמו ולבש‪ ,‬ומלווים אותו עד ביתו‪ ,‬ויו"ט היה‬ ‫מקדשי")‪ ,‬אחד לומר שהחוט יהיה כפול שש‪ ,‬אחד‬ ‫עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום בלי פגע‪ .‬ומעשה‬ ‫לומר שהחוטים יהיו שזורים‪ ,‬אחד לומר שגם שאר‬ ‫שליוו כל העם את הכה"ג‪ ,‬וכשראו את שמעיה‬ ‫ואבטליון הלכו ללוותם‪ ,‬ואמר להם הכה"ג בלשון גנאי‬ ‫בגדים שלא נאמר בהם שש יהיה חוטם כפול שש‪,‬‬ ‫ואחד לומר שזה לעיכובא‪ .‬דעת רבינו אפרים (תוד"ה‬ ‫יבואו בני העמים לשלום מפני שהיו מצאצאי סנחריב‪ ,‬ענו‬ ‫ואימא) שמה שאנו קוראים קנבוס זה פשתן‪( ,‬דאל"כ למה‬ ‫לו שמעיה ואבטליון שהם עושים מעשי אהרן שהיה‬ ‫הגמרא לא שואלת שאולי קנבוס הוא הדבר העולה בד בבד)‬ ‫רודף שלום והוא אינו עושה‪ ,‬דכתיב "לא תונו איש את‬ ‫ואסור לתפור ממנו בגדי צמר‪ .‬ורבינו חיים כהן חולק‪.‬‬ ‫עמיתו" והיינו שאם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך‪.‬‬ ‫מקום שנאמר בו משזר היה כפול שמונה והיינו‬ ‫אם משלח השעיר היה פוגש את הכה"ג בשוק היה‬ ‫הרימונים דילפינן משזר משזר מהפרוכת‪( ,‬ולא לומדים‬ ‫אומר לו אישי כה"ג עשינו שליחותך כדי לכבדו‪ ,‬ואם‬ ‫מחושן ואפוד העשויים מכ"ח חוטים‪ ,‬דבחושן כתיב‬ ‫בביתו היה אומר מחיה חיים עשינו שליחותו‪.‬‬ ‫"תעשנו" לזה ולא לאחר‪ ,‬או משום דכתיב ברמונים‬ ‫(החכמים בפומבדיתא כשהיו נפרדים היו אומרים‬ ‫"ועשית" שיהיו כל העשיות שוות‪ ,‬וכ"ח חוטים א"א‬ ‫מחיה חיים יתן לך חיים ארוכים וטובים ומתוקנים)‪.‬‬ ‫לחלקם לשלשה חלקים שוים)‪ .‬וי"א שלומדים משזר‬ ‫אתהלך לפני ד' בארצות החיים‪ -‬מקום שווקים‪.‬‬ ‫משזר מהאבנט‪ ,‬כיון שהוא בגד ולא נאמר בו זהב‪.‬‬ ‫שנות חיים‪ -‬אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו‬ ‫ע"ב‪ .‬המעיל היה מי"ב חוטים‪ ,‬דכתיב "כליל (‪-‬גדיל)‬ ‫מרעה לטובה כגון עני שנעשה עשיר לעת זקנותו‪ ,‬שנראה לו‬ ‫תכלת" ואין גדיל פחות משנים‪ ,‬וילפינן תכלת תכלת‬ ‫כאילו עכשיו הוא מתחיל לחיות‪.‬‬ ‫מהפרוכת היינו ששה ששה‪ ,‬ולא ילפינן ושוליו‬ ‫ורמוניו כדילפינן לעיל ששאר בגדים שלא נאמר בהם‬ ‫אליכם אישים אקרא‪ -‬אלו תלמידי חכמים שדומים‬ ‫שש חוטיהם היו שזורים מששה חוטים‪.‬‬ ‫לנשים ענוותנים ותשושי כח‪ ,‬ועושים גבורה כאנשים‪.‬‬ ‫עוד לומדים מפסוק זה שהרוצה לנסך יין ע"ג המזבח‪,‬‬ ‫הפרוכת היתה מכ"ד חוטים‪ ,‬מפני שהיתה מד'‬ ‫ימלא גרונם של ת"ח יין‪.‬‬ ‫מינים תכלת ארגמן ותולעת שני ושש‪ ,‬וכל אחד היה‬ ‫כפול שש‪ ,‬הרי כאן כ"ד‪.‬‬ ‫אם רואה אדם שתורה פוסקת מזרעו ישא בת ת"ח‪.‬‬ ‫החושן והאפוד היו מכ"ח חוטים כ"ד חוטים כנ"ל‪,‬‬ ‫ע"א‪ :‬בגדי כהן הדיוט כתונת מכנסים מצנפת‬ ‫ובכל אחד נוסף עוד חוט של זהב הרי כאן כ"ח‪.‬‬ ‫ואבנט מוסיף עליו כה"ג חושן אפוד מעיל וציץ‪.‬‬ ‫‪74‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫ג' זרים היו בכלי הקודש‪ ,‬של מזבח של ארון ושל שלחן‪,‬‬ ‫המקרע בגדי כהונה לוקה‪ ,‬דכתיב "לא יקרע"‪,‬‬ ‫של מזבח סימן לכתר כהונה זכה אהרן ונטלו‪ ,‬של שלחן‬ ‫והמזיח חושן מעל האפוד לוקה‪ ,‬דכתיב "ולא יזח"‪,‬‬ ‫סימן לכתר מלכות (שהשלחן הוא סימן עושר‪ ,‬שלחן מלכים)‬ ‫והמסיר בדי ארון לוקה‪ ,‬דכתיב "לא יסורו"‪ .‬ואין לומר‬ ‫זכה דוד ונטלו‪ ,‬של ארון עדיין הוא מונח וכל הרוצה‬ ‫שהכונה שיעשם באופן שהדבר לא יקרה מעצמו‪,‬‬ ‫יבוא ויקח‪ ,‬ואינו פחות מהאחרים‪ ,‬דכתיב "בי מלכים‬ ‫מדלא כתיב "שלא יקרע" "שלא יזח" "שלא יסורו"‪.‬‬ ‫ימלכו"‪ .‬כתיב "זר" וקרינן זיר‪ ,‬לומר שאם זכה ללמוד‬ ‫(בדי הארון היו זזים לכאן ולכאן‪ ,‬דכתיב "והובא את בדיו‬ ‫לשמה ולקיימה נעשית לו זיר‪ ,‬ואם לא זכה הרי היא זרה‬ ‫בטבעות"‪ ,‬ואין נשמטים לצאת‪ ,‬דכתיב "בטבעות‬ ‫(‪-‬משתכחת) הימנו‪.‬‬ ‫הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו"‪ ,‬והיה ראשם עבה‬ ‫תלמיד חכם בני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו‪.‬‬ ‫ומכניס ראשם בדוחק)‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כתיב) דהא דכתיב‬ ‫"ושמו בדיו" דמשמע שבנסיעת המסעות היו מכניסים את‬ ‫הכרח היראה ללימוד התורה‪ -‬כל תלמיד חכם‬ ‫הבדים‪ ,‬רבינו יעקב מאורליינ"ש מפרש שהכונה ששמו את‬ ‫שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם‪ ,‬ונקרא נתעב‪ .‬אוי‬ ‫הבדים על כתפי הנושאים את הארון‪ .‬והתוס' כתבו שיותר נראה‬ ‫להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין‬ ‫לפרש שהכונה שהיו מושכים את הבדים לצד חוץ כדי שיהיו‬ ‫בתורה‪ ,‬ואין בהן יראת שמים‪ ,‬ואמר רבי ינאי שהרי‬ ‫נראים בפרוכת כשני דדי אשה‪ .‬וכתבו דלולי דמיסתפינא י"ל‬ ‫הם עושים שער לחצר למרות שאין להם חצר‪,‬‬ ‫שהיו בארון ח' טבעות‪ ,‬בד' מהם היו קבועים הבדים תמיד‪ ,‬ובד'‬ ‫שהתורה אינה אלא שער להכנס בה ליראת שמים‪ ,‬לכן צריך‬ ‫מהם היו שמים בדים בשעת המסעות כדי לשאת את הארון‪.‬‬ ‫שהיראת שמים תיקדם לתורה‪ .‬ורבא ביקש מתלמידיו‬ ‫עצי שיטים עומדים‪ -‬שעומדים העליון למעלה והתחתון‬ ‫שלא יירשו פעמיים גיהנום להיות יגעים ועמלים בתורה‬ ‫למטה כדרך גדילתם‪ .‬דבר אחר שמעמידים את‬ ‫בעוה"ז ולא יקיימוה וירשו גיהנום במותם ואף בחייהם לא‬ ‫ציפויים ע"י מסמרות‪( ,‬ומ"מ עיקר הארון היה העץ‪ ,‬והציפוי‬ ‫נהנו מעולמם‪ .‬הלומד תורה‪ ,‬זכה נעשית לו סם חיים‪,‬‬ ‫בטל לעץ‪ ,‬ויש עליו תורת כלי‪ ,‬אף דבכל דוכתא העץ בטל‬ ‫לא זכה נעשית לו סם מיתה‪ ,‬זכה משמחתו‪ ,‬לא זכה‬ ‫למתכת לענין טבילה ולא דבר משום שהולכים ארי המעמיד‪.‬‬ ‫צורפתו ביסורים ובגיהנום‪ ,‬זכה צורפתו לחיים לא זכה‬ ‫תוד"ה שמעמידין)‪ ,‬לשון אחר שלא התליעו וממילא לא נפל‬ ‫צורפתו למיתה‪" .‬יראת ד' טהורה עומדת לעד"‪ ,‬זה‬ ‫ציפויים‪ .‬דבר אחר שיעמדו לעד ולעולמי עולמים אף‬ ‫הלומד תורה בטהרה‪ ,‬והיינו הנושא אשה וניצל‬ ‫שנגנזו‪.‬‬ ‫מהרהור עבירה ואחר כך לומד תורה‪" .‬עדות ד'‬ ‫ע"ב‪ :‬ואת בגדי השרד לשרת בקודש‪ -‬שאלמלא‬ ‫נאמנה" נאמנה היא להעיד בלומדיה מי קיים ומי לא‬ ‫בגדי כהונה שעל ידם מקריבים קרבנות המכפרים על ישראל‬ ‫קיים‪.‬‬ ‫לא נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט‪ .‬וי"א‬ ‫מעשה רוקם ומעשה חושב‪ -‬שרוקמים במקום‬ ‫שגורדים אותם כברייתם (‪-‬חלולים כדרך לבישתם)‬ ‫שחושבים שמתקן הצורה ע"י צבע ואח"כ רוקם במחט‪ .‬וי"א‬ ‫מכליהם‪ ,‬ולא כשאר יריעה שצריך שוב לחותכה למידת‬ ‫רוקם מעשה מחט לפיכך פרצוף אחד‪ ,‬חושב מעשה‬ ‫הלבוש ולתפור במחט‪ ,‬ומשרדים (‪-‬משיירים) מהם מקצת‬ ‫אורג שהיו ליריעה ב' קירות ועל כן היו בה ב' פרצופות‬ ‫שאינו ארוג אלא הוא נארג בפני עצמו‪ ,‬ומחברם ע"י מעשה‬ ‫שאינם דומות זו לזו‪ ,‬פעמים שמצד אחד דמות ארי ומהצד השני‬ ‫מחט‪ ,‬והיינו שבית יד שלהם נארגת בפני עצמה‬ ‫דמות נשר‪.‬‬ ‫ונדבקת עם במחט ומגעת עד פיסת היד‪ ,‬אבל את‬ ‫הבגדי כהונה עצמם אין עושים אותם מעשה מחט‬ ‫דיני כהנים גדולים ושאלה באורים ותומים‬ ‫אלא מעשה אורג‪.‬‬ ‫ע"ג‪ .‬נשאלים באורים ותומים כשהכה"ג לבוש‬ ‫הארון‪ -‬ג' ארונות עשה בצלאל‪ ,‬אמצעי של עץ‬ ‫בשמונה בגדים‪.‬‬ ‫שגובהו ט' טפחים שחיפו אותו בזהב מלמעלה‪ ,‬פנימי של‬ ‫משוח מלחמה כהא דכתיב "ונגש הכהן ודיבר אל העם"‪ ,‬אין‬ ‫זהב גובהו ח'‪ ,‬וחיצוני של זהב גובהו י' ומשהו‪ .‬ולמ"ד‬ ‫בנו משמש תחתיו והיינו שאין בנו קודם לכל אדם‪ ,‬ואינו‬ ‫שעביו של שולי הזהב טפח כמו בשולי העץ היה גובהו י"א‬ ‫משמש לא בח' בגדים משום איבה דכה"ג אבל‬ ‫ומשהו‪ ,‬והמשהו היה בשביל הזר‪.‬‬ ‫מדאורייתא הוא ראוי לכך‪ ,‬ולא בד' בגדים דמעלין בקודש‪,‬‬ ‫‪75‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫שהות להמתין‪ ,‬עונים לו על שניהם‪ ,‬ואע"פ שגזירת נביא‬ ‫וי"א שמשמש בח' בגדים ונשאל בהם ע"י המלך אם‬ ‫חוזרת כגון של יונה בן אמיתי‪ ,‬גזירת אורים ותומים אינה‬ ‫לצאת למלחמה‪.‬‬ ‫חוזרת‪ ,‬ונקרא שמם אורים לפי שמאירים את‬ ‫דברים שבין כה"ג לכהן הדיוט‪ -‬כה"ג מביא פר הבא‬ ‫דבריהם‪ ,‬ותומים לפי שמשלימים את דבריהם‬ ‫על כל המצוות אם חטא בהעלם דבר ועשה דבר שחייבים על‬ ‫כדאמרינן אין גזירתן חוזרת‪( ,‬ובפילגש בגבעה לא נענו‬ ‫זדונו כרת ועל שגגתו חטאת (ואילו הדיוט מביא כשבה או‬ ‫בשני הפעמים הראשונים שינצחו‪ ,‬אלא רק בפעם‬ ‫שעירה כשאר יחיד שבישראל)‪ ,‬ופר יוה"כ‪ ,‬ועשירית‬ ‫השלישית)‪.‬‬ ‫האיפה שבכל יום‪ ,‬לא פורע ראשו לגדל שיער מחמת‬ ‫לרבי יוחנן היו האותיות בולטות אבל לא זזות ממקומם‪,‬‬ ‫אבילות‪ ,‬ולא פורם אלא מלמטה בשיפולי בגדיו וההדיוט‬ ‫והכה"ג היה מצרפם‪ ,‬ולריש לקיש היו מצטרפות‪ ,‬והא‬ ‫למעלה‪ ,‬ואינו מטמא לקרוביו (אבל הדיוט נטמא לקרובים‬ ‫דתניא שאין שואלים באו"ת אלא לכהן המדבר ברוח‬ ‫האמורים בפרשה)‪ ,‬ומוזהר על הבתולה בעשה‪ ,‬ומוזהר על‬ ‫הקודש ושכינה שורה עליו‪ ,‬היינו מפני שזכותו היה‬ ‫האלמנה בלאו‪ ,‬ומחזיר את הרוצח במיתתו‪ ,‬ומקריב אונן‬ ‫מסייע שהאותיות היו בולטות או מצטרפות רק אם הוא היה‬ ‫ומ"מ אינו אוכל ואינו חולק כשהוא אונן‪ ,‬נוטל חלק‬ ‫כשר וראויה שכינה לשרות עליו‪ .‬ואות צ' היתה כתובה שם‬ ‫בראש ומקריב חלק בראש‪ ,‬ומשמש בח' בגדים‪,‬‬ ‫כיון שהיה כתוב בהם אברהם יצחק ויעקב‪ ,‬וט' היתה‬ ‫ופטור על טומאת מקדש וקדשיו‪ ,‬וכל עבודות יוה"כ‬ ‫כתובה כיון שהיה כתוב בהם שבטי ישורון‪.‬‬ ‫אינם כשרות אלא בו‪ .‬וכל דינים אלו נוהגים אף‬ ‫במרובה בגדים (‪-‬כהנים גדולים ששימשו מיום שנגנז שמן‬ ‫אין שואלים אלא למלך‪ ,‬למשוח מלחמה‪ ,‬לאב"ד ולמי‬ ‫המשחה)‪ ,‬חוץ מפר הבא על כל המצוות‪ .‬וכולם נוהגים‬ ‫שהציבור צריך בו‪.‬‬ ‫במשוח שעבר (כגון אם אירע פסול בכה"ג ומינו אחר תחתיו‪,‬‬ ‫ולאחר זמן חזר הראשון לעבודתו ועבר זה ממשיחותו)‪ ,‬חוץ‬ ‫מפר יוה"כ ועשירית האיפה שאין להקריב שתים אלא‬ ‫אחת‪ ,‬וכולם אין נוהגות במשוח מלחמה‪ ,‬אלא שלא‬ ‫יום הכיפורים‬ ‫פורע ולא פורם ואינו מיטמא לקרוביו ומצווה על‬ ‫הבתולה ומוזהר על האלמנה‪ ,‬ומחלוקת רבי יהודה‬ ‫מצות עינוי ביוה"כ‬ ‫ורבנן אם מחזיר את הרוצח‪( ,‬והא דתני שההורג כה"ג או‬ ‫סדר המסכת‪ -‬בהתחלה מבוארים דיני שבעת ימים קודם‬ ‫כה"ג שהרג אינו יוצא משם לעולם‪ ,‬ואינו יוצא במיתת משוח‬ ‫יוה"כ‪ ,‬ואח"כ סדר ליל יום הכפורים‪ ,‬ואח"כ סדר עבודת‬ ‫מלחמה אף לרבנן‪ ,‬או במיתת משוח מלחמה לרבי יהודה‪ ,‬י"ל‬ ‫היום‪ ,‬ובפרק זה מבוארים דיני יוה"כ לענין איסור והתר‪.‬‬ ‫שעיקר הדבר תלוי בכה"ג‪ ,‬ולכן רק אם לא היה כה"ג בזמן‬ ‫תוד"ה יום‪.‬‬ ‫הרציחה יוצא ע"י אלו‪ ,‬או שבכל אופן יוצא ע"י אלו‪ ,‬ואיירי התם‬ ‫כשאין שם משוח שעבר ומשוח מלחמה‪ .‬תוד"ה וכולן)‪.‬‬ ‫כתיב "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא‬ ‫מקרא קודש יהיה לכם ועיניתם את נפשותיכם"‪ ,‬ולמדו‬ ‫כיצד שואלים באורים ותומים‪ -‬השואל פניו כלפי‬ ‫חז"ל מן הפסוקים שעינוי היינו להמנע מאכילה שתיה‬ ‫הנשאל ‪-‬הכהן‪ ,‬והנשאל פניו כלפי שכינה ‪-‬האורים‬ ‫רחיצה נעילת הסנדל ותשמיש המיטה‪ ,‬ופרטי דינים אלו‬ ‫ותומים והשם המפורש שבתוך החושן‪ .‬השואל אומר ארדוף‬ ‫ומקורם יבואר להלן‪.‬‬ ‫אחרי הגדוד הזה‪ ,‬והנשאל אומר כה אמר ד' עלה‬ ‫יוה"כ אסור באכילה שתיה רחיצה סיכה נעילת הסנדל‬ ‫והצלח‪ ,‬ולרבי יהודה א"צ לומר כה אמר ד' אלא רק‬ ‫ותשמיש המיטה‪ ,‬ואין כרת אלא על אכילה ושתיה‪,‬‬ ‫עלה והצלח‪.‬‬ ‫(ושאר עינויים ילפינן מהא דכתיב ה' פעמים בתורה‬ ‫לשון עינוי‪ ,‬ושתיה בכלל אכילה‪ .‬ע"ו‪.).‬‬ ‫ע"ג‪ :‬אין שואלים בקול רם‪ ,‬ולא מהרהר בליבו‪ ,‬אלא‬ ‫כמ"ש לגבי חנה "וחנה היא מדברת על ליבה"‪ .‬אין‬ ‫לר"א מלך וכלה מותרים לרחוץ פניהם‪ ,‬לפי שהמלך דרכו‬ ‫שואלים שני דברים כאחד אלא לאחר שהשיבו לו על‬ ‫ושבחו להיות נאה דכתיב "מלך ביופיו תחזינה עינך"‪ ,‬וכלה‬ ‫צריכה נוי עד שתתחבב על בעלה‪ ,‬ול' יום היא קרויה כלה‪,‬‬ ‫הראשון שואל על השני‪ ,‬ואם שאל על שנים אין מחזירים‬ ‫ויולדת מותרת בנעילת הסנדל מפני שהצינה קשה לה‪,‬‬ ‫תשובה אלא על הראשון‪( ,‬ולדוד ענו על השני מפני‬ ‫וחכמים אוסרים‪.‬‬ ‫ששאל שלא כסדר)‪ ,‬ואם הוצרך הדבר לשנים ‪-‬שאין‬ ‫‪76‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫התוס' (ד"ה איצטריך) שדווקא בדבר שלכולם יש את אותו‬ ‫שיעור אכילה לעונש כרת הוא ככותבת הגסה עם‬ ‫הדין‪ ,‬כמו בכוי שאם אחד הוא חיה כולם חיות‪ ,‬לא איצטריך‬ ‫גרעינתה‪ ,‬ושיעור שתיה לעונש כרת הוא מלוא‬ ‫קרא לרבות ספק‪ ,‬אבל בדבר שלא כולם אותו דבר‪ ,‬כגון ספק‬ ‫אם השיער הלבן קדם לבהרת או הפוך‪ ,‬איצטריך קרא לרבות‬ ‫לוגמיו‪ ,‬וכל האוכלים מצטרפים לשיעור כותבת הגסה‬ ‫ספק‪ ,‬וכן בספק עשירי ספק תשיעי‪ ,‬וכן בטומטום‪( ,‬אבל‬ ‫וכל המשקים מצטרפים לשיעור מלוא לגמיו‪ ,‬אמנם‬ ‫אנדרוגינוס כולם דינם שוה))‪ .‬ולריו"ח י"ל דכוי בריה‬ ‫אכילה ושתיה אין מצטרפים‪.‬‬ ‫בפני עצמה ואינו ספק חיה ספק בהמה (תוד"ה כוי בריה)‪,‬‬ ‫האוכל ושותה כשיעור ענוש כרת‪ ,‬והאוכל ושותה‬ ‫וע"כ אינו אסמכתא ושניהם מדאורייתא אסורים‪.‬‬ ‫פחות מכשיעור‪ ,‬לריו"ח חצי שיעור (כלומר פחות‬ ‫ע"ד‪ :‬מה הכונה עינוי‪ -‬העינוי שאסרה תורה הוא‬ ‫מכשיעור) אסור מן התורה‪ ,‬דכיון דחזי לאיצטרופי‬ ‫אכילה ושתיה‪ .‬ואין הכונה שישב בחמה ובצינה‬ ‫איסורא קא אכיל‪ ,‬וכתבו התוס' (ד"ה כיון) שכוונת ריו"ח‬ ‫שאיסור חצי שיעור נלמד מהפסוק "כל חלב"‪ ,‬אלא שלולא‬ ‫ויצטער‪ ,‬דכתיב "תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא‬ ‫הסברא דחזי לאיצטרופי לא היינו לומדים זאת מהפסוק (אלא‬ ‫תעשו" מה מלאכה שב ואל תעשה אף עינוי שב ואל‬ ‫היינו מרבים רק חלב כוי)‪ .‬ולר"ל חצי שיעור מותר מן‬ ‫תעשה‪ ,‬ואין לומר שהכונה שאם יושב בחמה או‬ ‫התורה‪ ,‬דלא חשיב אכילה‪ ,‬ואסור מדרבנן‪.‬‬ ‫בצינה יהיה אסור לו ללכת משם‪ ,‬דכמו שבמלאכה כל‬ ‫מלאכה אסורה‪ ,‬אף בעינוי האיסור הוא תמיד‪.‬‬ ‫ע"ד‪ .‬האם שבועה חלה על דבר האסור‪ -‬האומר‬ ‫ובברייתא אחרת לומדים שהכונה לעינוי מאכילה‬ ‫שבועה שלא אוכל היום ואכל מאכלות אסורות‪,‬‬ ‫ושתיה‪ ,‬שכמו שמלאכה היא דבר שחייבים עליו‬ ‫חייב קרבן שבועה ור"ש פוטר‪ .‬הגמרא מבארת‬ ‫במקום אחר בשבת‪ ,‬ה"ה עינוי‪ ,‬והיינו אכילה שחייבים‬ ‫שמדובר שכלל דברים המותרים עם המאכלות‬ ‫עליה בפיגול ונותר‪ ,‬ומדכתיב "תענו" ו"ועיניתם"‬ ‫אסורות דמיגו שהשבועה חלה על הדברים המותרים היא‬ ‫לומדים שהעינוי כוללת גם אכילת טבל (למרות שאין‬ ‫חלה גם על הדברים האסורים‪( ,‬ור"ש לית ליה איסור כולל ולא‬ ‫בו חיוב כרת אלא מיתה) ונבילה (למרות שאין בה‬ ‫אמרינן מיגו)‪ ,‬דאל"כ לא חיילא שבועה כיון שכבר‬ ‫חיוב מיתה) וחולין (למרות שאין לאו באכילתם)‬ ‫מושבע ועומד מהר סיני‪ ,‬ור"ש פוטר לטעמי' שס"ל‬ ‫ותרומה (למרות שיש מצוה באכילתה) וקדשים‬ ‫ששיעור כזית לא נאמר אלא לחיוב קרבן‪ ,‬אבל מלקות חייבים‬ ‫(למרות שיש איסור להותיר מהם)‪ .‬ואם תאמר‬ ‫בכל שהוא‪ .‬ולר"ל איירי שמפרש שאוסר גם חצי‬ ‫שכוונת התורה לעינוי כמו בעריות‪ ,‬י"ל שלומדים‬ ‫שיעור ואליבא דרבנן‪ ,‬או כר"ע שסתם שבועה היא‬ ‫על כל שהוא ואכל חצי שיעור‪( ,‬דאיתא בשבועות שהנשבע‬ ‫מדכתיב "והאבדתי את הנפש" שהכונה לעינוי שיש‬ ‫שלא יאכל ואכל כל שהוא‪ ,‬ר"ע מחייב וחכמים פוטרים‪ ,‬וא"כ‬ ‫בו אבידת נפש בתוך הגוף‪ .‬ולתנא דבי רבי ישמעאל‬ ‫לרבנן איירי במפרש ולר"ע אפילו בסתם)‪ ,‬ואע"פ שאסור‬ ‫לומדים מ"ויענך וירעיבך" שהכונה לעינוי של רעבון‪,‬‬ ‫מדרבנן חלה השבועה‪ ,‬ומה שמצינו שאין נוהגת‬ ‫ואין לומדים מ"אם תענה את בנותי" דקאי אתשמיש‪,‬‬ ‫שבועה באינם ראוים לעדות כמלך דתנן לא מעיד ולא‬ ‫דהתם זה עינוי של יחיד ומן ויוה"כ זה עינוי של כל ישראל‪,‬‬ ‫מעידין אותו‪ ,‬או כמשחק בקוביא ‪-‬ערבון‪ ,‬דהוי גזלן‬ ‫ואין לומדים מ"וירא את עניינו" והיינו פרישות דרך‬ ‫מדרבנן ופסול לעדות‪ ,‬דלא הוי גזלן דאורייתא אלא שגזל‬ ‫ארץ‪ ,‬דהתם זה עינוי בידי אדם‪ ,‬וכאן זה עינוי בידי‬ ‫מידו‪ ,‬כמו "ויגזול את החנית מיד המצרי"‪ ,‬ואע"פ‬ ‫שמים‪.‬‬ ‫שפסולים מדרבנן‪ ,‬התם אחרי שנפסלו לעדות לא‬ ‫המאכילך מן למען ענותך‪ -‬לפי שאין לו פת בסלו‪,‬‬ ‫קרי ביה "אם לא יגיד" כיון שאינו בר הגדה‪ ,‬ובעינן מי‬ ‫וי"א לפי שמראה העין מועיל לשביעה מהאכילה‪,‬‬ ‫שעדותו יכולה להועיל לבעל דין‪.‬‬ ‫מכאן רמז לסומים שאוכלים ואינם שבעים‪ ,‬ומכאן‬ ‫חלב כוי וחצי שיעור אסור ואין בו כרת‪ ,‬דאיתרבי‬ ‫לומדים שמי שיש לו סעודה יאכלנה ביום‪.‬‬ ‫מ"כל חלב"‪ ,‬לר"ל קרא אסמכתא ואף כוי אינו‬ ‫טוב מראה עיניים באשה יותר מגופו של מעשה‪.‬‬ ‫מקרא דאין הפסוק מרבה ספק‪ ,‬דכלפי שמיא גליא‪.‬‬ ‫רש"י‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה כוי ספיקא) שלא הכריעו חכמים‬ ‫ע"ה‪ .‬היין מביא לזנות‪ ,‬וי"א שמביא לידי גזל‪.‬‬ ‫מהו כוי לפי הסימנים בקרנים המבוארים בחולין נ"ט‪ , :‬מפני‬ ‫שלא היה ברור לחכמים האם הסימן שחיה קרניה פגומות‬ ‫והפגמים סמוכים זה לזה מתקיים בכוי או לא‪ .‬עוד כתבו‬ ‫‪77‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫והנשיאים הביאו את אבני השוהם‪ -‬נשיאים ממש ‪-‬‬ ‫דאגה בלב איש ישחנה‪ -‬י"א יסיחנה מדעתו‪ ,‬וי"א‬ ‫עננים‪.‬‬ ‫שישיחנה לאחרים שמא ישיאוהו עצה‪.‬‬ ‫והיה טעמו כטעם לשד השמן‪ -‬שהיו מוצאים בו‬ ‫נחש עפר לחמו‪ -‬י"א שבכל דבר טועם טעם עפר‪,‬‬ ‫כמה טעמים כמו שתינוק מוצא בשד כמה טעמים‬ ‫וי"א שאין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל גם עפר‪.‬‬ ‫שהאם אוכלת‪ .‬וי"מ שכמו שהשד מתהפך לכמה גוונים‬ ‫מידת הקב"ה שאע"פ שקילל דואג למי שקללו‪ ,‬נחש‬ ‫כך המן היה מתהפך לכמה טעמים‪.‬‬ ‫שבכל מקום יש לו מזונות‪ ,‬כנען אוכל משל אדונו‪,‬‬ ‫בשר ששאלו שלא כהוגן שהרי היה להם מקנה רב ירד‬ ‫אשה הכל רצים אחריה‪ ,‬אדמה הכל ניזונים ממנה‪.‬‬ ‫להם שלא כהוגן בערב שא"א להכינו עד זמן הסעודה‪,‬‬ ‫זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם‪ -‬י"א‬ ‫משא"כ לחם ששאלו כהוגן דא"א לחיות בלא לחם ירד‬ ‫בבוקר‪ ,‬ולימדה תורה דרך ארץ שיאכל בשר בלילה‪,‬‬ ‫דגים שאכלו חינם שהיה הקב"ה מזמין להם בכדיהם‪,‬‬ ‫ומ"מ יאכלה כעין יממא ‪-‬לאור האבוקה‪.‬‬ ‫אבל בעריות לא היו פרוצים‪ ,‬וי"א שדגה היינו עריות‬ ‫(לישנא מעליא) שהיו מותרות לבני נח‪ .‬בוכה‬ ‫ע"ה‪ :‬בתחילה היו ישראל דומים לתרנגולים‬ ‫למשפחותיו‪ -‬לכו"ע היינו על עריות שנאסרו להם‪.‬‬ ‫שמנקרים באשפה עד שקבע להם משה זמן סעודה‬ ‫בבוקר ובערב‪.‬‬ ‫ביאור כמה פסוקים ועניינים‬ ‫בינוניים מתו מהשליו מיד‪ ,‬ורשעים היו מצטערים‬ ‫בירידת ואכילת המן והשליו‬ ‫והולכים עד חודש ימים‪ ,‬ונתחייבו שונאיהם של‬ ‫את הקישואים וכו'‪ -‬י"א שכל הטעמים טעמו במן‬ ‫ישראל שחיטה‪.‬‬ ‫חוץ מאלו ה' מינים‪ ,‬וי"א שבכל המינים טעמו טעמו‬ ‫השלו היה טעון שחיטה‪ ,‬וירד שטוח על הארץ‪.‬‬ ‫וממשו‪ ,‬ובאלו רק טעמו ולא ממשו מפני שהם קשים‬ ‫למעוברות ומניקות‪.‬‬ ‫נצטווה משה על הושט והקנה‪ ,‬רוב אחד בעוף ורוב‬ ‫שניים בבהמה‪.‬‬ ‫כזרע גד‪ -‬עגול כגד‪ ,‬וי"א דומה להגדה שמושכת לבו‬ ‫של אדם‪ ,‬וי"א שמגיד לישראל אי בן ט' לראשון או בן‬ ‫טעם המן לנערים לחם לזקנים שמן לתינוקות דבש‪.‬‬ ‫ז' לאחרון‪ ,‬דכתיב "וימודו בעומר" שכולם מצאו עומר‬ ‫צדיקים היו אוכלים את השליו בשלוה‪ ,‬ורשעים דומה‬ ‫לגולגולת‪ ,‬וממילא היו בודקים מי מביניהם ליקט עוד עומר‬ ‫להם לקוצים‪.‬‬ ‫לגולגולת‪ ,‬ומגיד לישראל מה בחורים ובסדקים שאם‬ ‫ד' מיני שליו היו‪.‬‬ ‫היה ויכוח על עבד אם הוא גנוב או לא‪ ,‬או על אשה‬ ‫אם סרחה‪ ,‬היו רואים היכן ירד המן‪ ,‬אם בבית האדון‬ ‫המן היה עליו טל מלמעלה וטל מלמטה‪ ,‬כאילו הוא‬ ‫הראשון או השני‪ ,‬ובאשה אם בבית בעלה או בית‬ ‫מונח בקופסה‪.‬‬ ‫אביה‪.‬‬ ‫מחוספס‪ -‬שנימוח על כף היד‪ ,‬וי"א שנבלע באברים‪,‬‬ ‫לבן‪ -‬כמרגלית‪ ,‬ולפי שמלבין עוונותיהם של ישראל‬ ‫והא דכתיב "ויתד תהיה לך וכו' "‪ ,‬היינו מדברים‬ ‫שמתוך שהיו דואגים שמא לא ירד למחר היו משעבדים את‬ ‫שתגרי אומות העולם מכרו להם‪ .‬וי"א שאף הם נבלעו‬ ‫ליבם למקום‪.‬‬ ‫באברים שהיה המן מפיגם‪ ,‬אלא שאחרי שסרחו‬ ‫צדיקים ירד המן בפתח בתיהם‪ ,‬בינונים יצאו ולקטו‪,‬‬ ‫והתלוננו "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" הטריחם‬ ‫ורשעים במרחק‪.‬‬ ‫הקב"ה ללכת ג' פרסאות להיפנות‪ ,‬והיו נפנים‬ ‫לאחוריהם כי ידעו שאין הענן חוזר ולא לשאר הצדדים‬ ‫לצדיקים לחם‪ ,‬לבינוניים עוגות‪ ,‬והרשעים טחנו‬ ‫שמא ילכו לשם העננים‪ ,‬ואותם שלפנים צריכים ללכת לסוף‬ ‫בריחיים‪.‬‬ ‫המחנה מאחור‪ ,‬וחששו ישראל שהמן יתפח במעיהם‪.‬‬ ‫המן ירד עם תכשיטי נשים ‪-‬בשמים להתקשט בהם‪ ,‬ועם‬ ‫ע"ו‪ .‬יהושע ירד לו מן כנגד כל ישראל כשעלה עם משה‬ ‫ציקי קדרה ‪-‬תבלין לתבשיל ערב ומבושם‪ ,‬ועם אבנים‬ ‫לתחומי הר סיני והמתין לו שם ארבעים יום‪.‬‬ ‫טובות ומרגליות ומהם הביאו הנשיאים נדבה‪.‬‬ ‫‪78‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫איתא שהלימוד שסיכה כשתיה אין זה ראיה לדבר אלא זכר‬ ‫לא ירד המן פעם בשנה אלא כל יום‪ ,‬כדי שיכוונו ליבם‬ ‫לדבר‪ .‬ובנדה ל"ב יליף שהסך כשותה מ"ולא יחללו את קדשי‬ ‫לאביהם שבשמים‪ ,‬משל למלך וכו'‪ ,‬וי"א מפני שהיה‬ ‫בני ישראל"‪ ,‬ואב"א מדכתיב "ותבוא כמים בקרבו וכשמן‬ ‫בעצמותיו"‪ ,‬ואף שעדיף ללמוד מהתורה‪ ,‬כוונת האב"א שגם אם‬ ‫נאכל חם‪ ,‬וי"א מפני משאוי הדרך‪.‬‬ ‫לא היה פסוק לאסור סיכה מדאורייתא היה ראוי לאסור מדרבנן‪,‬‬ ‫המן גבוה ס' אמה‪( ,‬ר"א המודעי‪ ,‬ולמד מהמבול שהיה‬ ‫אי נמי קרא ד"ולא יחללו" זה אסמכתא בעלמא‪ .‬ודעת ר"ת שרק‬ ‫ט"ו אמה מעל ההרים‪ ,‬וכתיב בי' ארובות ובמן כתיב‬ ‫אכילה ושתיה אסורים מדאורייתא‪ ,‬ושאר עינויים אסורים‬ ‫דלתות ויש ד' ארובות בדלת וכ"ש שלא פחות‪ ,‬ומידה‬ ‫מדרבנן‪ ,‬ולכן מי שהיה מלוכלך בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו‬ ‫חושש‪ ,‬ומי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש‪ ,‬ומותר‬ ‫טובה מרובה)‪ ,‬והיה מתגבר ועולה עד שהיו רואים‬ ‫לאדם לסוך בחלב‪ ,‬דלא אשכחן שאסור סיכה כשתיה אלא‬ ‫אותו כל מלכי מזרח ומערב‪ ,‬ולפי זה כוס של דוד‬ ‫ביוה"כ ובתרומה ובאיסורי הנאה‪ ,‬אבל בחלב שהוא מותר בהנאה‬ ‫לעת"ל יהיה של רכ"א לוג‪.‬‬ ‫מותר‪ ,‬ובתרומה אסור משום האסמכתא ד"ולא יחללו"‪ ,‬וביוה"כ‬ ‫אסרו משום תענוג‪ ,‬אבל משום רפואה או היכא שידיו מלוכלכות‬ ‫שתיה בכלל אכילה דכתיב "ונתת הכסף בכל אשר‬ ‫וכל היכא שאינו בשביל תענוג מותר‪.‬‬ ‫תאוה נפשך וכו' וביין ובשיכר וכו' ואכלת"‪ .‬הגמרא‬ ‫ע"ז‪ .‬מעשה דדניאל וגבריאל‪ -‬דניאל התענה ג'‬ ‫שואלת אולי הכונה שיאכל אותם ע"י אניגרון‪ ,‬ושיכר‬ ‫שבועים על ביטול בנין בית המקדש‪ ,‬והגיע אליו‬ ‫שהוא דבר המשכר היינו דבילה קליעית‪ ,‬כדמצינו‬ ‫המלאך גבריאל ואמר לו שנכנס בזכותו לתוך‬ ‫שהאוכל דבילה קליעית או שותה דבש וחלב ונכנס‬ ‫הפרגוד‪ ,‬לאחר שבגלל שעבדו ע"ז יצא לאחורי‬ ‫למקדש חייב משום "שיכר אל תשת"‪ ,‬אלא לומדים שיכר‬ ‫הפרגוד‪ ,‬שיחזקאל נתנבא שרוח אלוקים לקחה‬ ‫שיכר מנזיר שהוא יין‪ .‬ובכריתות מבואר שרבי יהודה לא‬ ‫אותו לירושלים לפתח העזרה הצפוני‪ ,‬וראה שם‬ ‫לומד גז"ש זו‪ ,‬ולדבריו צ"ל שמסברא שתיה בכלל אכילה‪,‬‬ ‫כדאמרי אינשי תא ונטעום מידי והולכים לאכול ולשתות‪ .‬אי נמי‬ ‫כ"ה איש משתחווים לשמש‪ ,‬והיו פורעים עצמם‬ ‫רק לחייב בביאת מקדש רבי יהודה לא לומד מהגז"ש‪ ,‬אבל לגבי‬ ‫ומתריזים כלפי ההיכל‪ ,‬ורצה הקב"ה להעניש את‬ ‫מעשר שני ר"י לומד מהגז"ש‪ .‬תוד"ה גמר‪.‬‬ ‫כולם‪ ,‬ואמר לגבריאל שיזרוק גחלים על ירושלים‪,‬‬ ‫וגבריאל אמר לכרוב שיביא לו את הגחלים‪ ,‬ומחמת‬ ‫ע"ו‪ :‬תירוש היינו יין‪( ,‬ונקרא יין מפני שהוא מביא‬ ‫זה נצטננו הגחלים בינתים‪ ,‬ובזכות זה נשאר‬ ‫ניאוף‪ ,‬שזה גורם לפורענות‪ ,‬וזה מביא יללה לעולם ויין הוא‬ ‫מישראל שריד ופליט‪ ,‬ואמר גבריאל שהוא עשה‬ ‫לשון תאניה ויללה‪ ,‬ונקרא תירוש מפני שכל המתגרה בו‬ ‫את הציווי‪ ,‬והוציאוהו מתוך הפרגוד והכוהו שישים‬ ‫נעשה רש‪ .‬והא דכתיב "תירש" וקרינן תירוש לומר‬ ‫מכות בפולסא דנורא‪ ,‬בגלל שאם עשה למה לא‬ ‫שאם זכה לשתות לפי מידה נעשה ראש שזה מפקח ליבו‬ ‫עשה את השליחות כמו שנצטווה שיהא הוא נוטל‬ ‫בחכמה‪ ,‬ואם לא זכה נעשה רש‪ .‬זכה משמחו לא זכה‬ ‫הגחלים והוא אמר לכרוב לתתם לו‪ ,‬וגם בגלל שאין‬ ‫מששמו)‪ ,‬ומ"מ הנודר מן התירוש אסור בכל מיני‬ ‫משיבים על הקלקלה‪ ,‬ושימש שר פרס דוביאל‬ ‫מתיקה ‪-‬פירות חדשים תפוחים וענבים‪ ,‬ומותר ביין בן‬ ‫במקום גבריאל כ"א יום‪ ,‬ונתנו לו בשכרו כ"א‬ ‫ארבעים‪ ,‬משום שבנדרים הולכים אחרי לשון בני אדם‬ ‫מלכים ונמל מלוכה שמעלים משם מרגליות‪ ,‬וביקש‬ ‫ואין דרך בני אדם לקרוא ליין תירוש‪.‬‬ ‫לגבות מס מישראל ומת"ח וכתבו לו‪ ,‬ואמר גבריאל‬ ‫מניעת סיכה ורחיצה נחשבים עינוי כדמצינו שאמר‬ ‫סנגוריא על ישראל שיש להם זכות של נשות הת"ח‬ ‫דניאל "לחם חמודות (‪-‬אפילו זה העשוי מחיטים‬ ‫שמנדדות שינה בעולם הזה וזוכות לעוה"ב‪ ,‬ולא‬ ‫נאות ונקיות) לא אכלתי‪ ,‬ובשר ויין לא בא אל פי‪ ,‬וסוך‬ ‫קיבלו‪ ,‬ואמר שאם היו כל חכמי האומות בכף‬ ‫לא סכתי"‪ ,‬וכתיב "ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן‬ ‫מאזנים אחת ודניאל בשניה הרי הוא מכריע את‬ ‫היום הראשון אשר נתת את ליבך להבין ולהתענות‬ ‫כולם‪ ,‬ובזכות הסנגוריא החזירוהו‪ ,‬ורצה לקחת‬ ‫לפני אלוקיך נשמעו דבריך ואני באתי בדבריך"‪ .‬ואין‬ ‫האיגרת מדוביאל ובלעה‪ ,‬ולא היתה חתומה או‬ ‫ללמוד רחיצה מ"ותבוא כמים בקרבו וכשמן‬ ‫שנמחקה החתימה בבליעה‪ ,‬ולכן יש שנותנים מס‬ ‫בעצמותיו" ומים הם מבחוץ כמו שמן‪ ,‬דפסוק זה‬ ‫לפרס ויש שאינם נותנים‪ ,‬וביקש לבטל גזירת גלות‬ ‫נדרש להיפך‪ ,‬לומר שסיכה כשתיה ביוה"כ ללמוד שמן‬ ‫יון ולא שמעו לו‪.‬‬ ‫ממים ולא מים משמן‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה דתנן) שבשבת פ"ו‬ ‫‪79‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫שומרי פירות עוברים עד צווארם במים ואינם‬ ‫עוד אפשר ללמוד שמניעת רחיצה נחשב עינוי ממה‬ ‫חוששים‪.‬‬ ‫שאמר שלמה לאביתר הכהן "וכי התענית בכל אשר‬ ‫רב יוסף התיר לעבור במים לבוא לדרשה ולא לחזור‪,‬‬ ‫התענה אבי"‪ ,‬ובדוד כתיב "כי אמרו העם רעב ועיף‬ ‫ואביי התיר אף לחזור כדי שלא ימנעו לבוא לשנה‬ ‫וצמא במדבר"‪ ,‬רעב ללחם‪ ,‬צמא למים‪ ,‬ועיף מרחיצה‬ ‫הבאה‪ ,‬וללישנא בתרא השיטות הפוכות‪.‬‬ ‫דכתיב "מים קרים על נפש עיפה"‪ ,‬ואין הכונה לשתיה‬ ‫מותר לעבור עד צווארו במים כדי לשאול דבר הלכה‪,‬‬ ‫דהא לא כתיב "בנפש עיפה"‪ .‬וכן הכונה בדוד לנעילת‬ ‫ובלבד שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו להגביה שולי‬ ‫הסנדל‪ ,‬דכתיב "ודוד הולך במעלה הזיתים עולה‬ ‫חלוקו על זרועו‪ ,‬דאינו נראה כמלבוש אלא כנושאו על כתיפו‪,‬‬ ‫ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף"‪ ,‬ויחף היינו בלא‬ ‫והיוצא בטלית מקופלת על כתפו בשבת חייב חטאת‪ ,‬ודווקא‬ ‫סנדל דכתיב "מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה" והיינו‬ ‫במים עומדים אבל בנחל אף בחול אין מותר אלא עד‬ ‫מנע עצמך מן החטא כדי שרגליך לא יהיו יחפות‪ ,‬ומנע‬ ‫מתנים משום סכנה‪.‬‬ ‫לשונך מדברים בטלים כדי שגרונך לא יהיה צמא‪.‬‬ ‫(והא דכתיב "ונעלך תחלוץ מעל רגליך" וכתיב "ויעש‬ ‫הנחל העתיד לצאת מבית קדשי הקדשים לא יוכלו‬ ‫כן הלוך ערום ויחף" היינו ללכת במנעלים המטולאים‪,‬‬ ‫לעוברו לא בהליכה ולא בשחיה ולא בספינה קטנה או‬ ‫כמו שערום אינו לגמרי אלא בבגדים בלויים)‪.‬‬ ‫גדולה‪ ,‬ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בתוכו‪.‬‬ ‫בתחילה הנחל יהא דומה לקרני חגבים‪ ,‬וכשיגיע‬ ‫ע"ז‪ :‬מניעת תשמיש נחשב עינוי דכתיב "אם תענה‬ ‫לפתח ההיכל יהיה כחוט של שתי‪ ,‬וכשיגיע לפתח‬ ‫את בנותי" והיינו מניעת תשמיש‪( .‬ואם תקח נשים על‬ ‫האולם יהיה כחוט של ערב‪ ,‬וכשיגיע לפתח העזרה‬ ‫בנותי הכונה שיקח נשים שיהיו צרות לבנותיו)‪ .‬והא‬ ‫יהיה כפי פך קטן‪ ,‬ומשם ואילך הוא מתגבר ועולה עד‬ ‫דכתיב "וישכב אותה ויענה" היינו מביאות אחרות‬ ‫שמגיע לפתח בית דוד שאז הוא נעשה כנחל שוטף‬ ‫שלא בא עליה בעונתה בימים שעמדה אצלו‪ .‬וי"מ שבא עליה‬ ‫שבו טובלים זבים וזבות ונדות ויולדות‪.‬‬ ‫שלא כדרכה‪ ,‬ורש"י מקשה על פירוש זה‪.‬‬ ‫ע"ח‪ .‬י"א שבטבילת נדה צריך שיעור שתשב במים‬ ‫איסור רחיצה וסיכה‪-‬‬ ‫עד צווארה‪ ,‬ואין הלכה כך‪ .‬טבילת נדה דאורייתא‪ .‬לרב‬ ‫אסור לרחוץ אף מקצת גופו‪ ,‬ואם היה מלוכלך מטיט‬ ‫יהודה גאון לומדים ק"ו ממגעה‪ .‬לר"ת לומדים מדכתיב "במי‬ ‫וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש‪ ,‬וכן בסיכה אף אסור‬ ‫נדה" דהיינו מים שהנדה טובלת בהם‪ .‬ולר"י לומדים מדכתיב‬ ‫מקצת גופו‪ ,‬ואם היה חולה או שיש לו חטטים סך‬ ‫"והדוה בנדתה" ‪-‬בנדתה תהא עד שתבוא במים‪ .‬תוד"ה מכאן‪.‬‬ ‫כדרכו ואינו חושש‪.‬‬ ‫מותר לעבור עם מנעל במים בשבת ואין חוששים שיפול‬ ‫מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק‪,‬‬ ‫מרגלו ויבוא לטלטלו‪ ,‬סנדל‪ -‬לרבינא מותר‪ ,‬ולרב אשי‬ ‫משום שרוח רעה שורה על הידים שלא נטלם שחרית‪ ,‬ושם‬ ‫לכתחילה לא מפני שא"א לקושרו היטב כמו מנעל‪.‬‬ ‫השד שיבתא‪ .‬רש"י‪( .‬ודעת ר"ת (תוד"ה משום) שאף בלא‬ ‫נתינת פת לתינוק מותר ליטול ידיו שחרית ביוה"כ‪ ,‬דלא גרע‬ ‫מגע דברים לחים או קרים בגוף ביוה"כ‬ ‫מאם היו ידיו מלוכלכות‪ ,‬שהרי לפני נטילה אינו רשאי ליגוע בפיו‬ ‫רחיצה אסורה ביום הכפורים‪ ,‬וכן אסור להעביר דבר לח על‬ ‫וחוטמו ואזניו ועיניו‪ ,‬ושיבתא היינו רוח ששורה על האוכל‬ ‫גופו אם הוא טופח על מנת להטפיח‪ ,‬אבל בלאו הכי‪ ,‬או‬ ‫כשבא לתת פת לתינוק בן ד' וה' שנים וחונקתו אם לא נטל ידיו‬ ‫להעביר דבר יבש שהוא קר כדי להצטנן‪ ,‬מותר‪ ,‬אא"כ יש‬ ‫באותה שעה אע"פ שכבר נטלם שחרית‪ ,‬והעולם אין נזהרים בזה‬ ‫בזה משום גזירה‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫מפני שרוח זו אינה שורה במלכויות אלו‪ ,‬כמו שאין נזהרים על‬ ‫אסור לישב ע"ג טיט לח ביוה"כ‪ ,‬אם הוא טופח ע"מ‬ ‫הגילוי ועל הזוגות)‪ .‬ושמאי נמנע מלהאכיל בידו אחת‪,‬‬ ‫להטפיח מפני שלחלוח הטיט הוא עונג הקרוב לרחיצה‪.‬‬ ‫וגזרו עליו להאכיל בשתי ידים‪.‬‬ ‫מותר להצטנן בפירות ותינוק וכדו'‪ ,‬וכוס כסף אסור‬ ‫מעבר בתוך מים‪-‬‬ ‫אם היא מלאה לגמרי שמא ישפכו המים עליו‪ ,‬ורב אשי‬ ‫ההולך להקביל פני אביו או רבו או מי שגדול הימנו‬ ‫אוסר אף כשאינה מלאה לגמרי‪ ,‬מפני שהיא מחליקה‬ ‫עובר עד צווארו במים‪ .‬הגמ' מסתפקת אם רב‬ ‫מהיד‪ ,‬ובכוס חרס לכו"ע אסור אף בחסר‪ ,‬משום‬ ‫לתלמיד מותר או שאסור‪.‬‬ ‫שהיא פולטת מים שבולע‪.‬‬ ‫‪80‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫המשך דיני חמשת הענויים ביוה"כ‬ ‫מותר לשרות מטפחת בערב יוה"כ ולעשותה כמו‬ ‫בגדים נגובים כדי שלא יבוא לידי איסור סחיטה‬ ‫התינוקות מותרים בכל העינויים חוץ מנעילת‬ ‫ביוה"כ‪ ,‬ולקנח בה ביוה"כ פניו ידיו ורגליו‪ ,‬ובערב‬ ‫הסנדל‪ ,‬ואף דכתיב "לא תאכלום" ודרשינן לא תאכילום‬ ‫תשעה באב א"צ לעשותה כמו בגדים נגובים‪ .‬ויש‬ ‫להזהיר גדולים שלא יאכילו קטנים דבר איסור‪ ,‬שאר העינויים‬ ‫גורסים שבערב יוה"כ מקנח ידיו במטפחת‪ ,‬וביוה"כ מעבירה על‬ ‫(חוץ מנעילת הסנדל) הם רביתייהו דתינוק ולא גזרו‬ ‫עיניו כשהיא עדיין לחה‪.‬‬ ‫בהו‪( .‬הרוצה לטעום טעם מיתה‪ ,‬ישן עם מנעליו‪.‬‬ ‫רביתיה דינוקא מים חמים לרחיצה ושמן לסוך‪ ,‬וכשגדל‬ ‫דברים ששאלו את רבי אלעזר‬ ‫מעט יאכל ביצה עם כותח‪ ,‬וכשגדל מעט ישבר כלים‬ ‫זקן ויושב בישיבה של הסנהדרין‪ ,‬האם צריך ליטול‬ ‫שהפקירו לו כדי למלא תאוותו)‪.‬‬ ‫רשות מבית הנשיא להתיר בכורות‪ ,‬שהרי אין חכם יחיד‬ ‫משנתינו כרבי חנינא בן תרדיון בשם ר"א המלך‬ ‫מתיר בכור מכח מום אא"כ נטל רשות מן הנשיא פעם אחת‪.‬‬ ‫והכלה מותרים ברחיצת פניהם‪ ,‬דכתיב "מלך ביפיו‬ ‫הגמ' מביאה שלר' יוסי בן זימרא צריך‪ ,‬וי"א שהסתפק‬ ‫תחזינה עינך"‪ ,‬וכלה היינו עד ל' יום וכדי שלא תתגנה‬ ‫אם הלכה כרשב"ג‪ ,‬דלר"מ כהן לא יכול להורות על‬ ‫על בעלה‪( ,‬וכדמצינו שאין מונעים תכשיטים מכלה‬ ‫בכור‪ ,‬מפני שהוא חשוד להתיר את האסור ואף להטיל בו‬ ‫מום‪ ,‬מפני שהבכור בזמן הזה אין לו תקנה אא"כ יש בו מום‪ ,‬ועל‬ ‫אבילה ל' יום)‪ ,‬ויולדת מותרת לדבריו בנעילת הסנדל‬ ‫הכהן לטפל בו משנתנוהו לו לשומרו ולזונו‪ ,‬ולרשב"ג על‬ ‫משום צינה‪ ,‬וחכמים אוסרים בכל אלו‪.‬‬ ‫בכור של חבירו נאמן ועל של עצמו אינו נאמן‪ ,‬ופסק‬ ‫במקום שיש סכנת עקרב מותר כל אדם בנעילת‬ ‫לו כרשב"ג‪.‬‬ ‫הסנדל‪.‬‬ ‫ע"ח‪ :‬האם מותר לצאת עם סנדל של שעם (‪-‬מין‬ ‫ע"ט‪ .‬רב אשי מסתפק בדין טומאה בעצם‬ ‫גומא) ביוה"כ‪ ,‬ופשטו שמותר ביוה"כ וכן בתענית‬ ‫ששיעורה כשעורה‪ ,‬אם משערים עם קליפתה או‬ ‫ציבור שגזרו על הגשמים‪ .‬רב יהודה יצא בסנדל של‬ ‫לא‪ ,‬ואם משערים בלחה או ביבשה‪ .‬ולרב פפא‬ ‫היטני ואביי יצא בסנדל של הוצי (‪-‬כפות תמרים)‪ ,‬ורבא‬ ‫משערים ביבשה ובקליפתה‪ ,‬שרק אז נקרא‬ ‫יצא בשל דיבלי (‪-‬עשבים)‪ ,‬ורבה בר רב הונא כרך בגד‬ ‫שעורה‪.‬‬ ‫על רגליו ויצא‪ .‬והא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי‬ ‫רבי מאיר‪ ,‬ורבי יוסי אוסר‪ ,‬ותני עלה שלכו"ע אסור‬ ‫שיעור ככותבת הגסה ושיעורים נוספים‬ ‫לצאת בו ביוה"כ‪ ,‬לאביי שאני התם שיש בו כתיתין (‪-‬‬ ‫אע"פ שכל איסורי אכילה שבתורה הם בכזית‪ ,‬איסור‬ ‫חתיכות בגדים דקות) דאסור משום תענוג שזה נח לסמוך‬ ‫אכילה ביוה"כ שלא נאמר בלשון אכילה אלא בלשון "אשר‬ ‫שוקו עליהם‪ ,‬ולרבא אינו אסור אלא מנעל אבל תענוג‬ ‫לא תעונה" הוא בככותבת הגסה‪ ,‬שבאכילת שיעור זה‬ ‫שאינו ממנעל שרי‪ ,‬וקב הקיטע מנעל הוא‪,‬‬ ‫מתיישבת דעתו של האדם וזה מבטל את העינוי‪ .‬ופרטי‬ ‫והמחלוקת היא בסנדל שאין בו כתיתין אם גוזרים‬ ‫שיעור ככותבת יבוארו להלן‪ .‬עוד יבואר עד כמה מותר‬ ‫לאכול מחוץ לסוכה‪ ,‬ולאיסור בל יראה‪ ,‬ולטומאת אוכלין‪,‬‬ ‫שמא יפול ויבוא להעבירנו ד"א ברה"ר‪ ,‬ואם יש בו בית‬ ‫ולטומאת גוויה‪ ,‬ומה השיעור להתחייב על שתיה ביוה"כ‪,‬‬ ‫קיבול לכתיתין הרי הוא מקבל טומאה‪.‬‬ ‫ומה המקור לכל שיעורי התורה‪.‬‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה הקיטע) שברש"י שבת ס"ו כתב שרבי יוסי‬ ‫האוכל ביוה"כ ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה חייב‪.‬‬ ‫אוסר לקיטע לצאת עם קב מפני שאין זה תכשיט‪ ,‬ומשמע‬ ‫שהאיסור הוא משום דחשיב משאוי‪ ,‬דרק של עור הוי מנעל‬ ‫רב פפא מסתפק אם משערים בה ובגרעינתה יחד‪ ,‬או‬ ‫ולא של עץ‪ ,‬וכן משמע במה שנחלקו שם ר"מ ורבי יוסי אם‬ ‫בלא גרעינתה (לרש"י לפי צד זה כוונת מתני' כמוה או‬ ‫מועיל לעשות בזה חליצה‪ .‬ולר"ת המחלוקת היא אם‬ ‫כגרעינתה‪ .‬והתוס' (ד"ה כותבת) הקשו שהרי א"א לצמצם‬ ‫חוששים שיפול ויבוא להעבירו ד"א‪ ,‬אבל לכו"ע הוא מנעל‪,‬‬ ‫שהיא וגרעינתה יהיו באותו שיעור‪ ,‬וא"כ למה המשנה לא כתבה‬ ‫ולפי זה גם המחלוקת לענין חליצה היא מחשש שיפול‪ .‬עוד‬ ‫את השיעור הקטן‪ .‬ולכן ביארו התוס' שהספק הוא האם הכונה‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה הקיטע‪ ,‬השני) שלרש"י קב הקיטע היינו עץ‬ ‫לכותבת כברייתה והיינו עם הגרעין ועוד גרעין אחר בלי כותבת‪,‬‬ ‫בצורת רגל שיש בו בית קיבול קטן ושם הוא מכניס את שוקו‪,‬‬ ‫או שהכונה לכותבת עם הגרעין שבה‪ .‬ולפי הערוך הספק הוא‬ ‫והרב פור"ת מבאר שהקב עשוי בצורת סנדל והקיטע מניחו‬ ‫אם משערים בכותבת עם גרעינתה אחרי שמיעכו את החלל‬ ‫במקום הרגל‪ ,‬וכך נראה שיש לו רגל‪.‬‬ ‫‪81‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫"היום" לגבי המן‪ ,‬והמן הוא במקום פת‪ .‬ואפילו אם יכול להשלים‬ ‫שיש בין הכותבת לגרעין‪ ,‬או שמשערים כברייתה ממש קודם‬ ‫ג' סעודות במיני תרגימא‪ ,‬בפירות אינו יכול להשלים‪ .‬תוד"ה‬ ‫שנתמעך חללה)‪ .‬ולרב אשי משערים בה ובגרעינתה‪,‬‬ ‫מיני‪.‬‬ ‫דגסה משמע כמה שיותר‪.‬‬ ‫שיטת רב זביד ששיעור כותבת הגסה הוא פחות‬ ‫לרב יהודה שיעור כותבת הגסה הוא יותר מכביצה‬ ‫מכביצה‪ ,‬וראיה לדבריו משיטת ר"י שזימון ‪-‬ברכת‬ ‫שאף שכל שיעורי אכילת איסור הם בכזית‪ ,‬היינו דווקא היכא‬ ‫המזון הוא רק באכל כדי שביעה דכתיב "ואכלת‬ ‫דכתיב אכילה‪ ,‬אבל ביוה"כ כתיב "אשר לא תעונה"‪ ,‬דקים להו‬ ‫ושבעת"‪ ,‬והיינו בכביצה‪( ,‬ולר"מ "ושבעת" היינו‬ ‫לרבנן דבהכי מייתבא דעתיה‪ .‬הגמ' מקשה מהא דתנן‬ ‫שתיה ואכילה בכזית וכן הלכה‪ .‬ובירושלמי משמע שבבריה‬ ‫שנתנו לר"ג שתי כותבות ודלי של מים ואמר שיעלום‬ ‫כגון ענב או רימון אפילו פרידה אחת טעונה ברכה לפניה‬ ‫לסוכה‪ ,‬ושנו שאף שמדינא אין חייבים לאוכלם‬ ‫ולאחריה‪ ,‬והתוס' דנים אם הבבלי חולק על הירושלמי‪ ,‬והרוצה‬ ‫בסוכה‪( ,‬ורבי צדוק הביאו לו אוכל פחות מכביצה‪,‬‬ ‫לצאת מידי ספק יאכל כזית אפילו מדבר שהוא בריה‪ ,‬ולענין‬ ‫ברכה לפני האכילה מברכים אף על משהו‪ ,‬דאסור להנות‬ ‫ונטלו במפה ולא נטל ידיו‪( ,‬לרש"י אכל עם מפה משום אנינות‬ ‫מהעוה"ז בלא ברכה‪ .‬והשותה יין מברך לאחריו על הגפן אם‬ ‫הדעת‪ ,‬ולתוס' (ד"ה נטלו) עשה זאת משום שהוא היה כהן והיה‬ ‫שתה כזית‪ ,‬אמנם התוס' דנים אולי לענין שתיה מודה ר"מ‬ ‫אוכל על טהרת תרומה‪ ,‬וידים שניות פוסלות את התרומה‪,‬‬ ‫שחייבים רק בכביצה‪ .‬ושיעורים אלו לברהמ"ז הם מדרבנן‪,‬‬ ‫ואפילו פחות מכביצה מקבל טומאה) ואכלו חוץ לסוכה‪,‬‬ ‫דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה‪ ,‬ומ"מ גדול שאכל שיעור‬ ‫ולא בירך אחריו דס"ל כרבי יהודה דלהלן ש"ואכלת ושבעת"‬ ‫דרבנן יכול להוציא גדול שאכל שיעור דאורייתא‪ ,‬דאפילו לא‬ ‫היינו אכילה שיש בה שביעה דהיינו כביצה‪ .‬תוד"ה ולא)‪,‬‬ ‫אכל כלל הוא ראוי להוציא אחרים ידי חובתם מדאורייתא‪.‬‬ ‫ומבואר ששיעור ב' כותבות הוא פחות מכביצה‪ ,‬שהרי‬ ‫תוד"ה ולא)‪ ,‬ומבואר שכביצה משביעה‪ ,‬וכ"ש‬ ‫כביצה חייבים לאכול בסוכה‪ ,‬וק"ו כותבת הגסה אחד‬ ‫שמיישבת דעת האוכלה‪ ,‬ועל כרחך ביוה"כ אסור‬ ‫אפי' עם הגרעין‪ .‬ובסוכה כ"ז הגמרא אומרת שלרב יוסף‬ ‫לאכול אף ככותבת הגסה שאף שאינה משביעה מ"מ‬ ‫ואביי מותר לאכול מחוץ לסוכה ב' או ג' ביצים‪ ,‬ואביי מפרש‬ ‫מיישבת דעת האוכלה‪ ,‬ורק כביצה משביעה‪.‬‬ ‫דהיינו מה שטועם בר בי רב לפני שהולך ללימודו‪ ,‬ולדבריהם‬ ‫שיעור כביצה נאמר לנטילת ידים וברכה‪ ,‬ואין לאכול עם מפה‬ ‫שיעור איסור בל יראה‪ -‬לב"ש שאור בכזית וחמץ‬ ‫שמא יגע במאכל‪ .‬ואף שרב צדוק היה כהן והתירו מפה לאוכלי‬ ‫בככותבת לאיסור בל יראה ובל ימצא‪ ,‬שאם שיעורם שוה‬ ‫תרומה‪ ,‬לא התירו אלא בשעת אכילת תרומה שהם זהירים יותר‪,‬‬ ‫למה כתבה תורה איסור שאור‪ ,‬והרי אפשר ללומדו‬ ‫אבל לאוכלי טהרות אפילו על טהרת תרומה לא התירו‪ ,‬ולא היה‬ ‫ק"ו מחמץ‪ ,‬שהרי שאור חימוצו קשה‪ .‬ונימא ששיעורו‬ ‫שם תרומה‪( .‬תוד"ה הא)‪ .‬והגמ' דוחה ששתי כותבות בלא‬ ‫כמו חמץ משום דדיו לבא מן הדין להיות כנדון‪ ,‬ואין לומר‬ ‫הגרעין הוי פחות מכביצה‪ ,‬משא"כ כותבת הגסה אחד‬ ‫שיתחייבו על שאור בפחות מכזית‪ ,‬דסתם אכילה בכזית‪ ,‬ואין‬ ‫עם הגרעין הוא יותר מכביצה כיון שהגרעין גדול‪ ,‬יותר‬ ‫להחמיר בבל יראה יותר מבאכילה‪ .‬ולב"ה שניהם בכזית‪.‬‬ ‫מחצי הכותבת עם הגרעין‪.‬‬ ‫פ‪ .‬שיעורי אוכלין‪ -‬כל שיעורי אוכלין בכזית חוץ‬ ‫ע"ט‪ :‬רבא מיישב שבאמת ב' כותבות הם יותר‬ ‫מטומאת אוכלים ששיעורה בכביצה‪ ,‬דכתיב "מכל‬ ‫מכביצה‪ ,‬אבל מותר לאכול הרבה פירות מחוץ לסוכה‪.‬‬ ‫האוכל אשר יאכל" והיינו אוכל שאוכלים אותו בבת‬ ‫והגמרא שואלת מהא דתניא שתלמידי רבי אלעזר בן‬ ‫אחת‪ ,‬ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר‬ ‫שמוע אכלו פירות אכילת עראי חוץ לסוכה‪ ,‬ומשמע‬ ‫מביצת תרנגולת‪ .‬וי"מ ש"האוכל אשר יאכל" היינו‬ ‫שאכילת קבע אסור‪ .‬והגמרא מתרצת שהכונה‬ ‫ביצה שהיא אוכל היוצא מאוכל (אבל גדי מחוסר‬ ‫שאכלו הרבה פירות כדין אכילת עראי שמותרת חוץ‬ ‫שחיטה כשיצא מתוך האוכל שנוצר בו‪ ,‬ולא אוכל מיקרי‪ ,‬ובן‬ ‫לסוכה‪ ,‬ולל"ב אכלו פירות אכילת קבע ופת אכילת‬ ‫פקועה ששחיטת אמו מטהרתו מחוסר קריעה והוצאת‬ ‫עראי מחוץ לסוכה‪ .‬ואין להוכיח דין זה מהא דתניא‬ ‫הדם‪ ,‬וביצת בר יוכני שהיא גדולה מאד לא‪ ,‬משום‬ ‫שאם השלים אכילת י"ד סעודות שחייבים לאכול בסוכה לפי‬ ‫דתפשת מרובה לא תפשת)‪ ,‬אבל קשה דילמא‬ ‫רבי אליעזר במיני תרגימא יצא‪ ,‬ומשמע שבפירות לא‬ ‫השיעור כביצת ציפור שהיא קטנה מביצת תרנגולת‪.‬‬ ‫יצא‪ ,‬ומבואר שפירות מותר לאוכלם חוץ לסוכה‪ .‬די"ל‬ ‫ושיעור אכילה ביוה"כ שיעורו בככותבת‪ ,‬דכתיב‬ ‫שמיני תרגימא היינו פירות‪ ,‬או דאיירי במקום שלא‬ ‫"אשר לא תעונה" ולא כתיב אשר תאכל‪.‬‬ ‫מצויים פירות‪ .‬ואין ללמוד מכאן שמיני תרגימא מועילים‬ ‫להשלים ג' סעודות של שבת‪ ,‬דג' סעודות נלמדים מדכתיב ג"פ‬ ‫‪82‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫באכילה אחת‪ ,‬הרי אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים שזה‬ ‫האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב כמה אכל ולא‬ ‫פחות מכביצה‪ .‬ותירצו שרק לענין טומאת אוכלין הלכה כר"ש‬ ‫יכתוב בסתמא שהוא חייב קרבן‪ ,‬שמא יבוא בי"ד אחר שמא‬ ‫שזה בכביצה‪ ,‬ולא לדברים אחרים‪ .‬ור"ת מתרץ שב' זיתים‬ ‫שיעורם כג' גרוגרות מפני שהם קשים ועגולים ויש בהם גרעין‪,‬‬ ‫יבנה ביהמ"ק בימיו ויתחדש ב"ד ויתחדש הלכה שיאמרו‬ ‫וגרוגרות הם בלי גרעין והם נמעכות בבית הבליעה ונוחות‬ ‫שאינו חייב קרבן עד שיאכל כזית גדול ויביא חולין‬ ‫להבלע‪ ,‬וכותבת הגסה גדולה מכזית וכגרוגרת וקטנה מכביצה‪.‬‬ ‫לעזרה‪ .‬אבל אין לחוש שיחייבו קרבן על שיעור קטן‬ ‫שיעור טומאת גוויה שמי שאכל אוכלין טמאים הוא פסול‬ ‫יותר ולכן צריך לכתוב גם אם אכל פחות מכשיעור‪ ,‬דבזה אינו‬ ‫חייב קרבן כיון שמי שלא שב מידיעתו והיינו שגם אם‬ ‫מלאכול בתרומה הוא באכל חצי פרס כשתי ביצים שלוקות‬ ‫בכדי אכילת פרס ותו לו‪ ,‬ואף ששיעור אכילת פרס‬ ‫היה יודע שזה חלב היה אוכלו אינו חייב קרבן‪ ,‬דכתיב‬ ‫"אשר לא תיעשנה בשגגה ואשם" משמע שאילו ידע לא‬ ‫נאמר לגבי כזית‪ ,‬שאני טומאת גוויה שהיא דרבנן‪,‬‬ ‫עשה אלא בשגגה עשה ואשם‪.‬‬ ‫וקרא שנאמר לגבי מאכלות אסורות "ולא תטמאו בהם‬ ‫ונטמתם בם" שזו אזהרה על האכילה‪ ,‬ואין זה אזהרה‬ ‫מקור השיעורים‪ -‬התורה כתבה איזה עונש מקבלים‬ ‫מלהטמא‪ ,‬שהרי רק כהנים מוזהרים על הטומאה‪ ,‬אסמכתא‬ ‫על כל עבירה‪ ,‬אבל השיעורים שבהם נענשים לרבי‬ ‫בעלמא הוא ועיקר כוונת הפסוק לומר שאדם שמטמא את‬ ‫יוחנן הם הלכה למשה מסיני‪ ,‬וי"א ששכחום ובית דינו‬ ‫עצמו מעט מטמאים אותו הרבה‪ .‬שיטת ריב"א (תוד"ה וחצי)‬ ‫של יעבץ (‪-‬עתניאל בן קנז) חזרו ויסדום‪ ,‬ואין לומר‬ ‫שפסול גוויה היינו מגזירת י"ח דבר שהאוכל מאכל שהוא ראשון‬ ‫שתיקנום‪ ,‬דכתיב "אלה המצוות" שאין נביא רשאי‬ ‫או שני לטומאה דינו כשני לטומאה שהוא פוסל את התרומה‪,‬‬ ‫לחדש דבר מעתה‪ .‬והא דאמר רב חנן (סוכה ה‪ ):‬דהא דכתיב‬ ‫שמא ישתה תרומה ביחד עם אכילת דבר טמא‪ .‬ולר"ת הגזירה‬ ‫"ארץ חיטה ושעורה וכו' " כל הפסוק נאמר לענין שיעורין‪,‬‬ ‫היא שלא לאכול תרומה אחרי אכילת דבר טמא (אבל לגעת‬ ‫אסמכתא בעלמא הוא‪ .‬תוד"ה עונשין‪.‬‬ ‫מותר לו)‪ ,‬שמא יחשבו שכמו שבמעיו התרומה נוגעת במאכל‬ ‫הטמא כך מותר שיגעו בחוץ‪ ,‬וגזרו בשני ביצים משום שבכביצה‬ ‫שיעור החיוב על שתיה ביוה"כ‪ -‬לב"ש רביעית‪,‬‬ ‫ודאי נשאר משהו בין השיניים והחניכיים וכיון דאפיקתיה‬ ‫לב"ה מלוא לוגמיו והיינו כדי שיסלק המשקה לצד‬ ‫מכביצה אוקמוה אשני ביצים‪.‬‬ ‫אחד ויראה כמלוא לוגמיו ברווח‪( ,‬ולא תני ליה גבי‬ ‫כל האוכלים מצטרפים לככותבת‪ ,‬ואומצא עם מלח‬ ‫קולי ב"ש וחומרי ב"ה‪ ,‬משום שדין זה נאמר לענין עוג‬ ‫שעליה‪ ,‬המלח מצטרף לבשר אע"פ שאין דרך לאכול‬ ‫מלך הבשן ‪-‬אדם ענק‪ ,‬ובזה ב"ש מחמירים לחייב כבר‬ ‫מלח‪ ,‬כיון שדרך לאכול אומצא עם מלח‪ ,‬וציר שע"ג‬ ‫ברביעית)‪ ,‬ולר"א כמלוא לוגמיו דחוק‪ ,‬ולרבי יהודה בן‬ ‫ירק חשיב אוכל לענין להצטרף לירק כיון שמשקה‬ ‫בתירא כדי גמיעה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה הכא) שגם בכוס של‬ ‫הבא להכשיר למתק את האוכל דינו כאוכל‪.‬‬ ‫קידוש ששיעורה רביעית‪ ,‬מספיק לשתות בכדי שיסלקנו לצד‬ ‫אחד ויראה כמלוא לוגמיו‪.‬‬ ‫האוכל אכילה גסה ביוה"כ שאכל בליל יוה"כ כשהיה שבע‬ ‫מהסעודה המפסקת ולא נהנה מהאכילה‪ ,‬פטור‪ ,‬דכתיב‬ ‫פ‪ :‬שיעור ככותבת שוה בכל אדם‪ ,‬דקים להו לרבנן‬ ‫"אשר לא תעונה" פרט למזיק את עצמו ואת האוכל‪ ,‬ואינו‬ ‫שבזה מייתבא דעתיה‪ ,‬ואף עוג מלך הבשן מייתבא‬ ‫מבטל ממנו שום עינוי ע"י אכילה זו‪ .‬וזר שאכל תרומה‬ ‫דעתיה זמן מועט בשיעור זה‪ ,‬וכן האוכל לולבי גפנים‬ ‫באכילה גסה או שכסס (כל דבר שהוא אוכלו שלא כדרך‬ ‫מתיישבת דעתו לזמן מועט‪ ,‬וזה הטעם ששיעור זמן‬ ‫אכילתו קרי ליה כוסס) שעורים של תרומה אינו חייב‬ ‫אכילת הככותבת ביוה"כ הוא בכדי אכילת פרס חצי‬ ‫חומש‪ ,‬דכתיב "כי יאכל" פרט למזיק‪ .‬אכל שזפין של‬ ‫ככר שהוא מזון ב' סעודות‪ ,‬ואם שהה מתחילת האכילה לסופה‬ ‫תרומה שבלעה חבירו והקיאה‪ ,‬הראשון משלם קרן‬ ‫יותר משיעור זה אין מצטרף‪( ,‬אף ששיעור זה נאמר‬ ‫וחומש דגם בליעה היא כדרך אכילה‪ ,‬והשני אינו משלם‬ ‫בעלמא לגבי כזית)‪ ,‬דביותר מזה לא מייתבא דעתיה‪,‬‬ ‫אלא דמי עצים לראשון כיון שהראשון קנאם ונתחייב‬ ‫אבל בשתיה לא מייתבא דעתיה אלא במלוא לוגמיו‬ ‫בתשלומיהן‪ ,‬ואינם ראוים עוד אלא להסקה‪.‬‬ ‫שלו‪.‬‬ ‫התוס' (ד"ה ושיערו) מחשבים שלפי ר"ש כל ביצה יש בה ג'‬ ‫פ"א‪ .‬צירוף שתיה ואכילה לשיעור‪ -‬לתנא דמתני'‬ ‫גרוגרות ושלש שמיניות של גרוגרת‪ ,‬וגרוגרת גדולה מכזית‪,‬‬ ‫אין מצרפים אכילה ושתיה לשיעור‪ ,‬לריש לקיש ורב‬ ‫וקיימא לן הלכה כר"ש שטומאת אוכלין בכביצה‪ ,‬וא"כ איך‬ ‫חסדא דין זה הוא כרבי יהושע הסובר לענין טומאה‬ ‫הגמרא בכריתות (י"ד‪ ).‬אומרת ששייך להתחייב כמה חטאות‬ ‫‪83‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫לענין מלאכה בין לענין עינוי‪ ,‬וכן באזהרת מלאכה‪,‬‬ ‫שאין מצטרף אלא דבר ששוה גם בזמן טומאתו וגם‬ ‫וכ"ש שאזהרת עינוי אין בתוספת (דמלאכה חמורה‬ ‫בשיעורו כגון שני חצאי זיתים משני מתים או משתי נבילות‪,‬‬ ‫שאסורה גם בשבת‪ ,‬משא"כ עינוי)‪ ,‬אבל ביוה"כ עצמו‬ ‫או שני חצאי עדשה משני שרצים‪ ,‬משא"כ כגון מת ונבילה שאף‬ ‫בין ביום ובין בלילה יש לאו וכרת על מלאכה‪ ,‬דחמשה‬ ‫ששניהם בכזית זה טומאת שבעה וזה טומאת ערב‪( .‬וכתבו‬ ‫התוס' (ד"ה כל) דהא דבעי קרא שרביעית דם הבאה משני מתים‬ ‫קראי כתיבי במלאכה‪ ,‬והיינו אזהרה ליום וללילה‬ ‫מטמאה באהל‪ ,‬היינו בבאה משני נפלים שבכל אחד אין רביעית‪,‬‬ ‫ועונש ליום וללילה‪ ,‬וחד לאפנויי ללמוד אזהרה לעינוי‬ ‫אבל אם יש בכל מת רביעית א"צ קרא‪ ,‬שהרי טומאתם ושיעורם‬ ‫יום ולילה ממלאכה‪ ,‬בגז"ש דעצם עצם‪.‬‬ ‫שוה)‪ .‬ולרבי יוחנן ורב נחמן דין זה הוא לכו"ע‪ ,‬ומשום‬ ‫פ"א‪ :‬יש מצוה להוסיף מחול על הקודש בכניסת‬ ‫שע"י הצירוף לא מייתבא דעתיה‪ ,‬אבל לענין טומאה‬ ‫יוה"כ דכתיב "בתשעה לחודש בערב"‪ ,‬וכן ביציאת‬ ‫סוברים רבנן שמצטרפים אף באינם שוים‪ ,‬דשם‬ ‫יוה"כ דכתיב "מערב עד ערב"‪ ,‬ושבת לומדים‬ ‫טומאה חד הוא‪.‬‬ ‫מ"תשבתו" וימים טובים לומדים מ"שבתכם"‪ ,‬או‬ ‫חילוק חטאות‪ -‬אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב‬ ‫שלומדים מדכתיב "בעצם" שבא למעט מעונש‪,‬‬ ‫אלא חטאת אחת דשניהם שם אחד‪ ,‬דאכילה ושתיה מחד‬ ‫ומשמע שיש חיוב תוספת‪.‬‬ ‫קרא נפקי‪ ,‬אבל אכל ועשה מלאכה חייב ב' חטאות‬ ‫דמתרי קראי נפקי‪.‬‬ ‫כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי‬ ‫ועשירי‪.‬‬ ‫אזהרה בעינוי מנלן‬ ‫אכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה או שתה‬ ‫לריש לקיש הא דכתיב "כי כל הנפש אשר תעונה"‬ ‫משקין שאינם ראוים לשתיה פטור‪ .‬והכוסס פלפלי‬ ‫ולא כתיב אזהרה בעינוי‪ ,‬הטעם הוא מפני שא"א‬ ‫וזנגבילא‪ ,‬יבשים פטור דאין זה מיישב דעתו כיון שאינו‬ ‫לכתוב בלשון אזהרה‪ ,‬דאם היה כתוב "לא יאכל"‬ ‫בדרך אכילתו‪ ,‬אבל רטובים שהם ראוים לאכילה חייב‪,‬‬ ‫אכילה בכזית משמע‪ ,‬והתורה לא חייבה אלא כשמתיישבת‬ ‫(פלפלי רטיבתא חייבים בערלה‪ ,‬ונאמר על זה "ארץ‬ ‫דעתו‪ ,‬ואם היה כתוב "לא תעונה" היה משמע שצריך‬ ‫לא תחסר כל בה"‪ .‬הימלתא ‪-‬בשמים עם דבש הבאה‬ ‫לאכול‪ ,‬ואם היה כתוב "השמר פן (תבוא לידי) לא‬ ‫מארץ כוש מותרת ואין בה משום בישולי נכרים כיון שזה‬ ‫תעונה" א"כ נפישי לאוי דהשמר ופן שניהם לא תעשה‬ ‫נאכל כמות שהוא חי‪ ,‬ולא משום גיעולי נכרים כיון שזה נותן‬ ‫ושמא לא רצה הכתוב להרבות בו לאוין‪ ,‬ואם היה כתוב‬ ‫טעם לפגם‪ ,‬וברכתה בורא פרי האדמה)‪ .‬והאוכל עלי‬ ‫"השמר במצות עינוי" הרי השמר דעשה הוא עשה‬ ‫גפנים פטור‪ ,‬לולבי גפנים שלבלבו רק אחרי ראש‬ ‫(לריש לקיש שהוא מרא דשמעתתא‪ ,‬ולריו"ח השמר דעשה זה‬ ‫השנה וי"א כל ל' יום‪ ,‬חייב‪.‬‬ ‫לאו‪ .‬תוד"ה השמר)‪ .‬אך קשה דהוה מצי למיכתב "אל‬ ‫חיוב מעשר וטומאת אוכלין בפלפלין ותבלינים‪ -‬כתבו‬ ‫תסור מן העינוי"‪.‬‬ ‫התוס' (ד"ה שהפלפלין) שאותם פלפלין שנשחקים וגובלים‬ ‫לתנא דברייתא לומדים אזהרה בעינוי גז"ש עצם‬ ‫אותם במים כמו שעושים לטיבול‪ ,‬הם ראוים לאכילה בעין‬ ‫וחייבים במעשר ומטמאים טומאת אוכלין‪ ,‬אבל מה שלא גובלים‬ ‫עצם ממלאכה‪ ,‬ובמלאכה כתיב "וכל מלאכה לא‬ ‫במים וטוחנים אותם כעפר כמו שעושים לתת לתוך הקדירה‪,‬‬ ‫תעשו"‪.‬‬ ‫אינם ראוים לאכילה והם פטורים מן המעשר ואינם מטמאים‬ ‫לתנא דבי רבי ישמעאל לומדים מגז"ש עינוי עינוי‬ ‫טומאת אוכלין‪ .‬אי נמי פלפלין אינם חייבים במעשר כלל כיון‬ ‫שגם אחרי שחיקתם אינם ראוים לאוכלם בפני עצמם‪ ,‬ורק דבר‬ ‫מנערה המאורסה‪.‬‬ ‫הראוי לאוכלו בפני עצמו חייב‪ .‬עוד כתבו התוס' שמיני תבלין‬ ‫לרב אחא בר יעקב לומדים שבת שבתון משבת‬ ‫שעיקרם עשוים להטעים מאכל אחר פטורים ממעשר‪ ,‬ואינם‬ ‫בראשית‪ .‬ולרב פפא יוה"כ עצמו קרוי שבת‪ ,‬דכתיב‬ ‫מטמאים טומאת אוכלין‪ ,‬ומיני תבלין שראוים לאכילה בפני‬ ‫"תשבתו שבתכם"‪.‬‬ ‫עצמם ופעמים שמתבלים בהם את הקדירה כגון בצל וקפלוט‪,‬‬ ‫חייבים במעשר ומטמאים טומאת אוכלין‪ ,‬ולענין עירוב בעינן‬ ‫תוספת יוה"כ‪-‬‬ ‫דבר שיהיה מתוקן כבר לאכילה‪.‬‬ ‫אין כרת ולאו על איסור מלאכה ואכילה בתוספת‬ ‫שתה ציר או מוריס פטור‪ ,‬חומץ לתנא דמתני' חייב‬ ‫יוה"כ‪ ,‬דכתיב "בעצם היום הזה" לגבי חיוב כרת בין‬ ‫כרבי הסובר שחומץ משיב את הנפש ומבטל את העינוי‪,‬‬ ‫‪84‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר או ביוה"כ‬ ‫לרב גידל בר מנשה אין הלכה כרבי‪ ,‬ודווקא בדיעבד‬ ‫והיא מתאוה למאכל‪ ,‬ואם לא תאכל זה סכנה לאם ולעובר‪,‬‬ ‫ומעט ואינו מזוג‪ ,‬אבל הרבה או מזוג או לכתחילה לא‪.‬‬ ‫נותנים לה על הפה מקל עם רוטב‪ ,‬ואם לא נתיישב‬ ‫דעתה נותנים לה לאכול רוטב‪ ,‬ואם לא נתיישב דעתה‬ ‫תענית יוה"כ בתינוקות‬ ‫נותנים לה לאכול ממש‪ ,‬דאין דבר שעומד בפני פיקוח‬ ‫מדאורייתא אין קטן חייב במצוות עד שיהיה בן י"ג שנה‬ ‫נפש חוץ מג' עבירות‪.‬‬ ‫ויביא ב' שערות‪ ,‬וקטנה מגיל י"ב שנה ותביא ב' שערות‪,‬‬ ‫וממילא לפני כן אינם חייבים בתענית‪ ,‬ולעיל (ע"ח‪ ):‬נתבאר‬ ‫מנלן שיהרג ואל יעבור בג' עבירות חמורות‪-‬‬ ‫שמותר לתת להם לאכול וכו' (מלבד נעילת הסנדל) אף‬ ‫עבודה זרה מדכתיב "בכל נפשך"‪ ,‬ונאמר אף בכל‬ ‫שאסור להאכיל איסור לקטנים‪ ,‬מפני שזה נצרך לגידולם‪.‬‬ ‫והנה בכל המצוות יש דין לחנכם ולהרגילם לקיים את‬ ‫מאודך שיש שחביב עליו ממונו מגופו‪ ,‬ויש שחביב‬ ‫המצוה לפני שהם גדולים‪ ,‬כך אחד לפי חריפותו‪ ,‬וכל מצוה‬ ‫עליו גופו מממונו‪.‬‬ ‫לפי עניינה‪ ,‬ולהלן יבואר מתי יש דין חינוך לענין תענית‬ ‫גילוי עריות הוקש לשפיכות דמים דכתיב "כי כאשר‬ ‫יוה"כ‪.‬‬ ‫יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה"‪( .‬וכן‬ ‫פ"ב‪ .‬לתנא דמתני' אין מענים תינוקות ‪-‬אין חייבים‬ ‫לומדים מהקש זה שמותר להציל אדם מרציחה ע"י‬ ‫למנוע מהם מאכל ביוה"כ‪ ,‬אבל מחנכים אותם לתענית‬ ‫הריגת הרוצח‪ ,‬כפי שזה מותר בגילוי עריות דכתיב "ואין‬ ‫שעות‪ ,‬לפני שנה או שנתיים‪ ,‬כדי להרגילם במצוות‪.‬‬ ‫מושיע לה" הא אם יש מושיע יושיענה בכל אופן שיכול)‪.‬‬ ‫לרב חסדא בתינוקת חולה (‪-‬כחוש ותשוש כח) מחנכים‬ ‫פ"ב‪ :‬ברציחה יהרג ואל יעבור מסברא‪ ,‬דמאי חזית‬ ‫לשעות מבת י'‪ ,‬ובבריא מבת ט'‪.‬‬ ‫דדמא דידך סומק טפי וכו'‪ ,‬דכיון שההתר הוא משום "וחי‬ ‫לרב הונא ורב נחמן תינוקת בריאה בת ח' וחולה בת‬ ‫בהם" והיינו שנפשו של אדם חביבה לקב"ה יותר מן המצוות‪,‬‬ ‫ט' מחנכים אותה לשעות‪ ,‬ובת י' בבריאה ובת י"א‬ ‫וממילא היכא שבכל מקרה אחד ימות אין התר לבטל מצוה‪,‬‬ ‫בחולה משלימה מדרבנן‪ ,‬ותינוק בן ט' בבריא ובן י'‬ ‫דמנין שהוא חביב לקב"ה יותר מחבירו‪.‬‬ ‫בחולה מחנכים אותו לשעות‪ ,‬בן י"א בבריא ובן י"ב‬ ‫דין יהרג ואל יעבור כשאינה עושה מעשה‪ -‬כתב רש"י שדין‬ ‫בחולה משלים מדרבנן‪ .‬והא דתנא במתני' לפני שנה‬ ‫יהרג ואל יעבור נאמר על הבועל‪ ,‬אבל האשה אינה מצווה למסור‬ ‫ולפני שנתיים‪ ,‬היינו בתינוקת חולה שמתענה לשעות‬ ‫נפשה כיון שהיא קרקע עולם‪ ,‬כדמצינו באסתר‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫(ד"ה מה רוצח) שיש ראיה לדבר מרוצח עצמו‪ ,‬שהטעם ברוצח‬ ‫שנתיים קודם הזמן שהם משלימים מדרבנן‪ ,‬ושלוש‬ ‫הוא משום מאי חזית‪ ,‬ואם רוצים להפיל אדם על תינוק כדי‬ ‫שנים לפני שמשלימים מד"ת‪.‬‬ ‫להורגו ואם יעכבם יהרגוהו‪ ,‬אין לו ליהרג‪ ,‬דאדרבה מאי חזית‬ ‫לרבי יוחנן אין דין להשלים מדרבנן‪ ,‬אלא תינוקת בת‬ ‫שדם התינוק סומק טפי וכו'‪ ,‬ועוד דההקש ברוצח מדבר בהורג‬ ‫י' בבריאה ובת י"א בחולה מחנכים אותה לשעות‪ ,‬ובת‬ ‫בידים‪ .‬ולגבי אסתר מבואר שאפילו בפרהסיא אינה חייבת‬ ‫ליהרג למרות שיש בזה חילול ד'‪ ,‬ולרבא לא מהני קרקע עולם‬ ‫י"ב משלימה מדאורייתא‪ .‬וכוונת מתני' לשנה או‬ ‫לענין פרהסיא‪ ,‬וטעם ההתר הוא שבדבר שיש לו הנאה ליכא‬ ‫שתים הסמוכות לפרקן‪ ,‬ואינו גורס "לפני"‪.‬‬ ‫חילול השם‪ ,‬או שרבא מודה שטעמא דקרקע עולם מועיל‬ ‫חינוך שעות היינו לאכול שעה לאחר הזמן שרגיל‬ ‫לפרהסיא‪ ,‬ורק מוסיף טעם נוסף להתיר‪ .‬וי"מ שטעם ההתר‬ ‫לאכול‪.‬‬ ‫באסתר הוא משום שהיא לא נהנתה מהעבירה‪ ,‬והקשו התוס'‬ ‫שהרי יש איסור ערוה גם בלי הנאה כגון בשלא כדרכה‪ ,‬וא"כ זה‬ ‫עצמו לא סיבה שא"צ למסור נפש‪ ,‬ועוד דא"א שלא תהנה קצת‪,‬‬ ‫דחית איסורים מפני פיקוח נפש‬ ‫(ודברי הגמרא לגבי יעל הם להסביר למה יש לה מעלה בזה יותר‬ ‫כתיב "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה‬ ‫משרה רבקה רחל ולאה שנתכוונו להבנות מבעליהם‪ ,‬אף שגם‬ ‫אותם האדם וחי בהם"‪ ,‬ולמדו חז"ל מפסוק זה שקיום‬ ‫לה היה הנאה‪ ,‬וההסבר הוא שצערה היה גדול מהנאתה)‪ .‬והא‬ ‫המצוות נעשה באופן שלא יבוא ע"י עשייתם אפילו לידי‬ ‫דאמר רבא שאין אונס בערוה מפני שאין קישוי אלא לדעת‪ ,‬י"מ‬ ‫ספק מיתה‪( ,‬וע"ע לקמן פ"ה דרשות נוספות)‪ .‬ובג' עבירות‬ ‫שהכונה דווקא באופן שבא להתרפא ע"י בעילת ערוה‪ ,‬ושיטת‬ ‫חמורות (עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים) חייב‬ ‫ר"י שאף אם מדביקים אותו בערוה יהרג ואל יעבור‪ ,‬כיון שאין‬ ‫האדם למסור נפשו ולא לעבור על העבירה‪ .‬ולהלן (פ"ב‪– .‬‬ ‫קישוי אלא לדעת‪ ,‬וחשיב כעושה מעשה אף שזה בא לו ע"י‬ ‫פ"ה‪ ):‬יבוארו מקורות הדינים הללו‪ ,‬וכמה פרטי דינים‬ ‫אונס‪( ,‬אבל המשמש באבר מת פטור לפי רבא)‪ ,‬ועוד י"ל שאינו‬ ‫בדברים הנדחים מפני פיקוח נפש‪ ,‬כיצד ינהג בהם‪.‬‬ ‫חייב אלא אם הדביקוהו ואז נתקשה‪ ,‬אבל אם הדביקוהו ושימש‬ ‫‪85‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫מילי לענין אומדנא דממונא‪ ,‬אבל בפיקוח נפש אפי'‬ ‫מת או שנתקשה לאשתו והדביקוהו פטור‪ .‬עוד כתבו התוס'‬ ‫בספק מותר‪.‬‬ ‫שי"ל שאף נערה תיהרג ואל תעבור‪ ,‬אם מאנסים אותה לעשות‬ ‫מעשה להביא את הערוה עליה‪ .‬ודעת ר"ת שבביאת נכרי א"צ‬ ‫מי שאחזו בולמוס (‪-‬חולי הבא מחמת רעבון‪ ,‬ועיניו כהות‪,‬‬ ‫האשה למסור נפשה ואינה חייבת מיתה בביאתו‪ ,‬דרחמנא‬ ‫והוא מסוכן למות) מאכילים אותו אפי' דברים טמאים‬ ‫אפקריה לזרעיה והוי כביאת בהמה‪ ,‬דכתיב "וזרמת סוסים‬ ‫זרמתם"‪ ,‬והתיר ר"ת למומרת שנישאת לנכרי וחזרה בתשובה‬ ‫עד שיאורו עיניו‪ ,‬והיינו משיבחין בין טוב לרע שבזה‬ ‫והנכרי התגייר לקיימה‪ ,‬דאינה נאסרת לבועל בביאת נכרי‪ ,‬אבל‬ ‫יודעים שנתרפא‪ ,‬ולאביי היינו בין טעם טוב לטעם רע‪.‬‬ ‫דעת ריב"ם שבביאה ברצון היא נאסר על הבעל והבועל‪ ,‬וכן‬ ‫ואם אין מאכלים מותרים מאכילים אותו הקל הקל‬ ‫פנויה שנבעלה לנכרי אסורה לכהן אע"פ שבבהמה אינה נאסרת‪,‬‬ ‫תחילה‪ ,‬נבילה ושביעית לאחר זמן הביעור קלים מטבל‪,‬‬ ‫ודווקא לענין חייס רחמנא אפקריה לזרעיה‪( ,‬ואף שיש איסור‬ ‫דטבל הוא מיתה בידי שמים והשביעית בעשה‪ ,‬טבל ותרומה‬ ‫מיתה בביאת נכרי‪ ,‬מ"מ מרדכי לא גירש את אסתר כשהלכה‬ ‫למלך להצלת כלל ישראל‪ ,‬כדי שלא יודע עי"ז למלך שהיא‬ ‫אם יכולים להפריש שיש די בחולין של טבל זה להאכילו‬ ‫היתה אשתו)‪ .‬ומי שאנסוהו נכרים והשתחוה לבהמה שלו‪ ,‬אם‬ ‫לאחר שתינטל תרומתו‪ ,‬אע"פ ששבת היא מפרישים‬ ‫הנכרים כפפוהו אין זה נחשב שהשתחוה‪ ,‬ואם אנסוהו שיתכופף‬ ‫ויאכל חולין‪ ,‬ואמר רבה שאפי' אם חיוב התרומה הוא‬ ‫בעצמו‪ ,‬לרבי זירא הבהמה לא נאסרת אע"פ שהוא מחויב למסור‬ ‫מדרבנן כגון בעציץ שאינו נקוב‪ ,‬עדיף לעבור איסור‬ ‫נפשו‪ ,‬כיון שבדיעבד הוא פטור‪ ,‬ואם השתחוה שלא באונס‬ ‫הפרשה בשבת ולא איסור טבל דרבנן שמא יבואו להתיר‬ ‫מיתה‪ ,‬לאביי חייב אף אם לא קיבלה עליו באלוה‪ ,‬ולרבא אם‬ ‫השתחוה בפירוש לשם קבלת אלוהות חייב והבהמה נאסרת‪.‬‬ ‫בכהאי גוונא גם טבל דאורייתא‪ ,‬ואם כשיפרישו לא ישאר‬ ‫לו מספיק לאכול‪ ,‬לת"ק לא יפרישו (דטבל קל‬ ‫עוברה שהריחה אוכל ביוה"כ לוחשים לה שיוה"כ‬ ‫מתרומה מפני שאפשר לתקנו)‪ ,‬ולבן תימא יפרישו‬ ‫היום‪ .‬אמו של רבי יוחנן נתרצתה ע"י הלחישה‪ ,‬ואמו‬ ‫ויאכל תרומה (שהיא קלה מטבל לפי שהיא מותרת‬ ‫של שבתאי אוצר הפירות להפקיע שערים לא נתרצתה‬ ‫לכהן)‪.‬‬ ‫ע"י הלחישה‪.‬‬ ‫פ"ג‪ :‬מי שנשכו נחש בשבת קורין לו רופא ממקום‬ ‫פ"ג‪ .‬מתי מאכילים חולה ביוה"כ‪-‬‬ ‫למקום‪ ,‬ומקרעים לו את התרנגולת‪ ,‬וגוזזים לו מן‬ ‫מתני'‪ -‬חולה מאכילים אותו על פי בקיאין שני רופאים‬ ‫הכרישין ומאכילים אותו מהם ולרבי א"צ לעשרם‪,‬‬ ‫שיאמרו שזה סכנה אם לא יאכל‪ ,‬ואם אין שם בקיאים‬ ‫ולר"א בר"ש לא יאכל עד שיעשר‪ .‬הגמ' רוצה לומר‬ ‫מאכילים אותו על פי עצמו‪ ,‬עד שיאמר די‪.‬‬ ‫שרבה (הנ"ל לענין מי שאחזו בולמוס) סובר כר"א‬ ‫חולה אומר צריך ורופא (דוקא באחד) אומר א"צ‬ ‫בר"ש‪ ,‬והגמ' דוחה שגם רבי מודה שבדגן שחיוב‬ ‫מאכילים אותו‪ ,‬ולא אומרים שהרופא יודע יותר‪ ,‬דלב‬ ‫המעשר בו דאורייתא‪ ,‬אף אם הוא גדל בעציץ שאינו‬ ‫יודע מרת נפשו‪ .‬ולמר בר רב אשי הולכים אחרי‬ ‫נקוב יעשרו אטו עציץ נקוב‪ ,‬ורק בכרישים שהם ירק‬ ‫החולה להקל אפי' נגד מאה רופאים‪ .‬ונחלקו רבוותא אם‬ ‫ותרומת ירק דרבנן לא יעשר‪.‬‬ ‫הלכה כמר בר רב אשי או לא‪ .‬י"א שהלכה כמותו בכל הש"ס‬ ‫חוץ ממיפך שבועה ואודיתא‪ ,‬ולר"ח חוץ ממיפך שבועה וחיוורי‬ ‫דבש מועיל לבולמוס מפני שמאיר עיניו של אדם‪,‬‬ ‫חוורי‪ ,‬ורב האי ורבינו גרשום פסקו כמותו רק במיפך שבועה‬ ‫והני מילי כשאוכלו לאחר אכילתו‪ ,‬אבל קודם אכילה‬ ‫ואודיתא‪ .‬תוד"ה מר‪.‬‬ ‫מיגרר גריר (מושך את ליבו לאכול עוד)‪ ,‬וי"א שרפואת‬ ‫רופא אומר צריך וחולה אומר א"צ מאכילים אותו‪,‬‬ ‫הבולמוס היא אליה (בשר שמן מאד) עם דבש וי"א אף‬ ‫דתונבא (‪-‬שטות מחמת חוליו) הוא דנקיט ליה‪.‬‬ ‫סולת בדבש‪ ,‬וי"א אף קמח שעורים בדבש‪ ,‬ורבי יוחנן‬ ‫חולה ורופא אומרים א"צ‪ ,‬פשוט שמאכילים אותו‬ ‫אכל תאנה מצד מזרח של האילן‪ ,‬מפני שהתאנים שם‬ ‫ע"פ שני רופאים שאומרים שהוא צריך‪ ,‬דספק‬ ‫משובחות מפני שהשמש מכה על הפירות מבוקר עד חצות‬ ‫נפשות להקל‪.‬‬ ‫היום‪ ,‬והשמש ממתקת את הפרי‪ .‬ורבי יהודה לקח אוכל‬ ‫מרועה אחד מפני שאחזו בולמוס‪.‬‬ ‫חולה וב' רופאים אומרים א"צ‪ ,‬וב' רופאים אומרים‬ ‫שצריך‪ ,‬מאכילים אותו‪ ,‬ואע"פ שבענין התלוי‬ ‫רבי מאיר הוה דייק בשמא‪ ,‬וכשנתארח אצל אדם‬ ‫באומדנא כגון בשומא ששמין לבעל חוב הולכים אחרי רוב‬ ‫ששמו כידור לא הפקיד ממונו אצלו מפני שחשש‬ ‫דעות (משא"כ בעדות דתרי כמאה ומאה כתרי)‪ ,‬הני‬ ‫שהוא רשע‪ ,‬דכתיב "כי דור תהפוכות המה"‪ ,‬אבל‬ ‫‪86‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫מי שאחזו ירקון מאכילים אותו בשר חמור‪ ,‬וחכמים‬ ‫רבי יהודה ורבי יוסי הפקידו ממונם אצלו‪ ,‬ור"מ לא‬ ‫אוסרים‪.‬‬ ‫אמר להם‪ ,‬מפני שיש לחשוש מפניו אבל אין‬ ‫מקיזים דם לסרונכי‪ ,‬וחכמים אוסרים‪.‬‬ ‫להחזיקו כרשע‪ ,‬וכידור אמר להם לא היו דברים‬ ‫מעולם‪ ,‬והשקוהו יין וראו על שפמו עדשים‪ ,‬ואמרו‬ ‫פ"ד‪ :‬מי שצריך לקחת רפואה ח' ימים והיום הראשון‬ ‫לאשתו שתתן להם ממונם לפי הסימן שאכל‬ ‫חל בשבת אפילו אם אין הספק לשבת זו דפשיטא לן דהיום‬ ‫עדשים‪ ,‬ונתנה להם‪ ,‬וכידור הרג אותה‪ .‬ועל זה אמרו‬ ‫לא ימות‪ ,‬מתחיל ליטלה בשבת אע"פ שיקחנה בב'‬ ‫שבגלל מים אחרונים נהרגה נפש‪ ,‬שדרך הנוטלים ידים‬ ‫שבתות‪ ,‬וא"צ להמתין למוצאי שבת‪.‬‬ ‫לקנח שפמם‪ ,‬ואם היה עושה כך לא היו רואים שאכל עדשים‪.‬‬ ‫(ובבגלל מים ראשונים האכילו אדם בשר חזיר‬ ‫פיקוח נפש‬ ‫בפונדק שהיה מוכר לנכרים בשר חזיר ולישראל בשר כשר‪,‬‬ ‫כפי שנתבאר לעיל פיקוח נפש דוחה שבת ושאר איסורים‬ ‫ונכנס ישראל שלא נטל‪ ,‬ונתנו לו בשר חזיר)‪.‬‬ ‫חוץ מג' עבירות חמורות‪ .‬הגמרא לקמן מבארת פרטי‬ ‫הדינים בזה‪.‬‬ ‫כלב שוטה‬ ‫מחממים מים לחולה בשבת בין להשקותו ובין‬ ‫סימני כלב שוטה הם שפיו פתוח‪ ,‬ורירו נוטף‪ ,‬ואוזניו‬ ‫לרוחצו אפילו שיש צד שיבריא מאיליו‪ ,‬ואפי' אין‬ ‫סרוחות (‪-‬גדולות ומתקפלות כלפי מטה)‪ ,‬וזנבו מוטל על‬ ‫סכנתו אלא לשבת אחרת אין ממתינים שמא יתרפא‬ ‫ירכותיו‪ ,‬ומהלך בצידי דרכים‪ .‬וי"א אף נובח ואין קולו‬ ‫מאיליו‪.‬‬ ‫נשמע‪.‬‬ ‫פ"ד‪ .‬נעשה כלב שוטה ע"י נשים כשפניות‪ ,‬וי"א ע"י‬ ‫חילול שבת לצורך חולה אין עושים ע"י נכרים אלא‬ ‫ע"י גדולי ישראל‪ ,‬ואפילו היכא דאפשר בנכרי מצוה לעשות‬ ‫רוח רעה‪ ,‬ונ"מ שאם זה רוח רעה לא יהרגנו מקרוב‬ ‫ע"י ישראל‪ ,‬שמא יתעצל הנכרי ולא יעשה ויבוא לידי סכנה‪.‬‬ ‫אלא ע"י חץ מרחוק‪.‬‬ ‫תוד"ה אלא‪.‬‬ ‫המתחכך בכלב שוטה מסתכן‪ ,‬ומי שנשכו כלב שוטה‬ ‫נשים וכותים שאמרו שצריך לחלל שבת אין מחללים‬ ‫מת‪ ,‬והגמ' מבארת מה הרפואה לדברים אלו‪.‬‬ ‫על פיהם‪ ,‬אבל מצטרפים לדעת אחרת שאם שנים‬ ‫מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילים אותו מחצר כבד‬ ‫אומרים צריך ושלשה אומרים אין צריך‪ ,‬וכותי או אשה אומרים‬ ‫שלו מפני שאין זה רפואה גמורה להתיר איסור בהמה טמאה‪,‬‬ ‫צריך‪ ,‬מצרפים אותם והוי פלגא וספק נפשות להקל‪.‬‬ ‫ולר' מתיא בן חרש מותר דס"ל שהיא רפואה גמורה‪.‬‬ ‫הזריז לחלל שבת לפיקוח נפש בכל דבר הנצרך לו לנפש‬ ‫להעביר סכנת מות הרי זה משובח‪ ,‬וא"צ לימלך בבי"ד‬ ‫דיני רפואה בשבת‬ ‫מלבד איסור חילול שבת שהותר לחולה במקום פיקוח‬ ‫אפילו כשיש לו תועלת נוספת בדבר‪ ,‬ומותר לפרוש‬ ‫נפש‪ ,‬חכמים אסרו לקחת תרופות בשבת גזירה שמא יבוא‬ ‫מצודה להציל תינוק שנפל לים אעפ"י שצד דגים‪,‬‬ ‫לשחוק סממנים‪ ,‬ואיסור זה מותר בחולה שנפל למשכב או‬ ‫ולעקור חוליא להציל תינוק שנפל לבור אע"פ שבונה‬ ‫שהוא חולה בכל גופו‪ .‬ולהלן יבואר מתי מותר לקחת‬ ‫מדרגה שהוא משפיל שפת הבור ועי"ז נח להכנס לבור‪,‬‬ ‫תרופות בשבת‪.‬‬ ‫ולשבור דלת שננעלה בפני תינוק והתינוק נבעת אע"פ‬ ‫החושש בפיו מטילים סם לתוך פיו בשבת‪ ,‬מפני‬ ‫שכוונתו לשיפי ‪-‬נסרים‪ ,‬וי"מ קיסמים להדלקה‪ ,‬ולכבות‬ ‫שספק נפשות דוחה את השבת‪ ,‬ומודים בזה רבנן לר'‬ ‫הדליקה במים אע"פ שהוא מיישר את הגחלים לצלות‬ ‫מתיא בן חרש‪ ,‬כדמצינו שרבי יוחנן עשה רפואה‬ ‫עליהם לערב‪ ,‬או להפסיק ע"י מים בכלי מתכת או חרס‬ ‫בשבת לחולי צפדינא שהוא בשיניים וחניכיים‪ ,‬הואיל‬ ‫בפני הדליקה שיש בה סכנת נפשות אפי' אם הסכנה היא‬ ‫ומתחיל בפה ונגמר בבני מעיים ומסוכן הוא‪.‬‬ ‫בחצר אחרת שיש שם חולים או קטנים‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫רבי יוחנן גילתה לו מטרוניתא רפואה ונשבע לה‬ ‫מכבין) שהחידוש המיוחד בזה הוא שמותר להביא כלים גם דרך‬ ‫רה"ר‪ ,‬אע"פ שעובר על הוצאה והכנסה וגרם כיבוי‪ ,‬וכן י"ל‬ ‫"לאלוקי ישראל לא מגלינא" ודרש רפואה זו בפירקא‪,‬‬ ‫שהוצאה זו אסורה שמא קודם שיביאם תעבור הדליקה)‪.‬‬ ‫שהרי לא נשבע שלא יגלה לעמו ישראל‪ ,‬ולא היה בזה‬ ‫וצריכא‪.‬‬ ‫משום חילול ד' שסבורה שעובר על שבועתו כי אמר לה‬ ‫שעתיד לגלות‪.‬‬ ‫‪87‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫מי שנפלה עליו מפולת ויש ספק אם הוא שם או‬ ‫רוב בפיקוח נפש‪ -‬ט' ישראל וכותי אחד ונפלה מפולת‬ ‫לא‪ ,‬או שיש ספק אם הוא חי או מת‪ ,‬או שיש ספק‬ ‫על אחד מהם ואינו יודע אם הוא ישראל או כותי‪ ,‬מחללים‬ ‫אם הוא כותי או ישראל‪ ,‬מפקחים עליו את הגל‪ .‬עד‬ ‫ע"פ הרוב‪ ,‬מחצה על מחצה מחללים דספק נפשות‬ ‫היכן הוא מפקח אם הוא נראה כמת שאינו מזיז אבריו‪ ,‬אם‬ ‫להקל‪ ,‬ט' כותים וישראל אחד מחללים דכל קבוע‬ ‫מפקחים מלמטה למעלה שמצאו דרך מרגלותיו‪ ,‬י"א עד‬ ‫כמחצה על מחצה דמי‪ ,‬ובפרשו לחצר אחרת ושם נפלה‬ ‫חוטמו ואם אינו מוציא רוח מחוטמו ודאי הוא מת ויניחוהו‪ ,‬ואף‬ ‫על אחד מפולת‪ ,‬דבעלמא בניידי אמרינן כל דפריש מרובא‬ ‫אם אין ליבו דופק ממשיכים לפקח‪ ,‬דלפעמים אין החיות ניכרת‬ ‫פריש‪ ,‬אם פרשו כולם מחללים כיון שהוחזק ישראל בחצר‬ ‫בליבו וניכרת בחוטמו‪ ,‬וי"א עד ליבו‪( ,‬ואינו תלוי‬ ‫השניה (אע"פ שיצאו כולם חוץ מאחד מהחצר השניה‪ .‬תוד"ה‬ ‫במחלוקת אם הולד נוצר מראשו או מטבורו‪ ,‬דאפילו‬ ‫הא)‪ ,‬דאמר שמואל אין הולכים בפיקוח נפש אחר‬ ‫לאבא שאול לענין יצירה האדם נוצר מהאמצע‪ ,‬אבל‬ ‫הרוב דכתיב "וחי בהם" שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת‬ ‫החיות עיקרה באף)‪ ,‬והני מילי מלמטה‪ ,‬אבל מלמעלה‬ ‫ישראל‪( .‬תוד"ה ולפקח)‪ ,‬ואם פרשו מקצתם אין מחללים‬ ‫אם אין רוח חיים באפיו לכו"ע אין ממשיכים לפקח‪.‬‬ ‫הואיל ולא הוחזק ישראל בחצר השניה‪.‬‬ ‫בדק ומצא שעליונים מתו ימשיך לפקח בשביל‬ ‫פ"ה‪ .‬מצא תינוק מושלך בעיר שדרים בה ישראל‬ ‫התחתונים שמא הם חיים‪ ,‬וכן היה מעשה‪.‬‬ ‫וכותים‪ ,‬אם רובה כותים‪ ,‬דנים אותו ככותי ומותר‬ ‫להאכילו נבילות עד שיגדל ויקבל עליו גירות‪( ,‬אבל‬ ‫מנין שפיקוח נפש דוחה שבת‪-‬‬ ‫לשמואל לענין פיקוח נפש מפקחים וכנ"ל וכ"ש דמצוה‬ ‫לרבי ישמעאל לומדים מדין בא במחתרת שמותר‬ ‫להחיותו)‪ ,‬ואם שור שלו נגח שור של ישראל משלם נזק שלם‬ ‫להצילו בנפשו אף שיתכן שבא רק לגנוב ממון‪ ,‬ועוון‬ ‫ככותי (תוד"ה לא)‪ .‬אם רוב ישראל דינו כישראל לענין‬ ‫שפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה‬ ‫שמחזירים לו אבידתו (ואף לשמואל שאין הולכין בממון‬ ‫שתסתלק מישראל‪ ,‬וק"ו שדוחה שבת‪.‬‬ ‫אחר הרוב‪ ,‬הני מילי בדבר שהגיע לידו ברשות בעלים כמו מוכר‬ ‫שור לחבירו ונמצא נגחן‪ ,‬אבל בדבר שלא הגיע לידו ברשות‬ ‫לר"ע לומדים מדכתיב "מעם מזבחי תקחנו למות"‬ ‫בעלים לא‪ .‬ובכתובות איתא שיש כאן חידוש שאע"פ שזו עבירה‬ ‫ולא מעל מזבחי להתחייב מיתה אלא משלים עבודתו‪,‬‬ ‫גדולה להחזיר אבידה לכותי מחזירים ברוב ישראל‪ ,‬וכ"ש‬ ‫אבל להחיות כגון ללמד זכות על אדם שנדון בבי"ד ליהרג‬ ‫להחיותו שאינו כ"כ עבירה שהרי מפרנסים עניי כותים עם עניי‬ ‫לוקחים אפילו מעל מזבחי‪ ,‬אע"פ שיש ספק אם יש‬ ‫ישראל מפני דרכי שלום‪ .‬תוד"ה להחזיר‪ .‬ואם נגח שור של‬ ‫ממש בדבריו‪ ,‬ואע"פ שעבודה דוחה שבת‪ ,‬ק"ו‬ ‫ישראל שור שלו‪ ,‬חייב‪ .‬תוד"ה לא)‪ ,‬ומצווים להחיותו‪ ,‬אבל‬ ‫שפיקוח נפש דוחה שבת‪.‬‬ ‫לייחסו כגון אם היא נקיבה ובאים להתירה לכהן לא (ואף‬ ‫באופן שאין חוששים לאסופי כגון שאבריה מתוקנים‪ ,‬חוששים‬ ‫פ"ה‪ :‬לרבי אלעזר אם מילה שהיא לאחד מרמ"ח‬ ‫שהיא נכרית‪ ,‬וגיורת אסורה לכהונה‪ ,‬ואע"פ שיש רוב ישראל‪,‬‬ ‫אברים דוחה שבת מפני שחייבים עליה כרת לאחר זמן‪,‬‬ ‫עשו מעלה ביוחסין להצריך תרי רובי)‪ .‬מחצה על מחצה‬ ‫כ"ש שתיקון כל גופו דוחה שבת‪.‬‬ ‫ישראל‪ ,‬וכגון שנגח שורו תם את שור ישראל‬ ‫לרבי יוסי ברבי יהודה לומדים מדכתיב "אך את‬ ‫שמשלם חצי נזק‪ ,‬אבל בנגח שור ישראל את שורו‬ ‫שבתותי תשמורו"‪ ,‬אך חילק‪.‬‬ ‫פטור עד שיביא ראיה שישראל הוא‪ ,‬ואין מצווים‬ ‫להחיותו‪( .‬תוד"ה להאכילו)‪ .‬ואין מחזירים לו אבידה‪ ,‬דאמר ליה‬ ‫לרבי יונתן בן יוסף לומדים מ"קודש היא לכם" היא‬ ‫אייתי ראיה שישראל את ואחזיר לך‪( .‬תוד"ה להחזיר)‪ .‬ואם נגח‬ ‫מסורה בידכם ולא אתם בידה‪.‬‬ ‫שור שלו שור שלנו אינו משלם אלא פלגא‪( .‬תוד"ה לא)‪.‬‬ ‫לרבי שמעון בן מנסיא לומדים מדכתיב "ושמרו בני‬ ‫מחללים שבת אפי' לצורך חיי שעה‪.‬‬ ‫ישראל את השבת"‪ ,‬חלל עליו שבת אחת כדי‬ ‫שישמור שבתות הרבה כדמסיים קרא "לעשות את השבת"‬ ‫אין מצילים את המת מפני הדליקה‪ ,‬ולרבי יהודה בן‬ ‫והיינו לעשות שבתות אחרות‪.‬‬ ‫לקיש מצילים‪ ,‬דאדם בהול על מתו ואם לא יוכל‬ ‫לשמואל לומדים מ"אשר יעשה אותם (את המצוות) וחי‬ ‫להציל יבוא לכבות‪ ,‬אבל בפיקוח הגל אם מצאוהו מת‬ ‫בהם" שודאי יחיה על ידם ולא שיגיע לידי ספק שמא ימות‬ ‫אסור להמשיך לפקח לכו"ע כיון שאין חשש שיעבור‬ ‫בהם‪.‬‬ ‫איסור דאורייתא אם יבהל‪.‬‬ ‫‪88‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫עשה ולא תעשה הניתק לעשה התשובה מכפרת‬ ‫הגמ' אומרת שלכל הלימודים יש פירכא חוץ‬ ‫בהם‪.‬‬ ‫מהלימוד מ"וחי בהם"‪( ,‬מחתרת לפי רבא זה ודאי‬ ‫פיקוח נפש‪ ,‬דחזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו‪,‬‬ ‫פ"ו‪ .‬לא תעשה י"א שהתשובה מכפרת חוץ מלאו‬ ‫וממילא הגנב יהרגהו אם יעמוד כנגדו ועל דעת זה הוא‬ ‫דלא תישא‪ ,‬וי"א שבכל הלאוים התשובה תולה ויוה"כ‬ ‫בא‪ ,‬והבא להורגך השכם להוגו‪ .‬מעם מזבחי‪ -‬שמא‬ ‫מכפר‪.‬‬ ‫הכונה כדאמר אביי לענין מה שאם בדרך להסקל הנדון‬ ‫ונקה לשבים לא ינקה לשאינם שבים‪.‬‬ ‫טוען שיש לו זכות ללמד על עצמו‪ ,‬שמחזירים אותו אפילו ד' וה'‬ ‫פעמים‪ ,‬והכונה ששולחים זוגא דרבנן ובודקים דבריו אם‬ ‫ד' חילוקי כפרה‪ -‬עבר עשה ושב מוחלים לו מיד‪,‬‬ ‫יש בהם ממש‪ ,‬והוי ודאי‪ ,‬וכן שאר דרשות י"ל דהוי ודאי‪,‬‬ ‫עבר על לא תעשה ושב‪ ,‬תשובה תולה ויוה"כ מכפר‪,‬‬ ‫ספק מנלן)‪.‬‬ ‫עבר על כריתות ומיתות בי"ד תשובה ויוה"כ תולים‬ ‫ויסורים ממרקים‪ ,‬ובחילול ד' כולם תולים ומיתה‬ ‫ממרקת‪.‬‬ ‫דרך כפרת העוונות‬ ‫כתב הרמב"ם (תחילת הלכות תשובה) בזמן הזה שאין בית‬ ‫חילול ד'‪ -‬הגמ' מביאה כמה דוגמאות לחילול ד' אצל‬ ‫המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה‪,‬‬ ‫ת"ח בדבר שאינו אסור מדינא אבל אינו ראוי לת"ח‪,‬‬ ‫התשובה מכפרת על כל העבירות‪ ,‬אפילו רשע כל ימיו‬ ‫כגון תשלום בזמן במקום שאין רגילים לתבוע את‬ ‫ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו‬ ‫שנאמר "רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו"‪,‬‬ ‫החוב שהוא לומד ממנו לזלזל בגזל‪ ,‬הליכת ד' אמות בלא‬ ‫ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים שנאמר כי ביום הזה‬ ‫תורה ותפילין שלומדים ממנו לבטל תורה‪ ,‬ת"ח שיצא‬ ‫יכפר עליכם‪ .‬עוד כתב הרמב"ם אף על פי שהתשובה‬ ‫עליו שם רע‪ ,‬אם אין משא ומתן שלו באמונה‪ ,‬ואין‬ ‫מכפרת על הכל ועצמו של יום הכפורים מכפר‪ ,‬יש עבירות‬ ‫דיבורו בנחת‪.‬‬ ‫שהן מתכפרים לשעתן ויש עבירות שאין מתכפרים אלא‬ ‫לאחר זמן‪ .‬עכ"ל‪ .‬ולהלן יבוארו דרכי הכפרה בכל סוגי‬ ‫כמה עניינים בתשובה‬ ‫העבירות‪.‬‬ ‫כתב רבינו יונה (תחילת ספר שערי תשובה) מן הטובות‬ ‫אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל‪ ,‬לפני מי אתם‬ ‫אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו‪ ,‬כי הכין להם הדרך‬ ‫מיטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים‪ ,‬שנאמר‬ ‫לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם‪ ,‬לחשוך‬ ‫נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו‪ ,‬ולמדם והזהירם‬ ‫"וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" ואומר "מקוה‬ ‫לשוב אליו כי יחטאו לו‪ ,‬לרוב טובו וישרו כי הוא ידע יצרם‪.‬‬ ‫ישראל ד' "‪ ,‬מה מקוה מטהר את הטמאים אף‬ ‫עכ"ל‪ .‬ולהלן יבואר המעלות המיוחדות שיש בתשובה‪,‬‬ ‫הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל‪.‬‬ ‫ומתי היא מועילה‪.‬‬ ‫כפרת הקרבנות‪ -‬חטאת ואשם ודאי‪ ,‬מכפרים‪,‬‬ ‫פ"ו‪ :‬גדולה תשובה שהיא מביאה רפואה לעולם‪,‬‬ ‫ומסתמא איכא תשובה‪ ,‬שאם לא היה מתחרט לא היה מביא‬ ‫ומגעת עד כסא הכבוד‪ ,‬ודוחה לא תעשה שבתורה‬ ‫קרבן‪ .‬אשם תלוי הבא על שגגת ספק כרת מכפר אך זה לא‬ ‫"לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה"‪ ,‬שאע"פ‬ ‫כפרה גמורה‪ ,‬אלא תולה להגן עליו מן היסורים עד שיודע לו‬ ‫שישראל זנו יחזרו‪ ,‬ומקרבת את הגאולה‪ ,‬ומארכת‬ ‫שודאי חטא ויביא חטאת‪ ,‬ואם הגיע יוה"כ א"צ להביא‬ ‫שנותיו של אדם‪ ,‬ובשביל יחיד שעשה תשובה‬ ‫אשם תלוי מפני שכבר נתכפר ביוה"כ‪.‬‬ ‫מוחלים לכל העולם‪.‬‬ ‫מיתה ויוה"כ מכפרים עם התשובה‪ .‬יוה"כ מכפר על‬ ‫תשובה מאהבה עוקרת למפרע‪ ,‬ותשובה מיראה רק‬ ‫כל עבירות שבתורה‪ ,‬לרבי אף בלא תשובה‪ ,‬חוץ‬ ‫מכאן ולהבא‪ .‬בתשובה מאהבה זדונות נעשים‬ ‫מפורק עול (‪-‬כופר בקב"ה)‪ ,‬ומגלה פנים בתורה (‪-‬שדורש‬ ‫כזכויות‪ ,‬ובתשובה מיראה נעשים כשגגות‪.‬‬ ‫אותה לגנאי)‪ ,‬ומי שלא מל‪ ,‬שאין יוה"כ מכפר בלי‬ ‫ע"י תשובה מאהבה ומיראה נקראים בנים‪ ,‬וע"י‬ ‫תשובה‪ ,‬וי"ל שאף לרבי יוה"כ מכפר שאר עבירות‬ ‫יסורים שלא שבו עד שנתיסרו ביסורים נקראים עבדים‪.‬‬ ‫בלא תשובה‪ ,‬ותשובה בלי יוה"כ לא‪( .‬ולרבי יהודה‬ ‫בכל העבירות תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר)‪.‬‬ ‫בוא וראה שלא כמידת הקב"ה בתשובה כמידת בשר‬ ‫ודם‪ ,‬שהקב"ה ודאי מתפייס‪ ,‬ומחזיק לו טובה‪ ,‬ומעלה‬ ‫‪89‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫שלות הרשעים מביאה לידי תקלה שמחמת השלוה הם‬ ‫עליו כאילו הקריב פרים בנדבה‪ ,‬ואין זו מידת בשר‬ ‫יושבים ומהרהרים בעבירות‪.‬‬ ‫ודם‪.‬‬ ‫השררה מקברת את בעליה‪ ,‬ואין לאדם הנאה ממנה‪,‬‬ ‫היכי דמי בעל תשובה כגון שבא דבר עבירה לידו פעם‬ ‫ולואי שלא יחטא על ידה‪ ,‬הגמ' מביאה מדברי רב‬ ‫ראשונה ושניה‪ ,‬באותה אשה ובאותו זמן ובאותו‬ ‫ורבא מה אמרו כשיצאו מביתם לדון דין‪.‬‬ ‫מקום‪ ,‬שבזה יצרו מתגבר עלו ואומר לו קום עשה מה שעשית‬ ‫כבר וכבש את יצרו‪.‬‬ ‫פ"ז‪ .‬הגמ' מביאה דברי רב ורב זוטרא שאמרו‬ ‫אדם עובר עבירה פעם ראשונה ושניה ושלישית‬ ‫כשכיבדום‪ ,‬כדי שלא יבואו לידי גאוה‪.‬‬ ‫מוחלים לו‪ ,‬רביעית אין מוחלים לו‪ ,‬בין בציבור בין‬ ‫לא טוב לרשעים שמקבלים שכר בעוה"ז‪ ,‬וטוב‬ ‫ביחיד‪.‬‬ ‫לצדיקים שמקבלים עונש בעוה"ז‪ ,‬הצדיקים מזכים‬ ‫לבניהם עד סוף כל הדורות‪ ,‬והרשעים מחייבים‬ ‫כללי וידוי‬ ‫לבניהם עד סוף כל הדורות‪.‬‬ ‫כתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב') ומה היא התשובה‬ ‫הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו‬ ‫כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו‪ ,‬שהקב"ה‬ ‫שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו'‪ ,‬וכן יתנחם‬ ‫מדחה את העבירה מפניו שלא תבוא לידו‪ ,‬כדי שלא יהיה‬ ‫על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי‪ ,‬ויעיד עליו יודע‬ ‫הוא בגיהנום ותלמידיו בגן עדן‪ ,‬וכל המחטיא את‬ ‫תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר‬ ‫הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה‪ ,‬כדי שלא‬ ‫עוד אלהינו למעשה ידינו וגו'‪ ,‬וצריך להתודות בשפתיו‬ ‫יהיה הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנום‪.‬‬ ‫ולומר עניינות אלו שגמר בלבו‪ .‬עכ"ל‪ .‬ולהלן יבוארו פרטי‬ ‫דיני וידוי‪ .‬ועוד מענייני תשובה והמנעות מחטאים‪.‬‬ ‫האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקים‬ ‫פרסום החטאים‪ -‬על חטא שאינו מפורסם נאמר‬ ‫בידו לעשות תשובה‪ ,‬דאחרי פעמיים נעשה לו‬ ‫"אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" שזה כבוד ד'‪ ,‬שכשאדם‬ ‫כהיתר‪.‬‬ ‫חוטא בפרהסיא הוא ממעט כבוד שמים‪ ,‬ועל המפורסם‬ ‫האומר אחטא ויוה"כ מכפר אין יוה"כ מכפר‪ ,‬אפילו‬ ‫נאמר "מכסה פשעיו לא יצליח"‪ .‬וי"א כאן בבין אדם‬ ‫לרבי שיוה"כ מכפר בלא תשובה‪ ,‬מאחר שסומך עליו‬ ‫למקום‪ ,‬כאן בבין אדם לחבירו שיגלה לרבים כדי שיבקשו‬ ‫לחטוא אינו מכפר‪.‬‬ ‫ממנו שימחל לו‪ .‬משה רצה שיכתבו בתורה שמת בגלל‬ ‫"יען לא האמנתם בי להקדישני" כדי שלא יחשבו‬ ‫עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד‬ ‫שחטא בחטא המרגלים‪.‬‬ ‫שירצה את חבירו‪ ,‬דכתיב "מכל חטאותיכם לפני ד'‬ ‫תטהרו"‪ ,‬ואפי' מקניטו בדברים צריך לפייסו‪ ,‬וצריך‬ ‫עבירות שהתוודה עליהם יוה"כ אחד ושנה בהם‪,‬‬ ‫לפייסו עם שלש שורות של שלשה בני אדם כלומר ג'‬ ‫יחזור ויתוודה יוה"כ אחר‪ ,‬ואם לא שנה י"א שאם‬ ‫פעמים ובכל פעם ג' אנשים‪ ,‬ולא יבקש ממנו יותר מג'‬ ‫מתוודה הרי הוא ככלב שב על קיאו‪ ,‬וי"א שהחוזר‬ ‫פעמים‪ ,‬ואם מת מביא י' בני אדם ומעמידם על קברו‬ ‫ומתוודה משובח‪ ,‬דכתיב "וחטאתי נגדי תמיד" שאיני‬ ‫ואומר חטאתי לאלוקי ישראל ולפלוני‪.‬‬ ‫סבור שכיפרת לי‪ ,‬והרי הוא כאילו הוא עומד נגדי‪.‬‬ ‫עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהתר‪.‬‬ ‫רבי זירא היה ממציא עצמו לפני מי שחטא לו כדי‬ ‫שיוכל לבקש מחילה‪.‬‬ ‫לר"י בן בבא צריך לפרט החטא בוידוי לומר חטא פלוני‬ ‫חטאתי‪ ,‬ולר"ע א"צ‪.‬‬ ‫רב הביא עצמו בערב יוה"כ לפני טבח שחטא לו‪ ,‬ולא‬ ‫רצה הטבח לבקש מחילה‪ ,‬ומת הטבח‪.‬‬ ‫תשובה מעכבת את הפורענות אף ברשעים גמורים‬ ‫שכבר נחתם עליהם גזר דין של פורענות‪.‬‬ ‫פ"ז‪ :‬רב לא חזר לתחילת הדרשה בשביל רבי חנינא‬ ‫מפרסמים את החנפים מפני חילול ד' כדי שלא ילמדו‬ ‫והקפיד רבי חנינא‪ ,‬וביקש ממנו רב י"ג פעמים בערב‬ ‫ממעשיהם‪ ,‬וכדי שכשבאה עליהם פורענות לא יאמרו מה הועיל‬ ‫יוה"כ מחילה (ואע"פ שצריך לבקש רק ג' פעמים‪ ,‬רב‬ ‫להם זכותם‪.‬‬ ‫שאני שהחמיר על עצמו) ולא מחל‪ ,‬ואע"פ שכל המעביר‬ ‫‪90‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫שגם למ"ד תפילת ערבית רשות‪ ,‬אין לבטלה אלא מפני מצוה‬ ‫על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו‪ ,‬ראה בחלום‬ ‫עוברת‪ ,‬או כגון מה שמצינו שאם התיר חגורו לא מטריחים אותו‬ ‫שרב יעלה לגדולה‪ ,‬וחשש שימות כדי שרב יהיה ראש‬ ‫להתפלל‪( ,‬דלא תיקנה יעקב אבינו לחינם‪ ,‬ועוד שכיון שתיקנוה‬ ‫ישיבה במקומו מפני שאין מלכות נוגעת בחברתה‪ ,‬ורצה‬ ‫כנגד אברים ופדרים‪ ,‬הרי אע"פ שאינם מעכבים את הכפרה מ"מ‬ ‫מצוה להקטירם)‪ ,‬והכי נמי במוצאי יוה"כ שמצוה לטרוח ולהכין‬ ‫לדחותו מלפניו כדי שיברח לבבל ושם יהיה ראש ישיבה‪.‬‬ ‫צרכי סעודה מפני שזה כעין יו"ט‪ ,‬כדאיתא במדרש שבת קול‬ ‫זמן מצות וידוי ביוה"כ עם חשיכה לאחר אכילה‬ ‫יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה את לחמך‪ .‬ודעת הירושלמי‬ ‫כהבבלי לענין שאין לבטל תפילת מעריב בחינם‪ ,‬אמנם מבואר‬ ‫משקיבל עליו יוה"כ‪ ,‬ומ"מ יתוודה לפני האכילה שמא‬ ‫שם שדווקא למ"ד תפילת ערבית רשות נעילה בלילה פוטרת‬ ‫תיטרף דעתו בסעודה מחמת שכרות‪ ,‬ויחזור ויתודה‬ ‫מעריב‪ .‬ומסיק שנחלקו בזה תנאים ולמ"ד שאין זמנה‬ ‫ערבית שמא אירע דבר קלקלה של חטא בסעודה‪ ,‬וכן‬ ‫בלילה אינה פוטרת של ערבית‬ ‫שחרית מוסף מנחה ונעילה‪( .‬ונחלקו בירושלמי אם הכונה‬ ‫לנעילת שערי שמים או לנעילת שערי העזרה)‪ ,‬יחיד אומרו‬ ‫פ"ח‪ .‬במעריב שחרית ומוסף מתפלל ז' ברכות‬ ‫אחר תפילתו וש"צ באמצע‪.‬‬ ‫ומתוודה‪ ,‬ובמעריב של מוצאי יוה"כ י"א שמתפלל ז'‬ ‫ברכות ואומר באמצעית מעין שמונה עשרה והיינו‬ ‫נוסח הוידוי‪ -‬הגמ' מביאה מכמה אמוראים מה לומר‬ ‫הביננו שיש בה מעין י"ג ברכות‪ ,‬והיא תפילה קצרה שתיקנו‬ ‫בוידוי (אתה יודע רזי עולם‪ ,‬מעמקי הלב‪ ,‬ובתורתך‬ ‫לעוברי דרכים‪ ,‬ובמוצאי יוה"כ התירו לצאת בה מפני הטורח‪.‬‬ ‫כתוב לאמר כי ביום הזה וכו'‪ ,‬רבון העולמים כי לא על‬ ‫רש"י‪ .‬ורשב"ם (תוד"ה מתפלל) מפרש שכיון שהוא עדיין‬ ‫צדקותינו וכו'‪ ,‬כי עוונותינו רבו‪ ,‬אלוקי עד שלא נוצרתי‬ ‫מתענה זה נחשב כיוה"כ להתפלל ז' ברכות‪ ,‬וכיון שזה כבר חול‬ ‫איני כדאי)‪ ,‬ועיקר הוידוי הוא אנחנו חטאנו‪.‬‬ ‫מתפלל מעין שמונה עשרה‪ .‬וי"א שמתפלל י"ח שלימות‬ ‫מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת‪ ,‬ואף שהגמרא‬ ‫בברכות כ"ט שואלת שאפשר לכלול הבדלה בהביננו‪ ,‬שאלת‬ ‫תפילות יום הכיפורים‬ ‫הגמרא שם היא לגבי כל המוצאי שבתות‪ ,‬אבל אם תמיד‬ ‫ביוה"כ מלבד ערבית שחרית ומנחה שמתפללים בכל יום‪,‬‬ ‫מתפלל י"ח שלימות אין לשנות רק במוצאי יוה"כ‪ .‬תוד"ה מפני‪.‬‬ ‫ותפילת מוסף שמתפללים במועדים‪ ,‬מוסיפים להתפלל‬ ‫גם נעילה‪ ,‬מפני שכל המרבה בתפילה נענה‪ .‬הגמרא‬ ‫מבארת באלו מהתפילות נושאים כפים‪ ,‬וכמה ברכות יש‬ ‫טבילה ביוה"כ‬ ‫בתפילות אלו‪ ,‬ומבארת דיני תפילת מעריב של מוצאי‬ ‫כל חייבי טבילות (כגון זב וזבה מצורע ומצורעת בועל‬ ‫יוה"כ‪.‬‬ ‫נדה טמא מת) טובלים כדרכם ביוה"כ‪ ,‬נדה ויולדת‬ ‫נשיאת כפים בתעניות‪ -‬בתעניות של גשמים‬ ‫טובלות בלילה‪ ,‬ובעל קרי שאסור בדברי תורה מתקנת‬ ‫ובמעמדות ד' ימים בכל שבוע שאנשי משמר ישראל‬ ‫עזרא‪ ,‬אם אירע לו קרי לפני מנחה טובל עד המנחה כדי‬ ‫מתכנסים בעריהם ומתענים וקוראים במעשה בראשית‪,‬‬ ‫שיוכל להתפלל מנחה‪ ,‬אבל אם אירע לו קרי אח"כ לא יטבול‬ ‫וביוה"כ כהנים נושאים ידיהם בשחרית מוסף (לא קאי‬ ‫אלא בלילה‪ ,‬דס"ל כרבנן שתפילת נעילה בלילה‪ .‬ולרבי יוסי‬ ‫על תעניות ומעמדות שאין בהם מוסף) מנחה (דבשאר ימות‬ ‫בר יהודה יכול לטבול כל היום אא"כ התפלל כבר‬ ‫השנה אין נושאים כפים במנחה מחשש שכרות‪ ,‬ותעניות לא‬ ‫תפילת נעילה‪ ,‬דס"ל שטבילה בזמנה אינה מצוה (ולכן‬ ‫שייך שכרות) ונעילה‪.‬‬ ‫אשה שחייבת כמה טבילות בכמה ימים מספיק‬ ‫שתטבול ביום האחרון)‪ .‬ולחכמים (לרש"י זו דעה‬ ‫בנעילה מתפלל ז' ברכות (ושמואל אמר שאומר רק‬ ‫שלישית‪ ,‬ועיין תוד"ה אי) יכול לטבול אף אם התפלל‬ ‫מה אנו מה חיינו ואינו מתפלל‪ ,‬והגמרא מקשה על דבריו‬ ‫תפילת נעילה‪ ,‬דס"ל טבילה בזמנה מצוה ומצוה לטבול‬ ‫מברייתא) לר"מ חותם בוידוי הקל הסלחן‪ ,‬ולא מקדש‬ ‫ביום דכתיב "והיה לפנות ערב ירחץ במים"‪( ,‬ורבי יוסי סובר‬ ‫ישראל‪ ,‬ולחכמים רק אם רוצה והיינו בנעילה‪ ,‬וי"מ‬ ‫שטבילה בזמנה מצוה‪ ,‬כדמצינו שמי ששם ד' כתוב‬ ‫שלחכמים בכל תפילה של ז' ברכות יכול לחתום בוידוי‪ .‬עולא‬ ‫על בשרו לא ירחץ ולא יסוך שמא ימחוק את השם‪ ,‬ולא‬ ‫בר רב פתח בברכת אתה בחרתנו וסיים במה אנו מה‬ ‫יעמוד במקום הטינופת‪ ,‬ואם נזדמנה לו טבילת מצוה‬ ‫חיינו‪ ,‬ושיבחו רבא‪ ,‬ויחיד אומרה אחר תפילתו‪.‬‬ ‫כורך עליו גמי להגן עליו משטף המים‪ ,‬ויורד וטובל‪ ,‬ואם‬ ‫לרב נעילה שזמנו משחשיכה פוטרת מלהתפלל ערבית‬ ‫אין לו גמי ימתין למחר ויחפש גמי דטבילה בזמנה אינה‬ ‫אף למ"ד תפילת ערבית חובה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה והאמר)‬ ‫‪91‬‬ ‫תמצית גפ"ת מסכת יומא‬ ‫מצוה‪ ,‬ולרבי יוסי יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא‬ ‫ישפשף‪ ,‬דטבילה בזמנה מצוה)‪.‬‬ ‫הרואה קרי ביוה"כ יורד וטובל‪ ,‬ולפני יוה"כ ישפשף‬ ‫בחמין כדי שאם יראה קרי למחר יוכל לטבול בלא חציצה‪.‬‬ ‫ואיתא בברייתא שהרואה קרי ביוה"כ שלא במתכוין‬ ‫עוונותיו מחולים לו‪ .‬ובברייתא אחרת איתא שידאג‬ ‫כל השנה כולה שמא לא קיבלו תעניתו והשביעוהו במה‬ ‫שיכולים להשביעו כעבד המוזג כוס לרבו ושפך לו קיתון על‬ ‫פניו‪ ,‬ואם עלתה לו שנה שלא מת מובטח לו שהוא בן‬ ‫עולם הבא שהמעשים הטובים שלו הגנו עליו‪ ,‬שהרי כל‬ ‫העולם רעב והוא שבע‪ ,‬ויראה זרע ויאריך ימים‪.‬‬ ‫הדרן עלך מסכת יומא‬ ‫‪92‬‬