gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

אוסף הדרכות והנהגות · Oisef Hadruchos Vehanhugos — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

מוציא לאור: אוסף הדרכות והנהגות · Oisef Hadruchos Vehanhugos

שבוע: האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

אוסף הדרכות והנהגות · Oisef Hadruchos Vehanhugos — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

פתח את ה-PDF הורדה

‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫תמצית הש"ס‬ ‫מסכת יומא‬ ‫‪1‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫‪2‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫תמצית מסכת‬ ‫יומא‬ ‫סיכום של דברי הגמ' עם רש"י (באותיות קטנות)‪,‬‬ ‫בצורה מסודרת וברורה‬ ‫מועיל לחזרה ולבהירות הסוגיות‪.‬‬ ‫תמוז התשפ"א‬ ‫מודיעין עילית‬ ‫‪3‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫ניתן להשיג חוברות "תמצית" גם על מסכתות‪-‬‬ ‫ברכות‪ ,‬מסכתות סדר מועד‪ ,‬סדר נשים‪ ,‬סדר נזיקין‪ ,‬סדר קדשים‪ ,‬ומסכת נדה‪.‬‬ ‫וכן תמצית גפ"ת על מסכתות ברכות‪ ,‬שבת‪ ,‬עירובין‪ ,‬פסחים‪ ,‬שקלים‪ ,‬יומא‪ ,‬סוכה‪ ,‬יבמות‪,‬‬ ‫כתובות‪ ,‬נדרים‪ ,‬גיטין‪ ,‬קידושין‪ ,‬בבא קמא‪ ,‬בבא מציעא‪ ,‬בבא בתרא‪ ,‬ומסכת מכות‪.‬‬ ‫תמצית תנ"ך‪.‬‬ ‫תמצית משנה ברורה‬ ‫ותמצית ספרי מוסר (שערי תשובה‪ ,‬מסילת ישרים‪ ,‬נפש החיים‪ ,‬וחזו"א אמו"ב)‪.‬‬ ‫נקודות מכירה ברחבי הארץ‪ .‬לפרטים ‪0527692282‬‬ ‫מידי חודש יו"ל חוברות סיכום על הגמ' הנלמדת לפי סדר הדף היומי‪ ,‬ועל‬ ‫משנה ברורה לפי סדר מבחני "דרשו"‪ ,‬ניתן לקבל חוברות אלו במייל‬ ‫‪A0527692282@gmail.com‬‬ ‫כל הזכויות שמורות‬ ‫נכתב לפום ריהטא בסדר לימוד דף היומי‬ ‫הערות ותיקונים יתקבלו בברכה‬ ‫לפרטים‪0527692282 -‬‬ ‫‪4‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫בית האבן מפני שמעשי הפרה בז' הימים של עשיתה היו‬ ‫בכלי גללים (‪-‬צפיעי בקר)‪ ,‬כלי אבנים‪ ,‬וכלי אדמה‬ ‫(שחוקקים אותם באדמה שהיא כאבן רכה‪ ,‬ואין עושים אותם‬ ‫בכבשן ככלי חרס)‪ ,‬שאינם מקבלים טומאה‪ ,‬כדי שלא‬ ‫יבואו לזלזל בטהרת הפרה‪ ,‬דכיון שהיו מטמאים את‬ ‫הכהן העושה את הפרה‪ ,‬שהרי טבול יום כשר לעשית‬ ‫מסכת יומא‪:‬‬ ‫הפרה‪ ,‬ועשו זאת כדי להוציא מליבן של צדוקים‬ ‫שהצריכו הערב שמש‪ ,‬חששו שיזלזלו בטהרתה‪.‬‬ ‫ב‪ :‬מקור דין פרישת ז' ימים לרבי יוחנן‪-‬‬ ‫לרבי יוחנן לומדים דין פרישת כהן גדול ז' ימים קודם‬ ‫שבעת ימים‪:‬‬ ‫יוה"כ מדכתיב לגבי הפרישה בימי המילואים "כאשר עשה‬ ‫ביום הזה ציוה ד' לעשות לכפר עליכם"‪.‬‬ ‫במה צריך פרישה ז' ימים‪ ,‬ומנלן‬ ‫ולא לומדים שבקרבנות יצטרכו כל המשמרת של‬ ‫עבודות יום הכיפורים נעשות ע"י הכהן גדול‪ ,‬ולפני אותם‬ ‫הבית אב פרישה‪( ,‬שבכל יום בשבוע היה עובד בית אב אחר‬ ‫עבודות מכינים את הכהן גדול ע"י פרישה ז' ימים ללשכה‬ ‫שהיתה במקדש‪ .‬עוד מצינו דין פרישה ז' ימים בימי‬ ‫מאותה משמרת‪ ,‬וכל בית אב יפרוש ז' ימים לפני יומו)‪ ,‬דאין‬ ‫המילואים‪ ,‬דכתיב "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה‬ ‫לומדים דבר שאין קבוע לו זמן מדבר שקבוע לו זמן‪.‬‬ ‫שבעת ימים"‪ ,‬וביום השמיני עבדו במשכן‪ ,‬וכן כהן השורף‬ ‫ולא לומדים דין פרישה לפני הרגלים (או חג המצות‬ ‫את הפרה אדומה טעון פרישה ז' ימים‪ ,‬עוד מצינו שמשה‬ ‫הואיל ופתח בו הכתוב תחילה בכל מקום‪ ,‬או חג‬ ‫לפני עלייתו לקבל את התורה שהה ו' ימים בהר סיני‪,‬‬ ‫דכתיב "וישכון כבוד ד' על הר סיני ויכסהו הענן ששת‬ ‫הסוכות הואיל ומרובה מצוותו סוכה לולב וערבה וניסוך‬ ‫ימים‪ ,‬ויקרא אל משה ביום השביעי"‪ .‬הגמרא מבארת מנין‬ ‫המים)‪ ,‬דאין לומדים פרישה ז' ימים לרגל שהוא ז'‬ ‫לומדים דיני פרישה אלו‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫ימים‪ ,‬מפרישת ז' ימים ליום אחד‪.‬‬ ‫ב‪ .‬ז' ימים קודם יוה"כ מפרישים כה"ג מביתו‬ ‫ולא לומדים דין פרישה לפני שמיני עצרת‪ ,‬דשאני‬ ‫שמיני עצרת שיש קדושה לפניו‪ ,‬ואילו קדושת שבת‬ ‫ללשכת פרהדרין‪ ,‬דאין עבודות יום הכיפורים כשרות אלא‬ ‫שהיתה לפני היום השמיני למילואים אינה תלויה בבי"ד (תוד"ה‬ ‫בו‪ ,‬דכתיב "וכפר הכהן אשר ימשח אותו"‪ ,‬וכן מתקינים (‪-‬‬ ‫דנין)‪ ,‬ואף שזה ק"ו להצריך פרישה גם באופן שיש‬ ‫מזמנים) לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול קרי או‬ ‫קדושה לפניו‪ ,‬הא כתיב "הזה" שיהיה כזה‪ .‬או דאין‬ ‫שאר טומאה המעכבים מלבוא למקדש‪ .‬ולרבי יהודה היו‬ ‫לומר שעיקר הרגל א"צ פרישה והטפל לו יהיה טעון‬ ‫מתקינים לו גם אשה אחרת שמא תמות אשתו‪,‬‬ ‫פרישה‪ ,‬ואף למ"ד ששמיני עצרת זה רגל בפני עצמו‪,‬‬ ‫דכתיב "וכפר בעדו ובעד ביתו" ביתו זו אשתו‪ ,‬אמרו‬ ‫היינו רק לענין פז"ר קש"ב (פייס (אבל שאר פרי החג היו‬ ‫לו חכמים א"כ אין לדבר סוף דשמא גם היא תמות‪.‬‬ ‫מקריבים אותם לפי סדר המשמרות ללא פייס)‪ ,‬זמן (ברכת‬ ‫ז' ימים קודם שריפת הפרה היו מפרישים את הכהן‬ ‫שהחיינו)‪ ,‬רגל לעצמו שאין שם חג הסוכות עליו‪ ,‬קרבן לעצמו‬ ‫(פר אחד ואיל אחד וז' כבשים‪ ,‬ואילו שאר ימי הסוכות מקריבים‬ ‫השורף את הפרה ללשכת בית האבן שהיתה בבירה‬ ‫פרים מרובים וב' אילים וי"ד כבשים) שיר לעצמו (שאינו מענין‬ ‫(לרבי יוחנן היה מקום מיוחד בהר הבית ובירה שמו‪,‬‬ ‫גזל מתנות עניים כשאר ימי סוכות‪ ,‬לרש"י לא נתפרש מהו‬ ‫ולריש לקיש כל המקדש קרוי בירה)‪ ,‬ולשכה זו היתה‬ ‫שירו)‪ ,‬ברכה שהיו מברכים לחיי המלך‪ ,‬אבל לענין תשלומין‬ ‫בצפון מזרח העזרה‪ ,‬דכתיב בפרה "חטאת היא"‬ ‫הוא תשלומין של ראשון‪ ,‬שמי שלא הקריב חגיגה‬ ‫וחטאת הקריבה במזבח נשחטת בצפון‪ ,‬אמנם הפרה‬ ‫ביו"ט ראשון יכול להקריב כל הרגל ואף ביו"ט אחרון‪.‬‬ ‫נשחטת בהר המשחה‪ ,‬וכתיב בפרה "והזה אל נוכח פני‬ ‫אהל מועד" שהמזה עומד בהר המשחה ומכוין לראות פתחו‬ ‫ג‪ .‬ולא לומדים דין פרישה לפני עצרת או לפני ראש‬ ‫של היכל שהוא בכותל המזרחי‪ ,‬ולכן תיקנו חכמים שתהיה‬ ‫השנה‪ ,‬שזה פרישת שבעה ימים ליום אחד כמו יוה"כ‪,‬‬ ‫לשכתו בלשכה בצפון מזרח העזרה להכירא שהפרשתו‬ ‫דביום השמיני למילואים הקריבו פר אחד ואיל אחד‪,‬‬ ‫היא לצורך עבודת פרה שנקראת חטאת וטעונה מזרח‪ ,‬וישים לב‬ ‫ובעצרת מקריבים שני אילים‪( ,‬לרבי דס"ל שמקריבים‬ ‫להיות זריז במעשיה וסדר עבודותיה‪ .‬ונקרא שמה לשכת‬ ‫‪5‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫אחרי העשיה‪ ,‬ואף שבקרבנות כתיב "צוותו"‪ ,‬עדיף‬ ‫איל אחד ביוה"כ ניחא‪ ,‬ולרבי אלעזר ברבי שמעון‬ ‫ללמוד ציוה ציוה מאשר ציוה צוותו)‪ ,‬לכפר אלו מעשי‬ ‫שמקריבים ביוה"כ שני אילים‪ ,‬מ"מ השני קרב‬ ‫יוה"כ (ולא פרה‪ ,‬דאין כפרה בפרה)‪.‬‬ ‫למוספין ורק א' הוא לחובת היום‪ ,‬משא"כ בעצרת‬ ‫שמקריבים שני אילים לחובת היום)‪ ,‬וביום השמיני‬ ‫שיטת ריש לקיש בהפרשת כה"ג קודם יוה"כ‪-‬‬ ‫למילואים הקריב אהרן פר ואיל שלו‪ ,‬משא"כ עצרת‬ ‫לר"ל אין לומדים דין זה מימי המילואים‪ ,‬דא"כ תהיה‬ ‫ור"ה שמקריבים פר ואיל משל ציבור‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫ההפרשה לעיכובא ככל דיני ימי המילואים‪ ,‬וא"כ אף‬ ‫הכה"ג שהיו מתקינים היה צריך הפרשה‪ ,‬ומלשון‬ ‫והנה נחלקו רבי יאשיה ורבי יונתן אם "קח לך"‬ ‫המשנה מדויק שלא היו מפרישים אותו אלא רק‬ ‫ו"עשה לך" הכונה שיקח ויעשה משלו‪ ,‬או שבא‬ ‫הכתוב לומר כביכול (י"מ אם היה הציבור יכול להתכפר‬ ‫מתקינים אותו‪ ,‬אלא המקור הוא מפרישת משה ו'‬ ‫בשל יחיד‪ ,‬וי"מ כאילו יכולים לומר כך‪ ,‬דקשה לומר שהקב"ה‬ ‫ימים קודם שעלה לקבל את התורה‪ ,‬דכתיב "ויכסהו‬ ‫קץ בישראל) משלך אני רוצה יותר משלהם‪ ,‬אבל‬ ‫הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי"‬ ‫הלקיחה היא משל ציבור‪( ,‬ור"א מבאר דהא דכתיב‬ ‫והמילים ששת ימים מיותרים ונכתבו לדרוש שכל‬ ‫"ועשית לך ארון עץ" ומאידך כתיב "ועשו ארון עצי‬ ‫הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ו' ימים‪ ,‬ולפ"ז א"צ‬ ‫שיטים"‪ ,‬כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום‬ ‫הפרשה לכה"ג אלא ו' ימים‪( ,‬ותנא דמתני' שמצריך ז'‬ ‫אז נקראת העבודה על שמם‪ ,‬כאן בזמן שאין עושים‬ ‫ימים סובר כרבי יהודה בן בתירא שחושש שיטמא‬ ‫רצונו של מקום)‪ .‬הגמ' מבארת שלא נחלקו אלא‬ ‫מאשתו)‪.‬‬ ‫בעלמא‪ ,‬כגון "קח לך סמים" ו"עשה לך שתי‬ ‫ד‪ .‬מה היו עושים בימי הפרישה‪ -‬בזמן הפרשת‬ ‫חצוצרות כסף"‪ ,‬אבל במילואים וביוה"כ לכו"ע יקח‬ ‫הכה"ג קודם יוה"כ והכהן השורף את הפרה היו מזים‬ ‫משלו‪ ,‬דבמילואים כתיב "ואל בני ישראל תדבר‬ ‫עליהם כל שבעה מכל חטאות שהיו שם (שהיו שומרים‬ ‫לאמר קחו שעיר עיזים וכו' " ואח"כ כתיב "ויאמר‬ ‫בחיל מעט מכל אפר פרה‪ ,‬וי"א שאפר פרה של משה לא כלה)‪,‬‬ ‫ד' אל אהרן קח לך"‪ ,‬וביוה"כ כתיב "בזאת יבוא‬ ‫לריו"ח למדו דין זה מימי המילואים‪ ,‬ואף ששם היו‬ ‫אהרן אל הקודש בפר וכו' והקריב אהרן את פר‬ ‫מזים דם‪ ,‬נכנסו מים תחת דם‪ ,‬ולר"ל שלומדים מסיני‬ ‫החטאת אשר לו"‪.‬‬ ‫ושם לא היתה הזאה‪ ,‬היתה ההזאה בכהן משום מעלה‬ ‫ולרב אשי לא לומדים דין פרישה לעצרת ור"ה‪,‬‬ ‫בעלמא בפרה כמבואר לעיל‪ ,‬וביום הכיפורים לכבוד כניסה‬ ‫דבמילואים הקריבו פר לחטאת ואיל לעולה‪ ,‬ובעצרת‬ ‫למחנה שכינה‪.‬‬ ‫ור"ה מקריבים שניהם לעולה‪.‬‬ ‫תניא כוותיה דריו"ח שלומדים מימי המילואים‪ ,‬שכמו‬ ‫רבינא מתרץ את הקושיות הנ"ל שלומדים עבודה‬ ‫שבימי המילואים אהרן פרש ז' ימים ושימש יום אחד‪,‬‬ ‫בכהן גדול מעבודה בכהן גדול‪ ,‬אבל שאר המקרים אין‬ ‫ומשה לימדו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה‪ ,‬אף‬ ‫עבודתם בכהן גדול‪ .‬וללישנא בתרא תירץ רבינא‬ ‫לדורות כה"ג פורש שבעה ומשמש יום אחד ושני‬ ‫שבשאר המקרים זה לא תחילת העבודה באותו‬ ‫ת"ח מתלמידיו של משה (לאפוקי צדוקים שהיו משנים‬ ‫מקום‪ ,‬אבל יום הכיפורים זה היה העבודה הראשונה לפני‬ ‫לתת את הקטורת על האש בחוץ ואח"כ היו מכניסים)‬ ‫ולפנים‪ ,‬וכן יום השמיני למילואים היתה תחילת העבודה במזבח‬ ‫מלמדים אותו כל ז' כדי לחנכו בעבודה‪ ,‬וכן מפרישים‬ ‫החיצון‪ ,‬ואף שמשה שימש כל ז' ימי המילואים‪ ,‬לא הוכשר אלא‬ ‫ז' ימים את הכהן השורף את הפרה (וכנ"ל ב‪.).‬‬ ‫לשעה ועבד בבגדי לבן‪ ,‬וזה לא נקרא עבודה לגבי עבודת‬ ‫תניא כוותיה דר"ל שלומדים מסיני‪ ,‬והיינו ריה"ג‬ ‫הכהנים‪.‬‬ ‫דלהלן‪.‬‬ ‫מקור דין פרישת ז' ימים בכהן השורף את הפרה‪-‬‬ ‫לריו"ח אין לזה ילפותא‪ ,‬וזה מעלה בעלמא ‪-‬שעשו בה‬ ‫ד‪ :‬מחלוקת ר"ע וריה"ג בסדר מתן תורה‪-‬‬ ‫מעלות רבות מפני שהקילו לטמא מדעת את הכהן ששורף‬ ‫וישכון כבוד ד' על הר סיני‪ -‬לריה"ג משה עלה‬ ‫אותה‪ .‬ובשם רבי ישמעאל אמר ריו"ח שגם דין זה‬ ‫ונתכסה ונתקדש בענן אחרי קבלת עשרת הדברות‬ ‫נלמד מ"כאשר עשה ביום הזה ציוה ד' לעשות לכפר‬ ‫בתחילת מ' יום‪ ,‬ולר"ע מראש חודש שכן כבוד ד'‬ ‫עליכם"‪ ,‬לעשות זה מעשה פרה‪( ,‬גזירה שוה ציוה‬ ‫והענן על ההר‪ ,‬ולא היתה שם פרישה כלל‪ ,‬שהרי בימים אלו‬ ‫ציוה‪ ,‬ואף שגם ביוה"כ כתיב ציוה‪ ,‬שם הציוה נאמר‬ ‫‪6‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫מה ממה שנאמר בימי המילואים הוא לעיכובא (שנתבאר‬ ‫משה עלה וירד בהשכמה להזהירם על פרישתם מהאשה ועל‬ ‫שריו"ח לא לומד ממילואים כיון שא"כ פרישת כה"ג לפני‬ ‫מצות הגבלה‪.‬‬ ‫יוה"כ תהיה לעיכובא)‪ ,‬ודברים נוספים שנאמרו בימי‬ ‫ויכסהו הענן‪ -‬לריה"ג הענן כיסה את משה‪ ,‬ולר"ע‬ ‫המילואים‪.‬‬ ‫הענן כיסה את ההר שהרי משה עלה וירד בימים אלו‪.‬‬ ‫ה‪ .‬מה נאמר לעיכובא‪-‬‬ ‫ויקרא אל משה‪ -‬לר"ע משה וכל ישראל עומדים‬ ‫שיטת רבי יוחנן וריש לקיש שכל האמור בפרשת‬ ‫למתן תורה‪ ,‬ולא בא הכתוב לומר ויקרא אל משה לבדו‬ ‫המילואים מעכב‪ ,‬דכתיב "ועשית לאהרן ולבניו ככה"‪,‬‬ ‫אלא שחלק כבוד למשה‪ .‬ולריה"ג היינו למשה לבדו‪,‬‬ ‫ומה שלא כתוב בהאי עניינא בפרשת תצוה אלא בפרשת‬ ‫לרבי נתן הטעם כדי למרק אכילה ושתיה שבמעיו‬ ‫צו שנאמרה שם העשיה בפועל‪ ,‬כגון נתינת האורים והתומים אל‬ ‫לשומו כמלאכי השרת ואין ללמוד מכאן חיוב פרישה לשאר‬ ‫החושן (מדין המילואים‪ ,‬ומה שנאמר בפרשת תצוה זה מדין‬ ‫הנכנסים למחנה פרישה‪ ,‬ולרבי מתיא בן חרש כדי לאיים‬ ‫עשית הבגדים) נלמד מגזירה שוה פתח פתח‪ ,‬וי"א‬ ‫עליו שכשהוא לבדו יבין וישים לבבו ליכנס למחנה שכינה‬ ‫מדכתיב "ושמרתם את משמרת ד' "‪ ,‬וי"א מדכתיב‬ ‫באימה‪ ,‬שתהא התורה ניתנת באימה רתת וזיע‪ ,‬דכתיב‬ ‫"כי כן צויתי"‪.‬‬ ‫"עבדו את ד' ביראה וגילו ברעדה" במקום גילה מתן‬ ‫לרבי חנינא דבר שאינו מעכב לדורות אינו מעכב בימי‬ ‫תורה של לוחות דכתיב "פקודי ד' ישרים משמחי לב" שם‬ ‫המילואים‪.‬‬ ‫תהא רעדה‪.‬‬ ‫ונחלקו אמוראים לענין מה נחלקו‪ ,‬לרב יוסף נחלקו‬ ‫האם התורה ניתנה בו' סיון או בז' סיון‪ -‬לריה"ג בו'‬ ‫לענין סמיכה‪ ,‬דכתיב "וסמך‪ ...‬ונרצה" וכיון שהכפרה‬ ‫בחודש ניתנה תורה (‪-‬י' הדברות) כתנא קמא‪ ,‬וא"כ‬ ‫היא ע"י זריקת הדם‪ ,‬בהכרח כוונת הכתוב לומר שאף‬ ‫בהכרח מה שקרא הקב"ה למשה ביום השביעי היה‬ ‫אם לא סמך מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר מן‬ ‫אחר מתן תורה‪ ,‬ולר"ע בז' ניתנה כרבי יוסי‪ ,‬והענן היה‬ ‫המובחר וכיפר‪.‬‬ ‫כל ז' ימים מראש חודש‪ ,‬ומ"מ אף לריה"ג נמנים ימים‬ ‫ולרב נחמן בר יצחק נחלקו לענין תנופה‪ ,‬דכתיב‬ ‫אלו בכלל מ' יום שהרי בי"ז בתמוז ירד ונשתברו‬ ‫"לתנופה‪ ...‬לכפר" וכיון שהכפרה היא ע"י זריקת הדם‪,‬‬ ‫הלוחות‪ ,‬וכזמן שנתאחר ביום השביעי מלעלות‪ ,‬כך נתעכב‬ ‫בהכרח כוונת הכתוב שאם לא הניף כאילו לא כיפר‬ ‫מלרדת בי"ז תמוז‪.‬‬ ‫וכיפר‪.‬‬ ‫וישמע את הקול מדבר אליו‪ -‬משה שמע וכל‬ ‫ולרב פפא נחלקו לענין פרישת שבעה‪ ,‬דמבואר‬ ‫ישראל לא שמעו‪ ,‬ואף לרבי אלעזר דאמר ש"ויקרא‬ ‫ממתני' שאת הכהן שהיו מתקינים תחתיו לא היו‬ ‫אל משה" היינו לכל ישראל זה דווקא בסיני ולא‬ ‫מפרישים‪.‬‬ ‫באוהל מועד‪ ,‬ואב"א לשון קריאה הוא לכל ישראל‬ ‫ולרבינא נחלקו לענין רבוי בגדים (שישמש בשמונה‬ ‫ולשון דיבור הוא רק למשה‪.‬‬ ‫בגדים) ומשיחה של שמן המשחה על ראשו ובין ריסי עיניו‪,‬‬ ‫שבעה ימים‪ ,‬דכתיב "שבעת ימים ילבשם הכהן‬ ‫ויבוא משה בתוך הענן‪ -‬לא היה יכול ליכנס בענן‬ ‫תחתיו מבניו"‪ ,‬ומשמע דבעינן לבישה ומשיחה ז'‬ ‫(כמ"ש "ולא יכול משה לבוא וגו' כי שכן עליו הענן")‪.‬‬ ‫ימים‪ ,‬וכתיב "אשר ימשח אותו ואשר ימלא" לרבות‬ ‫אלא שתפשו הקב"ה והביאו‪ ,‬וי"א שנעשה לו שביל‬ ‫אף בלא ז' ימים‪ ,‬ומדאיצטריך קרא למעט משיחה‬ ‫בתוך הענן‪ ,‬וכמו הלשון "בתוך הים"‪.‬‬ ‫לומדים שלכתחילה צריך משיחה ז' ימים‪ ,‬אי נמי‬ ‫לא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אחרי שקורא לו‪.‬‬ ‫משיחה הוקשה ללבישה דכתיב "למשחה בהם‬ ‫ולמלא בם"‪.‬‬ ‫האומר דבר לחבירו אין לאומרו לאחרים אא"כ יאמר‬ ‫לו לך אמור‪.‬‬ ‫ה‪ :‬ביאור לשונות ציווי שנאמרו בשמיני‬ ‫למילואים‪" -‬קחו את המנחה וכו' ואכלוה מצות אצל המזבח‬ ‫ימי המילואים‬ ‫כי כן צויתי" שיאכלוה נדב ואביהוא באנינות אף שקדשים‬ ‫לעיל נתבאר שלרבי יוחנן לומדים פרישת כה"ג לפני יוה"כ‬ ‫אסורים לאונן ק"ו ממעשר‪" .‬ואת שעיר החטאת וכו' אכול‬ ‫ממה שאהרן ובניו פרשו מביתם בז' ימי המילואים לפני‬ ‫תחילת עבודתם במשכן בא' ניסן‪ .‬אגב זה מבארת הגמרא‬ ‫‪7‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫שקינחה בו ואין ידוע אם כבר בשעת ביאה היה בה דם‪ ,‬ויהא‬ ‫תאכלו אותה בקודש כאשר ציויתי" בשעת מעשה‬ ‫טמא ז' ימים משום בועל נדה‪ ,‬ויהיה אסור לו לבוא‬ ‫כשראה ששרפו את שעיר החטאת שהוא שעיר ר"ח אמר להם‬ ‫למקדש ביום הכיפורים‪ .‬והנה לר"ע נדה מטמאה את‬ ‫שכיון שלא אירע בו פסול היה לכם לאוכלו בקודש כפי שציויתי‬ ‫בועלה למפרע כל מעת לעת כמו שמטמאה טהרות מעת לעת‪,‬‬ ‫אתכם במנחה‪ ,‬שאמרתי לכם שמפי הקב"ה נצטויתי‪" .‬ואת חזה‬ ‫אף כשנמצא הדם "אחר אחר" אחרי הזמן דלהלן‪ ,‬אמנם‬ ‫התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור וכו' כאשר‬ ‫הכא מפרישין אף לרבנן שמא ימצא הדם ב"חד אחר"‬ ‫ציוה ד' " ולא מעצמי אני אומר‪ ,‬ומשה טעה בדבר שרק‬ ‫בתוך כדי שתרד מהמיטה ותדיח פניה של מטה‪( ,‬ואם נמצא‬ ‫על קדשי שעה הותרו לאונן‪ ,‬אבל שעיר ר"ח שהוא קדשי דורות‬ ‫הדם מיד בשעת יציאת השמש הם טמאים בודאי‪ ,‬וכן בנמצא‬ ‫לא‪.‬‬ ‫על שלו‪ ,‬דדרך בנות ישראל לשמש בשני עדים אחד לו ואחד לה‪,‬‬ ‫לא נאמר במפורש בפרשה ענין הלבשת המכנסים‪,‬‬ ‫טמאים בודאי‪ ,‬שאין דרך שיצא דם מן האיש)‪ .‬רבי זירא לומד‬ ‫וזה נלמד מדכתיב "וזה הדבר אשר תעשה להם‬ ‫מחשש זה שבועל נדה טבילתו ביום‪ ,‬דאם טבילתו‬ ‫לקדש אותם לכהן" וי"ו מוסיף על ענין ראשון‪ .‬וכן לומדים‬ ‫בלילה כנדה צריך הפרשה ח' ימים‪ ,‬שהרי צריך הערב‬ ‫מפסוק זה להצריך עשירית האיפה שמביא כל כהן אפילו‬ ‫שמש לאחר הטבילה‪ ,‬ורב שימי מנהרדעא דוחה שאף‬ ‫הדיוט ביום חינוכו גז"ש זה זה‪.‬‬ ‫אם טבילתו בלילה יכולים להפרישו עוד שעה אחת‬ ‫ואף קריאת פרשת המילואים כדכתיב "ויאמר משה אל‬ ‫סמוך לשקיעה והאי דקרי לי' שבעה דמשום ההוא פורתא‬ ‫לא חשיב לי' ויוכל לטבול כבר בליל ערב יוה"כ‪ ,‬אמנם‬ ‫העדה וכו' " מעכבת‪ ,‬דכתיב "זה הדבר אשר ציוה ד'"‬ ‫הגמ' מביאה ברייתא שמבואר בה שבועל נדה טובל‬ ‫אפילו דיבור מעכב‪.‬‬ ‫ביום‪.‬‬ ‫כיצד הלבישם משה‪( -‬ונ"מ למיסבר קראי‪ ,‬ואין‬ ‫בעל קרי דינו כנוגע בשרץ (לענין הטומאה שטובל ביום‬ ‫הנדון לעתיד לבוא‪ ,‬שהרי אז יבואו אהרן ובניו ומשה)‪.‬‬ ‫טומאתו וטמא עד הערב‪ ,‬והוא ראשון לטומאה‪ ,‬ולענין זמן‬ ‫כתונת ומצנפת אהרן ואח"כ בניו‪ ,‬אבנט י"א בבת אחת‬ ‫הטבילה)‪ ,‬ובועל נדה דינו כטמא מת שטבילתו ביום‪,‬‬ ‫והיינו בלא הפסק בין הלבישות‪ ,‬שהלביש לאהרן את כל‬ ‫בגדיו ולא חגר אותו באבנט‪ ,‬ואח"כ הלביש לבניו מכנסים כתונת‬ ‫וכן לענין טומאת שבעה שבשניהם כתוב בתורה שהם‬ ‫ומצנפת‪ ,‬ואח"כ נטל את האבנטים וחגר את אהרן ואח"כ את‬ ‫טמאים שבעה ימים והם אב הטומאה‪ ,‬ומ"מ בועל נדה‬ ‫בניו‪ .‬וי"א שאף בזה אהרן ואח"כ בניו‪ ,‬כפי שכתוב בעשיה‬ ‫חמור מטמא מת שהוא מטמא משכב ומושב אפילו‬ ‫"ויתן עליו את הכתונת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את‬ ‫עשר מצעות זו ע"ג זו (שטמא מת אינו מטמא אלא מה שנגע)‬ ‫המעיל וכו'‪ ,‬ויקרב את בני אהרן וילבישם כתנות ויחגור אותם‬ ‫בטומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין ולא אדם וכלים‬ ‫באבנט"‪ .‬למ"ד בבת אחת היה אבנט כה"ג שונה מאבנט‬ ‫כשאר כל עושה משכב ומושב כגון זב וזבה ונדה ומצורע‪.‬‬ ‫של כהן הדיוט‪ ,‬ששל כה"ג היה "שש משזר ותכלת וארגמן"‬ ‫ו‪ :‬כל חייבי טבילות כגון זב וזבה מצורע ומצורעת‬ ‫ונמצא שזה כלאים‪ ,‬דשש הוא פשתן ותכלת זה צמר‪ ,‬ושל כהן‬ ‫הדיוט היה של בוץ‪ ,‬ולמ"ד אהרן ואח"כ בניו היו האבנטים‬ ‫ובועל נדה וטמא מת טבילתם ביום‪ ,‬ונדה ויולדת‬ ‫שווים‪.‬‬ ‫טבילתם בלילה‪.‬‬ ‫אם טומאה הותרה בציבור או דחויה בציבור‪-‬‬ ‫חשש טומאת הכהן גדול וענייני טומאה‬ ‫הא שאין מפרישים את הכה"ג מבני אדם שמא‬ ‫הגמרא חוזרת לבאר הא דאיתא במתני' ב‪ .‬שהיו מפרישים‬ ‫את הכה"ג מביתו ללשכת פרהדרין‪ ,‬ומבארת מדוע‬ ‫יטמא בטומאת מת‪ ,‬לרבא רואים מזה שטומאת‬ ‫הפרישוהו מאשתו‪ ,‬ומאידך מדוע לא הפרישוה מבני אדם‬ ‫המת הותרה בעבודת ציבור‪ ,‬דיום הכיפורים כולו קרבן‬ ‫כדי שלא יטמא בטומאת מת‪ ,‬ואגב זה מבארת הגמרא את‬ ‫ציבור‪ ,‬וגם הקרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע‬ ‫המחלוקת אם טומאה הותרה בציבור או שטומאה דחויה‬ ‫וקרבן ציבור תלוי בו‪ .‬ולרבינא גם למ"ד דחויה שעושים מה‬ ‫היא בציבור‪ ,‬וכללי רצוי ציץ‪ ,‬ועוד מענייני טומאה‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫שאפשר כדי להמנע מהטומאה‪ ,‬לא חששו לטומאה זו‬ ‫ו‪ .‬טעם הפרשת כה"ג מאשתו ז' ימים ולא הביאה עימו‬ ‫משום דלא שכיחא‪.‬‬ ‫ללשכת פרהדרין‪( ,‬דבע"כ לא היתה קדושה‪ ,‬דאין ישיבה בעזרה‬ ‫לרב נחמן טומאת מת הותרה בציבור‪ ,‬ולרב ששת‬ ‫אלא למלכי בית דוד וכ"ש שכיבה)‪ ,‬שמא יבעול אותה‬ ‫טומאת מת דחויה היא בציבור‪ .‬י"א שנחלקו כשנטמא‬ ‫ואח"כ היא תימצא ספק נדה ‪-‬שימצא דם על הסדין‬ ‫‪8‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫הותרה בציבור‪ ,‬דלא כרב ששת‪ .‬והגמ' תולה דבר זה‬ ‫כל הבית אב אם צריך להביא כהנים מבית אב אחר‪,‬‬ ‫במחלוקת דלהלן‪.‬‬ ‫אבל באותו בית אב אף לרב נחמן יקריבוהו טהורים‪,‬‬ ‫וי"א שאף בזה סובר רב נחמן שיכולים הטמאים‬ ‫האם הציץ מרצה כשאינו על מצח הכה"ג‪ -‬שיטת‬ ‫להקריבו‪ ,‬דכל טומאת מת בציבור התורה התירה‬ ‫ר"ש שהציץ מרצה אף כשאינו על מצח הכה"ג (והוא‬ ‫דכתיב לגבי פסח שני "איש כי יהיה טמא לנפש" איש נדחה‬ ‫תלוי בסיכתא ‪-‬יתד‪ ,‬אבל אם נשבר אינו מרצה)‪ ,‬דכתיב‬ ‫לפסח שני ואין ציבור נדחים‪ ,‬אבל זבים ומצורעים נדות ויולדות‬ ‫"והיה על מצחו תמיד לרצון" ואין לומר שתמיד יהיה‬ ‫שטומאתם יוצא עליו מגופו לא הותרו‪ ,‬ובועל נדה כנדה‪.‬‬ ‫על מצחו‪ ,‬שהרי הכה"ג נכנס לבית הכסא או הולך‬ ‫ז‪ .‬ומודה רב נחמן בדבר ששייריו נאכלים שיש‬ ‫לישון‪ .‬אבל לרבי יהודה אין הציץ מרצה אלא כשהוא‬ ‫לחזר להקריבו בטהרה כדי שיוכלו לאכול את השיריים‪,‬‬ ‫על מצח הכה"ג‪ ,‬דכתיב "והיה על מצח אהרן ונשא‬ ‫ועל כן אם היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת‬ ‫אהרן את עוון הקדשים"‪( ,‬ור"ש לומד מזה שאם הציץ‬ ‫בידו‪ ,‬אומר ומביאים אחרת תחתיה (ואם אין אחרת‬ ‫נשבר אינו מרצה דבענין שראוי למצח‪ ,‬ור"י לומד דין‬ ‫מזומנת ישתוק)‪ .‬וכן לרב נחמן הא דאיתא בברייתא‬ ‫זה מו' דמצחו‪ ,‬ור"ש אינו דורש מיתור הו'‪ .‬ומ"והיה‬ ‫שאם היה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים‬ ‫על מצחו" לכו"ע לומדים שמקום הנחת הציץ הוא על‬ ‫ונטמאת המנחה בידו אומר ומביאים אחרת תחתיה‬ ‫המצח)‪ ,‬והא דכתיב "תמיד" היינו שאסור לכה"ג‬ ‫(ואם אין אחרת ישתוק)‪ ,‬לא איירי במנחת פרים‬ ‫להסיח דעת מהציץ‪( ,‬וחייב אדם למשמש בתפילין‬ ‫ואילים וכבשים של חג שהם קרבן ציבור וזמנם קבוע‬ ‫בכל שעה ק"ו מציץ‪ ,‬דבציץ יש רק אזכרה אחת‬ ‫ומנחתם דוחה טומאה‪ ,‬אלא איירי במנחת פר של ציבור‬ ‫ובתפילין הרבה אזכרות)‪ ,‬ור"ש הוכיח כדבריו מכה"ג‬ ‫ביוה"כ בעבודת פנים שאינו נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב‬ ‫שעבדו ע"ז שמביאים עולה דכיון שלא קבוע זמן‬ ‫שאין הציץ על מצחו ומרצה‪ ,‬ומבואר שאף קרבנות‬ ‫לקרבן זה דינו כקרבן יחיד‪ ,‬ואיל היינו אילו של אהרן‬ ‫ציבור טעונים רצוי ציץ דטומאה דחויה בציבור‪ ,‬ואמר‬ ‫של יום הכיפורים‪ ,‬דאע"פ שקבוע לו זמן הרי הוא של‬ ‫לו ר"י שטומאה הותרה בציבור ויוה"כ כולו קרבן ציבור‬ ‫יחיד‪ ,‬וכבשים היינו כבש הבא עם העומר‪ ,‬שיש שם‬ ‫וא"צ ריצוי ציץ‪ ,‬ורב ששת כר"ש‪.‬‬ ‫שיריים הקרבים לאכילה‪ ,‬והכונה למנחת העומר עצמו‬ ‫שהיא באה עם הכבש‪ ,‬ולא למנחת נסכים שכולה כליל‪.‬‬ ‫ח‪ .‬מספר ההזאות בז' ימי ההפרשה לכה"ג קודם‬ ‫והא דתניא שדם שנטמא וזרקו‪ ,‬בשוגג הורצה‪ ,‬במזיד‬ ‫יוה"כ ולכהן השורף את הפרה‪ -‬לר"מ היו מזים עליהם‬ ‫לא הורצה שאף שהציץ מרצה והבעלים מתכפרים ואסור להם‬ ‫מי חטאת בכל יום‪ ,‬לרבי יוסי היו מזים שלישי ושביעי‪,‬‬ ‫להביא קרבן אחר דמדאורייתא זה חולין בעזרה‪ ,‬מ"מ קנסוהו‬ ‫ולר"ח סגן הכהנים כה"ג שלישי ושביעי ועל הכהן‬ ‫חכמים שלא יהיה הבשר נאכל‪ ,‬ומ"מ רואים מזה שאינו הותרה‪,‬‬ ‫השורף את הפרה היו מזים בכל יום‪ .‬הגמ' מבארת‬ ‫איירי בקרבן יחיד‪.‬‬ ‫שלכו"ע טומאה דחויה בציבור‪ ,‬דאי הותרה א"צ הזאה‬ ‫והא דתניא שהציץ מרצה על דם בשר וחלב שנטמאו‪,‬‬ ‫כלל‪ ,‬ואין המחלוקת אם טבילה בזמנה מצוה ומזים בכל‬ ‫בשוגג או במזיד‪ ,‬או באונס או ברצון בין ביחיד בין‬ ‫יום שמא היום זמנה‪ ,‬שהרי רבי יוסי סובר במקום אחר‬ ‫בציבור‪ ,‬ומדבעי ציץ לרצויי שמע מינה לאו התר הוא‪( .‬אמנם‬ ‫(מי שהיה שם כתוב על בשרו לא ירחץ ולא יסוך‪,‬‬ ‫יחיד אין טומאת הגוף נדחית אצלו‪ ,‬משא"כ בציבור שנדחית ולא‬ ‫דכתיב "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא‪ ,‬לא תעשון כן לד'‬ ‫ע"י הציץ)‪ ,‬צ"ל שהציץ מרצה רק על של יחיד‪ ,‬והא דקתני‬ ‫אלוקיכם"‪ ,‬ואם נזדמנה לו טבילה של מצוה‪ ,‬לת"ק כורך‬ ‫ציבור הכונה שגם של ציבור כשר אבל שם זה הותרה‪ ,‬או‬ ‫עליו גמי להגן עליו מפני חוזק שטף המים וטובל‪ ,‬ולרבי‬ ‫שמדובר בקרבנות ציבור שלא קבוע להם זמן שאין‬ ‫יוסי יורד כדרכו וטובל שמא לא ימצא גמי וישהה טבילתו‬ ‫הטומאה נדחית מחמתם‪ ,‬והציץ מרצה עליהם‪.‬‬ ‫ליום אחר) שטבילה בזמנה מצוה‪ ,‬דכתיב "וחטאו ביום‬ ‫ז‪ :‬הגמ' מביאה ברייתא שהציץ מרצה על עוון טומאה‬ ‫השביעי וכבס בגדיו ורחץ"‪ ,‬וכאן רבי יוסי סובר שמספיקה‬ ‫הזאת שלישי ושביעי‪ ,‬אלא לכו"ע טבילה בזמנה‬ ‫שהותרה מכללה בציבור (אבל בפיגול (‪-‬מחשבת חוץ‬ ‫מצוה‪ ,‬אלא שנחלקו אם לומדים בהיקש שגם הזאה‬ ‫למקומו) כתיב "לא ירצה"‪ ,‬ובנותר שחישב בשחיטה‬ ‫בזמנה מצוה‪ ,‬או לא (ויכול להתחיל עם ההזאה אחרי זמן‬ ‫לאוכלו חוץ לזמנו כתיב "לא יחשב")‪ ,‬ומבואר שטומאה‬ ‫מרובה‪ ,‬ומה שצריך הזאה שלישי ושביעי היינו שלא יקדים‪,‬‬ ‫‪9‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫צריכים להעלות מעשר שני של דמאי לירושלים‪ ,‬ומעשר ראשון‬ ‫וישהה בין הזאה להזאה ד' ימים)‪ ,‬ור"ח סגן הכהנים סובר‬ ‫ומעשר עני מפרישים ולא נותנים‪.‬‬ ‫שאין הזאה בזמנה מצוה‪ ,‬ומ"מ עשו מעלה בכהן‬ ‫מנין הכהנים הגדולים שהיו‪ -‬כתיב "יראת ד' תוסיף‬ ‫השורף את הפרה‪.‬‬ ‫ימים" זה מקדש ראשון שהיה ת"י שנים והיו בו י"ח‬ ‫ח‪ :‬והא דאיתא בברייתא שאין בין הפרשת כהן‬ ‫כהנים גדולים‪" ,‬ושנות רשעים תקצרנה" זה מקדש‬ ‫השורף את הפרה לכהן גדול ביום הכיפורים אלא‬ ‫שני שהיה ת"כ שנים והיו בו יותר משלש מאות כהנים‬ ‫שכה"ג הפרשתו לקדושה להכנס למחנה שכינה‪ ,‬שע"י‬ ‫גדולים‪ ,‬צא מהם מ' לשמעון הצדיק‪ ,‬פ' ליוחנן כה"ג‪,‬‬ ‫הבדלתו מן הבריות חלה עליו אימה והוא נבדל מקלות ראש ואין‬ ‫וי' לישמעאל בן פאגי‪ ,‬וי"א י"א לר"א בן חרסום‪ ,‬נמצא‬ ‫ליבו זח עליו‪ ,‬ומותר ליגוע בו‪ ,‬אבל כהן השורף הפרשתו‬ ‫ששאר הכה"ג לא השלימו שנתם‪.‬‬ ‫לטהרה להחמיר בטהרתו מפני שהיו מטמאים אותו באותו יום‬ ‫חורבן שילה היה מפני גילוי עריות של בני עלי‪,‬‬ ‫להוציא מליבם של צדוקים ולכך החמירו בטהרתו שאין‬ ‫(ואע"פ שלא חטאו בפועל אלא ששהו קיני יולדות‬ ‫נוגעים בו‪ ,‬דין זה הוא או כר"מ או כרבי יוסי‪ ,‬אבל לרבי‬ ‫מפני שהיו בעלי גאות והיו מתרשלים בהקרבתם‪ ,‬והנשים היו‬ ‫חנינא סגן הכהנים יש חילוק גם כמה ימים מזים‪.‬‬ ‫ממתינות עד שיקריבום ומשתהות מלחזור לבעליהן ונתבטלו‬ ‫כהן השורף את הפרה היו מפרישים אותו ברביעי‬ ‫מפריה ורביה‪ ,‬מ"מ הכתוב מעלה כאילו שכבו)‪ ,‬ומפני‬ ‫בשבת כדי שיום ד' תחול בשבת‪ ,‬שהרי בשבת אין‬ ‫בזיון קדשים‪ ,‬שהיו לוקחים מהקרבנות לפני הקטרת‬ ‫מזים דהזאה שבות ואינה דוחה שבת‪ ,‬וביום ד' ג"כ אין‬ ‫האמורים‪.‬‬ ‫מזין‪ ,‬שהרי ודאי אינו היום השלישי לטומאתו שהרי‬ ‫חורבן בית המקדש‬ ‫פרש כבר ג' ימים‪ ,‬ואינו היום השביעי שהרי לא הזו עליו‬ ‫בשלישי‪ ,‬אבל שאר הימים הם בספק שלישי או שביעי‪,‬‬ ‫ט‪ :‬מקדש ראשון חרב מפני עבודה זרה (דכתיב "קצר‬ ‫אבל כה"ג שהפרשתו תלויה בקביעותא דירחא‬ ‫המצע מהשתרע" ‪-‬מהשתרר עליו שני רעים) גילוי‬ ‫מפרישים אותו בג' תשרי ואין מזים עליו ברביעי להפרשתו‬ ‫עריות (כדמצינו שבנות ציון הלכו בצורה שהכניסה‬ ‫ובשבת‪ ,‬ונמצאת הזאתו בטלה ב' ימים‪.‬‬ ‫יצר הרע בבחורי ישראל) ושפיכות דמים (דכתיב "וגם‬ ‫לשכת פרהדרין‪ -‬בתחילה ‪-‬כל ימי שמעון הצדיק שהאריך‬ ‫דם נקי שפך מנשה הרבה מאד")‪ ,‬והיו רשעים אלא‬ ‫שתלו בטחונם בקב"ה‪ ,‬והקב"ה הביא עליהם ג' גזירות‬ ‫ימים נקראת לשכת בלווטי שרים‪ ,‬ואחר שהתחילו‬ ‫כנגד ג' עבירות‪ ,‬כדכתיב "לכן בגללכם ציון שדה‬ ‫לקנות הכהונה בממון ממלכי בית חשמונאי‪ ,‬והחליפוה‬ ‫תיחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער"‪.‬‬ ‫כל י"ב חודש מפני שהיו רשעים ולא היו משלימים שנתם‪,‬‬ ‫וכל כהן חדש היה בונה בנין חדש נאה מן הראשון כדי שתהיה‬ ‫מקדש שני היו עוסקים בתורה ומצוות וגמ"ח וחרב‬ ‫קרויה על שמו‪ ,‬שינו שמה ללשכת פרהדרין פקידי המלך‬ ‫מפני שנאת חינם‪ ,‬ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד‬ ‫המתחלפים כל שנה‪.‬‬ ‫ג' עבירות‪ .‬ומה שמצינו שגם במקדש ראשון היה‬ ‫שנאת חינם‪ ,‬היינו בנשיאי ישראל‪.‬‬ ‫ט‪ .‬מה צריך להפריש מדמאי‪ -‬הנחתומים הלוקחים‬ ‫ראשונים שנתגלה עוונם שלא היו מסתירים פשעיהם‬ ‫תבואה מעם הארץ כדי למכור פת בשוק א"צ להפריש אלא‬ ‫נתגלה קיצם "לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם"‪,‬‬ ‫תרומת מעשר וחלה‪ ,‬ולא תרומה גדולה מפני שהיו‬ ‫אחרונים שלא נתגלה עוונם שבני מקדש שני היו רשעים‬ ‫עמי הארץ מפרישים אותה‪ ,‬ולא מעשר ראשון‬ ‫בסתר לא נתגלה קיצם‪.‬‬ ‫ומעשר עני דהמוציא מחבירו עליו הראיה ויאמר ללוי‬ ‫ולעני שיביאו ראיה שהעם הארץ שמכר לו לא עישר‪ ,‬דמשעה‬ ‫רבי יוחנן אמר שטובה ציפורנם של ראשונים מכריסם‬ ‫שהפרישו ואין על הפירות שם טבל אין בו אלא ספק גזל לוים‬ ‫של אחרונים‪ ,‬אמר לו ריש לקיש שאחרונים עדיפי‬ ‫ועניים‪ ,‬אבל תרומת מעשר שבתוך מעשר ראשון יש איסור ועוון‬ ‫שעוסקים בתורה למרות שעבוד המלכויות‪ ,‬אמר לו‬ ‫מיתה באכילתה‪ ,‬ומעשר שני אע"פ שיש בו איסור "לא תוכל‬ ‫רבי יוחנן בירה (‪-‬בית המקדש) תוכיח שחזרה לראשונים‬ ‫לאכול בשעריך" ואין פסידא לאוכלו בירושלים‪ ,‬לא הטריחום‬ ‫ולא חזרה לאחרונים‪ ,‬וכן אמר רבי אלעזר‪.‬‬ ‫חכמים‪ ,‬מפני שהפרהדרין חייבום למכור בזול וסמכו‬ ‫על מה שרוב עמי הארץ מעשרים‪ ,‬ואיירי בנחתום חבר‪ ,‬ומתוך‬ ‫שהוא רגיל למכור כל שעה הקילו עליו‪ ,‬אבל שאר בני אדם‬ ‫‪10‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫שהיה בהם בית דירה ולא היה להם מזוזה‪ ,‬ובלשכת‬ ‫ריש לקיש לא היה מדבר אפילו עם רבי אלעזר מרא‬ ‫פרהדרין היתה מזוזה משום גזירה שמא יאמרו‬ ‫דארעא דישראל ורק אם ר"א היה מתחיל לדבר איתו הוא‬ ‫שהכהן גדול חבוש בבית האסורים‪.‬‬ ‫היה משיב (תוד"ה רבי אלעזר)‪ ,‬שמי שר"ל היה מדבר‬ ‫י‪ :‬לרבה טעם הפטור לר"י משום דכל בית שאינו‬ ‫איתו היו נותנים לו עיסקה בלי עדים‪ ,‬אבל עם זעירי‬ ‫עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו קרוי בית‬ ‫היה מדבר‪.‬‬ ‫(ומ"מ קרוי בית חורף או בית קיץ)‪ .‬לאביי לא נחלקו‬ ‫משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי‬ ‫באותם ימים שחייבת במזוזה‪ ,‬ונחלקו בשאר ימים אם‬ ‫נסתלקה רוח הקודש מישראל ועדיין היו משתמשים‬ ‫חייבת משום גזירה‪ ,‬ולרבא בשאר ימים לכ"ע פטורה‪,‬‬ ‫בבת קול‪.‬‬ ‫נחלקו אם דירה בע"כ שמה דירה‪ ,‬ולר"י אין שמה‬ ‫במקדש שני לא שרתה שכינה‪ ,‬י"מ משום שלא כולם‬ ‫דירה ומדרבנן קובעים שם שלא יאמרו כה"ג חבוש‬ ‫עלו‪ ,‬וי"מ שגם אם כולם היו עולים לא היתה שורה‬ ‫בבית האסורים‪.‬‬ ‫שכינה‪ ,‬משום דפרסאי מבני יפת הם והם בנו את בית‬ ‫לר' יהודה סוכה בחג הסוכות חייבת בעירוב (שאם היא‬ ‫המקדש השני ואין השכינה שורה אלא על בית שנבנה‬ ‫פתוחה לחצר שיש בה עוד דירות ולא עירבה עמהם היא אוסרת‬ ‫ע"י זרעו של שם‪.‬‬ ‫עליהם) ובמזוזה ובמעשר מדאורייתא (דא"א לחייב‬ ‫מעשר מדרבנן‪ ,‬שמא יבואו להפריש מן החיוב על‬ ‫י‪ .‬הגמ' מבארת המקומות שהזכירה תורה בזרעו של‬ ‫הפטור או מן הפטור על החיוב‪ ,‬ואין הטבל מתחייב‬ ‫נח‪.‬‬ ‫במעשר מלאכול ממנו אכילת עראי עד שיראה פני הבית‪ ,‬דכתיב‬ ‫אחימן ששי ותלמי ילידי הענק‪ -‬אחימן הוא המיומן‬ ‫"בערתי הקודש מן הבית")‪ ,‬וחכמים פוטרים‪ .‬אביי רצה‬ ‫לבאר שבימי הסוכות חייבת לכו"ע ונחלקו בשאר‬ ‫שבאחים‪ ,‬ששי (מלשון השאת והשבר) עושה את הארץ‬ ‫ימות השנה אם גוזרים אטו סוכות או לא‪ ,‬ורבא דוחה‬ ‫כשחיתות ע"י פסיעותיו‪ ,‬תלמי עושה את הארץ תלמים‬ ‫דלהדיא קתני שהמחלוקת היא בימי החג‪ ,‬ולכן אומר‬ ‫תלמים כשורות המחרישה‪ .‬אחימן בנה את ענת‪ ,‬וששי‬ ‫רבא שבשאר ימות השנה פטורה לכו"ע‪ ,‬ונחלקו בימי‬ ‫בנה את אלוש‪ ,‬ותלמי בנה את תלבוש‪ .‬ילידי הענק‬ ‫היינו שמעניקים את החמה בקומתם‪ ,‬שנראה שצוארם‬ ‫החג‪ ,‬דר"י לטעמיה דסוכה דירת קבע בעינן וסוכה‬ ‫נוקב ועולה בחלון הרקיע‪.‬‬ ‫הגבוהה מכ' אמה כשרה אע"פ שא"א לעשותה אלא במחיצות‬ ‫של קבע‪ ,‬ולכן היא נחשבת בית גם לענין מזוזה‪ ,‬ולחכמים‬ ‫עתידה רומי שתיפול ביד פרס‪ ,‬וי"א עתידה פרס‬ ‫דירת עראי בעינן‪.‬‬ ‫שתיפול ביד רומי‪ ,‬מפני שסתרו בתי כנסיות‪ ,‬ועוד‬ ‫י"א‪ .‬בכל השערים שבעזרה לא היתה מזוזה‪ ,‬מלבד‬ ‫גזירת מלך היא שיפלו הבונים ביד הסותרים‪ ,‬דאין בן‬ ‫דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל‬ ‫שער נקנור מפני לשכת פרהדרין‪ ,‬לרבנן ניחא‪ ,‬ולר"י‬ ‫העולם ט' חודשים‪.‬‬ ‫י"ל דכולה חדא גזירה‪.‬‬ ‫אלו שערים חייבים במזוזה‪ -‬שערי בתים‪ ,‬חצרות‪,‬‬ ‫דיני מזוזה‬ ‫מדינות כגון מדינה המוקפת הרים ויערות ואין יוצאים ממנה‬ ‫הגמ' ממשיכה לעסוק בלשכת פרהדרין שלשם היו‬ ‫אלא דרך שערים‪ ,‬ועיירות‪ ,‬חייבים במזוזה‪ ,‬דכתיב‬ ‫מפרישים את הכהן גדול ז' ימים קודם יוה"כ‪ ,‬ומבארת‬ ‫"ובשעריך"‪ ,‬ואם נעשו השערים לחזק את הבנין‬ ‫האם מה שהכה"ג היה דר בה זה מחייב אותה במזוזה‪,‬‬ ‫שמעליהם פטורים‪ ,‬אבל אם יש בהם בית דירה‬ ‫שהרי חיוב מזוזה הוא רק בבית דירה‪ .‬אגב זה מבארת‬ ‫הגמרא אלו מקומות נחשבים בית דירה והם חייבים‬ ‫לשומר חייבים‪ ,‬ובשערי מחוזא שרוב בני העיר ישראל לא‬ ‫במזוזה‪ ,‬ואלו מקומות פטורים ממזוזה מחמת שאינם בית‬ ‫עשו מזוזה משום סכנה שמא יאמר המלך שעשו לו כשפים‬ ‫דירה או מטעם אחר‪ ,‬וכן מתבארים עוד מדיני מזוזה‪.‬‬ ‫בשערי העיר‪ ,‬שאף ששלוחי מצוה אינם ניזוקים‪ ,‬היכא‬ ‫מזוזה בלשכות שבמקדש‪ -‬כל הלשכות שהיו‬ ‫דקביע הזיקא שאני‪.‬‬ ‫במקדש לשומרי הבית לא היה להם מזוזות‪ ,‬ולשכת‬ ‫בדיקת המזוזות‪ -‬מזוזת יחיד נבדקת שמא נרקבה או‬ ‫פרהדרין‪ ,‬לחכמים היתה חייבת במזוזה מפני שהיה‬ ‫נגנבה ב' פעמים בשבע שנים‪ ,‬ושל רבים שבשערי חצרות‬ ‫בה בית דירה לכהן גדול‪ ,‬ולרבי יהודה היו עוד לשכות‬ ‫‪11‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫בית השותפין ובית האשה חייבים במזוזה‪ ,‬ולא‬ ‫מדינות ועיירות ב' פעמים ביובל‪ ,‬דכל דבר של רבים אין‬ ‫ילפינן לפטור ממזוזה מדכתיב "ביתך" ‪-‬ולא ביתה ולא‬ ‫להטריח עליו הרבה‪ ,‬שאם תטריח כל אחד יאמר שחבריו יעשו‪.‬‬ ‫בתיהם‪ ,‬דכתיב "למען ירבו ימיכם" דמשמע שכל מי‬ ‫מקומות שאינם בית דירה‪ -‬בית התבן‪ ,‬בית הבקר‪,‬‬ ‫שחפץ בחיים חייב וגם נשים ושותפים רוצים חיים‪ ,‬אלא‬ ‫בית העצים‪ ,‬בית האוצרות של יין ושמן ותבואה‪ ,‬ואין אדם‬ ‫לומדים מ"ביתך" לקבוע המזוזה בצד ימין לכניסתו‬ ‫דר שם‪ ,‬נחלקו בזה תנאים אם פטור דכתיב "ביתך" ‪-‬‬ ‫לבית שזה דרך ביאתו‪ ,‬דדרך לעקור רגל ימין בתחילה‪.‬‬ ‫המיוחד לך‪ ,‬או שחייב‪ .‬לרב כהנא נחלקו בסתם אבל‬ ‫בית הכנסת‪ -‬אם יש בו בית דירה לחזן הכנסת חייב‬ ‫אם הנשים מתקשטות שם חייבים‪ ,‬ולרב יהודה‬ ‫במזוזה‪ ,‬ואם אין בו בית דירה‪ ,‬ר"מ מחייב‪ ,‬וחכמים‬ ‫בסתם לכו"ע פטור ונחלקו כשהנשים מתקשטות‬ ‫פוטרים‪.‬‬ ‫שם‪ ,‬ואם הנשים רוחצות שם פטור לכו"ע אף לרב‬ ‫כהנא‪ ,‬וכן פטור בבית הכסא הבורסקי המרחץ‬ ‫טומאת נגעים‬ ‫והטבילה‪ ,‬דכתיב "בית" – העשוי לתשמישי כבוד‪,‬‬ ‫נתבאר לעיל שיש מחלוקת אם בית הכנסת חייב במזוזה‪,‬‬ ‫ואלו אינם עשוים לתשמישי כבוד‪ ,‬ואף מרחץ דיחיד‬ ‫הגמרא דנה אם מחלוקת זו היא גם לענין אם יש טומאת‬ ‫דלא נפיש זוהמיה פטור‪ ,‬הגמ' מביאה ברייתא בה‬ ‫נגעים בבית הכנסת‪ ,‬או לא‪ ,‬ואגב זה מבארת הגמרא האם‬ ‫מבואר שרפת ולולים ומתבן ואוצרות יין ושמן‬ ‫יש טומאת נגעים בירושלים‪ ,‬שזה תלוי אם ירושלים‬ ‫בסתמא חייב‪ ,‬ודלא כרב יהודה‪.‬‬ ‫נתחלקה לשבטים או שהיא של כל ישראל‪.‬‬ ‫י"א‪ :‬בית שער (‪-‬בית קטן שעושים לפני שער החצר‪ ,‬וכולם‬ ‫איתא בברייתא שבית הכנסת ובית השותפין ובית‬ ‫עושים אותו קפנדריא) אכסדרא (‪-‬פרוזדור שלפני הבתים)‬ ‫האשה מטמאים בנגעים‪ ,‬ולא לומדים שאינם‬ ‫מטמאים בנגעים מדכתיב "ובא אשר לו הבית" ‪-‬ולא‬ ‫ומרפסת (‪-‬מקום ארוך הבנוי לפני בתים בקומה השניה ודרך‬ ‫לה ולא להם‪ ,‬דכתיב "בבית ארץ אחוזתכם"‪ ,‬והא‬ ‫שם עולים לבתים)‪ ,‬פטורים ממזוזה‪ ,‬דכתיב "בית" ‪-‬‬ ‫דכתיב "לו" היינו שמי שאינו רוצה להשאיל כליו‬ ‫המיוחד לדירה‪ ,‬ואלו אינם מיוחדים לדירה‪ .‬והקשו‬ ‫לאחרים הקב"ה מפרסם כליו ברבים‪ ,‬כלומר שהנגעים‬ ‫התוס' (ד"ה יכול) שבמנחות מבואר שבית שער אכסדרה‬ ‫ומרפסת חייבים במזוזה‪ ,‬ותירצו שמדרבנן חייבים‪ .‬אי נמי הכא‬ ‫באים על צרות עין‪ .‬ובברייתא אחרת מבואר שלומדים‬ ‫מיירי בבית שער של אכסדרה ובית שער של מרפסת‪ .‬והרי"ף‬ ‫מ"לו" שבתי כנסיות ומדרשות אים מטמאים בנגעים‪.‬‬ ‫תירף דהתם איירי בפתוחים לבית‪.‬‬ ‫והגמ' תולה מחלוקת זו במחלוקת ר"מ ורבנן אם בית‬ ‫הר הבית הלשכות והעזרות פטורים ממזוזה‪ ,‬דכתיב‬ ‫הכנסת חייב במזוזה או לא‪ ,‬או דאף לרבנן הוא מטמא‬ ‫"בית" ‪-‬של חול‪ ,‬ואלו הם קודש‪.‬‬ ‫בנגעים אם יש בו בית דירה לחזן‪ .‬הגמרא מנסה לומר‬ ‫שיש חילוק בין בתי כנסיות דכרכים שכיון שזה מקום‬ ‫שער עגול‪ -‬שער המדי (‪-‬העשוי ככיפה) ר"מ מחייבו‬ ‫שווקים מתקבצים שם אנשים מהרבה מקומות להתפלל‪ ,‬ואין‬ ‫במזוזה‪ ,‬וחכמים פוטרים מפני שכל עיגול בחלקו העליון‬ ‫להם בעלים מיוחדים‪ ,‬לבתי כנסיות דכפרים שכל בעליו‬ ‫אינו רחב ד' טפחים‪ ,‬ומפרש אביי שאם אין ברגלה גובה‬ ‫ניכרים והרי הוא כבית השותפין‪ .‬והגמ' דוחה שבית הכנסת‬ ‫ג' שנתמעט רוחבה קודם שיגביה גובהה ג' או שאין השער‬ ‫שבכפרים ג"כ אינו מטמא בנגעים‪ ,‬דאין טומאת‬ ‫גבוה י' לכו"ע פטור ממזוזה‪ ,‬דכל פחות מג' הוי כארעא‬ ‫נגעים אלא בבית המיוחד לאדם מסוים‪ ,‬וכמו שמצינו‬ ‫סמיכתא‪ ,‬ואין על זה שם פתח אפילו לר"מ לומר חוקקין‬ ‫בברייתא שאין טומאת נגעים אלא אחרי כיבוש‬ ‫להשלים‪ ,‬ונחלקו היכא שיש ברגלה ג' ברוחב ד' וגבוהה‬ ‫וחלוקה לשבטים ולבית אבות וכל אחד מכיר את‬ ‫י' ואין ברחבה למעלה בתוך י' רוחב ד'‪ ,‬ויש בה כדי‬ ‫שלו‪ ,‬דכתיב "לאחוזה"‪ ,‬אבל אם אין אחד מכיר את‬ ‫לחוק ולהשלימה לד' שאין החומה בנויה בעובי שוה‬ ‫שלו לא חשיב מיוחד לו ואינו מטמא בנגעים‪ ,‬דכתיב‬ ‫ומתעגלת לפי העיגול הפנימי‪ ,‬אלא היא רחבה בריבוע‪ ,‬ונחלקו‬ ‫"אשר לו הבית"‪.‬‬ ‫אי אמרינן חוקקין להשלים‪.‬‬ ‫י"ב‪ .‬טומאת נגעים בירושלים‪ -‬לת"ק אין ירושלים‬ ‫שער שאינו מקורה או שאינו גבוה י' טפחים פטור‬ ‫ממזוזה‪.‬‬ ‫מטמאה בנגעים דכתיב "אחוזתכם"‪ ,‬ולרבי יהודה‬ ‫ירושלים מטמאה בנגעים‪ ,‬אבל מקום המקדש אינו‬ ‫‪12‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫ומהפך במזבח החיצון אחד מאברי התמיד בצינורא שזה‬ ‫מטמא שכשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי גבה את הכסף‬ ‫נחשב עבודה כיון שאותו אבר ממהר להתעכל מחמת הפיכה זו‪,‬‬ ‫מכל שבט ושבט‪ .‬הגמרא מוכיחה שבתי כנסיות דכרכים‬ ‫וכדמצינו שזה עבודה שזר חייב עליה מיתה משום‬ ‫ג"כ מטמאים בנגעים‪ ,‬וצ"ל שכוונת ר"י לכל מקום‬ ‫"והזר הקרב יומת"‪ .‬שיטת רב פפא שעבודתו מחנכתו‪,‬‬ ‫מקודש‪ ,‬ומחלוקתם היא אם ירושלים נתחלקה‬ ‫שכיון שעבודת יוה"כ אינה כשרה אלא בכה"ג‪ ,‬ממילא מה שהוא‬ ‫לשבטים (וכדלהלן)‪.‬‬ ‫עושה עבודה זו זה החינוך לכהונה גדולה‪ ,‬כדמצינו שכלים‬ ‫שעשה משה משיחתן מחנכתן כדכתיב "וימשחם ויקדש‬ ‫מחלוקת אם ירושלים נתחלקה לשבטים‪ -‬איתא‬ ‫אותם"‪ ,‬והכלים שנעשו בשאר הדורות לא נמשחו דכתיב‬ ‫בברייתא שהר הבית השטח שאינו בנוי בצד מזרח‪,‬‬ ‫"אותם"‪ ,‬עבודתם מחנכתן‪.‬‬ ‫והלשכות‪ ,‬והעזרות עזרת נשים ועזרת ישראל‪ ,‬וי"א אמה‬ ‫של מקום דריסת רגלי הכהנים להלן מרגלי ישראל ששם היה‬ ‫י"ב‪ :‬ממה היה עשוי האבנט‪ -‬אבנט כה"ג ביוה"כ‬ ‫המזבח מתחיל‪ ,‬היו בחלקו של יהודה‪ ,‬ומשם לצד מערב‬ ‫היה של בוץ‪ ,‬ובשאר ימות השנה היה של כלאים‪.‬‬ ‫והיינו האולם וההיכל וקודש הקדשים היו בחלקו‬ ‫ואבנט של כהן הדיוט‪ ,‬לרבי היה של כלאים‪ ,‬ולר"א‬ ‫של בנימין‪ ,‬ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה‬ ‫ברבי שמעון ור' דוסא היה של בוץ‪ .‬דעת ריב"א שכיון‬ ‫לתוך חלקו של בנימין ובה היה המזבח בנוי‪ ,‬ובנימין‬ ‫שבכהן גדול כתוב מצנפת ובכהן הדיוט כתוב מגבעות‪ ,‬של כה"ג‬ ‫הצדיק היה מצטער עליה ורוצה לבלעה בכל יום‪,‬‬ ‫היתה קצרה‪ ,‬שהיה צריך להניח תפילין וציץ‪ ,‬ושל הדיו היתה‬ ‫לפיכך זכה ונעשה אושפיזכן לגבורה שיהיה הארון‬ ‫רחבה‪ ,‬שלא היה צריך להניח ציץ‪.‬‬ ‫נתון בחלקו‪ .‬ומבואר מברייתא זו שירושלים נתחלקה‬ ‫לר' יהודה תרומת הדשן צריכה כתונת ומכנסים‬ ‫לשבטים‪ ,‬אמנם בברייתא אחרת איתא שאין‬ ‫דכתיב "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש"‪,‬‬ ‫משכירים בתים בירושלים‪ ,‬מפני שאינה שלהם‪,‬‬ ‫ומדכתיב "ילבש" לומדים לרבות אבנט ומצנפת מפני‬ ‫ולר"א בר צדוק אף את המיטות אין משכירים‪,‬‬ ‫שעבודה היא‪.‬‬ ‫(אבל היו נוטלים בכוח את עורות הקדשים של שלמי‬ ‫האם מותר לחזור ולהשתמש בבגדי הכה"ג‪ -‬לרבי‬ ‫חגיגה ושמחה‪ ,‬דאורח ארעא להשאיר באכסניא כלי‬ ‫דוסא לומדים מ"ילבש" שבגדי כה"ג ביוה"כ כשרים‬ ‫חרס ועור הבהמה)‪ ,‬ומבואר שירושלים לא נתחלקה‬ ‫לכהן הדיוט ואינם טעונים גניזה‪ ,‬ו"והניחם שם" היינו‬ ‫לשבטים‪.‬‬ ‫שלא ישתמש בהם כה"ג ביו"כ אחר‪ .‬ולרבי אבנטו של‬ ‫כה"ג שהוא של בוץ שונה מאבנטו של כהן הדיוט שהוא‬ ‫דיני הכנת כה"ג חילופי ודיני בגדי כהונה‬ ‫של כלאים‪ ,‬ועוד דאין להשתמש לקדושה קלה בבגדים‬ ‫נתבאר במתני' ב‪ .‬שאחד מהדברים שהיו מכינים לפני‬ ‫שהשתמשו בהם לקדושה חמורה‪ ,‬אלא לומדים‬ ‫יוה"כ הוא כהן גדול אחר למקרה שיארע פסול בכהן גדול‪.‬‬ ‫הגמרא מבארת כיצד היה כה"ג זה מתחנך לעבודה‪ ,‬ומה‬ ‫מ"ילבש" לרבות את השחקים שהם כשרים לעבודה י"א‬ ‫היה דינו כשחזר הראשון והוכשר‪ .‬כמו כן מבארת הגמרא‬ ‫דווקא שחקים‪ ,‬אבל בגדים שלא נשחקו פסולים לתרומת הדשן‬ ‫ממה היה עשוי האבנט‪ ,‬והאם מותר לחזור ולהשתמש‬ ‫כדאמרינן לגבי הוצאת הדשן (כ"ג‪ ):‬שבגדים שבישל בהם‬ ‫בבגדים שלבש הכה"ג ביוה"כ‪.‬‬ ‫קדירה לרבו לא ימזוג בהם כוס לרבו‪ ,‬ואין נראה לרש"י‪ ,‬דדווקא‬ ‫בהוצאת הדשן הבגדים מתלכלכים‪ ,‬משא"כ תרומת הדשן‬ ‫חינוך הכה"ג החילופי‪ -‬לפני יוה"כ היו מתקינים כהן‬ ‫שאינו אלא מחתה ליום‪ .‬ולומדים מ"והניחם שם" שהם‬ ‫גדול חילופי‪ ,‬שמא יארע פסול לכה"ג‪ .‬ואם נטמא‬ ‫טעונים גניזה‪.‬‬ ‫הכה"ג קודם תמיד של שחר‪ ,‬חינוכו של השני הוא ע"י‬ ‫לבישת ח' בגדים בהקרבת התמיד‪ ,‬ועי"ז הוא מחונך‬ ‫כה"ג שנפסל ומינו אחר תחתיו וחזר והוכשר‬ ‫לכהונה גדולה לפני עבודת יוה"כ‪ ,‬ואם נטמא לאחר הקרבת‬ ‫ראשון חוזר לעבודתו‪ ,‬והשני לר"מ כל מצוות כה"ג‬ ‫התמיד של עבודת יוה"כ לובש ד' בגדים ככהן הדיוט‪ ,‬חונכים‬ ‫עליו שאסור בפריעה ופרימה ולהטמא לקרובים ואסור‬ ‫אותו ע"י האבנט שהוא של בוץ דכתיב "ובאבנט בד יחגור"‪,‬‬ ‫באלמנה ומשמש בשמונה בגדים‪ .‬ולרבי יוסי אינו ראוי‬ ‫ואינו של כלאים ככהן הדיוט למ"ד ששל כהן הדיוט של‬ ‫להיות כהן הדיוט דמעלין בקודש ואין מורידין‪ ,‬וממילא‬ ‫כלאים כמו של כה"ג כל השנה דכתיב "ואת האבנט שש‬ ‫אינו משמש בד' בגדים‪ ,‬ובדיעבד נמי פסול דהוי ליה מחוסר‬ ‫בגדים‪ ,‬ואינו משמש בכהונה גדולה בשמונה בגדים משום‬ ‫משזר ותכלת"‪ ,‬ולמ"ד שכהן הדיוט לובש כל השנה‬ ‫אבנט של בוץ‪ ,‬קודם תחילת עבודת היום לובש ח' בגדים‬ ‫‪13‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫פלוני)‪ .‬ואם יתן גט לשניה ע"מ שלא תמות הראשונה‪,‬‬ ‫איבה‪ ,‬ואם עבר ועבד עבודתו כשרה דהא כהן גדול הוא‪,‬‬ ‫שמא תמות הראשונה באמצע העבודה ויתברר‬ ‫ואם מת ראשון השני חוזר לעבודתו לכהונה גדולה‪ ,‬ולא‬ ‫למפרע שאין הגט גט ועבד עם שני בתים‪ .‬ואם יתן גט‬ ‫חיישינן שיצפה מתי ימות הראשון‪ .‬והלכה כרב יוסי‪.‬‬ ‫לשניה ע"מ שתמות הראשונה‪ ,‬שמא תמות הראשונה‬ ‫ונמצא שאין לו אשה)‪ .‬והגמ' מסיקה שנותן גט לשניה‬ ‫התקנת אשה לכה"ג שמא תמות אשתו‬ ‫ע"מ שלא תמות הראשונה‪ ,‬ולראשונה נותן גט ע"מ‬ ‫כתיב "וכפר בעדו ובעד ביתו" והיינו שהכה"ג מכפר‬ ‫שהוא יכנס לבית הכנסת ביום הכיפורים‪( ,‬ולא יתלה בה‬ ‫בהקרבת הפר גם בעד אשתו‪ .‬ונחלקו ר"י וחכמים אם‬ ‫אם לא תיכנס‪ ,‬שמא היא לא תכנס ונמצא שגם היא‬ ‫מטעם זה מתקינים אשה לכה"ג שמ תמות אשתו‪ ,‬או שאין‬ ‫חוששים לזה‪ ,‬ולהלן תבואר מחלוקתם‪ ,‬וכן יבואר איך היה‬ ‫מגורשת)‪ ,‬ואם רואה שהיא עומדת למות הוא נכנס‬ ‫הכה"ג מקדש אשה זו באופן שלא יהיו לו ב' נשים‪.‬‬ ‫לבית הכנסת וחל הגט למפרע‪.‬‬ ‫רב אסי וי"א רב עוירא מקשים א"כ ביבום אם יש למת‬ ‫י"ג לרבי יהודה מתקינים לכה"ג אשה אחרת תחתיו‬ ‫שתי נשים לא יתייבמו דהא כתיב "בית"‪ ,‬והגמ' מתרצת‬ ‫לפני יוה"כ‪ ,‬שמא תמות אשתו‪ ,‬וכתיב "וכפר בעדו‬ ‫דאופן זה נתרבה מדכתיב ב"פ יבמתו"‪ .‬ורבינא וי"א‬ ‫ובעד ביתו"‪ .‬ולרבנן אין מתקינים‪ ,‬ואף שמתקינים לו‬ ‫רב שרביא מקשים שא"כ ארוסה לא תתייבם דהא‬ ‫כהן אחר תחתיו‪ ,‬לטומאה ע"י קרי או התזת צינורא מפי עם‬ ‫אמרת דכל כמה דלא כניס לאו ביתו הוא‪ ,‬והגמ' מתרצת‬ ‫הארץ חיישינן‪ ,‬אבל למיתה לא חיישינן‪ ,‬ואמרו חכמים‬ ‫שמרבים ארוסה מדכתיב "החוצה"‪.‬‬ ‫לר"י דא"כ יש לחוש אף למיתת השניה‪ ,‬ור"י סובר‬ ‫שלמיתה אחת חוששים ולא לשתים‪ ,‬ובאמת‬ ‫י"ד‪ .‬כהן גדול אונן יכול להקריב קרבנות‪ ,‬דכתיב‬ ‫לחכמים אין לחוש אף לטומאה‪ ,‬דכהן גדול זריז הוא‬ ‫"לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וכו' "‪,‬‬ ‫ונשמר מן הטומאה‪ ,‬דאי חיישינן א"כ אין לדבר סוף‪,‬‬ ‫והיינו שאם מתו אביו ואמו אינו יוצא מקדושתו אלא יכול‬ ‫להקריב ולא חילל עבודתו בכך‪ ,‬ומזה לומדים שכהן הדיוט אונן‬ ‫ומ"מ ממנים כהן אחר כדי שיזדרז יותר‪.‬‬ ‫מחלל עבודתו‪ ,‬אמנם הוא אסור באכילת קדשים דאפילו‬ ‫כיצד היה הכה"ג מקדש את האשה השניה‪ -‬הגמ'‬ ‫במעשר הקל כתיב "לא אכלתי באוני ממנו"‪ .‬ולרבי יהודה‬ ‫דנה בדעת ר"י שמתקינים לו אשה אחרת תחתיו‬ ‫אינו עובד כל היום שמא יאכל‪ ,‬אבל בלילה מקטיר חלבים‬ ‫שמא תמות אשתו ובעינן "וכיפר בעדו ובעד ביתו"‬ ‫ואימורים‪ ,‬דאנינות לילה דרבנן‪ ,‬ואף שלר"י מתקינים לו‬ ‫איך מקיימים דין זה‪ ,‬שהרי צריך גם לקדשה וגם‬ ‫אשה ביוה"כ שמא תמות אשתו ומבואר שממשיך‬ ‫לכונסה דאי לאו הכי לא חשיבא ביתו‪ ,‬וא"כ יש לו ב'‬ ‫לעבוד‪ ,‬ואף שהוא מגרשה בתנאי וכנ"ל ונמצאת מגורשת‬ ‫נשים‪ ,‬ו"ביתו" אמר רחמנא ולא ב' בתים‪ .‬והגמ'‬ ‫למפרע‪ ,‬וממילא אינו אונן‪ ,‬מ"מ הוא טרוד מחמת‬ ‫אומרת כמה אופנים שנותן גט בתנאי‪ ,‬והגמ' דוחה‬ ‫מיתתה ובקדשים צריך שמחה וגדולה‪ ,‬דכתיב "לך נתתים‬ ‫אפשרויות אלו‪ ,‬ויש עוד דחיות רבות לאפשרויות דלהלן‪,‬‬ ‫למשחה" כדרך שהמלכים אוכלים‪ ,‬שם לא חוששים‬ ‫והגמ' אומרת רק אחת מהדחיות לכל אפשרות‪( ,‬אם יתן גט‬ ‫שיאכל מן הקדשים כיון שביוה"כ אסור לכולם‬ ‫לראשונה ע"מ שתמותי ביוה"כ‪ ,‬שאם תמות יחול הגט‬ ‫לאכול‪.‬‬ ‫למפרע‪ ,‬ואם תמות רק השניה תישאר הראשונה אשתו‪ ,‬א"כ‬ ‫כהן הדיוט שהיה באמצע הקרבה ושמע שמת לו מת‪,‬‬ ‫אם לא מתה יש לו ב' בתים‪ .‬ואם יתן גט ע"מ שלא‬ ‫לר"י יפסיק באמצע העבודה‪ ,‬ולרבי יוסי יגמור‪,‬‬ ‫תמות שאם לא תמות יחול הגט למפרע‪ ,‬שמא תמות‬ ‫(ולכו"ע לא מסתבר שכה"ג אונן יביאוהו מביתו כדי‬ ‫הראשונה ונמצא שאין לו אשה כלל‪ .‬ואם יתן גט ע"מ‬ ‫לעבוד)‪.‬‬ ‫שתמות אחת מהם‪ ,‬שמא אף אחת לא תמות ויש לו‬ ‫ב' בתים‪ ,‬ואם מתה אחת אין לו אשה כלל (תוד"ה על מנת‬ ‫אלו עבודות נעשות ע"י הכה"ג לפני יוה"כ‪-‬‬ ‫שתמות)‪ ,‬וכן לא חל הגט כיון שאין זה כריתות‪( ,‬כמו‬ ‫ז' ימים קודם יוה"כ הכה"ג היה זורק את הדם של‬ ‫שהנותן גט ע"מ שלא תשתה יין כל ימי חייו או חייה‬ ‫התמיד‪ ,‬ומקטיר את הקטורת‪ ,‬ומטיב את הנרות מוציא‬ ‫לא הוי גט‪ ,‬ורק אם תלה בחיי פלוני הוי גט ויכולה‬ ‫את אפר הפתילות שכבו (וכן היה עושה בכל בוקר‪ ,‬דכתיב‬ ‫להנשא לאחר אחרי מיתת אותו פלוני‪ ,‬וגם בחיי אותו פלוני אם‬ ‫"בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות") ומקריב את הראש ואת‬ ‫קלקלה אין חיוב אשת איש‪ ,‬דאינו אלא חשש שמא תשתה בחיי‬ ‫‪14‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫שעדיין לא הקטירו‪ ,‬בואו והפיסו‪ ,‬אבל אלו שכבר הקטירו לא‪,‬‬ ‫הרגל כדי שיהיה מוכן לעבודת יוה"כ‪ .‬ובשאר ימות השנה‬ ‫מפני שהקטורת מעשירה)‪ ,‬אביי מפרש שהמשנה שלנו‬ ‫היה הכה"ג מקריב איזה קרבן שירצה ואין אנשי המשמר‬ ‫מיירי בהטבת ב' נרות אחרונות שהיו אחרי הקטורת‪,‬‬ ‫יכולים לעכב על ידו‪ ,‬ונוטל בחלוקת הקדשים לאכילה איזה‬ ‫אבל ה' נרות ראשונות היו קודם וע"ז מיירי המשנה‬ ‫חלק שירצה‪.‬‬ ‫של פיס שהקטורת אחר ההטבה‪ ,‬והיה מפסיק‬ ‫לרב חסדא הדין הנ"ל הוא דלא כר"ע שטהור שהזו‬ ‫באמצע הטבת הנרות בקטורת‪ ,‬ולא בא אביי לחלוק על‬ ‫עליו מי חטאת נטמא‪ ,‬דכתיב "והזה הטהור על‬ ‫רבי יוחנן ולבאר שהמשנה בתמיד מדברת על הה' נרות‪ .‬תוד"ה‬ ‫הטמא" ולא כתיב "והזה הטהור עליו"‪ .‬ולחכמים אם‬ ‫אמר)‪ ,‬והא דמצינו שהיה מפסיק באמצע הטבת הנרות‬ ‫טמא נטהר ע"י המי חטאת כ"ש שטהור נשאר‬ ‫בזריקת דם התמיד זה דעת אבא שאול שמטיב את‬ ‫בטהרתו‪ ,‬ולומדים מ"על הטמא" שלא נאמרו דיני‬ ‫כל הנרות ואח"כ מקטיר‪ .‬ורב פפא מפרש שמתני'‬ ‫ההזאה שהשיריים שנשארו באזוב כשרים להזאה אלא‬ ‫דהכא כרבנן שהקטרה היתה באמצע ההטבה‪ ,‬ומתני'‬ ‫בדברים המקבלים טומאה‪ ,‬שאם נתכוין להזות על‬ ‫דפיס כאבא שאול‪ ,‬ולדידי גם המשנה בפרק ג'‬ ‫הבהמה והזה על האדם‪ ,‬יכול לחזור ולהזות ממים‬ ‫כששחטו התמיד ביו"כ קאי לרבנן‪ ,‬ויוצא שרישא‬ ‫אלו‪ ,‬אבל אם נתכוין להזות על האדם והזה על‬ ‫וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול‪.‬‬ ‫הבהמה‪ ,‬א"א לחזור ולהזות על האדם ממים אלו כיון‬ ‫ט"ו‪ .‬ביאור הפסוקים לרבנן ולאבא שאול‪ -‬כתיב‬ ‫שאין שם הזאה בהזאה על בהמה‪ ,‬והוו כמים שנעשית בהם‬ ‫מלאכה‪.‬‬ ‫"מערב עד בוקר" תן לה מידתה שתהא דולקת‬ ‫והולכת כל הלילה‪ ,‬והיינו חצי לוג ששיערו חכמים שזה‬ ‫לאביי אף לר"ע ניחא שהיה עובד כל היום ולפנות ערב‬ ‫מספיק ללילי טבת‪ ,‬ואם יותיר בלילות הקצרים יותיר‪ .‬דבר‬ ‫היו מזים עליו‪.‬‬ ‫אחר אין לך עבודה שכשרה מערב עד בוקר ‪-‬כלומר אין‬ ‫על מה נאמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה‬ ‫לך עבודת יום שכשירה אחר הדלקת הנרות ‪ ,‬אלא זו בלבד‪,‬‬ ‫ממני"‪ -‬לר"ע זה נאמר על מה שטמא נטהר ע"י‬ ‫וא"כ הא דכתיב "ובהעלות אהרן את הנרות בין‬ ‫המי חטאת וטהור נטמא על ידם‪ .‬ולחכמים פסוק‬ ‫הערבים יקטירנה" היינו שבזמן הדלקה תהיה‬ ‫זה נאמר על הדין שהמזה ומי שהזו עליו טהורים‬ ‫הקטורת מוקטרת כבר‪ ,‬ולרבנן א"כ אף "בבוקר בבוקר‬ ‫ומי שנגע במים טמא‪ ,‬ומה שאמרה תורה "ומזה מי‬ ‫בהטיבו את הנרות יקטירנה" היינו שבזמן ההטבה‬ ‫הנדה יכבס בגדיו" היינו נושא‪ ,‬ואמרה תורה מזה‬ ‫תהיה הקטורת מוקטרת‪ .‬ולאבא שאול בשחרית‬ ‫כדי להשמיענו ששיעור טומאתו הוא כשנושא‬ ‫כפשוטו הטבה קודמת להקטרה ולדידי' מפסיק באמצע‬ ‫שיעור הזאה‪ ,‬ואף למ"ד הזאה לא צריכה שיעור‬ ‫הטבה עם שחיטת התמיד וזריקת דמו ‪ ,‬ושאני בערב‬ ‫היינו לכמה שצריך להגיע ע"ג האדם‪ ,‬אבל בכלי‬ ‫דדרשינן "אותו" שאין לך עבודה שכשרה מערב עד‬ ‫שממנו מזים צריך שיעור כדי שיטבול ראשי‬ ‫בוקר וכו'‪.‬‬ ‫הגבעולים ויזה‪.‬‬ ‫זריקת דם התמיד‪-‬‬ ‫י"ד‪ :‬סדר הקטרת הקטורת והטבת הנרות‪-‬‬ ‫הכהן הזורק את דם התמיד היה מגיע לקרן מזרחית‬ ‫במתני' מבואר שהקטרת הקטורת קודמת להטבת‬ ‫צפונית ומזה על הפינה באופן שהדם ילך גם למזרח‬ ‫הנרות‪ ,‬ובתמיד מבואר שהטבה קודמת להקטרה‪.‬‬ ‫וגם לצפון‪ ,‬ואח"כ היה עושה כך בקרן מערבית‬ ‫לרבי יוחנן מתני' כר"ש איש המצפה והמשניות‬ ‫דרומית‪( ,‬ולא הפכו את הסדר‪ ,‬משום שכל פניות‬ ‫בתמיד כרבנן‪ .‬והא דתנן להלן במתני' שהפיס השני‬ ‫שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין (ולמזרח ‪-‬דין הפניה‬ ‫הוא מי מדשן את המנורה (ומי שוחט ומי זורק ומי‬ ‫למזרח שייך רק לראיה שהכבש נמצא בצד דרום ממה שכתוב‬ ‫"ומעלותיהו פונות קדים" שיתנו את הכבש באופן שיפנה ממנו‬ ‫מדשן את המזבח הפנימי ומי מעלה אברים לכבש‬ ‫ומסדרם עליו ואח"כ מעלים אותם משם למזבח‪ ,‬והיו י"ג כהנים‬ ‫למזבח לצד ימין‪ ,‬שזה שייך רק אם הכבש בצד דרום)‪ ,‬וממילא‬ ‫מביאים את האברים משום "ברב עם הדרת מלך"‪ ,‬והיו מתפזרים‬ ‫הוא מגיע בתחילה לקרן מזרחית צפונית‪ ,‬והיינו‬ ‫וחוזרים ונאספים לפיס השלישי כדי שיהיה הרגש קול בעזרה‬ ‫שבחטאת שזריקת הדם היא למעלה הוא עולה בכבש ופונה‬ ‫משום "בבית אלוקים נהלך ברגש")‪ ,‬והקטורת היא רק‬ ‫לימין למזרח‪,‬גם בשאר הדמים שניתנים למטה כשהכהן עומד‬ ‫בפיס השלישי (והיו מכריזים חדשים לקטורת ‪-‬אלו‬ ‫‪15‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫הקונה סלתות ונסכים מן ההקדש)‪ ,‬בית המוקד‪ ,‬ולשכה‬ ‫על הרצפה היה מתחיל מדרך הדרום‪ .‬ולא היה מזה בקרן‬ ‫שעושים בה את לחם הפנים‪ .‬ובמידות איתא שלשכת‬ ‫דרומית מזרחית וצפונית מערבית‪ ,‬משום שעולה‬ ‫הטלאים היתה בפינה המערבית דרומית‪ ,‬ובפינה‬ ‫טעונה יסוד ואין יסוד לקרן דרומית מזרחית אלא רק‬ ‫הדרומית מזרחית היתה לשכת לחם הפנים‪ ,‬ובלשכה‬ ‫בצדדים צפון ומערב‪ ,‬ועוד אמה בצדדים מזרח ודרום)‪.‬‬ ‫שבפינה המזרחית צפונית גנזו בית חשמונאי אבני‬ ‫ולר"ש איש המצפה לא היה נותן על קרן מערבית‬ ‫מזבח שחיללום מלכי יון ע"י שהקטירו על המזבח לעבודה‬ ‫דרומית‪ ,‬אלא היה נותן על הצד המערבי ואח"כ על‬ ‫זרה‪ ,‬ובלשכה שבפינה הצפונית מערבית יורדים לבית‬ ‫הצד הדרומי‪ ,‬דכתיב "ושעיר עיזים אחד לחטאת לד'‬ ‫הטבילה‪ ,‬ושתים מהלשכות היו בקודש ושתים בחול‪,‬‬ ‫על עולת התמיד יעשה" שבתמיד עושים גם מעשה‬ ‫וחתיכות עצים היו מבדילות בין הקודש לחול‪ .‬הגמ'‬ ‫עולה וגם מעשה חטאת‪( ,‬ואין לומר שבחטאת צריך‬ ‫שואלת שיש כאן סתירה היכן היתה לשכת הטלאים‪,‬‬ ‫לעשות כמו בעולה‪ ,‬דכתיב בחטאת "על עולת התמיד‬ ‫ומבארת שמסכת מדות נשנתה בסתמא ע"י רבי‬ ‫יעשה ונסכו")‪ ,‬ומקדים של עולה כיון שהתמיד הוא‬ ‫אליעזר בן יעקב‪.‬‬ ‫עולה‪ ,‬ואין עושים גם שתים שהם ד' וגם ד' שהם ד'‪,‬‬ ‫ולהלן י"ז‪ .‬מתרץ רב אדא בריה דרבי יצחק שאין כאן‬ ‫דלא מצינו דמים מכפרים וחוזרים ומכפרים‪ ,‬אבל‬ ‫מחלוקת אלא לשכה זו היתה לאורך צד מערב עד קרוב‬ ‫לחלקן פיסוק מתנות בעלמא הוא‪ ,‬ואף שדם החטאת‬ ‫לצפון וקרוב לדרום‪ ,‬וממילא היא נראית למי שבא מצפון‬ ‫ניתן למעלה היה נותן את כל המתנות למטה‪ ,‬שלא‬ ‫בצד דרום ‪-‬שהיא משוכה יותר לצד דרום‪ ,‬ולמי שבא‬ ‫מצינו דמים שחצין למטה וחצין למעלה‪( ,‬דמה שהיה‬ ‫מדרום היתה נראית בצד צפון ‪-‬שהיא משוכה יותר לצד‬ ‫מזה מדם הפר כנגד עובי הכפורת אחת למעלה ושבע‬ ‫צפון‪ ,‬ומסתבר שהיתה נוטה יותר לצד דרום‪ ,‬ממה‬ ‫למטה‪ ,‬היינו כשליח בי"ד המכה שנותן כל מכה מתחת‬ ‫שהקשו סתירה במקום לשכת לחם הפנים‪ ,‬וביארו‬ ‫המכה הקודמת)‪ ,‬והא דתנן הזה על טהרו של מזבח שבע‬ ‫שהתנא במידות שנה את סדר הלשכות דרך ימין‪,‬‬ ‫פעמים‪ ,‬אין הכונה לאמצע גובה המזבח מלשון טהר‬ ‫והתנא בתמיד שנה את הסדר דרך שמאל‪ ,‬ולולא‬ ‫טיהרא ‪-‬צהרים‪( ,‬וכיון שהיה מזה ז' הזאות‪ ,‬א"א לצמצם שלא‬ ‫שנאמר שלשכת הטלאים היתה יותר לצד דרום א"כ גם אם‬ ‫יהיה מהם לא למעלה ולא למטה)‪ ,‬אלא הכונה לגוף גג‬ ‫מונים דרך שמאל יוצא שלשכת לחם הפנים נמצאת בקרן‬ ‫המזבח שמטהרו ע"י שמפנה את הקטורת לכאן ולכאן ומזה‬ ‫דרומית מערבית‪( .‬ואף שכל פניות שאתה פונה צריכות‬ ‫על מקום הגילוי‪ ,‬מלשון "כעצם השמים לטוהר"‪.‬‬ ‫להיות דרך ימין‪ ,‬זה רק בעבודה ולא בחשבונות‬ ‫בעלמא)‪.‬‬ ‫כמה מדות ומקומות בהר הבית ובמקדש‬ ‫ט"ז עזרת נשים היה אורכה מזרח למערב ורוחבה‬ ‫הסוגיה דלהלן אינה שייכת למסכת יומא‪ ,‬והובאה כאן‬ ‫משום שהגמרא לעיל העמידה את המשנה כדעת רבי‬ ‫מצפון לדרום מאה שלושים וחמש אמה‪ ,‬וארבע לשכות‬ ‫שמעון איש המצפה‪ ,‬למרות שלא מוזכר כאן שום דבר‬ ‫במקצועותיה‪ :‬בפינה הדרומית מזרחית היתה לשכת‬ ‫בשמו‪ ,‬והגמ' מביאה עוד מקום שמצינו כהאי גוונא‪ ,‬ואגב‬ ‫הנזירים (לבשל את השלמים ולגילוח השיער וניתן‬ ‫זה מבארת הגמרא מה היו מדות עזרת הנשים איזה לשכות‬ ‫תחת הדוד דכתיב "ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים")‪,‬‬ ‫היו בה‪ ,‬ומה היה גובה הכתלים והפתחים בהר הבית‪ ,‬וכיצד‬ ‫בפינה המזרחית צפונית היתה לשכת דיר העצים‬ ‫סידו שהכהן השורף את הפרה אדומה יראה את פתח‬ ‫ההיכל בשעת הזאת הדם‪ ,‬ואגב זה יבואר היכן בדיוק היה‬ ‫(שבעלי מומים בודקים אם העצים מתולעים‪ ,‬מפני‬ ‫המזבח החיצון‪.‬‬ ‫שעץ מתולע פסול למזבח)‪ ,‬בפינה הצפונית מערבית‬ ‫היתה לשכת המצורעים (ששם היו טובלים ביום השמיני‬ ‫ט"ו‪ :‬אלו לשכות היו בבית המוקד‪ ,‬ומקום לשכת‬ ‫לטהרתם כשבאים להכניס בהונותיהם‪ ,‬אע"פ שכבר טבלו‬ ‫בית הטלאים‪ -‬מבואר במסכת תמיד שלשכת בית‬ ‫מבערב)‪ ,‬והלשכה שבפינה המערבית דרומית אמר רבי‬ ‫הטלאים (שהיו בה לפחות ו' טלאים מבוקרים ממום) היתה‬ ‫אליעזר בן יעקב שאינו זוכר למה היתה משמשת‪,‬‬ ‫בפינה הצפונית מערבית של בית המוקד (‪-‬טרקלין גדול‬ ‫ואבא שאול אמר שהיתה שם לשכת בית שמניא‬ ‫שהיו מסיקים בו מדורות גדולות‪ ,‬כדי שהכהנים שהיו הולכים‬ ‫(שהיו נותנים בה יין ושמן)‪.‬‬ ‫יחפים על רצפת העזרה שהיא משיש יתחממו שם)‪ ,‬והיו שם‬ ‫ג"כ לשכת החותמות (ששם מניחים את החותמות של‬ ‫‪16‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫היסוד והסובב‪ ,‬וגובה הסובב הוא שש אמות‪ ,‬ויחד עם י"ג אמות‬ ‫גובה הפתחים והכתלים‪ -‬איתא במסכת מדות שכל‬ ‫ומחצה שקרקע העזרה גבוהה מקרקע הר הבית נשאר גובה חצי‬ ‫הפתחים בהר הבית היו גבוהים כ' אמה (שכל הבנינים‬ ‫אמה ברוחב ב' אמות שאפשר לראות דרכם את פתח ההיכל‪,‬‬ ‫ובהכרח שסתמא דמסכת מדות כראב"י‪ ,‬ולדבריו צ"ל שבין‬ ‫היו גבוהים מאד‪ ,‬הרבה מעל הפתחים) ורוחבם י' אמות‪ ,‬וכל‬ ‫הכבש לכותל היה רק ה' אמות וחצי‪ ,‬והכבש והמזבח הם ס"ב‬ ‫הכתלים של הר הבית היו גבוהים‪ ,‬חוץ מהכותל‬ ‫אמה‪ ,‬נמצא כל המזבח בדרום‪ ,‬והוא מסתיים באמצע העזרה‪.‬‬ ‫המזרחי התחתון שהיה לרגלי הר הבית שממנו נכנסים לחיל‬ ‫ובאופן אחר מבאר רש"י שרב אדא בר אהבה בא ליישב את‬ ‫ומהחיל לעזרת נשים ומשם לעזרה הגדולה‪ ,‬כדי שהכהן‬ ‫הסתירה הנ"ל ט"ו‪ :‬לגבי מיקום לשכת הטלאים‪ ,‬וכל דברי הגמ'‬ ‫השורף את הפרה בהר המשחה (‪-‬הר הזיתים) שזה‬ ‫אינם דחית דבריו אלא המשך דבריו לומר שהמשנה בתמיד היא‬ ‫מזרחית לירושלים ופני הכהן היו למערב יכוון ויראה מעל‬ ‫רבי יהודה‪ ,‬דכבר מצינו שהוא חולק על סתמא דמתני' במדות‬ ‫לגבי מקום המזבח‪.‬‬ ‫הכותל דרך השערים את פתח ההיכל בשעת הזאת הדם‬ ‫דכתיב "והזה אל נוכח פני אהל מועד"‪ ,‬וכיון שפתח ההיכל נמצא‬ ‫לפנים מכותל המזרח היו סורג (מחיצה העשויה מקרשים‬ ‫במקום גבוה בהר כ' אמות יותר מפתח הר הבית‪ ,‬ממילא אם‬ ‫צרים וארוכים המונחים באלכסון וביניהם הרבה נקבים כמו‬ ‫הכותל היה גבוה יותר לא היו רואים את פתח ההיכל דרך‬ ‫בסירוגי מיטה של חבלים)‪ ,‬ולפנים ממנו היה חיל שהוא י'‬ ‫הפתחים‪ .‬הגמ' מעמידה משנה זו כר"א בן יעקב (מובא‬ ‫אמות ויש בו י"ב מדרגות לכל רוב ההר מצפון לדרום‪,‬‬ ‫להלן) שמוסיף עוד מדרגה בגובה אמה בין עזרת‬ ‫וגובה ורוחב כל מדרגה הוא חצי אמה‪ .‬וט"ו מעלות‬ ‫ישראל לעזרת כהנים ונמצא כ' אמות ומחצה‬ ‫היו מעזרת נשים לעזרת ישראל‪ ,‬וגובה ורוחב כל‬ ‫המסתירים את פתח ההיכל שגובהו כ' אמה‪ ,‬אבל‬ ‫מעלה הוא חצי אמה‪ .‬ובין האולם ולמזבח היה כ"ב‬ ‫לחכמים לא היה צריך להנמיך את הכותל המזרחי‪.‬‬ ‫אמה‪ ,‬וי"ב מדרגות שגובהם ורוחבם הוא חצי אמה‪.‬‬ ‫רב אדא בר אהבה רוצה להעמיד את המשנה כרבי‬ ‫ולראב"י היתה מדרגה בגובה אמה בעזרת ישראל ‪,‬‬ ‫יהודה הסובר שמקום המזבח באמצע העזרה כנגד‬ ‫והיה עליה דוכן שבו ג' מדרגות של חצי אמה‪.‬‬ ‫הפתחים (י' אמות כנגד פתח ההיכל‪ ,‬ועוד י"א אמה‬ ‫לצפון וי"א אמה לדרום) ונמצא שגובה המזבח מסתיר את‬ ‫י"ז‪ .‬דברי הגמ' בעמוד זה הובאו לעיל ט"ו‪ - :‬ט"ז‪. :‬‬ ‫הפתח‪ ,‬ולכן הוצרכו שהכותל המזרחי יהיה נמוך‪ ,‬והגמ' דוחה‬ ‫י"ז‪ :‬קדימת הכהן גדול בענין הקרבת ואכילת‬ ‫שבמדות מבואר שאורך העזרה היה מאה ושמונים‬ ‫הקרבנות ולחם הפנים‪ -‬כהן גדול יכול להקריב מתי‬ ‫ושבע אמה‪( ,‬ובהם י"א אמה לכניסת ישראלים‪ ,‬וי"א‬ ‫שרוצה בכל המשמרות איזה עולה או מנחה שרוצה‪,‬‬ ‫אמה לכהנים‪ ,‬והמזבח ל"ב אמה‪ ,‬ובין האולם ולמזבח‬ ‫ונוטל איזה חטאת או אשם שרוצה‪ .‬ובענין חלוקת‬ ‫כ"ב אמה‪ ,‬וההיכל ק' אמה‪ ,‬וי"א אמה אחורי בית‬ ‫שתי הלחם של עצרת ולחם הפנים מצינו בזה‬ ‫הכפורת)‪ ,‬ורוחב העזרה מאה שלושים וחמש אמה‪,‬‬ ‫מחלוקת‪ :‬לאביי בשתי הלחם מודים רבנן שנוטל אחת‬ ‫(הכבש והמזבח ס"ב אמה‪ ,‬ח' אמות מן המזבח‬ ‫שזה מחצה‪ ,‬כיון שאינו דרך ארץ לתת לו פחות מלחם‬ ‫לטבעות הקבועים בקרקע שבהם נותנים את צואר הבהמות‬ ‫שלם‪ ,‬ובלחם הפנים לרבי לעולם נוטל חמש שזה‬ ‫של קדשי קדשים ששחיטתם בצפון‪ ,‬כ"ד אמות מקום‬ ‫מחצה‪ ,‬דכתיב לגבי לחם הפנים "והיתה לאהרן ובניו"‬ ‫הטבעות‪ ,‬ד' אמות מהטבעות לשולחנות שעליהם‬ ‫מדיחים קרבי קדשי קדשים‪ .‬מקום השלחנות אינו פחות מד'‬ ‫מחצה לאהרן ומחצה לבניו‪ ,‬ולרבנן אינו נוטל מחצה אלא‬ ‫(בתחילה מבאר רש"י שמקום השלחנות אינו כלול בשאר‬ ‫פחות ממחצה וממילא נוטל ארבע או חמש‪ ,‬וזה תלוי‬ ‫החשבונות‪ ,‬אך כתב רש"י שיתכן שזה כלול באמות שנותרו‬ ‫במחלוקת ר"י ורבנן לענין חלוקת החלות‪ ,‬שלרבנן‬ ‫לאחר החשבון של הדברים המפורשים‪ ,‬וי"מ שמקום השלחנות‬ ‫שמשמר היוצא נוטל שש ומשמר הנכנס נוטל שש‪,‬‬ ‫כלול עם מקום הננסים)‪ ,‬ד' אמות מהשלחנות לננסים (‪-‬‬ ‫הכה"ג נוטל חמש שזה פחות ממחצה‪ ,‬ולר"י שמשמר‬ ‫עמודים נמוכים הקבועים בקרקע שקבועים בהם ווי ברזל‬ ‫הנכנס נוטל שבע‪ ,‬ושתים מהם בשכר הגפת דלתות‬ ‫שעליהם תולים את הבהמה כדי להפשיטה‪ .‬ח' אמות‬ ‫שמגיפים במוצאי שבת דלתות העזרה והחיל וההיכל והלשכות‬ ‫מהננסים לכותל העזרה‪ ,‬ושאר האמות היו מתחלקות‬ ‫שפתחום בשחרית המשמר היוצא‪ ,‬ואין הכה"ג חולק בחלות‬ ‫חצי חצי (י' אמה וחצי לכל אחד) בין הכבש לכותל ומקום‬ ‫אלו‪ ,‬והנכנס נוטל חמש‪ ,‬הכה"ג נוטל פחות ממחצה‬ ‫הננסים עצמם)‪ ,‬ולפי רבי יהודה יוצא שרוב המזבח‬ ‫שזה ארבע‪.‬‬ ‫היה בצד דרום‪ ,‬וכיון שחצי מרוחב העזרה זה ס"ז אמות וחצי‪,‬‬ ‫ומהמזבח לצד צפון יש ס"ב אמות וחצי‪ ,‬וב' אמות מתוכם הם‬ ‫‪17‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫אינשי שאם בן אחותך נעשה שוטר אל תעבור לפניו‬ ‫י"ח‪ .‬לרבא רבי סובר כר"י בענין חלוקת החלות‪,‬‬ ‫בשוק שכיון שהוא מכירו מתחילה‪ ,‬יוכל בקלות למצוא עליו‬ ‫ובחלוקה רגילה נוטל חמש שזה מחצה‪ ,‬ואם יש‬ ‫עלילה)‪ ,‬ותנא דברייתא סובר שאף שעירים היו‬ ‫משמר שמתעכב שנוטל ב' חלות‪( ,‬שהרי ביו"ט באים כל‬ ‫מעבירים לפניו‪.‬‬ ‫המשמרות‪ ,‬ואם יו"ט שבסוף הרגל חל ביום חמישי פעמים יש‬ ‫משמר שמאחר ללכת‪ ,‬וכן היכא שיו"ט של תחילת הרגל חל‬ ‫אכילת הכה"ג‪ -‬כל ז' הימים היה יכול לאכול מה‬ ‫ביום שני יש משמר שמקדים לבוא‪ ,‬ואותו משמר נוטל ב' חלות‪,‬‬ ‫שרוצה‪ ,‬ערב יוה"כ שחרית לא היו מניחים אותו‬ ‫וגם אם הם כמה משמרות נוטלים רק ב' חלות‪ .‬אבל אם יו"ט חל‬ ‫לאכול הרבה מפני שהמאכל מביא את השינה‪ ,‬ולא‬ ‫בערב שבת או ביום ראשון‪ ,‬שבעל כרחם הם מקדימים לבוא או‬ ‫היו מאכילים אותו אתרוג או ביצים או יין ישן‪ ,‬וי"א‬ ‫מאחרים ללכת‪ ,‬כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים‪ ,‬כמו‬ ‫אף לא בשר שמן‪ ,‬וי"א אף לא יין לבן‪ .‬ולרבי יהודה בן‬ ‫בשבת שבתוך הרגל)‪ ,‬א"כ נשארו ח' חלות‪ ,‬ואז הכה"ג‬ ‫נקוסא היו מאכילים את הכה"ג סלתות וביצים כדי‬ ‫נוטל ד'‪ ,‬הגמ' שואלת על רבא א"כ למה איתא‬ ‫למסמס אכילה שבמעיו ולשלשלו כדי שלמחרת לא יצטרך‬ ‫בברייתא שלרבי תמיד נוטל חמש‪ ,‬ונשארת בקושיא‪.‬‬ ‫לנקביו‪ ,‬אמרו לו שאלו מביאים לידי חימום של קרי מפני‬ ‫שהם מרבים את הזרע‪ .‬ועיין להלן אלו דברים נוספים‬ ‫המשך סדר הכנת הכה"ג קודם יוה"כ‬ ‫מביאים לידי זיבה‪.‬‬ ‫נתבאר לעיל ב‪ .‬ששבעת ימים קודם יוה"כ היו מפרישים‬ ‫את הכהן הגדול מביתו ללשכת פרהדרין שהיתה במקדש‪,‬‬ ‫זב תולים ראייתו באכילה מרובה‪ ,‬ונ"מ אינו טמא טומאת‬ ‫(לדעת ריו"ח לומדים דין זה מההפרשה של ימי המילואים‬ ‫שבעה ואינו מביא קרבן‪( ,‬אבל בעל קרי טמא אף באונס‪ ,‬וקרי‬ ‫לפני חנוכת המשכן‪ ,‬ולר"ל לומדים דין זה מהפרשת משה‬ ‫וזוב מגיעים ממקומות שונים‪ ,‬והזוב דומה למי בצק של‬ ‫רבינו לפני עלותו להר סיני)‪ .‬עוד מבואר (ו‪ ).‬שהיו‬ ‫שעורים ואינו קשור אלא כלובן ביצה המוזרת‪ ,‬ושכבת זרע‬ ‫מפרישים את הכה"ג מאשתו בימים אלו‪ ,‬שמא יבעל אותה‬ ‫קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת)‪ ,‬וכן תולים בכל מיני‬ ‫והיא תימצא ספק נדה והכה"ג יהיה טמא טומאת שבעה‪.‬‬ ‫עוד מבואר (ב‪ .‬וי"ג‪ ).‬שהיו מכינים כה"ג שיכהן אם יארע‬ ‫מאכל‪ ,‬ולרבי יהודה בן בתירא אין מאכילים זב בימי‬ ‫פסול בכה"ג‪ ,‬ולר"י מכינים אף אשה אחרת שמא תמות‬ ‫בדיקתו חלב או גבינה או ביצה או יין או מי גריסים‬ ‫אשת הכה"ג‪ .‬עוד נתבאר (י"ד‪ ).‬שבז' ימים אלו הכה"ג היה‬ ‫של פול או בשר שמן או מורייס או שום או שחלים‬ ‫זורק את דם התמיד ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות‬ ‫או חלגלוגות או גרגיר‪( ,‬הגרגיר נקרא אורות מפני‬ ‫ומקריב את הראש ואת הרגל‪ ,‬והיו מזים עליו בכל יום‬ ‫שהוא מאיר את העיניים‪ ,‬ומי שאינו יכול לאוכלו‬ ‫מאפר פרה אדומה‪ .‬ולהלן יבוארו דברים נוספים שהיו‬ ‫מכינים בהם את הכה"ג בז' ימים אלו‪ ,‬וכן מה היו עושים‬ ‫יעבירו ע"ג עיניו‪ ,‬והיינו כשהוא גדל על המיצר שאין‬ ‫בערב יוה"כ ובליל יוה"כ‪.‬‬ ‫סביבותיו זרע אחר שיכחיש כוחו)‪.‬‬ ‫קריאת פרשת יוה"כ‪ -‬זקני בי"ד היו קורין לפניו כל ז'‬ ‫י"ח‪ :‬אכסנאי לא יאכל ביצים ולא ישן בטליתו של‬ ‫הימים בסדר היום בפרשת אחרי מות‪ ,‬ואומרים לו שיקרא‬ ‫בעה"ב‪.‬‬ ‫בפיו שמא שכח‪ ,‬אבל אין לחוש שמא לא למד‪ ,‬דהא‬ ‫כתיב "והכהן הגדול מאחיו" שיהיה גדול מאחיו בכח‬ ‫רב כשהגיע לדרשיש ורב נחמן כשהגיע לשכנציב‬ ‫בנוי בחכמה ובעושר‪( ,‬ולאחרים לומדים מפסוק זה‬ ‫היו מכריזים "מאן הויא ליומא" ‪-‬מי תינשא לו ליום‬ ‫שאם אין לו ממון מגדלים אותו משל אחיו)‪ ,‬ובבית‬ ‫שהוא כאן ותצא אח"כ‪ ,‬ואף שאין לאדם לישא אשה‬ ‫שני שהיו קונים את הכהונה גדולה בדמים‪ ,‬היו‬ ‫במדינה אחת ואח"כ לישא אשה במדינה אחרת‪,‬‬ ‫אומרים לו גם שמא לא למדת‪.‬‬ ‫שמא אח ישא את אחותו‪ ,‬שאני הכא דרבנן אית‬ ‫להו קלא ושמם קרוי על בניהם‪ ,‬והיו מודיעים זאת ז'‬ ‫העברת הקרבנות לפני הכה"ג‪ -‬ערב יוה"כ שחרית‬ ‫ימים קודם בואם‪ ,‬שהיו אשה שתבעוה להנשא‬ ‫היו מעמידים את הכה"ג בשער המזרח‪ ,‬ומעבירים‬ ‫ונתפייסה צריכה לשבת שבעה נקיים מיום שנתרצית‪,‬‬ ‫לפניו פרים ואילים וכבשים כדי להרגילו בעבודה ‪-‬‬ ‫שמא מחמת חימוד ראתה דם‪ ,‬אי נמי היו רק מייחדים‬ ‫שיתן אל ליבו הלכות סדר היום‪ ,‬אבל שעירים לא היו‬ ‫את הנשים ולא היו נזקקים להם כדי שיהיה פת בסלם‪.‬‬ ‫מעבירים לפניו‪ ,‬דכיון דעל חטא קאתו חלשה דעתיה‪,‬‬ ‫אבל פר אע"פ שעל חטא הכהנים בא‪ ,‬אם היה יודע‬ ‫שאחד מהם חטא היה מחזירו בתשובה‪( ,‬כדאמרי‬ ‫‪18‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫כאכסדרה ועליה היתה בנויה על גביו ושם היו‬ ‫י"ט‪ .‬מקום לשכת פרהדרין‪ -‬שתי לשכות היו‬ ‫כהנים שומרים מלמעלה ולוים מלמטה והיה ממנו‬ ‫לכה"ג‪ ,‬לשכת פרהדרין ולשכת בית אבטינס‪ ,‬אחת‬ ‫פתח לחיל‪ ,‬ואחריו היה בצפון שער הקרבן‪ ,‬ואחריו‬ ‫בצפון ואחת בדרום‪ .‬הגמ' רצתה לומר שמסתבר‬ ‫היה שער בית המוקד‪.‬‬ ‫שלשכת פרהדרין היתה בדרום שהיה יוצא ממנה‬ ‫חמש טבילות וי' קידושין של ידים ורגלים טובל כהן‬ ‫בבוקר ומיסך את רגליו כדרך כל המשכימין‪ ,‬וטובל במקוה‬ ‫גדול ומקדש ביוה"כ בקודש על בית הפרוה שהיתה‬ ‫הנמצא בחול בעובי החומה מעל שער המים שהיה מגיע לתוכה‬ ‫בנויה בתוך עזרה מקודשת‪ ,‬חוץ מהטבילה הראשונה‬ ‫מים באמה מעין עיטם‪ ,‬והולך ללשכה שבצפון ולומד‬ ‫שהיתה בחול על שער המים בצד לשכתו של‬ ‫חפינת הקטורת ונכנס לבית המקדש ועובד כל היום‬ ‫כדאיתא לעיל י"ד‪ .‬שכל שבעת הימים הוא זורק את הדם וכו'‪,‬‬ ‫הכה"ג‪ ,‬מפני שאינה בגלל יוה"כ‪ ,‬שהרי בכל ימות השנה‬ ‫ולפנות ערב היו מזים עליו וחוזר לדרום וטובל כר"ע‬ ‫אפילו טהור אינו נכנס לעזרה ללא טבילה‪ ,‬אבל על הטבילות‬ ‫שמחמת יוה"כ נאמר "ורחץ את בשרו במים במקום קדוש"‪.‬‬ ‫הסובר שטהור שנפלה עליו הזאה נטמא‪ ,‬והולך לישון בלשכת‬ ‫פרהדרין‪ ,‬ולא מסתבר שיטריחוהו ללכת בערב לטבול‬ ‫מסרוהו זקני בי"ד שקראו לפניו בסדר היום לזקני כהונה‬ ‫בדרום וילך ללשכתו שבצפון לישון‪ .‬והגמרא דוחה‬ ‫והעלוהו לעלית בית אבטינס ללמדו חפינת הקטורת‬ ‫דאדרבה יש להטריחו כדי שיפרוש אם הוא צדוקי‪ ,‬או‬ ‫המוטלת עליו ביוה"כ דכתיב "ומלוא חפניו קטורת סמים" והיא‬ ‫עבודה קשה‪ ,‬ובית אבטינס היו כותשים את הקטורת ומערבים‬ ‫אפילו אם הוא אדם כשר טוב להטריחו כדי שלא תזוח דעתו‬ ‫את סממניה‪ ,‬והשביעוהו שלא יהיה צדוקי ויתקן את‬ ‫עליו להתגאות בכתר כהונה‪ ,‬שהרי מטעם זה לא עשו את‬ ‫הקטורת מבחוץ ואח"כ יכניסה לפנים‪ ,‬דהא כתיב "ומלוא‬ ‫שתי הלשכות סמוכות ולא עשו לו רק לשכה אחת‪.‬‬ ‫חפניו קטורת וכו' ונתן את הקטורת על האש לפני ד' "‪ ,‬ואמרו‬ ‫שש לשכות היו בעזרה‪ ,‬שלש בדרום‪ ,‬והם לשכת‬ ‫לו אישי כה"ג אנו שלוחי בי"ד ואתה שלוחינו ושליח‬ ‫המלח שהיו נותנים בה מלח לצורך מליחת‬ ‫בי"ד‪ ,‬משביעים אנו עליך על דעתינו ועל דעת בי"ד‬ ‫הקרבנות‪ ,‬לשכת הפרוה ששם היו מולחים עורות‬ ‫שלא תשנה דבר מכל שאמרנו לך‪ ,‬ונפטרו והלכו להם‪.‬‬ ‫קדשים (ועל גגה היה בית טבילה לכה"ג ביוה"כ)‪,‬‬ ‫י"ט‪ :‬לרב הונא בריה דרב יהושע שכהנים הם שלוחי‬ ‫ולשכת המדיחין ששם היו מדיחים קרבי קדשים‬ ‫(אבל בשר קדשים היו מדיחים על שלחנות שבעזרה‪ .‬תוד"ה‬ ‫דרחמנא‪( ,‬ונ"מ שמותר לכהן להקריב קרבנות למודר הנאה‬ ‫ששם)‪ ,‬ומשם היתה מסיבה (‪-‬מדרגות המתעגלות סביב‬ ‫ממנו)‪ ,‬שכיון שישראל לא יכולים להקריב הכהנים לא‬ ‫עמוד) לגג בית הפרוה‪ .‬ושלש לשכות היו בצפון‪ ,‬והם‬ ‫יכולים להיות שלוחיהם‪ ,‬כוונת האמירה הנ"ל היא‬ ‫לשכת העץ שלא זכר ראב"י למה היתה משמשת‬ ‫שהשבועה היא על דעתם ועל דעת בי"ד ולא לפי‬ ‫ולאבא שאול היא היתה לשכת הכה"ג והיתה‬ ‫מחשבת ליבו‪.‬‬ ‫מאחורי שתי הלשכות האחרות וגג שלשתם שוה‪,‬‬ ‫הוא פורש ובוכה מפני שחשדו בו שהוא צדוקי‪ ,‬והם‬ ‫לשכת הגולה ששם היה בור הגולה (על שם בור שכרו‬ ‫פורשים ובוכים מפני שכל החושד בכשרים לוקה‬ ‫שם עולי גולה) והגלגל היה נתון עליו ומשם היו‬ ‫בגופו‪.‬‬ ‫מביאים מים לכל צרכי העזרה‪ ,‬ולשכת הגזית ששם‬ ‫הצדוקים היו מכניסים את הקטורת כשהיא מעלה‬ ‫היתה יושבים הסנהדרין ודנים את הכהנים‪ ,‬ומי‬ ‫עשן‪ ,‬ולמדו זאת מדכתיב "כי בענן אראה על‬ ‫שנמצא בו פסול היה לובש ומתעטף בשחורים‬ ‫הכפורת"‪ .‬הגמ' מביאה מעשה בכה"ג צדוקי שעשה‬ ‫ויוצא והולך‪ ,‬ומי שלא נמצא בו פסול היה לובש‬ ‫כן (ואח"כ אמר לו אביו שאע"פ שהם צדוקים הם‬ ‫ומתעטף בלבנים ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים‪.‬‬ ‫מתייראים מהפרושים)‪ ,‬ולא עברו ימים מועטים עד‬ ‫שבעה שערים היו בעזרה‪ ,‬בדרום היה שער‬ ‫שמת והוטל באשפה והיו תולעים יוצאים מחוטמו‬ ‫הדליקה ואחריו שער הקרבן ואחריו שער המים שבו‬ ‫שהחוטם הראשון להכנס לבית מפני שהוא בולט לפניו‪ ,‬וי"א‬ ‫היו מכניסים צלוחית של מים של ניסוך בחג הסוכות‪ ,‬במזרח‬ ‫שביציאתו בא מלאך וחבטו על פניו‪ ,‬ומצאו אחיו‬ ‫היה שער נקנור והיתה לשכה בימינו ולשכה‬ ‫הכהנים סימן ככף רגל עגל בין כתפיו‪ ,‬שנאמר‬ ‫בשמאלו‪ ,‬אחת לשכת פנחס המלבש‪ ,‬ואחת לשכת‬ ‫"ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף עגל"‪.‬‬ ‫עושי חביתין‪ ,‬ובצפון היה שער נצוץ שהיה בנוי‬ ‫‪19‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫הדשן שהיתה עוד לפני הקרבת התמיד‪ ,‬ואגב זה מבארת‬ ‫אם היה חכם דורש בדבר הלכה כל ליל יוה"כ‪ ,‬שלא יישן‬ ‫הגמרא שאר דיני תרומת הדשן של כל יום‪ ,‬וכיון שהיו‬ ‫ויראה קרי‪ ,‬ואם לאו אבל הוא יודע להבין ולשמוע דבר הלכה‬ ‫עושים פייס לראות מי יזכה בתרומת הדשן מבארת הגמ'‬ ‫בפרק שני דיני ד' הפייסות שהיו במקדש‪ ,‬ומפרק שלישי‬ ‫תלמידי חכמים דורשים לפניו‪ .‬אם רגיל לקרות קורא‪,‬‬ ‫הגמרא מבארת סדר עבודת הכהן גדול ביום הכיפורים‪.‬‬ ‫ואם לאו היו קורין לפניו באיוב עזרא ודברי הימים‪,‬‬ ‫שהם דברים הממשיכים את הלב לשומעם ועי"ז אין שינה‬ ‫כ' אברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות‬ ‫חוטפתו‪ ,‬זכריה בן קבוטל (וי"א קפוטל) אומר פעמים‬ ‫הלילה‪ ,‬שעדיין יש באבר ממש‪ ,‬צריך להחזירם למזבח‪,‬‬ ‫הרבה קראתי לפניו בדניאל‪.‬‬ ‫ומועלים בהם דקדשי ד' קרינן בהו כיון שלא נעשית כל‬ ‫מצותם‪ ,‬ואם פקעו לאחר חצות לא יחזיר אע"פ שיש בהם‬ ‫בפרק ראשון דק"ש אסור לרמוז בעיניו ולקרוץ‬ ‫ממש כל שמשלה בהם האור‪ ,‬ואין מועלין בהם כיון שנעשית‬ ‫בשפתותיו ולהראות באצבעותיו‪ ,‬לפי שצריך לכוין בו‬ ‫מצותם‪ .‬רב רצה ללמוד דין זה שחצות עושה עיכול‬ ‫דכתיב "והיו הדברים האלה על לבבך"‪ ,‬והעושה כך עליו‬ ‫מדכתיב "כל הלילה והקטיר"‪ ,‬ומאידך כתיב "כל‬ ‫הכתוב אומר "ולא אותי קראת יעקב"‪ ,‬ובפרק שני‬ ‫הלילה והרים"‪ ,‬הא כיצד‪ ,‬חלקהו חציו להקטרה וחציו‬ ‫מותר‪.‬‬ ‫להרמה של הדשן‪ .‬רב כהנא מקשה מהמבואר במתני'‬ ‫ודברת בם‪ -‬שצריך להשמיע מה שמוציא מפיו ולא‬ ‫שברגלים היו תורמים כבר מאשמורה ראשונה‪ .‬ולכן‬ ‫בתפילה שהיא בלחש‪ .‬עשה אותם קבע‪ .‬ולא בדברים‬ ‫הגמרא אומרת שלומדים זאת מדכתיב "כל הלילה עד‬ ‫אחרים ‪-‬שיחת הילדים וקלות ראש‪ ,‬שהשח שיחת חולין‬ ‫הבוקר" ‪-‬תן בוקר ‪-‬חצות לבקרו של לילה ‪-‬עלות השחר‬ ‫עובר בעשה‪ ,‬וי"א בלאו דכתיב "כל הדברים יגעים‬ ‫אם משלה בהם האור‪ ,‬אבל לענין הקטרה של אברים שלא‬ ‫לא יוכל איש לדבר" ‪-‬אין לו רשות לדבר‪.‬‬ ‫נתעכלו‪ ,‬וכן לענין הרמת הדשן של אברים שנתעכלו‪ ,‬כל הלילה‬ ‫כשר‪ ,‬וחכמים קבעו זמן הרמת הדשן לפי המתאים לאותו יום‪.‬‬ ‫ביקש להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע‬ ‫ועל כן בכל יום היו תורמין את הדשן מהמזבח‬ ‫צרדה (מכה באצבע הסמוכה לאגודל ומחברו לאגודל‬ ‫בקריאת הגבר או סמוך לו בין מלפניו בין לאחריו‪,‬‬ ‫בחזקה ושומטה ומכה על כפו שזה משמיע קול)‪ ,‬ואומרים‬ ‫וביוה"כ דאיכא חולשה דכהן גדול שעליו מוטלות כל‬ ‫לו אישי כה"ג עמוד והפג (‪-‬טייל כדי להפיג שינה מעיניך)‬ ‫עבודות היום מחצות‪ ,‬וברגלים דנפישי ישראל כדמצינו‬ ‫אחת על הרצפה (–אחוי קידה שנועץ אגודליו בארץ‬ ‫שלא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה עזרה‬ ‫ושוחה ונושק את הרצפה ועומד)‪ ,‬ומעסיקים אותו עד‬ ‫מלאה מישראל שהביאו קרבנותיהם והם רצו להיות מוכנים‬ ‫שיגיע זמן השחיטה‪ ,‬בשירה בפה "אם ד' לא יבנה בית‬ ‫להקריבם מיד אחר התמיד‪ ,‬וממילא רב הדשן במקום המערכה‬ ‫וכו' " כלומר שיזהר שעבודתו תהיה לשם שמים ואז היא תהיה‬ ‫וצריך להעלות את הדשן לתפוח (‪-‬גל של אפר כמין תפוח של‬ ‫לרצון‪ ,‬שאם אינה רצויה אין טירחתו עולה לכלום‪ ,‬אבל לא‬ ‫ענבים הנדרך בגת‪ ,‬וזה נמצא באמצע המזבח)‪ ,‬לאחר ההרמה‬ ‫בכלי‪ .‬יקירי (‪-‬חשובי) ירושלים לא היו ישנים כדי‬ ‫היו תורמין מאשמורה ראשונה שהיא שליש הלילה‪,‬‬ ‫דפעמים יש בתפוח כג' מאות כור‪ .‬מצות תרומת הדשן היא‬ ‫שישמע קולם ולא ירדם‪ ,‬ואף בגבולין – בנהרדעא‪,‬‬ ‫לחתות מן הדשן פעם אחת בין הרבה בין מעט ובלבד שלא‬ ‫עשו כן זכר למקדש אלא שהיו חוטאים מחמת שהיו‬ ‫יפחות ממלא קומץ‪ ,‬ולתת את הדשן במזרחו של כבש‪ ,‬והוא היה‬ ‫משחקים אנשים ונשים יחד‪ ,‬וזה גרם שלא יבוא משיח‪,‬‬ ‫נבלע במקומו‪ ,‬דכתיב "והרים את הדשן וכו' ושמו אצל המזבח"‪,‬‬ ‫ואמר על זה הקב"ה "לפתח חטאת רובץ" ‪-‬שהיצר הרע‬ ‫וזו היתה העבודה הראשונה בשחרית בהשכמה‪.‬‬ ‫מחטיא את האדם בעל כרחו‪ ,‬אבל לשטן אין רשות לקטרג‬ ‫קריאת הגבר‪ -‬לרב גבר היינו אדם‪ ,‬ולרב שילא‬ ‫ביוה"כ‪.‬‬ ‫תרנגול‪ ,‬ופעם אחת אירע שרב שימש מתורגמן לרב‬ ‫ע"כ סדר הכנת הכהן גדול לעבודת יום הכיפורים‪.‬‬ ‫שילא מפני שלא הכירוהו‪ ,‬ופירש שגבר זה אדם‪ ,‬ואמר‬ ‫לו רב שילא שיאמר שגבר זה תרנגול‪ ,‬וענה לו רב‬ ‫תרומת הדשן‬ ‫שכשפירש כך לרבי חייא לא אמר לו כלום‪ ,‬והבין רב‬ ‫כתיב "והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על‬ ‫שילא שזה רב שהוא אחיינו של רבי חייא ואמר לו‬ ‫המזבח ושמו אצל המזבח"‪ ,‬מכאן שמצוה בכל יום לקחת‬ ‫שישב בכבודו שאיני כדאי שתהא מתורגמני‪ ,‬וענה לו רב‬ ‫מעט דשן מעל המזבח ולשים אותו ליד המזבח‪ .‬לאחר‬ ‫שמי שהתחיל במלאכה עליו לעשות גם מלאכה‬ ‫שנתבאר איך היו מכינים את הכה"ג לפני יוה"כ ובליל‬ ‫יוה"כ‪ ,‬מבארת המשנה תחילת סדר יום הכיפורים בתרומת‬ ‫‪20‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫להביא תחתיהם‪ ,‬מפני שהעומר היה נקצר בליל מוצאי יו"ט והיו‬ ‫פחותה‪ ,‬אי נמי משום דמעלין בקודש ואין מורידין וזה‬ ‫קוצרים רק כשיעור עשרון מנופה בי"ג נפה‪ ,‬וכן שתי הלחם‬ ‫גנאי שיעמוד מתורגמן פחות ממנו‪ .‬תניא כוותיה דרב‪,‬‬ ‫נאפים מערב יו"ט ואין אפיתם דוחה יו"ט‪ ,‬וכן לחם הפנים אם‬ ‫ותניא כוותיה דרב שילא‪.‬‬ ‫יפסל אין עושים אחר והשלחן יעמוד ריק עד שבת הבאה‪ .‬ז'‬ ‫לעולם לא כיבו גשמים אש של המערכה‪ .‬ח' עשן‬ ‫גביני כרוז והיה אומר עמדו כהנים לעבודתכם ולוים‬ ‫המערכה כל רוחות שבעולם לא הזיזוהו‪ ,‬ואף דאיתא‬ ‫לדוכנכם וישראל למעמדכם‪ ,‬והיה קולו נשמע ג'‬ ‫להלן שהיה נוטה לצד‪ ,‬מ"מ היה עולה בקו אחד ולא‬ ‫פרסאות‪ ,‬ופעם אחת נשמע קולו של כה"ג ביוה"כ‬ ‫היה מתפזר‪ .‬ט' שברי כלי חרס שמבשלים בהם קדשי‬ ‫כשהתודה על פרו ואמר אנא ד' חטאתי‪ ,‬י' פרסאות‪ ,‬אע"פ‬ ‫קדשים ובליעתם נאסרת משום נותר‪ ,‬והם טעונים שבירה‬ ‫ששם זה היה בזמן חולשה דתעניתא וביום ולא בלילה‬ ‫במקום קדוש‪ ,‬ואם לא יבלעו נמצאו אשפתות של שברים‬ ‫(דביום גלגל חמה מנסר ברקיע‪ ,‬והנסורת מזה נקראת‬ ‫בעזרה‪ ,‬ומוראה ונוצה של עולת העוף‪ ,‬ודישון מזבח‬ ‫לא‪ ,‬ועליה אמר נבוכדנצר "וכל דירי ארעא כלא‬ ‫הפנימי והמנורה שהיה נותנם עם תרומת הדשן במזרח‬ ‫חשיבין"‪ ,‬וקול זה וקול המונה של רומי גורמים כל‬ ‫הכבש‪ ,‬היו נבלעים במקומם‪ .‬י' לחם הפנים בזמן‬ ‫אחד שלא ישמעו את הקול השני‪ ,‬וקולות אלו וכן קול‬ ‫סילוקו היה חם כמו בזמן סידורו‪.‬‬ ‫נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף הולכים מסוף העולם‬ ‫ניסים נוספים‪ -‬מקום ארון אינו מן המידה שקודש‬ ‫ועד סופו‪ ,‬אך ביקשו רבנן רחמים שלא ישמעו קול‬ ‫הקדשים היה עשרים אמה על עשרים אמה‪ ,‬ובכל זאת היה מכל‬ ‫הנשמה בצאתה מן הגוף וביטלו קול זה‪ ,‬וי"א שאף‬ ‫צד של הארון עשר אמות‪ ,‬כרובים שעשה שלמה‪ ,‬שהיו‬ ‫קול לידה נשמע מסוף העולם ועד סופו‪ ,‬וי"א אף‬ ‫עומדים על הארץ ליד הארון אחד בצפון ואחד בדרום‪ ,‬וכל כנף‬ ‫רידייא ‪-‬מלאך הממונה על השקית השדות ממטר השמים‬ ‫הוא ה' אמות‪ ,‬ונמצא שעובי גוף הכרובים אינו מן המידה אלא‬ ‫ממעל ומן הארץ מתחת‪ ,‬והוא קורא למים עליונים ותחתונים)‪.‬‬ ‫בנס היו עומדים‪ ,‬ולא מנאום לעיל משום שהם ניסים‬ ‫שבפנים ולא היו ידועים לכל‪ ,‬אבל לחם הפנים היו‬ ‫כ"א‪ .‬המקדים ויוצא לדרך יחידי קודם קריאת הגבר‬ ‫מגביהים אותו להראותו לעולי רגלים‪ ,‬ואומרים ראו‬ ‫(‪-‬תרנגול) שזה זמן המזיקים‪ ,‬דמו בראשו מפני שהוא המית‬ ‫חיבתכם לפני המקום שהוא חם בשעת סילוקו כמו‬ ‫את עצמו‪ ,‬ולרב יאשיה לא יצא עד שישנה הגבר‬ ‫בשעת סידורו‪ ,‬דכתיב "לשום לחם חום ביום הלקחו"‪,‬‬ ‫בקריאתו‪ ,‬וי"א עד שישלש‪ .‬והיינו בתרנגול בינוני‬ ‫ועל כן היה מקבל טומאה‪ ,‬שהרי כלי עץ העשוי לנחת‬ ‫שאינו ממהר קריאתו ולא מאחר‪.‬‬ ‫‪-‬שאינו מיטלטל אינו מקבל טומאה‪ ,‬ואף חוצץ בפני‬ ‫הטומאה‪ ,‬ואף שהשלחן היה מצופה זהב ואזלינן בתר ציפוי‪,‬‬ ‫אלו ניסים היו בביהמ"ק ובירושלים‬ ‫הזהב בטל לעץ‪ ,‬דרחמנא קרייה עץ‪.‬‬ ‫איתא במתני' שברגלים לא היתה קריאת הגבר מגעת עד‬ ‫שהיתה עזרה מלאה מישראל‪ .‬הגמ' מביאה את הנס‬ ‫שלמה נטע אילנות שהיו מוציאים פירות זהב בזמנם‪,‬‬ ‫שאירע בדבר זה שאע"פ שהיו עומדים צפופים היו‬ ‫דכתיב "ירעש כלבנון פריו" שפרי ישראל הנמצא בלבנון‬ ‫משתחוים רווחים‪ ,‬ואגב זה מביאה הגמ' את הניסים‬ ‫שזה בית המקדש מרעיש כשהרוח נושבת והפירות נוקשים זה‬ ‫הנוספים שנעשו בבית המקדש ובירושלים‪.‬‬ ‫בזה‪ ,‬וכשנכנסו נכרים להיכל יבש‪ ,‬ועתיד הקב"ה‬ ‫י' ניסים שנעשו בבית המקדש‪ -‬א' בעליתם לרגל‬ ‫להחזירם לנו‪ ,‬ולא מנו נס זה מפני שהיו העצים‬ ‫היו עומדים צפופים (‪-‬שמרוב דוחק אף רגליהם היו צפים‬ ‫קבועים במקומם‪ ,‬ולפי זה אף ניסי הארון וכרובים לא‬ ‫באויר) ונמשכים עד י"א אמה אחורי בית הכפורת‪,‬‬ ‫מנאום מטעם זה‪.‬‬ ‫וכשהם היו משתחווים היו באים כולם למזרח המזבח בתוך‬ ‫ניסים בירושלים‪ -‬לא הזיק נחש ועקרב בירושלים‪,‬‬ ‫העזרה והיו רווחים ‪-‬שהיה ד' אמות בין אחד לחבירו‪ ,‬שאחד‬ ‫ומעולם לא אמר אדם צר לי המקום שמזונותי דחוקים‪,‬‬ ‫לא ישמע את וידוי חבירו‪ ,‬כדי שלא יתבייש‪ .‬ב' לא הפילה‬ ‫דירתי דחוקה‪ ,‬שאלין בירושלים‪.‬‬ ‫אשה מעוברת מחמת שנתאותה לאכול בשר ע"י שהריחה‬ ‫מריח בשר הקודש‪ .‬ג' לא הסריח בשר הקודש‬ ‫כ"א‪ :‬אש המערכה במקדש ראשון רבוצה כארי ‪-‬‬ ‫מעולם‪ .‬ד' לא נראה זבוב בבית המטבחיים שבעזרה‪ .‬ה'‬ ‫שהגחלת שנפלה מן השמים בימי שלמה היתה דומה לארי‬ ‫לא אירע קרי לכה"ג ביוה"כ‪ .‬ו' לא נמצא פסול בעומר‬ ‫רובץ‪ ,‬והיתה על המזבח עד שבא מנשה וסילקה‪( ,‬ובמקדש‬ ‫ובשתי הלחם ובלחם הפנים‪ ,‬שאם היה בהם פסול אין אחר‬ ‫‪21‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫בראשונה‬ ‫שני ככלב)‪ ,‬ברה כחמה‪ ,‬יש בה ממש‪ ,‬אוכלת לחים‬ ‫כיבשים‪ ,‬אינה מעלה עשן‪ ,‬אבל אש שנתנו משל‬ ‫הדיוט היתה מעלה עשן‪ ,‬דמצוה להביא אף אש מן‬ ‫סדרי העבודה והפייסות במקדש‬ ‫ההדיוט‪ ,‬דכתיב "ונתנו בני אהרן הכהן אש על‬ ‫פרק זה עוסק בענייני עבודה השייכים לכל יום‪ :‬א' תרומת‬ ‫המזבח"‪.‬‬ ‫הדשן‪ .‬ב' ארבעת הפעמים שהיו הכהנים מתאספים להטיל‬ ‫גורלות כדי לדעת מי יזכה בשאר העבודות שהיו בתמיד‬ ‫מקדש שני לא היו בו ארון כפורת וכרובים‪ ,‬שכינה‪,‬‬ ‫ובקטורת‪( ,‬ונחלקו הראשונים אם פייסות אלו היו גם‬ ‫רוח הקודש לא שרתה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך‪,‬‬ ‫ביוה"כ‪ ,‬או שביוה"כ אין העבודות כשרות אלא ע"י הכהן‬ ‫ואורים ותומים לא היו משיבים לנשאלים בהם‪ ,‬אבל היה‬ ‫גדול)‪ .‬ג' מנין הכהנים שהיו נצרכים לעבודת התמידים‬ ‫לובשם הכה"ג‪ ,‬דאי לאו הכי היה מחוסר בגדים‪( .‬תוד"ה ואורים)‪.‬‬ ‫ולקרבנות אחרים‪.‬‬ ‫אש משמים‪ -‬היתה ולא סייעה לשריפת הקדשים‪.‬‬ ‫כ"ב‪ .‬מי זוכה בתרומת הדשן‪-‬‬ ‫ו' מיני אש‪ -‬א' אש רגילה אוכלת ואינה שותה‪ .‬ב'‬ ‫בתחילה כל כהן מאותו בית אב שהיה רוצה לתרום את‬ ‫חום של חולים שותה ואינו אוכל שהחולה צמא ואינו‬ ‫המזבח היה תורם‪ ,‬ואם היו כמה שרצו לתרום‪ ,‬היו‬ ‫רוצה לאכול‪ .‬ג' אש של אליהו אכלה ושתתה‪ .‬ד' אש‬ ‫רצים בכבש שאורכו ל"ב אמה‪ ,‬ומי שהגיע ראשון לד'‬ ‫של המערכה אכלה לחים ויבשים‪ .‬ה' אש של גבריאל‬ ‫אמות הסמוכות למזבח זכה (ורב פפא מסתפק אם‬ ‫דחתה אש אחרת שציננה את הכבשן מבפנים ושרפה מבחוץ‬ ‫הד' אמות כוללים אמה של היסוד ואמה של הסובב‬ ‫את אלו שזרקו את חנניה מישאל ועזריה‪ .‬ו' אש דשכינה‬ ‫או לא)‪ ,‬ואם היו שניהם שווים היו עושים פייס לכל‬ ‫אכלה אש אחרת של המלאכים שאמרו לקב"ה "מה אנוש כי‬ ‫הכהנים‪ .‬ואחרי שראו שבאו לידי סכנה‪ ,‬שדחף אחד‬ ‫תזכרנו"‪.‬‬ ‫את חבירו ונפל ונשברה רגלו‪ ,‬התקינו שמתחילה יהיו‬ ‫תורמים ע"י פייס‪.‬‬ ‫הסימן מעשן המערכה לגשמי אותה שנה‪-‬‬ ‫במוצאי יו"ט האחרון של חג שאתמול נחתם גזר דינם על‬ ‫מעיקרא היו סבורים שא"צ פייס מפני שתרומת‬ ‫גשמי שנה‪ ,‬דבחג נידונים על המים‪ ,‬היו כולם צופים לעשן‬ ‫הדשן היא עבודת לילה ואינה חשובה בעיניהם‪ ,‬ואיכא‬ ‫המערכה‪ ,‬אם היה נוטה כלפי צפון ע"י רוח דרומית היו‬ ‫דאמרי מפני שיש אונס שינה היו סבורים שא"צ פייס‪.‬‬ ‫יודעים שגשמי השנה מרובים‪ ,‬והיו העניים שמחים‪,‬‬ ‫אבל הקטרת אברים ופדרים שהם כשרים כל הלילה‬ ‫ובעלי בתים עצובים מפני שפירותיהם מרקיבים ואינם‬ ‫תיקנו בהם פייס כדאיתא במתני' מי מעלה אברים לכבש ומן‬ ‫יכולים לאוצרם וצריכים למוכרם בזול‪ .‬ואם העשן היה נוטה‬ ‫הכבש ולמזבח‪ ,‬ללישנא קמא מפני שהם סוף עבודת‬ ‫כלפי דרום ידעו שגשמי השנה מועטים‪ ,‬והיו העניים‬ ‫היום ‪-‬סיום הקרבן שנשחט ונזרק דמו ביום‪ ,‬ולא עבודת‬ ‫עצובים ובעלי בתים שמחים מפני שפירותיהם‬ ‫לילה‪( ,‬אבל תרומת הדשן זו עבודת לילה‪ ,‬והא דאמר‬ ‫משתמרים‪ .‬ואם היה העשן נוטה למזרח כולם היו‬ ‫ריו"ח שאם קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן א"צ‬ ‫שמחים מפני שרוח מערבית היא שקולה ומביאה גשמים לפי‬ ‫לחזור ולקדש לצורך עבודת היום אם לא יצא מן המקדש‪,‬‬ ‫הצורך‪ ,‬הפירות אינם מרקיבים ותבואת הזרע מצליחה ואין רעב‬ ‫ואפילו לרבי שסובר שלינה מועלת בקידוש ידים ורגלים מודה‬ ‫בעולם‪ ,‬ואם היה נוטה למערב כולם היו עצובים מפני‬ ‫שבזמן זה לא פסלה לינה‪ ,‬אין הטעם משום שקידש‬ ‫שרוח זו מייבשת את הזרעים‪ .‬אמנם לבני בבל שהיא לחה‬ ‫לתחילת עבודת היום‪ ,‬אלא משום שקידש מתחילה‬ ‫תמיד מחמת מימיה רוח מזרחית לעולם יפה‪ ,‬ורוח‬ ‫לשם עבודה)‪ .‬וללישנא בתרא מפני שיותר קל‬ ‫מערבית לעולם קשה‪ ,‬ורוח צפונית יפה לחיטים‬ ‫להשאר ער מאשר לקום מוקדם‪.‬‬ ‫בשעה שהביאו שליש וקשה לזיתים בזמן שהם‬ ‫אחר שתיקנו פייס שוב לא באו הכהנים לפייס‪ ,‬מפני‬ ‫חונטים‪ ,‬ורוח דרומית קשה לחיטים בשעה שהביאו‬ ‫שחשבו שאולי לא יזכו לתרום‪ ,‬ולכן תיקנו שמי‬ ‫שליש ויפה לזיתים בזמן שהם חונטים‪ ,‬וסימנך שלחן‬ ‫שתורם יזכה בסידור מערכה ובשני גזרי עצים‪.‬‬ ‫בצפון מועיל לחיטים הראוים לו‪ ,‬ומנורה בדרום‬ ‫כ"ב‪ :‬מנו את הכהנים בפייס ע"י אצבעות‪ ,‬ולא מנו‬ ‫מועילה לזיתים הראוים לה‪.‬‬ ‫אותם סתם לגולגלותם‪ ,‬מפני שאסור למנות את‬ ‫‪22‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫כ"ג‪ .‬ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח‪ ,‬והא‬ ‫ישראל אפי' לדבר מצוה‪ ,‬שנא' "ויפקדם בטלאים"‪,‬‬ ‫דכתיב "לא תקום ולא תטור" (נקימה היינו לא להיטיב‬ ‫והמונה סתם עובר בלאו ד"לא ימד" וי"א בב' לאוים‬ ‫לחבירו מחמת שלא היטיב לו‪ ,‬ונטירה היינו לומר‬ ‫"לא ימד ולא יספר"‪ .‬לרבי יונתן בזמן שישראל עושים‬ ‫לחבירו איני כמוך שלא הטבת לי) איירי בממון‪ ,‬אבל‬ ‫רצונו של מקום יהיו רבים "אשר לא ימד ולא יספר"‪,‬‬ ‫בצערא דגופא מותר ליטור בלב ואם בא אחר לנקום‬ ‫ובזמן שאינם עושים רצונו של מקום יהיו "כחול הים"‬ ‫נקמתו בקיום המשפט ישתוק‪ ,‬אבל לא יקום דכתיב‬ ‫שיש לזה מנין‪ .‬ולאבא יוסי בן דוסתאי בידי אדם "לא‬ ‫"הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם‬ ‫ימד ולא יספר" אבל בידי שמים יוכלו לסופרם‪.‬‬ ‫משיבים ועונים עושים מאהבה ושמחים ביסורים‬ ‫כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור הרי הוא מתעשר‪.‬‬ ‫עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"‪,‬‬ ‫ואם מפייסים אותו ומתפייס עליו נאמר כל המעביר‬ ‫שאול המלך‬ ‫על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו‪.‬‬ ‫לעיל נתבאר ששאול מנה את ישראל שנאספו למלחמה‬ ‫ע"י שכל אחד נתן טלה ומנו את הטלאים‪ .‬אגב זה מבארת‬ ‫המשך ענייני הפייסות‬ ‫הגמ' כמה עניינים השייכים לשאול‪ ,‬ולמה הוא הפסיד את‬ ‫המלוכה‪.‬‬ ‫צורת מניית הכהנים בפייס‪ -‬בריא היה מוציא אצבע‬ ‫אחת‪ ,‬וחולה שאינו יכול להוציא אצבע אחת לבדה היה‬ ‫בשעה שאמר הקב"ה לשאול "לך והכית את עמלק"‪,‬‬ ‫מוציא ב' אצבעות‪ ,‬אבל אין מונים אלא אחת‪( .‬והיו‬ ‫אמר אם על נפש אחת צריך להביא עגלה ערופה‪ ,‬כ"ש‬ ‫עומדים בעיגול והממונה אומר מנין גדול הרבה יותר ממנין‬ ‫על נפשות הרבה‪ ,‬ואם אדם חטא בהמה מה חטאה‪,‬‬ ‫הכהנים‪ ,‬ונוטל מצנפת מראש אחד הכהנים ומתחיל למנות‬ ‫ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו‪ ,‬יצאה בת קול‬ ‫ממנו‪ ,‬ומי שמנין כלה בו זכה)‪ .‬ואין מוציאין לא גודל ולא‬ ‫ואמרה "אל תהי צדיק הרבה"‪ ,‬וכשאמר שאול לדואג‬ ‫את האצבע השלישית מפני הרמאין‪ ,‬שיראה שמנין כלה‬ ‫להרוג את נוב עיר הכהנים יצאה בת קול ואמרה "אל‬ ‫בבא אחריו ויוציא שתי אצבעות כדי שהוא יזכה‪ ,‬מפני שאדם‬ ‫תרשע הרבה"‪.‬‬ ‫יכול להרחיק הרבה את האגודל מהאצבע ונראה כאצבעות ב'‬ ‫שאול נענש לקונסו מיתה לבטל מלכותו בגלל עבירה‬ ‫בני אדם‪ .‬ואם הוציא את האצבע השלישית מונים לו‬ ‫אחת‪ ,‬שלא הרג את אגג‪ ,‬דכתיב "נחמתי כי המלכתי‬ ‫אחת‪ ,‬שאינו רמאי‪ ,‬שניכר שאינו משני בני אדם שאין יכול‬ ‫את שאול למלך"‪ ,‬ולא היה עונש על הריגת נוב עיר‬ ‫להרחיק זה מזה אבל אם הוציא גודל אין מונים לו‪ ,‬ולא‬ ‫הכהנים‪ .‬ודוד אף שחטא גם במעשה דאוריה וגם‬ ‫עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע‪ ,‬והיינו רצועה של‬ ‫במנין ישראל לא נענש‪ ,‬והא דכתיב "ויתן ד' דבר" אינו‬ ‫ערביים שראשה חתוך לרצועות דקות כדי שהסוס ירגיש‬ ‫עונש בגופו‪ ,‬ועל מעשה דבת שבע נענש בגופו (מלבד‬ ‫אותה יותר‪( .‬ומזה למד אביי דהא דתנן בן ביבאי על‬ ‫מה שמתו הילד הראשון של בת שבע ואמנון‪ ,‬ונאנסה‬ ‫הפקיע‪ ,‬אין הכונה לעשית הפתילות לשמחת בית‬ ‫תמר ומרד בו אבשלום) שנצטרע ו' חודשים ופרשו‬ ‫השואבה‪ ,‬אלא הכונה למלקות)‪.‬‬ ‫ממנו סנהדרין ונסתלקה הימנו שכינה‪ .‬וס"ל כשמואל‬ ‫סיבת תקנת הפייס‪ -‬מעשה בשני כהנים שקדם‬ ‫שלא קיבל דוד לשון הרע על מפיבושת‪ ,‬ולרב שקיבל‬ ‫אחד את חבירו ונטל סכין ותקע בליבו‪ ,‬וסברו אקראי‬ ‫לשון הרע‪ ,‬נענש מידה כנגד מידה שמפני שאמר שיחלק את‬ ‫בעלמא הוא‪ ,‬ועוד היה מעשה שדחף אחד את חבירו‬ ‫נחלתו יצאה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את‬ ‫ונפל ונשברה רגלו‪ ,‬וכשראו שאפילו ממילא באים‬ ‫המלוכה‪.‬‬ ‫לידי סכנה תיקנו פייס‪.‬‬ ‫בן שנה שאול במלכו‪ -‬כבן שנה שלא טעם טעם חטא‪.‬‬ ‫אחרי שתקע סכין בליבו עמד רבי צדוק ואמר על מי‬ ‫לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה דופי ביחוסו‪,‬‬ ‫להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות ‪-‬משל‬ ‫וכמו שאמר ריו"ח שאין ממנים פרנס על הציבור‬ ‫היושבים בעיר או מהכהנים שומרי העזרה‪ ,‬ואף שאין‬ ‫אא"כ תלויה קופת שרצים (‪-‬שיש דופי במשפחתו)‬ ‫ירושלים מביאה עגלה ערופה אמר כן כדי להרבות‬ ‫מאחוריו‪ ,‬שאם תזוח דעתו אומרים לו חזור לאחוריך‪.‬‬ ‫הבכי‪ ,‬וגעו (‪-‬צעקו) כל העם בבכיה‪ ,‬בא אביו של תינוק‬ ‫שאול נענש לבוא לידי מעשה דאגג מפני שמחל על כבודו‬ ‫ומצאו מפרפר ואמר הרי הוא כפרתכם‪ ,‬ואמר שכיון‬ ‫כשאמרו עליו מה יושיענו זה‪.‬‬ ‫‪23‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫כ"ד‪ .‬שיעור תרומת הדשן הוא קומץ‪ ,‬דילפינן גז"ש‬ ‫שעדיין לא מת שיוציאו את הסכין כדי שלא תיטמא‪,‬‬ ‫"והרים את הדשן" מ"והרים ממנו בקומצו"‪ ,‬ועל כן לא‬ ‫ללמדך שחמורה בעיניהם טהרת כלים משפיכות‬ ‫יפחות מאומד מלוא הקומץ ואם רצה להוסיף מוסיף‪ ,‬ואין לומר‬ ‫דמים‪ ,‬דשפיכות דמים הוזלה וטהרת כלים כדקיימא‬ ‫שצריך דווקא קומץ‪ ,‬דא"א לקמוץ בידיו גחלים רותחות‪( .‬ולא‬ ‫קיימא‪.‬‬ ‫ילפינן מתרומת מעשר דכתיב בה "והרמותם ממנו"‬ ‫ושיעורה אחד מעשרה‪ ,‬או מתרומת מדין ששם השיעור היה‬ ‫המשך ענייני תרומת הדשן‬ ‫"אחד נפש מחמש המאות")‪.‬‬ ‫כ"ג‪ :‬אלו בגדים כשרים לתרומת והוצאת הדשן‪,‬‬ ‫והאם בעלי מומין כשרים‪ -‬כתיב "ופשט את בגדיו‬ ‫באלו עבודות זר חייב מיתה‬ ‫ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן"‪ .‬לת"ק‬ ‫אע"פ שזר מוזהר מלעבוד כל עבודות המקדש (מלבד‬ ‫לומדים שאף הבגדים האחרים הם בגדי קודש‪ ,‬אלא‬ ‫שחיטה שהיא כשרה בזר)‪ ,‬דכתיב "וזר לא יקרב אליכם"‪,‬‬ ‫מ"מ לא על כל העבודות נאמר "והזר הקרב יומת"‪ .‬הגמ'‬ ‫שהם פחותים מהראשונים כגון שחקים או פשתן שאינו‬ ‫דורשת מהפסוקים מהם הכללים לפיהם אנו יודעים את זר‬ ‫מוצהב ואין דמיהם יקרים‪ ,‬מפני שהם מתלכלכים בהוצאת‬ ‫חייב מיתה על עבודה זו או לא‪ ,‬וכהמשך לסוגיה הקודמת‬ ‫הדשן‪ ,‬וזה גנאי לשמש בהם על המזבח בעבודת אכילה‪,‬‬ ‫שעוסקת בתרומת הדשן מביאה הגמרא מחלוקת אם זר‬ ‫דבגדים שבישל בהם קדירה לרבו אל ימזוג בהם כוס‬ ‫שתרם את הדשן חייב מיתה או לא‪.‬‬ ‫לרבו‪ .‬ור"א לומד מדכתיב "אחרים והוציא" שאף בעלי‬ ‫זר חייב מיתה לכו"ע על זריקה‪ ,‬הקטרה‪ ,‬ניסוך המים‪,‬‬ ‫מומין שהם מרוחקים משאר עבודות כשרים להוצאת‬ ‫וניסוך היין‪.‬‬ ‫הדשן‪ .‬לר"ל ה"ה שנחלקו אם בעלי מומין כשרים‬ ‫להרמה‪ ,‬דאף הרמה לאו עבודה היא ועשייתה בכתונת‬ ‫חיוב מיתה בזר שתרם את הדשן‪-‬‬ ‫ומכנסים בלבד‪ .‬ולרבי יוחנן בהרמה מודה ר"א‬ ‫לשיטת רב אין זר חייב מיתה על תרומת הדשן‪,‬‬ ‫שעבודה היא ופסולה בבעלי מומין ועשייתה אף‬ ‫דכתיב "ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם‬ ‫במצנפת ואבנט‪ ,‬והא דכתיב "ולבש הכהן מדו בד‬ ‫והזר הקרב יומת"‪ ,‬אינו חייב אלא בעבודת מתנה לתת‬ ‫ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן" שמשמע‬ ‫על המזבח ולא בעבודת סילוק מהמזבח כתרומת הדשן‪,‬‬ ‫שמספיק ללבוש כתונת ומכנסים‪ ,‬בא לדרוש "מדו בד"‬ ‫ומ"ועבדתם" לומדים שאינו חייב אלא בעבודה תמה‬ ‫שיהיו כמידתו לא נגררות על הארץ ולא מסולקות מן הארץ‪,‬‬ ‫שאין אחריה עבודה משא"כ שחיטה קבלה והולכה שיש‬ ‫ו"על בשרו" היינו שלא יהיה דבר קודם למכנסים‪,‬‬ ‫אחריהם זריקה‪ ,‬אבל זריקה היא סיום העבודות בדם‪ ,‬והקטרה‬ ‫(ור"ל דס"ל שהתורה כתבה דווקא כתונת ומכנסים מפני‬ ‫היא סיום העבודות בקומץ מנחה ובאברים ופדרים‪ ,‬וכן ניסוך‬ ‫שלובש רק אותם גם מודה לדרשות אלו מדכתיב "מדו"‬ ‫היין בכל השנה וניסוך המים בחג‪.‬‬ ‫ולא כתונת‪ ,‬ומדאייתר "על בשרו")‪.‬‬ ‫לוי לומד מדכתיב התם "לכל דבר המזבח" לרבות‬ ‫שגם על עבודת סילוק אם היא עבודה תמה‪ ,‬כגון תרומת‬ ‫ובברייתא נחלקו תנאים מה לומדים מדכתיב "ילבש‬ ‫הדשן חייב מיתה‪( ,‬ורב לומד מפסוק זה לרבות שבע‬ ‫על בשרו"‪ ,‬לרבי יהודה לומדים לרבות מצנפת ואבנט‬ ‫הזאות שבפנים על הפרוכת מפר העלם דבר ופר משיח ושל‬ ‫להרמה‪ ,‬ולרבי דוסא לומדים שבגדי כה"ג ביוה"כ‬ ‫יוה"כ ושל מצורע‪ ,‬ולוי לומד דין זה מ"לכל"‪ ,‬ורב לא‬ ‫כשרים לכהן הדיוט‪ ,‬אבל לא ישתמש בהם כה"ג‬ ‫דורש תיבה זו)‪.‬‬ ‫ביוה"כ אחר דכתיב "והניחם שם"‪ ,‬ולרבי אבנטו של‬ ‫כה"ג ביו"כ שהוא של בוץ אינו אותו אבנט של כהן הדיוט‬ ‫כ"ד‪ :‬תניא כוותיה דרב שזר חייב מיתה על זריקת דם‬ ‫שהוא כלאים‪ ,‬וגם אין להשתמש לקדושה קלה בבגדים‬ ‫המזבח בחוץ‪ ,‬בין הזאה שעל הפרוכת לפנים‪ ,‬ובין הזאה שעל‬ ‫שהשתמשו בהם לקדושה חמורה‪ ,‬ובא הכתוב לרבות‬ ‫בין הבדים של יום הכיפורים לפני ולפנים‪ ,‬וכן המזה‬ ‫את השחקים שהם כשרים לכל העבודות ובלבד שלא יהיו‬ ‫בחטאת העוף והממצה והמקטיר בעולת העוף‪,‬‬ ‫קרועים‪ ,‬ומ"והניחם שם" לומדים שהם טעונים גניזה‪.‬‬ ‫והמנסך ג' לוגין מים או יין‪ ,‬ולא כתיב הכא שחייב על‬ ‫הגמ' אומרת שאין הכרח שנחלקו אם תרומת הדשן‬ ‫תרומת הדשן‪.‬‬ ‫נחשבת עבודה‪ ,‬די"ל שלכו"ע נחשבת עבודה‪ ,‬ונחלקו‬ ‫אם צריך פסוק לרבות או לא‪.‬‬ ‫‪24‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫בבגדי קודש‪ ,‬כדי שלא יבואו מחביבות המצוה למהר‬ ‫ותניא כוותיה דלוי שזר חייב מיתה על תרומת הדשן‬ ‫ולעשותה בבגדי חול‪ ,‬והחזנים היו מפשיטים בגדי‬ ‫וז' הזאות שבפנים ושל מצורע והמעלה ע"ג המזבח‬ ‫קודש מאלו שלא זכו בפייס את כל הבגדים ומשאירים‬ ‫בין דבר כשר בין דבר פסול בהנך שפסולן בקודש שאם‬ ‫לו רק מכנסים‪.‬‬ ‫עלו לא ירדו‪.‬‬ ‫כ"ה‪ .‬היכן וכיצד היו מפייסים‪ -‬לשכת הגזית היתה‬ ‫לכו"ע עבודות הנעשות לפני ולפנים אין בהם חיוב‬ ‫כמין בסילקי (בית גבוה מעל עליה) גדולה‪ ,‬והפייס היה‬ ‫מיתה כשעשאם זר אלא בעבודת מתנה ולא בעבודת‬ ‫נעשה במזרחה‪ ,‬וזקן היה יושב במערבה‪ ,‬והכהנים היו‬ ‫סילוק כגון הוצאת כף ומחתה שהכה"ג מכניס שם לקטורת‬ ‫עומדים בעיגול‪ ,‬והממונה נוטל מצנפת מראש אחד‬ ‫ביוה"כ ומניחם בין הבדים וחוזר ומוציאם‪ ,‬דכתיב "מבית‬ ‫מהם‪ ,‬וממנו היה מתחיל למנות‪( ,‬ולרב נחמן‬ ‫לפרוכת ועבדתם עבודת מתנה"‪ .‬וכן זר שעבד עבודת‬ ‫שמפייסים בבגדי חול‪ ,‬היתה זו מצנפת חול‪ ,‬כדמצינו‬ ‫סילוק בהיכל שהיא עבודה תמה כגון דישון מזבח הפנימי‬ ‫שכהן שעשתה לו אמו כתונת כדי להראות תפארת‬ ‫והמנורה פטור‪ ,‬דכתיב "ולמבית לפרוכת" לרבות היכל‪,‬‬ ‫עושרה ונוי מלאכתה וכמה היא מהדרת מצוות‪ ,‬עובד בה‬ ‫אבל בעבודת מתנה חייב‪ ,‬ומ"מ זר שסידר את השלחן‬ ‫עבודת יחיד)‪ .‬ומכאן שלשכת הגזית היתה חציה‬ ‫פטור‪ ,‬דאיכא סידור בזיכין בתרי'‪ ,‬ולאו עבודה תמה היא‪,‬‬ ‫בקודש וחציה בחול וב' פתחים היו לה אחד בקודש‬ ‫ובסידור בזיכין פטור‪ ,‬דאיכא סילוק והקטרה בשבת‬ ‫ואחד בחול‪ ,‬דאם כולה בקודש איך היה הזקן יושב‬ ‫הבאה‪ ,‬ובסידור המנורה בבוקר לסלק את הנרות של זהב‬ ‫במערבה והרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד‪,‬‬ ‫מהמנורה ולקנח את אפרם היטב ולחזור ולקובעם בה פטור‪,‬‬ ‫וכן אם היתה פתוחה רק לקודש היה דינה כקודש‬ ‫דאיכא נתינת פתילה‪ ,‬ובנתינת פתילה פטור‪ ,‬דאיכא‬ ‫אע"פ שהיא בנויה בחול‪ ,‬ואין לומר שכולה בחול או‬ ‫נתינת שמן‪ ,‬ובנתינת שמן פטור‪ ,‬דאיכא הדלקה‪,‬‬ ‫שהיא פתוחה רק לחול‪ ,‬דהא בעינן "בבית אלוקים‬ ‫ובהדלקה פטור‪ ,‬דלאו עבודה היא‪ ,‬אע"פ שהצתת‬ ‫נהלך ברגש"‪.‬‬ ‫הקיסמים הדקים במזבח באופן שמערכה אחת עומדת‬ ‫לכלות והוצרכו להצית בה אש נחשבת עבודה וטעונה כהן‬ ‫הפייס השני היה מי שוחט‪ ,‬מי זורק‪ ,‬מי מדשן מזבח‬ ‫וכלי שרת (‪-‬לבישת בגדי כהונה‪ ,‬ד' בגדים אם הוא כהן הדיוט‬ ‫הפנימי‪ ,‬ומי מדשן את המנורה‪ ,‬ומי מעלה אברים‬ ‫וח' אם הוא כה"ג) ‪ ,‬דכתיב "ונתנו בני אהרן הכהן אש על‬ ‫לכבש‪ :‬הראש והרגל של ימין בכהן אחד‪ ,‬ושתי הידים‬ ‫המזבח וערכו עצים על האש"‪ .‬וזר שסידר את העצים‬ ‫בכהן שני‪ ,‬והעוקץ (‪-‬זנב) והרגל של שמאל בכהן שלישי‪,‬‬ ‫במערכה פטור‪ ,‬דאיכא סידור שני גזירי עצים‪ ,‬ובסידור‬ ‫והחזה (‪-‬שומן החזה הרואה את הקרקע ללא ראשי הצלעות)‬ ‫שני לרב גזירין פטור‪ ,‬דאיכא סידור אברים שכל זה‬ ‫והגרה (‪-‬הצואר ובו מחוברים הקנה והכבד והלב) בכהן רביעי‪,‬‬ ‫מעבודת הסידור‪ ,‬דשם סידור אחד הוא‪ ,‬ולרבי יוחנן זר‬ ‫ושתי הדפנות בכהן חמישי‪ ,‬והקרבים בכהן שישי‪ .‬והסולת‬ ‫שסידר שני גזירין חייב‪ ,‬דס"ל שזו עבודה תמה וסידור‬ ‫עשרון למנחת נסכים של התמיד‪ ,‬והחביתין חצי עשרון‬ ‫האברים זה תחילת סידור אחר‪.‬‬ ‫למנחתו של כה"ג הקריבה בכל יום עם התמידין מחציתה בבוקר‬ ‫ומחציתה בערב (וקרויה חביתין משום דכתיב "על מחבת בשמן‬ ‫תיעשה")‪ ,‬והיין ג' לוגין של ניסוך לכבש התמיד‪.‬‬ ‫המשך ענייני הפייסות‬ ‫עושים ד' פייסות ואין עושים הכל בפעם אחת‪ ,‬כדי‬ ‫י"ג כהנים היו זוכים בפייס השני‪ ,‬אמנם לא היו י"ג‬ ‫להשמיע קול המון עם רב בעזרה כמה פעמים שזה‬ ‫פייסות בפייס השני‪ ,‬אלא הכהן שזכה היו י"ב כהנים‬ ‫כבוד המלך‪ ,‬דכתיב "אשר יחדיו נמתיק סוד בבית‬ ‫שאחריו בצד ימינו נמשכים עמו לפי הסדר הנ"ל‪.‬‬ ‫אלוקים נהלך ברגש"‪.‬‬ ‫כ"ה‪ :‬קבלת הדם לא היה עליה פייס והזורק היה‬ ‫באלו בגדים מפייסים‪ -‬לרב נחמן מפייסים בבגדי‬ ‫מקבל (ולא חוששים שאגב חביבותיה של הזריקה שהיא‬ ‫חול‪ ,‬כדי שלא יבואו לעבודה בעלי זרועות שלא זכו‬ ‫עבודת מזבח‪ ,‬לא יקבל את כל הדם‪ ,‬וכתיב "ואת כל הדם‬ ‫בפייס‪ ,‬ומי שהיה זוכה בפייס היו החזנים (‪-‬שמשים)‬ ‫ישפוך") ולא השוחט‪ ,‬דתניא בן קטין שהיה כה"ג עשה‬ ‫מלבישים לו מכנסי קודש כדי שלא ישאר ערום‬ ‫י"ב דדים ליציקת מים מהכיור‪ ,‬כדי שיהיו י"ב כהנים‬ ‫כשיפשיטוהו‪ ,‬ואח"כ מפשיטים ממנו את בגדי החול‬ ‫העסוקים בתמיד מקדשים ידיהם בבת אחת‪ ,‬והשוחט‬ ‫ומשאירים לו רק מכנסים‪ .‬ולרב ששת מפייסים‬ ‫‪25‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫לא משכחת אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ‪-‬‬ ‫א"צ לקדש ידיו שהרי שחיטה כשרה בזר‪ ,‬ואי אמרת‬ ‫להורות כדת וכהלכה אלא בשבטים לוי ויששכר‪ ,‬אבל‬ ‫שוחט מקבל הרי היה צריך לקדש ידיו בשביל‬ ‫לא יהודה אע"ג דכתיב בי' "יהודה מחוקקי" דמ"מ‬ ‫הקבלה‪.‬‬ ‫אינו אליבא דהלכתא‪.‬‬ ‫לרבי יהודה לא היה פייס על הבאת הגחלים‬ ‫אין מפייסים על התמיד של בין הערבים‪ ,‬אלא מי‬ ‫לקטורת במחתה‪ ,‬אלא מי שזוכה בקטורת להוליכה‬ ‫שזכה בשחרית זכה גם בערבית (אבל בקטורת לא)‪,‬‬ ‫להיכל ולהקטירה היה אומר לזה שעימו (‪-‬בימינו) שיחתה‬ ‫ובשבת שהיו משמרות מתחלפות היו מפייסים אף‬ ‫גחלים מהמזבח החיצון ויביא את המחתה להיכל ויתנם על‬ ‫על של בין הערבים‪.‬‬ ‫המזבח הפנימי‪ ,‬אע"פ שהקטורת אינה שכיחא שהיא באה‬ ‫הפיס הרביעי מי מעלה אברים מן הכבש למזבח‪ ,‬והיו‬ ‫רק ב' פעמים ביום‪ ,‬דאינה באה בנדבה והיא מעשירה את‬ ‫מחלקים את העלאת האברים לשנים‪ ,‬משום "ברב עם‬ ‫העוסקים בה עדיין אין עושין לזה פייס בפנ"ע‪.‬‬ ‫הדרת מלך"‪ .‬ולרבי אליעזר בן יעקב המעלה לכבש‬ ‫סדר הולכת והקרבת אברי התמיד‪ -‬לכו"ע הראש‪,‬‬ ‫הוא מעלה למזבח לאחר זמן‪ ,‬דאינו דרך ארץ להביא‬ ‫והרגל של ימין‪ ,‬היו קרבים ראשון‪ ,‬כדאיתא בברייתא‬ ‫כהנים אחרים והכהנים הראשונים ילכו להם ומיתחזי כטריחא‬ ‫שהראש והפדר קודמים לכל האברים דכתיב "ואת‬ ‫להו מילתא‪ ,‬ולדבריו היו מפייסים על הבאת הגחלים‬ ‫ראשו ואת פדרו וערך" (והיו נותנים את הפדר על בית‬ ‫במחתה לקטורת ודלא כרבי יהודה כדי לא לפחות בד'‬ ‫השחיטה ומעלהו כך‪ ,‬שזה הוא דרך כבוד של מעלה‬ ‫פייסות‪.‬‬ ‫מפני שבית השחיטה מלוכלך בדם הראש)‪ ,‬והיו מקריבים‬ ‫כ"ו‪ :‬כמה כהנים היו מקריבים את התמיד משעת‬ ‫את הרגל עם הראש כיון שבראש יש הרבה עצמות‪.‬‬ ‫הולכת אברים והלאה‪ -‬בסתמא היה תמיד של שחר קרב‬ ‫והיינו לבן עזאי בשם רבי יהושע היה התנא של‬ ‫ע"י תשעה כהנים חמשה לאברים‪ ,‬הקרביים והסולת‬ ‫משנתינו גם הולך אחר עילויו‪ ,‬רק ס"ל לפי גודל‬ ‫והחביתין והיין כל אחד ע"י אחד‪ .‬ובחג בעשרה מפני שביד‬ ‫האברים‪ ,‬הראש והרגל‪ ,‬שתי ידיים‪ ,‬העוקץ והרגל‪,‬‬ ‫כהן אחד צלוחית של מים לניסוך המים‪ .‬ובין הערבים בכל‬ ‫החזה והגרה‪ ,‬וב' דפנות‪ .‬אח"כ החזה והגרה שתי ידים‬ ‫יום בי"א‪ ,‬מפני שהיו ב' שבידם ב' גזירי עצים להוסיף‬ ‫שתי דפנות עוקץ ורגל‪ ,‬דאזלינן בתר עילויא והיינו‬ ‫על עצי המערכה להרבותם‪( ,‬דלגבי תמיד של שחר כתיב‬ ‫אבר שיש בו יותר בשר‪ .‬לרבי יוסי דרך הפשטו היה‬ ‫"ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר"‪ ,‬ולגבי תמיד‬ ‫קרב מצד הרגלים לצד הראש‪ ,‬והיינו הראש והרגל‪ ,‬העוקץ‬ ‫של בין הערבים כתיב "וערכו עצים")‪ .‬ובשבת היו ב'‬ ‫והרגל‪ ,‬שתי דפנות‪ ,‬שתי ידים‪ ,‬החזה והגרה‪ .‬לר"ע דרך‬ ‫עם בזיכי לבונה של לחם הפנים‪ .‬ובשבת שבתוך החג‬ ‫ניתוחו לאחר הפשטו היה קרב‪ ,‬והיינו הראש והרגל‪,‬‬ ‫היה קרב בי"ב‪ ,‬אבל בחול המועד של סוכות לא היו‬ ‫שתי ידים‪ ,‬חזה וגרה‪ ,‬שתי דפנות‪ ,‬העוקץ והרגל‪.‬‬ ‫י"ב אף בין הערביים‪ ,‬מפני שאין מנסכים מים בחג אלא‬ ‫ולריה"ג דרך עילויו (בשרמובחר בשומנו) היה קרב‪,‬‬ ‫בתמיד של שחר‪.‬‬ ‫והיינו הראש והרגל‪ ,‬החזה והגרה‪ ,‬שתי דפנות‪ ,‬העוקץ‬ ‫והרגל‪ ,‬שתי ידים‪( ,‬ואמנם על בהמה כחושה נאמר "כל‬ ‫כמה כהנים זכו בפייס השני‪ -‬לפעמים זכו בו י"ג‬ ‫נתח טוב ירך וכתף" שהירך יותר טוב מהכתף)‪ .‬ולחד מ"ד‬ ‫כהנים‪ ,‬ולפעמים י"ד ‪-‬בחג שביד אחד היתה צלוחית של‬ ‫קרב בדרך הילוכו בחייו‪ ,‬שמה שיותר קרוב לראש קודם‬ ‫מים‪ ,‬ולפעמים ט"ו ‪-‬בשבת‪ ,‬ולפעמים ט"ז ‪-‬בשבת שבתוך‬ ‫להקרבה‪.‬‬ ‫החג‪ ,‬ואם נסבור כרבי יהודה שהיה עוד כהן שמעלה את‬ ‫האברים מן הכבש ולמזבח ודלא כראב"י‪ ,‬לפעמים היו‬ ‫כ"ו‪ .‬הפיס השלישי היה על הקטורת‪ ,‬והיו מכריזים‬ ‫זוכים בו י"ז‪.‬‬ ‫חדשים לקטורת בואו והפיסו‪ ,‬ומעולם לא שנה אדם‬ ‫בהקטרת הקטורת‪ ,‬מפני שהיא מעשירה דכתיב‬ ‫איל קרב באחד עשר‪ ,‬הבשר בחמשה כמו בתמיד‪,‬‬ ‫"ישימו קטורה באפיך" וסמיך לי' "ברך ה' חילו"‪ ,‬אבל‬ ‫הקרבים והסולת שהיא ב' עשרונים והיין בשנים שנים‪.‬‬ ‫עולה אינה מעשירה אעפ"י שהוא ג"כ באותו פסוק‬ ‫הפר קרב בכ"ד‪ ,‬וכדלהלן‪ :‬הראש והרגל‪ -‬הראש‬ ‫"וכליל על מזבחיך"‪ ,‬כיון דשכיחא ומסתברא דקאי אלא‬ ‫באחד והרגל בשנים‪ .‬העוקץ והרגל‪ -‬העוקץ בשנים‬ ‫שכיחא דאל"כ נמצאו הכל עשירים‪.‬‬ ‫‪26‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫זר שסידר המערכה חייב‪ .‬ללישנא קמא הטעם הוא‬ ‫והרגל בשנים‪ .‬החזה והגרה‪ -‬החזה באחד והגרה‬ ‫משום שזו עבודת יום‪ ,‬ופורקה הזר בעצמו וא"צ דווקא‬ ‫בשלשה‪ .‬שתי ידים בשנים‪ .‬שתי דפנות בשנים‪.‬‬ ‫כהן‪ ,‬וכהן חוזר וסודרה‪( ,‬ומה ששנינו שהממונה היה‬ ‫הקרביים והסולת והיין בשלשה שלשה‪.‬‬ ‫אומר צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה‪ ,‬ולא היה אומר‬ ‫מי מקריב קרבנות יחיד‪ -‬כל הדינים הנ"ל מספר‬ ‫שיראו אם הגיע זמן סידור שני גזרי עצים‪ ,‬שחיטה‬ ‫הכהנים והפייס דווקא בקרבנות ציבור‪ ,‬אבל בקרבן יחיד‬ ‫בלילה אין לה תקנה‪ ,‬משא"כ סדור ב' גזירי עצים‬ ‫אם רצה כהן להקריב יחידי ובלא פייס מקריב‪.‬‬ ‫שיכול לפורקם ולסדרם ביום‪ ,‬ולכך לא הטריחו לעלות לראות‬ ‫אם הגיע הזמן‪ ,‬דאינו אלא בגלל שפעם אחת עלה מאור הלבנה‬ ‫ודימו שהאיר מזרח)‪ .‬ועבודה זו כיון שהיא עבודת יום‬ ‫אלו עבודות כשרות בזר‬ ‫היא טעונה פייס‪ ,‬ומי שזכה בתרומת הדשן זכה‬ ‫כפי שנתבאר לעיל עבודות קרבנות ציבור היו נעשים ע"י‬ ‫בסדור המערכה וסדור ב' גזירי עצים‪ ,‬אבל עבודת‬ ‫הכהנים והיו עושים פייס מי יזכה בעבודות אלו‪ ,‬ואילו‬ ‫קרבנות יחיד כל כהן שרוצה מקריב בלא פייס (והמשנה‬ ‫לילה א"צ פייס‪ ,‬ואברים ופדרים הם סוף עבודת היום‪,‬‬ ‫למלך (תמידין ד' ח') מסתפק אם הבעלים קובע או שכל‬ ‫ותרומת הדשן צריכה פייס משום מעשה שהיה‪.‬‬ ‫הקודם זוכה)‪ .‬ויש עבודות שגם ישראל היה יכול לעשותם‬ ‫וללישנא בתרא (כ"ח‪ ).‬זר שסידר ב' גזירי עצים חייב‬ ‫אפילו בקרבן ציבור‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫משום שזו עבודה תמה‪ ,‬ומ"מ אין מפייסים עליה בפני‬ ‫כ"ז‪ .‬הפשט וניתוח בקרבנות ציבור וביחיד כשרים‬ ‫עצמה אלא מי שזכה בתרומת הדשן זכה גם בה‪ ,‬מפני‬ ‫בזר כשחיטה‪ .‬לחזקיה לומדים דין זה מדכתיב "ונתנו‬ ‫שהיו נמנעים מלבוא לפייס של תה"ד‪ .‬ועיין בתוס' מה‬ ‫בני אהרן הכהן אש על המזבח" נתינת אש בעיא‬ ‫שמבאר בלישנא בתרא‪.‬‬ ‫כהונה ולא הפשט וניתוח‪ ,‬וא"צ קרא לומר שנתינת‬ ‫עבודה שזר אינו חייב עליה מיתה אינה צריכה פייס‪,‬‬ ‫אש בעיא כהונה‪ ,‬שהרי מדכתיב "ושחט את בן הבקר‬ ‫ושחיטה אע"פ שהיא כשרה בזר בעיא פיס‪ ,‬דתחילת‬ ‫לפני ד' והקריבו בני אהרן הכהנים" לומדים ששחיטה‬ ‫עבודת היום היא‪.‬‬ ‫כשרה בזר ומקבלה ואילך צריך דווקא כהן‪ .‬הגמרא‬ ‫דוחה דאכתי איצטריך קרא שנתינת אש בעיא כהונה‪,‬‬ ‫כיון שעבודה זו אינה מעכבת את הכפרה דאין כפרה‬ ‫אלא בדם‪ .‬ולכן הגמ' לומדת מדכתיב "והקטיר הכהן‬ ‫את הכל המזבחה" לומדים למעט הפשט וניתוח שהרי‬ ‫כבר למדנו שמקבלה ואילך בעיא כהונה‪ ,‬ו"והקריב הכהן את‬ ‫אמר להם הממונה‬ ‫הכל המזבחה" זו הולכת אברים לכבש‪ ,‬ובא למעט‬ ‫שהולכת עצים למזבח לא בעיא כהונה‪ ,‬אבל סדור ב'‬ ‫תחילת עבודות היום‬ ‫גזירי עצים בעיא כהונה‪ ,‬ו"ונתנו בני אהרן הכהן אש‬ ‫עבודות התמיד אינם כשרות אלא ביום‪ ,‬וכיון שפעם אחת‬ ‫על המזבח" לומדים שנתינת אש בעיא כהונה‪ ,‬ו"וערכו‬ ‫טעו והקריבוהו בלילה היו בודקים מתי האיר היום‪,‬‬ ‫בני אהרן הכהנים וכו' על העצים אשר על האש אשר‬ ‫וכדלהלן‪ ,‬עוד יבואר (כ"ט) מה הדין בעבודות שנעשו‬ ‫על המזבח" לומדים ששה כהנים היו מוליכים טלה‬ ‫בלילה‪.‬‬ ‫למזבח (וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים)‪,‬‬ ‫כ"ח אמר להם הממונה (‪-‬הסגן) צאו לחומה או לגג וראו‬ ‫ואיירי בתמיד שרק הוא טעון עצים אש ומזבח למערכה‬ ‫אם האיר המזרח והגיע זמן השחיטה של התמיד‪ ,‬שהיא‬ ‫חדשה בכל בוקר‪ ,‬אבל שאר קרבנות לא הוזקקו לחידוש‬ ‫פסולה בלילה דכתיב "וביום זבחכם"‪ .‬והרואה היה אומר‬ ‫מערכה‪.‬‬ ‫ברקאי ‪-‬מלשון צוהר‪ ,‬וי"א ברק ברקאי‪ ,‬וי"א עלה ברקאי‬ ‫כ"ז‪ :‬סדור המערכה כשר בזר‪ ,‬דאין עבודה שהיא‬ ‫האיר יותר מברק‪ ,‬וי"א אף ברקאי בחברון‪.‬‬ ‫כשרה בלילה ופסולה בזר‪ ,‬והקטרת אברים ופדרים שזר‬ ‫למתיא בן שמואל זה שהיה עומד על הגג היה אומר‬ ‫חייב עליהם מיתה הם סוף עבודת היום‪ ,‬ותרומת הדשן‬ ‫האיר פני כל המזרח‪( ,‬ולריב"ב היה מוסיף גם ויצאו‬ ‫זה תחילת עבודת היום‪.‬‬ ‫איש למלאכתו והיינו יציאת הבעה"ב לשכור פועלים‪,‬‬ ‫‪27‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫בחלקם התחתון והולכים ונהיים צרים יותר למעלה‪ ,‬והיו‬ ‫דזמן יציאת הפועלים מאוחר יותר)‪ ,‬ושאל זה שעל‬ ‫משחירים רק בשש ומחצה‪.‬‬ ‫הקרקע עד שבחברון‪ ,‬וענה הן‪ .‬וללישנא בתרא שאל‬ ‫זה שעל הקרקע האיר פני כל המזרח‪ ,‬וענה לו זה שעל‬ ‫כ"ט‪ .‬הרהורי עבירה ‪-‬תאות נשים קשים ‪-‬מכחישים‬ ‫הגג עד שבחברון‪ ,‬ואמר לו זה שעל הקרקע הן כך אני‬ ‫את גופו יותר מהעבירה עצמה‪ .‬החום שבסוף הקיץ ‪-‬‬ ‫שואל‪ .‬ואיתא בירושלמי שהיו מזכירים את חברון כדי להזכיר‬ ‫באלול קשה יותר מהחום שבקיץ עצמו ‪-‬בתמוז‪ ,‬מפני‬ ‫זכות אבות‪.‬‬ ‫שהאויר וגוף הבריות כבר התחממו בקיץ ואף חום קל מזיקם‪.‬‬ ‫חולי חום בסתיו קשה משל קיץ‪ .‬לימוד ישן ‪-‬מי‬ ‫למה הוצרכו לעלות לבדוק אם האיר המזרח‪ -‬פעם‬ ‫שלמד והסיח דעת ושכח קשה מחדש‪.‬‬ ‫אחת עלה מאור הלבנה‪ ,‬וטעו וחשבו שהאיר המזרח‪,‬‬ ‫ושחטו את התמיד‪ ,‬וכשהבינו שנשחט בלילה הוציאוהו‬ ‫אסתר נמשלה לאילה‪ ,‬שהיתה חביבה על‬ ‫לבית השריפה‪ .‬ואע"פ שאור הלבנה עולה כמקל ואור‬ ‫אחשוורוש בכל שעה כשעה ראשונה‪ ,‬ונמשלה‬ ‫החמה עולה לכאן ולכאן‪ ,‬היה זה יום המעונן שבו גם‬ ‫לשחר שהיא סוף הניסים שניתנו ליכתב‪ ,‬ולמ"ד לא‬ ‫אור הלבנה עולה לכאן ולכאן‪( ,‬ורואים מכאן שביום‬ ‫ניתנה אסתר ליכתב ונ"מ שאינה מטמאה את הידים‪,‬‬ ‫המעונן השמש מגיע לכל מקום אפי' במקום צל ונ"מ‬ ‫נמשלה כאילת‪ ,‬שכל זמן שמגדלת קרניה‬ ‫שביום המעונן בכל מקום אפשר לשטוח עורות‬ ‫מפציעות‪ ,‬וכן צדיקים שכשמרבים בתפילה‬ ‫לייבש‪ ,‬ואין ללוש עיסה לפסח כנגד העננים‪ ,‬כמו‬ ‫תפילתן נשמעת‪.‬‬ ‫שאין ללוש כנגד השמש או במים שהתחממו בשמש‪.‬‬ ‫עוד מצינו שהחום וזוהר השמש המסנוור ביום‬ ‫דין עבודות שנעשו קודם זמנם‬ ‫המעונן‪ ,‬קשים יותר מביום שאינו מעונן)‪ ,‬ולכך תיקנו‬ ‫נתבאר במתני' שתמיד שנשחט בלילה ירד לבית השריפה‪.‬‬ ‫לעלות לבדוק שהאיר המזרח וכנ"ל‪ .‬והמעשה הנ"ל‬ ‫הגמרא מבארת מה הדין במליקה או קמיצה שנעשו‬ ‫לא היה ביוה"כ‪ ,‬שהרי אז אור הלבנה אינו עולה סמוך‬ ‫בלילה‪ ,‬וכן בלחם הפנים שנסדר על השלחן אחר שבת או‬ ‫לעלות השחר שזה קורה רק בסוף החודשים‪ ,‬אלא זה אירע‬ ‫בלילה‪.‬‬ ‫בזמן אחר בשנה‪.‬‬ ‫תמיד שנשחט בלילה‪ ,‬עוף שנמלק בלילה‪ ,‬ומנחה‬ ‫שנקמצה בלילה‪ ,‬יורדים לבית השריפה‪ .‬דמליקה‬ ‫תחילת זמן תפילת המנחה ושחיטת תמיד של‬ ‫וקמיצה הם במקום שחיטת הזבח‪ ,‬ולומדים משחיטה שגם הם‬ ‫בין הערבים‪ -‬צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי‬ ‫פסולים בלילה‪.‬‬ ‫‪-‬כשאין שמש על צד מזרח של הכתלים וממילא הם‬ ‫כ"ט‪ :‬ואין מחזיר הקומץ למנחה וחוזר וקומץ ביום‪,‬‬ ‫משחירים‪ ,‬והיינו בתחילת שבע שעות שהחמה באמצע‬ ‫מפני שכלי שרת מקדשים אפי' שלא בזמנו‪ ,‬וכיון‬ ‫הרקיע ושפת ראש הכותל מצילה על צידי הכותל‪ .‬הגמרא‬ ‫שהקומץ טעון מתן כלי וא"כ קידשו בכלי לשם קומץ‪ ,‬אין‬ ‫דנה אם אפשר ללמוד מאברהם כדמצינו שלומדים‬ ‫המנחה חוזרת להיות טבל כמנחה שלא נקמצה‪ ,‬אלא דינה‬ ‫מ"וישכם אברהם בבוקר" שלמרות שכל היום כשר‬ ‫כשיריים‪ .‬ואע"פ שכל הקרב ביום כגון המנחות והלבונה‬ ‫למילה זריזים מקדימים למצוות‪ .‬או שאי אפשר‬ ‫והדם והקטורת קדוש בכלי שרת קדושת הגוף ביום ולא‬ ‫ללמוד מאברהם כיון שאיצטגנינות גדולה היתה‬ ‫בלילה (וכל הקרב בלילה כגון מנחת נסכים קדוש בין‬ ‫בליבו להיות בקי בהילוך המזלות ותחילות השעות‪ ,‬וכל‬ ‫ביום ובין בלילה)‪ ,‬היינו שאינו קדוש ליקרב אבל‬ ‫מלכי מזרח ומערב משכימים לפתחו לשאול במזלות‪ ,‬והיה‬ ‫ליפסל אם נגע בו טבול יום או מחוסר כיפורים או אם יצא או‬ ‫זקן ויושב בישיבה (כדמצינו שמימיהם של אבותינו‬ ‫לן קדוש‪.‬‬ ‫לא פסקה ישיבה אברהם‪ ,‬יצחק‪ ,‬יעקב‪ ,‬אליעזר‪,‬‬ ‫והא דמצינו שאם סידר לחם ובזיכים אחר השבת‬ ‫במצרים‪ ,‬במדבר‪ .‬וקיים אברהם את כל התורה‪ ,‬וי"א‬ ‫פסולה (כיון שלא נסדרה בשבת לעמוד שם ז' ימים כמשפטה‪,‬‬ ‫אפילו תורה שבעל פה‪ ,‬כגון עירובי תבשילין)‪.‬‬ ‫והרי היא מחוסרת זמן‪ ,‬אך כתב רש"י שנראה שאין לגרוס‬ ‫ומה שמצינו שהתמיד נשחט בשש ומחצה ולא‬ ‫פסולה‪ ,‬דמבואר להלן דהוי כסידרו קוף ואינו קדוש כלל)‪ ,‬ועל‬ ‫בחצות (בערב פסח שחל בערב שבת שצריך לגמור‬ ‫כן יניחנה על השלחן לשבת הבאה‪ ,‬ולא אמרינן שהם‬ ‫את צליית הפסחים לפני שבת)‪ ,‬י"ל שכותלי בית‬ ‫המקדש לא היו ישרים לגמרי אלא היו רחבים יותר‬ ‫‪28‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫טבילה או שרק כניסה לצורך ענינים השייכים לעבודה‬ ‫קדושים ליפסל‪ ,‬י"ל שלילה לגבי יום אינו מחוסר זמן‪,‬‬ ‫מחייבים טבילה‪.‬‬ ‫אבל יום לגבי יום אחר הוי מחוסר זמן‪.‬‬ ‫הנכנס לעזרה אפילו שלא לצורך עבודה צריך שיטבול‬ ‫והא שאין הלחם נקדש בכניסת השבת כיון שהוא ראוי‬ ‫אפילו אם הוא כבר טהור‪ .‬טעם הטבילה‪ :‬לבן זומא‬ ‫למחר ונפסל‪ ,‬צ"ל דאיירי שקדם וסילקו סמוך לחשיכה‪,‬‬ ‫לומדים ק"ו‪ ,‬ומה כהן גדול המשנה מקומו בקודש‬ ‫וי"א שכיון שסדרו שלא כמצוותו ‪-‬קודם ליל שבת בשעה‬ ‫ובמקום שענוש כרת בחמש עבודות המשתנות מחוץ לפנים‬ ‫שהוא מחוסר זמן הוי כאילו סידרו קוף ואינו קדוש עד‬ ‫ומפנים לחוץ‪ ,‬טעון טבילה בין עבודה לעבודה‪ ,‬המשנה‬ ‫שיסלקנו ויחזור ויסדרנו‪.‬‬ ‫מחול וממקום שאינו ענוש כרת‪ ,‬לקודש למקום‬ ‫שענוש כרת לא כ"ש‪ .‬ולרבי יהודה טעם הטבילה הוא‬ ‫מתי צריך טבילה או קידוש ידים ורגלים במקדש‪-‬‬ ‫מדרבנן כדי שיזכר אם הוא טמא טומאה ישנה ויפרוש‬ ‫כל המיסך את רגליו לנקביו הגדולים טעון טבילה‪ ,‬וכל‬ ‫מלבוא לעזרה עד שיעריב שמשו אחר הטבילה‪ .‬הגמרא‬ ‫המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים מן הכיור‪ ,‬רגלים‬ ‫אומרת שגם לבן זומא אם לא טבל לא נתחללה‬ ‫משום ניצוצות‪ ,‬וידים מפני שמצוה לשפשף ניצוצות‬ ‫עבודתו‪ ,‬שהרי גם כה"ג שממנו לומד בן זומא אם לא טבל‬ ‫שברגליו שלא יהיה נראה ככרות שפכה שאין מי רגליו‬ ‫ולא קידש בין בגדי זהב לבגדי לבן ובין עבודה לעבודה‬ ‫מקלחים אלא שותתים‪ ,‬ויוציא לעז על בניו שהם ממזרים‪.‬‬ ‫עבודתו כשרה‪( ,‬משא"כ כהן גדול או הדיוט שלא‬ ‫ל‪ .‬קריאת שמע כשיש על גופו צואה‪ -‬אם הצואה‬ ‫קידש ידיו ורגליו שחרית ועבד‪ ,‬עבודתו פסולה)‪.‬‬ ‫נמצאת במקומה ‪-‬בנקב פי הטבעת‪ ,‬אם אינה נראית‬ ‫והנ"מ במחלוקתם היא אם עובר בעשה‪ ,‬דלבן זומא‬ ‫מותר לקרות ק"ש‪ ,‬שלא ניתנה תורה למלאכי השרת‪,‬‬ ‫עובר דבכה"ג כתיב "ורחץ את בשרו במים ולבשם"‪ ,‬ולר"י‬ ‫ואם נראית אפי' אין נראית אלא כשיושב אסור‪ .‬ואם‬ ‫אינו עובר‪ .‬והא דאמר ר"י שהמצורע א"צ לטבול‬ ‫הצואה על בשרו בשאר הגוף‪( ,‬או שידיו נמצאים‬ ‫בשמיני שלו כשבא לשער נקנור להכניס ידיו ורגליו לפנים‬ ‫בבית הכסא ויש מחיצה בינו לבין בית הכסא)‪ ,‬לרב הונא‬ ‫כדי לתת על הבהונות מדם האשם ומלוג השמן (ולת"ק צריך‬ ‫מותר‪ ,‬ושאני צואה במקומה דנפיש זוהמא‪ ,‬ולרב‬ ‫לטבול)‪ ,‬טעמא משום שכבר טבל ביום השביעי‪.‬‬ ‫חסדא אסור דבעינן "כל עצמותי תאמרנה"‪.‬‬ ‫ל‪ :‬טבילת מצורע בשמיני קודם כניסתו לעזרה‪-‬‬ ‫נטילת ידים בנצרך לנקביו באמצע הסעודה‪-‬‬ ‫ת"ר לשכת המצורעים נקראת כך מפני ששם מצורעים‬ ‫היוצא להשתין נוטל ידו אחת ונכנס‪ ,‬ואם דיבר עם‬ ‫טובלים כדי להכניס בהונותיהם לעזרה‪ ,‬ר"י אומר לא‬ ‫חבירו ושהה שעה או שתים נוטל ב' ידיו ונכנס כיון שהסיח‬ ‫מצורעים בלבד אמרו אלא כל אדם הנכנס לעזרה‪.‬‬ ‫דעתו מסעודתו ולא נזהר בשמירת הידים‪ ,‬וידים עסקניות הם‪.‬‬ ‫לרב חסדא כשבא לשתות כדרך שהיו רגילים להאריך‬ ‫הגמ' שואלת שזה סותר לדברי ר"י הנ"ל שמצורע א"צ‬ ‫בשתיה אחרי הסעודה‪ ,‬ויש לחוש שמא יתן פרוסה לתוך פיו‪,‬‬ ‫לטבול שכבר טבל מבערב‪ ,‬ואי איירי שלא טבל צריך‬ ‫לא יטול ידיו בחוץ ואח"כ יכנס‪ ,‬אלא יטול ידיו בפנים‪,‬‬ ‫הערב שמש‪ ,‬ואי אסח דעתיה משמירת גופו‪ ,‬שיש לחוש‬ ‫ויחזיר הטפיח (‪-‬פך של נטילת ידים) על המסובים והשמש‬ ‫שמא נכנס לאהל המת ולא שם לב‪ ,‬צריך הזאת שלישי‬ ‫שואל אם מישהו צריך ליטול‪ ,‬כדי שלא יחשדוהו שלא נטל‬ ‫ושביעי‪.‬‬ ‫ידיו‪ ,‬אבל בבא לאכול יכול ליטול ידו בחוץ‪ ,‬דאין אדם‬ ‫הגמרא מתרצת דאיירי שלא טבל על דעת ביאת‬ ‫אוכל בלא ליטול ידיו מחמת אנינות הדעת‪ .‬ורב נחמן‬ ‫מקדש וע"כ צריך לחזור ולטבול‪.‬‬ ‫בר יצחק התיר לעצמו אף בבא לשתות ליטול ידיו‬ ‫עוד מתרצת הגמ' שגורסים לא מצורעים אמרו ואין‬ ‫בחוץ‪ ,‬דכולם יודעים דאנינא דעתי'‪.‬‬ ‫גורסים בלבד‪.‬‬ ‫ולרבינא ר"י סובר שמצורע א"צ טבילה בשמיני‪,‬‬ ‫טבילה במי שנכנס לעזרה‬ ‫ולדבריהם דרבנן שמצורע צריך טבילה אמר ר"י דא"כ‬ ‫כל הנכנס לעזרה צריך לטבול לפני כניסתו‪ ,‬והגמרא מביאה‬ ‫ה"ה כל אדם‪ ,‬ורבנן אמרו לו שרק מצורע טובל מפני‬ ‫מחלוקת אם זה חיוב מדאורייתא או גזירה דרבנן‪ ,‬והאם‬ ‫שהוא רגיל בנגיעת טומאה וחוששים שנגע גם אחרי‬ ‫מצורע שמכניס בהונות ידיו חייב טבילה‪ ,‬וכן מבארת הגמ'‬ ‫מה נחשב כניסה‪ .‬והראשונים דנים האם כל כניסה מחייבת‬ ‫‪29‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫סאה)‪ ,‬ואף דבעלמא יש אמה תקרה ואמה מעזיבה‪,‬‬ ‫הטבילה‪ ,‬ונמצא שחכמים חולקים על המשנה וסוברים‬ ‫כיון שהשערים היו משיש די במשהו‪ ,‬ואותו משהו לא‬ ‫שטהור הנכנס לעזרה א"צ טבילה‪.‬‬ ‫חשיב‪ ,‬מפני שהוא פחות מאמה‪.‬‬ ‫ל"א‪ .‬הנכנס למקדש שצריך טבילה יש בו דיני‬ ‫ל"א‪ :‬בשעת טבילתו היו פורסים סדין בינו לבין העם‪,‬‬ ‫חציצה דתקון רבנן כעין דאורייתא‪.‬‬ ‫וסדין זה היה של בוץ כדי שיזכור שחלק מעבודות היום‬ ‫בבגדי בוץ‪ ,‬דהוא רגיל לשרת דווקא בשמונה בגדים‪ ,‬ויש מהם‬ ‫גם אם נכנס במקצת טעון טבילה‪ ,‬דביאה במקצת‬ ‫של זהב כגון ציץ וחושן ואפוד ופעמוני המעיל‪.‬‬ ‫שמה ביאה לענין טבילה זו‪ ,‬כדמצינו שמצורע טובל כדי‬ ‫פשט ירד וטבל עלה ונסתפג שהיה מתעטף באלונטית של‬ ‫להכניס ידיו לבהונות‪.‬‬ ‫בגד לספוג מים שעל בשרו‪ ,‬הביאו לו בגדי זהב ולבש‬ ‫הגמ' מסתפקת במי שעושה סכין ארוכה ושוחט‬ ‫וקידש ידיו ורגליו מן הכיור‪ ,‬ואז היה שוחט את קרבן‬ ‫שהקרבן כשר (דכתיב "בן הבקר לפני ד'" ואין השוחט צריך‬ ‫התמיד וכו' כדלהלן ל"ב‪. :‬‬ ‫להיות לפני ד')‪ ,‬אם צריך לזה טבילה או לא‪ ,‬דלבן זומא‬ ‫האם הכה"ג היה מקדש ידיו לפני לבישת בגדי‬ ‫י"ל שא"צ לטבול כיון שהוא בחוץ‪ ,‬אך י"ל שצריך‬ ‫לטבול שמא ימשך לבפנים‪ ,‬ולרבנן י"ל שגם כאן א"צ‬ ‫הקודש‪ -‬לתנא דמתני' לא היה מקדש ידיו ורגליו‬ ‫טבילה‪ ,‬או שכיון שהוא עובד עבודה צריך טבילה‪.‬‬ ‫בפשיטת בגדי החול‪ ,‬והקידוש האחרון היה כשהיה‬ ‫תיקו‪.‬‬ ‫פושט את בגדי הקודש ולובש את בגדי החול‪ .‬ולר"מ‬ ‫היה מקדש ידיו ורגליו לאחר פשיטת בגדי החול‪ ,‬דס"ל‬ ‫שצריך ב' קידושים כשבא ללבוש בגדי קודש‪ ,‬וממילא גם לא‬ ‫טהרת כה"ג ביוה"כ‬ ‫היה מקדש בפשיטת בגדי הקודש ולבישת בגדי חול‪ ,‬וס"ל לקמן‬ ‫הנכנס לעזרה בכל יום צריך טבילה וכנ"ל‪ ,‬וכן צריך כל כהן‬ ‫ל"ד‪ :‬שהיה מקדש אחרי הפשיטה‪ ,‬ודלא כרבנן דס"ל שהיה‬ ‫לקדש ידיו ורגליו לפני העבודה (ואם לא עשה כך חייב‬ ‫מקדש לפני הפשיטה‪ .‬ורב פפא סבר שלכו"ע יש טבילה‬ ‫מיתה ועבודתו פסולה)‪ ,‬וכה"ג ביום הכיפורים שהיה‬ ‫מתחיל עבודתו בבגדי זהב בהקרבת התמיד בחוץ‪ ,‬ואח"כ‬ ‫על הפשיטה וטבילה על הלבישה‪ ,‬אלא שכיון‬ ‫מחליף לבגדי לבן ועובד עבודת היום לפני ולפנים‪ ,‬ואח"כ‬ ‫שהוקש קידוש של פשיטה לקידוש של לבישה‪,‬‬ ‫מחליף לבגדי זהב ועושה בחוץ את עולתו ועולת העם‪,‬‬ ‫דכתיב "ופשט‪ ,‬ורחץ‪ ,‬ולבש"‪ ,‬לר"מ לומדים שמקדש‬ ‫ומחליף לבגד לבן ונכנס לפנים ומוציא את הכף ואת‬ ‫אחרי הפשיטה כמו אחרי הלבישה‪ ,‬ולרבנן לומדים‬ ‫המחתה‪ ,‬ומחליף לבגדי זהב לעשית תמיד של בין הערבים‪,‬‬ ‫שמקדש בין על הפשיטה בין על הלבישה כשהוא‬ ‫היה צריך לטבול בכל פעם שהוא משנה את מקום עבודתו‬ ‫מבפנים לבחוץ או מבחוץ לבפנים‪ ,‬וכן צריך לקדש ידיו‬ ‫לבוש‪ ,‬וחזר בו רב פפא כיון שמפורש בברייתא‬ ‫ורגליו ב' פעמים בכל החלפת בגדים‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫שלר"מ מקדש ידיו גם אחרי פשיטת בגדי החול וגם‬ ‫אחרי לבישת בגדי הקודש‪ ,‬וע"כ דלר"מ ב' קידוש ידיים‬ ‫כה"ג ביוה"כ טובל ה' פעמים בגג לשכת בית הפרוה‬ ‫ורגליים אלבישה‪.‬‬ ‫דכתיב "במקום קדוש"‪ ,‬חוץ מטבילה ראשונה שאינה חובה‬ ‫משום יוה"כ‪ ,‬שהרי בכל יום הנכנס לעזרה צריך לטבול‪ ,‬שהיתה‬ ‫ל"ב‪ .‬מנלן שהכניסה להוצאת כף ומחתה היתה‬ ‫בחול ע"ג שער המים‪ ,‬ליד לשכתו של הכה"ג‪ .‬וכן היה‬ ‫אחרי עשית עולתו ועולת העם‪ -‬אחרי ההקטרה ומתן‬ ‫מקדש ידיו ורגליו י' פעמים‪.‬‬ ‫דם פר ושעיר כתיב "ובא אהרן אל אוהל מועד‪ ...‬ולבש‬ ‫הגמ' מוכיחה מכאן שעין עיטם שמשם היתה מגיעה אמת‬ ‫את בגדיו ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם"‪.‬‬ ‫המים לבית הטבילה‪( ,‬והוא מעין מי נפתוח‪ ,‬שהוא המקום הגבוה‬ ‫הגמרא אומרת שכל הפרשה נאמרה כסדר חוץ‬ ‫ביותר בארץ ישראל‪ ,‬וממנו גבול א"י משפע למזרח ולמערב)‬ ‫מפסוק זה‪ ,‬שהרי ביאתו לאהל מועד היתה לצורך‬ ‫גבוהה מקרקע העזרה כ"ג אמות‪ ,‬שהרי כל הפתחים‬ ‫הוצאת הכף והמחתה שהניח בין הבדים‪ ,‬שזה היה אחרי‬ ‫שבמקדש היו גבוהים כ' אמה (ורוחבם י' אמות‪ ,‬חוץ‬ ‫שעשה את עולתו ועולת העם‪ .‬והטעם שצריך להפסיק‬ ‫משל אולם שגבהו מ' ורחבו כ')‪ ,‬וגובה המקוה ג' אמה‬ ‫באילו ואיל העם בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה הוא‬ ‫(דכתיב "ורחץ במים את כל בשרו" במים מי מקוה‪,‬‬ ‫משום דגמירי הלכה למשה מסיני שיטבול ה' טבילות‬ ‫כל בשרו דבעינן מים שכל גופו נכנס בהם ושיעורו‬ ‫ויקדש י' קידושים‪ ,‬ואם יעשה כסדר הפרשה יהיו רק‬ ‫חכמים דהיינו אמה על אמה בגובה ג' אמות שהם מ'‬ ‫‪30‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫ואיל העם בבגדי זהב‪ ,‬הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן‪,‬‬ ‫ג' טבילות אחת לתמיד של שחר אחת בינו לבין עבודת פנים‬ ‫ומוספין ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב‪.‬‬ ‫כולל הוצאת כף ומחתה ואחת לאילו ואיל העם ומוספים ותמיד‬ ‫של בין הערבים‪ ,‬וו' קידושים‪.‬‬ ‫זמן הקידוש בפשיטה‪ -‬לרבנן קידוש ראשון היה‬ ‫כשהוא עדיין לבוש‪ ,‬וקידוש שני לאחר הלבישה‪,‬‬ ‫מנלן שהכה"ג טעון טבילה אחת ושני קידושים‬ ‫ולר"מ הקידוש הראשון היה אחרי הפשיטה‪ ,‬והשני‬ ‫בכל שינוי מעבודה לעבודה‪-‬‬ ‫היה לאחר הלבישה‪ ,‬ולרבי לרב חסדא קידוש ראשון‬ ‫לרבי יהודה מדכתיב "ורחץ את בשרו במים במקום‬ ‫היה אחרי הפשיטה‪ ,‬והשני היה לפני הלבישה‪ .‬ולרב‬ ‫קדוש ולבש את בגדיו (‪-‬ח' בגדים כמו בכל השנה) ויצא‬ ‫אחא בר יעקב הכל מודים בקידוש שני שלובש ואח"כ‬ ‫ועשה את עולתו וכו' " לומדים שכל המשנה מעבודה‬ ‫מקדש‪ ,‬דכתיב "ורחצו ממנו וכו' או בגשתם אל‬ ‫לעבודה (‪-‬מחוץ לפנים ומפנים לחוץ) טעון טבילה‪ ,‬אמנם‬ ‫המזבח" דבעינן שלא יהיה מחוסר אלא גישה ולא‬ ‫מזה לומדים טבילה במשנה מבגדי לבן לבגדי זהב‪,‬‬ ‫מחוסר לבישה וגישה‪ .‬ורב חסדא ורב אחא בר יעקב‬ ‫ולא במשנה מבגדי זהב לבגדי לבן‪ .‬לתנא דבי ר'‬ ‫אינם מודים זה לזה‪ ,‬דא"כ יהיו ט"ו קידושים‪ ,‬ג' בכל‬ ‫ישמעאל לומדים דין זה בק"ו‪ ,‬שהרי בגדי לבן חמורים‬ ‫טבילה‪ ,‬ב' כשהוא ערום ואחד כשהוא לבוש‪.‬‬ ‫יותר שהרי כה"ג נכנס בהם לפני ולפנים‪ .‬והגמ'‬ ‫עבודת הכהן גדול בלבישה הראשונה של בגדי‬ ‫שואלת דאיכא למיפרך מה לבגדי זהב שכפרתם‬ ‫הזהב‪ -‬הביאו לו את התמיד‪ ,‬קרצו (‪-‬לישנא דקטלא)‬ ‫מרובה שמשתמשים בהם בכל ימות השנה‪ ,‬אבל עבודת פנים‬ ‫בשיעור רוב שני סימנים‪ ,‬ומירק אחר שחיטה על ידו‬ ‫דיוה"כ אינה מכפרת אלא על טומאת מקדש וקדשיו‪ .‬אלא זה‬ ‫(‪-‬בשבילו‪ ,‬אי נמי אחריו)‪ ,‬כדי שהכה"ג יוכל לקבל את הדם‪ ,‬דאין‬ ‫נלמד מהיכן שרבי לומד‪ ,‬וכדלהלן‪ .‬וקידוש לומד ר"י‬ ‫קבלת הדם כשרה אלא בכה"ג‪( ,‬ואם לא מירק אינו פסול‬ ‫מהיכן שלמד ראבר"ש‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬דא"כ במירק אחר פסול‪ ,‬דכל עבודות‬ ‫לרבי לומדים מדכתיב "כתונת בד קודש ילבש וכו'‬ ‫יוה"כ אינם כשרות אלא בכהן גדול‪ ,‬ואף מדרבנן אינו‬ ‫ורחץ במים את בשרו ולבשם" שבמשנה מבגדי זהב‬ ‫פסול (ולא אמרינן שכיון שהקרבן נצרך בשביל הדם פסול‪ ,‬ורק‬ ‫לבגדי לבן (דהא כתיב בתריה "ולקח את שני השעירים וכו' ")‬ ‫בחולין כשר)‪ ,‬כדשנינו ששיעור השחיטה הוא רוב סימן‬ ‫טעון טבילה‪ .‬לתנא דבי ר' ישמעאל לומדים בק"ו‬ ‫אחד בעוף ורוב שנים בבהמה‪ ,‬ומ"מ מצוה למרק)‪,‬‬ ‫משנה מבגדי לבן לבגדי זהב שכפרתן מרובה‪ .‬והגמ'‬ ‫קיבל את הדם‪ ,‬וזרקו‪ ,‬ונכנס להקטיר קטורת של‬ ‫שואלת דאיכא למיפרך מה לבגדי לבן שכה"ג נכנס‬ ‫שחר‪ ,‬ולהיטיב את הנרות‪ ,‬ולהקריב את הראש ואת‬ ‫בהם לפני ולפנים‪ ,‬ולכן מבארת הגמ' שזה נלמד‬ ‫האברים ומנחת חביתין וניסוך היין‪.‬‬ ‫מדכתיב "בגדי קודש הם" הוקשו כל הבגדים זה לזה‪.‬‬ ‫וכל טבילה צריכה ב' קידושים‪ ,‬מדכתיב "ופשט ורחץ‬ ‫סדרי העבודה בבית המקדש לאבא שאול‬ ‫ורחץ ולבש"‪ ,‬ואף ש"ורחץ" הוא לשון טבילה‪ ,‬אם אינו‬ ‫המשנה לעיל ל"א‪ :‬מבארת סדר עבודת כה"ג ביוה"כ‪ ,‬ואגב‬ ‫ענין לטבילה תנהו ענין לקידוש‪ ,‬והתורה כתבה קידוש‬ ‫זה מזכירה המשנה מתי היו מקטירים את הקטורת בכל‬ ‫בלשון טבילה‪ ,‬ללמד שהטבילה צריכה להיות במקום‬ ‫השנה‪ .‬הגמרא כאן מביאה מה היה הסדר בעבודות‬ ‫קדוש כמו הקידוש דכתיב ביה "במקום קדוש"‪ ,‬וטבילה‬ ‫המחויבות בכל יום במקדש (שהם הכנת המערכות במזבח‪,‬‬ ‫ראשונה א"א ללמוד מזה‪ ,‬דלאו דאורייתא היא‪.‬‬ ‫הקרבת התמידים עם מנחה ונסכים‪ ,‬הקטרת הקטורת‪,‬‬ ‫הטבת הנרות‪ ,‬מנחת חביתין של כה"ג‪ ,‬ובשבת היו מוסיפים‬ ‫לרבי אלעזר ברבי שמעון קידוש אחד נלמד מק"ו‪,‬‬ ‫גם הקרבת מוספין והקטרת בזיכין של לחם הפנים)‪ ,‬ומה‬ ‫שאם במקום שא"צ טבילה מדאורייתא כל השנה צריך‬ ‫המקור לסדר זה בתורה‪ ,‬לדעת אבא שאול (לעיל י"ד‪):‬‬ ‫קידוש‪ ,‬כ"ש שבמקום שצריך טבילה צריך קידוש‪.‬‬ ‫שבין הטבת ה' נרות ראשונים להטבת ב' נרות אחרונים היו‬ ‫והקידוש השני נלמד מדכתיב "ופשט את בגדי הבד‬ ‫מפסיקים בעבודות הנעשות בדם התמיד‪ ,‬והקטרת‬ ‫אשר לבש" אייתר קרא להקיש פשיטה ללבישה שגם‬ ‫הקטורת היתה אחרי סיום כל הטבת הנרות‪( ,‬ולרבנן‬ ‫הקטרת הקטורת היתה באמצע הטבת הנרות)‪ ,‬ובסוף‬ ‫פשיטה צריכה קידוש‪.‬‬ ‫הסוגיה (ל"ד‪ ).‬הגמ' מבארת אם דין המשנה הוא כאבא‬ ‫ל"ב‪ :‬חמש עבודות היה כה"ג עובד ביוה"כ‪ ,‬תמיד‬ ‫שאול או כרבנן‪.‬‬ ‫של שחר בבגדי זהב‪ ,‬עבודת היום בבגדי לבן‪ ,‬אילו‬ ‫‪31‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫ואח"כ שחיטת וזריקת דם התמיד‪ ,‬דהא דכתיב "בבוקר‬ ‫ל"ג‪ .‬מערכה גדולה שעליה מקטירים את כל הקרבנות‪.‬‬ ‫בבוקר" לענין שני גזירי עצים לא איצטריך שהרי מכשיר‬ ‫ואח"כ מערכה שניה של קטורת שהיתה בקרן מערבית‬ ‫עדיף‪ ,‬ומידה היא בתורה שדבר שאינו נצרך לעצמו כאילו נכתב‬ ‫דרומית‪ ,‬ד' אמות מהקרן לצד צפון‪ ,‬וממנה היו חותים גחלים כדי‬ ‫בדבר אחר‪ ,‬ודנים כאילו בבוקר אחד נאמר בהטבת‬ ‫להכניס למזבח הפנימי בשחרית ובערבית לצורך הקטרת‬ ‫חמש נרות להקדימם לדם התמיד‪ ,‬שהרי בהטבת‬ ‫הקטורת‪ .‬דכתיב "היא העולה על מוקדה וכו' " מוקדה‬ ‫הנרות כבר כתוב "בבוקר בבוקר" וא"כ הוי כאילו‬ ‫זו מערכה גדולה‪" ,‬ואש המזבח תוקד בו" זו מערכה‬ ‫כתיב התם ג"פ בבוקר‪ ,‬ובבוקר שני כאילו נאמר בדם‬ ‫שניה של קטורת ולימדך שהיא תהיה על המזבח החיצון‬ ‫התמיד‪ ,‬ולומדים להקדימו להטבת ב' נרות‪ ,‬ואף‬ ‫ומשם יכניסו גחלים למזבח הפנימי‪ ,‬ומסתבר שמערכה‬ ‫שבשניהם כתיב ב"פ בבוקר‪ ,‬מכפר עדיף והעולה‬ ‫גדולה עדיפא שכן כפרתה מרובה ‪-‬שמקטירים עליה כל‬ ‫מכפרת על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה‪ .‬ואין לומר‬ ‫ההקטרות חוץ מהקטורת‪ ,‬אע"פ שמהמערכה שניה‬ ‫שדנים כאילו בבוקר אחד נאמר בדישון מזבח הפנימי‪,‬‬ ‫מכניסים לפנים ‪-‬להיכל‪ ,‬או משום שאם לא מצא עצים‬ ‫והשני כאילו נאמר בדם התמיד להקדימו להטבת ה'‬ ‫למערכה שניה הוא לוקח ממערכה גדולה וא"כ אף היא‬ ‫נרות‪ ,‬דמכפר עדיף‪ .‬דא"כ אין הפסקה בין הטבת ה'‬ ‫ראויה לפנים‪.‬‬ ‫נרות להטבת ב' נרות‪ ,‬ואף שלר"ל שטעם ההפסקה‬ ‫ואח"כ סידור ב' גזירי עצים על המערכה הגדולה‪ .‬דכתיב‬ ‫הוא כדי להרבות הרגש מהלך פסיעות וקול תחילת עבודות‬ ‫"וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר"‪ ,‬עליה ולא על‬ ‫בעזרה ניחא שמספיק לצאת ולהכנס וא"צ עבודה אחרת‬ ‫חברתה‪ ,‬מכאן שהמערכה השניה נמצאת כבר‪.‬‬ ‫ביניהם‪ ,‬מ"מ לריו"ח שלומד מ"בבוקר בבוקר" לחלקהו‬ ‫לשני בקרים‪ ,‬צריך להפסיק בעבודה אחרת ביניהם‪,‬‬ ‫ואח"כ דישון מזבח הפנימי‪ ,‬ואע"פ שגם בזה כתוב‬ ‫ואין לומר שיפסיק בדישון מזבח הפנימי‪ ,‬מפני שאין מעבירין על‬ ‫"בבוקר בבוקר" היו מדשנים אחרי סידור ב' גזרי‬ ‫המצוות‪.‬‬ ‫עצים‪ ,‬דמסתבר שמכשיר קודם והעצים מכשירים את‬ ‫ואח"כ הטבת ב' נרות‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬ולא עושים ב' בהתחלה‬ ‫הקטורת‪ ,‬ואף שב' הגזירים הולכים למערכה הגדולה‬ ‫וה' בסוף‪ ,‬דכיון שהתחיל בהם עושה את רובם‪ ,‬ולא‬ ‫ולא לקטורת‪ ,‬מצינו עצים המכשירים‪ .‬ולרבינא כיון‬ ‫יעשה שש בתחילה ואחד בסוף‪ ,‬דכתיב "בהטיבו את‬ ‫שהתחיל במערכה גומר‪ .‬ולרב אשי הטעם משום‬ ‫הנרות" בלשון רבים‪.‬‬ ‫שאם לא מצא עצים מהמערכה השניה הוא לוקח‬ ‫מהמערכה הגדולה‪.‬‬ ‫ואח"כ קטורת במזבח הפנימי‪ ,‬דכתיב "בהטיבו את‬ ‫הנרות" ואח"כ כתיב "יקטירנה"‪.‬‬ ‫ל"ג‪ :‬ואח"כ הטבת ה' נרות‪ .‬אביי אמר שכך קיבל‬ ‫ואח"כ מקטירים את האברים של התמיד על המזבח החיצון‪,‬‬ ‫מרבותיו ואינו יודע מה הסברא בזה‪ .‬ולרבא הטעם‬ ‫דבקטורת נאמר "בבוקר בבוקר" ובאברים כתיב‬ ‫משום שאין מעבירין על המצוות דכתיב "ושמרתם את‬ ‫המצות" קרי ביה מצוות‪ ,‬מצוה הבאה לידך אל תמתין לה‬ ‫"בבוקר"‪.‬‬ ‫שתחמיץ ותתיישן‪ ,‬וכשנכנס להיכל הוא פוגש בתחילה‬ ‫ל"ד‪ .‬ואח"כ מנחה‪ ,‬דכתיב "וערך עליה העולה" ‪-‬‬ ‫במזבח שהוא משוך מעט כלפי חוץ‪( ,‬והשלחן עומד‬ ‫עולה הראשונה‪ ,‬ללמד שאין להקריב דבר אחר לפני‬ ‫בצפון במרחק ב' אמות וחצי מהכותל הצפוני שזה‬ ‫תמיד של שחר‪.‬‬ ‫שיעור שיעמדו שם ב' כהנים זה ליד זה ויסדרו את ב' המערכות‬ ‫של לחם הפנים‪ ,‬ובאותו זמן עומדים ב' כהנים בצד השני לסלק‬ ‫ואח"כ מנחת חביתין‪ ,‬דכתיב "עולה ומנחה"‪.‬‬ ‫את המערכה הישנה של הלחם‪ ,‬והמנורה עומדת בדרום‬ ‫ואח"כ נסכים של התמיד‪ ,‬שגם להם יש שם מנחה‪.‬‬ ‫במרחק ב' אמות וחצי מהכותל הדרומי כשיעור המרחק‬ ‫ואח"כ מוספים אם זה שבת‪ ,‬דכתיב "זבח ונסכים"‪.‬‬ ‫של השלחן‪ ,‬דכתיב "נוכח השלחן"‪ ,‬והמזבח לא עומד‬ ‫ביניהם משום דכתיב "ואת המנורה נוכח השלחן"‬ ‫ואח"כ בזיכים‪ ,‬דכתיב ב' פעמים "ביום" לאחרם אחרי‬ ‫שיראו זה את זה)‪ ,‬ומהאי טעמא מקדימים תפילין של‬ ‫המוספים דביום משמע בעצם היום ולא בבוקר (כמו שב"פ‬ ‫יד לתפילין של ראש להניח של יד תחילה‪ ,‬כיון שהוא פוגש‬ ‫בבוקר בא להקדים)‪ .‬וי"א שבזיכים קודמים‬ ‫בתחילה בשל יד‪.‬‬ ‫למוספים‪ ,‬גז"ש חוקה חוקה ממנחת חביתין‪,‬‬ ‫‪32‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫הוא‪ ,‬ורבנן לא גזרו באינו מתכוין אפילו במדינה‪ .‬ולא גרסינן אין‬ ‫ומדכתיב ב' פעמים ביום לומדים שלא להקדימם‬ ‫שבות במקדש‪ ,‬דהא תלה טעמא באין מתכוין‪.‬‬ ‫לנסכים‪.‬‬ ‫ל"ה‪ .‬טבילה שניה‪ -‬הביאוהו לבית הפרוה (על שם‬ ‫תמיד של בין הערבים היה אחרון‪ ,‬דכתיב "והקטיר‬ ‫מכשף שבנאה ששמו פרווה‪ .‬ובתוס' מביאים שי"מ שהוא חפר‬ ‫עליה חלבי השלמים" עליה ‪-‬על העולה שכתובה בראש‬ ‫מחילה תחת הקרקע כדי לראות עבודת כה"ג)‪ ,‬וזה היה‬ ‫המקרא שהיא תמיד של שחר השלם כל הקרבנות כולם‪,‬‬ ‫בקודש דטבילה שניה טעונה מקום קדוש‪ ,‬פרסו סדין של‬ ‫ולא על תמיד של בין הערבים‪.‬‬ ‫בוץ (כדי שיזכור שעבודות היום בבגדי בוץ) בינו לבין‬ ‫לרבנן הסדר הוא דם התמיד ואח"כ ה' נרות ואח"כ‬ ‫העם‪ ,‬פשט וירד וטבל‪ ,‬עלה ונסתפג‪ ,‬הביאו לו בגדי‬ ‫קטורת ואח"כ סיום הטבת נרות‪ ,‬והא דאיתא במתני'‬ ‫לבן ולבש וקידש ידיו ורגליו‪ .‬ועוד היה מקדש ידיו‬ ‫שקטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאברים‪ ,‬לא‬ ‫ורגליו לרבנן לפני הפשיטה‪ ,‬ולר"מ אחרי הפשיטה‪,‬‬ ‫מנה התנא את הנרות‪ ,‬דבסידרא לא קמיירי‪ ,‬וה"ה‬ ‫ומחלוקתם נתבארה לעיל ל"א‪. :‬‬ ‫דאיכא למימר דמתני' כאבא שאול‪ ,‬ובסידרא לא קמיירי‪ ,‬וניחא‬ ‫ליה לאוקמיה כרבנן‪.‬‬ ‫בגדי כהן גדול ביוה"כ‬ ‫קטורת של בין הערבים בין היתה קריבה בין אברים‬ ‫בגדי הלבן‪ -‬לר"מ בשחר היה לובש בגדי פשתן ממדינת‬ ‫למנחת נסכים‪ ,‬דכתיב "כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה"‬ ‫פלוסין שהוא חשוב ומעולה‪ ,‬ששוים י"ב מנה‪ ,‬ובין‬ ‫כמו שבמנחת הבוקר קטורת קודמת לנסכים כך‬ ‫הערבים בגדים שלובש להוצאת כף ומחתה היו בגדי פשתן‬ ‫במנחת הערב קטורת קודמת לנסכים‪ ,‬אבל אינה‬ ‫ממדינת הנדווין והיינו כוש‪ ,‬ששוים שמונה מאות זוז‪.‬‬ ‫קודמת לאברים‪ ,‬דלא כתיב "כאיברי הבוקר"‪.‬‬ ‫ולרבנן בשחר היה שוים י"ח מנה‪ ,‬ובין הערבים של י"ב‬ ‫מנה‪ ,‬ואין לפחות משיעור ל' מנה לשניהם‪ ,‬ויכול‬ ‫ל"ד‪ :‬ונסכו רביעית ההין‪ -‬לרבנן איירי בתמיד של‬ ‫להוסיף לאחד ולגרוע מאחר‪ .‬ומה שלכו"ע בגדי שחר‬ ‫בין הערבים‪ ,‬דבהא איירי קרא‪ ,‬וממנו לומדים של‬ ‫עדיפי‪ ,‬דכתיב בהו ד' פעמים בד‪ ,‬והא דכתיב ביחזקאל‬ ‫תמיד של שחר‪ .‬ולרבי איירי בתמיד של שחר‪ ,‬דכתיב‬ ‫"ולא יעלה עליהם צמר וכו' ולבשו בגדים אחרים" הכונה‬ ‫"לכבש האחד" ובתמיד של שחר נאמר אחד‪( ,‬ולרבנן‬ ‫לבגדים פחותים מהם‪ ,‬שהעבודה הראשונה היא חשובה‬ ‫הכונה למיוחד שבעדרו‪ ,‬ורבי לומד דין זה מ"מבחר‬ ‫ומכפרת‪ ,‬והשניה אינה אלא לפנות את המקום‪ ,‬דאין כבוד שיהיו‬ ‫נדריכם"‪ ,‬ולרבנן צריך פסוק אחד לקרבן חובה שי"ל‬ ‫מונחים שם‪ .‬השיעור הנ"ל הוא משל ציבור‪ ,‬ואם רצה‬ ‫שצריך ליפותה כדי לפרוע חובו משלם‪ ,‬ואחד לקרבן נדבה‬ ‫להוסיף מוסיף משלו‪.‬‬ ‫שי"ל שצריך ליפותה כדי שתתרצה לדורון והקבלת פנים)‪,‬‬ ‫וממנו לומדים של תמיד של בין הערבים‪.‬‬ ‫ל"ה‪ :‬כהן שעשתה לו אמו כתונת יכול ללובשה‬ ‫ביוה"כ ולעבוד בה עבודת יחיד ‪-‬הוצאת כף ומחתה‪,‬‬ ‫המשך טהרת כה"ג ביוה"כ‬ ‫ובלבד שימסרנה לציבור דסוף סוף היא עבודת ציבור‪( ,‬וי"מ‬ ‫שהכונה לקריאת הפרשה)‪ ,‬ואין חוששים שמא לא ימסור‬ ‫חימום מי הטבילה ביוה"כ‪ -‬אם היה כה"ג זקן או‬ ‫יפה‪.‬‬ ‫איסטניס היו מחממים לו חמין מערב יוה"כ ומטילים‬ ‫אותם ביוה"כ לתוך המים הצוננים‪ ,‬כדי שתפוג צינתם‪.‬‬ ‫רבי ישמעאל בן פאבי עשתה לו אמו כתונת של מאה‬ ‫ולר"י היו מכינים מערב יוה"כ עששיות של ברזל‪,‬‬ ‫מנה‪ ,‬ועבד בה עבודת יחיד‪ ,‬ומסרה לציבור‪ .‬ורבי‬ ‫ומטילים אותם לתוך הצונן‪ ,‬ואין כאן איסור מצרף (‪-‬‬ ‫אלעזר בן חרסום עשתה לו אמו כתונת מב' רבוא מנה‪,‬‬ ‫שהנותן ברזל מן האש תוך מים הברזל מתחזק ומתקשה)‪,‬‬ ‫ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשה מפני שהיה נראה‬ ‫דאיירי שלא הגיעו העששיות לצירוף ‪-‬שהם צוננים‬ ‫כערום‪ ,‬שאע"פ שכל חוט הוא כפול שש‪ ,‬היה זה כיין‬ ‫במקצת ואינם מתחזקים ע"י המים‪ ,‬ולאביי אע"פ הגיעו‬ ‫הנראה בכלי זכוכית‪.‬‬ ‫לצירוף מותר‪ ,‬כיון שאינו מתכוין לצרף‪ ,‬ואע"פ‬ ‫שלאביי בדאורייתא דבר שאין מתכוין אסור‪ ,‬כדאמר‬ ‫חיוב עסק התורה בכל מצב‬ ‫אביי דאיצטריך קרא להתיר מילה במקום בהרת כרבי‬ ‫יהודה שדבר שאין מתכוין אסור‪ ,‬הכא צירוף דרבנן‬ ‫‪33‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫מקום וצורת הסמיכה‪ ,‬ונוסח הוידוי‪,‬‬ ‫כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין‬ ‫שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול‬ ‫בקדשי קדשים‪ ,‬ובפרו של כה"ג ביוה"כ‬ ‫שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר‬ ‫קדשי קדשים שחיטתם בצפון‪ ,‬וכן הדין בפרו של כה"ג‪,‬‬ ‫על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן‬ ‫הגמ' מבארת מה נחשב צפון‪ ,‬ומהי צורת עמידת הקרבן‬ ‫לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה‪.‬‬ ‫והסומך בזמן הסמיכה‪ ,‬ומהו נוסח הוידוי‪ ,‬בקדשי קדשים‪,‬‬ ‫(רמב"ם הלכות תלמוד תורה)‪.‬‬ ‫ובפרו של כהן גדול ביום הכיפורים‪.‬‬ ‫עני שבא לדין‪ ,‬אם באו ב"ד שלמעלה לחייבו בדין אומרים‬ ‫ל"ו מקום שחיטת קדשי קדשים‪ -‬לרבי יוסי ברבי‬ ‫לו מפני מה לא עסקת בתורה‪ ,‬ואם אומר שהיה טרוד‬ ‫יהודה צריך לשחוט קדשי קדשים בין הקיר הצפוני‬ ‫במזונותיו אומרים לו כלום היית עני מהלל הזקן‪.‬‬ ‫של המזבח לכותל העזרה‪ ,‬כנגד כל המזבח שהיה ל"ב‬ ‫אמרו על הלל הזקן שבכל יום היה משתכר טרפעיק‬ ‫אמה‪ ,‬אבל לצד מערב ומזרח אע"פ שהוא צפון העזרה אינו צפון‬ ‫והיה נותן חציו לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו‬ ‫לענין שחיטה‪ ,‬דכתיב "על ירך המזבח"‪ .‬לר"א בר"ש גם בין‬ ‫ולפרנסת אנשי ביתו‪ ,‬ופעם אחת לא מצא להשתכר‬ ‫האולם למזבח ‪-‬ממערב למקום הנ"ל נחשב צפון‪ .‬ורבי‬ ‫ולא נתנו השומר להכנס ועלה ונתלה וישב על פי‬ ‫מוסיף מקום דריסת רגלי הכהנים וישראל ‪-‬ממזרח‬ ‫הארובה כדי לשמוע דברי אלוקים חיים משמעיה‬ ‫למקום הנ"ל‪ .‬אבל מן החליפות ‪-‬המקום שהאולם עודף על‬ ‫ואבטליון‪ ,‬והיה זה ערב שבת ותקופת טבת וירד עליו‬ ‫ההיכל‪ ,‬ששם יש כ"ד חלונות לכ"ד משמרות להנחת הסכינים‬ ‫שלג‪ ,‬וכשעלה עמוד השחר מצאו עליו ג' אמות שלג‪,‬‬ ‫הנקראים חלף בלשון ערבי ולפנים לכו"ע פסול כיון שאין‬ ‫ורחצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה ואמרו ראוי‬ ‫המזבח נראה משם‪ .‬והיה הזבח עומד בצפון דקדשי קדשים‬ ‫זה לחלל עליו את השבת‪.‬‬ ‫טעונים צפון ופניו למערב ואחוריו למזרח‪.‬‬ ‫עשיר שבא לדין אומרים לו מפני מה לא עסקת‬ ‫הסמיכה והוידוי בקדשי קדשים‪ -‬הסומך ‪-‬הבעלים‬ ‫בתורה‪ ,‬אם אומר שהיה טרוד בנכסיו אומרים לו כלום‬ ‫עומד במזרח ‪-‬אחוריו למזרח ופניו למערב‪ ,‬ומניח שתי‬ ‫היית עשיר יותר מר"א בן חרסום‪ .‬אמרו על ר"א בן‬ ‫ידיו בין שני הקרניים של הזבח‪ ,‬וצריך ליזהר שלא‬ ‫חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדם‬ ‫יהיה דבר חוצץ בינו לבין הזבח‪ .‬בחטאת ואשם‬ ‫אלף ספינות בים‪ .‬ובכל יום היה נוטל נאד קמח על‬ ‫מתוודה על החטא שמחמתו הביא את הקרבן‪,‬‬ ‫כתפיו והולך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד‬ ‫ובעולה לריה"ג מתוודה על עוון לקט שכחה פאה‬ ‫תורה‪ .‬פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא‪ ,‬אמר‬ ‫ומעשר עני שאינם בכלל וידוי מעשרות‪( ,‬ובתוספתא לא‬ ‫להן שיניחוהו וילך ללמוד תורה‪ ,‬אמרו לו חיי רבי‬ ‫גורסים מעשר עני‪ ,‬כיון שמה שנאמר בוידוי מעשרות "ליתום‬ ‫אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך‪ .‬ומימיו לא הלך‬ ‫ולאלמנה‪ ,‬זה מעשר עני)‪ .‬ולר"ע אין עולה באה לכפר אלא‬ ‫וראה אותן‪ ,‬אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל‬ ‫על עשה ולאו שניתק לעשה אבל על לא תעשה ענוש‬ ‫הלילה‪.‬‬ ‫מלקות‪ ,‬וכריתות ומיתות בי"ד זה עונשם‪ .‬לרבי ירמיה נחלקו‬ ‫אם לאו דנבילה דכתיב בתריה "לגר אשר בשעריך תתננה‬ ‫רשע שבא לדין אומרים לו מפני מה לא עסקת‬ ‫ואכלה" הוא לאו גמור שהרי אין זה תיקון‪ ,‬דאחרי שאכל את‬ ‫בתורה‪ ,‬אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי‪ ,‬אומרים לו‬ ‫הנבילה אינו יכול לתתה לגר או לנכרי‪ ,‬וממילא לוקים עליו‪,‬‬ ‫כלום נאה היית מיוסף‪ .‬אמרו על יוסף הצדיק שבכל‬ ‫והכונה שמתחילה יתן לגר או לנכרי ולא יאכל‪ ,‬או לא אע"ג‬ ‫יום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים‪ ,‬והחליפה‬ ‫דע"כ עשה דבתרי' מעיקרא משמע‪ ,‬כיון שאחרי הלאו כתוב‬ ‫בגדים בכל שחרית וערבית‪ ,‬ולא נשמע לה‪ ,‬אמרה לו‬ ‫עשה‪ ,‬ולא דמי ללאו דחסימה‪ .‬ולאביי לכו"ע לאו דנבילה‬ ‫הריני חובשתך בבית האסורים‪ ,‬אמר לה ד' מתיר‬ ‫לאו גמור כיון שלא שייך לתקן אחרי שאכל‪ ,‬ונחלקו אם הא‬ ‫אסורים‪ ,‬הריני כופפת קומתך‪ ,‬ד' זקף כפופים‪ ,‬הריני‬ ‫דכתיב "תעזוב" זה ציווי שמתחילה יעזוב ואינו ניתק‬ ‫מסמא את עיניך ‪ -‬ד' פוקח עורים‪ ,‬נתנה לו אלף ככרי‬ ‫לעשה‪ ,‬או שכוונת התורה שאם עבר על הלאו יעזוב‬ ‫כסף לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה‪.‬‬ ‫והוא ניתק לעשה‪.‬‬ ‫"לשכב אצלה" ‪-‬בעולם הזה‪" ,‬להיות עמה" ‪-‬לעולם‬ ‫מקום עמידת פרו של כה"ג‪ -‬מבואר במתני' שהפר‬ ‫הבא‪.‬‬ ‫של הכהן גדול היה עומד בין האולם ולמזבח‪ .‬הגמרא‬ ‫‪34‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫ל"ז‪ .‬הטלת הגורלות על שני השעירים‪ -‬הכה"ג‬ ‫אומרת שדין זה נכון לראבר"ש ולרבי הנ"ל בענין‬ ‫הולך ‪-‬חוזר לאחוריו למזרח העזרה לצפון המזבח (וס"ל‬ ‫מקום שחיטת עולה‪ ,‬והעמידו את הפר של הכה"ג‬ ‫לתנא דמתני' כרבי אליעזר בן יעקב שהמזבח היה‬ ‫דווקא בין האולם למזבח‪ ,‬משום חולשא דכהן גדול‬ ‫בדרום‪ ,‬דכתיב "צפונה" שיהיה כל הצפון פנוי‪ ,‬ולפי זה‬ ‫שלא יכבד עליו נשיאת מזרק הדם מרחוק‪ .‬ולהלן ל"ז‪ .‬מבואר‬ ‫הפר היה עומד סמוך לבין האולם ולמזבח) ולא היו‬ ‫דמתני' כראב"י והפר היה עומד "בבין האולם‬ ‫מכניסים את השעירים לבין האולם ולמזבח‪ ,‬אלא היו עומדים‬ ‫ולמזבח" סמוך לשם‪ ,‬בצפונו של מזבח‪ ,‬כדי שיהיה הפר בצפון‪,‬‬ ‫סמוך לפתח המזרחי‪ ,‬דכתיב "והעמיד אותם לפני ד' " ושם זה‬ ‫שהרי לראב"י המזבח היה בדרום‪.‬‬ ‫כבר נקרא לפני ד'‪ ,‬הסגן היה מימינו‪( ,‬לא מימינו ממש‬ ‫צורת עמידת הפר והסמיכה‪ -‬ראש הפר היה לדרום‪,‬‬ ‫שהרי המהלך לימין רבו הרי זה בור‪ ,‬ולא מאחוריו‬ ‫והכה"ג היה מעקם את ראשו שיהיו פניו למערב‪ ,‬ואין‬ ‫שהמהלך אחורי רבו הרי זה מגסי הרוח‪ ,‬אלא היה‬ ‫מעמידים אותו כשאחוריו למזבח שמא ירביץ גללים‪.‬‬ ‫מצדד אצדויי‪ ,‬כדי לכסות את רבו)‪ ,‬וראש בית אב‬ ‫והכה"ג היה עומד במזרח ‪-‬כשאחוריו למזרח ופניו‬ ‫משמאלו מאחוריו וכנ"ל‪ ,‬ושם היו ב' שעירים‪ ,‬וקלפי‬ ‫למערב‪ ,‬והיה סומך את ידיו עליו ומתוודה‪.‬‬ ‫היתה שם‪ ,‬ובה ב' גורלות כדכתיב "אחד לד' ואחד‬ ‫לעזאזל"‪ ,‬והיו שווים (ולא אחד מכסף ואחד מזהב‪ ,‬או‬ ‫נוסח הוידוי‪ -‬אנא (דילפינן כפרה כפרה ממה שאמר‬ ‫אחד קטן ואחד גדול)‪ ,‬והגורלות יכולים להיות עשויים‬ ‫משה אחרי חטא העגל "אנא חטא העם הזה")‪ ,‬השם‬ ‫מכל דבר‪ ,‬וא"צ שיהיו משל זהב כמו הציץ‪ ,‬והגורלות‬ ‫(דילפינן כפרה כפרה מעגלה ערופה‪ ,‬והגמ' שואלת‬ ‫היו מתחילה מאשכרוע‪ ,‬ויהושע בן גמלא כשנתמנה‬ ‫למה לא ילפינן עגלה ערופה מחורב לומר אנא‪ ,‬ונשאר‬ ‫לכה"ג עשאם משל זהב‪ ,‬והיו מזכירין אותו לשבח‪.‬‬ ‫בקושיא) עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי‪ ,‬אנא‬ ‫השם כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים שעויתי‬ ‫אלו מזכירים אותם לשבח‬ ‫ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי‪ ,‬ככתוב בתורת‬ ‫משה עבדך "כי ביום הזה יכפר עליכם וכו'‪ ,‬והם עונים‬ ‫כשמזכירים צדיק צריכים לברכו‪ ,‬כמבואר להלן ל"ח‪:‬‬ ‫שלומדים דבר זה מדכתיב במשלי "זכר צדיק לברכה"‪ ,‬ולכן‬ ‫אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (דכתיב "כי‬ ‫כשהזכירה המשנה שבן גמלא עשה את הגורלות מזהב‬ ‫שם ד' אקרא הבו גודל לאלוקינו"‪ ,‬וי"א מדכתיב "זכר‬ ‫הזכירה אותו לשבח‪ ,‬והמשנה מביאה עוד צדיקים שעשו‬ ‫צדיק לברכה")‪.‬‬ ‫דבר למקדש ומזכירה אותם לשבח‪ ,‬ומאידך אבל על‬ ‫הרשעים נאמר "ושם רשעים ירקב"‪.‬‬ ‫סדר הזכרת העוונות הפשעים והחטאים‪ -‬לר"מ‬ ‫אומר עויתי פשעתי חטאתי‪ ,‬כדכתיב "והתודה עליו‬ ‫מה עשה בן קטין לכיור ומדוע‪ -‬בן קטין כ"ג היה‬ ‫את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל‬ ‫עשה י"ב דד לכיור כדי שיהיו י"ב הכהנים העוסקים‬ ‫חטאותם"‪ ,‬וכתיב "נושא עוון ופשע וחטאה"‪.‬‬ ‫בתמיד מקדשים ידיהם ורגליהם בבת אחת‪ .‬בשחרית‬ ‫ולחכמים אומר חטאתי עויתי פשעתי‪ ,‬כדמצינו‬ ‫שהיה הכיור מלא מקדשים מן העליון‪ ,‬ובערבית מן‬ ‫בוידוים שנתוודו דוד ושלמה‪ ,‬דחטא היינו שוגג‪ ,‬ועוון‬ ‫התחתון‪ .‬וכן עשה בן קטין מוכני לכיור‪ ,‬והיינו גלגל‬ ‫זהו זדון‪ ,‬ופשע זהו מרד להכעיס‪ ,‬ואין להתוודות על‬ ‫לשקעו‪ ,‬כדי שלא יפסלו המים בלינה‪.‬‬ ‫השגגות אחרי שהתודה על זדון ומרד‪ ,‬והא דכתיב‬ ‫ל"ז‪ :‬מה עשו מונבז המלך ואמו במקדש‪ -‬מונבז‬ ‫"נושא עוון ופשע וחטאה" הכונה שמשה אמר לפני‬ ‫המלך עשה ידות וכנים ואוגנים של הכלים של יוה"כ‬ ‫הקב"ה שכישראל עושים תשובה עשה להם זדונות‬ ‫זהב‪ ,‬והיינו ידות הסכינים‪ ,‬וכן קת הנרגי וחציני‪ ,‬דאל"כ‬ ‫כשגגות‪ .‬והלכה כחכמים‪.‬‬ ‫היה עושה גם את הכלי עצמו מזהב‪ .‬הילני אמו עשתה‬ ‫מנלן שהכה"ג היה מתודה על פרו‪ -‬כתיב "וכפר"‬ ‫נברשת של זהב על פתחו של היכל‪ ,‬שבשעה שהחמה‬ ‫והכונה בזה לכפרה ע"י דברים‪ ,‬כדמצינו שכפרה‬ ‫זורחת יוצאים ממנה ניצוצות‪ ,‬ועל ידה ידעו העם‬ ‫שנאמרה בשעיר לעזאזל היא ע"י דברים‪ ,‬ואין לומדים‬ ‫שבירושלים מתי הגיע זמן ק"ש של שחרית דמצות‬ ‫משעיר הנעשה בפנים שכפרתו ע"י דמים‪ ,‬דהכא‬ ‫ק"ש היא עם הנץ החמה‪( ,‬אבל אנשי משמר היו‬ ‫כתיב וכפר לפני שנשחט הפר כמבואר בפסוק‪.‬‬ ‫משכימים לקרוא ק"ש שמא תימשך העבודה עליהם וימנעו‬ ‫‪35‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫ולא הסכימו עד שכפלו שכרם (כנ"ל)‪ ,‬ואמרו שמה‬ ‫מלקרות‪ ,‬ואנשי מעמד ‪-‬ישראל העומדים על הקרבן‬ ‫שאינם מלמדים כדי שלא ילמד מי שאינו הגון ויעשה‬ ‫בשליחות הציבור היו מאחרים עד אחרי גמר עבודת התמיד‪,‬‬ ‫כך לע"ז‪ ,‬והזכירום לשבח על שלא יצאה כלה‬ ‫והקורא עמהם לא יצא ידי חובה)‪ ,‬וכן עשתה הילני‬ ‫מבושמת מבתיהם וכשנושאים אשה מתנים עימה‬ ‫טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה כדי שלא‬ ‫שלא תתבסם‪ ,‬שלא יאמרו שהם מתבסמים ממעשה‬ ‫יצטרכו להביא ספר תורה‪ ,‬ולמ"ד (גיטין ס‪ ).‬אין כותבין‬ ‫הקטורת‪ .‬ורבי ישמעאל פגש אחד מבני בניהם ואמר‬ ‫מגילה להתלמד‪ ,‬היתה כתובה תחילת הפרשה כל‬ ‫לו שאבותיו ביקשו להרבות כבודם ולמעט כבוד‬ ‫המילה‪ ,‬והשאר רק ראשי התיבות‪.‬‬ ‫המקום‪ ,‬ועכשיו כבוד מקום במקומו ומיעט כבודם‪.‬‬ ‫ל"ח‪ .‬נקנור נעשו ניסים לדלתותיו שנקבעו בשער‬ ‫ורבי ישמעאל בן לוגא פגש זקן אחד מבניהם שראה‬ ‫את העשב המיוחד שהוא מעלה עשן כנגדו ושחק ובכה‪,‬‬ ‫המזרח של העזרה‪ ,‬ושל נחושת היו‪ ,‬והיו מזכירים אותו‬ ‫בכה מפני שנזכר בכבוד אבותיו‪ ,‬ושחק מפני שעתיד‬ ‫לשבח‪ .‬שכשהביאם ממצרים עמד נחשול שבים‬ ‫הקב"ה להחזירה להם‪ ,‬ואמר ששבועה היא בידיהם‬ ‫לטבעו‪ ,‬נטלו אחת מהדלתות והטילוה לים כדי להקל‬ ‫שלא להראות עשב זה לשום אדם‪ .‬וזקן אחד מסר את‬ ‫על הספינה‪ ,‬ועדיין לא נח הים מזעפו‪ ,‬וכשרצו לזרוק‬ ‫מגילת הסממנים של הקטורת לריו"ח בן נורי‪ ,‬ואמר ר"ע‬ ‫את השניה חיבקה ואמר שיטילוה עימו ומיד נח הים‬ ‫שמעתה אסור לספר בגנותם‪ .‬מכאן אמר בן עזאי שלא‬ ‫מזעפו‪ ,‬והיה מצטער על הראשונה‪ ,‬וכשהגיעו לעכו‬ ‫ידאג אדם לומר פלוני יקפח פרנסתי‪ ,‬כי על כרחם בשמך‬ ‫ראו את הראשונה מבצבצת מתחת דופני הספינה‪,‬‬ ‫יקראוך ובמקומך יושיבוך ומשלך (‪-‬מזונותיך אינם‬ ‫וי"א שבריה שבים בלעתה והקיאתה ליבשה‪ ,‬ולכן אף‬ ‫משלהם אלא הם קצובים לך מן השמים) יתנו לך‪ ,‬ואין אדם‬ ‫כשהעשירו ושינו את כל הדלתות שבמקדש להיות של‬ ‫נוגע במוכן לחבירו ואין מלכות נוגעת בחברתה‬ ‫זהב אותם לא החליפו‪ ,‬מפני הניסים שנעשו בהם‪,‬‬ ‫כשהגיע זמנה להתחלף אפילו כמלוא נימא‪.‬‬ ‫וי"א מפני שהיתה נחושתם מוזהבת‪ ,‬ולראב"י היתה‬ ‫מנחושת מזוקקת והיתה מאירה כשל זהב‪.‬‬ ‫ל"ח‪ :‬הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה‬ ‫ללמד שכשהיה נותן קולו בנעימה היה מכניס גודלו‬ ‫אלו מזכירים אותם לגנאי‬ ‫לפיו ומניח אצבעו בין הנימים (‪-‬שני חלקי השפם‪ ,‬כנגד‬ ‫בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים‪,‬‬ ‫מחיצת החוטם) היו אחיו הכהנים נרתעים לאחוריהם‪.‬‬ ‫והביאו אומנים אחרים מאלכסנדריה של מצרים‪ ,‬והם‬ ‫בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב‪ ,‬שהיה‬ ‫ידעו לאפות אבל היו אופים את הפת מחוץ לתנור‬ ‫נוטל ד' קולמוסים בד' אצבעותיו וכותב תיבה (‪-‬שם ד')‬ ‫מפני שלא ידעו לרדות מהתנור כמותם באופן שהלחם‬ ‫של ד' אותיות יחד‪ ,‬ולא מצא טעם למה לא הסכים‪,‬‬ ‫לא ישבר‪ ,‬שהלחם היה עשוי כמין תיבה פרוצה או כמין ספינה‪,‬‬ ‫ולכן על הראשונים נאמר "זכר צדיק לברכה"‪ ,‬שהוא‬ ‫והיתה הפת מתעפשת‪ ,‬ושלחו להחזיר את בית גרמו‬ ‫נזכר לברכה מחמת מעשיו‪ ,‬כדכתיב "וד' אמר המכסה‬ ‫כדי להרבות כבוד שמים‪ ,‬דכל מה שברא הקב"ה לא‬ ‫אני מאברהם" וכתיב התם "ואברהם היו יהיה לגוי‬ ‫ברא אלא לכבודו‪ ,‬ולא הסכימו עד שכפלו שכרם‬ ‫גדול ועצום"‪ ,‬ועל בן קמצר נאמר (ובמתני' איתא על‬ ‫(מי"ב מנה לכ"ד מנה‪ ,‬וי"מ מכ"ד למ"ח)‪ ,‬ואמרו‬ ‫אלו נאמר) "שם רשעים ירקב" (כדכתיב "ויאהל עד‬ ‫שאינם רוצים ללמד כדי שלא ילמד אדם שאינו מהוגן‬ ‫סדום" וכתיב התם "ואנשי סדום רעים וחטאים לד'‬ ‫ויעשה כך לע"ז‪ ,‬והזכירום לשבח על שלא נמצאה פת‬ ‫מאד")‪ ,‬והיינו שאין לאדם לקרוא לבנו בשמו‪ ,‬ואפילו‬ ‫נקיה ביד בניהם שלא יחשדום שהם ניזונים ממעשה‬ ‫כשהוא נזכר עם חבירו הוא נזכר לרעה‪ .‬ומה שמצינו‬ ‫לחם הפנים‪ ,‬לקיים מה שנאמר "והייתם נקיים מד'‬ ‫בתינוק שנקרא דואג‪ ,‬ראה מה עלה בסופו‪ ,‬דמעשה‬ ‫ומישראל"‪.‬‬ ‫בדואג בן יוסף שמת אביו כשהיה קטן‪ ,‬ובכל יום אמו‬ ‫בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת‪,‬‬ ‫נתנה לביהמ"ק זהב כשיעור המשקל שנתווסף בו‪,‬‬ ‫והביאו אומנים אחרים מאלכסנדריה של מצרים‪ ,‬והם‬ ‫וכשגבר אויב טבחתו אמו ואכלתו‪ ,‬ועליו קונן ירמיהו‬ ‫ידעו לפטם אבל העשן היה מפציע לכאן ולכאן ולא‬ ‫"אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים" ורוח‬ ‫היה עולה כמקל‪ ,‬והחזירום כדי להרבות כבוד שמים‪,‬‬ ‫‪36‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫ב' גורלות‪ ,‬אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו‬ ‫הקודש משיבה ואומרת "אם יהרג במקדש ד' כהן‬ ‫לעזאזל‪ ,‬הסגן עומד בימינו וראש בית אב משמאלו‪,‬‬ ‫ונביא" וזהו זכריה בן יהוידע הכהן‪.‬‬ ‫אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול‬ ‫עובדיה היה צדיק והיה דר בין שני רשעים ‪-‬אחאב‬ ‫הגבה ימינך‪ ,‬ואם של שם עלה בשמאלו ראש בית אב‬ ‫ואיזבל ולא למד ממעשיהם‪ ,‬ועשיו היה רשע והיה דר‬ ‫אומר לו אישי כהן גדול הגבה שמאלך‪ ,‬והיה נותן את‬ ‫בין ב' צדיקים ולא למד ממעשיהם‪.‬‬ ‫הגורלות ע"ג שני השעירים שעומדים אחד בימין ואחד‬ ‫בשמאל‪ ,‬ונותן גורל שעלה בימין על שעיר של ימין‪ ,‬ואומר לד'‬ ‫כשהקב"ה מברך את הצדיקים הוא מקלל את‬ ‫חטאת‪ ,‬ולרבי ישמעאל היה אומר רק לד'‪ ,‬והעם עונים‬ ‫הרשעים‪ ,‬וכשהוא מקלל את הרשעים הוא מברך את‬ ‫אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד‪.‬‬ ‫הצדיקים‪.‬‬ ‫תנא דמתני' דס"ל שהכה"ג היה מוציא את ב' הגורלות‬ ‫צדיקים‪ -‬אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק‬ ‫הוא רבי חנינא סגן הכהנים‪ ,‬דס"ל שאין הסגן עושה‬ ‫כמותו‪ .‬ראה הקב"ה שצדיקים מועטים עמד ושתלם‬ ‫מלאכה אלא אם ארע פסול בכהן גדול‪ .‬ורבי יהודה‬ ‫בכל דור ודור לקיום העולם‪ .‬אפי' בשביל צדיק אחד‬ ‫אומר בשם רבי אליעזר שהכה"ג והסגן היו מכניסים‬ ‫העולם נברא‪ ,‬ומתקיים‪ .‬כיון שיצאו רוב שנותיו של‬ ‫כל אחד את יד ימינו‪( ,‬דימין דסגן עדיף משמאלו של‬ ‫אדם ולא חטא שוב אינו חוטא‪ ,‬וי"א שמי שבאה לידו‬ ‫כה"ג‪ ,‬ולתנא דמתני' ימין הסגן שוה לשמאלו של‬ ‫עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא‪ ,‬הקב"ה שומר‬ ‫כה"ג‪ ,‬וממילא עדיף שהכה"ג יעשה הכל)‪ ,‬ולדבריו אם‬ ‫עליו שלא יחטא עוד‪.‬‬ ‫של שם עלה בידי הסגן אומר ראש בית אב לכה"ג‬ ‫דבר מילך ‪-‬דבר דברי לד' חטאת‪ ,‬ואין אומר לו הסגן‬ ‫כל המשכח דבר מתלמודו גורם גלות לבניו‪ ,‬ומורידין‬ ‫משום דחלשא דעתיה כיון ששל שם לא עלה בידו‬ ‫אותו מגדולתו‪.‬‬ ‫אלא ביד הסגן‪.‬‬ ‫ל"ט‪ .‬הבא ליטמא פותחין לו ואין מעכבים אותו מלחטוא‪,‬‬ ‫הקלפי היתה מעץ‪ ,‬ואין עושים אותה של כסף או זהב‬ ‫והבא ליטהר מסייעים אותו‪ .‬עבירה מטמטמת מכל‬ ‫דהתורה חסה על ממונם של ישראל‪ .‬והקלפי היה של‬ ‫חכמה לבו של אדם‪ .‬אדם מטמא עצמו מעט מטמאין‬ ‫חולין‪ ,‬ואין מקדשים אותה‪ ,‬כי כלי שרת מעץ לא‬ ‫אותו הרבה‪ ,‬מלמטה מטמאין אותו מלמעלה‪ ,‬בעוה"ז‬ ‫עבדינן‪.‬‬ ‫מטמאין אותו בעוה"ב‪ ,‬אדם מקדש עצמו מעט‬ ‫מקדשים אותו הרבה‪ ,‬מקדש עצמו מלמטה מקדשים‬ ‫אלו מעלות היו במקדש בזמן כהונתו של שמעון‬ ‫אותו מלמעלה‪ ,‬מקדש עצמו בעוה"ז מקדשים אותו‬ ‫הצדיק‪ -‬מ' שנה ששימש שמעון הצדיק בכהונה‬ ‫לעולם הבא‪.‬‬ ‫גדולה היה עולה גורל בימין‪ ,‬ולשון של זהורית (‪-‬צמר‬ ‫סרוק ומשוך כמין לשון וצבוע אדום‪ ,‬וקושרים אותו בראש שעיר‬ ‫המשתלח) מלבין מאיליו‪ ,‬שזה סימן שהקב"ה מחל לישראל‪,‬‬ ‫ונר מערבי (למ"ד שהנרות היו מסודרים ממזרח למערב‪ ,‬הנר‬ ‫השני ממזרח הוא הנר המערבי‪ ,‬ולמ"ד שהיו מסודרים מצפון‬ ‫טרף בקלפי‬ ‫לדרום‪ ,‬הנר האמצעי שהיה מצודד כלפי מערב הוא הנר המערבי‪,‬‬ ‫ושאר הנרות היו מצודדים כלפי האמצעי) דולק אחר שכבו‬ ‫הגורל לד' ולעזאזל‬ ‫שאר הנרות‪ ,‬אע"פ שהיו מדליקים אותו הראשון‪ ,‬והוא עדות‬ ‫כתיב "ולקח אהרן את שני השעירים והעמיד אותם לפני ד'‬ ‫שהשכינה שורה בישראל‪ ,‬ואש של מערכה מתגבר ודולק‬ ‫פתח אהל מועד‪ ,‬ונתן אהרן על שני השעירים גורלות‪ ,‬גורל‬ ‫מאיליו וא"צ להביא עצים חוץ מב' גזירי עצים של בין‬ ‫אחד לד' וגורל אחד לעזאזל"‪ .‬הגמרא מבארת כיצד היה‬ ‫נעשה הגורל‪ ,‬ואם הגורל מעכב‪ ,‬ועוד מדיני הגורל‪.‬‬ ‫הערבים שהם חובה‪ ,‬מכאן ואילך רק לפעמים היה כך‪.‬‬ ‫ובימיו היה ברכה בעומר ושתי הלחם ולחם הפנים‪,‬‬ ‫סדר הגורל‪ -‬הכהן גדול היה טורף בקלפי ‪-‬חוטף גורל‬ ‫וכל כהן היה מקבל כזית‪ ,‬יש אוכלו ושבע יש אוכלו‬ ‫במהירות‪ ,‬כדי שלא ימשמש ויכוין לקחת של שם בימינו‬ ‫ומותיר‪ ,‬מכאן ואילך נשתלחה בהם קללה שאינם‬ ‫מפני שזה סימן יפה ששל שם עולה בימינו‪( ,‬ומטעם זה‬ ‫משביעים‪ ,‬וכל כהן מקבל כשיעור פול‪ ,‬הצנועים‬ ‫היתה הקלפי מחזקת רק ב' ידים)‪ ,‬והיה מוציא משם‬ ‫‪37‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫השעירים אינה מעכבת אלא מה שיצא ביד ימין קובע את‬ ‫מושכים את ידיהם מפני שאינו משביע והגרגרנים‬ ‫השעיר הימני‪ ,‬ומה שיצא בשמאל קובע את השעיר השמאלי‪.‬‬ ‫נוטלים ואוכלים‪ ,‬ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק‬ ‫ולריו"ח אף עליה אינה מעכבת ויכול לקרוא שם בלא גורל‪,‬‬ ‫חבירו והיו קוראים לו בן חמצן (‪-‬גזלן) עד יום מותו‪,‬‬ ‫אלא שחיסר מצוה‪ .‬למסקנה (מ"א‪ ).‬הגמ' מוכיחה‬ ‫ואותה שנה שמת ידע זאת ע"י שנכנס עמו זקן לבוש‬ ‫שעלית גורל מעכבת‪ ,‬ודלא כריו"ח‪.‬‬ ‫שחורים ולא יצא‪ ,‬ועד אז נכנס לבוש לבנים ויצא‪,‬‬ ‫והנה נחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה אם דברים הנעשים‬ ‫ואחר הרגל חלה ז' ימים ומת‪ ,‬ואחר שמת נמנעו לברך‬ ‫בבגדי לבן בחוץ כגון בהיכל או בעזרה מעכבים אם שינה‬ ‫ברכת כהנים בשם המפורש‪ ,‬שלא היה ראוי‪.‬‬ ‫להקדים את המאוחר‪ ,‬או שאינם מעכבים ורק דברים‬ ‫הנעשים בבגדי לבן בפנים מעכבים‪ ,‬והגורל נעשה בבגדי לבן‬ ‫ל"ט‪ :‬מ' שנה קודם החורבן לא היה הגורל עולה‬ ‫בחוץ‪ .‬ללישנא קמא נחלקו רבי ינאי ורבי יוחנן אליבא‬ ‫בימין‪ ,‬ולא היה לשון של זהורית מלבין‪ ,‬ולא היה נר‬ ‫דרבי נחמיה שזה מעכב‪ ,‬אם גם עליה מעכבת‪ ,‬או‬ ‫מערבי דולק‪ ,‬והיו דלתות היכל נפתחות מאליהם סימן‬ ‫שההגרלה אינה נחשבת עבודה‪ ,‬אבל לרבי יהודה‬ ‫לאויבים לבוא‪ ,‬עד שגער בהם ריו"ח בן זכאי‪.‬‬ ‫לכו"ע אין עליה מעכבת‪ .‬וללישנא בתרא נחלקו‬ ‫בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני‬ ‫אליבא דרבי יהודה‪ ,‬אם גם הגרלה אינה מעכבת‪ ,‬או‬ ‫מגדים של זהב וכו'‪ ,‬וכיון שנכנסו עכו"ם להיכל יבשו‪,‬‬ ‫דשאני הכא דכתיב "אשר עלה" ב' פעמים ושנה עליו‬ ‫ועתיד הקב"ה להחזירם לנו‪.‬‬ ‫הכתוב לעכב‪ ,‬דמקרא יתירא נפקא לן עיכובא‪ ,‬אבל נתינה על‬ ‫השעירים כתובה רק פעם אחת "ונתן אהרן"‪ ,‬ולכן לכו"ע אינה‬ ‫י' פעמים היה כה"ג מזכיר השם‪ ,‬ג"פ בכל וידוי‪ ,‬ואחד‬ ‫מעכבת‪ .‬אבל אליבא דרבי נחמיה לכו"ע עליה מעכבת‪.‬‬ ‫בגורל‪ ,‬והיה מעשה ונשמע השם עד יריחו שזה מרחק‬ ‫מ‪ .‬תניא‪ -‬מצוה להגריל ולהתוודות על השעיר המשתלח‪,‬‬ ‫י' פרסאות‪ ,‬וציר דלתות היכל היה נשמע בח' תחומי‬ ‫דכתיב "והתודה עליו"‪ ,‬לא הגריל ולא התוודה כשר‪ ,‬רבי‬ ‫שבת‪ ,‬ועיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת‪,‬‬ ‫ונשים שביריחו אינן צריכות להתבשם וכלה‬ ‫שמעון אומר לא הגריל כשר לא התוודה פסול‪ .‬עוד‬ ‫שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח הקטורת‪,‬‬ ‫תניא מת אחד מהם לאחר ההגרלה‪ ,‬שא"א להגריל שוב‬ ‫וזקן אחד סיפר לרבי יהושע בן קרחה שהלך לשילה‬ ‫אא"כ יביאו ב' שעירים חדשים ואחד ילך לאיבוד‪ ,‬מביא חבירו‬ ‫והריח ריח קטורת מבין כותליה‪.‬‬ ‫שלא בהגרלה דברי רבי שמעון‪ .‬ומבואר שלר"ש גם‬ ‫ההנחה וגם ההגרלה אינם מעכבים‪ .‬הגמרא מקשה‬ ‫מזה על רבי ינאי שסובר שההגרלה מעכבת‪ .‬וצריך‬ ‫אם הגורל לעיכובא או לא‪,‬‬ ‫לפרש שבאמת לרבנן ההגרלה מעכבת ורק העליה לא‬ ‫ועוד מדיני הגורל‬ ‫מעכבת‪ ,‬ור"ש לא ידע מאי קאמרי רבנן‪ ,‬ואמר שאם‬ ‫ישנם ב' חלקים בגורל הנעשה על שני השעירים שעומדים‬ ‫כוונתם לעליה הוא חולק עליהם רק על הוידוי‪ ,‬ואם‬ ‫אחד מימין הכה"ג ואחד משמאלו‪ .‬א' הוצאת הגורל מתוך‬ ‫הקלפי (עליה בלשון הגמרא) אחד בימין ואחד בשמאל‪ .‬ב'‬ ‫כוונתם להנחה אבל עליה מעכבא‪ ,‬הוא חולק עליהם‬ ‫הנחת הגורלות ע"ג השעירים‪ .‬דעת ר"ש (מ‪ ).‬שאין הגורל‬ ‫שאף עליה אינה מעכבת‪.‬‬ ‫מעכב כלל‪ ,‬וחכמים חולקים בזה על ר"ש‪ .‬והנחת הגורלות‬ ‫לכו"ע אינה מעכבת‪ .‬ולגבי הוצאת הגורל נחלקו בזה רבי‬ ‫סדר עבודות הפר והשעיר‪ -‬הסדר שצריך להיות הוא‬ ‫ינאי ורבי יוחנן‪ .‬והגמ' דנה אם הם נחלקו לפי רבי יהודה‬ ‫וידוי על הפר‪ ,‬גורל‪ ,‬וידוי שני דפר ושחיטתו‪ ,‬הכנסת כף ומחתה‬ ‫שדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ אינם מעכבים‪ ,‬או‬ ‫ונתינת הקטורת על האש‪ ,‬נתינה מדם הפר על הכפורת‪ ,‬שחיטת‬ ‫שנחלקו אליבא דברי נחמיה שסובר שהם מעכבים‪ .‬והגמ'‬ ‫השעיר ונתינה מדמו על הכפורת‪ ,‬נתינה מדם הפר על הפרוכת‪,‬‬ ‫(מ‪ - .‬מ‪ ):‬מביאה כמה דינים שנאמרו בברייתות לגבי דיני‬ ‫נתינה מדם השעיר על הפרוכת‪ ,‬עירוב דם הפר והשעיר‪ ,‬ונתינה‬ ‫הגורל (מחלוקת אם הוידוי מעכב‪ ,‬דיני שינוי בסדרי עבודת‬ ‫מהם על מזבח הפנימי‪ .‬אם הקדים ונתן מדם השעיר‬ ‫הפר והשעיר והגורלות‪ ,‬מחלוקת עד מתי צריך השעיר‬ ‫בפנים על בין הבדים לפני שנתן שם מדם הפר‪ ,‬או‬ ‫לעזאזל להיות חי‪ ,‬האם אפשר להעביר את הגורל משמאל‬ ‫שהקדים ונתן מדם הפר בהיכל על הפרוכת לפני שנתן‬ ‫לימין‪ ,‬עד מתי צריך להשאיר את הגורל על השעיר)‪ ,‬ומנסה‬ ‫מדם השעיר בפנים‪ ,‬לא עשה כלום‪ ,‬ואם הקדים‬ ‫להביא מהם ראיה אם העליה מעכבת או לא‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫מתנות הפר בפנים להגרלה דשעיר אינו מעכב‪ ,‬ואם‬ ‫לרבי ינאי עלית גורל מתוך הקלפי מעכבת את העבודה‪,‬‬ ‫הקדים ונתן מדם הפר על המזבח הפנימי לפני שנתן‬ ‫שזה קובע איזה שעיר לד' ואיזה שעיר לעזאזל‪ ,‬אבל הנחה על‬ ‫‪38‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת‪ ,‬והפריש‬ ‫מדם השעיר בהיכל‪ ,‬זה תלוי במחלוקת רבי יהודה‬ ‫מעות לקינו‪ ,‬וחילק את המעות לשניים ואמר אלו‬ ‫ורבי נחמיה (לעיל ל"ט‪ ):‬אם דברים הנעשים בבגדי‬ ‫לחטאת ואלו לעולה (לרב חסדא שאין הקינים‬ ‫לבן בחוץ מעכבים‪.‬‬ ‫מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשית כהן‪,‬‬ ‫איירי שאמר כך בשעת הפרשה לרבי אלעזר‪ ,‬דשעת‬ ‫מ‪ :‬עד מתי צריך שהשעיר לעזאזל ישאר חי‪-‬‬ ‫הפרשה במעות דינה כשעת לקיחה בעופות)‪ ,‬והעשיר‬ ‫כתיב "יעמד חי לפני ד' לכפר עליו" והיינו שאם מת צריך‬ ‫שהוא צריך להביא קרבן עשיר והיינו רק בהמה לחטאת‪ ,‬אינו‬ ‫להביא אחר‪ ,‬לרבי יהודה "לכפר" היינו שצריך שיהיה חי‬ ‫יכול להשתמש במעות שייחד לעולה לצורך‬ ‫עד שעת מתן דם השעיר לד' וא"צ להמתין עד הוידוי‪,‬‬ ‫החטאת כיון שקרא להם שם‪ ,‬אלא צריך להוסיף מעות‬ ‫ולר"ש צריך להיות חי עד שעת הוידוי‪ .‬ומחלוקת זו‬ ‫אחרים עד דמי בהמה על אלו שייחד לחטאתו‪ .‬ולרבי‬ ‫תלויה במחלוקתם לעיל האם וידוי מעכב או לא‪.‬‬ ‫חגא אם אחר שהעשיר לקח גוזל אחד‪ ,‬אם לקחו‬ ‫עלה גורל בשמאל א"א להחזירו לימין‪ ,‬בברייתא‬ ‫לעולה שבזה הוקבעו המעות השניים לחטאת יוסיף על‬ ‫מבואר שר"ע אמר שהטעם הוא כדי שלא לתת מקום‬ ‫הכסף הנשאר ויקנה חטאת וגוזל זה ילך לנדבה‪,‬‬ ‫לצדוקים לרדות שיאמרו שאתם עושים כפי רצונכם‪ .‬והגמ'‬ ‫ואם לקחו לחטאת שבזה הוקבעו המעות השניים לעולה‪,‬‬ ‫שואלת שאם ההגרלה מעכבת מעיקר הדין א"א‬ ‫לא ישתמש בכסף הנשאר לחובתו‪ ,‬אלא מביא‬ ‫להחזירו לימין‪ ,‬שכבר קבע הגורל‪ ,‬והגמ' מבארת‬ ‫מהמעות עולת נדבה‪ ,‬ואותו גוזל ילך למיתה‪ ,‬וא"א‬ ‫שהכונה שאין להעביר את הגורל יחד עם השעיר‬ ‫לפדותו‪ ,‬דאין פדיון לעוף וכן ללבונה ולכלי שרת‪ ,‬דלא‬ ‫משמאל לימין‪ ,‬כדי שלא לתת מקום לצדוקים לרדות‪.‬‬ ‫נאמר פדיון אלא בבהמה‪.‬‬ ‫א"צ להשאיר את הגורל על השעיר עד שעת שחיטה‪,‬‬ ‫מ"א‪ :‬שינוי בקרבן מצורע‪ -‬מצורע עשיר שהביא‬ ‫דכתיב "אשר עלה" כיון שעלה שוב אינו צריך‪ ,‬ומ"מ‬ ‫קרבן עני לא יצא אף לרב חגא‪ ,‬דילפינן הכי מקרא‬ ‫מצוה איכא (לתירוץ א')‪.‬‬ ‫דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע"‪ ,‬אבל מצורע עני‬ ‫שהביא קרבן עשיר יצא‪ ,‬דהא רבי רחמנא "תורת"‪,‬‬ ‫מתי הגורל קובע את שם הקרבן ומתי קריאת‬ ‫ואין לומדים דין טמא שנכנס למקדש ממצורע‪,‬‬ ‫השם קובעת את שם הקרבן‪ -‬איתא בסיפרא‬ ‫דכתיב "ואם דל הוא"‪.‬‬ ‫"ועשהו חטאת" הגורל עושה חטאת ואין קריאת שם‬ ‫עושה חטאת‪ .‬וקמ"ל דלא נימא שאם היכא שגורל‬ ‫קושר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח‬ ‫אינו מועיל בשעת לקיחה בין בשעת עשיה‪ ,‬כמו‬ ‫ומעמידו כנגד בית שילוחו ‪-‬השער שיוציאו אותו משם‪,‬‬ ‫בקינין של זבים וזבות ויולדות שאחד מהם חטאת ואחד עולה‪,‬‬ ‫ולנשחט קושר כנגד בית שחיטתו‪ ,‬כדי שלא יתערב‬ ‫קריאת שם מועילה‪[ ,‬לרב חסדא (מ"א‪ ).‬היינו דווקא‬ ‫לא זה בזה ולא באחרים‪ .‬ואח"כ אומר וידוי שני על‬ ‫בשעת לקיחתם‪ ,‬או בשעת עשיתם]‪ ,‬ואין הכהן רשאי‬ ‫הפר (ויבואר להלן מ"ג‪.):‬‬ ‫לשנותם‪( ,‬אבל אם לא קרא שם בשעת לקיחתם אלא אח"כ‬ ‫לא חל עליהם השם ויכול הכהן לשנותם)‪ ,‬כ"ש שבמקום‬ ‫שיעור לשון שעיר המשתלח ופרה אדומה‪-‬‬ ‫שהגורל מועיל שלא בשעת לקיחה ושלא בשעת‬ ‫לרב יוסף לשון של זהורית של שעיר המשתלח‬ ‫עשיה קריאת שם מועילה בשעת לקיחה ובשעת‬ ‫צריכה שיעור‪ ,‬כיון שצריך לחלקה לשניים ולקשור חציה‬ ‫עשיה‪.‬‬ ‫בסלע וחציה בין קרניו‪ ,‬אבל לשון של פרה אדומה דכתיב‬ ‫בה "ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת"‪ ,‬כיון שא"צ‬ ‫מ"א‪ .‬הגמ' מוכיחה מהדין הנ"ל שלפי רבי יהודה‬ ‫לחלקה אין בה שיעור והיא כשרה בכל שהוא‪ .‬והא דתנא‬ ‫הגרלה מעכבא‪ ,‬דסתם סיפרא ר"י‪ ,‬ונדחו דברי ריו"ח‪.‬‬ ‫שכורכם לעץ ארז ואזוב בשיירי לשון ומשמע שיש עוד‪,‬‬ ‫דיני קרבן עולה ויורד בטמא שנכנס למקדש‪-‬‬ ‫היינו בזנב הלשון שכיון שהיו סורקים את הלשון במסרק צד‬ ‫טמא שנכנס למקדש שהוא חייב קרבן עולה ויורד‪ ,‬אם‬ ‫אחד היה נעשה צר יותר‪.‬‬ ‫היה עשיר והביא קרבן עני‪ ,‬לרבי אלעזר לא יצא‪,‬‬ ‫רבא אומר שיש מחלוקת תנאים אם צריך שהלשון‬ ‫ולרבי חגא יצא‪ .‬ואם היה עני שהוא צריך להביא שתי‬ ‫של הפרה אדומה תהיה כבדה ותפול לתוך עומק האש‪,‬‬ ‫‪39‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫לעיל נתבארו דיני לשון של זהורית בשני שעירי יוה"כ‬ ‫דכתיב "והשליך אל תוך שריפת הפרה"‪ ,‬או לא‪ .‬דתניא‬ ‫ובפרה אדומה‪ ,‬וכן נתבאר האם זר פסול בשחיטת פרו של‬ ‫שלרבי כורכם כדי שיהיו כולם באגודה אחת דבעינן‬ ‫כה"ג ביוה"כ ובפרה אדומה‪ .‬וכיון שהגמ' מביאה דינים אלו‬ ‫בפרה אדומה הגמרא ממשיכה לעסוק בעוד מדיני פרה‬ ‫שיקחום בבת אחת‪ ,‬ולרבי אלעזר ברבי שמעון כורכם כדי‬ ‫אדומה‪ ,‬ומבארת כיצד דינים אלו נלמדים מן המקראות‪.‬‬ ‫שיהיה בהם כובד ויפלו לתוך שריפת הפרה‪ .‬ולדברי‬ ‫רבא מה שרב אמר שעץ ארז ושני תולעת שנשרפו‬ ‫הסח הדעת בעבודות הפרה‪ -‬אסור להסיח דעת‬ ‫לפני שהגיעו לתוך השריפה כשרה‪ ,‬היינו לפי רבי‪ ,‬והא‬ ‫בשחיטת הפרה ובשריפתה‪( ,‬רב לומד דין זה מ"ושחט‬ ‫דאיתא בברייתא שאם נחרך הלשון לפני שהגיע לתוך‬ ‫אותה לפניו" שאין להסיח דעת בשחיטה‪ ,‬ומ"ושרף‬ ‫השריפה מביא לשון אחר ונותן שם‪ ,‬היינו לרבי אלעזר‬ ‫את הפרה לעיניו" לומד רב שאין להסיח דעת‬ ‫ברבי שמעון‪ .‬ולאביי בקולחת פסול ובנכפפת כשר‬ ‫בשריפה‪ ,‬די"ל ששחיטה חמורה משריפה משום‬ ‫דכיון שהיא סמוכה לגחלת זה נחשב "תוך שריפת הפרה"‪.‬‬ ‫שהיא תחילת עבודה‪ ,‬וי"ל ששריפה חמורה משחיטה‬ ‫משום שבה מוכשרת הפרה‪ .‬ושמואל שלומד‬ ‫מ"ב‪ .‬ולרבי יונתן משקל לשון של פרה הוא עשרה‬ ‫מ"ושחט אותה לפניו" שיהיה זר שוחט ואלעזר רואה‪,‬‬ ‫זוז דבעי כובד‪ ,‬ושל שעיר המשתלח משקל ב' סלעים‬ ‫לומד הכל מ"ושרף את הפרה לעיניו")‪ ,‬וכן אין להסיח‬ ‫דבעי חלוקה‪ ,‬ושל מצורע שא"צ לא כובד ולא חלוקה מספיק‬ ‫דעת באסיפת אפרה ובמילוי מים לקידוש‪ ,‬דכתיב‬ ‫שקל‪ .‬ור"ש בן חלפתא ורבנן נחלקו אם השיעור הוא‬ ‫"למשמרת למי נדה"‪ ,‬אבל השלכת עץ ארז ואזוב ושני‬ ‫עשרה זוז או שקל‪ ,‬י"א שנחלקו בפרה‪ ,‬וי"א שנחלקו‬ ‫תולעת לאו גופה דפרה נינהו ואין הסח הדעת פוסל‬ ‫בשעיר המשתלח‪ .‬ושל שעיר הפנימי אין בו שיעור‪ ,‬כיון‬ ‫שאינו אלא כדי שלא יתערב‪ ,‬ושל שעיר המשתלח יש בו צורך‬ ‫בהם‪.‬‬ ‫לידע אם הלבין‪ .‬תוד"ה שלש‪ .‬ובאותו יום שנחלקו בשעיר‬ ‫מ"ב‪ :‬עבודות הפרה בלילה ובאשה‪ -‬הזאת מימיה‬ ‫המשתלח מת רביא בר קיסי‪ ,‬ונתנו סימן שרביא בר‬ ‫אין כשרים אלא ביום דכתיב "הוא יתחטא בו ביום‬ ‫קיסי מכפר כשעיר המשתלח מפני שמיתת צדיקים‬ ‫השלישי"‪ ,‬ואין כשרים אלא באיש דכתיב "ולקח אזוב וטבל‬ ‫מכפרת‪.‬‬ ‫במים איש טהור"‪ .‬והנה כתיב "תורת" ללמד שגם שאר‬ ‫שחיטת זר בפרה אדומה ובפרו של כה"ג‪-‬‬ ‫עבודות הפרה כשרים רק ביום ובאיש‪ ,‬ומאידך כתיב‬ ‫לרב שחיטת פרו של כה"ג כשרה בזר‪ ,‬ואף שנאמר בו‬ ‫"זאת" שרק הזאה כשרה רק ביום ובאיש‪ ,‬ועל כן‬ ‫"אהרן" ו"חוקה"‪ ,‬שחיטה לאו עבודה היא‪ ,‬אבל פרה‬ ‫מרבים ששחיטתה‪ ,‬קבלת דמה‪ ,‬הזאת דמה ז' פעמים‬ ‫אדומה פסולה בזר (וכן סובר רבי יצחק נפחא)‪ ,‬דכתיב‬ ‫אל נוכח פני אהל מועד‪ ,‬שריפתה‪ ,‬השלכת עץ ארז ואזוב‬ ‫בה "אלעזר" ו"חוקה"‪ ,‬ואף ששחיטה לאו עבודה היא‬ ‫ושני תולעת‪ ,‬כיון שאינם כשרים אלא באיש‪ ,‬אינם‬ ‫מ"מ הרי פרה היא קדשי בדק הבית שקדושתם קדושת‬ ‫כשרים אלא ביום‪ .‬אבל אסיפת אפרה מילוי מים‬ ‫דמים‪ ,‬שהרי היא נשחטת בהר המשחה‪ ,‬וממילא כל העבודות‬ ‫וקידוש כיון שהם כשרים באשה כשרים גם בלילה‪.‬‬ ‫שוות בה‪ ,‬ואין לומר שאם פרו של כה"ג כשר בזר כ"ש‬ ‫הזאת מי פרה כשר בזר‪.‬‬ ‫פרה אדומה‪ ,‬דמצינו במראות נגעים שאע"פ שאינה‬ ‫הקדמה בביאור הלימודים דלהלן‪ -‬סדר עבודות‬ ‫עבודה בעיא כהונה‪.‬‬ ‫הפרה‪ ,‬יש מהם ש"משמע מוציא מיד משמע" והיינו‬ ‫לשמואל שחיטת פרו של אהרן פסולה בזר‪ ,‬דכתיב‬ ‫שמשמעות דין מסוים מוציאה ממשמעות הדין שלפניו‪ ,‬שיש‬ ‫בה "אהרן" ו"חוקה"‪ ,‬אבל שחיטת פרה אדומה כשרה‬ ‫שכשר בזה ופסול בזה או להיפך‪ ,‬ויש מהם ש"משמע‬ ‫בזר (וכן סובר רבי אמי)‪ ,‬דאף דכתיב בה "אלעזר"‬ ‫ממילא" שמשמעות הדין השני היא להשוותו לדין הראשון‪.‬‬ ‫ו"חוקה"‪ ,‬הא כתיב בה "ושחט אותה לפניו" שיהא זר‬ ‫וכדלהלן‪.‬‬ ‫שוחט ואלעזר רואה‪ .‬והא דכתיב "ולקח אלעזר הכהן‬ ‫האם צריך כה"ג לעבודות הפרה‪ -‬י"א שעבודות‬ ‫מדמה" בא הכתוב לומר שהקבלה פסולה בזר‪( ,‬ולרב‬ ‫הפרה נעשים ע"י כה"ג‪ ,‬גז"ש חוקה חוקה מיוה"כ‪,‬‬ ‫אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות)‪.‬‬ ‫וי"א שהם נעשים אף ע"י כהן הדיוט‪ ,‬דכתיב "ונתתם‬ ‫אותה אל אלעזר הכהן"‪ ,‬אותה לאלעזר ולא לדורות‬ ‫דיני פרה אדומה‬ ‫לאלעזר‪.‬‬ ‫‪40‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫ומזה ‪-‬אוחזת לו את המים אפילו בשעת הזאה וטבילה‪( .‬תוד"ה‬ ‫אין להוציא פרה אחרת יחד עם הפרה אדומה‪.‬‬ ‫אשה)‪ .‬ולר"י אשה כשרה וקטן פסול‪.‬‬ ‫לת"ק לומדים דין זה מדכתיב "והוציא אותה" ולא‬ ‫מ"ג‪ :‬שיטת רבי יוחנן שכל השחיטות כשרות בזר‬ ‫אחרת עימה‪ ,‬כדתנן שאם הפרה לא רוצה לצאת לא‬ ‫מוציאים איתה פרה שחורה‪ ,‬ות"ק היינו ר"ש דדריש‬ ‫ואף שחיטת הפרה‪ ,‬וחולק בזה על הברייתא ועל ר"ש‬ ‫טעמא דקרא‪ ,‬ולדבריו הטעם הוא כדי שלא יאמרו‬ ‫בן יהוצדק רבו‪.‬‬ ‫ששחטו פרה שחורה‪ ,‬ולא עוד פרה אדומה כדי שלא‬ ‫טבול יום כשר בפרה‪ ,‬דכתיב "והזה הטהור על‬ ‫יאמרו ששחטו ב' פרות‪ .‬ולרבי לומדים מהפסוק ללא‬ ‫הטמא"‪.‬‬ ‫הטעם הנ"ל‪ .‬ונ"מ אם יכול להוציא חמור‪ ,‬שלת"ק מותר‬ ‫דליכא שמא יאמרו‪ ,‬ולרבי אסור דכתיב "אותה"‪.‬‬ ‫המשך עבודות יוה"כ‬ ‫מ"ג‪ .‬לא ישחוט פרה אחרת עמה‪ ,‬דכתיב "ושחט‬ ‫וידוי שני על הפר‪ -‬הכה"ג סומך ב' ידיו על הפר‬ ‫אותה"‪.‬‬ ‫ומתוודה‪ ,‬אנא ד' חטאתי וכו'‪ ,‬ומוסיף בוידוי זה "ובני‬ ‫אהרן עם קדושך"‪ ,‬אבל בוידוי ראשון לא מזכיר בני‬ ‫אלו מעבודות הפרה נעשים דווקא ע"י כהן‪-‬‬ ‫אהרן‪ ,‬דמוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב ואל יבוא‬ ‫לקיחת עץ ארז ואזוב ושני תולעת נעשה ע"י כהן‪,‬‬ ‫חייב ויכפר על החייב‪ .‬ואיתא להלן (מ"ד‪ ).‬שכפרת‬ ‫וכהן הדיוט כשר בזה לכו"ע‪ ,‬דכתיב "ולקח הכהן וכו'‬ ‫הכה"ג קודמת לכפרת ביתו‪ ,‬ואח"כ אחיו הכהנים‪,‬‬ ‫"‪ .‬והא דכתיב "וכבס בגדיו הכהן" בא ללמד שהפרה‬ ‫ואח"כ כל ישראל‪ ,‬דכתיב "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד‬ ‫יעשה בכיהונו בבגדי כהונה ולא בבגדי חול‪ ,‬וכך הדין‬ ‫כל קהל ישראל"‪.‬‬ ‫לדורות דכתיב "וטמא הכהן"‪( ,‬ולמ"ד שצריך לדורות‬ ‫שחט את הפר וקיבל במזרק את דמו‪ ,‬ונתנו למי‬ ‫כה"ג‪ ,‬מילתא דאיתא בק"ו טרח וכתב ליה קרא)‪.‬‬ ‫שהוא ממרס (‪-‬מגיס) בו על הרובד הרביעי (‪-‬שורה‬ ‫זר ואשה כשרים לאסיפת אפר הפרה‪ ,‬דכתיב "ואסף‬ ‫רביעית של אבני השיש שמהם עשויה הרצפה) שמחוץ‬ ‫איש טהור" איש להכשיר את הזר טהור להכשיר את‬ ‫להיכל (ולא בפנים‪ ,‬דכתיב "וכל אדם לא יהיה באוהל‬ ‫האשה‪ ,‬אבל חש"ו פסולים דכתיב "והניח" וחש"ו אין‬ ‫מועד וכו' ") כדי שלא יקרוש כשהוא עוסק בעבודת‬ ‫בהם דעת להניח‪.‬‬ ‫הקטורת‪.‬‬ ‫קידוש‪ -‬הכל כשרים לקדש (‪-‬לתת מים על האפר בכלי‬ ‫הקטורת‪ -‬נטל מחתה ועלה לראש המזבח‪ ,‬ופינה‬ ‫חרס) חוץ מחש"ו ואשה וטומטום ואנדרוגינוס שהוא‬ ‫גחלים אילך ואילך‪ ,‬וחותה מן המעוכלות הפנימיות‪,‬‬ ‫ספק אשה‪ ,‬דאחרי שכתוב "והניח" למעט חש"ו כתיב‬ ‫ירד והניחה על הרובד הרביעי שבעזרה‪ .‬הקטורת‬ ‫"ולקחו וכו' " לומר שרק מי שכשר לאסיפה כשר‬ ‫מכפרת על לשון הרע‪ ,‬דיבוא דבר שבחשאי ויכפר על‬ ‫לקידוש‪ ,‬והא דכתיב "ולקחו" בלשון רבים ובהמשך‬ ‫מעשה חשאי‪.‬‬ ‫כתוב "ונתן"‪ ,‬בא ללמד שהלקיחה והנתינה כשרים בין‬ ‫ע"י אחד בין ע"י שניים‪ ,‬והא דכתיב "ולקח אזוב וטבל‬ ‫מתי אסור להיות באהל מועד‬ ‫במים איש טהור והזה"‪ ,‬איש בא למעט אשה וטהור‬ ‫מ"ד‪ .‬כתיב לגבי עבודת כה"ג ביוה"כ "וכל אדם לא‬ ‫בא להכשיר קטן‪ ,‬ורבי יהודה מכשיר בקטן ופוסל‬ ‫באשה ובאנדרוגינוס‪ ,‬דאחרי שכתוב "והניח" למעט‬ ‫יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו"‪,‬‬ ‫חש"ו כתיב "ולקחו" בלשון רבים לרבות קטן‪ ,‬ואשה‬ ‫"באהל מועד" ממעט עזרה‪" ,‬בקודש" מרבה משכן‬ ‫פסולה דכתיב "ונתן"‪ ,‬והא דכתיב "ולקח אזוב וטבל‬ ‫שבמדבר ובשילה ובית המקדש‪" ,‬בבואו לכפר" מרבה‬ ‫במים איש טהור"‪ ,‬איש ממעט קטן‪ ,‬וטהור מכשיר‬ ‫שלא רק בשעת הקטרה צריך לפרוש משם אלא גם‬ ‫אשה‪.‬‬ ‫בשעת מתן דמים‪" ,‬עד צאתו" מרבה שעת יציאתו‪.‬‬ ‫מההיכל פורשים בין בשעת הקטרה דהיכל על המזבח‬ ‫הזאה‪ -‬הכל כשרים להזות חוץ מטומטום‬ ‫הפנימי שחרית וערבית בין בשעת הקטרה לפני ולפנים‪,‬‬ ‫ואנדרוגינוס ואשה‪ ,‬וקטן שיש בו דעת אשה מסייעתו‬ ‫בין בזמן מתן דמים בהיכל בין בזמן מתן דמים לפני‬ ‫‪41‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫היוצא לנחל קדרון‪ .‬ולרבי ישמעאל בנו של ריו"ח בן‬ ‫ולפנים‪ ,‬ובשעת הקטרה פורשים גם מבין האולם‬ ‫ברוקה היה מכניס לתוך של קביים ונתפזרו קביים‪.‬‬ ‫ולמזבח‪ ,‬ואמר רבי אלעזר אומר שדווקא בשעת‬ ‫ולרבי יוסי בכל יום היה מערה משל סאה לתוך של ג'‬ ‫הקטרה דהיכל שהוא סמוך פורשים גם מבין האולם‬ ‫קבין‪ ,‬ורב אשי מפרש כוונתו שהיה מערה מסאה‬ ‫ולמזבח‪ ,‬אבל בשעת הקטרה דלפני ולפנים לא‪.‬‬ ‫מדברית שזה ה' קבים ירושלמיות לשל ג' קבים‬ ‫כשם שפורשים מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה‪,‬‬ ‫ירושלמיות ונתפזרו ב' קבים‪ .‬ביוה"כ היה חותה בשל ג'‬ ‫כך פורשים בשעת מתן דם פר כהן משיח שטעה להתיר‬ ‫קבין ובה היה מכניס‪ ,‬והיה מוסיף מלא חפניו‪.‬‬ ‫יסור ועשה על פי הוראתו‪ ,‬ומתן דמו על הפרוכת ועל מזבח‬ ‫בכל יום היתה כבדה מפני שגלדה (‪-‬דופנה) עבה וידה‬ ‫הזהב‪ ,‬ופר העלם דבר של ציבור‪ ,‬ושעירי עבודת‬ ‫כוכבים שעבדו הציבור בהוראת בי"ד וצריכים להביא פר‬ ‫קצרה ולא היה לה ניאשתיק (‪-‬טבעת‪ ,‬לקיים "ונשמע‬ ‫קולו")‪ ,‬והיה זהבה ירוק‪ ,‬והיתה הקטורת דקה‪ ,‬ומקריב‬ ‫לעולה ושעיר לחטאת‪ ,‬ומתן דם השעיר על הפרוכת‪ ,‬דילפינן‬ ‫פרס (‪-‬חצי מנה) בשחרית ופרס בין הערבים‪ .‬וביוה"כ‬ ‫גז"ש כפרה כפרה מיוה"כ‪.‬‬ ‫היה גלדה רך‪ ,‬וידה ארוכה כדי שתהא זרוע כה"ג‬ ‫מ"ד‪ :‬מעלות הקדושה דאורייתא או דרבנן‪ -‬רב‬ ‫מסייעתו ע"י שיכניס ידה תחת זרועו‪ ,‬והיה לה ניאשתיק‪,‬‬ ‫אדא בר אהבה רצה להוכיח שמעלות הקדושה‬ ‫והיה זהבה אדום והיינו זהב פרויים שדומה לדם‬ ‫(ירושלים‪ ,‬הר הבית‪ ,‬החיל‪ ,‬עזרת נשים‪ ,‬עזרת ישראל‪ ,‬עזרת‬ ‫הפרים‪ ,‬והיתה הקטורת שהיה מכניס לפני ולפנים דקה מן‬ ‫כהנים‪ ,‬בין האולם ולמזבח‪ ,‬היכל‪ ,‬קודש הקדשים) הם‬ ‫הדקה ע"י שהיה מחזירה למכתשת בערב יוה"כ ושוחקה הדק‪,‬‬ ‫מדאורייתא מהלכה למשה מסיני‪ ,‬דאי לאו הכי למה‬ ‫דכתיב "דקה"‪ ,‬ומכניס מלוא חפניו לפני ולפנים‪ ,‬מלבד‬ ‫צריך לפרוש מבין האולם ולמזבח שמא יכנסו בשוגג‪,‬‬ ‫מה שהיה מקטיר כמו בכל יום על המזבח הפנימי‪( .‬ז' מיני‬ ‫וא"צ לפרוש מכל העזרה‪ .‬והגמ' דוחה שי"ל שא"צ‬ ‫זהבים הם‪ :‬זהב‪ ,‬זהב טוב ‪-‬שכשצורפים אותו אינו נחסר‬ ‫לפרוש מן העזרה כיון שהמזבח החיצון מפסיק‬ ‫כלום‪ ,‬זהב אופיר‪ ,‬זהב מופז ‪-‬שדומה לפז ‪-‬שהוא צהוב‬ ‫ומינכרא מילתא‪.‬‬ ‫כמרגליות‪ .‬רש"י‪ .‬ובתוס' הביאו שירושלמי מפרש שנקרא כך על‬ ‫רבא רצה להוכיח שקדושת האולם וההיכל היא אחת‪,‬‬ ‫שם מקומו‪ .‬זהב שחוט ‪-‬שהוא נטוה כחוט מפני שהוא רך‪,‬‬ ‫דאם הם ב' קדושות והפרישה מהאולם היא גזירה‪,‬‬ ‫זהב סגור ‪-‬שבשעה שמוכרים אותו כל החנויות‬ ‫הרי אין גוזרים גזירה לגזירה‪ .‬והגמ' אומרת שי"ל‬ ‫נסגרות‪ ,‬זהב פרוים ‪-‬שדומה לדם הפרים)‪.‬‬ ‫שקדושת אולם ובין האולם ולמזבח הם קדושה אחת‪,‬‬ ‫מ"ה‪ .‬מקום העליה בכבש‪ -‬בכל יום הכהנים עולים‬ ‫אבל קדושת היכל ואולם הם ב' קדושות‪.‬‬ ‫בצד מזרח של הכבש שהוא לימין העולה‪ ,‬דכל פניות‬ ‫שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין למזרח ואם לא יעלו‬ ‫ההבדלים בעבודה בין יוה"כ לכל יום‬ ‫במזרח יצטרכו ללכת שלא לצורך‪ ,‬וביוה"כ כה"ג עולה ויורד‬ ‫המשנה (מ"ג‪ ):‬מביאה כמה הבדלים שהיו בין העבודה‬ ‫באמצע‪ ,‬כדי להראות כבודו שהוא עושה עצמו כבן בית‪,‬‬ ‫הרגילה שהיתה במקדש בכל יום‪ ,‬לבין עבודת יום‬ ‫וחיבתם של ישראל שהוא שלוחם‪.‬‬ ‫הכיפורים‪ ,‬והגמרא מבארת שטעם שינויים אלו הוא מפני‬ ‫חולשת הכהן גדול שהיה שרוי בתענית וכל עבודות היום‬ ‫בכל יום כה"ג מקדש ידיו ורגליו מן הכיור‪ ,‬והיום‬ ‫אינם כשרות אלא בו‪ ,‬או מפני כבודו של הכהן גדול‪ ,‬וכן‬ ‫מהקיתון של זהב‪ ,‬מפני כבודו‪ .‬ולרבי יהודה בכל יום‬ ‫היתה מערכה נוספת על המזבח החיצון ביוה"כ לצורך‬ ‫הכה"ג היה מקדש ידיו ורגליו מהקיתון של זהב‪.‬‬ ‫הקטורת שהיה מקטיר לפני ולפנים‪.‬‬ ‫בכל יום היה חותה בשל כסף והיה לוקח גחלים‬ ‫מנין המערכות שהיו במזבח החיצון‬ ‫ממערכה שניה של קטורת ומכניסם למזבח הפנימי לקטורת‬ ‫ושימושם‪ ,‬ודיני האש שעל המזבח‬ ‫שחרית וערבית‪ ,‬מפני שהתורה חסה על ממונם של‬ ‫ישראל‪ ,‬ומערה בתוך של זהב‪ ,‬וביוה"כ היה חותה בשל‬ ‫האש שעל המזבח היה משמשת להקרבת הקרבנות‪,‬‬ ‫ומלבד זה היו לוקחים ממנה גחלים לצורך הקטורת בבוקר‬ ‫זהב ובה עצמה היה מכניס‪ ,‬משום חולשא דכה"ג שזה‬ ‫ובערב וכן לצורך הדלקת המנורה‪ ,‬ולומדים מהפסוק‬ ‫טירחא לערות מכלי אל כלי‪.‬‬ ‫שהיתה מערכה נפרדת עבור הקטורת‪ .‬וביוה"כ היו‬ ‫בכל יום היה חותה בשל ד' קבין ומערה לתוך של ג'‬ ‫מוסיפים מערכה נפרדת כדי לקחת ממנה גחלים לקטורת‬ ‫קבין‪ ,‬ונתפזרו לו קב גחלים‪ ,‬והיה מכבדם לאמה ‪-‬סילון‬ ‫‪42‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫בהם האור דמהאי שעתא נעשו לחמו של מזבח‪ ,‬וללישנא‬ ‫של יוה"כ‪ .‬וי"א שהיתה עוד מערכה בכל יום כדי שאם‬ ‫בתרא גם כשרים היו מקריבים שם דווקא במשלה‬ ‫האש במערכה הגדולה תיחלש יקחו ממנה עצים‪ .‬וי"א‬ ‫שהיתה עוד מערכה לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב‪.‬‬ ‫בהם האור‪ .‬וקמ"ל בר קפרא שלא רק ביוה"כ שחל‬ ‫אסור לכבות אש על המזבח דכתיב "לא תכבה"‪ ,‬ולהלן‬ ‫ביום א' שמקריבים בו חלבי שבת היתה מערכה זו‪,‬‬ ‫יבואר האם האיסור הוא גם כשהאש אינה על המזבח‪.‬‬ ‫אלא גם ביוה"כ שחל באמצע השבוע‪.‬‬ ‫מנין המערכות‪ -‬לר"מ בכל יום היו במזבח ד'‬ ‫ולרב חסדא (בדעת רב הונא שאמר שתמיד תחילתו‬ ‫מערכות וביוה"כ ה'‪ .‬לרבי יוסי בכל יום ג' וביוה"כ ד'‪,‬‬ ‫דוחה וסופו אינו דוחה) תמיד תחילתו דוחה שבת‬ ‫ולרבי יהודה בכל יום ב' וביוה"כ ג'‪ ,‬וכדלהלן‪ .‬בכל יום‬ ‫וטומאה‪ ,‬אבל סופו ‪-‬תמיד של ערב שבת דוחה שבת כיון‬ ‫היתה מערכה גדולה‪ ,‬ומערכה שניה של קטורת‪,‬‬ ‫ששבת הותרה בציבור‪ ,‬ואינו דוחה טומאה להקטיר‬ ‫חלביו ואבריו (ורק דמו נזרק‪ .‬אי נמי תחילתו היינו הקטר חלבים‪,‬‬ ‫דכתיב "היא העולה על מוקדה" זו מערכה גדולה‪,‬‬ ‫וסופו היינו אברים שנתותרו מבערב‪ .‬והפירוש הראשון נראה)‬ ‫"ואש המזבח תוקד בו" זו מערכה שניה של קטורת‪.‬‬ ‫כיון שטומאה דחויה היא בציבור ‪-‬בקושי הותרה וכל כמה‬ ‫לרבי יוסי היתה עוד מערכה של קיום האש שלוקחים‬ ‫שאפשר מחזרים אחר טהורים‪ ,‬ורק תחילתו שזה עיקר‬ ‫ממערכה זו אם אין אש של מערכה גדולה מתגבר‪ ,‬דכתיב‬ ‫הכפרה דוחה טומאה‪.‬‬ ‫"והאש על המזבח תוקד בו"‪ .‬ולרבי מאיר היתה עוד‬ ‫ולרבה סופו דוחה טומאה כיון שתחילתו ג"כ דוחה‬ ‫מערכה לאברים ופדרים שלא נתעכלו ‪-‬שלא ניתנו על‬ ‫טומאה אם אין כהן אחר‪ ,‬אבל אינו דוחה שבת כיון‬ ‫המערכה או שניתנו ולא הספיקו להתעכל‪( ,‬ולרבנן סודרם‬ ‫שתחילתו אינו דוחה שבת דתמיד של ערב שבת נפסל דמו‬ ‫על המזבח או על הכבש או על הסובב‪ ,‬עד שיעשה‬ ‫בשקיעת החמה‪.‬‬ ‫את המערכה הגדולה ומחזירם לשם)‪ .‬וביום הכיפורים‬ ‫לכו"ע היו מוסיפים עוד מערכה ליטול גחלים להקטיר‬ ‫מ"ו‪ :‬המכבה אש שנלקחה למחתה ולמנורה‪-‬‬ ‫לפני ולפנים‪ ,‬דכתיב "והאש"‪ ,‬ואפילו מי שלא דורש ו'‬ ‫ללישנא קמא אם כיבה בראש המזבח חייב לכו"ע‬ ‫דורש ו"ה‪ ,‬אבל קטורת של מזבח הפנימי הרי היא כקטורת של‬ ‫משום "לא תכבה"‪ ,‬ואם הניחה בקרקע וכיבה‪ ,‬לאביי חייב‬ ‫כל השנה‪.‬‬ ‫כיון שזה אש מהמזבח‪ ,‬ולרבא פטור כיון שכבר ניתקה‬ ‫הצתת אליתא קיסמים דקים להדליק בהם המערכה הגדולה‬ ‫מהמזבח‪ .‬וללישנא בתרא בהניח בקרקע לכו"ע פטור‪,‬‬ ‫צריכה להיות בראשו של מזבח ושיעמוד שם‪ ,‬ונעשית‬ ‫ובראשו של מזבח אחר שניתקה ממערכתה לאביי חייב‬ ‫ע"י כהן ובבגדי כהונה‪.‬‬ ‫כיון שזה אש של המזבח‪ ,‬ולרבא פטור כיון שכבר‬ ‫ניתקה‪.‬‬ ‫מ"ה‪ :‬עיכולי עולה שפקעו מהאש מחזירם למזבח‪,‬‬ ‫המוריד גחלת מע"ג המזבח וכיבתה חייב לכו"ע‪,‬‬ ‫עיכולי קטורת אין מחזירים‪.‬‬ ‫כיון שלא ניתקה לצורך מצוה אחרת‪.‬‬ ‫מהיכן לוקחים אש‪ -‬לקטורת בכל השנה‪ ,‬ולמחתה‬ ‫ביוה"כ‪ ,‬ולהדלקת המנורה‪ ,‬לוקחים ממזבח החיצון‪.‬‬ ‫קטורת דכתיב "ואש המזבח תוקד בו"‪ .‬מנורה דכתיב‬ ‫"אש תמיד (‪-‬שנאמר בה להעלות נר תמיד) תוקד על‬ ‫הוציאו לו‬ ‫המזבח"‪ ,‬מחתה ביוה"כ "ולקח מלא המחתה גחלי אש‬ ‫מעל המזבח מלפני ד' " איזהו מזבח שרק מקצתו‬ ‫הכנסת הקטורת והגחלים לקודש הקדשים‬ ‫לפני ד' בצד מערב הוי אומר זה מזבח החיצון‪ ,‬אמנם‬ ‫כתיב "ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח‪ ,‬ומלוא‬ ‫א"צ לקחת דווקא מלפני ד' כנגד הפתח ממש ולא‬ ‫חפניו קטורת סמים דקה‪ ,‬והביא מבית לפרוכת‪ ,‬ונתן את‬ ‫מהצדדים‪.‬‬ ‫הקטורת על האש לפני ד'‪ ,‬וכסה ענן הקטורת את הכפורת‬ ‫אשר על העדות ולא ימות"‪.‬‬ ‫מ"ו‪ .‬מערכה לאברי עולה שנתותרו‪-‬‬ ‫לעיל מ"ג‪ .‬נתבאר שהכה"ג נוטל מחתה וחותה גחלים‬ ‫לר"מ אברי עולה שנותרו היו עושים להם מערכה‬ ‫מהמזבח לצורך הקטרת הקטורת לפני ולפנים‪ ,‬אח"כ‬ ‫בפני עצמם וסודרם אפילו בשבת‪ .‬הגמרא אומרת‬ ‫הגמרא ביארה איזה הבדלים יש בין המחתה של יוה"כ‬ ‫שגם אברים פסולים היו מקריבים שם אם משלה‬ ‫‪43‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫וכך היתה מידתה‪ -‬יש לפרש שהיה חוזר וחופנה‬ ‫לשל שאר ימות השנה‪ ,‬וסדר המערכות במזבח שביוה"כ‬ ‫היו מוסיפים מערכה לצורך הקטורת‪ ,‬ולהלן יבואר סדר‬ ‫בפנים ‪-‬מערה אותה מתוך הכף לתוך חופניו ונתנה על הגחלים‬ ‫חפינת הקטורת והכנסתה והקטרתה לפני ולפנים‪.‬‬ ‫שבמחתה‪ ,‬או שאם רצה לעשות כלי מידה לפי מידת‬ ‫חפנו עושה‪( ,‬וא"כ אין ראיה לאחד מב' דינים אלו‪,‬‬ ‫מ"ז‪ .‬הוציאו לו כף ריקנית מלשכת הכלים‪ ,‬ומחתה‬ ‫אבל גבי קמיצה מפורש שלא יעשה מידה לקומץ)‪ ,‬או‬ ‫גדושה של קטורת מלשכת בית אבטינס‪( ,‬והמחתה‬ ‫שהכונה שלא יחסר ולא יותיר‪.‬‬ ‫הקודמת שימשה לגחלים)‪ ,‬חפן קטורת מלוא חפניו‬ ‫מתוך המחתה ונתן לתוך הכף‪ ,‬הגדול לפי גודלו והקטן‬ ‫דיני קמיצה‬ ‫לפי קוטנו‪ ,‬וכך היתה מידתה (יבואר להלן)‪.‬‬ ‫הגמרא מבארת דיני קמיצה שנאמרו במנחות‪ ,‬ובמה דיני‬ ‫חפינת הקטורת שוים לדיני קמיצה‪ ,‬ואח"כ מבארת הגמרא‬ ‫הטעם שלקח את הקטורת בכף ולא בידיו אף‬ ‫דיני חפינת הקטורת‪.‬‬ ‫דכתיב "והביא"‪ ,‬משום שצריך להכניס את הקטורת‬ ‫אין לעשות מידה לקומץ דכתיב "בקומצו"‪.‬‬ ‫והגחלים בפעם אחת‪ ,‬דכתיב "ולקח מלוא המחתה גחלי אש‬ ‫מעל המזבח מלפני ד' ומלוא חפניו קטורת סמים דקה והביא‬ ‫מ"ז‪ :‬איך קומצים‪ -‬כתיב "בקומצו" והיינו שצריך‬ ‫מבית לפרוכת"‪ ,‬ואם יקח את הקטורת בידיו ועליה יניח‬ ‫שלא יהיה הקומץ מבורץ (‪-‬מבצבץ מכל צד)‪ ,‬אלא חופה‬ ‫את המחתה‪ ,‬נמצא שיצטרך בקודש הקדשים להוריד‬ ‫ג' אצבעותיו על פיסת ידו‪ .‬ובמנחת מחבת ומרחשת‬ ‫את המחתה בשיניו‪ ,‬ואף לפני מלך בשר ודם אין‬ ‫מוחק באגודלו מלמעלה ובאצבעו הקטנה מלמטה‪,‬‬ ‫עושים כך כ"ש לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה‪ ,‬וכיון‬ ‫וזו היא מעבודות הקשות שבמקדש (מפני שהם אפויות‬ ‫שצריך כלי לוקח כף כדאשכחן בנשיאים כף אחת מלאה‬ ‫תחילה וחוזר ופותתם‪ ,‬וקשה קמיצתם להיות מבורצת יותר‬ ‫קטורת‪.‬‬ ‫מקמיצת מנחת סולת שבירוציה נופלים מאליהם)‪ ,‬וכן מליקה‬ ‫נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו‪ .‬ואף‬ ‫וחפינה הם מהעבודות הקשות שבמקדש‪.‬‬ ‫שהקטורת שבכף היא העיקר ולא הגחלים שבמחתה‪,‬‬ ‫בין הביניים של מלוא קומצו‪ -‬בין הביניים (‪-‬בין‬ ‫מ"מ כיון שהגחלים מרובים וחמים לקח את המחתה‬ ‫האצבעות) מבחוץ הוי שיריים ומבפנים קומץ הוא‪,‬‬ ‫בימינו‪ ,‬וכיון שהקטורת מועטת וצוננת לקח את הכף‬ ‫וביניהם ספק נינהו‪ ,‬ועל כן לכתחילה יקמצו כהנים‬ ‫בשמאלו‪ .‬ואפילו בזמן שהקטורת והגחלים היו שוים‬ ‫שמנים שאין להם רווח בין האצבעות‪ ,‬ואם אין שם כהנים‬ ‫כגון כהן שחפניו גדולים והוא חופן ג' קבין כך היה הדין כיון‬ ‫שמנים‪ ,‬לר"א הסובר שאפשר להעלות שיריים (‪-‬אברי‬ ‫שברוב הכהנים הגדולים הגחלים מרובים‪.‬‬ ‫חטאת שהוקטרו אימוריהם ונתערבו באברי עולה שהם כליל)‬ ‫רבי ישמעאל בן קמחית היה חופן ד' קבין‪ ,‬ואמר‬ ‫לשם עצים‪ ,‬דכתיב "לריח ניחוח" אי אתה מעלה אבל‬ ‫הטעם מפני שזרד אמו עלה לגג‪ ,‬י"מ שאכלה ערסן‬ ‫אתה מעלה לשם עצים‪ ,‬יקטיר את הקומץ‪ ,‬ואח"כ‬ ‫בימי עיבורו וערסן יפה לחולה וסתם נשים מעוברות הם‬ ‫יקטיר את מה שבין הביניים ויתנה שאם זה שירים הרי הוא‬ ‫חולות ואוכלות זריד וערסן כדי להברות אותן ואת העוברים‪,‬‬ ‫מקטיר לשם עצים‪ ,‬אבל אם יש שמנים יקמצו שמנים‪ ,‬דלא‬ ‫ושל אמו גבר על כולן‪ ,‬וי"מ שכוונתו לשכבת זרע שאין‬ ‫התיר ר"א אלא כשאין ברירה אחרת‪ .‬ולא יקטירם לשם‬ ‫הולד נוצר מכל הטיפה אלא מן הברור שבה‪ ,‬ושל אמו גבר‪.‬‬ ‫קומץ דאיקרי כאן כל שממנו לאישים הרי הוא בבל‬ ‫ופעמיים נטמא מרוק של נכרי ביוה"כ‪ ,‬פעם אחת‬ ‫תקטירו‪ ,‬ולא יקטיר קודם את השיריים‪ ,‬דשיריים‬ ‫שימש ישבב אחיו תחתיו‪ ,‬ופעם אחת שימש יוסף‬ ‫שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטירים עליהם את‬ ‫אחיו תחתיו‪ ,‬ונמצא שב' פעמים ראתה אמו ב'‬ ‫הקומץ‪ ,‬ולרבנן דפליגי על ר"א יקמצו דווקא כהנים‬ ‫כהנים גדולים ביום אחד‪ ,‬ושמשו ז' מבניה של‬ ‫שמנים‪.‬‬ ‫קמחית בכהונה גדולה‪ ,‬ואמרה שזכתה לזה מפני‬ ‫צורת הקמיצה היא כדקמצי אינשי ‪-‬כשצד האצבעות‬ ‫שמימיה לא ראו קורות ביתה שערות ראשה‪ ,‬ואיתא‬ ‫נמצא למטה‪ ,‬ולא יקמוץ מעט רק בראשי אצבעותיו‪ .‬רב‬ ‫בירושלמי "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה"‬ ‫‪-‬אשה צנועה ראוי לצאת ממנה כה"ג הלבוש משבצות זהב‪.‬‬ ‫פפא מסתפק מה הדין אם קמץ בראשי אצבעותיו‬ ‫שכף ידו למטה והכניס ראשי אצבעותיו לקמח וקמץ ומילא את‬ ‫אמרו לה הרבה עשו כן ולא הועילו‪.‬‬ ‫כל אורך כף ידו‪ ,‬או מלמטה למעלה ‪-‬שגב ידו למטה ותחב‬ ‫‪44‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫מ"ח‪ :‬רב פפא מסתפק מה האם מחשבה בזמן‬ ‫אצבעותיו לתוך הקמח וכפף אותם לתוך כף ידו‪ ,‬או מן‬ ‫חתיית הגחלים פוסלת את הקטורת מפני שמכשירי‬ ‫הצדדים דוחק גב ידו והסולת נכנסת בין האצבעות לתוך כף‬ ‫מצוה כמצוה והוי כמחשבה בזמן העבודה‪ ,‬או לא‪ .‬ובאופן‬ ‫ידו‪ ,‬או שדיבק את הקומץ בדופן הכלי‪ ,‬או שהפך את‬ ‫אחר מבאר רש"י שהספק הוא האם המחשבה פוסלת את‬ ‫הכלי והדביק הקומץ בקרקעיתו (שיש כאן הנחה‬ ‫הגחלים מלהקטיר עליהם‪ .‬ומה הדין אם צריך שהכה"ג‬ ‫בתוכו אבל אין כאן הנחה בתוכו כתיקנו) אם הכלי‬ ‫יעשה בעצמו את החפינה דכתיב ולקח והביא‪ ,‬או‬ ‫מקדשו‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫שגם אם חבירו חפן ונתן לתוך חפניו כשר כיון שיש‬ ‫כאן מלוא חפניו‪ ,‬תיקו‪.‬‬ ‫דיני חפינת הקטורת‬ ‫כתיב "ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח‪ ,‬ומלוא‬ ‫מ"ט‪ .‬הולכת דם בשמאל פסולה‪ ,‬וכן זר ואונן‬ ‫חפניו קטורת סמים דקה"‪ .‬לעיל נתבארו דיני לקיחת‬ ‫שיכור ובעל מום‪ ,‬בקבלה הולכה ובזריקה פסולים‪,‬‬ ‫הגחלים מעל המזבח‪ ,‬וחלק מדיני חפינת הקטורת‪ ,‬ולהלן‬ ‫וכן יושב פסול‪ ,‬ואם זר עשה מעשה איצטבא שאחז‬ ‫יבואר כיצד היה נוטל את הקטורת למלוא חפניו‪ ,‬ועוד‬ ‫את הדם אחרי שקיבלו כהן ולא קירבו למזבח‪ ,‬כשר‪,‬‬ ‫מדיני חפינת הקטורת‪.‬‬ ‫כדכתיב "וישחטו הפסח ויזרקו הכהנים" ורב ששת‬ ‫צריך לחפון כדחפני אינשי ‪-‬כשחודה של כף היד לכיוון‬ ‫רצה להוכיח שהולכה בשמאל כשרה מדתנן נטל‬ ‫מטה‪ .‬ורב פפא מסתפק מה הדין אם חפן בראשי‬ ‫את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו‪ .‬ואין להוכיח‬ ‫אצבעותיו או מלמטה למעלה או מן הצד או שחפן כל‬ ‫מהא דתנן שהיה הזוכה להעלות לכבש את הראש והרגל‬ ‫יד בפני עצמה וקירבן זו לזו‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫של התמיד מוליך את הרגל של ימין ביד שמאל ואת‬ ‫מ"ח‪ .‬מלוא חפניו היינו לא מחוקות ולא גדושות‬ ‫הראש בימינו‪ ,‬ובית עורה לחוץ ומקום החתך כלפי הכהן‬ ‫אלא טפופות צף בגובה מעט‪.‬‬ ‫דרך כבוד‪ ,‬דהתם הולכה שאינה מעכבת דאין כפרה‬ ‫אלא בדם‪ ,‬ואף אם לא הוקרבו האברים כשר‪.‬‬ ‫רב פפא מסתפק אם גם בחפינה בין הביניים (‪-‬בין‬ ‫רפואה בשבת‪ -‬כל האוכלים אוכל אדם לרפואה‬ ‫האצבעות) שבאמצע הוי ספק כמו בקמיצה‪ ,‬או שכאן‬ ‫מביא הכל דכתיב "מלוא חפניו והביא"‪ ,‬תיקו‪.‬‬ ‫וכל המשקין שותה‪ ,‬ובמקום סכנה מותר לשחוק‬ ‫סממנים לשתות‪ .‬ורבי חנינא התיר במקום סכנה‬ ‫נתפזר ממלוא חפניו‪ -‬בקבלת דם קרבן אם נשפך‬ ‫לשחוק ולשתות שחלים בשבת‪ ,‬וחידש בזה שהם‬ ‫על הרצפה מצואר הבהמה פסול‪ ,‬דכתיב "ולקח מדם‬ ‫מרפאים‪ ,‬דרבי חנינא היה בקי ברפואות‪.‬‬ ‫הפר" ‪-‬דם מהפר יקבלנו‪ ,‬וקסבר גורעין ומוסיפין‬ ‫כה"ג שמת לאחר החפינה‪ -‬ריב"ל מסתפק בחפן‬ ‫ודורשין‪ .‬ואם נשפך מן הכלי ואספו כשר‪ .‬ורב פפא‬ ‫מסתפק בנתפזרה הקטורת ממלוא חפניו אם יכול‬ ‫הכהן גדול ומת האם חבירו צריך לחפון בעצמו או לא‪,‬‬ ‫לאסוף‪ ,‬האם ידו כצואר הבהמה או ככלי‪ ,‬תיקו‪.‬‬ ‫לרב פפא אם חופן וחוזר וחופן חבירו נכנס בחפינתו‪,‬‬ ‫(קבלת דם היא מדם הנפש ‪-‬דם קילוח שהנפש יוצאת בו‪,‬‬ ‫ואם אינו חוזר וחופן יש להסתפק אם צריך לחפון‬ ‫ולא מדם העור ולא מדם התמצית‪ ,‬דכתיב "מדם‬ ‫בעצמו‪( ,‬רש"י מבאר שאם צריך לחפון גם בחוץ וגם בפנים‪,‬‬ ‫הפר"‪ ,‬וצריך לקבל את כל הדם דכתיב "ואת כל דם‬ ‫ממילא מועיל שהכה"ג השני יחפון רק בפנים)‪ .‬ולרב הונא‬ ‫הפר ישפוך")‪.‬‬ ‫בריה דרבי יהושע אדרבה אם חופן וחוזר וחופן אין‬ ‫חבירו נכנס בחפינתו‪ ,‬דא"א שלא יחסר או יותיר כיון‬ ‫טבול יום שנגע במקצת הקטורת שבכלי פסל את‬ ‫שאין חופניהם שוות‪ ,‬ואם אינו חוזר וחופן יש להסתפק‬ ‫כולה כיון שהכלי קידש את הקטורת קדושת הגוף‪( ,‬כמו‬ ‫אם חבירו נכנס בחפינתו‪.‬‬ ‫בסולת וקטורת של שאר השנה ולבונה וגחלים)‪ ,‬וכן‬ ‫לינה פוסלת את הקטורת‪ .‬רש"י שואל למה הגמ' לא‬ ‫קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה ולא‬ ‫הוכיחה מהא דתנן במעילה שקומץ לבונה קטורת מנחת כהנים‬ ‫כלום‪.‬‬ ‫מנחת כהן משוח ומנחת נסכים מועלים בהם משהוקדשו‪ ,‬קדשו‬ ‫מ"ט‪ :‬צורת החפינה בפנים‪ -‬מניח את המחתה בארץ‪,‬‬ ‫בכלי הוכשרו ליפסל במחוסר כיפורים ובטבול יום ובלינה‪.‬‬ ‫ואח"כ אוחז את הכף בראשי אצבעותיו וי"א בשיניו ויד‬ ‫מחשבת פיגול‪ -‬חישב בחפינה להקטירה למחר פסלה‪,‬‬ ‫כמו שמחשבה בזמן הקמיצה פוסלת במנחה‪.‬‬ ‫‪45‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫שנשחט ומת הכה"ג אינו מת‪ ,‬י"א דטעמא משום‬ ‫הכף כלפי בין זרועותיו‪ ,‬וע"י אגודליו הוא מקרב את הכף‬ ‫דחטאת ציבור היא כיון שהפר בא לכפר גם על אחיו הכהנים‪,‬‬ ‫עד שתגיע ראש ידה לבין אצילי ידיו‪ ,‬וראש הכף מגיע לגובה‬ ‫ואין חטאת ציבור מתה‪ ,‬רבא ס"ל שלא נקראת חטאת‬ ‫כף ידו‪ ,‬ומטה את הכף על צידה עד שתשפך הקטורת‬ ‫ציבור אלא חטאת השותפין והיינו הכהנים‪ ,‬ונ"מ במה‬ ‫לחפניו‪ ,‬וזו מעבודות הקשות שבמקדש מלבד מליקה‬ ‫שאין הכהנים נקראים ציבור‪ ,‬שאם טעה בי"ד של‬ ‫וקמיצה‪.‬‬ ‫כהנים בהוראה אינם מביאים פר העלם דבר של ציבור‬ ‫הנחת הקטורת‪ -‬י"א שצוברה כדי שיהא עשנה‬ ‫כשאר שבטים‪ ,‬דלא איקרו קהל אלא אלו שנטלו נחלה‪.‬‬ ‫שוהה לבוא‪ ,‬וי"א מפזרה כדי שיהא עשנה ממהרת‬ ‫דחית שבת וטומאה בקרבנות‪ -‬ת"ק אומר שקרבן‬ ‫לבוא‪.‬‬ ‫ציבור דוחה שבת וטומאה וקרבן יחיד אינו דוחה‪,‬‬ ‫המשך סדר ודיני הקטרת הקטורת בדף נ"א‪. :‬‬ ‫וא"ל ר"מ שאף קרבן יחיד דוחה שבת וטומאה כגון‬ ‫פר יוה"כ וחביתי כה"ג שזמנם קבוע בכל יום כמו תמיד‬ ‫דיני פר יום הכיפורים‬ ‫ופסח‪ ,‬וא"ל רבי יעקב שאף של ציבור פעמים אינם‬ ‫לעיל דנה הגמרא האם היכא שהכה"ג שחפן את הקטורת‬ ‫דוחים שבת וטומאה‪ ,‬כגון פר העלם דבר של ציבור‬ ‫מת יכול הכה"ג החדש להכניסה לפנים‪ ,‬או שצריך לחפון‬ ‫ושעירי עבודת כוכבים וחגיגה‪ ,‬אלא כל שזמנו קבוע‬ ‫מחדש בחוץ‪ .‬ולהלן הגמרא דנה מה הדין כשמת הכה"ג‬ ‫דוחה ושאין זמנו קבוע אינו דוחה‪ ,‬וחגיגה אין זמנה קבוע‬ ‫אחרי שחיטת הפר‪ ,‬אם צריך לשחוט פר אחר‪ ,‬ומבארת עוד‬ ‫לידחות שבת‪ ,‬שהרי יש לה תשלומין כל שבעה‪.‬‬ ‫מדיני פר יוה"כ‪.‬‬ ‫שחט את הפר ומת י"א שיכול כהן אחר לזרוק את‬ ‫פר ושעיר של יוה"כ שאבדו וכן שעירי עבודת‬ ‫דמו‪ ,‬וי"א שאינו יכול‪ ,‬ונחלקו בפירוש הפסוק "בזאת‬ ‫כוכבים שאבדו‪ ,‬והפריש אחרים תחתיהם‪ ,‬לרבי‬ ‫יבוא אהרן אל הקודש בפר" אי בפר ולא בדמו של פר‪,‬‬ ‫יהודה כולם ימותו‪ ,‬שהרי חטאת שנתכפרו בעליה באחרת‬ ‫(והא דכתיב "והוציא את כל הפר" לאחר שחיטה‪ ,‬י"ל‬ ‫תמות‪ ,‬ולר"א ור"ש ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו‬ ‫דהיינו שיוציא את כולו ‪-‬כל מה שנשאר ממה שהיה פר‪.‬‬ ‫דמיהם לנדבה ‪-‬לקיץ המזבח‪ ,‬שאין חטאת ציבור מתה‪.‬‬ ‫אמנם כיון דכתיב "ואת פר החטאת וכו' " דאיירי‬ ‫נ‪ :‬תמורה בפר יוה"כ‪ -‬רבי אלעזר מסתפק אם פר‬ ‫לאחר שחיטה‪ ,‬צ"ל שעור ובשר ופרש לכו"ע נחשבים‬ ‫יוה"כ עושה תמורה או לא‪ ,‬ואף שהמתכפר הוא עושה‬ ‫פר‪ ,‬ורק הדם לא נחשב פר)‪ ,‬או שגם דמו של פר‬ ‫תמורה‪ ,‬מ"מ יש להסתפק אם הכהנים מתכפרים‬ ‫חשיב פר‪ .‬רב אשי אמר שמסתבר שגם דם הפר‬ ‫מקופיא ‪-‬כפרתם צפה ע"ג כפרתו של כה"ג‪ ,‬ואין הקרבן נקרא‬ ‫נחשב פר‪ ,‬דכתיב "בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר"‪,‬‬ ‫על שמם אלא הוא קרבן יחיד‪ ,‬או שהם מתכפרים‬ ‫והמ"ד השני מבאר שהכונה שאהרן הוכשר ע"י הפר‬ ‫בקביעותא כמו בקרבן שאחרים הפרישו בשבילם‪ .‬ואף‬ ‫לבוא אל הקודש‪.‬‬ ‫שהכה"ג היה מביא את הפר משלו‪ ,‬ולא משל ציבור‪,‬‬ ‫מקומות דבעינן דווקא חי‪ -‬במינוי לקרבן פסח אין‬ ‫ולא משל הכהנים‪ ,‬ואם הביא פסול‪ ,‬דכתיב ג' פעמים‬ ‫נמנים ומושכין ידיהם אלא עד שישחט‪ ,‬ואף למ"ד‬ ‫"אשר לו"‪ ,‬מ"מ התורה הפקירה לגבי הך כפרה את הפר‬ ‫שגם דמו של פר חשיב פר‪ ,‬דרשינן "מהיות משה"‬ ‫לגבי אחיו הכהנים‪.‬‬ ‫מחיותיה ‪-‬בעוד שהוויתו קייימת דשה‪ .‬וכן בפדיון פטר‬ ‫אמר רבי יוחנן המקדיש עבור חבירו המקדיש הוא‬ ‫חמור אין פודים בשחוטה דיליף שה שה מפסח (ועיין‬ ‫מוסיף חומש דכתיב "ואם המקדיש"‪ ,‬והמתכפר הוא‬ ‫בתוד"ה שאני שהאריכו לבאר דרשה זו)‪( ,‬וכן אין פודים‬ ‫עושה תמורה ואם המיר המקדיש אינה תמורה‪ ,‬דאין ממירין‬ ‫בעגל או בחיה או בשחוטה או בטריפה או בכלאים של‬ ‫בשל אחרים‪ ,‬והתורם משלו על של חבירו טובת הנאה‬ ‫עז ורחל אע"פ ששניהם נחשבים שה‪ ,‬או בכוי הבא מן התיש‬ ‫שלו לתתה לכל כהן שירצה‪.‬‬ ‫ומן הצביה) ומ"מ מדכתיב "תפדה" "תפדה" ילפינן‬ ‫שא"צ תמים זכר ובן שנה‪.‬‬ ‫חילוקי דינים בין הקרבן לבין תמורתו‪ -‬חומר בזבח‬ ‫מבתמורה שנוהג ביחיד כבציבור‪ ,‬ודוחה שבת‬ ‫נ‪ .‬למה כשמת הכה"ג הפר לא נפסל‪ -‬אף שחטאת‬ ‫וטומאה (והיינו בקרבן ציבור)‪ ,‬ועושה תמורה (והיינו‬ ‫שמתו בעליה למיתה אזלא‪ ,‬מ"מ פר של כה"ג‬ ‫‪46‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫לקודש הקדשים‪ .‬ולר"מ היה מהלך בין שלחן למזבח‪,‬‬ ‫בקרבן יחיד‪ ,‬ואילו של אהרן וקרבן פסח דוחים שבת‬ ‫דס"ל כר' יוסי שהפתח היה בצפון‪ ,‬אמנם לא היה יכול‬ ‫וטומאה ועושים תמורה‪ ,‬אך י"א שאין שוחטים את‬ ‫ללכת בין שלחן לכותל מפני שהיו מונחים שם‬ ‫הפסח על היחיד‪ ,‬ובפר יוה"כ הגמרא הסתפקה לעיל‬ ‫השולחנות י' שולחנות שעשה שלמה‪ ,‬דכתיב בהו "חמש‬ ‫אם עושה תמורה)‪ ,‬משא"כ בתמורה‪ .‬וחומר בתמורה‬ ‫מימין וחמש משמאל"‪ ,‬ואין לומר שהכונה מימין ומשמאל‬ ‫מבזבח שחלה קדושת הגוף על בעל מום קבוע בשעת‬ ‫לפתח‪ ,‬דהתורה אמרה שהשלחן יהיה בצלע צפון‪ ,‬אלא שלחן‬ ‫התמורה‪ ,‬ואם בא לחללה אינה יוצאה לחולין אלא לענין‬ ‫של משה באמצע וחמש מימינו וחמש משמאלו‪ ,‬וס"ל שהיו‬ ‫זביחה ואכילה בלבד אבל לא ליגזז וליעבד‪ ,‬דאין חילוק לענין‬ ‫מונחים מצפון לדרום‪ ,‬וכיון שכל שלחן היה אורכו ב' אמות‪,‬‬ ‫תמורה בין תם לבעל מום‪ ,‬משא"כ בזבח שאם הקדישו לפני‬ ‫היו מוכרחים להצמיד את השלחן הפנימי לכותל כדי שהשלחן‬ ‫שהומם אינו יוצא ע"י פדיון ליגזז וליעבד‪ ,‬אבל אם קדם מומו‬ ‫האחרון ג"כ יהיה כולו בצפון‪ ,‬שהרי ההיכל רחבו כ' אמה‪,‬‬ ‫להקדשו לא חלה עליו אלא קדושת דמים ויוצא בפדיונו להיות‬ ‫וללישנא בתרא היו מונחים ממזרח למערב‪ ,‬ומ"מ‬ ‫חולין גמורין‪ .‬ובכור ומעשר חלים על בעל מום קבוע‪,‬‬ ‫סבר ר"מ דכיון שהפתח היה שם אינו דרך ארץ למיעל‬ ‫דבכור קדושתו מרחם בין תם בין בעל מום‪ ,‬וכן במעשר כתיב‬ ‫להדיא אצל הכותל הצפוני כשכל הדרך עיניו ניזונות מבית‬ ‫"לא יבקר בן טוב לרע"‪ ,‬ואינם יוצאים לחולין ליגזז‬ ‫קדשי הקדשים דרך הפריפה שכנגדו‪( .‬ורבי יוסי סובר‬ ‫וליעבד‪ ,‬בכור אין לו שום פדיון דכתיב בבכור ‪,‬לא תפדה"‪ ,‬וכן‬ ‫שישראל חביבים לפני ד' שאינם זקוקים לשליח אלא‬ ‫במעשר כתיב "לא יגאל"‪.‬‬ ‫כל אחד מתפלל על עצמו‪ ,‬הלכך חביב שלוחן להכנס ישר)‪.‬‬ ‫נ"א‪ .‬חגיגה נחשבת קרבן ציבור משום שהיא באה‬ ‫נ"ב‪ .‬מקום הכניסה לקודש הקדשים‪-‬‬ ‫בכנופיא ‪-‬כשעולים לרגל‪ ,‬משא"כ פסח שאף שפסח‬ ‫לרבנן היה מהלך עד שמגיע לבין ב' הפרוכות‬ ‫ראשון בא בנופיא‪ ,‬פסח שני לא בא בכנופיא‪.‬‬ ‫המבדילות בין הקודש ובין קדשי הקדשים וביניהם‬ ‫פסח ראשון דוחה שבת וטומאה‪ ,‬ופסח שני לת"ק‬ ‫אמה‪ .‬והטעם שעשו ב' פרוכות‪ ,‬מפני שנסתפקו אם‬ ‫דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה‪ ,‬שהרי כל‬ ‫קדושת "אמה טרקסין" ‪-‬לשון פנים וחוץ‪ ,‬והיינו כותל‬ ‫מה שנדחה לפסח שני זה בגלל הטומאה‪ .‬ולרבי יהודה‬ ‫מחיצה שהפסיקה במקדש ראשון בין הקודש לקודש הקדשים‪,‬‬ ‫דוחה אף את הטומאה‪ ,‬דכתיב "ככל חוקת הפסח‬ ‫האם דינה כלחוץ או כלפנים‪ ,‬דכתיב "ודביר היא המחיצה‬ ‫יעשו אותו"‪ ,‬והתורה החזירה עליו לעשותו בטהרה‪,‬‬ ‫בתוך הבית מפנימה הכין ליתן שם את ארון ברית ד'‬ ‫אבל אם לא זכה יעשה בטומאה‪ .‬ועיין בתוס' (ד"ה דוחה)‬ ‫"‪ ,‬והספק הוא אם המילה מפנימה היא סוף המשפט‬ ‫שביארו מחלוקת ת"ק ור"י בדרשות‪.‬‬ ‫שלפניו‪ ,‬או תחילת המשפט שאחריו‪ ,‬ואמנם אמה זו‬ ‫לא היתה מכלל האמות שמנו בגודל הקודש וקודש‬ ‫המשך סדר הקטרת הקטורת‬ ‫הקדשים‪ ,‬מפני שאותם אמות אינם כוללים את עובי‬ ‫לעיל (מ"ז‪ – .‬מ"ט‪ ):‬נתבארו סדר ודיני חפינת הקטורת‬ ‫הכתלים‪.‬‬ ‫בחוץ ונתינתה לתוך הכף‪ ,‬ונטילת גחלים מהמזבח ע"י‬ ‫ולרבי יוסי לא היתה אלא פרוכת אחת‪ ,‬שנא'‬ ‫מחתה‪ ,‬שאח"כ היה הכהן גדול לוקח את המחתה בימינו‬ ‫"והבדילה הפרוכת לכם וכו' "‪.‬‬ ‫ואת הכף בשמאלו והולך לקודש הקדשים‪ .‬ולהלן יבואר‬ ‫סדר הליכתו לקודש הקדשים‪ ,‬וסדר הקטרת הקטורת ע"ג‬ ‫כתיב "והבית אשר בנה המלך שלמה לד' שישים אמה‬ ‫הגחלים‪.‬‬ ‫ארכו‪ ,‬ועשרים רחבו‪ ,‬ושלושים אמה קומתו"‪ ,‬ואורך‬ ‫נ"א‪ :‬מקום הליכת הכה"ג בהיכל‪ -‬לרבי יהודה היה‬ ‫ההיכל הוא "וארבעים באמה היה הבית הוא ההיכל"‪,‬‬ ‫מהלך בדרום בין המזבח למנורה‪ ,‬דסבר שפתח‬ ‫ועל קודש הקדשים כתיב "ולפני הדביר עשרים אמה‬ ‫הפרוכת החיצונית בדרום היה והפנימית מן הצפון‪ .‬ולא‬ ‫אורך ועשרים אמה רוחב ועשרים אמה קומתו"‪.‬‬ ‫היה הולך בין מנורה לכותל כדי שלא יתלכלכו בגדיו‬ ‫ומדות המקדש כולו כולל הכתלים הם מאה אמה על‬ ‫מעשן המנורה שהשחיר את הכותל‪.‬‬ ‫מאה אמה בגובה מאה אמה‪ ,‬והיינו כותל האולם ה'‬ ‫אמות‪ ,‬ורוחב האולם י"א אמות‪ ,‬וכותל ההיכל ו'‬ ‫ולרבי יוסי היה מהלך בצפון בין שלחן לכותל‪ ,‬דסבר‬ ‫אמות‪ ,‬ואורך ההיכל מ' אמות‪ ,‬ואמה טרקסין‪ ,‬ועשרים‬ ‫שפתח הפרוכת בצפון היה וס"ל שהיתה רק פרוכת אחת‬ ‫וכדלהלן‪ ,‬והוא מודה שפרפיתה היתה בצפון ושם הכניסה‬ ‫‪47‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫שגורם לעשן לעלות זקוף כמקל)‪ .‬לרב יוסף הפסוק‬ ‫אמה אורך קודש הקדשים‪ ,‬וכותלו ו' אמות‪ ,‬והתא (‪-‬‬ ‫הראשון מלמד שיתן עלה של מעלה עשן‪ ,‬והשני‬ ‫יציע שנמצא אחרי בית הכפורת) ו' אמות‪ ,‬וכותלו ה' אמות‪.‬‬ ‫מלמד שיתן עיקר (‪-‬שורש) של מעלה עשן‪ .‬ולאביי‬ ‫נ"ב‪ :‬איסי בן יהודה אומר חמש מקראות בתורה‬ ‫הפסוק הראשון מלמד שיתן את העיקר‪ ,‬שהוא היה‬ ‫גורם שהעשן מיתמר ועולה כמקל עד התקרה ואז‬ ‫(אבל בנביאים יש גם הפסוק הנ"ל בענין אמה‬ ‫הוא יורד בצד הכתלים עד שנתמלא הבית עשן‪,‬‬ ‫טרקסין) אין להם הכרע‪" :‬אם תיטיב שאת" אם הכונה‬ ‫והפסוק השני מלמד שיתן עלה של מעלה עשן‪ .‬ולרב‬ ‫לסליחה או לנשיאת עוון‪" .‬ארבעה גביעים משוקדים‬ ‫ששת פסוק אחד מדבר על יוה"כ והשני על שאר‬ ‫כפתוריה ופרחיה" ‪-‬אם הגביעים משוקדים או הכפתורים‬ ‫ימות השנה‪( ,‬וא"צ פסוק אחד לאהל מועד שבמדבר‪,‬‬ ‫והפרחים‪" .‬וצא הלחם בעמלק מחר אנוכי ניצב" אם הכונה‬ ‫ועוד פסוק לשילה וביהמ"ק‪ ,‬דהא כתיב "וכן יעשה‬ ‫להלחם מחר‪ ,‬או להלחם מיד‪" .‬וברצונם עקרו שור‬ ‫לאהל מועד השוכן איתם" למקום שיהא שכני אתם יעשו‬ ‫ארור אפם כי עז"‪ ,‬אם אפם ארור או שהשור של שכם‬ ‫כן")‪ .‬ולרב אשי פסוק אחד למצוה והשני מלמד שזה‬ ‫הוא מארור כנען‪" .‬הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה‬ ‫לעיכובא‪ .‬ולרבא פסוק אחד לעונש ואחד לאזהרה‪ ,‬וכן‬ ‫וזנה" אם הכונה שיקום לתחית המתים‪ ,‬או שהעם יקום ויזנה‪.‬‬ ‫מבואר בברייתא‪ ,‬עוד מבואר בברייתא שהאזהרה‬ ‫והא דכתיב "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו‬ ‫נאמרה לפני מיתת בני אהרן‪ ,‬והעונש נאמר אחרי‬ ‫עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים"‪ ,‬רב חסדא‬ ‫מיתתם‪( ,‬והם נענשו מפני שהורו הלכה בפני משה‬ ‫מסתפק אם עולות היינו כבשים וזבחים היינו פרים‪,‬‬ ‫רבם‪ ,‬שדרשו שאע"פ שיורדת אש מן השמים מצוה‬ ‫או ששניהם פרים‪ ,‬ואיסי בן יהודה לא מסתפק בזה‪.‬‬ ‫להביא מן ההדיוט‪ ,‬דכתיב "ונתנו בני אהרן הכהן אש‬ ‫כניסת הכה"ג לקודש הקודשים‪ -‬הפרוכת החיצונה‬ ‫על המזבח"‪ ,‬ואע"פ שהורו כראוי נענשו על שלא נטלו רשות)‪.‬‬ ‫היתה פרופה מן הדרום (‪-‬כפולה לכיון החיצוני ותפוסה‬ ‫והצדוקים דרשו מדכתיב "כי בענן אראה על הכפורת"‬ ‫בקרס של זהב כדי שתהיה פתוחה)‪ ,‬והפנימית מן הצפון‪,‬‬ ‫שישים את הקטורת על הגחלים בחוץ ורק אח"כ‬ ‫לרבנן דס"ל שהיו ב' פרוכות‪ .‬והכה"ג היה מהלך בין‬ ‫יכניס‪.‬‬ ‫הפרוכות עד שמגיע לצפון‪ ,‬ושם כשנכנס לחלל קודש‬ ‫אם לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל‬ ‫הקדשים היה הופך את פניו לדרום‪ ,‬ומהלך י' אמות (שהרי‬ ‫היו בקודש הקדשים י' אמות מכל צד של הארון‪ ,‬והבדים היו‬ ‫סמניה חייב מיתה‪ ,‬ודין זה הוא גם היכא שאינו‬ ‫מגיעים עד הפרוכת‪ ,‬וביניהם ב' אמות וחצי של הארון)‬ ‫מתחייב על ביאה ריקנית וכתיב ואל יבוא ולא ימות‪ ,‬כגון‬ ‫כשהפרוכת משמאלו עד שהגיע למקום הארון‬ ‫ששגג בביאה ריקנית והזיד בהקטרה חסירה‪ ,‬ואין עונש‬ ‫(דאיירי בבית שני שלא היה הארון‪ ,‬שהרי גנזו יאשיהו‬ ‫מיתה על השוגג‪ ,‬או שהכניס ב' הקטרות בביאה אחת‬ ‫יחד עם צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של‬ ‫וחיסר באחת מהם‪.‬‬ ‫אהרן ושקדיה ופרחיה וארגז ששיגרו פלישתים דורון‬ ‫יצא ובא לו דרך בית כניסתו לאחוריו‪ ,‬כפי שעשה‬ ‫לאלוקי ישראל)‪ ,‬ונתן את המחתה במקום שהיה‬ ‫שלמה כשחזר מהבמה בגבעון לירושלים‪ ,‬וכן כהנים‬ ‫אמור להיות בין שני הבדים‪.‬‬ ‫בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם כשהם‬ ‫צבר את הקטורת על גבי גחלים כדי שהעשן לא יעלה‬ ‫יוצאים מצדדים פניהם והולכים‪ ,‬וכן תלמיד הנפטר‬ ‫מיד‪( ,‬וי"א שמפזרה)‪ ,‬ונתמלא כל הבית כולו עשן‪ ,‬י"א‬ ‫מרבו יצדד פניו וילך‪ ,‬וכשרבי אלעזר היה נפרד מרבי‬ ‫שצוברה מכיוון פנים קודש הקדשים לכיוון גופו‪ ,‬וי"א‬ ‫יוחנן‪ ,‬אם ריו"ח היה הולך היה רבי אלעזר מתכופף‬ ‫איפכא‪ ,‬ומסתברא כדעה ראשונה מהמשנה בתמיד‬ ‫במקומו עד שלא היה רואה את ריו"ח‪ ,‬ואם רבי אלעזר‬ ‫שמלמדין אותו להזהר שלא יכווה‪.‬‬ ‫היה הולך‪ ,‬היה הולך לאחוריו עד שלא היה רואה אותו‬ ‫ריו"ח‪ ,‬ורבא כשהיה נפרד מרב יוסף היה הולך‬ ‫נ"ג‪ .‬לא היה מתקן מבחוץ ומכניס לבפנים דכתיב‬ ‫לאחוריו עד שרגליו היו נפצעות ומתלכלכות בדם‬ ‫"ונתן את הקטורת על האש לפני ד' "‪ ,‬והא דכתיב "כי‬ ‫הפצעים‪ ,‬וכשאמרו זאת לרב יוסף שהיו סגי נהור אמר‬ ‫בענן אראה על הכפורת" לומדים מזה שצריך לתת‬ ‫יה"ר שירום ראשך ראש הישיבה על כל כרך זה‪.‬‬ ‫בקטורת מעלה עשן‪ ,‬וכן לומדים מדכתיב "וכסה ענן‬ ‫הקטורת את הכפורת" שנותן בה מעלה עשן (‪-‬עשב‬ ‫‪48‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫"ולא יבואו לראות כבלע את הקודש" והיינו בשעת‬ ‫נ"ג‪ :‬המתפלל צריך שיפסיע ג' פסיעות לאחוריו‬ ‫הכנסת הכלים לכסוי שלהם שאע"פ שהלוים היו נושאים‬ ‫ואח"כ יתן שלום‪ ,‬ואם לא עשה כך עדיף שלא היה‬ ‫את כלי הקודש בכתף לא היו רשאים להכנס כשהיו מפרקים את‬ ‫מתפלל מפני שנראה כמי שלא נטל רשות ללכת‪ .‬וימתין‬ ‫הארון והמזבח כדי להסיעו ממקומו עד שהיו אהרן ובניו מכסים‬ ‫אותו‪ ,‬זה היה במשכן שהיו שם ככלה בבית אביה שאין‬ ‫שם לפני שיחזור‪ ,‬דאם חוזר לאלתר דומה לכלב‬ ‫גסים זה בזה‪ ,‬אבל במקדש ראשון היו ככלה בבית חמיה‬ ‫ששב אל קיאו‪ ,‬ונותן שלום לימין ואח"כ לשמאל‪,‬‬ ‫שאינה צנועה מבעלה‪ ,‬ובבית המקדש השני היו‬ ‫וימין היינו של הקב"ה שהיא שמאל שלו‪ ,‬ואביי‬ ‫כאשה שנתגרשה וחזרה שחזרה לחיבתה הראשונה‬ ‫ורבא פסעו את ג' הפסיעות בכריעה אחת‪.‬‬ ‫ככלה בבית אביה‪ ,‬ואיירי במקדש ראשון ולא היתה‬ ‫ומתפלל תפילה קצרה בבית החיצון ‪-‬בהיכל‪ ,‬יהי רצון‬ ‫שם פרוכת אלא איירי בפרוכת שכנגד הפתחים (שהיו‬ ‫מלפניך ד' אלוקינו שתהא שנה זו אם שחונה תהא‬ ‫בביהמ"ק השני י"ג פרוכות‪ ,‬ז' לז' שערים‪ ,‬אחת לפתחו‬ ‫גשומה‪ ,‬ולא תפסק המלכות מיהודה‪ ,‬ולא יהיו עמך‬ ‫של היכל‪ ,‬אחת לפתחו של אולם‪ ,‬שתים בדביר במקום‬ ‫ישראל צריכים להתפרנס זה מזה‪ ,‬ולא תכנס לפניך‬ ‫אמה טרקסין ושתים כנגדם בעליה לחצוץ בין עלית ההיכל‬ ‫תפילת עוברי דרכים‪.‬‬ ‫לעלית בין קדשי הקדשים‪ ,‬וכמו שבמקדש שני היו פרוכות כנגד‬ ‫הפתחים‪ ,‬ה"ה במקדש ראשון)‪ .‬וי"א דאיירי במקדש שני‬ ‫ולא היה הכה"ג מאריך בתפילתו‪ ,‬שלא להבעית‬ ‫ואף שלא היו כרובים היה שם צורת כרובים מצויירים‬ ‫את ישראל‪ ,‬ומעשה בכה"ג שהאריך בתפילתו‬ ‫בכותל במיני סממנים‪ ,‬ובשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו‬ ‫שהתפלל על ישראל ועל ביהמ"ק שלא יחרב‪ ,‬והבעית‬ ‫כרובים מעורים זה בזה והוציאום לשוק ע"י שקילפום‬ ‫את אחיו הכהנים שחשבו שמת‪.‬‬ ‫מן הכותל וזלזלו בכלל ישראל‪ ,‬ועל זה נאמר "כל‬ ‫משניטל הארון אבן היתה שם מימות נביאים‬ ‫מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה"‪.‬‬ ‫ראשונים (‪-‬דוד ושמואל)‪ ,‬גבוהה מן הארץ ג' אצבעות‪,‬‬ ‫נ"ד‪ :‬אבן השתיה‪ -‬שממנה הושתת העולם‪ ,‬כחכמים‬ ‫ועליה היה נותן את הקטורת‪ .‬והא דתניא שהארון‬ ‫דס"ל שמציון נברא העולם ‪-‬שציון נבראת תחילה וסביבה‬ ‫ניטל‪ ,‬היינו כמ"ד שהארון נלקח לבבל ע"י נבוכדנצאר‪,‬‬ ‫נדבקו רגבים עד סוף העולם מכל צד‪ .‬ולר"א העולם נברא‬ ‫דכתיב "ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנצאר‬ ‫מאמצעיתו‪ .‬ולרבי יהושע נברא מן הצדדים שבתחילה‬ ‫ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ד' "‪ ,‬וי"א שהארון‬ ‫נבראו ד' הצדדים ונמתח מכל צד עד שנדבק באמצע‪ .‬ולרבי‬ ‫נגנז במקומו דכתיב "ויראו ראשי הבדים מן הקודש‬ ‫יצחק אבן ירה הקב"ה בים וממנו נשתת העולם‪.‬‬ ‫על פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום‬ ‫לחכמים אף תולדות השמים מציון נבראו‪ ,‬ולר"א‬ ‫הזה" (ורבה מוכיח ש"עד היום הזה" אין הכונה לעולם‪,‬‬ ‫הגדול משמים נבראו תולדות השמים‪ ,‬ומהארץ נבראו‬ ‫דהא כתיב "וישב היבוסי את בני בנימין עד היום הזה"‪,‬‬ ‫תולדות הארץ‪.‬‬ ‫וכתיב "על ההרים אשא בכי ונהי וכו' כי נצתו מבלי‬ ‫איש עובר וכו' מעוף השמים ועד בהמ"ה בהמה‬ ‫סדר ההזאות מדם הפר והשעיר‬ ‫בגימטריא נ"ב" והיינו נ"ב שנים מגלות צדקיהו עד שעלו‬ ‫אחרי שהכה"ג היה מתודה על הפר‪ ,‬היה עושה את הגורל‬ ‫לבנות הבית בזמן כורש‪ ,‬ורבי יוסי אומר ששבע שנים‬ ‫על שני השעירים‪ ,‬ואח"כ היה מתודה וידוי שני על הפר‬ ‫נתקיימה הקללה "גפרית ומלח" בארץ ישראל‪ ,‬וגם‬ ‫ושוחטו‪ ,‬ואח"כ היה מכניס את כף והמחתה‪ ,‬ונותן את‬ ‫היכא דכתיב "שם עד היום הזה" אין הכונה לעולם)‪.‬‬ ‫הקטורת על האש‪ ,‬וכפי שנתבאר לעיל (ל"ו ‪ -‬נ"ד)‪ .‬ולהלן‬ ‫וי"א שהארון היה גנוז בלשכת דיר העצים‪.‬‬ ‫(נ"ד – נ"ט) יבואר סדר המשך העבודות‪ ,‬שהם הזיה מדם‬ ‫הפר על הכפורת‪ ,‬ואח"כ שחיטת השעיר ונתינה מדמו על‬ ‫נ"ד‪ .‬בדי הארון היו בולטים בפרוכת כלפי חוץ ונראים‬ ‫הכפורת‪ ,‬ואח"כ נתינה מדם הפר על הפרוכת‪ ,‬ואח"כ נתינה‬ ‫כשני דדי אשה‪.‬‬ ‫מדם השעיר על הפרוכת‪ ,‬ואח"כ היה מערב את דם הפר‬ ‫והשעיר ונותן מהם על קרנות המזבח הפנימי‪ ,‬ואח"כ היה‬ ‫ראית הכרובים בבית המקדש‪ -‬בשעה שהיו ישראל‬ ‫נותן מהם על ראש המזבח הפנימי‪ ,‬ואח"כ היה שופך את‬ ‫עולים לרגל מגלים להם את הפרוכת ומראים להם‬ ‫השיריים על יסוד מערבי של המזבח החיצון‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להם ראו‬ ‫נטל את דם הפר ממי שהיה ממרס בו‪.‬‬ ‫חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקיבה‪ ,‬והא דכתיב‬ ‫‪49‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫ועמד במקום שעמד‪ ,‬והזה ממנו ומנה כמו שעשה‬ ‫נכנס למקום שנכנס קודש הקדשים‪ ,‬ועמד במקום‬ ‫בדם הפר‪ ,‬יצא והניחו על כן הזהב השני שבהיכל‪,‬‬ ‫שעמד בין הבדים‪.‬‬ ‫ואח"כ היה נוטל את דם הפר כדי להזות ממנו על‬ ‫נ"ה‪ .‬והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה‪ ,‬ולא היה‬ ‫הפרוכת מבחוץ וכדלהלן‪ .‬ולרבי יהודה לא היה שם‬ ‫אלא כן אחד בלבד‪ ,‬ולכן היה נוטל תחילה את דם הפר‬ ‫מתכוון להזות לא למעלה לחודה העליון של הכפורת ולא‬ ‫למטה מאמצע עובי הכפורת‪ ,‬אלא כמצליף כל ח' ההזאות‬ ‫ואח"כ מניח את דם השעיר‪.‬‬ ‫זו תחת זו‪ ,‬והיינו כמנגדנא כמכה ברצועה שמתחיל בכתפים‬ ‫טעמא דרבי יהודה שלא היה אלא כן אחד‬ ‫ויורד למטה‪ ,‬והיה מזה כנגד עוביה של הכפורת‪ .‬כשהיה‬ ‫מזה למעלה מצדד גב ידו למטה וכשהוא מזה למטה‬ ‫כפי שנתבאר לעיל לאחר ההזאה מדם הפר היה הכה"ג‬ ‫מניחו על כן מיוחד שהיה בהיכל לצורך כך‪ ,‬והיה שוחט את‬ ‫מצדד ידו למעלה וכולם נופלות לארץ‪ ,‬דכתיב "והזה‬ ‫השעיר ומזה גם ממנו כמו מדם הפר‪ ,‬ונחלקו רבנן ור"י אם‬ ‫אותו על הכפורת ולפני הכפורת" וזה מיותר שהרי‬ ‫היה כן נוסף לדם השעיר‪ ,‬או שהיה רק כן אחד והיה צריך‬ ‫אפשר ללמוד הזאות שעיר מהזאות פר כפי שלומדים‬ ‫ליטול תחילה את דם הפר ואח"כ להניח את דם השעיר‪.‬‬ ‫משם את מספר ההזאות (וכדלהלן)‪ ,‬בשלמא למעלה דשעיר‬ ‫ולהלן יבואר האם טעמו של רבי יהודה הוא מחשש‬ ‫איצטריך לומר שמזים למעלה הזאה אחת דכתיב "והזה אותו"‬ ‫שיתחלפו המזרקות של הפר והשעיר בטעות‪ ,‬וכדי לבאר‬ ‫ובפר לא פירש שזה הזאה אחת‪ ,‬אלא למטה דשעיר למאי‬ ‫דבר זה הגמרא דנה מדוע לפי רבי יהודה לא היו במקדש‬ ‫איצטריך‪ ,‬אלא לומדים שכמו שלפני הכפורת אין‬ ‫שופרות מיוחדים לקיני חובה‪ ,‬האם הטעם הוא מחשש‬ ‫הכונה על ד"לפני" על הארץ משמע‪ ,‬גם על הכפורת אין‬ ‫איחלופי‪ ,‬או מחשש שימות אחד מהבעלים של החטאות‪,‬‬ ‫ואם הטעם הוא מחשש שימות אחד מהם צריך לבאר למה‬ ‫הכונה על‪ .‬ומ"על פני הכפורת קדמה" דכתיב בפר‬ ‫לא יוציא מעות כשיעור שנתן מי שמת ומדין ברירה נאמר‬ ‫לומדים שכל מקום שנאמר "פני" הכונה לצד מזרח‪.‬‬ ‫שהוברר שמה שהוא נתן יצא‪.‬‬ ‫מנין ההזאות‪ -‬בין בפר בין בשעיר מזים אחת למעלה‬ ‫הגמרא רצתה לבאר שטעמו הוא שמא יתחלפו‬ ‫ושבע למטה‪ ,‬דכתיב בפר "ולפני הכפורת יזה שבע‬ ‫המזרקות בטעות‪ ,‬וס"ל שאף אם יכתבו איזה מזרק‬ ‫פעמים" והיינו שבע למטה‪ ,‬ונאמר בשעיר "והזה אותו‬ ‫של הפר ואיזה של השעיר חוששים לאיחלופי‪,‬‬ ‫על הכפורת" והיינו אחת למעלה‪ ,‬ולומדים למטה‬ ‫כדמצינו שבשופרות שהיו במקדש (כדלהלן) לא היה‬ ‫דשעיר מלמטה דפר‪ ,‬ולמעלה דפר מלמעלה דשעיר‪,‬‬ ‫שופר לקיני חובה‪ ,‬והגמרא הבינה שזה מחשש שמא‬ ‫ואין לומדים למטה דשעיר מלמעלה דשעיר‪ ,‬ולמעלה‬ ‫יתחלפו קיני חובה בנדבה‪ ,‬ואם יתחלפו השופרות יפסלו‬ ‫דפר מלמטה דפר‪( ,‬דעדיף ללמוד פר מפר ושעיר‬ ‫הקינים‪ ,‬מפני שקיני חובה אחת לעולה ואחת לחטאת‪ ,‬ובנדבה‬ ‫משעיר)‪ ,‬דהזאותיהם הוקשו זה לזה דכתיב "ועשה‬ ‫כולם עולות‪ ,‬ואין מעשה עולה ומעשה חטאת שוים‪.‬‬ ‫אותו כאשר עשה לדם הפר"‪.‬‬ ‫והגמרא דוחה שהרי על שאר השופרות כן היו‬ ‫כותבים‪ ,‬ובהכרח שגם לר"י אין חוששים לאיחלופי‬ ‫וכך היה מונה‪ -‬אחת‪ ,‬אחת ואחת‪ ,‬אחת ושתים וכו'‬ ‫כשכותבים‪.‬‬ ‫דברי ר"מ‪ ,‬ר"י אומר אחת‪ ,‬אחת ואחת‪ ,‬שתים ואחת‬ ‫ולכן הגמרא מבארת שגם לר"י סומכים על הכתיבה‪,‬‬ ‫וכו'‪ ,‬ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה כפי‬ ‫שרגילים באותו מקום למנות את הכלל תחילה או את הפרט‬ ‫אמנם ביום הכיפורים משום חולשא דכה"ג לא‬ ‫תחילה‪ ,‬כגון עשרים ושתים או שתים ועשרים‪ .‬והטעם‬ ‫סמכינן אכתיבה וממילא חיישינן שמא יתחלף דם‬ ‫שמונה הזאה ראשונה עם כל הזאה‪ ,‬ר"א אמר כדי‬ ‫הפר בדם השעיר‪ ,‬ומהאי טעמא לא סמכינן גם על‬ ‫שלא יטעה בהזאות‪ ,‬ולריו"ח לומדים זאת מדכתיב‬ ‫הסימן שדם השעיר חיור ושל פר סומק‪ ,‬אבל אין‬ ‫"ולפני הכפורת יזה" לימד על הזאה ראשונה שצריכה‬ ‫סומכים על הסימן שכמות הדם של פר מרובה משל‬ ‫מנין עם כל אחת ואחת‪ ,‬ונ"מ כשלא מנה ולא טעה‬ ‫שעיר‪ ,‬וצריך לקבלו כולו דכתיב "ואת כל הדם ישפוך‬ ‫דלריו"ח זה מעכב דהא כתיב חוקה‪.‬‬ ‫אל יסוד מזבח העולה"‪ ,‬דשמא ישפך ממנו ויהיו‬ ‫שווים בכמות‪.‬‬ ‫יצא והניח את הדם שנשאר על כן הזהב שבהיכל‪.‬‬ ‫שחיטת השעיר והזאת דמו‪ -‬הביאו לו את השעיר‬ ‫נ"ה‪ :‬י"ג שופרות היו במקדש והיה כתוב עליהם‬ ‫שחטו וקיבל במזרק את דמו‪ ,‬נכנס למקום שנכנס‬ ‫תקלין חדתין (של אותה שנה‪ ,‬שמי שלא הביא שקלו‬ ‫‪50‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫יבקע הנוד ונמצא שזה טבלים למפרע‪( ,‬ור"מ לא‬ ‫באדר ומביאו אח"כ מניחים אותו בשופר זה והגזברים היו נותנים‬ ‫חושש לזה דאפשר למסר לי' לשומר)‪.‬‬ ‫אותם בלשכה ותורמים מהם בפרוס הפסח בפרוס עצרת‬ ‫ובפרוס החג)‪ ,‬תקלין עתיקין (של מי ששוקל במקום‬ ‫ההזאות מדם הפר והשעיר על הפרוכת‬ ‫השנה שעברה‪ ,‬והגזברים נותנים אותם לשיירי הלשכה של‬ ‫אשתקד‪ ,‬ומהם בונים חומת העיר ומגדלותיה)‪ ,‬קינין (‪-‬‬ ‫מבחוץ‬ ‫תורים)‪ ,‬גוזלי עולה (בני יונה‪ ,‬והם עולות‪ ,‬וכן הקינין‪,‬‬ ‫לאחר ההזאות מדם הפר והשעיר לפני ולפנים היה מזה‬ ‫והיינו לרבי יהודה שלא היו שופרות לקיני חובה)‪ ,‬עצים ‪-‬‬ ‫מהדם גם כנגד הפרוכת מבחוץ‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫המתנדב עצים נותן מעות לאותו שופר ולא יפחות משני גזירין‪,‬‬ ‫היה מזה מדם הפר על הפרוכת כנגד הארון מבחוץ‪,‬‬ ‫לבונה ‪-‬המתנדב לבונה נותן מעות לאותו שופר ולוקחים מהם‬ ‫אחת למעלה ושבע למטה‪ ,‬והיינו כמצליף וכנ"ל‪ ,‬והיה‬ ‫לבונה ומקטירים אותה נדבה על מזבח החיצון‪ ,‬זהב לכפורת‬ ‫מונה אחת ואחת וכו' כנ"ל‪ .‬ואח"כ היה נוטל את דם‬ ‫–לכלי שרת והן המזרקות הקרויין כפורי זהב‪ ,‬שהמתנדב זהב‬ ‫השעיר ומניח את דם הפר ומזה כמו מדם הפר‪ .‬ואח"כ‬ ‫נותן מעות לאותו שופר‪ ,‬וששה שופרות של נדבה לקיץ‬ ‫היה מערה את דם הפר לתוך דם השעיר‪ ,‬ושופך את‬ ‫המזבח‪ ,‬מכל החטאות והאשמות שדינם שירעו וימכרו ויפלו‬ ‫הדם מהכלי המלא לכלי הריקן‪ .‬ומקור הזאות אלו הוא‬ ‫דמיהם לנדבה‪ ,‬והיה שופר מיוחד לכל בית אב‪ ,‬וכל אחד מכיר‬ ‫מדכתיב "וכן יעשה לאוהל מועד" שיזה על הפרוכת‬ ‫את יומו ולוקח ממנו אם המזבח בטל‪ .‬וסובר רבי יהודה‬ ‫כמו שהזה בפנים‪ ,‬והא דכתיב "השוכן אתם בתוך‬ ‫שלקיני חובה של זב וזבה ויולדת או מטמא מקדש לא היה‬ ‫טומאתם" היינו שאפי' בשעה שהם טמאים (כמו‬ ‫שופר כפי שהיה לקיני נדבה‪ ,‬שהכהנים לוקחים במעות קינים‬ ‫השתא בזמן הגלות) שכינה עמהם‪.‬‬ ‫ומקריבים אותם‪ ,‬אלא היו נותנים המעות ליד כהן‪ ,‬גזירה‬ ‫משום חטאת שנדע שמתו בעליה שדינה ללכת לים‬ ‫נ"ז‪ .‬אף שדבר הנלמד מהקש אינו חוזר ומלמד‬ ‫המלח וזה יפסול את כל התערובת‪ ,‬אבל בלא שנדע שמת‬ ‫בהקש לענין קדשים‪ ,‬מ"מ הכא שלומדים אחת למעלה של‬ ‫לא חיישינן לומר כן‪ ,‬שהרי השולח חטאתו ממדינת‬ ‫פר ושבע למטה של שעיר בהזאות שבפנים ע"י הקש ילפינן‬ ‫הים מקריבים אותה בחזקת שהוא קיים‪.‬‬ ‫הזאות שבחוץ בהקש מהזאות שבפנים‪ ,‬י"א שדבר‬ ‫נ"ו ואין לומר שאם בעל החטאת מת נברור ד' זוזי‬ ‫שמקצתו אינו נלמד בהקש כגון הכא שרק מנין ההזאות‬ ‫מדינה (שיש ח' מהן בזוזי צורי‪ ,‬והם דמי בהמה אחת) ונזרוק‬ ‫נלמד בהקש ולא עצם ההזאות‪ ,‬חוזר ומלמד בהקש‪,‬‬ ‫למים‪ ,‬דר"י לית ליה ברירה ‪-‬שאין סומכים על ברירה‬ ‫ולחולקים צ"ל שלומדים את המקומות זה מזה ואילו‬ ‫להתיר איסורים‪ ,‬דמהאי טעמא אמר ר"י (כדתני איו)‬ ‫בהקש הראשון למדו את הבהמות זה מזה‪ ,‬או שלומדים חוץ‬ ‫שאם כבר בא חכם יכול אדם להתנות על העירוב‬ ‫מפנים יחד והיינו שלומדים אחת למעלה של פר ושבע למטה‬ ‫ולומר שאם הוא בא למזרח עירובו למזרח‪ ,‬ואם בא‬ ‫של שעיר בפנים ובחוץ יחד‪ ,‬כיון שגם את שבע למטה של פר‬ ‫ואחת למעלה של שעיר שנכתבו מפורש לומדים‪ ,‬ורק היכא‬ ‫למערב עירובי למערב‪ ,‬אבל לפני שבא החכם אינו‬ ‫שמריך ללמוד רק את הדבר שנלמד בהקש אומרים שדבר הלמד‬ ‫יכול להתנות‪ ,‬וכן אינו יכול להתנות שילך למקום‬ ‫בהקש אינו חוזר ומלמד בהקש‪.‬‬ ‫שירצה כשבאו ב' חכמים א' למזרח וא' למערב‪ ,‬דר"י לית‬ ‫ליה ברירה‪ ,‬והעירוב צריך לחול כבר בבין השמשות‪.‬‬ ‫הזאה על הפרוכת ביוה"כ ובפר העלם דבר של ציבור‬ ‫ושעירי ע"ז‪ ,‬אינה על הפרוכת ממש אלא כנגד‬ ‫הפרשת תרומות ומעשרות בלוקח יין מבין‬ ‫הפרוכת‪ ,‬ואם נגעו נגעו‪ .‬ור"א ברבי יוסי אומר אני‬ ‫הכותים‪ -‬הלוקח יין מבין הכותים לפני שגזרו עליהם‪,‬‬ ‫ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים‪ ,‬ומפרש‬ ‫ואין לו כלים להפריש לתוכם תרומות ומעשרות בערב שבת‬ ‫בגמ' שראה כמה טיפי דמים כסדרם מלמעלה למטה‬ ‫עם חשיכה‪ ,‬לר"מ הוא יכול לומר שני לוגין שאני עתיד‬ ‫שהם של יוה"כ‪ ,‬וכמה שלא כסדרם שהם של פר‬ ‫להפריש הרי הם תרומה‪ ,‬עשרה מעשר ראשון‪ ,‬תשעה‬ ‫העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז‪.‬‬ ‫מעשר שני‪ ,‬ומיחל ושותה מיד (‪-‬מחלל את המעשר שני‬ ‫על המעות כדי לתקן מה שבידו)‪ ,‬וכשיהיו לו כלים יפריש את‬ ‫נתערבו הדמים של פר ושעיר‬ ‫התרומה והמעשר‪ ,‬דיש ברירה‪ .‬ולרבי יהודה ורבי יוסי ור"ש‬ ‫סדר המתנות הוא להזות מדם הפר בפנים ואח"כ מדם‬ ‫אין לעשות כנ"ל‪ ,‬והגמ' אומרת שמזה אין ראיה שרבי‬ ‫השעיר‪ ,‬ואח"כ מזה מדם הפר בחוץ ואח"כ מדם השעיר‪,‬‬ ‫יהודה סובר שאין ברירה‪ ,‬די"ל שטעמו משום שמא‬ ‫‪51‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫יאשיה סובר שאע"פ שלא כתוב יחדיו הכונה יחדיו‬ ‫ואח"כ נותן מן הדם על המזבח הפנימי‪ .‬הגמרא מבארת מה‬ ‫ורבי יונתן חולק‪ ,‬ונ"מ בהא דכתיב "איש אשר יקלל את אביו‬ ‫יעשה היכא שנתערבו הדמים יחד‪ ,‬כיצד יעשה כדי שיהיה‬ ‫ואת אמו" אם המשמעות היא שניהם יחד (אי לאו סיפא דקרא‬ ‫ודאי שעשה את כל ההזאות הנצרכות לפי הסדר‪.‬‬ ‫"אביו ואמו קילל")‪ ,‬או שהמשמעות היא כל אחד בפני עצמו‪,‬‬ ‫אם נתערב לפני ההזאות אינו יכול להזות פעם אחת‬ ‫הכא י"ל שרבי יונתן סובר שצריך לערבם‪ ,‬דכתיב‬ ‫שיעלה לשתיהם‪ ,‬דבעינן שיכלה דם הפר ואח"כ יזה‬ ‫"וכפר אהרן על קרנותיו אחת"‪ ,‬אמנם בברייתא מבואר‬ ‫דם השעיר‪ ,‬דכתיב "וכלה מכפר את הקודש"‪ ,‬ועל כן‬ ‫להדיא שלרבי יאשיה מערבם ולרבי יונתן לא מערבם‪,‬‬ ‫יזה פעמיים אחת למעלה ושבע למטה‪ ,‬א' לשם פר‬ ‫ולדידי' אחת היינו אחת בפר ואחת בשעיר‪.‬‬ ‫ואח"כ א' לשם שעיר‪.‬‬ ‫אם נתערב אחר הזאת דם הפר למעלה‪ -‬אינו יכול‬ ‫דיני חציצה בקבלת הדם במזרק‬ ‫לתת שבע למטה לשם שניהם‪ ,‬ואח"כ אחת למעלה‬ ‫קבלת הדם של כל הקרבנות היא ע"י כהן שאוחז בידו‬ ‫מזרק שהוא כלי שרת ומקבל בו את הדם‪ ,‬והנה לגבי כמה‬ ‫לשם שעיר‪ ,‬דבעינן שנתינה למעלה של השעיר תהיה‬ ‫דינים בתורה יש דיני חציצה‪ ,‬וכגון הנוטל לולב עם סודר‬ ‫לפני הנתינה למטה‪ ,‬אלא יתן שבע למטה לשם פר‪,‬‬ ‫על ידו לא מהני‪ ,‬והגמרא מבארת מתי גם לענין קבלת דם‬ ‫ואחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר‪.‬‬ ‫הקרבנות יש דיני חציצה‪.‬‬ ‫נ"ז‪ :‬נתערבו לו הכוסות שאינו מכיר איזה של פר ואיזה‬ ‫נ"ח‪ .‬הגמ' מסתפקת מה הדין בהניח מזרק בתוך‬ ‫של שעיר‪ -‬נותן ג' פעמים‪ ,‬שאז ממ"נ הקדים של פר לשל‬ ‫מזרק וקיבל בו את הדם בכל הקבלות שבימות השנה‪ ,‬אי‬ ‫שעיר‪ .‬רש"י כתב שמזה וכו' וכן בהיכל‪.‬‬ ‫מין במינו חוצץ ונמצא שהקבלה לא היתה ע"י כהן כיון שהוא‬ ‫נתערבו מקצת הדמים ומקצת לא נתערבו כגון‬ ‫מחזיק במזרק החיצוני‪ ,‬או שאינו חוצץ‪.‬‬ ‫שנשפך מעט מכל מזרק למזרק שלישי‪ ,‬נותן מהדם הודאי‪,‬‬ ‫ואין להוכיח מדתניא ונתן את המלא בריקן‪ ,‬דאין‬ ‫ושאר הדם לרב פפא אינו שיריים אלא הולכים לאמה‬ ‫הכונה שנותן את המזרק המלא בתוך הריקן‪ ,‬אלא‬ ‫המביאה את כל הלכלוך שבעזרה לנחל קדרון‪ ,‬אפילו למ"ד‬ ‫ששופך את המלא לריקן‪ ,‬ואף שכבר עירבם עושה כן‬ ‫שכוס אחת עושה את חברתה שיריים‪ ,‬כיון שכאן‬ ‫כדי לערבם יפה‪.‬‬ ‫הכוס של התערובת אינה ראויה‪ .‬ולרב הונא בריה‬ ‫ואין להוכיח ממה שהעומד על כלי או על רגל חבירו‬ ‫דרבי יהושע הוי שירים והולכים ליסוד מזבח העולה ואינו‬ ‫הוי חציצה אף שרגל ברגל זה מין במינו‪ ,‬ויש חציצה בריצפה‬ ‫דחוי אפי' למ"ד שכוס עושה חבירו דחוי‪ ,‬דכיון שאינו‬ ‫דילפינן מכלי שרת שדבר המקדש יש בו חציצה‪ ,‬דשאני רגל‬ ‫ראוי לא נדחה‪.‬‬ ‫שא"א לבטלה עד שחבירו יגמור עבודתו‪.‬‬ ‫דין שיירי דם חטאת‪ -‬קיבל דם החטאת בד'‬ ‫וללישנא בתרא הספק הוא אם דרך שירות בכך‪,‬‬ ‫כוסות‪ ,‬כל כוס שזרק ממנה הדם הנשאר בה הוי‬ ‫ופשיט מדדריש תנא דבי רבי ישמעאל "כלי השרת‬ ‫שיריים לכו"ע ונשפך ליסוד‪ ,‬וכוס שלא זרק ממנה‪,‬‬ ‫אשר ישרתו"‪ ,‬משמע ב' כלים ושירות אחת‪.‬‬ ‫לת"ק נדחתה ונשפך הדם לאמה‪ ,‬דכתיב בשעיר נשיא‬ ‫הניח סיב בתוך המזרק וקיבל בו את הדם‪ -‬הגמ'‬ ‫"ואת דמו ישפוך"‪ ,‬ולר"א בר"ש הוי שירים ונשפך‬ ‫מסתפקת אם זה חוצץ כיון דשזה מין בשאינו מינו‪,‬‬ ‫ליסוד דכתיב בחטאת יחיד "ואת כל דמה ישפוך אל‬ ‫או שאינו חוצץ כיון דמחלחל‪ .‬הגמרא רוצה להוכיח‬ ‫יסוד"‪ ,‬והא דכתיב "ואת דמו ישפוך" אתא למעוטי‬ ‫מדתניא בפרה לענין נתינת אפר לתוך מים חיים לקדשם‪,‬‬ ‫שיריים שבצוואר בהמה‪.‬‬ ‫זולף והולך ממי המעין שירדו לשוקת דרך חור שבדופנה עד‬ ‫עירוב דם הפר ודם השעיר‪ -‬היה מערה דם הפר‬ ‫שמגיע לספוג ומבואר שרק המים שנבלעו בספוג פסולים‪,‬‬ ‫לתוך דם השעיר‪ ,‬וחוזר ומערה מהמזרק המלא לתוך‬ ‫אבל שאר המים אינם נפסלים בגלל חציצת הספוג‪ ,‬והגמרא‬ ‫המזרק השני כדי שיתערבו היטב‪ ,‬ומתני' כרבי יאשיה‬ ‫דוחה דשאני מיא דקלישי שהם נמצאים מכל צידי הספוג‬ ‫דס"ל שצריך לתת משניהם יחד על קרנות המזבח‪,‬‬ ‫בינו לבין הכלי‪ ,‬אבל דם עב הוא‪ .‬וי"א שבדם כשר דקליש‪,‬‬ ‫דכתיב במתנות המזבח "ולקח מדם הפר ומדם השעיר"‪ .‬ולרבי‬ ‫אבל בקומץ שהוא צריך להתקדש בכלי לאחר הקמיצה‪ ,‬וזה‬ ‫יונתן נותן מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו דס"ל דהכי‬ ‫כנגד קבלת הדם‪ ,‬פסול משום חציצה‪.‬‬ ‫משמעתא דקרא‪ .‬הגמרא אומרת שאף שבעלמא רבי‬ ‫‪52‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫נ"ט‪ .‬כיצד היה הכה"ג עובר מקרן לקרן‪ -‬לת"ק היה‬ ‫נתינה מדם הפר והשעיר על מזבח הזהב‬ ‫מקיף את המזבח בהליכתו ועומד ליד כל קרן שנותן‬ ‫לאחר ההזאות מדם הפר והשעיר בקודש הקדשים ובהיכל‬ ‫בה‪ ,‬ונותן את הדם מלמעלה למטה‪ ,‬שכיון שהיה עומד‬ ‫היה הכהן גדול נותן מדם הפר והשעיר על המזבח הפנימי‬ ‫סמוך לאותה קרן שנותן עליה‪ ,‬וגובה המזבח ב' אמות שזה יותר‬ ‫כדכתיב "ויצא אל המזבח אשר לפני ד' וכפר עליו ולקח‬ ‫מגובה ידו‪ ,‬וממילא היה צריך שראשי אצבעותיו יהיו למעלה‪,‬‬ ‫מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב‪ ,‬והזה‬ ‫ואם היה נותן מלמטה למעלה היה מתלכלך הבית יד של כותנתו‪.‬‬ ‫עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים"‪ .‬הגמ' להלן מבארת‬ ‫ולר"א במקומו היה עומד ומחטא‪ ,‬שכיון שגודלו אמה על‬ ‫מהי דרך הליכת הכהן למזבח ומהו סדר וצורת הנתינה על‬ ‫קרנות המזבח ועל ראש המזבח‪ ,‬ומה היה עושה עם שיירי‬ ‫אמה לא היה צריך להקיפו ברגליו‪ ,‬ונחלקו ר"י ור"מ בדעתו‪,‬‬ ‫הדם‪ ,‬והאם יש דין מעילה בשיירי הדם‪.‬‬ ‫לר"מ על כולם היה נותן מלמעלה למטה בזו שלפניו כדי‬ ‫שלא יתלכלך‪ ,‬וכן בשתי הקרנות האחרות‪ ,‬חוץ מאותה‬ ‫נ"ח‪ :‬היציאה ממקום ההזאה על הפרוכת למזבח‪-‬‬ ‫שבאלכסון שכיון שהיא רחוקה אם היה נותן מלמעלה למטה‬ ‫לאחר הזאות הדם היה יוצא אל המזבח אשר לפני ד'‪,‬‬ ‫זה טורח להיות כפוף ולפשוט זרועו עד סוף המתנה‪ ,‬ויותר קל‬ ‫והיינו מזבח הזהב‪ ,‬דכתיב "ויצא אל המזבח אשר לפני‬ ‫לכפוף גופו ולפשוט זרועו מלמטה ונזקף והולך למעלה‪ ,‬ומתני'‬ ‫ד' " ומזבח החיצון אינו לפני ד'‪ ,‬וכתיב לשון יציאה ללמדך‬ ‫כר"י הסובר שעל כולם היה נותן מלמטה למעלה שכך‬ ‫שבשעת ההזאה היה עומד בין המזבח לפרוכת‪( ,‬אבל‬ ‫נח לעשות בקרנות הרחוקות חוץ מאותה שלפניו‪ .‬ושתי‬ ‫בפר הבא על כל המצוות היה עומד מן המזבח ולחוץ‪,‬‬ ‫כהנים גדולים נשתיירו ממקדש ראשון‪ ,‬אחד אמר‬ ‫דכתיב "לפני ד' " ‪-‬המזבח לפני ד' והכהן אינו לפני ד')‪.‬‬ ‫שהקיף בידו‪ ,‬והשני אמר שהקיף ברגליו‪.‬‬ ‫סדר המתנות על קרנות המזבח הפנימי‪ -‬לתנא‬ ‫אח"כ היה מזה על טהרו של מזבח ז' פעמים דכתיב‬ ‫דמתני' סדר המתנות‪ :‬מזרחית צפונית דס"ל כרבי יוסי‬ ‫"והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים"‪ ,‬וטהרו היינו מקום‬ ‫שהיתה רק פרוכת אחת והיא היתה פרופה מן הצפון‪ ,‬וממילא‬ ‫גלוי בגג המזבח‪ ,‬שהיה חותה גחלים אילך ואילך ומזה‬ ‫היה מגיע בתחילה לקרן צפונית מערבית‪ ,‬ושם לא היה נותן‬ ‫וכדלהלן‪ ,‬והיה יוצא לקרן מזרחית צפונית ונותן שם‪ ,‬וחוזר דרך‬ ‫ביניהם‪ ,‬ולא היה מזה על גבי האפר או הגחלים‪( .‬ורבה‬ ‫ימין לקרן צפונית מערבית‪ ,‬מערבית דרומית‪ ,‬דרומית‬ ‫בר רב שילא רצה לומר שהכונה שהיה מזה בחציו‬ ‫מזרחית‪ ,‬וזו שיטת ריה"ג‪ .‬ולר"ע הסדר היה מזרחית‬ ‫באמצע גובה כתלו של המזבח‪ ,‬והגמרא דוחה את‬ ‫דרומית דס"ל שהיו ב' פרוכות והחיצונה היתה פרופה מן‬ ‫דבריו)‪ .‬לחנניה היה מזה בצד צפוני‪ ,‬לרבי יוסי בצד‬ ‫הדרום וממילא הגיע בתחילה לקרן דרומית מערבית‪ ,‬ושם לא‬ ‫דרומי‪ ,‬דלכו"ע במקום שסיים מתנות הקרנות שם‬ ‫היה נותן וכדלהלן‪ ,‬והיה יוצא לקרן מזרחית דרומית ונותן שם‪,‬‬ ‫מזה על הגג‪ ,‬דכתיב "וטהרו וקדשו" מקום שקדשו‬ ‫וחוזר לקרן דרומית מערבית‪ ,‬מערבית צפונית‪ ,‬צפונית‬ ‫בקרנותיו שם טהרו בהזאות‪ ,‬ונחלקו אם פתח הפרוכת‬ ‫מזרחית‪ .‬ולכו"ע אע"פ שאין מעבירין על המצוות לא‬ ‫היה בדרום או בצפון‪.‬‬ ‫היה מתחיל בקרן שהיה מגיע לשם בתחילה‪ ,‬דכתיב‬ ‫שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח‬ ‫"ויצא אל המזבח" ‪-‬שיצא בתחילה מכל המזבח‪.‬‬ ‫החיצון‪ ,‬ששם היה פוגע כשיוצא‪ ,‬וכתיב "ואת כל דם‬ ‫ביאור מחלוקתם‪ -‬י"ל שלכו"ע כל פניות שאתה‬ ‫הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל‬ ‫פונה לא יהו אלא דרך ימין (דילפינן מים שעשה‬ ‫מועד" ואף שפסוק זה נאמר על פר כהן משיח‪" ,‬הפר" מרבה‬ ‫שלמה שהפסוק מנה את סדר הרוחות לצד ימין)‪,‬‬ ‫פר יום הכיפורים‪ .‬ושיירי הדם שהזה על מזבח החיצון‬ ‫אלא שריה"ג יליף פנים מחוץ להקיף דרך ימין‪ ,‬ור"ע‬ ‫היה שופך על יסוד דרומי‪ ,‬ששם היה יורד מן הכבש‬ ‫סובר שמדינא אין מעבירין על המצוות‪ ,‬אלא כיון‬ ‫וילפינן ירידתו מהכבש מיציאתו מן ההיכל דבסמוך‬ ‫דילפינן שיצא מחוץ למזבח יתחיל שם ויחזור לקרן‬ ‫לו‪ ,‬ולרבי ישמעאל שניהן נשפכים ליסוד מערבי‪,‬‬ ‫שדילג עליה שזה לצד שמאל‪ .‬ביאור נוסף‪ -‬לר"ע‬ ‫דילמד סתום מן המפורש‪ ,‬ולרשב"י שניהם נשפכים‬ ‫מקיף בידו‪ ,‬ובזה אין דין פניה לימין‪ ,‬ולריה"ג מקיף‬ ‫ליסוד דרומי‪ ,‬דסבר דפתח ההיכל בדרום של המזבח‪,‬‬ ‫ברגלו‪ ,‬ונחלקו אם לומדים מזבח הפנימי ממזבח‬ ‫וממילא היסוד הדרומי הוא נחשב "אשר פתח אהל מועד"‪,‬‬ ‫החיצון‪ ,‬דבתרוייהו כתיב "סביב"‪ ,‬או שלא לומדים כיון‬ ‫ותלמידי רשב"י משכו את רבי ישמעאל לומר‬ ‫שכל המזבח הפנימי הוא כשיעור קרן אחת במזבח‬ ‫כדבריהם‪ ,‬וסימנך משכוה גברי לגברא ‪-‬הרבים משכו את‬ ‫החיצון‪.‬‬ ‫היחיד‪.‬‬ ‫‪53‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫ס‪ :‬לרבי יוחנן נחלקו בהא דכתיב "והיתה זאת לכם‬ ‫נ"ט‪ :‬אלו ואלו מתערבים באמה ויוצאים לנחל‬ ‫לחוקת עולם אחת בשנה"‪ ,‬לרבי יהודה אחד ממעט‬ ‫קדרון ונמכרים לגננים לזבל‪.‬‬ ‫בגדי לבן בחוץ ואחד ממעט בגדי זהב‪ ,‬ולרבי נחמיה‬ ‫מעילה בדם‪ -‬לר"מ ור"ש ומועלין בדמים הנ"ל‬ ‫אחד ממעט בגדי זהב ואחד ממעט שיריים שאינם‬ ‫מדרבנן לשלם קרן‪ ,‬ולחכמים אין מועלים בו אפילו‬ ‫מעכבים אף הנעשים בבגדי לבן אם הקדימו להם דבר‬ ‫מדרבנן‪ ,‬אבל מדאורייתא להוסיף חומש לכו"ע אין בדם‬ ‫המאוחר להם‪ ,‬ולרבי יהודה אם העיקר מעכב אף‬ ‫מעילה‪ ,‬לעולא ילפינן מדכתיב "לכם" שלכם יהא‪,‬‬ ‫השיריים מעכבים כיון שגם עבודה זו מעכבת את הכפרה‬ ‫ודבי רבי שמעון תנא "לכפר" לכפרה נתתיו ולא‬ ‫ומאי חזית למעוטה‪ .‬והגמרא מקשה שרבי יוחנן עצמו‬ ‫למעילה‪ ,‬ולריו"ח ילפינן מדכתיב "הוא" דינו לפני‬ ‫אמר שרבי נחמיה שאמר ששיריים שהקריבם בחוץ חייב‬ ‫כפרה כמו לאחר כפרה‪ ,‬ובעינן תלתא קראי‪ ,‬למעטו‬ ‫מדבר למ"ד ששיריים מעכבים אלמא עבודה הם וקרינן‬ ‫מדין נותר שאם אכל דם נותר בשוגג אינו חייב אלא אחת‬ ‫בהו "ואל פתח אהל מועד לא הביאו"‪ .‬הגמרא נשאר‬ ‫משום דם‪ ,‬ומדין מעילה‪ ,‬ומדין טומאה שאם אכל דם‬ ‫בקושיא‪.‬‬ ‫קדשים בטומאת הגוף שהיא בכרת חייב רק משום דם‪ ,‬וכן אם‬ ‫וכלה מכפר את הקודש‪ -‬לר"ע דורשים שאם כיפר‬ ‫שגג בדם והזיד באלו אינו חייב כרת‪ ,‬אבל מדין פיגול א"צ‬ ‫כילה ואם לא כיפר לא כילה‪ ,‬ולר"י דורשים שאם‬ ‫למעטו‪ ,‬דכל דבר שיש לו מתירין בין לאדם לאכילה בין‬ ‫כילה כיפר ואם לא כילה לא כיפר‪ .‬י"מ שאין‬ ‫למזבח להקטרה חייבים עליו משום פיגול‪ ,‬והדם הוא‬ ‫המחלוקת אלא במשמעות דורשין‪ ,‬וי"מ שנחלקו אם‬ ‫עצמו מתיר ועל המתיר אין חייבים משום פיגול‪ .‬ולאחר‬ ‫שיריים מעכבי לר"ע אין מעכבים אלא רק עיקר המתנות‪,‬‬ ‫כפרה אין בו מעילה‪ ,‬דאין לך דבר שנעשית מצוותו‬ ‫ולר"י רק אם כילה את הכל כיפר‪ ,‬דשיריים מעכבי‪.‬‬ ‫ומועלין בו‪.‬‬ ‫קטורת שחפנה קודם שחיטתו של פר לא עשה‬ ‫ס‪ .‬אין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלין בו‪-‬‬ ‫כלום‪ ,‬ואף לר"י שבדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ‬ ‫אבל תרומת הדשן מועלין בה דכתיב "ושמו אצל‬ ‫אין הסדר מעכב‪ ,‬הכא מעכב‪ ,‬דצורך פנים כפנים דמי‪.‬‬ ‫המזבח" דטעון גניזה‪ ,‬אלמא אסור בהנאה משום קדושתו‬ ‫וממילא יש בו מעילה‪ ,‬וכן בגדי כהונה ‪-‬ארבעה בגדי לבן‬ ‫ס"א‪ .‬שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא‬ ‫של כה"ג ביוה"כ לרבנן טעונים גניזה ומועלים בהם‪,‬‬ ‫עשה כלום‪ ,‬ויחזור וישחוט את השעיר‪ ,‬ואם הזה מדם‬ ‫אבל לרבי דוסא ראוים הם לכהן הדיוט ובגדי כהונה‬ ‫השעיר קודם שגמר דם הפר‪ ,‬יזה מדם הפר ויחזור‬ ‫אין בהם מעילה דלא ניתנה תורה למלאכי השרת‪ ,‬עגלה‬ ‫ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר‪.‬‬ ‫ערופה מועלין בה דכתיב "וערפו שם" שם תהא גניזתה‪,‬‬ ‫כפרת יוה"כ‪ -‬כתיב "וכפר את מקדש הקודש (‪-‬לפני‬ ‫ולא ילפינן לעלמא‪ ,‬דשני כתובין הבאים כאחד אין‬ ‫ולפנים אם נכנס לשם אדם טמא וידע מתחילה ולא ידע בסוף‪,‬‬ ‫מלמדים‪ ,‬ולמ"ד ששני כתובין מלמדין‪ ,‬הכא כתיב‬ ‫ושעיר זה תולה להגן מפני היסורים עד שיודע לו ויביא קרבן‬ ‫תרי מיעוטי‪" ,‬ושמו" ו"הערופה"‪.‬‬ ‫עולה ויורד) ואת אהל מועד (‪-‬טומאה בהיכל) ואת‬ ‫המזבח (כמשמעו טומאה שאירעה לאדם שהיה במזבח‬ ‫מה מעכב בסדר עבודת יוה"כ‬ ‫ושהה כדי השתחויה‪ ,‬שזה שיעור שהיה למי שנטמאה בעזרה)‬ ‫כל מעשה יוה"כ האמור במתני' על הסדר‪ ,‬אם הקדים‬ ‫יכפר (‪-‬עזרות)‪ ,‬ועל הכהנים (כמשמעו) ועל כל עם‬ ‫מעשה לחבירו לא עשה כלום‪ .‬לרבי יהודה דין זה הוא‬ ‫הקהל (‪-‬ישראל) יכפר (‪-‬לוים)‪ ,‬לרבי יהודה הושוו‬ ‫דווקא דברים הנעשים בבגדי לבן בפנים‪ ,‬אבל דברים‬ ‫כולם ‪-‬כהנים לוים וישראלים להתכפר בוידוי שעיר‬ ‫הנעשים בבגדי לבן בחוץ כגון הגרלה ווידוי ושפיכת שיריים‬ ‫המשתלח על שאר עבירות‪ .‬ולר"ש כשם שדם השעיר‬ ‫וכל מתנות הפרוכת ומזבח הזהב מה שעשה עשוי‪ ,‬אמנם‬ ‫מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו בלא וידוי‪,‬‬ ‫בשחיטה וחפינה מודה ר"י שהם מעכבים‪ ,‬דצורך פנים כפנים‪,‬‬ ‫כך דם הפר מכפר על הכהנים בטומאת מקדש‬ ‫ולרבי נחמיה אף דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ כגון‬ ‫וקדשיו בלא וידוי‪ ,‬וכשם שוידוי שעיר המשתלח מכפר‬ ‫אילו ואיל העם שהקדים להם הוצאת כף ומחתה מעכבים‪,‬‬ ‫על ישראל בשאר עבירות כך וידוי פר מכפר על‬ ‫אבל דברים הנעשים בבגדי זהב בחוץ אין מעכבים‪.‬‬ ‫‪54‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫נזיר ממורט שאינו יכול לגלח‪ ,‬לב"ה א"צ העברת‬ ‫הכהנים בשאר עבירות‪ ,‬והושוו דבני כפרה נינהו‪ ,‬מיהו כל‬ ‫תער‪ ,‬ולב"ש צריך העברת תער‪( ,‬ובנזיר גרס איפכא‪.‬‬ ‫חד מכפר בדידיה‪.‬‬ ‫תוד"ה נזיר)‪ .‬לרב חסדא כוונת ב"ש צריך ואין לו תקנה‪,‬‬ ‫נשפך הדם באמצע ההזאות‪ -‬לר"מ הזאה שבפנים‬ ‫ולרב פדת ב"ש סוברים בזה כר"א שנזיר שאין לו בוהן‬ ‫ושעל הפרוכת ושעל המזבח כל אחד הוא כפרה בפני‬ ‫יד ורגל נותן על מקומם וטהור והכא נמי יעביר התער על‬ ‫עצמו‪ ,‬ואם נשפך הדם באמצע ההזאות יתחיל‬ ‫מקום השיער‪( ,‬ולר"ש יכול לתת על של שמאל‪ ,‬ולת"ק‬ ‫מתחילת אותו מקום שהוא מזה שם‪ ,‬דכל מקום הוא‬ ‫אין לו טהרה עולמית דבעינן קרא כדכתיב)‪.‬‬ ‫כפרה בפני עצמו‪ .‬ולר"א ור"ש אינו חוזר על ההזאות‬ ‫קבלת דם אשם מצורע‪ -‬ב' כהנים מקבלים דמו‪,‬‬ ‫כלל אפילו לא נגמרה אותה כפרה‪ ,‬אלא מתחיל ממקום‬ ‫אחד ביד לצורך נתינה על המצורע‪ ,‬דכתיב "ונתן" מה‬ ‫שפסק‪ .‬ונחלקו בהא דכתיב "מדם חטאת הכיפורים‬ ‫נתינה בעצמו של כהן‪ ,‬אף לקיחה בעצמו של כהן‪,‬‬ ‫אחת בשנה"‪ ,‬לר"מ הכונה חטאת אחת ולא לעשות‬ ‫ואחד בכלי לזריקה על המזבח‪ ,‬דכתיב "כי כחטאת‬ ‫כפרה אחת משני חטאות‪ ,‬ולר"א ור"ש הכונה חיטוי‬ ‫האשם הוא" מה חטאת טעונה כלי דכתיב בעולה ושלמים‬ ‫אחד ולא לעשות אותה הזאה שני חיטויים‪ .‬שיריים‬ ‫"וישם באגנות" וכל הקרבנות נלמדים בהקש מעולה ושלמים‪,‬‬ ‫לכו"ע לא מעכבי כלל‪.‬‬ ‫אף האשם טעון כלי‪.‬‬ ‫וכן נחלקו בלוגין של מצורע שלר"מ מתנות שבפנים‬ ‫שריפת פרי ושעירי יוה"כ‪ -‬לר"א ור"ש כולם‬ ‫דכתיב "והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים"‪ ,‬ומתנות‬ ‫שבבהונות דכתיב "ומן השמן אשר על כפו יתן הכהן על תנוך‬ ‫מטמאים בגדים‪ ,‬ונשרפים בבית הדשן‪ ,‬והיינו אם נשפך‬ ‫הדם לאחר המתנות שבפנים והביא פר אחר למתנות הפרוכת‬ ‫אוזן המיטהר הימנית ועל בוהן ידו הימנית" כ"א כפרה בפני‬ ‫ואח"כ נשפך הדם והביא פר אחר למתנות המזבח‪ ,‬כולם נשרפים‬ ‫עצמה‪ ,‬ואם נשפך השמן יתחיל מתחילת אותה נתינה‪,‬‬ ‫בבית הדשן חוץ לג' מחנות‪ ,‬ומטמאים את בגדי העסוקים‬ ‫ולר"א ור"ש ממקום שפסק משם מתחיל‪ .‬ומתנות‬ ‫בשריפתם‪ ,‬ולחכמים רק האחרון שגמר בו הכפרה‪.‬‬ ‫הראש דכתיב "ומיתר השמן אשר על כף הכהן יתן על ראש‬ ‫המיטהר" לכו"ע אינם מעכבות‪ ,‬דגבי בהונות כתיב‬ ‫ס"ב‪ .‬נשפך דם השעיר לאחר מתנות פנים חוזר ומגריל‪ ,‬ואם‬ ‫"ומיתר" וגבי ראש כתיב "והנותר" והיינו שמה שנשאר‬ ‫נשפך הדם שוב לאחר מתנות הפרוכת חוזר ומגריל‪ ,‬נמצאו ג'‬ ‫מהשיריים יתן על הראש‪ ,‬והוו שיירי שיריים‪.‬‬ ‫שעירים לעזאזל‪ ,‬אבל אין משלח לעזאזל אלא שעיר‬ ‫אחד דכתיב "אותו" לשלח אותו לעזאזל‪ ,‬י"א שמשלח‬ ‫ס"א‪ :‬אשם מצורע ששחטו שלא לשמו כגון לשם‬ ‫את הראשון‪ ,‬דמצוה בראשון (כרבי יוסי בהפריש‬ ‫עולה או שלמים‪ ,‬שהדין הוא שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן‬ ‫פסחו ואבד והפריש אחר ונמצא שמצוה בראשון‬ ‫כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה לריו"ח הדין בזה‬ ‫אע"פ שהופרש השני קודם חצות וכשהגיע זמן שחיטת הפסח‬ ‫תלוי במחלוקת הנ"ל‪ ,‬שלר"מ דס"ל שעבודה שלא נגמרה‬ ‫שניהם נעשו ראוים יחד‪ ,‬ואם השני מובחר יביאנו‪ .‬אבל‬ ‫הרי היא כמי שאינה‪ ,‬הכא נמי אע"פ שנתן ממנו לבהונות הרי‬ ‫ממה שבתרומת הלשכה לרבי יוסי היה כתוב על‬ ‫היא כמי שאינה‪ ,‬וממילא יביא אחר ויתחיל מתחילה‪,‬‬ ‫הקופות א' ב' ג' משום שמצוה בראשון א"א ללמוד‬ ‫ולר"א ור"ש אין לו תקנה דהכא א"א לגומרה באחר‪ ,‬דכתיב‬ ‫לכאן‪ ,‬די"ל דשאני התם שבזמן שהראשונה היתה‬ ‫"כבש אחד אשם" אשם אחד אמרתי לך ולא שתי אשמות‪.‬‬ ‫ראויה להקריב ממנה עדיין לא היתה השניה ראויה‬ ‫ולרב חסדא הכא מודה ר"מ שאין לו תקנה דכתיב‬ ‫שהראשונה נראית להקרבה משנתרמה‪ ,‬אבל כאן השעיר‬ ‫"והקריב אותו לאשם" והיינו אותו שהונף עם הלוג‪ ,‬שאינו‬ ‫הראשון אינו ראוי לשילוח עד גמר מתנות הדמים)‪ ,‬וי"א‬ ‫יכול להביא אחר‪ .‬ותניא כוותיה דריו"ח שאם שחטו‬ ‫שמשלח את האחרון הואיל וגמר בו הכפרה‪.‬‬ ‫שלא לשמו או שלא נתן מדמו לגבי בהונות ה"ז עולה‬ ‫ע"ג המזבח וטעון נסכים‪ ,‬וצריך אשם אחר להכשירו‬ ‫לטהרו לאכול בקדשים‪ ,‬ור"ח יפרש "צריך" ואין לו תקנה‪.‬‬ ‫לתוס' הסוגיה לא מדברת בשחטו שלא לשמו‪ ,‬דבזה כל מה‬ ‫שני שעירי‬ ‫שנתן ממנו כמאן דליתיה‪ ,‬אלא איירי שנשפך דמו קודם מתן‬ ‫בהונות‪.‬‬ ‫‪55‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫למחנה‪ ,‬ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' ונכרת האיש‬ ‫שני שעירים שוים‬ ‫ההוא מקרב עמו"‪ .‬אמנם חז"ל דרשו שחיוב זה אינו אלא‬ ‫בקרבן הראוי להקרבה בעזרה‪ ,‬ולהלן יבואר בכמה אופנים‬ ‫שני שעירי יום הכיפורים מצוה שיהיו שוים זה לזה בכמה‬ ‫האם הקרבן נקרא ראוי להקרבה או לא‪.‬‬ ‫דברים‪ ,‬וכן הדין בשני כבשי מצורע ובשני צפורי מצורע‪ ,‬וכן‬ ‫בשני הכבשים של מוסף שבת‪ ,‬ובדיעבד אין זה מעכב‪.‬‬ ‫שני שעירי יוה"כ ששחטם בחוץ קודם הגרלה שהם‬ ‫הגמרא מבארת במה צריך שיהיו שוים‪ ,‬ומנין לומדים דינים‬ ‫קדושים שהרי הם נקנים מתרומת הלשכה‪ ,‬חייב על שניהם‬ ‫אלו לכתחילה ובדיעבד‪.‬‬ ‫משום שחוטי חוץ‪ ,‬אע"פ שהם עצמם עדיין אינם ראוים‬ ‫שני שעירי יוה"כ מצותם שיהיו שווים במראה ‪-‬‬ ‫להקרבתם‪ .‬רב חסדא (וי"א רבה) מבאר הטעם הואיל‬ ‫לבנים או שחורים או שחומים‪ ,‬בקומה‪ ,‬בדמים‪ ,‬ובלקיחתם‬ ‫וראוים הם לשעיר הנעשה בחוץ ‪-‬חטאת מוסף יוה"כ‪,‬‬ ‫כאחד‪ ,‬דכתיב "שני שעירי עיזים"‪ ,‬ו"שני" מיותר‬ ‫דלא בעי עקירה אע"פ שלקחו לשם שעיר הנעשה בפנים‪,‬‬ ‫שהרי מיעוט "שעירי" שנים‪ .‬ואם אינם שווים או לא‬ ‫דשניהם שמם חטאת‪ ,‬ואע"ג דמחסרי עבודת היום ‪-‬מתן‬ ‫נלקחו באותו יום כשרים‪ ,‬דכתיב ב' פעמים "שעיר"‪,‬‬ ‫דמי הפר והשעיר וחפינת הקטורת והקטרתה הראוים ליקדם‬ ‫ולולא רבוי זה היינו אומרים שזה לעיכובא‪ ,‬דכתיב ג'‬ ‫למוספין‪ ,‬קסבר אין מחוסר זמן לבו ביום‪ ,‬אבל אין‬ ‫פעמים "שני"‪ ,‬ומ"חוקה" ליכא למילף‪ ,‬דלא כתיב חוקה אלא‬ ‫חשובים ראויים לשעיר הנעשה בפנים‪ ,‬הואיל ומחוסר‬ ‫על העבודה‪ ,‬ולא על הלקיחה שהיא מתמול שלשום‪ .‬והשתא‬ ‫הגרלה ועלית גורל מתוך הקלפי מעכבת אע"פ שהנחה אינה‬ ‫דילפינן שאינו מעכב חד קרא למראה וחד לקומה וחד‬ ‫מעכבת‪ ,‬ומחוסר הגרלה כמחוסר מעשה אע"פ שאינו‬ ‫מעשה בגופן דרק עליית הגורל מעכבת אבל לא ההנחה‪ ,‬אפ"ה‬ ‫לדמים‪.‬‬ ‫הואיל ומצוה האמורה בהן היא כמחסור מעשה דמי‪ .‬ואם‬ ‫ס"ב‪ :‬כבשי מצורע וציפורי מצורע ומוספים של‬ ‫שחטם לאחר הגרלה‪ ,‬חייב על של שם ופטור על של‬ ‫שבת מצוותם שיהיו שווים‪ ,‬דכתיב בכבשי מצורע‬ ‫עזאזל‪.‬‬ ‫ומוספין "שני כבשים" ו"שני" מיותר שהרי מיעוט‬ ‫שלמים ששחטם קודם שנפתחו דלתות היכל‬ ‫כבשים שנים‪ ,‬ובצפורים כתוב "שתי צפורים"‪ .‬אמנם‬ ‫פסולים‪ ,‬דכתיב "ושחטו פתח אהל מועד" בזמן שהוא‬ ‫דין זה במצורע אינו לעיכובא‪ ,‬דכתיב ב' פעמים‬ ‫פתוח ולא בזמן שהוא נעול‪ .‬ולרב חסדא אם שחטם‬ ‫"הכבש" וב' פעמים "צפור" (וקמ"ל שלא לומדים‬ ‫בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל פטור‪ ,‬דמחוסר‬ ‫מ"תהיה" שזה לעיכובא‪ ,‬אלא לומדים שעכב בשאר‬ ‫פתיחה אע"פ שאינו מעשה בגופן כמחוסר מעשה הואיל‬ ‫דיני מצורע)‪.‬‬ ‫ובהן נאמר הוי כמעשה בגופן‪.‬‬ ‫אמנם כבשי התמיד א"צ להיות שווים‪ ,‬והא דכתיב‬ ‫"שניים ליום" היינו שצריך לשוחטם כנגד היום ‪-‬כנגד‬ ‫ס"ג‪ .‬פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה‪-‬‬ ‫זריחת השמש‪ ,‬תמיד של שחר בקרן צפונית מערבית‬ ‫לרב חסדא‪ -‬לשמו פטור דאינו ראוי לשמו בפנים‪ ,‬ושלא‬ ‫שכיון שהשמש במזרח בשיפולי הרקיע והכתלים היו גבוהים‬ ‫לשמו אלא לשם שלמים חייב דראוי הוא לשם שלמים בפנים‪,‬‬ ‫היה צל הכותל הרבה לכיוון מערב‪ ,‬ולכן צריך להרחיקו לצד‬ ‫וסתמא לשמו ופטור‪ ,‬ולא חשיב ראוי לשלא לשמו‬ ‫מערב ככל יכולתו‪ ,‬וצפונית משום שקדשי קדשים שחיטתם על‬ ‫בפנים‪ ,‬דבעי עקירה אינו ראוי בפנים לשלמים אא"כ עקר‬ ‫ירך המזבח צפונה‪ ,‬ושם היה בית המטבחיים והיו קבועים ברצפה‬ ‫כ"ד טבעות בריבוע של כ"ד אמות על כ"ד אמות‪ ,‬כמנין כ"ד‬ ‫שם פסח ממנו‪.‬‬ ‫משמרות‪ ,‬ונותנים ראש הבהמה לתוכם‪ ,‬בטבעת השניה‬ ‫לריו"ח‪ -‬י"א בין לשמו בין שלא לשמו פטור‪ ,‬דעקירת‬ ‫לכיוון צפון‪( ,‬כדי שהטבעת הראשונה תסייע לאחוז רגלי הבהמה‬ ‫חוץ לאו שמה עקירה‪ ,‬דלא הכשיר הכתוב פסח בשאר ימות‬ ‫שלא תתהפך)‪ ,‬ופני השוחט וצואר הבהמה היו באלכסון לצד‬ ‫השנה לשם שלמים אלא בפנים ובעקירת השם‪ ,‬וי"א בין‬ ‫מזרחי צפוני‪ ,‬ושל בין הערבים בקרן מזרחית צפונית‬ ‫לשמו בין שלא לשמו חייב‪ ,‬דפסח בשאר ימות השנה‬ ‫בטבעת השניה ופניו למערב דרום באלכסון‪ ,‬שזריחת החמה‬ ‫שלמים הוא‪ ,‬וא"צ עקירה‪.‬‬ ‫באה משם‪.‬‬ ‫מחוסר זמן בין בגופו כגון בתוך ז' ימים ללידתו‪ ,‬בין‬ ‫דין "ראוי לפתח אוהל מועד" בשוחט בחוץ‬ ‫בבעלים‪ ,‬השוחטו בחוץ פטור‪ ,‬ואיזה מחוסר זמן‬ ‫השוחט קרבן מחוץ לעזרה חייב כרת‪ ,‬דכתיב "איש איש‬ ‫בבעלים‪ ,‬כגון זב וזבה ומצורע שצריכים להביא קרבנותיהם‬ ‫מבית ישראל אשר ישחט שור וכו' או אשר ישחט מחוץ‬ ‫‪56‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫וחיללו על שעיר אחר שבזה א"צ הגרלה כיון שהוא בא מכח‬ ‫לסוף שבעה‪ ,‬ויולדת שצריכה להביא קרבנותיה בסוף מלאת‬ ‫הראשון‪ ,‬ומום פוסל בשעיר המשתלח דכתיב "ואשה‬ ‫ימי טהרה‪ ,‬שהקריבו לפני הזמן חטאת או אשם בחוץ‪,‬‬ ‫לא תתנו מהם על המזבח לד' "‪ ,‬ו"אשה" אלו החלבים‪,‬‬ ‫דבפנים א"א להביאם לשם חובה כיון שלא הגיע הזמן‪ ,‬ולא‬ ‫ואסור להקטיר אפילו מקצתם כזית מהם דכתיב‬ ‫לנדבה כיון שחטאת ואשם אינם באים בנדבה‪( ,‬אבל בעולה‬ ‫"מהם"‪ ,‬ולא לזרוק דמם על המזבח דכתיב "מזבח"‪.‬‬ ‫ושלמים חייבים כיון שאפשר להביאם בפנים לנדבה‪,‬‬ ‫וצריך ילפותא לשעיר המשתלח גם לפסול מחוסר‬ ‫ושלמים היינו בנזיר)‪ .‬לרב חלקיה בר טובי אם שחט אשם‬ ‫זמן וגם לפסול בעל מום‪ ,‬דמחוסר זמן חמור כיון‬ ‫שלא לשמו כגון לשם עולה או שלמים חייבים‪ ,‬כיון שהוא‬ ‫שעדיין לא הגיע זמנו‪ ,‬ובעל מום חמור משום דמאיס‪.‬‬ ‫ראוי לעולה ושלמים בפנים‪ ,‬דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן‬ ‫כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה‪ ,‬וס"ל שעקירת חוץ‬ ‫ס"ד‪ .‬לרבא הריבוי בשעיר המשתלח הוא לדין מחוסר‬ ‫שמי' עקירה‪.‬‬ ‫זמן של אותו ואת בנו לומר שאינו ראוי לשעיר‬ ‫ס"ג‪ :‬שחט השעירים בחוץ לאחר הגרלה חייב על‬ ‫המשתלח‪ ,‬וכגון ששחט אמו לחולה ביו"כ‪ ,‬ואף‬ ‫של שם ופטור על של עזאזל‪ ,‬דאף ששני השעירים‬ ‫שהאיסור הוא על שחיטת שניהם‪ ,‬דחייתו לצוק זו‬ ‫ראוים לבוא אל פתח אוהל מועד‪ ,‬דרשינן "אשר‬ ‫היא שחיטתו‪.‬‬ ‫ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אוהל מועד לא הביאו‬ ‫להקריב קרבן לד' " להוציא של עזאזל שאינו מיוחד‬ ‫מת אחד מן השעירים‬ ‫לד'‪.‬‬ ‫שני שעירי יום הכיפורים נקבעים למצותם ע"י גורל‪ ,‬והיכא‬ ‫שמת אחד מהם לאחר ההגרלה צריך להביא שנים חדשים‪,‬‬ ‫השוחט קדשי בדק הבית בחוץ פטור משום שחוטי‬ ‫ויש לדון איזה שעיר אין עובדים בו‪ ,‬ומה יעשה עם אותו‬ ‫חוץ‪ ,‬ואף שהם נחשבים קרבן דכתיב "ונקרב את קרבן‬ ‫שעיר‪ ,‬וזה תלוי בדין בעלי חיים שנדחו מהקרבה אם הם‬ ‫חוזרים להיות ראוים‪ ,‬או שדינם לרעות עד שיפול בהם‬ ‫ד' וכו' כלי זהב וכו' "‪ ,‬מ"מ הא כתיב "ואל פתח אוהל‬ ‫מום‪ ,‬או שדינם למיתה‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫מועד לא הביאו" וזה אינו ראוי לפתח אוהל מועד דאין‬ ‫קדשי בדק הבית עתידים לבוא לפתח אהל מועד‪ .‬וי"מ הטעם‬ ‫אם מת אחד השעירים לפני ההגרלה‪ ,‬יביא שעיר אחר‬ ‫משום שסתם קדשי בדק הבית הם בעלי מומים שהרי המתפיס‬ ‫שיהיה זוג לשני‪.‬‬ ‫תמימים לבדק הבית עובר בעשה‪ ,‬אך בגמרא בזבחים מבואר‬ ‫אם מת אחד מהשעירים אחרי ההגרלה‪ ,‬יביא זוג חדש‬ ‫דלא כדבריהם‪.‬‬ ‫ויגריל עליהם בתחילה‪ ,‬אם של שם מת יאמר זה‬ ‫שעלה עליו הגורל לד' יתקיים תחתיו‪ ,‬ואם של עזאזל‬ ‫דיני שעיר המשתלח‬ ‫מת יאמר זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים‬ ‫שעיר המשתלח ושאר קרבנות בעלי מום או‬ ‫תחתיו‪ ,‬והשני (להלן יבואר מיהו השני) ירעה עד‬ ‫מחוסר זמן‪ -‬מחוסר זמן בהמת קרבן קודם יום השמיני‬ ‫שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה‪ ,‬שאין חטאת ציבור‬ ‫אין נותנים ממנו על המזבח‪ ,‬ואף אין מקדישים אותו‪,‬‬ ‫מתה‪( ,‬ולרבי יהודה תמות‪ ,‬ושיטתו תבואר להלן)‪.‬‬ ‫ואינו ראוי לשעיר המשתלח‪ ,‬דכתיב "ומיום השמיני‬ ‫שיטת רב שהשעיר השני מהגורל הראשון קרב‪,‬‬ ‫והלאה ירצה לקרבן אשה לד' "‪( ,‬והכא דרשינן "לד' "‬ ‫והשעיר השני מהגורל השני ירעה‪ .‬ולריו"ח של ראשון‬ ‫לרבות דכל מקום דורשים לפי עניינא דקרא)‪ ,‬ובאמת‬ ‫ירעה ושל שני קרב‪ .‬ומחלוקתם היא שלריו"ח בעלי‬ ‫א"צ לזה דרשה שהרי אין הגורל קובע לד' אלא בראוי‬ ‫חיים נדחים‪ ,‬ולרב רק בשחוטים אמרינן הואיל ונדחה ידחה‪,‬‬ ‫לד' וכיון שאינו יודע איזו בהמה תצא בגורל אינו יכול להביא‬ ‫ולכן אם מת המשתלח ישפך הדם‪ ,‬אבל בעלי חיים אינם‬ ‫אחד מהם מחוסר זמן‪( ,‬ואף לחנן המצרי דס"ל שאפילו‬ ‫נדחים‪ ,‬דיליף מבעל מום עובר שהוא חוזר להיות ראוי‬ ‫אם דם השעיר לד' נמצא בכוס ומת המשתלח‪ ,‬מביא‬ ‫לקרבן‪ ,‬דכתיב "כי משחתם בהם מום בם לא ירצו"‬ ‫שעיר לעזאזל ובפשוטו הכונה ללא הגרלה‪ ,‬י"ל דהיינו‬ ‫אבל כשאין מום בם ירצו‪.‬‬ ‫שהדם שבכוס אינו נדחה‪ ,‬אבל צריך להגריל ואותו‬ ‫ובאמת רב מודה שאפשר להקריב את השני‪ ,‬אלא‬ ‫שיצא לד' ירעה‪ ,‬ויתכפר בדם של הראשון)‪ ,‬אבל לר"ש‬ ‫דסבר כרבי יוסי דמצוה בראשון‪ ,‬דאמר רבי יוסי‬ ‫הסובר שאם מת אחד מביא חבירו שלא בהגרלה‬ ‫המפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ‬ ‫בעינן דרשה‪ ,‬או דאיצטריך קרא להיכא שהומם‬ ‫‪57‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫מת‪ ,‬וכיון שאין בעלי חיים נדחים היה יכול להקריב גם אותו‪,‬‬ ‫נמצא הראשון מצוה להקריב את הראשון אע"פ‬ ‫לכאורה דינו כמפריש שתי חטאות לאחריות שהוא‬ ‫שכשהגיע חצות שהוא זמן שחיטת הפסח שניהם ראוים‬ ‫מתכפר באחד מהם והשניה תרעה‪ .‬ומיישבת הגמ'‬ ‫להקרבה‪ ,‬ואם היה השני מובחר ממנו יביאנו (והתוס'‬ ‫דכיון שאמר רבי יוסי מצוה בראשון מעיקרא כמפריש‬ ‫(ד"ה ואם) מסתפקים אם גם בשעירי יוה"כ אם היה השני מובחר‬ ‫לאיבוד דמי‪ ,‬ומתני' רבי היא‪.‬‬ ‫ממנו יביאנו‪ ,‬או לא)‪ ,‬ולחכמים איזה שירצה יקריב‪,‬‬ ‫(ומקופות שאמר רבי יוסי שכותבים א' ב' ג' לידע‬ ‫ס"ה‪ .‬ועוד אמר רבי יהודה נשפך הדם ימות‬ ‫איזה תרומה ראשונה אין ראיה לכאן‪ ,‬דילמא שאני‬ ‫המשתלח כיון שעדיין לא הזה דמו וכתיב חוקה בדברים‬ ‫התם דשם הראשון היה ראוי לפני השני וכאן אין ראוים‬ ‫הנעשים בבגדי לבן‪ ,‬וצריך להביא דם אחר‪ ,‬וא"א להביאו בלא‬ ‫אלא אחרי מתן דם הפר ואז שניהם ראויים)‪.‬‬ ‫הגרלה‪ ,‬וכיון דס"ל שבעלי חיים נדחים ימות המשתלח הראשון‪,‬‬ ‫רבא מדייק ממתני' כרב‪ ,‬ובברייתא מבואר כרבי יוחנן‪,‬‬ ‫ואם מת המשתלח ישפך הדם‪ ,‬דאע"פ שקיים מצות‬ ‫ודורשים מ"יעמד חי" ולא שכבר עמד ונדחה ע"י חבירו‪,‬‬ ‫הגרלה ורק הגרלה מעכבת בו ולא וידוי לר' יהודה‪ ,‬וכ"ש‬ ‫דבעינן עמידה אחת ולא שתי עמידות‪ ,‬שהשעיר מהזוג‬ ‫ששילוח אינו מעכב לכו"ע שהרי הוא נעשה ע"י איש עיתי ולא‬ ‫כתיב חוקה אלא על דברים הנעשים בבגדי לבן‪ ,‬מ"מ הא כתיב‬ ‫השני נשלח לעזאזל‪.‬‬ ‫"יעמד חי לפני ד' לכפר" דבעינן שיהיה חי עד שעת‬ ‫א"א ללמוד ממחוסר זמן ששייך להיות ראוי אחרי‬ ‫מתן דמים של חבירו ואם מת קודם אין כפרת הדם כלום‪,‬‬ ‫שלא היה ראוי‪ ,‬דהיכא שנראה ונדחה חמור יותר‬ ‫וממילא צריך להביא אחר‪ ,‬וכיון שא"א להביא אחר בלא הגרלה‬ ‫מהיכא שלא היה ראוי עדיין‪ .‬ולריו"ח "בהם" ממעט‬ ‫צריך להביא שנים‪ ,‬וממילא ראשון נדחה‪ ,‬דשחוטים נדחים‬ ‫שאר בעלי חיים שנדחו‪ ,‬ורב ממעט מ"בהם" שאברים‬ ‫לכו"ע‪.‬‬ ‫של עולה תמימה שנתערבו באברים של בעלת מום‪,‬‬ ‫כל אבר שקרב אחד ממנו לפני ששמו לב לתערובת‪ ,‬יכול‬ ‫פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו‬ ‫להקריב כולם ותולים האיסור באותו שקרב‪ ,‬ותולין לקולא‬ ‫שקלים שנגנבו או אבדו‪ -‬בני העיר ששלחו‬ ‫הואיל ואין כאן ספק איסור דאורייתא‪,‬דילפינן שלא הזהירה‬ ‫שקליהם לירושלים ע"י שליח ונגנבו או שנאבדו‪ ,‬אם‬ ‫תורה על בעלי מומין אלא כשהם בעצמם ולא בתערובת‪,‬‬ ‫נתרמה התרומה לפני שנודע שאבדו נשבעים השלוחים‬ ‫וכשיטת ר"א‪( ,‬אבל לחכמים אפי' קרבו כולם חוץ‬ ‫שבועת השומרים לגזברים כיון שההפסד הוא להקדש‪,‬‬ ‫מאחד יצא לבית השריפה)‪ ,‬וריו"ח לומד דין זה‬ ‫דכיון שתורמים על האבוד שלא נודע‪ ,‬אין הבעלים חייבים‬ ‫מדכתיב בהם ולא כתיב בם‪ ,‬ורב בם בהם לא דריש‪.‬‬ ‫להביא שקלים אחרים‪( ,‬והא דתניא תורמין על האבוד ועל‬ ‫הגבוי‪ ,‬לרש"י (ב"מ נ"ח) הכונה אבוד שבא ליד שליח ואבד‬ ‫ס"ד‪ :‬שיטת רבי יהודה שהשעיר השני שבזוג‬ ‫ולא נודע לבעלים קודם התרומה‪ ,‬ועל הגבוי ביד שליח ולא‬ ‫הראשון ימות ולא ירעה‪ ,‬ויתכפר בשני שבזוג שני‪.‬‬ ‫אבד)‪ ,‬ואם לא נתרמה התרומה נשבעים לבני העיר‪,‬‬ ‫לרב סובר ר"י שבעלי חיים נדחים ולכן ימות‪ ,‬ובזה‬ ‫ובני העיר מביאים שקלים חדשים‪ ,‬ואם נמצאו‬ ‫נחלקו‪ .‬ולריו"ח צ"ב במה נחלקו‪ ,‬ומתני' דייקא כרב‪.‬‬ ‫השקלים הראשונים שאבדו או שהחזירום הגנבים‪,‬‬ ‫והא דתלי רבנן טעמא דרועה משום שאין חטאת‬ ‫לחכמים אלו ואלו שקלים ואין עולים להם לשנה‬ ‫ציבור מתה‪ ,‬לריו"ח ביחיד מודים חכמים שתמות‪,‬‬ ‫הבאה‪ ,‬ולרבי יהודה עולים להם לשנה הבאה‪ .‬ורבא‬ ‫וכדרבי אבא שאמר במפריש חטאתו ונאבדה והפריש אחרת‬ ‫מבאר שרבי יהודה סובר שחובות של שנה זו‬ ‫תחתיה ונמצאה הראשונה‪ ,‬לרבי מתכפר באחת מהם והשניה‬ ‫קרבות לשנה הבאה‪.‬‬ ‫תמות‪ ,‬ולרבנן רק בנמצאת לאחר כפרה תמות השניה‪ ,‬אבל‬ ‫בנמצאת קודם כפרה לאחר הפרשה רועה‪ ,‬ואמר רבי אבא‬ ‫פר ושעיר של יוה"כ וכן שעירי ע"ז (‪-‬ציבור שחטאו‬ ‫שלכו"ע אם נתכפר באינה אבודה תמות האבודה‪ ,‬דכך‬ ‫בע"ז בהוראת בי"ד ומביאים פר לעולה ושעיר לחטאת)‪,‬‬ ‫נאמרה הלכה למשה מסיני חטאת שאבדה ונתכפרו בעליה‬ ‫שאבדו‪ ,‬והפריש אחרים תחתיהם ונמצאו הראשונים‬ ‫באחרת מתה‪ ,‬ורק בנתכפר בראשונה והשניה עומדת נחלקו אם‬ ‫לרבי יהודה הראשונים ימותו‪( ,‬ולר"א ור"ש ירעו עד‬ ‫מפריש לצורך תשלומי אבוד כאבוד דמי או לא‪ ,‬ולכן לרבי יוחנן‬ ‫אמרי רבנן שאין חטאת ציבור מתה‪ ,‬אבל חטאת דיחיד תמות‪,‬‬ ‫שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה‪ ,‬שאין חטאת‬ ‫דהוי כנתכפר באינה אבודה והדחויה קיימת‪ ,‬ולרב שמקריבים‬ ‫ציבור מתה‪ ,‬ולא נקט פר העלם דבר של ציבור‪ ,‬משום שפר‬ ‫את השניה שבזוג הראשון אמאי בשל יחיד תמות‪ ,‬דאפילו לרבי‬ ‫לא תמות כיון שלא הופרשה לתשלומי אבוד‪ ,‬שהרי המשתלח‬ ‫‪58‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫דגיזה ועבודה‪ ,‬דא"כ כל הבהמות שרועות נחשוש‬ ‫העלם דבר של כהן משיח שטעה ועשה בהוראת עצמו‪ ,‬בזה‬ ‫בהם לתקלה‪.‬‬ ‫מודים ר"א ור"ש‪ .‬תוד"ה וכן)‪.‬‬ ‫הגמרא שואלת למה לא ישמרם לשנה הבאה‪.‬‬ ‫והא תניא פסח שלא קרב בפסח ראשון יקרב בפסח‬ ‫שני ע"י שימכר לטמא או למי שהיה בדרך רחוקה‪ ,‬או לשנה‬ ‫ס"ה‪ :‬ואין לומר שהטעם הוא משום שקרבנות ציבור‬ ‫הבאה‪ ,‬ותניא אידך לא יקרב לשנה הבאה‪ ,‬המחלוקת‬ ‫מר"ח ניסן ואילך צריך להביאם מתרומה חדשה‪ ,‬דכתיב‬ ‫היא אם חוששים לתקלה‪ ,‬ואין לומר שנחלקו‬ ‫"זאת עולת חודש בחדשו לחדשי" כתיב כאן חידושי יתירי‬ ‫במחלוקת רבי ורבנן הנ"ל‪ ,‬דהא תניא וכן המעות שגם‬ ‫לומר שבאחד החודשים צריך להביא קרבנות מתרומה חדשה‪.‬‬ ‫במעות שהופרשו לפסח יש מחלוקת אם אפשר להשתמש בהם‬ ‫דפר אינו בא מתרומת הלשכה‪ ,‬ואין לומר שזה גזירה‬ ‫לשנה הבאה‪.‬‬ ‫פר אטו שעיר‪ ,‬דאין לומר שימות משום גזירה אלא‬ ‫מספיק שירעה‪ ,‬ועוד שהרי דין תרומה חדשה אינו אלא‬ ‫וידוי ושליחת השעיר לעזאזל‬ ‫לכתחילה‪.‬‬ ‫לאחר שנתבארו דיני שני השעירים‪ ,‬חוזר התנא לבאר סדר‬ ‫ואין לומר שהטעם הוא משום שאין הגורל קובע‬ ‫עבודת הכהן גדול ביום הכיפורים‪ ,‬לאחר שגמר מתן דמים‬ ‫משנה לחברתה‪ ,‬ולא יחזור ויגריל כדי שלא יאמרו‬ ‫של פר ושעיר‪ ,‬כפי שנתבארו לעיל עד דף נ"ט‪.‬‬ ‫גורל קובע משנה לחברתה‪ ,‬דא"כ למה הפר ימות‪ ,‬ואין‬ ‫כתיב (ויקרא ט"ז) "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש‬ ‫לומר גזירה אטו שעיר‪ ,‬דאין לומר שימות משום‬ ‫השעיר החי‪ ,‬והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת‬ ‫כל פשעיהם לכל חטאותם‪ ,‬ונתן אותם על ראש השעיר‪,‬‬ ‫גזירה‪.‬‬ ‫ושלח ביד איש עתי המדברה‪ ,‬ונשא השעיר עליו את כל‬ ‫ואין לומר שהטעם בפר הוא גזירה אטו חטאת שמתו‬ ‫עוונותם אל ארץ גזירה ושלח את השעיר במדבר"‪ .‬הגמרא‬ ‫בעליה‪ ,‬ובשעיר גזרו אטו פר‪ ,‬דאין לומר שימות‬ ‫מבארת סדר ודיני הדברים כפי הנלמד מן הפסוקים‪.‬‬ ‫משום גזירה‪.‬‬ ‫וידוי שעיר‪ -‬בא לו אצל שעיר המשתלח‪ ,‬וסומך ב'‬ ‫ואין לומר שהטעם הוא גזירה משום חטאת שעברה‬ ‫ידיו עליו ומתוודה‪ ,‬וכך היה אומר אנא ד' חטאו עוו‬ ‫שנתה ועד יוה"כ הבא תעבור שנה על השעיר משנולד‪ ,‬וכל‬ ‫פשעו לפניך עמך בית ישראל‪ ,‬אנא ד' כפר נא‬ ‫שעירי חטאת פסולים לאחר שנה‪( ,‬וזה תלוי במחלוקת‬ ‫לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו‬ ‫לגבי דין שנה תמימה שנאמר בבתי ערי חומה שאז‬ ‫לפניך עמך בית ישראל‪ ,‬ככתוב בתורת משה עבדך‬ ‫נחלט הבית ללוקח‪ ,‬שלרבנן שהכונה לי"ב חודש מיום‬ ‫לאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל‬ ‫ליום ואם נתעברה יכול המוכר לגאול י"ג חודש‪ ,‬א"כ‬ ‫חטאותיכם לפני ד' תטהרו"‪ .‬והכהנים והעם העומדים‬ ‫הכא ודאי עברה שנתה‪ ,‬ולרבי שהכונה לשס"ה יום‬ ‫בעזרה כשהיו שומעים את שם המפורש שהוא יוצא‬ ‫כמנין ימות החמה אפילו אם עיברו את השנה‪ ,‬שזה י"א יום‬ ‫מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחוים ונופלים על‬ ‫יותר מי"ב חודש‪ ,‬וגזרו אף באופן שלא עברו שס"ה יום‬ ‫פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד‪.‬‬ ‫כמנין ימות החמה כגון אם הקדישו ביום השמיני ללידתו)‪,‬‬ ‫לרבי יהודה גם לכהנים יש כפרה בשעיר המשתלח‪,‬‬ ‫ובפר גזרו אטו שעיר‪ ,‬דאין לומר שימות משום גזירה)‪,‬‬ ‫לר' ירמיה מתני' דלא כר"י מדלא קאמר עם קדושיך‪,‬‬ ‫ועוד שהרי חטאת שעברה שנתה רועה ואינה מתה‪.‬‬ ‫ולאביי קאי אף לר"י דהכהנים בכלל עמך ישראל‪.‬‬ ‫ס"ו‪ .‬למסקנה טעמא דר"י משום שחוששים לתקלה‬ ‫מי היה מוליך את השעיר לעזאזל‪ -‬מסרו למי שהיה‬ ‫שיבוא להקריבה‪( ,‬כדמצינו חשש תקלה שבזמן הזה‬ ‫מוליכו‪ ,‬הכל כשרים להוליכו דכתיב "איש" להכשיר‬ ‫אין מקדישים שום דבר‪ ,‬דסתם הקדש לבדק הבית‪ ,‬ואין‬ ‫את הזר (וקמ"ל דלא נימא דכיון דכתיב ביה כפרה‬ ‫מעריכים‪ ,‬ואין מחרימים (דסבר שסתם חרמים לבדק‬ ‫צריך דווקא כהן)‪ ,‬אלא שעשו הכהנים גדולים קבע‬ ‫הבית)‪ ,‬ואם הקדיש או העריך או החרים‪ ,‬בהמה נועל‬ ‫ולא היו מניחים את ישראל להוליכו‪ ,‬ולרש"י בי"ד של‬ ‫דלת בפניה והיא מתה‪ ,‬פירות כסות וכלים ירקבו‪ ,‬וכלי‬ ‫כהנים הרגילו לעשות שהכהנים יוליכו אותו בקביעות ולא‬ ‫מתכות יוליכם לים המלח)‪ ,‬ובשאר בהמות שדינם‬ ‫ישראל‪ .‬אמר רבי יוסי מעשה והוליכו ערסלא וישראל‬ ‫לרעיה אין חוששים שיקריבום‪ ,‬דשאני הכא דבת‬ ‫היה‪.‬‬ ‫הקרבה היא לשנה הבאה‪ ,‬אבל אין חוששים לתקלה‬ ‫‪59‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫נקמתו של מקום‪ ,‬היינו אבי אמו מישראל‪" ,‬ואת אחיו‬ ‫דיני שילוח השעיר לעזאזל‪-‬‬ ‫לא הכיר" היינו אחיו מאמו מישראל‪" ,‬ואת בניו לא‬ ‫ס"ו‪ :‬צריך לזמן את משלח השעיר מאתמול דכתיב‬ ‫ידע" היינו בן בתו מישראל‪.‬‬ ‫"עתי"‪ ,‬ואם חלה המשלח‪ ,‬לחכמים ישלחנו ביד אחר‪,‬‬ ‫כבש עשו למוליך השעיר מפני האלכסנדריים שהיו‬ ‫ור"א השתמט מלענות מה יעשו בכהאי גוונא‪ ,‬או‬ ‫מתלשים בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא‪ ,‬שזרזו‬ ‫כשחלה השעיר‪ ,‬או בדחפו ולא מת‪ ,‬ולרבנן אם חלה‬ ‫אותו לכפר העוונות המרובים‪.‬‬ ‫מרכיבו על כתפו‪ ,‬ואם דחפו ולא מת ירד אחריו‬ ‫מיקירי ירושלים היו מלווים אותו עד סוכה ראשונה‪.‬‬ ‫וימיתנו‪.‬‬ ‫ס"ז‪ .‬הסוכות והמרחק מירושלים ועד צוק‪ -‬לר"מ‬ ‫שולחים את השעיר לעזאזל אפילו בשבת‪ ,‬דכתיב‬ ‫"עתי"‪ ,‬ואין הנ"מ לענין תחומין‪ ,‬דהא תחומין דרבנן‪ ,‬אלא נ"מ‬ ‫היו י' סוכות בדרך ובני אדם הולכים לגור שם לפני יוה"כ‬ ‫שאם היה השעיר חולה יכול להרכיבו על כתפיו‬ ‫וי"ב מילין ועד הסוכה הראשונה וכן בין סוכה לסוכה היה מיל‬ ‫בשבת‪ ,‬וזה נחשב הוצאה אף לרבי נתן דאמר חי נושא‬ ‫שזה תחום שבת‪ ,‬ובסוכה האחרונה שהיה בינה לבין הצוק ב'‬ ‫את עצמו‪ ,‬דבחולה לא אמר הכי‪ .‬רפרם הוכיח מכאן‬ ‫מילין לא היה מלוה עד הצוק‪ ,‬אלא עומד מרחוק ‪-‬‬ ‫שאין עירוב והוצאה ביוה"כ‪ ,‬דאם יוה"כ אסור בהוצאה‬ ‫במרחק מיל ורואה את מעשיו‪ .‬ולרבי יהודה היו ט'‬ ‫אפילו בחול‪ ,‬והתורה אמרה לשלחו‪ ,‬בהכרח שזה דוחה יוה"כ‪.‬‬ ‫סוכות וי' מיל (וי"ג י' סוכות‪ ,‬וא"כ האחרונה היתה בצוק‪,‬‬ ‫עירוב כדי נסבא‪ ,‬אלא דהא בהא תליא‪ ,‬דתקנת עירובי חצרות‬ ‫ושמא עשו זאת מתוך חולשת המשלח שלא יצטרך לחזור‪.‬‬ ‫היא גזירה שמא יוציא מרה"י לרה"ר‪.‬‬ ‫תוד"ה רבי יהודה)‪ ,‬ולרבי יוסי היו ה' סוכות וי' מיל‪,‬‬ ‫והמלוים היו מלוים מסוכה לסוכה ע"י עירוב‪ ,‬ולדבריהם‬ ‫נטמא המשלח יכול להכנס לעזרה ששם הכה"ג מוסרו‬ ‫האחרון היה מגיע עימו לצוק‪ ,‬ור"א בנו טען שאם ע"י עירוב‬ ‫לו‪ ,‬דכתיב "עתי"‪.‬‬ ‫מספיק ב' סוכות בי' מיל‪ ,‬דבני ירושלים יערבו וילוו אותו ב'‬ ‫שאלו את ר"א על אדם פלוני האם יזכה לעוה"ב וי"מ‬ ‫מילין‪ ,‬והסוכה הראשונה תהיה במרחק עוד ב' מילין‪ ,‬וחלק מבני‬ ‫שהשאלה היתה על שלמה בן דוד‪ ,‬ואם הרועה יכול‬ ‫אותה סוכה יערבו לצד ירושלים וילכו ב' מילין‪ ,‬וחלק מבני אותה‬ ‫סוכה יערבו לצד השני‪ ,‬וכן בסוכה השניה‪ .‬נמצאת סוכה‬ ‫להציל כבשה מפי ארי‪ ,‬וענה להם שמא שאלו אם‬ ‫הראשונה בסוף ד' מילין‪ ,‬וכן מהסוכה ראשונה לשני'‪.‬‬ ‫יש להציל את הרועה מן הארי‪ ,‬ואם ממזר יורש ואמר‬ ‫להם האם מייבם‪ ,‬ואם מותר לסוד בזמן הזה בית ואמר‬ ‫על כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון והרי מים‬ ‫להם מהעם קבר‪ ,‬ולמה היה חילוק בעונשי עובדי‬ ‫ומעולם לא הוצרך לכך‪ ,‬אלא כדי שיהיה פת בסלו‪.‬‬ ‫העגל שיש שמתו בסייף דכתיב "שימו איש חרבו" ויש‬ ‫היה חולק לשון של זהורית ולא היה קושר כולו‬ ‫שמתו במגיפה דכתיב "ויגוף ד' את העם" ויש שמתו בהדרוקן‬ ‫בסלע שמא ילבין קודם שישלחנו ולא ידחוף את השעיר‬ ‫דכתיב "ויזר על פני המים" והיינו שבדקם כסוטות‪ ,‬אחרי‬ ‫מחמת שמחת ליבון החטאים‪ ,‬והשתא שהוא עסוק בו באחרונה‬ ‫שמעשיהם שוים‪ ,‬ור"א נמנע מלהשיב אע"פ שהיה‬ ‫לא ימנע מלדוחפו‪ ,‬והלשון לא תלבין עד שתיגמר מלאכת כולה‪,‬‬ ‫יודע‪ ,‬מפני שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי‬ ‫ולא היה קושרו כולו בין קרניו כדי שיוכל לראות אם‬ ‫רבו‪.‬‬ ‫הוא מלבין‪.‬‬ ‫חילוק בעונש עובדי העגל‪ -‬י"א שמי שזיבח‬ ‫בראשונה היו קושרים הלשון על פתח האולם מבחוץ‪,‬‬ ‫וקיטר בסייף שהם עבודות שחייבים עליהם לע"ז סקילה‪,‬‬ ‫הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים ומתביישים‪,‬‬ ‫וכיון שלא נתפרשו להם ד' מיתות בי"ד נידונו בסייף כבני נח‬ ‫התקינו לקשור על פתח האולם מבפנים ועדיין היו‬ ‫שכל מיתתם בסייף‪ ,‬גיפף ונישק שאין בזה מיתת בי"ד‬ ‫מציצים ורואים וכו'‪ ,‬התקינו לקשור בסלע ובין קרניו‪.‬‬ ‫במיתה במגיפה בידי שמים‪ ,‬שמח בלבבו בהדרוקן‪.‬‬ ‫וי"א שמי שעבד בעדים והתראה בסייף‪ ,‬עדים בלא‬ ‫דחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד‪ ,‬ולא היה מגיע‬ ‫התראה במיתה‪ ,‬בלא עדים והתראה בהדרוקן‪.‬‬ ‫לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים‪ .‬ונחלקו רב‬ ‫ושבט לוי כולו לא עבד עבודת כוכבים דכתיב "ויאמר‬ ‫ושמואל אם האברים מותרים בהנאה דכתיב‬ ‫מי לד' אלי ויאספו אליו כל בני לוי"‪ ,‬והא דכתיב "האומר‬ ‫"במדבר" ‪-‬שיהיה הפקר כמדבר‪ ,‬או שהם אסורים דכתיב‬ ‫לאביו ולאמו לא ראיתיו" שנעשו אכזרים עליהם לנקום‬ ‫‪60‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫בשרו במים ואחרי כן יבוא אל המחנה"‪ .‬ולהלן יבואר סדר‬ ‫"גזירה" ‪-‬לשון חומר ואיסור‪ ,‬ואמר רבא שמסתבר כמ"ד‬ ‫ודיני פר ושעיר הנשרפים‪.‬‬ ‫שהאברים מותרים‪ ,‬דלא אמרה תורה שלח לתקלה‬ ‫בא לו אצל פר ושעיר הנשרפים לאחר מסירת השעיר‬ ‫למי שלא ידע שזה מהשעיר‪.‬‬ ‫לידי מי שלוקחו לעזאזל‪ ,‬קרען והוציא את אימוריהם‪,‬‬ ‫ס"ז‪ :‬אף בנוב וגבעון ושילה ובית עולמים היה דין‬ ‫ונתנם במגיס (‪-‬קערה של כלי שרת‪ ,‬ובה היה מעלה אותם‬ ‫שעיר לעזאזל‪ ,‬דילפינן מג' פעמים לשון מדבר‬ ‫למזבח) כדי להקטירם אח"כ על גבי המזבח כדכתיב‬ ‫"ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה"‪ .‬ולא היה מקטירם עכשיו‬ ‫בפסוק‪.‬‬ ‫בבגדי לבן‪ ,‬אלא היה קורא קודם את הפרשה בבגדים הללו‪,‬‬ ‫אל ארץ "גזירה"‪ -‬חתוכה צוק גזור וחתוך‪ ,‬ולא משופע כ"כ‪,‬‬ ‫ואח"כ טובל ולובש בגדי זהב לאילו ואיל העם‪ ,‬וטובל להוציא כף‬ ‫דבר אחר דבר שהשעיר מתגזר ויורד‪ ,‬ד"א גזירה היא‬ ‫ומחתה‪ ,‬וטובל למוספין ולאימורי חטאת הללו ולתמיד של בין‬ ‫הערבים‪.‬‬ ‫מלפני ואין לך רשות להרהר‪( .‬ואיתא בברייתא דהא‬ ‫דכתיב "את משפטי תעשו" היינו דברים שאילו לא‬ ‫קלען במקלעות שארבעה בני אדם היו נושאים ב' מוטות זה‬ ‫נכתבו דין הוא שיכתבו‪ ,‬כמו ע"ז וגילוי עריות‬ ‫לצד זה‪ ,‬והפר והשעיר מורכבים זה על כמין קליעה‪ ,‬והוציאם‬ ‫ושפיכות דמים וגזל וברכת השם‪ ,‬ו"את חוקותי‬ ‫לבית השריפה חוץ לירושלים‪.‬‬ ‫תשמרו" היינו דברים שהשטן משיב עליהם‪ ,‬כמו חזיר‬ ‫לא היה מנתחם כעולה שהוא מופשט מן העור כדכתיב‬ ‫שעטנז חליצה טהרת מצורע ושעיר המשתלח‪ ,‬שמא‬ ‫"והפשיט ונתח"‪ ,‬אלא היה משאיר את העור ע"ג הבשר‬ ‫תאמר מעשי תהו הם‪ ,‬תלמוד לומר "אני ד' " אני‬ ‫כמו בפר כהן משיח‪ ,‬דכתיב ביה "וקרבו ופרשו‬ ‫חקקתים ואין לך רשות להרהר אחריהם)‪.‬‬ ‫והוציא" מלמד שמוציאו שלם‪ ,‬שכשם שפרשו בקרבו‬ ‫כך כרעיו בקרבו‪ ,‬ולומדים פר ושעיר הנשרפים מפר‬ ‫עזאזל‪ -‬עז וקשה‪ ,‬וי"א שמכפר על מעשה עוזא ועזאל‬ ‫כהן משיח‪ ,‬דבשניהם נאמר עור ובשר ופרש‪ .‬ואין‬ ‫על העריות‪ ,‬במדבר‪ -‬ולא בישוב‪ ,‬גזירה‪ -‬בצוק‪.‬‬ ‫שורפים אותם שלמים‪ ,‬דילפינן מעולה שצריך ניתוח‪,‬‬ ‫בא וישב לו תחת סוכה אחרונה עד שתחשך‪ ,‬ואע"פ‬ ‫דבשניהם נאמר "ראשו וכרעיו"‪.‬‬ ‫שזה ב' מילין‪ ,‬והיוצא ברשות אין לו אלא אלפים אמה ממקום‬ ‫שיצא לשם ברשות‪ ,‬לזה התירו מפני שהוא מעונה וחלוש‪ ,‬ועוד‬ ‫מאימתי מטמאים בגדים של העוסקים בהם‪ ,‬דכתיב‬ ‫שהוא מתיירא לעמוד במדבר יחידי משתחשך‪.‬‬ ‫"והשורף אותם יכבס בגדיו"‪ ,‬משיצאו מחוץ לחומת‬ ‫העזרה‪ ,‬דכתיב "יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו" (וכיון‬ ‫מאימתי מטמא בגדים דכתיב "והמשלח את השעיר יכבס‬ ‫שמקום שריפתם מחוץ לג' מחנות‪ ,‬בהכרח הכונה‬ ‫בגדיו" משיצא חוץ לחומת ירושלים‪ ,‬ולא מיציאתו‬ ‫ששם מטמאים בגדים)‪ .‬ולר"ש משיצית האור ברובן‪.‬‬ ‫מהעזרה דכתיב "המשלח"‪ ,‬ולא משיגיע לצוק דכתיב‬ ‫"והמשלח"‪ .‬ולרבי יוסי מטמא משהגיע לצוק‪ ,‬דכתיב‬ ‫ס"ח‪ .‬מקום שריפתם הוא מחוץ לג' מחנות‪ ,‬כמו בפר‬ ‫"עזאזל וכבס"‪ .‬ולר"ש מטמא משזורקו לצוק‪ ,‬דכתיב‬ ‫העדה ופר כהן משיח (דכתיב בפר העדה "אל מחוץ‬ ‫"והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו" וקסבר‬ ‫למחנה"‪ ,‬וכתיב "ושרף אותו כאשר שרף את הפר‬ ‫שדחיפתו וזריקתו היא שילוחו‪.‬‬ ‫הראשון"‪ ,‬וכתיב בדשן "מחוץ למחנה" שזה מיותר שהרי‬ ‫המשלח מטמא בגדים‪ ,‬אבל השולח את המשלח ‪-‬‬ ‫כבר כתיב ששפך הדשן הוא מחוץ למחנה)‪ .‬לר"ש שורפם‬ ‫המלוה לא מטמא‪.‬‬ ‫(וכן את הפרה) חוץ לג' מחנות במזרחה של ירושלים‬ ‫דכתיב בפרה "אל נוכח פני אהל מועד"‪ ,‬ולרבנן בצפונה של‬ ‫פר ושעיר הנשרפים‬ ‫ירושלים דכל מעשי חטאת בצפון‪ ,‬ולרבי יוסי בבית הדשן‪,‬‬ ‫פרו של כהן גדול (שהיה מתודה עליו)‪ ,‬וכן השעיר שעלה‬ ‫והא דכתיב "על שפך הדשן ישרף" הכונה שיהיה שם‬ ‫עליו הגורל לד'‪ ,‬שהיו מזים את דמם בקודש הקדשים‬ ‫דשן‪ ,‬ולרבי אליעזר בן יעקב הכונה שיהא מקום‬ ‫ובקודש ועל המזבח הפנימי כפי שנתבאר לעיל (נ"ד –‬ ‫השריפה משופך מדרון‪ ,‬וא"צ שיהיה שם דשן‪.‬‬ ‫נ"ט) היו נשרפים מחוץ למחנה‪ ,‬כדכתיב "ואת פר החטאת‬ ‫ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש‬ ‫ס"ח‪ :‬והשורף אותם יכבס בגדיו‪ -‬השורף מטמא‬ ‫יוציא אל מחוץ למחנה‪ ,‬ושרפו באש את עורותם ואת‬ ‫בגדים והיינו המסייע בשעת שריפה‪ ,‬והיינו כר"ש שאין‬ ‫בשרם ואת פרשם‪ ,‬והשורף אותם יכבס בגדיו ורחץ את‬ ‫‪61‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫קורא חוששים לזה‪ ,‬אבל כשכמה קוראים יכולים‬ ‫מטמאים בגדים עד שיוצת האור ברובן‪ ,‬אבל המצית את‬ ‫להוציא אף ג' ס"ת כמו בר"ח טבת שחל להיות‬ ‫האור והמסדר את המערכה אינו מטמא בגדים‪,‬‬ ‫בשבת‪ .‬שם)‪.‬‬ ‫המסייע בשעה שנעשו אפר אינו מטמא בגדים‪,‬‬ ‫הברכות על התורה‪ -‬הכה"ג מברך על התורה שמונה‬ ‫לראבר"ש המסייע אחר שנחרך הבשר אע"פ שעדיין‬ ‫ברכות‪ ,‬על התורה (‪-‬ברכה שלאחריה‪ ,‬אשר נתן לנו כדרך‬ ‫לא נעשה אפר אינו מטמא בגדים דכתיב "הפר"‪.‬‬ ‫שמברכים בבית הכנסת)‪ ,‬ועל העבודה (‪-‬רצה בעמך‬ ‫אמרו לו לכה"ג הגיע שעיר למדבר דקודם לכן אסור‬ ‫ישראל ותרצה העבודה בדביר ביתך וכו' שאותך לבדך ביראה‬ ‫לו להמשיך בשום עבודה‪ ,‬דכתיב "ושלח את השעיר במדבר"‬ ‫נעבוד)‪ ,‬ועל ההודאה (‪-‬מודים אנחנו לך‪ ,‬עד הטוב לך להודות)‪,‬‬ ‫ואח"כ "ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה"‪ .‬לת"ק היו יודעים‬ ‫ועל מחילת העוון (מחול לעוונותינו ביום הכיפורים הזה וכו'‪,‬‬ ‫זאת ע"י הנפת סודרים‪ ,‬שהיו עומדים בני אדם באופן‬ ‫עד מלך מוחל וסולח לעוונותינו וכו')‪ ,‬ומתפלל על בית‬ ‫שאחד יראה את סימנו של הסמוך לו‪ ,‬ומדבר היינו הצוק‪.‬‬ ‫המקדש וחותם ברוך שבחר במקדש‪ ,‬ועל ישראל‪ ,‬ומתפלל‬ ‫ולרבי יהודה היו משערים זמן ג' מילים והיינו זמן‬ ‫על הכהנים וחותם ברוך שבחר בזרעו של אהרן‪ ,‬וכן על ישראל‪,‬‬ ‫שיגיע לבית חדודו ולא לצוק‪ ,‬דכיון שהגיע למדבר‬ ‫ועל שאר התפילה (‪-‬רינה תחינה ובקשה מלפניך על‬ ‫נעשית מצוותו ומתחיל לקרות הפרשה‪ .‬ולרבי ישמעאל‬ ‫עמך ישראל שצריכים להושע‪ ,‬וחותם ברוך שומע‬ ‫היו רואים שהלבין הלשון של זהורית‪.‬‬ ‫תפילה)‪.‬‬ ‫ואח"כ מביא כל אחד ספר תורה מביתו וקורא בו כדי‬ ‫להראות חזותו לרבים ‪-‬להראות נויו של ספר תורה‪,‬‬ ‫ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה‪ ,‬דכתיב "זה קלי ואנוה"‬ ‫בא לו כהן גדול‬ ‫התנאה לפניו במצוות‪ ,‬לולב נאה‪ ,‬ספר תורה נאה בקלף נאה בדיו‬ ‫נאה בלבלר אומן‪ .‬והביאום לשם בערב יום הכיפורים‪.‬‬ ‫קריאת התורה במקדש ביום הכיפורים‬ ‫הרואה כה"ג כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר‬ ‫לאחר שהגי השעיר לעזאזל למדבר‪ ,‬היה הכה"ג קורא ג'‬ ‫הנשרפים וכן להיפך‪ ,‬ולא מפני שאינו רשאי‪ ,‬דאין בזה‬ ‫פרשיות בעזרת נשים‪ ,‬ובאותה שעה היו שורפים את הפר‬ ‫משום אין מעבירים על מצות "ברב עם הדרת מלך"‬ ‫והשעיר מחוץ לג' מחנות‪ ,‬ולהלן יבואר סדר ודיני קריאת‬ ‫כיון שהוא עצמו אינו עסוק בה‪ ,‬אלא מפני שהיתה דרך‬ ‫התורה‪.‬‬ ‫רחוקה ביניהם‪ ,‬ומלאכת שניהם שוה כאחת‪.‬‬ ‫הבאת הספר תורה‪ -‬בא לו כה"ג לקרות‪ ,‬חזן הכנסת‬ ‫באלו בגדים קורא‪ -‬אם רצה לקרות בבגדי בוץ‬ ‫(‪-‬שמש הכנסת‪ ,‬ובית הכנסת היה סמוך לעזרה בהר הבית) נוטל‬ ‫שעבד בהם קורא‪ ,‬ואף אי נימא דבגדי כהונה לא ניתנו‬ ‫ס"ת ונותנו לראש הכנסת (‪-‬מי שעל פיו נחתכים צורכי‬ ‫הכנסת‪ ,‬מי מפטיר מי פורס על שמע ומי עובר לפני התיבה)‪,‬‬ ‫ליהנות בהם‪ ,‬וקריאה הא לאו עבודה היא שהרי יכול‬ ‫וראש הכנסת נותנו לסגן‪ ,‬והסגן נותנו לכה"ג‪( ,‬ואף אם‬ ‫לקרותה באיצטלית משלו‪ ,‬מ"מ י"ל שכיון שצורך‬ ‫אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב‪ ,‬הכא הכל הוא‬ ‫עבודה היא מותר לקרותה בבגדי כהונה‪ ,‬ואם אינו‬ ‫כבודו של כה"ג להראות שיש הרבה שררות למטה ממנו)‪.‬‬ ‫קורא בבגדים שעבד בהם קורא באיצטלית (‪-‬כמין‬ ‫חלוק) לבנה משלו‪.‬‬ ‫קריאת התורה‪ -‬הכה"ג קורא פרשות "אחרי מות"‪,‬‬ ‫ו"אך בעשור" שבפרשת אמור‪( ,‬דבאותו ענין מותר לדלג‬ ‫ס"ט‪ .‬הנאה מבגדי כהונה‪ -‬הגמ' מסתפקת אם‬ ‫אף בתורה‪ ,‬וכדלהלן ס"ט‪ ,):‬ואומר יותר ממה‬ ‫מותר ליהנות מבגד כהונה שלא בשעת עבודה‪ ,‬ולמסקנה‬ ‫שקראתי לפניכם כתוב כאן (כדי שלא להוציא לעז על‬ ‫מותר ליהנות מהם‪ ,‬ומותר לאכול כשהוא לבוש בהם‪,‬‬ ‫ספר תורה שיחשבו שהוא חסר‪ .‬ע‪ ,).‬ו"ובעשור לחודש"‬ ‫אבל לישון אסור שמא יפיח‪ ,‬אלא פושטים ומקפלים‬ ‫שבחומש הפקודים (‪-‬חומש במדבר שמתחיל במנין ישראל)‬ ‫ומניחים אותם תחת ראשיהם (עיין להלן) ולא איכפת‬ ‫קורא בעל פה (ואין גוללים מפני כבוד הציבור שיהיו‬ ‫לן אם יפיח כיון שפשטם‪ ,‬ומותר ללכת עמהם במקדש‬ ‫מצפים ודוממים‪ ,‬ואין מביאים ס"ת אחר מפני פגמו של‬ ‫שלא בשעת עבודה‪ ,‬אבל אסור לצאת עמהם מחוץ‬ ‫ראשון שיחשבו שהראשון חסר‪ ,‬וי"א משום ברכה שאינה‬ ‫למקדש מפני שזה דרך חול‪ ,‬ומה שמצינו ששמעון‬ ‫צריכה שיצטרכו לחזור ולברך‪ ,‬ודווקא כאן שאדם אחד‬ ‫‪62‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫כנה"ג אדרבה זו היא גבורתו שכובש את יצרו וכו'‪ ,‬והן‬ ‫הצדיק יצא עמהם מחוץ לבית המקדש‪ ,‬לא היו בגדי‬ ‫נוראותיו שאלמלא מוראו היאך יכולה אומה אחת‬ ‫כהונה אלא היו ראויים להיות בגדי כהונה‪ ,‬ואב"א עת‬ ‫להתקיים בין האומות שהרי ביום החורבן נתאספו כל‬ ‫לעשות לד' הפרו תורתך‪.‬‬ ‫האומות להשמידם‪ ,‬ונשארו מהם‪.‬‬ ‫הנאה ממצעות כלאים ובגדי כהונה‪ -‬איתא בתמיד‬ ‫הגמ' מביאה את מה שעשו אנשי כנסת הגדולה עם‬ ‫שהכהנים היו פושטים בגדי כהונה ומניחים אותם‬ ‫יצרא דע"ז שביטלוהו‪ ,‬דכיון שלא ניתן אלא כדי לקבל‬ ‫תחת ראשיהם‪ .‬לרב פפא היינו כנגד ראשיהם ולא‬ ‫שכר כשמתגברים עליו‪ ,‬אין חפצים לא בו ולא בשכרו‪.‬‬ ‫תחת הראש ממש‪ ,‬ואע"פ שמותר ליהנות מבגדי‬ ‫ורצו לבטל יצר הרע דעריות ולא מצאו ביצה בת יומה‬ ‫כהונה‪ ,‬מ"מ למ"ד אבנטו של כה"ג שהוא של בוץ ואינו‬ ‫בכל ארץ ישראל מפני שפסק החימום מן המעיים‪,‬‬ ‫כלאים‪ ,‬אינו האבנט של כהן הדיוט אלא הוא כלאים‪,‬‬ ‫ואפילואותן שעיברה התרנגולת כבר לא מתבשלים במעיה‪ ,‬ולא‬ ‫אסור משום הנאה מכלאים‪ ,‬שהרי אסור מדרבנן‬ ‫ביקשו לבטלו למחצה שיהא שולט באדם ליזקק לאשתו‬ ‫להציע תחתיו כלאים שמא תיכרך נימא על בשרו‪,‬‬ ‫ולא לאחרת‪ ,‬מפני שאין נותנים משמים חצי דבר‪,‬‬ ‫ואפי' עשר מצעות זו על גב זו אסור‪( ,‬אבל‬ ‫וביטלו כוחו של יצר הרע רק לקרובים‪.‬‬ ‫מדאורייתא אין האיסור אלא בלבישה והעלאה בדרך‬ ‫דילוג בקריאת התורה או הנביאים‪ -‬אין מדלגים‬ ‫לבישה שיש בה הנאת חימום‪ ,‬דכתיב "לא יעלה עליך" אבל‬ ‫בתורה מענין לענין אף בכדי שלא יפסוק המתורגמן‬ ‫אתה מותר להציעו תחתיך)‪ ,‬אבל לרב אשי מניחם‬ ‫מפני שדברי תורה הם אזהרות ועונשים ומצוות‪ ,‬וצריך שיכנסו‬ ‫תחת ראשו דבגדי כהונה קשים הם ואינם מחממים‬ ‫בלב השומעים‪ ,‬וכשאדם עובר מענין לענין אינו נח להתבונן‪,‬‬ ‫לפיכך אין בהם משום כלאים‪.‬‬ ‫ובנביא מדלגים בכדי שלא יפסוק המתורגמן דאין זה‬ ‫הגמרא מדייקת מדברי רב פפא שמותר להניח תפילין‬ ‫כבוד ציבור לשבת ולחכות‪ ,‬ובענין אחד מדלגים אף‬ ‫מן הצד בזמן השינה‪ ,‬ואין חוששים שמא יפיח‪.‬‬ ‫בתורה‪ ,‬ובנביא אף בשני עניינים‪ ,‬ואין מדלגים מנביא‬ ‫לנביא‪ ,‬ובנביא של תרי עשר מדלגים מנביא לנביא‪,‬‬ ‫הגמ' מביאה את המעשה שהיה בכ"ה טבת הוא יום‬ ‫ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו – והיינו שאין‬ ‫הר גריזים ואסור להספיד בו‪ ,‬מפני שבאותו היום רצו‬ ‫לדלג לאחור‪.‬‬ ‫הכותים להחריב את בית המקדש‪ ,‬ולבסוף החריבו‬ ‫ישראל את הר גריזים (שהלך שמעון הצדיק עם בגדי‬ ‫טבילה שלישית והעבודות הנעשות בבגדי‬ ‫כהונה לאלכסנדרוס מוקדון‪ ,‬וכשראהו המלך‬ ‫זהב‬ ‫השתחוה לו ואמר שדמות דיוקנו מנצחת לפניו‬ ‫במלחמות‪ ,‬ומסר בידי ישראל את הכותיים) ועשאוהו‬ ‫בכל יום היו מקריבים בבית המקדש תמיד של שחר ותמיד‬ ‫של בין הערבים‪ ,‬ולענין יוה"כ כתיב בפרשת אחרי מות‬ ‫יו"ט‪.‬‬ ‫שבתורת כהנים "בזאת יבוא אהרן אל הקודש‪ ,‬בפר בן בקר‬ ‫ס"ט‪ :‬אין ישיבה בעזרה דכתיב "לעמוד לשרת" וכתיב‬ ‫לחטאת ואיל לעולה‪ ,‬וכו'‪ ,‬ומאת עדת בני ישראל יקח שני‬ ‫שעירי עיזים לחטאת ואיל אחד לעולה"‪ .‬ובפרשת פנחס‬ ‫העומדים שם לפני ד'‪ ,‬ולמלכי בית דוד מותר דכתיב‬ ‫שבחומש הפקודים כתיב "והקרבתם עולה לד' ריח ניחוח‬ ‫"ויבוא המלך דוד וישב לפני ד' "‪.‬‬ ‫פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה וכו'‪,‬‬ ‫שעיר עיזים אחד חטאת מלבד חטאת הכיפורים"‪ .‬הגמרא‬ ‫מקום קרה"ת ביוה"כ ובהקהל היה בעזרת נשים‪ ,‬וי"א‬ ‫מבארת מתי היו מקריבים קרבנות אלו בסדר עבודת יוה"כ‪.‬‬ ‫שבהקהל היה בהר הבית‪.‬‬ ‫ע‪ .‬הכה"ג היה מקדש ידיו ורגליו ואח"כ פושט את‬ ‫"ויברך עזרא את ד' האלוקים הגדול"‪ -‬לרב גדלו‬ ‫בגדי הלבן‪( ,‬ואם הכה"ג קרא קריאת התורה בבגדי‬ ‫בשם המפורש‪ ,‬והוראת שעה היתה‪ .‬ולרב גידל אמר‬ ‫בוץ‪ ,‬נמצא שהיה פושטם לאחר קריאת התורה)‪,‬‬ ‫"ברוך ד' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם"‪ .‬ולרב‬ ‫ואח"כ היה יורד וטובל‪ ,‬עולה ומסתפג‪ ,‬ומביאים לו‬ ‫מתנא שהחזירו אנשי כנסת הגדולה אמירת הגבור‬ ‫בגדי זהב והוא לובשם ומקדש ידיו ורגליו‪ ,‬ועושה את‬ ‫והנורא שתיקן משה‪ ,‬וביטלו ירמיה משום שאינו‬ ‫העבודות דלהלן‪.‬‬ ‫אמת שאין רואים את גבורותיו‪( ,‬ועקרו תקנת משה‬ ‫מפני שיודעים בקב"ה שהוא אמיתי)‪ ,‬ואמרו אנשי‬ ‫‪63‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫אותו איל‪ ,‬אלא היו מקריבים איל נוסף למוספים‪,‬‬ ‫זמן הקרבת אילו ואיל העם וז' כבשים ואימורי‬ ‫ו"איל אחד" היינו שיביא ממיוחד שבעדרו‪( ,‬ולרבי‬ ‫חטאת‪-‬‬ ‫לומדים דין זה מ"מבחר נדריכם"‪ ,‬ולראבר"ש זה קאי‬ ‫במתני' איתא שהיה טובל טבילה שלישית ולובש‬ ‫בנדבה וצריך פסוק מיוחד שגם בקרבנות חובה צריך‬ ‫בגדי זהב ועושה את אילו ואיל העם‪ ,‬וז' כבשים‬ ‫להביא ממיוחד שבעדרו‪ ,‬די"ל שדווקא נדבה צריכה להיות‬ ‫תמימים בני שנה שאמורים בחומש הפקודים‪ .‬ובתנא דבי‬ ‫מובחרת כדי שתתקבל לרצון‪ ,‬וי"ל שדווקא חובה צריכה להיות‬ ‫שמואל תנא שלר"א אילו ואיל העם ואימורי חטאת‬ ‫מובחרת כדי שיצא ידי חובתו יפה)‪.‬‬ ‫היו קרבים בטבילה שלישית‪ ,‬ופר העולה וז' כבשים‬ ‫טבילה רביעית והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן‪-‬‬ ‫ושעיר הנעשה בחוץ היו קרבים עם תמיד של בין‬ ‫הערבים‪ ,‬דתחילה היה עושה את אלו המבוארים‬ ‫ע"א‪ .‬קידש ידיו ורגליו ופשט ירד וטבל עלה ונסתפג‪,‬‬ ‫בתורת כהנים‪ ,‬ואח"כ את אלו המבוארים בחומש‬ ‫הביאו לו בגדי לבן ולבש וקידש ידיו ורגליו‪ ,‬ונכנס‬ ‫הפקודים שהוא אחרי תורת כהנים‪.‬‬ ‫להוציא את הכף ואת המחתה‪.‬‬ ‫לר"ע (כמבואר בתוספתא) ז' כבשים היו קרבים עם‬ ‫סדר המקרא‪ -‬הגמ' מבארת שהפסוק של הוצאת‬ ‫תמיד של שחר וכן פר העולה‪ ,‬דכתיב במוספי כל הרגלים‬ ‫הכף והמחתה "ובא אהרן אל אהל מועד" שנאמר‬ ‫"מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד" אלמא‬ ‫אחרי עבודות פנים לא נאמר בתורה על הסדר‬ ‫מוספין נעשים עם עולת הבוקר‪ ,‬ויוה"כ נלמד מהרגלים‪( ,‬ור"א‬ ‫(משא"כ שאר הפרשה)‪ ,‬דאי על הסדר ליכא אלא ג'‬ ‫לומד מזה שעל מה שזה מכפר זה מכפר והיינו דבר שיש‬ ‫טבילות וו' קידושים‪ ,‬וגמירי שהיו ה' טבילות וי'‬ ‫בו ידיעה מסוימת)‪ ,‬ואח"כ היה עושה את העבודה‬ ‫קידושים‪ ,‬אלא היה מפסיק ביניהם בטבילה שלישית‬ ‫המיוחדת ליוה"כ‪ ,‬ובטבילה שלישית שעיר הנעשה בחוץ‬ ‫ולובש בגדי זהב ועושה את אילו ואיל העם‪ .‬ולרבא‬ ‫דכתיב "שעיר עיזים אחד חטאת מלבד חטאת‬ ‫ילפינן מדכתיב "ופשט את בגדי הבד אשר לבש"‬ ‫הכיפורים" מכאן שחטאת הפנימית קודמת לשעיר זה‪,‬‬ ‫והיינו שלבשם פעם אחרת מלבד אותה פעם‪.‬‬ ‫ואח"כ מקריב את אילו ואיל העם‪ ,‬ואח"כ אימורי‬ ‫וההפסק היה באילו ואיל העם (ולא בשעיר הנעשה‬ ‫חטאת‪ ,‬ואח"כ הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן כמו שכתוב‬ ‫בחוץ) דכתיב "ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם"‬ ‫בפרשה‪ ,‬ואח"כ בטבילה חמישית היה מקריב את התמיד‬ ‫מיציאה ראשונה היה עושה את אילו ואיל העם‪.‬‬ ‫של בין הערבים‪.‬‬ ‫שריפת הפר והשעיר היתה לפני הקטרת אימורי‬ ‫ע‪ :‬דעות נוספות בדעת ר"ע‪ -‬ר"י אמר בשם ר"ע‬ ‫חטאת‪ ,‬אע"פ שבתורה הם כתובים קודם‪ .‬שכמו‬ ‫שכבש אחד מז' הכבשים היה קרב עם תמיד של שחר‪,‬‬ ‫ש"והמשלח" היינו מעיקרא‪ ,‬אף "והשורף" משמע‬ ‫וו' כבשים עם תמיד של בין הערביים‪ ,‬וראבר"ש אומר‬ ‫מעיקרא‪ .‬ואין לומר ששניהם משמע השתא‪ ,‬או‬ ‫משמו ו' עם תמיד של שחר וא' עם תמיד של בין‬ ‫משום ד"והמשלח" מעיקרא משמע‪ ,‬או מדכתיב‬ ‫הערביים‪ .‬וטעמייהו דכתיב "מלבד עולת הבוקר‬ ‫"יעמד חי" ילפינן שיהיה חי עד שעת כפרה‪ ,‬והיינו רק‬ ‫תעשו את אלה" ומאידך כתיב "ויצא ועשה את‬ ‫עד מתן דמים‪.‬‬ ‫עולתו"‪ ,‬ולכן יש לחלקם לכאן ולכאן‪ ,‬ר"י סבר‬ ‫טבילה חמישית והעבודות הנעשות בבגדי זהב‪-‬‬ ‫שמקריבים אחד עם עולת הבוקר ולא יותר שמא‬ ‫קידש ידיו ורגליו ופשט וירד וטבל עלה ונסתפג‪,‬‬ ‫יחלש הכה"ג ולא יוכל לעשות את עבודת היום שהיא עיקר‬ ‫הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו‪ ,‬נכנס‬ ‫הכפרה‪ ,‬וראבר"ש סובר שכיון שהתחיל יעשה שש‪,‬‬ ‫להקטיר קטורת של בין הערבים‪ ,‬ולהיטיב את הנרות‪.‬‬ ‫שמא יפשע ולא יקריב אח"כ‪ ,‬דלגבי עבודת היום הוא‬ ‫זריז ומחליף כח‪.‬‬ ‫סיום העבודות‪ -‬קידש ידיו ורגליו ופשט‪ ,‬הביאו לו‬ ‫כמה אילים היו מקריבים ביוה"כ‪ -‬מתני' כרבי‬ ‫בגדי עצמו ולבש‪ ,‬ומלווים אותו עד ביתו‪ ,‬ויו"ט היה‬ ‫עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום בלי פגע‪ .‬ומעשה‬ ‫הסובר שהיו מקריבים ביוה"כ איל אחד‪ ,‬והאיל האמור‬ ‫שליוו כל העם את הכה"ג‪ ,‬וכשראו את שמעיה‬ ‫בתורת כהנים הוא אותו איל האמור בחומש‬ ‫ואבטליון הלכו ללוותם‪ ,‬ואמר להם הכה"ג בלשון גנאי‬ ‫הפקודים‪ ,‬דכתיב "איל אחד"‪ .‬אבל לראבר"ש אין זה‬ ‫‪64‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫בגדים שלא נאמר בהם שש יהיה חוטם כפול שש‪,‬‬ ‫יבואו בני העמים לשלום מפני שהיו מצאצאי סנחריב‪ ,‬ענו‬ ‫ואחד לומר שזה לעיכובא‪.‬‬ ‫לו שמעיה ואבטליון שהם עושים מעשי אהרן שהיה‬ ‫מקום שנאמר בו משזר היה כפול שמונה והיינו‬ ‫רודף שלום והוא אינו עושה‪ ,‬דכתיב "לא תונו איש את‬ ‫עמיתו" והיינו שאם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך‪.‬‬ ‫הרימונים דילפינן משזר משזר מהפרוכת‪( ,‬ולא לומדים‬ ‫מחושן ואפוד העשויים מכ"ח חוטים‪ ,‬דבחושן כתיב‬ ‫אם משלח השעיר היה פוגש את הכה"ג בשוק היה‬ ‫"תעשנו" לזה ולא לאחר‪ ,‬או משום דכתיב ברמונים‬ ‫אומר לו אישי כה"ג עשינו שליחותך כדי לכבדו‪ ,‬ואם‬ ‫"ועשית" שיהיו כל העשיות שוות‪ ,‬וכ"ח חוטים א"א‬ ‫בביתו היה אומר מחיה חיים עשינו שליחותו‪.‬‬ ‫לחלקם לשלשה חלקים שוים)‪ .‬וי"א שלומדים משזר‬ ‫(החכמים בפומבדיתא כשהיו נפרדים היו אומרים‬ ‫משזר מהאבנט‪ ,‬כיון שהוא בגד ולא נאמר בו זהב‪.‬‬ ‫מחיה חיים יתן לך חיים ארוכים וטובים ומתוקנים)‪.‬‬ ‫ע"ב‪ .‬המעיל היה מי"ב חוטים‪ ,‬דכתיב "כליל (‪-‬גדיל)‬ ‫אתהלך לפני ד' בארצות החיים‪ -‬מקום שווקים‪.‬‬ ‫תכלת" ואין גדיל פחות משנים‪ ,‬וילפינן תכלת תכלת‬ ‫שנות חיים‪ -‬אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו‬ ‫מהפרוכת היינו ששה ששה‪ ,‬ולא ילפינן ושוליו‬ ‫מרעה לטובה כגון עני שנעשה עשיר לעת זקנותו‪ ,‬שנראה לו‬ ‫ורמוניו כדילפינן לעיל ששאר בגדים שלא נאמר בהם‬ ‫כאילו עכשיו הוא מתחיל לחיות‪.‬‬ ‫שש חוטיהם היו שזורים מששה חוטים‪.‬‬ ‫אליכם אישים אקרא‪ -‬אלו תלמידי חכמים שדומים‬ ‫הפרוכת היתה מכ"ד חוטים‪ ,‬מפני שהיתה מד'‬ ‫לנשים ענוותנים ותשושי כח‪ ,‬ועושים גבורה כאנשים‪.‬‬ ‫מינים תכלת ארגמן ותולעת שני ושש‪ ,‬וכל אחד היה‬ ‫עוד לומדים מפסוק זה שהרוצה לנסך יין ע"ג המזבח‪,‬‬ ‫כפול שש‪ ,‬הרי כאן כ"ד‪.‬‬ ‫ימלא גרונם של ת"ח יין‪.‬‬ ‫החושן והאפוד היו מכ"ח חוטים כ"ד חוטים כנ"ל‪,‬‬ ‫אם רואה אדם שתורה פוסקת מזרעו ישא בת ת"ח‪.‬‬ ‫ובכל אחד נוסף עוד חוט של זהב הרי כאן כ"ח‪.‬‬ ‫ע"א‪ :‬בגדי כהן הדיוט כתונת מכנסים מצנפת‬ ‫המקרע בגדי כהונה לוקה‪ ,‬דכתיב "לא יקרע"‪,‬‬ ‫ואבנט מוסיף עליו כה"ג חושן אפוד מעיל וציץ‪.‬‬ ‫והמזיח חושן מעל האפוד לוקה‪ ,‬דכתיב "ולא יזח"‪,‬‬ ‫והמסיר בדי ארון לוקה‪ ,‬דכתיב "לא יסורו"‪ .‬ואין לומר‬ ‫דיני בגדי כהונה והפרוכת והארון‬ ‫שהכונה שיעשם באופן שהדבר לא יקרה מעצמו‪,‬‬ ‫הגמרא מבארת מכמה חוטים היו עשויים בגדי הכהונה‬ ‫והפרוכת‪ ,‬ועוד מדיני בגדי כהונה והארון ובדיו‪.‬‬ ‫מדלא כתיב "שלא יקרע" "שלא יזח" "שלא יסורו"‪.‬‬ ‫(בדי הארון היו זזים לכאן ולכאן‪ ,‬דכתיב "והובא את בדיו‬ ‫מספר החוטים בבגדי כהונה ובפרוכת‪-‬‬ ‫בטבעות"‪ ,‬ואין נשמטים לצאת‪ ,‬דכתיב "בטבעות‬ ‫דברים שנאמר בהם שש חוטם היה כפול שש והיינו‬ ‫הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו"‪ ,‬והיה ראשם עבה‬ ‫שכל מין שבהם היו החוט שלו כפול שש‪ ,‬דכתיב ה' פסוקים‬ ‫ומכניס ראשם בדוחק)‪.‬‬ ‫ד' פעמים שש ובד הוא שש הרי חמשה‪ ,‬אחד לגופי' לומר‬ ‫עצי שיטים עומדים‪ -‬שעומדים העליון למעלה והתחתון‬ ‫שהם עשויים מפשתן (דכתיב "ואת מכנסי הבד שש‬ ‫למטה כדרך גדילתם‪ .‬דבר אחר שמעמידים את‬ ‫משזר" דבר העולה בד בבד‪ ,‬ואילו צמר מתפצל אבל‬ ‫ציפויים ע"י מסמרות‪( ,‬ומ"מ עיקר הארון היה העץ‪ ,‬והציפוי‬ ‫פשתן רק אם דופקים עליו הוא מתפצל‪ .‬וי"א‬ ‫בטל לעץ‪ ,‬ויש עליו תורת כלי‪ ,‬אף דבכל דוכתא העץ בטל‬ ‫מדכתיב ביחזקאל "פארי פשתים יהיו על ראשם"‬ ‫למתכת לענין טבילה ולא דבר משום שהולכים ארי המעמיד‪.‬‬ ‫ובתורה כתוב "ואת פארי המגבעות שש‪ ,‬ולפני שבא יחזקאל‬ ‫תוד"ה שמעמידין)‪ ,‬לשון אחר שלא התליעו וממילא לא נפל‬ ‫זה היה הלכה למשה מסיני‪ ,‬כהא דכתיב ביחזקאל "כל‬ ‫ציפויים‪ .‬דבר אחר שיעמדו לעד ולעולמי עולמים אף‬ ‫בן נכר (‪-‬שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים והוא‪ )-‬ערל לב‪,‬‬ ‫שנגנזו‪.‬‬ ‫וערל בשר (‪-‬שמתו אחיו מחמת מילה)‪ ,‬לא יבוא אל‬ ‫ע"ב‪ :‬ואת בגדי השרד לשרת בקודש‪ -‬שאלמלא‬ ‫מקדשי")‪ ,‬אחד לומר שהחוט יהיה כפול שש‪ ,‬אחד‬ ‫בגדי כהונה שעל ידם מקריבים קרבנות המכפרים על ישראל‬ ‫לומר שהחוטים יהיו שזורים‪ ,‬אחד לומר שגם שאר‬ ‫‪65‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫מעשה רוקם ומעשה חושב‪ -‬שרוקמים במקום‬ ‫לא נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט‪ .‬וי"א‬ ‫שחושבים שמתקן הצורה ע"י צבע ואח"כ רוקם במחט‪ .‬וי"א‬ ‫שגורדים אותם כברייתם (‪-‬חלולים כדרך לבישתם)‬ ‫רוקם מעשה מחט לפיכך פרצוף אחד‪ ,‬חושב מעשה‬ ‫מכליהם‪ ,‬ולא כשאר יריעה שצריך שוב לחותכה למידת‬ ‫אורג שהיו ליריעה ב' קירות ועל כן היו בה ב' פרצופות‬ ‫הלבוש ולתפור במחט‪ ,‬ומשרדים (‪-‬משיירים) מהם מקצת‬ ‫שאינם דומות זו לזו‪ ,‬פעמים שמצד אחד דמות ארי ומהצד השני‬ ‫שאינו ארוג אלא הוא נארג בפני עצמו‪ ,‬ומחברם ע"י מעשה‬ ‫דמות נשר‪.‬‬ ‫מחט‪ ,‬והיינו שבית יד שלהם נארגת בפני עצמה‬ ‫ונדבקת עם במחט ומגעת עד פיסת היד‪ ,‬אבל את‬ ‫דיני כהנים גדולים ושאלה באורים ותומים‬ ‫הבגדי כהונה עצמם אין עושים אותם מעשה מחט‬ ‫ע"ג‪ .‬נשאלים באורים ותומים כשהכה"ג לבוש‬ ‫אלא מעשה אורג‪.‬‬ ‫בשמונה בגדים‪.‬‬ ‫הארון‪ -‬ג' ארונות עשה בצלאל‪ ,‬אמצעי של עץ‬ ‫משוח מלחמה כהא דכתיב "ונגש הכהן ודיבר אל העם"‪ ,‬אין‬ ‫שגובהו ט' טפחים שחיפו אותו בזהב מלמעלה‪ ,‬פנימי של‬ ‫בנו משמש תחתיו והיינו שאין בנו קודם לכל אדם‪ ,‬ואינו‬ ‫זהב גובהו ח'‪ ,‬וחיצוני של זהב גובהו י' ומשהו‪ .‬ולמ"ד‬ ‫משמש לא בח' בגדים משום איבה דכה"ג אבל‬ ‫שעביו של שולי הזהב טפח כמו בשולי העץ היה גובהו י"א‬ ‫מדאורייתא הוא ראוי לכך‪ ,‬ולא בד' בגדים דמעלין בקודש‪,‬‬ ‫ומשהו‪ ,‬והמשהו היה בשביל הזר‪.‬‬ ‫וי"א שמשמש בח' בגדים ונשאל בהם ע"י המלך אם‬ ‫ג' זרים היו בכלי הקודש‪ ,‬של מזבח של ארון ושל שלחן‪,‬‬ ‫לצאת למלחמה‪.‬‬ ‫של מזבח סימן לכתר כהונה זכה אהרן ונטלו‪ ,‬של שלחן‬ ‫דברים שבין כה"ג לכהן הדיוט‪ -‬כה"ג מביא פר הבא‬ ‫סימן לכתר מלכות (שהשלחן הוא סימן עושר‪ ,‬שלחן מלכים)‬ ‫על כל המצוות אם חטא בהעלם דבר ועשה דבר שחייבים על‬ ‫זכה דוד ונטלו‪ ,‬של ארון עדיין הוא מונח וכל הרוצה‬ ‫זדונו כרת ועל שגגתו חטאת (ואילו הדיוט מביא כשבה או‬ ‫יבוא ויקח‪ ,‬ואינו פחות מהאחרים‪ ,‬דכתיב "בי מלכים‬ ‫שעירה כשאר יחיד שבישראל)‪ ,‬ופר יוה"כ‪ ,‬ועשירית‬ ‫ימלכו"‪ .‬כתיב "זר" וקרינן זיר‪ ,‬לומר שאם זכה ללמוד‬ ‫האיפה שבכל יום‪ ,‬לא פורע ראשו לגדל שיער מחמת‬ ‫לשמה ולקיימה נעשית לו זיר‪ ,‬ואם לא זכה הרי היא זרה‬ ‫אבילות‪ ,‬ולא פורם אלא מלמטה בשיפולי בגדיו וההדיוט‬ ‫(‪-‬משתכחת) הימנו‪.‬‬ ‫למעלה‪ ,‬ואינו מטמא לקרוביו (אבל הדיוט נטמא לקרובים‬ ‫תלמיד חכם בני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו‪.‬‬ ‫האמורים בפרשה)‪ ,‬ומוזהר על הבתולה בעשה‪ ,‬ומוזהר על‬ ‫האלמנה בלאו‪ ,‬ומחזיר את הרוצח במיתתו‪ ,‬ומקריב אונן‬ ‫הכרח היראה ללימוד התורה‪ -‬כל תלמיד חכם‬ ‫ומ"מ אינו אוכל ואינו חולק כשהוא אונן‪ ,‬נוטל חלק‬ ‫שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם‪ ,‬ונקרא נתעב‪ .‬אוי‬ ‫בראש ומקריב חלק בראש‪ ,‬ומשמש בח' בגדים‪,‬‬ ‫להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין‬ ‫ופטור על טומאת מקדש וקדשיו‪ ,‬וכל עבודות יוה"כ‬ ‫בתורה‪ ,‬ואין בהן יראת שמים‪ ,‬ואמר רבי ינאי שהרי‬ ‫אינם כשרות אלא בו‪ .‬וכל דינים אלו נוהגים אף‬ ‫הם עושים שער לחצר למרות שאין להם חצר‪,‬‬ ‫במרובה בגדים (‪-‬כהנים גדולים ששימשו מיום שנגנז שמן‬ ‫שהתורה אינה אלא שער להכנס בה ליראת שמים‪ ,‬לכן צריך‬ ‫המשחה)‪ ,‬חוץ מפר הבא על כל המצוות‪ .‬וכולם נוהגים‬ ‫שהיראת שמים תיקדם לתורה‪ .‬ורבא ביקש מתלמידיו‬ ‫במשוח שעבר (כגון אם אירע פסול בכה"ג ומינו אחר תחתיו‪,‬‬ ‫שלא יירשו פעמיים גיהנום להיות יגעים ועמלים בתורה‬ ‫בעוה"ז ולא יקיימוה וירשו גיהנום במותם ואף בחייהם לא‬ ‫ולאחר זמן חזר הראשון לעבודתו ועבר זה ממשיחותו)‪ ,‬חוץ‬ ‫נהנו מעולמם‪ .‬הלומד תורה‪ ,‬זכה נעשית לו סם חיים‪,‬‬ ‫מפר יוה"כ ועשירית האיפה שאין להקריב שתים אלא‬ ‫לא זכה נעשית לו סם מיתה‪ ,‬זכה משמחתו‪ ,‬לא זכה‬ ‫אחת‪ ,‬וכולם אין נוהגות במשוח מלחמה‪ ,‬אלא שלא‬ ‫צורפתו ביסורים ובגיהנום‪ ,‬זכה צורפתו לחיים לא זכה‬ ‫פורע ולא פורם ואינו מיטמא לקרוביו ומצווה על‬ ‫צורפתו למיתה‪" .‬יראת ד' טהורה עומדת לעד"‪ ,‬זה‬ ‫הבתולה ומוזהר על האלמנה‪ ,‬ומחלוקת רבי יהודה‬ ‫הלומד תורה בטהרה‪ ,‬והיינו הנושא אשה וניצל‬ ‫ורבנן אם מחזיר את הרוצח‪.‬‬ ‫מהרהור עבירה ואחר כך לומד תורה‪" .‬עדות ד'‬ ‫כיצד שואלים באורים ותומים‪ -‬השואל פניו כלפי‬ ‫נאמנה" נאמנה היא להעיד בלומדיה מי קיים ומי לא‬ ‫הנשאל ‪-‬הכהן‪ ,‬והנשאל פניו כלפי שכינה ‪-‬האורים‬ ‫קיים‪.‬‬ ‫ותומים והשם המפורש שבתוך החושן‪ .‬השואל אומר ארדוף‬ ‫‪66‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫יוה"כ אסור באכילה שתיה רחיצה סיכה נעילת הסנדל‬ ‫אחרי הגדוד הזה‪ ,‬והנשאל אומר כה אמר ד' עלה‬ ‫ותשמיש המיטה‪ ,‬ואין כרת אלא על אכילה ושתיה‪,‬‬ ‫והצלח‪ ,‬ולרבי יהודה א"צ לומר כה אמר ד' אלא רק‬ ‫(ושאר עינויים ילפינן מהא דכתיב ה' פעמים בתורה‬ ‫עלה והצלח‪.‬‬ ‫לשון עינוי‪ ,‬ושתיה בכלל אכילה‪ .‬ע"ו‪.).‬‬ ‫ע"ג‪ :‬אין שואלים בקול רם‪ ,‬ולא מהרהר בליבו‪ ,‬אלא‬ ‫לר"א מלך וכלה מותרים לרחוץ פניהם‪ ,‬לפי שהמלך דרכו‬ ‫כמ"ש לגבי חנה "וחנה היא מדברת על ליבה"‪ .‬אין‬ ‫ושבחו להיות נאה דכתיב "מלך ביופיו תחזינה עינך"‪ ,‬וכלה‬ ‫שואלים שני דברים כאחד אלא לאחר שהשיבו לו על‬ ‫צריכה נוי עד שתתחבב על בעלה‪ ,‬ול' יום היא קרויה כלה‪,‬‬ ‫הראשון שואל על השני‪ ,‬ואם שאל על שנים אין מחזירים‬ ‫ויולדת מותרת בנעילת הסנדל מפני שהצינה קשה לה‪,‬‬ ‫תשובה אלא על הראשון‪( ,‬ולדוד ענו על השני מפני‬ ‫וחכמים אוסרים‪.‬‬ ‫ששאל שלא כסדר)‪ ,‬ואם הוצרך הדבר לשנים ‪-‬שאין‬ ‫שיעור אכילה לעונש כרת הוא ככותבת הגסה עם‬ ‫שהות להמתין‪ ,‬עונים לו על שניהם‪ ,‬ואע"פ שגזירת נביא‬ ‫גרעינתה‪ ,‬ושיעור שתיה לעונש כרת הוא מלוא‬ ‫חוזרת כגון של יונה בן אמיתי‪ ,‬גזירת אורים ותומים אינה‬ ‫לוגמיו‪ ,‬וכל האוכלים מצטרפים לשיעור כותבת הגסה‬ ‫חוזרת‪ ,‬ונקרא שמם אורים לפי שמאירים את‬ ‫וכל המשקים מצטרפים לשיעור מלוא לגמיו‪ ,‬אמנם‬ ‫דבריהם‪ ,‬ותומים לפי שמשלימים את דבריהם‬ ‫אכילה ושתיה אין מצטרפים‪.‬‬ ‫כדאמרינן אין גזירתן חוזרת‪( ,‬ובפילגש בגבעה לא נענו‬ ‫האוכל ושותה כשיעור ענוש כרת‪ ,‬והאוכל ושותה‬ ‫בשני הפעמים הראשונים שינצחו‪ ,‬אלא רק בפעם‬ ‫פחות מכשיעור‪ ,‬לריו"ח חצי שיעור (כלומר פחות‬ ‫השלישית)‪.‬‬ ‫מכשיעור) אסור מן התורה‪ ,‬דכיון דחזי לאיצטרופי‬ ‫לרבי יוחנן היו האותיות בולטות אבל לא זזות ממקומם‪,‬‬ ‫איסורא קא אכיל‪ ,‬ולר"ל חצי שיעור מותר מן התורה‪,‬‬ ‫והכה"ג היה מצרפם‪ ,‬ולריש לקיש היו מצטרפות‪ ,‬והא‬ ‫דלא חשיב אכילה‪ ,‬ואסור מדרבנן‪.‬‬ ‫דתניא שאין שואלים באו"ת אלא לכהן המדבר ברוח‬ ‫הקודש ושכינה שורה עליו‪ ,‬היינו מפני שזכותו היה‬ ‫ע"ד‪ .‬האם שבועה חלה על דבר האסור‪ -‬האומר‬ ‫מסייע שהאותיות היו בולטות או מצטרפות רק אם הוא היה‬ ‫שבועה שלא אוכל היום ואכל מאכלות אסורות‪,‬‬ ‫כשר וראויה שכינה לשרות עליו‪ .‬ואות צ' היתה כתובה שם‬ ‫חייב קרבן שבועה ור"ש פוטר‪ .‬הגמרא מבארת‬ ‫כיון שהיה כתוב בהם אברהם יצחק ויעקב‪ ,‬וט' היתה‬ ‫שמדובר שכלל דברים המותרים עם המאכלות‬ ‫כתובה כיון שהיה כתוב בהם שבטי ישורון‪.‬‬ ‫אסורות דמיגו שהשבועה חלה על הדברים המותרים היא‬ ‫חלה גם על הדברים האסורים‪( ,‬ור"ש לית ליה איסור כולל ולא‬ ‫אין שואלים אלא למלך‪ ,‬למשוח מלחמה‪ ,‬לאב"ד ולמי‬ ‫אמרינן מיגו)‪ ,‬דאל"כ לא חיילא שבועה כיון שכבר‬ ‫שהציבור צריך בו‪.‬‬ ‫מושבע ועומד מהר סיני‪ ,‬ור"ש פוטר לטעמי' שס"ל‬ ‫ששיעור כזית לא נאמר אלא לחיוב קרבן‪ ,‬אבל מלקות חייבים‬ ‫בכל שהוא‪ .‬ולר"ל איירי שמפרש שאוסר גם חצי‬ ‫שיעור ואליבא דרבנן‪ ,‬או כר"ע שסתם שבועה היא‬ ‫יום הכיפורים‬ ‫על כל שהוא ואכל חצי שיעור‪( ,‬דאיתא בשבועות שהנשבע‬ ‫שלא יאכל ואכל כל שהוא‪ ,‬ר"ע מחייב וחכמים פוטרים‪ ,‬וא"כ‬ ‫לרבנן איירי במפרש ולר"ע אפילו בסתם)‪ ,‬ואע"פ שאסור‬ ‫מצות עינוי ביוה"כ‬ ‫מדרבנן חלה השבועה‪ ,‬ומה שמצינו שאין נוהגת‬ ‫סדר המסכת‪ -‬בהתחלה מבוארים דיני שבעת ימים קודם‬ ‫שבועה באינם ראוים לעדות כמלך דתנן לא מעיד ולא‬ ‫יוה"כ‪ ,‬ואח"כ סדר ליל יום הכפורים‪ ,‬ואח"כ סדר עבודת‬ ‫היום‪ ,‬ובפרק זה מבוארים דיני יוה"כ לענין איסור והתר‪.‬‬ ‫מעידין אותו‪ ,‬או כמשחק בקוביא ‪-‬ערבון‪ ,‬דהוי גזלן‬ ‫תוד"ה יום‪.‬‬ ‫מדרבנן ופסול לעדות‪ ,‬דלא הוי גזלן דאורייתא אלא שגזל‬ ‫כתיב "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא‬ ‫מידו‪ ,‬כמו "ויגזול את החנית מיד המצרי"‪ ,‬ואע"פ‬ ‫מקרא קודש יהיה לכם ועיניתם את נפשותיכם"‪ ,‬ולמדו‬ ‫שפסולים מדרבנן‪ ,‬התם אחרי שנפסלו לעדות לא‬ ‫חז"ל מן הפסוקים שעינוי היינו להמנע מאכילה שתיה‬ ‫קרי ביה "אם לא יגיד" כיון שאינו בר הגדה‪ ,‬ובעינן מי‬ ‫רחיצה נעילת הסנדל ותשמיש המיטה‪ ,‬ופרטי דינים אלו‬ ‫שעדותו יכולה להועיל לבעל דין‪.‬‬ ‫ומקורם יבואר להלן‪.‬‬ ‫‪67‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫נחש עפר לחמו‪ -‬י"א שבכל דבר טועם טעם עפר‪,‬‬ ‫חלב כוי וחצי שיעור אסור ואין בו כרת‪ ,‬דאיתרבי‬ ‫וי"א שאין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל גם עפר‪.‬‬ ‫מ"כל חלב"‪ ,‬לר"ל קרא אסמכתא ואף כוי אינו‬ ‫מידת הקב"ה שאע"פ שקילל דואג למי שקללו‪ ,‬נחש‬ ‫מקרא דאין הפסוק מרבה ספק‪ ,‬דכלפי שמיא גליא‪.‬‬ ‫שבכל מקום יש לו מזונות‪ ,‬כנען אוכל משל אדונו‪,‬‬ ‫ולריו"ח י"ל דכוי בריה בפני עצמה ואינו ספק חיה ספק‬ ‫אשה הכל רצים אחריה‪ ,‬אדמה הכל ניזונים ממנה‪.‬‬ ‫בהמה (תוד"ה כוי בריה)‪ ,‬וע"כ אינו אסמכתא ושניהם‬ ‫מדאורייתא אסורים‪.‬‬ ‫זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם‪ -‬י"א‬ ‫דגים שאכלו חינם שהיה הקב"ה מזמין להם בכדיהם‪,‬‬ ‫ע"ד‪ :‬מה הכונה עינוי‪ -‬העינוי שאסרה תורה הוא‬ ‫אבל בעריות לא היו פרוצים‪ ,‬וי"א שדגה היינו עריות‬ ‫אכילה ושתיה‪ .‬ואין הכונה שישב בחמה ובצינה‬ ‫(לישנא מעליא) שהיו מותרות לבני נח‪ .‬בוכה‬ ‫ויצטער‪ ,‬דכתיב "תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא‬ ‫למשפחותיו‪ -‬לכו"ע היינו על עריות שנאסרו להם‪.‬‬ ‫תעשו" מה מלאכה שב ואל תעשה אף עינוי שב ואל‬ ‫תעשה‪ ,‬ואין לומר שהכונה שאם יושב בחמה או‬ ‫ביאור כמה פסוקים ועניינים‬ ‫בצינה יהיה אסור לו ללכת משם‪ ,‬דכמו שבמלאכה כל‬ ‫בירידת ואכילת המן והשליו‬ ‫מלאכה אסורה‪ ,‬אף בעינוי האיסור הוא תמיד‪.‬‬ ‫את הקישואים וכו'‪ -‬י"א שכל הטעמים טעמו במן‬ ‫ובברייתא אחרת לומדים שהכונה לעינוי מאכילה‬ ‫חוץ מאלו ה' מינים‪ ,‬וי"א שבכל המינים טעמו טעמו‬ ‫ושתיה‪ ,‬שכמו שמלאכה היא דבר שחייבים עליו‬ ‫וממשו‪ ,‬ובאלו רק טעמו ולא ממשו מפני שהם קשים‬ ‫במקום אחר בשבת‪ ,‬ה"ה עינוי‪ ,‬והיינו אכילה שחייבים‬ ‫למעוברות ומניקות‪.‬‬ ‫עליה בפיגול ונותר‪ ,‬ומדכתיב "תענו" ו"ועיניתם"‬ ‫לומדים שהעינוי כוללת גם אכילת טבל (למרות שאין‬ ‫כזרע גד‪ -‬עגול כגד‪ ,‬וי"א דומה להגדה שמושכת לבו‬ ‫בו חיוב כרת אלא מיתה) ונבילה (למרות שאין בה‬ ‫של אדם‪ ,‬וי"א שמגיד לישראל אי בן ט' לראשון או בן‬ ‫חיוב מיתה) וחולין (למרות שאין לאו באכילתם)‬ ‫ז' לאחרון‪ ,‬דכתיב "וימודו בעומר" שכולם מצאו עומר‬ ‫ותרומה (למרות שיש מצוה באכילתה) וקדשים‬ ‫לגולגולת‪ ,‬וממילא היו בודקים מי מביניהם ליקט עוד עומר‬ ‫(למרות שיש איסור להותיר מהם)‪ .‬ואם תאמר‬ ‫לגולגולת‪ ,‬ומגיד לישראל מה בחורים ובסדקים שאם‬ ‫שכוונת התורה לעינוי כמו בעריות‪ ,‬י"ל שלומדים‬ ‫היה ויכוח על עבד אם הוא גנוב או לא‪ ,‬או על אשה‬ ‫מדכתיב "והאבדתי את הנפש" שהכונה לעינוי שיש‬ ‫אם סרחה‪ ,‬היו רואים היכן ירד המן‪ ,‬אם בבית האדון‬ ‫בו אבידת נפש בתוך הגוף‪ .‬ולתנא דבי רבי ישמעאל‬ ‫הראשון או השני‪ ,‬ובאשה אם בבית בעלה או בית‬ ‫לומדים מ"ויענך וירעיבך" שהכונה לעינוי של רעבון‪,‬‬ ‫אביה‪.‬‬ ‫ואין לומדים מ"אם תענה את בנותי" דקאי אתשמיש‪,‬‬ ‫לבן‪ -‬כמרגלית‪ ,‬ולפי שמלבין עוונותיהם של ישראל‬ ‫דהתם זה עינוי של יחיד ומן ויוה"כ זה עינוי של כל ישראל‪,‬‬ ‫שמתוך שהיו דואגים שמא לא ירד למחר היו משעבדים את‬ ‫ואין לומדים מ"וירא את עניינו" והיינו פרישות דרך‬ ‫ליבם למקום‪.‬‬ ‫ארץ‪ ,‬דהתם זה עינוי בידי אדם‪ ,‬וכאן זה עינוי בידי‬ ‫צדיקים ירד המן בפתח בתיהם‪ ,‬בינונים יצאו ולקטו‪,‬‬ ‫שמים‪.‬‬ ‫ורשעים במרחק‪.‬‬ ‫המאכילך מן למען ענותך‪ -‬לפי שאין לו פת בסלו‪,‬‬ ‫לצדיקים לחם‪ ,‬לבינוניים עוגות‪ ,‬והרשעים טחנו‬ ‫וי"א לפי שמראה העין מועיל לשביעה מהאכילה‪,‬‬ ‫בריחיים‪.‬‬ ‫מכאן רמז לסומים שאוכלים ואינם שבעים‪ ,‬ומכאן‬ ‫המן ירד עם תכשיטי נשים ‪-‬בשמים להתקשט בהם‪ ,‬ועם‬ ‫לומדים שמי שיש לו סעודה יאכלנה ביום‪.‬‬ ‫ציקי קדרה ‪-‬תבלין לתבשיל ערב ומבושם‪ ,‬ועם אבנים‬ ‫טוב מראה עיניים באשה יותר מגופו של מעשה‪.‬‬ ‫טובות ומרגליות ומהם הביאו הנשיאים נדבה‪.‬‬ ‫ע"ה‪ .‬היין מביא לזנות‪ ,‬וי"א שמביא לידי גזל‪.‬‬ ‫והנשיאים הביאו את אבני השוהם‪ -‬נשיאים ממש ‪-‬‬ ‫עננים‪.‬‬ ‫דאגה בלב איש ישחנה‪ -‬י"א יסיחנה מדעתו‪ ,‬וי"א‬ ‫שישיחנה לאחרים שמא ישיאוהו עצה‪.‬‬ ‫‪68‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫המן גבוה ס' אמה‪( ,‬ר"א המודעי‪ ,‬ולמד מהמבול שהיה‬ ‫והיה טעמו כטעם לשד השמן‪ -‬שהיו מוצאים בו‬ ‫ט"ו אמה מעל ההרים‪ ,‬וכתיב בי' ארובות ובמן כתיב‬ ‫כמה טעמים כמו שתינוק מוצא בשד כמה טעמים‬ ‫דלתות ויש ד' ארובות בדלת וכ"ש שלא פחות‪ ,‬ומידה‬ ‫שהאם אוכלת‪ .‬וי"מ שכמו שהשד מתהפך לכמה גוונים‬ ‫טובה מרובה)‪ ,‬והיה מתגבר ועולה עד שהיו רואים‬ ‫כך המן היה מתהפך לכמה טעמים‪.‬‬ ‫אותו כל מלכי מזרח ומערב‪ ,‬ולפי זה כוס של דוד‬ ‫בשר ששאלו שלא כהוגן שהרי היה להם מקנה רב ירד‬ ‫לעת"ל יהיה של רכ"א לוג‪.‬‬ ‫להם שלא כהוגן בערב שא"א להכינו עד זמן הסעודה‪,‬‬ ‫משא"כ לחם ששאלו כהוגן דא"א לחיות בלא לחם ירד‬ ‫שתיה בכלל אכילה דכתיב "ונתת הכסף בכל אשר‬ ‫בבוקר‪ ,‬ולימדה תורה דרך ארץ שיאכל בשר בלילה‪,‬‬ ‫תאוה נפשך וכו' וביין ובשיכר וכו' ואכלת"‪ .‬הגמרא‬ ‫ומ"מ יאכלה כעין יממא ‪-‬לאור האבוקה‪.‬‬ ‫שואלת אולי הכונה שיאכל אותם ע"י אניגרון‪ ,‬ושיכר‬ ‫שהוא דבר המשכר היינו דבילה קליעית‪ ,‬כדמצינו‬ ‫ע"ה‪ :‬בתחילה היו ישראל דומים לתרנגולים‬ ‫שהאוכל דבילה קליעית או שותה דבש וחלב ונכנס‬ ‫שמנקרים באשפה עד שקבע להם משה זמן סעודה‬ ‫למקדש חייב משום "שיכר אל תשת"‪ ,‬אלא לומדים שיכר‬ ‫בבוקר ובערב‪.‬‬ ‫שיכר מנזיר שהוא יין‪.‬‬ ‫בינוניים מתו מהשליו מיד‪ ,‬ורשעים היו מצטערים‬ ‫והולכים עד חודש ימים‪ ,‬ונתחייבו שונאיהם של‬ ‫ע"ו‪ :‬תירוש היינו יין‪( ,‬ונקרא יין מפני שהוא מביא‬ ‫ישראל שחיטה‪.‬‬ ‫ניאוף‪ ,‬שזה גורם לפורענות‪ ,‬וזה מביא יללה לעולם ויין הוא‬ ‫לשון תאניה ויללה‪ ,‬ונקרא תירוש מפני שכל המתגרה בו‬ ‫השלו היה טעון שחיטה‪ ,‬וירד שטוח על הארץ‪.‬‬ ‫נעשה רש‪ .‬והא דכתיב "תירש" וקרינן תירוש לומר‬ ‫נצטווה משה על הושט והקנה‪ ,‬רוב אחד בעוף ורוב‬ ‫שאם זכה לשתות לפי מידה נעשה ראש שזה מפקח ליבו‬ ‫שניים בבהמה‪.‬‬ ‫בחכמה‪ ,‬ואם לא זכה נעשה רש‪ .‬זכה משמחו לא זכה‬ ‫טעם המן לנערים לחם לזקנים שמן לתינוקות דבש‪.‬‬ ‫מששמו)‪ ,‬ומ"מ הנודר מן התירוש אסור בכל מיני‬ ‫צדיקים היו אוכלים את השליו בשלוה‪ ,‬ורשעים דומה‬ ‫מתיקה ‪-‬פירות חדשים תפוחים וענבים‪ ,‬ומותר ביין בן‬ ‫להם לקוצים‪.‬‬ ‫ארבעים‪ ,‬משום שבנדרים הולכים אחרי לשון בני אדם‬ ‫ואין דרך בני אדם לקרוא ליין תירוש‪.‬‬ ‫ד' מיני שליו היו‪.‬‬ ‫מניעת סיכה ורחיצה נחשבים עינוי כדמצינו שאמר‬ ‫המן היה עליו טל מלמעלה וטל מלמטה‪ ,‬כאילו הוא‬ ‫דניאל "לחם חמודות (‪-‬אפילו זה העשוי מחיטים‬ ‫מונח בקופסה‪.‬‬ ‫נאות ונקיות) לא אכלתי‪ ,‬ובשר ויין לא בא אל פי‪ ,‬וסוך‬ ‫מחוספס‪ -‬שנימוח על כף היד‪ ,‬וי"א שנבלע באברים‪,‬‬ ‫לא סכתי"‪ ,‬וכתיב "ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן‬ ‫והא דכתיב "ויתד תהיה לך וכו' "‪ ,‬היינו מדברים‬ ‫היום הראשון אשר נתת את ליבך להבין ולהתענות‬ ‫שתגרי אומות העולם מכרו להם‪ .‬וי"א שאף הם נבלעו‬ ‫לפני אלוקיך נשמעו דבריך ואני באתי בדבריך"‪ .‬ואין‬ ‫באברים שהיה המן מפיגם‪ ,‬אלא שאחרי שסרחו‬ ‫ללמוד רחיצה מ"ותבוא כמים בקרבו וכשמן‬ ‫והתלוננו "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" הטריחם‬ ‫בעצמותיו" ומים הם מבחוץ כמו שמן‪ ,‬דפסוק זה‬ ‫הקב"ה ללכת ג' פרסאות להיפנות‪ ,‬והיו נפנים‬ ‫נדרש להיפך‪ ,‬לומר שסיכה כשתיה ביוה"כ ללמוד שמן‬ ‫לאחוריהם כי ידעו שאין הענן חוזר ולא לשאר הצדדים‬ ‫ממים ולא מים משמן‪.‬‬ ‫שמא ילכו לשם העננים‪ ,‬ואותם שלפנים צריכים ללכת לסוף‬ ‫המחנה מאחור‪ ,‬וחששו ישראל שהמן יתפח במעיהם‪.‬‬ ‫ע"ז‪ .‬מעשה דדניאל וגבריאל‪ -‬דניאל התענה ג'‬ ‫שבועים על ביטול בנין בית המקדש‪ ,‬והגיע אליו‬ ‫ע"ו‪ .‬יהושע ירד לו מן כנגד כל ישראל כשעלה עם משה‬ ‫המלאך גבריאל ואמר לו שנכנס בזכותו לתוך‬ ‫לתחומי הר סיני והמתין לו שם ארבעים יום‪.‬‬ ‫הפרגוד‪ ,‬לאחר שבגלל שעבדו ע"ז יצא לאחורי‬ ‫לא ירד המן פעם בשנה אלא כל יום‪ ,‬כדי שיכוונו ליבם‬ ‫הפרגוד‪ ,‬שיחזקאל נתנבא שרוח אלוקים לקחה‬ ‫לאביהם שבשמים‪ ,‬משל למלך וכו'‪ ,‬וי"א מפני שהיה‬ ‫אותו לירושלים לפתח העזרה הצפוני‪ ,‬וראה שם‬ ‫נאכל חם‪ ,‬וי"א מפני משאוי הדרך‪.‬‬ ‫‪69‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫דכתיב "וישכב אותה ויענה" היינו מביאות אחרות‬ ‫כ"ה איש משתחווים לשמש‪ ,‬והיו פורעים עצמם‬ ‫שלא בא עליה בעונתה בימים שעמדה אצלו‪ .‬וי"מ שבא עליה‬ ‫ומתריזים כלפי ההיכל‪ ,‬ורצה הקב"ה להעניש את‬ ‫שלא כדרכה‪ ,‬ורש"י מקשה על פירוש זה‪.‬‬ ‫כולם‪ ,‬ואמר לגבריאל שיזרוק גחלים על ירושלים‪,‬‬ ‫איסור רחיצה וסיכה‪-‬‬ ‫וגבריאל אמר לכרוב שיביא לו את הגחלים‪ ,‬ומחמת‬ ‫זה נצטננו הגחלים בינתים‪ ,‬ובזכות זה נשאר‬ ‫אסור לרחוץ אף מקצת גופו‪ ,‬ואם היה מלוכלך מטיט‬ ‫מישראל שריד ופליט‪ ,‬ואמר גבריאל שהוא עשה‬ ‫וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש‪ ,‬וכן בסיכה אף אסור‬ ‫את הציווי‪ ,‬והוציאוהו מתוך הפרגוד והכוהו שישים‬ ‫מקצת גופו‪ ,‬ואם היה חולה או שיש לו חטטים סך‬ ‫מכות בפולסא דנורא‪ ,‬בגלל שאם עשה למה לא‬ ‫כדרכו ואינו חושש‪.‬‬ ‫עשה את השליחות כמו שנצטווה שיהא הוא נוטל‬ ‫מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק‪,‬‬ ‫הגחלים והוא אמר לכרוב לתתם לו‪ ,‬וגם בגלל שאין‬ ‫משום שרוח רעה שורה על הידים שלא נטלם שחרית‪ ,‬ושם‬ ‫משיבים על הקלקלה‪ ,‬ושימש שר פרס דוביאל‬ ‫השד שיבתא‪ .‬ושמאי נמנע מלהאכיל בידו אחת‪ ,‬וגזרו‬ ‫במקום גבריאל כ"א יום‪ ,‬ונתנו לו בשכרו כ"א‬ ‫עליו להאכיל בשתי ידים‪.‬‬ ‫מלכים ונמל מלוכה שמעלים משם מרגליות‪ ,‬וביקש‬ ‫מעבר בתוך מים‪-‬‬ ‫לגבות מס מישראל ומת"ח וכתבו לו‪ ,‬ואמר גבריאל‬ ‫ההולך להקביל פני אביו או רבו או מי שגדול הימנו‬ ‫סנגוריא על ישראל שיש להם זכות של נשות הת"ח‬ ‫עובר עד צווארו במים‪ .‬הגמ' מסתפקת אם רב‬ ‫שמנדדות שינה בעולם הזה וזוכות לעוה"ב‪ ,‬ולא‬ ‫לתלמיד מותר או שאסור‪.‬‬ ‫קיבלו‪ ,‬ואמר שאם היו כל חכמי האומות בכף‬ ‫מאזנים אחת ודניאל בשניה הרי הוא מכריע את‬ ‫שומרי פירות עוברים עד צווארם במים ואינם‬ ‫כולם‪ ,‬ובזכות הסנגוריא החזירוהו‪ ,‬ורצה לקחת‬ ‫חוששים‪.‬‬ ‫האיגרת מדוביאל ובלעה‪ ,‬ולא היתה חתומה או‬ ‫רב יוסף התיר לעבור במים לבוא לדרשה ולא לחזור‪,‬‬ ‫שנמחקה החתימה בבליעה‪ ,‬ולכן יש שנותנים מס‬ ‫ואביי התיר אף לחזור כדי שלא ימנעו לבוא לשנה‬ ‫לפרס ויש שאינם נותנים‪ ,‬וביקש לבטל גזירת גלות‬ ‫הבאה‪ ,‬וללישנא בתרא השיטות הפוכות‪.‬‬ ‫יון ולא שמעו לו‪.‬‬ ‫מותר לעבור עד צווארו במים כדי לשאול דבר הלכה‪,‬‬ ‫ובלבד שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו להגביה שולי‬ ‫עוד אפשר ללמוד שמניעת רחיצה נחשב עינוי ממה‬ ‫חלוקו על זרועו‪ ,‬דאינו נראה כמלבוש אלא כנושאו על כתיפו‪,‬‬ ‫שאמר שלמה לאביתר הכהן "וכי התענית בכל אשר‬ ‫והיוצא בטלית מקופלת על כתפו בשבת חייב חטאת‪ ,‬ודווקא‬ ‫התענה אבי"‪ ,‬ובדוד כתיב "כי אמרו העם רעב ועיף‬ ‫במים עומדים אבל בנחל אף בחול אין מותר אלא עד‬ ‫וצמא במדבר"‪ ,‬רעב ללחם‪ ,‬צמא למים‪ ,‬ועיף מרחיצה‬ ‫מתנים משום סכנה‪.‬‬ ‫דכתיב "מים קרים על נפש עיפה"‪ ,‬ואין הכונה לשתיה‬ ‫דהא לא כתיב "בנפש עיפה"‪ .‬וכן הכונה בדוד לנעילת‬ ‫הנחל העתיד לצאת מבית קדשי הקדשים לא יוכלו‬ ‫הסנדל‪ ,‬דכתיב "ודוד הולך במעלה הזיתים עולה‬ ‫לעוברו לא בהליכה ולא בשחיה ולא בספינה קטנה או‬ ‫ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף"‪ ,‬ויחף היינו בלא‬ ‫גדולה‪ ,‬ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בתוכו‪.‬‬ ‫סנדל דכתיב "מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה" והיינו‬ ‫בתחילה הנחל יהא דומה לקרני חגבים‪ ,‬וכשיגיע‬ ‫מנע עצמך מן החטא כדי שרגליך לא יהיו יחפות‪ ,‬ומנע‬ ‫לפתח ההיכל יהיה כחוט של שתי‪ ,‬וכשיגיע לפתח‬ ‫לשונך מדברים בטלים כדי שגרונך לא יהיה צמא‪.‬‬ ‫האולם יהיה כחוט של ערב‪ ,‬וכשיגיע לפתח העזרה‬ ‫(והא דכתיב "ונעלך תחלוץ מעל רגליך" וכתיב "ויעש‬ ‫יהיה כפי פך קטן‪ ,‬ומשם ואילך הוא מתגבר ועולה עד‬ ‫כן הלוך ערום ויחף" היינו ללכת במנעלים המטולאים‪,‬‬ ‫שמגיע לפתח בית דוד שאז הוא נעשה כנחל שוטף‬ ‫כמו שערום אינו לגמרי אלא בבגדים בלויים)‪.‬‬ ‫שבו טובלים זבים וזבות ונדות ויולדות‪.‬‬ ‫ע"ז‪ :‬מניעת תשמיש נחשב עינוי דכתיב "אם תענה‬ ‫ע"ח‪ .‬י"א שבטבילת נדה צריך שיעור שתשב במים‬ ‫את בנותי" והיינו מניעת תשמיש‪( .‬ואם תקח נשים על‬ ‫עד צווארה‪ ,‬ואין הלכה כך‪ .‬טבילת נדה דאורייתא‪ .‬לרב‬ ‫יהודה גאון לומדים ק"ו ממגעה‪ .‬לר"ת לומדים מדכתיב "במי‬ ‫בנותי הכונה שיקח נשים שיהיו צרות לבנותיו)‪ .‬והא‬ ‫‪70‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫רבי מאיר‪ ,‬ורבי יוסי אוסר‪ ,‬ותני עלה שלכו"ע אסור‬ ‫נדה" דהיינו מים שהנדה טובלת בהם‪ .‬ולר"י לומדים מדכתיב‬ ‫לצאת בו ביוה"כ‪ ,‬לאביי שאני התם שיש בו כתיתין (‪-‬‬ ‫"והדוה בנדתה" ‪-‬בנדתה תהא עד שתבוא במים‪ .‬תוד"ה מכאן‪.‬‬ ‫חתיכות בגדים דקות) דאסור משום תענוג שזה נח לסמוך‬ ‫מותר לעבור עם מנעל במים בשבת ואין חוששים שיפול‬ ‫שוקו עליהם‪ ,‬ולרבא אינו אסור אלא מנעל אבל תענוג‬ ‫מרגלו ויבוא לטלטלו‪ ,‬סנדל‪ -‬לרבינא מותר‪ ,‬ולרב אשי‬ ‫שאינו ממנעל שרי‪ ,‬וקב הקיטע מנעל הוא‪,‬‬ ‫לכתחילה לא מפני שא"א לקושרו היטב כמו מנעל‪.‬‬ ‫והמחלוקת היא בסנדל שאין בו כתיתין אם גוזרים‬ ‫שמא יפול ויבוא להעבירנו ד"א ברה"ר‪ ,‬ואם יש בו בית‬ ‫מגע דברים לחים או קרים בגוף ביוה"כ‬ ‫קיבול לכתיתין הרי הוא מקבל טומאה‪.‬‬ ‫רחיצה אסורה ביום הכפורים‪ ,‬וכן אסור להעביר דבר לח על‬ ‫גופו אם הוא טופח על מנת להטפיח‪ ,‬אבל בלאו הכי‪ ,‬או‬ ‫המשך דיני חמשת הענויים ביוה"כ‬ ‫להעביר דבר יבש שהוא קר כדי להצטנן‪ ,‬מותר‪ ,‬אא"כ יש‬ ‫בזה משום גזירה‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫התינוקות מותרים בכל העינויים חוץ מנעילת‬ ‫אסור לישב ע"ג טיט לח ביוה"כ‪ ,‬אם הוא טופח ע"מ‬ ‫הסנדל‪ ,‬ואף דכתיב "לא תאכלום" ודרשינן לא תאכילום‬ ‫להטפיח מפני שלחלוח הטיט הוא עונג הקרוב לרחיצה‪.‬‬ ‫להזהיר גדולים שלא יאכילו קטנים דבר איסור‪ ,‬שאר העינויים‬ ‫מותר להצטנן בפירות ותינוק וכדו'‪ ,‬וכוס כסף אסור‬ ‫(חוץ מנעילת הסנדל) הם רביתייהו דתינוק ולא גזרו‬ ‫אם היא מלאה לגמרי שמא ישפכו המים עליו‪ ,‬ורב אשי‬ ‫בהו‪( .‬הרוצה לטעום טעם מיתה‪ ,‬ישן עם מנעליו‪.‬‬ ‫אוסר אף כשאינה מלאה לגמרי‪ ,‬מפני שהיא מחליקה‬ ‫רביתיה דינוקא מים חמים לרחיצה ושמן לסוך‪ ,‬וכשגדל‬ ‫מהיד‪ ,‬ובכוס חרס לכו"ע אסור אף בחסר‪ ,‬משום‬ ‫מעט יאכל ביצה עם כותח‪ ,‬וכשגדל מעט ישבר כלים‬ ‫שהיא פולטת מים שבולע‪.‬‬ ‫שהפקירו לו כדי למלא תאוותו)‪.‬‬ ‫מותר לשרות מטפחת בערב יוה"כ ולעשותה כמו‬ ‫משנתינו כרבי חנינא בן תרדיון בשם ר"א המלך‬ ‫בגדים נגובים כדי שלא יבוא לידי איסור סחיטה‬ ‫והכלה מותרים ברחיצת פניהם‪ ,‬דכתיב "מלך ביפיו‬ ‫ביוה"כ‪ ,‬ולקנח בה ביוה"כ פניו ידיו ורגליו‪ ,‬ובערב‬ ‫תחזינה עינך"‪ ,‬וכלה היינו עד ל' יום וכדי שלא תתגנה‬ ‫תשעה באב א"צ לעשותה כמו בגדים נגובים‪ .‬ויש‬ ‫על בעלה‪( ,‬וכדמצינו שאין מונעים תכשיטים מכלה‬ ‫גורסים שבערב יוה"כ מקנח ידיו במטפחת‪ ,‬וביוה"כ מעבירה על‬ ‫אבילה ל' יום)‪ ,‬ויולדת מותרת לדבריו בנעילת הסנדל‬ ‫עיניו כשהיא עדיין לחה‪.‬‬ ‫משום צינה‪ ,‬וחכמים אוסרים בכל אלו‪.‬‬ ‫במקום שיש סכנת עקרב מותר כל אדם בנעילת‬ ‫דברים ששאלו את רבי אלעזר‬ ‫הסנדל‪.‬‬ ‫זקן ויושב בישיבה של הסנהדרין‪ ,‬האם צריך ליטול‬ ‫רשות מבית הנשיא להתיר בכורות‪ ,‬שהרי אין חכם יחיד‬ ‫ע"ט‪ .‬רב אשי מסתפק בדין טומאה בעצם‬ ‫מתיר בכור מכח מום אא"כ נטל רשות מן הנשיא פעם אחת‪.‬‬ ‫ששיעורה כשעורה‪ ,‬אם משערים עם קליפתה או‬ ‫הגמ' מביאה שלר' יוסי בן זימרא צריך‪ ,‬וי"א שהסתפק‬ ‫לא‪ ,‬ואם משערים בלחה או ביבשה‪ .‬ולרב פפא‬ ‫אם הלכה כרשב"ג‪ ,‬דלר"מ כהן לא יכול להורות על‬ ‫משערים ביבשה ובקליפתה‪ ,‬שרק אז נקרא‬ ‫בכור‪ ,‬מפני שהוא חשוד להתיר את האסור ואף להטיל בו‬ ‫שעורה‪.‬‬ ‫מום‪ ,‬מפני שהבכור בזמן הזה אין לו תקנה אא"כ יש בו מום‪ ,‬ועל‬ ‫הכהן לטפל בו משנתנוהו לו לשומרו ולזונו‪ ,‬ולרשב"ג על‬ ‫שיעור ככותבת הגסה ושיעורים נוספים‬ ‫בכור של חבירו נאמן ועל של עצמו אינו נאמן‪ ,‬ופסק‬ ‫אע"פ שכל איסורי אכילה שבתורה הם בכזית‪ ,‬איסור‬ ‫לו כרשב"ג‪.‬‬ ‫אכילה ביוה"כ שלא נאמר בלשון אכילה אלא בלשון "אשר‬ ‫ע"ח‪ :‬האם מותר לצאת עם סנדל של שעם (‪-‬מין‬ ‫לא תעונה" הוא בככותבת הגסה‪ ,‬שבאכילת שיעור זה‬ ‫גומא) ביוה"כ‪ ,‬ופשטו שמותר ביוה"כ וכן בתענית‬ ‫מתיישבת דעתו של האדם וזה מבטל את העינוי‪ .‬ופרטי‬ ‫שיעור ככותבת יבוארו להלן‪ .‬עוד יבואר עד כמה מותר‬ ‫ציבור שגזרו על הגשמים‪ .‬רב יהודה יצא בסנדל של‬ ‫לאכול מחוץ לסוכה‪ ,‬ולאיסור בל יראה‪ ,‬ולטומאת אוכלין‪,‬‬ ‫היטני ואביי יצא בסנדל של הוצי (‪-‬כפות תמרים)‪ ,‬ורבא‬ ‫ולטומאת גוויה‪ ,‬ומה השיעור להתחייב על שתיה ביוה"כ‪,‬‬ ‫יצא בשל דיבלי (‪-‬עשבים)‪ ,‬ורבה בר רב הונא כרך בגד‬ ‫ומה המקור לכל שיעורי התורה‪.‬‬ ‫על רגליו ויצא‪ .‬והא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי‬ ‫‪71‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫משביעה מ"מ מיישבת דעת האוכלה‪ ,‬ורק כביצה‬ ‫האוכל ביוה"כ ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה חייב‪.‬‬ ‫משביעה‪.‬‬ ‫רב פפא מסתפק אם משערים בה ובגרעינתה יחד‪ ,‬או‬ ‫שיעור איסור בל יראה‪ -‬לב"ש שאור בכזית וחמץ‬ ‫בלא גרעינתה‪ ,‬ולרב אשי משערים בה ובגרעינתה‪,‬‬ ‫בככותבת לאיסור בל יראה ובל ימצא‪ ,‬שאם שיעורם שוה‬ ‫דגסה משמע כמה שיותר‪.‬‬ ‫למה כתבה תורה איסור שאור‪ ,‬והרי אפשר ללומדו‬ ‫לרב יהודה שיעור כותבת הגסה הוא יותר מכביצה‬ ‫ק"ו מחמץ‪ ,‬שהרי שאור חימוצו קשה‪ .‬ונימא ששיעורו‬ ‫שאף שכל שיעורי אכילת איסור הם בכזית‪ ,‬היינו דווקא היכא‬ ‫כמו חמץ משום דדיו לבא מן הדין להיות כנדון‪ ,‬ואין לומר‬ ‫דכתיב אכילה‪ ,‬אבל ביוה"כ כתיב "אשר לא תעונה"‪ ,‬דקים להו‬ ‫שיתחייבו על שאור בפחות מכזית‪ ,‬דסתם אכילה בכזית‪ ,‬ואין‬ ‫לרבנן דבהכי מייתבא דעתיה‪ .‬הגמ' מקשה מהא דתנן‬ ‫להחמיר בבל יראה יותר מבאכילה‪ .‬ולב"ה שניהם בכזית‪.‬‬ ‫שנתנו לר"ג שתי כותבות ודלי של מים ואמר שיעלום‬ ‫פ‪ .‬שיעורי אוכלין‪ -‬כל שיעורי אוכלין בכזית חוץ‬ ‫לסוכה‪ ,‬ושנו שאף שמדינא אין חייבים לאוכלם‬ ‫מטומאת אוכלים ששיעורה בכביצה‪ ,‬דכתיב "מכל‬ ‫בסוכה‪( ,‬ורבי צדוק הביאו לו אוכל פחות מכביצה‪,‬‬ ‫ונטלו במפה ולא נטל ידיו‪ ,‬ואכל עם מפה משום אנינות‬ ‫האוכל אשר יאכל" והיינו אוכל שאוכלים אותו בבת‬ ‫אחת‪ ,‬ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר‬ ‫הדעת) ואכלו חוץ לסוכה‪ ,‬ולא בירך אחריו‪ ,‬ומבואר‬ ‫מביצת תרנגולת‪ .‬וי"מ ש"האוכל אשר יאכל" היינו‬ ‫ששיעור ב' כותבות הוא פחות מכביצה‪ ,‬שהרי כביצה‬ ‫ביצה שהיא אוכל היוצא מאוכל (אבל גדי מחוסר‬ ‫חייבים לאכול בסוכה‪ ,‬וק"ו כותבת הגסה אחד אפי'‬ ‫שחיטה כשיצא מתוך האוכל שנוצר בו‪ ,‬ולא אוכל מיקרי‪ ,‬ובן‬ ‫עם הגרעין‪ .‬והגמ' דוחה ששתי כותבות בלא הגרעין‬ ‫פקועה ששחיטת אמו מטהרתו מחוסר קריעה והוצאת‬ ‫הוי פחות מכביצה‪ ,‬משא"כ כותבת הגסה אחד עם‬ ‫הדם‪ ,‬וביצת בר יוכני שהיא גדולה מאד לא‪ ,‬משום‬ ‫הגרעין הוא יותר מכביצה כיון שהגרעין גדול‪ ,‬יותר‬ ‫דתפשת מרובה לא תפשת)‪ ,‬אבל קשה דילמא‬ ‫מחצי הכותבת עם הגרעין‪.‬‬ ‫השיעור כביצת ציפור שהיא קטנה מביצת תרנגולת‪.‬‬ ‫ע"ט‪ :‬רבא מיישב שבאמת ב' כותבות הם יותר‬ ‫ושיעור אכילה ביוה"כ שיעורו בככותבת‪ ,‬דכתיב‬ ‫מכביצה‪ ,‬אבל מותר לאכול הרבה פירות מחוץ לסוכה‪.‬‬ ‫"אשר לא תעונה" ולא כתיב אשר תאכל‪.‬‬ ‫והגמרא שואלת מהא דתניא שתלמידי רבי אלעזר בן‬ ‫שמוע אכלו פירות אכילת עראי חוץ לסוכה‪ ,‬ומשמע‬ ‫האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב כמה אכל ולא‬ ‫שאכילת קבע אסור‪ .‬והגמרא מתרצת שהכונה‬ ‫יכתוב בסתמא שהוא חייב קרבן‪ ,‬שמא יבוא בי"ד אחר שמא‬ ‫שאכלו הרבה פירות כדין אכילת עראי שמותרת חוץ‬ ‫יבנה ביהמ"ק בימיו ויתחדש ב"ד ויתחדש הלכה שיאמרו‬ ‫לסוכה‪ ,‬ולל"ב אכלו פירות אכילת קבע ופת אכילת‬ ‫שאינו חייב קרבן עד שיאכל כזית גדול ויביא חולין‬ ‫עראי מחוץ לסוכה‪ .‬ואין להוכיח דין זה מהא דתניא‬ ‫לעזרה‪ .‬אבל אין לחוש שיחייבו קרבן על שיעור קטן‬ ‫שאם השלים אכילת י"ד סעודות שחייבים לאכול בסוכה לפי‬ ‫יותר ולכן צריך לכתוב גם אם אכל פחות מכשיעור‪ ,‬דבזה אינו‬ ‫רבי אליעזר במיני תרגימא יצא‪ ,‬ומשמע שבפירות לא‬ ‫חייב קרבן כיון שמי שלא שב מידיעתו והיינו שגם אם‬ ‫יצא‪ ,‬ומבואר שפירות מותר לאוכלם חוץ לסוכה‪ .‬די"ל‬ ‫היה יודע שזה חלב היה אוכלו אינו חייב קרבן‪ ,‬דכתיב‬ ‫שמיני תרגימא היינו פירות‪ ,‬או דאיירי במקום שלא‬ ‫"אשר לא תיעשנה בשגגה ואשם" משמע שאילו ידע לא‬ ‫עשה אלא בשגגה עשה ואשם‪.‬‬ ‫מצויים פירות‪.‬‬ ‫מקור השיעורים‪ -‬התורה כתבה איזה עונש מקבלים‬ ‫שיטת רב זביד ששיעור כותבת הגסה הוא פחות‬ ‫מכביצה‪ ,‬וראיה לדבריו משיטת ר"י שזימון ‪-‬ברכת‬ ‫על כל עבירה‪ ,‬אבל השיעורים שבהם נענשים לרבי‬ ‫יוחנן הם הלכה למשה מסיני‪ ,‬וי"א ששכחום ובית דינו‬ ‫המזון הוא רק באכל כדי שביעה דכתיב "ואכלת‬ ‫של יעבץ (‪-‬עתניאל בן קנז) חזרו ויסדום‪ ,‬ואין לומר‬ ‫ושבעת"‪ ,‬והיינו בכביצה‪( ,‬ולר"מ "ושבעת" היינו‬ ‫שתיקנום‪ ,‬דכתיב "אלה המצוות" שאין נביא רשאי‬ ‫שתיה ואכילה בכזית‪ ,‬ומבואר שכביצה משביעה‪,‬‬ ‫לחדש דבר מעתה‪.‬‬ ‫וכ"ש שמיישבת דעת האוכלה‪ ,‬ועל כרחך ביוה"כ‬ ‫אסור לאכול אף ככותבת הגסה שאף שאינה‬ ‫‪72‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫אלא דמי עצים לראשון כיון שהראשון קנאם ונתחייב‬ ‫שיעור החיוב על שתיה ביוה"כ‪ -‬לב"ש רביעית‪,‬‬ ‫בתשלומיהן‪ ,‬ואינם ראוים עוד אלא להסקה‪.‬‬ ‫לב"ה מלוא לוגמיו והיינו כדי שיסלק המשקה לצד‬ ‫פ"א‪ .‬צירוף שתיה ואכילה לשיעור‪ -‬לתנא דמתני'‬ ‫אחד ויראה כמלוא לוגמיו ברווח‪( ,‬ולא תני ליה גבי‬ ‫אין מצרפים אכילה ושתיה לשיעור‪ ,‬לריש לקיש ורב‬ ‫קולי ב"ש וחומרי ב"ה‪ ,‬משום שדין זה נאמר לענין עוג‬ ‫מלך הבשן ‪-‬אדם ענק‪ ,‬ובזה ב"ש מחמירים לחייב כבר‬ ‫חסדא דין זה הוא כרבי יהושע הסובר לענין טומאה‬ ‫שאין מצטרף אלא דבר ששוה גם בזמן טומאתו וגם‬ ‫ברביעית)‪ ,‬ולר"א כמלוא לוגמיו דחוק‪ ,‬ולרבי יהודה בן‬ ‫בשיעורו כגון שני חצאי זיתים משני מתים או משתי נבילות‪,‬‬ ‫בתירא כדי גמיעה‪.‬‬ ‫או שני חצאי עדשה משני שרצים‪ ,‬משא"כ כגון מת ונבילה שאף‬ ‫פ‪ :‬שיעור ככותבת שוה בכל אדם‪ ,‬דקים להו לרבנן‬ ‫ששניהם בכזית זה טומאת שבעה וזה טומאת ערב‪ .‬ולרבי‬ ‫יוחנן ורב נחמן דין זה הוא לכו"ע‪ ,‬ומשום שע"י הצירוף‬ ‫שבזה מייתבא דעתיה‪ ,‬ואף עוג מלך הבשן מייתבא‬ ‫לא מייתבא דעתיה‪ ,‬אבל לענין טומאה סוברים רבנן‬ ‫דעתיה זמן מועט בשיעור זה‪ ,‬וכן האוכל לולבי גפנים‬ ‫שמצטרפים אף באינם שוים‪ ,‬דשם טומאה חד הוא‪.‬‬ ‫מתיישבת דעתו לזמן מועט‪ ,‬וזה הטעם ששיעור זמן‬ ‫אכילת הככותבת ביוה"כ הוא בכדי אכילת פרס חצי‬ ‫חילוק חטאות‪ -‬אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב‬ ‫ככר שהוא מזון ב' סעודות‪ ,‬ואם שהה מתחילת האכילה לסופה‬ ‫אלא חטאת אחת דשניהם שם אחד‪ ,‬דאכילה ושתיה מחד‬ ‫יותר משיעור זה אין מצטרף‪( ,‬אף ששיעור זה נאמר‬ ‫קרא נפקי‪ ,‬אבל אכל ועשה מלאכה חייב ב' חטאות‬ ‫בעלמא לגבי כזית)‪ ,‬דביותר מזה לא מייתבא דעתיה‪,‬‬ ‫דמתרי קראי נפקי‪.‬‬ ‫אבל בשתיה לא מייתבא דעתיה אלא במלוא לוגמיו‬ ‫שלו‪.‬‬ ‫אזהרה בעינוי מנלן‬ ‫שיעור טומאת גוויה שמי שאכל אוכלין טמאים הוא פסול‬ ‫לריש לקיש הא דכתיב "כי כל הנפש אשר תעונה"‬ ‫מלאכול בתרומה הוא באכל חצי פרס כשתי ביצים שלוקות‬ ‫ולא כתיב אזהרה בעינוי‪ ,‬הטעם הוא מפני שא"א‬ ‫בכדי אכילת פרס ותו לו‪ ,‬ואף ששיעור אכילת פרס‬ ‫לכתוב בלשון אזהרה‪ ,‬דאם היה כתוב "לא יאכל"‬ ‫נאמר לגבי כזית‪ ,‬שאני טומאת גוויה שהיא דרבנן‪,‬‬ ‫אכילה בכזית משמע‪ ,‬והתורה לא חייבה אלא כשמתיישבת‬ ‫וקרא שנאמר לגבי מאכלות אסורות "ולא תטמאו בהם‬ ‫דעתו‪ ,‬ואם היה כתוב "לא תעונה" היה משמע שצריך‬ ‫ונטמתם בם" שזו אזהרה על האכילה‪ ,‬ואין זה אזהרה‬ ‫לאכול‪ ,‬ואם היה כתוב "השמר פן (תבוא לידי) לא‬ ‫מלהטמא‪ ,‬שהרי רק כהנים מוזהרים על הטומאה‪ ,‬אסמכתא‬ ‫תעונה" א"כ נפישי לאוי דהשמר ופן שניהם לא תעשה‬ ‫בעלמא הוא ועיקר כוונת הפסוק לומר שאדם שמטמא את‬ ‫ושמא לא רצה הכתוב להרבות בו לאוין‪ ,‬ואם היה כתוב‬ ‫עצמו מעט מטמאים אותו הרבה‪.‬‬ ‫"השמר במצות עינוי" הרי השמר דעשה הוא עשה‪,‬‬ ‫כל האוכלים מצטרפים לככותבת‪ ,‬ואומצא עם מלח‬ ‫אך קשה דהוה מצי למיכתב "אל תסור מן העינוי"‪.‬‬ ‫שעליה‪ ,‬המלח מצטרף לבשר אע"פ שאין דרך לאכול‬ ‫לתנא דברייתא לומדים אזהרה בעינוי גז"ש עצם‬ ‫מלח‪ ,‬כיון שדרך לאכול אומצא עם מלח‪ ,‬וציר שע"ג‬ ‫עצם ממלאכה‪ ,‬ובמלאכה כתיב "וכל מלאכה לא‬ ‫ירק חשיב אוכל לענין להצטרף לירק כיון שמשקה‬ ‫תעשו"‪.‬‬ ‫הבא להכשיר למתק את האוכל דינו כאוכל‪.‬‬ ‫לתנא דבי רבי ישמעאל לומדים מגז"ש עינוי עינוי‬ ‫האוכל אכילה גסה ביוה"כ שאכל בליל יוה"כ כשהיה שבע‬ ‫מנערה המאורסה‪.‬‬ ‫מהסעודה המפסקת ולא נהנה מהאכילה‪ ,‬פטור‪ ,‬דכתיב‬ ‫לרב אחא בר יעקב לומדים שבת שבתון משבת‬ ‫"אשר לא תעונה" פרט למזיק את עצמו ואת האוכל‪ ,‬ואינו‬ ‫בראשית‪ .‬ולרב פפא יוה"כ עצמו קרוי שבת‪ ,‬דכתיב‬ ‫מבטל ממנו שום עינוי ע"י אכילה זו‪ .‬וזר שאכל תרומה‬ ‫"תשבתו שבתכם"‪.‬‬ ‫באכילה גסה או שכסס (כל דבר שהוא אוכלו שלא כדרך‬ ‫תוספת יוה"כ‪-‬‬ ‫אכילתו קרי ליה כוסס) שעורים של תרומה אינו חייב‬ ‫חומש‪ ,‬דכתיב "כי יאכל" פרט למזיק‪ .‬אכל שזפין של‬ ‫אין כרת ולאו על איסור מלאכה ואכילה בתוספת‬ ‫תרומה שבלעה חבירו והקיאה‪ ,‬הראשון משלם קרן‬ ‫יוה"כ‪ ,‬דכתיב "בעצם היום הזה" לגבי חיוב כרת בין‬ ‫וחומש דגם בליעה היא כדרך אכילה‪ ,‬והשני אינו משלם‬ ‫‪73‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫פ"ב‪ .‬לתנא דמתני' אין מענים תינוקות ‪-‬אין חייבים‬ ‫לענין מלאכה בין לענין עינוי‪ ,‬וכן באזהרת מלאכה‪,‬‬ ‫למנוע מהם מאכל ביוה"כ‪ ,‬אבל מחנכים אותם לתענית‬ ‫וכ"ש שאזהרת עינוי אין בתוספת (דמלאכה חמורה‬ ‫שעות‪ ,‬לפני שנה או שנתיים‪ ,‬כדי להרגילם במצוות‪.‬‬ ‫שאסורה גם בשבת‪ ,‬משא"כ עינוי)‪ ,‬אבל ביוה"כ עצמו‬ ‫לרב חסדא בתינוקת חולה (‪-‬כחוש ותשוש כח) מחנכים‬ ‫בין ביום ובין בלילה יש לאו וכרת על מלאכה‪ ,‬דחמשה‬ ‫לשעות מבת י'‪ ,‬ובבריא מבת ט'‪.‬‬ ‫קראי כתיבי במלאכה‪ ,‬והיינו אזהרה ליום וללילה‬ ‫ועונש ליום וללילה‪ ,‬וחד לאפנויי ללמוד אזהרה לעינוי‬ ‫לרב הונא ורב נחמן תינוקת בריאה בת ח' וחולה בת‬ ‫יום ולילה ממלאכה‪ ,‬בגז"ש דעצם עצם‪.‬‬ ‫ט' מחנכים אותה לשעות‪ ,‬ובת י' בבריאה ובת י"א‬ ‫בחולה משלימה מדרבנן‪ ,‬ותינוק בן ט' בבריא ובן י'‬ ‫פ"א‪ :‬יש מצוה להוסיף מחול על הקודש בכניסת‬ ‫בחולה מחנכים אותו לשעות‪ ,‬בן י"א בבריא ובן י"ב‬ ‫יוה"כ דכתיב "בתשעה לחודש בערב"‪ ,‬וכן ביציאת‬ ‫בחולה משלים מדרבנן‪ .‬והא דתנא במתני' לפני שנה‬ ‫יוה"כ דכתיב "מערב עד ערב"‪ ,‬ושבת לומדים‬ ‫ולפני שנתיים‪ ,‬היינו בתינוקת חולה שמתענה לשעות‬ ‫מ"תשבתו" וימים טובים לומדים מ"שבתכם"‪ ,‬או‬ ‫שנתיים קודם הזמן שהם משלימים מדרבנן‪ ,‬ושלוש‬ ‫שלומדים מדכתיב "בעצם" שבא למעט מעונש‪,‬‬ ‫שנים לפני שמשלימים מד"ת‪.‬‬ ‫ומשמע שיש חיוב תוספת‪.‬‬ ‫לרבי יוחנן אין דין להשלים מדרבנן‪ ,‬אלא תינוקת בת‬ ‫כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי‬ ‫י' בבריאה ובת י"א בחולה מחנכים אותה לשעות‪ ,‬ובת‬ ‫ועשירי‪.‬‬ ‫י"ב משלימה מדאורייתא‪ .‬וכוונת מתני' לשנה או‬ ‫שתים הסמוכות לפרקן‪ ,‬ואינו גורס "לפני"‪.‬‬ ‫אכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה או שתה‬ ‫חינוך שעות היינו לאכול שעה לאחר הזמן שרגיל‬ ‫משקין שאינם ראוים לשתיה פטור‪ .‬והכוסס פלפלי‬ ‫לאכול‪.‬‬ ‫וזנגבילא‪ ,‬יבשים פטור דאין זה מיישב דעתו כיון שאינו‬ ‫בדרך אכילתו‪ ,‬אבל רטובים שהם ראוים לאכילה חייב‪,‬‬ ‫דחית איסורים מפני פיקוח נפש‬ ‫(פלפלי רטיבתא חייבים בערלה‪ ,‬ונאמר על זה "ארץ‬ ‫לא תחסר כל בה"‪ .‬הימלתא ‪-‬בשמים עם דבש הבאה‬ ‫כתיב "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה‬ ‫אותם האדם וחי בהם"‪ ,‬ולמדו חז"ל מפסוק זה שקיום‬ ‫מארץ כוש מותרת ואין בה משום בישולי נכרים כיון שזה‬ ‫המצוות נעשה באופן שלא יבוא ע"י עשייתם אפילו לידי‬ ‫נאכל כמות שהוא חי‪ ,‬ולא משום גיעולי נכרים כיון שזה נותן‬ ‫ספק מיתה‪( ,‬וע"ע לקמן פ"ה דרשות נוספות)‪ .‬ובג' עבירות‬ ‫טעם לפגם‪ ,‬וברכתה בורא פרי האדמה)‪ .‬והאוכל עלי‬ ‫חמורות (עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים) חייב‬ ‫גפנים פטור‪ ,‬לולבי גפנים שלבלבו רק אחרי ראש‬ ‫האדם למסור נפשו ולא לעבור על העבירה‪ .‬ולהלן (פ"ב‪– .‬‬ ‫השנה וי"א כל ל' יום‪ ,‬חייב‪.‬‬ ‫פ"ה‪ ):‬יבוארו מקורות הדינים הללו‪ ,‬וכמה פרטי דינים‬ ‫בדברים הנדחים מפני פיקוח נפש‪ ,‬כיצד ינהג בהם‪.‬‬ ‫שתה ציר או מוריס פטור‪ ,‬חומץ לתנא דמתני' חייב‬ ‫כרבי הסובר שחומץ משיב את הנפש ומבטל את העינוי‪,‬‬ ‫עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר או ביוה"כ‬ ‫והיא מתאוה למאכל‪ ,‬ואם לא תאכל זה סכנה לאם ולעובר‪,‬‬ ‫לרב גידל בר מנשה אין הלכה כרבי‪ ,‬ודווקא בדיעבד‬ ‫נותנים לה על הפה מקל עם רוטב‪ ,‬ואם לא נתיישב‬ ‫ומעט ואינו מזוג‪ ,‬אבל הרבה או מזוג או לכתחילה לא‪.‬‬ ‫דעתה נותנים לה לאכול רוטב‪ ,‬ואם לא נתיישב דעתה‬ ‫נותנים לה לאכול ממש‪ ,‬דאין דבר שעומד בפני פיקוח‬ ‫תענית יוה"כ בתינוקות‬ ‫נפש חוץ מג' עבירות‪.‬‬ ‫מדאורייתא אין קטן חייב במצוות עד שיהיה בן י"ג שנה‬ ‫ויביא ב' שערות‪ ,‬וקטנה מגיל י"ב שנה ותביא ב' שערות‪,‬‬ ‫מנלן שיהרג ואל יעבור בג' עבירות חמורות‪-‬‬ ‫וממילא לפני כן אינם חייבים בתענית‪ ,‬ולעיל (ע"ח‪ ):‬נתבאר‬ ‫שמותר לתת להם לאכול וכו' (מלבד נעילת הסנדל) אף‬ ‫עבודה זרה מדכתיב "בכל נפשך"‪ ,‬ונאמר אף בכל‬ ‫שאסור להאכיל איסור לקטנים‪ ,‬מפני שזה נצרך לגידולם‪.‬‬ ‫מאודך שיש שחביב עליו ממונו מגופו‪ ,‬ויש שחביב‬ ‫והנה בכל המצוות יש דין לחנכם ולהרגילם לקיים את‬ ‫עליו גופו מממונו‪.‬‬ ‫המצוה לפני שהם גדולים‪ ,‬כך אחד לפי חריפותו‪ ,‬וכל מצוה‬ ‫לפי עניינה‪ ,‬ולהלן יבואר מתי יש דין חינוך לענין תענית‬ ‫יוה"כ‪.‬‬ ‫‪74‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫יודעים שנתרפא‪ ,‬ולאביי היינו בין טעם טוב לטעם רע‪.‬‬ ‫גילוי עריות הוקש לשפיכות דמים דכתיב "כי כאשר‬ ‫ואם אין מאכלים מותרים מאכילים אותו הקל הקל‬ ‫יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה"‪( .‬וכן‬ ‫תחילה‪ ,‬נבילה ושביעית לאחר זמן הביעור קלים מטבל‪,‬‬ ‫לומדים מהקש זה שמותר להציל אדם מרציחה ע"י‬ ‫דטבל הוא מיתה בידי שמים והשביעית בעשה‪ ,‬טבל ותרומה‬ ‫הריגת הרוצח‪ ,‬כפי שזה מותר בגילוי עריות דכתיב "ואין‬ ‫אם יכולים להפריש שיש די בחולין של טבל זה להאכילו‬ ‫מושיע לה" הא אם יש מושיע יושיענה בכל אופן שיכול)‪.‬‬ ‫לאחר שתינטל תרומתו‪ ,‬אע"פ ששבת היא מפרישים‬ ‫פ"ב‪ :‬ברציחה יהרג ואל יעבור מסברא‪ ,‬דמאי חזית‬ ‫ויאכל חולין‪ ,‬ואמר רבה שאפי' אם חיוב התרומה הוא‬ ‫דדמא דידך סומק טפי וכו'‪ ,‬דכיון שההתר הוא משום "וחי‬ ‫מדרבנן כגון בעציץ שאינו נקוב‪ ,‬עדיף לעבור איסור‬ ‫בהם" והיינו שנפשו של אדם חביבה לקב"ה יותר מן המצוות‪,‬‬ ‫הפרשה בשבת ולא איסור טבל דרבנן שמא יבואו להתיר‬ ‫וממילא היכא שבכל מקרה אחד ימות אין התר לבטל מצוה‪,‬‬ ‫בכהאי גוונא גם טבל דאורייתא‪ ,‬ואם כשיפרישו לא ישאר‬ ‫דמנין שהוא חביב לקב"ה יותר מחבירו‪.‬‬ ‫לו מספיק לאכול‪ ,‬לת"ק לא יפרישו (דטבל קל‬ ‫דין יהרג ואל יעבור כשאינה עושה מעשה‪ -‬כתב רש"י שדין‬ ‫מתרומה מפני שאפשר לתקנו)‪ ,‬ולבן תימא יפרישו‬ ‫יהרג ואל יעבור נאמר על הבועל‪ ,‬אבל האשה אינה מצווה למסור‬ ‫ויאכל תרומה (שהיא קלה מטבל לפי שהיא מותרת‬ ‫נפשה כיון שהיא קרקע עולם‪ ,‬כדמצינו באסתר‪.‬‬ ‫לכהן)‪.‬‬ ‫עוברה שהריחה אוכל ביוה"כ לוחשים לה שיוה"כ‬ ‫פ"ג‪ :‬מי שנשכו נחש בשבת קורין לו רופא ממקום‬ ‫היום‪ .‬אמו של רבי יוחנן נתרצתה ע"י הלחישה‪ ,‬ואמו‬ ‫למקום‪ ,‬ומקרעים לו את התרנגולת‪ ,‬וגוזזים לו מן‬ ‫של שבתאי אוצר הפירות להפקיע שערים לא נתרצתה‬ ‫הכרישין ומאכילים אותו מהם ולרבי א"צ לעשרם‪,‬‬ ‫ע"י הלחישה‪.‬‬ ‫ולר"א בר"ש לא יאכל עד שיעשר‪ .‬הגמ' רוצה לומר‬ ‫פ"ג‪ .‬מתי מאכילים חולה ביוה"כ‪-‬‬ ‫שרבה (הנ"ל לענין מי שאחזו בולמוס) סובר כר"א‬ ‫מתני'‪ -‬חולה מאכילים אותו על פי בקיאין שני רופאים‬ ‫בר"ש‪ ,‬והגמ' דוחה שגם רבי מודה שבדגן שחיוב‬ ‫המעשר בו דאורייתא‪ ,‬אף אם הוא גדל בעציץ שאינו‬ ‫שיאמרו שזה סכנה אם לא יאכל‪ ,‬ואם אין שם בקיאים‬ ‫נקוב יעשרו אטו עציץ נקוב‪ ,‬ורק בכרישים שהם ירק‬ ‫מאכילים אותו על פי עצמו‪ ,‬עד שיאמר די‪.‬‬ ‫ותרומת ירק דרבנן לא יעשר‪.‬‬ ‫חולה אומר צריך ורופא (דוקא באחד) אומר א"צ‬ ‫מאכילים אותו‪ ,‬ולא אומרים שהרופא יודע יותר‪ ,‬דלב‬ ‫דבש מועיל לבולמוס מפני שמאיר עיניו של אדם‪,‬‬ ‫יודע מרת נפשו‪ .‬ולמר בר רב אשי הולכים אחרי‬ ‫והני מילי כשאוכלו לאחר אכילתו‪ ,‬אבל קודם אכילה‬ ‫החולה להקל אפי' נגד מאה רופאים‪.‬‬ ‫מיגרר גריר (מושך את ליבו לאכול עוד)‪ ,‬וי"א שרפואת‬ ‫רופא אומר צריך וחולה אומר א"צ מאכילים אותו‪,‬‬ ‫הבולמוס היא אליה (בשר שמן מאד) עם דבש וי"א אף‬ ‫דתונבא (‪-‬שטות מחמת חוליו) הוא דנקיט ליה‪.‬‬ ‫סולת בדבש‪ ,‬וי"א אף קמח שעורים בדבש‪ ,‬ורבי יוחנן‬ ‫אכל תאנה מצד מזרח של האילן‪ ,‬מפני שהתאנים שם‬ ‫חולה ורופא אומרים א"צ‪ ,‬פשוט שמאכילים אותו‬ ‫משובחות מפני שהשמש מכה על הפירות מבוקר עד חצות‬ ‫ע"פ שני רופאים שאומרים שהוא צריך‪ ,‬דספק‬ ‫היום‪ ,‬והשמש ממתקת את הפרי‪ .‬ורבי יהודה לקח אוכל‬ ‫נפשות להקל‪.‬‬ ‫מרועה אחד מפני שאחזו בולמוס‪.‬‬ ‫חולה וב' רופאים אומרים א"צ‪ ,‬וב' רופאים אומרים‬ ‫שצריך‪ ,‬מאכילים אותו‪ ,‬ואע"פ שבענין התלוי‬ ‫רבי מאיר הוה דייק בשמא‪ ,‬וכשנתארח אצל אדם‬ ‫באומדנא כגון בשומא ששמין לבעל חוב הולכים אחרי רוב‬ ‫ששמו כידור לא הפקיד ממונו אצלו מפני שחשש‬ ‫דעות (משא"כ בעדות דתרי כמאה ומאה כתרי)‪ ,‬הני‬ ‫שהוא רשע‪ ,‬דכתיב "כי דור תהפוכות המה"‪ ,‬אבל‬ ‫מילי לענין אומדנא דממונא‪ ,‬אבל בפיקוח נפש אפי'‬ ‫רבי יהודה ורבי יוסי הפקידו ממונם אצלו‪ ,‬ור"מ לא‬ ‫בספק מותר‪.‬‬ ‫אמר להם‪ ,‬מפני שיש לחשוש מפניו אבל אין‬ ‫להחזיקו כרשע‪ ,‬וכידור אמר להם לא היו דברים‬ ‫מי שאחזו בולמוס (‪-‬חולי הבא מחמת רעבון‪ ,‬ועיניו כהות‪,‬‬ ‫מעולם‪ ,‬והשקוהו יין וראו על שפמו עדשים‪ ,‬ואמרו‬ ‫והוא מסוכן למות) מאכילים אותו אפי' דברים טמאים‬ ‫לאשתו שתתן להם ממונם לפי הסימן שאכל‬ ‫עד שיאורו עיניו‪ ,‬והיינו משיבחין בין טוב לרע שבזה‬ ‫‪75‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫פ"ד‪ :‬מי שצריך לקחת רפואה ח' ימים והיום הראשון‬ ‫עדשים‪ ,‬ונתנה להם‪ ,‬וכידור הרג אותה‪ .‬ועל זה אמרו‬ ‫חל בשבת אפילו אם אין הספק לשבת זו דפשיטא לן דהיום‬ ‫שבגלל מים אחרונים נהרגה נפש‪ ,‬שדרך הנוטלים ידים‬ ‫לקנח שפמם‪ ,‬ואם היה עושה כך לא היו רואים שאכל עדשים‪.‬‬ ‫לא ימות‪ ,‬מתחיל ליטלה בשבת אע"פ שיקחנה בב'‬ ‫שבתות‪ ,‬וא"צ להמתין למוצאי שבת‪.‬‬ ‫(ובבגלל מים ראשונים האכילו אדם בשר חזיר‬ ‫בפונדק שהיה מוכר לנכרים בשר חזיר ולישראל בשר כשר‪,‬‬ ‫ונכנס ישראל שלא נטל‪ ,‬ונתנו לו בשר חזיר)‪.‬‬ ‫פיקוח נפש‬ ‫כפי שנתבאר לעיל פיקוח נפש דוחה שבת ושאר איסורים‬ ‫כלב שוטה‬ ‫חוץ מג' עבירות חמורות‪ .‬הגמרא לקמן מבארת פרטי‬ ‫סימני כלב שוטה הם שפיו פתוח‪ ,‬ורירו נוטף‪ ,‬ואוזניו‬ ‫הדינים בזה‪.‬‬ ‫סרוחות (‪-‬גדולות ומתקפלות כלפי מטה)‪ ,‬וזנבו מוטל על‬ ‫מחממים מים לחולה בשבת בין להשקותו ובין‬ ‫ירכותיו‪ ,‬ומהלך בצידי דרכים‪ .‬וי"א אף נובח ואין קולו‬ ‫לרוחצו אפילו שיש צד שיבריא מאיליו‪ ,‬ואפי' אין‬ ‫נשמע‪.‬‬ ‫סכנתו אלא לשבת אחרת אין ממתינים שמא יתרפא‬ ‫פ"ד‪ .‬נעשה כלב שוטה ע"י נשים כשפניות‪ ,‬וי"א ע"י‬ ‫מאיליו‪.‬‬ ‫רוח רעה‪ ,‬ונ"מ שאם זה רוח רעה לא יהרגנו מקרוב‬ ‫חילול שבת לצורך חולה אין עושים ע"י נכרים אלא‬ ‫אלא ע"י חץ מרחוק‪.‬‬ ‫ע"י גדולי ישראל‪ ,‬ואפילו היכא דאפשר בנכרי מצוה לעשות‬ ‫המתחכך בכלב שוטה מסתכן‪ ,‬ומי שנשכו כלב שוטה‬ ‫ע"י ישראל‪ ,‬שמא יתעצל הנכרי ולא יעשה ויבוא לידי סכנה‪.‬‬ ‫תוד"ה אלא‪.‬‬ ‫מת‪ ,‬והגמ' מבארת מה הרפואה לדברים אלו‪.‬‬ ‫נשים וכותים שאמרו שצריך לחלל שבת אין מחללים‬ ‫מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילים אותו מחצר כבד‬ ‫על פיהם‪ ,‬אבל מצטרפים לדעת אחרת שאם שנים‬ ‫שלו מפני שאין זה רפואה גמורה להתיר איסור בהמה טמאה‪,‬‬ ‫אומרים צריך ושלשה אומרים אין צריך‪ ,‬וכותי או אשה אומרים‬ ‫ולר' מתיא בן חרש מותר דס"ל שהיא רפואה גמורה‪.‬‬ ‫צריך‪ ,‬מצרפים אותם והוי פלגא וספק נפשות להקל‪.‬‬ ‫דיני רפואה בשבת‬ ‫הזריז לחלל שבת לפיקוח נפש בכל דבר הנצרך לו לנפש‬ ‫מלבד איסור חילול שבת שהותר לחולה במקום פיקוח‬ ‫להעביר סכנת מות הרי זה משובח‪ ,‬וא"צ לימלך בבי"ד‬ ‫נפש‪ ,‬חכמים אסרו לקחת תרופות בשבת גזירה שמא יבוא‬ ‫אפילו כשיש לו תועלת נוספת בדבר‪ ,‬ומותר לפרוש‬ ‫לשחוק סממנים‪ ,‬ואיסור זה מותר בחולה שנפל למשכב או‬ ‫מצודה להציל תינוק שנפל לים אעפ"י שצד דגים‪,‬‬ ‫שהוא חולה בכל גופו‪ .‬ולהלן יבואר מתי מותר לקחת‬ ‫תרופות בשבת‪.‬‬ ‫ולעקור חוליא להציל תינוק שנפל לבור אע"פ שבונה‬ ‫מדרגה שהוא משפיל שפת הבור ועי"ז נח להכנס לבור‪,‬‬ ‫החושש בפיו מטילים סם לתוך פיו בשבת‪ ,‬מפני‬ ‫ולשבור דלת שננעלה בפני תינוק והתינוק נבעת אע"פ‬ ‫שספק נפשות דוחה את השבת‪ ,‬ומודים בזה רבנן לר'‬ ‫שכוונתו לשיפי ‪-‬נסרים‪ ,‬וי"מ קיסמים להדלקה‪ ,‬ולכבות‬ ‫מתיא בן חרש‪ ,‬כדמצינו שרבי יוחנן עשה רפואה‬ ‫הדליקה במים אע"פ שהוא מיישר את הגחלים לצלות‬ ‫בשבת לחולי צפדינא שהוא בשיניים וחניכיים‪ ,‬הואיל‬ ‫עליהם לערב‪ ,‬או להפסיק ע"י מים בכלי מתכת או חרס‬ ‫ומתחיל בפה ונגמר בבני מעיים ומסוכן הוא‪.‬‬ ‫בפני הדליקה שיש בה סכנת נפשות אפי' אם הסכנה היא‬ ‫רבי יוחנן גילתה לו מטרוניתא רפואה ונשבע לה‬ ‫בחצר אחרת שיש שם חולים או קטנים‪ .‬וצריכא‪.‬‬ ‫"לאלוקי ישראל לא מגלינא" ודרש רפואה זו בפירקא‪,‬‬ ‫שהרי לא נשבע שלא יגלה לעמו ישראל‪ ,‬ולא היה בזה‬ ‫רוב בפיקוח נפש‪ -‬ט' ישראל וכותי אחד ונפלה מפולת‬ ‫משום חילול ד' שסבורה שעובר על שבועתו כי אמר לה‬ ‫על אחד מהם ואינו יודע אם הוא ישראל או כותי‪ ,‬מחללים‬ ‫שעתיד לגלות‪.‬‬ ‫ע"פ הרוב‪ ,‬מחצה על מחצה מחללים דספק נפשות‬ ‫להקל‪ ,‬ט' כותים וישראל אחד מחללים דכל קבוע‬ ‫מי שאחזו ירקון מאכילים אותו בשר חמור‪ ,‬וחכמים‬ ‫כמחצה על מחצה דמי‪ ,‬ובפרשו לחצר אחרת ושם נפלה‬ ‫אוסרים‪.‬‬ ‫על אחד מפולת‪ ,‬דבעלמא בניידי אמרינן כל דפריש מרובא‬ ‫מקיזים דם לסרונכי‪ ,‬וחכמים אוסרים‪.‬‬ ‫פריש‪ ,‬אם פרשו כולם מחללים כיון שהוחזק ישראל בחצר‬ ‫‪76‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫מנין שפיקוח נפש דוחה שבת‪-‬‬ ‫השניה (אע"פ שיצאו כולם חוץ מאחד מהחצר השניה‪ .‬תוד"ה‬ ‫הא)‪ ,‬דאמר שמואל אין הולכים בפיקוח נפש אחר‬ ‫לרבי ישמעאל לומדים מדין בא במחתרת שמותר‬ ‫הרוב דכתיב "וחי בהם" שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת‬ ‫להצילו בנפשו אף שיתכן שבא רק לגנוב ממון‪ ,‬ועוון‬ ‫ישראל‪( .‬תוד"ה ולפקח)‪ ,‬ואם פרשו מקצתם אין מחללים‬ ‫שפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה‬ ‫הואיל ולא הוחזק ישראל בחצר השניה‪.‬‬ ‫שתסתלק מישראל‪ ,‬וק"ו שדוחה שבת‪.‬‬ ‫לר"ע לומדים מדכתיב "מעם מזבחי תקחנו למות"‬ ‫פ"ה‪ .‬מצא תינוק מושלך בעיר שדרים בה ישראל‬ ‫ולא מעל מזבחי להתחייב מיתה אלא משלים עבודתו‪,‬‬ ‫וכותים‪ ,‬אם רובה כותים‪ ,‬דנים אותו ככותי ומותר‬ ‫אבל להחיות כגון ללמד זכות על אדם שנדון בבי"ד ליהרג‬ ‫להאכילו נבילות עד שיגדל ויקבל עליו גירות‪( ,‬אבל‬ ‫לוקחים אפילו מעל מזבחי‪ ,‬אע"פ שיש ספק אם יש‬ ‫לשמואל לענין פיקוח נפש מפקחים וכנ"ל וכ"ש דמצוה‬ ‫ממש בדבריו‪ ,‬ואע"פ שעבודה דוחה שבת‪ ,‬ק"ו‬ ‫להחיותו)‪ ,‬ואם שור שלו נגח שור של ישראל משלם נזק שלם‬ ‫שפיקוח נפש דוחה שבת‪.‬‬ ‫ככותי (תוד"ה לא)‪ .‬אם רוב ישראל דינו כישראל לענין‬ ‫שמחזירים לו אבידתו‪ ,‬ומצווים להחיותו‪ ,‬אבל לייחסו‬ ‫פ"ה‪ :‬לרבי אלעזר אם מילה שהיא לאחד מרמ"ח‬ ‫כגון אם היא נקיבה ובאים להתירה לכהן לא (ואף באופן שאין‬ ‫אברים דוחה שבת מפני שחייבים עליה כרת לאחר זמן‪,‬‬ ‫חוששים לאסופי כגון שאבריה מתוקנים‪ ,‬חוששים שהיא נכרית‪,‬‬ ‫כ"ש שתיקון כל גופו דוחה שבת‪.‬‬ ‫וגיורת אסורה לכהונה‪ ,‬ואע"פ שיש רוב ישראל‪ ,‬עשו מעלה‬ ‫לרבי יוסי ברבי יהודה לומדים מדכתיב "אך את‬ ‫ביוחסין להצריך תרי רובי)‪ .‬מחצה על מחצה ישראל‪ ,‬וכגון‬ ‫שבתותי תשמורו"‪ ,‬אך חילק‪.‬‬ ‫שנגח שורו תם את שור ישראל שמשלם חצי נזק‪,‬‬ ‫לרבי יונתן בן יוסף לומדים מ"קודש היא לכם" היא‬ ‫אבל בנגח שור ישראל את שורו פטור עד שיביא ראיה‬ ‫שישראל הוא‪.‬‬ ‫מסורה בידכם ולא אתם בידה‪.‬‬ ‫לרבי שמעון בן מנסיא לומדים מדכתיב "ושמרו בני‬ ‫מחללים שבת אפי' לצורך חיי שעה‪.‬‬ ‫ישראל את השבת"‪ ,‬חלל עליו שבת אחת כדי‬ ‫אין מצילים את המת מפני הדליקה‪ ,‬ולרבי יהודה בן‬ ‫שישמור שבתות הרבה כדמסיים קרא "לעשות את השבת"‬ ‫לקיש מצילים‪ ,‬דאדם בהול על מתו ואם לא יוכל‬ ‫והיינו לעשות שבתות אחרות‪.‬‬ ‫להציל יבוא לכבות‪ ,‬אבל בפיקוח הגל אם מצאוהו מת‬ ‫לשמואל לומדים מ"אשר יעשה אותם (את המצוות) וחי‬ ‫אסור להמשיך לפקח לכו"ע כיון שאין חשש שיעבור‬ ‫בהם" שודאי יחיה על ידם ולא שיגיע לידי ספק שמא ימות‬ ‫איסור דאורייתא אם יבהל‪.‬‬ ‫בהם‪.‬‬ ‫מי שנפלה עליו מפולת ויש ספק אם הוא שם או‬ ‫הגמ' אומרת שלכל הלימודים יש פירכא חוץ‬ ‫לא‪ ,‬או שיש ספק אם הוא חי או מת‪ ,‬או שיש ספק‬ ‫מהלימוד מ"וחי בהם"‪( ,‬מחתרת לפי רבא זה ודאי‬ ‫אם הוא כותי או ישראל‪ ,‬מפקחים עליו את הגל‪ .‬עד‬ ‫פיקוח נפש‪ ,‬דחזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו‪,‬‬ ‫היכן הוא מפקח אם הוא נראה כמת שאינו מזיז אבריו‪ ,‬אם‬ ‫וממילא הגנב יהרגהו אם יעמוד כנגדו ועל דעת זה הוא‬ ‫מפקחים מלמטה למעלה שמצאו דרך מרגלותיו‪ ,‬י"א עד‬ ‫בא‪ ,‬והבא להורגך השכם להוגו‪ .‬מעם מזבחי‪ -‬שמא‬ ‫חוטמו ואם אינו מוציא רוח מחוטמו ודאי הוא מת ויניחוהו‪ ,‬ואף‬ ‫הכונה כדאמר אביי לענין מה שאם בדרך להסקל הנדון‬ ‫אם אין ליבו דופק ממשיכים לפקח‪ ,‬דלפעמים אין החיות ניכרת‬ ‫טוען שיש לו זכות ללמד על עצמו‪ ,‬שמחזירים אותו אפילו ד' וה'‬ ‫בליבו וניכרת בחוטמו‪ ,‬וי"א עד ליבו‪( ,‬ואינו תלוי‬ ‫פעמים‪ ,‬והכונה ששולחים זוגא דרבנן ובודקים דבריו אם‬ ‫במחלוקת אם הולד נוצר מראשו או מטבורו‪ ,‬דאפילו‬ ‫יש בהם ממש‪ ,‬והוי ודאי‪ ,‬וכן שאר דרשות י"ל דהוי ודאי‪,‬‬ ‫לאבא שאול לענין יצירה האדם נוצר מהאמצע‪ ,‬אבל‬ ‫ספק מנלן)‪.‬‬ ‫החיות עיקרה באף)‪ ,‬והני מילי מלמטה‪ ,‬אבל מלמעלה‬ ‫אם אין רוח חיים באפיו לכו"ע אין ממשיכים לפקח‪.‬‬ ‫דרך כפרת העוונות‬ ‫בדק ומצא שעליונים מתו ימשיך לפקח בשביל‬ ‫כתב הרמב"ם (תחילת הלכות תשובה) בזמן הזה שאין בית‬ ‫המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה‪,‬‬ ‫התחתונים שמא הם חיים‪ ,‬וכן היה מעשה‪.‬‬ ‫התשובה מכפרת על כל העבירות‪ ,‬אפילו רשע כל ימיו‬ ‫‪77‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫החוב שהוא לומד ממנו לזלזל בגזל‪ ,‬הליכת ד' אמות בלא‬ ‫ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו‬ ‫תורה ותפילין שלומדים ממנו לבטל תורה‪ ,‬ת"ח שיצא‬ ‫שנאמר "רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו"‪,‬‬ ‫ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים שנאמר כי ביום הזה‬ ‫עליו שם רע‪ ,‬אם אין משא ומתן שלו באמונה‪ ,‬ואין‬ ‫יכפר עליכם‪ .‬עוד כתב הרמב"ם אף על פי שהתשובה‬ ‫דיבורו בנחת‪.‬‬ ‫מכפרת על הכל ועצמו של יום הכפורים מכפר‪ ,‬יש עבירות‬ ‫שהן מתכפרים לשעתן ויש עבירות שאין מתכפרים אלא‬ ‫כמה עניינים בתשובה‬ ‫לאחר זמן‪ .‬עכ"ל‪ .‬ולהלן יבוארו דרכי הכפרה בכל סוגי‬ ‫כתב רבינו יונה (תחילת ספר שערי תשובה) מן הטובות‬ ‫העבירות‪.‬‬ ‫אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו‪ ,‬כי הכין להם הדרך‬ ‫לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם‪ ,‬לחשוך‬ ‫אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל‪ ,‬לפני מי אתם‬ ‫נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו‪ ,‬ולמדם והזהירם‬ ‫מיטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים‪ ,‬שנאמר‬ ‫לשוב אליו כי יחטאו לו‪ ,‬לרוב טובו וישרו כי הוא ידע יצרם‪.‬‬ ‫"וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" ואומר "מקוה‬ ‫עכ"ל‪ .‬ולהלן יבואר המעלות המיוחדות שיש בתשובה‪,‬‬ ‫ישראל ד' "‪ ,‬מה מקוה מטהר את הטמאים אף‬ ‫ומתי היא מועילה‪.‬‬ ‫הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל‪.‬‬ ‫פ"ו‪ :‬גדולה תשובה שהיא מביאה רפואה לעולם‪,‬‬ ‫כפרת הקרבנות‪ -‬חטאת ואשם ודאי‪ ,‬מכפרים‪,‬‬ ‫ומגעת עד כסא הכבוד‪ ,‬ודוחה לא תעשה שבתורה‬ ‫ומסתמא איכא תשובה‪ ,‬שאם לא היה מתחרט לא היה מביא‬ ‫"לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה"‪ ,‬שאע"פ‬ ‫קרבן‪ .‬אשם תלוי הבא על שגגת ספק כרת מכפר אך זה לא‬ ‫שישראל זנו יחזרו‪ ,‬ומקרבת את הגאולה‪ ,‬ומארכת‬ ‫כפרה גמורה‪ ,‬אלא תולה להגן עליו מן היסורים עד שיודע לו‬ ‫שנותיו של אדם‪ ,‬ובשביל יחיד שעשה תשובה‬ ‫שודאי חטא ויביא חטאת‪ ,‬ואם הגיע יוה"כ א"צ להביא‬ ‫מוחלים לכל העולם‪.‬‬ ‫אשם תלוי מפני שכבר נתכפר ביוה"כ‪.‬‬ ‫תשובה מאהבה עוקרת למפרע‪ ,‬ותשובה מיראה רק‬ ‫מיתה ויוה"כ מכפרים עם התשובה‪ .‬יוה"כ מכפר על‬ ‫מכאן ולהבא‪ .‬בתשובה מאהבה זדונות נעשים‬ ‫כל עבירות שבתורה‪ ,‬לרבי אף בלא תשובה‪ ,‬חוץ‬ ‫כזכויות‪ ,‬ובתשובה מיראה נעשים כשגגות‪.‬‬ ‫מפורק עול (‪-‬כופר בקב"ה)‪ ,‬ומגלה פנים בתורה (‪-‬שדורש‬ ‫ע"י תשובה מאהבה ומיראה נקראים בנים‪ ,‬וע"י‬ ‫אותה לגנאי)‪ ,‬ומי שלא מל‪ ,‬שאין יוה"כ מכפר בלי‬ ‫יסורים שלא שבו עד שנתיסרו ביסורים נקראים עבדים‪.‬‬ ‫תשובה‪ ,‬וי"ל שאף לרבי יוה"כ מכפר שאר עבירות‬ ‫בלא תשובה‪ ,‬ותשובה בלי יוה"כ לא‪( .‬ולרבי יהודה‬ ‫בוא וראה שלא כמידת הקב"ה בתשובה כמידת בשר‬ ‫בכל העבירות תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר)‪.‬‬ ‫ודם‪ ,‬שהקב"ה ודאי מתפייס‪ ,‬ומחזיק לו טובה‪ ,‬ומעלה‬ ‫עליו כאילו הקריב פרים בנדבה‪ ,‬ואין זו מידת בשר‬ ‫עשה ולא תעשה הניתק לעשה התשובה מכפרת‬ ‫ודם‪.‬‬ ‫בהם‪.‬‬ ‫היכי דמי בעל תשובה כגון שבא דבר עבירה לידו פעם‬ ‫פ"ו‪ .‬לא תעשה י"א שהתשובה מכפרת חוץ מלאו‬ ‫ראשונה ושניה‪ ,‬באותה אשה ובאותו זמן ובאותו‬ ‫דלא תישא‪ ,‬וי"א שבכל הלאוים התשובה תולה ויוה"כ‬ ‫מקום‪ ,‬שבזה יצרו מתגבר עלו ואומר לו קום עשה מה שעשית‬ ‫מכפר‪.‬‬ ‫כבר וכבש את יצרו‪.‬‬ ‫ונקה לשבים לא ינקה לשאינם שבים‪.‬‬ ‫אדם עובר עבירה פעם ראשונה ושניה ושלישית‬ ‫מוחלים לו‪ ,‬רביעית אין מוחלים לו‪ ,‬בין בציבור בין‬ ‫ד' חילוקי כפרה‪ -‬עבר עשה ושב מוחלים לו מיד‪,‬‬ ‫ביחיד‪.‬‬ ‫עבר על לא תעשה ושב‪ ,‬תשובה תולה ויוה"כ מכפר‪,‬‬ ‫עבר על כריתות ומיתות בי"ד תשובה ויוה"כ תולים‬ ‫כללי וידוי‬ ‫ויסורים ממרקים‪ ,‬ובחילול ד' כולם תולים ומיתה‬ ‫ממרקת‪.‬‬ ‫כתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב') ומה היא התשובה‬ ‫הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו‬ ‫חילול ד'‪ -‬הגמ' מביאה כמה דוגמאות לחילול ד' אצל‬ ‫שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו'‪ ,‬וכן יתנחם‬ ‫ת"ח בדבר שאינו אסור מדינא אבל אינו ראוי לת"ח‪,‬‬ ‫על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי‪ ,‬ויעיד עליו יודע‬ ‫כגון תשלום בזמן במקום שאין רגילים לתבוע את‬ ‫תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר‬ ‫‪78‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה‪ ,‬כדי שלא‬ ‫עוד אלהינו למעשה ידינו וגו'‪ ,‬וצריך להתודות בשפתיו‬ ‫יהיה הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנום‪.‬‬ ‫ולומר עניינות אלו שגמר בלבו‪ .‬עכ"ל‪ .‬ולהלן יבוארו פרטי‬ ‫דיני וידוי‪ .‬ועוד מענייני תשובה והמנעות מחטאים‪.‬‬ ‫האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקים‬ ‫פרסום החטאים‪ -‬על חטא שאינו מפורסם נאמר‬ ‫בידו לעשות תשובה‪ ,‬דאחרי פעמיים נעשה לו‬ ‫"אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" שזה כבוד ד'‪ ,‬שכשאדם‬ ‫כהיתר‪.‬‬ ‫חוטא בפרהסיא הוא ממעט כבוד שמים‪ ,‬ועל המפורסם‬ ‫האומר אחטא ויוה"כ מכפר אין יוה"כ מכפר‪ ,‬אפילו‬ ‫נאמר "מכסה פשעיו לא יצליח"‪ .‬וי"א כאן בבין אדם‬ ‫לרבי שיוה"כ מכפר בלא תשובה‪ ,‬מאחר שסומך עליו‬ ‫למקום‪ ,‬כאן בבין אדם לחבירו שיגלה לרבים כדי שיבקשו‬ ‫לחטוא אינו מכפר‪.‬‬ ‫ממנו שימחל לו‪ .‬משה רצה שיכתבו בתורה שמת בגלל‬ ‫"יען לא האמנתם בי להקדישני" כדי שלא יחשבו‬ ‫עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד‬ ‫שחטא בחטא המרגלים‪.‬‬ ‫שירצה את חבירו‪ ,‬דכתיב "מכל חטאותיכם לפני ד'‬ ‫תטהרו"‪ ,‬ואפי' מקניטו בדברים צריך לפייסו‪ ,‬וצריך‬ ‫עבירות שהתוודה עליהם יוה"כ אחד ושנה בהם‪,‬‬ ‫לפייסו עם שלש שורות של שלשה בני אדם כלומר ג'‬ ‫יחזור ויתוודה יוה"כ אחר‪ ,‬ואם לא שנה י"א שאם‬ ‫פעמים ובכל פעם ג' אנשים‪ ,‬ולא יבקש ממנו יותר מג'‬ ‫מתוודה הרי הוא ככלב שב על קיאו‪ ,‬וי"א שהחוזר‬ ‫ומתוודה משובח‪ ,‬דכתיב "וחטאתי נגדי תמיד" שאיני‬ ‫פעמים‪ ,‬ואם מת מביא י' בני אדם ומעמידם על קברו‬ ‫ואומר חטאתי לאלוקי ישראל ולפלוני‪.‬‬ ‫סבור שכיפרת לי‪ ,‬והרי הוא כאילו הוא עומד נגדי‪.‬‬ ‫עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהתר‪.‬‬ ‫רבי זירא היה ממציא עצמו לפני מי שחטא לו כדי‬ ‫שיוכל לבקש מחילה‪.‬‬ ‫לר"י בן בבא צריך לפרט החטא בוידוי לומר חטא פלוני‬ ‫חטאתי‪ ,‬ולר"ע א"צ‪.‬‬ ‫רב הביא עצמו בערב יוה"כ לפני טבח שחטא לו‪ ,‬ולא‬ ‫רצה הטבח לבקש מחילה‪ ,‬ומת הטבח‪.‬‬ ‫תשובה מעכבת את הפורענות אף ברשעים גמורים‬ ‫שכבר נחתם עליהם גזר דין של פורענות‪.‬‬ ‫פ"ז‪ :‬רב לא חזר לתחילת הדרשה בשביל רבי חנינא‬ ‫מפרסמים את החנפים מפני חילול ד' כדי שלא ילמדו‬ ‫והקפיד רבי חנינא‪ ,‬וביקש ממנו רב י"ג פעמים בערב‬ ‫ממעשיהם‪ ,‬וכדי שכשבאה עליהם פורענות לא יאמרו מה הועיל‬ ‫יוה"כ מחילה (ואע"פ שצריך לבקש רק ג' פעמים‪ ,‬רב‬ ‫להם זכותם‪.‬‬ ‫שאני שהחמיר על עצמו) ולא מחל‪ ,‬ואע"פ שכל המעביר‬ ‫שלות הרשעים מביאה לידי תקלה שמחמת השלוה הם‬ ‫על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו‪ ,‬ראה בחלום‬ ‫יושבים ומהרהרים בעבירות‪.‬‬ ‫שרב יעלה לגדולה‪ ,‬וחשש שימות כדי שרב יהיה ראש‬ ‫ישיבה במקומו מפני שאין מלכות נוגעת בחברתה‪ ,‬ורצה‬ ‫השררה מקברת את בעליה‪ ,‬ואין לאדם הנאה ממנה‪,‬‬ ‫לדחותו מלפניו כדי שיברח לבבל ושם יהיה ראש ישיבה‪.‬‬ ‫ולואי שלא יחטא על ידה‪ ,‬הגמ' מביאה מדברי רב‬ ‫ורבא מה אמרו כשיצאו מביתם לדון דין‪.‬‬ ‫זמן מצות וידוי ביוה"כ עם חשיכה לאחר אכילה‬ ‫משקיבל עליו יוה"כ‪ ,‬ומ"מ יתוודה לפני האכילה שמא‬ ‫פ"ז‪ .‬הגמ' מביאה דברי רב ורב זוטרא שאמרו‬ ‫תיטרף דעתו בסעודה מחמת שכרות‪ ,‬ויחזור ויתודה‬ ‫כשכיבדום‪ ,‬כדי שלא יבואו לידי גאוה‪.‬‬ ‫ערבית שמא אירע דבר קלקלה של חטא בסעודה‪ ,‬וכן‬ ‫לא טוב לרשעים שמקבלים שכר בעוה"ז‪ ,‬וטוב‬ ‫שחרית מוסף מנחה ונעילה‪( .‬ונחלקו בירושלמי אם הכונה‬ ‫לצדיקים שמקבלים עונש בעוה"ז‪ ,‬הצדיקים מזכים‬ ‫לנעילת שערי שמים או לנעילת שערי העזרה)‪ ,‬יחיד אומרו‬ ‫לבניהם עד סוף כל הדורות‪ ,‬והרשעים מחייבים‬ ‫אחר תפילתו וש"צ באמצע‪.‬‬ ‫לבניהם עד סוף כל הדורות‪.‬‬ ‫נוסח הוידוי‪ -‬הגמ' מביאה מכמה אמוראים מה לומר‬ ‫כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו‪ ,‬שהקב"ה‬ ‫בוידוי (אתה יודע רזי עולם‪ ,‬מעמקי הלב‪ ,‬ובתורתך‬ ‫מדחה את העבירה מפניו שלא תבוא לידו‪ ,‬כדי שלא יהיה‬ ‫כתוב לאמר כי ביום הזה וכו'‪ ,‬רבון העולמים כי לא על‬ ‫הוא בגיהנום ותלמידיו בגן עדן‪ ,‬וכל המחטיא את‬ ‫‪79‬‬ ‫תמצית הש"ס מסכת יומא‬ ‫אלא בלילה‪ ,‬דס"ל כרבנן שתפילת נעילה בלילה‪ .‬ולרבי יוסי‬ ‫צדקותינו וכו'‪ ,‬כי עוונותינו רבו‪ ,‬אלוקי עד שלא נוצרתי‬ ‫בר יהודה יכול לטבול כל היום אא"כ התפלל כבר‬ ‫איני כדאי)‪ ,‬ועיקר הוידוי הוא אנחנו חטאנו‪.‬‬ ‫תפילת נעילה‪ ,‬דס"ל שטבילה בזמנה אינה מצוה (ולכן‬ ‫אשה שחייבת כמה טבילות בכמה ימים מספיק‬ ‫תפילות יום הכיפורים‬ ‫שתטבול ביום האחרון)‪ .‬ולחכמים (לרש"י זו דעה‬ ‫ביוה"כ מלבד ערבית שחרית ומנחה שמתפללים בכל יום‪,‬‬ ‫שלישית‪ ,‬ועיין תוד"ה אי) יכול לטבול אף אם התפלל‬ ‫ותפילת מוסף שמתפללים במועדים‪ ,‬מוסיפים להתפלל‬ ‫תפילת נעילה‪ ,‬דס"ל טבילה בזמנה מצוה ומצוה לטבול‬ ‫גם נעילה‪ ,‬מפני שכל המרבה בתפילה נענה‪ .‬הגמרא‬ ‫מבארת באלו מהתפילות נושאים כפים‪ ,‬וכמה ברכות יש‬ ‫ביום דכתיב "והיה לפנות ערב ירחץ במים"‪( ,‬ורבי יוסי סובר‬ ‫בתפילות אלו‪ ,‬ומבארת דיני תפילת מעריב של מוצאי‬ ‫שטבילה בזמנה מצוה‪ ,‬כדמצינו שמי ששם ד' כתוב‬ ‫יוה"כ‪.‬‬ ‫על בשרו לא ירחץ ולא יסוך שמא ימחוק את השם‪ ,‬ולא‬ ‫יעמוד במקום הטינופת‪ ,‬ואם נזדמנה לו טבילת מצוה‬ ‫נשיאת כפים בתעניות‪ -‬בתעניות של גשמים‬ ‫כורך עליו גמי להגן עליו משטף המים‪ ,‬ויורד וטובל‪ ,‬ואם‬ ‫ובמעמדות ד' ימים בכל שבוע שאנשי משמר ישראל‬ ‫מתכנסים בעריהם ומתענים וקוראים במעשה בראשית‪,‬‬ ‫אין לו גמי ימתין למחר ויחפש גמי דטבילה בזמנה אינה‬ ‫וביוה"כ כהנים נושאים ידיהם בשחרית מוסף (לא קאי‬ ‫מצוה‪ ,‬ולרבי יוסי יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא‬ ‫על תעניות ומעמדות שאין בהם מוסף) מנחה (דבשאר ימות‬ ‫ישפשף‪ ,‬דטבילה בזמנה מצוה)‪.‬‬ ‫השנה אין נושאים כפים במנחה מחשש שכרות‪ ,‬ותעניות לא‬ ‫הרואה קרי ביוה"כ יורד וטובל‪ ,‬ולפני יוה"כ ישפשף‬ ‫שייך שכרות) ונעילה‪.‬‬ ‫בחמין כדי שאם יראה קרי למחר יוכל לטבול בלא חציצה‪.‬‬ ‫ואיתא בברייתא שהרואה קרי ביוה"כ שלא במתכוין‬ ‫בנעילה מתפלל ז' ברכות (ושמואל אמר שאומר רק‬ ‫עוונותיו מחולים לו‪ .‬ובברייתא אחרת איתא שידאג‬ ‫מה אנו מה חיינו ואינו מתפלל‪ ,‬והגמרא מקשה על דבריו‬ ‫כל השנה כולה שמא לא קיבלו תעניתו והשביעוהו במה‬ ‫מברייתא) לר"מ חותם בוידוי הקל הסלחן‪ ,‬ולא מקדש‬ ‫שיכולים להשביעו כעבד המוזג כוס לרבו ושפך לו קיתון על‬ ‫ישראל‪ ,‬ולחכמים רק אם רוצה והיינו בנעילה‪ ,‬וי"מ‬ ‫פניו‪ ,‬ואם עלתה לו שנה שלא מת מובטח לו שהוא בן‬ ‫שלחכמים בכל תפילה של ז' ברכות יכול לחתום בוידוי‪ .‬עולא‬ ‫עולם הבא שהמעשים הטובים שלו הגנו עליו‪ ,‬שהרי כל‬ ‫בר רב פתח בברכת אתה בחרתנו וסיים במה אנו מה‬ ‫העולם רעב והוא שבע‪ ,‬ויראה זרע ויאריך ימים‪.‬‬ ‫חיינו‪ ,‬ושיבחו רבא‪ ,‬ויחיד אומרה אחר תפילתו‪.‬‬ ‫לרב נעילה שזמנו משחשיכה פוטרת מלהתפלל ערבית‬ ‫אף למ"ד תפילת ערבית חובה‪ .‬ומסיק שנחלקו בזה‬ ‫תנאים ולמ"ד שאין זמנה בלילה אינה פוטרת של ערבית‬ ‫הדרן עלך מסכת יומא‬ ‫פ"ח‪ .‬במעריב שחרית ומוסף מתפלל ז' ברכות‬ ‫ומתוודה‪ ,‬ובמעריב של מוצאי יוה"כ י"א שמתפלל ז'‬ ‫ברכות ואומר באמצעית מעין שמונה עשרה והיינו‬ ‫הביננו שיש בה מעין י"ג ברכות‪ ,‬והיא תפילה קצרה שתיקנו‬ ‫לעוברי דרכים‪ ,‬ובמוצאי יוה"כ התירו לצאת בה מפני הטורח‪.‬‬ ‫וי"א שמתפלל י"ח שלימות מפני שצריך לומר הבדלה‬ ‫בחונן הדעת‪.‬‬ ‫טבילה ביוה"כ‬ ‫כל חייבי טבילות (כגון זב וזבה מצורע ומצורעת בועל‬ ‫נדה טמא מת) טובלים כדרכם ביוה"כ‪ ,‬נדה ויולדת‬ ‫טובלות בלילה‪ ,‬ובעל קרי שאסור בדברי תורה מתקנת‬ ‫עזרא‪ ,‬אם אירע לו קרי לפני מנחה טובל עד המנחה כדי‬ ‫שיוכל להתפלל מנחה‪ ,‬אבל אם אירע לו קרי אח"כ לא יטבול‬ ‫‪80‬‬