gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

הלכה בפרשה · Halacha Beparasha — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

מוציא לאור: הלכה בפרשה · Halacha Beparasha

שבוע: האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

הלכה בפרשה · Halacha Beparasha — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

פתח את ה-PDF הורדה

‫פרשת האזינו‪ :‬האם מותר לעזוב את הסעודה לפני הזימון‬ ‫ס''ד‬ ‫פתיחה‬ ‫ֹלהינּו''‪ ,‬פסוק ממנו נדרשים הלכות רבות‪ .‬כפי שראינו‬ ‫בפרשת השבוע כותבת התורה את הפסוק ''כִּ֛י ֵׁ֥שם יְקֹ וָ֖ק אֶ ְק ָ֑רא ה ֵׁ֥בּו גָֹ֖ ֶדל לא‪ֵֽ -‬‬ ‫שנה שעברה (האזינו שנה ז')‪ ,‬הגמרא במסכת ברכות (מה ע''א) לומדת מפסוק זה גם את החובה לזמן לפני ברכת המזון‪ ,‬ונחלקו‬ ‫המפרשים‪ ,‬האם ניתן להבין מכך שהחובה לזמן מדאורייתא‪:‬‬ ‫א‪ .‬הראב''ד (על הרי''ף מד ע''א) הבין שהזימון נחשב כברכה נוספת‪ ,‬שגם היא מדאורייתא‪ ,‬כמו ברכת המזון‪ .‬הסיבה שבברכה זו אין‬ ‫שם ה' ומלכות היא‪ ,‬שרק בברכה שחייבים לקיימה יש בה שם ומלכות‪ ,‬ולכן בעוד שהאוכל לחם חייב תמיד לברך ברכת המזון‪,‬‬ ‫הרי שאין האוכל לחם מתחייב בברכת המזון וזימון‪ .‬כך סבר גם החזון איש (או''ח לא‪ ,‬א)‪ ,‬שהוכיח כדבריו מהגמרא בברכות (מו‬ ‫ע''א)‪ ,‬המונה את ברכות ברכת המזון‪ ,‬מכלילה את ברכת הזימון‪ ,‬ומשמיטה את הברכה הרביעית ('הטוב והמטיב')‪ ,‬שכן היא מדרבנן‪.‬‬ ‫ב‪ .‬המאירי (מה ע''א ד''ה וענין) חלק וסבר שהחובה לזמן מדרבנן בלבד‪ ,‬והפסוק אותו מביאה הגמרא הוא אסמכתא בלבד‪ .‬לשיטתו‬ ‫זו גם הסיבה שאין שם ומלכות בזימון‪ ,‬שכן לא מדובר בברכה של ממש‪ ,‬אלא דרך להתעורר לברכת המזון מתוך כוונה‪ .‬כך פסק‬ ‫גם המשנה ברורה (קצב‪ ,‬א)‪ ,‬שטען שכך דעת רוב הפוסקים‪ .1‬עם זאת‪ ,‬נראה שלכל השיטות‪ ,‬במקום ספק האם צריך לזמן (לדוגמא‬ ‫במחלוקת שראינו בעבר האם אוכל ירק מצטרף לזימון בשלושה)‪ ,‬ניתן לזמן‪ ,‬שכן הזימון אינו כולל הזכרת שם ה' לבטלה‪ .‬ובלשון המאירי‪:‬‬ ‫''ועניין הזימון הוא דרך אזהרה והתראה‪ ,‬להתעורר לברכה מתוך כוונה‪ ,‬ומתוך כך לא הוזכרה בו אזכרה ולא מלכות‪,‬‬ ‫הואיל ולא הותקנה אלא לאזהרה‪ ,‬אלא שבעשרה הותקנה הזכרת השם כמו שיתבאר‪ ,‬הואיל ומניינם דבר שבקדושה‪.‬‬ ‫ואף על פי שברכת המזון מן התורה‪ ,‬אין הזימון מן התורה‪ ,‬ומכל מקום דרשוהו דרך סמך‪ ,‬ממה שנאמר גדלו לה' איתי‬ ‫ונרוממה שמו יחדיו‪ ,‬שנמצא אחד מתרה את השנים להיוועד עמו לרומם את הא‪-‬ל‪''.‬‬ ‫בעקבות הפסוק המוזכר בפרשה ממנו למדים הלכות זימון‪ ,‬נעסוק השבוע בעניין זה‪ .‬נפתח במחלוקת הפוסקים האם חיוב הזימון‬ ‫חל בתחילת הסעודה או בסופה (נפקא מינה‪ ,‬האם מותר לצאת לפני סיום הסעודה)‪ ,‬והאם שניים שעוד לא סיימו לאכול‪ ,‬מחויבים‬ ‫להפסיק זמנית אכילתם על מנת לענות למי שסיים לאכול לזימון‪ .‬לאחר מכן נראה מחלוקת הראשונים‪ ,‬עד איזה קטע בברכת‬ ‫המזון צריך להקשיב‪ ,‬מי שמעוניין להמשיך לאכול לאחר הזימון‪.‬‬ ‫שניים שאכלו‬ ‫הגמרא במסכת ברכות (מה ע''ב) כותבת‪ ,‬שבמקרה בו שלושה אכלו כאחד‪ ,‬חובה עליהם לזמן‪ ,‬ואף במקרה בו יצא אחד מחוץ‬ ‫לבית בלי זימון‪ ,‬עליו לחזור כדי להצטרף ולענות לזימון‪ .‬בנוסף‪ ,‬גם עשרה שאכלו כאחד אסור להתפצל‪ ,‬אפילו לדוגמא לחמישה‬ ‫וחמישה‪ ,‬שכן זימון בעשרה כולל את שם ה'‪ .‬לכן גם העוזב את העשרה ללא זימון‪ ,‬צריך לשוב כדי לזמן‪ ,‬ואף ממש לשבת עמהם‬ ‫ולא רק לשמוע את הזימון מרחוק‪ .‬מה הדין כאשר סועד סיים אכילתו לפני חבריו? ייתכן שנחלקו בשאלה זו הפוסקים‪:‬‬ ‫א‪ .‬הרשב''א (ד''ה אחד) כתב‪ ,‬שבמקרה זה הוא לא יכול לברך וללכת‪ ,‬שכן הוא התחייב בזימון בתחילת הארוחה‪ ,‬וממילא עליו‬ ‫לחכות עד שחבריו יסיימו סעודתם ויזמנו‪ .‬ב‪ .‬רב האי גאון (מובא שם) חלק וסבר‪ ,‬שבמקרה זה‪ ,‬הוא יכול לברך ברכת המזון וללכת‪,‬‬ ‫ואינו חייב לחכות לחבריו‪ .‬מה סברתו? והרי לכאורה התחייב בזימון‪ .‬הבית יוסף (או''ח ר‪ ,‬א) טען‪ ,‬שרב האי גאון מודה לרשב''א‬ ‫שהזימון חל בתחילת סעודה‪ ,‬והוא סבר שמותר לאותו סועד לעזוב‪ ,‬רק במקרה בו אותו סועד מוכרח לצאת‪.‬‬ ‫הב''ח (שם) הקשה על דבריו‪ ,‬שכן מעבר לכך שמפשט דברי רב האי גאון משמע שהוא מתיר לו לברך גם שלא בשעת הדחק‪,‬‬ ‫באיזה דחק מדובר לדעת הבית יוסף? אם בהפסד ממון‪ ,‬מי התיר לאותו סועד לבטל מצוות חכמים מפני הפסד ממון?! ואם מפני‬ ‫פיקוח נפש‪ ,‬בוודאי שמותר לו לצאת‪ ,‬והרי אפילו מצווה דאורייתא נדחית‪ .‬לכן פירש‪ ,‬שרב האי גאון חלוק על הרשב''א‪ ,‬וסבור‬ ‫שחובת הזימון חלה רק בסיום הסעודה‪ ,‬ומשום כך המסיים לאכול לפני חבריו אינו מתחייב בזימון‪ ,‬ובוודאי שיכול לצאת‪ .‬ובלשונו‪:‬‬ ‫''ולעניות דעתי הדין עם הגאון‪ ,‬משום דלשון משנתינו שלושה שאכלו כאחד חייבין לזמן‪ ,‬משמע דכשאכלו וגמרו סעודתן‬ ‫כאחד חל עליהם חובת זימון‪ ,‬אבל אם האחד ביקש לצאת לשוק באמצע הסעודה‪ ,‬לא חל עדיין עליהן חובת זימון כלל‪,‬‬ ‫ועל כן רשאי לברך לעצמו בלא זימון‪ ...‬אבל בית יוסף כתב דהגאון נמי סובר כהרשב"א‪ ...‬ותימה רבה‪ ,‬דאם הדבר נחוץ‬ ‫מפני הפסד ממון‪ ,‬אין לו רשות לעבור על דברי חכמים אפילו יגיע לו הפסד‪ ,‬ואם איכא ספק סכנה אין צריך לאמרו‪,‬‬ ‫דפשיטא הוא דאפילו איסור דאורייתא יכול לעבור‪ ,‬ועוד דלשון הגאון משמע כל שביקש לצאת יוצא‪ ,‬אפילו אינו נחוץ‪''.‬‬ ‫כיצד נפסק להלכה? הב''ח (או''ח ר‪ ,‬א) והמגן אברהם (שם‪ ,‬ב) פסקו כהבנתם בדעת רב האי גאון‪ ,‬שחיוב הזימון חל רק בסיום‬ ‫הסעודה‪ .‬והוסיף הב''ח‪ ,‬שכך גם מנהג העולם‪ .‬השולחן ערוך (שם‪ ,‬א) חלק ופסק כדעת הרשב''א‪ ,‬שחיוב הזימון חל כבר בתחילת‬ ‫הסעודה‪ ,‬ולכן המסיים לאכול לפני חבריו‪ ,‬חייב לחכות שיסיימו את אכילתם כדי שיזמנו‪ .‬כך גם פסק המשנה ברורה (שם‪ ,‬ה)‪,‬‬ ‫שהוסיף שכל האחרונים חלקו על דברי הב''ח והמגן אברהם‪ ,‬וביניהם הט''ז‪ ,‬המאמר מרדכי והאליה רבה‪.‬‬ ‫שניים שסיימו‬ ‫ייתכן שהשלכה נוספת למחלוקת (על פי הבנת הב''ח) מתי חלה חובת הזימון‪ ,‬תהיה בפירוש המשך דברי הגמרא (מה ע''ב)‪ .‬הגמרא‬ ‫כותבת‪ ,‬שבמקרה בו שניים סיימו אכילתם‪ ,‬והשלישי טרם סיים‪ ,‬עליו להפסיק אכילתו כדי לענות לזימונם‪ .‬ובניגוד לכך‪ ,‬חבריו של‬ ‫סועד שסיים סעודתו‪ ,‬לא חייבים להפסיק סעודתם‪ ,‬אם כי יש בכך דבר ראוי‪ .‬נחלקו הראשונים בביאור הגמרא‪:‬‬ ‫א‪ .‬הרשב''א (שם‪ ,‬ד''ה אחד) ורבינו יונה (לג ע''א בדה''ר) סברו‪ ,‬שאותו סועד מחויב להפסיק סעודתו על מנת לענות לזימון לחבריו‬ ‫שסיימו לאכול‪ ,‬שכן הוא מחויב בזימון‪ .‬לא זו בלבד הוסיף הרשב''א‪ ,‬להבנתו‪ ,‬במקרה בו אותו סועד מסרב לענות‪ ,‬אפשר לזמן גם‬ ‫‪ 1‬הקריית ספר (ברכות פרק ה') בדעת ביניים סבר‪ ,‬שזימון בשלושה מדרבנן‪ ,‬וזימון בעשרה מדאורייתא‪ .‬את דבריו ביסס על גמרא נוספת במסכת‬ ‫ברכות (מח ע''ב) ‪ ,‬הדורשת עניין הזימון מלשון הפסוק 'את ה' אלוקיך' בפרשת עקב‪ ,‬משמע שהזימון מדאורייתא כאשר מזכירים שם ה'‪.‬‬ ‫אם לא יענה‪ .‬ב‪ .‬רש''י (ד''ה אחד) חלק ופירש‪ ,‬שאותו סועד לא חייב להפסיק אכילתו לטובת חבריו‪ ,‬אלא שיש בכך דרך ארץ‪ .‬ייתכן‬ ‫שצעד בשיטת רב האי גאון‪ ,‬שעל אף שכבר משעת הישיבה יחד ניתן לזמן‪ ,‬החובה לזמן חלה רק בסוף הסעודה‪ ,‬והוא הרי עוד‬ ‫לא סיים סעודתו‪ ,‬לכן אינו מוכרח מעיקר הדין להפסיק (וכך פירש המגן אברהם את שיטתו בסוגיה אחרת)‪ .‬ובלשונו‪:‬‬ ‫''שלשה שאכלו כאחת ‪ -‬אחד מפסיק לשנים‪ :‬אם גמרו השנים סעודתן ורוצין לזמן‪ ,‬דרך ארץ הוא שיהא האחד מפסיק את‬ ‫סעודתו עד שיזמנו עליו עד ברכת הזן‪ ,‬דהיינו ברכת זימון‪ ,‬וחוזר וגומר סעודתו‪ ,‬אבל שנים אין עליהם להפסיק בשביל‬ ‫היחיד‪ ,‬וימתין עד שיגמרו‪''.‬‬ ‫להלכה פסק השולחן ערוך (ר‪ ,‬א) כדעת הרשב''א‪ ,‬שסועד אחד מוכרח להפסיק אכילתו כדי לענות לשניים שסיימו‪ .‬אמנם‪ ,‬על אף‬ ‫שמפשט השולחן ערוך משמע שבכל עניין אותו סועד מוכרח להפסיק‪ ,‬הביאור הלכה (שם‪ ,‬ד''ה שאכלו) הביא מחלוקת בין הראשונים‪,‬‬ ‫האם כאשר הגמרא כותבת שאותו סועד חייב להפסיק‪ ,‬הכוונה רק למקרה בו הם מוכרחים לצאת בדחיפות‪ ,‬או שגם ללא סיבה‬ ‫מוצדקת הם יכולים להכריחו‪ .‬עם זאת הוסיף‪ ,‬בוודאי שלכולי עלמא יש בכך מידת דרך ארץ שאותו סועד יפסיק‪.‬‬ ‫עוד פסק השולחן ערוך (שם‪ ,‬ב) כדעת הרא''ש (ברכות ז‪ ,‬יב) ‪ ,‬שכאשר אותו סועד ממשיך לאכול לאחר שזימנו‪ ,‬הוא לא צריך לברך‬ ‫שוב ברכת המוציא‪ ,‬שכן על אף שהקשיב לזימון‪ ,‬לא הסיח דעתו מהאכילה‪ .‬כפי שהעיר בבית יוסף (שם)‪ ,‬למרות שרב האי גאון‬ ‫סבר שהזימון נחשב כהפסק האכילה הראשונה‪ ,‬ולכן לדעתו עליו לברך שוב המוציא‪ .‬הראב''ד אף סבר שעליו לברך קודם ברכת‬ ‫המזון‪ ,‬ליטול ידיים‪ ,‬לברך המוציא‪ ,‬ורק אז להמשיך באכילתו‪ ,‬כיוון שספק ברכות להקל‪ ,‬יש לפסוק כדעת הרא''ש‪.‬‬ ‫עד היכן מאזינים‬ ‫נקודה נוספת הממשיכה את הדיון שראינו עד כה‪ ,‬היא עד היכן אותו סועד שאינו מברך‪ ,‬אלא רק מצטרף לזימון‪ ,‬צריך להקשיב‬ ‫בברכת המזון‪ .‬יש על כך מחלוקת‪ ,‬שייתכן ותלויה בביאור הגמרא במסכת ברכות (מו ע''א)‪ .‬הגמרא כותבת‪ ,‬שנחלקו עד היכן ברכת‬ ‫הזימון‪ ,‬לדעת רב נחמן עד 'נברך'‪ ,‬ואילו לדעת רב ששת עד 'הזן'‪ .‬נחלקו הראשונים‪ ,‬בביאור מחלוקתם‪:‬‬ ‫א‪ .‬רש''י (ד''ה עד) פירש שמחלוקתם היא בשאלה‪ ,‬מתי מסתיים נוסח הזימון‪ ,‬ומתחיל ברכת המזון‪ .‬לדעת רב נחמן‪ ,‬ברכת הזימון‬ ‫היא עד 'ברוך שאכלנו משלו‪ ...‬ומטובו חיינו'‪ ,‬דהיינו לפני שמתחילים ''ברוך אתה ה'‪ ...‬הזן את העולם כולו'' וכו'‪ .‬ואילו לדעת רב‬ ‫ששת‪ ,‬גם חלק זה כלול בברכת הזימון‪ ,‬והוא מסתיים רק במילים ''ברוך אתה ה' הזן את הכל''‪ ,‬לפני התחלת ''נודה לך ה'‪.''...‬‬ ‫משום כך פירש רש''י (ד''ה להיכן)‪ ,‬שכאשר הגמרא בהמשך (מו ע''ב) דנה בשאלה 'להיכן הוא חוזר'‪ ,‬ומביאה מחלוקת האם 'חוזר‬ ‫לראש'‪ ,‬או 'למקום שפסק'‪ ,‬כוונתה לדון רק בדעת רב ששת‪ .‬לשיטתו שברכת הזימון כוללת ברכת הזן‪ ,‬יש להסתפק‪ ,‬אותו סועד‬ ‫שהפסיק לשמוע זימון חבריו‪ ,‬האם כאשר הוא סיים לאכול‪ ,‬עליו לדלג על ברכת הזן ולהתחיל בברכת הארץ‪ ,‬שכן הוא שמע את‬ ‫חבריו אומרים אותה בזימון‪ .‬או שמא הוא חוזר לומר שוב ברכת הזן‪ ,‬שכן התחייב בה בשעת הזימון‪ .‬ובלשונו‪:‬‬ ‫'' להיכן הוא חוזר?‪ :‬מי שנצטרף לזימון‪ ,‬ואמרן לעיל אליבא דרב ששת‪ ,‬ברכת זימון עד הזן‪ ,‬והוצרך זה להיות מפסיק‬ ‫אכילתו עד שיגמור המברך ברכת הזן‪ ,‬וחזר זה שהפסיק לשנים וגמר סעודתו‪ ,‬להיכן הוא חוזר לברך לאחר שיגמור‬ ‫סעודתו‪ .‬חוזר לראש ‪ -‬לתחילת הזן‪ ,‬שהרי נתחייב בזימון‪ ,‬שבתחילה הוקבע בשלשה‪( .‬או) למקום שפסק ‪ -‬לברכת הארץ‪,‬‬ ‫כשאר יחיד‪''.‬‬ ‫ב‪ .‬התוספות (ד''ה עד) והרא''ש חלקו וסברו‪ ,‬שאין מחלוקת שנוסח הזימון מסתיים לפני שמתחילים ברכת הזן‪ ,‬דהיינו עד ברוך‬ ‫שאכלנו‪ ...‬ומטובו חיינו'‪ ,‬וש ברכת הזן היא חלק מברכת המזון‪ .‬לטענתם‪ ,‬המחלוקת בין האמוראים היא השאלה שראינו לעיל‪ ,‬עד‬ ‫היכן בברכת המזון אותו סועד שאינו מברך‪ ,‬אלא רק מצטרף לזימון‪ ,‬צריך להקשיב‪ ,‬לפני שיכול לחזור לאכול‪.‬‬ ‫הם דחו שיטת רש''י‪ ,‬שכן העלו מספר קושיות‪ ,‬ונראה שלוש; הראשונה‪ ,‬הגמרא אומרת שברכת הזן מהתורה‪ ,‬ומשמע שחובה‬ ‫תמיד לאומרה‪ .‬לפי שיטת רש''י‪ ,‬נמצא שלדעת רב ששת יחיד שאכל לא אומרה‪ ,‬שכן היא חלק מזימון אותו אומרים רק בשלושה‪.‬‬ ‫השניה‪ ,‬הגמרא קוראת במפורש לברכת המזון 'שלוש ברכות'‪ ,‬ואילו לפי רב ששת‪ ,‬שבדרך כלל הלכה כמותו‪ ,‬כאשר יחיד מברך‬ ‫ברכת המזון כוללת רק שתי ברכות מדאורייתא‪ .‬השלישית‪ ,‬מעשים בכל יום שגם יחיד מברך ברכת הזן‪ .‬ובלשונם‪:‬‬ ‫''פירש רש"י ממתין עד הזן‪ ,‬והזן בכלל שנים אינם מברכין הזן‪ .‬ולא נהירא‪ ,‬דברכת הזן דאורייתא‪ ,‬ואיך יחיד פטור מינה?!‬ ‫ועוד הא קיימא לן כרב ששת באיסורי‪ ,‬ולדידיה יחיד אומר שנים‪ ,‬ובכל דוכתא נקט שלש ברכות‪ ,‬ודוחק לומר דלא מיירי‬ ‫אלא ביש זימון לרב ששת‪ .‬ועוד דמעשים בכל יום דיחיד מברך שלש ברכות‪ ...‬לכן יש לפרש דקאי אדלעיל דקאמר אחד‬ ‫מפסיק לשנים ובעי נמי עד היכן צריך להמתין עד שיברכו השנים‪''.‬‬ ‫כיצד יפרשו את שאלה 'להיכן הוא חוזר'‪ ,‬ומביאה מחלוקת אם 'חוזר לראש'‪ ,‬או 'למקום שפסק'?‪ .‬נאמרו שתי אפשרויות; התוספות‬ ‫יישבו‪ ,‬שהגמרא דנה במקרה בו אדם האזין לזימון עד ברכת הזן (כדעת רב ששת)‪ ,‬יצא מחוץ לביתו‪ ,‬וכעת מסתפק‪ ,‬האם עליו לחזור‬ ‫ולברך ברכת המזון מההתחלה‪ ,‬שכן הוא לא אכל עוד‪ ,‬או שההפסק מחייבו להתחיל מההתחלה‪ .‬הרשב''א יישב‪ ,‬שהמחלוקת‬ ‫ביחס לנוסח הזימון‪ .‬האם לאחר שענו המזמנים 'ברוך שאכלנו משלו ומטובו חיינו'‪ ,‬על המזמן לחזור לראש‪ ,‬דהיינו לומר כמו‬ ‫שאמר בהתחלה‪' ,‬נברך שאכלנו משלו'‪ ,‬או במקום שפסק‪ ,‬דהיינו בלשון העונים לזימון 'ברוך שאכלנו משלו'‪ ,‬וכפי שנוהגים כיום‪.‬‬ ‫להלכה‬ ‫מוסכם שאין הלכה כהבנת רש''י‪ ,‬וגם יחיד המברך ברכת המזון צריך לברך ברכת הזן‪ .‬נחלקו השולחן ערוך והרמ''א (ר‪ ,‬ב)‪ ,‬כיצד‬ ‫יש לפסוק במחלוקת רב נחמן ורב ששת‪ .‬לדעת השולחן ערוך הלכה כרב נחמן‪ ,‬ולכן הזימון מסתיים לפני ברכת הזן‪ ,‬וסועד המזמן‬ ‫שאינו מברך‪ ,‬מנקודה זו יכול להמשיך באכילה‪ .‬ואילו לדעת הרמ''א‪ ,‬הלכה כרב ששת‪ ,‬ורק לאחר ברכת הזן ניתן להמשיך לאכול‪.‬‬ ‫בנוסף לשיטתו‪ ,‬המזמן צריך לומר בקול עד ברכת הזן‪ ,‬שכן היא כלולה בזימון‪.‬‬ ‫‪2‬‬ ‫שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת‪ ,‬או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו ‪...‬‬ ‫‪ 2‬מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף? מוזמן במייל‪ tora2338@gmail.com :‬או בערוץ הוואטסאפ 'הלכה בפרשה'‪.‬‬