דפירשנו · Daph-irshuni — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

א הדף מסכת תענית ביאורי
גיליון דש שנה ז' פרשת האזינו – שבת שובה חודש תשרי שנת ה׳
תשפ״ז לפ״ג
חולין קלד - .קמ:
רכג.
רכד.
והערות מסכת חולין ביאורים ב
רכו.
רכז.
ג והערות מסכת חולין ביאורים
והערות מסכת חולין ביאורים ד
• מה דתירץ רבא הכא פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת
חיובא קיימא א''ל אביי והרי עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור
מן החלה משנתגייר חייב ספק חייב א''ל ספק איסורא לחומרא
ספק ממונא לקולא ,והיינו דרבא חילק בין מתנות כהונה שמצינו
כאן במשנה שבספק פטור ומשום דהמע''ה ,ואילו גבי ספק לקט
מצינו איפכא דספק הוי לקט ולעניים הוא ,דגבי פרה כיון שהיה
בעליה גוי מתחלה היתה בחזקת פטורה ממתנות כהונה ,ועכשיו
נתעורר ספק אם נשחטה כשכבר נתגייר או לא ,דממילא אזלינן
בתר חזקתה דשל גוי היתה ,ומשא''כ גבי קמה חזקתה שחייבת
בלקט ,ולכך אזלינן בתר חזקתה שחייב בלקט ולכך גם ספק לקט
לקט ,ועל זה הקשה אביי דבעיסה לגבי חלה לא אמרו כן ,אלא
דעל אף שהיה מתחלה גוי כיון דנתעורר ספק אולי נעשית עיסה
אחר שנתגייר ולכך מספק חייב בחלה ,ומאי שנא ,ומה החילוק
בין פרה לעיסה ,ולכך תירץ רבא דשאני פרה דהוי ספק ממונא,
לעיסה דהוי ספק איסורא ,וקשה מה הקושיא מעיסה על פרה
כלל ,הרי העיסה קודם שנעשית לא היתה בעולם ,דקודם
שנעשית עיסה אין שמה עיסה אלא קמח ומים ,וממילא לא
היתה לו חזקה שבעליה גוי כמו גבי פרה ,וממילא לכך אין לומר
בה הכלל של רבא דאזלינן בתר חזקה ,דרק הפרה גם קודם
שנשחטה פרה היתה ולכך בה אזלינן בתר חזקת בעליה דגוי היה?
(הערה רכ''ב)
ה והערות מסכת חולין ביאורים
• הא דהקשו בגמ' משה מן התורה מנין בשגם הוא בשר ,וביאר
ברש''י דמנין למידים בתורה על שעתיד היה משה לבוא לעולם,
דזו למידים מדכתיב בפ' בראשית בשגם הוא בשר ,בשגם גי'
משה ,דהוא בשר שהוא גם מן הנולדים והוא יחיה ק''כ שנה
כהמשך דברי הכתוב והיו ימיו ק''כ שנה ,צריך ביאור מה הקושיא
כלל ,דלמאי בעינן לימוד בתורה על שעתיד משה לבוא לעולם,
הרי התורה מלאה הרבה גבי משה ובמעשיו ,ולמאי צריך לימוד
על שעתיד להיות בעולם ,דבשלמא גבי המן ואסתר ומרדכי דלא
הוזכרו כלל בתורה ,לכך הוצרכו להקשות מניין שתרמוז התורה
עליהם ,אבל על משה למאי הוצרכו לכך? (הערה רכ''ט)
• מה דהקשו בגמ' ולהקיש אם טרפה לאפרוחים מה אפרוחים
טרפות פטור משילוח אף אם טרפה נמי פטור מלשלח אם כן
צפור למעוטי עוף טמא למה לי ,והיינו מה שהקשו בגמ' למה
לא נקיש האם לאפרוחיה לפוטרה משילוח ,תירצו בגמ' דמכך
שבעינן ללמוד מצפור למעוטי עוף טמא משמע דאין להקיש כן,
דאל''כ אין צורך בלימוד מצפור למעט עוף טמא ,דהרי כבר די
להקישה לאפרוחים שאם היו טמאים אינם בשילוח דבעינן
ראויים לאכילה ,וממילא כך גם אמם ,ומכך שלא למידים משם
אלא בעינן לימוד לכך מצפור ,משמע דאין להקיש כן ,וקשה דמה
הוכחה איכא מכך דאין להקיש ,אדרבא יש להקשות שני הקושיות,
גם למה כאן אין מקישים אם לאפרוחיה לפוטרה משילוח ,וכן
יש להקשות למה בעינן לימוד מצפור למעט עוף טמא ,הרי די
להקישה לאפרוחיה דבעינן טהורות הראויות לאכילה וכך בעינן
גם באמה מחמת ההיקש? (הערה רל''ב)
והערות מסכת חולין ביאורים ו
שהיה מתחלה גוי כיון דנתעורר דף קלד ע''א
ספק אולי נעשית עיסה אחר
רכב .בגמ' אמר רבא הכא פרה
שנתגייר ולכך מספק חייב בחלה,
קמה קיימא פטורה בחזקת
ומאי שנא ,ומה החילוק בין פרה
בחזקת חיובא קיימא א''ל אביי
לעיסה ,ולכך תירץ רבא דשאני
והרי עיסה נעשית עד שלא
פרה דהוי ספק ממונא ,לעיסה
החלה מן פטור נתגייר
דהוי ספק איסורא .אבל באמת
משנתגייר חייב ספק חייב א''ל
קשה מה הקושיא מעיסה על פרה
ספק לחומרא איסורא ספק
כלל ,הרי העיסה קודם שנעשית
ממונא לקולא .היינו דרבא חילק
לא היתה בעולם ,דקודם שנעשית
בין מתנות כהונה שמצינו כאן
עיסה אין שמה עיסה אלא קמח
במשנה שבספק פטור ומשום
ומים ,וממילא לא היתה לו חזקה
דהמוציא מחבירו עליו הראיה,
שבעליה גוי כמו גבי פרה,
ואילו גבי ספק לקט מצינו איפכא
וממילא לכך אין לומר בה הכלל
דספק הוי לקט ולעניים הוא ,דגבי
של רבא דאזלינן בתר חזקה ,דרק
פרה כיון שהיה בעליה גוי
הפרה גם קודם שנשחטה פרה
מתחלה היתה בחזקת פטורה
היתה ולכך בה אזלינן בתר חזקת
ממתנות כהונה ,ועכשיו נתעורר
בעליה דגוי היה .עוד קשה כאן
ספק אם נשחטה כשכבר נתגייר
מה שאמרו דגבי לקט חזקת קמה
או לא ,דממילא אזלינן בתר
דחייבת בלקט ולכך ספק לקט
חזקתה דשל גוי היתה ,ומשא''כ
לקט ,דקשה מה השייכות בין
גבי קמה חזקתה שחייבת בלקט,
חזקת הקמה לחלק זה שאין אנו
ולכך אזלינן בתר חזקתה שחייב
יודעים אם לקט הוא או לא ,הרי
בלקט ולכך גם ספק לקט לקט,
לא היה לחלק זה חזקה של לקט,
ועל זה הקשה אביי דבעיסה לגבי
אלא רק חזקה של חיוב בלקט,
חלה לא אמרו כן ,אלא דעל אף
ובאמת מה שחייב בלקט ודאי
ז והערות מסכת חולין ביאורים
בבחינת שהוא במקום לכך כבר נתן ללקט,אבל למה חלק זה
המוציא מחבירו עליו הראיה, יהא נעשה לקט משום חזקת
ומשום דלא ידעינן אם נתגייר הקמה ,הרי אין חזקה שהוא
קודם שנשחטה וחייב בה ,ממילא עצמו לקט ,וזהו ספק ,וגם בזה
לכך בכהאי גוונא אינו חייב בה, שייך הטענה של המוציא מחבירו
דאין זה מכלל ונתן ,דאין זה עליו הראיה .ואולי יש לומר
נתינה אם בעינן ראיה ובעינן דמ''מ כיון שחיוב לקט ודאי שייך
להוציאה. בו ,לכך שייך בו עני ורש הצדיקו
דצדק משלך ,דהרי לעצם החיוב
פרק יא
איכא כאן חזקה ,ומשא''כ גבי
דף קלו ע''א
פרה דלעצם החיוב אין כאן
רכג .בגמ' בכורים אף על גב דכתיב חזקה ,אלא אדרבא חזקת פטור,
ארצך דידך אין דשותפות לא לכך לא שייך בו הא דצדק משלך,
כתב רחמנא בכורי כל אשר דאין כאן כלל להצדיקו ,דעצם
בארצם ואלא ארצך למה לי החיוב חזקתו שפטור .ואולי ע''פ
למעוטי חוצה לארץ .היינו דגם זה ניחא גם מה שהקשינו איך יש
בבכורים כמו בכל הני הגם דיש וכנ''ל, לפרה עיסה לדמות
למעט ארצך מדכתיב ימוד דבאמת הגם שבעיסה אין חזקת
שותפות ,מכל מקום כן חייב בה פטור דבעליה גוי כמו גבי פרה,
משום דכתיב בה כל אשר מ''מ כיון דגם חזקת חיוב אין בה
בארצם דמשמע גם של רבים דהרי עכשיו נוצרה ,לכך הו''א
והיינודשותפים שגם חייב בהם דאולי אין לומר בה צדק משלך.
בכורים ,ומה דכתיב ארצך אתא ואולי יש לומר עוד חילוק בין
למעט חוצה לארץ שאין חייב שם פרה דאיירי במתנות כהונה
בבכורים .אבל קשה דאם למעט ללקט ,דשם כיון דאיירי במתנות
חוצה לארץ אתא ,ולכך בעינן גם כהונה ובמתנות כהונה כתיב
ארצך וגם בארצם שלא תמעט ונתן דבעינן נתינה לכהן ,וכפי
אמרו בגמ' לקמן בע''ב ,ממילא
והערות מסכת חולין ביאורים ח
ולכך חייבו גם בו מעקה ,וא''כ שותפים ,למה ליה לכתוב לומר
מאי שנא בתי כנסיות ובתי שניהם ,די לומר בתחלה אשר
מדרשות ,הרי גם שם שייך טעם תביא מארצכם ,ובכך נדע למעט
זה ,ומה טעם לא חייבו בו מעקה, חוצה לארץ שאינו ארצכם ,וגם
והגם דשל רבים הוא מ''מ למה שלא למעט שותפים מהא דכתיב
לא נחייב את הרבים שבנו אותו ארצכם לשון רבים ,וממילא למאי
לבנות לו גם מעקה .ואולי יש בעינן שניהם ,ועדיין יקשה ארצך
לומר דבא הכתוב למעט חיוב למאי אתא ,וצ''ע.
המעקה לבתי כנסיות ממי שאין רכד .בגמ' מעקה אע''ג דכתב רחמנא
לו חלק בו ,דהו''א דלכל הבא בו לגגך דידך אין דשותפות לא
יהא חיוב בכך ,וזה קמ''ל גגך דרק כתב רחמנא כי יפל הנפל ממנו
מי שהוא שלו יהא חייב בו ,ולכך ואלא גגך למאי אתא למעוטי
אין זה חיוב על כל הבא להתפלל בתי כנסיות ובתי מדרשות.
בו .וזהו כוונת רש''י כאן באמרו למעט משמע דהיה היינו
שאין חלק לאחד מהן בו שאף מדכתיב גגך לשון יחיד גג של
לבני עבר הים הוא ,והיינו דכמו שותפים ,אבל לכך אמר הכתוב
שאין חיוב למי שבעבר הים הוא טעם הדבר כי יפל הנפל ממנו,
לשום כאן מעקה ,ועל אף שגם דממילא בכך נדע דגם בגג של
הוא יכול לבוא ולהתפלל שם, שותפים חייבים במעקה ,דגם שם
דלכולם הוא נעשה ,מ''מ מי שאין שייך הטעם שחיישינן לנפילה,
לו חלק בו אין לו חיוב זה ,כך ומה דכתיב גגך אתא למעט גג
נראה לבאר דדוחק לומר של יהא של בתי כנסיות ובתי מדרשות,
חיוב מעקה כלל בבתי כנסיות, שאין זה שלך אלא של רבים.
וצריך עיון לדינא. אבל קשה דמה חילוק איכא בין
של שותפים לשל בתי כנסיות
דף קלז ע''א
ובתי מדרשות ,הרי הלימוד בשל
רכה .בגמ' אלא מעתה נוצה של עיזים שותפים היה משום ששייך בו
ליחייב בעינן גיזה וליכא מאן טעם הדבר כי יפל הנפל ממנו,
ט והערות מסכת חולין ביאורים
דעדיין צריך ביאור מניין לנו שמעת ליה האי סברא ר' יוסי
דבעינן דווקא צמר סתם ,ועיין הא מודי ר' יוסי במידי דאורחיה
ברבינו עובדיה מברטנורא על אלא כדאמר ר' יהושע בן לוי
כן דלמידין שביאר המשנה הראוי דבר לשרת לעמוד
מפסוקים ,ועי''ש. לשירות הכא נמי דבר הראוי
לשירות .היינו דבתחלה למדו
דף קלז ע''ב
למעט צמר של עיזים משום
רכו .בגמ' וכמה כל שהן אמר רב דראוי לשקו ולא לבגד ,ומשום
שיהו ובלבד ופרס מנה דצמר עבה הוא ,ועל זה הקשו
מחומשות ושמואל אמר ששים א''כ נוצה של עיזים שכן דק הוא
ונותן סלע אחת לכהן רבה בר וראוי לבגד למה לא יהא חייב
בר חנה אמר ר' יוחנן שש לכהן בה ,ומשום דלאו גיזה הוא אלא
חמשה ואחד לו עולא אמר ר' תולשו ביד גם אי אפשר למעטו,
אלעזר כל שהן שנינו .היינו דמודה ר' יוסי במידי דאורחיה
דנחלקו האמוראים כמה הוא בכך ,ולכך חזרו לומר לימוד אחר
השיעור שנקטו חכמים כל שהן. דבעינן הראוי לשירות ,ורק צמר
אבל באמת קשה איך שייך לומר והיינו לשירות ראוי כבשים
שיעור של מנה ופרס או של לבגדי כהונה .אבל קשה דעדיין
ששים סלעים כשלהדיא אמרו אפשר להקשות על נוצה של
חכמים כל שהן ,דמשמע גם בכל עיזים שראוי לבגד למה לא יעשו
שהוא ממש חייב בגיזה אם גזזן וראויה כהונה בגדי ממנה
מחמש רחלות ,ומה הוא סברת לשירות היא ,ומה מתורץ עכשיו
רב ושמואל בשיעורים הללו, כאן בראשונים ועיין יותר.
ולמה לא אמרו כעולא אמר ר' שביארו שבגדי כהונה נעשו
אלעזר דבכל שהן ממש איירי. מסתם צמר ,ורק צמר כבשים
ובשלמא לרבה בר בר חנה אמר נקראים צמר סתם ,ומשא''כ צמא
ר' יוחנן דביאר דבשש חמשה עיזים וכדומה נקראים על שמם
צמר עיזים ואינם צמר סתם .רק
והערות מסכת חולין ביאורים י
כשיש לו פחות משבע וחצי לכהן ואחת לו ניחא ,דיש לומר
סלעים לאחד ,דבפחות מכך ודאי דלשיטתו כוונת חכמים היתה
ולכך שיגדל, עד גוזזו אינו דבכל שיעור שהוא חמשה סלעים
לחמשה רחלות הרי זה מנה ממנה הולך לכהן ,ואפי' אם
וחצי .ולמסקנת הגמ' לקמן דרב נשאר לבעה''ב רק סלע אחת,
כוונתו למנה בן ארבעים סלעים וזהו כל שהן שלבעה''ב נשאר כל
דממילא מנה וחצי בששים איירי ושמואל לרב אבל שהוא,
למעלה כנאמר ניחא, ודאי דבשיעור גדול איירו ,קשה מניין
דבששים נותן סלע אחד לכהן. להן לבאר כן בדברי חכמים .ועיין
בהמשך הגמ' דכבר הקשה איסי
דף קלח ע''א
לר' יוחנן איך אמרו דראשית הגז
רכז .בגמ' וכמה נותן לו וכו' תנא לא בששים והא במשנה תנן כל
שיבלננו ויתננו לו אלא שילבננו שהן ,ואמר לו שם א''כ מה בין לי
כהן ויעמוד על חמש סלעים. ולך ,וביאר ברש''י דמסורת בידיו
היינו שלא תאמר דחמש סלעים היה שגם חכמים כוונתם לשיעור
היינו קודם ליבון ,וממילא אחר קטן ולא לכל שהוא ממש ,אלא
שילבנו ישאר לכהן הרבה פחות דלגבי ר' דוסא שאמר שיעור
מחמש סלעים ,אלא דצריך שיתן גדול שיעורם הוא כל שהוא ,ולכך
לו כל כך סלעים שאחר שילבן בעינן ששים ,דהשיעור בראשית
כולו ישאר לו מתוך כל אלו חמש הגז הוא אחד מששים ,ואין
סלעים מלובנות .אבל קשה למה לכהן. מסלע פחות להפריש
באם איירי קודם ליבון אמרו דממילא לפי זה ניחא כאן שיטת
דבעה''ב ילבנו ויתן לכהן כמה שמואל שאמר דכל הן הוא ששים
שישאר מן אותם החמש שליבן, ונותן סלע לכהן ,אבל שיטת רב
ואילו אחר שביארנו דאיירי אחר שאמר דבמנה וחצי איירי דהיינו
ליבון שישאר לו חמש סלעים ל''ז וחצי סלעים קשה מה הוא
מלובנות ,אמרו דאיירי שהכהן שיעור זה ,ומנין לו כן .ואולי קים
מקבלם קודם ליבון כדי שישאר לו ליה לרב שאדם אינו גוזז צאנו
יא והערות מסכת חולין ביאורים
יוחנן נמי לא קשיא הא דאמר אחר שילבן הוא חמש סלעים,
עלי הא דאמר הרי זו .היינו דמה דלמה למסקנא דאיירי במלובנות
שהקשו סתירה בדברי ר' יוחנן אי אפשר לומר שבעה''ב ילבן
וריש לקיש דכל חד מינייהו פעם הרבה סלעים כדי שיתן לכהן
אחת אמר דבמרדה או נאבדה חמש סלעים מלובנות ,ולא שיהא
פקעה קדושת הקדש ,ופעם אחת צריך הכהן בעצמו ללבן ,דמאי
גזא בי דאיתיא דכל אמר שנא מן ההו''א ,ואדרבא לכאורה
דרחמנא איתיה דלה' הארץ מסתבר יותר לומר דאם בחמש
ומלואה ,וממילא לא פקעה הקדש סלעים מלובנות איירי שיהא
לקיש דריש ותירצו מינייהו, הבעה''ב מלבנם קודם ונותן
בתחלה אמר דבמרדה פקעה לכהן חמש סלעים מלובנות ,דאם
קדושה מיניה ,אבל אחר שחלק בשהכהן מלבן איירי הרי כלל לא
עליו רבו ר' יוחנן שם ואמר דלה' נותן בעה''ב חמש סלעים אלא
הארץ ומלואה ולא פקעה הקדש, יותר ,ולמאי נקטו חמש סלעים,
חזר בו ,ולכך בשניה סבר סבר אלא משמע דבעה''ב מלבן והוא
דלא פקעה הקדש ,ואילו ר' יוחנן מלובנות, סלעים חמש נותן
שבשניה חלק על ריש לקיש ואמר דממילא למה במסקנא שינו מן
איפכא דפקעה הקדש בנאבד במשנה, שמשמע המשמעות
המנה ולכך חייב באחריותן עד וצ''ע.
שיבואו לידי גזבר ,זהו משום
פרק יב
דאיירי שם בשאמר עלי שקיבל
דף קלט ע''א
הדבר על כצמו ,ולכך אם נאבדו
את חיוב גופו לשלם לא קיים, רכח .בגמ' דריש לקיש אדריש לא
דהרי נאבדו ,ומה שבתחלה אמר קשיא הא מקמי דשמעיה מר'
ר' יוחנן דלא פקעה הקדש זה יוחנן רביה הא לבתר דשמעיה
איירי בשאמר הרי זו ,דבאמת לא מר' יוחנן רביה אלא דר' יוחנן
פקעה מין הדבר קדושתו .אבל אדר' יוחנן קשיא דר' יוחנן אדר'
קשה דאם ריש לקיש חזר בו
והערות מסכת חולין ביאורים יב
החפץ .ובאמת בעיקר העניין יש בשניה לומר דלא פקעה הקדש
לדון מה היא סברת ר' יוחנן ומשום דמודה לרבו ,למה בשניה
לחלק בין עלי להרי זו ,הרי אם חלק על רבו ולא חילק כמותו בין
איכא סברא שלא יפקע הקדש עלי להרי זו ,וכי מכוח שיטת רבו
משום לה' הארץ ומלואה ,למה חולק על רבו ,דהרי במחלוקן
בקיבל על עצמו הדבר יפקע השניה אי אפשר לומר דאמר
הקדש ,וכי משום שנאבדו לא יהיו דברו קודם ששמע מרבו כמו
המעות קדושות .וצריך לומר בראשונה ,דהרי בשניה נאמר
דבאמת גם ר' יוחנן סבר דבעלי שיטת ר' יוחנן בחלה ואח''כ
גם אין פוקע קדושה מן המעות, שיטת ריש לקיש ,משמע דעל אף
רק דמ''מ סבר שיהא חייב שחייב שאמר רבו ששמע
באחריותן ,דסוף סוף לא הגיעו באחריותן חלק ואמר דפטור
במעות לידי הקדש ,והיות והחיוב ומשום דלא פקעה הקדש .וצריך
הוא על גופו חייב באחריותן ,ואין לומר דבאמת לא בכל פעם מודה
באמת חילוק לגבי הקדושה אם ריש לקיש לר' יוחנן רבו ,רק
יפקע או לא. דבתחלה במחלוקתן הראשונה
לא ידע משיטת רבו ולכך אמר
דף קלט ע''ב
בתחלה דפקעה הקדש ,ורק אח''כ
רכט .בגמ' משה מן התורה מנין שמע מרבו דהקדש אינו פוקע
בשגם הוא בשר .ביאר ברש''י משום לה' הארץ ומלואה ,וסבר
דמנין למידים בתורה על שעתיד במחלוקתן ומשא''כ וקיבל,
היה משה לבוא לעולם ,דזו השניה באמת שמע רבו שמחלק
למידים מדכתיב בפ' בראשית בין עלי להרי זו ,אבל בזה לא
בשגם הוא בשר ,בשגם גימטריא סבר וקיבל ,ואדרבא נראה לו
משה ,דהוא בשר שהוא גם מן לחלוק ולומר דבכל גוונא אין
הנולדים והוא יחיה מאה ועשרים פוקע הקדש משום לה' הארץ
שנה כהמשך דברי הכתוב והיו ומלואה ,ואין כלל נפק''מ אם
ימיו מאה ועשרים שנה .אבל קיבל על עצמו הדבר או על
יג והערות מסכת חולין ביאורים
דרצו היינו אסורה. דאיכא באמת צריך ביאור מה הקושיא
להקשות מכאן דגם צפור טמאה כלל משה מן התורה מנין ,דלמאי
בשם צפור מיקרי ,דאל''כ למה בעינן לימוד בתורה על שעתיד
כתיב כל צפור טהורה ,היה די משה לבוא לעולם ,הרי התורה
לומר כל צפור ,דהרי רק טהורה במשה מאוד הרבה מלאה
צפור מיקרי ,אלא מכך דכתיב ובמעשיו ,ולמאי צריך לימוד על
טהורה משמע דגם צפור טמאה שעתיד להיות בעולם ,דבשלמא
איכא ,ולכך כתיב טהורה לומר גבי המן ואסתר ומרדכי דלא
דאיירי כאן בטהורה ולא בצפור הוזכרו כלל בתורה שהרי באו
טמאה .אבל דחו בגמ' דאין זה לעולם אחר קבלת התורה ,לכך
ראי ,ובאמת טמאה לא מיקרי הוצרכו להקשות מניין שתרמוז
צפור ,ומה דכתיב צפור טהורה התורה עליהם ,אבל על משה
בא למעט דבר אחר ,והוא למעט למאי הוצרכו לכך .וצריך לומר
צפור אסורה ,היינו שמין שלה דהיות וכל העולם לא נברא אלא
טהור רק שהיא אסורה באכילה, בשביל התורה ומשה הוא נותן
ולכך כתיב טהורה לומר דכאן התורה ,ממילא מוכר שיהא רמז
שמותרת בטהורה איירי על משה בפסוקי בריאת העולם,
באכילה .אבל צריך ביאור איך ולכך הקשו משה מן התורה מנין,
מטהורה נמעט טהורה שאסורה, דהיינו גבי פסוקי הבריאה ,אבל
וכי האסורה לאו בכלל טהורה באמת בתורה סתם הוזכר הרבה
היא ,וכי משום שאסורה באכילה פעמים משה ואין צריך ללימוד
לא מיקרי טהורה ,וממילא איך מיוחד אי לאו דבפסוקי הבריאה
נמעטה מכך ,וצ''ע. איירי.
רלא .בגמ' אלא אמר רב נחמן בר
דף קמ ע''א
יצחק למעוטי צפורי עיר הנדחת
למאי אי לשילוח לא אמרה תורה רל .בגמ' תא שמע כל צפור טהורה
שלח לתקלה אלא לשחיטה .היינו מכלל דאיכא טמאה לא מכלל
דרב נחמן בא לתרץ לימוד אחר
והערות מסכת חולין ביאורים יד
הנאה דמצוה הוא ולאו ליהנות ללמוד מהא דכתיב טהורות שלא
ניתנו ,מ''מ מה שאינו צריך טמאות למעט מינה תלמד
לשלם על אחר ודאי הנאה הוא ולמימר דגם טמאות צפורים
לו ,ולא היה הו''א אי לאו מיקרי ,אלא דבא למעט מין
דטהורות שיהא מותר ,וצ''ע. שהם רק טהורות צפורים
אסורות משום דשל עיר הנדחת
דף קמ ע''ב
דלמאי בגמ' וביארו נינהו,
טרפה אם ולהקיש רלב .בגמ' מיעטינהו ,אי לשילוח ודאי אי
לאפרוחים מה אפרוחים טרפות אפשר דלתקלה לא אמרה תורה
פטור משילוח אף אם טרפה נמי שלח ,אלא ודאי לשחיטה איירי,
פטור מלשלח אם כן צפור דהו''א דאפשר ליקח מהם צפור
למעוטי עוף טמא למה לי .היינו עיר של דממילא לשחיטה,
מה שהקשו בגמ' למה לא נקיש הנדחת שחוטים ושורפים ,וזה
האם לאפרוחיה לפוטרה משילוח, קמ''ל מטהורות דאסור ליקח
תירצו בגמ' דמכך שבעינן ללמוד לשחיטה משל עיר הנדחת .אבל
מצפור למעוטי עוף טמא משמע קשה דמה ההו''א כן ליקח מהם
דאין להקיש כן ,דאל''כ אין צורך דלכך בעינן למעט מטהורות
בלימוד מצפור למעט עוף טמא, הנדחת עיר של הרי דלא,
דהרי כבר די להקישה לאפרוחים יקח ואם בננאה, אסורות
שאם היו טמאים אינם בשילוח לשחיטה מהם יהא לו הנאה מכך,
דבעינן ראויים לאכילה ,וממילא ועל אף דכבר תירץ בתוס' דאין
כך גם אמם ,ומכך שלא למידים חשש הנאה משום דמצוות לאו
משם אלא בעינן לימוד לכך ליהנות ניתנו ,מ''מ מה שבכך
מצפור ,משמע דאין להקיש כן. שיקח מהם לשחיטה ולא יהא
אבל קשה דמה הוכחה איכא מכך צריך לשלם על אחר במקום למה
דאין להקיש ,אדרבא יש להקשות לא יהא נחשב להנאה שנאסר
שני הקושיות ,גם למה כאן אין עליו מהם ,והיינו דגם אם מעשה
מקישים אם לאפרוחיה לפוטרה השחיטה בהם אין בו איסור
טו והערות מסכת חולין ביאורים
דבעינן טהורות הראויות לאכילה משילוח ,וכן יש להקשות למה
וכך בעינן גם באמה מחמת בעינן לימוד מצפור למעט עוף
ההיקש ,וצ''ע. טמא ,הרי די להקישה לאפרוחיה
