gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

דפירשנו · Daph-irshuni — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

מוציא לאור: דפירשנו · Daph-irshuni

שבוע: האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

דפירשנו · Daph-irshuni — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

פתח את ה-PDF הורדה

‫א‬ ‫הדף‬ ‫מסכת תענית‬ ‫ביאורי‬ ‫גיליון דש שנה ז' פרשת האזינו – שבת שובה חודש תשרי שנת ה׳‬ ‫תשפ״ז לפ״ג‬ ‫חולין קלד‪ - .‬קמ‪:‬‬ ‫רכג‪.‬‬ ‫רכד‪.‬‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫ב‬ ‫רכו‪.‬‬ ‫רכז‪.‬‬ ‫ג‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫ד‬ ‫• מה דתירץ רבא הכא פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת‬ ‫חיובא קיימא א''ל אביי והרי עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור‬ ‫מן החלה משנתגייר חייב ספק חייב א''ל ספק איסורא לחומרא‬ ‫ספק ממונא לקולא‪ ,‬והיינו דרבא חילק בין מתנות כהונה שמצינו‬ ‫כאן במשנה שבספק פטור ומשום דהמע''ה‪ ,‬ואילו גבי ספק לקט‬ ‫מצינו איפכא דספק הוי לקט ולעניים הוא‪ ,‬דגבי פרה כיון שהיה‬ ‫בעליה גוי מתחלה היתה בחזקת פטורה ממתנות כהונה‪ ,‬ועכשיו‬ ‫נתעורר ספק אם נשחטה כשכבר נתגייר או לא‪ ,‬דממילא אזלינן‬ ‫בתר חזקתה דשל גוי היתה‪ ,‬ומשא''כ גבי קמה חזקתה שחייבת‬ ‫בלקט‪ ,‬ולכך אזלינן בתר חזקתה שחייב בלקט ולכך גם ספק לקט‬ ‫לקט‪ ,‬ועל זה הקשה אביי דבעיסה לגבי חלה לא אמרו כן‪ ,‬אלא‬ ‫דעל אף שהיה מתחלה גוי כיון דנתעורר ספק אולי נעשית עיסה‬ ‫אחר שנתגייר ולכך מספק חייב בחלה‪ ,‬ומאי שנא‪ ,‬ומה החילוק‬ ‫בין פרה לעיסה‪ ,‬ולכך תירץ רבא דשאני פרה דהוי ספק ממונא‪,‬‬ ‫לעיסה דהוי ספק איסורא‪ ,‬וקשה מה הקושיא מעיסה על פרה‬ ‫כלל‪ ,‬הרי העיסה קודם שנעשית לא היתה בעולם‪ ,‬דקודם‬ ‫שנעשית עיסה אין שמה עיסה אלא קמח ומים‪ ,‬וממילא לא‬ ‫היתה לו חזקה שבעליה גוי כמו גבי פרה‪ ,‬וממילא לכך אין לומר‬ ‫בה הכלל של רבא דאזלינן בתר חזקה‪ ,‬דרק הפרה גם קודם‬ ‫שנשחטה פרה היתה ולכך בה אזלינן בתר חזקת בעליה דגוי היה?‬ ‫(הערה רכ''ב)‬ ‫ה‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫• הא דהקשו בגמ' משה מן התורה מנין בשגם הוא בשר‪ ,‬וביאר‬ ‫ברש''י דמנין למידים בתורה על שעתיד היה משה לבוא לעולם‪,‬‬ ‫דזו למידים מדכתיב בפ' בראשית בשגם הוא בשר‪ ,‬בשגם גי'‬ ‫משה‪ ,‬דהוא בשר שהוא גם מן הנולדים והוא יחיה ק''כ שנה‬ ‫כהמשך דברי הכתוב והיו ימיו ק''כ שנה‪ ,‬צריך ביאור מה הקושיא‬ ‫כלל‪ ,‬דלמאי בעינן לימוד בתורה על שעתיד משה לבוא לעולם‪,‬‬ ‫הרי התורה מלאה הרבה גבי משה ובמעשיו‪ ,‬ולמאי צריך לימוד‬ ‫על שעתיד להיות בעולם‪ ,‬דבשלמא גבי המן ואסתר ומרדכי דלא‬ ‫הוזכרו כלל בתורה‪ ,‬לכך הוצרכו להקשות מניין שתרמוז התורה‬ ‫עליהם‪ ,‬אבל על משה למאי הוצרכו לכך? (הערה רכ''ט)‬ ‫• מה דהקשו בגמ' ולהקיש אם טרפה לאפרוחים מה אפרוחים‬ ‫טרפות פטור משילוח אף אם טרפה נמי פטור מלשלח אם כן‬ ‫צפור למעוטי עוף טמא למה לי‪ ,‬והיינו מה שהקשו בגמ' למה‬ ‫לא נקיש האם לאפרוחיה לפוטרה משילוח‪ ,‬תירצו בגמ' דמכך‬ ‫שבעינן ללמוד מצפור למעוטי עוף טמא משמע דאין להקיש כן‪,‬‬ ‫דאל''כ אין צורך בלימוד מצפור למעט עוף טמא‪ ,‬דהרי כבר די‬ ‫להקישה לאפרוחים שאם היו טמאים אינם בשילוח דבעינן‬ ‫ראויים לאכילה‪ ,‬וממילא כך גם אמם‪ ,‬ומכך שלא למידים משם‬ ‫אלא בעינן לימוד לכך מצפור‪ ,‬משמע דאין להקיש כן‪ ,‬וקשה דמה‬ ‫הוכחה איכא מכך דאין להקיש‪ ,‬אדרבא יש להקשות שני הקושיות‪,‬‬ ‫גם למה כאן אין מקישים אם לאפרוחיה לפוטרה משילוח‪ ,‬וכן‬ ‫יש להקשות למה בעינן לימוד מצפור למעט עוף טמא‪ ,‬הרי די‬ ‫להקישה לאפרוחיה דבעינן טהורות הראויות לאכילה וכך בעינן‬ ‫גם באמה מחמת ההיקש? (הערה רל''ב)‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫ו‬ ‫שהיה מתחלה גוי כיון דנתעורר‬ ‫דף קלד ע''א‬ ‫ספק אולי נעשית עיסה אחר‬ ‫רכב‪ .‬בגמ' אמר רבא הכא פרה‬ ‫שנתגייר ולכך מספק חייב בחלה‪,‬‬ ‫קמה‬ ‫קיימא‬ ‫פטורה‬ ‫בחזקת‬ ‫ומאי שנא‪ ,‬ומה החילוק בין פרה‬ ‫בחזקת חיובא קיימא א''ל אביי‬ ‫לעיסה‪ ,‬ולכך תירץ רבא דשאני‬ ‫והרי עיסה נעשית עד שלא‬ ‫פרה דהוי ספק ממונא‪ ,‬לעיסה‬ ‫החלה‬ ‫מן‬ ‫פטור‬ ‫נתגייר‬ ‫דהוי ספק איסורא‪ .‬אבל באמת‬ ‫משנתגייר חייב ספק חייב א''ל‬ ‫קשה מה הקושיא מעיסה על פרה‬ ‫ספק‬ ‫לחומרא‬ ‫איסורא‬ ‫ספק‬ ‫כלל‪ ,‬הרי העיסה קודם שנעשית‬ ‫ממונא לקולא‪ .‬היינו דרבא חילק‬ ‫לא היתה בעולם‪ ,‬דקודם שנעשית‬ ‫בין מתנות כהונה שמצינו כאן‬ ‫עיסה אין שמה עיסה אלא קמח‬ ‫במשנה שבספק פטור ומשום‬ ‫ומים‪ ,‬וממילא לא היתה לו חזקה‬ ‫דהמוציא מחבירו עליו הראיה‪,‬‬ ‫שבעליה גוי כמו גבי פרה‪,‬‬ ‫ואילו גבי ספק לקט מצינו איפכא‬ ‫וממילא לכך אין לומר בה הכלל‬ ‫דספק הוי לקט ולעניים הוא‪ ,‬דגבי‬ ‫של רבא דאזלינן בתר חזקה‪ ,‬דרק‬ ‫פרה כיון שהיה בעליה גוי‬ ‫הפרה גם קודם שנשחטה פרה‬ ‫מתחלה היתה בחזקת פטורה‬ ‫היתה ולכך בה אזלינן בתר חזקת‬ ‫ממתנות כהונה‪ ,‬ועכשיו נתעורר‬ ‫בעליה דגוי היה‪ .‬עוד קשה כאן‬ ‫ספק אם נשחטה כשכבר נתגייר‬ ‫מה שאמרו דגבי לקט חזקת קמה‬ ‫או לא‪ ,‬דממילא אזלינן בתר‬ ‫דחייבת בלקט ולכך ספק לקט‬ ‫חזקתה דשל גוי היתה‪ ,‬ומשא''כ‬ ‫לקט‪ ,‬דקשה מה השייכות בין‬ ‫גבי קמה חזקתה שחייבת בלקט‪,‬‬ ‫חזקת הקמה לחלק זה שאין אנו‬ ‫ולכך אזלינן בתר חזקתה שחייב‬ ‫יודעים אם לקט הוא או לא‪ ,‬הרי‬ ‫בלקט ולכך גם ספק לקט לקט‪,‬‬ ‫לא היה לחלק זה חזקה של לקט‪,‬‬ ‫ועל זה הקשה אביי דבעיסה לגבי‬ ‫אלא רק חזקה של חיוב בלקט‪,‬‬ ‫חלה לא אמרו כן‪ ,‬אלא דעל אף‬ ‫ובאמת מה שחייב בלקט ודאי‬ ‫ז‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫בבחינת‬ ‫שהוא‬ ‫במקום‬ ‫לכך‬ ‫כבר נתן ללקט‪,‬אבל למה חלק זה‬ ‫המוציא מחבירו עליו הראיה‪,‬‬ ‫יהא נעשה לקט משום חזקת‬ ‫ומשום דלא ידעינן אם נתגייר‬ ‫הקמה‪ ,‬הרי אין חזקה שהוא‬ ‫קודם שנשחטה וחייב בה‪ ,‬ממילא‬ ‫עצמו לקט‪ ,‬וזהו ספק‪ ,‬וגם בזה‬ ‫לכך בכהאי גוונא אינו חייב בה‪,‬‬ ‫שייך הטענה של המוציא מחבירו‬ ‫דאין זה מכלל ונתן‪ ,‬דאין זה‬ ‫עליו הראיה‪ .‬ואולי יש לומר‬ ‫נתינה אם בעינן ראיה ובעינן‬ ‫דמ''מ כיון שחיוב לקט ודאי שייך‬ ‫להוציאה‪.‬‬ ‫בו‪ ,‬לכך שייך בו עני ורש הצדיקו‬ ‫דצדק משלך‪ ,‬דהרי לעצם החיוב‬ ‫פרק יא‬ ‫איכא כאן חזקה‪ ,‬ומשא''כ גבי‬ ‫דף קלו ע''א‬ ‫פרה דלעצם החיוב אין כאן‬ ‫רכג‪ .‬בגמ' בכורים אף על גב דכתיב‬ ‫חזקה‪ ,‬אלא אדרבא חזקת פטור‪,‬‬ ‫ארצך דידך אין דשותפות לא‬ ‫לכך לא שייך בו הא דצדק משלך‪,‬‬ ‫כתב רחמנא בכורי כל אשר‬ ‫דאין כאן כלל להצדיקו‪ ,‬דעצם‬ ‫בארצם ואלא ארצך למה לי‬ ‫החיוב חזקתו שפטור‪ .‬ואולי ע''פ‬ ‫למעוטי חוצה לארץ‪ .‬היינו דגם‬ ‫זה ניחא גם מה שהקשינו איך יש‬ ‫בבכורים כמו בכל הני הגם דיש‬ ‫וכנ''ל‪,‬‬ ‫לפרה‬ ‫עיסה‬ ‫לדמות‬ ‫למעט‬ ‫ארצך‬ ‫מדכתיב‬ ‫ימוד‬ ‫דבאמת הגם שבעיסה אין חזקת‬ ‫שותפות‪ ,‬מכל מקום כן חייב בה‬ ‫פטור דבעליה גוי כמו גבי פרה‪,‬‬ ‫משום דכתיב בה כל אשר‬ ‫מ''מ כיון דגם חזקת חיוב אין בה‬ ‫בארצם דמשמע גם של רבים‬ ‫דהרי עכשיו נוצרה‪ ,‬לכך הו''א‬ ‫והיינודשותפים שגם חייב בהם‬ ‫דאולי אין לומר בה צדק משלך‪.‬‬ ‫בכורים‪ ,‬ומה דכתיב ארצך אתא‬ ‫ואולי יש לומר עוד חילוק בין‬ ‫למעט חוצה לארץ שאין חייב שם‬ ‫פרה דאיירי במתנות כהונה‬ ‫בבכורים‪ .‬אבל קשה דאם למעט‬ ‫ללקט‪ ,‬דשם כיון דאיירי במתנות‬ ‫חוצה לארץ אתא‪ ,‬ולכך בעינן גם‬ ‫כהונה ובמתנות כהונה כתיב‬ ‫ארצך וגם בארצם שלא תמעט‬ ‫ונתן דבעינן נתינה לכהן‪ ,‬וכפי‬ ‫אמרו בגמ' לקמן בע''ב‪ ,‬ממילא‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫ח‬ ‫ולכך חייבו גם בו מעקה‪ ,‬וא''כ‬ ‫שותפים‪ ,‬למה ליה לכתוב לומר‬ ‫מאי שנא בתי כנסיות ובתי‬ ‫שניהם‪ ,‬די לומר בתחלה אשר‬ ‫מדרשות‪ ,‬הרי גם שם שייך טעם‬ ‫תביא מארצכם‪ ,‬ובכך נדע למעט‬ ‫זה‪ ,‬ומה טעם לא חייבו בו מעקה‪,‬‬ ‫חוצה לארץ שאינו ארצכם‪ ,‬וגם‬ ‫והגם דשל רבים הוא מ''מ למה‬ ‫שלא למעט שותפים מהא דכתיב‬ ‫לא נחייב את הרבים שבנו אותו‬ ‫ארצכם לשון רבים‪ ,‬וממילא למאי‬ ‫לבנות לו גם מעקה‪ .‬ואולי יש‬ ‫בעינן שניהם‪ ,‬ועדיין יקשה ארצך‬ ‫לומר דבא הכתוב למעט חיוב‬ ‫למאי אתא‪ ,‬וצ''ע‪.‬‬ ‫המעקה לבתי כנסיות ממי שאין‬ ‫רכד‪ .‬בגמ' מעקה אע''ג דכתב רחמנא‬ ‫לו חלק בו‪ ,‬דהו''א דלכל הבא בו‬ ‫לגגך דידך אין דשותפות לא‬ ‫יהא חיוב בכך‪ ,‬וזה קמ''ל גגך דרק‬ ‫כתב רחמנא כי יפל הנפל ממנו‬ ‫מי שהוא שלו יהא חייב בו‪ ,‬ולכך‬ ‫ואלא גגך למאי אתא למעוטי‬ ‫אין זה חיוב על כל הבא להתפלל‬ ‫בתי כנסיות ובתי מדרשות‪.‬‬ ‫בו‪ .‬וזהו כוונת רש''י כאן באמרו‬ ‫למעט‬ ‫משמע‬ ‫דהיה‬ ‫היינו‬ ‫שאין חלק לאחד מהן בו שאף‬ ‫מדכתיב גגך לשון יחיד גג של‬ ‫לבני עבר הים הוא‪ ,‬והיינו דכמו‬ ‫שותפים‪ ,‬אבל לכך אמר הכתוב‬ ‫שאין חיוב למי שבעבר הים הוא‬ ‫טעם הדבר כי יפל הנפל ממנו‪,‬‬ ‫לשום כאן מעקה‪ ,‬ועל אף שגם‬ ‫דממילא בכך נדע דגם בגג של‬ ‫הוא יכול לבוא ולהתפלל שם‪,‬‬ ‫שותפים חייבים במעקה‪ ,‬דגם שם‬ ‫דלכולם הוא נעשה‪ ,‬מ''מ מי שאין‬ ‫שייך הטעם שחיישינן לנפילה‪,‬‬ ‫לו חלק בו אין לו חיוב זה‪ ,‬כך‬ ‫ומה דכתיב גגך אתא למעט גג‬ ‫נראה לבאר דדוחק לומר של יהא‬ ‫של בתי כנסיות ובתי מדרשות‪,‬‬ ‫חיוב מעקה כלל בבתי כנסיות‪,‬‬ ‫שאין זה שלך אלא של רבים‪.‬‬ ‫וצריך עיון לדינא‪.‬‬ ‫אבל קשה דמה חילוק איכא בין‬ ‫של שותפים לשל בתי כנסיות‬ ‫דף קלז ע''א‬ ‫ובתי מדרשות‪ ,‬הרי הלימוד בשל‬ ‫רכה‪ .‬בגמ' אלא מעתה נוצה של עיזים‬ ‫שותפים היה משום ששייך בו‬ ‫ליחייב בעינן גיזה וליכא מאן‬ ‫טעם הדבר כי יפל הנפל ממנו‪,‬‬ ‫ט‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫דעדיין צריך ביאור מניין לנו‬ ‫שמעת ליה האי סברא ר' יוסי‬ ‫דבעינן דווקא צמר סתם‪ ,‬ועיין‬ ‫הא מודי ר' יוסי במידי דאורחיה‬ ‫ברבינו עובדיה מברטנורא על‬ ‫אלא כדאמר ר' יהושע בן לוי‬ ‫כן‬ ‫דלמידין‬ ‫שביאר‬ ‫המשנה‬ ‫הראוי‬ ‫דבר‬ ‫לשרת‬ ‫לעמוד‬ ‫מפסוקים‪ ,‬ועי''ש‪.‬‬ ‫לשירות הכא נמי דבר הראוי‬ ‫לשירות‪ .‬היינו דבתחלה למדו‬ ‫דף קלז ע''ב‬ ‫למעט צמר של עיזים משום‬ ‫רכו‪ .‬בגמ' וכמה כל שהן אמר רב‬ ‫דראוי לשקו ולא לבגד‪ ,‬ומשום‬ ‫שיהו‬ ‫ובלבד‬ ‫ופרס‬ ‫מנה‬ ‫דצמר עבה הוא‪ ,‬ועל זה הקשו‬ ‫מחומשות ושמואל אמר ששים‬ ‫א''כ נוצה של עיזים שכן דק הוא‬ ‫ונותן סלע אחת לכהן רבה בר‬ ‫וראוי לבגד למה לא יהא חייב‬ ‫בר חנה אמר ר' יוחנן שש לכהן‬ ‫בה‪ ,‬ומשום דלאו גיזה הוא אלא‬ ‫חמשה ואחד לו עולא אמר ר'‬ ‫תולשו ביד גם אי אפשר למעטו‪,‬‬ ‫אלעזר כל שהן שנינו‪ .‬היינו‬ ‫דמודה ר' יוסי במידי דאורחיה‬ ‫דנחלקו האמוראים כמה הוא‬ ‫בכך‪ ,‬ולכך חזרו לומר לימוד אחר‬ ‫השיעור שנקטו חכמים כל שהן‪.‬‬ ‫דבעינן הראוי לשירות‪ ,‬ורק צמר‬ ‫אבל באמת קשה איך שייך לומר‬ ‫והיינו‬ ‫לשירות‬ ‫ראוי‬ ‫כבשים‬ ‫שיעור של מנה ופרס או של‬ ‫לבגדי כהונה‪ .‬אבל קשה דעדיין‬ ‫ששים סלעים כשלהדיא אמרו‬ ‫אפשר להקשות על נוצה של‬ ‫חכמים כל שהן‪ ,‬דמשמע גם בכל‬ ‫עיזים שראוי לבגד למה לא יעשו‬ ‫שהוא ממש חייב בגיזה אם גזזן‬ ‫וראויה‬ ‫כהונה‬ ‫בגדי‬ ‫ממנה‬ ‫מחמש רחלות‪ ,‬ומה הוא סברת‬ ‫לשירות היא‪ ,‬ומה מתורץ עכשיו‬ ‫רב ושמואל בשיעורים הללו‪,‬‬ ‫כאן‬ ‫בראשונים‬ ‫ועיין‬ ‫יותר‪.‬‬ ‫ולמה לא אמרו כעולא אמר ר'‬ ‫שביארו שבגדי כהונה נעשו‬ ‫אלעזר דבכל שהן ממש איירי‪.‬‬ ‫מסתם צמר‪ ,‬ורק צמר כבשים‬ ‫ובשלמא לרבה בר בר חנה אמר‬ ‫נקראים צמר סתם‪ ,‬ומשא''כ צמא‬ ‫ר' יוחנן דביאר דבשש חמשה‬ ‫עיזים וכדומה נקראים על שמם‬ ‫צמר עיזים ואינם צמר סתם‪ .‬רק‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫י‬ ‫כשיש לו פחות משבע וחצי‬ ‫לכהן ואחת לו ניחא‪ ,‬דיש לומר‬ ‫סלעים לאחד‪ ,‬דבפחות מכך ודאי‬ ‫דלשיטתו כוונת חכמים היתה‬ ‫ולכך‬ ‫שיגדל‪,‬‬ ‫עד‬ ‫גוזזו‬ ‫אינו‬ ‫דבכל שיעור שהוא חמשה סלעים‬ ‫לחמשה רחלות הרי זה מנה‬ ‫ממנה הולך לכהן‪ ,‬ואפי' אם‬ ‫וחצי‪ .‬ולמסקנת הגמ' לקמן דרב‬ ‫נשאר לבעה''ב רק סלע אחת‪,‬‬ ‫כוונתו למנה בן ארבעים סלעים‬ ‫וזהו כל שהן שלבעה''ב נשאר כל‬ ‫דממילא מנה וחצי בששים איירי‬ ‫ושמואל‬ ‫לרב‬ ‫אבל‬ ‫שהוא‪,‬‬ ‫למעלה‬ ‫כנאמר‬ ‫ניחא‪,‬‬ ‫ודאי‬ ‫דבשיעור גדול איירו‪ ,‬קשה מניין‬ ‫דבששים נותן סלע אחד לכהן‪.‬‬ ‫להן לבאר כן בדברי חכמים‪ .‬ועיין‬ ‫בהמשך הגמ' דכבר הקשה איסי‬ ‫דף קלח ע''א‬ ‫לר' יוחנן איך אמרו דראשית הגז‬ ‫רכז‪ .‬בגמ' וכמה נותן לו וכו' תנא לא‬ ‫בששים והא במשנה תנן כל‬ ‫שיבלננו ויתננו לו אלא שילבננו‬ ‫שהן‪ ,‬ואמר לו שם א''כ מה בין לי‬ ‫כהן ויעמוד על חמש סלעים‪.‬‬ ‫ולך‪ ,‬וביאר ברש''י דמסורת בידיו‬ ‫היינו שלא תאמר דחמש סלעים‬ ‫היה שגם חכמים כוונתם לשיעור‬ ‫היינו קודם ליבון‪ ,‬וממילא אחר‬ ‫קטן ולא לכל שהוא ממש‪ ,‬אלא‬ ‫שילבנו ישאר לכהן הרבה פחות‬ ‫דלגבי ר' דוסא שאמר שיעור‬ ‫מחמש סלעים‪ ,‬אלא דצריך שיתן‬ ‫גדול שיעורם הוא כל שהוא‪ ,‬ולכך‬ ‫לו כל כך סלעים שאחר שילבן‬ ‫בעינן ששים‪ ,‬דהשיעור בראשית‬ ‫כולו ישאר לו מתוך כל אלו חמש‬ ‫הגז הוא אחד מששים‪ ,‬ואין‬ ‫סלעים מלובנות‪ .‬אבל קשה למה‬ ‫לכהן‪.‬‬ ‫מסלע‬ ‫פחות‬ ‫להפריש‬ ‫באם איירי קודם ליבון אמרו‬ ‫דממילא לפי זה ניחא כאן שיטת‬ ‫דבעה''ב ילבנו ויתן לכהן כמה‬ ‫שמואל שאמר דכל הן הוא ששים‬ ‫שישאר מן אותם החמש שליבן‪,‬‬ ‫ונותן סלע לכהן‪ ,‬אבל שיטת רב‬ ‫ואילו אחר שביארנו דאיירי אחר‬ ‫שאמר דבמנה וחצי איירי דהיינו‬ ‫ליבון שישאר לו חמש סלעים‬ ‫ל''ז וחצי סלעים קשה מה הוא‬ ‫מלובנות‪ ,‬אמרו דאיירי שהכהן‬ ‫שיעור זה‪ ,‬ומנין לו כן‪ .‬ואולי קים‬ ‫מקבלם קודם ליבון כדי שישאר לו‬ ‫ליה לרב שאדם אינו גוזז צאנו‬ ‫יא‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫יוחנן נמי לא קשיא הא דאמר‬ ‫אחר שילבן הוא חמש סלעים‪,‬‬ ‫עלי הא דאמר הרי זו‪ .‬היינו דמה‬ ‫דלמה למסקנא דאיירי במלובנות‬ ‫שהקשו סתירה בדברי ר' יוחנן‬ ‫אי אפשר לומר שבעה''ב ילבן‬ ‫וריש לקיש דכל חד מינייהו פעם‬ ‫הרבה סלעים כדי שיתן לכהן‬ ‫אחת אמר דבמרדה או נאבדה‬ ‫חמש סלעים מלובנות‪ ,‬ולא שיהא‬ ‫פקעה קדושת הקדש‪ ,‬ופעם אחת‬ ‫צריך הכהן בעצמו ללבן‪ ,‬דמאי‬ ‫גזא‬ ‫בי‬ ‫דאיתיא‬ ‫דכל‬ ‫אמר‬ ‫שנא מן ההו''א‪ ,‬ואדרבא לכאורה‬ ‫דרחמנא איתיה דלה' הארץ‬ ‫מסתבר יותר לומר דאם בחמש‬ ‫ומלואה‪ ,‬וממילא לא פקעה הקדש‬ ‫סלעים מלובנות איירי שיהא‬ ‫לקיש‬ ‫דריש‬ ‫ותירצו‬ ‫מינייהו‪,‬‬ ‫הבעה''ב מלבנם קודם ונותן‬ ‫בתחלה אמר דבמרדה פקעה‬ ‫לכהן חמש סלעים מלובנות‪ ,‬דאם‬ ‫קדושה מיניה‪ ,‬אבל אחר שחלק‬ ‫בשהכהן מלבן איירי הרי כלל לא‬ ‫עליו רבו ר' יוחנן שם ואמר דלה'‬ ‫נותן בעה''ב חמש סלעים אלא‬ ‫הארץ ומלואה ולא פקעה הקדש‪,‬‬ ‫יותר‪ ,‬ולמאי נקטו חמש סלעים‪,‬‬ ‫חזר בו‪ ,‬ולכך בשניה סבר סבר‬ ‫אלא משמע דבעה''ב מלבן והוא‬ ‫דלא פקעה הקדש‪ ,‬ואילו ר' יוחנן‬ ‫מלובנות‪,‬‬ ‫סלעים‬ ‫חמש‬ ‫נותן‬ ‫שבשניה חלק על ריש לקיש ואמר‬ ‫דממילא למה במסקנא שינו מן‬ ‫איפכא דפקעה הקדש בנאבד‬ ‫במשנה‪,‬‬ ‫שמשמע‬ ‫המשמעות‬ ‫המנה ולכך חייב באחריותן עד‬ ‫וצ''ע‪.‬‬ ‫שיבואו לידי גזבר‪ ,‬זהו משום‬ ‫פרק יב‬ ‫דאיירי שם בשאמר עלי שקיבל‬ ‫דף קלט ע''א‬ ‫הדבר על כצמו‪ ,‬ולכך אם נאבדו‬ ‫את חיוב גופו לשלם לא קיים‪,‬‬ ‫רכח‪ .‬בגמ' דריש לקיש אדריש לא‬ ‫דהרי נאבדו‪ ,‬ומה שבתחלה אמר‬ ‫קשיא הא מקמי דשמעיה מר'‬ ‫ר' יוחנן דלא פקעה הקדש זה‬ ‫יוחנן רביה הא לבתר דשמעיה‬ ‫איירי בשאמר הרי זו‪ ,‬דבאמת לא‬ ‫מר' יוחנן רביה אלא דר' יוחנן‬ ‫פקעה מין הדבר קדושתו‪ .‬אבל‬ ‫אדר' יוחנן קשיא דר' יוחנן אדר'‬ ‫קשה דאם ריש לקיש חזר בו‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫יב‬ ‫החפץ‪ .‬ובאמת בעיקר העניין יש‬ ‫בשניה לומר דלא פקעה הקדש‬ ‫לדון מה היא סברת ר' יוחנן‬ ‫ומשום דמודה לרבו‪ ,‬למה בשניה‬ ‫לחלק בין עלי להרי זו‪ ,‬הרי אם‬ ‫חלק על רבו ולא חילק כמותו בין‬ ‫איכא סברא שלא יפקע הקדש‬ ‫עלי להרי זו‪ ,‬וכי מכוח שיטת רבו‬ ‫משום לה' הארץ ומלואה‪ ,‬למה‬ ‫חולק על רבו‪ ,‬דהרי במחלוקן‬ ‫בקיבל על עצמו הדבר יפקע‬ ‫השניה אי אפשר לומר דאמר‬ ‫הקדש‪ ,‬וכי משום שנאבדו לא יהיו‬ ‫דברו קודם ששמע מרבו כמו‬ ‫המעות קדושות‪ .‬וצריך לומר‬ ‫בראשונה‪ ,‬דהרי בשניה נאמר‬ ‫דבאמת גם ר' יוחנן סבר דבעלי‬ ‫שיטת ר' יוחנן בחלה ואח''כ‬ ‫גם אין פוקע קדושה מן המעות‪,‬‬ ‫שיטת ריש לקיש‪ ,‬משמע דעל אף‬ ‫רק דמ''מ סבר שיהא חייב‬ ‫שחייב‬ ‫שאמר‬ ‫רבו‬ ‫ששמע‬ ‫באחריותן‪ ,‬דסוף סוף לא הגיעו‬ ‫באחריותן חלק ואמר דפטור‬ ‫במעות לידי הקדש‪ ,‬והיות והחיוב‬ ‫ומשום דלא פקעה הקדש‪ .‬וצריך‬ ‫הוא על גופו חייב באחריותן‪ ,‬ואין‬ ‫לומר דבאמת לא בכל פעם מודה‬ ‫באמת חילוק לגבי הקדושה אם‬ ‫ריש לקיש לר' יוחנן רבו‪ ,‬רק‬ ‫יפקע או לא‪.‬‬ ‫דבתחלה במחלוקתן הראשונה‬ ‫לא ידע משיטת רבו ולכך אמר‬ ‫דף קלט ע''ב‬ ‫בתחלה דפקעה הקדש‪ ,‬ורק אח''כ‬ ‫רכט‪ .‬בגמ' משה מן התורה מנין‬ ‫שמע מרבו דהקדש אינו פוקע‬ ‫בשגם הוא בשר‪ .‬ביאר ברש''י‬ ‫משום לה' הארץ ומלואה‪ ,‬וסבר‬ ‫דמנין למידים בתורה על שעתיד‬ ‫במחלוקתן‬ ‫ומשא''כ‬ ‫וקיבל‪,‬‬ ‫היה משה לבוא לעולם‪ ,‬דזו‬ ‫השניה באמת שמע רבו שמחלק‬ ‫למידים מדכתיב בפ' בראשית‬ ‫בין עלי להרי זו‪ ,‬אבל בזה לא‬ ‫בשגם הוא בשר‪ ,‬בשגם גימטריא‬ ‫סבר וקיבל‪ ,‬ואדרבא נראה לו‬ ‫משה‪ ,‬דהוא בשר שהוא גם מן‬ ‫לחלוק ולומר דבכל גוונא אין‬ ‫הנולדים והוא יחיה מאה ועשרים‬ ‫פוקע הקדש משום לה' הארץ‬ ‫שנה כהמשך דברי הכתוב והיו‬ ‫ומלואה‪ ,‬ואין כלל נפק''מ אם‬ ‫ימיו מאה ועשרים שנה‪ .‬אבל‬ ‫קיבל על עצמו הדבר או על‬ ‫יג‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫דרצו‬ ‫היינו‬ ‫אסורה‪.‬‬ ‫דאיכא‬ ‫באמת צריך ביאור מה הקושיא‬ ‫להקשות מכאן דגם צפור טמאה‬ ‫כלל משה מן התורה מנין‪ ,‬דלמאי‬ ‫בשם צפור מיקרי‪ ,‬דאל''כ למה‬ ‫בעינן לימוד בתורה על שעתיד‬ ‫כתיב כל צפור טהורה‪ ,‬היה די‬ ‫משה לבוא לעולם‪ ,‬הרי התורה‬ ‫לומר כל צפור‪ ,‬דהרי רק טהורה‬ ‫במשה‬ ‫מאוד‬ ‫הרבה‬ ‫מלאה‬ ‫צפור מיקרי‪ ,‬אלא מכך דכתיב‬ ‫ובמעשיו‪ ,‬ולמאי צריך לימוד על‬ ‫טהורה משמע דגם צפור טמאה‬ ‫שעתיד להיות בעולם‪ ,‬דבשלמא‬ ‫איכא‪ ,‬ולכך כתיב טהורה לומר‬ ‫גבי המן ואסתר ומרדכי דלא‬ ‫דאיירי כאן בטהורה ולא בצפור‬ ‫הוזכרו כלל בתורה שהרי באו‬ ‫טמאה‪ .‬אבל דחו בגמ' דאין זה‬ ‫לעולם אחר קבלת התורה‪ ,‬לכך‬ ‫ראי‪ ,‬ובאמת טמאה לא מיקרי‬ ‫הוצרכו להקשות מניין שתרמוז‬ ‫צפור‪ ,‬ומה דכתיב צפור טהורה‬ ‫התורה עליהם‪ ,‬אבל על משה‬ ‫בא למעט דבר אחר‪ ,‬והוא למעט‬ ‫למאי הוצרכו לכך‪ .‬וצריך לומר‬ ‫צפור אסורה‪ ,‬היינו שמין שלה‬ ‫דהיות וכל העולם לא נברא אלא‬ ‫טהור רק שהיא אסורה באכילה‪,‬‬ ‫בשביל התורה ומשה הוא נותן‬ ‫ולכך כתיב טהורה לומר דכאן‬ ‫התורה‪ ,‬ממילא מוכר שיהא רמז‬ ‫שמותרת‬ ‫בטהורה‬ ‫איירי‬ ‫על משה בפסוקי בריאת העולם‪,‬‬ ‫באכילה‪ .‬אבל צריך ביאור איך‬ ‫ולכך הקשו משה מן התורה מנין‪,‬‬ ‫מטהורה נמעט טהורה שאסורה‪,‬‬ ‫דהיינו גבי פסוקי הבריאה‪ ,‬אבל‬ ‫וכי האסורה לאו בכלל טהורה‬ ‫באמת בתורה סתם הוזכר הרבה‬ ‫היא‪ ,‬וכי משום שאסורה באכילה‬ ‫פעמים משה ואין צריך ללימוד‬ ‫לא מיקרי טהורה‪ ,‬וממילא איך‬ ‫מיוחד אי לאו דבפסוקי הבריאה‬ ‫נמעטה מכך‪ ,‬וצ''ע‪.‬‬ ‫איירי‪.‬‬ ‫רלא‪ .‬בגמ' אלא אמר רב נחמן בר‬ ‫דף קמ ע''א‬ ‫יצחק למעוטי צפורי עיר הנדחת‬ ‫למאי אי לשילוח לא אמרה תורה‬ ‫רל‪ .‬בגמ' תא שמע כל צפור טהורה‬ ‫שלח לתקלה אלא לשחיטה‪ .‬היינו‬ ‫מכלל דאיכא טמאה לא מכלל‬ ‫דרב נחמן בא לתרץ לימוד אחר‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫יד‬ ‫הנאה דמצוה הוא ולאו ליהנות‬ ‫ללמוד מהא דכתיב טהורות שלא‬ ‫ניתנו‪ ,‬מ''מ מה שאינו צריך‬ ‫טמאות‬ ‫למעט‬ ‫מינה‬ ‫תלמד‬ ‫לשלם על אחר ודאי הנאה הוא‬ ‫ולמימר דגם טמאות צפורים‬ ‫לו‪ ,‬ולא היה הו''א אי לאו‬ ‫מיקרי‪ ,‬אלא דבא למעט מין‬ ‫דטהורות שיהא מותר‪ ,‬וצ''ע‪.‬‬ ‫שהם‬ ‫רק‬ ‫טהורות‬ ‫צפורים‬ ‫אסורות משום דשל עיר הנדחת‬ ‫דף קמ ע''ב‬ ‫דלמאי‬ ‫בגמ'‬ ‫וביארו‬ ‫נינהו‪,‬‬ ‫טרפה‬ ‫אם‬ ‫ולהקיש‬ ‫רלב‪ .‬בגמ'‬ ‫מיעטינהו‪ ,‬אי לשילוח ודאי אי‬ ‫לאפרוחים מה אפרוחים טרפות‬ ‫אפשר דלתקלה לא אמרה תורה‬ ‫פטור משילוח אף אם טרפה נמי‬ ‫שלח‪ ,‬אלא ודאי לשחיטה איירי‪,‬‬ ‫פטור מלשלח אם כן צפור‬ ‫דהו''א דאפשר ליקח מהם צפור‬ ‫למעוטי עוף טמא למה לי‪ .‬היינו‬ ‫עיר‬ ‫של‬ ‫דממילא‬ ‫לשחיטה‪,‬‬ ‫מה שהקשו בגמ' למה לא נקיש‬ ‫הנדחת שחוטים ושורפים‪ ,‬וזה‬ ‫האם לאפרוחיה לפוטרה משילוח‪,‬‬ ‫קמ''ל מטהורות דאסור ליקח‬ ‫תירצו בגמ' דמכך שבעינן ללמוד‬ ‫לשחיטה משל עיר הנדחת‪ .‬אבל‬ ‫מצפור למעוטי עוף טמא משמע‬ ‫קשה דמה ההו''א כן ליקח מהם‬ ‫דאין להקיש כן‪ ,‬דאל''כ אין צורך‬ ‫דלכך בעינן למעט מטהורות‬ ‫בלימוד מצפור למעט עוף טמא‪,‬‬ ‫הנדחת‬ ‫עיר‬ ‫של‬ ‫הרי‬ ‫דלא‪,‬‬ ‫דהרי כבר די להקישה לאפרוחים‬ ‫יקח‬ ‫ואם‬ ‫בננאה‪,‬‬ ‫אסורות‬ ‫שאם היו טמאים אינם בשילוח‬ ‫לשחיטה מהם יהא לו הנאה מכך‪,‬‬ ‫דבעינן ראויים לאכילה‪ ,‬וממילא‬ ‫ועל אף דכבר תירץ בתוס' דאין‬ ‫כך גם אמם‪ ,‬ומכך שלא למידים‬ ‫חשש הנאה משום דמצוות לאו‬ ‫משם אלא בעינן לימוד לכך‬ ‫ליהנות ניתנו‪ ,‬מ''מ מה שבכך‬ ‫מצפור‪ ,‬משמע דאין להקיש כן‪.‬‬ ‫שיקח מהם לשחיטה ולא יהא‬ ‫אבל קשה דמה הוכחה איכא מכך‬ ‫צריך לשלם על אחר במקום למה‬ ‫דאין להקיש‪ ,‬אדרבא יש להקשות‬ ‫לא יהא נחשב להנאה שנאסר‬ ‫שני הקושיות‪ ,‬גם למה כאן אין‬ ‫עליו מהם‪ ,‬והיינו דגם אם מעשה‬ ‫מקישים אם לאפרוחיה לפוטרה‬ ‫השחיטה בהם אין בו איסור‬ ‫טו‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫דבעינן טהורות הראויות לאכילה‬ ‫משילוח‪ ,‬וכן יש להקשות למה‬ ‫וכך בעינן גם באמה מחמת‬ ‫בעינן לימוד מצפור למעט עוף‬ ‫ההיקש‪ ,‬וצ''ע‪.‬‬ ‫טמא‪ ,‬הרי די להקישה לאפרוחיה‬