דרכי אורה · Darchei Oiru — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

בס"ד
דרכי אורה
האזינו -שבת שובה תשפ"ז ()147 משולחנו של רבינו הגדול מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א
'לך דומיה תהלה' (שירת האזינו וכתיבתה)
וכעי"ז כ' האברבנאל' :ותהיה השירה במתכונתה ,כי השירה יכתבוה בהפסק שמעתי מח"א שביאר טעם צורת כתיבתה של שירת האזינו 'אריח על גבי
במקומות שתעמוד בהם הנעימה' ,וביאר שנקראת שירה מג' בחינות' :מאת אריח' באופן שיש בה הפסק גדול באמצע ,ושירת הים נכתבת 'אריח על גבי
כוונתה וכתיבתה ,ומנעימותה וזמירתה ,ומהבטחתה והגדתה העתיד' ,ומעתה לבנה' ,וכנגדן שירת הבאר נכתבת כשאר התורה .וביאר עפ"י מה שידוע בשם
יובן המשך הכתוב' :ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ,ולמדה את בני ישראל החכם שתכלית הידיעה היא שנדע שלא נדע ,ור"ל שככל שהאדם מעמיק יותר
שימה בפיהם' ,כי אחר שנצטוו על כתיבת השירה ,הוסיף להזהיר גם ללמדה בהשגת רוממותו יתברך ,כך מכיר יותר בגבולות השגתו ובעוצם מה שלמעלה
ולשימה בפיהם ,ויש כאן ענין מיוחד בשירת האזינו ,שתהא לא רק כתובה ממנו .ועפי"ז י"ל דרק שירת האזינו שהיא שירת משה רבינו ע"ה שהגיע לתכלית
לפניהם ,אלא גם שגורה בפיהם ,שיאמרוה וישוררוה. הידיעה האנושית ,יש בה הפסק גדול שמורה על מה שלמעלה מהשגת האדם,
ואח"כ נאמר בסוף הפרשה' :ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים האלה', אבל שירת הים הי' ע"י משה ובני ישראל ,ואף שהיו במדרגה נפלאה באותה
ודרשו בספרי :צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה שנא' שעה ואמרו 'זה אלי ואנוהו' ויש בה עדיין בחינה של השגה ,וההפסק שבה מועט
בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך עי"ש ,ויש להסביר מה שהוצרך יותר .ואילו שירת הבאר שוררוה ישראל לבדם ולכך אין בה אותה בחינה של
להזכיר ראיית העין ושמיעת האוזן ולא סגי בשימת הלב ,ולהאמור י"ל דהא 'שירה סתומה' ונכתבת כשאר התורה עכ"ד ודפח"ח .ויש להמליץ על כך את
בשירת האזינו קיימינן והאדם רואה בעיניו את צורת הכתיבה והפסקיה ,ושומע הלשון 'לך דומיה תהלה' ,כי לא רק האותיות והתיבות מבטאות את השירה,
באוזניו נעימתה וזמירתה ,ונותן דעת בלבו על תוכנה ,כי שירה זו נמסרה לישראל אלא אף הדומי' וההפסק שביניהן ,ולכן הגליון החלק שבשירה אינו מחוצה לה,
בכתב ,בפה ועל הלב. אלא בכלל מתכונתה.
ובזה יש להבחין בין שירת האזינו לשאר התורה ,כי ודאי שגם בשאר התורה יש ומעתה יש להתבונן במצות כתיבת ספר תורה ,שנלמדת מן הכתוב 'ועתה
ריוח וצורת הכתב ,ויש בה שמיעה והבנה ,אלא שבשירת האזינו צורת הכתב כתבו לכם את השירה הזאת' ולשון הרמב"ם בהל' ס"ת :כתבו לכם את השירה,
נעשית חלק משירת הפה ,ולכן יש חסרון כשאינה לפני האדם בכתב ,ויכול הוא כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו עי"ש דעיקר כוונת המצוה לכתוב
לידע תיבותיה ולשננם בפיו ,אבל אינו רואה את הגליון החלק שהוא ממתכונת שירת האזינו אלא לפי שאין כותבים את התורה פרשיות בע"כ צריך לכתוב
השירה. את כל התורה .ונראה ,שבשירת האזינו הכתיבה היא חלק מתכונת השירה ,דהן
ולפי"ז אפשר להוסיף בדרך רמז על הכתוב 'כי לא דבר רק הוא מכם' ,כי אכן אמנם גם בכל התורה יש ריוח בין אות לאות ובין תיבה לתיבה ודיני פרשיות
גם מה שנראה כריק אינו כן ,וגם החלל שבין חלקי השירה הוא בכלל מתכונת פתוחות וסתומות ,ואי"ז דבר שנתחדש כאן ,אכן י"ל שצורת עמידת הדברים
השירה ,ויש בו רמז לאותו מקום שמסתיימת השגת האדם ואין המילים מגיעות על הקלף מצטרפת כאן גם אל עצם השירה שבפה ,ואף שאת התיבות אפשר
אליו .לך דומי' תהלה. לומר וללמד בע"פ אבל את ההפסקים שביניהן א"א למסור אלא בכתב .וזהו
עומק הציווי 'כתבו לכם את השירה הזאת' ,לכתוב אותה כצורת נתינתה.
הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול
צדיק וישר הוא 'וישמן ישורון ויבעט'
פעם אחת ,בבוקר שב"ק התלויתי למרן זקיני ה"אבי עזרי" זצוק"ל, וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישעתו (לב,
לבקר יהודי זקן שהכירו מכבר .היהודי החל להתאונן על מצבו, טו) .בפירש"י ריש ספר קהלת 'דברי קהלת בן דוד' כל מקום שנאמר 'דברי' אינו
וספר כל מה שעבר עליו בשנות השואה ,עבר לדבר אודות בנו אלא דברי תוכחות שנא' אלה הדברים אשר דבר משה' ,וישמן ישורון ויבעט'
שנהרג במלחמת תש"ח ,ועל בנו האחר שנפטר בהיותו בן ארבעים וכו' עי"ש ,ותמוה דהא כל תחילת הספר יש בו תוכחות רבות ,ומדוע הרחיק עד
והותיר אחריו את אלמנתו ,שאף היא מתה מצער ומעגמת נפש. 'וישמן ישורון ויבעט' שבסוף הספר.
כולו הי' מלא מכאובים וצרות ,שאפפו את כל ימיו הרעים .אותו ונראה דהנה בפירש"י כאן 'וינבל צור ישעתו' גנהו וביזהו ,כמו שנא' (יחזקאל
יהודי במרירות לבו ,הפליג בדברים חריפים על הנהגת שמים ,ומרן ח') אחוריהם אל היכל ה' וגו' אין לך נבול גדול מזה עכ"ל ,והשמיט מ"ש בגמ'
הסבא זצ"ל שמע את דבריו ולא הגיב במאומה. סוכה דנ"ג ב' ת"ר ממשמע שנא' 'ופניהם קדמה' איני יודע שאחוריהם אל היכל
כשיצאנו מביתו ,שאלתי את הסבא זצ"ל על מה שראיתי .והוא ה' אלא מה ת"ל 'אחוריהם אל היכל השם' מלמד שהיו פורעין עצמן ומתריזין
ענה לי' :איש זה הוא עם הארץ ,מדבר כעם הארץ ,וזה מצבו', כלפי מטה ע"כ .וכבר פירשתי בגמ' סוטה דל"ה א' בענין פרץ עוזא שנענש
ויותר לא רצה להוסיף ולדבר עליו ועל דבריו .אבל דבר זה למדתי: על ש'עשה צרכיו בפניו' בפני ארון הקודש .ובאמת חלילה לומר שעוזא שהי'
'קושיות' על הנהגת הבריאה מעידות לא רק על פגם באמונה, מגדולי ישראל ,עשה מעשה גשמי מבוזה כפשוטו ,אלא שהי' במעשהו שמץ
אלא גם על עם הארצות! של 'צורך עצמו' כאילו הארון זקוק לו להחזיק ולשמרו ,ולפי רום מדרגתו ,נחשב
כשסיפרתי זאת לאאמו"ר רבינו שליט"א ,ביאר לי את דברי מרן לו כמו ש'עשה צרכיו בפניו' .ועד"ז י"ל אף בדברי חז"ל בגמ' סוכה הנ"ל ,שאין
הסבא ,והקדים לכך מעשה על הגאון האדר"ת זצ"ל .כשנפטר בנו, עיקר הכוונה לתאר את המעשה הגשמי ,אלא להורות על עומק ביזוי הקדושה
כתבה לו אשתו שאינה יכולה להינחם והוא ענה לה' :את בוכה כי 'אחוריהם אל היכל השם' שהאדם מפנה את כל עצמיותו אל צרכיו ,והיכל
לא למדת מספיק גמרא .מי שלמד יודע שניתן להישאר בקושיא. ה' נעשה אצלו טפל .ובזה מתבארים דברי רש"י כאן 'אין לך נבול גדול מזה',
לא לכל קושיא יש תירוץ לפי מידת שכלנו המוגבל'. שהניבול הגדול הוא כאשר האדם מכניס עצמו וצרכיו במקום שהי' ראוי להיות
והוסיף רבינו שליט"א :כשאנו רואים את דברי ראשונים כמלאכים, כולו קודש וביטול לפני הבורא.
יודעים אנו עד כמה קטן שכלנו מלהשיג את דעתם ,וקל וחומר ולפי"ז עומק הכתוב 'וישמן ישורון ויבעט' ,דאין ר"ל ש'וישמן ישורון' הוא גנאי
שאין דעת עליון יכולה להיתפס בשכלנו .הצור תמים פעלו ,כי כל
בעצם השובע ,שהרי שפע ברכה הוא מאת הקב"ה ,אלא שאותו שובע עלול
דרכיו משפט; ֵֵאל אמונה ואין עול ,צדיק וישר הוא .כל המעשים
להביא את האדם לידי תחושת ישות עצמית .במקום לראות עצמו כמקבל מידי
מבוארים בשופי ,אך מקוצר המשיג אין אנו תופסים את עומק
משפטיו ית'. הבורא ,מתחיל לראות עצמו כבעלים על הטובה ,ומתוך 'וישמן' בא 'ויבעט',
(מפי הרה"ג ר' נחום ברגמן) ואח"כ 'ויטש אלו־ה עשהו וינבל צור ישועתו' .כי לעולם שורש החטא אינו
מתחיל בבעיטה ,אלא קודם לכן ,באותו שינוי שחל בהכרת האדם ,כשמתנת ה'
עמוד 12
לו את השורש שממנו צמחו .תחילה 'וישמן' ,לאחר מכן 'ויבעט' ,עד 'ויטש נעשית מקור לישות עצמית ,במקום שתהי' מקור להכרת הטוב.
אלו־ה עשהו וינבל צור ישועתו' .זהו ענין 'אחוריהם אל היכל השם' ,שהאדם וזהו שהביא רש"י בפי' קהלת את 'וישמן ישורון ויבעט' להוכיח שספר דברים
נעשה עיקר והקדושה טפלה לו ,ואין לך ניבול גדול מזה ,כי תחת שיהא האדם יש בו תוכחות ,ולא מפני שזו התוכחה החריפה ביותר ,אלא מפני שנתבאר בה
בטל לפני בוראו ,תופסים צרכיו ומציאותו את המקום שהי' ראוי להיות מוקדש שורש עניינה .ואכן חטאי ישראל הם המעשים שעליהם באה התוכחה ,אבל
כולו לכבוד שמים. 'וישמן ישורון ויבעט' מגלה את שורשן הפנימי ,שממנו בא האדם לידי אותם
מעשים .אלו 'דברי תוכחות' ,לא רק להוכיח את האדם על מעשיו ,אלא לגלות
שירת האזינו בשעת מוסף של שבת
והחצוצרות שעמהן הוא זכרון למלכותו ית' .וכעי"ז מצינו במעשה רב על הגר"א בגמ' ר"ה דף ל"ה ע"א דבכל שבת היו הלויים אומרים בביהמ"ק שירת "האזינו"
ז"ל ,שהיה שמח ביותר בשעת תקיעת שופר בר"ה ,מפני שבשעת הכתרת בשעת הקרבת קרבן מוסף ,ואמר רב ענן בר רבא אמר רב" :הזי"ו לך" .ופירש
המלך יש שמחה גדולה .ואף שר"ה אינו יום שמחה מצד עניני העולם ,מ"מ רש"י ד"הזי"ו לך" ראשי תיבות לששת פרקי השירה ,וכשם שהיתה נחלקת
עצם הכתרת המלך יש בה שמחה ,וכ"ה שמחת השבת ,שאינה שמחת הנאה בביהמ"ק כך היתה נחלקת בביהכנ"ס .וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' תמידין
בעלמא אלא שמחה במלכותו ית' ,ע"י שהאדם שובת ממלאכתו ומכיר במעשה ומוספין .אלא שכ' בהל' תפילה (פי"ג) דכל אחד מן הקוראים בתורה פותח
בראשית ובהנהגתו של הקב"ה את עולמו ,ומתוך כך עומד לפניו כעבד ,ונמצא בדבר טוב ומסיים בדבר טוב ,חוץ מפרשת האזינו שהראשון קורא עד "זכור
שעיקר השמחה הוא בהכרת המלכות ,ולא בקבלת הטובה בלבד. ימות עולם" אף שאי"ז דבר טוב ,לפי שדברים אלו תוכחה הם כדי שיחזרו
וא"ש ענין שירת האזינו בזמן קרבן מוסף ,שכל עיקרה להזכיר לישראל חסדי העם בתשובה עי"ש ,ויש להבין טעם ענין התוכחה וההתעוררות לתשובה
הקב"ה ,להזהירם שלא יבואו מתוך רוב טובה לשכוח את צור מחצבתם "וישמן בקרבן מוסף של שבת יותר משאר קרבנות .ועוד יש לתמוה ,דהב"י (או"ח סי'
ישורון ויבעט"" ,צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך" .והיא עיקר התוכחה על רפ"א) הביא בשם ס' העיתים טעם לאמירת "ישמחו במלכותך" בתפילת שבת,
מה שהאדם עלול לשכוח מתוך הטובה את מי שנותנה ,ובשעה שהאדם מכיר דסמכו על הכתוב (במדבר י') "וביום שמחתכם ובמועדיכם" ,ודרשו בספרי
במלכותו ית' ושמח בה ,עליו ליתן אל לבו מה מחייבת אותו הכרה זו ,כי אין "ביום שמחתכם זה שבת" ,ולכן אומרים "וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך".
קבלת מלכות ידיעה בעלמא ,אלא קבלת עולו ורצונו ,וזהו ענין "אמרו לפני ומעתה מה טעם באותה שעה לשירת האזינו ,שיש בה דברי תוכחה המעוררים
מלכיות כדי שתמליכוני עליכם" ,שאין תכלית רק בהזכרת שם המלך ,אלא את האדם לתשובה.
שתהא מלכותו מקובלת על האדם .ומתוך שממליך עליו את הקב"ה ,הוא מכיר ונראה לבאר בזה ,דשמחת המלכות עצמה היא המביאה את האדם לידי
בחיוב עבודתו ויש מקום לפשפש במעשיו ולשוב. הכרה בחיוב עבודתו ,ומתוך כך לידי תשובה ,דהנה בר"ה דף ל"ב ע"א" :והיו
לכם לזכרון אלו זכרונות ,אני ה' אלוקיכם אלו מלכיות" .הרי דענין המוספין
'בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון' (דרשת ש"ת תשפ"ו)
היינו יוה"כ שהוא עת רצון ואין רשות לשטן לקטרג והקב"ה מתנהג עם הבינונים איתא בחז"ל דאדם נידון בר"ה וגזר דינו נחתם ביוה"כ וכפי שאומרים 'בר"ה
במדת 'ורב חסד' להטותם כלפי חסד ,ולפי"ז מתיישב שפיר ענין הכתיבה יכתבו וביום צום כיפור יחתמון' ,וכן לשון הרמב"ם בהל' תשובה (פ"ג ה"ג) :בכל
והחתימה ,דבר"ה שהוא יום הדין עומד האדם לפני מדת האמת ודינו נחתך שנה ושנה שוקלין עוונות כאו"א מבאי העולם עם זכיותיו ביו"ט של ראש השנה.
כפי מעשיו ושייך שם ענין החתימה ד'חותמו של הקב"ה אמת' ,משא"כ ביוה"כ מי שנמצא צדיק נחתם לחיים ומי שנמצא רשע נחתם למיתה והבינוני תולין
עת רצון ואין רשות לשטן לקטרג והקב"ה מתנהג עם הבינונים במדת החסד אותו עד יום הכפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה.
להטותם לכף זכות ,ול"ש ע"ז ענין חתימה אלא כתיבה לחיים מכח מדת החסד. והרמב"ם שם ממשיך :ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה
והנה לפי"ז אכן מיושב היטב נוסח תפילתנו שבכל עשי"ת ואף ביוה"כ אנו ובמעשים טובים ולעסוק במצוות מר"ה ועד יוה"כ יתר מכל השנה וכו' ולהתפלל
מבקשים 'וכתבנו' ולא 'חתמנו' ,דכל זמן שהאדם עומד בגדר בינוני עדיין אין בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום .ומבואר דכל עיקר מה
דינו נגמר במידת האמת אלא נכתב לחיים מכח מדת 'ורב חסד' ,אלא דעדיין שנהגו ישראל להרבות בתשובה ובתחנונים בעשי"ת הוא לפי שאנו מחזיקים
צ"ב מ"ש תפילת נעילה מכל תפילות יוה"כ שאז משנים ואומרים לשון חתימה עצמנו בגדר בינונים התלויים ועומדים עד יוה"כ ,ועל ידי מעשינו ותפילותינו
'חתמנו בספר החיים' ,והלא אף היא בכלל יוה"כ וגם בה שייכת הנהגת 'ורב בימים אלו יש בידינו להכריע את הכף ולזכות בדין ,שהרי הצדיקים והרשעים
חסד'. כבר נחתם דינם בר"ה ורק הבינונים תלויין ועומדין עד יוה"כ.
ונראה לומר ,דשעת נעילה חלוקה משאר תפילות היום ,דבשעת נעילה כבר ומעתה יש לתמוה טובא על נוסח שאנו מתפללים בכל עשי"ת ואף ביוה"כ עצמו,
יצא האדם מכלל בינוני וחזר לדין צדיק גמור ,אחר שכל משך יוה"כ מתכפר ע"י דבכל התפילות אנו מבקשים בלשון כתיבה 'וכתבנו בספר החיים' 'וכתוב לחיים
תפילה וקדושת היום ועבודת תשובה והוידוי ,אלא שכל זמן שלא נשלמה כפרת טובים' וכן באבינו מלכנו חוזרים ואומרים 'כתבנו בספר' ורק כאשר מגיעים
היום עדיין צריך לראות עצמו בכלל בינוני ,ולפיכך אין דינו ראוי לחתימה במדת לתפלת נעילה משנים את הלשון ואומרים 'חתמנו בספר החיים' .ובאמת מאחר
האמת אלא לכתיבה לחיים מכח מדת החסד ,אמנם בהגיע סוף היום ובשעת שכבר עבר שלב הכתיבה של ר"ה ועומדים אנו עתה בעיצומו של זמן החתימה,
הנעילה לאחר שעבר עליו כל היום הקדוש בעבודת התשובה והתפילה וכבר הי' לנו לבקש בכל תפילות עשי"ת ויוה"כ בלשון חתימה ולא בלשון כתיבה,
נשלמה כפרת עיצומו של יום ,שוב הוא מצווה להאמין שכבר אינו בכלל אותו ובפרט שהרמב"ם בהל' תשובה נקט להדיא דהבינוני תולין אותו עד יוה"כ ואם
בינוני שהי' בתחילת היום ונתכפרו עוונותיו והרי הוא בכלל צדיקים ושייך בו דין עשה תשובה 'נחתם לחיים'.
חתימה במדת האמת .ולכך רק בנעילה אנו יכולים לבקש 'חתמנו בספר החיים'. והנה מצינו לבעל הפני יהושע (ר"ה טז ע"ב) שעמד בזה מצד אחר ,דהנה איתא
ודבר זה מצינו לו סמך ויסוד במדרש תהלים (מזמור י"ז) על הפסוק 'תפלה לדוד בגמ' :שלשה ספרים נפתחין בר"ה ,א' של רשעים גמורין וא' של צדיקים גמורין
שמעה ה' צדק' ודרשו שם מה ראה דוד לומר ה' דברים בפס' זה ואח"כ אמר וא' של בינוניים ,צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים וכו' בינוניים
'מלפניך משפטי יצא' ,אלא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אם תוציא את דיני תלויין ועומדין מר"ה ועד יוה"כ זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה ע"כ,
ביוה"כ בבוקר איני יכול לעמוד אלא תן לי שהות עד שאקרא ק"ש ואתפלל ותמה ע"ז הפנ"י מאי שנא דלגבי צדיקים ורשעים נקטה הגמ' 'נכתבין ונחתמין
ארבע תפילות ואח"כ "מלפניך משפטי יצא" ע"כ ,והרי זהו חסד ה' הגדול עמנו לאלתר' ולגבי בינונים ביוה"כ רק 'זכו נכתבין לחיים' ולא נזכרה חתימה כלל,
שאינו מוציא משפטנו מלפניו בתחילת היום אלא נותן לנו שהות עד לעתותי והדבר צריך ביאור דהא אנו אומרים 'כתבנו' ביוה"כ ואת החתימה מזכירים
ערב לעמוד לפניו בתשובה ובתפילה ובתחנונים ובוידוי ,ובמשך היום הולכים רק בנעילה ,ובגמ' משמע דביוה"כ יש אצל הבינונים כתיבה ולא נתפרשה שם
עוונותינו ומתכפרים ברוב רחמיו וחסדיו עד שעת נעילה שאז כבר נשלמה חתימה.
עבודת היום ויצא הבינוני מכלל בינוניותו ושוב יכול משפטו לצאת מלפניו ומבאר הפנ"י ע"פ המשך הסוגיא שם המיישבת את סתירת הכתובים 'ורב
במידת האמת .ויה"ר שנזכה כולנו עם כל בית ישראל להיכתב ולהיחתם לחיים חסד' ' -ואמת'' ,בתחילה ואמת ולבסוף ורב חסד' ,והוא מפרש 'בתחילה ואמת'
טובים ולשלום ונזכה לשנת גאולה וישועה ברחמים אמן. היינו ר"ה שהוא יום הדין והנהגת הקב"ה בו במדת האמת 'ולבסוף ורב חסד'
יו"ל על ידי מערכת "דרכי אורה" | להנצחות ולקבלת העלון במייל ניתן לפנות לדוא"ל62112dw@gmail.com :
עמוד 2
