gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

דרכי אורה · Darchei Oiru — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

מוציא לאור: דרכי אורה · Darchei Oiru

שבוע: האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

דרכי אורה · Darchei Oiru — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

פתח את ה-PDF הורדה

‫בס"ד‬ ‫דרכי אורה‬ ‫האזינו ‪ -‬שבת שובה תשפ"ז (‪)147‬‬ ‫משולחנו של רבינו הגדול מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א‬ ‫'לך דומיה תהלה' (שירת האזינו וכתיבתה)‬ ‫וכעי"ז כ' האברבנאל‪' :‬ותהיה השירה במתכונתה‪ ,‬כי השירה יכתבוה בהפסק‬ ‫שמעתי מח"א שביאר טעם צורת כתיבתה של שירת האזינו 'אריח על גבי‬ ‫במקומות שתעמוד בהם הנעימה'‪ ,‬וביאר שנקראת שירה מג' בחינות‪' :‬מאת‬ ‫אריח' באופן שיש בה הפסק גדול באמצע‪ ,‬ושירת הים נכתבת 'אריח על גבי‬ ‫כוונתה וכתיבתה‪ ,‬ומנעימותה וזמירתה‪ ,‬ומהבטחתה והגדתה העתיד'‪ ,‬ומעתה‬ ‫לבנה'‪ ,‬וכנגדן שירת הבאר נכתבת כשאר התורה‪ .‬וביאר עפ"י מה שידוע בשם‬ ‫יובן המשך הכתוב‪' :‬ועתה כתבו לכם את השירה הזאת‪ ,‬ולמדה את בני ישראל‬ ‫החכם שתכלית הידיעה היא שנדע שלא נדע‪ ,‬ור"ל שככל שהאדם מעמיק יותר‬ ‫שימה בפיהם'‪ ,‬כי אחר שנצטוו על כתיבת השירה‪ ,‬הוסיף להזהיר גם ללמדה‬ ‫בהשגת רוממותו יתברך‪ ,‬כך מכיר יותר בגבולות השגתו ובעוצם מה שלמעלה‬ ‫ולשימה בפיהם‪ ,‬ויש כאן ענין מיוחד בשירת האזינו‪ ,‬שתהא לא רק כתובה‬ ‫ממנו‪ .‬ועפי"ז י"ל דרק שירת האזינו שהיא שירת משה רבינו ע"ה שהגיע לתכלית‬ ‫לפניהם‪ ,‬אלא גם שגורה בפיהם‪ ,‬שיאמרוה וישוררוה‪.‬‬ ‫הידיעה האנושית‪ ,‬יש בה הפסק גדול שמורה על מה שלמעלה מהשגת האדם‪,‬‬ ‫ואח"כ נאמר בסוף הפרשה‪' :‬ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים האלה'‪,‬‬ ‫אבל שירת הים הי' ע"י משה ובני ישראל‪ ,‬ואף שהיו במדרגה נפלאה באותה‬ ‫ודרשו בספרי‪ :‬צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה שנא'‬ ‫שעה ואמרו 'זה אלי ואנוהו' ויש בה עדיין בחינה של השגה‪ ,‬וההפסק שבה מועט‬ ‫בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך עי"ש‪ ,‬ויש להסביר מה שהוצרך‬ ‫יותר‪ .‬ואילו שירת הבאר שוררוה ישראל לבדם ולכך אין בה אותה בחינה של‬ ‫להזכיר ראיית העין ושמיעת האוזן ולא סגי בשימת הלב‪ ,‬ולהאמור י"ל דהא‬ ‫'שירה סתומה' ונכתבת כשאר התורה עכ"ד ודפח"ח‪ .‬ויש להמליץ על כך את‬ ‫בשירת האזינו קיימינן והאדם רואה בעיניו את צורת הכתיבה והפסקיה‪ ,‬ושומע‬ ‫הלשון 'לך דומיה תהלה'‪ ,‬כי לא רק האותיות והתיבות מבטאות את השירה‪,‬‬ ‫באוזניו נעימתה וזמירתה‪ ,‬ונותן דעת בלבו על תוכנה‪ ,‬כי שירה זו נמסרה לישראל‬ ‫אלא אף הדומי' וההפסק שביניהן‪ ,‬ולכן הגליון החלק שבשירה אינו מחוצה לה‪,‬‬ ‫בכתב‪ ,‬בפה ועל הלב‪.‬‬ ‫אלא בכלל מתכונתה‪.‬‬ ‫ובזה יש להבחין בין שירת האזינו לשאר התורה‪ ,‬כי ודאי שגם בשאר התורה יש‬ ‫ומעתה יש להתבונן במצות כתיבת ספר תורה‪ ,‬שנלמדת מן הכתוב 'ועתה‬ ‫ריוח וצורת הכתב‪ ,‬ויש בה שמיעה והבנה‪ ,‬אלא שבשירת האזינו צורת הכתב‬ ‫כתבו לכם את השירה הזאת' ולשון הרמב"ם בהל' ס"ת‪ :‬כתבו לכם את השירה‪,‬‬ ‫נעשית חלק משירת הפה‪ ,‬ולכן יש חסרון כשאינה לפני האדם בכתב‪ ,‬ויכול הוא‬ ‫כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו עי"ש דעיקר כוונת המצוה לכתוב‬ ‫לידע תיבותיה ולשננם בפיו‪ ,‬אבל אינו רואה את הגליון החלק שהוא ממתכונת‬ ‫שירת האזינו אלא לפי שאין כותבים את התורה פרשיות בע"כ צריך לכתוב‬ ‫השירה‪.‬‬ ‫את כל התורה‪ .‬ונראה‪ ,‬שבשירת האזינו הכתיבה היא חלק מתכונת השירה‪ ,‬דהן‬ ‫ולפי"ז אפשר להוסיף בדרך רמז על הכתוב 'כי לא דבר רק הוא מכם'‪ ,‬כי אכן‬ ‫אמנם גם בכל התורה יש ריוח בין אות לאות ובין תיבה לתיבה ודיני פרשיות‬ ‫גם מה שנראה כריק אינו כן‪ ,‬וגם החלל שבין חלקי השירה הוא בכלל מתכונת‬ ‫פתוחות וסתומות‪ ,‬ואי"ז דבר שנתחדש כאן‪ ,‬אכן י"ל שצורת עמידת הדברים‬ ‫השירה‪ ,‬ויש בו רמז לאותו מקום שמסתיימת השגת האדם ואין המילים מגיעות‬ ‫על הקלף מצטרפת כאן גם אל עצם השירה שבפה‪ ,‬ואף שאת התיבות אפשר‬ ‫אליו‪ .‬לך דומי' תהלה‪.‬‬ ‫לומר וללמד בע"פ אבל את ההפסקים שביניהן א"א למסור אלא בכתב‪ .‬וזהו‬ ‫עומק הציווי 'כתבו לכם את השירה הזאת'‪ ,‬לכתוב אותה כצורת נתינתה‪.‬‬ ‫הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול‬ ‫צדיק וישר הוא‬ ‫'וישמן ישורון ויבעט'‬ ‫פעם אחת‪ ,‬בבוקר שב"ק התלויתי למרן זקיני ה"אבי עזרי" זצוק"ל‪,‬‬ ‫וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישעתו (לב‪,‬‬ ‫לבקר יהודי זקן שהכירו מכבר‪ .‬היהודי החל להתאונן על מצבו‪,‬‬ ‫טו)‪ .‬בפירש"י ריש ספר קהלת 'דברי קהלת בן דוד' כל מקום שנאמר 'דברי' אינו‬ ‫וספר כל מה שעבר עליו בשנות השואה‪ ,‬עבר לדבר אודות בנו‬ ‫אלא דברי תוכחות שנא' אלה הדברים אשר דבר משה‪' ,‬וישמן ישורון ויבעט'‬ ‫שנהרג במלחמת תש"ח‪ ,‬ועל בנו האחר שנפטר בהיותו בן ארבעים‬ ‫וכו' עי"ש‪ ,‬ותמוה דהא כל תחילת הספר יש בו תוכחות רבות‪ ,‬ומדוע הרחיק עד‬ ‫והותיר אחריו את אלמנתו‪ ,‬שאף היא מתה מצער ומעגמת נפש‪.‬‬ ‫'וישמן ישורון ויבעט' שבסוף הספר‪.‬‬ ‫כולו הי' מלא מכאובים וצרות‪ ,‬שאפפו את כל ימיו הרעים‪ .‬אותו‬ ‫ונראה דהנה בפירש"י כאן 'וינבל צור ישעתו' גנהו וביזהו‪ ,‬כמו שנא' (יחזקאל‬ ‫יהודי במרירות לבו‪ ,‬הפליג בדברים חריפים על הנהגת שמים‪ ,‬ומרן‬ ‫ח') אחוריהם אל היכל ה' וגו' אין לך נבול גדול מזה עכ"ל‪ ,‬והשמיט מ"ש בגמ'‬ ‫הסבא זצ"ל שמע את דבריו ולא הגיב במאומה‪.‬‬ ‫סוכה דנ"ג ב' ת"ר ממשמע שנא' 'ופניהם קדמה' איני יודע שאחוריהם אל היכל‬ ‫כשיצאנו מביתו‪ ,‬שאלתי את הסבא זצ"ל על מה שראיתי‪ .‬והוא‬ ‫ה' אלא מה ת"ל 'אחוריהם אל היכל השם' מלמד שהיו פורעין עצמן ומתריזין‬ ‫ענה לי‪' :‬איש זה הוא עם הארץ‪ ,‬מדבר כעם הארץ‪ ,‬וזה מצבו'‪,‬‬ ‫כלפי מטה ע"כ‪ .‬וכבר פירשתי בגמ' סוטה דל"ה א' בענין פרץ עוזא שנענש‬ ‫ויותר לא רצה להוסיף ולדבר עליו ועל דבריו‪ .‬אבל דבר זה למדתי‪:‬‬ ‫על ש'עשה צרכיו בפניו' בפני ארון הקודש‪ .‬ובאמת חלילה לומר שעוזא שהי'‬ ‫'קושיות' על הנהגת הבריאה מעידות לא רק על פגם באמונה‪,‬‬ ‫מגדולי ישראל‪ ,‬עשה מעשה גשמי מבוזה כפשוטו‪ ,‬אלא שהי' במעשהו שמץ‬ ‫אלא גם על עם הארצות!‬ ‫של 'צורך עצמו' כאילו הארון זקוק לו להחזיק ולשמרו‪ ,‬ולפי רום מדרגתו‪ ,‬נחשב‬ ‫כשסיפרתי זאת לאאמו"ר רבינו שליט"א‪ ,‬ביאר לי את דברי מרן‬ ‫לו כמו ש'עשה צרכיו בפניו'‪ .‬ועד"ז י"ל אף בדברי חז"ל בגמ' סוכה הנ"ל‪ ,‬שאין‬ ‫הסבא‪ ,‬והקדים לכך מעשה על הגאון האדר"ת זצ"ל‪ .‬כשנפטר בנו‪,‬‬ ‫עיקר הכוונה לתאר את המעשה הגשמי‪ ,‬אלא להורות על עומק ביזוי הקדושה‬ ‫כתבה לו אשתו שאינה יכולה להינחם והוא ענה לה‪' :‬את בוכה כי‬ ‫'אחוריהם אל היכל השם' שהאדם מפנה את כל עצמיותו אל צרכיו‪ ,‬והיכל‬ ‫לא למדת מספיק גמרא‪ .‬מי שלמד יודע שניתן להישאר בקושיא‪.‬‬ ‫ה' נעשה אצלו טפל‪ .‬ובזה מתבארים דברי רש"י כאן 'אין לך נבול גדול מזה'‪,‬‬ ‫לא לכל קושיא יש תירוץ לפי מידת שכלנו המוגבל'‪.‬‬ ‫שהניבול הגדול הוא כאשר האדם מכניס עצמו וצרכיו במקום שהי' ראוי להיות‬ ‫והוסיף רבינו שליט"א‪ :‬כשאנו רואים את דברי ראשונים כמלאכים‪,‬‬ ‫כולו קודש וביטול לפני הבורא‪.‬‬ ‫יודעים אנו עד כמה קטן שכלנו מלהשיג את דעתם‪ ,‬וקל וחומר‬ ‫ולפי"ז עומק הכתוב 'וישמן ישורון ויבעט'‪ ,‬דאין ר"ל ש'וישמן ישורון' הוא גנאי‬ ‫שאין דעת עליון יכולה להיתפס בשכלנו‪ .‬הצור תמים פעלו‪ ,‬כי כל‬ ‫בעצם השובע‪ ,‬שהרי שפע ברכה הוא מאת הקב"ה‪ ,‬אלא שאותו שובע עלול‬ ‫דרכיו משפט; ֵֵאל אמונה ואין עול‪ ,‬צדיק וישר הוא‪ .‬כל המעשים‬ ‫להביא את האדם לידי תחושת ישות עצמית‪ .‬במקום לראות עצמו כמקבל מידי‬ ‫מבוארים בשופי‪ ,‬אך מקוצר המשיג אין אנו תופסים את עומק‬ ‫משפטיו ית'‪.‬‬ ‫הבורא‪ ,‬מתחיל לראות עצמו כבעלים על הטובה‪ ,‬ומתוך 'וישמן' בא 'ויבעט'‪,‬‬ ‫(מפי הרה"ג ר' נחום ברגמן)‬ ‫ואח"כ 'ויטש אלו־ה עשהו וינבל צור ישועתו'‪ .‬כי לעולם שורש החטא אינו‬ ‫מתחיל בבעיטה‪ ,‬אלא קודם לכן‪ ,‬באותו שינוי שחל בהכרת האדם‪ ,‬כשמתנת ה'‬ ‫עמוד ‪12‬‬ ‫לו את השורש שממנו צמחו‪ .‬תחילה 'וישמן'‪ ,‬לאחר מכן 'ויבעט'‪ ,‬עד 'ויטש‬ ‫נעשית מקור לישות עצמית‪ ,‬במקום שתהי' מקור להכרת הטוב‪.‬‬ ‫אלו־ה עשהו וינבל צור ישועתו'‪ .‬זהו ענין 'אחוריהם אל היכל השם'‪ ,‬שהאדם‬ ‫וזהו שהביא רש"י בפי' קהלת את 'וישמן ישורון ויבעט' להוכיח שספר דברים‬ ‫נעשה עיקר והקדושה טפלה לו‪ ,‬ואין לך ניבול גדול מזה‪ ,‬כי תחת שיהא האדם‬ ‫יש בו תוכחות‪ ,‬ולא מפני שזו התוכחה החריפה ביותר‪ ,‬אלא מפני שנתבאר בה‬ ‫בטל לפני בוראו‪ ,‬תופסים צרכיו ומציאותו את המקום שהי' ראוי להיות מוקדש‬ ‫שורש עניינה‪ .‬ואכן חטאי ישראל הם המעשים שעליהם באה התוכחה‪ ,‬אבל‬ ‫כולו לכבוד שמים‪.‬‬ ‫'וישמן ישורון ויבעט' מגלה את שורשן הפנימי‪ ,‬שממנו בא האדם לידי אותם‬ ‫מעשים‪ .‬אלו 'דברי תוכחות'‪ ,‬לא רק להוכיח את האדם על מעשיו‪ ,‬אלא לגלות‬ ‫שירת האזינו בשעת מוסף של שבת‬ ‫והחצוצרות שעמהן הוא זכרון למלכותו ית'‪ .‬וכעי"ז מצינו במעשה רב על הגר"א‬ ‫בגמ' ר"ה דף ל"ה ע"א דבכל שבת היו הלויים אומרים בביהמ"ק שירת "האזינו"‬ ‫ז"ל‪ ,‬שהיה שמח ביותר בשעת תקיעת שופר בר"ה‪ ,‬מפני שבשעת הכתרת‬ ‫בשעת הקרבת קרבן מוסף‪ ,‬ואמר רב ענן בר רבא אמר רב‪" :‬הזי"ו לך"‪ .‬ופירש‬ ‫המלך יש שמחה גדולה‪ .‬ואף שר"ה אינו יום שמחה מצד עניני העולם‪ ,‬מ"מ‬ ‫רש"י ד"הזי"ו לך" ראשי תיבות לששת פרקי השירה‪ ,‬וכשם שהיתה נחלקת‬ ‫עצם הכתרת המלך יש בה שמחה‪ ,‬וכ"ה שמחת השבת‪ ,‬שאינה שמחת הנאה‬ ‫בביהמ"ק כך היתה נחלקת בביהכנ"ס‪ .‬וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' תמידין‬ ‫בעלמא אלא שמחה במלכותו ית'‪ ,‬ע"י שהאדם שובת ממלאכתו ומכיר במעשה‬ ‫ומוספין‪ .‬אלא שכ' בהל' תפילה (פי"ג) דכל אחד מן הקוראים בתורה פותח‬ ‫בראשית ובהנהגתו של הקב"ה את עולמו‪ ,‬ומתוך כך עומד לפניו כעבד‪ ,‬ונמצא‬ ‫בדבר טוב ומסיים בדבר טוב‪ ,‬חוץ מפרשת האזינו שהראשון קורא עד "זכור‬ ‫שעיקר השמחה הוא בהכרת המלכות‪ ,‬ולא בקבלת הטובה בלבד‪.‬‬ ‫ימות עולם" אף שאי"ז דבר טוב‪ ,‬לפי שדברים אלו תוכחה הם כדי שיחזרו‬ ‫וא"ש ענין שירת האזינו בזמן קרבן מוסף‪ ,‬שכל עיקרה להזכיר לישראל חסדי‬ ‫העם בתשובה עי"ש‪ ,‬ויש להבין טעם ענין התוכחה וההתעוררות לתשובה‬ ‫הקב"ה‪ ,‬להזהירם שלא יבואו מתוך רוב טובה לשכוח את צור מחצבתם "וישמן‬ ‫בקרבן מוסף של שבת יותר משאר קרבנות‪ .‬ועוד יש לתמוה‪ ,‬דהב"י (או"ח סי'‬ ‫ישורון ויבעט"‪" ,‬צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך"‪ .‬והיא עיקר התוכחה על‬ ‫רפ"א) הביא בשם ס' העיתים טעם לאמירת "ישמחו במלכותך" בתפילת שבת‪,‬‬ ‫מה שהאדם עלול לשכוח מתוך הטובה את מי שנותנה‪ ,‬ובשעה שהאדם מכיר‬ ‫דסמכו על הכתוב (במדבר י') "וביום שמחתכם ובמועדיכם"‪ ,‬ודרשו בספרי‬ ‫במלכותו ית' ושמח בה‪ ,‬עליו ליתן אל לבו מה מחייבת אותו הכרה זו‪ ,‬כי אין‬ ‫"ביום שמחתכם זה שבת"‪ ,‬ולכן אומרים "וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך"‪.‬‬ ‫קבלת מלכות ידיעה בעלמא‪ ,‬אלא קבלת עולו ורצונו‪ ,‬וזהו ענין "אמרו לפני‬ ‫ומעתה מה טעם באותה שעה לשירת האזינו‪ ,‬שיש בה דברי תוכחה המעוררים‬ ‫מלכיות כדי שתמליכוני עליכם"‪ ,‬שאין תכלית רק בהזכרת שם המלך‪ ,‬אלא‬ ‫את האדם לתשובה‪.‬‬ ‫שתהא מלכותו מקובלת על האדם‪ .‬ומתוך שממליך עליו את הקב"ה‪ ,‬הוא מכיר‬ ‫ונראה לבאר בזה‪ ,‬דשמחת המלכות עצמה היא המביאה את האדם לידי‬ ‫בחיוב עבודתו ויש מקום לפשפש במעשיו ולשוב‪.‬‬ ‫הכרה בחיוב עבודתו‪ ,‬ומתוך כך לידי תשובה‪ ,‬דהנה בר"ה דף ל"ב ע"א‪" :‬והיו‬ ‫לכם לזכרון אלו זכרונות‪ ,‬אני ה' אלוקיכם אלו מלכיות"‪ .‬הרי דענין המוספין‬ ‫'בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון' (דרשת ש"ת תשפ"ו)‬ ‫היינו יוה"כ שהוא עת רצון ואין רשות לשטן לקטרג והקב"ה מתנהג עם הבינונים‬ ‫איתא בחז"ל דאדם נידון בר"ה וגזר דינו נחתם ביוה"כ וכפי שאומרים 'בר"ה‬ ‫במדת 'ורב חסד' להטותם כלפי חסד‪ ,‬ולפי"ז מתיישב שפיר ענין הכתיבה‬ ‫יכתבו וביום צום כיפור יחתמון'‪ ,‬וכן לשון הרמב"ם בהל' תשובה (פ"ג ה"ג)‪ :‬בכל‬ ‫והחתימה‪ ,‬דבר"ה שהוא יום הדין עומד האדם לפני מדת האמת ודינו נחתך‬ ‫שנה ושנה שוקלין עוונות כאו"א מבאי העולם עם זכיותיו ביו"ט של ראש השנה‪.‬‬ ‫כפי מעשיו ושייך שם ענין החתימה ד'חותמו של הקב"ה אמת'‪ ,‬משא"כ ביוה"כ‬ ‫מי שנמצא צדיק נחתם לחיים ומי שנמצא רשע נחתם למיתה והבינוני תולין‬ ‫עת רצון ואין רשות לשטן לקטרג והקב"ה מתנהג עם הבינונים במדת החסד‬ ‫אותו עד יום הכפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה‪.‬‬ ‫להטותם לכף זכות‪ ,‬ול"ש ע"ז ענין חתימה אלא כתיבה לחיים מכח מדת החסד‪.‬‬ ‫והרמב"ם שם ממשיך‪ :‬ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה‬ ‫והנה לפי"ז אכן מיושב היטב נוסח תפילתנו שבכל עשי"ת ואף ביוה"כ אנו‬ ‫ובמעשים טובים ולעסוק במצוות מר"ה ועד יוה"כ יתר מכל השנה וכו' ולהתפלל‬ ‫מבקשים 'וכתבנו' ולא 'חתמנו'‪ ,‬דכל זמן שהאדם עומד בגדר בינוני עדיין אין‬ ‫בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום‪ .‬ומבואר דכל עיקר מה‬ ‫דינו נגמר במידת האמת אלא נכתב לחיים מכח מדת 'ורב חסד'‪ ,‬אלא דעדיין‬ ‫שנהגו ישראל להרבות בתשובה ובתחנונים בעשי"ת הוא לפי שאנו מחזיקים‬ ‫צ"ב מ"ש תפילת נעילה מכל תפילות יוה"כ שאז משנים ואומרים לשון חתימה‬ ‫עצמנו בגדר בינונים התלויים ועומדים עד יוה"כ‪ ,‬ועל ידי מעשינו ותפילותינו‬ ‫'חתמנו בספר החיים'‪ ,‬והלא אף היא בכלל יוה"כ וגם בה שייכת הנהגת 'ורב‬ ‫בימים אלו יש בידינו להכריע את הכף ולזכות בדין‪ ,‬שהרי הצדיקים והרשעים‬ ‫חסד'‪.‬‬ ‫כבר נחתם דינם בר"ה ורק הבינונים תלויין ועומדין עד יוה"כ‪.‬‬ ‫ונראה לומר‪ ,‬דשעת נעילה חלוקה משאר תפילות היום‪ ,‬דבשעת נעילה כבר‬ ‫ומעתה יש לתמוה טובא על נוסח שאנו מתפללים בכל עשי"ת ואף ביוה"כ עצמו‪,‬‬ ‫יצא האדם מכלל בינוני וחזר לדין צדיק גמור‪ ,‬אחר שכל משך יוה"כ מתכפר ע"י‬ ‫דבכל התפילות אנו מבקשים בלשון כתיבה 'וכתבנו בספר החיים' 'וכתוב לחיים‬ ‫תפילה וקדושת היום ועבודת תשובה והוידוי‪ ,‬אלא שכל זמן שלא נשלמה כפרת‬ ‫טובים' וכן באבינו מלכנו חוזרים ואומרים 'כתבנו בספר' ורק כאשר מגיעים‬ ‫היום עדיין צריך לראות עצמו בכלל בינוני‪ ,‬ולפיכך אין דינו ראוי לחתימה במדת‬ ‫לתפלת נעילה משנים את הלשון ואומרים 'חתמנו בספר החיים'‪ .‬ובאמת מאחר‬ ‫האמת אלא לכתיבה לחיים מכח מדת החסד‪ ,‬אמנם בהגיע סוף היום ובשעת‬ ‫שכבר עבר שלב הכתיבה של ר"ה ועומדים אנו עתה בעיצומו של זמן החתימה‪,‬‬ ‫הנעילה לאחר שעבר עליו כל היום הקדוש בעבודת התשובה והתפילה וכבר‬ ‫הי' לנו לבקש בכל תפילות עשי"ת ויוה"כ בלשון חתימה ולא בלשון כתיבה‪,‬‬ ‫נשלמה כפרת עיצומו של יום‪ ,‬שוב הוא מצווה להאמין שכבר אינו בכלל אותו‬ ‫ובפרט שהרמב"ם בהל' תשובה נקט להדיא דהבינוני תולין אותו עד יוה"כ ואם‬ ‫בינוני שהי' בתחילת היום ונתכפרו עוונותיו והרי הוא בכלל צדיקים ושייך בו דין‬ ‫עשה תשובה 'נחתם לחיים'‪.‬‬ ‫חתימה במדת האמת‪ .‬ולכך רק בנעילה אנו יכולים לבקש 'חתמנו בספר החיים'‪.‬‬ ‫והנה מצינו לבעל הפני יהושע (ר"ה טז ע"ב) שעמד בזה מצד אחר‪ ,‬דהנה איתא‬ ‫ודבר זה מצינו לו סמך ויסוד במדרש תהלים (מזמור י"ז) על הפסוק 'תפלה לדוד‬ ‫בגמ'‪ :‬שלשה ספרים נפתחין בר"ה‪ ,‬א' של רשעים גמורין וא' של צדיקים גמורין‬ ‫שמעה ה' צדק' ודרשו שם מה ראה דוד לומר ה' דברים בפס' זה ואח"כ אמר‬ ‫וא' של בינוניים‪ ,‬צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים וכו' בינוניים‬ ‫'מלפניך משפטי יצא'‪ ,‬אלא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אם תוציא את דיני‬ ‫תלויין ועומדין מר"ה ועד יוה"כ זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה ע"כ‪,‬‬ ‫ביוה"כ בבוקר איני יכול לעמוד אלא תן לי שהות עד שאקרא ק"ש ואתפלל‬ ‫ותמה ע"ז הפנ"י מאי שנא דלגבי צדיקים ורשעים נקטה הגמ' 'נכתבין ונחתמין‬ ‫ארבע תפילות ואח"כ "מלפניך משפטי יצא" ע"כ‪ ,‬והרי זהו חסד ה' הגדול עמנו‬ ‫לאלתר' ולגבי בינונים ביוה"כ רק 'זכו נכתבין לחיים' ולא נזכרה חתימה כלל‪,‬‬ ‫שאינו מוציא משפטנו מלפניו בתחילת היום אלא נותן לנו שהות עד לעתותי‬ ‫והדבר צריך ביאור דהא אנו אומרים 'כתבנו' ביוה"כ ואת החתימה מזכירים‬ ‫ערב לעמוד לפניו בתשובה ובתפילה ובתחנונים ובוידוי‪ ,‬ובמשך היום הולכים‬ ‫רק בנעילה‪ ,‬ובגמ' משמע דביוה"כ יש אצל הבינונים כתיבה ולא נתפרשה שם‬ ‫עוונותינו ומתכפרים ברוב רחמיו וחסדיו עד שעת נעילה שאז כבר נשלמה‬ ‫חתימה‪.‬‬ ‫עבודת היום ויצא הבינוני מכלל בינוניותו ושוב יכול משפטו לצאת מלפניו‬ ‫ומבאר הפנ"י ע"פ המשך הסוגיא שם המיישבת את סתירת הכתובים 'ורב‬ ‫במידת האמת‪ .‬ויה"ר שנזכה כולנו עם כל בית ישראל להיכתב ולהיחתם לחיים‬ ‫חסד' ‪' -‬ואמת'‪' ,‬בתחילה ואמת ולבסוף ורב חסד'‪ ,‬והוא מפרש 'בתחילה ואמת'‬ ‫טובים ולשלום ונזכה לשנת גאולה וישועה ברחמים אמן‪.‬‬ ‫היינו ר"ה שהוא יום הדין והנהגת הקב"ה בו במדת האמת 'ולבסוף ורב חסד'‬ ‫יו"ל על ידי מערכת "דרכי אורה" | להנצחות ולקבלת העלון במייל ניתן לפנות לדוא"ל‪62112dw@gmail.com :‬‬ ‫עמוד ‪2‬‬