gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

דרושים קדמונים · Drushim Kadmonim — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

מוציא לאור: דרושים קדמונים · Drushim Kadmonim

שבוע: האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

דרושים קדמונים · Drushim Kadmonim — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

פתח את ה-PDF הורדה

‫גליון מו‬ ‫שנת תשפ״ז‬ ‫םירופיכה םוי ‪ -‬הבוש תבש ‪ -‬וניזאה תשרפ‬ ‫בעזהשי״ת‬ ‫דרושים נחמדים וקצרים מספרי קדמונים‬ ‫נרות בשבת‪ .‬פירש בילקוט סופר (להג"ר יוסף לייב סופר זצ"ל אב"ד פאקש)‪ ,‬דטובת‬ ‫האור ניכר על ידי החושך‪ ,‬כי יתרון אור מן החושך‪.‬‬ ‫מדרש פליאה אחד ושמונה פירושים‬ ‫וכן במן‪ ,‬המתין ה' שירעבו ויתבעו בפה שיתן ה' להם לחם לאכול – דעל ידי‬ ‫ְֹׁשֵׁת י ֶכֶם ְּבּ ִִת ְׁשׁ ָעָ ה ַלַֹח ֶֹדֶ ׁש ָּּב ֶֶע ֶרֶ ב "‬ ‫ְִע ִּנ ּי ֶֶת ם ֶֶא ת ַנ ְַפ ֵ‬ ‫מדר ש פל י אה ‪ְ" :‬ו ִ‬ ‫זה ידעו ויכירו טובת וחסדי ה'‪.‬‬ ‫(ו י קרא כג ‪ ,‬לב) – מכאן שמדל י קין נרות בשבת ‪ .‬וי ש מביאין‬ ‫ומצות שבת אחר ששת ימי המעשה – שירגישו קדושת היום‪ ,‬כי יתרון אור‬ ‫אותו ב נו סח מורחב ‪ ,‬וב ו לשו ן הגמ רא בכלל המ דרש‪" :‬ועני תם‬ ‫מן החושך‪ .‬ועל כן מצוה לענג את השבת בכל מיני תענוגים‪ ,‬שיהיה הבדל‬ ‫את נפש ותי כם בתשעה לחודש – וכי ב תשעה מתענין? אלא כל‬ ‫והיכר בין שבת קודש לחול‪.‬‬ ‫ה אוכל ו שותה בתשי עי כאי לו מתענה תשי עי ועשיר י‪ ,‬מכאן‬ ‫וזה שאמר "ויענך וירעיבך" ואחר כך "ויאכילך את המן" – שעל ידי ההעדר‬ ‫והחסרון ניכר הטובה‪" .‬מכאן שנשים דולקות נרות בשבת" – דיהיה ניכר‬ ‫שמדל י ק ין נרות בשבת" (דמ שק אל י ע זר )‪ .‬וב נוסח של י שי‬ ‫האור מן החושך‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫( הובא ב ב ני ן דוד)‪" :‬מכא ן שמדל י קי ן נשים שתי נרות ב שבת "‪.‬‬ ‫ותורתנו הקדושה ציוה למצות עשה לאכול בתשיעי לחודש קודם יום‬ ‫וירדנו ללקט פירושים שונים מקדמונים ומאחרונים‪ ,‬כל אחד ודרכו‪ :‬יש‬ ‫הגדול‪ ,‬כדי שירגיש בעינוי בעת שפסקו לאכול ביום הגדול‪ .‬ומובן המדרש‪.‬‬ ‫שתלה את הדבר בחלק הלכה‪ ,‬ויש בטעמי המצוה‪ ,‬ויש בכפרת היום‪.‬‬ ‫מספר מדרש מספר‪ ,‬להג"ר אליעזר זוסמן סופר זצ"ל אב"ד פאקש‬ ‫מכשירי מצוה כמצוה עצמה‬ ‫אכילה מתוך אימה היא עינוי‬ ‫הנה איתא בראש השנה (ט ע"א) וביומא (פא ע"ב)‪ :‬דתני חייא בר רב מדפתי‪,‬‬ ‫באמת צריך להבין‪ ,‬איך יתכן אכילה כעינוי‪ .‬ויש לומר‪ ,‬דמי שאוכל ביראה‬ ‫ְּבִּת ְׁׁשָעָ ה ַלַ ֹח ֶֶֹדׁש ָּּב ֶֶע ֶֶרב" – וכי בתשעה מתענין?‬ ‫ְפְֹׁשֵׁתיֶכֶ ם ִ‬ ‫ֵ‬ ‫"ְוְִעִּנּ ֶיֶתם ֶֶאת ַנַ‬ ‫ִ‬ ‫ואימה ופחד‪ ,‬הוי ממש אכילה כעינוי; כנרגש בחוש מי שאוכל בפני מלך‬ ‫אלא כל האוכל ושותה בתשיעי‪ ,‬מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי‬ ‫ושר‪ ,‬הוי כל אכילתו בפחד ועינוי‪ .‬וזה נרגש בחוש גם באכילת ערב יום‬ ‫ועשירי‪ .‬ופירש רש"י‪ ,‬כדי שיהיה בהם כח להתענות בעשירי‪.‬‬ ‫הכיפורים‪ ,‬שכל אחד אוכל בפחד ואימה מפחד יום הדין כי נורא ואיום – לכן‬ ‫ומזה ראיה דמכשירי מצוה הוי כגוף המצוה – שהרי אין באכילת התשיעי‬ ‫הוי באכילה ממש כעינוי‪.‬‬ ‫אלא הכשר לתענית העשירי‪ ,‬ואף על פי כן מעלה עליו הכתוב כאילו‬ ‫והנה ענין נרות בשבת‪ ,‬אף שיש בזה שמחה בריבוי נרות‪ ,‬כמו שכתב המגן‬ ‫התענה בשניהם‪.‬‬ ‫אברהם (סימן רסג ס"ק טו) – אבל באמת נראה דיש בזה גם התעוררות יראה‬ ‫ובזה יתפרש המדרש‪ .‬דהנה קשה‪ ,‬שמברכין על נר שבת "אשר קדשנו‬ ‫ופחד‪ .‬כנראה בנרות שמדליקין ביום הכיפורים; וכן "ֵנֵ ר ה' ִנִ ְׁׁש ַַמת ָאָָדָ ם"‪,‬‬ ‫במצותיו וצונו להדליק נר של שבת"‪ ,‬והרי ההדלקה מבעוד יום היא‪,‬‬ ‫שמדליקין נרות לנפטר לעורר יראה להעומדים בשעת יציאת נשמה‪ .‬ואם‬ ‫ואז עדיין אינה מצוה‪ .‬ובפרט שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת כג ע"א)‪,‬‬ ‫כן נראה דבנרות של שבת גם כן יש בזה ענין יראה ופחד להתעורר ביראה‪.‬‬ ‫שמדמברכין "להדליק נר חנוכה" מוכח דהדלקה עושה מצוה; ואם כן הוא‬ ‫ובפרט לפי מה שכתב בתנחומא (פרשת נח) דאשה מצווה‪ ,‬שהיא כבתה נרו‬ ‫הדין בנר שבת‪ ,‬שמדמברכין "להדליק נר של שבת" מוכח דהדלקה עושה‬ ‫של עולם ואז זוכרת הפחד מן החטא לתקן אותו – בודאי יש יראה ואימה‬ ‫מצוה – והרי ההדלקה מבעוד יום‪.‬‬ ‫על ידי הדלקת ריבוי נרות‪.‬‬ ‫ובפרט שהנימוקי יוסף (בבא קמא י ע"א מדפי הרי"ף‪ ,‬ד"ה אשו משום חציו) הקשה‪,‬‬ ‫ואם כן נראה‪ ,‬דחוץ מטעם הדלקת נר שבת על עונג‪ ,‬יש גם בזה התעוררות‬ ‫אם אשו משום חציו היאך מדליקין נרות בשבת‪ ,‬ותירץ דהוי כאילו הדליק‬ ‫אימה; וממילא אכילת שבת גם כן אצלו באימה ופחד מיום הדין‪ ,‬שהשבת‬ ‫הכל מערב שבת‪ .‬ואם כן‪ ,‬כיון שהכל נעשה מערב שבת‪ ,‬היאך מברכין "וצונו‬ ‫מכפר גם כן‪ ,‬כמו שכתב בתנחומא הנזכר לעיל דכבוד שבת עדיף מאלף‬ ‫להדליק נר של שבת" – והרי בערב שבת הוא מדליק‪.‬‬ ‫תענית‪.‬‬ ‫אלא יש לומר‪ ,‬כיון שעל כל פנים הכשר מצוה הוא שיהא אור בשבת‪ ,‬ואי‬ ‫וזה הפשט‪ :‬כמו "ועניתם" בתשעה אף שאוכל‪ ,‬על כרחך צריך לומר דאכילה‬ ‫אפשר בלא זה‪ ,‬שהרי בשבת עצמה אי אפשר להדליק – נחשבת ההדלקה‬ ‫במורא הוי כעינוי – כן נמי בשבת‪ ,‬מכאן שמדליקין נרות בשבת לתועלת‬ ‫כגוף המצוה‪ .‬והיינו ממש כאכילת התשיעי‪ ,‬שהיא הכשר לתענית העשירי‬ ‫הזה‪ ,‬שעל ידי זה יאכל בפחד ואימה; ועל ידי זה תיחשב אכילת שבת גם כן‬ ‫ונחשבת כגוף התענית‪.‬‬ ‫כעינוי ותענית‪ ,‬כיון שאוכל בפחד ואימה של הנרות‪ .‬וזה ענין אימה ופחד‬ ‫וזהו שאמר המדרש‪ :‬כיון שמוכח מן המקרא שמכשיר המצוה‪ ,‬במה שאי‬ ‫של ערב שבת כמו ערב יום הכיפורים‪.‬‬ ‫אפשר בענין אחר‪ ,‬הרי הוא כגוף המצוה – מכאן שמדליקין נרות בשבת‬ ‫נפלאות התפארת שלמה‪ ,‬להג"ר שמואל צבי הירש זצ"ל אב"ד וויערזבניק‪,‬‬ ‫מבעוד יום ומברכין עליהן "להדליק נר של שבת"‪ .‬וא"ש‪.‬‬ ‫נכד התפארת שלמה‬ ‫ובחרת בחיים‪ ,‬להג"ר שלמה קלוגר זצ"ל ראב"ד דק"ק בראדי‬ ‫הנאה לגוף ולנשמה‬ ‫אין הטובה ניכרת אלא מתוך העדרה‬ ‫ְּרְִע ֶֶבָך" – מכאן שנשים דולקות‬ ‫נראה לי בהקדמת מדרש (עקב)‪ַ" :‬וַ ְַיְַעְּנּ ָך ַוַ ַּי ִ‬ ‫המשך בעמוד ב‬ ‫ענינים שונים בדיני קריאת התורה והמסתעף‬ ‫אוצר דרוש וחידוד משנות ש'‪-‬תקצ"ט‬ ‫עמוד ג‬ ‫עמוד א‬ ‫םירופיכה םוי ‪ -‬הבוש תבש ‪ -‬וניזאה תשרפ‬ ‫א‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫המשך מעמוד א‬ ‫ואי פסקינן ספיקא לקולא לא מוכח רוב [כוונתו למה שהקשו הראשונים‬ ‫הנה נתקשו האחרונים לפרש‪ :‬למה תיחשב האכילה והשתיה בתשיעי‬ ‫על שיטת הרמב"ם דספיקא לקולא‪ ,‬א"כ איך ילפינן רוב מכל הני ילפותות‪,‬‬ ‫כאילו התענה‪ ,‬וטעמא בעי‪.‬‬ ‫דלמא לא אזלינן בתר רוב ורק מכח ספק מותר]‪.‬‬ ‫ובספר נפש יהונתן פירש בהקדם מאמר חז"ל (סנהדרין צא ע"א)‪ :‬אמר לו‬ ‫והנה איתא בגמרא (יומא פא ע"ב)‪ :‬ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש‪,‬‬ ‫אנטונינוס לרבי‪ ,‬גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין – גוף אומר נשמה‬ ‫יכול יתחיל ויתענה בתשעה ‪ -‬תלמוד לומר בערב‪ .‬אי בערב ‪ -‬יכול‬ ‫חטאת‪ ,‬שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם; ונשמה אומרת גוף‬ ‫משתחשך ‪ -‬תלמוד לומר בתשעה‪ .‬הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום‪.‬‬ ‫חטא‪ ,‬שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כצפור‪ .‬השיבו במשל‬ ‫מכאן שמוסיפין מחול על הקודש ‪.‬‬ ‫לחיגר וסומא ששמרו פרדס‪ ,‬ורכב החיגר על גבי הסומא ואכלו מן הבכורות;‬ ‫ולכאורה פליאה‪ :‬דלמא אין מוסיפין מחול על הקודש‪ ,‬רק כאן מיירי בין‬ ‫וכשבא בעל הפרדס הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד‪ .‬אף הקב"ה‬ ‫השמשות‪ ,‬דאז הוי תשעה וגם ערב – אלא ודאי משום דספיקא לחומרא‪,‬‬ ‫מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד‪ .‬נמצא ששניהם צריכים כפרה‬ ‫ושפיר מוכח דאזלינן בתר רוב‪ .‬ואם כן יש לו נמי חזקת כשרות שהוא גם כן‬ ‫על עוונות האדם‪.‬‬ ‫מטעם רוב כנ"ל‪ ,‬ואם כן מהני נמי הפקרו בנרות שבת‪ ,‬ושוב שפיר מדליקין‬ ‫ולכן בבוא יום הכיפורים אנו מתענין ומענים את הגוף‪ ,‬ויש לו בזה כפרה‪ .‬אך‬ ‫נרות בשבת ולא קשה קושיא הנזכרת לעיל‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫תינח הגוף – הנשמה‪ ,‬אדרבה‪ ,‬על ידי התענית יש לה תענוג‪ ,‬ונמצא שאין לה‬ ‫אהבת אברהם‪ ,‬להג"ר אברהם שמואל שטערן זצ"ל‬ ‫כפרה‪ .‬לכן ציוותה התורה לאכול ולשתות בתשיעי‪ ,‬שזה בודאי עינוי מיקרי‬ ‫להנשמה‪ .‬וזהו "ועניתם את נפשותיכם" – שאף הנפש הרוחנית צריכה‬ ‫תלמיד מובהק של אא"ז הבנין דוד‬ ‫להתענות; שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה‪,‬‬ ‫תשיעי לנשמה ועשירי לגוף‪ .‬עכ"ד‪.‬‬ ‫טעם הסעודה בתשיעי – להרבות שלום‬ ‫ועל פי דרכו יש לפרש המדרש שלפנינו‪ .‬הנה בנרות של שבת יש הנאה‬ ‫ויש לומר‪ ,‬על פי מה שכתב בבנין אריאל‪ ,‬בטעם מה שמצוה לאכול בתשעה‬ ‫לנשמה‪ ,‬כי קדושתם גדולה עד מאד והם מכוונים כנגד זכור ושמור; ויש‬ ‫– שעיקר כפרת יום הכיפורים תלויה בעבירות שבין אדם לחבירו‪ ,‬שאם‬ ‫בהם הנאה אף לגוף‪ ,‬משום שלום בית ושלא יכשל באבן (עיין טור אורח חיים‬ ‫לא תיקן זה אין יום הכיפורים מכפר כלל‪ ,‬וזה אי אפשר לעשות בעיצומו‬ ‫רסג)‪.‬‬ ‫של יום‪ .‬על כן הקדימו יום שלפניו‪ ,‬לעשות אז צדקה וחסד עם האביונים‬ ‫ועל כן אמר המדרש‪ :‬כשם שאנו רואין במידת הפורענות שהגוף והנשמה‬ ‫ולרדוף אחר השלום‪ .‬שמנהגו של עולם‪ ,‬בשעת מעשה השלום מתקרבין זה‬ ‫נחלקים זה מזה‪ ,‬ועל כן צריכים שניהם כפרה – קל וחומר במידה טובה‪,‬‬ ‫אל זה על ידי אכילה ושתיה‪.‬‬ ‫שצריכים שניהם ליהנות ולהתענג‪ .‬ולכך אנו מדליקין את הנרות‪ ,‬שיש בהם‬ ‫וכן בעבודת יום הכיפורים לא הקריבו שלמים; והשלמים הם שלום בין‬ ‫הנאה לשניהם גם יחד‪ .‬הוי שפיר "מכאן אנו למדין שמדליקין נרות בשבת"‪,‬‬ ‫מזבח וכהנים ובעלים‪ ,‬לכן אוכלים בערב יום הכיפורים כמו מזבח‪ ,‬ואכילתן‬ ‫וקל להבין‪.‬‬ ‫כמו אכילת שלמים‪ .‬ומתוך כך יש ללמוד גודל השלום‪ ,‬ולכן יש להשתדל‬ ‫נטעי אהרן‪ ,‬להג"ר אהרן ראזענפעלד זצ"ל אב"ד מנחת אהרן יפו‬ ‫ביום זה לפייס חבירו ולעשות שלום‪ ,‬עיין שם עוד‪.‬‬ ‫ואם כן אתי שפיר‪ ,‬דמהאי טעמא מדליקין נרות בשבת – משום שלום בית‪,‬‬ ‫כדאיתא בשבת (כג ע"ב)‪.‬‬ ‫המקור לתוספת שבת‬ ‫הנה בשבועות (כ ע"ב)‪ :‬נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה‪ ,‬ד"זכור"‬ ‫שלום ושלוה‪ ,‬להג"ר שלום ווייס‪ ,‬מלפנים אב"ד קה"י אוהעל‬ ‫ו"שמור" בדיבור אחד נאמרו‪ ,‬וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה; והני נשי‬ ‫הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה‪ .‬הרי שנשים מחויבות בזכור‬ ‫"בתשעה לחודש" רמז לזמן הגלות‬ ‫ובשמור מטעם שבדיבור אחד נאמרו‪.‬‬ ‫נקדים מה שכתב החתם סופר (פרשת בראשית)‪ :‬אמרו חז"ל (סנהדרין נח ע"ב) גוי‬ ‫ולכאורה קשה‪ :‬מנא לן שנאמרו בדיבור אחד כדי לחייב נשים? הלא מצינו‬ ‫ששבת אפילו בשני בשבת חייב מיתה‪ .‬ולא אמר "אפילו בראשון בשבת"‪,‬‬ ‫במדרש "זכור מלאחריו ושמור מלפניו – מכאן לתוספת שבת"‪ .‬והקשה‬ ‫משום דבראשון אין רבותא כל כך – שהגלגל חוזר בכל העולם‪ ,‬ונמצא יום‬ ‫בספר אהבת עולם‪ ,‬הלא "זכור" נאמר בדברות הראשונות‪ ,‬והיאך אפשר‬ ‫השבת מתגלגל והולך בכל העולם‪ ,‬ומוצאי שבת במדינה זו הוא ליל שבת‬ ‫ללמוד משם תוספת שבת – שאם כן היה צריך "זכור" להיות קודם "שמור"‪,‬‬ ‫במדינה אחרת‪ ,‬עד סוף יום ראשון‪ .‬אם כן כל יום ראשון יש בו כח שבת‪,‬‬ ‫שמ"שמור" שמעינן מלפניו היינו בערב שבת‪ ,‬ו"זכור" קאי על מוצאי שבת‪.‬‬ ‫ופשיטא שחייב מיתה; אלא אפילו בשני בשבת‪ ,‬שאין בו עוד שום לחלוחית‬ ‫ותירץ‪ ,‬שכיון שנאמרו בדיבור אחד אין כאן מוקדם ומאוחר‪ ,‬ושפיר שמעינן‬ ‫שבת‪ ,‬אף על פי כן חייב מיתה‪.‬‬ ‫תוספת שבת‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬ ‫הנה כי כן אתי שפיר מה שאנו אומרים ביום טוב שני של גליות "יום טוב‬ ‫ואם כן יקשה‪ :‬דילמא לא נאמרו בדיבור אחד אלא כדי שיישמע מהם‬ ‫פלוני הזה"‪ ,‬ואינו מיחזי כשיקרא – וכמו שכתבו התוספות בזה במסכת‬ ‫תוספת שבת‪ ,‬ולא לחייב נשים‪.‬‬ ‫סוכה ותענית – דעל כל פנים גם ביום שני של גליות יש מקום בעולם שהוא‬ ‫אך הדבר ניחא‪ .‬שהרי בגמרא דידן (יומא פא ע"ב) ילפינן תוספת שבת‬ ‫עדיין יום ראשון‪ ,‬ולא הוי שיקרא‪ .‬עכתו"ד‪.‬‬ ‫מ"ועניתם את נפשותיכם" – ואין אנו צריכים ל"בדיבור אחד" לענין תוספת‪.‬‬ ‫ובזה יש לבאר מקרא קודש "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש"‪,‬‬ ‫וממילא נשתייר "בדיבור אחד" ללמד שנשים חייבות בזכור ובשמור‪.‬‬ ‫שכבר תמהו חז"ל (ברכות ח ע"ב) וכי בתשעה מתענין‪ .‬ויש לומר‪ ,‬דהכוונה‬ ‫וכתוב בטור ובשולחן ערוך (אורח חיים סי' רסג ס"א)‪ :‬ויש מכוונים לעשות שתי‬ ‫לימים שישראל מפוזרין בין האומות בגלות בחוצה לארץ; ואז נמצא‪ ,‬שבעת‬ ‫פתילות‪ ,‬אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור‪ .‬הרי ששתי הנרות כנגד זכור‬ ‫שבחוץ לארץ הוא עדיין תשעה – כבר מתענין בארץ ישראל‪ .‬ורמזה לנו‬ ‫ושמור הן; ולכך נשים הן שמדליקות שתים‪ ,‬שאף הן מחויבות בשניהם‪.‬‬ ‫התורה היאך יהיה הענין בזמן הגלות‪.‬‬ ‫וזה שאמר המדרש‪" :‬ועניתם את נפשותיכם וגו' – מכאן שמדליקין נשים‬ ‫וכתוב בטור ובשולחן ערוך (אורח חיים סי' רסג ס"א)‪ :‬ויש מכוונים לעשות שתי‬ ‫שתי נרות בשבת"‪ .‬היינו מכח מה שאמרנו‪ ,‬שמ"ועניתם" שמעינן תוספת‬ ‫פתילות‪ ,‬אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור‪.‬‬ ‫שבת‪ ,‬וממילא שוב שפיר נשים מחויבות בזכור ובשמור‪ .‬והבן‪.‬‬ ‫והנה כתב בספה"ק חקל יצחק (פרשת בהעלותך) לבאר מה שאמרו בזוהר‬ ‫ועל פי דברי אהבת עולם הנ"ל – שאין שמעינן תוספת שבת מזכור ושמור‬ ‫הקדוש "זכור ביום‪ ,‬שמור בלילה"‪ :‬דהנה בזמן שבית המקדש קיים היה הזמן‬ ‫אלא מפני שנאמרו בדיבור אחד ואין בהם מוקדם ומאוחר – יש לפרש‬ ‫נקרא בחינת יום‪ ,‬וזמן הגלות נקרא לילה‪ .‬וזהו "זכור ביום" – בימי הגאולה‬ ‫ְנְַקְּבָּלָ ה"‪ ,‬ואחריו‬ ‫דֹוִדי‪ְּ ...‬פֵּנֵ י ַׁשׁ ָּּבת ַ‬ ‫החרוז שאנו אומרים בקבלת שבת‪ְ" :‬לְָכָ ה ִ‬ ‫תשמרו שבת קודש; "שמור בלילה" – אפילו בגלות שאתם נתונים תחת ידי‬ ‫ְּבִּדּבּור ֶֶאָחָ ד"‪ .‬דהיינו‪" ,‬פני שבת נקבלה" הוא הכוונה על‬ ‫"ָׁשׁ מֹור ְוְָזָ כֹור ִ‬ ‫עכו"ם‪ ,‬אף על פי כן שמור את יום השבת לקדשו‪ .‬עכדה"ק‪.‬‬ ‫תוספת שבת; ומשום הכי אמר "שמור וזכור בדיבור אחד"‪ ,‬שעל ידי זה‬ ‫ובזה יבואר המדרש‪" :‬ועניתם את נפשותיכם בתשעה" – והוא רומז לזמן‬ ‫שפיר שמעינן תוספת שבת‪.‬‬ ‫הגלות; ולזה אמר שמדליקין נרות‪ ,‬והן שתי נרות‪ ,‬כנגד זכור וכנגד שמור‪,‬‬ ‫מאא"ז הבנין דוד‬ ‫שאף בזמן הגלות יקיימו המצוות‪.‬‬ ‫מדרוש לשבת תשובה שנת תרע"ג‬ ‫ובזה יש לפרש עוד מדרש פליאה‪ :‬בשעה שאמר משה "אעברה נא"‪ ,‬אמר לו‬ ‫הקב"ה "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב"‪.‬‬ ‫דהנה כתב המגלה עמוקות (אופן כ') שלכן לא נכנס משה לארץ ישראל‪ :‬כי‬ ‫שביתת כלים בהדלקת נרות שבת‬ ‫גלוי וידוע לפניו יתברך שיחטאו ישראל‪ ,‬ושישפוך כעסו על עצים ואבנים‬ ‫הנה הקשו במסכת שבת (יח ע"ב) למאן דסבירא ליה שאדם מצווה אף על‬ ‫ויחרב בית המקדש; ואילו היה משה בונה את בית המקדש לא היה יכול‬ ‫שביתת כלי‪ ,‬אם כן היאך מדליקים נרות בשבת‪ ,‬הא לא שבת‪ .‬ותירצו‪ ,‬משום‬ ‫ליחרב‪.‬‬ ‫דמפקיר הכלי ולא הוי שלו‪.‬‬ ‫ולכן כשביקש משה "אעברה נא ואראה‪ ...‬והלבנון"‪ ,‬ופירש רש"י זה בית‬ ‫והנה ההפקר אינו אלא אם בא ליד הזוכה‪ ,‬שיש לחשוש שמא יחזור מהפקרו‬ ‫המקדש — אמר לו הקב"ה‪ ,‬כתיב "ועניתם את נפשותיכם בתשעה"‪ ,‬וקשה‬ ‫– אם כן הדרי קושיא לדוכתא‪ ,‬הא לא בא ליד זוכה ולא מהני ההפקר‪.‬‬ ‫וכי בתשעה מתענין; אלא דקאי על זמן הגלות‪ .‬ולכן לא היה יכול משה‬ ‫אבל לא קשיא‪ ,‬דיש לו חזקת כשרות דלא ירצה לחזור בו‪ ,‬דאם כן הרי הוא‬ ‫ליכנס לארץ ישראל לבנות את בית המקדש‪.‬‬ ‫עובר משום שביתת כלי‪ .‬וידוע מה שכתב הפני יהושע (גיטין יז ע"א) דחזקת‬ ‫צמח הצב"י ‪ -‬נדפס בספרי "דורות שנים עשר"‬ ‫כשרות הוא מטעם רוב‪ ,‬דרוב ישראל בחזקת כשרות הן‪.‬‬ ‫םירופיכה םוי ‪ -‬הבוש תבש ‪ -‬וניזאה תשרפ‬ ‫ב‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫הרב צב"י הירש מייזליש‬ ‫ענינים שונים‬ ‫מאמר יט חלק ח‬ ‫בדיני קריאת‬ ‫התורה והמסתעף‬ ‫גוף השינוי‬ ‫גדרי שינוי משמעות בקריאת התורה‪ ,‬על פי ‬ ‫והפסוק הוא ּ�‬ ‫"ִּכי ּ�ִיִָּנצּוּ ֲֲאָנָ �ִׁׁשים ַיַ ְְחָּד�ּ ו ִאִ יׁשׁ ְוְ ָָאִחִ יו" (דברים כה‪ ,‬יא)‪ .‬והאל"ף מנוקדת‬ ‫כֵצירי‪,‬‬ ‫בחטף ַַפתח‪ ,‬וצריך למהר בקריאתה; והקורא האריך בה עד שנשמעה ֵ‬ ‫פסקי האשל אברהם – חלק ח‬ ‫ונמצא כאומר ֵֵאָנָ �ִׁׁשים‪.‬‬ ‫הקדמה קצרה למה שקדם‬ ‫הצד לומר שיש כאן שינוי משמעות‬ ‫בחלק הקודם נתבאר פסק הגאון שאין מחזירין את הקורא ששינה קמץ גדול‬ ‫"ֵאי ָנָ �ִׁׁשים" – ואלו שתי‬ ‫"ֵאין ָנָ �ִׁׁשים" או ֵ‬ ‫שאם נשמעת האל"ף בצירי‪ ,‬הרי זה כקורא ֵ‬ ‫לקמץ קטן או להיפך‪ ,‬לפי שאין העולם רגילים לדקדק בהברות אלו – ושני‬ ‫מ"ֲאָנָ �ִׁׁשים"‪.‬‬ ‫תיבות בפני עצמן‪ ,‬ומשמעותן הפוכה לגמרי ֲ‬ ‫הקמצין נידונין אצל החסידים כתנועה אחת‪ .‬ונמצא שהברה שאין העולם מדקדק‬ ‫בה אינה נחשבת שינוי שמחזירין עליו‪.‬‬ ‫ומה שהוסיף "כיון שאין בזה דגש שיהיה כשתי נוני"ן" – נראה כוונתו שהדגש הוא‬ ‫שעושה את ההפסק‪ .‬שאילו היה קורא דגש בנו"ן‪ ,‬היה נעצר עליה ונשמעות שתי‬ ‫ובחלק זה נביא פסק נוסף בענין ההגייה‪ ,‬וכולם מאותו שורש‪ .‬ובראשון שבהם‬ ‫תיבות‪ֵֵ ,‬אין ָנָ �ִׁׁשים‪ .‬ומאחר שלא נשמע דגש‪ ,‬אין מה שיעצור‪ ,‬והוציא את התיבה‬ ‫עולה יסוד רחב מזה‪ :‬שאין שינוי הברה קל בלבדו לשנות את משמעות התיבה‪,‬‬ ‫בנשימה אחת ובלא הפסק בין האל"ף למה שאחריה – ואין השומע קולט ממנה‬ ‫ואף כשההגייה נשתנתה בפועל‪.‬‬ ‫אלא ֲֲאָנָ �ִׁׁשים‪.‬‬ ‫ֲֲאָנָ �ִׁׁשים – האל"ף בכעין ֵֵצירי‬ ‫היסוד היוצא מזה‬ ‫וזה לשונו‪:‬‬ ‫ונמצא בידינו יסוד‪ :‬שאין שינוי הברה קל בלבדו לשנות את משמעות התיבה‪.‬‬ ‫קרא ֲֲאָנָ �ִׁׁשים (דברים כה‪ ,‬יא) האל"ף בכעין ֵֵצירי‪ ,‬על ידי מה שיש חטף‪.‬‬ ‫ואף שההגייה נשתנתה‪ ,‬כל שיצאה בנשימה אחת ובלא הפסק – תיבה אחת היא‪.‬‬ ‫הַפתח ולא‬ ‫והזהרתיו שלא יתכן כן‪ ,‬רק על ידי החטף יש למהר בקריאת ַ‬ ‫הָקמצין גדול‬ ‫ואין זה דומה למה שנתבאר בחלק הקודם‪ .‬ששם ההפרש שבין שני ָ‬ ‫לעשות כעין צירי‪ .‬ומכל מקום לא החזרתיו לקרות שנית מה שכבר קרא‬ ‫וניכר מצד עצמו‪ ,‬אלא שמפני שאין העולם מדקדקים בהם נעשו כתנועה אחת‬ ‫בכעין צירי‪.‬‬ ‫בפיהם‪ .‬וכאן יש לצדד שאין ההפרש שבין הצירי לחטף ַַפתח ניכר כל כך מצד‬ ‫"ֵאין‬ ‫[ה]גם דלכאורה יש מקום לומר שהרי זה כשנוי משמעות‪ ,‬וכקורא ֵ‬ ‫עצמו‪[ .‬ועיין בזה‪ ,‬שהרי ַַפתח שאחריה יו"ד בשוא נח נשמעת אצל הרבה מן‬ ‫"ֵאי נשים"‪[ ,‬אמנם] כיון שאין בזה דגש שיהיה כשתי נוני"ן‪[ ,‬ו]כיון‬ ‫נשים" או ֵ‬ ‫החסידים ממש כצירי‪].‬‬ ‫שהוא קרא זה בסגנון תיבה אחת בלי הפסק בין האל"ף למה שאחריה – אין‬ ‫המשמעות רק ֲֲאָנָ �ִׁׁשים‪.‬‬ ‫זיקוקין דנפקא מפומי'‬ ‫ולנוהגין שתיהן – באיזה סדר‬ ‫בסדר הו ספת פסוקי מיכה ויואל בהפטרת שבת שובה‬ ‫וכאן עיקר הנידון‪ .‬שהרי בתרי עשר יואל קודם למיכה‪ ,‬ואמרו (מגילה כד ע"א) שבנביא של שנים‬ ‫עשר מדלג‪ ,‬ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו – כלומר שלא יקרא למפרע‪ ,‬וכן נפסק בשו"ע‬ ‫למה מוסיפין פסוקים‬ ‫(או"ח סימן קמד ס"א)‪ .‬ולפי סדר החומשים‪ ,‬שמיכה קודם ליואל‪ ,‬נמצא מדלג למפרע‪.‬‬ ‫הפטרת שבת שובה מסיימת "ּוֹפ ְֹׁׁש ִִעים ִיִ ָּכּ ְׁׁשלּו ָבָ ם" (הושע יד‪ ,‬י)‪ ,‬ונהגו להוסיף עליה עוד פסוקים‪.‬‬ ‫וכן הקשה הג"ר דוד אופנהיים אב"ד פראג (יודה"ל‪ :‬ז' תשרי; גיסו של האליה רבה) בספרו מגילת‬ ‫ושני טעמים בדבר‪ ,‬ואינם שוים‪.‬‬ ‫ספר‪ ,‬שהוצאתי מכתב יד (מגילה כד ע"א)‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬יש לתמוה היכא אנו נוהגין לקרות לכתחילה‬ ‫האחד – שלא לסיים בדבר רע‪ .‬וכן כתב הדגול מרבבה (או"ח סימן תכח ס"ח) בטעמו של האבודרהם‪.‬‬ ‫שובה ישראל בהושע‪ ,‬ואחר כך מי אל כמוך במיכה‪ ,‬ואחר כך תקעו בחודש שופר וכו' ביואל – הא זה‬ ‫והשני – מנין הפסוקים‪ .‬שאין הפטרת שובה אלא תשעה פסוקים‪ ,‬ואין פוחתין בנביא מעשרים ואחד‪.‬‬ ‫הוי למפרע‪ ,‬שהרי הסדר הוא הושע יואל מיכה‪ ,‬ובזה כל הדיעות שוין דאסורה‪[ .‬ומנהג עירו שלפניו‬ ‫וזהו טעם המהרי"ל‪ ,‬כמו שהביא הליקוטי מהרי"ח (הלכות עשרת ימי תשובה אות ג)‪.‬‬ ‫הוא הנידון‪ ,‬והאליה רבה גיסו הוא שרשמו‪ ].‬וכן תמה הבגדי ישע (סימן תרג)‪ ,‬וסיים‪ :‬נראה לי שיאמר‬ ‫שני המנהגים ומקורותיהם‬ ‫בתחילה "תקעו שופר"‪ ,‬ואחר כך "מי אל כמוך"‪.‬‬ ‫יֵמי ֶֶק ֶֶדם" (מיכה ז‪ ,‬יח–כ)‪ ,‬שלשה פסוקים‪.‬‬ ‫"ִמי ֵֵא‪-‬ל ָּכּ מֹוָך" עד "ַלַ ֲֲאֹב ֵֵֹתינּו ִִמ ֵ‬‫מנהג האחד – פסוקי מיכה‪ִ :‬‬ ‫וכן הכריע בשערי אפרים (שער ט סקכ"ח) ומטה אפרים (סימן תרב ס"ג) – שהנוהגין כן יוסיפו תחילה‬ ‫וכן הוא באבודרהם (סדר הפרשיות וההפטרות)‪.‬‬ ‫פסוקי יואל ואחר כך פסוקי מיכה‪ ,‬משום דספר יואל קודם לספר מיכה ואין מדלגין למפרע‪.‬‬ ‫ְּבִּצּיֹון" עד "ְוְ ֹלא ֵיֵ ֹבֹׁשּו ַַע ִּּמי ְלְ עֹוָלָ ם" (יואל ב‪ ,‬טו–כז)‪ .‬וכן דעת‬ ‫ומנהג השני – פסוקי יואל‪ִּ" :‬תְּקְ עּו ׁשֹוָפָ ר ִ‬ ‫יישוב הליקוטי מהרי"ח‬ ‫המהרי"ל‪ .‬ודעת התוספות (מגילה לא ע"ב ד"ה ראש חודש) שמתחילים ארבעה פסוקים קודם לכן‪,‬‬ ‫והליקוטי מהרי"ח (הלכות עשרת ימי תשובה אות ג) כתב‪ :‬ובאליה רבה משמע בהדיא לומר פסוקי‬ ‫ָנַָתן קֹולֹו" (שם‪ ,‬יא)‪ ,‬להשלים לכ"א פסוקים‪.‬‬ ‫מ"ַוַ ה' ַ‬ ‫מיכה קודם‪ ,‬וכפי הנראה דהכוונה משום דהושע ומיכה שניהם בפרק אחד היו‪ ,‬כמו שכתב בדגול‬ ‫ובכתבי היד – בכתבי יד אשכנזים ההוספה מספר יואל‪ ,‬ובכתבי יד ספרדים מספר מיכה (תורת‬ ‫מרבבה סימן תכ"ח‪.‬‬ ‫הקורא‪ ,‬גליון רכד)‪.‬‬ ‫ולכאורה אין הנידון דומה לראיה‪ .‬דבשלמא הדגול מרבבה‪ ,‬דלא אתי לתרץ את הקושיא מדילוג‬ ‫ושורש מחלוקתם – שני זמנים הם‬ ‫למפרע אלא רצה להסביר את השייכות בין פסוקי מיכה לפסוקי הושע – שפיר כתב הטעם דהיו‬ ‫באותו פרק; ולדידיה באמת אין קורין אז פסוקי יואל כלל‪ .‬אבל כשדנין לגבי דילוג למפרע‪ ,‬הרי עיקר‬ ‫ּיֹוֶרד ָלֶָכֶ ם‬ ‫וטעם למה דוקא פסוקים אלו‪ ,‬כתבו התוספות שם‪ :‬ושובה בין כפור לסוכות דכתיב בה ַוַ ֶ‬ ‫הדיון הוא הקדמת פסוקי מיכה לפסוקי יואל‪ ,‬ומה יועיל לזה שהושע ומיכה היו בפרק אחד‪.‬‬ ‫ּוַמְלְ קֹוׁש (יואל ב‪ ,‬כג)‪ ,‬ושייך שפיר לפני סוכות‪.‬‬ ‫מֹוֶרה ַ‬‫ֶּגֶ ֶֶׁשם ֶ‬ ‫והנראה ליישב סברת המהרי"ח‪ ,‬דכיון דהושע ומיכה בפרק אחד היו‪ ,‬נמצא שכשקורין פסוקי מיכה‬ ‫הדגול מרבבה (שם) ביאר את התוספות‪ ,‬שהם לשיטתם דסבירא להו שמפטירין שובה בשבת שבין‬ ‫הרי הם כאילו הם חלק מפסוקי הושע‪ ,‬וכפרשה אריכתא דמיא‪ ,‬וכולה חדא קריאה היא‪ .‬ולכן כשקורין‬ ‫יום הכיפורים לסוכות‪ ,‬ואז שייכים פסוקי יואל; ואנן לא נהגינן לקרוא שובה אלא בין ראש השנה ליום‬ ‫אחריהם פסוקי יואל‪ ,‬אין זה נקרא יואל אחר מיכה אלא יואל אחר הושע – ואינו דילוג למפרע‪.‬‬ ‫הכיפורים‪ ,‬כמבואר בהגהת הרמ"א‪.‬‬ ‫ועדיין יש לעיין‬ ‫נמצא שאין כאן שני מנהגים בעלמא‪ ,‬אלא שני זמנים – וכל אחד קורא את ההוספה השייכת לזמנו‪.‬‬ ‫ויש לעיין בדבריו‪ ,‬דהלא חגי זכריה ומלאכי אף הם בני פרק אחד היו‪ ,‬שכולן נתנבאו בשנת שתים‬ ‫השיבוש‪ ,‬ומנהג פראג‬ ‫לדריוש (מגילה טו ע"א)‪ .‬ואם כן האיך אמרו כאן "ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו" – והרי סוף‬ ‫והדגול מרבבה כותב פעמיים שמזה נשתבשו המנהגים‪ .‬בתחילה‪ :‬ועבור זה נשתבשו המנהגים בזה‪,‬‬ ‫ספר תרי עשר הוא מלאכי‪ ,‬ולפי זה יהא מותר לדלג ממלאכי לזכריה שהיה עמו בפרק אחד‪ ,‬ונמצא‬ ‫וגם בחומשים נרשם פעם כן ופעם כן‪ .‬ולבסוף‪ :‬ולפי שלא ידעו שום טעם בזה‪ ,‬לכן נשתבשו המנהגים‪.‬‬ ‫הכלל בטל במקום שנאמר עליו ביותר‪.‬‬ ‫ובתורת הקורא (שם) ביארו את גלגול הדבר‪ :‬שבדפוסים הביאו את שתי ההוספות כדי שיהיה מתאים‬ ‫ובדוחק יש לומר שמפרש "מסוף הספר לתחילתו" שאין הכוונה לסוף הספר ממש – כדרך‬ ‫לאשכנזים ולספרדים כאחד‪ ,‬ובעקבות כך במשך הזמן היו מקומות שהוסיפו את שתיהן בפועל‪.‬‬ ‫ש"תחילתו" אין הכוונה לתחילת הספר ממש – אלא מצד סופו לצד תחילתו‪ ,‬דהיינו כל דילוג לאחור‪.‬‬ ‫והמנהג להוסיף שתיהן מובא באליה רבה (סימן תרג סק"ב)‪ ,‬שמצא כן במנהגי הפטרה דק"ק פראג‬ ‫[ומה שכתבו התוספות ביומא (ע ע"א ד"ה ובלבד שלא) "מסוף הספר לצד תחילתו" – הכוונה ממלאכי‬ ‫יֵמי ֶֶק ֶֶדם" (מיכה)‪ ,‬ואומרים "ִּתְּקְ עּו ׁשֹוָפָ ר" (יואל)‪ .‬והביאו הג"ר אפרים‬ ‫– שמפטירין שובה ומסיימין "ִּכּ ֵ‬ ‫לצפניה וכדומה‪].‬‬ ‫זלמן מרגליות בשני ספריו – שערי אפרים (שער ט) ומטה אפרים (סימן תרב ס"ג)‪.‬‬ ‫אמנם באמת הדבר פשוט‪ ,‬שכן לפי מה שנתבאר למעלה בדעת הליקוטי מהרי"ח‪ ,‬אין "בפרק אחד"‬ ‫והדגול מרבבה תמה על מנהג זה‪ :‬ולא ידעתי לזה טעם וריח‪ ,‬תרתי למה‪.‬‬ ‫מתיר דילוג לאחור כלל‪ .‬אלא שכשקורין את הושע ואחריו את מיכה – ומיכה מאוחר להושע‪ ,‬והדילוג‬ ‫הכרעת הדגול מרבבה – אחת בלבד‪ ,‬לפי הפרשה‬ ‫אליו הוא לפנים – נבלעים השנים לקריאה אחת כפרשה אריכתא‪ ,‬והיחידה כולה עומדת במקומו של‬ ‫כשקורין וילך – פסוקי מיכה‪ .‬ושני טעמים‪ :‬שהושע ומיכה שניהם נתנבאו בפרק אחד‪ ,‬כמפורש‬ ‫הושע‪ .‬ולפיכך יואל‪ ,‬הבא אחר הושע בסדר הנביאים‪ ,‬אינו למפרע‪.‬‬ ‫בפסחים (פז ע"א); ושהוא מעין הפרשה – דכתיב "ְוְָחָָרָ ה ַַא ִִּפי בֹו ַַּבּיֹום ַַההּוא" (דברים לא‪ ,‬יז)‪ ,‬ובמיכה‬ ‫ואילו במלאכי וזכריה‪ ,‬אין ההיתר שייך כלל‪ .‬שהרי הקריאה הראשונה היא מלאכי‪ ,‬והשניה זכריה‬ ‫ָלַָעד ַַאּפֹו" (מיכה ז‪ ,‬יח)‪ .‬וכשקורין האזינו – פסוקי יואל‪ ,‬לפי ששייך מעין הפרשה – דכתיב‬ ‫"ֹלא ֶֶה ֱֱחִזִ יק ַ‬ ‫שקדם לו – ונמצא הדילוג לאחור כבר בצעד הראשון‪ ,‬קודם שנוצרה יחידה שתבלע אותו‪ .‬ואין כאן‬ ‫מֹוֶרה" (יואל ב‪ ,‬כג)‪ .‬וכן משמע‬ ‫ּיֹוֶרד ָלֶָכֶ ם ֶּגֶּׁשׁ ם ֶ‬ ‫ְקְִחי" (דברים לב‪ ,‬ב)‪ ,‬ובפסוקי יואל "ַוַ ֶ‬ ‫ַּכָּּמָטָ ר ִלִ ִ‬ ‫"ַיַ ֲֲעֹרֹף ּ‬ ‫הושע שיבלע את מיכה‪ ,‬אלא שני מקומות עומדים‪ .‬נמצא שאין "בפרק אחד" מצרף אלא בסדרן‪,‬‬ ‫בחומשים ישנים‪ ,‬שבפרשת וילך סיימו בפסוקי מיכה ובהאזינו בפסוקי יואל‪ .‬ומסיים‪ :‬דלא כלבוש‬ ‫ואינו מהפך את הסדר‪.‬‬ ‫(סימן תרג) ודלא כאליה רבה‪.‬‬ ‫המשך בעמוד ד‬ ‫והמשנה ברורה (סימן תכח סקכ"ג) הביאו‪ ,‬וסיים שהכל כפי המנהג‪.‬‬ ‫םירופיכה םוי ‪ -‬הבוש תבש ‪ -‬וניזאה תשרפ‬ ‫ג‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫םירופיכה םוי ‪ -‬הבוש תבש ‪ -‬וניזאה תשרפ‬ ‫ֹלֵקיֶכֶ ם‪ֹ ,‬לא‬ ‫"ָּבִנִ ים ַַאֶּתּ ם ַלַ ה' ֱֱא ֵ‬ ‫ְלְַעם ְסְֻגֻ ָּלּ ה"‪ .‬רש"י‬ ‫ונראה לי שנחלקו בפירוש הכתוב שם (דברים יד‪ ,‬א‪-‬ב)‪ּ :‬‬ ‫ֹלֶקיָך‪ּ ,‬וְבְ ָך ָּּב ַַחר ה' ִלִ ְהְ יֹות לֹו ַ‬ ‫ִִתְתְֹּגְּדְ דּו‪ִּ ...‬כּ י ַַעם ָקָ דֹוׁש ַַא ָּּתה ַלַ ה' ֱֱא ֶ‬ ‫מאא"ז הג"ר יוסף תאומים זצ"ל – אבי אביו ‬ ‫פירש שני טעמים נפרדים‪" :‬כי עם קדוש אתה" – מאבותיך; ועוד‪" ,‬ובך בחר ה'"‪.‬‬ ‫של הברוך טעם‬ ‫אבל התרגום ושאר מפרשים פירשו טעם אחד‪ :‬מפני שעם קדוש אתה מאבותיך‪,‬‬ ‫לכך בחר בך ולא בשאר אומות‪.‬‬ ‫שלש העד י ות צר י כות ז ו לזו‬ ‫וביאור הדבר‪ :‬אף שבאמת חזר הקדוש ברוך הוא על כל אומה ואומה ולא קיבלו‪,‬‬ ‫"ִׁשֵׁחת לֹו‪ָּּ ...‬בָנָ יו מּוָמָ ם" (דברים לב‪ ,‬ה)‬ ‫ֵ‬ ‫מכל מקום לא כפה את ההר כגיגית אלא על ישראל‪ .‬ולפירוש רש"י‪ ,‬שנתן שני‬ ‫איתא בעבודה זרה (ב ע"א)‪ :‬תניא‪ ,‬אמר רבי חנינא בר פפא‪ ,‬ואיתימא רבי שמלאי –‬ ‫טעמים‪ ,‬צריכים לשניהם כאחד – קדושתם מאבותיהם‪ ,‬וגם זכות עצמם במה‬ ‫לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחו בחיקו‪ ,‬ואומר‪ :‬מי שעסק‬ ‫שקיימו את שבע המצות מקודם; ובשניהם יחד נכפה עליהם ההר ולא על‬ ‫בה‪ ,‬יבא ויטול שכרו‪ .‬ובאות אומות העולם לתבוע שכרן‪ ,‬ונדחות‪ .‬ומשם והלאה (ג‬ ‫האומות‪ .‬ולדעת התרגום אינו אלא טעם אחד‪ ,‬שמפני קדושתם מאבותיהם לכך‬ ‫ע"א) נמשך הויכוח‪ ,‬וזה תמציתו‪:‬‬ ‫בחר בם‪.‬‬ ‫טענת האומות‪ :‬כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קיבלנוה‪ ,‬כדרך שכפית על‬ ‫ולפי זה‪ ,‬רבי יהודה סובר כפירוש רש"י‪ ,‬דבעינן גם זכות עצמם – ולכן אין נקראים‬ ‫ישראל? שאילו כפית – היינו מקבלים‪ .‬השיב הקדוש ברוך הוא‪ :‬הראשונות‬ ‫בנים אלא בזמן שעושים רצונו‪ .‬ורבי מאיר סובר כתרגום‪ ,‬שהכל תלוי בזכות‬ ‫ישמיענו – שבע מצות שקיבלתם‪ ,‬היכן קיימתם? חזרו וטענו‪ :‬וישראל שקיבלוה‪,‬‬ ‫אבותם – ולכן אף כשאינם עושים רצונו‪ ,‬זכות אבותם לא תמה‪ ,‬והם בנים בין‬ ‫היכן קיימוה? אמר להם הקדוש ברוך הוא‪ :‬אני מעיד בהם שקיימו את התורה‬ ‫כך ובין כך‪.‬‬ ‫ָׂרֵָאל" (שמות‬ ‫כולה‪ .‬אמרו לפניו‪ :‬כלום יש אב שמעיד על בנו? שנאמר "ְּבִּנִ י ְבְֹכ ִִֹרי ִיִ ְׂש ֵ‬ ‫ומעתה נתבונן בטענת האומות "כלום יש אב שמעיד על בנו"‪ .‬אם היו סוברים‬ ‫ד‪ ,‬כב)‪ .‬אמר להם‪ :‬שמים וארץ יעידו בהם‪ .‬אמרו לפניו‪ :‬שמים וארץ נוגעין בעדותן‪,‬‬ ‫שאין ישראל נקראים בנים אלא בשעה שעושים רצונו של מקום – אין טענתם‬ ‫ָוָָאֶָרץ ֹלא ָׂשְׂמְ ִּּתי" (ירמיה לג‪ ,‬כה) –‬ ‫ָׁשַׁמִיִ ם ֶ‬ ‫ְבְִר ִיִתי יֹוָמָ ם ָוָָלְָיְָלָ ה‪ֻֻ ,‬חּקֹות ַ‬ ‫"ִאם ֹלא ִ‬ ‫שנאמר ִ‬ ‫טענה כלל; שהרי זו גופה ראיה‪ ,‬ממה נפשך‪ :‬אם אין עושים רצונו‪ ,‬שוב אינם‬ ‫שאין קיומם אלא בזכות התורה‪ .‬אמר להם הקדוש ברוך הוא‪ :‬מכם יבואו ויעידו‬ ‫קרויים בנים‪ ,‬ואין כאן אב המעיד על בנו‪ .‬אלא על כרחך שהאומות סוברות כרבי‬ ‫בהן‪ .‬יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד עבודה זרה‪ ,‬יבא לבן ויעיד ביעקב‪ ,‬תבא‬ ‫מאיר‪ ,‬שבין כך ובין כך קרויים בנים – והיינו כפשט הכתוב "בנים אתם‪ ...‬כי עם‬ ‫אשת פוטיפר ותעיד ביוסף‪ ,‬יבא נבוכדנצר ויעיד בחנניה מישאל ועזריה שלא‬ ‫קדוש אתה מאבותיך‪ ,‬לכן בך בחר"‪ ,‬שהבחירה היא מה שכפה עליהם ההר ולא‬ ‫השתחוו לצלם‪ ,‬יבא דריוש ויעיד בדניאל שלא ביטל את התפילה‪.‬‬ ‫על האומות‪.‬‬ ‫ויש להקשות‪ :‬הלא גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא מה יטענו האומות בכל‬ ‫ואם כן‪ ,‬כיון שהודו שהכל בזכות אבות – שוב אי אפשר להן לומר כפירוש‬ ‫שלב ושלב‪ .‬ואם כן‪ ,‬מדוע לא פתח מיד בתשובה האחרונה – "מכם יבואו ויעידו" –‬ ‫התוספות‪ ,‬שהשמים והארץ נוגעים בעדותן מחמת טובת ההנאה שעשו להם‬ ‫שהיא תשובה ניצחת שאין עליה תשובה? למה הוצרך לומר תחילה "אני מעיד"‪,‬‬ ‫ישראל בקבלת התורה‪ .‬שהרי לדבריהן ישראל לא עשו כלום‪ ,‬שלא בזכותם נכפה‬ ‫ואחר כך "שמים וארץ יעידו"‪ ,‬עד שדחו את שתיהן?‬ ‫עליהם ההר לקבל את התורה‪ ,‬אלא שהשם יתברך עשה כן להם מאהבת אבותם‪.‬‬ ‫מה שאמר להם תחילה "הראשונות ישמיענו" – אין בו קושי‪ .‬דלא חזר בו הקדוש‬ ‫ואם כן אין כאן נגיעה‪ ,‬ושמים וארץ יעידו‪.‬‬ ‫ברוך הוא מן הויכוח דאמאי לא קיבלתם‪ ,‬ואי משום דלא כפית עלינו – שהרי‬ ‫ועל כרחן יודו כפירוש רש"י‪ ,‬שהכתוב "אם לא בריתי" מוסב על קיום התורה‪,‬‬ ‫טענת האומות שני חלקים לה‪ :‬האחד על עצמם‪ ,‬למה לא כפית עלינו; והשני‪,‬‬ ‫ומשום כך נוגעים הם‪ .‬ומעתה שפיר מכם יבואו ויעידו – ואף שאין העדות אלא‬ ‫דגם ישראל לא קיימו‪ .‬ועל החלק הראשון השיב "הראשונות ישמיענו"‪ ,‬ותשובה‬ ‫על יחיד שבדור‪ ,‬די בכך; שהרי אף בשביל צדיק אחד העולם עומד‪ ,‬ושוב אין‬ ‫זו קיימא בדוכתא עד סוף הויכוח‪ ,‬ולא נסתרה כלל‪ .‬אבל שלוש התשובות על‬ ‫השמים והארץ נוגעים בעדותן‪ .‬ואף טענת "אני מעיד בהם" חוזרת ועומדת‪ ,‬שלא‬ ‫החלק השני נראים לכאורה שלא לצורך‪.‬‬ ‫נדחתה אלא מכח פירוש התוספות‪ ,‬ומשעה שהודו האומות שהכל בזכות אבות‬ ‫ונראה לי‪ ,‬ששלוש העדיות צריכות זו לזו‪ .‬דהנה על התשובה האחרונה עצמה‬ ‫שוב אין להם פירוש זה‪ .‬ונמצאו שלוש העדיות צריכות זו לזו וכולן עומדות בסוף‪,‬‬ ‫– "מכם יבואו ויעידו" – יש להקשות‪ :‬האומות שאלו על כלל ישראל‪ ,‬היכן קיימו‬ ‫וק"ל‪.‬‬ ‫את התורה; והקדוש ברוך הוא מביא עדות על יחיד שבדור – נמרוד באברהם‪ ,‬לבן‬ ‫ביעקב‪ ,‬אשת פוטיפר ביוסף‪ ,‬נבוכדנצר בחנניה מישאל ועזריה‪ ,‬ודריוש בדניאל‪.‬‬ ‫מאא"ז מרן רבי ישעי' זצוקללה"ה ‬ ‫ומי יאמר ששאר ישראל צדיקים היו?‬ ‫מפשעדבורז‬ ‫ויש לומר‪ ,‬שהתשובה מיוסדת על מה שאמרו ביומא (לח ע"ב)‪ :‬אמר רבי חייא בר‬ ‫"ְוְַצ ִּּדיק‬ ‫אבא אמר רבי יוחנן – אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים‪ ,‬שנאמר ַ‬ ‫ְיְ סֹוד עֹוָלָ ם" (משלי י‪ ,‬כה)‪ .‬ולפי זה כך אמר להם‪ :‬אני אומר שיעידו שמים וארץ; ואם‬ ‫ומחתנו אא"ז הגה"צ מוהר"ר דוב בעריש‬ ‫תשיבו שנוגעים הם בעדותן‪ ,‬מפני שאין קיומם אלא בזכות התורה – הרי מכם‬ ‫יבואו ויעידו לכל הפחות על צדיק אחד שבדור‪ .‬ודי בצדיק אחד כדי שיתקיים‬ ‫וויינבערג זצ"ל‪ ,‬אב"ד גומבין ודומ"ץ‬ ‫העולם בשבילו‪ ,‬ושוב אין שמים וארץ נוגעים בעדותן כלל‪ ,‬ויכולים להעיד על‬ ‫פשעדבורז‪ ,‬בספר הלך דב"ש‬ ‫כל ישראל‪ .‬ונמצא דבסוף הויכוח נשארה טענתו של הקדוש ברוך הוא דשמים‬ ‫וארץ יעידו‪.‬‬ ‫גירושי ן שאי ן בהם כר יתות – שהמ שיח ה בי ד המ שלח‬ ‫אלא שאין זה עולה אלא לשיטת רש"י (עבודה זרה ג ע"א ד"ה אם לא בריתי)‪ ,‬שפירש‬ ‫"ִּכּ י ֵֵחֶלֶ ק ה' ַַעּמֹו‪ַ ,‬יַ ֲֲעֹקֹב ֶֶח ֶֶבל ַנַ ֲֲחָלָ תֹו" (דברים לב‪ ,‬ט)‬ ‫שהכתוב "אם לא בריתי" מוסב על קיום התורה – ולכן כשיש צדיק אחד המקיים‪,‬‬ ‫שוב אין השמים והארץ נוגעים‪ .‬אבל התוספות (שם ד"ה נוגעים) הקשו‪ :‬אדרבה‪,‬‬ ‫ְּכִּריתּות ִִאְּמֶּכֶ ם ֲֲאֶׁשׁ ר ִׁשַּׁלְּחְ ִּּתיָהָ "‬ ‫ָאַָמר ה'‪ֵֵ ,‬אי ֶזֶ ה ֵֵס ֶֶפר ִ‬ ‫מצינו בדברי הנביא ישעיה‪ֹּ" :‬כּה ַ‬ ‫מכך שהשמים והארץ קיימים והולכים יש ראיה שישראל קיימו את התורה‪.‬‬ ‫וגו' (ישעיה נ‪ ,‬א)‪ ,‬דמבואר מזה שלא גירש הקב"ה את ישראל בגט פטורין‪ .‬והרי‬ ‫ותירצו‪ ,‬שקיומם תלוי בקבלת התורה ולא בקיומה; ומכל מקום נוגעים הם‬ ‫"ָוֵָא ֶֶרא ִּכּ י ַַעל ָּכּ ל ֹאֹדֹות ֲֲאֶׁשׁ ר ִנִ ֲֲאָפָ ה ְמְֻׁשָׁבָ ה‬‫הנביא ירמיה עומד ומכריז בשם ה'‪ֵ :‬‬ ‫בעדותן אף לענין הקיום‪ ,‬מחמת טובת ההנאה שקיבלו מישראל בכך שקיבלו‬ ‫ְּכִּר ֻיֻת ֶֶתיָהָ ֵֵאֶלֶ יָהָ " (ירמיה ג‪ ,‬ח) – הרי להדיא שהיו‬ ‫ָוֶָאֵּתּ ן ֶֶאת ֵֵס ֶֶפר ִ‬ ‫ָׂרֵָאל ִׁשַּׁלְּחְ ִּּתיָהָ ‪ֶ ,‬‬ ‫ִיִ ְׂש ֵ‬ ‫את התורה‪ .‬ולפי דרכם‪ ,‬חזרה הקושיא למקומה – שהרי לפי תירוצם אין הנגיעה‬ ‫שם גירושין וגט פטורין‪ .‬ועיין שם ברד"ק במקומו מה שכתב בזה‪.‬‬ ‫נפקעת על ידי צדיק אחד‪.‬‬ ‫והנה יש לבאר בזה על פי מה דאיתא במסכת גיטין (עח ע"ב)‪ :‬אמר רב חסדא‪ ,‬גט‬ ‫ומשום כך הקדים הקדוש ברוך הוא לומר "אני מעיד" – כדי להוציא מלבן את‬ ‫בידה ומשיחה בידו – אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו‪ ,‬אינה מגורשת; ואם לאו‪,‬‬ ‫פירוש התוספות‪ .‬דיש לומר דהכרעת מחלוקת רש"י ותוספות תלויה במחלוקת‬ ‫מגורשת‪ .‬ומפרשינן טעמיה דרב חסדא‪ ,‬דנהי דבכה"ג נתינה מעלייתא הויא‬ ‫רבי מאיר ורבי יהודה‪ ,‬וכמו שיתבאר‪ .‬דהנה איתא בקידושין (לו ע"א)‪ּ :‬‬ ‫"ָּבִנִ ים ַַאֶּתּ ם‬ ‫לכל מילי‪ ,‬מכל מקום גבי גט שאני‪ ,‬דכריתות בעינן וליכא – דהיינו שצריך שיהיו‬ ‫ֹלֵקיֶכֶ ם" (דברים יד‪ ,‬א) – בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים‪,‬‬ ‫ַלַ ה' ֱֱא ֵ‬ ‫מובדלים זה מזו‪ ,‬והרי אגודים הם בחוט זה‪ .‬ועיין בבא מציעא (ז ע"א) ובפירוש‬ ‫ואם לאו אין אתם קרויים בנים‪ ,‬דברי רבי יהודה‪ .‬רבי מאיר אומר‪ :‬בין כך ובין‬ ‫רש"י שם‪.‬‬ ‫"ִׁשֵׁחת לֹו‪ָּּ ...‬בָנָ יו מּוָמָ ם" (דברים לב‪ ,‬ה) – אף על פי‬ ‫כך אתם קרויים בנים‪ ,‬שנאמר ֵ‬ ‫והנה כתיב "כי חלק ה' עמו‪ ,‬יעקב חבל נחלתו" – ששורש קדושת ישראל הוא‬ ‫שמומם בם‪ ,‬בנים הם‪.‬‬ ‫המשך בעמוד ו‬ ‫םירופיכה םוי ‪ -‬הבוש תבש ‪ -‬וניזאה תשרפ‬ ‫ד‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫המשך מעמוד ה‬ ‫יתברך למעלה מן הזמן‪ ,‬ויכול לעשות עכשיו מה שראוי לעשות אחר כך – אם כן‬ ‫שפיר תפסי עכשיו קידושין השניים על לאחר שיגרשנה‪.‬‬ ‫כמו חבל הנמשך ואדוק ומחובר כביכול בה' יתברך ממש‪ ,‬שבחבל הזה ישראל‬ ‫ֹלֵקיֶכֶ ם" (דברים ד‪ ,‬ד)‪.‬‬ ‫ְּדֵּב ִִקים ַּבּ ה' ֱֱא ֵ‬ ‫"ְוְַאֶּתּ ם ַַה ֵ‬ ‫דבוקים בה' יתברך‪ ,‬כדכתיב ַ‬ ‫והיינו דקאמר הקב"ה על ידי הנביא ישעיה‪" :‬אי זה ספר כריתות אמכם אשר‬ ‫שלחתיה" – דאף על גב דנתתי לישראל ספר כריתות‪ ,‬מכל מקום אין כאן שילוחין‪,‬‬ ‫והשתא לפי זה תרווייהו נביאי קשוט‪ .‬שהקב"ה נתן גט פטורין לישראל כדברי‬ ‫דמיד שחל הגט מיד חוזרין ומתקדשין על ידי קידושין השניים כנ"ל‪.‬‬ ‫ירמיה הנביא‪ ,‬ומכל מקום יפה אמר ישעיה הנביא – דנהי דגט ביד כנסת ישראל‪,‬‬ ‫מכל מקום הרי משיחה ביד הקב"ה‪ ,‬שהוא החבל הנ"ל‪" ,‬יעקב חבל נחלתו";‬ ‫והקב"ה שהוא כל יכול יתברך שמו‪ ,‬פשיטא שהוא יכול לנתקו ולהביאו אצלו‪.‬‬ ‫מאא"ז הג"ר ברוך כהנא זצ"ל‪ ,‬אב"ד פיורדא‬ ‫והיינו דקאמר רחמנא "כה אמר ה'‪ ,‬אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה" –‬ ‫"ּוְבְִפ ְׁׁש ֵֵעיֶכֶ ם‬ ‫דאף על גב דקושטא הוא ששלחתיה‪ ,‬וכדמסיים בהאי קרא גופיה ִ‬ ‫שתיה ב כלל אכי לה – ונסתל ק תירוצ ו של אדם ה רא שון‬ ‫ֻׁשְּׁלָּחָ ה ִִאְּמֶּכֶ ם"‪ ,‬מכל מקום הרי כריתות בעינן וליכא‪ ,‬דאכתי אגודים הם על ידי‬ ‫חוט זה – יעקב חבל נחלתו‪.‬‬ ‫במדרש‪ ,‬דביום הכיפורים מזכיר הקדוש ברוך הוא חטאו של אדם הראשון [ולא‬ ‫מצאתי מקומו]; והוא תמוה‪ ,‬מה ענין חטא אדם הראשון ליום הכיפורים‪.‬‬ ‫שתי תורות – שני קי דושי ן‪ ,‬ואין רגע שתה א פנויה‬ ‫ויש לומר‪ ,‬דאיתא בגמרא דיומא (עו ע"א)‪ ,‬חמשה דברים אסורין ביום הכיפורים;‬ ‫ובאופן אחר כתב חתנו‪ ,‬על פי מה דאמרינן בקידושין (סב ע"ב)‪ :‬בעי רבי אושעיא‪,‬‬ ‫ופריך‪ ,‬והא שיתא הוו? ומשני‪ ,‬שתיה בכלל אכילה‪.‬‬ ‫הנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת התקדשי‬ ‫ואיתא‪ ,‬דלאדם הראשון היה תירוץ על מה שאכל מעץ הדעת – שהקדוש ברוך‬ ‫לי לאחר שאגרשיך‪ ,‬וגירשה – מהו? מי תפסי בה קידושין שניים או לא‪ .‬ולא‬ ‫הוא ציוה עליו שלא יאכל‪ ,‬והוא סחט ענבים ושתה‪ .‬אבל אי אמרת שתיה בכלל‬ ‫איפשטא הבעיא‪.‬‬ ‫אכילה‪ ,‬שוב אין תירוץ זה מספיק‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫והנה הרמב"ם ז"ל פוסק (פרק ז מהלכות אישות הלכה יד) דמקודשת‪ .‬וכתב הרשב"א‬ ‫ז"ל דטעמיה משום דנהי דלא איפשטא הבעיא כאן‪ ,‬מכל מקום איכא לאפשוטה‬ ‫צמח הצב"י‬ ‫מדאמרינן בכתובות (נט ע"א)‪ :‬האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך‪ ,‬לכשאקחנה‬ ‫ממך תיקדש – דקדשה‪ .‬דאף על גב דכשמוכרה לו אין בידו להקדישה‪ ,‬מכל‬ ‫מקום כיון שבידו להקדישה עכשיו‪ ,‬לעולם יכול הוא גם כן להקדישה לאחר זמן‬ ‫אף תירו ץ חצי שי עור ניט ל ממנו‬ ‫לכשיהיה רשות בידו; הכי נמי‪ ,‬כיון דבידו לקדשה עכשיו‪ ,‬לעולם יכול הוא גם כן‬ ‫ולפי דרכו יש לפרש באופן אחר‪ .‬דהנה כתב בידי משה בשם גדול אחד‪ ,‬דאדם‬ ‫לקדשה לאחר שיגרשה‪.‬‬ ‫הראשון לא אכל אלא חצי שיעור‪ ,‬וסבר דמותר מן התורה‪ .‬ובזה פירש לשון‬ ‫והר"ן ז"ל בנדרים (ל ע"א) פליג‪ ,‬דלא דמי להתם‪ .‬דבשלמא גבי שדה‪ ,‬אותו הקדש‬ ‫"ָהִָא ָּׁׁשה‬ ‫המדרש (בראשית רבה פרשה יט סימן יב) על מה שהשיב אדם הראשון ִ‬ ‫עצמו שהוא מקדיש לאחר זמן יכול הוא גם כן להקדיש עכשיו; אבל כאן בקידושי‬ ‫ָהֵָעץ ָוָֹאֵֹכֵ ל" (בראשית ג‪ ,‬יב)‪ :‬אמר רבי אבא בר‬ ‫ָנַָת ָּּתה ִִע ָּּמ ִִדי‪ִִ ,‬הוא ָנְָתְָנָ ה ִּלּ י ִִמן ֵ‬ ‫ֲֲאֶׁשׁ ר ַ‬ ‫אשה‪ ,‬אותן קידושין שניים שהוא מקדשה לאחר שיגרשה אי אפשר לו לקדשה‬ ‫כהנא‪" ,‬ואכלתי" אין כתיב כאן אלא "ָוָֹאֵֹכֵ ל" – אכלתי ואוכל עוד‪ .‬וזה לשונו‪ :‬דאיתא‬ ‫עכשיו‪ ,‬שהרי מכיון שהוא מתפיס בה קידושין ראשונים‪ ,‬אי אפשר שוב שיחולו‬ ‫שהאכיל אדם הראשון מן העץ לבהמות ולחיות ולעופות‪ ,‬ושיעור אכילה בכזית‪,‬‬ ‫עתה קידושין שניים‪ .‬הלכך לא נפשטה הבעיא‪ ,‬עכ"ד הר"ן ז"ל שם‪.‬‬ ‫והתנצל אדם הראשון שלא אכל את כולה אלא פחות משיעור‪ .‬וזהו "אכלתי‬ ‫ואוכל" – פירוש‪ ,‬שהאכיל לבהמות ולא הגיע עליו שיעור כזית‪ ,‬וחצי שיעור מותר;‬ ‫"ְוְֵא ַַר ְׂׂש ִּּתיְך ִלִ י ְלְ עֹוָלָ ם" (הושע ב‪ ,‬כא)‪ ,‬וידוע‬ ‫והנה בנדון דידן‪ ,‬הרי הכתוב אומר ֵ‬ ‫וזהו שאמר‪ ,‬לא אכלתי שיעור אכילה להתחייב עליה‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬ ‫דהתורה הקדושה היא בעצמה הקידושין שקידש השם יתברך את עמו ונחלתו‪,‬‬ ‫וכדמברכינן "אשר קדשנו במצותיו"‪ .‬והנה הקב"ה נתן לנו שתי תורות‪ ,‬אחת‬ ‫והנה דין חצי שיעור ילפינן לה בגמרא דיומא (עג ע"ב) מן המשנה גופה‪" :‬יום‬ ‫בכתב ואחת בעל פה‪ .‬נמצא‪ ,‬שכיון שהכל צפוי לפניו יתברך שמו‪ ,‬והיה גלוי וידוע‬ ‫הכיפורים אסור באכילה וכו'" – אסור? ענוש כרת הוא! אמר רבי אילא‪ ,‬ואיתימא‬ ‫לפניו יתברך שיתן גט לישראל – לכך קדשנו בשתי תורות‪ :‬באחת קדשנו בשעת‬ ‫רבי ירמיה‪ :‬לא נצרכה אלא לחצי שיעור‪.‬‬ ‫מתן תורה‪ ,‬ובשניה קדשנו ברחמיו לאחר שיגרשנו‪.‬‬ ‫ונמצא דמאותה משנה של חמשה עינויים נסתלק תירוצו של אדם הראשון בחצי‬ ‫וכיון שכן‪ ,‬הנה לא מיבעיא לשיטת הרמב"ם דבעיא דרבי אושעיא איפשטא לה‬ ‫שיעור‪ .‬ומעתה שפיר מזכירין חטאו ביום הכיפורים דוקא‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫דמקודשת – אם כן אפילו אם אמת נכון הדבר שנתן הקב"ה גט פטורין לישראל‪,‬‬ ‫הרי תיכף בשעת חלות הגט חוזרין הקידושין לחול‪ ,‬ולא היה רגע שתהא פנויה‪.‬‬ ‫ואפילו לדעת הר"ן ז"ל דלא איפשטא הבעיא – מכל מקום הרי כל עיקר ספיקיה‬ ‫דרבי אושעיא הוא רק משום שבשעה שמתגרשת אזי אין בידו לקדשה‪ ,‬שהרי‬ ‫בדעתה הדבר תלוי; ואם כן נהי דעכשיו בידו לקדשה‪ ,‬מכל מקום הרי קידושין‬ ‫השניים אין יכולים לחול עכשיו עד שיגרשנה‪ ,‬והרי עדיין לא גירשה ואין יכול‬ ‫לקדשה עכשיו בקידושין שניים כל זמן שלא גירשה‪ .‬אבל כלפי שמיא‪ ,‬שאין שום‬ ‫הפסק זמן לפניו יתברך‪ ,‬דלגבי הקב"ה עבר והוה ועתיד הכל אחד‪ ,‬כיון שהוא‬ ‫מעלת וחובת לחדש חידושי תורה ולכתבם‬ ‫מלוקט מספר ים וסופר ים וממל קטים‬ ‫אך לבסוף‪ ,‬כשמעמיק עוד יותר‪ ,‬והשם יתברך משפיע עליו שפע ממרום לחדש בו חידושי‬ ‫כתב הג"ר יצחק אייזיק חבר זצ"ל בספרו "אור תורה" (אות י)‪ ,‬וזה לשונו‪:‬‬ ‫אורייתא – אז שוב נעשה הכל מישרים‪ ,‬כתקיעה שלאחריהם‪.‬‬ ‫"ועשרה זכרונות הם נגד חידושי תורה שישראל מחדשים בכל עת‪ ,‬שנכלל בי' הדברות;‬ ‫כתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמארנא זצ"ל בספרו "נוצר חסד" על אבות (פ"ה מ"ב)‪ ,‬וזה‬ ‫ועל ידי זה הם נזכרים לזכות ביום הדין‪ ,‬ועל ידי זה הוא יתברך עומד מכסא דין ויושב‬ ‫לשונו‪:‬‬ ‫"ַעל ֵּכּ ן ָהָ מּו ֵֵמ ַַעי לֹו‪ַַ ,‬ר ֵֵחם ֲֲא ַַר ֲֲח ֶֶמּנּו" (ירמיה‬ ‫על כסא רחמים‪ ,‬כי הוא במעיים‪ ,‬כמו שנאמר ַ‬ ‫"אקיים מצות כיבוד אב‪ ,‬מכבדו במותו‪ ,‬ואעתיק מה שכתב אבי הגאון הקדוש צדיק יסוד‬ ‫לא‪ ,‬יט)‪ .‬וכמו שבבריאת אדם הראשון עומד זכרון בראש השנה‪ ,‬כמו שאומרים "זה היום‬ ‫עולם מוהר"ר אלכסנדר זצ"ל‪ ,‬בספרו הנחמד "זכרון דברים" וכו'‪ ,‬על פי מה ששמעתי‬ ‫תחלת מעשיך‪ ,‬זכרון ליום ראשון" (מתפילת ראש השנה) – שאז כל הבריאה בכלל‪ ,‬כמו כן‬ ‫אחד קדוש מדבר מוהר"ר שמעון מדאברמיל‪" :‬לגולה עמוקות בדין" – כשהקב"ה רואה‬ ‫הוא בפרט בכל שנה ושנה‪ ,‬מתחדשת הבריאה בכללה‪ ,‬ולכן זה הוא הדין לכל באי עולם‪,‬‬ ‫ח"ו דינים על ישראל ומקטרגים‪ ,‬מתחיל לגלות רזין דאורייתא והדינים בטלין‪.‬‬ ‫וכל ראש השנה הוא תחלת מעשיך יתברך כמו ביום ראשון ממש‪ .‬גם רמז מה שנאמר‬ ‫"ְוְ נֹוַׁשְׁעְֶּתּ ם ֵֵמֹא ְֵֹיְֵביֶכֶ ם" (במדבר י‪ ,‬ט)‪ ,‬שהתורה היא תשובה לנגד השונא שהוא היצר הרע;‬ ‫ְלְַמַנַ ֶּׁשׁ ה" (דברים‬‫ואמר מורי ורבי אחי הקדוש מוהר"ר צבי [מזידיטשוב]‪ּ" :‬גֹוָלָ ן ַּבּ ָּּצפֹון ַ‬ ‫ולכן צריך לזכור זכות התורה‪ ,‬ועל ידה הם נושעים מהאויב"‪ ,‬עד כאן לשונו‪.‬‬ ‫ד‪ ,‬מג) – אם רואה הקב"ה השכחה והדינים והקטנות מתגברין על ישראל כמו "ַנַ ַּׁשִׁנִ י‬ ‫"ָּבָׁשׁ ן"‪ ,‬ואז‬ ‫ֹלִקים" (בראשית מא‪ ,‬נא)‪ ,‬אז הקב"ה ברוב רחמיו מגלה נו"ן שערי בינה‪ ,‬סוד ּ‬ ‫ֱֱא ִ‬ ‫הובא בספר עשות פרי (להג"ר חיים אהרן לפידות טומבק‪ ,‬חלק כתב זאת‪ ,‬עמוד תיד)‪ ,‬וסיים עלה‪:‬‬ ‫הדינים נמתקים וכו'‪.‬‬ ‫הרי לנו דעיקר רחמי השם יתברך מתעוררים מכח חידושי התורה שישראל מחדשים בכל עת;‬ ‫ועל כן מה טוב להתחזק בענין זה ביום הדין‪ ,‬ובזכות זה ירחמנו ה' ויפקדנו בפקודת ישועה‬ ‫והנה הבנתי מדברי קדשו של אחי‪ ,‬שדיוקא על ידי פנימיות התורה נמתקין הדינים‪,‬‬ ‫ורחמים‪.‬‬ ‫ואנכי לא כן עמדי‪ ,‬רק כשמחדש איזה דבר בגמרא ופוסקים גם כן נמתקין הדינים‪,‬‬ ‫דהקב"ה חדי בפלפולא‪ ,‬ונמתקין הדינים וכו'"‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ואני הצב"י אמרתי לפרש בזה ענין סדר התקיעות – תקיעה‪ ,‬שברים תרועה‪ ,‬תקיעה‪.‬‬ ‫ואני הצב"י אמרתי לפרש בזה מה שדרשו בילקוט (הושע רמז תקלג)‪" :‬קחו עמכם דברים" – של‬ ‫דהנה כשאדם מתחיל ללמוד איזה ענין‪ ,‬מאמר מחז"ל‪ ,‬או סוגיא בגמרא‪ ,‬או בירור בהלכה‪,‬‬ ‫דרשנים טובים‪ .‬דלכאורה יש לדקדק‪ ,‬מה ענין דרשנים לכאן‪ ,‬והלא בתשובה עסקינן‪ .‬אלא‬ ‫ואפילו פסוק אחד שבתורה – מתחילה הכל נראה אצלו ישר‪ ,‬בלא עקש ופתלתול; והוא כעין‬ ‫לפי האמור ניחא‪ :‬שהדברים שהנביא מצוה ליקח הם דברי תורה שמחדשים‪ ,‬שבהם הדינים‬ ‫התקיעה‪ ,‬שהיא קול פשוט‪.‬‬ ‫נמתקים; ולזה אמר "דרשנים טובים" – שהם המחדשים ודורשים‪ ,‬ובכוחם להמתיק את הדין‬ ‫אך כשמתבונן ומעמיק בדברים‪ ,‬מוצא הרבה דברים שלפום ריהטא אינם נראים נכונים‪ ,‬ונעשה‬ ‫ביום הדין‪.‬‬ ‫הענין מלא קושיות וסתירות – והוא כעין השברים והתרועה‪ ,‬שהם קולות שבורים‪.‬‬ ‫םירופיכה םוי ‪ -‬הבוש תבש ‪ -‬וניזאה תשרפ‬ ‫ה‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫שבת שובה‬ ‫בדורות הקודמים היו לנו צדיקים קדושי עליון‪ ,‬והיה בכוחם לדרוש‬ ‫דרשות ולעורר את כל השומעים לתשובה שלימה‪ .‬וכמו שמספרים על‬ ‫דרשה לשבת שובה שנת תשע"ד לפ"ק‬ ‫אא"ז הישמח משה והייטב לב‪ ,‬שכשהיו דורשים לא היה בכל בית המדרש‬ ‫ג' קושי ות‬ ‫מי שלא שב בתשובה‪ .‬ושם שפיר מובן איך מועילה תשובת רבים‪ ,‬דהלא‬ ‫שפיר הוי "בידו" לעורר את כולם לתשובה‪ .‬וזהו שאמר "קחו עמכם דברים"‬ ‫ַּבֲּעֹוֶֹנֶ ָך" (הושע יד‪ ,‬ב) – הרי‬ ‫ָכַָׁשְׁלְָּת ֲ‬ ‫ּ‬ ‫ֹלֶקיָך‪ִּ ,‬כּ י‬ ‫ָׂרֵָאל ַַעד ה' ֱֱא ֶ‬ ‫בפסוק‪ׁ" :‬שּוָבָ ה ִיִ ְׂש ֵ‬ ‫של דרשנים טובים‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫ְּדָּבִָרים ְוְ ׁשּובּו ֶֶאל ה'" וגו'‬ ‫הכל בלשון יחיד; ובפסוק שאחריו‪ְ" :‬קְ חּו ִִע ָּּמֶכֶ ם ִ‬ ‫(שם‪ ,‬ג) – הרי בלשון רבים‪ .‬ויש להבין שינוי הלשונות‪.‬‬ ‫כל שבי דו לתק ן אינו נדח ה‬ ‫ובילקוט (הושע רמז תקלג) דרשו "קחו עמכם דברים" – של דרשנים "טובים"‪.‬‬ ‫אך נראה לעניות דעתי באופן פשוט מאוד לתרץ את קושיית הגאון‬ ‫"טֹוִבים ַַה ְּׁׁשַנַ ִיִ ם ִִמן‬ ‫ִ‬ ‫ואא"ז הבנין דוד זצ"ל בדרשותיו פירש שקאי על הפסוק‬ ‫מאסטראווצע‪ .‬דאף שאין ביד היחיד לעורר את חבירו לתשובה‪ ,‬הלא ביד‬ ‫ָהֶָאָחָ ד" (קהלת ד‪ ,‬ט)‪ ,‬וכמו שהבאנו בדרשת שנת תשע"ג (נדפס בגליון לראש‬ ‫ֶ‬ ‫כל אחד ואחד לעורר את עצמו ולעשות תשובה נכונה בכוונת הלב כמו‬ ‫השנה דהאי שתא); ואף כאן נלך בעקבותיו‪.‬‬ ‫שצריך; ואף שעכשיו אינו עושה כן‪ ,‬ואינו עושה אלא תשובה במעשה‬ ‫ובמשנה (יומא פה ע"ב)‪ :‬עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר‬ ‫ובדיבור‪ ,‬באופן של "ולבם לא נכון עמו" – מכל מקום הלא "בידו" לעשות‬ ‫עד שירצה את חבירו‪ .‬וכתב הרי"ף בעין יעקב‪ ,‬דגם העבירות שבין אדם‬ ‫תשובה שלימה‪ .‬נמצא שלא נדחה מן הקדושה‪ ,‬דהלא בידו לשוב; ושפיר‬ ‫למקום לא נתכפרו‪ .‬וטעמא בעי‪.‬‬ ‫מועילה תשובת הרבים אף בלא כוונה‪ ,‬דהלא כל אחד ואחד בידו לעשות‬ ‫תשובה בכוונה‪ ,‬ואין כאן דיחוי‪.‬‬ ‫ע שה דרבים דוחה עשה ד יחי ד – וק ושיי ת המ איר עיני חכמים‬ ‫ובזה מתורץ המשך הפסוקים‪ .‬דהנביא בא להגדיל את כח התשובה‪ ,‬שאף‬ ‫ונקדים דברי הגאון מאסטראווצע זצ"ל (מאיר עיני חכמים מהדורא קמא חלק שני‬ ‫שאינה אלא "דברים" בעלמא בלא הרהור הלב‪ ,‬מועילה באופן שעושה את‬ ‫דרוש ח)‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬בגמרא תענית (ח ע"א) אמר ר' אמי‪ ,‬אין תפלתו של אדם‬ ‫התשובה ברבים; אך התנאי לזה הוא‪ ,‬שיהא ביד כל אחד ואחד לעשות‬ ‫ַּכָּּפִיִ ם" (איכה‬ ‫ְלְָבֵָבנּו ֶֶאל ּ‬ ‫נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו‪ ,‬שנאמר "ִנִ ָּׂׂשא ֵ‬ ‫תשובה באמת‪ ,‬שמגעת עד כסא הכבוד‪ .‬ולזה מתחיל "שובה ישראל" בלשון‬ ‫יֶהם‬ ‫ְּבִּפ ֶ‬ ‫ְיְַפּתּוהּו ִ‬ ‫ג‪ ,‬מא)‪ .‬ופריך‪ ,‬איני? והא שמואל מוקי אמורא עליה ודריש "ַוַ ַ‬ ‫יחיד‪" ,‬עד ה' אלקיך" – שהלא יש לך הברירה לעשות את זאת‪ ,‬ושוב לא‬ ‫ּוִבְלְ ׁשֹוָנָ ם ְיְַכַ ְּזּ בּו לֹו‪ְ ,‬וְִלִ ָּּבם ֹלא ָנָ כֹון ִִעּמֹו"‪ ,‬ואף על פי כן "ְוְ הּוא ַַרחּום ְיְַכַ ֵּפּ ר‬ ‫ִ‬ ‫נדחית מן הקדושה‪ ,‬ולא שייך לומר נראה ונדחה אינו חוזר ונראה; ושפיר‬ ‫ָעָֹוֹן" (תהלים עח‪ ,‬לו‪-‬לח)‪ .‬ומשני‪ ,‬לא קשיא‪ :‬כאן ביחיד‪ ,‬כאן בציבור‪ .‬מבואר‬ ‫אמר אחריו "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" בלשון רבים‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫דביחיד צריך כוונת הלב‪ ,‬ובציבור מועיל מעשה התפלה אף בלא כוונת‬ ‫ויש לבאר בזה המדרש "קחו עמכם דברים של דרשנים טובים"‪ ,‬דקאי‬ ‫הלב‪ .‬ולהבין מדוע הוא כן‪.‬‬ ‫"טֹוִבים ַַה ְּׁׁשַנַ ִיִ ם" [שעושים תשובה ברבים]‬ ‫ִ‬ ‫על הפסוק בקהלת (ד‪ ,‬ט‪-‬י)‪:‬‬ ‫ונראה לי‪ ,‬דאיתא ביומא (פו ע"ב)‪ :‬אמר ר' יוחנן‪ ,‬גדולה תשובה שדוחה לא‬ ‫ַּבֲּעָמָָלָ ם"‬ ‫ָלֶָהם ָׂשָׂכָ ר טֹוב ֲ‬ ‫"ֲאֶׁשׁ ר ֵיֵ ׁש ֶ‬ ‫ָהֶָאָחָ ד" [העושה תשובה ביחידות]‪ֲ ,‬‬ ‫"ִמן ֶ‬ ‫ִ‬ ‫"ֵהן ְיְַׁשַּׁלּ ח ִִאיׁש ֶֶאת ִִא ְׁׁשּתֹו" וגו' (ירמיה ג‪ ,‬א)‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫תעשה שבתורה‪ ,‬דכתיב ֵ‬ ‫[שמהניא תשובה אף בלא כוונה]; "ִּכּ י ִִאם ִיִ ֹּפּלּו" [ולא יהיו במדריגה לעשות‬ ‫ְחְָּתּה"‬‫ְלְַק ּ‬ ‫ָהִָראׁשֹון‪ָ ...‬לָ ׁשּוב ַ‬ ‫ופירש רש"י‪ ,‬הלא תעשה הוא "ֹלא יּוַכַ ל ַּבְּעְָלָ ּה ִ‬ ‫"ָהֶָאָחָ ד ִָיִָקים ֶֶאת ֲֲח ֵֵברֹו" [כי בתשובת הרבים‪ ,‬אף שלבם לא‬ ‫תשובה נכונה]‪ֶ ,‬‬ ‫(דברים כד‪ ,‬ד)‪ .‬וכתבו המפרשים (עיין בספר תוספות יום הכפורים בשם המהרי"ט)‪,‬‬ ‫ָהֶָאָחָ ד ֶׁשִּׁיּּפֹול" [שישוב‬ ‫"ְוְִאילֹו ֶ‬‫נכון עמו‪ ,‬עם כל זה "והוא רחום יכפר עון"]; ִ‬ ‫ְּכִּריתּות ִִאְּמֶּכֶ ם" וגו' (ישעיה‬ ‫"ֵאי ֶזֶ ה ֵֵס ֶֶפר ִ‬‫דבאמת ישראל לא נתגרשו‪ ,‬דכתיב ֵ‬ ‫"ְוְֵאין ֵׁשִׁנִ י ַלַ ֲֲה ִִקימֹו"‪.‬‬ ‫ביחידות ולא יעשה תשובה נכונה]‪ֵ ,‬‬ ‫נ‪ ,‬א) – ואם כן ליכא לאו דמחזיר גרושתו; רק דהוי כמו סוטה שנסתרה תחת‬ ‫אי נמי‪" :‬טובים השנים" – דמהניא תשובת הרבים‪" ,‬מן האחד" – היינו מהא‬ ‫ָּּמָאָ ה"‪ ,‬דכתיב בפרשת מחזיר‬ ‫ד"ַא ֲֲח ֵֵרי ֲֲאֶׁשׁ ר ֻֻהַּט ּ‬ ‫בעלה ואסורה מכח העשה ַ‬ ‫שכל יחיד ויחיד בידו לעשות תשובה נכונה; ולכן מהניא תשובת השנים אף‬ ‫גרושתו (דברים כד‪ ,‬ד)‪ .‬וקשה‪ ,‬איך מועילה תשובה – הא אין עשה דוחה עשה‬ ‫שאינם במדריגת תשובה נכונה‪.‬‬ ‫[וקצ"ע‪ ,‬דבתוספות יום הכפורים שם כתב דיש בה לאו ועשה]‪.‬‬ ‫[ובזה יש לתרץ קושיית הרי"ף בעין יעקב‪ .‬דאיתא שם‪ :‬אמר ר' לוי‪ ,‬גדולה‬ ‫אך נראה לי‪ ,‬דמשום הכי מועילה תשובה‪ ,‬דהויא כמו חרטה דמעיקרא‪ ,‬כמו‬ ‫ֹלֶקיָך" וגו'‪.‬‬ ‫ָׂרֵָאל ַַעד ה' ֱֱא ֶ‬ ‫תשובה שמגעת עד כסא הכבוד‪ ,‬שנאמר "ׁשּוָבָ ה ִיִ ְׂש ֵ‬ ‫התרת חכם שעוקר את הנדר מעיקרו – ונמצא שלא היתה כאן טומאה כלל‪.‬‬ ‫רבי יוחנן אמר‪ ,‬עד ולא עד בכלל‪ .‬ומי אמר רבי יוחנן הכי‪ ,‬והא אמר ר' יוחנן‬ ‫אך כל זה אם עושה תשובה מעומק הלב בכוונה; אבל אם אינו עושה אלא‬ ‫גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה וכו'? לא קשיא‪ ,‬הא ביחיד‬ ‫במעשה‪ ,‬כענין "ויפתוהו בפיהם"‪ ,‬שוב הדרא קושיא לדוכתא‪ :‬איך מועילה‬ ‫והא בציבור‪ .‬והקשה‪ ,‬למה לא תירצו "כאן מיראה כאן מאהבה"‪.‬‬ ‫תשובה כה"ג‪ ,‬כיון דאינו עוקר מעיקרו‪ ,‬והוי כמו הפרת הבעל דמיגז גייז‬ ‫ואינו אלא מכאן ולהבא – ואיך תשובה כזו דוחה את העשה דסוטה? אך זה‬ ‫ויש לומר על פי מה שכתב עוד הרי"ף שם‪ ,‬דרישא דקרא ד"שובה ישראל"‬ ‫רק ביחיד; אבל בציבור‪ ,‬אם עושים תשובה הוי עשה דרבים‪ ,‬ועשה דרבים‬ ‫מיירי בתשובה מאהבה‪ ,‬והנביא אמר לו דהלא כבר עשית תשובה מיראה‬ ‫דוחה עשה דיחיד‪ .‬ומיושבים דברי הגמרא דמחלקת בין יחיד לציבור‪.‬‬ ‫ולא הגעת אלא ל"כי כשלת בעוניך"‪.‬‬ ‫אולם עדיין קשה‪ ,‬כיון שהוכחנו שתשובת היחיד אינה מועילה בלא כוונה‪,‬‬ ‫ולכן אין לתרץ דכאן מיירי מיראה‪ ,‬היינו "עד ה' אלקיך"‪ ,‬דבזה לחוד לא סגי‬ ‫אם כן גם תשובת הרבים לא תועיל בלא כוונה‪ .‬דבאמת קשה‪ ,‬האיך מועילה‬ ‫– דאי מיירי בציבור‪ ,‬הלא מהניא אפילו תשובה בלא כוונת הלב כלל‪ ,‬ולמה‬ ‫תשובה כלל – הלא ישראל נקראו קדושים‪ ,‬והכתוב קראם "ֹצֹאן ָקָָדִָׁשׁ ים"‬ ‫עד ולא עד בכלל‪ .‬לזה צריך לתירוץ דמיירי ביחיד‪ ,‬וסומך גם על התירוץ‬ ‫(יחזקאל לו‪ ,‬לח)‪ ,‬ובקדשים הדין הואיל ונדחו ידחו‪ ,‬דנראה ונדחה אינו חוזר‬ ‫דכאן מיראה; וממילא דמיירי כאן ביחיד העושה תשובה מיראה בלבד (או‬ ‫ונראה; ואם כן איך מועילה תשובה‪ ,‬הואיל ונדחו מחמת חטאם‪ ,‬איך יהיו‬ ‫בלא כוונה לגמרי)‪ ,‬ובזה אינו מגיע עד ה' אלקיך‪ ,‬ודו"ק‪ ,‬וקצרתי‪].‬‬ ‫חוזרין ונראין על ידי תשובה? אך כיון דקיימא לן דכל שבידו לתקן לא‬ ‫עבירות שבין אדם לחבירו – ולמה צר יכות כח הרבים‬ ‫חשיב דיחוי‪ ,‬אם כן גם כאן‪ ,‬כיון שיש בידם לתקן על ידי תשובה‪ ,‬לא נדחו‬ ‫כלל‪ .‬ואם כן קשה‪ ,‬איך מועילה תשובת הרבים – הלא אין ביד אדם לעשות‬ ‫והנה הא דצריכין לדחיית לא תעשה או עשה‪ ,‬היינו רק בחטא של עבודה‬ ‫שחבירו ישוב? אך כיון דמועילה תשובת היחיד‪ ,‬נמצא דכל אחד מן הרבים‬ ‫"ְוְַאְּתּ ָזִָנִ ית ֵֵר ִִעים ַַרִּבּ ים" (ירמיה ג‪ ,‬א); ואם יאמר האדם‪,‬‬ ‫זרה‪ ,‬שזה נכנס לגדר ַ‬ ‫לא נדחה‪ ,‬דבידו לשוב; וממילא יכול אחר כך להצטרף עם הרבים ולעשות‬ ‫אני לא עבדתי שום עבודה זרה‪ ,‬ולכן איני צריך לתשובת הרבים‪.‬‬ ‫תשובה ברבים‪ .‬נמצא דכל זה שתשובת הרבים מועילה‪ ,‬אינו אלא מכח‬ ‫אך מצאנו שחז"ל הגדילו כמה עונות שבין אדם לחבירו‪ ,‬ואמרו‪ :‬כל הכועס‬ ‫היחיד; ואם כן למה מועילה תשובת הרבים אף בלא כוונה‪ ,‬הא ביחיד אינה‬ ‫כאילו עובד עבודה זרה (רמב"ם הלכות דעות פ"ב ה"ג‪ ,‬ועיין שבת קה ע"ב ובמהר"ץ‬ ‫מועילה בלא כוונה – ואם כן שוב לא הוי בידו לתקן‪ .‬עד כאן קושיית המאיר‬ ‫חיות שם‪ ,‬ובזוהר תצוה קכב ע"א); וכן אמרו על המתגאה (סוטה ד ע"ב)‪ ,‬על‬ ‫עיני חכמים‪ ,‬ועיי"ש עוד‪.‬‬ ‫המעלים עיניו מן הצדקה (כתובות סח ע"א)‪ ,‬ועל המחליף בדיבורו (סנהדרין‬ ‫והנה בדור עני אנו קיימין‪ ,‬ואין לנו מי שיגדור גדר ויעמוד בפרץ; אך‬ ‫צב ע"א)‪.‬‬ ‫םירופיכה םוי ‪ -‬הבוש תבש ‪ -‬וניזאה תשרפ‬ ‫ו‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫םירופיכה םוי ‪ -‬הבוש תבש ‪ -‬וניזאה תשרפ‬ ‫ולכן על כל שאר העונות יכולין לטעון "עד ה' אלקיך"‪ ,‬כי הוא גרם על‬ ‫נמצא שחמורות עבירות שבין אדם לחבירו מעבירות שבין אדם למקום‪,‬‬ ‫ידי בריאת יצר הרע‪ .‬וזהו שאמר "כי כשלת בעוניך"‪ ,‬דגם על הזדונות אנו‬ ‫שלזה צריכים לדחייה‪ .‬ושוב אין לו אלא שתי ברירות‪ :‬או שיעשה תשובה‬ ‫כשוגגין על ידי פיתוי היצר‪ .‬אך כל זה אם שב על ענין השקר; דאם לא כן‪,‬‬ ‫בכוונת הלב‪ ,‬שאין זה דבר קל‪ ,‬או שיעשה תשובה בכנופיא וברבים; וכדי‬ ‫הרי חוטא גם בלא פיתוי היצר‪ .‬אבל אם שב על השקר‪ ,‬אז יכולין לטעון‬ ‫שיהא לה חשיבות של רבים‪ ,‬צריכים שיהא לבם שוה זה עם זה‪.‬‬ ‫"אשר הרעותי"‪ .‬וזהו שאמר "קחו עמכם דברים" – דברי אמת‪ ,‬ואז "ושובו‬ ‫וזהו שאמרו‪ :‬עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה‬ ‫אל ה'"‪.‬‬ ‫את חבירו – דהלא אם לא ירצה את חבירו לא יהא לו כח הרבים‪ ,‬ולעבירה‬ ‫ויש להוסיף בזה‪ ,‬דהנה בילקוט שם דרשו "קחו עמכם דברים" – בדברים‬ ‫שנחשבת כעבודה זרה צריכים את כח הרבים‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫פתיתם אותו בסיני‪ ,‬שנאמר "ויפתוהו בפיהם"‪ .‬הרי שהקלקול היה בדברים‬ ‫שאין הלב עמם‪ ,‬שזהו היפך מדת האמת; ולזה אמר "קחו עמכם דברים" –‬ ‫באותם דברים עצמם תתקנו‪ ,‬שיהיו דברי אמת‪.‬‬ ‫דרשה לשבת שובה שנת תשע"ו לפ"ק‬ ‫ְלְַט ֵֵהר ֶֶאְתְֶכֶ ם‪ִִ ,‬מֹּכּל‬ ‫ובזה יש לפרש הפסוק "ִּכּ י ַַבּיֹום ַַהֶּזּ ה ְיְַכַ ֵּפּ ר ֲֲעֵלֵ יֶכֶ ם ַ‬ ‫ב ' ד יוקים‬ ‫ֹּטּאֵתיֶכֶ ם ִלִ ְפְֵנֵ י ה' ִּתְּטְָהָ רּו" (ויקרא טז‪ ,‬ל)‪ .‬דלכאורה הסיפא סותרת לרישא‪:‬‬ ‫ַַח ֵ‬ ‫ַּבֲּעֹוֶֹנֶ ָך" (הושע יד‪ ,‬ב)‪ְ" ,‬קְ חּו‬ ‫ָכַָׁשְׁלְָּת ֲ‬ ‫ּ‬ ‫ֹלֶקיָך ִּכּ י‬ ‫ָׂרֵָאל ַַעד ה' ֱֱא ֶ‬ ‫בהפטרה‪ׁ" :‬שּוָבָ ה ִיִ ְׂש ֵ‬ ‫ברישא אמר שהשם יתברך הוא המכפר‪ ,‬ועיצומו של יום מכפר; ושוב אמר‬ ‫ָפִָרים‬ ‫ְוְַקח טֹוב ּוְנְַׁשְּׁלָּמָ ה ִ‬ ‫ְּדָּבִָרים ְוְ ׁשּובּו ֶֶאל ה'‪ִִ ,‬אְמְ רּו ֵֵאָלָ יו ָּכּ ל ִּּת ָּׂׂשא ָעָֹוֹן ַ‬ ‫ִִע ָּּמֶכֶ ם ִ‬ ‫"לפני ה' תטהרו"‪ ,‬דמשמע שהאדם הוא הצריך לשוב ולטהר את עצמו‪.‬‬ ‫ָׂפֵָתינּו" (שם‪ ,‬ג)‪.‬‬ ‫ְׂש ֵ‬ ‫אלא הוא הדבר אשר דיברנו‪ :‬דעל האדם מוטל תחילה לשוב על דיבורי‬ ‫ומדייקת הגמרא במסכת יומא (פו ע"ב)‪ :‬האי "עון" מזיד הוא‪ ,‬וקא קרי ליה‬ ‫שקר‪ ,‬ואז יכפר עליו השם יתברך על שאר העבירות‪ .‬ויש להוסיף‪ ,‬דתיבות‬ ‫מכשול‪.‬‬ ‫"לפני ה'" רומזות לענין האמת‪ ,‬כי חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת (שבת‬ ‫נה ע"א)‪ ,‬ואיהו אלקא קשוט (זוהר ויקהל רו ע"א); וזהו "לפני ה' תטהרו" –‬ ‫וגם יש לדייק‪ ,‬מהם ה"דברים" שצריכים ליקח‪.‬‬ ‫באותו ענין שהוא "לפני ה'"‪ ,‬דהיינו מדת האמת‪.‬‬ ‫טענת "א שר ה רעותי " – למי שנשמר מ ן ה שקר‬ ‫אי ן השראת השכינה אלא במדת הא מת‬ ‫דהנה במסכת סוכה (נב ע"ב)‪ :‬אמר רב חנא בר אחא‪ ,‬אמרי בי רב‪ ,‬ארבעה‬ ‫ֶּבֱּא ֶֶמת"‬ ‫ַּבֶּח ֶֶסד ִּכּ ֵּּסא ְוְָיַָׁשׁ ב ָעָָלָ יו ֱ‬ ‫והנה בזוהר הקדוש (פקודי‪ ,‬רכ ע"ב)‪ְ" :‬וְ הּוַכַ ן ֶ‬ ‫מתחרט עליהן הקדוש ברוך הוא שבראם‪ ,‬ואלו הן‪ ...‬יצר הרע‪ ,‬דכתיב‬ ‫(ישעיה טז‪ ,‬ה) – קודשא בריך הוא אתקין לההוא כורסייא בחסד‪" ,‬וישב עליו‬ ‫"ַוַ ֲֲאֶׁשׁ ר ֲֲה ֵֵרֹע ִִֹתי" (מיכה ד‪ ,‬ו)‪ .‬אמר רבי יוחנן‪ ,‬אלמלא שלש מקראות הללו‬ ‫באמת"‪ ,‬דאיהו תיקונא דחותמא דכולא‪ ,‬ולא יתיב על ההוא כורסייא אלא‬ ‫נתמוטטו רגליהם של שונאיהן של ישראל‪ :‬חד – דכתיב "ואשר הרעותי";‬ ‫בחותמא דא דאיהו אמת‪ .‬נמצא דליכא השראת השכינה כי אם על ידי‬ ‫ּיֹוֵצר ֵּכּ ן ַַאֶּתּ ם" וגו' (ירמיה יח‪ ,‬ו); ואידך –‬ ‫"ִהֵּנּ ה ַכַ ֹח ֶֶֹמר ְּבַּיַ ד ַַה ֵ‬‫וחד – דכתיב ִ‬ ‫שמירת האמת‪ ,‬ועל ידי זה זוכין להגיע "עד ה' אלקיך"‪.‬‬ ‫ְוְָנַָת ִּּתי ָלֶָכֶ ם ֵלֵ ב ָּּבָׂשׂ ר" (יחזקאל לו‪ ,‬כו)‪ .‬רב‬ ‫ָהֶָא ֶֶבן ִִמְּבַּׂשְׂרְֶכֶ ם ַ‬ ‫"ַוַ ֲֲה ִִסֹר ִִֹתי ֶֶאת ֵלֵ ב ֶ‬ ‫ְּבִּקְרְְּבֶּכֶ ם" וגו' (שם‪ ,‬כז)‪.‬‬ ‫רּוִחי ֶֶאֵּתּ ן ִ‬ ‫"ְוְֶאת ִ‬ ‫פפא אמר‪ ,‬אף מהאי נמי‪ֶ :‬‬ ‫"ַאֶּתּ ם" אותיות אמ"ת‪ִ" ,‬נִ ָּּצ ִִבים ַַהּיֹום" (דברים כט‪ ,‬ט) – וכמו‬ ‫ויש לרמז בזה‪ַ :‬‬ ‫שאיתא בזוהר (פנחס‪ ,‬רלא ע"א) דבכל אתר "ויהי היום" דא ראש השנה‪.‬‬ ‫והנה בראשית חכמה (שער הקדושה פרק יב)‪ :‬אמר רבי אלעזר‪ ,‬הכל ברא‬ ‫הקדוש ברוך הוא חוץ מן השקר‪ ,‬שלא בראו אלא בני אדם בודין אותו‬ ‫ָלֶָהם‬ ‫ְיְִהי ֶ‬ ‫ֹּיּאֶמר ַַאְך ַַע ִּּמי ֵֵה ָּּמה ָּּבִנִ ים ֹלא ְיְַׁשֵּׁקּ רּו‪ַ ,‬וַ ִ‬ ‫ויש לפרש בזה הפסוק "ַוַ ֶ‬ ‫מלבם‪ ,‬עד כאן לשונו‪ .‬וכן הוא בתנא דבי אליהו זוטא (פרשה ג)‪ :‬הכל ברא‬ ‫יַע" (ישעיה סג‪ ,‬ח)‪.‬‬ ‫ְלְ מֹוִׁשׁ ַ‬ ‫הקדוש ברוך הוא בעולמו‪ ,‬חוץ ממידת השקר שלא ברא‪ ,‬ומידת עוול שלא‬ ‫תשובה מאהבה – עו שה הא מת מפני שה וא א מ ת‬ ‫ְוְֵאין ָעֶָוֶ ל‬ ‫"ַהּצּור ָּּת ִִמים ָּּפ ֳֳעלֹו ִּכּ י ָכָ ל ְּדָּרָָכָ יו ִִמ ְׁׁש ָּּפט‪ֵֵ ,‬אל ֱֱאמּוָנָ ה ֵ‬‫עשה‪ ,‬שנאמר ַ‬ ‫ַַצ ִּּדיק ְוְָיָָׁשׁ ר הּוא" (דברים לב‪ ,‬ד)‪[ .‬ועיין מנחת אברהם (שטערן‪ ,‬מצוה ל)‪ ,‬משיב‬ ‫והנה יש לומר דתשובה מאהבה היא על ידי קבלת שמירת האמת‪ .‬דהנה‬ ‫נפש (גינצלער‪ ,‬פרשת נח)‪ ,‬ובאר שלמה (צוקער‪ ,‬מערכת ש אות ב)‪].‬‬ ‫כתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק י הלכה ב)‪ :‬העובד מאהבה‪ ,‬עוסק בתורה‬ ‫ובמצות והולך בנתיבות החכמה‪ ,‬לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת‬ ‫ונמצא דעל כל שאר העונות יש להאדם אמתלא‪ ,‬שהקדוש ברוך הוא ברא‬ ‫הרעה ולא כדי לירש הטובה‪ ,‬אלא עושה האמת מפני שהוא אמת‪ ,‬וסוף‬ ‫את היצר הרע; אמנם על השקר לא שייך טענה זו‪.‬‬ ‫הטובה לבא בגללה‪ .‬ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד‪ ,‬ואין כל חכם זוכה‬ ‫והנה בספר חסידים (סימן תרמז)‪ :‬מעשה ברשע אחד שאמר לחכם‪ ,‬אילו‬ ‫לה; והיא מעלת אברהם אבינו‪ ,‬שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא‬ ‫היית מורה לי תשובה דבר אחד הייתי עושה‪ ,‬ואפילו קשה ביותר‪ .‬אמר‬ ‫עבד אלא מאהבה‪ .‬והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה‪,‬‬ ‫לו‪ :‬אל תכזב‪ ,‬ובזה לך תשובתך מקובלת‪ .‬אמר הרשע‪ :‬זה אסבול‪ ,‬אף על‬ ‫ֹלֶקיָך"; ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה‪,‬‬ ‫ְבְָּת ֵֵאת ה' ֱֱא ֶ‬ ‫"ְוְָאַָה ּ‬ ‫ַ‬ ‫שנאמר‬ ‫פי שקשה לי ביותר‪ .‬כשבא לגזול‪ ,‬אמר בלבו‪ :‬אם ידעו כי אני אומר אמת‬ ‫מיד יעשה כל המצות מאהבה‪.‬‬ ‫גזלתי – יתלוני‪ ,‬ואם אומר שקר – הרי אכזב; ונמנע‪ .‬פעם אחת הפקיד לידו‬ ‫ואמרו חז"ל ביומא (פו ע"ב) דהפסוק "כי כשלת בעוניך" מיירי בתשובה‬ ‫המלך את הכלי שהיה כסף וזהב בו‪ ,‬והיה יצרו אומר לו לגוזלו; חשב בלבו‪:‬‬ ‫מיראה‪ .‬ולזה הוסיף הנביא "קחו עמכם דברים" – וכנזכר לעיל‪ ,‬שיזהר‬ ‫אני צריך לישבע על שקר ואעבור על מצות מורי; נמנע והלך לו‪ .‬פעם אחת‬ ‫במדת האמת‪ ,‬ובזה יגיע לתשובה מאהבה‪.‬‬ ‫רצה לבוא על הזונה‪ ,‬אמר‪ :‬אם יכירו אותי‪ ,‬אם אומר שקר אעבור על מצות‬ ‫ְרְֵחק‬ ‫ּוְדְַבר ָּכּ ָזָ ב ַַה ֵ‬ ‫מורי; נמנע והלך לו‪ .‬כך שב מכל עונותיו‪ .‬לכך נאמר "ָׁשְׁוְ א ַ‬ ‫אִתי ַוַ ֲֲא ַַת ֵֵעָבָ ה‪ּ ,‬תֹוָרְָתְ ָך ָאָָהְָבְ ִּּתי" (תהלים קיט‪ ,‬קסג) –‬ ‫"ֶׁשֶׁקר ָׂשֵׂנֵ ִ‬ ‫ֶ‬ ‫וזהו שאמר‬ ‫ָׂרֵָאל ֹלא ַיַ ֲֲעׂשּו ַַעְוְָלָ ה ְוְ ֹלא ְַיְַדְּבּ רּו‬ ‫"ְׁש ֵֵא ִִרית ִיִ ְׂש ֵ‬ ‫ִִמֶּמּ ִּנּ י" (משלי ל‪ ,‬ח)‪ ,‬וזהו שנאמר ׁ‬ ‫ותורתך‪ ,‬תורת אמת‪" ,‬אהבתי"‪.‬‬ ‫ַּתְּרְִמית" (צפניה ג‪ ,‬יג)‪.‬‬ ‫ִ‬ ‫יֶהם ְלְ ׁשֹון‬ ‫ְּבִּפ ֶ‬ ‫ָכָָזָ ב‪ְ ,‬וְ ֹלא ִיִ ָּּמ ֵֵצא ִ‬ ‫ְקְָרָֻאהּו ֶֶב ֱֱא ֶֶמת" (תהלים קמה‪,‬‬ ‫וזהו שאמר "ָקָ רֹוב ה' ְלְָכָ ל ֹקְֹרְָאָ יו‪ְ ,‬לְֹכֹל ֲֲאֶׁשׁ ר ִיִ ֻ‬ ‫ולהאמור יש להוסיף‪ ,‬דלא רק מצד המציאות מועיל – שאם נזהר מן‬ ‫יח) – כי אם רוצה בקרבת ה'‪ ,‬יאחז במדת האמת‪.‬‬ ‫השקר שוב לא יחטא – אלא אף מצד הטענה‪ :‬שאם שב בענין השקר‪ ,‬יש לו‬ ‫ויעזור השם יתברך שנזכה לאחוז במדת האמת‪ ,‬חוק ולא יעבור‪ ,‬ובזה נזכה‬ ‫אמתלא על כל שאר העבירות שעשה‪.‬‬ ‫שיהא דבר טוב וקים לעולם ועד‪ ,‬אמן‪.‬‬ ‫ועוד יתירה מזו‪ ,‬שאם חס ושלום אין האדם נזהר מלדבר שקר‪ ,‬שוב אין לו‬ ‫אמתלא גם על שאר העבירות; דהלא הוכיח על עצמו שאף בלא היצר הרע‬ ‫הוא חוטא‪ .‬ורק אם נזהר במדת האמת‪ ,‬אז יש לו מליצה ישרה שאין הוא‬ ‫אשם בעונותיו‪ ,‬כי היצר מכשילו‪.‬‬ ‫לקבלת הגליון והארות והערות‪arichimishemirim@gmail.com :‬‬ ‫מכון לכתיבת דברי תורה ודרשות של הרבנים שליט"א‬ ‫יצא לאור ע"י מכון ערוכים ושמורים‬ ‫םירופיכה םוי ‪ -‬הבוש תבש ‪ -‬וניזאה תשרפ‬ ‫ז‬ ‫דרושים קדמונים‬