gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

מחוברים - עוז והדר · Mechiburim - Oiz Vehudar — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

מוציא לאור: מחוברים - עוז והדר · Mechiburim - Oiz Vehudar

שבוע: האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

מחוברים - עוז והדר · Mechiburim - Oiz Vehudar — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

פתח את ה-PDF הורדה

‫מצורפים העלונים‪:‬‬ ‫‬ ‫בס"ד‬ ‫חמ„ו˙ ‚נוזו˙ ופנינים י˜רים מע˘י ‪„ˆ‰‬י˜ים‬ ‫ופעול˙ם ‪‰‬ליכו˙י‪‰‬ם ב˜ו„˘ ורום מעל˙ם ˘ל‬ ‫מרנן ˙למי„י ‪‰‬בע˘"ט זי"ע וממ˘יכי „רכם‬ ‫‬ ‫אורות של אמונה‬ ‫‡וˆר בלום וכלי מל‡ ברכ‪ ‰‬מסו„ר וערוך מ˙וך‬ ‫˘יחו˙ ‪‡‚‰‬ון רבי מנחם מנ„ל פומרנ‪˘ ı‬ליט"‡‬ ‫לדרך החיים‬ ‫מלוקט מדברות‬ ‫קדשו ותורתו של‬ ‫האדמו"ר רבי דוד חי‬ ‫אביחצירא שליט"א‬ ‫עמ' י"ג‬ ‫עמ' י"א‬ ‫בס"ד‬ ‫ובחר˙ בחיים‬ ‫בס"ד‪ ,‬גיליון רצ"ח | פרשת יתרו | תשפ"ה‬ ‫משיעורי‬ ‫רבי מנחם מנדל‬ ‫‚ליון ˘בועי במ˘נ˙ מרן ה‡ור החיים ה˜' זיע"‡‬ ‫גליון ש”ו | האזינו‬ ‫גיליון א'‬ ‫בראשית תשפ"ו‬ ‫ע‪ ú‬ה˙ורה והמוע„ים‬ ‫עמ'החייםי"ט‬ ‫פומרנץ שליט"א‬ ‫הפרדת רשויות – האדם ובעלי‬ ‫)בראשית תשפ"ג(‬ ‫˙ור˙ חיים‬ ‫נו˘‡ ˙ורני מר˙˜‬ ‫עמ' ט"ו‬ ‫‪ -‬יום הכיפורים‬ ‫תשפ”ז‬ ‫ל‡ור „ברי ה‡ור החיים‬ ‫˘ולחן ˘ב˙ עם ה‡ור החיים‬ ‫האכילה קודם החטא ולאחריה ולאחר דור המבול‬ ‫טרם מתן תורה נצטוו ישראל מפי‬ ‫אותו ליל הסדר לא יישכח במהרה מבני המשפחה‪ ,‬קטנים‬ ‫וגדולים גם יחד‪.‬‬ ‫איך שרק תסתכלו על זה‪ ,‬היה יחיאל מיכל חביב הקהל‪.‬‬ ‫ממרום גילו המופלג וזקנו שופע ההדר‪ ,‬מקומו הקבוע אי‬ ‫מוֹע‬ ‫הגבורה )יט‪ ,‬ה(‪” :‬וְ ַע ָתּה ִאם ָשׁ ַ‬ ‫ולאשתו נתן הבורא יתברך את כל עשב זורע זרע‬ ‫וכל פרי עץ‪ .‬אולם לחית הארץ ולעוף השמים נתן‬ ‫מובן‪ ,‬כי לכאורה כאן במעשה בראשית מדברת‬ ‫התורה על דרך פעולת גוף האדם והבהמה‪ ,‬וכי‬ ‫ויהי האדם לנפש חיה‬ ‫יתי‬‫וּשׁ ַמ ְר ֶתּם ֶאת ְבּ ִר ִ‬ ‫ִתּ ְשׁ ְמעוּ ְבּקֹלִ י ְ‬ ‫יתם לִ י ְסגֻ לָּ ה ִמכָּ ל ָה ַע ִמּים כִּ י לִ י כָּ ל‬‫וִ ְהיִ ֶ‬ ‫עד סמוך לעלות השחר ישב סבא וסיפר‪ ,‬בכה וקונן‪ .‬על‬ ‫הצרת צעדיהם ועל האקציות ההמוניות‪ ,‬על השאגות‬ ‫שם בכותל המזרח בבית הכנסת השכונתי וקורות חייו‬ ‫שהותירו את חותמם בפניו משופעות הקמטים והתלמים‪,‬‬ ‫רק את כל ירק עשב‪ ,‬ולא את פרי העץ והזרעים‪.‬‬ ‫שניהם מקרה אחד להם עד שיאכלו מאכל אחד‬ ‫בריאת האדם ושלטונו בברואים‬ ‫ָה ָא ֶרץ“‪.‬‬ ‫מקפיאות הדם והכלבים האימתניים‪ ,‬על המגלבים שהכו‬ ‫בבשר החי ועל הנסיעות הממושכות בתת‪-‬תנאים בקרונות‬ ‫ירד מיכל‘ה אל העם והואיל בטובו להעניק להם עצה‬ ‫ותושייה‪ ,‬חיוך חם וגם כוס תה מפעם לפעם‪ ,‬חלוט ביד‬ ‫ואין מאכלם יחד כולם בשווה‪.‬‬ ‫ויהיו ניזונים בשווה?‬ ‫’בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ‘‪.‬‬ ‫האור החיים מבאר את פשר הציווי‬ ‫הבקר‪.‬‬ ‫אוהבת וגדוש קוביות סוכר‪.‬‬ ‫ברם‪ ,‬לענין מה שכתב רש“י בדבר איסור אכילת‬ ‫אם כן‪ ,‬לשון רש“י ’השוה להם הכתוב בהמות‬ ‫הזה‪ ,‬וכותב‪” :‬וְ כַ ֲא ֶשׁר ָר ָצה ֵא‪-‬ל ֶעלְאיןיוֹןלך יפה מן ההתחלה ‪ -‬בריאת מעשה בראשית‬ ‫הוא נזכר‪ ,‬בקול‪ ,‬בפניו של השטן שחרץ את גורלם בהינף‬ ‫הגדרתו המדויקת שנויה היתה במחלוקת‪ַ .‬זקן הקהל‪ ,‬ניצול‬ ‫בשר לאדם הראשון‪ ,‬מודה הרמב“ן‪ ,‬וכותב כי כך‬ ‫וחיות‘ צריך ביאור‪.‬‬ ‫דוּשּׁה‬ ‫וּב ָרה‪ ,‬יְ סוֹד ַה ְקּ ָ‬ ‫תּוֹרה זַ כָּ ה ָ‬ ‫לָ ֵתת ַה ָ‬ ‫המשך בעמוד הבא‬ ‫בס“ד‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫בששה ימים‪ ,‬ולבסוף שבת קודש‪ ,‬בה כלו מעשה‬ ‫יד וקבע מי לחיים ומי למוות‪ .‬ביכּה מרות‪ ,‬לראשונה מזה‬ ‫שואה‪ ,‬סבא חביב או שכן אדיב‪ ,‬כל אלה הינם רק חלק‬ ‫היא דעת רבותינו ז“ל‪ ,‬והוא פשוטו של מקרא‪.‬‬ ‫ובפרט יש להבין מה שכתב לאחר מכן ’ולא הרשה‬ ‫השמים והארץ וכל צבאם‪ ,‬וישבות אלקים ביום‬ ‫רוּחנִ יּוֹת‪ִ ,‬צוָּ ה לָ ֶהם‬ ‫רוּחנִ יּוּת ָה ָ‬‫וְ ַה ָטּ ֳה ָרה וְ ָ‬ ‫עשורים‪ ,‬את גורלה של משפחתו הענפה וקהילתו הפורחת‬ ‫מאותו רצף ארוך של תארים שהוצמדו לו והפכו לחלק‬ ‫עולה אם כן‪ ,‬כי לדברי הרמב“ן לא קשה הקושיא‬ ‫לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר‘‪ .‬לשון‬ ‫שׁוּבה ֲא ִפלּוּ ֵמ ֵח ְטא ַקל‪.‬‬ ‫השביעי‪.‬‬ ‫ֶשׁיַּ ְחזְ רוּ ִבּ ְת ָ‬ ‫שעלו על המוקד‪ ,‬חלקם מול עיניו‪ .‬צירל וחווהל‘ה‪ ,‬משה‪-‬‬ ‫מתדמיתו‪ ,‬חלק ממסכת חייו‪.‬‬ ‫וּכְ ָבר ָק ַדם לָ נוּ ַמ ֲא ָמ ָרם זַ “ל )קידושין‬ ‫מרגליות יקרות ואבני מט‪,‬‬ ‫הראשונה שהקשינו על דברי רש“י‪ ,‬בדבר‬ ‫זו אינה מצויה‪ ,‬כי מן התורה יודעים אנו על‬ ‫מרדכי ויידל‪ ,‬אבא ואמא‪ .‬החברים לשטיבל והשכנים‪ ,‬הרבי‬ ‫חושן‪,‬‬ ‫ביום השישי לבריאה‪ ,‬ברא הקדוש ברוך הוא את‬ ‫שרוליק נכדו‪ ,‬אשר חש קרוב מספיק לסבא הגדול‪ ,‬החליט‬ ‫ב( ְבּ ִדין ַה ְמ ַק ֵדּשׁ ֶאת ָה ִא ָשּׁה ַעל‬ ‫וגבאי‪ ,‬המלמד והבלן‪.‬‬ ‫השוואת האדם והבהמה‪ .‬אך עדיין שומה עלינו‬ ‫האסור והמותר‪ ,‬ומדברי חז“ל למדנו על הכשר‬ ‫האדם‪ .‬האדם הוא נזר הבריאה‪ ,‬ונברא אחרון‬ ‫לעשות שימוש מועיל בכובע אותו חבש מיכל‘ה בחיק‬ ‫נפלאיםעליהם‬ ‫פניו הוצפו דם כשנזכר במפקדפנינים‬ ‫ְמנָ ת ֶשׁהוּא ַצ ִדּיק גָּ מוּר‪ ,‬וְ נִ ְמ ָצא ָר ָשׁע‪,‬‬ ‫צדיקיםיו ִק ִ‬‫וסיפורי ֶשׁ ִקּ ָ‬ ‫להבין את הלשון שנקט רש“י‪ ,‬ש‘לא הרשה‘ לאדם‬ ‫והפסול‪ ,‬אולם מהו ’לא הרשה‘? האם איסור גמור‬ ‫למעשה בראשית‪ ,‬אחר כל בעלי החיים‪ ,‬כדי‬ ‫הסדיסט שכפה‬ ‫המשפחה ‪ -‬כובע הסבא החביב‪.‬‬ ‫ישׁינַ ן ֶשׁ ָמּא‬ ‫ידּוּשׁין‪ ,‬כִּ י ַחיְ ִ‬ ‫ידּוּשׁ‬ ‫לרוץ ריצה חסרת תכלית על השלג‪ ,‬ועטו ארשת סלידה‬ ‫ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר‪ .‬מדוע נוקט‬ ‫באותו ליל הסדר עליו נסוב סיפורנו‪ ,‬החליט שרוליק כי‬ ‫הגות ורעיון ָע ָשׂה ְתּ ָ‬ ‫דברי‬ ‫הוא? הלא על עץ הדעת הזהיר הקדוש ברוך הוא‬ ‫שישלוט בכולם‪.‬‬ ‫שׁוּבתוֹ‬ ‫וּב ֶא ְמ ָצעוּת ְתּ ָ‬‫שׁוּבה‪ְ ,‬‬ ‫רש“י בביטוי זה‪ ,‬החורג מלשון התורה בכל מקום‪.‬‬ ‫את אדם הראשון בפירוש‪ ,‬ואמר לו )בראשית ב יז(‬ ‫במשורה‪.‬‬ ‫כשתיאר את מרק‪-‬הפיגולים שחולק להם‬ ‫די לו להחשות‪ .‬הוא מוכרח להתחקות אחר סיפור חייו‬ ‫בסיום מעשה בראשית אמר אלקים לאדם‬ ‫יִ ָקּ ֵרא ַצ ִדּיק“‪.‬‬ ‫מדוע נאסר הבשר לאדם והותר לנח?‬ ‫”וּ מֵעֵץ ה ַּדַעַת טוֹב וָר ָע לֹא תֹאכ ַל מ ִּמ ֶּנוּ“‪ ,‬אך מה‬ ‫ולאשתו )פסוקים כט‪-‬ל(‪” :‬ה ִּנ ֵה נָת ַּתִי לָכ ֶם אֶת ּכ ָל‬ ‫אכן נפסק בשלחן ערוך )אה“ע לח‪,‬‬ ‫החסידות‬ ‫כך‬ ‫תורת‬ ‫לא‬ ‫מאוצרות‬ ‫ההתרגשות לפתה אותו כששיתף בסיפורי הגבורה‬ ‫האמיתית‪ ,‬היהודית‪ .‬השופר שהושג מאי‪-‬שם בדרך‬ ‫של סבא‪ ,‬להעשיר בפרטים שעוד לא ראו אור עולם וטרם‬ ‫שמעתם אוזן ולמלא את נרתיקו בסיפורים נוטפי נוסטלגיה‬ ‫ביאור הנוסח ’לא הרשה‘?‬ ‫מנתֶב זֹרֵעַ זֶר ַע אֲׁשֶר עַל ּפ ְנ ֵי כ ָל הָאָר ֶץ וְאֶת ּכ ָל‬ ‫לא(‪]” :‬המקדש את האשה[ על עֵשׂ‬ ‫משובצות מיד‬ ‫זהבליד‬ ‫המחנה‪.‬ומסודרות‬ ‫דרך‪ ,‬התפילין שהוחבאו במסירות נפש והועברו‬ ‫מעברו הנסתר של סבא‪.‬‬ ‫קודם שנבוא לביאור הדברים‪ ,‬נציגה נא בזה את‬ ‫הריעזוֵץ אֲׁשֶר ּבוֹ פְר ִי עֵץ זֹרֵעַ זָר ַע לָכ ֶם יִהְי ֶה לְאָכְל ָה‪:‬‬ ‫שאני צדיק‪ ,‬אפילו רשע גמור‪ ,‬ה ָ‬ ‫המשך דברי הרמב“ן‪ ,‬העוסק בביאור החילוק בין‬ ‫כבהמות נדמו‬ ‫ַשמַי ִם וּ לְכֹל רוֹמֵשׂ עַל‬ ‫תשובהָל חַ ּי ַת הָאָר ֶץ וּ לְכ ָל עוֹף הׁ ּ ָ‬ ‫מקודשת מספק‪ ,‬שמא הרהר וּ לְכ‬ ‫ושיחותיו של‬ ‫בהתרגשות‪ ,‬ספר תהלים בלוי אותו חלקו בני‬ ‫משיעוריו‬ ‫תכנית מורכבת נטוותה מבעוד מועד‪ ,‬וכך מצא את עצמו‬ ‫הריקודים‬ ‫תפילות הימים הנוראים והבכיות המזעזעות‪,‬‬ ‫שרוליק בוהה בסבו משך כל הסדר‪ ,‬עוקב בדריכות אחר‬ ‫דורו של אדם הראשון וזרעו אחריו‪ ,‬ובין נח ובניו‬ ‫על מנת לשנות פרק זה‪ ,‬שומה עלינו לחקור‬ ‫רבי מנחם מנדל פומרנץ ’הרי זו‬ ‫לדגש‪:‬ר ֶץ אֲׁשֶר ּבוֹ נֶפֶׁש חַ ּי ָה אֶת ּכ ָל יֶר ֶק עֵשֶׂב לְאָכְל ָה‪,‬‬ ‫בלבו“‪ .‬עם זאת יש לשים לב הָאָ‬ ‫‪ -‬להם הותרה אכילת בשר‪.‬‬ ‫ולפרש את פשר היחס בין אדם לבהמה‪.‬‬ ‫הרהר כ ֵן“‪ .‬ובזה מסתיימת מלאכת היום השישי‬ ‫מקודשת מספק‪ ,‬שמא ו ַיְה ִי‬ ‫שליט“א‬ ‫בשמחת תורה‪ ,‬שיעורי התורה המחתרתיים והחיזוק‬ ‫ההדדי באמונה‪.‬‬ ‫מעשיו ומצפה לרגע הגורלי בו תשתנה המשוואה‪ .‬הרגע בו‬ ‫הוא יוכל לדרוש‪ ,‬ולעמוד על שלו‪.‬‬ ‫וכתב‪ ,‬כי בעלי החיים יש בהם נפש התנועה‪,‬‬ ‫הנה‪ ,‬כל אדם יש בו נפש בהמית מלבד הנפש‬ ‫עם כל מלאכת השמים והארץ )פסוק לא(‪” ,‬ו ַּיַר ְא‬ ‫תשובה בלבו‘‪.‬‬ ‫קולו התאושש מעט‪ ,‬התייצב‪ ,‬כשהגיע לשלב בו הופיע‬ ‫’נו? אז מי גנב את האפיקומן?‪ ‘...‬הפנה סבא מבט חמים‬ ‫אשר יש בה קצת מעלה בדומה לנפש המשכלת‪,‬‬ ‫המשכלת‪ ,‬וכדברי הכתוב )קהלת ג יט( ּ‬ ‫”כ ִי מִקְר ֶה‬ ‫האםקִים אֶת ּכ ָל אֲׁשֶר עָשָׂה וְה ִּנ ֵה טוֹב מְאֹד ו ַיְה ִי עֶר ֶב‬ ‫נידון מעניין כשלעצמו הוא ‪ -‬אֱלֹ‬ ‫הצבא האדום בשערי המחנה וכבש אותו‪ ,‬שחרר את שלדי‬ ‫לנכדים‪ ,‬בקולו נשמעת היטב שמחת החג אך לצד זאת‬ ‫ואף כח הבחירה ניתן בהם במידה ידועה‪ ,‬לבחור‬ ‫ב ְנ ֵי הָאָד ָם וּ מִקְר ֶה ה ַּבְהֵמָה וּ מִקְר ֶה אֶחָד לָה ֶם‬ ‫תשובה‪ ,‬בֹקֶר יוֹם הׁ ַּשׁ ִּשִי“‪.‬‬ ‫ו ַיְה ִי‬ ‫ניתן להניח שהעבריין עשה‬ ‫האדם שבו ואפשר להם לשוב לארץ החיים‪.‬‬ ‫מעיד רעד קל כי השנים לא פסחו עליו‪.‬‬ ‫עמ' כ"ג‬ ‫בחיים על פני המוות ולבחור את הראוי להם‬ ‫ּכ ְמוֹת ז ֶה ּכ ֵן מוֹת ז ֶה ו ְרוּ חַ אֶחָד ל ַּכֹל וּמוֹתַר הָאָד ָם‬ ‫ובכך להחזיק את הקידושין כתקפים‬ ‫עמ' כ"ז‬ ‫’ואז נמלטתי לארץ הקודש‪ ,‬השתקעתי בבני ברק והנה אני‬ ‫נדמה לו שהוא שמע משהו‪ .‬מי?‬ ‫מאכל האדם‪ ,‬ואיסור הבשר‬ ‫שבת קודש‬ ‫על התורה‬ ‫למזונם‪ ,‬ובכח זה בורחים הם מן הצער והמיתה‬ ‫מִן ה ַּבְהֵמָה אָי ִן ּכ ִי ה ַּכֹל הָב ֶל“‪ .‬כי אכן מאכל האדם‬ ‫מספק‪ ,‬גם בשעה שאנו עודנו רואים ‪-‬‬ ‫’אני‘ נשמע שוב הקול‪ ,‬צלול וצעיר‪ ,‬מפיו של שרוליק‪’ ,‬אני כאן‘ סיים באחת‪ ,‬נותן סביבו מבט אוהב‪ ,‬חם‪.‬‬ ‫ומבקשים את מזונם וטובתם‪ .‬וכמו שאמר הכתוב‬ ‫והבהמה שווה‪ ,‬ויכול אדם לאבד ולהפקיר את‬ ‫והואנתינת עשב הארץ למאכל לאדם ולכל הבהמה‬ ‫לדוגמה ‪ -‬את החפץ הגנוב בידו‪ ,‬על‬ ‫זהו? הנכדים היו המומים‪.‬‬ ‫גנבתי את האפיקומן!‘‬ ‫)קהלת ג כא( ”מִי יוֹדֵעַ רוּ חַ ּב ְנ ֵי הָאָד ָם הָעֹל ָה ה ִיא‬ ‫שליחותו בעולם‪ ,‬עד שיהא נמשל כבהמות נדמה‪.‬‬ ‫כתב רש“י דבר אשר יש בו ענין לענות בו‪ ,‬וז“ל‪:‬‬ ‫טרם החזירו לבעליו‪.‬‬ ‫בענין זה נחלקו הראשונים והאחרונים‬ ‫לאחרשבת‬‫נועם‬ ‫לפתע‬ ‫אכסוף‬ ‫חכמההחיפזון הפתאומי של סבא לסיים‪ ,‬לקצר‬ ‫קודש והגיונות מה‬ ‫זמן‪.‬‬‫שלהבות‬ ‫’ומה תרצה בתמורה?‘ סבא לא בזבז‬ ‫לְמָעְל ָה ו ְרוּ חַ ה ַּבְהֵמָה הַיֹּרֶד ֶת ה ִיא לְמ ַּטָה לָאָר ֶץ“‪.‬‬ ‫ואמרו חז“ל כי האדם הוא ממוצע בין מלאכי‬ ‫”לכם יהיה לאכלה‪ .‬ולכל חית הארץ ‪ -‬השוה להם‬ ‫’אבקש את אשר חפצתי‘ הבהיר שרוליק בטון עסקי שאינו האריכות הרבה ולוותר על פירוט העלייה לארץ‪ ,‬חבלי‬ ‫ומשום כך ראוי גם לבני האדם לנהוג ברחמים‬ ‫השרת לבהמת הארץ‪ ,‬וכלשונם )חגיגה טז‪” :(.‬ששה‬ ‫וסגולתה)עיי‘ נו“כ שם(‪ ,‬יש הסבורים כי אכן‬ ‫הכתוב בהמות וחיות למאכל“‪.‬‬ ‫בוער‬ ‫השבת‬ ‫ועוד? מה‬ ‫בקדושת‬ ‫השבועלי הקליטה והקמת המשפחה‪ ,‬שיקומו האישי‬ ‫מפרשת‬ ‫משתמע לשתי פנים‪’ ,‬אך ורק אם יואיל הסבא להבטיח‬ ‫בבעלי החיים ולא לגרום להם צער‪.‬‬ ‫דברים נאמרו בבני אדם‪ ,‬שלשה כמלאכי השרת‪,‬‬ ‫ניתן להאמין בכך‪ ,‬אך זאת כמובן רק‬ ‫לו?‬ ‫נאמנה כי יגשים את משאלתי‘‪.‬‬ ‫מבואר‪ ,‬כי על אף היות האדם נזר הבריאה‬ ‫מטעם זה‪ ,‬מדרכי המוסר ראוי היה תחילה שלא‬ ‫שלשה כבהמה“‪ .‬בחלק הרוחני שבו נוהג האדם‬ ‫ותכליתה‪ ,‬מכל מקום לענין מאכלו הושווה לחית‬ ‫הרבילהשיב‬ ‫וסבורים‬ ‫עצמו‬ ‫בתנאי שהוא קיבל על‬ ‫עצמו את על ההנהגה‪ ,‬ובטרם לקח‬ ‫החולקים‬ ‫ה‡הבה מ˜ל˜ל˙ ‡˙ ה˘ורה‬‫כוס ישועות אשא ‪ -‬גביע‬ ‫את השמש ושאלו על‬ ‫מאן‪-‬דהוא שפגש‬ ‫כבשן האש‬ ‫’במה כבר יכול להיות מדובר?‪ ‘...‬סבא הפך משועשע‪,‬‬ ‫תמיהה מתבקשת תמה רבינו בעל ’אור החיים’ היעדרותו‪ ,‬סיפר שהלה גמגם על עיסוק חשוב‬ ‫ויש בכדי‬ ‫הגזילה‪,‬‬ ‫את את‬ ‫הקדוש‬ ‫לאכול מבשר בעלי החיים‪ .‬אולם כאשר השחית‬ ‫כמלאכי מרומים‪ ,‬אולם בצרכיו הגופניים אינו‬ ‫ובהמת הארץ‪ ,‬ומאכל כולם מעשב הארץ‪.‬‬ ‫לקדש בו‪,‬‬ ‫הגביע לידו‬ ‫מקוצק‬ ‫’אוסף הבולים היקר שלי? הכרך העתיק של סלאוויטא?‘‬ ‫קידושיו אינם‬ ‫אלאסטוטשינר‬ ‫די‪ ,‬נתן‬ ‫אין רבי‬ ‫אחדאף בכך‬ ‫מהחסידים‪,‬‬ ‫קם כי‬ ‫שנקלע אליו שלא בטובתו‪ .‬התורה הקדושה מספרת לנו אודות המעמד נורא ההוד ‪-‬‬ ‫הקדוש בפרשת ויגש (בראשית מה)‬ ‫שרוליק‪:‬‬ ‫כל אדם את דרכו על הארץ‪ ,‬וגם הארץ הנה‬ ‫שונה מן הבהמה‪ .‬ומשום כך‪ ,‬אם לא ישגיח על‬ ‫ועוד הוסיף רש“י וכתב‪” :‬ולא הרשה לאדם ולאשתו‬ ‫בראשו‪.‬יוסף ביום השלישי‪ ,‬הם כבר ממשמעמד‬ ‫’לא ולא‘ הניד‬ ‫נשחתה‪ ,‬ובעלי החיים השחיתו דרכם ברעת‬ ‫קיום תפקידו בזה העולם‪ ,‬ידמה לבהמה‪ ,‬כי האדם‬ ‫והעמידו השיב‬ ‫כל עוד לא‬ ‫הגביע‬ ‫מספק‬ ‫אף את‬ ‫ולקח‬ ‫קידושין‬‫מוורשה‪,‬‬ ‫פותחת בפסוקים‬ ‫סוד הגביע‬ ‫כעסו‪.‬הר סיני וקבלת התורה‪ ,‬והפרשה‬ ‫השמש שלנצפה‬ ‫כיצד ייתכן שכל אותן שנים שהיה‬ ‫הגזילה‪.‬יצחק מאיר באמרו לו‪ :‬להמית בריה ולאכול בשר‪ ,‬אך כל ירק עשב יאכלו‬ ‫את של רבי‬ ‫הרב על ידו‬ ‫שלר ֵאל‬‫לפטירתויִ ְשׂ ָ‬ ‫השבעהאת ְבּנֵ י‬ ‫ישׁי לְ ֵצ‬ ‫ימי ִ‬ ‫כלותה ְשּׁלִ‬‫עם ֶֹדשׁ ַ‬ ‫”בּח‬‫כהרגלו‪ ,‬ב(‪ַ :‬‬ ‫בעיר )יט‪ ,‬א ‪-‬‬ ‫סבא‪ .‬משוטט הבאים‬ ‫נרמזה בקולו‬ ‫רוחחי?‬ ‫קוצרהוא‬ ‫להודיע של‬ ‫לאביו כי‬ ‫נימה קלה‬ ‫’נו?‘שלח‬‫במצרים‪ ,‬לא‬ ‫והמתפללים של‬ ‫האדם‪ ,‬נגזרה כליה על תבל וכל יושבי בה‪ ,‬והיו‬ ‫אשר אינו מקיים את התכלית אשר בעבורה בא‬ ‫בראשונים כלם‪ ,‬וכשבאו בני נח התיר להם בשר‪ ,‬שנאמר‬ ‫לכן יקדש יחד‬ ‫לשמוע קדוש‪,‬‬ ‫מוקדשת‬ ‫רוצהנרחבת‬ ‫זי”ע “העולם‬ ‫יריעה‬ ‫ידים‬ ‫בונםְסעוּ ֵמ ְר ִפ ִ‬ ‫מפשיסחא‬ ‫שמחהי‪ :‬וַ יִּ‬ ‫רבי ַבּר ִסינָ‬ ‫סיפרויּוֹם ַהזֶּ ה ָבּאוּ‬ ‫הקדוש ִמ ְד‬ ‫המנינים ֵמ ֶא ֶרץ ִמ ְצ ָ‬ ‫המאוחריםריִ ם ַבּ‬ ‫ובשנות כליאתו בבית‬ ‫לי‪ ,‬סבא‘‪.‬‬ ‫’תבטיח‬ ‫עבדותו‪,‬‬ ‫אם בשנות‬ ‫לעולם הזה‪ ,‬עליו אמרו חז“ל )עירובין יג‪” (:‬נוח‬ ‫חלק נא רבנו”‪.‬‬ ‫הסוהר‪ ,‬ייתכן שלא היה באפשרותו‪ ,‬אך לאחר שלקראת השעה שמונה; הוא נראה מגיח סוף‬ ‫ראויים כולם למות במבול‪ .‬אלא שנח איש צדיק‬ ‫)להלן ט ג( ’כל רמש אשר הוא חי וגו‘‪ ,‬כירק עשב‘ ‪-‬‬ ‫נוספתאלא‪ -‬האם‬ ‫לנקודה‬ ‫ובאחרונים‬ ‫וגמרור“‪.‬‬ ‫נמנו ד ָה ָה‬ ‫תקפ”ז‪ֵ ,‬אל נֶ גֶ‬‫שׁם יִ ְשׂ ָר‬ ‫י”בוַ יִּ ַחן ָ‬ ‫באלול‬ ‫ביוםד ָבּר‬ ‫ותפליור ִסינַ י וַ יַּ ֲחנוּ ַבּ ִמּ ְ‬ ‫תחת‬ ‫כשטליתוֹאוּ ִמ ְד ַבּ‬‫שריר וַ יָּ ב‬ ‫מביתו’והכל‬ ‫בנינוחות‬ ‫והתפייט‪,‬‬ ‫נו‪ ,‬אני מתחייב בזאת‘ נעתר סבא סוף‬ ‫’נו‬ ‫ענה כלום‪,‬‬ ‫הרי”מ’ לא‬ ‫בעל ‘חדושי‬ ‫שעלה לגדולה‪,‬‬ ‫תמים היה‪ ,‬ואותו ראה ה‘ צדיק לפניו בדור הזה‪,‬‬ ‫לו לאדם שלא נברא יותר משנברא“‪ .‬אך לעולם‬ ‫שהתרתי לאדם הראשון ‪’ -‬נתתי לכם את כל‘“‪.‬‬ ‫בתשובה‪,‬‬ ‫הגביע הרהר‬ ‫שהוא‬ ‫בשתיקה את‬ ‫העובדהכי לקחאמירתו‬ ‫בצל הקדש‬ ‫הסתופפוועל‬ ‫הפסוקים‬ ‫סדראשר‬ ‫מהחסידים‬‫האור החיים הקדוש על‬ ‫וקיים‘‪.‬הלא חלפו תשע שנים תמימות בית שחיו‪ ,‬והוא צועד לביתעומד‬ ‫הכנסת‪.‬‬ ‫והעמידו על‬ ‫הנוראים‬ ‫בימים‬ ‫אביו?נעץ עבור מה‬ ‫עד שבאו אחיו‪ ,‬וכיצד לא חש לצערו של‬ ‫ובזכותו הציל הקדוש ברוך הוא שנים שנים מכל‬ ‫בוודאי שם אדם עליו‪ ,‬ויוכל לחזור אל מעלתו‪.‬‬ ‫יש מבואר‪ ,‬כי לא הותר לאדם הראשון לשחוט‬ ‫בתשובה‪.‬הרי‬ ‫ודאי שב‬ ‫מקוצק‪ .‬ואף‬ ‫הרביכי אכן‬ ‫קובעת‬ ‫ידו של‬ ‫תקפ”ח‬ ‫המציין כי‬ ‫תחלת שנת‬ ‫לאחרשלהפסוק‬ ‫נאמר‬ ‫שהפסוק ’וַ יִּ ְסעוּ ֵמ ְר ִפ ִידים‘‬ ‫הסיכה תשלום?‬ ‫מקבל השמש‬ ‫שרוליק את‬ ‫אושוויץ‪ ,‬סבא!‘‬ ‫ַ’ס ֵפּר לנו על‬ ‫הרבי מקוצק‬ ‫יפל דבר בהנהגת חסידי‬ ‫והתאבל האם‬ ‫הרי כל אותן שנים ישב יעקב אבינו‬ ‫מין‪ ,‬ושבעה שבעה מן הטהורים‪ .‬ומעתה ואילך‬ ‫ולאכול בשר בהמה‪ ,‬ואף על ידי שחיטה ‪ -‬כשאינו‬ ‫אדם נאמן‬ ‫שמואל( כי‬ ‫הסוברים‬ ‫מעריב‪ ,‬הביט על‬ ‫פשיסחא‪.‬לָ ָמּה‬ ‫”ק ֶשׁה‪,‬‬ ‫מ ְד ַבּר ִסינָ י‘‪ ,‬וקושייתו איתנה‪ָ :‬‬ ‫בתנאיזֶּ ה ָבּאוּ ִ‬ ‫המשרה‬ ‫במפורש ַ’בּיּוֹם ַה‬ ‫נכלל סביב‪,‬‬‫ששררה‬ ‫המשועשעת לא‬ ‫שפוצצה באחת את הבועה‬ ‫שיטת הרמב"ן בהבדל שבין מאכל אדם ובהמה‬ ‫ואמר לו‪:‬‬ ‫)ביתרבי נתקי‬ ‫החסיד‬ ‫בליל ראש השנה‪ ,‬לאחר תפילת‬ ‫על בנו אהובו‪.‬‬ ‫הקדושסוּק‬‫קוֹדם ָפּ‬ ‫הרב ֶ‬ ‫אלק ִדּים‬ ‫החסידים לְ ַה ְ‬ ‫נגשוה ָהיָ ה לוֹ‬ ‫הכנסתכִּ י ָפּסוּק זֶ‬ ‫מּוּק ָדּם‪,‬‬ ‫בית ְ‬ ‫אתר ַה‬ ‫יח‬ ‫ולהכיןא ֵ‬ ‫ִ‬ ‫להשכים קום‬ ‫הניסים‬ ‫והאתגרים‪,‬‬‫והתשובה ’ספר לנו על החוויה‪ .‬על הקשייםשעליו‬ ‫נתן ה‘ רשות לבני האדם לשחוט ולאכול‪ ,‬כי כל‬ ‫בתשובה‪,‬‬ ‫נבלה וטריפה‪ ,‬אלא רק לנח ובניו הותר הדבר‪ ,‬ואז‬ ‫שהרהרבכדי‬ ‫בפוזמקאות‬ ‫עצמו‬‫תבוא אלי‬ ‫להעיד על‬ ‫רבי “נתקי‪ ,‬עוד‬ ‫מרעידה‪:‬‬ ‫פנינים ואמרות‬ ‫סינַ י‘“‪.‬‬ ‫ֶשׁלְּ ָפנָ יו ֶשׁ ָא ַמר ָ’בּאוּ ִמ ְד ַבּר ִ‬ ‫נמנע יוסףוהישועות‪ ,‬הגבורה וההצלה‪ ,‬אנא!‘ למתפללים?‬ ‫קיום המין ‪ -‬בעבור נח וזרעו‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬הרמב“ן על אתר הביא את דברי רש“י‪,‬‬ ‫לדעות אחרות )טיב קידושין ועוד(‬ ‫נאסר להם בשר מן החי ואבר מן החי ודם‪.‬‬ ‫נזיפה”‪...‬‬ ‫מוורקא זי”ע ואחלו לו ‘גוט יום לקבלאכן‬ ‫יצחק‬ ‫השמש‬ ‫הקהילהכךבפני‬ ‫כשהטיח אחד מנכבדי‬ ‫רצה‬ ‫שלא‬ ‫מפני‬ ‫לאביו‪,‬‬ ‫מלהודיע‬ ‫שקדושי עליון‬ ‫ואף ממעשים אלו למדנו‬ ‫לרבם‪,‬שכל‬ ‫לוהטות‬ ‫חסידים‬ ‫במילים‬ ‫הקדוש אצל‬ ‫טוב’‪ ,‬כנהוג‬ ‫האור החיים‬ ‫משיב‬ ‫על‬ ‫חטאם‪ .‬האפירו‪.‬‬ ‫באחת‪ ,‬פניו‬ ‫אחיוהרצין‬ ‫ולפרסם את‬ ‫לבייש אתסבא‬ ‫ועם כל זאת‪ ,‬גם אחר היתר אכילת הבשר‪ ,‬לא נתן‬ ‫וכתב שכן פירש גם בסנהדרין )נט‪ :‬ד“ה ’לא הותר‘(‬ ‫בעדות של‬ ‫נתונה לו רק‬ ‫הנאמנות‬ ‫האחים הרי סיפרו ליעקב שחיה רעה אכלתהו‪ ,‬את האשמה‪ ,‬שתק הלה במבוכה ופניו הסמיקו‪.‬‬ ‫מהי ההשוואה בין אדם ובהמה?‬ ‫השלחן קיבלו על עצמם את עול הנהגת‬ ‫חדש בהיכל ›››‬ ‫צדיקים כי‬ ‫התבטאויערך את‬ ‫אודותם ממנו כי‬ ‫הוסיפו ובקשו‬ ‫אש יוקדת‪,‬‬ ‫שלהבת‬ ‫ה‘ יתברך לאדם רשות בנפש הבהמה‪ ,‬ואסר להם‬ ‫בזה הלשון‪” :‬לא הותר בשר באכילה‪ ,‬דכתיב ’הנה‬ ‫עדים‪.‬הגביע‪ ,‬ויש‬ ‫שניהחזקת‬ ‫שלידי‬ ‫ממש‪,‬על‬ ‫החסידים‬ ‫טוב‪.‬‬ ‫לכבוד יום‬ ‫הטהור‬ ‫לאיש‬ ‫כולןהבטיח‬ ‫כשורה”‬ ‫יהיה לא‬ ‫מדברים‪,‬‬‫לא הכל‬ ‫“ממחר‬ ‫זהו טאבו‪ ,‬ידעו הכל‪ .‬על הנושא הזה‬ ‫שיוסף‬ ‫ולא חי‪,‬‬ ‫יעקב‬ ‫וכאשר ישמע‬ ‫ל‬ ‫ע‬ ‫ַ‬ ‫הוּא‬ ‫שׁ‬ ‫ֶ‬ ‫י‬ ‫אוּלַ‬ ‫”וְ‬ ‫קדשו‪:‬‬ ‫לשון‬ ‫וזו‬ ‫באש‘‪,‬‬ ‫בוערות‬ ‫’התיבות‬ ‫ולא‬ ‫הנושא‬ ‫על‬ ‫שאלות‬ ‫הזועם‪.‬‬ ‫בו‪ .‬הוא‬ ‫אין‬ ‫עלול‬‫דשים‬ ‫אותו‬ ‫מזכירים‬ ‫אבר מן החי‪ ,‬והוסיף להם לישראל איסור אכילת‬ ‫נתתי לכם את כל עשב‘ וגו‘ ‪ -‬לכם ולחיות נתתי‬ ‫והנה השוואה זו בין אדם ובהמה צריכה תלמוד‪.‬‬ ‫שראויהשלכה‬ ‫לנידון זה‬ ‫שלישהגביע‬ ‫הראשונה‪,‬‬ ‫לדעהמהו סודו‬ ‫נענה להם הרבי מוורקא ואכן נכנס להתבונן‬ ‫אירע‪.‬‬ ‫שאכן‬ ‫לחשוד באחים שידם במעל – כפי‬ ‫שּׁוּרה“‪,‬‬ ‫”א ֲה ָבה ְמ ַקלְ ֶקלֶ ת ַה ָ‬ ‫)סנהדרין קה‪ ,‬ב(‪ַ :‬‬ ‫לחלונות בית‬ ‫אוֹמ ָרם‬ ‫מבעד‪ְ ‬‬ ‫נראו ֶדּ ֶר‬ ‫מקטנותו‪ ,‬וזהו‪.‬‬ ‫אבלנכדלמחרת‪ ,‬לא‬ ‫ידע כל‬ ‫’משם‘‪,‬‬ ‫הגיע‬ ‫רמזים‪ ,‬כלום‪ .‬סבא‬ ‫דם‪ ,‬כי הדם הוא הנפש‪ .‬ורק את גוף בעלי החיים‬ ‫העשבים והאילנות ואת כל ירק עשב לאכלה‪ ,‬אבל‬ ‫הביתגם אם נקבל את עצם הדבר שהאדם והבהמה‬ ‫לכך? הנידון הקודם שהוזכר‪ .‬כי‬ ‫לעריכת השלחן‪ ,‬עמד בראש השלחן הוא על‬ ‫וכך אמרו חכמינו (ב”מ נט‪“ ).‬נוח לו לאדם‬ ‫זרחר‪.‬‬ ‫אוּח‬ ‫ור’מּ ָ‬ ‫ים ַה ְ‬ ‫משתף‪ .‬הכנסת קרני אורן של לְ ַה ְק ִדּ‬ ‫פנינים חכמים ואמרות‬ ‫את ‪ -‬האם‬ ‫להשיגהנ“ל‬ ‫בשאלה‬ ‫יכולים‬ ‫מסתפק‬ ‫שמואלאנחנו‬ ‫והתכונן לקדש‪ .‬על ימינו עמד בנו של אמנם אין‬ ‫העששיות‪,‬‬ ‫הוא לא מדבר על כך ולא‬ ‫התיר הבורא‪ ,‬ולא את נפשו‪ .‬וציוה ה‘ על השחיטה‬ ‫לא חית הארץ נתונה לכם“‪.‬‬ ‫ניזונים מדבר אחד‪ ,‬יש להבין מהו שהושווה‬ ‫האופה‬ ‫שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו‬ ‫להחזיק את‬‫ישהגביע‬ ‫עודנהענינו‬ ‫בידושל‬ ‫דברים‪ ,‬אולם‬ ‫כשהגזילה‬ ‫אברהם סודם של‬ ‫רבי עוֹלָ ם‪,‬‬ ‫תּוֹרה‪ ,‬לָ‬ ‫הרבא‪ ,‬לַ ָ‬ ‫הקדוש‬ ‫בּוֹר‬ ‫הקודם‪,‬לַ ֵ‬‫ה ְמּ ֻקוֶּ וה‬ ‫הוּא זֶ ה יוֹם ַ‬ ‫הרבי‬ ‫במילוי‬ ‫זמנו כִּ י‬ ‫את ְהיוֹת‬ ‫”שׁלִּ‬ ‫לכלות ֶ‬ ‫נאלץנאנח‬‫שובוסבא‬‫חושש‪,‬‬ ‫ברבים”‪’ .‬הבטחה זו הבטחה‘ הזכיר שרוליק בטון‬ ‫למעט צער הבעל חי‪ .‬וזהו אשר אנו מברכים‬ ‫אמנם הרמב“ן עצמו כתב כי אכן חילק הכתוב‬ ‫האדם להם‪ ,‬כאילו תורה אחת להם‪ .‬וגם עצם‬ ‫מגדולי בתורה מצאנו בענין גביע‬ ‫וּמ ַצ ִפּים‬ ‫עודִבים ְ‬ ‫יוֹשׁ‬ ‫עמו ְ‬ ‫ואתווְ ֵהם‬‫יאה‪,‬‬ ‫זי”ע‪,‬ר ָ‬ ‫יּוֹם ַה ְבּ ִ‬ ‫וּמ‬ ‫תּוֹנִ ים‪ִ ,‬‬ ‫שהואיוֹנִ ים וְ לַ ַ‬ ‫משפשףתּ ְחאת‬ ‫תוך לָ ֶעלְ‬ ‫ההסקהאת‬ ‫התנור בעצי‬ ‫”אשר קדשנו במצוותיו וציונו על השחיטה“‪.‬‬ ‫בין האדם ואשתו לחיה והבהמה‪ ,‬ופירש כי לאדם‬ ‫הדבר שהאדם וחמורו יאכלו מאבוס אחד אינו‬ ‫של מכריע‬ ‫הכסףוהוא‬ ‫הקידושין כחלים מספק‪,‬‬ ‫רבים‬ ‫משה‬ ‫והחליט לקיים‬ ‫בפי על כסאו‪ ,‬לקח נשימה ארוכה‬ ‫הבריות כדוגמא עד היכן ידיו מחמת הקור‪,‬‬ ‫והתרווח‬ ‫מאמר זה שגור‬ ‫החסידים‪,‬ינַ י‪.‬הרב הקדוש רבי יעקב אריה יוסף הצדיק‪ ,‬המלמד אותנו כי הצדיק‬ ‫פרקישׂ ָר ֵאל ִמ ְד ַבּר ִס‬ ‫את ְבּנֵ י יִ ְ‬ ‫לומרבוֹאוּ‬ ‫במקום ָמ ַתי יָ‬ ‫לא לנבור בפצעים הישנים‬ ‫ומעולםנאלץ‬ ‫חברו‪ ,‬בחייו‬ ‫לראשונה‬ ‫יש להזהרהבטחתו‪.‬‬ ‫מהלבנת פני‬ ‫במקרה בו הוא טוען שהרהר‬ ‫מרדזימין זי”ע‪ ,‬רבי אלכסנדר זושא משולכילגביע‪.‬‬ ‫התהלים הקבועים שהיה רגיל לומר לפני‬ ‫הקדוש כך‪.‬‬‫יש להניח‬ ‫בתשובה ‪-‬שלודאי‬ ‫ועוד לעשות זאת ”לָ זֶ ה כְּ ֶשׁ ִהגִּ יעוּ ָשׁ ָמּה ‪‬א ָע ְצרוּ כּ ַֹח לְ ַס ֵפּר ֵס ֶדר ַה ָדּ ָבר‪ ,‬וְ ֵתכֶ ף‬ ‫התפלה‪.‬‬‫לדוש בהם‬ ‫הפוגה‪,‬עצמו‬‫להפיל את‬ ‫דעתוללא‬ ‫שיעלה על‬ ‫המדממים‬ ‫מצאנו אדםההם‪,‬‬ ‫א‬ ‫רבי‬ ‫המגיד‬ ‫מפלוצק זי”ע‪ ,‬רבי שרגא פייבל מגריצא וכדברי קדשו‬ ‫לכבשן האש ובלבד‬ ‫נפלאות על פרשת השבוע‬ ‫יע ָחשׁוּק‬ ‫אוֹמרוֹ ַ’בּיּוֹם ַהזֶּ ה ָבּאוּ‘ וגו‘‪ִ ,‬הגִּ ַ‬ ‫רגיל ְבּ ְ‬ ‫הוֹד ָעה‬ ‫המהבילה ַה ָ‬ ‫שהיה‬ ‫בפומבי‪ .‬שלא ילבין פני חברו‪ ,‬מלבד שלא לדבר על כוס התה ָק ְד ָמ‬ ‫ישראל מקוזניץ זי”ע‪ ,‬בספרו ’נזר ישראל’‬ ‫זי”ע ועוד‪.‬‬ ‫קם רבי אברהם משה ומזג מלא היין שכתב שהצדיק משול הוא כגביע של‬ ‫תמר שבעקבותיה דרש רבי יוחנן משמו של לשתות‪.‬‬ ‫הב‡ ◄‬ ‫רבי שמעון בר יוחאי מאמר הזה‪,‬‬ ‫מווארקא יוסף‪ ,‬כי הצדיק אינו אלא כגביע שמקבל‬ ‫המ˘ך בעמו„‬ ‫בתוך הגביע שעמד לפני הרבי‬ ‫אבל אצל אחד המתפללים קרא לפטר את השמש‬ ‫הגאון הצדיק רבי ישראל יעקב‬ ‫ואף הרימו ונתנו על ידו‪ .‬ברב שרעפיו בתוכו להשפיע לכל ישראל כל טוב‪.‬‬ ‫ליובצ’אנסקי – ממשרתו‪ ,‬ואחרים תבעו לקצץ במשכורתו‪.‬‬ ‫אנו‬ ‫מה‬ ‫“עבור‬ ‫מושג‬ ‫היה‬ ‫לא‬ ‫דמו‬ ‫המשגיח מברנוביץ’ ה’ יקום‬ ‫בקרבו התעכב הרבי מוורקא מלהתחיל ובודאי ענין הגביע אשר נתן על ידי‬ ‫משלמים לו? על שנת החורף‬ ‫בסדר הקדוש‪ ,‬עיניו זלגו דמעות רותחות הצדיקים הוא לאות ולסימן שעל ידי כך‬ ‫שכזה‪ ,‬מאמר חז”ל בעלמא‪ ,‬ואם כך אמרו המתוקה שלו?!”‬ ‫חכמינו – כך יש לנהוג!‬ ‫וכלו היה אש להבה‪ .‬ואז‪ ,‬לפתע פתאום‪ ,‬יהיה בידם הצנורות להשפיע שפע ברכה‬ ‫ואחרי תפלת המנחה התגודדו כמה מותיקי‬ ‫חורף כבד היה‬ ‫בזעם‪:‬‬ ‫השמש‬ ‫סביב‬ ‫המנין‬ ‫זה‪.‬‬ ‫התנער ממחשבותיו‪ ,‬הושיט את ידו בה והצלחה על כל המסתופפים בצלם‪.‬‬ ‫השלג נערם‬ ‫לילות ארוכים‪ ,‬וקור עז שרר “כיצד אינך מתבייש לישון על מיטתך?!”‬ ‫גביע האבות‬ ‫היה נתון גביע הקדוש‪ ,‬והניחו על ידו‬ ‫השמש השפיל עיניו ושתק‪.‬‬ ‫ברחובות‪.‬‬ ‫של רבי אברהם משה‪ ,‬ואמר לו בחרדת בספרו ’מגלה עמקות’ (פר’ ויגש) כתב‬ ‫באפשרותו העדיף להתכרבל אזניו בערו מבושה‪ ,‬והוא ייחל שהאדמה תבלע‬ ‫כל מי שהיה‬ ‫המקובל הקדוש רבינו נתן נטע שפירא‬ ‫קדש‪:‬‬ ‫תחת לשמיכות המחממות‪ ,‬ולא לצאת אל אותו‪.‬‬ ‫“עשו אתם קדוש‪ ,‬שכן אתם זכיתם בנזר זי”ע כי תבת ‘גביע’ בנויה מהאותיות‪:‬‬ ‫“אתם צודקים‪ ,‬אמצא לכך פתרון” אמר‪ ,‬ונמלט‬ ‫הרחוב הסוער‪.‬‬ ‫ג‪-‬י‪-‬ב‪-‬ע‪ ,‬הרומזות ל‪-‬ג’ אבות‪ ,‬י”ב שבטים‪,‬‬ ‫הנהגת הצבור”‪.‬‬ ‫וכך נהג גם השמש העירוני‪ ,‬שבמקום להתייצב מהמקום‪.‬‬ ‫לא סרב רבי אברהם משה ומיד קדש וע’ נפש‪ ,‬וכל אלו הם היסודות האיתנים‬ ‫משמרתו בבית הכנסת הגדול עם שחר‪ ,‬אלא שכאשר קרא התרנגול בעלות השחר הבא‪,‬‬ ‫על‬ ‫על היין‪ ,‬ובכך היה למנהיג החסידים עליהם עם ישראל נשען ועומד‪.‬‬ ‫ולהעלות את האש בתנור הגדול‪ ,‬נותר מחופר התהפך השמש על מיטתו והמשיך לישון‪.‬‬ ‫שנותרו בפשיסחא‪ ,‬כשהרבי מווארקא‪ ,‬ויש להשלים זאת עם המבאר בספרים‪,‬‬ ‫על‬ ‫יעלה‬ ‫לא‬ ‫שכזה‬ ‫בקור‬ ‫במיטתו‪.‬‬ ‫הדעת להוציא אף‬ ‫שהיה מבגר ממנו‪ ,‬מתבטל אליו כתלמיד שהאות ע’ רומזת לשבעים הזקנים‪ ,‬על‬ ‫שבטי ישראל ‪ -‬צום יום כיפור (‪ 2‬כר')‬ ‫לפני רבו‪.‬‬ ‫בתחילה‪ ,‬כשהגיעו ראשוני מנין ‘ותיקין’ לא את האצבע הקטנה אל מחוץ לשמיכה‪,‬‬ ‫ידם נמסרה התורה אשר קבל משה‬ ‫שהתגברו כארי לעמוד ממיטתם‪ ,‬ומצאו את הרהר מוחו המנומנם‪ ,‬שלא אבה לחשוב על‬ ‫כך היה גם אצל חלק הארי של חסידי מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים‪,‬‬ ‫ההשלכות‪.‬‬ ‫השמש‬ ‫שנאנס‬ ‫בית הכנסת קר וחשוך‪ ,‬חשבו‬ ‫כמו ששנינו בתחלת מסכת אבות (פ”א‬ ‫פשיסחא אשר קבלו על עצמם את‬ ‫ולא יכול היה לבוא‪.‬‬ ‫מרותו של הרב הקדוש רבי מנחם מנדל מ”א)‪.‬‬ ‫את העלבונות שספג אמש‪ ,‬העדיף לשכוח‪.‬‬ ‫“ממחר” החליט בלבו ב’החלטה נחושה’ תוך‬ ‫שמא חלה והצטנן‪.‬‬ ‫מקוצק זי”ע‪ ,‬כפי שמספר בספר ’מאיר הרי לנו מן האמור‪ ,‬כי בבחינת הגביע‬ ‫אך למחרת‪ ,‬שוב היה ההיכל קפוא וריק‪.‬‬ ‫עיני הגולה’ (אות קפח)‪:‬‬ ‫כדי ששמורות עיניו נעצמות שוב‪.‬‬ ‫נרמזים שרשי בני ישראל‪ ,‬שעל ידם קיום‬ ‫בליל שבת קדש‪ ,‬כאשר עמד הרבי אומתינו ומהם יצאו הענפים להנחיל דת‬ ‫בחוץ שאגה הרוח‪ ,‬פתותי השלג כיסו את כעבור שעתיים‪ ,‬כשהזדחל מהמטה‪ ,‬וראה את‬ ‫מקוצק לערך את שלחנו‪ ,‬עמד בסמוך מורשה לדורות הבאים‪.‬‬ ‫החלונות‪ ,‬ואך בקושי הצליחו לתחוב את השעון‪ ,‬כמעט ופרח לבו בקרבו‪.‬‬ ‫המנהג לומר הפיוטים בניגון בימים הנוראים‬ ‫וכעת עלול‬ ‫השינה‪,‬‬ ‫תאות‬ ‫עליו‬ ‫גברה‬ ‫פעם‬ ‫שוב‬ ‫המנעול‪.‬‬ ‫בחור‬ ‫המפתח‬ ‫אליו הגאון הקדוש רבי יצחק מאיר כעין דברים אלו יש בדברי הרב הקדוש‬ ‫דיום הכיפורים‪ ,‬ואדרבה באופן נעלה יותר‪,‬‬ ‫שלא לדבר על הזמן הרב שבוזבז בהכנסת הוא להיות מפוטר ממשרתו‪...‬‬ ‫מגור זי”ע‪ ,‬בעל ’חדושי הרי”מ’‪ ,‬ובכבודו רבי יהודה אריה לייב מגור זי”ע בספרו‬ ‫העצים ועל הנסיונות להצית את האש בתנור מאין יביא לחם לעולליו?‬ ‫ובעצמו פתח את בקבוק היין ומזג את ’שפת אמת’ (במדבר תרל”ד)‪ ,‬שביאר את‬ ‫הגביע של הקדוש עבור הרבי מקוצק‪ ,‬הכתוב וְ ָהיָ ה ִמ ְס ּ ַפר ְ ּבנֵ י יִ ְ ׂ‬ ‫ש ָר ֵאל ְּכחוֹל‬ ‫המגושם‪ ,‬על מנת שיוכלו הבאים לפשוט את וכיצד יישא את פניו בבית הכנסת?‬ ‫מעשה חסיד לרבו‪.‬‬ ‫הגערות שספג אמש יהיו כאין וכאפס לעומת‬ ‫מעיליהם‪.‬‬ ‫ַה ָיּם ֲא ֶׁשר ל ֹא יִ ּ ַמד וְ ל ֹא יִ ָּס ֵפר (הושע ב א)‬ ‫בין הנוכחים היו כאלה שלא השלימו בדרך הראויה לעבודת הבורא‪ ,‬שעיקר‬ ‫ומים חמים עבור הבאים להשיב את הנפש מה שעלול הוא לספוג היום‪...‬‬ ‫עם כך שרבי יצחק מאיר אינו מקבל על הרצון אצל יהודי הוא להיות דבק ונמשך‬ ‫מהקור כמו בימים הטובים‪ ,‬מאן דכר שמייהו? כמעט והחליט להישאר בבית‪ ,‬אלא שזמן‬ ‫המשך בעמוד ב’‬ ‫המשך בעמוד ב’‬ ‫ספר שבטי ישראל על צום יום כיפור מאת רבי יוסף‬ ‫מכיון שנפעלים על ידי אכילה ושתיה גשמית‪,‬‬ ‫גם בעניני עבודת השם יתברך צריך האדם‬ ‫ישראל אייזענבערגער שליט"א דומ"ץ שיכון סקווירא‬ ‫מצינו אצל הנזהרים במשך כל השנה לאכול‬ ‫להיות שמח וטוב לב‪ .‬אצל כמה צדיקים‬ ‫ובעל שו"ת שבטי ישראל‪ .‬מדריך‬ ‫ביד אחד בלבד‪ ,‬שבערב יום הכיפורים היו‬ ‫נהגו לזמר בניגון את הוידויים‪ ,‬אשמנו ועל‬ ‫מהדרים לאכול בשתי ידים דוקא‪ ,‬כפי שראיתי‬ ‫חטא‪ .‬באור הדברים‪ ,‬כי אכן צריכים לבכות‬ ‫מפורט להלכה ולמעשה בכל‬ ‫אצל אבי אדוני מורי ורבי (התוועדויות תשמ"ה ח"א‬ ‫עניני התענית‪ ,‬ובמיוחד בנוגע‬ ‫ולהתעורר בתשובה על שחטאנו להשם‬ ‫עמ' ‪:)15‬‬ ‫יתברך והרבינו להכעיסו‪ ,‬אבל בו בזמן‬ ‫לחולים ומצבי סכנה‪ ,‬לאור‬ ‫(ליקוטי שיחות‪ ,‬הרה"ק רבי מנחם מנדל מליובאוויטש זיע"א)‬ ‫צריכים לשמוח שאנו לכל הפחות מכירים‬ ‫המציאות בתחומי הרפואה‬ ‫בחטאינו ומצטערים עליהם‪ ,‬ואנו לא בגדר‬ ‫המקובלת בזמנינו‪ .‬בתוספת פרקי‬ ‫ערכי רפואה‪ ,‬ידיעות והסברים‬ ‫אכילת ערב יום הכיפורים – כאכילת‬ ‫הכתוב (משלי ל כ) 'אכלה ומחתה פיה ואמרה‬ ‫מפי טובי הרופאים ומומחים‪.‬‬ ‫הבעלים בקרבן‬ ‫לא פעלתי און'‪.‬‬ ‫"ירצה צום עמך אשר דמו לך מזה‪ ,‬חשוב‬ ‫עצם זה שהאדם יודע שחטא ומתעורר‬ ‫סידור כוונות הרש"ש הושענות סוכות‬ ‫חלבו כעת זבח" (פייט לערב יום כיפור)‪ .‬נראה‬ ‫לפרש‪ ,‬כי זבח סתם בכל מקום הוא שלמים‪,‬‬ ‫לתשובה זהו חסד עליון‪ .‬זהו נקודת השמחה‬ ‫בתוככי בכית התשובה‪ ,‬ולכן אומרים את‬ ‫ספרד‬ ‫ושלמים יש בהם לבעלים ולגבוה‪ ,‬ותענית‬ ‫הלשון חטאנו 'לפניך'‪ ,‬שגם בעת החטאים‬ ‫סידור כוונות הרש"ש הושענות סוכות נוסח ספרד‬ ‫היא במקום זבח‪ ,‬אבל בזבח הזה אין חלק‬ ‫היינו 'לפניך'‪ ,‬לפני ה'‪ ,‬ולא מרדנו בו חלילה‪.‬‬ ‫כולל את כוונות אריז"ל והרש"ש‪ ,‬מסודרות באופן‬ ‫לבעלים‪ ,‬לכן אוכלים בערב יום הכיפורים‪,‬‬ ‫גם כשגונחים ומייללים על החטאים‪ ,‬מכסים‬ ‫דהוי לבעלים וגבוה‪ ,‬כקרבן שלמים‪.‬‬ ‫אותם בשמחה על שלא נכבה אצלנו נקודת‬ ‫ברור בהיר ומדויק‪ .‬משולבים עם‬ ‫היהדות‪ ,‬ועם כל שפלותנו עשינו הכנה‬ ‫כל הכוונות והמקורות והקדמות‬ ‫וזו כוונת הפייט‪ :‬חשוב חלבו כעת זבח –‬ ‫שהוא שלמים שיש בו לבעלים‬ ‫לקראת יום המשפט‪ ,‬קנינו מחזורים וחיזרנו‬ ‫חשובות‪ .‬מבוסס על כתבי וסידורי‬ ‫אחר אתרוג כשר‪ ,‬ועל זה לבד צריכים לתת‬ ‫(מהר"י מבעלזא‪ ,‬הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זיע"א)‬ ‫המקובלים לפי המסורת המקובלת‬ ‫שבח והודיה לה' יתברך‪.‬‬ ‫מדור דור‪ .‬כולל נוסחאות תפילה‬ ‫מטעם זה נהוג אצלנו לזמר קדיש תתקבל‬ ‫ותיקונים מיוחדים לכל ברכה וברכה‬ ‫יראת שמיים עצומה מכוח היום הקדוש‬ ‫בימים הנוראים‪ ,‬בניגון של שמחה‪ .‬גם בתוך‬ ‫ותיקונה‪ .‬עם מנהגי האריז"ל והרש"ש‬ ‫אוצר של יראת שמיים מוכן ומזומן לכל‬ ‫התפילה מזמרים כמה פיוטים וכו'‪ ,‬לא‬ ‫מספרי המקובלים‪.‬‬ ‫יהודי ביום קדוש זה הדבר נלמד מהגמרא‬ ‫מרבים בבכי או בניגון עצוב‪ ,‬להורות שגם‬ ‫במסכת שבת (י‪ ):‬אמר לו הקדוש ברוך‬ ‫כשמתפללים לפני השם יתברך בלב נשבר‬ ‫ביאורי התוספות יבמות ב (לה‪-:‬פד‪).‬‬ ‫הוא למשה‪ ,‬מתנה טובה יש לי בבית גנזיי‬ ‫ונדכה מתוך התבוננות על המרחק העצום‬ ‫ו’שבת’ שמה‪ ,‬ואני מבקש ליתנה לישראל‪ ,‬לך‬ ‫בינינו לצד הקדושה ועל השגתנו הקלושה‬ ‫כל דברי התוספות עם ביאור משולב בתוך לשונם‪,‬‬ ‫והודיעם‪ .‬לכאורה יש להקשות הלוא מצינו כי‬ ‫ביהדות‪ ,‬צריכים בסוף התפילה לזמר את‬ ‫ובסוף כל דיבור נערך סיכום הענין‪ ,‬לתועלת הלומדים‪.‬‬ ‫רק יראת שמיים היא זו הנמצאת באוצרו של‬ ‫הקדיש ולהתחזק בשמחה שלכל הפחות זכינו‬ ‫בסוף כל כרך נסדר מדור 'שינון‬ ‫מלך‪ ,‬ככתוב (ישעיה לג ו) ‘יראת ה’ היא אוצרו’‪,‬‬ ‫להתפלל אל השם יתברך מקרב הלב‪ .‬אף‬ ‫התוספות'‪ ,‬להועיל לחזרה וזכירת‬ ‫ואמרו חז”ל (ברכות לג‪ ):‬אין לו לקדוש ברוך‬ ‫שלא התפללנו בכוונה ראויה‪ ,‬אבל נענענו‬ ‫דברי התוספות‪ .‬בנוסף הובא‬ ‫הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמיים‪,‬‬ ‫בשפתינו‪ ,‬ומבקשים שעקימת השפתים יעלו‬ ‫גם ביאור רש"י על המסכת‪,‬‬ ‫שנאמר ‘יראת ה’ היא אוצרו’‪ ,‬משמע שרק‬ ‫ויתקבלו לרצון (דרשות חומש רש"י תשמ"ב)‪:‬‬ ‫להיטיב את ההבנה בדברי התוס'‬ ‫יראת שמיים נמצאת שם‪ ,‬היא ואין בלתה‪,‬‬ ‫(שפע חיים‪ ,‬הרה"ק רבי יקותיאל יהודה מצאנז זיע"א)‬ ‫ובמחלוקתם על רש"י‪ .‬כל אלו‬ ‫שהרי אמרו ‘אין לו לקדוש ברוך הוא’‪ ,‬כלומר‪,‬‬ ‫נסדרו במהדורה מפוארת כמיטב‬ ‫אין בבית גנזיו מאומה מלבד ‘אוצר של יראת‬ ‫שמיים’‪ .‬אלא מבאר הרה”ק רבי דב בער המגיד‬ ‫מעלת ערב יום הכיפורים על יום הכיפורים‬ ‫ספרי 'ממלכת התורה – עוז והדר'‪.‬‬ ‫ממעזריטש ע”ה (הובא באמרי נועם פר’ תולדות אות‬ ‫בערב יום הכיפורים ישנה מעלה גם לגבי‬ ‫לז)‪‘ :‬מתנה טובה יש לי בבית גנזיי’‪ ,‬אשר רומז‬ ‫יום הכיפורים‪ ,‬מכיון שאז נפעלים עניני יום‬ ‫להזמנות ספרים עד הבית‪1800-22-55-66 :‬‬ ‫כי עיקר ההשגה בשבת קודש היא לבוא אל‬ ‫הכיפורים על ידי אכילה ושתיה גשמית‪,‬‬ ‫יראת שמיים‪ ,‬והיא המתנה טובה‪ ,‬שכן אמרו‬ ‫שענין זה מורה על המשכה ממקום עליון‬ ‫אקטואלי‪:‬‬ ‫השבוע בגליון‪:‬‬ ‫חשיפה‪:‬‬ ‫חז”ל ‘אין לקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא‬ ‫אוצר של יראת שמיים’‪ ,‬ועל כן אמרו צדיקים‬ ‫יותר‪ ,‬ועל דרך המעלה דפורים לגבי יום‬ ‫הכיפורים‪ ,‬כדאיתא בתיקוני זהר ש'כיפורים'‬ ‫שהסימן להיות האדם שומר שבת הוא אם לא‬ ‫פירושו כ‪-‬פורים‪ ,‬מכיון שבפורים נפעלים‬ ‫ניקוי‬ ‫האור החיים הק’‪:‬‬ ‫בניית‬ ‫הסיח דעתו במשך כל השבת מיראתו יתברך‪,‬‬ ‫אותם הענינים שנפעלים ביום הכיפורים‪ ,‬על‬ ‫המשקפיים‬ ‫הסוכה‬ ‫כי ירא ה’ באמת הוא שמרגיש את קדושת‬ ‫ידי אכילה ושתיה גשמית‪ .‬ונמצא שמעלה זו‬ ‫בשבת‬ ‫מחילת עוונות‬ ‫אחרי יום‬ ‫השבת‪.‬‬ ‫ישנה גם בערב יום הכיפורים‪.‬‬ ‫| עמ’ ז' |‬ ‫– כי רב הוא‪...‬‬ ‫הכיפורים‬ ‫(האדמו”ר רבי דוד חי אביחצירא שליט”א ‪ -‬מילתא חדתא‬ ‫ומפני גודל מעלת האכילה ושתיה דערב‬ ‫| עמ’ ב' |‬ ‫| עמ’ ג' |‬ ‫‪ -‬ירח האיתנים)‬ ‫יום הכיפורים שעל ידה נפעלים הענינים‬ ‫עמ' ה'‬ ‫פניני אביר יעקב‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫א‬ ‫מחוברים‬ ‫פנינים חכמים ואמרות‬ ‫נפלאות על פרשת השבוע‬ ‫פנינים ואמרות‬ ‫בוחרים להם ממילות התוכחות בפרשת כי‬ ‫שירת האזינו‬ ‫דבר האמונה‬ ‫תבוא או בפרשת האזינו‪.‬‬ ‫ּכִ י ֶא ָּׂשא ֶאל ָׁש ַמיִ ם יָ ִדי וְ ָא ַמ ְר ִּתי ַחי ָאנֹכִ י‬ ‫אך הנה כתב הרמב”ן בפרשתנו (דברים‬ ‫ה’ יתברך עזב כל העולמות העליונים ובחר בעמו ישראל‬ ‫לב מ) כי מלבד כל התוכחות והיסורים‬ ‫לְ עֹלָ ם (לב מ)‬ ‫כשמעלים אנו במוחנו ומכירים בגודל מעלתנו קרוצי חומר‬ ‫פרשת האזינו נקראת שירה‪ ,‬וכן נכתבת‬ ‫שנתבשרו עליהם ישראל בפרשת האזינו‪,‬‬ ‫היא בתורה בצורת שירה‪ ,‬אריח על גבי‬ ‫המאמינים בו בכל חושך והסתר‪ ,‬מתעצמת אהבת ה’ בלבנו‬ ‫יש בה גם הבטחה לישראל שלא ישבית ה’‬ ‫אריח ולבינה על גבי לבינה‪ .‬אך כאשר‬ ‫רשפיה רשפי אש בכלות הנפש‪ ,‬כי היתכן כזאת אשר כל‬ ‫זכרם חלילה‪ ,‬ונצח ישראל לא ישקר‪ .‬אכן‪,‬‬ ‫מתבוננים בעניני הפרשה‪ ,‬מוצאים כי‬ ‫העולמות העליונים והגבוהים אינם מעלים נחת רוח כמו שאנו‬ ‫כפי שעבר עלינו במשך הדורות‪ ,‬יסבלו עם‬ ‫כולה מלאה בתוכחות נוראות וקשות‪,‬‬ ‫זוכים‪ ,‬כלשון קדשו של הרה”ק בעל התניא ע”ה בספר התניא‬ ‫ישראל מגלויות קשות ומלחמות נוראות‪,‬‬ ‫דברים קשים כגידים ורעות רבות וצרות‬ ‫(פמ”ו)‪ ,‬אשר מומלץ לכל איש משכיל להתבונן בהם למרות‬ ‫הרג ושמד חלילה‪ ,‬וכפי שהיה במלחמה‬ ‫העתידות לפקוד את ישראל אם יחטאו‬ ‫אריכותם‪.‬‬ ‫האחרונה‪ ,‬בה נספו ביד אויב ששת אלפי‬ ‫לפני ה’ ולא ישובו בתשובה‪ .‬ואם כן‬ ‫וזה לשון קודשו‪ :‬ויש דרך ישר לפני איש שוה לכל נפש וקרוב‬ ‫אלפים מבני עמנו‪ .‬אולם גם אחר כל זאת‬ ‫עומדים אנו ותמהים‪ ,‬וכי בזה בחר ה’‬ ‫הדבר מאד מאד לעורר ולהאיר אור האהבה התקועה ומסותרת‬ ‫ישובו ישראל ויקומו מתוך האפר‪ ,‬ויזכו‬ ‫להיות לשירה לישראל‪.‬‬ ‫בלבו‪ ,‬להיות מאירה בתוקף אורה כאש בוערה בהתגלות לבו‬ ‫לגאולה שלימה‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬היה מקום איתנו לדמות ענין זה‬ ‫ומוחו‪ ,‬למסור נפשו לה’ וגופו ומאודו בכל לב ובכל נפש ומאד‬ ‫אמור מעתה‪ ,‬כי בשירה זו נאמרה‬ ‫לדבר דומה אשר מצינו ביום הכפורים‬ ‫מעומקא דלבא באמת לאמיתו‪ .‬והוא כאשר ישים אל לבו מה‬ ‫הבטחה על נצחיות ישראל‪ ,‬ועל הגאולה‬ ‫שעבר עלינו לטובה זה עתה‪ ,‬וגם בו‬ ‫שאמר הכתוב (משלי כז יט) ‘כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל‬ ‫העתידה‪ .‬ואחר כל הגלויות והצרות‬ ‫מנגנים ישראל באומרם ‘אשמנו‪ ,‬בגדנו’‪,‬‬ ‫האדם’‪ ,‬פירוש‪ ,‬כמו שכדמות וצורת הפנים שהאדם מראה במים‬ ‫הקשות‪ ,‬יזכו ישראל לגאולה‪ .‬בפרשה זו‬ ‫או ‘חטאנו לפניך’‪ .‬וכבר מילתנו אמורה‬ ‫כן נראה לו שם במים אותה צורה עצמה‪ ,‬ככה ממש לב האדם‬ ‫נרמזו כל דברי ימי עולם‪ ,‬אם כן ודאי גם‬ ‫במקום אחר לפרש טעם הדבר‪ ,‬כי יש בזה‬ ‫הנאמן באהבתו לאיש אחר‪ ,‬הרי האהבה זו מעוררת אהבה בלב‬ ‫המאורעות הטובות העתידות לבוא נרמזו‬ ‫משום הבעת דביקות גם אחר החטא‪ ,‬ויש‬ ‫חבירו אליו גם כן להיות אוהבים נאמנים זה לזה‪ ,‬בפרט כשרואה‬ ‫בה‪ ,‬ויש בה מן השירה‪.‬‬ ‫בכח הניגון לעורר רחמים‪ .‬אולם עדיין‪,‬‬ ‫אהבת חבירו אליו‪.‬‬ ‫(עינים מאירות ‪ -‬להגאון רבי מנחם מנדל פומרנץ‬ ‫היכן מצינו ניגון לתוכחות‪ .‬וכל אותם‬ ‫(האדמו”ר רבי דוד חי אביחצירא שליט”א ‪ -‬מילתא חדתא ‪ -‬אמונה וביטחון)‬ ‫שליט”א)‬ ‫הממציאים ניגונים חדשים בימינו‪ ,‬וכי‬ ‫היא כרב דמודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור‪,‬‬ ‫הוא” ממנו‪.‬‬ ‫ווארט מהאור החיים הק'‬ ‫ולכך תועיל לנו בקשת המחילה עתה קודם‬ ‫ועל דרך דרוש שמעתי לפרש‪ ,‬כי הנה בפרק‬ ‫שיעידו בנו העדים ביום הדין‪...‬‬ ‫מרובה (ב”ק עד‪ ,‬ב) סבירא ליה לרב דמודה בקנס‬ ‫מחילת עוונות – כי רב הוא‪...‬‬ ‫ונראה שזה הטעם המבואר בספרים להכין‬ ‫ואחר כך באו עדים פטור‪ ,‬והכי קיימא לן (חו”מ סי’‬ ‫(נוסח הסליחות בימים‬ ‫וְ ָסלַ ְח ָּת לַ ֲעוֹנֵ נּו ּכִ י ַרב הּוא‬ ‫עצמו בתשובה קודם שילך לישן בכל לילה‪ ,‬כדי‬ ‫א וסי’ שפח)‪ ,‬והנה איתא בחגיגה טז‪ ,‬א‪“ :‬שמא תאמר‬ ‫הנוראים)‪.‬‬ ‫להקדים בתשובתו את עדות נשמתו המעידה בו‬ ‫מי מעיד בי? אבני ביתו וקורות ביתו של אדם‬ ‫בתכריך כתביו של הג”ר חיים נחום ליכטנשטיין‬ ‫בעת שינתו‪...‬‬ ‫הם מעידין בו‪ ...‬וחכמים אומרים נשמתו של אדם‬ ‫ז”ל כתב‪:‬‬ ‫וכעין זה כתב בספר “שיח שרפי קודש” בזה‬ ‫מעידה בו‪ ...‬רבי זריקא אמר שני מלאכי השרת‬ ‫בנוסח השליחות מבקשים הרבה פעמים “למען‬ ‫מ‪â‬אי ‪ . . . . . .‬ו‬ ‫י‪õ‬תר ִ ַ‬ ‫‪à‬פרנסה ֵ‬ ‫נפ‪ָ ָ ְ ַ ְ õŁ‬‬ ‫‪ë‬טריד ַ ְ‬ ‫מ‪ä‬סר א‪õ‬ד‪õ‬ת ַה ַ ְ ִ‬ ‫‪â‬ברי ָ‬ ‫ה‪ë‬איר | ִ ְ ֵ‬ ‫א‪õ‬ר ַ ֵ ִ‬ ‫אוצר פניני החסידות‬ ‫‪à‬רוח ‪ . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫לפרנסה ְ ֶ ַ‬ ‫ז‪õ‬כה ְ ַ ְ ָ ָ‬ ‫האכילה ֶ‬‫‪à‬תאו‪õ‬ת ָ ֲ ִ ָ‬ ‫המצמצם ְ ַ ֲ‬‫נעם | ַ ְ ַ ְ ֵ‬ ‫אמרי ֹ ַ‬ ‫ִ ְֵ‬ ‫‪Ł‬על‬‫הבטחה ֶ ַ‬ ‫ה‪Łá‬מ‪äç‬ת | ַ ְ ָ ָ‬ ‫טרד‪õ‬ת ַ ַ ְ ִ‬ ‫‪õ‬תיה' – ִ ְ‬ ‫וקלל ֶ ָ‬ ‫‪Ł‬נה ְ ִ ְ‬ ‫'‪ô‬כלה ָ ָ‬ ‫י‪ł‬ראל | ִ ְ ֶ‬ ‫ֵ‪à‬ית ִ ְ ָ ֵ‬ ‫הלשון‪:‬‬ ‫המלוין אותו הן מעידין בו”‪ ,‬הרי שכמה וכמה‬ ‫מ‪Ł‬יכ‪õ‬ת‬ ‫‪ָ ŁçŁ‬ל‪ִ ְ ã‬‬ ‫‪éŁ‬ן ֶ ֵ‬ ‫מ‪é‬ל ֶ ֵ‬ ‫‪ô‬או‪õ‬ת ִ ָ‬ ‫מ‪Ł‬יכ‪õ‬ת ַל ַ ֲ‬ ‫‪ì‬פ‪ִ ְ Ł‬‬ ‫‪ַ ŁçŁ‬לֶ ֶ‬ ‫לקרבת ה' ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫‪Łé‬ם ֶ ֵ‬ ‫אמת | ְ ֵ‬ ‫‪ł‬פת ֱ ֶ‬ ‫‪ä‬דרכים ְ ִ ְ ַ‬ ‫ְ ַ‬ ‫ְָ ִ‬ ‫‪ï‬רנסה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬א‬ ‫‪Ł‬אין‬ ‫מ‪ï‬ני ֶ ֵ‬‫‪à‬הס ֵ‪ô‬ר ִ ְ ֵ‬ ‫‪ìŁ‬אמר‪ְ ֶ ְ ä‬‬ ‫טר ַ‪â‬ת ַה ַ ְ ָ ָ‬ ‫‪à‬רכ‪õ‬ת ֶא ָ‪ê‬א ֶ ֶ ֶ ְ‬ ‫מהאדם ִ ְ‬ ‫ה‪õô‬כחה ֵהם ְ ָ‬ ‫‪äô‬סר ֵ ָ ָ ָ‬ ‫עניני ַ ֵ ָ‬ ‫‪õô‬רה ַ‬ ‫על ָ‬ ‫ל‪äñ‬טי ִ‪ł‬יח‪õ‬ת | ָ‪é‬ל ִ ְ ְ ֵ‬ ‫ק‪à‬לת ֹ‬ ‫ידי ַ ָ ַ‬ ‫ִ ֵ‬ ‫ְֵ‬ ‫שמך ה’ וסלחת לעוונינו כי רב הוא”‪ ,‬ויש להבין‬ ‫‪à‬רכ‪õ‬ת ְ‪á‬ד‪õ‬ל‪õ‬ת ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫לעם‬‫‪é‬ברכ‪õ‬ת ִוי‪äŁ‬ע‪õ‬ת ְ ַ‬ ‫ה‪õô‬כחה ִ ְ ָ‬ ‫‪â‬ברי ַ ֵ ָ‬ ‫‪ä‬מפר ִ‪Ł‬ים ֶאת ִ ְ ֵ‬ ‫מר‪ë‬זים ְ ָ‬‫‪õôà‬כח‪õ‬ת ְ ֻ ָ ִ‬ ‫‪ï‬כים ְ ָ ְ‬ ‫מה ְ ִ‬ ‫‪ï‬נחס | ַ ֵ‬ ‫‪â‬יקים ְ ַ‬ ‫‪à‬ינה | ַצ ִ ִ‬ ‫אמרי ִ ְ ָ‬ ‫‪â‬ברי ִ ָ‬ ‫ִ ְֵ‬ ‫ִ ְֵ‬ ‫‪à‬ג‪äê‬י ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬א‬ ‫‪áŁ‬ם‬‫‪à‬אפן ֶ ַ‬‫‪à‬אדם ְ ֹ ֶ‬ ‫טב‪ä‬ע ָ ָ ָ‬‫להי‪õ‬ת ָ ַ‬ ‫צריכה ִ ְ‬‫ית‪à‬ר‪ָ ִ ְ ü‬‬ ‫ה‪⁄‬ם ִ ְ ָ ַ‬ ‫מציא‪ä‬ת ַ ֵ‬ ‫א‪õ‬ריתא | ְ ִ‬ ‫‪à‬יכל ָ‪ô‬ן ָלב‪õ‬א ְ ִ‬ ‫‪ï‬ת‪á‬מי ַ ְ ָ‬ ‫ִ ְָ‬ ‫ִ ְֵָ‬ ‫“שמעתי מאיש חסיד ישיש וותיק ונאמן ששמע‬ ‫עדים מעידין על האדם ביום הדין הגדול‪.‬‬ ‫‪ł‬ראל ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫‪ä‬ברכ‪õ‬ת ‪ . . . . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫מהי נתינת הטעם “כי רב הוא”‪ ,‬והלא אדרבא אם‬ ‫וז‪õ‬כים‬ ‫מע ָ‪ł‬יו ְ ִ‬ ‫להיטיב ַ ֲ‬‫עצמ‪ִ ֵ ְ õ‬‬ ‫‪ô‬רים ט‪õ‬ב‪õ‬ת ְ ָ‬ ‫מק‪à‬ל ַעל ַ ְ‬ ‫אחד ְ ַ ֵ‬ ‫‪ä‬מס ָ ִ‬ ‫‪õ‬כ‪áְ ã‬נ ִ‪ä‬זים ֻ ְ‬ ‫‪õô‬כחה ָ‪é‬ל ֶ ָ‬ ‫‪õô‬רה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫‪à‬קריאת ַה ֵ ָ‬ ‫‪à‬מ‪ô‬ן ָ‬ ‫י‪äŁ‬עה | ְ‪à‬ת ָ‬ ‫אמת | ִ ְ ִ ַ‬ ‫‪Łà‬למ‪ä‬ת ְ ַ ַ‬ ‫עטרת ְ ָ‬ ‫‪õô‬רת ֱ ֶ‬ ‫להתק‪ֵ ְ ִ Łâ‬‬ ‫ִי ְ ָ ֵ‬ ‫ֲ ֶֶ‬ ‫ְִ ְֵַ‬ ‫ַ‬ ‫ית‪à‬ר‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . ü‬ב‬ ‫‪é‬תיבה' ‪ . . . . . . . . . . . .‬ב‬ ‫הה‪ïŁ‬ע‪õ‬ת ‪ . . . . . . . .‬ג‬ ‫ההתח ְ‪äŁâ‬ת‬‫‪à‬חינת ַ ִ ְ ַ‬ ‫ו'א‪õ‬ת‪õç‬ת ַה ְ ִ ָ‬ ‫לכל ַ ַ ְ ָ‬ ‫‪ä‬לג‪õê‬ת ֶאת ְ ִ ַ‬ ‫ז‪õ‬כים ְ ָ‬ ‫החקיקה' ְ ִ‬ ‫ה‪à‬רית ִ‬ ‫להאמין ְ ַ‬ ‫מא‪ַ ָ ְ ִ õô‬‬ ‫‪õ‬ת‪õç‬ת ַ ֲ ִ ָ‬ ‫‪Łà‬מירת ַ ְ ִ‬ ‫‪õô‬ציא‪ִ ֲ ַ ְ – 'ä‬‬ ‫י‪éŁ‬ח ֵ ִ‬ ‫ה‪å‬היר‪ä‬ת ִ ְ ִ ַ‬ ‫חד‪ִ Ł‬‬ ‫‪à‬הלה ֹלא ִ ְ ַ‬ ‫‪à‬חינת 'א ִ‬ ‫מ‪ï‬ני ָ ָ‬ ‫‪é‬פי ַ ְ ִ‬ ‫'וי‪Ł‬ן ִ ְ ֵ‬ ‫‪à‬מ‪ð‬ב ֶ‪Ł‬ל ֶ ָ ָ‬ ‫‪õô‬רה | ְ ִ ַ‬ ‫מ‪Ł‬ה | ְ ִ‬ ‫ל‪äñ‬טי ָ‬ ‫‪à‬אר ֹ ֶ‬ ‫עין | ְ ָ ָ‬ ‫ְַָ‬ ‫ִ ֵ‬ ‫ַ‪à‬ת ַ ִ‬ ‫ֵֵ‬ ‫בשם הגה”ק מופת הדור הרבי מוהרש”ב זי”ע‬ ‫‪ä‬פ‪õ‬סקים ‪ . .‬ו‬ ‫נ‪Ł‬מת‪õ‬‬ ‫ְִ‬ ‫האדם ֶאת ִ ְ ָ‬ ‫‪á‬מרא‬ ‫לל‪äë‬ד ְ ָ ָ‬ ‫מעלה ָ ָ ָ‬ ‫וחסיד‪ä‬ת ְ ִ‬ ‫לאט ַ ֲ ֶ‬ ‫לאט ְ ַ‬ ‫מ‪ä‬סר ַ ֲ ִ‬ ‫ספרי ָ‬ ‫הח‪äê‬ק ֵ‪à‬ין ִל‪äë‬ד ִ ְ ֵ‬ ‫‪à‬כל י‪õ‬ם ְוי‪õ‬ם ִ‪é‬י ְ ַ‬ ‫ה‪ô‬פ‪ê‬ה ְ ָ‬ ‫טעם ַ ְ ִ ָ‬ ‫‪â‬וד | ַ ִ‬ ‫מ‪Ł‬ה | ַ ַ‬ ‫חמ‪â‬ת ָ ִ‬ ‫‪à‬אר ֹ ֶ‬ ‫ֶ ְַ‬ ‫ֵֵ‬ ‫‪àŁ‬כל י‪õ‬ם ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ג‬ ‫האדם‬‫הנהגת ָ ָ ָ‬‫‪ô‬היה ַ ְ ָ ַ‬ ‫‪êŁ‬א ִ ְ ֶ‬ ‫זק‪ä‬פה' – ֶ ֹ‬ ‫'‪à‬ק‪õ‬מה ְ ָ‬ ‫ק‪õ‬ממ‪äç‬ת ְ ָ‬ ‫אתכם ֲ ִ‬ ‫וא‪õ‬ל‪ֶ ְ ֶ ü‬‬ ‫‪õô‬רת ָאב‪õ‬ת | ָ ֵ‬ ‫ֶ ְָ‬ ‫ַ‬ ‫והנה כאשר שב איש ישראל בתשובה ומתוודה‬ ‫רבים הם העוונות יש יותר רוגז וכעס רח”ל‪.‬‬ ‫ל‪Ł‬ר ָ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . ãŁ‬ו‬ ‫‪õ‬ספת ‪ . . . . . .‬ו‬ ‫מצוה נ ֶ ֶ‬ ‫לק‪ç‬ם ִ ְ ָ‬‫‪ä‬מ‪õôŁ‬קק ְ ַ ֵ‬ ‫‪à‬מצוה ִ ְ ֵ‬ ‫‪õ‬סק ְ ִ ְ ָ‬ ‫‪ł‬כר‪Łֶ õ‬ל ָהע ֵ‬ ‫י‪õ‬סף | ְ ָ‬ ‫‪â‬ברי ֵ‬ ‫ְְָ‬ ‫ִ ְֵ‬ ‫‪à‬המה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ד‬ ‫י‪Ł‬ר‪ä‬ת ‪ . . . . . . . . . . .‬ד‬ ‫‪ëŁ‬ה‪ä‬ת‪ְ ַ õ‬‬ ‫אבינ‪ַ ֶ ä‬‬ ‫מ‪ç‬עקב ָ ִ‬‫עמלק ָהפ‪ֹ ֲ ַ ִ üä‬‬ ‫מ‪⁄‬מ‪ä‬אל | ֲ ָ ֵ‬ ‫‪à‬בחינת ְ ֵ ָ‬ ‫ֵ‪Ł‬ם ִ ְ ֵ‬ ‫ְִִ ַ‬ ‫מפרשיסחא‪ ,‬שיחה נאה שאמר בדרך הלציי‪ :‬מה‬ ‫‪àŁà‬ת ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫‪ł‬ביעה ‪ . . . . . .‬ז‬ ‫‪é‬די ְ ִ ָ‬ ‫‪Ł‬א‪õ‬כלים ְ ֵ‬ ‫‪Łá‬מים ְ ַ ָ‬ ‫לי‪ł‬ראל ַאף ַעל ִ‪ï‬י ֶ ְ ִ‬ ‫ירידת ְ ָ ִ‬ ‫ה‪ô‬ר ְ ִ ַ‬ ‫‪ï‬נים ְ ִ ְ ָ ֵ‬ ‫‪ìŁ‬י | ֶ ֵ‬ ‫‪ł‬יאת ָ ִ‬ ‫ה‪á‬ר ֻ ִ‬ ‫נבחר | ְנ ִ ַ‬ ‫ילק‪ä‬ט ַ ֵ ְ‬ ‫‪é‬סף ִ ְ ָ‬ ‫ְַ‬ ‫ֶֶ‬ ‫‪⁄‬כינה ‪ . . . . . . . . . . . . .‬ד‬ ‫‪ł‬ראל ‪ . . . . . . . . . . . . .‬ה‬ ‫‪Łà‬ביל ַה ְ ִ ָ‬ ‫נ‪Ł‬מ‪õ‬ת ִי ְ ָ ֵ‬ ‫‪ł‬ראל ִ ְ ִ‬ ‫לער‪ְ ִ ü‬‬ ‫יגאל ֶאת ִי ְ ָ ֵ‬ ‫קצבה ְ ֵ ֶ‬ ‫ואין ִ ְ ָ‬ ‫ה‪ê‬בן | הקב"ה ִ ְ ַ‬ ‫ער‪ֵ ְ ü‬‬ ‫ה‪ê‬בן | ֵאין ֵ ֶ‬ ‫מח‪ł‬ף ַ ָ ָ‬ ‫מח‪ł‬ף ַ ָ ָ‬ ‫ְַ ֹ‬ ‫ְַ ֹ‬ ‫על חטאו הרי הוא בבחינת “מודה בקנס”‪ ,‬אמנם‬ ‫ה‪⁄‬ל‪õ‬ם ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ז‬ ‫והנה ברש”י על תהלים (כה‪ ,‬יא) בפסוק “לְ ַמ ַען‬ ‫אל‪ç‬ה‪ . . . . . . . . . . . . . . ä‬ז‬ ‫ידי ֵ ִ ָ‬ ‫מביאה ֶאת ַ ָ‬ ‫‪à‬כל י‪õ‬ם ַעל ְ ֵ‬ ‫‪ô‬מידים ְ ָ‬ ‫‪õô‬רה ְ ִ ָ‬ ‫הקרבת ְ ִ ִ‬ ‫מלכים | ַה ָ‬ ‫קד‪ä‬מים | ַ ְ ָ ַ‬ ‫מ‪ä‬סר ְ ָ ִ‬ ‫נחל ְ ִ‬ ‫ַ‬ ‫ַַ‬ ‫ה‪õà‬רא ‪ . . . . . . . . . . . .‬ה‬ ‫‪ä‬מת‪ä‬קים ֵהם‬ ‫‪õ‬תם ְ ִ‬ ‫‪ë‬ק‪ç‬מים א ָ‬ ‫לעב‪õ‬דת ַ ֵ‬ ‫הנאה ַל ְ ַ ְ ִ‬ ‫‪õà‬ערה ַ ֲ ַ‬ ‫טעם יֵ‪ָ ָ ֲ Ł‬‬ ‫‪é‬א‪ָ ֵ Ł‬‬ ‫להם ַ ַ‬ ‫התלהב‪ä‬ת ְ ֵ‬ ‫‪ֶ ָ ŁçŁ‬‬ ‫מים ַח ִ‪ç‬ים | ִ ְ ַ ֲ‬ ‫‪ë‬צ‪õ‬ת ֶ ֵ‬ ‫קד‪ַ | Ł‬ה ִ ְ‬ ‫‪à‬אר ַ ִ‬ ‫ֶַזרע ֶֹ‬ ‫ְֵ‬ ‫שכתוב (תהלים כה‪ ,‬יא) וסלחת לעווני כי רב הוא‪ ,‬כי‬ ‫‪ì‬ביא ז‬ ‫אלָ‪ç‬ה‪ַ ä‬הָ ִ‬ ‫ידי ֵ ִ‬ ‫‪à‬כל י‪õ‬ם ַעל ְ ֵ‬ ‫לה ָ‪à‬א ֵאינ‪ְ õ‬כל‪ä‬ם ‪ . . . . . .‬ח‬ ‫‪ô‬מידים ְ ָ‬ ‫וק‪à‬לה ְ ַ‬ ‫להקרבת ְ ִ ִ‬ ‫‪äŁô‬בה ְ ַ ָ ָ‬‫‪à‬לא ְ ָ‬ ‫ה‪é‬ת‪ä‬ב ְ ַ ְ ָ ַ‬ ‫רמז ַ ָ‬ ‫ה‪õô‬רה | ִו‪äâ‬י ְ ֹ‬ ‫ו‪ç‬אמר ָ‪Ł‬א‪ä‬ל | ֶ ֶ‬ ‫חפץ ַח ִ‪ç‬ים ַעל ַ ָ‬ ‫ַֹ ֶ‬ ‫ֵָ‬ ‫מאד ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ה‬ ‫‪ä‬לד‪à‬ר ִ‪äàâ‬ר‬ ‫‪õôà‬רה ְ ַ ֵ‬ ‫לעסק ַ ָ‬ ‫‪çŁ‬כ‪õ‬ל ַ ֲ ֹ‬ ‫אהבה ֶ ָ‬ ‫מרב ַ ֲ ָ‬ ‫‪à‬עפר ֵ ֹ‬ ‫להת‪á‬ל‪á‬ל ֶ ָ ָ‬ ‫אביב | ֵי‪ֵ ְ ַ ְ ִ ְ Ł‬‬ ‫ִ‪ֵäéà‬רי ָ ִ‬ ‫ְ ֹ‬ ‫לכאורה לא יועיל תשובה כלל‪ ,‬מצד כיון דנדחה‬ ‫אם הוה סבירא לן דמודה בקנס ואחר כך באו‬ ‫‪äŁô‬בה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ח‬ ‫ִׁש ְמָך ה’ וְ ָסלַ ְח ָּת לַ ֲעוֹנִ י ּכִ י ַרב הּוא”‪ ,‬כתב לפרש על‬ ‫‪ëô‬ה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ח‬ ‫‪à‬ע‪õ‬לם‬ ‫לה‪õ‬ריו ָ ָ‬ ‫ר‪ä‬ח ְ ָ‬ ‫נחת ַ‬ ‫‪õá‬רם ַ ַ‬ ‫‪àŁà‬ת ֵ‬ ‫ידי ְ ָ‬ ‫‪õô‬רה ְ ַ ָ‬ ‫‪äíç‬רים ַעל ְ ֵ‬ ‫לא ַ ָ‬ ‫המח‪ִ Łâ‬ח‪ָ Łäâ‬‬ ‫‪ïé‬רת ַה ִ ִ‬ ‫‪à‬רית ָאב‪õ‬ת ֹ‬ ‫ִ‪Ł‬יר ָמע‪õ‬ן | ַ ָ ַ‬ ‫יה‪õ‬נתן | ְ ִ‬ ‫קד‪ä‬מים | ַ ְ ַ ֵ‬ ‫ַה ָ‪à‬א ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ח‬ ‫מדר‪ָ ָ ְ Ł‬‬ ‫נחל ְ ִ‬ ‫ִ ְַ‬ ‫ַַ‬ ‫ית‪à‬ר‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . ü‬ה‬ ‫‪ł‬מחה‬‫יתמ‪ê‬א ִ ְ ָ‬ ‫למעלה‬ ‫לא ִ ְ ַ ֵ‬ ‫האלקי ֶ‪Ł‬ה‪ä‬א ְ ַ ְ ָ‬ ‫‪ï‬תי ֹ‬ ‫‪õô‬רה ִמי ֶ ִ‬ ‫ה‪äàâ‬ק ָ ֱ ֹ ִ‬ ‫טעמי ָ‬ ‫האדם ֶאת ַ ִ‬ ‫לטעם ַ ֲ ֵ‬ ‫מפסיד ָ ָ ָ‬ ‫‪õåŁ‬כין ִ ְ ֹ‬ ‫העברה ַ ְ ִ‬ ‫אחר ֶ ִ‬ ‫וחדוה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ה‬ ‫ידי ָ ֲ ֵ ָ‬ ‫לפני ַה ֵ‪⁄‬ם ִ ְ ָ ַ‬ ‫אמת | ַ ַ‬ ‫מ‪⁄‬מ‪ä‬אל | ַעל ְ ֵ‬ ‫אחד ִ ְ ֵ‬ ‫‪ł‬פת ֱ ֶ‬ ‫ֵ‪Ł‬ם ִ ְ ֵ‬ ‫ֶָ‬ ‫ְ ַ‬ ‫ְ ְֶָ‬ ‫אינו חוזר ונראה? אך רב סבירא ליה (יומא סד‪ ,‬א)‬ ‫עדים חייב‪ ,‬לא היה נפטר האדם בתשובתו‬ ‫ה‪à⁄‬ת ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ח‬ ‫דרך הפשט‪“ :‬כי רב הוא” – כי נאה לרב לסלוח‬ ‫‪õ‬לם ַהֶ‪å‬ה ‪ . . . .‬ח‬ ‫ל‪ł‬כר ַאף ָ‪à‬ע ָ‬ ‫ז‪õ‬כה ְ ָ ָ‬ ‫ה‪õô‬רה ְ‪à‬י‪õ‬ם ַ ַ ָ‬ ‫‪ä‬במצ‪õ‬ת ֶ‬ ‫הארץ | ִע ַ‪ñ‬ר ִל‪äë‬ד ַ ָ‬ ‫‪àŁà‬ת ְ‪à‬ת ָ‪õ‬רה ְ ִ ְ‬ ‫הע‪õ‬סק ְ ַ ָ‬ ‫מעשי צדיקים ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ט‬ ‫ספיר ויהלום | הארה חסידית מן הפרשה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬יב‬ ‫מ‪å‬מרת ָ ָ ֶ‬ ‫‪â‬וד | ָ ֵ‬ ‫ִ ִ ְַ‬ ‫‪à‬נין ָ ִ‬‫ִ ְַ‬ ‫‪àŁ‬ע‪õ‬לם ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ה‬ ‫לאחר‬ ‫האדם ַאף ְ ַ ַ‬ ‫‪ä⁄‬מ‪ַ ã‬על ָ ָ ָ‬ ‫‪⁄çŁ‬אר ִר ָ‬ ‫‪à‬אפן ֶ ִ ָ ֵ‬ ‫‪ìŁ‬דמה ל‪Łֶ õ‬ה‪ä‬א ָרח‪õ‬ק ֵמהשי"ת ה‪ä‬א ָקר‪õ‬ב ‪ . . . . . . . . .‬ה‬ ‫‪ë‬צוה ְ ֹ ֶ‬ ‫ו‪ł‬מחה ֶ ָ ָ‬ ‫לק‪ç‬ם ַה ִ ְ ָ‬ ‫וענג ְ ִ ְ ָ‬ ‫אדם | ֵי‪ֵ ַ ְ Ł‬‬ ‫ק‪äç‬מ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . ã‬ה‬ ‫‪äŁ‬ע ְ ֶֹ‬ ‫אלימל‪ִ | ü‬מי ֶ ִ ְ ֶ‬ ‫‪Ł‬ע ַ‬ ‫מ‪é‬ל ַ ֲ‬ ‫‪õô‬לד‪õ‬ת ָ ָ‬ ‫נעם ֱ ִ ֶ ֶ‬ ‫ְ‬ ‫ִ ָ‬ ‫ִָ‬ ‫ַֹ‬ ‫זוהר הקדוש | עם פרוש הכתר והכבוד ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬יד‬ ‫‪êŁ‬א‬ ‫רחמים ֶ ֹ‬ ‫יב‪ִ ֲ ַ Łñ‬‬ ‫‪ï‬רנסת‪ֵ ַ ְ õ‬‬‫‪à‬צרכי ַ ְ ָ ָ‬‫להתע ֵ‪í‬ק ְ ָ ְ ֵ‬ ‫קדם ֵצאת‪ַ ְ ִ ְ õ‬‬ ‫הרמ"ל | ֶֹ‬ ‫מ‪Ł‬נת ָ ַ ַ‬ ‫ִ ְַ‬ ‫בעלי חיים אינן נדחין‪ ,‬וזה שנאמר וסלחת לעווני‬ ‫ווידויו‪ ,‬לאשר אחר הודאתו באו העדים הנזכרים‬ ‫עוון רב‪ ,‬והאור החיים הקדוש כותב בפרשת כי‬ ‫י‪Łé‬ל ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ה‬ ‫ִָ ֵ‬ ‫בס"ד‬ ‫‘כי רב הוא’‪ ,‬דהלכה כרב שבעלי חיים אינן נדחין‪,‬‬ ‫וחייבוהו‪.‬‬ ‫תבוא (דברים כו‪ ,‬ה) בשם האר”י ז”ל שזהו התנצלות‬ ‫ושוב מועיל תשובה להיות חוזר ונראה”‪ .‬עכלה”ק‪.‬‬ ‫ולפיכך מזכירים אנו בתפילותינו ובקשותינו‪:‬‬ ‫האדם על עוונו‪ ,‬שלא היה ביכולת לכבוש את‬ ‫(ליקוטי אב לימים הנוראים עמ’ ‪)37‬‬ ‫וסלחת לעוונינו “כי רב הוא”‪ ,‬היינו שהלא ההלכה‬ ‫יצרו הגדול שפיתהו לדבר עבירה – כי היצר “רב‬ ‫לשאלות הלכתיות בבית ההוראה הקש ‪8‬‬ ‫מחוברים‬ ‫ניתן להשיג את הגיליון‬ ‫מתחילים‬ ‫את היום!‬ ‫עיצוב ועימוד‪ :‬שוקי קנר‬ ‫מדי שבוע בכל סניפי‬ ‫להצטרפות‪newsletter.mechubarim@gmail.com :‬‬ ‫ישירות למייל האישי‬ ‫קו מענה הלכה‬ ‫עיצוב ועימוד עלונים‪ :‬שוקי קנר‬ ‫העלון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫"ספרי אור החיים"‬ ‫ירושלים‪ :‬ירמיהו ‪ | 13‬שאולזון ‪ | 49‬הפסגה ‪ | 45‬בר אילן ‪ | 4‬חבקוק ‪ • 2‬בית שמש‪ :‬שדרות‬ ‫האמוראים ‪ | 63‬נחל ניצנים ‪ | 3‬יהודה הנשיא ‪ • 6‬בני ברק‪ :‬רבי עקיבא ‪ | 152‬רבי עקיבא ‪68‬‬ ‫| הרב שך ‪ | 8‬אהרנוביץ ‪ | 12‬נחמיה ‪ | 28‬כהנמן ‪ • 64‬מודיעין עילית‪ :‬שד' יחזקאל ‪ | 2‬חפץ‬ ‫‪02-803-9999‬‬ ‫חיים ‪ 7‬אלעד‪ :‬יהודה הנשיא ‪ • 94‬אשדוד‪ :‬יהודה הנשיא ‪ | 8‬אליעזר בן הורקנוס ‪ 8‬ביתר‬ ‫או במייל‪rav@abiryaakov.com :‬‬ ‫עילית‪ :‬הרן ‪ • 9‬חיפה‪ :‬מיכאל ‪ 27‬נתיבות‪ :‬הרמב"ם ‪ 1‬נתניה‪ :‬הס ‪ 18‬פתח תקוה‪ :‬רוטשילד ‪75‬‬ ‫קו השיעורים – קול הלשון‪03-6171077 :‬‬ ‫לתגובות ולהצטרפות לקבלת הגליון במייל‪newsletter.mechubarim@gmail.com :‬‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ב‬ ‫מחוברים‬ ‫מעשיות ולקחים מאלפים‬ ‫מצדיקי הדורות‬ ‫סיפורי צדיקים‬ ‫היהודי הבני ברקי התלבט קמעה אבל בסופו של דבר היה מוכן גם לכך‪,‬‬ ‫הרבה דמעות זלגו מעיני הנוכחים באותו מעמד של מחילה‪ ,‬שנעשה בקו הטלפוני שבין מונטריאול לבני ברק‪...‬‬ ‫שפגע בו לא נפקד מזה שנים רבות בילדים‪ ,‬והוא בטוח שמענישים אותו‬ ‫בענין מחילה בין אדם לחבירו סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט”א‬ ‫מהשמיים על שפגע בך‪ ,‬והוא מתחרט על מעשיו ומבקש מחילה גמורה על‬ ‫סיפור נורא‪“ :‬הסיפור דלהלן הגיע לאוזנינו ממש מקור ראשון‪ ,‬מהרב פנחס‬ ‫כך‪ .‬אבל הנפגע מסרב עדיין לדון בבקשה‪ ,‬ומצהיר שמבחינתו הדבר לא בא‬ ‫כ‪ – .‬האדם שנבחר מן שמיא להיות המתווך בסיפור זה‪ ,‬בין הפוגע לנפגע‪,‬‬ ‫בחשבון‪ ,‬והוא אינו מוכן לסלוח בשום אופן‪.‬‬ ‫והוא זה שהעביר לנו את כל הפרטים המדויקים של המעשה המזעזע‪.‬‬ ‫אחד המשולחים העיז בכל זאת את פניו‪ ,‬ופנה אליו ואמר‪ :‬תראה‪ ,‬הרי גם‬ ‫הרב פנחס הוא אחד משני משולחים הנוסעים מדי שנה לחוץ לארץ‬ ‫אתה יודע שאנחנו לא קשורים כלל לסיפור‪ ,‬ולכן קח ברצינות את הדברים‬ ‫בשליחותו של אחד ממוסדות התורה החשובים ביותר בבני ברק‪ ,‬על מנת‬ ‫שאנחנו אומרים לך‪ ,‬כי אין לנו שום מטרה אחת אלא לדאוג לטובתך‪ ,‬ולטובת‬ ‫לאסוף כספים לאחזקתו של המוסד‪ .‬באחת מנסיעותיהם הם פקדו את בתי‬ ‫האיש במונטריאול‪ .‬בעוד מספר דקות‪ ,‬ממשיך המשולח ואומר‪ ,‬נפנה איש‬ ‫הגבירים היהודים במונטריאול שבקנדה‪ .‬והנה בשבתם בטרקלינו של אחד‬ ‫איש לביתו‪ ,‬וכל אחד יילך לעסקיו‪ .‬אבל בוא יבוא היום‪ ,‬אחרי ‪ 120‬שנותינו‪,‬‬ ‫הגבירים הידועים‪ ,‬שח בפניהם בעל הבית על צרה המצויה בביתו‪ ,‬המעיקה‬ ‫וכולנו נעלה לשמיים‪ ,‬ונעמוד לפני בית דין של מעלה כדי לתת דין וחשבון‬ ‫עליו קשות‪ .‬כפי שאתם רואים‪ ,‬הקדוש ברוך הוא בירכני בעושר רב‪ ,‬ולא‬ ‫על כל מה שעשינו בעולם הזה‪ .‬והנה‪ ,‬פשוט וברור שהאיש שפגע בך‪ ,‬קיבל‬ ‫חסר לי מאומה במילוי הצרכים הגשמיים‪ ,‬אבל כל זה אינו שווה לי‪ ,‬אם אני‬ ‫עונש על מה שעשה‪ ,‬ואולי אפילו בגלל‬ ‫ורעייתי לא נפקדנו בילדים‪ ,‬והדבר הזה מדיר שינה מעינינו‪ .‬אנחנו נשואים‬ ‫זה הוא ייצא נקי בעולם הבא כי קיבל‬ ‫מזה שנים רבות‪ ,‬וברור שכל העושר הרב המצוי בביתנו‪ ,‬איננו שווה מאומה‪,‬‬ ‫"כאחד הבחורים שהיו‬ ‫כבר את עונשו כאן בעולם הזה‪ ,‬אבל אז‬ ‫אם לא יהיה לנו דור המשך‪.‬‬ ‫יפנו ויבואו אליך בטענות קשות‪ ,‬ויאמרו מעורים בחברה‪ ,‬עליתי‬ ‫הגביר המשיך להשיח את ליבו‪ ,‬ואמר שלאחר שפשפש במעשיו הוא חושב‬ ‫– הרי בגללך לא היו לאדם הזה ילדים! על הבימה בליל פורים‬ ‫שהעונש הגיע לו משמיים בגין מעשה שעשה בימי בחרותו‪ ,‬בעת שלמד‬ ‫אחד‪ ,‬ו”התלבשתי” על‬ ‫יזכירו לך את בואנו אליך‪ ,‬ויעלו את‬ ‫באחת הישיבות בבני ברק‪ .‬כאחד הבחורים שהיו מעורים בחברה‪ ,‬עליתי על‬ ‫אחד הבחורים‪ ,‬ביזיתי‬ ‫זכר התחנונים וההפצרות שהפצרנו בך‬ ‫הבימה בליל פורים אחד‪ ,‬ו”התלבשתי” על אחד הבחורים‪ ,‬ביזיתי והעלבתי‬ ‫למחול לו‪ ,‬ויטענו נגדך מדוע לא היית והעלבתי אותו לעין כל‪,‬‬ ‫אותו לעין כל‪ ,‬וסיפרתי את קלונו ברבים‪ .‬הבחור ההוא הסמיק והחוויר‬ ‫מוכן להתפייס‪ ,‬אך ורק כדי להיטיב לאיש וסיפרתי את קלונו ברבים‪.‬‬ ‫חליפות‪ ,‬ופניו האדימו מרוב בושה‪ .‬גם לאחר שהחברים רמזו לי שאני מגזים‪,‬‬ ‫הבחור ההוא הסמיק‬ ‫ההוא‪ ,‬כדי שיזכה בפרי בטן‪ .‬האם תהיה‬ ‫המשכתי להעליב אותו‪ ,‬ולא נחה דעתי עד שעיניו של הבחור ההוא נשטפו‬ ‫והחוויר חליפות‪ ,‬ופניו‬ ‫לך תשובה לטענות אלו שבוודאי יטענו‬ ‫בדמעות‪.‬‬ ‫בפניך? האם אתה מוכן לקחת על עצמך האדימו מרוב בושה‪ .‬גם‬ ‫לי אישית אין ספק‪ ,‬שח הגביר בפני אורחיו המשולחים‪ ,‬שהעונש בא עלי‬ ‫אחריות נוראה שכזו‪ ,‬בפני בית דן של לאחר שהחברים רמזו‬ ‫בגלל המעשה המחפיר הזה שעשיתי בנעוריי‪.‬‬ ‫לי שאני מגזים‪ ,‬המשכתי‬ ‫מעלה?‬ ‫ישבנו ושמענו את הסיפור בזעזוע רב‪ ,‬מספר הרב פנחס כ‪ .‬אבל לא הבנו‬ ‫הדברים הללו צבטו את ליבו‪ ,‬והוא להעליב אותו‪ ,‬ולא נחה‬ ‫מה הוא בדיוק רוצה מאתנו‪ .‬שאלנו אותו על כך‪ ,‬והוא השיב שכיוון שהוא‬ ‫דעתי עד שעיניו של‬ ‫ביקש לחשוב כמה דקות‪ .‬האיש ישב‬ ‫מתגורר בקנדה‪ ,‬אין לו כל מושג היכן נמצא כיום הבחור ההוא שפגע בו‪ ,‬הוא‬ ‫הבחור ההוא נשטפו‬ ‫וחשב‪ ,‬התבונן והעמיק בעניין‪ ,‬עד שקם‬ ‫מאוד מבקש מאתנו כשנחזור לארץ ישראל‪ ,‬נעשה כל מאמץ לאתר אותו‪,‬‬ ‫בדמעות"‬ ‫ממקומו ואמר‪ :‬אני מוכן לסלוח לו‪ .‬האם‬ ‫ולבקש ממנו מחילה בשמו‪.‬‬ ‫הינך מוחל וסולח לו בלב שלם? שאלו‪.‬‬ ‫הגביר הוסיף שהוא מוכן כמובן גם לשלם לנפגע ככל שידרש‪ ,‬וכראיה לכך‬ ‫כן‪ ,‬אני סולח בלב שלם‪ ,‬השיב‪ .‬שני המשולחים שכבר היו מאושרים מאוד‬ ‫הוציא מגנזיו סכום גדול של כסף‪ ,‬ומסרו לידי המשולחים‪ ,‬שימסרוהו לידי‬ ‫על הצלחת השליחות החשובה שהוטלה עליהם‪ ,‬ביקשו מבעל הבית דבר‬ ‫הנפגע‪ .‬האורחים הבטיחו שיעשו מצידם כל מאמץ לסדר את העניין‪.‬‬ ‫נוסף‪ .‬אם אנחנו כבר נמצאים אצלך בבית‪ ,‬הנה יש לנו את מספר הטלפון‬ ‫חזרנו ארצה‪ ,‬סיפר הרב פנחס וכשפתחתי את ספר הטלפונים של בני ברק‪,‬‬ ‫במונטריאול של האיש שפגע בך‪ ,‬בוא ונתקשר אליו‪ ,‬ונקשר בין שניכם‪ ,‬ותגיד‬ ‫גיליתי לשמחתי את השם שמסר לנו הגביר הקנדי‪ .‬צלצלנו לשם‪ ,‬ושאלנו‬ ‫לו בפה מלא שהינך מוחל לו‪.‬‬ ‫האם למד בישיבה ההיא בבני ברק באותה תקופה‪ ,‬ומשהתברר שהוא הוא‬ ‫היהודי הבני ברקי התלבט קמעה אבל בסופו של דבר היה מוכן גם לכך‪,‬‬ ‫האיש‪ ,‬ביקשנו לקבוע עימו פגישה‪ .‬והנה בבואנו לפגישה‪ ,‬רק הזכרנו את‬ ‫הרבה דמעות זלגו מעיני הנוכחים באותו מעמד של מחילה‪ ,‬שנעשה בקו‬ ‫שמו של האיש שפגע בו‪ ,‬נרתע בעל הבית ואמר “אל תזכירו לי את השם‬ ‫הטלפוני שבין מונטריאול לבני ברק‪.‬‬ ‫הזה‪ ...‬הוא ביזה אותי בצורה מחרידה”‪...‬‬ ‫כעבור שנה מהביקור הקודם בקנדה‪ ,‬מספר הרב פנחס כ‪ .‬ביקרנו שוב‬ ‫“אבל בדיוק למטרה זו באנו אליך”‪ ,‬המשיכו השניים‪ ,‬וסיפרו שזה עתה‬ ‫בביתו של הגביר‪ .‬והנה‪ ,‬רק ראה אותנו הגביר‪ ,‬ומיד התנפל עלינו והזמיננו‬ ‫הם חוזרים ממונטריאול‪ ,‬ופגשנו את האיש שפגע בך‪ ,‬והוא בוכה ומיילל על‬ ‫אחר כבוד לאחד מחדרי ביתו‪ ,‬שם עמדה כבר עריסה עם תינוק‪“ ,‬לפני‬ ‫כך‪ ,‬וממש מורט את שערות ראשו‪ ,‬ומבקש סליחה ומחילה על מה שעשה‪.‬‬ ‫שלושה שבועות בדיוק‪ ,‬עשינו לו ברית מילה” – סיפר הגביר‪ ,‬אשר פרץ בבכי‬ ‫לא בא בחשבון‪ ,‬לעולם לא אוכל לסלוח לו על מה שעשה לי‪ ,‬השיב האיש‪.‬‬ ‫נסער‪!...‬‬ ‫ואז סיפרו לו שני המשולחים שהסיבה לבקשת הסליחה היא מפני שהאיש‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ג‬ ‫מחוברים‬ ‫מעשיות ולקחים מאלפים‬ ‫מצדיקי הדורות‬ ‫סיפורי צדיקים‬ ‫כמה פעמים שאל אם נראתה הלבנה‪ ,‬אך השמים‬ ‫המושל שלח לרובע היהודי שוטרים אשר על פי פקודתו‬ ‫התקדרו בעבים עד שאי אפשר היה כלל לחשוב‬ ‫קנו את כל הקנה‪-‬סוף‪ ,‬ולא עוד‪ ,‬אלא שגם גזר ואסר על כל היהודים‬ ‫שעוד תצא הלבנה מבין עביה באותו הלילה‪...‬‬ ‫לקנות קנה סוף דקל או כל חומר אחר‬ ‫היה זה במוצאי יו”ט לאחר הסתופפות חסידים וקהל‬ ‫בתקופה בה כהן הגאון רבי יעקב בירדוגו עליו השלום כרבה של העיר מקנאס במרוקו‪,‬‬ ‫רב בצל הרה”ק רבי דוד משה מטשארטקוב זצ”ל‪ .‬הרגשה‬ ‫משל בעיר מושל רשע רע מעללים‪ ,‬ששנא בתכלית השנאה את כל יהודי העיר‪ ,‬ובכל עת‬ ‫מרוממת ונעלית אחז בחסידים‪ ,‬ואלו יצאו בריקוד נלהב –‬ ‫ושעה רק הציק להם‪ ,‬הצר את צעדיהם משבת וממגורים בעיר‪ ,‬וככל שיכול גזר עליהם‬ ‫מחול של שמחה בבית החיצון שלפני היכל הצדיק‪ .‬חסיד אחד‬ ‫גזרות קשות‪ ,‬רעות ואכזריות ביותר‪.‬‬ ‫המקורב לרבי‪ ,‬לא נתן לו לבו להשתתף בריקודי החסידים‪,‬‬ ‫פעם‪ ,‬באחת השנים חלה המושל ביום הכפורים‪ ,‬ואז הזמין אליו לביתו רופא יהודי‬ ‫הוא עמד בצד בעצב מה‪ ,‬והרהר במשפט הקשה בדיני נפשות‬ ‫מבית הכנסת היהודי‪ ,‬אלא שהרופא‪ ,‬מכיון והיה עסוק אז באמצע תפלות היום הקדוש‪,‬‬ ‫המצפה לו‪ .‬תחושת עגמת נפש שרתה עליו‪.‬‬ ‫סירב להגיע לביתו של המושל‪ ,‬ואף קילל את המושל באומרו “הלואי וימות”‪ ,‬ובשום אופן‬ ‫“אולי עכשיו הזמן ועת רצון להיכנס אל הקודש פנימה‪,‬‬ ‫לא הלך לבקר את המושל בחליו מפאת קדושת היום‪.‬‬ ‫ולהתברך מפה קדשו של הרבי”‪ .‬נכנס החסיד לפנים‪ ,‬לחדר‬ ‫בינתים חלפה מחלתו של המושל‪ .‬הוא הבריא מחליו‪,‬‬ ‫וממחשבה למעשה‪.‬‬ ‫הצדיק‪ ,‬לעורר רחמים על עצמו בשעת שמחת הצדיק‪ - .‬שאל‬ ‫אבל בשל הסירוב של הרופא היהודי להגיע אליו‪ ,‬שמר‬ ‫אותו הרה”ק מטשארטקוב‪ - :‬מדוע לא תלך גם אתה לרקוד עם‬ ‫בלבו טינה ליהודים‪ ,‬עד שרצה להתנהג אליהם כמו (סבו)‬ ‫המושל שלח לרובע‬ ‫החסידים? כשענהו החסיד ותינה בפניו צרתו המתרגשת עליו‪,‬‬ ‫המן הרשע‪ .‬הוא לא רצה לשלח יד רק ביהודי הרופא לבדו‪,‬‬ ‫אשר‬ ‫היהודי שוטרים‬ ‫אמר לו הרבי מטשארטקוב הט אזניך ושמע עובדה מאלפת‬ ‫אלא רצה להתנכל ולהזיק לכל היהודים‪ .‬ואז אמר‪‘ :‬בחג‬ ‫על פי פקודתו קנו‬ ‫שהתרחשה אצל מרן הבעל שם טוב הק’‪ ,‬הנוגע לעניינך‪:‬‬ ‫הסוכות אקנה את כל הקנים של הסוף שמהם היהודים‬ ‫את כל הקנה‪-‬סוף‪,‬‬ ‫“פעם אחת ביום במוצאי יום הכפורים לא נראתה הלבנה‬ ‫מקימים כל שנה את הסכות שלהם‪ ,‬וכך‪ ,‬לא יהיה להם‬ ‫ממה להקים סוכות‪ ,‬ועל ידי זה תתבטל מהם לגמרי מצות‬ ‫ולא עוד‪ ,‬אלא שגם‬ ‫לקדשה‪ ,‬עננים עבים ושחורים הסתירו אותה‪ .‬הבעל שם‬ ‫הסוכה’‪.‬‬ ‫גזר ואסר על כל‬ ‫טוב ראה ברוח קדשו‪ ,‬שאם תחסר מצוה זו תיכף אחר יום‬ ‫וממחשבה למעשה‪ .‬המושל שלח לרובע היהודי שוטרים‬ ‫היהודים לקנות קנה‬ ‫הכפורים‪ ,‬אז חס ושלום לא יהיה טוב לישראל‪ .‬נצטער מאוד‬ ‫סוף דקל או כל חומר‬ ‫אשר על פי פקודתו קנו את כל הקנה‪-‬סוף‪ ,‬ולא עוד‪ ,‬אלא‬ ‫הבעש”ט‪ ,‬וניסה לפעול במוחין דגדלות שלו שתצא הלבנה‪.‬‬ ‫ושאל כמה פעמים אם נראתה הלבנה‪ ,‬אך השמים התקדרו‬ ‫שגם גזר ואסר על כל היהודים לקנות קנה סוף דקל או כל‬ ‫אחר שאפשר לעשות‬ ‫בעבים עד שאי אפשר היה כלל לחשוב שעוד תצא הלבנה‬ ‫חומר אחר שאפשר לעשות ממנו סוכה‪ .‬ואם לא די בכך‪,‬‬ ‫ממנו סוכה‪ .‬ואם לא‬ ‫באם חשבו יהודים שיש להם קנה סוף משנה שעברה‪,‬‬ ‫מבין עביה באותו הלילה‪.‬‬ ‫להשתמש בהם‪ ,‬הרי שהמושל גם אסר על היהודים להקים‬ ‫די בכך‪ ,‬באם חשבו‬ ‫מאידך‪ ,‬החסידים לא ידעו מאומה עד היכן הדברים מגיעים‬ ‫לגמרי סוכה אחרי יום כפור‪.‬‬ ‫קנה‬ ‫יהודים שיש להם‬ ‫‪ -‬מהצורך שתתראה הלבנה אז במוצאי יום הכפורים‪ .‬וכאשר‬ ‫בצר להם פנו הקהל לרבם רבי יעקב בירדוגו עליו‬ ‫סוף משנה שעברה‪,‬‬ ‫נהגו לשמוח תמיד ולעשות ‘יום‪-‬טוב’ בצאתם בשלום מן‬ ‫השלום‪ ,‬וספרו לו את הצרה אשר הנחית על ראשם המושל‬ ‫להשתמש בהם‪ ,‬הרי‬ ‫הקודש‪ ,‬בעבודתם ועבודת רבם הבעש”ט ביום הקדוש‪ ,‬אשר‬ ‫היתה ממש דוגמת עבודת הכהן הגדול‪ .‬לכן גם הפעם היו‬ ‫הרשע‪ .‬נענה ואמר להם הרב‪‘ :‬אל תדאגו‪ .‬עד חג הסכות‬ ‫שהמושל גם אסר‬ ‫שמחים מאוד בריקודין בהתלהבות אש קודש‪ .‬תחילה רקדו‬ ‫רחמי שמים מרבים’‪ .‬וכך היה‪.‬‬ ‫על היהודים להקים‬ ‫בבית החיצון של מרן הבעש”ט ואחר כן מגודל התלהבותם‬ ‫יום לפני התקדש חג הסוכות חלם המושל חלום‪,‬‬ ‫ובחלומו עומד זקן אחד לידו בתוך המחסן בו אכסן את כל‬ ‫יום‬ ‫לגמרי סוכה אחרי‬ ‫בשמחה‪ ,‬דחקו עצמם ונכנסו אל הקודש פנימה ורקדו ושמחו‬ ‫הקנה סוף שקנה‪ ,‬והוא עומד לחנק אותו למות ואף רוצה‬ ‫כפור‬ ‫לפני הבעל שם טוב‪ .‬ויהי כאשר גבר עוצם התלהבות נפשם‬ ‫לשורפו‪ .‬בבוקר התעורר המושל משנתו מבהל כלו‪.‬‬ ‫בריקודין של שמחה‪ ,‬הרהיבו עוז לבקש שגם רבם הבעש”ט‬ ‫באותו יום בערב‪ ,‬התקימה אסיפה של ועד הקהילה‪ ,‬בה החליטו ראשי הקהילה יחד‬ ‫בעצמו ירקוד עמהם‪ ,‬ולקחו אותו בתווך והוא רקד עמהם‪.‬‬ ‫עם רבם הגאון רבי יעקב בירדוגו עליו השלום לפנות למחרת היום אל המושל בבקשה‬ ‫ויהי בתוך הריקוד הקדוש הזה‪ .‬נשמע קול בין החסידים‪,‬‬ ‫לבטל את הגזרה‪ .‬ראשי הקהילה ובראשם הרב הגיעו לביתו של המושל‪ ,‬ואז‪ ,‬אך ראה‬ ‫שהלבנה היא בטהרתה‪ ,‬והלכו תיכף ומיד לקדש את הלבנה‪.‬‬ ‫המושל את הרב נבהל ביותר ואמר לעבדיו‪‘ :‬זהו האיש שחנק אותי בחלום‪ ,‬ואף רצה‬ ‫התבטא אז מרן הבעש”ט הק’ שמה שרצה הוא לפעול בעבודה‬ ‫לשרוף אותי’‪.‬‬ ‫ומוחין שלו ולא פעל‪ ,‬פעלו החסידים רק בשמחה בלבד‪.‬‬ ‫תכף ומיד נעמד המושל מכסאו‪ ,‬ובקש מחילה מכבוד הרב‪ ,‬כשהוא גם מקבל על עצמו‬ ‫ומכאן נראה ‪ -‬סיים הרה”ק מטשארטקוב לאותו חסיד ‪-‬‬ ‫באותו מעמד לספק לכל יהודי מתושבי העיר את הכמות הדרושה לו של קנה סוף חנם‬ ‫שצריך האדם לבטוח בה’ ולשמוח בשמחה של מצוה‪ ,‬ואף‬ ‫אין כסף‪ ,‬כדי להקים את סוכתו‪ .‬ויחד עם זה מקבל על עצמו שלא להציק יותר ליהודי‬ ‫בעת צרה חס ושלום‪ ,‬הבאה על האדם יוכל לפעול לישועתו‬ ‫העיר‪.‬‬ ‫כשהוא שרוי בשמחה‪.‬‬ ‫(ילקוט שבע מועדים אב)‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ד‬ ‫מחוברים‬ ‫מעשיות ולקחים‬ ‫מאלפים מצדיקי‬ ‫הדורות‬ ‫סיפורי צדיקים‬ ‫פנינים על הפרשה‪:‬‬ ‫עצות וסגולות‪:‬‬ ‫ַה ְ ּקלִ ּפוֹ ת ַה ּסוֹ ְב ִבים אוֹ ָת ּה‪ָ .‬וּבא לוֹ ַמר‪ּ ִ ,‬דכְ ׁ ֶש ִ ּישְׂ ָר ֵאל‬ ‫כל העולמות נבראו בשביל ישראל‬ ‫עוֹ שִׂ ים ְרצוֹ נוֹ ׁ ֶשל ָמקוֹ ם‪ַ ,‬ה ְ ּקלִ ּפוֹ ת ׁ ֶש ֵהם ַה ָ ּבמוֹ ת‬ ‫עיקר הבירורים הם למלכות‬ ‫ַה ּסוֹ ְב ִבים ֶאת ָה ָא ֶרץ ַה ּזֹאת‪ֵ ,‬הם נִ כְ נָ ִעים ַּת ְח ֵּת ֶיהם‪.‬‬ ‫שיעשו רצון ה’‬ ‫ְוזֶ הוּ יַ ְר ִּכ ֵבהוּ ַעל ָ ּב ֳמ ֵתי ָא ֶרץ‪ֶ ׁ ,‬ש ֵהם רוֹ כְ ִבים ַעל‬ ‫ַעם נָ ָבל ְול ֹא ָח ָכם ֲהלוֹ א הוּ א ָא ִביָך ָ ּקנֶ ָך הוּ א‬ ‫ְוזֶ הוּ ׁ ֵש ׁש ׁ ָשנִ ים ִּתזְ ַרע שָׂ ֶדָך‪ִ ,‬ה ֵ ּנה ַּכ ָּמה ּ ְפ ָע ִמים ָּכ ַת ְבנוּ ְּד ׁ ָ’שנָ ה’‬ ‫ַה ְ ּקלִ ּפוֹ ת ַה ּסוֹ ְב ִבים ַה ּׁ ְשכִ ינָ ה‪ְ ,‬ו ֵאינָ ם יְ כוֹ לִ ים ַה ְ ּקלִ ּפוֹ ת‬ ‫ָעשְׂ ָך וַ יְ כֹנְ נֶ ָך‪ .‬זְ כֹר יְ מוֹ ת עוֹ לָ ם ִּבינוּ ׁ ְשנוֹ ת ּדֹר וָ דֹר‬ ‫ִ ּג ַימ ְט ִר ָ ּיא ְ‘ס ִפ ָירה’‪ְ ,‬וּב ָכל ׁ ָשבוּ ַע ְו ׁ ָשבוּ ַע ִמ ְת ָ ּב ֵרר ִמ ּׁ ִש ּׁ ָשה ְס ִפירוֹ ת‬ ‫לְ ַה ְפ ִריד ֵ ּבין יִ שְׂ ָר ֵאל לַ ּׁ ְשכִ ינָ ה‪ֶ ,‬א ָּלא ְקרוֹ ִבים ָל ּה‬ ‫(לב ו‪-‬ז)‪.‬‬ ‫ֵמ ֶח ֶסד ַעד יְ סוֹ ד ְּכנֶ ֶגד ׁ ֵש ׁ ֶשת יְ ֵמי ַה ּׁ ָשבוּ ַע‪ָּ ,‬כל יוֹ ם ְּכנֶ ֶגד ְס ִפ ָירה‪,‬‬ ‫ָּכ ַת ְבנוּ ׁ ֶש ּמ ׁ ֶֹשה ַר ֵ ּבנוּ ָע ָליו ַה ּׁ ָשלוֹ ם ָ ּבא לְ הוֹ ִציא‬ ‫ְו ַעל זֶ ה ָא ַמר ׁ ֵש ׁש ׁ ָשנִ ים ֵהם ׁ ִש ּׁ ָשה ְס ִפירוֹ ת ׁ ֶש ִּמ ְת ָ ּב ְר ִרים ְּב ׁ ֵש ׁ ֶשת‬ ‫ִוּמ ְת ַּד ְּב ִקים ָ ּב ּה ֶל ֱאכֹל ִמ ּ ִפ ְריָ ּה ְולִ שְׂ בּ ַֹע ִמ ּט ָוּב ּה ְּבלִ י‬ ‫יְ ֵמי ַה ּׁ ָשבוּ ַע‪ְ .‬ו ָא ַמר ְּב ׁ ֵש ׁ ֶשת יְ ֵמי ַה ּׁ ָשבוּ ַע ִּתזְ ַרע שָׂ ֶדָך‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ ַּת ֲעשֶׂ ה‬ ‫ֹאכל ְּתנוּ בֹת שָׂ ָדי‪( :‬פיתוחי‬ ‫ׁשוּ ם ְמ ַע ֵּכב‪ְ ,‬וּבאוֹ תוֹ זְ ַמן וַ ּי ַ‬ ‫ִמ ֵּלב יִ שְׂ ָר ֵאל ׁ ֶשלּ ֹא לִ ְהיוֹ ת חוֹ ׁ ְש ִבים ַמ ֲח ׁ ָש ָבה זָ ָרה‬ ‫ִמ ְצוֹ ת ַוּמ ֲעשִׂ ים טוֹ ִבים וּ ְת ִפ ָּלה ָּכ ָראוּ י ְו ֵע ֶסק ַה ּתוֹ ָרה‪ֶ ׁ ,‬ש ַעל יְ ֵדי‬ ‫חותם)‬ ‫לוֹ ַמר ׁ ֶש ַה ָ ּקדוֹ ׁש ָ ּברוּ ְך הוּ א ַחס ְו ׁ ָשלוֹ ם ָ ּג ַרם ָל ֶהם‬ ‫זֶ ה ִמ ְת ָ ּב ְר ִרים ַה ִ ּניצוֹ צוֹ ת ְועוֹ לִ ים‪ְ .‬ו ִה ֵ ּנה ִע ַ ּקר ַה ֵ ּברוּ ִרים ֵהם לְ צ ֶֹרְך‬ ‫ִמ ְּת ִח ַּלת ְּב ִר ַיאת ָהעוֹ ָלם לַ ֲחטֹא‪ֶ ׁ ,‬ש ֵאין ָה ֱא ֶמת ֵּכן‪,‬‬ ‫ַה ַּמלְ כוּ ת‪ְּ ,‬ד ָל ּה נֶ ֱא ַמר (חולין ס‪ ):‬לְ כִ י ַוּמ ֲע ִטי ֶאת ַע ְצ ֵמְך‪ְ ,‬ויָ ְר ָדה‬ ‫ִ ּדלְ עוֹ ָלם ַ‘ה ּצוּ ר ָּת ִמים ּ ָפ ֳעלוֹ ’‪ ,‬וּכְ מוֹ ׁ ֶש ָּכ ַת ְבנוּ‪ְ .‬ו ַעכְ ׁ ָשו‬ ‫ֹאש לַ ּׁשוּ ָעלִ ים ׁ ְשל ֹ ׁ ָשה עוֹ לְ מוֹ ת ְּב ִר ָיאה יְ ִצ ָירה ֲעשִׂ ָ ּיה‪,‬‬ ‫מבטיח לישראל על הגאולה‬ ‫ְונַ ֲעשֵׂ ית ר ׁ‬ ‫ָ ּבא לוֹ ַמר ָל ֶהם‪ְּ ,‬דעוּ ׁ ֶש ִאם ַא ֶּתם חוֹ ׁ ְש ִבים ָּכְך ַא ֶּתם‬ ‫ְּד ׁ ָשם ֵמ ִע ָ ּק ָרא נָ ְפלוּ ׁ ְש ָב ֶר ָיה‪ְ ,‬ו ַה ּׁ ְש ִב ָירה ֵמ ִע ָ ּק ָרא ְּב ׁ ָש ְר ׁ ָש ּה ָהיָ ה ׁ ֶשהוּ א‬ ‫העתידה‬ ‫ַעם נָ ָבל ְול ֹא ָח ָכם‪ְּ ,‬דזֶ הוּ ַה ּ ִט ּ ְפ ׁשוּ ת ׁ ֶש ֵאין ַא ֲח ֶר ָיה‬ ‫ׁ ֵשם ב”ן‪ְ ,‬ו ָל ֵכן ָּכל ִע ַ ּקר ַה ֵ ּברוּ ִרים ֵהם לַ ַּמלְ כוּ ת‪:‬‬ ‫ֲהל ֹא הוּ א ָּכ ֻמס ִע ָּמ ִדי ָח ֻתם ְּבאוֹ ְצר ָֹתי (לב לד)‪.‬‬ ‫ִט ּ ְפ ׁשוּ ת‪ֶ ׁ ,‬ש ֲה ֵרי ֵּת ְדעוּ ׁ ֶש ָהעוֹ ָלמוֹ ת ׁ ֶש ֶה ֱא ִציל ֲאדוֹ ן‬ ‫ַה ּכֹל ָוּב ָרא ְויָ ַצר ְו ָעשָׂ ה‪ֵ ,‬אין ָל ֶהם ֵקץ ְו ִק ְצ ָבה‪ְ ,‬ו ָכל‬ ‫ע”י המעש”ט חוזרת המלכות מ’שדה’ ל’כרם’‬ ‫ֶא ְפ ׁ ָשר לִ ְרמֹז‪ְּ ,‬דמ ׁ ֶֹשה ַר ֵ ּבנוּ ָע ָליו ַה ּׁ ָשלוֹ ם ַא ַחר‬ ‫ַמה ּׁ ֶש ָ ּב ָרא הוּ א ַעל ְמנָ ת ׁ ֶש ָּתבוֹ אוּ ַא ֶּתם ְּבנֵ י יִ שְׂ ָר ֵאל‬ ‫ְו ַה ַּמלְ כוּ ת נִ ְק ֵראת ‘שָׂ ֶדה’ ְונִ ְק ֵראת ֶּ‘כ ֶרם’‪ ,‬וּכְ ׁ ֶש ַה ְ ּקלִ ּפוֹ ת נֶ ֱא ָחזִ ים ָ ּב ּה‬ ‫ָּכל ַה ְ ּק ָללוֹ ת ְו ַה ּתוֹ ֵכחוֹ ת ׁ ֶש ָא ַמר לְ יִ שְׂ ָר ֵאל‪ּ ָ ,‬בא לְ נַ ֲח ָמם‬ ‫ְו ַת ֲעשׂ וּ ְרצוֹ נוֹ ‪ ,‬זֶ הוּ ִס ַ ּבת ְּב ִר ַיאת ָּכל ָהעוֹ ָלמוֹ ת‪ְ .‬וזֶ הוּ‬ ‫נִ ְק ֵראת ‘שָׂ ֶדה’‪ ,‬וּכְ ׁ ֶש ִ ּנ ְת ֶקנֶ ת ָּכ ָראוּ י נִ ְק ֵראת ֶּ‘כ ֶרם’‪ְּ ,‬ד ֶ’כ ֶרם’ ִ ּג ַימ ְט ִר ָ ּיא‬ ‫וּ לְ ַה ְב ִט ָיחם ׁ ֶש ַא ֲח ִר ָיתם ִּת ְהיֶ ה לְ טוֹ ָבה‪ ,‬וַ ה’ יִ ׁ ְש ּפְֹך‬ ‫ׁ ֶש ָא ַמר ֲהלוֹ א הוּ א ָא ִביָך ָ ּקנֶ ָך‪ְּ ,‬כלוֹ ַמר‪ָּ ,‬כל ִע ַ ּקר‬ ‫ֲעשָׂ ָרה ֲהוָ יוֹ ”ת‪ּ ִ ,‬דכְ ׁ ֶש ִּת ְהיֶ ה ַה ַּמלְ כוּ ת ׁ ְש ֵל ָמה ְּב ֶעשֶׂ ר ְס ִפירוֹ ת נִ ְק ֵראת‬ ‫ֲח ָמתוֹ ַעל ַהגּ וֹ יִ ם ֲא ׁ ֶשר ל ֹא יְ ָדעוּ הוּ ְו ָה ִר ׁ ְש ָעה ֻּכ ָּל ּה‬ ‫ַה ְּב ִר ָיאה ִהיא ַּד ְו ָקא ַעל זֶ ה ַה ָּד ָבר‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ‪ ,‬הוּ א ָא ִביָך‬ ‫ֶּ‘כ ֶרם’‪ְ .‬וזֶ הוּ ׁ ֶש ָא ַמר ׁ ֵש ׁש ׁ ָשנִ ים‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ ְּב ׁ ֵש ׁ ֶשת יְ ֵמי ַה ּׁ ָשבוּ ַע‪ִּ ,‬תזְ ַרע‬ ‫ְּב ָע ׁ ָשן ִּתכְ ֶלה ְויִ שְׂ ָר ֵאל יִ ׁ ְש ּכֹן ָל ֶב ַטח‪:‬‬ ‫לְ ַב ְּדָך‪ְ ,‬ול ֹא ָקנָ ה ִּכי ִאם ַא ָּתה‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ‪ ,‬ל ֹא יֵ ׁש לוֹ ְּב ָכל‬ ‫שָׂ ֶדָך‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ ְּת ַס ֵ ּגל ַמ ֲעשִׂ ים טוֹ ִבים ׁ ֶש ּיוֹ ִעילוּ ַ ּב ּ ָׂ’ש ֶדה’ ׁ ֶש ִהיא ַה ַּמלְ כוּ ת‬ ‫שורש יניקת הסטרא אחרא מצירופי ‘אלהים’‬ ‫ַמה ּׁ ֶש ָ ּב ָרא ׁשוּ ם ִקנְ יָ ן ׁ ֶש ִּב ׁ ְש ִבילוֹ ָ ּב ָרא ְו ָקנָ ה‪ִּ ,‬כי ִאם‬ ‫ְּדזוֹ ִהיא זְ ִר ָיע ָת ּה‪ְ ,‬וּב ׁ ֵש ׁ ֶשת ַה ָ ּי ִמים ָה ֵא ֶּלה ַעל יְ ֵדי ַה ַּמ ֲעשִׂ ים ַה ּטוֹ ִבים‬ ‫ְו ִה ֵ ּנה יָ דוּ ַע ְּדיֵ ׁש ֵמ ָאה ְו ֶעשְׂ ִרים ֵצ ֵ‬ ‫רוּפי ֱ‘אל ִֹהים’‬ ‫ַא ָּתה הוּ א ָה ִע ָ ּקר‪ְ .‬ו ֵכיוָ ן ְּד ָהכִ י הוּ א‪ ,‬ל ֹא ְּב ָר ֲאָך ַעד‬ ‫ׁ ֶש ְּת ַס ֵ ּגל ָ ּב ֶהם ַּת ֲחזֹר ֶּ‘כ ֶרם’‪ְ .‬וּבכ ַֹח ַמ ֲעשִׂ ים טוֹ ִבים ׁ ֶש ַּת ֲעשֶׂ ה ַא ָּתה‬ ‫ְקדוֹ ׁ ִשים‪ֵ ,‬וּמ ֶהם יוֹ נְ ִקים ֱ‘אל ִֹהים ֲא ֵח ִרים’‪ְ ,‬ו ׁש ֶֹר ׁש‬ ‫ׁ ֶש ָעשָׂ ה לְ ָך ִּת ּקוּ ן ְו ִה ְת ּכוֹ נְ נוּ ת ְּכ ֵדי ׁ ֶש ִּת ָ ּנ ֵצל ִמ ָּכל ּכֹחוֹ ת‬ ‫ְמ ַכ ֶּלה ַה ּקוֹ ִצין ִמן ַה ֶּכ ֶרם ׁ ֶש ִהיא ַה ַּמלְ כוּ ת‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ ַה ֵ ּברוּ ִרים ׁ ֶש ָּל ּה‬ ‫ִּתגְ בּ ֶֹרת ַה ִ ּדין ָ ּבזֶ ה ָּתלוּ י‪ ,‬וּכְ מוֹ ׁ ֶש ָּכ ַת ְבנוּ זֶ ה ַה ָּד ָבר‬ ‫ַה ִחיצוֹ נִ ים ִאם ִּת ְד ַ ּבק בּ וֹ ‪ְ ,‬וזֶ הוּ הוּ א ָעשְׂ ָך וַ יְ כֹנְ נֶ ָך‪.‬‬ ‫ׁ ֶש ַ ּי ֲעלוּ‪ָ .‬וּבזֶ ה ְו ָא ַס ְפ ָּת ֶאת ְּתבוּ ָא ָת ּה‪ֵ ,‬הם ַה ֵ ּברוּ ִרים ׁ ֶש ַּת ֲע ֶלה ְּב ׁ ֵש ׁ ֶשת‬ ‫ַּכ ָּמה ּ ְפ ָע ִמים‪:‬‬ ‫ֹאשָך‪ְ ,‬ו ַא ָּתה ִא ַ ּב ְד ָּת‬‫ְו ִאם ל ֹא ׁ ָש ַמ ְע ָּת ְּבקוֹ לוֹ ָּד ְמָך ְּבר ׁ ְ‬ ‫יְ ֵמי ַהחֹל‪:‬‬ ‫בפסוק ‘אהיה אשר אהיה’ נרמזה הגאולה‬ ‫ֶאת ַע ְצ ְמָך‪:‬‬ ‫‘שבת’ הוא מנוחה ועונג בכל העולמות‬ ‫העתידה‬ ‫מעלתם של ישראל‬ ‫ְו ָאז ַוּב ּׁ ָשנָ ה ַה ּׁ ְש ִב ִיעת ׁ ֶשהוּ א יוֹ ם ַה ּׁ ַש ָ ּבת‪ַ ,‬ה ְּס ִפ ָירה ַה ּׁ ְש ִב ִיעית‬ ‫ְו ִה ֵ ּנה ַה ָ ּקדוֹ ׁש ָ ּברוּ ְך הוּ א ְּכ ׁ ֶש ִ ּנגְ ָלה לְ מ ׁ ֶֹשה ַ ּב ְּסנֶ ה‬ ‫ְו ָכל זֶ ה ׁ ֶש ָא ַמ ְר ִּתי לְ ָך‪ָּ ,‬ד ָבר ָ ּגלוּ י ְונִ ְר ֶאה לְ ֵעין‬ ‫ׁ ֶש ִהיא ַה ַּמלְ כוּ ת‪ְ ,‬ו ִהיא עוֹ ָלה ִעם ַה ֵ ּברוּ ִרין‪ָ ,‬אז ַ ּב ּיוֹ ם ַההוּ א ׁ ַש ַ ּבת‬ ‫ָא ַמר לוֹ (שמות ג יד) ֶ‘א ְהיֶ ה ֲא ׁ ֶשר ֶא ְהיֶ ה’‪ ,‬וּכְ מוֹ‬ ‫ּכֹל‪ֶ ׁ ,‬ש ֲה ֵרי זְ כֹר יְ מוֹ ת עוֹ ָלם וּ ׁ ְשנוֹ ת ּדֹר וָ דֹר‪ְ ,‬ו ֵת ַדע‬ ‫ׁ ַש ָ ּבתוֹ ן יִ ְהיֶ ה ָל ָא ֶרץ‪ֶ ׁ ,‬ש ִהיא עוֹ ָלה ִעם ַה ֵ ּברוּ ִרים ְוכֻ ָּלם ָקנוּ ׁ ְש ִב ָיתה‬ ‫ׁ ֶש ָּד ְר ׁשוּ ַרבּ וֹ ֵתינוּ זִ כְ רוֹ נָ ם לִ ְב ָר ָכה (ברכות ט‪ֶ :):‬א ְהיֶ ה‬ ‫ִה ׁ ְש ַּתלְ ׁ ְשלוּ ת ָהעוֹ ָלם ֵאיְך ָהיְ ָתה ַעד ׁ ֶש ָ ּב ַחר ַ ּב ֲאבוֹ ת‬ ‫ְּבעוֹ לַ ם ָה ֲא ִצילוּ ת‪ְ ,‬ו ָאז ָהוֵ י ׁ ַש ָ ּבת לַ ה’‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ ׁ ֶש ַה ַּמלְ כוּ ת ׁ ֶש ִהיא‬ ‫ִע ָּמם ְּב ָצ ָרה זוֹ ‪ֶ ,‬א ְהיֶ ה ִע ָּמם ְּב ָצ ָרה ַא ֶח ֶרת‪ְ .‬ו ָכל ׁ ֵשם‬ ‫ָהעוֹ ָלם ְו ָק ָרא לְ יַ ֲעקֹב ֶ‘ח ֶבל נַ ֲח ָלתוֹ ’‪ .‬וּכְ ׁ ֶש ִּת ְתבּ וֹ נֵ ן ְּב ָכל‬ ‫נִ ְק ֵראת ‘ש’ ַ ּבת’ יֵ ׁש ָל ּה זִ וּ וּ ג ִעם זְ ֵעיר ַאנְ ּ ִפין‪ֶ ׁ ,‬ש ְּביוֹ ם ַה ּׁ ַש ָ ּבת הוּ א‬ ‫ֶא ְהיֶ ”ה הוּ א ַר ֲח ִמים‪ָ ,‬וּבא מ ׁ ֶֹשה ַר ֵ ּבנוּ ָע ָליו ַה ּׁ ָשלוֹ ם‬ ‫ֵא ֶּלה ֵּת ַדע ַמ ֲע ָל ְתָך ִאם ִּת ְד ַ ּבק בּ וֹ יִ ְת ָ ּב ַרְך ַעד ֵה ָיכן‬ ‫ֹאשוֹ ְו ַעד סוֹ פוֹ ‪ְ ,‬וזֶ הוּ ׁ ַש ָ ּבת‬ ‫זִ וּ וּ ג ָר ֵחל ִעם זְ ֵעיר ַאנְ ּ ִפין ִּב ׁ ְש ֵלמוּ ת ֵמר ׁ‬ ‫לְ הוֹ ִד ַיע לְ יִ שְׂ ָר ֵאל ׁ ֶש ַאל יְ ַפ ֲחדוּ ְו ַאל יִ ְיראוּ‪ֶ ׁ ,‬ש ַה ָ ּקדוֹ ׁש‬ ‫יעה‪ַ ,‬רק ֲחזַ ק וֶ ֱא ַמץ‪( :‬פיתוחי חותם)‬ ‫ִה ִ ּג ָ‬ ‫לַ ֲהוָ יָ ”ה‪ַ ׁ ,‬ש ָ ּבת ׁ ֶש ִהיא ַה ַּמלְ כוּ ת ִמזְ ַּד ֶ ּו ֶגת ִעם ֲהוָ יָ ”ה ׁ ֶשהוּ א זְ ֵעיר ַאנְ ּ ִפין‪.‬‬ ‫ָ ּברוּ ְך הוּ א יֵ ִיטיב ָל ֶהם ַ ּב ּסוֹ ף‪ְ .‬וּב ֵעת ׁ ֶש ְ ּי ַר ֵחם ה’ ַעל‬ ‫ְוּביוֹ ם זֶ ה ֵאין ַא ָּתה ָצ ִריְך לַ ֲעשׂ וֹ ת זְ ִר ָיעה ְּבעוֹ לְ מוֹ ת ְּב ִר ָיאה יְ ִצ ָירה‬ ‫רוּפי ֱ‘אל ִֹהים’ ַעד‬ ‫ַע ּמוֹ ְמ ַמ ֵּתק ַה ֵּמ ָאה ְו ֶעשְׂ ִרים ֵצ ֵ‬ ‫ֲעשִׂ ָ ּיה ְּכ ֵדי לִ ְברֹר ִמ ּׁ ָשם ַה ֵ ּברוּ ִרים‪ְ ,‬ול ֹא לְ ַכלּ וֹ ת ַה ּקוֹ ִצים ִמן ַה ֶּכ ֶרם‪,‬‬ ‫ׁ ֶש ִ ּי ְת ַ ּב ּ ְטלוּ ַה ִ ּדינִ ים‪ִ ,‬וּמ ּתוּ ָקם הוּ א ְּב ׁ ָש ְר ׁ ָשם‪ְ ,‬והוּ א‬ ‫קבלת השפע שמשפיעה השכינה‬ ‫ִּכי ָּכל זֶ ה נַ ֲעשֶׂ ה ְּב ׁ ֵש ׁ ֶשת ַה ָ ּי ִמים‪ְ ,‬ו ַה ּיוֹ ם ַה ֶּזה ְמנוּ ָחה וָ עֹנֶ ג ְּבעוֹ לַ ם‬ ‫ׁ ֶש ִ ּי ְת ַרבּ וּ ׁ ְשמוֹ ת ֶא ְהיֶ ”ה ׁ ֶש ַ ּב ּ ָפנִ ים ְּב ִא ָּמא ְויֵ ְצאוּ‬ ‫תלויה במעשיהם של ישראל‬ ‫ָה ֲא ִצילוּ ת‪ְ ,‬ו ֵאין ָצ ִריְך ׁשוּ ם ֵ ּברוּ ר ַרק ְו ָהיְ ָתה ׁ ַש ַ ּבת ָה ָא ֶרץ לְ ָאכְ ָלה‪,‬‬ ‫ִו ַימ ְּתקוּ ֶאת ֱ‘אל ִֹהים’ ׁ ֶש ָ ּב ֲאחוֹ ַריִ ם‪ְּ ,‬בא ֶֹפן ׁ ֶשלּ ֹא‬ ‫ֹאכל ְּתנוּ בֹת שָׂ ָדי‬ ‫יַ ְר ִּכ ֵבהוּ ַעל ָ ּב ֳמ ֵתי ָא ֶרץ וַ ּי ַ‬ ‫ְּד ַהיְ נוּ ְמנוּ ָחה וָ עֹנֶ ג ְּב ָכל ָהעוֹ ָלמוֹ ת‪ֲ ,‬א ִצילוּ ת ְּב ִר ָיאה יְ ִצ ָירה ֲעשִׂ ָ ּיה‪,‬‬ ‫ִּת ּׁ ָש ֵאר יְ נִ ָיקה לַ ִחיצוֹ נִ ים ׁ ֶש ֵהם ֱ‘אל ִֹהים ֲא ֵח ִרים’‪ְ ,‬ו ָאז‬ ‫וַ ֵ ּינִ ֵקהוּ ְד ַב ׁש ִמ ֶּסלַ ע ְו ׁ ֶש ֶמן ֵמ ַחלְ ִמ ׁיש צוּ ר (לב יג)‪.‬‬ ‫וּ שְׂ ָר ִפים ְו ַח ּיוֹ ת ְואוֹ ַפ ֵ ּני ַה ּק ֶֹד ׁש‪ְ .‬וזֶ הוּ ּ ֵפרוּ ׁש ַעל ׁ ֵש ׁ ֶשת יְ ֵמי ַה ּׁ ָשבוּ ַע‪:‬‬ ‫ִּ‘ב ַּלע ַה ָּמוֶ ת ָלנֶ ַצח’ (ישעיה כה ח)‪:‬‬ ‫ֶא ְפ ׁ ָשר לִ ְרמֹז‪ְּ ,‬ד ִה ֵ ּנה יָ דוּ ַע ִ ּד ׁ ְשכִ ינַ ת ֻע ֵּזנוּ ִהיא ֵ ּבין‬ ‫התפילות בימי החול‪ ,‬בשבת ובשביעית‬ ‫לעתיד לבוא יתמתקו צירופי ‘אלהים’ בשם‬ ‫ַה ְ ּקלִ ּפוֹ ת‪ְּ ,‬ד ָע ֶל ָיה נֶ ֱא ַמר (משלי ה ה) ַ‘רגְ ֶל ָיה י ְֹרדוֹ ת‬ ‫ְו ַעל ִענְ יַ ן ׁ ְשנֵ י ַה ּׁ ְש ִמ ּ ָטה ִּכ ְפ ׁשוּ טוֹ ׁ ֶש ֲע ֵל ֶיהם ְמ ַד ֵ ּבר‪ְ ,‬וגַ ם ֵהם ַעל‬ ‫אהי”ה והסט”א תתבטל‬ ‫ָמוֶ ת’‪ְ ,‬ו ֵכן אוֹ ֵמר ׁ ְשלֹמֹה ַה ֶּמ ֶלְך ָע ָליו ַה ּׁ ָשלוֹ ם (שיה”ש‬ ‫ִענְ יַ ן ַה ֵ ּברוּ ִרים‪ַ ,‬אְך יֵ ׁש ִחלּ וּ ק ֵ ּבין ַה ּׁ ְש ִב ִיעית לְ ׁ ַש ָ ּבת ְּכמוֹ ׁ ֶש ָא ַמר‬ ‫ְוזֶ הוּ ׁ ֶש ָא ַמר ֲהל ֹא הוּ א ָּכ ֻמס ִע ָּמ ִדי‪ָּ ,‬כ ֻמס‬ ‫ב ב) ְּ‘כ ׁשוֹ ׁ ַש ָ ּנה ֵ ּבין ַהחוֹ ִחים ֵּכן ַר ְעיָ ִתי ֵ ּבין ַה ָ ּבנוֹ ת’‪.‬‬ ‫ַר ֵ ּבנוּ זלה”ה ְּב ׁ ַש ַער ַה ִּמ ְצוֹ ת (פרשת בהר)‪ֶ ׁ ,‬ש ִה ְק ׁ ָשה ׁ ָשם ֵמ ַא ַחר‬ ‫רוּפי ֱ‘אל ִֹהים’‪ ,‬וּ ְד ַהיְ נוּ‪ַ ,‬אל ִּת ְיראוּ‬ ‫ִ ּג ַימ ְט ִר ָ ּיא ק”כ ֵצ ֵ‬ ‫וּכְ ׁ ֶש ִ ּישְׂ ָר ֵאל עוֹ שִׂ ים ְרצוֹ נוֹ ׁ ֶשל ָמקוֹ ם נִ ְד ִחים ַה ְ ּקלִ ּפוֹ ת‬ ‫ִ ּד ְב ׁ ַש ָ ּבת ַוּב ּׁ ְש ִב ִיעית ֵאין ֵ ּברוּ ר‪ִ ,‬אי ָהכִ י ְּת ִפ ָּלה ַמה זּוֹ עוֹ שָׂ ה ׁ ֶש ָאנוּ‬ ‫ֹאמרוּ ׁ ֶש ַ ּגם ְּב ַא ֲח ִרית‬‫רוּפים ְות ְ‬ ‫ִמ ַ ּצד ֵמ ָאה ְו ֶעשְׂ ִרים ֵצ ִ‬ ‫ִמ ְּס ִביבוֹ ת ַה ּׁ ְשכִ ינָ ה‪ְ ,‬וּבנֵ י יִ שְׂ ָר ֵאל אוֹ כְ לִ ים ִמ ּט ָוּב ּה‬ ‫ִמ ְת ּ ַפ ְּללִ ין‪ְּ ,‬ד ַה ְּת ִפ ָּלה לְ עוֹ ָלם לְ ַה ֲעלוֹ ת ַה ֵ ּברוּ ִרין‪ְ ,‬וּב ׁ ַש ָ ּבת ַוּב ּׁ ְש ִב ִיעית‬ ‫ַה ָ ּי ִמים יִ ינְ קוּ ֱ‘אל ִֹהים ֲא ֵח ִרים’ ֵמ ֶהם‪ֵ .‬אין ַה ָּד ָבר ֵּכן‪,‬‬ ‫ְּבלִ י ׁשוּ ם ְמ ַע ֵּכב‪ .‬וּכְ ׁ ֶש ֵאינָ ם עוֹ שִׂ ים ְרצוֹ נוֹ ׁ ֶשל ָמקוֹ ם‬ ‫ְּד ֵאין ֵ ּברוּ ר ָל ָּמה ִמ ְת ּ ַפ ְּללִ ין‪ְ .‬ו ָכ ַתב ַר ֵ ּבנוּ זלה”ה‪ּ ִ ,‬ד ְב ׁ ַש ָ ּבת ִע ַ ּקר‬ ‫ׁ ֶש ְּבאוֹ תוֹ זְ ַמן יִ ְת ַמ ְּתקוּ ַה ִ ּדינִ ים ְול ֹא ִּת ּׁ ָש ֵאר ׁשוּ ם‬ ‫טוּב ּה נִ ׁ ְש ָאר ָטמוּ ן ָ ּב ּה‪,‬‬‫ַה ְ ּקלִ ּפוֹ ת ִמ ְת ַּד ְּב ִקים ָ ּב ּה‪ ,‬רֹב ָ‬ ‫ַה ְּת ִפ ָּלה הוּ א לְ ַה ֲעלוֹ ת ָהעוֹ ָלמוֹ ת ִמ ָּמקוֹ ם לְ ָמקוֹ ם ֵוּמעוֹ ָלם לְ עוֹ ָלם‪,‬‬ ‫יְ נִ ָיקה לַ ִחיצוֹ נִ ים‪ְ ,‬ו ַה ִּמ ּתוּ ק יִ ְהיֶ ה ַעל יְ ֵדי ׁ ְשמוֹ ת‬ ‫ְו ַה ְּמ ַעט טוֹ ב ׁ ֶש ַּמ ׁ ְש ּ ַפ ַעת לוֹ ְק ִחים אוֹ תוֹ ַה ִחיצוֹ נִ ים‪,‬‬ ‫ְּד ַה ּכֹל ְמ ֻת ָ ּקן ְּב ׁ ַש ָ ּבת‪ּ ֵ ,‬בין ָאחוֹ ר ְּב ָאחוֹ ר ֵ ּבין ּ ָפנִ ים ְּב ָפנִ ים‪ְ ,‬ו ֵאין ָצ ִריְך‬ ‫ֶא ְהיֶ ”ה ׁ ֶש ַ ּב ּ ָפנִ ים‪ֶ ׁ ,‬ש ִ ּי ְרבּ וּ ָ ּב ֶהם אוֹ רוֹ ת ֲח ָס ִדים ְויֵ ְצאוּ‬ ‫ְו ַעל זֶ ה נֶ ֱא ַמר (ישעיה נט ב) ִּ‘כי ִאם ֲעוֹ נ ֵֹת ֶיכם ָהיוּ‬ ‫ָלזֶ ה ְּת ִפ ָּלה ְּכ ָלל‪ְ ,‬ו ִע ַ ּקר ַה ְּת ִפ ָּלה ִהיא לְ ַה ֲעלוֹ ת ָהעוֹ ָלמוֹ ת ִמ ַּמ ְד ֵר ָגה‬ ‫רוּפים‪ְ .‬וזֶ הוּ ׁ ֶש ָא ַמר‬ ‫לַ חוּ ץ ִו ַימ ְּתקוּ ַה ֵּמ ָאה ְו ֶעשְׂ ִרים ֵצ ִ‬ ‫ַמ ְב ִ ּדלִ ים ֵ ּבינֵ ֶכם לְ ֵבין ֱאל ֵֹה ֶיכם’‪ְ ,‬וּבאוֹ תוֹ זְ ַמן יִ שְׂ ָר ֵאל‬ ‫לְ ַמ ְד ֵר ָגה‪ַ ,‬וּב ּׁ ְש ִב ִיעית ֵאין נִ ְת ָקן ֵ[מ ַ]ע ְצמוֹ ַרק ָאחוֹ ר ְּב ָאחוֹ ר‪ְ ,‬ו ָצ ִריְך‬ ‫ֲהל ֹא הוּ א ָּכ ֻמס ִע ָּמ ִדי‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ‪ְּ ,‬באוֹ תוֹ זְ ַמן ׁ ֶשהוּ א ֵעת‬ ‫ְרחוֹ ִקים ִמן ַה ּׁ ְשכִ ינָ ה‪ְ .‬ו ִה ֵ ּנה ַה ְ ּקלִ ּפוֹ ת ַה ּסוֹ ְב ִבים ֶאת‬ ‫ְּת ִפ ָּלה ַ ּגם לַ ֲחזָ ַרת ּ ָפנִ ים ְּב ָפנִ ים‪ְ .‬וזֶ הוּ ַה ִחלּ וּ ק ׁ ֶש ֵ ּבין ׁ ַש ָ ּבת לִ ׁ ְש ִב ִיעית‬ ‫רוּפים‬‫ַה ְ ּג ֻא ָּלה‪ׁ ,‬ש ֶֹר ׁש ַה ִ ּדין ׁ ֶשהוּ א ֵמ ָאה ְו ֶעשְׂ ִרים ֵצ ִ‬ ‫ַה ּׁשוֹ ׁ ַש ָ ּנה ָה ֶעלְ יוֹ נָ ה ֵהם ְּכמוֹ ָה ִרים ָוּבמוֹ ת ַה ַּמ ִ ּקיפוֹ ת‬ ‫ַ ּב ְּת ִפ ָּלה‪ּ ִ ,‬ד ְב ׁ ַש ָ ּבת ֵאין ָצ ִריְך ְּת ִפ ָּלה ל ֹא לְ ָאחוֹ ר ְול ֹא לְ ָפנִ ים‪ְּ ,‬ד ַה ּכֹל‬ ‫ׁ ֶש ֵהם ִ ּג ַימ ְט ִר ָ ּיא ָּכ ֻמס‪ֲ ,‬ה ֵרי הוּ א ָּכמוּ ׁש ְו ָכבוּ ׁש‬ ‫ֶאת ָה ִעיר‪ ,‬וּכְ מוֹ ׁ ֶש ֶ ּנ ֱא ַמר (תהלים קכה ב) ‘יְ רוּ ׁ ָשלַ יִ ם‬ ‫נִ ְת ָקן ֵמ ַע ְצמוֹ ‪ְ ,‬ו ַה ְּת ִפ ָּלה ִהיא לַ ֲעלִ ַ ּית ָהעוֹ ָלמוֹ ת‪ַ ,‬וּב ּׁ ְש ִב ִיעית ָה ָאחוֹ ר‬ ‫ַּת ַחת יָ ִדי‪ְ ,‬ול ֹא יִ ְת ּ ַפ ּׁ ֵשט לַ ִחיצוֹ נִ ים ְּכ ָלל‪ְ .‬ו ֵת ַדע‬ ‫ָה ִרים ָס ִביב ָל ּה’‪ּ ַ ,‬גם זֶ ה רוֹ ֵמז לַ ְ ּקלִ ּפוֹ ת‪:‬‬ ‫הוּ א ׁ ֶש ִ ּנ ְת ָקן ֵמ ַע ְצמוֹ ‪ְ ,‬ו ָצ ִריְך ְּת ִפ ָּלה ַ ּגם לַ ֲחזָ ַרת ּ ָפנִ ים‪ְ .‬ו ִה ֵ ּנה ִע ַ ּקר‬ ‫ישתוֹ ‪ַ ,‬על יְ ֵדי חוֹ ָתם ׁ ֶשהוּ א ָחתוּ ם‬ ‫ֵּכ ַיצד ִהיא ְּכ ִמ ׁ ָ‬ ‫כשעושים רצון ה’ הקליפה נכנעת והשפע‬ ‫ַה ֵ ּברוּ ר הוּ א לְ ִת ּקוּ ן ָה ָאחוֹ ר‪ְ ,‬ו ֵכיוָ ן ְּד ָה ָאחוֹ ר נִ ְת ָקן ַ ּגם ַ ּב ּׁ ְש ִב ִיעית‬ ‫ְּבאוֹ ְצר ָֹתי‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ‪ַ ,‬על יְ ֵדי ׁ ְשמוֹ ת ֶא ְהיֶ ”ה ׁ ֶש ַ ּב ּ ָפנִ ים‬ ‫יורד‬ ‫ִמ ּׁשוּ ם ָהכִ י ֵאין ֵ ּברוּ ר ַ ּגם ֵּכן ַ ּב ּׁ ְש ִב ִיעית‪ְ ,‬ו ַעל זֶ ה נִ ְק ֵראת ׁ ַש ָ ּבת לַ ה’‪,‬‬ ‫רוּפי ֱ‘אל ִֹהים’‬ ‫ׁ ֶש ֵהם ִ ּג ַימ ְט ִר ָ ּיא ‘חוֹ ָתם’‪ ,‬יִ ְת ַמ ְּתקוּ ַה ֵ ּצ ֵ‬ ‫ְוזֶ הוּ ׁ ֶש ָא ַמר יַ ְר ִּכ ֵבהוּ ַעל ָ ּב ֳמ ֵתי ָא ֶרץ‪ ,‬א ֶָרץ זוֹ‬ ‫ֵּכיוָ ן ׁ ֶש ֵאין ָ ּב ּה ֵ ּברוּ ר‪:‬‬ ‫רוֹ ֶמזֶ ת לִ ׁ ְשכִ ינַ ת ֻע ֵּזנוּ ַה ִ ּנ ְק ֵראת ֶ‘א ֶרץ’‪ָ ,‬וּב ֳמ ֵתי ֵהם‬ ‫(מחשוף הלבן פר’ בהר)‬ ‫ְויִ ְת ַ ּב ּ ְטלוּ ַה ִ ּדינִ ים‪ְ ,‬וזֶ הוּ ָחתוּ ם ְ ּבאוֹ ְצר ָֹתי‪( :‬פיתוחי חותם)‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ה‬ ‫מחוברים‬ ‫אוצרות הפרשה‬ ‫הגאון הצדיק רבי יעקב מאיר שכטר שליט”א‬ ‫ואף על משה רבינו כתב‬ ‫רבינו (בתורה ד׳) שגם אצלו היתה‬ ‫ומובא בשם הבעל שם טוב זי”ע כי מיד‬ ‫כשאדם חושב לעשות תשובה נעשה‬ ‫עצם הרצון לשוב עושה‬ ‫הבחינה של רצוא ושוב‪ ,‬אמנם‬ ‫יחוד למעלה‪.‬‬ ‫ייחוד‬ ‫הוא היה במדריגה הגדולה‬ ‫והנה רביה”ק ורבי נתן לחמו בחרב‬ ‫במשנה בסנהדרין איתא‪ :‬דכל‬ ‫ביותר בבחי׳ ׳אין’‪ ,‬אך אי‬ ‫ובחנית נגד היאוש‪ ,‬ומן הסתם מיליון‬ ‫ישראל יש להם חלק לעולם הבא‬ ‫אפשר להיות בבחינה זו תמיד‪,‬‬ ‫אנשים אבדו טוב נצחי עבור שלא ידעו‬ ‫חוץ משלשה מלכים וארבעה‬ ‫כי הוא היה עלול להתבטל לגמרי‪ ,‬לכן הוכרח‬ ‫ההתחזקות של רבי נתן‪ ,‬כי הבעל דבר‬ ‫הדיוטות‪ ,‬והגמ’ שם מקשה על‬ ‫שתהיה לו שהיו לו אז הבחינה של רצוא ושוב‪,‬‬ ‫רעדט איין די מענטש אחר שח”ו נכשל‬ ‫כמה וכמה למה לא נמנו בין‬ ‫בבחינות עליות וירידות‪ ,‬ועי״ז צמח ועלה והתעלה‬ ‫ארכיון 'עוז והדר' בחטא‪ ,‬כי כבר אבדה תקוותו ער האט‬ ‫אלו שאין להם חלק לעולם הבא‪,‬‬ ‫ממדריגה למדריגה כמידתו של משה רבינו שאין‬ ‫פארלוירן דעם רבש”ע (וזה הסוד הבעל דבר‬ ‫והגמ’ מפרש על כל אחד איזה‬ ‫לנו בו השגה כלל…‬ ‫אינו מגלה להאדם קודם החטא‪ ,‬רק אח”כ אומר היצה”ר את זאת‬ ‫שאין‬ ‫זה‬ ‫בכלל‬ ‫אינו‬ ‫זכות היה לו אשר בשביל זה‬ ‫לפי זה מבאר רבי צדוק את הפסוק הנאמר‬ ‫לו חלק לעולם הבא‪ ,‬עכ”פ היוצא מזה איך שזכות להאדם)‪ ,‬אבל על זה צעק רביה”ק קיין יאוש איז‬ ‫לפני הסתלקות משה רבינו “בן מאה ועשרים שנה‬ ‫אחד וכדו’ הצילם מעונש הקשה הזה שלא יהא נישט פארהאדען‪ ,‬כי איך שהוא‪‘ ,‬הקב”ה איז ביי‬ ‫אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא” (דברים לא‪,‬‬ ‫חלקם בעולם הבא‪ ,‬וזה יסוד גדול שצריכין לזכור דיר‪ ,‬מיט דיר‪ ,‬נעבן דיר’ [ הקב”ה אצלך‪ ,‬עמך‪,‬‬ ‫ב) ־ כלומר‪ ,‬כבר אין לי עליות וירידות‪ ,‬ואיני יכול‬ ‫תמיד לחטוף עוד טוב ועוד טוב‪ ,‬עוד אנחה ועוד וקרוב אליך]‪ ,‬וכל אחד יזכה לתיקון‪ ,‬כי לא ידח‬ ‫לעלות מדרגא לדרגא‪ ,‬וא״כ אין לי כבר מה לעשות‬ ‫קרעכטץ‪ ,‬ועוד הלכה בדיני התורה‪ ,‬כי כל הלכה ממנו נידח‪.‬‬ ‫(צפרא דשבתא וישלח שנת תשע”ד לפ”ק)‬ ‫הוא הוא עוד השגה בהקב”ה‪ ,‬וכמבואר בדברי‬ ‫בהאי עלמא‪ ,‬כבר סיימתי את תפקידי בהאי עלמא‪,‬‬ ‫רבינו בהמאמר ימי חנוכה (ליקוטי מוהר”ן ח”ב סי’ ב)‬ ‫והוא מוכרח כבר לעלות לעלמא דאתי‪.‬‬ ‫שובו אל ה’‬ ‫כי כל מה שיודעין ומכירין אותו יתברך ביותר‪,‬‬ ‫היוצא מכל הנ״ל שלא שייך במציאות לחיות‬ ‫מצינו בחז”ל שכל הנביאים דברו על תשובה‪,‬‬ ‫סמוכים אליו ביותר‪ ,‬וההלכות שזוכין ללמוד‪,‬‬ ‫בעולם הזה ללא עליות וירידות‪ ,‬וזה אחת מטעותי‬ ‫בפרט מי שזוכה לחדש בהם‪ ,‬זה בחינת שעשוע אך לא גילו כיצד שבים בתשובה‪ ,‬עד שבא הושע‬ ‫עולם הגדולים‪ ,‬שאפשר לחיות תמיד במצב של‬ ‫עולם הבא‪ ,‬בבחינת (נדה עג) ‘כל השונה הלכות בן בארי ואמר (הושע יד ג) “קחו עמכם דברים ושובו‬ ‫רצוא‪ ,‬כך שאין שייך להתלונן שאין לו מתיקות‬ ‫בכל יום‪ ,‬מובטח לו שהוא בן העולם הבא’‪ .‬כי אל ה’”‪ ,‬שעיקר התשובה על ידי דיבורים‪ .‬שכל‬ ‫“געשמאק” אין לערנען‪ ,‬כי אדרבה היא הירידה‪,‬‬ ‫כשנתחדש הלכה‪ ,‬נתחדש שכל וידיעה‪ ,‬והדעת אלו הדיבורים יש בהם אמירה להשי”ת – שאנו‬ ‫שכשמתגברין עליה צומחים וגדלים בדרך ה׳‪,‬‬ ‫הוא עיקר שעשוע עולם הבא‪“ .‬ווייל זיי וועלן מחלקו‪ ,‬וכמובא בחיי מוהר”ן‪ ,‬שעל האדם לצעוק‬ ‫כי רק עי״ז נעשין התיקונין‪ ,‬ורק כך מכירים את‬ ‫שטיין דעם מענטש צוהילף בעת בא יומו‪ ,‬די תמיד אל השי”ת “יהיה מה שיהיה‪ ,‬איני עוזב את‬ ‫השי״ת היטב פעם מירידה זו ופעם מירידה אחרת‪,‬‬ ‫חטאים וועלן איהם נישט שטיין צוהילף”‪ ,‬ע”כ השי”ת”‪ .‬זהו מהות התשובה‪ ,‬קחו עמכם דברים‬ ‫וכך הולכים וצומחים‪ .‬ועולים ומתגדלים ובונים‬ ‫ישתדל להוסיף כמה יותר שיכול מצוות ומעשים ושובו אל ה’‪.‬‬ ‫ונבנים בכל העולמות‪.‬‬ ‫(אוסף אמרים אלול ר”ה סוכות – מאמר דברי חיזוק)‬ ‫טובים בסור מרע ועשה טוב‪ ,‬והם יעמדו לזכותו‪,‬‬ ‫הגאון הצדיק רבי אלימלך בידרמן שליט”א‬ ‫אין טהרה כתורה ‪ -‬ע”י‬ ‫הרר”א מליז’ענסק זי”ע (ד”ה זכור)‬ ‫האזינו ‪ -‬שבת שובה‬ ‫בלשון הכתוב בפרשתן (לב ז) ‘שאל‬ ‫לימוד התורה תטהר נפשו‬ ‫אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך’‪ ,‬כי‬ ‫אמון בם ‪ -‬אמונה בכח התפילה‬ ‫של אדם‬ ‫הקב”ה אומר לאדם ‘שאל’ ממני‬ ‫ובפרט בימים האלו‬ ‫בפרשתן‪‘ ,‬ויאמר אליהם שימו‬ ‫כל משאלות ליבך כי אני ‘אביך’‪,‬‬ ‫בפרשתן‪‘ ,‬צור ילדך תשי ותשכח (לב יח–‬ ‫(לב מו–מז) לבבכם לכל הדברים‬ ‫וגדול כוחה של תפילה לפעול‬ ‫כ) קל מחוללך וכו’‪ ,‬כי דור תהפוכות המה‬ ‫אשר אנכי מעיד בכם היום וגו’‪ ,‬כי לא דבר רק‬ ‫ולהמשיך כל ההשפעות הטובות‪,‬‬ ‫בנים לא אמון בם’‪ ,‬ופירש הרה”ק ה’אורח‬ ‫הוא מכם’‪ ,‬ופירש רש”י‪‘ ,‬שימו לבבכם – צריך אדם‬ ‫וזהו ‘ויגדך’ מלשון המשכה (כמו‬ ‫לחיים’ מזלאטשוב זי”ע (ד”ה צור) כי הנה‬ ‫שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה וכו’‪,‬‬ ‫גוד אחית)‪ ,‬שמא תאמר מנין אדע‬ ‫ובעשייתו‬ ‫האדם ‘צריך להאמין בתפילתו‬ ‫ארכיון 'עוז והדר'‬ ‫כי לא דבר רק הוא מכם – לא לחינם אתם יגעים‬ ‫שאכן אהיה נענה בתפילותיי‪ ,‬לזה‬ ‫שפועל למעלה וכו‪ ’,‬ויחשוב שהוא עולם‬ ‫בה‪ ,‬כי הרבה שכר תלוי בה’‪ .‬לעומת זאת מצינו‬ ‫אמר ‘זקניך ויאמרו לך’‪ ,‬שהרי גם‬ ‫קטן ונכלל בו כל העולמות מרום המעלות‪ ,‬על‬ ‫לרבינו האור החיים הק’ זי”ע על הא דכתיב בריש‬ ‫כן כאשר יפשפש במעשיו ומתחרט עליהם יכול הצדיקים הנקראים ‘זקנים’ בידם לפעול עבורך‬ ‫פרשתן (לב ב) ‘יערוף כמטר לקחי’‪ ,‬שמבאר מהו‬ ‫לפעול בעולמות העליונים עד מקום שורש ישועות‪‘ ,‬על אחת כמה וכמה כשתתפללו מקירות‬ ‫דמיון ה’מטר’ והגשם ל’לקחי’ ולתורה – שהוא על‬ ‫נשמתו‪ ,‬ויוכל להפוך מדת הדין למדת הרחמים‪ ,‬לבכם להבורא ב”ה’‪.‬‬ ‫דרך מה שאמרו חז”ל (אבות ג יז) ‘אם אין קמח אין‬ ‫תורה’‪ ,‬ועל פי זה יתפרש שיעור הכתוב כאילו‬ ‫שובה ישראל ‪ -‬יעשה כפי כוחו וה’ יגמור‬ ‫ונותן כח ועוז למעלה כמו שנאמר (תהילים סח לה)‬ ‫נאמר יערוף לקחי כמטר‪‘ ,‬שאין הקב”ה שואל‬ ‫בעדו‬ ‫תנו עוז לאלוקים’‪ .‬ושלא יהא ח”ו בכלל האמור‬ ‫מהאדם ללמוד תורה עד שמכין לו כדי פרנסתו’‪,‬‬ ‫כתיב‪‘ ,‬שובה ישראל עד ה’ (הושע יד ב) אלוקיך’‪,‬‬ ‫‘צור ילדך תשי ותשכח קל מחוללך’‪ ,‬כלומר‬ ‫וממשיך האוה”ח בזה”ל‪ ,‬וממוצא דבר אתה למד‪,‬‬ ‫איתא בפסיקתא (פיסקא שובה ישראל פ”ט)‪ ,‬וז”ל שובה‬ ‫ששוכח שהקב”ה מחולל ויוצר אותו מהעולמות‬ ‫שאם לא יטיפו מפיהם טיפי תורה אין חפץ ה’‬ ‫ישראל עד ה’ אלוקיך‪( ,‬משל) לבן מלך שהיה רחוק‬ ‫העליונים למען יוכל לפעול בתפילותיו ובמעשיו‬ ‫לתת להם מטר‪ ,‬והוא מה שפירשנו במאמר התנא‬ ‫מאביו מהלך מאה יום‪ ,‬אמרו לו אוהביו‪ ,‬חזור אצל‬ ‫הטובים‪ .‬ועל כך אמר הכתוב כי דור תהפוכות‬ ‫אם אין קמח אין תורה‪ ,‬פירוש אם ראית שאין קמח‬ ‫אביך‪ ,‬אמר להם איני יכול‪ ,‬שלח אביו ואמר לו‬ ‫המה – שיש בידם לזעזע את כל העולמות‪ ,‬ולהפוך‬ ‫דע שאין תורה‪ .‬עכ”ל‪.‬‬ ‫הלוך מה שאתה יכול לפי כחך‪ ,‬ואני בא אצלך‬ ‫מידת הדין בשורשה לרחמים גלויים ומרובים‪,‬‬ ‫ואם אמרו חז”ל ‘דברי תורה (ברכות לב‪ ):‬צריכין‬ ‫בשאר הדרך‪ ,‬כך אמר הקב”ה לישראל שובו אלי‬ ‫אלא שלא אמון בם – שאינם מאמינים בעצמם‬ ‫חיזוק בכל יום’‪ ,‬על אחת כמה וכמה בימים אלו –‬ ‫ואשובה אליכם‪ ,‬עכ”ל‪ .‬וכך כתב רבינו יונה (בתחילת‬ ‫ובכוחות האדירים שיש בהם‪...‬‬ ‫ימי התשובה‪ ,‬וכדאיתא במדרש (שמו”ר לח ד) לבאר‬ ‫שערי תשובה) ‘והתבאר בתורה‪ ,‬כי יעזור ה’ לשבים‬ ‫כלל הדברים‪ ,‬לדעת ולהאמין בכח הגדול שנתן‬ ‫את האמור בנבואת ‘שובה ישראל’ – ‘קחו עמכם‬ ‫כאשר אין יד טבעם משגת ויחדש בקרבם רוח‬ ‫לנו הקב”ה להתפלל אליו בכל עת מצוא‪ ,‬ומובטחנו‬ ‫דברים ושובו אל ה’’ (הושע יד ג)‪ ,‬שאמרו בני ישראל‬ ‫טהור להשיג מעלות אהבתו’‪.‬‬ ‫שאין תפילה החוזרת ריקם‪ .‬וכך פירש הרה”ק‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ו‬ ‫מחוברים‬ ‫אוצרות הפרשה‬ ‫עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר‬ ‫מטהרין’ – שמתחילה יטהר עצמו ואז יזרוק‬ ‫אל הקב”ה‪‘ ,‬עניים אנו ואין לנו להביא קרבנות‪,‬‬ ‫עד שירצה את חברו‪ .‬וכן נפסק להלכה (שו”ע תרו‬ ‫הקב”ה עליו מים טהורים ויטהרהו‪.‬‬ ‫אמר להם דברים אני מבקש‪ ,‬שנאמר קחו עמכם‬ ‫ס”א ובמ”ב סק”א) שיש חיוב בערב יום הכיפורים‬ ‫דברים ושובו אל ה’‪ ,‬ואני מוחל על כל עונותיכם‬ ‫לפייס ולרצות את מי שפגע בו כדי שיוכל להיות‬ ‫כל האוכל ושותה בתשיעי ‪ -‬מצות אכילה‬ ‫יב‪ ,‬ואין דברים אלא דברי תורה‪ ,‬שנאמר (דברים א‬ ‫נקי וזך ביוה”כ מכל שמץ עוון ואשמה‪.‬‬ ‫בערב יוהכ”פ‬ ‫א) אלה הדברים אשר דבר משה’‪ .‬וכן אמרו (ויק”ר‬ ‫נפלאות מצינו ב’ענף יוסף’ (יומא דף פא‪ :‬בעין יעקב)‬ ‫(ויקרא כג לב)‬‫כתיב‪‘ ,‬ועניתם את נפשותיכם‬ ‫כה א) ‘אם נכשל אדם בעברה וכו’ מה יעשה ויחיה‪,‬‬ ‫לבאר עפי”ז מצוות האכילה בערב יום הכיפורים‪,‬‬ ‫בתשעה לחודש’‪ ,‬והקשו חז”ל (ר”ה ט‪‘ ).‬וכי בתשעה‬ ‫אם היה למוד (רגיל) לקרות דף אחד קורא שני‬ ‫וכמו שכתב בזה”ל‪ ,‬ובספר ‘שפת אמת’ (הקדמון)‬ ‫מתענין והלא בעשירי מתענין‪ ,‬אלא לומר לך כל‬ ‫דפים‪ ,‬ואם היה למוד לשנות‪ ’.‬פרק אחד ישנה‬ ‫כתב וז”ל‪ ,‬ולי נראה כי לענין כפרת עון יותר תלוי‬ ‫האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו‬ ‫שנים‪.‬‬ ‫ביום הט’ מיום העשירי‪ ,‬כי בט’ צריכין ישראל‬ ‫התענה תשיעי ועשירי’‪.‬‬ ‫וכבר כתב ה’אור החיים’ הק’ זי”ע (לעיל ל ו)‬ ‫לתווך השלום ביניהם וכמו שאמר רבי אלעזר בן‬ ‫וביאר הרה”ק רבי יהושע מבעלזא זי”ע את‬ ‫על הפסוק (שם ב)‪‘ ,‬ושבת עד ה’ אלוקיך ושמעת‬ ‫עזריה (יומא פה‪ ):‬דעבירות שבין אדם לחבירו אין‬ ‫מצות האכילה ביום זה‪ ,‬כי מטבע האדם הוא שעל‬ ‫בקולו’‪ ,‬וזל”ק‪‘ ,‬ושמעת בקולו שהוא תלמוד‬ ‫יוה”כ מכפר עד שירצה את חברו‪ ,‬ומטעם זה נתן‬ ‫ידי הצום מתמעט חלבו ודמו שנוצרו מן האכילה‬ ‫תורה‪ ,‬ולא הזכיר עמו דבר אחר‪ ,‬וזו היא התחלת‬ ‫הקב”ה מצוה זו לאכול ולשתות ביום זה שיהיה‬ ‫שאכל ביום אתמול‪ ,‬וכנגד זה אנו מתפללים בכל‬ ‫התשובה‪ ’.‬שצריך השב עשות‪.‬‬ ‫לאדם לב אחד‬ ‫תענית (ומקורו בברכות יז‪‘ ).‬שיהא מעוט חלבי ודמי‬ ‫על כן‪ ,‬חזקו ונתחזקה בלימוד התורה טו‬ ‫שנתמעט היום‪ ,‬כחלב מונח על גבי המזבח לפניך‬ ‫קודם ביותר צריך להיזהר‬ ‫ושמח‪ ,‬כי‬ ‫שיאכל האדם יש‬ ‫ותרצני’‪ ,‬על כן אין מן הראוי לאכול בערב יום‬ ‫והמאור שבה יחזירנו למוטב (איכ”ר פתיחתא ב)‬ ‫לו ב’ לבבות כי אז שלא יבוא לידי כעס‪,‬‬ ‫כיפור אכילה של ‘רשות’‪ ,‬כי איך יקריב חלב ודם‬ ‫וכדאיתא במדרש (ילקוט ירמיה רמז רפב) ‘רב הונא‬ ‫כי השטן משתדל‬ ‫יש לו לב רגז‪ ,‬ולכן‬ ‫זה לקרבן מן המובחר‪ ,‬לפיכך אמרה תורה לאכול‬ ‫ורבי ירמיה ורבי חייא בר אבא‪ ,‬כתיב (ירמיה‬ ‫טז יא) ‘אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו’‪ ,‬הלואי‬ ‫אמר הכתוב (ישעיה בכל כוחותיו להביא‬ ‫בתשיעי כדי שיווצר חלב ודם מאכילת ‘מצוה’‪,‬‬ ‫אותי עזבו ותורתי שמרו [– שהקב”ה מתאונן‬ ‫נח ד) ‘הן לריב לידי כעס ומחלוקת‪,‬‬ ‫וממילא יהא חשוב כאילו הקריב חלב ודם של‬ ‫ואומר על ישראל שהלוואי שהיו עוסקים בתורה‬ ‫וכאותם דברים‬ ‫ומצה תצומו’‪ ,‬כי‬ ‫מצוה על גבי המזבח‪.‬‬ ‫למרות שחטאו]‪ ,‬שאילו תורתי שמרו מתוך שהיו‬ ‫כדרבונות שאמר‬ ‫ביום הצום תתגבר‬ ‫ולפי דבריו הקדושים הוסיף בנו הרה”ק רבי‬ ‫מתעסקין בה היתה מחזירתן למוטב’‪.‬‬ ‫הגה”ק ה’נודע‬ ‫המרה המחרחרת‬ ‫ישכר דוב מבעלזא זי”ע לפרש הפיוט שאומרים‬ ‫וכה ביאר הרה”ק רבי בונם מפרשיסחא זי”ע‬ ‫ביהודה’ זי”ע וז”ל‪.‬‬ ‫כל ריב וכל נגע‪,‬‬ ‫בסליחות בערב יום כיפור ‘ירצה צום עמך אשר‬ ‫בלשון הכתוב (תהילים יט ח) ‘תורת ה’ תמימה משיבת‬ ‫והנה מעשה שטן‬ ‫ולכן צוה ה’ לאכול‬ ‫דמו לך מזה‪ ,‬חשוב חלבו פעל זבח וקרבנו אל‬ ‫נפש’‪ ,‬כי הנה בשעה שאדם חוטא מסתלקת נשמתו‬ ‫ולשתות ולהתענג ביום הקדוש – ערב‬ ‫תבזה‪ ,‬חתום עליו אות חיים ותפלתו תחזה‪,‬‬ ‫ממנו‪ ,‬אמנם התורה היא ‘משיבת נפש’‪ ,‬ותחזיר לו‬ ‫יוה”כ‪ ,‬רובם באים‬ ‫בדשן‪ ,‬אז לב‬ ‫מחר יהיה האות הזה’‪ ,‬כי הצום והתענית ביום‬ ‫נשמתו וכל כוחות נפשו שנאבדו מחמת חטאיו‬ ‫שמח ייטיב פנים לידי כעס עבור דבר‬ ‫הכיפורים חשוב כהקרבת קרבן והזאת הדם על‬ ‫(מובא בספר ביכורי אביב פרשת כי תצא)‪.‬‬ ‫שטות‪ ...‬וגם הנר‬ ‫נזעמים אל פנים‬ ‫המזבח‪ ,‬לכן מן הראוי להחשיב את האכילה של‬ ‫אינו צריך (שהרי‬ ‫לחבר את האהל‬ ‫עכשיו ‘כעל זבח’ שלמים‪ ,‬וממילא וקרבנו של‬ ‫הכל ממהרים‬ ‫ויאסוף כל ישראל‬ ‫מחר לא תבזה‪ ,‬ויעלה לריח ניחוח אשה לה’ ואז‬ ‫יום הכיפורים‬ ‫יקבל תפילתו שיתפלל למחר ביום הקדוש‪.‬‬ ‫חברים ברגל יחף לביהמ”ד עם ‘נרות‬ ‫שבעת ימים קודם ‪ -‬ענין ההכנה לקראת‬ ‫עומדים לפני ה’‬ ‫ומעתה דעת לנבון נקל שהאכילה בעיוה”כ‬ ‫חיים’ בידיהם‪ ,‬כדי‬ ‫ע”כ‪.‬‬ ‫צריכה להיות בקדושה ובטהרה‪ ,‬שהרי עומד‬ ‫יוה”כ‬ ‫להדליקם כנהוג‬ ‫להקריבה למחר לריח ניחוח‪.‬‬ ‫כה רמז הרה”ק רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב‬ ‫צריך‬ ‫ביותר‬ ‫משום סימן טוב‪,‬‬ ‫זי”ע (תורת המגיד מזלאטשוב יוה”כ) בלשון המשנה‬ ‫עיי’ רמ”א תרי‬ ‫שלא‬ ‫להיזהר‬ ‫עד שירצה את חברו ‪ -‬פיוס וריצוי‬ ‫(יומא נג‪ ):‬שם נתבאר כל ענין עבודת כה”ג ביום‬ ‫יבוא לידי כעס‪,‬‬ ‫כי השטן משתדל ס”ד)‪‘ ,‬שכבר הגדיל‬ ‫בערב יוה”כ‪ ,‬וזהירות יתירה מן הכעס‬ ‫הכיפורים‪ ,‬נכנס למקום שנכנס ועמד במקום‬ ‫המדורה מדורת‬ ‫כוחותיו‬ ‫בכל‬ ‫ומהמחלוקת‬ ‫שעמד‪ ,‬שאף אם יכנס למקום הקדוש ביותר אינו‬ ‫להביא לידי כעס גיהנם‪ ,‬שכל הכועס‬ ‫כתיב‪‘ ,‬שובה ישראל עד (הושע יד ב–ג) ה’ אלוקיך‬ ‫נכנס אלא ‘למקום שנכנס’ מתחילה‪ ,‬כלומר מה‬ ‫ומחלוקת‪ ,‬וכאותם כל מיני גיהנם שולטין‬ ‫כי כשלת בעונך‪ ,‬קחו עמכם דברים ושובו אל ה’’‪,‬‬ ‫שהכין את עצמו מבעוד מועד‪ ,‬וכך ‘עמד במקום‬ ‫בו ע”כ‪.‬‬ ‫דברים כדרבונות‬ ‫ולכאורה צריך ביאור מדוע האריך הכתוב בלשונו‬ ‫שעמד’ במדרגה שהכין את עצמו להתייצב מראש‪.‬‬ ‫הגה”ק‬ ‫שאמר‬ ‫עד שנראה כ’כפל’ הלשון – ‘שובה ישראל’ וכן‬ ‫הנה במשנה דימה התנא רבי (סוף יומא) עקיבא‬ ‫ה’נודע ביהודה’ זי”ע (דרשות הצל”ח לשבת שובה‪ ,‬דרוש כד‬ ‫‘ושובו אל ה’’‪ ,‬ומבאר הרה”ק ה’חתם סופר’ זי”ע‬ ‫את ‘טהרת יוהכ”פ’ לטהרת המקוה‪ ,‬וביאר ב’ילקוט‬ ‫אות יב) וז”ל‪ .‬והנה מעשה שטן ביום הקדוש – ערב‬ ‫(דרשות לשבת תשובה תקנ”ה יז‪ ).‬שבתחילה דיבר הנביא‬ ‫הגרשוני’ (קונט”א ערך תשובה) שכשם בטהרת המקוה‬ ‫יוה”כ‪ ,‬רובם באים לידי כעס עבור דבר שטות‪...‬‬ ‫לשוב ע ל עוונות שבין אדם לחברו‪ ,‬וזהו שאמר‬ ‫מצינו ברמב”ם (מקוואות פ”א ה”ט) ש הקופץ למקוה‬ ‫וגם הנר אינו צריך (שהרי הכל ממהרים לביהמ”ד עם ‘נרות‬ ‫שובה ישראל עד ה’ אלוקיך‪ ,‬ר”ל על החטאים‬ ‫הרי זה מגונה‪ ,‬כך גם לגבי טהרת יוהכ”פ נאמר כן‬ ‫חיים’ בידיהם‪ ,‬כדי להדליקם כנהוג משום סימן טוב‪ ,‬עיי’ רמ”א‬ ‫המגיעים עד ה’ אלוקיך ולא עד בכלל‪ ,‬והם דברים‬ ‫הקופץ לטהרת זה היום ללא הכנה הרי”ז מגונה‪,‬‬ ‫תרי ס”ד)‪‘ ,‬שכבר הגדיל המדורה מדורת גיהנם‪,‬‬ ‫שבין אדם לחברו (ועיי”ש עוד)‪ ,‬ורק לאחר מכן ‘קחו‬ ‫אלא יתחיל בהכנה קודם לכן דרגא בתר דרגא‪,‬‬ ‫שכל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו ע”כ‪ .‬והיינו‬ ‫עמכם דברים ושובו אל ה’ – בדברים שבין אדם‬ ‫ולא ‘יקפוץ’ בריגעא חדא‪.‬‬ ‫שכבר הבעיר אש להבה של מדורה וכבר אינם‬ ‫למקום‪.‬‬ ‫עוד ביאר ב’בינה לעיתים’ כי (דרוש יא) כמו‬ ‫זקוקים עוד להדליק אור של נר‪ ,‬ואוי שכך עלתה‬ ‫ואכן שנו חכמים בלשון המשנה (יומא פה‪):‬‬ ‫שבטהרת מעיין ומקוה הרי מעיין ובור מים לפניך‬ ‫בידם רח”ל‪.‬‬ ‫עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר‪,‬‬ ‫ומ”מ לעולם לא יטהר האדם אם לא עשה תחילה‬ ‫ואדרבה מחובת היום להרבות באהבת ישראל‬ ‫עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים‬ ‫איזה פעולה לטובה – שהכניס כל גופו תחת המים‬ ‫כה‪ ,‬וכמו שאומרים בתפילת מוסף (אחר סדר‬ ‫מכפר עד שירצה את חברו‪ ,‬דרש ר’ אלעזר בן‬ ‫המטהרים‪ ,‬כך הוא בטהרת יוהכ”פ‪ ,‬אף שהקב”ה‬ ‫העבודה) ‘יום שימת אהבה ורעות‪ ,‬יום עזיבת קנאה‬ ‫עזריה’מכל חטאותיכם לפני ה’ תטהרו’ (ויקרא טז ל)‪,‬‬ ‫בא לטהר את בני ישראל‪ ,‬מ”מ על האדם לנקות‬ ‫ותחרות’‪ ,‬ולהוסיף בצדקה וחסד‪.‬‬ ‫עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר‪,‬‬ ‫ולטהר עצמו תחילה‪ ,‬וזהו אומרו ‘לפני מי אתם‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ז‬ ‫מחוברים‬ ‫אקטואליות‬ ‫תשובות‬ ‫מבית הוראה אביר יעקב‬ ‫הגאון הגדול רבי מאיר סירוטה שליט"א‬ ‫מותר לעשותו‪ .‬דהנה מצאנו‬ ‫שהתירו לקנח אפי’ בהרבה מים‬ ‫דהלכלוך הוא מבחוץ ואינו בלוע‬ ‫בתוך העדשה‪ ,‬והוה כשטיפת כלים‬ ‫הנחת עדשות בתמיסה בשבת‬ ‫שנשפכו על השולחן בסמרטוט‬ ‫דמבואר להדיא בשו”ע (סי’ שכג סעי’‬ ‫האם מותר להכניס עדשות מגע‬ ‫שאלה‪.‬‬ ‫שאינו מקפיד על מימיו (עי’‬ ‫ו) דמותר לשטוף אותם ולנקותם‪.‬‬ ‫רכות בנוזל ניקוי – תמיסה‪.‬‬ ‫ואף בנוזל מיוחד המחטא ג”כ מותר‬ ‫במשנ”ב סקנ”א בסופו)‪ ,‬והוא הדין‬ ‫לשוטפן‪ ,‬כדין כלים שמותר לנקותם‬ ‫לכתחילה יזהר לנקות את העדשות‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫כאן שאין שום איסור בזה‪,‬‬ ‫סמוך לכניסת השבת‪ .‬ובאופן שניקה את העדשות‬ ‫גם בחומרי ניקוי‪ .‬אמנם לשפשף‬ ‫ומיקרי שפיר שאינו מקפיד על‬ ‫בידיו אסור‪ ,‬דאפי’ אם נאמר‬ ‫מותר להכניסם גם בנוזל חיטוי – תמיסה‪ .‬אמנם‬ ‫מימיו‪ ,‬ולפיכך אין חשש שמא‬ ‫שדינם כעורות‪ ,‬הרי מבואר בביאור‬ ‫אם לא ניקה את העדשות קודם השבת‪ ,‬מותר‬ ‫יבוא לידי סחיטה‪ ,‬וכמבואר גם‬ ‫הלכה (ד”ה זע”ז) דבעורות אסור‬ ‫להכניסם רק בנוזל שאין מעורב בו חומרי ניקוי‬ ‫בסוף סי’ ש”א (סעי’ מו)‪ .‬ובפרט‬ ‫לשפשפן בידיו‪ .‬ולגבי אם מותר‬ ‫רק חומר המשמר את העדשות [ונמכר כהיום‬ ‫ארכיון 'עוז והדר'‬ ‫כ”תמיסה מיוחדת לשבת”]‪.‬‬ ‫בנידו”ד שבדרך כלל הוא רק‬ ‫לשרותם בנוזל נקיוי [תמיסה] אחר‬ ‫מים מועטים (עי’ משנ”ב סקנ”א)‪.‬‬ ‫שנתלכלכו‪ ,‬נסתפק בזה מו”ר דאולי‬ ‫ולכתחילה‪ ,‬גם כשמשתמש עם חומר שאינו‬ ‫יש להתיר כיון דהלכלוך אינו בלוע בתוך העדשה‪.‬‬ ‫רק משמר ואינו מחטא‪ ,‬יזהר לנקות את העדשות‬ ‫ולהלכה למעשה‪ ,‬הורה מו”ר דלא יכניסנו במים‬ ‫סמוך לכניסה השבת ‪.‬‬ ‫ניקוי מוצץ או פיטמת בקבוק במים‬ ‫רק יעשה כמבואר בתשובה בפנים‪.‬‬ ‫ובעדשות קשיחות מותר בכל גוונא אף להניחם‬ ‫בחומר מחטא‪ ,‬דדינם ככלים שאין בהם שום חשש‬ ‫קרים או חמים‬ ‫[וכמבואר בשו”ע סי’ שכג סעי’ ו)‪.‬‬ ‫האם מותר לרחוץ מוצץ או פיטמה‬ ‫שאלה‪.‬‬ ‫ניקוי המשקפיים ע”י ספריי ומטלית‬ ‫של בקבוק‪ ,‬במים קרים או במים חמים מהמיחם‬ ‫האם מותר לנקות משקפיים עם‬ ‫שאלה‪.‬‬ ‫ניקוי עדשות שנפלו על הרצפה‬ ‫[כדי לחטאות היטב]‪.‬‬ ‫ספריי ניקוי – המיוחד לניקוי המשקפיים‪ ,‬ולקנחו‬ ‫לאחר מכן במטלית המיוחדת לכך או בטישיו‪.‬‬ ‫ונתלכלכו‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫מותר גם במים חמים מהמיחם‪.‬‬ ‫נפלו העדשות על הרצפה בשבת‬ ‫שאלה‪.‬‬ ‫מותר‪ ,‬ואין שום חשש בזה‪ .‬ועי’‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫הרחבת הדברים‪ .‬הנה מוצץ ופיטמה‬ ‫ונתלכלכו‪ ,‬כיצד מותר לנקותם בשבת‪ .‬והאם‬ ‫בהערה‪.‬‬ ‫מותר להכניסם כך [כשהוא מלוכלך] בשבת לתוך‬ ‫של בקבוק‪ ,‬וכן פיטמות של השדיים וכדומה‬ ‫דינם ככלים מחמת עוביים‪ ,‬ולפיכך מותר לרחוץ‬ ‫הנה העדשה של‬ ‫הרחבת הדברים‪.‬‬ ‫נוזל‪.‬‬ ‫ולשפשפם במים יחד עם חומר ניקוי‪ ,‬וכמבואר‬ ‫המשקפיים [העשוי מפלסטיק או מזכוכית] דינו‬ ‫ככלי‪ ,‬ומבואר בשו”ע (סי’ שכג סעי’ ו) דמותר לשטוף‬ ‫מותר לשוטפן ולהסיר בידו את‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫בסי’ שכ”ג (סעי’ ו)‪ .‬ומה שכבתנו שמותר גם במים‬ ‫הלכלוך מן העדשות‪ ,‬אמנם אסור לשפשפם בידו‬ ‫כלים אפי’ אם חומרי ניקוי‪ ,‬כיון דאין שום סיבה‬ ‫כדי לנקותן‪ .‬וכן לא יכניסנו כך [עם הלכלוך]‬ ‫חמים (אפי’ כשהם לחים ממים וכדומה) יתבאר בארוכה‬ ‫לאוסרו‪ ,‬רק יזהר שלא יסחטנו‪ .‬ובנידו”ד‪ ,‬כשמקנח‬ ‫לתוך התמוסה‪ ,‬ועי’ בהערה‪.‬‬ ‫אי”ה בסי’ שיח (סעי’ יא)‪ ,‬עיי”ש‪ .‬וע”ע בסי’ ש”ח ס”ג‬ ‫העדשה (אפי’ בסמרטוט המיוחד לזה) וכוונתו להעביר‬ ‫שו”ת ג’ בענין ניקוי הרשת של מזגן‪.‬‬ ‫וליקח המים מכאן [ולא להביא המים לכאן]‪,‬‬ ‫הנה לשוטפו מותר כיון‬ ‫הרחבת הדברים‪.‬‬ ‫הגאון רבי אהרן מרדכי גרין שליט”א‬ ‫מתענים? תלמוד לומר בערב‪ ,‬אם בערב יכול‬ ‫משתחשך? תלמוד לומר בתשעה‪ ,‬הא כיצד‬ ‫שהעולם לא נהגו כשיטת הרמב”ן‪,‬‬ ‫לענין מעשה כתבו השו”ע הרב‬ ‫אמירת וידוי בערב יום‬ ‫מתחיל ומתענה מבעוד יום כדי להוסיף מחול‬ ‫והמשנה ברורה [שם] שנכון‬ ‫כיפור‬ ‫על הקודש‪ ,‬וגם ביציאתו מוסיף דכתיב מערב עד‬ ‫להחמיר ולהתוודות ממש סמוך‬ ‫א‪ .‬בגמרא [יומא פז‪ :]:‬תנו רבנן‬ ‫ערב‪.‬‬ ‫לשקיעה כשיטת הרמב”ן‪[ .‬במטה‬ ‫מצות וידוי ערב יום הכיפורים‬ ‫ב‪ .‬ההוספה צריך להיות מעט קודם בין‬ ‫אפרים סי’ תריט ס”ח כתב‪ ,‬שסמוך‬ ‫עם חשיכה‪ ,‬אבל אמרו חכמים‬ ‫השמשות כדי שיהא עדיין ודאי יום‪ ,‬כי מבין‬ ‫לחשיכה יאמר נוסח אשמנו וכו’‬ ‫יתודה קודם שיאכל וישתה שמא‬ ‫ביחידות ובלחש‪ ,‬וכבר תמה עליו‬ ‫תיטרף דעתו בסעודה‪ ,‬ואף על‬ ‫השמשות נכנסים לספק לילה‪.‬‬ ‫הגה”ק ממונקטש בנימוקי או”ח‬ ‫פי שהתודה קודם שאכל ושתה‪,‬‬ ‫ג‪ .‬בזמן בין השמשות יש כמה שיטות‪ ,‬לשיטת‬ ‫מתודה לאחר שיאכל וישתה‪ ,‬שמא‬ ‫ארכיון 'עוז והדר' דמדוע שלא יאמרוהו בציבור‬ ‫רבינו תם זמן בין השמשות מתחיל שלש ורבע‬ ‫אירע דבר קלקלה בסעודה‪ ,‬ואף על‬ ‫ובקול‪ ,‬כי בפשטות לשון הגמרא‬ ‫מיל לאחר שקיעה הראשונה שאז מתחיל שקיעה‬ ‫משמע כשיטת הרמב”ן‪ .‬ע”ש]‪.‬‬ ‫פי שיתודה ערבית יתודה שחרית‪,‬‬ ‫שניה‪ ,‬ונמשך שלש רבעי מיל עד לצאת הכוכבים‪.‬‬ ‫במנחה‪,‬‬ ‫יתודה‬ ‫שחרית יתודה במוסף‪ ,‬במוסף‬ ‫ג‪ .‬את הוידוי צריך לומר דווקא בעמידה‪[ .‬ותנאי‬ ‫ולשיטת הגאונים מתחיל זמן בין השמשות מיד‬ ‫הגמרא‬ ‫לשון‬ ‫כאן‬ ‫במנחה יתודה בנעילה‪ ,‬וכו’‪[ .‬עד‬ ‫העמידה יתבאר להלן בהלכות יום הכיפורים‬ ‫לאחר השקיעה‪ .‬ולשיטת היראים מתחיל זמן בין‬ ‫שם]‪.‬‬ ‫ס”ב]‪.‬‬ ‫השמשות שלש רבעי מיל קודם השקיעה‪.‬‬ ‫ב‪ .‬רוב הראשונים [הו”ד בב”י סימן תרז]‪ ,‬למדו‬ ‫ד‪ .‬כתב המשנה ברורה [בסימן רסא ס”ב במ”ב‬ ‫בפירוש הגמרא‪ ,‬דהוידוי שקודם האכילה היינו‬ ‫ובה”ל שם] דזמן התוספת אינו מבורר בגמרא‪ ,‬אך‬ ‫מצות תוספת שבת ביום כיפור‬ ‫בתפלת מנחה‪ ,‬והוידוי שלאחר האכילה היינו‬ ‫לא סגי בזמן כל שהוא‪ ,‬אלא שצריך קצת יותר‪,‬‬ ‫א‪ .‬מצות עשה מן התורה להוסיף מחול על‬ ‫בתפלת מעריב‪ ,‬אולם הרמב”ן למד כפשטות לשון‬ ‫ושיעור התוספת עם בין השמשות ביחד עולה‬ ‫הגמרא‪ ,‬דחוץ ממה שמתודים במנחה ובמעריב הקודש ביום כיפור בין בכניסתו ובין ביציאתו‪,‬‬ ‫כמעט חצי שעה‪ ,‬דהיינו שאם נחשב זמן בין‬ ‫צריך להתודות לאחר האכילה סמוך לבין השמשות ולמדוהו בגמרא ראש השנה [ט‪ ].‬מהפסוק‬ ‫השמשות לשלש עשרה וחצי דק’ [לפי החשבון‬ ‫ממש לפני השקיעה כדי שיהיה נקי מכל חטא “ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב‬ ‫ששיעור מיל הוא ח”י דק’]‪ ,‬נמצא שזמן תוספת‬ ‫מיד בכניסת יום הקדוש‪ .‬והגם שכתב הבית יוסף מערב עד ערב תשבתו שבתכם”‪ ,‬יכול בתשעה‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ח‬ ‫מחוברים‬ ‫אקטואליות‬ ‫תשובות‬ ‫מבית הוראה אביר יעקב‬ ‫שבת בהדלקת הנרות‪ ,‬ממילא לא תוכל לשתות‬ ‫ה‪ .‬מאידך עיין בשו”ת ארץ צבי [סי’ ס] שכתב‬ ‫שבת הוא שש עשרה וחצי דק’‪ ,‬ואם נחשב זמנה‬ ‫לאחר ההדלקה אלא אם כן תתנה שאינה מקבלת‬ ‫דזמן תוספת שבת הוא שני דק’‪ .‬ובשו”ת אבני נזר‬ ‫בח”י דק’ [לפי החשבון ששיעור מיל הוא כ”ד דק’]‪,‬‬ ‫שבת בהדלקתה‪ ,‬דבמקום צורך גדול מקילים בזה‪,‬‬ ‫[סי’ תצח] כתב בשם סידור הרב‪ ,‬ששיעור תוספת‬ ‫נמצא שזמן תוספת שבת הוא י”ב דק’‪ ,‬וכתב עוד‬ ‫אך באופן זה לא תברך שהחיינו בהדלקת הנרות‬ ‫שבת הוא ארבע דק’‪ .‬ויש מורים להתחיל התוספת‬ ‫המשנה ברורה‪“ ,‬ואשרי מי שיפרוש ממלאכה ויקבל‬ ‫כי לאחר שתברך שהחיינו לא תוכל לשתות ולא‬ ‫שבת חמש דק’ לפני השקיעה‪ ,‬לפי שקשה לסמוך‬ ‫עליו שבת חצי שעה קודם השקיעה או שליש שעה‪,‬‬ ‫יועיל התנאי‪ ,‬רק תברך שהחיינו בבית הכנסת‬ ‫לגמרי על השעונים‪ ,‬ועל זמן השקיעה המופיע‬ ‫שהוא עשרים דק’‪ ,‬שבזה יוצא דעת כל הראשונים”‪,‬‬ ‫יחד עם הציבור‪ ,‬והנשים שברכו כבר שהחיינו‬ ‫בלוחות‪ ,‬וכן ראוי לנהוג למעשה בערב יום כיפור‪.‬‬ ‫וכוונתו לצאת שיטת היראים שזמן בין השמשות‬ ‫בהדלקת נרות לא יברכו בשניה‪[ .‬ע”פ שו”ע רמ”א‬ ‫ו‪ .‬אשה שמדלקת נרות ארבעים דק’ קודם‬ ‫מתחיל ח”י דק’ [לפי שיטה אחת] קודם השקיעה‪,‬‬ ‫ומ”ב סי’ רסא]‪.‬‬ ‫השקיעה‪ ,‬כיון שהמנהג הוא שהנשים מקבלות‬ ‫ולתוספת שבת מוסיף שני דק’‪.‬‬ ‫הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט”א‬ ‫רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק ובעמח"ס 'חשוקי חמד'‬ ‫עובר על איסור תורה‪ ,‬דלא גרע‬ ‫ממשיאו עצה שאינה הוגנת‪,‬‬ ‫כרת‪ ,‬משא”כ תפילין‪ ,‬בכל זאת‬ ‫יתכן שאין לנו אלא מה שלפנינו‬ ‫האוכל ושותה בתשיעי‬ ‫ומסיק שהא דאסור להאכיל‬ ‫והיא מצות הנחת תפילין‪ ,‬ואם‬ ‫החזון יחזקאל‪ ,‬שוחרר בסעודה‬ ‫למי שלא נטל ידיו היינו רק‬ ‫כשיגיע יום הכיפורים יהיה אנוס‪,‬‬ ‫המפסקת‪ ,‬ובמקום לאכול‪ ,‬הניח תפילין‬ ‫כשנותן לו משלו‪ ,‬דאז הוי כתרי‬ ‫עברי דנהרא דאינו יכול ליטלו‬ ‫ויצטרך לאכול בגלל פקוח נפש‪,‬‬ ‫יאכל‪ .‬וראיה לכך מדברי השדי‬ ‫בספר “מלך ביופיו” (תולדות חייו של מרן‬ ‫שאלה‪.‬‬ ‫הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ”ל) מסופר שהוא שוחרר‬ ‫מעצמו‪ ,‬אבל כשהאורח יכול‬ ‫חמד (מערכת יום הכיפורים סימן א אות י)‬ ‫מכלאו במוסקבה בערב יוהכ”פ תרצ”ב‪ ,‬הוא‬ ‫לקנות במחיר מלא פת בכל‬ ‫שדן מה דינו של אדם שאם יצום‬ ‫הגיע לביתו בערוב היום‪ ,‬כשבני המשפחה סיימו‬ ‫מקום ליכא איסורא‪ ,‬דבדרבנן‬ ‫בצום גדליה לא יוכל לצום ביום‬ ‫כבר לאכול את ה”סעודה מפסקת”‪ .‬את הרגעים‬ ‫היכא דלא קאי בתרי עברי‬ ‫הכיפורים‪ .‬מה יעשה באיזה צום‬ ‫המועטים שנותרו עד סמוך לשקיעת החמה‪,‬‬ ‫ארכיון 'עוז והדר' דנהרא ליכא איסורא כלל‪.‬‬ ‫יבחר? והביא חבל נביאים הסוברים‬ ‫הוא ניצל לא לצורך אכילה‪ ,‬כי אם כדי לקיים‬ ‫ואפילו אם תמצא לומר שגם‬ ‫שיצום בצום גדליה כי היא המצוה‬ ‫את המצוה של הנחת תפילין‪ ,‬אחרי שבבית כלאו‬ ‫בזה יש איסור‪ ,‬יש לחלק בין איסור דרבנן שאסרו‬ ‫העומדת לפנינו‪ ,‬ואין מעבירין על המצוות‪,‬‬ ‫לא התירו לו הרשעים לקיים דתו‪ ,‬והטוטפות‬ ‫בהחלט ויש תורת איסור על אותו דבר‪ ,‬לבין היכא‬ ‫ואעפ”י שצום גדליה היא רק מצוה מדרבנן‪ .‬אך‬ ‫היקרות נלקחו ממנו‪ ,‬בתואנה שהוא עלול לחנוק‬ ‫שחכמים גזרו חיוב על האדם כמו נטילת ידים‬ ‫יש לחלק דלאכול בצום גדליה [לאדם בריא] הוא‬ ‫חטא‪ ,‬ואסור לאכול כדי שיוכל לצום‪ ,‬הגע עצמך‬ ‫את עצמו ברצועות הקדושות‪ ,‬ע”כ‪ .‬ומעתה נדון‬ ‫ואין על הפת שם איסור כלל‪ ,‬בכה”ג ודאי שרי‪.‬‬ ‫מה דינו של אדם שלא טעם מאומה במשך היום‬ ‫ומה שלא יברך אח”כ ברכת המזון הרי בשעת‬ ‫האם מותר לאכול בשר עוף בחלב כדי שיהיה לו‬ ‫כח לצום ביוכ”פ?! אבל להניח תפילין היא מצוה‪,‬‬ ‫ט’ בתשרי‪ ,‬ולפנות ערב נזדמנו לפניו מזון לטעום‬ ‫אכילה אין כאן איסור‪ ,‬יעו”ש‪.‬‬ ‫לפני הצום או תפילין‪ ,‬ולא יכול לקיים את שניהם‬ ‫ונראה דבערב יום הכיפורים חייב להאכילו‪,‬‬ ‫וכעת עומדת לפנינו גם מצות יום הכיפורים וגם‬ ‫המצוה לאכול בערב יוכ”פ‪ ,‬ואם יניח תפילין לא‬ ‫במה יבחר‪ ,‬במצות אכילה בערב יוכ”פ‪ ,‬או במצות‬ ‫אף במקום שאינו יכול להשיג אוכל במקום‬ ‫הנחת תפילין‪[ ,‬אין ראיה מהמסופר לעיל‪ ,‬כי יתכן‬ ‫אחר‪ ,‬מאחר והמצוה דאורייתא והמזון כשר‪ ,‬ומה‬ ‫יוכל לקיים ועניתם את נפשותיכם‪ ,‬אולי בכה”ג‬ ‫עדיף שיאכל כדי שיוכל לקיים את מצות העינוי‬ ‫שטעם במשך היום]?‬ ‫שהאורח לא מברך ולא נוטל ידיו אין זה מעניננו‪,‬‬ ‫ובשלמא כל השנה אמרינן ליה מה לך לתת לו‬ ‫העומדת לפנינו‪ .‬עוד יש לדון על פי דברי החיי‬ ‫לכאורה מצות תפילין עדיפה‪ ,‬מכיון‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫לאכול‪ ,‬משא”כ בערב יום הכיפורים התורה‬ ‫אדם (כלל סח ס”א‪ ,‬ציינו המשנ”ב סימן צ ס”ק כח) שכל מה‬ ‫שיש אומרים שהמצוה לאכול בערב יום הכיפורים‬ ‫חייבתו מטעם ערבות ליתן לו ומה שאינו נוטל‬ ‫שחוטפים את המצוה הקלה יותר‪ ,‬היינו דוקא‬ ‫היא רק מדרבנן‪ ,‬כמבואר בשו”ע (או”ח סימן תקע ס”ג)‪,‬‬ ‫ידיו האיסור שלו ולא איכפת ליה לבעה”ב‪ .‬וכעין‬ ‫כשהמצוה החמורה תגיע לידו לאחר כמה ימים‪,‬‬ ‫ואילו מצות תפילין ודאי שהיא מהתורה‪ .‬ואפילו‬ ‫זה כתוב בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סימן לה א) בענין‬ ‫אבל אם באותו יום [או מהלילה עד הבוקר]‪ ,‬תגיע‬ ‫אם החיוב לאכול בערב יום הכיפורים הוא חיוב‬ ‫אדם שבא אליו אורח חשוב שאיננו שומר תורה‬ ‫לידו המצוה החמורה יותר‪ ,‬יש לו להמתין ולא‬ ‫מהתורה‪ ,‬וכמו שכתב המשנ”ב (שם ס”ק יד)‪ ,‬מכל‬ ‫ומצוות‪ ,‬אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה וכו’‪,‬‬ ‫לקיים את המצוה הקלה‪ ,‬כדי שיוכל לקיים את‬ ‫מקום אין מצוה זו מפורשת בתורה‪ ,‬כמו מצות‬ ‫ואם בעה”ב לא יתנהג עמו בנמוס המקובל לכבדו‬ ‫המצוה החמורה‪ .‬ואם כן בנידוננו שהמצוה של‬ ‫תפילין‪ ,‬שהרי היא רק נלמדת מדרשה‪ ,‬ומצוה‬ ‫במידי דמיכל‪ ,‬בגלל שאינו מברך‪ ,‬וכמו”כ אפי’ אם‬ ‫עינוי ביום הכיפורים תגיע מיד למחרת אולי יש‬ ‫מפורשת עדיפה‪ ,‬כמבואר בדובב מישרים (ח”ג‬ ‫יבקש ממנו בצורה מכובדת ליטול ידים ולברך‪,‬‬ ‫להעדיף לקיים מצוה זו‪ ,‬אפילו שמצוות תפילין‬ ‫סימן פב) על פי התוס’ במסכת יבמות (דף ז ע”ב‬ ‫יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו‪ ,‬ויתכן שבגלל‬ ‫מונחת לפניו קודם‪ ,‬וצ”ע‪.‬‬ ‫ד”ה ואמר)‪[ ,‬ויעו”ש שהקשה בשם בנו‪ ,‬קושיה על‬ ‫הדבר הזה יתרחק חו”ש ביותר מהתורה וגם יבא‬ ‫יסוד זה‪ ,‬ועיין מש”כ לעיל דף לד ע”א בענין עבר‬ ‫לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה‪,‬‬ ‫האם מותר לתת אוכל בערב יום‬ ‫בשגגה על אב מלאכה ותולדה ואין לו מעות‬ ‫דבכה”ג ראוי כן לכבדו באכילה‪ ,‬כיון שאם לא יתן‬ ‫לו יכשל האורח באיסור חמור יותר‪ ,‬דאף שאין‬ ‫הכיפורים למי שאינו נוטל ידיו‬ ‫בשביל שני קרבנות]‪ .‬ויעוין בדרשות הר”ן (דרוש‬ ‫ה) שכתב שאף שכל גזרות דרבנן‪ ,‬עובר בעשה‬ ‫אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל‬ ‫ומברך‬ ‫ול”ת‪ ,‬מ”מ מצוות עשה חמורה יותר‪ ,‬כי כתובה‬ ‫אחרים מאיסורא רבה‪ ,‬ואסור ודאי להפריש‬ ‫תרומות ומעשרות בשבת כדי להציל בכך אחרים‬ ‫מסעדה שנכנסים אליה יהודים‬ ‫שאלה‪.‬‬ ‫מפורש‪ .‬וב”טל תורה” יומא דף לד ע”ב ובקונטרס‬ ‫דברי סופרים‪ ,‬הוכיחו כן ממסכת זבחים (פרק‬ ‫שאוכלים בלי נטילת ידים ובלי ברכה‪ ,‬האם מותר‬ ‫מאיסור חמור של טבל‪ ,‬מ”מ בנידון זה‪ ,‬הואיל וכל‬ ‫י מ”ב) דחטאת קודמת לאשם‪ ,‬מפני שדמה ניתן‬ ‫לארח אותם? ומה הדין בערב יום הכיפורים האם‬ ‫האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של‬ ‫על ד’ קרנות ויסוד‪ ,‬ובתוי”ט כתב אף דגם אשם‬ ‫מותר לתת להם לאכול כדי שיוכלו לצום?‬ ‫נתינת מכשול‪ ,‬וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי‬ ‫צריך יסוד‪ ,‬בחטאת מפורש היסוד בתורה‪ ,‬לעומת‬ ‫יכשל האורח באיסור יותר גדול‪ ,‬נמצא דליכא כלל‬ ‫דן בזה בשו”ת תורת חסד (סימן ה)‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫האשם שאינו מפורש‪ .‬וכך משמע מתוס’ קדושין‬ ‫שום עבירה‪ ,‬כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול‪,‬‬ ‫וכתב בשו”ע (סימן קסג סעיף ב) כתוב שאסור להאכיל‬ ‫(דף טו ע”ב ד”ה אמר קרא) ומיומא דף מד ע”א (ד”ה מאי)‪.‬‬ ‫אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד‬ ‫מי שלא נטל ידיו דיש בזה לפני עור‪ ,‬וכך נפסק‬ ‫ואעפ”י שאם לא יאכל בסעודה המפסקת‬ ‫ע”י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר‬ ‫גם בשו”ע (סימן קסט ס”ב) שלא יתן לאכול אלא למי‬ ‫יצטרך לאכול ביוכ”פ‪ ,‬והרי יום הכיפורים חמור‬ ‫קטן‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫שיודע שיברך‪ .‬ולכאורה המכשיל חבירו בדרבנן‬ ‫יותר מתפילין‪ ,‬שהאוכל ביום הכיפורים ענשו‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ט‬ ‫מחוברים‬ ‫ב ס " ד‬ ‫מנענעים‬ ‫את כל העולמות‬ ‫דור עקבתא דמשיחא‬ ‫מהיום יכול כל יהודי לנגוע ברזי‬ ‫עולם ולהיות מאוחד עם כוונות‬ ‫צדיקי עולם בנסתרות חג הסוכות‬ ‫ובסדר הנענועים‬ ‫לשנות סדרי העולם לטובה ולברכה‬ ‫אוצר האריז"ל ‪ -‬חג הסוכות‬ ‫לכל מי שחפץ לטעום ולהנות מפרד"ס האריז"ל‬ ‫בחג הסוכות ‪ -‬גם למי שאין לו עסק בנסתרות‬ ‫מנהגי ורמזי האריז"ל השווים לכל נפש | הלל "מתיבתא" |‬ ‫הקדמה לכוונות הנענועים | לקט נפלא מכל כתבי וסידורי‬ ‫האריז"ל להבנת כוונות המצוות והתפילות | סדר הנענועים‬ ‫עם כוונת הרש"ש בסדר נאה ומשובח ונעים לעין המתפלל‬ ‫‪-‬‬ ‫‪-‬‬ ‫אור הגאולה לישרי לב‬ ‫ארה״ב‪ | )718( 437-0054 :‬אירופה ‪44-20-8806-0176‬‬ ‫להשיג בחנויות הספרים המובחרות‬ ‫מרכז הזמנות‪1800-22-55-66 :‬‬ ‫בס"ד‬ ‫אורות של אמונה‬ ‫לדרך החיים‬ ‫מלוקט מדברות‬ ‫קדשו ותורתו של‬ ‫האדמו"ר רבי דוד חי‬ ‫אביחצירא שליט"א‬ ‫גיליון כו‬ ‫יום הכיפורים תשפ"ז‬ ‫נְ ִﬣ ִיﬧין‬ ‫פניני דעת לנתיבות חיי היום‬ ‫חליצת הנעליים‬ ‫פרקי חיזוק לחיים‬ ‫של רוגע ושלווה‬ ‫ְ ּב ֵצל ָה ֱאמוּנָ ה‬ ‫חיבור לאדמת הקודש‬ ‫אסתירה פני – לראות את החסד העצום הגנוז בתוך ההסתר‬ ‫ביום הכיפורים‬ ‫אברהם כי ישתעבדו בניו בגלות לא ביקש על כך מאומה‪ ,‬כי ראה‬ ‫סוד ההסתרות והייסורין‬ ‫שהדבר הוא אך ורק לטובתם‪.‬‬ ‫בפרשת האזינו שאנו קוראים בסמוך ליום הכיפורים מופיע‬ ‫טעם איסור נעילת סנדל ביום‬ ‫הכיפורים‬ ‫גם כאשר נראה אלוקים בחינת דין הרי הוא‬ ‫הפסוק וְ ָאנ ִֹכי ַה ְס ֵּתר ַא ְס ִּתיר ּ ָפנַ י ַ ּביּוֹ ם ַההוּא )דברים לא‪ ,‬יח(‪ ,‬ובהמשך‬ ‫נאמר ַא ְס ִּת ָירה ָפנַ י ֵמ ֶהם ֶא ְר ֶאה ָמה ַא ֲח ִר ָיתם )דברים לב‪ ,‬כ(‪ .‬פסוקים‬ ‫אמרו חז"ל )שבת קכט‪ ,‬א( לעולם ימכור‬ ‫מידת הרחמים‬ ‫אלו מעוררים את האדם להתבונן בהנהגת הבורא‪ ,‬במיוחד בימים‬ ‫אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו‪ ,‬ובביאור‬ ‫ועל יסוד זה רבו הפסוקים שרמזו בהם רבותינו הקדושים‬ ‫נוראים אלו בהם אנו מבקשים חיים וחסד‪ .‬פעמים שהאדם או‬ ‫דבריהם כתב הבני יששכר ע"ה )אגרא דפרקא‬ ‫ולימדונו שבכל הנהגה‪ ,‬בין דין ובין רחמים‪ ,‬חסד עצום טמון בתוכה‪.‬‬ ‫הציבור מרגישים בהסתר פנים‪ ,‬אך גדולי החסידות לימדונו כי‬ ‫אות דש( דברים יקרים‪ .‬ובהקדם מביא מה‬ ‫וכנאמר ַא ָּתה ָה ְר ֵא ָת ָל ַד ַעת ִּכי ה' הוּא ָה ֱאל ִֹקים )דברים ד‪ ,‬לה(‪ ,‬וכן‬ ‫דווקא בתוך עומק ההסתר‪ ,‬שם בדיוק גנוז החסד הגדול ביותר‬ ‫שכתב מהר"ם חאגיז ע"ה בספרו משנת חכמים‬ ‫כתוב וְ יָ ַד ְע ָּת ַהיּוֹ ם וַ ֲ ׁה ֵשב ָֹת ֶאל ְל ָב ֶב ָך ִּכי ה' הוּא ָה ֱאל ִֹקים )שם ד‪ ,‬לט(‪,‬‬ ‫ומשם צומחת הישועה‪.‬‬ ‫בשם חכמי הרמז‪ ,‬שעניין לבישת המנעלים הוא‬ ‫וכן בהרבה פסוקים בתנ"ך נאמר לשון זה ה' הוא האלקים‪ .‬ללמדנו‬ ‫מובא פירוש נפלא בשם האוהב ישראל מאפטא זי"ע‪ ,‬שבימיו‬ ‫כדי שלא יגע בשרו באדמה‪ ,‬כי בחטאו של אדם‬ ‫שגם כאשר נראה אלוקים שהוא מידת הדין‪ ,‬עלינו לדעת כי ה'‬ ‫היה דור הגון אשר קיימו את שלושת עמודי העולם‪ ,‬תורה ועבודה‬ ‫הראשון נתקללה כדכתיב )בראשית ג‪ ,‬יז( ֲארו ָּרה‬ ‫שהוא מידת הרחמים הוא האלוקים‪ ,‬והוא מה שנראה לנו כמידת‬ ‫וגמילות חסדים‪ .‬ואף על פי כן הייתה שנת יוקר וחולי רב רחמנא‬ ‫ָה ֲא ָד ָמה ַ ּב ֲעבו ֶּר ָך‪ ,‬על כן עושים הפסק בין הרגל‬ ‫הדין‪ ,‬כי באמת הכול רחמים גמורים‪.‬‬ ‫ליצלן‪ ,‬וביותר סבלו עם ישראל המדוכאים השם ירחם‪ .‬והיה הדבר‬ ‫לאדמה‪ .‬וכתב דבעבור זה במקום אדמת קודש‬ ‫שיצאה האדמה מכלל ארור לכלל ברוך יש‬ ‫גם מידת הגבורה חסד הוא‬ ‫לפלא בעיני הרב הקדוש מה פשעם של ישראל שהקדוש ברוך הוא‬ ‫ובספר אור המאיר )פרשת וירא ד"ה בפסוק ויקומו( ביאר בדרך‬ ‫שולח עליהם ייסורים כהנה‪ .‬ותוך כדי הרהוריו נטה אחד מתלמידיו‬ ‫לילך יחף‪ ,‬וזהו שאמר השם יתברך למשה ׁ ַשל‬ ‫החשובים למות‪ ,‬ולקח ממנו רבו תקיעת כף שיבוא אליו מעולם‬ ‫נְ ָע ֶל ָיך ֵמ ַעל ַרגְ ֶל ָיך ִּכי ַה ָּמקוֹ ם ֲ ׁ‬ ‫א ֶשר ַא ָּתה עוֹ ֵמד‬ ‫זו את הנאמר בתהלים )קיז‪ ,‬ב( ִּכי גָ ַבר ָע ֵלינ ּו ַח ְס ּדוֹ ‪ .‬וכה דיבר‬ ‫בקודשו‪ ,‬שאפילו בדבר הנראה כגבורה מאיתו יתברך‪ ,‬עם כל זה‬ ‫האמת לגלות לו את טעם הדבר ומפני מה נגזר עליהם דין קשה‬ ‫ָע ָליו ַא ְד ַמת ק ֶ ֹׁדש הוּא‪.‬‬ ‫כזה‪.‬‬ ‫יאמין האדם שבוודאי זה גופא הם חסדיו יתברך‪ ,‬וכך גזרה חכמתו‬ ‫ברכת שעשה לי כל צרכי על‬ ‫יתברך לטובתו ולעניינים הצריכים לפעול עימו במידה כזו‪ .‬והכתוב‬ ‫המתין הרב הקדוש עד תום השלושים‪ ,‬ומשלא בא התלמיד‬ ‫הלך הרב אל קברו ואמר לו מדוע אינו מקיים את תקיעת כפו‪.‬‬ ‫המנעלים וטעם איסור לבישתם‬ ‫וְ ֵעת ָצ ָרה ִהיא ְליַ ֲעקֹב ו ִּמ ֶּמ ָנּה יִ ָ ׁו ֵּש ַע )ירמיה ל‪ ,‬ז( רומז על כך‪ ,‬כלומר‬ ‫שמתוך הצרה עצמה מגיעה הישועה‪ .‬אמנם אדם המלובש בגוף‬ ‫אך סיים דיבורו ונפלה עליו תרדמה‪ ,‬והנה נגלה אליו התלמיד‬ ‫ביום כיפור‬ ‫עכור אין נפשו יודעת מהטובה המלובשת בצרה עצמה‪ .‬אך דוד‬ ‫בחלומו ואמר לו שמדברים נסתרים שבעולם העליון אסור לגלות‪,‬‬ ‫בהקדמה זו מבאר הבני יששכר בטוב טעם‬ ‫המלך עליו השלום‪ ,‬לרוב בהירותו ועוצם הכרתו במידותיו יתברך‪,‬‬ ‫ורק פסוק אחד יפרש לו‪ .‬דוד המלך אמר )תהלים מח‪ ,‬י( ִ ּד ִּמינ ּו‬ ‫את מאמר רבותינו ז"ל הנזכר לעיל‪ ,‬שהחשיבו‬ ‫אמר אפילו על דבר הנראה לכאורה שהבורא מתנהג עם בריותיו‬ ‫ֱאל ִֹקים ַח ְס ֶ ּד ָך ְ ּב ֶק ֶרב ֵה ָיכ ֶל ָך‪ .‬ויש להבין שהרי שם אלוקים הוא דין‬ ‫כל כך עניין לבישת המנעלים עד כדי שימכור‬ ‫במידת הגבורה‪ִּ ,‬כי גָ ַבר ָע ֵלינ ּו ַח ְס ּדוֹ ‪ .‬שאפילו במידות הגבורה עלינו‬ ‫והאיך יאמר אחר כך חסדך‪ .‬אלא הפירוש הוא כך‪ּ ִ ,‬ד ִּמינ ּו ֱאל ִֹקים‪,‬‬ ‫אדם כל מה שיש לו בעבור קניית מנעלים‬ ‫לידע שזהו בוודאי חסדו‪ ,‬ורחמנותו עודפת על בני ישראל כרחמי‬ ‫כשהאדם מצוי כאן בעולם הדמיון יראה לו שהנהגת השם היא‬ ‫לרגליו‪ ,‬מכיוון שההפסק הוא בכדי להפסיק‬ ‫אב העודפים על בניו‪ ,‬כי הדין אינו הולך בעצמו בלתי הרחמים‪.‬‬ ‫בחינת דין‪ ,‬אבל ַח ְס ֶ ּד ָך ְ ּב ֶק ֶרב ֵה ָיכ ֶל ָך‪ ,‬כלומר בבואו לעולם האמת‬ ‫ולחצוץ בין האדם לקללה‪ .‬ולכן מברכים על‬ ‫ששם הוא היכל האמת אז יבין שהכול חסד גמור‪.‬‬ ‫המנעלים כל יום ברכת שעשה לי כל צרכי‪ ,‬כי‬ ‫גם בהסתר הגדול ביותר נמצא השם יתברך‬ ‫כל צרכיו של האדם לחפוץ בברכה ולהפסיק‬ ‫א ֶשר ׁ ָשם ָה ֱאל ִֹקים )שמות כ‪,‬‬ ‫מ ֶֹשה נִ ַ ׁגּש ֶאל ָה ֲע ָר ֶפל ֲ ׁ‬ ‫וכתיב עוד ּו ׁ‬ ‫תכלית הגלות לתקן הנשמות שקומטו בלא עת‬ ‫הקללה‪.‬‬ ‫יח(‪ ,‬וביאר קושט דברי אמת אור בהיר מרן רבי נחמן מברסלב זי"ע‬ ‫ומעט מזעיר מסוד טובת הגלות גילה לנו בספר הקדוש גליא‬ ‫ועל דרך זה יבואר כפשוטו טוב טעם איסור‬ ‫בליקוטי מוהר"ן )תורה קטו( שהכוונה שניגש אל תוך בחינת הערפל‬ ‫רזיא )עמוד כ‪ ,‬והובא בילקוט ראובני ערך מצרים אות ב( על הפסוק יָ ד ַֹע‬ ‫נעילת סנדל ביום הכיפורים‪ ,‬כי ביום הקדוש‬ ‫שהוא ההסתר והמניעה הבאים מחמת הדין‪ ,‬וידע אשר שם הוא‬ ‫ֵּת ַדע ִּכי גֵ ר יִ ְהיֶ ה זַ ְר ֲע ָך )בראשית טו‪ ,‬יג(‪ .‬וכתב שדבר זה יראה קשה‬ ‫ביותר אף נתקדשה הארץ בקדושת היום‬ ‫האלוקים‪ ,‬שאף בהסתר הגדול ביותר נמצא הקדוש ברוך הוא‪.‬‬ ‫והעולם תמהים על כך‪ ,‬אך יש בו סודות נוראים והקדוש ברוך הוא‬ ‫ויוצאת אז מן הקללה לברכה‪ ,‬ואין צורך להפסק‪.‬‬ ‫וכתב שם לבאר הטעם בזה‪ ,‬שלפעמים אין מנוס מלהזמין לאדם‬ ‫הגיד כל אלו הסודות לאברהם בין הבתרים‪ .‬ולכן שתק אברהם‬ ‫וכן בתשעה באב‪ ,‬יום המקווה לישועה שנולד‬ ‫מניעות בדרכו לחיים כי הקדוש ברוך הוא אוהב משפט‪ ,‬אך אהבתו‬ ‫ולא התפלל לביטול גלות מצרים ולא אמר מאומה‪ ,‬מתוך שידע‬ ‫בו משיח בן דוד‪ ,‬גם כן נאסר בנעילת סנדל‪,‬‬ ‫לישראל גוברת וגדולה יותר מאהבתו את המשפט‪ .‬לכן נותן השם‬ ‫שאותה גלות נועדה לטובתם של ישראל ולהצלת נפשם מיד‬ ‫להורות שעל ידי משיח בן דוד תצא האדמה‬ ‫יתברך רשות להזמין לו מניעות‪ ,‬אבל הוא יתברך בעצמו מסתיר‬ ‫הסטרא אחרא שהיו תפוסים בידו מקדמת דנא‪.‬‬ ‫מקללתה לברכה‪.‬‬ ‫את עצמו כביכול בתוך המניעות‪ .‬ומי שהוא בר דעת יכול למצוא‬ ‫כי כל הנפשות שנולדו מיעקב עד שעמדו בהר סיני‪ ,‬כולם היו‬ ‫את השם יתברך בתוך המניעות בעצמן‪ ,‬כי באמת אין שום מניעה‬ ‫מנשמות תתקע"ד דורות שקומטו בלא עת‪ ,‬והוצרכו להתגלגל בתוך‬ ‫הוראה למעשה‪:‬‬ ‫בעולם כלל‪ ,‬ועל ידי המניעות בעצמן דייקא יכולין להתקרב להשם‬ ‫מצרים ולהתעסק בלבנים כדי שיתלבנו ויחזרו למקורם הראשון‪.‬‬ ‫ביום הכיפורים אנו מתהלכים ללא מנעלים‪,‬‬ ‫יתברך‪.‬‬ ‫ועל כן נתגלגלו במדבר ארבעים שנה עד שתמו כל אותם שנולדו‬ ‫ויש לראות זאת לא כעינוי בלבד אלא כזכות‬ ‫במצרים‪ ,‬ואלו שעלו לארץ ישראל שהיו בני עשרים שנה זכו‬ ‫גדולה של התקרבות‪ .‬כשאנו דורכים על הארץ‬ ‫מטרת ההסתר להטיבנו באחריתנו‬ ‫לעלות בשביל שהיו נפשות חדשות‪ .‬ובהיות שהקדוש ברוך הוא‬ ‫ביום הקדוש‪ ,‬נזכור שאנו דורכים על אדמת‬ ‫וצריך איש ישראל להכניס דברים אלו לליבו ולעורר בקרבו‬ ‫חפץ שלא תאבד שום נפש מישראל‪ ,‬כיוון שהם זרעו של אברהם‪,‬‬ ‫קודש מבורכת‪ ,‬שכן קדושת היום מטהרת את‬ ‫ירושת אבותינו‪ ,‬וידע נאמנה שכל אלו ההסתרות המניעות וצער‬ ‫רצה תחילה שיטהרו ויתלבנו אלו שקומטו בלא עת בשביל חטאם‬ ‫העולם כולו‪ .‬זוהי קריאה פנימית עבורנו להסיר‬ ‫עול הגלות הכל למען הטיבנו באחריתנו‪ .‬וכך כתב הבאר מים‬ ‫ויחזרו למקורם הראשון‪ ,‬ובניהם יעלו ויירשו את הארץ‪ .‬ומחמת‬ ‫את המחיצות‪ ,‬להתחבר אל הקדושה הסובבת‬ ‫חיים זי"ע על הפסוק ַא ְס ִּת ָירה ָפנַ י ֵמ ֶהם ֶא ְר ֶאה ָמה ַא ֲח ִר ָיתם‪ ,‬שאף‬ ‫כן‪ ,‬אף שעל סדום ועמורה התפלל להצילם‪ ,‬בכל זאת כאשר ראה‬ ‫אותנו‪ ,‬ולספוג את הברכה והטהרה שמקיפות‬ ‫אותנו מכל עבר ביום סליחת העוונות‪.‬‬ ‫המשך בעמוד הבא‬ ‫מו ָּסר ָא ֹבות‬ ‫הדרכה מעשית בפרשת השבוע‬ ‫מ ּ ֻש ְל ָחן ַה ְּמ ָל ִכים‬ ‫ִׁ‬ ‫עובדות והנהגות מגדולי הדורות‬ ‫כפרת עוונות החמורים‬ ‫כלות הנפש – לעמוד לפני ולפנים ביום הקדוש מבלי להתבטל‬ ‫בכוח לימוד תורה‬ ‫את כל החיות שלו במצווה כנאמר וָ ַחי ָ ּב ֶהם )ויקרא יח‪ ,‬ה(‪ .‬וכן כתוב בדוד‬ ‫פטירת הרמ"ע מפאנו ע"ה על ידי שלא עוררוהו‬ ‫להשלים את התשובה‬ ‫מלך ישראל ע"ה ָצ ְמ ָאה ְל ָך נַ ְ ׁפ ִשי )תהלים סג‪ ,‬ב(‪ ,‬כי דוד המלך ע"ה היה‬ ‫מדביקותו‬ ‫יום הכיפורים הוא יום סליחת העוונות‬ ‫בהתפשטות הגשמיות וכמעט שלא נשאר בחיים‪ ,‬וזאת כי כאשר עשה‬ ‫והיטהרות הנפש‪ .‬אולם‪ ,‬ישנם פגמים עמוקים‬ ‫מצווה עשאה בדבקות עצומה בהתפשטות הגשמיות בבחינת ֵא ֶל ָיך ה'‬ ‫המושג של דבקות בהשם יתברך‪ ,‬עד כדי כך שהנשמה משתוקקת‬ ‫נַ ְ ׁפ ִשי ֶא ּ ָׂשא )שם כה‪ ,‬א(‪.‬‬ ‫לעזוב את הגוף מרוב עונג רוחני‪ ,‬היה נחלתם של קדושי עליון‪ .‬כך נודע‬ ‫שתשובה ותענית בלבד אינם מספיקים כדי‬ ‫על הרה"ק הרמ"ע מפאנו ע"ה בעל עשרה מאמרות שהוצרך לשמירה‬ ‫למרקם‪ .‬דברי חז"ל והספרים הקדושים‬ ‫מגלים לנו את כוחו העצום של עסק התורה‬ ‫להיכנס אל הקודש ולא להתבטל מרוב דבקות‬ ‫שלא תיפרד נפשו מגופו מרוב דבקות והתפשטות הגשמיות בעת שהיה‬ ‫על פי יסוד זה של כלות הנפש‪ ,‬מבאר רבינו בעל בני יששכר ע"ה בספרו‬ ‫קורא קריאת שמע‪ .‬ולכן בכל יום ויום קודם כניסתו לחדר המיוחד שהיה‬ ‫לשם שמיים‪ ,‬אשר יש בכוחו להשלים את‬ ‫אגרא דכלה )פרשת אחרי ד"ה וידבר( עומק נפלא‪ .‬הוא עומד על כך שלא‬ ‫מתבודד בו ומקשר נשמתו בחי העולמים מאהבתו ודבקותו בו יתברך‪ ,‬היה‬ ‫הכפרה ולנקות את האדם גם מהעוונות‬ ‫מצינו בתחילת פרשת אחרי מות מה דיבר אליו השם‪ ,‬ומבאר שנראה דזה‬ ‫נוהג לקבוע זמן למשמשו שיבוא ויעוררו עד שיפסיקנו מדבקותו‪.‬‬ ‫החמורים ביותר שנידונים ביום הדין‪.‬‬ ‫הוא הקדמה וטעם למשה אדונינו סיבת המצווה שיצווה לאהרן שלא יבוא‬ ‫פעם אחת נפלה דליקה בעיר‪ ,‬ומחמת הבהלה שכח המשמש ולא בא‬ ‫כוחה של התורה למרק עוון‬ ‫בכל עת אל הקודש‪ .‬שלא יחשוב משה שחס ושלום איזה שמץ נמצא‬ ‫בזמן שקבע לו רבו‪ .‬ולאחר זמן מועט כשנזכר מיד בא ונכנס לחדרו‪ ,‬אולם‬ ‫באהרן שאינו ראוי לגשת אל הקודש כי אם ביום המקודש שנתכפר העוון‪.‬‬ ‫מצא את רבו שכבר נצרר בצרור החיים ויצאה נשמתו הקדושה באחד על‬ ‫חילול השם‬ ‫לזה הקדים השם יתברך דיבורו למשה ַא ֲח ֵרי מוֹ ת ׁ ְשנֵ י ְ ּבנֵ י ַא ֲהרֹן‪ ,‬ומה היה‬ ‫ידי מיתת נשיקה‪.‬‬ ‫אף שישנן עבירות חמורות כחילול השם‬ ‫הדיבור‪ ,‬הוא שהודיעו השם יתברך סיבת מיתתם שהייתה ְ ּב ָק ְר ָב ָתם ִל ְפנֵ י‬ ‫שעל פי חז"ל )יומא פו‪ ,‬א( התשובה ויום‬ ‫ה' וַ ָי ֻּמתוּ‪ .‬היינו שנתקרבו מאוד אל פני השם ונתבטלו ממציאותם מרוב‬ ‫אדם מגושם הוא שיכול להפסיק מדביקות הרה"ק‬ ‫הכיפורים תולים ומיתה ממרקת‪ ,‬מכל מקום‬ ‫השגתם וחשקם להידבק במקורם‪ ,‬וגעלה נפשם את בשרם ונדבקו בקונם‪.‬‬ ‫מליז'ענסק‬ ‫כתב רבנו יונה בשערי תשובה )שער ד אות‬ ‫ומזה הבין משה אדונינו דסיבת המניעה לאהרן מגשת בכל עת אל‬ ‫גם עבודתו בקודש של הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק ע"ה כרוכה‬ ‫טז( שרפואתו שיתמיד להגות ביגיעת התורה‪.‬‬ ‫הקודש הוא לבל יתבטל ממציאותו מרוב תשוקתו‪ ,‬רק ביום הכיפורים‬ ‫הייתה תדיר במסירות נפש‪ ,‬כשכל רצונו ותשוקתו להיפרד מעולם הזה‬ ‫וסמך לדבר ממה שנאמר באלי הכהן )שמואל‬ ‫שישנו בו תוספת נשמה יתירה מבחינת חיה‪ ,‬ויש בו כוח לסבול בהירות‬ ‫החומרי ולעמוד במקור הקדושה מבלי לבוש החומר העב‪ .‬ובשל כך‬ ‫א ג‪ ,‬יד( ִאם יִ ְת ַּכ ּ ֵפר ֲעוֹן ֵ ּבית ֵע ִלי ְ ּבזֶ ַבח ו ְּב ִמנְ ָחה‪,‬‬ ‫יותר ולעמוד בהיכל ולא יתבטל‪ .‬עד כאן דברי קודשו‪.‬‬ ‫כשהרגיש מתיקות גדולה בעת שאמר קדושת כתר בשבת קודש היה ירא‬ ‫ודרשו בגמרא )ראש השנה יח‪ ,‬א( שבזבח‬ ‫שלא תיפרד הנפש בכלות נפשו לגודל מתיקות אור הנערב‪ ,‬ולקח שעון‬ ‫ובמנחה אין מתכפר‪ ,‬אבל מתכפר בדברי‬ ‫ביום הכיפורים הכהן מתעלה למעלה מדרגת‬ ‫בידו והביט עליו כדי שעל ידי זה יוכל להחזיק את הנפש בתוך הגוף‪.‬‬ ‫תורה‪ .‬וכן הובא בספר עיר בנימין )ירושלמי‬ ‫יומא פ"ח ה"ד( שעל ידי עסק התורה נשלמת‬ ‫המלאכים‬ ‫באחד הימים‪ ,‬תוך כדי עבודתו הקדושה בדבקות בחי העולמים‪,‬‬ ‫כפרתו של האדם באופן מיידי‪ ,‬שכן תלמיד‬ ‫ואפשר לבאר זאת‪ ,‬בידוע מאמר הכתוב וְ ָכל ָא ָדם ל ֹא יִ ְהיֶ ה ְ ּבא ֶֹהל מוֹ ֵעד‬ ‫התעלף הרבי ר' אלימלך וכל הפעולות שעשו להעירו לא הועילו מאומה‪.‬‬ ‫חכם שעבר עבירה ודאי עשה תשובה ותורתו‬ ‫דש ַעד ֵצאתוֹ )שם טז‪ ,‬יז(‪ .‬ודרשו חז"ל )ירושלמי יומא פ"א‬ ‫ְ ּבבֹאוֹ ְל ַכ ּ ֵפר ַ ּב ּקֹ ֶ ׁ‬ ‫נבוכים ואובדי עצות קמו החסידים ונסעו להרה"ק ר' משה מפשעווארסק‬ ‫מסייעת בידו למרק את הכפרה‪.‬‬ ‫ה"ה( אפילו מלאך שהנביא קרא אותם בדמות אדם שנאמר ו ְּדמוּת ּ ְפנֵ ֶיהם‬ ‫ע"ה לשאול את פיו כדת מה לעשות‪ ,‬ויעץ להם שיביאו אדם מגושם‬ ‫ּ ְפנֵ י ָא ָדם )יחזקאל א‪ ,‬י(‪ .‬ורק הכהן הגדול שמגיע באותו יום לפסגת המדרגה‬ ‫חוטא ומחלל שבת ויבקשו ממנו לגעת בידו הקדושה של הרבי‪ .‬כששבו‬ ‫עיקר עסק התורה כשהוא‬ ‫שאינו נקרא אדם‪ ,‬ורק כשהוא בבחינה זו שהוא למעלה מדרגת מלאך אז‬ ‫מנסיעתם עשו כעצתו‪ ,‬ויהי אך נגע המחלל שבת בידו של הרבי ומיד‬ ‫נתעורר מדבקותו העילאית‪.‬‬ ‫בבחינת מיתה‬ ‫יכול להיכנס ולכפר בקודש ולהישאר בחיים מבלי שתתנתק נפשו‪ .‬ולכן יום‬ ‫טוב היה עושה לאוהביו בצאתו בשלום מן הקודש )יומא ע‪ ,‬א( שהיה בכוחו‬ ‫ויש להבין כיצד התורה משלימה את‬ ‫להיכנס למקום שלהבת אש ולא התנתקה נפשו מדביקות‪.‬‬ ‫יסוד הדביקות – כלות הנפש לאלוקיה‬ ‫כפרת המיתה‪ .‬אלא שהעוסק בתורה הרי הוא‬ ‫סיפורים אלו הם מקצת דמקצת משבחם של קדושי עליון צדיקי הדורות‬ ‫כמו בשעת מיתה‪ ,‬כדרשת חז"ל )ברכות סג‪ ,‬ב(‬ ‫נקודה לחיים‪:‬‬ ‫אשר כל ימי חייהם מקיימים כל מצווה ומצווה בדבקות עצומה וקרבת‬ ‫על הפסוק ָא ָדם ִּכי יָ מוּת ְ ּבא ֶֹהל )במדבר יט‪,‬‬ ‫יך ה ַֹרגְ נ ּו ָכל ַהיּוֹ ם )תהלים מד‪,‬‬ ‫אלוקים עד כלות נפשם ממש בבחינת ִּכי ָע ֶל ָ‬ ‫ביום הכיפורים‪ ,‬בו אנו נדמים למלאכי השרת שאינם אוכלים ואינם‬ ‫יד( שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית‬ ‫שותים‪ ,‬מתנוצצת בנו אותה הארה של דבקות עילאית‪ .‬אמנם איננו‬ ‫כג(‪ .‬זהו יסוד הדבקות שהשתוקקו אליה בני ישראל בכל הדורות בבחינת‬ ‫עצמו עליה‪ .‬התורה היא שכל רוחני זך ואינה‬ ‫במדרגתם של קדושי עליון‪ ,‬אך יכולים אנו לכוון בתפילותינו להתנתק מעט‬ ‫לך אלי תשוקתי‪ ,‬וכמו שכתוב אֹתוֹ ַת ֲעבֹד וּבוֹ ִת ְד ָ ּבק )דברים י‪ ,‬כ(‪.‬‬ ‫יכולה להתקיים בשלמות בתוך הגוף הגשמי‬ ‫מטרדות החומר והגוף‪ ,‬ולהרגיש את הצמא וההשתוקקות של הנשמה‬ ‫וכפי שאנו רואים כי כל התורה כולה מזכירה הרבה את המצווה‬ ‫החומרי‪ ,‬ולכן התנאי לקניינה הוא מסירות‬ ‫לדבק בבוראה באהבה ובשמחה‪ ,‬ובזכות כך נזכה לכפרה שלמה ולשנה‬ ‫להידבק בו יתברך‪ ,‬וכן נאמר וְ ַא ֶּתם ַה ְ ּד ֵב ִקים ַ ּבה' ֱאל ֵֹק ֶיכם ַח ִיּים ֻּכ ְּל ֶכם ַהיּוֹ ם‬ ‫נפש וסילוק החומריות‪.‬‬ ‫טובה‪.‬‬ ‫)שם ד‪ ,‬ד(‪ .‬וכמו שביארו צדיקים כי כשמקיים אדם מצווה יש לו להכניס‬ ‫כאשר האדם ממית את תאוות גופו ועושה‬ ‫את התורה לעיקר ואת הגוף לטפל‪ ,‬הרי זו‬ ‫ְ ּב ֵצל ָה ֱאמוּנָ ה‬ ‫בחינה של מיתה המכפרת‪ .‬ועל פי זה מובנת‬ ‫תשובת זקני הנגב לאלכסנדר מוקדון )תמיד‬ ‫המשך מעמוד קודם‬ ‫לב‪ ,‬א( שכדי שהאדם יחיה חיי נצח אמיתיים‬ ‫עליו להמית את חומריות גופו‪ ,‬שכן אם‬ ‫שלפעמים צריך להסתיר עצמו כנאמר אסתירה פני מהם‪ ,‬אבל כל זאת בשביל שאראה מה אחריתם‪ ,‬כי על ידי זה ודאי תהיה להם אחרית טובה‬ ‫יחיה את תאוותיו יגרום חלילה מיתה לחיים‬ ‫כפולה ומכופלת‪ .‬והעניין הוא כמו שאמר הדברי חיים זלה"ה שתכלית כל הצרות והייסורין היא להסיר בדיל וזוהמת העבירות‪ ,‬ותכלית הגלות היא‬ ‫הרוחניים שהם התורה הקדושה המוגדרת ֵעץ‬ ‫להסיר מהם כל סיג ופגם ולזקקם שבעתיים והכל לטובה‪.‬‬ ‫ַח ִיּים ִהיא ַל ַּמ ֲחזִ ִיקים ָ ּב ּה )משלי ג‪ ,‬יח(‪.‬‬ ‫אין לנו לחקור ולהבין מדוע עשה השם ככה‬ ‫הכפרה נמצאת כאשר עוסק‬ ‫ועוד זאת צריך לידע שאין איתנו יודע עד מה ואין בכוחנו לדעת ולהבין על מה עשה השם ככה‪ .‬ואף משה רבינו אשר ידעו השם פנים אל פנים‬ ‫בתורה לשמה‬ ‫מ ֶֹשה ּ ָפנָ יו ִּכי יָ ֵרא ֵמ ַה ִ ּביט ֶאל ָה ֱאל ִֹקים )שמות ג‪ ,‬ו(‪ .‬ופירש‬ ‫והגיעה למעלה הגדולה ביותר שיכול בר אנוש להעפיל אליה‪ ,‬בכל זאת נאמר בו וַ ַי ְּס ֵּתר ׁ‬ ‫אולם תנאי הכרחי הוא שיהיה לימוד‬ ‫בתפארת שלמה )פרשת חיי שרה ד"ה ויקם(‪ ,‬שזהו כלל גדול במעלות הצדיקים המתהלכים לפני אלוקים בתמים‪ ,‬שאף אם חלילה באה אליהם מידת‬ ‫התורה לשם שמיים וללא נגיעות אישיות‪.‬‬ ‫הדין לאיזה יחיד או רבים לא יתנו ליבם להתבונן מהות הצרה ההיא רחמנא ליצלן‪ ,‬ולא ייפול לבבם להקשות מדוע עשה השם ככה לארץ הזאת‪.‬‬ ‫כאשר האדם מטהר את כוונתו‪ ,‬תסייע בידו‬ ‫שצ ִ ּדיק וְ יָ ׁ ָשר הוּא ֵקל ֱאמוּנָ ה וְ ֵאין ָעוֶ ל )דברים לב‪ ,‬ד(‪ ,‬ונהפוך הוא כי מפי עליון לא יצאו הרעות רק כולם מכוונים לטובה‪.‬‬ ‫כי ליבם נכון ובטוח בהשם ַ‬ ‫התורה למרק את עוונו‪ .‬וכן כתב החיד"א‬ ‫ולכך כאשר ראה משה רבינו ע"ה מראה הסנה המורה על הגלות‪ ,‬לא רצה להתבונן מה זה ועל מה זה‪ ,‬אלא ויסתר פניו כי ירא מהביט ומלהסתכל‬ ‫שהלומד תורה לשמה זוכה מיד לכפרה‬ ‫אל בחינת האלוקים והדינים פן יקשה בעיניו הדבר‪.‬‬ ‫שלמה בכוח התורה‪ ,‬כנרמז בפסוק ְקח ּו ִע ָּמ ֶכם‬ ‫ְ ּד ָב ִרים וְ ׁשוּב ּו ֶאל ה' ִא ְמר ּו ֵא ָליו ָּכל ִּת ּ ָׂשא ָעוֹן‬ ‫בקשתנו שנראה את החסדים מגולים לעינינו‬ ‫)הושע יד‪ ,‬ג(‪ .‬המילה ְ ּד ָב ִרים רומזת לדברי‬ ‫דרש הרה"ק בעל הדברי חיים זי"ע שמשה רבינו ביקש מהקדוש ברוך הוא וָ ֶא ְת ַח ַנּן ֶאל ה' ָ ּב ֵעת ַה ִהוא ֵלאמֹר וכו' ֶא ְע ְ ּב ָרה ָנּא וְ ֶא ְר ֶאה ֶאת ָה ָא ֶרץ‬ ‫תורה‪ ,‬ועל ידי לימוד התורה זוכים לבקשה‬ ‫ַה ּטוֹ ָבה )דברים ג‪ ,‬כג‪-‬כה(‪ ,‬ואמר לבאר שבקשת משה רבינו הייתה שאף שבוודאי הגזירה שלא ייכנס לארץ ישראל היא לטובתו ולטובת ישראל‪,‬‬ ‫של ָּכל ִּת ּ ָׂשא ָעוֹן לרבות כל מיני העוונות‬ ‫ומשה האמין בכך ללא שום ספק‪ ,‬אך אף על פי כן התחנן אעברה נא ואראה את הארץ הטובה שיהיו החסדים מגולים ונראים לעין כל‪.‬‬ ‫החמורים ביותר‪.‬‬ ‫וכן איתא באמרי נועם )פרשת בא ד"ה א"י בא( ונביאו בלשונו‪ ,‬פירשתי בתפילת ר' נחוניא ָא ָנּא ְ ּבכ ַֹח ְגּדו ַּּלת יְ ִמינְ ָך ַּת ִּתיר ְצרו ָּרה‪ .‬היינו כי כתיב ִמ ּ ִפי‬ ‫ֶע ְליוֹ ן ל ֹא ֵת ֵצא ָה ָרעוֹ ת )איכה ג‪ ,‬לח(‪ ,‬וכל הדינים הם מלאים חסדים במקורם ובפנימיותם‪ ,‬ורק בהתגלות לעיני בשר נראה כאילו הם דינים חס ושלום‪.‬‬ ‫הוראה למעשה‪:‬‬ ‫אך אנו מבקשים כי אין בנו כוח לסבול הדינים ועל כן ַה ְר ֵאנ ּו ה' ַח ְס ֶ ּד ָך )תהלים פה‪ ,‬ח(‪ ,‬שגם לעינינו יהיה מלא חסדים בלי שום תערובת דין כלל‪ .‬וזהו‬ ‫ביום הקדוש‪ ,‬יום סליחת העוונות‪ ,‬בידינו‬ ‫ָא ָנּא ְ ּבכ ַֹח ְגּדו ַּּלת יְ ִמינְ ָך‪ ,‬היינו שכל העניינים שהם בכוח וגבורה ובפנימיות שלהם הם בבחינת ימין שהוא חסד‪ ,‬ואף שלעינינו יתראה שהם קצת בחינת‬ ‫לקיים את הציווי ְקח ּו ִע ָּמ ֶכם ְ ּד ָב ִרים וְ ׁשוּב ּו‬ ‫דין‪ ,‬עם כל זה צרור וצפון בתוכו כוח החסד שהוא כולו טוב‪ .‬ואך אנו מבקשים ַּת ִּתיר ְצרו ָּרה שתפתח הצרור בתוכו שהם החסדים‪ ,‬שגם לעיני בשר‬ ‫ֶאל ה' על ידי שנקבל על עצמנו קבלה טובה‬ ‫יראה שהוא הכל בחסד‪.‬‬ ‫ומוחלטת לקראת השנה החדשה‪ ,‬לקבוע‬ ‫‪‬‬ ‫עיתים לתורה ולהקפיד על לימוד יומי קבוע‪.‬‬ ‫מכאן ניקח לעבודתנו בבואנו לפני השם ביום הכיפורים‪ .‬אמת נכון שהכול לטובה ואנו מאמינים בני מאמינים שכל העובר עלינו לטובה‪ ,‬אך אין‬ ‫החלטה איתנה זו ביום הדין פועלת את‬ ‫בנו כוח לסבול ולכן מתחננים אנו הראנו השם חסדך‪ .‬נשנן לעצמנו את בקשתו של דוד המלך ִה ְס ַּת ְר ָּת ָפנֶ ָיך ָהיִ ִיתי נִ ְב ָהל‪ ,‬ואף שאנו מאמינים שבכל‬ ‫פעולתה‪ ,‬נחשבת לאדם כאילו עסק בתורה‬ ‫הסתרת פנים הינך שם והכול לטובה‪ ,‬עם כל זה נבקש ַאל ַּת ְס ֵּתר ּ ָפנֶ ָיך ִמ ֶּמ ִנּי )תהלים קב‪ ,‬ג( כדי שנזכה לראות את החסדים מגולים‪ .‬כן יזכנו השם‬ ‫ממש‪ ,‬משלימה את כפרתנו ומזכה אותנו‬ ‫יתברך ברחמיו בקרוב לראות בעיני בשר חסדיו המרובים‪ ,‬ושנתבשר כולנו בגמר חתימה טובה‪.‬‬ ‫לשנה של חיים‪ ,‬אורה וכפרה שלמה‪.‬‬ ‫‬ ‫חמ„ו˙ ‚נוזו˙ ופנינים י˜רים מע˘י ‪„ˆ‰‬י˜ים‬ ‫ופעול˙ם ‪‰‬ליכו˙י‪‰‬ם ב˜ו„˘ ורום מעל˙ם ˘ל‬ ‫מרנן ˙למי„י ‪‰‬בע˘"ט זי"ע וממ˘יכי „רכם‬ ‫‬ ‫‡וˆר בלום וכלי מל‡ ברכ‪ ‰‬מסו„ר וערוך מ˙וך‬ ‫˘יחו˙ ‪‡‚‰‬ון רבי מנחם מנ„ל פומרנ‪˘ ı‬ליט"‡‬ ‫‪‰‬ר‪ ˜"‰‬רבי ‡בר‪‰‬ם י‪‰‬ו˘ע‬ ‫‪‰‬ע˘יל ממכנוב˜‡ זי"ע‬ ‫יומ‡ „‪‰‬ילול‡‪:‬‬ ‫יו‪"‰‬כ ˙˘מ"ח‬ ‫משא אבותיו‪ .‬לא ייפלא גם‪ ,‬בהתאם לאורח חייו המצטנע וסלידתו מן‬ ‫’יהודי של מסירות נפש‘ הצביעו אבות‪ ,‬לחשו לבניהם כשהם מחווים‬ ‫הכבוד והשררה‪ ,‬כי סרב האברך הקדוש בכל תוקף להיענות לבקשה‪.‬‬ ‫כלפי הדמות המאירה‪ ,‬הסגפנית משהו‪ ,‬החריגה כל כך על רקע הווי החולין‬ ‫רק כאשר נחלץ דודו הרה“ק ר‘ דוד מסקווירא לענין ולחץ עליו להיעתר‬ ‫שסביב‪’ .‬אדם קדוש‘ נכרכו אך לפני עשורים בהתרפקות על הדמות ששתל‬ ‫לכך‪ ,‬ניאות בלית ברירה לעלות על כס אביו ולמלא את מקומו בהנהגת‬ ‫הקב“ה בדור האחרון ונראית היתה כלקוחה מדורות הראשונים כמלאכים‪.‬‬ ‫העדה‪ .‬אולם החל מרגע זה והלאה‪ ,‬כמו נועד לכך משכבר הימים‪ ,‬היה רבנו‬ ‫’איש אלקים‘ התבטאו גדולי ישראל‪.‬‬ ‫כרועה נאמן ואב רחום לצאן מרעיתו וכל מגמתו היתה להיטיב עמם הן ברוח‬ ‫זכתה בני ברק‪ ,‬ועוד הרבה קודם לכן זכתה ברית המועצות הרחוקה‬ ‫והן בגשם‪.‬‬ ‫ומנוכרת מכל זיק של קדושה‪ ,‬בשכון בהן הרב הדומה למלאך‪ ,‬אותה דמות‬ ‫בעלת הוד קדומים שבעצם הווייתה הדגימה מהו ’גירי בעינא דשטנא‘‬ ‫בחזי˙ מלחמ˙ ‪˙„‰‬‬ ‫והבהירה לכל מאן דבעי כי אכן ניתן לחיות כאן‪ ,‬בעולם השקר‪ ,‬אך להיות‬ ‫תקופתו‪ ,‬סוערת ורוגשת היתה‪ .‬מחוץ תשכל חרב השלטונות המבקשים‬ ‫מנותק ממנו עד הקצה‪ ,‬סולם מוצב ארצה ומהלך בין בני אנוש‪ ,‬אך השגותיו‬ ‫לעשות כלה ומחדרים אימת המתחדשים והנאורים למיניהם שאיימו להמיט‬ ‫ומדרגותיו בשמי שמים‪ ,‬גבוה מעל גבוה‪.‬‬ ‫שואה על כרם בית ישראל‪ ,‬ורבנו חש אל החזית ועמד בתווך‪ ,‬מקרב לבבות‬ ‫ישראל לאביהם שבשמים ופועל בכל מחיר‪ ,‬במסירות נפש של ממש‪,‬‬ ‫רום ‪‰‬יחס ו‪‰‬מעל‪‰‬‬ ‫להעמדת הדת על תילה‪.‬‬ ‫מחצרות הקודש וענפי החסידות המאירים את דרכם של רבבות חסידים‬ ‫לשם כך עשה רבנו בשנת תרצ“ב את דרכו למוסקבה‪ ,‬מעוז הקומוניזם‬ ‫ואנשי מעשה בכל אתר ואתר‪ ,‬עוד משחר ימי תנועת החסידות ועד עצם‬ ‫ובירת הכפירה‪ ,‬כשהוא אינו נרתע מאף איום או סכנה המבקשים למנוע‬ ‫היום הזה‪ ,‬הלא היא שושלת הזהב חסידות טשערנאביל‪.‬‬ ‫ממנו לקום את הריסות הדת‪ ,‬לגדור פרצות ולחזק את בדק בית ישראל‪.‬‬ ‫ראשיתה בצל הרה“ק ר‘ מנחם נחום בעל ’מאור עיניים‘‪ ,‬אשר עוד היה‬ ‫’מסירות נפש‘ אמרנו‪ ,‬כי אכן כן‪ .‬רבנו‪ ,‬בנחישות שאין כדוגמתה ותוך‬ ‫מרואי פני קדשו של מרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש ונמנה על‬ ‫שהוא מקומם עליו את שלטונות רוסיה‪ ,‬חתר תחת שלטון הכפירה וקרא‬ ‫בני החבריא קדישא תלמידיו הקרובים והבחירים‪ ,‬כמו גם אצל בנו וממשיך‬ ‫תיגר על הרס הדת שביקשו הללו להנציח‪ .‬בין ’עוונותיו‘ ו‘אשמתו‘ בחתירה‬ ‫דרכו הרה“ק המגיד ר‘ מרדכי‪ ,‬אשר ממנו נבעו ופיכו בעוז כמה וכמה נהרות‬ ‫תחת יסודות המולדת ניתן היה למנות רשימה ארוכה שכל אחד מהם‬ ‫של קדושה ועבודת הבורא‪.‬‬ ‫משמעותו הרת אסון‪.‬‬ ‫ממקור נביעה קדושה זו יצא גזע התרשישים שושלת בית סקווירא‪,‬‬ ‫הוא ייסד תלמודי תורה והעמיד תלמידים לרוב‪ ,‬בנה מקוואות ופתח בתי‬ ‫ומחוטרהּ צמח והיה אילנא רברבא אשר ענפיו סיככו על ישראל כסוכה והיו‬ ‫כנסיות‪ ,‬דאג לשחיטה כשרה ופעל לחיזוק גדרי הטהרה‪ ,‬ועוד כהנה וכהנה‬ ‫לטללי אורות עבורם‪ ,‬הלא היא חצר הקודש מכנובקא‪.‬‬ ‫שהיו לצנינים בעיני שונאי הדת מבית ומחוץ‪ ,‬עד שביום מן הימים פקעה‬ ‫ביום כ“ד אדר תרנ“ה ניטע אילן נוספת בפרדס מלבלב זה‪ ,‬בהיוולד‬ ‫סבלנותם והוא נאסר והוגלה לארץ גזירה‪ ,‬אל מרחבי הכפור האינסופיים‬ ‫להרה“ק ר‘ יוסף מאיר ממכנובקא‪ ,‬בנו של הרה“ק ר‘ אברהם יהושע העשיל‬ ‫בסיביר‪ ,‬שם נידון לעבודת פרך‪.‬‬ ‫מסקווירא‪ ,‬בן יניק שהאיר את בית אביו בלידתו‪ ,‬וייקרא שמו בישראל על‬ ‫רק לאחר שתדלנות נמרצת והפעלת קשרים מרובים מצד שאר בשרו‬ ‫שם זקנו הקדוש‪ :‬אברהם יהושע העשיל‪.‬‬ ‫הרה“ק ר‘ יעקב יוסף מסקווירא ניאותו השלטונות לשחררו ואף העניקו לו‬ ‫את האישור הנכסף לעזוב את ’גן העדן‘ הסובייטי‪ ,‬אולם רבנו מצדו הפתיע‬ ‫‡˘ר ˘מע ‡בר‪‰‬ם ב˜ולי‬ ‫כשהוא מסרב נחרצות לעזוב את ברית המועצות ולנטוש מאחור את אחיו‬ ‫כבר משחר ילדותו ניכר היה בחוש כי אמון הוא על דברי הנביא‪ֲ :‬‬ ‫”עשׂוֹת‬ ‫הנימוקים ונרדפים בה‪.‬‬ ‫‪‬קי‪) “‬מיכה ו ח(‪ ,‬תוך שימת דגש מיוחד‬ ‫ִמ ְשׁ ָפּט ְו ַא ֲה ַבת ֶח ֶסד ְו ַה ְצנֵ ַע ֶל ֶכת ִעם ֱא ֶ‬ ‫רק כעבור שנים ארוכות‪ ,‬בתום מסכת מופלאה של פעילות דתית תחת‬ ‫על ’הצנע לכת‘ והתרחקות עקבית ונחושה מעיני הבריות ואור הזרקורים‪.‬‬ ‫עינה הפקוחה של הבולשת הרוסית ולאחר תקופה ממושכת של הפצת אור‬ ‫אם כי הדבר לא בא לו בקלות‪ ,‬הן משום ייחוסו הרם ובעיקר בשל‬ ‫היהדות בתנאים הקשים ביותר‪ ,‬בשנת תשכ“ה הצליחו בני דודיו הרה“ק‬ ‫העובדה שקידש את כל חושיו ועשה לילות כימים בעבודת הבורא‪ ,‬יראתו‬ ‫ר‘ יעקב יוסף מסקווירא והרה“ק ר‘ יוחנן מרחמסטריווקא לפעול‪ ,‬הן אצל‬ ‫ואהבתו‪ .‬ביקש הוא מצדו לשבת בשלווה תחת גפנו ותאנתו הרוחניים‪,‬‬ ‫השלטונות והן אצל רבנו עצמו‪ ,‬והוא עלה לחונן עפר ציון וקבע את משכנו‬ ‫לעבוד את קונו בינו לבין עצמו ולטפח את קומתו הרוחנית הרחק מעין‬ ‫בעיר בני ברק‪.‬‬ ‫רואים‪ ,‬אולם חזקה על ישראל קדושים שהם מכירים בטיבם של הקדושים‬ ‫בבני ברק היתה דמותו למופת‪ ,‬כשהוא מהווה דוגמה לחיים של מסירות‬ ‫השורים בתוכם וחזקה על צלוחית של אפרסמון שריחה נודף‪.‬‬ ‫נפש של ממש ומעניק לבני דורו את ההזדמנות להתבונן בחד מן קמאי‬ ‫ידעו אפוא החסידים ובני העלייה ואף המון העם‪ ,‬בני עדת מכנובקא ואף‬ ‫שהעפיל לדרגות הנשגבות ביותר אליהן מסוגל בן אנוש להגיע‪.‬‬ ‫מחוצה לה‪ ,‬כי קדוש בקרבם וכי האברך המצטנע בקרן זווית אינו אלא מלאך‬ ‫בליל היום הקדוש יום הכיפורים תשמ“ח‪ ,‬בעוד נתקיים בו האמור‪:‬‬ ‫בגוף אנושי ומורם שכמו ומעלה מעל כל העם‪.‬‬ ‫ְ’ו ַא ְב ָר ָהם זָ ֵקן ָבּא ַבּיָּ ִמים‘ )בראשית כד א( והוא כבן תשעים ושתים‪ ,‬נתבקשה‬ ‫נשמתו הטהורה לישיבה של מעלה ועלתה בסערה השמימה‪ ,‬כשהוא נטמן‬ ‫כי ‡ב ‪‰‬מון ‚וים נ˙˙יך‬ ‫באהל אדמו“רי רחמסטריווקא בהר הזיתים שבירושלים‪.‬‬ ‫לא פלא‪ ,‬כי בשנת תרע“ז‪ ,‬בעודו עול ימים ובקושי חתימת זקן מעטרת‬ ‫רבנו לא הותיר אחריו זרע של קיימא‪ ,‬אולם מעשיהם של צדיקים הם‬ ‫את פניו‪ ,‬לאחר הסתלקות אביו הגדול לישיבה של מעלה ועוד טרם נישא‬ ‫תולדותם‪ ,‬ודמותו נחקקה בלבבות בני ישראל כנאמר באברהם אבינו ע“ה‪:‬‬ ‫לבתו הצדקנית של שאר בשרו הרה“ק ר‘ דוד אהרן מז‘וריק‪ ,‬תלו בו בני העדה‬ ‫שׁ ְמרוּ ֶדּ ֶר‪ ‬ה‘‘ )בראשית יח יט(‪.‬‬ ‫’כּי יְ ַד ְע ִתּיו ְל ַמ ַען ֲא ֶשׁר יְ ַצ ֶוּה ֶאת ָבּנָ יו ְו ֶאת ֵבּיתוֹ ַא ֲח ָריו ְו ָ‬ ‫ִ‬ ‫את עיניהם בציפייה כי יטול את שרביט ההנהגה לידו וישא על שכמו את‬ ‫’לא אחתום‘ הוא מציין בפשטות‪’ ,‬שבת היום‘‪.‬‬ ‫’אה‪ ,‬זה בסדר‘ הניף הפקיד ידו בביטול‪’ ,‬אין לנו‬ ‫צורך ברב עם תעודות‪ ,‬אחד כמוך יספיק‘‪.‬‬ ‫‚בור‪ ‰‬בערבו˙ סיביר‬ ‫’מה אמרת?!‘ התקרב הפקיד אל הרבי ומבע‬ ‫ברית המועצות‪ .‬ארץ הקרח והשיממון הרוחני‬ ‫רצחני בעיניו‪ ,‬אך הרבי מגיב בשלווה‪’ :‬דתי אוסרת‬ ‫הרבי נותר בעמדתו‪ .‬הוא אינו יכול ואינו חפץ‬ ‫בה רדפו עד חורמה את הרבנים וכלי הקודש‪ ,‬ניגחו‬ ‫עליי לחתום ביום השבת‪ ,‬אוכל לשוב היום בלילה‪,‬‬ ‫לקחת על עמו את התפקיד המדור‪ ,‬על אף היותו‬ ‫את חומות הדת ופעלו‪ ,‬למרבה הצער הצלחה לא‬ ‫בצאת השבת‪ ,‬לחתום על נוכחותי‘‪.‬‬ ‫מפתה מבחינה חומרית ולמרות העובדה שעצם‬ ‫מבוטלת‪ ,‬להכחדת כל סממן יהודי מחיי החברה‪.‬‬ ‫תיכף נקרא למקום קצין בכיר‪ ,‬ולנוכח סירובו‬ ‫הסירוב עורר עליו את חמת הדוב הרוסי הידוע‬ ‫תחת ידם הקשה נסגרו בתי הכנסיות‪ ,‬הודפו‬ ‫העיקש של רבנו עלתה בו חמתו עד להחריד‪.‬‬ ‫באכזריותו‪ .‬במשך תקופה ניסו שליחי הממסד‬ ‫דלתות מקוואות על מנעול ובריח‪ ,‬תלמודי תורה‬ ‫ורידים השתרגו על פני הקצין‪ ,‬פניו ירקו להבות‪,‬‬ ‫לשכנעו‪ ,‬לפתותו בהבטחות קורצות ומאידך‬ ‫וישיבות נותרו שוממים והשבת הקדושה חוללה‬ ‫תערובת של כעס ושטנה‪’ .‬כאן בסיביר‘ התיז‬ ‫לאיים וללחוץ בדרך שרק הם יודעים‪ ,‬אך לשווא‪.‬‬ ‫ונרמסה בריש גלי רח“ל‪.‬‬ ‫בקשיחות‪’ ,‬אין דת אחרת מלבד עקרונות המפלגה‘‪.‬‬ ‫או אז זומן הרבי למשרד הדתות הסובייטי‪,‬‬ ‫מנגד‪ ,‬ניצבו להם אבוקות האש האנושיות‬ ‫לתוספת המחשה נלוו אליו צמד כלבים אימתניים‪,‬‬ ‫והפעם‪ :‬למשרד הראשי הממוקם במוסקבה‪,‬‬ ‫לפגישה עם לא אחר מאשר שר הדתות בכבודו‬ ‫שהאירו בשיממון הרוחני הנורא ולא נרתעו‬ ‫ניביהם חשופים ועצם המראה שלהם יש בכוחו‬ ‫ובעצמו‪ ,‬אשר הבהיר בשפה שאינה משתמעת‬ ‫מפניהם‪ ,‬הלא המה פעילי היהדות שמסרו נפשם‬ ‫להכניע את האמיצים שבבני האדם‪.‬‬ ‫לשתי פנים כי סירוב אינו אופציה מבחינתו‪ ,‬תוך‬ ‫למען תורת ישראל ומצוותיה ועשו כל שבכוחם‬ ‫אך על הרבי‪ ,‬מסתבר‪ ,‬זה לא משפיע כהוא זה‪.‬‬ ‫כדי להשיב את הצעירים שנהו זה מכבר אחר‬ ‫’שבת היום‘ הוא מסביר באורך רוח‪’ ,‬לא אחתום‘‪.‬‬ ‫המחשה מרומזת לתהליך אותו עוברים אי אלו‬ ‫אמיצים בברית המועצות אשר מסרבים לקבל‬ ‫אלילי כזב ‪ -‬אל אביהם שבשמים ותורתו הקדושה‪.‬‬ ‫בחמה‪ ,‬שולף את‬ ‫’בן מוות אתה!‘ ירק הקצין ֵ‬ ‫בשתי ידיים את מתנותיה האדיבות של אמא‬ ‫קרוב ליובל שנים כיהן רבנו הרה“ק ר‘ אברהם‬ ‫אקדחו הטעון ומכוון לעבר הרבי‪.‬‬ ‫רוסיה‪.‬‬ ‫יהושע העשיל ממכנובקא בהנהגת העדה‪ ,‬תחת‬ ‫אם חשב שבכך ינצח את רוחו של הרבי‪ ,‬עד‬ ‫ראה הרבי שהשר אינו מתכוון להרפות‪ ,‬נשא‬ ‫שלטון האימים‪ ,‬ולא חת ולא זע מפני כל נסיונות‬ ‫מהרה התבדה‪ .‬התברר לו כי השלהבת הרוחנית‬ ‫עיניו ושלח אליו מבט עז‪’ .‬אסביר לך מדוע אני‬ ‫השלטונות להצר את צעדיו ואף להגותו מהמסילה‪.‬‬ ‫המפעמת בלבו של רבנו חזקה היא מהכפור‬ ‫מסרב לתפקיד‘ מילותיו מדודות‪ ,‬חצובות בסלע‪,‬‬ ‫סביבו נאסרו רבנים ואדמו“רים‪ ,‬הוכו ועונו‪,‬‬ ‫הסיבירי‪ ,‬חיי שעה שווים בעיניו כקליפת השום‬ ‫’רב מהסוג שהנכם מחפשים ‪ -‬אינני מוכן להיות‪,‬‬ ‫נאסרו‪ ,‬הוגלו ואף הוצאו להורג‪ ,‬אך הוא בשלו‪.‬‬ ‫לעומת חיי עולם ולדידו ישמח להקריב את חייו‬ ‫ואילו רב מהסוג שאני מוכן להיות ‪ -‬אינכם רוצים‬ ‫אחת היא לו ולא יסור ממנה‪ ,‬נחוש הוא ועיקש‬ ‫ולקדש שם שמים‪ .‬אין‪ ,‬הבין הקצין בחרונו‪ ,‬כיצד‬ ‫לאפשר לי להיות!‪‘...‬‬ ‫לחתות בגחלת הלוחשת בלב כל יהודי‪ ,‬להצית את‬ ‫לאיים על הראבין היהודי‪.‬‬ ‫האש היוקדת בלבבות אחיו בני ישראל‪.‬‬ ‫פני השר סמקו‪ ,‬עיניו הוצפו דם והוא הטיח‬ ‫אדרבה‪ ,‬הרבי הישיר מבט אל הקצין‪ ,‬פתח את‬ ‫בזעם‪’ :‬עוד תשלם על כך ביוקר!‘‬ ‫בית מדרשו בצ‘רקיזב‪ ,‬פרוורה של מוסקבה‪,‬‬ ‫הכפתור העליון בחולצתו ופנה אל הקצין כשקור‬ ‫פעיל היה דבר יום ביומו‪ .‬תפילות התקיימו בו‬ ‫מילותיו של שר הדתות לא נאמרו לשווא‪ .‬חלפו‬ ‫רוח אופף אותו וקולו שלו‪’ :‬תירה בי! לא אחתום‬ ‫במניינים תמידים כסדרם‪ ,‬שיעורי תורה נמסרו‬ ‫ימים ספורים‪ ,‬ובעיצומה של סעודת ליל שבת‬ ‫בשבת קודש!‘‬ ‫באין מפריע‪ ,‬חצר קודש חסידית התנהלה‪ ,‬מכפה‬ ‫הלמו קציני הבולשת ‪ -‬הנ‪.‬ק‪.‬ו‪.‬ד‪ .‬על דלת ביתו של‬ ‫סבלנותו של הקצין תמה‪ .‬הוא דרך את האקדח‪,‬‬ ‫’חבר טברסקי‘‪ ,‬הלא הוא רבנו‪ ,‬שכאזרח הקדיח‬ ‫בעוז ומרווה את צימאונם הרוחני של יהודי האזור‪,‬‬ ‫כיוון‪ ,‬וירה‪.‬‬ ‫את תבשילו וקרא תיגר על רוסיה‪.‬‬ ‫וכל זה תוך התעלמות מופגנת מחרב הצורר‬ ‫זעקה חדה נשמעה‪ ,‬ואחריה קול גוף נופל ארצה‪.‬‬ ‫המאיימת לפגוע בהם בכל רגע‪.‬‬ ‫’בית המשפט גזר את דינכם‘ עדכנו הקצינים‬ ‫שוטר שניצב בסמוך קרס‪ ,‬מתבוסס בדמו ופניו‬ ‫בקצרה‪ ,‬בשמחה לאיד‪’ ,‬לעבודת פרך של עשר שנים‬ ‫נכחו הסובייטים בפעילותו של הרבי‪ ,‬עקבו‬ ‫מיוסרות בכאב‪ .‬יד נעלמה‪ ,‬כך נראה‪ ,‬הסיטה את‬ ‫בסיביר!‘‬ ‫מקרוב אחר המתרחש בבית מדרשו ועל אפם‬ ‫הקליע ממסלולו‪.‬‬ ‫וחמתם נוכחו לראות כי אין בידם למגר את‬ ‫על אתר נכבלו הרבי והרבנית באזיקים‪ ,‬נגררו‬ ‫פניו של הקצין חוורו‪ ,‬צבען אזל והוא רעד ללא‬ ‫התופעה וספק אם יצליחו לצמצמה בכהוא זה‪.‬‬ ‫בברוטליות אל הרכב שחור‪-‬החלונות שבחוץ‬ ‫שליטה‪ .‬אך בקושי נפלטו מפיו שברי משפטים‪.‬‬ ‫היטב ידעו כי גבורת נפשו של הרבי‪ ,‬מסירות‬ ‫ונלקחו למקום לא ידוע‪ ,‬כשלא ניתנת להם‬ ‫’רבי‪ ,‬איך בין א ייד! יהודי אני‪ ,‬סלח לי!‘ פרץ בבכי‬ ‫הנפש שלו‪ ,‬שמים ללעג את כל כוחם ועוצמתם‪.‬‬ ‫האפשרו להיפרד מאי‪-‬מי‪ ,‬לארוז את מטלטליהם‬ ‫ונפל לרגליו של הרבי‪ ,‬כשהוא מתחנן למחילתו‬ ‫או לקחת מעט מזון או ביגוד חם לדרך‪.‬‬ ‫’אם אינך יכול לנצח את אויבך‘ גורס פתגם‬ ‫ומבטיח לדאוג לכל מחסורו בעת שהותו במחנה‪,‬‬ ‫נושן‪’ ,‬התחבר אליו‘‪ .‬גם הרוסים ידעו זאת היטב‪,‬‬ ‫קודם להגלייתו לארץ גזירה‪ ,‬עוד ניסו אנשי‬ ‫ובלבד שהרבי יעביר על מידותיו וימחל לו על‬ ‫מסתבר‪ ,‬ובפרט אנשי ה‘יבסקציה‘‪ ,‬אותו גוף נורא‬ ‫הבולשת לחלץ מפיו אי אלו פיסות מידע אודות‬ ‫איוולתו‪.‬‬ ‫שהילך אימים על יהודי ברית המועצות ועצם‬ ‫הפעילות היהודית המחתרתית ברוסיה‪ ,‬והם‬ ‫לרבי היתה בקשה אחת‪ ,‬ותו לא‪’ .‬דאג לי לשופר‬ ‫עשו זאת כפי שרק הם יודעים לעשות‪ .‬הוא‬ ‫אזכור שמו היה מעורר חלחלה בקרב כל מי שההין‬ ‫כשר עבור ראש השנה‘ ביקש‪ ,‬ואכן ‪ -‬באותה שנה‬ ‫נכלה בצינוק‪ ,‬הוכה קשות ועונה בדרכים שקשה‬ ‫לקרוא תיגר על הסובייטים ומורשתם והעז לעסוק‬ ‫זכה הרבי‪ ,‬כנגד כל הסיכויים‪ ,‬לשמוע קול שופר‬ ‫להעלות בדמיון‪ ,‬אך פיו נותר חתום והוא לא אבה‬ ‫בפעילות דתית כלשהי‪.‬‬ ‫בערבות סיביר הקפואה‪ .‬למותר לציין כי החל‬ ‫להסגיר אף אדם או פעילות שהם‪.‬‬ ‫ביום בהיר נקרא הרבי אל שלוחת משרד‬ ‫מאותו רגע התהפך לבו של הקצין בקרבו‪ ,‬וכך זכה‬ ‫הדתות המקומי‪ .‬הצעה מפתה נחה על השלחן‪:‬‬ ‫משנוכחו הללו לראות כי כל ניסיונותיהם‬ ‫הרבי לפטור גורף מעבודה בשבת ובימים טובים‪.‬‬ ‫מינוי לתפקיד הרב הראשי ברוסיה כולה‪ .‬תפקיד‬ ‫עולים בתוהו‪ ,‬המשיכו בתוכנית המקורית ושילחו‬ ‫אותו ואת רעייתו במסע מפרך ובתת‪-‬תנאים אל‬ ‫הכולל תנאי שכר מעולים‪ ,‬אחוזת מגורים רחבת‬ ‫מדבר הקרח הנורא‪ ,‬שם נידונו לעבודה מאומצת‬ ‫ידיים ורכב שרד צמוד‪.‬‬ ‫בסער˙ ˜ו„˘‬ ‫של חטיבת עצי ענק מצאת החמה ועד צאת‬ ‫אליה וקוץ בה‪ ,‬משום שהתפקיד המדובר‬ ‫ידוע היה רבנו כאדם מאופק למראית עין‪ ,‬אוצר‬ ‫הנשמה‪ ,‬כשלעורם בגדים דקיקים ובטמפרטורה‬ ‫טומן בחובו ’רק‘ להיות באופן שוטף תחת עינה‬ ‫בקרבו רגשות קודש ושלהבת יוקדת של אהבת ה‘‬ ‫של עשרות מעלות מתחת לאפס‪.‬‬ ‫הפקוחה של הבולשת‪ ,‬אשר כל מטרתה בהצעה זו‪,‬‬ ‫יתברך וקרבתו אך עוצר את רגשותיו לבל יפרצו‬ ‫אלא שאם הסכין הרבי למאמץ המפרך‪ ,‬לכפור‬ ‫למותר לציין‪ ,‬היתה כדי להפסיק אחת ולתמיד את‬ ‫ממנו‪ .‬אותות התרגשות חיצוניים לא ניבטו עליו‪,‬‬ ‫הנורא ולרעב המכרסם בכל פה‪ ,‬לא היה הוא‬ ‫פעילותו של הרבי‪.‬‬ ‫פניו שלוות דרך קבע‪.‬‬ ‫מסוגל לעמוד בייסורי הנפש הכרוכים בחילולי‬ ‫’הצעה‘ כינה זאת נציג הממשל‪ ,‬אך לאמיתו של‬ ‫אולם אחת לשנה‪ ,‬בזמן המיוחד והנורא של‬ ‫השבת שנכפו ללא רחם על האסירים המעונים‪.‬‬ ‫דבר היא לא כללה סימן שאלה כלשהו‪ .‬היתה זו‬ ‫אמירת ’אקדמות מילין‘‪ ,‬היה הרבי הקדוש נותן‬ ‫ואם במשך תקופת מה הצליח לחמוק מכך‪ ,‬כל פעם‬ ‫הנחתה‪ ,‬קביעה שרירותית שהבהירה לרבנו כי‬ ‫דרור לסערת רגשותיו‪ ,‬ללהבה המלהטת בלבו‪,‬‬ ‫באמתלה כלשהי‪ ,‬בסופו של דבר נדרש להתמודד‬ ‫עליו להיענות לכך‪ ,‬אם חפץ חיים הוא‪.‬‬ ‫כשעל פניו נסוכה ארשת עילאית וכל כולו נרגש‪.‬‬ ‫חזיתית עם הנסיון הנורא ולעמוד בו בגבורה‪.‬‬ ‫’אינני רב‘ משך רבנו בכתפיו‪ ,‬מנסה להתחמק‬ ‫ואף בשנה האחרונה לחייו‪ ,‬בגילו המופלג וכשזה‬ ‫כל עציר במחנה נדרש היה להתייצב אחת‬ ‫מגזריה שנחתה עליו‪’ ,‬לא הוסמכתי לתפקיד‪,‬‬ ‫מכבר חצה את גיל הגבורות‪ ,‬זלגו הדמעות ללא‬ ‫לזמן‪-‬מה במשרד הנ‪.‬ק‪.‬ו‪.‬ד‪ .‬שבמחנה‪ ,‬לחתום על‬ ‫ולפיכך לא אוכל ‪ -‬עם כל הכבוד ‪ -‬לשאת בעול‬ ‫הפוגה מעיניו במשך אמירת האקדמות‪.‬‬ ‫נוכחותו‪ .‬ויהי היום‪ ,‬חל מועד ההתייצבות של רבנו‬ ‫המשרה המדוברת‘‪ .‬זאת‪ ,‬אגב‪ ,‬כשלמעשה היה‬ ‫כשסיפרו זאת לפני שאר בשרו‪ ,‬הרה“ק ר‘‬ ‫ביום שבת קודש‪ ,‬והוא שירך רגליו בעל כרחו‬ ‫הרבי היחיד בכל אזרחי רוסיה שבדרכונו מוטבע‬ ‫ישראל מרדכי מרחמסטריווקא‪ ,‬הגיב‪’ :‬אך מתבקש‬ ‫והתייצב מול הפקיד האחראי‪.‬‬ ‫היה התואר ’רבי‘‪ ,‬אולם משום מה חמקה עובד זו‬ ‫כן! וכי אינכם מבינים את רום מעלת האקדמות?!‘‬ ‫הטופס הייעודי הוגש לו‪ ,‬אך הוא מושך בכתפיו‪.‬‬ ‫מידיעת שר הדתות‪.‬‬ ‫קו השיעורים ‪ -‬קול הלשון‪03-6171077 :‬‬ ‫ובחר˙ בחיים‬ ‫בס"ד‪ ,‬גיליון שפ"א | יום כיפור | תשפ"ז‬ ‫‚ליון ˘בועי במ˘נ˙ מרן ה‡ור החיים ה˜' זיע"‡‬ ‫ב‡ור החיים‬ ‫˙ול„ו˙ רבנו ה˜'‬ ‫פניני ‡ור החיים‬ ‫פר˜ ˘ביעי‪ :‬רבינו בס‡לי‬ ‫ונשמרתם לנפשותיכם‬ ‫מודה ועוזב ירוחם‬ ‫חכם ע„יף‪...‬‬ ‫אפס‪ ,‬היו מקרים בהם נזקק רבינו להכריע בסכסוכים‬ ‫'נפש כי תחטא בשגגה'‪) .‬ויקרא ד ב(‬ ‫'ותכחש שרה לאמור לא צחקתי כי יראה‪,‬‬ ‫שהתגלעו בין איש לרעהו‪ ,‬ועיתים שבחכמתו כי רבה‬ ‫דברים מבהילים כותב האור החיים הקדוש‪:‬‬ ‫ויאמר לא כי צחקת'‪) .‬בראשית יח טו(‬ ‫נמנע מלהגיע לכדי דין תורה של ממש‪ ,‬בהכריעו בצורה‬ ‫כשאדם חוטא אפילו בשוגג‪ ,‬נחסרת ממנו חלק‬ ‫דבר גדול יש לנו ללמוד משיחה זו‪ ,‬אומר לנו האור‬ ‫חד משמעית את הויכוח‪.‬‬ ‫מנפשו‪ .‬ועל ידי הקרבן הוא זוכה נפשו להאיר‬ ‫החיים הקדוש‪:‬‬ ‫יעיד על כך הסיפור הבא‪:‬‬ ‫כבתחילה‪.‬‬ ‫עבד שהוא נאמן לרבו מאוד‪ ,‬ובשוגג עשה דבר‬ ‫מעשה היה באחד מסוחריה האמידים של מרוקו‪ ,‬שנקלע‬ ‫אמנם זה רק בשוגג‪ .‬ונפש כי תחטא בשגגה‪.‬‬ ‫בלתי מתוקן‪ ,‬כשיבוא רבו להוכיח אותו‪ ,‬הרי שמרוב‬ ‫בערב שבת לסאלי וחיפש אכסניה הגונה בה יוכל לעשות‬ ‫אך במזיד חלילה‪ ,‬נחסרת כל הנפש‪ ,‬אפילו קרבן לא‬ ‫יראה הוא יכחיש את המעשה‪.‬‬ ‫את השבת כדת וכדין‪ .‬פגש באחד מעשירי הקהילה‬ ‫עוזר‪ .‬אין דרך לתקן‪ .‬זה נורא‪.‬‬ ‫בהכחשה הוא בעצם אומר‪ ,‬אני ירא ממך מאוד‬ ‫שהכירו מלפנים ושאלו אם יוכל להתארח בביתו‪ .‬שמח‬ ‫אדוני‪ ,‬עשיתי כך וכך ואני לא מסוגל אפילו לומר זאת‬ ‫רק יום הכיפורים יכול להועיל לו‪' .‬עד אשר ישוב‬ ‫העשיר לקראת ידידו זה ונענה בחפץ לב‪.‬‬ ‫בפניך‪ .‬ההכחשה עצמה ‪ -‬כשהיא מגיעה מתוך מורא‬ ‫ויעבור עליו יום הכיפורים ויחיה'‪.‬‬ ‫כיון שכך‪ ,‬ביקשו האורח בקשה נוספת‪ .‬היו ת ועדיין‬ ‫עצום שיש לעבד הנאמן ‪ -‬היא עצמה ההודאה‪.‬‬ ‫וכמאמר הכתוב 'והשיבו וחיו'‪.‬‬ ‫יש עליו לסדר כמה עניינים דחופים בסאלי‪ ,‬ותרמילו‬ ‫ותכחש שרה‪ ,‬ומדוע‪ ,‬כי יראה!‬ ‫מלא ועמוס בכסף‪ ,‬אין רצונו להסתובב בחוצות עיר‬ ‫על כך השיב אברהם אבינו‪:‬‬ ‫עם סכומים רבים כל כך‪ .‬מבקש הוא איפוא את המארח‬ ‫הנדיב כי ישא את תרמילו אל ביתו ויצניענו בו עד אחרי‬ ‫המיאוס שבעבירה!‬ ‫נכון שההכחשה מגיעה מתוך מורא‪ ,‬אך הדרך היותר‬ ‫שבת‪.‬‬ ‫נעלה ורצויה היא – להודות!‬ ‫'ונתן אהרן על שני השעירים גורלות‪ ,‬גורל‬ ‫הסכים המארח ברצון‪ .‬קיבל את התרמיל והלך לביתו‬ ‫רצון ה' הוא שהאדם יתוודה ויאמר בפירוש‪ ,‬עשיתי‬ ‫אחד לה' וגורל אחד לעזאזל'‪) .‬ויקרא טז ח(‬ ‫בעוד האורח נפנה לסדר עת ענייניו הוא‪.‬‬ ‫כך וכך‪ .‬הכוונה בהכחשה היא טובה‪ ,‬אבל הדרך‬ ‫בעבודת יום הכיפורים המובאת בפרשה‪ ,‬יש מצוה‬ ‫אלא שגבר עליו יצרו של בעל הבית‪ ,‬מול התרמיל שהיה‬ ‫הרצויה היא‪ ,‬להתוודות בדברים‪ ,‬חטאתי‪.‬‬ ‫להביא שני שעירים‪ ,‬אחד יעלה לקרבן‪ ,‬והשני ישלח‬ ‫גדוש בסכום כסף רב מאד‪ ,‬והוא חמד את הממון לעצמו‪.‬‬ ‫וכמו שאומר הנביא‪' :‬ומודה ועוזב – ירוחם'!‬ ‫לעזאזל‪.‬‬ ‫במוצאי שבת‪ ,‬כאשר נפרד ממנו האורח לשלום ובקש‬ ‫את תרמילו‪ ,‬הכחיש המארח הכל‪ .‬לא היו דברים מעולם‪,‬‬ ‫מביא על כך האור החיים הקדוש משל נאה‪ ,‬למלך‬ ‫שבדק את בגדי בניו‪.‬‬ ‫טען‪ ,‬לא תרמיל ולא כלום ואך שקר מדבר פיו של האורח‪.‬‬ ‫ראה המלך כתם באחד הבגדים‪ ,‬שפשף המלך את‬ ‫כל זמן שהנר דולק‬ ‫לא הועילו לו לאורח הנדהם כל טענותיו ומענותיו‪.‬‬ ‫הכתם והעבירו מעל הבגד‪ .‬אך מה עושה המלך‬ ‫המארח לא הודה בכלום‪ .‬להד“ם וזהו זה‪ .‬לא נותרה‬ ‫כשרואה בגד שהוא מלוכלך בלכלוך רב‪ .‬במקרה‬ ‫'אם חבול תחבול שלמת רעך‪ ,‬עד בוא‬ ‫ברירה בפני האורח הנבוך‪ ,‬הוא חיפש מקום בסאלי‬ ‫השמש תשיבנו לו'‪) .‬שמות כב כה(‬ ‫לעשות בו את הלילה‪ ,‬ולמחרת בבוקר התייצב בפני‬ ‫כזה‪ ,‬נותן המלך את הבגד לאחד מעבדיו‪ ,‬אדם‬ ‫רבינו והזמין את מארחו לדין תורה‪ .‬שמע רבינו את שני‬ ‫שרחוק מהממלכה וגינוניה‪ ,‬לכזה אחד לא יפריע גם‬ ‫הקב"ה מפקיד ביד האדם את הנשמה‪.‬‬ ‫לכלוך רב‪.‬‬ ‫נפש האדם מגיעה ממקום גבוה מאוד‪ ,‬מאורו של‬ ‫הצדדים וידע את אשר לפניו‪.‬‬ ‫”ההיו לך עדים בשעה שמסרת לו את התרמיל?“ שאל‬ ‫המלך ‪ -‬הוא הקב"ה‪ .‬השעיר שעלה עליו הגורל לה'‪,‬‬ ‫הקב"ה‪ ,‬וכפי שנאמר בתהילים 'נוטה אור כשלמה'‪.‬‬ ‫את האורח‪.‬‬ ‫מכפר על טומאת מקדש וקדשיו‪ .‬עוונות אלו זקוקות‬ ‫ומכאן שנפש האדם משולה לבגד‪.‬‬ ‫לכפרה‪ ,‬אך אינן בדרגת מיאוס‪.‬‬ ‫”לא‪ ,‬עמדנו לבדנו ליד עץ ונתתי לו את תרמיל הכסף!“‪.‬‬ ‫אומר האור החיים הקדוש דברי מוסר נוקבים‪:‬‬ ‫אך השעיר שעלה עליו הגורל לעזאזל‪ ,‬נושא את כל‬ ‫”לך איפוא והזמן את העץ כי יבוא להעיד!“ אמר לו רבינו‪,‬‬ ‫אם חבול תחבול שלמת רעך‪ .‬קורה ואדם ממשכן‬ ‫עוונות בני ישראל‪ ,‬קלות וחמורות‪ ,‬ועבירות הן מיאוס‬ ‫והאיש שנחון באמונה באמונת חכמים עזה מיהר לצאת‬ ‫את נפשו‪ ,‬נעשה בעל חוב בגלל חטאיו‪.‬‬ ‫גדול!!‬ ‫אל העץ‪ ,‬סמוך ובטוח כי אולי יחולל כאן רבינו נס והעץ‬ ‫'עד בוא השמש תשיבנו לו'‪ ,‬כל זמן שלא באה‬ ‫יבוא לבית הדין‪...‬‬ ‫הכפרה תהיה על ידי אחד מהרחוקים מהמלוכה‪,‬‬ ‫אחד שהוא אכן עבד המלך והמלך משתמש בו‪ ,‬אך‬ ‫השמש‪ ,‬כל זמן שהאדם חי‪ ,‬יש לו הזדמנות לעשות‬ ‫חלפו כמה דקות מתוחות‪ ,‬כאשר לפתע פנה רבינו אל‬ ‫לא בארמון‪ ,‬כי אם הרחק הרחק‪.‬‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫בעל הדין בשאלה‪” :‬מה נראה לך‪ ,‬האם הוא כבר הגיע‬ ‫עד בוא השמש‪ ,‬שלא יהיה חלילה מאוחר מדי!‬ ‫אל העץ?“‪.‬‬ ‫ומה אנו למדים מהמשל שמביא האור החיים‪:‬‬ ‫שעבירה אינה סתם דבר אסור‪ .‬זה מאוס ומבוזה‬ ‫כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן‪ .‬תשב אנוש עד‬ ‫המארח שלא שם לב למלכודת שהונחה לרגליו מיהר‬ ‫לפני הקב"ה‪.‬‬ ‫דכא‪ ,‬עד דכדוכה של נפש‪.‬‬ ‫לענות כי העץ רחוק מכאן ואי אפשר להגיע אליו כל כך‬ ‫מהר‪...‬‬ ‫אוהבי ה' – שנאו רע!‬ ‫ברוך אתה ה'‪ ,‬הרוצה בתשובה!‬ ‫”יודע אתה אם כן איפה נמצא העץ המדובר?!“ נתן בו‬ ‫המ˘ך בעמו„ ‚' ◄‬ ‫רבינו את עיניו‪ ,‬והמארח שנתפס בקלקלתו השפיל עיניו‬ ‫לקרקע‪ ,‬הודה והתוודה כי לא עמד בפני הפיתוי של‬ ‫נטילת הכסף‪ .‬הוא מיהר לביתו כדי להביא את התרמיל‬ ‫הנעלם לבית הדין וקבל על עצמו לבל ישוב עוד לכסלה‪.‬‬ ‫המ˘ך ב˘בוע הב‡‬ ‫ספיר ויהלום‬ ‫פניני מוסר ויר‡˙ ˘מים בפר˘ה‬ ‫וזה ענין שני השעירים‪ :‬ביום הכיפורים הבורא‬ ‫מעוון חמור מאוד וצעד לפניו‪ .‬אותו קיללתי‪“...‬‬ ‫יתברך נושא עוון ועובר על פשע ומקבל בתשובה‬ ‫בעל הבית שמע את הדברים ומפני כבודו של‬ ‫מל‡כי החבלה‬ ‫בין את השוגגים ובין את המזידים‪ .‬ועל כן‪ ,‬שעיר‬ ‫האורח לא הגיב‪ ,‬אך בלבו פקפק בהם‪ ,‬ורק ביקש‬ ‫היה זה בליל י“ד בשבט שנת תש“ל‪ .‬ביום זה‬ ‫אחד קרב בבית המקדש ומכפר על החטאים‬ ‫שוב רשות ללכת להזמין את הנשיא כדי שלא‬ ‫חל יום ההלולא של המקובל הקדוש רבי יצחק‬ ‫הקלים עליהם ציווה הבורא שיתכפרו על ידי קרבן‪,‬‬ ‫יקפיד עליהם‪.‬‬ ‫אביחצירא הי“ד‪ ,‬צעיר בניו של מרן הגאון הקדוש‬ ‫כגון אדם שנכנס בטומאה לבית המקדש או אכל‬ ‫הסכים רבי יצחק‪ ,‬והמשלחת יצאה לבית הנשיא‪.‬‬ ‫רבי יעקב אביחצירא בעל ’אביר יעקב‘‪ ,‬שנרצח‬ ‫בטומאתו מבשר הקרבנות‪.‬‬ ‫כשהגיעו לביתו החלו להפציר בו שלא יכעס על‬ ‫במסעו לאיסוף כספים להחזקת הישיבה הקדושה‬ ‫ואילו השעיר השני‪ ,‬מכפר על העוונות שנעשו‬ ‫בני העיר‪.‬‬ ‫בתאפיללאת‪.‬‬ ‫במזיד‪ ,‬ואין מן הדין שיקרב במקדש‪ ,‬על כן נשלח‬ ‫”חכמי העיר תאפיללאת‪ ,‬ממנה הגיע רבי יצחק‪,‬‬ ‫לכבוד ההלולא ערך בן אחיו‪ ,‬הגאון הקדוש רבי‬ ‫למות בריסוק איברים במורד העזאזל ולכפר על‬ ‫אינם מתונים ושקולים כחכמי עירנו“‪ ,‬הסבירו לו‪,‬‬ ‫ישראל אביחצירא זי“ע‪ ,‬ה‘בבא סאלי‘‪ ,‬סעודה בבית‬ ‫כל עוונותיהם של בית ישראל‪ ,‬השוגגים והמזידים‬ ‫”כל המאורע קרה בשגגה“‪.‬‬ ‫מדרשו יחד עם תלמידים ומקורבים‪.‬‬ ‫כאחד‪.‬‬ ‫נשיא הקהילה שמע את דבריהם באורך רוח שלא‬ ‫בעצומה של הסעודה נפתחה הדלת‪ ,‬ויהודי הדור‬ ‫פנים‪ ,‬עטור זקן ארוך ופאות עבותות‪ ,‬נכנס בעדה‪.‬‬ ‫לב נ˘בר‬ ‫כהרגלו‪ ,‬ואמר להם‪” :‬ידידי היקרים‪ ,‬אין לי שום‬ ‫לתדהמתם של הנוכחים קם הבבא סאלי ממקומו‬ ‫אין לך תפילה ששבה ריקם‪ ,‬כל תפילה פועלת‬ ‫כעס עליכם‪ ,‬החכם רבי יצחק יודע את מי ומדוע‬ ‫קילל‪“...‬‬ ‫וצוה על הנכנס לעזוב את המקום תיכף ומיד!‬ ‫פעלתה לטובה‪.‬‬ ‫נכבדי הקהילה החניקו אנחת רווחה על כך שיושבו‬ ‫למרות התדהמה לא העז איש לשאול את פי הבבא‬ ‫גילו לנו רבותינו‪ ,‬כי גם תפילות כאילו שהיו בהן‬ ‫סאלי לפשר ההתרחשות המוזרה שהיו עדים לה‪,‬‬ ‫פגמים וחסרונות‪ ,‬כגון שלא באו מתוך כוונה‬ ‫ההדורים‪ ,‬והתפזרו איש איש לביתו בלב קל‪ .‬רק‬ ‫בעל הבית בו התארח רבי יצחק‪ ,‬שהסתקרן לדעת‬ ‫וכך המשיכה הסעודה להתנהל כסדרה כשבחלל‬ ‫טהורה ויצאו מן הפה כמצוות אנשים מלומדה‬ ‫מרחפת התמיהה הגדולה‪.‬‬ ‫בלא שהאדם הקדיש להן תשומת לב מספקת‪ ,‬אף‬ ‫במה דברים אמורים ומדוע לא הקפיד הנשיא‬ ‫שלעת עתה עדיין לא עלו תפילות אלו למקומן‬ ‫כדרכו‪ ,‬התעכב מללכת והפציר בו שיגלה לו את‬ ‫זמן מה חלף‪ ,‬ובעת שירת פיוטים וזמירות נפנה‬ ‫ברקיע העליון ולא פעלו מאומה‪ ,‬מכל מקום גם‬ ‫סודו‪.‬‬ ‫הבבא סאלי לחתנו שישב לצדו וסיפר לו‪:‬‬ ‫הן יזכו בסופו של דבר להגיע אל תקונן המושלם‪,‬‬ ‫לבסוף אמר לו הנשיא‪” :‬אתמול התאחרתי מלבוא‬ ‫”דודי רבי יצחק‪ ,‬בעל ההלולא‪ ,‬הזדמן פעם לעיר‬ ‫לעלות ולפעול את פעלתן הטובה בשלמות‪.‬‬ ‫לסעודה‪ ,‬כי בדרכי לשם פיתה אותי השטן‬ ‫קזבלנקה שבמרוקו‪ ,‬ארץ מכורתנו‪ ,‬לצורך איסוף‬ ‫אחד מתלמידי אור שבעת הימים הבעל שם טוב‬ ‫ונכשלתי בעבירה חמורה‪ ,‬ראה זאת החכם בעיני‬ ‫תרומות לישיבתנו הקדושה‪.‬‬ ‫הקדוש‪ ,‬שהתגורר באחד הכפרים שבסביבת‬ ‫קדשו וקילל קללה נמרצת“‪.‬‬ ‫יהודי העיר שחרדו לכבודו‪ ,‬ערכו סעודה גדולה‬ ‫מז‘יבוז‘‪ ,‬היה רגיל לבוא אליו ליום הכיפורים בכל‬ ‫נוכח בעל הבית לדעת שאכן כך היה ומדברי רבי‬ ‫בנוכחות כל רבני העיר ונכבדיה‪ ,‬ובין המוזמנים‬ ‫שנה‪.‬‬ ‫יצחק לא נפל דבר‪.‬‬ ‫היה גם נשיא הקהילה שהיה ידוע כאיש שחצן‬ ‫נוהג היה אותו תלמיד לבוא כבר מבעוד לילה‪ ,‬ליל‬ ‫סיים הבבא סאלי את סיפורו והבליע כבדרך אגב‬ ‫ורודף כבוד‪ ,‬אדם אלים ומסוכן המסוגל לנקום‬ ‫לחתנו‪” :‬אם רבי יצחק צעק וגידף על מלאך חבלה‬ ‫ולנטור עד כדי מסירה לשלטונות‪.‬‬ ‫ערב יום הכיפורים‪ ,‬על מנת לערוך את הכפרות‬ ‫בצל רבו‪.‬‬ ‫אחד‪ ,‬מה אעשה אני שראיתי חמש מאות מלאכי‬ ‫כאשר הגיעה שעת הסעודה‪ ,‬הופיעו כל המוזמנים‬ ‫חבלה? וכי לא אצעק?!“‬ ‫וישבו במקומותיהם‪ ,‬חוץ מאותו נשיא שמשום מה‬ ‫השנים חלפו והתלמיד הזקין‪ ,‬עד שבאחת השנים‬ ‫קשתה עליו הנסיעה מבעוד ליל‪ ,‬והחליט לחרוג‬ ‫‪‬‬ ‫התמהמה והתעכב מלבוא‪ .‬אנשי הקהילה‪ ,‬שחששו‬ ‫אחת מן העבודות החשובות בבית המקדש ביום‬ ‫מקנאתו היתרה לכבוד עצמו‪ ,‬רצו להמתין ולחכות‬ ‫ממנהגו ולצאת למז‘יבוז‘ רק בערב יום הכיפורים‬ ‫הכיפורים היא הטלת הגורל בין שני השעירים‪,‬‬ ‫עד שיגיע גם הוא‪ ,‬אך רבי יצחק מנע בעדם וצוה‬ ‫בבוקר‪.‬‬ ‫הקרבת האחד לה‘ ושלוחו של האחר‪ ,‬עליו התוודה‬ ‫עליהם ליטול ידים ולהסב לסעודה‪ .‬רק בשעת‬ ‫הדרך בת ארבע או חמש הפרסאות שהפרידה‬ ‫לילה מאוחרת התייצב הנשיא במקום בו נערכה‬ ‫בין עירו למז‘יבוז‘ לא היתה אמורה לארוך יותר‬ ‫הכהן הגדול את עוונות בני ישראל לעזאזל שיכפר‬ ‫עליהם במותו‪.‬‬ ‫הסעודה‪ ,‬שכבר כמעט והסתיימה‪.‬‬ ‫משעתיים‪ ,‬וזמנו היה בידו להגיע למז‘יבוז‘ בעוד‬ ‫לחרדתם של הנוכחים‪ ,‬החל רבי יצחק לצעוק על‬ ‫היום גדול‪.‬‬ ‫סוד עבודה זו נתבאר על ידי רבנו חיים בן‪-‬עטר‬ ‫זי“ע בפירושו ’אור החיים‘ הקדוש )ויקרא טז ז(‬ ‫הנשיא‪” :‬רשע‪ ,‬טמא‪ ,‬ברח והסתלק מפה!“‬ ‫ערב יום הכיפורים שחרית צרר היהודי את טליתו‬ ‫ראש הקהל המבויש והנכלם שב על עקבותיו וחזר‬ ‫ומחזורו בתרמיל‪ ,‬הכניס לתוכו את הקיטל ועלה על‬ ‫לאורם של דברי חכמינו במסכת אבות )פ“ד מי“א(‪,‬‬ ‫שהעושה מצווה בורא לעצמו סנגור שימליץ‬ ‫לביתו‪.‬‬ ‫סוסו לכיוון מז‘יבוז‘‪.‬‬ ‫טוב בעדו‪ ,‬והעושה עבירה בורא לעצמו קטגור‬ ‫המשתתפים בסעודה לא יכלו לכבוש את השמחה‬ ‫הדרך הקצרה ביותר למז‘יבוז‘ עוברת בתוך אחד‬ ‫שחשו בליבם למראה אידו של הנשיא התקיף‪ ,‬אבל‬ ‫שמקטרג ומשטין עליו‪.‬‬ ‫מאותם יערות שפודוליה משופעת בהם‪ ,‬והתלמיד‪,‬‬ ‫חשש כבד פעם בקרבם כשהרהרו במה שהוא‬ ‫ששמו לא פורש‪ ,‬כיוון את סוסו בינות לעצים בדרך‬ ‫משנה זו באר רבנו האריז“ל על פי דברי הזוהר‬ ‫הקדוש )ח“ג פג‪ ,(:‬שהעוון הנולד ממעשה העבירה‬ ‫מסוגל לעולל להם כנקמה על ביזיונותיו הגדולים‪.‬‬ ‫המוכרת לו היטב‪.‬‬ ‫הוא עצמו הקטגור המייסר את האיש החוטא‪,‬‬ ‫למחורת בבוקר ניגש אל רבי יצחק בעל הבית‬ ‫אך הפעם היה דבר מה שונה‪.‬‬ ‫המארח עם נכבדי הקהילה‪ ,‬וביקשו ממנו רשות‬ ‫כדברי הנביא )ירמיה ב יט( ’תייסרך רעתך‘‪.‬‬ ‫הוא חש בעייפות הנופלת עליו‪ ,‬שמורות עיניו‬ ‫ללכת לפייס את הנשיא ולהזמינו לסעוד את סעודת‬ ‫אך עלה הרצון מלפני אב הרחמן לתת לאדם‬ ‫כמעט נעצמו והוא לא הצליח להמשיך בדרך‪.‬‬ ‫הצהריים יחד עם רבי יצחק עצמו‪ ,‬אולי הזמנה זו‬ ‫אפשרות לשוב בתשובה ועל ידי כפרת חטאו‬ ‫השמש עוד עשתה את דרכה במעלה הרקיע‪ .‬היום‬ ‫להכרית את המזיקים שנבראו ממעשיו ומצערים‬ ‫תפייס את דעתו ותניח את זעפו על אנשי הקהילה‬ ‫עוד גדול‪ ,‬וטרם חלפה מחציתו‪.‬‬ ‫אותו‪ ,‬ותיקן דרך תשובה על ידי הקרבת קרבנות‪.‬‬ ‫שלא מחו על כבודו‪.‬‬ ‫נמלך התלמיד בדעתו‪ ,‬קשר את סוסו לאחד העצים‬ ‫וצוה הבורא שהמביא קרבן יסמוך את ידיו על‬ ‫”אני קיללתי את נשיא הקהילה בקללות נמרצות?“‬ ‫ושכב לתנומה קצרה על מרבד עלים תחת אחד‬ ‫ראש הבהמה ויתוודה על חטאו‪ ,‬ולאחר שהתוודה‬ ‫התפלא רבי יצחק‪” ,‬אינני מקלל יהודים‪ ,‬חלילה לי‪,‬‬ ‫האילנות‪.‬‬ ‫והקריב את הקרבן‪ ,‬יסיר ויסלק ממנו הבורא יתברך‬ ‫כנראה חלמתם זאת באישון לילה!“‬ ‫התנומה התארכה לה שעות ארוכות‪ .‬החמה טיפסה‬ ‫את כוחות החיצונים שהתהוו ממעשיו הרעים‬ ‫הנכבדים ניסו להזכיר לרבי יצחק את מאורעות יום‬ ‫לרום הרקיע והחלה לנטות מערבה‪ ,‬והחסיד נם‬ ‫ויעקור מקרבו את הרושם הרע עד שיהיה נקי‬ ‫האתמול‪ ,‬אך הוא התעקש שלא היו דברים מעולם‪,‬‬ ‫בשלווה‪.‬‬ ‫כבתחילה וללא רבב‪.‬‬ ‫ועמד על דעתו שלא קילל את הנשיא כלל‪.‬‬ ‫הציפורים לא הפריעו את מנוחתו‪ ,‬והסוס עסוק‬ ‫כל זאת בחטא שנעשה בשוגג‪ .‬אולם חטא שנעשה‬ ‫לאחר שחזר בעל הבית והזכיר לרבי יצחק שוב את‬ ‫היה בקיום מצוות האכילה בערב יום כיפור ולא‬ ‫במזיד עוונו גדול ואין הקרבן מכפר עליו‪ ,‬כמאמר‬ ‫הקללות בהן קילל את הנשיא אמש‪ ,‬לחש לו רבי‬ ‫הקיץ את בעליו‪.‬‬ ‫הכתוב ’זבח רשעים תועבה‘ )משלי כא כז(‪ ,‬ואין‬ ‫יצחק באזנו‪:‬‬ ‫רק כעבור כמה שעות ארוכות התעורר החסיד‬ ‫הבורא חפץ שיוקרב על מזבחו קרבן מאוס‬ ‫”צודק אתה שיצאו קללות מפי‪ ,‬אבל הן לא היו‬ ‫בבהלה‪ .‬הוא נשא את עיניו השמימה ופניו חורו‪.‬‬ ‫ומתועב‪.‬‬ ‫מכוונות לנשיא הקהילה‪ ,‬אלא למלאך חבלה שנוצר‬ ‫◄◄◄‬ ‫◄◄◄‬ ‫פניני ‡ור החיים‬ ‫נוסע היה הרב הקדוש רבי דוד ממיקולייב זי“ע‪,‬‬ ‫קו האופק נצבע למלא ארכו בכתום עז‪ ,‬וגלגל החמה‬ ‫◄ המ˘ך מעמו„ ‡'‬ ‫מתלמידי רבנו הקדוש הבעל שם טוב זי“ע‪ ,‬אל הרב‬ ‫כבר מוסתר היה מאחורי צמרות העצים‪.‬‬ ‫הקדוש רבי פנחס מקוריץ זי“ע‪.‬‬ ‫המשמעות חדרה להכרתו במהירות‪ .‬נותרו דקות‬ ‫ליישר את הלב ואת המעשים‬ ‫שנה אחת בערב יום הכיפורים היה רבי פנחס מקוריץ‬ ‫טרוד מאוד מחמת קטרוג גדול שהיה על כלל ישראל‪.‬‬ ‫בודדות עד לכניסת היום‪ ,‬והוא תקוע כאן ביער בינות‬ ‫לעצים ולבעלי החיים‪.‬‬ ‫באותה שנה נסע רבי דוד לרבי פנחס מקוריץ ליום‬ ‫קשה לתאר את עגמת הנפש של היהודי‪ ,‬שבמקום‬ ‫'והשבות אל לבבך… ושבת עד ה'‬ ‫הכיפורים‪ ,‬בהגיעו לשם בערב היום הקדוש‪ ,‬הביא‬ ‫להתעלות בבית מדרשו של הבעל שם טוב הקדוש‬ ‫אלוקיך ושמעת בקולו'‪) .‬דברים ל א‪-‬ב(‬ ‫עמו אברך אחד שמעולם לא היה אצל רבי פנחס‪ ,‬אך‬ ‫ביום הנעלה ביותר‪ ,‬מצא את עצמו ללא מניין‪ ,‬ללא‬ ‫בפרק ל‪ ,‬פסוק א' כתוב 'והשבות אל לבבך'‪,‬‬ ‫היה ניכר עליו שהוא אדם קדוש ומורם מעם‪.‬‬ ‫בית כנסת וללא נפש חיה נוספת‪...‬‬ ‫ובפסוק ג' כתוב שוב 'ושבת עד ה' אלוקיך'‪.‬‬ ‫קירב רבי פנחס מאוד את האברך‪ ,‬וכיבד אותו בכוס‬ ‫ברירה אחרת לא היתה לו‪ .‬הוא קשר במהירות את‬ ‫משקה‪ ,‬ומיד כשסיים לשתות הגיש לו רבי פנחס כוס‬ ‫חפצי המוקצה לאחד הענפים‪ ,‬לבש את הקיטל‬ ‫אומר האור החיים הקדוש‪ ,‬שתי משמעויות יש‬ ‫שנייה ולאחריה כוס נוספת‪ ,‬עד שהשקהו בחמש‬ ‫והתעטף בטלית‪ ,‬והוציא מן הצרור את המחזור‪.‬‬ ‫כאן‪.‬‬ ‫כוסות יי“ש‪.‬‬ ‫במהירות עצומה התפלל את תפילת המנחה של ערב‬ ‫יש ליישר את הלב מהדעות הפסולות‪ .‬כשאדם‬ ‫חש האברך בעייפות רבה מחמת השכר ששתה‪ ,‬והלך‬ ‫היום הקדוש‪ ,‬טרם תשקע השמש‪ ,‬ואחר ניסה לזמזם‬ ‫הולך בדרך הרעה ‪ -‬לבו טועה‪ ,‬ומזה צריך לשוב‪.‬‬ ‫לאכסניה לנוח מעט לפני ’כל נדרי‘‪ ,‬אך נפלה עליו‬ ‫בקול מרוסק את מילות תפילת ’כל נדרי‘ בנעימה‬ ‫להכיר ולדעת שלא טוב עשה‪' .‬והשבות אל‬ ‫תרדמה עמוקה‪.‬‬ ‫המסרתית לאור הלבנה‪ ,‬על רקע נהמותיהם של בעלי‬ ‫לבבך'‪.‬‬ ‫ניסה רבי דוד להעיר את האברך‪ ,‬אך הוא ישן עמוקות‬ ‫החיים שיצאו לבקש טרף‪.‬‬ ‫ולא עלה בידו‪.‬‬ ‫כך התפלל את תפילות הלילה‪ ,‬כשהוא אינו מדלג על‬ ‫וכמובן להיטיב את הדרכים ולשוב בפועל לדרך‬ ‫מאום‪ .‬שיר הייחוד‪ ,‬ומשניות יומא‪ ,‬ומזמורי תהלים‪,‬‬ ‫בלית ברירה הותיר אותו רבי דוד ישן‪ ,‬והלך להתפלל‬ ‫הטובה‪' .‬ושבת עד ה' אלוקיך'‪.‬‬ ‫לבדו‪ ,‬כשהוא אפוף צער על האורח שלא הגיע‬ ‫בדיוק כמנהגו במז‘יבוז‘‪ ,‬אך לבו שבור היה לרסיסים‪.‬‬ ‫להכיר בדרך הטובה‪ ,‬וללכת בה‪.‬‬ ‫לתפילה‪.‬‬ ‫יום כיפור שכזה‪...‬‬ ‫בשובו מן התפילה שב רבי דוד לאכסניה וראה‬ ‫אותו יום כיפור קיים בהידור את מנהג חסידים ואנשי‬ ‫שהאברך עדיין ישן‪ .‬בבוקר‪ ,‬כשהלך לתפילת שחרית‬ ‫מעשה שלא לישון כל הלילה‪ ,‬ככהן הגדול בבית‬ ‫בזרועו יקבץ‬ ‫עדיין ישן האברך‪ ,‬וגם אז לא עלה בידו להעירו‪.‬‬ ‫המקדש‪.‬‬ ‫רק לפני תפילת נעילה‪ ,‬התעורר האברך ובא לבית‬ ‫כל הלילה התהפך על המצע המאולתר שמצא לעצמו‬ ‫בקרחת היער‪ .‬כל רחש הקפיץ אותו ממקומו‪ ,‬וקשה‬ ‫'ושב ה' אלוקיך את שבותך‪ ,‬ורחמך‪,‬‬ ‫הכנסת‪.‬‬ ‫היה לו שלא לדמיין חרקים ורמשים הרוחשים סביבו‪.‬‬ ‫עוד לפני שפצה רבי דוד את פיו להשמיע באוזניו‬ ‫ושב וקבצך'‪) .‬דברים ל ג(‬ ‫יללות הזאבים וצרחות עופות הלילה אף הן לא תרמו‬ ‫דברי מוסר על כך שישן במשך כל היום הקדוש‪ ,‬פרץ‬ ‫לו היינו יודעים מה מעשינו עושים וגורמים‪.‬‬ ‫האברך בבכי גדול ובכאב לב על זה שעבר עליו היום‬ ‫לשלווות נפשו‪ ,‬ורק כשעלה עמוד השחר נרדם לזמן‬ ‫הקדוש באופן כזה שישן כל הזמן‪.‬‬ ‫קצר‪ ,‬אך מייד הקיץ וקם לתפילות היום‪.‬‬ ‫חושב אדם לעצמו‪ ,‬נכשלתי בעבירה‪ ,‬מה כבר‬ ‫הוא שפך את נפשו בתפילת שחרית‪ ,‬וניסה למצוא‬ ‫קרה‪ .‬הוא לא מרגיש שקרה כאן משהו בפועל‪.‬‬ ‫כראות רבי פנחס מקוריץ את לבבו הנשבר והנדכה‬ ‫פנה אליו‪” :‬דע לך‪ ,‬כי בערב יום הכיפורים ראיתי שיש‬ ‫תחליף לקריאת התורה בקריאת הפסוקים מתוך‬ ‫נשבר או התקלקל משהו‪ .‬מקסימום לא עשיתי‬ ‫המחזור‪ .‬אחר אימץ את מיתרי קולו ואת חושיו‬ ‫מה שאמרו לי‪.‬‬ ‫קטרוג גדול על כלל ישראל‪ ,‬ולא היה בידי לבטלו כיוון‬ ‫שלא היה ביכלתי לבוא ללב נשבר ונדכה בתכלית‪.‬‬ ‫המוזיקליים בנעימת סדר העבודה‪ ,‬שנשמעת היתה‬ ‫חס וחלילה לחשוב כך‪ .‬האור החיים הקדוש‬ ‫כשראיתי אותך נתתי לך בכוונה לשתות כדי שתישן‬ ‫לאזניו כצרמוניה נלעגת‪.‬‬ ‫מבאר בכמה מקומות‪ ,‬כי כאשר נכשל אדם‬ ‫במשך יום הכיפורים‪ ,‬ותבוא לידי לב נשבר ונדכה‪,‬‬ ‫לבו נמס והיה למים‪ ,‬והדמעות זלגו מעיניו ללא‬ ‫בעבירה‪ ,‬נופלים חלקי קדושה בשבי הקליפות‬ ‫ועל ידי זה באמת נמתקו כל הדינים ונהפכו לחסדים“‪.‬‬ ‫הפוגה‪ ,‬עד שנפשו כמעט וכלתה‪.‬‬ ‫רחמנא ליצלן‪.‬‬ ‫כאן המקום להביא את שהקשה הרב הקדוש רבי‬ ‫בפעם הראשונה בחייו מצא את עצמו נושא את‬ ‫שמחה בונם מפרשיסחא זי“ע )’רמתים צופים‘ א יט(‬ ‫עיניו השמימה בתפילת נעילה בציפייה לסיום היום‬ ‫כעת הוא שב בתשובה‪ .‬מה יהא על אותם חלקי‬ ‫על הפסוק )תהלים קמז ג( ’הרופא לשבורי לב ומחבש‬ ‫הקדוש‪ ,‬וברגע שבו נצנצו לעומתו שלשה כוכבים‬ ‫קדושה שנפלו בשבי?!‬ ‫בינוניים‪ ,‬מיהר להתפלל ערבית‪ ,‬עלה על סוסו ודהר‬ ‫לעצבותם‘‪ ,‬כי לכאורה‪ ,‬אם הוא מרפא – שוב אין כאן‬ ‫אומר האור החיים הקדוש‪ ,‬זה מדויק בפסוק‪:‬‬ ‫לב נשבר‪ ,‬והלא ידועה מעלת הלב נשבר בעבודת ה‘‪.‬‬ ‫למז‘יבוז‘‪.‬‬ ‫בהפרש של מספר מילים כתוב כאן פעמיים את‬ ‫אכן‪ ,‬הפרוש שמרפא לב נשבר היינו שלא יהיה‬ ‫בית המדרש במז‘יבוז‘ מואר היה באור יקרות‪.‬‬ ‫המילה 'ושב'‪.‬‬ ‫בעצבות‪ ,‬שכן אי אפשר להגיע ללב נשבר בלא‬ ‫המתפללים עטופי הלבן שהתעלו לפסגות של‬ ‫עצבות‪ ,‬אבל מאידך העצבות היא אבן נגף בעבודת‬ ‫רוממות‪ ,‬התקשו להיפרד מקדושת היום אותו האריכו‬ ‫ה'ושב' הראשון פירושו שה' ישיב מהשבי את‬ ‫ה‘‪ .‬על כן מה עושה הקדוש ברוך הוא? הוא ברחמיו‬ ‫כמידת האפשר‪ ,‬ומעיינות הדמעה נפתחו מחדש‬ ‫חלקי הקדושה שנשבו מצד המעשים הרעים‪.‬‬ ‫הרבים ’מחבש לעצבותם‘ ‪ -‬מסיר העצבות מן הלב‪,‬‬ ‫כשנכנס פנימה‪ .‬הניגוד בין היום הקדוש שעבר עליו‬ ‫וכנגד החלק הנגלה‪ ,‬היציאה מהגלות בה אנו‬ ‫ומה שנשאר הוא ’שבורי לב‘ ‪ -‬לב נשבר מתוך שמחה‪.‬‬ ‫ליום הקדוש שרגיל היה לו מדי שנה הכה בו‪.‬‬ ‫נמצאים‪' ,‬ושב וקבצך'‪.‬‬ ‫נמצא שהרפואה היא בניקוי הלב נשבר מן העצבות‪,‬‬ ‫הבעל שם טוב האיר אליו פנים‪” :‬אל תבכה ואל‬ ‫אבל הלב עדיין נותר בשברונו‪.‬‬ ‫תצטער ממה שעבר עליך‪ ,‬כי הכול היה מן השמיים‬ ‫‪‬‬ ‫לטובה‪.‬‬ ‫)עטרת ישועה פר‘ קרח מאמר ו(‪ ,‬על הכתוב )תהלים נא‬ ‫כתב רבנו חיים בן‪-‬עטר זי“ע בפירושו ’אור החיים‘‬ ‫דע לך‪ ,‬לא במקרה קרה לך כל זאת‪ .‬ההשגחה העליונה‬ ‫יט( ’לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה‘‪ :‬אם ’נשבור‘‬ ‫הקדוש לפסוק ’ואתחנן אל ה‘ בעת ההוא לאמור‘‬ ‫היא שהוליכה את פעמיך לאותו יער‪ ,‬ותפקיד גדול‬ ‫את תבת לב לשניים‪ ,‬יהיה בידינו מספר ששה‪-‬עשר‬ ‫)דברים ג כג(‪ ,‬שהתנאי הראשון לקבלת התפילה הוא‬ ‫הוטל עליך‪ .‬אותן התפילות שהתפללת בשעת הדחק‪,‬‬ ‫כמניין ’איה מקום כבודו‘‪ ,‬רמז לכך שהיכן שישנו לב‬ ‫שיתפלל האדם כעני הדופק על הפתח‪ ,‬וכמאמר‬ ‫מתוך צער ושברון לב‪ ,‬פעלו פעולה עצומה ופתחו את‬ ‫נשבר ונדכה‪ ,‬שם שוכן הקדוש ברוך הוא‪ ,‬כמו שאמר‬ ‫החכם מכל אדם )משלי יח כג(‪’ :‬תחנונים ידבר רש‘‪.‬‬ ‫כל שערי שמים‪.‬‬ ‫הכתוב )ישעיה נז טו(‪’ :‬כי כה אמר רם ונישא שוכן עד‬ ‫רמז לכך שהתפילה מתקבלת אם מתפלל האדם‬ ‫שום מקטרג לא יכול היה לתפילות אלו‪ ,‬אשר עלו‬ ‫וקדוש שמו‪ :‬מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל‬ ‫כעבד לפני רבו ומדבר בתחנונים‪ ,‬כתב הגאון הקדוש‬ ‫מעלה מעלה בעולמות העליונים והגיעו עד כיסא‬ ‫רוח‘‪ .‬וזה הוא מקום כבודו של הבורא יתברך ששוכן‬ ‫רבי יעקב אביחצירא זי“ע בספרו ’פיתוחי חותם‘ על‬ ‫הכבוד‪ ,‬ולא זו בלבד‪ ,‬אלא הועילה תפילתך‪ ,‬אשר‬ ‫כביכול בלב הנשבר והנדכה‪.‬‬ ‫הפסוק הסמוך )דברים שם פסוק כד( ’אדני אלהים אתה‬ ‫התפללת ביער ובלא מניין‪ ,‬להעלות אתה יחד את‬ ‫הוסיף על כך הרב הקדוש רבי יעקב יוסף מספינקא‬ ‫החלות להראות את עבדך‘ ‪ -‬משה רבנו אמר‪ ,‬שבזכות‬ ‫כל התפילות של היהודים אשר מתפללים בשדות‬ ‫זי“ע בספרו ’שיח יעקב יוסף‘ )דרשות עמ‘ שסו(‪ ,‬פרוש‬ ‫שקרא עצמו עבד‪ ,‬זכה שהחל הקדוש ברוך הוא‬ ‫וביערות“‪.‬‬ ‫על הפסוק )תהלים קב יח( ’פנה אל תפילת הערער‬ ‫להראותו את גדלו ואת ידו החזקה‪.‬‬ ‫הרי לנו עד היכן מגיע כוחה של תפילה שבאה מתוך‬ ‫ולא בזה את תפילתם‘‪ ,‬אותו פרש רש“י‪ ,‬שערער הוא‬ ‫רמז אחר לכך שצריך האדם לראות את עצמו כעני‬ ‫הדחק‪ ,‬ההכנעה ושברון הלב‪ ,‬עד שעל ידה נעשית‬ ‫הזועק זעקת שבר‪ .‬כי כאשר האדם הוא ’לב נשבר‘‪,‬‬ ‫העומד בפתח בעת התפילה‪ ,‬כתב בספרו ’אלף בינה‘‬ ‫עלייה לעוד תפילות רבות נוספות‪.‬‬ ‫הבורא יתברך שוכן אצלו‪ ,‬כי שם מקום כבודו‪ ,‬ו‘לב‬ ‫)אות צ( על מילות הפסוק הנאמרות לפני תפילת‬ ‫גם לצדיקים ניתן הכוח להעלות עם תפילתם את‬ ‫נשבר ונדכה אלהים לא תבזה‘‪ ,‬וממילא אינו בוזה את‬ ‫העמידה ’ופי יגיד‘‪ ,‬העולות בגימטריא כמניין ’עני‘‪.‬‬ ‫תפילות שאר עמך בית ישראל‪ ,‬כפי שנראה לקמן‪.‬‬ ‫תפילתו אלא מקבלה‪.‬‬ ‫רמז נוסף כתב הרב הקדוש רבי יהושע מדז‘יקוב זי“ע‬ ‫‪‬‬ ‫)מאוצרותיו ושיחותיו של הגאון רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט"א(‬ ‫מ˙יב˙‡ ‡ור החיים‬ ‫אבל מ'אין עול' דריש הא דכל מעשיו נפרעין כו' והוא‬ ‫כך וכך עשית ביום פלוני וכך וכך עשית ביום פלוני‪,‬‬ ‫כתב רבינו )דברים לב ד(‪ :‬הצור תמים פעלו‪ .‬פירוש‬ ‫אומר הן כו'‪ .‬וזהו כהספרי‪.‬‬ ‫אתה מאמין בדברים הללו‪ ,‬והוא אומר הן‪ ,‬אומרים לו‬ ‫לפי שקדם ואמר שעסק התורה יסובב טל ומטר‪ ,‬לזה‬ ‫ורבינו כאן פירש כרש"י‪ ,‬וי"ל דדבריהם א"ש עם הא‬ ‫חתום‪ ,‬שנאמר )איוב לז ז( 'ביד כל אדם יחתום לדעת‬ ‫העיר שאם האדם עסק בתורה ומזונותיו קשים ולחם‬ ‫דאיתא בתענית‪ ,‬דמהא דאיתא בתענית לדרוש 'אל‬ ‫כל אנשי מעשהו'‪' .‬צדיק וישר הוא'‪ ,‬והוא מצדיק את‬ ‫אין‪ ,‬או שרואה אדם שאין עליו עול תורה ומואס‬ ‫אמונה'‪ ,‬דנפרעין מן הצדיקים בעולם הזה על עבירה‬ ‫הדין ואומר יפה נידנתי‪ ,‬וכן הוא אומר )תהלים נא ו(‬ ‫בלומדיה ומודדין לו במדה גסה אכול ושבוע והותר‬ ‫קלה שעושין‪ ,‬מובן שיש צדיקים שאיננו רואים‬ ‫'למען תצדק בדברך'‪.‬‬ ‫כיעודים שנאמרו ללומדי תורה ונהפוך הוא‪ ,‬לא מפני‬ ‫בעולם הזה שילום שכרם‪ ,‬כי בעולם הזה נפרעים‬ ‫ובתענית )יא‪ (.‬איתא‪' :‬אל אמונה'‪ ,‬כשם שנפרעין מן‬ ‫זה יבעט ותולד בו ח"ו מינות אלא יצדיק הדין עליו‬ ‫מהם‪ ,‬וזהו שפירש רש"י הפסוק 'אל אמונה' לשלם‬ ‫הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה שעושין‪,‬‬ ‫ויאמר ה' אמת ודינו דין אמת‪ ,‬והוא אומרו הצור‬ ‫לצדיקים לעולם הבא‪ ,‬כי בעולם הזה הלא נפרעין‬ ‫כך נפרעין מן הצדיקים בעולם הזה על עבירה קלה‬ ‫פירוש לשון תוקף וחוזק וזה יגיד אל יד ה' הרודה‬ ‫מהם‪ .‬והגם שבפשטות נראה כוונת הש"ס ד'אל‬ ‫שעושין‪' .‬ואין עול'‪ ,‬כשם שמשלמין שכר לצדיקים‬ ‫באדם אף על פי כן תצדיק ותאמר תמים פעלו‪ ,‬זה‬ ‫אמונה' היינו שהוא נאמן להיפרע בעולם הזה גם מן‬ ‫לעולם הבא אפילו על מצוה קלה שעושין‪ ,‬כך‬ ‫כנגד מה שרואה את שדרכו למדוד בגסה של טובה‬ ‫הצדיקים על עבירות קלות שעשו‪ ,‬מ"מ יתכן לפרש‬ ‫משלמין שכר לרשעים בעולם הזה אפילו על מצוה‬ ‫ומדדו בדקה‪ ,‬וגמר אומר כי כל דרכיו משפט כלל בזה‬ ‫על דרך זה גם שהאמונה היא על מה שמאמת דבריו‬ ‫קלה שעושין‪.‬‬ ‫גם את שדרכו למדוד טובה בדקה ומדדו לו בגסה‪,‬‬ ‫לשלם שכרם לעולם הבא‪ .‬וא"כ מקור הדברים א"ש‬ ‫והמהרש"א בחידושי אגדות העיר דבתענית דריש‬ ‫כי כל דרכיו משפט כי לא הביא יסורין על הצדיק‬ ‫מהגמרא בתענית‪.‬‬ ‫העונש לשניהם מ'אל אמונה' ושכר לשניהם מ'אין‬ ‫עד שנתחייב בהם ולא הביא טובה על הרשעים אלא‬ ‫ובמהרש"א שם הקשה עוד דלכאורה תלה תניא‬ ‫עול'‪ ,‬ואילו רש"י בחומש מפרש שניהם לענין שכר‪,‬‬ ‫אם זכו לה כפי מעשיהם‪ .‬וגמר אומר אל אמונה וגו'‬ ‫בדלא תניא‪ ,‬שהרי נפרעין מן הצדיקים בעוה"ז אנו‬ ‫'אל אמונה' לשלם לצדיקים שכרם לעולם הבא כו'‪,‬‬ ‫ואמרו רבותינו ז"ל )ספרי( אל אמונה לשלם לצדיקים‬ ‫רואין‪ ,‬ונפרעין מן הרשעים בעולם הבא אין אנו‬ ‫'ואין עול' לשלם לרשעים צדקתם בעולם הזה‪ .‬וכתב‬ ‫צדקתם לעולם הבא ואין עול לשלם לרשעים צדקתם‬ ‫רואין עכשיו‪ ,‬והיה ראוי שיאמר בהיפך כשם שאנו‬ ‫שם‪ :‬ויותר נכון גירסת הילקוט בסוגיא דשמעתין דבין‬ ‫בעולם הזה‪ ,‬והכונה במאמר זה על פי דבריהם‬ ‫רואין שנפרעין מן הצדיקים בעולם הזה כך נפרעין‬ ‫שכר לצדיקים ובין שכר לרשעים ובין עונש לצדיקים‬ ‫שאמרו )מדרש תהלים ד( בפסוק נתת שמחה בלבי‬ ‫מן הרשעים בעוה"ב‪ .‬וכה"ג יש לדקדק גבי 'ואין עול'‬ ‫ובין עונש לרשעים‪ ,‬כולה מילתא יליף מ'אל אמונה'‪,‬‬ ‫מעת דגנם ותירושם רבו שאמר דוד כי מעת שראה‬ ‫כשם שמשלם שכר כו'‪ .‬וכתב לפרש דמשום שאנו‬ ‫שלות הרשעים נשא קל וחומר בעצמו ומה לאלו‬ ‫רואין צדיק ורע לו בעוה"ז‪ ,‬לכן קאמר אל תתמה‬ ‫שהם עוברי רצונו כך וכו'‪ ,‬והוא אומרו אל אמונה‬ ‫על כך‪ ,‬ד'אל אמונה' הוא‪ ,‬דכשם שנפרעין מרשעים‬ ‫פירוש יצדיק הצדיק אמונת שכרו בה' כשיראה‬ ‫לעוה"ב אפילו על עבירה קלה‪ ,‬כך נפרעין מהצדיקים‬ ‫מדת ואין עול שהוא שכר הרשעים שבעולם הזה על‬ ‫בעוה"ז אפילו על עבירה קלה‪ ,‬דאין אדם צדיק בארץ‬ ‫מיעוט זכותם‪:‬‬ ‫וגו' ולא יחטא‪ .‬וכה"ג אמר 'ואין עול' כשם שמשלמים‬ ‫ומה שכתב רבינו שאמרו ז"ל אל אמונה לשלם‬ ‫כו'‪ ,‬שאל תתמה על רשע וטוב לו בעולם הזה‪ ,‬דכשם‬ ‫לצדיקים וכו'‪ ,‬כן הוא בספרי‪' :‬אל אמונה'‪ ,‬כשם‬ ‫שמשלמין שכר טוב לצדיקים לעולם הבא אפילו על‬ ‫שמשלם לצדיק גמור שכר מצוה שעשה בעולם‬ ‫מצוה קלה‪ ,‬כך משלמין שכר לרשעים בעולם הזה על‬ ‫הזה לעולם הבא‪ ,‬כך משלם לרשע גמור שכר מצוה‬ ‫מצוה קלה שעשו‪.‬‬ ‫קלה שעשה בעולם הזה בעולם הזה‪ .‬וכשם שנפרע‬ ‫וראה מה שכתב רבינו בפרשת וילך )לעיל לא יח(‪:‬‬ ‫מרשע גמור על עבירה שעשה בעולם הזה לעולם‬ ‫כי אמר הנביא )ישעיה כז ח( 'בסאסאה בשלחה' וגו'‪,‬‬ ‫הבא‪ ,‬כך נפרע מצדיק גמור על עבירה קלה שעשה‬ ‫ואמרו רבותינו ז"ל )סוטה ח‪ (:‬במדה שאדם מודד בה‬ ‫בעולם הזה בעולם הזה‪' .‬ואין עול'‪ ,‬כשאדם נפטר מן‬ ‫מודדין לו‪ ,‬והוא ישפוט בצדק‪' ,‬אל אמונה ואין עול'‪.‬‬ ‫העולם באים כל מעשיו ונפרטים לפניו ואומרים לו‬ ‫‚ם ‡˙ם זכי˙ם לי˘ועה‬ ‫בזכו˙ רבנו ה‡ור החיים ה˜„ו˘?‬ ‫‡ור הי˘ועו˙‬ ‫כ˙בו לנו‬ ‫מכ˙בי הלומ„ים‬ ‫למייל המערכ˙ ‪m028039999@gmail.com‬‬ ‫‡ו לפ˜ס ‪02-5385689‬‬ ‫‡ו ב'נ„רים פלוס' ‪ -‬ב‡ר י˘ר‡ל‬ ‫ממינוס לפלוס ‪+‬‬ ‫היות ואני קורא מידי שבוע את העלון לכבודו של האור החיים הקדוש וראיתי שאתם מביאים סיפור ישועה בזכות בעל האור החיים הק‘‪ ,‬על‬ ‫כן לא אמנע טוב מבעליו ואספר מה דבדידי הוי עובדא‪:‬‬ ‫שכששמעתי את הסגולה שמי שיסיים מידי שבוע את הלימוד בספר אור החיים הק‘ יזכה לישועה‪ ,‬קיבלתי על עצמי בלי נדר לסיים מידי שבוע‪.‬‬ ‫מצבי הכלכלי היה קצת בדוחק‪ ,‬והנה הפלא ופלא מתאריך טו תמוז ביום היארצייט של האור החיים בו קיבלתי על עצמי את הלימוד בספרו אור‬ ‫החיים‪ ,‬חשבון הבנק שלי נכנס למצב פלוס ‪ +‬והיתה הרווחה‪ ,‬לאחר תקופה קצרה התרשלתי בלימוד ולא סיימתי מידי שבוע עד הסוף‪ ,‬וחשבוני‬ ‫בבנק נתן לי תזכורת משמים ונכנסתי שוב למינוס בראותי את זאת‪ ,‬קיבלתי ע“ע שוב שלא להפסיד את הלימוד ולהתאמץ על כך במיוחד‬ ‫ומאז ב“ה פרנסתי התרחבה ב“ה והוכפלה‪.‬‬ ‫זו ההזדמנות לפרסם את הסגולה ללמוד בספרו וכל הזקוק לכל ישועה‪ ,‬ייוושע בקרוב בעז“ה‪.‬‬ ‫ב‪ .‬ל‪.‬‬ ‫הפרטים המלאים שמורים במערכת‬ ‫לחיים‬ ‫מחוברים‬ ‫ל˘מיע˙ ˘יעורים ו„ר˘ו˙‬ ‫חיי‚ו‪03-617-1077 :‬‬ ‫בס"ד‬ ‫דברי תורה מאת‬ ‫רבי מנחם מנדל‬ ‫פומרנץ שליט"א‬ ‫גיליון מ"ח‬ ‫)ימים נוראים‬ ‫יום כיפור‬ ‫ע‪ ú‬ה˙ורה והמוע„ים‬ ‫תשפ"ג ‪ -‬ביהמ"ד‬ ‫באר ישראל(‬ ‫תשפ"ז‬ ‫למי החותמת‬ ‫את כל הנוכחים‪ .‬אותם החיילים הזקנים‪ ,‬הביטו בו‬ ‫נטל הרבי מיד בסיום הצום גמרא מסכת סוכה‪ ,‬ועסק‬ ‫כי פנה יום‬ ‫בהשתאות‪ ,‬ועיניהם מלאו דמעות‪ .‬והחסידים מצידם‬ ‫בתורה בשקיקה עצומה כל הלילה‪ ,‬אחר יום שלם‬ ‫סייעו להם בתפילתם‪ ,‬הורו להם היכן אוחזים במחזור‪,‬‬ ‫שהיה עסוק בתפילה ובעבודה‪ ,‬וממילא לא ניתן‬ ‫בעת נעילת שער בטרם פנה יום‪ ,‬עומדים‬ ‫ולימדום כיצד יענו הקהל אחר השליח ציבור‪.‬‬ ‫היה לשואלו דבר‪ .‬וגם לאחר מכן לא העזו החסידים‬ ‫כל ישראל בתפילה ובתחנונים לפני ה'‪ ,‬בתפילה‬ ‫החמישית שביום הכפורים‪ ,‬היא תפילת 'נעילה'‪ .‬הכל‬ ‫להזכיר את הדבר ללא שיזכירו הרבי‪ ,‬וממילא לא עלה‬ ‫פנה אל תפילת הערער‬ ‫בידם לחקור פשר דבר‪.‬‬ ‫מרגישים את גודל קדושת הזמן‪ ,‬והשעה דוחקת‪ ,‬אין‬ ‫והנה מגיע זמן תפילת נעילה‪ ,‬והכל מצפים כי‬ ‫פנאי להכנות רבות‪ ,‬אך באמת אין ישראל צריכים‬ ‫יפתח הרבי ויפלל 'אשרי יושבי ביתך'‪ ,‬אך לפליאת‬ ‫מארץ מרחקים‬ ‫להכנות כלל‪ ,‬כי כל עבודתם בכל הימים הנוראים‬ ‫הכל‪ ,‬הסתובב הרבי לעבר הנוכחים‪ ,‬פנה ממקומו‬ ‫לשנה הבאה‪ ,‬כמה ימים קודם היום הקודש‪ ,‬הודיע‬ ‫עומדת לנגד עיניהם‪ ,‬הלב פתוח כאולם באהבה‬ ‫אשר ליד עמוד התפילה‪ ,‬ניגש לאחד החיילים‬ ‫הרבי במפתיע לתלמידיו הקרובים‪ ,‬כי השתא מתעתד‬ ‫וביראה‪ ,‬חרטה גמורה ממלאת את הלבבות על כל‬ ‫העומדים הכן‪ ,‬וביקש מאיתו כי ייגש הוא לפני התיבה‪,‬‬ ‫הוא להרחיק ממקומו ומבני קהילתו לקראת יום‬ ‫דבר פשע‪ ,‬ומייחלים לסליחה ומחילה‪ .‬וה' מלא רחמים‬ ‫פוקד לטובה את בניו אהוביו‪ ,‬וחותם גזר דינם לטובה‪.‬‬ ‫ויהיה שליח ציבור לתפילת נעילה‪.‬‬ ‫הכפורים‪ ,‬לנסוע לכפר נידח במדינת רוסיה ‪ -‬אשר את‬ ‫האיש הביט ברבי בפליאה‪ .‬הן לתפילה רגילה‬ ‫שימעו לא שמעו מעולם ‪ -‬ולערוך שם את תפילות‬ ‫באין מליץ יושר‬ ‫של יום חול אינו יודע לגשת‪ ,‬ודווקא עתה בתפילת‬ ‫היום‪.‬‬ ‫אצל סניגורן של ישראל‪ ,‬הרה"ק רבי לוי יצחק‬ ‫נעילה אשר צריך החזן להיות זקן ורגיל‪ ,‬יוציא הוא את‬ ‫בהיותם בדרך‪ ,‬פנה רבי לוי יצחק לתלמידיו‬ ‫מברדיטשוב זיע"א‪ ,‬היו כל ימות השנה ימי סניגוריה‬ ‫הרבים ידי חובתם?‬ ‫והבטיחם נאמנה‪ ,‬כי בכפר זה יבינו את אשר היה ביום‬ ‫ולימוד זכות על ישראל‪ ,‬לעורר מידת הרחמים‬ ‫אך הרבי לא הניח לאותו היהודי‪ ,‬והתעקש כי על‬ ‫הכפורים בשנה שעברה‪ ,‬כיצד נרגע המתח הגדול‬ ‫עליהם‪ .‬ואם בכל השנה כך‪ ,‬לקראת יום הכפורים ‪ -‬על‬ ‫אף הכל‪ ,‬מבקש הוא במפגיע כי הוא יהיה החזן‪.‬‬ ‫אשר שרר באותו הזמן‪.‬‬ ‫אחת כמה וכמה‪ .‬הן זהו היום הקדוש ביותר בשנה‪ ,‬ומי‬ ‫האיש ניסה שוב לגרום לוותר על בקשתו‬ ‫בהגיעם אל הכפר נוכחו לראות‪ ,‬כי המדובר הוא‬ ‫כבעל ה'קדושת לוי' המכיר בגודל קדושת היום ושפע‬ ‫הנמרצת‪ ,‬ובלשון רוסית מתובלת במעט אידיש אשר‬ ‫בכפר קטן‪ ,‬אשר בו מתגוררים חיילים קנטוניסטים‪,‬‬ ‫ים הרחמים המתעורר בו‪ ,‬אשר יבוא אל המלך לספר‬ ‫זכר מילדותו‪ ,‬ניסה להסביר כי הדבר לא יתכן‪ ,‬הן איננו‬ ‫יהודים אשר נחטפו בילדותם מביתם על פי גזירת‬ ‫בשבחם של ישראל‪.‬‬ ‫יודע כלל את מילות התפילה‪ ,‬וגם לקרוא מן המחזור‬ ‫הצאר הרשע‪ ,‬ונלקחו לעבודת הצבא‪ ,‬שם סבלו‬ ‫אולם‪ ,‬באחת השנים ביום הכפורים‪ ,‬נראה היה‬ ‫כמעט ואיננו מצליח‪ ,‬וכי רוצה הרבי לבזותו? מבקש‬ ‫חרפות ויסורים קשים ביותר‪ ,‬ועם כל זאת לא אבד‬ ‫כי מניעות עצומות וקושי גדול עומדים בפני הרבי‬ ‫הוא לשמוע אותו מגמגם לפני התיבה? ובפסקנות‬ ‫מהם זכר ישראל‪ ,‬ולמרות שלא ידעו הרבה מן התורה‬ ‫בעבודתו בקודש‪ ,‬ומידת הדין תובעת את שלה באין‬ ‫חזר על דבריו‪ ,‬כי לא יוכל להיות שליח ציבור בשום‬ ‫והמצוות‪ ,‬השתדלו לקיים כפי יכולתם‪.‬‬ ‫מליץ יושר מול מגיד פשע‪ .‬בבית המדרש שררה‬ ‫מקום‪ ,‬ובוודאי לא אצל הרה"ק מברדיטשוב‪.‬‬ ‫לאחר כחצי יובל שנים בהם עמדו הכן לפקודת‬ ‫מועקה גדולה‪ ,‬באשר הכירו הכל במראה פני הרבי כי‬ ‫אולם הרבי לא ויתר‪ ,‬ואמר לאותו יהודי זקן‬ ‫הצאר‪ ,‬שוחררו מן הצבא הרוסי‪ ,‬והלכו יחד להתגורר‬ ‫איננו כתמול שלשום‪ ,‬עננה מרחפת על פניו המאירים‬ ‫בנחרצות‪" :‬גש אתה! אינני מבקש מאיתך כי תתפלל‬ ‫בכפר זה‪ .‬זקנים ושבורים היו כבר‪ ,‬ומשפחה לא זכו‬ ‫בדרך כלל‪ ,‬ותפילתו באה לו בקושי רב‪ .‬מתח רב שרר‬ ‫תפילה שאינך יודע! כל בקשתי היא שתחזור שנית‬ ‫להקים‪ ,‬מיטב שנותיהם נגזלו מהם בעבור הצאר‬ ‫בבית המדרש‪ ,‬ונראה היה כי הרבי חושש מפני דבר‬ ‫ותתפלל באותו אופן שבו התפללת בשנה שעברה‪,‬‬ ‫הרוסי‪ ,‬על כן היו יושבים יחד באותם הכפרים‬ ‫מה‪ ,‬אימה חשיכה גדולה נופלת עליו‪ ,‬דומה היה כי‬ ‫ותשוב על תפילתך דאשתקד!"‬ ‫העזובים‪ ,‬ומבלים בהם את אחרית ימיהם‪.‬‬ ‫ננעלו שערי שמים חלילה‪.‬‬ ‫יתגדל ויתקדש שמיה רבא!‬ ‫וישמעו רחוקים ויבואו‬ ‫כך נמשך הדבר במשך כמעט כל היום כולו‪ .‬לפני‬ ‫התיבה ניגש הרבי להשמיע את כל תפילות היום‪,‬‬ ‫לכך כבר לא יכול היה האיש לסרב‪ ,‬ושירך את‬ ‫כאשר ראו החיילים את מראה פניו הקדושות של‬ ‫וכולן נאמרו בחרדה עצומה‪ .‬חיוך לא נראה על פני‬ ‫רגליו לעבר העמוד‪ ,‬כאשר חבריו תומכים בו משני‬ ‫הרבי‪ ,‬ושמעו מפי תלמידיו כי זהו הרבי הגדול והידוע‪,‬‬ ‫קדשו‪ ,‬ואפילו מעט שמחה של מצוה חסרה ממראהו‪,‬‬ ‫צידיו‪ .‬ושוב חזר ה'קדושת לוי' והזכירו כי מבקש הוא‬ ‫רבי לוי יצחק מברדיטשוב‪ ,‬לא היה קץ להתרגשותם‬ ‫וניכרה רק עבודה גדולה ומאומצת‪.‬‬ ‫לשמוע את תפילת השנה שעברה בדיוק כפי שאמר‬ ‫ולשמחתם‪" .‬רבן של ישראל בא במיוחד אלינו!" היתה‬ ‫אז‪.‬‬ ‫זו הפעם הראשונה בחייהם שזכו לכבוד כה גדול‬ ‫לעת נעילת שער‬ ‫נזכר האיש בדבריו‪ ,‬נעמד לפני התיבה כאשר‬ ‫ועצום‪ ,‬כי אחד מצדיקי הדור יבוא לשהות במחיצתם‬ ‫אולם לעת ערב כאשר פנה יום‪ ,‬והחמה נראתה‬ ‫כל חבריו מסביבים אותו כחומה‪ ,‬ואמר כך‪" :‬ריבונו‬ ‫ביום הגדול והנורא ‪ -‬הוא יום הכפורים‪.‬‬ ‫בראשי האילנות בזמן תפילת נעילה‪ ,‬ננסכה רגיעה‬ ‫של עולם‪ ,‬גלוי וידוע לפניך שאין אני יודע כיצד‬ ‫בציפייה רבה ובהתרגשות עצומה המתינו לכניסת‬ ‫על פני הרבי‪ ,‬וחיוך של תקוה נראה עליהן‪ .‬בזמן‬ ‫מתפללים‪ .‬ולא זו בלבד‪ ,‬אלא שאני וכל קהלך‬ ‫היום הקדוש‪ ,‬וקיוו שיזכו לתפילות נאדרות ביותר‪ ,‬כי‬ ‫תפילת נעילה כבר חזר ה'קדושת לוי' להיות אחוז‬ ‫העומדים לפניך‪ ,‬אף איננו יודעים על מה נתפלל‪ .‬וכי‬ ‫בפעם הזאת יעלו תפילותיהם יחד עם תפילת סניגורן‬ ‫באש קודש המלהטת סביביו כדרכו‪ ,‬אשר השפיעה‬ ‫נבקש מאיתך על בנים? הן זקננו כבר מלשאת אשה‬ ‫של ישראל‪.‬‬ ‫על כל המתפללים להגביר בקרבם רגשי כיסופין‬ ‫ולהוליד בנים" ‪ -‬ובאומרו כך נענעו כל חבריו הזקנים‬ ‫וכך היה‪ ,‬בתפילת כל נדרי ניגש הרבי לפני התיבה‬ ‫והשתוקקות לקרבת אלקים‪ ,‬והדאגה שהיתה קודם‬ ‫את ראשם כשדמעות זולגות מעיניהם‪ .‬המשיך האיש‬ ‫והתפלל בקול נעים המעורר את הלבבות‪ ,‬וכך גם‬ ‫לכן ‪ -‬פרחה ונעלמה לה‪.‬‬ ‫וזעק‪" :‬על חיים נבקש? וכי חיים כאלו חיים הם?‬ ‫לאחר מכן לאורך כל תפילות היום הקדוש‪ ,‬היה‬ ‫במוצאי הצום הקדוש‪ ,‬היו התלמידים תאבים‬ ‫יושבים אנו בכפר ומזדקנים‪ ,‬ומצפים ליום מותנו!"‬ ‫הקדושת לוי מתפלל בהתלהבות עצומה‪ ,‬ומשך אחריו‬ ‫מאוד לדעת את פשר הדבר‪ ,‬אולם כדרכו בקודש‬ ‫א‬ ‫עינים מאירות‬ ‫הטבעת והחותם‬ ‫מכאן עולה כי שלושה זמני דין יש; ראש השנה‬ ‫וגם על זאת הסכימו חבריו בנענוע ראש ובכי גובר‬ ‫שבו זמן הכתיבה‪ ,‬יום הכפורים שהוא זמן החתימה‪,‬‬ ‫והולך‪ .‬המשיך הזקן ותינה‪" :‬שמא על מזוני נבקש‪ ,‬על‬ ‫דברים נשגבים אלו‪ ,‬מכבשונו של עולם הן שכיסה‬ ‫והושענא רבה שבו נחתמים פעם שניה‪.‬‬ ‫אודות הפרנסה? הן פרנסתנו מצויה לנו ביד רחבה‬ ‫עתיק יומין‪ ,‬אך אנו ניקח את חלק העבודה שבהם‬ ‫ואכן‪ ,‬זכר לדבר מצינו בתפילות יום הכפורים‪,‬‬ ‫מן הפנסיה שמשלם לנו הצאר הרוסי!" והכל החרו‬ ‫הנוגע לנו‪ ,‬אשר בפרט בעומדנו בשעת נעילה ראוי‬ ‫שבשעת נעילה מזכירים באמירת הסליחות‪ ,‬שתי‬ ‫החזיקו אחריו‪ ,‬הודו לדבריו בפיהם והסכימו עמו‪.‬‬ ‫לנו להעלות על ליבנו את כל תוקף הדברים האלה‪.‬‬ ‫'הושענות' הנאמרות בהושענא רבה‪ ,‬ואלו הן‪" :‬רַחֶם‬ ‫בתחילה היו מתפללים עמו בהנעת השפתיים בלבד‪,‬‬ ‫כי הנה עמד שם האריז"ל על נקודה נוספת‪ ,‬כי‬ ‫נ ָא קְהַל ֲעד ַת יׁ ְשֻרוּ ן‪ .‬סְל ַח וּ מְחַל ֲעוֹנ ָם‪ .‬ו ְהוֹׁשִיעֵנוּ אֱלֹקֵי‬ ‫וקולם לא ישמע‪ ,‬אך אט אט גבר קולם‪ ,‬והיו אומרים‬ ‫בנוהג שבעולם כי החתימה נעשית על ידי חותמת‪,‬‬ ‫שמַי ִם ּפְתַח‪ .‬ו ְאוֹצָרְך ָ ה ַּטוֹב ל ָנוּ תִפ ְּתַח‪.‬‬ ‫ש ֲער ֵי ׁ ָ‬‫יׁ ְִשעֵנוּ ‪ַ ׁ :‬‬ ‫בקול יחד כדברי חברם‪ .‬סיכם היהודי את דבריו וסיים‬ ‫ובזמנם היתה הרגילות ליתן את החותמת בטבעת‪,‬‬ ‫ּתוֹׁשִיעַ וְר ִיב אַל ּתִמ ְּתַח‪ .‬ו ְהוֹׁשִיעֵנוּ אֱלֹקֵי יׁ ְִשעֵנוּ"‪ .‬וכן‬ ‫את תפילתו כשהכל נענים אחריו בקול רם‪" :‬רק דבר‬ ‫וחותם המלך נחתם בטבעת המלך‪ .‬והנה‪ ,‬עיקר‬ ‫ידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש )ראה ח"ג דף לא‪ ,(:‬כי בזמן‬ ‫אחד נבקש ממך ריבונו של עולם; שכל העולם יכירו‬ ‫החותם הוא הטבעת עצמה‪ ,‬אשר בה נמצאת תבנית‬ ‫זה נשלחים הפתקים מבית המלך‪ ,‬ואם עושה אדם‬ ‫את מלכותך! ויאתיו כל לעבדך‪ ,‬ויברכו שם כבודך!‬ ‫החתימה‪ ,‬ואילו החותם הרשום על גבי השעוה או‬ ‫תשובה כראוי נקרעים הפתקים‪.‬‬ ‫הלואי וידעו הכל כי יש מנהיג לבריאה‪ ,‬וממך אנו‬ ‫הקלף וכדומה‪ ,‬אינו אלא בבחינת רושם מן הטבעת‬ ‫מבקשים רק‪ ,‬כי יתגדל ויתקדש שמיה רבא!"‬ ‫שהיא העיקר‪ .‬ושם ביאר כיצד משפיעים הדברים כאן‬ ‫חותם לאה וחותם רחל‬ ‫את תפילתם זו‪ ,‬אמרו הקנטוניסטים בלשונם‬ ‫בעולם‪.‬‬ ‫ומפרש האריז"ל‪ ,‬כי ראש השנה הוא יום הדין‪,‬‬ ‫המבוללת ברוסית ואידיש ולשון הקודש‪ ,‬ועם סיום‬ ‫אך הנוגע לענייננו על דרך העבודה הוא‪ ,‬כי יש‬ ‫זמן שליטת הדינים והגבורות‪ ,‬ומשום כך הדין שבו‬ ‫דבריו הסתובב האיש כלפי הרבי‪ ,‬ואמר לו‪" :‬זו היתה‬ ‫הזוכה לחתימה טובה‪ ,‬וישנו הזוכה הרבה יותר‪,‬‬ ‫קשה מאוד‪ ,‬ורק הצדיקים הגמורים יכולים לעמוד‬ ‫תפילתי בשנה שעברה!"‬ ‫לקבל את טבעת המלך עצמה‪ ,‬שהיא שורש החתימה‬ ‫בו ולהיכתב לחיים‪ .‬משום כך הוסיף ה' יתברך ברוב‬ ‫ועיקרה‪.‬‬ ‫ואילו רבי לוי יצחק‪ ,‬פניו קרנו משמחה‬ ‫רחמיו עוד שני זמני חיתום‪ ,‬האחד ביום הכפורים‪,‬‬ ‫ומהתרגשות עצומה‪ .‬בדבקות ובהתלהבות דקדושה‪,‬‬ ‫ונחתם בטבעת המלך‬ ‫שגם הוא זמן דין אך אינו דין קשה אלא רפה‪ ,‬בעבור‬ ‫הבינונים התלויים ועומדים הנחתמים לחיים בזמן‬ ‫פנה אל חסידיו בעינים מלאות דמעות‪ ,‬ואמר להם‪:‬‬ ‫הנה‪ ,‬בשני מקומות בכתובים מצינו את ענין טבעת‬ ‫"השומעים אתם? תפילה משתפכת זו‪ ,‬כנסת ישראל‬ ‫נעילה‪ .‬ולאחר מכן בליל הושענא רבה זהו זמן החותם‬ ‫המלך‪ .‬פעם אחת אצל יוסף הצדיק‪ ,‬אחר שנוכח פרעה‬ ‫המתרפקת על דודה‪ ,‬היא שהצילה את כלל ישראל‬ ‫בתוך חותם‪ ,‬ובו יוכלו הכל להיחתם לטובה‪ .‬והאריך‬ ‫לראות כי אין נבון וחכם כמוהו היודע לפתור חלומות‪,‬‬ ‫בשנה שעברה מגזירה קשה ונוראה שנתרגשה‬ ‫שם רבינו לפרש את הדברים על פי סוד‪.‬‬ ‫ואמר לו כי על פיו ישק כל עמו‪ ,‬נאמר )בראשית מא מב(‬ ‫עליהם! זו היא התפילה שבקעה רקיעים‪ ,‬תפילה‬ ‫עוד הוסיף האר"י שם להמתיק סוד‪ ,‬כי החותם‬ ‫עצומה‪ ,‬יתגדל ויתקדש שמיה רבא“‪.‬‬ ‫"ו ַּיָסַר ּפַרְעֹה אֶת ט ַּבַע ְּתוֹ מֵעַל י ָדוֹ ו ַּי ִּתֵן אֹת ָּה עַל י ַד‬ ‫שביום הראשון של ראש השנה נקרא 'חותם לאה'‪,‬‬ ‫יוֹסֵף"‪ ,‬ובזה נעשה למשנה למלך מצרים‪.‬‬ ‫אשר מבחינת הספירות מקומה גבוה יותר אצל יעקב‬ ‫למענך אלקים חיים‬ ‫ופעם נוספת נמצא הדבר אצל מרדכי היהודי‪,‬‬ ‫אבינו‪ ,‬ואילו החותם השני שבזמן נעילת יום הכפורים‪,‬‬ ‫והנה ביום הכפורים‪ ,‬באים ישראל קדושים‬ ‫ככתוב במגילת אסתר שבתחילה ניתנה טבעת‬ ‫הוא 'חותם רחל'‪ ,‬וכן זמן החיתום של הושענא רבה‬ ‫ומתחננים לפני ה' על בני חיי ומזוני‪ .‬וכיצד יוכלו‬ ‫אחשורוש להמן‪ ,‬והוא הרשע השתמש בה כדי לכתוב‬ ‫הוא 'חותם בתוך חותם דרחל'‪.‬‬ ‫לחבר עצמם לתפילה כגון זו? אך באמת יוכל כל אחד‬ ‫אגרות להשמדת ישראל רח"ל‪ ,‬ולבסוף כשנתלה המן‬ ‫מישראל לעשות כן‪ ,‬שהרי מתפללים אנו "זכרנו לחיים‬ ‫נאמר )אסתר ח ב(‪" :‬ו ַּיָסַר ה ַּמֶלֶך ְ אֶת ט ַּבַע ְּתוֹ אֲׁשֶר הֶעֱב ִיר‬ ‫מלך חפץ בחיים‪ ,‬וכתבנו בספר החיים"‪ ,‬ברם מיד‬ ‫ונפלא הדבר‪ ,‬כי בשני מקומות אלו‪ ,‬היו אלה בניה‬ ‫מֵהָמָן ו ַּי ִּתְנ ָּה לְמָר ְּדֳכ ָי"‪.‬‬ ‫מתפללים אנו "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים‪,‬‬ ‫מסיימים אנו ואומרים‪ ,‬כי כל בקשתנו היא "למענך‬ ‫של רחל אימנו שזכו לטבעת המלך; יוסף הצדיק בנה‬ ‫וכתבנו בספר החיים"‪ ,‬ברם מיד מסיימים אנו‬ ‫אלקים חיים"‪ ,‬למען יתרבה כבוד שמים בעולם‪ ,‬ובזה‬ ‫נזכה כי תהיה תפילתנו מתקבלת‪.‬‬ ‫של רחל‪ ,‬ומרדכי היהודי משבט בנימין בן רחל‪ .‬ואף כי‬ ‫ואומרים‪ ,‬כי כל בקשתנו היא "למענך אלקים‬ ‫זו היא עיקר עבודת ההכנה קודם יום הכפורים‪.‬‬ ‫מקומה הרוחני של רחל אימנו הוא במידת המלכות‪,‬‬ ‫אשר אין לה משל עצמה כלום וכולה מקבלת הארות‬ ‫חיים"‪ ,‬למען יתרבה כבוד שמים בעולם‪ ,‬ובזה‬ ‫הנה היהודים בדורות הקודמים‪ ,‬היו מכוונים את כל‬ ‫מלמעלה‪ ,‬דווקא כאן זכו בניה של רחל לקבל את‬ ‫נזכה כי תהיה תפילתנו מתקבלת‬ ‫ליבם ואומרים בטהרה‪" :‬כי אנו בניך ואתה אבינו‪,‬‬ ‫אנו עבדיך ואתה מלכנו"‪ .‬בתמימות וביושר‪ ,‬עם כל‬ ‫טבעת החותם אשר היא המשפיעה טובה בזמן‬ ‫חתימת הדין‪ .‬וכך גם חותם יום הכפורים ותפילת‬ ‫הקשיים הנוראים שהיו מנת חלקם בימי חייהם‪,‬‬ ‫הנעילה‪ ,‬הכל הוא ענינה של רחל אימנו‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬בדרך פנימיות הדברים‪ ,‬פירש רבינו האר"י‬ ‫מסרו את נפשם על יהדותם בכל הדורות‪ ,‬והמשיכו‬ ‫זיע"א מה שפירש‪ .‬אך בדרך העבודה הנוגעת אלינו‪,‬‬ ‫להתפלל בעבור ריבוי כבוד שמים‪ .‬ואנו מבקשים על‬ ‫כפרת חטא מכירת יוסף‬ ‫שומה עלינו להבין מהו אותו 'חותם' בכלל‪ ,‬ו'חותמה‬ ‫עצמנו כי נזכה גם אנו לדבקות בה' ולכוונות טהורות‬ ‫והנה‪ ,‬אחר סדר העבודה שבחזרת תפילת מוסף‬ ‫של רחל' בפרט‪ ,‬שהיא בחינה מיוחדת ונפלאה‪,‬‬ ‫כאלו‪ ,‬ולואי שנוכל ליטול עימנו לכל השנה כולה את‬ ‫ליום הכפורים‪ ,‬מזכירים אנו את עשרה הרוגי מלכות‪,‬‬ ‫חותמת של גאולה‪ .‬בתוך דבריו מציין האר"י שם‪ ,‬כי‬ ‫רוממות הרוח של הרגעים הנשגבים ביותר בשנה‪,‬‬ ‫"אלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה‪ ...‬לעשרה הרוגי‬ ‫תיבת 'חותם' היא אותיות 'תחום'‪' ,‬חומת'‪ ,‬וגם 'חומת'‪,‬‬ ‫הרגעים הטהורים של תפילות יום הכפורים‪.‬‬ ‫מלוכה"‪ .‬ואף כי יש קהילות שנמנעו מאמירת הפיוט‪,‬‬ ‫וכידוע צירופי האותיות משפיעים על המציאות‬ ‫עצמה‪ ,‬ועלינו להתעורר בדברים הנוגעים לנו מזה‪.‬‬ ‫כתיבה וחתימה‬ ‫כדי שלא להזכיר את הצער הנורא בעיצומו של יום‬ ‫טוב ביום הכפורים‪ ,‬אך בוודאי ממנהג אמירתו מבואר‬ ‫והנה ידוע שינוי הנוסח בתפילת נעילה‪ ,‬אשר‬ ‫כי הרוגי המלכות שייכים בענינם ליום כפורים‪ .‬כל‬ ‫סביב רשעים יתהלכון‬ ‫בכל מקום בתפילה בו נזכר בכל תפילות הימים‬ ‫עשרת הצדיקים באו לכפר עוון מכירת יוסף בידי‬ ‫ראשית כל נוכל לעורר בזה את זכרון הימים‬ ‫הנוראים ענין ה'כתיבה'‪ ,‬משנים אנו ומבקשים על‬ ‫השבטים‪ ,‬כמבואר בפיוט שאמר להם אותו רשע‬ ‫הקדושים‪ ,‬כי 'תחום' מרמז על איסור הוצאה חוץ‬ ‫אודות ה'חתימה'; 'חתמנו בספר החיים'‪' ,‬וחתום לחיים‬ ‫שׂרָאֵל‬ ‫"כ ִי י ִּמָצ ֵא א ִׁיש ּגוֹנ ֵב נֶפֶׁש מֵאֶחָיו מ ִּב ְנ ֵי י ִ ְ‬ ‫ההגמון‪ּ :‬‬ ‫לתחום בשבת קודש‪ ,‬ו'חומת' מרמז על חומת העזרה‬ ‫טובים'‪' ,‬ניזכר ונחתם'‪ ,‬הכל בלשון חותמת חתימה‬ ‫וְהִתְע ַּמֶר ּבוֹ וּ מְכ ָרוֹ‪ .‬ה ֵם ּכְעָנוּ לוֹ וּ מֵת ה ַּג ַּנ ָב הַהוּא‪ .‬נ ָם אַ ּי ֵה‬ ‫והמקדש‪ ,‬וכן שאר כל צירופי האותיות מרמזים‬ ‫וחיתום‪ .‬והדבר צריך ביאור‪ ,‬מהי אותה החתימה?‬ ‫אֲבוֹתֵיכ ֶם אֲׁשֶר ֲאחִיה ֶם מְכ ָרוּהוּ‪ .‬לְאֹרְחַת יׁ ְִשמְעֵאל ִים‬ ‫לפתגמין קדישין‪ ,‬כאשר בא הכל על מכונו בדברי‬ ‫מדוע לא די ב'כתיבה טובה'‪ ,‬ונצרכים אנו גם ל'חתימה‬ ‫שמַי ִם‬ ‫סְחָרוּהוּ‪ .‬וּ בְעַד נ ַ ֲעל ַי ִם נְתָנוּהוּ‪ :‬וְא ַּתֶם ק ַּב ְלוּ ד ִין ׁ ָ‬ ‫רבינו האר"י‪.‬‬ ‫טובה'?‬ ‫ֲעל ֵיכ ֶם‪ּ .‬כ ִי מִימֵי אֲבוֹתֵיכ ֶם לֹא נִמְצ ָא ּכָכ ֶם‪ .‬וְאִם ה ָיוּ‬ ‫אך עיקר דבריו שם לבאר‪ ,‬כי חותמת החיים‬ ‫מקור הדברים בדברי חז"ל‪ ,‬שאמרו )ראש השנה טז‪(:‬‬ ‫בַחַ ּי ִים ה ָי ִיתִי ד ָנ ָם לִפ ְנ ֵיכ ֶם‪ .‬וְא ַּתֶם ּתִשְׂאוּ ֲעוֹן אֲבוֹתֵיכ ֶם"‪.‬‬ ‫שבשעת נעילה‪ ,‬היא 'חותם רחל'‪ .‬בזמן נעילה ננעלים‬ ‫וז"ל‪" :‬אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן‪ ,‬שלשה‬ ‫ובאמת יש שהתקשו בדבר זה‪ ,‬אחר שיש כאן‬ ‫שערי ההיכל העליון‪ ,‬כמו שאמרו חז"ל )ירושלמי ברכות‬ ‫ספרים נפתחין בראש השנה‪ ,‬אחד של רשעים גמורין‪,‬‬ ‫מזכרת עוון לבני ישראל‪ ,‬מדוע נעורר דינים ביום‬ ‫פרק ד הלכה א‪ ,‬דף לא‪ (.‬כי לדעת רבי יוחנן זמן נעילה הוא‬ ‫ואחד של צדיקים גמורין‪ ,‬ואחד של בינוניים‪ .‬צדיקים‬ ‫הכפורים? אך התשובה הברורה לזה‪ ,‬כי באמת אין כאן‬ ‫בנעילת שערי ההיכל‪ ,‬וכך הוא להלכה‪ ,‬וידוע אשר‬ ‫גמורין ‪ -‬נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים‪ ,‬רשעים‬ ‫אלא התעוררות של רחמים גמורים‪ ,‬וכמו שיתבאר‪.‬‬ ‫'היכל' עולה בגימטריא 'אדנ"י' )‪ ,(65‬וזהו שמה של רחל‬ ‫גמורין ‪ -‬נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה‪ ,‬בינוניים ‪-‬‬ ‫בבחינת הספירות‪ ,‬ובשעה זו נחתמת השפעתה של‬ ‫תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים‪ .‬זכו ‪-‬‬ ‫ואביון בעבור נעליים‬ ‫רחל שלא ישלטו בה זרים‪.‬‬ ‫נכתבין לחיים‪ ,‬לא זכו ‪ -‬נכתבין למיתה"‪.‬‬ ‫כי הנה כל ענין המכירה כמוס הוא מאיתנו ואין‬ ‫הנה כי כן‪ ,‬מלבד ההבנה הפשוטה כי החתימה‬ ‫וכתב בזה רבינו האריז"ל )שער הכוונות דרושי יום‬ ‫לו בו שום השגה‪ ,‬אחר שכך עשו שבטי י‪-‬ה בצירוף‬ ‫היא על גזר הדין לטוב או למוטב‪ ,‬בא בדברי רבינו‬ ‫הכפורים דרוש ה(‪ ,‬כי מלבד שני זמנים אלו של ראש‬ ‫השכינה‪ ,‬ומה גם כפרת הצדיקים עליהם‪ ,‬שאמרו‬ ‫האריז"ל גילוי נורא‪ ,‬כי החותם בא ממקום שאין לכח‬ ‫השנה ויום הכפורים‪ ,‬עוד נוסף ליל הושענא רבה‪,‬‬ ‫הקדמונים כי בהם התגלגלו נפשות השבטים )ראה‬ ‫הרע שליטה בו‪ ,‬ועל ידו נדחים כל הקטרוגים והדינים‬ ‫שגם הוא זמן שבו נידונים ונחתמים‪ ,‬ולכן נקרא ליל‬ ‫בסדר הדורות ערך 'רבי ישמעאל'‪ ,‬ובמגלה עמוקות על ואתחנן אופן‬ ‫וכל המניעות כנגד טובתן של ישראל‪ ,‬כי חתום הוא‬ ‫החותם‪ ,‬כפי שכבר הביא הרמב"ן בפירושו על התורה‬ ‫ע"ג‪ ,‬ועוד(‪ ,‬ואין איתנו יודע עד מה‪.‬‬ ‫בחותמה של רחל המונע כניסת כל הדינים‪.‬‬ ‫)במדבר יד ט(‪.‬‬ ‫ב‬ ‫עינים מאירות‬ ‫נשיקת ארץ ושמים‬ ‫יפו פעמיך בנעלים בת נדיב' ‪ -‬מה יפו פעמותיהן של‬ ‫אך הדבר ברור בכתובים‪ ,‬כי יוסף הצדיק נמכר‬ ‫ישראל בשעה שעולין לרגל‪' ,‬בת נדיב' ‪ -‬בתו של‬ ‫"כֹה אָמַר‬ ‫בעבור נעליים‪ ,‬וכמו שהנביא אומר )עמוס ב ו(‪ּ :‬‬ ‫עתה נשוב אל הראשונות‪ ,‬לבאר מעלת יום‬ ‫שׂרָאֵל וְעַל אַר ְּבָעָה לֹא אֲׁשִיב ֶּנוּ‬ ‫ִשעֵי י ִ ְ‬‫שלֹׁשָה ּפׁ ְ‬ ‫ה' עַל ׁ ְ‬ ‫אברהם אבינו שנקרא נדיב‪ ,‬שנאמר )תהלים מז י( 'נדיבי‬ ‫הכפורים ושעת נעילה‪ .‬כך מספרים חז"ל באגדתות‬ ‫עַל מִכְר ָם ּב ַּכֶסֶף צ ַּד ִיק וְאֶב ְיוֹן ּבַעֲבוּ ר נ ַ ֲעל ָי ִם"‪ .‬ומחיר‬ ‫עמים נאספו עם אלקי אברהם'"‪ .‬הרי שעם אותן‬ ‫רבה בר בר חנה במסכתא בבא בתרא )דף עג‪-:‬עד‪ :(.‬פעם‬ ‫המכירה היה עשרים כסף‪ ,‬כפי שנתפרש גם זה בכתוב‬ ‫הנעליים שחלצו ישראל ביום הכפורים‪ ,‬יזכו לעלות‬ ‫אחת היה רבה בר בר חנה מהלך במדבר‪ ,‬והתלוה‬ ‫שׂר ִים‬ ‫)בראשית לז כח(‪" :‬ו ַּיִמ ְּכ ְרוּ אֶת יוֹסֵף ל ַ ּיׁ ְִשמְעֵאל ִים ּבְעֶ ְ‬ ‫לרגל בחג הסוכות לשאוב מקדושת המקדש‪.‬‬ ‫אליו סוחר ישמעאלי‪ ,‬אשר גילה לו סודות עמוקים‬ ‫ּכָסֶף"‪ .‬ואמרו חז"ל בפרקי דרבי אליעזר )פרק לח(‪ ,‬כי מנין‬ ‫מכבשונו של עולם‪ .‬לכן מכן הציע הערבי‪" :‬בוא ואראה‬ ‫כל שתה תחת רגליו‬ ‫עשרים כסף מכוון כנגד עשרת השבטים שהשתתפו‬ ‫לך מקום גבוה שבו מתחברת הארץ לרקיע"‪ .‬לקח‬ ‫במכירה‪ ,‬אשר כל אחד מהם לקח לו נעליים בשני‬ ‫והנה‪ ,‬כתב השל"ה הקדוש )סידור שער השמים לשל"ה‪,‬‬ ‫רבה את סל הלחם שהיה עמו והניחו בחלון הרקיע‪,‬‬ ‫כסף‪ ,‬דהיינו נעל אחת בכסף אחד‪ ,‬ושתי נעליים בשני‬ ‫ביאור ברכת 'שעשה לי כל צרכי'( בשם המהרש"ל‪ ,‬לפרש‬ ‫ועמד להתפלל‪ .‬אך לאחר התפילה לא מצא את הסל‪.‬‬ ‫כסף‪ ,‬ולעשרה אחים בעשרים כסף‪.‬‬ ‫מה טעם דווקא על המנעלים מברכים ברכה זו‪,‬‬ ‫שאל את הישמעאלי‪" ,‬האם יש כאן גנבים"‪ - .‬אמר לו‪:‬‬ ‫"זהו גלגל הרקיע הסובב והולך אשר הרחיק את הסל‪,‬‬ ‫כמבואר בגמרא )ברכות ס‪ (:‬שזמנה "כד סיים מסאניה"‬ ‫‪ -‬אחר שנועל נעליו‪ .‬וז"ל‪" :‬צריך לתת טוב טעם‬ ‫של נעליך מעל רגליך‬ ‫בוא לכאן מחר בשעה זו ותמצא את אבידתך"‪.‬‬ ‫והדבר תמוה‪ ,‬וכי מפני שנמכר יוסף הצדיק‪,‬‬ ‫ודעת השייכות לנעילת מנעלים ברכה זו‪ .‬וקבלתי‬ ‫השפעת הקדושה גם אחר הצום‬ ‫ממורי הגאון החסיד מהרש"ל‪ ,‬שהענין הוא כפי מה‬ ‫נצטרכו השבטים הקדושים לנעליים? וכי עד עתה‬ ‫הלכו יחפי רגליים‪ ,‬או שמא נקרעו נעליהם?‬ ‫שאמר דוד המלך עליו השלום במעלת האדם )תהלים‬ ‫ועומק הדברים הוא‪ ,‬כי אימתי הוא הזמן שבו‬ ‫ח ז‪-‬ח( 'ותחסרהו מעט מאלקים וגו' תמשילהו במעשה‬ ‫אך הנה מצינו‪ ,‬כי בכל מקום בו שורה הקדושה‪,‬‬ ‫השמים והארץ מתחברים יחד‪ ,‬ויוכל האדם לחבר‬ ‫ידיך כל שתה תחת רגליו צונה ואלפים' וגו'‪ ,‬הכוונה‬ ‫אין צריכים למנעלים‪ .‬כאשר נתגלה הקדוש ברוך הוא‬ ‫עצמו לשמימיות גם בהיותו בתוך הארציות ‪ -‬הוי‬ ‫כי הקדוש ברוך הוא ברא ד' מדרגות בעולם הזה זו‬ ‫אל משה רבינו במעמד הסנה הבוער‪ ,‬אמר לו )שמות ג‬ ‫אומר זה יום הכפורים‪ .‬ובפרט בשעת נעילה‪ ,‬שהוא‬ ‫ה( ׁ"שַל נְעָל ֶיך ָ מֵעַל ר ַגְל ֶיךָ‪ּ ,‬כ ִי ה ַּמָקוֹם אֲׁשֶר א ַּתָה עוֹמֵד‬ ‫הזמן הגדול ביותר בשנה‪ ,‬זמן החיתום שהוא החותם‬ ‫למעלה מזו; א' הדומם‪ ,‬ב' הצומח עולה עליו ויונק‬ ‫ממנו‪ ,‬ג' בעלי חיים עולים על הצומח ואוכלים אותו‪,‬‬ ‫עָל ָיו אַדְמַת קֹדֶׁש הוּ א"‪ .‬כך גם אמר המלאך ליהושע‬ ‫את כל קדושת הימים‪ .‬ביום זה‪ ,‬נעלם 'סל הלחם'‬ ‫כאשר היה ביריחו )יהושע ה טו(‪"ׁ :‬שַל נַעַלְך ָ מֵעַל ר ַגְלֶך ָ ּכ ִי‬ ‫מן העין‪ ,‬כי ציוותה בו התורה הקדושה )ויקרא טז לא(‬ ‫ד' חי מדבר הוא האדם המושל בבעלי חיים ואוכלם‬ ‫ומשתמש בהם ועולה‪ .‬וזהו שאמר 'הכל שתה תחת‬ ‫ה ַּמָקוֹם אֲׁשֶר א ַּתָה עֹמֵד עָל ָיו קֹדֶׁש הוּ א"‪.‬‬ ‫"וְע ִּנ ִיתֶם אֶת נַפְׁשֹתֵיכ ֶם"‪ ,‬כי ביום הקדוש הזה אין‬ ‫רגליו צונה ואלפים'‪ ,‬רצה לומר מאחר שמושל בבעלי‬ ‫בדומה לזה‪ ,‬אין נכנסים להר הבית בנעלים )ברכות‬ ‫ישראל נצרכים לאכילה כלל‪.‬‬ ‫חיים צונה ואלפים‪ ,‬מכל שכן שמושל בצומח ודומם‬ ‫נד‪ ,(.‬ועבודת בית המקדש נעשית על ידי הכהנים‬ ‫אך הנה‪ ,‬כפי שאמר ההוא טייעא‪ ,‬זמן זה שבו נעלם‬ ‫כשהם יחפים )ראה ירושלמי שקלים פרק ה הלכה א(‪.‬‬ ‫הלחם אינו ארוך כלל‪ ,‬וכל יום הכפורים כולו אינו אלא‬ ‫שתחתיהם‪ ,‬נמצא שהכל תחת רגלי האדם‪ .‬וכשלוקח‬ ‫האדם העור מהבהמה לעשות מנעלים למדרך כף‬ ‫ועומק הדבר‪ ,‬כי הנעל מעלה את האדם טפח מעל‬ ‫עשרים וארבע שעות‪ ,‬ולמחר באותה שעה יחזיר גלגל‬ ‫רגליו‪ ,‬מראה ביותר מבואר שהוא המושל והכל תחת‬ ‫גבי קרקע‪ ,‬וחוצצת בינו ובין החומר העכור‪ .‬לעומת‬ ‫השמים את סל הלחם למקומו‪ .‬אם כן עומדים ישראל‬ ‫רגליו ממש‪ ,‬ומצד הממשלה הזאת נמצא מבואר‬ ‫זאת יוסף הצדיק שהיה עמוד הקדושה‪ ,‬לא נזקק‬ ‫ושואלים‪" :‬הכיצד נוכל לשמר בקרבנו את השפעות‬ ‫לנעליים כלל‪ ,‬שהרי אפילו בהיותו במצרים ערות‬ ‫היום הגדול? היאך תשרה עלינו הקדושה גם בשאר‬ ‫הארץ‪ ,‬החזיק בתומתו ושמר עצמו בקדושה נשגבה‪.‬‬ ‫ימות השנה‪ ,‬אשר בהם עוסקים אנו גם בענייני הגוף‬ ‫כאכילה ושתייה?"‬ ‫החותם שביום הראשון של ראש השנה‬ ‫נמצא כי בכל מקום בו היה מהלך‪ ,‬היתה האדמה‬ ‫נקרא 'חותם לאה'‪ ,‬אשר מבחינת הספירות‬ ‫אדמת קודש‪ ,‬והשפיע הדבר גם על אחיו הקדושים‬ ‫בנפשו יביא לחמו‬ ‫מקומה גבוה יותר אצל יעקב אבינו‪ ,‬ואילו‬ ‫שלא יוצרכו לחציצה זו‪ .‬אך כאשר מכרו את יוסף‬ ‫הצדיק ואיבדו את השפעתו הטובה‪ ,‬שוב נצרכו‬ ‫תשובה לדבר נאמר על פי מעשה‪.‬‬ ‫בהיות בני ישראל בגלות במדינת רוסיה‪ ,‬גזרו‬ ‫החותם השני שבזמן נעילת יום הכפורים‪,‬‬ ‫לנעליים אשר קנו בעשרים כסף‪.‬‬ ‫עליהם גזירות רבות וקשות‪ ,‬אשר מחמתן היתה‬ ‫הוא 'חותם רחל'‪ ,‬וכן זמן החיתום של‬ ‫שתיקה יפה ושכרה‬ ‫פרנסתן של ישראל בקושי רב‪ ,‬כי כמעט לא יכלו‬ ‫הושענא רבה הוא 'חותם בתוך חותם‬ ‫והנה‪ ,‬מלבד מידתו של יוסף בקדושה‪ ,‬עוד החזיק‬ ‫לעסוק בכל מלאכת עבודה‪ ,‬מלבד כמה מלאכות‬ ‫שפלות ובזויות כרוכלות או הלוואה בריבית‪ ,‬אשר‬ ‫דרחל'‬ ‫בפלך השתיקה‪ ,‬כמו שאמרו חז"ל )בראשית רבה פד י(‬ ‫וז"ל‪'" :‬ויחלום יוסף חלום ויאמר אליהם שמעו נא' וכו'‪,‬‬ ‫הגבירה את שנאת העמים כלפיהם‪.‬‬ ‫'והנה אנחנו מאלמים אלומים'‪ ,‬אתם כונסין פירות‬ ‫באשר לכך‪ ,‬היו אשר סיכנו עצמם ועסקו בהברחת‬ ‫שנעשה לו כל הצרכים‪ ,‬שהרי מושל הוא בכל מה‬ ‫ואני כונס פירות‪ ,‬שלכם רקיבים ושלי עומדין‪' .‬והנה‬ ‫סחורות‪ .‬בימים ההם היה השלטון גובה מכס בסכום‬ ‫שיש בעולם‪ ,‬על כן כשנעל מנעליו מברך 'שעשה לי‬ ‫קמה אלומתי וגם נצבה' וכו'‪ ,‬אמר רבי אחא‪ ,‬עתידים‬ ‫גבוה על כל סחורה הנכנסת למדינה‪ ,‬והיו מאחינו‬ ‫כל צרכי'"‪.‬‬ ‫אתם להעלים עלי דברים לפני אבא‪ ,‬לומר חיה רעה‬ ‫בני ישראל אשר היו מבריחים את הגבול‪ ,‬קונים‬ ‫אכלתהו‪ ,‬ומאן קאים ליה‪ ,‬משתיקותא דאימא"‪.‬‬ ‫מעתה מובן היטב‪ ,‬כי האדם הנוטל עור בהמה‬ ‫סחורה בזול ומוכרים אותה במדינתם ביוקר‪ ,‬וכך היו‬ ‫מבואר בדברי המדרש‪ ,‬כי כוחו של יוסף לעמוד בכל‬ ‫ועושה ממנו מנעלים לרגליו‪ ,‬מורה ובא כי הוא‬ ‫מרוויחים את פת לחמם‪ .‬ואף שסכנה גדולה היתה‬ ‫הנסיונות‪ ,‬היה בכח שתיקתה של אמו רחל‪.‬‬ ‫השולט על אותה בהמה‪ ,‬ובזה ראוי שיברך 'שעשה לי‬ ‫בדבר‪ ,‬הן כבר אמר הפייטן )פיוט 'ונתנה תוקף'(‪" :‬בנפשו‬ ‫ומהי אותה השתיקה? הלא ידוע הדבר‪ ,‬כי שבע‬ ‫כל צרכי'‪ ,‬כי זהו הסימן לכך שהוא רודה בדגת הים‬ ‫יביא לחמו"‪.‬‬ ‫שנים המתינה רחל אימנו בציפייה עצומה ליום בו‬ ‫ובעוף השמים ובכל חיה‪ ,‬וקל וחומר בכל אשר דרגתם‬ ‫מובן מאליו‪ ,‬כי השלטונות לא ראו מעשים אלו‬ ‫פחותה ממעלת הבעלי חיים‪.‬‬ ‫תזכה להקים את כרם בית ישראל יחד עם יעקב אבינו‬ ‫בעין יפה כלל‪ ,‬כי הדבר גרם להם להפסדים כבדים‬ ‫שישאנה לאשה‪ .‬ולסוף שבע שנים‪ ,‬נטל לבן הרשע‬ ‫מתוך מה שחישבו לקחת מאזרחיהם‪ ,‬ועל כן היו‬ ‫וגם ניתן להוסיף עוד ולבאר על פי זה מדוע נצרך‬ ‫את לאה ושיגרה אל יעקב במקום רחל‪ .‬יעקב אבינו‬ ‫שוטרים רבים הממונים לתפוס את מבריחי הגבול‬ ‫האדם לנעליים כלל‪ ,‬כי מאחר והאדם המדבר עומד‬ ‫אשר ידע את רשעתו ורמאותו של לבן הארמי‪ ,‬נתן‬ ‫ולהענישם בחומרה‪ .‬רגילים היו לסובב בין המשפתיים‬ ‫במדרגה העליונה‪ ,‬לעומת האדמה שהיא בבחינת‬ ‫לרחל סימנים כדי שיכיר בה‪ ,‬אולם רחל לא יכלה‬ ‫ולחפש את הנראים בעיניהם כזרים המבקשים להם‬ ‫דומם השפל ביותר‪ ,‬נצרך האדם להפסקה בדמות עור‬ ‫לראות את אחותה יוצאת בבושת פנים‪ ,‬על כן הלכה‬ ‫פירצה בגבולות‪.‬‬ ‫בעלי חיים‪ ,‬שהוא הדרגה האמצעית בין שתי הדרגות‬ ‫וגילתה לה את הסימנים‪.‬‬ ‫הללו‪.‬‬ ‫גנובתי לילה‬ ‫העולה מן הדברים‪ ,‬כי שני עניינים שוכנים יחד‬ ‫וויתור עצום זה אשר אין לשערו כלל‪ ,‬הוא אשר‬ ‫עמד ליוסף בנה של רחל בכל נסיונותיו במצרים‪ ,‬אשר‬ ‫לילה אחד‪ ,‬באחת העיירות הסמוכות לספר‪ ,‬אשר‬ ‫בנעליים; מחד גיסא‪ ,‬מורות הן על מעלת האדם‬ ‫עמד בהם בגבורה‪.‬‬ ‫הגבול עבר ביער הסמוך לה‪ ,‬הגיע יהודי אחד אשר‬ ‫המושל בכל הבריאה ובחיות הארץ ומכין מעורותיהן‬ ‫ביקש לעבור אל המדינה השכנה‪ .‬סחורה רבה קנה‬ ‫מנעלים לרגליו‪ ,‬ומאידך גיסא יש בזה חיסרון‪ ,‬שאין‬ ‫מה יפו פעמייך בנעלים‬ ‫כאן‪ ,‬ומילא שני שקים כבדים בסחורתו‪ ,‬נשא אותם‬ ‫האדם יכול לילך על האדמה עצמה‪ ,‬שלא ישקע‬ ‫והנה‪ ,‬כשם שיוסף בקדושתו לא נצרך לנעליים‪ ,‬כך‬ ‫על שכמו ופסע בדממה לעבר היער‪ .‬היתה זו שעת‬ ‫בחומריות ובגסות הדומם‪.‬‬ ‫גם ישראל ביום כיפור חולצים נעליהם ואינם צריכים‬ ‫חצות לילה‪ ,‬ורק ירח קלוש האיר לו את דרכו‪ .‬מרחוק‬ ‫דבר זה לא הרגישו השבטים הקדושים בהיותם‬ ‫להם‪ .‬ומה עוד‪ ,‬כי תכלית קדושת היום היא בתפילת‬ ‫נשמעו קולות חיות היער‪ ,‬אך יותר ממה שחשש‬ ‫במחיצת יוסף צדיקא‪ ,‬אולם משעה שנפרדו‪ ,‬הוצרכו‬ ‫'נעילה'‪ ,‬אותיות 'נעל י‪-‬ה'‪ ,‬כי ביום זה אין ישראל‬ ‫מהן‪ ,‬היה רב פחדו פן יתפסנו אחד משומרי הגבולות‬ ‫לקנות נעליים בעשרים 'כסף'‪ ,‬כלומר‪ ,‬שכל כיסופיהם‬ ‫צריכים לנעליים‪ ,‬כי קדושת ה' היא החוצצת ביניהם‬ ‫האורבים למבריחים שכמותו‪.‬‬ ‫הרוחניים היו לנעליים אלו‪ ,‬כי הרגישו פתאום את‬ ‫ובין החומר‪ .‬ואחר יום הכפורים‪ ,‬זוכים ישראל לעלות‬ ‫אחר כמה דקות של הליכה מאומצת‪ ,‬שמע‬ ‫גשמיות האדמה בוערת תחתיהם‪ ,‬ונצרכו להבדלה‪.‬‬ ‫ברגל בחג הסוכות‪ ,‬אשר על מצוה זו אמר הכתוב )שיר‬ ‫היהודי לפתע קול עלה נידף העולה מבין השיחים‪.‬‬ ‫וכמו שאמרו חז"ל )שבת קכט‪" :(.‬לעולם ימכור אדם‬ ‫השירים ז ב(‪" :‬מַה ּי ָפוּ פְעָמַיִך ְ ּב ַּנְעָל ִים ּב ַת נָד ִיב"‪ ,‬וכמו‬ ‫תחילה נשמע הקול מרחוק‪ ,‬אך אט אט התקרב הקול‪,‬‬ ‫קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו"‪.‬‬ ‫שדרשו חז"ל )סוכה מט‪" :(:‬דרש רבא‪ ,‬מאי דכתיב 'מה‬ ‫ג‬ ‫עינים מאירות‬ ‫"בשבילך רחל אני מחזירם למקומם!"‬ ‫על דא ועל הא‪ ,‬ולא נזהרו בדבריהם שלא יבואו לידי‬ ‫ונשמעו בבירור פסיעות כבדות של אדם ההולך‬ ‫דיבורים אסורים‪ .‬וכך אמר‪" :‬היצר הרע‪ ,‬הוא אותו‬ ‫בעקבותיו‪ .‬ברור היה לאותו יהודי‪ ,‬כי איש זה ההולך‬ ‫ויתור על הכל!‬ ‫השוטר האכזר‪ .‬במשך יום שלם שתק‪ ,‬הניח לכם‬ ‫מאחוריו אינו יכול להיות אלא או מבריח או שוטר‪,‬‬ ‫אם נתבונן בדבר‪ ,‬הרי מסירת הסימנים היתה‬ ‫לצום ולהתפלל את כל התפילות הארוכות‪ ,‬לענות‬ ‫ובגודל פחדו‪ ,‬מיד השליך את השקים למרחק‪ ,‬כדי‬ ‫מעשה נעלה ביותר אשר אין לתארו כלל‪ .‬שהרי‬ ‫את הגוף בחמישה עינויים‪ ,‬עד שסברתם כי הנה‬ ‫שלא יאשימוהו בקשר אל הסחורה המוברחת‪.‬‬ ‫במעשה זה סיכנה רחל את כל עתידה הרוחני‪ ,‬את‬ ‫הצלחתם במעשיכם וניצחתם את יצרכם הרע‪ .‬אך‬ ‫בפחד גדול עמד והמתין שיתקרב ההלך אליו‪.‬‬ ‫הזכות העצומה להינשא ליעקב אבינו המובחר‬ ‫הנה הסתיימה תפילת נעילה‪ ,‬ומיד הוא בא וחוטף‬ ‫כאשר נפגשו מבטיהם‪ ,‬הבחין כי מדובר אמנם באדם‬ ‫שבאבות ולהעמיד את שבטי ישראל! הרי לא העלתה‬ ‫הכל בגלל כמה דיבורים אסורים‪ .‬היזהרו והישמרו‬ ‫שאינו יהודי‪ ,‬אך גם מדי שוטר לא לבש‪ .‬שמא מבריח‬ ‫רחל על דעתה שישא יעקב אבינו שתי אחיות‪ ,‬אלא‬ ‫לכם מפניו!"‬ ‫הוא? הרי אין לו שקים בזרועותיו! אך אולי הוא‬ ‫עלולה היתה ליפול לחלקו של עשו הרשע‪ ,‬או‬ ‫והדברים מבהילים‪ .‬גם בזמן קדוש כזה‪ ,‬שבו‬ ‫מבריח יהלומים וכדומה‪ ,‬סחורה אשר ניתן להטמינה‬ ‫להישאר ערירית וגלמודה!‬ ‫נושקת הארץ לרקיע‪ ,‬ברגעים מיוחדים כל כך‬ ‫בכיסי הבגדים? ואולי בכלל שוטר סמוי הוא‪ ,‬הבולש‬ ‫והנה הרמב"ן כתב )ויקרא יח כה( כי עיקר שמירת‬ ‫שדבקים ישראל בה' בכל כוחם‪ ,‬לא נח היצר הרע‬ ‫אחר המבריחים כשבגדים רגילים לגופו?‬ ‫האבות את התורה היה בארץ ישראל‪ ,‬ומשום כך מיד‬ ‫לרגע‪ ,‬ומבקש להכשילם בעבירה ולחטוף מהם את‬ ‫איש מבין השנים לא דיבר‪ ,‬אך עיניהם דיברו זו עם‬ ‫כשנכנס יעקב אבינו לארץ ישראל נפטרה רחל אימנו‪,‬‬ ‫הרגעים הקדושים‪.‬‬ ‫זו יותר מכל דיבור שבפה‪ .‬אזר היהודי אומץ‪ ,‬התקרב‬ ‫ואפילו לא נקברה לצידו במערת המכפלה )ראה גם‬ ‫אך אנו מנגד לא ננוח ולא נשקוט‪ ,‬לא נניח ליצר‬ ‫אל הזר‪ ,‬והביט היטב בעיניו‪ .‬הלה לא נע ולא זע‬ ‫ברמב"ן בראשית מח ז בסופו(‪ .‬הרי כאן ויתור עצום עד לב‬ ‫הרע לעשות בנו כרצונו‪ ,‬אלא נשמור בכל כוחנו את‬ ‫ממקומו‪ ,‬ועמד שם כגולם‪ .‬באותו רגע החליט היהודי‪,‬‬ ‫השמים‪ ,‬שויתרה רחל על כל עולמה ברוח ובגשם‪.‬‬ ‫הזמנים הקדושים והרגעים הנשגבים שזכינו להם‬ ‫כי בוודאי אדם תמהוני הוא‪ ,‬איש מוכה גורל אשר‬ ‫זכות עצומה זאת‪ ,‬היא העומדת להם לישראל‬ ‫ביום הכפורים‪ ,‬כדי שיישארו עימנו לכל השנה כולה‪,‬‬ ‫אין לו אח ורע‪ ,‬ומשוטט לו בלא טעם וללא סיבה‪.‬‬ ‫בכל הדורות‪ ,‬ובעבורה ישובו לגבולם ויזכו לגאולה‬ ‫גם אחר שיחזור סל הלחם והאכילה תהא מותרת‪.‬‬ ‫וכאשר הגיע לכלל הכרעה‪ ,‬מיד הלך ונטל את השקים‬ ‫השלימה‪ .‬וזכות זו גדולה היא אפילו יותר מזכות‬ ‫עקידת יצחק‪.‬‬ ‫שתי זכויותיהם של ישראל‬ ‫והעמיסם על כתפיו כבתחילה‪ .‬הן חבל על כל רגע!‬ ‫וכיצד היא הדרך לכך? זהו שגילה לנו רבינו‬ ‫ולא קרב זה אל זה כל הלילה‬ ‫זכות החתימה‬ ‫האריז"ל‪ ,‬כי הכל תלוי בשמירת חותמה של רחל‬ ‫כך הלך היהודי בדרכו‪ ,‬אולם אותו האיש המוזר‬ ‫בגלל כל זאת‪ ,‬נעילה היא זמן חותמה של רחל‪.‬‬ ‫אימנו‪ .‬סוד זמן הנעילה המלא ברחמים‪ ,‬נעוץ בכח‬ ‫המשיך להלך אחריו‪ .‬עכשיו כבר לא היתה הברירה‬ ‫דווקא בזכות רחל שויתרה כל חייה‪ ,‬זכו בניה יוסף‬ ‫השתיקה והויתור של רחל אימנו‪ ,‬אשר על ידו זוכים‬ ‫ביד המבריח‪ ,‬הן השקים על כתפיו‪ ,‬ולא יוכל להכחיש‬ ‫הצדיק ומרדכי היהודי לחותם אשר בטבעת המלך‪ ,‬כי‬ ‫ישראל בדין‪.‬‬ ‫את זיקתו אליהם‪ ,‬ואין תועלת בעצירתו‪ .‬משום כך‬ ‫בזה נודע שלא החתימה לבדה ניתנה לישראל‪ ,‬אלא‬ ‫כי שתי זכויות גדולות מצאנו לישראל; זכות‬ ‫לא נותר לו אלא להתפלל ולקוות כי איש זה מבקש‬ ‫את כח החותם בעצמו‪.‬‬ ‫העקידה‪ ,‬אותה מזכירים בכל יום ויום בתפילת‬ ‫רק להלך ותו לא‪ .‬כך הילכו להם השנים כל הלילה‪,‬‬ ‫וכמו שמצינו בבני אדם הכותבים דין ודברים‬ ‫היהודי מזיע ממאמץ וליבו דואג בקרבו‪ ,‬והשני‬ ‫ביניהם‪ ,‬אשר גם אם יכתבו הרבה‪ ,‬לא יחולו הדברים‬ ‫המהלך בעקבותיו כצל‪ .‬משנקפו הרגעים והשעות‬ ‫עד זמן החתימה ‪ -‬כך הוא גם כביכול בין ישראל‬ ‫שני עניינים שוכנים יחד בנעליים;‬ ‫חזרה השלוה אל לב היהודי‪ ,‬באשר סבר כי אם עד‬ ‫לאביהם שבשמים‪ ,‬שנתן להם את הכח לחתום אותם‬ ‫מחד גיסא‪ ,‬מורות הן על מעלת האדם‬ ‫עתה לא דיבר עמו האיש מאומה ולא עשה לו דבר‪,‬‬ ‫המושל בכל הבריאה ובחיות הארץ‬ ‫לחיים טובים‪.‬‬ ‫הסברא נותנת כי אין הוא שוטר‪ .‬שמא תעה בדרכו‪,‬‬ ‫ומבקש לצאת מן היער‪ ,‬ולדבר ‪ -‬איננו חפץ‪.‬‬ ‫קבלת החותמת ‪ -‬בזכות אחדות ישראל‬ ‫ומכין מעורותיהן מנעלים לרגליו‪,‬‬ ‫אחר שעות ארוכות מלאות בתהפוכות לב ונפש‪,‬‬ ‫מה נאמר ומה נדבר‪ ,‬כל מה שנוכל לבקש ולחנן‬ ‫ומאידך גיסא יש בזה חיסרון‪ ,‬שאין‬ ‫הגיע סוף סוף היהודי אל העיירה אשר מן העבר‬ ‫מלפניו יתברך הוא "ותיטיב לנו החתימה"‪ ,‬שיחתמנו‬ ‫ה' בספר החיים‪ .‬אך לא חתימה פשוטה אנו מבקשים‪,‬‬ ‫האדם יכול לילך על האדמה עצמה‪,‬‬ ‫השני של הגבול‪ ,‬לאחר שכבר האיר השחר‪ .‬ליבו‬ ‫אלא את חותמה של רחל דווקא‪ ,‬אשר בו נוכל לזכות‬ ‫שלא ישקע בחומריות ובגסות הדומם‬ ‫עלץ בקרבו; הנה אחר כל הדאגה והפחד‪ ,‬עוד מעט‬ ‫יראה שכר לפעולתו‪ ,‬וממון הרבה יטול בעד הסחורה‬ ‫הן לחותם והן לטבעת החותמת‪ .‬החתימה איננה רק‬ ‫היקרה‪.‬‬ ‫הרושם הנוצר על המכתב‪ ,‬אלא 'למי החותמת ולמי‬ ‫הפתילים' ‪ -‬נוכל לזכות ולקבל את החותמת עצמה‪.‬‬ ‫שחרית‪ ,‬ובפרט ביום ראש השנה‪ ,‬שם היא נזכרת הן‬ ‫על ידי התקיעות בשופר אילו של יצחק‪ ,‬והן בקריאת‬ ‫לקה בכפליים‬ ‫ומי הוא הזוכה לזה? זהו איש ישראל ההולך‬ ‫התורה ובתפילות היום ‪ -‬ועקידת יצחק לזרעו היום‬ ‫חשב היהודי לנוח מעט‪ ,‬והניח את השקים בסמוך‪.‬‬ ‫בדרכיו של מקום‪ ,‬וכמו שאמרו בגמרא )שבת קלג‪:(:‬‬ ‫ברחמים תזכור‪ .‬אך מלבד זאת מעוררים ישראל את‬ ‫אך משרצה להתיישב ולפוש מטורח הדרך‪ ,‬שמע‬ ‫"אבא שאול אומר‪' ,‬ואנוהו' ‪ -‬הוי דומה לו‪ ,‬מה הוא‬ ‫זכותה של רחל אימנו‪ ,‬אשר בפרט בזמן הגלות באה‬ ‫לפתע קול צעקה חזקה מאחוריו‪" :‬יהודי! מה חבוי לך‬ ‫חנון ורחום ‪ -‬אף אתה היה חנון ורחום"‪ .‬כל איש‬ ‫היא לבכות על בניה כי איננו‪ ,‬ותפילתה נשמעת יותר‬ ‫בשקיך? פתח מיד והראני את תוכן השקים!" בפליאה‬ ‫ישראל יוכל להידמות למלך מלכי המלכים‪ ,‬וממילא‬ ‫מכל התפילות שבעולם‪.‬‬ ‫הביט המבריח לעבר הקול‪ ,‬והנה אותו הלך תמהוני‪,‬‬ ‫יהיה הוא עצמו חתום בטבעת המלך‪ ,‬ויזכה לקבל‬ ‫מביט בו במשטמה ובידו מגיש לו תעודת שוטר‪.‬‬ ‫את בחינת הטבעת‪ ,‬להיחתם לחיים טובים ולשלום‪,‬‬ ‫בשבילך רחל‬ ‫עתה נפל לב היהודי בקרבו‪ .‬ידוע ידע כי העונש‬ ‫בבחינת 'ויוסף הוא המשביר'‪.‬‬ ‫כך אמרו חז"ל במדרש איכה )איכה רבה פתיחתא כד(‪,‬‬ ‫על הברחה חמור הוא מאוד‪ .‬את ממונו שוב לא יראה‪,‬‬ ‫זהו שאמרה אסתר המלכה למרדכי היהודי בעל‬ ‫כי בזמן החורבן הלך ירמיהו הנביא וקונן על חורבן‬ ‫הסחורה תוחרם כולה‪ ,‬ומי יודע מה עוד מצפה לו‬ ‫הטבעת )אסתר ד טז( "לֵך ְ ּכ ְנוֹס אֶת ּכ ָל הַ ּי ְהוּ ד ִים"‪ ,‬כי כח‬ ‫ביתו של הקדוש ברוך הוא‪ ,‬וקרא אבות העולם להחנן‬ ‫במרתפי השלטון רח"ל‪ .‬בגודל צערו על השעות‬ ‫האחדות וההשפעה‪ ,‬זהו עיקר בקשת המלך מעבדיו‬ ‫לפני ה' על בניו‪ .‬אך גם אחר כל זאת לא נענה ה' לרועי‬ ‫הארוכות שבילה לחינם בנשיאת השקים‪ ,‬לא יכל‬ ‫בימים האלה‪ ,‬שיתקנו אותם כראוי ויזכו להבטחה‬ ‫ישראל לרחם על ישראל ולהחזירם לארצם‪ .‬עד‬ ‫להתאפק‪ ,‬וזעק לעבר הגוי‪" :‬רשע! רשע מרושע! תינח‬ ‫שהבטיח הקדוש ברוך הוא לרחל אימנו ‪' -‬ושבו בנים‬ ‫שקפצה רחל אימנו לפני ה' ואמרה‪ :‬ריבונו של עולם‪,‬‬ ‫שמבקש אתה לעוצרני‪ ,‬הן זהו תפקידך‪ .‬אך מדוע‬ ‫לגבולם'‪.‬‬ ‫גלוי וידוע לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה‪,‬‬ ‫המתנת עד עכשיו? מדוע לא תפסתני כבר בתחילת‬ ‫מטעם זה‪ ,‬אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את‬ ‫ועבד בשבילי שבע שנים אצל לבן אבא‪ ,‬וכששלמו‬ ‫הדרך‪ ,‬והנחת לי לאבד את כוחותי לריק בנשיאת‬ ‫חבירו )ראה יומא פה‪ ,(:‬כי המחסיר בנקודה שבין אדם‬ ‫אותן שבע שנים והגיע זמן החתונה‪ ,‬הלך אבי‬ ‫השקים הכבדים?! לילה שלם כיליתי את כוחי במתח‬ ‫לחבירו‪ ,‬חיסר בכל מהות היום‪ ,‬שהוא חותמה של‬ ‫והחליפני באחותי‪ ,‬והיה הדבר קשה בעיני מאוד‪ .‬סימן‬ ‫נורא‪ ,‬מדוע התעללת בי?!"‬ ‫רחל‪ ,‬חותם הויתור המביא לידי קיום כל המצוות שבין‬ ‫היה ביני ובין יעקב כדי שלא יוכלו להחליף אותי‪ ,‬אך‬ ‫והרשע עומד כנגדו ומחייך לעומתו‪ ,‬ומשיב לו‬ ‫אדם לחבירו‪ ,‬לאחדות בין בני ישראל ולשפע טובה‪.‬‬ ‫נכמרו רחמי על אחותי שלא תצא לחרפה‪ ,‬ומסרתי לה‬ ‫באכזריות ובשנאה כבושה‪" :‬וכי חשבת שאקח את‬ ‫הוא אשר אמרנו; אחריות גדולה מוטלת בשעות‬ ‫את הסימנים‪ .‬ולא עוד אלא שבלילה התחבאתי תחת‬ ‫השקים בעבורך?"‬ ‫אלו על כל אחד מישראל‪ .‬אם יפעל כראוי ‪ -‬יוכל‬ ‫המיטה שהיתה לאה שוכבת עליה‪ ,‬ועל כל שאלה‬ ‫לזכות לטבעת החותם לכוחה של רחל שבזמן‬ ‫ששאל יעקב השבתי במקום אחותי‪ ,‬כדי שיכיר את‬ ‫שמירה מאיבוד ההשפעות‬ ‫הנעילה‪ ,‬אשר בו ננעלים השערים בפני כל החיצונים‬ ‫קולי ויחשוב כי אני היא‪ .‬ואתה ריבונו של עולם‪ ,‬לא‬ ‫מעשה זה‪ ,‬רגיל היה לספר רבי בנימין המגיד‬ ‫וכוחות הרע‪ ,‬ונפתח השפע ליהודים ולצדיקים‪ ,‬אשר‬ ‫תרחם על בני?!‬ ‫מראדין‪ ,‬בראותו יהודים עומדים במוצאי יום‬ ‫יזכו לראות פני המלך ולכתיבה וחתימה טובה‪.‬‬ ‫מיד נתגללו רחמיו של הקדוש ברוך הוא‪ ,‬ואמר‪:‬‬ ‫הכפורים אחר תפילת ערבית‪ ,‬ומשוחחים זה עם זה‬ ‫לשמיעת השיעורים ‪ -‬קול הלשון‪ | 03-6171077 :‬לקבלת הגיליון בדוא"ל‪newsletter.mechubarim@gmail.com :‬‬ ‫ד‬ ‫מרגליות יקרות ואבני חושן‪,‬‬ ‫פנינים נפלאים וסיפורי צדיקים‬ ‫דברי הגות ורעיון‬ ‫מאוצרות תורת החסידות‬ ‫משובצות זהב ומסודרות‬ ‫משיעוריו ושיחותיו של‬ ‫רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט“א‬ ‫פרשת האזינו‪-‬שובה‬ ‫שבת קודש‬ ‫על התורה‬ ‫אכסוף נועם שבת‬ ‫שלהבות קודש והגיונות חכמה‬ ‫בקדושת השבת וסגולתה‬ ‫מפרשת השבוע‬ ‫כי מיד הכיר דוד המלך בחטאו‬ ‫בדרך ישר‬ ‫והביט כה וכה כמבולבל‪ .‬ניכר היה שהוא‬ ‫הסתלקות הצדיק מתוך דברי‬ ‫ובחסרונו‪ ,‬וברוב מרירות התבטא על‬ ‫עצמו ‘חטאתי’‪ ,‬דהיינו‪ ,‬הרי אני אבוד‪,‬‬ ‫בדרך אחרת כתב הרב הקדוש‬ ‫שב ברגע זה ממחוזות רחוקים‪.‬‬ ‫תורה‬ ‫רבי שמואל משינאווא זי”ע בספרו‬ ‫עננה עלתה על פניו של הרבי‪ ,‬ועצב‬ ‫מחלתו של הרב הקדוש האדמו”ר‬ ‫כחץ שנורה והחטיא את המטרה‬ ‫’רמתיים צופים’ (תנדבא”ר פ”ב אות קד)‪,‬‬ ‫ננסך בהן‪ .‬אנחה כבדה נעקרה מלבו‪.‬‬ ‫’האמצעי’ מליובאוויטש זיע”א לא שככה‪.‬‬ ‫שאין בו כל תועלת עוד‪ .‬ואין אני ראוי‬ ‫את ששמע בליל שבת שובה מפי‬ ‫‘נראה שמשמים לא רוצים שאגלה’‪ ,‬אמר‬ ‫חולשתו הלכה וגברה מיום ליום עד‬ ‫עוד למלוכה‪ ,‬אלא ליסורים וענשים‬ ‫רבו הרב הקדוש רבי שמחה בונים‬ ‫ולאחר השתהות קלה פתח לדבר בנושא‬ ‫שהרופאים נאלצו להזהירו כי לא יאמר‬ ‫קשים ומרים‪.‬‬ ‫מפשיסחא זי”ע בלהב אש בוערה‪.‬‬ ‫אחר‪ ,‬על אודות אנשי החייל שהתחילו‬ ‫כלל דרושי חסידות‪ .‬אזהרה זו הייתה‬ ‫ובו ברגע שאמר דוד המלך‬ ‫בעת השמעת הדברים עמד הרבי‬ ‫לקחת מתוך קהילות ישראל לעבודה‬ ‫למורת רוחו של הרבי שכל חייו הוקדשו‬ ‫‘חטאתי’ במרירות כה גדולה‪ ,‬נתקבלה‬ ‫וזעק מקירות לבו את הדברים‬ ‫בצבא הרוסי‪ .‬הרחיב הרבי בנושא וכדרכו‬ ‫לאמירת חסידות‪ .‬עננה של עצב עמוק‬ ‫תשובתו‪ .‬כי ראה הקדוש ברוך הוא‬ ‫הבאים‪:‬‬ ‫בקודש ביאר זאת על פי חסידות‪.‬‬ ‫עלתה על פניו של הרבי‪ ,‬והוא גנח ונאנח‬ ‫שמגודל מרירותו על החטא לא יוכל‬ ‫לימים הזכירו החסידים מעמד זה‬ ‫מעומק לבו הטהור‪.‬‬ ‫לחיות עוד אפילו שעה אחת‪ ,‬ומיד‬ ‫“שמעו ואלמדכם דרך תשובה!”‬ ‫אמר הרבי‪.‬‬ ‫וגנחו בעיצבון לב‪‘ .‬מי יודע מה היה‬ ‫בתחילתו של חודש כסלו של שנת‬ ‫שלח נבואה בפי נתן הנביא‪ ,‬שאמר‬ ‫מגלה בשעה זו‪ ,‬רזי דרזין וסתרי סתרים‪,‬‬ ‫תקפ״ח הגיעה חולשתו לשיא‪ .‬הרופאים‬ ‫לו (שמואל ב’ שם) ‘גם ה’ העביר חטאתך‬ ‫“מנהגם של בני אדם הוא שתכף‬ ‫ברם מה׳ יצא הדבר כדי שלא יגלה‬ ‫שביקרוהו מצאו כי הרבי שוכב ללא‬ ‫לא תמות’‪.‬‬ ‫אחר שמתחרטים על מעשיהם ושבים‬ ‫את הדברים הנסתרים’‪ ,‬אמרו חסידים‬ ‫קורטוב של חיות גופנית בקרבו‪ ,‬עד שלא‬ ‫זהו הוידוי האמיתי על החטאים‪,‬‬ ‫בתשובה‪ ,‬מתיצבים לבקש שלל‬ ‫בתחושה של הפסד‪...‬‬ ‫היה אפשר לגעת בו‪ ,‬שכן היה מתעלף‬ ‫שיכיר האדם שנגרע ערכו באמת בשל‬ ‫בקשות מאת הבורא‪.‬‬ ‫ליל יום רביעי‪ ,‬ט׳ בכסלו‪ .‬הרבי על‬ ‫מיד‪ .‬כדי להקיצו בכל זאת‪ ,‬היו מניחים‬ ‫חטאיו ואין הוא ראוי לשום טובה כי‬ ‫תשובה מימין זה כמובן אינה‬ ‫מיטתו‪ ,‬חיוור וחלש‪ .‬שפתיו מרחשות‬ ‫לפניו מיני סממנים ותרופות חריפות‪.‬‬ ‫אם לענשים וליסורים קשים‪ ,‬ורק‬ ‫מועילה‪ ,‬והראיה‪ ,‬שאומרים אנו‬ ‫משניות סדר קדשים כשעל פניו הבעת‬ ‫שלוש וארבע פעמים וידוי בכל יום‪,‬‬ ‫מהיכן הוא שואב את חיותו? לא‬ ‫הקדוש ברוך הוא מחיה אותו בחסדו‬ ‫דבקות נפלאה‪ .‬אחד מבני הבית מבקש‬ ‫הסתיר אחד הרופאים הבכירים את‬ ‫בכל רגע מהעולמות העליונים‪.‬‬ ‫ועדיין לא בא בן דוד‪.‬‬ ‫לתקן לו את מקום משכבו‪ ,‬להיטיב‬ ‫תדהמתו‪ .‬נענה לו חברו‪ ,‬אף הוא רופא‬ ‫זו היא מצות עשה של התשובה!”‬ ‫הדרך הראויה היא שיכיר המתודה‬ ‫ולסדר‪ .‬די בכך כדי לגרום לעלפונו של‬ ‫נכבד וחשוב‪‘ :‬אראה לך כעת דבר פלא‪.‬‬ ‫הוסיף רבי שמואל משינאוא והעיד‬ ‫שבשל מעשיו אינו ראוי עוד לשום‬ ‫הרבי‪ ,‬ורק בקושי רב משיבים את רוחו‪...‬‬ ‫הרי אתה רואה כיצד הוא שוכב כעת ללא‬ ‫כי לשמע דברי הרבי נמס לבם של כל‬ ‫טובה שבעולם‪ ,‬ומן הדין שיבואו עליו‬ ‫משהתאושש מעט‪ ,‬ביקש הרבי‬ ‫טיפת חיות גופנית‪ .‬אולם‪ ,‬אם רק נרשה‬ ‫החסידים כמים ממש‪ ,‬ועם כל זאת‪,‬‬ ‫ענשים ויסורים קשים‪.‬‬ ‫להלבישו בכתונת לבנה‪ .‬לובש לבנים‬ ‫לו לומר חסידות‪ ,‬יקום מיד כאילו נולד‬ ‫שרתה עליהם שמחה גדולה ועצומה‬ ‫ובעקבות כך מקבל השב על עצמו‬ ‫ומתעטף בלבנים‪ ,‬עד שנדמה באותה‬ ‫מחדש’‪...‬‬ ‫עד אין שיעור‪.‬‬ ‫את כל הייסורים שבעולם לכפרה על‬ ‫שעה למלאך ה׳ צבאות‪ .‬סומק קל מכסה‬ ‫אך אמר זאת הרופא‪ ,‬והרבי פקח את‬ ‫בדבריו חשף רבי שמואל טפח‬ ‫עונותיו‪ ,‬ומוסר את עצמו ואת נפשו‬ ‫את חיוורון פניו‪ ,‬והוא פותח בדברי‬ ‫עיניו‪ ,‬התגבר על חולשתו בבת אחת‪ ,‬קם‬ ‫ממשנתם הלוהטת של חסידי‬ ‫לבורא יתברך שיעשה בדינו מה‬ ‫סנגוריה על עם ישראל כמליץ יושר‪.‬‬ ‫ממיטתו כשפניו נוהרות‪ ,‬וסימן להכין‬ ‫פרשיסחא‪ ,‬והסביר כי זהו ‘רבי’‬ ‫שיעשה‪.‬‬ ‫מרבה בשבחם כיצד הם נזהרים עד מאוד‬ ‫לו את כיסאו‪ .‬החסידים וגם הרופאים‬ ‫– מלשון ‘רבה קשת’ (בראשית כא כ)‬ ‫ואם אכן ישוב האדם באופן זה‬ ‫במצוות מעשיות‪.‬‬ ‫ידעו היטב את פשר רצונו של הרבי‪ .‬מיד‬ ‫שמשמעותו יריה‪.‬‬ ‫בלב שלם ואמיתי‪ ,‬בודאי יאיר עליו‬ ‫החסידים מקשיבים לדבריו בקשב‬ ‫נשלחו שליחים זריזים לקרוא לחסידים‪,‬‬ ‫כי רבי הוא מי שדבריו קולעים‬ ‫תכף אור חדש מאת הבורא יתברך‪,‬‬ ‫רב‪ .‬קל להיווכח כי הרבי מתאמץ לסנגר‬ ‫ואלו בתוך שעה קלה מילאו את הבית‬ ‫לליבות השומעים וקורעים את‬ ‫ויזכה שתקוים בו בקשת דוד המלך‬ ‫על עם ישראל ולהיפרד ממנו בעודו‬ ‫מקצה לקצה‪.‬‬ ‫סגור לבם לטהרם בתשובה‪ ,‬כחיצים‬ ‫‘לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון‬ ‫מעורר עליהם רחמים רבים‪ .‬כשמסיים‬ ‫‘אומר לכם עתה חידושים שלא גיליתי‬ ‫ובליסטראות החודרים לגוף‪ ,‬ועם כל‬ ‫חדש בקרבי’ (תהלים נא יב)‪ ,‬כיון שבטל‬ ‫הרבי‪ ,‬שתיקה עמוקה נופלת בחלל‬ ‫מימיי’‪ ,‬התבטא הרבי בביטוי לא שגרתי‪,‬‬ ‫זה יהיו השומעים בשמחה‪ ,‬ויתקים‬ ‫הוא בעיני עצמו כאין וכאפס ממש‬ ‫החדר‪ .‬לרגעים קלים עוצם את עיניו‬ ‫ומיד הרכין ראשו והתעמק במחשבותיו‪,‬‬ ‫בהם מקרא שכתוב‪( :‬ירמיה לא ח) ‘בבכי‬ ‫ומצדיק על עצמו את הדין‪.‬‬ ‫ואחר פוקחן‪ ,‬מביט סביבו וכמו מבחין‬ ‫בהכינו עצמו לומר דברי חסידות‪ .‬הס‬ ‫יבואו ובתחנונים אובילם אוליכם אל‬ ‫זהו האור שהאיר על דוד המלך‬ ‫לראשונה בכל החסידים שממלאים את‬ ‫הושלך בבית‪ ,‬אף שהיה מלא וגדוש‪.‬‬ ‫נחלי מים בדרך ישר לא יכשלו בה’‪.‬‬ ‫לאחר שחטא ובא נתן הנביא להוכיחו‪.‬‬ ‫המקום‪.‬‬ ‫החסידים‪ ,‬ששמעו על מצבו של‬ ‫רושם אדיר עשו הדברים על רבי‬ ‫לא ניסה להצדיק את מעשהו‪ ,‬אלא‬ ‫ארבע שעות לפני שמאיר פני המזרח‪,‬‬ ‫הרבי‪ ,‬לא האמינו כי ‘תחיית המתים’ כזו‬ ‫שמואל עצמו‪ ,‬שכתב‪“ :‬מעיד אני עלי‬ ‫התודה ואמר ‘חטאתי’ (שמואל ב’ יב יג)‬ ‫אומר הרבי‪ :‬בניי‪ ,‬היו שמחים בלילה‬ ‫אפשרית‪ .‬הרבי‪ ,‬ששכב על ערש דווי‪ ,‬קם‬ ‫שמים וארץ שכל ליל שבת היה בוער‬ ‫והצדיק עליו את הדין‪.‬‬ ‫הזה‪ ,‬כי שמחה ממתקת דינים‪ .‬ומורה‬ ‫ומתיישב בכיסאו‪ ,‬ומתכונן לומר דברי‬ ‫בלבבי הדברים‪ ,‬עד שביום השבת‬ ‫תבת ‘חטאתי’ תתפרש גם בלשון‬ ‫לקרוא לכמה מכבירי הדעת שבעדת‬ ‫חסידות‪ .‬עוד החסידים מצפים שהרבי‬ ‫התפללתי ולא הסחתי דעתי מאותן‬ ‫חיסרון‪ ,‬כפי שפרש רש”י את דברי‬ ‫החסידים‪ ,‬שכן ברצונו לומר חסידות‪ .‬זו‬ ‫יפתח בדברים‪ ,‬המתח בשיאו‪ ,‬כשלפתע‬ ‫הדברים!‬ ‫בת שבע (מלכים א’ א כא) ‘והייתי אני‬ ‫הפעם הראשונה שדוק של שמחה עולה‬ ‫נשמט כובעו של אחד החסידים שעמדו‬ ‫ואחר התפילה נכנסתי לחדרו‪,‬‬ ‫ובני שלמה חטאים’ – חסרים מן‬ ‫על פניהם של בני הבית‪ .‬הם חשים כי‬ ‫בסמוך לרבי והתגלגל על גופו של הרבי‪.‬‬ ‫ושאל מי כאן‪ ,‬ואמרו לו שמי‪ ,‬ואמר‬ ‫המלוכה‪.‬‬ ‫באופן פלאי‪ ,‬אפילו שמימי‪ ,‬הרבי חוזר‬ ‫הרבי הקיץ באחת מהרהוריו המפליגים‬ ‫המשך בעמוד ד’‬ ‫המשך בעמוד ב’‬ ‫המשך מעמוד א’‬ ‫על התורה‬ ‫התעכב על עברות שבין אדם למקום‬ ‫דעליהם ראוי’ לומר ‘את כל אשר לו’‪,‬‬ ‫כי הרבי אינו נמצא עוד בעלמא דין‪.‬‬ ‫לעצמו אט אט‪ ,‬ואם הוא מבקש לומר‬ ‫שהמוני העם לוקים בהן מדעת ושלא‬ ‫דמי שעשיר בתורה ובסודותיה זוהי‬ ‫וכך‪ ,‬בטרם סיים את המילה ‘החיים’‬ ‫חסידות‪ ,‬כהרגלו בקודש מאז ומקדם‪,‬‬ ‫מדעת‪.‬‬ ‫העשירות האמיתית‪ ,‬ועליה אמר ‘ויתן‬ ‫האחרונה‪ ,‬פרחה רוחו ונשמתו לשמי‬ ‫הרי שמצבו הולך ומשתפר‪‘ .‬ונתמלא‬ ‫בתום הדרשה‪ ,‬אמר רבי לוי יצחק‬ ‫אברהם את כל אשר לו ליצחק’‪ ,‬והנה‬ ‫רום בהפקידו את נשמתו הטהורה‬ ‫הבית כולו אורה ושמחה‪ ,‬והיה שמח‬ ‫למגיד האורח‪“ :‬אחרי שהשמעת באזני‬ ‫‘את כל אשר לו’ עם הכולל גימטריא‬ ‫בנחל עדנים ‪ -‬בחד קטירא אתקטר ביה‬ ‫בחסידים כבשעת חתונת דודים’‪ ,‬ציינו‬ ‫הקהל הקדוש דברי מוסר והוכחת את‬ ‫‘אלין רזין דאורייתא’‪ ,‬להורות דהסודות‬ ‫בקודשא בריך הוא‪.‬‬ ‫רושמי קורות דברי הימים ההם‪.‬‬ ‫אנשי ברדיטשוב על עוונותיהם כלפי‬ ‫הם שמסר לו‪.‬‬ ‫‘זה ראו כולם שהיה ממש כמו‬ ‫בעוד בני הבית מזעיקים את‬ ‫אבינו שבשמים‪ ,‬הגיע הזמן לזעוק כלפי‬ ‫וכן מצינו בשעת פטירת יצחק אבינו‬ ‫בחינת נשיקה כהסתלקות אהרן’‪ ,‬סיפר‬ ‫החסידים לשמוע חסידות‪ ,‬מכין הרבי‬ ‫מעלה על הצער והייסורים שסובלים‬ ‫ע”ה נאמר ‘ויבא יעקב אל יצחק אביו‬ ‫אחד החסידים שנכחו במקום‪ .‬על‬ ‫את עצמו לומר חסידות‪ .‬אחר הוא‬ ‫עם בני ישראל בגלות הארוכה עד‬ ‫ממרא קרית הארבע היא חברון אשר‬ ‫הסתלקותו הפלאית העיד גם חתנו‪,‬‬ ‫מורה לאחד הניצבים לידו‪ :‬בשעה‬ ‫שיתעוררו רחמיו של הבורא יתברך על‬ ‫גר שם אברהם ויצחק’‪ ,‬דלכאורה מה‬ ‫אדמו״ר ה’צמח צדק’‪ .‬באחד מימי‬ ‫שאומר חסידות‪ ,‬השגח עליי בעין‬ ‫עמו ישראל ויושיענו מן הגלות הזה”‪.‬‬ ‫שאמר ‘היא חברון אשר גר שם אברהם‬ ‫ה׳שבעה’‪ ,‬לאחר שסיים לומר ׳קדיש’‬ ‫פקוחה‪ ,‬כי יכול להיות שאתנמנם ואז‬ ‫סיפר הרב הקדוש רבי מרדכי‬ ‫ויצחק’ יתרים‪ ,‬דמה בא ללמדנו בזה‪,‬‬ ‫פנה לחזור למקומו‪ .‬פתאום נעצר ליד‬ ‫תיגע בי בידך ואתעורר‪.‬‬ ‫מקוזמיר זיע”א‪ ,‬כי פעם אחת בא לפני‬ ‫דמדקאמר קרית הארבע כולי עלמא‬ ‫הדלת ואמר לנוכחים‪ :‬הסתלקות כזו‬ ‫פותח הרבי ומתחיל לדרוש דברי‬ ‫אביו הקדוש הרב הקדוש רבי אברהם‬ ‫ידעו שהיא חברון אשר גר שם אברהם‬ ‫לא הייתה מאז הסתלקות הרשב״י‪.‬‬ ‫חסידות עמוקים כהרגלו‪ .‬שלוש‬ ‫מטריסק זיע”א בחג הסוכות‪ ,‬כשהיה‬ ‫ויצחק ומה בא ללמדנו בזה‪ ,‬אלא בא‬ ‫הרבי אומר כעת חסידות בגן עדן‬ ‫פעמים הוא דורש דרושי חסידות‪,‬‬ ‫אביו הקדוש יושב לבדו בחדרו‪ ,‬ושמע‬ ‫להשמיענו דיצחק מסר ליעקב סודות‬ ‫ונשמות מקשיבות לו‪.‬‬ ‫פעמיים על הפסוק ‘אחרי הוי”ה תלכו’‬ ‫כי מדבר אל עצמו והבין שאינו רואה‬ ‫התורה‪ ,‬דמלת ‘חברון’ ע״ה גימטריא‬ ‫החסידים ששמעו זאת הבינו כי‬ ‫ופעם אחת על הפסוק ‘זכר רב טובך’‪.‬‬ ‫אותו‪ ,‬ויתייצב אחורי הכסא ושמע‬ ‫‘רזין’‪ ,‬לרמוז דבחברון נתחברו האבות‬ ‫הצמח צדק מכוון דבריו לתיאור המובא‬ ‫הרבי אף מוסיף ומציין בצלילות דעת‬ ‫דבריו הקדושים מלהבות אש בזה‬ ‫ומסרו סודות התורה זה לזה כאמור‪,‬‬ ‫ב׳אידרא זוטא’ שמילותיו האחרונות‬ ‫טהורה כי אף שדרוש זה כבר נדפס‬ ‫הלשון‪:‬‬ ‫‘אשר גר שם’‪ ,‬מלת ‘גר’ ר״ת ג׳ילוי ר׳זין‪.‬‬ ‫של התנא הגדול רבי שמעון בר יוחאי‬ ‫בסידור‪ ,‬אבל אני אהיה ה׳מלמד׳‬ ‫רבונו של עולם‪ ,‬מה אתה מבקש‬ ‫והוסיף רמז בה‪ ,‬לומר דאברהם‬ ‫לפני הסתלקותו היו ‘כי שם צוה ה׳ את‬ ‫שלכם‪ ,‬ואלמד זאת אתכם עם תוספת‬ ‫מבניך‪ ,‬האם לנצח תשכחם ח”ו?!‬ ‫ויצחק הם שגילו סודות התורה‬ ‫הברכה חיים’ ובטרם סיים לומר את‬ ‫ביאור‪ .‬על אף חולשתו הכבירה‪ ,‬לא‬ ‫הלא אין בכוחם עוד לסבול עול‬ ‫בחברון‪ ,‬אברהם מסרם ליצחק שם‬ ‫המילה ‘חיים׳ פרחה נשמתו לשמי רום‪.‬‬ ‫מניח הרבי לעצמו‪ ,‬והוא אומר דברי‬ ‫הגלות והצרות והשיעבוד שיש להם‪.‬‬ ‫בחברון‪ ,‬ויצחק מסרם גם כן ליעקב שם‬ ‫אף האדמו״ר האמצעי נפטר באותה‬ ‫חסידות עמוקים‪.‬‬ ‫ואם תאמר‪ ,‬שאינם מקיימים התורה‬ ‫כמו שכתבנו‪ .‬אמנם יעקב מסרם לבניו‬ ‫צורה ‪ -‬שניהם היו עסוקים בגילוי‬ ‫“ובטרם הלקחו מאתנו בעינינו ראינו‬ ‫הקדושה כראוי‪ ,‬אדרבה הם מקיימים‬ ‫במצרים בחו״ל‪ ,‬ועל זה אמר בלשון‬ ‫סודות התורה ורזיה‪ ,‬כאשר פרחה‬ ‫זה ‘היא חברון אשר גר שם אברהם‬ ‫כי אפסו ותמו כוחותיו הטבעים לגמרי‬ ‫יותר ממה שמחוייבים‪ ,‬כי הדין הוא‬ ‫נשמתם לעילא (‘אסתלק יקרא’ עמוד ‪.)99‬‬ ‫בהתפשטות הגשמיות והתגברות כוח‬ ‫ויצחק’‪ ,‬והכי הכוונה‪ ,‬היא חברון ששם‬ ‫באשה תחת בעלה פטורה מכיבוד אב‬ ‫‪‬‬ ‫השכלי יוצא מפיו‪ ,‬ולכולם בשמות‬ ‫דרשות אחרים עליה (כמבואר בקידושין ל‪:‬‬ ‫נתחברו האבות ומסרו סודות התורה‬ ‫הרמוזים במלת חברון כאמור זה לזה‪,‬‬ ‫על הפסוק (דברים לב א) ’האזינו‬ ‫יקרא שיעמדו לפניו”‪ ,‬מספר בנו רבי‬ ‫וברמב”ם הלכות ממרים פ”ו ה”ו‪ ,‬וביו”ד סי’ רמ‬ ‫ובירר ואמר דדוקא אברהם מסר ליצחק‬ ‫השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי‬ ‫מנחם נחום בהקדמתו לספר ״תורת‬ ‫סי”ז)‪ ,‬וישראל מסורים תחת רשות ועול‬ ‫פי’‪ ,‬כותב הרה”ק האביר יעקב זיע”א‬ ‫חיים״‪.‬‬ ‫ויצחק מסר ליעקב שם‪ ,‬וזהו שסיים‬ ‫גליות‪ ,‬ואף על פי כן אינם משגיחים על‬ ‫בספרו ‘מחשוף הלבן’ דברים נפלאים‪:‬‬ ‫קולו של הרבי הולך וגובר משעה‬ ‫‘אשר גר שם אברהם ויצחק’‪‘ ,‬גר’ ר״ת‬ ‫זה ומקיימים מצוותיך ומכבדין אותך‪.‬‬ ‫יש לרמוז אם אפשר ובעיני ה׳ יכשר‪,‬‬ ‫לשעה‪ ,‬והתלהבותו מתעצמת‪ ,‬ממש‬ ‫ג׳ילוי ר׳זין כאמור‪ ,‬דהיינו אברהם גילה‬ ‫וכי כן מדתך?! הלא ידעת כי יש‬ ‫ליצחק שם ויצחק גילה ליעקב שם‪,‬‬ ‫דמשה רבינו ע״ה גילה סוד האצילות‬ ‫כמו בימי האור הגדולים‪ ,‬כשהיה בשיא‬ ‫ביכלתנו לצאת ולריב עמך ולבטל‬ ‫אמנם יעקב גילה לבניו בחו״ל‪ .‬ויעקב‬ ‫מתחילתו‪ ,‬והודיע לישראל סודות‬ ‫כוחו‪‘ .‬והחל לדרוש דברים עתיקים‬ ‫גזירתך‪ ,‬כמאמרם ז”ל הקב”ה גוזר‬ ‫בשעת פטירתו כתיב בו ‘ויקרא יעקב‬ ‫התורה ועל מה העולם עומד‪ ,‬וכמה‬ ‫ונפלאים‪ ,‬לא ברוחו כי אם ברוח ה׳‬ ‫והצדיק מבטל‪ ,‬רק אין אנו רוצים‬ ‫לבניו ויאמר האספו ואגידה לכם’‪ ,‬דכל‬ ‫פעמים גורם החוטא ח״ו‪ ,‬הכל ביאר‬ ‫אשר דיבר בו‪ ,‬ודבריו שמענו מתוך‬ ‫לעמוד נגדך כמאמר זוהר הקדוש‪ ,‬וכי‬ ‫לשון הגדה היא על הסוד כמו שכתב‬ ‫להם בפרשה זו‪.‬‬ ‫האש שלהבת יה המתלקחת מתוך‬ ‫צדיקי עבדי קטגוריא עם קודשא בריך‬ ‫בזוה״ק‪ ,‬והנה ‘האספו ואגידה לכם’‬ ‫דבשעה שהצדיק רוצה להסתלק מן‬ ‫הקרח הנורא אשר יצא מפיו‪ ,‬כי אפס‬ ‫הוא?!‬ ‫ע״ה גימטריא ‘הרזין’‪ ,‬להורות שמסר‬ ‫העולם מגלה הסודות הטמונים בלבו‪,‬‬ ‫ממנו חום הטבעי לגמרי וקול דממה‬ ‫לזאת אתה נוהג כן‪ ,‬לכן אומר לך‪:‬‬ ‫להם סודות התורה‪ ,‬נמצא שאבות‬ ‫כדי שלא ימנע טוב מבעליו‪ ,‬ואפשר‬ ‫דקה ישמע ודרש כשעה ויותר’‪ ,‬הוסיף‬ ‫אם לא תרחם על בניך ח”ו‪ ,‬אבוא עמך‬ ‫העולם ע״ה כל אחד בשעת פטירתו‬ ‫דלזה רמז שלמה המלך ע״ה שאמר‬ ‫בנו וסיפר‪.‬‬ ‫במשפט לפני פמליא של מעלה‪ ,‬עד‬ ‫גילה סודות התורה‪.‬‬ ‫(משלי ג כז) ‘אל תמנע טוב מבעליו בהיות‬ ‫גדולי החסידים שעמדו במקום‬ ‫כאן דבריו הקדושים‪.‬‬ ‫וכן עשה משה רבינו ע״ה‪ ,‬בשעת‬ ‫לאל ידך לעשות’‪.‬‬ ‫העידו לאחר מכן כי מעולם לא שמעו‬ ‫ועל פי זה פירש הצדיק מקוזמיר‬ ‫פטירתו גילה סודות התורה בפרשה‬ ‫הכוונה בהגיע זמנך ללכת לאותו‬ ‫מפי הרבי רזין כמוסין שכאלו‪‘ .‬ודרש‬ ‫את הפסוק (דברים לב א) ‘האזינו השמים‬ ‫זו של האזינו‪ ,‬ומלת ‘האזינו’ גימטריא‬ ‫עולם‪ ,‬ששם עיקר מקום מושבך‪,‬‬ ‫לפנינו כמה פעמים כמו שעה וחצי‬ ‫ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי’‪,‬‬ ‫‘הסוד’ עם ארבע אותיותיו‪ ,‬והנה‬ ‫והיינו ‘בהיות לאל ידך לעשות’‪‘ ,‬ידך’‬ ‫בדברי אלוקים חיים המאירים לנפש‬ ‫‘האזינו השמים ואדברה’‪ ,‬דיבור הוא‬ ‫כוונת משה רבינו ע״ה במה שאמר‬ ‫הוא מקומך כמו ‘ויד תהיה לך’‪ ,‬דהיינו‬ ‫כל חי‪ ,‬רזין דאורייתא ממש‪ ,‬בשמחה‬ ‫לשון קשה‪ ,‬כי הבעלי דעת וצדיקים‬ ‫‘האזינו השמים’ וכו’‪‘ ,‬האזינו השמים’‬ ‫בעת שהאל מכין לך מקומך באותו‬ ‫וחדוות ה׳ היא מעוזו’‪.‬‬ ‫הגדולים שהם בבחינת השמים יכולים‬ ‫הם הנר״ן‪ ,‬דמלת ‘השמים’ גימטריא‬ ‫עולם ללכת לו‪ ,‬והיינו בעת פטירתך‪,‬‬ ‫כשעתיים נשא הרבי דברי חסידות‬ ‫לדבר לפניו יתברך שמו דיבורים קשים‪.‬‬ ‫נשמה‪ ,‬וכל הנר״ן בכללותם נקראים‬ ‫באותה שעה אל תמנע טוב מבעליו‪,‬‬ ‫עמוקים ואך מדי פעם עצר בשטף‬ ‫‘ותשמע הארץ אמרי פי’ מרמז להמון‬ ‫נשמה או רוח או נפש‪ ,‬נמצא ‘השמים’‬ ‫כל מה שיש בלבך גנוז מסתרי התורה‬ ‫תורתו‪ ,‬פנה אל הנוכחים ושאלם אם‬ ‫עם שהם בבחינת ארץ‪ ,‬הם מוכרחים‬ ‫שהוא גימטריא נשמה משתמשת על‬ ‫ומצפונותיה גלה אותו ליראי ה׳‬ ‫כבר האיר השחר‪ .‬שעה קלה לפני עלות‬ ‫לדבר אמרים רכים ולהתחנן על נפשנו‬ ‫הנר״ן‪ ,‬ואמר משה רבינו ע״ה לפניהם‪,‬‬ ‫ולחושבי שמו‪.‬‬ ‫השחר‪ ,‬לקראת סוף אשמורה שלישית‪,‬‬ ‫ממנו ית”ש‪ ,‬אמנם חטאתי אכן אתה‬ ‫תנו דעתכם והכינו נר״ן שלכם לשמוע‬ ‫וכן מצינו שעשו אבות העולם ע״ה‪,‬‬ ‫כשחוט של חסד וטהרה משוך בעולם‪,‬‬ ‫ברחמיך הרבים עזור על דבר כבוד‬ ‫סודות התורה‪‘ .‬ותשמע הארץ אמרי‬ ‫דבאברהם ע״ה כתוב בשעת פטירתו‪,‬‬ ‫הגיע בדרושו למילים‪‘ :‬כי עמך מקור‬ ‫שמך ואז השי”ת בודאי ירחם עליהם‬ ‫פי’‪ ,‬הארץ היא הגוף‪.‬‬ ‫‘ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק’‪,‬‬ ‫חיים באורך נראה אור’ – ‘מחיי החיים’‪.‬‬ ‫וישמע תפילתם‪.‬‬ ‫דברים כלפי מעלה‬ ‫וזה מיירי על סודות התורה‪ ,‬שהרי אם‬ ‫משאמר מילים אלו‪ ,‬משתתק הרבי‬ ‫‪‬‬ ‫פעם נכנס הרב הקדוש רבי לוי‬ ‫תפרש הפסוק כפשוטו שנתן ליצחק כל‬ ‫ומשתהה כשעיניו עצומות‪ .‬החסידים‬ ‫פירש הרב הקדוש רבי ישכר דב‬ ‫יצחק מברדיטשוב זיע”א לבית המדרש‬ ‫מה שקנה בעולם הזה‪ ,‬הרי כתיב אחר‬ ‫מבינים כי הרבי אוסף את כוחותיו‬ ‫מבעלזא זיע”א את הפסוק ‘האזינו‬ ‫הגדול בברדיטשוב ומצא שם מגיד‬ ‫כך ‘ולבני הפילגשים אשר לאברהם‬ ‫כדי להמשיך הלאה‪ ,‬וממתינים אפוא‬ ‫השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי‬ ‫אורח שעמד על הבימה ודרש באזני‬ ‫נתן אברהם מתנות’‪ ,‬והרי נתן הכל‬ ‫בדומיה להמשך דבריו‪ .‬אך הדקות‬ ‫פי’‪‘ ,‬האזינו השמים ואדברה’ היינו‬ ‫הקהל‪ .‬כדרך מגידים הוכיח האיש את‬ ‫ליצחק‪ ,‬אלא הכוונה דנתינה הזאת‬ ‫חולפות‪ ,‬ואין תנועה‪ .‬רוכן אחד מבני‬ ‫דלהשמים יכולים לדבר קשה‪ ,‬אבל‬ ‫קהל השומעים בדברים קשים‪ ,‬ובייחוד‬ ‫שנתן אברהם ליצחק הם סודות התורה‬ ‫הבית לעבר הרבי ולתדהמתו מבחין‬ ‫תפילה‬ ‫לאנשי עולם הזה ‘ותשמע הארץ אמרי פי’‬ ‫דאמירה היא לשון רכה‪ ,‬היינו דהנהגה יהיה‬ ‫פנינים ומרגליות בעניני‬ ‫במידת הרחמים‪.‬‬ ‫צידוק הדין‬ ‫עבודה שבלב זו תפילה‬ ‫כתב מרן החתם סופר זיע”א באחת‬ ‫מאגרותיו‪“ :‬והנה ביצקי מים על ידו [של‬ ‫פסוקה‪ ,‬כי על ידי זה “מברר השכל” ויוכל אחר כך‬ ‫עם הספר ישוב מחשבתו‬ ‫הגאון הקדוש רבי נתן אדלר זיע”א] בתחלת‬ ‫בואו לבאסקאוויטץ‪ ,‬ולא היה לו כי אם בן‬ ‫להתפלל כראוי‪ .‬ומטעם זה מקדימים לפני התפילה את‬ ‫שח הרב הקדוש רבי נתן דוד משידלובצא זי”ע‪ ,‬בשם‬ ‫אמירת פרק ‘איזהו מקומן של זבחים’‪ ,‬שכן מובאות בו‬ ‫קטן ובת אחת כמו בת י”ב שנה‪ ,‬אהובה לו‬ ‫זקנו ‘היהודי הקדוש’ מפשיסחא (‘תפארת היהודי’ אות כט)‪:‬‬ ‫במעשיה‪ ,‬כאמה כן בתה‪ ,‬אי אפשר לספר‬ ‫הלכות פסוקות‪.‬‬ ‫ההכנה לתפילה באופן שיעמוד להתפלל בכונה‬ ‫ענין ברור השכל הוא‪ ,‬שמחשבות האדם הן זכות‬ ‫שבחה‪ ,‬ובעוונותינו הרבים מתה שם‪ ,‬ולא‬ ‫וביראה‪ ,‬בבחינת ‘כל עצמותי תאמרנה’‪ ,‬היא על ידי שני‬ ‫דמע עינו‪ ,‬והיה מצדיק הדין בשמחה גדולה‬ ‫וטהורות‪ ,‬והוא מכון דעתו כראוי למה שמוציא מפיו‪,‬‬ ‫ענינים‪ :‬א‪ .‬נקיון הגוף‪ ,‬שבכך מסיר הפסולת והמותרות‬ ‫ונפלאה אשר לא ראיתי ממנו דוגמתו בתפלת‬ ‫מתוך רגש חם ובלא שיטרידוהו מחשבות זרות‪ .‬הלימוד‬ ‫מאיתו‪ ,‬והוא בבחינת ‘סור מרע’‪ .‬ב‪ .‬ואחר כך לימוד‬ ‫שמחת תורה‪ .‬אך ביום השבת פרשת וירא‪,‬‬ ‫המסוגל ביותר לברור השכל הוא לימוד הלכות פסוקות‪,‬‬ ‫גמרא ותוספות שסגולתו לטהר את המוח‪ ,‬וזה הוא‬ ‫והוא היה רגיל לעלות לכהן ולמפטיר בכל‬ ‫כלומר לימוד שאין בו קושיות ותרוצים ודחיות וכדומה‪,‬‬ ‫בחינת ‘ועשה טוב’‪.‬‬ ‫שבת‪ ,‬וגם באותו השבת שבתוך השבעה לא‬ ‫אלא רק דבר הלכה פסוקה‪.‬‬ ‫והוסיף‪ ,‬שכמו כן הלימוד‪ ,‬וביותר לימוד בעיון‬ ‫מנע מהנ”ל‪ ,‬אז באמרו ההפטרה זלג דמע‬ ‫והוסיף עוד רבי אהרן מקרלין‪ ,‬בשם הרב הקדוש‬ ‫וביגיעה קודם התפילה‪ ,‬כולל בתוכו שתי בחינות אלו –‬ ‫אחד מעיניו וקבלו בידו‪ ,‬ומיד חזר ונהפך‬ ‫רבי שלמה מקרלין זי”ע‪ ,‬כי כיון שהאלוקים עשה את‬ ‫סור מרע‪ ,‬ועשה טוב‪.‬‬ ‫לאחר‪ ,‬ושוב לא נראה בו שום רמז עצבות‬ ‫האדם ישר (קהלת ז כט)‪ ,‬ואחר כך עיקם האדם את דרכיו‪,‬‬ ‫ענין זה נרמז במאמר הכתוב (אסתר ט כה) ’עם‬ ‫ולא הזכיר שמה כלל‪.‬‬ ‫מוטל עליו לחזור ולהתישר‪ .‬ועיקר ישרות השכל טמונה‬ ‫הספר ישוב מחשבתו הרעה’ – הרי שהספר מסלק את‬ ‫‪‬‬ ‫בתורה‪ .‬נמצא כשהאדם לומד בעיון קודם התפילה‪,‬‬ ‫המחשבות הרעות‪ ,‬שהן ’מותרות הראש’‪ ,‬וזהו ’סור מרע’‪.‬‬ ‫נתיישר השכל אצלו‪ ,‬ואז תפילתו כראוי‪.‬‬ ‫כתב בספר חרדים (מ”ע פ”א לא)‪ :‬להצדיק‬ ‫ובנוסף הלימוד הוא בחינת ’ועשה טוב’‪ ,‬שמוסיף‬ ‫הדין על המאורע בין בגופו בין בבניו בין‬ ‫למדנו אם כן‪ ,‬כי לימוד תורה מישר ומברר את השכל‪,‬‬ ‫בעצמו קדושת התורה‪ ,‬וכפי הידוע שאין ’טוב’ אלא‬ ‫בממונו‪ ,‬שנאמר ‘וידעת עם לבבך כי כאשר‬ ‫ולכן כשלומד לפני התפילה‪ ,‬תהא תפילתו מתוך כוונה‬ ‫תורה‪ ,‬כמו שנאמר (משלי ד ב) ’כי לקח טוב נתתי לכם‪,‬‬ ‫ייסר איש את בנו ה’ אלהיך מיסרך’‪ .‬ויקבע‬ ‫וטהרת הלב‪.‬‬ ‫תורתי אל תעזובו’‪.‬‬ ‫זה בלבו ויכוף ראשו וישתוק שנאמר ‘וידום‬ ‫בעומק הדברים‪ ,‬עקמומית השכל‪ ,‬שהיא הגורמת את‬ ‫נמצא‪ ,‬שהלימוד ביגיעה הוא ההכנה האמיתית‬ ‫אהרן’‪ .‬ולא יצדיק נפשו מאלהים גם לא‬ ‫חוסר הריכוז והכונה בתפילה‪ ,‬נגרמת מחמת התאוות‬ ‫לתפילה‪ ,‬שעל ידי זה ניצל ממחשבות זרות‪ ,‬וכל כולו‬ ‫יאמר מקרה הוא‪ ,‬כי אז ילך עמו השי”ת‬ ‫הגשמיות שהאדם משוקע בהן‪ .‬לימוד התורה מזכך את‬ ‫מרוכז במילות התפילה ודבוק בבוראו‪.‬‬ ‫בחמת קרי אלא יפשפש במעשיו וישוב‬ ‫הנפש‪ ,‬וכשמתפלל מתוך טהרת הנפש‪ ,‬ממילא באה‬ ‫וכפי שכתב הרב הקדוש רבי קלונימוס קלמן הלוי‬ ‫בתשובה וזה חלק עיקרי ממצות ואהבת את‬ ‫תפילתו מתוך כוונה זכה ורגשי קודש‪.‬‬ ‫מקראקא זי”ע בספרו ’מאור ושמש’ (פר’ בראשית)‪ ,‬כי‬ ‫ה’ דכתיב ‘בכל מאדך’‪ ,‬ודרשו ז”ל בכל מדה‬ ‫אנו משכימים והם משכימים‬ ‫מי שלא תיקן מידותיו כראוי ולא עידן את תאוותיו‬ ‫ומדה שהוא מודד לך בין טוב ובין יסורין‬ ‫בכל הדורות הפליגו צדיקים בגודל מעלת הלימוד‬ ‫הגשמיות‪ ,‬לא יהא בכוחו לקרוא פסוק ראשון של קריאת‬ ‫לקבל בשמחה‪.‬‬ ‫קודם התפילה‪ ,‬שסגולה גדולה הוא ענין זה‪ ,‬שתתקבל‬ ‫שמע ולומר ‘אחד’ בכונה ברורה וראויה‪ ,‬כי המחשבות‬ ‫‪‬‬ ‫התפילה ברצון‪.‬‬ ‫הזרות עדיין שולטות בו ומבלבלות אותו‪.‬‬ ‫על הפסוק (דברים לב ד) ’הצור תמים פעלו‬ ‫מרבה היה הרב הקדוש רבי יוסף גרינוולד מפאפא‬ ‫וכפי המידה שהוא מזכך עצמו‪ ,‬כן ממליך אותו‬ ‫כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול‬ ‫זי”ע בעל ’ויחי יוסף’ לזרז את בני ישיבתו שישכימו‬ ‫יתברך שמו בשעת אמירת “שמע ישראל”‪.‬‬ ‫צדיק וישר הוא’‪ ,‬פירש רבינו האור החיים‬ ‫ללמוד כל יום באשמורת הבוקר לפני התפילה‪.‬‬ ‫והעצה היעוצה לאדם‪ ,‬שיוכל לומר ’אחד’ בלא‬ ‫הקדוש זיע”א שבא הכתוב ללמדנו שעל‬ ‫והזכיר את דבריו של הרב הקדוש רבי צבי הירש‬ ‫שיבלבלו אותו המחשבות זרות‪ ,‬היא ללמוד קודם‬ ‫האדם להצדיק עליו את הדין‪ :‬לזה העיר‬ ‫מזידיטשוב זי”ע‪ ,‬שהיה מביא הוכחה לכך ממאמר‬ ‫התפילה הרבה משניות‪ ,‬גמרא וזוהר‪ ,‬ולכון בלימודו‬ ‫שאם האדם עסק בתורה ומזונותיו קשים‬ ‫רבותינו ז”ל (בבא מציעא קז‪ ):‬שאכילת פת שחרית מבטלת‬ ‫לתכלית זו שעל ידי לימודו יוכל לומר “שמע ישראל ה’‬ ‫ולחם אין‪ ,‬או שרואה אדם שאין עליו עול‬ ‫תשעים ושלושה חלאים התלויים במרה‪.‬‬ ‫אלקינו ה’ אחד” כדת וכנכון‪.‬‬ ‫תורה ומואס בלומדיה ומודדין לו במדה‬ ‫פירש הצדיק מזידיטשוב שהכוונה על לימוד תורה‬ ‫את דבריו סים המאור ושמש בהבטחה מיוחדת‪“ :‬ואם‬ ‫גסה אכול ושבוע והותר‪ ,‬כיעודים שנאמרו‬ ‫קודם התפילה‪ ,‬שהלא ‘פת’ בגימטריא עולה ארבע מאות‬ ‫ילמד בכונה זו‪ ,‬בודאי יזכה להמליך הקדוש ברוך הוא‬ ‫ללומדי תורה ונהפוך הוא‪ ,‬לא מפני זה יבעט‬ ‫ושמונים‪ ,‬בדיוק כמנין ‘תלמוד’‪ ,‬וגם לימוד התלמוד יש‬ ‫על כל העולמות עליונים ותחתונים”‪.‬‬ ‫ותולד בו ח”ו מינות אלא יצדיק הדין עליו‬ ‫בו סגולה לבטל מהאדם חלאים רעים‪.‬‬ ‫דבר זה רמז הרב הקדוש רבי שלום מבעלזא זי”ע‬ ‫ויאמר ה’ אמת ודינו דין אמת‪ ,‬והוא אומרו‬ ‫בכתוב (דברים לב ב) ‘יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי‬ ‫הצור פירוש לשון תוקף וחוזק וזה יגיד אל יד‬ ‫עוד היה הרבי מפאפא רגיל לספר מעשה שהיה‪:‬‬ ‫כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב’‪ ,‬בשם רבו החוזה‬ ‫ה’ הרודה באדם אף על פי כן תצדיק ותאמר‬ ‫ממול ביתו של הרב הקדוש רבי מנחם מנדל מרימנוב‬ ‫תמים פעלו‪ ,‬זה כנגד מה שרואה את שדרכו‬ ‫זי”ע התגורר גוי אחד‪ ,‬שהיה נפח במקצועו‪ .‬הלה היה‬ ‫הקדוש מלובלין זי”ע (‘אבני זכרון’ אות תקנב)‪ ,‬שאדם הלומד‬ ‫דף גמרא לשם שמים לפני התפילה‪ ,‬הרי הוא מזמר בכך‬ ‫למדוד בגסה של טובה ומדדו בדקה‪ ,‬וגמר‬ ‫קם בהשכמה בכל בוקר‪ ,‬ומכה בקורנסו על הסדן לצורך‬ ‫אומר כי כל דרכיו משפט כלל בזה גם את‬ ‫פרנסתו‪.‬‬ ‫את הקליפות‪ ,‬כלומר מכרית את המקטרגים הרוחניים‬ ‫המשטינים ומונעים את התפילה מילעלות‪ ,‬ועושה לו‬ ‫שדרכו למדוד טובה בדקה ומדדו לו בגסה‪,‬‬ ‫באחד הימים הבחין הרבי רבי מנדלי שהגוי הקדים‬ ‫כי כל דרכיו משפט כי לא הביא יסורין על‬ ‫אותו והשכים לפניו לעבודתו‪ .‬מיד נשא הצדיק קל‬ ‫דרך בשמים לעליית התפילה‪.‬‬ ‫הצדיק עד שנתחייב בהם ולא הביא טובה‬ ‫וחומר בנפשו‪“ :‬מה אם גוי זה לצורך חיי שעה מקצר כל‬ ‫והטעם הוא‪ ,‬כי המאור שבתורה שבעל פה מעורר‬ ‫על הרשעים אלא אם זכו לה כפי מעשיהם‪.‬‬ ‫כך בשנה‪ ,‬אני שנבראתי לעבודת בוראי – על אחת כמה‬ ‫לבו של האדם לתשובה‪ ,‬וכוח התשובה יפה לזמר‬ ‫עריצים ושתתקבל תפילתו‪.‬‬ ‫שאל אביך ויגדך‬ ‫וכמה!”‬ ‫וזו כונת הכתוב‪‘ :‬יערף’‪ ,‬לשון עריפה והכרתה‪‘ .‬כמטר‬ ‫כתב הרב הקדוש ה’תפארת שלמה’‬ ‫התחיל אפוא להשכים בשעה יותר מוקדמת‪ ,‬אלא‬ ‫מראדומסק זיע”א (פרשת ויגש)‪ :‬וכן כתיב‬ ‫שהגוי השכן נתקנא בו וניסה להתחרות בו ולהשכים‬ ‫לקחי’‪ ,‬היא התורה שנקראת (משלי ד ב) ‘לקח טוב’‪ .‬ועל‬ ‫ידי כך ‘תזל כטל אמרתי’ – תתקבל התפילה לרצון‪.‬‬ ‫(דברים לב ז) ’שאל אביך ויגדך’‪ ,‬לשון שאלה‬ ‫לפניו‪ .‬להבדיל‪ ,‬הרבי רבי מנדלי הוסיף אומץ והקדים‬ ‫מאבא עילאה‪’ ,‬ויגדך’ לשון המשכה לך‪ .‬וזהו‬ ‫עוד יותר‪ ...‬כך המשיכו להתחרות זה בזה‪ ,‬עד שלא‬ ‫ליישר את השכל‬ ‫שנאמר ‘אדני שאל’ לשון שאלה‪‘ .‬את עבדיו’‪,‬‬ ‫נותר לגוי זמן לשנה כי אים שעה אחת‪ ,‬ולא היה מסוגל‬ ‫דברים דומים מצינו אצל הרב הקדוש רבי אהרן‬ ‫פירוש‪ ,‬העבדות‪‘ .‬היש לכם אב’ מבחינת יש‬ ‫לעמוד בזה‪ ,‬ומת‪.‬‬ ‫מקרלין זי”ע בספרו ’בית אהרן’ (פסח)‪ ,‬שהזהיר מאוד על‬ ‫לנו אב זקן היא הארה מבחינת זקן מלא‬ ‫או אז גילו משמים לרבי רבי מנדלי‪ ,‬ששר הטומאה‪,‬‬ ‫לימוד גמרא עם תוספות קודם התפילה בעיון‪ ,‬כל אחד‬ ‫רחמים מי”ג מכילין דרחמי ‘וילד זקונים’‬ ‫המלאך ס”מ בעצמו‪ ,‬הוא אשר נתלבש בגוי זה על מנת‬ ‫לפי כשרון עיונו וכפי הכמות שהוא מסוגל ללמוד‪.‬‬ ‫הוא התולדה מההארה מעולמות העליונים‬ ‫לנסותו‪ ,‬ויהי הדבר לפלא‪.‬‬ ‫אכן‪ ,‬סמוך לתפילה ממש‪ ,‬יש לעמוד מתוך הלכה‬ ‫המשך בעמוד ד’‬ ‫המשך מעמוד ג’‬ ‫על התורה‬ ‫המשך מעמוד א’‬ ‫שבת קודש‬ ‫בהשכינה להאיר על הארץ קדושה וברכה‬ ‫רבי חיים אלעזר ממונקאטש זי”ע‬ ‫ובעל הבית הנרגש התרוצץ ברחבי‬ ‫קרב אלי‪ .‬ושאל אותי מה נעשה עמך‬ ‫וכל טוב אמן סלה‪.‬‬ ‫סיפור זה בדרשתו בשבת שובה‪,‬‬ ‫ביתו בקדחתנות‪ ,‬מפקח על ההכנות‬ ‫היום? כי בכל דף ודף מהתפילה שלי‬ ‫‪‬‬ ‫תוך שהוא מציין שבכוונה תחילה‬ ‫לביקור‪.‬‬ ‫היית אתה עומד‪...‬‬ ‫ואילו הרב הקדוש בעל ’בית אברהם’‬ ‫לא הסביר הצדיק מטורטשין את‬ ‫כאשר נראתה מרחוק כרכרתו של‬ ‫וכפל הדברים‪ ,‬ופטר אותי לילך‪.‬‬ ‫מסלונים זיע”א אמר (פרשת בשלח)‪ :‬זה אלי‬ ‫הנמשל‪ ,‬מפני שלא רצה להזכיר‬ ‫הרב‪ ,‬אץ הגביר לקראתה ובכבוד‬ ‫ומעיד אני על עצמי שעל ידי‬ ‫וכו’ אלהי אבי וכו’‪ .‬יש מי שהוא בבחינה‬ ‫חטא ועוון בראש השנה‪ ,‬ורק רמז‬ ‫גדול הוביל את הרב הנכבד אל‬ ‫התורה הזאת דבקה נפשי אחריו ולא‬ ‫שיכול לומר ‘זה אלי’‪ ,‬ומי שאינו בבחינה‬ ‫את התוכחה במשלו‪.‬‬ ‫הטרקלין המואר באור יקרות‪.‬‬ ‫יכולתי להסיח דעתי רגע אחד!‬ ‫זו יכול לומר ‘אלקי אבי’‪.‬‬ ‫“אמנם כעת עומדים אנו בשבת‬ ‫הרב התיישב בראש השולחן‪,‬‬ ‫וכאשר התפללתי תפילת שחרית‬ ‫וסיפר על הרב הקדוש רבי אלעזר‬ ‫שובה‪ ,‬ויש להזכיר את החטאים כדי‬ ‫ובעל הבית נטל בידו את הגביע‬ ‫היו נובעים הדברים בעומק לבי‬ ‫מליז’נסק‪ ,‬התארח פעם על שולחן‬ ‫לשוב עליהם בתשובה”‪ ,‬אמר הרבי‬ ‫שהוכן לרב ותר בעיניו אחר בקבוק‬ ‫ומוחי בכל התפילה‪ ,‬ולבי נפתח כמו‬ ‫הרב הקדוש רבי ברוך ממעז’יבוז’ זי”ע‪,‬‬ ‫ממונקאטש‪ ,‬ופרש את הנמשל‪:‬‬ ‫יין משובח למזוג לברכת ‘לחיים’‪.‬‬ ‫שאומרים ‘פתח לבי בתורתך’‪...‬‬ ‫ובאמצע עריכת השולחן צעק רבי אלעזר‬ ‫בעל הבית הוא הקדוש ברוך‬ ‫פניו החמיצו כאשר הבחין במבחר‬ ‫וכיון שראיתי זאת נדבקתי בו‬ ‫מתוך התרגשות‪ :‬טאטע!‬ ‫הוא‪ ,‬והביקור הנכבד הוא יום ראש‬ ‫שהונח על השולחן‪.‬‬ ‫באמת‪ ,‬ולא חיפשתי עוד רבי אחר!”‬ ‫אמר לו הרבי רבי ברוך בלשון הגמרא‪:‬‬ ‫השנה‪ ,‬יום המלכתו על כל הברואים‪,‬‬ ‫“רד נא אל מרתף היינות ומלא נא‬ ‫מי יתן ונזכה כולנו לתשובה‬ ‫‘ודילמא לאו אביו הוא?’‬ ‫והבורא יתברך שולח את משרתיו‪,‬‬ ‫את הצלוחית ביין המשובח ביותר”‪,‬‬ ‫שלמה כזו‪.‬‬ ‫כשבא אחר כך רבי אלעזר לפני אביו‬ ‫אלו ישראל‪ ,‬להביא את היין הטוב‪,‬‬ ‫פנה למשרתו שניצב הכן‪“ .‬מזוג‬ ‫וסיפר לו הדבר אמר לו אביו‪ :‬היה לך‬ ‫אלו מעשיהם הטובים שהם מקור‬ ‫מחיר יין‬ ‫מהחבית הממוקמת בירכתי המרתף‪.‬‬ ‫מגדולי החסידים שבדורו היה הרב‬ ‫להשיבו‪‘ :‬שאל אביך’ לעתים‪ ,‬יש לאדם‬ ‫ההשפעות בעולם‪.‬‬ ‫יין עתיק ביותר מכילה היא‪ ,‬ודעת‬ ‫לשאול לו אב‪...‬‬ ‫הקדוש רבי צבי הירש מפרצובה זי”ע‪.‬‬ ‫הרבים‪,‬‬ ‫שבעונותינו‬ ‫אלא‬ ‫זקנים נוחה הימנו”‪.‬‬ ‫רבי צבי הירש האריך ימים‪ ,‬ובמשך‬ ‫וכה הגיד הגאון הקדוש בעל ’דברי‬ ‫מקלקלים בני ישראל בחטאיהם את‬ ‫המשרת פנה למלא את פקודת‬ ‫למעלה מששים שנה הסתופף בצל‬ ‫יחזקאל’ משינאווא זיע”א (הפטרת פרשת‬ ‫צינורות הקדושה המשפיעים על‬ ‫אדונו‪ ,‬ובעל הבית החל לגלגל עם‬ ‫קדשם של שבעה צדיקים‪.‬‬ ‫מסעי)‪“ :‬שמעתי שהרב הקדוש רבי ר’‬ ‫הארץ‪ ,‬ופותחים את הברזים לשפכם‬ ‫הרב שיחה תורנית עד שישוב הנער‪.‬‬ ‫אלימלך זי”ע אמר‪ :‬מי שמכיר את הצדיק‬ ‫בצעירותו נסע לחוזה הקדוש‬ ‫לריק במעשיהם הגורמים שירד שפע‬ ‫עברו השניים מענין לענין‪,‬‬ ‫הקדוש רבי פנחס מקוריץ זי”ע הוא מסוגל‬ ‫מלובלין ולבנו הרב הקדוש רבי יוסף‬ ‫לסטרא‪-‬אחרא חלילה‪.‬‬ ‫וכדרכה של תורה נמשכו בשיחה זמן‬ ‫מטורטשין זכותם תגן עלינו‪ ,‬לאחר‬ ‫ליראת שמים‪ .‬וכאשר שמע זאת בנו‬ ‫ואמנם יש להמליץ עליהם‬ ‫רב‪ ,‬והמשרת טרם הופיע‪.‬‬ ‫הקדוש ר’ אלעזר זי”ע נסע לרבי פנחס‪.‬‬ ‫מכן נסע לפשיסחא אל הרבי רבי‬ ‫שנעשות העברות כאשר הם‬ ‫לפתע התנער בעל הבית ממקומו‬ ‫שמחה בונים מפשיסחא זי”ע ‪ ,‬אחריו‬ ‫ובעת שישב על יד שולחנו של רבי‬ ‫שיכורים‪ ,‬שהרי “אין אדם עובר עברה‬ ‫באי‪-‬נעימות‪“ .‬יסלח נא לי רבנו‪.‬‬ ‫אל ממשיך דרכו ה’שרף’ מקוצק‪,‬‬ ‫פנחס‪ ,‬הפטיר טאטע‪ ,‬ואמר רבי פנלס‬ ‫אלא אם כן נכנס בו רוח שטות” (סוטה‬ ‫אלך לראות מדוע מתעכב המשרת‬ ‫עם פטירתו החל לנסוע לגור לבעל‬ ‫“ודילמא לאו אביו הוא?”‬ ‫ג‪ ,).‬אך כאשר לאחר כל מעללים אלו‬ ‫מלשוב עם היין”‪ ,‬התנצל‪.‬‬ ‫ה’חידושי הרי”מ’‪ ,‬לאחר מכן נסע‬ ‫ובשובו לביתו אמר לו אביו‪ :‬היה לך‬ ‫באים בני ישראל ומבקשים ביום זה‬ ‫לאלכסנדר אל הרב הקדוש רבי חנוך‬ ‫להשיבו ‘שאל אביך’ שיש לו לאדם לשאול‬ ‫ירד הגביר במדרגות המרתף וריח‬ ‫מאת הבורא בקשות גשמיות‪ ,‬הרי‬ ‫עז היכה באפו‪ .‬ריח משכר של יין‬ ‫העניך הכהן‪ ,‬ובערוב ימיו אל בעל‬ ‫לו אב‪.‬‬ ‫הם כאותו משרת שיכור‪ ,‬שלא די‬ ‫ה’שפת אמת’ מגור‪.‬‬ ‫שפשט בחלל המרתף‪.‬‬ ‫ועל פי דברי קדשו פירש את הפסוק‬ ‫במעשהו הנורא‪ ,‬עוד מעז לתבוע‬ ‫פעם בקשו רבו החמישי‪ ,‬הגאון‬ ‫(ירמיה ב ד‪-‬ה) ‘הלא מעתה קראת לי אבי’‪,‬‬ ‫“היכן אתה?” קרא‪ .‬לרגע נחרד‪.‬‬ ‫העלאה בשכרו‪...‬‬ ‫הקדוש רבי יצחק מאיר מגור זי”ע‪,‬‬ ‫הגם שאינו עוד במדרגה זו שיקרא‬ ‫שמא ארע למשרת דבר מה?‬ ‫ומטעם זה הזהירו מאוד בתיקוני‬ ‫לומר בפניו דבר תורה ששמע מרבו‬ ‫להקב”ה אבי‪ ,‬אם בכל כחו יתחזק ויקרא‬ ‫במקום תשובה שמע קול משקה‬ ‫הזוהר הקדוש (תקון ו’ כב‪ ).‬על אלו‬ ‫רבי יוסף מטורטשין‪.‬‬ ‫אבי יעזור לו הקב”ה שיגיע לבחינת ‘אלוף‬ ‫זורם‪ .‬הברז פתוח‪...‬‬ ‫הצווחים ככלבים ‘הב הב’‪ ,‬וכל‬ ‫התנצל רבי צבי הירש שדבר‬ ‫נעורי אתה‪.‬‬ ‫תפילתם היא בבקשות מאת הבורא‪,‬‬ ‫בזהירות ירד במדרגות‪ ,‬ולחרדתו‬ ‫‪‬‬ ‫הבחין בשלולית‪-‬ענק של יין משובח‬ ‫תורה איננו זוכר‪ ,‬אך זוכר הוא‬ ‫שהיא עזות פנים כעזות הכלב‪.‬‬ ‫שפעם אחת נכנס הרבי בראש השנה‬ ‫וכתב בספר ’שיר חדש’ להגאון רבי‬ ‫המתפשטת על רצפת המרתף‪.‬‬ ‫אמנם‪ ,‬המשיך הרב ממונקאטש‬ ‫לפני התקיעות להיכל בית המדרש‪,‬‬ ‫שמואל יעקב ראטה מקליינוראדיין הי”ד‬ ‫ואמר‪ ,‬יש להמליץ זכות על ישראל‬ ‫ברזי כמה מהחביות פתוחים היו‪,‬‬ ‫וכאשר פתח את פיו לומר דברי‬ ‫(ענייני בין המצרים)‪ :‬ונראה לפי עניות דעתי‬ ‫אף לפי משל זה‪.‬‬ ‫והיין הטוב זרם בעדם בששון‪ .‬על‪-‬‬ ‫כיבושין כנהוג‪ ,‬אמר‪:‬‬ ‫לפרש שכוונתו הקדושה היתה גם על‬ ‫ידם התגוללו בקבוקים ריקים‪.‬‬ ‫כי אילו היו ישראל יושבים‬ ‫“היום לא אשמיע דברי תוכחה‪.‬‬ ‫תיבות ‘ויגדך’‪ ,‬והוא על דרך הגמרא (שבת‬ ‫ובפינת המרתף‪ ,‬שרוע היה על‬ ‫בשלום ובשלוה בארצם איש תחת‬ ‫אספר לכם מעשה בלבד”‪.‬‬ ‫פז‪‘ ).‬ויגד משה’‪ ,‬דברים שמושכין לבו של‬ ‫הארץ הנער המשרת‪ ,‬שיכור ומבוסם‪.‬‬ ‫אדם כאגדה‪ ,‬זהו נמי כאן ‘שאל אביך’‬ ‫גפנו ותאנתו‪ ,‬וחוטאים כנגד הבורא‬ ‫המעשה התרחש בביתו של אחד‬ ‫כאותו נער משרת‪ ,‬אכן היתה חומרת‬ ‫בידו אחוז קנקן הכסף‪ ,‬והוא לוגם‬ ‫שאל לך אב‪ ,‬ואם תשאל לך‪ ,‬אז ‘ויגדך’‪,‬‬ ‫מתוכו בהנאה רבה‪.‬‬ ‫הנגידים המפורסמים‪ .‬תורה וגדולה‬ ‫כלומר‪ ,‬ימשוך אותך כאגדה‪ ,‬שיהיה לך‬ ‫המעשה שלהם כמותו‪.‬‬ ‫התאחדו על שולחנו של הגביר דנן‪.‬‬ ‫אך כיון שישראל דוויים וסחופים‬ ‫מרוב תדהמה לא יכול היה הגביר‬ ‫רגיל היה בספרי התלמוד והפוסקים‬ ‫באמת לאב‪.‬‬ ‫להוציא מפיו מילה‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫בגלות המרה זה אלפי שנים‪,‬‬ ‫ותורתו שעשועיו‪ ,‬ומלבד זאת זכה‬ ‫מוכים נענים ונרדפים‪ ,‬הרי הם‬ ‫“היק‪ ...‬היק‪ ...‬טוב שבאת”‪ ,‬גרגר‬ ‫שעסקיו פרצו לרוב ועושר רב‬ ‫ובספר ’תורת אלף’ להגאון רבי שמעון‬ ‫לעומתו המשרת שהבחין במטושטש‬ ‫ישראל פאזען זצ”ל משאפראן‪( ,‬ענייני פסח)‬ ‫דומים למשרת מוכה יסורים ואפוף‬ ‫התעשר‪.‬‬ ‫מכאובים‪ ,‬שברדתו אל מרתף היין‬ ‫בדמותו של בעל הבית מבעד לענן‬ ‫באותו היום עליו נסוב המשל‪,‬‬ ‫כתב‪ :‬וזה הוא מה שאנו אומרים בהגדה‬ ‫השכרות‪.‬‬ ‫של פסח ‘וכאן הבן שואל’‪ ,‬כלומר‪ ,‬השתא‬ ‫שתה מעט מהיין על מנת להשתיק‬ ‫רבתה התכונה בבית הגביר‪.‬‬ ‫על ידי התגלות אור בהיר בשחקים אנו‬ ‫את מכאוביו ולשכוח את יגונו‪.‬‬ ‫“כבר מזמן רציתי לבקש תוספת‬ ‫הבית הגדול והמפואר צוחצח‬ ‫רואים האיך אנו רחוקים מבחינת בן‬ ‫ואם היה משרת זה מתנפל לרגלי‬ ‫על שכרי הזעום‪”...‬‬ ‫ומורק‪ ,‬האור בנברשות הכסף‬ ‫האמיתי‪ ,‬אבל גדול מאד בנו החשק‬ ‫אדונו ומבקש את סליחתו על הפשע‬ ‫ובמילים אלו החל רבי יוסף‬ ‫היקרות העלה‪ ,‬והמשרתות עמלו‬ ‫להקרא בנים לו יתברך‪ ,‬על כן כל אחד‬ ‫שביצע בשוגג‪ ,‬אין ספק כי היה נענה‬ ‫באמירת ‘למנצח לבני קרח מזמור’‬ ‫במטבח על הכנת מיני תופינים‬ ‫ואחד ‘שואל’ לעצמו בחינה זו של בן‪ .‬וזה‬ ‫לו ומוחל לו על מעשהו‪.‬‬ ‫הנהוג לומר לפני תקיעת שופר‪.‬‬ ‫ותקרובת עשירה‪.‬‬ ‫הוא ‘הבן שואל’‪ ,‬כלומר‪ ,‬ששואל בחינה‬ ‫וכך אומרים אנו לפני הקדוש‬ ‫התפעל בעל ה’חידושי הרי”מ’‬ ‫אחד מרבני המדינה המפורסמים‬ ‫זו להקרא ‘בן’‪ ,‬ואף שני תלמידי חכמים‬ ‫ברוך הוא‪ ,‬שכל עונותינו וחטאינו הם‬ ‫מאוד מהמשל‪ ,‬וקרא‪“ :‬משל זה נאמר‬ ‫הודיע על כונתו לבקר בבית הגביר‪,‬‬ ‫המחדדים זה את זה בהלכה עדיין צריכין‬ ‫תוצאה של יסורי הגלות‪ ,‬ולכשיגאלנו‬ ‫בחכמה נפלאה!” (‘שארית ישראל’ לר’‬ ‫על מנת לכבדו כהוקרה על מעשי‬ ‫לשאול‪ ,‬כלומר‪ ,‬לשאול בחינה זו‪.‬‬ ‫נעבוד אותו בלבב שלם (‘שער יששכר’‬ ‫ישראל הכהן גורז’יצאנסקי מטומשוב‪ ,‬עמ’ ‪)182‬‬ ‫הצדקה והחסד המרובים ועל‬ ‫חודש תשרי‪ ,‬מאמר ‘שובה ישראל’ אות יט)‪.‬‬ ‫באחת השנים‪ ,‬סיפר הרב הקדוש‬ ‫תמיכתו הרחבה בלומדי התורה‪,‬‬ ‫לשמיעת השיעורים ‪ -‬קול הלשון‪:‬‬ ‫‪03-6171077‬‬ ‫בס"ד‪ ,‬גליון קכ"ד | יום כיפור תשפ"ז‬ ‫נשים לעניין אמירת 'יזכור' בבית הכנסת‬ ‫מכתלי בית ההוראה‬ ‫תשובה ממורינו הרב שליט“א‬ ‫הוריהם לאחר פטירתם‪ ,‬ואילו הנשים אינן צריכות להקפיד על כך‪ .‬ויש לברר מנהג זה‬ ‫מאז פטירת אמה‪ ,‬לפני כמה שנים‪ ,‬מקפידה מרת חנה להגיע לבית הכנסת בכל‬ ‫וטעמו‪ ,‬והאם יש ענין לאמרו בבית הכנסת עם מניין דווקא?‬ ‫פעם שאומרים ’יזכור’‪ .‬בשאר תפילות החג אין הדבר מתאפשר לה תמיד‪ ,‬מפני הטיפול‬ ‫תשובה‪:‬‬ ‫בילדיה הקטנים‪ ,‬אבל לקראת הזכרת הנשמות היא משתדלת למצוא מי שישגיח‬ ‫הזכרת הנשמות ‪ -‬תפילה וצדקה בעד הנפטרים‬ ‫עליהם לזמן קצר‪.‬‬ ‫בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תרכא סעיף ו) נפסק‪‘ :‬נהגו לידור צדקות ביום הכיפורים‬ ‫לקראת יום כיפור סיכמה עם אחת משכנותיה שתשגיח על הילדים בשעת ’יזכור’‪.‬‬ ‫בעד המתים’‪ .‬וברמ”א (שם) הוסיף שמזכירים את נשמותיהם‪ ,‬משום שגם למתים יש‬ ‫אלא שבבוקר היום הקדוש התברר שהשכנה אינה יכולה להגיע‪ .‬בעלה עדיין היה בבית‬ ‫כפרה ביום הכיפורים‪ .‬נמצא ששורש המנהג הוא תפילה ובקשת רחמים‪ ,‬בצירוף זכות‬ ‫הכנסת‪ ,‬והיא נותרה בבית עם הילדים ואת תפילת ה’יזכור’ אמרה בביתה‪ ,‬אך אחר כך‬ ‫הצדקה הניתנת בעד הנפטר‪.‬‬ ‫הצטערה‪ :‬שמא לא נהגה כראוי‪ ,‬כי עיקר ההזכרה היא בבית הכנסת עם הציבור ובשעה‬ ‫בלבוש (אורח חיים סימן תצ סעיף ט) ביאר מדוע מזכירים נשמות בשלושת הרגלים‪ :‬מה‬ ‫שספר התורה מחוץ לארון הקודש‪ ,‬ולכן אין להשוות אמירה בבית לאמירה בציבור‪,‬‬ ‫שמזכירין נשמות ביום אחרון דפסח הוא משום שרוצין לפסוק צדקה‪ ,‬מפני שקורין‬ ‫והיה עליה להתאמץ יותר ולמצוא דרך להגיע לבית הכנסת לכבוד אמה‪.‬‬ ‫בו פרשת כל הבכור שכתובה בה איש כמתנת ידו וגו’‪ ,‬וכיון שפסקו צדקה נהגו ליתן‬ ‫המזַ ּכִ ים את‬ ‫אחת מידידותיה אמרה לה שאמירת ’יזכור’ שייכת בעיקר לבנים‪ ,‬שהם ְ‬ ‫המשך בעמ' ג'‬ ‫אמירת סליחות מול צורת מנורה‬ ‫ואני התנגדתי מסיבות שונות‪ .‬לאחר תקופה‬ ‫אותו שכן חלה במחלה קשה‪ ,‬וכעבור כמה‬ ‫הלכה למעשה‬ ‫לכבוד אמירת הסליחות‪ ,‬שכרה קהילה גדולה‬ ‫תשובות ממורינו הרב שליט“א‬ ‫חודשים נפטר לבית עולמו‪ ,‬מבלי שהספיק‬ ‫רשות שימוש בבית כנסת גדול‪ ,‬הנמצא בסמוך‬ ‫לשכונה‪ .‬בבית כנסת זה‪ ,‬על לוח עמוד החזן‬ ‫לבנות‪ .‬אני עדיין סבור שטענותיי לגוף‬ ‫העניין היו מוצדקות‪ ,‬אך עם זאת לקראת יום‬ ‫נמצא התרנגול טריפה לאחר הכפרות‬ ‫ישנו תבליט בצורת מנורה ומעליה צורת‬ ‫כתר‪ ,‬כמו העיטורים המצויים בפרוכות ובבתי‬ ‫הכיפורים אני רוצה לפייסו‪ ,‬ולבקש את סליחתו‬ ‫מנהגי להדר בעריכת כפרות במקום שיש בו‬ ‫כנסת‪ .‬בתפילת מנחה הבחין אחד המתפללים‪,‬‬ ‫על המריבה ועל הצער שאולי גרמתי לו‪ .‬האם‬ ‫שוחט‪ ,‬השוחט מיד לאחר מכן‪ ,‬ואת הבשר אני‬ ‫ששליח הציבור המדקדק במצוות אינו נעמד‬ ‫יש דרך לעשות זאת לאחר פטירתו? האם‬ ‫לוקח ונותן לעניים‪ .‬אירע שבבדיקת העוף הוא‬ ‫במרכז העמוד‪ ,‬אלא נוטה מעט הצידה‪ ,‬כדי‬ ‫לימוד משניות או נתינת צדקה לעילוי נשמתו‬ ‫נמצא טריפה‪ .‬האם צריך לערוך שוב כפרות?‬ ‫שלא להתפלל כשצורת המנורה והכתר כנגד‬ ‫מועילים לכך?‬ ‫ת‪ .‬אין צריך לעשות כפרות פעם נוספת‪ ,1‬ויש‬ ‫פניו‪ .‬האם יש איסור להתפלל כנגד צורות אלו?‬ ‫ת‪ .‬הדרך השלמה לבקש מחילה מן השכן היא‬ ‫שהחמירו בזה‪.2‬‬ ‫ומה הדין להתפלל כנגד צורת מנורה העשויה‬ ‫לעלות לקברו עם עשרה אנשים ולבקש שם את‬ ‫מאותיות מזמור 'למנצח בנגינות'? והאם גם‬ ‫מחילתו‪ .3‬בנתינת צדקה ולימוד לעילוי נשמתו יש‬ ‫בשעת אמירת סליחות יש להקפיד שלא לעמוד‬ ‫זכות גדולה לנשמת הנפטר‪ ,‬אך הם אינם מהווים‬ ‫בקשת מחילה מנפטר‬ ‫כנגד צורה?‬ ‫תחליף לבקשת המחילה על הקבר‪.4‬‬ ‫אחד משכניי לבניין רצה להרחיב את דירתו‪,‬‬ ‫ליורשים‪ ,‬בקשת המחילה על הקבר אינה‬ ‫ואומר שחטא לה' ולנפטר‪ .‬וכן כתב השו"ע‬ ‫טריפות בגלוי‪ ,‬לא אריך למיעבד לכפרה‪,‬‬ ‫‪ 1‬כ"כ באלף המגן )סי' תרה( שאם התברר‬ ‫במשנה‬ ‫מסלקת את החיוב הממוני‪ .‬וראה‬ ‫המשך בעמ' ב'‬ ‫)או"ח סי' תרו ס"ב( 'אם מת אשר חטא לו‪,‬‬ ‫אך זה הטריפות בפנים לא מאיס ונראה‬ ‫לאחר השחיטה שהתרנגול היה טריפה אין‬ ‫ברורה )שם סק"א( שכתב שבכל עניין הנוגע‬ ‫מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו‪,‬‬ ‫דיועיל ואין צריך אחר‪ ,‬דהרי גם שעיר‬ ‫צריך לחזור ולעשות כפרה אחרת‪ ,‬אלא יתן‬ ‫לממון אין לאדם לסמוך על הכרעת עצמו‪,‬‬ ‫ואומר‪ ,‬חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני זה‬ ‫המשתלח אפשר דאית ביה טריפות בפנים‬ ‫דמי הכפרה לעניים‪ ,‬והטעם הוא שעיקר‬ ‫אלא עליו לפרש פרטי המעשה לפני רב או‬ ‫שחטאתי לו'‪ .‬ובמשנה ברורה )שם ס"ק יד‬ ‫דמי בדוק לה בפנים‪ ,‬ועם כל זה התיקון‬ ‫טעם הכפרה הוא השחיטה כדי שיתן אל‬ ‫מורה הוראה ולברר כיצד לנהוג‪ .‬לפיכך‪,‬‬ ‫וס"ק טו( כתב שצריך לילך אל הקבר יחף‬ ‫נעשה בה וה"ה הכא‪ ,‬כי כל התיקון נעשה‬ ‫לבו כל המעשים שעושים עם התרנגול‪,‬‬ ‫אם לא נותרה כל תביעה ממונית והעניין‬ ‫ולפרט את החטא‪ ,‬ולאחר בקשת המחילה‬ ‫ע"י השחיטה דווקא‪ .‬אמנם בספר מועדים‬ ‫אולם חילק שאם נתנבלה הכפרה בשחיטה‪,‬‬ ‫הסתיים עם פטירתו‪ ,‬די בבקשת המחילה‬ ‫משיבים עשרת הנוכחים‪' :‬מחול לך‪,‬‬ ‫וזמנים )ח"א סי' נב בהגהה( הסתפק בשוחט‬ ‫נמצא שלא היה כאן שחיטה‪ ,‬צריך לחזור‬ ‫ובמעשים לעילוי נשמתו‪ .‬אך אם נותרה‬ ‫מחול לך'‪ ,‬שלוש פעמים‪ .‬עוד כתב שאם‬ ‫תרנגול לכפרה ונמצא טריפה אם יצא‪ ,‬וכתב‬ ‫ולעשות כפרה אחרת‪ .‬וכ"כ באשל אברהם‬ ‫זכות ממונית השייכת לעיזבון או ליורשים‪,‬‬ ‫הקבר רחוק יותר משלוש פרסאות‪ ,‬רשאי‬ ‫להחמיר בזה שלא מהני משום שטריפה לא‬ ‫)בוטשאטש מהדו"ת סי' תרה ס"א( שאין צריך‬ ‫יש לבררה בנפרד‪.‬‬ ‫לשלוח שליח‪ ,‬והשליח עולה לקבר עם‬ ‫מקרי חי כלל‪ ,‬ולכן פסול לשעיר המשתלח‬ ‫לעשות שנית כפרות כשנמצא טריפה‬ ‫‪ 4‬נתינת צדקה לעילוי נשמת מת היא דבר‬ ‫עשרה אנשים ואומר שהוא מבקש מחילה‬ ‫וכמבואר ברמב"ם‪ ,‬דכתיב )ויקרא טז‪ ,‬י( "יעמד‬ ‫עי"ש‪ ,‬וכ"כ בס" חוט שני )יו"כ סי' תר"ה( שיצא‪,‬‬ ‫ראוי מאוד‪ ,‬ובפרט לעת יום הכיפורים‪,‬‬ ‫בשליחות מי שחטא לו‪ .‬וכתב הקיצור שו"ע‬ ‫חי"‪ ,‬וטריפה אינו חי‪ ,‬וכן מבואר ברמב"ם‬ ‫שהרי אומר "זה התרנגול ילך למיתה"‪ .‬וכ"כ‬ ‫וכמו שכתב השו"ע )או"ח סי' תרכא ס"ו(‪:‬‬ ‫)סי' קלא ס"ה( שאם על ידי פירוט החטא יגרם‬ ‫)נזקי ממון פ"י ה"ז( שטריפה חשוב כמת‪ ,‬וא"כ‬ ‫בשו"ת אור לציון )ח"ד פ"ח ס"ד( שבנמצא‬ ‫'נהגו לידור צדקות ביום הכיפורים‬ ‫בזיון לנפטר אינו צריך לפרט את החטא‪.‬‬ ‫לא מועיל טריפה לכפרות‪ ,‬וכתב טעם נוסף‬ ‫טריפה יצא ידי חובה ואין צריך ליקח אחר‪.‬‬ ‫בעד המתים'‪ .‬והרמ"א הוסיף‪' :‬ומזכירין‬ ‫ובטעם הדבר שצריך עשרה בני אדם כתב‬ ‫שלא יועיל‪ ,‬שהאחרונים הוכיחו דשחיטה‬ ‫‪ 2‬אחד הטעמים שהביאו הפוסקים למנהג‬ ‫נשמותיהם‪ ,‬דהמתים גם כן יש להם כפרה‬ ‫הפרי מגדים )א"א סק"ז( שמאחר שאומר‬ ‫אינה מועילה כלל בטריפה ורק לטומאה‬ ‫הכפרות הוא שיהא דוגמת כפרת שעיר‬ ‫ביום הכיפורים'‪ .‬ובמשנה ברורה )שם ס"ק‬ ‫'חטאתי לאלוקי ישראל' הרי זה כזימון של‬ ‫בלבד מיקרי שחיטה‪ ,‬ולכן משני טעמים‬ ‫המשתלח שהיה מכפר על כל ישראל‪,‬‬ ‫יט( ביאר שנתינת הצדקה מועילה לנפטר‪,‬‬ ‫ברכת המזון שצריך עשרה‪ .‬ובערוך השולחן‬ ‫אלו הסיק שלא מועיל לכפרות גם בדיעבד‬ ‫כמבואר במחזור ויטרי )סי' שלט( ובקצה‬ ‫משום שאומרים שאילו היה בחיים היה‬ ‫)ס"ד( ביאר שכיון שיש עשרה השכינה שורה‬ ‫כשנמצא טריפה‪ .‬וכ"כ בספר תורת אביגדור‬ ‫המטה )על המטה אפרים סי' תרד ותרה סקי"ב(‬ ‫נותן אף הוא צדקה‪ .‬נמצא שנתינת הצדקה‬ ‫שם‪ ,‬ומשום כבוד השכינה ודאי שהמת‬ ‫)הגרא"מ כ"ץ אב"ד אסטרין סי' תרה( שאם נמצאה‬ ‫וכ"כ בספר ילקוט הגרשוני )סי' תרה סק"ב(‪.‬‬ ‫היא זכות לעילוי נשמתו‪ .‬כמו כן לימוד‬ ‫מוחל‪ .‬וברב פעלים )ח"ב סי' סב( כתב שעל‬ ‫הכפרה טריפה אחר השחיטה צריך לקחת‬ ‫ולפי טעם זה יש להחמיר בנמצא התרנגול‬ ‫משניות‪ ,‬גמרא‪ ,‬תהילים או כל דבר תורה‬ ‫ידי העשרה הדבר מתפרסם‪ .‬וראה בערוך‬ ‫אחר‪.‬‬ ‫טריפה‪ ,‬שהרי כתב הרמב"ם )הלכות עבודת‬ ‫לעילוי נשמת המת הוא זכות גדולה לנפטר‪.‬‬ ‫השולחן )שם( שאם נותר מן המחלוקת עניין‬ ‫‪ 3‬בגמרא )יומא פז‪ (.‬מבואר שמי שפגע‬ ‫יום הכיפורים פ"ה הי"ח( שטריפה פסול‬ ‫אולם כפי שמבואר בשו"ע עיקר פיוס המת‬ ‫ממוני ממשי‪ ,‬כגון חוב‪ ,‬נזק‪ ,‬הוצאה כספית‪,‬‬ ‫בחברו והנפגע מת לפני שהספיק לפייסו‪,‬‬ ‫לשעיר המשתלח‪ .‬ובשו"ת תורה לשמה‬ ‫הוא על ידי בקשת מחילה על קברו‪ ,‬ודברים‬ ‫זכות בנייה או התחייבות השייכת כעת‬ ‫מביא עשרה בני אדם‪ ,‬מעמידם על קברו‬ ‫)סי' קנ"ה( מחלק בין הטריפות‪ ,‬וכתב‪ :‬ודאי‬ ‫לתגובות‪:‬‬ ‫לשאלות בהלכה‪:‬‬ ‫א‬ ‫‪9917936@gmail.com‬‬ ‫‪ 02-803-9999‬שלוחה ‪rav@abiryaakov.com | 8‬‬ ‫הלכה למעשה‬ ‫תשובות ממורינו הרב שליט“א המשך מעמ' א'‬ ‫נעלי עור ביום כיפור‪ ,‬הרי הן 'מוקצה'‬ ‫לחינוך יש לחנכם במצווה זו‪ ,‬שאין להוציא דין‬ ‫ת‪ .‬בחריטת צורת מנורה על עמוד העץ אין‬ ‫ואסורות בטלטול?‬ ‫מכוח אחד מטעמי המצוה‪ .9‬ובפרט נכון הדבר‬ ‫איסור עשיית מנורת שבעה קנים‪ .5‬כשנגד עיני‬ ‫ת‪ .‬אם הנעליים מפריעות למעבר או לשימוש‬ ‫במי שיאכל ביום הכיפורים ב'שיעורים'‪ ,‬דהיינו‬ ‫המתפלל ישנו ציור או עיטור העלול למשוך‬ ‫במקום‪ ,‬מותר לפנותן‪ ,‬כי אף אם הן 'מוקצה'‬ ‫בכל אכילה פחות מכשיעור‪.10‬‬ ‫את מבטו ולהפריע לכוונתו‪ ,‬די שישפיל או‬ ‫ככלי שמלאכתו לאיסור‪ ,‬מותר לטלטלן לצורך‬ ‫יעצום את עיניו‪ ,‬או שיתפלל מתוך הסידור‪,‬‬ ‫מקומן‪ .‬אבל פינוי לשם סידור הבית בלבד אינו‬ ‫ברכה על שתיה מרובה לצורך הכנת‬ ‫ואין צורך להסיט את גופו מן הכיוון הראוי‬ ‫בהכרח צורך מקומו‪ .‬אך אם הנעליים מונחות‬ ‫הגוף לצום‬ ‫לתפילה‪ .6‬דין זה נאמר לעניין תפילת שמונה‬ ‫במרפסת ורוצה להכניסן רק שלא יתקלקלו מן‬ ‫עשרה‪ .‬עם זאת‪ ,‬גם בעת אמירת הסליחות‬ ‫השמש או הגשם‪ ,‬נחלקו הפוסקים אם הנעליים‬ ‫ביום שלפני הצום אני שותה הרבה‪ ,‬כדי‬ ‫ודאי מן הנכון שלא להביט בעיטור או בציור‪,‬‬ ‫להימנע מצמא ומהתייבשות בצום‪ .‬אני‬ ‫אם הדבר מפריע לכוונה‪.7‬‬ ‫הן 'מוקצה' או שאינן מוקצה כיון שראויות‬ ‫שותה למרות שאיני מרגיש צמא כלל‪ ,‬רק‬ ‫לחולה‪ ,‬ויש על מי לסמוך לטלטל נעלי עור‬ ‫כדי למלא את הגוף בנוזלים‪ .‬האם עלי‬ ‫ביום הכיפורים‪.12‬‬ ‫לברך ברכה ראשונה כאשר אין לי כל הנאה‬ ‫ילדים וחולים במצוות אכילה בערב‬ ‫מהשתייה?‬ ‫יום כיפור‬ ‫קידוש לחולה שאוכל ביום כיפור‬ ‫האם יש מצווה לחנך ילדים במצוות אכילה‬ ‫ת‪ .‬אם שותה מים לבד לא יברך‪ .‬אך מהראוי‬ ‫בערב יום הכיפורים אף שאינם צמים‪ ,‬והרי‬ ‫ביום הכיפורים התפללתי חלק מהתפילות‬ ‫עם סבי המתגורר בבית אבות‪ .‬לאחר תפילת‬ ‫שיוסיף טעם ממתיק למים ויברך עליהם‪.11‬‬ ‫טעם האכילה הוא כדי להקל את הצום? כמו‬ ‫שחרית נערכה הפסקה ובמהלכה יצא סבי‬ ‫כן חולה שחייב לאכול ביום כיפור‪ ,‬האם יש‬ ‫לאכול‪ .‬רציתי לברר האם הוא צריך לעשות‬ ‫טלטול נעלי עור ביום כיפור‬ ‫לו מצוות אכילה בערב יום הכיפורים?‬ ‫קידוש לפני האכילה?‬ ‫כשחזרתי מתפילת מעריב בליל יום‬ ‫ת‪ .‬יש שכתבו שמי שאינו עתיד להתענות‬ ‫ת‪ .‬חולה או קטן האוכלים ביום הכיפורים‬ ‫הכיפורים‪ ,‬הבחנתי שנעלי העור של הילדים‬ ‫בעשירי אינו בכלל מצות האכילה בתשיעי‪.8‬‬ ‫אינם צריכים לקדש‪ .13‬אם אכלו כזית פת‪,‬‬ ‫נשארו פזורות באמצע הסלון‪ .‬האם מותר‬ ‫אולם למעשה הכריעו הפוסקים שגם חולים‬ ‫יאמרו בברכת המזון 'יעלה ויבוא' בנוסח 'ביום‬ ‫לפנותן מפני שהן מפריעות לסדר הבית‬ ‫שאינם מתענים מצווים להרבות באכילה‬ ‫הכיפורים הזה'‪ ,‬וכשחל בשבת יאמרו גם 'רצה'‪.‬‬ ‫וכבוד היום‪ ,‬או שמא מאחר שאסור לנעול‬ ‫ובשתייה כפי יכולתם‪ ,‬ובנים קטנים שהגיעו‬ ‫המשך בעמ' ד'‬ ‫ששותה כדי שלא יצמא לאחר זמן ועתה‬ ‫שמי שאינו עתיד להתענות בעשירי אינו‬ ‫לעמוד בצורה משונה או לעבור למקום‬ ‫אלו אינם באים במקום בקשת המחילה‪.‬‬ ‫אינו צמא‪ ,‬כמו שבערב יום כיפור שותים‬ ‫בכלל מצות האכילה בתשיעי‪.‬‬ ‫אחר‪ ,‬רק ינהג כפי שכתב השו"ע 'יעלים‬ ‫ויש להעיר כי אין בקשת המחילה על‬ ‫הרבה כדי שלא יהיו צמאים למחרת‪ ,‬וכמו‬ ‫‪ 9‬ראה בשו"ת כתב סופר )או"ח סימן קיב(‪,‬‬ ‫עיניו'‪ ,‬דהיינו שלא יביט בציור‪ .‬ולכן שליח‬ ‫טענות שהוא סבור שהיו נכונות‪ ,‬אלא‬ ‫שמצינו בפסוק )מלכים א' יט ח( 'ויקם ויאכל‬ ‫שנסתפק אם חולה שאינו יכול להתענות‬ ‫ציבור המתפלל מתוך הסידור‪ ,‬או שעיניו‬ ‫על דברים שאולי נאמרו שלא כהוגן ועל‬ ‫וילך בכח האכילה ההיא' וגו'‪ ,‬או דבזה‬ ‫ביום הכיפורים חייב במצות אכילה בערב‬ ‫מושפלות ואינן מתבוננות בצורת המנורה‪,‬‬ ‫הצער שנגרם מכך לשני‪.‬‬ ‫גם כן מיקרי לצמאו‪ ,‬ונראה דגם בכהאי‬ ‫יום הכיפורים‪ .‬וכתב שמסתבר שחייב‪,‬‬ ‫יכול לעמוד במקומו הרגיל‪ ,‬ואין מן הראוי‬ ‫‪ 5‬בשו"ע )יו"ד סי' קמא ס"ח(‪ :‬לא יעשה מנורה‬ ‫גוונא צריך לברך'‪ .‬אכן בדעת תורה )סי' רד‬ ‫שכן אף שאין בידו לקיים את המצוה‬ ‫לעמוד באלכסון כיון שהתפילה צריכה‬ ‫תבנית מנורה‪ ,‬אבל עושה של חמשה קנים‬ ‫סק"ז( הביא את דברי האשל אברהם וכתב‬ ‫בשלמותה ולהתענות בעשירי‪ ,‬מכל מקום‬ ‫להיות מכוונת כלפי ארץ ישראל‪ ,‬ירושלים‬ ‫או של ששה או שמונה‪ ,‬אבל של שבעה לא‬ ‫שהעיקר נוטה שצריך לברך רק כשהוא‬ ‫יכול הוא לקיים מקצתה באכילה בתשיעי‪,‬‬ ‫ומקום המקדש‪ ,‬וכמבואר בשו"ע )או"ח סי'‬ ‫יעשה אפילו משאר מיני מתכות‪ ,‬ואפילו‬ ‫צמא כבר‪ .‬ובשו"ת שבט הלוי )ח"י סי' מב‬ ‫ותיחשב לו אכילה זו כאילו התענה‬ ‫צד סעיפים א‪-‬ג(‪ .‬ויש להעיר לגבי צורת מנורה‬‫בלא גביעים וכפתורים ופרחים‪ ,‬ואפילו‬ ‫אות יב‪ ,‬וכעי"ז בח"ט סי' מב( כתב שלבו נוטה‬ ‫בתשיעי‪ .‬אולם לפי טעמם של רש"י‬ ‫העשויה ממילות מזמור ס"ז שבתהלים‪,‬‬ ‫אינה גבוהה י"ח טפחים'‪ .‬ומקור האיסור‬ ‫שגם השותה כדי שלא יצמא אחר כך צריך‬ ‫והטור‪ ,‬שמצות האכילה בתשיעי נועדה‬ ‫שמנהג קדום הוא לכתוב מזמור זה בצורת‬ ‫הוא בגמרא )ע"ז מג‪ (.‬שאמרה תורה )שמות‬ ‫לברך‪ .‬וראה בחוט שני )ברכות עמ' קצד(‬ ‫לתת לו כח להתענות בעשירי‪ ,‬יש מקום‬ ‫מנורה‪ ,‬וכבר הובא בשם הרוקח )ספר יראת‬ ‫כ כ( 'לא תעשון אתי'‪ ,‬ודרשו לא תעשון‬ ‫שכתב שאם מרגיש קצת הנאה בשתיה‬ ‫לומר שחולה שאינו יכול להתענות אינו‬ ‫אל( והאבודרהם )תפילת שחרית ופירושה‪,‬‬ ‫כדמות שמשי המשמשים לפני‪ .‬אך דין‬ ‫וכגון בימים חמים שצריך לברך‪ ,‬אבל אם‬ ‫בכלל מצוה זו‪ .‬ומכל מקום‪ ,‬אף שטעם זה‬ ‫למנצח בנגינות( שיש קשר בין שבעת פסוקי‬ ‫זה נאמר רק במנורה שהיא כלי‪ ,‬הראויה‬ ‫אינו מרגיש הנאה כלל לא יברך‪ .‬ולכן‬ ‫מוכרח מדרשת הכתוב‪ ,‬התקשה לסמוך‬ ‫המזמור וארבעים ותשע תיבותיו לבין‬ ‫להיקרא מנורה כדוגמת מנורת המקדש‪,‬‬ ‫באופן שאינו מרגיש הנאה כלל משתיית‬ ‫עליו למעשה ולפטור את החולה‪ ,‬שהרי זו‬ ‫שבעת קני המנורה וקישוטיה‪ .‬ואף מובא‬ ‫אולם ציור או חריטה של מנורה על לוח‬ ‫המים‪ ,‬ראוי להוסיף משהו שימתיק את‬ ‫מצוה מן התורה‪ ,‬וקשה להקל בה על סמך‬ ‫בספרי מנהגים להעמיד את ציור המנורה‬ ‫אינם מנורה שניתן להשתמש בה‪ ,‬ואינם‬ ‫המים כדי לצאת מידי ספק‪.‬‬ ‫דרישת טעמה‪ ,‬עיי"ש‪ .‬עוד יש להוסיף‪,‬‬ ‫לפני האדם ולומר את המזמור מתוך‬ ‫בכלל איסור זה‪ .‬ובפרט באופן שלפנינו‬ ‫‪ 12‬לדעת הגרי"ש אלישיב‪ ,‬נעלי עור של‬ ‫כי לטעם מצווה זו מצאנו כמה דרכים‬ ‫צורתה‪ .‬וממילא אין זה דומה לציור של‬ ‫שאין כל חשש כיון שכתבו הש"ך )ס"ק לה(‬ ‫אדם בריא ביום הכיפורים נחשבות כלי‬ ‫בראשונים‪ ,‬ומלבד מה שהובא בשם רש"י‬ ‫בעל חיים או תמונה שנועדה להסתכלות‪.‬‬ ‫והלבוש )ס"ח( שמותר לעשות מנורה של‬ ‫שמלאכתו לאיסור‪ ,‬שהרי שימושן הרגיל‪,‬‬ ‫והרא"ש‪ ,‬רבינו יונה בשערי תשובה )שער‬ ‫אמנם אם ציור המנורה גדול וצבעוני עד‬ ‫עץ בת ז' קנים‪ ,‬שהאיסור הוא דווקא בדבר‬ ‫שהוא נעילה‪ ,‬אסור לו ביום זה‪ .‬ולכן‬ ‫ד אות ח עד י( כתב עוד שלושה טעמים‬ ‫שהוא מושך את העין ומפריע לכוונת‬ ‫הראוי להיות במנורת המקדש‪ ,‬ומנורה של‬ ‫מותר לטלטלן לצורך גופן או מקומן‪ ,‬אבל‬ ‫בטעם האכילה‪ :‬א‪ .‬להראות את השמחה‬ ‫שמונה עשרה‪ ,‬יזהר שלא להביט בו‪ ,‬שהרי‬ ‫עץ אינה ראויה לעבודת המקדש‪.‬‬ ‫לא כדי לשומרן בלבד‪ ,‬כגון להעבירן מן‬ ‫על הגעת זמן הכפרה ותהיה לו לעדה על‬ ‫עיקר הטעם הוא שלא תתבטל הכוונה‪.‬‬ ‫‪ 6‬בשו"ע )או"ח סי' צ סכ"ג(‪' :‬הבגדים‬ ‫השמש כדי שלא יתקלקלו‪ .‬כך הובא בשמו‬ ‫דאגתו לאשמותיו ויגונותיו לעוונותיו‪ .‬ב‪.‬‬ ‫‪ 7‬הדין שבשולחן ערוך )שם( שלא להתפלל‬ ‫המצויירים‪ ,‬אף על פי שאינם בולטות‪,‬‬ ‫בספר שלמי יהודה )פרק ד סעיף ט(‪ .‬ואף‬ ‫שיום כיפור הרי הוא חג והיה ראוי לעשות‬ ‫כנגד בגדים המצוירים נאמר בתוך הלכות‬ ‫אין נכון להתפלל כנגדם‪ ,‬ואם יקרה לו‬ ‫שהנעליים ראויות לחולה או ליולדת‪ ,‬אין‬ ‫בו סעודה אלא שציוותה התורה להתענות‬ ‫תפילה‪ ,‬ועיקר לשון 'להתפלל' בסימנים‬ ‫להתפלל כנגד בגד או כותל מצויר‪ ,‬יעלים‬ ‫בכך די‪ ,‬משום שבדרך כלל אדם אינו נועל‬ ‫בו וסעודת יו"ט הרי היא מוקדמת במקום‬ ‫אלו הוא בתפילת שמונה עשרה‪ .‬אמירת‬ ‫עיניו'‪ .‬ובמשנה ברורה )סק"ע( כתב הטעם‬ ‫נעליים של אחר‪ .‬אבל הגרש"ז אויערבאך‬ ‫יום עשירי‪ .‬ג‪ .‬שעי"ז יוכל להתחזק בתפלה‬ ‫סליחות‪ ,‬אף שהיא תפילה‪ ,‬תחנונים‬ ‫כדי שלא יהא מביט בציורם ולא יכוין‬ ‫סבר שנעלי עור אינן מוקצה כלל ביום‬ ‫ולשוב בתשובה ביוה"כ‪ .‬וטעמים אלו אינם‬ ‫ובקשת רחמים‪ ,‬אינה כתפילת שמונה‬ ‫בתפילתו‪ .‬והביא מהמגן אברהם )שם ס"ק‬ ‫הכיפורים‪ ,‬מפני שיש להן שימוש המותר‬ ‫קשורים דוקא למי שצם‪ .‬ובחוט שני )יו"כ‬ ‫עשרה לעניינים אלו‪ .‬ואף שבוודאי גם‬ ‫לז( שכתב מטעם זה שלא לצייר בכותל‬ ‫ביום זה‪ ,‬כגון לחולה‪ ,‬במקום סכנת עקרב‪,‬‬ ‫פ"א סק"א( הוסיף עוד כי על ידי שאוכל‬ ‫בסליחות יש לכוון את הלב ולא לעסוק‬ ‫בית הכנסת כנגד פני המתפללים‪ ,‬אלא‬ ‫וכן במקום רפש וטינופת באופן שהותרה‬ ‫בערב יו"כ עד סמוך לערב‪ ,‬חוסך החולה‬ ‫בדברים המסיחים את הדעת‪ ,‬ובפרט‬ ‫למעלה מקומת אדם‪ .‬אולם אין משמעות‬ ‫שם הנעילה‪ .‬כך הובא בשלמי מועד )עמוד‬ ‫עצמו מלאכול בלילה‪ ,‬וכל מה שאפשר‬ ‫בשעת י"ג מידות‪ ,‬וידוי ותחנונים‪ ,‬מכל‬ ‫הדברים שכל קישוט‪ ,‬פס עיטור או סמל‬ ‫עח(‪ ,‬וכן נפסק בחזון עובדיה )ימים נוראים‪,‬‬ ‫לחסוך בעצמו שלא יאכל ביו"כ עדיף‪ ,‬ואם‬ ‫מקום אין צריך שליח הציבור שלא לעמוד‬ ‫קטן הנמצא על עמוד החזן מחייב את‬ ‫דיני חמשה עינויים סעיף כג‪ ,‬עמוד שכ( ובילקוט‬ ‫כן מקיים מצוות האכילה בשביל מעט‬ ‫מול הציור‪.‬‬‫המתפלל להתרחק מן העמוד‪ ,‬שהרי כל‬ ‫יוסף )הלכות יום הכיפורים‪ ,‬סימן תריד סעיף ו(‪:‬‬ ‫הזמן שמתענה‪ .‬והשדי חמד )מערכת יוהכ"פ‬ ‫‪ 8‬בגמרא )ברכות ח‪ :‬ר"ה ט‪ (.‬דרשו‪' :‬ועניתם‬ ‫טעם הדין הוא שלא יביט בזה בתפילה‬ ‫נעלי עור אינם מוקצים ביום הכפורים‪,‬‬ ‫סימן א אות ג( כתב עוד סברא לגבי חולה‪,‬‬ ‫את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב'‪ ,‬וכי‬ ‫ותימנע כוונתו‪ ,‬ולפיכך יש הבדל גדול בין‬ ‫ומותר לטלטלם‪ .‬וכן מובא בשם הגר"נ‬ ‫שיתכן וירחם ה ויתרפא למחר‪.‬‬ ‫בתשעה מתענים והלא בעשירי מתענים‪,‬‬ ‫תמונה מפורטת של אדם‪ ,‬נוף או בעל חיים‪,‬‬ ‫קרליץ שנעלי עור אינן מוקצה‪ ,‬משום‬ ‫‪ 10‬מקראי קודש )להגרצ"פ פראנק‪ ,‬ימים‬ ‫אלא לומר שכל האוכל ושותה בתשיעי‬ ‫שהעין נמשכת לעסוק בפרטיה‪ ,‬לבין צורת‬ ‫שהן ראויות לחולה או למקום שיש צורך‬ ‫נוראים סימן לז(‪ ,‬שאף האוכל פחות מכשיעור‬ ‫מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי‬ ‫כתר או מנורה פשוטה המשמשת עיטור‬ ‫מיוחד בנעילתן‪ .‬לכן למעשה‪ ,‬מעיקר הדין‬ ‫נחשב בכלל המתענים לעניין זה‪.‬‬ ‫ועשירי‪ .‬וכתב הרא"ש )יומא פ"ח סכ"ב(‬ ‫קבוע של העמוד ואין המתפלל נותן אליה‬ ‫יש על מי לסמוך לטלטל נעלי עור ביום‬ ‫‪ 11‬בשו"ע )או"ח סי' רד ס"ז‪-‬ח( 'השותה‬ ‫שהטעם הוא כדי שהאדם יתחזק באכילה‬ ‫את דעתו‪ .‬אמנם לכתחילה גם עיטור כזה‬ ‫הכיפורים כרגיל‪ ,‬כמו שפסקו הגרש"ז‬ ‫מים לצמאו מברך שהכל ולאחריו בורא‬ ‫ושתיה ויוכל לצום למחר בבריאות‬ ‫עדיף שלא יהיה ממש מול עיני המתפלל‬ ‫אויערבאך והגר"ע יוסף‪.‬‬ ‫נפשות'‪ ,‬ובאשל אברהם )בוטשאטש‪ ,‬תנינא‬ ‫ובקלות‪ ,‬משל למלך שציוה תענית על בנו‬ ‫בשעת שמונה עשרה‪ ,‬וכמו שכתב הערוך‬ ‫‪ 13‬המגן אברהם )או"ח סי' תריח סק"י( הביא‬ ‫סי' רד( כתב שגם באופן ששותה כעת כדי‬ ‫השולחן )סי' צ סכ"ח( 'שהתפילה היותר‬ ‫וכו'‪ .‬וכ"כ רש"י )ברכות שם ויומא פא‪ .(:‬וכ"כ‬ ‫מהשבלי הלקט )סי' שיב( שהביא מרבינו‬ ‫שלא יצמא אחר כך הרי זה בגדר לצמאו‪.‬‬ ‫הטור )סי' תרד( ועוד‪ ,‬ועפ"ז כתבו הנצי"ב‬ ‫נאותה שתהיה נגד כותל חלקה‪ ,‬ולא‬ ‫אביגדור כ"ץ שכתב שחולה האוכל‬ ‫וכתב באמרי אמת )ליקוטים ברכות מד(‬ ‫יהיה כנגדו שום דבר גדול וקטן'‪ .‬אולם )העמק שאלה פרשת וזאת הברכה שאילתא קסז‬ ‫ביום הכיפורים אינו צריך לקדש‪ ,‬ולפי‬ ‫'יש להסתפק האם בא לאפוקי גם כן מי‬ ‫במקום שכך בנוי עמוד הש"ץ‪ ,‬אין צריך אות יב(‪ ,‬ובשו"ת קרן לדוד )סי' סא אות ט(‪,‬‬ ‫לתגובות‪:‬‬ ‫לשאלות בהלכה‪:‬‬ ‫‪9917936@gmail.com‬‬ ‫‪ 02-803-9999‬שלוחה ‪rav@abiryaakov.com | 8‬‬ ‫ב‬ ‫ליבון דהלכתא‬ ‫הרה"ג אברהם שלום מושקוביץ‬ ‫מכתלי בית ההוראה‬ ‫תשובה ממורינו הרב שליט“א‬ ‫המשך מעמ' ג'‬ ‫חולה שרוצה להחמיר לצום‬ ‫ביו"כ ‪ -‬האם מותר לו להחמיר‬ ‫מעלת ההליכה לבית הכנסת‬ ‫בעבור הזכרת הנשמות שיזכור אותם אלקים‪ ,‬ואגבן יזכור‬ ‫על עצמו ולהתענות‬ ‫בשולחן ערוך (אורח חיים סימן צ סעיף ט) נפסק שיש להשתדל‬ ‫אותנו עמהם לטובה בזכותם‪ ,‬לכך מזכירים נשמות בכל‬ ‫להתפלל בבית הכנסת עם הציבור‪ .‬עוד נתבאר שם שאף מי‬ ‫הרגלים ביום שקורין בו כל הבכור‪ ,‬וביום כיפורים מזכירים‬ ‫שנאנס ולא התפלל בשעה שהציבור התפללו‪ ,‬ראוי שיתפלל‬ ‫מפני שהוא יום הדין אף על פי שאין קורין בו כל הבכור‪.‬‬ ‫הנה יש לברר מה הדין בחולה שמחמת‬ ‫עיי”ש‪.‬‬ ‫מצב בריאותו יבוא לידי סכנה אם יצום‬ ‫בבית הכנסת גם כשהוא מתפלל ביחיד‪ .‬הרי שמלבד מעלת‬ ‫ביום כיפור‪ ,‬האם הוא רשאי להחמיר על‬ ‫הציבור‪ ,‬יש מעלה גם למקום המיוחד לתפילה‪ .‬ובגמרא‬ ‫בקרב בני אשכנז בארץ ישראל נוהגים לומר 'יזכור' ביום‬ ‫עצמו ולצום עד כדי מסירות נפש‪ ,‬או שמא‬ ‫(ברכות ח‪ ).‬נתבארה מעלת שעת תפילת הציבור‪‘ :‬אימתי עת‬ ‫הכיפורים‪ ,‬בשביעי של פסח‪ ,‬בחג השבועות ובשמיני עצרת‪,‬‬ ‫מאחר שהדבר מסוכן עבורו‪ ,‬הרי הוא מחוייב‬ ‫רצון? בשעה שהצבור מתפללין’‪.‬‬ ‫שהוא גם יום שמחת תורה‪ .‬בחוץ לארץ אומרים באחרון‬ ‫לאכול ביום כיפור כדי לשמור על גופו מדין‬ ‫ומצינו מקור מפורש שגם הליכת אישה לבית הכנסת‬ ‫של פסח‪ ,‬ביום השני של שבועות ובשמיני עצרת‪ ,‬מלבד‬ ‫"ונשמרתם מאד לנפשותיכם"‪.‬‬ ‫היא דבר שיש בו מעלה‪ .‬בגמרא (סוטה כב‪ ).‬מסופר על אלמנה‬ ‫יום הכיפורים‪ .‬לפיכך‪ ,‬אין לדייק מן הביטוי 'היום האחרון‬ ‫אחת שבית כנסת היה בשכונתה‪ ,‬ואף על פי כן הייתה‬ ‫של כל רגל' שבחוץ לארץ אומרים ביום התשיעי של חג‬ ‫אסור להחמיר‬ ‫הסוכות‪ .‬דברי הלבוש על קריאת 'כל הבכור' מתייחסים‬ ‫כתוב בספר איסור והיתר הארוך (כלל ס‬ ‫הולכת להתפלל בבית מדרשו של רבי יוחנן‪ .‬כששאל אותה‬ ‫מדוע אינה מתפללת בבית הכנסת הקרוב‪ ,‬השיבה‪‘ :‬ולא‬ ‫לסדר הקריאה בחוץ לארץ‪ .‬בארץ ישראל נוהגים בהזכרת‬ ‫ס"ח)‪' :‬אם החולה עצמו רוצה להחמיר עליו‪,‬‬ ‫הנשמות גם כשאין קוראים באותו יום פרשה זו‪.‬‬ ‫אחרי שיודע שצריך לכך‪ ,‬עליו נאמר 'ואך‬ ‫שכר פסיעות יש לי’‪ .‬רבי יוחנן למד ממנה עניין קבלת שכר‪.‬‬ ‫את דמכם לנפשותיכם אדרוש' (בראשית ט ה)‪,‬‬ ‫הרי שאין לראות בטרחתן של נשים לבוא לבית הכנסת‬ ‫זכות הבנים — ואף זכות הבנות‬ ‫ו'אל תהי צדיק הרבה' (קהלת ז טז)'‪ .‬ומסיים‪:‬‬ ‫טרחה שאין בה תועלת‪.‬‬ ‫בגמרא (סנהדרין קד‪ ).‬נתבאר העניין של ‘ברא מזכי אבא’‪,‬‬ ‫באהבת השם אותנו וחפץ לזכותינו בתורה‬ ‫לפיכך‪ ,‬אף שהדברים הללו לא נאמרו במיוחד על ‘יזכור’‪,‬‬ ‫שם ביארו מדוע לא נמנה אמון עם המלכים שאין להם חלק‬ ‫ובמצות לעוה"ב הזהרנו על בריאותינו‬ ‫יש ללמוד מהם על מעלת ההשתתפות בהזכרת הנשמות‬ ‫לעולם הבא שהוא מפני כבודו של בנו יאשיהו‪ .‬ועל השאלה‬ ‫להיות מקיימים לפניו בגוף חזק ובריא‬ ‫בבית הכנסת עם הציבור‪ .‬ובסידור בית יעקב להיעב”ץ (סדר‬ ‫מדוע לא תועיל זכות חזקיהו גם לבנו מנשה‪ ,‬מבואר שם‪:‬‬ ‫ולעובדו בעוה"ז ולזכותינו לעוה"ב שנאמר‬ ‫הוצאת וקריאת ספר תורה‪ ,‬בפתח ‘בריך שמיה’) הובאו דברי הזוהר (ויקהל‬ ‫‘ברא מזכי אבא‪ ,‬אבא לא מזכי ברא’‪ .‬כלומר‪ ,‬זכות הבן יכולה‬ ‫'ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר‬ ‫רו‪ ,).‬שבשעת הוצאת ספר התורה בציבור לקריאה נפתחים‬ ‫להועיל לאביו‪ ,‬אף שאין בכוח זכותו של האב להציל באותה‬ ‫יעשה אותם האדם וחי בהם'‪ .‬ע"כ‪.‬‬ ‫שערי רחמים‪ ,‬ויש בכך יסוד למעלת מעמד אמירת יזכור‬ ‫דרך את בנו‪ .‬ומכוח יסוד זה ביארה הגמרא גם את זכותו של‬ ‫ודבריו הובאו להלכה באליה רבה (סי' תריח‬ ‫הסמוך לקריאת התורה‪ .‬ואף שאכן מדברים אלו נלמד על‬ ‫אחז מחמת בנו חזקיהו‪ .‬נתבאר העניין של ‘ברא מזכי אבא’‪,‬‬ ‫סק"ב)‪ ,‬שו"ע הרב (סי"א)‪ ,‬מטה אפרים (סט"ו)‪,‬‬ ‫מעלת ה’עת רצון’ שיש בשעה שספר התורה מחוץ לארון‬ ‫אך יש לברר מה הוא לגבי בנות‪.‬‬ ‫משנה ברורה (סק"ה)‪.‬‬ ‫הקודש‪ ,‬אך אין בהם כדי ללמד שאמירת ‘יזכור’ מועילה רק‬ ‫בשו”ת חוות יאיר (סימן רכב)‪ ,‬בתוך תשובה העוסקת‬ ‫מאי שנא ממסירת נפש‬ ‫בשעה שהספר תורה מחוץ לארון הקודש‪.‬‬ ‫באמירת קדיש בידי בת‪ ,‬כתב‪‘ :‬דבר זר נעשה באמסטרדם‬ ‫והגם שלגבי מצות מסירת נפש כשיש‬ ‫לכן‪ ,‬כאשר הדבר מתאפשר‪ ,‬נכון לאשה לקיים את מנהגה‬ ‫ומפורסם שם‪ .‬שאחד נעדר בלי בן‪ ,‬וציווה לפני פטירתו‬ ‫גוי המכריח לעבור על המצוות‪ ,‬יש דיעות‬ ‫ולהצטרף לתפילת הרבים‪ ,‬ובמיוחד שבזמן זה הוא עת רצון‬ ‫שילמדו עשרה כל יום תוך י”ב חודש בביתו בשכרם‪ ,‬ואחר‬ ‫הסוברים שחסיד מותר להחמיר למסור‬ ‫והזמן גרמא בשעה שהספר תורה מחוץ להיכל‪ ,‬שתהיה‬ ‫הלימוד תאמר הבת קדיש‪ ,‬ולא מיחו בידה חכמי הקהילה‬ ‫נפשו גם באופנים שעפ"י הלכה אין חיוב‬ ‫התפילה מקובלת לרצון‪ .‬אמנם‪ ,‬כמו בכל תפילה אין הדבר‬ ‫והפרנסים‪ .‬ואף כי אין ראיה לסתור הדבר‪ ,‬כי גם אשה מצווה‬ ‫(ראה שו"ע ונו"כ יו"ד קנז ס"א)‪ ,‬שאני התם שיש‬ ‫מעכב‪ ,‬ובוודאי שאם אין לה אפשרות להשתתף במניין‪,‬‬ ‫על קידוש השם‪ ,‬גם יש מניין זכרים מקרי בני ישראל‪ ,‬ואף‬ ‫בזה המסי"נ קידוש ה'‪ ,‬משא"כ בחולה שבא‬ ‫יכולה לומר ‘יזכור’ גם ביחידות בביתה‪.‬‬ ‫כי מעשה דרבי עקיבא שממנו מקור אמירת יתומים קדיש‬ ‫מן השמים אין כאן קידוש ה' אלא להיפך‬ ‫בבן זכר היה‪ ,‬מכל מקום יש סברא דגם בבת יש תועלת‬ ‫התורה ציוותה לעבור על המצוה להציל‬ ‫לא לשכוח את הצדקה‬ ‫ונחת רוח לנפש כי זרעו היא’‪ .‬אולם להלכה לא התיר החוות‬ ‫נפשו‪ ,‬כן מבואר בכל הפוס' (איסור והיתר הנ"ל‪,‬‬ ‫אך יש לה לדעת שעיקר בתפילה זו הוא עניין הצדקה‪,‬‬ ‫יאיר לבת לומר קדיש‪ ,‬וכתב‪‘ :‬מכל מקום יש לחוש שעל ידי‬ ‫רדב"ז ח"ד סי' סז וח"ג סי' תמד‪ ,‬שו"ת מהר"ם שיק או"ח‬ ‫וכמו שכתב בקיצור שולחן ערוך (סימן קלג סעיף כא)‪ :‬מזכירין‬ ‫כך יחלשו כוח המנהגים של בני ישראל שגם כן תורה הם‪,‬‬ ‫סי' רס ד"ה וכל‪ ,‬וביתר הרחבת ביאור בשו"ת פרי השדה‬ ‫נשמות ביום הכיפורים‪ ,‬משום דזכירת המתים משבר‬ ‫ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו’‪.‬‬ ‫ח"ב סי' ס‪ ,‬וצ"ע בשפת אמת ליקוטים פר' כי תשא ד"ה‬ ‫ומכניע ליבו של אדם‪ .‬ועוד‪ ,‬לפי שגם המתים צריכין כפרה‪,‬‬ ‫ובשו”ת חזון נחום (סימן קיז) כתב להדיא‪‘ :‬ובודאי גם בת‬ ‫ושמרו שכתב שיש לחקור זה‪ ,‬וכן בשו"ת עונג יו"ט סי'‬ ‫כדאיתא בספרי‪‘ :‬כפר לעמך ישראל’ (דברים כא ח)‪ ,‬אלו החיים‪.‬‬ ‫מזכה אבא’‪ ,‬וביאר שאף הבת בכלל הציווי המוטל על האב‬ ‫מא ד"ה ויש נראה שלא הבין כן)‪.‬‬ ‫‘אשר פדית’‪ ,‬אלו המתים‪ .‬מלמד שהמתים צריכין כפרה‪.‬‬ ‫להדריך את ילדיו בדרך הישר‪ .‬הרי שאין לומר שתפילת‬ ‫ונודרים צדקה בעבורם (ועיין לעיל סי’ ס”ז סעיף ג’ שיש לומר בלי‬ ‫הבת וצדקתה הן עניין של רגש בלבד‪ ,‬ואילו זיכוי ההורים‬ ‫עפ"י רופא‬ ‫נדר)‪ .‬וסמך לזה‪ ,‬בסוף פרשת תצוה כתיב ‘אחת בשנה יכפר’‬ ‫והנה במדויק לשון האיסור והיתר מבואר‬ ‫מסור לבנים דווקא‪.‬‬ ‫(שמות ל י)‪ ,‬וסמיך ליה ‘ונתנו איש כופר נפשו לה’’ (שם פסוק יב)‪.‬‬ ‫ומצינו בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ סעיף יז) שעיקר‬ ‫דחולה אסור להחמיר על עצמו רק באופן‬ ‫שהוא עצמו יודע בנפשו שצריך לאכול‪ ,‬אבל‬ ‫לפיכך‪ ,‬כשאומרים בנוסח ההזכרה שמקבלים לתת צדקה‬ ‫מצוות כבוד ומורא אב ואם שווה באיש ובאשה‪ ,‬וכן כתב‬ ‫אם הוא מרגיש בעצמו שיוכל להתענות אך‬ ‫בעד הנשמה‪ ,‬נכון להוסיף 'בלי נדר'‪ ,‬ולאחר יום טוב לתת‬ ‫(שם סעיף ט) שחובת הכיבוד נמשכת אף לאחר הפטירה‪ .‬ומזה‬ ‫הרופאים הבקיאין בדבר קבעו לו שצריך‬ ‫בפועל את הצדקה שקיבלו לתת‪.‬‬ ‫יש ללמוד שם לבת יש לפעול ולעשות לעילוי נשמת הוריה‪.‬‬ ‫לאכול‪ ,‬אזי למרות שהדין עפ"י שו"ע‬ ‫כשאחד ההורים בחיים‬ ‫ויש להעיר שאין ללמוד מדברי הגמרא ‘אבא לא מזכי‬ ‫שמאכילין אותו‪ ,‬מ"מ מותר לו להחמיר על‬ ‫בשערי אפרים (שער י סעיפים לא–לב) הובא המנהג שהשמש‬ ‫ברא’ שלעולם אין תפילת האב מועילה לבנו‪ ,‬וכמבואר‬ ‫עצמו‪ .‬וכן משמע בלשון השו"ע הרב שם‪.‬‬ ‫מכריז על אמירת ‘יזכור’‪ ,‬ומי שאביו ואמו בחיים יוצא מבית‬ ‫בתוספות סוטה (י‪ :‬ד”ה דאייתיה)‪ ,‬בביאור תפילת דוד על‬ ‫אמנם במשנה ברורה וביותר במטה‬ ‫הכנסת בשעת ההזכרה‪ .‬וכן הובא בקיצור שולחן ערוך (סימן‬ ‫אבשלום‪ ,‬שחילקו באחד מתירוציהם בין הצלה מחמת כבוד‬ ‫אפרים שם לא מבואר דיוק זה אלא להיפך‬ ‫קלג סעיף כא)‪ .‬והכוונה היא למי ששני הוריו בחיים‪ .‬אולם‬ ‫האב בלא תפילה‪ ,‬לבין בקשת רחמים מפורשת‪ ,‬שיכולה‬ ‫משמע שבכל אופן שעפ"י הלכה מותר‬ ‫מי שאחד מהוריו נפטר‪ ,‬נשאר ומזכיר את נשמת ההורה‬ ‫להועיל‪ .‬ולפי זה‪ ,‬יש מקום להזכרת נשמותיהם של קרובים‬ ‫לאכול אסור להחמיר‪.‬‬ ‫שנפטר בלבד‪.‬‬ ‫אחרים‪ .‬אלא שלזכות הצאצאים בעד הוריהם יש מעלה‬ ‫להאכילו בעל כרחו‬ ‫בפתחי שערים (שער י‪ ,‬בביאור דין היציאה שבסעיף לב) נידונו‬ ‫מיוחדת‪.‬‬ ‫והנה הגם שכתב שו"ע הרב (סי"ב עפ"י רדב"ז‬ ‫טעמי המנהג‪ ,‬ובכללם החשש לעין הרע והטעם שאין ראוי‬ ‫גם במקום שהנפטר זקוק לכפרה‬ ‫וא"ר) שכל מקום שמותר לאכול ואינו רוצה‬ ‫שיהיו הכול עסוקים בהזכרה ואחרים יישארו שותקים‪.‬‬ ‫במשנה ברורה (סימן תרכא ס”ק יט) הביא בשם המגן אברהם‬ ‫מאכילין אותו בעל כרחו‪ ,‬אין זה סתירה‬ ‫ובתוספות חיים על חיי אדם (הלכות שבת‪ ,‬כלל ז ס”ק כד) הובא‬ ‫(סק”ו) ושאר פוסקים‪ ,‬שיסוד תועלת הצדקה בעד הנפטר‬ ‫למה שכתבנו‪ ,‬כי למרות שמצדנו מכריחין‬ ‫גם החשש שמא מי שהוריו בחיים יטעה ויאמר עמהם את‬ ‫הוא שאנו אומרים שאילו היה חי היה נותן צדקה בעצמו‪.‬‬ ‫אותו מ"מ מצד החולה אינו מחויב‪ .‬ויש‬ ‫נוסח ההזכרה‪ ,‬וברית כרותה לשפתיים‪ .‬ואפשר עוד שיש‬ ‫ואף אם היה עני‪ ,‬ייתכן שהיה טהור לב ורוצה ליתן‪ .‬משום‬ ‫לציין שמשנה ברורה אינו מביא כלל דין זה‬ ‫בזה גם משום מצות כיבוד אב ואם‪ ,‬שלא תהיה להם ח”ו‬ ‫כך כתבו שאין צדקה זו מועילה בעד רשע‪ .‬עוד הביא בשם‬ ‫שמאכילין בע"כ‪ ,‬אלא להיפך כתב (בסי' תרי"ז‬ ‫חלישות הדעת‪.‬‬ ‫הפרי מגדים (א”א שם)‪ ,‬שאם התוודה קודם מותו‪ ,‬יש לומר‬ ‫סק"י בשם מג"א ושאר אחרונים‪ ,‬לגבי יולדת) שרק‬ ‫להלכה‪:‬‬ ‫שיש לו כפרה ונחשב כצדיק לעניין זה‪.‬‬ ‫'אומרין לה אכלי'‪ .‬ובאמת יתכן שמאכילין‬ ‫גם בת ְמזַ ּכָ ה את הוריה בתפילתה‪ ,‬בצדקתה ובמעשיה‬ ‫אולם המשנה ברורה (שם) הוסיף מדעתו‪ ,‬שכאשר הבן‬ ‫בע"כ היינו כפיה בדיבור ושיכנוע (ראה תוס'‬ ‫הטובים‪ .‬ראוי שגם הבת תקיים את מנהג אמירת ’יזכור’‪ ,‬ויש‬ ‫נותן צדקה בעד אביו‪ ,‬מסתבר שבכל אופן היא מועילה‬ ‫ב"ב ח‪ :‬ועוד)‪ ,‬ראה דברי המשנה ברורה (בסי'‬ ‫מעלה באמירתו בבית הכנסת עם הציבור‪ .‬אולם אין אמירתו‬ ‫להקל את דינו‪ ,‬מכוח ‘ברא מזכה אבא’‪ .‬יש לדייק בלשונו‬ ‫שכח סק"ו בשם רדב"ז לגבי חילול שבת) שכתב‪' :‬אם‬ ‫טעונה מניין‪ ,‬וכשקשה לאשה להגיע לבית הכנסת‪ ,‬היא‬ ‫שיש תועלת להקל את הדין‪ ,‬ולא שכל המעשים מתכפרים‬ ‫החולה בעצמו מתיירא שיעברו עליו את‬ ‫יכולה לאומרו בביתה‪ .‬אין לראות באמירה זו ביטול של עצם‬ ‫ממילא בלא גבול‪ .‬ולפי מה שנתבאר בדברי החוות יאיר‬ ‫השבת 'כופין אותו ומדברים על לבו' שהוא‬ ‫חסידות של שטות'‪ .‬ויל"ע‪.‬‬ ‫הזכרת הנשמות‪ ,‬ובלבד שתיתן דעתה גם לצדקה הנלווית‬ ‫והחזון נחום על כוח זכותה של הבת‪ ,‬גם הבת יכולה להקל‬ ‫לתפילה‪ ,‬ולא לאמירת המילים בלבד‪.‬‬ ‫את הדין של הוריה‪ ,‬על ידי תפילה וצדקה בעדם‪.‬‬ ‫המשך בעמ' ו'‬ ‫לתגובות‪:‬‬ ‫לשאלות בהלכה‪:‬‬ ‫ג‬ ‫‪9917936@gmail.com‬‬ ‫‪ 02-803-9999‬שלוחה ‪rav@abiryaakov.com | 8‬‬ ‫הלכה למעשה‬ ‫תשובות ממורינו הרב שליט“א המשך מעמ' ב'‬ ‫לכרוע על הארץ‪ .‬יש שמעמידים את‬ ‫ברכות‪ .‬לאחר כמה זמן מן הברכה הראשונה‬ ‫אך אם שכחו להזכיר‪ ,‬אינם חוזרים‪.14‬‬ ‫הספסלים כדי לפנות מקום לכריעה‪ ,‬אולם‬ ‫ניתן לברך שוב על הבשמים? והאם בכלל‬ ‫הדבר כרוך בטרחה ובדוחק‪ .‬אחד המתפללים‬ ‫קיימת חובת מאה ברכות ביום הכיפורים?‬ ‫הציע לכרוע על גבי מושב הספסל עצמו‪,‬‬ ‫ברכה על הטלית לאחר ההפסקה שבין‬ ‫ת‪ .‬חובת מאה ברכות נוהגת גם ביום הכיפורים‪,16‬‬ ‫מוסף למנחה‬ ‫במקום לכרוע על הרצפה‪ .‬האם אפשר לקיים‬ ‫ומותר להשלים את המניין באמצעות ברכות‬ ‫את מנהג הכריעה באופן זה‪ ,‬או שמא אין זו‬ ‫הריח‪ .17‬אולם לאחר שבירך והריח‪ ,‬אינו יכול‬ ‫ביום הכיפורים יש בבית הכנסת שלנו הפסקה‬ ‫כריעה כצורתה‪ ,‬וההשתחוויה צריכה להיות‬ ‫לחזור ולברך עד שיצא לחוץ לזמן מרובה ויסיח‬ ‫של שעה בין תפילת מוסף לתפילת מנחה‪.‬‬ ‫על הארץ? והאם יש לחלק בין מחצלת‬ ‫את דעתו‪ .‬ואם לא יצא לזמן מרובה‪ ,‬אף אם עבר‬ ‫במהלך ההפסקה אני פושט את הטלית‪ ,‬הולך‬ ‫המונחת על הרצפה כדי להפסיק בין הפנים‬ ‫לביתי ושוכב לנוח מעט‪ .‬כשאני חוזר לבית‬ ‫זמן רב מהברכה הקודמת‪ ,‬ואפילו אם יצא לחוץ‬ ‫לאבנים‪ ,‬לבין ספסל הגבוה מן הארץ?‬ ‫הכנסת ומתעטף שוב בטלית לפני תפילת‬ ‫אך לזמן קצר אינו מברך‪ ,‬כיון שהבשמים לפניו‬ ‫ת‪ .‬יש להסדיר מקום שיוכלו המתפללים לכרוע‬ ‫מנחה‪ ,‬האם עליי לברך פעם נוספת?‬ ‫ודעתו לחזור ולהריח בהם‪.18‬‬ ‫כנהוג על הרצפה‪ ,‬בהפסק הראוי‪.19‬‬ ‫ת‪ .‬אין צריך לברך פעם נוספת‪.15‬‬ ‫כריעה על ספסל בבית הכנסת בשעת‬ ‫אכילה לפני הבדלה לנשים‬ ‫הדחק‬ ‫השלמת מאה ברכות ביום הכיפורים‬ ‫נשים שבעליהן מתעכבים בבית הכנסת‬ ‫בבית כנסת שמתפלליו מרובים שוררת‬ ‫באמצעות בשמים‬ ‫במוצאי יום כיפור‪ ,‬האם יכולות להקל לאכול‬ ‫צפיפות גדולה‪ ,‬וכשמגיעים לאמירת 'ואנחנו‬ ‫ביום הכיפורים אני משתדל להריח בשמים‬ ‫לפני הבדלה?‬ ‫כורעים ומשתחווים' מתקשים המתפללים‬ ‫שונים ולברך עליהם‪ ,‬כדי להשלים מאה‬ ‫◄◄‬ ‫והחכמת שלמה )ס"י( והבן איש חי )שנה‬ ‫וברכת כהנים פ"ז הי"ד( פסק‪' :‬חייב אדם לברך‬ ‫לעניין ברכת אשר יצר‪ ,‬וכן כתבו בשו"ת‬ ‫שמצד קדושת היום אסור לאכול‪ ,‬ורק‬ ‫א‪ ,‬וילך אות יט(‪ .‬אך לדעת הרמ"א )סי' תריב‬ ‫מאה ברכות בין היום והלילה'‪ .‬וכן פסק‬ ‫רב פעלים )ח"ב סי' ה( ובשו"ת יביע אומר‬ ‫מצד פיקוח נפש מותר לו לאכול ונמצא‬ ‫ס"י( והאליה רבה )סק"ו( והט"ז )סק"ח( ועוד‬ ‫השולחן ערוך )או"ח סימן מו סעיף ג(‪' :‬חייב‬ ‫)ח"ח או"ח סי' ב אות ה( בשם כמה פוסקים‪.‬‬ ‫שאכילתו היא כאכילת חול‪ ,‬וכן כתב החיי‬ ‫הרבה מהפוסקים אין איסור לגעת באוכל‬ ‫אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות'‪,‬‬ ‫ובדעת הרמ"א כתב המשנה ברורה )שם‬ ‫אדם )כלל קמה ס"ק לב( וכן כתב המשנה‬ ‫ביום הכיפורים‪ ,‬ולפי שהוא מובדל מכל‬ ‫נמצא אפוא‪ ,‬כי אף ביום הכיפורים יש‬ ‫ס"ק לז‪-‬לח( שאם בשעת הפשיטה התכוון‬ ‫ברורה )ס"ק כט( שלא יקדש משום חשש‬ ‫אכילה ושתיה‪ ,‬ועוד שאימת הדין עליו‪ ,‬וכן‬ ‫להשתדל להשלים מאה ברכות‪ .‬אלא‬ ‫לחזור ולהתעטף באותה טלית מיד‪ ,‬אינו‬ ‫ברכה לבטלה‪ .‬ובחידושי רעק"א )על‬ ‫כתב המשנה ברורה )ס"ק לב(‪.‬‬ ‫שביום הכיפורים חסרות ברכות רבות‪,‬‬ ‫חוזר ומברך‪ ,‬אפילו שינה את מקומו והלך‬ ‫השו"ע ס"י( כתב שלדברי מהר"א כ"ץ נמצא‬ ‫‪ 18‬בשו"ע )או"ח סי' ריז ס"א( מבואר לגבי‬ ‫הן מחמת שאין אוכלים ושותים‪ ,‬הן מפני‬ ‫למקום אחר‪ ,‬אולם אם בשעת הפשיטה‬ ‫שביום כיפור שחל בשבת מחויב מן הדין‬ ‫הנכנס לחנות בשמים‪' :‬ישב שם כל היום‪,‬‬ ‫שבתפילות היום יש שבע ברכות בלבד‪.‬‬ ‫לא הייתה דעתו לחזור וללובשה אלא‬ ‫לקדש‪ ,‬כיון שמצד קדושת שבת יש עליו‬ ‫אינו מברך אלא אחת‪ .‬נכנס ויוצא‪ ,‬נכנס‬ ‫לפיכך יש לכוון לשמוע את ברכות העולים‬ ‫לאחר זמן‪ ,‬צריך לברך כשחוזר ומתעטף‪.‬‬ ‫חובת קידוש‪ .‬אולם המטה אפרים )אלף‬ ‫ויוצא‪ ,‬מברך על כל פעם‪ ,‬ודוקא שלא‬ ‫לתורה ואת ברכות ההפטרה‪ ,‬ולענות‬ ‫ובשיעור הזמן הנחשב להפסק כתב בשו"ע‬ ‫המגן סק"ד( כתב ששב ואל תעשה עדיף‪,‬‬ ‫היה דעתו לחזור‪ ,‬אבל היה דעתו לחזור‪,‬‬ ‫אחריהן אמן‪ .‬וכמו שכתב השו"ע )או"ח סי'‬ ‫הרב )או"ח סי' ח ס"כג(‪' :‬אבל אם כשפשטו לא‬ ‫שהיאך יבדה מלבו נוסח קידוש חדש אשר‬ ‫לא יברך'‪ .‬ומבואר שאם הריח נשאר לפניו‪,‬‬ ‫רפד ס"ג(‪' :‬צריך לכוין לברכות הקוראים‬ ‫היה דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה‬ ‫לא שערום רז"ל‪ ,‬וכתב שהוא קורא על זה‬ ‫או שבשעת הברכה הייתה דעתו לחזור‬ ‫בתורה ולברכות המפטיר‪ ,‬ויענה אחריהם‬ ‫שעות‪ ,‬אזי אפילו אם אחר כך נמלך ללבשו‬ ‫)קהלת ז טז( 'אל תהי צדיק הרבה'‪ ,‬והוסיף‬ ‫ולהריח בו במשך היום‪ ,‬הברכה הראשונה‬ ‫אמן‪ ,‬ויעלו לו להשלים מנין מאה ברכות'‪.‬‬ ‫תיכף ומיד‪ ,‬צריך לחזור ולברך עליו'‪,‬‬ ‫שאם ירצה יהרהר בלבו איזה נוסח קידוש‬ ‫פוטרת את כל ההרחות הבאות‪ ,‬אף כאשר‬ ‫וראה במשנה ברורה )סי' מו ס"ק יד( שכתב‬ ‫ומשמע מדבריו שהפסק של שעה בלבד‬ ‫אבל לא יוציאנו בשפתיו‪ .‬וכן כתבו בשו"ת‬ ‫יצא לחוץ‪ ,‬אם לא חלף זמן רב‪ .‬וכתב‬ ‫כי גם ביום הכיפורים ניתן לצרף את‬ ‫אינו נחשב להפסק גמור‪ ,‬כאשר הייתה‬ ‫הר צבי )ח"א סי' קנה( ובשו"ת אגרות משה‬ ‫המשנה ברורה )סק"ו( שהוא הדין לאגודות‬ ‫הברכות ששומעים מן העולים לתורה ומן‬ ‫דעתו לחזור ולהתעטף‪ .‬וכן הביא בהליכות‬ ‫)חו"מ ח"א סי' לט(‪.‬‬ ‫של בשמים המונחות לפניו על השולחן‪,‬‬ ‫המפטיר‪ .‬עוד כתב כי לאחר כל החשבון‬ ‫שלמה )תפילה פ"ג ס"ז( מהגרש"ז אויערבאך‬ ‫‪ 14‬בשו"ע )או"ח סי' תריח ס"י(‪ :‬חולה שאכל‬ ‫שאם נטלן להריח ודעתו לחזור ולהריח‬ ‫עדיין חסרות כמה ברכות‪ ,‬וניתן להשלימן‬ ‫שאם לא הפסיק כמה שעות לא יחזור‬ ‫ביום הכפורים ונתיישב דעתו בענין שיכול‬ ‫בהם שאינו צריך לחזור ולברך כשחוזר‬ ‫באמצעות ברכות הריח‪ ,‬או בברכת 'אשר‬ ‫ויברך‪ ,‬וכן מובא בשם הגר"נ קרליץ שרק‬ ‫לברך צריך להזכיר של יום הכפורים‬ ‫ומריח בהם אפילו יצא לחוץ‪ .‬אך אם יצא‬ ‫יצר' כאשר נתחייב בה‪ .‬בשעת הדחק‬ ‫לאחר הפסק של כשלוש שעות יש לברך‬ ‫בברכת המזון שאומר יעלה ויבא בבונה‬ ‫לעסקיו או הלך לבית הכנסת לזמן מרובה‬ ‫אפשר לצרף אף את הברכות ששומעים‬ ‫שוב‪ .‬אמנם בשו"ת יביע אומר )שם( כתב‬ ‫ירושלים‪ .‬ובמשנה ברורה )ס"ק כט( הוסיף‬ ‫הרי זה הפסק ומברך שנית כאשר חוזר‬ ‫בחזרת הש"ץ‪ ,‬כאשר מכוון לשמען ועונה‬ ‫שבהפסק של כחצי שעה חוזר ומברך על‬ ‫שהוא הדין שאם חל יום הכיפורים בשבת‬ ‫ומריח בהם‪ .‬אולם מבואר בשער הציון‬ ‫אחריהן אמן‪.‬‬ ‫הטלית‪ .‬וראה בפסקי תשובות )סי' ח אות כג‬ ‫שאומר רצה והחליצנו‪ ,‬שכיון שהוא אוכל‬ ‫)ס"ק יב( שכל זה דוקא כאשר מריח אותם‬ ‫‪ 17‬במגן אברהם )או"ח סי' מו סק"ח( הביא‬ ‫ואות כז( שכתב שעיקר הגדר הוא ההיסח‬ ‫בהיתר הרי סעודת יום הכיפורים אצלו‬ ‫הבשמים שהריח בתחילה‪ ,‬אך אם יצא‬ ‫מחלוקת בין האחרונים האם מותר להריח‬ ‫הדעת‪ ,‬ולכן אפילו בהפסק של כמה שעות‬ ‫כסעודת שאר יום טוב שצריך להזכיר‬ ‫לחוץ ורוצה להריח בשמים אחרים ממה‬ ‫בשמים ביום הכיפורים‪ :‬דעת הסדר היום‬ ‫אם בעת הפשיטה דעתו כחובה מוחלטת‬ ‫'רצה' ו'יעלה ויבא'‪ .‬ובמגן אברהם )סק"י(‬ ‫שהריח תחילה צריך לחזור ולברך אפילו‬ ‫)חיוב מאה ברכות( שמותר להריח בשמים‬ ‫לחזור וללבוש הטלית בזמן מסוים אינו‬ ‫הביא ממהר"א כץ הנ"ל שאכילת חולה‬ ‫כאשר יצא לזמן מועט‪ ,‬ואפילו שדעתו‬ ‫ביום הכיפורים‪ ,‬ולפי שהוא תענוג של‬ ‫מברך עליו‪ .‬ולפי זה כיון שמוטל עליו‬ ‫ביום הכיפורים היא רק מצד פיקוח נפש‬ ‫היתה עליהם בברכתו הראשונה‪ .‬ולפי זה‬ ‫הנשמה ולא תענוג הגוף‪ ,‬ואף שכתוב‬ ‫לחזור וללבוש את הטלית מחמת מה‬ ‫והרי היא כאכילת חול‪ ,‬ולכך אינו צריך‬ ‫נמצא שהמברך ביום הכיפורים על בשמים‬ ‫בתורה 'כי כל הנפש אשר לא תעונה' היינו‬ ‫שנהגו להתפלל ביום הכיפורים את תפילת‬ ‫להזכיר 'רצה' ו'יעלה ויבא' בברכת המזון‪.‬‬ ‫שלו אינו חוזר ומברך עליהם אפילו כאשר‬ ‫בחמשה עינויים שהם מענים את הנפש‬ ‫מנחה ונעילה מעוטפים בטלית‪ ,‬נראה‬ ‫אך כתב שלמעשה אין להקל בזה כיון‬ ‫יצא וחזר‪ ,‬אלא אם כן יצא לחוץ לזמן רב‬ ‫הבהמית‪ ,‬אבל הבשמים מענגים רק את‬ ‫שאין לו לברך שנית אף כשההפסקה‬ ‫שהטור כתב שצריך להזכיר‪ .‬וכן בט"ז‬ ‫והסיח את דעתו‪ .‬אך אם בירך על בשמים‬ ‫הנשמה‪ .‬אך השל"ה )מסכת תענית( כתב‬ ‫התארכה‪ ,‬שהרי בדעתו כל הזמן לחזור‬ ‫)סק"י( הקשה על דברי השו"ע שעצם היום‬ ‫ויצא לחוץ אפילו לזמן מועט‪ ,‬וכעת רוצה‬ ‫שנראה לו פשוט שאסור להריח בשמים‬ ‫למצותו מחמת החובה המוטלת עליו‪.‬‬ ‫אינו גורם לברכת המזון‪ ,‬ואדרבה מצד‬ ‫להריח בשמים אחרים יכול לברך עליהם‪.‬‬ ‫ביום הכיפורים ובכל תענית ציבור משום‬ ‫ואף אם נשכב לישון במהלך ההפסקה‬ ‫קדושת היום אינו אוכל כלל‪ ,‬והחיוב לברך‬ ‫כמובן שכל זה רק כאשר מריח מין בשמים‬ ‫שזה תענוג‪ .‬וראה במהרש"א )יומא ח"א פב‪.‬‬ ‫גם כן לא יברך‪ ,‬שהרי המשנה ברורה )סי'‬ ‫ברכת המזון הוא רק משום האונס שיש לו‬ ‫שברכתו שוה לברכה הקודמת‪ ,‬אך אם‬ ‫ד"ה האי( שכתב שביום כיפור הותר הריח‬ ‫ח ס"ק מב( הביא שיש דעות בין הפוסקים‬ ‫שמחייבו לאכול‪ ,‬ואם כן מה שייך להזכיר‬ ‫מריח כעת מין בשמים שברכתו שונה ודאי‬ ‫כיון שהוא כח רוחני ולא כח גופני‪ .‬וכן כתב‬ ‫האם שינת צהרים היא בכלל היסח הדעת‪,‬‬ ‫'יעלה ויבא'‪ .‬ולהלכה כתב המשנה ברורה‬ ‫שחייב לברך אפילו אם לא זז ממקומו‬ ‫להלכה המשנה ברורה )שם ס"ק יד‪ ,‬ובסי'‬ ‫ונמצא שאין הכרעה ברורה ששינת‬ ‫שיזכיר 'רצה' ו'יעלה ויבא'‪ ,‬ואם שכח לא‬ ‫כלל‪.‬‬ ‫תריב ס"ק יח( 'מותר להריח למלאות מנין‬ ‫יום נחשבת הפסק‪ .‬ומכל מקום נראה‬ ‫יחזור משום חשש ברכה לבטלה‪ .‬ולפי זה‬ ‫‪ 19‬הרמ"א )סי' תרכא ס"ד( כתב‪' :‬ונוהגין‬ ‫מאה ברכות'‪ .‬וכן כתב הערוך השולחן )או"ח‬ ‫שלכתחילה כדי להימנע מהספק מהראוי‬ ‫גם בנזכר מיד אחר 'בונה ברחמיו ירושלים'‬ ‫ליפול על פניהם כשאומרים והכהנים‬ ‫סימן תריב סעיף ו(‪' :‬ואדרבא מצוה להריח‬ ‫לכוון בפירוש בשעה שמברך על הטלית‬ ‫קודם ברכת הטוב והמטיב לא יברך שם‬ ‫והעם‪ ,‬גם בעלינו לשבח'‪ .‬ומקור המנהג‬ ‫ביום הכיפורים כדי למלאות מאה ברכות'‪,‬‬ ‫בשחרית של יום הכיפורים שהברכה תחול‬ ‫את הברכה למי ששכח רצה או יעלה ויבא‪.‬‬ ‫הוא מהראב"יה )יומא סי' תקל( והמרדכי‬ ‫ולכן מותר להריח בשמים ביום הכיפורים‬ ‫גם אם יפשוט את הטלית בהפסקה שאחר‬ ‫‪ 15‬בשו"ע )או"ח סי' ח סי"ד( 'ואם פשט טליתו‬ ‫)יומא רמז תשכז( שכתבו שאנו נוהגים לכרוע‬ ‫ולברך עליהם‪ ,‬ואין הריח נחשב לסתירה‬ ‫מוסף ויחזור להתעטף בה לפני מנחה‪,‬‬ ‫אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד‬ ‫וליפול על פנינו לזכר מה שהיו עושים‬ ‫למצוות העינוי‪ .‬וראה במטה אפרים )סי'‬ ‫כיון שהביאור הלכה )שם ד"ה אם פשט( כתב‬ ‫צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו‪ .‬הגה‪:‬‬ ‫כן בבית המקדש‪ .‬וכן כתב הט"ז )או"ח סי'‬ ‫תרכב אלף למטה סק"ב( שכתב שזה רק‬ ‫שאם כבר בשעת הברכה הייתה דעתו‬ ‫ויש אומרים שאין מברכין אם היה דעתו‬ ‫קיג סק"ד( שבכריעות שבסדר העבודה‬ ‫בבשמים שאינם ראוים לאכילה‪ ,‬אבל‬ ‫לפשוט את הטלית ולחזור וללובשה‪ ,‬אינו‬ ‫לחזור ולהתעטף בו'‪ .‬ומבואר שלדעת‬ ‫אנו עושים זכר למקדש‪ ,‬ומדמים עצמנו‬ ‫אסור לקחת פרי הראוי לאכילה כדי לברך‬ ‫צריך לברך פעם נוספת‪.‬‬ ‫השו"ע כל שפשט הטלית אפילו על‬ ‫לאותם הכהנים והעם שהיו משתחווים‬ ‫עליו הנותן ריח טוב בפירות שיש לחשוש‬ ‫‪ 16‬בגמרא )מנחות מג‪ (:‬אמרו שחייב אדם‬ ‫דעת לחזור וללבשה חוזר ומברך‪ ,‬ולדעת‬ ‫בעת הזכרת השם‪ ,‬וכן הביא המטה אפרים‬ ‫שמא יבא לאכול ממנו‪ .‬אך יש לציין שהוא‬ ‫לברך מאה ברכות בכל יום‪ ,‬ולפי שנאמר‬ ‫הרמ"א אינו מברך כאשר דעתו לחזור‬ ‫)סי' תרכא סט"ז(‪ .‬ונמצא שיש בהשתחוויה‬ ‫דוקא לשיטתו שחשש לשיטת מהרי"ל‬ ‫)דברים י יב( בפסוק 'ועתה ישראל מה ה'‬ ‫וללובשה‪ .‬והנה אף בני ספרד הפוסקים‬ ‫זו זכר להשתחוויה שבמקדש‪ ,‬ובמקדש‬ ‫שכתב לא לגעת באוכלים ביום הכיפורים‬ ‫אלהיך שואל מעמך' אל תקרי 'מה' אלא‬ ‫בכל העניינים כדעת השו"ע מקילים‬ ‫היו כורעים ומשתחווים על הארץ‪ ,‬וכמו‬ ‫מחשש שיבא לאוכלם‪ ,‬וכן כתבו המאמר‬ ‫'מאה'‪ .‬הלשון בכל יום כולל גם שבת‪ ,‬יום‬ ‫באופן זה שלא לברך כיון ש'ספק ברכות‬ ‫שמבואר ברמב"ם )עבודה זרה פ"ו ה"ו‪-‬ז(‪' :‬וכן‬ ‫מרדכי )סי' תריב סק"ט( והדגול מרבבה )ס"י(‬ ‫טוב ויום הכיפורים‪ .‬הרמב"ם )הלכות תפילה‬ ‫להקל'‪ ,‬וכמו שכתב הברכי יוסף )סי' ז סק"ג(‬ ‫לתגובות‪:‬‬ ‫לשאלות בהלכה‪:‬‬ ‫‪9917936@gmail.com‬‬ ‫‪ 02-803-9999‬שלוחה ‪rav@abiryaakov.com | 8‬‬ ‫ד‬ ‫◄◄‬ ‫זכה ב'מפטיר יונה' ולא הגיע לתפילה‬ ‫ליד בניין מגורים‪ ,‬אולם הדבר גורם ללכלוך‬ ‫ת‪ .‬אין לנשים לאכול ולשתות במוצאי יום‬ ‫ולריח רע הנשאר ימים רבים‪ .‬האם רשאים‬ ‫הכיפורים קודם הבדלה‪ .‬אך אפשר להקל לאחר‬ ‫בבית הכנסת נמכרה עליית 'מפטיר יונה'‬ ‫הדיירים לעכב‪ ,‬או שמא מאחר שהדבר נעשה‬ ‫בחמש מאות דולר‪ .‬הזוכה הלך לנוח לאחר‬ ‫צאת הצום בשתיית מים בלבד‪ .20‬אם קשה לה‬ ‫שנים אחדות‪ ,‬קנתה הקופה 'חזקה' ואין ביד‬ ‫מוסף‪ ,‬התעורר באיחור ולא הגיע למנחה‪.‬‬ ‫להמתין‪ ,‬לכתחילה תשמע הבדלה מאדם אחר‬ ‫השכנים למחות?‬ ‫הגבאים כיבדו בעלייה את מי שהציע במכירה‬ ‫שכבר נמצא במקום‪ .21‬אם אין אפשרות לשמוע‬ ‫ת‪ .‬כאשר הריח והלכלוך גורמים נזק ממשי‬ ‫מאחר וההמתנה קשה לה‪ ,‬יכולה להבדיל‬ ‫ארבע מאות דולר‪ ,‬בלי לומר לו שעליו לשלם‪.‬‬ ‫שאינו נסבל‪ ,‬הדיירים רשאים למנוע את עריכת‬ ‫בעצמה על יין או מיץ ענבים ולאכול לאחר‬ ‫האם אפשר לחייבו בתשלום‪ ,‬ומה דינו של‬ ‫הכפרות ליד בניינם‪ .23‬העובדה שנהגו כך כמה‬ ‫הזוכה הראשון?‬ ‫שתשתה מן הכוס כשיעור‪.22‬‬ ‫שנים אינה מקנה 'חזקת נזיקין'‪ ,‬ועל הקופה‬ ‫ת‪ .‬העולה לתורה נכון שישלם ארבע מאות‬ ‫למצוא מקום חלופי שאינו גורם נזק וצער‬ ‫דולר‪ .25‬לגבי הזוכה הראשון‪ ,‬נראה שיש לו‬ ‫לשכנים‪.24‬‬ ‫מניעת עריכת כפרות ליד הבניין‬ ‫לשלם את ההפרש‪.26‬‬ ‫קופת השכונה עורכת מדי שנה מנהג כפרות‬ ‫משני טעמים‪ .‬האחד‪ ,‬על פי התירוץ השני‬ ‫‪ 23‬כאשר הריח והלכלוך הם נזק שאינו‬ ‫לשתות קודם הבדלה‪ ,‬לאחר שכבר יצא‬ ‫אבן משכית האמורה בתורה אף על פי‬ ‫בתוספות )קידושין כט‪ .‬ד"ה משכו(‪ ,‬שדין‬ ‫נסבל‪ ,‬מבואר בשולחן ערוך )חו"מ סימן קנה‬ ‫יום הכיפורים כדין‪ ,‬כמו שהתיר בהשולחן‬ ‫שהוא משתחוה עליה לשם לוקה‪ ,‬שנאמר‬ ‫'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט' נאמר‬ ‫סעיפים לו‪ ,‬לט ומא( שאין להם חזקה‪ .‬ואולם‬ ‫ערוך לשתות מים קודם הבדלה‪ .‬אולם‬ ‫)ויקרא כו א( 'ואבן משכית לא תתנו בארצכם‬ ‫כשמוותר מממונו להקדש‪ .‬בקניית עלייה‪,‬‬ ‫אין ללמוד מכאן שכל לכלוך קל מאפשר‬ ‫שאר משקים‪ ,‬ואף קפה או תה‪ ,‬אינם בכלל‬ ‫להשתחות עליה'‪ ,‬מפני שהיה דרך עובדי‬ ‫שאין לה שווי קבוע לכל אדם‪ ,‬המציע‬ ‫למחות‪ .‬ולעניין עשן שאינו תדיר מצינו‬ ‫היתר זה‪.‬‬ ‫כוכבים להניח אבן לפניה להשתחות‬ ‫נותן את הסכום שהיא שווה בעיניו מחמת‬ ‫נחלקו השולחן ערוך והרמ"א )שם סעיף‬ ‫‪ 21‬השולחן ערוך )אורח חיים סימן רצו סעיף‬ ‫עליה‪ ,‬לפיכך אין עושין כן לה'‪ .‬במה דברים‬ ‫המצווה והכבוד‪ ,‬ואין זו בהכרח נדבה‬ ‫לז( אם אפשר למחות בו לכתחילה‪ ,‬והש"ך‬ ‫ח( הביא שתי דעות אם נשים חייבות‬ ‫אמורים בשאר הארצות אבל במקדש‬ ‫מעבר לתמורה שהוא מקבל‪ .‬השני‪ ,‬שאין‬ ‫)סקי"ט( פסק כדעת השו"ע שיכולים‬ ‫בהבדלה כשם שחייבות בקידוש‪ ,‬ומדבריו‬ ‫מותר להשתחוות על האבנים‪ ,‬שנאמר‬ ‫ללמוד את כל דיני צדקה מהקדש‪ ,‬ולכל‬ ‫לעכב‪ .‬ובשו"ת מהרש"ם )ח"א סי' קעח(‬ ‫משמע שפוסק שחייבות‪ ,‬שכתב בסתם‬ ‫'בארצכם' בארצכם אי אתם משתחוים על‬ ‫הפחות אין להוציא ממון מכוח דמיון זה‪.‬‬ ‫כתב שמנהג האשכנזים כהרמ"א‪ ,‬ואינו‬ ‫שחייבות ואחר כך יש מי שחולק‪ .‬וראה‬ ‫האבנים אבל אתם משתחוים על האבנים‬ ‫ולכן מי שהוסיפו על הצעתו אינו מתחייב‬ ‫ראיה מחכמי הספרדים שנגררים אחר‬ ‫בשו"ת יביע אומר )ח"ד או"ח סי' כ"ג( שכן‬ ‫המפוצלות במקדש‪ .‬ע"כ‪ .‬וראה באור‬ ‫באמירתו בלבד לקבל את העלייה במחיר‬ ‫פסקי מרן הבית יוסף אבל אנו כהרמ"א‪,‬‬ ‫הוא להלכה למעשה גם על פי גדולי‬ ‫שמח )שם( שכתב שכן מבואר בפסוק )דברי‬ ‫שהציע‪ .‬אלא שבנידון דידן השני קיבל‬ ‫וכ"כ בשו"ת שמש צדקה )חו"מ סי' ב( שכל‬ ‫הפוסקים הספרדים כשיטת הראשונים‬ ‫הימים ב' ז ג( שהשתחוו במקדש על הארץ‬ ‫בפועל את העלייה‪ ,‬ולכן יש לדון בחיובו‬ ‫הרבנים האשכנזים פוסקים כדברי הרמ"א‬ ‫והפוסקים שאשה חייבת בהבדלה וכדעה‬ ‫ממש‪ ,‬וכלשון הכתוב‪' :‬וכל בני ישראל‬ ‫מצד ההנאה שקיבל‪ .‬וברמ"א )חו"מ סי' רסד‬ ‫זולת הש"ך ע"ש‪ .‬אולם בספר חושן אהרן‬ ‫ראשונה שבשו"ע‪ .‬אולם הרמ"א חשש‬ ‫רואים ברדת האש וכו' ויכרעו אפים‬ ‫ס"ד( מבואר שמי שעשו עבורו פעולה‬ ‫)שם‪ ,‬הביא דבריו בשו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן‬ ‫לשיטה שאינן חייבות בהבדלה‪ ,‬והכריע‬ ‫ארצה על הרצפה וישתחוו'‪ .‬ולפי זה נראה‬ ‫או טובה אינו נפטר מתשלום רק משום‬ ‫לט( כתב שכל מחלוקת המחבר והרמ"א‬ ‫שהנשים לא יבדילו לעצמן רק ישמעו‬ ‫שההשתחוויה ביום הכיפורים שהיא זכר‬ ‫שלא ביקש שיעשוה‪ .‬ולפי סברת הפנים‬ ‫היא רק כשאין ניכר הנזק לעת עתה‪ ,‬אבל‬ ‫הבדלה מן האנשים‪.‬‬ ‫לכריעה שהיתה במקדש‪ ,‬צריכה שתהיה‬ ‫מאירות‪ ,‬שהסכום שהציע אדם בעד‬ ‫אם הנזק הוא במציאות לפנינו‪ ,‬גם עשן כל‬ ‫‪ 22‬אף שפסק הרמ"א שנשים לא יבדילו‪,‬‬ ‫על הארץ ממש‪] .‬אמנם מצינו אצל שלמה‬ ‫המצווה מבטא את שוויה בעיניו‪ ,‬יש מקום‬ ‫שהוא יודו כולם שיכול למחות‪ .‬ובנידון זה‬ ‫כתב המשנה ברורה )שם ס"ק לה( שכאשר‬ ‫המלך שעשה כיור נחושת‪ ,‬חמש אמות‬ ‫לשום כאן את הנאתו בארבע מאות דולר‪.‬‬ ‫הרי הנזק הוא במציאות לפנינו‪ ,‬כי הריח‬ ‫אין לה ממי לצאת‪ ,‬תבדיל לעצמה ותשתה‬ ‫אורכו וחמש אמות רוחבו‪ ,‬וגובהו שלוש‬ ‫אלא שלפי שהצעתו נדחתה והגבאים‬ ‫ולכלוך התרנגולים הם וודאי מפריעים‬ ‫מן הכוס‪ .‬וכן פסקו רבים מהפוסקים )ראה‬ ‫אמות‪ ,‬ונאמר )שם ו יג(‪' :‬ויעמד עליו ויברך‬ ‫כיבדוהו לאחר מכן בלי להזכיר תשלום‪,‬‬ ‫ומזיקים‪ ,‬לפיכך יכולים לעכב‪.‬‬ ‫שו"ע הרב שם סי'ט‪ ,‬אשל אברהם בוטשאטש‬ ‫על ברכיו נגד כל קהל ישראל'‪ .‬ובמצודת‬ ‫יש לדון אם משמעות הכיבוד לפי המנהג‬ ‫‪ 24‬כמ"ש בשו"ע )חו"מ סי' קנה סל"ו(‪ :‬במה‬ ‫שם‪ ,‬אורחות חיים ספינקא סק"ו‪ ,‬ודעת תורה‬ ‫ציון )שם( פירש שתיבת 'ויברך' היא לשון‬ ‫הייתה מסירת העלייה בתשלום‪ ,‬ואם‬ ‫דברים אמורים‪ ,‬בשאר נזקים‪ ,‬חוץ מארבע‬ ‫שם(‪ .‬אמנם יש שנהגו להחמיר כהכרעת‬ ‫כריעה‪ ,‬הרי ששלמה כרע על ברכיו על‬ ‫הצעתו הקודמת אכן מלמדת על שיעור‬ ‫שהם העשן וריח בית הכסא ואבק וכיוצא‬ ‫הרמ"א שנשים לא יבדילו כלל‪ ,‬וכן משמע‬ ‫גבי משטח מוגבה‪ ,‬ולא על רצפת העזרה‪.‬‬ ‫הנאתו בשעת העלייה‪.‬‬ ‫בו ונדנוד הקרקע‪ ,‬שכל אחד מאלו אין‬ ‫במטה אפרים )סי תרכד ס"ז(‪ ,‬וכתבו )שו"ת‬ ‫אלא שאין משם ראיה לפרטי ההשתחוויה‬ ‫‪ 26‬לעניין הזוכה הראשון‪ ,‬בשו"ת פנים‬ ‫לו חזקה‪ ,‬ואפילו שתק כמה שנים‪ ,‬הרי‬ ‫שמן רוקח מהדו"ג סי' יא‪ ,‬כף החיים סי' רצו סקנ"ח‪,‬‬ ‫בפישוט ידים ורגלים‪ ,‬כיון ששם היתה‬ ‫מאירות )ח"ב סי' כה‪ ,‬בסוף התשובה( סיים‬ ‫זה חוזר וכופהו להרחיק‪ .‬ואף אם נעשה‬ ‫שו"ת דברי יציב ח"א סי' קלה(‪ ,‬שאם אין להן‬ ‫כריעה בלא השתחוויה[‪ .‬וכתב שם‬ ‫שאם לא הוסיף אחר על הצעתו‪ ,‬אינו יכול‬ ‫השימוש בקרקע השותפים‪ ,‬אין מכאן‬ ‫ממי לשמוע הבדלה‪ ,‬יבדילו רק באמירת‬ ‫הרמב"ם‪' :‬ומפני זה נהגו כל ישראל להציע‬ ‫לחזור בו‪ ,‬ונוהגים לגבות ממנו‪' ,‬ודברים‬ ‫היתר להמשיך בנזק‪ ,‬שאע"פ שמבואר‬ ‫ברוך המבדיל בין קודש לחול‪ ,‬ויאמרו‬ ‫מחצלאות בבתי כנסיות הרצופות באבנים‬ ‫כאלו הולכין אחר המנהג'‪ .‬נמצא שהדין‬ ‫בשולחן ערוך )שם סעיף מב( שכאשר‬ ‫נוסח ההבדלה בלא שם ומלכות ובלא‬ ‫או מיני קש ותבן להבדיל בין פניהם ובין‬ ‫במציע שהפסיד במכירה אינו מלמד‬ ‫שהחזיקו בקרקע של הניזק יש חזקה‪,‬‬ ‫ברכת הנר ובלא כוס‪ .‬וכן פסק הגרמ"א‬ ‫האבנים‪ ,‬ואם לא מצא דבר מבדיל בינו‬ ‫לפטור את מי שכבר זכה בה‪ .‬וראה במגן‬ ‫נראה כי מאחר שלא החזיקו בקביעות‬ ‫פריינד ואמר שכן הקבלה בידו לפסוק‬ ‫ובין האבן הולך למקום אחר ומשתחוה‪,‬‬ ‫אברהם )סי' קנד סקכ"ג‪ ,‬בשם שו"ת הרמ"ע‬ ‫אלא רק לכמה ימים בשנה‪ ,‬אינו חזקה‬ ‫)מובא בספר מרא דשמעתא אות קיב(‪ .‬ובשו"ת‬ ‫או שוחה על צדו ומטה כדי שלא ידביק‬ ‫מפאנו סי' סד(‪ ,‬שדן במי שקנה מצווה לשנה‬ ‫כלל‪ ,‬כמו בהחזיקו בסוכת עראי שאי"ז‬ ‫דברי יציב )ליקוטים והשמטות סי' נ( כתב לגבי‬ ‫פניו באבן'‪ ,‬וכן כתב הרמ"א )או"ח סי' קלא‬ ‫ולאחר מכן גירש המלך את היהודים‪ ,‬וכתב‬ ‫חזקה‪ .‬והגם שלסוכה גופה יש חזקה‪,‬‬ ‫צום תשעה באב שחל ביום ראשון‪ ,‬שאינה‬ ‫ס"ח( שנהגו להציע עשבים על הארץ‬ ‫שאם כבר נשמעה הגזירה בשעת הקנייה‬ ‫כאן לעניין נזקין נראה שלדברי הכל אינו‬ ‫צריכה להמתין לבעלה בלילה אלא תאכל‬ ‫כשנופלים על פניהם ביום הכיפורים‬ ‫ולא התנה‪ ,‬עליו לשלם‪ .‬ובנידון דידן‪,‬‬ ‫חזקה‪ .‬ועוד שהרי החזיקו בלא טענה‪,‬‬ ‫ע"י אמירת ברוך המבדיל‪ ,‬עיין שם‪ .‬וכבר‬ ‫כדי להפסיק בין הפנים לקרקע‪ ,‬וכתבו‬ ‫אף שנאנס בשינה‪ ,‬מכל מקום כשהלך‬ ‫וחזקת נזיקין בחצר חבירו בעי טענה‪.‬‬ ‫כתב היתר זה לכל מוצאי שבת‪ ,‬הגאון‬ ‫הפוסקים שאם אין לו עשבים יכול‬ ‫לישון לאחר שקנה‪ ,‬היה עליו לקחת‬ ‫‪ 25‬ראה בשו"ת צמח צדק הקדמון )סי'‬ ‫מבוטשאטש )בספרו עזר מקודש אבהע"ז סי'‬ ‫להפסיק בטליתו ולהשתחוות‪ .‬וראה‬ ‫זאת בחשבון‪ .‬בעיקר הנידון כבר הרחבנו‬ ‫עב(‪ ,‬שנשאל במי שהציע מאה פרוטות‬ ‫סב ס"ח(‪ .‬אולם כתב בפסקי תשובות )סי' רצו‬ ‫במשנה ברורה )סק"מ וסקמ"א( שביאר‬ ‫ב'מכתלי בית הדין' )ח"א סי' יז( בגדר קניית‬ ‫בעד מפטיר‪ ,‬ואחר הציע מאה וחמישים‪.‬‬ ‫הערה ‪ (191‬כי רבים מגדולי הדורות הכריעו‬ ‫שמן התורה האיסור הוא בפישוט ידים‬ ‫עליות אם זה מדין 'נדר' או שהם בגדר‬ ‫הגבאים חששו שהשני לא ישלם‪ ,‬ולכן‬ ‫לחייב אשה בהבדלה לעצמה כשאין‬ ‫ורגלים על רצפת אבנים‪ ,‬וחכמים אסרו‬ ‫'קנין' והובאו שם דעות הפוסקים בזה‪,‬‬ ‫ביקשו למסור את העלייה לראשון‬ ‫בידה לשמוע מפי איש‪ ,‬ועכ"פ נמצא שיש‬ ‫גם בפישוט ידים ורגלים שלא על רצפת‬ ‫ואם זהו קנין וודאי יש לחייבו לשלם‬ ‫תמורת מאה‪ .‬הראשון טען שלאחר‬ ‫לאשה לעשות כל טצדקי לשמוע הבדלה‬ ‫אבנים אטו רצפת אבנים‪ ,‬וכן אסרו קידה‬ ‫ההפרש‪ ,‬וכן מובא בספר דרך שיחה )ח"ב‬ ‫שהוסיפו על הצעתו שוב אינו רוצה בה‪.‬‬ ‫מאיש ולא להבדיל בעצמה‪ ,‬ואסור לה‬ ‫על רצפת אבנים אטו השתחוויה‪ ,‬אך אם‬ ‫עמ' שסז( בשם הגר"ח קנייבסקי שפסק‬ ‫ופסק שאפשר לכופו לקיים דבריו‪ ,‬ולמד‬ ‫לאכול ולשתות לפני שתבדיל או שתשמע‬ ‫משתחווה בדרך קידה שלא על רצפת‬ ‫לחייב‪ ,‬וכ"פ הגר"י זילברשטיין )ברכי נפשי‬ ‫מדין פדיון הקדש שבמשנה )ערכין כז‪,(.‬‬ ‫מאחר‪.‬‬ ‫אבנים ואפילו על רצפת אבנים אך נוטה‬ ‫ח"א עמ' תריז‪-‬תריח(‪ .‬גם אם הוא מדין 'נדרי‬ ‫שהמציעים מתחייבים בדיבורם ואין‬ ‫בפסקי תשובות )סי' תרכד אות ד( כתב‬ ‫קצת על צידו מותר שלא גזרו באופנים‬ ‫צדקה' לבית הכנסת‪ ,‬נראה שאין לפוטרו‬ ‫הצעת המאוחר מפקיעה לגמרי את חיוב‬ ‫שבאופן זה שהאשה מבדילה לעצמה‬ ‫אלו‪ .‬ועוד ביאר שהדין האמור בקידה נוגע‬ ‫מצד מה שבסוף לא קיבל את העליה‪ ,‬כי‬ ‫הקודם‪ .‬ולדעתו‪ ,‬כשגבאי הצדקה הם‬ ‫ובעלה עתיד לחזור‪ ,‬תאמר רק 'בורא‬ ‫להדבקת הפנים בקרקע‪ ,‬ולא לשחייה‬ ‫באופן זה אינו יכול לומר שעל דעת כן לא‬ ‫שדחו את השני‪ ,‬הראשון חייב בסכום‬ ‫פרי הגפן' וברכת 'המבדיל'‪ ,‬ותשמע אחר‬ ‫בתפילה כשהפנים אינן נוגעות בה‪.‬‬ ‫נדר‪ .‬וראה בשו"ע )או"ח סי' קנג סי"ד( ראובן‬ ‫שהציע‪ .‬ובמגן אברהם )סי' קנד סקכ"ג( הביא‬ ‫כך מבעלה את ברכת מאורי האש‪ ,‬על פי‬ ‫‪ 20‬לאחר צאת היום‪ ,‬אף שמותר לעשות‬ ‫שאמר קרקע זו אני נותן לבנות עליה בית‬ ‫את דבריו באופן שהמציע השני חזר בו‪,‬‬ ‫הספק שבביאור הלכה )סי' רצו ס"ח ד"ה לא‬ ‫מלאכה לאחר אמירת 'המבדיל בין קודש‬ ‫הכנסת ולא רצו עובדי כוכבים להניחן‬ ‫וסיים 'ולא נהגו כן'‪ .‬אולם באליה רבה )סי'‬ ‫יבדילו( בחיוב נשים בברכת הנר‪ ,‬ואין בכך‬ ‫לחול'‪ ,‬מכל מקום אסור לאכול עד‬ ‫לבנות בית הכנסת‪ ,‬והקהל אומרים‬ ‫קמז סק"ב( חילק בין חזרת הזוכה‪ ,‬שבזה‬ ‫מניעה מלאכול‪ ,‬שכן ברכת הנר אינה‬ ‫שמבדילים על הכוס‪ .‬בשולחן ערוך )סימן‬ ‫לבנות עליו בית לתלמוד תורה‪ ,‬וראובן‬ ‫נוהגים לגבות מן האחרון‪ ,‬לבין הנידון‬ ‫מעכבת את ההבדלה‪ .‬אולם אין זו הוראה‬ ‫רצט סעיף א( נפסק‪' :‬אסור לאכול שום דבר‬ ‫אומר אדעתא דהכי לא נדרי‪ ,‬לא מצי‬ ‫של הצמח צדק‪ ,‬שהגבאים אינם רוצים‬ ‫מוסכמת‪ .‬בתשובות והנהגות )ח"ב סי' שג(‬ ‫או אפילו לשתות יין או שאר משקין חוץ‬ ‫ראובן הדר ביה‪ .‬וראה שו"ת שואל ומשיב‬ ‫למכור לשני מפני שאינו בטוח בתשלום‪,‬‬ ‫כתב שיש לחלק בין מוצאי שבת למוצאי‬ ‫ממים משתחשך עד שיבדיל'‪ .‬ואף אם‬ ‫)תליתאה ח"א סימן רצט( ובשדי חמד )אסיפת‬ ‫שבכהאי גוונא צידד שאפשר לחייב את‬ ‫יום הכיפורים‪ ,‬שבו גם הנשים שייכות‬ ‫כבר הבדיל בתפילה‪ ,‬אין זה מתיר אכילה‬ ‫דינים מערכת ביהכנ"ס אות מג(‪ .‬ועל כן‪ ,‬נראה‬ ‫הראשון‪ .‬וראה גם במחצית השקל )סי' קנד‬ ‫בטעם ברכת הנר על האש שנאסרה ביום‬ ‫קודם הבדלה על הכוס‪ .‬וכן הדין במוצאי‬ ‫שיש לו לשלם את ההפרש‪ ,‬ועכ"פ גם על‬ ‫סקכ"ג(‪ ,‬שעמד על חילוק זה והפנה לדעת‬ ‫והותרה עתה‪ .‬לכן המברכת בעצמה יש‬ ‫יום הכיפורים‪ .‬בשולחן ערוך )סימן תרכד‬ ‫צד הספק בדיני שמים ראוי שישלם את‬ ‫הפנים מאירות החולק‪ .‬בשו"ת פנים‬ ‫לה על מי לסמוך‪ ,‬ותברך על נר ששבת‬ ‫סעיפים ג‪-‬ה( נפסק שמבדילים על הכוס‬ ‫ההפרש ולא יגרום נזק לבית הכנסת‪.‬‬ ‫מאירות )ח"ב סי' כה( חלק על הצמח צדק‬ ‫כדין‪.‬‬ ‫ומברכים על נר ששבת‪ .‬מים בלבד מותר‬ ‫לתגובות‪:‬‬ ‫לשאלות בהלכה‪:‬‬ ‫ה‬ ‫‪9917936@gmail.com‬‬ ‫‪ 02-803-9999‬שלוחה ‪rav@abiryaakov.com | 8‬‬ ‫ליבון דהלכתא‬ ‫הרה"ג אברהם שלום מושקוביץ‬ ‫המשך מעמ' ג'‬ ‫ולא למעשה‪.‬‬ ‫סכנה ולסמוך על 'שומר מצוה לא ידע דבר רע'‪ ,‬ע"ש‬ ‫מצוה לאכול‬ ‫עובדא דריב"א‬ ‫נימוקיו‪[ .‬ויש להדגיש שיש קצת חילוק בין לא לאכול מצה‬ ‫ויש לחולה לידע שלא רק שאינו עושה שום איסור‬ ‫בפסקי ריקאנטי (סימן קסו) מביא‪' :‬ושמעתי כי ריב"א‬ ‫וכדו' לבין לאכול ביו"כ‪ ,‬כי אכילה ביו"כ הוי איסור כרת בקום‬ ‫באכילה וא"צ על כך לא תשובה ולא כפרה (משנ"ב תריח‬ ‫[מבעלי התוס'] חלה חוליו שמת בו‪ ,‬וחל יוה"כ באותם‬ ‫ועשה ואילו מניעת אכילת מצה הוי רק מצות עשה בשב‬ ‫סק"ה ועוד פוס')‪ ,‬אלא שעושה מצוה גדולה להציל את‬ ‫הימים וא"ל הרופאים אם לא תאכלו ודאי תמות ואם‬ ‫וא"ת‪ ,‬ולכן יש להקל טפי להחמיר ביו"כ]‪.‬‬ ‫נפשו (ב"י ולבוש סוס"י תריח)‪ ,‬ואין לו אפי' להצטער על‬ ‫תאכל שמא לא תחיה‪ ,‬והוא ז"ל אמר ברי ושמא ברי‬ ‫ובאמת כבר מצינו היתר כזה בקודמים‪ ,‬ראה פתחי‬ ‫כך [כדרך הנשים ואנשים שאינם ת"ח] (שו"ת אגרות משה ד‬ ‫עדיף ולא רצה לאכול ומת תנצב"ה' ע"כ‪ .‬והנה לכאו'‬ ‫תשובה (יו"ד סיד קנז סק"ג) שמביא מספר תפארת ישראל‬ ‫קכא)‪ ,‬ולהיפך אם יתענה לא ברור שמקיים בזה מצוה‬ ‫עובדא זו סותר למה שנתבאר שחולה אסור להחמיר‪,‬‬ ‫(ברכות פ"א מ"ג) דמותר להכניס עצמו לספק סכנה היכא‬ ‫(עי' שו"ת עונג יו"ט סי' מא‪ ,‬שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' רס ד"ה‬ ‫וכמה מהלכים נאמרו בזה באחרונים‪:‬‬ ‫דלא שכיח היזיקא כי מצוה דעסיק בה אגוני מגני‪,‬‬ ‫ואם‪ ,‬שו"ת שרגא המאיר ח"ה סוס"י פד‪ ,‬לגבי חולה מסוכן שאכל‬ ‫א‪[ .‬ספק הצלה] בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור סי'‬ ‫ומביא ראיה מר' עקיבא (ראה להלן)‪.‬‬ ‫מצה‪ ,‬ואכמ"ל)‪.‬‬ ‫תריח אות ב) מבאר דהפוס' שאסרו להחמיר מיירי באופן‬ ‫וכן מצינו דעת הגרש"ק (שו"ת האלף לך שלמה או''ח סי'‬ ‫וראה דברי המור וקציעה (סימן קצו) שכתב‪' :‬ואצלי‬ ‫שאם לא יאכל ימות או שמא ימות אבל אם יאכל יחיה‬ ‫שנא) שמיקל והעלה דבחשש ספק סכנה מותר לאדם‬ ‫שוה הוא האוכל ביום הכפורים מפני הסכנה כמתענה‬ ‫בודאי‪ ,‬אבל בנדון הריב"א שגם אם יאכל לא היו החיים‬ ‫להחמיר על עצמו ולהתענות בדאורייתא כגון ביוה"כ‪,‬‬ ‫בו‪ ,‬כי מי שציוה על התענית הוא יתברך ציוה על‬ ‫ברורים אלא מסופקין רצה להחמיר על עצמו דבריא‬ ‫ולאדם חשוב אף ראוי להחמיר על עצמו‪ ,‬ומציין‬ ‫האכילה בו לצורך פקוח נפש‪ ,‬ד'וחי בהם' כתיב‪ ,‬על כן‬ ‫עדיף‪.‬‬ ‫לתשובה אחרת שהוכיח הדבר בראיות‪ .‬וראה עוד‬ ‫אכילת דבר איסור למסוכן מצוה רבה היא בלי הרהור‬ ‫והנה דעת רוב הפוס' שגם במקום ספק סכנה אסור‬ ‫להלן בסמוך‪.‬‬ ‫ופקפוק בעולם‪ ,‬ולא די שאינו צריך כפרה אלא שאם‬ ‫להחמיר ע"ע (עי' רדב"ז ח"ג סי' תמד‪ ,‬שו"ת מהר"ם שיק או"ח‬ ‫עובדא דרבי עקיבא‬ ‫נמנע עבירה בידו' ע"כ‪.‬‬ ‫סי' רס‪ ,‬שש"כ הנ"ל‪ ,‬תשובות והנהגות הנ"ל‪ ,‬ובאמת כן נראה במג"א‬ ‫הנה מצינו (בגמ' עירובין כא‪ :‬ובתוס' שם) אצל התנא ר'‬ ‫וראה עוד מכתב בעל 'שם משמואל' לחתנו (נדפס‬ ‫סי' קד סק"א‪ ,‬ודלא כפוס' שהו' לעיל שנראה מהם להקל)‪ ,‬אמנם‬ ‫עקיבא שהחמיר ע"ע ולא רצה לאכול בלי נטילת ידיים‬ ‫בסוף חלק מועדים)‪' :‬הנני להזהירך מאוד לבל תצדק‬ ‫כאן נתחדש שאם אין ספק בסכנה [אלא ודאית היא]‬ ‫כשהי' חבוש בבית אסורים‪ ,‬ויש לשאול הרי נתבאר‬ ‫הרבה בדבר הצום‪ ,‬כי מי שציוה לצום ביום הכפורים‬ ‫אלא הספק הוא בהצלה‪ ,‬בזה הי' דעת הריב"א דמותר‬ ‫שאסור להחמיר בזה ולהסתכן‪ ,‬ומתרץ התורת חיים‬ ‫הוא ציוה לשמוע לרופא ושלא לצום‪ ,‬ובטח זכור תזכור‬ ‫להחמיר ע"ע (ועי' שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' צד שמבארו היטיב)‪.‬‬ ‫(עירובין שם) דשאני התם דספיקא הוה שהרי לסוף‬ ‫מה שכבר שמעת ממני הרבה פעמים שעיקר היהדות‬ ‫אכן לדינא גם בזה דעת שאר הפוס' לאסור (כמ"ש שם‬ ‫הביא לו מים‪ ,‬ועל דרך זה מתרץ גם מהר"ץ חיות‬ ‫להיות האדם בטל לדעת התורה וחכמי' ואפילו‬ ‫בדבר יהושע) כי בכל חולה אין ודאי שיחי'‪ ,‬ראה אליה‬ ‫(שם) דמכיון דהסכנה לא היתה גלויה דדילמא יזדמן לו‬ ‫שיאמרו לך על שמאל שהוא ימין‪ ,‬וזה שאדם מבטל‬ ‫רבה (תריח סק"ב) ומטה אפרים (אלף למטה סק"ה)‪.‬‬ ‫מים אחרים כאשר קרה לו באמת ולכן היה לו מותר‬ ‫דעתו לדעת התורה וכוף אזניך לשמוע לדברי חכמים‪,‬‬ ‫ב‪[ .‬חיי שעה] באליה רבה (שם) מפרש דריב"א הי'‬ ‫להחמיר על עצמו‪ .‬וכן מבאר התפארת ישראל הנ"ל‬ ‫הוא שוה יותר מהכל‪ ,‬ועל כן אין לך להצטער אם לא‬ ‫מותר להחמיר משום דכבר נטה ממש למות ר"ל‪ ,‬וכן‬ ‫שר"ע סמך את עצמו שלא יניחו שומר האסורים למות‬ ‫תצום ביוהכ"פ‪ ,‬כי במה שתשמע לדעת חכמי התורה‬ ‫נפסק במטה אפרים (ס"ז‪ ,‬אך באלף למטה שם מצדד שגם זה‬ ‫בצמא‪.‬‬ ‫הוא שוה יותר מעיקר הצום‪ ,‬ובכן 'אכול בשמחה‬ ‫מותר רק במקום ספק הצלה‪ ,‬כמ"ש להלן בסמוך)‪ .‬וראה גם בשפת‬ ‫אכן יש אחרונים המיישבים מעשה דר"ע באופנים‬ ‫לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקים את‬ ‫אמת (ליקוטים פר' כי תשא ד"ה ושמרו) שמבאר דעת האור‬ ‫אחרים‪ ,‬וגם יש צד לומר דשאני התם שהי' קידוש ה'‬ ‫מעשיך'‪ ,‬וידוע שפסוק זה הוא בת קול בימי שלמה על‬ ‫החיים הק' שמותר לחולה להחמיר ע"ע בחיי שעה‪ ,‬כיון‬ ‫במסירת נפשו כי המניעה באה אליו ע"י אונס גוי ולא‬ ‫שאכלו ביום הכפורים בבנין הבית (עי' במדב"ר פרק יז סוף‬ ‫דלא שייך הסברא (יומא פה‪ ):‬שישמור שבתות הרבה‪.‬‬ ‫ע"י חולי וכבר נתבאר שבזה יש צד יותר להחמיר (וכ"כ‬ ‫אות ב)' ע"כ‪.‬‬ ‫ג‪[ .‬ספק חיי שעה] במטה אפרים (אלף למטה שם)‬ ‫ציץ אליעזר ח"י סי' כה פי"ד אות ו) ולפי"ז אין ללמוד משם‬ ‫וכן כתב גם הרה"ק ר' יהושע מבעלזא לבעל‬ ‫ובספר מתא ירושלים (ירושלמי יומא פ"ח ה"ה) מבארים‬ ‫היתר לעניננו‪.‬‬ ‫ה'צמח צדיק' מויזניץ כשהיה חולה מסוכן וז"ל‪' :‬הלא‬ ‫דשם הי' ספק חיי שעה בלבד ולכן הי' מותר להחמיר‪.‬‬ ‫מידת חסידות‬ ‫מרועה אחד מצווים אנחנו ועומדים לבלתי אכול‬ ‫[ובעצם הדין אי מחללין על ספק חיי שעה‪ ,‬כתב לדון בספר‬ ‫ברם יש לציין דעת כמה אחרונים דס"ל דממידת‬ ‫ביום הכפורים‪ ,‬ובמקום הצורך נאמר 'ונשמרתם‬ ‫החיים (להגרש"ק או"ח סי' שכט פ"ח) ומדייק דעת הטור ושו"ע‬ ‫חסידות להחמיר לקיים המצות אפי' במקום סכנה‪ :‬כך‬ ‫לנפשותיכם'‪ ,‬זכרתי בעת שאאמו"ר [השר שלום‬ ‫דמחללין ולרמב"ם לא מחללין ומסיק בצ"ע‪ ,‬ובשו"ת ציץ‬ ‫כתב זקיני היעב"ץ בספרו לחם שמים (ברכות פ"א מ"ג)‬ ‫מבעלזא] היה חולה וכו'‪ ,‬תיכף אחר כל נדרי מיהר‬ ‫אליעזר (ח"ח סי' טו פ"ג אות ז) מסיק להלכה דמחללין]‪.‬‬ ‫מעובדא דר' טרפון שהסכין עצמו בקרי"ש לקיים דברי‬ ‫וציוה ליתן לו לאכול וכו'‪ ,‬ואמר בזה הלשון 'הריני‬ ‫ד‪[ .‬ודאי ימות] בשו"ת רדב"ז (ח"ג סי' תמד) מבאר דלא‬ ‫ב"ש‪ ,‬וכן מוכח מעובדא דר"ע בבית האסורין הנ"ל‪ ,‬וכן‬ ‫מוכן ומזומן לקיים מצות בוראי כפי שאמרו חז"ל'‪,‬‬ ‫הי' ספק כלל לריב"א ז"ל שיחי' כי הרגיש בעצמו דאפי'‬ ‫דעתו לענין איסור אכילה ביוה"כ‪ ,‬דאע"ג דקיי"ל ספק‬ ‫ואכל בשמחה יתירה‪ ,‬כמעט לא ראינו שמחה כזאת רק‬ ‫שיאכל ימות ד'לב יודע מרת נפשו'‪ ,‬והיינו דקאמר 'ברי‬ ‫נפשות להקל היינו מדינא אבל אינה משנת חסידים‬ ‫בעת אכילת מצה ונטילת לולב' ע"כ‪.‬‬ ‫ע"ש‪ .‬וכ"כ בעל הקרבן העדה (שיירי קרבן סוטה פ"ט ה"י)‬ ‫במקום חשש רחוק‬ ‫ושמא ברי עדיף' כלומר הברי שלי עדיף משמא שלכם‪,‬‬ ‫ובשו"ת אבני נזר (חו"מ סי' קצב תשובה מאביו אבד"ק ביאלא)‬ ‫בשמירת שבת כהלכתו (פל"ט הע' ד) מביא דעת‬ ‫ולפיכך לא רצה לאכול‪ .‬ולפי"ז מסיק הרדב"ז דאין‬ ‫ללמוד משם כלל לשאר מקרים‪ ,‬וכן מסיק בשו"ת ציץ‬ ‫לגבי עובדא דחסיד אחד שהי' גונח מלבו (ב"ק פ‪[ ).‬אך‬ ‫הגרש"ז אוירבאך שמתיר לחולה להחמיר על עצמו‬ ‫אליעזר (ח"י שם סוף אות ה)‪ .‬ועי' בספר עלי תמר (ירושלמי‬ ‫יש דוחים ומבארים דאותו חסיד לא הי' מסוכן]‪.‬‬ ‫באופן שיש רק חשש מיעוט [שאינו מצוי] שיבוא לידי‬ ‫יומא פ"ח סוף ה"ד) שמסתפק לדינא אם כל אדם שמרגיש‬ ‫ולכאורה צריך לומר שגם לדעתם אין הנהגה זו‬ ‫סכנה ע"י הצום [למרות שמותר לאכול כי אין הולכין‬ ‫כן ר"ל אם יכול לנהוג כריב"א‪.‬‬ ‫אלא בצדיקים גדולים וחסידים ראשונים‪ ,‬וכעין שכתב‬ ‫בנפשות אחר הרוב]‪ ,‬אבל כאשר הדבר ספק אסור‬ ‫ה‪[ .‬מידת חסידות] היעב"ץ בספרו לחם שמים (הובא‬ ‫היעב"ץ עצמו בספרו מגדל עוז (אבן בוחן פ"א אות כג)‪,‬‬ ‫להחמיר‪.‬‬ ‫למעלה) מבאר ליישב עפ"י דרכו דמידת חסידות היא‬ ‫דאל"כ יסתור היעב"ץ דברי עצמו במור וקציעה‬ ‫וכן בתשובות והנהגות (ח"ב סי' רמא לגבי אכילת מצה‬ ‫להחמיר גם במקום שאין חיוב עיי"ש‪ ,‬אך כבר נתבאר‬ ‫המובא לעיל שאסור להחמיר‪.‬‬ ‫לחולה) מסיק להחמיר בספק ולהקל בחשש מיעוט‪,‬‬ ‫שאין זו הוראה למעשה לכל אדם‪.‬‬ ‫עוד יש לציין דרך אגב‪ ,‬שגם לפי דעת שו"ת אבני‬ ‫ובלבד אם כוונתו לשם שמים וראוי לכך‪ ,‬ומציין שכן‬ ‫לדינא‪:‬‬ ‫נזר (שם) שמיקל באופן כללי לחולה שלא רוצה‬ ‫שמענו צדיקים וקדושי עליון שנסתכנו לקיים מצוות‬ ‫לדרוש ברופאים ובפרט לגבי מאכלות אסורות‪ ,‬ע"ש‬ ‫ואין להרהר אחריהם‪ ,‬אבל לכתחלה אין ליכנס לחשש‬ ‫אם החולה מרגיש בעצמו שצריך ומוכרח לאכול‪,‬‬ ‫נימוקיו באריכות‪ ,‬אין ענינו לכאן לגבי אכילה‬ ‫בודאי אסור לו להחמיר על עצמו‪.‬‬ ‫ביו"כ‪ ,‬כי אכילה ביו"כ אינו בגדר סם‬ ‫אם רק הרופאים קבעו לו שמוכרח לאכול‪ ,‬אפי'‬ ‫או מעשה 'רפואה' [שבזה אין‬ ‫רק מסתפקים בדבר‪ ,‬ג"כ נקטינן להלכה שאסור‬ ‫הרופאים מומחים לדעתו] אלא‬ ‫להחמיר על עצמו‪.‬‬ ‫הרופא רק אומד וקובע‬ ‫אך אם כפי מצבו אין חשש סכנה אלא על צד‬ ‫את גוף החולה אם‬ ‫המועט ]שאינו מצוי[‪ ,‬למרות שמותר לו לאכול‬ ‫יוכל לעמוד ולסבול‬ ‫]דאין הולכין בנפשות אחר רוב[ מ"מ בכה"ג מותר לו‬ ‫התענית‪ .‬ומלבד‬ ‫להחמיר על עצמו ולא לאכול‪.‬‬ ‫זה נראה שאין‬ ‫יש עוד אופנים ומקרים חריגים שמותר להחמיר‬ ‫דעתו מוסכם‬ ‫על עצמו ולא לאכול‪ ,‬כפי שהתבאר בפנים‪ ,‬אך אין‬ ‫להלכה (עי' ב"ח‬ ‫זו הוראה רגילה אל הכלל‪.‬‬ ‫וט"ז יו"ד סי' שלו)‬ ‫כל זה כפי הנראה להלכה ולא למעשה ובכל מקרה‬ ‫וגם הוא עצמו‬ ‫לגופו יש להתייעץ עם מורה הוראה מובהק וחכם‪.‬‬ ‫כתבו להלכה‬ ‫לשליחת מאמרים ובירורים הלכתיים‪ ,‬ניתן לשלוח למייל‪9917936@gmail.com :‬‬ ‫להצטרפות לקבלת העלון במייל‪newsletter.mechubarim@gmail.com :‬‬ ‫לתגובות‪:‬‬ ‫לשאלות בהלכה‪:‬‬ ‫‪9917936@gmail.com‬‬ ‫‪ 02-803-9999‬שלוחה ‪rav@abiryaakov.com | 8‬‬ ‫ו‬