gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

מוציא לאור: גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel

שבוע: האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

פתח את ה-PDF הורדה

‫גיליון מספר‪599 :‬‬ ‫פרשת האזינו שבת תשובה שנת תשפ"ז‬ ‫אי אפשר לעשות תשובה פרשיות פרשיות‬ ‫אחת האשליות של עשרת ימי תשובה היא שאפשר לתקן את החיים באמצעות כמה תיקונים נקודתיים‪ ,‬בעוד שהמבנה שהוליד את הכישלונות נשאר‬ ‫כשהיה‪ .‬האדם מצטער על שכעס‪ ,‬אך אינו משנה את סדר היום שהפך אותו לקצר רוח‪ .‬הוא מתחרט על הזמן שבזבז‪ ,‬אך משאיר לידו את כל מה ששואב‬ ‫את זמנו‪ .‬הוא מבקש מחילה‪ ,‬אך ממשיך להקשיב באותה חצי אוזן שפגעה באנשים הקרובים אליו‪ .‬החרטה אמיתית‪ ,‬אך היא מטפלת בפרי ולא בשורש‪.‬‬ ‫לכן עלול האדם להתוודות מדי שנה על אותם חטאים‪ ,‬רק בשמות ובנסיבות אחרות‪ .‬המעשים נראים כפרשיות נפרדות‪ ,‬אולם לעיתים כולם נכתבו מתוך‬ ‫שורש פנימי אחד שלא תוקן‪.‬‬ ‫בציווי על כתיבת שירת האזינו אומרת התורה (דברים לא‪ ,‬יט)‪" :‬ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם"‪ .‬אף שהפסוק‬ ‫מזכיר את השירה‪ ,‬חז"ל למדו ממנו את מצוות כתיבת ספר התורה כולו‪ .‬רבנו משה בן מימון‪ ,‬הרמב"ם משנה תורה (הלכות ספר תורה ז‪ ,‬א) פוסק‪" :‬מצות‬ ‫עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו‪ ,‬שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה‪ ,‬כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו‪ ,‬לפי שאין‬ ‫כותבין את התורה פרשיות פרשיות"‪ .‬שירת האזינו אינה יכולה להיכתב לבדה‪ ,‬מפני שמשמעותה נולדת מתוך התורה כולה‪ .‬היא קשורה לברית‪ ,‬למצוות‪,‬‬ ‫לחסדי ה'‪ ,‬לחטאי ישראל‪ ,‬לתוכחה ולגאולה‪ .‬מי שמבקש להחזיק את השירה בלי הספר‪ ,‬מחזיק מילים אך מאבד את הסיפור שהעניק להן את משמעותן‪.‬‬ ‫ברובד המוסרי מונח כאן יסוד גדול לשבת תשובה‪ :‬גם את הנפש אי אפשר לתקן פרשיות פרשיות‪ .‬הכעס בבית‪ ,‬חוסר הסבלנות בכביש‪ ,‬הרדיפה אחר‬ ‫כבוד‪ ,‬הקושי בתפילה והבריחה אל המסך אינם בהכרח תקלות נפרדות‪ .‬ייתכן שהם ענפים של שורש אחד‪ :‬חיים ללא מנוחה פנימית‪ ,‬צורך בשליטה‪ ,‬פחד‬ ‫מפני חוסר ערך או לב שאיבד את מרכזו‪ .‬אם נגזום ענף אחד אך נשאיר את השורש‪ ,‬יצמחו אותם פירות במקום אחר‪ .‬משום כך אין הרמב"ם מסתפק בכך‬ ‫שהשב יחדל מן העבירה המסוימת‪ .‬בין דרכי התשובה הוא מונה את ההתרחקות מן החטא ואת השינוי הרחב של צורת החיים‪ ,‬עד שהאדם "משנה מעשיו‬ ‫כולן לטובה ולדרך ישרה" (הלכות תשובה ב‪ ,‬ד)‪ .‬תשובה עמוקה אינה רק החלטה שלא לשוב על המעשה‪ ,‬אלא בירור של הדרך שהביאה אליו‪.‬‬ ‫בסופה של שירת האזינו אומר משה לבני ישראל‪" :‬שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום‪ ...‬כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם"‪ .‬לא די‬ ‫לשמוע את הדברים‪ .‬צריך לשים אליהם את הלב‪ .‬ולא לחלק מן הדברים‪ ,‬אלא "לכל הדברים" (דברים לב‪ ,‬מו‪-‬מז)‪ ,‬מפני שהתורה אינה מבקשת לקבל‬ ‫פינה בחיי האדם‪ ,‬אלא לחבר את כל חלקי חייו לאמת אחת‪ .‬רבי שלמה יצחקי‪ ,‬רש"י‪ ,‬מבאר‪" :‬לא לחנם אתם יגעים בה‪ ,‬כי הרבה שכר תלוי בה‪ ,‬כי הוא‬ ‫חייכם" (שם)‪ .‬התורה אינה תוספת לחיים‪ ,‬אלא הכוח המעניק להם אחדות‪ ,‬כיוון ומשמעות‪ .‬זוהי השאלה הגדולה של שבת תשובה‪ :‬לא רק על איזה חטא‬ ‫עלינו להתוודות‪ ,‬אלא איזה חוט מחבר בין החטאים‪ .‬לא רק מה עשינו‪ ,‬אלא איזו צורת חיים הולידה את המעשים‪ .‬לא רק איזו קבלה נקבל לקראת יום‬ ‫הכיפורים‪ ,‬אלא מה צריך להשתנות בתוכנו כדי שהקבלה תישאר גם לאחר שקולו של החזן יידום‪.‬‬ ‫מן השער הזה נפתח גיליון השבוע‪ .‬המאמר הראשון מעמיד במרכז את מצוות כתיבת ספר התורה ושואל מדוע ציווי שנאמר על שירת האזינו מחייב‬ ‫לכתוב את התורה כולה‪ .‬מה עומד מאחורי הקביעה שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות‪ ,‬ומה היא מלמדת על אדם המבקש לבחור אילו חלקים מן‬ ‫התורה להכניס לחייו ואילו להשאיר בחוץ? משם עובר העלון אל המילים "ברוך הוא וברוך שמו"‪ .‬מדוע היו שנמנעו מלאומרן‪ ,‬וכיצד נקשר מנהג המבוסס‬ ‫על הפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו" לחשש הלכתי מפני הפסק ואף לפרשה היסטורית מימי השבתאות? האם אות אחת‪ ,‬וי"ו הנאמרת או‬ ‫נשמטת‪ ,‬עשויה לשנות את משמעותו של ביטוי שלם? המאמר הבא חודר אל סודן הפנימי של אותן מילים‪ .‬מה מתרחש בנפש כאשר אדם שומע את שם‬ ‫ה' ומצטרף אל הברכה? מתי הדיבור נעשה שותפות בקידוש השם‪ ,‬ומתי דווקא השתיקה מבטאת יראת שמים גדולה יותר? כאן נפגשות ההתלהבות‬ ‫המבקשת לפרוץ בשבח וההלכה המלמדת שגם לרגש קדוש דרושים גבולות ועיתוי‪ .‬לאחר מכן אנו נכנסים אל השחור שבעין ומגלים בתוכו דמות אדם‬ ‫זעירה‪ .‬מדוע נקרא האישון בשם זה‪ ,‬והאם יש ממש בטענה שאפשר היה לזהות רוצח באמצעות הדמות האחרונה שנותרה בעיני הנרצח? מאחורי השאלה‬ ‫החריגה מסתתר בירור על גבולותיה של ראיה משפטית ועל המראות הנכנסים דרך העין ונחקקים בנפש‪ .‬בהמשך ניצב העלון מול הפסוק המטלטל‪:‬‬ ‫"לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת"‪ .‬האם ייתכן שקיומם של ישראל ברגעי הדין תלוי במה שיאמרו אויביהם?‬ ‫מדוע חילול שמו של הקב"ה נעשה טענה להצלת ישראל‪ ,‬ומה מלמד הדבר על הקשר שבין גורל העם לבין גילוי מלכות ה' בעולם? המאמר האחרון נוגע‬ ‫בלב הווידוי ביום הכיפורים ושואל‪ :‬מי אשם באמת‪ ,‬היצר הרע או האדם עצמו? מדוע אנו מתוודים "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע"‪ ,‬והרי לכאורה‬ ‫כל חטא נעשה בהשפעתו? האם היצר פורץ אל האדם מבחוץ‪ ,‬או שלעיתים האדם עצמו פותח לו את הדלת ומכין את הקרקע לנפילתו?‬ ‫בסיום מופיעות עשר שאלות קצרות שנועדו להצית את הסקרנות ולפתוח צוהר אל סדרת הספרים "גם לנשמה מגיע אוכל"‪ .‬האם אפשר להיענש על‬ ‫מעשה שעדיין לא נעשה? האם שעון זהב או משקפיים מוזהבים מעוררים ביום הדין את הכלל "אין קטגור נעשה סניגור"? מדוע אומרים "מחיה מתים"‬ ‫לפני " רופא חולים"? והאם ראוי לאדם המתגורר בחוץ לארץ להחזיק בביתו עפר מארץ ישראל? התשובות המלאות לשאלות אלו נמצאות בסדרת‬ ‫הספרים "גם לנשמה מגיע אוכל"‪.‬‬ ‫גיליון האזינו ושבת תשובה מזמין אותנו לאסוף מחדש את חלקי חיינו‪ :‬את התורה שאנו לומדים‪ ,‬המילים שאנו אומרים‪ ,‬המראות שאנו מכניסים לעינינו‬ ‫והפתחים שאנו פותחים בנפש‪ .‬כי תשובה שנשארת לאחר יום הכיפורים אינה רגע בודד של התרגשות‪ ,‬אלא חיים שחזרו להיות ספר אחד‪ ,‬שלם ומחובר‬ ‫לפני ה'‪.‬‬ ‫אין כותבין פרשיות ‪ -‬סוד האריגה השלמה של התורה‬ ‫לסהדו בבני ישראל‪ .‬הוא מדגיש את חובת הלימוד וההנחלה‪ ,‬שמצוות‬ ‫יש רגעים שמילים אחרונות נחרטות בלבבות‬ ‫הכתיבה היא רק תחילתה של הדרך‪ ,‬והמשכה הוא בשימה בפי הילדים‪,‬‬ ‫לנצח‪ .‬משה רבנו‪ ,‬ערב מיתתו‪ ,‬רגע לפני שהוא‬ ‫כדי שהתורה תהיה חיה וקיימת בפי העם‪.‬‬ ‫נפרד מעם ישראל‪ ,‬מוסר להם את הציווי‬ ‫נראה לבאר כי כל המפרשים הללו סוללים לפנינו נתיב אחד‪ :‬הכתיבה‬ ‫האחרון‪ .‬השמש נוטה מערבה‪ ,‬מאירה באור‬ ‫אינה מטרה בפני עצמה‪ ,‬אלא היא הכלי המאפשר את החיבור הבלתי‬ ‫זהוב‪-‬עמוק את יריעות המשכן‪ ,‬והרוח הלוהטת‬ ‫אמצעי של כל יחיד אל התורה‪ ,‬כשהאיסור לכתוב פרשיות פרשיות‬ ‫של המדבר שותקת כלא הייתה‪ .‬משה רבנו‬ ‫הוא הביטוי המוחשי לכך שאין בתורה חלקים מיותרים או חלקים‬ ‫עומד בלב המחנה‪ ,‬ידו מונחת על מגילת הספר‬ ‫משניים‪ ,‬אלא היא אריג אחד שכל אות בו מחזיקה את רעותה‪.‬‬ ‫שנחתמת ברגעים אלו ממש‪ ,‬ודמעותיו‬ ‫נבוא בשערי הגמרא והתלמוד‪ ,‬המקורות שמהם יונקים אנו את עומק‬ ‫מרטיבות את הקלף‪ .‬הוא אינו מוסר עוד מצווה‬ ‫ההבנה של תורה שבעל פה‪ ,‬המאירים לנו את הדרך שבה התורה צריכה‬ ‫פרטית‪ ,‬עוד הלכה הנידונה בבית דין‪ ,‬אלא ציווי‬ ‫להיכתב ולהימסר‪ ,‬ומתוך דברי חכמים נראה כיצד הדין של כתיבת‬ ‫מהדהד‪ ,‬חותם של נצח‪ :‬ועתה כתבו לכם את השירה הזאת‪ .‬האוויר‬ ‫התורה כולה ללא חלוקה אינו רק דין טכני בספר סופרים‪ ,‬אלא יסוד‬ ‫טעון ציפייה‪ ,‬רעד עובר בין העומדים‪ ,‬שכן הם מרגישים שאין זו כתיבה‬ ‫רוחני המלמד על שלמותה הבלתי ניתנת לפירוק של תורתנו הקדושה‪.‬‬ ‫טכנית של ד יו על גבי עור‪ ,‬אלא אריגה של נשמת ישראל לתוך נצחיות‬ ‫בגמרא במסכת סנהדרין (דף כ"א ע"ב) ביארו‪ :‬וכתבו להם את השירה‬ ‫התורה‪ .‬השירה הזאת – שירת האזינו – היא עדות‪ ,‬היא חותמת הברית‬ ‫הזאת – מלמד שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות‪ .‬הגמרא‬ ‫בין ישראל ובין אביהם שבשמים‪ .‬אך דוקא מתוך הדרמטיות של רגע‬ ‫לומדת מן הפסוק בפרשתנו שכשם שהשירה היא חלק מהתורה‪ ,‬כך‬ ‫זה‪ ,‬מתוך ההוד והנורא של הפרידה‪ ,‬מתעוררת השאלה הגדולה‬ ‫כל התורה כולה צריכה להיכתב כחטיבה אחת ללא קיטוע‪ ,‬והדברים‬ ‫המנקבת את הלב‪ :‬מדוע השירה הזאת? הרי התורה שלמה היא! ואם‬ ‫עמוקים שהרי השירה הזו הכתובה בתורה היא‪ ,‬וממנה למדנו שספר‬ ‫הכתוב מדבר על שירה אחת‪ ,‬מדוע הרמב"ם וחז"ל‪ ,‬מתוך עומק‬ ‫תורה אינו אוסף של פרשיות המחוברות זו לזו‪ ,‬אלא יחידה אחת‬ ‫ההלכה‪ ,‬פירשו שהמצווה כוללת את כתיבת כל התורה כולה? האם‬ ‫שלימה של דבר ה'‪ ,‬ואין אנו יכולים לפרק את המכלול לחלקים‪.‬‬ ‫שירת האזינו היא השער שנפתח אל תוך כל המרחב כולו? האם אנו‬ ‫רש"י (שם) ביאר‪ :‬אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות – שמא יבוא‬ ‫נושאים בלבנו שירה‪ ,‬או שמא את האריג כולו? השאלה הזו מלווה‬ ‫לטעות ולעשותה כספר מדרשות שאין בו קדושת ספר תורה‪ ,‬או שמא‬ ‫דורות‪ ,‬מחפשת מנוח בתוך המילים‪ ,‬מבקשת לדעת‪ :‬מהו סוד האריגה‬ ‫יחסרו בה אותיות‪ .‬הוא מלמדנו שגדר הכתיבה אינו רק בתוכן‪ ,‬אלא‬ ‫שבה לא ניתן לכתוב פרשיות פרשיות‪ ,‬אלא רק את התורה כולה‪,‬‬ ‫בקדושת הצורה ובשלמות המסגרת‪ ,‬כדי שלא יפחת ערכה של התורה‬ ‫חטיבה אחת של אור?‬ ‫בעיני הלומד ויראה בה ספר מדרשים בלבד ולא את דבר ה' החקוק על‬ ‫נבוא כעת לבירור היסוד המקראי המונח בבסיס הסוגיה‪ ,‬אל המילים‬ ‫הקלף‪ ,‬וממילא כל הנהגת הספר תורה תשתנה ותפגע בקדושתה‬ ‫הקדושות שמהן אנו למדים את מצוות הכתיבה‪ ,‬ומתוך עיון בפסוקים‬ ‫המיוחדת‪.‬‬ ‫נראה כיצד הם פותחים לפנינו את השער אל עומק ההלכה והבנת היחס‬ ‫תוספות (שם) חידשו‪ :‬שמה שאמרו אין כותבין פרשיות פרשיות‪ ,‬היינו‬ ‫בין השירה לבין התורה השלמה‪ .‬הפסוק המרכזי שסביבו נסובה‬ ‫אפילו אם כותב את כולן‪ ,‬דחייב לכתוב את כולן בבת אחת על סדר‬ ‫הסוגיה מופיע בפרשתנו‪ :‬ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה‬ ‫הפרשיות‪ ,‬שלא יכתוב פרשה אחת ואחר כך יחזור לכתוב פרשה אחרת‪.‬‬ ‫את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני‬ ‫הם מבארים כי השלמות נדרשת לא רק בכמות אלא ברצף ובסדר‬ ‫ישראל (דברים לא‪ ,‬יט)‪ .‬הפסוק מציב בפנינו ציווי ישיר לכתוב את‬ ‫המקודש‪ ,‬כי התורה היא חטיבה אחת שלמה שאין בה מוקדם ומאוחר‪,‬‬ ‫השירה‪ ,‬אך בבואנו לעמוד על פשר המצווה‪ ,‬מתגלה לעינינו כי השירה‬ ‫אלא סדר אלוהי שצריך להישמר בכתיבה‪ ,‬ואין לערער את מבנה הרצף‬ ‫איננה עומדת לעצמה‪ ,‬אלא היא ארוגה בתוך התורה כולה‪ ,‬ומכאן אנו‬ ‫הזה‪.‬‬ ‫למדים כי הציווי כולל את כל התורה‪.‬‬ ‫בתלמוד ירושלמי במסכת מגילה (פרק ג הלכה א) הובא‪ :‬כתבו לכם‪,‬‬ ‫רש"י (שם) כתבו לכם את השירה הזאת – מלמד שמצוה על כל אחד‬ ‫מכאן אמרו מצוה על כל אחד ואחד לכתוב ספר תורה‪ .‬התלמוד מבאר‬ ‫ואחד מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו‪ ,‬שאין כותבין את התורה‬ ‫את חובת הכתיבה כמצווה אישית המוטלת על כל יהודי‪ ,‬ומתוך כך אנו‬ ‫פרשיות פרשיות‪ .‬רש"י מבאר בדבריו את יסוד המצווה‪ ,‬ומדגיש כי‬ ‫למדים שכשם שהתורה ניתנה לכלל ישראל‪ ,‬כך היא מונחת גם על‬ ‫השירה היא אמתלת המצווה לכתיבת הספר כולו‪ ,‬שכן אי אפשר לחלק‬ ‫כתפיו של כל יחיד ויחיד‪ ,‬וכל אחד מחויב להוציא אל הפועל את קיומה‬ ‫את התורה לקטעים‪ ,‬אלא היא חייבת להיכתב כחטיבה אחת שלימה‪,‬‬ ‫בעולם על ידי כתיבת הספר‪ ,‬המבטא את שייכותו האישית לתורה‪ ,‬ואין‬ ‫וזהו שורש הדין שאין כותבין אותה פרשיות פרשיות‪.‬‬ ‫הפרט יכול להשתחרר מהחובה הזו על ידי כך שסומך על ספרי‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר‪ :‬השירה הזאת – היא שירת האזינו‪,‬‬ ‫הציבור‪.‬‬ ‫והיא תהיה לעד על ישראל לדעת כי השם עשה את כל הרעות האלה‬ ‫נבוא אל היכלם של הראשונים‪ ,‬עמודי התווך של תורתנו‪ ,‬אלו אשר‬ ‫עליהם‪ .‬הוא מדגיש בדבריו את תפקידה של השירה כעדות נצחית‬ ‫בכוח תבונתם האדירה עיצבו את מסגרות ההלכה והעניקו לנו את‬ ‫להשגחת השם‪ ,‬ובכך הוא מניח את היסוד להבנה שהכתיבה אינה‬ ‫הדרך בה נצעד‪ ,‬מתוך התבוננות חודרת בכל תג ותג ובכל מילה‬ ‫פעולה טכנית אלא יצירת עדות חיה בתוך הבית היהודי‪.‬‬ ‫שנכתבה על ידי גדולי הדורות ההם‪ .‬מרן רבנו משה בן מימון כתב‬ ‫רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (שם) ביאר‪ :‬כי אמת הוא שהכתוב מדבר‬ ‫בספרו משנה תורה (הלכות ספר תורה פרק ז הלכה א)‪ :‬מצות עשה על‬ ‫בשירת האזינו‪ ,‬אבל הכתובים נדרשים שאין כותבין את התורה פרשיות‬ ‫כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה לעצמו‪ ,‬שנאמר ועתה כתבו לכם‬ ‫פרשיות‪ ,‬והשירה הזאת הכתובה בתורה היא‪ ,‬וממנה למדו רבותינו‬ ‫את השירה הזאת‪ ,‬כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו‪ .‬הוא‬ ‫מצות כתיבת ספר תורה שלם‪ .‬הרמב"ן עומד על האיזון המופלא שבין‬ ‫מעמיד את הלכת הכתיבה כחיוב אישי מוחלט על כל יחיד‪ ,‬ומדגיש כי‬ ‫הפשט המצביע על השירה לבין הדרש הלמדני‪ ,‬ומלמדנו כי התורה‬ ‫הכתיבה חייבת להיות של כל התורה‪ ,‬שהרי אין כותבים אותה פרשיות‬ ‫אינה נחלקת‪ ,‬וכל חלק שבה מחייב את קבלת השלם‪.‬‬ ‫פרשיות‪ ,‬והחיוב הזה הוא הוכחה לכך שהתורה איננה פיקדון ציבורי‬ ‫הספורנו (שם) ביאר‪ :‬שתהיה השירה הזאת לעד – שתהיה עדות מוכנת‬ ‫בלבד אלא נחלה אישית שכל אחד צריך לרכוש במו ידיו‪.‬‬ ‫שתזכירם בצר להם לשוב אל ה'‪ ,‬והיא תהיה סיבה שישובו‪ .‬הוא מדגיש‬ ‫רבי יעקב בעל הטורים ביאר בספרו טור (יורה דעה סימן רע)‪ :‬מצות‬ ‫את כוחה של השירה לעורר את הנפש בתקופות של משבר וגלות‪ ,‬ולכן‬ ‫עשה על כל איש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו‪ ,‬ואפילו הניחו לו‬ ‫חובת הכתיבה נועדה להבטיח שהתורה והעדות הזו יהיו מצויות ביד‬ ‫אבותיו ספר תורה‪ ,‬מצוה לכתוב משלו‪ ,‬כדי שיהיה לכל אחד ספר תורה‬ ‫כל יהודי ויהודי‪ ,‬נגישות וקרובות ללב‪.‬‬ ‫מוכן לפניו ללמוד בו‪ ,‬שאין עיקר המצוה רק הנחת הספר אלא הקריאה‬ ‫הכלי יקר (שם ) ביאר‪ :‬מה שאמר כתבו לכם את השירה הזאת‪ ,‬רצה‬ ‫בו‪ .‬הוא מוסיף רובד מעשי לדין‪ ,‬ומלמד ששלמות הספר תלויה‬ ‫לומר שתכתבו את כל התורה‪ ,‬שהיא שירה‪ ,‬על דרך שנאמר שיר ידידי‬ ‫בנגישותו ללומד‪ ,‬שכן ספר שאין הוגים בו אינו ממלא את תכלית‬ ‫לכרמו‪ .‬הוא מוסיף עומק פנימי בכך שהתורה כולה נקראת שירה‪ ,‬ועל‬ ‫הכתיבה כראוי‪ ,‬והצורך בכתיבה אישית נובע מהשאיפה להפנים את‬ ‫כן הציווי לכתוב את השירה הוא ציווי על יופי התורה ושלמותה‪,‬‬ ‫התורה כקניין פרטי של האדם‪.‬‬ ‫שאינה נפרטת לחלקים שונים אלא היא מנגינה אחת גדולה של‬ ‫בספר החינוך חידש (מצוה תרי)‪ :‬משרשי המצוה כדי שתהיה לכל איש‬ ‫קדושה‪.‬‬ ‫מישראל ספר תורה מוכן בביתו‪ ,‬כי ברוב הבית יהיו לו ספרים ויהיה‬ ‫אונקלוס (שם) תרגם‪ :‬וכען כתובו לכון ית שירתא הדא‪ .‬התרגום שומר‬ ‫רגיל לקרות בהם‪ ,‬ועל ידי כך יבוא ללמוד תורה ויראת שמים‪ .‬הוא‬ ‫על לשון הפסוק‪ ,‬ומתוך כך אנו למדים שגם במעבר לארמית‪ ,‬השירה‬ ‫מעמיק את הטעם לכתיבה ככלי חינוכי‪ ,‬המבטיח שהתורה תהיה‬ ‫נשארת כגרעין המרכזי שממנו נבנית המצווה הגדולה של הכתיבה‪,‬‬ ‫נוכחת בבית‪ ,‬זמינה וקרובה‪ ,‬ומתוך כך שהאדם ירבה לעסוק בה‬ ‫המחברת את העם אל דבר השם‪.‬‬ ‫בטבעיות‪ ,‬וזהו סוד החיבור העמוק בין הכתיבה המעשית לבין בניין‬ ‫התרגום יונתן (שם) הוסיף‪ :‬וכען כתובו לכון ית שירתא הדא ותלפון‬ ‫האישיות של הלומד‪.‬‬ ‫יתהון לבני ישראל תאלפון יתהון בפומהון בדיל דתהוי לי שירתא הדא‬ ‫המצווה על ידי קניית ספרי לימוד והחזקת‬ ‫רבי שלמה בן אדרת ביאר בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן שכ"ד)‪ :‬כי אין‬ ‫תלמידי חכמים‪ ,‬שכן תכלית כתיבת הספר‬ ‫האדם יוצא ידי חובת המצוה במה שמשתתף בכתיבת ספר תורה לבית‬ ‫היא עסק התורה‪ ,‬וכל המביא לידי עסק‬ ‫הכנסת בלבד‪ ,‬אלא צריך ספר לעצמו‪ ,‬כדי שתהיה התורה מונחת‬ ‫התורה הרי הוא כאילו כותב את התורה‬ ‫בביתו כנר תמיד‪ .‬הוא קובע כי ההתמסרות הציבורית אינה מחליפה‬ ‫עצמה‪ .‬הוא הרחיב את המושג כתיבה לכל‬ ‫את האחריות הפרטית‪ ,‬אלא על האדם ליצור לעצמו מרחב של תורה‬ ‫פעולה של הקמת תורה בעולם‪ ,‬ובכך הוא‬ ‫בתוך דל"ת אמותיו‪ ,‬וזוהי הדרך שבה התורה הופכת להיות חלק‬ ‫פתח את המצווה לכל יהודי באשר הוא‪ ,‬שכן‬ ‫מנשמתו של האדם באופן בלתי נפרד‪.‬‬ ‫העיקר הוא שהתורה תהיה חקוקה בלב‬ ‫נבוא אל אוצרותיהם של גדולי האחרונים‪ ,‬אשר פרסו בפנינו את‬ ‫ומצויה ביד‪.‬‬ ‫משנתם העמוקה ואת הכרעותיהם ההלכתיות‪ ,‬מתוך התבוננות דקה‬ ‫מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן ל"א) ביאר‪ :‬כי עומק‬ ‫בכל פרט ופרט מדיני כתיבת ספר התורה והשלכותיהם לדורות‪ .‬הט"ז‬ ‫העניין בכתיבת ספר תורה אינו רק בתוצאה הסופית של ספר מונח‪,‬‬ ‫(יו"ד סימן רע ס"ק ב) כתב‪ :‬שהמצוה נמשכת גם כאשר אדם משתתף‬ ‫אלא בתהליך שבו התורה נקנית בלב האדם‪ .‬הכתיבה יוצרת קשר חי‬ ‫בהדפסת ספרי תורה או לומד מספרים שנכתבו על ידו‪ ,‬כי עיקר‬ ‫וקיים שבין הלומד לבין דברי השם‪ ,‬ובזה הוא הסביר מדוע אי אפשר‬ ‫המצוה היא שתהיה התורה בידו ללמוד בה‪ ,‬וכל שכן אם משתדל‬ ‫לצאת ידי חובה בירוש ה בלבד‪ ,‬שהרי כל אחד חייב לעבור את תהליך‬ ‫בלימודו ומתוך כך הספר נכתב‪ .‬הוא מלמדנו כי דגש המצווה אינו‬ ‫הקניין הזה בעצמו‪ ,‬כדי שהתורה לא תהיה נחלת אבות בלבד אלא‬ ‫מצטמצם אך ורק למעשה היד הטכני של הסופר‪ ,‬אלא למטרה הנעלה‬ ‫נחלה פרטית של כל בן ובן‪.‬‬ ‫של עיסוק בתורה‪ ,‬וכל פעולה המקרבת את התורה אל שולחנו של‬ ‫הלומד הופכת לחלק מקיום הציווי המקודש‪.‬‬ ‫הש"ך (יו"ד סימן רע ס"ק א) חידד‪ :‬שהחיוב הוא דווקא בכתיבה ממש‬ ‫של ספר תורה כשר‪ ,‬ולא די בלימוד מתוך ספרים מודפסים‪ .‬אולם עם‬ ‫זאת‪ ,‬אם עוסק בכתיבת חומשים או ספרים אחרים כדי ללמוד בהם‪ ,‬יש‬ ‫בכך תוספת מצוה‪ ,‬אף שאין זה פוטר את עצם החיוב של ספר תורה‪.‬‬ ‫הוא מבחין בחדות בין קיום המצווה המהותי בספר תורה כשר לבין‬ ‫הערך העצום של ספרי הלימוד הנלווים‪ ,‬ומציב גבול ברור בין השניים‬ ‫כדי שלא תתבטל חובת התורה כפי שנמסרה לנו מדורי דורות‪.‬‬ ‫החתם סופר (יו"ד סימן רע) ביאר‪ :‬את מצות כתיבת ספר תורה בדורו‪,‬‬ ‫כאשר כמעט כל ספרי התורה עומדים בארון ואין היחיד לומד בהם‪.‬‬ ‫הוא העלה את שיטת הרא"ש שהמצוה היא למעשה גם כתיבת ספרי‬ ‫הלימוד הנדרשים לאדם‪ ,‬ולכן כאשר אדם קונה ספרי הלכה ותלמוד‬ ‫ופירושים הרי הוא מקיים מצו ת עשה זו‪ .‬הוא פורץ גדר בראייתו‬ ‫המעשית‪ ,‬ומורה לנו כי התורה אינה נועדה לפאר ולהדר בארון בלבד‪,‬‬ ‫אלא להיות כלי עבודה חי ונושם בידי כל איש מישראל‪ ,‬וכל פעולה‬ ‫המביאה תורה זו ללימוד היא גולת הכותרת של המצווה‪.‬‬ ‫נבוא כעת לתרגם את עומק הסוגיה למציאות חיינו‪ ,‬אל הנפקא מינות‬ ‫הפרי מגדים (משבצות זהב יו"ד סימן רע ס"ק א) הדגיש‪ :‬שהמצוה‬ ‫המעשיות העולות מתוך מצוות כתיבת ספר תורה‪ ,‬ואת האופן שבו אנו‬ ‫כוללת גם את בנו של אדם‪ ,‬שנאמר ולמדה את בני ישראל שימה‬ ‫צריכים לנהוג ביום‪-‬יום‪ .‬נפקא מינה ראשונה היא ביחס לעצם קיום‬ ‫בפיהם‪ .‬המצוה נועדה להבטיח את מסירת התורה מדור לדור‪ ,‬ולכן‬ ‫המצוה בדורנו‪ .‬אדם שואל את עצמו‪ :‬האם עליי לכתוב ספר תורה כשר‬ ‫כאשר אדם כותב ספר תורה או דואג להדפסת ספרי לימוד לבניו‪ ,‬הרי‬ ‫על ידי סופר סת"ם‪ ,‬או שמא רכישת ספרי לימוד מספקת? למדנו כי‬ ‫זה בכלל המצוה‪ .‬הוא רואה בחיוב הכתיבה אחריות הורית רחבה‪ ,‬שבה‬ ‫לדעת השולחן ערוך והפוסקים המכריעים‪ ,‬מצוות כתיבת ספר תורה‬ ‫האדם אינו דואג רק לעצמו‪ ,‬אלא בונה את התשתית הרוחנית עבור‬ ‫היא כתיבת ספר תורה כשר‪ .‬אולם‪ ,‬בדורנו‪ ,‬רבים מן האחרונים מורים‬ ‫הדור הבא‪ ,‬מתוך הבנה שהמשכיות התורה היא התכלית האמיתית של‬ ‫שגם רכישת ספרי לימוד וגמרא נחשבת לקיום המצווה‪ ,‬שכן התכלית‬ ‫הכתיבה‪.‬‬ ‫היא הלימוד‪ .‬לפי זה‪ ,‬אדם שאין בידו ממון לכתוב ספר תורה שלם‪,‬‬ ‫בשו"ת בנין ציון (חלק א סימן ט) כתב‪ :‬שמכיוון שבזמננו הדפסת‬ ‫יעשה ככל יכולתו לרכוש ספרים שילמד בהם עם בניו‪ ,‬ובכך יקיים את‬ ‫הספרים מרובה‪ ,‬וכל אחד יכול לקנות ספרי קודש ללימודו‪ ,‬עיקר‬ ‫יסוד המצווה בזמננו‪.‬‬ ‫המצוה היא לדאוג לכך שיהיו ספרים מצויים לכל אחד‪ ,‬וזהו תחליף‬ ‫נפקא מינה שניה היא האם מצות כתיבת ספר תורה היא מצוה אישית‬ ‫לכתיבת ספר תורה אישי‪ .‬הוא נותן לנו הדרכה ישרה כיצד לקיים את‬ ‫על כל יחיד ויחיד או שמא אפשר לקיימה בשותפות‪ .‬אף שחיוב‬ ‫המצווה בעולם המודרני‪ ,‬שבו הנגישות לספרים השתנתה‪ ,‬ומנחה‬ ‫הכתיבה מוטל על כל אחד‪ ,‬הרי שבדורנו‪ ,‬כאשר כתיבת ספר תורה‬ ‫אותנו להעדיף את מה שמביא תועלת מוחשית ללימוד התורה בפועל‬ ‫כרוכה בהוצאות מרובות‪ ,‬נהגו רבים להשתתף בכתיבת ספר תורה‬ ‫על פני היצמדות טכנית למסורת כתיבה שאינה משיגה את מטרתה‬ ‫ציבורי‪ .‬יש להעיר כי לדעת רוב הפוסקים החיוב הוא על כל אחד בפני‬ ‫כיום‪.‬‬ ‫עצמו‪ ,‬ולכן גם אם יש לו חלק בספר תורה שנכתב בציבור‪ ,‬אין זה פוטר‬ ‫נבוא בשערי היכלם של גדולי הדורות האחרונים‪ ,‬אשר תורתם כמים‬ ‫אותו לגמרי‪ .‬עם זאת‪ ,‬מי שתורם ומשתתף באופן משמעותי‪ ,‬הרי יש‬ ‫קרים על נפש עייפה‪ ,‬והם המאירים לנו את נתיבות התורה בדורנו‪,‬‬ ‫בכך קיום מסוים של המצווה‪ ,‬אך ראוי לכל אדם לשאוף שתהיה לו גם‬ ‫מתוך מבט רחב ומעמיק בדרכי העבודה ובחלוקת התפקידים‬ ‫ספרייה פרטית של ספרי קודש שיוכל להגות בהם בכל עת‪.‬‬ ‫המקודשת‪ ,‬מבלי לעשות סלקציות אלא מתוך אחדות התורה‪ .‬החזון‬ ‫נפקא מינה שלישית היא בשאלה האם מי שירש ספר תורה מאבותיו‬ ‫אי ש (יורה דעה סימן קס"ג) ביאר‪ :‬כי מצות כתיבת ספר תורה תלויה‬ ‫מקיים בזה את המצוה או שחייב לכתוב משלו‪ .‬הגמרא במסכת‬ ‫בהיותו ספר תורה כשר לכתחילה‪ ,‬ואף שבזמננו עיקר הלימוד הוא‬ ‫סנהדרין (כ"א ע"ב) קובעת במפורש‪ :‬אפילו הניחו לו אבותיו ספר‬ ‫בספרים מודפסים‪ ,‬אין בזה הפקעה של מצות כתיבת ספר תורה‪ ,‬אלא‬ ‫תורה‪ ,‬מצוה לכתוב משלו‪ .‬נפקא מינה זו נוגעת בלב ליבו של האדם;‬ ‫זו מצוה שנוספה לכלל ישראל‪ .‬הוא הדגיש שאין בזה סתירה‪ ,‬אלא‬ ‫אל לו להסתמך על מה שקיבל בירושה‪ .‬הכתיבה האישית היא שיוצרת‬ ‫הרחבה של יריעת הקדושה – חובת הכתיבה קיימת‪ ,‬והתועלת של‬ ‫את הקשר החי והבלתי אמצעי בין האדם לתורה‪ ,‬ולכן גם מי שזכה‬ ‫ספרי הלימוד קיימת אף היא‪ ,‬והאדם צריך לשאוף לאחוז בזה וגם מזה‬ ‫לספר תורה בירושה‪ ,‬מצווה עליו להוסיף‪ ,‬לחדש‪ ,‬או לרכוש ספרים‬ ‫אל תנח ידו‪.‬‬ ‫נוספים שיהיו מיוחדים לקניינו האישי‪.‬‬ ‫הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט יו"ד סימן‬ ‫נפקא מינה רביעית נוגעת לבעלי ממון התומכים בהדפסת ספרים‬ ‫כ"ד) חידש‪ :‬כי בזמננו אנו‪ ,‬מצות כתיבת ספר תורה כוללת בתוכה גם‬ ‫ובהקמת בתי מדרש‪ .‬לדעת גדולי הפוסקים שהובאו‪ ,‬תמיכה זו היא‬ ‫השתתפות בהוצאות הדפסת ספרי תורה וספרי קודש עבור הציבור‪,‬‬ ‫חלק מהותי ממצוות כתיבת ספר תורה בזמננו‪ .‬כאשר אדם דואג‬ ‫שכן זהו כלי מלחמה של תורה להפצתה ברבים‪ ,‬ומתוך כך אדם יוצא‬ ‫שהספרים יהיו נגישים לתלמידי חכמים‪ ,‬הרי הוא כותב אותם בידיו‬ ‫ידי חובת המצווה בשו תפות אמת‪ .‬הוא האיר את עינינו בכך שהמצווה‬ ‫ממש‪ ,‬שכן בלעדי תמיכתו‪ ,‬הספרים לא היו באים לעולם‪ .‬זוהי נפקא‬ ‫מתפתחת עם הדורות‪ ,‬ואינה קופאת על שמריה‪ ,‬אלא הופכת להיות‬ ‫מינה עצומה לכל אדם שמחזיק מוסדות תורה‪ ,‬כי במעשיו אלו הוא‬ ‫מנוע של הפצת אור התורה לכלל ישראל‪ ,‬כאשר כל יהודי לוקח חלק‬ ‫מקיים את מצוות הכתיבה באופן הנעלה ביותר‪.‬‬ ‫בנשיאת המשא הקדוש הזה‪.‬‬ ‫נפקא מינה חמישית היא ביחס לנשים‪ .‬אף על פי שמצות כתיבת ספר‬ ‫מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן קמ"ט) חידש‪ :‬כי‬ ‫תורה נאמרה בלשון כתבו לכם‪ ,‬הרי שגם נשים שותפות בחיוב זה‪ .‬לפי‬ ‫גם מי שאינו בר הכי בכתיבת ספר תורה ממש‪ ,‬יכול לצאת ידי חובת‬ ‫הרי הוא כספר תורה שנכתב פרשיות פרשיות‪ ,‬חסר את השלמות‬ ‫דברי הפוסקים שראו בכתיבה דרך להפצת‬ ‫הנדרשת כדי להפוך למשכן לשכינה‪.‬‬ ‫התורה ולימודה‪ ,‬גם אישה העוסקת בהדפסת‬ ‫רבי צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק (אות כ"ה) ביאר‪ :‬כי אדם צריך‬ ‫ספרי קודש או בקנייתם לביתה ולבניה‪ ,‬הרי היא‬ ‫להרגיש בקרבו את כל התורה כולה‪ ,‬ואין הוא יכול לומר שחלק מסוים‬ ‫בכלל מצוה זו‪ ,‬שכן היא מביאה לידי כך‬ ‫מהתורה אינו שייך לו‪ .‬הביאור הוא שהתורה היא ברית שנחתמה עם‬ ‫שהתורה תהיה נוכחת בבית‪.‬‬ ‫נשמת ישראל‪ ,‬וכל יהודי נושא בקרבו ניצוץ מכל תרי"ג המצוות‪ .‬כאשר‬ ‫נצלול אל עומק הרובד הרעיוני‪ ,‬אל המקום שבו‬ ‫אדם בוחר להתעלם מחלק מסוים בתורה‪ ,‬הוא למעשה יוצר חור‬ ‫המעשה הטכני של כתיבת האותיות מתפוגג‬ ‫בנשמתו שלו‪ ,‬הוא מנתק את השרשרת המחברת אותו אל הקדושה‬ ‫ומתגלה לפנינו הסוד הגדול של התורה‪ .‬השאלה‬ ‫השלמה‪ .‬השלמות של ספר התורה היא הקריאה לאדם להגיע לשלמות‬ ‫מדוע אין כותבים את התורה פרשיות פרשיות‬ ‫עם עצמו‪ ,‬להשלים את החסר ולהיות אדם שכולו אומר תורה‪.‬‬ ‫אינה נוגעת רק לדיני סופר סת"ם‪ ,‬אלא נוגעת‬ ‫המהר"ל מפראג בתפארת ישראל (פרק נ"ב) ביאר‪ :‬כי התורה היא צורת‬ ‫לשורש הקיומי של התורה כחטיבה אחת‬ ‫הנשמה של ישראל‪ ,‬וכשם שהנשמה אינה ניתנת לחלוקה‪ ,‬כך התורה‬ ‫שאינה ניתנת לחלוקה‪ .‬כאן אנו מגלים שהתורה איננה אוסף של ציוויים‬ ‫כולה היא נשמה אחת‪ .‬הוא מוסיף ומעמיק כי האדם שמכניס את‬ ‫ומצוות‪ ,‬אלא יצור חי‪ ,‬שלם ואורגני‪ ,‬שכל חלק בו תלוי במשנהו וכל‬ ‫התורה לתוך חייו‪ ,‬הופך בעצמו לחלק מהתורה‪ .‬זהו הסוד הגדול של‬ ‫אות שבו מחזיקה את הבניין כולו‪ .‬נראה לבאר כי העומק הטמון‬ ‫הקשר בין האדם לתורה; אין זה קשר בין גוף חיצוני לבין ספר לימוד‪,‬‬ ‫באיסור כתיבת התורה פרשיות פרשיות הוא ההכרה שהתורה היא‬ ‫אלא קשר שבו האדם הופך לספר תורה חי‪ .‬כשאדם מבין זאת‪ ,‬הוא‬ ‫שמו של הקב"ה‪ .‬כשם ששמו של אדם אינו ניתן לחלוקה – הרי אם‬ ‫מפסיק לחלק את חייו לפרשיות‪ ,‬והוא מתחיל לראות כל צעד וכל‬ ‫נכתוב רק חלק מהשם‪ ,‬לא רק שהשם לא יהיה שלם‪ ,‬אלא שהוא יאבד‬ ‫פעולה כחלק ממצווה אחת גדולה ושלמה‪.‬‬ ‫את משמעותו ואת זהותו – כך גם התורה‪ .‬כל פרשה ופרשה‪ ,‬כל סיפור‬ ‫נמצא שההנהגה המעשית הנובעת מכאן היא פשוטה וחדה‪ :‬חיים של‬ ‫וכל הלכה‪ ,‬אינם עומדים לעצמם‪ .‬הם חלקים בתוך מהות אחת‬ ‫תורה אינם חיים שיש בהם הפסקות או ימי חול שאינם מקודשים‪ .‬כשם‬ ‫אינסופית‪ .‬ברגע שהתורה נכתבת כספר שלם‪ ,‬היא הופכת להיות כלי‬ ‫שהסופר נזהר שלא להרים את קולמוסו בצורה שמנתקת את הרצף‬ ‫קיבול לשכינה‪ .‬לו היינו כותבים אותה פרשיות‪ ,‬היינו יוצרים פיצול‬ ‫של האותיות והמילים‪ ,‬כך עלינו להיזהר מליצור הפסקות בין עבודת‬ ‫בתודעתנו‪ ,‬היינו מתייחסים אליה כאל ספר חוכמה חיצוני‪ ,‬כאל ידע‬ ‫ה' שלנו לבין חיי היום יום‪ .‬האדם השלם הוא זה שמצליח להוביל את‬ ‫שניתן לקחת ממנו מה שרוצים ולהניח את השאר‪ .‬אך התורה כולה‪,‬‬ ‫תודעת הקדושה של הלימוד אל תוך המשא ומתן שלו‪ ,‬אל תוך‬ ‫כספר אחד‪ ,‬תובעת מאיתנו התמסרות מלאה לכל הווייתה‪.‬‬ ‫שיחותיו עם בריות‪ ,‬ואל תוך עולמו הפנימי‪ ,‬ובכך הוא כותב את התורה‬ ‫המהר"ל מפראג ביאר בספרו תפארת ישראל (פרק נ"ב) כי התורה היא‬ ‫שלו בלבבות ובעולם כולו‪.‬‬ ‫צורת הנשמה של ישראל‪ ,‬וכשם שהנשמה אינה ניתנת לחלוקה וכל‬ ‫נבוא כעת אל רובד המצפן הפנימי‪ ,‬אל המקום שבו התורה איננה עוד‬ ‫איבר בגוף חי מכוחה‪ ,‬כך התורה כולה היא נשמה אחת‪ .‬הביאור הוא‬ ‫חוק חיצוני הכתוב על הקלף‪ ,‬אלא הופכת למערכת ניווט פנימית‬ ‫שהאחדות של התורה היא שמעניקה לה את כוח החיות שלה‪ .‬אם‬ ‫המכוונת את האדם בנבכי החיים‪ ,‬בבחירותיו‪ ,‬ובשיקול דעתו‪ ,‬מתוך‬ ‫האדם היה יכול לכתוב את התורה חלקים חלקים‪ ,‬הוא היה מפרק את‬ ‫הכרה שכל אדם הוא משכן מהלך שצריך לשמור על שלמותו הפנימית‪.‬‬ ‫הקדושה האלוהית שנמצאת בתוכה‪ .‬הכתיבה השלמה היא הצהרה‬ ‫רבי ירוחם ליבוביץ בספרו דעת חכמה ומוסר (מאמרים‪ ,‬חלק ג) ביאר‪:‬‬ ‫שהתורה היא מעל הזמן והמקום‪ ,‬והיא מקיפה את כל מציאות האדם‪,‬‬ ‫כי אדם שאינו פועל בשלמות בעבודת ה'‪ ,‬הרי הוא כמי שכותב את‬ ‫מן הראשית ועד האחרית‪.‬‬ ‫התורה פרשיות פרשיות‪ ,‬והפגם אינו רק במעשה הטכני אלא בפיצול‬ ‫ועוד עומק יש בדבר‪ ,‬כי הנשיאה האישית של הספר ("כתבו לכם") יחד‬ ‫האישיות שנוצר בקרבו‪ .‬הוא מלמדנו כי המצפן המוסרי של האדם‬ ‫עם האיסור לחלקו‪ ,‬מלמדת אותנו סוד גדול על הקשר בין היחיד‬ ‫דורש ממנו רצף ועקביות‪ ,‬שכן הנפש היא יחידה אחת‪ ,‬וכל ניסיון‬ ‫לכלל‪ .‬כל אחד מישראל נושא את התורה כולה‪ ,‬ולא רק חלק ממנה‪.‬‬ ‫להפריד בין חלקי החיים – בין הקודש לחול‪ ,‬בין הלימוד לבין‬ ‫כאשר יהודי כותב ספר תורה‪ ,‬הוא מעיד על כך שהתורה כולה שייכת‬ ‫ההתנהגות – יוצר סדקים בבניין הנפש שאי אפשר לאחותם אלא על‬ ‫לו‪ ,‬ושהוא שייך לכל התורה‪ .‬אין אדם שיכול לומר "אני שייך רק לחלק‬ ‫ידי שיבה אל השלמות‪.‬‬ ‫הזה של התורה"‪ .‬השלמות של הספר היא המראה המדויקת לנשמתו‬ ‫רבי שלמה וולבה בספרו עלי שור (חלק א) ביאר‪ :‬כי כתיבת התורה‬ ‫של האדם‪ ,‬שגם היא צריכה להיות שלמה ומתוקנת‪ ,‬ללא פגם‪ ,‬ללא‬ ‫צריכה להיחקק לא רק על הקלף אלא על הלב‪ ,‬ומי שזוכה לכך הופך‬ ‫חסרון‪ ,‬וללא העדפות אישיות שגורמות לו להתעלם מחלקים אחרים‬ ‫בעצמו לספר תורה מהלך‪ ,‬שאין בו שום חלק שאינו מוקדש לעבודת‬ ‫של דבר ה'‪.‬‬ ‫ה'‪ .‬הוא מוסיף ומחדד כי המצפן הפנימי של האדם נבנה מתוך אותה‬ ‫נמצא שסוד האריגה הוא בהבנה שהפרטים כולם – סיפורי האבות‪,‬‬ ‫הכרה שהתורה היא חטיבה אחת‪ ,‬ומי שמקבל על עצמו את עול התורה‬ ‫דיני הנזיקין‪ ,‬הלכות השבת‪ ,‬שירת האזינו – כולם משתלבים למנגינה‬ ‫במלואו‪ ,‬ללא חיסור וללא קיטוע‪ ,‬זוכה שהקדושה חודרת אל כל אבריו‬ ‫אחת‪ .‬כמו בכלי נגינה‪ ,‬אם יחסר צליל אחד‪ ,‬המנגינה תישבר‪ .‬לכן‪ ,‬הדין‬ ‫וגידיו‪ ,‬עד שכל תנועה שלו הופכת למעשה של תורה‪.‬‬ ‫המקפיד על שלמות הכתיבה הוא תזכורת תמידית לכך שהעבודה‬ ‫המצפן המוסרי הנבנה כאן הוא הבנה שחיי האדם צריכים להיות‬ ‫שלנו לפני ה' צריכה להיות שלמה‪ ,‬ללא פיצולים‪ ,‬ללא "פרשיות‬ ‫בנויים כספר תורה כשר‪ ,‬שבו כל אות ואות תלויה בחברתה‪ ,‬וכל חלק‬ ‫פרשיות" בלב ובנפש‪ ,‬אלא בביטול גמור לרצון ה' כפי שהוא מתגלה‬ ‫מהווה נדבך הכרחי לבניין השלם‪ .‬אדם שמרגיש את האחריות הזו‪ ,‬אינו‬ ‫בכל רבדי התורה‪ .‬זהו המסר המוסרי העמוק ביותר‪ :‬מי שרוצה‬ ‫זקוק להטפה חיצונית‪ ,‬כי המצפן שלו – אותה שאיפה לשלמות‬ ‫להתחבר לתורה‪ ,‬חייב לקבל אותה כחבילה אחת‪ ,‬כעולם אחד‪,‬‬ ‫ואחדות – הוא שמנחה אותו בכל צומת דרכים‪ .‬הוא מבין שכל רגע‬ ‫כשלמות שאין בה שום סדק‪.‬‬ ‫שבו הוא בוחר בטוב‪ ,‬בכל תחום ובכל הקשר‪ ,‬הוא רגע שבו הוא מוסיף‬ ‫נבוא כעת אל המעבדה הפנימית של הנפש‪ ,‬למקום שבו השאלה‬ ‫אות לספר חייו‪ ,‬וכל נסיגה או פיצול בנפשו הם בגדר "פרשיות‬ ‫ההלכתית על כתיבת התורה כחטיבה אחת הופכת למראה המשתקפת‬ ‫פרשיות" שפוגמות בשלמותו המקודשת‪.‬‬ ‫בנשמתו של האדם‪ ,‬ומתוך כך נבין כי כשם שאין כותבין את התורה‬ ‫זהו המצפן המאפשר לאדם להלך בביטחון גם כשסערות החיים‬ ‫פרשיות פרשיות‪ ,‬כך אין עובדים את ה' פרשיות פרשיות‪ ,‬אלא בלב שלם‬ ‫מאיימות לטלטל את דרכו‪ ,‬שכן הוא מחובר לאמת שאינה תלויה‬ ‫ובנפש אחת המחוברת כולה לבוראה‪ .‬השפת אמת (דברים‪ ,‬שנת‬ ‫בדבר‪ ,‬אמת המבקשת את אחדות הנפש והתורה כאחד‪.‬‬ ‫תרל"א) חידש‪ :‬כי כשם שהתורה היא אריג אחד שאינו ניתן לפירוק‪ ,‬כך‬ ‫ומכאן אנו לוקחים עמנו תובנות מעשיות לתוך מרקם החיים‪ ,‬כדי‬ ‫גם נשמת ישראל צריכה להיות שלמה ובלתי מפוצלת בעבודתה‪ .‬הוא‬ ‫שהידיעה כי התורה נכתבת כחטיבה אחת תהפוך לכלי עבודה יומיומי‬ ‫מבאר כי הפגם הגדול שעלול להידבק באדם הוא היכולת להפריד בין‬ ‫המלווה אותנו בכל שעות היממה‪ .‬ראשית‪ ,‬בכל בוקר כאשר האדם קם‪,‬‬ ‫חייו‪ ,‬לעבוד את ה' בבית המדרש ולהשאיר את הקדושה מאחור בעת‬ ‫הוא יכול לומר לעצמו בתודעה בהירה‪ :‬היום אני כותב פרק נוסף בספר‬ ‫יציאתו לשוק‪ ,‬או לקיים מצוות מסוימות תוך התעלמות מאחרות‪.‬‬ ‫חיי‪ .‬כשם שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות‪ ,‬כך אין לעצב את‬ ‫התורה מלמדת אותנו בכתיבתה השלמה שאין חלק בחיים שהוא מחוץ‬ ‫החיים בצורה מקוטעת‪ .‬אין רגע שאינו קודש‪ ,‬ואין תחום בחיים שאינו‬ ‫לתחום הקדושה‪ ,‬וכל רגע ורגע חייב להיות משולב בתוך רצף אחד של‬ ‫שייך לתורה‪ .‬השאיפה לשלמות דורשת מאיתנו לראות את רצף היום‬ ‫יראת שמים‪.‬‬ ‫כשרשרת אחת של קדושה‪ ,‬מהתפילה בבוקר ועד המנוחה בלילה‪,‬‬ ‫רבי חיים מוולוז'ין בנפש החיים (שער א) ביאר‪ :‬כי האדם הוא עולם‬ ‫כשהכל ארוג יחד בספר הזיכרון הפרטי שלנו‪.‬‬ ‫קטן‪ ,‬וכל מה שיש בעולמות העליונים ובתורה הקדושה‪ ,‬הכל נמצא‬ ‫שנית‪ ,‬כאשר אנו עוסקים בחינוך הילדים או בבניית הבית‪ ,‬עלינו לזכור‬ ‫בתוך נשמתו‪ .‬המסקנה המוסרית העולה מכאן היא שהאדם צריך‬ ‫את המסר של אחדות התורה‪ .‬אין אנו מנחילים לדורות הבאים שברים‬ ‫לשאוף לאחדות פנימית; כשם שהתורה נכתבת באותיות שכולן‬ ‫של ידע או אוסף של מנהגים‪ ,‬אלא תורה שלמה‪ ,‬עולם חי ומלא‪.‬‬ ‫מחוברות ומקושרות‪ ,‬כך על האדם לחבר את כל כוחות נפשו – את‬ ‫השקעה בלימוד‪ ,‬בקניית ספרי קודש ובהפיכת הבית למקום של תורה‬ ‫השכל‪ ,‬את הרגש‪ ,‬את המעשה ואת המחשבה – לנקודה אחת של אמת‪.‬‬ ‫היא ביטוי להכרה שאין אנו רשאים להגיש לילדינו רק פרשיות‬ ‫אדם המפוצל בדעתו ובליבו‪ ,‬שחלקים מנפשו אינם מחוברים לתורה‪,‬‬ ‫מאיתנו לקחת אחריות אישית‪ ,‬לא להסתפק‬ ‫מהחיים‪ ,‬אלא את השלמות כולה‪ ,‬מתוך שאיפה שיזכו להיות גם הם‬ ‫בירושת אבות‪ ,‬אלא ליצור חיבור חי ובלתי‬ ‫נושאי תורה בעצמם‪.‬‬ ‫אמצעי עם דבר ה'‪ .‬בכל רכישת ספר‪ ,‬בכל‬ ‫שלישית‪ ,‬בכל הנוגע לאחריות האישית‪ ,‬עלינו להיזהר מהנטייה‬ ‫שעת לימוד ובכל רצון להוסיף קדושה‬ ‫להישען על ירושת העבר בלבד‪ .‬כשם שמצוות הכתיבה מחייבת כל‬ ‫לחיים‪ ,‬אנו כותבים את ספר חיינו‪ ,‬הופכים את‬ ‫אדם לכתוב משלו‪ ,‬כך עלינו לשאוף לחדש ולהוסיף‪ ,‬לא להסתפק במה‬ ‫התורה לנשמתנו ומגלים כי אנו חלק מאריג‬ ‫שקיבלנו מהדורות הקודמים‪ .‬האדם נקרא לגלות את החלק שלו‬ ‫אחד נצחי ומפואר‪ ,‬הנפרש מסיני ועד ימינו‬ ‫בתורה‪ ,‬את האות הייחודית שלו שרק הוא יכול לחקוק‪ ,‬מתוך מודעות‬ ‫אלו‪ ,‬ומחכה שכל אחד מאיתנו יכתוב בו את‬ ‫לכך שספר התורה הפרטי שלו הוא תרומתו הייחודית לנצח ישראל‪.‬‬ ‫חלקו באהבה ובאמונה‪.‬‬ ‫עיקר העניין‪ :‬מצוות כתיבת ספר תורה‪ ,‬הנלמדת מן הציווי על כתיבת‬ ‫האדם אינו נדרש להיות מושלם‪ ,‬אלא להיות שלם – לחבר את כל חלקי‬ ‫השירה‪ ,‬אינה פעולה טכנית של סופר‪ ,‬אלא עדות לכך שהתורה היא‬ ‫חייו לאור התורה הגדול ‪ .‬כל אות שאנו מוסיפים היום בחיבור אישי‬ ‫חטיבה אחת של אור שאינה ניתנת לחלוקה‪ .‬למדנו כי כשם שאין‬ ‫לתורה‪ ,‬היא אות שמבטיחה שהסיפור היהודי שלנו ימשיך להאיר לעד‪.‬‬ ‫כותבים פרשיות פרשיות‪ ,‬כך עבודת ה' של האדם נדרשת לשלמות‪,‬‬ ‫לאחדות ולרציפות‪ ,‬ללא פיצול בין הלב למעשה‪ .‬המצוה תובעת‬ ‫מדוע היו אנשים שנמנעו מלומר ברוך הוא וברוך שמו?‬ ‫מדברים אלו אנו למדים יסוד עצום בהלכה‪ :‬אין מדובר בזלזול במנהג‬ ‫כי שם ה' אקרא" – השורש והמנהג לאמירת ברוך הוא וברוך שמו‬ ‫חלילה‪ ,‬אלא בהערכה מחדש של סדרי העדיפויות‪ .‬כאשר המנהג הופך‬ ‫במרחבי התפילה‪ ,‬בין מילות הקדושה הנשגבות‪ ,‬נשמעת קריאה‬ ‫למכשול שעלול לפגוע בחיובים המרכזיים יותר‪ ,‬כגון חזרת הש"ץ‪ ,‬הרי‬ ‫המבקשת להאדיר את שם ה' בכל עת ובכל מקום‪ .‬הפסוק "כי שם ה'‬ ‫שהגר"א העדיף את הזהירות המופלגת על פני ההידור‪ .‬יחד עם זאת‪,‬‬ ‫אקרא הבו גודל לאלהינו" (דברים לב‪ ,‬ג) משמש כבסיס איתן למנהג‬ ‫כאשר התנאים מאפשרים זאת ללא הפסד – הרי שהמנהג המקורי‬ ‫ישראל קדושים לענות "ברוך הוא וברוך שמו" על כל ברכה הנשמעת‬ ‫והנשגב חוזר למקומו‪.‬‬ ‫מפי השליח ציבור‪ .‬אין זו רק תוספת טכנית‪ ,‬אלא ביטוי של התבטלות‪,‬‬ ‫נבוא אל התחנה המרתקת בסוגייתנו‪ ,‬אשר חושפת בפנינו כיצד‬ ‫הערצה והכרת תודה שופעת שאינה יכולה להישאר כלואה בלב‪ ,‬אלא‬ ‫מאורעות היסטוריים טראומטיים עלולים להשפיע על המנהג הקדוש‬ ‫חייבת להתפרץ בשבח והודיה‪.‬‬ ‫ולהטיל עליו צללים כבדים‪ :‬בספר ברוך שאמר (עמ' קי"ד)‪ ,‬שחיבר‬ ‫אולם‪ ,‬דווקא סביב מנהג זה‪ ,‬המיוסד על דברי הראשונים כגון הטור‬ ‫הכהן הגדול מאחיו רבי ברוך אפשטיין‪ ,‬הובאה השערה נוקבת מדוע‬ ‫ומרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך‪ ,‬נתגלעו מחלוקות וחששות‪ .‬ישנם‬ ‫היו שהשתדלו להימנע מאמירת ברוך הוא וברוך שמו‪ .‬הוא מביא‬ ‫מנהגים שונים שנדמה כי הם מתרחקים מהאמירה הזו‪ ,‬ולעיתים אף‬ ‫מסורת מקובלת מגדולי ישראל‪ ,‬כי בימי שבתי צבי ימ"ש‪ ,‬אותה תנועה‬ ‫נמנעים ממנה במפגיע‪ .‬האם ייתכן שמנהג המבוסס על קריאת משה‬ ‫שהסעירה את העולם היהודי והובילה למשבר רוחני עמוק‪ ,‬דקדקו‬ ‫רבנו יהפוך לשנוי במחלוק ת? מדוע גדולי עולם כדוגמת הגר"א בחרו‬ ‫תומכיו לומר ברוך הוא ברוך שמו בצורה מסוימת‪.‬‬ ‫לעיתים שלא להקפיד על כך‪ ,‬ומהו הסוד האפל שטמנו בחובם‬ ‫הסיבה לכך הייתה נעוצה בכך שהביטוי‪ ,‬כפי שאמרוהו בשיבוש‬ ‫שמועות על שימוש פסול בביטוי זה בימי השבתאות? נצלול אל נבכי‬ ‫ובהיעדר הוי"ו‪ ,‬מכוון בגימטריא לשמו של מנהיגם‪ ,‬הלא הוא שבתי‬ ‫המנהג‪ ,‬נבין את טעמי ההימנעות‪ ,‬ונחשוף כיצד גם בפרט הקטן ביותר‬ ‫צבי‪ ,‬שערכו המספרי הוא ‪ .418‬מתוך חרדה קדושה מפני השימוש‬ ‫של תפילתנו טמונות השקפות עולם עמוקות וזהירות רוחנית מפני‬ ‫בשם ה' לצורך עבודה זרה או האדרת דמות אנושית שקרית‪ ,‬העדיפו‬ ‫עיוותים מסוכנים‪.‬‬ ‫חלק מגדולי ישראל להימנע מן האמירה הזו‪ ,‬כדי שלא להישמע כמי‬ ‫נבוא אל המקורות הראשונים שייסדו את המנהג הקדוש הזה‪ ,‬המעניק‬ ‫שמצטרפים‪ ,‬ולו בטעות‪ ,‬לאותו קו מחשבה מסוכן‪.‬‬ ‫לכל ברכה תוספת של דבקות ושבח‪ :‬הטור (או"ח סימן קכד) ביאר‪:‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬מבאר רבי ברוך אפשטיין כי בטור מוזכר המנהג בתוספת ו' –‬ ‫שמעתי מאבא מורי‪ ,‬הרא"ש ז"ל‪ ,‬שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה‬ ‫ברוך הוא וברוך שמו‪ .‬על פי הבנה זו‪ ,‬מי שדקדק לומר זאת עם הוי"ו‪,‬‬ ‫שומע בכל מקום‪ ,‬ברוך הוא וברוך שמו‪ .‬הוא מבסס את המנהג על דברי‬ ‫התחמק ממילא מן החשבון הגימטריא הנ"ל‪ ,‬שכן הערך המספרי‬ ‫משה רבנו‪ ,‬כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו‪ ,‬ומלמדנו שכל שמיעת‬ ‫משתנה והקצב אינו מהיר כפי שהיה אצל אותם תועים‪ .‬בכך הראה כי‬ ‫ברכה היא הזדמנות לתת גדולה וכבוד לשם שמים‪.‬‬ ‫המנהג המקורי כפי שה ובא בטור הוא נקי וטהור‪ ,‬וההימנעות הייתה‬ ‫מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קכד‪ ,‬סעיף כה) פסק‪:‬‬ ‫רק כגדר מפני הסכנה של אותה תקופה‪ ,‬ולא משום פגם במנהג עצמו‪.‬‬ ‫עונה ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה שהשליח ציבור מברך‪ .‬הלכה זו‬ ‫נבוא אל עומק הדיון בטעמי ההימנעות‪ ,‬ונבחן כיצד מנהג תמים יכול‬ ‫הפכה למנהג רווח בקהילות ישראל‪ ,‬שכן היא מביעה את השתתפותו‬ ‫להפוך לזירת מאבק על טוהר האמונה וקדושת התפילה‪ :‬נראה‬ ‫הפעילה של כל יחיד בציבור בשבח האלוקי הנשמע בבית הכנסת‪.‬‬ ‫להסביר כי ההימנעות של אותם גדולי ישראל לא נבעה חלילה מתוך‬ ‫היסוד העולה מדבריהם הוא שהאמירה אינה מפריעה לברכה‪ ,‬אלא‬ ‫חוסר הערכה למנהג‪ ,‬אלא מתוך רגישות רוחנית עליונה – היכולת‬ ‫היא מהווה השלמה שלה‪ .‬כאשר אדם שומע ברכה‪ ,‬הוא אינו רק מאזין‬ ‫לזהות כיצד כלי קודש עלול להפוך לכלי של חילול ה'‪ .‬כאשר הציבור‬ ‫פסיבי‪ ,‬אלא הוא נדרש להוסיף את שבחו שלו‪ ,‬ובכך הוא הופך לשותף‬ ‫מבין כי ביטוי מסוים‪ ,‬קדוש ככל שיהיה‪ ,‬מנוכס על ידי קבוצה‬ ‫מלא בהמלכת הקדוש ברוך הוא על העולם בכל רגע ורגע‪.‬‬ ‫המבקשת להטות את הלבבות למקום פסול‪ ,‬הרי שזהירותם של גדולי‬ ‫נבוא אל מנהגו של הגאון מווילנה‪ ,‬אשר עורר תמיהה רבה בקרב לומדי‬ ‫הדור להתרחק ממנו הופכת למצווה של ממש‪ .‬זו אינה בריחה‪ ,‬אלא‬ ‫ההלכה‪ ,‬ונבין כיצד שיקול הלכתי צרוף יכול להוביל להימנעות ממנהג‬ ‫הצבת גבול ברור בין האמת לבין התחפושת שלה‪.‬‬ ‫רווח‪:‬‬ ‫נראה להוסיף כי ההבדל הדק בין ברוך הוא ברוך שמו לבין ברוך הוא‬ ‫בספר מעשה רב (הלכות תפילה) הובא מנהג הגר"א שלא להקפיד על‬ ‫וברוך שמו הוא ביטוי למתח שבין המהות לבין הטכניקה‪ .‬ההשמטה‬ ‫אמירת ברוך הוא וברוך שמו‪ .‬הטעם לכך מונח בזהירות מופלגת שלא‬ ‫של אות הו' יצרה קצב מהיר‪ ,‬כמעט מכני‪ ,‬שאפשר לאותם תומכי שבתי‬ ‫לפספס את חזרת התפילה‪ .‬מאחר שהשליח ציבור אינו ממתין עד‬ ‫צבי להכניס לתוך המילים את הכוונה הכופרת שלהם‪ .‬המנהג המדויק‬ ‫שתכלה מפי הציבור האמירה הזו‪ ,‬הרי שהאומר אותה עלול להפסיד‬ ‫בתוספת הו'‪ ,‬כפי שמופיע בטור‪ ,‬מורה לנו כי העיכוב הקטן הזה בתוך‬ ‫את הריכוז בחזרת התפילה או להפריע לרצף השמיעה הנדרש‪ ,‬ולכן‬ ‫הדיבור אינו רק דקדוק לשוני‪ ,‬אלא הוא מהווה חציצה רוחנית המונעת‬ ‫העדיף הגר"א לוותר על התוספת למען העיקר‪.‬‬ ‫מהמילים להיבלע לתוך חשבונות זרים‪.‬‬ ‫בספר מעשה רב השלם (אות י') הובא מכתב יד סינסינטי תיקון חשוב‬ ‫נראה לבאר כי הלקח המוסרי העמוק מכאן הוא שהתפילה דורשת‬ ‫למנהג זה‪ .‬שם הובהר שכאשר השליח ציבור אכן ממתין כראוי‬ ‫ערנות‪ .‬תפילה אינה רק אמירת מילים מתוך הרגל‪ ,‬אלא היא עבודה‬ ‫בחתימת הברכה‪ ,‬גם הגר"א סבר שיש לומר ברוך הוא וברוך שמו‪ ,‬כפי‬ ‫עקבית של הלב‪ .‬כשם שגדולי הדור השכילו לשנות את מנהגם כדי‬ ‫שמוכח מדברי הטור בשם הרא"ש‪.‬‬ ‫להגן על כבוד שמים מפני סכנת השבתאות‪ ,‬כך גם עלינו לבחון את‬ ‫נראה להוסיף כי השתיקה או ההימנעות של חלק מגדולי הדור אל מול‬ ‫המילים שאנו מוציאים מפינו‪ ,‬ולוודא שהן‬ ‫שיבושים אינה חולשה‪ ,‬אלא היא עוצמה של שומר חומות‪ .‬המציאות‬ ‫נקיות מכל כוונה זרה‪ .‬היראה מפני עיוות השם‬ ‫הרוחנית רגישה להפליא‪ ,‬וכפי שהחשמל זורם רק בנתיב הנכון‪ ,‬כך‬ ‫היא ביטוי ליראת שמים טהורה‪ ,‬המוכיחה כי‬ ‫הקדושה זורמת רק בדרכי המסורה‪ .‬ברגע שזיהו חכמים שנוצר זיהום‬ ‫האדם באמת מתכוון למי שאמר והיה העולם‪,‬‬ ‫בנתיב‪ ,‬הם העדיפו לעצור את הזרימה כדי לא לאפשר למים עכורים‬ ‫ולא לכל בריה אחרת‪.‬‬ ‫להיכנס אל תוך הצינורות הקדושים‪ .‬זוהי רמת מודעות שאין בה‬ ‫נבוא אל דברי הפוסקים‪ ,‬אשר העמיקו בפרטי‬ ‫פשרות‪ ,‬שכן היא מבינה שהתפילה היא הצינור שדרכו שואב העולם‬ ‫המנהג וביקשו להבהיר כיצד יש לומר את‬ ‫את חיותו‪ ,‬ואם הצינור פגום‪ ,‬החיות נפגעת‪.‬‬ ‫הדברים נכוחה כדי לזכות בתיקון ולא להגיע‬ ‫נראה ליישב כי הדקדוק בוי"ו הוא למעשה ביטוי לאהבה יתרה‪ .‬אדם‬ ‫לידי חשש‪ :‬מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך‬ ‫שאוהב אינו מדבר בחטף‪ .‬אדם שמוקיר את המלך אינו משמיט אותיות‬ ‫(או"ח סימן קכד‪ ,‬סעיף כה) כתב‪ :‬עונה ברוך‬ ‫כדי לסיים את דבריו מהר‪ .‬הטור והרא"ש מלמדים אותנו שמנהג‬ ‫הוא וברוך שמו‪ .‬פוסקים רבים עמדו על כך‬ ‫ישראל הוא מנהג של עומק‪ ,‬של השהיה שמאפשרת ללב לעכל את‬ ‫שהדיוק באמירת הוי"ו הוא לב המנהג‪ .‬כאשר הטור והשולחן ערוך‬ ‫גודל המעמד‪ .‬הוי"ו אינה רק עיצור לשוני‪ ,‬היא צומת של מחשבה שבה‬ ‫כותבים ברוך הוא וברוך שמו‪ ,‬הם מורים לציבור כי המילים מחוברות‬ ‫הלומד עוצר‪ ,‬מהרהר‪ ,‬ומחבר את המילים לבורא‪.‬‬ ‫אך נפרדות‪ ,‬מה שמונע את הטשטוש שנוצר באמירה מהירה וחסרה‪.‬‬ ‫נראה להסביר כי ההשערה של בעל התורה תמימה מלמדת אותנו על‬ ‫המשנה ברורה (סימן קכד‪ ,‬ס"ק פז) ביאר‪ :‬בשם האחרונים‪ ,‬שיש‬ ‫החוסן של המסורה‪ .‬הנהגה של דור אחד‪ ,‬שנולדה כגדר לצורך שעה‪,‬‬ ‫להקפיד לומר ברוך הוא וברוך שמו בוי"ו‪ ,‬משום שכך הוא הנוסח‬ ‫לא הפכה לנורמה כללית‪ ,‬אלא חזרה למקומה עם המסורה המקורית‬ ‫שנתקבל בישראל מדורי דורות על פי דברי הטור‪ .‬הוא מדגיש כי לא‬ ‫של הטור‪ .‬זהו כוחו של בית המדרש‪ :‬לדעת מתי להשתמש בכלים של‬ ‫זו בלבד שהנוסח עם הוי"ו הוא המדויק על פי המקורות‪ ,‬אלא שיש בו‬ ‫זהירות‪ ,‬ומתי לחזור ולהשתמש בכלי המקורי‪ ,‬הטהור והנקי‪ .‬הלקח‬ ‫גם את השלמות הלשונית והרוחנית המבטאת את ההכרה הכפולה‬ ‫הוא שהיהדות אינה נבהלת מהתמודדויות‪ ,‬אלא מתחשלת מהן‪ ,‬ומתוך‬ ‫בברכת הקדוש ברוך הוא וברכת שמו הקדוש‪.‬‬ ‫המאבק בשיבושים – היא יוצאת מדויקת‪ ,‬צלולה ושלמה יותר‪.‬‬ ‫הראשל"צ הגר"י בילקוט יוסף (הלכות תפילה) ביאר‪ :‬כי על הציבור‬ ‫נבוא אל נבכי הנפש‪ ,‬אל המקום שבו האדם פוגש את התפילה ואת‬ ‫להקפיד לומר את המילים במתינות ובכוונה‪ ,‬ברוך הוא וברוך שמו‪ ,‬תוך‬ ‫המנהגים המלווים אותה‪ ,‬ונבין כיצד הזהירות בדקדוקי המילים בונה‬ ‫השמעת הוי"ו בצורה ברורה‪ .‬הוא מוסיף כי מנהג זה‪ ,‬כאשר הוא נעשה‬ ‫את עולמו הפנימי של הלומד‪ .‬נראה להסביר כי החיבור לאדם בנקודה‬ ‫כפי שנוסח בספרי הראשונים‪ ,‬הוא מנהג יסוד שאין לזלזל בו‪ ,‬וכל‬ ‫זו הוא החיבור אל האחריות שעל הלב‪ .‬כאשר אדם מתפלל‪ ,‬הוא יוצא‬ ‫חשש שנוצר בעבר בשל גורמים חיצוניים בטל ומבוטל מול המסורה‬ ‫מהעולם החיצוני ונכנס אל מרחב שבו אין מקום לקיצורי דרך‪ .‬המאבק‬ ‫הברורה והטהורה של גדולי ישראל‪.‬‬ ‫ההיסטורי על אמירת ברוך הוא וברוך שמו מלמד אותנו שכל הברה‬ ‫הדברים מעלים כי הדיוק בלשון הוא החומה המגנה על האמונה‪.‬‬ ‫שאנו מוציאים מהפה היא בחירה‪ .‬האדם המודרני‪ ,‬החי בתוך עולם של‬ ‫הפוסקים מלמדים אותנו כי לא רק הכוונה חשובה‪ ,‬אלא גם הדיוק‬ ‫מילים רבות ושטחיות‪ ,‬נדרש ללמוד מחדש את כוח הדיבור המדויק‪.‬‬ ‫במנהג ובנוסח‪ .‬השמירה על הוי"ו אינה עניין של מה בכך‪ ,‬אלא היא‬ ‫החיבור לאדם הוא בידיעה שהדיוק בוי"ו הוא אימון ביכולת שלנו‬ ‫הערובה לכך שהתפילה נשארת טהורה‪ ,‬מופנית אך ורק כלפי מעלה‪,‬‬ ‫להיות נוכחים‪ ,‬להיות ערניים‪ ,‬ולא לתת לעצמנו להיסחף אחרי עיוותים‬ ‫ונקייה מכל כוונה זרה שעלולה הייתה להידבק בה‪.‬‬ ‫או קצבים חיצוניים שאינם שייכים לאמת הפנימית שלנו‪.‬‬ ‫נבוא אל התרגום של הסוגיה אל מציאות החיים בבית הכנסת‪ ,‬כדי‬ ‫נראה להוסיף כי החיבור לאדם מתבטא ביכולת להתבונן בצללים מבלי‬ ‫לעמוד על ההשלכות המעשיות העולות מן השילוב בין מנהג ישראל‬ ‫להישאב אליהם‪ .‬גדולי ישראל שלימדו אותנו להיזהר מהשבתאות‪ ,‬לא‬ ‫המקודש לבין הזהירות והדקדוק הנדרש‪ :‬הקפדה על הוי"ו‪ :‬מתוך דברי‬ ‫אמרו לנו להפסיק לדבר‪ ,‬אלא אמרו לנו לדייק‪ .‬זהו שיעור לכל אחד‬ ‫הפוסקים עולה כי נפקא מינה מפורשת לכל אדם היא החובה לומר‬ ‫מאיתנו‪ :‬גם כשיש בחוץ רעשים‪ ,‬גם כשיש הטיות או כוונות זרות‪,‬‬ ‫ברוך הוא וברוך שמו עם הוי"ו‪ .‬אין לומר זאת במהירות שמשמיטה את‬ ‫אנחנו לא צריכים להימלט מהמציאות‪ ,‬אלא להתחזק בדרכנו‪ .‬החיבור‬ ‫הוי"ו‪ ,‬לא רק משום שזהו הנוסח המדויק‪ ,‬אלא כדי להתרחק מכל דמיון‬ ‫הזה לאדם הוא חיבור של עמידה איתנה‪ :‬לדעת את המקור‪ ,‬להכיר את‬ ‫לשיבושים שאירעו בעבר‪ .‬הדיבור המדויק הוא חלק מהזהירות‬ ‫המסורה‪ ,‬ולדבוק בה בדיוק‪ ,‬בזהירות ובאהבה‪.‬‬ ‫הנדרשת בתפילה‪.‬‬ ‫נראה לבאר כי ההנהגה הנפשית הנלמדת מכאן היא הנהגת הלב‬ ‫סדר עדיפויות בתפילה‪ :‬כפי שהבאנו ממנהג הגר"א‪ ,‬נפקא מינה‬ ‫הקשוב‪ .‬אדם הופך את תפילתו למשמעותית כאשר הוא מבין שכל‬ ‫מעשית היא שכאשר ישנה התנגשות בין אמירת ברוך הוא וברוך שמו‬ ‫פרט בה הוא מגן‪ .‬הזהירות מפני שיבושים שנוצרו על ידי זרמים‬ ‫לבין חזרת הש"ץ‪ ,‬יש להעדיף את הריכוז בחזרה‪ .‬אם הש"ץ ממשיך‬ ‫רחוקים היא ביטוי לרגישות של נשמה המבקשת לדבוק בבוראה‪.‬‬ ‫בברכותיו ואין לו לציבור אפשרות לענות בנחת מבלי להפסיד שמיעה‬ ‫החיבור לאדם הוא בהבנה שהאמונה שלנו אינה תלויה בזרמים‬ ‫או ריכוז‪ ,‬הרי שהגר"א העדיף לוותר על המנהג‪ .‬משכך‪ ,‬כל לומד צריך‬ ‫חולפים‪ ,‬אלא היא מושרשת בדברי הראשונים והפוסקים‪ .‬מי שחי כך‪,‬‬ ‫לבחון אם בקהילתו הש"ץ ממתין‪ ,‬ואם לא – עדיף להקשיב לחזרה ולא‬ ‫בתוך עולם של דיוק וזהירות‪ ,‬אינו מוצא את עצמו אבוד או מבולבל‪,‬‬ ‫לענות‪.‬‬ ‫אלא הוא מנווט את חייו על פי מצפן ברור וטהור‪.‬‬ ‫השתתפות אקטיבית בברכות‪ :‬כפי שלימד הטור‪ ,‬המנהג נועד להפוך‬ ‫המשמעות העמוקה היא שהאדם לומד לקחת אחריות על הקשר שלו‬ ‫את היחיד לשותף בהמלכת ה'‪ .‬נפקא מינה שמי שנמצא בבית הכנסת‬ ‫עם בוראו‪ .‬הוא אינו מניח שהכל מובן מאליו‪ ,‬אלא הוא בודק‪ ,‬הוא‬ ‫ושומע ברכה‪ ,‬לא ינהג פסיביות‪ .‬גם אם ישנו קושי או חשש‪ ,‬הפתרון‬ ‫שואל‪ ,‬והוא מדייק‪ .‬הוא מבין שגם אם סביבו אנשים נוהגים בדרך‬ ‫אינו התעלמות אלא השתתפות מושכלת ומדויקת‪ .‬אם הציבור נוהג‬ ‫מסוימת‪ ,‬הוא מחויב לאמת שלו ולמסורה של גדולי הדורות‪ .‬המעבר‬ ‫לומר‪ ,‬עלינו להצטרף אליהם ביראת כבוד‪ ,‬תוך הקפדה על הנוסח‬ ‫מהרגשת מבוכה מול המנהגים למציאות של הבנה עמוקה הוא המעבר‬ ‫המקובל כדי לשוות לברכה את מלוא התוקף הרוחני שלה‪.‬‬ ‫לבגרות רוחנית‪ ,‬שבה האדם מבין שהדיוק בתפילה הוא הדיוק בחייו‬ ‫חינוך לערנות‪ :‬ההיסטוריה של ההימנעות מלמדת אותנו נפקא מינה‬ ‫כולם‪.‬‬ ‫חינוכית – אין לקבל שום מנהג או ביטוי מתוך עיוורון‪ .‬עלינו להיות‬ ‫נבוא אל עומק המוסר הנלמד מן הידיעה כיצד זהירות בביטויים‬ ‫מודעים למה שאנו אומרים‪ .‬אם מתעורר חשש שביטוי מסוים קיבל‬ ‫קדושים מגנה על טוהר האמונה‪ ,‬ונבחן כיצד הבנה זו מחייבת אותנו‬ ‫משמעות זרה‪ ,‬התגובה הנכונה היא בירור דקדקני ולא פרישה‬ ‫לאחריות אישית ומוסרית בכל שלב של העבודה הרוחנית‪ .‬נראה‬ ‫מוחלטת מהמסורה‪ .‬הדיוק בוי"ו הוא דוגמה לאופן שבו תיקון קטן‬ ‫להסביר כי המוסר של התפילה אינו מסתכם רק בטקסט שאנו‬ ‫יכול לטהר מנהג שלם ולהשיב אותו למסלולו הנכון והקדוש‪.‬‬ ‫אומרים‪ ,‬אלא ביושרה הפנימית שבה אנו ניגשים לקדושה‪ .‬כאשר אנו‬ ‫נבוא אל עומק המחשבה‪ ,‬אל הקשר שבין המילה הנאמרת בבית הכנסת‬ ‫למדים כי מנהג ישראל נוצל לרעה על ידי תנועות כופרות‪ ,‬אנו מבינים‬ ‫לבין המרחב הרוחני שהיא מייצרת‪ ,‬כדי להבין מדוע דקדוק במנהג הוא‬ ‫שהמוסר מחייב אותנו להיות שומרים על מה שמופקד בידינו‪ .‬אדם‬ ‫תנאי ליצירת קדושה‪ .‬נראה לבאר כי הביטוי ברוך הוא וברוך שמו הוא‬ ‫מוסרי אינו יכול להיות אדיש לדרך שבה הוא מבטא את אמונתו; הוא‬ ‫למעשה הגדרה של היחס שלנו לקב"ה‪ :‬הברכה חלה על העצמיות‪ ,‬על‬ ‫מבין שהמילים שהוא משמיע משקפות לא רק את תוכנו הפנימי‪ ,‬אלא‬ ‫ברוך הוא‪ ,‬ועל ההתגלות בעולם‪ ,‬על ברוך שמו‪ .‬השילוב הזה הוא‬ ‫גם את מחויבותו לקהילה ולדורות הקודמים‪ .‬המוסר הזה תובע‬ ‫המבנה של האמונה היהודית – הכרה בבורא הנשגב מכל השגה‪,‬‬ ‫מאיתנו לשמור על הטהרה של מנהגי התפילה מכל כוונה זרה‪ ,‬מתוך‬ ‫והכרה בהופעת כבודו בתוך המציאות שלנו‪ .‬כאשר השתבשו הדברים‬ ‫הכרה שדבר ה' אינו הפקר ואינו נועד לשירותם של אינטרסים‬ ‫בימי השבתאות‪ ,‬ניסו הכופרים לנתק את השם מהעצם‪ ,‬ליצור האדרה‬ ‫אנושיים או כתתיים‪.‬‬ ‫למנהיג אנושי דרך הלחשת מילים קדושות‪ .‬התיקון שביקשו גדולי‬ ‫נראה להוסיף כי יש כאן שיעור מוסרי עצום בנוגע לענווה והתבטלות‪.‬‬ ‫ישראל הוא דווקא בחיבור‪ ,‬בוי"ו המגשרת‪ ,‬המחברת בין הדרגות‬ ‫ההימנעות של גדולי ישראל במצבים מסוימים‪ ,‬או הדקדוק שלהם‬ ‫ומבהירה שאין כאן אלא אחדות מוחלטת שאין בה מקום לזרים‪.‬‬ ‫בנוסח המקורי‪ ,‬מלמדים אותנו שהמוסר האמיתי הוא היכולת לומר‬ ‫בדברי הטור והפוסקים‪ ,‬כדי לשמור על‬ ‫איני יודע או איני עושה דבר מה אם הוא עלול להוביל לערעור‬ ‫הקשר הטהור שבין הלב לבין בוראו‪.‬‬ ‫האמונה‪ .‬אנו מפתחים רגישות לכך שאין לנו בעלות על הקודש; אנו‬ ‫עיקר העניין‪ :‬עיקר העניין בסוגיה זו‪ ,‬העולה‬ ‫מקבלים אותו כפי שעבר במסורת‪ ,‬מתוך ענווה המכירה בכך שהדרך‬ ‫מתוך דברי הראשונים ופוסקי הדורות‪ ,‬הוא‬ ‫הנכונה היא הדרך שנסללה על ידי רבותינו‪ .‬זהו מוסר התובע מאיתנו‬ ‫שהאמירה ברוך הוא וברוך שמו אינה תוספת‬ ‫להימנע מהתחכמויות ומשינויים שרירותיים‪ ,‬ולדבוק באמת הפשוטה‬ ‫שולית‪ ,‬אלא ביטוי של התבטלות והשתתפות‬ ‫והנאמנה של הפוסקים‪.‬‬ ‫אקטיבית בשבח האלוקי‪ .‬ההיסטוריה‬ ‫נראה לבאר כי האחריות המוסרית הזו מתבטאת בנאמנות לפרטים‬ ‫המורכבת של המנהג – המטולטלת בין‬ ‫הקטנים ביותר של הליכות התפילה‪ .‬המוסר של התפילה מלמד אותנו‬ ‫השאיפה להאדיר את שם ה' לבין הצורך‬ ‫שלא לזלזל בכלום – לא בוי"ו‪ ,‬לא במתינות‪ ,‬ולא בהמתנה לשליח‬ ‫להישמר מפני השפעות זרות ושיבושים – מלמדת אותנו שבית‬ ‫ציבור‪ .‬מי שמפתח רגישות לפרטים הללו‪ ,‬מפתח רגישות גם ליושר‬ ‫המדרש אינו מנותק מהמציאות‪ .‬גדולי ישראל השכילו להשתמש‬ ‫מוסרי בחיים הכלליים‪ .‬הוא מבין שמי שאינו מדייק בדברים שנראים‬ ‫בזהירות ובדקדוק‪ ,‬כגון ההקפדה על הוי"ו ועל המתינות‪ ,‬ככלים‬ ‫טכניים בעבודת ה'‪ ,‬עלול למצוא את עצמו מזלזל גם ביושר שבין אדם‬ ‫להבטחת טוהר הכוונה וניקוי התפילה מכל כוונה זרה‪.‬‬ ‫לחברו‪ .‬הדיוק הוא הביטוי החיצוני למשמעת פנימית‪ ,‬ומשמעת זו היא‬ ‫התובנה המעשית לכל יהודי היא שהתפילה היא מרחב של יראת כבוד‪,‬‬ ‫יסוד המוסר האנושי‪.‬‬ ‫שבו כל הברה נמדדת ונשקלת‪ .‬איננו רשאים לעשות בתפילה כבתוך‬ ‫המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא מצפן של נאמנות למסורה אל מול‬ ‫שלנו; עלינו להישמע להוראות הפוסקים ולמסורת הדורות‪ .‬כאשר‬ ‫רעשי הרקע‪ .‬כאשר אדם בוחר לחיות מתוך ידיעה שהמנהג הוא גדר‬ ‫אדם עונה ברוך הוא וברוך שמו במתינות ובדיוק‪ ,‬הוא מוסיף גדולה‬ ‫המגן על האמונה‪ ,‬הוא הופך לאדם יציב שאינו נסחף אחרי אופנות או‬ ‫לאלוקינו‪ ,‬אך הוא עושה זא ת מתוך ידיעה שהמנהג נועד לקדש ולא‬ ‫טעויות‪ .‬המוסר הזה אינו מחפש את הנוחות של השינוי‪ ,‬אלא את‬ ‫לקלקל‪ .‬אם הקהילה שבה הוא מתפלל נוהגת באופן שאינו מאפשר‬ ‫העומק של ההמשכיות‪ .‬אדם כזה‪ ,‬שחי בתודעה שתפילתו היא שיחה‬ ‫להקשיב לחזרת הש"ץ‪ ,‬עליו להעדיף את חובת ההקשבה לחזרה‪,‬‬ ‫נקייה וטהורה עם הבורא‪ ,‬משדר לסביבתו שמוסר חיים אמיתי מתחיל‬ ‫שהיא לב התפילה בציבור‪ ,‬כפי שהורה לנו הגר"א‪.‬‬ ‫מהמקומות הקטנים ביותר‪ ,‬בדרך שבה אנו מבטאים את הערצתנו‬ ‫החיים בבית הכנסת מזמנים לנו הזדמנות יום‪-‬יומית לתרגל נאמנות‬ ‫לאלוקים‪.‬‬ ‫לאמת‪ .‬כשיהודי ניצב בתפילתו‪ ,‬הוא אינו רק משמיע מילים‪ ,‬אלא הוא‬ ‫נבוא אל סיום עיוננו בסוגיית אמירת ברוך הוא וברוך שמו‪ ,‬ונלקט את‬ ‫מגן על עולם שלם של אמונה שנמסר לו מאבותיו‪ .‬הוא מבין שהזהירות‬ ‫התובנות המעשיות שיאירו לנו את הדרך להתנהלות נכונה וטהורה‬ ‫שלו בפרטים הקטנים – בהמתנה‪ ,‬באמירה המדויקת‪ ,‬בוי"ו המגשרת‬ ‫בבית הכנסת‪ :‬ראשית‪ ,‬נלמד כי דקדוק בלשון התפילה אינו עניין טכני‬ ‫– היא זו ששומרת על התפילה שלו ושל הציבור כמגדלור של אמת‬ ‫בלבד‪ ,‬אלא הוא החומה המגנה על האמונה מפני עיוותים ושיבושים‪.‬‬ ‫בתוך עולם של רעשים‪ .‬הוא פועל מתוך הכרה שקדושת התפילה היא‬ ‫שנית‪ ,‬נדע כי כאשר מתעורר קונפליקט בין מנהג לבין ריכוז בחזרת‬ ‫האוויר לנשימה של הנשמה‪ ,‬ומתוך אמונה שלמה שכשם שהמנהג עבר‬ ‫הש"ץ‪ ,‬ההכרעה המוסרית וההלכתית של גדולי ישראל מורה לנו‬ ‫אלינו כשהוא מזוקק וטהור‪ ,‬כך עלינו להעבירו הלאה‪ ,‬מדויק ושלם‪,‬‬ ‫להעדיף את העיקר וההקשבה‪ .‬שלישית‪ ,‬נזכור כי כל שימוש בביטויים‬ ‫אל הדורות הבאים‪ .‬התפילה היא מראה לנפש‪ ,‬והדקדוק בה הוא‬ ‫קדושים צריך להיעשות מתוך נאמנות מלאה למסורה‪ ,‬כפי שנוסחה‬ ‫המראה למחויבותנו לה' יתברך‪.‬‬ ‫הסוד הנסתר במילים ברוך הוא וברוך שמו‪.‬‬ ‫הרמב"ן (דברים לב‪ ,‬ג) ביאר‪ :‬כי שם ה' אקרא הודיע כי כל אזכור שמו‬ ‫יש בתפילה רגעים דקים‪ ,‬עדינים‪ ,‬כמעט בלתי נראים לעין – אך הם‬ ‫של מקום דורש מהנוכחים להוסיף שבח והודיה‪ ,‬והזכירה אינה שלמה‬ ‫נוגעים בנקודת הלב‪ .‬החזן מברך בשם ה'‪ ,‬והציבור‪ ,‬כזרם אחד‪ ,‬עונה‬ ‫בלא תגובת השבח‪.‬‬ ‫ברוך הוא וברוך שמו‪ .‬מילים קצרות‪ ,‬פשוטות‪ ,‬אך יש בהן הודיה‪ ,‬יש‬ ‫ה רד"ק (ספר השורשים‪ ,‬ערך גדל) ביאר‪ :‬עניית השבח היא השלמת‬ ‫בהן שירה‪ ,‬יש בהן הכרה שכל מה שיש לנו מאיתנו איננו‪ ,‬אלא הכל‬ ‫הקריאה בשם ה'‪ ,‬וכאשר משה קורא בשם‪ ,‬עליכם להגדיל את שמו‬ ‫מאתו יתברך‪ .‬לכאו רה‪ ,‬מה יכול להיות טהור יותר מלשבח את שם ה'‬ ‫ולהוסיף לו שבח‪.‬‬ ‫ברגע שנשמע בפינו? אך דוקא שם‪ ,‬במקום הכי זך והכי טהור‪ ,‬קמה‬ ‫ה רלב"ג (דברים לב‪ ,‬ג) ביאר‪ :‬כשאקרא בשם ה'‪ ,‬אתם תיתנו גודל והדר‬ ‫מחלוקת‪ .‬היו גדולים שהנהיגו את תלמידיהם להרגיל לשונם באמירת‬ ‫לאלוהינו‪ ,‬וזהו תפקיד הקהל להשתתף בהגדלת השם‪.‬‬ ‫ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה וברכה‪ ,‬לראות בכך קיום הציווי כי שם‬ ‫ה חזקוני (דברים לב‪ ,‬ג) ביאר‪ :‬תנו גודל לאלוהינו כשאתם שומעים‬ ‫ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו‪ .‬ומאידך‪ ,‬היו מגדולי ישראל שנזהרו‬ ‫אותי קורא בשם ה'‪ ,‬כי זוהי חובתכם להשיב לה' על קריאתו‪.‬‬ ‫מלהוציא את הביטוי הזה בפיהם – אם מפני חשש הפסק‪ ,‬אם מפני‬ ‫הספורנו (דברים לב‪ ,‬ג) ביאר‪ :‬כי שם ה' אקרא כאשר אני אקרא בשמו‬ ‫סיבה היסטורית‪ ,‬ואם משום דקדוקי כוונה שלא יופרדו מן הברכה‬ ‫הגדול והנורא אתם הבו גדל לאלוהינו‪ ,‬הודו והגדילו את שמו כי הוא‬ ‫עצמה‪ .‬מה פשר הדבר? כיצד ייתכן ששבח לשם ה' יהפוך למוקד‬ ‫ראוי לכך‪.‬‬ ‫מחלוקת? האם יכול להיות שמילים כה טהורות יובילו לחשש של פגם‬ ‫תרגום אונקלוס (דברים לב‪ ,‬ג) תרגם‪ :‬ארי בשום ה' אקרא הבו רבותא‬ ‫בתפילה? וכי מה עומד מאחורי ההימנעות הזאת? השאלה הזו חושפת‬ ‫לאלהנא‪.‬‬ ‫בפנינו מתח עדין בין ההלכה לבין רגשי הלב‪ ,‬בין הצורך לדייק בנוסח‬ ‫תרגום יונתן (דברים לב‪ ,‬ג) תרגם‪ :‬ארי בשום ה' אקרא אנון הבו רבותא‬ ‫לבין התשוקה לשבח ולפאר‪.‬‬ ‫ואיקרא לאלהנא‪.‬‬ ‫נבוא אל הפסוקים המהווים את המקור האיתן למנהגנו‪ ,‬פסוקים‬ ‫ה כלי יקר (דברים לב‪ ,‬ג) ביאר‪ :‬כי שם ה' אקרא‪ ,‬הנה המזכיר שם שמים‬ ‫שנאמרו בשירת האזינו בעת פרידתו של משה רבנו מעם ישראל‪" :‬כי‬ ‫יתברך‪ ,‬עליו להוסיף גודל ושבח‪ ,‬והציבור שומע ומשיב‪ ,‬וזוהי השלמת‬ ‫שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו" (דברים לב‪ ,‬ג)‪ .‬פסוק זה הוא הבסיס‬ ‫השירה‪.‬‬ ‫לכל עניית שבח ציבורית בעת הזכרת שם שמים‪ .‬משה רבנו מלמד את‬ ‫נראה לבאר מכל המפרשים שאין כאן פעולה טכנית‪ ,‬אלא יסוד קדוש‪:‬‬ ‫ישראל שכאשר קוראים בשם ה'‪ ,‬אין הקהל יכול לעמוד מנגד‪ ,‬אלא‬ ‫השם נקרא‪ ,‬ומהתגובה של השומע נבנה גודל השם יתברך בעולם‪,‬‬ ‫עליו להשיב בהגדלה ובשבח‪ ,‬וזהו היסוד המקשר את השומעים‬ ‫ומכאן שהתגובה היא חלק מהותי מהזכרת השם‪.‬‬ ‫לברכה הנאמרת‪.‬‬ ‫נבוא אל דברי חז"ל‪ ,‬המבארים את כוחו של המענה לאחר שמיעת השם‪,‬‬ ‫רש"י (דברים לב‪ ,‬ג) ביאר‪ :‬כי שם ה' אקרא אני אברך ואתם תגדלו‬ ‫מתוך מבועי הש"ס‪ :‬בגמרא במסכת יומא (דף לז ע"א) נאמר‪ :‬תניא רבי‬ ‫לאלוהינו וענו אחריי ברוך ה' המבורך‪.‬‬ ‫אומר מנין שעונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אחר הזכרת השם‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא (דברים לב‪ ,‬ג) ביאר‪ :‬כי שם ה' אקרא‪ ,‬אקרא‬ ‫תלמוד לומר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלוהינו‪.‬‬ ‫בשמו ואגדלהו‪ ,‬ואתם הבו גודל לאלוהינו‪.‬‬ ‫הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן כתב במשנה ברורה (או"ח‬ ‫רש"י (שם‪ ,‬ד"ה מנין) ביאר‪ :‬מנין אנו למדים‬ ‫סימן קכ"ד ס"ק מא)‪ :‬טוב לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה‬ ‫לענות ענייה זו‪ ,‬הרי שהפסוק מלמדנו שאין‬ ‫ששומע‪ ,‬אלא שלא יאמר כן בשעת שמיעת ברכה שהוא מחויב בה‬ ‫להסתפק בשמיעת השם לבדו אלא יש להוסיף‬ ‫בעצמו‪ ,‬כגון בקידוש ובהמוציא‪ ,‬דעל ידי ענייתו מפסיק בין הברכה‬ ‫עליו שבח‪.‬‬ ‫לאכילה ואינו יוצא ידי חוב תו בשמיעה‪ .‬נראה לבאר כי המשנה ברורה‬ ‫בגמרא במסכת סוטה (דף מא ע"א) נאמר‪ :‬ואמר‬ ‫מציב גבול מוחלט‪ :‬מקום שבו השומע נשען על שמיעת חברו כדי‬ ‫רבי חנינא בר פפא מנין שאין עונין אמן יתומה‬ ‫לצאת ידי חובתו‪ ,‬ענייתו הופכת להפסק גמור ועל כן אסורה‪.‬‬ ‫מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל‬ ‫ערוך השולחן (או"ח סימן קכ"ד סעיפים כב ע"א ‪ -‬כד ע"ב) כתב כי‬ ‫לאלוהינו‪.‬‬ ‫המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו פשוט ורווח בכל בתי הכנסיות‪,‬‬ ‫תוספות (מסכת סוטה דף מא ע"א‪ ,‬ד"ה מנין)‬ ‫ומבאר שכבוד השם מחייב זאת‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬הוא מסייג את הדברים‬ ‫ביאר‪ :‬הלימוד הוא שהפסוק מחייב את השומע‬ ‫במקום שבו נדרש השומע לצאת בברכת חברו‪ ,‬כדי שלא ייווצר הפסק‬ ‫להגיב לברכה‪ ,‬ולא להשאיר אותה יתומה ללא‬ ‫בין הברכה לבין קיום המצווה‪.‬‬ ‫מענה‪ ,‬ועל כן הענייה היא המשלמת את המצווה‪.‬‬ ‫נראה להסביר כי האחרונים כולם מסכימים לערך העצום שיש בשבח‬ ‫בתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות פרק ו הלכה א) מבואר‪ :‬בשעה שאדם‬ ‫זה‪ ,‬אך הם מבקשים להעמיד את האש המקדשת של ההתלהבות בתוך‬ ‫מברך‪ ,‬כל העונה ברוך הוא וברוך שמו‪ ,‬הרי הוא משתתף בברכה‪,‬‬ ‫כלי ההלכה‪ .‬הם מורים לנו כי השבח אינו פורץ גבולות באופן חסר‬ ‫ומכאן שהתגובה אינה הפרעה אלא שותפות גמורה‪.‬‬ ‫דעת‪ ,‬אלא הוא בעל משמעת עצמית‪ ,‬היודע מתי לומר שבח ומתי‬ ‫נראה להסביר כי חז"ל ראו בפסוק הזה לא רק הוראה לדור המדבר‪,‬‬ ‫לשתוק כדי לשמור על שלמות המצווה‪.‬‬ ‫אלא יסוד לכל תפילה ותפילה‪ .‬בכל עת ששם ה' נשמע בפי אדם‪ ,‬נוצר‬ ‫נבוא אל דברי גדולי הפוסקים בדורות האחרונים‪ ,‬אשר העמיקו בבירור‬ ‫חלל רוחני שחייב להתמלא במענה של שבח‪ .‬הגמרא מלמדת אותנו‬ ‫המנהג וגבולותיו בתוך עולם התפילה המודרני‪ ,‬תוך שמירה על רצף‬ ‫ששם שמים אינו דבר שנשמע ונסגר בתוכו‪ ,‬אלא הוא קריאה‬ ‫המסורת ההלכתית‪ :‬הגאון רבי חיים פאלג'י ביאר בכף החיים (או"ח‬ ‫שמעוררת תגובה‪ ,‬והתגובה היא שמגלה את גודל השם בעולם‪ .‬מתוך‬ ‫סימן קכ"ד) כי אמירת ברוך הוא וברוך שמו היא מנהג ישראל קדום‬ ‫הדברים נראה לחדש כי עניית הציבור היא הכוח שמאפשר לברכה‬ ‫ומושרש שיש בו מעלה גדולה‪ ,‬שכן בכל עת שמזכירים שם שמים‪ ,‬ראוי‬ ‫להפוך לשלמה‪ ,‬שכן ללא המענה היא נותרת כביכול קריאה בודדת‪,‬‬ ‫לענות שבח‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬הוא מדגיש כי במקום שהשומע נזקק לצאת‬ ‫ואילו במענה היא הופכת לשירה ציבורית המפארת את השם יתברך‪.‬‬ ‫בברכת חברו‪ ,‬אסור לו לומר כדי שלא יהא הפסק‪ ,‬ומוסיף שיש‬ ‫נבוא אל דברי הראשונים‪ ,‬אשר העמיקו בביאור מנהג ישראל לענות‬ ‫להקפיד לומר זאת מתוך כוונה פנימית ויראה ולא מתוך הרגל‬ ‫"ברוך הוא וברוך שמו"‪ ,‬וביססו את ההלכה על גבי דברי חז"ל מתוך‬ ‫שפתיים‪.‬‬ ‫ירידה לעומקם של דינים‪ :‬הטור (או"ח סימן קכ"ד) כתב‪ :‬שמעתי‬ ‫הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף הורה בספרו חזון עובדיה (הלכות‬ ‫מאבא מורי הרא"ש שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל‬ ‫תפילה) כי יש לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה ששומע‪ ,‬וזאת‬ ‫מקום ברוך הוא וברוך שמו וזה שאמר משה רבינו כי שם ה' אקרא הבו‬ ‫מתוך הבנה שהשבח הוא חלק מהכבוד הראוי להזכרת השם‪ .‬הוא‬ ‫גודל לאלוהינו‪.‬‬ ‫מסייג זאת רק במקומות שבהם האמירה תקטע יציאה ידי חובה או‬ ‫נראה לבאר כי הטור מביא את מנהג אביו הרא"ש לא רק כמנהג‬ ‫תפגע בשמיעת החזרה‪ ,‬כגון בקידוש ובהבדלה‪ ,‬ומציין שכאשר השליח‬ ‫חסידות‪ ,‬אלא כביטוי להבנה יסודית של הפסוק‪ .‬לא מדובר בתוספת‬ ‫ציבור ממתין בחתימה‪ ,‬יש הידור רב באמירה זו‪.‬‬ ‫חיצונית‪ ,‬אלא בהשלמת הברכה‪ .‬כאשר שם ה' מוזכר‪ ,‬נוצרת שעה של‬ ‫הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ביאר בספרו ילקוט יוסף (הלכות תפילה)‬ ‫קדושה המחייבת תגובה‪ ,‬והטור למדנו כי הדרך הנכונה להגיב היא‬ ‫את דיני העניות בבית הכנסת‪ ,‬וסיכם כי מנהג נכון הוא לענות ברוך‬ ‫בשבח והודיה מפורש‪ ,‬ובכך הוא הופך את הקריאה בשם ה' להזדמנות‬ ‫הוא וברוך שמו בכל מקום שאין בו חשש הפסק הלכתי‪ .‬הוא מדגיש‬ ‫של כלל ישראל להוסיף כבוד לשם יתברך‪.‬‬ ‫במיוחד את הזהירות הנדרשת במקום שהשומע נשען על שמיעתו‬ ‫המרדכי (מסכת ברכות פרק ו‪ ,‬רמז קל) כתב‪ :‬וכששומע הברכה עונה‬ ‫לצאת ידי חובה‪ ,‬או כאשר האמירה עלולה לגרום לפגיעה בסדר חזרת‬ ‫ברוך הוא וברוך שמו‪ ,‬דכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו‪ ,‬וזהו‬ ‫הש"ץ‪ ,‬ובכך הוא מתווה מסלול ברור לציבור התפילה‪.‬‬ ‫שבח לה' ששמו הגדול מתקדש על ידי הענייה‪.‬‬ ‫נראה להסביר מדברי גדולי הדור הללו‪ ,‬כי השאיפה לענות ברוך הוא‬ ‫המרדכי מדגיש כאן נקודה עמוקה‪ :‬עניית הציבור איננה רק פעולה‬ ‫וברוך שמו היא ביטוי לרצון יהודי עמוק להיות חלק מכל הזכרת שם‬ ‫טכנית‪ ,‬אלא היא המנגנון שבו שם ה' מקבל את גדלו בעולם‪ .‬השבח‬ ‫שמים‪ .‬הם מלמדים אותנו שהתלהבות דתית צריכה להיות מכוונת על‬ ‫המתווסף על ידי הציבור הוא שנותן את החותמת הסופית לברכה‪ .‬הוא‬ ‫ידי גדרי ההלכה‪ ,‬כך שבכל מקום שבו אין פגיעה בחיוב השמיעה או‬ ‫מבאר שזהו צורך פנימי של הברכה להישמע ולהיענות‪ ,‬ובכך הוא‬ ‫בסדר התפילה‪ ,‬השבח ה זה הוא לא רק מותר אלא רצוי‪ ,‬והוא הופך את‬ ‫קושר את מנהג האמירה לרצון העמוק של השומעים להשתתף‬ ‫התפילה למעמד חי של הודיה משותפת‪.‬‬ ‫בקדושה‪.‬‬ ‫הראבי"ה (מסכת ברכות‪ ,‬סימן סה) ביאר‪ :‬כשמברך הלה‪ ,‬עונה ברוך‬ ‫הוא וברוך שמו‪ ,‬כדי לקיים מה שכתוב הבו גודל לאלוהינו‪ ,‬ואין בזה‬ ‫משום הפסק‪.‬‬ ‫נראה להסביר כי הראבי"ה מתייחס לנקודה המכרעת של הפסק‪ .‬הוא‬ ‫מבין ששאלה זו עלולה לעלות‪ ,‬שכן תפילה היא מערכת מדויקת‪ ,‬אך‬ ‫הוא קובע בבירור‪ :‬עניית שבח אינה נחשבת להפסק‪ ,‬אלא להיפך –‬ ‫היא חלק ממהות השבח‪ .‬כאשר אדם עונה שבח לבוראו‪ ,‬הוא איננו‬ ‫מפסיק את הקדושה‪ ,‬אלא מרחיב אותה‪ .‬זהו ביאור מרכזי המאפשר‬ ‫לנו להבין מדוע המנהג השתרש כל כך בבתי הכנסיות‪ ,‬למרות הזהירות‬ ‫הרבה שנוהגים בהלכות הפסק‪.‬‬ ‫נבוא אל דברי האחרונים‪ ,‬אשר פרסו את גדרי ההלכה למעשה‪ ,‬תוך‬ ‫שהם מאזנים בין השאיפה הטבעית להוסיף שבח‪ ,‬לבין הצורך לשמור‬ ‫על רצף התפילה ודיני ההפסק‪ :‬מרן רבי יוסף קארו פסק בשולחן ערוך‬ ‫(או"ח סימן קכ"ד סעיף כה)‪ :‬כששומע שם ה' בברכה יאמר ברוך הוא‬ ‫וברוך שמו‪ .‬נראה לבאר כי לשון חיוב זו מלמדת שאין מדובר רק במנהג‬ ‫טוב‪ ,‬אלא בתגובה הנדרשת מכל שומע‪ ,‬כחלק מהשלמת הברכה‪.‬‬ ‫נבוא אל תרגום הסוגיה למציאות החיים וההלכה‪ ,‬כדי לעמוד על‬ ‫המגן אברהם (או"ח סימן קכ"ד ס"ק ח) ביאר‪ :‬כששומע ברכה מפי חברו‬ ‫הגבולות המעשיים שבין חובת השבח לבין זהירות ההלכה‪ :‬א‪ .‬בברכות‬ ‫יאמר ברוך הוא וברוך שמו ואף באמצע ברכה קצרה יכול לומר כן דלא‬ ‫שמוציאים בהן את הציבור ידי חובה‪ :‬כגון קידוש בליל שבת‪ ,‬ברכת‬ ‫הוי הפסק‪ .‬נראה להסביר כי המגן אברהם רואה באמירה זו חלק בלתי‬ ‫המוציא בסעודת שבת‪ ,‬ברכת המילה וכיוצא בזה‪ .‬נראה ליישב כי‬ ‫נפרד ממעשה השבח‪ ,‬ועל כן היא אינה נחשבת לניתוק בין חלקי‬ ‫מאחר שהשומעים חייבים בעצמם בברכה ונשענים על דין שומע‬ ‫הברכה‪ ,‬אלא להרחבתה‪.‬‬ ‫כעונה‪ ,‬אם יענו ברוך הוא וברוך שמו ייחשב הדבר כהפסק בין הברכה‬ ‫הפרי מגדים ביאר במשבצות זהב (שם‪ ,‬ס"ק ח) כי הוא מקבל את דברי‬ ‫למעשה המצווה או בין הברכה לשמיעה‪ .‬לכן אין לענות כלל‪ .‬כך פסק‬ ‫המגן אברהם‪ ,‬אך מדייק גדר חשוב‪ :‬המדד הוא תמיד האם אמירת‬ ‫הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (או"ח סימן‬ ‫השבח תגרום לפגיעה בכוונת הברכה או בחיוב השומע‪ .‬במקום שיש‬ ‫חשש שהאמירה תפגום ברצף‪ ,‬עדיף להבליג‪.‬‬ ‫באוזניו‪ .‬אם יעבור על כך בשתיקה‪ ,‬הוא עלול‬ ‫קכ"ד ס"ק מא)‪ ,‬וכן בערוך השולחן (שם‪ ,‬סעיפים כב ע"א ‪ -‬כד ע"ב)‬ ‫להמשיך בשגרתו כאילו לא קרה דבר‪ .‬אך‬ ‫ובכף החיים (שם)‪.‬‬ ‫ברגע שהוא משיב ברוך הוא וברוך שמו‪ ,‬הוא‬ ‫ב‪ .‬בחזרת הש"ץ‪ :‬כאשר השליח ציבור אינו ממתין‪ ,‬עלול הציבור‬ ‫עוצר‪ .‬הוא מכריז בתוך תוכו כי העולם הזה‬ ‫להפסיד מילים מן החזרה‪ ,‬ולכן חשש הגאון רבי אליהו מווילנא‬ ‫אינו אקראי‪ ,‬כי כל הטוב שאנו חווים מקורו‬ ‫במעשה רב (אות מו) והורה שלא להקפיד על אמירת ברוך הוא וברוך‬ ‫בברכה‪ ,‬וכי השם שנקרא עתה הוא המקור‬ ‫שמו‪ .‬אולם אם השליח ציבור ממתין‪ ,‬כמו שנכתב במעשה רב השלם‬ ‫לכל החיות כולה‪ .‬האמירה הזו היא פעולה‬ ‫(אות י)‪ ,‬נכון לענות‪ .‬בזה מתמזגים דברי הראשונים עם הזהירות‬ ‫של אמונה שנוטעת באדם הכרה עמוקה בכך‬ ‫המעשית‪.‬‬ ‫שהבורא נמצא כאן‪ ,‬נוכח‪ ,‬משפיע וקרוב‪.‬‬ ‫ג‪ .‬בברכות של אחרים שאין יוצאים בהן ידי חובה‪ :‬כגון אדם ששומע‬ ‫נראה להוסיף כי החיבור לנפש בא לידי ביטוי ביכולת של האדם לצאת‬ ‫חבר מברך ברכת שהכל על כוס מים‪ ,‬או מברך ברכת האילנות‪ ,‬או‬ ‫מעצמו אל הזולת‪ .‬בתפילה אישית‪ ,‬האדם פונה לבוראו בבדידות‪ .‬אך‬ ‫מברך שהחיינו‪ .‬נראה לבאר כי בזה אין לאדם שמיעה מחייבת אלא‬ ‫בענייה זו‪ ,‬האדם לומד להקשיב‪ .‬הוא לומד שברכתו של חברו אינה‬ ‫הוא רק שומע ברכת שבח‪ ,‬ובזה טוב ונכון לענות ברוך הוא וברוך שמו‪.‬‬ ‫פחות קדושה מברכתו שלו‪ .‬היכולת לענות על ברכת הזולת בלב שלם‬ ‫כך כתב המגן אברהם (או"ח סימן קכ"ד ס"ק ח)‪ ,‬וכן פסקו שאר‬ ‫מלמדת את האדם ענווה‪ :‬ההכרה בכך שגם דרכו של האחר אל הבורא‬ ‫האחרונים‪.‬‬ ‫היא דרך של קדושה‪ .‬החיבור הזה אל האדם שמולי‪ ,‬הופך את התפילה‬ ‫ד‪ .‬בברכות באמצע ברכה אחרת‪ :‬המגן אברהם והפרי מגדים כתבו שגם‬ ‫מחוויה אינדיבידואלית לחוויה של עם‪ ,‬של ציבור שנושא יחד את שם‬ ‫אם אדם נמצא באמצע ברכה קצרה רשאי לומר ברוך הוא וברוך שמו‬ ‫ה' על שפתותיו‪.‬‬ ‫כי אין זו נחשבת הפסק‪ .‬אולם האחרונים מורים שהדבר נכון רק‬ ‫נראה לבאר כי ההנהגה הנפשית הנלמדת מכאן היא הנהגת הערנות‪.‬‬ ‫במקום שאין בכך חשש לקטיעת חובת הברכה עצמה‪.‬‬ ‫האדם נקרא להיות ער לקדושה המתרחשת סביבו‪ ,‬לא רק לזו שהוא‬ ‫ה‪ .‬חינוך הקטנים והציבור הרחב‪ :‬בקהילות רבות נוהגים להרגיל את‬ ‫יוצר בעצמו‪ .‬לעיתים אנו שקועים בחיפוש אחר משמעות אישית‪,‬‬ ‫הקטנים לענות ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה כדי להחדיר בלבם את‬ ‫ושוכחים שהמשמעות נמצאת גם בהכרה בטוב שבורא עולם מעניק‬ ‫תחושת השבח‪ .‬אולם במקום ברכות שהם עצמם חייבים בהן‪ ,‬יש ללמד‬ ‫לאחרים‪ .‬כאשר אני עונה שבח על ברכת חברי‪ ,‬אני מאמן את ליבי‬ ‫אותם לא לענות כדי שידעו את הגבולות ההלכתיים‪.‬‬ ‫לשמוח בטובתו של השני‪ ,‬להעריך את השפע שחברי מקבל‪ ,‬ולראות‬ ‫מכאן אנו רואים שהמנהג מקובל ורצוי‪ ,‬אך הוא מסויג מאוד‪ :‬טוב בכל‬ ‫את יד ה' בכל פרט ופרט שקורה סביבי‪ .‬זוהי הנהגה של אמונה פעילה‪,‬‬ ‫מקום שאין בו חשש הפסק‪ ,‬ומנגד אסור היכן שהדבר פוגע בעצם קיום‬ ‫אמונה שלא מסתגרת בד' אמותיו של האדם אלא מתפשטת אל כל‬ ‫הברכה‪.‬‬ ‫פינה בחיים‪.‬‬ ‫נבוא אל עומק הרעיון העולה מן הסוגיה‪ ,‬כדי להבין מהו פשר המנהג‬ ‫המשמעות העמוקה של המנהג היא שהאדם הוא שותף להגדלת שם‬ ‫הזה המבקש לפרוץ את מסגרת הברכה האישית ולהפוך אותה לשירת‬ ‫ה'‪ .‬אין זה תפקיד שמור לשליח ציבור בלבד‪ ,‬אלא לכל אדם‪ .‬האמונה‬ ‫רבים‪ .‬נראה לבאר כי הברכה‪ ,‬בבסיסה‪ ,‬היא קריאה מן האדם אל‬ ‫שכל קול של שבח‪ ,‬קטן ככל שיהיה‪ ,‬מוסיף אור בבריאה‪ ,‬מעניקה‬ ‫הבורא‪ .‬האדם המברך ניצב במקום של חוסר‪ ,‬של צורך‪ ,‬של הכרה‬ ‫לאדם משמעות רבה‪ .‬האדם הופך להיות כלי שדרכו הקדושה עוברת‬ ‫בטובה‪ ,‬והוא משיב לה' את התודה על כך‪ .‬אלא שהענייה ברוך הוא‬ ‫מהשמיים אל הארץ‪ ,‬והופכת למציאות חיה‪ .‬זהו מצפן פנימי המזכיר‬ ‫וברוך שמו מעבירה את הברכה לממד אחר‪ .‬היא הופכת את הקריאה‬ ‫לאדם כי הוא אינו צופה מן הצד בעבודת ה'‪ ,‬אלא הוא חלק מהמהלך‬ ‫האישית למעמד של קידוש השם בציבור‪ .‬כאשר השומע עונה ברוך‬ ‫הגדול של השראת השכינה בעולם‪.‬‬ ‫הוא וברוך שמו‪ ,‬הוא אינו רק מגיב למילים של חברו‪ ,‬הוא מעיד ששם‬ ‫נבוא אל עומק המוסר הפנימי הנבנה מתוך הדיוק שבמנהג זה‪ ,‬ונראה‬ ‫ה' שנשמע עתה בחלל האוויר הוא אמת‪ .‬הוא מצהיר כי הקדושה‬ ‫לבאר כיצד עניית השבח מחנכת את האדם לאחריות אישית ולמודעות‬ ‫שחלה בברכה אינה מוגבלת למברך בלבד‪ ,‬אלא היא שייכת לכל מי‬ ‫לכל הגה היוצא מפיו‪ .‬נראה לבאר כי המוסר של עניית ברוך הוא וברוך‬ ‫ששומע אותה‪.‬‬ ‫שמו מתחיל בהכרה בכוחו של הדיבור‪ .‬האדם המורגל לענות שבח לכל‬ ‫עומק הרעיון טמון בהבנה שהשבח אינו רק פעולה של השלמת‬ ‫ברכה‪ ,‬מפתח רגישות עליונה למילים שנשמעות סביבו‪ .‬הוא אינו מניח‬ ‫הברכה‪ ,‬אלא פעולה של הגדלת השם‪ .‬הרי זה הפירוש הפשוט של‬ ‫למילים של קדושה לחלוף על פניו מבלי לתת להן משקל‪ .‬הרגישות‬ ‫הפסוק כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו‪ .‬הגודל אינו תכונה ששייכת‬ ‫הזו מתרגמת את המוסר הפנימי לערנות תמידית‪ :‬האדם מבין‬ ‫לה' מצד עצמו‪ ,‬אלא הוא הגדלה שאנחנו‪ ,‬ברואי כפיו‪ ,‬מעניקים לו‬ ‫שסביבתו אינה אדישה‪ ,‬וכי כל קול המזכיר את השם יתברך הוא‬ ‫בתגובתנו‪ .‬כאילו אומרים אנו‪ :‬הברכה הזו ששמענו היא גילוי של‬ ‫הזדמנות עבורו להוסיף טוב וקדושה‪ .‬המוסר כאן אינו מסתכם‬ ‫הקדושה‪ ,‬ועלינו להעצים את הגילוי הזה‪ .‬התגובה הזו הופכת את‬ ‫בשלילה של דבר רע‪ ,‬אלא בחיוב של דבר טוב – היכולת להבחין באור‬ ‫הברכה לדיאלוג חי‪ .‬היא כבר אינה קול בודד של אדם מול בוראו‪ ,‬אלא‬ ‫ולתת לו תהודה‪.‬‬ ‫רשת של אנשים המשתתפים יחד בהכרה במציאות ה‪'.‬‬ ‫נראה להוסיף כי יש כאן שיעור מוסרי בכיבוד הזולת‪ .‬כאשר אדם עונה‬ ‫נראה להוסיף כי יש כאן גם מימד של שותפות‪ .‬בעולם של פירוד‪ ,‬שבו‬ ‫שבח על ברכת חברו‪ ,‬הוא מעניק לו הכרה‪ .‬הוא מאשר את המעשה‬ ‫כל אחד חי בתוך הברכות שלו‪ ,‬התפילה שלו וההכרות שלו‪ ,‬בא המנהג‬ ‫הטוב שחברו עושה‪ ,‬את ההודיה שהחבר מביע כלפי שמיא‪ .‬המוסר‬ ‫הזה ומחבר אותנו‪ .‬כשאני עונה ברוך הוא וברוך שמו על ברכת חברי‪,‬‬ ‫כאן הוא מוסר של שותפות‪ ,‬של רצון כן להעצים את האחר‪ .‬אדם אינו‬ ‫אני אומר לו‪ :‬אני שומע אותך‪ ,‬אני מחזיק יחד איתך את הקדושה של‬ ‫עומד לבדו‪ ,‬אלא הוא חלק מרקמה אנושית שבה כל אחד מעצים את‬ ‫הרגע הזה‪ .‬הברכה שלך היא גם הברכה שלי‪ .‬אני לוקח חלק בנשיאת‬ ‫רעהו‪ .‬השבח המשותף מלמד את האדם שאין עליונות בשירות השם‪,‬‬ ‫שם ה' שאתה עכשיו מזכיר‪ .‬הדינמיקה הזו שבין המברך לבין העונה‬ ‫אלא עבודת צוות שבה כל קול תורם להשלמת המקהלה הגדולה של‬ ‫יוצרת מעגל של קדושה שאין לו סוף‪ .‬השבח הזה הוא הדרך שלנו‬ ‫העם המודה לה'‪.‬‬ ‫לומר שאנחנו לא רק צופים בברכה‪ ,‬אלא אנחנו חיים אותה‪ ,‬נושמים‬ ‫נראה להסביר כי ההימנעות מענייה במקומות שבהם היא עלולה‬ ‫אותה‪ ,‬ונותנים לה תוקף בתוך המציאות היומיומית שלנו‪.‬‬ ‫להוות הפסק‪ ,‬מלמדת אותנו מוסר של גבולות ושל עיתוי‪ .‬החוכמה‬ ‫נראה ליישב כי זו הסיבה שהפוסקים כה הקפידו על גבולות המנהג‪.‬‬ ‫המוסרית אינה רק לדעת מה טוב לעשות‪ ,‬אלא לדעת מתי ואיך‬ ‫משום שהכוח הזה‪ ,‬כוח החיבור‪ ,‬כוח ההגדלה‪ ,‬כוח השותפות‪ ,‬הוא כוח‬ ‫לעשותו‪ .‬המוסר האמיתי דורש מאיתנו להבין שיש רגעים שבהם‬ ‫עצום‪ .‬אם הוא מופעל במקום הלא נכון‪ ,‬אם הוא מפרק את הברכה‬ ‫דווקא השתיקה היא ההקשבה הנכונה ביותר‪ ,‬ודווקא הריסון העצמי‬ ‫הבסיסית או קוטע את המחויבות האישית‪ ,‬הוא מחמיץ את ייעודו‪.‬‬ ‫הוא הביטוי הגבוה ביותר של יראת שמיים‪ .‬אדם שלומד לא לענות‬ ‫הקדושה דורשת סדר‪ ,‬והסדר הוא השומר על התוכן‪ .‬לכן האיזון שבין‬ ‫במקום שבו ענייתו עלולה לפגוע בשלמות הברכה‪ ,‬הוא אדם שלומד‬ ‫הרצון לפרוץ ולהוסיף שבח לבין המשמעת ההלכתית המצווה עלינו‬ ‫לרסן את דחפיו למען טובת הכלל ולמען האמת ההלכתית‪.‬‬ ‫לשתוק במקומות מסוימים‪ ,‬הוא הוא עבודת השם האמיתית‪ .‬הוא‬ ‫המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא מצפן של איזון בין התלהבות לבין‬ ‫מלמד אותנו להפעיל את הכוח הזה בחוכמה‪ ,‬לתת לו להתפרץ במקום‬ ‫שיקול דעת‪ .‬אנו נדרשים להיות נלהבים לעבודת ה'‪ ,‬אך בו בזמן‬ ‫שבו הוא בונה‪ ,‬ולעצור אותו במקום שבו הוא עלול להרוס את‬ ‫להישאר מחוברים לאמת ולסדר‪ .‬השבח הנכון הוא זה שבא מתוך‬ ‫השלמות‪.‬‬ ‫הכרה‪ ,‬מתוך רצון להיטיב‪ ,‬ומתוך נכונות להציב גבולות היכן שהם‬ ‫נבוא אל עומק נפש האדם המבקש להתחבר אל בוראו מתוך מילות‬ ‫נדרשים‪ .‬זהו מוסר של עבודה פנימית מאומצת‪ ,‬שמטרתה להפוך את‬ ‫השבח‪ ,‬ונראה לבאר כיצד עניית ברוך הוא וברוך שמו מעצבת את‬ ‫האדם ליצור מדויק‪ ,‬רגיש ואחראי‪ ,‬המבין שכל מילה שלו היא חלק‬ ‫עולמו הפנימי של המאמין ומחברת אותו אל הנהגת העולם‪ .‬נראה‬ ‫ממסע ארוך של קידוש השם בעולם‪.‬‬ ‫להסביר כי השתיקה מול הזכרת שם שמים היא לעיתים עדות לניכור‪,‬‬ ‫נבוא אל סיום עיוננו‪ ,‬ונלקט את התובנות המעשיות והנפשיות שנוכל‬ ‫ואילו היכולת לענות שבח היא עדות ליקיצה‪ .‬האדם השומע ברכה‬ ‫לאמץ אל ליבנו מתוך הדיון בסוגיית עניית "ברוך הוא וברוך שמו"‪:‬‬ ‫נמצא בתוך מהלך חייו‪ ,‬בתוך דאגותיו וטרדותיו‪ ,‬ולפתע נשמע שם ה'‬ ‫במרחב הציבורי המזמינה את השומעים להוסיף אור‪ .‬כאשר אנו עונים‪,‬‬ ‫הראשונה היא לפתח אוזן קשבת לכל הזכרת‬ ‫אנו הופכים להיות חוליה בשרשרת השבחים המגדלת את שמו יתברך‪,‬‬ ‫שם שמים בחיינו‪ ,‬ולזהות בה הזדמנות‬ ‫אך גבולות ההלכה המורים לנו מתי לעצור‪ ,‬מלמדים אותנו שגם השבח‬ ‫לשותפות‪ .‬התובנה היא שהעולם אינו חולין‪,‬‬ ‫הגדול ביותר חייב להישמע לקצב התפילה ולחובת הקשב המוחלטת‪.‬‬ ‫וכל ברכה שאנו שומעים היא הזמנה להצטרף‬ ‫השילוב הזה – התלהבות של אש לצד משמעת של מים – הוא המפתח‬ ‫להודיה‪ .‬השנייה היא ההבנה שיראת שמיים‬ ‫לחיים רוחניים מאוזנים‪ ,‬שבהם הלב פועם בעוצמה אך הרגליים‬ ‫נבחנת גם ביכולת שלנו לשתוק‪ .‬כמו שלמדנו‬ ‫צועדות בדרך הסלולה והמדויקת של המסורה‪.‬‬ ‫שהענייה היא שבח‪ ,‬כך למדנו שההימנעות‬ ‫כשהשם נקרא באוויר העולם‪ ,‬הלב משיב בערגה ובהכנעה‪ ,‬כי שם ה'‬ ‫ממנה במקום שבו היא מהווה הפסק היא שיא‬ ‫אינו רק מילה הנאמרת בפינו‪ ,‬אלא קריאה המבקשת מאתנו להפוך את‬ ‫היראה והדיוק בעבודת ה'‪ .‬השלישית היא‬ ‫כל חיינו להגדלה אחת גדולה של כבוד שמים‪ .‬היכולת שלנו לדעת מתי‬ ‫לימוד הענווה והשותפות‪ ,‬בכך שאנו מוקירים‬ ‫לענות ברוך הוא וברוך שמו ומתי להקשיב בשתיקה דרוכה‪ ,‬היא המדד‬ ‫את ברכת חברינו כקדושה וכראויה להגדלה‪.‬‬ ‫האמיתי ליכולתנו לחיות בתוך הקדושה מבלי לאבד את הסדר והדיוק‬ ‫עיקר העניין‪ :‬עיקר העניין בחיבור שבין ההלכה לרגש המלווה את‬ ‫הנדרשים בכל פסיעה ופסיעה‪.‬‬ ‫עניית ברוך הוא וברוך שמו‪ ,‬הוא ההכרה בכך שכל קריאה בשם ה' אינה‬ ‫אירוע פרטי שנסגר בין האדם לבוראו‪ ,‬אלא נקודת מפגש של קדושה‬ ‫מדוע רואים צורת אדם קטן בתוך השחור שבעין?‬ ‫מכל המפרשים עולה כי האישון אינו רק איבר פיזי‪ ,‬אלא נקודת חיבור‬ ‫העין היא חלונו של האדם אל העולם‪ ,‬שער דק ורגיש שדרכו נכנס‬ ‫שבה נפגשים העולם החיצוני והפנימיות האנושית‪ .‬העובדה שדמות‬ ‫האור ומתפענח לרגעים של הבנה‪ ,‬של זיכרון ושל חוויה‪ .‬אך בתוך‬ ‫הזולת משתקפת בו הפכה אותו בתודעה המקראית והמפרשית למקום‬ ‫האישון השחור‪ ,‬אותו עיגול עמוק שבמרכז העין‪ ,‬מסתתר סוד עתיק‬ ‫שבו הראייה הופכת לזיכרון ונוכחות‪.‬‬ ‫ומטלטל שסקרן הוגים ופוסקים לאורך הדורות‪ .‬כאשר אדם מתבונן‬ ‫נבוא אל דברי חז"ל‪ ,‬המבארים את עומק משמעות האישון לא רק ככלי‬ ‫לתוך עינו של חברו‪ ,‬הוא אינו רואה רק חושך או בליעה של אור‪ ,‬אלא‬ ‫פיזי‪ ,‬אלא כסמל רוחני וכמוקד התלוי בנשמתו של האדם‪ :‬בגמרא‬ ‫הוא מופתע לגלות דמות אדם זעירה‪ ,‬בבואה מוקטנת של עצמו או של‬ ‫במסכת ברכות (דף סא ע"א) נאמר‪ :‬מה אישון זה כל הגוף רואה על‬ ‫העומד מולו‪ .‬האם זו אשליה אופטית גרידא‪ ,‬או שמא מדובר במראה‬ ‫ידו‪ ,‬אף ישראל אין רואין ברכה אלא בשביל התורה‪ .‬מבואר כאן‬ ‫נאמנה המבקשת לספר לנו משהו על טבעה של הראייה? השאלה הזו‬ ‫שהאישון אינו רק כלי הראייה של העין‪ ,‬אלא הוא מהווה את נקודת‬ ‫מזנקת מתוך ספרי השאלות והתשובות למקומות האפלים והכואבים‬ ‫המפגש של האור עם המציאות כולה‪ .‬כשם שהאישון מאפשר לגוף‬ ‫ביותר‪ :‬בשו"ת בית יצחק מובא חידוש מבהיל על שופטים שהביטו‬ ‫לתפקד בעולם‪ ,‬כך התורה מאפשרת לישראל לקלוט את ברכת ה'‬ ‫באישון עיניו של נרצח‪ ,‬בתקווה למצוא שם‪ ,‬כחקוקה על לוח‪ ,‬את‬ ‫בעולם‪ .‬נראה לחדש כי האישון מסמל את היכולת לזקק את המציאות‬ ‫דמותו האחרונה של הרוצח שעמד מולו רגע לפני מותו‪ .‬הדבר מעורר‬ ‫הפיזית לכדי הבנה רוחנית‪.‬‬ ‫צמרמורת של ממש – הכיצד ייתכן כי העין אינה רק כלי פסיבי הקולט‬ ‫בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ט הלכה ב) נאמר‪ :‬מה האישון‬ ‫מראות‪ ,‬אלא מעי ן ארכיון חי המנציח את הרגעים האחרונים שלפני‬ ‫הזה כל איבריו של אדם תלויין בו‪ ,‬כך ישראל כל העולם תלוי בהן‪ .‬יסוד‬ ‫החשיכה הגדולה? האם פסוקי התורה הממשילים את השגחת הבורא‬ ‫זה מלמד על אחריות עצומה‪ :‬האישון הוא המרכז שאליו מתנקזים כל‬ ‫ל"אישון עינו" טומנים בחובם רמז לפיזיולוגיה הרוחנית הזו‪ ,‬והיכן‬ ‫האיברים‪ ,‬וכך הם ישראל בתוך העולם – הם המרכז הרוחני שבו תלוי‬ ‫עובר הגבול בין מציאות לבין מיתוס עמוק שנטבע בתודעת הדורות?‬ ‫קיומו של היקום כולו‪.‬‬ ‫נבוא אל פסוקי התורה המאירים את הדימוי של האישון כמרכז‬ ‫הרד"ק בפירושו לתהילים (פרק יז פסוק ח) כתב‪ :‬שמרני כאישון בת‬ ‫השמירה והראייה‪ ,‬ונבחן כיצד הראשונים עמדו על טיבו של אותו איש‬ ‫עין‪ ,‬האישון הוא השחור שבעין שבו רואה האדם‪ ,‬ונקרא אישון על שם‬ ‫קטן הנראה בתוך העין‪ :‬הפסוק בפרשת האזינו מתאר את השגחת ה'‬ ‫שנראה בו דמות קטן של הרואה‪ .‬דבריו מחזקים את הבנתנו כי המושג‬ ‫על עמו ישראל‪ :‬ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו ילל ישימון יסובבנהו‬ ‫אישון אינו תלוש מהמציאות האופטית הפשוטה‪ ,‬אלא מבוסס על‬ ‫יבוננהו יצרנהו כאישון עינו (דברים לב‪ ,‬י)‪.‬‬ ‫תופעת ההשתקפות הזעירה‪.‬‬ ‫רש"י (שם ) ביאר‪ :‬כאישון עינו‪ ,‬כאותו דבר השחור שבעין שהוא רואה‬ ‫נראה לבאר מדברי חז"ל והראשונים שהעיסוק באישון אינו רק ביולוגי‪,‬‬ ‫בו את הכל‪ .‬מבואר בדבריו כי האישון הוא המרכז שדרכו מתבצעת‬ ‫אלא עדות לכך שהראייה היא פעולה משותפת בין הנראה לרואה‪.‬‬ ‫פעולת הראייה בעולם‪ ,‬ועל כן השווה הכתוב את שמירת ה' את עמו‬ ‫כשאדם מביט בחברו‪ ,‬הוא אינו רק מסתכל עליו‪ ,‬אלא גם נושא בתוך‬ ‫לשמירה על האישון הרגיש והחיוני ביותר‪.‬‬ ‫אישון עינו את בבואתו של הזולת‪ .‬מכאן הדרך קצרה להבנה כי העין‬ ‫המצודות (תהילים יז‪ ,‬ח) ביאר‪ :‬אישון הוא השחור‪ ,‬ונקרא כן על‬ ‫היא עדה אילמת למה שנקלט בתוכה‪ ,‬תפיסה שתשמש בהמשך כבסיס‬ ‫שנראה בו צורת איש קטן‪ ,‬והנו"ן יורה על קוטן הדבר‪ .‬המצודות מניח‬ ‫לדיוני הפוסקים בדורות הבאים‪.‬‬ ‫כי השם אישון אינו מקרי‪ ,‬אלא נובע מעצם העובדה שצורת אדם קטנה‬ ‫רבינו בחיי (דברים לב ‪,‬י) כתב ‪:‬יצרנהו כאישון עינו הוא מקום הראייה‬ ‫משתקפת באותו אזור שחור‪.‬‬ ‫שבו נראית צורת האדם שמולו ‪,‬ועל כן נקרא אישון ‪.‬מבואר בדבריו כי‬ ‫האבן עזרא (דברים לב‪ ,‬י) ביאר‪ :‬כאישון עינו הוא מקום הראייה‪,‬‬ ‫האישון אינו רק שער כניסה לאור ‪,‬אלא זכוכית שבה נרשמת המציאות‬ ‫וכאשר יישמר שלא יוזק‪ ,‬כן שמר ה' את ישראל‪ .‬לשיטתו‪ ,‬הדימוי‬ ‫החיצונית ‪ .‬הוא מסביר שההשתקפות אינה רק מקרית ‪,‬אלא מהווה‬ ‫מתמקד בשבריריות ובחשיבות של מקום הראייה‪ ,‬שכל פגיעה בו‬ ‫חלק ממהות האישון ‪,‬עד שהיא הפכה למקור שמו‪.‬‬ ‫משביתה את היכולת לראות‪ ,‬ולכן הוא זקוק לשמירה מיוחדת‪.‬‬ ‫האבן עזרא (שם) ביאר ‪ :‬כאישון עינו מקום הראייה שהוא עיקר‬ ‫הרמב"ן (שם) ביאר‪ :‬יצרנהו כאישון עינו‪ ,‬אין לך שמירה יותר מהאישון‪,‬‬ ‫השמירה ‪ .‬אף על פי שהוא מתמקד בעוצמת השמירה הנדרשת לאיבר‬ ‫שכל אדם מגן עליו בכל כוחו‪ .‬הרמב"ן מדגיש את האינסטינקט האנושי‬ ‫כה רגיש ‪ ,‬הוא מסכים כי זהו המקום שבו נראית דמות הנראה ‪.‬נראה‬ ‫הטבעי להגן על העין‪ ,‬ומלמד שזהו משל להשגחה הפרטית הצמודה‬ ‫להסביר כי האבן עזרא רואה באיכות הראייה את הסיבה למעמדו של‬ ‫והמגינה של הקב"ה‪.‬‬ ‫האישון כאיבר המוגן ביותר בגוף‪.‬‬ ‫רבנו בחיי (שם ) ביאר‪ :‬יצרנהו כאישון עינו‪ ,‬הוא מקום הראייה שבו‬ ‫ספר החינוך (מצוה תלה) ביאר ‪:‬את הדימוי כאישון העין ‪,‬ומדגיש שכל‬ ‫נראית צורת האדם שמולו‪ ,‬ועל כן נקרא אישון‪ .‬נראה לחדש לפי דבריו‬ ‫דבר שאדם רואה חקוק באישון ולכן זהו משל על שמירה יתירה ‪.‬נראה‬ ‫כי האישון מתפקד כזכוכית מגדלת שבה משתקפת המציאות‬ ‫לחדש כי הביטוי חקוק מעיד על כך שהראשונים ראו בראייה פעולה‬ ‫החיצונית בתוך האדם פנימה‪.‬‬ ‫שאינה מסתיימת ברגע המבט ‪,‬אלא מותירה רושם בל יימחה בתוך‬ ‫ספר החינוך (מצוה תלה) ביאר‪ :‬את הדימוי כאישון העין‪ ,‬ומדגיש שכל‬ ‫הכלי הרואה‪.‬‬ ‫דבר שאדם רואה חקוק באישון ולכן זהו משל על שמירה יתירה‪ .‬נראה‬ ‫נראה לבאר מדברי הראשונים שהם לא רק עסקו בתיאור פיזיולוגי‪,‬‬ ‫לבאר כי החקיקה הזו היא שמקנה לעין את מעמדה ככלי עדות‪.‬‬ ‫אלא ראו באיכות ההשתקפות הזו ביטוי לעדינות הראייה האנושית‪.‬‬ ‫הגאון רבי יוסף שלום אלישיב ביאר כי‬ ‫התפיסה שהאישון משמש ככלי קיבול לדיוקן הזולת הופכת את‬ ‫ההלכה אמנם אינה מקבלת השתקפות‬ ‫הראייה למחויבות ‪:‬ברגע שאדם נכנס לשדה הראייה שלי ‪,‬הוא משאיר‬ ‫כראיה לדין נפשות‪ ,‬אך התורה בחרה בביטוי‬ ‫חותם בתוך עיניי‪ .‬זהו מוסר השכל שבו הראשונים מניחים את‬ ‫"כאישון עינו" כדי ללמד אותנו על גודל‬ ‫התשתית להבנת העין כעדה שאינה שוכחת את מה שנקלט בה‪.‬‬ ‫החשיבות של הראייה וההשפעה ההדדית בין‬ ‫נבוא אל דברי האחרונים‪ ,‬אשר לקחו את היסוד העתיק הזה והעמידו‬ ‫אדם לאדם‪ .‬הוא מחדש כי העין משמשת‬ ‫אותו במבחן המציאות‪ ,‬תוך שהם בוחנים את גבולותיה של הראייה‬ ‫ככלי שבו האדם בוחן את יחסו לה' – כפי‬ ‫כעדות במצבים קיצוניים‪ :‬בשו"ת בית יצחק (אהע"ז חלק א סימן פז)‬ ‫שהוא מסתכל על העולם‪ ,‬כך הוא מביט על‬ ‫כתב‪ :‬שמעתי כי המציאו השופטים עילה להכיר את הרוצח להביט‬ ‫הנהגת ה‪'.‬‬ ‫היטב באישון עיני הנרצח‪ .‬וכיון שכל מראה שאנו רואים נשאר חקוק‬ ‫נראה להסביר מדברי גדולי הדור הללו כי התפיסה שהעין משמרת את‬ ‫בעינינו‪ ,‬התמונה האחרונה אשר הביט בה הנרצח הלא היא דמות‬ ‫דמות האחר היא הרבה מעבר לסקרנות מדעית או הלכתית; היא‬ ‫הרוצח‪ .‬אמנם ודאי לא נוכל להרוג על פי זה‪ ,‬אך יועיל להגיע על ידו‬ ‫קריאה לאדם להתבונן במבטו‪ .‬הם מורים לנו כי המבט הוא פעולה‬ ‫אל האמת‪ .‬הוא מגלה כי האישון אינו רק מראה‪ ,‬אלא הוא נתפס ככלי‬ ‫קדושה‪ ,‬וכי ההשתקפות היא רמז לכך שכל מה שאנו פוגשים נכנס‬ ‫שבו נשמרת עדות אילמת וקפואה של הרגעים האחרונים‪.‬‬ ‫לתוכנו ומשנה את הרכב הנפש שלנו‪.‬‬ ‫החיד"א בספרו מדבר קדמות (מערכת א אות י) ביאר‪ :‬מפני שכל אדם‬ ‫נבוא אל תרגום הסוגיה למציאות החיים וההלכה‪ ,‬כדי לעמוד על‬ ‫רואה בו צורת עצמו‪ ,‬ולכך נקרא כן‪ .‬החיד"א מוסיף נדבך חשוב‬ ‫הגבולות שבין הראייה ככלי פיזי לבין משמעותה כחקיקה רוחנית בנפש‬ ‫ומסביר שהאישון משמש כמעין מראה שבה האדם פוגש את בבואתו‬ ‫האדם‪ :‬א‪ .‬במשפט ובהלכה‪ :‬האפשרות לראות באישון עין הנרצח את‬ ‫שלו‪ ,‬ובכך הוא מחזק את התפיסה שהאישון משקף באופן אקטיבי את‬ ‫דמות הרוצח איננה יכולה לשמש כראיה הלכתית גמורה להוצאת דין‬ ‫הניצבים מולו‪.‬‬ ‫נפשות‪ .‬כפי שביאר בשו"ת בית יצחק‪ ,‬אין להעניש אדם על סמך‬ ‫הכף החיים (או"ח סימן קיב ס"ק ח) כתב‪ :‬האישון נקרא כן מפני הצורה‬ ‫תופעה זו בלבד‪ .‬אולם‪ ,‬היא עשויה לשמש כלי מסייע בבילוש‪ ,‬שמכוון‬ ‫הנראית בו‪ ,‬ויש בזה גם סוד על פי הקבלה‪ ,‬שהעין משקפת את אור‬ ‫את השופטים לחפש ראיות מוצקות אחרות עד שיגיעו אל האמת‪,‬‬ ‫הנשמה‪ ,‬ולכן נראה בו דמות העומד מולו‪ .‬נראה לחדש כי בדבריו‬ ‫מתוך הבנה שיש בדבר גרעין של מציאות‪.‬‬ ‫מתמזג הפשט עם הסוד – הראייה באישון אינה רק תהליך אופטי‪ ,‬אלא‬ ‫ב‪ .‬בשמירה על קדושת החיים‪ :‬הידיעה שכל מראה נחקק בעין‪,‬‬ ‫השתקפות של אור פנימי שיוצא מן הנשמה ופוגש את דמות הזולת‪.‬‬ ‫ושברגעים קריטיים הנפש והעין מנציחות את הנראה‪ ,‬מטילה אחריות‬ ‫רבנו יוסף חיים בספרו בן איש חי (שנה שניה פרשת תולדות הלכה א)‬ ‫עצומה‪ .‬אדם שניצב מול חברו משאיר בו חותם פיזי ורוחני‪ ,‬ועל כן‬ ‫כתב‪ :‬האישון משקף צורת מי שניצב מולו‪ ,‬ולכן נבחר כמשל לשמירה‬ ‫עלינו לנהוג בכל אדם ביראת כבוד‪ ,‬מתוך הכרה בחשיבות המפגש‬ ‫יתירה‪ .‬הוא מאמץ את דברי הראשונים כהנחת יסוד להבנת המשלים‬ ‫האנושי שנחרט לעד‪.‬‬ ‫בתפילה ובמקרא‪.‬‬ ‫ג‪ .‬בחינוך ובמוסר‪ :‬המשל של שמרני כאישון בת עין מדגיש שכל דבר‬ ‫הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו ילקוט יוסף (או"ח חלק א‬ ‫שאדם רואה חקוק באישון‪ .‬הנפקא מינה היא חינוכית מובהקת‪ :‬עלינו‬ ‫עמוד קצז) כתב‪ :‬האישון נקרא כן מפני שנראית בו דמות זעירה של‬ ‫לשמור על קדושת הראייה‪ ,‬להיזהר ממראות אסורים ומפגמים‪ ,‬שכן‬ ‫הניצב מולו‪ .‬הוא מחזק את דברי הקדמונים ומציב אותם כעובדה‬ ‫כל תמונה שנכנסת לעין הופכת לחלק מהנפש‪ ,‬והיא אינה נמחקת‬ ‫פשוטה המשמשת יסוד לדרשות מוסריות ושמירת נשמה‪.‬‬ ‫בקלות‪.‬‬ ‫בשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן יט) הביא מו"ר הגרש"ה וואזנר את דברי‬ ‫ד‪ .‬בהבנת הדימויים בתפילה‪ :‬ההבנה שהאישון משקף את דמות הזולת‬ ‫בית יצחק‪ ,‬והוסיף‪ :‬הגם שאין בזה הוראה להוציא דין‪ ,‬מכל מקום יש‬ ‫אינה רק עובדה פיזיולוגית‪ ,‬אלא עומק של משל‪ .‬כאשר אנו מתפללים‬ ‫בדבר רמז למה שאמרו חז"ל כי כל הנראה לאדם חקוק בו‪ .‬נראה לבאר‬ ‫שמרני כאישון בת עין‪ ,‬אנו מבקשים מהקב"ה שדמותנו תהיה חקוקה‬ ‫כי הוא מאזן בין ההכרה בתופעה כעובדה רוחנית ופיזיולוגית‪ ,‬לבין‬ ‫לפניו‪ ,‬כשם שהאישון מנציח את הנראה בו‪ .‬הנפקא מינה היא שחיזוק‬ ‫הזהירות ההלכתית המוחלטת שלא להסתמך עליה כראיה משפטית‪.‬‬ ‫הקשר בתפילה נובע מההכרה שאנו תמיד ניצבים לפני ה‪'.‬‬ ‫ערוך השולחן (או"ח סימן קיב סעיף ד) ביאר‪ :‬את יסוד זה שהאישון‬ ‫ה‪ .‬זהירות ממעשים שליליים‪ :‬אם אפילו פני רוצח נחרטים בעיני‬ ‫משמר דמות‪ ,‬והדגיש כי זוהי עדות על רגישותו של מקום הראייה‪ .‬הוא‬ ‫קרבנו‪ ,‬קל וחומר שכל מעשה רע שאדם עושה נחרט בזיכרון הסביבה‪.‬‬ ‫רואה בזה עדות למהות העין ככלי מיוחד שנוצר על ידי הבורא כדי‬ ‫הנפקא מינה היא שעל האדם לשקול את צעדיו‪ ,‬שכן חותמו נחרט‬ ‫לקלוט ולהנציח את המציאות‪.‬‬ ‫בנפשות סובביו ומשפיע על עולמם הפנימי ללא יכולת מחיקה‪.‬‬ ‫נראה לבאר מדברי האחרונים שהם מקבלים את התופעה כנתון רוחני‬ ‫ו‪ .‬בבניית זיכרון של קדושה‪ :‬אדם יכול למלא את עיניו בלימוד תורה‬ ‫ופיזיולוגי‪ ,‬אך בונים סביבו גדר הלכתי – ההכרה בחקיקת הדמות בעין‬ ‫ובמעשי חסד‪ ,‬ובכך ליצור זיכרון חיובי שנחרט בו‪ .‬הנפקא מינה היא‬ ‫אינה יכולה לשמש כלי להכרעה משפטית‪ ,‬אלא כמצפן המכוון את‬ ‫שאנו בעלי הבחירה במה למלא את לוח הזיכרון של אישון עיננו‪ ,‬וראוי‬ ‫האדם אל האמת‪.‬‬ ‫שנבחר בטוב ובקדושה‪ .‬מכאן אנו רואים שהעין אינה רק צופה‪ ,‬היא‬ ‫נבוא אל דברי גדולי ההוגים והפוסקים בדורות האחרונים‪ ,‬אשר בחנו‬ ‫אוצרת‪ .‬הראייה היא מעשה יצירה של ממש‪ ,‬שבו האדם מעצב את‬ ‫את העין לא רק כאיבר ביולוגי‪ ,‬אלא ככלי המנציח רשמים ומגלה טפח‬ ‫עולמו הפנימי דרך מה שהוא בוחר להכניס לתוך אישון עינו‪.‬‬ ‫מהקשר הסמוי שבין נשמת האדם לבין המציאות הנראית לעיניו‪:‬‬ ‫נבוא אל עומק הרעיון הטמון במושג האישון‪ ,‬וננסה להבין מדוע בחרה‬ ‫הגאון רבי יצחק הוטנר ביאר בספרו פחד יצחק (מאמרי הראייה) כי‬ ‫התורה דווקא באיבר זה כמשל ליחסים העדינים שבין הבורא לנבראיו‪,‬‬ ‫הראייה של "דמות האדם" בתוך האישון אינה רק אחיזת עיניים‪ ,‬אלא‬ ‫וכיצד הוא משמש כגשר בין החומר לרוח‪ .‬נראה לבאר כי האישון הוא‬ ‫היא רמז לכך שהאדם אינו רואה את העולם בצורה אובייקטיבית וקרה‪,‬‬ ‫המקום היחיד בגוף האדם שבו החוץ והפנים מתמזגים באופן מוחשי‪.‬‬ ‫אלא הוא תמיד נוכח בתוך הראייה שלו‪ .‬הוא מסביר שההשתקפות הזו‬ ‫האור שמגיע מהמרחבים האינסופיים שבחוץ עובר דרך האישון ונכנס‬ ‫מורה על כך שהאדם נותן משמעות למה שהוא רואה‪ ,‬וכי כל מראה‬ ‫אל תוך הלב‪ ,‬אל תוך הנשמה‪ .‬ההשתקפות של דמות האחר בתוך‬ ‫נצרף לתוך עולמו הפנימי‪ .‬נראה לבאר כי הראייה הופכת להיות חלק‬ ‫האישון מלמדת אותנו שהאדם לעולם אינו עומד לבדו‪ .‬גם בשיא‬ ‫מאישיותו של האדם‪ ,‬ואין אדם שרואה דבר מה מבלי לשנות את עצמו‬ ‫בדידות ו‪ ,‬בתוך עין הנרצח‪ ,‬דמותו של הזולת נותרת כעדות‪ .‬זהו רעיון‬ ‫על ידי כך‪.‬‬ ‫מוסרי אדיר‪ :‬האדם הוא תמיד חלק מרקמה אנושית‪ ,‬ואין פעולה או‬ ‫הגאון רבי שלמה וולבה ביאר בספרו עלי שור (חלק א) כי העובדה‬ ‫מבט שאינם מותירים רושם על סביבתם‪.‬‬ ‫שצורת האדם משתקפת בעין של חברו היא ביטוי לרעיון שכל אדם‬ ‫נראה להוסיף כי התפיסה שדמות האדם נחרטת באישון מגלה לנו את‬ ‫הוא עולם ומלואו שנשקף בעיני רעהו‪ .‬הוא מחדש כי אם כל אחד היה‬ ‫סוד הראייה האמיתית‪ .‬אין ראייה אובייקטיבית וקרה‪ .‬הראייה היא‬ ‫מבין שדמותו משתקפת בעיניו של הזולת‪ ,‬הוא היה נזהר יותר במבטיו‬ ‫פעולה שמשנה את הרואה‪ .‬כשאדם מביט בחברו‪ ,‬הוא לא רק צופה בו‪,‬‬ ‫ובמעשיו‪ ,‬שכן הוא מבין שהוא משאיר חותם בתוך נפשו של מי שעומד‬ ‫הוא מזמין אותו להיכנס לתוך עולמו הפנימי‪ .‬ההשתקפות הזעירה היא‬ ‫מולו‪ .‬נראה להוסיף כי זהו יסוד בחינוך ליראת שמים – להבין שהמבט‬ ‫האות לכך שהאחר הופך להיות חלק מזהותי‪ .‬התורה בחרה ב"אישון"‬ ‫שלנו אינו ניטרלי‪.‬‬ ‫כדי להדגיש שהשמירה של הקב"ה עלינו אינה רק השגחה מלמעלה‪,‬‬ ‫הגאון רבי אברהם גרודזינסקי ביאר בספרו תורת אברהם כי מה‬ ‫אלא שמירה שבה הוא 'רואה' אותנו בתוכו ממש‪ ,‬כדמות החקוקה‬ ‫שנאמר על שחקוק בעין אינו רק עניין פיזי אלא מדרגה של טוהר‬ ‫באישור עינו‪.‬‬ ‫הראייה‪ .‬הוא מסביר שדור שרואה רק הבלים‪ ,‬אישון עינו מתמלא‬ ‫נראה ליישב את העובדה שהלכתית אין סומכים על כך לדין נפשות‪,‬‬ ‫בהבלים‪ ,‬ודור שרואה רק קדושה‪ ,‬אישון עינו הופך לכלי קיבול‬ ‫אך רוחנית אנו רואים בכך עדות מוחלטת‪ .‬ההלכה נזהרת מלהסתמך‬ ‫לשכינה‪ .‬נראה לבאר כי היכולת להנציח מראה באישון היא כוח שנתן‬ ‫על ראייה אנושית כזו בבית דין של מטה‪ ,‬כי הדין האנושי דורש עדים‬ ‫הבורא‪ ,‬ואחריות האדם היא להחליט מהם המראות שראויים להישאר‬ ‫וחקירה‪ .‬אך בבית דין של מעלה‪ ,‬הכל גלוי וחקוק‪ .‬הזיכרון האלוקי אינו‬ ‫חקוקים בנשמתו‪.‬‬ ‫האם המבט שלי הוא מבט של עין טובה‪ ,‬המעניקה מקום וכבוד לזולת‪,‬‬ ‫זקוק לעדים חיצוניים‪ ,‬שכן כל פעולה שלנו‬ ‫או שמא המבט שלי הוא מבט ביקורתי המבקש למצוא פגם? אדם‬ ‫חקוקה בעין ההשגחה‪ .‬האישון הוא אפוא משל‬ ‫הלומד לראות את הטוב שבזולת‪ ,‬חוקק בתוך האישון שלו את‬ ‫למודעות הנצחית של האדם לכך שהוא תמיד‬ ‫המעלות של חברו‪ .‬זהו מוסר של שותפות‪ ,‬שבו המבט הופך לכלי‬ ‫נצפה‪ ,‬תמיד חקוק‪ ,‬ותמיד מושגח‪.‬‬ ‫להעצמה הדדית‪ ,‬שכן שנינו נושאים זה את דמותו של זה בתוכנו‪.‬‬ ‫נראה להסביר שהפחד שמא יראו את דמות‬ ‫נראה להסביר כי ההכרה שדמותו של האדם נחרטת בעיני סובביו‪,‬‬ ‫הרוצח בעיני הנרצח הוא פחד מהחשיפה של‬ ‫מחייבת אותנו לאחריות על המראה שאנו מציגים לעולם‪ .‬האדם נדרש‬ ‫האמת‪ .‬הפיתול של הדור‪ ,‬כפי שדיברנו בשאלה‬ ‫להתנהג ביושר ובכבוד‪ ,‬בידיעה שמי שמביט בו רואה משהו ממנו‬ ‫הקודמת‪ ,‬הוא הניסיון לברוח מהמראה הזו‪ .‬אך‬ ‫בתוך עיניו‪ .‬הדימוי של ה' שומר עלינו כאישון עינו מלמד אותנו שגם‬ ‫האישון הוא מראה שאינה מסיטה את מבטה‪.‬‬ ‫אנו צריכים לפתח רגישות לשמירה על שלומם של אחרים‪ .‬המוסר כאן‬ ‫הוא מנציח את האמת כפי שהיא‪ .‬כאשר אדם‬ ‫הוא מוסר של עדינות‪ ,‬של הבנה שכל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו‬ ‫מבין שכל רגע בחיים נרשם ונחקק‪ ,‬הוא מפסיק‬ ‫שמשתקף בעיני רעהו‪.‬‬ ‫לחפש דרכים להתחמק מהאמת‪ ,‬ומתחיל לחיות חיים של פשטות‪,‬‬ ‫המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא מצפן של אחריות על הזיכרון הרוחני‪.‬‬ ‫שקיפות וישרות‪ ,‬בידיעה שדמותו משתקפת באישון ההשגחה בכל‬ ‫אנו נדרשים לנקות את אישון נפשנו מכל משקעי העבר המעיקים‪ ,‬כדי‬ ‫רגע ורגע‪.‬‬ ‫שנוכל לראות את האמת בצורה צלולה‪ .‬המוסר הזה אינו מביא אותנו‬ ‫נבוא אל עומק נפש האדם המתבונן במראות העולם‪ ,‬ונראה כיצד‬ ‫לידי פחד‪ ,‬אלא לידי חירות – חירות לבחור במה להתמלא‪ .‬כאשר אדם‬ ‫התובנה שעיניו הן לא רק פתח קליטה אלא גם כלי הנצחה‪ ,‬פועלת‬ ‫בוחר למלא את עיניו באור של תורה ובמראות של חסד‪ ,‬הוא בונה את‬ ‫לשינוי האישיות ולחיבור עמוק אל בוראו‪ .‬נראה להסביר כי המודעות‬ ‫אישיותו בדרך של קדושה‪ .‬הוא מבין שכל יום הוא הזדמנות חדשה‬ ‫למה שנחקק בעינינו משנה את כל יחסנו למציאות‪ .‬אדם המבין‬ ‫לחקוק את דמותו של הקב"ה בעולמו הפנימי‪ ,‬מתוך אמונה שהמבט‬ ‫שאישון עינו הוא שדה שבו נזרעים זרעי הזיכרון‪ ,‬מתחיל לבור‬ ‫שלנו הוא הדרך שבה אנו קולטים את אור השכינה ומעניקים לו מקום‬ ‫בראייתו‪ .‬הוא מבין כי כל מה שעיניו שוזפות אינו נעלם עם חלוף הרגע‪,‬‬ ‫בלבנו‪.‬‬ ‫אלא נחרט בלוח ליבו‪ .‬החיבור לאדם כאן הוא ביכולת להפסיק להיות‬ ‫נבוא אל סיום עיוננו‪ ,‬ונלקט את התובנות המעשיות והנפשיות שנוכל‬ ‫צרכן פסיבי של מראות‪ ,‬ולהפוך לבוחר אקטיבי‪ .‬כאשר אנו בוחרים‬ ‫לאמץ אל ליבנו מתוך העיסוק בסוד האישון וההשתקפות שבו‪:‬‬ ‫להתבונן בטוב‪ ,‬ביופי שביצירה‪ ,‬ובפני צדיקים‪ ,‬אנו מותירים בעצמנו‬ ‫הראשונה היא לפתח מודעות למבט שלנו‪ .‬נבין כי בכל רגע‪ ,‬האישון‬ ‫חותם של אור שנשאר איתנו גם ברגעים של חשיכה‪.‬‬ ‫שלנו פועל כמסרטה אילמת הקולטת ומנציחה את המציאות‪ .‬עלינו‬ ‫נראה להוסיף כי החיבור לאדם בא לידי ביטוי בהכרה שגם אנחנו‬ ‫לשאול את עצמנו‪ :‬במה בחרתי להסתכל היום? האם המראות שחדרו‬ ‫בבואות בעיני אחרים‪ .‬כשאני ניצב מול חברי‪ ,‬דמותי משתקפת באישון‬ ‫אל עיניי מוסיפים לי טהרה ויראת שמים‪ ,‬או שמא הם מלכלכים את‬ ‫עינו‪ .‬האם אני משאיר שם מראה של חסד? האם אני חוקק בו זיכרון‬ ‫הכלי העדין הזה שנתן לי הבורא? השנייה היא ההבנה שאנו משקפים‬ ‫של אמת? ההבנה הזו מעדנת את המבט האנושי‪ .‬היא מלמדת אותנו‬ ‫זה לזה את דמותו של ה'‪ .‬כשאנו פוגשים אדם אחר‪ ,‬עלינו לזכור‬ ‫שכל מפגש אינו מקרי‪ ,‬אלא הזדמנות להשאיר רושם חיובי‪ ,‬רושם של‬ ‫שדמותו משתקפת בנו‪ ,‬ולכן המבט שלנו צריך להיות מבט של עין‬ ‫קדושה‪ ,‬בנפשו של הזולת‪ .‬האדם הופך להיות אדם שנותן לאחרים‬ ‫טובה‪ ,‬כבוד ואהבה‪ .‬השלישית היא הלימוד מן המשל "שמרני כאישון‬ ‫לראות דרכו את הטוב‪.‬‬ ‫בת עין" – לחיות בתחושת ביטחון פנימית שהקב"ה שומר עלינו‬ ‫נראה לבאר כי ההנהגה הנפשית הנלמדת מכאן היא הנהגת היראה‬ ‫ברגעים הקטנים ביותר‪ ,‬ושהוא רואה אותנו כדמות היקרה לו מכל‪,‬‬ ‫והאהבה‪ .‬יראה ‪ -‬כי אנו מבינים שכל מעשינו נחקקים בעין ההשגחה‪.‬‬ ‫החקוקה עמוק בתוך ההשגחה העליונה‪.‬‬ ‫ואהבה ‪ -‬כי אנו יודעים שהקב"ה שומר עלינו כאישון עינו‪ ,‬דואג לכל‬ ‫עיקר העניין‪ :‬עיקר העניין בביטוי "אישון" ובמשמעותו הכפולה –‬ ‫פרט בדרכנו‪ ,‬ורואה אותנו תמיד בקרבתו‪ .‬אדם שחי בתודעה הזו אינו‬ ‫האיבר הפיזי מחד וההשתקפות האנושית מאידך – הוא המפגש שבין‬ ‫מרגיש מנוכר‪ ,‬הוא מרגיש אהוב‪ .‬הוא מבין שהמבט של הבורא עליו‬ ‫האדם לבין המציאות שהוא קולט‪ .‬התורה אינה משתמשת במשל זה‬ ‫הוא מבט של שומר נאמן‪ ,‬מבט שנותן לו תוקף ומשמעות לכל פסיעה‬ ‫בדרך מקרה; היא מלמדת שהעין אינה פסיבית‪ .‬האישון‪ ,‬המקום הרגיש‬ ‫ופסיעה‪.‬‬ ‫ביותר בגוף האדם‪ ,‬הוא גם המקום שבו האדם פוגש את זולתו ואת‬ ‫המשמעות העמוקה היא שהעין היא המקום שבו האדם מתחיל את‬ ‫עולמו‪ .‬כשהראשונים והפוסקים דנו בשאלת הנצחת דמותו של האדם‬ ‫תיקונו‪ .‬אם ננקה את האישון שלנו ממראות של שקר‪ ,‬של תחרות ושל‬ ‫בעינו של הנרצח‪ ,‬הם לא רק עקבו אחרי מציאות טכנית‪ ,‬אלא חשפו‬ ‫פיתול‪ ,‬נוכל לראות באמת את הדברים כפי שהם‪ .‬אדם שרואה נקי הוא‬ ‫את התפיסה היהודית שהראייה היא קדושה‪.‬‬ ‫אדם שיכול להבין את רצון ה' בתוך המציאות המורכבת‪ .‬זוהי דרך של‬ ‫האדם אינו רואה רק חפצים; הוא רואה נשמות‪ ,‬הוא רואה השתקפויות‪,‬‬ ‫טהרת הלב דרך טהרת המבט‪ ,‬חיים שבהם המציאות החיצונית‬ ‫והוא חוקק בתוך אישון נפשו את מה שהוא בוחר להביט בו‪ .‬הדין‬ ‫והעולם הפנימי נמצאים בהרמוניה מוחלטת‪ ,‬תחת שמירתו של הבורא‬ ‫ההלכתי מלמד אותנו שגם אם יש אמת במציאות זו‪ ,‬עלינו להישמר‬ ‫שרואה אותנו כפי שהאישון רואה את כל העולם כולו‪.‬‬ ‫מחיפזון ומשימוש בכלי זה לצרכי משפט אנושי‪ ,‬אך הלימוד המוסרי‬ ‫נבוא אל עומק המוסר הנלמד מתוך העובדה שהעין משמרת את‬ ‫ברור‪ :‬מה שאנו רואים נחרט בנו‪ .‬אם נשכיל לחיות במבט של אמת‪ ,‬של‬ ‫המראות הנחרטים בה‪ ,‬ונראה לבאר כיצד ההכרה בכך מחייבת את‬ ‫חסד ושל קדושה‪ ,‬נגלה שאישון עינינו הופך להיות חלון המקשר בינינו‬ ‫האדם לאחריות מוסרית חמורה על כל מראה שהוא חושף את נפשו‬ ‫לבין הבורא‪ ,‬המביט בנו תמיד בשמירה אינסופית‪ .‬השלמות שאליה‬ ‫אליו‪ .‬נראה לבאר כי המוסר של שמירת העיניים אינו רק מניעת חטא‬ ‫אנו שואפים אינה רק ניקיון המעשים‪ ,‬אלא טהרת המבט‪ ,‬שהיא השער‬ ‫חיצוני‪ ,‬אלא הגנה על טוהר הלוח הפנימי של הנפש‪ .‬אם האישון משמר‬ ‫שדרכו נכנסת תורה וקדושה אל תוככי הלב‪ ,‬ומותירה שם רושם נצחי‬ ‫את דמותו של הנראה‪ ,‬הרי שאדם שבוחר להביט במראות אסורים או‬ ‫של דבקות באמת‪.‬‬ ‫בפרסומות של הבל‪ ,‬מכניס לתוך תוכו 'אורחים' שאינם שייכים‬ ‫וכך‪ ,‬כאשר אדם מתהלך בעולם בתודעה שעינו היא כלי קיבול לאור‬ ‫לקדושתו‪ .‬המוסר כאן דורש מאיתנו לפתח סלקטיביות של אמת‪.‬‬ ‫השכינה‪ ,‬הוא הופך את כל ראייתו למעשה של עבודת ה'‪ .‬הוא מבין‬ ‫האדם נדרש להיות שומר הסף של עיניו‪ ,‬להבין שכל תמונה שהוא‬ ‫שכל מבט הוא הזדמנות לתיקון‪ ,‬כל מפגש הוא רגע של חסד‪ ,‬וכל‬ ‫מרשה לעצמו להתבונן בה‪ ,‬הופכת לחלק מהמטען הנפשי שהוא נושא‬ ‫הווייתו הופכת להיות חקוקה כאישון עינו של הקב"ה‪ ,‬שומרת‪ ,‬יקרה‬ ‫עמו לכל אורך חייו‪.‬‬ ‫ומוארת לעד‪.‬‬ ‫נראה להוסיף כי יש כאן שיעור מוסרי עצום בכיבוד האדם הנראה‪.‬‬ ‫כאשר אני מביט בחברי‪ ,‬אני הופך להיות כלי שבו דמותו משתקפת‪.‬‬ ‫לולי כעס אויב – הסוד הנורא שמחזיק את ישראל קיימים‬ ‫במדרש תנחומא (פרשת כי תשא סימן יא)‬ ‫בין דפי התוכחה הקשים המופיעים בפרשת האזינו‪ ,‬נחשפת לפתע‬ ‫נאמר‪ :‬אמר משה לפני הקב"ה‪ ,‬רבונו של‬ ‫תהום פעורה‪ ,‬מציאות מטלטלת שבה הקב"ה כביכול מעמיד את‬ ‫עולם‪ ,‬לא היו ישראל אלא שליחים‪ ,‬אתה הוא‬ ‫ישראל כנגד כף המאזניים של ההיסטוריה‪ .‬המילים הללו‪ ,‬אמרתי‬ ‫שהוצאתם ממצרים‪ ,‬ואם תכלה אותם יאמרו‬ ‫אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם‪ ,‬מהדהדות בעוצמה מצמררת; הן‬ ‫אומות העולם שאין בידך להכניסם‪ .‬ביאר שם‬ ‫מציירות תמונה שבה ישראל עומדים על סף הכליה‪ ,‬ורק מעצור אחד‪,‬‬ ‫ה"עץ יוסף"‪ :‬כי ישראל אינם פועלים לעצמם‪,‬‬ ‫דק כחוט השערה‪ ,‬מונע את חתימת גורלם‪ :‬לולי כעס אויב אגור פן‬ ‫אלא הם הכלי שבו ה' פועל את גאולתו‪,‬‬ ‫ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת‪ .‬הרעד שעובר‬ ‫ואובדנם הוא כביכול ביטול פעולתו של ה'‪.‬‬ ‫בקורא הפסוקים הללו הוא עמוק‪ ,‬שכן הם מגלים כי גורלו של העם‬ ‫בספרי (פרשת האזינו פיסקא שו) על פסוקנו נאמר‪ :‬אלמלא הייתי‬ ‫אינו תלוי רק בזכויותיו‪ ,‬אלא כביכול בכבודו של בורא העולם עצמו‪.‬‬ ‫מתיירא שמא יאמרו אומות העולם לא בכחם ולא בחילם של ישראל‬ ‫השקט שבאוויר נטען במתח בלתי נתפס‪ :‬האם ייתכן שגורלם של‬ ‫אלא בידי שמים‪ ,‬היו נאבדים‪ .‬אבל כדי שלא יחלל שמי – אני מקיימם‪.‬‬ ‫אינספור נשמות‪ ,‬של דורות שלמים של עובדי ה'‪ ,‬תלוי במבטם‬ ‫נראה לבאר כי המדרש חושף את המורכבות של ההנהגה האלוהית‪:‬‬ ‫המוטעה של אומות העולם? מהו סוד הקשר האמיץ הזה‪ ,‬שבו שמו‬ ‫הדין מחייב כיליה‪ ,‬אך כבוד שמו של ה' אינו מאפשר למציאות שבה‬ ‫של הקב"ה והעדות עליו בעולם כרוכים יחדיו בגורל ישראל‪ ,‬עד‬ ‫האומות יחשבו שהן אדוני ההיסטוריה‪ ,‬ולכן עם ישראל ניצל‪.‬‬ ‫שאפילו ברגעי הדין הנוראים ביותר‪ ,‬השיקול המכריע המונע את‬ ‫המדרש רבה (שמות פרשה מג) מקשר את העניין לפסוק ישראל אשר‬ ‫החורבן הוא המחשבה על מה יאמרו הגויים? התפאורה נבנית כאן לא‬ ‫בך אתפאר (ישעיהו מט‪ ,‬ג)‪ ,‬ומלמדנו כי אין הקב"ה מתפאר בבריאה‬ ‫מזהב וכסף‪ ,‬אלא משמיים רועדים ומארץ עומדת מלכת‪ ,‬מחכים‬ ‫אחרת כפי שהוא מתפאר בעמו‪ .‬נראה לחדש כי העם הזה הוא‬ ‫לראות כיצד יתיישב הסוד הנורא הזה‪ ,‬שבו הכל תלוי בכך ששמו של‬ ‫ה"מראה" שבו הקב"ה משקף את מלכותו‪ ,‬וכאשר המראה הזו מאוימת‪,‬‬ ‫ה' לא יחולל חלילה‪.‬‬ ‫השם יתברך כביכול מגן עליה למען כבודו‪.‬‬ ‫נבוא אל פסוקי התורה המגלים את הסוד הנורא של קיום ישראל‪ ,‬ונבחן‬ ‫נבוא אל דברי הראשונים‪ ,‬אשר העמיקו להבין את הקשר הפנימי‬ ‫כיצד מפרשי התורה עמדו על עומק התלות שבין כבודו יתברך לבין‬ ‫והבלתי ניתן להפרדה שבין כבוד שמים לבין קיומו של עם ישראל‪,‬‬ ‫הישארות העם‪ :‬בתורה נאמר‪" :‬אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם‬ ‫מתוך הבנה שגורלנו אינו עניין פרטי‪ ,‬אלא סוגיה המונחת בלב הנהגת‬ ‫לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל‬ ‫העולם‪:‬‬ ‫כל זאת" (דברים לב‪ ,‬כו‪-‬כז)‪.‬‬ ‫רבינו שלמה יצחקי בפירושו על התורה (דברים לב‪ ,‬כז) ביאר‪ :‬לולי‬ ‫רש"י (שם) ביאר‪ :‬לולי כעס אויב אילמלא הייתי ירא שכעס אויב יגבר‬ ‫כעס אויב אגור אילמלא הייתי ירא שכעס האויב יגבר‪ ,‬ויאמרו ידינו‬ ‫ויאמרו ידינו רמה‪ ,‬כלומר לא בזכותי ולא בכוחי עשה הקב"ה‪ ,‬אלא‬ ‫רמה‪ ,‬כלומר לא בזכותי ולא בכוחי עשה הקב"ה‪ ,‬אלא אנחנו בעצמנו‬ ‫אנחנו בעצמנו השמדנום‪ .‬מבואר בדבריו כי השיקול המונע את הכליה‬ ‫השמדנום‪ .‬מבואר בדבריו כי הכתוב מציב כאן את הפחד מחילול השם‬ ‫אינו זכות ישראל‪ ,‬אלא החשש מחילול השם שייגרם אם יחשבו‬ ‫ככוח המרסן את הדי ן‪ ,‬שכן ניצחון האויבים ללא הכרה ביד ה' הוא‬ ‫האויבים כי הם בעלי הכוח המוחלט‪.‬‬ ‫הסילוף הגדול ביותר של המציאות‪.‬‬ ‫הרמב"ן (שם) ביאר‪ :‬והטעם בטענה זו איננו כרוצה להראות כוחו בין‬ ‫רבינו משה בן נחמן הרמב"ן (שם) ביאר‪ :‬והטעם בטענה זו איננו כרוצה‬ ‫שונאיו‪ ,‬כי כל הגויים כאין נגדו‪ ,‬אלא מפני שברא את העולם כדי‬ ‫להראות כוחו בין שונאיו‪ ,‬כי כל הגויים כאין נגדו‪ ,‬אלא מפני שברא את‬ ‫שיכירו אותו ויודו לשמו‪ ,‬וכשיאבד ישראל יישכח שמו ולא יישאר יודע‬ ‫העולם כדי שיכירו אותו ויודו לשמו‪ ,‬וכשיאבד ישראל יישכח שמו ולא‬ ‫אותו בעולם‪ .‬נראה לבאר כי הוא מחדש שהקיום של ישראל הוא הכרח‬ ‫יישאר יודע אותו בעולם‪ .‬נראה לחדש כי הוא גילה סוד עצום‪ :‬קיומם‬ ‫קיומי עבור הבריאה כולה‪ ,‬שכן בהיעדר עם שמעיד על הבורא‪ ,‬תכלית‬ ‫של ישראל אינו אמצעי הגנה לכבוד שמים בלבד‪ ,‬אלא הוא עצם מטרת‬ ‫הבריאה כולה הופכת לחסרת משמעות‪.‬‬ ‫הבריאה‪ .‬ללא עם שיכיר ויעיד על האלוקות‪ ,‬הבריאה נותרת ללא‬ ‫הספורנו (שם) ביאר‪ :‬שאם יושמדו ישראל יאמרו האומות כי לא היה‬ ‫תכלית‪ ,‬ועל כן הקב"ה מקיים אותנו כחלק מתחזוקת תכלית היקום‪.‬‬ ‫זה בעבור חטאם אלא בעבור גבורתנו‪ ,‬ולמנוע חילול זה אמר ה' שלא‬ ‫רבינו אברהם אבן עזרא (שם) ביאר‪ :‬פן יאמרו אויביהם כי אנחנו‬ ‫ישביתם לגמרי‪ .‬נראה להסביר כי הוא מדגיש שגם הייסורים והעונשים‬ ‫בכוחנו יד רמה לנו‪ ,‬ולא יד ה' פעל כל זאת‪ .‬נראה להסביר כי הוא‬ ‫אינם מגיעים לידי כליה מוחלטת‪ ,‬כדי להותיר פתח למסקנה שקיומם‬ ‫מתמקד בסכנה שבתפיסת ההיסטוריה כרצף מקרי או אנושי‪ ,‬שבה ה'‬ ‫של ישראל מוחזק ביד ה' ולא ביד אנוש‪.‬‬ ‫נדחק מהעולם‪ .‬כל עוד עם ישראל חי‪ ,‬ההשגחה נותרת מוחשית‬ ‫האבן עזרא (שם) ביאר‪ :‬פן יאמרו אויביהם כי אנחנו בכוחנו יד רמה‬ ‫וגלויה‪.‬‬ ‫לנו‪ ,‬ולא יד ה' פעל כל זאת‪ .‬נראה לחדש כי הוא מדגיש את הפן‬ ‫רבינו בחיי בן אשר (שם) הוסיף‪ :‬כי יש חילול השם גדול כשיאמרו‬ ‫התודעתי‪ ,‬שבו חשיפת יד ה' בהיסטוריה תלויה בקיומו של העם‬ ‫האומות כי לא יכול ה' להכניסם לארץ‪ ,‬על כן לא השמידם לגמרי‪ ,‬אלא‬ ‫שחווה את פעולתו‪.‬‬ ‫ייסרם ויענישם מעט מעט‪ .‬נראה לחדש כי גם העונשים והייסורים‬ ‫רבינו בחיי (שם) ביאר‪ :‬כי יש חילול השם גדול כשיאמרו האומות כי‬ ‫מחושבים לפי היכולת של העם לעמוד בהם‪ ,‬כשהמטרה היא תמיד‬ ‫לא יכול ה' להכניסם לארץ‪ ,‬על כן לא השמידם לגמרי‪ ,‬אלא ייסרם‬ ‫תיקון ולא חלילה מחיקה‪ ,‬שכן העם הוא הנכס שדרכו שמו של ה'‬ ‫ויענישם מעט מעט‪ .‬נראה לבאר כי הענישה המדודה היא ביטוי‬ ‫מתקדש‪.‬‬ ‫להשגחה שאינה נוטשת‪ ,‬אלא מעצבת את ישראל דרך הייסורים מבלי‬ ‫הספורנו בפירושו (שם) ביאר‪ :‬שאם יושמדו ישראל יאמרו האומות כי‬ ‫למחוק את עדותם‪.‬‬ ‫לא היה זה בעבור חטאם אלא בעבור גבורתנו‪ ,‬ולמנוע חילול זה אמר‬ ‫מכל המפרשים עולה כי קיומם של ישראל אינו מובן מאליו‪ ,‬אלא הוא‬ ‫ה' שלא ישביתם לגמרי‪ .‬הוא מדגיש כי עצם השמירה על ישראל מונעת‬ ‫עוגן שדרכו נחשפת האמת האלוקית בעולם‪ .‬כאשר ישראל קיימים‪ ,‬גם‬ ‫מהאויבים להעניק לעצמם מעמד אלוהי‪ ,‬ובכך היא שומרת על‬ ‫אם הם סובלים‪ ,‬הם עדיין נותרים השופר שדרכו העולם מכיר בבוראו‪,‬‬ ‫האמונה בעולם כי הקב"ה הוא הפועל האמיתי‪.‬‬ ‫וזוהי הסיבה ששמו של ה' כביכול מחזיק אותם‪ ,‬לבל יאמרו אומות‬ ‫מדברי הראשונים אנו למדים שקיום עם ישראל הוא עדות חיה‬ ‫העולם כי יד ה' קצרה מלהושיע‪.‬‬ ‫ונושמת‪ .‬הניסיון להבין את הנהגת ה' בעולם ללא קשר לעם ישראל‬ ‫נבוא אל דברי חז"ל‪ ,‬המבארים את עומק הזעקה של משה רבנו ואת‬ ‫הוא ניסיון שנידון לכישלון‪ ,‬שכן ההיסטוריה האנושית כולה משתרגת‬ ‫הסוד שמאחורי הישרדות ישראל בעתות משבר‪ :‬בגמרא במסכת‬ ‫סביב העדות הזו‪ .‬האחריות שלנו היא לזכור שכל מעשינו משפיעים‬ ‫ברכות (דף לב ע"א) מסופר על תפילתו של משה רבינו לאחר חטא‬ ‫ישירות על הדרך שבה העולם מפרש את נוכחות ה' בתוכו‪.‬‬ ‫העגל‪ :‬למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם‪ .‬ביאר שם רש"י‪ :‬שמא‬ ‫נבוא אל דברי האחרונים‪ ,‬אשר פרסו את היריעה ההגותית סביב שאלת‬ ‫יאמרו המצריים שאין הקב"ה יכול להושיעם‪ ,‬ולפיכך הומתם במדבר‪.‬‬ ‫הישרדות ישראל והקשר המוחלט לכבודו יתברך‪ ,‬ומתוך כך העמיקו‬ ‫נראה לבאר כי חז"ל מציבים כאן יסוד קבוע – הדאגה לשם ה' היא‬ ‫בבירור תפקידו של האדם בתפילה ובעבודת ה'‪ :‬רבי חיים מוולוז'ין‬ ‫המנוע העיקרי בתפילת הצדיקים‪ ,‬שכן הופעת כוחו בעולם מותנית‬ ‫בספר נפש החיים (שער ב פרק יא) חידד‪ :‬שעיקר יסוד התפילה‬ ‫בעדות של עם ישראל‪.‬‬ ‫והעמידה לפני הקב"ה הוא לא על צרכיו הפרטיים של האדם אלא על‬ ‫בגמרא במסכת שבת (דף פט ע"א) נאמר‪ :‬כאשר ביקשו מלאכי השרת‬ ‫כבוד שמו יתברך‪ .‬נראה לבאר כי הוא מחדש שהתפילה אינה טכניקה‬ ‫לקטרג על ישראל לאחר חטא העגל‪ ,‬עמד משה ואמר לפני הקב"ה‪:‬‬ ‫לקבלת צרכים‪ ,‬אלא השתתפות בצער השכינה‪ ,‬וכל זמן שישראל‬ ‫אם תכלה אותם מה יאמרו אומות העולם? שמא לא יכול ה' להביאם‬ ‫בצרה‪ ,‬חובה לכו ון שהישועה תבוא כדי למנוע חילול השם‪ ,‬שכן אז‬ ‫לארץ‪ .‬נראה לחדש כי מלאכי השרת רואים את החטא במנותק‬ ‫העולם יכיר שיד ה' פועלת ולא כוחם של האומות‪.‬‬ ‫מהתכלית‪ ,‬אך משה רבנו רואה את גורל ישראל כקשור בקשר בל ינתק‬ ‫בהנהגת ה' בעולם‪.‬‬ ‫רק העשרה אישית‪ ,‬אלא פעולה אקטיבית של הוספת אור ואלוקות‬ ‫רבי שלמה קלוגר בספר חכמת התורה (דברים‬ ‫בעולם‪ ,‬שכן ללא העדים הללו נסתר שמו מן העולם‪.‬‬ ‫לב כז) ביאר‪ :‬שמגמת התורה ללמדנו שאין מדת‬ ‫ד‪ .‬מדת הרחמים בצרת הכלל‪ :‬גם בשעה שאין לישראל זכות‪ ,‬הרחמים‬ ‫הרחמים כאן באה מצד זכות ישראל אלא מצד‬ ‫מגיעים להם מצד כבוד שמו יתברך הקשור בגורלם‪ .‬נפקא מינה שאין‬ ‫קידוש השם‪ .‬נראה לחדש כי אף בשעות שבהן‬ ‫להתייאש מעולם מרחמי שמים‪ ,‬שכן קיומנו הוא צורך גבוה כביכול‪,‬‬ ‫ישראל חוטאים‪ ,‬הקב"ה מגן עליהם מפני‬ ‫ואל לנו להסתכל רק על מעשינו אלא על השם הנקרא עלינו‪.‬‬ ‫שכבוד שמו מתחלל בנפילתם‪ ,‬וזהו צורך גבוה‬ ‫ה‪ .‬הופעת ישראל בגויים‪ :‬ההתנהגות של יהודי בכל מקום בעולם היא‬ ‫כביכול שאין לו שום קשר לזכויותינו האישיות‪,‬‬ ‫עדות חיה‪ .‬נפקא מינה היא החובה להקפיד ביושר‪ ,‬בהגינות ובמידות‬ ‫אלא לעצם המציאות של שמו בעולם‪.‬‬ ‫טובות‪ ,‬כדי שדרכנו יאמרו האומות כי ה' פעל כל זאת‪ ,‬ולא יתחלל שמו‬ ‫המלבי"ם בפירושו על התורה (שם) הדגיש‪:‬‬ ‫על ידינו‪.‬‬ ‫שהחשש הוא כפול – הן מצד חילול השם אם‬ ‫ו‪ .‬אחריות על חילול השם‪ :‬אדם שנתקל בחילול השם נדרש לפעול‬ ‫יחשבו האומות שידם גברה‪ ,‬והן מצד אובדן‬ ‫לתיקונו‪ .‬נפקא מינה שאין לעבור על כך בשתיקה‪ ,‬אלא להשתדל‬ ‫תכלית הבריאה אם ייאבד עם ישראל‪ ,‬שהרי רק הם נושאים את שם ה'‪.‬‬ ‫להשיב כבוד לשמיים בכל מקום בו הוא ניכר‪ ,‬שכן זו תמצית השליחות‬ ‫נראה לבאר כי הוא מאחד את ההיבט המוסרי של חילול השם עם‬ ‫של עם ישראל בעולם‪.‬‬ ‫ההיבט הקיומי של הבריאה‪ ,‬ומלמד שהישועה לעם ישראל היא תנאי‬ ‫מכאן אנו רואים שהחיים שלנו הם שליחות מתמשכת שעיקרה הוא‬ ‫הכרחי לישועת העולם כולו‪.‬‬ ‫היותנו עדים חיים למציאות הבורא בכל מעשה ומעשה‪.‬‬ ‫רבנו יוסף חיים בבן איש חי (דרשות האזינו) ביאר‪ :‬שהקב"ה קשר את‬ ‫נבוא אל עומק הרעיון הטמון במילים לולי כעס אויב אגור‪ ,‬וננסה ליישב‬ ‫שמו בישראל עד שאי אפשר לגלות את מלכותו בעולם אלא על ידם‪.‬‬ ‫את הסתירה שבין חטאי העם לבין רצון ה' לקיים אותם למען שמו‪.‬‬ ‫נראה להסביר כי הוא מתבונן על עם ישראל לא כקבוצת אנשים‪ ,‬אלא‬ ‫נראה לבאר כי הדינמיקה הזו אינה מעידה על כך שה' זקוק לאדם‬ ‫ככלי קיבול נצחי שדרכו מלכות ה' עוברת אל העולם‪ ,‬וכל פגיעה בהם‬ ‫חלילה‪ ,‬אלא על העיקרון שהעולם נברא כדי להיות מקום שבו‬ ‫היא פגיעה ישירה בצינור של גילוי האלוקות‪.‬‬ ‫האלוקות מתגלה בתוך מציאות חומרית ומוגבלת‪ .‬אילו היה ה' פועל‬ ‫נראה לבאר מדברי האחרונים כי הם ראו בקיום ישראל עובדה שאינה‬ ‫ללא צורך בעדים‪ ,‬המציאות החומרית הייתה נותרת דוממת וריקה‬ ‫ניתנת לערעור בגלל הזיקה המהותית שלה לשמו של ה'‪ .‬האחריות‬ ‫ממשמעות‪ ,‬שכן האמת האלוקית תהיה נסתרת בתוך האור הגנוז שלה‪.‬‬ ‫שמוטלת על כל יהודי היא להבין שתפילתו ומעשיו אינם רק על עצמו‪,‬‬ ‫נראה להוסיף כי עם ישראל אינו רק עם‪ ,‬אלא הוא מהות רוחנית‬ ‫אלא על העדות שהוא נותן על בוראו בעולם‪ ,‬וכל צעד שלו משפיע על‬ ‫שהתלבשה בגוף אנושי‪ .‬כאשר הכתוב אומר ואתם עדי נאום ה'‪ ,‬אין זו‬ ‫הדרך שבה כבוד ה' נתפס בעיני הבריות‪.‬‬ ‫רק הגדרה תפקידית‪ ,‬אלא הגדרה של עצם המציאות‪ .‬ישראל הם‬ ‫נבוא אל דברי גדולי ההוגים בדורותינו‪ ,‬אשר עמדו על עומק הסוד שבו‬ ‫המקום שבו הרצון האלוקי פוגש את ההיסטוריה האנושית‪ .‬לכן‪ ,‬כאשר‬ ‫קיומו של עם ישראל הוא עדות חיה ונושמת לנוכחות האלוקית בעולם‪,‬‬ ‫עם ישראל נמצא בצרה‪ ,‬זהו משבר של כלל המציאות; שכן אם העדים‬ ‫והעמיקו בביאור האחריות הכבדה המונחת על כתפינו‪ :‬הגאון רבי‬ ‫יאבדו‪ ,‬המסר של הבריאה לא יגיע ליעדו‪ .‬לולי כעס אויב אגור מבטא‬ ‫יצחק הוטנר בספר פחד יצחק (מאמרי יום הכיפורים מאמר ט) ביאר‪:‬‬ ‫את העובדה שהקב"ה שומר על העם הזה מפני שהוא שומר על‬ ‫שגילוי מלכותו יתברך בעולם אינו מציאות אובייקטיבית המנותקת‬ ‫משמעות הבריאה כולה‪.‬‬ ‫מאיתנו‪ ,‬אלא הוא מתגלה דרך ישראל בלבד‪ .‬נראה לחדש כי הוא‬ ‫נראה ליישב את השאלה המנקרת בלב‪ :‬כיצד ייתכן שה' חושש ממה‬ ‫מבקש ללמד שכשם שאין שמש ללא אור‪ ,‬כך אין גילוי שמו של ה'‬ ‫שיאמרו הגויים? התשובה טמונה בהבנה שהגויים הם המייצגים של‬ ‫בעולם ללא עם ישראל‪ .‬כשישראל אינם קיימים או נרדפים‪ ,‬כביכול‬ ‫תפיסת הטבע המנותק מהבורא‪ .‬אם הם ינצחו ויאמרו ידינו רמה‪ ,‬הם‬ ‫נחלשת הופעת מלכותו‪ ,‬ולכן הרחמים על ישראל הם גם צורך גבוה‪,‬‬ ‫יקבעו בעולם תפיסה של כפירה מוחלטת בהשגחה‪ .‬הקב"ה אינו‬ ‫מפני שבלעדיהם אין עדות לשמו בעולם‪.‬‬ ‫חושש לכבודו במובן האנושי של יחסי ציבור‪ ,‬אלא הוא חושש‬ ‫הגאון רבי יוסף דב סולובייצ'יק בספרו קול דודי דופק ביאר‪ :‬כי אנו‬ ‫לקלקולו של העולם‪ .‬הוא חושש ששמו יישכח מפי הבריות‪ ,‬ושהאמת‬ ‫כרתנו ברית גורל עם הקב"ה‪ ,‬ברית שבה גורלנו כרוך בגורלו של שמו‬ ‫האלוקית תפסיק להאיר את חייהם של בני האדם‪.‬‬ ‫יתברך‪ .‬נראה לבאר כי הוא מוסיף רובד של שותפות; לא רק שאנו‬ ‫נראה להסביר שקיום ישראל הוא התרופה לאשליה שניתן לחיות ללא‬ ‫עדים לשמו‪ ,‬אלא אנו שותפים למאבק על גילויו בעולם‪ .‬הייסורים‬ ‫ה'‪ .‬כל עוד עם ישראל חי וקיים‪ ,‬הוא מהווה הוכחה חיה לכך שהעולם‬ ‫שאנו חווים הם חלק מתהליך זה‪ ,‬ודווקא בתוכם עלינו למצוא את‬ ‫אינו הפקר‪ ,‬ושיש מנהיג לבירה‪ .‬לכן‪ ,‬גם בשעות החשיכה‪ ,‬ישראל‬ ‫הכוח להמשיך ולהעיד על ה'‪.‬‬ ‫ממשיכים להעיד על הבורא פשוט בעצם קיומם‪ .‬הידיעה הזו משנה‬ ‫הגאון רבי שלמה וולבה בעלי שור ביאר‪ :‬כי כל קיומנו בעולם הוא‬ ‫את הפרספקטיבה שלנו על הייסורים – הם אינם רק עונש‪ ,‬הם דרך‬ ‫משימה של קידוש השם‪ .‬נראה לחדש כי הוא דורש מאיתנו להסתכל‬ ‫שבה ה' מזכיר לעולם כולו את נוכחותו‪ ,‬דרך העם הזה שקשור אליו‬ ‫על כל פעולה יומיומית מתוך פרספקטיבה של קידוש השם – האם‬ ‫בעבותות של אהבה ונצח‪.‬‬ ‫במעשינו אנו מאפשרים לאומות לומר כי ה' פועל כל זאת‪ ,‬או חלילה‬ ‫נבוא אל עומק נפש האדם המבין כי חייו אינם שייכים רק לעצמו‪ ,‬אלא‬ ‫להפך‪ .‬הוא מדגיש כי האחריות אינה מוטלת על הכלל בלבד‪ ,‬אלא על‬ ‫הם חלק מסיפור גדול בהרבה – סיפורו של כבוד שמים המתגלה‬ ‫כל יחיד ויחיד המייצג את מלכות ה'‪.‬‬ ‫בעולם‪ .‬נראה להסביר כי ההכרה בכך שעם ישראל הוא העד האלוקי‪,‬‬ ‫מו"ר הגר"א וייס ביאר כי דברי הכתוב לולי כעס אויב אגור הם תעודת‬ ‫משנה לחלוטין את הדרך שבה האדם תופס את המאבקים האישיים‬ ‫הביטוח הנצחית של עם ישראל‪ .‬נראה להוסיף כי הוא מבקש לעודד‬ ‫שלו‪ .‬כאשר יהודי חווה קושי‪ ,‬הוא נוטה לראות בו אירוע פרטי‪ ,‬מבודד‬ ‫את הלב הנשבר; בשעות של הסתר פנים ושל צרות‪ ,‬עלינו לדעת‬ ‫ומדכא‪ .‬אך כאשר הוא מבין שקיומו הוא קיומה של עדות על הבורא‪,‬‬ ‫שאיננו לבד‪ .‬כבוד שמו של ה' קשור אלינו‪ ,‬והוא יתברך כביכול מגן‬ ‫המבט הופך רחב יותר‪ .‬הוא מבין שהתמדתו באמונה‪ ,‬גם כשהדרך‬ ‫עלינו לא מתוך הזדקקות אלא מתוך נאמנות נצחית לברית שהחל עם‬ ‫קשה‪ ,‬היא פעולה של קידוש השם במרחב הציבורי של ההיסטוריה‪.‬‬ ‫אבותינו‪.‬‬ ‫הוא מפסיק לשאול 'למה זה קורה לי?' ומתחיל לשאול 'איך אני יכול‬ ‫נראה לבאר מדברי גדולי הדור כי הם ראו בקיום ישראל מציאות שהיא‬ ‫להמשיך להעיד על ה' מתוך המציאות הזו?'‪.‬‬ ‫מעבר לטבע‪ .‬הם מלמדים אותנו כי אנו העדים היחידים שנותרו בעולם‬ ‫נראה להוסיף כי החיבור לאדם בא לידי ביטוי ביכולת להפסיק לחיות‬ ‫למציאות השם‪ ,‬וכי גאולתנו היא גאולת שמו יתברך‪ .‬התביעה‬ ‫עבור עצמו בלבד‪ .‬אדם שחי בתודעה כזו מפתח רגישות חדשה לזולת‪.‬‬ ‫המוסרית הנובעת מכך היא לחיות חיים של אמת‪ ,‬חיים שבהם כל אדם‬ ‫הוא מבין שכל מעידה שלו אינה רק כישלון אישי‪ ,‬אלא עשויה‬ ‫מרגיש שהוא שגריר של מל כות שמים על פני האדמה‪.‬‬ ‫להתפרש על ידי הסובבים אותו כהיחלשות של האמונה בהשגחה‪ .‬לכן‪,‬‬ ‫נבוא אל תרגום הסוגיה למציאות החיים וההלכה‪ ,‬כדי לעמוד על‬ ‫האחריות שלו על מעשיו הופכת להיות חלק מעבודת השליחות שלו‪.‬‬ ‫ההשלכות המעשיות של הבנת הקשר שבין קיום ישראל לבין כבוד‬ ‫הוא הופך להיות אדם שחי מתוך אחריות גדולה‪ ,‬אדם שהולך בדרך‬ ‫שמים‪ :‬א‪ .‬כוונת התפילה‪ :‬כאשר יהודי עומד בתפילה‪ ,‬אין עיקר מגמתו‬ ‫של ישרות וצניעות לא רק כי 'כך צריך'‪ ,‬אלא כי הוא נושא על כתפיו‬ ‫רק לישועתו הפרטית‪ .‬נפקא מינה היא שכל תפילה על צרה צריכה‬ ‫את השם הגדול‪.‬‬ ‫להיפתח ולהיחתם בבקשה על כבוד שמו יתברך‪ ,‬מתוך הבנה‬ ‫נראה לבאר כי ההנהגה הנפשית הנלמדת מכאן היא הנהגת הציפייה‬ ‫שהישועה הפרטית היא חלק מתיקון העולם וגילוי מלכותו‪.‬‬ ‫לישועה מתוך השתתפות בצער השכינה‪ .‬אדם שמרגיש את כאב‬ ‫ב‪ .‬יחס לעם ישראל‪ :‬כיוון שעם ישראל הוא הלבוש של האלוקות‬ ‫ישראל כצער של הקב"ה‪ ,‬לא יוכל להישאר אדיש לצרות הכלל‪.‬‬ ‫בעולם‪ ,‬כל פגיעה ביהודי היא פגיעה בכבוד שמים‪ .‬נפקא מינה היא‬ ‫תפילתו הופכת להיות כנה ועמוקה יותר‪ ,‬כי הוא אינו מבקש פתרון‬ ‫חיוב גמור לנהוג כבוד במידות ובתורה בכל אדם מישראל‪ ,‬שכן בזה‬ ‫לבעיותיו הפרטיות בלבד‪ ,‬אלא הוא מבקש את גילוי מלכותו של ה'‬ ‫אנו שומרים על יוקרת שמו יתברך המתגלה דרכו‪.‬‬ ‫בעולם‪ .‬הוא לומד לראות בכל ישועה שמתרחשת‪ ,‬גם אם היא קטנה‪,‬‬ ‫ג‪ .‬לימוד התורה כעדות‪ :‬כנסת ישראל מבטאת את נוכחותו של הקב"ה‬ ‫תחילתו של גילוי כבוד שמים‪.‬‬ ‫באמצעות לימוד התורה‪ .‬נפקא מינה שעל כל יחיד לראות בלימודו לא‬ ‫לחיות ביושר ובאמונה‪ ,‬גם תחת לחץ או‬ ‫המשמעות העמוקה היא שהאדם לומד לחיות בתוך ההיסטוריה ולא‬ ‫ניסיונות קשים‪ ,‬הוא מוכיח לעולם כולו שיש‬ ‫מעליה‪ .‬הוא מבין שהעולם אינו חסר פשר‪ ,‬אלא הוא מלא בסימנים‬ ‫אלוקים בשמים ושהוא פועל בקרב הארץ‪.‬‬ ‫לנוכחות האלוקית‪ ,‬ושהוא‪ ,‬בבחירותיו היומיומיות‪ ,‬הוא זה שבוחר‬ ‫המוסר הזה הוא השקעה ארוכת טווח בבניית‬ ‫האם להדגיש את הנוכחות הזו או להסתיר אותה‪ .‬האדם לומד למצוא‬ ‫המודעות האלוקית בעולם‪ ,‬שבו כל יהודי‬ ‫את האור גם בתוך הצללים‪ ,‬מתוך ידיעה שהקב"ה קשור בו‪ ,‬ושהעדות‬ ‫הוא סלע יציב של אמת בתוך ים של תהיות‪.‬‬ ‫שלו היא השמן המזין את המנורה הגדולה של מלכות שמים על‬ ‫נבוא אל סיום עיוננו‪ ,‬ונלקט את התובנות‬ ‫האדמה‪.‬‬ ‫המעשיות והנפשיות שנוכל לאמץ אל ליבנו‬ ‫נבוא אל עומק המוסר הנלמד מתוך ההבנה שקיום עם ישראל הוא גילוי‬ ‫מתוך העיסוק בסוד הנורא של לולי כעס אויב‬ ‫שמו של הקב"ה בעולם‪ ,‬ונראה כיצד הכרה זו מחייבת את האדם‬ ‫אגור‪:‬‬ ‫לאחריות מוסרית שחורגת מכל גבול אישי או פרטי‪ .‬נראה לבאר כי‬ ‫הראשונה היא שינוי מרכז הכובד בתפילה; מעתה נדע שכל תפילה‬ ‫המוסר של לולי כעס אויב אגור תובע מאתנו יושרה פנימית עמוקה‪,‬‬ ‫אינה רק על הצרכים האישיים‪ ,‬אלא היא עדות על ה' בעולם‪ ,‬וכל‬ ‫שכן אנו הופכים להיות הכתובת של כבוד שמים‪ .‬אם האדם מבין‬ ‫ישועה שלנו היא קידוש שמו הגדול‪ .‬השנייה היא האחריות הדינמית‬ ‫שמעשיו הם העדות של העולם על בוראו‪ ,‬הרי שכל בחירה מוסרית‬ ‫בהליכותינו; בכל מעשה של יושר‪ ,‬הגינות ומידות טובות‪ ,‬אנו הופכים‬ ‫שלו הופכת למשימה לאומית ורוחנית כאחד‪ .‬המוסר כאן אינו מסתכם‬ ‫לשגרירים של מלכות שמים‪ ,‬ומפריכים את טענות המפקפקים‬ ‫בשמירה על חוקי המוסר הכלליים‪ ,‬אלא דורש מאיתנו לחיות חיים של‬ ‫בהשגחתו‪ .‬השלישית היא תחושת הערך המוחלט של כל יהודי; כיוון‬ ‫קידוש השם מוחלט‪ .‬אדם אינו יכול להרשות לעצמו להתרשל בדרכיו‪,‬‬ ‫שעם ישראל הוא הכלי היחיד שדרכו האלוקות מתגלה בתוך החומר‪,‬‬ ‫בידיעה שכל חולשה שלו עלולה חלילה להשתמע כאילו אין מנהיג‬ ‫כל פגיעה בזולת היא פגיעה בכלי המקדש של השם‪ ,‬והתייחסות בכבוד‬ ‫לבירה‪ ,‬או כאילו יד האומות היא הקובעת את סדר העולם‪.‬‬ ‫לכל יהודי היא גילוי של יראת שמים‪.‬‬ ‫נראה להוסיף כי יש כאן שיעור מוסרי עצום ביחס לזולת‪ .‬אם כל יהודי‬ ‫עיקר העניין‪ :‬עיקר העניין בפסוק לולי כעס אויב אגור אינו רק עניין‬ ‫הוא חלק מהכלי שדרכו הקב"ה מתגלה‪ ,‬הרי שהמוסר מחייב אותנו‬ ‫של הצלה מן הדין‪ ,‬אלא חשיפת סוד קיום ישראל כצורך גבוה כביכול‪.‬‬ ‫לראות בכל אדם מישראל שותף לעדות הזו‪ .‬הפגיעה באח מתוך‬ ‫התורה מגלה לנו שגורל עם ישראל וגורל שמו של הקב"ה בעולם‬ ‫רשלנות‪ ,‬זלזול‪ ,‬או התנשאות אינה רק עבירה בין אדם לחברו‪ ,‬אלא‬ ‫שלובים זה בזה עד כדי כך שאין הקב"ה יכול‪ ,‬כביכול‪ ,‬להשבית את זכר‬ ‫היא פגיעה ישירה בכלי המקדש של השם בעולם‪ .‬המוסר כאן הוא‬ ‫עמו מבלי להחשיך את האור שדרכו העולם מכיר בבוראו‪ .‬הראשונים‬ ‫מוסר של כבוד אנושי עמוק‪ ,‬שבו אנו מבינים שכל אחד מאיתנו הוא‬ ‫והאחרונים הדגישו כי תכלית הבריאה היא גילוי כבוד שמו על ידי עם‬ ‫אות בספר התורה של ההיסטוריה‪ ,‬וכל אות צריכה להאיר את השם‬ ‫ישראל‪ ,‬וכל ניסיון להבין את היסטוריית העם במנותק מקידוש השם‬ ‫הגדול‪.‬‬ ‫הוא ניסיון המפספס את העיקר‪ .‬לכן‪ ,‬גם בשעות של הסתר פנים‬ ‫נראה להסביר כי ההכרה שגאולת ישראל היא צורך גבוה מחייבת‬ ‫ופורענות‪ ,‬הרחמים נמשכים עלינו‪ ,‬לא רק בגלל זכויותינו‪ ,‬אלא בגלל‬ ‫אותנו לאחריות גדולה כלפי העתיד‪ .‬אדם מוסרי באמת אינו חי רק‬ ‫שמו הגדול הנקרא עלינו‪ .‬המסקנה המוסרית הנובעת מכך היא‬ ‫עבור ההווה שלו‪ ,‬אלא עבור הדורות הבאים שיישאו את הלפיד הזה‪.‬‬ ‫עמוקה‪ :‬אנו עדים חיים‪ ,‬וכל רגע בחיינו‪ ,‬כל תפילה וכל מעשה‪ ,‬הם‬ ‫הוא דואג שהמסורת‪ ,‬התורה‪ ,‬והאמונה יעברו בצורה נקייה וטהורה‪,‬‬ ‫עדות של נצח למציאות הבורא‪ ,‬המאירה את העולם גם מתוך‬ ‫כדי שהעדות על הבורא תישאר ברורה ומאירה‪ .‬זהו מוסר של נצחיות‪,‬‬ ‫החשיכה‪.‬‬ ‫שבו האדם מוותר על מותרות ועל נוחות כדי לוודא ששם שמים לא‬ ‫קיומנו בעולם הוא העדות החיה למלכות ה'‪ ,‬וכל רגע של אמונה הוא‬ ‫יתחלל בעולם‪.‬‬ ‫קידוש שם שמים נצחי‪ .‬הסוד הנורא של לולי כעס אויב אגור מעניק‬ ‫המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא מצפן של עדות ושל שליחות‪ .‬אנו‬ ‫לכל יהודי את הוודאות שחייו נוגעים בשורשי הנצח‪ ,‬ושכל עמלו‬ ‫נדרשים לחיות מתוך תודעה שהקב"ה סומך עלינו‪ ,‬שכן הוא בחר‬ ‫בעולם הוא חלק ממסע התיקון הגדול של האנושות כולה‪.‬‬ ‫לקשור את שמו בנו‪ .‬זהו מוסר שמעניק לאדם כוח אדיר – החירות‬ ‫לדעת שחייו אינם מקריים ואינם חסרי משמעות‪ .‬כאשר אדם בוחר‬ ‫מי אשם באמת‪ ,‬היצר הרע או האדם עצמו? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫רש"י (שם) ביאר‪ :‬אזלת יד – שתש כוחם‪ ,‬ואין בהם עוד כוח לעצור‬ ‫ביום הכיפורים‪ ,‬כאשר אנו עומדים בחרדת קודש ופוערי פה בווידוי‪,‬‬ ‫ולעכב ביד המכה‪ .‬נראה להסביר כי רש"י רואה בפסוק זה את נקודת‬ ‫מילים קצובות עולות מן הלב וממלאות את חלל בית הכנסת‪ .‬אך בתוך‬ ‫השפל של האדם‪ ,‬שבה הוא אינו מסוגל עוד להתמודד עם ניסיונותיו‪,‬‬ ‫הרשימה האינסופית של חטאים ומעשים רעים‪ ,‬מזדקרת שורה אחת‬ ‫והקב"ה‪ ,‬ברוב רחמיו‪ ,‬מתבונן על חולשה זו מתוך הבנה כי המציאות‬ ‫ותובעת את עלבונה‪ :‬על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע‪ .‬התמיהה‬ ‫גדולה מכוח עמידתו‪.‬‬ ‫מפעפעת מיד‪ :‬וכי יש חטא בע ולם שאינו מיוחס ליצר הרע? האם לא‬ ‫הרמב"ן (שם) ביאר‪ :‬ועל עבדיו יתנחם – יתנחם על אשר עשה להם‬ ‫הוא המפתה‪ ,‬המסית והדוחף אל התהום? אם היצר הוא הגורם לכל‬ ‫רעה להכניעם ביד אויביהם‪ ,‬כי יראה כי אזלת יד‪ .‬נראה לחדש כי‬ ‫נפילה‪ ,‬מהו החידוש המיוחד בהתוודות עליו‪ ,‬ואיזה רז כמוס מסתתר‬ ‫הרמב"ן מדגיש שגם כאשר האדם מביא על עצמו את הניסיון בגלל‬ ‫תחת הלשון הזו? השאלה הזו אינה רק לשונית‪ ,‬היא נוגעת בלב ליבה‬ ‫חולשתו‪ ,‬הרחמים האלוקיים מופנים כלפיו‪ ,‬שכן הקב"ה מכיר בטבעו‬ ‫של הבחירה החופשית ובסלע קיומו של האדם‪ .‬האם ייתכן מצב שבו‬ ‫האנושי שאינו עומד בלחץ הניסיון‪.‬‬ ‫היצר הרע כלל אינו "שם"‪ ,‬אלא האדם הוא הבונה את חומות החטא‬ ‫הספורנו (שם) ביאר‪ :‬אזלת יד – כשהגיעו לכלל ייאוש‪ ,‬שהרגישו‬ ‫במו ידיו‪ ,‬בדמיונו הפרוע‪ ,‬ברצונו החבוי ובנטיות ליבו? אנו ניצבים‬ ‫שאפס עצור ועזוב‪ ,‬שכבר אין להם שליטה על רצונותיהם‪ .‬נראה לבאר‬ ‫בפני פרדוקס עמוק‪ :‬היכן עובר הגבול בין פיתוי חיצוני לבין המרד‬ ‫כי הספורנו מבחין שהחטא מגיע לשיאו כאשר האדם מאבד את כוח‬ ‫הפנימי‪ ,‬והאם ייתכן שביום הקדוש אנו מתוודים לא רק על מעשינו‪,‬‬ ‫הניהול העצמי‪ ,‬ומתוך כך הוא מתוודה על הרגע שבו אפשר היה‬ ‫אלא על עצם העובדה שהזמנו את היצר אל חיינו מבלי שהוזמן?‬ ‫לעצור אך המציאות חמקה מידיו‪.‬‬ ‫נבוא אל פסוקי התורה המאירים את הדינמיקה שבין הקב"ה לאדם‬ ‫רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (שם) ביאר‪ :‬כי ידין ה' עמו –‬ ‫ברגעיו הקשים‪ ,‬ונבחן כיצד מבט שמימי זה חושף את האחריות‬ ‫אפילו בשעה שהם רחוקים מדרך הטוב‪ ,‬ה' דן אותם ברחמים‪ .‬נראה‬ ‫האנושית גם במקומות שבהם נדמה כי הכל אבוד‪ :‬בפרשת האזינו‬ ‫להוסיף כי הוא מלמדנו שגם כאשר האדם יצר לעצמו את הניסיון‬ ‫נאמר‪ " :‬כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס‬ ‫עצור ועזוב" (דברים לב‪ ,‬לו)‪.‬‬ ‫מדברי הראשונים אנו למדים שהווידוי על היצר הרע אינו רק על‬ ‫ומצא את עצמו "עזוב" מכוחותיו‪ ,‬עדיין הקשר‬ ‫העבירה שנעשתה‪ ,‬אלא על הכשלת העצמי; על הבחירה להניח ללב‬ ‫לאלוקות קיים‪ ,‬והתשובה נעוצה בהודאה על‬ ‫לנדוד למקומות שאינם רצויים‪ ,‬ובכך ליצור פתח למקום שבו לא היה‬ ‫אותה חולשה עצמה‪.‬‬ ‫אמור להיות שום פתח‪.‬‬ ‫בעל הטורים (שם) דרש‪ :‬אזלת יד – בגימטריה‬ ‫נבוא אל דברי האחרונים‪ ,‬אשר פרסו בפנינו את עומק האחריות‬ ‫עמלק‪ ,‬לרמוז שהיצר הוא המביא את האדם‬ ‫האנושית ואת הדרך שבה האדם הופך לשותף פעיל בבניית הניסיון של‬ ‫לידי ייאוש ומחליש את כוח הבחירה שלו‪ .‬נראה‬ ‫עצמו‪ ,‬תוך שהם מדגישים כי הווידוי על היצר הרע הוא בירור נוקב של‬ ‫לחדש כי החטא "ביצר הרע" נובע מאותה‬ ‫הכוונות והמעשים‪ :‬השל"ה הקדוש בספרו שני לוחות הברית (שער‬ ‫החלשות שבה האדם מרים ידיים מול דמיונות‬ ‫האותיות‪ ,‬אות י ‪ -‬יצר טוב) הקשה‪ :‬וכי כל החטאים אינם מן היצר‬ ‫ליבו‪.‬‬ ‫הרע? ותירץ כי כאן מדובר על אדם שממציא לעצמו תכונה רעה‪,‬‬ ‫מתוך דברי המפרשים אנו למדים שהפסוק‬ ‫שחושב מחשבות און על דברים שאין לו יכולת לבוא לידי קיומם‪ .‬נראה‬ ‫משקף את העומק של יום הכיפורים‪ :‬הווידוי‬ ‫לבאר כי הוא מגדיר חטא זה כהזמנת היצר מלבו פנימה; לא פיתוי‬ ‫על היצר הרע אינו רק הצטדקות‪ ,‬אלא הכרה מוחלטת באובדן‬ ‫שהגיע מבחוץ‪ ,‬אלא חטא שצמח מתוך עולמו הפנימי של האדם שבחר‬ ‫השליטה העצמית‪ ,‬והתייצבות כנה מול ריבונו של עולם מתוך הבנה‬ ‫להשתעשע בדמיונותיו‪.‬‬ ‫שהוא המכיר את חולשותינו יותר מכל‪.‬‬ ‫האליה רבה (סימן תרז) ביאר‪ :‬כי כוונת הווידוי היא שאדם הביא את‬ ‫נבוא אל חכמי התלמוד‪ ,‬אשר חקרו את מהותו של היצר הרע וגילו לנו‬ ‫עצמו לידי יצר הרע‪ .‬נראה לחדש כי הוא מבחין בנקודה קריטית‪ :‬לא‬ ‫כי הוא אינו כוח זר שנוחת על האדם‪ ,‬אלא כוח המצוי בתוכנו וממתין‬ ‫היצר הוא שבא אל האדם‪ ,‬אלא האדם הוא שגרם לעצמו להיחשף אליו‬ ‫להכרעתנו‪ :‬בגמרא במסכת ברכות (דף נד ע"א) נאמר‪ :‬בכל לבבך –‬ ‫במודע‪ .‬זהו חטא כפול‪ ,‬שכן מעבר לנפילה עצמה‪ ,‬האדם נכשל ביצירת‬ ‫בשני יצריך‪ ,‬ביצר טוב וביצר הרע‪ .‬נראה לחדש כי עבודת ה' אינה‬ ‫הפיתוי במו ידיו ובחוסר שמירה על גבולותיו‪.‬‬ ‫שלמה אלא אם כן האדם מכניס גם את היצר הרע לתוך עבודתו‪ ,‬והדבר‬ ‫הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו חכמת שלמה (פרשת נח) חידד‪ :‬החטא‬ ‫מלמד שהיצר הוא חומר גלם שניתן להמיר לאנרגיה של קדושה‪ ,‬כפי‬ ‫ביצר הרע הוא כאשר האדם עצמו מגרה את יצרו ובכך מאבד את‬ ‫שהוא ניתן להמרה לאנרגיה של עבירה‪.‬‬ ‫שליטתו‪ .‬נראה להסביר כי הוא תובע מהאדם דין וחשבון על אובדן‬ ‫בגמרא במסכת סוכה (דף נב ע"א) נאמר‪ :‬עתיד הקב"ה להביאו ליצר‬ ‫האחריות; הווידוי הוא קריאת כיוון לאדם שלא שמר על חומת הלב‬ ‫הרע ולשוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים‪ .‬נראה לבאר כי היצר‬ ‫ולא נעל את שערי מחשבתו בטרם יהיה מאוחר מדי‪.‬‬ ‫מופיע בצורות שונות בהתאם למדרגתו של האדם; אצל הצדיקים הוא‬ ‫רבי יעקב מליסא בדרשותיו (לקט ביאורי תפילה בסידור דרך החיים)‬ ‫נראה כהר גבוה שקשה לכבשו‪ ,‬ואצל הרשעים כחוט השערה‪ .‬מכאן‬ ‫ביאר‪ :‬כי הווידוי אינו רק על מעשים‪ ,‬אלא על כך שהאדם עצמו חיפש‬ ‫למדנו כי היצר מקבל את גודלו ואת כוחו מהיחס של האדם אליו‪ ,‬ומי‬ ‫מקום ליצר להיכנס בו‪ .‬נראה לבאר כי הוא מלמדנו שהאחריות על‬ ‫שמזלזל בו ואינו מכין לו מקום בלב‪ ,‬עלול למצוא את עצמו נלכד בחוט‬ ‫החטא מתחילה עוד בשלב הכנת הקרקע; כאשר האדם יוצר סביבה‬ ‫השערה בלי שהרגיש‪.‬‬ ‫נוחה ליצר‪ ,‬הוא נושא באחריות לתוצאות שתבואנה בעקבותיה‪.‬‬ ‫בגמרא במסכת יומא (דף לח ע"ב) נאמר‪ :‬בא לטמא פותחין לו‪ .‬נראה‬ ‫בעל יושר דברי אמת (ליקוטים) הביא בשם הזוהר הקדוש (פרשת‬ ‫להסביר כי חז"ל מגלים את הסוד הגדול‪ :‬היצר אינו פורץ דלתות‬ ‫תצוה)‪ :‬היצר הרע הוא כשליח המלך‪ ,‬המנסה את בנו אם יעמוד‬ ‫סגורות בכוח‪ .‬הוא זקוק לפעולה אנושית ראשונית‪ ,‬לאותה פתיחה של‬ ‫בניסיון‪ .‬נראה לחדש כי אם נבין שהיצר הוא שליח שעושה את עבודתו‪,‬‬ ‫הלב או של הדמיון מצד האדם‪ ,‬כדי להיכנס‪ .‬מכאן שהאחריות‬ ‫הרי שכשחטאנו‪ ,‬פעלנו לא רק נגד הבורא אלא אף נגד שליח המלך‪,‬‬ ‫הראשונה מוטלת על האדם‪ ,‬שכן הוא זה שקובע אם יהיה ליצר פתח‬ ‫בכך שלא הבנו את מטרת הניסיון ונפלנו בפח שהכנו לעצמנו‪.‬‬ ‫כניסה‪.‬‬ ‫מדברי האחרונים אנו למדים שחטא זה הוא עמוק ומהותי‪ ,‬שכן הוא‬ ‫בגמרא במסכת הוריות (דף י ע"ב) נאמר‪ :‬גדולה עבירה לשמה ממצווה‬ ‫חושף מצב שבו האדם אינו רק קורבן לנסיבות‪ ,‬אלא יוצר אקטיבי של‬ ‫שלא לשמה‪ .‬נראה לחדש כי חז"ל מציבים כאן את האפשרות שהיצר‬ ‫הפיתוי‪ .‬הווידוי מאפשר לאדם לחזור לשורש‪ ,‬להכיר באחריותו‬ ‫הרע עצמו יהפוך למשרת של מטרה גבוהה‪ ,‬בתנאי שהאדם הוא‬ ‫האישית ולשאוף לחיים שבהם הוא השולט על פתחי ליבו ומחשבותיו‪.‬‬ ‫השליט ולא הנשלט‪.‬‬ ‫נבוא אל דברי גדולי ההוגים והמפרשים שבדורות האחרונים‪ ,‬אשר‬ ‫נראה לבאר כי חז"ל מלמדים אותנו שהיצר הוא שליח נאמן של ה'‬ ‫העמיקו להבין כי השאלה בדבר האחריות לחטא היא המפתח להבנת‬ ‫לבחון את עמידתנו‪ .‬כאשר אנו מתוודים "על חטא שחטאנו לפניך‬ ‫החירות האנושית בעולם שבו היצר הוא חלק מההוויה‪ :‬הגאון רבי‬ ‫ביצר הרע"‪ ,‬אנו בעצם מודים בכך שלא רק שנכשלנו‪ ,‬אלא שלא‬ ‫אברהם יצחק הכהן קוק בספרו עין איה (ברכות פרק ט‪ ,‬פסקה כט)‬ ‫השכלנו להבין את תפקידו של היצר ולא ידענו להציב לו את הגבולות‬ ‫ביאר‪ :‬כי היצר הרע אינו כוח זר שנוחת על האדם‪ ,‬אלא כוח המצוי‬ ‫הנדרשים‪ ,‬ובכך הפכנו כוח שנועד לבנייה לכוח של הרס‪.‬‬ ‫בתוכנו וממתין להכרעתנו‪ .‬נראה לחדש כי לשיטתו‪ ,‬כאשר אדם‬ ‫נבוא אל דברי הראשונים‪ ,‬אשר העמיקו לנתח את הדינמיקה שבין הלב‬ ‫מתוודה על חטא שחטא ביצר הרע‪ ,‬הוא בעצם מכיר בכך שהיצר הוא‬ ‫האנושי לבין התעוררות היצר‪ ,‬וביארו כיצד האחריות לחטא טמונה‬ ‫חומר גלם שניתן להמי ר לאנרגיה של קדושה‪ .‬האחריות היא עלינו‪ :‬אם‬ ‫לעיתים קרובות בהכנה מוקדמת של האדם‪ ,‬ולא רק ברגע הנפילה‬ ‫לא השכלנו להפוך את כוחות הנפש למגמה של קדושה‪ ,‬הרי שנתנו‬ ‫בפועל‪ :‬רבינו בחיי אבן פקודה בספרו חובות הלבבות (שער יחוד‬ ‫להם דרור להפוך לחומרי עבירה‪.‬‬ ‫המעשה‪ ,‬פרק ה) ביאר‪ :‬כי האדם נכשל פעמים רבות לא מחמת פיתוי‬ ‫מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (דברים‪ ,‬סימן עא) ביאר‪ :‬כי‬ ‫חיצוני‪ ,‬אלא מחמת תאוות ליבו המבקשות לעצמן תענוגות מדומים‬ ‫המסורות על הכשלון העצמי ביצר הרע הן כלי עזר להבנת תפקידנו‬ ‫גם ללא הסתה גלויה‪ .‬נראה לחדש כי הוא מדגיש שחופש הבחירה‬ ‫בעולם‪ .‬נראה להסביר כי הוא מדגיש שאין אנו לומדים את עומק‬ ‫מתחיל במקום שבו האדם בוחר אם להזין את דמיונותיו או למקד את‬ ‫הווידוי כדי לשנן היסטוריה‪ ,‬אלא כדי לקבל השראה והדרכה‪ .‬כאשר‬ ‫מחשבותיו בעבודת הבורא; החטא מתחיל בהסכמה פנימית שקטה‪.‬‬ ‫אנו מתוודים על יצר הרע‪ ,‬אנו נדרשים לשאול את עצמנו‪ :‬היכן פתחתי‬ ‫הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ו‪ ,‬הלכה ג) ביאר‪ :‬כי על האדם מוטלת‬ ‫את הדלת למקומות שהיו עלולים להפיל אותי‪ ,‬וכיצד אני יכול להציב‬ ‫החובה לכוון את נטיותיו הטבעיות אל דרך האמצע‪ ,‬ולא להניח להן‬ ‫גבולות ברורים יותר לעתיד?‬ ‫לפרוץ גדר‪ .‬נראה להסביר כי לפי הרמב"ם‪ ,‬החטא אינו רק מעשה‬ ‫הגאון רבי שלמה וולבה בספרו עלי שור (חלק ב‪ ,‬מאמר על תפילה‬ ‫נקודתי‪ ,‬אלא תוצאה של הזנחת הנטיות הפנימיות‪ ,‬וממילא האחריות‬ ‫וביטחון) ביאר‪ :‬כי אדם צריך להרגיש שהוא מהלך בתוך סיפור אלוהי‬ ‫מוטלת על האדם שבחר שלא לרסן את טבעו בטרם יתגבר עליו‬ ‫שבו הבחירה היא המרכז‪ .‬נראה לחדש כי הוא מלמדנו ששמות‬ ‫החטא‪.‬‬ ‫החטאים בווידוי הם תמרורים בתוך הסיפור הזה‪ .‬כשם שאדם מזמין‬ ‫רבנו יונה בספרו שערי תשובה (שער א‪ ,‬אות יט) ביאר‪ :‬כי החטא‬ ‫את היצר אל ליבו על ידי מחשבות לא רצויות‪ ,‬כך כל פעולה שלנו‬ ‫מתחיל במחשבות הלב‪ ,‬אף בלא מעשה ועל ידי יצר חיצוני כלל‪,‬‬ ‫צריכה להיעשות מתוך תודעה שאנו סוללים נתיב לקדושה או חלילה‬ ‫ושמירת המחשבה היא עיקר החובה‪ .‬נראה לבאר כי הוא מבקש‬ ‫להפך‪ .‬הוא דורש מאיתנו לחיות בתודעה שכל מקום שאנו דורכים בו‬ ‫מאיתנו להבין שהאדם הוא שומר על פתח ליבו‪ ,‬ואם הניח למחשבות‬ ‫הוא זירה של עדות על ה' או על הפניית עורף לרצונו‪.‬‬ ‫זרות להיכנס‪ ,‬הוא נחשב כמי ששיתף פעולה עם היצר עוד לפני שקרה‬ ‫הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות ברכות‪ ,‬סימן‬ ‫דבר‪.‬‬ ‫רכח) ביאר‪ :‬כי דברי רבותינו בדרשותיהם על היצר הרע הם תורה‬ ‫בעל ספר החינוך (מצווה שע"ד) ביאר‪ :‬על איסור לא תתורו אחרי‬ ‫שלמה המאירה את הדרך‪ .‬נראה לבאר כי הוא מבקש להדגיש את‬ ‫לבבכם – שאין לאדם להביא את עצמו לידי הרהור אסור‪ ,‬כי הרהור‬ ‫החשיבות של דבקות במסורת אבות; גם כאשר אנו מרגישים שהיצר‬ ‫מביא לידי מעשה‪ .‬נראה לחדש כי הוא קושר את האיסור להרהור עם‬ ‫חזק מאיתנו‪ ,‬האמת התורנית היא המדריכה אותנו להבין שבידינו‬ ‫האחריות המוסרית של האדם; המצווה היא על המניעה‪ ,‬על הריחוק‬ ‫הכוח לבחור‪ .‬הווידוי על יצר הרע הוא הזדמנות ללימוד מוסר והנהגה‪,‬‬ ‫מהמקומות והמחשבות שיעוררו בו יצר רע‪ ,‬שכן זהו כלי העבודה‬ ‫המרכזי של האדם‪.‬‬ ‫משגילינו שהיצר הוא פרי יצירתנו הפנימית‪,‬‬ ‫והמסורת היא הכלי המדויק ביותר להבנת האמת הזו שהבחירה נתונה‬ ‫גילינו בו זמנית את כוחנו לשנות‪ .‬כפי שאנו‬ ‫תמיד ביד האדם‪.‬‬ ‫בונים את הניסיון במו מחשבתנו‪ ,‬כך בכוחנו‬ ‫נראה לבאר מדברי גדולי הדור כי הם ראו בווידוי על יצר הרע הזמנה‬ ‫לפרק אותו‪ .‬כשאדם מתוודה ביום הכיפורים‪,‬‬ ‫מתמדת לחיבור אל השורשים ואל האחריות‪ .‬הם מלמדים אותנו כי‬ ‫הוא אינו רק מבקש מחילה על מה שקרה‪,‬‬ ‫העולם שבו אנו חיים אינו דומם‪ ,‬אלא הוא מלא ברמזים המכוונים‬ ‫אלא הוא מכריז על מרידה בנטיות‬ ‫אותנו אל דרכי השליטה על הנפש‪ .‬התביעה המוסרית הנובעת מכך‬ ‫שהשתלטו עליו‪ .‬הוא אומר לבוראו‪ :‬הלב‬ ‫היא לחיות חיים של משמעות ‪ ,‬שבהם כל אדם מרגיש שהוא נושא‬ ‫הזה‪ ,‬שעד עתה הוליד תאוות זרות‪ ,‬עומד‬ ‫באחריות למחשבותיו‪ ,‬וכל הכרעה שלו מוסיפה עוד לבנה בבניינה של‬ ‫כעת לרשותך‪ .‬היצר שהיה לי לאויב‪ ,‬יחזור‬ ‫עדות ישראל בעולם‪.‬‬ ‫להיות לי לעבד‪ ,‬כוח עזר שידחוף אותי בעוצמה אל עבר הטוב‪.‬‬ ‫נראה ליישב את השאלה המנקרת‪ :‬מדוע ה' ברא עולם שבו הנפש כה‬ ‫חשופה לפיתויים שהיא יוצרת בעצמה? התשובה נעוצה ברצון‬ ‫האלוקי להעניק לאדם את המתנה הגדולה מכולן – השותפות‪ .‬הקב"ה‬ ‫אינו חפץ במלאכים עובדים‪ ,‬אלא בבני אדם הבוחרים‪ .‬הניסיון שאנו‬ ‫יוצרים בתוך קרבנו הוא שדה האימונים הגדול‪ .‬שם‪ ,‬במקום שבו‬ ‫המחשבה צלולה או מעורפלת‪ ,‬שם נמדדת האמת שלנו‪ .‬השליחות של‬ ‫היצר היא לא להפיל אותנו‪ ,‬אלא להקפיץ אותנו מדרגה‪ .‬כל פיתוי‬ ‫שדחינו בלבנו‪ ,‬כל דמיון שקיצצנו במחשבתנו‪ ,‬הוא לבנה נוספת בבניין‬ ‫האישיות שלנו‪ .‬העמידה מול היצר הפנימי היא הדרך להפוך מבשר‬ ‫נבוא אל התרגום של הסוגיה המורכבת הזו אל מציאות החיים וההלכה‪,‬‬ ‫ודם למלאך המהלך בארץ‪.‬‬ ‫כדי לעמוד על ההשלכות המעשיות של ההבנה כי לעיתים האדם הוא‬ ‫נראה להסביר כי הווידוי הזה הוא תהליך של התפכחות‪ .‬אנו משילים‬ ‫האדריכל של ניסיונותיו‪ :‬א‪ .‬באחריות אישית בהרהורי הלב‪ :‬הידיעה‬ ‫מעלינו את מסכת הקורבן ומביטים במראה‪ .‬המבט הזה‪ ,‬כואב ככל‬ ‫שהווידוי "על חטא שחטאנו ביצר הרע" מכוון לעיתים אל היצר שאנו‬ ‫שיהיה‪ ,‬הוא תחילת התיקון‪ .‬כשאדם לוקח אחריות מלאה‪ ,‬הוא מפסיק‬ ‫עצמנו עוררנו‪ ,‬מטילה עלינו חובה לנהל משמעת עצמית על עולמנו‬ ‫להאשים את העולם‪ ,‬את הנסיבות או את "היצר"‪ .‬הוא מתחיל לעבוד‪.‬‬ ‫הפנימי‪ .‬נפקא מינה היא שאין האדם יכול להסתתר מאחורי תירוצים‬ ‫הוא לומד לסגור את השערים שדרכם נכנסה הרוח הזרה‪ ,‬ולפתוח‬ ‫של "היצר אנס אותי"; עלינו להכיר בכך שגם הרהור של "אילו הייתי‬ ‫לרווחה את שערי הנשמה לאור הגדול‪ .‬החטא "ביצר הרע" הופך אפוא‬ ‫במקום פלוני הייתי עושה" הוא חטא הדורש תיקון‪ ,‬משום שהוא פותח‬ ‫להזדמנות הנדירה ביותר לפגוש את הקב"ה בנקודת האמת‪ ,‬שם‪,‬‬ ‫פתח שאין צורך לפתוח‪.‬‬ ‫במקום שבו האדם מכיר בחולשתו ובוחר בטוב מתוך עוצמה וגבורה‬ ‫ב‪ .‬בשמירה על סביבת הניסיון‪ :‬אם אנו מתוודים על הזמנת היצר‪ ,‬עלינו‬ ‫פנימית‪.‬‬ ‫לתרגם זאת להלכות מעשיות של הרחקה מן המקומות המגרים‪ .‬נפקא‬ ‫נבוא אל נבכי הנפש הפועמת‪ ,‬אל אותו מרחב שבו האדם פוגש את‬ ‫מינה שחובה על האדם להגביל את חשיפתו למדיה‪ ,‬לאינטרנט או‬ ‫עצמו ואת הבורא‪ ,‬ונבין כיצד התובנה על היצר הרע הופכת מכאב של‬ ‫לחברה שעלולה להוות קרקע פורייה לניסיונות שאינו מוכן להם‪.‬‬ ‫חטא למנוף של התעלות אישית‪ .‬נראה להסביר כי החיבור לאדם‬ ‫ההלכה מחייבת אותנו לא להביא את עצמנו לידי ניסיון‪ ,‬והווידוי מחדד‬ ‫בנקודה זו הוא החיבור אל הכנות‪ .‬אדם שחי בשקר עצמי‪ ,‬הטוען תמיד‬ ‫שהאחריות היא למנוע את הופעת היצר עוד לפני שהוא מופיע‪.‬‬ ‫שהיצר הרע הוא ה"אחר" שדחף אותו לפי תהום‪ ,‬חי חיים של אשליה‪.‬‬ ‫ג‪ .‬בחינוך הצעירים‪ :‬כשם שאנו מתוודים על הבאת היצר‪ ,‬כך עלינו‬ ‫הוא נותר לעולם במקום של חוסר אונים‪ .‬אולם‪ ,‬ברגע שהאדם אומר‬ ‫להנחיל לדור הבא את תודעת "סגירת הדלתות"‪ .‬נפקא מינה שאין‬ ‫בכנות‪" :‬אני הוא זה שפתחתי את הפתח"‪ ,‬הוא עובר מסטטוס של אדם‬ ‫לחנך רק ל"לא תעשה" (הימנעות ממעשה)‪ ,‬אלא לחנך ל"לא תדמה" –‬ ‫נרדף לסטטוס של אדם לוקח אחריות‪ .‬זהו החיבור החם והעמוק‬ ‫לימוד כיצד לנקות את הדמיון ואת המחשבה ממצבים שעלולים‬ ‫ביותר לנשמה – ההכרה בכך שכל האורות וכל החושך מתחילים‬ ‫להוביל לנפילה‪ .‬הקניית מיומנויות של בקרה פנימית היא השקעה‬ ‫במקום אחד‪ ,‬בלב האדם עצמו‪ .‬החיבור הזה אינו מוביל לייאוש‪ ,‬אלא‬ ‫קריטית בחינוך‪.‬‬ ‫לשחרור; ברגע שזיהיתי את מקור הניסיון‪ ,‬זיהיתי גם את הדרך לצאת‬ ‫ד‪ .‬בעבודת התשובה‪ :‬הבנת התפקיד של היצר כשליח של ה' משנה את‬ ‫ממנו‪.‬‬ ‫צורת הוידוי‪ .‬נפקא מינה שבעת הוידוי ביום הכיפורים‪ ,‬האדם אינו רק‬ ‫נראה להוסיף כי החיבור לאדם מתבטא ביכולת להפסיק לחיות "על‬ ‫מתחרט על פעולה רעה‪ ,‬אלא גם מתבייש בכך שלא השכיל להבין‬ ‫אוטומט"‪ .‬לעיתים‪ ,‬אדם נגרר אחרי הרהורים מתוך הרגל‪ ,‬מתוך‬ ‫שהיצר נועד לבחון אותו‪ ,‬ובמקום זאת הפך אותו לשותף לחטא‪ .‬זהו‬ ‫שעמום או מתוך מחסור בתוכן‪ .‬הוא לא עוצר לשאול‪ :‬האם המחשבה‬ ‫וידוי שנובע מתוך הכרה בגדלות התפקיד שניתן לאדם‪.‬‬ ‫הזו שלי היא? האם אני חפץ בה? הוידוי מלמד את האדם להיות ערני‪.‬‬ ‫ה‪ .‬בשימוש בכוחות הנפש‪ :‬אנו למדים שיש לאדם כוח להפוך את היצר‬ ‫הוא הופך את האדם לשומר על סף ביתו‪ .‬הוא מבין שכל רגע שבו הוא‬ ‫לעזר‪ .‬נפקא מינה שבעת שהאדם חש התעוררות של יצר‪ ,‬עליו לנסות‬ ‫בוחר להפנות את המחשבה למקום של אהבת ה'‪ ,‬של חסד‪ ,‬או של‬ ‫להסיט את האנרגיה הזו – לא להדחיק אותה‪ ,‬אלא לרתום אותה‬ ‫לימוד תורה‪ ,‬הוא רגע שבו הוא מונע מהיצר להיכנס‪ .‬החיבור לאדם‬ ‫לעבודת ה'‪ .‬הידיעה שהאדם הוא זה שמגרה את היצר נותנת לו גם את‬ ‫כאן הוא העצמה – אתה אינך קנה רצוץ המנושב לכל רוח‪ ,‬אלא בעל‬ ‫הכוח לרסן אותו ולהפוך אותו לכלי לבניית המידות‪.‬‬ ‫הבית על עולמך הפנימי‪.‬‬ ‫נראה לבאר מכאן שהחיים שלנו הם שליחות שבה כל רגע של מחשבה‬ ‫נראה לבאר כי ההנהגה הנפשית הנלמדת מכאן היא הנהגת ה"ערנות‬ ‫וכל החלטה על מקום הימצאנו הם בעלי משמעות קריטית‪ ,‬והבחירה‬ ‫הקדושה"‪ .‬האדם לומד לפתח מבט מחדש על חלומותיו‪ ,‬על תקוותיו‬ ‫היא תמיד בידינו‪.‬‬ ‫ועל דמיונותיו‪ .‬הוא לומד לסנן את המידע הנכנס לנפשו לא רק מתוך‬ ‫נבוא אל עומק הסוד הגנוז במילות הווידוי המפעימות‪ ,‬וננסה לפענח‬ ‫חובה הלכתית‪ ,‬אלא מתוך אהבה עצמית – אהבת הנשמה שרוצה‬ ‫כיצד נפש האדם – המהלכת בין שמיים לארץ – הופכת להיות יוצרת‬ ‫להישאר טהורה‪ .‬הוידוי הזה הופך למעין "מראה מלוטשת" שבה‬ ‫של גורלה‪ ,‬וכיצד מתוך השבר הגדול של החטא‪ ,‬צומחת ההבנה‬ ‫האדם רואה את עצמו‪ ,‬לא כפי שהוא נראה כלפי חוץ‪ ,‬אלא כפי שהוא‬ ‫שהאדם הוא בעל הבית על עולמו הפנימי‪ .‬נראה לבאר כי היצר הרע‬ ‫באמת בתוך הרהורי ליבו‪ .‬זהו חיבור שיוצר ענווה‪ ,‬כי הוא מציב אותנו‬ ‫אינו כוח מיתולוגי חיצוני המגיח מן האופל כדי להחריב‪ ,‬אלא הוא‬ ‫מול האמת העירומה שלנו‪ ,‬אך הוא גם יוצר ביטחון‪ ,‬כי הוא מראה לנו‬ ‫בבואה של האנרגיה הפנימית הטמונה באדם‪ .‬כל נפש נבראה עם מגוון‬ ‫שגם במקומות הכי נמוכים שבהם פתחנו פתח‪ ,‬השער עדיין נשאר‬ ‫אינסופי של רצונות‪ ,‬תשוקות וכיסופים‪ .‬האנרגיה הזו‪ ,‬בבסיסה‪ ,‬היא‬ ‫בידינו‪.‬‬ ‫טהורה וקדושה; היא הדלק המניע את האדם ליצור‪ ,‬לאהוב‪ ,‬להתפלל‬ ‫המשמעות העמוקה היא שהאדם לומד לראות בכל יום הזדמנות‬ ‫ולהתעלות‪ .‬אולם‪ ,‬כאשר האדם מסיט את מבטו מן התכלית האלוהית‬ ‫ליצירה חדשה‪ .‬אם אתמול פתחתי פתח רחב מדי ליצר‪ ,‬היום אני סוגר‬ ‫ומניח לקרני הרצון להתפזר אל השוליים‪ ,‬שם‪ ,‬בפינות החשוכות של‬ ‫אותו‪ .‬אם אתמול נתתי לדמיון להשתולל‪ ,‬היום אני מכוון אותו אל‬ ‫הלב‪ ,‬האנרגיה הזו מקבלת צורה של פיתוי‪ .‬הווידוי על היצר הרע הוא‬ ‫הטוב‪ .‬הוידוי אינו סוף פסוק אלא התחלה של חיים מלאי משמעות‪.‬‬ ‫ההכרה המרה והמתוקה כאחד‪ :‬אני הוא האדריכל‪ .‬אני הוא זה שהזין‬ ‫האדם לומד למצוא את האור הפנימי גם כאשר הוא מזהה את הצללים‬ ‫את המפלצת הזו בדמיונותיי‪ ,‬אני הוא זה שהעניק לה את כוחה מתוך‬ ‫שלו‪ ,‬מתוך ידיעה שהקב"ה חפץ בלב הבוחר בו‪ ,‬בלב שלם‪ ,‬בלב שבוחר‬ ‫חוסר עירנות ורפיון רוחני‪.‬‬ ‫להיות האדון של מחשבותיו‪ .‬האדם הופך להיות אדם שחי מתוך‬ ‫נראה להוסיף כי יש כאן עומק של חסד אלוקי‪ .‬דווקא העובדה שהאדם‬ ‫אחריות גדולה‪ ,‬אדם שהולך בדרך של ישרות וצניעות לא רק כי כך‬ ‫הוא האחראי‪ ,‬מעניקה לו את המפתח לגאולה‪ .‬אילו היינו נשלטים בידי‬ ‫כוח זר‪ ,‬היינו קורבנות חסרי ישע‪ ,‬לכודים במאבק שאין בו מנצח‪ .‬אך‬ ‫לדעת שחייו אינם מקריים ואינם חסרי משמעות‪ .‬כאשר אדם בוחר‬ ‫צריך‪ ,‬אלא כי הוא מבין שהלב שלו הוא המשכן‬ ‫לחיות ביושר‪ ,‬בחסד ובגבורה רוחנית‪ ,‬הוא מוכיח לעולם כולו שיש‬ ‫של השכינה‪ ,‬וראוי שיהיה שמור וטהור‪.‬‬ ‫אלוקים שנוכח בכל פינה בבריאה‪ .‬המוסר הזה הוא השקעה ארוכת‬ ‫נבוא אל עומק המוסר הנלמד מתוך ההכרה כי‬ ‫טווח בבניית המודעות האלוקית בעולם‪ ,‬שבו כל יהודי הוא סלע יציב‬ ‫האדם הוא השותף הישיר בעיצוב עולמו‬ ‫של אמת בתוך ים של תהיות‪.‬‬ ‫הפנימי‪ ,‬ונראה כיצד תובנה זו מציבה רף מוסרי‬ ‫נבוא אל סיום עיוננו‪ ,‬ונלקט את התובנות המעשיות והנפשיות שנוכל‬ ‫של אחריות עליונה ושליחות נשגבת‪ .‬נראה‬ ‫לאמץ אל ליבנו מתוך המבט העמוק על הווידוי‪ :‬הראשונה היא כי‬ ‫לבאר כי המוסר של הווידוי על היצר הרע אינו‬ ‫האחריות לחיינו הפנימיים היא כוח ולא נטל; הידיעה שאנו אלו‬ ‫מסתכם בשמירה על חוקים חיצוניים‪ ,‬אלא‬ ‫שפותחים את השערים ליצר הרע מעניקה לנו את השליטה לסגור‬ ‫בתביעה ליושרה פנימית מוחלטת‪ .‬אם אדם‬ ‫אותם‪ .‬השנייה היא הזהירות במחשבה; אדם לומד שכל הרהור של‬ ‫מבין שהוא זה שיוצר את הניסיון בלבבו‪ ,‬הרי‬ ‫חטא‪ ,‬גם אם לא הגיע למעשה‪ ,‬הוא כתיבה על לוח ליבו‪ ,‬ועלינו‬ ‫שכל מחשבה היא פעולה מוסרית לכל דבר‪.‬‬ ‫להקפיד לנקות את הדמיון ממחשבות שאינן מובילות לקדושה‪.‬‬ ‫אדם שחי בתודעה זו אינו יכול להרשות לעצמו "לחלום בהקיץ" על‬ ‫השלישית היא הראייה האמונית של הניסיון; עלינו לראות בכל‬ ‫דב רים שאינם הגונים‪ ,‬שכן הוא מבין שכל דמיון כזה הוא בניין של‬ ‫התעוררות של יצר לא רק אויב‪ ,‬אלא הזדמנות לשליחות אלוקית‪,‬‬ ‫תרבות רעה בנפשו‪ .‬המוסר כאן הוא מוסר של שקיפות פנימית; אדם‬ ‫לתרגם את האנרגיה הזו למעשים טובים ולשימוש בכוחות הנפש למען‬ ‫שמעז להתוודות על כך לפני בורא עולם‪ ,‬הוא אדם שבוחר לחיות חיים‬ ‫עבודת הבורא‪.‬‬ ‫של אמת‪ ,‬שבהם אין פער בין מה שהוא מציג כלפי חוץ לבין מה‬ ‫עיקר העניין‪ :‬עיקר העניין בשאלה האם אנו אשמים ביצר הרע או‬ ‫שמתחולל בחדרי ליבו‪.‬‬ ‫שהוא האשם‪ ,‬מתבהר מתוך דברי חכמינו וגדולי הדורות‪ ,‬כי הווידוי על‬ ‫נראה להוסיף כי יש כאן שיעור מוסרי עצום ביחס לעצמנו ולאחרים‪.‬‬ ‫חטא שחטאנו ביצר הרע אינו הודאה על כך שנפלנו במלכודת‬ ‫ההבנה שאנו האחראים לפתחים שפתחנו ליצר‪ ,‬מחסנת אותנו מפני‬ ‫חיצונית‪ ,‬אלא על כך שהפכנו שותפים להקמתה‪ .‬האמת המרה‬ ‫האשמת העולם בכישלונותינו‪ .‬אדם שאינו מאשים את הסביבה‪ ,‬את‬ ‫והמרוממת כאחד היא‪ ,‬שלעיתים רבות אנו אלו שיוצרים את הניסיון‬ ‫הנסיבות או את "היצר" כגורם חיצוני‪ ,‬אלא לוקח אחריות מלאה‪ ,‬הוא‬ ‫בדמיוננו‪ ,‬בבחירותינו החברתיות‪ ,‬ובהפקרת מחשבותינו‪ ,‬ובכך אנו‬ ‫אדם שמפתח חוסן נפשי אדי ר‪ .‬המוסר הזה אינו ממוטט את האדם‬ ‫"מזמינים" את היצר הרע למקום שבו הוא לא היה מגיע ללא רשותנו‪.‬‬ ‫תחת כובד האשמה‪ ,‬אלא מרומם אותו למדרגה של מי שבוחר בטוב‪.‬‬ ‫גדולי הדורות‪ ,‬כגון השל"ה הקדוש והאליה רבה‪ ,‬לימדונו כי זהו חטא‬ ‫הוא מלמד אותנו כי המוסר אינו גזירת גורל‪ ,‬אלא בחירה מתמשכת –‬ ‫עמוק שדורש התבוננות פנימית כנה‪ ,‬שכן הוא נוגע לשורש הבחירה‪.‬‬ ‫בחירה בכל רגע מחדש להיות נאמן לטוב הגנוז בתוכנו‪.‬‬ ‫ביו ם הכיפורים‪ ,‬אנו ניצבים ומכירים בכך שהאחריות היא שלנו; אין אנו‬ ‫נראה להסביר כי ההכרה שגאולת ישראל והבנייה הרוחנית הן צורך‬ ‫קורבנות של כוח זר‪ ,‬אלא עובדי ה' המחויבים לשמור על חומות ליבנו‪.‬‬ ‫גבוה‪ ,‬מחייבת אותנו לאחריות גדולה גם כלפי החברה‪ .‬אדם מוסרי‬ ‫כאשר אנו מכירים בכך‪ ,‬החולשה הופכת למנוף‪ ,‬והווידוי הופך לצעד‬ ‫באמת דואג שהסביבה שלו‪ ,‬המילים שלו וההשפעה שלו יהיו כאלה‬ ‫ראשון בדרך לבניית עולם פנימי טהור ואמיתי‪ ,‬שבו כל מחשבה וכל‬ ‫שלא יפתחו פתחים ליצר אצל אחרים‪ .‬אנו נעשים שומרים אלו של‬ ‫כוח משמשים לבניית מלכות שמים על האדמה‪.‬‬ ‫אלו‪ .‬זהו מוסר של נצחיות‪ ,‬שבו האדם מוותר על רגעים של הסחת‬ ‫העולם שסביבנו והלב שבתוכנו הם מרחב אחד של בחירה‪ ,‬שבו כל‬ ‫דעת כדי לוודא ששם שמים לא יתחלל‪ ,‬ושהמרחב שבו הוא פועל‬ ‫פעולה קטנה היא כתיבה בספר החיים‪ .‬הווידוי ביום הכיפורים הוא‬ ‫יישאר נקי ומואר‪.‬‬ ‫העדות לכך שאנו מבינים את גודל שליחותנו‪ ,‬ושאיננו מוותרים‬ ‫המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא מצפן של עדות ושל שליחות‪ .‬אנו‬ ‫לעצמנו‪ ,‬אלא שואפים לשמור על הלב נקי מכל פיתוי שיצרנו במו‬ ‫נדרשים לחיות מתוך תודעה שהעולם הוא מרחב של פעולה אלוקית‪,‬‬ ‫ידינו‪ ,‬כדי להיות כלי טהור ומואר לעבודת הבורא יתברך‪.‬‬ ‫ושאנו השותפים לה‪ .‬זהו מוסר שמעניק לאדם כוח אדיר – החירות‬ ‫‪ .1‬נבואת משה רבינו – מדוע בחר לפתוח בגשם כבד ולא בטל רך?‬ ‫‪ .2‬האם באמת קשה יותר לגדל תינוק בארץ ישראל מאשר מטע עצום של זיתים? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫‪" .3‬בניו ובנותיו" ואיך אפשר להסתיר פנים מהם‪ ,‬האם כדי שלא לראות את רעתם או כדי שלא להענישם?‬ ‫‪ .4‬האם אפשר להיענש על מה שעוד לא נעשה? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫‪ .5‬אין קטגור נעשה סניגור שעון זהב או משקפיים מוזהבות האם מותרים ביום הדין? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫‪ .6‬מי זה בא מאדום מי יכריע את המלכות האחרונה‪ ,‬נקמת ה' סוד הגאולה האחרונה‪.‬‬ ‫‪ .7‬למה אנו אומרים בתפילת שמונה עשרה "מחיה מתים" לפני "רופא חולים"?‬ ‫‪ .8‬אדם שגר בחו"ל האם יש עניין שיהיה לו בבית קופסא עם עפר מארץ ישראל? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫‪" .9‬לא יניחוהו להיפטר" מה טמון במחשבת העם האם אפשר למנוע את גזירת שמים?‬ ‫‪ .10‬כי לא דבר ריק האיום והבשורה שבפסוק‪ ,‬האותיות נסתרות סוד ה"סם" שבגימטרייה‬ ‫הלימוד בעלון וכל דברי התורה לרפואת‬ ‫אאמו״ר יצחק בן ליזה הי"ו‪ .‬יוסף בן מזל הי״ו‪ ,‬מרת דבורה בת ברכה תח״י‪ ,‬מרת יפית בת מזל תח״י‬