גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

גיליון מספר599 : פרשת האזינו שבת תשובה שנת תשפ"ז
אי אפשר לעשות תשובה פרשיות פרשיות
אחת האשליות של עשרת ימי תשובה היא שאפשר לתקן את החיים באמצעות כמה תיקונים נקודתיים ,בעוד שהמבנה שהוליד את הכישלונות נשאר
כשהיה .האדם מצטער על שכעס ,אך אינו משנה את סדר היום שהפך אותו לקצר רוח .הוא מתחרט על הזמן שבזבז ,אך משאיר לידו את כל מה ששואב
את זמנו .הוא מבקש מחילה ,אך ממשיך להקשיב באותה חצי אוזן שפגעה באנשים הקרובים אליו .החרטה אמיתית ,אך היא מטפלת בפרי ולא בשורש.
לכן עלול האדם להתוודות מדי שנה על אותם חטאים ,רק בשמות ובנסיבות אחרות .המעשים נראים כפרשיות נפרדות ,אולם לעיתים כולם נכתבו מתוך
שורש פנימי אחד שלא תוקן.
בציווי על כתיבת שירת האזינו אומרת התורה (דברים לא ,יט)" :ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" .אף שהפסוק
מזכיר את השירה ,חז"ל למדו ממנו את מצוות כתיבת ספר התורה כולו .רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם משנה תורה (הלכות ספר תורה ז ,א) פוסק" :מצות
עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו ,שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה ,כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו ,לפי שאין
כותבין את התורה פרשיות פרשיות" .שירת האזינו אינה יכולה להיכתב לבדה ,מפני שמשמעותה נולדת מתוך התורה כולה .היא קשורה לברית ,למצוות,
לחסדי ה' ,לחטאי ישראל ,לתוכחה ולגאולה .מי שמבקש להחזיק את השירה בלי הספר ,מחזיק מילים אך מאבד את הסיפור שהעניק להן את משמעותן.
ברובד המוסרי מונח כאן יסוד גדול לשבת תשובה :גם את הנפש אי אפשר לתקן פרשיות פרשיות .הכעס בבית ,חוסר הסבלנות בכביש ,הרדיפה אחר
כבוד ,הקושי בתפילה והבריחה אל המסך אינם בהכרח תקלות נפרדות .ייתכן שהם ענפים של שורש אחד :חיים ללא מנוחה פנימית ,צורך בשליטה ,פחד
מפני חוסר ערך או לב שאיבד את מרכזו .אם נגזום ענף אחד אך נשאיר את השורש ,יצמחו אותם פירות במקום אחר .משום כך אין הרמב"ם מסתפק בכך
שהשב יחדל מן העבירה המסוימת .בין דרכי התשובה הוא מונה את ההתרחקות מן החטא ואת השינוי הרחב של צורת החיים ,עד שהאדם "משנה מעשיו
כולן לטובה ולדרך ישרה" (הלכות תשובה ב ,ד) .תשובה עמוקה אינה רק החלטה שלא לשוב על המעשה ,אלא בירור של הדרך שהביאה אליו.
בסופה של שירת האזינו אומר משה לבני ישראל" :שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום ...כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם" .לא די
לשמוע את הדברים .צריך לשים אליהם את הלב .ולא לחלק מן הדברים ,אלא "לכל הדברים" (דברים לב ,מו-מז) ,מפני שהתורה אינה מבקשת לקבל
פינה בחיי האדם ,אלא לחבר את כל חלקי חייו לאמת אחת .רבי שלמה יצחקי ,רש"י ,מבאר" :לא לחנם אתם יגעים בה ,כי הרבה שכר תלוי בה ,כי הוא
חייכם" (שם) .התורה אינה תוספת לחיים ,אלא הכוח המעניק להם אחדות ,כיוון ומשמעות .זוהי השאלה הגדולה של שבת תשובה :לא רק על איזה חטא
עלינו להתוודות ,אלא איזה חוט מחבר בין החטאים .לא רק מה עשינו ,אלא איזו צורת חיים הולידה את המעשים .לא רק איזו קבלה נקבל לקראת יום
הכיפורים ,אלא מה צריך להשתנות בתוכנו כדי שהקבלה תישאר גם לאחר שקולו של החזן יידום.
מן השער הזה נפתח גיליון השבוע .המאמר הראשון מעמיד במרכז את מצוות כתיבת ספר התורה ושואל מדוע ציווי שנאמר על שירת האזינו מחייב
לכתוב את התורה כולה .מה עומד מאחורי הקביעה שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות ,ומה היא מלמדת על אדם המבקש לבחור אילו חלקים מן
התורה להכניס לחייו ואילו להשאיר בחוץ? משם עובר העלון אל המילים "ברוך הוא וברוך שמו" .מדוע היו שנמנעו מלאומרן ,וכיצד נקשר מנהג המבוסס
על הפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו" לחשש הלכתי מפני הפסק ואף לפרשה היסטורית מימי השבתאות? האם אות אחת ,וי"ו הנאמרת או
נשמטת ,עשויה לשנות את משמעותו של ביטוי שלם? המאמר הבא חודר אל סודן הפנימי של אותן מילים .מה מתרחש בנפש כאשר אדם שומע את שם
ה' ומצטרף אל הברכה? מתי הדיבור נעשה שותפות בקידוש השם ,ומתי דווקא השתיקה מבטאת יראת שמים גדולה יותר? כאן נפגשות ההתלהבות
המבקשת לפרוץ בשבח וההלכה המלמדת שגם לרגש קדוש דרושים גבולות ועיתוי .לאחר מכן אנו נכנסים אל השחור שבעין ומגלים בתוכו דמות אדם
זעירה .מדוע נקרא האישון בשם זה ,והאם יש ממש בטענה שאפשר היה לזהות רוצח באמצעות הדמות האחרונה שנותרה בעיני הנרצח? מאחורי השאלה
החריגה מסתתר בירור על גבולותיה של ראיה משפטית ועל המראות הנכנסים דרך העין ונחקקים בנפש .בהמשך ניצב העלון מול הפסוק המטלטל:
"לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת" .האם ייתכן שקיומם של ישראל ברגעי הדין תלוי במה שיאמרו אויביהם?
מדוע חילול שמו של הקב"ה נעשה טענה להצלת ישראל ,ומה מלמד הדבר על הקשר שבין גורל העם לבין גילוי מלכות ה' בעולם? המאמר האחרון נוגע
בלב הווידוי ביום הכיפורים ושואל :מי אשם באמת ,היצר הרע או האדם עצמו? מדוע אנו מתוודים "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" ,והרי לכאורה
כל חטא נעשה בהשפעתו? האם היצר פורץ אל האדם מבחוץ ,או שלעיתים האדם עצמו פותח לו את הדלת ומכין את הקרקע לנפילתו?
בסיום מופיעות עשר שאלות קצרות שנועדו להצית את הסקרנות ולפתוח צוהר אל סדרת הספרים "גם לנשמה מגיע אוכל" .האם אפשר להיענש על
מעשה שעדיין לא נעשה? האם שעון זהב או משקפיים מוזהבים מעוררים ביום הדין את הכלל "אין קטגור נעשה סניגור"? מדוע אומרים "מחיה מתים"
לפני " רופא חולים"? והאם ראוי לאדם המתגורר בחוץ לארץ להחזיק בביתו עפר מארץ ישראל? התשובות המלאות לשאלות אלו נמצאות בסדרת
הספרים "גם לנשמה מגיע אוכל".
גיליון האזינו ושבת תשובה מזמין אותנו לאסוף מחדש את חלקי חיינו :את התורה שאנו לומדים ,המילים שאנו אומרים ,המראות שאנו מכניסים לעינינו
והפתחים שאנו פותחים בנפש .כי תשובה שנשארת לאחר יום הכיפורים אינה רגע בודד של התרגשות ,אלא חיים שחזרו להיות ספר אחד ,שלם ומחובר
לפני ה'.
אין כותבין פרשיות -סוד האריגה השלמה של התורה
לסהדו בבני ישראל .הוא מדגיש את חובת הלימוד וההנחלה ,שמצוות יש רגעים שמילים אחרונות נחרטות בלבבות
הכתיבה היא רק תחילתה של הדרך ,והמשכה הוא בשימה בפי הילדים, לנצח .משה רבנו ,ערב מיתתו ,רגע לפני שהוא
כדי שהתורה תהיה חיה וקיימת בפי העם. נפרד מעם ישראל ,מוסר להם את הציווי
נראה לבאר כי כל המפרשים הללו סוללים לפנינו נתיב אחד :הכתיבה האחרון .השמש נוטה מערבה ,מאירה באור
אינה מטרה בפני עצמה ,אלא היא הכלי המאפשר את החיבור הבלתי זהוב-עמוק את יריעות המשכן ,והרוח הלוהטת
אמצעי של כל יחיד אל התורה ,כשהאיסור לכתוב פרשיות פרשיות של המדבר שותקת כלא הייתה .משה רבנו
הוא הביטוי המוחשי לכך שאין בתורה חלקים מיותרים או חלקים עומד בלב המחנה ,ידו מונחת על מגילת הספר
משניים ,אלא היא אריג אחד שכל אות בו מחזיקה את רעותה. שנחתמת ברגעים אלו ממש ,ודמעותיו
נבוא בשערי הגמרא והתלמוד ,המקורות שמהם יונקים אנו את עומק מרטיבות את הקלף .הוא אינו מוסר עוד מצווה
ההבנה של תורה שבעל פה ,המאירים לנו את הדרך שבה התורה צריכה פרטית ,עוד הלכה הנידונה בבית דין ,אלא ציווי
להיכתב ולהימסר ,ומתוך דברי חכמים נראה כיצד הדין של כתיבת מהדהד ,חותם של נצח :ועתה כתבו לכם את השירה הזאת .האוויר
התורה כולה ללא חלוקה אינו רק דין טכני בספר סופרים ,אלא יסוד טעון ציפייה ,רעד עובר בין העומדים ,שכן הם מרגישים שאין זו כתיבה
רוחני המלמד על שלמותה הבלתי ניתנת לפירוק של תורתנו הקדושה. טכנית של ד יו על גבי עור ,אלא אריגה של נשמת ישראל לתוך נצחיות
בגמרא במסכת סנהדרין (דף כ"א ע"ב) ביארו :וכתבו להם את השירה התורה .השירה הזאת – שירת האזינו – היא עדות ,היא חותמת הברית
הזאת – מלמד שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות .הגמרא בין ישראל ובין אביהם שבשמים .אך דוקא מתוך הדרמטיות של רגע
לומדת מן הפסוק בפרשתנו שכשם שהשירה היא חלק מהתורה ,כך זה ,מתוך ההוד והנורא של הפרידה ,מתעוררת השאלה הגדולה
כל התורה כולה צריכה להיכתב כחטיבה אחת ללא קיטוע ,והדברים המנקבת את הלב :מדוע השירה הזאת? הרי התורה שלמה היא! ואם
עמוקים שהרי השירה הזו הכתובה בתורה היא ,וממנה למדנו שספר הכתוב מדבר על שירה אחת ,מדוע הרמב"ם וחז"ל ,מתוך עומק
תורה אינו אוסף של פרשיות המחוברות זו לזו ,אלא יחידה אחת ההלכה ,פירשו שהמצווה כוללת את כתיבת כל התורה כולה? האם
שלימה של דבר ה' ,ואין אנו יכולים לפרק את המכלול לחלקים. שירת האזינו היא השער שנפתח אל תוך כל המרחב כולו? האם אנו
רש"י (שם) ביאר :אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות – שמא יבוא נושאים בלבנו שירה ,או שמא את האריג כולו? השאלה הזו מלווה
לטעות ולעשותה כספר מדרשות שאין בו קדושת ספר תורה ,או שמא דורות ,מחפשת מנוח בתוך המילים ,מבקשת לדעת :מהו סוד האריגה
יחסרו בה אותיות .הוא מלמדנו שגדר הכתיבה אינו רק בתוכן ,אלא שבה לא ניתן לכתוב פרשיות פרשיות ,אלא רק את התורה כולה,
בקדושת הצורה ובשלמות המסגרת ,כדי שלא יפחת ערכה של התורה חטיבה אחת של אור?
בעיני הלומד ויראה בה ספר מדרשים בלבד ולא את דבר ה' החקוק על נבוא כעת לבירור היסוד המקראי המונח בבסיס הסוגיה ,אל המילים
הקלף ,וממילא כל הנהגת הספר תורה תשתנה ותפגע בקדושתה הקדושות שמהן אנו למדים את מצוות הכתיבה ,ומתוך עיון בפסוקים
המיוחדת. נראה כיצד הם פותחים לפנינו את השער אל עומק ההלכה והבנת היחס
תוספות (שם) חידשו :שמה שאמרו אין כותבין פרשיות פרשיות ,היינו בין השירה לבין התורה השלמה .הפסוק המרכזי שסביבו נסובה
אפילו אם כותב את כולן ,דחייב לכתוב את כולן בבת אחת על סדר הסוגיה מופיע בפרשתנו :ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה
הפרשיות ,שלא יכתוב פרשה אחת ואחר כך יחזור לכתוב פרשה אחרת. את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני
הם מבארים כי השלמות נדרשת לא רק בכמות אלא ברצף ובסדר ישראל (דברים לא ,יט) .הפסוק מציב בפנינו ציווי ישיר לכתוב את
המקודש ,כי התורה היא חטיבה אחת שלמה שאין בה מוקדם ומאוחר, השירה ,אך בבואנו לעמוד על פשר המצווה ,מתגלה לעינינו כי השירה
אלא סדר אלוהי שצריך להישמר בכתיבה ,ואין לערער את מבנה הרצף איננה עומדת לעצמה ,אלא היא ארוגה בתוך התורה כולה ,ומכאן אנו
הזה. למדים כי הציווי כולל את כל התורה.
בתלמוד ירושלמי במסכת מגילה (פרק ג הלכה א) הובא :כתבו לכם, רש"י (שם) כתבו לכם את השירה הזאת – מלמד שמצוה על כל אחד
מכאן אמרו מצוה על כל אחד ואחד לכתוב ספר תורה .התלמוד מבאר ואחד מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו ,שאין כותבין את התורה
את חובת הכתיבה כמצווה אישית המוטלת על כל יהודי ,ומתוך כך אנו פרשיות פרשיות .רש"י מבאר בדבריו את יסוד המצווה ,ומדגיש כי
למדים שכשם שהתורה ניתנה לכלל ישראל ,כך היא מונחת גם על השירה היא אמתלת המצווה לכתיבת הספר כולו ,שכן אי אפשר לחלק
כתפיו של כל יחיד ויחיד ,וכל אחד מחויב להוציא אל הפועל את קיומה את התורה לקטעים ,אלא היא חייבת להיכתב כחטיבה אחת שלימה,
בעולם על ידי כתיבת הספר ,המבטא את שייכותו האישית לתורה ,ואין וזהו שורש הדין שאין כותבין אותה פרשיות פרשיות.
הפרט יכול להשתחרר מהחובה הזו על ידי כך שסומך על ספרי רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :השירה הזאת – היא שירת האזינו,
הציבור. והיא תהיה לעד על ישראל לדעת כי השם עשה את כל הרעות האלה
נבוא אל היכלם של הראשונים ,עמודי התווך של תורתנו ,אלו אשר עליהם .הוא מדגיש בדבריו את תפקידה של השירה כעדות נצחית
בכוח תבונתם האדירה עיצבו את מסגרות ההלכה והעניקו לנו את להשגחת השם ,ובכך הוא מניח את היסוד להבנה שהכתיבה אינה
הדרך בה נצעד ,מתוך התבוננות חודרת בכל תג ותג ובכל מילה פעולה טכנית אלא יצירת עדות חיה בתוך הבית היהודי.
שנכתבה על ידי גדולי הדורות ההם .מרן רבנו משה בן מימון כתב רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (שם) ביאר :כי אמת הוא שהכתוב מדבר
בספרו משנה תורה (הלכות ספר תורה פרק ז הלכה א) :מצות עשה על בשירת האזינו ,אבל הכתובים נדרשים שאין כותבין את התורה פרשיות
כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה לעצמו ,שנאמר ועתה כתבו לכם פרשיות ,והשירה הזאת הכתובה בתורה היא ,וממנה למדו רבותינו
את השירה הזאת ,כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו .הוא מצות כתיבת ספר תורה שלם .הרמב"ן עומד על האיזון המופלא שבין
מעמיד את הלכת הכתיבה כחיוב אישי מוחלט על כל יחיד ,ומדגיש כי הפשט המצביע על השירה לבין הדרש הלמדני ,ומלמדנו כי התורה
הכתיבה חייבת להיות של כל התורה ,שהרי אין כותבים אותה פרשיות אינה נחלקת ,וכל חלק שבה מחייב את קבלת השלם.
פרשיות ,והחיוב הזה הוא הוכחה לכך שהתורה איננה פיקדון ציבורי הספורנו (שם) ביאר :שתהיה השירה הזאת לעד – שתהיה עדות מוכנת
בלבד אלא נחלה אישית שכל אחד צריך לרכוש במו ידיו. שתזכירם בצר להם לשוב אל ה' ,והיא תהיה סיבה שישובו .הוא מדגיש
רבי יעקב בעל הטורים ביאר בספרו טור (יורה דעה סימן רע) :מצות את כוחה של השירה לעורר את הנפש בתקופות של משבר וגלות ,ולכן
עשה על כל איש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו ,ואפילו הניחו לו חובת הכתיבה נועדה להבטיח שהתורה והעדות הזו יהיו מצויות ביד
אבותיו ספר תורה ,מצוה לכתוב משלו ,כדי שיהיה לכל אחד ספר תורה כל יהודי ויהודי ,נגישות וקרובות ללב.
מוכן לפניו ללמוד בו ,שאין עיקר המצוה רק הנחת הספר אלא הקריאה הכלי יקר (שם ) ביאר :מה שאמר כתבו לכם את השירה הזאת ,רצה
בו .הוא מוסיף רובד מעשי לדין ,ומלמד ששלמות הספר תלויה לומר שתכתבו את כל התורה ,שהיא שירה ,על דרך שנאמר שיר ידידי
בנגישותו ללומד ,שכן ספר שאין הוגים בו אינו ממלא את תכלית לכרמו .הוא מוסיף עומק פנימי בכך שהתורה כולה נקראת שירה ,ועל
הכתיבה כראוי ,והצורך בכתיבה אישית נובע מהשאיפה להפנים את כן הציווי לכתוב את השירה הוא ציווי על יופי התורה ושלמותה,
התורה כקניין פרטי של האדם. שאינה נפרטת לחלקים שונים אלא היא מנגינה אחת גדולה של
בספר החינוך חידש (מצוה תרי) :משרשי המצוה כדי שתהיה לכל איש קדושה.
מישראל ספר תורה מוכן בביתו ,כי ברוב הבית יהיו לו ספרים ויהיה אונקלוס (שם) תרגם :וכען כתובו לכון ית שירתא הדא .התרגום שומר
רגיל לקרות בהם ,ועל ידי כך יבוא ללמוד תורה ויראת שמים .הוא על לשון הפסוק ,ומתוך כך אנו למדים שגם במעבר לארמית ,השירה
מעמיק את הטעם לכתיבה ככלי חינוכי ,המבטיח שהתורה תהיה נשארת כגרעין המרכזי שממנו נבנית המצווה הגדולה של הכתיבה,
נוכחת בבית ,זמינה וקרובה ,ומתוך כך שהאדם ירבה לעסוק בה המחברת את העם אל דבר השם.
בטבעיות ,וזהו סוד החיבור העמוק בין הכתיבה המעשית לבין בניין התרגום יונתן (שם) הוסיף :וכען כתובו לכון ית שירתא הדא ותלפון
האישיות של הלומד. יתהון לבני ישראל תאלפון יתהון בפומהון בדיל דתהוי לי שירתא הדא
המצווה על ידי קניית ספרי לימוד והחזקת רבי שלמה בן אדרת ביאר בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן שכ"ד) :כי אין
תלמידי חכמים ,שכן תכלית כתיבת הספר האדם יוצא ידי חובת המצוה במה שמשתתף בכתיבת ספר תורה לבית
היא עסק התורה ,וכל המביא לידי עסק הכנסת בלבד ,אלא צריך ספר לעצמו ,כדי שתהיה התורה מונחת
התורה הרי הוא כאילו כותב את התורה בביתו כנר תמיד .הוא קובע כי ההתמסרות הציבורית אינה מחליפה
עצמה .הוא הרחיב את המושג כתיבה לכל את האחריות הפרטית ,אלא על האדם ליצור לעצמו מרחב של תורה
פעולה של הקמת תורה בעולם ,ובכך הוא בתוך דל"ת אמותיו ,וזוהי הדרך שבה התורה הופכת להיות חלק
פתח את המצווה לכל יהודי באשר הוא ,שכן מנשמתו של האדם באופן בלתי נפרד.
העיקר הוא שהתורה תהיה חקוקה בלב נבוא אל אוצרותיהם של גדולי האחרונים ,אשר פרסו בפנינו את
ומצויה ביד. משנתם העמוקה ואת הכרעותיהם ההלכתיות ,מתוך התבוננות דקה
מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן ל"א) ביאר :כי עומק בכל פרט ופרט מדיני כתיבת ספר התורה והשלכותיהם לדורות .הט"ז
העניין בכתיבת ספר תורה אינו רק בתוצאה הסופית של ספר מונח, (יו"ד סימן רע ס"ק ב) כתב :שהמצוה נמשכת גם כאשר אדם משתתף
אלא בתהליך שבו התורה נקנית בלב האדם .הכתיבה יוצרת קשר חי בהדפסת ספרי תורה או לומד מספרים שנכתבו על ידו ,כי עיקר
וקיים שבין הלומד לבין דברי השם ,ובזה הוא הסביר מדוע אי אפשר המצוה היא שתהיה התורה בידו ללמוד בה ,וכל שכן אם משתדל
לצאת ידי חובה בירוש ה בלבד ,שהרי כל אחד חייב לעבור את תהליך בלימודו ומתוך כך הספר נכתב .הוא מלמדנו כי דגש המצווה אינו
הקניין הזה בעצמו ,כדי שהתורה לא תהיה נחלת אבות בלבד אלא מצטמצם אך ורק למעשה היד הטכני של הסופר ,אלא למטרה הנעלה
נחלה פרטית של כל בן ובן. של עיסוק בתורה ,וכל פעולה המקרבת את התורה אל שולחנו של
הלומד הופכת לחלק מקיום הציווי המקודש.
הש"ך (יו"ד סימן רע ס"ק א) חידד :שהחיוב הוא דווקא בכתיבה ממש
של ספר תורה כשר ,ולא די בלימוד מתוך ספרים מודפסים .אולם עם
זאת ,אם עוסק בכתיבת חומשים או ספרים אחרים כדי ללמוד בהם ,יש
בכך תוספת מצוה ,אף שאין זה פוטר את עצם החיוב של ספר תורה.
הוא מבחין בחדות בין קיום המצווה המהותי בספר תורה כשר לבין
הערך העצום של ספרי הלימוד הנלווים ,ומציב גבול ברור בין השניים
כדי שלא תתבטל חובת התורה כפי שנמסרה לנו מדורי דורות.
החתם סופר (יו"ד סימן רע) ביאר :את מצות כתיבת ספר תורה בדורו,
כאשר כמעט כל ספרי התורה עומדים בארון ואין היחיד לומד בהם.
הוא העלה את שיטת הרא"ש שהמצוה היא למעשה גם כתיבת ספרי
הלימוד הנדרשים לאדם ,ולכן כאשר אדם קונה ספרי הלכה ותלמוד
ופירושים הרי הוא מקיים מצו ת עשה זו .הוא פורץ גדר בראייתו
המעשית ,ומורה לנו כי התורה אינה נועדה לפאר ולהדר בארון בלבד,
אלא להיות כלי עבודה חי ונושם בידי כל איש מישראל ,וכל פעולה
המביאה תורה זו ללימוד היא גולת הכותרת של המצווה.
נבוא כעת לתרגם את עומק הסוגיה למציאות חיינו ,אל הנפקא מינות הפרי מגדים (משבצות זהב יו"ד סימן רע ס"ק א) הדגיש :שהמצוה
המעשיות העולות מתוך מצוות כתיבת ספר תורה ,ואת האופן שבו אנו כוללת גם את בנו של אדם ,שנאמר ולמדה את בני ישראל שימה
צריכים לנהוג ביום-יום .נפקא מינה ראשונה היא ביחס לעצם קיום בפיהם .המצוה נועדה להבטיח את מסירת התורה מדור לדור ,ולכן
המצוה בדורנו .אדם שואל את עצמו :האם עליי לכתוב ספר תורה כשר כאשר אדם כותב ספר תורה או דואג להדפסת ספרי לימוד לבניו ,הרי
על ידי סופר סת"ם ,או שמא רכישת ספרי לימוד מספקת? למדנו כי זה בכלל המצוה .הוא רואה בחיוב הכתיבה אחריות הורית רחבה ,שבה
לדעת השולחן ערוך והפוסקים המכריעים ,מצוות כתיבת ספר תורה האדם אינו דואג רק לעצמו ,אלא בונה את התשתית הרוחנית עבור
היא כתיבת ספר תורה כשר .אולם ,בדורנו ,רבים מן האחרונים מורים הדור הבא ,מתוך הבנה שהמשכיות התורה היא התכלית האמיתית של
שגם רכישת ספרי לימוד וגמרא נחשבת לקיום המצווה ,שכן התכלית הכתיבה.
היא הלימוד .לפי זה ,אדם שאין בידו ממון לכתוב ספר תורה שלם, בשו"ת בנין ציון (חלק א סימן ט) כתב :שמכיוון שבזמננו הדפסת
יעשה ככל יכולתו לרכוש ספרים שילמד בהם עם בניו ,ובכך יקיים את הספרים מרובה ,וכל אחד יכול לקנות ספרי קודש ללימודו ,עיקר
יסוד המצווה בזמננו. המצוה היא לדאוג לכך שיהיו ספרים מצויים לכל אחד ,וזהו תחליף
נפקא מינה שניה היא האם מצות כתיבת ספר תורה היא מצוה אישית לכתיבת ספר תורה אישי .הוא נותן לנו הדרכה ישרה כיצד לקיים את
על כל יחיד ויחיד או שמא אפשר לקיימה בשותפות .אף שחיוב המצווה בעולם המודרני ,שבו הנגישות לספרים השתנתה ,ומנחה
הכתיבה מוטל על כל אחד ,הרי שבדורנו ,כאשר כתיבת ספר תורה אותנו להעדיף את מה שמביא תועלת מוחשית ללימוד התורה בפועל
כרוכה בהוצאות מרובות ,נהגו רבים להשתתף בכתיבת ספר תורה על פני היצמדות טכנית למסורת כתיבה שאינה משיגה את מטרתה
ציבורי .יש להעיר כי לדעת רוב הפוסקים החיוב הוא על כל אחד בפני כיום.
עצמו ,ולכן גם אם יש לו חלק בספר תורה שנכתב בציבור ,אין זה פוטר נבוא בשערי היכלם של גדולי הדורות האחרונים ,אשר תורתם כמים
אותו לגמרי .עם זאת ,מי שתורם ומשתתף באופן משמעותי ,הרי יש קרים על נפש עייפה ,והם המאירים לנו את נתיבות התורה בדורנו,
בכך קיום מסוים של המצווה ,אך ראוי לכל אדם לשאוף שתהיה לו גם מתוך מבט רחב ומעמיק בדרכי העבודה ובחלוקת התפקידים
ספרייה פרטית של ספרי קודש שיוכל להגות בהם בכל עת. המקודשת ,מבלי לעשות סלקציות אלא מתוך אחדות התורה .החזון
נפקא מינה שלישית היא בשאלה האם מי שירש ספר תורה מאבותיו אי ש (יורה דעה סימן קס"ג) ביאר :כי מצות כתיבת ספר תורה תלויה
מקיים בזה את המצוה או שחייב לכתוב משלו .הגמרא במסכת בהיותו ספר תורה כשר לכתחילה ,ואף שבזמננו עיקר הלימוד הוא
סנהדרין (כ"א ע"ב) קובעת במפורש :אפילו הניחו לו אבותיו ספר בספרים מודפסים ,אין בזה הפקעה של מצות כתיבת ספר תורה ,אלא
תורה ,מצוה לכתוב משלו .נפקא מינה זו נוגעת בלב ליבו של האדם; זו מצוה שנוספה לכלל ישראל .הוא הדגיש שאין בזה סתירה ,אלא
אל לו להסתמך על מה שקיבל בירושה .הכתיבה האישית היא שיוצרת הרחבה של יריעת הקדושה – חובת הכתיבה קיימת ,והתועלת של
את הקשר החי והבלתי אמצעי בין האדם לתורה ,ולכן גם מי שזכה ספרי הלימוד קיימת אף היא ,והאדם צריך לשאוף לאחוז בזה וגם מזה
לספר תורה בירושה ,מצווה עליו להוסיף ,לחדש ,או לרכוש ספרים אל תנח ידו.
נוספים שיהיו מיוחדים לקניינו האישי. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט יו"ד סימן
נפקא מינה רביעית נוגעת לבעלי ממון התומכים בהדפסת ספרים כ"ד) חידש :כי בזמננו אנו ,מצות כתיבת ספר תורה כוללת בתוכה גם
ובהקמת בתי מדרש .לדעת גדולי הפוסקים שהובאו ,תמיכה זו היא השתתפות בהוצאות הדפסת ספרי תורה וספרי קודש עבור הציבור,
חלק מהותי ממצוות כתיבת ספר תורה בזמננו .כאשר אדם דואג שכן זהו כלי מלחמה של תורה להפצתה ברבים ,ומתוך כך אדם יוצא
שהספרים יהיו נגישים לתלמידי חכמים ,הרי הוא כותב אותם בידיו ידי חובת המצווה בשו תפות אמת .הוא האיר את עינינו בכך שהמצווה
ממש ,שכן בלעדי תמיכתו ,הספרים לא היו באים לעולם .זוהי נפקא מתפתחת עם הדורות ,ואינה קופאת על שמריה ,אלא הופכת להיות
מינה עצומה לכל אדם שמחזיק מוסדות תורה ,כי במעשיו אלו הוא מנוע של הפצת אור התורה לכלל ישראל ,כאשר כל יהודי לוקח חלק
מקיים את מצוות הכתיבה באופן הנעלה ביותר. בנשיאת המשא הקדוש הזה.
נפקא מינה חמישית היא ביחס לנשים .אף על פי שמצות כתיבת ספר מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן קמ"ט) חידש :כי
תורה נאמרה בלשון כתבו לכם ,הרי שגם נשים שותפות בחיוב זה .לפי גם מי שאינו בר הכי בכתיבת ספר תורה ממש ,יכול לצאת ידי חובת
הרי הוא כספר תורה שנכתב פרשיות פרשיות ,חסר את השלמות דברי הפוסקים שראו בכתיבה דרך להפצת
הנדרשת כדי להפוך למשכן לשכינה. התורה ולימודה ,גם אישה העוסקת בהדפסת
רבי צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק (אות כ"ה) ביאר :כי אדם צריך ספרי קודש או בקנייתם לביתה ולבניה ,הרי היא
להרגיש בקרבו את כל התורה כולה ,ואין הוא יכול לומר שחלק מסוים בכלל מצוה זו ,שכן היא מביאה לידי כך
מהתורה אינו שייך לו .הביאור הוא שהתורה היא ברית שנחתמה עם שהתורה תהיה נוכחת בבית.
נשמת ישראל ,וכל יהודי נושא בקרבו ניצוץ מכל תרי"ג המצוות .כאשר נצלול אל עומק הרובד הרעיוני ,אל המקום שבו
אדם בוחר להתעלם מחלק מסוים בתורה ,הוא למעשה יוצר חור המעשה הטכני של כתיבת האותיות מתפוגג
בנשמתו שלו ,הוא מנתק את השרשרת המחברת אותו אל הקדושה ומתגלה לפנינו הסוד הגדול של התורה .השאלה
השלמה .השלמות של ספר התורה היא הקריאה לאדם להגיע לשלמות מדוע אין כותבים את התורה פרשיות פרשיות
עם עצמו ,להשלים את החסר ולהיות אדם שכולו אומר תורה. אינה נוגעת רק לדיני סופר סת"ם ,אלא נוגעת
המהר"ל מפראג בתפארת ישראל (פרק נ"ב) ביאר :כי התורה היא צורת לשורש הקיומי של התורה כחטיבה אחת
הנשמה של ישראל ,וכשם שהנשמה אינה ניתנת לחלוקה ,כך התורה שאינה ניתנת לחלוקה .כאן אנו מגלים שהתורה איננה אוסף של ציוויים
כולה היא נשמה אחת .הוא מוסיף ומעמיק כי האדם שמכניס את ומצוות ,אלא יצור חי ,שלם ואורגני ,שכל חלק בו תלוי במשנהו וכל
התורה לתוך חייו ,הופך בעצמו לחלק מהתורה .זהו הסוד הגדול של אות שבו מחזיקה את הבניין כולו .נראה לבאר כי העומק הטמון
הקשר בין האדם לתורה; אין זה קשר בין גוף חיצוני לבין ספר לימוד, באיסור כתיבת התורה פרשיות פרשיות הוא ההכרה שהתורה היא
אלא קשר שבו האדם הופך לספר תורה חי .כשאדם מבין זאת ,הוא שמו של הקב"ה .כשם ששמו של אדם אינו ניתן לחלוקה – הרי אם
מפסיק לחלק את חייו לפרשיות ,והוא מתחיל לראות כל צעד וכל נכתוב רק חלק מהשם ,לא רק שהשם לא יהיה שלם ,אלא שהוא יאבד
פעולה כחלק ממצווה אחת גדולה ושלמה. את משמעותו ואת זהותו – כך גם התורה .כל פרשה ופרשה ,כל סיפור
נמצא שההנהגה המעשית הנובעת מכאן היא פשוטה וחדה :חיים של וכל הלכה ,אינם עומדים לעצמם .הם חלקים בתוך מהות אחת
תורה אינם חיים שיש בהם הפסקות או ימי חול שאינם מקודשים .כשם אינסופית .ברגע שהתורה נכתבת כספר שלם ,היא הופכת להיות כלי
שהסופר נזהר שלא להרים את קולמוסו בצורה שמנתקת את הרצף קיבול לשכינה .לו היינו כותבים אותה פרשיות ,היינו יוצרים פיצול
של האותיות והמילים ,כך עלינו להיזהר מליצור הפסקות בין עבודת בתודעתנו ,היינו מתייחסים אליה כאל ספר חוכמה חיצוני ,כאל ידע
ה' שלנו לבין חיי היום יום .האדם השלם הוא זה שמצליח להוביל את שניתן לקחת ממנו מה שרוצים ולהניח את השאר .אך התורה כולה,
תודעת הקדושה של הלימוד אל תוך המשא ומתן שלו ,אל תוך כספר אחד ,תובעת מאיתנו התמסרות מלאה לכל הווייתה.
שיחותיו עם בריות ,ואל תוך עולמו הפנימי ,ובכך הוא כותב את התורה המהר"ל מפראג ביאר בספרו תפארת ישראל (פרק נ"ב) כי התורה היא
שלו בלבבות ובעולם כולו. צורת הנשמה של ישראל ,וכשם שהנשמה אינה ניתנת לחלוקה וכל
נבוא כעת אל רובד המצפן הפנימי ,אל המקום שבו התורה איננה עוד איבר בגוף חי מכוחה ,כך התורה כולה היא נשמה אחת .הביאור הוא
חוק חיצוני הכתוב על הקלף ,אלא הופכת למערכת ניווט פנימית שהאחדות של התורה היא שמעניקה לה את כוח החיות שלה .אם
המכוונת את האדם בנבכי החיים ,בבחירותיו ,ובשיקול דעתו ,מתוך האדם היה יכול לכתוב את התורה חלקים חלקים ,הוא היה מפרק את
הכרה שכל אדם הוא משכן מהלך שצריך לשמור על שלמותו הפנימית. הקדושה האלוהית שנמצאת בתוכה .הכתיבה השלמה היא הצהרה
רבי ירוחם ליבוביץ בספרו דעת חכמה ומוסר (מאמרים ,חלק ג) ביאר: שהתורה היא מעל הזמן והמקום ,והיא מקיפה את כל מציאות האדם,
כי אדם שאינו פועל בשלמות בעבודת ה' ,הרי הוא כמי שכותב את מן הראשית ועד האחרית.
התורה פרשיות פרשיות ,והפגם אינו רק במעשה הטכני אלא בפיצול ועוד עומק יש בדבר ,כי הנשיאה האישית של הספר ("כתבו לכם") יחד
האישיות שנוצר בקרבו .הוא מלמדנו כי המצפן המוסרי של האדם עם האיסור לחלקו ,מלמדת אותנו סוד גדול על הקשר בין היחיד
דורש ממנו רצף ועקביות ,שכן הנפש היא יחידה אחת ,וכל ניסיון לכלל .כל אחד מישראל נושא את התורה כולה ,ולא רק חלק ממנה.
להפריד בין חלקי החיים – בין הקודש לחול ,בין הלימוד לבין כאשר יהודי כותב ספר תורה ,הוא מעיד על כך שהתורה כולה שייכת
ההתנהגות – יוצר סדקים בבניין הנפש שאי אפשר לאחותם אלא על לו ,ושהוא שייך לכל התורה .אין אדם שיכול לומר "אני שייך רק לחלק
ידי שיבה אל השלמות. הזה של התורה" .השלמות של הספר היא המראה המדויקת לנשמתו
רבי שלמה וולבה בספרו עלי שור (חלק א) ביאר :כי כתיבת התורה של האדם ,שגם היא צריכה להיות שלמה ומתוקנת ,ללא פגם ,ללא
צריכה להיחקק לא רק על הקלף אלא על הלב ,ומי שזוכה לכך הופך חסרון ,וללא העדפות אישיות שגורמות לו להתעלם מחלקים אחרים
בעצמו לספר תורה מהלך ,שאין בו שום חלק שאינו מוקדש לעבודת של דבר ה'.
ה' .הוא מוסיף ומחדד כי המצפן הפנימי של האדם נבנה מתוך אותה נמצא שסוד האריגה הוא בהבנה שהפרטים כולם – סיפורי האבות,
הכרה שהתורה היא חטיבה אחת ,ומי שמקבל על עצמו את עול התורה דיני הנזיקין ,הלכות השבת ,שירת האזינו – כולם משתלבים למנגינה
במלואו ,ללא חיסור וללא קיטוע ,זוכה שהקדושה חודרת אל כל אבריו אחת .כמו בכלי נגינה ,אם יחסר צליל אחד ,המנגינה תישבר .לכן ,הדין
וגידיו ,עד שכל תנועה שלו הופכת למעשה של תורה. המקפיד על שלמות הכתיבה הוא תזכורת תמידית לכך שהעבודה
המצפן המוסרי הנבנה כאן הוא הבנה שחיי האדם צריכים להיות שלנו לפני ה' צריכה להיות שלמה ,ללא פיצולים ,ללא "פרשיות
בנויים כספר תורה כשר ,שבו כל אות ואות תלויה בחברתה ,וכל חלק פרשיות" בלב ובנפש ,אלא בביטול גמור לרצון ה' כפי שהוא מתגלה
מהווה נדבך הכרחי לבניין השלם .אדם שמרגיש את האחריות הזו ,אינו בכל רבדי התורה .זהו המסר המוסרי העמוק ביותר :מי שרוצה
זקוק להטפה חיצונית ,כי המצפן שלו – אותה שאיפה לשלמות להתחבר לתורה ,חייב לקבל אותה כחבילה אחת ,כעולם אחד,
ואחדות – הוא שמנחה אותו בכל צומת דרכים .הוא מבין שכל רגע כשלמות שאין בה שום סדק.
שבו הוא בוחר בטוב ,בכל תחום ובכל הקשר ,הוא רגע שבו הוא מוסיף נבוא כעת אל המעבדה הפנימית של הנפש ,למקום שבו השאלה
אות לספר חייו ,וכל נסיגה או פיצול בנפשו הם בגדר "פרשיות ההלכתית על כתיבת התורה כחטיבה אחת הופכת למראה המשתקפת
פרשיות" שפוגמות בשלמותו המקודשת. בנשמתו של האדם ,ומתוך כך נבין כי כשם שאין כותבין את התורה
זהו המצפן המאפשר לאדם להלך בביטחון גם כשסערות החיים פרשיות פרשיות ,כך אין עובדים את ה' פרשיות פרשיות ,אלא בלב שלם
מאיימות לטלטל את דרכו ,שכן הוא מחובר לאמת שאינה תלויה ובנפש אחת המחוברת כולה לבוראה .השפת אמת (דברים ,שנת
בדבר ,אמת המבקשת את אחדות הנפש והתורה כאחד. תרל"א) חידש :כי כשם שהתורה היא אריג אחד שאינו ניתן לפירוק ,כך
ומכאן אנו לוקחים עמנו תובנות מעשיות לתוך מרקם החיים ,כדי גם נשמת ישראל צריכה להיות שלמה ובלתי מפוצלת בעבודתה .הוא
שהידיעה כי התורה נכתבת כחטיבה אחת תהפוך לכלי עבודה יומיומי מבאר כי הפגם הגדול שעלול להידבק באדם הוא היכולת להפריד בין
המלווה אותנו בכל שעות היממה .ראשית ,בכל בוקר כאשר האדם קם, חייו ,לעבוד את ה' בבית המדרש ולהשאיר את הקדושה מאחור בעת
הוא יכול לומר לעצמו בתודעה בהירה :היום אני כותב פרק נוסף בספר יציאתו לשוק ,או לקיים מצוות מסוימות תוך התעלמות מאחרות.
חיי .כשם שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות ,כך אין לעצב את התורה מלמדת אותנו בכתיבתה השלמה שאין חלק בחיים שהוא מחוץ
החיים בצורה מקוטעת .אין רגע שאינו קודש ,ואין תחום בחיים שאינו לתחום הקדושה ,וכל רגע ורגע חייב להיות משולב בתוך רצף אחד של
שייך לתורה .השאיפה לשלמות דורשת מאיתנו לראות את רצף היום יראת שמים.
כשרשרת אחת של קדושה ,מהתפילה בבוקר ועד המנוחה בלילה, רבי חיים מוולוז'ין בנפש החיים (שער א) ביאר :כי האדם הוא עולם
כשהכל ארוג יחד בספר הזיכרון הפרטי שלנו. קטן ,וכל מה שיש בעולמות העליונים ובתורה הקדושה ,הכל נמצא
שנית ,כאשר אנו עוסקים בחינוך הילדים או בבניית הבית ,עלינו לזכור בתוך נשמתו .המסקנה המוסרית העולה מכאן היא שהאדם צריך
את המסר של אחדות התורה .אין אנו מנחילים לדורות הבאים שברים לשאוף לאחדות פנימית; כשם שהתורה נכתבת באותיות שכולן
של ידע או אוסף של מנהגים ,אלא תורה שלמה ,עולם חי ומלא. מחוברות ומקושרות ,כך על האדם לחבר את כל כוחות נפשו – את
השקעה בלימוד ,בקניית ספרי קודש ובהפיכת הבית למקום של תורה השכל ,את הרגש ,את המעשה ואת המחשבה – לנקודה אחת של אמת.
היא ביטוי להכרה שאין אנו רשאים להגיש לילדינו רק פרשיות אדם המפוצל בדעתו ובליבו ,שחלקים מנפשו אינם מחוברים לתורה,
מאיתנו לקחת אחריות אישית ,לא להסתפק מהחיים ,אלא את השלמות כולה ,מתוך שאיפה שיזכו להיות גם הם
בירושת אבות ,אלא ליצור חיבור חי ובלתי נושאי תורה בעצמם.
אמצעי עם דבר ה' .בכל רכישת ספר ,בכל שלישית ,בכל הנוגע לאחריות האישית ,עלינו להיזהר מהנטייה
שעת לימוד ובכל רצון להוסיף קדושה להישען על ירושת העבר בלבד .כשם שמצוות הכתיבה מחייבת כל
לחיים ,אנו כותבים את ספר חיינו ,הופכים את אדם לכתוב משלו ,כך עלינו לשאוף לחדש ולהוסיף ,לא להסתפק במה
התורה לנשמתנו ומגלים כי אנו חלק מאריג שקיבלנו מהדורות הקודמים .האדם נקרא לגלות את החלק שלו
אחד נצחי ומפואר ,הנפרש מסיני ועד ימינו בתורה ,את האות הייחודית שלו שרק הוא יכול לחקוק ,מתוך מודעות
אלו ,ומחכה שכל אחד מאיתנו יכתוב בו את לכך שספר התורה הפרטי שלו הוא תרומתו הייחודית לנצח ישראל.
חלקו באהבה ובאמונה. עיקר העניין :מצוות כתיבת ספר תורה ,הנלמדת מן הציווי על כתיבת
האדם אינו נדרש להיות מושלם ,אלא להיות שלם – לחבר את כל חלקי השירה ,אינה פעולה טכנית של סופר ,אלא עדות לכך שהתורה היא
חייו לאור התורה הגדול .כל אות שאנו מוסיפים היום בחיבור אישי חטיבה אחת של אור שאינה ניתנת לחלוקה .למדנו כי כשם שאין
לתורה ,היא אות שמבטיחה שהסיפור היהודי שלנו ימשיך להאיר לעד. כותבים פרשיות פרשיות ,כך עבודת ה' של האדם נדרשת לשלמות,
לאחדות ולרציפות ,ללא פיצול בין הלב למעשה .המצוה תובעת
מדוע היו אנשים שנמנעו מלומר ברוך הוא וברוך שמו?
מדברים אלו אנו למדים יסוד עצום בהלכה :אין מדובר בזלזול במנהג כי שם ה' אקרא" – השורש והמנהג לאמירת ברוך הוא וברוך שמו
חלילה ,אלא בהערכה מחדש של סדרי העדיפויות .כאשר המנהג הופך במרחבי התפילה ,בין מילות הקדושה הנשגבות ,נשמעת קריאה
למכשול שעלול לפגוע בחיובים המרכזיים יותר ,כגון חזרת הש"ץ ,הרי המבקשת להאדיר את שם ה' בכל עת ובכל מקום .הפסוק "כי שם ה'
שהגר"א העדיף את הזהירות המופלגת על פני ההידור .יחד עם זאת, אקרא הבו גודל לאלהינו" (דברים לב ,ג) משמש כבסיס איתן למנהג
כאשר התנאים מאפשרים זאת ללא הפסד – הרי שהמנהג המקורי ישראל קדושים לענות "ברוך הוא וברוך שמו" על כל ברכה הנשמעת
והנשגב חוזר למקומו. מפי השליח ציבור .אין זו רק תוספת טכנית ,אלא ביטוי של התבטלות,
נבוא אל התחנה המרתקת בסוגייתנו ,אשר חושפת בפנינו כיצד הערצה והכרת תודה שופעת שאינה יכולה להישאר כלואה בלב ,אלא
מאורעות היסטוריים טראומטיים עלולים להשפיע על המנהג הקדוש חייבת להתפרץ בשבח והודיה.
ולהטיל עליו צללים כבדים :בספר ברוך שאמר (עמ' קי"ד) ,שחיבר אולם ,דווקא סביב מנהג זה ,המיוסד על דברי הראשונים כגון הטור
הכהן הגדול מאחיו רבי ברוך אפשטיין ,הובאה השערה נוקבת מדוע ומרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך ,נתגלעו מחלוקות וחששות .ישנם
היו שהשתדלו להימנע מאמירת ברוך הוא וברוך שמו .הוא מביא מנהגים שונים שנדמה כי הם מתרחקים מהאמירה הזו ,ולעיתים אף
מסורת מקובלת מגדולי ישראל ,כי בימי שבתי צבי ימ"ש ,אותה תנועה נמנעים ממנה במפגיע .האם ייתכן שמנהג המבוסס על קריאת משה
שהסעירה את העולם היהודי והובילה למשבר רוחני עמוק ,דקדקו רבנו יהפוך לשנוי במחלוק ת? מדוע גדולי עולם כדוגמת הגר"א בחרו
תומכיו לומר ברוך הוא ברוך שמו בצורה מסוימת. לעיתים שלא להקפיד על כך ,ומהו הסוד האפל שטמנו בחובם
הסיבה לכך הייתה נעוצה בכך שהביטוי ,כפי שאמרוהו בשיבוש שמועות על שימוש פסול בביטוי זה בימי השבתאות? נצלול אל נבכי
ובהיעדר הוי"ו ,מכוון בגימטריא לשמו של מנהיגם ,הלא הוא שבתי המנהג ,נבין את טעמי ההימנעות ,ונחשוף כיצד גם בפרט הקטן ביותר
צבי ,שערכו המספרי הוא .418מתוך חרדה קדושה מפני השימוש של תפילתנו טמונות השקפות עולם עמוקות וזהירות רוחנית מפני
בשם ה' לצורך עבודה זרה או האדרת דמות אנושית שקרית ,העדיפו עיוותים מסוכנים.
חלק מגדולי ישראל להימנע מן האמירה הזו ,כדי שלא להישמע כמי נבוא אל המקורות הראשונים שייסדו את המנהג הקדוש הזה ,המעניק
שמצטרפים ,ולו בטעות ,לאותו קו מחשבה מסוכן. לכל ברכה תוספת של דבקות ושבח :הטור (או"ח סימן קכד) ביאר:
עם זאת ,מבאר רבי ברוך אפשטיין כי בטור מוזכר המנהג בתוספת ו' – שמעתי מאבא מורי ,הרא"ש ז"ל ,שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה
ברוך הוא וברוך שמו .על פי הבנה זו ,מי שדקדק לומר זאת עם הוי"ו, שומע בכל מקום ,ברוך הוא וברוך שמו .הוא מבסס את המנהג על דברי
התחמק ממילא מן החשבון הגימטריא הנ"ל ,שכן הערך המספרי משה רבנו ,כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ,ומלמדנו שכל שמיעת
משתנה והקצב אינו מהיר כפי שהיה אצל אותם תועים .בכך הראה כי ברכה היא הזדמנות לתת גדולה וכבוד לשם שמים.
המנהג המקורי כפי שה ובא בטור הוא נקי וטהור ,וההימנעות הייתה מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קכד ,סעיף כה) פסק:
רק כגדר מפני הסכנה של אותה תקופה ,ולא משום פגם במנהג עצמו. עונה ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה שהשליח ציבור מברך .הלכה זו
נבוא אל עומק הדיון בטעמי ההימנעות ,ונבחן כיצד מנהג תמים יכול הפכה למנהג רווח בקהילות ישראל ,שכן היא מביעה את השתתפותו
להפוך לזירת מאבק על טוהר האמונה וקדושת התפילה :נראה הפעילה של כל יחיד בציבור בשבח האלוקי הנשמע בבית הכנסת.
להסביר כי ההימנעות של אותם גדולי ישראל לא נבעה חלילה מתוך היסוד העולה מדבריהם הוא שהאמירה אינה מפריעה לברכה ,אלא
חוסר הערכה למנהג ,אלא מתוך רגישות רוחנית עליונה – היכולת היא מהווה השלמה שלה .כאשר אדם שומע ברכה ,הוא אינו רק מאזין
לזהות כיצד כלי קודש עלול להפוך לכלי של חילול ה' .כאשר הציבור פסיבי ,אלא הוא נדרש להוסיף את שבחו שלו ,ובכך הוא הופך לשותף
מבין כי ביטוי מסוים ,קדוש ככל שיהיה ,מנוכס על ידי קבוצה מלא בהמלכת הקדוש ברוך הוא על העולם בכל רגע ורגע.
המבקשת להטות את הלבבות למקום פסול ,הרי שזהירותם של גדולי נבוא אל מנהגו של הגאון מווילנה ,אשר עורר תמיהה רבה בקרב לומדי
הדור להתרחק ממנו הופכת למצווה של ממש .זו אינה בריחה ,אלא ההלכה ,ונבין כיצד שיקול הלכתי צרוף יכול להוביל להימנעות ממנהג
הצבת גבול ברור בין האמת לבין התחפושת שלה. רווח:
נראה להוסיף כי ההבדל הדק בין ברוך הוא ברוך שמו לבין ברוך הוא בספר מעשה רב (הלכות תפילה) הובא מנהג הגר"א שלא להקפיד על
וברוך שמו הוא ביטוי למתח שבין המהות לבין הטכניקה .ההשמטה אמירת ברוך הוא וברוך שמו .הטעם לכך מונח בזהירות מופלגת שלא
של אות הו' יצרה קצב מהיר ,כמעט מכני ,שאפשר לאותם תומכי שבתי לפספס את חזרת התפילה .מאחר שהשליח ציבור אינו ממתין עד
צבי להכניס לתוך המילים את הכוונה הכופרת שלהם .המנהג המדויק שתכלה מפי הציבור האמירה הזו ,הרי שהאומר אותה עלול להפסיד
בתוספת הו' ,כפי שמופיע בטור ,מורה לנו כי העיכוב הקטן הזה בתוך את הריכוז בחזרת התפילה או להפריע לרצף השמיעה הנדרש ,ולכן
הדיבור אינו רק דקדוק לשוני ,אלא הוא מהווה חציצה רוחנית המונעת העדיף הגר"א לוותר על התוספת למען העיקר.
מהמילים להיבלע לתוך חשבונות זרים. בספר מעשה רב השלם (אות י') הובא מכתב יד סינסינטי תיקון חשוב
נראה לבאר כי הלקח המוסרי העמוק מכאן הוא שהתפילה דורשת למנהג זה .שם הובהר שכאשר השליח ציבור אכן ממתין כראוי
ערנות .תפילה אינה רק אמירת מילים מתוך הרגל ,אלא היא עבודה בחתימת הברכה ,גם הגר"א סבר שיש לומר ברוך הוא וברוך שמו ,כפי
עקבית של הלב .כשם שגדולי הדור השכילו לשנות את מנהגם כדי שמוכח מדברי הטור בשם הרא"ש.
להגן על כבוד שמים מפני סכנת השבתאות ,כך גם עלינו לבחון את
נראה להוסיף כי השתיקה או ההימנעות של חלק מגדולי הדור אל מול המילים שאנו מוציאים מפינו ,ולוודא שהן
שיבושים אינה חולשה ,אלא היא עוצמה של שומר חומות .המציאות נקיות מכל כוונה זרה .היראה מפני עיוות השם
הרוחנית רגישה להפליא ,וכפי שהחשמל זורם רק בנתיב הנכון ,כך היא ביטוי ליראת שמים טהורה ,המוכיחה כי
הקדושה זורמת רק בדרכי המסורה .ברגע שזיהו חכמים שנוצר זיהום האדם באמת מתכוון למי שאמר והיה העולם,
בנתיב ,הם העדיפו לעצור את הזרימה כדי לא לאפשר למים עכורים ולא לכל בריה אחרת.
להיכנס אל תוך הצינורות הקדושים .זוהי רמת מודעות שאין בה נבוא אל דברי הפוסקים ,אשר העמיקו בפרטי
פשרות ,שכן היא מבינה שהתפילה היא הצינור שדרכו שואב העולם המנהג וביקשו להבהיר כיצד יש לומר את
את חיותו ,ואם הצינור פגום ,החיות נפגעת. הדברים נכוחה כדי לזכות בתיקון ולא להגיע
נראה ליישב כי הדקדוק בוי"ו הוא למעשה ביטוי לאהבה יתרה .אדם לידי חשש :מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך
שאוהב אינו מדבר בחטף .אדם שמוקיר את המלך אינו משמיט אותיות (או"ח סימן קכד ,סעיף כה) כתב :עונה ברוך
כדי לסיים את דבריו מהר .הטור והרא"ש מלמדים אותנו שמנהג הוא וברוך שמו .פוסקים רבים עמדו על כך
ישראל הוא מנהג של עומק ,של השהיה שמאפשרת ללב לעכל את שהדיוק באמירת הוי"ו הוא לב המנהג .כאשר הטור והשולחן ערוך
גודל המעמד .הוי"ו אינה רק עיצור לשוני ,היא צומת של מחשבה שבה כותבים ברוך הוא וברוך שמו ,הם מורים לציבור כי המילים מחוברות
הלומד עוצר ,מהרהר ,ומחבר את המילים לבורא. אך נפרדות ,מה שמונע את הטשטוש שנוצר באמירה מהירה וחסרה.
נראה להסביר כי ההשערה של בעל התורה תמימה מלמדת אותנו על המשנה ברורה (סימן קכד ,ס"ק פז) ביאר :בשם האחרונים ,שיש
החוסן של המסורה .הנהגה של דור אחד ,שנולדה כגדר לצורך שעה, להקפיד לומר ברוך הוא וברוך שמו בוי"ו ,משום שכך הוא הנוסח
לא הפכה לנורמה כללית ,אלא חזרה למקומה עם המסורה המקורית שנתקבל בישראל מדורי דורות על פי דברי הטור .הוא מדגיש כי לא
של הטור .זהו כוחו של בית המדרש :לדעת מתי להשתמש בכלים של זו בלבד שהנוסח עם הוי"ו הוא המדויק על פי המקורות ,אלא שיש בו
זהירות ,ומתי לחזור ולהשתמש בכלי המקורי ,הטהור והנקי .הלקח גם את השלמות הלשונית והרוחנית המבטאת את ההכרה הכפולה
הוא שהיהדות אינה נבהלת מהתמודדויות ,אלא מתחשלת מהן ,ומתוך בברכת הקדוש ברוך הוא וברכת שמו הקדוש.
המאבק בשיבושים – היא יוצאת מדויקת ,צלולה ושלמה יותר. הראשל"צ הגר"י בילקוט יוסף (הלכות תפילה) ביאר :כי על הציבור
נבוא אל נבכי הנפש ,אל המקום שבו האדם פוגש את התפילה ואת להקפיד לומר את המילים במתינות ובכוונה ,ברוך הוא וברוך שמו ,תוך
המנהגים המלווים אותה ,ונבין כיצד הזהירות בדקדוקי המילים בונה השמעת הוי"ו בצורה ברורה .הוא מוסיף כי מנהג זה ,כאשר הוא נעשה
את עולמו הפנימי של הלומד .נראה להסביר כי החיבור לאדם בנקודה כפי שנוסח בספרי הראשונים ,הוא מנהג יסוד שאין לזלזל בו ,וכל
זו הוא החיבור אל האחריות שעל הלב .כאשר אדם מתפלל ,הוא יוצא חשש שנוצר בעבר בשל גורמים חיצוניים בטל ומבוטל מול המסורה
מהעולם החיצוני ונכנס אל מרחב שבו אין מקום לקיצורי דרך .המאבק הברורה והטהורה של גדולי ישראל.
ההיסטורי על אמירת ברוך הוא וברוך שמו מלמד אותנו שכל הברה הדברים מעלים כי הדיוק בלשון הוא החומה המגנה על האמונה.
שאנו מוציאים מהפה היא בחירה .האדם המודרני ,החי בתוך עולם של הפוסקים מלמדים אותנו כי לא רק הכוונה חשובה ,אלא גם הדיוק
מילים רבות ושטחיות ,נדרש ללמוד מחדש את כוח הדיבור המדויק. במנהג ובנוסח .השמירה על הוי"ו אינה עניין של מה בכך ,אלא היא
החיבור לאדם הוא בידיעה שהדיוק בוי"ו הוא אימון ביכולת שלנו הערובה לכך שהתפילה נשארת טהורה ,מופנית אך ורק כלפי מעלה,
להיות נוכחים ,להיות ערניים ,ולא לתת לעצמנו להיסחף אחרי עיוותים ונקייה מכל כוונה זרה שעלולה הייתה להידבק בה.
או קצבים חיצוניים שאינם שייכים לאמת הפנימית שלנו. נבוא אל התרגום של הסוגיה אל מציאות החיים בבית הכנסת ,כדי
נראה להוסיף כי החיבור לאדם מתבטא ביכולת להתבונן בצללים מבלי לעמוד על ההשלכות המעשיות העולות מן השילוב בין מנהג ישראל
להישאב אליהם .גדולי ישראל שלימדו אותנו להיזהר מהשבתאות ,לא המקודש לבין הזהירות והדקדוק הנדרש :הקפדה על הוי"ו :מתוך דברי
אמרו לנו להפסיק לדבר ,אלא אמרו לנו לדייק .זהו שיעור לכל אחד הפוסקים עולה כי נפקא מינה מפורשת לכל אדם היא החובה לומר
מאיתנו :גם כשיש בחוץ רעשים ,גם כשיש הטיות או כוונות זרות, ברוך הוא וברוך שמו עם הוי"ו .אין לומר זאת במהירות שמשמיטה את
אנחנו לא צריכים להימלט מהמציאות ,אלא להתחזק בדרכנו .החיבור הוי"ו ,לא רק משום שזהו הנוסח המדויק ,אלא כדי להתרחק מכל דמיון
הזה לאדם הוא חיבור של עמידה איתנה :לדעת את המקור ,להכיר את לשיבושים שאירעו בעבר .הדיבור המדויק הוא חלק מהזהירות
המסורה ,ולדבוק בה בדיוק ,בזהירות ובאהבה. הנדרשת בתפילה.
נראה לבאר כי ההנהגה הנפשית הנלמדת מכאן היא הנהגת הלב סדר עדיפויות בתפילה :כפי שהבאנו ממנהג הגר"א ,נפקא מינה
הקשוב .אדם הופך את תפילתו למשמעותית כאשר הוא מבין שכל מעשית היא שכאשר ישנה התנגשות בין אמירת ברוך הוא וברוך שמו
פרט בה הוא מגן .הזהירות מפני שיבושים שנוצרו על ידי זרמים לבין חזרת הש"ץ ,יש להעדיף את הריכוז בחזרה .אם הש"ץ ממשיך
רחוקים היא ביטוי לרגישות של נשמה המבקשת לדבוק בבוראה. בברכותיו ואין לו לציבור אפשרות לענות בנחת מבלי להפסיד שמיעה
החיבור לאדם הוא בהבנה שהאמונה שלנו אינה תלויה בזרמים או ריכוז ,הרי שהגר"א העדיף לוותר על המנהג .משכך ,כל לומד צריך
חולפים ,אלא היא מושרשת בדברי הראשונים והפוסקים .מי שחי כך, לבחון אם בקהילתו הש"ץ ממתין ,ואם לא – עדיף להקשיב לחזרה ולא
בתוך עולם של דיוק וזהירות ,אינו מוצא את עצמו אבוד או מבולבל, לענות.
אלא הוא מנווט את חייו על פי מצפן ברור וטהור. השתתפות אקטיבית בברכות :כפי שלימד הטור ,המנהג נועד להפוך
המשמעות העמוקה היא שהאדם לומד לקחת אחריות על הקשר שלו את היחיד לשותף בהמלכת ה' .נפקא מינה שמי שנמצא בבית הכנסת
עם בוראו .הוא אינו מניח שהכל מובן מאליו ,אלא הוא בודק ,הוא ושומע ברכה ,לא ינהג פסיביות .גם אם ישנו קושי או חשש ,הפתרון
שואל ,והוא מדייק .הוא מבין שגם אם סביבו אנשים נוהגים בדרך אינו התעלמות אלא השתתפות מושכלת ומדויקת .אם הציבור נוהג
מסוימת ,הוא מחויב לאמת שלו ולמסורה של גדולי הדורות .המעבר לומר ,עלינו להצטרף אליהם ביראת כבוד ,תוך הקפדה על הנוסח
מהרגשת מבוכה מול המנהגים למציאות של הבנה עמוקה הוא המעבר המקובל כדי לשוות לברכה את מלוא התוקף הרוחני שלה.
לבגרות רוחנית ,שבה האדם מבין שהדיוק בתפילה הוא הדיוק בחייו חינוך לערנות :ההיסטוריה של ההימנעות מלמדת אותנו נפקא מינה
כולם. חינוכית – אין לקבל שום מנהג או ביטוי מתוך עיוורון .עלינו להיות
נבוא אל עומק המוסר הנלמד מן הידיעה כיצד זהירות בביטויים מודעים למה שאנו אומרים .אם מתעורר חשש שביטוי מסוים קיבל
קדושים מגנה על טוהר האמונה ,ונבחן כיצד הבנה זו מחייבת אותנו משמעות זרה ,התגובה הנכונה היא בירור דקדקני ולא פרישה
לאחריות אישית ומוסרית בכל שלב של העבודה הרוחנית .נראה מוחלטת מהמסורה .הדיוק בוי"ו הוא דוגמה לאופן שבו תיקון קטן
להסביר כי המוסר של התפילה אינו מסתכם רק בטקסט שאנו יכול לטהר מנהג שלם ולהשיב אותו למסלולו הנכון והקדוש.
אומרים ,אלא ביושרה הפנימית שבה אנו ניגשים לקדושה .כאשר אנו נבוא אל עומק המחשבה ,אל הקשר שבין המילה הנאמרת בבית הכנסת
למדים כי מנהג ישראל נוצל לרעה על ידי תנועות כופרות ,אנו מבינים לבין המרחב הרוחני שהיא מייצרת ,כדי להבין מדוע דקדוק במנהג הוא
שהמוסר מחייב אותנו להיות שומרים על מה שמופקד בידינו .אדם תנאי ליצירת קדושה .נראה לבאר כי הביטוי ברוך הוא וברוך שמו הוא
מוסרי אינו יכול להיות אדיש לדרך שבה הוא מבטא את אמונתו; הוא למעשה הגדרה של היחס שלנו לקב"ה :הברכה חלה על העצמיות ,על
מבין שהמילים שהוא משמיע משקפות לא רק את תוכנו הפנימי ,אלא ברוך הוא ,ועל ההתגלות בעולם ,על ברוך שמו .השילוב הזה הוא
גם את מחויבותו לקהילה ולדורות הקודמים .המוסר הזה תובע המבנה של האמונה היהודית – הכרה בבורא הנשגב מכל השגה,
מאיתנו לשמור על הטהרה של מנהגי התפילה מכל כוונה זרה ,מתוך והכרה בהופעת כבודו בתוך המציאות שלנו .כאשר השתבשו הדברים
הכרה שדבר ה' אינו הפקר ואינו נועד לשירותם של אינטרסים בימי השבתאות ,ניסו הכופרים לנתק את השם מהעצם ,ליצור האדרה
אנושיים או כתתיים. למנהיג אנושי דרך הלחשת מילים קדושות .התיקון שביקשו גדולי
נראה להוסיף כי יש כאן שיעור מוסרי עצום בנוגע לענווה והתבטלות. ישראל הוא דווקא בחיבור ,בוי"ו המגשרת ,המחברת בין הדרגות
ההימנעות של גדולי ישראל במצבים מסוימים ,או הדקדוק שלהם ומבהירה שאין כאן אלא אחדות מוחלטת שאין בה מקום לזרים.
בנוסח המקורי ,מלמדים אותנו שהמוסר האמיתי הוא היכולת לומר
בדברי הטור והפוסקים ,כדי לשמור על איני יודע או איני עושה דבר מה אם הוא עלול להוביל לערעור
הקשר הטהור שבין הלב לבין בוראו. האמונה .אנו מפתחים רגישות לכך שאין לנו בעלות על הקודש; אנו
עיקר העניין :עיקר העניין בסוגיה זו ,העולה מקבלים אותו כפי שעבר במסורת ,מתוך ענווה המכירה בכך שהדרך
מתוך דברי הראשונים ופוסקי הדורות ,הוא הנכונה היא הדרך שנסללה על ידי רבותינו .זהו מוסר התובע מאיתנו
שהאמירה ברוך הוא וברוך שמו אינה תוספת להימנע מהתחכמויות ומשינויים שרירותיים ,ולדבוק באמת הפשוטה
שולית ,אלא ביטוי של התבטלות והשתתפות והנאמנה של הפוסקים.
אקטיבית בשבח האלוקי .ההיסטוריה נראה לבאר כי האחריות המוסרית הזו מתבטאת בנאמנות לפרטים
המורכבת של המנהג – המטולטלת בין הקטנים ביותר של הליכות התפילה .המוסר של התפילה מלמד אותנו
השאיפה להאדיר את שם ה' לבין הצורך שלא לזלזל בכלום – לא בוי"ו ,לא במתינות ,ולא בהמתנה לשליח
להישמר מפני השפעות זרות ושיבושים – מלמדת אותנו שבית ציבור .מי שמפתח רגישות לפרטים הללו ,מפתח רגישות גם ליושר
המדרש אינו מנותק מהמציאות .גדולי ישראל השכילו להשתמש מוסרי בחיים הכלליים .הוא מבין שמי שאינו מדייק בדברים שנראים
בזהירות ובדקדוק ,כגון ההקפדה על הוי"ו ועל המתינות ,ככלים טכניים בעבודת ה' ,עלול למצוא את עצמו מזלזל גם ביושר שבין אדם
להבטחת טוהר הכוונה וניקוי התפילה מכל כוונה זרה. לחברו .הדיוק הוא הביטוי החיצוני למשמעת פנימית ,ומשמעת זו היא
התובנה המעשית לכל יהודי היא שהתפילה היא מרחב של יראת כבוד, יסוד המוסר האנושי.
שבו כל הברה נמדדת ונשקלת .איננו רשאים לעשות בתפילה כבתוך המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא מצפן של נאמנות למסורה אל מול
שלנו; עלינו להישמע להוראות הפוסקים ולמסורת הדורות .כאשר רעשי הרקע .כאשר אדם בוחר לחיות מתוך ידיעה שהמנהג הוא גדר
אדם עונה ברוך הוא וברוך שמו במתינות ובדיוק ,הוא מוסיף גדולה המגן על האמונה ,הוא הופך לאדם יציב שאינו נסחף אחרי אופנות או
לאלוקינו ,אך הוא עושה זא ת מתוך ידיעה שהמנהג נועד לקדש ולא טעויות .המוסר הזה אינו מחפש את הנוחות של השינוי ,אלא את
לקלקל .אם הקהילה שבה הוא מתפלל נוהגת באופן שאינו מאפשר העומק של ההמשכיות .אדם כזה ,שחי בתודעה שתפילתו היא שיחה
להקשיב לחזרת הש"ץ ,עליו להעדיף את חובת ההקשבה לחזרה, נקייה וטהורה עם הבורא ,משדר לסביבתו שמוסר חיים אמיתי מתחיל
שהיא לב התפילה בציבור ,כפי שהורה לנו הגר"א. מהמקומות הקטנים ביותר ,בדרך שבה אנו מבטאים את הערצתנו
החיים בבית הכנסת מזמנים לנו הזדמנות יום-יומית לתרגל נאמנות לאלוקים.
לאמת .כשיהודי ניצב בתפילתו ,הוא אינו רק משמיע מילים ,אלא הוא נבוא אל סיום עיוננו בסוגיית אמירת ברוך הוא וברוך שמו ,ונלקט את
מגן על עולם שלם של אמונה שנמסר לו מאבותיו .הוא מבין שהזהירות התובנות המעשיות שיאירו לנו את הדרך להתנהלות נכונה וטהורה
שלו בפרטים הקטנים – בהמתנה ,באמירה המדויקת ,בוי"ו המגשרת בבית הכנסת :ראשית ,נלמד כי דקדוק בלשון התפילה אינו עניין טכני
– היא זו ששומרת על התפילה שלו ושל הציבור כמגדלור של אמת בלבד ,אלא הוא החומה המגנה על האמונה מפני עיוותים ושיבושים.
בתוך עולם של רעשים .הוא פועל מתוך הכרה שקדושת התפילה היא שנית ,נדע כי כאשר מתעורר קונפליקט בין מנהג לבין ריכוז בחזרת
האוויר לנשימה של הנשמה ,ומתוך אמונה שלמה שכשם שהמנהג עבר הש"ץ ,ההכרעה המוסרית וההלכתית של גדולי ישראל מורה לנו
אלינו כשהוא מזוקק וטהור ,כך עלינו להעבירו הלאה ,מדויק ושלם, להעדיף את העיקר וההקשבה .שלישית ,נזכור כי כל שימוש בביטויים
אל הדורות הבאים .התפילה היא מראה לנפש ,והדקדוק בה הוא קדושים צריך להיעשות מתוך נאמנות מלאה למסורה ,כפי שנוסחה
המראה למחויבותנו לה' יתברך.
הסוד הנסתר במילים ברוך הוא וברוך שמו.
הרמב"ן (דברים לב ,ג) ביאר :כי שם ה' אקרא הודיע כי כל אזכור שמו יש בתפילה רגעים דקים ,עדינים ,כמעט בלתי נראים לעין – אך הם
של מקום דורש מהנוכחים להוסיף שבח והודיה ,והזכירה אינה שלמה נוגעים בנקודת הלב .החזן מברך בשם ה' ,והציבור ,כזרם אחד ,עונה
בלא תגובת השבח. ברוך הוא וברוך שמו .מילים קצרות ,פשוטות ,אך יש בהן הודיה ,יש
ה רד"ק (ספר השורשים ,ערך גדל) ביאר :עניית השבח היא השלמת בהן שירה ,יש בהן הכרה שכל מה שיש לנו מאיתנו איננו ,אלא הכל
הקריאה בשם ה' ,וכאשר משה קורא בשם ,עליכם להגדיל את שמו מאתו יתברך .לכאו רה ,מה יכול להיות טהור יותר מלשבח את שם ה'
ולהוסיף לו שבח. ברגע שנשמע בפינו? אך דוקא שם ,במקום הכי זך והכי טהור ,קמה
ה רלב"ג (דברים לב ,ג) ביאר :כשאקרא בשם ה' ,אתם תיתנו גודל והדר מחלוקת .היו גדולים שהנהיגו את תלמידיהם להרגיל לשונם באמירת
לאלוהינו ,וזהו תפקיד הקהל להשתתף בהגדלת השם. ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה וברכה ,לראות בכך קיום הציווי כי שם
ה חזקוני (דברים לב ,ג) ביאר :תנו גודל לאלוהינו כשאתם שומעים ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו .ומאידך ,היו מגדולי ישראל שנזהרו
אותי קורא בשם ה' ,כי זוהי חובתכם להשיב לה' על קריאתו. מלהוציא את הביטוי הזה בפיהם – אם מפני חשש הפסק ,אם מפני
הספורנו (דברים לב ,ג) ביאר :כי שם ה' אקרא כאשר אני אקרא בשמו סיבה היסטורית ,ואם משום דקדוקי כוונה שלא יופרדו מן הברכה
הגדול והנורא אתם הבו גדל לאלוהינו ,הודו והגדילו את שמו כי הוא עצמה .מה פשר הדבר? כיצד ייתכן ששבח לשם ה' יהפוך למוקד
ראוי לכך. מחלוקת? האם יכול להיות שמילים כה טהורות יובילו לחשש של פגם
תרגום אונקלוס (דברים לב ,ג) תרגם :ארי בשום ה' אקרא הבו רבותא בתפילה? וכי מה עומד מאחורי ההימנעות הזאת? השאלה הזו חושפת
לאלהנא. בפנינו מתח עדין בין ההלכה לבין רגשי הלב ,בין הצורך לדייק בנוסח
תרגום יונתן (דברים לב ,ג) תרגם :ארי בשום ה' אקרא אנון הבו רבותא לבין התשוקה לשבח ולפאר.
ואיקרא לאלהנא. נבוא אל הפסוקים המהווים את המקור האיתן למנהגנו ,פסוקים
ה כלי יקר (דברים לב ,ג) ביאר :כי שם ה' אקרא ,הנה המזכיר שם שמים שנאמרו בשירת האזינו בעת פרידתו של משה רבנו מעם ישראל" :כי
יתברך ,עליו להוסיף גודל ושבח ,והציבור שומע ומשיב ,וזוהי השלמת שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו" (דברים לב ,ג) .פסוק זה הוא הבסיס
השירה. לכל עניית שבח ציבורית בעת הזכרת שם שמים .משה רבנו מלמד את
נראה לבאר מכל המפרשים שאין כאן פעולה טכנית ,אלא יסוד קדוש: ישראל שכאשר קוראים בשם ה' ,אין הקהל יכול לעמוד מנגד ,אלא
השם נקרא ,ומהתגובה של השומע נבנה גודל השם יתברך בעולם, עליו להשיב בהגדלה ובשבח ,וזהו היסוד המקשר את השומעים
ומכאן שהתגובה היא חלק מהותי מהזכרת השם. לברכה הנאמרת.
נבוא אל דברי חז"ל ,המבארים את כוחו של המענה לאחר שמיעת השם, רש"י (דברים לב ,ג) ביאר :כי שם ה' אקרא אני אברך ואתם תגדלו
מתוך מבועי הש"ס :בגמרא במסכת יומא (דף לז ע"א) נאמר :תניא רבי לאלוהינו וענו אחריי ברוך ה' המבורך.
אומר מנין שעונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אחר הזכרת השם רבי אברהם אבן עזרא (דברים לב ,ג) ביאר :כי שם ה' אקרא ,אקרא
תלמוד לומר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלוהינו. בשמו ואגדלהו ,ואתם הבו גודל לאלוהינו.
הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן כתב במשנה ברורה (או"ח רש"י (שם ,ד"ה מנין) ביאר :מנין אנו למדים
סימן קכ"ד ס"ק מא) :טוב לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה לענות ענייה זו ,הרי שהפסוק מלמדנו שאין
ששומע ,אלא שלא יאמר כן בשעת שמיעת ברכה שהוא מחויב בה להסתפק בשמיעת השם לבדו אלא יש להוסיף
בעצמו ,כגון בקידוש ובהמוציא ,דעל ידי ענייתו מפסיק בין הברכה עליו שבח.
לאכילה ואינו יוצא ידי חוב תו בשמיעה .נראה לבאר כי המשנה ברורה בגמרא במסכת סוטה (דף מא ע"א) נאמר :ואמר
מציב גבול מוחלט :מקום שבו השומע נשען על שמיעת חברו כדי רבי חנינא בר פפא מנין שאין עונין אמן יתומה
לצאת ידי חובתו ,ענייתו הופכת להפסק גמור ועל כן אסורה. מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל
ערוך השולחן (או"ח סימן קכ"ד סעיפים כב ע"א -כד ע"ב) כתב כי לאלוהינו.
המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו פשוט ורווח בכל בתי הכנסיות, תוספות (מסכת סוטה דף מא ע"א ,ד"ה מנין)
ומבאר שכבוד השם מחייב זאת .יחד עם זאת ,הוא מסייג את הדברים ביאר :הלימוד הוא שהפסוק מחייב את השומע
במקום שבו נדרש השומע לצאת בברכת חברו ,כדי שלא ייווצר הפסק להגיב לברכה ,ולא להשאיר אותה יתומה ללא
בין הברכה לבין קיום המצווה. מענה ,ועל כן הענייה היא המשלמת את המצווה.
נראה להסביר כי האחרונים כולם מסכימים לערך העצום שיש בשבח בתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות פרק ו הלכה א) מבואר :בשעה שאדם
זה ,אך הם מבקשים להעמיד את האש המקדשת של ההתלהבות בתוך מברך ,כל העונה ברוך הוא וברוך שמו ,הרי הוא משתתף בברכה,
כלי ההלכה .הם מורים לנו כי השבח אינו פורץ גבולות באופן חסר ומכאן שהתגובה אינה הפרעה אלא שותפות גמורה.
דעת ,אלא הוא בעל משמעת עצמית ,היודע מתי לומר שבח ומתי נראה להסביר כי חז"ל ראו בפסוק הזה לא רק הוראה לדור המדבר,
לשתוק כדי לשמור על שלמות המצווה. אלא יסוד לכל תפילה ותפילה .בכל עת ששם ה' נשמע בפי אדם ,נוצר
נבוא אל דברי גדולי הפוסקים בדורות האחרונים ,אשר העמיקו בבירור חלל רוחני שחייב להתמלא במענה של שבח .הגמרא מלמדת אותנו
המנהג וגבולותיו בתוך עולם התפילה המודרני ,תוך שמירה על רצף ששם שמים אינו דבר שנשמע ונסגר בתוכו ,אלא הוא קריאה
המסורת ההלכתית :הגאון רבי חיים פאלג'י ביאר בכף החיים (או"ח שמעוררת תגובה ,והתגובה היא שמגלה את גודל השם בעולם .מתוך
סימן קכ"ד) כי אמירת ברוך הוא וברוך שמו היא מנהג ישראל קדום הדברים נראה לחדש כי עניית הציבור היא הכוח שמאפשר לברכה
ומושרש שיש בו מעלה גדולה ,שכן בכל עת שמזכירים שם שמים ,ראוי להפוך לשלמה ,שכן ללא המענה היא נותרת כביכול קריאה בודדת,
לענות שבח .יחד עם זאת ,הוא מדגיש כי במקום שהשומע נזקק לצאת ואילו במענה היא הופכת לשירה ציבורית המפארת את השם יתברך.
בברכת חברו ,אסור לו לומר כדי שלא יהא הפסק ,ומוסיף שיש נבוא אל דברי הראשונים ,אשר העמיקו בביאור מנהג ישראל לענות
להקפיד לומר זאת מתוך כוונה פנימית ויראה ולא מתוך הרגל "ברוך הוא וברוך שמו" ,וביססו את ההלכה על גבי דברי חז"ל מתוך
שפתיים. ירידה לעומקם של דינים :הטור (או"ח סימן קכ"ד) כתב :שמעתי
הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף הורה בספרו חזון עובדיה (הלכות מאבא מורי הרא"ש שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל
תפילה) כי יש לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה ששומע ,וזאת מקום ברוך הוא וברוך שמו וזה שאמר משה רבינו כי שם ה' אקרא הבו
מתוך הבנה שהשבח הוא חלק מהכבוד הראוי להזכרת השם .הוא גודל לאלוהינו.
מסייג זאת רק במקומות שבהם האמירה תקטע יציאה ידי חובה או נראה לבאר כי הטור מביא את מנהג אביו הרא"ש לא רק כמנהג
תפגע בשמיעת החזרה ,כגון בקידוש ובהבדלה ,ומציין שכאשר השליח חסידות ,אלא כביטוי להבנה יסודית של הפסוק .לא מדובר בתוספת
ציבור ממתין בחתימה ,יש הידור רב באמירה זו. חיצונית ,אלא בהשלמת הברכה .כאשר שם ה' מוזכר ,נוצרת שעה של
הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ביאר בספרו ילקוט יוסף (הלכות תפילה) קדושה המחייבת תגובה ,והטור למדנו כי הדרך הנכונה להגיב היא
את דיני העניות בבית הכנסת ,וסיכם כי מנהג נכון הוא לענות ברוך בשבח והודיה מפורש ,ובכך הוא הופך את הקריאה בשם ה' להזדמנות
הוא וברוך שמו בכל מקום שאין בו חשש הפסק הלכתי .הוא מדגיש של כלל ישראל להוסיף כבוד לשם יתברך.
במיוחד את הזהירות הנדרשת במקום שהשומע נשען על שמיעתו המרדכי (מסכת ברכות פרק ו ,רמז קל) כתב :וכששומע הברכה עונה
לצאת ידי חובה ,או כאשר האמירה עלולה לגרום לפגיעה בסדר חזרת ברוך הוא וברוך שמו ,דכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו ,וזהו
הש"ץ ,ובכך הוא מתווה מסלול ברור לציבור התפילה. שבח לה' ששמו הגדול מתקדש על ידי הענייה.
נראה להסביר מדברי גדולי הדור הללו ,כי השאיפה לענות ברוך הוא המרדכי מדגיש כאן נקודה עמוקה :עניית הציבור איננה רק פעולה
וברוך שמו היא ביטוי לרצון יהודי עמוק להיות חלק מכל הזכרת שם טכנית ,אלא היא המנגנון שבו שם ה' מקבל את גדלו בעולם .השבח
שמים .הם מלמדים אותנו שהתלהבות דתית צריכה להיות מכוונת על המתווסף על ידי הציבור הוא שנותן את החותמת הסופית לברכה .הוא
ידי גדרי ההלכה ,כך שבכל מקום שבו אין פגיעה בחיוב השמיעה או מבאר שזהו צורך פנימי של הברכה להישמע ולהיענות ,ובכך הוא
בסדר התפילה ,השבח ה זה הוא לא רק מותר אלא רצוי ,והוא הופך את קושר את מנהג האמירה לרצון העמוק של השומעים להשתתף
התפילה למעמד חי של הודיה משותפת. בקדושה.
הראבי"ה (מסכת ברכות ,סימן סה) ביאר :כשמברך הלה ,עונה ברוך
הוא וברוך שמו ,כדי לקיים מה שכתוב הבו גודל לאלוהינו ,ואין בזה
משום הפסק.
נראה להסביר כי הראבי"ה מתייחס לנקודה המכרעת של הפסק .הוא
מבין ששאלה זו עלולה לעלות ,שכן תפילה היא מערכת מדויקת ,אך
הוא קובע בבירור :עניית שבח אינה נחשבת להפסק ,אלא להיפך –
היא חלק ממהות השבח .כאשר אדם עונה שבח לבוראו ,הוא איננו
מפסיק את הקדושה ,אלא מרחיב אותה .זהו ביאור מרכזי המאפשר
לנו להבין מדוע המנהג השתרש כל כך בבתי הכנסיות ,למרות הזהירות
הרבה שנוהגים בהלכות הפסק.
נבוא אל דברי האחרונים ,אשר פרסו את גדרי ההלכה למעשה ,תוך
שהם מאזנים בין השאיפה הטבעית להוסיף שבח ,לבין הצורך לשמור
על רצף התפילה ודיני ההפסק :מרן רבי יוסף קארו פסק בשולחן ערוך
(או"ח סימן קכ"ד סעיף כה) :כששומע שם ה' בברכה יאמר ברוך הוא
וברוך שמו .נראה לבאר כי לשון חיוב זו מלמדת שאין מדובר רק במנהג
טוב ,אלא בתגובה הנדרשת מכל שומע ,כחלק מהשלמת הברכה.
נבוא אל תרגום הסוגיה למציאות החיים וההלכה ,כדי לעמוד על המגן אברהם (או"ח סימן קכ"ד ס"ק ח) ביאר :כששומע ברכה מפי חברו
הגבולות המעשיים שבין חובת השבח לבין זהירות ההלכה :א .בברכות יאמר ברוך הוא וברוך שמו ואף באמצע ברכה קצרה יכול לומר כן דלא
שמוציאים בהן את הציבור ידי חובה :כגון קידוש בליל שבת ,ברכת הוי הפסק .נראה להסביר כי המגן אברהם רואה באמירה זו חלק בלתי
המוציא בסעודת שבת ,ברכת המילה וכיוצא בזה .נראה ליישב כי נפרד ממעשה השבח ,ועל כן היא אינה נחשבת לניתוק בין חלקי
מאחר שהשומעים חייבים בעצמם בברכה ונשענים על דין שומע הברכה ,אלא להרחבתה.
כעונה ,אם יענו ברוך הוא וברוך שמו ייחשב הדבר כהפסק בין הברכה הפרי מגדים ביאר במשבצות זהב (שם ,ס"ק ח) כי הוא מקבל את דברי
למעשה המצווה או בין הברכה לשמיעה .לכן אין לענות כלל .כך פסק המגן אברהם ,אך מדייק גדר חשוב :המדד הוא תמיד האם אמירת
הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (או"ח סימן השבח תגרום לפגיעה בכוונת הברכה או בחיוב השומע .במקום שיש
חשש שהאמירה תפגום ברצף ,עדיף להבליג.
באוזניו .אם יעבור על כך בשתיקה ,הוא עלול קכ"ד ס"ק מא) ,וכן בערוך השולחן (שם ,סעיפים כב ע"א -כד ע"ב)
להמשיך בשגרתו כאילו לא קרה דבר .אך ובכף החיים (שם).
ברגע שהוא משיב ברוך הוא וברוך שמו ,הוא ב .בחזרת הש"ץ :כאשר השליח ציבור אינו ממתין ,עלול הציבור
עוצר .הוא מכריז בתוך תוכו כי העולם הזה להפסיד מילים מן החזרה ,ולכן חשש הגאון רבי אליהו מווילנא
אינו אקראי ,כי כל הטוב שאנו חווים מקורו במעשה רב (אות מו) והורה שלא להקפיד על אמירת ברוך הוא וברוך
בברכה ,וכי השם שנקרא עתה הוא המקור שמו .אולם אם השליח ציבור ממתין ,כמו שנכתב במעשה רב השלם
לכל החיות כולה .האמירה הזו היא פעולה (אות י) ,נכון לענות .בזה מתמזגים דברי הראשונים עם הזהירות
של אמונה שנוטעת באדם הכרה עמוקה בכך המעשית.
שהבורא נמצא כאן ,נוכח ,משפיע וקרוב. ג .בברכות של אחרים שאין יוצאים בהן ידי חובה :כגון אדם ששומע
נראה להוסיף כי החיבור לנפש בא לידי ביטוי ביכולת של האדם לצאת חבר מברך ברכת שהכל על כוס מים ,או מברך ברכת האילנות ,או
מעצמו אל הזולת .בתפילה אישית ,האדם פונה לבוראו בבדידות .אך מברך שהחיינו .נראה לבאר כי בזה אין לאדם שמיעה מחייבת אלא
בענייה זו ,האדם לומד להקשיב .הוא לומד שברכתו של חברו אינה הוא רק שומע ברכת שבח ,ובזה טוב ונכון לענות ברוך הוא וברוך שמו.
פחות קדושה מברכתו שלו .היכולת לענות על ברכת הזולת בלב שלם כך כתב המגן אברהם (או"ח סימן קכ"ד ס"ק ח) ,וכן פסקו שאר
מלמדת את האדם ענווה :ההכרה בכך שגם דרכו של האחר אל הבורא האחרונים.
היא דרך של קדושה .החיבור הזה אל האדם שמולי ,הופך את התפילה ד .בברכות באמצע ברכה אחרת :המגן אברהם והפרי מגדים כתבו שגם
מחוויה אינדיבידואלית לחוויה של עם ,של ציבור שנושא יחד את שם אם אדם נמצא באמצע ברכה קצרה רשאי לומר ברוך הוא וברוך שמו
ה' על שפתותיו. כי אין זו נחשבת הפסק .אולם האחרונים מורים שהדבר נכון רק
נראה לבאר כי ההנהגה הנפשית הנלמדת מכאן היא הנהגת הערנות. במקום שאין בכך חשש לקטיעת חובת הברכה עצמה.
האדם נקרא להיות ער לקדושה המתרחשת סביבו ,לא רק לזו שהוא ה .חינוך הקטנים והציבור הרחב :בקהילות רבות נוהגים להרגיל את
יוצר בעצמו .לעיתים אנו שקועים בחיפוש אחר משמעות אישית, הקטנים לענות ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה כדי להחדיר בלבם את
ושוכחים שהמשמעות נמצאת גם בהכרה בטוב שבורא עולם מעניק תחושת השבח .אולם במקום ברכות שהם עצמם חייבים בהן ,יש ללמד
לאחרים .כאשר אני עונה שבח על ברכת חברי ,אני מאמן את ליבי אותם לא לענות כדי שידעו את הגבולות ההלכתיים.
לשמוח בטובתו של השני ,להעריך את השפע שחברי מקבל ,ולראות מכאן אנו רואים שהמנהג מקובל ורצוי ,אך הוא מסויג מאוד :טוב בכל
את יד ה' בכל פרט ופרט שקורה סביבי .זוהי הנהגה של אמונה פעילה, מקום שאין בו חשש הפסק ,ומנגד אסור היכן שהדבר פוגע בעצם קיום
אמונה שלא מסתגרת בד' אמותיו של האדם אלא מתפשטת אל כל הברכה.
פינה בחיים. נבוא אל עומק הרעיון העולה מן הסוגיה ,כדי להבין מהו פשר המנהג
המשמעות העמוקה של המנהג היא שהאדם הוא שותף להגדלת שם הזה המבקש לפרוץ את מסגרת הברכה האישית ולהפוך אותה לשירת
ה' .אין זה תפקיד שמור לשליח ציבור בלבד ,אלא לכל אדם .האמונה רבים .נראה לבאר כי הברכה ,בבסיסה ,היא קריאה מן האדם אל
שכל קול של שבח ,קטן ככל שיהיה ,מוסיף אור בבריאה ,מעניקה הבורא .האדם המברך ניצב במקום של חוסר ,של צורך ,של הכרה
לאדם משמעות רבה .האדם הופך להיות כלי שדרכו הקדושה עוברת בטובה ,והוא משיב לה' את התודה על כך .אלא שהענייה ברוך הוא
מהשמיים אל הארץ ,והופכת למציאות חיה .זהו מצפן פנימי המזכיר וברוך שמו מעבירה את הברכה לממד אחר .היא הופכת את הקריאה
לאדם כי הוא אינו צופה מן הצד בעבודת ה' ,אלא הוא חלק מהמהלך האישית למעמד של קידוש השם בציבור .כאשר השומע עונה ברוך
הגדול של השראת השכינה בעולם. הוא וברוך שמו ,הוא אינו רק מגיב למילים של חברו ,הוא מעיד ששם
נבוא אל עומק המוסר הפנימי הנבנה מתוך הדיוק שבמנהג זה ,ונראה ה' שנשמע עתה בחלל האוויר הוא אמת .הוא מצהיר כי הקדושה
לבאר כיצד עניית השבח מחנכת את האדם לאחריות אישית ולמודעות שחלה בברכה אינה מוגבלת למברך בלבד ,אלא היא שייכת לכל מי
לכל הגה היוצא מפיו .נראה לבאר כי המוסר של עניית ברוך הוא וברוך ששומע אותה.
שמו מתחיל בהכרה בכוחו של הדיבור .האדם המורגל לענות שבח לכל עומק הרעיון טמון בהבנה שהשבח אינו רק פעולה של השלמת
ברכה ,מפתח רגישות עליונה למילים שנשמעות סביבו .הוא אינו מניח הברכה ,אלא פעולה של הגדלת השם .הרי זה הפירוש הפשוט של
למילים של קדושה לחלוף על פניו מבלי לתת להן משקל .הרגישות הפסוק כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו .הגודל אינו תכונה ששייכת
הזו מתרגמת את המוסר הפנימי לערנות תמידית :האדם מבין לה' מצד עצמו ,אלא הוא הגדלה שאנחנו ,ברואי כפיו ,מעניקים לו
שסביבתו אינה אדישה ,וכי כל קול המזכיר את השם יתברך הוא בתגובתנו .כאילו אומרים אנו :הברכה הזו ששמענו היא גילוי של
הזדמנות עבורו להוסיף טוב וקדושה .המוסר כאן אינו מסתכם הקדושה ,ועלינו להעצים את הגילוי הזה .התגובה הזו הופכת את
בשלילה של דבר רע ,אלא בחיוב של דבר טוב – היכולת להבחין באור הברכה לדיאלוג חי .היא כבר אינה קול בודד של אדם מול בוראו ,אלא
ולתת לו תהודה. רשת של אנשים המשתתפים יחד בהכרה במציאות ה'.
נראה להוסיף כי יש כאן שיעור מוסרי בכיבוד הזולת .כאשר אדם עונה נראה להוסיף כי יש כאן גם מימד של שותפות .בעולם של פירוד ,שבו
שבח על ברכת חברו ,הוא מעניק לו הכרה .הוא מאשר את המעשה כל אחד חי בתוך הברכות שלו ,התפילה שלו וההכרות שלו ,בא המנהג
הטוב שחברו עושה ,את ההודיה שהחבר מביע כלפי שמיא .המוסר הזה ומחבר אותנו .כשאני עונה ברוך הוא וברוך שמו על ברכת חברי,
כאן הוא מוסר של שותפות ,של רצון כן להעצים את האחר .אדם אינו אני אומר לו :אני שומע אותך ,אני מחזיק יחד איתך את הקדושה של
עומד לבדו ,אלא הוא חלק מרקמה אנושית שבה כל אחד מעצים את הרגע הזה .הברכה שלך היא גם הברכה שלי .אני לוקח חלק בנשיאת
רעהו .השבח המשותף מלמד את האדם שאין עליונות בשירות השם, שם ה' שאתה עכשיו מזכיר .הדינמיקה הזו שבין המברך לבין העונה
אלא עבודת צוות שבה כל קול תורם להשלמת המקהלה הגדולה של יוצרת מעגל של קדושה שאין לו סוף .השבח הזה הוא הדרך שלנו
העם המודה לה'. לומר שאנחנו לא רק צופים בברכה ,אלא אנחנו חיים אותה ,נושמים
נראה להסביר כי ההימנעות מענייה במקומות שבהם היא עלולה אותה ,ונותנים לה תוקף בתוך המציאות היומיומית שלנו.
להוות הפסק ,מלמדת אותנו מוסר של גבולות ושל עיתוי .החוכמה נראה ליישב כי זו הסיבה שהפוסקים כה הקפידו על גבולות המנהג.
המוסרית אינה רק לדעת מה טוב לעשות ,אלא לדעת מתי ואיך משום שהכוח הזה ,כוח החיבור ,כוח ההגדלה ,כוח השותפות ,הוא כוח
לעשותו .המוסר האמיתי דורש מאיתנו להבין שיש רגעים שבהם עצום .אם הוא מופעל במקום הלא נכון ,אם הוא מפרק את הברכה
דווקא השתיקה היא ההקשבה הנכונה ביותר ,ודווקא הריסון העצמי הבסיסית או קוטע את המחויבות האישית ,הוא מחמיץ את ייעודו.
הוא הביטוי הגבוה ביותר של יראת שמיים .אדם שלומד לא לענות הקדושה דורשת סדר ,והסדר הוא השומר על התוכן .לכן האיזון שבין
במקום שבו ענייתו עלולה לפגוע בשלמות הברכה ,הוא אדם שלומד הרצון לפרוץ ולהוסיף שבח לבין המשמעת ההלכתית המצווה עלינו
לרסן את דחפיו למען טובת הכלל ולמען האמת ההלכתית. לשתוק במקומות מסוימים ,הוא הוא עבודת השם האמיתית .הוא
המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא מצפן של איזון בין התלהבות לבין מלמד אותנו להפעיל את הכוח הזה בחוכמה ,לתת לו להתפרץ במקום
שיקול דעת .אנו נדרשים להיות נלהבים לעבודת ה' ,אך בו בזמן שבו הוא בונה ,ולעצור אותו במקום שבו הוא עלול להרוס את
להישאר מחוברים לאמת ולסדר .השבח הנכון הוא זה שבא מתוך השלמות.
הכרה ,מתוך רצון להיטיב ,ומתוך נכונות להציב גבולות היכן שהם נבוא אל עומק נפש האדם המבקש להתחבר אל בוראו מתוך מילות
נדרשים .זהו מוסר של עבודה פנימית מאומצת ,שמטרתה להפוך את השבח ,ונראה לבאר כיצד עניית ברוך הוא וברוך שמו מעצבת את
האדם ליצור מדויק ,רגיש ואחראי ,המבין שכל מילה שלו היא חלק עולמו הפנימי של המאמין ומחברת אותו אל הנהגת העולם .נראה
ממסע ארוך של קידוש השם בעולם. להסביר כי השתיקה מול הזכרת שם שמים היא לעיתים עדות לניכור,
נבוא אל סיום עיוננו ,ונלקט את התובנות המעשיות והנפשיות שנוכל ואילו היכולת לענות שבח היא עדות ליקיצה .האדם השומע ברכה
לאמץ אל ליבנו מתוך הדיון בסוגיית עניית "ברוך הוא וברוך שמו": נמצא בתוך מהלך חייו ,בתוך דאגותיו וטרדותיו ,ולפתע נשמע שם ה'
במרחב הציבורי המזמינה את השומעים להוסיף אור .כאשר אנו עונים, הראשונה היא לפתח אוזן קשבת לכל הזכרת
אנו הופכים להיות חוליה בשרשרת השבחים המגדלת את שמו יתברך, שם שמים בחיינו ,ולזהות בה הזדמנות
אך גבולות ההלכה המורים לנו מתי לעצור ,מלמדים אותנו שגם השבח לשותפות .התובנה היא שהעולם אינו חולין,
הגדול ביותר חייב להישמע לקצב התפילה ולחובת הקשב המוחלטת. וכל ברכה שאנו שומעים היא הזמנה להצטרף
השילוב הזה – התלהבות של אש לצד משמעת של מים – הוא המפתח להודיה .השנייה היא ההבנה שיראת שמיים
לחיים רוחניים מאוזנים ,שבהם הלב פועם בעוצמה אך הרגליים נבחנת גם ביכולת שלנו לשתוק .כמו שלמדנו
צועדות בדרך הסלולה והמדויקת של המסורה. שהענייה היא שבח ,כך למדנו שההימנעות
כשהשם נקרא באוויר העולם ,הלב משיב בערגה ובהכנעה ,כי שם ה' ממנה במקום שבו היא מהווה הפסק היא שיא
אינו רק מילה הנאמרת בפינו ,אלא קריאה המבקשת מאתנו להפוך את היראה והדיוק בעבודת ה' .השלישית היא
כל חיינו להגדלה אחת גדולה של כבוד שמים .היכולת שלנו לדעת מתי לימוד הענווה והשותפות ,בכך שאנו מוקירים
לענות ברוך הוא וברוך שמו ומתי להקשיב בשתיקה דרוכה ,היא המדד את ברכת חברינו כקדושה וכראויה להגדלה.
האמיתי ליכולתנו לחיות בתוך הקדושה מבלי לאבד את הסדר והדיוק עיקר העניין :עיקר העניין בחיבור שבין ההלכה לרגש המלווה את
הנדרשים בכל פסיעה ופסיעה. עניית ברוך הוא וברוך שמו ,הוא ההכרה בכך שכל קריאה בשם ה' אינה
אירוע פרטי שנסגר בין האדם לבוראו ,אלא נקודת מפגש של קדושה
מדוע רואים צורת אדם קטן בתוך השחור שבעין?
מכל המפרשים עולה כי האישון אינו רק איבר פיזי ,אלא נקודת חיבור העין היא חלונו של האדם אל העולם ,שער דק ורגיש שדרכו נכנס
שבה נפגשים העולם החיצוני והפנימיות האנושית .העובדה שדמות האור ומתפענח לרגעים של הבנה ,של זיכרון ושל חוויה .אך בתוך
הזולת משתקפת בו הפכה אותו בתודעה המקראית והמפרשית למקום האישון השחור ,אותו עיגול עמוק שבמרכז העין ,מסתתר סוד עתיק
שבו הראייה הופכת לזיכרון ונוכחות. ומטלטל שסקרן הוגים ופוסקים לאורך הדורות .כאשר אדם מתבונן
נבוא אל דברי חז"ל ,המבארים את עומק משמעות האישון לא רק ככלי לתוך עינו של חברו ,הוא אינו רואה רק חושך או בליעה של אור ,אלא
פיזי ,אלא כסמל רוחני וכמוקד התלוי בנשמתו של האדם :בגמרא הוא מופתע לגלות דמות אדם זעירה ,בבואה מוקטנת של עצמו או של
במסכת ברכות (דף סא ע"א) נאמר :מה אישון זה כל הגוף רואה על העומד מולו .האם זו אשליה אופטית גרידא ,או שמא מדובר במראה
ידו ,אף ישראל אין רואין ברכה אלא בשביל התורה .מבואר כאן נאמנה המבקשת לספר לנו משהו על טבעה של הראייה? השאלה הזו
שהאישון אינו רק כלי הראייה של העין ,אלא הוא מהווה את נקודת מזנקת מתוך ספרי השאלות והתשובות למקומות האפלים והכואבים
המפגש של האור עם המציאות כולה .כשם שהאישון מאפשר לגוף ביותר :בשו"ת בית יצחק מובא חידוש מבהיל על שופטים שהביטו
לתפקד בעולם ,כך התורה מאפשרת לישראל לקלוט את ברכת ה' באישון עיניו של נרצח ,בתקווה למצוא שם ,כחקוקה על לוח ,את
בעולם .נראה לחדש כי האישון מסמל את היכולת לזקק את המציאות דמותו האחרונה של הרוצח שעמד מולו רגע לפני מותו .הדבר מעורר
הפיזית לכדי הבנה רוחנית. צמרמורת של ממש – הכיצד ייתכן כי העין אינה רק כלי פסיבי הקולט
בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ט הלכה ב) נאמר :מה האישון מראות ,אלא מעי ן ארכיון חי המנציח את הרגעים האחרונים שלפני
הזה כל איבריו של אדם תלויין בו ,כך ישראל כל העולם תלוי בהן .יסוד החשיכה הגדולה? האם פסוקי התורה הממשילים את השגחת הבורא
זה מלמד על אחריות עצומה :האישון הוא המרכז שאליו מתנקזים כל ל"אישון עינו" טומנים בחובם רמז לפיזיולוגיה הרוחנית הזו ,והיכן
האיברים ,וכך הם ישראל בתוך העולם – הם המרכז הרוחני שבו תלוי עובר הגבול בין מציאות לבין מיתוס עמוק שנטבע בתודעת הדורות?
קיומו של היקום כולו. נבוא אל פסוקי התורה המאירים את הדימוי של האישון כמרכז
הרד"ק בפירושו לתהילים (פרק יז פסוק ח) כתב :שמרני כאישון בת השמירה והראייה ,ונבחן כיצד הראשונים עמדו על טיבו של אותו איש
עין ,האישון הוא השחור שבעין שבו רואה האדם ,ונקרא אישון על שם קטן הנראה בתוך העין :הפסוק בפרשת האזינו מתאר את השגחת ה'
שנראה בו דמות קטן של הרואה .דבריו מחזקים את הבנתנו כי המושג על עמו ישראל :ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו ילל ישימון יסובבנהו
אישון אינו תלוש מהמציאות האופטית הפשוטה ,אלא מבוסס על יבוננהו יצרנהו כאישון עינו (דברים לב ,י).
תופעת ההשתקפות הזעירה. רש"י (שם ) ביאר :כאישון עינו ,כאותו דבר השחור שבעין שהוא רואה
נראה לבאר מדברי חז"ל והראשונים שהעיסוק באישון אינו רק ביולוגי, בו את הכל .מבואר בדבריו כי האישון הוא המרכז שדרכו מתבצעת
אלא עדות לכך שהראייה היא פעולה משותפת בין הנראה לרואה. פעולת הראייה בעולם ,ועל כן השווה הכתוב את שמירת ה' את עמו
כשאדם מביט בחברו ,הוא אינו רק מסתכל עליו ,אלא גם נושא בתוך לשמירה על האישון הרגיש והחיוני ביותר.
אישון עינו את בבואתו של הזולת .מכאן הדרך קצרה להבנה כי העין המצודות (תהילים יז ,ח) ביאר :אישון הוא השחור ,ונקרא כן על
היא עדה אילמת למה שנקלט בתוכה ,תפיסה שתשמש בהמשך כבסיס שנראה בו צורת איש קטן ,והנו"ן יורה על קוטן הדבר .המצודות מניח
לדיוני הפוסקים בדורות הבאים. כי השם אישון אינו מקרי ,אלא נובע מעצם העובדה שצורת אדם קטנה
רבינו בחיי (דברים לב ,י) כתב :יצרנהו כאישון עינו הוא מקום הראייה משתקפת באותו אזור שחור.
שבו נראית צורת האדם שמולו ,ועל כן נקרא אישון .מבואר בדבריו כי האבן עזרא (דברים לב ,י) ביאר :כאישון עינו הוא מקום הראייה,
האישון אינו רק שער כניסה לאור ,אלא זכוכית שבה נרשמת המציאות וכאשר יישמר שלא יוזק ,כן שמר ה' את ישראל .לשיטתו ,הדימוי
החיצונית .הוא מסביר שההשתקפות אינה רק מקרית ,אלא מהווה מתמקד בשבריריות ובחשיבות של מקום הראייה ,שכל פגיעה בו
חלק ממהות האישון ,עד שהיא הפכה למקור שמו. משביתה את היכולת לראות ,ולכן הוא זקוק לשמירה מיוחדת.
האבן עזרא (שם) ביאר :כאישון עינו מקום הראייה שהוא עיקר הרמב"ן (שם) ביאר :יצרנהו כאישון עינו ,אין לך שמירה יותר מהאישון,
השמירה .אף על פי שהוא מתמקד בעוצמת השמירה הנדרשת לאיבר שכל אדם מגן עליו בכל כוחו .הרמב"ן מדגיש את האינסטינקט האנושי
כה רגיש ,הוא מסכים כי זהו המקום שבו נראית דמות הנראה .נראה הטבעי להגן על העין ,ומלמד שזהו משל להשגחה הפרטית הצמודה
להסביר כי האבן עזרא רואה באיכות הראייה את הסיבה למעמדו של והמגינה של הקב"ה.
האישון כאיבר המוגן ביותר בגוף. רבנו בחיי (שם ) ביאר :יצרנהו כאישון עינו ,הוא מקום הראייה שבו
ספר החינוך (מצוה תלה) ביאר :את הדימוי כאישון העין ,ומדגיש שכל נראית צורת האדם שמולו ,ועל כן נקרא אישון .נראה לחדש לפי דבריו
דבר שאדם רואה חקוק באישון ולכן זהו משל על שמירה יתירה .נראה כי האישון מתפקד כזכוכית מגדלת שבה משתקפת המציאות
לחדש כי הביטוי חקוק מעיד על כך שהראשונים ראו בראייה פעולה החיצונית בתוך האדם פנימה.
שאינה מסתיימת ברגע המבט ,אלא מותירה רושם בל יימחה בתוך ספר החינוך (מצוה תלה) ביאר :את הדימוי כאישון העין ,ומדגיש שכל
הכלי הרואה. דבר שאדם רואה חקוק באישון ולכן זהו משל על שמירה יתירה .נראה
נראה לבאר מדברי הראשונים שהם לא רק עסקו בתיאור פיזיולוגי, לבאר כי החקיקה הזו היא שמקנה לעין את מעמדה ככלי עדות.
אלא ראו באיכות ההשתקפות הזו ביטוי לעדינות הראייה האנושית.
הגאון רבי יוסף שלום אלישיב ביאר כי התפיסה שהאישון משמש ככלי קיבול לדיוקן הזולת הופכת את
ההלכה אמנם אינה מקבלת השתקפות הראייה למחויבות :ברגע שאדם נכנס לשדה הראייה שלי ,הוא משאיר
כראיה לדין נפשות ,אך התורה בחרה בביטוי חותם בתוך עיניי .זהו מוסר השכל שבו הראשונים מניחים את
"כאישון עינו" כדי ללמד אותנו על גודל התשתית להבנת העין כעדה שאינה שוכחת את מה שנקלט בה.
החשיבות של הראייה וההשפעה ההדדית בין נבוא אל דברי האחרונים ,אשר לקחו את היסוד העתיק הזה והעמידו
אדם לאדם .הוא מחדש כי העין משמשת אותו במבחן המציאות ,תוך שהם בוחנים את גבולותיה של הראייה
ככלי שבו האדם בוחן את יחסו לה' – כפי כעדות במצבים קיצוניים :בשו"ת בית יצחק (אהע"ז חלק א סימן פז)
שהוא מסתכל על העולם ,כך הוא מביט על כתב :שמעתי כי המציאו השופטים עילה להכיר את הרוצח להביט
הנהגת ה'. היטב באישון עיני הנרצח .וכיון שכל מראה שאנו רואים נשאר חקוק
נראה להסביר מדברי גדולי הדור הללו כי התפיסה שהעין משמרת את בעינינו ,התמונה האחרונה אשר הביט בה הנרצח הלא היא דמות
דמות האחר היא הרבה מעבר לסקרנות מדעית או הלכתית; היא הרוצח .אמנם ודאי לא נוכל להרוג על פי זה ,אך יועיל להגיע על ידו
קריאה לאדם להתבונן במבטו .הם מורים לנו כי המבט הוא פעולה אל האמת .הוא מגלה כי האישון אינו רק מראה ,אלא הוא נתפס ככלי
קדושה ,וכי ההשתקפות היא רמז לכך שכל מה שאנו פוגשים נכנס שבו נשמרת עדות אילמת וקפואה של הרגעים האחרונים.
לתוכנו ומשנה את הרכב הנפש שלנו. החיד"א בספרו מדבר קדמות (מערכת א אות י) ביאר :מפני שכל אדם
נבוא אל תרגום הסוגיה למציאות החיים וההלכה ,כדי לעמוד על רואה בו צורת עצמו ,ולכך נקרא כן .החיד"א מוסיף נדבך חשוב
הגבולות שבין הראייה ככלי פיזי לבין משמעותה כחקיקה רוחנית בנפש ומסביר שהאישון משמש כמעין מראה שבה האדם פוגש את בבואתו
האדם :א .במשפט ובהלכה :האפשרות לראות באישון עין הנרצח את שלו ,ובכך הוא מחזק את התפיסה שהאישון משקף באופן אקטיבי את
דמות הרוצח איננה יכולה לשמש כראיה הלכתית גמורה להוצאת דין הניצבים מולו.
נפשות .כפי שביאר בשו"ת בית יצחק ,אין להעניש אדם על סמך הכף החיים (או"ח סימן קיב ס"ק ח) כתב :האישון נקרא כן מפני הצורה
תופעה זו בלבד .אולם ,היא עשויה לשמש כלי מסייע בבילוש ,שמכוון הנראית בו ,ויש בזה גם סוד על פי הקבלה ,שהעין משקפת את אור
את השופטים לחפש ראיות מוצקות אחרות עד שיגיעו אל האמת, הנשמה ,ולכן נראה בו דמות העומד מולו .נראה לחדש כי בדבריו
מתוך הבנה שיש בדבר גרעין של מציאות. מתמזג הפשט עם הסוד – הראייה באישון אינה רק תהליך אופטי ,אלא
ב .בשמירה על קדושת החיים :הידיעה שכל מראה נחקק בעין, השתקפות של אור פנימי שיוצא מן הנשמה ופוגש את דמות הזולת.
ושברגעים קריטיים הנפש והעין מנציחות את הנראה ,מטילה אחריות רבנו יוסף חיים בספרו בן איש חי (שנה שניה פרשת תולדות הלכה א)
עצומה .אדם שניצב מול חברו משאיר בו חותם פיזי ורוחני ,ועל כן כתב :האישון משקף צורת מי שניצב מולו ,ולכן נבחר כמשל לשמירה
עלינו לנהוג בכל אדם ביראת כבוד ,מתוך הכרה בחשיבות המפגש יתירה .הוא מאמץ את דברי הראשונים כהנחת יסוד להבנת המשלים
האנושי שנחרט לעד. בתפילה ובמקרא.
ג .בחינוך ובמוסר :המשל של שמרני כאישון בת עין מדגיש שכל דבר הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו ילקוט יוסף (או"ח חלק א
שאדם רואה חקוק באישון .הנפקא מינה היא חינוכית מובהקת :עלינו עמוד קצז) כתב :האישון נקרא כן מפני שנראית בו דמות זעירה של
לשמור על קדושת הראייה ,להיזהר ממראות אסורים ומפגמים ,שכן הניצב מולו .הוא מחזק את דברי הקדמונים ומציב אותם כעובדה
כל תמונה שנכנסת לעין הופכת לחלק מהנפש ,והיא אינה נמחקת פשוטה המשמשת יסוד לדרשות מוסריות ושמירת נשמה.
בקלות. בשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן יט) הביא מו"ר הגרש"ה וואזנר את דברי
ד .בהבנת הדימויים בתפילה :ההבנה שהאישון משקף את דמות הזולת בית יצחק ,והוסיף :הגם שאין בזה הוראה להוציא דין ,מכל מקום יש
אינה רק עובדה פיזיולוגית ,אלא עומק של משל .כאשר אנו מתפללים בדבר רמז למה שאמרו חז"ל כי כל הנראה לאדם חקוק בו .נראה לבאר
שמרני כאישון בת עין ,אנו מבקשים מהקב"ה שדמותנו תהיה חקוקה כי הוא מאזן בין ההכרה בתופעה כעובדה רוחנית ופיזיולוגית ,לבין
לפניו ,כשם שהאישון מנציח את הנראה בו .הנפקא מינה היא שחיזוק הזהירות ההלכתית המוחלטת שלא להסתמך עליה כראיה משפטית.
הקשר בתפילה נובע מההכרה שאנו תמיד ניצבים לפני ה'. ערוך השולחן (או"ח סימן קיב סעיף ד) ביאר :את יסוד זה שהאישון
ה .זהירות ממעשים שליליים :אם אפילו פני רוצח נחרטים בעיני משמר דמות ,והדגיש כי זוהי עדות על רגישותו של מקום הראייה .הוא
קרבנו ,קל וחומר שכל מעשה רע שאדם עושה נחרט בזיכרון הסביבה. רואה בזה עדות למהות העין ככלי מיוחד שנוצר על ידי הבורא כדי
הנפקא מינה היא שעל האדם לשקול את צעדיו ,שכן חותמו נחרט לקלוט ולהנציח את המציאות.
בנפשות סובביו ומשפיע על עולמם הפנימי ללא יכולת מחיקה. נראה לבאר מדברי האחרונים שהם מקבלים את התופעה כנתון רוחני
ו .בבניית זיכרון של קדושה :אדם יכול למלא את עיניו בלימוד תורה ופיזיולוגי ,אך בונים סביבו גדר הלכתי – ההכרה בחקיקת הדמות בעין
ובמעשי חסד ,ובכך ליצור זיכרון חיובי שנחרט בו .הנפקא מינה היא אינה יכולה לשמש כלי להכרעה משפטית ,אלא כמצפן המכוון את
שאנו בעלי הבחירה במה למלא את לוח הזיכרון של אישון עיננו ,וראוי האדם אל האמת.
שנבחר בטוב ובקדושה .מכאן אנו רואים שהעין אינה רק צופה ,היא נבוא אל דברי גדולי ההוגים והפוסקים בדורות האחרונים ,אשר בחנו
אוצרת .הראייה היא מעשה יצירה של ממש ,שבו האדם מעצב את את העין לא רק כאיבר ביולוגי ,אלא ככלי המנציח רשמים ומגלה טפח
עולמו הפנימי דרך מה שהוא בוחר להכניס לתוך אישון עינו. מהקשר הסמוי שבין נשמת האדם לבין המציאות הנראית לעיניו:
נבוא אל עומק הרעיון הטמון במושג האישון ,וננסה להבין מדוע בחרה הגאון רבי יצחק הוטנר ביאר בספרו פחד יצחק (מאמרי הראייה) כי
התורה דווקא באיבר זה כמשל ליחסים העדינים שבין הבורא לנבראיו, הראייה של "דמות האדם" בתוך האישון אינה רק אחיזת עיניים ,אלא
וכיצד הוא משמש כגשר בין החומר לרוח .נראה לבאר כי האישון הוא היא רמז לכך שהאדם אינו רואה את העולם בצורה אובייקטיבית וקרה,
המקום היחיד בגוף האדם שבו החוץ והפנים מתמזגים באופן מוחשי. אלא הוא תמיד נוכח בתוך הראייה שלו .הוא מסביר שההשתקפות הזו
האור שמגיע מהמרחבים האינסופיים שבחוץ עובר דרך האישון ונכנס מורה על כך שהאדם נותן משמעות למה שהוא רואה ,וכי כל מראה
אל תוך הלב ,אל תוך הנשמה .ההשתקפות של דמות האחר בתוך נצרף לתוך עולמו הפנימי .נראה לבאר כי הראייה הופכת להיות חלק
האישון מלמדת אותנו שהאדם לעולם אינו עומד לבדו .גם בשיא מאישיותו של האדם ,ואין אדם שרואה דבר מה מבלי לשנות את עצמו
בדידות ו ,בתוך עין הנרצח ,דמותו של הזולת נותרת כעדות .זהו רעיון על ידי כך.
מוסרי אדיר :האדם הוא תמיד חלק מרקמה אנושית ,ואין פעולה או הגאון רבי שלמה וולבה ביאר בספרו עלי שור (חלק א) כי העובדה
מבט שאינם מותירים רושם על סביבתם. שצורת האדם משתקפת בעין של חברו היא ביטוי לרעיון שכל אדם
נראה להוסיף כי התפיסה שדמות האדם נחרטת באישון מגלה לנו את הוא עולם ומלואו שנשקף בעיני רעהו .הוא מחדש כי אם כל אחד היה
סוד הראייה האמיתית .אין ראייה אובייקטיבית וקרה .הראייה היא מבין שדמותו משתקפת בעיניו של הזולת ,הוא היה נזהר יותר במבטיו
פעולה שמשנה את הרואה .כשאדם מביט בחברו ,הוא לא רק צופה בו, ובמעשיו ,שכן הוא מבין שהוא משאיר חותם בתוך נפשו של מי שעומד
הוא מזמין אותו להיכנס לתוך עולמו הפנימי .ההשתקפות הזעירה היא מולו .נראה להוסיף כי זהו יסוד בחינוך ליראת שמים – להבין שהמבט
האות לכך שהאחר הופך להיות חלק מזהותי .התורה בחרה ב"אישון" שלנו אינו ניטרלי.
כדי להדגיש שהשמירה של הקב"ה עלינו אינה רק השגחה מלמעלה, הגאון רבי אברהם גרודזינסקי ביאר בספרו תורת אברהם כי מה
אלא שמירה שבה הוא 'רואה' אותנו בתוכו ממש ,כדמות החקוקה שנאמר על שחקוק בעין אינו רק עניין פיזי אלא מדרגה של טוהר
באישור עינו. הראייה .הוא מסביר שדור שרואה רק הבלים ,אישון עינו מתמלא
נראה ליישב את העובדה שהלכתית אין סומכים על כך לדין נפשות, בהבלים ,ודור שרואה רק קדושה ,אישון עינו הופך לכלי קיבול
אך רוחנית אנו רואים בכך עדות מוחלטת .ההלכה נזהרת מלהסתמך לשכינה .נראה לבאר כי היכולת להנציח מראה באישון היא כוח שנתן
על ראייה אנושית כזו בבית דין של מטה ,כי הדין האנושי דורש עדים הבורא ,ואחריות האדם היא להחליט מהם המראות שראויים להישאר
וחקירה .אך בבית דין של מעלה ,הכל גלוי וחקוק .הזיכרון האלוקי אינו חקוקים בנשמתו.
האם המבט שלי הוא מבט של עין טובה ,המעניקה מקום וכבוד לזולת, זקוק לעדים חיצוניים ,שכן כל פעולה שלנו
או שמא המבט שלי הוא מבט ביקורתי המבקש למצוא פגם? אדם חקוקה בעין ההשגחה .האישון הוא אפוא משל
הלומד לראות את הטוב שבזולת ,חוקק בתוך האישון שלו את למודעות הנצחית של האדם לכך שהוא תמיד
המעלות של חברו .זהו מוסר של שותפות ,שבו המבט הופך לכלי נצפה ,תמיד חקוק ,ותמיד מושגח.
להעצמה הדדית ,שכן שנינו נושאים זה את דמותו של זה בתוכנו. נראה להסביר שהפחד שמא יראו את דמות
נראה להסביר כי ההכרה שדמותו של האדם נחרטת בעיני סובביו, הרוצח בעיני הנרצח הוא פחד מהחשיפה של
מחייבת אותנו לאחריות על המראה שאנו מציגים לעולם .האדם נדרש האמת .הפיתול של הדור ,כפי שדיברנו בשאלה
להתנהג ביושר ובכבוד ,בידיעה שמי שמביט בו רואה משהו ממנו הקודמת ,הוא הניסיון לברוח מהמראה הזו .אך
בתוך עיניו .הדימוי של ה' שומר עלינו כאישון עינו מלמד אותנו שגם האישון הוא מראה שאינה מסיטה את מבטה.
אנו צריכים לפתח רגישות לשמירה על שלומם של אחרים .המוסר כאן הוא מנציח את האמת כפי שהיא .כאשר אדם
הוא מוסר של עדינות ,של הבנה שכל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו מבין שכל רגע בחיים נרשם ונחקק ,הוא מפסיק
שמשתקף בעיני רעהו. לחפש דרכים להתחמק מהאמת ,ומתחיל לחיות חיים של פשטות,
המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא מצפן של אחריות על הזיכרון הרוחני. שקיפות וישרות ,בידיעה שדמותו משתקפת באישון ההשגחה בכל
אנו נדרשים לנקות את אישון נפשנו מכל משקעי העבר המעיקים ,כדי רגע ורגע.
שנוכל לראות את האמת בצורה צלולה .המוסר הזה אינו מביא אותנו נבוא אל עומק נפש האדם המתבונן במראות העולם ,ונראה כיצד
לידי פחד ,אלא לידי חירות – חירות לבחור במה להתמלא .כאשר אדם התובנה שעיניו הן לא רק פתח קליטה אלא גם כלי הנצחה ,פועלת
בוחר למלא את עיניו באור של תורה ובמראות של חסד ,הוא בונה את לשינוי האישיות ולחיבור עמוק אל בוראו .נראה להסביר כי המודעות
אישיותו בדרך של קדושה .הוא מבין שכל יום הוא הזדמנות חדשה למה שנחקק בעינינו משנה את כל יחסנו למציאות .אדם המבין
לחקוק את דמותו של הקב"ה בעולמו הפנימי ,מתוך אמונה שהמבט שאישון עינו הוא שדה שבו נזרעים זרעי הזיכרון ,מתחיל לבור
שלנו הוא הדרך שבה אנו קולטים את אור השכינה ומעניקים לו מקום בראייתו .הוא מבין כי כל מה שעיניו שוזפות אינו נעלם עם חלוף הרגע,
בלבנו. אלא נחרט בלוח ליבו .החיבור לאדם כאן הוא ביכולת להפסיק להיות
נבוא אל סיום עיוננו ,ונלקט את התובנות המעשיות והנפשיות שנוכל צרכן פסיבי של מראות ,ולהפוך לבוחר אקטיבי .כאשר אנו בוחרים
לאמץ אל ליבנו מתוך העיסוק בסוד האישון וההשתקפות שבו: להתבונן בטוב ,ביופי שביצירה ,ובפני צדיקים ,אנו מותירים בעצמנו
הראשונה היא לפתח מודעות למבט שלנו .נבין כי בכל רגע ,האישון חותם של אור שנשאר איתנו גם ברגעים של חשיכה.
שלנו פועל כמסרטה אילמת הקולטת ומנציחה את המציאות .עלינו נראה להוסיף כי החיבור לאדם בא לידי ביטוי בהכרה שגם אנחנו
לשאול את עצמנו :במה בחרתי להסתכל היום? האם המראות שחדרו בבואות בעיני אחרים .כשאני ניצב מול חברי ,דמותי משתקפת באישון
אל עיניי מוסיפים לי טהרה ויראת שמים ,או שמא הם מלכלכים את עינו .האם אני משאיר שם מראה של חסד? האם אני חוקק בו זיכרון
הכלי העדין הזה שנתן לי הבורא? השנייה היא ההבנה שאנו משקפים של אמת? ההבנה הזו מעדנת את המבט האנושי .היא מלמדת אותנו
זה לזה את דמותו של ה' .כשאנו פוגשים אדם אחר ,עלינו לזכור שכל מפגש אינו מקרי ,אלא הזדמנות להשאיר רושם חיובי ,רושם של
שדמותו משתקפת בנו ,ולכן המבט שלנו צריך להיות מבט של עין קדושה ,בנפשו של הזולת .האדם הופך להיות אדם שנותן לאחרים
טובה ,כבוד ואהבה .השלישית היא הלימוד מן המשל "שמרני כאישון לראות דרכו את הטוב.
בת עין" – לחיות בתחושת ביטחון פנימית שהקב"ה שומר עלינו נראה לבאר כי ההנהגה הנפשית הנלמדת מכאן היא הנהגת היראה
ברגעים הקטנים ביותר ,ושהוא רואה אותנו כדמות היקרה לו מכל, והאהבה .יראה -כי אנו מבינים שכל מעשינו נחקקים בעין ההשגחה.
החקוקה עמוק בתוך ההשגחה העליונה. ואהבה -כי אנו יודעים שהקב"ה שומר עלינו כאישון עינו ,דואג לכל
עיקר העניין :עיקר העניין בביטוי "אישון" ובמשמעותו הכפולה – פרט בדרכנו ,ורואה אותנו תמיד בקרבתו .אדם שחי בתודעה הזו אינו
האיבר הפיזי מחד וההשתקפות האנושית מאידך – הוא המפגש שבין מרגיש מנוכר ,הוא מרגיש אהוב .הוא מבין שהמבט של הבורא עליו
האדם לבין המציאות שהוא קולט .התורה אינה משתמשת במשל זה הוא מבט של שומר נאמן ,מבט שנותן לו תוקף ומשמעות לכל פסיעה
בדרך מקרה; היא מלמדת שהעין אינה פסיבית .האישון ,המקום הרגיש ופסיעה.
ביותר בגוף האדם ,הוא גם המקום שבו האדם פוגש את זולתו ואת המשמעות העמוקה היא שהעין היא המקום שבו האדם מתחיל את
עולמו .כשהראשונים והפוסקים דנו בשאלת הנצחת דמותו של האדם תיקונו .אם ננקה את האישון שלנו ממראות של שקר ,של תחרות ושל
בעינו של הנרצח ,הם לא רק עקבו אחרי מציאות טכנית ,אלא חשפו פיתול ,נוכל לראות באמת את הדברים כפי שהם .אדם שרואה נקי הוא
את התפיסה היהודית שהראייה היא קדושה. אדם שיכול להבין את רצון ה' בתוך המציאות המורכבת .זוהי דרך של
האדם אינו רואה רק חפצים; הוא רואה נשמות ,הוא רואה השתקפויות, טהרת הלב דרך טהרת המבט ,חיים שבהם המציאות החיצונית
והוא חוקק בתוך אישון נפשו את מה שהוא בוחר להביט בו .הדין והעולם הפנימי נמצאים בהרמוניה מוחלטת ,תחת שמירתו של הבורא
ההלכתי מלמד אותנו שגם אם יש אמת במציאות זו ,עלינו להישמר שרואה אותנו כפי שהאישון רואה את כל העולם כולו.
מחיפזון ומשימוש בכלי זה לצרכי משפט אנושי ,אך הלימוד המוסרי נבוא אל עומק המוסר הנלמד מתוך העובדה שהעין משמרת את
ברור :מה שאנו רואים נחרט בנו .אם נשכיל לחיות במבט של אמת ,של המראות הנחרטים בה ,ונראה לבאר כיצד ההכרה בכך מחייבת את
חסד ושל קדושה ,נגלה שאישון עינינו הופך להיות חלון המקשר בינינו האדם לאחריות מוסרית חמורה על כל מראה שהוא חושף את נפשו
לבין הבורא ,המביט בנו תמיד בשמירה אינסופית .השלמות שאליה אליו .נראה לבאר כי המוסר של שמירת העיניים אינו רק מניעת חטא
אנו שואפים אינה רק ניקיון המעשים ,אלא טהרת המבט ,שהיא השער חיצוני ,אלא הגנה על טוהר הלוח הפנימי של הנפש .אם האישון משמר
שדרכו נכנסת תורה וקדושה אל תוככי הלב ,ומותירה שם רושם נצחי את דמותו של הנראה ,הרי שאדם שבוחר להביט במראות אסורים או
של דבקות באמת. בפרסומות של הבל ,מכניס לתוך תוכו 'אורחים' שאינם שייכים
וכך ,כאשר אדם מתהלך בעולם בתודעה שעינו היא כלי קיבול לאור לקדושתו .המוסר כאן דורש מאיתנו לפתח סלקטיביות של אמת.
השכינה ,הוא הופך את כל ראייתו למעשה של עבודת ה' .הוא מבין האדם נדרש להיות שומר הסף של עיניו ,להבין שכל תמונה שהוא
שכל מבט הוא הזדמנות לתיקון ,כל מפגש הוא רגע של חסד ,וכל מרשה לעצמו להתבונן בה ,הופכת לחלק מהמטען הנפשי שהוא נושא
הווייתו הופכת להיות חקוקה כאישון עינו של הקב"ה ,שומרת ,יקרה עמו לכל אורך חייו.
ומוארת לעד. נראה להוסיף כי יש כאן שיעור מוסרי עצום בכיבוד האדם הנראה.
כאשר אני מביט בחברי ,אני הופך להיות כלי שבו דמותו משתקפת.
לולי כעס אויב – הסוד הנורא שמחזיק את ישראל קיימים
במדרש תנחומא (פרשת כי תשא סימן יא) בין דפי התוכחה הקשים המופיעים בפרשת האזינו ,נחשפת לפתע
נאמר :אמר משה לפני הקב"ה ,רבונו של תהום פעורה ,מציאות מטלטלת שבה הקב"ה כביכול מעמיד את
עולם ,לא היו ישראל אלא שליחים ,אתה הוא ישראל כנגד כף המאזניים של ההיסטוריה .המילים הללו ,אמרתי
שהוצאתם ממצרים ,ואם תכלה אותם יאמרו אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם ,מהדהדות בעוצמה מצמררת; הן
אומות העולם שאין בידך להכניסם .ביאר שם מציירות תמונה שבה ישראל עומדים על סף הכליה ,ורק מעצור אחד,
ה"עץ יוסף" :כי ישראל אינם פועלים לעצמם, דק כחוט השערה ,מונע את חתימת גורלם :לולי כעס אויב אגור פן
אלא הם הכלי שבו ה' פועל את גאולתו, ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת .הרעד שעובר
ואובדנם הוא כביכול ביטול פעולתו של ה'. בקורא הפסוקים הללו הוא עמוק ,שכן הם מגלים כי גורלו של העם
בספרי (פרשת האזינו פיסקא שו) על פסוקנו נאמר :אלמלא הייתי אינו תלוי רק בזכויותיו ,אלא כביכול בכבודו של בורא העולם עצמו.
מתיירא שמא יאמרו אומות העולם לא בכחם ולא בחילם של ישראל השקט שבאוויר נטען במתח בלתי נתפס :האם ייתכן שגורלם של
אלא בידי שמים ,היו נאבדים .אבל כדי שלא יחלל שמי – אני מקיימם. אינספור נשמות ,של דורות שלמים של עובדי ה' ,תלוי במבטם
נראה לבאר כי המדרש חושף את המורכבות של ההנהגה האלוהית: המוטעה של אומות העולם? מהו סוד הקשר האמיץ הזה ,שבו שמו
הדין מחייב כיליה ,אך כבוד שמו של ה' אינו מאפשר למציאות שבה של הקב"ה והעדות עליו בעולם כרוכים יחדיו בגורל ישראל ,עד
האומות יחשבו שהן אדוני ההיסטוריה ,ולכן עם ישראל ניצל. שאפילו ברגעי הדין הנוראים ביותר ,השיקול המכריע המונע את
המדרש רבה (שמות פרשה מג) מקשר את העניין לפסוק ישראל אשר החורבן הוא המחשבה על מה יאמרו הגויים? התפאורה נבנית כאן לא
בך אתפאר (ישעיהו מט ,ג) ,ומלמדנו כי אין הקב"ה מתפאר בבריאה מזהב וכסף ,אלא משמיים רועדים ומארץ עומדת מלכת ,מחכים
אחרת כפי שהוא מתפאר בעמו .נראה לחדש כי העם הזה הוא לראות כיצד יתיישב הסוד הנורא הזה ,שבו הכל תלוי בכך ששמו של
ה"מראה" שבו הקב"ה משקף את מלכותו ,וכאשר המראה הזו מאוימת, ה' לא יחולל חלילה.
השם יתברך כביכול מגן עליה למען כבודו. נבוא אל פסוקי התורה המגלים את הסוד הנורא של קיום ישראל ,ונבחן
נבוא אל דברי הראשונים ,אשר העמיקו להבין את הקשר הפנימי כיצד מפרשי התורה עמדו על עומק התלות שבין כבודו יתברך לבין
והבלתי ניתן להפרדה שבין כבוד שמים לבין קיומו של עם ישראל, הישארות העם :בתורה נאמר" :אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם
מתוך הבנה שגורלנו אינו עניין פרטי ,אלא סוגיה המונחת בלב הנהגת לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל
העולם: כל זאת" (דברים לב ,כו-כז).
רבינו שלמה יצחקי בפירושו על התורה (דברים לב ,כז) ביאר :לולי רש"י (שם) ביאר :לולי כעס אויב אילמלא הייתי ירא שכעס אויב יגבר
כעס אויב אגור אילמלא הייתי ירא שכעס האויב יגבר ,ויאמרו ידינו ויאמרו ידינו רמה ,כלומר לא בזכותי ולא בכוחי עשה הקב"ה ,אלא
רמה ,כלומר לא בזכותי ולא בכוחי עשה הקב"ה ,אלא אנחנו בעצמנו אנחנו בעצמנו השמדנום .מבואר בדבריו כי השיקול המונע את הכליה
השמדנום .מבואר בדבריו כי הכתוב מציב כאן את הפחד מחילול השם אינו זכות ישראל ,אלא החשש מחילול השם שייגרם אם יחשבו
ככוח המרסן את הדי ן ,שכן ניצחון האויבים ללא הכרה ביד ה' הוא האויבים כי הם בעלי הכוח המוחלט.
הסילוף הגדול ביותר של המציאות. הרמב"ן (שם) ביאר :והטעם בטענה זו איננו כרוצה להראות כוחו בין
רבינו משה בן נחמן הרמב"ן (שם) ביאר :והטעם בטענה זו איננו כרוצה שונאיו ,כי כל הגויים כאין נגדו ,אלא מפני שברא את העולם כדי
להראות כוחו בין שונאיו ,כי כל הגויים כאין נגדו ,אלא מפני שברא את שיכירו אותו ויודו לשמו ,וכשיאבד ישראל יישכח שמו ולא יישאר יודע
העולם כדי שיכירו אותו ויודו לשמו ,וכשיאבד ישראל יישכח שמו ולא אותו בעולם .נראה לבאר כי הוא מחדש שהקיום של ישראל הוא הכרח
יישאר יודע אותו בעולם .נראה לחדש כי הוא גילה סוד עצום :קיומם קיומי עבור הבריאה כולה ,שכן בהיעדר עם שמעיד על הבורא ,תכלית
של ישראל אינו אמצעי הגנה לכבוד שמים בלבד ,אלא הוא עצם מטרת הבריאה כולה הופכת לחסרת משמעות.
הבריאה .ללא עם שיכיר ויעיד על האלוקות ,הבריאה נותרת ללא הספורנו (שם) ביאר :שאם יושמדו ישראל יאמרו האומות כי לא היה
תכלית ,ועל כן הקב"ה מקיים אותנו כחלק מתחזוקת תכלית היקום. זה בעבור חטאם אלא בעבור גבורתנו ,ולמנוע חילול זה אמר ה' שלא
רבינו אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :פן יאמרו אויביהם כי אנחנו ישביתם לגמרי .נראה להסביר כי הוא מדגיש שגם הייסורים והעונשים
בכוחנו יד רמה לנו ,ולא יד ה' פעל כל זאת .נראה להסביר כי הוא אינם מגיעים לידי כליה מוחלטת ,כדי להותיר פתח למסקנה שקיומם
מתמקד בסכנה שבתפיסת ההיסטוריה כרצף מקרי או אנושי ,שבה ה' של ישראל מוחזק ביד ה' ולא ביד אנוש.
נדחק מהעולם .כל עוד עם ישראל חי ,ההשגחה נותרת מוחשית האבן עזרא (שם) ביאר :פן יאמרו אויביהם כי אנחנו בכוחנו יד רמה
וגלויה. לנו ,ולא יד ה' פעל כל זאת .נראה לחדש כי הוא מדגיש את הפן
רבינו בחיי בן אשר (שם) הוסיף :כי יש חילול השם גדול כשיאמרו התודעתי ,שבו חשיפת יד ה' בהיסטוריה תלויה בקיומו של העם
האומות כי לא יכול ה' להכניסם לארץ ,על כן לא השמידם לגמרי ,אלא שחווה את פעולתו.
ייסרם ויענישם מעט מעט .נראה לחדש כי גם העונשים והייסורים רבינו בחיי (שם) ביאר :כי יש חילול השם גדול כשיאמרו האומות כי
מחושבים לפי היכולת של העם לעמוד בהם ,כשהמטרה היא תמיד לא יכול ה' להכניסם לארץ ,על כן לא השמידם לגמרי ,אלא ייסרם
תיקון ולא חלילה מחיקה ,שכן העם הוא הנכס שדרכו שמו של ה' ויענישם מעט מעט .נראה לבאר כי הענישה המדודה היא ביטוי
מתקדש. להשגחה שאינה נוטשת ,אלא מעצבת את ישראל דרך הייסורים מבלי
הספורנו בפירושו (שם) ביאר :שאם יושמדו ישראל יאמרו האומות כי למחוק את עדותם.
לא היה זה בעבור חטאם אלא בעבור גבורתנו ,ולמנוע חילול זה אמר מכל המפרשים עולה כי קיומם של ישראל אינו מובן מאליו ,אלא הוא
ה' שלא ישביתם לגמרי .הוא מדגיש כי עצם השמירה על ישראל מונעת עוגן שדרכו נחשפת האמת האלוקית בעולם .כאשר ישראל קיימים ,גם
מהאויבים להעניק לעצמם מעמד אלוהי ,ובכך היא שומרת על אם הם סובלים ,הם עדיין נותרים השופר שדרכו העולם מכיר בבוראו,
האמונה בעולם כי הקב"ה הוא הפועל האמיתי. וזוהי הסיבה ששמו של ה' כביכול מחזיק אותם ,לבל יאמרו אומות
מדברי הראשונים אנו למדים שקיום עם ישראל הוא עדות חיה העולם כי יד ה' קצרה מלהושיע.
ונושמת .הניסיון להבין את הנהגת ה' בעולם ללא קשר לעם ישראל נבוא אל דברי חז"ל ,המבארים את עומק הזעקה של משה רבנו ואת
הוא ניסיון שנידון לכישלון ,שכן ההיסטוריה האנושית כולה משתרגת הסוד שמאחורי הישרדות ישראל בעתות משבר :בגמרא במסכת
סביב העדות הזו .האחריות שלנו היא לזכור שכל מעשינו משפיעים ברכות (דף לב ע"א) מסופר על תפילתו של משה רבינו לאחר חטא
ישירות על הדרך שבה העולם מפרש את נוכחות ה' בתוכו. העגל :למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם .ביאר שם רש"י :שמא
נבוא אל דברי האחרונים ,אשר פרסו את היריעה ההגותית סביב שאלת יאמרו המצריים שאין הקב"ה יכול להושיעם ,ולפיכך הומתם במדבר.
הישרדות ישראל והקשר המוחלט לכבודו יתברך ,ומתוך כך העמיקו נראה לבאר כי חז"ל מציבים כאן יסוד קבוע – הדאגה לשם ה' היא
בבירור תפקידו של האדם בתפילה ובעבודת ה' :רבי חיים מוולוז'ין המנוע העיקרי בתפילת הצדיקים ,שכן הופעת כוחו בעולם מותנית
בספר נפש החיים (שער ב פרק יא) חידד :שעיקר יסוד התפילה בעדות של עם ישראל.
והעמידה לפני הקב"ה הוא לא על צרכיו הפרטיים של האדם אלא על בגמרא במסכת שבת (דף פט ע"א) נאמר :כאשר ביקשו מלאכי השרת
כבוד שמו יתברך .נראה לבאר כי הוא מחדש שהתפילה אינה טכניקה לקטרג על ישראל לאחר חטא העגל ,עמד משה ואמר לפני הקב"ה:
לקבלת צרכים ,אלא השתתפות בצער השכינה ,וכל זמן שישראל אם תכלה אותם מה יאמרו אומות העולם? שמא לא יכול ה' להביאם
בצרה ,חובה לכו ון שהישועה תבוא כדי למנוע חילול השם ,שכן אז לארץ .נראה לחדש כי מלאכי השרת רואים את החטא במנותק
העולם יכיר שיד ה' פועלת ולא כוחם של האומות. מהתכלית ,אך משה רבנו רואה את גורל ישראל כקשור בקשר בל ינתק
בהנהגת ה' בעולם.
רק העשרה אישית ,אלא פעולה אקטיבית של הוספת אור ואלוקות רבי שלמה קלוגר בספר חכמת התורה (דברים
בעולם ,שכן ללא העדים הללו נסתר שמו מן העולם. לב כז) ביאר :שמגמת התורה ללמדנו שאין מדת
ד .מדת הרחמים בצרת הכלל :גם בשעה שאין לישראל זכות ,הרחמים הרחמים כאן באה מצד זכות ישראל אלא מצד
מגיעים להם מצד כבוד שמו יתברך הקשור בגורלם .נפקא מינה שאין קידוש השם .נראה לחדש כי אף בשעות שבהן
להתייאש מעולם מרחמי שמים ,שכן קיומנו הוא צורך גבוה כביכול, ישראל חוטאים ,הקב"ה מגן עליהם מפני
ואל לנו להסתכל רק על מעשינו אלא על השם הנקרא עלינו. שכבוד שמו מתחלל בנפילתם ,וזהו צורך גבוה
ה .הופעת ישראל בגויים :ההתנהגות של יהודי בכל מקום בעולם היא כביכול שאין לו שום קשר לזכויותינו האישיות,
עדות חיה .נפקא מינה היא החובה להקפיד ביושר ,בהגינות ובמידות אלא לעצם המציאות של שמו בעולם.
טובות ,כדי שדרכנו יאמרו האומות כי ה' פעל כל זאת ,ולא יתחלל שמו המלבי"ם בפירושו על התורה (שם) הדגיש:
על ידינו. שהחשש הוא כפול – הן מצד חילול השם אם
ו .אחריות על חילול השם :אדם שנתקל בחילול השם נדרש לפעול יחשבו האומות שידם גברה ,והן מצד אובדן
לתיקונו .נפקא מינה שאין לעבור על כך בשתיקה ,אלא להשתדל תכלית הבריאה אם ייאבד עם ישראל ,שהרי רק הם נושאים את שם ה'.
להשיב כבוד לשמיים בכל מקום בו הוא ניכר ,שכן זו תמצית השליחות נראה לבאר כי הוא מאחד את ההיבט המוסרי של חילול השם עם
של עם ישראל בעולם. ההיבט הקיומי של הבריאה ,ומלמד שהישועה לעם ישראל היא תנאי
מכאן אנו רואים שהחיים שלנו הם שליחות מתמשכת שעיקרה הוא הכרחי לישועת העולם כולו.
היותנו עדים חיים למציאות הבורא בכל מעשה ומעשה. רבנו יוסף חיים בבן איש חי (דרשות האזינו) ביאר :שהקב"ה קשר את
נבוא אל עומק הרעיון הטמון במילים לולי כעס אויב אגור ,וננסה ליישב שמו בישראל עד שאי אפשר לגלות את מלכותו בעולם אלא על ידם.
את הסתירה שבין חטאי העם לבין רצון ה' לקיים אותם למען שמו. נראה להסביר כי הוא מתבונן על עם ישראל לא כקבוצת אנשים ,אלא
נראה לבאר כי הדינמיקה הזו אינה מעידה על כך שה' זקוק לאדם ככלי קיבול נצחי שדרכו מלכות ה' עוברת אל העולם ,וכל פגיעה בהם
חלילה ,אלא על העיקרון שהעולם נברא כדי להיות מקום שבו היא פגיעה ישירה בצינור של גילוי האלוקות.
האלוקות מתגלה בתוך מציאות חומרית ומוגבלת .אילו היה ה' פועל נראה לבאר מדברי האחרונים כי הם ראו בקיום ישראל עובדה שאינה
ללא צורך בעדים ,המציאות החומרית הייתה נותרת דוממת וריקה ניתנת לערעור בגלל הזיקה המהותית שלה לשמו של ה' .האחריות
ממשמעות ,שכן האמת האלוקית תהיה נסתרת בתוך האור הגנוז שלה. שמוטלת על כל יהודי היא להבין שתפילתו ומעשיו אינם רק על עצמו,
נראה להוסיף כי עם ישראל אינו רק עם ,אלא הוא מהות רוחנית אלא על העדות שהוא נותן על בוראו בעולם ,וכל צעד שלו משפיע על
שהתלבשה בגוף אנושי .כאשר הכתוב אומר ואתם עדי נאום ה' ,אין זו הדרך שבה כבוד ה' נתפס בעיני הבריות.
רק הגדרה תפקידית ,אלא הגדרה של עצם המציאות .ישראל הם נבוא אל דברי גדולי ההוגים בדורותינו ,אשר עמדו על עומק הסוד שבו
המקום שבו הרצון האלוקי פוגש את ההיסטוריה האנושית .לכן ,כאשר קיומו של עם ישראל הוא עדות חיה ונושמת לנוכחות האלוקית בעולם,
עם ישראל נמצא בצרה ,זהו משבר של כלל המציאות; שכן אם העדים והעמיקו בביאור האחריות הכבדה המונחת על כתפינו :הגאון רבי
יאבדו ,המסר של הבריאה לא יגיע ליעדו .לולי כעס אויב אגור מבטא יצחק הוטנר בספר פחד יצחק (מאמרי יום הכיפורים מאמר ט) ביאר:
את העובדה שהקב"ה שומר על העם הזה מפני שהוא שומר על שגילוי מלכותו יתברך בעולם אינו מציאות אובייקטיבית המנותקת
משמעות הבריאה כולה. מאיתנו ,אלא הוא מתגלה דרך ישראל בלבד .נראה לחדש כי הוא
נראה ליישב את השאלה המנקרת בלב :כיצד ייתכן שה' חושש ממה מבקש ללמד שכשם שאין שמש ללא אור ,כך אין גילוי שמו של ה'
שיאמרו הגויים? התשובה טמונה בהבנה שהגויים הם המייצגים של בעולם ללא עם ישראל .כשישראל אינם קיימים או נרדפים ,כביכול
תפיסת הטבע המנותק מהבורא .אם הם ינצחו ויאמרו ידינו רמה ,הם נחלשת הופעת מלכותו ,ולכן הרחמים על ישראל הם גם צורך גבוה,
יקבעו בעולם תפיסה של כפירה מוחלטת בהשגחה .הקב"ה אינו מפני שבלעדיהם אין עדות לשמו בעולם.
חושש לכבודו במובן האנושי של יחסי ציבור ,אלא הוא חושש הגאון רבי יוסף דב סולובייצ'יק בספרו קול דודי דופק ביאר :כי אנו
לקלקולו של העולם .הוא חושש ששמו יישכח מפי הבריות ,ושהאמת כרתנו ברית גורל עם הקב"ה ,ברית שבה גורלנו כרוך בגורלו של שמו
האלוקית תפסיק להאיר את חייהם של בני האדם. יתברך .נראה לבאר כי הוא מוסיף רובד של שותפות; לא רק שאנו
נראה להסביר שקיום ישראל הוא התרופה לאשליה שניתן לחיות ללא עדים לשמו ,אלא אנו שותפים למאבק על גילויו בעולם .הייסורים
ה' .כל עוד עם ישראל חי וקיים ,הוא מהווה הוכחה חיה לכך שהעולם שאנו חווים הם חלק מתהליך זה ,ודווקא בתוכם עלינו למצוא את
אינו הפקר ,ושיש מנהיג לבירה .לכן ,גם בשעות החשיכה ,ישראל הכוח להמשיך ולהעיד על ה'.
ממשיכים להעיד על הבורא פשוט בעצם קיומם .הידיעה הזו משנה הגאון רבי שלמה וולבה בעלי שור ביאר :כי כל קיומנו בעולם הוא
את הפרספקטיבה שלנו על הייסורים – הם אינם רק עונש ,הם דרך משימה של קידוש השם .נראה לחדש כי הוא דורש מאיתנו להסתכל
שבה ה' מזכיר לעולם כולו את נוכחותו ,דרך העם הזה שקשור אליו על כל פעולה יומיומית מתוך פרספקטיבה של קידוש השם – האם
בעבותות של אהבה ונצח. במעשינו אנו מאפשרים לאומות לומר כי ה' פועל כל זאת ,או חלילה
נבוא אל עומק נפש האדם המבין כי חייו אינם שייכים רק לעצמו ,אלא להפך .הוא מדגיש כי האחריות אינה מוטלת על הכלל בלבד ,אלא על
הם חלק מסיפור גדול בהרבה – סיפורו של כבוד שמים המתגלה כל יחיד ויחיד המייצג את מלכות ה'.
בעולם .נראה להסביר כי ההכרה בכך שעם ישראל הוא העד האלוקי, מו"ר הגר"א וייס ביאר כי דברי הכתוב לולי כעס אויב אגור הם תעודת
משנה לחלוטין את הדרך שבה האדם תופס את המאבקים האישיים הביטוח הנצחית של עם ישראל .נראה להוסיף כי הוא מבקש לעודד
שלו .כאשר יהודי חווה קושי ,הוא נוטה לראות בו אירוע פרטי ,מבודד את הלב הנשבר; בשעות של הסתר פנים ושל צרות ,עלינו לדעת
ומדכא .אך כאשר הוא מבין שקיומו הוא קיומה של עדות על הבורא, שאיננו לבד .כבוד שמו של ה' קשור אלינו ,והוא יתברך כביכול מגן
המבט הופך רחב יותר .הוא מבין שהתמדתו באמונה ,גם כשהדרך עלינו לא מתוך הזדקקות אלא מתוך נאמנות נצחית לברית שהחל עם
קשה ,היא פעולה של קידוש השם במרחב הציבורי של ההיסטוריה. אבותינו.
הוא מפסיק לשאול 'למה זה קורה לי?' ומתחיל לשאול 'איך אני יכול נראה לבאר מדברי גדולי הדור כי הם ראו בקיום ישראל מציאות שהיא
להמשיך להעיד על ה' מתוך המציאות הזו?'. מעבר לטבע .הם מלמדים אותנו כי אנו העדים היחידים שנותרו בעולם
נראה להוסיף כי החיבור לאדם בא לידי ביטוי ביכולת להפסיק לחיות למציאות השם ,וכי גאולתנו היא גאולת שמו יתברך .התביעה
עבור עצמו בלבד .אדם שחי בתודעה כזו מפתח רגישות חדשה לזולת. המוסרית הנובעת מכך היא לחיות חיים של אמת ,חיים שבהם כל אדם
הוא מבין שכל מעידה שלו אינה רק כישלון אישי ,אלא עשויה מרגיש שהוא שגריר של מל כות שמים על פני האדמה.
להתפרש על ידי הסובבים אותו כהיחלשות של האמונה בהשגחה .לכן, נבוא אל תרגום הסוגיה למציאות החיים וההלכה ,כדי לעמוד על
האחריות שלו על מעשיו הופכת להיות חלק מעבודת השליחות שלו. ההשלכות המעשיות של הבנת הקשר שבין קיום ישראל לבין כבוד
הוא הופך להיות אדם שחי מתוך אחריות גדולה ,אדם שהולך בדרך שמים :א .כוונת התפילה :כאשר יהודי עומד בתפילה ,אין עיקר מגמתו
של ישרות וצניעות לא רק כי 'כך צריך' ,אלא כי הוא נושא על כתפיו רק לישועתו הפרטית .נפקא מינה היא שכל תפילה על צרה צריכה
את השם הגדול. להיפתח ולהיחתם בבקשה על כבוד שמו יתברך ,מתוך הבנה
נראה לבאר כי ההנהגה הנפשית הנלמדת מכאן היא הנהגת הציפייה שהישועה הפרטית היא חלק מתיקון העולם וגילוי מלכותו.
לישועה מתוך השתתפות בצער השכינה .אדם שמרגיש את כאב ב .יחס לעם ישראל :כיוון שעם ישראל הוא הלבוש של האלוקות
ישראל כצער של הקב"ה ,לא יוכל להישאר אדיש לצרות הכלל. בעולם ,כל פגיעה ביהודי היא פגיעה בכבוד שמים .נפקא מינה היא
תפילתו הופכת להיות כנה ועמוקה יותר ,כי הוא אינו מבקש פתרון חיוב גמור לנהוג כבוד במידות ובתורה בכל אדם מישראל ,שכן בזה
לבעיותיו הפרטיות בלבד ,אלא הוא מבקש את גילוי מלכותו של ה' אנו שומרים על יוקרת שמו יתברך המתגלה דרכו.
בעולם .הוא לומד לראות בכל ישועה שמתרחשת ,גם אם היא קטנה, ג .לימוד התורה כעדות :כנסת ישראל מבטאת את נוכחותו של הקב"ה
תחילתו של גילוי כבוד שמים. באמצעות לימוד התורה .נפקא מינה שעל כל יחיד לראות בלימודו לא
לחיות ביושר ובאמונה ,גם תחת לחץ או המשמעות העמוקה היא שהאדם לומד לחיות בתוך ההיסטוריה ולא
ניסיונות קשים ,הוא מוכיח לעולם כולו שיש מעליה .הוא מבין שהעולם אינו חסר פשר ,אלא הוא מלא בסימנים
אלוקים בשמים ושהוא פועל בקרב הארץ. לנוכחות האלוקית ,ושהוא ,בבחירותיו היומיומיות ,הוא זה שבוחר
המוסר הזה הוא השקעה ארוכת טווח בבניית האם להדגיש את הנוכחות הזו או להסתיר אותה .האדם לומד למצוא
המודעות האלוקית בעולם ,שבו כל יהודי את האור גם בתוך הצללים ,מתוך ידיעה שהקב"ה קשור בו ,ושהעדות
הוא סלע יציב של אמת בתוך ים של תהיות. שלו היא השמן המזין את המנורה הגדולה של מלכות שמים על
נבוא אל סיום עיוננו ,ונלקט את התובנות האדמה.
המעשיות והנפשיות שנוכל לאמץ אל ליבנו נבוא אל עומק המוסר הנלמד מתוך ההבנה שקיום עם ישראל הוא גילוי
מתוך העיסוק בסוד הנורא של לולי כעס אויב שמו של הקב"ה בעולם ,ונראה כיצד הכרה זו מחייבת את האדם
אגור: לאחריות מוסרית שחורגת מכל גבול אישי או פרטי .נראה לבאר כי
הראשונה היא שינוי מרכז הכובד בתפילה; מעתה נדע שכל תפילה המוסר של לולי כעס אויב אגור תובע מאתנו יושרה פנימית עמוקה,
אינה רק על הצרכים האישיים ,אלא היא עדות על ה' בעולם ,וכל שכן אנו הופכים להיות הכתובת של כבוד שמים .אם האדם מבין
ישועה שלנו היא קידוש שמו הגדול .השנייה היא האחריות הדינמית שמעשיו הם העדות של העולם על בוראו ,הרי שכל בחירה מוסרית
בהליכותינו; בכל מעשה של יושר ,הגינות ומידות טובות ,אנו הופכים שלו הופכת למשימה לאומית ורוחנית כאחד .המוסר כאן אינו מסתכם
לשגרירים של מלכות שמים ,ומפריכים את טענות המפקפקים בשמירה על חוקי המוסר הכלליים ,אלא דורש מאיתנו לחיות חיים של
בהשגחתו .השלישית היא תחושת הערך המוחלט של כל יהודי; כיוון קידוש השם מוחלט .אדם אינו יכול להרשות לעצמו להתרשל בדרכיו,
שעם ישראל הוא הכלי היחיד שדרכו האלוקות מתגלה בתוך החומר, בידיעה שכל חולשה שלו עלולה חלילה להשתמע כאילו אין מנהיג
כל פגיעה בזולת היא פגיעה בכלי המקדש של השם ,והתייחסות בכבוד לבירה ,או כאילו יד האומות היא הקובעת את סדר העולם.
לכל יהודי היא גילוי של יראת שמים. נראה להוסיף כי יש כאן שיעור מוסרי עצום ביחס לזולת .אם כל יהודי
עיקר העניין :עיקר העניין בפסוק לולי כעס אויב אגור אינו רק עניין הוא חלק מהכלי שדרכו הקב"ה מתגלה ,הרי שהמוסר מחייב אותנו
של הצלה מן הדין ,אלא חשיפת סוד קיום ישראל כצורך גבוה כביכול. לראות בכל אדם מישראל שותף לעדות הזו .הפגיעה באח מתוך
התורה מגלה לנו שגורל עם ישראל וגורל שמו של הקב"ה בעולם רשלנות ,זלזול ,או התנשאות אינה רק עבירה בין אדם לחברו ,אלא
שלובים זה בזה עד כדי כך שאין הקב"ה יכול ,כביכול ,להשבית את זכר היא פגיעה ישירה בכלי המקדש של השם בעולם .המוסר כאן הוא
עמו מבלי להחשיך את האור שדרכו העולם מכיר בבוראו .הראשונים מוסר של כבוד אנושי עמוק ,שבו אנו מבינים שכל אחד מאיתנו הוא
והאחרונים הדגישו כי תכלית הבריאה היא גילוי כבוד שמו על ידי עם אות בספר התורה של ההיסטוריה ,וכל אות צריכה להאיר את השם
ישראל ,וכל ניסיון להבין את היסטוריית העם במנותק מקידוש השם הגדול.
הוא ניסיון המפספס את העיקר .לכן ,גם בשעות של הסתר פנים נראה להסביר כי ההכרה שגאולת ישראל היא צורך גבוה מחייבת
ופורענות ,הרחמים נמשכים עלינו ,לא רק בגלל זכויותינו ,אלא בגלל אותנו לאחריות גדולה כלפי העתיד .אדם מוסרי באמת אינו חי רק
שמו הגדול הנקרא עלינו .המסקנה המוסרית הנובעת מכך היא עבור ההווה שלו ,אלא עבור הדורות הבאים שיישאו את הלפיד הזה.
עמוקה :אנו עדים חיים ,וכל רגע בחיינו ,כל תפילה וכל מעשה ,הם הוא דואג שהמסורת ,התורה ,והאמונה יעברו בצורה נקייה וטהורה,
עדות של נצח למציאות הבורא ,המאירה את העולם גם מתוך כדי שהעדות על הבורא תישאר ברורה ומאירה .זהו מוסר של נצחיות,
החשיכה. שבו האדם מוותר על מותרות ועל נוחות כדי לוודא ששם שמים לא
קיומנו בעולם הוא העדות החיה למלכות ה' ,וכל רגע של אמונה הוא יתחלל בעולם.
קידוש שם שמים נצחי .הסוד הנורא של לולי כעס אויב אגור מעניק המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא מצפן של עדות ושל שליחות .אנו
לכל יהודי את הוודאות שחייו נוגעים בשורשי הנצח ,ושכל עמלו נדרשים לחיות מתוך תודעה שהקב"ה סומך עלינו ,שכן הוא בחר
בעולם הוא חלק ממסע התיקון הגדול של האנושות כולה. לקשור את שמו בנו .זהו מוסר שמעניק לאדם כוח אדיר – החירות
לדעת שחייו אינם מקריים ואינם חסרי משמעות .כאשר אדם בוחר
מי אשם באמת ,היצר הרע או האדם עצמו? הוכח מפרשת השבוע!
רש"י (שם) ביאר :אזלת יד – שתש כוחם ,ואין בהם עוד כוח לעצור ביום הכיפורים ,כאשר אנו עומדים בחרדת קודש ופוערי פה בווידוי,
ולעכב ביד המכה .נראה להסביר כי רש"י רואה בפסוק זה את נקודת מילים קצובות עולות מן הלב וממלאות את חלל בית הכנסת .אך בתוך
השפל של האדם ,שבה הוא אינו מסוגל עוד להתמודד עם ניסיונותיו, הרשימה האינסופית של חטאים ומעשים רעים ,מזדקרת שורה אחת
והקב"ה ,ברוב רחמיו ,מתבונן על חולשה זו מתוך הבנה כי המציאות ותובעת את עלבונה :על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע .התמיהה
גדולה מכוח עמידתו. מפעפעת מיד :וכי יש חטא בע ולם שאינו מיוחס ליצר הרע? האם לא
הרמב"ן (שם) ביאר :ועל עבדיו יתנחם – יתנחם על אשר עשה להם הוא המפתה ,המסית והדוחף אל התהום? אם היצר הוא הגורם לכל
רעה להכניעם ביד אויביהם ,כי יראה כי אזלת יד .נראה לחדש כי נפילה ,מהו החידוש המיוחד בהתוודות עליו ,ואיזה רז כמוס מסתתר
הרמב"ן מדגיש שגם כאשר האדם מביא על עצמו את הניסיון בגלל תחת הלשון הזו? השאלה הזו אינה רק לשונית ,היא נוגעת בלב ליבה
חולשתו ,הרחמים האלוקיים מופנים כלפיו ,שכן הקב"ה מכיר בטבעו של הבחירה החופשית ובסלע קיומו של האדם .האם ייתכן מצב שבו
האנושי שאינו עומד בלחץ הניסיון. היצר הרע כלל אינו "שם" ,אלא האדם הוא הבונה את חומות החטא
הספורנו (שם) ביאר :אזלת יד – כשהגיעו לכלל ייאוש ,שהרגישו במו ידיו ,בדמיונו הפרוע ,ברצונו החבוי ובנטיות ליבו? אנו ניצבים
שאפס עצור ועזוב ,שכבר אין להם שליטה על רצונותיהם .נראה לבאר בפני פרדוקס עמוק :היכן עובר הגבול בין פיתוי חיצוני לבין המרד
כי הספורנו מבחין שהחטא מגיע לשיאו כאשר האדם מאבד את כוח הפנימי ,והאם ייתכן שביום הקדוש אנו מתוודים לא רק על מעשינו,
הניהול העצמי ,ומתוך כך הוא מתוודה על הרגע שבו אפשר היה אלא על עצם העובדה שהזמנו את היצר אל חיינו מבלי שהוזמן?
לעצור אך המציאות חמקה מידיו. נבוא אל פסוקי התורה המאירים את הדינמיקה שבין הקב"ה לאדם
רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (שם) ביאר :כי ידין ה' עמו – ברגעיו הקשים ,ונבחן כיצד מבט שמימי זה חושף את האחריות
אפילו בשעה שהם רחוקים מדרך הטוב ,ה' דן אותם ברחמים .נראה האנושית גם במקומות שבהם נדמה כי הכל אבוד :בפרשת האזינו
להוסיף כי הוא מלמדנו שגם כאשר האדם יצר לעצמו את הניסיון נאמר " :כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס
עצור ועזוב" (דברים לב ,לו).
מדברי הראשונים אנו למדים שהווידוי על היצר הרע אינו רק על ומצא את עצמו "עזוב" מכוחותיו ,עדיין הקשר
העבירה שנעשתה ,אלא על הכשלת העצמי; על הבחירה להניח ללב לאלוקות קיים ,והתשובה נעוצה בהודאה על
לנדוד למקומות שאינם רצויים ,ובכך ליצור פתח למקום שבו לא היה אותה חולשה עצמה.
אמור להיות שום פתח. בעל הטורים (שם) דרש :אזלת יד – בגימטריה
נבוא אל דברי האחרונים ,אשר פרסו בפנינו את עומק האחריות עמלק ,לרמוז שהיצר הוא המביא את האדם
האנושית ואת הדרך שבה האדם הופך לשותף פעיל בבניית הניסיון של לידי ייאוש ומחליש את כוח הבחירה שלו .נראה
עצמו ,תוך שהם מדגישים כי הווידוי על היצר הרע הוא בירור נוקב של לחדש כי החטא "ביצר הרע" נובע מאותה
הכוונות והמעשים :השל"ה הקדוש בספרו שני לוחות הברית (שער החלשות שבה האדם מרים ידיים מול דמיונות
האותיות ,אות י -יצר טוב) הקשה :וכי כל החטאים אינם מן היצר ליבו.
הרע? ותירץ כי כאן מדובר על אדם שממציא לעצמו תכונה רעה, מתוך דברי המפרשים אנו למדים שהפסוק
שחושב מחשבות און על דברים שאין לו יכולת לבוא לידי קיומם .נראה משקף את העומק של יום הכיפורים :הווידוי
לבאר כי הוא מגדיר חטא זה כהזמנת היצר מלבו פנימה; לא פיתוי על היצר הרע אינו רק הצטדקות ,אלא הכרה מוחלטת באובדן
שהגיע מבחוץ ,אלא חטא שצמח מתוך עולמו הפנימי של האדם שבחר השליטה העצמית ,והתייצבות כנה מול ריבונו של עולם מתוך הבנה
להשתעשע בדמיונותיו. שהוא המכיר את חולשותינו יותר מכל.
האליה רבה (סימן תרז) ביאר :כי כוונת הווידוי היא שאדם הביא את נבוא אל חכמי התלמוד ,אשר חקרו את מהותו של היצר הרע וגילו לנו
עצמו לידי יצר הרע .נראה לחדש כי הוא מבחין בנקודה קריטית :לא כי הוא אינו כוח זר שנוחת על האדם ,אלא כוח המצוי בתוכנו וממתין
היצר הוא שבא אל האדם ,אלא האדם הוא שגרם לעצמו להיחשף אליו להכרעתנו :בגמרא במסכת ברכות (דף נד ע"א) נאמר :בכל לבבך –
במודע .זהו חטא כפול ,שכן מעבר לנפילה עצמה ,האדם נכשל ביצירת בשני יצריך ,ביצר טוב וביצר הרע .נראה לחדש כי עבודת ה' אינה
הפיתוי במו ידיו ובחוסר שמירה על גבולותיו. שלמה אלא אם כן האדם מכניס גם את היצר הרע לתוך עבודתו ,והדבר
הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו חכמת שלמה (פרשת נח) חידד :החטא מלמד שהיצר הוא חומר גלם שניתן להמיר לאנרגיה של קדושה ,כפי
ביצר הרע הוא כאשר האדם עצמו מגרה את יצרו ובכך מאבד את שהוא ניתן להמרה לאנרגיה של עבירה.
שליטתו .נראה להסביר כי הוא תובע מהאדם דין וחשבון על אובדן בגמרא במסכת סוכה (דף נב ע"א) נאמר :עתיד הקב"ה להביאו ליצר
האחריות; הווידוי הוא קריאת כיוון לאדם שלא שמר על חומת הלב הרע ולשוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים .נראה לבאר כי היצר
ולא נעל את שערי מחשבתו בטרם יהיה מאוחר מדי. מופיע בצורות שונות בהתאם למדרגתו של האדם; אצל הצדיקים הוא
רבי יעקב מליסא בדרשותיו (לקט ביאורי תפילה בסידור דרך החיים) נראה כהר גבוה שקשה לכבשו ,ואצל הרשעים כחוט השערה .מכאן
ביאר :כי הווידוי אינו רק על מעשים ,אלא על כך שהאדם עצמו חיפש למדנו כי היצר מקבל את גודלו ואת כוחו מהיחס של האדם אליו ,ומי
מקום ליצר להיכנס בו .נראה לבאר כי הוא מלמדנו שהאחריות על שמזלזל בו ואינו מכין לו מקום בלב ,עלול למצוא את עצמו נלכד בחוט
החטא מתחילה עוד בשלב הכנת הקרקע; כאשר האדם יוצר סביבה השערה בלי שהרגיש.
נוחה ליצר ,הוא נושא באחריות לתוצאות שתבואנה בעקבותיה. בגמרא במסכת יומא (דף לח ע"ב) נאמר :בא לטמא פותחין לו .נראה
בעל יושר דברי אמת (ליקוטים) הביא בשם הזוהר הקדוש (פרשת להסביר כי חז"ל מגלים את הסוד הגדול :היצר אינו פורץ דלתות
תצוה) :היצר הרע הוא כשליח המלך ,המנסה את בנו אם יעמוד סגורות בכוח .הוא זקוק לפעולה אנושית ראשונית ,לאותה פתיחה של
בניסיון .נראה לחדש כי אם נבין שהיצר הוא שליח שעושה את עבודתו, הלב או של הדמיון מצד האדם ,כדי להיכנס .מכאן שהאחריות
הרי שכשחטאנו ,פעלנו לא רק נגד הבורא אלא אף נגד שליח המלך, הראשונה מוטלת על האדם ,שכן הוא זה שקובע אם יהיה ליצר פתח
בכך שלא הבנו את מטרת הניסיון ונפלנו בפח שהכנו לעצמנו. כניסה.
מדברי האחרונים אנו למדים שחטא זה הוא עמוק ומהותי ,שכן הוא בגמרא במסכת הוריות (דף י ע"ב) נאמר :גדולה עבירה לשמה ממצווה
חושף מצב שבו האדם אינו רק קורבן לנסיבות ,אלא יוצר אקטיבי של שלא לשמה .נראה לחדש כי חז"ל מציבים כאן את האפשרות שהיצר
הפיתוי .הווידוי מאפשר לאדם לחזור לשורש ,להכיר באחריותו הרע עצמו יהפוך למשרת של מטרה גבוהה ,בתנאי שהאדם הוא
האישית ולשאוף לחיים שבהם הוא השולט על פתחי ליבו ומחשבותיו. השליט ולא הנשלט.
נבוא אל דברי גדולי ההוגים והמפרשים שבדורות האחרונים ,אשר נראה לבאר כי חז"ל מלמדים אותנו שהיצר הוא שליח נאמן של ה'
העמיקו להבין כי השאלה בדבר האחריות לחטא היא המפתח להבנת לבחון את עמידתנו .כאשר אנו מתוודים "על חטא שחטאנו לפניך
החירות האנושית בעולם שבו היצר הוא חלק מההוויה :הגאון רבי ביצר הרע" ,אנו בעצם מודים בכך שלא רק שנכשלנו ,אלא שלא
אברהם יצחק הכהן קוק בספרו עין איה (ברכות פרק ט ,פסקה כט) השכלנו להבין את תפקידו של היצר ולא ידענו להציב לו את הגבולות
ביאר :כי היצר הרע אינו כוח זר שנוחת על האדם ,אלא כוח המצוי הנדרשים ,ובכך הפכנו כוח שנועד לבנייה לכוח של הרס.
בתוכנו וממתין להכרעתנו .נראה לחדש כי לשיטתו ,כאשר אדם נבוא אל דברי הראשונים ,אשר העמיקו לנתח את הדינמיקה שבין הלב
מתוודה על חטא שחטא ביצר הרע ,הוא בעצם מכיר בכך שהיצר הוא האנושי לבין התעוררות היצר ,וביארו כיצד האחריות לחטא טמונה
חומר גלם שניתן להמי ר לאנרגיה של קדושה .האחריות היא עלינו :אם לעיתים קרובות בהכנה מוקדמת של האדם ,ולא רק ברגע הנפילה
לא השכלנו להפוך את כוחות הנפש למגמה של קדושה ,הרי שנתנו בפועל :רבינו בחיי אבן פקודה בספרו חובות הלבבות (שער יחוד
להם דרור להפוך לחומרי עבירה. המעשה ,פרק ה) ביאר :כי האדם נכשל פעמים רבות לא מחמת פיתוי
מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (דברים ,סימן עא) ביאר :כי חיצוני ,אלא מחמת תאוות ליבו המבקשות לעצמן תענוגות מדומים
המסורות על הכשלון העצמי ביצר הרע הן כלי עזר להבנת תפקידנו גם ללא הסתה גלויה .נראה לחדש כי הוא מדגיש שחופש הבחירה
בעולם .נראה להסביר כי הוא מדגיש שאין אנו לומדים את עומק מתחיל במקום שבו האדם בוחר אם להזין את דמיונותיו או למקד את
הווידוי כדי לשנן היסטוריה ,אלא כדי לקבל השראה והדרכה .כאשר מחשבותיו בעבודת הבורא; החטא מתחיל בהסכמה פנימית שקטה.
אנו מתוודים על יצר הרע ,אנו נדרשים לשאול את עצמנו :היכן פתחתי הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ו ,הלכה ג) ביאר :כי על האדם מוטלת
את הדלת למקומות שהיו עלולים להפיל אותי ,וכיצד אני יכול להציב החובה לכוון את נטיותיו הטבעיות אל דרך האמצע ,ולא להניח להן
גבולות ברורים יותר לעתיד? לפרוץ גדר .נראה להסביר כי לפי הרמב"ם ,החטא אינו רק מעשה
הגאון רבי שלמה וולבה בספרו עלי שור (חלק ב ,מאמר על תפילה נקודתי ,אלא תוצאה של הזנחת הנטיות הפנימיות ,וממילא האחריות
וביטחון) ביאר :כי אדם צריך להרגיש שהוא מהלך בתוך סיפור אלוהי מוטלת על האדם שבחר שלא לרסן את טבעו בטרם יתגבר עליו
שבו הבחירה היא המרכז .נראה לחדש כי הוא מלמדנו ששמות החטא.
החטאים בווידוי הם תמרורים בתוך הסיפור הזה .כשם שאדם מזמין רבנו יונה בספרו שערי תשובה (שער א ,אות יט) ביאר :כי החטא
את היצר אל ליבו על ידי מחשבות לא רצויות ,כך כל פעולה שלנו מתחיל במחשבות הלב ,אף בלא מעשה ועל ידי יצר חיצוני כלל,
צריכה להיעשות מתוך תודעה שאנו סוללים נתיב לקדושה או חלילה ושמירת המחשבה היא עיקר החובה .נראה לבאר כי הוא מבקש
להפך .הוא דורש מאיתנו לחיות בתודעה שכל מקום שאנו דורכים בו מאיתנו להבין שהאדם הוא שומר על פתח ליבו ,ואם הניח למחשבות
הוא זירה של עדות על ה' או על הפניית עורף לרצונו. זרות להיכנס ,הוא נחשב כמי ששיתף פעולה עם היצר עוד לפני שקרה
הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות ברכות ,סימן דבר.
רכח) ביאר :כי דברי רבותינו בדרשותיהם על היצר הרע הם תורה בעל ספר החינוך (מצווה שע"ד) ביאר :על איסור לא תתורו אחרי
שלמה המאירה את הדרך .נראה לבאר כי הוא מבקש להדגיש את לבבכם – שאין לאדם להביא את עצמו לידי הרהור אסור ,כי הרהור
החשיבות של דבקות במסורת אבות; גם כאשר אנו מרגישים שהיצר מביא לידי מעשה .נראה לחדש כי הוא קושר את האיסור להרהור עם
חזק מאיתנו ,האמת התורנית היא המדריכה אותנו להבין שבידינו האחריות המוסרית של האדם; המצווה היא על המניעה ,על הריחוק
הכוח לבחור .הווידוי על יצר הרע הוא הזדמנות ללימוד מוסר והנהגה, מהמקומות והמחשבות שיעוררו בו יצר רע ,שכן זהו כלי העבודה
המרכזי של האדם.
משגילינו שהיצר הוא פרי יצירתנו הפנימית, והמסורת היא הכלי המדויק ביותר להבנת האמת הזו שהבחירה נתונה
גילינו בו זמנית את כוחנו לשנות .כפי שאנו תמיד ביד האדם.
בונים את הניסיון במו מחשבתנו ,כך בכוחנו נראה לבאר מדברי גדולי הדור כי הם ראו בווידוי על יצר הרע הזמנה
לפרק אותו .כשאדם מתוודה ביום הכיפורים, מתמדת לחיבור אל השורשים ואל האחריות .הם מלמדים אותנו כי
הוא אינו רק מבקש מחילה על מה שקרה, העולם שבו אנו חיים אינו דומם ,אלא הוא מלא ברמזים המכוונים
אלא הוא מכריז על מרידה בנטיות אותנו אל דרכי השליטה על הנפש .התביעה המוסרית הנובעת מכך
שהשתלטו עליו .הוא אומר לבוראו :הלב היא לחיות חיים של משמעות ,שבהם כל אדם מרגיש שהוא נושא
הזה ,שעד עתה הוליד תאוות זרות ,עומד באחריות למחשבותיו ,וכל הכרעה שלו מוסיפה עוד לבנה בבניינה של
כעת לרשותך .היצר שהיה לי לאויב ,יחזור עדות ישראל בעולם.
להיות לי לעבד ,כוח עזר שידחוף אותי בעוצמה אל עבר הטוב.
נראה ליישב את השאלה המנקרת :מדוע ה' ברא עולם שבו הנפש כה
חשופה לפיתויים שהיא יוצרת בעצמה? התשובה נעוצה ברצון
האלוקי להעניק לאדם את המתנה הגדולה מכולן – השותפות .הקב"ה
אינו חפץ במלאכים עובדים ,אלא בבני אדם הבוחרים .הניסיון שאנו
יוצרים בתוך קרבנו הוא שדה האימונים הגדול .שם ,במקום שבו
המחשבה צלולה או מעורפלת ,שם נמדדת האמת שלנו .השליחות של
היצר היא לא להפיל אותנו ,אלא להקפיץ אותנו מדרגה .כל פיתוי
שדחינו בלבנו ,כל דמיון שקיצצנו במחשבתנו ,הוא לבנה נוספת בבניין
האישיות שלנו .העמידה מול היצר הפנימי היא הדרך להפוך מבשר נבוא אל התרגום של הסוגיה המורכבת הזו אל מציאות החיים וההלכה,
ודם למלאך המהלך בארץ. כדי לעמוד על ההשלכות המעשיות של ההבנה כי לעיתים האדם הוא
נראה להסביר כי הווידוי הזה הוא תהליך של התפכחות .אנו משילים האדריכל של ניסיונותיו :א .באחריות אישית בהרהורי הלב :הידיעה
מעלינו את מסכת הקורבן ומביטים במראה .המבט הזה ,כואב ככל שהווידוי "על חטא שחטאנו ביצר הרע" מכוון לעיתים אל היצר שאנו
שיהיה ,הוא תחילת התיקון .כשאדם לוקח אחריות מלאה ,הוא מפסיק עצמנו עוררנו ,מטילה עלינו חובה לנהל משמעת עצמית על עולמנו
להאשים את העולם ,את הנסיבות או את "היצר" .הוא מתחיל לעבוד. הפנימי .נפקא מינה היא שאין האדם יכול להסתתר מאחורי תירוצים
הוא לומד לסגור את השערים שדרכם נכנסה הרוח הזרה ,ולפתוח של "היצר אנס אותי"; עלינו להכיר בכך שגם הרהור של "אילו הייתי
לרווחה את שערי הנשמה לאור הגדול .החטא "ביצר הרע" הופך אפוא במקום פלוני הייתי עושה" הוא חטא הדורש תיקון ,משום שהוא פותח
להזדמנות הנדירה ביותר לפגוש את הקב"ה בנקודת האמת ,שם, פתח שאין צורך לפתוח.
במקום שבו האדם מכיר בחולשתו ובוחר בטוב מתוך עוצמה וגבורה ב .בשמירה על סביבת הניסיון :אם אנו מתוודים על הזמנת היצר ,עלינו
פנימית. לתרגם זאת להלכות מעשיות של הרחקה מן המקומות המגרים .נפקא
נבוא אל נבכי הנפש הפועמת ,אל אותו מרחב שבו האדם פוגש את מינה שחובה על האדם להגביל את חשיפתו למדיה ,לאינטרנט או
עצמו ואת הבורא ,ונבין כיצד התובנה על היצר הרע הופכת מכאב של לחברה שעלולה להוות קרקע פורייה לניסיונות שאינו מוכן להם.
חטא למנוף של התעלות אישית .נראה להסביר כי החיבור לאדם ההלכה מחייבת אותנו לא להביא את עצמנו לידי ניסיון ,והווידוי מחדד
בנקודה זו הוא החיבור אל הכנות .אדם שחי בשקר עצמי ,הטוען תמיד שהאחריות היא למנוע את הופעת היצר עוד לפני שהוא מופיע.
שהיצר הרע הוא ה"אחר" שדחף אותו לפי תהום ,חי חיים של אשליה. ג .בחינוך הצעירים :כשם שאנו מתוודים על הבאת היצר ,כך עלינו
הוא נותר לעולם במקום של חוסר אונים .אולם ,ברגע שהאדם אומר להנחיל לדור הבא את תודעת "סגירת הדלתות" .נפקא מינה שאין
בכנות" :אני הוא זה שפתחתי את הפתח" ,הוא עובר מסטטוס של אדם לחנך רק ל"לא תעשה" (הימנעות ממעשה) ,אלא לחנך ל"לא תדמה" –
נרדף לסטטוס של אדם לוקח אחריות .זהו החיבור החם והעמוק לימוד כיצד לנקות את הדמיון ואת המחשבה ממצבים שעלולים
ביותר לנשמה – ההכרה בכך שכל האורות וכל החושך מתחילים להוביל לנפילה .הקניית מיומנויות של בקרה פנימית היא השקעה
במקום אחד ,בלב האדם עצמו .החיבור הזה אינו מוביל לייאוש ,אלא קריטית בחינוך.
לשחרור; ברגע שזיהיתי את מקור הניסיון ,זיהיתי גם את הדרך לצאת ד .בעבודת התשובה :הבנת התפקיד של היצר כשליח של ה' משנה את
ממנו. צורת הוידוי .נפקא מינה שבעת הוידוי ביום הכיפורים ,האדם אינו רק
נראה להוסיף כי החיבור לאדם מתבטא ביכולת להפסיק לחיות "על מתחרט על פעולה רעה ,אלא גם מתבייש בכך שלא השכיל להבין
אוטומט" .לעיתים ,אדם נגרר אחרי הרהורים מתוך הרגל ,מתוך שהיצר נועד לבחון אותו ,ובמקום זאת הפך אותו לשותף לחטא .זהו
שעמום או מתוך מחסור בתוכן .הוא לא עוצר לשאול :האם המחשבה וידוי שנובע מתוך הכרה בגדלות התפקיד שניתן לאדם.
הזו שלי היא? האם אני חפץ בה? הוידוי מלמד את האדם להיות ערני. ה .בשימוש בכוחות הנפש :אנו למדים שיש לאדם כוח להפוך את היצר
הוא הופך את האדם לשומר על סף ביתו .הוא מבין שכל רגע שבו הוא לעזר .נפקא מינה שבעת שהאדם חש התעוררות של יצר ,עליו לנסות
בוחר להפנות את המחשבה למקום של אהבת ה' ,של חסד ,או של להסיט את האנרגיה הזו – לא להדחיק אותה ,אלא לרתום אותה
לימוד תורה ,הוא רגע שבו הוא מונע מהיצר להיכנס .החיבור לאדם לעבודת ה' .הידיעה שהאדם הוא זה שמגרה את היצר נותנת לו גם את
כאן הוא העצמה – אתה אינך קנה רצוץ המנושב לכל רוח ,אלא בעל הכוח לרסן אותו ולהפוך אותו לכלי לבניית המידות.
הבית על עולמך הפנימי. נראה לבאר מכאן שהחיים שלנו הם שליחות שבה כל רגע של מחשבה
נראה לבאר כי ההנהגה הנפשית הנלמדת מכאן היא הנהגת ה"ערנות וכל החלטה על מקום הימצאנו הם בעלי משמעות קריטית ,והבחירה
הקדושה" .האדם לומד לפתח מבט מחדש על חלומותיו ,על תקוותיו היא תמיד בידינו.
ועל דמיונותיו .הוא לומד לסנן את המידע הנכנס לנפשו לא רק מתוך נבוא אל עומק הסוד הגנוז במילות הווידוי המפעימות ,וננסה לפענח
חובה הלכתית ,אלא מתוך אהבה עצמית – אהבת הנשמה שרוצה כיצד נפש האדם – המהלכת בין שמיים לארץ – הופכת להיות יוצרת
להישאר טהורה .הוידוי הזה הופך למעין "מראה מלוטשת" שבה של גורלה ,וכיצד מתוך השבר הגדול של החטא ,צומחת ההבנה
האדם רואה את עצמו ,לא כפי שהוא נראה כלפי חוץ ,אלא כפי שהוא שהאדם הוא בעל הבית על עולמו הפנימי .נראה לבאר כי היצר הרע
באמת בתוך הרהורי ליבו .זהו חיבור שיוצר ענווה ,כי הוא מציב אותנו אינו כוח מיתולוגי חיצוני המגיח מן האופל כדי להחריב ,אלא הוא
מול האמת העירומה שלנו ,אך הוא גם יוצר ביטחון ,כי הוא מראה לנו בבואה של האנרגיה הפנימית הטמונה באדם .כל נפש נבראה עם מגוון
שגם במקומות הכי נמוכים שבהם פתחנו פתח ,השער עדיין נשאר אינסופי של רצונות ,תשוקות וכיסופים .האנרגיה הזו ,בבסיסה ,היא
בידינו. טהורה וקדושה; היא הדלק המניע את האדם ליצור ,לאהוב ,להתפלל
המשמעות העמוקה היא שהאדם לומד לראות בכל יום הזדמנות ולהתעלות .אולם ,כאשר האדם מסיט את מבטו מן התכלית האלוהית
ליצירה חדשה .אם אתמול פתחתי פתח רחב מדי ליצר ,היום אני סוגר ומניח לקרני הרצון להתפזר אל השוליים ,שם ,בפינות החשוכות של
אותו .אם אתמול נתתי לדמיון להשתולל ,היום אני מכוון אותו אל הלב ,האנרגיה הזו מקבלת צורה של פיתוי .הווידוי על היצר הרע הוא
הטוב .הוידוי אינו סוף פסוק אלא התחלה של חיים מלאי משמעות. ההכרה המרה והמתוקה כאחד :אני הוא האדריכל .אני הוא זה שהזין
האדם לומד למצוא את האור הפנימי גם כאשר הוא מזהה את הצללים את המפלצת הזו בדמיונותיי ,אני הוא זה שהעניק לה את כוחה מתוך
שלו ,מתוך ידיעה שהקב"ה חפץ בלב הבוחר בו ,בלב שלם ,בלב שבוחר חוסר עירנות ורפיון רוחני.
להיות האדון של מחשבותיו .האדם הופך להיות אדם שחי מתוך נראה להוסיף כי יש כאן עומק של חסד אלוקי .דווקא העובדה שהאדם
אחריות גדולה ,אדם שהולך בדרך של ישרות וצניעות לא רק כי כך הוא האחראי ,מעניקה לו את המפתח לגאולה .אילו היינו נשלטים בידי
כוח זר ,היינו קורבנות חסרי ישע ,לכודים במאבק שאין בו מנצח .אך
לדעת שחייו אינם מקריים ואינם חסרי משמעות .כאשר אדם בוחר צריך ,אלא כי הוא מבין שהלב שלו הוא המשכן
לחיות ביושר ,בחסד ובגבורה רוחנית ,הוא מוכיח לעולם כולו שיש של השכינה ,וראוי שיהיה שמור וטהור.
אלוקים שנוכח בכל פינה בבריאה .המוסר הזה הוא השקעה ארוכת נבוא אל עומק המוסר הנלמד מתוך ההכרה כי
טווח בבניית המודעות האלוקית בעולם ,שבו כל יהודי הוא סלע יציב האדם הוא השותף הישיר בעיצוב עולמו
של אמת בתוך ים של תהיות. הפנימי ,ונראה כיצד תובנה זו מציבה רף מוסרי
נבוא אל סיום עיוננו ,ונלקט את התובנות המעשיות והנפשיות שנוכל של אחריות עליונה ושליחות נשגבת .נראה
לאמץ אל ליבנו מתוך המבט העמוק על הווידוי :הראשונה היא כי לבאר כי המוסר של הווידוי על היצר הרע אינו
האחריות לחיינו הפנימיים היא כוח ולא נטל; הידיעה שאנו אלו מסתכם בשמירה על חוקים חיצוניים ,אלא
שפותחים את השערים ליצר הרע מעניקה לנו את השליטה לסגור בתביעה ליושרה פנימית מוחלטת .אם אדם
אותם .השנייה היא הזהירות במחשבה; אדם לומד שכל הרהור של מבין שהוא זה שיוצר את הניסיון בלבבו ,הרי
חטא ,גם אם לא הגיע למעשה ,הוא כתיבה על לוח ליבו ,ועלינו שכל מחשבה היא פעולה מוסרית לכל דבר.
להקפיד לנקות את הדמיון ממחשבות שאינן מובילות לקדושה. אדם שחי בתודעה זו אינו יכול להרשות לעצמו "לחלום בהקיץ" על
השלישית היא הראייה האמונית של הניסיון; עלינו לראות בכל דב רים שאינם הגונים ,שכן הוא מבין שכל דמיון כזה הוא בניין של
התעוררות של יצר לא רק אויב ,אלא הזדמנות לשליחות אלוקית, תרבות רעה בנפשו .המוסר כאן הוא מוסר של שקיפות פנימית; אדם
לתרגם את האנרגיה הזו למעשים טובים ולשימוש בכוחות הנפש למען שמעז להתוודות על כך לפני בורא עולם ,הוא אדם שבוחר לחיות חיים
עבודת הבורא. של אמת ,שבהם אין פער בין מה שהוא מציג כלפי חוץ לבין מה
עיקר העניין :עיקר העניין בשאלה האם אנו אשמים ביצר הרע או שמתחולל בחדרי ליבו.
שהוא האשם ,מתבהר מתוך דברי חכמינו וגדולי הדורות ,כי הווידוי על נראה להוסיף כי יש כאן שיעור מוסרי עצום ביחס לעצמנו ולאחרים.
חטא שחטאנו ביצר הרע אינו הודאה על כך שנפלנו במלכודת ההבנה שאנו האחראים לפתחים שפתחנו ליצר ,מחסנת אותנו מפני
חיצונית ,אלא על כך שהפכנו שותפים להקמתה .האמת המרה האשמת העולם בכישלונותינו .אדם שאינו מאשים את הסביבה ,את
והמרוממת כאחד היא ,שלעיתים רבות אנו אלו שיוצרים את הניסיון הנסיבות או את "היצר" כגורם חיצוני ,אלא לוקח אחריות מלאה ,הוא
בדמיוננו ,בבחירותינו החברתיות ,ובהפקרת מחשבותינו ,ובכך אנו אדם שמפתח חוסן נפשי אדי ר .המוסר הזה אינו ממוטט את האדם
"מזמינים" את היצר הרע למקום שבו הוא לא היה מגיע ללא רשותנו. תחת כובד האשמה ,אלא מרומם אותו למדרגה של מי שבוחר בטוב.
גדולי הדורות ,כגון השל"ה הקדוש והאליה רבה ,לימדונו כי זהו חטא הוא מלמד אותנו כי המוסר אינו גזירת גורל ,אלא בחירה מתמשכת –
עמוק שדורש התבוננות פנימית כנה ,שכן הוא נוגע לשורש הבחירה. בחירה בכל רגע מחדש להיות נאמן לטוב הגנוז בתוכנו.
ביו ם הכיפורים ,אנו ניצבים ומכירים בכך שהאחריות היא שלנו; אין אנו נראה להסביר כי ההכרה שגאולת ישראל והבנייה הרוחנית הן צורך
קורבנות של כוח זר ,אלא עובדי ה' המחויבים לשמור על חומות ליבנו. גבוה ,מחייבת אותנו לאחריות גדולה גם כלפי החברה .אדם מוסרי
כאשר אנו מכירים בכך ,החולשה הופכת למנוף ,והווידוי הופך לצעד באמת דואג שהסביבה שלו ,המילים שלו וההשפעה שלו יהיו כאלה
ראשון בדרך לבניית עולם פנימי טהור ואמיתי ,שבו כל מחשבה וכל שלא יפתחו פתחים ליצר אצל אחרים .אנו נעשים שומרים אלו של
כוח משמשים לבניית מלכות שמים על האדמה. אלו .זהו מוסר של נצחיות ,שבו האדם מוותר על רגעים של הסחת
העולם שסביבנו והלב שבתוכנו הם מרחב אחד של בחירה ,שבו כל דעת כדי לוודא ששם שמים לא יתחלל ,ושהמרחב שבו הוא פועל
פעולה קטנה היא כתיבה בספר החיים .הווידוי ביום הכיפורים הוא יישאר נקי ומואר.
העדות לכך שאנו מבינים את גודל שליחותנו ,ושאיננו מוותרים המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא מצפן של עדות ושל שליחות .אנו
לעצמנו ,אלא שואפים לשמור על הלב נקי מכל פיתוי שיצרנו במו נדרשים לחיות מתוך תודעה שהעולם הוא מרחב של פעולה אלוקית,
ידינו ,כדי להיות כלי טהור ומואר לעבודת הבורא יתברך. ושאנו השותפים לה .זהו מוסר שמעניק לאדם כוח אדיר – החירות
.1נבואת משה רבינו – מדוע בחר לפתוח בגשם כבד ולא בטל רך?
.2האם באמת קשה יותר לגדל תינוק בארץ ישראל מאשר מטע עצום של זיתים? הוכח מפרשת השבוע!
" .3בניו ובנותיו" ואיך אפשר להסתיר פנים מהם ,האם כדי שלא לראות את רעתם או כדי שלא להענישם?
.4האם אפשר להיענש על מה שעוד לא נעשה? הוכח מפרשת השבוע!
.5אין קטגור נעשה סניגור שעון זהב או משקפיים מוזהבות האם מותרים ביום הדין? הוכח מפרשת השבוע!
.6מי זה בא מאדום מי יכריע את המלכות האחרונה ,נקמת ה' סוד הגאולה האחרונה.
.7למה אנו אומרים בתפילת שמונה עשרה "מחיה מתים" לפני "רופא חולים"?
.8אדם שגר בחו"ל האם יש עניין שיהיה לו בבית קופסא עם עפר מארץ ישראל? הוכח מפרשת השבוע!
" .9לא יניחוהו להיפטר" מה טמון במחשבת העם האם אפשר למנוע את גזירת שמים?
.10כי לא דבר ריק האיום והבשורה שבפסוק ,האותיות נסתרות סוד ה"סם" שבגימטרייה
הלימוד בעלון וכל דברי התורה לרפואת
אאמו״ר יצחק בן ליזה הי"ו .יוסף בן מזל הי״ו ,מרת דבורה בת ברכה תח״י ,מרת יפית בת מזל תח״י
