מהר סיני אל חיי היום יום · Me'har Sinai el Chai Hayom Yom — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

פרשת האזינו שבת תשובה שנת תשפ"ז
מה עושים כשמבינים שהחלום הגדול שלנו לא יתגשם בחיינו?
יש רגעים שבהם אדם מבין שהחיים לא ייתנו לו את התמונה שעליה חלם .לא מפני שלא ניסה ,לא מפני שהתעצל ,ולא מפני שבחר
בדרך הלא נכונה .לפעמים הוא עשה כמעט הכול נכון ,השקיע שנים ,הקריב ,בנה ,נשא אחרים על גבו ,ובכל זאת מגיע רגע שבו
מתברר לו שהוא עצמו לא יזכה לעמוד בקצה הדרך .זה יכול להיות אדם שהקים עסק במשך שלושים שנה ומבין שמי שייהנה מן
הבשלות האמיתית שלו יהיו ילדיו .זה יכול להיות הורה שהשקיע את חייו בילד ומגלה שהוא לא יראה את הילד הופך בדיוק למה
שקיווה .זה יכול להיות אדם שחלה ונאלץ להיפרד מתוכנית חיים שבנה במשך שנים .לפעמים זו קריירה שלא תגיע אל הפסגה,
לפעמים בית שלא יושלם ,ולפעמים שליחות שאדם מבין לפתע שהוא היה רק אחד מן הבונים שלה ,לא מי שיניח את האבן האחרונה.
פרשת האזינו מביאה את משה רבנו אל אחד הרגעים הקשים ביותר שאפשר לדמיין .אחרי ארבעים שנה של הנהגה ,מאבק ,תפילה,
נשיאה בעול של עם שלם והליכה אל יעד אחד ,אומר לו הקב"ה" :כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נתן
לבני ישראל" (דברים לב ,נב) .המילים קשות דווקא מפני שהארץ איננה רחוקה .משה יראה אותה .הוא יעמוד מולה .הוא יידע שכל
הדרך אכן הובילה למקום הנכון .ובכל זאת ,המרחק האחרון יישאר סגור בפניו.
רבי שלמה יצחקי ,רש"י (שם) ,מבאר שהראייה עצמה היתה חלק מן החסד שניתן למשה ,אף שלא זכה להיכנס .יש כאן מתח עמוק
מאוד .מצד אחד ,הוא אינו מקבל את מה שביקש .מצד אחר ,הוא זוכה לראות שהדרך לא היתה לשווא .לפעמים אדם אינו מקבל
את ההשלמה ,אבל הוא מקבל ידיעה שהדבר שאליו הקדיש את חייו אכן ממשיך להתקיים מעבר לו .רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן
(שם) ,מעמיד את הפסוק בתוך גזרת מיתתו של משה והעברת ההנהגה לדור הבא .בזה טמון רעיון קשה אך גדול :יש שליחויות
שבנויות מראש כך שאדם אחד אינו יכול להשלים אותן .לא משום שהשליח נכשל ,אלא משום שהמשימה גדולה יותר מחייו של
שליח יחיד.
המשנה במסכת אבות אומרת" :לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (אבות ב ,טז) .רבי טרפון אינו אומר לאדם
שאין חשיבות לסיום ,אלא שהוא מבטל את ההנחה שלפיה ערכו של המאמץ תלוי רק בשאלה אם האדם עצמו הגיע לקו הסיום .יש
עבודות שהאדם מחויב להתחיל ,להעמיק ,לקדם ולהעביר הלאה ,גם אם הוא יודע מראש שלא יראה את השלמתן .העיקרון הזה
מופיע כבר אצל דוד המלך .דוד ביקש לבנות את בית המקדש ,הכין חומרים ,ייסד תשתיות והכין את הדרך ,אך נמסר לו ששלמה
בנו הוא שיבנה את הבית (דברי הימים א כח ,ב -ו) .דוד אינו יוצא מן הסיפור מפני שלא הוא שבנה בפועל .להפך .עצם ההכנה שלו
נעשית חלק בלתי נפרד מן הבניין .זו נקודה שאינה קלה לעיכול ,מפני שאנחנו חיים בתרבות שמודדת כמעט הכול בתוצאות .מי
סיים ,מי הגיע ,מי זכה ,מי רשם את שמו על ההצלחה .אבל התורה מציבה מולנו דמויות שהערך שלהן אינו נמדד רק במה שהספיקו
להשלים בעצמן.
ייתכן שהכאב הגדול ביותר איננו עצם העובדה שלא הגענו .הכאב העמוק יותר הוא המחשבה שאם לא הגענו ,כל מה שעשינו איבד
את ערכו .כאן פרשת האזינו מתחילה לערער על ההנחה הזאת .משה אינו נכנס לארץ ,ובכל זאת אי אפשר לדמיין את הכניסה אליה
בלעדיו.
ואז עולה שאלה קשה בהרבה מן השאלה אם החלום התגשם :האם אנחנו מסוגלים להכיר בערכה של דרך גם כאשר איננו אלה
שזוכים לראות את הסוף שלה?
הקושי הוא שהנפש האנושית אינה נפרדת בקלות ממטרות שהיא השקיעה בהן שנים .ככל שהשקענו יותר זמן ,מאמץ ,כסף ,תפילה
וזהות ,כך קשה יותר לומר לעצמנו שאולי הדרך שהיתה נכונה במשך שנים כבר אינה יכולה להסתיים כפי שדמיינו .לפעמים האדם
ממשיך לרדוף אחרי מטרה לא מפני שהיא עדיין אפשרית ,אלא מפני שהוויתור עליה מרגיש לו כאילו הוא מוחק חלק מעצמו.
הפסיכולוגיה מבחינה כאן בין שני תהליכים חשובים :היכולת להתנתק ממטרה שאינה ניתנת עוד להשגה ,והיכולת להפנות את
הכוחות למטרה חדשה .אין מדובר בכניעה מהירה לקושי .כל הישג משמעותי דורש התמדה ,ולעיתים דווקא מי שמחזיק מעמד
במקום שאחרים מוותרים הוא שמצליח .השאלה מתחילה במקום אחר :מה קורה כאשר האדם כבר אינו עומד מול קושי גדול ,אלא
מול גבול ממשי שאין בכוחו לשנות?
Carsten Wrosch, Michael Scheier, Gregory Miller, Richard Schulzו Charles Carverבחנו את השאלה הזאת במחקר
שפורסם בשנת 2003בכתב העת .Personality and Social Psychology Bulletinבשלושה מחקרים שונים הם בדקו את היכולת
של אנשים להרפות ממטרות שאינן ניתנות להשגה ולכוון את מאמציהם אל מטרות חלופיות .בין המשתתפים היו סטודנטים ,צעירים
ומבוגרים ,וכן הורים לילדים חולי סרטן והורים לילדים בריאים .הממצאים הצביעו על קשר בין גמישות בהתאמת המטרות לבין
מדדים גבוהים יותר של רווחה נפשית .החידוש חשוב מפני שהוא מערער על מסר פופולרי מאוד שלפיו אסור לעולם לוותר .לפעמים
ההתמדה היא גבורה ,אבל לפעמים אותה התמדה עצמה נעשית מלכודת .אם המטרה כבר אינה אפשרית ,אדם יכול להשקיע שנים
בניסיון לפתוח דלת שאינה יכולה להיפתח ,ובתוך כך לא לראות דלתות אחרות שכבר נפתחו לידו.
במחקר נוסף שפורסם בשנת 2007בכתב העת Personality and Social Psychology Bulletinבחנו Carsten Wrosch,
Gregory Miller, Michael Scheierו Stephanie Brun de Pontetאת הקשר שבין ההתמודדות עם מטרות בלתי ניתנות להשגה
לבין מדדים של בריאות גופנית .בשלושה מחקרים נמצא שהיכולת להתנתק ממטרות שאינן ניתנות עוד להשגה היתה קשורה
לבריאות מדווחת טובה יותר ולדפוסים תקינים יותר של הפרשת קורטיזול לאורך היום .גם כאן אין מדובר בהוכחה שכל ויתור
משפר בריאות ,אלא בקשר המלמד עד כמה המחיר של מאבק ממושך במציאות שאינה ניתנת לשינוי עלול לחדור עמוק אל הגוף
והנפש.
וזו בדיוק הנקודה שבה דמותו של משה מקבלת עומק אחר .משה אינו חדל לרצות את הארץ מפני שהרצון נחלש .בפרשת ואתחנן
הוא מתאר כיצד התחנן" :אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן" (דברים ג ,כה) .הוא אינו מוותר בקלות .הוא
מתפלל .הוא מבקש .הוא נאבק .אבל מגיע רגע שבו נאמר לו" :רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (דברים ג ,כו) .מכאן ואילך
האתגר משתנה .עד אותו רגע היה עליו לבקש .מן הרגע הזה עליו לדעת כיצד להמשיך לחיות ,להנהיג ולהכין את העם גם כאשר
התשובה שקיבל אינה התשובה שרצה.
זהו הבדל עמוק בין ייאוש לבין קבלה .ייאוש אומר שאין עוד טעם לעשות דבר .קבלה אומרת שיש דבר מסוים שאינני יכול עוד
לשנות ,ולכן עלי לברר מה עדיין מוטל עלי לעשות .ואכן ,מיד לאחר שהקב"ה מודיע למשה שלא יעבור את הירדן ,הוא אינו אומר
לו שהשליחות הסתיימה .להפך" :וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבר לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר
תראה" (דברים ג ,כח) .משה מתבקש להשקיע עכשיו בכוחו של האדם שיעשה את הדבר שהוא עצמו רצה לעשות .זה אולי אחד
המבחנים הקשים ביותר של מנהיגות .לא רק להסכים שלא להיות זה שמגיע לקו הסיום ,אלא גם לחזק באמת את מי שיגיע אליו
במקומך.
רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מנסח עיקרון יסודי ביחס למעשיו של האדם" :רשות לכל אדם נתונה" לבחור את דרכו המוסרית
ולעשות את המוטל עליו (משנה תורה ,הלכות תשובה ה ,א) .האחריות שלנו לבחירה גדולה מאוד ,אך היא אינה כוללת שליטה
מוחלטת בתוצאה .אדם יכול לבחור לפעול ,להת אמץ ,להכשיר ,ללמד ולהכין .הוא אינו יכול להבטיח שכל מה שבנה יבשיל דווקא
בזמנו ובדיוק בצורה שתכנן .מכאן אפשר להבין מחדש את דברי רבי טרפון" :לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל
ממנה" (אבות ב ,טז) .שני חלקי המשפט מוכרחים להישאר יחד .אם אדם שומע רק "לא עליך המלאכה לגמור" ,הוא עלול להפוך
זאת לתירוץ שלא להתאמץ .אם הוא שומע רק "לא אתה בן חורין ליבטל ממנה" ,הוא עלול לדמיין שכל תוצאה מוטלת על כתפיו.
רבי טרפון מציב את האדם בדיוק באמצע :האחריות שלך למעשה גדולה ,אבל אינך בעל הבית על השלמת המציאות.
אולי לכן משה אינו רק הדמות שממנה לומדים כיצד להגשים שליחות .בסוף חייו הוא נעשה גם הדמות שממנה אפשר ללמוד כיצד
להיפרד מן הצורך להיות האדם שמשלים אותה .הדבר נעשה קשה במיוחד כאשר המטרה איננה עוד יעד חיצוני אלא חלק מן
הזהות .אדם אומר לעצמו במשך שנים :אני אבנה את העסק הזה ,אני אגיע לתפקיד הזה ,אני אראה את הילד הזה עומד במקום
מסוים ,אני אשלים את הספר הזה ,אני אחזור לבריאות שהיתה לי ,אני אהיה האדם הזה .ואז ,כשהמציאות משתנה ,הוא אינו נפרד
רק מתוכנית .הוא נפרד מגרסה של עצמו.
כאן נבחנת היכולת להבחין בין המטרה לבין המשמעות שהיתה חבויה בתוכה .אדם רצה להגיע לתפקיד מסוים מפני שחיפש
השפעה .אם התפקיד כבר אינו אפשרי ,אולי עדיין אפשר להשפיע .הוא רצה לבנות עסק כדי ליצור יציבות למשפחתו .אם העסק
השתנה ,אולי היציבות עדיין יכולה לקבל צורה א חרת .הוא רצה שילדיו ילכו בדיוק בדרך מסוימת ,מפני שרצה בטובתם .כאשר הם
בוחרים אחרת ,השאלה היא האם הוא מסוגל להיפרד מן התסריט בלי להיפרד מן האהבה.
ספר קהלת אומר" :טוב אחרית דבר מראשיתו" (קהלת ז ,ח) .אבל החיים עצמם מלמדים שלא תמיד האדם זוכה לראות את האחרית
במו עיניו .לעיתים הוא רק מניח יסוד ,מגדל אדם ,פותח אפשרות ,מחנך ,מלמד או בונה משהו שמישהו אחר ימשיך .אם ערכה של
פעולה תלוי רק בכך שאדם עצמו יעמוד ב סופה ,חלק גדול מן הדברים החשובים ביותר בחיים ייראו פתאום חסרי טעם.
הרעיון הזה מופיע גם בדברי הגמרא במסכת תענית על חוני המעגל שפגש אדם הנוטע חרוב .כאשר שאל אותו לאחר כמה שנים
יניב העץ ,השיב לו אותו אדם שהחרוב נותן פירות לאחר שבעים שנה .כששאל חוני אם הוא מצפה לחיות עד אז ,השיב לו" :אני
מצאתי את העולם בחרובים ,כשם שנטעו אבות י לי כך אני נוטע לבני" (תענית כג ע"א) .כאן ערכה של הפעולה נובע דווקא מן
הנכונות לפעול למען תוצאה שאולי לעולם לא תהיה שייכת לעושה עצמו .המקור הזה משנה את השאלה .אולי לא כל חלום נועד
להיגמר בתוך תחומי החיים שלנו .יש חלומות שתפקידם אינו להעניק לנו תחושת השלמה ,אלא להפוך אותנו לחוליה בשרשרת .זו
עמדה שקשה מאוד לתרבות שמודדת הכול לפי בעלות ,הישג אישי והכרה .אבל היא מעניקה לאדם חירות עמוקה :הוא אינו חייב
להיות בעליה של התוצאה כדי להיות שותף אמיתי ביצירתה.
גם בהורות זה אחד המבחנים הגדולים .הורה משקיע שנים בילד ,מחנך ,מלמד ,מתפלל ,מציב גבולות ומעניק כלים .אבל בשלב
מסוים הילד נעשה אדם בפני עצמו .ההורה כבר אינו מחבר את הסיפור .הוא יכול להשפיע ,אך אינו יכול להחזיק בעט .אם ידרוש
לראות בילד את התמונה המדויקת שצייר במשך שנים ,כל סטייה עלולה להיראות לו ככישלון .אם יבין שתפקידו היה להניח יסודות
ולא לכתוב כל פרק ,הוא יוכל להמשיך להיות אבא גם כאשר הדרך של הילד אינה העתק של הדרך שתכנן עבורו.
כך גם בקריירה .יש אנשים שממשיכים שנים בתפקיד שכבר רוקן אותם ,רק מפני שקשה להם להודות שהמסלול שעליו בנו את
זהותם השתנה .יש מי שממשיך להשקיע בפרויקט שכבר אינו יכול להצליח ,מפני שהמחשבה לעצור מרגישה לו כהודאה שכל
השנים היו לשווא .אבל השנים אינן נמחקות מפני שה יעד השתנה .הניסיון ,היכולת ,האנשים שפגש ,הכוחות שבנה והטוב שעשה
בדרך אינם מתאפסים יחד עם המטרה המקורית.
וזו אולי אחת המתנות העמוקות של דמות משה בסוף התורה .משה אינו נכנס לארץ ,אבל הוא גם אינו מבלה את ימיו האחרונים
באבל על עצמו .הוא מלמד ,מוכיח ,מברך ,מכין את יהושע ,מעביר את התורה ,מוסר את השירה ומסדר את העם לקראת היום שבו
ימשיך בלעדיו .דווקא לאחר שהתברר לו מ ה לא יהיה ,הוא מפנה את מלוא כוחו אל מה שעדיין אפשר לעשות.
המעבר הזה איננו קטן .הוא דורש מן האדם לוותר על האפשרות להיות הגיבור של הסיום ולהסכים להיות נאמן למשמעות .לפעמים
זו גבורה גדולה יותר מן ההתמדה עצמה .להילחם כל עוד יש על מה להילחם ,ואז לזהות את הרגע שבו ההיאחזות כבר אינה נאמנות
אלא פחד להיפרד.
יש חלומות שצריך להילחם עליהם עד הסוף .יש חלומות שצריך לשנות .ויש חלומות שהתפקיד שלנו בהם הוא להכין את הדרך
למי שיבוא אחרינו .החכמה איננה לוותר מהר ,אלא לדעת איזה מן המצבים עומד לפנינו.
משה עומד מנגד ורואה את הארץ .הוא אינו נכנס אליה ,אבל כל מי שנכנס אחריו עושה זאת על דרך שהוא סלל .אולי זה מלמד
שהחיים אינם נמדדים רק בשאלה האם זכינו לעמוד בתוך התוצאה ,אלא גם בשאלה כמה מן התוצאה נעשתה אפשרית מפני שהיינו
כאן .ולפעמים אדם אינו נכשל מפני שלא הגיע אל הארץ .לפעמים עצם העובדה שאחרים יכולים להגיע אליה בזכותו היא ההצלחה
הגדולה ביותר שלו.
האם אנחנו מגינים על הילדים שלנו ,או מונעים מהם ללמוד לעוף?
הטלפון מצלצל בשעת ערב .בצד השני נמצא מחנך הכיתה .הילד שכח להגיש עבודה ,וההורה מיד נכנס לפעולה .הוא מסביר,
מתנצל ,מבקש הארכה ,מנסה לסדר את המצב .למחרת מתרחש עימות חברתי ,ושוב ההורה מתערב .אחר כך מגיע מבחן ,ואז ראיון,
אחר כך החלטה על מסלול לימודים ,ובכל צומת הוא שם כדי למנוע כאב ,טעות ,מבוכה או כישלון .מבחוץ זו נראית אהבה ללא
גבול .אבל בתוך הילד עלול להיבנות מסר אחר לגמרי :העולם מסוכן ,ואני כנראה לא מסוגל להתמודד איתו לבד.
פרשת האזינו בוחרת דווקא בדמותו של הנשר כדי לתאר את הנהגת הקב"ה" :כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרש כנפיו יקחהו
ישאהו על אברתו" (דברים לב ,יא) .יש בפסוק הזה תנועה כפולה ומדויקת מאוד .מצד אחד ,הנשר מרחף ,שומר ,נושא .מצד אחר,
הוא "יעיר קנו" .הוא אינו מאפשר לג וזלים להישאר לנצח במקום המוגן שבו אין צורך להתמודד.
רבי שלמה יצחקי ,רש"י ,מבאר שהנשר אינו נכנס אל הקן בבת אחת ,אלא מרחף מעל בניו כדי שלא להבעיתם ,ורק אחר כך נוטל
אותם ונושא אותם על כנפיו (דברים לב ,יא) .זו תמונה עדינה מאוד של חינוך .ההורה אינו זורק את הילד אל המציאות ,אבל גם אינו
קופא מעליו כמגן קבוע .הוא מ תקרב במידה ,מכין ,מרגיע ,ואז מאפשר תנועה.
הספרי דורש את דימוי הנשר כמשל להגנה מיוחדת ,משום שהנשר נושא את גוזליו באופן שמגן עליהם מן הסכנה המגיעה מלמטה
(ספרי דברים ,האזינו ,פיסקא שיד) .גם כאן עולה אותה נקודה :ההגנה קיימת ,אבל היא אינה מבטלת תנועה .הגוזל נישא ,אך הוא
חלק ממסע .הקן אינו היעד הסופי.
החכמה הזאת מופיעה גם בספר משלי" :חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב ,ו) .הפסוק אינו אומר רק לחנך
את הנער ,אלא "על פי דרכו" .החינוך אינו אמור לבטל את דרכו של הילד ולהחליף אותה בדרכו של ההורה .הוא אמור להכיר את
כוחותיו ,את מזגו ,את נקודת ההתפתחות שלו ,ולבנות בו יכולת שתמשיך לפעול גם כאשר ההורה כבר אינו לידו.
חז"ל במסכת קידושין מרחיבים את חובת האב מעבר ללימוד תורה בלבד .הם אומרים שאב חייב ללמד את בנו תורה ,אומנות ,ויש
אומרים אף להשיטו במים ,משום שהיכולת לשחות עשויה להציל את חייו (קידושין כט ע"א) .יש כאן עיקרון חינוכי עמוק :אחריות
הורית איננה רק לשמור על הילד מפ ני הסכנה של היום ,אלא לתת לו כלים שיגנו עליו ביום שבו ההורה עצמו לא יהיה שם כדי
להציל אותו.
וזו נקודה שמכאיבה דווקא להורים טובים .ככל שאדם אוהב יותר ,כך קשה לו יותר לעמוד מן הצד ולראות את ילדו מתאמץ ,נכשל,
מתבייש או מגלה שלא הכול הולך לפי רצונו .הדחף הטבעי הוא להיכנס ,לסדר ,להסביר ,לדבר עם מי שצריך ,לחסוך ממנו את
החוויה הקשה .אבל לפעמים כאשר ההור ה מציל את הילד מן הקושי ,הוא מציל אותו גם מן ההזדמנות לגלות שיש בו כוחות
להתמודד איתו.
אפשר לראות זאת בדברים קטנים מאוד .ילד ששכח מחברת ולומד שההורה תמיד יביא אותה לבית הספר אינו פוגש את המחיר
של חוסר האחריות שלו .מתבגר שמסתכסך עם חבר וכל פעם אביו מתקשר להורי החבר אינו לומד כיצד מנהלים קונפליקט .בחור
שכל החלטה משמעותית מתקבלת עבורו עלול להגי ע לבגרות כשהוא יודע היטב מה הוריו חושבים ,אבל הרבה פחות מה הוא
עצמו מסוגל לבחור.
דווקא כאן משל הנשר נעשה חד .הנשר אינו אוהב את גוזליו פחות מפני שהוא מעיר את הקן .להפך .הוא מבין שאם ישאיר אותם
במקום המוגן ביותר ,הם לעולם לא יגלו למה נועדו הכנפיים.
אולי משום כך אחת השאלות הקשות ביותר בהורות איננה כמה אנחנו מוכנים לעשות למען הילדים שלנו ,אלא האם אנחנו יודעים
לזהות את הרגע שבו העזרה שלנו מפסיקה לבנות אותם ומתחילה להחליף אותם.
הפסיכולוגיה מכירה היטב את המתח הזה בין תמיכה לבין שליטה .אחד המושגים המרכזיים בתחום הוא "תמיכה באוטונומיה" .אין
פירושו שההורה נסוג מחיי הילד או מאפשר לו לעשות כל מה שירצה .המשמעות היא שההורה נשאר נוכח ,מעניק מסגרת ,מציב
גבולות ומציע עזרה ,אבל אינו לוקח מן הילד את החוויה שהוא עצמו פועל ,בוחר ,מנסה ונושא בתוצאות.
Wendy Grolnickו Richard Ryanפרסמו בשנת 1989בכתב העת Journal of Educational Psychologyמחקר שבחן סגנונות
הורות אצל הורים לילדים בכיתות ג עד ו .החוקרים בדקו שלושה מרכיבים מרכזיים :תמיכה באוטונומיה ,מעורבות הורית ומתן
מבנה .הם מצאו שתמיכה הורית באוטונומיה היתה קשורה בין השאר לוויסות עצמי עצמאי יותר של הילדים ,להערכות טובות יותר
של מסוגלות והס תגלות מצד המורים ,וכן להישגים לימודיים .חשוב לדייק :המחקר מצא קשרים בין סגנון ההורות לבין המדדים
הללו ,ולא הוכיח שכל התערבות הורית היא הגורם הישיר לכל קושי או הצלחה .אבל הממצא מעורר שאלה גדולה .כאשר הילד
מצליח לאחר שההורה סידר עבורו את הכול ,למי הוא מייחס את ההצלחה? לעצמו או למבוגר שחילץ אותו? וכאשר הדבר חוזר
שוב ושוב ,איזו אמונה פנימית נבנית בו ביחס ליכולת שלו לעמוד מול קושי?
כאן נכנס מושג נוסף שהתפתח מאוד בשיח המחקרי בעשורים האחרונים" :הורות הליקופטר" .הכוונה להורות שבה המעורבות
אינה מסתיימת בדאגה ,הקשבה והכוונה ,אלא ממשיכה אל תוך תחומים שהילד או הצעיר כבר אמורים להתחיל לנהל בעצמם.
ההורה מרחף מעל כל החלטה ,מתערב בכל קושי ומנסה לסלק מראש את המחיר של טעויות.
Terri LeMoyneו Tom Buchananפרסמו בשנת 2011בכתב העת Sociological Spectrumמחקר שבו השתתפו 317
סטודנטים .הם מצאו קשר בין דיווח על הורות הליקופטר לבין רווחה פסיכולוגית נמוכה יותר ,וכן קשרים למדדים נוספים של
מצוקה והתנהגות בריאותית .גם כאן אסור להפוך קשר סטטיסטי לסיפור סיבתי פשוט ,אבל הממצא מציב סימן שאלה חשוב :האם
מעורבות שנועדה להגן יכולה ,כאשר היא חורגת מגבולות מסוימים ,להיות קשורה דווקא לפחות ביטחון ופחות רווחה?
Holly Schiffrinועמיתיה העמיקו בשאלה הזאת במחקר שפורסם בשנת 2014בכתב העת Journal of Child and Family
.Studiesבמחקר השתתפו 297סטודנטים ,והחוקרים בחנו את הקשר בין הורות הליקופטר לבין רווחתם של הצעירים באמצעות
עקרונות מתיאוריית ההכוונה העצמית .הממצאים הצביעו על קשר בין הורות מסוג זה לבין רמות נמוכות יותר של סיפוק הצרכים
הפסיכולוגיים באוטונומיה ובמסוגלות ,וכן לבין מדדים נמוכים יותר של רווחה נפשית.
המילה "מסוגלות" חשובה במיוחד .ילד אינו בונה מסוגלות מכך שאומרים לו שוב ושוב שהוא מסוגל .הוא בונה אותה בעיקר מתוך
חוויות שבהן משהו היה קשה ,הוא ניסה ,טעה ,תיקן ובסופו של דבר גילה שהוא יכול להתמודד .אם אנחנו מוחקים עבורו כל קושי
לפני שפגש אותו ,אנחנו עלולים למחוק גם את אחת הדרכים המרכזיות שבאמצעותן נבנה הביטחון העצמי.
חז"ל במסכת קידושין אומרים שהאב חייב ללמד את בנו אומנות ,ורבי יהודה מוסיף שמי שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו
ליסטות ,מפני שאדם זקוק ליכולת לעמוד ברשות עצמו ולהתפרנס (קידושין כט ע"א) .בהמשך מובאת גם החובה ללמדו לשוט
במים משום שיש בכך צורך להצלת חייו (קידושין ל ע"ב) .החינוך איננו רק העברת ערכים .הוא גם הכנה למציאות שבה הילד יצטרך
להסתדר כאשר היד של אביו כבר לא תהיה לידו.
יש כאן הבדל עמוק בין ביטחון לבין תלות .ביטחון אומר לילד :אני כאן ,ואם יהיה קשה לא תישאר לבד .תלות אומרת לו ,גם בלי
מילים :בלי שאפתור עבורך את הדברים ,לא תסתדר .שני המסרים יכולים להיראות מבחוץ כמעט זהים ,מפני שבשניהם ההורה
מעורב ואוהב .אבל בתוך נפשו של הילד הם בונים שני עולמות שונים לחלוטין.
פרשת האזינו אינה מתארת נשר הנוטש את גוזליו .להפך" .על גוזליו ירחף" .הוא קרוב .הוא רואה .הוא מגן .אבל הוא גם "יעיר קנו".
דווקא שני חלקי הפסוק יחד יוצרים את התמונה השלמה .חינוך בריא אינו בחירה בין נוכחות לבין עצמאות .הוא נוכחות שבונה
עצמאות.
וזה אולי אחד הדברים הקשים ביותר להורה לקבל .לפעמים הדרך לעזור לילד אינה להעלים את הקושי ,אלא להיות מספיק קרוב
כדי שיוכל להתמודד איתו בעצמו .לא כל נפילה היא תקלה בחינוך .לעיתים היא המקום שבו הילד מגלה בפעם הראשונה שהרגליים
שלו מסוגלות לשאת אותו.
הקושי הגדול הוא לדעת היכן עובר הגבול .הרי יש מצבים שבהם ילד באמת זקוק להתערבות .יש מצבים שבהם שתיקה של ההורה
אינה חינוך לעצמאות אלא הפקרה .ילד שסובל מחרם ,נער שנמצא בסיכון ,צעיר שנקלע לחוב מסוכן או בן שמתמודד עם מצוקה
נפשית אינם זקוקים להרצאה על עצמאות אלא לנוכחות ממשית ולעיתים גם להתערבות ברורה.
לכן השאלה איננה האם לעזור ,אלא איך לעזור .עזרה בונה אינה רק פותרת את הבעיה של הרגע ,אלא גם מגדילה את היכולת של
הילד להתמודד עם הבעיה הבאה .אם בכל משבר ההורה הופך למנהל האירוע ,הילד אולי יוצא מן הקושי הנוכחי ,אבל נשאר תלוי
במי שניהל אותו .אם ההורה נשאר נוכח ,שואל ,חושב יחד ,נותן כלים ומאפשר לילד לבצע את הצעד בעצמו ,הוא עושה דבר עמוק
יותר .הוא אינו רק מגן עליו מן העולם .הוא מכין אותו אליו.
רבי שמשון רפאל הירש מעמיד את מצוות החינוך על התאמה לטבעו ולדרכו של הילד ,ולא על יצירת העתק של ההורה .בפירושו
לפסוק "חנך לנער על פי דרכו" הוא מדגיש שעבודת החינוך צריכה להתחשב בנטיותיו ובכוחותיו המיוחדים של הנער ,כדי שהדרך
שתיבנה בו תוכל להמשיך גם בבגרותו (מ שלי כב ,ו) .זהו הבדל יסודי בין חינוך לשליטה .שליטה שואלת כיצד לגרום לילד לעשות
עכשיו את הדבר הנכון בעיניי .חינוך שואל איזה אדם אני בונה בו ליום שבו כבר לא אהיה לידו.
גם רבי שלמה וולבה עמד פעמים רבות על כך שחינוך אינו שבירה של רצונו העצמי של הילד אלא בנייתו ,והזהיר מפני מצב שבו
הילד מתרגל לפעול רק מתוך לחץ חיצוני ואינו מפתח עולם פנימי משלו (עלי שור ,חלק ראשון ,שער שלישי ,פרק החינוך) .הרעיון
הזה נוגע בדיוק במתח של ההורות המודרנית .אפשר לגדל ילד ממושמע מאוד ועדיין לא ללמד אותו לבחור .אפשר לגדל ילד
שמצליח לעמוד בכל דרישה ,אך כאשר הדרישה החיצונית נעלמת הוא אינו יודע מה הוא עצמו רוצה לעשות.
המציאות המודרנית אפילו מחריפה את הקושי .להורים יש היום יכולת לדעת הרבה יותר ממה שהיה אפשר בעבר .הם יכולים לראות
היכן הילד נמצא ,לקרוא כמעט בזמן אמת מה קורה בקבוצת הכיתה ,לבדוק ציונים במערכת ,להזכיר משימות באמצעות הודעות,
להתקשר בכל רגע ולפתור מרחוק בעיות שפעם ילד היה חייב להתמודד איתן בעצמו.
הטכנולוגיה מעניקה ביטחון ,אבל גם פיתוי .העובדה שהורה יכול להתערב אינה אומרת שהוא תמיד צריך להתערב .לפעמים
המרחק שהיה פעם כפוי על ההורים יצר עבור הילדים מרחב טבעי להתנסות .היום צריך לייצר את המרחב הזה באופן מודע.
כאן כדאי להבחין בין שלושה מצבים שונים .יש קושי שמסכן את הילד ודורש התערבות .יש קושי שהילד אינו יכול עדיין לשאת
לבדו ודורש ליווי .ויש קושי שהוא כבר מסוגל להתמודד איתו ,גם אם ההתמודדות תהיה לא נעימה .דווקא הסוג השלישי מבלבל
אותנו ,מפני שהלב ההורי רוצה למנוע כאב גם כאשר הכאב עצמו הוא חלק מתהליך הגדילה.
ילד שאיחר פעם ונאלץ להתמודד עם התוצאה לומד משהו על אחריות .נער שניסה לפתור קונפליקט חברתי ולא הצליח מיד לומד
משהו על יחסים .צעיר שקיבל החלטה לא מושלמת ונאלץ לתקן אותה לומד משהו שאי אפשר ללמד בהרצאה .החיים אינם רק
המקום שבו אנחנו משתמשים בכישורים .הם גם המקום שבו הכישורים נוצרים.
זו אולי הסיבה שדימוי הנשר כל כך מדויק .אם מטרת ההורות היתה רק להגן ,הקן היה המקום הבטוח ביותר .אפשר היה להשאיר
את הגוזלים בו לנצח .אבל הקן נועד להיות התחלה ,לא יעד .הוא המקום שבו מתחזקים מספיק כדי לעזוב אותו.
הורה טוב אינו נמדד רק במספר הפעמים שבהן הצליח למנוע מן הילד כאב .הוא נמדד גם בשאלה אם הילד יודע מה לעשות כאשר
הכאב מגיע ואין לידו מי שיסלק אותו .האם הוא יודע לבקש עזרה בלי להתפרק? האם הוא יודע לקבל החלטה בלי שמישהו יחליט
במקומו? האם הוא יודע לשאת תוצאה ,לתקן טעות ולהתחיל מחדש?
ואולי זה אחד הפרדוקסים הגדולים של אהבה הורית .ככל שאנחנו רוצים להיות משמעותיים יותר בחיי הילדים שלנו ,כך עלינו
לבנות בהם בהדרגה את היכולת להזדקק לנו פחות.
הנשר בפרשת האזינו אינו נעלם מן השמים .הוא עדיין מרחף .הוא עדיין שומר .אבל הוא יודע שאהבה אמיתית איננה להחזיק את
הגוזל על הכנף לנצח .אהבה אמיתית היא לשאת אותו מספיק זמן כדי שיום אחד יוכל לפרוש את הכנפיים שלו.
למה אנחנו מבקשים סליחה גם על דברים שאף אחד אחר לא יודע שעשינו?
חלק גדול מן החיים שלנו מתרחש במקום שאיש אינו רואה .מחשבות ,הודעות פרטיות ,החלטות קטנות ,מניעים ,מבטים ,דברים
שאפשר להסתיר מצוין מאנשים אחרים .אבל עשרת ימי תשובה בנויים על מפגש עם אמת שאינה תלויה בקהל.
הרמב"ם כותב שהווידוי נעשה לפני ה' ,והאדם אומר בפיו את מה שעשה ומכיר בחטאו (משנה תורה ,הלכות תשובה א ,א).
פרשת האזינו אומרת" :הלא הוא כמס עמדי חתום באוצרתי" (דברים לב ,לד).
רבי שלמה יצחקי ,רש"י ,מפרש שהמעשים אינם אבודים ואינם נשכחים ,אלא שמורים לפני הקב"ה (דברים לב ,לד) .אנחנו יכולים
לבנות תדמית מושלמת ועדיין לדעת היטב מה קורה בחדרים הפנימיים שלנו .הפער הזה הוא אחד הדברים המתישים ביותר בנפש.
לשמור על אדם אחד כלפי חוץ ועל אדם אחר כאשר אין עדים .תשובה איננה רק ניסיון להיראות טוב יותר .היא ניסיון לצמצם את
המרחק בין האדם שאנחנו מציגים לבין האדם שאנחנו כאשר אף אחד אינו רואה.
אולי החופש הגדול ביותר איננו שאיש לא יגלה את הדברים שאנחנו מסתירים ,אלא שלא נצטרך יותר להסתיר אותם מפני שהפסקנו
לחיות חיים כפולים.
