gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

אברך · AVUREICH — סוכות (2026-09-21)

מוציא לאור: אברך · AVUREICH

שבוע: סוכות (2026-09-21)

אברך · AVUREICH — סוכות (2026-09-21)

פתח את ה-PDF הורדה

‫בס"ד‬ ‫חג הסוכות תשפ"ז • שנה ו' ‪ -‬גליון רצ"ב • מכון "אוהבי תורה" להוצאת ספרי רבינו זי"ע‬ ‫תפארת יוסף‬ ‫פנינים בענינא דיומא‬ ‫כל הימים טובים‪ ,‬רק אלילה ראשונה דפסח ודסכות ולא‬ ‫יותר‪ ,‬וצריך עיון‪.‬‬ ‫פנינים בעניני‬ ‫סוכה‬ ‫חג הסוכות ומצוותיו‬ ‫בהלכה ואגדה‬ ‫ארבע דפנות אין מבטלות ענין וכוונת‬ ‫הסוכה שעיקרן בב' דפנות וטפח‬ ‫~ מתוך‪ :‬אוצרות יוסף דרשות; בית האוצר; גליוני הש"ס ~‬ ‫בעניין מה שכתב בפרי עץ חיים (שער חג הסוכות פרק ד ד"ה‬ ‫ונבאר) כל כוונת הסוכה על שתי דפנות וטפח (ראה סוכה ו‪.):‬‬ ‫וקשה‪ ,‬דכשעושין ארבע דפנות כמו שעושין הכל‪ ,‬האם‬ ‫על שנגזר עליו גלות קרי ליה 'פשרה' ‪' -‬עשיתי תשובה‬ ‫אין הכוונה אז‪.‬‬ ‫ונתפשרתי'‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫חג הסוכות‬ ‫וצריך לומר‪ ,‬דתמיד עניין הסוכה רק בשתי דפנות‬ ‫וטפח מהשלישית‪ ,‬והשאר הוא רק הוספה‪ ,‬ואינה‬ ‫נגד אהרן ולכן יש בו ענין גלות דהוא פשרה‬ ‫חיוב אכילת פת ביום טוב סוכות‬ ‫הנה מבואר בילקוט אמור (רמז תרנג ד"ה אמור)‪ ,‬דסכות הוא‬ ‫מקלקלת המכוון‪ ,‬כמבואר ברא"ש שלהי ראש השנה (פ"ד‬ ‫סימן ג) דהוספה אינו מקלקל המכוון‪ ,‬ועיין שב דנחמתא‬ ‫תוספות ברכות (מט‪ :‬ד"ה אי) כתבו‪ :‬אבל ביום טוב צריך‬ ‫עניין גלות‪ ,‬שגולין מבתיהן לסוכה‪.‬‬ ‫(אות ג פיסקא יב) א‪ ,‬אבל עצם עניין הסוכה תמיד הוא רק‬ ‫לאכול פת‪ .‬ותימה‪ ,‬דאמרינן בסוכה (כז‪ ,).‬אי בעי אכיל‬ ‫בשני דפנות וטפח מהשלישית‪.‬‬ ‫ויש לבאר העניין מה דראש השנה הוא יום הדין‪ ,‬ואי בעי לא אכיל‪ ,‬חוץ מלילה הראשונה דיליף ט"ו ט"ו‬ ‫וסכות הוא זמן גלות‪ .‬וזה על פי המבואר בבראשית רבה מחג המצות‪.‬‬ ‫ויש ראיה לזה מירושלמי סוכה (פ"א ה"א)‪ ,‬דפריך אהך‬ ‫(כב‪ ,‬יג) על הכתוב (בראשית ד‪ ,‬טז) 'ויצא קין מלפני ד'' כו'‪,‬‬ ‫(שם) דסוכה שהיא למעלה מעשרים אמה פסולה‪" ,‬אילו‬ ‫עיין שו"ת רד"ך (בית יז חדר ה)‪ ,‬דהביא בשם שו"ת‬ ‫פגע בו אדם הראשון‪ ,‬אמר לו‪ ,‬מה נעשה בדינך‪ .‬אמר‬ ‫בית שהוא גבוה מכמה‪ ,‬שמא אינו חייב במעקה כו'"‪,‬‬ ‫לו‪ ,‬עשיתי תשובה ונתפשרתי‪ .‬ופירש שם בידי משה‪ ,‬הרשב"א (ח"א סימן תריד)‪ ,‬דאיסור תענית בשבת דאורייתא‪,‬‬ ‫ומשני במסקנא‪" ,‬אלא בית מגופף ואין סוכה מגופפת"‪,‬‬ ‫דהכוונה דנגזר עליו גלות ‪' -‬נע ונד תהיה בארץ' (שם שם‪ ,‬מדאמרינן בברכות (שם)‪ ,‬שבתות וימים טובים דעל‬ ‫ופירש בקרבן עדה (ד"ה אלא הב')‪ ,‬דבית יש לו ארבע דפנות‪,‬‬ ‫יב)‪ ,‬וגלות מכפרת עון ‪ -‬מחצה (סנהדרין לז‪ ,):‬וזהו 'עשיתי כרחך אכיל הכי נמי‪ ,‬אלמא בשבתות צריך לאכול פת‬ ‫וסוכה כשירה בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח‪ ,‬עיין‬ ‫תשובה ונתפשרתי'‪ ,‬לשון 'פשרה'‪ ,‬דדרך פשרה הוא מדאורייתא ‪ -‬דומיא דימים טובים‪ ,‬דהיינו ראשון של‬ ‫שם היטב‪.‬‬ ‫פסח‪ ,‬דכתיב (שמות יב‪ ,‬יח) 'בערב תאכלו מצות'‪ ,‬וכן ליל‬ ‫לפשר למחצה‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫וקשה‪ ,‬דאם כן העושה סוכה מארבע דפנות תיתכשר‬ ‫ראשון של סכות‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫אפילו ביותר מעשרים אמה גובה‪ ,‬וזה וודאי אינו‪ ,‬דאם‬ ‫והנה ראש השנה הוא יום בריאת העולם (עיין ראש‬ ‫ומוכח דאין חיוב באמת בסכות לאכול פת משום יום‬ ‫השנה כז‪' - ).‬זה היום תחלת מעשיך'‪ ,‬ומתחדש בו עניין‬ ‫כן לא הוה ליה לתנא ריש פרק קמא דסוכה למיסתם‬ ‫הבריאה בכל ראש השנה (ראה פרי עץ חיים שער ראש השנה טוב‪ ,‬רק בלילה ראשונה מקרא ד'חמשה עשר' (ויקרא כג‪,‬‬ ‫וכמובן‪ .‬ועל כרחך כנ"ל‪ ,‬דתמיד עניין ומכוון הסוכה‬ ‫פרק א ד"ה אלא)‪ .‬והנה בריאת העולם היתה בזכות משה‪ ,‬לד)‪ ,‬וכן בפסח החיוב רק בלילה ראשונה מקרא ד'בערב‬ ‫בשתי דפנות וטפח‪ ,‬והשאר הוא רק הוספה‪ ,‬ועל כן‬ ‫וכמבואר בבראשית רבה (א‪ ,‬ד) על הכתוב (בראשית א‪ ,‬א) תאכלו מצות'‪ ,‬וזולת זה אין חיוב‪ .‬וימים טובים דאמרינן‬ ‫בגבוה מעשרים אמה‪ ,‬דאילו היה רק שתי דפנות וטפח‬ ‫'בראשית ברא אלקי"ם'‪ ,‬בזכות משה שנקרא 'ראשית'‪ ,‬בברכות (שם) דלא סגי דלא אכיל‪ ,‬הכוונה באמת לא על‬ ‫(המשך בעמוד הבא) » » »‬ ‫שנאמר (דברים לג‪ ,‬כא) 'וירא ראשית לו כי שם חלקת‬ ‫מחוקק ספון'‪ .‬והנה סכות הוא זכר לענני כבוד (ראה סוכה‬ ‫מרגניתא דיוסף‬ ‫יא‪ ,):‬דהיו בזכות אהרן‪ ,‬כמבואר בש"ס תענית (ט‪.).‬‬ ‫ענינים מופלאים‪ ,‬פניני חכמה ודעת ושכיות חמדה מתורת רבינו זי"ע‬ ‫והנה בש"ס סנהדרין (ו‪ ):‬איתא‪ ,‬רבי אליעזר בנו של‬ ‫האדמה מתייחסת אל האדם כנקיבה המתייחסת אל הזכר‬ ‫רבי יוסי הגלילי אומר‪ ,‬אסור לבצוע כו'‪ ,‬אלא יקוב הדין‬ ‫בספר יד אליהו להגר"א ז"ל ברכות (ראה ביאורי אגדות שם ו‪ :‬אות כ ד"ה א"ר) כתב אהא דכל הקובע מקום‬ ‫את ההר‪ ,‬שנאמר (דברים א‪ ,‬יז) 'כי המשפט לאלקי"ם‬ ‫לתפלתו אלקי אברהם בעזרו (ברכות שם)‪ ,‬וז"ל‪ :‬ענין הקביעות מקום‪ ,‬כי יש לאדם שתי נשים‪ ,‬האשה‪,‬‬ ‫הוא'‪ ,‬וכן משה היה אומר‪ ,‬יקוב הדין את ההר‪ ,‬אבל‬ ‫אהרן אוהב שלום ורודף שלום‪ ,‬ומשים שלום בין אדם‬ ‫והבית ‪ -‬שהוא מקום‪ ,‬כי האדם והאשה הם דכורא‪ ,‬ועיקר הנוקבא הוא המקום‪ .‬וכן הארץ‪ ,‬כי על כן‬ ‫לחבירו‪ .‬היינו‪ ,‬שהיה מפשר בין הבעלי דינים ומתווך‬ ‫'חכָ ָמה' מן 'חכם' (כך צריך לומר‪ ,‬ומה שכתוב בנדפס תיבת 'חכמה' תחת‬ ‫נקראת 'אדמה' שהיא נוקבא‪ ,‬על משקל ֲ‬ ‫ביניהם‪ ,‬עיין שם בתוספות (ד"ה אבל)‪ .‬הרי כי משה רבינו‬ ‫תיבת 'חכם'‪ ,‬הוא טעות דמוכח) כו'‪ ,‬עכ"ל ז"ל‪.‬‬ ‫ע"ה ‪ -‬מדתו הדין‪ ,‬שהיה אומר יקוב הדין את ההר‪,‬‬ ‫הנה כתב ז"ל‪ ,‬כי 'אדם' הוא דכר ד'אדמה'‪ ,‬כי יש אל האדמה ייחוס לעומת האדם כייחוס הנקיבה אל‬ ‫ואהרן ‪ -‬מדתו הפשרה‪.‬‬ ‫הזכר‪ ,‬וכמה דברים מצינו מתייחסים ייחוס זכר ונקיבה‪ ,‬כמו החומר והצורה‪ ,‬שכינו הפילסופים הראשונים‬ ‫עוד את החומר בשם נקיבה ואת הצורה בשם זכר‪ ,‬כמבואר במורה (ח"א פרק יז)‪ .‬וכן כל משפיע ומקבל‬ ‫ועל כן ראש השנה ‪ -‬יום התחדשות הבריאה‪,‬‬ ‫דהבריאה היתה בזכות משה דמדתו הדין‪ ,‬שהיה אומר‬ ‫יכונו בזכר ונקיבה וכנודע (ראה זוה"ק ויחי רלב‪ ;.‬שם שמות ד‪ .):‬ומצינו גם בכלים ענין זכרות ונקבות‪ ,‬עיין‬ ‫יקוב הדין את ההר‪ ,‬לכן הוקבע ראש השנה ליום הדין‪.‬‬ ‫סוכה (יב‪ ,):‬סיככה בחצין זכרים ‪ -‬כשירה‪ ,‬בנקיבות ‪ -‬פסולה כו'‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫ומה שאין כן סכות דהוא זכר לענני כבוד‪ ,‬דהיו בזכות‬ ‫ועל כן כתב הגר"א ז"ל גם כן כזה‪ ,‬כי האדמה והמקום של האדם ‪ -‬שהם המקבלים את האדם והנושאים‬ ‫אהרן דמדתו הפשרה‪ ,‬לכן גם כן בסכות יש בו עניין‬ ‫אותו ‪ -‬הם נוקבין דיליה‪ ,‬ועל שם זה נקראת 'אדמה'‪ ,‬על משקל 'חכמה' מן 'חכם'‪ ,‬דכמו דמן 'חכם' זכר‬ ‫הגלות‪ ,‬דפועל הפשרה דמכפרת עון ‪ -‬מחצה‪ ,‬וכמו דקין‬ ‫יאמר על הנקיבה 'חכמה'‪ ,‬כן מן 'אדם' זכר יהיה שם הנוקבא דידיה 'אדמה'‪ ,‬וכנודע (ראה רש"י מנחות לז‪.‬‬ ‫א‬ ‫ד"ה מידכה; ראב"ע פרשת האזינו לב‪ ,‬מג ד"ה וכפר) דהה"א לבסוף הוא סימן הנקיבה‪.‬‬ ‫)א בדברי הרא"ש וראייתו בארוכה‪ ,‬ראה שם‪.‬‬ ‫תפארת יוסף‬ ‫פנינים בענינא דיומא‬ ‫(המשך מעמוד הקודם)‬ ‫»»»‬ ‫ד' צהלו ִמ ּיָם' (ישעיה כד‪ ,‬יד)‪ ,‬לפירוש המהרש"א בחידושי‬ ‫אגדות שם ג‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫ד' מינים‬ ‫היה פסול‪ ,‬וכל ההכשר רק מפאת שיש יותר‪ ,‬אם כן בטל‬ ‫ריצוי על המים‬ ‫כן‬ ‫מכוון ועניין הסוכה ‪ -‬דהוא בשתי דפנות וטפח‪ ,‬ועל‬ ‫פסולה לגמרי‪ ,‬מפני שאין בה מכוון ועניין הסוכה‪ ,‬דו"ק‬ ‫בתענית (ב‪ ,):‬הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא‬ ‫מאוד כי עמוק הוא‪.‬‬ ‫הושענא רבה‬ ‫לרצות על המים‪.‬‬ ‫בספר הפרדס לרש"י (סימן קפט) כתב‪ ,‬כדאמרינן ארבע‬ ‫ברכה על מנהג ערבה‬ ‫מינין אלו מרצים על המים ‪ -‬כברכת כהנים של ישראל‪,‬‬ ‫טעם פטור חולין ומשמשיהן‬ ‫בגמרא סוכה (מד‪ ,):‬אמר אייבו‪ ,‬הוה קאימנא קמיה דרבי‬ ‫בסוכה (כה‪ ).‬במשנה‪ ,‬חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה‪ .‬עכ"ל‪ .‬ועיין שם שכתב משום זה‪ ,‬דצריך להיות ששים עלים‬ ‫אלעזר בר צדוק‪ ,‬ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה‪ ,‬שקיל‬ ‫ובגמרא (שם כו‪ ,).‬תנו רבנן‪ ,‬חולה שאמרו‪ ,‬לא חולה שיש בו בלולב כנגד ששים אותיות דברכת כהנים‪ .‬ועיין שם (סימן‬ ‫חביט חביט ולא בריך‪ ,‬קסבר מנהג נביאים הוא‪.‬‬ ‫קעא) דכתב גם בתקיעות דראש השנה דהם כנגד ברכת‬ ‫סכנה‪ ,‬אלא אפילו חולה שאין בו סכנה כו'‪.‬‬ ‫פירוש‪ ,‬מנהג נביאים הוא שלא לברך‪ ,‬יריאים (סימן קכד;‬ ‫עיין בלבוש (סימן תרס סעיף ג) דכתב טעם חולה דפטור כהנים‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫במהדו"ח סימן תכב ד"ה וצריך)‪ ,‬ועיין שם‪ .‬ועיין שו"ת רדב"ז‬ ‫מן הסוכה‪ ,‬משום 'וחי בהם' (ויקרא יח‪ ,‬ה) ‪ -‬ולא שימות בהם‬ ‫(ח"ג סימן תתקיד) ד‪ .‬ושוב ראיתי שדברי היריאים הובאו בספר‬ ‫(יומא פה‪ ,):‬עיין שם‪ ,‬ודבריו צריכים עיון‪.‬‬ ‫תניא רבתי (סימן פו ד"ה ואין)‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫בטעם שאין מברכים קודם הנטילה‬ ‫והטעם‪ ,‬ד'תשבו' (ויקרא כג‪ ,‬מב) ‪ -‬כעין תדורו (סוכה כו‪,).‬‬ ‫וכמו שאין אדם דר בדירה המזקת לחליו ‪ -‬ואפילו חולי בספר תניא רבתי בהלכות לולב בעניין אתרוג (סימן פה עמוד‬ ‫ועיין כל בו (סימן עב עמוד תיב ד"ה ואין) שהביא עוד דיעה‬ ‫(ראה חידושי הרא"ה ברכות יד‪ .‬ד"ה ותמה)‪ ,‬דמנהג נביאים דערבה‬ ‫שס) כתב‪ :‬ורבינו יעקב ז"ל אמר‪ ,‬עיקר הברכה לאחר נטילה‬ ‫שאין בו סכנה‪ ,‬כך אין לו לישב בסוכה‪.‬‬ ‫היינו דנביאים נהגו לעצמם כן‪ ,‬ואחרים למדו מהם‪ ,‬ועל כן‬ ‫הוא‪ ,‬ואי קודם נטילה‪ ,‬דילמא פשע וברך לבטלה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ומה שכתב שם בלבוש‪ ,‬דטעם משמשי חולה דפטורין‪,‬‬ ‫אין טעון ברכה‪ ,‬ומה שאין כן הלל דראש חודש‪ ,‬דהוקבע‬ ‫וצריך עיון מגמרא פסחים (ז‪ ,):‬דלא חיישינן דילמא‬ ‫משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה (שם כה‪ ,).‬לענ"ד‬ ‫המנהג מיד אל הציבור‪ ,‬שפיר טעון ברכה‪.‬‬ ‫גם במשמשין יש לומר טעם הפטור משום 'כעין תדורו'‪ ,‬מיקלקלא תקיעה‪ ,‬עיין שם‪ .‬ויש ליישב‪ ,‬דכשעוסק‬ ‫ועיין ספר הישר לרבינו תם (חידושים‪ ,‬סימן תקלז ד"ה ולא)‪,‬‬ ‫דכמו שישראל גומלי חסדים יוצאים מביתם כדי לשמש במצוה לא חיישינן שמא יתקלקל‪ ,‬אבל כל זמן שאין‬ ‫דכתב עוד לסתור הראיה מכאן דלא מברכינן אמנהגא‪,‬‬ ‫את החולה‪ ,‬כך יש לו לצאת גם מסוכתו‪ ,‬והוא כמו הולכי המצוה מזומנת בידו‪ ,‬יש לחוש שפיר דילמא פשע ולא‬ ‫וז"ל‪ :‬ועוד‪ ,‬דלא מייתי ראיה דלא מברכינן אמנהג‪ ,‬אלא‬ ‫ׁשם שמים לבטלה‪ ,‬וכי היכא‬ ‫דרכים דפטורים (שם כו‪ ,).‬משום דכמו שאין אדם נמנע יעשה‪ ,‬ונמצא שהזכיר ֵ‬ ‫מדלא בירך מייתי ראיה דמנהג הוא‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫מלצאת מביתו כשצריך לצאת לדרך לחפצו ‪ -‬כך אין לו דאסור לומר 'לד' קרבן'‪ ,‬רק 'קרבן לד'' מהאי טעמא‬ ‫להמנע מלצאת מסוכתו (ראה רש"י שם ד"ה הולכי)‪ ,‬וכמו (ראה נדרים י‪ ,).‬הכי נמי יש להסמיך הברכה לקיום המצוה‬ ‫נראה כוונתו‪ ,‬דהש"ס מייתי ראיה דעל כרחך דהוא רק‬ ‫שכתבו הראשונים (ראה תלמיד הרמב"ן שם ד"ה וחייבין; בית יוסף כל האפשר‪ ,‬שתהיה המצוה מזומנת לו מיד אחר הברכה‪,‬‬ ‫מנהג‪ ,‬דאילו היה יסוד נביאים (ראה סוכה מד‪ ,).‬פשיטא שהיה‬ ‫או"ח סימן תרמ סעיף ח) לעניין ללכת לכפרים בסכות ב‪ ,‬והכי מחשש שמא לא תעלה המצוה בידו ונמצא שהזכיר שם‬ ‫לו לברך‪ ,‬ועל כרחך דהוא רק מנהג נביאים‪ ,‬וסבירא ליה‬ ‫נמי לעניין לשמש חולה שרי‪ ,‬כיון שהיה יוצא עבור זה גם שמים לבטלה‪.‬‬ ‫לרבי אלעזר בר צדוק דאמנהגא לא מברכינן‪ ,‬ובהא דסבירא‬ ‫ליה דאמנהגא לא מברכינן‪ ,‬בזה באמת אין הלכה כמותו‪.‬‬ ‫מביתו‪ ,‬וזה פשוט‪ ,‬וניחא טפי‪ ,‬כי היכי דתיהוי טעם חולים‬ ‫ולפי זה‪ ,‬לפי ההלכה צריך לברך גם על חביטת ערבה‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫ומשמשיהם אחד‪.‬‬ ‫בענין האיסור שיהא האתרוג באגודה אחת‬ ‫בסוכה (לד‪ ,):‬יכול יהא אתרוג עמהן באגודה‪ .‬אמרת‪ ,‬וכי‬ ‫נאמר 'פרי עץ הדר וכפת תמרים' (ויקרא כג‪ ,‬מ)‪ ,‬והלא לא‬ ‫סכך‬ ‫שמיני עצרת‬ ‫נאמר אלא 'כפת'‪.‬‬ ‫עיין שולחן ערוך אורח חיים (סימן תרנא; ראה בית יוסף‬ ‫מחלוקת בסכך למעלה מעשרים אם‬ ‫פירוש אות ר' ד'פז"ר'‬ ‫שם סעיף יב ד"ה וכתב עוד)‪ ,‬דהכוונה דאסור להיות באגודה‬ ‫איסור מקומי הוי איסור חפצא‬ ‫ביומא (ב‪-.‬ג‪ ,).‬שמיני רגל בפני עצמו הוא וכו'‪ ,‬לענין פז"ר‬ ‫כו'‪ ,‬ואם עשה כן ‪ -‬לא יצא ידי חובתו‪ ,‬עיין שם‪ .‬אולם‬ ‫איסורים מקומיים‪ ,‬כגון מעשר שני וביכורים דאסורין‬ ‫קש"ב‪.‬‬ ‫ביריאים (סימן קכד) כתב‪ :‬ומניין לנו שהאתרוג אינו צריך‬ ‫חוץ לחומה (מכות יז‪ ,).‬יש לספק‪ ,‬אם הם איסורי חפצא‬ ‫עיין רש"י (שם ג‪ .‬ד"ה לענין) ותוספות (שם ד"ה פז"ר)‬ ‫להיות עמהם באגודה‪ ,‬דתניא רבי אליעזר אומר כו'‪ .‬ומבואר‬ ‫או איסורי גברא‪ .‬דכי היכי דכתבו האחרונים (ראה מהרי"ט‬ ‫ותוספות ישינים (שם ד"ה רגל) מה שפירשו באות ר' דהוא‬ ‫דמפרש‪ ,‬דרק אין צריך להיות באגודה כו'‪.‬‬ ‫אלגאזי בכורות פ"ח אות סה [הראשון] ס"ק ו ד"ה ויל"ע; שו"ת‬ ‫'רגל'‪.‬‬ ‫וכן בדין‪ ,‬דכיון דלולי קרא היה צריך להיות באגודה‪ ,‬אי‬ ‫תורת חסד או"ח סימן לא אות א; שו"ת בית יצחק או"ח סימן צט‬ ‫ולולי דבריהם‪ ,‬יש לומר הכוונה לעניין 'בל תאחר'‪ ,‬דאין‬ ‫לרבי יהודה ‪ -‬לעכב (ראה סוכה לג‪ ,).‬אי לרבנן ‪ -‬למצוה משום‬ ‫אות ב) דאיסורים זמניים רק איסורי גברא נינהו‪ ,‬מפאת‬ ‫שמיני רגל אחד עם סוכות כי היכי דעבירת 'בל תאחר'‬ ‫'זה קלי' וגו' (שמות טו‪ ,‬ב; סוכה שם)‪ ,‬אם כן לית לן למילף‬ ‫דיומא הוא דקגרים‪ ,‬ואילו היה החפץ אסור בעצם‪ ,‬היה‬ ‫תהיה בעבור שמיני‪ ,‬רק הוא רגל בפני עצמו‪ ,‬ובעבור שביעי‬ ‫מקרא רק דאין צריך‪ ,‬אבל לא דאסור‪ ,‬עיין זבחים (סו‪ ,).‬מאי‬ ‫ראוי שיהיה אסור תמיד‪ ,‬הכי נמי בדבר האסור רק‬ ‫דסוכות מיד עוברין ב'בל תאחר'‪.‬‬ ‫'לא יבדיל' (ויקרא א‪ ,‬יז) ‪ -‬אין צריך להבדיל‪.‬‬ ‫במקום פרטיי‪ ,‬ראוי לומר גם כן דהוא רק איסור גברא‪,‬‬ ‫ואם דלעניין קרבנות לכאורה אין נפקותא‪ ,‬דאפילו לא‬ ‫ולעניין מה שדן הטורי זהב בשולחן ערוך שם (ס"ק יד)‪,‬‬ ‫כיון דהמקום הוא דקגרים‪ ,‬ואילו היה חפץ אסור בעצם‬ ‫היה רגל בפני עצמו‪ ,‬מכל מקום היה מוכרח להביא קרבן‬ ‫אי דווקא אגודה אסורה‪ ,‬או גם ביד אין להם להיות כאחד‪,‬‬ ‫‪ -‬חתיכה דאיסורא‪ ,‬היה ראוי שיהיה אסור בכל מקום‬ ‫נדרו ביום שביעי דסוכות‪ ,‬כיון דשמיני הוא יום טוב ואי‬ ‫עיין שבת (צב‪ ).‬דיש לדון משם איגוד יד שמיה אגוד‪ .‬ועיין‬ ‫וכמובן‪ ,‬דאיסור מקומיי דמי ממש לאיסור זמניי בענין זה‪.‬‬ ‫ונשתמשתי בחידושי (ראה גליוני הש"ס סוכה ל‪ .‬ד"ה משום)‬ ‫אפשר להביאו‪ ,‬ויעבור ממילא ב'בל תאחר' ַּבעֲבוֹר שמיני‪,‬‬ ‫עוד עניין חיבור ביד בלשון הגמרא בבא קמא (נה‪ ,).‬חיבר‬ ‫מכל מקום יש נפקותא לעניין צדקות ומעשרות ולקט‬ ‫חטה ושעורה בידו כו'‪ ,‬הרי דמה שהם יחד ביד מיקרי חיבור‪.‬‬ ‫הרבה בסברא זאת‪ ,‬דגם איסורים מקומיים רק איסורי‬ ‫שכחה ופאה‪ ,‬עיין ראש השנה (ד‪-.‬ד‪ ):‬ובתוספות שם (ד"ה‬ ‫גברא נינהו‪.‬‬ ‫ועיין ירושלמי סוכה (פ"ג ה"ז)‪ ,‬אילו הוי כתיב 'וכפות'‬ ‫וכעת נראה‪ ,‬דיש לומר דזה תלוי בפלוגתא דרש"י ורבינו‬ ‫צדקות ‪ -‬ד"ה פאה)‪ ,‬עיין שם היטב‪ ,‬דהני היה יכול שפיר ליתן‬ ‫יאות‪ ,‬לית כתיב אלא 'כפות'‪ ,‬אפילו זה בידו אחת וזה בידו‬ ‫בשמיני‪ ,‬ואפילו בצדקות של ממון‪ ,‬היה יכול ליתן שוה כסף‬ ‫תם סוכה (רש"י י‪ .‬ד"ה תחתונה כשירה; תוספות ט‪ :‬ד"ה הא)‪ ,‬עיין‬ ‫אחת‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ומוכח גם כן מתיבת 'אפילו' דרשאין להיות‬ ‫שם היטב‪ ,‬דרש"י סבירא ליה דסכך למעלה מעשרים חשוב‬ ‫כדי שלא יעבור ב'בל תאחר'‪ ,‬כמבואר בשו"ת הרא"ש (כלל‬ ‫ביד אחת‪.‬‬ ‫ח סימן טז) בנשבע לפרוע והגיע זמן הפרעון בשבת‪ ,‬דרשאי‬ ‫סכך פסול‪ ,‬ואם מצטרף עם סכך שלמטה מעשרים חשיב‬ ‫ליתן שוה כסף כדי שלא יעבור על השבועה‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫צירוף סכך פסול עם כשר‪ ,‬ופסולה גם הסוכה התחתונה‪.‬‬ ‫ניסוך המים‬ ‫ורבינו תם סובר דלמעלה מעשרים לא חשיב סכך פסול‪,‬‬ ‫וגם בנדרי קרבנות יש נפקותא כלפי שמיא‪ ,‬שאם מת‬ ‫מאחר שאין הפסול אלא מחמת גובה כו'‪ ,‬ומצטרף שפיר‬ ‫בשמיני ‪ -‬מת בלא עון 'בל תאחר' אם היה רגל אחד‪ ,‬דה'בל‬ ‫בהדי סכך דתוך עשרים להכשיר‪ ,‬עיין שם היטב‪.‬‬ ‫תאחר' הוא רק ברגע סוף השמיני‪ .‬אולם בזה יש לומר‪,‬‬ ‫רמזים לניסוך המים‬ ‫דכיון דאי אפשר להביא הקרבן בשמיני‪ ,‬לכן מיד בהגמר‬ ‫איתא בגמרא תענית (ב‪ ,):‬תניא‪ ,‬רבי יהודה בן בתירה אומר‪,‬‬ ‫והרי זה דומה להך דידן‪ ,‬דרבינו תם סבירא ליה‪ ,‬דכיון‬ ‫השביעי דסוכות עובר ב'בל תאחר'‪ ,‬כיון שידוע שמוכרח‬ ‫נאמר בשני (במדבר כט‪ ,‬יט) 'ונסכיהם'‪ ,‬ונאמר בששי (שם שם‪,‬‬ ‫דאילו היה למטה מעשרים היה כשר‪ ,‬לכן לא מיחשיב סכך‬ ‫להתאחר מעתה‪ .‬ועיין גיטין (עו‪ ,):‬כי שריתוה לאלתר‬ ‫לא) 'ונסכיה'‪ ,‬ונאמר בשביעי (שם שם‪ ,‬לג) 'כמשפטם'‪ ,‬הרי‬ ‫פסול בעצם‪ ,‬ורש"י סבירא ליה‪ ,‬דאף על גב דהפסול מפאת‬ ‫שריתוה כו'‪ ,‬ומה שכתבתי בגליון שם (ד"ה כי) ה‪ .‬ועיין רוקח‬ ‫מ"ם יו"ד מ"ם ‪ -‬הרי כאן מים‪ ,‬מכאן רמז לניסוך המים‬ ‫הגובה והמקום שהוא למעלה מעשרים גם כן חשוב פסול‬ ‫(סימן רכא) מה שכתב שם בעניין הושענא רבה‪ ,‬דכל עניינו‬ ‫מן התורה‪.‬‬ ‫עצמיי‪ ,‬ודו"ק‪ ,‬ויש לדחות‪ ,‬ובאתי רק להעיר‪.‬‬ ‫מפאת שהוא יום האחרון ל'בל תאחר'‪ ,‬עיין שם בארוכה‪.‬‬ ‫עיין רמז לניסוך המים בערכין (יא‪ ,).‬בקרא ד'ירונו בגאון‬ ‫)ה דנסתפקו שם בגמרא‪ ,‬באמר לאשתו הרי זה גיטך אם לא באתי‬ ‫החליל של בית השואבה‪ ,‬ופירש רש"י (שם ד"ה בית)‪ ,‬כל שמחה זו‬ ‫)ב שהלן בכפר במקום שאין שם ישוב‪ ,‬ואין לו שם דירה‪ ,‬פטור‬ ‫מכאן ועד שנים עשר חודש‪ ,‬ומת בתוך הזמן‪ ,‬אם מותרת קודם‬ ‫אינה אלא בשביל ניסוך המים‪ ,‬כדמפרש (שם‪' ):‬ושאבתם מים בששון'‬ ‫מסוכה מטעם 'תשבו' כעין תדורו‪.‬‬ ‫שיעבור הזמן‪ ,‬כיון שבוודאי כבר לא יבא‪ .‬וציין רבינו למה שכתב‬ ‫(ישעיה יב‪ ,‬ג)"‪.‬‬ ‫)ג בגמרא שם ילפינן מפסוק זה לעיקר שירה מן התורה‪ .‬וכתב‬ ‫בהקדמת לקח טוב פיסקא ה‪ ,‬לבאר איבעית הגמרא‪ ,‬שנסתפקו אם‬ ‫המהרש"א‪" :‬נראה לפרש‪' ,‬ישאו קולם ירונו בגאון ד'' היינו שיר‬ ‫מיתה חשיב ביטול התנאי כיון שבודאי לא יבא‪ ,‬וציין עוד לשו"ת‬ ‫)ד שכתב שם בתוך דבריו‪" :‬קיימא לן דאמנהגא לא מברכינן‪,‬‬ ‫שעל היין של הנסכים המשמח ד'‪ ,‬ועוד 'יצהלו מים'‪ ,‬דהיינו בניסוך‬ ‫תרומת הדשן סימן רעז‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫כדאמרינן גבי ערבה‪."...‬‬ ‫המים בחג‪ ,‬כדתנן ריש פרק החליל (נ‪ ,).‬החליל חמשה וששה ‪ -‬זהו‬ ‫הגיד רבינו בחיים חיותו‪" :‬מהספרים שלי יהיו לי תלמידים"‬ ‫ב‬ ‫(הג"ר יעקב טייטלבוים ‪ -‬תלמידו המובהק של הגר"מ אריק זצ"ל ‪ -‬ששמע מפי רבינו)‬ ‫סדרת מאמרים מיוחדים המטעימים צוף נועם ומתיקות שבת מנהר היוצא מעדן רבינו זי"ע‬ ‫תפארת יוסף‬ ‫עניני שבת באגדה ובהלכה‬ ‫עבודתו ‪ -‬עד הניסוך שהיא גמר עבודתו‪ ,‬ולא שיושם‬ ‫בכלי חול בנתיים‪ .‬ואולי כוונת התוספות ממש‬ ‫כדברינו‪ ,‬דהכלי מקדש מיד בחוץ‪ ,‬או דסבירא להו‬ ‫כסברת הראב"ד הנ"ל‪ ,‬דליפסל מקדש תמיד גם בחוץ‪.‬‬ ‫שבת שבתוך החג‬ ‫מדוע ערב שבת זמן המילוי ‪ -‬הרי‬ ‫יכלו למלאות בשבת מהבור הגדול‬ ‫דאפילו אי נימא דפסלה יציאה בקידוש ידים ורגלים‪,‬‬ ‫מדוע לא אמרינן מיגו דלא הוי‬ ‫ואולם דברי התוספות שבועות הנ"ל נתעוררתי‬ ‫ואם יצא הכהן חוץ לעזרה וחזר ‪ -‬צריך לקדש ידיו‬ ‫דופן לשבת לא הוי לסוכה‬ ‫עוד‪ ,‬דצריכים עיונא רבא‪ .‬שהרי מבואר ברש"י פסחים‬ ‫ורגליו שנית‪ ,‬מכל מקום בפרה ‪ -‬מקדש בכלי שרת‬ ‫הר"ן בפרק קמא דסוכה (ג‪ .‬מדפי הרי"ף ד"ה ואמר) הקשה‪,‬‬ ‫(לד‪ :‬ד"ה מי)‪ ,‬אהא דאמרינן התם‪ ,‬מי החג שנטמאו‪,‬‬ ‫בפנים ויוצא‪ .‬ואמר שם בגמרא הטעם‪ ,‬דשאני פרה‪,‬‬ ‫דמדוע אמרינן (סוכה ז‪ ).‬מיגו דהוי דופן לסוכה ‪ -‬הוי‬ ‫השיקן ואחר כך הקדישן ‪ -‬טהורין‪ .‬וברש"י‪ :‬מי‬ ‫דהואיל וכל מעשיה בחוץ לא פסלה בה יציאה‪ ,‬עיין‬ ‫דופן לשבת‪ ,‬ולא אמרינן איפכא‪ ,‬דמיגו דלשבת לא‬ ‫החג ‪ -‬כגון של ניסוך המים דשבת שבתוך החג‪ ,‬היו‬ ‫שם‪ .‬והכא נמי מעין זה‪ ,‬כיון דמצות המילוי בחוץ‪,‬‬ ‫הוי דופן ‪ -‬לסוכה נמי לא הוי דופן‪.‬‬ ‫ממלאין אותן מערב שבת‪ ,‬וכשנטמאו אין יכולין לילך‬ ‫לכן שפיר מקדש מיד בחוץ בשעת המילוי‪ .‬ומיושבת‬ ‫ונראה‪ ,‬דמיגו שייך רק בחיוב‪ ,‬דאמרינן דמיגו שיש‬ ‫ולמלאות מן השילוח בשבת‪ ,‬וטורח הוא למלאות מבור‬ ‫קושית התוספות והראב"ד הנ"ל‪ ,‬ואין צורך להכריח‬ ‫ׁם דופן לסוכה יש לו שם דופן גם לשבת‪ ,‬אבל‬ ‫לו ֵש‬ ‫הגדול בגלגל‪ ,‬והלך והשיקם באמת המים שבעזרה כו'‪,‬‬ ‫מכח זה דמקדש בעלמא גם בחוץ ליפסל‪.‬‬ ‫בשלילה לא שייך מיגו ‪ -‬לומר דמיגו דאין לו שם‬ ‫עכ"ל‪.‬‬ ‫דופן לשבת גם לסוכה יסתלק ממנו שם זה‪ ,‬דמה זמן המילוי הוא ערב שבת ויכול להתקדש אז‬ ‫ואם כן איפוא‪ ,‬מדוע יחשב ערב שבת זמנו של‬ ‫שהוא נעדר שם דופן‪ ,‬זה אין בכחו לגרור שום דבר‬ ‫ועל פי דרך זה‪ ,‬תתיישב גם כן קושית התוספות‬ ‫המילוי מפאת שאי אפשר למלאות בשבת‪ ,‬והרי גם‬ ‫אחריו‪ ,‬שרק מציאות השם יוכל לגרור ולעשות מיגו‪,‬‬ ‫בסוכה שם (נ‪ .‬ד"ה ואי)‪ ,‬דהקשו דנייתי שפיר במקודשת‬ ‫בשבת היה אפשר למלאות מן הבור הגדול [עיין‬ ‫אבל לא שלילת והעדר השם‪ ,‬שהרי ההעדר איננו דבר‬ ‫מערב שבת‪ ,‬דכלי שרת אין מקדשין שלא בזמנן‪.‬‬ ‫עירובין (קד‪ ).‬ויומא (יט‪ ).‬ושלהי מדות (פ"ה מ"ד)]‪ ,‬אלא‬ ‫נמצא כלל‪ ,‬ומה יהיה הגורר והעושה את המיגו‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫ולהנ"ל‪ ,‬כיון דהמילוי עצמו מצוה‪ ,‬ואי אפשר למלאות‬ ‫שהיה טורח בדבר‪ ,‬ואם כן על כל פנים מכח זה אין‬ ‫ציונים לתורה כלל א פיסקא א‪-‬ב בשבת מפאת איסור שבת‪ ,‬הוי ליה ערב שבת זמנו‬ ‫לו לערב שבת להחשב זמנו‪ ,‬וכמובן‪.‬‬ ‫של המילוי‪ ,‬ושפיר יקדש גם מערב שבת [ודכוותה‬ ‫ובשלמא על מה שכתבתי דהכשר המילוי בחוץ‬ ‫בתוספות מנחות (נא‪ .‬ד"ה אפי)]‪ ,‬וכי היכא דמקדש‬ ‫ועל כן הכלי מקדש גם בחוץ‪ ,‬לא קשיא דהרי היה‬ ‫בחוץ מפאת היות המילוי בחוץ מצוה ‪ -‬ואף דהניסוך‬ ‫מילוי מי החג עבור שבת‬ ‫אפשר למלאות מבור הגדול‪ ,‬דזה אינו‪ ,‬דיש לומר‬ ‫הנה מצאתי בפירוש הראב"ד על הספרא פרשת צו רק בפנים‪ ,‬הכי נמי מקדש שפיר מערב שבת‪ ,‬כיון‬ ‫דלשכה שבה היה הבור הגדול [עיין רש"י עירובין שם‬ ‫בתחלתו (פרשה א ברייתא יב ד"ה וכולם)‪ ,‬דתנן בה כלשון דהמילוי ערב שבת זמנו‪ ,‬ואף שזמן הניסוך הוא למחר‪,‬‬ ‫(ד"ה וממלאין)‪ ,‬וביומא ובמדות שם] לא היתה מקודשת‪,‬‬ ‫המשנה זבחים (פח‪' - ).‬וכולן אין מקדשין אלא בקודש'‪ ,‬ודו"ק היטב‪.‬‬ ‫[ואפילו היתה פתוחה לקודש‪ ,‬יש לומר דהבור לא היה‬ ‫ובפירוש הראב"ד וז"ל‪ :‬וכולן אין מקדשין אלא בקודש‪,‬‬ ‫מדברי תוספות ב'זמן' נשמע ל'חוץ'‬ ‫מקודש מכח זה‪ ,‬ואף דבפסחים (פו‪ ).‬מבואר דמחילות‬ ‫פירוש‪ ,‬כשהם במקום הכשירן‪ .‬מיהו אין מקדשין‬ ‫הפתוחות לעזרה תוכן קודש‪ ,‬מכל מקום כאן הרי אין‬ ‫והנה‪ ,‬מה שכתבתי דהכלי מקדש שפיר מערב שבת‬ ‫ליפסל‪ ,‬וילפינן לה להא מילתא מהא דתנן בסוכה‬ ‫הבור פתוח לעזרה‪ ,‬רק ללשכה‪ ,‬ועיין תוספות פסחים‬ ‫(מח‪ ):‬גבי מילוי‪ ,‬כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת‪ ,‬מפאת מצות המילוי‪ ,‬כיון דאי אפשר למלאות בשבת‪,‬‬ ‫(סז‪ :‬ד"ה מחילות)]‪ ,‬ואם כן גם אם ימלא מן הבור הגדול‪,‬‬ ‫אלא שהיו ממלאין חבית של זהב שאינה מקדשת אלא והוי ליה ערב שבת זמנו של המילוי‪ ,‬ראיתי שוב שכן‬ ‫הרי יהיה המילוי בחוץ‪ .‬מה שאין כן אהך דערב שבת‬ ‫מן השילוח ומניחה בלשכה‪ ,‬ואם איתא דכלי שרת אין מבואר להדיא בתוספות שבועות (יא‪ .‬ד"ה הואיל)‪ ,‬וז"ל‪:‬‬ ‫קשיא שפיר‪ ,‬כיון דהיה אפשר למלאות בשבת‪ ,‬אלא‬ ‫מקדשין כלל שלא במקומן‪ ,‬לזעירי דאמר (שם מט‪ ):‬אין אי נמי‪ ,‬אין כלי שרת מקדשים אלא בזמנן ‪ -‬אפילו‬ ‫שהיה טורח בדבר‪.‬‬ ‫שיעור למים וכלי שרת נמי מקדשין‪ ,‬ליפסל ביוצא ליפסל‪ ,‬כדמוכח בסוף פרק שתי הלחם (מנחות ק‪,).‬‬ ‫אף על גב דבסוף פרק לולב וערבה (סוכה מח‪ ):‬צריך‬ ‫ובלינה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫לניסוך בעינן מעין ‪ -‬ובור הגדול לא היה מעין‬ ‫לומר דמילוי ערב שבת חשוב בזמנן ‪ -‬לפי שאי אפשר‬ ‫והנה יש כאן חסרון ושיבוש דמוכח‪ .‬אך גוף כוונתו‬ ‫ואולי סבירא להו לתוספות‪ ,‬דבור הגדול לא היה‬ ‫למלאות בשבת כו'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫מפורשת דהכי קאמר‪ ,‬מיהו אין מקדשין ליקרב אבל‬ ‫מעין‪ ,‬ואם כן מימיו פסולים לניסוך‪ ,‬כמבואר בתוספות‬ ‫ומעתה‪ ,‬הרי יש מדברי תוספות אלה ראיה ברורה‬ ‫מקדשין ליפסל‪ ,‬וילפינן לה להא מילתא מדתנן‬ ‫סוכה (מח‪ :‬ד"ה מנא) דבעינן מעין דווקא‪ ,‬משום דכתיב‬ ‫בסוכה‪ ,‬כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת‪ ,‬אלא שהיה לדברינו ‪ -‬דיש לכלי לקדש גם בחוץ מפאת היות‬ ‫(ישעיה יב‪ ,‬ג) 'ושאבתם מים בששון ממעיני' וגו'‪ ,‬עיין‬ ‫ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן מצות המילוי בחוץ‪ .‬דהרי אין הבנה לדבריהם כלל‬ ‫שם‪ .‬וכן כתב הריטב"א שם (מח‪ .‬ד"ה מתניתין) דבעינן‬ ‫השילוח ומניחה בלשכה‪[ ,‬כך הוא לשון המשנה בסוכה לכאורה‪ ,‬דמה בכך דאי אפשר למלאות בשבת וצריך‬ ‫מים חיים‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫שם (מח‪ ,):‬ובפירוש הראב"ד הנ"ל הובאה בשיבוש]‪ ,‬למלאות בערב שבת‪ ,‬הרי אפשר למלאות בכלי חול‪,‬‬ ‫וכן הוא גם כן בתוספות בבא בתרא (ס‪ :‬ד"ה מים)‪,‬‬ ‫ואם איתא דכלי שרת אין מקדשין כלל שלא במקומן ומה עניין כלי שרת לזה ‪ -‬שיחשוב זמנו לגבי הכלי‬ ‫אהא דאמר שם‪ ,‬אם כן מים לא נשתה ‪ -‬שכבר בטל‬ ‫‪ -‬ואפילו ליפסל‪ ,‬אם כן הרי היה אפשר למלאות מן ושיקדשנו כלי‪ .‬ועל כרחך דכך היתה סברתם ז"ל‪,‬‬ ‫ניסוך המים‪ ,‬והקשו בתוספות שם‪ ,‬הא אפשר במי‬ ‫השילוח במקודשת‪ ,‬ולא יכניס הכלי לעזרה עד למחר‪ ,‬דכמו שהמילוי מצוה‪ ,‬כן ראוי גם כן להיותו בכלי‬ ‫בורות דפסולים לניסוך‪ ,‬כדמשמע בסוכה (מח‪ ,).‬עכ"ל‪,‬‬ ‫ולא יופסל בלינה‪ ,‬כן הוא תוכן כוונתו‪ .‬וזו באמת שרת‪ ,‬ועל כן שפיר חשיב גם ערב שבת זמנו ‪ -‬גם‬ ‫עיין שם היטב‪.‬‬ ‫קושית התוספות בסוכה שם (נ‪ .‬סוף ד"ה ואי)‪ ,‬דלא לגבי הכלי‪ ,‬מפאת מצות המילוי שזמנו מערב שבת‬ ‫יכניס הכלי עד למחר‪ ,‬עיין שם‪ .‬ועל כל פנים דעת ‪ -‬וראוי להיותו בכלי‪ ,‬ועל כן הכלי מקדש מיד בערב‬ ‫וכן מבואר עוד בתוספות מעילה (יב‪ :‬ד"ה כל)‪,‬‬ ‫הראב"ד כך הוא לפי האמת‪ ,‬דליפסל מקדש גם בחוץ‪ ,‬שבת‪.‬‬ ‫וברש"י שם (יג‪ .‬ד"ה בור)‪ ,‬אמתניתין שם‪ ,‬דחשבה 'בור‬ ‫מלא מים' בין דברים שאינם ראוים לא למזבח ולא‬ ‫הטעם שלא יכלו למלא בכלי שרת ולהוריק לכלי חול‬ ‫וראה זה חדש הוא‪.‬‬ ‫לבדק הבית‪ ,‬ופירשו שם רש"י ותוספות‪ ,‬דלניסוך‬ ‫ואין להקשות על התוספות דשבועות הנ"ל‪ ,‬דנהי‬ ‫מילוי מי החג מצוה הוא‬ ‫המים אינם ראוים‪ ,‬משום דבעי מים חיים לניסוך‪.‬‬ ‫דהמילוי זמנו בערב שבת ‪ -‬וראוי להיותו בכלי‪ ,‬מכל‬ ‫ועיין בבא בתרא (עט‪ ).‬בגמרא‪ ,‬דהובאה שם משנה‬ ‫והנה לולי דברי התוספות והראב"ד הנ"ל‪ ,‬היה‬ ‫מקום הרי היה אפשר למלאות בכלי שרת‪ ,‬ולהוריק‬ ‫אפשר לענ"ד לומר דבאמת בחוץ אינו מקדש כלל‪,‬‬ ‫דמעילה הנ"ל‪ ,‬ופירש שם הרשב"ם (ד"ה מים) ג"כ כן‪,‬‬ ‫המים מכלי שרת לכלי חול לפני בואם לעזרה‪ ,‬ועדיין‬ ‫עיין שם היטב‪.‬‬ ‫ורק הרי אין לימוד על זה‪ ,‬והוא סברא גרידא דאין‬ ‫אין היותו בכלי שרת בעזרה זמנו‪ ,‬ודו"ק‪ .‬דזה אינו‪,‬‬ ‫הכלי מקדש רק במקום הכשירו‪ ,‬וכדברי הראב"ד‬ ‫ואולם מגוף המשנה לענ"ד לכאורה לא מכרעא‪,‬‬ ‫דכיון שניתן בכלי שרת‪ ,‬יש לומר דאסור להוציאו‬ ‫הנ"ל‪ .‬ועל כן במים דחג דכתיב (ישעיה יב‪ ,‬ג) 'ושאבתם‬ ‫דיש לומר דהא דחשיב בור מלא מים בין דברים‬ ‫לכלי חול‪ ,‬משום מעלין בקודש ולא מורידין (מנחות‬ ‫מים בששון ממעיני' וגו' ‪ -‬עיין סוכה (מח‪ ):‬בגמרא‪,‬‬ ‫שאינם ראוים לא למזבח ולא לבדק הבית‪ ,‬היינו משום‬ ‫צט‪.).‬‬ ‫והמילוי עצמו מכלל המצוה‪ ,‬ואפילו יש לו מים‪ ,‬מצוה‬ ‫דניסוך המים הוא קרבן ציבור‪ ,‬ואם כן מתניתין שם‬ ‫ועוד‪ ,‬דכמו דסברת התוספות דראוי להיות המילוי‬ ‫למלאות מן המעין לשם ניסוך‪.‬‬ ‫דקתני 'הקדיש' בור מלא מים‪ ,‬והוא הקדש יחיד‪,‬‬ ‫בכלי שרת‪ ,‬והיינו על כרחך משום דחשיב להו המילוי‬ ‫אם כן הרי אין הקדש זה ראוי לניסוך המים ‪ -‬זולת‬ ‫כעין התחלת עבודת המים [וטעמא משום דכתיב‬ ‫דבר שמצותו בחוץ מקדש בחוץ‬ ‫כשמוסרם לציבור‪ ,‬ובהא לא איירי תנא‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫'ושאבתם' וגו' וכנ"ל]‪ ,‬הנה כמו כן סברתם‪ ,‬דראוי‬ ‫ועל כן שפיר הכשירו של כלי לקדש גם בחוץ‪,‬‬ ‫ציונים לתורה כלל ב פיסקא מג‪-‬מו; מט‪-‬נב‬ ‫להיות המים בכלי שרת מן המילוי דהיא התחלת‬ ‫כיון דהמילוי בחוץ עצמו מצוה‪ .‬ועיין זבחים (כ‪,):‬‬ ‫ג‬ ‫הבטיח רבינו‪" :‬כל מי שיסייע בהדפסת החיבורים שלי ‪ -‬אהיה לו למליץ יושר בעולם העליון"‬ ‫(הגה"צ רבי יצחק מענדל מארגנשטערן זצ"ל חתן רבינו ‪ -‬ששמע מפי רבינו והכריז על כך במעמד ההלוויה הרבתי באשכבתיה דרבי)‬ ‫אוצרות יוסף‬ ‫עיונים בספרי רבינו‬ ‫ַאל ִּת ֵּתן ֶאת ִּפיָך לַ ֲח ִטיא ֶאת ּבְ ָׂש ֶרָך וְ ַאל‬ ‫ֹאמר לִ ְפנֵ י ַה ַּמלְ ָאְך ּכִ י ְׁשגָ גָ ה ִהיא לָ ָּמה יִ ְקצֹף‬ ‫ֹלקים ַעל קֹולֶ ָך וְ ִחּבֵ ל ֶאת ַמ ֲע ֵׂשה יָ ֶדיָך (ה‪ ,‬ה)‪.‬‬ ‫ּת ַ‬ ‫ָה ֱא ִ‬ ‫חידושים וביאורים‬ ‫דיבור ובנים ואשה ‪ -‬תולדות האדם‬ ‫בשבת (לב‪ ,):‬רבי אומר‪ ,‬בעון נדרים בנים מתים כשהן‬ ‫בפסוקי מגילת קהלת‬ ‫קטנים‪ ,‬שנאמר 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך‬ ‫~ מתוך‪ :‬אוצרות יוסף דרשות; מאמר לבנה; בית האוצר; גליוני הש"ס ~‬ ‫ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצף‬ ‫האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך'‪ ,‬איזה הן‬ ‫מעשה ידיו של אדם ‪ -‬הוי אומר‪ ,‬בניו ובנותיו של‬ ‫אדם‪.‬‬ ‫פשוטה‪ ,‬דבששת ימי בראשית נגמרה הבריאה‪' ,‬ואין‬ ‫ירּוׁשלָ יִ ם (א‪ ,‬א)‪.‬‬ ‫ִּדבְ ֵרי ק ֶֹהלֶ ת ּבֶ ן ָּדוִ ד ֶמלֶ ְך ּבִ ָ‬ ‫כל חדש ‪ -‬עוד ‪ -‬תחת השמש'‪ ,‬היינו בריאה חדשה‪,‬‬ ‫בספר חידושי גור אריה (שם ד"ה בעון) כתב‪ ,‬כי‬ ‫ואולם הבריאה הרי לא היתה בריאת האיש‪ ,‬רק בריאת‬ ‫מעלת מלכותו של קהלת‬ ‫הדיבור היוצא מן האדם נחשב תולדות האדם‪ ,‬ולכן‬ ‫המין‪ ,‬למשל כשנברא שור וזוגו נברא בזה מין השור‪,‬‬ ‫בירושלים ‪ -‬שהיא מקום מלכות‬ ‫נקרא 'ניב שפתים' (ישעיה נז‪ ,‬יט)‪ ,‬ש'ניב' הוא לשון‬ ‫דאף דאלה רק פרטיים‪ ,‬עם כל זה הרי יכולים להוליד‬ ‫הנה‪ ,‬הבנתי אני העני על פי יסוד חכמי האמת (ראה‬ ‫'פרי'‪ ,‬כמו 'תנובת שדי' (דברים לב‪ ,‬יג)‪ ,‬ולכן כאשר‬ ‫שור ונקבתו‪ ,‬והמה יולידו עוד שור ונקבתו‪ ,‬ועל כן‬ ‫זוה"ק ויקרא רע"מ יז‪ ;.‬שערי אורה שער א‪ ,‬ווארשא תרמ"ג‬ ‫מחלל דיבורו שהוא תולדות‪ ,‬לכן גם כן התולדות ‪-‬‬ ‫יש בזה בריאת המין‪.‬‬ ‫דף טז‪ ).‬דירושלים הוא בחינת המלכות‪ ,‬דברי המדרש‬ ‫שהם בנים ‪ -‬מתים‪.‬‬ ‫רבה קהלת (א‪ ,‬ב) על הכתוב 'דברי קהלת בן דוד מלך‬ ‫ומה שאין כן האדם ‪ -‬שנברא אדם וחוה‪ ,‬אין בכוחם‬ ‫ואולם בהך דבעון נדרים מתה אשה כו' (שבת שם)‪,‬‬ ‫בירושלים'‪ ,‬וז"ל‪ :‬תני רבי שמעון בן יוחאי‪ ,‬אשרי מי‬ ‫להוליד עוד אדם‪ ,‬דכל אדם שאין לו אשה אינו 'אדם'‬ ‫כתב שם לפי זה טעם אחר‪ ,‬ולא כפירושו הראשון‬ ‫שזכה למלוך במקום מלכות‪ ,‬להלן כתיב (דברים א‪,‬‬ ‫‪ -‬גמרא יבמות (סג‪ ,).‬נמצא שבשעת התולדה אינו אדם‬ ‫שם דכתב בשניהם טעם אחד‪ ,‬עיין שם‪ .‬ויש לומר‬ ‫ד) 'אשר יושב בעשתרות באדרעי'‪ ,‬ברם הכא 'מלך‬ ‫עד שיזדווג‪ ,‬והזווג של אדם הרי הוא מן השמים ‪-‬‬ ‫גם לפירושו הנ"ל‪ ,‬דבשניהם הטעם אחד‪ ,‬דגם האשה‬ ‫בירושלים'‪ ,‬במקום מלכות‪ ,‬עכ"ל המדרש‪.‬‬ ‫'מושיב יחידים ביתה' (תהלים סח‪ ,‬ז)‪ ,‬והקדוש ברוך הוא‬ ‫חשובה תולדות האיש‪ ,‬עיין סוטה (יב‪ ,).‬כל הנושא‬ ‫מזווגם (ראה סוטה ב‪ .‬ורש"י ד"ה מושיב)‪ ,‬ואם כן בכל זווג‬ ‫ואינו מובן כלל‪ ,‬דמה הוא הזכות אם מולך במקום‬ ‫אשה לשם שמים‪ ,‬מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה‪.‬‬ ‫הרי יש בריאה חדשה של האדם ‪ -‬שנעשה אז 'אדם'‪.‬‬ ‫מלכות‪ ,‬הרי רוב המלכים ככולם הם מולכים ודרים‬ ‫ועיין מגילה (יג‪ ,).‬אל תיקרי 'לבת' (אסתר ב‪ ,‬ז) אלא‬ ‫ועל כן רק זה ‪ -‬היינו מה שמזווג זווגים ‪ -‬הוא פעולה‬ ‫בעיר המלוכה שלהם‪ ,‬ואיך שייך לומר על זה אשרי‬ ‫'לבית' כו'‪ ,‬עיין שם‪ .‬והיינו שלא באו לשנות הכתוב‪,‬‬ ‫השייכה לששת ימי בראשית‪ ,‬דהוא בריאה‪.‬‬ ‫מי שזכה כו'‪ .‬וגם בוודאי לא יאמר התנא רבי שמעון‬ ‫רק דהאשה חשובה תולדות האיש‪ ,‬וכאילו היא בתו‪.‬‬ ‫בן יוחאי 'אשרי מי שזכה' כו'‪ ,‬כי אם על דבר שיש‬ ‫וזהו כוונת המדרש‪ ,‬דמששת ימי בראשית נגמרה‬ ‫לו מעלה אלקי"ת וכמובן‪ ,‬ואילו הדירה בעיר המלוכה‬ ‫הבריאה ואין עוד בריאה חדשה‪ ,‬מלבד זווג הזווגים‬ ‫הרי הוא רק מעלה אנושית בעניין המדיניי‪.‬‬ ‫א ֵֹהב ּכֶ ֶסף ֹלא יִ ְׂשּבַ ע ּכֶ ֶסף ִּומי א ֵֹהב‬ ‫דהוא בריאה תמיד‪ ,‬דמין האדם לא נגמר‪ ,‬ונגמרת‬ ‫בּואה ּגַ ם זֶ ה ָהבֶ ל (ה‪ ,‬ט)‪.‬‬‫ּבֶ ָהמֹון ֹלא ְת ָ‬ ‫בריאת האדם בתמידות בכל אדם ואדם על ידי הזווג‬ ‫ואולם‪ ,‬על פי יסוד חכמי האמת הנ"ל מובן לנכון‪.‬‬ ‫שהקדוש ברוך הוא מזווגו‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫כי בהיות ירושלים עיר הקודש בחינת ספירת המלכות‪,‬‬ ‫חשיבות מצוה הקבועה לדורות‬ ‫לכן אם המלוכה הוא בירושלים‪ ,‬אזי היא יותר אלקי"ת‬ ‫במדרש קהלת (ה‪ ,‬ח) על הכתוב 'אוהב כסף לא ישבע‬ ‫ויותר עצומה במעלה וכמובן‪ .‬וזהו שדייק רבי שמעון‬ ‫כסף'‪ ,‬אוהב מצוות לא ישבע מן המצוות‪ ,‬ואם אין לו‬ ‫ֹלקים‬ ‫ְׁשמֹר ַרגְ לְ ָך ּכַ ֲא ֶׁשר ֵּתלֵ ְך ֶאל ּבֵ ית ָה ֱא ִ‬ ‫בן יוחאי‪ ,‬דמדהוה ליה למכתב 'דברי קהלת בן דוד‬ ‫מצוה קבועה לדורות ‪ -‬מה הנייה לו‪.‬‬ ‫וְ ָקרֹוב לִ ְׁשמ ַֹע ִמ ֵּתת ַהּכְ ִסילִ ים זָ בַ ח‬ ‫מלך ישראל'‪ ,‬דמאי נפקא מינה אנה הוא דר ‪ -‬אם‬ ‫היינו דהמדרש דורש 'אוהב כסף' ‪ -‬היינו מצוות‪,‬‬ ‫יֹוד ִעים לַ ֲעשֹות ָרע (ד‪ ,‬יז)‪.‬‬ ‫ּכִ י ֵאינָ ם ְ‬ ‫בירושלים או בעיר אחרת‪ ,‬ומדכתיב 'מלך בירושלים'‪,‬‬ ‫שהנפש או שהשם יתברך כוסף אליהם [ועיין ש"ס‬ ‫מוכח דדבר זה היא מעלה בעניין המלכות אם הוא‬ ‫חולין (צב‪' ,).‬וָ ֶאּכְ ֶר ָה לי בחמשה עשר כסף' (הושע ג‪ ,‬ב) ‪-‬‬ ‫ענין קרבנות ‪ -‬הבחנה בין טוב לרע‬ ‫בירושלים‪ ,‬ולכן בא רבי שמעון בן יוחאי להודיע‬ ‫היינו צדיקים‪ ,‬וכן הוא שם על הכתוב (משלי ז‪ ,‬כ) 'צרור‬ ‫הנה הדעת עניינו תמיד להכריע בין שני דברים‬ ‫הטעם‪ ,‬שהטעם הוא מפאת היות ירושלים מקום‬ ‫הכסף לקח בידו'‪ ,‬עיין שם]‪ ,‬לא ישבע מצוות‪' ,‬ומי‬ ‫(ראה שערי אורה שער ה דף סג‪ ;.‬עץ חיים שער כה דרוש‬ ‫המלכות ‪ -‬רצה לומר שהוא בחינת ספירת המלכות‪,‬‬ ‫אוהב בהמון' ‪ -‬ריבוי מצוות‪' ,‬לא תבואה' ‪ -‬מלשון‬ ‫א ד"ה דע)‪ .‬והקרבת הקרבנות עניינו בדעת המכריע‬ ‫ודו"ק‪.‬‬ ‫בו"א‪ ,‬היינו שאין לו מצוה קבועה לדורות הבאי"ם‪,‬‬ ‫בין טוב לרע‪ ,‬וכש"ס ברכות (כג‪ ,).‬מאי דכתיב‬ ‫ותיבת 'תבואה' מלשון 'בוא' ‪ -‬היינו דורות הבאים‪,‬‬ ‫'שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלקי"ם'‪ ,‬שמור‬ ‫'נאכקאממען' בלשון אשכנז‪' ,‬גם זה הבל' ‪ -‬מה הנייה‬ ‫עצמך שלא תחטא‪ ,‬ואם תחטא ‪ -‬הבא קרבן לפני‪.‬‬ ‫וְ ֵאין ּכָ ל ָח ָדׁש ַּת ַחת ַה ָּׁש ֶמׁש (א‪ ,‬ט)‪.‬‬ ‫יש לו‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫'וקרוב לשמוע' דברי חכמים‪ ,‬אמר רבא‪ ,‬הוי קרוב‬ ‫אחרי הבריאה החידוש‬ ‫לשמוע דברי חכמים‪ ,‬שאם חוטאים ‪ -‬מביאין קרבן‬ ‫הוא רק קטנות והתגדלות‬ ‫ועושין תשובה‪'ִ .‬מ ֵּתת הכסילים' ‪ -‬אל תהי ככסילים‪,‬‬ ‫ּומֹוצא ֲאנִ י ַמר ִמ ָּמוֶ ת ֶאת ָה ִא ָּׁשה (ז‪ ,‬כו)‪.‬‬ ‫ֶ‬ ‫שחוטאים ומביאים קרבן ואין עושין תשובה‪' .‬כי‬ ‫הנה חידוש הראשון של הבריאה היה יש מאין (ראה‬ ‫כשמתכוין להנאת עצמו הוא 'מר ממות'‬ ‫אינם יודעים לעשות רע' ‪ -‬אי הכי צדיקים נינהו‪.‬‬ ‫רמב"ן פרשת בראשית א‪ ,‬א ד"ה ועתה)‪ ,‬מה שאין כן אחר‬ ‫כך ‪' -‬אין כל חדש תחת השמש'‪ ,‬שיהיה חידוש גמור‬ ‫אלא אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן‪ ,‬ביבמות (סג‪ ,):‬במערבא כי נסיב אינש איתתא‪ ,‬אמרי‬ ‫'כל חדש' ‪ -‬יש מאין ‪ -‬זה אי אפשר‪ ,‬ואין רק ‪ -‬קטנות‬ ‫ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים אם על ליה הכי‪ ,‬מצא או מוצא‪ ,‬מצא ‪ -‬דכתיב (משלי יח‪ ,‬כב)‬ ‫והתגדלות‪ ,‬היינו שאפשר שיתקטן דבר וישאר ממנו‬ ‫הרעה הם מביאים‪ .‬אמר הקדוש ברוך הוא‪ ,‬בין טוב 'מצא אשה מצא טוב'‪ ,‬או מוצא ‪ -‬דכתיב 'ומוצא אני‬ ‫רק נקודה אחת‪ ,‬ואחר כך תתפשט הנקודה לְ ַקוִ ּין ‪-‬‬ ‫לרע אין מבחינים‪ ,‬והם מביאים קרבן לפני‪ ,‬עכ"ל מר ממות את האשה'‪.‬‬ ‫מזרח ומערב וצפון ודרום‪ ,‬ואחר כך בעובי ‪ -‬מעלה‬ ‫בכתבי אגדה שלי כתבתי כוונת הגמרא‪ ,‬כי אם‬ ‫הגמרא‪.‬‬ ‫ומטה (ראה זוה"ק בראשית טו‪.):‬‬ ‫ומבואר כי הקרבת קרבן עניינו בהבחנה בין טוב 'ויפק רצון מד'' (משלי שם)‪ ,‬היינו שכוונת הנושא לשם‬ ‫ולכן בלולב דבא על החידוש‪ ,‬שנעשו כבריה חדשה‬ ‫שצוָ וה על כך‪ ,‬אז 'מצא‬ ‫לרע‪ ,‬דהוא גם כן בדעת המבחין ומכריע בין טוב לרע‪ ,‬שמים ‪ -‬להפיק רצונו יתברך ִ‬ ‫‪ -‬עיין מדרש תהלים (קב‪ ,‬ג)‪ ,‬לכן ניענוע הלולב ‪-‬‬ ‫כטעם 'עץ הדעת טוב ורע' (בראשית ב‪ ,‬ט)‪ .‬וזהו ואינם אשה מצא טוב' ‪ -‬והאי קרא מסיפיה לרישיה מידריש‪,‬‬ ‫מוליך ומביא מעלה ומוריד (ראה סוכה לז‪ ):‬לששה‬ ‫'יודעים' דייקא ‪ -‬אם על הטובה הם מביאים או על אבל אם כוונתו אל גוף האשה‪ ,‬היינו להנאת עצמו‬ ‫קצוות‪ ,‬היינו עניין החידוש‪ ,‬שהנקודה מתפשטת‬ ‫הרעה הם מביאים‪ ,‬היינו שאין בהם דעת המבחין בין ליהנות גוף מן הגוף‪ ,‬זהו 'ומוצא אני מר ממות את‬ ‫לששה קצוות‪.‬‬ ‫טוב לרע‪ .‬וזהו גם כן אומרם ‪ -‬שחוטאים ומביאים האשה'‪ ,‬היינו כשכוונתו אל האשה וכנ"ל‪.‬‬ ‫ועוד כתבתי‪ ,‬כי אם כוונתו למצוה‪ ,‬נשאר למעשהו‬ ‫קרבן ואין עושין תשובה‪ ,‬כי תשובה הוא גם כן בדעת‬ ‫המכריע (ראה אוצרות יוסף דרוש א פיסקא ד)‪ ,‬וכיון שאין מציאות גם אחרי ָע ְב ָרה‪ ,‬כי מקבל עליה שכר בנצחיות‪,‬‬ ‫כל זווג הוא גמר‬ ‫להם דעת המכריע ומבחין‪ ,‬הנה ממילא גם כן אינם מה שאין כן כשכוונתו להנאה‪ ,‬ההנאה הוא רק בהווה‬ ‫בריאה חדשה של האדם‬ ‫בשעת עשותו‪ ,‬מה שאין כן אחרי ֲעבֹור המעשה‪ ,‬חלפה‬ ‫עושים תשובה‪.‬‬ ‫במדרש (ב"ר סח‪ ,‬ד)‪ ,‬מה הקדוש ברוך הוא עושה‬ ‫(המשך בעמוד הבא) » » »‬ ‫מששת ימי בראשית ‪ -‬מזווג זווגים‪ .‬ולענ"ד הכוונה‬ ‫הגיד רבינו בחיים חיותו‪" :‬מהספרים שלי יהיו לי תלמידים"‬ ‫ד‬ ‫(הג"ר יעקב טייטלבוים ‪ -‬תלמידו המובהק של הגר"מ אריק זצ"ל ‪ -‬ששמע מפי רבינו)‬ ‫»»»‬ ‫מל אותו לפני שמונה‪ ,‬ואם כן אכתי לא שייך לומר‬ ‫שמאדם אחד יוצא עולם כולו‪ ,‬ועל כן המאבד נפש‬ ‫(המשך מעמוד הקודם)‬ ‫'תן חלק לשבעה' ‪ -‬זה 'דור' שמל משה לשבעה כו'‪,‬‬ ‫אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא‪ ,‬שהיה אפשר‬ ‫הלכה ‪ -‬גם היא גם הנאתה ‪ -‬ואיננה עוד כלל‪ .‬וזהו‬ ‫וכמובן‪.‬‬ ‫לצאת ממנו‪ ,‬ואף דהיוצאים ממנו היו רק ישראל‪ ,‬מכל‬ ‫'מצא אשה' ‪ -‬לשון עבר‪ ,‬כשיש למעשהו מציאות‬ ‫ונראה בזה על פי ש"ס כתובות (יא‪ ,).‬גר קטן‬ ‫מקום קרי ליה עולם מלא‪ ,‬ויש לדחות‪.‬‬ ‫גם בעבר‪ ,‬היינו במתכוון למצוה ‪' -‬מצא טוב'‪ ,‬אבל‬ ‫מטבילין אותו על דעת בית דין‪ ,‬והוא משום זכיה‪,‬‬ ‫ונזכרתי‪ ,‬דבמנחות (נא‪ ):‬דרש 'חוק עולם' (ויקרא‬ ‫'ומוצא אני' ‪ -‬לשון הווה‪ ,‬הוא 'מר ממות'‪.‬‬ ‫דזכין לאדם שלא בפניו‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫ו‪ ,‬טו) דכתיב בחביתין ‪ -‬משל עולם‪ ,‬וברש"י‪ :‬משל‬ ‫והתוספות שם (ד"ה מטבילין) הקשו‪ ,‬דהא זכיה‬ ‫ציבור [אם מת כהן גדול ולא מינו כהן אחר תחתיו‪,‬‬ ‫מטעם שליחות (בבא מציעא יב‪ ,).‬ואין שליחות לעכו"ם‬ ‫עיין שם]‪ ,‬הרי דאף דבא רק משל ישראל ‪ -‬היינו‬ ‫ֹלקים ֶאת ָה ָא ָדם יָ ָׁשר‬ ‫ֲא ֶׁשר ָע ָׂשה ָה ֱא ִ‬ ‫(שם עא‪ .):‬ותירצו‪ ,‬דכיון דעל ידי הגירות נעשה ישראל‬ ‫מתרומות הלשכה‪ ,‬מכל מקום קרי ליה קרא 'משל‬ ‫וְ ֵה ָּמה בִ ְקׁשּו ִח ְּׁשבֹנֹות ַרּבִ ים (ז‪ ,‬כט)‪.‬‬ ‫ויהיה לו זכיה‪ ,‬לכן דיינינן ליה על שם סופו‪ ,‬ושפיר‬ ‫עולם'‪ ,‬והכוונה עולם של ישראל‪.‬‬ ‫ואולם בגיטין (ל‪ ,).‬ואת העני בבית דין ומת ‪-‬‬ ‫כל הבריאה עבור ישראל שהם אדם ישר‬ ‫מגיירינן ליה‪ ,‬עיין שם היטב‪.‬‬ ‫מפריש עליו בחזקת עניי ישראל‪ ,‬רבי אחי אומר‪,‬‬ ‫כתב המהר"ל ז"ל בנצח (פרק ג ד"ה ויש) בתשובת‬ ‫ולפי זה יש לומר‪ ,‬דשוב שפיר אי אפשר למול גר‬ ‫בחזקת עניי עולם‪ .‬משמע ד'עולם' אינו ישראל לבד‪.‬‬ ‫השאלה איך מאחד הפשוט יצאו פעולות רבים‬ ‫קטן קודם שמיני ‪ -‬מטעם ממה נפשך‪ ,‬דכמו שהוא‬ ‫ואולם אדרבה‪ ,‬גם שם אתא לאוסופי רק עניי כותים ‪-‬‬ ‫בבריאה ‪ -‬שמזה בא טעות מאמיני השניות רחמנא‬ ‫עתה עכו"ם‪ ,‬הרי אי אפשר למולו כלל‪ ,‬כיון דלית‬ ‫לסברא דגירי אמת הן‪ ,‬עיין שם (ל‪ ,):‬אבל אין הכוונה‬ ‫ליצלן‪ ,‬כמבואר בעיקרים (מאמר ב פרק יג ד"ה אלא)‪.‬‬ ‫ליה זכיה כלל‪ ,‬ואי על שם סופו דיינת ליה ‪ -‬דיהיה‬ ‫אעכו"ם ‪ -‬אף על גב דאמר 'עולם'‪.‬‬ ‫וכתב ז"ל התשובה‪ ,‬שנברא באמת רק דבר אחד‪,‬‬ ‫ישראל ויהיה לו דין ישראל‪ ,‬אם כן בישראל הא שוב‬ ‫יש מצות מילה בעצם בשמיני‪ ,‬ואם כן ממילא הרי‬ ‫'בראשית' (בראשית א‪ ,‬א) ‪ -‬בשביל ישראל שנקראו‬ ‫צריך להמתין עם המילה עד שמיני‪.‬‬ ‫'ראשית' (ירמיה ב‪ ,‬ג; עיין ויק"ר לו‪ ,‬ד)‪ ,‬והם עלו במחשבה‬ ‫ֶּתן ֵחלֶ ק לְ ִׁשבְ ָעה וְ גַ ם לִ ְׁשמֹונָ ה (יא‪ ,‬ב)‪.‬‬ ‫תחלה (ראה ב"ר א‪ ,‬ד)‪ ,‬והם כל הבריאה‪ ,‬וכל שאר‬ ‫ואולם כל זה תינח בגר קטן המתגייר עכשיו‪ ,‬מה‬ ‫ביאור דברי המדרש‬ ‫הבריאה רק עבור ישראל‪ ,‬ואם כן נברא באמת רק‬ ‫שאין כן דור שמל משה ביציאת מצרים‪ ,‬אם נאמר‬ ‫ד'שבעה' ו'שמונה' קאי אמילה‬ ‫דבר אחד ‪ -‬אומה הישראלית‪ ,‬שכולם אחד ‪' -‬ומי‬ ‫דלא יצאו מכלל בני נח עד אחרי מתן תורה‪ ,‬אם‬ ‫במדרש רבה קהלת (יא‪ ,‬ה) על הכתוב 'תן חלק‬ ‫כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (דברי הימים א יז‪ ,‬כא)‪,‬‬ ‫כן הרי היו דור ההוא בני נח עדיין‪ ,‬ואם כן לדיעות‬ ‫לשבעה וגם לשמונה'‪ ,‬וז"ל‪ :‬רבי עזריה אומר‪' ,‬תן חלק‬ ‫אלא שנברא עוד כל הצריך עבורם‪ ,‬ודו"ק היטיב‪ ,‬עד‬ ‫הסוברים (שו"ת משאת בנימין סימן צז ד"ה הנה; ש"ך חו"מ‬ ‫לשבעה' ‪ -‬זה דור שמל משה לשבעה‪' ,‬וגם לשמונה'‬ ‫כאן תוכן דבריו ז"ל שם‪.‬‬ ‫סימן רמג ס"ק ה) דבן נח לבן נח יש שליחות‪ ,‬ורק בן נח‬ ‫לישראל הוא דאין לו שליחות‪ ,‬אם כן שוב שפיר היה‬ ‫‪ -‬זה דור שמל יהושע לשמונה כו'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫וזהו 'אשר עשה האלקי"ם את האדם ישר והמה‬ ‫אפשר למול את הקטן גם קודם שמיני כפי איכותו‬ ‫והוא פלאי‪ ,‬דהא מילה לשמונה כבר נאמר לאברהם‬ ‫בקשו חשבונות רבים'‪ .‬כי כל הבריאה רק באמת דבר‬ ‫עכשיו ‪ -‬מילת גירות‪ ,‬ושפיר לא היה צורך להמתין‬ ‫(ראה בראשית יז‪ ,‬יב)‪ ,‬ואיך מל משה את דורו לשבעה‪.‬‬ ‫אחד‪ ,‬היינו שנברא אדם ישר‪ ,‬וכל השייך לו ‪ -‬כל‬ ‫לשמיני‪ ,‬ועל כן שפיר מל משה בני ערב רב לשבעה‪.‬‬ ‫ובמתנות כהונה שם (ד"ה שמל) פירש וז"ל‪ :‬מאברהם‬ ‫העולם כולו‪ ,‬לא נברא אלא בשביל זה ‪ -‬ברכות (ו‪,):‬‬ ‫מה שאין כן יהושע‪ ,‬אילו היה בא לפניו גר קטן למול‪,‬‬ ‫עד משה שבעה דורות ‪ -‬אברהם יצחק יעקב לוי קהת‬ ‫ואין כאן ריבוי כלל‪ ,‬רק ש'המה' ‪ -‬בני אדם ‪ -‬ביקשו‬ ‫היה נצרך להמתין עד שמיני‪ ,‬ואם כן שפיר החילוק‬ ‫עמרם משה‪ ,‬ויהושע הוא דור שמיני‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫חשבונות 'רבים'‪ ,‬היינו ריבוי‪ ,‬וטועים לחשוב שיש‬ ‫בעצם בין דורו של משה שלא יצאו מכלל בני נח‬ ‫ואולם לישנא ד'לשבעה' ו'לשמונה' לא משמע כלל‬ ‫ריבוי בבריאה‪ ,‬ועל ידי זה באו לחטא עבודה זרה‬ ‫עדיין ‪ -‬לבין דורו של יהושע שכבר יצאו מכלל בני‬ ‫כן‪ ,‬ולפירושו הכי הוה ליה למימר‪' ,‬תן חלק לשבעה'‬ ‫רחמנא ליצלן‪ ,‬אבל באמת אין כאן ריבוי כלל‪ ,‬כי‬ ‫נח‪ ,‬כן יש לומר לחומר הנושא‪.‬‬ ‫‪ -‬זה דור שביעי שמל משה‪' ,‬וגם לשמונה' ‪ -‬זה דור‬ ‫נברא רק דבר אחד ‪ -‬ה'אדם ישר' וכל השייך לו‪,‬‬ ‫שמיני שמל יהושע‪ ,‬ולישנא ד'לשבעה' ו'לשמונה'‬ ‫ודו"ק היטיב‪.‬‬ ‫הכוונה בפשיטות ליום שביעי וליום שמיני‪ .‬וכן בכל‬ ‫עֹוד לִ ַּמד ַּד ַעת ֶאת ָה ָעם (יב‪ ,‬ט)‪.‬‬ ‫מקום שהוזכר בדברי רבותינו ז"ל 'מילה לשמונה'‬ ‫(ראה שבת קלז‪ ;.‬בבא בתרא קכז‪ ;.‬מעילה יז‪ ,).‬הכוונה ליום‬ ‫חֹוטא ֶא ָחד יְ ַאּבֵ ד טֹובָ ה ַה ְרּבֵ ה (ט‪ ,‬יח)‪.‬‬ ‫וְ ֶ‬ ‫סימנים ענינם 'דעת'‬ ‫שמיני‪.‬‬ ‫בעירובין (נג‪ ,).‬בני יהודה דדייקי לישנא ומתנחי להו‬ ‫אבידת טובה הרבה ‪ -‬מי נכלל בזה‬ ‫והנה לכאורה יש לומר דהאי 'שמל משה לשבעה'‪,‬‬ ‫סימנא‪ ,‬נתקיימה תורתן בידן‪ ,‬דעל ידי שהיו מדקדקין‬ ‫הכוונה על הערב רב שנתגיירו במצרים (ראה שמות יב‪,‬‬ ‫בקידושין (מ‪ ,):‬רבי אלעזר ברבי שמעון אומר‪ ,‬לפי‬ ‫בלשון שמועותיהן‪ ,‬היו יכולים ליתן בהם סימנים זו‬ ‫לח ורש"י) עם בניהם ביציאת מצרים‪ ,‬ומל משה את בני‬ ‫שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו‪,‬‬ ‫אחר זו‪ ,‬והיו נזכרים להם על ידי הסימנים‪ ,‬ואינן‬ ‫הערב רב לשבעה‪ ,‬דמילת בני הערב רב הרי לא היתה‬ ‫עשה מצוה אחת ‪ -‬אשריו שהכריע את עצמו ואת כל‬ ‫משתכחין מהן‪.‬‬ ‫משום מצות מילה דאברהם‪ ,‬רק היתה מילת גירות‪,‬‬ ‫העולם לכף זכות‪ ,‬עבר עבירה אחת ‪ -‬אוי לו שהכריע‬ ‫הנה עניין בני יהודה דייקו לישנא ומתנח להו‬ ‫ומילת גירות יש לומר דלא בעי שמיני‪ .‬והאי 'לשבעה'‬ ‫את עצמו ואת כל העולם לכף חובה‪ ,‬שנאמר 'וחוטא‬ ‫סימנא‪ ,‬כי עניין הסימנים עניינם במעלת הדעת‪,‬‬ ‫דנקט ‪ -‬לאו דווקא‪ ,‬רק אתי לאפוקי דלא היתה שם‬ ‫אחד יאבד טובה הרבה'‪ ,‬בשביל חטא יחידי שעשה‬ ‫כמבואר בש"ס עירובין (כא‪' ,):‬עוד לימד דעת את‬ ‫קפידא למול בשמיני דייקא‪ ,‬רק מל גם קודם שמיני‪,‬‬ ‫זה ‪ -‬אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה‪.‬‬ ‫העם' ‪ -‬דאגמרה בסימני טעמים‪.‬‬ ‫ולכן נקט 'שבעה' היינו יום קודם שמיני‪ ,‬והוא הדין‬ ‫אי גם קטנים ואותם שאינם בני עונשין נכנסין‬ ‫וזהו בש"ס שבת (קד‪ ,).‬ס' ע' ‪ -‬סמוך עניים‪ .‬דבר‬ ‫גם קודם לכן‪ ,‬וכהנה רבות (ראה שבת צט‪ ;:‬שם קלב‪ ;.‬בבא‬ ‫במניין‪ ,‬עיין מגן אברהם (סימן רפח ס"ק יד) א‪.‬‬ ‫אחר‪ ,‬סימנים עשה בתורה וקנה אותה‪ .‬ושני הדברים‬ ‫קמא י‪ .).‬וזה היה רק במשה‪ ,‬שמל גם ערב רב ובניהם‪,‬‬ ‫ואם גם עכו"ם בכלל‪ ,‬לכאורה תיבת 'עולם' משמע‬ ‫האלה שניהם עניין אחד‪ ,‬היינו עניין הדעת‪ .‬כי 'סמוך‬ ‫מה שאין כן יהושע שמל את דור באי הארץ‪ ,‬והיו‬ ‫כל העולם כולו ‪ -‬ואפילו עכו"ם‪ .‬ואולם‪ ,‬אין נראה‬ ‫עניים' ‪ -‬נודע אומרם ז"ל בנדרים (מא‪ ,).‬אין עני אלא‬ ‫כולם ישראלים‪ ,‬לכן לא היה יכול למול לפני שמונה‪,‬‬ ‫שיהיה דין אחד לישראל ולעכו"ם בכלל‪ .‬וגם אין דינן‬ ‫בדעה‪ .‬ואם כן 'סמוך עניים'‪ ,‬הכוונה לסמוך בעניי‬ ‫וזהו שהיה יהושע מל לשמונה‪.‬‬ ‫בזמן אחד‪ ,‬כמבואר במדרש (ב"ר נ‪ ,‬ג) דדין ישראל‬ ‫הדעת‪ ,‬היינו להשפיע דעת לעניי הדעת‪ .‬והעניין‬ ‫ואולם לכאורה גם בזה עדן לא הונח‪ .‬שהרי אין‬ ‫בשמים ביום ודין עכו"ם בלילה‪.‬‬ ‫השני ‪' -‬סימנים עשה' כו'‪ ,‬גם כן עניינו דעת‪ ,‬כש"ס‬ ‫כאן קפידא מפאת דור משה ויהושע דייקא‪ ,‬רק שכך‬ ‫ומתיבת 'עולם' אין ראיה‪ ,‬דיש לומר הכוונה‬ ‫עירובין הנ"ל ‪' -‬עוד לימד דעת את העם' דאגמרה‬ ‫היתה המציאות וההזדמן ‪ -‬שמשה מל גרים ויהושע‬ ‫עולם של ישראל‪ .‬ועיין סנהדרין (לז‪ ,).‬לפיכך נברא‬ ‫בסימני טעמים‪ .‬ועל כן בני יהודה דעניינם הדעת‪,‬‬ ‫מל ישראל לבד‪ ,‬ואילו היו באים לפני יהושע גר עם‬ ‫אדם יחידי‪ ,‬ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל‬ ‫לכן גם כן דייקא מתנח להו סימנא‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫בן קטן לפני שמונה להתגייר‪ ,‬הרי גם יהושע היה‬ ‫כאילו איבד עולם מלא‪ .‬והיינו‪ ,‬דנברא יחידי להראות‬ ‫)א שכתב‪" :‬ולי נראה דקטנים אינם נכנסין למנין‪ ,‬דהא אינן בני עונשין"‪.‬‬ ‫שביבי יוסף‬ ‫אלומת אור לחקירות יסודות סברות וכללים‬ ‫המפוזרים בתורת רבינו זי"ע‬ ‫ענין הסכך ‪ -‬הצל או הסכך ממש‬ ‫"יש לחקור אם עיקר ענין הסכך הוא רק בצל הנעשה ממנו‪ ,‬או דאין ענין המצוה ההוא הצל בעצם הבא מן הסכך‪ ,‬רק כל ענין המצוה רק בסכך‪ ,‬והצל‬ ‫בית האוצר מערכת ב כלל יח אות ח דף מב‪ .‬ד"ה והנה‬ ‫הוא רק ענין שיעור בסכך‪ ,‬דבעינן סכך שיעור שהוא מיצל צלתה מרובה מחמתה"‬ ‫ה‬ ‫הבטיח רבינו‪" :‬כל מי שיסייע בהדפסת החיבורים שלי ‪ -‬אהיה לו למליץ יושר בעולם העליון"‬ ‫(הגה"צ רבי יצחק מענדל מארגנשטערן זצ"ל חתן רבינו ‪ -‬ששמע מפי רבינו והכריז על כך במעמד ההלוויה הרבתי באשכבתיה דרבי)‬ ‫בכורות ב‪-‬ח‬ ‫בשבילי הש"ס‬ ‫פנינים לפי סדר הש"ס‬ ‫להיפוך‪ ,‬ד'אדם' כוליה אדם משמע‪ ,‬ואתא 'כל' לומר קדושת דמים בסוגיין (ו‪ .).‬ולכן גם כן לעיל (ה‪).‬‬ ‫שבת ענינה כהקדש‬ ‫דאפילו כל דהו אדם בכלל‪ ,‬ועל כן שפיר גם מלאכים ובקדושין (לז‪ֲ ,):‬ע ֵׂשה מצוה זו (העברת פטר חמור‪,‬‬ ‫בפסחים (יא‪ ,).‬משום חומרא דשבת מיבדל בדילי‪.‬‬ ‫עיין שם)‪ ,‬שבשבילה תיכנס לארץ‪ ,‬דזה עניין הארץ ‪-‬‬ ‫בכלל וכנ"ל‪.‬‬ ‫יש לומר‪ ,‬דהוא כמו הקדש דבדילי אינשי מיניה‬ ‫ועיין עוד בסוגיין כאן אוקימתא אחרינא‪ ,‬דבכור הכנסת החומריות לקדושה כנ"ל‪ ,‬ודו"ק היטיב‪.‬‬ ‫(שם ו‪ .).‬ושם (יא‪ ).‬ברש"י (ד"ה אין)‪ ,‬דשבת נמי קרוי‬ ‫רובא משמע‪ ,‬ומר סבר 'כל' למלויי אתא‪ ,‬דבעינן‬ ‫'הקדש'‪ .‬ועיין בסוגיין (ב‪ ,).‬דקא מייתי לה לקדושה‪,‬‬ ‫לימוד איסור מטומאה‬ ‫כוליה בכור‪ ,‬ומר סבר לגרועי קאתי‪ ,‬דדי בכל דהו‪,‬‬ ‫עיין ברש"י ותוספות (ד"ה מייתי) א‪ .‬ובכתובות (לד‪,).‬‬ ‫עיין שם‪ .‬וגם כאן יש לומר דפליגי בהנ"ל וכמובן‪,‬‬ ‫דאיתקש מעשה שבת לקודש‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫איסור מטומאה לא גמרינן ‪ -‬כלל זה מבואר ביבמות‬ ‫ובאתי רק להעיר‪.‬‬ ‫(קג‪ .):‬ועיין בספר קהלת יעקב (תוספת דרבנן אות א‬ ‫כלל כ)‪ ,‬שהאריך להביא כמה מקומות בגמרא דמוכחי‬ ‫אם היתר 'מציל מידם' הוא גם באיסור דאורייתא‬ ‫איפכא ‪ -‬דגמרינן איסור מטומאה‪ ,‬עיין שם היטב‪.‬‬ ‫ביאור 'אין כל דבר נעלם ממך'‬ ‫עיין שו"ת מהר"י ברונא (סימן קכ ד"ה והשבתי) מה‬ ‫ועיין תוספות (ז‪ ):‬דאהא דתנן‪ ,‬דג טהור שבלע דג‬ ‫עיין ספר ביאור מלות הגיון להרמב"ם (שער ב)‪,‬‬ ‫שכתב שם‪ ,‬וז"ל‪ :‬לכן נשבע להציל חבירו‪ ,‬כל כי‬ ‫דחושב ָׁשם מחייב כללי ומחייב חלקיי‪ ,‬ושולל כללי טמא ‪ -‬אסור באכילה‪ ,‬הקשו ז"ל (ד"ה דג) מהך דאהלות‬ ‫האי גוונא ילפינן מההיא דעבודה זרה (ו‪ ;:‬ראה תוספות‬ ‫ושולל חלקיי‪ .‬ועיין שם דחשב לשון "אין כל" בין (פי"א מ"ז) דכלב שאכל בשר המת ושהא במיעיו כדי‬ ‫כאן ב‪ :‬ד"ה שמא) דמקבלים שבועה מן הגוי‪ ,‬אף על גב‬ ‫לשונות שהם שולל חלקיי‪ ,‬ולדמיון‪ ,‬יתכן לומר 'אין עיכול‪ ,‬פקע ליה טומאתו‪ .‬ותירצו וז"ל‪ :‬ויש לחלק‬ ‫דכתיב (שמות כג‪ ,‬יג) 'לא ישמע על פיך' (ראה גמרא ב‪,):‬‬ ‫כל חי ְמ ַד ֵּבר'‪ ,‬והכוונה שלא כל נושא החי יש לו נְ ׂשּוא בין איסור לטומאה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ומוכח לכאורה סברתם גם‬ ‫והוא נשבע בקדשים שלו‪ ,‬נהי נמי דלאו עבודה זרה‬ ‫הדיבור‪ ,‬רק יש חלק הנושא הזה ‪ -‬והם הבעלי חיים כן כהך דיבמות הנ"ל ‪ -‬דאיסור מטומאה לא גמרינן‪.‬‬ ‫ממש הוא ‪ -‬כדפירשו תוספות (שם)‪ ,‬מכל מקום איסור‬ ‫ואולם במנחות (סט‪ .‬ד"ה דבלע) כתבו גם כן כסברתם‬ ‫‪ -‬שאין להם נשוא הדיבור‪ .‬אבל לא יתכן לומר 'אין‬ ‫מיהא איכא‪ ,‬ומכל מקום להציל מידם מתירים‪ ,‬וההיא‬ ‫כל צומח מדבר'‪ ,‬דמשמע דיש מקצת צומח מדבר‪ ,‬כאן בשם רב האי גאון‪ ,‬וכתבו שם הדברים בביאור‬ ‫דכותבין עליו אונו אפילו בשבת אף על גב דאמירה‬ ‫והרי אין שום צומח מדבר‪ ,‬עיין שם היטב בביאור יותר‪ ,‬וז"ל שם‪ :‬ותירץ רב האי‪ ,‬דשאני טומאה‪,‬‬ ‫לגוי שבות (גיטין ח‪ ,):‬וכהאי גוונא טובא‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫דאפושי טומאה לא מפשינן‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ומוכח כוונתם‪,‬‬ ‫מלות הגיון‪.‬‬ ‫ומה שכתב דהך דמציל מידם ‪ -‬ההיתיר רק באיסור‬ ‫והנה ראיתי נוסחאות בנוסח התפלה דיום הכיפורים דהא דדג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה הוא רק‬ ‫דרבנן‪ ,‬דקבלת שבועה מן הגוי אינו נשבע בעבודה‬ ‫(סדר הוידוי) ‪' -‬אין כל דבר נעלם ממך'‪ ,‬דיש נוסחאות חומרא דרבנן‪ ,‬ולגבי טומאה לא רצו חכמים להחמיר‪,‬‬ ‫זרה ממש‪ ,‬עיין תוספות (ב‪ :‬ד"ה שמא) דמפורש שם‬ ‫'אין דבר נעלם ממך' (ראה סדר רב עמרם גאון סדר יום כדי שלא להרבות טומאה‪.‬‬ ‫בהתחלת דבריהם‪ ,‬דרבינו תם התיר קבלת השבועה‬ ‫וכהאי גוונא מצינו בביצה (ז‪ ).‬דאמר‪ ,‬מאן תנא להא‬ ‫הכיפורים)‪ .‬ולא ראיתי מביאים דברי הרמב"ם הנ"ל‪,‬‬ ‫מפני שהוא כמציל מידם‪ ,‬אף דנשבע בעבודה זרה‬ ‫ולכאורה נוסחא השניה הנ"ל היא הצודקת לפי דברי דתנו רבנן‪ ,‬האוכל מנבלת עוף טהור מן השלל של‬ ‫ממש‪ ,‬דבתר הכי הוא דכתבו תוספות שם בשמו דעוד‬ ‫הרמב"ם הנ"ל‪ ,‬ד'אין כל' הרי הוא שולל חלקיי‪ ,‬ומורה בצים כו' ‪ -‬טהור‪ .‬אמר רב יוסף‪ ,‬דלא כרבי יעקב‪,‬‬ ‫פירש רבינו תם‪ ,‬דעתה נשבעין בקדשים שלהם ואין‬ ‫דאי כרבי יעקב‪ ,‬האמר (בביצה שם) אם היו (הבצים)‬ ‫חלילה דיש מקצת דברים נעלמים כו'‪.‬‬ ‫תופסין בם אלקות כו'‪ ,‬אבל בהתחלת דבריהם כתבו‬ ‫ועיין בסוגיין (ג‪ ).‬פלוגתא אי 'כל בכור' (שמות יג‪ ,‬מעורות בגידין אסורות (לאוכלם בחלב)‪ .‬אמר ליה‬ ‫בשמו להתיר אפילו בנשבע בעבודה זרה ממש‪ ,‬דהוא‬ ‫ב) כוליה בכור משמע‪ ,‬או כל דהוא בכור משמע‪ ,‬עיין אביי‪ ,‬ממאי‪ ,‬דילמא עד כאן לא קאמר רבי יעקב התם‬ ‫איסור דאוריתא ד'לא ישמע על פיך'‪ ,‬עיין שם היטב‪.‬‬ ‫שם‪ .‬ואם כן למאן דאמר 'כל דהו'‪ ,‬יש לומר גם כן אלא לענין איסורא‪ ,‬אבל לענין טומאה לא‪ .‬וכי תימא‬ ‫כוונת 'אין כל דבר' כו'‪ ,‬דאין אפילו כל דהו של דבר לענין טומאה נמי ניגזור‪ ,‬אפושי טומאה הוא‪ ,‬ואפושי‬ ‫טומאה מדרבנן לא מפשינן‪ ,‬עכ"ל הגמרא‪.‬‬ ‫נעלם‪ ,‬רק הכל גלוי לפניו יתברך‪ ,‬וק"ל‪.‬‬ ‫ביאור המחלוקת אם 'אדם' כולל מלאך‬ ‫ולפי זה מוכח לכאורה איפכא‪ ,‬דרק במידי דרבנן‬ ‫עיין בויקרא רבה (כא‪ ,‬יב) וז"ל‪' :‬וכל אדם לא יהיה‬ ‫אין ללמוד קולא באיסור מטומאה‪ ,‬אבל במידי‬ ‫באהל מועד' כו'‪ ,‬אמר רבי אבהו‪ ,‬וכהן גדול לא אדם‬ ‫פטר חמור ‪ -‬הכנסת חומריות לקדושת הארץ‬ ‫היה‪ ,‬אלא כההיא דאמר רבי פנחס‪ ,‬בשעה שהיה רוח‬ ‫דאורייתא אין לחלק בין איסור לטומאה‪.‬‬ ‫מצרים הם חמור ‪' -‬אשר בשר חמורים בשרם' (יחזקאל‬ ‫הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים עליו‪,‬‬ ‫כג‪ ,‬כ)‪ ,‬כמבואר במדרש (ראה ב"ר צו‪ ,‬ה) על הכתוב‬ ‫הדא הוא דכתיב (מלאכי ב‪ ,‬ז) 'כי שפתי כהן ישמרו‬ ‫הקבלת שרץ לתבואה‬ ‫(בראשית מז‪ ,‬כט) 'אל נא תקברני במצרים'‪ ,‬אמר יעקב‪,‬‬ ‫דעת' וגו'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬הכוונה אסיפא דקרא‪ ,‬דמסיים 'כי‬ ‫מצרים נמשלו לחמור וישראל לשה (ראה ירמיה נ‪ ,‬יז)‪ ,‬בגמרא בבא מציעא (סא‪ ,):‬אלמלא לא העליתים‬ ‫מלאך ה' צבאות הוא'‪ ,‬והיינו‪ ,‬דכיון שהיו פניו בוערות‬ ‫וכתיב (שמות לד‪ ,‬כ) 'ופטר חמור תפדה בשה'‪ ,‬לא יופדו ממצרים אלא בשביל שאין מיטמאין בשרצים ‪ -‬דיי‪.‬‬ ‫כלפידים ‪ -‬היה נחשב מלאך ולא אדם‪ ,‬ואינו בכלל‬ ‫דשרץ תחילת ברייתו כעדשה (ראה חגיגה יא‪- ).‬‬ ‫בי המצרים‪ ,‬עיין שם‪ .‬ו'חמור' מורה על החומריות‬ ‫האיסור ד'וכל אדם לא יהיה' וגו'‪.‬‬ ‫(ראה גבורות השם פרק ד ד"ה ועוד) ‪ -‬היפוך האדם שהוא שליטת הכישוף (ראה ילקוט פרשת וארא רמז קפג ד"ה‬ ‫וצריך עיון‪ ,‬שהרי ממקרא זה עצמו ‪ -‬ד'וכל אדם‬ ‫שכליי‪ ,‬ועל כן נזכר תמיד לניגוד השכליות שבאדם ויאמרו) ‪ -‬מורה על ריחוקו מקשר הבריאה‪ ,‬ולכן שולט‬ ‫לא יהיה' וגו' ‪ -‬דרשינן בירושלמי (יומא פ"ה ה"ב)‬ ‫‪ -‬גמרא נדרים (פא‪ ,).‬דקרו לאינשי 'חמרא'‪ .‬ובשבת בו כישוף ‪ -‬ניגוד קשר הבריאה (ראה אוצרות יוסף דרוש‬ ‫דאפילו מלאך אסור להיות שם‪ .‬וכבר עמד בזה‬ ‫(קמ‪ - ).‬מאכל חמורים הוא‪ ,‬לא מאכל אדם השכליי‪ .‬ד פיסקא א)‪ ,‬ועל כן המצריים ‪ -‬כישוף (ראה מנחות פה‪,).‬‬ ‫המתנות כהונה (ויק"ר שם ד"ה בוערות)‪.‬‬ ‫ובבבא בתרא (קא‪ - ):‬קבורת חמורים היא זו‪ ,‬היינו גם הוא עצמו עניין השרצים‪ ,‬ועל כן בשביל שישראל אין‬ ‫ויש לומר‪ ,‬דהנה בסוגיין (ג‪ ).‬פלוגתא דתנאי אי‬ ‫מטמאין עצמן בשרצים‪ ,‬נגאלו מהם‪.‬‬ ‫כן לא קבורת אדם השכליי‪.‬‬ ‫'בכור' מקצת בכור משמע‪ ,‬ואתא 'כל בכור' (שמות יג‪,‬‬ ‫ועל כן בפסח ‪ -‬הגאולה ממצרים‪ ,‬הקבלת עניין‬ ‫ועל כן ביציאה ממצרים דנגלה קדושת הארץ‪ ,‬דגם‬ ‫ב) לומר דכוליה בכור בעינן‪ ,‬או 'בכור' כוליה בכור‬ ‫הארציות והחומריות יש להכניסו לקדושה‪ ,‬דזה כל השרץ‪ ,‬לכן נידונין בו על התבואה (ראה ראש השנה טז‪,).‬‬ ‫משמע‪ ,‬ואתי 'כל' לומר דאפילו כל דהו בכור סגי‪.‬‬ ‫דהוא גם כן הקבלת עניין השרץ ‪ -‬כמבואר בגמרא‬ ‫עניין הארץ ‪ -‬הכנסת החומריות לקדושה‪.‬‬ ‫ואם כן הכא נמי יש לומר דפליגי בהנ"ל‪ ,‬אי 'אדם'‬ ‫וזהו בקדושת פטר חמור‪ ,‬דעניינו גם כן דגם כאן (ח‪ ,).‬שועל וכל מיני שרצים לששה חדשים‪,‬‬ ‫‪ -‬אפילו מי שלו רק מקצת ענין 'אדם' משמע‪ ,‬ואתא‬ ‫החומריות יש להכניסו לקדושה‪ ,‬דפטר חמור נקרא וכנגדם באילן ‪ -‬תבואה‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫'כל' לומר דבעינן כוליה אדם‪ ,‬ואין מלאכים בכלל‪ ,‬או‬ ‫)א ברש"י כתב‪" :‬מייתי לה לקדושה ‪ -‬שתהא שובתת בשבת"‪ ,‬ובתוספות כתבו‪" :‬ולשון 'קדושה' לא משמע כן‪ ,‬אלא קדושת בכורה"‪.‬‬ ‫ההבטחה האחרונה שמחוללת פלאים‪:‬‬ ‫"כל מי שיסייע בהדפסת החיבורים שלי‪ ,‬אהיה לו למליץ יושר בעולם העליון"‬ ‫(הבטחתו של רבינו זי"ע סמוך להסתלקותו‪ ,‬באזני חתנו הגה"צ רבי יצחק מענדל מארגנשטערן זצ"ל ‪ -‬מייסד וראש חברת 'אוהבי תורה' להוצאת ספרי רבינו)‬ ‫לרכישת הספרים (במשלוח עד הבית)‪ ,‬לקבלת הגליון ולתרומות‪:‬‬ ‫טל‪ | 1800-200-855 :‬דוא"ל‪ot035104720@gmail.com :‬‬ ‫כל הזכויות שמורות למכון "אוהבי תורה" ‪ -‬לההדרת ספרי שר התורה הגאון רבי יוסף ענגיל זצ"ל ‪ -‬מאנסי יצ"ו‬ ‫‪Cell: 845-216-8677 | Email: ohaveitorahengel@gmail.com‬‬ ‫ו‬