פרדס לשולחן שבת · Pardas Lashulchan Hashabbos — סוכות (2026-09-21)

גליון – 661-662שנה י"ב – כל הזכויות שמורות © שב"ק סוכות-וזאת הברכה תשפ"ו
חזיר שעתיד הקב"ה להחזירו לישראל ועי' בתשו' הרדב"ז (ח"ב כשרות סוכת עורו של לויתן
סי' תרס"ו וסי' תתכ"ו) מה שפיר שבזה.
הדרש והעיון (פר' אמור) בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' (ויקרא כג-מב) מו"ז (א.ה –
בעל הבית יצחק) כתב לי במכתב שנה אחת קודם מותו על דבר
האם יתכן שסוכות נקבע לפי חשבון חודש אחר חז"ל דלעתיד לבא נזכה לסוכת עורו של לויתן ,שכתבו תוס'
מהחשבון של ר"ה בשבת (עג ):שדג אינו נחשב גידולי קרקע ,וא"כ א"א לסכך בו
שהרי אפשר לסכך רק בדבר שהוא גידולי קרקע וא"כ כונת דברי
ובחמישה עשר יום לחודש השביעי וכו' (במדבר כט-יב) חז"ל רק שהדפנות יהיו מעורו של לויתן ,אך יש לדחות דכלל אין
צריך להבין מדוע לא כתיב "הזה" כמו שכתוב בפר' אמור הכונה לסוכה של מצוה אלא לסוכה של תענוג וא"כ הסיכוך
"בחמישה עשר יום לחודש השביעי הזה (אמור כג-לד). עצמו יהיה מעורו של לויתן ,אלו דבריו.
ונראה דרמזה בזה תורה לדין שחידש הרמב"ם בהלכות קידוש אולם יש לדקדק בדברי הגמ' שאף הסכך יהיה מעורו של לויתן,
החודש (פ"ג הי"ח) שהרי כאשר היו מקדשים ע"פ הראיה אם היו דאיתא בגמ' ב"ב (עה ).עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים
מגיעים עדים ביום ל' ואומרים שראו הלבנה מקדשים אותו מעורו של לויתן שנאמר "התמלא בסוכות עורו" זכה עושין לו
החודש ואותו היום הוא יום א' של החודש הבא ,אבל אם לא באו סוכה לא זכה עושין לו צילצל ופרש"י דסוכה היינו גג מלמעלה
עדים מונים יום א' לחודש רק מלמחרת והוי חודש מעובר, וד' דפנות מד' רוחות וצילצל היינו סיכוך בלי מחיצות ,משמע
ומחדש הרמב"ם שעדים יכולים לבוא עד אמצע החודש וכגון שלכולם יהיה סיכוך מעורו של לויתן וההבדל הוא רק בדפנות
בתשרי שיכולים לבוא עד ט"ו תשרי ולומר שראו הלבנה ביום ל' שהזוכה יהיו לו אף דפנות מעורו של לויתן ושאינו זוכה אין לו
אלול אבל אחר שעבר חצי חודש אין יכולים לבוא. דפנות ,ולכן מסתבר טפי כתי' השני דהסוכה האמורה אינה
נמצא א"כ שאם ביום ל' אלול לא באו עדים מנו יום ל' ורק למצוה אלא לתענוג ולצל ומסתור.
למחרתו הוא יום א' והוא ר"ה וי' ימים אח"כ הוא יוה"כ ואם עד אבל במהרש"א (שם) משמע דאי"ז סוכה לתענוג אלא למצוה,
ט"ו הגיעו עדים שראו הלבנה מקדשים החודש ביום ל' ומתברר שכתב לפרש ההבדל בין הזוכה לשאינו זוכה דהזוכה היינו מי
שר"ה הוקדם ביום (א.ה -מהאי טעמא עושים ר"ה ב' ימים) שישב בסוכה לשמה א"כ זוכה אף לעת"ל לסוכה כדינה של ד'
ויוה"כ הוקדם ביום ,אבל אם יבאו עדים אחר ט"ו תשרי כבר לא דפנות וסיוכוך ומקיים המצוה ,ומי שאינו זוכה ישב בסוכה
מקבלים דבריהם ור"ה היה בזמנו. לתענוג וצל ולא לשם מצוה א"כ זוכה לסוכה שהיא לתענוג
ועפי"ז יש לפרש דלכן לא כתיב בחמישה עשר לחודש השביעי בעלמא ולא למצוה ,משמע דאיירי בסוכה למצוה ,והדרא קושיא
הזה דכיון שסוכות בט"ו תשרי ועד אז מקבלים עדים יתכן שיבאו דבהכרח איירי בסוכה למצוה ובהכרח איירי שהסכך נמי מעורו
עדים עד ערב סוכות ויקבלו דבריהם ונמצא שסוכות אינו לפי של לויתן וכיצד היא כשרה.
אותו החודש שנקבע תחילה אלא יום קודם בשונה מר"ה ויוה"כ ובני מחמדי תירץ שמצינו בחז"ל שסעודת לויתן אינה ע"פ דין
שכבר היו שהיו ע"פ החשבון שנקבע קודם הגעת העדים ,ולכן דאיתא במדרש רבה (ויקרא פר' יג) שהבהמות יקרעו את הלויתן
לא כתיב "הזה" דאי"ז מנין אותו החודש. בקרניהם וימות ויאכלהו הצדיקים ופריך וכי שחיטה כשירה היא
(א.ה -ויש להקשות א"כ אמאי בפר' אמור כתיב הזה ,ובדרך זו ,אמר ר' אבין בר כהנא אמר הקב"ה תורה חדשה מאיתי תצא
אפשר י"ל שבפר' פנחס נזכרו המועדים ביחס לקרבנות וא"כ חידוש תורה מאיתי תצא ,הרי שלעת"ל יחדש הקב"ה שאפשר
שייך רק בזמן שבית המקדש קיים ואז קידשו ע"פ ראיה ושייך לאכול הלויתן אפי' שנשחט בסנפירין ,ועפי"ז י"ל דכמו שגבי
הטעם הנ"ל ולכן לא כתיב הזה ,אבל בפר' אמור עוסקת התורה היתר שחיטה ישתנה הדין בסעודה זו כך לגבי סיכוך ישתנה הדין
בעניני החגים עצמם ושייך אף כשאין בית המקדש קיים כשלא בסעודה זו ויהיה אפשר לסכך בדבר שאין גידולו מן הארץ ושפיר
קידשו ע"פ ראיה אלא ע"פ חשבון ואז לא שייך הכה"ג הנ"ל לומר דהסיכוך נמי יהיה מעורו של לויתן.
ותמיד סוכות נקבע לפי אותו החשבון של ר"ה לכן כתיב "הזה"). ועל עיקר דבר המדרש יש להקשות הרי זאת התורה לא תהיה
משך חכמה (פר'
מוחלפת ,וכבר עמדו על כך גדולים ותירצו ,ועי' בפירוש הבונה
אמור)
שעל העין יעקב (נדה פ"ט) שהביא מהמדרש למה נקרא שמו
דהתם העיקר לבוא ולהיראות בבית ה' ,נמצא שבהקבלת פני רבו האם העולים לקיים מצות ראיה פטורים מסוכה
ההליכה היא חלק מהמצוה ולכן יש פטור של עוסק במצוה
משא"כ בהקבלת פני שכינה ההליכה היא אינה חלק מהמצוה בסוכות תשבו שבעת ימים (ויקרא כג-מב) בגמ' סוכה (י):
אלא הליכה בעלמא ולכן לגביה אין פטור של עוסק במצוה וא"כ מסופר על רב חסדא ורבה בר רב הונא שהלכו להקביל פני ריש
העולים לרגל לא נפטרו ממצות סוכה. גלותא ברגל וישנו בלילה בסוכה פסולה באומרם שפטורים מן
תשובה נוספת כעי"ז כתב בספר פסקי תשובה (ח"א או"ח הג"ה הסוכה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה.
לסי' רסב) דמצות הקבלת פני רבו נוהגת אף בלילה משא"כ ויש להקשות דא"כ בזמן בית המקדש כל ישראל פטורים ממצות
הקבלת פני שכינה נוהגת רק ביום וא"כ כשהולך להקביל פני רבו סוכה בלילה הראשון שהרי מצווים לעלות לרגל להקביל פני
אף בלילה נחשב עוסק במצוה אך בעליה לרגל כיון שבלילה אין שכינה כדכתיב "יראה כל זכורך" וא"כ כל ישראל עוסקים במצות
מקיים המצוה לא חשיב עוסק במצוה עיי"ש בארוכה. עליה לרגל ויפטרו מסוכה כדברי הגמ' שהעוסק במצות הקבלת
עוד תירוץ יש בשם ר' אשר וויס ,ע"פ מה שהזכיר החלקת יואב פני רבו פטור מסוכה( ,קו' זו היא לדעת הר"ן שאף באפשר לו
עצמו שרק העוסק פטור ולא המקיים ועפי"ז י"ל שכשהולך לקיים שתיהם פטור).
להקבלת פני רבו או שכינה ועדיין לא הגיע למקום רבו נחשב ונראה ליישב שהנה באמת יש להקשות מדוע הההולך להקביל
"עוסק" ופטור אבל משהגיע לירושלים וממתין לבוקר אינו עוסק פני רבו פטור מסוכה בלילה הרי בלילה אינו הולך אלא נח לצורך
אלא מקיים ואינו פטור. עצמו ובעת זו אינו עוסק במצוה כלל ,ואף אם בלילה נמי נקרא
ועכ"פ הרי ב' הבנות א .יש שנקטו שאכן העולים לרגל פטורים, שמקיים מצוה עדיין אינו פטור דלא "המקיים" מצוה פטור
ב .יש שנקטו שחייבים ומצאו חילוקים בין הקבלת פני רבו ממצוה אלא "העוסק" במצוה פטור ממצוה כדכתבו תוס' (ב"מ
להקבלת פני שכינה ,ועי' בספר קבא דקשייתא ג"ח עם ליקוט רב פט .ד"ה הוי) דאלת"ה כל מי שיש תפילין בראשו וציצית בבגדו
של תירוצים ,ומשם בארה). יפטר מדין "מקיים" מצוה ,וא"כ אף אם בלילה נחשב "מקיים"
קבא קשייתא (קו' פ"א) מצוה דהקבלת פני רבו מ"מ אינו "עוסק" בה ואמאי פטור.
לכן צריך לומר שיש חילוק אם נח לצורך המצוה או לצורך עצמו
האם ניסוך המים הוא חובת היום או חובת הקרבן שהנה בעובדא דגמ' הרי אם לא שהיו צריכים להמשיך וללכת
למחר בשביל להקביל פני ריש גלותא היו חוזרים למקומם נמצא
וביום השני פרים כו' ומנחתם ונסכיהם כו' מלבד עולת
שעיקר מנוחתם היא עסק המצוה ולכן פטורים מן המצוה
התמיד ונמחתה ונסכיהם (במדבר כט יז-יט) צריך ביאור
משא"כ בעולי רגלים הרי איירי על ליל יו"ט ראשון וצריכים
מהם "ונסכיהם" האמורים עם העולה ,אין לומר שהם נסכי להמתין כדי לקיים ראיית פנים למחר ואולם אף בלי שיצטרכו
קרבנות היום שהרי כבר נזכרו קודם "ומנחתם ונסכיהם" ואם לקיים ראיית פנים אינם יכולים לחזור לביתם שהרי הוא יו"ט
הכונה לנסכי העולה תימה דהול"ל ונסכה דומיא ד"ומנחתה" ואינם יכולים לחזור נמצא שהשינה אינה לצורך עסק המצוה אלא
ומהו ונסכיהם. לצורך עצמם ולכן בזה אין להם פטור של עוסק במצוה.
ועי' רש"י שמביא דברי הגמ' שהאות מ' מרמזת למים והיינו
(א.ה -אך יש לתמוה דעיקר תירוצו מתרץ מדוע בהקבלת פני רבו
ניסוך המים עיי"ש ,ונראה דזה לא רק רמז בעלמא אלא לימוד השינה נחשבת חלק מהמצוה ובהקבלת פני שכינה השינה אינה
גדול יש בזה להגדרת ניסוך המים. חלק מהמצוה אלא לצורך עצמו ,אך עדיין יקשה דאף בהקבלת
שהנה יש ניסוך יין שעם כל קרבן ויש ניסוך המים בחג ,וניסוך פני רבו שהשינה חלק מעסק המצוה מ"מ אי"ז שבזמן השינה
היין פשוט שהוא דין מדיני הקרבן ולכן לו יצוייר שינסך יין קודם נחשב "עוסק" במצוה אלא רק "מקיים" מצוה והמקיים מצוה
שהקריב הקרבן פסול דהניסוך הוא על הקרבן ולא שייך שיהיה
אינו פטור מן המצוה ,ומה הועיל תירוצו ,וצ"ע.
לפניו ,וכן נאמר בו דין שמביא קרבנו היום ונסכיו לאחר זמן ודע עוד דאכן יש שנקטו כעיקר קושייתו דהמשך חכמה בפר'
והיינו שהקרבן מחייב נסכים ואולם יכול לאחרם ,ולפי"ז כשדרשו פנחס (כט-יב) כתב שבלילה ראשון כשיש עליה לרגל פטורים
חז"ל בגמ' תמורה (ד ).מנחתם ונסכיהם בלילה היינו בלילה ישראל מן הסוכה אך עיי"ש שלא כתב הטעם משום עוסק
שאחר הקרבת הקרבן. במצוה אלא משום מצטער והולכי דרכים ,וכן עיין בספר עשירית
ואולם גבי ניסוך המים יש לחקור שהרי הניסוך הוא בזמן התמיד האיפה עמ"ס ערכין (פ"א אות כה) שרוצה לומר שכשישראל
של שחר וא"כ י"ל שבחג נאמר שניסוך המים הוא מדיני הקרבן עולים לרגל פטורים מסוכה מדין עוסק במצוה ,וכן עיין בהסכמת
ודומיא דניסוך היין ,אך שמא יש לפרש שניסוך המים הוא חובת בעל הקהילות יעקב לספר שלמי שמחה שר"ל שהחוזרים
היום ולא דין בקרבן ,וא"כ הרי שא"א לאחר ניסוך המים לאחר מהקבלת פני שכינה פטורים ורק שהוסיף שמא המדקדקים היו
זמן דכיון שהוא חובת היום אם עבר היום ולא הביא הפסיד ,וכן נשארים כל ימי החג בירושלים כדי לקיים מצות סוכה.
לפי"ז שייך להביאו קודם הקרבת העולה שהרי אינו דין בדיני ועל עיקר הקושיא יש תי' נפלא של הגאון ר' ברוך מרדכי אזרחי
הקרבן אלא דין בדיני היום ,וכן לפי"ז מש"כ שאפשר להביא ותמציתו ,דההולך לקיום הקבלת פני רבו ההליכה עצמה היא חלק
בלילה היינו בלילה קודם ולא בלילה שאחריו שהרי הלילה מכבוד רבו שככל שמתאמץ וטורח מכבד רבו טפי משא"כ
שאחריו שייך ליום המחרת.
בהליכה להקבלת פני שכינה אין ההליכה עצמה יותר כבוד ה'
דזו הכוונה אלא ק' קרבן בפני עצמו דהיינו ששונה מקרבנות החג ויש לפרש שאכן כך הוא הגדר של ניסוך המים שהוא חובת היום
שהעולה קודמת לחטאת אלא בו החטאת קודמת לעולה כשאר ולא חובת הקרבן ,ולפי"ז שפיר קרא דקאי על נסכי העולה ואולם
קרבנות. א"א לכתוב "מלבד עולת התמיד ומנחתה ונסכיה" דהיה משמע
(א.ה -קצת יש להעיר דלפי"ז סדר הרמב"ם אינו מדוייק שהרי שהנסכים הם של העולה ,וזה נכון רק ביחס לנסכי היין שהם נסכי
כתב שבשמיני עצרת מקריבין פר ואיל ושבעה כבשים וכולן העולה משא"כ נסכי המים שאינם של העולה לזה כתיב
עולות ושעיר חטאת ,הרי שכתב תחילה העולות ואח"כ החטאת "ונסכיהם" והכוונה לניסוך היין שהוא של הקרבן ולניסוך המים
ולפי המבואר כעת שבשמיני עצרת חטאת קודמת לעולה היה שהוא של היום (א.ה -עיי"ש עוד שמוכיח כך מהירושלמי).
להרמב"ם לכתוב תחילה שעיר חטאת ואח"כ לכתוב העולות). משך חכמה
מציון מכלל יופי (פר' פנחס)
(סוכות)
הקרבת קרבנות של שמיני עצרת
וזאת הברכה
שמיני עצרת
כתב הרמב"ם (פ"י מתמידין ומוספין ה"ה) ביום שמיני עצרת
מדוע מציינת התורה שנקבר משה ליד בית פעור
מקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים כולן עולות ושעיר
חטאת וזה מוסף בפני עצמו.
מול בית פעור (לד ו) בגמ' סוטה (יד ).דרשו חז"ל דנקבר שם
וצריך להבין מהו שכתב הרמב"ם וזהו מוסף בפני עצמו ,ופירש
משה לכפר על שעבדו ישראל ע"ז לפעור כשהכשילו אותם בנות
המהר"י קורקוס כוונת הרמב"ם שאין קרבנות שמיני עצרת
מואב.
כקרבנות שעל סדר שאר ימי החג שהרי ביום הראשון של סוכות
וקשה מנין לחז"ל הכי שמא מה שכתבה תורה שנקבר שם זה רק
מקריבין י"ד פרים ביום השני י"ג פרים כך פוחת והולך וביום
מפני שכך אכן היה ששם נקבר ולא כדי לכפר על פעור.
השביעי מקריבין שבעה פרים ,והיה מקום לומר שביום השמיני
וי"ל דאיתא בגמ' סנהדרין (סג ):לא יאמר אדם לחברו המתן לי
יקריבו ששה פרים קמ"ל הרמב"ם שיום זה אינו המשך לקרבנות
בצד ע"ז פלונית היינו שאסור לציין מקום ע"ז ,וקשה כיצד התורה
החג אלא יש לו מוסף בפנ"ע ומקריבין רק פר אחד.
ציינה שמשה נקבר לצד ע"ז ,ומשום קושיא זו הבינו חז"ל שאין
ויש להקשות שכבר כתב הרמב"ם (שם הל' ג-ד) קרבנות הקרבים
כוונת התורה לציין בעלמא את מקום קבורתו אלא להורות
בשאר הימים דביום הא' מקריב י"ד פרים ופוחת והולך וכאן כתב
שנקבר שם לכפרה.
תוספת ברכה
הרמב"ם שבשמיני עצרת מקריב פר אחד ,וא"כ כבר שמעינן דאין
שמיני עצרת המשך לשאר הימים ומדוע צריך הרמב"ם להשמיע
מדוע דוקא זקני הדור אמרו אוי לה לאותה בושה זאת שוב באומרו "וזה מוסף בפני עצמו".
ואולי יש לפרש כוונת הרמב"ם באופ"א ,שכתב הרמב"ם (פ"ט
ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו כו' ויהושע בן נון כו' מתמידין ומוספין ה"ו) חטאת קודמת לעולה ,ועוד כתב (שם ה"ז)
כי סמך משה ידיו עליו וגו' (לד ז-ט) איתא בגמ' ב"ב (עה). קרבנות חג סוכות אינו כן אלא קריבין על הסדר האמור בתורה
שנאמר כמשפטם ,כיצד ,בתחילה פרים ואחריהם אילים
זקנים שבאותו הדור היו אומרים פני משה כפני חמה פני יהושע
ואחריהם כבשים ואחריהם שעירים ,והרי הכבשים הם לעולה
כפני לבנה אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה.
והשעירים לחטאת ומקדים כבשים לשעירים ,הרי שבקרבנות
ביאור הדבר י"ל שאותו הדור חשבו שאומנם יהושע לא יהיה
החג העולה קודמת לחטאת בשונה משאר קרבנות שחטאת
כדרגת משה אך יהיה מעין משה שאם פני משה כחמה פני
קודמת לעולה ,וכך מסקנת הגמ' בזבחים (צ.):
יהושע כפני חמה זוטא אך ראו שפני יהושע כפני לבנה שזה סוג
ובשמיני עצרת יש לדון האם הוי ככל התורה שחטאת קודמת
אחר ממשה ודרגה אחרת מדרגתו לכן אמרו אוי לה לאותה בושה
לעולה או הוי כחג סוכות שעולה קודמת לחטאת ,ויש לומר
אוי לה לאותה כלימה.
שאי"ז כקרבנות החג אלא כשאר קרבנות והחטאת קודמת לעולה,
ונראה לפרש מדוע דוקא זקני הדור אמרו כך מפני שצעירים
ויש לפרש דזו כוונת הרמב"ם "וזה מוסף בפני עצמו" ר"ל שאין
שבאותו הדור הכירו את משה בגיל מאה ועשרים וכשמת משה
דינו כקרבנות החג שעולה קודמת לחטאת שדוקא בקרבנות החג
היה יהושע בן פ"ב וא"כ יכלו הצעירים לחשוב שאף משה כתיב "כמשפטם" ודרשו חז"ל שהקרבתן כסדר האמור בתורה
בהיותו בן פ"ב היה כדרגת יהושע כעת כלו' כפני לבנה וא"כ הרי ועולה אמורה קודם אבל שמיני עצרת הוא חג בפני עצמו
שאין הבדל בין יהושע למשה ואף יהושע כשיגיע לגיל מאה וה"כמשפטם" לא קאי עליו לכן בו מצד הדין חטאת קודמת
ומעלה יהיה כדרגת משה ולכן לא אמרו אוי לה לאותה בושה. לעולה.
משא"כ זקני הדור שהכירו את משה בהיותו בן פ"ב וידעו שכבר ועפי"ז יש לפרש דהרמב"ם יפרש באופ"א דברי חז"ל בסוכה
אז היה כפני חמה ראו שיש הבדל בין משה ליהושע ואמרו אוי (מח ).ובריש יומא דבשמיני עצרת יש סימן פז"ר קש"ב ופרש"י
לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. שהק' היינו קרבן דקרבנות הרגל הם בפני עצמן ואינו על סדר
טעמא דקרא (פר' פנחס) קרבנות החג לכן לא מקריבין ששה פרים ,אך ברמב"ם אין לפרש
3
והנה בהא דמשה שיבר הלוחות הקשו המפרשים הרי המשבר באיזה ב' פנים נגלה הקב"ה למשה
כלים בחמתו כאילו עובד ע"ז וכיצד שיבר משה ,ויש ליישב דאי
אמרי' ד"אנכי" נוטריקון הרי איתא בגמ' דהכותב בשבת אות אחד ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל
נוטריקון פטור כי אי"ז כתיבה וא"כ הלוחות לא נידונות ככלי
פנים (לד י) נראה לפרש ,מילת פנים לפעמים מתפרשת בלשון
שלם כי האותיות שבו אין להם דין כתיבה ובשובר כלי שאינו
כעס כגון "ונתתי פני באיש הזה (יחזקאל יד-ח) ולפעמים מתפרש
שלם לא נאמר עליו דהוי כעובד ע"ז כדאיתא בגמ' שבת (קד)
בלשון רצון כגון "ישא ה' פניו אליך" (במדבר ו-כו).
בהדיא ,נמצא שאם האותיות נוטריקון אי"ז נחשב למשה בכלל
והנה הבדל יש בין משה רבינו לשאר הנביאים שאצל משה מצאנו
השובר כלים בחמתו כאילו עובד ע"ז.
שהקב"ה בפעם אחת התגלה אליו בב' הפנים יחד הן של כעס והן
ועפי"ז נבוא אל המכוון ,התורה מסיימת "לעיני כל ישראל"
ופרש"י שמשה שבר את הלוחות וקשה כיצד שברם הלא המשבר של רצון כפי שהיה בחטא העגל כמבואר בפר' כי תשא "ועתה
כלים בחמתו כאילו עובד ע"ז וי"ל דהאותיות שבלוחות היו הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" ופרש"י
נוטריקון ואי"ז כתב ואין ללוחות שם כלי ,ומאחר המילים שהודיעו ה' שהדבר תלוי בו שאם יתפלל עליהם לא יכלם ואם
נוטריקון מה שכתוב "אנכי" הוא נוטריקון אנא נפשי כתיבי לא יתפלל עליהם יכלם וזו מעלה גדולה שהקב"ה הראה לו פנים
ויהיבית וא"כ הרי שהקב"ה כתב את כל התורה בעצמו ויכול של כעס ונתן לו יכולת להפוך אותם לפנים של רצון ובשאר
לחתום שמו בראש הספר כדין לוה הכותב את כל השטר וממילא הנביאים לא מצינו מעלה זו.
שפיר שפתח את התורה במילות בראשית ברא אלוקים שהם וזה פירוש הפסוק "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" ומה היה
סופי תיבות של מילת אמת שזה חותמו של הקב"ה.
מיוחד בו לעומת שאר נביאים ,אמר קרא "אשר ידעו ה' פנים אל
ושפיר יש חיבור סמיכות התורה מרישא לסיפא ומסיפא לרישא.
פנים" ר"ל שנגלה לו בבת אחת בב' פנים כלו' בפנים של כעס ונתן
(א.ה -אך יש להעיר מה שנוטריקון אי"ז אותיות ויהיו הלוחות
לו יכולת ע"י תפילה להופכם לפנים של רצון.
נידונים ככלי שבור שייך לומר רק אם הכתב היה רק נוטריקון אך
גבעת פנחס
אצל הלוחות היה הכתב רגיל שהמילים היו אם תוכן ורק שהיו
אף נוטריקון ומנין לומר שזה גם מחשיב את הלוחות שאין להם
סמיכות סוף התורה לתחילתה ,והאם הלוחות כתובות
שם כלי ,ויל"ע).
תפארת צבי
נוטריקון
כיצד שבר משה הלוחות ולא חשש שלא יקבלו ולכל היד החזקה וגו' (לד יב) בתחילת התורה כתוב בראשית
ברא אלוקים ,ונראה לפרש שייכות סיום התורה לתחילתה
לוחות שניות
כדלהלן.
בפסוק כתוב אשר עשה משה לעיני כל ישראל ופרש"י שהכונה
ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל (לד
למה ששבר משה את הלוחות לעיני כל ישראל ואיתא במדרש
יב) נראה לחבר סוף התורה עם תחילתה.
בראשית ברא אלוקים סופי תיבות "אמת" וזה חתימת הקב"ה
הנה בהא דבחטא העגל משה רבינו שבר את הלוחות איתא בחז"ל
דחותמו של הקב"ה אמת ,והקשו המפרשים דאיתא בגמ'
שרצה משה שהקב"ה ידון את בנ"י כפנויה שזינתה ולא כאשת
ובפוסקים שאדם לא יחתום שמו בריש המגילה או הספר כי יכול
איש שזינתה ,שע"י שבר הלוחות כביכול בטלו הנישואין של
אח"כ לבוא אדם ולכתוב על דף זה מה שירצה ויזייפו וכגון
ישראל לקב"ה וידונו על חטא העגל כפנויה ,וקשה דאה"נ צדק
שיכתוב שחייב לו מנה ויש לו שטר חתום וכדו' ,וא"כ קשה כיצד
משה בסבר תו אך מנין לו לדעת שהקב"ה בטובו יתן לוחות שניות
הקב"ה חתם את שמו בריש הספר בתיבות בראשית ברא אלוקים
ולא חשש שמא לא יתן שוב וישארו ישראל לנצח כפנויה ולא
הלא יאמרו אנשים שהקב"ה חתם בראש הספר וכל מה שכתוב
יקבלו שוב את התורה ,וי"ל שמשה היה בטוח שהקב"ה לא יעשה
אח"כ זייף משה.
זאת שהרי ברא את עולמו בשביל עם קודש זה ולא יניחו בלא
ויש ליישב ע"פ מה שכתבו הפוסקים שדין זה שלא יחתום בראש
קבלת התורה.
הספר או הדף נאמר רק אם הסופר כותב השטר שלא יחתום
ובזה יש לפרש הסמיכות שמסיימת התורה "ולכל המורא הגדול
הלוה בראש הספר אבל אם הלוה כותב כל השטר יכול לחתום
וגו'" ופרש"י שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם ואמר לו
בראש הספר או הדף ,ואיתא בגמ' שבת דמילת "אנכי" שבעשרת
הקב"ה יישר כח ששיברת ,וקשה מנין למשה הביטחון בשבירת
הדברות היא נוטריקון "א"נא "נ"פשי "כ"תיבי "י"היבית והיינו
הלוחות כדי לדונם כפנויה ולא חשש שהקב"ה לא יתן להם לוחות
שהקב"ה בעצמו כתב כל התורה וא"כ שפיר שיכל לחתום בריש
שניות ,לכן מתחילה התורה "בראשית ברא אלוקים וגו'" ודרשו
הספר כדין לוה שכשכותב כל השטר יכול לחתום ,אלא שתירוץ
חז"ל שהעולם נברא בשביל ישראל שנקראו ראשית וא"כ שכל
זה מהני רק אם דורשים "אנכי" נוטריקון אבל אם לא דורשים
העולם נברא בשביל ישראל היה משה סמוך ובטוח שלא יניחם
נוטריקון אין הכרח לדרוש שהקב"ה עצמו כתב התורה כולה
הקב"ה בלא קבלת התורה.
והדרא קושיא כיצד חתם בראש הספר.
גבעת פנחס
מוקדש לע"נ מוקדש לע"נ
4 הרב יהודה בן פורטונה זצ"ל
ת.נ.צ.ב.ה.
אילה ימנה בת סעדה ע"ה
ת.נ.צ.ב.ה.
