תמצית הש"ס גמרא רש"י · Tamtzis Hashas Gmara Rashi — סוכות (2026-09-21)

גליון | 146חולין קכ"ו .עד בכורות י"ד | :תשרי ה'תשפ"ז
דהוא נחשב שרץ ,וי"א שגם לת"ק טמא רק בהשריץ על פני קכ"ו .מתי הבית טמא כשיש באיסקופתו כלב מת
כולו.
אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש ,שבתי בבית ד' כל ימי חיי לחזות ובתוכו בשר המת -כלב שאכל בשר מת ,ומת הכלב
בנועם ד' ולבקר בהיכלו (תהילים כז) .אחד המקומות בהם אנו יכולים
קכ"ז .מיני הצב הטמאים -כתיב "והצב למינהו" והיינו (דאם הכלב חי אפילו אם הוא נכנס לבית הבית טהור ,דטומאה
'לחזות בנועם השם' הוא ע"י לימוד התורה עליה נאמר (שם יט)
בלועה אינה מטמאה) ,והוא מוטל על איסקופת הבית וצווארו
"תורת ד' תמימה משיבת נפש ...פקודי ד' ישרים משמחי לב... ערוד (-הבא מצב ונחש וכדלהלן) ונפילים (-שרץ מין צב)
הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים" .אלא שבכדי לפנים ,לרבי מאיר אם יש בצווארו רוחב טפח (דבפחות מזה
וסלמנדרא (-שרץ הנוצר מאש של עצי הדס ע"י כשפים ,והסך
לחוש תחושות עמוקות ומענגות אלו ,צריך לדעת במה המדובר ,וכיצד
מדמו אין האור שולט בו ,וקים ליה לר"ע שהוא ממין הצב) .ור"ע אינו נחשב אהל) ,הבית טמא אע"פ שאין שם חלל טפח ,מפני
מגיעים לכך. שהצד העליון מאהיל על הטומאה ,וכיון שרחבו טפח הטומאה
היה אומר על פסוק זה "מה רבו מעשיך ד' " שיש שחיות
ישנם הרבה דוגמאות לחיבור רגשי ושכלי ללימוד התורה ,ועל ידם עוברת לבית דרך פיו .ורבי יוסי אמר שרק אם הטומאה כנגד
האדם מגיע לדביקות אמיתית בקב"ה לחזות בנועם ד' ,קוב"ה דווקא בים ויש שדווקא ביבשה ,ויש שחיות דווקא באש
המשקוף ולפנים הבית טמא ,והגמ' מבארת שרבי יוסי
ואורייתא וישראל חד הוא .ונביא כאן 7דוגמאות: (-סלמנדרא) ,ויש שדווקא באויר.
מצריך גם שיהיה בצוואר חלל טפח ולא מספיק
א' הנאה מגוף הלימוד .לחזק בקרבנו את ההבנה שהתורה היא דבר
מענין ומרתק ,ולא ללמוד רק לשם קיום מצות תלמוד תורה .כפי כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה ,דכתיב "האזינו שהצוואר עצמו יהיה טפח ,ובכהאי גוונא הבית טמא אע"פ
שאנחנו לא חושבים שמצוות עונג שבת משמעותה היא לאכול כל יושבי חלד" -יושבי הארץ שהוא מקום מיושב לחולדות. שהטומאה בחוץ ,מפני שהטומאה נמשכת לבית דרך הצוואר.
דברים לא טעימים ,כך לימוד התורה עליו כתב האגלי טל ש'עיקר ולרבי אלעזר אם הפה לכיוון פנים הבית טהור שאין דרך
מצות תלמוד תורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו' ,צריך להיות ביברי שמהעיר נרש אינם שרצי הארץ וכל בני העיר יהיו
המאכל לצאת דרך הפה אלא דרך אחוריו ,ואם הפה לכיוון חוץ
מתוך מתיקות ותענוג. בנדוי לפי שכולם רשעים ,ולא רצו לשמוע את דבר השם,
והם גנבים. הבית טמא .ולרבי יהודה בן בתירא בכל גוונא הבית
ב' ללמוד מתוך איכפתיות ולא באדישות ,וכדברי הגמרא (קידושין ל):
'אפילו האב ובנו ,הרב ותלמידו ,שעוסקין בתורה בשער אחד ,נעשים טמא – ופליג אכולהו ,ואין נ"מ אם פיו לפנים או לחוץ ,אם הטומאה
רב הונא בר תורתא ראה נחש כרוך על הצב כל הזמן ונזקק כנגד המשקוף ולפנים או לחוץ ,ואם יש בצווארו טפח או לא ,ואף
אויבים זה את זה' ,והיינו שכאשר החברותא חושב אחרת או שיש ספק
בהבנת הדברים ,לא להיות אדיש ולחשוב מה נ"מ אם כך או כך ,אלא לו ויצא מהם ערוד והיה נושך בני אדם וממיתם כדאמרינן (ברכות בפיו לפנים טמא אע"פ שאין סופו לצאת משם ,דקסבר אף בדרך
להיות אכפתי לדברים ,וללחום מלחמתה של תורה ,אם בצורה סוערת ל"ג) בערוד דרבי חנינא בן דוסא ,ואף שכל שאין תשמישם כניסתה היא מוציאה טומאתה ,אי נמי פעמים שהוא מקיא.
כדברי הגמרא הנ"ל ,או בצורה נעימה וכדברי הגמרא (סנהדרין כד ).נועם ועיבורם שוה (ששניהם משמשים פנים כנגד פנים כאדם או
אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה ,חובלים קכ"ו :שיטת ר"ש שמאהיל אינו בכלל נוגע,
אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה" .ופירש רש"י, שניהם פנים כנגד עורף כבהמה ,וימי עיבורם שוה) ,אין מתעברים
כדמצינו דס"ל שמלא תרווד רקב מטמא במשא ובאהל
מחבלים -בלשון עז וחימה מקשין זה לזה ,ובני ארץ ישראל נוחים יחד ואין מניקים זה מזה ,וימי עיבורו של נחש שבע שנים ואילו ועל
ואינו מטמא במגע שאין נוגע בכולן .עוד אמר רבי שמעון
ומעיינים יחד ומתקן זה את דברי זה והשמועה יוצאה לאור. וכל מיני שרצים עיבורם ששה חודשים ,היה זה נס לצורך
שעצם כשעורה מטמאה במגע ובמשא ולא באהל (-הלכה
ג' אתגר -לראות בנדון או בקושיא אתגר שיש לנו רצון לעמוד על פורענות ברשעים.
הדברים ,כמו להבדיל אדם שאוהב לפתור תשבצים או חידות. למשה מסיני) ,וגולל (-דף הניתן על המת) ודופק (-דף הניתן
בצידי המת) מטמאים במגע ובאהל ולא במשא נמי הלכה,
ד' סקרנות לפני הלימוד ובמהלך הלימוד .הקב"ה הטביע באדם מה נחשב חיבור לטומאה אבל שאר טומאות הפורשות מן המת מטמאים בין במגע בין במשא
הרגשה של חסר בכדי שהוא ירצה לדאוג לצרכיו ,כמו הרגשת הרעב
בכדי שידע שהוא צריך לאכול וירצה לאכול ,הרגשת הצמא כדי שידע אבר ובשר מדולדלים בבהמה -שנתלש מבהמה קכ"ז: בין באהל.
שהוא צריך לשתות וירצה לשתות ,והרגשת העייפות בכדי שידע
אבר והיינו בשר גידים ועצמות ,או בשר לבדו ,ועדיין הן מעורים בה
שהוא צריך לישון וירצה לישון ,והרגשת חסר נוספת הקיימת באדם
במקצת( ,אבר מן החי מטמא אדם וכלים כנבילה ,ובשר מן החי שאינו טומאת שרצים
היא הרגשת הסקרנות ,לדעת דברים חדשים ,וזו המשיכה לקרוא
עיתונים וכו' ,ועל האדם לנתב צמאון זה לדברי תורה ,ולגשת ללימוד אבר טהור ,כדילפינן לקמן קכ"ח ,):אם הם מעלים ארוכה אינם ביצת השרץ שייך בה טומאה ,דכתיב "הטמאים" לרבות
מתוך תחושת חסר. מטמאים לא טומאת נבילה ולא טומאת אוכלין ,ואם ביצת השרץ וקולית השרץ (-ה' יתירא נדרשת לכמה דרשות,
ה' צער בקושיא או באי הבנה .ידועים הסיפורים על גדולי ישראל שהיו אינם מעלים ארוכה והם מעורים כחוט השערה, לאסור צירן ורוטבן (לעיל קי"ב) ,ולעורותיהן כבשרם (קכ"ב,):
תפוסים חזק בקושיא ,ועלינו לחזק בקרבנו את התחושה הזו ,וגם כאשר מטמאים טומאת אוכלים בעודם מחוברים אם חשב ולביצת השרץ) ,אמנם דווקא ביצה המרוקמת מטמאה,
אנו יודעים שהגמרא או הראשונים מתרצים את הקושיא ,זה לא מונע להאכילם לעכו"ם ,והיינו שאם נטמאו משרץ מטמאים אחרים ,אבל דכתיב "הטמאים לכם בכל השרץ" – מה שרץ שריקם אף
מאיתנו את הרגשת הכאב והקושי כאשר אנו אוחזים בקושיא.
טומאת עצמם אין בהם עד שיתלשו לגמרי ,וצריכים הכשר לבוא ביצת השרץ שריקמה .ואינה מטמאה אלא בניקבה
ו' שמחה בתירוץ או בהבנה .כהמשך לקושי בקושיא אנו יכולים ג"כ
פעם אחת במים לאחר שנדלדלו ,ואז מקבלים טומאה לעולם( ,ואין כחוט השערה אע"פ שלא נגע ,דכתיב "הנוגע יטמא" דבעינן
להרגיש את השמחה בישוב הקושיא.
לומר שסופם לטמא טומאה חמורה ,דאינו מטמא משום אבר מן החי
ז' התפעלות מהחכמה שבדברים .חכמת התורה היא חכמה עצומה שיכול ליגע ,ושומר מוציא טומאה ,ואם יכניס שער ראשו וזקנו
עד שימות ,ושמא ישחטנה ואין מיתה עושה ניפול) ,ואינם באותו נקב הרי נגע וטמא ,שהשיער המחובר הרי הוא כבשר ,בין שער
ונפלאה עד מאד ,הרבה מעבר לשאר החכמות ,וניתן וצריך להרגיש
התפעלות מהיופי ומהעוצמה של חכמת התורה. מטמאים טומאת אבר מן החי שמטמא אדם וכלים כנבילה טהור הנוגע בטומאה ,בין שער טמא שנגע בו הטהור טמא.
הדברים הנ"ל אף שההרגשה החזקה בדברים זה דרגות גבוהות ,מ"מ דכתיב לגבי שרצים שאבר מן החי שלהם ג"כ מטמא "וכי יפול
בסיס של הדברים הוא דבר השוה לכל נפש ,וכאשר האדם חווה מעט מנבלתם עליו" וכתיב "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע" ,חד לאבר
טומאת עכבר-
מהחוויות האלו הדבר מחבר אותו חזק יותר לתורה ובמשך הזמן הוא מן החי בשרצים ,וחד לאבר מן הבהמה ,דאינו קרוי נבילה עד עכבר היבשה מטמא אף אם ירד לים ,דכתיב "השורץ"
חווה את הדברים בצורה חזקה יותר ויותר ,עד כדי שהחוויות שלו כל מקום ששורץ.
שיפול לגמרי.
בלימוד התורה ממלאים אותו בשמחה ,והוא לא מרגיש צורך בשאר
ההנאות שהעולם הזה מציע שהם נראות לו קטנות וקלושות לעומת ואם מתה הבהמה ,הבשר המדולדל צריך הכשר ,והאבר עכבר שבים (-דג הדומה לעכבר ושמו עכבר) אינו מטמא,
העונג האמיתי של עמל התורה. דכתיב "על הארץ" (וקמ"ל דלא אמרינן שכל ששמו
המדולדל לר"מ מטמא משום אבר מן החי ,ואינו מטמא
אחד הדרכים להגיע לזה הוא ע"י הפסקות קצרות ,בין נדון לדין ,בין עכבר יטמא) ,והא דדרשינן מ"על הארץ" שספק
משום אבר של נבילה ,ורבי שמעון מטהר.
שאלה לתשובה ,לתת לעצמינו לחוות את הדברים ורק אח"כ להמשיך
הלאה ,לעשות ענין מכל דבר בפני עצמו ,אפילו בתחילה בצורה חיצונית, הגמרא (קכ"ט ).שואלת על רבי שמעון דממה נפשך אי טומאה צפה (-שרץ מת שצף על המים ,ויש ספק אם נגע) ,טהור
ובמשך הזמן נתחבר בס"ד לדברים בחיבור פנימי עמוק. מיתה עושה ניפול והרי נתנבל עימה יטמא משום אבר מן אף ברשות היחיד ,תרי "על הארץ" כתיבי.
החי ,ואי אין מיתה עושה ניפול יטמא משום אבר מן עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו פרה ורבה אלא נוצר
הנבילה .הגמרא מתרצת שר"ש קאי ארישא (שלא מעצמו מהאדמה כאשפה המשרצת תולעים ,מטמא אע"פ
מתה) ,ואמר רבי יוחנן שטעמו של ר"ש הוא מדכתיב שאינו פרה ורבה ,דכתיב "בשרץ" .לת"ק הנוגע בבשר (-
"אשר יאכל" דווקא אוכל שיכולים להאכילו לאחרים - חציו שכבר נוצר) טמא ,והנוגע באדמה שכנגדו טהור ,ולרבי
לעכו"ם נחשב אוכל לענין טומאת אוכלין ,ואבר מן החי אסור אף יהודה אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא ,היכא
לעכו"ם. שהשריץ על פני כולו -שנעשה בשר מצד אחד מראשו עד רגליו,
עוקציהם ,דלענין שבת הם נחשבים מחוברים .וכן מבואר מדתני רבי זירא (קכ"ט ):שואל אולי טעמו של ר"ש לטהר הוא
במתני' שאברים המדולדלים אין בהם דין אבר מן החי כיון שהוא מעורה בבעלי חיים שאין טומאה נוהגת בהם, כידוע ישנן כמה יוזמות של גמ''ח חברים המבוססים על הפקדות הורים,
דמחוברים הם ,ואפ"ה הם נחשבים כתלושים לענין שהם וכדמצינו שרבי יהודה מטהר יחור של תאנה שנתלש כאשר המפקידים זכאים שילוו לבניהם בבא העת.
מטמאים טומאת אוכלין. והוא מעורה בקליפה ,כיון שהוא מעורה( ,וחכמים והדברים ידועים שאין בזה איסור ריבית משום הלויני ואלוך ,וכן ל''ה
אומרים שרק אם אינו יכול לחיות הוא טהור) .ואמר רבי כאומר לו הלויני ואלווה את בנך שגם זה אסור ,שכן כאן הוי כאומר
בברייתא איתא שירקות שצמקו באיביהן כגון כרוב או המפקיד הלווה את בני כדי שאלווה לבנך ,דכיון שאין כל יחס של הלוואה
דלעת שכשהם יבשים הם כעץ בעלמא ואינם ראויים לאכילה, אסי שהילפותא הנ"ל היא הטעם של ר"ש למה דם בין המבטיחים אין שייך בזה כל איסור ,דלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה
אינם מטמאים טומאת אוכלין שהרי אינם אוכל ,ואם קצצם הבהמה אינו מכשיר (כדלהלן) ,והגמ' דוחה ששם רבה מלווה למלוה.
ע"מ לייבשם מטמאים טומאת אוכלים ,אבל אם ייבשם ורבי יוחנן ביארו באופנים אחרים. אלא שעדיין צריך זהירות בזה ,שהרי החברים נדרשים להפקיד כספים
בגמ''ח בכדי שיהיו זכאים שהגמ''ח ילווה לילדיהם ,נמצא א''כ שהגמ''ח
אינן מטמאים טומאת אוכלין ,דעץ בעלמא הם. ולכן מבארת הגמ' שר"ש חולק וסובר שאם מתה אומר הלויני ואלווה את בנך ,וזה ודאי אסור שהרי הגמ''ח מהנה את מלוהו
הגמרא אומרת שאין לדייק מהברייתא כשמואל הבהמה הבשר טהור אף אם הוכשר ע"י מים ,דכתיב ע''י הלוואה לבנו של המלוה.
שדווקא כרוב ודלעת שייבשם אינם מטמאים כיון דלאו והנה שמענו בשם כמה ממורי ההוראה שהציעו לפתור בעיה זו בכך
"אשר יאכל" דבעינן שיכולים להאכילו לאחרים. שקובעים שכספי ההפקדות אינם במעמד הלוואה בגמ''ח אלא פקדון
בני אכילה נינהו ,אבל שאר פירות מטמאים ,אע"פ בגמ''ח ,ושייכים למפקידים כך שההלוואות הניתנות מכספים אלו לא
ואם נשחטה הבהמה שאין השחיטה מתירה את המדולדל לא
שייבשם בלא עוקציהם ,די"ל שייבשם הם ועוקציהם ניתנות מהגמ''ח אלא מהמפקידים ,והגמ''ח אינו אלא מתווך ומתפעל את
לישראל ולא לבני נח ,לר"מ דם הבהמה מכשיר ,ולר"ש אינו ההלוואות ופרעונן ,ונמצא שהגמ''ח אומר לכל חבר תלווה לבנים של
שאף לענין שבת הם נחשבים תלושים ,וקמ"ל שאף בקצצם
מכשיר. אחרים דרכי ואני אדאג שאחרים ילוו לבנך .והגמ''ח מודיע מראש שאינו
לחים ע"מ לייבשם מטמאים אע"פ שאינם עומדים למאכל. אחראי כלל על הכספים אלא בפשיעה ,והוא ע''פ המבואר ברמ''א ריש
ו' שיטות בביאור מחלוקתם: סי' קעו דכל שגם אחריות גניבה ואבידה על הנותן אין זו ההלוואה אלא
ענף שנתלש מהאילן ,פירותיו כתלושים לכל דבריהם הפקדה ,ומקורו בתה''ד סי' שב.
אפי' כשהם לחים. לרבה שניהם סוברים שיש יד להכשר ,ונחלקו אם בהמה כולה
ואף שהגר''א פליג ואוסר אף בלא אחריות כלל ,והכי ס''ל למחבר קעז ו,
נעשית יד לאבר אחד להכשירו( .ורבה מסתפק (קכ"ח). היינו רק עד כמה שיש למקבל הנאה מהכספים המולווים אצלו אבל אם
יד לטומאה בשני חצאים שרק אחד ראוי לר"מ דס"ל בהמה נעשית יד לאבר בשחיטה לענין הכשר ,האם אין לו כל הנאה גם הגר''א מודה בזה כמבואר ברמ''א ריש סי' קעז ובגר''א
שם [אם כי שם שהריבית אינה קצובה מותר גם באחריות מקבל וכאן דוקא
לקבל טומאה בהמה בחייה היא יד לאבר שהוכשר במים לאחר דלדולו,
שקצובה באחריות נותן ,מ''מ דון מינה ואוקי באתרה דדוקא כשיש הנאה].
שהאבר מקבל טומאה ,האם כשנגעה טומאה בבהמה היא מעבירה
הן אמנם היו שטענו שהגמ''ח נהנה משהות הכספים אצלו שבכך ניתנת
קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב שהיא כתלושה קכ"ח. את הטומאה לאבר מדין יד אע"פ שהבהמה לא מקבלת טומאה ,כמו
לו שליטה על סידור ההלוואות למי שהבטיח לו ,מ'''מ אי משום הא לא
ומקבלת טומאה כשאר אוכלין ,ואם היתה טמאה היא נשארת שעצם שעליה בשר מעבירה טומאה לבשר אע"פ שעצם בלי בשר איריא ,דאף דכ' הגר''א (קסח סק''ס) דבעי' שלא יהיה לו הנאה כלל וכלל
בטומאתה ,וגדלה ויצאה נופה מחוץ לעציץ ונוטה על הארץ לא מקבלת טומאה ,או לא דכיון דבעלי חיים לא מקבלים טומאה, מסתברא שלא אסר הגר''א אלא הנאה המהווה שימוש בכספים כגון
הם לא נעשים יד.). להתלמד או להתנאות בהם (וכמש''כ עצי לבונה קעז על הש''ך סק''ד) אבל כאן
ויונק מריח הארץ דרך האויר והוי כמחובר ,לת"ק כולה טהורה מטרת הגמ''ח היא ההלוואות לחברים ואין לגמ''ח שימוש בהם בהיותם
מפני שהיא חוזרת ויונקת מהנוף הנוטה מחוץ לעציץ ,ולר"ש לאביי אין טעמם משום יד ,דלכו"ע אין בהמה נעשית יד לאבר אצלו ,אלא בהוצאתם בשם המפקידים ,ואף שיש הנאה משהות הכספים
הקישות שבפנים טמאה ומה שיצא לחוץ טהור .ואביי אחד ,אלא נחלקו אם כשאוחז בקטן ואין הגדול עולה עמו בגמ''ח מפני השליטה הניתנת בזה לגמ''ח לתפעל את ההלוואות כאמור,
מ''מ הנאה כזו שאיננה הנאת שימוש י''ל דאין טעם שמחמתה ייחשבו
מסתפק אם לר"ש הקישות שבחוץ נעשית יד לקישות אבל כשאוחז בגדול הקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו והכל נחשב הכספים בבעלות הגמ''ח ,ומודה בה הגר''א .וכן מוכח להדיא מהתרומות
שבפנים להביא לה טומאה .תיקו. לדבר אחד ,וכן סובר רבי יוחנן ,וכדמצינו שרבי יוחנן הקשה המובא בב"י קסח ובש''ך שם סקס''ט ולא פליג הגר''א.
המשתחוה לחצי דלעת ,אסורה בהנאה משום עבודה זרה,
איך יתכן שלר"מ אם אוחז בקטן ואין הגדול עולה עימו ברם על אף שהדברים נכונים לכשעצמם להלכה ולמעשה ,מ''מ לא מובן
כלל כיצד אפשר להעמיד היתר זה במציאות של ימינו אשר בד''כ אין
ולר"ש איסורי הנאה אין מטמאים טומאת אוכלין דבעינן אוכל הרי הוא כמוהו ,והרי ר"מ אמר שאוכל תרומה שנפרס
הכספים מופקדים בכספת הגמ''ח דנימא שאינם של הגמ''ח אלא של
שאתה יכול להאכילו לאחרים .ואף שעבודה זרה מטמאה כשרץ, ומעורה במקצת ,אינו מעביר טומאה (באותה רמת טומאה, המפקידים ,אלא הכספים מופקדים בחשבון הבנק של הגמ''ח ,והבנק הלא
ולר"ע כנדה ,היינו מדרבנן .ורבי ירמיה מסתפק אם המחצית ולטומאה פחותה שלישי אינו עושה רביעי בתרומה ,ודין זה נאמר מוציאם לצורך עצמו ,באופן שחברי הגמ''ח מפקידים בבנק לזכות הגמ''ח,
לגבי טבול יום) אם אוחז בקטן ואין הגדול עולה עימו ,בין וזה מחייב את הבנק לגמ''ח ובזה הגמ''ח מחוייב למפקידים בהמתנת זמן,
האסורה נעשית יד לחברתה שאם נגעה בשרץ היא מעבירה א''כ על כרחך אינה אלא הלוואה דלא שייכא שמירה על ממון שאינו בעין.
טומאה דאורייתא לחצי שראוי לקבל טומאה לעשותו ראשון כאילו בטבול יום בין בשאר טומאות (לרבי) ,דמה שנחשב נגיעה
ואף שאינה ממש הלוואה שהרי לא ניתנו הכספים לגמ''ח ,מ''מ הגמ''ח
נגע אותו חצי עצמו בטומאה( ,ושניה פשיטא שלא נעשית ,שהרי בשאר טומאות נחשב נגיעה גם בטבול יום ,ואמר רבי יוחנן חייב מדין ערב שלוף דוץ ,שהרי הוא כלווה ,ואף דאי''ש כלפי גמ''ח הא
החצי הראשון לא נטמא) .לישנא אחרינא הספק הוא לענין טומאת שצריך להחליף את השיטות באוכל שנפרס. דאמרו בב''ב קעג :בההיא הנאה דקסמיך עליה ,מ''מ בסוגיא שם מבו'
עבודה זרה ,דזו שנעשית עבודה זרה הרי היא כשרץ ,והספק הוא אם שלא הוצרכו לכך אלא בערב שאינו קבלן דלא חשיב כאילו קיבל אבל ערב
חציה השני הוא יד והנוגע בו כנוגע בעבודה זרה ,או שאינו נעשה יד לרבא (קכ"ח ).לכו"ע בהמה נעשית יד לאבר ,ונחלקו אם יש שלוף דוץ ודאי חשיב כאילו קיבל [אמנם עי' רע''ק ב''מ ע :דמצדד דאינו אלא
וטהור ,וכגון ש לא הוכשרה דאין עליה תורת אוכל לקבל טומאה יד להכשר כמו שיש יד לטומאה או לא. מדרבנן ,ואכמ''ל] .וביותר שבכאן הבנק חייב לגמ''ח מכח הפקדת החבר ,א''כ
מחברתה ,אי נמי הוכשרה ונעשית ראשון והנוגע בה הוי שני ,האם הפסד החבר משתרש לגמ''ח.
לרב פפא לכו"ע יש יד לטומאה ולהכשר ,אלא ששחטה קודם
נעשה האוכל יד לאוכל אחר או לא .תיקו. אמנם אכתי יוכל הגמ''ח לקבוע שההלוואות הניתנות הם בשם
שחישב להאכילה לעכו"ם ,ונחלקו אם יש הכשר לפני שחשב המפקידים ,היינו שבמתן ההלוואות הגמ''ח פורע למפקידים [לכאו' מדין
קכ"ח :יחור תאנה שנתלש רובו והקליפה עדיין עליו לאכילה ,וכדאיתא בברייתא שר"ע אמר שח לב עבד כנעני ,מיהו יל''ד טובא אי שייך דין ע''כ בגמ''ח ,ועכ''פ למאן דתלי דין ע''כ
בשליחות ודאי אי''ש כן בגמ''ח ,א''כ איך נפרעו המפקידים .י''ל שהגמ''ח מוציא את
מחוברת ,רבי יהודה מטהר את הפירות דאכתי מחובר הוא. שחוטה בכפרים שאין דרך לאוכלו שם (מפני שהעם מועט ויש הכספים בהוראת המפקיד על דעת שבזה יפטרנו המפקיד מחובו ,ומדין ערב מחוייב
להם הרבה בשר ,משא"כ בכרכים שהעם מרובה אוכלים אותו ע"י המפקיד לפטור את הגמ''ח כמסוכם ,והלווה חייב למפקיד מדין משתרשי ליה,
ולחכמים זה תלוי אם הענף יכול לחיות ע"י החיבור דאז
הדחק ,אי נמי בני הכפרים עניים הם ולכן אין דרכם לאוכלו ,משא"כ שהפסד המפקיד את חוב הגמ''ח אליו השתרש אצל הלווה] ,מ''מ עד שהכספים
הוי מחובר וטהור ,או לא ואז הוי תלוש וטמא .ורב פפא מסתפק יוצאים להלוואות הם בגדר הלוואה לגמ''ח ,ובתמורה לכך הגמ''ח מתחייב
בני הכרכים שהם עשירים) ,צריך מחשבה ואין צריך הכשר, שילווה את הכספים שלו לבני מפקידים [אמנם בכך יפרע למפקידים ע''י דין
אם ענף שיכול לחיות נעשה יד לענף שאינו יכול לחיות
שנתלש מענף זה והקליפה עדיין מחוברת ואינו יכול לחיות והוי
שכבר הוכשר בשחיטה אע"פ שההכשר קדם למחשבה ,ואמר ערב והם ייחשבו מלווים משום משתרשי ליה כאמור] והתחייבות זו הינה גם בגין
לו רבי יהודה לימדתנו רבינו שעולשין שליקטן והדיחן הזמן שהכספים ברשות הגמ''ח ,שהרי גם אם הגמ''ח לא ישתמש בהם
תלוש ,והראשון יכול לחיות ,האם זה שיכול לחיות נעשה יד לתלוש כלל להלוואה מ''מ מחוייב להלוות לבני המפקידים מפני עצם זה שביצעו
והוא מעביר טומאה לתלוש .אי נמי אם יחור זה אינו יכול לחיות ,האם לבהמה ,ונמלך עליהם לאדם ,צריכים הכשר שני מפני את דרישתו להפקיד בגמ''ח .והוי אגר נטר ,דנטירה זו היא המאפשרת
האילן נעשה נעשה יד להביא טומאה לפירות שביחור .תיקו. שקדם הכשר למחשבה ,וחזר בו ר"ע. שליטת הגמ''ח על הכספים [והחילוק בין הנאת שליטה להנאת שימוש לא מהני
אלא אם בכך נוכל להגדיר שהכספים לא מולווים וכאמור זה אין שייך כשמופקדים דרך
אבן שבין ב' בתים שנולד בה נגע ,חולץ את כולה בסוף לרב אחא בריה דרב איקא מיירי שנתקנח הדם בין הבנק] ,ואף שתצוייר קבלת אותה התועלת לגמ''ח ע''י הפקדה אצל שליש
השבוע של ההסגר ,כדכתיב "וחלצו את האבנים" ,ואין די לחלוץ סימן לסימן ,ונחלקו אם זה דם שחיטה כיון שישנה במקום הלוואה לגמ''ח ומוכח שהגמ''ח לא משלם על היות הכסף בגמ''ח
חציה דכתיב "אבן" כמות שהיא בין גדולה בין קטנה ,ואם הוחלט אף שהמפקיד דורש תמורה לזמן שכספו לא אצלו ,מ''מ כל שבפועל הגמ''ח
לשחיטה מתחילה ועד סוף ,או שזה דם מכה כיון שאינה לווה והמפקיד דורש תמורה לכך לכאו' פשוט דבגדר ר''ק היא ,וצע"ג.
הבית ובא לנותצו ,נותץ רק את החצי המנוגע ,דכתיב "ונתץ לשחיטה אלא לבסוף. אם כנים הדברים הרי שאין מוצא אלא אם כספי המפקידים יופקדו על
את הבית" ולא שני בתים .ורבי זירא מסתפק אם החצי שאינו ולרב אשי לכו"ע יש יד להכשר ובהמה נעשית יד לאבר ,אי נמי שמם בחשבון נאמנות ולא בחשבון הגמ''ח ,כך שהגמ''ח איננו מחוייב
מנוגע נעשה יד לחצי המנוגע לטמא באהל את בית חבירו, אוחז בקטן ואין גדול עולה עימו הרי הוא כמוהו ,ומיירי שניתז הדם
למפקידים את כספי הפקדתם אלא הבנק הוא החייב להם .אכן אם יסוכם
שהגמ''ח ינכה מערך התמורה למפקיד את כל הזמן שכספו אינו מולווה
דאבן המנוגעת מטמאה באהל דכתיב "והבא אל הבית" .תיקו. על האבר ולא נתקנח ,ונחלקו אם השחיטה מכשרת כדס"ל לאחרים שפיר דמי ,דכה''ג ודאי אינו אגר נטר.
לר"ש לעיל (ל"ו) ,וכיון שהשחיטה אינה מועילה לאבר להתירו
טומאת אבר ובשר מן החי באכילה אינה מכשרת( ,ואע"פ שהיא מועילה לטהרו מידי נבילה,
אבר מן החי מטמא דכתיב "וכי ימות מן הבהמה"( ,ואף טעם הכשר שחיטה אינו אלא בגלל שהשחיטה מתירה באכילה) ,או
דילפינן מזה שטריפה ששחטה אינה מטמאה ,הוה מצי שהדם מכשיר והרי הוכשר.
למיכתב "מבהמה"). טומאת אוכלין בפירות יבשים-
בשר מן החי אינו מטמא ,לרבי יוסי הגלילי המקור הוא לשמואל תאנים שצמקו באיביהן מטמאים טומאת
מדכתיב "וכי ימות מן הבהמה" – כמיתה שאינה עושה אוכלין ,והתולש מהם בשבת חייב חטאת אם לא יבשו
"ואכלת" ולא לכלביך" ,בשר" ולא חלב ,והשוחטם בחוץ קודם הפורש מן החי טהור ואבר הפורש ממנו והוא כברייתו טמא ,ור' חליפין -חוזרת לקדמותה ,ובשר אם יתלוש אותו יעלה בשר אחר
פדיונם חייב אע"פ שאינם ראויים לפתח אהל מועד כיון שהם בעלי יהושע מטהר בשניהם אף ששניהם טמאים במת ,דשאני מת שיש תחתיו .ור"ע לומד דין זה מ"בהמה" דבעינן שיהיה בו
בו רובע ורוב ורקב ,דרובע הקב עצמות מת טמאים באהל ורוב בניינו
מומין ,והגמרא (שם ט"ז ).מעמידה במום בדוקין שבעין ואליבא
או רוב מניינו מטמא ומלא תרווד רקב מטמא באהל ,משא"כ חי שאין
גידים ועצמות כבהמה ,ונ"מ שלר"ע אף כליות וניב
דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו ,ועושים תמורה קודם פדיונם ,ואם בו רובע ורוב ורקב. שפתיים אין בהם טומאת אבר מן החי ,אף שאינם
מתו מעצמם יקברו או משום דבעינן העמדה והערכה ,או משום עושים חליפין ,ולריה"ג יש בהם טומאת אבר מן החי
איתא במתני' שר"ש מטהר .י"מ שר"ש סובר שאף אבר
דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים. ולרבי בעינן בשר גידים ועצמות ,ונ"מ שלרבי ארכובה
שאינו מדולדל אינו מטמא משום אבר מן המת אא"כ יש
חולין פטורים מחזה ושוק ,ואין ללמוד ק"ו מקדשים בו כזית בשר שאז הוא מטמא משום בשר ,וכן סובר ר"א( ,ולרבי הנמכרת עם הראש שאין בה בה בשר כלל אלא גידים ועצמות ,אינה
שהרי חולין חייבים בזרוע לחיים וקיבה משא"כ קדשים יהושע יש טומאה באבר מן המת ,שהרי אם אדם חי מטמאה באבר מן החי כיון שאין בה בשר ,אבל לר"ע הרי זה
דכתיב בחזה ושוק "אותם" ולא מתנות .שהרי חזה ושוק טעונים שהוא טהור אבר הפורש ממנו טמא ,כ"ש מת שהוא אבר ,ולריה"ג הרי אינה עושה חליפין.
תנופה "לפני ד' " ,וא"א להכניסם משום דקמעייל חולין טמא שאבר הפורש ממנו יהיה טמא ,וכמו שאם כתוב וכן נחלקו רבי יוסי הגלילי ור"ע ורבי לענין בשר הפורש
לעזרה בדבר שאין בו צורך גבוה. במגילת תענית שאין להספיד בפסח קטן כ"ש שאין מן השרצים שאבר מן החי נוהג בהם ,שרבי יוסי הגלילי
להספיד בפסח גדול) .עוד יש לפרש שנחלקו בכזית דורש מ"במותם" שיהא כמיתה שאינה עושה חליפין,
האם יש במתנות כהונה חיוב ממון בשר ובעצם כשעורה ,דת"ק סובר כרבי יהושע דמטהר לקמן בין ור"ע דורש מ"שרץ" שיהא בו גידים ועצמות ,ורבי דורש
רב חסדא אומר שהמזיק מתנות כהונה שהשליכם ק"ל: בבשר הפורש ,בין בעצם הפורש מן החי ,דהא ס"ל כרבי יהושע מ"שרץ" שיהא בו בשר גידים ועצמות ,ונ"מ כנ"ל ,וקמ"ל
לאור או לים לפני שנתנם לכהן או שאכלם פטור ,דכתיב "וזה דמטמא באבר מן המת ,וכנ"ל. שבין שרץ שמטמא בכעדשה ,ובין בהמה שמטמאה
יהיה משפט הכהנים" זה משמע בעודם קיימות ולא אחרים, במשא ,אינם מטמאים מחיים -בבשר מן החי.
או משום דהוי ממון שאין לו תובעים שאם יתבענו בדין יאמר
שהוא נותן לכהן אחר .והלכה כרב חסדא( .קל"א.):
הזרוע והלחיים בשר הפורש מאבר מן החי אינו מטמא שהרי אפילו בשר
הפורש מן החי אינו מטמא אא"כ הוי אבר עם הגידים והעצמות ,אבל
איתא בברייתא "וזה יהיה משפט הכהנים" מלמד מתי חייבים בזרוע לחיים וקיבה בשר הפורש מאבר מן הנבילה מטמא דהא איכא כזית נבילה.
שהמתנות דין .הגמרא מבארת שלרב חסדא אין הכונה כאשר שוחטים בהמת חולין צריכים לתת לכהן זרוע לחיים החותך כזית בשר מאבר מן החי (בתוספתא לא קכ"ט.
שאפשר להוציאם בדיינים( ,ואין לומר דמיירי בבאו ליד וקיבה ,כדכתיב "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת
גורסים כזית ,וכגון דאיכא כביצה) ,ואח"כ חשב עליו להאכילו
כהן וזכה בהם ואח"כ גזלם ממנו דהוי כגוזל גלימתו ,דזה זובחי הזבח אם שור אם שה ,ונתן לכהן הזרוע והלחיים
והקיבה" ,ומתנות אלו (שהם מכ"ד מתנות כהונה ,ונקראים לעובד כוכבים ,טהור ,שהרי בשר הפורש מאבר מן החי טהור ,ולא
פשיטא) ,אלא הכונה שהדיינים אומרים שיתן לחבר ולא
'מתנות' בסתמא) הם חולין גמורים (כמעשר ראשון ומעשר נגעה בו טומאה אחרי שחישב עליו .אבל אם חשב לאוכלו
לעם הארץ ,דכתיב "ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת עני ,ולא כתרומה ומעשר שני) .ופרק זה (ק"ל – .קל"ד ):עוסק ואח"כ חתכו ,בברייתא איתא שטמא כיון שהוא קיבל טומאה
מנת (-חלק כהונה) לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ד' ". בדיני מתנות אלו.
מהאבר השלם .רבי זירא ורבי אסי שאלו הרי טומאת בית
והא דאיתא בברייתא שרבי יהודה בן בתירא אומר
שהמתנות הם 'דין' ,אבל חזה ושוק אינם 'דין' דכתיב ק"ל .זרוע לחיים וקיבה נוהגים בארץ ובחוצה לארץ, הסתרים אינה מטמאה .וענה רבי אבא בר ממל
בפני הבית ושלא בפני הבית. שהברייתא כר"מ דס"ל (לעיל ע"ב) שטומאת בית הסתרים
"זה" ,מיירי בבאו ליד כהן בטיבלייהו שהבהמה היתה מונחת
מטמאה .ושאל רבי אסי שהרי גם לר"מ טומאה שצריכה
אצלו שלימה וזכה במתנות מן ההפקר ,וקסבר מתנות שלא זרוע לחיים וקיבה נוהגים בחולין אבל לא במוקדשין.
הכשר אינה מטמאה בבית הסתרים .ורבא מעמיד
הורמו כמי שהורמו דמיין ,ולכן הוא זכה במתנות שכל הכהנים ואף דאיכא למימר ומה חולין שפטורים מחזה ושוק
שוים בהם ,אבל חזה ושוק אינם אלא לאותו בית אב ולא מהני. בשהוכשר קודם שנחתך .ורבה בר רב חנן אומר שכיון
חייבים בזרוע לחיים וקיבה ,הא כתיב בחיוב קדשים בחזה
שהבשר מטמא טומאה חמורה לטמא אדם וכלים כנבילה אגב
איתא במתני' בעה"ב עשיר שהיה עובר ממקום למקום ושוק "ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם" -אין
אביו ,אינו צריך הכשר דהכשר נאמר בזרעים שאין סופם לטמא
וצריך ליטול לקט שכחה ופאה בשביל מזונותיו ,נוטל כיון לו אלא מה שאמור בענין .וליכא למיפרך מה לחולין
טומאה חמורה .וענה לו רבא שכאן טעון הכשר כיון שהוא
שעכשיו הוא עני ,וכשיחזור ,לרבי אליעזר חייב לשלם (דתני שחייבים בבכורה ,דאיכא למילף מזכרים שפטורים
משמש לטומאה חמורה אינו משמש לה בתורת אוכל אלא מעשה
'ישלם' דמשמע בעל כרחו ,).ולחכמים כיון שהיה עני באותה מבכורה שכן אינם יולדים ,מה לזכרים שכן חייבים בראשית
עץ בעלמא ,דאין האבר מטמא אלא כשיש בו בשר גידים ועצמות,
שעה פטור .הגמ' אומרת שמשמע מדברי חכמים שאם הגז (-לתת לכהן דבר מועט בכל פעם שהוא גוזז צאנו) ,תיישים
ולא היה בו תורת אוכל ,ועכשיו שנעשה אוכל פנים חדשות באו לכאן.
היה עשיר היה חייב לשלם ,ולרב חסדא צ"ל שאינו חייב זכרים שאין בהם לא בכורה ולא ראשית הגז יוכיחו ,מה לתיישים
שכן נכנסים לדיר להתעשר ,ואף זקנים נכנסו לדיר באיזה עוד דינים אומרים 'מעשה עץ שימש' -כופת
לשלם מדינא אלא ממידת חסידות.
להתעשר ,לקוח (-שלקח עשרה טלאים מן השוק) ויתום (כגון שאור שייחדה לישיבה בטלה מתורת חמץ ,ומבואר שאינה
איתא בברייתא שבעה"ב שאכל את פירותיו טבלים ,וכן אוכל ,ומטמאה אם ישב עליה הזב .תקרובת עבודת כוכבים של
זה פירש למיתה וזה פירש לחיים) יוכיחו ,ואין לומר מה ללקוח
לוי שאכל את מעשרותיו טבלים -בלי להפריש תרומת מעשר,
ויתום שמינם נכנס לדיר להתעשר ,שהרי גם קדשים אוכלין מטמאים באהל .אוכלין שחיברום לכלים ככלים
פטורים מן התשלומין ,דכתיב "אשר ירימו" -אין לך בהם
מינם נכנס לדיר להתעשר. דמו ואם נגעה טומאה באוכל נטמא הכלי .חלב נבילה של בהמה
אלא משעת הרמה ואילך .הגמרא מדייקת שאם אכלום טהורה שאינו מטמא כנבילה ,ולענין לקבל טומאה מנבילה או משרץ
לאחר שהופרשו ,יכול להוציאם בדיינים ,ואומרת שלרב קדשים שקדם מום קבוע להקדש ונפדו שהרי הם
בכפרים שעמם מועטים וחלב אינו בר אכילה אפילו לעכו"ם אלא
חסדא צ"ל דאתו לידיה בטיבלייהו -שהופקד טבל אצל הכהן, כמקדיש עצים ואבנים לדמיהם ואין בהם קדושת הגוף ,וע"י פדיון
ע"י הדחק צריך מחשבה לעשותו אוכל ,ומטמא אגב כוליא
וכמ"ד מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וזכה בהם מן הרי הם כחולין גמורים ,וחייבים בבכורה (וקסבר האי תנא שלפני
שנפדו קדושת דמים מדחה מן הבכורה ,דאין בכורה חלה על בכורה. מפני שהוא שומר את הכוליא הטמונה בו .בית שסיככו בזרעים
ההפקר .ל"א שמסר לו את הטבל כדי לזכות בתרומה שבו .וחזה
בכורות י"ד) ,ובמתנות ,ויוצאים לחולין לגמרי ע"י פדיונם כגון בשיבלים טהרו מפני שנעשו אהל ,ואם יש צרעת בבית
ושוק אין יכול להוציאם אפי' בכהאי גוונא ,דכתיב "וזה". הכתלים והאהל מטמאים אדם וכלים.
להתיר בהם גיזה ועבודה ,וולדן אפילו אם נתעברו לפני פדיונם
קל"א .חיוב משתרשי במתנות כהונה -אם בית וילדו לאחר פדיונם (דאם ילדו לפני הפדיון וולדם אסור) ,וחלבן אביי אומר שטומאת כל הנ"ל אינה דאורייתא ,דאל"כ
המלך לקחו את גורנו בשביל חוב ממון קצוב ,חייב לעשר מותרים לאחר פדיונם ,והשוחטם בחוץ פטור ,ואין מצינו אוכל שמטמא טומאה חמורה ואנן אמרינן מה זרעים
ממקום אחר ולתת לכהן ,שהרי הוא כמוכר .ולרב חסדא אין זה עושים תמורה אפילו קודם פדיונם ,ואם מתו יפדו אע"פ שאין סופם לטמא טומאה חמורה וכו' .והגמרא דוחה דשאני
חיוב ממון כמזיק ,אלא מדין משתרשי ליה שהוא משתכר שאינם ראוים אלא לכלבים ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים התם שהם משמשים כמעשה עץ ובטלו מתורת אוכל.
במעשר ,וזה חיוב בעלמא כשאר חיובי מעשרות ,ואינו יוצא בדיינים. דכתיב "ואכלת" ולא לכלביך ,דין זה נאמר בקדם הקדשם למומם ולא
ואם לקחו את גורנו באנפרות בלא סיבה פטור מלעשר. בקדושת דמים ,ועוד אשמועינן דלא בעינן העמדה והערכה ,וקסבר אבר או בשר המדולדלים באדם טהורים ד"כי קכ"ט:
קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה ,דכתיב בפדיון ימות" כתיב ,ואם האדם מת ,הבשר המדולדל טהור דמיתה
המוכר בני מעיה של פרה והיה שם את הקיבה ,צריך קדשים שנסתאבו לאחר כך "והעמיד את הבהמה" ,וכיון דמתה אי עושה ניפול ,ובשר הפורש מן החי טהור כרבי יהושע ור' נחוניא
הלוקח לתת אותה לכהן ואינו מנכה למוכר מהתשלום אפשר להעמידה ,חוץ מבכור ומעשר בהמה שאע"פ שקדם מום דלהלן ,והאבר מטמא משום אבר מן החי שמטמא במגע
כיון שהלוקח ידע שהיא שם ולא מכר לו אותה ,אבל אם מכר לו קבוע להקדש חלה עליהם קדושה גמורה והם נאכלים לכהן ,אלא
שאין ראויים ליקרב.
ובמשא ובאהל ,ואינו מטמא משום אבר מן המת .ונ"מ
לפי משקל ,הלוקח חייב לתת את הקיבה לכהן שכיון בכזית בשר או עצם כשעורה שפרשו ,שר"א מטמא
שהגזל אצלו צריך להשיב ,והמוכר מנכה לו מהדמים בעל כרחו אבל קדשים שקדם הקדשם למומם ,או שהיה מום
בכזית בשר הפורש מאבר מן החי ,ורבי נחוניא בן הקנה
כיון שמכר דבר שאינו שלו( .מתני' קל"ב .).הגמרא אומרת עובר לפני ההקדש דכמאן דליתיה דמי ואחרי ההקדש נולד
ורבי יהושע מטהרים ,ובעצם כשעורה הפורש מאבר מן
שדין זה הוא גם לרב חסדא כיון שהקיבה בעין .שיטת בהם מום קבוע ,ונפדו ,פטורים מבכורה ומתנות דכתיב
החי ,רבי נחוניא מטמא ,ור"א ורבי יהושע מטהרים,
רב (קל"ד ).שדין זה הוא דווקא כשהלוקח שקל בעצמו בהו "כצבי וכאיל" ,ואסורים בגיזה ועבודה וולדם אם נתעברו ובטעמי התנאים איתא בעדויות (ו' ג') שרבי אליעזר מרבה טומאת
שכיון שהטבח לא נגע בהם ולא גזלם אין הכהן יכול לתובעם ממנו, לפני פדיונם אפילו אם ילדו לאחר פדיונם וחלבם אסור לאחר בשר מטומאת עצמות ,שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים משא"כ
ולכן הלוקח נותנם לכהן ותובע דמיהם מהטבח מפני שהטבח היה פדיונם ,דכתיב בפסולי המוקדשין לאחר פדיונם "תזבח" ולא גיזה, בעצמות ,ור' נחוניא מרבה טומאת עצמות מטומאת בשר שהבשר
שממה נפשך אם זה בכור כולו שלו ,ואם אינו בכור הקודש" זה טומאה שאירעה לפני ולפנים ,דפר ושעיר של יום צריך ליתנם לכהן ,דאם הטבח עצמו שקל יכול הכהן לתבוע
המתנות שלו. הכיפורים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו" ,אהל מועד" זה גם את הטבח שאם הם בעין יחזר עליהם ויתנם לו ,ולרב אסי
היכל" ,מזבח" כמשמעו -מי שעבד בטומאה במזבח בלא חיוב אפי' כשהטבח שקל התביעה היא מהלוקח .הגמ'
קל"ב :כהן פטור מזרוע לחיים וקיבה ,דכתיב "מאת מקדש ,כגון שנטמא במקדש ועבד בלא שהייה ,דהלכה למשה מסיני אומרת שאין הכרח שנחלקו בגזל ולא נתייאשו הבעלים
העם" למעט כהנים ,וא"כ הא דכתיב "מאת זובחי הזבח" שאם נטמא בעזרה אינו חייב עד שישהה כדי השתחוואה" ,יכפר" ובא אדם אחר ואכלו ,אם יכול לגבות משניהם כשיטת
היינו שאפי' טבח כהן נותן כשהוא שוחט בשביל למכור ,אבל זה טומאה שאירעה בעזרות" ,כהנים" כמשמעו כהנים ששגגו רב חסדא שכיון שאכלם לפני יאוש שהם עדיין ברשות הבעלים
בשוחט לצרכו פטור. ונכנסו טמאים לעזרה" ,עם הקהל" אלו ישראל וי"א אף בכל מקום שהם הוה ליה גזלן ,או שיכול לתבוע רק מהגזלן.
זקני דרום אמרו שכהן טבח פטור מן המתנות שתים הלויים ונחלקו אם הלויים נקראו עם וכנ"ל" ,יכפר" למ"ד די"ל שלכו"ע יכול לתבוע גם ממי שאכל ,והמחלוקת
ושלש שבתות ,ואח"כ שכבר יודעים שהוא טבח חייב לתתם הראשון אלו לויים ולמ"ד השני אלו עבדים) ,ורב היא אם שייך גזילה במתנות כהונה שמי שגזלם חייב לשלם
לכהן אחר ,והיכא שיש לו חנות קבועה חייב במתנות מיד. מסתפק כמו איזה תנא לפסוק. עליהם בתורת גזלן ,וממילא אם הכהן רצה הוא יכול לדון עם
וכהן שאינו מפריש מתנות הרי הוא בשמתא .ואנשי הראשון ,או לא שכל זמן שהם בעין החוב מוטל על מי שהם אצלו,
השוחט לכהן או לעכו"ם פטור ממתנות כהונה,
הוצל היו בשמתא כ"ב שנים ,ואין להפסיק לשמתם, והראשון לא נעשה גזלן עליהם.
והשוחט לישראל חייב ,והשוחט ללוי זה תלוי בדברי רב
כדאיתא בברייתא במה דברים אמורים דתו לא משמתינן
לעיל אם לוי חייב במתנות או לא( .ולא כתבה המשנה תשעה מתנות כהונה הם נכסי כהן והם תרומה ומעשר
ליה ,במצות לא תעשה שיש בה מיתה או כרת ,דקם ליה בדרבה
שכהן ועכו"ם עצמם פטורים ,משום שהתביעה היא מן וחלה וראשית הגז ומתנות והדמאי והביכורים והקרן
מיניה ,אבל במצות עשה כגון שאינו עושה סוכה לולב או
הטבח). והחומש-( ,בספרים איתא ט"ו מתנות כהונה שכולן נכסי כהן
ציצית שאין בהם חסרון כיס כולי האי ,מכין אותו עד שתצא לעשות בהן כל צרכיו ,וכולם כלולים בתשעה ,דתרומה כוללת גם
נפשו ,אלא שאחרי זמן כזה יש לקונסם ללא התראה, למי נותנים תרומה ומעשר -לר"ע נותנים תרומה לכהן תרומת מעשר והדמאי והחלה ,ובכור ופדיון הבן ופדיון פטר חמור
כדמצינו שרבא קנס את מי שלא רצה לתת מתנות לכהן אטמא ומעשר ראשון ללוי ,ולרבי אלעזר בן עזריה מעשר ראשון נחשבים אחד ,וקרן וחומש דגזל הגר (שנשבע לו ומת הגר ואח"כ
– שהיה נותן את כל הירך לכהן ,ורב נחמן בר יצחק קנס אפשר לתתו לכהן ,דאף דבמעשר ראשון כתיב לוי ,בכ"ד הודה ונשבע לשקר) נחשבים אחד ,ולקמן (קל"ג ):חשיב כל כ"ד
גלימא. מקומות נקראו הכהנים לויים ,ולאחר שקנסם עזרא מפני שלא מתנות כהונה .).לרב חסדא אינם נכסי כהן לענין שיכול
עלו בימיו אין לתת מעשר ראשון ללוי אלא רק לכהן, להוציאם בדיינים ,אלא כדתנן שהם נכסי כהן לענין
חלוקת ואכילת הזרוע לחיים וקיבה אמנם אין להוציא מלוי מעשר ראשון. שיכול לקנות בהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ,ובעל
חוב נוטלם בחובו ואשה נוטלתם בכתובתה ,ולקנות בהם
חלוקת הזרוע והלחיים והקיבה -בשור הגדול שאבריו קל"ב .מתנות בכהנת -עולא היה נותן מתנות לכהנת ספר תורה אע"פ שאינו לאכילה ואינו דבר שמביא לאכילה.
גדולים ביותר אפשר לחלק כל עצם לשנים ,מפני שיש בכל חלק בת כהן ואפי' אשת איש ,שכיון שאין בהם איסור אכילה לזרים היא
שיעור נתינה מעליא ,וכתיב "ונתן לכהן" – נתינה יפה ,אבל מותרת בהם ,ואי משום "ונתן לכהן" ,קסבר אפילו כהנת משמע ,וכן חיוב נתינה במתנות עניים ,ואם עני חייב בהם-
בבהמה דקה נותנים זרוע לאחד קיבה לאחד ולחיים הלכה ,אבל הא דכתיב "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא מתנות עניים שבכרם הם הפרט והעוללות (דכתיב
לשנים. תיאכל" שכולה כליל ואין בה אכילת שיריים כמנחת ישראל ,אינו "וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט" ועוללות היינו
י"א שאסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה, כולל כהנת ,משום דכתיב בפרשה "בני אהרן" למעוטי בנות שאין לה לא כתף ולא נטף ,ופרט אלו ענבים הנושרים בשעת בצירה)
והאוכל מבהמה כזו הרי הוא כאילו אוכל טבלים .ולית אהרן .ודבי רבי ישמעאל למדו זרוע לחיים וקיבה ממנחה והשכחה (דכתיב "כי תבצור כרמיך לא תעולל אחריך"
הלכתא כוותיה. דבעינן כהן ,דילמוד סתום (-כהן סתם דכתיב גבי מתנות) מן דכתיב "לא תשוב לקחתו" והיינו מה שלאחריו ולא מה שלפניו),
המפורש ("בני אהרן" דכתיב גבי מנחה) .ודבי רבי אליעזר בן והפאה (גזירה שוה אחריך אחריך מזית וכדלהלן).
מתנות כהונה יש לאוכלם צלי ובחרדל ,דכתיב במתנות
יעקב סוברים שבעלמא כהן ולא כהנת ,אבל במתנות למדו ובתבואה לקט (-הנושר בשעת קצירה) שכחה ופאה (דכתיב
כהונה "לך נתתים למשחה" והיינו שכל המתנות שנתתי לך מדכתיב פעמיים כהן דמהני אף בכהנת ,דאין מיעוט "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך
בכהונתך נתתי לך לגדולה ,כדרך שהמלכים אוכלים. אחר מיעוט אלא לרבות .ורב כהנא ורב פפא ורב יימר בקצרך ולקט קצירך" וגו' ,וכתיב "כי תקצור קצירך בשדך
י"א שכהן שאינו בקי בכ"ד מתנות כהונה אין נותנים ורב אידי בר אבין אכלו מתנות בגלל נשותיהם. ושכחת עומר בשדה") .ובאילן השכחה והפאה (דכתיב
לו מתנות אלו ,ולאו מילתא היא אלא כל כהן שאינו לויה שילדה ,בנה פטור מה' סלעים אפילו אם נתעברה "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך" – שלא תטול
מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה ,דכתיב "המקריב-( ... מישראל ,דלוייה כלוי ,ובפטר רחם תלה רחמנא ,ולרב פפא אם תפארתו ממנו כלומר שלא תטול כל פארו) .וכל מתנות אלו
הולכה) לו תהיה שוק הימין למנה" ,ואף כהן שאינו מודה נתעברה מעכו"ם פטורה ,אבל בנתעברה מישראל אזלינן בתר אב אין בהם טובת הנאה לבעלים -אין בידם לתתם לכל מי שירצו
בט"ו עבודות כגון היציקות ,והבלילות (-שנותן שמן במנחה וחייב.
אלא כל הקודם בהם זכה( ,כיון דכתיב בהו עזיבה שצריך
ובוללה וחוזר ונותן עליה שמן) ,והפתיתות ( -מנחת מחבת זרוע לחיים וקיבה בכלאים -לרבי אליעזר כלאים הבא להניחם הפקר ולא לחלקם ,וכן היכא דכתיב "יהיה" היינו בעזיבה,
ומרחשת ומנחת מאפה תנור ,שלאחר אפיה פותתן ומחזירן לסולתן מן העז ומן הרחל חייב במתנות ,והבא מן התיש ומן דמשמע בהווייתו יהא ,דלא כתיב נתינה) ,ואפי' עני מוציאים
וקומץ) ,והמליחות ("-במלח תמלח") ,והתנופות ,וההגשות (- הצביה פטור ד"שה" כתיב ולא צבי .ולרבנן כלאים הבא מן אותם מידו אם יש לו כרם או תבואה או אילן כופים אותו לתת,
מגישה בכלי קודם קמיצה ומגיעה לקרן מערבית דרומית כנגד חודה העז והצביה וכוי חייבים במתנות .שיטת רב הונא בר רב (דכתיב "לא תלקט לעני" – להזהיר עני על שלו) ,אבל
של קרן) ,והקמיצות ,וההקטרות ,והמליקות ,והקבלות (- מעשר עני הואיל ומתחלק בתוך ביתו -לאחר שהכניס תבואתו
חייא שכוי לרבנן חייב רק בחצי מתנות ,משום דדינא
קבלת הדם) ,וההזאות (-זריקת הדם במזבח ,בין הניתנים בפנים לביתו ,יש בו טובת הנאה לבעלים שבידו ליתנו לאיזה עני
דמתני' לענין כסוי הדם ומתנות בכוי שייך רק בצבי הבא
על הפרוכת ועל מזבח הזהב ,בין הניתנים בחוץ .ושחיטה לא חשיב שירצה ,וחבירו אומר לו הילך סלע זה ותן כל מעשרותיך לקרובי העני,
על התיישה כמבואר בסוגיא לעיל פ .ומספקא להו אם
מפני שגם זר כשר בה) ,והשקאת סוטה ,ועריפת עגלה שהיא
חוששים לזרע האב ,ונחלקו אי אמרינן "שה" ואפי' וטובת הנאה היינו דבר מועט ,,דכתיב ביה נתינה –"ונתת ללוי
נעשית ע"י כהנים ,וטהרת מצורע בציפרים להזות ,ונשיאות לגר ליתום ולאלמנה" ,ואפי' עני מוציאין מידו (גזירה שוה
מקצת שה או לא ,וממילא לרבנן יכול לומר לו שיביא
כפים בין מבפנים -במקדש כדכתיב "וישא אהרן את ידיו" בין לגר לגר מלקט) ,ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע
ראיה שאין חוששים לזרע האב ויקבל את החצי השני.
מבחוץ בגבולין בכל עיר בבית הכנסת ,אין לתת לו מתנות והלחיים והקיבה ,אין מוציאין אותם לא מכהן לכהן ולא
ולרבי יוחנן רבנן מחייבים כוי במתנה שלימה ,דכתיב
כהונה ,דכתיב "המקריב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין מלוי ללוי( ,ולענין להוציא מלוי לכהן עיין לקמן).
"אם שה" לרבות את הכוי ,ומ"אם שור" מרבים כלאים,
למנה".
(ולחלק נפקא להו מ"מאת זובחי הזבח" דמשמע אפי' זבח
קל"ג .י"א שהחוטים שיש בלחי אסורים משום דם ,וכהן אחד ,ולר"א "אם" מיבעי ליה לחלק ,ומ"מאת זובחי דין כהנים ולויים במתנות כהונה
שאינו יודע להוציאם אין לתת לו לחיים .והגמ' דוחה הזבח" לומד ר"א שהכהן תובע את המתנות מהטבח חיוב לוי במתנות כהונה -כתיב "וזה יהיה משפט
שהדם יוצא ע"י הצליה או ע"י החיתוך והמליחה. אע"פ שהבהמה היא של אחרים). הכהנים מאת העם ...הזרוע והלחיים והקיבה" .רב
חטיפת המתנות וקבלתם -אין לכהן לחטוף את דיני כוי -כוי אזלינן ביה לחומרא ,ולכן חלבו אסור כבהמה, מסתפק אם לויים הם בכלל "עם" וא"כ הם חייבים לתת
ודמו חייב בכסוי כחיה ,ודמו וגידו אסורים כבהמה וחיה, לכהן ,או שאינם בכלל "עם" וא"כ יכולים לתת להם את
המתנות ,ואין בזה חיבוב מצוה ,דכתיב "ונתן לכהן" -ולא
ולענין זרוע לחיים וקיבה לרבנן חייב ולר"א פטור. הזרוע לחיים וקיבה .ומכח זה אמר רב שמספק אין
שיטול מעצמו ,וכן אין לכהן לומר שיתנו לו את המתנות,
מוציאים מהם את שלהם דהם פטורים משום דהמוציא מחבירו
דהא דכתיב "ויטו אחרי הבצע" היינו שהיו מבקשים את בכור של ישראל שנתערב במאה בהמות אחרות ,מבואר
עליו הראיה ,אבל אין להם לחטוף את המתנות .אמנם
המתנות .ואביי אמר שאחרי ששמע שבלחם הפנים במתני' שאם אחד שוחט את כולם ,רק בהמה אחת
ראשית הגז דלא כתיב "עם" ותרומה ותרומת מעשר וחלה
הצנועים היו מושכים ממנו ידיהם אחרי שמת שמעון הצדיק פטורה ממתנות ,אבל אם מאה שוחטים את כולם ,כולם
לויים חייבים לתת לכהן .והלכה כרב שאין מוציאים מידם.
שנשתלחה בו מארה (והגרגרנים חולקים בו) ,לא היה לוקח פטורים ,דכל אחד יכול לדחות את הכהן ולומר ששלו זה הבכור.
גם אם היו נותנים לו ,מלבד בערב יוה"כ כדי להחזיק הגמרא אומרת דצ"ל דמיירי בבכור שבא ליד כהן ונפלו בו קל"א :מסקנת הגמ' שנחלקו תנאים אם לויים בכלל
עצמו כהן שלא ישכחו זאת ,ולא היה יכול לעשות זאת מום קבוע ומכרו לישראל במומו ,דאי לאו הכי יאמר הכהן עם או לא( ,דכתיב בעבודת יום הכיפורים "וכפר את מקדש
מביאה קרבן ,דספק איסור כרת הוא ,דמחוסר כפורים אסור בקדשים פסולי המוקדשין א"צ לעשות בהם סימן שהם פטורים בנשיאת כפים בדוכן כל השנה ,משום שהיה אנוס באותו
וענוש כרת) וחלה (שזה ספק מיתה) ,ובכור בהמה טמאה (- ממתנות ,והיינו דווקא באלו הנמכרים בתוך הבית בכור זמן שהיה לומד עם תלמידיו בזמן שהציבור נאספים לבית הכנסת.
פטר חמור ,דאסור בהנאה עד שיפדנו) ,ובכור בהמה טהורה ומעשר שמפני שדמיהם לבעלים ואין בהם קדושה לא התירו בשביל ולהלן (קל"ד ):איתא שרבי אמי קדם לזכות בשק של
(שזה ספק כרת לשוחטו בחוץ ,וצריך להמתין שיפול בו מום ואז אין הנאתו לזלזל בהם למוכרם בשוק כמו חולין ,אף שכשמוכרם בתוך דינרים ששלחו לבני הישיבה ,והגמ' מבארת שזכה בזה
בו אלא דין ממון ואוכלו הוא במומו) ,וד' מהם לפטור שאין בהם הבית מפסיד מפני שלא קופצים לקנותם ,ובהם מוכחא מילתא ,אבל לעניים ,אי נמי זכה לעצמו משום דכתיב "והכהן הגדול
איסור אלא ממון ולכן ספיקם לקולא ,והם :ראשית הגז, פסולי המוקדשין שדמי פדיונם נתפסים בקדושתם ,הנמכרים מאחיו" גדלהו משל אחיו וכ"ש שיכול לזכות ממאי דאתי ליה
ומתנות ,ופדיון הבן ,ופדיון פטר חמור דשה של פדיון אין באיטליז בשוק צריך לעשות להם סימן ,מפני שאם לא יתרו
מעלמא( ,ויש לומדים מפסוק זה שצריך שיהיה גדול
עליו קדושה אלא הוא ממון כהן והמוציא מחבירו עליו הראיה. למוכרם בשוק לא יפדם אלא בזול ואיכא פסידא דהקדש.
מאחיו בנוי ובחכמה ובעושר).
קל"ד :חיוב הפרשה כשאין למי לתת -אם אין עניים כ"ד מתנות כהונה -י' במקדש -בתוך העזרה לאוכלם שם: רב יוסף אמר שכהן שיש בשכנותו ת"ח עני ,יזכה אותם
א"צ להניח לקט שכחה ופאה ,דכתיב "לעני ולגר תעזוב חטאת ,חטאת העוף ,אשם ודאי ,אשם תלוי ,זבחי שלמי לאותו ת"ח אף לפני שקיבלם ,והיינו במכרי כהונה (-בכהן
אותם" ולא לעורבים ולעטלפים .אמנם בתרומה חייב ציבור (-כבשי עצרת ,והם קדשי קדשים לאוכלם בעזרה) ,לוג שניכר בעיר ורוב בני אדם אוהבים אותו ונותנים לו את המתנות).
להפריש (ולכן אף שאין מביאים את התרומה מגורן לעיר שמן של מצורע (שמה שנשאר ממתנותיו נאכל לכהנים) ,שתי ומעשה ברבא ורב ספרא שהתארחו ,ורבא ביקש
או ממדבר לישוב ,שאין טירחא זו מוטלת על הישראל ,אלא הכהן הלחם ,לחם הפנים ,שיירי מנחות של יחיד ,ומנחת העומר מהשמש שהיה כהן ובעה"ב היה נותן לו מתנותיו שיזכה לו את
הולך ומביאה ,אם אין שם כהן ,שוכר פרה ומביאה מפני (שהיא שונה משאר המנחות שהיא המנחת ציבור היחידה שנקמצת המתנות ואכלם רבא( ,ואף שרבא היה כהן ,הרי אין לכהן ליטלם
הפסד תרומה) ,דשאני תרומה דטבלה הכל ,וממילא בעל כרחו
ונאכלת) .ד' בירושלים שנאכלים ומתחלקים בכל העיר :בכור מעצמו או לבקשם בפיו ,ולכן נטלם בתורת זר) ,אך רב ספרא לא
תם ,ביכורים ,מורם מן התודה חזה ושוק (גם של שלמים) וד' אכל מפני שלא הגיעו ליד השמש ,והראו לרב ספרא בחלומו
עליו להפרישה ,אי נמי משום דכתיב בה נתינה( ,והא דכתיב
ביה "תעזוב" יתירא ,זה בא לרבות שהמפקיר את כרמו חלות מד' מינים שהם חלות ורקיקים ורבוכה וחמץ ומורם מאיל "מעדה בגד ביום קרה (כבגד בלוי ביום קר ,שאינו מחמם),
והשכים בבוקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה נזיר -זרוע בשילה וחלה ורקיק ,ועורות קדשים של עולה חטאת חומץ על נתר (שאינו אלא מפסידו) ,ושר בשירים על לב
ובפאה ,שאף שהפקר פטור מכולם ,לומדים מ"תעזוב" יתירא לחייב ואשם .י' בגבולין -בכל ערי ישראל :תרומה ,תרומת מעשר, רע" ,כך האומר דברי תורה למי שאינו יודע להבין בהם ,ורב יוסף
היכא שהוא חזר וזכה בו ,ופטור מן המעשרות) ,וכן לגבי חלה ,ראשית הגז ,מתנות זרוע לחיים וקיבה ,פדיון הבן ה' הצדיק את רב ספרא מפני שדבריו נאמרו דווקא במזכה
מתנות אם אין כהן צריך לשום את שויים ולתת את הדמים סלעים ,פדיון פטר חמור שה ,שדה אחוזה הקדישה ולא גאלה לכהן אחר שאינו כפוף לו ,אחר אבל שמש מזכה בעל כרחו
שהיא יוצאה ביובל ומתחלקת לכהנים של אותו משמר שאירע בו לאדם חשוב שמתארח אצל בעל הבית ,ודווקא כשא"א לו בלא
לכהן שבא ראשון ויאכל את המתנות בעצמו.
היובל ,שדה חרמים ,וגזל הגר שנשבע לו לשקר והודה לאחר
המתנות מפני שהוא עני ודחוק ,ואמר שהראו לו את הפסוק
מיתת הגר .וכולם ניתנו לאהרן ולבניו בכלל ובפרט דכתיב בהו
עוד בדיני זרוע לחיים וקיבה בשביל רבא ,ולא הראו לרבא מפני שהיה נזוף בגלל שהטיח
"לך נתתים" ואח"כ הפסוק מפרש כל אחד מהם ,והמקיימם כאילו כלפי מעלה (תענית כ"ד ):שביקש מטר שלא לצורך מפני כבוד אמו
צורת נתינת המתנות -מקום שנהגו למלוג את העגלים קיים כל כללות ופרטות שבתורה ,ונכרתה עליהם ברית מלח של שבור מלכא ,ורצו מלאכי חבלה להורגו בלילה ,ופשטיה דקרא
ברותחין עם העור ואוכלים אותם כך ,לא יפשיט את הזרוע אלא של קרבנות ,שכשם שברית מלח אינה שובתת כך זו לא תשבות, בשונה לתלמיד שאינו הגון ,שהוא נופל בגיהנום ,והרי
נותנו לכהן כמו שהוא בעורו ,ואף במקום שנהגו להפשיט את והעובר עליהם כאילו עובר על כלל ופרט ועל ברית מלח. הוא כזורק אבן למרקוליס שזו עבודתה.
הראש לא יפשיט את הלחי.
קל"ד .מתנות בגר -גר שנתגייר אחרי שחיטת בהמתו [כל העושה טובה למי שאינו מכיר בה כאילו זורק אבן
הזרוע היא הזרוע הימנית ,דכתיב "הזרוע" החשובה
פטור ממתנות ,אבל אם נתגייר לפני שחיטת בהמתו למרקוליס].
שבזרוע .ודורשי חמורות אמרו שהזרוע ניתן כנגד מה
שפנחס לקח רומח בידו ,ויד ימין היא עושה מלחמה וממילא
חייב במתנות.
פטור ממתנות בשותפות עם כהן או עכו"ם
זרוע היינו של ימין( ,ולחיים כנגד "ויעמוד פנחס ויפלל",
וקיבה כנגד "ואת האשה אל קיבתה") ,ויש לומדים ימין
ספק במתנות כהנים ועניים איזה שותפות פוטרת ממתנות-
מדכתיב בשלמים "ואת שוק הימין" ,וזרוע מוקדשין במתני' איתא שאם יש ספק אם נתגייר לפני שחיטת השותף עם עכו"ם או עם כהן בבהמה ,פטור מהמתנות.
לומדים מדכתיב התם "תרומה" וזרוע חולין לומדים הבהמה או אחריה פטור ,מפני שהמוציא מחבירו עליו כהן שמכר בהמה לישראל חוץ מהמתנות ,פטור
מדכתיב התם "תתנו". הראיה. מהמתנות ,מפני ששיירם לעצמו .ואם אמר לו ע"מ
מקום הזרוע הוא מהפרק של הארכובה הנמכרת עם הראש ובפאה איתא בדין ספק לקט שחיטים שבחורי הנמלים, שהמתנות שלי ,י"א שיכול הישראל לתתם לכל כהן
עד כף של יד (-העצם הרחבה של הכתף) ,וזה גם הזרוע אם נמצאו בתוך הקמה שעדיין לא הגיעו הקוצרים לשם הרי הם שירצה ,מפני שע"מ זה לא שיור אלא תנאי ,ואינו יכול להתנות
בשלה שבנזיר ,ומקום זה ברגל האחורית הוא השוק (- של בעה"ב דאין לקט אלא הנושר בשעת קצירה ,ואם נמצאו על מתנות שאינם שלו ,וי"א שגם ע"מ הוי שיור כחוץ.
שתי עצמות מהפרק של הארכובה עד בוקא דאטמא ,דהיינו כל לאחר הקצירה ,לת"ק העליונים שעל פי החור די"ל שהם נשרו קל"ג :לרב הונא שותף בראש פטור מהלחי ,ושותף
הירך) .ולרבי יהודה השוק הוא מהפרק של הארכובה עד מהשיבולים בשעת קצירה לעניים ,והתחתונים שבקרקעיתו של
ביד פטור מהזרוע ,ושותף בבני מעיים פטור מהקיבה.
סובך של רגל והיינו הפרק שבין הקולית לעצם האמצעי. חור לבעה"ב ,דקודם הקצירה כנסום הנמלים שם ,ולר"מ הכל ולחייא בר רב אפי' שותפות באחד מהם פוטרת מכל
מקום הלחי הוא מהפרק של הלחי אצל הצדעיים וחותך לעניים מפני שבספק לקט שכחה ופאה חייב. המתנות .והגמ' מוכיחה מברייתא דלא כדבריו.
כלפי מטה עד הפיקה (שיפוי הכובע) של הקנה דהיינו לחיים ריש לקיש שואל מהדין של ספק חורי הנמלים (שר"מ אפי' שותפות באחד ממאה מאותו אבר פוטרת
התחתונות עם הלשון .והא דאיתא בברייתא שנוטלה ובית מחמיר בספק ,וה"ה למתנות כהונה) .על הדין של ספק בגר מהמתנה שמאותו אבר.
שחיטה עימה ,ללישנא קמא זה תלוי במחלוקת אם מתי נשחטה הבהמה דסתם מתני' ר"מ וקתני ספיקא לקולא,
עכו"ם או כהן שמכרו לישראל אבר החייב במתנות
מוגרמת כשרה ,וללישנא בתרא הכונה שבית השחיטה (וללישנא בתרא ריש לקיש מצא סתירה בדין חיטים ועיקר הבהמה שלהם ,חייב הישראל במתנה ,דבתר
נשאר עם הבהמה. שבחורי הנמלים גופא שיש ברייתא שר"מ פוטר בקמה של גר
חיובא אזלינן ,כדמצינו שעכו"ם וכהן שמסרו את צאנם
צריך לתת את הלחי עם הצמר שבראש כבשים ועם שיש ספק אם נקצרה לפני שנתגייר או אח"כ) .ורבי יוחנן עונה לישראל שעשאוהו שלוחם לגזוז ,פטור מראשית הגז ,וכן
בשער שבזקן התיישים( ,וכן בקיבה צריך לתת את שזה דעת יחידאה (רבי יהודה בן אגרא) בדעת ר"מ .וריש הלוקח גז צאנו של עכו"ם אפילו קודם שנגזזו פטור ,ואיתא
הח לב שע"ג הקיבה ואת הח לב שבתוך הקיבה ,אמנם לקיש שואל שהרי יש טעם לדבריו ,דכתיב "עני ורש בברייתא שלגבי זרוע לחיים וקיבה אינו כן.
הכהנים נהגו בו עין יפה ונתנוהו לבעלים). הצדיקו" צדק משלך ותן לו( ,דאין לומר שהכונה
להצדיקו בדין ,דהא כתיב "ודל לא תהדר בריבו"). עשית סימן-
רבא מתרץ שהפרה היא בחזקת פטורה כיון שהיתה של בהמה שפטורה ממתנות בגלל שלא כולה של ישראל,
ראשית הגז עכו"ם ,אבל הקמה היא בחזקת חייבת כיון שמעולם היא צריך לעשות סימן בבהמה כדי שיבינו הרואים שלא כולה של
עומדת לכך ,דשל ישראל היא .ואביי מקשה מהדין בעיסה ישראל ,ומה שמצינו שאצל עכו"ם א"צ לעשות סימן,
דיני ראשית הגז שיש ספק אם עשאה (חיוב חלה חל בשעת גלגול ,וגלגול איירי כשהם יושבים על הכספת ,דאז בכהן י"ל שבעה"ב
העכו"ם פוטר) לפני שנתגייר או אח"כ חייבת בחלה .וענה מאמינו לשמור על המעות והוא בא לקנות ,אבל בעכו"ם
קל"ה .מתי והיכן חייבים בראשית הגז -ראשית הגז
רבא שספק איסורא לחומרא וחלה יש בה עוון מיתה ,אבל שאין בהם אמונה (-לא רגילים להאמין להם) ודאי זה שלו
נוהגת בארץ ובחוצה לארץ ,בפני הבית ושלא בפני הבית.
ספק ממונא לקולא ומתנות אין בהם קדושה אלא דין ממון וממילא א"צ סימן אחר .אי נמי בסתמא עכו"ם צועק
ולרבי אלעאי (קל"ו ).ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ.
והמוציא מחבירו עליו הראיה ,דאמר רב חסדא וכן תני רבי למוכר שלא ימכור אלא במחיר מסוים וממילא יודעים שהוא
כל הגוזז צאנו ,בין טלאים ובין זקנים ,ואפילו גוזזם מאה פעמים ,צריך חייא שיש ח' ספיקות בגר ,ד' מהם לחיוב ,והם :קרבן שותף בה ,משא"כ כהן שהוא צנוע וסומך על הטבח ולא יודעים
לתת מן הגיזה מתנה לכהן ,ושיעורו משקל חמש סלעים מתוך חמש
אשתו (ספק ילדה כשהיתה עובדת כוכבים ספק משנתגיירה, שהוא שותף.
גיזות של מנה וחצי.
וכן צריך לרב אלעאי שיהיו שייריה של ראשית הגז "תרומותיכם" .וכן חייבים בחלה ,דילפינן מתרומה, דיני המשנה מובאים בדפים הבאים לפי סדר הסוגיות בגמרא.
ניכרים ,כמו בתרומה שהאומר שכל הגורן יהיה תרומה (ומדכתיב "עריסותיכם" ילפינן דבעינן כדי עריסותיכם מנלן שראשית הגז לא נוהגת בקדשים -ראשית הגז
לא אמר כלום ,וכן לענין חלה האומר כל עיסתי חלה לא של עיסת מדבר שהיא עומר לגולגולת ,והעומר הוא עשירית האיפה נוהגת בחולין ולא במוקדשין ,דכתיב "צאנך" .הגמ'
אמר כלום. והוא מ"ג ביצים וחומש) .וכן חייבים בפאה דכתיב אומרת שקדשי מזבח פטורים בלאו האי קרא ,כיון
"ובקוצרכם" ,ומ"שדך" ממעטים עכו"ם .וכן חייבים שאינם בני גיזה ,דכתיב "ולא תגוז בכור צאנך" .וגם
קל"ו :אמר רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כהני בבכורה ,דכתיב "ובכורות בקרכם וצאנכם" ,ומ"בבקרך קדשי בדק הבית זה רק למ"ד שאינם בכלל העמדה
תלת סבי ,כרבי אלעאי שפוטר ראשית הגז וה"ה מתנות ובצאנך" ממעטים שותפות עכו"ם .וכן חייבים במזוזה, והערכה דאיצטריך קרא שלא יפדה ויתן לכהן ,שכיון שאינם
בחוצה לארץ .כרבי יהודה בן בתירא שאין דברי תורה דכתיב "למען ירבו ימיכם" ,ומ"ביתך" לומדים שיניח את אסורים בגיזה ועבודה אלא מדרבנן הו"א לחייב מי
מקבלים טומאה ואין בעל קרי צריך טבילה לדברי תורה .וכרבי המזוזה בדרך ביאתו לבית ,וכנכנס לבית מכניס תחילה רגל ימין, שעבר וגזז .ולמ"ד שקדשי בדק הבית צריכים העמדה
יאשיה שאין חיוב בכלאים אלא כשזרע חיטה שעורה נמצא שצד ימין הוא דרך ביאה .וכן חייבים במעשר ,דכתיב והערכה והרי אחרי שגזז אינו יכול להעמיד את הגיזה ,י"ל דאיירי
וחרצן במפולת יד. "מעשרותיכם" ,ומ"דגנך" ממעטים שותפות עכו"ם .וכן קרא במקדיש בהמתו לבדק הבית חוץ מגיזה וכחישה,
ראשית הגז בטריפה -ראשית הגז נוהג בטריפה דכתיב חייבים במתנות –זרוע לחיים וקיבה ,דיליף נתינה נתינה דקמ"ל קרא שאינו חייב לגזוז ולתת( ,ואם לא אמר
"תתנו לו" ולא לכלבו ,ור"ש פוטר דיליף צאן צאן ממעשר, מתרומה ,ומ"מאת זובחי הזבח" לומדים שתובעים את וכחישה אסור לגזוז כיון שזה מכחיש את הבהמה),
ובמעשר כתיב "כל אשר יעבור תחת השבט" פרט המתנות מהטבח ו"זובחי" אורחיה דקרא .וכן חייבים ובקדשי מזבח אף אם אמר חוץ מגיזה וכחישה פשטה
לטריפה שאינה עוברת כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה בביכורים ,דכתיב "בארצם" ,ומ"מארצך" ממעטים חוצה הקדושה בהכל דקדושת הגוף היא חמורה( ,אבל בקדושת הגוף
ולמעלה ,ומזה לומדים שאר טריפות .ולא לומדים צאן צאן מה שלא הקדיש אינו קדוש) ,וכדמצינו שהאומר רגלה של זו
לארץ .וכן חייבים בציצית ,דכתיב "בגדיהם" ומ"כסותך"
מבכור ,שאע"פ שראשית הגז דומה לבכור לענין שנוהג עולה נעשית כולה עולה ,ואף ר"מ שחולק ברגל מודה
ממעטים שאולה עד ל' יום .וכן חייבים במעקה ,דכתיב
ביתום כגון זה פירש למיתה וזה פירש לחיים ,ובלקוח, במקדיש אבר שהנשמה תלויה בו.
"כי יפול הנופל ממנו" כל שראוי ליפול ממנו ואפילו בשותפות,
ובשותפין ,ובמתנה ,ושלא בפני הבית ,וניתנים לכהן ,וא"צ ולרבא מיירי מתני' במקדיש את הגיזה עצמה ,שאינו
ומ"גגך" ממעטים בתי כנסיות ומדרשות שאין לאחד מהם
להקדישם דבכור קדושתו מרחם וראשית הגז אין בה קדושה, חלק בו ,דאף לבני עבר הים הוא ,ועוד דאינו בית דירה. חייב לגזוז ולפדות דכתיב "גז צאנך תתן" סמך נתינה לגיזה
(ל"א בכור וגז הם נכסי כהן לקדש בהם את האשה ,משא"כ מעשר, לומר שאינו חייב אלא במחוסר רק גזיזה ונתינה ולא
ולאו מילתא היא ,דאפשר לקדש אשה במעשר) ,והכהן רשאי קל"ו .רב ביבי בר אביי אומר ד'ליתנהו להני כללי', במחוסר גם פדיון ,ולדברי רבא מ"צאנך" ממעט רב
למוכרם ,אבל מעשר אינו נוהג ביתום (דגמר תחת תחת מקדשים כדתניא שרבי אלעאי פוטר בהמת השותפין מבכורה, אלעאי בהמת השותפים מראשית הגז וכדלהלן.
דכתיב בהו "תחת אמו") ,ולוקח ושותף ושנתנו לו במתנה פטורים מן דכתיב "בקרך וצאנך" ,והא דכתיב "בקרכם וצאנכם" היינו
המעשר ,ואינו נוהג אלא בפני הבית משום גזירה ,ונאכל לבעלים
של כל ישראל .וכן רב חנינא מסורא סובר ד'ליתנהו להני קל"ה :בהמת השותפין -לרבנן בשותפות עם ישראל
כשלמים ,ומקדישו בשבט ,ואינו נמכר לא חי ולא שחוט (אא"כ הוא
כללי' כדתניא שרבי אלעאי פוטר בהמת השותפין הבהמה חייבת בראשית הגז ,ובשותפות עם עכו"ם פטור
של יתומים) ,ואילו למעשר ראשית הגז דומה בפחות
ממתנות ,דיליף נתינה נתינה מראשית הגז ,ובהכרח שגם דכתיב "צאנך" המיוחד לך ,אבל בשותפות עם ישראל חשיב
דברים והיינו לענין שנוהגים בנקבות ,ובבהמות מרובות מיוחד לך הואיל ושניהם בני חיובא ,וכל ישראל קרויים בלשון יחיד.
מעשר בעשרה וראשית הגז בחמש ,ובפשוט ,ואין נוהגים בתרומה שותפין פטורים דדייק "דגנך" ,דאל"כ היה לומד
משם לחייב .ורבנן מחייבים בהמת השותפין בבכורה ולרבי אלעאי מ"צאנך" לומדים לפטור בשותפות עם
בטמאים ובאדם ,ואינם קדושים מרחם ,ולא נהגו לפני ישראל ,ושותפות עכו"ם שפוטרת נלמדת מתרומה
הדיבור ,ואילו בכור אינו אלא זכר ,ונוהג אף ביחיד ,ואין נוהג אלא
ובמתנות.
דכתיב בה "ראשית דגנך" .ולרבנן אין ללמוד ראשית הגז
בפשוט ,ונוהג בחמור ,ובאדם ,וקדוש מרחם ,וקדשו בכורות במצרים, עוד דינים לדעת רבי אלעאי- מ"ראשית דגנך" כיון ד"ראשית" הפסיק הענין( ,ולרבי
מ"מ יותר ראוי ללמוד פשוט מפשוט.
לפי האמור לעיל רבי אלעאי פוטר מתנות וראשית הגז אלעאי ו' חוזר ומערבם ,ולרבנן א"כ לא נכתוב לא ו' ולא
בחו"ל ,דיליף נתינה נתינה מתרומה ,אמנם ראשית הגז קל"ז .ראשית הגז אינה נוהגת אלא ברחלות ראשית ,ולרבי אלעאי התורה חילקתם כיון שתרומה זה
אינה טובלת כמו תרומה ,דכתיב "וראשית גז צאנך תתן (משא"כ זרוע לחיים וקיבה שנוהגים בבקר ובצאן דכתיב קדושת הגוף וראשית הגז זה קדושת דמים -חיוב ממון,
"אם שור אם שה") ,דכתיב "לעמוד לשרת" בעינן דבר לו" -אין לך בו אלא מראשיתו ואילך – משעה שהופרש וקדושה לאו דווקא) .אי נמי רבנן ס"ל שאף בתרומה
הראוי לשרות -לתכלת דבגדי שרד ,והתם בעינן דווקא צמר ,ואין ונעשה ראשית ,אבל בתרומה כתיב "אשר ירימו" – בעתידים לתרום שותפות עכו"ם אינה פוטרת את חלקו של ישראל ,וכדמצינו
צמר אלא של רחלים( .ובהא דכתיב "לא תעבוד בבכור שורך הכתוב מדבר. שתבואה שגדלה בשדה המשותפת לישראל ועכו"ם,
ולא תגוז בכור צאנך" אסור גם לעבוד בצאן ולגזוז שור, ואין חייבים על ראשית הגז מיתה בזר האוכלה במזיד לרבי טבל וחולין מעורבים זה בזה ,ואפילו לאחר שחלקו לא
דילפינן מו' ד"ולא") .ואף שלשון תורה הוא רחלים ,לשון אמרינן יש ברירה והוברר שזה החלק של ישראל והוא טבל גמור,
וחומש בשוגג כמו תרומה ,דכתיב "ויסף חמישיתו עליו"
אלא אין ברירה וגם מה שנשאר חציו טבל וחציו חולין ,דיש קנין
תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן. וכתיב "ומתו בו" – ולא ראשית הגז. לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע חלקו מיד מעשר( ,י"א שאין לטבל זה
כבשים שצמרם קשה כגון שהיו משונים משאר כבשים, וכן לומדים מ"ראשית" שאין עוד הפרשה אחריה ,דלא תקנה ,לפי שאם בא להפריש נמצא מפריש מן הפטור על החיוב,
אבל נראה שיש לו תקנה ,או ע"י שיפריש עליו ממקום אחר לפי חציו,
פטורים מראשית הגז ,דכתיב "ומגז כבשי יתחמם" – לא כתרומה שיש אחריה מעשר ראשון ומעשר שני.
דרק חציו חייב ,ואם אין לו טבל אחר מפריש מיניה וביה לפי כולו,
מיקרי גז אלא בר חימום.
ולענין הפרשה מן החדש על הישן לומד רב אלעאי ולא לפי חציו מפני שמה שמפריש חציו אין שם מעשר חל עליו מפני
השוטף את הרחלים במים בנהר כדי ליפותם ונתלש מהם צמר, מתרומה דכתיב בה "היוצא השדה שנה שנה" שאין מפרישין, שהוא פטור .ואין לומר שמה שהפריש כולו גדל בחלקו של העכו"ם,
לרבנן פטור דלאו גז הוא ,ולרבי יוסי חייב ,כדמצינו אלא בכל אחד יש חלק לשניהם ,כמבואר בראש השנה י"ב :גבי חדש
(ולרבנן מפרישים משנה על חברתה).
וישן המעורבים ,ואפילו למאן דפליג התם היינו משום שמא לא
בברייתא שרבי יוסי לומד מדכתיב "ולקט קצירך" דבעינן ולענין ראשית הגז שגדלה בפטור ,סובר רבי אלעאי נבללו יפה ,אבל כאן בכל חיטה יש חלק לנכרי ולישראל) ,ולרשב"ג
לקט מחמת קציר ,למעט לקט קיטוף בידים ,אמנם בדבר שהקונה צאן עכו"ם כדי לגזוז פטור כיון שהגיזים גדלו אצל של ישראל חייבת ושל עכו"ם פטורה ,ומבואר שנחלקו
שדרך לקוצרו ביד כגון בצלים ושומים מודה רבי יוסי שחייב, עכו"ם ,דמקיש ראשית הגז לתרומה( ,דלא כתנא דמתני'), אם יש ברירה ,אבל לכו"ע של הישראל חייבת ,וממילא
דכתיב "לקצור" לרבות עוקר עם השרשים כגון עדשים,
כדתניא שישראל שקנה מהעכו"ם שדה בסוריא (-ארם א"א ללמוד מתרומה ששותפות עכו"ם פוטרת מראשית הגז,
וכתיב "ובקוצרך" לרבות תולש ביד ללא השורשים כגון וממילא "צאנך" ממעט שותפות עכו"ם ,ו"דגנך" ממעט דיגון עכו"ם
צובה שכבשה דוד) ,אם לא הביאה שליש חייב ,ואם הביאה
פולים .וכן מצינו שרבי יוסי מחייב פאה בבצלים אע"פ כגון עכו"ם שלקח שדה של ישראל ומירחה ,שהלוקח אותה תבואה
שליש פטור מלהפריש על מה שקנה מהעכו"ם דלאו
שאינו קוצרם במגל( ,וס"ל שבצלים הגדלים בין הירקות, מהעכו"ם פטור מלעשר אע"פ שגדלה בשדה של ישראל ,דמירוח
שמיה כבוש ולא חלה בה קדושת הארץ וקלה קדושתה ויש בה קנין עכו"ם פוטר (מנחות ס"ז) ,אי נמי "דגנך" ולא דגן עכו"ם ולאשמועינן
צריך לתת פאה בכל שורה ,מפני שהירק שבין שורה לשורה לעובד כוכבים להפקיע מיד מעשר ,אבל בארץ ישראל מעשר על דיש קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ,וחלקו של
מפסיק לפאה ,דירק אינו חייב בפאה (חוץ מבצלים ושומים ,דרק דבר הכל ,דאין בה קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר ,ועל מה שהמשיך עכו"ם פטור ,ונ"מ שאם חזר ומכרו לישראל אינו חייב לעשר ,אבל
שמכניסו לקיום חייב בפאה) .ולרבנן מספיק לתת פאה אחת לגדול אח"כ ,לר"ע חייב וטבל וחולין מעורבים זה בזה, חלקו של ישראל חייב .או שרבי אלעאי ממעט מ"דגנך" בין
על הכל). ולחכמים פטור דכיון שהביאה שליש כאילו נגמרה כולה. שותפות עכו"ם בין שותפות ישראל ,דשניהם אינם
אין ראשית הגז נוהגת אלא בבהמות רבות( ,משא"כ וכן לרבי אלעאי אין להפריש ראשית הגז ממין על מיוחדים לו ,ולרבנן שותפות ישראל אינה פוטרת כיון
זרוע לחיים וקיבה שנוהגים במרובה ובמועט אפילו לא שאינו מינו ,כגון בשחופות ולבנות ,כמו לענין תרומה שהוא בר חיובא וכל ישראל נקראים בלשון יחיד ,וא"צ מיוחד,
שחט אלא אחת) .לב"ש מרובות היינו ב' רחלות ,דכתיב ובלבד שתהא של ישראל.
שאין תורמים ממין על שאינו מינו כגון שחורות ולבנות
"יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן" ,ולב"ה ה' רחלות, אע"פ שזה פרי אחד ,או שני מיני חיטים( ,וכן מבואר באלו דברים שותפין חייבים גם לרב אלעאי -רבא
דכתיב "חמש צאן עשויות" ,והיינו מעשות את בעליהן בברייתא ,ולרב יצחק נחלקו בזה ב"ש וב"ה .ולרבנן אומר שרב אלעאי שפוטר שותפות ישראל מראשית
לעשות מצוה שלא היה מצווה בה בפחות מכך( ,אבל בבכורה מפרישים ראשית הגז ממין על שאינו מינו). הגז ,מודה ששותפים חייבים בתרומה ,דכתיב
ולכן מבאר רבא שטעמא דמתני' משום שאין אדם רשאי במקום אחר ,ואם תרם ועלה בידו אחד משישים א"צ לתת יותר, ובזרוע לחיים וקיבה אפי' אחת חייבת) .ולרבי יוסי
להפקיע ממונו ממצוה ע"י שימכור גיזיו באופן שיהא גז של אחד שנאמר "וזאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחומר החיטים" השיעור לראשית הגז הוא ארבע ,דכתיב "וארבע צאן
וצאן של אחר ,וזה דברי התנא (לעיל קל"ב ).שאם קנה בני וגו' ,ולכן לא שנו תרומה יחד עם הדברים שאין להם שיעור),
תחת השה" .ואמר רבי שהלכה כרבי יוסי שהרי הוא
מעיה של פרה ויש שם את הקיבה נותנה לוקח לכהן ואינו ומדרבנן עין יפה אחד מארבעים) ,וכן פאה אף
לומד מהתורה וב"ש וב"ה לומדים מדברי קבלה ,ואפילו
מנכה מהדמים( ,אבל אם מכרה במשקל מנכה לו שמדאורייתא אין לה שיעור כדתנן אלו דברים שאין
אם הוא היה לומד מדברי קבלה והם מדברי תורה היתה
להם שיעור הפאה ,והביכורים ,והראיון שבכל פעם שבא
מהדמים דמשנשחטה זכו הכהנים במתנותיהם ,ותביעת המתנות ההלכה כמותו( ,תורת משויה קרויה תורה ,מפני שניתנה לדורות,
לעזרה צריך להביא עולת ראיה ,וגם לשווי הקרבן אין שיעור
היא מן הטבח) ,ומבואר דס"ל שבסתמא אין המתנות כלולים מדאורייתא ,אבל חכמים אמרו הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף, ושל נביאים נקראים דברי קבלה ,שקיבלו מרוח הקודש כל נבואה
במכירה ,וממילא אם שייר אומר הלוקח למוכר שהוא מדרבנן שיעורה אחד משישים ,ואפי' בחוצה לארץ. ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה) ,שאף שאין הכרעה
לא קנה את ראשית הגז ,אבל במוכר הכל א"כ גם ראשית שלישית מכרעת אפילו כשהשיטה השלישית היא אמצעית בין
רבי יוחנן אמר שהיה יושב י"ז שורות אחרי רב שהיה
הגז שאינו בכלל המכירה נמצא אצל הלוקח ,וחיוב הלוקח אינו שתי השיטות ,ורק היכא ששתי השיטות גילו דעתם שניתן לחלק בין
משום שהמצוה מוטלת עליו ,אלא משום שלא מכר לו חלקו של כהן, יושב לפני רבי ,והיו יוצאים מזה לזה זיקוקין דינור שהיו שני דינים אלא שסוברים שאין לחלק ביניהם ,והשלישי מחלק
אמנם אם פירש לו בהדיא שמוכר לו הכל ,אין לכהן תביעה על נושאים ונותנים בהלכה ,ולא היה מבין מה הם אומרים. ביניהם( ,כגון ההיא דקולי מטלניות (שבת כ"ט) שר' אליעזר אומר
הלוקח ,שכיון שהמכירה היתה לפני הגזיזה לא חלה חובת ראשית בין מן המוכן בין שלא מן המוכן טמא ,ור' יהושע אומר בין מן המוכן
הגז ,דלא קרינן ביה "גז צאנך" ,ולרב חסדא אפילו בכהאי גוונא צריך חמת חדשה של עור שלא גמר תפירתה ושייר בה קל"ח. בין שלא מן המוכן טהור ,ור"ע אומר מן המוכן טמא שלא מן המוכן
לתת ,ולאו מילתא היא. סדק אינה מקבלת טומאה אע"פ שמקבלת רימונים – טהור) ,הוי הכרעה ,רבי יוסי אמרה מפי חגי זכריה ומלאכי.
שאין בסדק כמוציא רימון ,אבל אם תפרה ונגמרה מלאכתה
קל"ז :שיעור הגזיזה החייבת בראשית הגז -לרבי
וחל עליה שם כלי ואח"כ נקרעה שיעורה כמוציא רימונים,
שילוח הקן אבל אם היא מקבלת רימונים היא טמאה ,דלא פקע ממנה שם
דוסא בן הרכינס חמש רחלות שגוזזים מכל אחת מנה
כלי ,ולרבי אליעזר בן יעקב שיעורה כמוציא פקעיות וחצי (דזו הפחותה שבגיזות ,ובפחות מזה לא חשיב גז) חייבות
קל"ח :שילוח הקן נוהג בארץ ובחו"ל .בפני הבית של שתי שמשקלם רבע ממנה של ארבעים סלעים, בראשית הגז .ולחכמים אף בגוזזות כל שהן חייבות.
ושלא בפני הבית .בחולין אבל לא במוקדשים. דעיקר תשמישה של חמת הוא לכך ולא לפירות( ,ומכאן ראיה ונחלקו אמוראים בדעת חכמים מה הכונה 'כל שהן' .רב
שהתנא משתמש בשיעור מנה של מ' סלעים). סובר שהכונה שיהיה מנה וחצי מכולם יחד( ,ואיתא להלן
כל היכא דתנן שנוהג בארץ ובחו"ל והיינו בכסוי הדם ואותו שכוונתו למנה בן מ' סלעים ,והיינו שישים) ,וצריך
ואת בנו וגיד הנשה והזרוע והלחיים וראשית הגז ושילוח הקן ,אין צמר שנשתנה ע"י שצבעו הישראל פטור מליתנו לכהן שיהיה לפחות חמישית משיעור זה (-שבעה סלעים וחצי)
החידוש שנוהג בחו"ל (אף שהרי חובת הגוף נוהגת בכל דקנייה בשינוי ,דהוה ליה כמזיק מתנות כהונה או שאכלם דפטור,
בכל אחת מהם ,וכן לשמואל צריך שיהיה שישים סלעים
מושבות .קידושין ל"ז ,):אלא בראשית הגז ולאפוקי מרבי אבל אם ליבנו ולא צבעו שאין זה שינוי דאכתי בעיניה הוא
בכולם ,ונותן סלע אחת לכהן ,וכן אמר איסי בר היני בשם
אלעאי ,ובאמת לרבי אלעאי גם מתנות אין נוהגות בחו"ל ,ונקט חייב.
רבי יוחנן שהשיעור להתחייב בראשית הגז הוא שישים.
ראשית הגז מפני שעל זה דיבר רבי אלעאי להדיא. המוכר כל רחל לאחר שגזזה לפני שהצטרפו חמש גיזות, ולרבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן (וכן אמר רבי יוחנן
וכל היכא דתנן שנוהגים שלא בפני הבית החידוש הוא לרב חסדא חייב שהרי גזז ה' רחלות ,וכתיב "גז צאנך" והיינו בשם רבו רבי ינאי) צריך שיהיה שש סלעים בכולם ,ואז
רק באותו ואת בנו שהאיסור נאמר בעניינא דקדשים. שבשעת גיזה כל אחת תהיה שלו ,ולרב נתן בר אושעיא פטור, נותן חמשה לכהן ואחד לו ,ואפילו בגוזז אלף סלעים מספיק
וכל היכא דתנן שנוהג בקדשים והיינו בגיד הנשה ואותו ואת דבזמן השלמת השיעור שאז חל החיוב בעינן "צאנך", לתת לכהן חמשה סלעים .ולרבי אלעזר מספיק כל שהוא
בנו ,זה לצורך ,דאותו ואת בנו הו"א שנוהג רק בקדשים ,דהא ולדבריו הא דתנן שהלוקח גז צאנו של עכו"ם אפילו לפני כפשוטו .והגמרא אומרת שלדבריו (וכן לרב ששיעור
בקדשים כתיב ,וכ"ש שבאלו דתנן שאינו נוהג בקדשים שיש בזה שנגזזה פטור מראשית הגז דלאו צאנו הוא ,דמשמע שאם ראשית הגז הוא אחד משישים) ,השיעור דלהלן של
חידוש ,מלבד בגיד הנשה דפשיטא שההקדש לא מפקיע איסור קנה צאנו לגזוז שהקנה לו את גוף הצאן לגזיזה חייב ,מיירי חמש סלעים ,מיירי במי שיש לו הרבה גיזה שבאחד
גיד הנשה ,ואף דאוקימנא בולדות קדשים וקמ"ל שאף שקנאם לל' יום – לאו דווקא אלא שהקנה לו את כל הגופים עד משישים מהגיזה יש בכדי לחלק להרבה כהנים ,ורוצה ליתנם להרבה
שאיסור מוקדשין קודם מפני שהוא חל עם יצירת הולד שזה קודם כהנים ,שאין לפחות לכל אחד מחמש סלעים דבעינן נתינה
שיסיים לגזוז ,אבל בלאו הכי פטור כיון שאחרי גזיזת כל
לגידים חל עליו איסור גיד ,מ"מ א"צ לדחוק להעמיד בכהאי גוונא, ראויה לכל כהן.
רחל היא חוזרת לרשות העכו"ם.
ובאמת היה אפשר שלא לכתוב דין זה כלל ,דאם יש חידוש
בכל דין במקרה אחד ,כתבה המשנה דין זה בכולם אגב אותו דין. שיעור הנתינה של ראשית הגז הוא משקל חמש חיוב ראשית הגז בלוקח-
סלעים ביהודה ,שהם י' סלעים בגליל ,בכדי שיוכל
הלוקח גז צאנו של נכרי במחובר פטור מראשית הגז ד"גז
שילוח הקן בקדשים צאנך" כתיב( ,אבל אם קנה את צאנו לגזוז חייב ,דקרא קפיד
לעשות ממנו בגד קטן ,דכתיב "תתן לו" שיהיה בו כדי
מתנה ,ואיתא להלן (קל"ח ).דהיינו אבנט שהוא הקטן בבגדי
שילוח הקן אינו נוהג בקדשים דכתיב "שלח תשלח" שיהיה הצאן שלו ולא שיהיה הגז שלו ,ולרבי אלעאי פטור), כהונה( ,וקים להו לרבנן שאפשר לעשותו מחמש סלעים צמר ,דאין
יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו ליד גזבר ובלוקח מישראל ,אם שייר המוכר לעצמו חלק מהגז, כולו צמר ,שהרי הוא כלאים) ,דבעינן ראוי לשרת ,דכתיב אחרי
(דלא אמרה תורה שלח לתקלה .) .ולומדים מזה שעוף טהור המוכר חייב ,ואם לא שייר ,הלוקח חייב ,ואם שייר מין דין ראשית הגז "לעמוד לשרת"( ,ולא מעיל ,דתפשת
שהרג את הנפש ואח"כ מרד ונמצא בקן ,אין בו מצות שילוח, אחר (כגון שחופות (-לא שחור ולא לבן) ולבנות ,זכרים מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת ,דמנלן לומר
כיון שצריך להביאו לבי"ד ולקיים "ובערת הרע מקרבך" ונקבות) ,גם המוכר וגם הלוקח צריכים לתת ראשית הגז. שהכונה לשיעור הגדול ,כיון שגם השיעור הקטן בכלל הכתוב ,ולא
שמצוה על הפוגש חייבי מיתה להביאם לבי"ד כדי לבער רשעים הגמ' (קל"ו ):מבארת שזה רק עצה טובה שאם מכר רק את
מישראל ,ואילו השילוח הוא למקום הצלה והפקר ,וכתיב "שלח כיפה (-כובע קטן) של צמר (שהיא פחותה מאבנט והיתה
הזכרים שצמרם קשה ,ישייר לעצמו מהם כדי ראשית הגז ,כדי שלא
תשלח" -הראוי לשלח ,אמנם אם נגמר דינו הוא בר קטלא יצטרך לתת מן הנקבות שצמרם רך ,וכן בשחופות ולבנות זה עצה
מונחת בראש הכהן גדול ועליה היה מונח הציץ ,לקיים
ומהיכן נמלט. טובה ,דגיזת הלבנות טובה משל שחופות ,אבל מדינא הוי מין מה שנא' בציץ "ושמת אותו על פתיל תכלת" ותכלת זה
אחד ,אמנם לרב אלעאי זה מדינא. צמר) ,דהא כתיב "הוא ובניו" -דבר השוה לאהרן ולבניו"
קל"ט .מתי פטור משילוח הקן מטעם שזה
וציץ אינו בכהן הדיוט ,ואבנט ,למ"ד שהאבנט שהיה לכהן
מיהו התנא הנ"ל שסובר שאם המוכר שייר הוא קדשים -היכא שהקדיש קן שבביתו ,פטור אפילו בחולין
גדול ביום הכיפורים שהוא בוץ דכתיב "ובאבנט בד יחגור" ,אינו
משום שזה מזומן .והיכא שמצא קן במקום שאינו קנוי לו צריך להפריש על הכל- האבנט של כהן הדיוט בכל השנה שהוא של כלאים ,וכן היה של
והביצים לא שלו (דכל מקום שהביצים שלו אפילו ע"י זכיית חצר לרב חסדא היינו רבי יהודה שסובר שהמוכר אילנות עם כהן גדול בכל השנה ,ניחא ,ואף למ"ד שזה אותו אבנט שגם
המשתמרת לאדם שלא מדעתו פטור משילוח הקן) ,והקדישו ,לא פירות שבשדהו בשדה לבן שגדלו בה שנים או שלשה אילנות, כהן הדיוט היה אבנטו של בוץ ,ואבנט כלאים היה רק לכהן גדול ביום
חל ההקדש ,דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, אם לא שייר המוכר לעצמו ,צריך לתת פאה מכל אילן הכיפורים ,וא"כ למה לשער באבנט והרי אהרן ובניו לא שוים בו ,דשל
דבעינן דומיא ד"ביתו" .והיכא שהגביה את האפרוחים כיון שהשדה עצמה אינה שלו ,ואם שייר לעצמו צריך המוכר צמר אינו ראוי להדיוט ,מ"מ שניהם שמם אבנט ו"אהרן ובניו"
וזכה בהם והקדישם והחזירם וחזרה האם עליהם ,פטור אפי' לתת פאה מהזרעים והיא עולה לו על הכל כולל האילנות, הכונה שזה ראוי לאבנט ואבנט נוהג באהרן ובניו) .ואף שא"צ
בחולין ,דכיון שזכה בהם חשיב מזומן .ואם הגביה את האם ומבואר שכששייר החיוב מוטל עליו. לנקות את הצמר לפני שנותנו לכהן ,מ"מ צריך לתת בכדי
והקדישה ,כבר נתחייב בשילוח כשמצאם לפני ההקדש, רבא דוחה שהדין הנ"ל הוא רק כשכבר התחיל המוכר שישאר שיעור זה אחרי שילבננו הכהן כל צרכו.
כמו שמצינו לגבי כסוי הדם שאם הקדיש חיה אחר לקצור את הזרעים לפני המכירה של האילנות ,שכבר חל עליו אחד משישים הוא השיעור לרב ושמואל בראשית הגז,
ששחטה חייב לכסות את דמה דחיובא דחייל לא פקע( ,ואם החיוב ובאותה שעה היתה ראויה לפטור את כל השדה ,דכתיב ובתרומה (והיינו מדרבנן בתרומה שחיובה מדרבנן כגון
הקדיש ואח"כ שחט פטור מלכסות משום דהוי שחיטה
"ובקוצרכם" משמע מתחילת קצירה( ,אבל אם לא שייר אילן בדגן תירוש ויצהר, פירות האילן וירק ,אבל בדאורייתא
שאינה ראויה) .ולכן רב מעמיד במקדיש פירות שובכו הסתלק מדין פירות אילנות ואין פאת זרעים פוטרתם) ,ואילו לגבי מדאורייתא חיטה אחת פוטרת את הכרי (והיינו שעי"ז אין
למזבח לעולת נדבה ,וברחו כשגדלו וקיננו במקום אחר ,דמעיקרא
ראשית הגז אין החיוב חל על כל העדר מזמן שהתחיל זה טבל ופטור ממיתה ,אמנם שיעור אחד מחמישים נרמז בתורה
חל הקדש עליהם ,ועכשיו שמצאם אינם מזומנים ואם היו חולין היה
חייב בשילוח הקן( ,ונקט פירות שובכו ולא שובכו ,דיונים אינם ראוים
לגזוז. מדכתיב במדין "תקח אחד אחוז מן החמשים" -אחוז שאמרתי לך
האם יש חיוב שילוח הקן כשהזכר שאינו בר שילוח כדלקמן וקראו קירי קירי מלשון אדון ,חוץ מאחת שהיתה עיורת אלא כשהם קטנים ,ורב מיירי רק בקדשי מזבח) .ושמואל ורבי
רובץ על הביצים ,והנקיבה רובצת על הזכר. ושתקה ,וכשאמרה לה חברתה שתאמר קירי אמרה בירי יוחנן מעמידים במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה,
האם יש חיוב שילוח הקן ביונה הרובצת על ביצי תסיל -עבד ,ושחטוה עבדים שנשארו מעבדי הורדוס .וי"ג הדרסיאות וקמ"ל שאף קדשי בדק הבית פטורים משילוח הקן,
(-עוף טהור הדומה ליונה) או איפכא ,ששניהם טהורים, ע"ל שם מקומם) פטור ,וכיסוי הדם נוהג גם במזומן. וס"ל שאף שמרדה לא פקעה קדושתה ,דבבי גזא
אמנם קורא שרובצת על ביצי עוף טהור אחר חייב דכיון דרחמנא היא נמצאת ,דכתיב "לד' הארץ ומלואה" ואין זה
שדרכה בכך קרינן ביה "והאם רובצת". שילוח הקן בעוף טמא נחשב אבוד ,דבכל מקום היא של הקדש ,וצריך להביאה ליד גזבר,
אם העוף הרובץ על הביצים ,או הביצים עצמם ,הם מעוף אבל רב סובר שבקדושת דמים כיון שמרדה פקעה
קורא זכר עוף טהור שדרכו לרבוץ על ביצי אחרים ,לרבי אליעזר קדושתה וחייב בשילוח( ,משא"כ בקדושת הגוף).
טמא ,אין מצות שילוח הקן.
חייב ,דכתיב "קורא דגר" וכתיב "ובקעה ודרגה" מה התם
דגירה מעליא אף הכא הוי דגירה מעליא .ולחכמים פטור. לרב יצחק לומדים דבעינן צפור טהורה מדכתיב "צפור", חיוב אחריות במקדיש ובמעריך-
ובשאר עופות מודה רבי אליעזר שכשהזכר דוגר פטור. דלא אשכחן עוף טמא דאיקרי "צפור" .ולדבריו הא האומר מנה זה לבדק הבית ונגנב המנה או שנאבד ,לרבי
דכתיב "תבנית כל צפור כנף" ו"החיה וכל בהמה רמש יוחנן חייב המקדיש באחריות עד שיבוא לידי גזבר,
צורת ישיבת הצפור הראויה למצות שילוח -אם האם
וצפור כנף" ו"כל צפור כל כנף" ו"אמור לצפור כל כנף", ולריש לקיש פטור כיון שבבי גזא דרחמנא איתיה.
מעופפת פטור מלשלח אף אם נוגעת בהם מצידיהם
צפור היינו טהורה וכנף היינו טמאה וחגבים .ו"צפורי הגמ' מבארת שאף שריש לקיש סבר בתחילה כרב (הנ"ל
דכתיב "רובצת" ,אמנם אם הכנפיים נוגעים בקן מעליהם
שמיא" כולל גם טמאים כדכתיב "ובענפוהי ידורן ציפרי לענין מקדיש תרנגולתו ובדק הבית ומרדה) ,חזר בו מפני
חייב ,דהא לא כתיב יושבת .ואם היתה יושבת בין שני
שמיא". דברי רבי יוחנן רבו ,ורבי יוחנן מדבר כשאמר הרי עלי
ענפים והביצים תחתיה אבל הענפים מחזיקים אותה באויר,
ללישנא קמא אם כשיוציאו את הענפים תפול עליהם ק"מ .והא דכתיב "כל צפור טהורה תאכלו" אין הכונה מנה להביאו ,ואחרי שהפריש נגנב או נאבד ,דאע"ג דבי גזא דרחמנא
חייב לשלח ,ואם לאו פטור ,וללישנא בתרא כל שאינה שיש צפור טמאה ,אלא לומר שיש צפור אסורה ,והיינו הוא לא קיים נדרו ,ובשילוח הקן איירי באומר הרי זו ,וריש
נוגעת בהם מעליהם פטור .ואם היתה יושבת בין צפור ששחטו למצורע ,דאף דכבר ילפינן לאיסור לקיש סובר שאפי' באומר הרי עלי ,אינו חייב באחריות
האפרוחים או הביצים פטור אף אם נוגעת בהם בין מדכתיב "וזה אשר לא תאכלו מהם" ,אתא קרא לעבור אלא בקדשי מזבח ,לפי שהם מחוסרים הקרבה וצריך
הצדדים ולא מעליהם ,ורק ביושבת על גביהן חייב. עליו בעשה ולא תעשה( ,ולא איירי בטריפה ולעבור עליו להביאם לעזרה ,ולא בקדשי בדק הבית שכיון שהפריש גמר
בעשה ולא תעשה ,דקרא איירי בשחוטה ,והוי דבר נדרו ,ואף שלא הביאו ליד גזבר הכל גזברים הם ,דלד' הארץ.
אפרוח אחד או ביצה אחת יש בהם חיוב שילוח הקן, הגמרא שואלת מדתנן האומר שור זה עולה בית זה
דכתיב "קן" מכל מקום. הלמד מעניינו).
קרבן ,מת השור נפל הבית אינו חייב באחריותן ,שור זה
והא דכתיב לגבי מצורע "שתי צפורים חיות טהורות" אין
אפרוחים וביצים שאין בהם מצות שילוח הקן -אם עלי עולה ,בית זה עלי קרבן ,מת השור ונפל הבית (לרבי
הכונה חיות בפיך -מותרות לאכילה ,אלא הכונה שחיים
האפרוחים מפריחים -גדולים או שהביצים מוזרות פטור יוחנן 'נפל' לאו דווקא) חייב לשלם .והגמרא מתרצת דשאני
ראשי אברים שלה למעוטי מחוסרי אבר .ואין הכונה טהורות
מלשלח ,דכתיב "והאם רובצת על האפרוחים או על התם שאינם בעולם ,אבל היכא שהם בעולם כגון מעות
ולא טמאות ,אלא טהורות למעוטי של עיר הנדחת
הביצים" בעינן ביצים בני קיימא דומיא דאפרוחים, שאבדו ,כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ,דכתיב
שאינו יכול לקחתה ולשוחטה( ,אבל למשתלחת א"צ
ובעינן אפרוחים הצריכים לאימן דומיא דביצים. "לד' הארץ ומלואה" ,ואם הוציאם הגנב הוא מעל ועליו לשלמם
קרא ,דלא אמרה תורה שלח לתקלה ,ולמעוטי טריפה להקדש.
קמ"א .נטל את הביצים וחזרה עליהם האם פטור לא צריך קרא לומר שאע"פ שאינם קרבן אלא שוחטים אותם
אמנם לענין ערכין לכו"ע מי שאמר ערכי עלי או אפי' אם
מלשלח ,דכיון שנטל את האם הוה ליה קן מזומן. בחוץ לכלי חרס לא יביאם ,דנפקא מדתנא דבי רבי ישמעאל
לא אמר עלי וכגון שאמר הריני בערכי או הריני בערך
שלומד שדין מכשיר בחוץ צפורי מצורע שבאים לטהר כדין פלוני והפריש ערכו( ,דאם אמר ערכי או ערך פלוני אין
שלחה וחזרה אפי' ארבעה וחמשה פעמים חייב ,שנא' מכפר בחוץ (-שעיר המשתלח ,דבעינן ששני השעירים יהיו ראוים
"שלח תשלח" ,שלח אפי' מאה פעמים משמע ,תשלח בכלל דבריו להתחייב) ,חייב באחריות המעות ,דכתיב
ליפול עליהם הגורל לשם) בכל דיני כשרות וטהרה ,כמו שבפנים "ונתן את הערכך" חולין הם בידך עד שיבואו לידי גזבר.
לומר שאין מצוה זו נדחית מפני דבר מצוה כטהרת דין מכשיר (-אשם מצורע וחטאות מחוסרי כפרה דזבין ויולדות
מצורע .והיינו כגון שנטל את האם ע"מ לשלחה שאפילו שאינם באים אלא להכשירן בקדשים) כדין מכפר (-כל חטאות
לרבי יהודה (דלהלן) בעמוד ושלח קאי ,דהוא לא עבר על הלאו ,ואף
דיני שילוח הקן
ואשמות) להקריב גם במכשיר את האימורים) .ולרבא ממעטים
אם לא ישלחה לא יעבור על הלאו כיון שהלקיחה היתה בהיתר,
מ"טהורות" שמצורע לא יטול לצורך הציפור המשתלחת קל"ט :שילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף ,אבל כסוי הדם
דהו"א שכיון שאין לו אלא עשה דשילוח ולא לאו ד"לא נוהג רק בחיה.
צפור המשתלחת של מצורע אחר שיעלה השילוח לשניהם.
תקח" ,יבוא העשה של מצורע וידחה עשה דשילוח הקן,
שהרי גדול שלום שבין איש לאשתו (שהרי שמו של ולרב פפא ממעטים שלא יקח לשחיטה צפור שהיא הלכות שילוח הקן הנלמדים מהפסוק" -כי יקרא
חילופי עבודה זרה -שקנאם מהעכו"ם בדמי עבודה זרה שמכר (והיינו באירע שמצא ,וא"צ לחפש קן כדי לקיים "שלח
הקב"ה שנכתב בקדושה נמחה על המים בסוטה ,ומצורע
הרי אסור בתשמיש המיטה דכתיב "וישב מחוץ לאהלו לו( ,ולשילוח לא בעי קרא ,דלא אמרה תורה שלח תשלח") קן (אפי' באפרוח אחד או ביצה אחת) צפור
שבעת ימים" אהלו זו אשתו) ,קמ"ל ששילוח הקן דוחה. לתקלה) .ולרבינא ממעטים שלא יקח לשחיטה עוף (טהורה ולא טמאה) לפניך (ברשות היחיד כגון בפרדס
שהרג את הנפש ולא נגמר דינה( ,דאי נגמר דינה היא בת ובשדה שאינה משתמרת ,ולמסקנה מרבים אם היו לפניך
וא"צ קרא לומר שאסור ליטול את האם לצורך מצוה, קטלא ,ולשילוח הא בעי "ובערת הרע מקרבך" ,אבל ומרדו) בדרך (להביא רשות הרבים ,ולמסקנה מרבים ים
דזה פשיטא שהרי אין עשה דוחה לא תעשה ועשה ,ואף בשחיטה הוא מבערה מן העולם). ששטף הים אילן עם קן בראשו ,דכתיב "הנותן בים דרך" ,אבל
אם עבר כבר על הלאו ונטל את האם ,יש מ"ד שאינו אין לרבות מוצא קן בשמים ע"ג עוף דכתיב "דרך נשר
לוקה אלא כשביטל את העשה (-ביטלו ולא ביטלו), והא דבעינן שגם הביצים יהיו טהורים ילפינן מדכתיב
"תקח לך" ולא לכלביך .כדמצינו שרב כהנא לומד שאם בשמים" דלא איקרי דרך בסתמא) בכל עץ (באילנות) או
שאינו יכול לקיימו עוד ,כגון ששחטה( ,וזה כלל בכל לאו הניתק על הארץ (לרבות בורות שיחין ומערות) .ואמנם אחר
לעשה) ,וא"כ אינו עובר על הלאו אלא כששחטה ואין האפרוחים הם טריפה אינו חייב לשלח את האם( ,אבל
שמרבים כל דבר ,ילפינן מ"דרך" שאין קינו בידך –אינו
עשה דוחה לא תעשה ועשה ,ולמ"ד שלוקה כשלא קיים אם האם טריפה חייב ,ולא ילפינן מהקש לאפרוחים,
מזומן לך ואינו קנוי לך ,למעט אם קיננו בתוך הבית.
את העשה (-קיימו ולא קיימו) כגון שהתרו בו שלא יקח דא"כ א"צ לכתוב "צפור" למעט עוף טמא).
ולקחה ולא שלחה בתוך כדי דיבור ,כבר אין כאן לאו שכבר עבר
המוצא קן בראשו של אדם חייב בשילוח הקן ,דכתיב
עליו כשלקחה ,ואם שלחה בתוך כדי דיבור של התראה פטור ,דניתקו עוד בדיני שילוח הקן "ואדמה על ראשו".
הכתוב לעשה לומר שיעשה כך ויפטר .אמנם שיטת רבי יהודה ק"מ :ספיקות שלא נפשטו בחיוב שילוח הקן- משה מן התורה דכתיב "בשגם הוא בשר" בשגם
(וכדלהלן) שגם העשה ד"שלח" הוא רק מעיקרא ,אבל בגימטריה משה .המן מן התורה דכתיב "המן העץ".
אם לא שילחה אלא לקחה לא אמר קרא שישלח ,וא"כ ליכא לאוקמי
האם יש חיוב שילוח הקן היכא שהושיט ידו לקן ושחט
מיעוט סימנים של האפרוחים תחת האם ,האם אין בזה חיוב אסתר מן התורה דכתיב "ואנוכי אסתר אסתיר".
קרא בהכי.
מרדכי מן התורה דכתיב "מר דרור" ומתרגמינן מירא
כיון שאם לא יגמור הוי טריפה ובעינן "לך" ולא לכלביך
מה חייב הנוטל אם על הבנים- דכיא.
ונוטל את האם בהיתר ואח"כ גומר את השחיטה ,או דכיון שבידו
לרבנן אם נטל את האם ,יש מצות עשה לשלחה ,וממילא לגמור חשיב "לך". שילוח הקן נוהג רק באינו מזומן דכתיב "כי יקרא" ,כגון
אינו לוקה אם שילח תוך כדי דיבור למ"ד 'קיימו ולא קיימו' ,ולמ"ד האם הדברים דלהלן חוצצים בין האם לביצים ,מטלית (- אווזים ותרנגולים שמרדו וברחו מן הבית וקיננו בפרדס ואינם
'ביטלו ולא היטלו' אינו לוקה עד שישחט אותה ,כיון שאין לוקין אי הוי חציצה א"צ לשלח ,דלא קרינא ביה רובצת) ,כנפים (-נוצה חוזרות לבית ,דלאו מזומן הוא ,שיכולים הם לברוח ,אבל בקיננו
על לאו הניתק לעשה( .ומעשה באחד שתלש כנפיה תלושה) ,ביצים מוזרות (-שאין אפרוח בא מהם ,שהם לא חייבות בבית שלא מרדו וכן יוני הרדסיאות שדרכם לגדול עם בני אדם,
ושילחה וחזר ותפשה ,והלקהו רב יהודה ואמר לו שילך בשילוח) ,שני סדרי ביצים זו ע"ג זו (לפי הצד שביצים מוזרות (ונקראו כך על שם הורדוס שהתחיל לגדלם ,ורב כהנא ראה
ויגדל כנפיה וישלחה ,והיינו כרבנן ,והמלקות היו מכת חוצצים ,האם מותר לקחת את התחתונים). אותם מדברות ע"י כישוף ,שהיו ט"ז שורות רוחב מיל
ביצים שבחצר שהאם לא פרחה מעליהם ורוצה לקנותם במה משלחה ,לרב הונא משלחה באופן שתוכל ללכת מרדות -ריבוי בתוכחה שלא יתרגל לעבירה ,ואין לזה שיעור אלא
מבעל החצר ,יכה על הקן כדי שהאם תתרומם מהביצים ברגליה אפילו אם תלש כנפיה ,שאם הלכה ב' או ג' פסיעות מותר עד שיקבל עליו .קמ"א .):ולרבי יהודה לוקה ואינו חייב
מהפחד ,ואז יקנה אותם בעל החצר ויוכל להקנותם לו לחזור ולתופסה ,דכתיב "משלחי רגל" ,ולרב יהודה משלחה לשלחה דאיסורא דעבד עבד.
בסודר( .ומי שיש לו יוני שובך שהם שלו ,ורוצה להכינם באגפיה -באופן שתוכל לעוף בכנפיה ,דרגליה היינו כנפיה ,עוד הגמ' מסתפקת בדעת רבי יהודה אם דעתו שלוקין על
מפרש רש"י שהנדון הוא היכן אוחזנה כששולחה ,ברגלה או בכנפיה. לאו הניתק לעשה ,או שאחר שנטל אין עשה לשלח,
ליו"ט בערב יו"ט שלא יהיו מוקצה ,א"צ להגביהם ,ודי שיאמר
זה וזה אני נוטל כבית הלל ביצה י'). רבא הורה לאדם לשלח צפור עם ביצה אחת ,ותפס את ד"שלח" מעיקרא משמע ,וממילא אינו ניתק לעשה,
היונה ע"י מצודות ,ועשה זאת כלאחר יד מרחוק באופן שלא ונ"מ אם לוקה לרבי יהודה על לאו דגנב וגזלן ששם א"א
קמ"ב .לא יטול אם על בנים אפי' לצורך טהרת מצורע. הבין המשלח ,משום חשדא שיאמרו שחייבו לשלח בשביל הנאת לקיים את העשה לפני הלאו ,ואף דאיתא בברייתא שלרבי
עצמו ,וצריך להתרחק מן הכיעור. יהודה גנב וגזלן לוקים ,כל מתניתא דלא תניא בי ורבי
שכר מצוה -אם על מצוה קלה שמפסיד בה דבר מועט
קנין חצר כשיש חיוב שילוח הקן- חייא ורבי אושעיא משבשתא היא ,שהם סידרו את
כאיסר אמרה תורה "למען ייטב לך והארכת ימים" כ"ש הברייתות ודקדקו בדברי כל חכם לומר כמו שאמר ,אבל יש הרבה
במצוות חמורות. איתא בברייתא שיוני שובך ויוני עליה חייבות בשילוח, שמוסיפים על משנתם כהבנתם ,וממילא יתכן שהבינו ברבי יהודה
ואסורות משום גזל מפני דרכי שלום. שהטעם הוא משום דהוי לאו הניתק לעשה ,ולכן הוסיפו גנב וגזלן.
תחית המתים תלויה בכל מצוה שבתורה שמתן שכרה
הגמרא רוצה לומר שאף שחצירו של אדם קונה לו שלא ומהא דתני רבי אושעיא ורבי חייא שאם עבר על מצות
בצידה ,כגון כבוד אב ושילוח הקן ,שהרי היה מעשה בבן
מדעתו ,וכתיב "כי יקרא" פרט למזומן ,חייבות בשילוח שכחה או פאה לוקה לרבי יהודה ,אין ראיה שלוקין על
שקיים מצות שילוח הקן לבקשת אביו ובחזרתו נפל אם בא אדם ומצאה עם יציאת רוב הביצה לפני שנפלה לחצירו לאו הניתק לעשה ,די"ל דס"ל ש"תעזוב" מעיקרא
ומת ,בהכרח ש"ייטב לך" היינו בעולם שכולו טוב שאין בו דעדיין אינו מזומן ,ולפ"ז אסורות משום גזל היינו לגבי האם, משמע.
לא נזק ולא יסורים אלא טובה" ,והארכת ימים" היינו לעולם ואב"א לגבי הביצה ,דמשעה שיצאה רובה דעתו עליה. קמ"א :הגמ' מוכיחה שרבי יהודה סובר שאין לוקין
שכולו ארוך .ואין לומר שהרהר בע"ז שמחשבה מסקנת הגמרא שלפי מה שאמר רב שאסור לזכות
מצטרפת למעשה (דכתיב "למען תפוש את בית ישראל בלאו הניתק לעשה ממה שאמר רבי יהודה שבנותר אין
בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם( ,דכתיב "שלח
בליבם" ,משא"כ בשאר עבירות אין מחשבה מצטרפת לוקין משום דהוי לאו הניתק לעשה ד"באש תשרופו",
תשלח את האם" ואח"כ "ואת הבנים תקח לך") ,חצירו
ובהכרח שבשילוח הקן לוקה משום שאחר שנטל כבר
למעשה) ,מ"מ המצוה מגינה שלא יבוא לידי הרהור .ואף ג"כ אינה יכולה לקנות אף כשהביצה נפלה לחצר,
אין מצוה לשלח.
ששלוחי מצוה אינם ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם, וממילא אם כבר שילח את האם גזל מעליא הוא ,ואם
המעשה היה בסולם רעוע ,והיכא דקביע הזיקא אין לא שילח חייב לשלח ,ומיירי בקטן ,וכוונת הברייתא אם נטלה צריך לשלחה בכדי שתצא מתחת ידו ,ואם יכול
שאביו של קטן חייב להחזיר משום דרכי שלום. לחזור ולתופסה מותר.
המצוה מגינה.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
רבי יהודה מחייב פדיון בקונה חמור בשותפות עם ג .קנס במכירת בהמה גסה או עבד לעכו"ם-
ללישנא קמא ריש לקיש אמר שהמוכר בהמה גסה
העכו"ם ,ואיתא להלן (ג ):דלית דחש להא דרבי יהודה.
עוד סובר רבי יהודה שהמקבל בהמה מהעכו"ם וילדה
מסכת בכורות
לעכו"ם קונסים אותו לפדותה עד עשרה בדמיה .הגמ'
בכור ,שמים את שוויו ונותן חצי דמיו לכהן ,אבל אינו קדוש מסכת בכורות עוסקת במצוות התלויות בבכורה ,פדיון פטר
מסתפקת אם שיעור זה הוא דווקא ,או לאו דווקא דלא
קנסינן כולי האי ,אי נמי קונסים אף יותר אם אין העכו"ם מתרצה לו בקדושת הגוף ליקרב למזבח ,כיון שחציו של עכו"ם .והנותן חמור (פרק ראשון ,ב – .י"ג ,).בכור בהמה טהורה (פרקים שני
הגוף, בקדושת קדוש אינו ג"כ רשאי, שאינו אע"פ בקבלה עד שביעי ,י"ג – .מ"ו ,).בכור אדם – פדיון הבן (פרק שמיני ,מ"ו.
בכך .ולפי הצד שזה לאו דווקא הא דמבואר שבמוכר
– נ"ב ,):והפרק האחרון (נ"ג – .ס"א ).עוסק בדיני מעשר בהמה.
קונסים אותו לפדותו עד עשרה בדמיו הואיל ולא חש לדברי עבדו לעכו"ם קונסים אותו עד מאה בדמיו (ואמאי לא תני
פדיון פטר חמור היא מצוה השייכת רק בחמורים ,שמצוה
חכמים ,ונותן כל דמיו לכהן( ,ולרבנן פטור מן הבכורה כיון בשניהם עד עשרה או בשניהם עד מאה) ,שאני התם שבכל יום לפדותם בשה ולתת אותו לכהן ,ואם אינו רוצה לפדות את
ויום מפקיע אותו ממצוות. שיד עכו"ם באמצע).
החמור עליו לעורפו ,וכדכתיב (שמות י"ג י"ג) "וכל פטר חמור
ולישנא בתרא ריש לקיש אמר שבמוכר בהמה גסה תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו" ,וכתיב (במדבר י"ח ט"ו) "אך
לעכו"ם קונסים עד מאה בדמיה( ,ומה שבקבלנות
איסור מכירת בהמה גסה לעכו"ם פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה",
וישנם פסוקים נוספים שנאמרו על קדושת הבכורה באופן כללי.
קונסים עד עשרה בדמיה ,שאני קבלנות שאינה מכירה ב :אסור למכור בהמה גסה לעכו"ם ,ורבי יהודה מתיר
בפרק ראשון (הלוקח עובר חמורו) נתבארו דיני פטר חמור,
גמורה) ,והגמ' מסתפקת אם שיעור זה הוא דווקא או למכור שבורה – בהמה שנשברו רגליה ,והיינו במקום שלא חיובה בבהמה שיש בה שותפות עם העכו"ם (ב – .ג ,):פטור
לאו דווקא ,ולפי הצד שזה דווקא מה שעבד קונסים נחשדו על הרביעה ,ובן בתירא מתיר למכור סוס דסתם סוס כהנים ולויים מבכורה והאם קדשו הבכורות במדבר (ד – .ה,).
אותו רק עד י' בדמיו ,שאני עבד שזה מילתא דלא עומד לרכיבה ואין זה מלאכה אלא שבות ,דהחי נושא את עצמו. חיוב בכורה והיתר אכילה ב'נדמה' ,והיינו ולד הדומה למין אחר,
שכיחא( ,ואין לומר שהחילוק הוא שעבד אינו חוזר ומכירת עובר אסורה גם לרבי יהודה ,אף שכעת הוא (ה - :ז ,).חיוב בכורה כשנולדו שניים יחד או בספק (ט ,).דיני
לבעליו דקיימא לן המוכר עבדו לעכו"ם יצא לחרות ,דא"כ שבור למלאכה ,דטעם ההתר בשבורה הוא מפני שאינה פדיון פטר חמור והתירו בהנאה וטומאת אוכלין באיסורי הנאה
(ט' – י"ג.).
שיקנסו אחד יותר שזהו השיעור שהוא נשכר בכך שהבהמה יכולה להתרפאות ולעשות מלאכה בשבת ,אבל ביכולה
חוזרת אליו). להתרפאות אסור ,ועובר כיכול להתרפאות דמי.
המוכר בהמה לעובריה ללא הבהמה ועדיין לא נתעברה ,הגמ'
חיוב פדיון כשיש בעלות לעכו"ם -המשך מסתפקת אם גם לרבי יהודה שמתיר בשבורה ,אסור הלוקח עובר חמורו
ביאור מחלוקת רבי יהודה ורבנן אם שותפות עכו"ם הכא דילמא אתי לאיחלופי להתיר מכירת שלימה ,וממילא
פוטרת מן הבכורה -כתיב "כל בכור בישראל" לרבנן קונסים אותו לפדותה משום מוכר בהמה לעכו"ם ,או שאם מותר חיוב פדיון כשיש בעלות לעכו"ם
"בכור" משמע אפי' מקצת בכור דישראל חייב בבכורה, למכור שבורה לגמרי ,כ"ש שכאן שלא מכר לגמרי אלא
וממילא "כל" מלמד דבעינן כולו של ישראל .ולרבי שייר לעצמו את גוף הבהמה ,ומשום העוברים ליכא למיחש שהרי ב .לרבנן בעלות עכו"ם פוטרת מן הבכורה ,ועל כן הקונה
יהודה "בכור" משמע כולו ,ו"כל" אתא לגרועי ד"כל" עדיין לא נתעברה וכשתתעבר העובר בא ברשות העכו"ם ,מותר. עובר בכור של חמור העכו"ם כשהוא במעי אמו ,או המוכר לו
משמע כל דהו כמו "אין לשפחתך כל בבית" .או י"ל שלכו"ע וכן יש להסתפק לרבנן אם רק שבורה אסור כיון את העובר של החמור שלו (אע"פ שאינו רשאי למכור
"בכור" משמע רובו ,ונחלקו אם "כל" בא להוסיף או שנמכרה לגמרי ויבואו להתיר מכירה לגמרי ,משא"כ הכא לעכו"ם כל בהמה גסה מפני שהוא מפקיע את הבהמה
לפחות. דאינה מכירה לגמרי לאו מכירה היא ,או דילמא שאם אסרו מקדושתה מפני שהעכו"ם עושה עימה מלאכה בשבת לא
בשבורה אע"פ שאין חשש איחלופי ,כ"ש שאסור קנסוהו .ב ,):והקונה חמור בשותפות עם העכו"ם ע"י
איזה שותפות פוטרת מן הבכורה לרבנן- בשלימה דאתו לאיחלופי במכירה לגמרי של שלימה אחרת, ששניהם נתנו מעות (אע"ג דאמר אבוה דשמואל שאסור
לרב הונא אפילו אם רק אזנו של עכו"ם פטור מבכורה, (וטעמא דרבנן משום חשש איחלופי ,ומה שאמרו לרבי לעשות שותפות עם עכו"ם שמא יתחייב לו שבועה
(וכן סובר רבי יוחנן .ג.): יהודה שבשבורה 'הרי מרביעים עליה זכר ויולדת' ,אין וישבע בשם עבודה זרה והתורה אמרה "לא ישמע על
לרב חסדא בעינן דבר שאם ינטל תהיה הבהמה נבילה הטעם משום העוברים ,אלא לדבריו דרבי יהודה קאמרי, פיך") ,והמקבל חמור מהעכו"ם לחלוק בוולדות והגוף נשאר של
כגון שיש לעכו"ם חלק בושט או בגרגרת שלו ,דכיון שחיותו ביד שיש לחוש שישהה אותה בשביל העוברים ,ורבי יהודה העכו"ם ,והנותן לו בקבלה ,פטור מן הבכורה ,דכתיב
העכו"ם נחשב שכולו ביד העכו"ם ,דבלאו הכי לימא ליה שקול סובר ששבורה אינה מקבלת זכר ,והוי כקנאה לשחיטה "הקדשתי לי כל בכור בישראל" – ולא בעכו"ם .ואין גוזרים שמא
אזנך ולך דאף בעל מום ניתן לכהן. ולא יבואו להחליף ולקנות בהמה שלא לשחיטה). יבואו לפטור מבכורה בהמה בבעלות גמורה של הישראל.
ביציאת מצרים ,שהרי לא היה אחד מישראל שלא היו להקיש כולם זה לזה ,וכהנים נקראו לויים (בכ"ד מקומות), ולרבא בעינן דבר שאם ינטל תהיה הבהמה טריפה כגון מן
לו צ' חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים. ולדורות ילפינן מדכתיב "והיו" -בהויתן יהו. הארכובה ולמעלה ,דס"ל לרבא שטריפה אינה חיה ולהכי הוי
(רפידים -לרבי אליעזר כך שמה ,ולרבי יהושע נקראה כך כאילו כולה של העכו"ם( ,ולרב חסדא טריפה חיה).
ד :פטרי החמורים שבמדבר נפדו בשה ,דכתיב "אך
לפי שריפו ידיהם מן התורה לכך בא עליהם עמלק .שיטים- הגמ' אומרת שאף שנפלים קדושים בבכורה למרות
לר"א כך שמה ,ולרבי יהושע לפי שנתעסקו שם בדברי פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה
שאינם ראויים לחיות ,דכתיב "וכל פטר שגר בהמה"
שטות לזנות עם בנות מואב ,לר"א פגשו בבנות מואב תפדה" ,שכמו שפדיון הבן בכסף שנאמר לדורות ,גם
שגר בבהמה (-שגר במעי בהמה ועדיין לא הגיע זמנו לצאת ,ל"א
ערומות דכתיב "ותקראנה לעם לזבחי אלוהיהן" ,ולרבי במדבר פדו בכסף ,אף פטר חמור שנפדה לדורות ע"י
מה שבהמה משגרת ומשכלת ומבואר שאע"פ שאינם בני חיותא
יהושע הכונה שנעשו כולם בעלי קריין). שה ,אף במדבר פדו בשה( ,ולולא קרא אין ללמוד שה קדשי ,וא"כ גם כאן גם אם יש לעכו"ם חלק בדבר שעושה אותו
מכסף ,דאיכא למיפרך מה לכסף שכן פודים בו הקדש נבילה ,עדיין חלק הישראל קדוש) ,שאני הכא שכיון שמעורב
דין 'נדמה' -ולד הדומה למין אחר ומעשר שני). חולין בבכור לא חשיב "כל בכור".
לענין בכורה לתנא דמתני' פרה שילדה מין חמור ,או אפשר לפדות בשה אחד כמה פטרי חמורים (אם חזר י"א דלא פליגי רב חסדא ורבא על רב הונא (אבל רב חסדא ורבא
חמור שילדה מין סוס ,פטורים מן הבכורה ,דכתיב ב' וקנאו מיד כהן אחרי שנתנו לו) ,שהרי שה אחד של לוי פטר פליגי) ,רב הונא מדבר בשותפות בו דבזה אפילו שותפות
פעמים "פטר חמור" לומר שצריך שגם האם וגם הולד כמה פטרי חמורים ,דכתיב "ואת בהמת הלויים תחת באזנו פוטרת ,ורב חסדא ורבא מדברים בשותפות באמו
יהיו חמורים -שיהא הולד דומה לאמו ,וגלי רחמנא בקדושת בהמתם" בהמה אחת תחת בהמות הרבה( ,דאין לומר דבזה בעינן נבילות או טריפות ,ואמר רב פפא שאין הבדל בינו
דמים (-חמור ,שרק דמיו קדושים לפדותו בשה) וה"ה בקדושת שבהמה היינו כדכתיב "ובהמה רבה" ,דא"כ לכתוב לבין אמו ,דהא כתיב בו "כל בכור" ובאמו "כל מקנך
הגוף (-בכור בהמה טהורה). בהמה תחת בהמה או בהמתם תחת בהמתם). תזכר" – אם כל המקנה שלך יהא זכר תקדישנו.
ולרבי יוסי הגלילי לומדים מ"אך בכור שור בכור כשב ג :רחל שביכרה וילדה מין עז או עז שביכרה וילדה מין
בכור עז" שצריך שיהא הוא כמו הבכור שלו( ,ואף
האם קדשו הבכורות במדבר
לרבי יוחנן קדשו הבכורות במדבר ,דכתיב "קדש לי כל רחל ,פטורה מן הבכורה ,ואם יש בו מקצת סימנים חייב,
שלומדים מזה שבשלשתם יש דין הקטרת אימורים
בכור" .ולריש לקיש (להו"א) לא קדשו בכורות במדבר, אך הוי בכור בעל מום שמותר לשוחטו .הגמ' אומרת
וכדלהלן ,כאן לומדים מדכתיב ג"פ "בכור") ,ואף אם
דכתיב "והיה כי יביאך ...והעברת" ,והא דתנן שעד שלא שאף דאיתא לקמן מ .שאם פיו דומה לשל חזיר הוי מום,
הולד נדמה למין טהור פטור ,אמנם אם יש בו מקצת
הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות ,היינו הכא איכא חידוש שאף בנשתנה למין שקדוש בבכורה
סימנים של אמו חייב ,ד"אך" חילק דכל אכין ורקין שבתורה
בכורות שיצאו ממצרים (שלא פקעה קדושתם ,שאע"פ הוי מום ,ואף דאיתא לקמן מ :שאם עינו אחת גדולה
למעט ,וגלי רחמנא בקדושת הגוף וה"ה בקדושת דמים.
שהבכורות שנולדו במדבר (שבלאו הכי לא היו ראוים כשל עגל (או שעינו אחת קטנה כשל אווז) הוי מום ,ועגל
ותנא דמתני' לומד מ"בכור שור ...ואת חלבם תקטיר" הוא מין שקדוש בבכורה ,י"ל דהתם המום הוא מדין
לעבודה שהרי היו בני שנה) לא קדשו ,לא פקעה קדושת
שבכולם יש דין הקטרת אימורים ,דא"א ללמוד משור "שרוע" ,ד"שרוע" האמור בתורה היינו שאבר אחד גדול מחבירו,
אלו שכבר קדשו .והא דתנן שביום שהוקם המשכן
לפי שנסכיו מרובים -חצי ההין ,וכשב ועז רביעית ההין ,וא"א אבל שינוי אחר כגון שבצמרו הוא דומה לעז לא שמעינן שזה מום,
הקריבו נדרים ונדבות חטאות ואשמות בכורות ומעשרות,
ללמוד מכשב לפי שנתרבה באליה שאליתו קריבה עם להכי איצטריך לרבי יוחנן לאשמועינן .אמנם אין להוכיח שזה
האימורים ,וא"א ללמוד מעז לפי שיחיד העובד ע"ז מביאה היינו שהקריבו את הבכורות שיצאו ממצרים ,ולכן מאותו
מדין שרוע ממה שבבהמה רק עינו אחת גדולה ואחת
לחטאתו ,וא"כ ללמוד שור מכשב ועז לפי שכשרים היום ואילך לא הקריבו( ,ולרבי יוחנן הכונה שהקריבו
קטנה פוסל ,ואילו באדם דכתיב "איש איש מזרע אהרן"
לקרבן פסח ,וא"א ללמוד כשב משור ועז לפי שציבור מאותו יום ואילך ,וקמ"ל שלפני כן לא מקריבו מפני שלא
דבעינן שוה לזרעו של אהרן – שיהא דומה לאדם ,פסול אף
שעבדו ע"ז מביאים פר לעולה ושעיר לחטאת ,וא"א הקריבו חובות בבמה) .והא דתנן שבג' מקומות קדשו
אם שתי עיניו קטנות או גדולות ,ובין באדם בין בבהמה
ללמוד עז משור וכשב לפי שיש בהם צד רבוי אצל מזבח הבכורות לישראל ,במצרים (דכתיב "קדש לי כל בכור")
פסול בין במום קבוע בין במום עובר שכל זמן שיש בכהן מום
-נסכים בשור ואליה בכשב. ובמדבר (דכתיב "כי לי כל בכור") ובכניסתם לארץ (דכתיב
לא יעבוד .די"ל שבאמת המום הוא השינוי ,אלא שבבהמה
"והיה כי יביאך ...והעברת") ,היינו שבמצרים ובכניסתם
ו .ורבי יוסי הגלילי לומד מדכתיב ב' פעמים "פטר לארץ קדשו ממש ובמדבר הוזהרו ולא קדשו.
כשר משום שהם גדולות מחמת בריותא יתירא ,או
חמור" שאין פודים פטרי סוסים וגמלים לא בשה ולא קטנות מחמת כחישותא יתירא.
ה .מסקנת הגמ' שגם ריש לקיש מודה שקדשו במדבר,
בכל דבר ,ואין לומר שנתמעטו רק משה ,דא"כ לכתוב ב' רב מרי בר רחל היה מקנה את האוזניים לעכו"ם כדי
פעמים "פטר חמור תפדה בשה". אלא שפסקו משעת חשבון של חומש הפקודים ואילך .ולרבי
יוחנן לא פסקו דכתיב "לי יהיו" בהויתן יהו ,והא דכתיב להפקיעם מבכורה ,כדי שלא יבואו בהם לידי תקלה,
ותנא דמתני' לומד מכלל ופרט "כל מקנך תזכר (כלל) "והיה כי יביאך ...והעברת" היינו שיעשו מצוה זו ומ"מ אסרם בגיזה ובעבודה כבכורים גמורים ונתן אותם
פטר שור ושה (פרט)" שאין פודים פטרי סוסים וגמלים, לכהנים ,ונענש שכלו בהמותיו .והטעם שנענש הוא
ובזכותה יכנסו לארץ.
דכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט .ואף ש"פטר" משום שהפקיעם מקדושתם( ,דאף שמותר להטיל מום
ורב מרדכי אמר שלרבי יוחנן לא הוצרכו הבכורות
הפסיק הענין שלא לדונו בכלל ופרט ,הדר ערביה קרא בו' בבכור קודם שיצא לאויר העולם ,שם הפקיעו רק
של "ופטר" דו' מוסיף על ענין ראשון ,והפסיק משום שזה ליקדש ,ואין בזה הבדל מהביאור הנ"ל ,אלא שחייב אדם
מקדושת מזבח ולא מקדושת כהן דהוי כבכור בעל מום הניתן
לומר בלשון רבו.
קדושת דמים וזה קדושת הגוף. לכהן וחייב כהן לנהוג בו קדושה שלא יגוז ויעבוד בו ,וכשהוא שוחטו
הלויים היו כ"ב אלף ושלש מאות ,ולא פדו אלא כ"ב אינו שוחטו באיטליז ,ואינו נמכר באיטליז ,ואינו נשקל בליטרא,
ולרבי יוסי הגלילי מזה שהתורה חילקה מבואר שאין
אלף ,מפני שהיו ג' מאות בכורות ,ובכור אינו מפקיע כדלקמן ל"א) ,או מטעם שגרם למכשול מפני שראהו אדם
לדרוש כלל ופרט.
קדושת בכור ,דדיו שיפקיע קדושת עצמו. אחר וחשב שהוא מקנה אותם בדיבור ואינו נוטל דמיהם,
פרה שילדה כמין חמור ויש בו מקצת סימנים ,חייב דעכו"ם אינו קונה אלא בכסף.
קונטרוקוס השר שאל את רבן יוחנן בן זכאי שהרי
בבכורה ,כיון ששניהם קדושים בבכורה.
מחצית השקל לכל ישראל שהיו 603550יוצא 201ככר חיוב בכורה בכהנים ולויים
חמור שילדה כמין סוס ,הגמרא מסתפקת אם פטור וי"א מנה שהרי בככר יש 1500סלעים ,וא"כ למה נתן משה
כיון שסוס אינו קדוש בבכורה ,או שחייב כיון ששניהם לאדנים רק מאת ככר שזה פחות מחצי( ,ואע"ג דכתיב "ואת ד .פטור כהנים ולויים מבכורה -כהנים ולויים פטורים
מין טמא. האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים" ,שזה יוצר מחצי ,לא מפדיון הבן ומפדיון פטר חמור ,אבל לא נפטרו לויים
ג' לפי הצד שבמקרה הקודם חייב יש להסתפק בפרה הזכיר השר פסוק זה מפני שרצה לקנטרו בדברים) ,וכי היה גנב מבכור בהמה טהורה .לאביי לומדים ק"ו שאם הפקיעה
שילדה כמין סוס ,אם פטור כיון שנדמה לדבר טמא וגם או קוביוסטוס או שאינו בקי בחשבונות ,ואין לומר בהמת הלויים את בהמת הישראל במדבר ,כ"ש
אינו קדוש בבכורה ,והפרה טהורה וקדושה בבכורה ,או שהשאר הונחו בבי גזא ,דהא כתיב "וכסף פקודי העדה שתפקיע את בהמתם .ולרבא מפדיון הבן פטורים מק"ו,
שחייב משום דסימנים מילתא דאע"ג דאישתני כולי האי, מאת ככר" .וענה לו רבן יוחנן בן זכאי שמנה של קודש דאם הפקיעה קדושת הלויים את קדושת הבכורות של
מקצת סימנים מחייבים בבכורה. היה כפול (והיה בככר ק"כ מנים ,ונמצא שמאה ככר של קודש הם ישראל ,כ"ש שיפקיעו את של עצמם ,ופדיון פטר חמור
מאתים ככר של חול ,והככר הנוסף וי"א מנה היו "האלף ושמע מאות
ו :לענין אכילה -לתנא דמתני' היוצא מן הטמא טמא ילפינן מהקש ,דכתיב "אך פדה תפדה את בכור האדם
וחמשה ושבעים" שמהם "עשה ווים לעמודים") ,דכתיב
אע"פ שנדמה כטהור ,והיוצא מן הטהור טהור אע"פ ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה".
ביחזקאל שהמנה הוא ס' שקלים ,וס' שקלים הם ר"מ
שנדמה כטמא ,דכתיב "אך את זה לא תאכלו ממעלי דינרים ולא מאה ,ומבואר שמנה של קודש היה כפול ,וכן ואין לומר שרק בן לוי שהיה לו שה במדבר ,והיה יותר מבן
הגרה וממפריסי הפרסה" -יש לך מעלה גרה ומפריס מבואר שמוסיפין על המידות ,עד שתות ,מלבר. חודש ,ורק לוי ולא לויה יהיו פטורים (והרי לויה שילדה
פרסה שאסור לאוכלו ,וזהו טהור שנולד מן הטמא ,והא בנה פטור מפדיון הבן) ,וכן אין לומר שאהרן עצמו יהיה
דכתיב "גמל ...טמא הוא" היינו שהוא טמא ואין טמא ה :רק בחמור יש מצות פדיון ולא בסוסים וגמלים ,שכך חייב כיון שלא היה באותו מנין לא הוא ולא בהמותיו( ,ולפיכך
הנולד מן הטהור טמא אלא טהור .ולר"ש כתיב ב"פ גמל היא גזירת הכתוב ,ועוד שהחמורים סייעו לישראל נקוד על "אהרן" שבחומש הפקודים) ,דהא כתיב "הלויים"
הנקיבה ביצים ,שהרי אווז הישוב ואווז הבר הם כלאים זה והעכירות זה מהבל הגוף (-חמימות וסרחון הבשר) וממילא אחד בתורת כהנים ואחד במשנה תורה ,לומר שגם גמל שנולד
בזה ,מפני שאין הזכרים דומים אלא זה ביציו מבחוץ וזה הם מותרים .וענה רב פפא שזה אסור ,ד'היוצא מן מהפרה טמא( ,ואף שגם שפן וארנבת וחזיר נכתבו ב"פ
ביציו מבפנים ,ואפ"ה שניהם מטילים ביצים. הטמא' היינו שמין טמא שיוצא הוא טמא ,ועל של מפני השסועה -בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות ,שזה לא
מי שתשמישו ביום יולד ביום ,כמו תרנגול (ונ"מ סוסים וגמלים לא שאלו ,דכיון שאינם עכורים מה נאמר בתורת כהנים( ,והעופות נכפלו מפני הראה) ,מ"מ
שהבודק בערב יו"ט ולא מצא ביצה בקן ולמחר השכים שנכנס יצא ,וללישנא בתרא על של סוסים וגמלים לא היכא דאיכא למידרש דרשינן .ורבנן לומדים מ"גמל"
קודם היום ומצא ,מותרת באכילה ,דאמרינן שיצאה רובה שאלו משום שלא שותים אותם ,ואסרם רב פפא כיון לאסור חלב גמל ,ור"ש לומד חלבו מ"את" דמשמע דבר
בערב יום טוב וחזרה ובתר יציאת רובה אזלינן) ,ומי שתשמישו דמטמא קאתו. הטפל לגמל והיינו החלב ,ורבנן לא דורשים מאת ,שהרי ר"ש
העמסוני דרש כל אתין שבתורה וכשהגיע ל"את ד'
בלילה (-עטלף) יולד בלילה ,ומי שתשמישו בין ביום בין דבש -דבש דבורים מותר ,מפני שמכניסות אותו מפרחי ז:
בלילה (-אדם וכל דדמי ליה) יולד בין ביום בין בלילה. אלוקיך תירא" פירש ,ואמר שיקבל שכר גם על הפרישה,
האילן לגופם ואין ממצות אותו מגופם ,וי"א שגם בזה ראוי עד שבא ר"ע ולימד "את" לרבות תלמידי חכמים.
מי שתשמישו ועיבורו שוה (-כגון כשב ועז ששניהם משמשים לאסור כיון שזה היה בתוך הטמא ,אלא שהתורה התירה בדבש
פנים כנגד עורף ,וימי עיבורם שוה שהוא חמשה חודשים) יולדים אם בהדיא ,וגזירת הכתוב היא ,וכדאמר רבי אליעזר בן יעקב והא דאיצטריך לאסור חלב בהמה טמאה ,ולא ילפינן
בא אחד על חבירו ומגדלים (-מניקים) זה מזה .הכל משמשים שלומדים מ"אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף" -שרץ מ"אלו הטמאים לכם בכל השרץ" כמו שלומדים משם
פנים כנגד עורף חוץ מדג ונחש ואדם שמשמשים פנים העוף (-הולד) אי אתה אוכל ,אבל אתה אוכל מה שעוף לאסור ציר (-שומן הדג) ורוטב וקיפה (פרורי בשר שבשולי
כנגד פנים ,הואיל ודיברה עמהם שכינה (כדמצינו ביונה שד' טמא משריץ ואינו ולד דוגמתו ,והיינו דבש דבורים ,אמנם קדירה) שלהם( ,מה' יתירא דריש) .הטעם הוא שכיון שגם
דיבר לדג) ,וגמל משמש אחור כנגד אחור. דבש הגיזין והצירעין (-מין ארבה) אסור ,מפני שעדיף לרבות מה שחלב בהמה טהורה מותר זה חידוש ,שהרי הדם
להתיר דבש דבורים מפני שאין לו שם לווי .וי"א שדבש נדות שהאוכלו בכרת נעכר ונעשה חלב ,וא"כ הוה אמינא
משך עיבור בעלי חיים ,וכנגדם בגדילת פירות- שכמו שהותר של טהורה הותר גם של טמאה ,קמ"ל.
תרנגולת ואילן לוז (שגדלים בו אגוזים קטנים) כ"א יום משעה
הגיזין והצירעין מותר באכילה( ,ואינו מקבל טומאה ללא
מחשבה לאוכלו דסתמו אינו לאכילה עד שיחשב עליו ,משא"כ ולמ"ד שהאברים מתפרקים מחמת הלידה ואין נפשה (–
שפורח עד גמר פריו ,כלב נגמרת בו צורת הולד ותאינה נ' יום, דמה) חוזרת עד י"ב חודש ולכן מניקה לא רואה דם נדות ,ולא
חתול ותות נ"ב יום ,חזיר ותפוח ס' יום ,שועל וכל מיני דבש דבורים בכוורתו שא"צ מחשבה).
משום שהדם נעשה חלב ,וא"כ היתר חלב אינו חידוש ,הו"א שכיון
שרצים ותבואה (קרי ליה אילן כמ"ד עץ שאכל אדם הראשון חלי דיחמורתא (-כעין ביצי זכר שהיחמורות מוציאות מרחמן) שלא הותר דבר שיוצא מן החי ,א"כ עד כמה שהותר
חיטה היתה) ו' חודשים ,בהמה דקה טהורה וגפן ה' רבנן רצו לאוסרם משום אבר מן החי ,שנעקרו מן הזכר ברחם, הותר גם בטמאה ,קמ"ל.
חודשים ,בהמה גסה טמאה ודקל שגדלים בו תמרים י"ב ואמר רב ספרא שהם מותרים ,מפני שהם זרע של האיל
והמקור שחלב בהמה טהורה מותר הוא מ"ואת עשרת
חודש ,ובהמה טהורה וזית ט' חודשים ,זאב ארי דב נמר שרוצה להזקק לאילה וכיון שרחמה צר אינה מזדקקת
חריצי החלב" שאמר ישי לדוד שיוליכם במלחמה לשר האלף.
ברדלס פיל קוף וקיפוף (-כעין קוף ויש לה זנב) ובנות שוח לו והולך ליחמורתא ונתרי -שופך הרבה זרע והוא נקרש.
דאין לומר שזה הותר רק לסחורה ,דאיירי במלחמה ואין
ג' שנים ,אפעה ע' שנה וחרוב פירותיו ע' שנה ועיבורו ג' עור שנמצא כנגד פניו של החמור (-כעין שליא שהחמור דרך לעשות סחורה במלחמה .ואב"א מדכתיב "ארץ זבת
שנים ,נחש ז' שנים (דכתיב "ארור אתה מכל הבהמה נולד בו) ,רב הונא אמר שהוא מותר ,כיון שזה פירשא חלב ודבש" ואין לכתוב לשבח דבר אסור .ואב"א
ומכל חית השדה" – ארור אתה מכל הבהמה כמו שהבהמה בעלמא .רב חסדא רצה להביא ראיה לרב הונא מהא מדכתיב "לכו שברו ואכולו ולכו שברו בלא כסף ובלא
ארורה מחיה ,כשם שהבהמה נתקללה מהחיה פי שבע דתניא שעור הבא כנגד פניו של אדם בין חי בין מת טהור מחיר יין וחלב".
והיינו חמור (-נ"ב יום ,שזה שביעית שנה) מחתול (-שנה) ,כך מלטמא במגע ובמשא ,ולכאורה הכונה בין אם הוא חי ואמו אבל אין ללמוד ממה שהתורה אסרה דווקא בשר וחלב,
נתקלל פי שבע מבהמה .ואין הכונה שכשם שחיה חיה בין אם הוא מת ואמו מתה ,ואם אינו מטמא כשהאם די"ל שבשר בחלב אסור גם בהנאה ,וחלב אסור רק
נתקללה פי שלש מבהמה והיינו ארי מחמור ,כך הנחש והולד מתים בהכרח שזה פירשא בעלמא ,ורב הונא דוחה באכילה .ולר"ש שמתיר בשר בחלב בהנאה י"ל שהנ"מ
נתקלל פי שלש וא"כ עיבורו תשע שנים ,דכתיב "מכל שהכונה בין הוא חי ואמו מתה (רש"י גורס חיה) בין הוא מת היא שהמבשל לוקה .וכן ממה שהתורה אסרה חלב
הבהמה ומכל החיה" ולא איפכא ,והיינו שהוא ארור ואמו חיה דמגוף האם הוא והרי היא חיה ,אבל לגבי אכילה גם אי פסולי המוקדשין אין ראיה ,די"ל שהתורה באה לאסור
מבהמה שנתקללה מחיה .ואין הכונה לעז שנתקלל פי שדית בתר אם אסור .אמנם בברייתא איתא להדיא שהכונה בהנאה .ואין ללמוד מדכתיב "ודי חלב עיזים ללחמך
שלש מעז שנתקלל פי שלש מחתול ,וא"כ עיבורו ט"ו בין אם הוא חי ואמו חיה בין אם הוא מת ואמו מתה. ללחם ביתך וחיים לנערותיך" ,די"ל דהיינו לסחורה.
חודשים ,דהא כתיב "מכל הבהמה" ,ואב"א כיון שזה
דג הבלוע בדג -דג טמא שבלע טהור מותר באכילה, רחל שביכרה וילדה מין עז או עז שביכרה וילדה מין
קללה לוקחים את האפשרות המקוללת יותר .ומה
ודג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה מפני שהוא לא רחל ,לרבנן פטורה מן הבכורה ,ואם יש בו מקצת סימנים
שבאתונא ילדו אחרי ג' שנים ,העיבור התחיל ד' שנים
גדל מהבולע אלא כשהוא חי בלעו ,אבל דג שגדל בו מותר מפני חייב ,אך הוי בכור בעל מום שמותר לשוחטו .ולר"ש אינו
קודם ,ונחש משמש בזמן עיבורו כאדם) ,ואין לאותו
שהיוצא מהטהור טהור .הגמ' מדייקת שההיתר בטמא קדוש עד שיהיה ראשו ורובו דומה לאמו .ולענין אכילה
רשע חבר באילן ,וי"א שכנגדו באילן מוכססים (-מין
מבנות שוח ,ולא בנות שוח ממש).
שבלע טהור הוא רק כשראינו אותו בולע ,ואמר רב ששת מסקנת הגמ' (סוף ז ).שלר"ש ג"כ אינו מותר עד שיהיה
שרק במצאו בבית הרעי מותר שאם הוא עוברו היה מוצאו דומה בראשו ורובו לאמו.
ח :רבי יהושע וזקני אתונא- בבית הרחם ,דאל"כ שמא זה לא הדג שבלע שהוא התעכל
ז .שיטת רבי יהושע שטמא הנולד מאב ואם טהורים
רבי יהושע אמר לקיסר שחכמי ישראל חכמים יותר ונעשה רעי ,אלא השריצו בגופו ועוברו הוא ואסור .ולרב פפא
מותר באכילה אף אם יש לו סימן אחד והיינו שדומה לאמו
מזקני אתונא ,ואמר לו הקיסר שילך וינצחם ויביאם מותר במצאו בבית הבליעה .ולרב נחמן מותר במצאו
שלם שנגמרה כל צורתו והוא גדול ,ואם זה עוברו הוא לא היה
במקצת ,דכתיב "אך את זה לא תאכלו" ,אבל אם אביו
אליו ,וביקש שיעשו לו ספינה שבה ס' חדרים ובכל חדר טמא אסור באכילה ,דכתיב "שה כשבים ושה עיזים" עד
משתהה כ"כ בבית הרחם .ורב אשי סובר דמתני' לא מיירי שראינו
ס' כסאות ,וכשהגיע לשם ביקש מהקצב למכור לו את שיהא אביו כבש ואמו כבשה .ולרבי אליעזר לומדים
ראשו והקצב הסכים ,ואמר לו רבי יהושע שכוונתו שבלע ,אלא שנמצא בתוכו ,והאי דקתני 'בלע' היינו משום שרוב
הדגים משריצים במינם ,וממילא כיון שאינו מינו מותר מ"זה" שאם אמו טהורה מותר באכילה אף שאביו טמא,
לראשו ממש ,ויעזבהו רק אם יראה לו את הפתח של (והיינו שנולד מקלוט –שפרסותיו קלוטות בן פרה ,דבלאו
הזקנים ,וכדי שלא יהרגוהו ילך עם חבילת קנים ,וליד דהוי כמו שבלע בפנינו.
הכי אין טהורה מתעברת מטמא ולא טמאה מטהור ולא
הפתח יעמיד את החבילה על הארץ כדי לנוח. גסה מדקה ולא דקה מגסה ולא בהמה מחיה ולא חיה
טבעי בעלי החיים
כשהגיע לשם ראה שהעמידו שומרים מבפנים ומבחוץ, מבהמה ,ורק לר"א ולחולק עליו שנחלקו (חולין ע"ט ):בענין
והשומרים לא היו הורגים אדם אא"כ נכנס כולו לפנים או יצא כולו דג טמא משריץ עוברו בגופו כשאר בהמה וחיה ,ודג טהור
כוי הבא מן התיש ומן הצביה חיה מתעברת מבהמה).
לחוץ ,שאם יראו עקבות אדם שנכנס יהרגו את השומרים מטיל ביצים ויושב עליהם ומחממם עד שיוצאים מן הקליפה
כעופות. הגמ' מבארת שאף שרבי יהושע סובר שזה וזה גורם (-
שבחוץ של שנתנו להכנס ,ואם יראו עקבות אדם שיצא דבר שהיתר ואיסור גרמו לו שיבוא) מותר ,ולר"א אסור ,דר"א
יהרגו את השומרים שבפנים על שנתנו לו לצאת ,והיתה המוליד עובר ממש מניק ,והמטיל ביצים מלקט פרורים
אוסר להקריב ולד טריפה שאביו תמים ורבי יהושע מתיר,
איסקופת החדר עבה ושפכו שם סובין או עפר כדי שיכירו אם עבר ומאכיל ,חוץ מעטלף (-דומה לעכבר ויש לו כנפים) שמטיל
וכאן מבואר הפוך ,שאני הכא לר"א דכתיב ב"פ "שה"
שם אדם ,ונכנס עם סנדלים הפוכות ונראית פסיעה אחת ביצים ומניק.
להתיר שה שאביו טמא ,ולרבי יהושע שאני הכא דכתיב
נכנסת ואחת יוצאת ודחפוהו השומרים ויצא ,והרגו הזקנים את
השומרים שבחוץ ושבפנים מפני שחשבו שאדם אחד נכנס
הדולפינים (בני ימא -דגים יש בים שחצים צורת אדם וחצים ח. כשבים ועיזים לומר שאביו ואמו יהיו כבשים ועיזים.
צורת דג) פרים ורבים כבני אדם .רש"י גורס 'מבני אדם' ,שאם
ואדם אחר יצא ,ונכנס. דין היוצא מן הטמא טמא
בא עליהם אדם מתעברות ממנו.
כשנכנס מצא צעירים למעלה וזקנים למטה כדי שמי שיתן
שלום לעליונים יהרגוהו התחתונים כיון שהם הזקנים והיה לו לתת להם כל שזכרותו (-הגיד) מבחוץ מוליד ,וכל שזכרותו מבפנים מי רגלים -שאלו את רב פפא מה הדין במי רגלים של
שלום תחילה ,ואם יתן שלום לעליונים יהגרוהו הבחורים מפני שיאמרו מטיל ביצים ,אבל אין לומר שכל מי שביציו (-ביצי הזכר) חמור ,האם הם אסורים כיון שהם עכורים כמו חלב ,וזה
שהם חשובים יותר שהרי הם למעלה מהזקנים ,ואמר שלום לכם מבחוץ (כגון חיה ובהמה) מוליד ומי שביציו מבפנים מטילה מראה שהם מתמצים מגופו ,או שזה מים כמו שנכנסו
בכרכים שיש בה רוב עם והם עשירים ורגילים לאכול הרבה עופות ושומן, דיני פדיון פטר חמור והתירו בהנאה כדי שלא יהרגוהו ,ואמר להם שהוא חכימא דיהודאי ובא
מקבלים טומאה בלי מחשבה והכשר ,נבלת בהמה ועוף משום ללמוד מהם חכמה ,ואמר להם שאם הם ינצחוהו יעשו לו מה
דמטמאין טומאה חמורה ,וחלב שחוטה בשווקים משום שכבר הוכשר פטר חמור פודים אותו בשה דכתיב "ופטר חמור תפדה
שירצו ,ואם הוא ינצחם יבואו לאכול עמו בספינה.
בשחיטה ,דכיון דלא בעי מחשבה אהני ליה הכשר שחיטה( ,ולר"ש בשה" ,והיינו מן הכבשים ומן העיזים ,זכר או נקיבה ,גדול
או קטן ,תמים או בעל מום. חכמי אתונא שאלוהו האם מי שלא הסכימו לתת לו אשה
ה"ה גמל וארנבת ושפן וחזיר כיון שיש בהם מקצת סימני
ילך למקום שיש מיוחסת ממנה ,וענה להם שיתכן
טהרה). אפשר לפדות בשה אחד פעמים רבות אם חזר הכהן ונתנו
לישראל ויש לישראל עוד פטרי חמורים.
שהמיוחסת יותר היא בת מזלו .עוד שאלוהו למה מלוה
אבל נבלת בהמה טמאה בכל מקום ,ונבלת עוף טהור שהיה צריך לטרוף את המעות מהלקוחות בקושי חוזר ומלוה,
(לטומאת מגע בטומאת אוכלין ,אבל לטמא בגדים בבית הבליעה ט :אם נולדו זכר ונקיבה יחד מחמור אחד ,יפריש טלה וענה להם שהוא מחפש אדם שיעזור לו להרויח.
מטמאה מדין נבילה בלא מחשבה) והחלב (-שומן של נבילה טהורה)
אחד כדי להפקיע את האיסור הנאה ,ואחרי ההפרשה יקחנו וכשביקשו שיאמר דבר שקר אמר לה שפרדה ילדה (וזה
בכפרים (-שהם עניים ואינם רגילים לאכול עופות ושומן) צריכים
לעצמו. השקר) והיה כתוב על צוואר הולד שאביו חייב מאה אלף
מחשבה להאכילם לעכו"ם ,ואם לאו אין מטמאים טומאת אוכלין,
(ונבלת בהמה טמאה מטמאה אדם וכלים וכ"ש אוכלין ,ונ"מ בפחות הגמ' מבארת שהדין הנ"ל הוא כרבי יהודה שאוסר פטר זוז .ושאלוהו במה מולחים מלח ,ענה להם שלא צריך.
מכזית שאין בו טומאת נבילה לצרפו לפחות מכביצה אוכלין לטמא חמור בהנאה ,דאין דבר שאם פודה שלא בשוויו הוא צריך וביקשו ממנו לבנות בית באויר ,ואמר שם ונתלה באויר
טומאת אוכלין .וכתב רש"י דלא גרסינן והחלב ,דחלב נבילה אינו מטמא פדיה דווקא בשה והוא מותר בהנאה קודם פדיונו( ,ומה ואמר שיעלו לו לבנים וטיט .ושאלוהו היכן מרכז העולם,
טומאה חמורה וצריך הכשר ,ובשחוטה הכשר שחיטה לא מהני לחלב וענה להם שזה כאן והם יכולים למדוד בחבלים .וביקשוהו
שאפשר לפדותו בשוה כסף ,היינו דווקא בשוויו דלא חמיר
דאינו אוכל עד שיחשוב עליו) ,ואין צריכים הכשר כיון שסופם לטמא
מהקדש .ובכור אדם מותר בהנאה למעשה ידיו אף שצריך פדיה להכניס לעיר את הבאר ,וענה להם שיכינו לו לשם כך
טומאה חמורה לטמא אדם ובגדים ,ולא אמרינן שאיסורו חישובו.
דלא אשכחן דאסור ,דא"צ לפדותו בשה .ומה שבמעשר אף חבלים מסובין .וביקשו ממנו לתפור אבן ריחיים שנשברה,
י :רבא רוצה לומר שלכו"ע לא אמרינן 'איסורו חישובו', שהקפידה תורה שיפדהו בכסף צורה ולא באסימון ללא צורה ואמר להם שיוציאו ממנה חוטים ויתפור אותה בהם.
ופטר חמור לאחר עריפה לכו"ע אינו מטמא טומאת אוכלין דכתיב "וצרת הכסף בידך" ,אמר רבי יהודה שאם קידש על ידו ושאלוהו איך קוצרים ערוגת סכינים ,ואמר להם בקרן
כיון דלא חשיב עליה ,ואם שחטו לשם שחיטה גמורה אפילו לר"ש הויא במזיד שנתכוין לחללו חלו הקידושין ,הרי גם המקדש בפטר החמור ,שהרי אין לו קרן כמו שאין ערוגת סכינים .והביאו לו
מחשבה ומטמא ,ורבנן ור"ש נחלקו בשחטו להתלמד בו חמור חלו הקידושין אף אם הוא אסור ,דהאשה יודעת מכך ב' ביצים שיאמר מה של תרנגולת לבנה ומה של שחורה,
הלכות שחיטה ,האם שחיטה זו נחשבת כשחיטה גמורה מעלייתא, וכוונתה להתקדש בהפרש המחירים בין חמור לשה, והביא להם ב' גבינות שיאמרו איזה של עז לבנה ואיזה של
וכדאיתא בחולין (קי"ז ):בשוחט בהמה לעכו"ם ,וכדמצינו שנימוס וכדמצינו שהמקדש במעשר שני חלו הקידושין ,דכוונתה שחורה .ושאלוהו מהיכן יוצאת רוחו של אפרוח שמת
אחיו של יהושע הגרסי סובר שהשוחט עורב כדי להתלמד, להעלותו לירושלים). בביצתו ,וענה להם שהיא יוצאת מהיכן שנכנסה .וביקשו
דמו מכשיר אם נפל על הזרעים ,וכ"ש דהיכא ששחטו שחיטה גמורה שיראה כלי שאינו שוה את נזקו ,והביא מחצלת שצריך
שבזה דמו מכשיר אפילו את עצמו ,ולרבי אלעזר דם שחיטה לרבי שמעון פטר חמור מותר בהנאה (בין הנאת גופו אם
להרחיב את הפתח כדי להכניסה.
לעולם מכשיר( ,אבל אם נחרו ודאי אין דמו מכשיר אלא זרעים ולא השכירה לאחרים ,בין בהנאת דמיו כגון גיזה ועבודה ,י ,):דאין דבר
שפדיונו מותר כגון הכא שהכהן אוכל את השה בלא שום הקרבה
לאחר שסיים לענות להם באו לספינה וכל אחד חשב
אותו עצמו בלא מחשבה).
והוא אסור קודם פדיון ,דהא פסולי המוקדשין שאסורים בהנאה קודם
שכולם ישבו בס' הכסאות שיש בחדרו ,ולקח עמו עפר
הגמ' אומרת שאין הכרח שנחלקו אם אומרים שאיסורו מאתונא ,ובדרך מילא קיתון מבי בליעי (-מים שבאוקיינוס
חישובו ומכשיר יחד עם השחיטה ,ות"ק סובר שדמו מכשיר רק פדיון דמי הפדיון נתפסים בקדושתם ואסורים ,ושביעית אף פדיונה
שבולעים כל מימות שבעולם שנופלים בהם ומביאים אותם עד התהום
דברים אחרים ,אבל הוא עצמו צריך מחשבה ,ולרבי אליעזר אסור ,דאמר מר שאם חזר וחילל האחרון קדוש ,וגם הפרי
ופולטות אותם ,והיינו דכתיב "והים איננו מלא") ,וכשהגיעו לפני
גם הוא עצמו א"צ מחשבה דהך שחיטה משוויא ליה אוכל ,ורבנן
עצמו נשאר בקדושתו.
הקיסר לא האמין שזה הם כיון שהיו מעונים ושפלים לפי שלא
כר' אלעזר ור"ש כנימוס .די"ל שטעמא דרבי אליעזר משום ללישנא בתרא נחלקו כדאיתא בברייתא שמ"לא תעבוד היו בארצם ,עד ששם עליהם מעפר העיר והעיזו פניהם במלך
שעורב יש בו סימני טהרה ולכן הוי אוכל ,ולפי זה אף בשחטו בבכור שורך" שבכור אדם מותר בעבודה ,ומ"לא תגוז בכור מפני שהריחו ריח ארצם וסברו שהם קרובים לארצם ,ואמר להם
להתעסק הוי אוכל ,משא"כ בפטר חמור שאין בו סימני טהרה רבנן צאנך" ,לרבי יהודה לומדים שבכור של שותפות עם עכו"ם למלא מים בכד ,והכל נבלע עד שנשמטו כתפיהם ובלו
לא מטמאים בלי מחשבה ,ולר"ש אף שחשב עליו אינו מקבל טומאה כי מותר בגיזה דאין קדושה לחצאין ,אע"פ ששותפות עכו"ם והלכו לאבדון.
הוא אסור בהנאה לאחר עריפה. חייבת בבכורה דלרבי יהודה חייב לתת חצי דמיו לכהן ,ולר"ש
אם הבעלים לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו שותפות עכו"ם פטורה מן הבכורה ,ו"צאנך" מלמד שפטר דין בכור כשנולדו שניים
וקוברו ,ולא ימיתנו בקנה או במגל או בקרדום או במגירה חמור אינו אסור בהנאה .והגמ' מקשה א"כ למה לר"ש
ט .אם נולדו מחמור אחד ב' זכרים בלידה הראשונה,
(-סכין שיש בה הרבה פגימות) ,או שיכניסנו לחדר וינעול אחריו כתוב "שורך" ולא שור.
לתנא דמתני' יתן טלה אחד לכהן דממה נפשך אחד מהם פטר
בשביל שימות. לרבה ולרבה בר אבוה ולריש לקיש ר"ש מודה שפטר את הרחם ,דאי אפשר לצמצם שיצאו שניהם יחד ,ואף אי נימא
המקדש בפטר חמור לפני עריפה ,לר"ש מקודשת שהרי חמור לאחר עריפה אם לא פדאו וערפו כדינו אסור בהנאה שרק כל הרחם מקדש אבל מקצתו לא דכתיב "פטר כל רחם",
הוא מותר בהנאה ,ולרבי יהודה מקודשת בהפרש בין שווי להאכילו לכלבים ,דילפינן עריפה עריפה מעגלה ערופה .ולרבי מ"מ לא הוי חציצה ,דמין במינו אינו חוצץ.
החמור לשווי השה ,אא"כ אינו שוה אלא שקל ,וס"ל כרבי יוחנן (וי"א רבי אלעזר) ר"ש מתיר בהנאה גם לאחר עריפה. לרבי ירמיה רבי יוסי הגלילי דס"ל שאפשר לצמצם ,סובר
יוסי ברבי יהודה (דלהלן) שאין פדיה פחותה משקל. טומאת אוכלין באיסורי הנאה- שיתן שני טלאים לכהן ,ולאביי שאני התם דכתיב "הזכרים
והמקדש לאחר עריפה לרבי יהודה אינה מקודשת ,ולר"ש לד' " דמשמע שנים ,אבל בפטר חמור דלא כתיב ביה "הזכרים" אף אם
איסורי הנאה (-ערלה ,כלאי הכרם ,שור הנסקל ששחטו לאחר
תלוי הדין אם לאחר עריפה מותר בהנאה. יצאו כאחד לא קדשי( ,ואין ללמוד מזה ,דכתיב "הזכרים"),
שנגמר דינו ,עגלה ערופה ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן שכבר
והגמ' דוחה את דברי אביי מהמבואר בברייתא לרבי יוסי
המשך דיני פדיון פטר חמור נאסרה ,צפורי מצורע ,פטר חמור ששחטו ועדיין הוא מפרכס שאין
הגלילי אפילו בבהמה טמאה אם יצאו שני ראשים יחד שניהם
בו טומאת נבילה (אבל אם נגע בו שרץ מטמא טומאת אוכלין ,דמהני
אפשר לפדות פטר חמור מיד ובכל שהוא ,דכתיב ב' שחיטת ישראל למיהוי מחשבה ,כיון ששחיטה כז ראויה בבהמה טהורה, לכהן.
פעמים "תפדה" ,וקמ"ל שלא לומדים מבכור אדם שנפדה אי נמי אפילו ערפו ממש שהוא נבילה ,ויש פחות מכזית שאין בו טומאת ואם החמור הולידה זכר ונקיבה ואין ידוע מי הראשון ,ואם
רק לאחר שלושים ובחמש סלעים .ולרבי יוסי ברבי יהודה נבילות ,והוא מצטרף להשלים פחות מכביצה אוכלין לכביצה ,ובשר הראשון נקיבה אין כאן בכור ,מפריש טלה אחד כדי להפקיע ספק
אין פדיה פחותה משקל דכתיב "וכל ערכך יהיה בשקל בחלב) לרבנן מטמאים טומאת אוכלין אם נגעה בהם טומאה, קדושת פטר חמור ,והוא שלו ויכול לאוכלו ,דהמוציא מחבירו עליו
הקודש"( ,ולרבנן זה נאמר במי שאין ידו משגת לערכין). שאף שהם אסורים בלאו הכי מהניא שאם נגעו באוכלים אחרים הם הראיה להביא עדים שהזכר יצא תחילה ,ואיסורא ליכא דאפילו פטר
והלכה כחכמים ,ואפי' בשה ששוה דנקא (-מעה ,שהיא שישית מטמאים אותם ,ולר"ש רק בשר בחלב מטמא כיון שהיתה לו חמור ודאי שפדאו בשה אין קדושה לא בו ולא בפדיונו ,אלא שאם לא
דינר) אפשר לפדות ,והיינו בעושה מעצמו שלא כופים אותו שעת הכושר ,אבל שור הנסקל ועגלה ערופה לא היתה להם שעת נותן את השה לכהן זה גזל ,והכא ליכא גזל כיון שזה ספק.
לתת יותר ,אבל אם בא לימלך מה יתן לכהן ,אומרים לו :עין יפה הכושר ,דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ,ועוד שהרי לר"ש בשר ואם ב' חמורים ילדו ,אם ילדו ב' זכרים יתן שני טלאים
בסלע ,עין רעה בשקל ,עין בינונית ברגיא שזה ג' זוזים. בחלב מותר בהנאה (גז"ש קדוש קודש מטריפה) ,אבל לכהן( ,וקמ"ל שבפטר חמור אינו פודה וחוזר ופודה כל זמן שלא נתן
שאר איסורי הנאה אין מטמאים ,דכתיב "מכל האוכל אשר את הטלה לכהן ,ובבהמה טהורה (לקמן פרק ב') אתא לאשמועינן דלא
י"א .מי שאין לו שה יכול לפדות פטר חמור בשוויו .י"א יאכל" – רק אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים לנכרים, תלינן להעמיד הממון בחזקת בעלים ולומר שהאחת טינפה ונימוח הוולד
שזה כר"ש ,אבל לרבי יהודה הקפידה תורה לפדותו בשה. ואחת ילדה שני זכרים .ובשתי נשים (לקמן מ"ח ):דקתני כה"ג גבי נשים
והיינו דבר שאינו אסור בהנאה ,קרוי אוכל ,ודין פטר חמור לר"ש ליכא למימר הכי ,שכל אחת יודעת בעצמה מה שילדה ,תני אגב בהמה.
ולרבינא גם לרבי יהודה אפשר לפדותו בשוויו ,דלא יהא תלוי אם הוא מותר בהנאה אחר עריפתו ,ואם לא חישב אי נמי תנא בכל האופנים אף היכא שאין חידוש) .ואם ילדו זכר
פטר חמור יותר חמור מהקדש ,ולא אמרה תורה לפדותו עליו לאכילה אינו מקבל טומאה אפי' אם הוא מותר ונקיבה נותן טלה אחד לכהן בשביל הזכר .ואם ילדו ב' זכרים
בשה אלא כדי להקל עליו .ורב נחמיה בריה דרב יוסף פדה בהנאה. ונקיבה ,נותן טלה אחד לכהן דודאי יש כאן בכור זכר אחד ,ואידך
בעשבים שלוקות בשוויו.
וטעמא דרבנן אינו משום ש'איסורו חישובו' -איסור שאסר י. הוי ספק ומפריש טלה והוא לעצמו .ואם ילדו ב' נקבות וזכר או ב'
הפודה פטר חמור של חבירו חל הפדיון .לר"ש שהוא רחמנא לישראל משויא ליה אוכל ,דכיון דאסר ליה מכלל שהוא ראוי זכרים וב' נקבות א"צ לתת לכהן כלום דאין כאן ודאי בכור זכר.
מותר בהנאה פשיטא שהממון לבעלים ,וגם לרבי יהודה לאכילה לעכו"ם ,דהא תנן שנבלת בהמה טהורה בכל מקום ואם אחת כבר ביכרה וילדו ב' זכרים נותן אחד לכהן .ואם
שהוא אסור בהנאה הממון לבעלים ,ולא דמי להקדש ,כיון שסתמה לאכילת עכו"ם דאינה מאוסה ,ועוד דלגבי ישראל אין בה אלא ילדו זכר ונקיבה מפריש טלה אחד לעצמו דשמא אותה שביכרה
שיש לבעל החמור אין ההפרש בין שוויו לשווי השה, דיחוי אחד ,ונבלת עוף טהור והחלב של שחוטה בשווקים ילדה את הזכר.
שזו מצוה רק בחמורים לפי שסייעו להוציא את הביזה ששחיטת אמו מטהרתו ,למר זוטרא אין פודים בו ,דיליף וכדמצינו שהגונב פטר חמור של חבירו משלם תשלומי
ממצרים .אי נמי לפי שהלכות פטר חמור מעטות מהלכות מפסח ובן פקועה אינו קרב למזבח דכתיב "כי יולד" פרט ליוצא דופן, כפל לבעלים ,ואף לרבי יהודה שאין לו הנאה עכשיו ,יש לו
בכור בהמה טהורה. ולרב אשי פודים בו. לאחר זמן כשיפדהו ,הלכך מהשתא הוי כאילו הוא שלו ,ואי מדמי
נדמה -לר"א שאפשר לפדות בכלאים ,אפשר לפדות גם ליה להקדש הרי הקדש נתמעט מתשלומי כפל ,דכתיב
כהנים ולויים חייבים בבכור בהמה טהורה ,שלא נפטרו
בנדמה .ולת"ק שאין פודים בכלאים יש להסתפק אם "וגונב מבית האיש" ולא מבית הקדש.
אלא מפדיון הבן ומפטר חמור.
פודים בנדמה .ומהא דתני רבה בר שמואל שרחל שילדה מעשר בהמה בפטר חמור או בספק -פטר חמור שביד
בעלות עכו"ם פוטרת מן הבכורה ,דכתיב "בישראל" ,ועל כמין עז ואביו שה ,הרי הוא ככלאים מדרבנן ,אין ראיה כהן אינו נכנס לדיר להתעשר לא ביד כהן ולא ביד ישראל אפילו
כן הקונה עובר של חמור העכו"ם ,או המוכר לו את העובר שא"א לפדות בנדמה ,די"ל דאיירי במעשר וביש בו מקצת אם חזר וקנאו ממנו או שנתנו לו הכהן במתנה ,שהרי לקוח או שניתן
של הפרה שלו אע"פ שאינו רשאי למכור לעכו"ם בהמה, סימנים של אמו ,וקמ"ל שאין לומדים מבכור לחייבו במתנה פטור ממעשר .ואם היו לישראל י' ספקי פטרי
והקונה בהמה בשותפות עם העכו"ם ,והנותן לו בקבלה, במעשר ,אלא לומדים מקדשים לפוטרו. חמורים בביתו ,מפריש עליהם י' שיין כדי להפקיע את האיסור,
פטור מן הבכורה. ומעשרם כשאר בהמות חולין ,והם שלו ,והמעשר קרב שלמים והוא
פסולי המוקדשין אין פודים בהם ,דהא כתיב בהו "כצבי
וכאיל" ואין פודים בצבי ואיל ,ואפי' לר"ש שמתיר פסולי אוכלו כדין כל מעשר בהמה .וכן אם היו לישראל י' פטרי חמורים
איזה קנין מועיל בנכרי ודאין ,שירש אותם מאבי אמו כהן ,שהוא ירש אותם מאבי
המוקדשין שנפדו ויצאו לחולין בהנאה ,ילפינן מקרא שאין
ישראל שנתן מעות לנכרי עבור בהמתו ,אע"פ שלא משך אמו הישראל שאז הם חייבים בפדיון כיון שנולדו ברשות ישראל,
פודים בהם.
קנה ,וחייבת בבכורה ,דכתיב "או קנה מיד עמיתך" משמע מפריש עליהם י' שיין להפקיע קדושה שחלה עליהם אצל הישראל
מיד ליד דהיינו במשיכה ,מיד עמיתך במשיכה אבל מיד נכרי י"ב :בהמת שביעית (-שנקנתה בפירות שביעית) אין פודים בה הראשון ,ונוטל השיין לעצמו שהרי מורישו כהן והוא מחויב לעשות רק מה
בכסף. פטר חמור ודאי ,דכתיב "לאכלה" ולא לסחורה ,והוא קונה שמורישו היה מחויב לעשות ,דדמי כמי שהורישו כהן את השיין,
וכן עכו"ם שנתן מעות לישראל עבור בהמתו ,אע"פ שלא בפירות שביעית חמור שאינו ראוי לאכילה ,אבל ספק פטר חמור, ומעשרם ,והם שלו.
משך קנה ,ופטורה מבכורה ,דכתיב "וכי תמכרו ממכר לרבי יהודה שהוא חייב בפדיון ,אפשר לפדותו בבהמת וכן בטבל ישראל שהיו לו טבלים ממורחים בתוך ביתו,
לעמיתך" לעמיתך במשיכה הא לנכרי בכסף. שביעית ,שהרי השה שמפריש הוא שלו ו"לאכלה" קרינן שירש אותם מאבי אמו כהן ,שהוא ירש אותם מאבי אמו
ואין לומר שמיד עמיתך א"א לקנות כלל ,או שצריך גם כסף ביה ,ולר"ש שפטר חמור מותר בהנאה ספק פטר חמור פטור ישראל ,מעשרם והם שלו ,שאף שהוא בא מכח ישראל ,כיון דיד
וגם משיכה ,דאיכא ק"ו שאם ישראל יכול לקנות ממנו את מפדיון. כהן באמצע הוי כאילו הכהן האמצעי הפריש מהם תרומה והוריש
לישראל כל אחד בפני עצמו ,ומעשרם ומוכר את התרומה לכהנים ,וה"ה
גופו ובקנין אחד( ,דכתיב "לרשת אחוזה" מה אחוזה נקנית בהמת שביעית חייבת במתנות (-זרוע לחיים וקיבה) אך בלא נפלו לכהן מישראל ,דתבואת כהן חייבת בתרומה אלא שאינו נותנה
בכסף ובשטר ובחזקה (-מכי דייש אמצרי) ,אף עבד כנעני נקנה פטורה מן הבכורה ,דכתיב "לאכלה" ולא לשריפה ואם היא לכהן אחר אלא מפרישה ואוכלה.
בכסף ובשטר ובחזקה) ,וכן עכו"ם אם יכול לקנות את גוף חייבת בבכורה הא סלקי אימורים לגבוה ,ואף שעיסת שביעית וקמ"ל שלא רק בפטר חמור שזה מופרש ועומד (שהחמור
הישראל ובקנין אחד( ,דכתיב בעבד עברי הנמכר לעכו"ם "מכסף חייבת בחלה אף שאם תיטמא היא נשרפת( ,מ"מ עיקרה והשה הם שני מינים ואינו מחוסר מעשה ,והוי כאילו נפלו לו החמורים
מקנתו") ,כ"ש שיכול לקנות ממנו את ממונו ,ובקנין אחד. לאכילה דאינה נשרפת אא"כ נטמאת ,וילפינן מדכתיב לעצמם והטלאים לעצמם) הם שלו ,אלא גם בטבל דמחוסר
ואין לומר שיועיל או מעות או משיכה ,דכמו שב"עמיתך" "לדורותיכם" שהאוכל מעיסת שביעית לפני שהורמה הפרשה דהו"א שמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין
מועיל רק קנין אחד כך גם בנכרי. חלתה חייב מיתה. וחזרו לאיסורם הראשון ויתנם לכהן ,קמ"ל שהם שלו ,ולא רק
י"ג :אמימר סובר שמשיכה קונה בעכו"ם .הגמ' הנותן את הפטר חמור לכהן אין הכהן רשאי לקיימו אפילו בטבל שאפשר לעשר מיניה וביה הם שלו ,אלא גם בפטר
שעה אחת עד שיפריש שה תחתיו ,ואין לתת לסתם כהן חמור שצריך להביא שה מעלמא הם שלו.
מבארת שאם אמימר סובר כרבי יוחנן דדבר תורה מעות
(אפילו באינו מחוזק שהוא חשוד) פטר חמור ,אא"כ פודהו
קונות דכתיב "ונתן הכסף וקם לו" וגמר הדיוט מהקדש ,ומשיכה לא י"א :הלוקח טבלים ממורחים מעכו"ם ,לרבי חנינא
קונה ,ודורשים מ"לעמיתך" שבנכרי משיכה קונה ולא כסף. בפניו ,משום שהוא חשוד להורות התר ולא לפדותו שאומר
שכיון שהשה שיפריש תחתיו יהיה שלו למה לו לפדותו. מעשרם והם שלו .הגמרא אומרת שאם מירחם עכו"ם
ואם אמימר סובר כריש לקיש שמשיכה מפורשת מן פטורים ממעשר דכתיב "דגנך" ,ורבי חנינא מיירי
התורה ד"מיד עמיתך" משמע מיד ליד ,א"כ ה"ה בנכרי מועילה חיוב אחריות על פדיון פטר חמור -המפריש פדיון פטר
במירחם ישראל ברשות העכו"ם (שהיה הישראל אריס
משיכה ,ומ"לעמיתך" לומדים שאין מחזירים אונאה לנכרי, חמור ומת ,לרבי אליעזר הבעלים חייבים באחריות כמו בה' בקרקע העכו"ם) ,ומעשרם מפני שאין קנין לנכרי בארץ
ומ"אל תונו איש את אחיו" לומדים שגם בהקדש אין סלעים של פדיון הבן ,דכתיב "אך פדה תפדה את בכור ישראל להפקיע מיד מעשר ,והם שלו מפני שאומר לכהן
אונאה .אמנם למ"ד גזל עכו"ם מותר ,א"צ קרא שא"צ האדם ואת בכור הבהמה" ,מה בכור אדם חייב באחריות אף שהוא מגיע מכח מי שאין הכהן יכול לתובעו ,והיינו
להחזיר לו אונאה ,ובהכרח מ"ד זה סובר כרבי יוחנן. בכור בהמה חייב באחריות( ,ומ"מ פטר חמור אסור בהנאה בתרומת מעשר ,דכתיב "כי תקחו מאת בני ישראל"
אף שבכור אדם מותר ,דכתיב "אך פדה תפדה" -לפדיה למעט שהלוקח מעכו"ם פטור מתרומת מעשר ,אבל
קנית עבודה זרה מנכרי- הקשתיו ולא לדבר אחר) .ולחכמים אינם חייבים באחריות
איתא בברייתא שהלוקח גרוטאות (–חתיכות כסף) מן תרומה גדולה חייב לתת לכהן.
כמו בפדיון מעשר שני ,וכן העידו רבי יהושע ורבי צדוק.
העכו"ם ,ומצא בהם עבודת כוכבים ,מבואר בברייתא שאם המפקיד פירות אצל כותי או אצל עם הארץ ,הרי הם
משך ולא נתן מעות יכול להחזירם לנכרי ,ואם משך אחרי ממתי זמן הפדיון -זמן ערכין כשעת הנדר ,ואין ערך לפחות
בחזקתם לענין מעשר אם היו מעושרים ,ושביעית אם זה
שנתן מעות ,יוליך הנאה לים המלח ,דעבודת כוכבים שביד מבן ל' יום .ופדיון הבן לאחר ל' יום ,ואם פדאו בתוך ל' יום שביעית והם לא היו של שביעית ,ואין חוששים שהחליפם ,ואם
ישראל אינה בטילה לעולם. שיחול הפדיון לאחר ל' חל הפדיון ,אבל אם אמר מעכשיו לא הפקידם אצל עכו"ם חייב להפריש דאפילו אם זה רק ספק,
לכאורה מבואר כאן שהקנין מנכרי הוא במשיכה. חל הפדיון .פדיון פטר חמור חל מיד ,ולרבי אליעזר שמקיש אסור לאכול ספק טבל שהוא במיתה ,ולענין לתת לכהן ,לת"ק
פטר חמור לבכור אדם מצוה לשהותו עד ל' יום. הרי הם כפירותיו של העכו"ם ,דודאי החליפם (וסבר האי תנא
לרב אושעיא דס"ל שהקנין בנכרי הוא בכסף ,צ"ל דאיירי
שקיבל עליו לדון בדיני ישראל ,ולפ"ז כוונת הברייתא פטר חמור שמת אחרי הפרשת השה ,לרבי אליעזר שאין מירוח העכו"ם פוטר) ,וחייב לתתם לכהן ,ולר"ש הם
שהכל תלוי אם משך או לא ,וברישא יכול להחזיר את צריכים לקוברו ומותר להנות מהטלה ,ולחכמים א"צ דמאי דיש ספק אם החליפם ,וא"צ לתתם לכהן דהמוציא
העבודת כוכבים משום מקח טעות דלא ידע שיש שם עבודת לקוברו והטלה לכהן. מחבירו עליו הראיה ,וישראל מוכר לכהן את התרומה והדמים שלו,
(ולא דמי לשאר דמאי שנותן לכהן אחד ממאה ,דהתם טעמא משום
כוכבים ,ובסיפא כיון שכבר נתן מעות היה עליו לבדוק דסתם
י"ג .פדיה או עריפה -לכתחילה מצוה לפדות פטר חמור, דסבר עם הארץ שהלוי מחויב לתת תרומת מעשר והוא לא מחויב,
תגר לא מעיין עד שעת מתן מעות ,ולכן לא הוי מקח טעות. אבל כאן הספק שייך גם בתרומה גדולה) ,והיינו בתרומה גדולה.
ואם לא רצה לפדותו עורפו מאחוריו וקוברו ,דכתיב "ואם
ורבא סובר שגם בסיפא זה מקח טעות ,אמנם בסיפא כיון
לא תפדה וערפתו". אם מת השה הוא מותר בהנאה ,ואף אם מת ביד הישראל
שכבר נתן מעות מחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל ולכן זה
אסור. מצות יעוד (באמה עבריה שייעדנה האדון לאשה) קודמת מותר ,דמשעת הפרשה הוא ברשות הכהן.
לפדיה שהיא פודה עצמה ,דכתיב "אשר לא יעדה והפדה".
ורב אשי מיישב שבאמת משיכה לא קונה ,ולא נקט משיכה י"ב .אלו בעלי חיים אינם כשרים לפדיון-
מצות יבום קודמת לחליצה ,אמנם עכשיו שאין
בסיפא אלא אגב רישא.
מתכוונים לשם מצוה ,מצות חליצה קודמת ,דהמייבם שלא לת"ק והיינו בן בג בג ,אין פודים בעגל ,או בחיה (-צבי ואיל),
ולרבינא גם ברישא קונה במשיכה דאיירי בקיבל עליו לדון בדיני
לשם מצוה פוגע באיסור אשת אח .המקדיש בהמה טמאה לבדק או בשחוטה ואפילו בשה שחוט ,או בטריפה שנחתכו רגליה מן
ישראל ,וכוונת הרישא שאם לא נתן מעות ולא משך יכול הארכובה ולמעלה ,או בכלאים (-תיש הבא על הרחל) ,או בכוי (-
הבית מצוה שהוא עצמו יפדנה ,והוא קודם לכל אדם,
לחזור בו מדיבורו ,וקמ"ל שאע"פ שבישראל החוזר בו ספק חיה ספק בהמה) ,דילפינן שה שה מפסח( ,אמנם א"צ זכר
דכתיב "ואם לא יגאל ונמכר בערכך".
מדברים יש בזה משום מחוסרי אמנה ,בנכרים שהם עצמם
תמים ובן שנה ,דכתיב "תפדה" ב"פ לרבות) .ולרבי אליעזר
לא עומדים בדיבורם אין בזה משום מחוסרי אמנה.
הלוקח עובר פרתו מותר לפדות בכלאים מפני שהוא שה ,אבל לא בכוי מפני
שהוא ספק ,ולא בפרה שילדה מין עז ,דאע"פ שהוא נראה
קדשים שנפל בהם מום עז ,הולכים אחר אמו והוא עגל.
התנא פתח בדיני פדיון פטר חמור ,אף שזה רק קדושת
בן פקועה -לר"מ בן פקועה (-שנמצא חי בבהמה שחוטה) כשר דמים ,ורק אח"כ שנה התנא דיני פדיון בהמה טהורה ,אף י"ד .קדשים שהיה בהם מום לפני שהוקדשו
לפדיון ,שהרי הוא שה גמור וטעון שחיטה .ולרבנן שזה קדושת הגוף ,מפני שפטר חמור חביבא ליה ,משום והקדישם להמכר ולהביא מדמיהם קרבן למזבח ונפדו-
והטעם שהם אסורים אחר פדיון אמם ,שהרי גם קדושתם פקעה ושה" אם אינו ענין לבמה גדולה – נוב וגבעון שהם של ציבור, חייבים בבכורה ובמתנות כיון שנפדו ,אבל אם לא נפדו
בפדיון אמם כמו שבקדושת דמים ולדם מותר לאחר פדיון ,גזירה שהרי כבר נאמר שאסור להקריב שם בעלת מום ,תנהו ענין פטורים ,דס"ל שקדושת דמים פוטרת מבכורה ומתנות
שמא יגדל מהם מפסולי המוקדשין שנפדו עדרים עדרים כדי לבמת יחיד שכל אחד בונה לעצמו ,כגון במת מנוח וגדעון ושמואל. כקדושת הגוף וכדילפינן לקמן (ט"ו.).
שילדו ולדות ,ויבוא בהם לידי גיזה ועבודה( ,אבל בקדם מומם להקדשם ואין לומר דקרא אתא למעוטי בכור או מעשר או תמורת מותרים בגיזה ובעבודה כיון שנפדו ומעיקרא לא חלה עליהם
לא גזרו דמילתא דלא שכיחא היא ,דהמתפיס בעלי מומים למזבח עובר קדשים או ולדות קדשים ,שאף שהם קדושים אין קדושה חמורה ,אבל אם לא נפדו ,אף אם נסבור שקדשי בדק
בחמשה לאוין .ל"א שאלת הגמרא למה הם מומתים לרב הונא ,ומשני שאם להקריבם במומם ,דהא בהדיא כתיב בהו שאין להקריבם,
תהיה תקנה לולדות יבוא לגדל עדרים מפסולי המוקדשין ,ויבוא לאוכלם הבית מותרים בגיזה ובעבודה ,ודלא כרבי אלעזר שאוסר,
דכתיב בבכור "פסח או עור ...לא תזבחנו" וילפינן מעשר שאני הכא שזה קדושת דמים למזבח ,ובזה גזרו חכמים
ללא פדיון ,ולכן תיקנו שיפסיד את הולדות שעי"ז ימהר לפדות את האם
מיד כשנפל בה מום .ל"א שאלת הגמרא היא בין לרב הונא שהם מומתים העברה העברה מבכור ,ותמורת קדשים ילפינן מ"והיה הוא (אבל אינו לוקה אף שקודם פדיה הם אסורים בגיזה ובעבודה ,ד"לא
בין לרבי חנינא שמתפיסם ,למה הטריחוהו חכמים ולא הרשוהו להשאירם ותמורתו" שכמו שאין מקריבים אותו במומו כך הדין תגוז" היינו בקדשים גמורים ,ואיסורא מיהא איכא כשאר נהנה מן ההקדש),
באיסורם ,ומשני שמא גם אותם ולדות ילדו ולדות אחרים ויבוא בהם לידי בתמורתו ,וולדות קדשים ילפינן מדכתיב "אשר יהיו לך, אבל בקדשי בדק הבית לא גזרו.
תקלה ,אבל לאחר שיפדם אין קדושה בולדי הולדות ,דהם חולין גמורים). ונדריך"" ,אשר יהיו לך" אלו הולדות ,ודינם כמו ב"נדריך"
אמנם ולד שגם עיבורו היה אחרי הפדיון ,מותר ,שהרי שאינם קרבים במומם( ,ו"רק קדשיך" אלו התמורות). ולדם וחלבם מותר ,אף היכא שהעיבור היה לפני הפדיון,
הוקשו לצבי ואיל. אבל היכא שגם הלידה היתה לפני הפדיון אסורים בהנאה
בלא פדיה ,אך אינם קרבים למזבח כיון שבאו מקדושה דחויה ,דאמם לא ט"ו .קדשים שנפל בהם מום קבוע אחר
ואם נולדו לפני הפדיון יש בהם קדושה( ,דכתיב "זכר" הוקדשה למזבח( ,ונפדים תמימים ,ומתפיסם לכל זבח
לרבות ולד ,ו"נקיבה" לרבות תמורה ,בתמימים ,ומ"אם זכר שהוקדשו( ,אף בהיה להם מום עובר לפני ההקדש דכמאן
שירצה).
אם נקיבה" מרבים ולד ותמורה של בעלי מומין שקדם דליתיה דמי וחלה עליהם קדושה) ,ונפדו-
הקדישם למומם) ,י"א שהם קרבים ,וי"א שצריכים לרעות עד אסורים בגיזה ובעבודה אפילו לאחר פדיונם וחייב מלקות, והשוחטם בחוץ פטור אפילו קודם פדיון ,דאפילו במום י"ד:
שיוממו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה. קל כדוקין שבעין שבקדשים חייב בשוחטם בחוץ ,כאן פטור משום שלא
דכתיב "רק בכל אות נפשך תזבח בשר ואכלת" ואוקימנא בפסולי
חלה עליהם מתחילה כ"כ קדושה( ,ואם היה מום בדוקין שבעין,
והשוחטם בחוץ קודם הפדיון חייב כרת ,והיינו במום בדוקין המוקדשין לאחר פדיונם ,תזבח ולא גיזה ,בשר ולא חלב ,ואכלת
השוחטם בחוץ חייב ,לר"ע דס"ל שאם עלו לא ירדו .ט"ז.).
שבעין (-קרום המכסה את העין .ל"א מום בעפעפיים) ואליבא דר"ע ולא לכלביך .וי"א שלומדים "תזבח ואכלת" אין לך בהם
התר אכילה אלא משעת זביחה ואילך ומהכא לומדים לאסור ואין עושים תמורה (אף לפני פדיונם) דכתיב "ולא ימיר
דאמר אם עלו לא ירדו כיון שאין מומם ניכר כ"כ ,וא"כ הם נחשבים
גיזה וחלב ,ו"בשר" אורחיה דקרא ולא דריש "ואכלת" לאפוקי כלבים, אותו טוב ברע או רע בטוב" ,אם רע בטוב אין להמיר כ"ש
ראויים לפנים ,אבל בשאר מומים שאינם ראוים לפנים פטור. ולדבריו אפשר לפדותם ולהאכילם לכלבים. טוב ברע ,ובהכרח הכונה שטוב מעיקרו עושה תמורה ולא
ולענין מעילה לפני פדיונם מועלים בהם ,ולאחר פדיונם פטורים מבכורה וממתנות ,דכתיב בהו "כצבי וכאיל" רע מעיקרו.
אין מועלין בהם. לומר שהם פטורים מבכורה כצבי ופטורים ממתנות כאיל, ולענין מעילה לפני פדיונם מועלים בהם דהא נהנה מן ההקדש,
ואם מתו יקברו ואינם נפדים ,דבעינן העמדה והערכה. ומ"מ חלבם אסור ונוהג בהם איסור אותו ואת בנו ,ד"אך" דלא גרעי מקדשי בדק הבית ,ולאחר פדיונם אין מועלים בהם.
חילק .ולרבא חלבו נלמד מ"דמו לא תאכל" שהרי דמו (ט"ו.):
ט"ז .ועושים תמורה .ואמר רב נחמן שתמורתו לאחר פשיטא שאסור ,והא דלא כתיב חלב להדיא ,הטעם הוא אם מתו קודם פדיונם יפדו להאכילם לכלבים ,כדין קדשי בדק
פדיונו מתה ,דאין להקריבה כיון שהיא באה מכח קדושה כדי שלא נאמר שלפחות לא יהא בו כרת בגלל שהוקש הבית שמתו .דס"ל לר"ש שקדשי בדק הבית שהוקדשו
דחויה שכבר נפדו ,וא"א לפדותה כיון שלא אלימא למיתפס לחיה. כשהם בעלי מומים נפדים ,דכתיב "אותה" ,ולרבנן והיינו
פדיונה ,ואין נאכל במומו לבעלים ,דאף שבכור ומעשר
ט"ו :ולדם וחלבם אסור אף אם התעברה לפני הפדיון תנא דבי לוי שסובר שגם בעל מום מעיקרו או חיה שאינה
תמורתם וולדם נאכלים במומם לבעלים ,שאני התם שאף ראויה למזבח ועוף טעונים פדיון ,ג"כ אם מתו יפדו ,אמנם
ונולד לאחר הפדיון.
הבכור ומעשר עצמם נאכלים במומם לבעלים ,משא"כ לריש לקיש דס"ל שקדשי מזבח אין בהם פדיון ,אף אם
קדשים שהם עצמם אינם נאכלים במומם לבעלים .וכן ואמר רב הונא שצריך לכנוס את הולדות לכיפה עד שימותו
הוקדשו לפני שנפל בהם מום לא יפדו.
ברעב ,דאין להקריבם כיון שהם באו מקדושה דחויה ,דיש
מבואר בברייתא שילפינן "מעלי הגרה ...טמא" שתמורת
בהם תרתי לריעותא ,א' שאמותם בעלת מום שנראית ונדחית .ב' שהם בכור ומעשר לא שייכים בהם הדינים הנ"ל ,וחלה עליהם
פסולי המוקדשין מתה( ,וחמש חטאות שמתות נלמדות עצמם נולדו לאחר הפדיון ,ואינו יכול להתפיסם לקדושה גמורה קדושה אפי' במומם ,דבכור הרחם מקדשו ,ובמעשר כתיב "לא
מ"ממפריסי הפרסה ...טמא" ומהלכה למשה מסיני, להקריבם ,דכיון שנדחו תו לא מיחזו ,ואין לפדותם כיון דלא אלימי יבקר בין טוב לרע" – בין תם בין בעל מום.
(ותמורת אשם שא"א להקריבו כיון שאשם אינו בא בנדבה ,ג"כ למיתפס פדיונם בקדושתם ,כיון שכבר יצאו לחולין בפדיית אמם,
ולדות של קדשים בעלי מומין שפדו את האם לפני הלידה,
נלמדת מהלכה למשה מסיני ,דכל שבחטאת מתה כגון תמורת דעובר ירך אמו ,ואינם אסורים אלא משום גזירה כדלהלן.
אפשר לפדותם למרות שאין בהם מום ,מפני שלא חלה
חטאת באשם רועה) ,לולא ההלכה למשה מסיני הו"א ולרבי חנינא סמוך לפדיון אמם מתפיסם לשם קדושת זבח
עליהם קדושת הגוף ,שלא יהיו חמורים מאמותיהם .אבל
שתרעה ,ולולא קרא הו"א שאם עבר ואכל מהם אין בזה לאו. שהאם קדושה בו שחלה עליהם קדושה עצמית שאינה פוקעת ע"י
המקדיש זכר לדמיו ,קדוש קדושת הגוף ומקריבים אותו.
או שלומדים מהפסוק שגם פסולי המוקדשין שנפדו פדיון אמם ,וממתין עד שיוממו ופודה אותם( ,ולא יתפיסם לשם
במיתה). זבח אחר ,דיליף 'בשעריך בשעריך' מבכור שאין מתפיסו קדשים בעלי מום ששחטם בבמת יחיד בשעת התר
לזבח אחר). הבמות חייב מלקות ,דכתיב "לא תזבח לד' אלוקיך שור
קורס ללמוד להנות ולזכור מבחני 'לדעת' סיכומי 'תמצית'
11שיעורים בהם נלמד בצורה מקצועית מבחן שבועי על דף היומי /עמוד היומי ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית
וייחודית ,כיצד נזכור את הלימוד, החודשיים על הדף היומי /משנה ברורה ומוסר
משנה ברורה /חפץ חיים /אהבת חסד
ונעצים את איכות וחווית הלימוד בצורה
משמעותית. ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי (לפי סדר הדף היומי בהלכה) ,ועמוד היומי
בתחילת חורף פ"ז יפתחו בס"ד קבוצות עד יום שלישי בשעה 7:00בבוקר: בנקודות ההפצה -
חדשות לאברכים ובני ישיבות, בטלפון 0737-289-669 - במייל 7692282@gmail.com -
בירושלים בישיבת מיר ובבית וגן נוה במייל 7692282@gmail.com - בפקס 02-3132-641קוד גליון 3132 -
יעקב ופסגת זאב ,אופקים ,ואלעד.
בנדרים פלוס קופת לדעת. -
-למעלה מ 500בוגרים מרוצים. בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל
הגרלות :בכל שבוע על ₪ 500במזומן, מסכתות הש"ס ,ועל כל המשנה ברורה ,ועל
15-כלים לחיבור חזק ללימוד.
ו 5זוכים בזכות קניה ₪ 100ביפה נוף. תנ"ך וספרי מוסר ,או סיכומים לפי סדר הלימוד
-דרכים לפיתוח הזכרון והריכוז.
של :העמוד היומי ,חבורת ש"ס ,קנין ירושלמי,
-מחיר סמלי ,והחזר כספי למיישמים את
דף הכולל ,קנין הלכה ,תרי דף ,אורייתא ,אהבת
הנלמד בשיעורים.
שלום ,ומפעל הש"ס.
לפרטים 02-3131-465 / 055-400-7977
מבחן 350האזינו מבחן 349ראש השנה
חולין קל"ו עד הסוף חולין קכ"ט עד קל"ה
האם טומאת בית הסתרים מטמאה?
כמה בהמות חייבות בראשית הגז? האם מפרישים ראשית הגז משנה על חברתה? באיזה אופן נחלקו האם אבר מן החי מטמא? א' כן.
א' לבית שמאי אחת ,לרבי יוסי שתים ,ולבית הלל שלש. א' כן. א' באבר שלם. ב' לא.
ב' לבית שמאי אחת ,לרבי יוסי ארבע ,ולבית הלל חמש. ב' לא. ב' בעצם כשעורה הפורש מאבר מן החי ולא בבשר ג' מחלוקת.
ג' לבית שמאי שתים ,לרבי יוסי ארבע ,ולבית הלל חמש. ג' מחלוקת. הפורש.
ג' בין בעצם כשעורה הפורש ובין בבשר הפורש. המקדיש בהמה בעלת מום ופדאה ושחטה בחוץ ,האם הוא חייב?
ממה היה עשוי האבנט שלבש הכהן גדול בכל השנה האם בכור נוהג בלוקח ובמתנה ובשותפות ישראל? א' חייב.
(גמרא ורש"י)? א' כן. מפני מה קנס עזרא את הלוים לענין מעשר ראשון ב' פטור.
א' מבוץ. ב' לא. (רש"י)? ג' ספק בגמרא.
ב' מכלאים. ג' בלוקח ובמתנה כן ובשותפות ישראל לא. א' מפני שלא עלו לארץ ישראל בימיו.
ג' מחלוקת. ב' מפני שהתערבו בהם הרבה ישראלים. האם מי שאוכל טבל חייב בתשלומין?
מהו שיעור פאה מדרבנן? ג' מפני שלא היו מפרישים תרומת מעשר. א' חייב קרן.
המקדיש עוף לקרבן או לבדק הבית והעוף מרד ,האם א' אחד מעשרה. ב' חייב קרן וחומש.
חייב בשילוח הקן? ב' אחד משישים. ג' פטור מתשלומין.
ג' גם מדרבנן אין לה שיעור. גר שנתגייר וספק אם פרתו נשחטה ועיסתו
א' חייב. נתגלגלה קודם הגרות ,מה דינם?
ב' בקדושת הגוף מחלוקת ובקדושת דמים חייב. האם כרם ואילן חייבים בפאה?
באיזה הלכה יש חידוש שהיא נוהגת בחוץ לארץ? א' פטור. א' כן.
ג' בקדושת דמים מחלוקת ובקדושת הגוף חייב. ב' מחלוקת.
א' ראשית הגז. ב' כרם כן ואילן לא.
ב' אותו ואת בנו. ג' במתנות פטור ובחלה חייב. ג' כרם לא ואילן כן.
האם לוקה לפי חכמים ,הנוטל אם על הבנים (גמרא ג' גיד הנשה.
ורש"י)?
תבואה שגדלה בשדה של עכו"ם וישראל לרבי מהו שיעור חיוב מתנות בכוי לדעת רבנן?
א' אינו לוקה כלל. המוצא קן בראשו של אדם ,האם חייב בשילוח הקן? שטבל וחולין מעורבים זה בזה ,מה יעשה (מסקנת א' חצי.
ב' י"א שלוקה אם לא שילח מיד ,וי"א שאינו לוקה כלל. א' חייב. רש"י)? ב' שלם.
ג' י"א שלוקה אם לא שילח מיד ,וי"א שלוקה אם שחט ב' פטור. א' אין לה תקנה. ג' מחלוקת בדעת רבנן.
את האם. ג' ספק.
ב' יפריש ממקום אחר לפי חציו ,או מיניה וביה לפי כולו.
האם חייבים בשילוח הקן כשהאם או האפרוחים טריפה? ג' יפריש ממקום אחר לפי חציו ,או מיניה וביה לפי חציו. איך מחלקים את הלחיים בבהמה דקה?
א' שני הלחיים לכהן אחד.
א' לא.
ב' כל לחי לכהן אחד.
ב' אם האם טריפה חייב ואם האפרוחים טריפה פטור.
ג' כל לחי לשני כהנים.
ג' אם האם טריפה פטור ואם האפרוחים טריפה חייב.
מדוע לא אמרה המשנה שתרומה אין לה שיעור? מדוע האוכל מתנות כהונה אינו חייב משום דמשתרשי ליה
א' מפני שאינו יכול לעשות כל גרנו תרומה. האם יש חיוב שילוח הקן כשהזכר רובץ על הביצים והנקיבה רובצת על הזכר? (לדעת תוספות)? כהן שאינו מודה בנשיאת כפים ,האם נותנים לו מתנות?
א' כן. א' משום דהוי ממון שאין לו תובעים. א' נותנים לו.
ב' מפני שמדרבנן יש לה שיעור.
ב' לא. ב' מפני שיכול לומר שהיה מתענה. ב' אם אינו מודה בנשיאות כפים שבמקדש אין נותנים לו.
ג' מפני שתרומת מעשר יש לה שיעור.
ג' ספק. ג' חייב לשלם כשיעור שהיה אוכל ,אבל לא את מחירם המלא. ג' אף אם אינו מודה בנשיאות כפים בבית הכנסת שבגבולין אין נותנים לו.
האם שילוח הקן נדחה מפני טהרת מצורע? האם שותפות באחד ממאה מהזרוע פוטרת ממתנות (למסקנת הגמרא)?
א' נדחה. א' פוטרת מכל המתנות.
ב' אינו נדחה. ב' פוטרת מלתת הזרוע.
ג' ספק. ג' אינה פוטרת כלל.
ציפור שהטילה ביצים בחצר ,מתי זוכה בהם בקנין חצר (למסקנת הגמרא)? מה עושים עם הזרוע לחיים וקיבה כשאין כהן?
א' כשיצאה רוב הביצה. א' שם את שווים ואוכלם.
ב' כשיצאה כל הביצה. ב' אין צריך לתת כלל.
ג' כשהאם פרחה מהביצה. ג' מפרישם ומניחם.
באלו עבירות מחשבה מצטרפת למעשה? באיזה גיזה צריך לתת ראשית הגז (רש"י)?
א' בעבודה זרה. א' רק בגיזה הראשונה.
ב' בג' עבירות חמורות. ב' פעם אחת בכל שנה.
ג' אין מחשבה מצטרפת למעשה בשום עבירה. ג' אפילו מאה פעמים.
מבחן 352שמחת תורה מבחן 351סוכות
בכורות ט' עד ט"ו בכורות ב' עד ח'
חמור שהולידה זכר ונקיבה ולא ידוע מי קודם ,מה הדין לפי המשנה? מה הדין לרבי יהודה במקבל בהמה מן העכו"ם לחלוק בולדות?
האם נבלת בהמה טמאה מקבלת טומאה בלי א' פטור מלהפריש. האם בן בכור של לויה או של לוי מישראלית חייב א' קרב למזבח.
מחשבה או הכשר? ב' מפריש טלה אחד ומוכרו לכהנים בזול. בפדיון הבן? ב' שמים את שוויו ונותן חצי לכהן.
א' צריכה מחשבה והכשר. ג' מפריש טלה אחד והוא שלו. א' חייב. ג' חצי מהבכור שייך לכהן.
ב' פטור.
ב' צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר.
האם בשר בחלב מטמא טומאת אוכלין? ג' בן שלי לוי פטור ,ובן של לויה חייב. האם למסקנת הגמרא רבי יהודה מתיר למכור עובר של בהמה גסה לנכרי?
ג' אינה צריכה לא מחשבה ולא הכשר.
א' כן. א' כן.
ב' לא. האם הקריבו קרבנות לפני הקמת המשכן ,וע"י מי? ב' לא.
האם תבואה של כהן חייבת בתרומה (רש"י)? ג' מחלוקת. א' לא הקריבו כלל. ג' הגמרא נשארת בספק.
א' פטורה. ב' כל אחד הקריב בבמות בעצמו.
ב' חייב להפריש ולתת לכהן אחר. מאיזה גיל חל פדיון פטר חמור? ג' הקריבו בבמות ע"י הבכורות. האם נפל קדוש בבכורה?
ג' חייב להפריש ,אבל יכול לאוכלה בעצמו. א' מיד. א' כן.
ב' ביום השמיני. מתי פסקה קדושת הבכורות במדבר למ"ד שפסקה ב' לא.
ג' לאחר ל' יום.
הקדושה (רש"י)? ג' מחלוקת.
האם כהנים ולויים חייבים בבכור בהמה טהורה? א' לאחר מתן תורה.
א' חייבים. ב' כשהוקדם המשכן.
ישראל שהיו לו י' ספיקי פטרי חמורים ,מה דינו? מדוע נענש רב מרי שהקנה אוזניו לעכו"ם להפקיעם מבכורה?
ב' פטורים. ג' משעת המנין של חומש הפקודים.
א' מפריש עליהם שה אחד ,ונותנו לכהן. א' מפני שהפקיעם מקדושתם.
ג' כהנים פטורים ולויים חייבים. ב' מפריש עליהם עשרה שיין ופטור ממעשר בהמה. ב' מפני שגרם מכשול שחשבו שהקנה אותם בדיבור.
ג' מפריש עליהם עשרה שיין ומעשרם והם שלו.
מדוע לרבי אליעזר טמא שנולד מאב טמא ואמא טהורה ג' שני ביאורים בגמרא.
קדשים שהקדישם אחר שנפל בהם מום ונפדו ,מה מותר?
א' מפני שזה וזה גורם מותר.
דין ולדותיהם (גמרא ורש"י)? האם אפשר לפדות חמור בשה בן פקועה לרבנן שסוברים שאינו טעון שחיטה? מנלן שפרה שילדה מין חמור פטורה מן הבכורה?
ב' דכתיב "שה כשבים ושה עיזים" שיהא אביו כבש ואמו
א' אם נתעברו לפני הפדיון מותרים ,ואם לאו אסורים. א' אפשר. א' מדכתיב "פטר חמור".
כבשה.
ב' מותרים אע"פ שנתעברו לפני הפדיון. ב' אי אפשר. ב' מדכתיב "בכור שור".
ג' אפילו אם אביו ואמו טהורים אסור לרבי יהושע ,כיון שאין
ג' מותרים אע"פ שנולדו לאחר הפדיון. ג' מחלוקת. לו את כל הסימנים. ג' מחלוקת.
המפריש ה' סלעים לפדיון בנו ואבדו ,האם חייב באחריותם? האם דורשים את הפסוק "וכל מקנך תזכר פטר שור ושה" בפרט וכלל?
א' חייב. א' כן.
ב' פטור. ב' לא.
ג' מחלוקת. ג' מחלוקת.
באיזה אופן צריך לתת שני טלאים לכהן לרבי יוסי הגלילי על מה אמרו 'קונסים אותו עד עשרה בדמיו'?
שסובר שאפשר לצמצם? האם מותר להונות נכרי?
א' על המוכר בהמה גסה לעכו"ם. פרה שילדה כמין חמור ויש בו מקצת סימנים ,מה הדין למסקנה?
א' אסור.
א' רק כשראינו שיצאו שני ראשים יחד. ב' על המוכר בהמה גסה או דקה לעכו"ם. א' חייב בבכורה.
ב' מותר.
ב' בכל אופן. ג' על המוכר עבדו לעכו"ם. ב' פטור.
ג' תלוי אם גזל נכרי מותר או אסור.
ג' בכל אופן נותן אחד לכהן ואחד מפריש והוא שלו. ג' הגמרא נשארת בספק.
האם קדשי מזבח שקדם מום קבוע להקדישם מותרים בגיזה ובעבודה?
א' מותרים אע"פ שלא נפדו. האם אפשר ללמוד שחלב טהורה מותר ממה שהתורה אסרה בשר בחלב?
ב' אסורים ,אא"כ נפדו. א' כן.
ג' אם נפדו מותרים ,ואם לא נפדו מותרים למ"ד שקדשי בדק הבית מותרים בגיזה ב' לא.
ובעבודה. ג' לרבנן שבשר בחלב אסור בהנאה לא ,ולר"ש שהוא מותר בהנאה כן.
האם מותר לזבוח בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות? האם דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין?
א' אסור מדאורייתא. א' כן ,אף ללא מחשבה.
ב' אסור מדרבנן. ב' רק אם חשב עליו לאוכלו הוא מקבל טומאה.
ג' מותר. ג' אינו מקבל טומאה אף על ידי מחשבה.
האם קדשים שהקדישם ואח"כ נפל בהם מום חייבים בבכורה או במתנות? מהו זמן עיבורו של נחש?
א' פטורים. א' שלש שנים.
ב' חייבים בבכורה ופטורים ממתנות. ב' ארבע שנים.
ג' חייבים במתנות ופטורים מבכורה. ג' שבע שנים.
