gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית הש"ס גמרא רש"י · Tamtzis Hashas Gmara Rashi — סוכות (2026-09-21)

מוציא לאור: תמצית הש"ס גמרא רש"י · Tamtzis Hashas Gmara Rashi

שבוע: סוכות (2026-09-21)

תמצית הש"ס גמרא רש"י · Tamtzis Hashas Gmara Rashi — סוכות (2026-09-21)

פתח את ה-PDF הורדה

‫גליון ‪ | 146‬חולין קכ"ו‪ .‬עד בכורות י"ד‪ | :‬תשרי ה'תשפ"ז‬ ‫דהוא נחשב שרץ‪ ,‬וי"א שגם לת"ק טמא רק בהשריץ על פני‬ ‫קכ"ו‪ .‬מתי הבית טמא כשיש באיסקופתו כלב מת‬ ‫כולו‪.‬‬ ‫אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש‪ ,‬שבתי בבית ד' כל ימי חיי לחזות‬ ‫ובתוכו בשר המת‪ -‬כלב שאכל בשר מת‪ ,‬ומת הכלב‬ ‫בנועם ד' ולבקר בהיכלו (תהילים כז)‪ .‬אחד המקומות בהם אנו יכולים‬ ‫קכ"ז‪ .‬מיני הצב הטמאים‪ -‬כתיב "והצב למינהו" והיינו‬ ‫(דאם הכלב חי אפילו אם הוא נכנס לבית הבית טהור‪ ,‬דטומאה‬ ‫'לחזות בנועם השם' הוא ע"י לימוד התורה עליה נאמר (שם יט)‬ ‫בלועה אינה מטמאה)‪ ,‬והוא מוטל על איסקופת הבית וצווארו‬ ‫"תורת ד' תמימה משיבת נפש‪ ...‬פקודי ד' ישרים משמחי לב‪...‬‬ ‫ערוד (‪-‬הבא מצב ונחש וכדלהלן) ונפילים (‪-‬שרץ מין צב)‬ ‫הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים"‪ .‬אלא שבכדי‬ ‫לפנים‪ ,‬לרבי מאיר אם יש בצווארו רוחב טפח (דבפחות מזה‬ ‫וסלמנדרא (‪-‬שרץ הנוצר מאש של עצי הדס ע"י כשפים‪ ,‬והסך‬ ‫לחוש תחושות עמוקות ומענגות אלו‪ ,‬צריך לדעת במה המדובר‪ ,‬וכיצד‬ ‫מדמו אין האור שולט בו‪ ,‬וקים ליה לר"ע שהוא ממין הצב)‪ .‬ור"ע‬ ‫אינו נחשב אהל)‪ ,‬הבית טמא אע"פ שאין שם חלל טפח‪ ,‬מפני‬ ‫מגיעים לכך‪.‬‬ ‫שהצד העליון מאהיל על הטומאה‪ ,‬וכיון שרחבו טפח הטומאה‬ ‫היה אומר על פסוק זה "מה רבו מעשיך ד' " שיש שחיות‬ ‫ישנם הרבה דוגמאות לחיבור רגשי ושכלי ללימוד התורה‪ ,‬ועל ידם‬ ‫עוברת לבית דרך פיו‪ .‬ורבי יוסי אמר שרק אם הטומאה כנגד‬ ‫האדם מגיע לדביקות אמיתית בקב"ה לחזות בנועם ד'‪ ,‬קוב"ה‬ ‫דווקא בים ויש שדווקא ביבשה‪ ,‬ויש שחיות דווקא באש‬ ‫המשקוף ולפנים הבית טמא‪ ,‬והגמ' מבארת שרבי יוסי‬ ‫ואורייתא וישראל חד הוא‪ .‬ונביא כאן ‪ 7‬דוגמאות‪:‬‬ ‫(‪-‬סלמנדרא)‪ ,‬ויש שדווקא באויר‪.‬‬ ‫מצריך גם שיהיה בצוואר חלל טפח ולא מספיק‬ ‫א' הנאה מגוף הלימוד‪ .‬לחזק בקרבנו את ההבנה שהתורה היא דבר‬ ‫מענין ומרתק‪ ,‬ולא ללמוד רק לשם קיום מצות תלמוד תורה‪ .‬כפי‬ ‫כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה‪ ,‬דכתיב "האזינו‬ ‫שהצוואר עצמו יהיה טפח‪ ,‬ובכהאי גוונא הבית טמא אע"פ‬ ‫שאנחנו לא חושבים שמצוות עונג שבת משמעותה היא לאכול‬ ‫כל יושבי חלד" ‪-‬יושבי הארץ שהוא מקום מיושב לחולדות‪.‬‬ ‫שהטומאה בחוץ‪ ,‬מפני שהטומאה נמשכת לבית דרך הצוואר‪.‬‬ ‫דברים לא טעימים‪ ,‬כך לימוד התורה עליו כתב האגלי טל ש'עיקר‬ ‫ולרבי אלעזר אם הפה לכיוון פנים הבית טהור שאין דרך‬ ‫מצות תלמוד תורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו'‪ ,‬צריך להיות‬ ‫ביברי שמהעיר נרש אינם שרצי הארץ וכל בני העיר יהיו‬ ‫המאכל לצאת דרך הפה אלא דרך אחוריו‪ ,‬ואם הפה לכיוון חוץ‬ ‫מתוך מתיקות ותענוג‪.‬‬ ‫בנדוי לפי שכולם רשעים‪ ,‬ולא רצו לשמוע את דבר השם‪,‬‬ ‫והם גנבים‪.‬‬ ‫הבית טמא‪ .‬ולרבי יהודה בן בתירא בכל גוונא הבית‬ ‫ב' ללמוד מתוך איכפתיות ולא באדישות‪ ,‬וכדברי הגמרא (קידושין ל‪):‬‬ ‫'אפילו האב ובנו‪ ,‬הרב ותלמידו‪ ,‬שעוסקין בתורה בשער אחד‪ ,‬נעשים‬ ‫טמא – ופליג אכולהו‪ ,‬ואין נ"מ אם פיו לפנים או לחוץ‪ ,‬אם הטומאה‬ ‫רב הונא בר תורתא ראה נחש כרוך על הצב כל הזמן ונזקק‬ ‫כנגד המשקוף ולפנים או לחוץ‪ ,‬ואם יש בצווארו טפח או לא‪ ,‬ואף‬ ‫אויבים זה את זה'‪ ,‬והיינו שכאשר החברותא חושב אחרת או שיש ספק‬ ‫בהבנת הדברים‪ ,‬לא להיות אדיש ולחשוב מה נ"מ אם כך או כך‪ ,‬אלא‬ ‫לו ויצא מהם ערוד והיה נושך בני אדם וממיתם כדאמרינן (ברכות‬ ‫בפיו לפנים טמא אע"פ שאין סופו לצאת משם‪ ,‬דקסבר אף בדרך‬ ‫להיות אכפתי לדברים‪ ,‬וללחום מלחמתה של תורה‪ ,‬אם בצורה סוערת‬ ‫ל"ג) בערוד דרבי חנינא בן דוסא‪ ,‬ואף שכל שאין תשמישם‬ ‫כניסתה היא מוציאה טומאתה‪ ,‬אי נמי פעמים שהוא מקיא‪.‬‬ ‫כדברי הגמרא הנ"ל‪ ,‬או בצורה נעימה וכדברי הגמרא (סנהדרין כד‪ ).‬נועם‬ ‫ועיבורם שוה (ששניהם משמשים פנים כנגד פנים כאדם או‬ ‫אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה‪ ,‬חובלים‬ ‫קכ"ו‪ :‬שיטת ר"ש שמאהיל אינו בכלל נוגע‪,‬‬ ‫אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה"‪ .‬ופירש רש"י‪,‬‬ ‫שניהם פנים כנגד עורף כבהמה‪ ,‬וימי עיבורם שוה)‪ ,‬אין מתעברים‬ ‫כדמצינו דס"ל שמלא תרווד רקב מטמא במשא ובאהל‬ ‫מחבלים ‪ -‬בלשון עז וחימה מקשין זה לזה‪ ,‬ובני ארץ ישראל נוחים יחד‬ ‫ואין מניקים זה מזה‪ ,‬וימי עיבורו של נחש שבע שנים ואילו ועל‬ ‫ואינו מטמא במגע שאין נוגע בכולן‪ .‬עוד אמר רבי שמעון‬ ‫ומעיינים יחד ומתקן זה את דברי זה והשמועה יוצאה לאור‪.‬‬ ‫וכל מיני שרצים עיבורם ששה חודשים‪ ,‬היה זה נס לצורך‬ ‫שעצם כשעורה מטמאה במגע ובמשא ולא באהל (‪-‬הלכה‬ ‫ג' אתגר‪ -‬לראות בנדון או בקושיא אתגר שיש לנו רצון לעמוד על‬ ‫פורענות ברשעים‪.‬‬ ‫הדברים‪ ,‬כמו להבדיל אדם שאוהב לפתור תשבצים או חידות‪.‬‬ ‫למשה מסיני)‪ ,‬וגולל (‪-‬דף הניתן על המת) ודופק (‪-‬דף הניתן‬ ‫בצידי המת) מטמאים במגע ובאהל ולא במשא נמי הלכה‪,‬‬ ‫ד' סקרנות לפני הלימוד ובמהלך הלימוד‪ .‬הקב"ה הטביע באדם‬ ‫מה נחשב חיבור לטומאה‬ ‫אבל שאר טומאות הפורשות מן המת מטמאים בין במגע בין במשא‬ ‫הרגשה של חסר בכדי שהוא ירצה לדאוג לצרכיו‪ ,‬כמו הרגשת הרעב‬ ‫בכדי שידע שהוא צריך לאכול וירצה לאכול‪ ,‬הרגשת הצמא כדי שידע‬ ‫אבר ובשר מדולדלים בבהמה ‪-‬שנתלש מבהמה‬ ‫קכ"ז‪:‬‬ ‫בין באהל‪.‬‬ ‫שהוא צריך לשתות וירצה לשתות‪ ,‬והרגשת העייפות בכדי שידע‬ ‫אבר והיינו בשר גידים ועצמות‪ ,‬או בשר לבדו‪ ,‬ועדיין הן מעורים בה‬ ‫שהוא צריך לישון וירצה לישון‪ ,‬והרגשת חסר נוספת הקיימת באדם‬ ‫במקצת‪( ,‬אבר מן החי מטמא אדם וכלים כנבילה‪ ,‬ובשר מן החי שאינו‬ ‫טומאת שרצים‬ ‫היא הרגשת הסקרנות‪ ,‬לדעת דברים חדשים‪ ,‬וזו המשיכה לקרוא‬ ‫עיתונים וכו'‪ ,‬ועל האדם לנתב צמאון זה לדברי תורה‪ ,‬ולגשת ללימוד‬ ‫אבר טהור‪ ,‬כדילפינן לקמן קכ"ח‪ ,):‬אם הם מעלים ארוכה אינם‬ ‫ביצת השרץ שייך בה טומאה‪ ,‬דכתיב "הטמאים" לרבות‬ ‫מתוך תחושת חסר‪.‬‬ ‫מטמאים לא טומאת נבילה ולא טומאת אוכלין‪ ,‬ואם‬ ‫ביצת השרץ וקולית השרץ (‪-‬ה' יתירא נדרשת לכמה דרשות‪,‬‬ ‫ה' צער בקושיא או באי הבנה‪ .‬ידועים הסיפורים על גדולי ישראל שהיו‬ ‫אינם מעלים ארוכה והם מעורים כחוט השערה‪,‬‬ ‫לאסור צירן ורוטבן (לעיל קי"ב)‪ ,‬ולעורותיהן כבשרם (קכ"ב‪,):‬‬ ‫תפוסים חזק בקושיא‪ ,‬ועלינו לחזק בקרבנו את התחושה הזו‪ ,‬וגם כאשר‬ ‫מטמאים טומאת אוכלים בעודם מחוברים אם חשב‬ ‫ולביצת השרץ)‪ ,‬אמנם דווקא ביצה המרוקמת מטמאה‪,‬‬ ‫אנו יודעים שהגמרא או הראשונים מתרצים את הקושיא‪ ,‬זה לא מונע‬ ‫להאכילם לעכו"ם‪ ,‬והיינו שאם נטמאו משרץ מטמאים אחרים‪ ,‬אבל‬ ‫דכתיב "הטמאים לכם בכל השרץ" – מה שרץ שריקם אף‬ ‫מאיתנו את הרגשת הכאב והקושי כאשר אנו אוחזים בקושיא‪.‬‬ ‫טומאת עצמם אין בהם עד שיתלשו לגמרי‪ ,‬וצריכים הכשר לבוא‬ ‫ביצת השרץ שריקמה‪ .‬ואינה מטמאה אלא בניקבה‬ ‫ו' שמחה בתירוץ או בהבנה‪ .‬כהמשך לקושי בקושיא אנו יכולים ג"כ‬ ‫פעם אחת במים לאחר שנדלדלו‪ ,‬ואז מקבלים טומאה לעולם‪( ,‬ואין‬ ‫כחוט השערה אע"פ שלא נגע‪ ,‬דכתיב "הנוגע יטמא" דבעינן‬ ‫להרגיש את השמחה בישוב הקושיא‪.‬‬ ‫לומר שסופם לטמא טומאה חמורה‪ ,‬דאינו מטמא משום אבר מן החי‬ ‫ז' התפעלות מהחכמה שבדברים‪ .‬חכמת התורה היא חכמה עצומה‬ ‫שיכול ליגע‪ ,‬ושומר מוציא טומאה‪ ,‬ואם יכניס שער ראשו וזקנו‬ ‫עד שימות‪ ,‬ושמא ישחטנה ואין מיתה עושה ניפול)‪ ,‬ואינם‬ ‫באותו נקב הרי נגע וטמא‪ ,‬שהשיער המחובר הרי הוא כבשר‪ ,‬בין שער‬ ‫ונפלאה עד מאד‪ ,‬הרבה מעבר לשאר החכמות‪ ,‬וניתן וצריך להרגיש‬ ‫התפעלות מהיופי ומהעוצמה של חכמת התורה‪.‬‬ ‫מטמאים טומאת אבר מן החי שמטמא אדם וכלים כנבילה‬ ‫טהור הנוגע בטומאה‪ ,‬בין שער טמא שנגע בו הטהור טמא‪.‬‬ ‫הדברים הנ"ל אף שההרגשה החזקה בדברים זה דרגות גבוהות‪ ,‬מ"מ‬ ‫דכתיב לגבי שרצים שאבר מן החי שלהם ג"כ מטמא "וכי יפול‬ ‫בסיס של הדברים הוא דבר השוה לכל נפש‪ ,‬וכאשר האדם חווה מעט‬ ‫מנבלתם עליו" וכתיב "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע"‪ ,‬חד לאבר‬ ‫טומאת עכבר‪-‬‬ ‫מהחוויות האלו הדבר מחבר אותו חזק יותר לתורה ובמשך הזמן הוא‬ ‫מן החי בשרצים‪ ,‬וחד לאבר מן הבהמה‪ ,‬דאינו קרוי נבילה עד‬ ‫עכבר היבשה מטמא אף אם ירד לים‪ ,‬דכתיב "השורץ"‬ ‫חווה את הדברים בצורה חזקה יותר ויותר‪ ,‬עד כדי שהחוויות שלו‬ ‫כל מקום ששורץ‪.‬‬ ‫שיפול לגמרי‪.‬‬ ‫בלימוד התורה ממלאים אותו בשמחה‪ ,‬והוא לא מרגיש צורך בשאר‬ ‫ההנאות שהעולם הזה מציע שהם נראות לו קטנות וקלושות לעומת‬ ‫ואם מתה הבהמה‪ ,‬הבשר המדולדל צריך הכשר‪ ,‬והאבר‬ ‫עכבר שבים (‪-‬דג הדומה לעכבר ושמו עכבר) אינו מטמא‪,‬‬ ‫העונג האמיתי של עמל התורה‪.‬‬ ‫דכתיב "על הארץ" (וקמ"ל דלא אמרינן שכל ששמו‬ ‫המדולדל לר"מ מטמא משום אבר מן החי‪ ,‬ואינו מטמא‬ ‫אחד הדרכים להגיע לזה הוא ע"י הפסקות קצרות‪ ,‬בין נדון לדין‪ ,‬בין‬ ‫עכבר יטמא)‪ ,‬והא דדרשינן מ"על הארץ" שספק‬ ‫משום אבר של נבילה‪ ,‬ורבי שמעון מטהר‪.‬‬ ‫שאלה לתשובה‪ ,‬לתת לעצמינו לחוות את הדברים ורק אח"כ להמשיך‬ ‫הלאה‪ ,‬לעשות ענין מכל דבר בפני עצמו‪ ,‬אפילו בתחילה בצורה חיצונית‪,‬‬ ‫הגמרא (קכ"ט‪ ).‬שואלת על רבי שמעון דממה נפשך אי‬ ‫טומאה צפה (‪-‬שרץ מת שצף על המים‪ ,‬ויש ספק אם נגע)‪ ,‬טהור‬ ‫ובמשך הזמן נתחבר בס"ד לדברים בחיבור פנימי עמוק‪.‬‬ ‫מיתה עושה ניפול והרי נתנבל עימה יטמא משום אבר מן‬ ‫אף ברשות היחיד‪ ,‬תרי "על הארץ" כתיבי‪.‬‬ ‫החי‪ ,‬ואי אין מיתה עושה ניפול יטמא משום אבר מן‬ ‫עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו פרה ורבה אלא נוצר‬ ‫הנבילה‪ .‬הגמרא מתרצת שר"ש קאי ארישא (שלא‬ ‫מעצמו מהאדמה כאשפה המשרצת תולעים‪ ,‬מטמא אע"פ‬ ‫מתה)‪ ,‬ואמר רבי יוחנן שטעמו של ר"ש הוא מדכתיב‬ ‫שאינו פרה ורבה‪ ,‬דכתיב "בשרץ"‪ .‬לת"ק הנוגע בבשר (‪-‬‬ ‫"אשר יאכל" דווקא אוכל שיכולים להאכילו לאחרים ‪-‬‬ ‫חציו שכבר נוצר) טמא‪ ,‬והנוגע באדמה שכנגדו טהור‪ ,‬ולרבי‬ ‫לעכו"ם נחשב אוכל לענין טומאת אוכלין‪ ,‬ואבר מן החי אסור אף‬ ‫יהודה אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא‪ ,‬היכא‬ ‫לעכו"ם‪.‬‬ ‫שהשריץ על פני כולו ‪-‬שנעשה בשר מצד אחד מראשו עד רגליו‪,‬‬ ‫עוקציהם‪ ,‬דלענין שבת הם נחשבים מחוברים‪ .‬וכן מבואר מדתני‬ ‫רבי זירא (קכ"ט‪ ):‬שואל אולי טעמו של ר"ש לטהר הוא‬ ‫במתני' שאברים המדולדלים אין בהם דין אבר מן החי‬ ‫כיון שהוא מעורה בבעלי חיים שאין טומאה נוהגת בהם‪,‬‬ ‫כידוע ישנן כמה יוזמות של גמ''ח חברים המבוססים על הפקדות הורים‪,‬‬ ‫דמחוברים הם‪ ,‬ואפ"ה הם נחשבים כתלושים לענין שהם‬ ‫וכדמצינו שרבי יהודה מטהר יחור של תאנה שנתלש‬ ‫כאשר המפקידים זכאים שילוו לבניהם בבא העת‪.‬‬ ‫מטמאים טומאת אוכלין‪.‬‬ ‫והוא מעורה בקליפה‪ ,‬כיון שהוא מעורה‪( ,‬וחכמים‬ ‫והדברים ידועים שאין בזה איסור ריבית משום הלויני ואלוך‪ ,‬וכן ל''ה‬ ‫אומרים שרק אם אינו יכול לחיות הוא טהור)‪ .‬ואמר רבי‬ ‫כאומר לו הלויני ואלווה את בנך שגם זה אסור‪ ,‬שכן כאן הוי כאומר‬ ‫בברייתא איתא שירקות שצמקו באיביהן כגון כרוב או‬ ‫המפקיד הלווה את בני כדי שאלווה לבנך‪ ,‬דכיון שאין כל יחס של הלוואה‬ ‫דלעת שכשהם יבשים הם כעץ בעלמא ואינם ראויים לאכילה‪,‬‬ ‫אסי שהילפותא הנ"ל היא הטעם של ר"ש למה דם‬ ‫בין המבטיחים אין שייך בזה כל איסור‪ ,‬דלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה‬ ‫אינם מטמאים טומאת אוכלין שהרי אינם אוכל‪ ,‬ואם קצצם‬ ‫הבהמה אינו מכשיר (כדלהלן)‪ ,‬והגמ' דוחה ששם רבה‬ ‫מלווה למלוה‪.‬‬ ‫ע"מ לייבשם מטמאים טומאת אוכלים‪ ,‬אבל אם ייבשם‬ ‫ורבי יוחנן ביארו באופנים אחרים‪.‬‬ ‫אלא שעדיין צריך זהירות בזה‪ ,‬שהרי החברים נדרשים להפקיד כספים‬ ‫בגמ''ח בכדי שיהיו זכאים שהגמ''ח ילווה לילדיהם‪ ,‬נמצא א''כ שהגמ''ח‬ ‫אינן מטמאים טומאת אוכלין‪ ,‬דעץ בעלמא הם‪.‬‬ ‫ולכן מבארת הגמ' שר"ש חולק וסובר שאם מתה‬ ‫אומר הלויני ואלווה את בנך‪ ,‬וזה ודאי אסור שהרי הגמ''ח מהנה את מלוהו‬ ‫הגמרא אומרת שאין לדייק מהברייתא כשמואל‬ ‫הבהמה הבשר טהור אף אם הוכשר ע"י מים‪ ,‬דכתיב‬ ‫ע''י הלוואה לבנו של המלוה‪.‬‬ ‫שדווקא כרוב ודלעת שייבשם אינם מטמאים כיון דלאו‬ ‫והנה שמענו בשם כמה ממורי ההוראה שהציעו לפתור בעיה זו בכך‬ ‫"אשר יאכל" דבעינן שיכולים להאכילו לאחרים‪.‬‬ ‫שקובעים שכספי ההפקדות אינם במעמד הלוואה בגמ''ח אלא פקדון‬ ‫בני אכילה נינהו‪ ,‬אבל שאר פירות מטמאים‪ ,‬אע"פ‬ ‫בגמ''ח‪ ,‬ושייכים למפקידים כך שההלוואות הניתנות מכספים אלו לא‬ ‫ואם נשחטה הבהמה שאין השחיטה מתירה את המדולדל לא‬ ‫שייבשם בלא עוקציהם‪ ,‬די"ל שייבשם הם ועוקציהם‬ ‫ניתנות מהגמ''ח אלא מהמפקידים‪ ,‬והגמ''ח אינו אלא מתווך ומתפעל את‬ ‫לישראל ולא לבני נח‪ ,‬לר"מ דם הבהמה מכשיר‪ ,‬ולר"ש אינו‬ ‫ההלוואות ופרעונן‪ ,‬ונמצא שהגמ''ח אומר לכל חבר תלווה לבנים של‬ ‫שאף לענין שבת הם נחשבים תלושים‪ ,‬וקמ"ל שאף בקצצם‬ ‫מכשיר‪.‬‬ ‫אחרים דרכי ואני אדאג שאחרים ילוו לבנך‪ .‬והגמ''ח מודיע מראש שאינו‬ ‫לחים ע"מ לייבשם מטמאים אע"פ שאינם עומדים למאכל‪.‬‬ ‫אחראי כלל על הכספים אלא בפשיעה‪ ,‬והוא ע''פ המבואר ברמ''א ריש‬ ‫ו' שיטות בביאור מחלוקתם‪:‬‬ ‫סי' קעו דכל שגם אחריות גניבה ואבידה על הנותן אין זו ההלוואה אלא‬ ‫ענף שנתלש מהאילן‪ ,‬פירותיו כתלושים לכל דבריהם‬ ‫הפקדה‪ ,‬ומקורו בתה''ד סי' שב‪.‬‬ ‫אפי' כשהם לחים‪.‬‬ ‫לרבה שניהם סוברים שיש יד להכשר‪ ,‬ונחלקו אם בהמה כולה‬ ‫ואף שהגר''א פליג ואוסר אף בלא אחריות כלל‪ ,‬והכי ס''ל למחבר קעז ו‪,‬‬ ‫נעשית יד לאבר אחד להכשירו‪( .‬ורבה מסתפק (קכ"ח‪).‬‬ ‫היינו רק עד כמה שיש למקבל הנאה מהכספים המולווים אצלו אבל אם‬ ‫יד לטומאה בשני חצאים שרק אחד ראוי‬ ‫לר"מ דס"ל בהמה נעשית יד לאבר בשחיטה לענין הכשר‪ ,‬האם‬ ‫אין לו כל הנאה גם הגר''א מודה בזה כמבואר ברמ''א ריש סי' קעז ובגר''א‬ ‫שם [אם כי שם שהריבית אינה קצובה מותר גם באחריות מקבל וכאן דוקא‬ ‫לקבל טומאה‬ ‫בהמה בחייה היא יד לאבר שהוכשר במים לאחר דלדולו‪,‬‬ ‫שקצובה באחריות נותן‪ ,‬מ''מ דון מינה ואוקי באתרה דדוקא כשיש הנאה]‪.‬‬ ‫שהאבר מקבל טומאה‪ ,‬האם כשנגעה טומאה בבהמה היא מעבירה‬ ‫הן אמנם היו שטענו שהגמ''ח נהנה משהות הכספים אצלו שבכך ניתנת‬ ‫קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב שהיא כתלושה‬ ‫קכ"ח‪.‬‬ ‫את הטומאה לאבר מדין יד אע"פ שהבהמה לא מקבלת טומאה‪ ,‬כמו‬ ‫לו שליטה על סידור ההלוואות למי שהבטיח לו‪ ,‬מ'''מ אי משום הא לא‬ ‫ומקבלת טומאה כשאר אוכלין‪ ,‬ואם היתה טמאה היא נשארת‬ ‫שעצם שעליה בשר מעבירה טומאה לבשר אע"פ שעצם בלי בשר‬ ‫איריא‪ ,‬דאף דכ' הגר''א (קסח סק''ס) דבעי' שלא יהיה לו הנאה כלל וכלל‬ ‫בטומאתה‪ ,‬וגדלה ויצאה נופה מחוץ לעציץ ונוטה על הארץ‬ ‫לא מקבלת טומאה‪ ,‬או לא דכיון דבעלי חיים לא מקבלים טומאה‪,‬‬ ‫מסתברא שלא אסר הגר''א אלא הנאה המהווה שימוש בכספים כגון‬ ‫הם לא נעשים יד‪.).‬‬ ‫להתלמד או להתנאות בהם (וכמש''כ עצי לבונה קעז על הש''ך סק''ד) אבל כאן‬ ‫ויונק מריח הארץ דרך האויר והוי כמחובר‪ ,‬לת"ק כולה טהורה‬ ‫מטרת הגמ''ח היא ההלוואות לחברים ואין לגמ''ח שימוש בהם בהיותם‬ ‫מפני שהיא חוזרת ויונקת מהנוף הנוטה מחוץ לעציץ‪ ,‬ולר"ש‬ ‫לאביי אין טעמם משום יד‪ ,‬דלכו"ע אין בהמה נעשית יד לאבר‬ ‫אצלו‪ ,‬אלא בהוצאתם בשם המפקידים‪ ,‬ואף שיש הנאה משהות הכספים‬ ‫הקישות שבפנים טמאה ומה שיצא לחוץ טהור‪ .‬ואביי‬ ‫אחד‪ ,‬אלא נחלקו אם כשאוחז בקטן ואין הגדול עולה עמו‬ ‫בגמ''ח מפני השליטה הניתנת בזה לגמ''ח לתפעל את ההלוואות כאמור‪,‬‬ ‫מ''מ הנאה כזו שאיננה הנאת שימוש י''ל דאין טעם שמחמתה ייחשבו‬ ‫מסתפק אם לר"ש הקישות שבחוץ נעשית יד לקישות‬ ‫אבל כשאוחז בגדול הקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו והכל נחשב‬ ‫הכספים בבעלות הגמ''ח‪ ,‬ומודה בה הגר''א‪ .‬וכן מוכח להדיא מהתרומות‬ ‫שבפנים להביא לה טומאה‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫לדבר אחד‪ ,‬וכן סובר רבי יוחנן‪ ,‬וכדמצינו שרבי יוחנן הקשה‬ ‫המובא בב"י קסח ובש''ך שם סקס''ט ולא פליג הגר''א‪.‬‬ ‫המשתחוה לחצי דלעת‪ ,‬אסורה בהנאה משום עבודה זרה‪,‬‬ ‫איך יתכן שלר"מ אם אוחז בקטן ואין הגדול עולה עימו‬ ‫ברם על אף שהדברים נכונים לכשעצמם להלכה ולמעשה‪ ,‬מ''מ לא מובן‬ ‫כלל כיצד אפשר להעמיד היתר זה במציאות של ימינו אשר בד''כ אין‬ ‫ולר"ש איסורי הנאה אין מטמאים טומאת אוכלין דבעינן אוכל‬ ‫הרי הוא כמוהו‪ ,‬והרי ר"מ אמר שאוכל תרומה שנפרס‬ ‫הכספים מופקדים בכספת הגמ''ח דנימא שאינם של הגמ''ח אלא של‬ ‫שאתה יכול להאכילו לאחרים‪ .‬ואף שעבודה זרה מטמאה כשרץ‪,‬‬ ‫ומעורה במקצת‪ ,‬אינו מעביר טומאה (באותה רמת טומאה‪,‬‬ ‫המפקידים‪ ,‬אלא הכספים מופקדים בחשבון הבנק של הגמ''ח‪ ,‬והבנק הלא‬ ‫ולר"ע כנדה‪ ,‬היינו מדרבנן‪ .‬ורבי ירמיה מסתפק אם המחצית‬ ‫ולטומאה פחותה שלישי אינו עושה רביעי בתרומה‪ ,‬ודין זה נאמר‬ ‫מוציאם לצורך עצמו‪ ,‬באופן שחברי הגמ''ח מפקידים בבנק לזכות הגמ''ח‪,‬‬ ‫לגבי טבול יום) אם אוחז בקטן ואין הגדול עולה עימו‪ ,‬בין‬ ‫וזה מחייב את הבנק לגמ''ח ובזה הגמ''ח מחוייב למפקידים בהמתנת זמן‪,‬‬ ‫האסורה נעשית יד לחברתה שאם נגעה בשרץ היא מעבירה‬ ‫א''כ על כרחך אינה אלא הלוואה דלא שייכא שמירה על ממון שאינו בעין‪.‬‬ ‫טומאה דאורייתא לחצי שראוי לקבל טומאה לעשותו ראשון כאילו‬ ‫בטבול יום בין בשאר טומאות (לרבי)‪ ,‬דמה שנחשב נגיעה‬ ‫ואף שאינה ממש הלוואה שהרי לא ניתנו הכספים לגמ''ח‪ ,‬מ''מ הגמ''ח‬ ‫נגע אותו חצי עצמו בטומאה‪( ,‬ושניה פשיטא שלא נעשית‪ ,‬שהרי‬ ‫בשאר טומאות נחשב נגיעה גם בטבול יום‪ ,‬ואמר רבי יוחנן‬ ‫חייב מדין ערב שלוף דוץ‪ ,‬שהרי הוא כלווה‪ ,‬ואף דאי''ש כלפי גמ''ח הא‬ ‫החצי הראשון לא נטמא)‪ .‬לישנא אחרינא הספק הוא לענין טומאת‬ ‫שצריך להחליף את השיטות באוכל שנפרס‪.‬‬ ‫דאמרו בב''ב קעג‪ :‬בההיא הנאה דקסמיך עליה‪ ,‬מ''מ בסוגיא שם מבו'‬ ‫עבודה זרה‪ ,‬דזו שנעשית עבודה זרה הרי היא כשרץ‪ ,‬והספק הוא אם‬ ‫שלא הוצרכו לכך אלא בערב שאינו קבלן דלא חשיב כאילו קיבל אבל ערב‬ ‫חציה השני הוא יד והנוגע בו כנוגע בעבודה זרה‪ ,‬או שאינו נעשה יד‬ ‫לרבא (קכ"ח‪ ).‬לכו"ע בהמה נעשית יד לאבר‪ ,‬ונחלקו אם יש‬ ‫שלוף דוץ ודאי חשיב כאילו קיבל [אמנם עי' רע''ק ב''מ ע‪ :‬דמצדד דאינו אלא‬ ‫וטהור‪ ,‬וכגון ש לא הוכשרה דאין עליה תורת אוכל לקבל טומאה‬ ‫יד להכשר כמו שיש יד לטומאה או לא‪.‬‬ ‫מדרבנן‪ ,‬ואכמ''ל]‪ .‬וביותר שבכאן הבנק חייב לגמ''ח מכח הפקדת החבר‪ ,‬א''כ‬ ‫מחברתה‪ ,‬אי נמי הוכשרה ונעשית ראשון והנוגע בה הוי שני‪ ,‬האם‬ ‫הפסד החבר משתרש לגמ''ח‪.‬‬ ‫לרב פפא לכו"ע יש יד לטומאה ולהכשר‪ ,‬אלא ששחטה קודם‬ ‫נעשה האוכל יד לאוכל אחר או לא‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫אמנם אכתי יוכל הגמ''ח לקבוע שההלוואות הניתנות הם בשם‬ ‫שחישב להאכילה לעכו"ם‪ ,‬ונחלקו אם יש הכשר לפני שחשב‬ ‫המפקידים‪ ,‬היינו שבמתן ההלוואות הגמ''ח פורע למפקידים [לכאו' מדין‬ ‫קכ"ח‪ :‬יחור תאנה שנתלש רובו והקליפה עדיין‬ ‫עליו לאכילה‪ ,‬וכדאיתא בברייתא שר"ע אמר שח לב‬ ‫עבד כנעני‪ ,‬מיהו יל''ד טובא אי שייך דין ע''כ בגמ''ח‪ ,‬ועכ''פ למאן דתלי דין ע''כ‬ ‫בשליחות ודאי אי''ש כן בגמ''ח‪ ,‬א''כ איך נפרעו המפקידים‪ .‬י''ל שהגמ''ח מוציא את‬ ‫מחוברת‪ ,‬רבי יהודה מטהר את הפירות דאכתי מחובר הוא‪.‬‬ ‫שחוטה בכפרים שאין דרך לאוכלו שם (מפני שהעם מועט ויש‬ ‫הכספים בהוראת המפקיד על דעת שבזה יפטרנו המפקיד מחובו‪ ,‬ומדין ערב מחוייב‬ ‫להם הרבה בשר‪ ,‬משא"כ בכרכים שהעם מרובה אוכלים אותו ע"י‬ ‫המפקיד לפטור את הגמ''ח כמסוכם‪ ,‬והלווה חייב למפקיד מדין משתרשי ליה‪,‬‬ ‫ולחכמים זה תלוי אם הענף יכול לחיות ע"י החיבור דאז‬ ‫הדחק‪ ,‬אי נמי בני הכפרים עניים הם ולכן אין דרכם לאוכלו‪ ,‬משא"כ‬ ‫שהפסד המפקיד את חוב הגמ''ח אליו השתרש אצל הלווה]‪ ,‬מ''מ עד שהכספים‬ ‫הוי מחובר וטהור‪ ,‬או לא ואז הוי תלוש וטמא‪ .‬ורב פפא מסתפק‬ ‫יוצאים להלוואות הם בגדר הלוואה לגמ''ח‪ ,‬ובתמורה לכך הגמ''ח מתחייב‬ ‫בני הכרכים שהם עשירים)‪ ,‬צריך מחשבה ואין צריך הכשר‪,‬‬ ‫שילווה את הכספים שלו לבני מפקידים [אמנם בכך יפרע למפקידים ע''י דין‬ ‫אם ענף שיכול לחיות נעשה יד לענף שאינו יכול לחיות‬ ‫שנתלש מענף זה והקליפה עדיין מחוברת ואינו יכול לחיות והוי‬ ‫שכבר הוכשר בשחיטה אע"פ שההכשר קדם למחשבה‪ ,‬ואמר‬ ‫ערב והם ייחשבו מלווים משום משתרשי ליה כאמור] והתחייבות זו הינה גם בגין‬ ‫לו רבי יהודה לימדתנו רבינו שעולשין שליקטן והדיחן‬ ‫הזמן שהכספים ברשות הגמ''ח‪ ,‬שהרי גם אם הגמ''ח לא ישתמש בהם‬ ‫תלוש‪ ,‬והראשון יכול לחיות‪ ,‬האם זה שיכול לחיות נעשה יד לתלוש‬ ‫כלל להלוואה מ''מ מחוייב להלוות לבני המפקידים מפני עצם זה שביצעו‬ ‫והוא מעביר טומאה לתלוש‪ .‬אי נמי אם יחור זה אינו יכול לחיות‪ ,‬האם‬ ‫לבהמה‪ ,‬ונמלך עליהם לאדם‪ ,‬צריכים הכשר שני מפני‬ ‫את דרישתו להפקיד בגמ''ח‪ .‬והוי אגר נטר‪ ,‬דנטירה זו היא המאפשרת‬ ‫האילן נעשה נעשה יד להביא טומאה לפירות שביחור‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫שקדם הכשר למחשבה‪ ,‬וחזר בו ר"ע‪.‬‬ ‫שליטת הגמ''ח על הכספים [והחילוק בין הנאת שליטה להנאת שימוש לא מהני‬ ‫אלא אם בכך נוכל להגדיר שהכספים לא מולווים וכאמור זה אין שייך כשמופקדים דרך‬ ‫אבן שבין ב' בתים שנולד בה נגע‪ ,‬חולץ את כולה בסוף‬ ‫לרב אחא בריה דרב איקא מיירי שנתקנח הדם בין‬ ‫הבנק]‪ ,‬ואף שתצוייר קבלת אותה התועלת לגמ''ח ע''י הפקדה אצל שליש‬ ‫השבוע של ההסגר‪ ,‬כדכתיב "וחלצו את האבנים"‪ ,‬ואין די לחלוץ‬ ‫סימן לסימן‪ ,‬ונחלקו אם זה דם שחיטה כיון שישנה‬ ‫במקום הלוואה לגמ''ח ומוכח שהגמ''ח לא משלם על היות הכסף בגמ''ח‬ ‫חציה דכתיב "אבן" כמות שהיא בין גדולה בין קטנה‪ ,‬ואם הוחלט‬ ‫אף שהמפקיד דורש תמורה לזמן שכספו לא אצלו‪ ,‬מ''מ כל שבפועל הגמ''ח‬ ‫לשחיטה מתחילה ועד סוף‪ ,‬או שזה דם מכה כיון שאינה‬ ‫לווה והמפקיד דורש תמורה לכך לכאו' פשוט דבגדר ר''ק היא‪ ,‬וצע"ג‪.‬‬ ‫הבית ובא לנותצו‪ ,‬נותץ רק את החצי המנוגע‪ ,‬דכתיב "ונתץ‬ ‫לשחיטה אלא לבסוף‪.‬‬ ‫אם כנים הדברים הרי שאין מוצא אלא אם כספי המפקידים יופקדו על‬ ‫את הבית" ולא שני בתים‪ .‬ורבי זירא מסתפק אם החצי שאינו‬ ‫ולרב אשי לכו"ע יש יד להכשר ובהמה נעשית יד לאבר‪ ,‬אי נמי‬ ‫שמם בחשבון נאמנות ולא בחשבון הגמ''ח‪ ,‬כך שהגמ''ח איננו מחוייב‬ ‫מנוגע נעשה יד לחצי המנוגע לטמא באהל את בית חבירו‪,‬‬ ‫אוחז בקטן ואין גדול עולה עימו הרי הוא כמוהו‪ ,‬ומיירי שניתז הדם‬ ‫למפקידים את כספי הפקדתם אלא הבנק הוא החייב להם‪ .‬אכן אם יסוכם‬ ‫שהגמ''ח ינכה מערך התמורה למפקיד את כל הזמן שכספו אינו מולווה‬ ‫דאבן המנוגעת מטמאה באהל דכתיב "והבא אל הבית"‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫על האבר ולא נתקנח‪ ,‬ונחלקו אם השחיטה מכשרת כדס"ל‬ ‫לאחרים שפיר דמי‪ ,‬דכה''ג ודאי אינו אגר נטר‪.‬‬ ‫לר"ש לעיל (ל"ו)‪ ,‬וכיון שהשחיטה אינה מועילה לאבר להתירו‬ ‫טומאת אבר ובשר מן החי‬ ‫באכילה אינה מכשרת‪( ,‬ואע"פ שהיא מועילה לטהרו מידי נבילה‪,‬‬ ‫אבר מן החי מטמא דכתיב "וכי ימות מן הבהמה"‪( ,‬ואף‬ ‫טעם הכשר שחיטה אינו אלא בגלל שהשחיטה מתירה באכילה)‪ ,‬או‬ ‫דילפינן מזה שטריפה ששחטה אינה מטמאה‪ ,‬הוה מצי‬ ‫שהדם מכשיר והרי הוכשר‪.‬‬ ‫למיכתב "מבהמה")‪.‬‬ ‫טומאת אוכלין בפירות יבשים‪-‬‬ ‫בשר מן החי אינו מטמא‪ ,‬לרבי יוסי הגלילי המקור הוא‬ ‫לשמואל תאנים שצמקו באיביהן מטמאים טומאת‬ ‫מדכתיב "וכי ימות מן הבהמה" – כמיתה שאינה עושה‬ ‫אוכלין‪ ,‬והתולש מהם בשבת חייב חטאת אם לא יבשו‬ ‫"ואכלת" ולא לכלביך‪" ,‬בשר" ולא חלב‪ ,‬והשוחטם בחוץ קודם‬ ‫הפורש מן החי טהור ואבר הפורש ממנו והוא כברייתו טמא‪ ,‬ור'‬ ‫חליפין ‪-‬חוזרת לקדמותה‪ ,‬ובשר אם יתלוש אותו יעלה בשר אחר‬ ‫פדיונם חייב אע"פ שאינם ראויים לפתח אהל מועד כיון שהם בעלי‬ ‫יהושע מטהר בשניהם אף ששניהם טמאים במת‪ ,‬דשאני מת שיש‬ ‫תחתיו‪ .‬ור"ע לומד דין זה מ"בהמה" דבעינן שיהיה בו‬ ‫בו רובע ורוב ורקב‪ ,‬דרובע הקב עצמות מת טמאים באהל ורוב בניינו‬ ‫מומין‪ ,‬והגמרא (שם ט"ז‪ ).‬מעמידה במום בדוקין שבעין ואליבא‬ ‫או רוב מניינו מטמא ומלא תרווד רקב מטמא באהל‪ ,‬משא"כ חי שאין‬ ‫גידים ועצמות כבהמה‪ ,‬ונ"מ שלר"ע אף כליות וניב‬ ‫דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו‪ ,‬ועושים תמורה קודם פדיונם‪ ,‬ואם‬ ‫בו רובע ורוב ורקב‪.‬‬ ‫שפתיים אין בהם טומאת אבר מן החי‪ ,‬אף שאינם‬ ‫מתו מעצמם יקברו או משום דבעינן העמדה והערכה‪ ,‬או משום‬ ‫עושים חליפין‪ ,‬ולריה"ג יש בהם טומאת אבר מן החי‬ ‫איתא במתני' שר"ש מטהר‪ .‬י"מ שר"ש סובר שאף אבר‬ ‫דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים‪.‬‬ ‫ולרבי בעינן בשר גידים ועצמות‪ ,‬ונ"מ שלרבי ארכובה‬ ‫שאינו מדולדל אינו מטמא משום אבר מן המת אא"כ יש‬ ‫חולין פטורים מחזה ושוק‪ ,‬ואין ללמוד ק"ו מקדשים‬ ‫בו כזית בשר שאז הוא מטמא משום בשר‪ ,‬וכן סובר ר"א‪( ,‬ולרבי‬ ‫הנמכרת עם הראש שאין בה בה בשר כלל אלא גידים ועצמות‪ ,‬אינה‬ ‫שהרי חולין חייבים בזרוע לחיים וקיבה משא"כ קדשים‬ ‫יהושע יש טומאה באבר מן המת‪ ,‬שהרי אם אדם חי‬ ‫מטמאה באבר מן החי כיון שאין בה בשר‪ ,‬אבל לר"ע הרי זה‬ ‫דכתיב בחזה ושוק "אותם" ולא מתנות‪ .‬שהרי חזה ושוק טעונים‬ ‫שהוא טהור אבר הפורש ממנו טמא‪ ,‬כ"ש מת שהוא‬ ‫אבר‪ ,‬ולריה"ג הרי אינה עושה חליפין‪.‬‬ ‫תנופה "לפני ד' "‪ ,‬וא"א להכניסם משום דקמעייל חולין‬ ‫טמא שאבר הפורש ממנו יהיה טמא‪ ,‬וכמו שאם כתוב‬ ‫וכן נחלקו רבי יוסי הגלילי ור"ע ורבי לענין בשר הפורש‬ ‫לעזרה בדבר שאין בו צורך גבוה‪.‬‬ ‫במגילת תענית שאין להספיד בפסח קטן כ"ש שאין‬ ‫מן השרצים שאבר מן החי נוהג בהם‪ ,‬שרבי יוסי הגלילי‬ ‫להספיד בפסח גדול)‪ .‬עוד יש לפרש שנחלקו בכזית‬ ‫דורש מ"במותם" שיהא כמיתה שאינה עושה חליפין‪,‬‬ ‫האם יש במתנות כהונה חיוב ממון‬ ‫בשר ובעצם כשעורה‪ ,‬דת"ק סובר כרבי יהושע דמטהר לקמן בין‬ ‫ור"ע דורש מ"שרץ" שיהא בו גידים ועצמות‪ ,‬ורבי דורש‬ ‫רב חסדא אומר שהמזיק מתנות כהונה שהשליכם‬ ‫ק"ל‪:‬‬ ‫בבשר הפורש‪ ,‬בין בעצם הפורש מן החי‪ ,‬דהא ס"ל כרבי יהושע‬ ‫מ"שרץ" שיהא בו בשר גידים ועצמות‪ ,‬ונ"מ כנ"ל‪ ,‬וקמ"ל‬ ‫לאור או לים לפני שנתנם לכהן או שאכלם פטור‪ ,‬דכתיב "וזה‬ ‫דמטמא באבר מן המת‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬ ‫שבין שרץ שמטמא בכעדשה‪ ,‬ובין בהמה שמטמאה‬ ‫יהיה משפט הכהנים" זה משמע בעודם קיימות ולא אחרים‪,‬‬ ‫במשא‪ ,‬אינם מטמאים מחיים ‪-‬בבשר מן החי‪.‬‬ ‫או משום דהוי ממון שאין לו תובעים שאם יתבענו בדין יאמר‬ ‫שהוא נותן לכהן אחר‪ .‬והלכה כרב חסדא‪( .‬קל"א‪.):‬‬ ‫הזרוע והלחיים‬ ‫בשר הפורש מאבר מן החי אינו מטמא שהרי אפילו בשר‬ ‫הפורש מן החי אינו מטמא אא"כ הוי אבר עם הגידים והעצמות‪ ,‬אבל‬ ‫איתא בברייתא "וזה יהיה משפט הכהנים" מלמד‬ ‫מתי חייבים בזרוע לחיים וקיבה‬ ‫בשר הפורש מאבר מן הנבילה מטמא דהא איכא כזית נבילה‪.‬‬ ‫שהמתנות דין‪ .‬הגמרא מבארת שלרב חסדא אין הכונה‬ ‫כאשר שוחטים בהמת חולין צריכים לתת לכהן זרוע לחיים‬ ‫החותך כזית בשר מאבר מן החי (בתוספתא לא‬ ‫קכ"ט‪.‬‬ ‫שאפשר להוציאם בדיינים‪( ,‬ואין לומר דמיירי בבאו ליד‬ ‫וקיבה‪ ,‬כדכתיב "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת‬ ‫גורסים כזית‪ ,‬וכגון דאיכא כביצה)‪ ,‬ואח"כ חשב עליו להאכילו‬ ‫כהן וזכה בהם ואח"כ גזלם ממנו דהוי כגוזל גלימתו‪ ,‬דזה‬ ‫זובחי הזבח אם שור אם שה‪ ,‬ונתן לכהן הזרוע והלחיים‬ ‫והקיבה"‪ ,‬ומתנות אלו (שהם מכ"ד מתנות כהונה‪ ,‬ונקראים‬ ‫לעובד כוכבים‪ ,‬טהור‪ ,‬שהרי בשר הפורש מאבר מן החי טהור‪ ,‬ולא‬ ‫פשיטא)‪ ,‬אלא הכונה שהדיינים אומרים שיתן לחבר ולא‬ ‫'מתנות' בסתמא) הם חולין גמורים (כמעשר ראשון ומעשר‬ ‫נגעה בו טומאה אחרי שחישב עליו‪ .‬אבל אם חשב לאוכלו‬ ‫לעם הארץ‪ ,‬דכתיב "ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת‬ ‫עני‪ ,‬ולא כתרומה ומעשר שני)‪ .‬ופרק זה (ק"ל‪ – .‬קל"ד‪ ):‬עוסק‬ ‫ואח"כ חתכו‪ ,‬בברייתא איתא שטמא כיון שהוא קיבל טומאה‬ ‫מנת (‪-‬חלק כהונה) לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ד' "‪.‬‬ ‫בדיני מתנות אלו‪.‬‬ ‫מהאבר השלם‪ .‬רבי זירא ורבי אסי שאלו הרי טומאת בית‬ ‫והא דאיתא בברייתא שרבי יהודה בן בתירא אומר‬ ‫שהמתנות הם 'דין'‪ ,‬אבל חזה ושוק אינם 'דין' דכתיב‬ ‫ק"ל‪ .‬זרוע לחיים וקיבה נוהגים בארץ ובחוצה לארץ‪,‬‬ ‫הסתרים אינה מטמאה‪ .‬וענה רבי אבא בר ממל‬ ‫בפני הבית ושלא בפני הבית‪.‬‬ ‫שהברייתא כר"מ דס"ל (לעיל ע"ב) שטומאת בית הסתרים‬ ‫"זה"‪ ,‬מיירי בבאו ליד כהן בטיבלייהו שהבהמה היתה מונחת‬ ‫מטמאה‪ .‬ושאל רבי אסי שהרי גם לר"מ טומאה שצריכה‬ ‫אצלו שלימה וזכה במתנות מן ההפקר‪ ,‬וקסבר מתנות שלא‬ ‫זרוע לחיים וקיבה נוהגים בחולין אבל לא במוקדשין‪.‬‬ ‫הכשר אינה מטמאה בבית הסתרים‪ .‬ורבא מעמיד‬ ‫הורמו כמי שהורמו דמיין‪ ,‬ולכן הוא זכה במתנות שכל הכהנים‬ ‫ואף דאיכא למימר ומה חולין שפטורים מחזה ושוק‬ ‫שוים בהם‪ ,‬אבל חזה ושוק אינם אלא לאותו בית אב ולא מהני‪.‬‬ ‫בשהוכשר קודם שנחתך‪ .‬ורבה בר רב חנן אומר שכיון‬ ‫חייבים בזרוע לחיים וקיבה‪ ,‬הא כתיב בחיוב קדשים בחזה‬ ‫שהבשר מטמא טומאה חמורה לטמא אדם וכלים כנבילה אגב‬ ‫איתא במתני' בעה"ב עשיר שהיה עובר ממקום למקום‬ ‫ושוק "ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם" ‪ -‬אין‬ ‫אביו‪ ,‬אינו צריך הכשר דהכשר נאמר בזרעים שאין סופם לטמא‬ ‫וצריך ליטול לקט שכחה ופאה בשביל מזונותיו‪ ,‬נוטל כיון‬ ‫לו אלא מה שאמור בענין‪ .‬וליכא למיפרך מה לחולין‬ ‫טומאה חמורה‪ .‬וענה לו רבא שכאן טעון הכשר כיון שהוא‬ ‫שעכשיו הוא עני‪ ,‬וכשיחזור‪ ,‬לרבי אליעזר חייב לשלם (דתני‬ ‫שחייבים בבכורה‪ ,‬דאיכא למילף מזכרים שפטורים‬ ‫משמש לטומאה חמורה אינו משמש לה בתורת אוכל אלא מעשה‬ ‫'ישלם' דמשמע בעל כרחו‪ ,).‬ולחכמים כיון שהיה עני באותה‬ ‫מבכורה שכן אינם יולדים‪ ,‬מה לזכרים שכן חייבים בראשית‬ ‫עץ בעלמא‪ ,‬דאין האבר מטמא אלא כשיש בו בשר גידים ועצמות‪,‬‬ ‫שעה פטור‪ .‬הגמ' אומרת שמשמע מדברי חכמים שאם‬ ‫הגז (‪-‬לתת לכהן דבר מועט בכל פעם שהוא גוזז צאנו)‪ ,‬תיישים‬ ‫ולא היה בו תורת אוכל‪ ,‬ועכשיו שנעשה אוכל פנים חדשות באו לכאן‪.‬‬ ‫היה עשיר היה חייב לשלם‪ ,‬ולרב חסדא צ"ל שאינו חייב‬ ‫זכרים שאין בהם לא בכורה ולא ראשית הגז יוכיחו‪ ,‬מה לתיישים‬ ‫שכן נכנסים לדיר להתעשר‪ ,‬ואף זקנים נכנסו לדיר‬ ‫באיזה עוד דינים אומרים 'מעשה עץ שימש'‪ -‬כופת‬ ‫לשלם מדינא אלא ממידת חסידות‪.‬‬ ‫להתעשר‪ ,‬לקוח (‪-‬שלקח עשרה טלאים מן השוק) ויתום (כגון‬ ‫שאור שייחדה לישיבה בטלה מתורת חמץ‪ ,‬ומבואר שאינה‬ ‫איתא בברייתא שבעה"ב שאכל את פירותיו טבלים‪ ,‬וכן‬ ‫אוכל‪ ,‬ומטמאה אם ישב עליה הזב‪ .‬תקרובת עבודת כוכבים של‬ ‫זה פירש למיתה וזה פירש לחיים) יוכיחו‪ ,‬ואין לומר מה ללקוח‬ ‫לוי שאכל את מעשרותיו טבלים ‪-‬בלי להפריש תרומת מעשר‪,‬‬ ‫ויתום שמינם נכנס לדיר להתעשר‪ ,‬שהרי גם קדשים‬ ‫אוכלין מטמאים באהל‪ .‬אוכלין שחיברום לכלים ככלים‬ ‫פטורים מן התשלומין‪ ,‬דכתיב "אשר ירימו" ‪ -‬אין לך בהם‬ ‫מינם נכנס לדיר להתעשר‪.‬‬ ‫דמו ואם נגעה טומאה באוכל נטמא הכלי‪ .‬חלב נבילה של בהמה‬ ‫אלא משעת הרמה ואילך‪ .‬הגמרא מדייקת שאם אכלום‬ ‫טהורה שאינו מטמא כנבילה‪ ,‬ולענין לקבל טומאה מנבילה או משרץ‬ ‫לאחר שהופרשו‪ ,‬יכול להוציאם בדיינים‪ ,‬ואומרת שלרב‬ ‫קדשים שקדם מום קבוע להקדש ונפדו שהרי הם‬ ‫בכפרים שעמם מועטים וחלב אינו בר אכילה אפילו לעכו"ם אלא‬ ‫חסדא צ"ל דאתו לידיה בטיבלייהו ‪-‬שהופקד טבל אצל הכהן‪,‬‬ ‫כמקדיש עצים ואבנים לדמיהם ואין בהם קדושת הגוף‪ ,‬וע"י פדיון‬ ‫ע"י הדחק צריך מחשבה לעשותו אוכל‪ ,‬ומטמא אגב כוליא‬ ‫וכמ"ד מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וזכה בהם מן‬ ‫הרי הם כחולין גמורים‪ ,‬וחייבים בבכורה (וקסבר האי תנא שלפני‬ ‫שנפדו קדושת דמים מדחה מן הבכורה‪ ,‬דאין בכורה חלה על בכורה‪.‬‬ ‫מפני שהוא שומר את הכוליא הטמונה בו‪ .‬בית שסיככו בזרעים‬ ‫ההפקר‪ .‬ל"א שמסר לו את הטבל כדי לזכות בתרומה שבו‪ .‬וחזה‬ ‫בכורות י"ד)‪ ,‬ובמתנות‪ ,‬ויוצאים לחולין לגמרי ע"י פדיונם‬ ‫כגון בשיבלים טהרו מפני שנעשו אהל‪ ,‬ואם יש צרעת בבית‬ ‫ושוק אין יכול להוציאם אפי' בכהאי גוונא‪ ,‬דכתיב "וזה"‪.‬‬ ‫הכתלים והאהל מטמאים אדם וכלים‪.‬‬ ‫להתיר בהם גיזה ועבודה‪ ,‬וולדן אפילו אם נתעברו לפני פדיונם‬ ‫קל"א‪ .‬חיוב משתרשי במתנות כהונה‪ -‬אם בית‬ ‫וילדו לאחר פדיונם (דאם ילדו לפני הפדיון וולדם אסור)‪ ,‬וחלבן‬ ‫אביי אומר שטומאת כל הנ"ל אינה דאורייתא‪ ,‬דאל"כ‬ ‫המלך לקחו את גורנו בשביל חוב ממון קצוב‪ ,‬חייב לעשר‬ ‫מותרים לאחר פדיונם‪ ,‬והשוחטם בחוץ פטור‪ ,‬ואין‬ ‫מצינו אוכל שמטמא טומאה חמורה ואנן אמרינן מה זרעים‬ ‫ממקום אחר ולתת לכהן‪ ,‬שהרי הוא כמוכר‪ .‬ולרב חסדא אין זה‬ ‫עושים תמורה אפילו קודם פדיונם‪ ,‬ואם מתו יפדו אע"פ‬ ‫שאין סופם לטמא טומאה חמורה וכו'‪ .‬והגמרא דוחה דשאני‬ ‫חיוב ממון כמזיק‪ ,‬אלא מדין משתרשי ליה שהוא משתכר‬ ‫שאינם ראוים אלא לכלבים ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים‬ ‫התם שהם משמשים כמעשה עץ ובטלו מתורת אוכל‪.‬‬ ‫במעשר‪ ,‬וזה חיוב בעלמא כשאר חיובי מעשרות‪ ,‬ואינו יוצא בדיינים‪.‬‬ ‫דכתיב "ואכלת" ולא לכלביך‪ ,‬דין זה נאמר בקדם הקדשם למומם ולא‬ ‫ואם לקחו את גורנו באנפרות בלא סיבה פטור מלעשר‪.‬‬ ‫בקדושת דמים‪ ,‬ועוד אשמועינן דלא בעינן העמדה והערכה‪ ,‬וקסבר‬ ‫אבר או בשר המדולדלים באדם טהורים ד"כי‬ ‫קכ"ט‪:‬‬ ‫קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה‪ ,‬דכתיב בפדיון‬ ‫ימות" כתיב‪ ,‬ואם האדם מת‪ ,‬הבשר המדולדל טהור דמיתה‬ ‫המוכר בני מעיה של פרה והיה שם את הקיבה‪ ,‬צריך‬ ‫קדשים שנסתאבו לאחר כך "והעמיד את הבהמה"‪ ,‬וכיון דמתה אי‬ ‫עושה ניפול‪ ,‬ובשר הפורש מן החי טהור כרבי יהושע ור' נחוניא‬ ‫הלוקח לתת אותה לכהן ואינו מנכה למוכר מהתשלום‬ ‫אפשר להעמידה‪ ,‬חוץ מבכור ומעשר בהמה שאע"פ שקדם מום‬ ‫דלהלן‪ ,‬והאבר מטמא משום אבר מן החי שמטמא במגע‬ ‫כיון שהלוקח ידע שהיא שם ולא מכר לו אותה‪ ,‬אבל אם מכר לו‬ ‫קבוע להקדש חלה עליהם קדושה גמורה והם נאכלים לכהן‪ ,‬אלא‬ ‫שאין ראויים ליקרב‪.‬‬ ‫ובמשא ובאהל‪ ,‬ואינו מטמא משום אבר מן המת‪ .‬ונ"מ‬ ‫לפי משקל‪ ,‬הלוקח חייב לתת את הקיבה לכהן שכיון‬ ‫בכזית בשר או עצם כשעורה שפרשו‪ ,‬שר"א מטמא‬ ‫שהגזל אצלו צריך להשיב‪ ,‬והמוכר מנכה לו מהדמים בעל כרחו‬ ‫אבל קדשים שקדם הקדשם למומם‪ ,‬או שהיה מום‬ ‫בכזית בשר הפורש מאבר מן החי‪ ,‬ורבי נחוניא בן הקנה‬ ‫כיון שמכר דבר שאינו שלו‪( .‬מתני' קל"ב‪ .).‬הגמרא אומרת‬ ‫עובר לפני ההקדש דכמאן דליתיה דמי ואחרי ההקדש נולד‬ ‫ורבי יהושע מטהרים‪ ,‬ובעצם כשעורה הפורש מאבר מן‬ ‫שדין זה הוא גם לרב חסדא כיון שהקיבה בעין‪ .‬שיטת‬ ‫בהם מום קבוע‪ ,‬ונפדו‪ ,‬פטורים מבכורה ומתנות דכתיב‬ ‫החי‪ ,‬רבי נחוניא מטמא‪ ,‬ור"א ורבי יהושע מטהרים‪,‬‬ ‫רב (קל"ד‪ ).‬שדין זה הוא דווקא כשהלוקח שקל בעצמו‬ ‫בהו "כצבי וכאיל"‪ ,‬ואסורים בגיזה ועבודה וולדם אם נתעברו‬ ‫ובטעמי התנאים איתא בעדויות (ו' ג') שרבי אליעזר מרבה טומאת‬ ‫שכיון שהטבח לא נגע בהם ולא גזלם אין הכהן יכול לתובעם ממנו‪,‬‬ ‫לפני פדיונם אפילו אם ילדו לאחר פדיונם וחלבם אסור לאחר‬ ‫בשר מטומאת עצמות‪ ,‬שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים משא"כ‬ ‫ולכן הלוקח נותנם לכהן ותובע דמיהם מהטבח מפני שהטבח היה‬ ‫פדיונם‪ ,‬דכתיב בפסולי המוקדשין לאחר פדיונם "תזבח" ולא גיזה‪,‬‬ ‫בעצמות‪ ,‬ור' נחוניא מרבה טומאת עצמות מטומאת בשר שהבשר‬ ‫שממה נפשך אם זה בכור כולו שלו‪ ,‬ואם אינו בכור‬ ‫הקודש" זה טומאה שאירעה לפני ולפנים‪ ,‬דפר ושעיר של יום‬ ‫צריך ליתנם לכהן‪ ,‬דאם הטבח עצמו שקל יכול הכהן לתבוע‬ ‫המתנות שלו‪.‬‬ ‫הכיפורים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו‪" ,‬אהל מועד" זה‬ ‫גם את הטבח שאם הם בעין יחזר עליהם ויתנם לו‪ ,‬ולרב אסי‬ ‫היכל‪" ,‬מזבח" כמשמעו ‪-‬מי שעבד בטומאה במזבח בלא חיוב‬ ‫אפי' כשהטבח שקל התביעה היא מהלוקח‪ .‬הגמ'‬ ‫קל"ב‪ :‬כהן פטור מזרוע לחיים וקיבה‪ ,‬דכתיב "מאת‬ ‫מקדש‪ ,‬כגון שנטמא במקדש ועבד בלא שהייה‪ ,‬דהלכה למשה מסיני‬ ‫אומרת שאין הכרח שנחלקו בגזל ולא נתייאשו הבעלים‬ ‫העם" למעט כהנים‪ ,‬וא"כ הא דכתיב "מאת זובחי הזבח"‬ ‫שאם נטמא בעזרה אינו חייב עד שישהה כדי השתחוואה‪" ,‬יכפר"‬ ‫ובא אדם אחר ואכלו‪ ,‬אם יכול לגבות משניהם כשיטת‬ ‫היינו שאפי' טבח כהן נותן כשהוא שוחט בשביל למכור‪ ,‬אבל‬ ‫זה טומאה שאירעה בעזרות‪" ,‬כהנים" כמשמעו כהנים ששגגו‬ ‫רב חסדא שכיון שאכלם לפני יאוש שהם עדיין ברשות הבעלים‬ ‫בשוחט לצרכו פטור‪.‬‬ ‫ונכנסו טמאים לעזרה‪" ,‬עם הקהל" אלו ישראל וי"א אף‬ ‫בכל מקום שהם הוה ליה גזלן‪ ,‬או שיכול לתבוע רק מהגזלן‪.‬‬ ‫זקני דרום אמרו שכהן טבח פטור מן המתנות שתים‬ ‫הלויים ונחלקו אם הלויים נקראו עם וכנ"ל‪" ,‬יכפר" למ"ד‬ ‫די"ל שלכו"ע יכול לתבוע גם ממי שאכל‪ ,‬והמחלוקת‬ ‫ושלש שבתות‪ ,‬ואח"כ שכבר יודעים שהוא טבח חייב לתתם‬ ‫הראשון אלו לויים ולמ"ד השני אלו עבדים)‪ ,‬ורב‬ ‫היא אם שייך גזילה במתנות כהונה שמי שגזלם חייב לשלם‬ ‫לכהן אחר‪ ,‬והיכא שיש לו חנות קבועה חייב במתנות מיד‪.‬‬ ‫מסתפק כמו איזה תנא לפסוק‪.‬‬ ‫עליהם בתורת גזלן‪ ,‬וממילא אם הכהן רצה הוא יכול לדון עם‬ ‫וכהן שאינו מפריש מתנות הרי הוא בשמתא‪ .‬ואנשי‬ ‫הראשון‪ ,‬או לא שכל זמן שהם בעין החוב מוטל על מי שהם אצלו‪,‬‬ ‫השוחט לכהן או לעכו"ם פטור ממתנות כהונה‪,‬‬ ‫הוצל היו בשמתא כ"ב שנים‪ ,‬ואין להפסיק לשמתם‪,‬‬ ‫והראשון לא נעשה גזלן עליהם‪.‬‬ ‫והשוחט לישראל חייב‪ ,‬והשוחט ללוי זה תלוי בדברי רב‬ ‫כדאיתא בברייתא במה דברים אמורים דתו לא משמתינן‬ ‫לעיל אם לוי חייב במתנות או לא‪( .‬ולא כתבה המשנה‬ ‫תשעה מתנות כהונה הם נכסי כהן והם תרומה ומעשר‬ ‫ליה‪ ,‬במצות לא תעשה שיש בה מיתה או כרת‪ ,‬דקם ליה בדרבה‬ ‫שכהן ועכו"ם עצמם פטורים‪ ,‬משום שהתביעה היא מן‬ ‫וחלה וראשית הגז ומתנות והדמאי והביכורים והקרן‬ ‫מיניה‪ ,‬אבל במצות עשה כגון שאינו עושה סוכה לולב או‬ ‫הטבח)‪.‬‬ ‫והחומש‪-( ,‬בספרים איתא ט"ו מתנות כהונה שכולן נכסי כהן‬ ‫ציצית שאין בהם חסרון כיס כולי האי‪ ,‬מכין אותו עד שתצא‬ ‫לעשות בהן כל צרכיו‪ ,‬וכולם כלולים בתשעה‪ ,‬דתרומה כוללת גם‬ ‫נפשו‪ ,‬אלא שאחרי זמן כזה יש לקונסם ללא התראה‪,‬‬ ‫למי נותנים תרומה ומעשר‪ -‬לר"ע נותנים תרומה לכהן‬ ‫תרומת מעשר והדמאי והחלה‪ ,‬ובכור ופדיון הבן ופדיון פטר חמור‬ ‫כדמצינו שרבא קנס את מי שלא רצה לתת מתנות לכהן אטמא‬ ‫ומעשר ראשון ללוי‪ ,‬ולרבי אלעזר בן עזריה מעשר ראשון‬ ‫נחשבים אחד‪ ,‬וקרן וחומש דגזל הגר (שנשבע לו ומת הגר ואח"כ‬ ‫– שהיה נותן את כל הירך לכהן‪ ,‬ורב נחמן בר יצחק קנס‬ ‫אפשר לתתו לכהן‪ ,‬דאף דבמעשר ראשון כתיב לוי‪ ,‬בכ"ד‬ ‫הודה ונשבע לשקר) נחשבים אחד‪ ,‬ולקמן (קל"ג‪ ):‬חשיב כל כ"ד‬ ‫גלימא‪.‬‬ ‫מקומות נקראו הכהנים לויים‪ ,‬ולאחר שקנסם עזרא מפני שלא‬ ‫מתנות כהונה‪ .).‬לרב חסדא אינם נכסי כהן לענין שיכול‬ ‫עלו בימיו אין לתת מעשר ראשון ללוי אלא רק לכהן‪,‬‬ ‫להוציאם בדיינים‪ ,‬אלא כדתנן שהם נכסי כהן לענין‬ ‫חלוקת ואכילת הזרוע לחיים וקיבה‬ ‫אמנם אין להוציא מלוי מעשר ראשון‪.‬‬ ‫שיכול לקנות בהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה‪ ,‬ובעל‬ ‫חוב נוטלם בחובו ואשה נוטלתם בכתובתה‪ ,‬ולקנות בהם‬ ‫חלוקת הזרוע והלחיים והקיבה‪ -‬בשור הגדול שאבריו‬ ‫קל"ב‪ .‬מתנות בכהנת‪ -‬עולא היה נותן מתנות לכהנת‬ ‫ספר תורה אע"פ שאינו לאכילה ואינו דבר שמביא לאכילה‪.‬‬ ‫גדולים ביותר אפשר לחלק כל עצם לשנים‪ ,‬מפני שיש בכל חלק‬ ‫בת כהן ואפי' אשת איש‪ ,‬שכיון שאין בהם איסור אכילה לזרים היא‬ ‫שיעור נתינה מעליא‪ ,‬וכתיב "ונתן לכהן" – נתינה יפה‪ ,‬אבל‬ ‫מותרת בהם‪ ,‬ואי משום "ונתן לכהן"‪ ,‬קסבר אפילו כהנת משמע‪ ,‬וכן‬ ‫חיוב נתינה במתנות עניים‪ ,‬ואם עני חייב בהם‪-‬‬ ‫בבהמה דקה נותנים זרוע לאחד קיבה לאחד ולחיים‬ ‫הלכה‪ ,‬אבל הא דכתיב "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא‬ ‫מתנות עניים שבכרם הם הפרט והעוללות (דכתיב‬ ‫לשנים‪.‬‬ ‫תיאכל" שכולה כליל ואין בה אכילת שיריים כמנחת ישראל‪ ,‬אינו‬ ‫"וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט" ועוללות היינו‬ ‫י"א שאסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה‪,‬‬ ‫כולל כהנת‪ ,‬משום דכתיב בפרשה "בני אהרן" למעוטי בנות‬ ‫שאין לה לא כתף ולא נטף‪ ,‬ופרט אלו ענבים הנושרים בשעת בצירה)‬ ‫והאוכל מבהמה כזו הרי הוא כאילו אוכל טבלים‪ .‬ולית‬ ‫אהרן‪ .‬ודבי רבי ישמעאל למדו זרוע לחיים וקיבה ממנחה‬ ‫והשכחה (דכתיב "כי תבצור כרמיך לא תעולל אחריך"‬ ‫הלכתא כוותיה‪.‬‬ ‫דבעינן כהן‪ ,‬דילמוד סתום (‪-‬כהן סתם דכתיב גבי מתנות) מן‬ ‫דכתיב "לא תשוב לקחתו" והיינו מה שלאחריו ולא מה שלפניו)‪,‬‬ ‫המפורש ("בני אהרן" דכתיב גבי מנחה)‪ .‬ודבי רבי אליעזר בן‬ ‫והפאה (גזירה שוה אחריך אחריך מזית וכדלהלן)‪.‬‬ ‫מתנות כהונה יש לאוכלם צלי ובחרדל‪ ,‬דכתיב במתנות‬ ‫יעקב סוברים שבעלמא כהן ולא כהנת‪ ,‬אבל במתנות למדו‬ ‫ובתבואה לקט (‪-‬הנושר בשעת קצירה) שכחה ופאה (דכתיב‬ ‫כהונה "לך נתתים למשחה" והיינו שכל המתנות שנתתי לך‬ ‫מדכתיב פעמיים כהן דמהני אף בכהנת‪ ,‬דאין מיעוט‬ ‫"ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך‬ ‫בכהונתך נתתי לך לגדולה‪ ,‬כדרך שהמלכים אוכלים‪.‬‬ ‫אחר מיעוט אלא לרבות‪ .‬ורב כהנא ורב פפא ורב יימר‬ ‫בקצרך ולקט קצירך" וגו'‪ ,‬וכתיב "כי תקצור קצירך בשדך‬ ‫י"א שכהן שאינו בקי בכ"ד מתנות כהונה אין נותנים‬ ‫ורב אידי בר אבין אכלו מתנות בגלל נשותיהם‪.‬‬ ‫ושכחת עומר בשדה")‪ .‬ובאילן השכחה והפאה (דכתיב‬ ‫לו מתנות אלו‪ ,‬ולאו מילתא היא אלא כל כהן שאינו‬ ‫לויה שילדה‪ ,‬בנה פטור מה' סלעים אפילו אם נתעברה‬ ‫"כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך" – שלא תטול‬ ‫מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה‪ ,‬דכתיב "המקריב‪-( ...‬‬ ‫מישראל‪ ,‬דלוייה כלוי‪ ,‬ובפטר רחם תלה רחמנא‪ ,‬ולרב פפא אם‬ ‫תפארתו ממנו כלומר שלא תטול כל פארו)‪ .‬וכל מתנות אלו‬ ‫הולכה) לו תהיה שוק הימין למנה"‪ ,‬ואף כהן שאינו מודה‬ ‫נתעברה מעכו"ם פטורה‪ ,‬אבל בנתעברה מישראל אזלינן בתר אב‬ ‫אין בהם טובת הנאה לבעלים ‪-‬אין בידם לתתם לכל מי שירצו‬ ‫בט"ו עבודות כגון היציקות‪ ,‬והבלילות (‪-‬שנותן שמן במנחה‬ ‫וחייב‪.‬‬ ‫אלא כל הקודם בהם זכה‪( ,‬כיון דכתיב בהו עזיבה שצריך‬ ‫ובוללה וחוזר ונותן עליה שמן)‪ ,‬והפתיתות (‪ -‬מנחת מחבת‬ ‫זרוע לחיים וקיבה בכלאים‪ -‬לרבי אליעזר כלאים הבא‬ ‫להניחם הפקר ולא לחלקם‪ ,‬וכן היכא דכתיב "יהיה" היינו בעזיבה‪,‬‬ ‫ומרחשת ומנחת מאפה תנור‪ ,‬שלאחר אפיה פותתן ומחזירן לסולתן‬ ‫מן העז ומן הרחל חייב במתנות‪ ,‬והבא מן התיש ומן‬ ‫דמשמע בהווייתו יהא‪ ,‬דלא כתיב נתינה)‪ ,‬ואפי' עני מוציאים‬ ‫וקומץ)‪ ,‬והמליחות (‪"-‬במלח תמלח")‪ ,‬והתנופות‪ ,‬וההגשות (‪-‬‬ ‫הצביה פטור ד"שה" כתיב ולא צבי‪ .‬ולרבנן כלאים הבא מן‬ ‫אותם מידו אם יש לו כרם או תבואה או אילן כופים אותו לתת‪,‬‬ ‫מגישה בכלי קודם קמיצה ומגיעה לקרן מערבית דרומית כנגד חודה‬ ‫העז והצביה וכוי חייבים במתנות‪ .‬שיטת רב הונא בר רב‬ ‫(דכתיב "לא תלקט לעני" – להזהיר עני על שלו)‪ ,‬אבל‬ ‫של קרן)‪ ,‬והקמיצות‪ ,‬וההקטרות‪ ,‬והמליקות‪ ,‬והקבלות (‪-‬‬ ‫מעשר עני הואיל ומתחלק בתוך ביתו ‪-‬לאחר שהכניס תבואתו‬ ‫חייא שכוי לרבנן חייב רק בחצי מתנות‪ ,‬משום דדינא‬ ‫קבלת הדם)‪ ,‬וההזאות (‪-‬זריקת הדם במזבח‪ ,‬בין הניתנים בפנים‬ ‫לביתו‪ ,‬יש בו טובת הנאה לבעלים שבידו ליתנו לאיזה עני‬ ‫דמתני' לענין כסוי הדם ומתנות בכוי שייך רק בצבי הבא‬ ‫על הפרוכת ועל מזבח הזהב‪ ,‬בין הניתנים בחוץ‪ .‬ושחיטה לא חשיב‬ ‫שירצה‪ ,‬וחבירו אומר לו הילך סלע זה ותן כל מעשרותיך לקרובי העני‪,‬‬ ‫על התיישה כמבואר בסוגיא לעיל פ‪ .‬ומספקא להו אם‬ ‫מפני שגם זר כשר בה)‪ ,‬והשקאת סוטה‪ ,‬ועריפת עגלה שהיא‬ ‫חוששים לזרע האב‪ ,‬ונחלקו אי אמרינן "שה" ואפי'‬ ‫וטובת הנאה היינו דבר מועט‪ ,,‬דכתיב ביה נתינה –"ונתת ללוי‬ ‫נעשית ע"י כהנים‪ ,‬וטהרת מצורע בציפרים להזות‪ ,‬ונשיאות‬ ‫לגר ליתום ולאלמנה"‪ ,‬ואפי' עני מוציאין מידו (גזירה שוה‬ ‫מקצת שה או לא‪ ,‬וממילא לרבנן יכול לומר לו שיביא‬ ‫כפים בין מבפנים ‪-‬במקדש כדכתיב "וישא אהרן את ידיו" בין‬ ‫לגר לגר מלקט)‪ ,‬ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע‬ ‫ראיה שאין חוששים לזרע האב ויקבל את החצי השני‪.‬‬ ‫מבחוץ בגבולין בכל עיר בבית הכנסת‪ ,‬אין לתת לו מתנות‬ ‫והלחיים והקיבה‪ ,‬אין מוציאין אותם לא מכהן לכהן ולא‬ ‫ולרבי יוחנן רבנן מחייבים כוי במתנה שלימה‪ ,‬דכתיב‬ ‫כהונה‪ ,‬דכתיב "המקריב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין‬ ‫מלוי ללוי‪( ,‬ולענין להוציא מלוי לכהן עיין לקמן)‪.‬‬ ‫"אם שה" לרבות את הכוי‪ ,‬ומ"אם שור" מרבים כלאים‪,‬‬ ‫למנה"‪.‬‬ ‫(ולחלק נפקא להו מ"מאת זובחי הזבח" דמשמע אפי' זבח‬ ‫קל"ג‪ .‬י"א שהחוטים שיש בלחי אסורים משום דם‪ ,‬וכהן‬ ‫אחד‪ ,‬ולר"א "אם" מיבעי ליה לחלק‪ ,‬ומ"מאת זובחי‬ ‫דין כהנים ולויים במתנות כהונה‬ ‫שאינו יודע להוציאם אין לתת לו לחיים‪ .‬והגמ' דוחה‬ ‫הזבח" לומד ר"א שהכהן תובע את המתנות מהטבח‬ ‫חיוב לוי במתנות כהונה‪ -‬כתיב "וזה יהיה משפט‬ ‫שהדם יוצא ע"י הצליה או ע"י החיתוך והמליחה‪.‬‬ ‫אע"פ שהבהמה היא של אחרים)‪.‬‬ ‫הכהנים מאת העם‪ ...‬הזרוע והלחיים והקיבה"‪ .‬רב‬ ‫חטיפת המתנות וקבלתם‪ -‬אין לכהן לחטוף את‬ ‫דיני כוי‪ -‬כוי אזלינן ביה לחומרא‪ ,‬ולכן חלבו אסור כבהמה‪,‬‬ ‫מסתפק אם לויים הם בכלל "עם" וא"כ הם חייבים לתת‬ ‫ודמו חייב בכסוי כחיה‪ ,‬ודמו וגידו אסורים כבהמה וחיה‪,‬‬ ‫לכהן‪ ,‬או שאינם בכלל "עם" וא"כ יכולים לתת להם את‬ ‫המתנות‪ ,‬ואין בזה חיבוב מצוה‪ ,‬דכתיב "ונתן לכהן" ‪ -‬ולא‬ ‫ולענין זרוע לחיים וקיבה לרבנן חייב ולר"א פטור‪.‬‬ ‫הזרוע לחיים וקיבה‪ .‬ומכח זה אמר רב שמספק אין‬ ‫שיטול מעצמו‪ ,‬וכן אין לכהן לומר שיתנו לו את המתנות‪,‬‬ ‫מוציאים מהם את שלהם דהם פטורים משום דהמוציא מחבירו‬ ‫דהא דכתיב "ויטו אחרי הבצע" היינו שהיו מבקשים את‬ ‫בכור של ישראל שנתערב במאה בהמות אחרות‪ ,‬מבואר‬ ‫עליו הראיה‪ ,‬אבל אין להם לחטוף את המתנות‪ .‬אמנם‬ ‫המתנות‪ .‬ואביי אמר שאחרי ששמע שבלחם הפנים‬ ‫במתני' שאם אחד שוחט את כולם‪ ,‬רק בהמה אחת‬ ‫ראשית הגז דלא כתיב "עם" ותרומה ותרומת מעשר וחלה‬ ‫הצנועים היו מושכים ממנו ידיהם אחרי שמת שמעון הצדיק‬ ‫פטורה ממתנות‪ ,‬אבל אם מאה שוחטים את כולם‪ ,‬כולם‬ ‫לויים חייבים לתת לכהן‪ .‬והלכה כרב שאין מוציאים מידם‪.‬‬ ‫שנשתלחה בו מארה (והגרגרנים חולקים בו)‪ ,‬לא היה לוקח‬ ‫פטורים‪ ,‬דכל אחד יכול לדחות את הכהן ולומר ששלו זה הבכור‪.‬‬ ‫גם אם היו נותנים לו‪ ,‬מלבד בערב יוה"כ כדי להחזיק‬ ‫הגמרא אומרת דצ"ל דמיירי בבכור שבא ליד כהן ונפלו בו‬ ‫קל"א‪ :‬מסקנת הגמ' שנחלקו תנאים אם לויים בכלל‬ ‫עצמו כהן שלא ישכחו זאת‪ ,‬ולא היה יכול לעשות זאת‬ ‫מום קבוע ומכרו לישראל במומו‪ ,‬דאי לאו הכי יאמר הכהן‬ ‫עם או לא‪( ,‬דכתיב בעבודת יום הכיפורים "וכפר את מקדש‬ ‫מביאה קרבן‪ ,‬דספק איסור כרת הוא‪ ,‬דמחוסר כפורים אסור בקדשים‬ ‫פסולי המוקדשין א"צ לעשות בהם סימן שהם פטורים‬ ‫בנשיאת כפים בדוכן כל השנה‪ ,‬משום שהיה אנוס באותו‬ ‫וענוש כרת) וחלה (שזה ספק מיתה)‪ ,‬ובכור בהמה טמאה (‪-‬‬ ‫ממתנות‪ ,‬והיינו דווקא באלו הנמכרים בתוך הבית בכור‬ ‫זמן שהיה לומד עם תלמידיו בזמן שהציבור נאספים לבית הכנסת‪.‬‬ ‫פטר חמור‪ ,‬דאסור בהנאה עד שיפדנו)‪ ,‬ובכור בהמה טהורה‬ ‫ומעשר שמפני שדמיהם לבעלים ואין בהם קדושה לא התירו בשביל‬ ‫ולהלן (קל"ד‪ ):‬איתא שרבי אמי קדם לזכות בשק של‬ ‫(שזה ספק כרת לשוחטו בחוץ‪ ,‬וצריך להמתין שיפול בו מום ואז אין‬ ‫הנאתו לזלזל בהם למוכרם בשוק כמו חולין‪ ,‬אף שכשמוכרם בתוך‬ ‫דינרים ששלחו לבני הישיבה‪ ,‬והגמ' מבארת שזכה בזה‬ ‫בו אלא דין ממון ואוכלו הוא במומו)‪ ,‬וד' מהם לפטור שאין בהם‬ ‫הבית מפסיד מפני שלא קופצים לקנותם‪ ,‬ובהם מוכחא מילתא‪ ,‬אבל‬ ‫לעניים‪ ,‬אי נמי זכה לעצמו משום דכתיב "והכהן הגדול‬ ‫איסור אלא ממון ולכן ספיקם לקולא‪ ,‬והם‪ :‬ראשית הגז‪,‬‬ ‫פסולי המוקדשין שדמי פדיונם נתפסים בקדושתם‪ ,‬הנמכרים‬ ‫מאחיו" גדלהו משל אחיו וכ"ש שיכול לזכות ממאי דאתי ליה‬ ‫ומתנות‪ ,‬ופדיון הבן‪ ,‬ופדיון פטר חמור דשה של פדיון אין‬ ‫באיטליז בשוק צריך לעשות להם סימן‪ ,‬מפני שאם לא יתרו‬ ‫מעלמא‪( ,‬ויש לומדים מפסוק זה שצריך שיהיה גדול‬ ‫עליו קדושה אלא הוא ממון כהן והמוציא מחבירו עליו הראיה‪.‬‬ ‫למוכרם בשוק לא יפדם אלא בזול ואיכא פסידא דהקדש‪.‬‬ ‫מאחיו בנוי ובחכמה ובעושר)‪.‬‬ ‫קל"ד‪ :‬חיוב הפרשה כשאין למי לתת‪ -‬אם אין עניים‬ ‫כ"ד מתנות כהונה‪ -‬י' במקדש ‪-‬בתוך העזרה לאוכלם שם‪:‬‬ ‫רב יוסף אמר שכהן שיש בשכנותו ת"ח עני‪ ,‬יזכה אותם‬ ‫א"צ להניח לקט שכחה ופאה‪ ,‬דכתיב "לעני ולגר תעזוב‬ ‫חטאת‪ ,‬חטאת העוף‪ ,‬אשם ודאי‪ ,‬אשם תלוי‪ ,‬זבחי שלמי‬ ‫לאותו ת"ח אף לפני שקיבלם‪ ,‬והיינו במכרי כהונה (‪-‬בכהן‬ ‫אותם" ולא לעורבים ולעטלפים‪ .‬אמנם בתרומה חייב‬ ‫ציבור (‪-‬כבשי עצרת‪ ,‬והם קדשי קדשים לאוכלם בעזרה)‪ ,‬לוג‬ ‫שניכר בעיר ורוב בני אדם אוהבים אותו ונותנים לו את המתנות)‪.‬‬ ‫להפריש (ולכן אף שאין מביאים את התרומה מגורן לעיר‬ ‫שמן של מצורע (שמה שנשאר ממתנותיו נאכל לכהנים)‪ ,‬שתי‬ ‫ומעשה ברבא ורב ספרא שהתארחו‪ ,‬ורבא ביקש‬ ‫או ממדבר לישוב‪ ,‬שאין טירחא זו מוטלת על הישראל‪ ,‬אלא הכהן‬ ‫הלחם‪ ,‬לחם הפנים‪ ,‬שיירי מנחות של יחיד‪ ,‬ומנחת העומר‬ ‫מהשמש שהיה כהן ובעה"ב היה נותן לו מתנותיו שיזכה לו את‬ ‫הולך ומביאה‪ ,‬אם אין שם כהן‪ ,‬שוכר פרה ומביאה מפני‬ ‫(שהיא שונה משאר המנחות שהיא המנחת ציבור היחידה שנקמצת‬ ‫המתנות ואכלם רבא‪( ,‬ואף שרבא היה כהן‪ ,‬הרי אין לכהן ליטלם‬ ‫הפסד תרומה)‪ ,‬דשאני תרומה דטבלה הכל‪ ,‬וממילא בעל כרחו‬ ‫ונאכלת)‪ .‬ד' בירושלים שנאכלים ומתחלקים בכל העיר‪ :‬בכור‬ ‫מעצמו או לבקשם בפיו‪ ,‬ולכן נטלם בתורת זר)‪ ,‬אך רב ספרא לא‬ ‫תם‪ ,‬ביכורים‪ ,‬מורם מן התודה חזה ושוק (גם של שלמים) וד'‬ ‫אכל מפני שלא הגיעו ליד השמש‪ ,‬והראו לרב ספרא בחלומו‬ ‫עליו להפרישה‪ ,‬אי נמי משום דכתיב בה נתינה‪( ,‬והא דכתיב‬ ‫ביה "תעזוב" יתירא‪ ,‬זה בא לרבות שהמפקיר את כרמו‬ ‫חלות מד' מינים שהם חלות ורקיקים ורבוכה וחמץ ומורם מאיל‬ ‫"מעדה בגד ביום קרה (כבגד בלוי ביום קר‪ ,‬שאינו מחמם)‪,‬‬ ‫והשכים בבוקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה‬ ‫נזיר ‪-‬זרוע בשילה וחלה ורקיק‪ ,‬ועורות קדשים של עולה חטאת‬ ‫חומץ על נתר (שאינו אלא מפסידו)‪ ,‬ושר בשירים על לב‬ ‫ובפאה‪ ,‬שאף שהפקר פטור מכולם‪ ,‬לומדים מ"תעזוב" יתירא לחייב‬ ‫ואשם‪ .‬י' בגבולין ‪-‬בכל ערי ישראל‪ :‬תרומה‪ ,‬תרומת מעשר‪,‬‬ ‫רע"‪ ,‬כך האומר דברי תורה למי שאינו יודע להבין בהם‪ ,‬ורב יוסף‬ ‫היכא שהוא חזר וזכה בו‪ ,‬ופטור מן המעשרות)‪ ,‬וכן לגבי‬ ‫חלה‪ ,‬ראשית הגז‪ ,‬מתנות זרוע לחיים וקיבה‪ ,‬פדיון הבן ה'‬ ‫הצדיק את רב ספרא מפני שדבריו נאמרו דווקא במזכה‬ ‫מתנות אם אין כהן צריך לשום את שויים ולתת את הדמים‬ ‫סלעים‪ ,‬פדיון פטר חמור שה‪ ,‬שדה אחוזה הקדישה ולא גאלה‬ ‫לכהן אחר שאינו כפוף לו‪ ,‬אחר אבל שמש מזכה בעל כרחו‬ ‫שהיא יוצאה ביובל ומתחלקת לכהנים של אותו משמר שאירע בו‬ ‫לאדם חשוב שמתארח אצל בעל הבית‪ ,‬ודווקא כשא"א לו בלא‬ ‫לכהן שבא ראשון ויאכל את המתנות בעצמו‪.‬‬ ‫היובל‪ ,‬שדה חרמים‪ ,‬וגזל הגר שנשבע לו לשקר והודה לאחר‬ ‫המתנות מפני שהוא עני ודחוק‪ ,‬ואמר שהראו לו את הפסוק‬ ‫מיתת הגר‪ .‬וכולם ניתנו לאהרן ולבניו בכלל ובפרט דכתיב בהו‬ ‫עוד בדיני זרוע לחיים וקיבה‬ ‫בשביל רבא‪ ,‬ולא הראו לרבא מפני שהיה נזוף בגלל שהטיח‬ ‫"לך נתתים" ואח"כ הפסוק מפרש כל אחד מהם‪ ,‬והמקיימם כאילו‬ ‫כלפי מעלה (תענית כ"ד‪ ):‬שביקש מטר שלא לצורך מפני כבוד אמו‬ ‫צורת נתינת המתנות‪ -‬מקום שנהגו למלוג את העגלים‬ ‫קיים כל כללות ופרטות שבתורה‪ ,‬ונכרתה עליהם ברית מלח‬ ‫של שבור מלכא‪ ,‬ורצו מלאכי חבלה להורגו בלילה‪ ,‬ופשטיה דקרא‬ ‫ברותחין עם העור ואוכלים אותם כך‪ ,‬לא יפשיט את הזרוע אלא‬ ‫של קרבנות‪ ,‬שכשם שברית מלח אינה שובתת כך זו לא תשבות‪,‬‬ ‫בשונה לתלמיד שאינו הגון‪ ,‬שהוא נופל בגיהנום‪ ,‬והרי‬ ‫נותנו לכהן כמו שהוא בעורו‪ ,‬ואף במקום שנהגו להפשיט את‬ ‫והעובר עליהם כאילו עובר על כלל ופרט ועל ברית מלח‪.‬‬ ‫הוא כזורק אבן למרקוליס שזו עבודתה‪.‬‬ ‫הראש לא יפשיט את הלחי‪.‬‬ ‫קל"ד‪ .‬מתנות בגר‪ -‬גר שנתגייר אחרי שחיטת בהמתו‬ ‫[כל העושה טובה למי שאינו מכיר בה כאילו זורק אבן‬ ‫הזרוע היא הזרוע הימנית‪ ,‬דכתיב "הזרוע" החשובה‬ ‫פטור ממתנות‪ ,‬אבל אם נתגייר לפני שחיטת בהמתו‬ ‫למרקוליס]‪.‬‬ ‫שבזרוע‪ .‬ודורשי חמורות אמרו שהזרוע ניתן כנגד מה‬ ‫שפנחס לקח רומח בידו‪ ,‬ויד ימין היא עושה מלחמה וממילא‬ ‫חייב במתנות‪.‬‬ ‫פטור ממתנות בשותפות עם כהן או עכו"ם‬ ‫זרוע היינו של ימין‪( ,‬ולחיים כנגד "ויעמוד פנחס ויפלל"‪,‬‬ ‫וקיבה כנגד "ואת האשה אל קיבתה")‪ ,‬ויש לומדים ימין‬ ‫ספק במתנות כהנים ועניים‬ ‫איזה שותפות פוטרת ממתנות‪-‬‬ ‫מדכתיב בשלמים "ואת שוק הימין"‪ ,‬וזרוע מוקדשין‬ ‫במתני' איתא שאם יש ספק אם נתגייר לפני שחיטת‬ ‫השותף עם עכו"ם או עם כהן בבהמה‪ ,‬פטור מהמתנות‪.‬‬ ‫לומדים מדכתיב התם "תרומה" וזרוע חולין לומדים‬ ‫הבהמה או אחריה פטור‪ ,‬מפני שהמוציא מחבירו עליו‬ ‫כהן שמכר בהמה לישראל חוץ מהמתנות‪ ,‬פטור‬ ‫מדכתיב התם "תתנו"‪.‬‬ ‫הראיה‪.‬‬ ‫מהמתנות‪ ,‬מפני ששיירם לעצמו‪ .‬ואם אמר לו ע"מ‬ ‫מקום הזרוע הוא מהפרק של הארכובה הנמכרת עם הראש‬ ‫ובפאה איתא בדין ספק לקט שחיטים שבחורי הנמלים‪,‬‬ ‫שהמתנות שלי‪ ,‬י"א שיכול הישראל לתתם לכל כהן‬ ‫עד כף של יד (‪-‬העצם הרחבה של הכתף)‪ ,‬וזה גם הזרוע‬ ‫אם נמצאו בתוך הקמה שעדיין לא הגיעו הקוצרים לשם הרי הם‬ ‫שירצה‪ ,‬מפני שע"מ זה לא שיור אלא תנאי‪ ,‬ואינו יכול להתנות‬ ‫בשלה שבנזיר‪ ,‬ומקום זה ברגל האחורית הוא השוק (‪-‬‬ ‫של בעה"ב דאין לקט אלא הנושר בשעת קצירה‪ ,‬ואם נמצאו‬ ‫על מתנות שאינם שלו‪ ,‬וי"א שגם ע"מ הוי שיור כחוץ‪.‬‬ ‫שתי עצמות מהפרק של הארכובה עד בוקא דאטמא‪ ,‬דהיינו כל‬ ‫לאחר הקצירה‪ ,‬לת"ק העליונים שעל פי החור די"ל שהם נשרו‬ ‫קל"ג‪ :‬לרב הונא שותף בראש פטור מהלחי‪ ,‬ושותף‬ ‫הירך)‪ .‬ולרבי יהודה השוק הוא מהפרק של הארכובה עד‬ ‫מהשיבולים בשעת קצירה לעניים‪ ,‬והתחתונים שבקרקעיתו של‬ ‫ביד פטור מהזרוע‪ ,‬ושותף בבני מעיים פטור מהקיבה‪.‬‬ ‫סובך של רגל והיינו הפרק שבין הקולית לעצם האמצעי‪.‬‬ ‫חור לבעה"ב‪ ,‬דקודם הקצירה כנסום הנמלים שם‪ ,‬ולר"מ הכל‬ ‫ולחייא בר רב אפי' שותפות באחד מהם פוטרת מכל‬ ‫מקום הלחי הוא מהפרק של הלחי אצל הצדעיים וחותך‬ ‫לעניים מפני שבספק לקט שכחה ופאה חייב‪.‬‬ ‫המתנות‪ .‬והגמ' מוכיחה מברייתא דלא כדבריו‪.‬‬ ‫כלפי מטה עד הפיקה (שיפוי הכובע) של הקנה דהיינו לחיים‬ ‫ריש לקיש שואל מהדין של ספק חורי הנמלים (שר"מ‬ ‫אפי' שותפות באחד ממאה מאותו אבר פוטרת‬ ‫התחתונות עם הלשון‪ .‬והא דאיתא בברייתא שנוטלה ובית‬ ‫מחמיר בספק‪ ,‬וה"ה למתנות כהונה)‪ .‬על הדין של ספק בגר‬ ‫מהמתנה שמאותו אבר‪.‬‬ ‫שחיטה עימה‪ ,‬ללישנא קמא זה תלוי במחלוקת אם‬ ‫מתי נשחטה הבהמה דסתם מתני' ר"מ וקתני ספיקא לקולא‪,‬‬ ‫עכו"ם או כהן שמכרו לישראל אבר החייב במתנות‬ ‫מוגרמת כשרה‪ ,‬וללישנא בתרא הכונה שבית השחיטה‬ ‫(וללישנא בתרא ריש לקיש מצא סתירה בדין חיטים‬ ‫ועיקר הבהמה שלהם‪ ,‬חייב הישראל במתנה‪ ,‬דבתר‬ ‫נשאר עם הבהמה‪.‬‬ ‫שבחורי הנמלים גופא שיש ברייתא שר"מ פוטר בקמה של גר‬ ‫חיובא אזלינן‪ ,‬כדמצינו שעכו"ם וכהן שמסרו את צאנם‬ ‫צריך לתת את הלחי עם הצמר שבראש כבשים ועם‬ ‫שיש ספק אם נקצרה לפני שנתגייר או אח"כ)‪ .‬ורבי יוחנן עונה‬ ‫לישראל שעשאוהו שלוחם לגזוז‪ ,‬פטור מראשית הגז‪ ,‬וכן‬ ‫בשער שבזקן התיישים‪( ,‬וכן בקיבה צריך לתת את‬ ‫שזה דעת יחידאה (רבי יהודה בן אגרא) בדעת ר"מ‪ .‬וריש‬ ‫הלוקח גז צאנו של עכו"ם אפילו קודם שנגזזו פטור‪ ,‬ואיתא‬ ‫הח לב שע"ג הקיבה ואת הח לב שבתוך הקיבה‪ ,‬אמנם‬ ‫לקיש שואל שהרי יש טעם לדבריו‪ ,‬דכתיב "עני ורש‬ ‫בברייתא שלגבי זרוע לחיים וקיבה אינו כן‪.‬‬ ‫הכהנים נהגו בו עין יפה ונתנוהו לבעלים)‪.‬‬ ‫הצדיקו" צדק משלך ותן לו‪( ,‬דאין לומר שהכונה‬ ‫להצדיקו בדין‪ ,‬דהא כתיב "ודל לא תהדר בריבו")‪.‬‬ ‫עשית סימן‪-‬‬ ‫רבא מתרץ שהפרה היא בחזקת פטורה כיון שהיתה של‬ ‫בהמה שפטורה ממתנות בגלל שלא כולה של ישראל‪,‬‬ ‫ראשית הגז‬ ‫עכו"ם‪ ,‬אבל הקמה היא בחזקת חייבת כיון שמעולם היא‬ ‫צריך לעשות סימן בבהמה כדי שיבינו הרואים שלא כולה של‬ ‫עומדת לכך‪ ,‬דשל ישראל היא‪ .‬ואביי מקשה מהדין בעיסה‬ ‫ישראל‪ ,‬ומה שמצינו שאצל עכו"ם א"צ לעשות סימן‪,‬‬ ‫דיני ראשית הגז‬ ‫שיש ספק אם עשאה (חיוב חלה חל בשעת גלגול‪ ,‬וגלגול‬ ‫איירי כשהם יושבים על הכספת‪ ,‬דאז בכהן י"ל שבעה"ב‬ ‫העכו"ם פוטר) לפני שנתגייר או אח"כ חייבת בחלה‪ .‬וענה‬ ‫מאמינו לשמור על המעות והוא בא לקנות‪ ,‬אבל בעכו"ם‬ ‫קל"ה‪ .‬מתי והיכן חייבים בראשית הגז‪ -‬ראשית הגז‬ ‫רבא שספק איסורא לחומרא וחלה יש בה עוון מיתה‪ ,‬אבל‬ ‫שאין בהם אמונה (‪-‬לא רגילים להאמין להם) ודאי זה שלו‬ ‫נוהגת בארץ ובחוצה לארץ‪ ,‬בפני הבית ושלא בפני הבית‪.‬‬ ‫ספק ממונא לקולא ומתנות אין בהם קדושה אלא דין ממון‬ ‫וממילא א"צ סימן אחר‪ .‬אי נמי בסתמא עכו"ם צועק‬ ‫ולרבי אלעאי (קל"ו‪ ).‬ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ‪.‬‬ ‫והמוציא מחבירו עליו הראיה‪ ,‬דאמר רב חסדא וכן תני רבי‬ ‫למוכר שלא ימכור אלא במחיר מסוים וממילא יודעים שהוא‬ ‫כל הגוזז צאנו‪ ,‬בין טלאים ובין זקנים‪ ,‬ואפילו גוזזם מאה פעמים‪ ,‬צריך‬ ‫חייא שיש ח' ספיקות בגר‪ ,‬ד' מהם לחיוב‪ ,‬והם‪ :‬קרבן‬ ‫שותף בה‪ ,‬משא"כ כהן שהוא צנוע וסומך על הטבח ולא יודעים‬ ‫לתת מן הגיזה מתנה לכהן‪ ,‬ושיעורו משקל חמש סלעים מתוך חמש‬ ‫אשתו (ספק ילדה כשהיתה עובדת כוכבים ספק משנתגיירה‪,‬‬ ‫שהוא שותף‪.‬‬ ‫גיזות של מנה וחצי‪.‬‬ ‫וכן צריך לרב אלעאי שיהיו שייריה של ראשית הגז‬ ‫"תרומותיכם"‪ .‬וכן חייבים בחלה‪ ,‬דילפינן מתרומה‪,‬‬ ‫דיני המשנה מובאים בדפים הבאים לפי סדר הסוגיות בגמרא‪.‬‬ ‫ניכרים‪ ,‬כמו בתרומה שהאומר שכל הגורן יהיה תרומה‬ ‫(ומדכתיב "עריסותיכם" ילפינן דבעינן כדי עריסותיכם‬ ‫מנלן שראשית הגז לא נוהגת בקדשים‪ -‬ראשית הגז‬ ‫לא אמר כלום‪ ,‬וכן לענין חלה האומר כל עיסתי חלה לא‬ ‫של עיסת מדבר שהיא עומר לגולגולת‪ ,‬והעומר הוא עשירית האיפה‬ ‫נוהגת בחולין ולא במוקדשין‪ ,‬דכתיב "צאנך"‪ .‬הגמ'‬ ‫אמר כלום‪.‬‬ ‫והוא מ"ג ביצים וחומש)‪ .‬וכן חייבים בפאה דכתיב‬ ‫אומרת שקדשי מזבח פטורים בלאו האי קרא‪ ,‬כיון‬ ‫"ובקוצרכם"‪ ,‬ומ"שדך" ממעטים עכו"ם‪ .‬וכן חייבים‬ ‫שאינם בני גיזה‪ ,‬דכתיב "ולא תגוז בכור צאנך"‪ .‬וגם‬ ‫קל"ו‪ :‬אמר רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כהני‬ ‫בבכורה‪ ,‬דכתיב "ובכורות בקרכם וצאנכם"‪ ,‬ומ"בבקרך‬ ‫קדשי בדק הבית זה רק למ"ד שאינם בכלל העמדה‬ ‫תלת סבי‪ ,‬כרבי אלעאי שפוטר ראשית הגז וה"ה מתנות‬ ‫ובצאנך" ממעטים שותפות עכו"ם‪ .‬וכן חייבים במזוזה‪,‬‬ ‫והערכה דאיצטריך קרא שלא יפדה ויתן לכהן‪ ,‬שכיון שאינם‬ ‫בחוצה לארץ‪ .‬כרבי יהודה בן בתירא שאין דברי תורה‬ ‫דכתיב "למען ירבו ימיכם"‪ ,‬ומ"ביתך" לומדים שיניח את‬ ‫אסורים בגיזה ועבודה אלא מדרבנן הו"א לחייב מי‬ ‫מקבלים טומאה ואין בעל קרי צריך טבילה לדברי תורה‪ .‬וכרבי‬ ‫המזוזה בדרך ביאתו לבית‪ ,‬וכנכנס לבית מכניס תחילה רגל ימין‪,‬‬ ‫שעבר וגזז‪ .‬ולמ"ד שקדשי בדק הבית צריכים העמדה‬ ‫יאשיה שאין חיוב בכלאים אלא כשזרע חיטה שעורה‬ ‫נמצא שצד ימין הוא דרך ביאה‪ .‬וכן חייבים במעשר‪ ,‬דכתיב‬ ‫והערכה והרי אחרי שגזז אינו יכול להעמיד את הגיזה‪ ,‬י"ל דאיירי‬ ‫וחרצן במפולת יד‪.‬‬ ‫"מעשרותיכם"‪ ,‬ומ"דגנך" ממעטים שותפות עכו"ם‪ .‬וכן‬ ‫קרא במקדיש בהמתו לבדק הבית חוץ מגיזה וכחישה‪,‬‬ ‫ראשית הגז בטריפה‪ -‬ראשית הגז נוהג בטריפה דכתיב‬ ‫חייבים במתנות –זרוע לחיים וקיבה‪ ,‬דיליף נתינה נתינה‬ ‫דקמ"ל קרא שאינו חייב לגזוז ולתת‪( ,‬ואם לא אמר‬ ‫"תתנו לו" ולא לכלבו‪ ,‬ור"ש פוטר דיליף צאן צאן ממעשר‪,‬‬ ‫מתרומה‪ ,‬ומ"מאת זובחי הזבח" לומדים שתובעים את‬ ‫וכחישה אסור לגזוז כיון שזה מכחיש את הבהמה)‪,‬‬ ‫ובמעשר כתיב "כל אשר יעבור תחת השבט" פרט‬ ‫המתנות מהטבח ו"זובחי" אורחיה דקרא‪ .‬וכן חייבים‬ ‫ובקדשי מזבח אף אם אמר חוץ מגיזה וכחישה פשטה‬ ‫לטריפה שאינה עוברת כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה‬ ‫בביכורים‪ ,‬דכתיב "בארצם"‪ ,‬ומ"מארצך" ממעטים חוצה‬ ‫הקדושה בהכל דקדושת הגוף היא חמורה‪( ,‬אבל בקדושת הגוף‬ ‫ולמעלה‪ ,‬ומזה לומדים שאר טריפות‪ .‬ולא לומדים צאן צאן‬ ‫מה שלא הקדיש אינו קדוש)‪ ,‬וכדמצינו שהאומר רגלה של זו‬ ‫לארץ‪ .‬וכן חייבים בציצית‪ ,‬דכתיב "בגדיהם" ומ"כסותך"‬ ‫מבכור‪ ,‬שאע"פ שראשית הגז דומה לבכור לענין שנוהג‬ ‫עולה נעשית כולה עולה‪ ,‬ואף ר"מ שחולק ברגל מודה‬ ‫ממעטים שאולה עד ל' יום‪ .‬וכן חייבים במעקה‪ ,‬דכתיב‬ ‫ביתום כגון זה פירש למיתה וזה פירש לחיים‪ ,‬ובלקוח‪,‬‬ ‫במקדיש אבר שהנשמה תלויה בו‪.‬‬ ‫"כי יפול הנופל ממנו" כל שראוי ליפול ממנו ואפילו בשותפות‪,‬‬ ‫ובשותפין‪ ,‬ובמתנה‪ ,‬ושלא בפני הבית‪ ,‬וניתנים לכהן‪ ,‬וא"צ‬ ‫ולרבא מיירי מתני' במקדיש את הגיזה עצמה‪ ,‬שאינו‬ ‫ומ"גגך" ממעטים בתי כנסיות ומדרשות שאין לאחד מהם‬ ‫להקדישם דבכור קדושתו מרחם וראשית הגז אין בה קדושה‪,‬‬ ‫חלק בו‪ ,‬דאף לבני עבר הים הוא‪ ,‬ועוד דאינו בית דירה‪.‬‬ ‫חייב לגזוז ולפדות דכתיב "גז צאנך תתן" סמך נתינה לגיזה‬ ‫(ל"א בכור וגז הם נכסי כהן לקדש בהם את האשה‪ ,‬משא"כ מעשר‪,‬‬ ‫לומר שאינו חייב אלא במחוסר רק גזיזה ונתינה ולא‬ ‫ולאו מילתא היא‪ ,‬דאפשר לקדש אשה במעשר)‪ ,‬והכהן רשאי‬ ‫קל"ו‪ .‬רב ביבי בר אביי אומר ד'ליתנהו להני כללי'‪,‬‬ ‫במחוסר גם פדיון‪ ,‬ולדברי רבא מ"צאנך" ממעט רב‬ ‫למוכרם‪ ,‬אבל מעשר אינו נוהג ביתום (דגמר תחת תחת מקדשים‬ ‫כדתניא שרבי אלעאי פוטר בהמת השותפין מבכורה‪,‬‬ ‫אלעאי בהמת השותפים מראשית הגז וכדלהלן‪.‬‬ ‫דכתיב בהו "תחת אמו")‪ ,‬ולוקח ושותף ושנתנו לו במתנה פטורים מן‬ ‫דכתיב "בקרך וצאנך"‪ ,‬והא דכתיב "בקרכם וצאנכם" היינו‬ ‫המעשר‪ ,‬ואינו נוהג אלא בפני הבית משום גזירה‪ ,‬ונאכל לבעלים‬ ‫של כל ישראל‪ .‬וכן רב חנינא מסורא סובר ד'ליתנהו להני‬ ‫קל"ה‪ :‬בהמת השותפין‪ -‬לרבנן בשותפות עם ישראל‬ ‫כשלמים‪ ,‬ומקדישו בשבט‪ ,‬ואינו נמכר לא חי ולא שחוט (אא"כ הוא‬ ‫כללי' כדתניא שרבי אלעאי פוטר בהמת השותפין‬ ‫הבהמה חייבת בראשית הגז‪ ,‬ובשותפות עם עכו"ם פטור‬ ‫של יתומים)‪ ,‬ואילו למעשר ראשית הגז דומה בפחות‬ ‫ממתנות‪ ,‬דיליף נתינה נתינה מראשית הגז‪ ,‬ובהכרח שגם‬ ‫דכתיב "צאנך" המיוחד לך‪ ,‬אבל בשותפות עם ישראל חשיב‬ ‫דברים והיינו לענין שנוהגים בנקבות‪ ,‬ובבהמות מרובות‬ ‫מיוחד לך הואיל ושניהם בני חיובא‪ ,‬וכל ישראל קרויים בלשון יחיד‪.‬‬ ‫מעשר בעשרה וראשית הגז בחמש‪ ,‬ובפשוט‪ ,‬ואין נוהגים‬ ‫בתרומה שותפין פטורים דדייק "דגנך"‪ ,‬דאל"כ היה לומד‬ ‫משם לחייב‪ .‬ורבנן מחייבים בהמת השותפין בבכורה‬ ‫ולרבי אלעאי מ"צאנך" לומדים לפטור בשותפות עם‬ ‫בטמאים ובאדם‪ ,‬ואינם קדושים מרחם‪ ,‬ולא נהגו לפני‬ ‫ישראל‪ ,‬ושותפות עכו"ם שפוטרת נלמדת מתרומה‬ ‫הדיבור‪ ,‬ואילו בכור אינו אלא זכר‪ ,‬ונוהג אף ביחיד‪ ,‬ואין נוהג אלא‬ ‫ובמתנות‪.‬‬ ‫דכתיב בה "ראשית דגנך"‪ .‬ולרבנן אין ללמוד ראשית הגז‬ ‫בפשוט‪ ,‬ונוהג בחמור‪ ,‬ובאדם‪ ,‬וקדוש מרחם‪ ,‬וקדשו בכורות במצרים‪,‬‬ ‫עוד דינים לדעת רבי אלעאי‪-‬‬ ‫מ"ראשית דגנך" כיון ד"ראשית" הפסיק הענין‪( ,‬ולרבי‬ ‫מ"מ יותר ראוי ללמוד פשוט מפשוט‪.‬‬ ‫לפי האמור לעיל רבי אלעאי פוטר מתנות וראשית הגז‬ ‫אלעאי ו' חוזר ומערבם‪ ,‬ולרבנן א"כ לא נכתוב לא ו' ולא‬ ‫בחו"ל‪ ,‬דיליף נתינה נתינה מתרומה‪ ,‬אמנם ראשית הגז קל"ז‪ .‬ראשית הגז אינה נוהגת אלא ברחלות‬ ‫ראשית‪ ,‬ולרבי אלעאי התורה חילקתם כיון שתרומה זה‬ ‫אינה טובלת כמו תרומה‪ ,‬דכתיב "וראשית גז צאנך תתן (משא"כ זרוע לחיים וקיבה שנוהגים בבקר ובצאן דכתיב‬ ‫קדושת הגוף וראשית הגז זה קדושת דמים ‪-‬חיוב ממון‪,‬‬ ‫"אם שור אם שה")‪ ,‬דכתיב "לעמוד לשרת" בעינן דבר‬ ‫לו" ‪ -‬אין לך בו אלא מראשיתו ואילך – משעה שהופרש‬ ‫וקדושה לאו דווקא)‪ .‬אי נמי רבנן ס"ל שאף בתרומה‬ ‫הראוי לשרות ‪-‬לתכלת דבגדי שרד‪ ,‬והתם בעינן דווקא צמר‪ ,‬ואין‬ ‫ונעשה ראשית‪ ,‬אבל בתרומה כתיב "אשר ירימו" – בעתידים לתרום‬ ‫שותפות עכו"ם אינה פוטרת את חלקו של ישראל‪ ,‬וכדמצינו‬ ‫צמר אלא של רחלים‪( .‬ובהא דכתיב "לא תעבוד בבכור שורך‬ ‫הכתוב מדבר‪.‬‬ ‫שתבואה שגדלה בשדה המשותפת לישראל ועכו"ם‪,‬‬ ‫ולא תגוז בכור צאנך" אסור גם לעבוד בצאן ולגזוז שור‪,‬‬ ‫ואין חייבים על ראשית הגז מיתה בזר האוכלה במזיד‬ ‫לרבי טבל וחולין מעורבים זה בזה‪ ,‬ואפילו לאחר שחלקו לא‬ ‫דילפינן מו' ד"ולא")‪ .‬ואף שלשון תורה הוא רחלים‪ ,‬לשון‬ ‫אמרינן יש ברירה והוברר שזה החלק של ישראל והוא טבל גמור‪,‬‬ ‫וחומש בשוגג כמו תרומה‪ ,‬דכתיב "ויסף חמישיתו עליו"‬ ‫אלא אין ברירה וגם מה שנשאר חציו טבל וחציו חולין‪ ,‬דיש קנין‬ ‫תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן‪.‬‬ ‫וכתיב "ומתו בו" – ולא ראשית הגז‪.‬‬ ‫לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע חלקו מיד מעשר‪( ,‬י"א שאין לטבל זה‬ ‫כבשים שצמרם קשה כגון שהיו משונים משאר כבשים‪,‬‬ ‫וכן לומדים מ"ראשית" שאין עוד הפרשה אחריה‪ ,‬דלא‬ ‫תקנה‪ ,‬לפי שאם בא להפריש נמצא מפריש מן הפטור על החיוב‪,‬‬ ‫אבל נראה שיש לו תקנה‪ ,‬או ע"י שיפריש עליו ממקום אחר לפי חציו‪,‬‬ ‫פטורים מראשית הגז‪ ,‬דכתיב "ומגז כבשי יתחמם" – לא‬ ‫כתרומה שיש אחריה מעשר ראשון ומעשר שני‪.‬‬ ‫דרק חציו חייב‪ ,‬ואם אין לו טבל אחר מפריש מיניה וביה לפי כולו‪,‬‬ ‫מיקרי גז אלא בר חימום‪.‬‬ ‫ולענין הפרשה מן החדש על הישן לומד רב אלעאי‬ ‫ולא לפי חציו מפני שמה שמפריש חציו אין שם מעשר חל עליו מפני‬ ‫השוטף את הרחלים במים בנהר כדי ליפותם ונתלש מהם צמר‪,‬‬ ‫מתרומה דכתיב בה "היוצא השדה שנה שנה" שאין מפרישין‪,‬‬ ‫שהוא פטור‪ .‬ואין לומר שמה שהפריש כולו גדל בחלקו של העכו"ם‪,‬‬ ‫לרבנן פטור דלאו גז הוא‪ ,‬ולרבי יוסי חייב‪ ,‬כדמצינו‬ ‫אלא בכל אחד יש חלק לשניהם‪ ,‬כמבואר בראש השנה י"ב‪ :‬גבי חדש‬ ‫(ולרבנן מפרישים משנה על חברתה)‪.‬‬ ‫וישן המעורבים‪ ,‬ואפילו למאן דפליג התם היינו משום שמא לא‬ ‫בברייתא שרבי יוסי לומד מדכתיב "ולקט קצירך" דבעינן‬ ‫ולענין ראשית הגז שגדלה בפטור‪ ,‬סובר רבי אלעאי‬ ‫נבללו יפה‪ ,‬אבל כאן בכל חיטה יש חלק לנכרי ולישראל)‪ ,‬ולרשב"ג‬ ‫לקט מחמת קציר‪ ,‬למעט לקט קיטוף בידים‪ ,‬אמנם בדבר‬ ‫שהקונה צאן עכו"ם כדי לגזוז פטור כיון שהגיזים גדלו אצל‬ ‫של ישראל חייבת ושל עכו"ם פטורה‪ ,‬ומבואר שנחלקו‬ ‫שדרך לקוצרו ביד כגון בצלים ושומים מודה רבי יוסי שחייב‪,‬‬ ‫עכו"ם‪ ,‬דמקיש ראשית הגז לתרומה‪( ,‬דלא כתנא דמתני')‪,‬‬ ‫אם יש ברירה‪ ,‬אבל לכו"ע של הישראל חייבת‪ ,‬וממילא‬ ‫דכתיב "לקצור" לרבות עוקר עם השרשים כגון עדשים‪,‬‬ ‫כדתניא שישראל שקנה מהעכו"ם שדה בסוריא (‪-‬ארם‬ ‫א"א ללמוד מתרומה ששותפות עכו"ם פוטרת מראשית הגז‪,‬‬ ‫וכתיב "ובקוצרך" לרבות תולש ביד ללא השורשים כגון‬ ‫וממילא "צאנך" ממעט שותפות עכו"ם‪ ,‬ו"דגנך" ממעט דיגון עכו"ם‬ ‫צובה שכבשה דוד)‪ ,‬אם לא הביאה שליש חייב‪ ,‬ואם הביאה‬ ‫פולים‪ .‬וכן מצינו שרבי יוסי מחייב פאה בבצלים אע"פ‬ ‫כגון עכו"ם שלקח שדה של ישראל ומירחה‪ ,‬שהלוקח אותה תבואה‬ ‫שליש פטור מלהפריש על מה שקנה מהעכו"ם דלאו‬ ‫שאינו קוצרם במגל‪( ,‬וס"ל שבצלים הגדלים בין הירקות‪,‬‬ ‫מהעכו"ם פטור מלעשר אע"פ שגדלה בשדה של ישראל‪ ,‬דמירוח‬ ‫שמיה כבוש ולא חלה בה קדושת הארץ וקלה קדושתה ויש בה קנין‬ ‫עכו"ם פוטר (מנחות ס"ז)‪ ,‬אי נמי "דגנך" ולא דגן עכו"ם ולאשמועינן‬ ‫צריך לתת פאה בכל שורה‪ ,‬מפני שהירק שבין שורה לשורה‬ ‫לעובד כוכבים להפקיע מיד מעשר‪ ,‬אבל בארץ ישראל מעשר על‬ ‫דיש קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר‪ ,‬וחלקו של‬ ‫מפסיק לפאה‪ ,‬דירק אינו חייב בפאה (חוץ מבצלים ושומים‪ ,‬דרק דבר‬ ‫הכל‪ ,‬דאין בה קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר‪ ,‬ועל מה שהמשיך‬ ‫עכו"ם פטור‪ ,‬ונ"מ שאם חזר ומכרו לישראל אינו חייב לעשר‪ ,‬אבל‬ ‫שמכניסו לקיום חייב בפאה)‪ .‬ולרבנן מספיק לתת פאה אחת‬ ‫לגדול אח"כ‪ ,‬לר"ע חייב וטבל וחולין מעורבים זה בזה‪,‬‬ ‫חלקו של ישראל חייב‪ .‬או שרבי אלעאי ממעט מ"דגנך" בין‬ ‫על הכל)‪.‬‬ ‫ולחכמים פטור דכיון שהביאה שליש כאילו נגמרה כולה‪.‬‬ ‫שותפות עכו"ם בין שותפות ישראל‪ ,‬דשניהם אינם‬ ‫אין ראשית הגז נוהגת אלא בבהמות רבות‪( ,‬משא"כ‬ ‫וכן לרבי אלעאי אין להפריש ראשית הגז ממין על‬ ‫מיוחדים לו‪ ,‬ולרבנן שותפות ישראל אינה פוטרת כיון‬ ‫זרוע לחיים וקיבה שנוהגים במרובה ובמועט אפילו לא‬ ‫שאינו מינו‪ ,‬כגון בשחופות ולבנות‪ ,‬כמו לענין תרומה‬ ‫שהוא בר חיובא וכל ישראל נקראים בלשון יחיד‪ ,‬וא"צ מיוחד‪,‬‬ ‫שחט אלא אחת)‪ .‬לב"ש מרובות היינו ב' רחלות‪ ,‬דכתיב‬ ‫ובלבד שתהא של ישראל‪.‬‬ ‫שאין תורמים ממין על שאינו מינו כגון שחורות ולבנות‬ ‫"יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן"‪ ,‬ולב"ה ה' רחלות‪,‬‬ ‫אע"פ שזה פרי אחד‪ ,‬או שני מיני חיטים‪( ,‬וכן מבואר‬ ‫באלו דברים שותפין חייבים גם לרב אלעאי‪ -‬רבא‬ ‫דכתיב "חמש צאן עשויות"‪ ,‬והיינו מעשות את בעליהן‬ ‫בברייתא‪ ,‬ולרב יצחק נחלקו בזה ב"ש וב"ה‪ .‬ולרבנן‬ ‫אומר שרב אלעאי שפוטר שותפות ישראל מראשית‬ ‫לעשות מצוה שלא היה מצווה בה בפחות מכך‪( ,‬אבל בבכורה‬ ‫מפרישים ראשית הגז ממין על שאינו מינו)‪.‬‬ ‫הגז‪ ,‬מודה ששותפים חייבים בתרומה‪ ,‬דכתיב‬ ‫ולכן מבאר רבא שטעמא דמתני' משום שאין אדם רשאי‬ ‫במקום אחר‪ ,‬ואם תרם ועלה בידו אחד משישים א"צ לתת יותר‪,‬‬ ‫ובזרוע לחיים וקיבה אפי' אחת חייבת)‪ .‬ולרבי יוסי‬ ‫להפקיע ממונו ממצוה ע"י שימכור גיזיו באופן שיהא גז של אחד‬ ‫שנאמר "וזאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחומר החיטים"‬ ‫השיעור לראשית הגז הוא ארבע‪ ,‬דכתיב "וארבע צאן‬ ‫וצאן של אחר‪ ,‬וזה דברי התנא (לעיל קל"ב‪ ).‬שאם קנה בני‬ ‫וגו' ‪ ,‬ולכן לא שנו תרומה יחד עם הדברים שאין להם שיעור)‪,‬‬ ‫תחת השה"‪ .‬ואמר רבי שהלכה כרבי יוסי שהרי הוא‬ ‫מעיה של פרה ויש שם את הקיבה נותנה לוקח לכהן ואינו‬ ‫ומדרבנן עין יפה אחד מארבעים)‪ ,‬וכן פאה אף‬ ‫לומד מהתורה וב"ש וב"ה לומדים מדברי קבלה‪ ,‬ואפילו‬ ‫מנכה מהדמים‪( ,‬אבל אם מכרה במשקל מנכה לו‬ ‫שמדאורייתא אין לה שיעור כדתנן אלו דברים שאין‬ ‫אם הוא היה לומד מדברי קבלה והם מדברי תורה היתה‬ ‫להם שיעור הפאה‪ ,‬והביכורים‪ ,‬והראיון שבכל פעם שבא‬ ‫מהדמים דמשנשחטה זכו הכהנים במתנותיהם‪ ,‬ותביעת המתנות‬ ‫ההלכה כמותו‪( ,‬תורת משויה קרויה תורה‪ ,‬מפני שניתנה לדורות‪,‬‬ ‫לעזרה צריך להביא עולת ראיה‪ ,‬וגם לשווי הקרבן אין שיעור‬ ‫היא מן הטבח)‪ ,‬ומבואר דס"ל שבסתמא אין המתנות כלולים‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬אבל חכמים אמרו הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף‪,‬‬ ‫ושל נביאים נקראים דברי קבלה‪ ,‬שקיבלו מרוח הקודש כל נבואה‬ ‫במכירה‪ ,‬וממילא אם שייר אומר הלוקח למוכר שהוא‬ ‫מדרבנן שיעורה אחד משישים‪ ,‬ואפי' בחוצה לארץ‪.‬‬ ‫ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה)‪ ,‬שאף שאין הכרעה‬ ‫לא קנה את ראשית הגז‪ ,‬אבל במוכר הכל א"כ גם ראשית‬ ‫שלישית מכרעת אפילו כשהשיטה השלישית היא אמצעית בין‬ ‫רבי יוחנן אמר שהיה יושב י"ז שורות אחרי רב שהיה‬ ‫הגז שאינו בכלל המכירה נמצא אצל הלוקח‪ ,‬וחיוב הלוקח אינו‬ ‫שתי השיטות‪ ,‬ורק היכא ששתי השיטות גילו דעתם שניתן לחלק בין‬ ‫משום שהמצוה מוטלת עליו‪ ,‬אלא משום שלא מכר לו חלקו של כהן‪,‬‬ ‫יושב לפני רבי‪ ,‬והיו יוצאים מזה לזה זיקוקין דינור שהיו‬ ‫שני דינים אלא שסוברים שאין לחלק ביניהם‪ ,‬והשלישי מחלק‬ ‫אמנם אם פירש לו בהדיא שמוכר לו הכל‪ ,‬אין לכהן תביעה על‬ ‫נושאים ונותנים בהלכה‪ ,‬ולא היה מבין מה הם אומרים‪.‬‬ ‫ביניהם‪( ,‬כגון ההיא דקולי מטלניות (שבת כ"ט) שר' אליעזר אומר‬ ‫הלוקח‪ ,‬שכיון שהמכירה היתה לפני הגזיזה לא חלה חובת ראשית‬ ‫בין מן המוכן בין שלא מן המוכן טמא‪ ,‬ור' יהושע אומר בין מן המוכן‬ ‫הגז‪ ,‬דלא קרינן ביה "גז צאנך"‪ ,‬ולרב חסדא אפילו בכהאי גוונא צריך‬ ‫חמת חדשה של עור שלא גמר תפירתה ושייר בה‬ ‫קל"ח‪.‬‬ ‫בין שלא מן המוכן טהור‪ ,‬ור"ע אומר מן המוכן טמא שלא מן המוכן‬ ‫לתת‪ ,‬ולאו מילתא היא‪.‬‬ ‫סדק אינה מקבלת טומאה אע"פ שמקבלת רימונים –‬ ‫טהור)‪ ,‬הוי הכרעה‪ ,‬רבי יוסי אמרה מפי חגי זכריה ומלאכי‪.‬‬ ‫שאין בסדק כמוציא רימון‪ ,‬אבל אם תפרה ונגמרה מלאכתה‬ ‫קל"ז‪ :‬שיעור הגזיזה החייבת בראשית הגז‪ -‬לרבי‬ ‫וחל עליה שם כלי ואח"כ נקרעה שיעורה כמוציא רימונים‪,‬‬ ‫שילוח הקן‬ ‫אבל אם היא מקבלת רימונים היא טמאה‪ ,‬דלא פקע ממנה שם‬ ‫דוסא בן הרכינס חמש רחלות שגוזזים מכל אחת מנה‬ ‫כלי‪ ,‬ולרבי אליעזר בן יעקב שיעורה כמוציא פקעיות‬ ‫וחצי (דזו הפחותה שבגיזות‪ ,‬ובפחות מזה לא חשיב גז) חייבות‬ ‫קל"ח‪ :‬שילוח הקן נוהג בארץ ובחו"ל‪ .‬בפני הבית‬ ‫של שתי שמשקלם רבע ממנה של ארבעים סלעים‪,‬‬ ‫בראשית הגז‪ .‬ולחכמים אף בגוזזות כל שהן חייבות‪.‬‬ ‫ושלא בפני הבית‪ .‬בחולין אבל לא במוקדשים‪.‬‬ ‫דעיקר תשמישה של חמת הוא לכך ולא לפירות‪( ,‬ומכאן ראיה‬ ‫ונחלקו אמוראים בדעת חכמים מה הכונה 'כל שהן'‪ .‬רב‬ ‫שהתנא משתמש בשיעור מנה של מ' סלעים)‪.‬‬ ‫סובר שהכונה שיהיה מנה וחצי מכולם יחד‪( ,‬ואיתא להלן‬ ‫כל היכא דתנן שנוהג בארץ ובחו"ל והיינו בכסוי הדם ואותו‬ ‫שכוונתו למנה בן מ' סלעים‪ ,‬והיינו שישים)‪ ,‬וצריך‬ ‫ואת בנו וגיד הנשה והזרוע והלחיים וראשית הגז ושילוח הקן‪ ,‬אין‬ ‫צמר שנשתנה ע"י שצבעו הישראל פטור מליתנו לכהן‬ ‫שיהיה לפחות חמישית משיעור זה (‪-‬שבעה סלעים וחצי)‬ ‫החידוש שנוהג בחו"ל (אף שהרי חובת הגוף נוהגת בכל‬ ‫דקנייה בשינוי‪ ,‬דהוה ליה כמזיק מתנות כהונה או שאכלם דפטור‪,‬‬ ‫בכל אחת מהם‪ ,‬וכן לשמואל צריך שיהיה שישים סלעים‬ ‫מושבות‪ .‬קידושין ל"ז‪ ,):‬אלא בראשית הגז ולאפוקי מרבי‬ ‫אבל אם ליבנו ולא צבעו שאין זה שינוי דאכתי בעיניה הוא‬ ‫בכולם‪ ,‬ונותן סלע אחת לכהן‪ ,‬וכן אמר איסי בר היני בשם‬ ‫אלעאי‪ ,‬ובאמת לרבי אלעאי גם מתנות אין נוהגות בחו"ל‪ ,‬ונקט‬ ‫חייב‪.‬‬ ‫רבי יוחנן שהשיעור להתחייב בראשית הגז הוא שישים‪.‬‬ ‫ראשית הגז מפני שעל זה דיבר רבי אלעאי להדיא‪.‬‬ ‫המוכר כל רחל לאחר שגזזה לפני שהצטרפו חמש גיזות‪,‬‬ ‫ולרבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן (וכן אמר רבי יוחנן‬ ‫וכל היכא דתנן שנוהגים שלא בפני הבית החידוש הוא‬ ‫לרב חסדא חייב שהרי גזז ה' רחלות‪ ,‬וכתיב "גז צאנך" והיינו‬ ‫בשם רבו רבי ינאי) צריך שיהיה שש סלעים בכולם‪ ,‬ואז‬ ‫רק באותו ואת בנו שהאיסור נאמר בעניינא דקדשים‪.‬‬ ‫שבשעת גיזה כל אחת תהיה שלו‪ ,‬ולרב נתן בר אושעיא פטור‪,‬‬ ‫נותן חמשה לכהן ואחד לו‪ ,‬ואפילו בגוזז אלף סלעים מספיק‬ ‫וכל היכא דתנן שנוהג בקדשים והיינו בגיד הנשה ואותו ואת‬ ‫דבזמן השלמת השיעור שאז חל החיוב בעינן "צאנך"‪,‬‬ ‫לתת לכהן חמשה סלעים‪ .‬ולרבי אלעזר מספיק כל שהוא‬ ‫בנו‪ ,‬זה לצורך‪ ,‬דאותו ואת בנו הו"א שנוהג רק בקדשים‪ ,‬דהא‬ ‫ולדבריו הא דתנן שהלוקח גז צאנו של עכו"ם אפילו לפני‬ ‫כפשוטו‪ .‬והגמרא אומרת שלדבריו (וכן לרב ששיעור‬ ‫בקדשים כתיב‪ ,‬וכ"ש שבאלו דתנן שאינו נוהג בקדשים שיש בזה‬ ‫שנגזזה פטור מראשית הגז דלאו צאנו הוא‪ ,‬דמשמע שאם‬ ‫ראשית הגז הוא אחד משישים)‪ ,‬השיעור דלהלן של‬ ‫חידוש‪ ,‬מלבד בגיד הנשה דפשיטא שההקדש לא מפקיע איסור‬ ‫קנה צאנו לגזוז שהקנה לו את גוף הצאן לגזיזה חייב‪ ,‬מיירי‬ ‫חמש סלעים‪ ,‬מיירי במי שיש לו הרבה גיזה שבאחד‬ ‫גיד הנשה‪ ,‬ואף דאוקימנא בולדות קדשים וקמ"ל שאף‬ ‫שקנאם לל' יום – לאו דווקא אלא שהקנה לו את כל הגופים עד‬ ‫משישים מהגיזה יש בכדי לחלק להרבה כהנים‪ ,‬ורוצה ליתנם להרבה‬ ‫שאיסור מוקדשין קודם מפני שהוא חל עם יצירת הולד שזה קודם‬ ‫כהנים‪ ,‬שאין לפחות לכל אחד מחמש סלעים דבעינן נתינה‬ ‫שיסיים לגזוז‪ ,‬אבל בלאו הכי פטור כיון שאחרי גזיזת כל‬ ‫לגידים חל עליו איסור גיד‪ ,‬מ"מ א"צ לדחוק להעמיד בכהאי גוונא‪,‬‬ ‫ראויה לכל כהן‪.‬‬ ‫רחל היא חוזרת לרשות העכו"ם‪.‬‬ ‫ובאמת היה אפשר שלא לכתוב דין זה כלל‪ ,‬דאם יש חידוש‬ ‫בכל דין במקרה אחד‪ ,‬כתבה המשנה דין זה בכולם אגב אותו דין‪.‬‬ ‫שיעור הנתינה של ראשית הגז הוא משקל חמש חיוב ראשית הגז בלוקח‪-‬‬ ‫סלעים ביהודה‪ ,‬שהם י' סלעים בגליל‪ ,‬בכדי שיוכל‬ ‫הלוקח גז צאנו של נכרי במחובר פטור מראשית הגז ד"גז‬ ‫שילוח הקן בקדשים‬ ‫צאנך" כתיב‪( ,‬אבל אם קנה את צאנו לגזוז חייב‪ ,‬דקרא קפיד‬ ‫לעשות ממנו בגד קטן‪ ,‬דכתיב "תתן לו" שיהיה בו כדי‬ ‫מתנה‪ ,‬ואיתא להלן (קל"ח‪ ).‬דהיינו אבנט שהוא הקטן בבגדי‬ ‫שילוח הקן אינו נוהג בקדשים דכתיב "שלח תשלח"‬ ‫שיהיה הצאן שלו ולא שיהיה הגז שלו‪ ,‬ולרבי אלעאי פטור)‪,‬‬ ‫כהונה‪( ,‬וקים להו לרבנן שאפשר לעשותו מחמש סלעים צמר‪ ,‬דאין‬ ‫יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו ליד גזבר‬ ‫ובלוקח מישראל‪ ,‬אם שייר המוכר לעצמו חלק מהגז‪,‬‬ ‫כולו צמר‪ ,‬שהרי הוא כלאים)‪ ,‬דבעינן ראוי לשרת‪ ,‬דכתיב אחרי‬ ‫(דלא אמרה תורה שלח לתקלה‪ .) .‬ולומדים מזה שעוף טהור‬ ‫המוכר חייב‪ ,‬ואם לא שייר‪ ,‬הלוקח חייב‪ ,‬ואם שייר מין‬ ‫דין ראשית הגז "לעמוד לשרת"‪( ,‬ולא מעיל‪ ,‬דתפשת‬ ‫שהרג את הנפש ואח"כ מרד ונמצא בקן‪ ,‬אין בו מצות שילוח‪,‬‬ ‫אחר (כגון שחופות (‪-‬לא שחור ולא לבן) ולבנות‪ ,‬זכרים‬ ‫מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת‪ ,‬דמנלן לומר‬ ‫כיון שצריך להביאו לבי"ד ולקיים "ובערת הרע מקרבך"‬ ‫ונקבות)‪ ,‬גם המוכר וגם הלוקח צריכים לתת ראשית הגז‪.‬‬ ‫שהכונה לשיעור הגדול‪ ,‬כיון שגם השיעור הקטן בכלל הכתוב‪ ,‬ולא‬ ‫שמצוה על הפוגש חייבי מיתה להביאם לבי"ד כדי לבער רשעים‬ ‫הגמ' (קל"ו‪ ):‬מבארת שזה רק עצה טובה שאם מכר רק את‬ ‫מישראל‪ ,‬ואילו השילוח הוא למקום הצלה והפקר‪ ,‬וכתיב "שלח‬ ‫כיפה (‪-‬כובע קטן) של צמר (שהיא פחותה מאבנט והיתה‬ ‫הזכרים שצמרם קשה‪ ,‬ישייר לעצמו מהם כדי ראשית הגז‪ ,‬כדי שלא‬ ‫תשלח" ‪ -‬הראוי לשלח‪ ,‬אמנם אם נגמר דינו הוא בר קטלא‬ ‫יצטרך לתת מן הנקבות שצמרם רך‪ ,‬וכן בשחופות ולבנות זה עצה‬ ‫מונחת בראש הכהן גדול ועליה היה מונח הציץ‪ ,‬לקיים‬ ‫ומהיכן נמלט‪.‬‬ ‫טובה‪ ,‬דגיזת הלבנות טובה משל שחופות‪ ,‬אבל מדינא הוי מין‬ ‫מה שנא' בציץ "ושמת אותו על פתיל תכלת" ותכלת זה‬ ‫אחד‪ ,‬אמנם לרב אלעאי זה מדינא‪.‬‬ ‫צמר)‪ ,‬דהא כתיב "הוא ובניו" ‪ -‬דבר השוה לאהרן ולבניו"‬ ‫קל"ט‪ .‬מתי פטור משילוח הקן מטעם שזה‬ ‫וציץ אינו בכהן הדיוט‪ ,‬ואבנט‪ ,‬למ"ד שהאבנט שהיה לכהן‬ ‫מיהו התנא הנ"ל שסובר שאם המוכר שייר הוא קדשים‪ -‬היכא שהקדיש קן שבביתו‪ ,‬פטור אפילו בחולין‬ ‫גדול ביום הכיפורים שהוא בוץ דכתיב "ובאבנט בד יחגור"‪ ,‬אינו‬ ‫משום שזה מזומן‪ .‬והיכא שמצא קן במקום שאינו קנוי לו‬ ‫צריך להפריש על הכל‪-‬‬ ‫האבנט של כהן הדיוט בכל השנה שהוא של כלאים‪ ,‬וכן היה של‬ ‫והביצים לא שלו (דכל מקום שהביצים שלו אפילו ע"י זכיית חצר‬ ‫לרב חסדא היינו רבי יהודה שסובר שהמוכר אילנות עם‬ ‫כהן גדול בכל השנה‪ ,‬ניחא‪ ,‬ואף למ"ד שזה אותו אבנט שגם‬ ‫המשתמרת לאדם שלא מדעתו פטור משילוח הקן)‪ ,‬והקדישו‪ ,‬לא‬ ‫פירות שבשדהו בשדה לבן שגדלו בה שנים או שלשה אילנות‪,‬‬ ‫כהן הדיוט היה אבנטו של בוץ‪ ,‬ואבנט כלאים היה רק לכהן גדול ביום‬ ‫חל ההקדש‪ ,‬דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו‪,‬‬ ‫אם לא שייר המוכר לעצמו‪ ,‬צריך לתת פאה מכל אילן‬ ‫הכיפורים‪ ,‬וא"כ למה לשער באבנט והרי אהרן ובניו לא שוים בו‪ ,‬דשל‬ ‫דבעינן דומיא ד"ביתו"‪ .‬והיכא שהגביה את האפרוחים‬ ‫כיון שהשדה עצמה אינה שלו‪ ,‬ואם שייר לעצמו צריך המוכר‬ ‫צמר אינו ראוי להדיוט‪ ,‬מ"מ שניהם שמם אבנט ו"אהרן ובניו"‬ ‫וזכה בהם והקדישם והחזירם וחזרה האם עליהם‪ ,‬פטור אפי'‬ ‫לתת פאה מהזרעים והיא עולה לו על הכל כולל האילנות‪,‬‬ ‫הכונה שזה ראוי לאבנט ואבנט נוהג באהרן ובניו)‪ .‬ואף שא"צ‬ ‫בחולין‪ ,‬דכיון שזכה בהם חשיב מזומן‪ .‬ואם הגביה את האם‬ ‫ומבואר שכששייר החיוב מוטל עליו‪.‬‬ ‫לנקות את הצמר לפני שנותנו לכהן‪ ,‬מ"מ צריך לתת בכדי‬ ‫והקדישה‪ ,‬כבר נתחייב בשילוח כשמצאם לפני ההקדש‪,‬‬ ‫רבא דוחה שהדין הנ"ל הוא רק כשכבר התחיל המוכר‬ ‫שישאר שיעור זה אחרי שילבננו הכהן כל צרכו‪.‬‬ ‫כמו שמצינו לגבי כסוי הדם שאם הקדיש חיה אחר‬ ‫לקצור את הזרעים לפני המכירה של האילנות‪ ,‬שכבר חל עליו‬ ‫אחד משישים הוא השיעור לרב ושמואל בראשית הגז‪,‬‬ ‫ששחטה חייב לכסות את דמה דחיובא דחייל לא פקע‪( ,‬ואם‬ ‫החיוב ובאותה שעה היתה ראויה לפטור את כל השדה‪ ,‬דכתיב‬ ‫ובתרומה (והיינו מדרבנן בתרומה שחיובה מדרבנן כגון‬ ‫הקדיש ואח"כ שחט פטור מלכסות משום דהוי שחיטה‬ ‫"ובקוצרכם" משמע מתחילת קצירה‪( ,‬אבל אם לא שייר אילן‬ ‫בדגן תירוש ויצהר‪,‬‬ ‫פירות האילן וירק‪ ,‬אבל בדאורייתא‬ ‫שאינה ראויה)‪ .‬ולכן רב מעמיד במקדיש פירות שובכו‬ ‫הסתלק מדין פירות אילנות ואין פאת זרעים פוטרתם)‪ ,‬ואילו לגבי‬ ‫מדאורייתא חיטה אחת פוטרת את הכרי (והיינו שעי"ז אין‬ ‫למזבח לעולת נדבה‪ ,‬וברחו כשגדלו וקיננו במקום אחר‪ ,‬דמעיקרא‬ ‫ראשית הגז אין החיוב חל על כל העדר מזמן שהתחיל‬ ‫זה טבל ופטור ממיתה‪ ,‬אמנם שיעור אחד מחמישים נרמז בתורה‬ ‫חל הקדש עליהם‪ ,‬ועכשיו שמצאם אינם מזומנים ואם היו חולין היה‬ ‫חייב בשילוח הקן‪( ,‬ונקט פירות שובכו ולא שובכו‪ ,‬דיונים אינם ראוים‬ ‫לגזוז‪.‬‬ ‫מדכתיב במדין "תקח אחד אחוז מן החמשים" ‪ -‬אחוז שאמרתי לך‬ ‫האם יש חיוב שילוח הקן כשהזכר שאינו בר שילוח כדלקמן‬ ‫וקראו קירי קירי מלשון אדון‪ ,‬חוץ מאחת שהיתה עיורת‬ ‫אלא כשהם קטנים‪ ,‬ורב מיירי רק בקדשי מזבח)‪ .‬ושמואל ורבי‬ ‫רובץ על הביצים‪ ,‬והנקיבה רובצת על הזכר‪.‬‬ ‫ושתקה‪ ,‬וכשאמרה לה חברתה שתאמר קירי אמרה בירי‬ ‫יוחנן מעמידים במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה‪,‬‬ ‫האם יש חיוב שילוח הקן ביונה הרובצת על ביצי תסיל‬ ‫‪-‬עבד‪ ,‬ושחטוה עבדים שנשארו מעבדי הורדוס‪ .‬וי"ג הדרסיאות‬ ‫וקמ"ל שאף קדשי בדק הבית פטורים משילוח הקן‪,‬‬ ‫(‪-‬עוף טהור הדומה ליונה) או איפכא‪ ,‬ששניהם טהורים‪,‬‬ ‫ע"ל שם מקומם) פטור‪ ,‬וכיסוי הדם נוהג גם במזומן‪.‬‬ ‫וס"ל שאף שמרדה לא פקעה קדושתה‪ ,‬דבבי גזא‬ ‫אמנם קורא שרובצת על ביצי עוף טהור אחר חייב דכיון‬ ‫דרחמנא היא נמצאת‪ ,‬דכתיב "לד' הארץ ומלואה" ואין זה‬ ‫שדרכה בכך קרינן ביה "והאם רובצת"‪.‬‬ ‫שילוח הקן בעוף טמא‬ ‫נחשב אבוד‪ ,‬דבכל מקום היא של הקדש‪ ,‬וצריך להביאה ליד גזבר‪,‬‬ ‫אם העוף הרובץ על הביצים‪ ,‬או הביצים עצמם‪ ,‬הם מעוף‬ ‫אבל רב סובר שבקדושת דמים כיון שמרדה פקעה‬ ‫קורא זכר עוף טהור שדרכו לרבוץ על ביצי אחרים‪ ,‬לרבי אליעזר‬ ‫קדושתה וחייב בשילוח‪( ,‬משא"כ בקדושת הגוף)‪.‬‬ ‫טמא‪ ,‬אין מצות שילוח הקן‪.‬‬ ‫חייב‪ ,‬דכתיב "קורא דגר" וכתיב "ובקעה ודרגה" מה התם‬ ‫דגירה מעליא אף הכא הוי דגירה מעליא‪ .‬ולחכמים פטור‪.‬‬ ‫לרב יצחק לומדים דבעינן צפור טהורה מדכתיב "צפור"‪,‬‬ ‫חיוב אחריות במקדיש ובמעריך‪-‬‬ ‫ובשאר עופות מודה רבי אליעזר שכשהזכר דוגר פטור‪.‬‬ ‫דלא אשכחן עוף טמא דאיקרי "צפור"‪ .‬ולדבריו הא‬ ‫האומר מנה זה לבדק הבית ונגנב המנה או שנאבד‪ ,‬לרבי‬ ‫דכתיב "תבנית כל צפור כנף" ו"החיה וכל בהמה רמש‬ ‫יוחנן חייב המקדיש באחריות עד שיבוא לידי גזבר‪,‬‬ ‫צורת ישיבת הצפור הראויה למצות שילוח‪ -‬אם האם‬ ‫וצפור כנף" ו"כל צפור כל כנף" ו"אמור לצפור כל כנף"‪,‬‬ ‫ולריש לקיש פטור כיון שבבי גזא דרחמנא איתיה‪.‬‬ ‫מעופפת פטור מלשלח אף אם נוגעת בהם מצידיהם‬ ‫צפור היינו טהורה וכנף היינו טמאה וחגבים‪ .‬ו"צפורי‬ ‫הגמ' מבארת שאף שריש לקיש סבר בתחילה כרב (הנ"ל‬ ‫דכתיב "רובצת"‪ ,‬אמנם אם הכנפיים נוגעים בקן מעליהם‬ ‫שמיא" כולל גם טמאים כדכתיב "ובענפוהי ידורן ציפרי‬ ‫לענין מקדיש תרנגולתו ובדק הבית ומרדה)‪ ,‬חזר בו מפני‬ ‫חייב‪ ,‬דהא לא כתיב יושבת‪ .‬ואם היתה יושבת בין שני‬ ‫שמיא"‪.‬‬ ‫דברי רבי יוחנן רבו‪ ,‬ורבי יוחנן מדבר כשאמר הרי עלי‬ ‫ענפים והביצים תחתיה אבל הענפים מחזיקים אותה באויר‪,‬‬ ‫ללישנא קמא אם כשיוציאו את הענפים תפול עליהם‬ ‫ק"מ‪ .‬והא דכתיב "כל צפור טהורה תאכלו" אין הכונה‬ ‫מנה להביאו‪ ,‬ואחרי שהפריש נגנב או נאבד‪ ,‬דאע"ג דבי גזא דרחמנא‬ ‫חייב לשלח‪ ,‬ואם לאו פטור‪ ,‬וללישנא בתרא כל שאינה‬ ‫שיש צפור טמאה‪ ,‬אלא לומר שיש צפור אסורה‪ ,‬והיינו‬ ‫הוא לא קיים נדרו‪ ,‬ובשילוח הקן איירי באומר הרי זו‪ ,‬וריש‬ ‫נוגעת בהם מעליהם פטור‪ .‬ואם היתה יושבת בין‬ ‫צפור ששחטו למצורע‪ ,‬דאף דכבר ילפינן לאיסור‬ ‫לקיש סובר שאפי' באומר הרי עלי‪ ,‬אינו חייב באחריות‬ ‫האפרוחים או הביצים פטור אף אם נוגעת בהם בין‬ ‫מדכתיב "וזה אשר לא תאכלו מהם"‪ ,‬אתא קרא לעבור‬ ‫אלא בקדשי מזבח‪ ,‬לפי שהם מחוסרים הקרבה וצריך‬ ‫הצדדים ולא מעליהם‪ ,‬ורק ביושבת על גביהן חייב‪.‬‬ ‫עליו בעשה ולא תעשה‪( ,‬ולא איירי בטריפה ולעבור עליו‬ ‫להביאם לעזרה‪ ,‬ולא בקדשי בדק הבית שכיון שהפריש גמר‬ ‫בעשה ולא תעשה‪ ,‬דקרא איירי בשחוטה‪ ,‬והוי דבר‬ ‫נדרו‪ ,‬ואף שלא הביאו ליד גזבר הכל גזברים הם‪ ,‬דלד' הארץ‪.‬‬ ‫אפרוח אחד או ביצה אחת יש בהם חיוב שילוח הקן‪,‬‬ ‫הגמרא שואלת מדתנן האומר שור זה עולה בית זה‬ ‫דכתיב "קן" מכל מקום‪.‬‬ ‫הלמד מעניינו)‪.‬‬ ‫קרבן‪ ,‬מת השור נפל הבית אינו חייב באחריותן‪ ,‬שור זה‬ ‫והא דכתיב לגבי מצורע "שתי צפורים חיות טהורות" אין‬ ‫אפרוחים וביצים שאין בהם מצות שילוח הקן‪ -‬אם‬ ‫עלי עולה‪ ,‬בית זה עלי קרבן‪ ,‬מת השור ונפל הבית (לרבי‬ ‫הכונה חיות בפיך ‪-‬מותרות לאכילה‪ ,‬אלא הכונה שחיים‬ ‫האפרוחים מפריחים ‪-‬גדולים או שהביצים מוזרות פטור‬ ‫יוחנן 'נפל' לאו דווקא) חייב לשלם‪ .‬והגמרא מתרצת דשאני‬ ‫ראשי אברים שלה למעוטי מחוסרי אבר‪ .‬ואין הכונה טהורות‬ ‫מלשלח‪ ,‬דכתיב "והאם רובצת על האפרוחים או על‬ ‫התם שאינם בעולם‪ ,‬אבל היכא שהם בעולם כגון מעות‬ ‫ולא טמאות‪ ,‬אלא טהורות למעוטי של עיר הנדחת‬ ‫הביצים" בעינן ביצים בני קיימא דומיא דאפרוחים‪,‬‬ ‫שאבדו‪ ,‬כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה‪ ,‬דכתיב‬ ‫שאינו יכול לקחתה ולשוחטה‪( ,‬אבל למשתלחת א"צ‬ ‫ובעינן אפרוחים הצריכים לאימן דומיא דביצים‪.‬‬ ‫"לד' הארץ ומלואה"‪ ,‬ואם הוציאם הגנב הוא מעל ועליו לשלמם‬ ‫קרא‪ ,‬דלא אמרה תורה שלח לתקלה‪ ,‬ולמעוטי טריפה‬ ‫להקדש‪.‬‬ ‫קמ"א‪ .‬נטל את הביצים וחזרה עליהם האם פטור‬ ‫לא צריך קרא לומר שאע"פ שאינם קרבן אלא שוחטים אותם‬ ‫אמנם לענין ערכין לכו"ע מי שאמר ערכי עלי או אפי' אם‬ ‫מלשלח‪ ,‬דכיון שנטל את האם הוה ליה קן מזומן‪.‬‬ ‫בחוץ לכלי חרס לא יביאם‪ ,‬דנפקא מדתנא דבי רבי ישמעאל‬ ‫לא אמר עלי וכגון שאמר הריני בערכי או הריני בערך‬ ‫שלומד שדין מכשיר בחוץ צפורי מצורע שבאים לטהר כדין‬ ‫פלוני והפריש ערכו‪( ,‬דאם אמר ערכי או ערך פלוני אין‬ ‫שלחה וחזרה אפי' ארבעה וחמשה פעמים חייב‪ ,‬שנא'‬ ‫מכפר בחוץ (‪-‬שעיר המשתלח‪ ,‬דבעינן ששני השעירים יהיו ראוים‬ ‫"שלח תשלח"‪ ,‬שלח אפי' מאה פעמים משמע‪ ,‬תשלח‬ ‫בכלל דבריו להתחייב)‪ ,‬חייב באחריות המעות‪ ,‬דכתיב‬ ‫ליפול עליהם הגורל לשם) בכל דיני כשרות וטהרה‪ ,‬כמו שבפנים‬ ‫"ונתן את הערכך" חולין הם בידך עד שיבואו לידי גזבר‪.‬‬ ‫לומר שאין מצוה זו נדחית מפני דבר מצוה כטהרת‬ ‫דין מכשיר (‪-‬אשם מצורע וחטאות מחוסרי כפרה דזבין ויולדות‬ ‫מצורע‪ .‬והיינו כגון שנטל את האם ע"מ לשלחה שאפילו‬ ‫שאינם באים אלא להכשירן בקדשים) כדין מכפר (‪-‬כל חטאות‬ ‫לרבי יהודה (דלהלן) בעמוד ושלח קאי‪ ,‬דהוא לא עבר על הלאו‪ ,‬ואף‬ ‫דיני שילוח הקן‬ ‫ואשמות) להקריב גם במכשיר את האימורים)‪ .‬ולרבא ממעטים‬ ‫אם לא ישלחה לא יעבור על הלאו כיון שהלקיחה היתה בהיתר‪,‬‬ ‫מ"טהורות" שמצורע לא יטול לצורך הציפור המשתלחת‬ ‫קל"ט‪ :‬שילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף‪ ,‬אבל כסוי הדם‬ ‫דהו"א שכיון שאין לו אלא עשה דשילוח ולא לאו ד"לא‬ ‫נוהג רק בחיה‪.‬‬ ‫צפור המשתלחת של מצורע אחר שיעלה השילוח לשניהם‪.‬‬ ‫תקח"‪ ,‬יבוא העשה של מצורע וידחה עשה דשילוח הקן‪,‬‬ ‫שהרי גדול שלום שבין איש לאשתו (שהרי שמו של‬ ‫ולרב פפא ממעטים שלא יקח לשחיטה צפור שהיא‬ ‫הלכות שילוח הקן הנלמדים מהפסוק‪" -‬כי יקרא‬ ‫חילופי עבודה זרה ‪-‬שקנאם מהעכו"ם בדמי עבודה זרה שמכר‬ ‫(והיינו באירע שמצא‪ ,‬וא"צ לחפש קן כדי לקיים "שלח‬ ‫הקב"ה שנכתב בקדושה נמחה על המים בסוטה‪ ,‬ומצורע‬ ‫הרי אסור בתשמיש המיטה דכתיב "וישב מחוץ לאהלו‬ ‫לו‪( ,‬ולשילוח לא בעי קרא‪ ,‬דלא אמרה תורה שלח‬ ‫תשלח") קן (אפי' באפרוח אחד או ביצה אחת) צפור‬ ‫שבעת ימים" אהלו זו אשתו)‪ ,‬קמ"ל ששילוח הקן דוחה‪.‬‬ ‫לתקלה)‪ .‬ולרבינא ממעטים שלא יקח לשחיטה עוף‬ ‫(טהורה ולא טמאה) לפניך (ברשות היחיד כגון בפרדס‬ ‫שהרג את הנפש ולא נגמר דינה‪( ,‬דאי נגמר דינה היא בת‬ ‫ובשדה שאינה משתמרת‪ ,‬ולמסקנה מרבים אם היו לפניך‬ ‫וא"צ קרא לומר שאסור ליטול את האם לצורך מצוה‪,‬‬ ‫קטלא‪ ,‬ולשילוח הא בעי "ובערת הרע מקרבך"‪ ,‬אבל‬ ‫ומרדו) בדרך (להביא רשות הרבים‪ ,‬ולמסקנה מרבים ים‬ ‫דזה פשיטא שהרי אין עשה דוחה לא תעשה ועשה‪ ,‬ואף‬ ‫בשחיטה הוא מבערה מן העולם)‪.‬‬ ‫ששטף הים אילן עם קן בראשו‪ ,‬דכתיב "הנותן בים דרך"‪ ,‬אבל‬ ‫אם עבר כבר על הלאו ונטל את האם‪ ,‬יש מ"ד שאינו‬ ‫אין לרבות מוצא קן בשמים ע"ג עוף דכתיב "דרך נשר‬ ‫לוקה אלא כשביטל את העשה (‪-‬ביטלו ולא ביטלו)‪,‬‬ ‫והא דבעינן שגם הביצים יהיו טהורים ילפינן מדכתיב‬ ‫"תקח לך" ולא לכלביך‪ .‬כדמצינו שרב כהנא לומד שאם‬ ‫בשמים" דלא איקרי דרך בסתמא) בכל עץ (באילנות) או‬ ‫שאינו יכול לקיימו עוד‪ ,‬כגון ששחטה‪( ,‬וזה כלל בכל לאו הניתק‬ ‫על הארץ (לרבות בורות שיחין ומערות)‪ .‬ואמנם אחר‬ ‫לעשה)‪ ,‬וא"כ אינו עובר על הלאו אלא כששחטה ואין‬ ‫האפרוחים הם טריפה אינו חייב לשלח את האם‪( ,‬אבל‬ ‫שמרבים כל דבר‪ ,‬ילפינן מ"דרך" שאין קינו בידך –אינו‬ ‫עשה דוחה לא תעשה ועשה‪ ,‬ולמ"ד שלוקה כשלא קיים‬ ‫אם האם טריפה חייב‪ ,‬ולא ילפינן מהקש לאפרוחים‪,‬‬ ‫מזומן לך ואינו קנוי לך‪ ,‬למעט אם קיננו בתוך הבית‪.‬‬ ‫את העשה (‪-‬קיימו ולא קיימו) כגון שהתרו בו שלא יקח‬ ‫דא"כ א"צ לכתוב "צפור" למעט עוף טמא)‪.‬‬ ‫ולקחה ולא שלחה בתוך כדי דיבור‪ ,‬כבר אין כאן לאו שכבר עבר‬ ‫המוצא קן בראשו של אדם חייב בשילוח הקן‪ ,‬דכתיב‬ ‫עליו כשלקחה‪ ,‬ואם שלחה בתוך כדי דיבור של התראה פטור‪ ,‬דניתקו‬ ‫עוד בדיני שילוח הקן‬ ‫"ואדמה על ראשו"‪.‬‬ ‫הכתוב לעשה לומר שיעשה כך ויפטר‪ .‬אמנם שיטת רבי יהודה‬ ‫ק"מ‪ :‬ספיקות שלא נפשטו בחיוב שילוח הקן‪-‬‬ ‫משה מן התורה דכתיב "בשגם הוא בשר" בשגם‬ ‫(וכדלהלן) שגם העשה ד"שלח" הוא רק מעיקרא‪ ,‬אבל‬ ‫בגימטריה משה‪ .‬המן מן התורה דכתיב "המן העץ"‪.‬‬ ‫אם לא שילחה אלא לקחה לא אמר קרא שישלח‪ ,‬וא"כ ליכא לאוקמי‬ ‫האם יש חיוב שילוח הקן היכא שהושיט ידו לקן ושחט‬ ‫מיעוט סימנים של האפרוחים תחת האם‪ ,‬האם אין בזה חיוב‬ ‫אסתר מן התורה דכתיב "ואנוכי אסתר אסתיר"‪.‬‬ ‫קרא בהכי‪.‬‬ ‫מרדכי מן התורה דכתיב "מר דרור" ומתרגמינן מירא‬ ‫כיון שאם לא יגמור הוי טריפה ובעינן "לך" ולא לכלביך‬ ‫מה חייב הנוטל אם על הבנים‪-‬‬ ‫דכיא‪.‬‬ ‫ונוטל את האם בהיתר ואח"כ גומר את השחיטה‪ ,‬או דכיון שבידו‬ ‫לרבנן אם נטל את האם‪ ,‬יש מצות עשה לשלחה‪ ,‬וממילא‬ ‫לגמור חשיב "לך"‪.‬‬ ‫שילוח הקן נוהג רק באינו מזומן דכתיב "כי יקרא"‪ ,‬כגון‬ ‫אינו לוקה אם שילח תוך כדי דיבור למ"ד 'קיימו ולא קיימו'‪ ,‬ולמ"ד‬ ‫האם הדברים דלהלן חוצצים בין האם לביצים‪ ,‬מטלית (‪-‬‬ ‫אווזים ותרנגולים שמרדו וברחו מן הבית וקיננו בפרדס ואינם‬ ‫'ביטלו ולא היטלו' אינו לוקה עד שישחט אותה‪ ,‬כיון שאין לוקין‬ ‫אי הוי חציצה א"צ לשלח‪ ,‬דלא קרינא ביה רובצת)‪ ,‬כנפים (‪-‬נוצה‬ ‫חוזרות לבית‪ ,‬דלאו מזומן הוא‪ ,‬שיכולים הם לברוח‪ ,‬אבל בקיננו‬ ‫על לאו הניתק לעשה‪( .‬ומעשה באחד שתלש כנפיה‬ ‫תלושה)‪ ,‬ביצים מוזרות (‪-‬שאין אפרוח בא מהם‪ ,‬שהם לא חייבות‬ ‫בבית שלא מרדו וכן יוני הרדסיאות שדרכם לגדול עם בני אדם‪,‬‬ ‫ושילחה וחזר ותפשה‪ ,‬והלקהו רב יהודה ואמר לו שילך‬ ‫בשילוח)‪ ,‬שני סדרי ביצים זו ע"ג זו (לפי הצד שביצים מוזרות‬ ‫(ונקראו כך על שם הורדוס שהתחיל לגדלם‪ ,‬ורב כהנא ראה‬ ‫ויגדל כנפיה וישלחה‪ ,‬והיינו כרבנן‪ ,‬והמלקות היו מכת‬ ‫חוצצים‪ ,‬האם מותר לקחת את התחתונים)‪.‬‬ ‫אותם מדברות ע"י כישוף‪ ,‬שהיו ט"ז שורות רוחב מיל‬ ‫ביצים שבחצר שהאם לא פרחה מעליהם ורוצה לקנותם‬ ‫במה משלחה‪ ,‬לרב הונא משלחה באופן שתוכל ללכת‬ ‫מרדות ‪ -‬ריבוי בתוכחה שלא יתרגל לעבירה‪ ,‬ואין לזה שיעור אלא‬ ‫מבעל החצר‪ ,‬יכה על הקן כדי שהאם תתרומם מהביצים‬ ‫ברגליה אפילו אם תלש כנפיה‪ ,‬שאם הלכה ב' או ג' פסיעות מותר‬ ‫עד שיקבל עליו‪ .‬קמ"א‪ .):‬ולרבי יהודה לוקה ואינו חייב‬ ‫מהפחד‪ ,‬ואז יקנה אותם בעל החצר ויוכל להקנותם לו‬ ‫לחזור ולתופסה‪ ,‬דכתיב "משלחי רגל"‪ ,‬ולרב יהודה משלחה‬ ‫לשלחה דאיסורא דעבד עבד‪.‬‬ ‫בסודר‪( .‬ומי שיש לו יוני שובך שהם שלו‪ ,‬ורוצה להכינם‬ ‫באגפיה ‪-‬באופן שתוכל לעוף בכנפיה‪ ,‬דרגליה היינו כנפיה‪ ,‬עוד‬ ‫הגמ' מסתפקת בדעת רבי יהודה אם דעתו שלוקין על‬ ‫מפרש רש"י שהנדון הוא היכן אוחזנה כששולחה‪ ,‬ברגלה או בכנפיה‪.‬‬ ‫לאו הניתק לעשה‪ ,‬או שאחר שנטל אין עשה לשלח‪,‬‬ ‫ליו"ט בערב יו"ט שלא יהיו מוקצה‪ ,‬א"צ להגביהם‪ ,‬ודי שיאמר‬ ‫זה וזה אני נוטל כבית הלל ביצה י')‪.‬‬ ‫רבא הורה לאדם לשלח צפור עם ביצה אחת‪ ,‬ותפס את‬ ‫ד"שלח" מעיקרא משמע‪ ,‬וממילא אינו ניתק לעשה‪,‬‬ ‫היונה ע"י מצודות‪ ,‬ועשה זאת כלאחר יד מרחוק באופן שלא‬ ‫ונ"מ אם לוקה לרבי יהודה על לאו דגנב וגזלן ששם א"א‬ ‫קמ"ב‪ .‬לא יטול אם על בנים אפי' לצורך טהרת מצורע‪.‬‬ ‫הבין המשלח‪ ,‬משום חשדא שיאמרו שחייבו לשלח בשביל הנאת‬ ‫לקיים את העשה לפני הלאו‪ ,‬ואף דאיתא בברייתא שלרבי‬ ‫עצמו‪ ,‬וצריך להתרחק מן הכיעור‪.‬‬ ‫יהודה גנב וגזלן לוקים‪ ,‬כל מתניתא דלא תניא בי ורבי‬ ‫שכר מצוה‪ -‬אם על מצוה קלה שמפסיד בה דבר מועט‬ ‫קנין חצר כשיש חיוב שילוח הקן‪-‬‬ ‫חייא ורבי אושעיא משבשתא היא‪ ,‬שהם סידרו את‬ ‫כאיסר אמרה תורה "למען ייטב לך והארכת ימים" כ"ש‬ ‫הברייתות ודקדקו בדברי כל חכם לומר כמו שאמר‪ ,‬אבל יש הרבה‬ ‫במצוות חמורות‪.‬‬ ‫איתא בברייתא שיוני שובך ויוני עליה חייבות בשילוח‪,‬‬ ‫שמוסיפים על משנתם כהבנתם‪ ,‬וממילא יתכן שהבינו ברבי יהודה‬ ‫ואסורות משום גזל מפני דרכי שלום‪.‬‬ ‫שהטעם הוא משום דהוי לאו הניתק לעשה‪ ,‬ולכן הוסיפו גנב וגזלן‪.‬‬ ‫תחית המתים תלויה בכל מצוה שבתורה שמתן שכרה‬ ‫הגמרא רוצה לומר שאף שחצירו של אדם קונה לו שלא‬ ‫ומהא דתני רבי אושעיא ורבי חייא שאם עבר על מצות‬ ‫בצידה‪ ,‬כגון כבוד אב ושילוח הקן‪ ,‬שהרי היה מעשה בבן‬ ‫מדעתו‪ ,‬וכתיב "כי יקרא" פרט למזומן‪ ,‬חייבות בשילוח‬ ‫שכחה או פאה לוקה לרבי יהודה‪ ,‬אין ראיה שלוקין על‬ ‫שקיים מצות שילוח הקן לבקשת אביו ובחזרתו נפל‬ ‫אם בא אדם ומצאה עם יציאת רוב הביצה לפני שנפלה לחצירו‬ ‫לאו הניתק לעשה‪ ,‬די"ל דס"ל ש"תעזוב" מעיקרא‬ ‫ומת‪ ,‬בהכרח ש"ייטב לך" היינו בעולם שכולו טוב שאין בו‬ ‫דעדיין אינו מזומן‪ ,‬ולפ"ז אסורות משום גזל היינו לגבי האם‪,‬‬ ‫משמע‪.‬‬ ‫לא נזק ולא יסורים אלא טובה‪" ,‬והארכת ימים" היינו לעולם‬ ‫ואב"א לגבי הביצה‪ ,‬דמשעה שיצאה רובה דעתו עליה‪.‬‬ ‫קמ"א‪ :‬הגמ' מוכיחה שרבי יהודה סובר שאין לוקין‬ ‫שכולו ארוך‪ .‬ואין לומר שהרהר בע"ז שמחשבה‬ ‫מסקנת הגמרא שלפי מה שאמר רב שאסור לזכות‬ ‫מצטרפת למעשה (דכתיב "למען תפוש את בית ישראל‬ ‫בלאו הניתק לעשה ממה שאמר רבי יהודה שבנותר אין‬ ‫בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם‪( ,‬דכתיב "שלח‬ ‫בליבם"‪ ,‬משא"כ בשאר עבירות אין מחשבה מצטרפת‬ ‫לוקין משום דהוי לאו הניתק לעשה ד"באש תשרופו"‪,‬‬ ‫תשלח את האם" ואח"כ "ואת הבנים תקח לך")‪ ,‬חצירו‬ ‫ובהכרח שבשילוח הקן לוקה משום שאחר שנטל כבר‬ ‫למעשה)‪ ,‬מ"מ המצוה מגינה שלא יבוא לידי הרהור‪ .‬ואף‬ ‫ג"כ אינה יכולה לקנות אף כשהביצה נפלה לחצר‪,‬‬ ‫אין מצוה לשלח‪.‬‬ ‫ששלוחי מצוה אינם ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם‪,‬‬ ‫וממילא אם כבר שילח את האם גזל מעליא הוא‪ ,‬ואם‬ ‫המעשה היה בסולם רעוע‪ ,‬והיכא דקביע הזיקא אין‬ ‫לא שילח חייב לשלח‪ ,‬ומיירי בקטן‪ ,‬וכוונת הברייתא‬ ‫אם נטלה צריך לשלחה בכדי שתצא מתחת ידו‪ ,‬ואם יכול‬ ‫שאביו של קטן חייב להחזיר משום דרכי שלום‪.‬‬ ‫לחזור ולתופסה מותר‪.‬‬ ‫המצוה מגינה‪.‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------‬‬ ‫רבי יהודה מחייב פדיון בקונה חמור בשותפות עם ג‪ .‬קנס במכירת בהמה גסה או עבד לעכו"ם‪-‬‬ ‫ללישנא קמא ריש לקיש אמר שהמוכר בהמה גסה‬ ‫העכו"ם‪ ,‬ואיתא להלן (ג‪ ):‬דלית דחש להא דרבי יהודה‪.‬‬ ‫עוד סובר רבי יהודה שהמקבל בהמה מהעכו"ם וילדה‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫לעכו"ם קונסים אותו לפדותה עד עשרה בדמיה‪ .‬הגמ'‬ ‫בכור‪ ,‬שמים את שוויו ונותן חצי דמיו לכהן‪ ,‬אבל אינו קדוש‬ ‫מסכת בכורות עוסקת במצוות התלויות בבכורה‪ ,‬פדיון פטר‬ ‫מסתפקת אם שיעור זה הוא דווקא‪ ,‬או לאו דווקא דלא‬ ‫קנסינן כולי האי‪ ,‬אי נמי קונסים אף יותר אם אין העכו"ם מתרצה‬ ‫לו‬ ‫בקדושת הגוף ליקרב למזבח‪ ,‬כיון שחציו של עכו"ם‪ .‬והנותן‬ ‫חמור (פרק ראשון‪ ,‬ב‪ – .‬י"ג‪ ,).‬בכור בהמה טהורה (פרקים שני‬ ‫הגוף‪,‬‬ ‫בקדושת‬ ‫קדוש‬ ‫אינו‬ ‫ג"כ‬ ‫רשאי‪,‬‬ ‫שאינו‬ ‫אע"פ‬ ‫בקבלה‬ ‫עד שביעי‪ ,‬י"ג‪ – .‬מ"ו‪ ,).‬בכור אדם – פדיון הבן (פרק שמיני‪ ,‬מ"ו‪.‬‬ ‫בכך‪ .‬ולפי הצד שזה לאו דווקא הא דמבואר שבמוכר‬ ‫– נ"ב‪ ,):‬והפרק האחרון (נ"ג‪ – .‬ס"א‪ ).‬עוסק בדיני מעשר בהמה‪.‬‬ ‫קונסים אותו לפדותו עד עשרה בדמיו הואיל ולא חש לדברי עבדו לעכו"ם קונסים אותו עד מאה בדמיו (ואמאי לא תני‬ ‫פדיון פטר חמור היא מצוה השייכת רק בחמורים‪ ,‬שמצוה‬ ‫חכמים‪ ,‬ונותן כל דמיו לכהן‪( ,‬ולרבנן פטור מן הבכורה כיון בשניהם עד עשרה או בשניהם עד מאה)‪ ,‬שאני התם שבכל יום‬ ‫לפדותם בשה ולתת אותו לכהן‪ ,‬ואם אינו רוצה לפדות את‬ ‫ויום מפקיע אותו ממצוות‪.‬‬ ‫שיד עכו"ם באמצע)‪.‬‬ ‫החמור עליו לעורפו‪ ,‬וכדכתיב (שמות י"ג י"ג) "וכל פטר חמור‬ ‫ולישנא בתרא ריש לקיש אמר שבמוכר בהמה גסה‬ ‫תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו"‪ ,‬וכתיב (במדבר י"ח ט"ו) "אך‬ ‫לעכו"ם קונסים עד מאה בדמיה‪( ,‬ומה שבקבלנות‬ ‫איסור מכירת בהמה גסה לעכו"ם‬ ‫פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה"‪,‬‬ ‫וישנם פסוקים נוספים שנאמרו על קדושת הבכורה באופן כללי‪.‬‬ ‫קונסים עד עשרה בדמיה‪ ,‬שאני קבלנות שאינה מכירה‬ ‫ב‪ :‬אסור למכור בהמה גסה לעכו"ם‪ ,‬ורבי יהודה מתיר‬ ‫בפרק ראשון (הלוקח עובר חמורו) נתבארו דיני פטר חמור‪,‬‬ ‫גמורה)‪ ,‬והגמ' מסתפקת אם שיעור זה הוא דווקא או‬ ‫למכור שבורה – בהמה שנשברו רגליה‪ ,‬והיינו במקום שלא‬ ‫חיובה בבהמה שיש בה שותפות עם העכו"ם (ב‪ – .‬ג‪ ,):‬פטור‬ ‫לאו דווקא‪ ,‬ולפי הצד שזה דווקא מה שעבד קונסים‬ ‫נחשדו על הרביעה‪ ,‬ובן בתירא מתיר למכור סוס דסתם סוס‬ ‫כהנים ולויים מבכורה והאם קדשו הבכורות במדבר (ד‪ – .‬ה‪,).‬‬ ‫אותו רק עד י' בדמיו‪ ,‬שאני עבד שזה מילתא דלא‬ ‫עומד לרכיבה ואין זה מלאכה אלא שבות‪ ,‬דהחי נושא את עצמו‪.‬‬ ‫חיוב בכורה והיתר אכילה ב'נדמה'‪ ,‬והיינו ולד הדומה למין אחר‪,‬‬ ‫שכיחא‪( ,‬ואין לומר שהחילוק הוא שעבד אינו חוזר‬ ‫ומכירת עובר אסורה גם לרבי יהודה‪ ,‬אף שכעת הוא‬ ‫(ה‪ - :‬ז‪ ,).‬חיוב בכורה כשנולדו שניים יחד או בספק (ט‪ ,).‬דיני‬ ‫לבעליו דקיימא לן המוכר עבדו לעכו"ם יצא לחרות‪ ,‬דא"כ‬ ‫שבור למלאכה‪ ,‬דטעם ההתר בשבורה הוא מפני שאינה‬ ‫פדיון פטר חמור והתירו בהנאה וטומאת אוכלין באיסורי הנאה‬ ‫(ט' – י"ג‪.).‬‬ ‫שיקנסו אחד יותר שזהו השיעור שהוא נשכר בכך שהבהמה‬ ‫יכולה להתרפאות ולעשות מלאכה בשבת‪ ,‬אבל ביכולה‬ ‫חוזרת אליו)‪.‬‬ ‫להתרפאות אסור‪ ,‬ועובר כיכול להתרפאות דמי‪.‬‬ ‫המוכר בהמה לעובריה ללא הבהמה ועדיין לא נתעברה‪ ,‬הגמ'‬ ‫חיוב פדיון כשיש בעלות לעכו"ם ‪-‬המשך‬ ‫מסתפקת אם גם לרבי יהודה שמתיר בשבורה‪ ,‬אסור‬ ‫הלוקח עובר חמורו‬ ‫ביאור מחלוקת רבי יהודה ורבנן אם שותפות עכו"ם‬ ‫הכא דילמא אתי לאיחלופי להתיר מכירת שלימה‪ ,‬וממילא‬ ‫פוטרת מן הבכורה‪ -‬כתיב "כל בכור בישראל" לרבנן‬ ‫קונסים אותו לפדותה משום מוכר בהמה לעכו"ם‪ ,‬או שאם מותר‬ ‫חיוב פדיון כשיש בעלות לעכו"ם‬ ‫"בכור" משמע אפי' מקצת בכור דישראל חייב בבכורה‪,‬‬ ‫למכור שבורה לגמרי‪ ,‬כ"ש שכאן שלא מכר לגמרי אלא‬ ‫וממילא "כל" מלמד דבעינן כולו של ישראל‪ .‬ולרבי‬ ‫שייר לעצמו את גוף הבהמה‪ ,‬ומשום העוברים ליכא למיחש שהרי‬ ‫ב‪ .‬לרבנן בעלות עכו"ם פוטרת מן הבכורה‪ ,‬ועל כן הקונה‬ ‫יהודה "בכור" משמע כולו‪ ,‬ו"כל" אתא לגרועי ד"כל"‬ ‫עדיין לא נתעברה וכשתתעבר העובר בא ברשות העכו"ם‪ ,‬מותר‪.‬‬ ‫עובר בכור של חמור העכו"ם כשהוא במעי אמו‪ ,‬או המוכר לו‬ ‫משמע כל דהו כמו "אין לשפחתך כל בבית"‪ .‬או י"ל שלכו"ע‬ ‫וכן יש להסתפק לרבנן אם רק שבורה אסור כיון‬ ‫את העובר של החמור שלו (אע"פ שאינו רשאי למכור‬ ‫"בכור" משמע רובו‪ ,‬ונחלקו אם "כל" בא להוסיף או‬ ‫שנמכרה לגמרי ויבואו להתיר מכירה לגמרי‪ ,‬משא"כ הכא‬ ‫לעכו"ם כל בהמה גסה מפני שהוא מפקיע את הבהמה‬ ‫לפחות‪.‬‬ ‫דאינה מכירה לגמרי לאו מכירה היא‪ ,‬או דילמא שאם אסרו‬ ‫מקדושתה מפני שהעכו"ם עושה עימה מלאכה בשבת לא‬ ‫בשבורה אע"פ שאין חשש איחלופי‪ ,‬כ"ש שאסור‬ ‫קנסוהו‪ .‬ב‪ ,):‬והקונה חמור בשותפות עם העכו"ם ע"י‬ ‫איזה שותפות פוטרת מן הבכורה לרבנן‪-‬‬ ‫בשלימה דאתו לאיחלופי במכירה לגמרי של שלימה אחרת‪,‬‬ ‫ששניהם נתנו מעות (אע"ג דאמר אבוה דשמואל שאסור‬ ‫לרב הונא אפילו אם רק אזנו של עכו"ם פטור מבכורה‪,‬‬ ‫(וטעמא דרבנן משום חשש איחלופי‪ ,‬ומה שאמרו לרבי‬ ‫לעשות שותפות עם עכו"ם שמא יתחייב לו שבועה‬ ‫(וכן סובר רבי יוחנן‪ .‬ג‪.):‬‬ ‫יהודה שבשבורה 'הרי מרביעים עליה זכר ויולדת'‪ ,‬אין‬ ‫וישבע בשם עבודה זרה והתורה אמרה "לא ישמע על‬ ‫לרב חסדא בעינן דבר שאם ינטל תהיה הבהמה נבילה‬ ‫הטעם משום העוברים‪ ,‬אלא לדבריו דרבי יהודה קאמרי‪,‬‬ ‫פיך")‪ ,‬והמקבל חמור מהעכו"ם לחלוק בוולדות והגוף נשאר של‬ ‫כגון שיש לעכו"ם חלק בושט או בגרגרת שלו‪ ,‬דכיון שחיותו ביד‬ ‫שיש לחוש שישהה אותה בשביל העוברים‪ ,‬ורבי יהודה‬ ‫העכו"ם‪ ,‬והנותן לו בקבלה‪ ,‬פטור מן הבכורה‪ ,‬דכתיב‬ ‫העכו"ם נחשב שכולו ביד העכו"ם‪ ,‬דבלאו הכי לימא ליה שקול‬ ‫סובר ששבורה אינה מקבלת זכר‪ ,‬והוי כקנאה לשחיטה‬ ‫"הקדשתי לי כל בכור בישראל" – ולא בעכו"ם‪ .‬ואין גוזרים שמא‬ ‫אזנך ולך דאף בעל מום ניתן לכהן‪.‬‬ ‫ולא יבואו להחליף ולקנות בהמה שלא לשחיטה)‪.‬‬ ‫יבואו לפטור מבכורה בהמה בבעלות גמורה של הישראל‪.‬‬ ‫ביציאת מצרים‪ ,‬שהרי לא היה אחד מישראל שלא היו‬ ‫להקיש כולם זה לזה‪ ,‬וכהנים נקראו לויים (בכ"ד מקומות)‪,‬‬ ‫ולרבא בעינן דבר שאם ינטל תהיה הבהמה טריפה כגון מן‬ ‫לו צ' חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים‪.‬‬ ‫ולדורות ילפינן מדכתיב "והיו" ‪ -‬בהויתן יהו‪.‬‬ ‫הארכובה ולמעלה‪ ,‬דס"ל לרבא שטריפה אינה חיה ולהכי הוי‬ ‫(רפידים‪ -‬לרבי אליעזר כך שמה‪ ,‬ולרבי יהושע נקראה כך‬ ‫כאילו כולה של העכו"ם‪( ,‬ולרב חסדא טריפה חיה)‪.‬‬ ‫ד‪ :‬פטרי החמורים שבמדבר נפדו בשה‪ ,‬דכתיב "אך‬ ‫לפי שריפו ידיהם מן התורה לכך בא עליהם עמלק‪ .‬שיטים‪-‬‬ ‫הגמ' אומרת שאף שנפלים קדושים בבכורה למרות‬ ‫לר"א כך שמה‪ ,‬ולרבי יהושע לפי שנתעסקו שם בדברי‬ ‫פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה‬ ‫שאינם ראויים לחיות‪ ,‬דכתיב "וכל פטר שגר בהמה"‬ ‫שטות לזנות עם בנות מואב‪ ,‬לר"א פגשו בבנות מואב‬ ‫תפדה"‪ ,‬שכמו שפדיון הבן בכסף שנאמר לדורות‪ ,‬גם‬ ‫שגר בבהמה (‪-‬שגר במעי בהמה ועדיין לא הגיע זמנו לצאת‪ ,‬ל"א‬ ‫ערומות דכתיב "ותקראנה לעם לזבחי אלוהיהן"‪ ,‬ולרבי‬ ‫במדבר פדו בכסף‪ ,‬אף פטר חמור שנפדה לדורות ע"י‬ ‫מה שבהמה משגרת ומשכלת ומבואר שאע"פ שאינם בני חיותא‬ ‫יהושע הכונה שנעשו כולם בעלי קריין)‪.‬‬ ‫שה‪ ,‬אף במדבר פדו בשה‪( ,‬ולולא קרא אין ללמוד שה‬ ‫קדשי‪ ,‬וא"כ גם כאן גם אם יש לעכו"ם חלק בדבר שעושה אותו‬ ‫מכסף‪ ,‬דאיכא למיפרך מה לכסף שכן פודים בו הקדש‬ ‫נבילה‪ ,‬עדיין חלק הישראל קדוש)‪ ,‬שאני הכא שכיון שמעורב‬ ‫דין 'נדמה' ‪-‬ולד הדומה למין אחר‬ ‫ומעשר שני)‪.‬‬ ‫חולין בבכור לא חשיב "כל בכור"‪.‬‬ ‫לענין בכורה לתנא דמתני' פרה שילדה מין חמור‪ ,‬או‬ ‫אפשר לפדות בשה אחד כמה פטרי חמורים (אם חזר‬ ‫י"א דלא פליגי רב חסדא ורבא על רב הונא (אבל רב חסדא ורבא‬ ‫חמור שילדה מין סוס‪ ,‬פטורים מן הבכורה‪ ,‬דכתיב ב'‬ ‫וקנאו מיד כהן אחרי שנתנו לו)‪ ,‬שהרי שה אחד של לוי פטר‬ ‫פליגי)‪ ,‬רב הונא מדבר בשותפות בו דבזה אפילו שותפות‬ ‫פעמים "פטר חמור" לומר שצריך שגם האם וגם הולד‬ ‫כמה פטרי חמורים‪ ,‬דכתיב "ואת בהמת הלויים תחת‬ ‫באזנו פוטרת‪ ,‬ורב חסדא ורבא מדברים בשותפות באמו‬ ‫יהיו חמורים ‪-‬שיהא הולד דומה לאמו‪ ,‬וגלי רחמנא בקדושת‬ ‫בהמתם" בהמה אחת תחת בהמות הרבה‪( ,‬דאין לומר‬ ‫דבזה בעינן נבילות או טריפות‪ ,‬ואמר רב פפא שאין הבדל בינו‬ ‫דמים (‪-‬חמור‪ ,‬שרק דמיו קדושים לפדותו בשה) וה"ה בקדושת‬ ‫שבהמה היינו כדכתיב "ובהמה רבה"‪ ,‬דא"כ לכתוב‬ ‫לבין אמו‪ ,‬דהא כתיב בו "כל בכור" ובאמו "כל מקנך‬ ‫הגוף (‪-‬בכור בהמה טהורה)‪.‬‬ ‫בהמה תחת בהמה או בהמתם תחת בהמתם)‪.‬‬ ‫תזכר" – אם כל המקנה שלך יהא זכר תקדישנו‪.‬‬ ‫ולרבי יוסי הגלילי לומדים מ"אך בכור שור בכור כשב‬ ‫ג‪ :‬רחל שביכרה וילדה מין עז או עז שביכרה וילדה מין‬ ‫בכור עז" שצריך שיהא הוא כמו הבכור שלו‪( ,‬ואף‬ ‫האם קדשו הבכורות במדבר‬ ‫לרבי יוחנן קדשו הבכורות במדבר‪ ,‬דכתיב "קדש לי כל‬ ‫רחל‪ ,‬פטורה מן הבכורה‪ ,‬ואם יש בו מקצת סימנים חייב‪,‬‬ ‫שלומדים מזה שבשלשתם יש דין הקטרת אימורים‬ ‫בכור"‪ .‬ולריש לקיש (להו"א) לא קדשו בכורות במדבר‪,‬‬ ‫אך הוי בכור בעל מום שמותר לשוחטו‪ .‬הגמ' אומרת‬ ‫וכדלהלן‪ ,‬כאן לומדים מדכתיב ג"פ "בכור")‪ ,‬ואף אם‬ ‫דכתיב "והיה כי יביאך‪ ...‬והעברת"‪ ,‬והא דתנן שעד שלא‬ ‫שאף דאיתא לקמן מ‪ .‬שאם פיו דומה לשל חזיר הוי מום‪,‬‬ ‫הולד נדמה למין טהור פטור‪ ,‬אמנם אם יש בו מקצת‬ ‫הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות‪ ,‬היינו‬ ‫הכא איכא חידוש שאף בנשתנה למין שקדוש בבכורה‬ ‫סימנים של אמו חייב‪ ,‬ד"אך" חילק דכל אכין ורקין שבתורה‬ ‫בכורות שיצאו ממצרים (שלא פקעה קדושתם‪ ,‬שאע"פ‬ ‫הוי מום‪ ,‬ואף דאיתא לקמן מ‪ :‬שאם עינו אחת גדולה‬ ‫למעט‪ ,‬וגלי רחמנא בקדושת הגוף וה"ה בקדושת דמים‪.‬‬ ‫שהבכורות שנולדו במדבר (שבלאו הכי לא היו ראוים‬ ‫כשל עגל (או שעינו אחת קטנה כשל אווז) הוי מום‪ ,‬ועגל‬ ‫ותנא דמתני' לומד מ"בכור שור‪ ...‬ואת חלבם תקטיר"‬ ‫הוא מין שקדוש בבכורה‪ ,‬י"ל דהתם המום הוא מדין‬ ‫לעבודה שהרי היו בני שנה) לא קדשו‪ ,‬לא פקעה קדושת‬ ‫שבכולם יש דין הקטרת אימורים‪ ,‬דא"א ללמוד משור‬ ‫"שרוע"‪ ,‬ד"שרוע" האמור בתורה היינו שאבר אחד גדול מחבירו‪,‬‬ ‫אלו שכבר קדשו‪ .‬והא דתנן שביום שהוקם המשכן‬ ‫לפי שנסכיו מרובים ‪-‬חצי ההין‪ ,‬וכשב ועז רביעית ההין‪ ,‬וא"א‬ ‫אבל שינוי אחר כגון שבצמרו הוא דומה לעז לא שמעינן שזה מום‪,‬‬ ‫הקריבו נדרים ונדבות חטאות ואשמות בכורות ומעשרות‪,‬‬ ‫ללמוד מכשב לפי שנתרבה באליה שאליתו קריבה עם‬ ‫להכי איצטריך לרבי יוחנן לאשמועינן‪ .‬אמנם אין להוכיח שזה‬ ‫האימורים‪ ,‬וא"א ללמוד מעז לפי שיחיד העובד ע"ז מביאה‬ ‫היינו שהקריבו את הבכורות שיצאו ממצרים‪ ,‬ולכן מאותו‬ ‫מדין שרוע ממה שבבהמה רק עינו אחת גדולה ואחת‬ ‫לחטאתו‪ ,‬וא"כ ללמוד שור מכשב ועז לפי שכשרים‬ ‫היום ואילך לא הקריבו‪( ,‬ולרבי יוחנן הכונה שהקריבו‬ ‫קטנה פוסל‪ ,‬ואילו באדם דכתיב "איש איש מזרע אהרן"‬ ‫לקרבן פסח‪ ,‬וא"א ללמוד כשב משור ועז לפי שציבור‬ ‫מאותו יום ואילך‪ ,‬וקמ"ל שלפני כן לא מקריבו מפני שלא‬ ‫דבעינן שוה לזרעו של אהרן – שיהא דומה לאדם‪ ,‬פסול אף‬ ‫שעבדו ע"ז מביאים פר לעולה ושעיר לחטאת‪ ,‬וא"א‬ ‫הקריבו חובות בבמה)‪ .‬והא דתנן שבג' מקומות קדשו‬ ‫אם שתי עיניו קטנות או גדולות‪ ,‬ובין באדם בין בבהמה‬ ‫ללמוד עז משור וכשב לפי שיש בהם צד רבוי אצל מזבח‬ ‫הבכורות לישראל‪ ,‬במצרים (דכתיב "קדש לי כל בכור")‬ ‫פסול בין במום קבוע בין במום עובר שכל זמן שיש בכהן מום‬ ‫‪-‬נסכים בשור ואליה בכשב‪.‬‬ ‫ובמדבר (דכתיב "כי לי כל בכור") ובכניסתם לארץ (דכתיב‬ ‫לא יעבוד‪ .‬די"ל שבאמת המום הוא השינוי‪ ,‬אלא שבבהמה‬ ‫"והיה כי יביאך‪ ...‬והעברת")‪ ,‬היינו שבמצרים ובכניסתם‬ ‫ו‪ .‬ורבי יוסי הגלילי לומד מדכתיב ב' פעמים "פטר‬ ‫לארץ קדשו ממש ובמדבר הוזהרו ולא קדשו‪.‬‬ ‫כשר משום שהם גדולות מחמת בריותא יתירא‪ ,‬או‬ ‫חמור" שאין פודים פטרי סוסים וגמלים לא בשה ולא‬ ‫קטנות מחמת כחישותא יתירא‪.‬‬ ‫ה‪ .‬מסקנת הגמ' שגם ריש לקיש מודה שקדשו במדבר‪,‬‬ ‫בכל דבר‪ ,‬ואין לומר שנתמעטו רק משה‪ ,‬דא"כ לכתוב ב'‬ ‫רב מרי בר רחל היה מקנה את האוזניים לעכו"ם כדי‬ ‫פעמים "פטר חמור תפדה בשה"‪.‬‬ ‫אלא שפסקו משעת חשבון של חומש הפקודים ואילך‪ .‬ולרבי‬ ‫יוחנן לא פסקו דכתיב "לי יהיו" בהויתן יהו‪ ,‬והא דכתיב‬ ‫להפקיעם מבכורה‪ ,‬כדי שלא יבואו בהם לידי תקלה‪,‬‬ ‫ותנא דמתני' לומד מכלל ופרט "כל מקנך תזכר (כלל)‬ ‫"והיה כי יביאך‪ ...‬והעברת" היינו שיעשו מצוה זו‬ ‫ומ"מ אסרם בגיזה ובעבודה כבכורים גמורים ונתן אותם‬ ‫פטר שור ושה (פרט)" שאין פודים פטרי סוסים וגמלים‪,‬‬ ‫לכהנים‪ ,‬ונענש שכלו בהמותיו‪ .‬והטעם שנענש הוא‬ ‫ובזכותה יכנסו לארץ‪.‬‬ ‫דכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט‪ .‬ואף ש"פטר"‬ ‫משום שהפקיעם מקדושתם‪( ,‬דאף שמותר להטיל מום‬ ‫ורב מרדכי אמר שלרבי יוחנן לא הוצרכו הבכורות‬ ‫הפסיק הענין שלא לדונו בכלל ופרט‪ ,‬הדר ערביה קרא בו'‬ ‫בבכור קודם שיצא לאויר העולם‪ ,‬שם הפקיעו רק‬ ‫של "ופטר" דו' מוסיף על ענין ראשון‪ ,‬והפסיק משום שזה‬ ‫ליקדש‪ ,‬ואין בזה הבדל מהביאור הנ"ל‪ ,‬אלא שחייב אדם‬ ‫מקדושת מזבח ולא מקדושת כהן דהוי כבכור בעל מום הניתן‬ ‫לומר בלשון רבו‪.‬‬ ‫קדושת דמים וזה קדושת הגוף‪.‬‬ ‫לכהן וחייב כהן לנהוג בו קדושה שלא יגוז ויעבוד בו‪ ,‬וכשהוא שוחטו‬ ‫הלויים היו כ"ב אלף ושלש מאות‪ ,‬ולא פדו אלא כ"ב‬ ‫אינו שוחטו באיטליז‪ ,‬ואינו נמכר באיטליז‪ ,‬ואינו נשקל בליטרא‪,‬‬ ‫ולרבי יוסי הגלילי מזה שהתורה חילקה מבואר שאין‬ ‫אלף‪ ,‬מפני שהיו ג' מאות בכורות‪ ,‬ובכור אינו מפקיע‬ ‫כדלקמן ל"א)‪ ,‬או מטעם שגרם למכשול מפני שראהו אדם‬ ‫לדרוש כלל ופרט‪.‬‬ ‫קדושת בכור‪ ,‬דדיו שיפקיע קדושת עצמו‪.‬‬ ‫אחר וחשב שהוא מקנה אותם בדיבור ואינו נוטל דמיהם‪,‬‬ ‫פרה שילדה כמין חמור ויש בו מקצת סימנים‪ ,‬חייב‬ ‫דעכו"ם אינו קונה אלא בכסף‪.‬‬ ‫קונטרוקוס השר שאל את רבן יוחנן בן זכאי שהרי‬ ‫בבכורה‪ ,‬כיון ששניהם קדושים בבכורה‪.‬‬ ‫מחצית השקל לכל ישראל שהיו ‪ 603550‬יוצא ‪ 201‬ככר‬ ‫חיוב בכורה בכהנים ולויים‬ ‫חמור שילדה כמין סוס‪ ,‬הגמרא מסתפקת אם פטור‬ ‫וי"א מנה שהרי בככר יש ‪ 1500‬סלעים‪ ,‬וא"כ למה נתן משה‬ ‫כיון שסוס אינו קדוש בבכורה‪ ,‬או שחייב כיון ששניהם‬ ‫לאדנים רק מאת ככר שזה פחות מחצי‪( ,‬ואע"ג דכתיב "ואת‬ ‫ד‪ .‬פטור כהנים ולויים מבכורה‪ -‬כהנים ולויים פטורים‬ ‫מין טמא‪.‬‬ ‫האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים"‪ ,‬שזה יוצר מחצי‪ ,‬לא‬ ‫מפדיון הבן ומפדיון פטר חמור‪ ,‬אבל לא נפטרו לויים‬ ‫ג' לפי הצד שבמקרה הקודם חייב יש להסתפק בפרה‬ ‫הזכיר השר פסוק זה מפני שרצה לקנטרו בדברים)‪ ,‬וכי היה גנב‬ ‫מבכור בהמה טהורה‪ .‬לאביי לומדים ק"ו שאם הפקיעה‬ ‫שילדה כמין סוס‪ ,‬אם פטור כיון שנדמה לדבר טמא וגם‬ ‫או קוביוסטוס או שאינו בקי בחשבונות‪ ,‬ואין לומר‬ ‫בהמת הלויים את בהמת הישראל במדבר‪ ,‬כ"ש‬ ‫אינו קדוש בבכורה‪ ,‬והפרה טהורה וקדושה בבכורה‪ ,‬או‬ ‫שהשאר הונחו בבי גזא‪ ,‬דהא כתיב "וכסף פקודי העדה‬ ‫שתפקיע את בהמתם‪ .‬ולרבא מפדיון הבן פטורים מק"ו‪,‬‬ ‫שחייב משום דסימנים מילתא דאע"ג דאישתני כולי האי‪,‬‬ ‫מאת ככר"‪ .‬וענה לו רבן יוחנן בן זכאי שמנה של קודש‬ ‫דאם הפקיעה קדושת הלויים את קדושת הבכורות של‬ ‫מקצת סימנים מחייבים בבכורה‪.‬‬ ‫היה כפול (והיה בככר ק"כ מנים‪ ,‬ונמצא שמאה ככר של קודש הם‬ ‫ישראל‪ ,‬כ"ש שיפקיעו את של עצמם‪ ,‬ופדיון פטר חמור‬ ‫מאתים ככר של חול‪ ,‬והככר הנוסף וי"א מנה היו "האלף ושמע מאות‬ ‫ו‪ :‬לענין אכילה‪ -‬לתנא דמתני' היוצא מן הטמא טמא‬ ‫ילפינן מהקש‪ ,‬דכתיב "אך פדה תפדה את בכור האדם‬ ‫וחמשה ושבעים" שמהם "עשה ווים לעמודים")‪ ,‬דכתיב‬ ‫אע"פ שנדמה כטהור‪ ,‬והיוצא מן הטהור טהור אע"פ‬ ‫ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה"‪.‬‬ ‫ביחזקאל שהמנה הוא ס' שקלים‪ ,‬וס' שקלים הם ר"מ‬ ‫שנדמה כטמא‪ ,‬דכתיב "אך את זה לא תאכלו ממעלי‬ ‫דינרים ולא מאה‪ ,‬ומבואר שמנה של קודש היה כפול‪ ,‬וכן‬ ‫ואין לומר שרק בן לוי שהיה לו שה במדבר‪ ,‬והיה יותר מבן‬ ‫הגרה וממפריסי הפרסה" ‪ -‬יש לך מעלה גרה ומפריס‬ ‫מבואר שמוסיפין על המידות‪ ,‬עד שתות‪ ,‬מלבר‪.‬‬ ‫חודש‪ ,‬ורק לוי ולא לויה יהיו פטורים (והרי לויה שילדה‬ ‫פרסה שאסור לאוכלו‪ ,‬וזהו טהור שנולד מן הטמא‪ ,‬והא‬ ‫בנה פטור מפדיון הבן)‪ ,‬וכן אין לומר שאהרן עצמו יהיה‬ ‫דכתיב "גמל‪ ...‬טמא הוא" היינו שהוא טמא ואין טמא‬ ‫ה‪ :‬רק בחמור יש מצות פדיון ולא בסוסים וגמלים‪ ,‬שכך‬ ‫חייב כיון שלא היה באותו מנין לא הוא ולא בהמותיו‪( ,‬ולפיכך‬ ‫הנולד מן הטהור טמא אלא טהור‪ .‬ולר"ש כתיב ב"פ גמל‬ ‫היא גזירת הכתוב‪ ,‬ועוד שהחמורים סייעו לישראל‬ ‫נקוד על "אהרן" שבחומש הפקודים)‪ ,‬דהא כתיב "הלויים"‬ ‫הנקיבה ביצים‪ ,‬שהרי אווז הישוב ואווז הבר הם כלאים זה‬ ‫והעכירות זה מהבל הגוף (‪-‬חמימות וסרחון הבשר) וממילא‬ ‫אחד בתורת כהנים ואחד במשנה תורה‪ ,‬לומר שגם גמל שנולד‬ ‫בזה‪ ,‬מפני שאין הזכרים דומים אלא זה ביציו מבחוץ וזה‬ ‫הם מותרים‪ .‬וענה רב פפא שזה אסור‪ ,‬ד'היוצא מן‬ ‫מהפרה טמא‪( ,‬ואף שגם שפן וארנבת וחזיר נכתבו ב"פ‬ ‫ביציו מבפנים‪ ,‬ואפ"ה שניהם מטילים ביצים‪.‬‬ ‫הטמא' היינו שמין טמא שיוצא הוא טמא‪ ,‬ועל של‬ ‫מפני השסועה ‪ -‬בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות‪ ,‬שזה לא‬ ‫מי שתשמישו ביום יולד ביום‪ ,‬כמו תרנגול (ונ"מ‬ ‫סוסים וגמלים לא שאלו‪ ,‬דכיון שאינם עכורים מה‬ ‫נאמר בתורת כהנים‪( ,‬והעופות נכפלו מפני הראה)‪ ,‬מ"מ‬ ‫שהבודק בערב יו"ט ולא מצא ביצה בקן ולמחר השכים‬ ‫שנכנס יצא‪ ,‬וללישנא בתרא על של סוסים וגמלים לא‬ ‫היכא דאיכא למידרש דרשינן‪ .‬ורבנן לומדים מ"גמל"‬ ‫קודם היום ומצא‪ ,‬מותרת באכילה‪ ,‬דאמרינן שיצאה רובה‬ ‫שאלו משום שלא שותים אותם‪ ,‬ואסרם רב פפא כיון‬ ‫לאסור חלב גמל‪ ,‬ור"ש לומד חלבו מ"את" דמשמע דבר‬ ‫בערב יום טוב וחזרה ובתר יציאת רובה אזלינן)‪ ,‬ומי שתשמישו‬ ‫דמטמא קאתו‪.‬‬ ‫הטפל לגמל והיינו החלב‪ ,‬ורבנן לא דורשים מאת‪ ,‬שהרי ר"ש‬ ‫העמסוני דרש כל אתין שבתורה וכשהגיע ל"את ד'‬ ‫בלילה (‪-‬עטלף) יולד בלילה‪ ,‬ומי שתשמישו בין ביום בין‬ ‫דבש‪ -‬דבש דבורים מותר‪ ,‬מפני שמכניסות אותו מפרחי‬ ‫ז‪:‬‬ ‫בלילה (‪-‬אדם וכל דדמי ליה) יולד בין ביום בין בלילה‪.‬‬ ‫אלוקיך תירא" פירש‪ ,‬ואמר שיקבל שכר גם על הפרישה‪,‬‬ ‫האילן לגופם ואין ממצות אותו מגופם‪ ,‬וי"א שגם בזה ראוי‬ ‫עד שבא ר"ע ולימד "את" לרבות תלמידי חכמים‪.‬‬ ‫מי שתשמישו ועיבורו שוה (‪-‬כגון כשב ועז ששניהם משמשים‬ ‫לאסור כיון שזה היה בתוך הטמא‪ ,‬אלא שהתורה התירה בדבש‬ ‫פנים כנגד עורף‪ ,‬וימי עיבורם שוה שהוא חמשה חודשים) יולדים אם‬ ‫בהדיא‪ ,‬וגזירת הכתוב היא‪ ,‬וכדאמר רבי אליעזר בן יעקב‬ ‫והא דאיצטריך לאסור חלב בהמה טמאה‪ ,‬ולא ילפינן‬ ‫בא אחד על חבירו ומגדלים (‪-‬מניקים) זה מזה‪ .‬הכל משמשים‬ ‫שלומדים מ"אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף" ‪ -‬שרץ‬ ‫מ"אלו הטמאים לכם בכל השרץ" כמו שלומדים משם‬ ‫פנים כנגד עורף חוץ מדג ונחש ואדם שמשמשים פנים‬ ‫העוף (‪-‬הולד) אי אתה אוכל‪ ,‬אבל אתה אוכל מה שעוף‬ ‫לאסור ציר (‪-‬שומן הדג) ורוטב וקיפה (פרורי בשר שבשולי‬ ‫כנגד פנים‪ ,‬הואיל ודיברה עמהם שכינה (כדמצינו ביונה שד'‬ ‫טמא משריץ ואינו ולד דוגמתו‪ ,‬והיינו דבש דבורים‪ ,‬אמנם‬ ‫קדירה) שלהם‪( ,‬מה' יתירא דריש)‪ .‬הטעם הוא שכיון שגם‬ ‫דיבר לדג)‪ ,‬וגמל משמש אחור כנגד אחור‪.‬‬ ‫דבש הגיזין והצירעין (‪-‬מין ארבה) אסור‪ ,‬מפני שעדיף לרבות‬ ‫מה שחלב בהמה טהורה מותר זה חידוש‪ ,‬שהרי הדם‬ ‫להתיר דבש דבורים מפני שאין לו שם לווי‪ .‬וי"א שדבש‬ ‫נדות שהאוכלו בכרת נעכר ונעשה חלב‪ ,‬וא"כ הוה אמינא‬ ‫משך עיבור בעלי חיים‪ ,‬וכנגדם בגדילת פירות‪-‬‬ ‫שכמו שהותר של טהורה הותר גם של טמאה‪ ,‬קמ"ל‪.‬‬ ‫תרנגולת ואילן לוז (שגדלים בו אגוזים קטנים) כ"א יום משעה‬ ‫הגיזין והצירעין מותר באכילה‪( ,‬ואינו מקבל טומאה ללא‬ ‫מחשבה לאוכלו דסתמו אינו לאכילה עד שיחשב עליו‪ ,‬משא"כ‬ ‫ולמ"ד שהאברים מתפרקים מחמת הלידה ואין נפשה (–‬ ‫שפורח עד גמר פריו‪ ,‬כלב נגמרת בו צורת הולד ותאינה נ' יום‪,‬‬ ‫דמה) חוזרת עד י"ב חודש ולכן מניקה לא רואה דם נדות‪ ,‬ולא‬ ‫חתול ותות נ"ב יום‪ ,‬חזיר ותפוח ס' יום‪ ,‬שועל וכל מיני‬ ‫דבש דבורים בכוורתו שא"צ מחשבה)‪.‬‬ ‫משום שהדם נעשה חלב‪ ,‬וא"כ היתר חלב אינו חידוש‪ ,‬הו"א שכיון‬ ‫שרצים ותבואה (קרי ליה אילן כמ"ד עץ שאכל אדם הראשון‬ ‫חלי דיחמורתא (‪-‬כעין ביצי זכר שהיחמורות מוציאות מרחמן)‬ ‫שלא הותר דבר שיוצא מן החי‪ ,‬א"כ עד כמה שהותר‬ ‫חיטה היתה) ו' חודשים‪ ,‬בהמה דקה טהורה וגפן ה'‬ ‫רבנן רצו לאוסרם משום אבר מן החי‪ ,‬שנעקרו מן הזכר ברחם‪,‬‬ ‫הותר גם בטמאה‪ ,‬קמ"ל‪.‬‬ ‫חודשים‪ ,‬בהמה גסה טמאה ודקל שגדלים בו תמרים י"ב‬ ‫ואמר רב ספרא שהם מותרים‪ ,‬מפני שהם זרע של האיל‬ ‫והמקור שחלב בהמה טהורה מותר הוא מ"ואת עשרת‬ ‫חודש‪ ,‬ובהמה טהורה וזית ט' חודשים‪ ,‬זאב ארי דב נמר‬ ‫שרוצה להזקק לאילה וכיון שרחמה צר אינה מזדקקת‬ ‫חריצי החלב" שאמר ישי לדוד שיוליכם במלחמה לשר האלף‪.‬‬ ‫ברדלס פיל קוף וקיפוף (‪-‬כעין קוף ויש לה זנב) ובנות שוח‬ ‫לו והולך ליחמורתא ונתרי ‪-‬שופך הרבה זרע והוא נקרש‪.‬‬ ‫דאין לומר שזה הותר רק לסחורה‪ ,‬דאיירי במלחמה ואין‬ ‫ג' שנים‪ ,‬אפעה ע' שנה וחרוב פירותיו ע' שנה ועיבורו ג'‬ ‫עור שנמצא כנגד פניו של החמור (‪-‬כעין שליא שהחמור‬ ‫דרך לעשות סחורה במלחמה‪ .‬ואב"א מדכתיב "ארץ זבת‬ ‫שנים‪ ,‬נחש ז' שנים (דכתיב "ארור אתה מכל הבהמה‬ ‫נולד בו)‪ ,‬רב הונא אמר שהוא מותר‪ ,‬כיון שזה פירשא‬ ‫חלב ודבש" ואין לכתוב לשבח דבר אסור‪ .‬ואב"א‬ ‫ומכל חית השדה" – ארור אתה מכל הבהמה כמו שהבהמה‬ ‫בעלמא‪ .‬רב חסדא רצה להביא ראיה לרב הונא מהא‬ ‫מדכתיב "לכו שברו ואכולו ולכו שברו בלא כסף ובלא‬ ‫ארורה מחיה‪ ,‬כשם שהבהמה נתקללה מהחיה פי שבע‬ ‫דתניא שעור הבא כנגד פניו של אדם בין חי בין מת טהור‬ ‫מחיר יין וחלב"‪.‬‬ ‫והיינו חמור (‪-‬נ"ב יום‪ ,‬שזה שביעית שנה) מחתול (‪-‬שנה)‪ ,‬כך‬ ‫מלטמא במגע ובמשא‪ ,‬ולכאורה הכונה בין אם הוא חי ואמו‬ ‫אבל אין ללמוד ממה שהתורה אסרה דווקא בשר וחלב‪,‬‬ ‫נתקלל פי שבע מבהמה‪ .‬ואין הכונה שכשם שחיה‬ ‫חיה בין אם הוא מת ואמו מתה‪ ,‬ואם אינו מטמא כשהאם‬ ‫די"ל שבשר בחלב אסור גם בהנאה‪ ,‬וחלב אסור רק‬ ‫נתקללה פי שלש מבהמה והיינו ארי מחמור‪ ,‬כך הנחש‬ ‫והולד מתים בהכרח שזה פירשא בעלמא‪ ,‬ורב הונא דוחה‬ ‫באכילה‪ .‬ולר"ש שמתיר בשר בחלב בהנאה י"ל שהנ"מ‬ ‫נתקלל פי שלש וא"כ עיבורו תשע שנים‪ ,‬דכתיב "מכל‬ ‫שהכונה בין הוא חי ואמו מתה (רש"י גורס חיה) בין הוא מת‬ ‫היא שהמבשל לוקה‪ .‬וכן ממה שהתורה אסרה חלב‬ ‫הבהמה ומכל החיה" ולא איפכא‪ ,‬והיינו שהוא ארור‬ ‫ואמו חיה דמגוף האם הוא והרי היא חיה‪ ,‬אבל לגבי אכילה גם אי‬ ‫פסולי המוקדשין אין ראיה‪ ,‬די"ל שהתורה באה לאסור‬ ‫מבהמה שנתקללה מחיה‪ .‬ואין הכונה לעז שנתקלל פי‬ ‫שדית בתר אם אסור‪ .‬אמנם בברייתא איתא להדיא שהכונה‬ ‫בהנאה‪ .‬ואין ללמוד מדכתיב "ודי חלב עיזים ללחמך‬ ‫שלש מעז שנתקלל פי שלש מחתול‪ ,‬וא"כ עיבורו ט"ו‬ ‫בין אם הוא חי ואמו חיה בין אם הוא מת ואמו מתה‪.‬‬ ‫ללחם ביתך וחיים לנערותיך"‪ ,‬די"ל דהיינו לסחורה‪.‬‬ ‫חודשים‪ ,‬דהא כתיב "מכל הבהמה"‪ ,‬ואב"א כיון שזה‬ ‫דג הבלוע בדג‪ -‬דג טמא שבלע טהור מותר באכילה‪,‬‬ ‫רחל שביכרה וילדה מין עז או עז שביכרה וילדה מין‬ ‫קללה לוקחים את האפשרות המקוללת יותר‪ .‬ומה‬ ‫ודג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה מפני שהוא לא‬ ‫רחל‪ ,‬לרבנן פטורה מן הבכורה‪ ,‬ואם יש בו מקצת סימנים‬ ‫שבאתונא ילדו אחרי ג' שנים‪ ,‬העיבור התחיל ד' שנים‬ ‫גדל מהבולע אלא כשהוא חי בלעו‪ ,‬אבל דג שגדל בו מותר מפני‬ ‫חייב‪ ,‬אך הוי בכור בעל מום שמותר לשוחטו‪ .‬ולר"ש אינו‬ ‫קודם‪ ,‬ונחש משמש בזמן עיבורו כאדם)‪ ,‬ואין לאותו‬ ‫שהיוצא מהטהור טהור‪ .‬הגמ' מדייקת שההיתר בטמא‬ ‫קדוש עד שיהיה ראשו ורובו דומה לאמו‪ .‬ולענין אכילה‬ ‫רשע חבר באילן‪ ,‬וי"א שכנגדו באילן מוכססים (‪-‬מין‬ ‫מבנות שוח‪ ,‬ולא בנות שוח ממש)‪.‬‬ ‫שבלע טהור הוא רק כשראינו אותו בולע‪ ,‬ואמר רב ששת‬ ‫מסקנת הגמ' (סוף ז‪ ).‬שלר"ש ג"כ אינו מותר עד שיהיה‬ ‫שרק במצאו בבית הרעי מותר שאם הוא עוברו היה מוצאו‬ ‫דומה בראשו ורובו לאמו‪.‬‬ ‫ח‪ :‬רבי יהושע וזקני אתונא‪-‬‬ ‫בבית הרחם‪ ,‬דאל"כ שמא זה לא הדג שבלע שהוא התעכל‬ ‫ז‪ .‬שיטת רבי יהושע שטמא הנולד מאב ואם טהורים‬ ‫רבי יהושע אמר לקיסר שחכמי ישראל חכמים יותר‬ ‫ונעשה רעי‪ ,‬אלא השריצו בגופו ועוברו הוא ואסור‪ .‬ולרב פפא‬ ‫מותר באכילה אף אם יש לו סימן אחד והיינו שדומה לאמו‬ ‫מזקני אתונא‪ ,‬ואמר לו הקיסר שילך וינצחם ויביאם‬ ‫מותר במצאו בבית הבליעה‪ .‬ולרב נחמן מותר במצאו‬ ‫שלם שנגמרה כל צורתו והוא גדול‪ ,‬ואם זה עוברו הוא לא היה‬ ‫במקצת‪ ,‬דכתיב "אך את זה לא תאכלו"‪ ,‬אבל אם אביו‬ ‫אליו‪ ,‬וביקש שיעשו לו ספינה שבה ס' חדרים ובכל חדר‬ ‫טמא אסור באכילה‪ ,‬דכתיב "שה כשבים ושה עיזים" עד‬ ‫משתהה כ"כ בבית הרחם‪ .‬ורב אשי סובר דמתני' לא מיירי שראינו‬ ‫ס' כסאות‪ ,‬וכשהגיע לשם ביקש מהקצב למכור לו את‬ ‫שיהא אביו כבש ואמו כבשה‪ .‬ולרבי אליעזר לומדים‬ ‫ראשו והקצב הסכים‪ ,‬ואמר לו רבי יהושע שכוונתו‬ ‫שבלע‪ ,‬אלא שנמצא בתוכו‪ ,‬והאי דקתני 'בלע' היינו משום שרוב‬ ‫הדגים משריצים במינם‪ ,‬וממילא כיון שאינו מינו מותר‬ ‫מ"זה" שאם אמו טהורה מותר באכילה אף שאביו טמא‪,‬‬ ‫לראשו ממש‪ ,‬ויעזבהו רק אם יראה לו את הפתח של‬ ‫(והיינו שנולד מקלוט –שפרסותיו קלוטות בן פרה‪ ,‬דבלאו‬ ‫הזקנים‪ ,‬וכדי שלא יהרגוהו ילך עם חבילת קנים‪ ,‬וליד‬ ‫דהוי כמו שבלע בפנינו‪.‬‬ ‫הכי אין טהורה מתעברת מטמא ולא טמאה מטהור ולא‬ ‫הפתח יעמיד את החבילה על הארץ כדי לנוח‪.‬‬ ‫גסה מדקה ולא דקה מגסה ולא בהמה מחיה ולא חיה‬ ‫טבעי בעלי החיים‬ ‫כשהגיע לשם ראה שהעמידו שומרים מבפנים ומבחוץ‪,‬‬ ‫מבהמה‪ ,‬ורק לר"א ולחולק עליו שנחלקו (חולין ע"ט‪ ):‬בענין‬ ‫והשומרים לא היו הורגים אדם אא"כ נכנס כולו לפנים או יצא כולו‬ ‫דג טמא משריץ עוברו בגופו כשאר בהמה וחיה‪ ,‬ודג טהור‬ ‫כוי הבא מן התיש ומן הצביה חיה מתעברת מבהמה)‪.‬‬ ‫לחוץ‪ ,‬שאם יראו עקבות אדם שנכנס יהרגו את השומרים‬ ‫מטיל ביצים ויושב עליהם ומחממם עד שיוצאים מן הקליפה‬ ‫כעופות‪.‬‬ ‫הגמ' מבארת שאף שרבי יהושע סובר שזה וזה גורם (‪-‬‬ ‫שבחוץ של שנתנו להכנס‪ ,‬ואם יראו עקבות אדם שיצא‬ ‫דבר שהיתר ואיסור גרמו לו שיבוא) מותר‪ ,‬ולר"א אסור‪ ,‬דר"א‬ ‫יהרגו את השומרים שבפנים על שנתנו לו לצאת‪ ,‬והיתה‬ ‫המוליד עובר ממש מניק‪ ,‬והמטיל ביצים מלקט פרורים‬ ‫אוסר להקריב ולד טריפה שאביו תמים ורבי יהושע מתיר‪,‬‬ ‫איסקופת החדר עבה ושפכו שם סובין או עפר כדי שיכירו אם עבר‬ ‫ומאכיל‪ ,‬חוץ מעטלף (‪-‬דומה לעכבר ויש לו כנפים) שמטיל‬ ‫וכאן מבואר הפוך‪ ,‬שאני הכא לר"א דכתיב ב"פ "שה"‬ ‫שם אדם‪ ,‬ונכנס עם סנדלים הפוכות ונראית פסיעה אחת‬ ‫ביצים ומניק‪.‬‬ ‫להתיר שה שאביו טמא‪ ,‬ולרבי יהושע שאני הכא דכתיב‬ ‫נכנסת ואחת יוצאת ודחפוהו השומרים ויצא‪ ,‬והרגו הזקנים את‬ ‫השומרים שבחוץ ושבפנים מפני שחשבו שאדם אחד נכנס‬ ‫הדולפינים (בני ימא ‪-‬דגים יש בים שחצים צורת אדם וחצים‬ ‫ח‪.‬‬ ‫כשבים ועיזים לומר שאביו ואמו יהיו כבשים ועיזים‪.‬‬ ‫צורת דג) פרים ורבים כבני אדם‪ .‬רש"י גורס 'מבני אדם'‪ ,‬שאם‬ ‫ואדם אחר יצא‪ ,‬ונכנס‪.‬‬ ‫דין היוצא מן הטמא טמא‬ ‫בא עליהם אדם מתעברות ממנו‪.‬‬ ‫כשנכנס מצא צעירים למעלה וזקנים למטה כדי שמי שיתן‬ ‫שלום לעליונים יהרגוהו התחתונים כיון שהם הזקנים והיה לו לתת להם‬ ‫כל שזכרותו (‪-‬הגיד) מבחוץ מוליד‪ ,‬וכל שזכרותו מבפנים‬ ‫מי רגלים‪ -‬שאלו את רב פפא מה הדין במי רגלים של‬ ‫שלום תחילה‪ ,‬ואם יתן שלום לעליונים יהגרוהו הבחורים מפני שיאמרו‬ ‫מטיל ביצים‪ ,‬אבל אין לומר שכל מי שביציו (‪-‬ביצי הזכר)‬ ‫חמור‪ ,‬האם הם אסורים כיון שהם עכורים כמו חלב‪ ,‬וזה‬ ‫שהם חשובים יותר שהרי הם למעלה מהזקנים‪ ,‬ואמר שלום לכם‬ ‫מבחוץ (כגון חיה ובהמה) מוליד ומי שביציו מבפנים מטילה‬ ‫מראה שהם מתמצים מגופו‪ ,‬או שזה מים כמו שנכנסו‬ ‫בכרכים שיש בה רוב עם והם עשירים ורגילים לאכול הרבה עופות ושומן‪,‬‬ ‫דיני פדיון פטר חמור והתירו בהנאה‬ ‫כדי שלא יהרגוהו‪ ,‬ואמר להם שהוא חכימא דיהודאי ובא‬ ‫מקבלים טומאה בלי מחשבה והכשר‪ ,‬נבלת בהמה ועוף משום‬ ‫ללמוד מהם חכמה‪ ,‬ואמר להם שאם הם ינצחוהו יעשו לו מה‬ ‫דמטמאין טומאה חמורה‪ ,‬וחלב שחוטה בשווקים משום שכבר הוכשר‬ ‫פטר חמור פודים אותו בשה דכתיב "ופטר חמור תפדה‬ ‫שירצו‪ ,‬ואם הוא ינצחם יבואו לאכול עמו בספינה‪.‬‬ ‫בשחיטה‪ ,‬דכיון דלא בעי מחשבה אהני ליה הכשר שחיטה‪( ,‬ולר"ש‬ ‫בשה"‪ ,‬והיינו מן הכבשים ומן העיזים‪ ,‬זכר או נקיבה‪ ,‬גדול‬ ‫או קטן‪ ,‬תמים או בעל מום‪.‬‬ ‫חכמי אתונא שאלוהו האם מי שלא הסכימו לתת לו אשה‬ ‫ה"ה גמל וארנבת ושפן וחזיר כיון שיש בהם מקצת סימני‬ ‫ילך למקום שיש מיוחסת ממנה‪ ,‬וענה להם שיתכן‬ ‫טהרה)‪.‬‬ ‫אפשר לפדות בשה אחד פעמים רבות אם חזר הכהן ונתנו‬ ‫לישראל ויש לישראל עוד פטרי חמורים‪.‬‬ ‫שהמיוחסת יותר היא בת מזלו‪ .‬עוד שאלוהו למה מלוה‬ ‫אבל נבלת בהמה טמאה בכל מקום‪ ,‬ונבלת עוף טהור‬ ‫שהיה צריך לטרוף את המעות מהלקוחות בקושי חוזר ומלוה‪,‬‬ ‫(לטומאת מגע בטומאת אוכלין‪ ,‬אבל לטמא בגדים בבית הבליעה‬ ‫ט‪ :‬אם נולדו זכר ונקיבה יחד מחמור אחד‪ ,‬יפריש טלה‬ ‫וענה להם שהוא מחפש אדם שיעזור לו להרויח‪.‬‬ ‫מטמאה מדין נבילה בלא מחשבה) והחלב (‪-‬שומן של נבילה טהורה)‬ ‫אחד כדי להפקיע את האיסור הנאה‪ ,‬ואחרי ההפרשה יקחנו‬ ‫וכשביקשו שיאמר דבר שקר אמר לה שפרדה ילדה (וזה‬ ‫בכפרים (‪-‬שהם עניים ואינם רגילים לאכול עופות ושומן) צריכים‬ ‫לעצמו‪.‬‬ ‫השקר) והיה כתוב על צוואר הולד שאביו חייב מאה אלף‬ ‫מחשבה להאכילם לעכו"ם‪ ,‬ואם לאו אין מטמאים טומאת אוכלין‪,‬‬ ‫(ונבלת בהמה טמאה מטמאה אדם וכלים וכ"ש אוכלין‪ ,‬ונ"מ בפחות‬ ‫הגמ' מבארת שהדין הנ"ל הוא כרבי יהודה שאוסר פטר‬ ‫זוז‪ .‬ושאלוהו במה מולחים מלח‪ ,‬ענה להם שלא צריך‪.‬‬ ‫מכזית שאין בו טומאת נבילה לצרפו לפחות מכביצה אוכלין לטמא‬ ‫חמור בהנאה‪ ,‬דאין דבר שאם פודה שלא בשוויו הוא צריך‬ ‫וביקשו ממנו לבנות בית באויר‪ ,‬ואמר שם ונתלה באויר‬ ‫טומאת אוכלין‪ .‬וכתב רש"י דלא גרסינן והחלב‪ ,‬דחלב נבילה אינו מטמא‬ ‫פדיה דווקא בשה והוא מותר בהנאה קודם פדיונו‪( ,‬ומה‬ ‫ואמר שיעלו לו לבנים וטיט‪ .‬ושאלוהו היכן מרכז העולם‪,‬‬ ‫טומאה חמורה וצריך הכשר‪ ,‬ובשחוטה הכשר שחיטה לא מהני לחלב‬ ‫וענה להם שזה כאן והם יכולים למדוד בחבלים‪ .‬וביקשוהו‬ ‫שאפשר לפדותו בשוה כסף‪ ,‬היינו דווקא בשוויו דלא חמיר‬ ‫דאינו אוכל עד שיחשוב עליו)‪ ,‬ואין צריכים הכשר כיון שסופם לטמא‬ ‫מהקדש‪ .‬ובכור אדם מותר בהנאה למעשה ידיו אף שצריך פדיה‬ ‫להכניס לעיר את הבאר‪ ,‬וענה להם שיכינו לו לשם כך‬ ‫טומאה חמורה לטמא אדם ובגדים‪ ,‬ולא אמרינן שאיסורו חישובו‪.‬‬ ‫דלא אשכחן דאסור‪ ,‬דא"צ לפדותו בשה‪ .‬ומה שבמעשר אף‬ ‫חבלים מסובין‪ .‬וביקשו ממנו לתפור אבן ריחיים שנשברה‪,‬‬ ‫י‪ :‬רבא רוצה לומר שלכו"ע לא אמרינן 'איסורו חישובו'‪,‬‬ ‫שהקפידה תורה שיפדהו בכסף צורה ולא באסימון ללא צורה‬ ‫ואמר להם שיוציאו ממנה חוטים ויתפור אותה בהם‪.‬‬ ‫ופטר חמור לאחר עריפה לכו"ע אינו מטמא טומאת אוכלין‬ ‫דכתיב "וצרת הכסף בידך"‪ ,‬אמר רבי יהודה שאם קידש על ידו‬ ‫ושאלוהו איך קוצרים ערוגת סכינים‪ ,‬ואמר להם בקרן‬ ‫כיון דלא חשיב עליה‪ ,‬ואם שחטו לשם שחיטה גמורה אפילו לר"ש הויא‬ ‫במזיד שנתכוין לחללו חלו הקידושין‪ ,‬הרי גם המקדש בפטר‬ ‫החמור‪ ,‬שהרי אין לו קרן כמו שאין ערוגת סכינים‪ .‬והביאו לו‬ ‫מחשבה ומטמא‪ ,‬ורבנן ור"ש נחלקו בשחטו להתלמד בו‬ ‫חמור חלו הקידושין אף אם הוא אסור‪ ,‬דהאשה יודעת מכך‬ ‫ב' ביצים שיאמר מה של תרנגולת לבנה ומה של שחורה‪,‬‬ ‫הלכות שחיטה‪ ,‬האם שחיטה זו נחשבת כשחיטה גמורה מעלייתא‪,‬‬ ‫וכוונתה להתקדש בהפרש המחירים בין חמור לשה‪,‬‬ ‫והביא להם ב' גבינות שיאמרו איזה של עז לבנה ואיזה של‬ ‫וכדאיתא בחולין (קי"ז‪ ):‬בשוחט בהמה לעכו"ם‪ ,‬וכדמצינו שנימוס‬ ‫וכדמצינו שהמקדש במעשר שני חלו הקידושין‪ ,‬דכוונתה‬ ‫שחורה‪ .‬ושאלוהו מהיכן יוצאת רוחו של אפרוח שמת‬ ‫אחיו של יהושע הגרסי סובר שהשוחט עורב כדי להתלמד‪,‬‬ ‫להעלותו לירושלים)‪.‬‬ ‫בביצתו‪ ,‬וענה להם שהיא יוצאת מהיכן שנכנסה‪ .‬וביקשו‬ ‫דמו מכשיר אם נפל על הזרעים‪ ,‬וכ"ש דהיכא ששחטו שחיטה גמורה‬ ‫שיראה כלי שאינו שוה את נזקו‪ ,‬והביא מחצלת שצריך‬ ‫שבזה דמו מכשיר אפילו את עצמו‪ ,‬ולרבי אלעזר דם שחיטה‬ ‫לרבי שמעון פטר חמור מותר בהנאה (בין הנאת גופו אם‬ ‫להרחיב את הפתח כדי להכניסה‪.‬‬ ‫לעולם מכשיר‪( ,‬אבל אם נחרו ודאי אין דמו מכשיר אלא זרעים ולא‬ ‫השכירה לאחרים‪ ,‬בין בהנאת דמיו כגון גיזה ועבודה‪ ,‬י‪ ,):‬דאין דבר‬ ‫שפדיונו מותר כגון הכא שהכהן אוכל את השה בלא שום הקרבה‬ ‫לאחר שסיים לענות להם באו לספינה וכל אחד חשב‬ ‫אותו עצמו בלא מחשבה)‪.‬‬ ‫והוא אסור קודם פדיון‪ ,‬דהא פסולי המוקדשין שאסורים בהנאה קודם‬ ‫שכולם ישבו בס' הכסאות שיש בחדרו‪ ,‬ולקח עמו עפר‬ ‫הגמ' אומרת שאין הכרח שנחלקו אם אומרים שאיסורו‬ ‫מאתונא‪ ,‬ובדרך מילא קיתון מבי בליעי (‪-‬מים שבאוקיינוס‬ ‫חישובו ומכשיר יחד עם השחיטה‪ ,‬ות"ק סובר שדמו מכשיר רק‬ ‫פדיון דמי הפדיון נתפסים בקדושתם ואסורים‪ ,‬ושביעית אף פדיונה‬ ‫שבולעים כל מימות שבעולם שנופלים בהם ומביאים אותם עד התהום‬ ‫דברים אחרים‪ ,‬אבל הוא עצמו צריך מחשבה‪ ,‬ולרבי אליעזר‬ ‫אסור‪ ,‬דאמר מר שאם חזר וחילל האחרון קדוש‪ ,‬וגם הפרי‬ ‫ופולטות אותם‪ ,‬והיינו דכתיב "והים איננו מלא")‪ ,‬וכשהגיעו לפני‬ ‫גם הוא עצמו א"צ מחשבה דהך שחיטה משוויא ליה אוכל‪ ,‬ורבנן‬ ‫עצמו נשאר בקדושתו‪.‬‬ ‫הקיסר לא האמין שזה הם כיון שהיו מעונים ושפלים לפי שלא‬ ‫כר' אלעזר ור"ש כנימוס‪ .‬די"ל שטעמא דרבי אליעזר משום‬ ‫ללישנא בתרא נחלקו כדאיתא בברייתא שמ"לא תעבוד‬ ‫היו בארצם‪ ,‬עד ששם עליהם מעפר העיר והעיזו פניהם במלך‬ ‫שעורב יש בו סימני טהרה ולכן הוי אוכל‪ ,‬ולפי זה אף בשחטו‬ ‫בבכור שורך" שבכור אדם מותר בעבודה‪ ,‬ומ"לא תגוז בכור‬ ‫מפני שהריחו ריח ארצם וסברו שהם קרובים לארצם‪ ,‬ואמר להם‬ ‫להתעסק הוי אוכל‪ ,‬משא"כ בפטר חמור שאין בו סימני טהרה רבנן‬ ‫צאנך"‪ ,‬לרבי יהודה לומדים שבכור של שותפות עם עכו"ם‬ ‫למלא מים בכד‪ ,‬והכל נבלע עד שנשמטו כתפיהם ובלו‬ ‫לא מטמאים בלי מחשבה‪ ,‬ולר"ש אף שחשב עליו אינו מקבל טומאה כי‬ ‫מותר בגיזה דאין קדושה לחצאין‪ ,‬אע"פ ששותפות עכו"ם‬ ‫והלכו לאבדון‪.‬‬ ‫הוא אסור בהנאה לאחר עריפה‪.‬‬ ‫חייבת בבכורה דלרבי יהודה חייב לתת חצי דמיו לכהן‪ ,‬ולר"ש‬ ‫אם הבעלים לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו‬ ‫שותפות עכו"ם פטורה מן הבכורה‪ ,‬ו"צאנך" מלמד שפטר‬ ‫דין בכור כשנולדו שניים‬ ‫וקוברו‪ ,‬ולא ימיתנו בקנה או במגל או בקרדום או במגירה‬ ‫חמור אינו אסור בהנאה‪ .‬והגמ' מקשה א"כ למה לר"ש‬ ‫ט‪ .‬אם נולדו מחמור אחד ב' זכרים בלידה הראשונה‪,‬‬ ‫(‪-‬סכין שיש בה הרבה פגימות)‪ ,‬או שיכניסנו לחדר וינעול אחריו‬ ‫כתוב "שורך" ולא שור‪.‬‬ ‫לתנא דמתני' יתן טלה אחד לכהן דממה נפשך אחד מהם פטר‬ ‫בשביל שימות‪.‬‬ ‫לרבה ולרבה בר אבוה ולריש לקיש ר"ש מודה שפטר‬ ‫את הרחם‪ ,‬דאי אפשר לצמצם שיצאו שניהם יחד‪ ,‬ואף אי נימא‬ ‫המקדש בפטר חמור לפני עריפה‪ ,‬לר"ש מקודשת שהרי‬ ‫חמור לאחר עריפה אם לא פדאו וערפו כדינו אסור בהנאה‬ ‫שרק כל הרחם מקדש אבל מקצתו לא דכתיב "פטר כל רחם"‪,‬‬ ‫הוא מותר בהנאה‪ ,‬ולרבי יהודה מקודשת בהפרש בין שווי‬ ‫להאכילו לכלבים‪ ,‬דילפינן עריפה עריפה מעגלה ערופה‪ .‬ולרבי‬ ‫מ"מ לא הוי חציצה‪ ,‬דמין במינו אינו חוצץ‪.‬‬ ‫החמור לשווי השה‪ ,‬אא"כ אינו שוה אלא שקל‪ ,‬וס"ל כרבי‬ ‫יוחנן (וי"א רבי אלעזר) ר"ש מתיר בהנאה גם לאחר עריפה‪.‬‬ ‫לרבי ירמיה רבי יוסי הגלילי דס"ל שאפשר לצמצם‪ ,‬סובר‬ ‫יוסי ברבי יהודה (דלהלן) שאין פדיה פחותה משקל‪.‬‬ ‫טומאת אוכלין באיסורי הנאה‪-‬‬ ‫שיתן שני טלאים לכהן‪ ,‬ולאביי שאני התם דכתיב "הזכרים‬ ‫והמקדש לאחר עריפה לרבי יהודה אינה מקודשת‪ ,‬ולר"ש‬ ‫לד' " דמשמע שנים‪ ,‬אבל בפטר חמור דלא כתיב ביה "הזכרים" אף אם‬ ‫איסורי הנאה (‪-‬ערלה‪ ,‬כלאי הכרם‪ ,‬שור הנסקל ששחטו לאחר‬ ‫תלוי הדין אם לאחר עריפה מותר בהנאה‪.‬‬ ‫יצאו כאחד לא קדשי‪( ,‬ואין ללמוד מזה‪ ,‬דכתיב "הזכרים")‪,‬‬ ‫שנגמר דינו‪ ,‬עגלה ערופה ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן שכבר‬ ‫והגמ' דוחה את דברי אביי מהמבואר בברייתא לרבי יוסי‬ ‫המשך דיני פדיון פטר חמור‬ ‫נאסרה‪ ,‬צפורי מצורע‪ ,‬פטר חמור ששחטו ועדיין הוא מפרכס שאין‬ ‫הגלילי אפילו בבהמה טמאה אם יצאו שני ראשים יחד שניהם‬ ‫בו טומאת נבילה (אבל אם נגע בו שרץ מטמא טומאת אוכלין‪ ,‬דמהני‬ ‫אפשר לפדות פטר חמור מיד ובכל שהוא‪ ,‬דכתיב ב'‬ ‫שחיטת ישראל למיהוי מחשבה‪ ,‬כיון ששחיטה כז ראויה בבהמה טהורה‪,‬‬ ‫לכהן‪.‬‬ ‫פעמים "תפדה"‪ ,‬וקמ"ל שלא לומדים מבכור אדם שנפדה‬ ‫אי נמי אפילו ערפו ממש שהוא נבילה‪ ,‬ויש פחות מכזית שאין בו טומאת‬ ‫ואם החמור הולידה זכר ונקיבה ואין ידוע מי הראשון‪ ,‬ואם‬ ‫רק לאחר שלושים ובחמש סלעים‪ .‬ולרבי יוסי ברבי יהודה‬ ‫נבילות‪ ,‬והוא מצטרף להשלים פחות מכביצה אוכלין לכביצה‪ ,‬ובשר‬ ‫הראשון נקיבה אין כאן בכור‪ ,‬מפריש טלה אחד כדי להפקיע ספק‬ ‫אין פדיה פחותה משקל דכתיב "וכל ערכך יהיה בשקל‬ ‫בחלב) לרבנן מטמאים טומאת אוכלין אם נגעה בהם טומאה‪,‬‬ ‫קדושת פטר חמור‪ ,‬והוא שלו ויכול לאוכלו‪ ,‬דהמוציא מחבירו עליו‬ ‫הקודש"‪( ,‬ולרבנן זה נאמר במי שאין ידו משגת לערכין)‪.‬‬ ‫שאף שהם אסורים בלאו הכי מהניא שאם נגעו באוכלים אחרים הם‬ ‫הראיה להביא עדים שהזכר יצא תחילה‪ ,‬ואיסורא ליכא דאפילו פטר‬ ‫והלכה כחכמים‪ ,‬ואפי' בשה ששוה דנקא (‪-‬מעה‪ ,‬שהיא שישית‬ ‫מטמאים אותם‪ ,‬ולר"ש רק בשר בחלב מטמא כיון שהיתה לו‬ ‫חמור ודאי שפדאו בשה אין קדושה לא בו ולא בפדיונו‪ ,‬אלא שאם לא‬ ‫דינר) אפשר לפדות‪ ,‬והיינו בעושה מעצמו שלא כופים אותו‬ ‫שעת הכושר‪ ,‬אבל שור הנסקל ועגלה ערופה לא היתה להם שעת‬ ‫נותן את השה לכהן זה גזל‪ ,‬והכא ליכא גזל כיון שזה ספק‪.‬‬ ‫לתת יותר‪ ,‬אבל אם בא לימלך מה יתן לכהן‪ ,‬אומרים לו‪ :‬עין יפה‬ ‫הכושר‪ ,‬דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת‪ ,‬ועוד שהרי לר"ש בשר‬ ‫ואם ב' חמורים ילדו‪ ,‬אם ילדו ב' זכרים יתן שני טלאים‬ ‫בסלע‪ ,‬עין רעה בשקל‪ ,‬עין בינונית ברגיא שזה ג' זוזים‪.‬‬ ‫בחלב מותר בהנאה (גז"ש קדוש קודש מטריפה)‪ ,‬אבל‬ ‫לכהן‪( ,‬וקמ"ל שבפטר חמור אינו פודה וחוזר ופודה כל זמן שלא נתן‬ ‫שאר איסורי הנאה אין מטמאים‪ ,‬דכתיב "מכל האוכל אשר‬ ‫את הטלה לכהן‪ ,‬ובבהמה טהורה (לקמן פרק ב') אתא לאשמועינן דלא‬ ‫י"א‪ .‬מי שאין לו שה יכול לפדות פטר חמור בשוויו‪ .‬י"א‬ ‫יאכל" – רק אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים לנכרים‪,‬‬ ‫תלינן להעמיד הממון בחזקת בעלים ולומר שהאחת טינפה ונימוח הוולד‬ ‫שזה כר"ש‪ ,‬אבל לרבי יהודה הקפידה תורה לפדותו בשה‪.‬‬ ‫ואחת ילדה שני זכרים‪ .‬ובשתי נשים (לקמן מ"ח‪ ):‬דקתני כה"ג גבי נשים‬ ‫והיינו דבר שאינו אסור בהנאה‪ ,‬קרוי אוכל‪ ,‬ודין פטר חמור לר"ש‬ ‫ליכא למימר הכי‪ ,‬שכל אחת יודעת בעצמה מה שילדה‪ ,‬תני אגב בהמה‪.‬‬ ‫ולרבינא גם לרבי יהודה אפשר לפדותו בשוויו‪ ,‬דלא יהא‬ ‫תלוי אם הוא מותר בהנאה אחר עריפתו‪ ,‬ואם לא חישב‬ ‫אי נמי תנא בכל האופנים אף היכא שאין חידוש)‪ .‬ואם ילדו זכר‬ ‫פטר חמור יותר חמור מהקדש‪ ,‬ולא אמרה תורה לפדותו‬ ‫עליו לאכילה אינו מקבל טומאה אפי' אם הוא מותר‬ ‫ונקיבה נותן טלה אחד לכהן בשביל הזכר‪ .‬ואם ילדו ב' זכרים‬ ‫בשה אלא כדי להקל עליו‪ .‬ורב נחמיה בריה דרב יוסף פדה‬ ‫בהנאה‪.‬‬ ‫ונקיבה‪ ,‬נותן טלה אחד לכהן דודאי יש כאן בכור זכר אחד‪ ,‬ואידך‬ ‫בעשבים שלוקות בשוויו‪.‬‬ ‫וטעמא דרבנן אינו משום ש'איסורו חישובו' ‪-‬איסור שאסר‬ ‫י‪.‬‬ ‫הוי ספק ומפריש טלה והוא לעצמו‪ .‬ואם ילדו ב' נקבות וזכר או ב'‬ ‫הפודה פטר חמור של חבירו חל הפדיון‪ .‬לר"ש שהוא‬ ‫רחמנא לישראל משויא ליה אוכל‪ ,‬דכיון דאסר ליה מכלל שהוא ראוי‬ ‫זכרים וב' נקבות א"צ לתת לכהן כלום דאין כאן ודאי בכור זכר‪.‬‬ ‫מותר בהנאה פשיטא שהממון לבעלים‪ ,‬וגם לרבי יהודה‬ ‫לאכילה לעכו"ם‪ ,‬דהא תנן שנבלת בהמה טהורה בכל מקום‬ ‫ואם אחת כבר ביכרה וילדו ב' זכרים נותן אחד לכהן‪ .‬ואם‬ ‫שהוא אסור בהנאה הממון לבעלים‪ ,‬ולא דמי להקדש‪ ,‬כיון‬ ‫שסתמה לאכילת עכו"ם דאינה מאוסה‪ ,‬ועוד דלגבי ישראל אין בה אלא‬ ‫ילדו זכר ונקיבה מפריש טלה אחד לעצמו דשמא אותה שביכרה‬ ‫שיש לבעל החמור אין ההפרש בין שוויו לשווי השה‪,‬‬ ‫דיחוי אחד‪ ,‬ונבלת עוף טהור והחלב של שחוטה בשווקים‬ ‫ילדה את הזכר‪.‬‬ ‫שזו מצוה רק בחמורים לפי שסייעו להוציא את הביזה‬ ‫ששחיטת אמו מטהרתו‪ ,‬למר זוטרא אין פודים בו‪ ,‬דיליף‬ ‫וכדמצינו שהגונב פטר חמור של חבירו משלם תשלומי‬ ‫ממצרים‪ .‬אי נמי לפי שהלכות פטר חמור מעטות מהלכות‬ ‫מפסח ובן פקועה אינו קרב למזבח דכתיב "כי יולד" פרט ליוצא דופן‪,‬‬ ‫כפל לבעלים‪ ,‬ואף לרבי יהודה שאין לו הנאה עכשיו‪ ,‬יש לו‬ ‫בכור בהמה טהורה‪.‬‬ ‫ולרב אשי פודים בו‪.‬‬ ‫לאחר זמן כשיפדהו‪ ,‬הלכך מהשתא הוי כאילו הוא שלו‪ ,‬ואי מדמי‬ ‫נדמה‪ -‬לר"א שאפשר לפדות בכלאים‪ ,‬אפשר לפדות גם‬ ‫ליה להקדש הרי הקדש נתמעט מתשלומי כפל‪ ,‬דכתיב‬ ‫כהנים ולויים חייבים בבכור בהמה טהורה‪ ,‬שלא נפטרו‬ ‫בנדמה‪ .‬ולת"ק שאין פודים בכלאים יש להסתפק אם‬ ‫"וגונב מבית האיש" ולא מבית הקדש‪.‬‬ ‫אלא מפדיון הבן ומפטר חמור‪.‬‬ ‫פודים בנדמה‪ .‬ומהא דתני רבה בר שמואל שרחל שילדה‬ ‫מעשר בהמה בפטר חמור או בספק‪ -‬פטר חמור שביד‬ ‫בעלות עכו"ם פוטרת מן הבכורה‪ ,‬דכתיב "בישראל"‪ ,‬ועל‬ ‫כמין עז ואביו שה‪ ,‬הרי הוא ככלאים מדרבנן‪ ,‬אין ראיה‬ ‫כהן אינו נכנס לדיר להתעשר לא ביד כהן ולא ביד ישראל אפילו‬ ‫כן הקונה עובר של חמור העכו"ם‪ ,‬או המוכר לו את העובר‬ ‫שא"א לפדות בנדמה‪ ,‬די"ל דאיירי במעשר וביש בו מקצת‬ ‫אם חזר וקנאו ממנו או שנתנו לו הכהן במתנה‪ ,‬שהרי לקוח או שניתן‬ ‫של הפרה שלו אע"פ שאינו רשאי למכור לעכו"ם בהמה‪,‬‬ ‫סימנים של אמו‪ ,‬וקמ"ל שאין לומדים מבכור לחייבו‬ ‫במתנה פטור ממעשר‪ .‬ואם היו לישראל י' ספקי פטרי‬ ‫והקונה בהמה בשותפות עם העכו"ם‪ ,‬והנותן לו בקבלה‪,‬‬ ‫במעשר‪ ,‬אלא לומדים מקדשים לפוטרו‪.‬‬ ‫חמורים בביתו‪ ,‬מפריש עליהם י' שיין כדי להפקיע את האיסור‪,‬‬ ‫פטור מן הבכורה‪.‬‬ ‫ומעשרם כשאר בהמות חולין‪ ,‬והם שלו‪ ,‬והמעשר קרב שלמים והוא‬ ‫פסולי המוקדשין אין פודים בהם‪ ,‬דהא כתיב בהו "כצבי‬ ‫וכאיל" ואין פודים בצבי ואיל‪ ,‬ואפי' לר"ש שמתיר פסולי‬ ‫אוכלו כדין כל מעשר בהמה‪ .‬וכן אם היו לישראל י' פטרי חמורים‬ ‫איזה קנין מועיל בנכרי‬ ‫ודאין‪ ,‬שירש אותם מאבי אמו כהן‪ ,‬שהוא ירש אותם מאבי‬ ‫המוקדשין שנפדו ויצאו לחולין בהנאה‪ ,‬ילפינן מקרא שאין‬ ‫ישראל שנתן מעות לנכרי עבור בהמתו‪ ,‬אע"פ שלא משך‬ ‫אמו הישראל שאז הם חייבים בפדיון כיון שנולדו ברשות ישראל‪,‬‬ ‫פודים בהם‪.‬‬ ‫קנה‪ ,‬וחייבת בבכורה‪ ,‬דכתיב "או קנה מיד עמיתך" משמע‬ ‫מפריש עליהם י' שיין להפקיע קדושה שחלה עליהם אצל הישראל‬ ‫מיד ליד דהיינו במשיכה‪ ,‬מיד עמיתך במשיכה אבל מיד נכרי‬ ‫י"ב‪ :‬בהמת שביעית (‪-‬שנקנתה בפירות שביעית) אין פודים בה‬ ‫הראשון‪ ,‬ונוטל השיין לעצמו שהרי מורישו כהן והוא מחויב לעשות רק מה‬ ‫בכסף‪.‬‬ ‫פטר חמור ודאי‪ ,‬דכתיב "לאכלה" ולא לסחורה‪ ,‬והוא קונה‬ ‫שמורישו היה מחויב לעשות‪ ,‬דדמי כמי שהורישו כהן את השיין‪,‬‬ ‫וכן עכו"ם שנתן מעות לישראל עבור בהמתו‪ ,‬אע"פ שלא‬ ‫בפירות שביעית חמור שאינו ראוי לאכילה‪ ,‬אבל ספק פטר חמור‪,‬‬ ‫ומעשרם‪ ,‬והם שלו‪.‬‬ ‫משך קנה‪ ,‬ופטורה מבכורה‪ ,‬דכתיב "וכי תמכרו ממכר‬ ‫לרבי יהודה שהוא חייב בפדיון‪ ,‬אפשר לפדותו בבהמת‬ ‫וכן בטבל ישראל שהיו לו טבלים ממורחים בתוך ביתו‪,‬‬ ‫לעמיתך" לעמיתך במשיכה הא לנכרי בכסף‪.‬‬ ‫שביעית‪ ,‬שהרי השה שמפריש הוא שלו ו"לאכלה" קרינן‬ ‫שירש אותם מאבי אמו כהן‪ ,‬שהוא ירש אותם מאבי אמו‬ ‫ואין לומר שמיד עמיתך א"א לקנות כלל‪ ,‬או שצריך גם כסף‬ ‫ביה‪ ,‬ולר"ש שפטר חמור מותר בהנאה ספק פטר חמור פטור‬ ‫ישראל‪ ,‬מעשרם והם שלו‪ ,‬שאף שהוא בא מכח ישראל‪ ,‬כיון דיד‬ ‫וגם משיכה‪ ,‬דאיכא ק"ו שאם ישראל יכול לקנות ממנו את‬ ‫מפדיון‪.‬‬ ‫כהן באמצע הוי כאילו הכהן האמצעי הפריש מהם תרומה והוריש‬ ‫לישראל כל אחד בפני עצמו‪ ,‬ומעשרם ומוכר את התרומה לכהנים‪ ,‬וה"ה‬ ‫גופו ובקנין אחד‪( ,‬דכתיב "לרשת אחוזה" מה אחוזה נקנית‬ ‫בהמת שביעית חייבת במתנות (‪-‬זרוע לחיים וקיבה) אך‬ ‫בלא נפלו לכהן מישראל‪ ,‬דתבואת כהן חייבת בתרומה אלא שאינו נותנה‬ ‫בכסף ובשטר ובחזקה (‪-‬מכי דייש אמצרי)‪ ,‬אף עבד כנעני נקנה‬ ‫פטורה מן הבכורה‪ ,‬דכתיב "לאכלה" ולא לשריפה ואם היא‬ ‫לכהן אחר אלא מפרישה ואוכלה‪.‬‬ ‫בכסף ובשטר ובחזקה)‪ ,‬וכן עכו"ם אם יכול לקנות את גוף‬ ‫חייבת בבכורה הא סלקי אימורים לגבוה‪ ,‬ואף שעיסת שביעית‬ ‫וקמ"ל שלא רק בפטר חמור שזה מופרש ועומד (שהחמור‬ ‫הישראל ובקנין אחד‪( ,‬דכתיב בעבד עברי הנמכר לעכו"ם "מכסף‬ ‫חייבת בחלה אף שאם תיטמא היא נשרפת‪( ,‬מ"מ עיקרה‬ ‫והשה הם שני מינים ואינו מחוסר מעשה‪ ,‬והוי כאילו נפלו לו החמורים‬ ‫מקנתו")‪ ,‬כ"ש שיכול לקנות ממנו את ממונו‪ ,‬ובקנין אחד‪.‬‬ ‫לאכילה דאינה נשרפת אא"כ נטמאת‪ ,‬וילפינן מדכתיב‬ ‫לעצמם והטלאים לעצמם) הם שלו‪ ,‬אלא גם בטבל דמחוסר‬ ‫ואין לומר שיועיל או מעות או משיכה‪ ,‬דכמו שב"עמיתך"‬ ‫"לדורותיכם" שהאוכל מעיסת שביעית לפני שהורמה‬ ‫הפרשה דהו"א שמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין‬ ‫מועיל רק קנין אחד כך גם בנכרי‪.‬‬ ‫חלתה חייב מיתה‪.‬‬ ‫וחזרו לאיסורם הראשון ויתנם לכהן‪ ,‬קמ"ל שהם שלו‪ ,‬ולא רק‬ ‫י"ג‪ :‬אמימר סובר שמשיכה קונה בעכו"ם‪ .‬הגמ'‬ ‫הנותן את הפטר חמור לכהן אין הכהן רשאי לקיימו אפילו‬ ‫בטבל שאפשר לעשר מיניה וביה הם שלו‪ ,‬אלא גם בפטר‬ ‫שעה אחת עד שיפריש שה תחתיו‪ ,‬ואין לתת לסתם כהן‬ ‫חמור שצריך להביא שה מעלמא הם שלו‪.‬‬ ‫מבארת שאם אמימר סובר כרבי יוחנן דדבר תורה מעות‬ ‫(אפילו באינו מחוזק שהוא חשוד) פטר חמור‪ ,‬אא"כ פודהו‬ ‫קונות דכתיב "ונתן הכסף וקם לו" וגמר הדיוט מהקדש‪ ,‬ומשיכה לא‬ ‫י"א‪ :‬הלוקח טבלים ממורחים מעכו"ם‪ ,‬לרבי חנינא‬ ‫קונה‪ ,‬ודורשים מ"לעמיתך" שבנכרי משיכה קונה ולא כסף‪.‬‬ ‫בפניו‪ ,‬משום שהוא חשוד להורות התר ולא לפדותו שאומר‬ ‫שכיון שהשה שיפריש תחתיו יהיה שלו למה לו לפדותו‪.‬‬ ‫מעשרם והם שלו‪ .‬הגמרא אומרת שאם מירחם עכו"ם‬ ‫ואם אמימר סובר כריש לקיש שמשיכה מפורשת מן‬ ‫פטורים ממעשר דכתיב "דגנך"‪ ,‬ורבי חנינא מיירי‬ ‫התורה ד"מיד עמיתך" משמע מיד ליד‪ ,‬א"כ ה"ה בנכרי מועילה‬ ‫חיוב אחריות על פדיון פטר חמור‪ -‬המפריש פדיון פטר‬ ‫במירחם ישראל ברשות העכו"ם (שהיה הישראל אריס‬ ‫משיכה‪ ,‬ומ"לעמיתך" לומדים שאין מחזירים אונאה לנכרי‪,‬‬ ‫חמור ומת‪ ,‬לרבי אליעזר הבעלים חייבים באחריות כמו בה'‬ ‫בקרקע העכו"ם)‪ ,‬ומעשרם מפני שאין קנין לנכרי בארץ‬ ‫ומ"אל תונו איש את אחיו" לומדים שגם בהקדש אין‬ ‫סלעים של פדיון הבן‪ ,‬דכתיב "אך פדה תפדה את בכור‬ ‫ישראל להפקיע מיד מעשר‪ ,‬והם שלו מפני שאומר לכהן‬ ‫אונאה‪ .‬אמנם למ"ד גזל עכו"ם מותר‪ ,‬א"צ קרא שא"צ‬ ‫האדם ואת בכור הבהמה"‪ ,‬מה בכור אדם חייב באחריות אף‬ ‫שהוא מגיע מכח מי שאין הכהן יכול לתובעו‪ ,‬והיינו‬ ‫להחזיר לו אונאה‪ ,‬ובהכרח מ"ד זה סובר כרבי יוחנן‪.‬‬ ‫בכור בהמה חייב באחריות‪( ,‬ומ"מ פטר חמור אסור בהנאה‬ ‫בתרומת מעשר‪ ,‬דכתיב "כי תקחו מאת בני ישראל"‬ ‫אף שבכור אדם מותר‪ ,‬דכתיב "אך פדה תפדה" ‪ -‬לפדיה‬ ‫למעט שהלוקח מעכו"ם פטור מתרומת מעשר‪ ,‬אבל‬ ‫קנית עבודה זרה מנכרי‪-‬‬ ‫הקשתיו ולא לדבר אחר)‪ .‬ולחכמים אינם חייבים באחריות‬ ‫איתא בברייתא שהלוקח גרוטאות (–חתיכות כסף) מן‬ ‫תרומה גדולה חייב לתת לכהן‪.‬‬ ‫כמו בפדיון מעשר שני‪ ,‬וכן העידו רבי יהושע ורבי צדוק‪.‬‬ ‫העכו"ם‪ ,‬ומצא בהם עבודת כוכבים‪ ,‬מבואר בברייתא שאם‬ ‫המפקיד פירות אצל כותי או אצל עם הארץ‪ ,‬הרי הם‬ ‫משך ולא נתן מעות יכול להחזירם לנכרי‪ ,‬ואם משך אחרי‬ ‫ממתי זמן הפדיון‪ -‬זמן ערכין כשעת הנדר‪ ,‬ואין ערך לפחות‬ ‫בחזקתם לענין מעשר אם היו מעושרים‪ ,‬ושביעית אם זה‬ ‫שנתן מעות‪ ,‬יוליך הנאה לים המלח‪ ,‬דעבודת כוכבים שביד‬ ‫מבן ל' יום‪ .‬ופדיון הבן לאחר ל' יום‪ ,‬ואם פדאו בתוך ל' יום‬ ‫שביעית והם לא היו של שביעית‪ ,‬ואין חוששים שהחליפם‪ ,‬ואם‬ ‫ישראל אינה בטילה לעולם‪.‬‬ ‫שיחול הפדיון לאחר ל' חל הפדיון‪ ,‬אבל אם אמר מעכשיו לא‬ ‫הפקידם אצל עכו"ם חייב להפריש דאפילו אם זה רק ספק‪,‬‬ ‫לכאורה מבואר כאן שהקנין מנכרי הוא במשיכה‪.‬‬ ‫חל הפדיון‪ .‬פדיון פטר חמור חל מיד‪ ,‬ולרבי אליעזר שמקיש‬ ‫אסור לאכול ספק טבל שהוא במיתה‪ ,‬ולענין לתת לכהן‪ ,‬לת"ק‬ ‫פטר חמור לבכור אדם מצוה לשהותו עד ל' יום‪.‬‬ ‫הרי הם כפירותיו של העכו"ם‪ ,‬דודאי החליפם (וסבר האי תנא‬ ‫לרב אושעיא דס"ל שהקנין בנכרי הוא בכסף‪ ,‬צ"ל דאיירי‬ ‫שקיבל עליו לדון בדיני ישראל‪ ,‬ולפ"ז כוונת הברייתא‬ ‫פטר חמור שמת אחרי הפרשת השה‪ ,‬לרבי אליעזר‬ ‫שאין מירוח העכו"ם פוטר)‪ ,‬וחייב לתתם לכהן‪ ,‬ולר"ש הם‬ ‫שהכל תלוי אם משך או לא‪ ,‬וברישא יכול להחזיר את‬ ‫צריכים לקוברו ומותר להנות מהטלה‪ ,‬ולחכמים א"צ‬ ‫דמאי דיש ספק אם החליפם‪ ,‬וא"צ לתתם לכהן דהמוציא‬ ‫העבודת כוכבים משום מקח טעות דלא ידע שיש שם עבודת‬ ‫לקוברו והטלה לכהן‪.‬‬ ‫מחבירו עליו הראיה‪ ,‬וישראל מוכר לכהן את התרומה והדמים שלו‪,‬‬ ‫(ולא דמי לשאר דמאי שנותן לכהן אחד ממאה‪ ,‬דהתם טעמא משום‬ ‫כוכבים‪ ,‬ובסיפא כיון שכבר נתן מעות היה עליו לבדוק דסתם‬ ‫י"ג‪ .‬פדיה או עריפה‪ -‬לכתחילה מצוה לפדות פטר חמור‪,‬‬ ‫דסבר עם הארץ שהלוי מחויב לתת תרומת מעשר והוא לא מחויב‪,‬‬ ‫תגר לא מעיין עד שעת מתן מעות‪ ,‬ולכן לא הוי מקח טעות‪.‬‬ ‫אבל כאן הספק שייך גם בתרומה גדולה)‪ ,‬והיינו בתרומה גדולה‪.‬‬ ‫ואם לא רצה לפדותו עורפו מאחוריו וקוברו‪ ,‬דכתיב "ואם‬ ‫ורבא סובר שגם בסיפא זה מקח טעות‪ ,‬אמנם בסיפא כיון‬ ‫לא תפדה וערפתו"‪.‬‬ ‫אם מת השה הוא מותר בהנאה‪ ,‬ואף אם מת ביד הישראל‬ ‫שכבר נתן מעות מחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל ולכן זה‬ ‫אסור‪.‬‬ ‫מצות יעוד (באמה עבריה שייעדנה האדון לאשה) קודמת‬ ‫מותר‪ ,‬דמשעת הפרשה הוא ברשות הכהן‪.‬‬ ‫לפדיה שהיא פודה עצמה‪ ,‬דכתיב "אשר לא יעדה והפדה"‪.‬‬ ‫ורב אשי מיישב שבאמת משיכה לא קונה‪ ,‬ולא נקט משיכה‬ ‫י"ב‪ .‬אלו בעלי חיים אינם כשרים לפדיון‪-‬‬ ‫מצות יבום קודמת לחליצה‪ ,‬אמנם עכשיו שאין‬ ‫בסיפא אלא אגב רישא‪.‬‬ ‫מתכוונים לשם מצוה‪ ,‬מצות חליצה קודמת‪ ,‬דהמייבם שלא‬ ‫לת"ק והיינו בן בג בג‪ ,‬אין פודים בעגל‪ ,‬או בחיה (‪-‬צבי ואיל)‪,‬‬ ‫ולרבינא גם ברישא קונה במשיכה דאיירי בקיבל עליו לדון בדיני‬ ‫לשם מצוה פוגע באיסור אשת אח‪ .‬המקדיש בהמה טמאה לבדק‬ ‫או בשחוטה ואפילו בשה שחוט‪ ,‬או בטריפה שנחתכו רגליה מן‬ ‫ישראל‪ ,‬וכוונת הרישא שאם לא נתן מעות ולא משך יכול‬ ‫הארכובה ולמעלה‪ ,‬או בכלאים (‪-‬תיש הבא על הרחל)‪ ,‬או בכוי (‪-‬‬ ‫הבית מצוה שהוא עצמו יפדנה‪ ,‬והוא קודם לכל אדם‪,‬‬ ‫לחזור בו מדיבורו‪ ,‬וקמ"ל שאע"פ שבישראל החוזר בו‬ ‫ספק חיה ספק בהמה)‪ ,‬דילפינן שה שה מפסח‪( ,‬אמנם א"צ זכר‬ ‫דכתיב "ואם לא יגאל ונמכר בערכך"‪.‬‬ ‫מדברים יש בזה משום מחוסרי אמנה‪ ,‬בנכרים שהם עצמם‬ ‫תמים ובן שנה‪ ,‬דכתיב "תפדה" ב"פ לרבות)‪ .‬ולרבי אליעזר‬ ‫לא עומדים בדיבורם אין בזה משום מחוסרי אמנה‪.‬‬ ‫הלוקח עובר פרתו‬ ‫מותר לפדות בכלאים מפני שהוא שה‪ ,‬אבל לא בכוי מפני‬ ‫שהוא ספק‪ ,‬ולא בפרה שילדה מין עז‪ ,‬דאע"פ שהוא נראה‬ ‫קדשים שנפל בהם מום‬ ‫עז‪ ,‬הולכים אחר אמו והוא עגל‪.‬‬ ‫התנא פתח בדיני פדיון פטר חמור‪ ,‬אף שזה רק קדושת‬ ‫בן פקועה‪ -‬לר"מ בן פקועה (‪-‬שנמצא חי בבהמה שחוטה) כשר דמים‪ ,‬ורק אח"כ שנה התנא דיני פדיון בהמה טהורה‪ ,‬אף י"ד‪ .‬קדשים שהיה בהם מום לפני שהוקדשו‬ ‫לפדיון‪ ,‬שהרי הוא שה גמור וטעון שחיטה‪ .‬ולרבנן שזה קדושת הגוף‪ ,‬מפני שפטר חמור חביבא ליה‪ ,‬משום והקדישם להמכר ולהביא מדמיהם קרבן למזבח ונפדו‪-‬‬ ‫והטעם שהם אסורים אחר פדיון אמם‪ ,‬שהרי גם קדושתם פקעה‬ ‫ושה" אם אינו ענין לבמה גדולה – נוב וגבעון שהם של ציבור‪,‬‬ ‫חייבים בבכורה ובמתנות כיון שנפדו‪ ,‬אבל אם לא נפדו‬ ‫בפדיון אמם כמו שבקדושת דמים ולדם מותר לאחר פדיון‪ ,‬גזירה‬ ‫שהרי כבר נאמר שאסור להקריב שם בעלת מום‪ ,‬תנהו ענין‬ ‫פטורים‪ ,‬דס"ל שקדושת דמים פוטרת מבכורה ומתנות‬ ‫שמא יגדל מהם מפסולי המוקדשין שנפדו עדרים עדרים כדי‬ ‫לבמת יחיד שכל אחד בונה לעצמו‪ ,‬כגון במת מנוח וגדעון ושמואל‪.‬‬ ‫כקדושת הגוף וכדילפינן לקמן (ט"ו‪.).‬‬ ‫שילדו ולדות‪ ,‬ויבוא בהם לידי גיזה ועבודה‪( ,‬אבל בקדם מומם להקדשם‬ ‫ואין לומר דקרא אתא למעוטי בכור או מעשר או תמורת‬ ‫מותרים בגיזה ובעבודה כיון שנפדו ומעיקרא לא חלה עליהם‬ ‫לא גזרו דמילתא דלא שכיחא היא‪ ,‬דהמתפיס בעלי מומים למזבח עובר‬ ‫קדשים או ולדות קדשים‪ ,‬שאף שהם קדושים אין‬ ‫קדושה חמורה‪ ,‬אבל אם לא נפדו‪ ,‬אף אם נסבור שקדשי בדק‬ ‫בחמשה לאוין‪ .‬ל"א שאלת הגמרא למה הם מומתים לרב הונא‪ ,‬ומשני שאם‬ ‫להקריבם במומם‪ ,‬דהא בהדיא כתיב בהו שאין להקריבם‪,‬‬ ‫תהיה תקנה לולדות יבוא לגדל עדרים מפסולי המוקדשין‪ ,‬ויבוא לאוכלם‬ ‫הבית מותרים בגיזה ובעבודה‪ ,‬ודלא כרבי אלעזר שאוסר‪,‬‬ ‫דכתיב בבכור "פסח או עור‪ ...‬לא תזבחנו" וילפינן מעשר‬ ‫שאני הכא שזה קדושת דמים למזבח‪ ,‬ובזה גזרו חכמים‬ ‫ללא פדיון‪ ,‬ולכן תיקנו שיפסיד את הולדות שעי"ז ימהר לפדות את האם‬ ‫מיד כשנפל בה מום‪ .‬ל"א שאלת הגמרא היא בין לרב הונא שהם מומתים‬ ‫העברה העברה מבכור‪ ,‬ותמורת קדשים ילפינן מ"והיה הוא‬ ‫(אבל אינו לוקה אף שקודם פדיה הם אסורים בגיזה ובעבודה‪ ,‬ד"לא‬ ‫בין לרבי חנינא שמתפיסם‪ ,‬למה הטריחוהו חכמים ולא הרשוהו להשאירם‬ ‫ותמורתו" שכמו שאין מקריבים אותו במומו כך הדין‬ ‫תגוז" היינו בקדשים גמורים‪ ,‬ואיסורא מיהא איכא כשאר נהנה מן ההקדש)‪,‬‬ ‫באיסורם‪ ,‬ומשני שמא גם אותם ולדות ילדו ולדות אחרים ויבוא בהם לידי‬ ‫בתמורתו‪ ,‬וולדות קדשים ילפינן מדכתיב "אשר יהיו לך‪,‬‬ ‫אבל בקדשי בדק הבית לא גזרו‪.‬‬ ‫תקלה‪ ,‬אבל לאחר שיפדם אין קדושה בולדי הולדות‪ ,‬דהם חולין גמורים)‪.‬‬ ‫ונדריך"‪" ,‬אשר יהיו לך" אלו הולדות‪ ,‬ודינם כמו ב"נדריך"‬ ‫אמנם ולד שגם עיבורו היה אחרי הפדיון‪ ,‬מותר‪ ,‬שהרי‬ ‫שאינם קרבים במומם‪( ,‬ו"רק קדשיך" אלו התמורות)‪.‬‬ ‫ולדם וחלבם מותר‪ ,‬אף היכא שהעיבור היה לפני הפדיון‪,‬‬ ‫הוקשו לצבי ואיל‪.‬‬ ‫אבל היכא שגם הלידה היתה לפני הפדיון אסורים בהנאה‬ ‫בלא פדיה‪ ,‬אך אינם קרבים למזבח כיון שבאו מקדושה דחויה‪ ,‬דאמם לא ט"ו‪ .‬קדשים שנפל בהם מום קבוע אחר‬ ‫ואם נולדו לפני הפדיון יש בהם קדושה‪( ,‬דכתיב "זכר"‬ ‫הוקדשה למזבח‪( ,‬ונפדים תמימים‪ ,‬ומתפיסם לכל זבח‬ ‫לרבות ולד‪ ,‬ו"נקיבה" לרבות תמורה‪ ,‬בתמימים‪ ,‬ומ"אם זכר‬ ‫שהוקדשו‪( ,‬אף בהיה להם מום עובר לפני ההקדש דכמאן‬ ‫שירצה)‪.‬‬ ‫אם נקיבה" מרבים ולד ותמורה של בעלי מומין שקדם‬ ‫דליתיה דמי וחלה עליהם קדושה)‪ ,‬ונפדו‪-‬‬ ‫הקדישם למומם)‪ ,‬י"א שהם קרבים‪ ,‬וי"א שצריכים לרעות עד‬ ‫אסורים בגיזה ובעבודה אפילו לאחר פדיונם וחייב מלקות‪,‬‬ ‫והשוחטם בחוץ פטור אפילו קודם פדיון‪ ,‬דאפילו במום‬ ‫י"ד‪:‬‬ ‫שיוממו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה‪.‬‬ ‫קל כדוקין שבעין שבקדשים חייב בשוחטם בחוץ‪ ,‬כאן פטור משום שלא‬ ‫דכתיב "רק בכל אות נפשך תזבח בשר ואכלת" ואוקימנא בפסולי‬ ‫חלה עליהם מתחילה כ"כ קדושה‪( ,‬ואם היה מום בדוקין שבעין‪,‬‬ ‫והשוחטם בחוץ קודם הפדיון חייב כרת‪ ,‬והיינו במום בדוקין‬ ‫המוקדשין לאחר פדיונם‪ ,‬תזבח ולא גיזה‪ ,‬בשר ולא חלב‪ ,‬ואכלת‬ ‫השוחטם בחוץ חייב‪ ,‬לר"ע דס"ל שאם עלו לא ירדו‪ .‬ט"ז‪.).‬‬ ‫שבעין (‪-‬קרום המכסה את העין‪ .‬ל"א מום בעפעפיים) ואליבא דר"ע‬ ‫ולא לכלביך‪ .‬וי"א שלומדים "תזבח ואכלת" אין לך בהם‬ ‫התר אכילה אלא משעת זביחה ואילך ומהכא לומדים לאסור‬ ‫ואין עושים תמורה (אף לפני פדיונם) דכתיב "ולא ימיר‬ ‫דאמר אם עלו לא ירדו כיון שאין מומם ניכר כ"כ‪ ,‬וא"כ הם נחשבים‬ ‫גיזה וחלב‪ ,‬ו"בשר" אורחיה דקרא ולא דריש "ואכלת" לאפוקי כלבים‪,‬‬ ‫אותו טוב ברע או רע בטוב"‪ ,‬אם רע בטוב אין להמיר כ"ש‬ ‫ראויים לפנים‪ ,‬אבל בשאר מומים שאינם ראוים לפנים פטור‪.‬‬ ‫ולדבריו אפשר לפדותם ולהאכילם לכלבים‪.‬‬ ‫טוב ברע‪ ,‬ובהכרח הכונה שטוב מעיקרו עושה תמורה ולא‬ ‫ולענין מעילה לפני פדיונם מועלים בהם‪ ,‬ולאחר פדיונם‬ ‫פטורים מבכורה וממתנות‪ ,‬דכתיב בהו "כצבי וכאיל"‬ ‫רע מעיקרו‪.‬‬ ‫אין מועלין בהם‪.‬‬ ‫לומר שהם פטורים מבכורה כצבי ופטורים ממתנות כאיל‪,‬‬ ‫ולענין מעילה לפני פדיונם מועלים בהם דהא נהנה מן ההקדש‪,‬‬ ‫ואם מתו יקברו ואינם נפדים‪ ,‬דבעינן העמדה והערכה‪.‬‬ ‫ומ"מ חלבם אסור ונוהג בהם איסור אותו ואת בנו‪ ,‬ד"אך"‬ ‫דלא גרעי מקדשי בדק הבית‪ ,‬ולאחר פדיונם אין מועלים בהם‪.‬‬ ‫חילק‪ .‬ולרבא חלבו נלמד מ"דמו לא תאכל" שהרי דמו‬ ‫(ט"ו‪.):‬‬ ‫ט"ז‪ .‬ועושים תמורה‪ .‬ואמר רב נחמן שתמורתו לאחר‬ ‫פשיטא שאסור‪ ,‬והא דלא כתיב חלב להדיא‪ ,‬הטעם הוא‬ ‫אם מתו קודם פדיונם יפדו להאכילם לכלבים‪ ,‬כדין קדשי בדק‬ ‫פדיונו מתה‪ ,‬דאין להקריבה כיון שהיא באה מכח קדושה‬ ‫כדי שלא נאמר שלפחות לא יהא בו כרת בגלל שהוקש‬ ‫הבית שמתו‪ .‬דס"ל לר"ש שקדשי בדק הבית שהוקדשו‬ ‫דחויה שכבר נפדו‪ ,‬וא"א לפדותה כיון שלא אלימא למיתפס‬ ‫לחיה‪.‬‬ ‫כשהם בעלי מומים נפדים‪ ,‬דכתיב "אותה"‪ ,‬ולרבנן והיינו‬ ‫פדיונה‪ ,‬ואין נאכל במומו לבעלים‪ ,‬דאף שבכור ומעשר‬ ‫ט"ו‪ :‬ולדם וחלבם אסור אף אם התעברה לפני הפדיון‬ ‫תנא דבי לוי שסובר שגם בעל מום מעיקרו או חיה שאינה‬ ‫תמורתם וולדם נאכלים במומם לבעלים‪ ,‬שאני התם שאף‬ ‫ראויה למזבח ועוף טעונים פדיון‪ ,‬ג"כ אם מתו יפדו‪ ,‬אמנם‬ ‫ונולד לאחר הפדיון‪.‬‬ ‫הבכור ומעשר עצמם נאכלים במומם לבעלים‪ ,‬משא"כ‬ ‫לריש לקיש דס"ל שקדשי מזבח אין בהם פדיון‪ ,‬אף אם‬ ‫קדשים שהם עצמם אינם נאכלים במומם לבעלים‪ .‬וכן‬ ‫ואמר רב הונא שצריך לכנוס את הולדות לכיפה עד שימותו‬ ‫הוקדשו לפני שנפל בהם מום לא יפדו‪.‬‬ ‫ברעב‪ ,‬דאין להקריבם כיון שהם באו מקדושה דחויה‪ ,‬דיש‬ ‫מבואר בברייתא שילפינן "מעלי הגרה‪ ...‬טמא" שתמורת‬ ‫בהם תרתי לריעותא‪ ,‬א' שאמותם בעלת מום שנראית ונדחית‪ .‬ב' שהם‬ ‫בכור ומעשר לא שייכים בהם הדינים הנ"ל‪ ,‬וחלה עליהם‬ ‫פסולי המוקדשין מתה‪( ,‬וחמש חטאות שמתות נלמדות‬ ‫עצמם נולדו לאחר הפדיון‪ ,‬ואינו יכול להתפיסם לקדושה גמורה‬ ‫קדושה אפי' במומם‪ ,‬דבכור הרחם מקדשו‪ ,‬ובמעשר כתיב "לא‬ ‫מ"ממפריסי הפרסה‪ ...‬טמא" ומהלכה למשה מסיני‪,‬‬ ‫להקריבם‪ ,‬דכיון שנדחו תו לא מיחזו‪ ,‬ואין לפדותם כיון דלא אלימי‬ ‫יבקר בין טוב לרע" – בין תם בין בעל מום‪.‬‬ ‫(ותמורת אשם שא"א להקריבו כיון שאשם אינו בא בנדבה‪ ,‬ג"כ‬ ‫למיתפס פדיונם בקדושתם‪ ,‬כיון שכבר יצאו לחולין בפדיית אמם‪,‬‬ ‫ולדות של קדשים בעלי מומין שפדו את האם לפני הלידה‪,‬‬ ‫נלמדת מהלכה למשה מסיני‪ ,‬דכל שבחטאת מתה כגון תמורת‬ ‫דעובר ירך אמו‪ ,‬ואינם אסורים אלא משום גזירה כדלהלן‪.‬‬ ‫אפשר לפדותם למרות שאין בהם מום‪ ,‬מפני שלא חלה‬ ‫חטאת באשם רועה)‪ ,‬לולא ההלכה למשה מסיני הו"א‬ ‫ולרבי חנינא סמוך לפדיון אמם מתפיסם לשם קדושת זבח‬ ‫עליהם קדושת הגוף‪ ,‬שלא יהיו חמורים מאמותיהם‪ .‬אבל‬ ‫שתרעה‪ ,‬ולולא קרא הו"א שאם עבר ואכל מהם אין בזה לאו‪.‬‬ ‫שהאם קדושה בו שחלה עליהם קדושה עצמית שאינה פוקעת ע"י‬ ‫המקדיש זכר לדמיו‪ ,‬קדוש קדושת הגוף ומקריבים אותו‪.‬‬ ‫או שלומדים מהפסוק שגם פסולי המוקדשין שנפדו‬ ‫פדיון אמם‪ ,‬וממתין עד שיוממו ופודה אותם‪( ,‬ולא יתפיסם לשם‬ ‫במיתה)‪.‬‬ ‫זבח אחר‪ ,‬דיליף 'בשעריך בשעריך' מבכור שאין מתפיסו‬ ‫קדשים בעלי מום ששחטם בבמת יחיד בשעת התר‬ ‫לזבח אחר)‪.‬‬ ‫הבמות חייב מלקות‪ ,‬דכתיב "לא תזבח לד' אלוקיך שור‬ ‫קורס ללמוד להנות ולזכור‬ ‫מבחני 'לדעת'‬ ‫סיכומי 'תמצית'‬ ‫‪ 11‬שיעורים בהם נלמד בצורה מקצועית‬ ‫מבחן שבועי על דף היומי ‪ /‬עמוד היומי‬ ‫ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית‬ ‫וייחודית‪ ,‬כיצד נזכור את הלימוד‪,‬‬ ‫החודשיים על הדף היומי ‪ /‬משנה ברורה ומוסר‬ ‫משנה ברורה ‪ /‬חפץ חיים ‪ /‬אהבת חסד‬ ‫ונעצים את איכות וחווית הלימוד בצורה‬ ‫משמעותית‪.‬‬ ‫ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי‬ ‫(לפי סדר הדף היומי בהלכה)‪ ,‬ועמוד היומי‬ ‫בתחילת חורף פ"ז יפתחו בס"ד קבוצות‬ ‫עד יום שלישי בשעה ‪ 7:00‬בבוקר‪:‬‬ ‫בנקודות ההפצה‬ ‫‪-‬‬ ‫חדשות לאברכים ובני ישיבות‪,‬‬ ‫בטלפון ‪0737-289-669‬‬ ‫‪-‬‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫בירושלים בישיבת מיר ובבית וגן נוה‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫בפקס ‪ 02-3132-641‬קוד גליון ‪3132‬‬ ‫‪-‬‬ ‫יעקב ופסגת זאב‪ ,‬אופקים‪ ,‬ואלעד‪.‬‬ ‫בנדרים פלוס קופת לדעת‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪-‬למעלה מ‪ 500‬בוגרים מרוצים‪.‬‬ ‫בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל‬ ‫הגרלות‪ :‬בכל שבוע על ‪ ₪ 500‬במזומן‪,‬‬ ‫מסכתות הש"ס‪ ,‬ועל כל המשנה ברורה‪ ,‬ועל‬ ‫‪ 15-‬כלים לחיבור חזק ללימוד‪.‬‬ ‫ו‪ 5‬זוכים בזכות קניה ‪ ₪ 100‬ביפה נוף‪.‬‬ ‫תנ"ך וספרי מוסר‪ ,‬או סיכומים לפי סדר הלימוד‬ ‫‪-‬דרכים לפיתוח הזכרון והריכוז‪.‬‬ ‫של‪ :‬העמוד היומי‪ ,‬חבורת ש"ס‪ ,‬קנין ירושלמי‪,‬‬ ‫‪-‬מחיר סמלי‪ ,‬והחזר כספי למיישמים את‬ ‫דף הכולל‪ ,‬קנין הלכה‪ ,‬תרי דף‪ ,‬אורייתא‪ ,‬אהבת‬ ‫הנלמד בשיעורים‪.‬‬ ‫שלום‪ ,‬ומפעל הש"ס‪.‬‬ ‫לפרטים ‪02-3131-465 / 055-400-7977‬‬ ‫מבחן ‪ 350‬האזינו‬ ‫מבחן ‪ 349‬ראש השנה‬ ‫חולין קל"ו עד הסוף‬ ‫חולין קכ"ט עד קל"ה‬ ‫האם טומאת בית הסתרים מטמאה?‬ ‫כמה בהמות חייבות בראשית הגז?‬ ‫האם מפרישים ראשית הגז משנה על חברתה?‬ ‫באיזה אופן נחלקו האם אבר מן החי מטמא?‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫א' לבית שמאי אחת‪ ,‬לרבי יוסי שתים‪ ,‬ולבית הלל שלש‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫א' באבר שלם‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ב' לבית שמאי אחת‪ ,‬לרבי יוסי ארבע‪ ,‬ולבית הלל חמש‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ב' בעצם כשעורה הפורש מאבר מן החי ולא בבשר‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫ג' לבית שמאי שתים‪ ,‬לרבי יוסי ארבע‪ ,‬ולבית הלל חמש‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫הפורש‪.‬‬ ‫ג' בין בעצם כשעורה הפורש ובין בבשר הפורש‪.‬‬ ‫המקדיש בהמה בעלת מום ופדאה ושחטה בחוץ‪ ,‬האם הוא חייב?‬ ‫ממה היה עשוי האבנט שלבש הכהן גדול בכל השנה‬ ‫האם בכור נוהג בלוקח ובמתנה ובשותפות ישראל?‬ ‫א' חייב‪.‬‬ ‫(גמרא ורש"י)?‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫מפני מה קנס עזרא את הלוים לענין מעשר ראשון‬ ‫ב' פטור‪.‬‬ ‫א' מבוץ‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫(רש"י)?‬ ‫ג' ספק בגמרא‪.‬‬ ‫ב' מכלאים‪.‬‬ ‫ג' בלוקח ובמתנה כן ובשותפות ישראל לא‪.‬‬ ‫א' מפני שלא עלו לארץ ישראל בימיו‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫ב' מפני שהתערבו בהם הרבה ישראלים‪.‬‬ ‫האם מי שאוכל טבל חייב בתשלומין?‬ ‫מהו שיעור פאה מדרבנן?‬ ‫ג' מפני שלא היו מפרישים תרומת מעשר‪.‬‬ ‫א' חייב קרן‪.‬‬ ‫המקדיש עוף לקרבן או לבדק הבית והעוף מרד‪ ,‬האם‬ ‫א' אחד מעשרה‪.‬‬ ‫ב' חייב קרן וחומש‪.‬‬ ‫חייב בשילוח הקן?‬ ‫ב' אחד משישים‪.‬‬ ‫ג' פטור מתשלומין‪.‬‬ ‫ג' גם מדרבנן אין לה שיעור‪.‬‬ ‫גר שנתגייר וספק אם פרתו נשחטה ועיסתו‬ ‫א' חייב‪.‬‬ ‫נתגלגלה קודם הגרות‪ ,‬מה דינם?‬ ‫ב' בקדושת הגוף מחלוקת ובקדושת דמים חייב‪.‬‬ ‫האם כרם ואילן חייבים בפאה?‬ ‫באיזה הלכה יש חידוש שהיא נוהגת בחוץ לארץ?‬ ‫א' פטור‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ג' בקדושת דמים מחלוקת ובקדושת הגוף חייב‪.‬‬ ‫ב' מחלוקת‪.‬‬ ‫א' ראשית הגז‪.‬‬ ‫ב' כרם כן ואילן לא‪.‬‬ ‫ב' אותו ואת בנו‪.‬‬ ‫ג' במתנות פטור ובחלה חייב‪.‬‬ ‫ג' כרם לא ואילן כן‪.‬‬ ‫האם לוקה לפי חכמים‪ ,‬הנוטל אם על הבנים (גמרא‬ ‫ג' גיד הנשה‪.‬‬ ‫ורש"י)?‬ ‫תבואה שגדלה בשדה של עכו"ם וישראל לרבי‬ ‫מהו שיעור חיוב מתנות בכוי לדעת רבנן?‬ ‫א' אינו לוקה כלל‪.‬‬ ‫המוצא קן בראשו של אדם‪ ,‬האם חייב בשילוח הקן?‬ ‫שטבל וחולין מעורבים זה בזה‪ ,‬מה יעשה (מסקנת‬ ‫א' חצי‪.‬‬ ‫ב' י"א שלוקה אם לא שילח מיד‪ ,‬וי"א שאינו לוקה כלל‪.‬‬ ‫א' חייב‪.‬‬ ‫רש"י)?‬ ‫ב' שלם‪.‬‬ ‫ג' י"א שלוקה אם לא שילח מיד‪ ,‬וי"א שלוקה אם שחט‬ ‫ב' פטור‪.‬‬ ‫א' אין לה תקנה‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת בדעת רבנן‪.‬‬ ‫את האם‪.‬‬ ‫ג' ספק‪.‬‬ ‫ב' יפריש ממקום אחר לפי חציו‪ ,‬או מיניה וביה לפי כולו‪.‬‬ ‫האם חייבים בשילוח הקן כשהאם או האפרוחים טריפה?‬ ‫ג' יפריש ממקום אחר לפי חציו‪ ,‬או מיניה וביה לפי חציו‪.‬‬ ‫איך מחלקים את הלחיים בבהמה דקה?‬ ‫א' שני הלחיים לכהן אחד‪.‬‬ ‫א' לא‪.‬‬ ‫ב' כל לחי לכהן אחד‪.‬‬ ‫ב' אם האם טריפה חייב ואם האפרוחים טריפה פטור‪.‬‬ ‫ג' כל לחי לשני כהנים‪.‬‬ ‫ג' אם האם טריפה פטור ואם האפרוחים טריפה חייב‪.‬‬ ‫מדוע לא אמרה המשנה שתרומה אין לה שיעור?‬ ‫מדוע האוכל מתנות כהונה אינו חייב משום דמשתרשי ליה‬ ‫א' מפני שאינו יכול לעשות כל גרנו תרומה‪.‬‬ ‫האם יש חיוב שילוח הקן כשהזכר רובץ על הביצים והנקיבה רובצת על הזכר?‬ ‫(לדעת תוספות)?‬ ‫כהן שאינו מודה בנשיאת כפים‪ ,‬האם נותנים לו מתנות?‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫א' משום דהוי ממון שאין לו תובעים‪.‬‬ ‫א' נותנים לו‪.‬‬ ‫ב' מפני שמדרבנן יש לה שיעור‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ב' מפני שיכול לומר שהיה מתענה‪.‬‬ ‫ב' אם אינו מודה בנשיאות כפים שבמקדש אין נותנים לו‪.‬‬ ‫ג' מפני שתרומת מעשר יש לה שיעור‪.‬‬ ‫ג' ספק‪.‬‬ ‫ג' חייב לשלם כשיעור שהיה אוכל‪ ,‬אבל לא את מחירם המלא‪.‬‬ ‫ג' אף אם אינו מודה בנשיאות כפים בבית הכנסת שבגבולין אין נותנים לו‪.‬‬ ‫האם שילוח הקן נדחה מפני טהרת מצורע?‬ ‫האם שותפות באחד ממאה מהזרוע פוטרת ממתנות (למסקנת הגמרא)?‬ ‫א' נדחה‪.‬‬ ‫א' פוטרת מכל המתנות‪.‬‬ ‫ב' אינו נדחה‪.‬‬ ‫ב' פוטרת מלתת הזרוע‪.‬‬ ‫ג' ספק‪.‬‬ ‫ג' אינה פוטרת כלל‪.‬‬ ‫ציפור שהטילה ביצים בחצר‪ ,‬מתי זוכה בהם בקנין חצר (למסקנת הגמרא)?‬ ‫מה עושים עם הזרוע לחיים וקיבה כשאין כהן?‬ ‫א' כשיצאה רוב הביצה‪.‬‬ ‫א' שם את שווים ואוכלם‪.‬‬ ‫ב' כשיצאה כל הביצה‪.‬‬ ‫ב' אין צריך לתת כלל‪.‬‬ ‫ג' כשהאם פרחה מהביצה‪.‬‬ ‫ג' מפרישם ומניחם‪.‬‬ ‫באלו עבירות מחשבה מצטרפת למעשה?‬ ‫באיזה גיזה צריך לתת ראשית הגז (רש"י)?‬ ‫א' בעבודה זרה‪.‬‬ ‫א' רק בגיזה הראשונה‪.‬‬ ‫ב' בג' עבירות חמורות‪.‬‬ ‫ב' פעם אחת בכל שנה‪.‬‬ ‫ג' אין מחשבה מצטרפת למעשה בשום עבירה‪.‬‬ ‫ג' אפילו מאה פעמים‪.‬‬ ‫מבחן ‪ 352‬שמחת תורה‬ ‫מבחן ‪ 351‬סוכות‬ ‫בכורות ט' עד ט"ו‬ ‫בכורות ב' עד ח'‬ ‫חמור שהולידה זכר ונקיבה ולא ידוע מי קודם‪ ,‬מה הדין לפי המשנה?‬ ‫מה הדין לרבי יהודה במקבל בהמה מן העכו"ם לחלוק בולדות?‬ ‫האם נבלת בהמה טמאה מקבלת טומאה בלי‬ ‫א' פטור מלהפריש‪.‬‬ ‫האם בן בכור של לויה או של לוי מישראלית חייב‬ ‫א' קרב למזבח‪.‬‬ ‫מחשבה או הכשר?‬ ‫ב' מפריש טלה אחד ומוכרו לכהנים בזול‪.‬‬ ‫בפדיון הבן?‬ ‫ב' שמים את שוויו ונותן חצי לכהן‪.‬‬ ‫א' צריכה מחשבה והכשר‪.‬‬ ‫ג' מפריש טלה אחד והוא שלו‪.‬‬ ‫א' חייב‪.‬‬ ‫ג' חצי מהבכור שייך לכהן‪.‬‬ ‫ב' פטור‪.‬‬ ‫ב' צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר‪.‬‬ ‫האם בשר בחלב מטמא טומאת אוכלין?‬ ‫ג' בן שלי לוי פטור‪ ,‬ובן של לויה חייב‪.‬‬ ‫האם למסקנת הגמרא רבי יהודה מתיר למכור עובר של בהמה גסה לנכרי?‬ ‫ג' אינה צריכה לא מחשבה ולא הכשר‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫האם הקריבו קרבנות לפני הקמת המשכן‪ ,‬וע"י מי?‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫האם תבואה של כהן חייבת בתרומה (רש"י)?‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫א' לא הקריבו כלל‪.‬‬ ‫ג' הגמרא נשארת בספק‪.‬‬ ‫א' פטורה‪.‬‬ ‫ב' כל אחד הקריב בבמות בעצמו‪.‬‬ ‫ב' חייב להפריש ולתת לכהן אחר‪.‬‬ ‫מאיזה גיל חל פדיון פטר חמור?‬ ‫ג' הקריבו בבמות ע"י הבכורות‪.‬‬ ‫האם נפל קדוש בבכורה?‬ ‫ג' חייב להפריש‪ ,‬אבל יכול לאוכלה בעצמו‪.‬‬ ‫א' מיד‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ב' ביום השמיני‪.‬‬ ‫מתי פסקה קדושת הבכורות במדבר למ"ד שפסקה‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ג' לאחר ל' יום‪.‬‬ ‫הקדושה (רש"י)?‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫האם כהנים ולויים חייבים בבכור בהמה טהורה?‬ ‫א' לאחר מתן תורה‪.‬‬ ‫א' חייבים‪.‬‬ ‫ב' כשהוקדם המשכן‪.‬‬ ‫ישראל שהיו לו י' ספיקי פטרי חמורים‪ ,‬מה דינו?‬ ‫מדוע נענש רב מרי שהקנה אוזניו לעכו"ם להפקיעם מבכורה?‬ ‫ב' פטורים‪.‬‬ ‫ג' משעת המנין של חומש הפקודים‪.‬‬ ‫א' מפריש עליהם שה אחד‪ ,‬ונותנו לכהן‪.‬‬ ‫א' מפני שהפקיעם מקדושתם‪.‬‬ ‫ג' כהנים פטורים ולויים חייבים‪.‬‬ ‫ב' מפריש עליהם עשרה שיין ופטור ממעשר בהמה‪.‬‬ ‫ב' מפני שגרם מכשול שחשבו שהקנה אותם בדיבור‪.‬‬ ‫ג' מפריש עליהם עשרה שיין ומעשרם והם שלו‪.‬‬ ‫מדוע לרבי אליעזר טמא שנולד מאב טמא ואמא טהורה‬ ‫ג' שני ביאורים בגמרא‪.‬‬ ‫קדשים שהקדישם אחר שנפל בהם מום ונפדו‪ ,‬מה‬ ‫מותר?‬ ‫א' מפני שזה וזה גורם מותר‪.‬‬ ‫דין ולדותיהם (גמרא ורש"י)?‬ ‫האם אפשר לפדות חמור בשה בן פקועה לרבנן שסוברים שאינו טעון שחיטה?‬ ‫מנלן שפרה שילדה מין חמור פטורה מן הבכורה?‬ ‫ב' דכתיב "שה כשבים ושה עיזים" שיהא אביו כבש ואמו‬ ‫א' אם נתעברו לפני הפדיון מותרים‪ ,‬ואם לאו אסורים‪.‬‬ ‫א' אפשר‪.‬‬ ‫א' מדכתיב "פטר חמור"‪.‬‬ ‫כבשה‪.‬‬ ‫ב' מותרים אע"פ שנתעברו לפני הפדיון‪.‬‬ ‫ב' אי אפשר‪.‬‬ ‫ב' מדכתיב "בכור שור"‪.‬‬ ‫ג' אפילו אם אביו ואמו טהורים אסור לרבי יהושע‪ ,‬כיון שאין‬ ‫ג' מותרים אע"פ שנולדו לאחר הפדיון‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫לו את כל הסימנים‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫המפריש ה' סלעים לפדיון בנו ואבדו‪ ,‬האם חייב באחריותם?‬ ‫האם דורשים את הפסוק "וכל מקנך תזכר פטר שור ושה" בפרט וכלל?‬ ‫א' חייב‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ב' פטור‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫באיזה אופן צריך לתת שני טלאים לכהן לרבי יוסי הגלילי‬ ‫על מה אמרו 'קונסים אותו עד עשרה בדמיו'?‬ ‫שסובר שאפשר לצמצם?‬ ‫האם מותר להונות נכרי?‬ ‫א' על המוכר בהמה גסה לעכו"ם‪.‬‬ ‫פרה שילדה כמין חמור ויש בו מקצת סימנים‪ ,‬מה הדין למסקנה?‬ ‫א' אסור‪.‬‬ ‫א' רק כשראינו שיצאו שני ראשים יחד‪.‬‬ ‫ב' על המוכר בהמה גסה או דקה לעכו"ם‪.‬‬ ‫א' חייב בבכורה‪.‬‬ ‫ב' מותר‪.‬‬ ‫ב' בכל אופן‪.‬‬ ‫ג' על המוכר עבדו לעכו"ם‪.‬‬ ‫ב' פטור‪.‬‬ ‫ג' תלוי אם גזל נכרי מותר או אסור‪.‬‬ ‫ג' בכל אופן נותן אחד לכהן ואחד מפריש והוא שלו‪.‬‬ ‫ג' הגמרא נשארת בספק‪.‬‬ ‫האם קדשי מזבח שקדם מום קבוע להקדישם מותרים בגיזה ובעבודה?‬ ‫א' מותרים אע"פ שלא נפדו‪.‬‬ ‫האם אפשר ללמוד שחלב טהורה מותר ממה שהתורה אסרה בשר בחלב?‬ ‫ב' אסורים‪ ,‬אא"כ נפדו‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ג' אם נפדו מותרים‪ ,‬ואם לא נפדו מותרים למ"ד שקדשי בדק הבית מותרים בגיזה‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ובעבודה‪.‬‬ ‫ג' לרבנן שבשר בחלב אסור בהנאה לא‪ ,‬ולר"ש שהוא מותר בהנאה כן‪.‬‬ ‫האם מותר לזבוח בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות?‬ ‫האם דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין?‬ ‫א' אסור מדאורייתא‪.‬‬ ‫א' כן‪ ,‬אף ללא מחשבה‪.‬‬ ‫ב' אסור מדרבנן‪.‬‬ ‫ב' רק אם חשב עליו לאוכלו הוא מקבל טומאה‪.‬‬ ‫ג' מותר‪.‬‬ ‫ג' אינו מקבל טומאה אף על ידי מחשבה‪.‬‬ ‫האם קדשים שהקדישם ואח"כ נפל בהם מום חייבים בבכורה או במתנות?‬ ‫מהו זמן עיבורו של נחש?‬ ‫א' פטורים‪.‬‬ ‫א' שלש שנים‪.‬‬ ‫ב' חייבים בבכורה ופטורים ממתנות‪.‬‬ ‫ב' ארבע שנים‪.‬‬ ‫ג' חייבים במתנות ופטורים מבכורה‪.‬‬ ‫ג' שבע שנים‪.‬‬