gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית ההלכה · Tamtzis Halacha — סוכות (2026-09-21)

מוציא לאור: תמצית ההלכה · Tamtzis Halacha

שבוע: סוכות (2026-09-21)

תמצית ההלכה · Tamtzis Halacha — סוכות (2026-09-21)

פתח את ה-PDF הורדה

‫הלכות סוכה וד' מינים | סימן תרכ"ה – תרס"ט‬ ‫הלכות סוכה‬ ‫וד' מינים‬ ‫טור ובית יוסף שו"ע ומ"ב‬ ‫הלכות סוכה וד' מינים | סימן תרכ"ה – תרס"ט‬ ‫בסימנים הבאים (תרכ"ו – תרל"ח) יבוארו דיני הסוכה והסכך והדפנות‪ ,‬ואח"כ‬ ‫אוכלים ושמחים במוצאי יוה"כ‪ ,‬דהוי קצת יו"ט‪ ,‬דבת קול יוצאה‬ ‫(תרל"ט – תר"מ) יבוארו דיני הישיבה בסוכה‪ ,‬ואח"כ (תרמ"ב – תרמ"ד)‬ ‫במוצאי יוה"כ ואומרת לך אכול בשמחה וכו'‪.‬‬ ‫יבוארו דיני התפילות והקידוש וההלל שאומרים בסוכות‪ ,‬ואח"כ (תרמ"ה –‬ ‫תר"ס) יבוארו דיני כשרות הד' מינים וסדר נטילתם‪ ,‬ואח"כ (תרס"א – תרס"ז)‬ ‫ביום שאחרי יוה"כ משכימים קצת לבית הכנסת‪ ,‬כדי שלא יהיה‬ ‫יבוארו דיני שאר ימי הסוכות‪ ,‬ואח"כ (תרס"ח – תרס"ט) יבוארו דיני שמיני‬ ‫נראה שאנו נכנעים לקב"ה רק בעת שאנו צריכים לבקש על דיננו‪.‬‬ ‫עצרת ושמחת תורה‪.‬‬ ‫בימים שבין יוה"כ לסוכות אין להתענות ביום שמת בו אביו ואמו‪,‬‬ ‫כיון שהם ימי שמחה‪ ,‬שהיו מחנכים בהם את המזבח בימי שלמה‪,‬‬ ‫סימן תרכ"ה‬ ‫ואין אומרים תחינות ולא צדקתך ולא פרקי אבות ולא שיר המעלות‪,‬‬ ‫אבל אומרים למנצח וקל ארך אפים‪ ,‬ויש מקומות שבערב סוכות אין‬ ‫זמן בנית הסוכה וטעם וכוונת ישיבתה‬ ‫אומרים למנצח אבל אומרים קל ארך אפים‪.‬‬ ‫טעם המצוה‪ -‬כתב הטור וזה לשונו "בסוכות תשבו שבעת ימים וגו'‬ ‫מצוה להכין את הסוכה מיד אחרי יוה"כ כדי לצאת ממצוה אל מצוה‪,‬‬ ‫למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי‬ ‫(סוף סימן תרכ"ד)‪.‬‬ ‫וביום המחרת יעשה כולה‪.‬‬ ‫אותם וגו'‪ ,‬תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים (אע"פ שהושבת‬ ‫בני ישראל בסוכות היתה אחרי צאתם ממצרים‪ .‬בית יוסף)‪ ,‬וכן הרבה‬ ‫מצוות‪ ,‬לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו‪ ,‬ואין אדם יכול‬ ‫להכחישנו‪ ,‬והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה‪ ,‬שהוא‬ ‫הלכות סוכה‬ ‫ברא הכל לרצונו‪ ,‬והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים‬ ‫כתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים וכו' " והיינו שבימי הסוכות צריך לעשות‬ ‫ובתחתונים לעשות בהן כרצונו‪ ,‬ואין מי שיאמר לו מה תעשה‪ ,‬כאשר‬ ‫בסוכה את מה שהאדם עושה בביתו‪ ,‬אכילה שתיה ושינה וכו'‪ ,‬וחז"ל דרשו מן‬ ‫עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים‪ .‬והסוכות‬ ‫הפסוקים כמה דרשות‪ ,‬כגון שאין לעשות את הסוכה תחת בית או אילן‬ ‫שאומר הכתוב שהושיבנו בהם‪ ,‬הם ענני כבודו שהקיפן בהם לבל יכה‬ ‫וכדומה מדכתיב "בסכת" בכתיב חסר‪ ,‬ומדכתיב בפסוק זה ג"פ "בסכת" למדו‬ ‫חכמים שצריך שיהיה לסוכה ג' דפנות (והלכה למשה מסיני שהדופן‬ ‫בהם שרב ושמש (וזה הרבותא בהושבתם בסוכות שלכן יש מצוה‬ ‫השלישית מספיק טפח)‪ .‬עוד למדו חכמים שהסוכה צריכה להיות ראויה‬ ‫לזכר זה‪ .‬שם)‪ ,‬ודוגמא לזה צוונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו‬ ‫לדירה דכתיב "תשבו" כעין תדורו‪.‬‬ ‫ונוראותיו‪ ,‬ואף על פי שיצאנו ממצרים בחדש ניסן לא צוונו לעשות‬ ‫עוד כתיב "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך"‪ ,‬והיינו‬ ‫סוכה באותו הזמן‪ ,‬לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה‬ ‫שחג הסוכות הוא בזמן האסיף‪ .‬ודרשו חכמים מפסוק זה שצריך לעשות את‬ ‫לצל‪ ,‬ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך‪ ,‬ולכן‬ ‫הסכך מדבר שפסולת גורן ויקב‪ ,‬והיינו דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן‬ ‫ציוה אותנו שנעשה בחדש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם‬ ‫הארץ והוא תלוש‪ .‬ומדכתיב "תעשה" לומדים שצריך לעשות את הסכך לשם‬ ‫לצאת מסוכתו ולישב בביתו‪ ,‬ואנחנו יוצאין מן הבית לישב בסוכה‪,‬‬ ‫צל ולא לשם צניעות‪ ,‬וכן נלמד מזה פסול "תעשה" ולא מן העשוי‪.‬‬ ‫בזה יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה‪ .‬וסוכה זו צריך‬ ‫ויש עוד דינים שלמדו חז"ל מן הפסוקים או ממקומות או דינים אחרים‪ ,‬וכמה‬ ‫מדיני הדפנות (דופן עקומה‪ ,‬גוד אסיק וגוד אחית‪ ,‬לבוד) נאמרו בהלכה למשה‬ ‫שתהיה במקום הראוי לעשותה‪ ,‬וממין הראוי‪ ,‬ושיהיו דפנותיה כראוי‬ ‫מסיני‪ ,‬ויש גם דינים שהם מדרבנן‪ ,‬וכפי שיבואר בסימנים הבאים‪.‬‬ ‫בשיעורם ובמניינם‪ ,‬ושיהיה סככה כראוי‪ ,‬ושלא תהא גבוה יותר‬ ‫משיעורה‪ ,‬ולא נמוכה פחות משיעורה‪ ,‬ולא קטנה משיעורה"‪ .‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית החודשיים על הדף היומי‪,‬‬ ‫משנה ברורה ומוסר (לפי סדר הדף היומי בהלכה)‪( ,‬לפי סדר הלימוד‬ ‫כוונת המצוה‪ -‬יכוין בישיבתה שציוונו הקב"ה לשבת בסוכה זכר‬ ‫היומי)‪ ,‬וכן את מבחני "לדעת" (דף היומי‪ ,‬משנה ברורה‪ ,‬חפץ חיים‪,‬‬ ‫ליציאת מצרים‪ ,‬וזכר לענני הכבוד שהקיפן אז להגן עלינו מפני השרב‬ ‫ואהבת חסד)‪ ,‬בנקודות ההפצה‪.‬‬ ‫והשמש‪ .‬ובדיעבד יוצא ידי חובה אף אם כיוון רק לצאת ידי חובה‪.‬‬ ‫וכן ניתן לקבלם במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫זמן בנית הסוכה‪ -‬המדקדקים מתחילים לבנות את הסוכה בליל מוצאי‬ ‫בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים לפי סדר הלימוד של‪ :‬חבורת ש"ס‪,‬‬ ‫יוה"כ‪ ,‬וכנ"ל בסימן הקודם‪ ,‬ולמחרת יתקן כולה אם אפשר‪ .‬ומי שאינו‬ ‫קנין ירושלמי‪ ,‬דף הכולל‪ ,‬קנין הלכה‪ ,‬תרי דף‪ ,‬אורייתא‪ ,‬אהבת שלום‪.‬‬ ‫מדקדק יתחיל עכ"פ ביום י"א אחרי היציאה מבית הכנסת‪ ,‬ויגמור כולה‬ ‫וכן סיכומים על כל מסכתות הש"ס‪ ,‬ועל כל המשנה ברורה‪ ,‬ועל תנ"ך‬ ‫וספרי מוסר‪.‬‬ ‫אם אפשר‪ ,‬ואפילו הוא ערב שבת עד חצות‪ ,‬ואח"כ י"ל שאסור‪.‬‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫סימן תרכ"ו‬ ‫רש"י מבאר ששאלת הגמרא היא שכיון שמחובר פסול לסכך (דכתיב‬ ‫"באספך מגרנך ומיקבך" ממה שאתה מאסף מגרנך עשה סוכתך‪,‬‬ ‫העושה סוכה תחת אילן או גג‬ ‫בפסולת גורן כגון קשין‪ ,‬ובפסולת יקב כגון אשכולות ריקנים וזמורות‪,‬‬ ‫מלבד הדינים אלו דברים כשרים לסכך‪ ,‬והדין שהסכך יסכך על הסוכה באופן‬ ‫אלמא תלוש בעינן)‪ ,‬ומהני צל האילן לצל הסוכה להשלים צלתה של‬ ‫שצילתה מרובה מחמתה כפי שיתבאר בסימנים תרל"א תרל"ב‪ ,‬ישנה הלכה‬ ‫נוספת שדרשו חז"ל מדכתיב "בסוכת" בכתיב חסר‪ ,‬שצריך שלא יהיה סיכוך‬ ‫סוכה‪ .‬ותירוץ הגמרא בשחבטן הכונה שהשפיל ענפי האילן למטה‬ ‫נוסף על הסוכה מלבד הסיכוך הכשר‪ .‬ובסימן זה הנדון הוא מה הדין כאשר‬ ‫ועירבם עם סכך הכשר‪ ,‬ואין נראין בעין‪ ,‬וסכך כשר רבה עליו ומבטלו‪,‬‬ ‫הסיכוך הנוסף אינו על כל הסוכה‪ ,‬מתי הוא פוסל את הסוכה ומתי לא‪ ,‬ומתי‬ ‫דמדאורייתא כל דבר בטל ברוב‪.‬‬ ‫ניתן להכשירו ע"י עירוב של סכך כשר בסכך הפסול‪.‬‬ ‫דעת רש"י והרא"ש שמה שאילן שחמתו מרובה מצילתו פוסל אם לא‬ ‫עוד יתבארו כמה אופנים שבא להכשיר סכך שלא היה כדין בשעת הנחתו‪,‬‬ ‫ומתי יש בזה פסול של "תעשה" ולא מן העשוי ומתי לא‪.‬‬ ‫עירבם‪ ,‬היינו דווקא ששאין הסוכה צלתה מרובה מחמתה אלא ע"י‬ ‫האילן‪ ,‬דאי לאו הכי אין הסוכה נפסלת מחמת הסכך הפסול גם אם‬ ‫סעיף א'‬ ‫לא עירבם‪ ,‬כיון שגם בלי הסכך הפסול יש בה שיעור סכך כשר‪ .‬וכ"כ‬ ‫המרדכי בשם ר"ת‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (סוכה ט‪ ):‬תנו רבנן "בסוכֹת תשבו" ולא בסוכה‬ ‫שתחת הסוכה‪ ,‬ולא בסוכה שתחת האילן‪ ,‬ולא בסוכה שבתוך‬ ‫אבל אבי העזרי כתב בשם ריב"א‪ ,‬וכן דעת הר"ן והרמ"ה וראבי"ה‬ ‫והראב"ן‪ ,‬וכ"כ המרדכי בשם רבינו שמשון מקוצי‪ ,‬שאם לא חבטן‬ ‫הבית‪ .‬אדרבה‪ ,‬בסוכות תרתי משמע‪ .‬אמר רב נחמן בר יצחק‬ ‫פסול אפילו אם האילן חמתו מרובה מצילתו והסוכה צילתה מרובה‬ ‫בסכת כתיב‪.‬‬ ‫מחמתה‪ ,‬כיון שבפועל הצל הוא מן האילן ולא מן הסוכה‪ ,‬שהרי אם‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אין לעשות סוכה תחת בית או אילן או סוכה‪ ,‬דכתיב‬ ‫ניטול את הסכך עדיין יהיה בה צל מהאילן‪ ,‬ואין נ"מ אם האילן קדם‬ ‫"בסוכת" בכתיב חסר‪ ,‬והיינו שישב בסוכה אחת‪ .‬וביתו גופא פסול‬ ‫או הסוכה קדמה‪ .‬אמנם אם ענפי האילן אינן מצלים כנגד הסכך אלא‬ ‫לסוכה מפני דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה‪ .‬ואילן‬ ‫כנגד האויר שבין סכך הכשר‪ ,‬או שגם אם נוריד את מקום ענפי האילן‬ ‫פסול לסכך מפני שהוא מחובר‪.‬‬ ‫עדיין תהיה הסוכה צילתה מרובה מחמתה‪ ,‬כשר‪ .‬וגם בחבטן אם‬ ‫אם האילן נמצא מצידי הסוכה‪ ,‬אע"פ שמחמת צל האילן לא מגיעה החמה לסוכה‬ ‫האילן צילתו מרובה מחמתו פסול‪ ,‬ואינו בטל ברוב‪ ,‬כיון שאין הסכך‬ ‫כלל‪ ,‬כשר‪.‬‬ ‫הכשר מיצל על הסוכה‪.‬‬ ‫מתי צל האילן פוסל את הסוכה‬ ‫והר"ן מביא שי"א שאם הסוכה קדמה לאילן אין האילן פוסל את‬ ‫הסוכה‪.‬‬ ‫איתא במתני' (שם) העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה‬ ‫בתוך הבית‪ .‬ובגמרא אמר רבא לא שנו אלא באילן שצלתו‬ ‫ולהרמב"ם יש שיטה אחרת בזה‪ ,‬ותבואר להלן בסעיף ג'‪.‬‬ ‫מרובה מחמתו‪ ,‬אבל חמתו מרובה מצלתו כשרה‪ .‬וכי חמתו‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מרובה מצלתו מאי הוי‪ ,‬הא מצטרף סכך פסול בהדי סכך‬ ‫העושה סוכתו תחת האילן אם האילן צילתו מרובה מחמתו הוא‬ ‫כשר‪ .‬אמר רב פפא בשחבטן‪.‬‬ ‫פוסל את הסוכה בכל גוונא‪( ,‬והיינו אף אם ישפיל את ענפי האילן‬ ‫ויערבם עם הסכך וסכך הסוכה יהיה הרוב וענפי האילן אינם ניכרים‪.‬‬ ‫ואף אם הבית או האילן אינם רחוקים י' טפחים מהסכך פסול)‪ ,‬אבל אם האילן‬ ‫חמתו מרובה מצילתו נחלקו הפוסקים בדין זה‪ ,‬י"א שאם הסוכה‬ ‫צילתה מרובה חמתה כשרה אפילו ללא השפלת הענפים‪ ,‬כיון שצל‬ ‫האילן כמי שאינו‪ ,‬ואם אין הסוכה צילתה מרובה מחמתה אלא ע"י‬ ‫האילן‪ ,‬בזה צריך להשפיל את הענפים ולערבם הסכך בענין שלא יהיו‬ ‫ניכרים‪ ,‬שאז הסכך רבה עליהם ומבטלם‪ ,‬וזה מותר אפילו לכתחילה‪,‬‬ ‫ואפילו אם עשה את הסוכה בחול המועד (ואין שייך לומר בזה אין‬ ‫מבטלין איסור לכתחילה‪ ,‬דאין כאן שם איסור‪ ,‬אלא שהיושב בה אינו יוצא‬ ‫יד"ח)‪ ,‬אמנם אם הניח את הסכך הפסול מעל הסכך הכשר חשיב ניכר ולא מהני‪.‬‬ ‫והנה השו"ע סתם בזה שלא כדעת הרמב"ם דס"ל שאפילו אם הרוב הוא סכך כשר‬ ‫צריך לקצוץ את ענפי האילן‪ ,‬אמנם בביאור הלכה הביא שדעת הב"ח לחוש לדעת‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬ורבינו חננאל והרי"ץ גיאות סוברים כהרמב"ם‪ ,‬והסיק שלכתחילה בודאי‬ ‫נכון לחוש לדעת הרמב"ם לקצוץ את ענפי האילן‪ ,‬ובזה מותר אפילו בלי נענוע‪.‬‬ ‫וי"א וכן הלכה שהסכך הכשר שתחת ענפי האילן כמאן דליתא אפילו‬ ‫באילן שחמתו מרובה מצילתו‪ ,‬ולכן אפילו אם הסוכה צילתה מרובה‬ ‫מחמתה פסול אם ענפי האילן נמצאים מעל הסכך הכשר‪ ,‬בין אם‬ ‫להגביה כל ענף לבדו ולהניחו לשם צל (וא"צ להניחו לשם סוכה)‪ ,‬ואם‬ ‫האילן קדם בין אם הסוכה קדמה‪ ,‬ואם האילן חמתו מרובה מצילתו‪,‬‬ ‫לאו פסול משום תעשה ולא מן העשוי‪.‬‬ ‫וענפיו אינם מעל הסכך הכשר אלא כנגד האויר שבין הסכך הכשר‪ ,‬או‬ ‫שהסכך הכשר מרובה עד שאם ינטל הסכך שכנגד ענפי האילן עדיין‬ ‫תחב יחור של אילן בארץ וענפיו מצילים על הסוכה‪ ,‬אם עשה זאת‬ ‫צילתה מרובה מחמתה‪ ,‬כשרה‪ ,‬כיון שיש כאן סכך כשר שצילתו‬ ‫לשם צל על הסוכה כשר (אא"כ השריש)‪ ,‬ואם תחחבו שלא לשם צל‬ ‫מרובה מחמתו ואינו תחת ענפי האילן‪ ,‬ובכל זה אין חילוק אם האילן‬ ‫וכשהגיע סוכות כיוון שיהיה לשם צל‪ ,‬פסול משום תעשה ולא מן‬ ‫קדם או שהסכך קדם‪ .‬אמנם משמע מהפוסקים שהסכך שכנגד‬ ‫העשוי‪.‬‬ ‫האילן נחשב לסכך פסול‪ ,‬וא"כ אין להכשיר אא"כ הוא פחות מד'‬ ‫העושה סוכה תחת מחובר או בית ומסירו לא מיקרי תעשה ולא מן‬ ‫טפחים בסוכה גדולה או פחות מג' טפחים בסוכה קטנה‪ .‬ובשעת הדחק‬ ‫העשוי‪ ,‬כיון שהפסול אינו בסכך‪ ,‬ולכו"ע א"צ לחזור ולנענע את הסכך‪.‬‬ ‫שאין לו סוכה אחרת ואינו יכול להכשיר סוכה זו‪ ,‬יש לסמוך על הדעה הראשונה‪.‬‬ ‫סעיף ג'‬ ‫וכתב הרמ"א שלדעה השניה אם השפיל את הענפים למטה ועירבם‬ ‫עם הסכך הכשר ואינם ניכרים‪ ,‬הרי הם בטלים והסוכה כשרה (אף אם‬ ‫סיכוך ע"ג קורות הרעפים‬ ‫הסכך הכשר אין צילתו מרובה מחמתו בלא האילן)‪ .‬וכתב המ"ב שאם‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫הסוכה צילתה מרובה מחמתה כשר אפילו בניכרים או במונחים ממש‬ ‫זה ע"ג זה (אבל אם יש חלל ביניהם אסור אפילו בצילתה מרובה מחמתה)‪ ,‬ויש‬ ‫בסעיף א' הובאה מחלוקת הראשונים האם בסוכה שצילתה מרובה‬ ‫חולקים‪ .‬עוד כתב המ"ב שיש חולקים על הרמ"א וסוברים שרק אם‬ ‫מחמתה הנמצאת תחת אילן שחמתו מרובה מצילתו‪ ,‬הסכך שתחת‬ ‫הסוכה צילתה מרובה מחמתה בלא האילן מועיל להשפיל את ענפי‬ ‫ענפי האילן נחשב סכך כשר או לא‪.‬‬ ‫האילן‪ ,‬ונכון להחמיר כוותייהו‪.‬‬ ‫וכתב הטור שכיון שי"א שסכך הסכך הכשר שתחת ענפי האילן אינו‬ ‫נחשב סכך כשר‪ ,‬יש מחמירין שלא לעשות סוכה בבית שיש לו גג‬ ‫עוד כתב הרמ"א שאם הניח סכך כשר ע"ג הסכך הפסול מיקרי‬ ‫רעפים אע"פ שהסירו את הרעפים‪ ,‬כיון שנשארים העצים הדקים‬ ‫עירוב וכשר‪ .‬וכתב המ"ב דהיינו כשהסכך הכשר מרובה על הפסול‪,‬‬ ‫ודעת המ"א שרק אם הסכך הכשר צילתו מרובה מחמתו כשר‪ ,‬ולשארי אחרונים‬ ‫שעליהם עמדו הרעפים והם סכך פסול‪ .‬אבל לדעת הסוברים שהסכך‬ ‫כשר בלאו הכי כל שהסכך הכשר הוא יותר מהסכך הפסול‪ ,‬ואם הסכך הפסול‬ ‫הכשר שתחת ענפי האילן אינו נפסל‪ ,‬גם בזה כשר‪ ,‬וכמ"ש רש"י (ט‪):‬‬ ‫צילתו מרובה מחמתו פסול לכו"ע אף אם הסכך הכשר הוא יותר מהסכך הפסול‪.‬‬ ‫שמסככים על קני הגג אע"פ שאין בין קנה לקנה ג' טפחים‪ ,‬כיון‬ ‫אמנם בחמד משה תמה על הרמ"א וס"ל שלדידן דבעינן עירוב דווקא אף אם הסכך‬ ‫שחמתן מרובה מצילתן‪ .‬וכתב המרדכי שלפירוש ר' שמשון מקוצי יש‬ ‫הכשר למעלה בעינן דווקא שיהיו מעורבים‪ ,‬וכן סובר המאמר מרדכי‪ ,‬ונמצא‬ ‫להחמיר להסיר כל קני הגג אע"פ שחמתן מרובה מצלתן‪ ,‬לפי שהן‬ ‫שלרש"י ותוס' דס"ל שבעינן דווקא מעורבים אינו כשר אלא כשהסכ הכשר צילתו‬ ‫מרובה מחמתו (שזה מועיל לדבריהם אפילו כשהם מרוחקים זה מזה)‪ ,‬ולאבי העזרי‬ ‫פוסלין כנגדן‪.‬‬ ‫דס"ל שלא מהני מה שהסכך הכשר צילתו מרובה מחמתו (אפילו כשיושב בצל‬ ‫דעת רבינו פרץ אמר שאם מסכך עליהם ממש או שזוקף את הסכך‬ ‫אילן) חשיב עירוב‪ .‬ואם הסכך הכשר והפסול מונחים על הסוכה כל אחד‬ ‫עליהם הוי כחבטן וכשר‪ ,‬וכן היה נוהג רבינו יחיאל‪ ,‬וכתב הטור שזה‬ ‫בפני עצמו‪ ,‬כשר אף במחצה על מחצה מהל"מ‪ ,‬אלא שכיון שא"א‬ ‫מועיל לכו"ע‪ ,‬כיון שאותם קורות חמתם מרובה מצילתם‪ ,‬ועירבם עם‬ ‫לצמצם יש להעדיף מעט‪.‬‬ ‫הסכך הכשר‪ .‬והבית יוסף כתב שזה לא מועיל לכו"ע‪ ,‬דלא הכשיר‬ ‫רש"י בשחבטן אלא כשנתערב הסכך הפסול עם הכשר ואינו נראה‬ ‫סעיף ב'‬ ‫בעין‪ ,‬אבל אם הפסול ניכר לעצמו לא‪ ,‬וכן דעת התוס' והסמ"ג‪ ,‬וכן‬ ‫באיזה אופן מועילה קציצת האילן‬ ‫לדעת הרמב"ם פסול בכהאי גוונא‪ ,‬אמנם אם גם אם לא נחשב את‬ ‫איתא במתני' (י"א‪ ).‬הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת‬ ‫מקום הקורות תישאר הסוכה צילתה מרובה מחמתה‪ ,‬כשר לכו"ע‪,‬‬ ‫ולכאורה א"צ לזקוף בכהאי גוונא את הסכך הכשר עד הקורות‪ ,‬אך י"ל‬ ‫הקיסוס וסיכך על גבה‪ ,‬פסולה‪ .‬ואם היה סיכוך הרבה מהן‪ ,‬או‬ ‫שגם בכהאי גוונא צריך לזקוף לרבינו יחיאל ורבינו פרץ‪ ,‬דגזרי אטו‬ ‫שקצצן‪ ,‬כשרה‪ .‬ובגמרא אמר רב וצריך לנענע‪ ,‬ויש מ"ד בגמרא‬ ‫היכא שאין בסכך הכשר רוב צל בלי מקום הקורות‪.‬‬ ‫שקציצתן זו היא עשייתן‪ ,‬והגמרא מקשה על מ"ד זה ונשארת‬ ‫בקשיא‪.‬‬ ‫ובעל העיטור מתיר מטעם אחר‪ ,‬והיינו דס"ל שהקורות של הרעפים‬ ‫אין להם דין סכך פסול‪ ,‬כדתנן (ט"ו‪ ).‬תקרה שאין עליה מעזיבה‬ ‫וכתב הטור שינענעם לשם עשיית סוכה‪ .‬והרי"ף כתב שצריך לנענע‬ ‫מפקפק או נוטל אחת מבינתיים‪ .‬וכתב הבית יוסף שאין הראיה‬ ‫שיהא נעשה לשם סוכה‪ ,‬וכתב הר"ן שאין כוונת הרי"ף שצריך לנענע‬ ‫מדתנן נוטל אחת מבנתיים‪ ,‬דבזה הסוכה כשרה מצד הסכך הכשר‬ ‫לשם סוכה‪ ,‬דהא לא בעינן סוכה לשמה‪ ,‬ומה שצריך לנענע זה משום‬ ‫שיש בין עצי המעזיבה שהם נדונים כסכך פסול‪ ,‬אלא הראיה ממה‬ ‫תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬והיינו שבזמן עשייתה תהיה ראויה לסוכה‪ ,‬ואין‬ ‫שמועיל פקפוק‪ ,‬והיינו שיסיר כל המסמרים לשם עשיית סוכה‪ ,‬וממה‬ ‫צריך להוריד את הסכך לגמרי ולהחזירו‪ ,‬אבל צריך נענוע הקרוב‬ ‫שהסוכה נכשרת בסכך זה מבואר שזה סכך כשר ואין הפסול אלא‬ ‫לסתירה‪ ,‬והיינו שמגביה כל אחד לבדו ומניחו וחוזר ומגביה את חבירו‬ ‫משום תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬ולכן מועיל פקפוק‪.‬‬ ‫ומניחו‪ ,‬וכן כתב רש"י‪.‬‬ ‫שיטת הרמב"ם‪ -‬המגיד משנה מבאר בדעת הרמב"ם שמה שהגמרא‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬סוכה שתחת האילן וקצץ את האילן כדי שיהיה חלק‬ ‫מכשירה סוכה תחת האילן בשחבטן‪ ,‬אין הכונה שעירבם יחד‪ ,‬דאם‬ ‫מהסיכוך הכשר‪ ,‬הסוכה כשרה אפילו אם אין שם סכך אחר‪ ,‬וצריך‬ ‫ביו"ט מותר לסגור ולפתוח את הגג אם יש לו צירים‪ ,‬ואין בזה משום‬ ‫עירב דבר שמסככים בו בדבר שאין מסככים בו וסיכך בשניהם פסול‬ ‫בנין וסתירה דהוי כפתח‪ ,‬ואם אין לו ציר מותר ע"י נכרי‪ .‬ויזהר שלא‬ ‫אע"פ שהרוב הוא סכך כשר‪ ,‬אלא אדרבה חבטן הכונה שהפרידם‪,‬‬ ‫ישב שם כשהגג סגור‪ ,‬וכן יזהר שהגג לא ישאר מוטה קצת על הסכך‪,‬‬ ‫ובזה כשר אם הסכך הכשר הוא יותר מהסכך הפסול‪ ,‬וא"צ לנענע את‬ ‫דאפילו אם אינו מוטה בשיעור הפוסל את הסוכה‪ ,‬צריך להזהר לא‬ ‫הסכך הפסול‪ .‬וכתב הבית יוסף שבפירוש המשניות נראה שהרמב"ם‬ ‫לשבת תחתיו‪ .‬ואם הגג קבוע עם מסמרים ושכח לפותחו עד כניסת‬ ‫מבאר שחבטן הכונה שקצצן‪ ,‬וצריך גם לנענע את מה שקצץ משום‬ ‫יו"ט ואין לו סוכה אחרת‪ ,‬מסתפק הפמ"ג אם מותר לפותחו ע"י נכרי‬ ‫תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬אבל בלא קצצן פסול‪ ,‬ואם הרוב הוא סכך כשר‬ ‫או לסכך סוכה אחרת ע"י נכרי משום שבות במקום מצוה‪ ,‬או שאסור‪,‬‬ ‫מספיק לקצוץ וא"צ לנענע‪ ,‬אבל בלא קצץ פסול‪.‬‬ ‫וסיים להורות היתר חלילה לי וצ"ע בכל זה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ועיין בביכורי יעקב‪.‬‬ ‫דעת הסמ"ג שברוב סכך כשר צריך לערבם יחד באופן שהסכך הפסול‬ ‫ובבין השמשות בודאי יש להקל ע"י נכרי‪.‬‬ ‫לא יהיה ניכר‪ ,‬דמדאורייתא בטל ברוב‪ ,‬אבל אם הסכך פסול ניכר אינו‬ ‫סוכה פטורה ממזוזה‪ ,‬אפילו אם היא בחדר שדר בו כל השנה‪,‬‬ ‫בטל‪.‬‬ ‫דשבעת ימים לא מיקרי קבע‪ ,‬ואם יש שני חדרים זה לפנים מזה‪ ,‬אם‬ ‫דעת ר"ת שדווקא אם הסכך הפסול קדם לסכך הכשר פסול‪ ,‬אבל אם‬ ‫הסוכה היא בחדר הפנימי ונכנסים מהחדר לסוכה‪ ,‬פתח הסוכה צריך‬ ‫הסכך הכשר קדם אין הסכך הפסול פוסל‪ ,‬והר"ן חולק‪.‬‬ ‫מזוזה משום חדרו‪ ,‬ואם הסוכה בחדר החיצוני וממנה נכנסים לחדר‬ ‫פסק ההלכה‬ ‫הפנימי‪ ,‬י"ל שחייב לשים מזוזה בפתח הסוכה הפתוח לרה"ר וכדומה‪,‬‬ ‫דהוי כבית שער‪.‬‬ ‫העושה סוכה תחת הגג והסיר הרעפים ונשארו הקורות שמתחתם‪,‬‬ ‫לדעת השו"ע הסוכה כשרה‪ ,‬ומותר לשבת אף תחת הקורות‪ ,‬שאף‬ ‫שהקורות לא נקבעו לשם צל‪ ,‬מ"מ הסרת הרעפים נחשב תיקון בגוף‬ ‫סימן תרכ"ז‬ ‫הקורות לשם סוכה‪ ,‬וזה מועיל לפי המ"א אפילו אם הסוכה צילתה מרובה‬ ‫מחמתה רק בצירוף הקורות‪ ,‬והחמד משה והמאמר מרדכי מפקפקים בזה קצת‪.‬‬ ‫כמו שנתבאר בסימן הקודם שהסוכה צריכה להיות תחת אויר השמים ולא‬ ‫ומשמע במ"א שלדעת השו"ע לכו"ע א"צ שיהיה הסכך צילתו מרובה מחמתו גם‬ ‫יהיה עליה סכך אחר‪ ,‬כך צריך שהאדם יהיה באויר הסוכה ולא יהיה אהל‬ ‫אם ינטל מה שכנגד העצים‪ ,‬כי גם העצים כשרים‪ ,‬ומהגר"א משמע שלדעת אבי‬ ‫החוצץ בינו לסוכה‪ .‬ובסימן זה יבואר מה נחשב אהל בתוך הסוכה ואין לשבת‬ ‫העזרי (הדעה השניה בדין סוכה שתחת האילן) צריך שאפילו אם ינטל מה שכנגד‬ ‫תחתיו‪ ,‬ומה אינו נחשב אהל אף שהוא מיצל עליו ומותר לשבת תחתיו‪.‬‬ ‫הקורות ישאר סכך כשר כשיעור‪ .‬אבל ללא המעשה של הסרת הרעפים‬ ‫סעיפים א' ב'‬ ‫(אלא שעדיין לא הניח הרעפים ע"ג הקורות) נחשבים הקורות לסכך‬ ‫פסול‪ ,‬והדין בזה כמו בסוכה שתחת האילן שכשר רק באופן שאם‬ ‫שינה תחת המיטה‬ ‫ינטל הסכך שכנגד הקורות תישאר הסוכה צילתה מרובה מחמתה‪ ,‬וכן‬ ‫איתא במתני' (כ‪ ):‬הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו‪.‬‬ ‫נ"מ שצריך שהקורות לא יהיו רחבים ד"ט‪.‬‬ ‫ובגמרא והא ליכא עשרה‪ ,‬תירגמה שמואל במטה גבוהה‬ ‫ויש אחרונים שסוברים שבכל גוונא צריך שאם ינטל הסכך שכנגד‬ ‫עשרה‪.‬‬ ‫הקורות תישאר הסוכה צילתה מרובה מחמתה‪ ,‬דלא ברירא לומר שע"י‬ ‫הסרת הרעפים נעשו הקורות לסכך כשר‪ ,‬ובאמת בסתם סוכות שרגילים‬ ‫עוד איתא בגמרא (י‪ ):‬אמר רב יהודה אמר שמואל מותר לישן‬ ‫לכסות את כל הסוכה בודאי בכל גוונא תישאר הסוכה צילתה מרובה‬ ‫בכילה בסוכה אף על פי שיש לה גג‪ ,‬והוא שאינה גבוהה‬ ‫מחמתה‪ ,‬וא"צ לצמצם שלא לשבת תחת הקורות (אף לפוסקים שמחמירים שלא‬ ‫עשרה‪ .‬ולהלן בגמרא (י"א‪ ).‬לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב‬ ‫לשבת תחת סכך פסול אפילו אם הוא פחות מד' טפחים‪ ,‬אכן כדי לצאת ידי כל‬ ‫יהודה אמר שמואל מותר לישן בכילת חתנים בסוכה לפי‬ ‫הספיקות יראה שיהיה ריווח ג' טפחים בין קורה לקורה משום חשש‬ ‫שאין לה גג ואף על פי שגבוהה עשרה‪.‬‬ ‫לבוד‪ .‬ואם סיכך ע"ג הקורות עצמם הסוכה כשרה אפילו אם אין‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫ביניהם ג"ט‪ ,‬ולא אומרים לבוד לצרפם יחד ויהיו יותר מד' טפחים‬ ‫שזה פוסל את הסוכה‪ ,‬כיון שמונח ביניהם סכך כשר‪ ,‬ואפילו אם הקורות‬ ‫כתב הרא"ש שלכאורה נראה שאין מחלוקת בין ב' הלישנות‪ ,‬דלישנא‬ ‫בנויות מתחילה בלא גג כשרה‪ ,‬ומותר גם לשבת תחת הקורות‪.‬‬ ‫קמא אשמעינן שבאינה גבוהה עשרה מותר אע"פ שיש לה גג‪,‬‬ ‫ולישנא בתרא אשמעינן שכשאין לה גג מותר אע"פ שגבוהה עשרה‪.‬‬ ‫לדעת הרמ"א מותר לעשות סוכה מתחת גג נפתח אפילו בשעה‬ ‫וכן דעת הרי"ף והרמב"ם ור"י‪.‬‬ ‫שהגג סגור‪ ,‬ואין בזה משום תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬והב"ח והמ"א‬ ‫והא"ר ושארי אחרונים מחמירים שצריך לפתוח את הגג לפני הסיכוך‪,‬‬ ‫והרי"ץ גיאת כתב שכל רבותינו פסקו כלישנא בתרא שכילה שיש לה‬ ‫ואם שכח וסיכך כשהגג סגור צריך לפתוח את הגג ולנענע כל עץ בפני‬ ‫גג פסולה אפילו באינה גבוהה עשרה‪ ,‬ואם אין לה גג כשרה אפילו‬ ‫עצמו ולחזור ולהניחו לשם צל‪ ,‬ואם סיכך על התקרה והסיר את‬ ‫בגבוהה עשרה פסולה ואין לה גג אפילו גבוהה עשרה מותרת‪ .‬ודבריו‬ ‫התקרה פסול לכו"ע כיון שמקודם היה סכך בלי דפנות וללא דפנות‬ ‫קשים מדברי שמואל שבמיטה אסור רק במיטה עשרה‪.‬‬ ‫אין על הסיכוך שם סכך‪ ,‬ולכן מכשיר הפמ"ג אם היה י' טפחים בין הסיכוך לגג‪,‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫ובביכורי יעקב מצדד להכשיר אפילו אם היה רק חלל טפח‪ .‬ואם הסיכוך היה‬ ‫צריך לשבת בצל הסוכה ולא בצל אהל אחר‪ ,‬ועיקר ישיבת הסוכה הוא‬ ‫כדין ואח"כ סגר את הגג מפני הגשמים וחזר ופתחו‪ ,‬כשר לכו"ע‪ ,‬כיון‬ ‫אכילה שתיה ושינה‪ ,‬ולכן הישן תחת המיטה בסוכה ותחתית המיטה‬ ‫שנעשה מתחילה בהכשר‪ ,‬והוי כמו שפרס עליה סדין והורידו‪ .‬ואפילו‬ ‫עשרה‪ ,‬ותירץ המגיד משנה דס"ל שהגמרא שם היא דלא כהלכתא‪,‬‬ ‫גבוהה י' טפחים מהקרקע לא יצא ידי חובתו‪ ,‬אפילו אם דפנות‬ ‫מפני שזה תלוי במחלוקת (י"ט‪ ):‬לענין סוכה העשויה כמין צריף‪,‬‬ ‫המיטה רחבים פחות מטפח‪ .‬וכתב הב"ח שלפי טעם זה הפסול הוא מדרבנן‪,‬‬ ‫דהמכשיר שם סובר ששיפועי אהלים דקביעי כאהלים דמו ולכן כשר‪,‬‬ ‫אבל לסוברים שהפסול הוא משום שזה דומה לסוכה תחת סוכה זה דאורייתא‪,‬‬ ‫ולדבריהם כאן שזה סכך פסול הסוכה פסולה משום דכאהלים דמו‪,‬‬ ‫והפמ"ג מפקפק דאפשר שלכו"ע זה דרבנן‪.‬‬ ‫אבל למ"ד שפוסל שם משום דס"ל דלאו כאהלים דמו‪ ,‬וכן הלכה‪,‬‬ ‫הישן בסוכה תחת כילה (‪-‬סדינים הפרוסים סביב המיטה על ארבעה‬ ‫הכא כשר‪ ,‬דלא חשיב אהל אלא בגבוה עשרה וגם יש גג טפח‪.‬‬ ‫מקלות‪ ,‬ואינה דבר קבוע‪ .‬וקינופות הם דבר קבוע‪ ,‬ונקליטין אינם‬ ‫כתב הרי"ץ גיאת שדבר העשוי לנוי אינו פסול אא"כ הוא רחוק י'‬ ‫קבועים אבל הם קבועים יותר מכילה‪ ,‬ודינם יבואר להלן)‪ ,‬אם הכילה‬ ‫טפחים מהסכך‪ ,‬וכתב הרא"ש דלא נהירא‪.‬‬ ‫אינה גבוהה י' טפחים מהקרקע‪ ,‬או שאין לה גג רחב טפח‪ ,‬יצא‪ ,‬דלא‬ ‫חשיב אהל‪ ,‬אבל אם יש לה גג טפח‪ ,‬ויש בין הקרקע לכילה י' טפחים‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫(אע"פ שבין המיטה לכילה יש פחות מי' טפחים)‪ ,‬לא יצא‪ ,‬דחשיב‬ ‫קינופות (‪-‬עצים היוצאים מארבעת ראשי המיטה והם קבועים מאד)‪,‬‬ ‫אהל‪ .‬ואם אין לה גג טפח ובתוך ג' טפחים סמוך לגג יש רוחב טפח‬ ‫אסור לפרוס עליהם סדין ולישן תחתיו אפילו אם אינם גבוהים י'‬ ‫נחשב כגגו טפח‪ ,‬ובחמד משה מפקפק על דין זה‪ .‬וכן היכא שיש מרחק‬ ‫טפחים מן המיטה‪( ,‬וכאן מודדים מן המיטה‪ ,‬כיון שהם קבועים‪ ,‬משא"כ‬ ‫טפח בין הסדינים לקרקע‪ ,‬חשיב שיש בגגה טפח‪ ,‬דאמרינן שהאויר שבין‬ ‫בכילה)‪.‬‬ ‫הסדינים לארץ נעשה מחיצה מדין לבוד‪ ,‬וממילא כל הכילה נחשבת כגג והוי אהל‪.‬‬ ‫נקליטין (‪-‬עץ אחד יוצא מאמצע המיטה בראשה והשני כנגדו‬ ‫סעיפים ג' ד'‬ ‫במרגלותיה ויש עצים ארוכים מזה לזה)‪ ,‬מותר לפרוס עליהם סדין‬ ‫ולישן תחתיו‪ ,‬מפני שאין לה גג טפח‪ ,‬ובלבד שלא יהיו גבוהים י'‬ ‫איתא במתני' (י‪ ).‬פירס עליה סדין מפני החמה‪ ,‬או תחתיה מפני‬ ‫טפחים מהמיטה‪ ,‬ויש מכשירים אף בגבוהים עשרה‪ ,‬דס"ל שאוהל‬ ‫הנשר‪ ,‬או שפירס על גבי הקינוף (‪-‬ד' קונדסים הנמצאים בד' צידי‬ ‫משופע לא מיקרי אהל כלל‪ ,‬ונקטינן בזה להחמיר‪.‬‬ ‫המיטה ופורס עליהם סדין לנוי ולא מפני הנשר‪ ,‬והסדין מרוחק מהסכך) פסולה‬ ‫(משום שאינו יושב בסוכה‪ ,‬כיון שאהל מפסיק בינו לסוכה‪ ,‬ואין הפסול משום סיכוך‬ ‫פרס סדין תחת הסכך לנוי‪ ,‬או שנתן תחת הסכך לנוי דברים אחרים‬ ‫שאין מסככים בהם כגון מיני אוכלים וכלים נאים‪ ,‬אם הם בתוך ד'‬ ‫בדבר המקבל טומאה‪ ,‬שהרי לא פרס את הסדין לסיכוך)‪ ,‬אבל פורס הוא על‬ ‫טפחים לסכך הרי הם בטלים לסכך והסוכה כשרה ומותר אף לישב‬ ‫גבי נקליטי המטה (‪-‬שני קונדסים שיוצאים באמצע המיטה אחת‬ ‫למראשותיה ואחת למרגלותיה‪ ,‬ונותנים כלונסא מזה לזה ופורסים עליו סדין והוא‬ ‫תחתיהם‪ ,‬ואם הם רחוקים ד' טפחים מהסכך אינם בטלים לסכך ודינם‬ ‫יורד לשני הצדדים בשיפוע‪ ,‬וכיון שאין לו למעלה גג רחב טפח לא מיקרי אהל)‪.‬‬ ‫כסכך פסול‪ ,‬ואם יש בהם רוחב ד' טפחים והם באמצע הסוכה הרי הם‬ ‫ובגמרא אמר רב חסדא לא שנו אלא מפני הנשר (דשוייה סכך‬ ‫פוסלים את כל הסוכה כמבואר בסימן תרל"ב‪ ,‬ואפילו אם אותם‬ ‫להגין‪ ,‬ופסול משום שמקבל טומאה)‪ ,‬אבל לנאותה (שאין שם סכך עליה)‬ ‫דברים חמתם מרובה מצילתם ג"כ אסור‪ ,‬ויש מקילים כשחמתם‬ ‫מרובה מצילתם‪ ,‬ונכון לתפוס דעת המחמירים‪ .‬ואם אינם עשויים לנוי‪,‬‬ ‫כשרה‪.‬‬ ‫אע"פ שהם בתוך ד' טפחים לסכך או אפילו בתוך הטפח הסמוך‬ ‫עוד איתא בגמרא (י‪ ):‬איתמר נויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה‪,‬‬ ‫לסכך דינם כסכך פסול‪ .‬והנה בגמרא מובא הפסול בתולה סדין כדי לקלוט את‬ ‫רב נחמן אמר כשרה‪ ,‬רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי‬ ‫העלים הנושרים‪ ,‬ומהטור והשו"ע כאן מבואר שגם אם תלה למטרה אחרת פסול‪,‬‬ ‫פסולה‪.‬‬ ‫והבה"ל דן מה הדין בתולה סדין כדי לייבשו‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫וכתב הרמ"א שאף שמדינא אין לאסור נוי סוכה אלא ברחבים ד'‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫טפחים מ"מ יש להזהר לכתחילה שלא לתלות שום נוי סוכה אלא‬ ‫הרי"צ גיאת פסק כרב נחמן לפסול‪ ,‬אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש‬ ‫בתוך ד' טפחים לסכך‪ ,‬שמא יעשה נוי רחב ד' טפחים וישב תחתיו‪,‬‬ ‫מכשירים כרב חסדא ורבה בר רב הוא‪ ,‬וכן פסק הבית יוסף‪ .‬וכתב‬ ‫ומ"מ לענין תלית מנורות כנגד השלחן אין צריך להחמיר שיהיו בתוך‬ ‫הרא"ש שדווקא בנויי סוכה כשר‪ ,‬משום שדבר שהוא לנוי הוא בטל‬ ‫ד' טפחים‪ ,‬ואדרבה עדיף להרחיקם מן הסכך כל מה שיוכל‪.‬‬ ‫לסוכה‪ ,‬אבל סכך פסול שאינו עשוי לנוי פסול אפילו אם הוא סמוך‬ ‫לסכך הכשר‪ ,‬שהרי בפירס סדין מפני הנשר פסול אף בסמוך לסכך‪.‬‬ ‫וכתב הר"ן שיש כאן ג' דינים שונים‪ ,‬כילה נקליטין וקינופות‪ ,‬כילה‬ ‫סימן תרכ"ח‬ ‫שאינה קבועה אסורה רק בתרתי לריעותא‪ ,‬והיינו כשיש לה גג והיא‬ ‫גבוהה עשרה‪ ,‬ובנקליטין שהם קבועים יותר מכילה אסור בגבוהים‬ ‫סעיף א'‬ ‫עשרה אף כשאין גג‪ ,‬וקינופות שהם קבועים אם יש להם גג פסול‬ ‫סוכה תחת סוכה‬ ‫אפילו באינם גבוהים עשרה‪ .‬ומה שמצינו שמיטה פוסלת רק בגבוהה‬ ‫איתא במתני' (ט‪ ):‬סוכה שעל גבי סוכה‪ ,‬העליונה כשרה‬ ‫עשרה‪ ,‬שאני מיטה שהיא עשויה לגבה‪ ,‬ולכן בפחות מעשרה לא‬ ‫חשיב אהל‪ ,‬מש"כ קינופות דלתוכן הם עשויות חשיב אהל אף בפחות‬ ‫והתחתונה פסולה (כיון שיש לה שני סככין)‪ .‬רבי יהודה אומר אם אין‬ ‫מעשרה‪.‬‬ ‫דיורין בעליונה התחתונה כשרה‪.‬‬ ‫ודעת הרי"ף והרמב"ם שבנקליטין כשר כשאין גג טפח אף באינם‬ ‫גבוהים עשרה‪ .‬והקשה הר"ן דבגמרא (י‪ ):‬מבואר דבעינן שיהיו גבוהים‬ ‫על ז' טפחים שזה שיעור רוחב הכשר סוכה‪ ,‬העליונה פסולה‪ ,‬והתחתונה‬ ‫ובגמרא (י‪ ).‬איתא כמה יהא בין סוכה לסוכה ותהא תחתונה‬ ‫כשרה אם צילתה מרובה מחמתה אפילו אם העליונה למעלה‬ ‫פסולה‪ ,‬אמר רב הונא טפח‪ ,‬שכן מצינו באהלי טומאה טפח‪.‬‬ ‫מעשרים אמה (ואינו פוסל הסכך שכנגדו למטה דאין הפסול בעצם‬ ‫דתניא טפח על טפח ברום טפח מביא את הטומאה וחוצץ‬ ‫הסכך אלא במה שהוא למעלה מעשרים אמה‪ ,‬ואין ללמוד מכאן להכשיר‬ ‫בפני הטומאה‪ ,‬אבל פחות מרום טפח לא מביא ולא חוצץ‪.‬‬ ‫היכא שסכך העליונה פסול משום תעשה ולא מן העשוי)‪ ,‬ואפילו אם צילתה‬ ‫ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ארבעה‪ ,‬שלא מצינו מקום‬ ‫של עליונה ג"כ מרובה מחמתה‪ ,‬ואם התחתונה אין צילתה מרובה‬ ‫חשוב פחות מארבעה‪ ,‬ושמואל אמר עשרה‪ ,‬מאי טעמא‬ ‫מחמתה וצריך לצרף את הסכך של העליונה כדי להכשירה‪ ,‬צריך שלא‬ ‫יהיה סכך העליונה גבוה מעשרים אמה (ואז כשרה בין אם הסוכה העליונה‬ ‫דשמואל‪ ,‬כהכשרה כך פסולה‪ ,‬מה הכשרה בעשרה אף‬ ‫גבוהה י' טפחים והיא ראויה לקבל כרים וכסתות‪ ,‬בין אם אינה גבוהה י' טפחים‬ ‫פסולה בעשרה‪.‬‬ ‫ואינה ראויה לקבל כרים וכסתות)‪ ,‬ואם העליונה בעצמה צילתה מרובה‬ ‫דעת בעל העיטור שמסתבר שהלכה כרב חסדא ורבה בר רב הונא‪ ,‬וכן‬ ‫מחמתה גם היא כשרה‪.‬‬ ‫פסקו הראבי"ה והרז"ה‪ ,‬והרא"ש דחה ראיותיהם ופסק הלכה‬ ‫כשמואל‪ ,‬וכן דעת הרמב"ם והראב"ד והר"ן‪ ,‬וכוותיהו פסק הבית יוסף‪.‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫עוד בגמרא (שם) אמרי במערבא אם אין התחתונה יכולה לקבל‬ ‫סוכה בראש עגלה או ספינה‬ ‫כרים וכסתות של עליונה התחתונה כשרה (דכמאן דליתא דמי)‪.‬‬ ‫איתא במתני' (כ"ב‪ ):‬העושה סוכה בראש העגלה או בראש‬ ‫ופריך מכלל דתנא קמא סבר אף על פי שאינה ראויה לקבל‬ ‫הספינה כשרה ועולין לה ביום טוב‪ .‬ובגמרא (כ"ג‪ ).‬איתא מני‬ ‫פסולה‪ .‬ומשני איכא בינייהו דיכולה לקבל על ידי הדחק (רבנן‬ ‫מתניתין רבי עקיבא היא‪ .‬דתניא העושה סוכתו בראש‬ ‫סברי שכיון שיכולים לשבץ על התחתונה על ידי הדחק ולאכול בעליונה‪ ,‬מקרי‬ ‫הספינה‪ ,‬רבן גמליאל פוסל ורבי עקיבא מכשיר‪ .‬אמר אביי‬ ‫העליונה סוכה ומיפסלה התחתונה משום סוכה שתחת סוכה‪ ,‬ורבי יהודה לטעמיה‬ ‫דבעי דירת קבע‪ ,‬ורבנן נמי לטעמייהו דסברי דסוכה דירת עראי בעינן‪ ,‬והלכתא‬ ‫דכולי עלמא היכא דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה‬ ‫כוותייהו)‪.‬‬ ‫לא כלום היא‪ ,‬יכולה לעמוד בשאינה מצויה דיבשה כולי‬ ‫עוד איתא בגמרא (ט‪ ):‬פעמים שתחתונה כשרה ועליונה פסולה‪,‬‬ ‫עלמא לא פליגי דכשרה‪ .‬כי פליגי בדיכולה לעמוד ברוח‬ ‫היכי דמי‪ ,‬כגון שעליונה חמתה מרובה מצלתה‪ ,‬ותחתונה‬ ‫מצויה דיבשה‪ ,‬ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים‪ .‬ומשמע‬ ‫צלתה מרובה מחמתה‪ ,‬וקיימא תחתונה בתוך עשרים‪ .‬וכתבו‬ ‫בגמרא שרוח מצויה של ים היא כרוח שאינה מצויה של יבשה‪.‬‬ ‫התוס' בשם ר"ת שאם העליונה חמתה מרובה מצילתה אף אם היא‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה‪ ,‬אם‬ ‫למעלה מעשרים התחתונה כשרה‪ ,‬משום דלמעלה מעשרים לא‬ ‫הסוכה יכולה לעמוד ברוח מצויה שיש ביבשה ע"י שקשרה בחוזק‬ ‫חשיב סכך פסול‪ ,‬כיון שאין פסולו מחמת עצמו‪ .‬וכתב הר"ן שכן נראה‬ ‫כשרה‪ ,‬אף שהיא מיטלטלת ואינה קבועה‪ ,‬ואפילו בשעה שהעגלה הולכת‬ ‫בדעת הרי"ף‪ ,‬וכתב הבית יוסף שכן משמע מהרמב"ם‪ .‬אבל רש"י‬ ‫כשרה‪( ,‬ואע"פ שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של הים והיא נמצאת‬ ‫גורס דקיימי תרווייהו בתוך עשרים‪ ,‬דס"ל שאם העליונה למעלה‬ ‫בים‪ ,‬מכלל דירת עראי לא נפקא‪ .‬וכן סוכה שרגילים הסוחרים לעשות‬ ‫מעשרים הסכך הפסול של העליונה פוסל את הסכך הכשר של‬ ‫בעגלות שלהם כשרה אם יש בתוכה גובה י' טפחים ורוחב ז' טפחים‬ ‫התחתונה‪.‬‬ ‫ללא הגלגלים והיא עומדת ברוח מצויה דיבשה)‪ ,‬ואם אינה יכולה‬ ‫לעמוד ברוח מצויה דיבשה כיון שלא קשרה בחוזק כלל פסולה‪,‬‬ ‫עוד איתא בגמרא (שם) פעמים ששתיהן כשרות‪ ,‬היכי דמי כגון‬ ‫דאפילו דירת עראי לא הויא‪.‬‬ ‫שתחתונה חמתה מרובה מצלתה‪ ,‬ועליונה צלתה מרובה‬ ‫מחמתה‪ ,‬וקיימא עליונה בתוך עשרים‪ .‬ופירש רש"י שאם‬ ‫סעיף ג'‬ ‫התחתונה חמתה מרובה מצילתה הסכך שלה כמאן דליתא ושתי‬ ‫העמדת הסוכה ע"ג גמל או אילן‬ ‫הסוכות נכשרות ע"י הסכך העליון‪.‬‬ ‫איתא במתני' (כ"ב‪ :‬כ"ג‪ ).‬העושה סוכתו בראש הגמל או על גבי‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫האילן כשרה ואין עולין לה ביום טוב‪ ,‬שתים באילן ואחת בידי‬ ‫סוכה שנמצאת מתחת סוכה אחרת‪ ,‬אם הסוכה התחתונה חזקה‬ ‫אדם‪ ,‬או שתים בידי אדם ואחת באילן‪ ,‬כשרה‪ ,‬ואין עולין לה‬ ‫בכדי לקבל כרים וכסתות (שאדם מניח כדי לישן או לאכול עליהם)‬ ‫ביום טוב‪ .‬שלש בידי אדם ואחת באילן כשרה‪ ,‬ועולין לה ביום‬ ‫אפילו ע"י הדחק (והיינו שהגג של התחתונה שזה קרקעיתה של‬ ‫טוב‪ .‬זה הכלל כל שניטל האילן ויכולה לעמוד בפני עצמה כשרה‬ ‫עליונה מתנענע כשמשתמשים שם)‪ ,‬ויש עשרה טפחים בין הסכך של‬ ‫ועולין לה ביום טוב‪ .‬והטעם שאין עולין ביו"ט לסוכה שע"ג גמל או‬ ‫העליונה לקרקעיתה‪ ,‬העליונה כשרה אם הסכך למטה מעשרים אמה‬ ‫אילן הוא משום שאסור להשתמש ביו"ט בבעלי חיים או במחובר‪.‬‬ ‫מקרקעיתה של העליונה‪ ,‬והתחתונה פסולה כיון שהיא נמצאת תחת סוכה‬ ‫כשרה‪ ,‬ולגבי פסול התחתונה אין נ"מ אם סכך העליונה הוא בתוך כ' לקרקע שלה‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫או לא‪ .‬ואם אין בעליונה עשרה טפחים‪ ,‬או שאינה יכולה לקבל כרים‬ ‫העושה דפנות סוכתו ע"ג גמל או ע"ג אילן וסיכך ע"ג הדפנות‬ ‫וכסתות אפילו ע"י הדחק‪ ,‬או שחמתה של עליונה מרובה מצילתה‪ ,‬או‬ ‫כשרה‪ ,‬ואסור לעלות לסוכה כזו ביו"ט מפני שאסור להשתמש ביו"ט‬ ‫שאין לעליונה דפנות כלל (והסכך מונח ע"ג עמודים)‪ ,‬או שאין בדפנות העליונה ז'‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬ארוכות המיטה אין מסככים בהם אפילו אם הם של‬ ‫בבעלי חיים או במחובר‪ ,‬ואם עבר ועלה יצא יד"ח‪ ,‬והפמ"ג מסתפק‬ ‫עץ‪ ,‬ואפילו אינם מיטה שלימה‪ ,‬כיון שהם באים ממיטה שלימה‪.‬‬ ‫אם מותר לכתחילה לעלות לה ביו"ט כשאין לו סוכה אחרת‪ ,‬ובביכורי‬ ‫ושפוד של עץ מסככים בו כיון שדינו כפשוטי כלי עץ שאין מקבלים‬ ‫יעקב מסיק לאסור‪ .‬ואם ראשי הקנים של הסכך נסמכים על הגמל פסולה‪ ,‬כיון‬ ‫טומאה אפי' מדרבנן‪ ,‬ויש מצדדים שהוא מקבל טומאה מדרבנן‪ ,‬ואם יש‬ ‫שאם הגמל ילך הסכך יפול‪ ,‬והוי סוכה שאין לה קבע‪.‬‬ ‫בראשו קצת ברזל הרי הוא מקבל טומאה ואין מסככים בו‪ ,‬ושפוד של‬ ‫אם מקצת מקרקעית הסוכה ודפנותיה ע"ג אילן ומקצתה בדבר אחר‬ ‫ברזל בלאו הכי פסול כיון שאין גידולו מן הארץ‪.‬‬ ‫וסיכך על הדפנות‪ ,‬אם היא עשויה בענין שאם ינטל האילן היא‬ ‫תישאר עומדת על הדבר האחר ולא תיפול עולים לה ביו"ט בסולם‬ ‫בלאי כלים‬ ‫שלא על דרך האילן‪ ,‬ואם לאו אין עולים לה ביו"ט‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (ט"ז‪ ).‬סככה בבלאי כלים פסולה‪ .‬מאי בלאי כלים‪,‬‬ ‫ואם הסוכה ע"ג קרקע אבל הסכך נסמך על האילן אסור לעלות‬ ‫אמר אביי מטלניות שאין בהם שלש על שלש‪ ,‬דלא חזו לא‬ ‫לסוכה בשבת ויו"ט גזירה שמא ישתמש בסכך להניח עליו או לתלות‬ ‫לעניים ולא לעשירים‪.‬‬ ‫עליו איזה דבר ונמצא משתמש באילן‪ ,‬ואפשר שבזמננו שאין רגילים‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬דבר המקבל טומאה אפילו מדרבנן‪ ,‬כגון כלי‪ ,‬אין‬ ‫בכך מותר‪ ,‬ומ"מ לכתחילה אין לסמוך את הסכך ע"ג אילן כיון שאין‬ ‫מסככים בו‪ ,‬ואפילו כלי שנשבר ולא נשאר בו שיעור לקבלת טומאה‬ ‫מעמידים את הסכך לכתחילה אלא בדבר הראוי לסיכוך‪.‬‬ ‫אין מסככים בו מדרבנן‪ ,‬כיון שהיה ראוי לקבל טומאה‪ ,‬אמנם כלי‬ ‫נעץ קונדיסין באילן וסמך הסכך עליהם מותר אף לכתחילה‪.‬‬ ‫שהיה ראוי לקבל טומאה רק מדרבנן‪ ,‬ונשבר‪ ,‬מסככים בו‪.‬‬ ‫סעיף ג'‬ ‫סימן תרכ"ט‬ ‫חיצים‬ ‫ממה צריך להיות הסכך‬ ‫איתא בגמרא (י"ב‪ ):‬סככה בחיצין זכרים כשרה‪ ,‬בנקבות פסולה‪.‬‬ ‫כתיב "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך"‪ ,‬ודרשו‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬חיצים‪ ,‬אם יש להם בית קיבול פסולים‪ ,‬ואם לאו‬ ‫חכמים שיעשה את הסוכה (והיינו הסכך‪ ,‬דהסוכה נקראת על שם הסכך)‬ ‫כשרים‪ .‬ואם היו פעם אחת בברזל פסולים כיון שהיו ראוים לקבל‬ ‫דווקא ממינים הדומים למה שמאסף מפסולת גורן ויקב‪ ,‬והיינו דברים‬ ‫טומאה‪ ,‬וכנ"ל בסעיף ב'‪.‬‬ ‫שגידולם מן הארץ‪ ,‬והם תלושים‪ ,‬ואינם מקבלים טומאה‪ .‬ומדרבנן אין‬ ‫מסככים בכל דבר שהיה ראוי לקבל טומאה‪ ,‬אע"פ שעכשיו אינו מקבל‬ ‫קנים הנבראים חלולים אינם מקבלים טומאה אע"פ שיש להם בית‬ ‫טומאה‪ .‬ויש דברים שחכמים גזרו שלא לסכך בהם‪ ,‬כגון בגידולי קרקע‬ ‫קיבול‪ ,‬מפני שלא נעשו לקבלה‪ ,‬ולכן מסככים בהם‪ .‬וכן מותר לסכך‬ ‫שנשתנה צורתם ואינם נראים כגידולי קרקע‪ ,‬או סכך שריחו רע‪ ,‬או בחבילת‬ ‫קנים‪ ,‬או בנסרים רחבים ד' טפחים‪ .‬ובסימן זה יבוארו פרטי דינים אלו‪ .‬עוד‬ ‫בצינור לפי שלא נעשה לקבלה‪ ,‬ועיין ביו"ד סימן ר"א סעיף ל"ו שאם חקק‬ ‫יבואר בסימן זה האם מותר להעמיד את הסכך ע"י דבר המקבל טומאה‪.‬‬ ‫גומא במרזב כדי לקבל צרורות הוא מקבל טומאה‪ ,‬ולענין שיעור הגומא יש חילוק‬ ‫בין עץ לחרס עיי"ש‪.‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫כלי עץ שהוא רחב קצת וראוי להניח עליו דבר‪ ,‬הרי הוא מקבל‬ ‫תנאי הכשר הסכך‬ ‫טומאה מדרבנן‪ ,‬ולפי זה אין להניח מרא ומגריפה על הסוכה אפילו‬ ‫אחרי שנשברו‪ ,‬ובביכורי יעקב נוטה להקל בשעת הדחק בנשברו‪ ,‬כיון‬ ‫איתא במתני' (י"א‪ ).‬זה הכלל כל דבר שהוא מקבל טומאה ואין‬ ‫שגם כשהם שלימים טומאתם מדרבנן‪.‬‬ ‫גידולו מן הארץ אין מסככין בו‪ ,‬וכל דבר שאינו מקבל טומאה‬ ‫וגידולו מן הארץ מסככין בו‪.‬‬ ‫סעיף ד'‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬הסכך צריך להיות מדבר הצומח מן הארץ‪ ,‬ויהיה‬ ‫פשתן‬ ‫עכשיו תלוש‪ ,‬ואינו ראוי לקבל טומאה‪ ,‬אבל דבר שאינו צומח מן‬ ‫איתא בגמרא (י"ב‪ ):‬אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן סככה‬ ‫הארץ‪ ,‬אע"פ שגידולו על הארץ כגון עורות של בהמה או מיני מתכות‬ ‫באניצי פשתן פסולה‪ ,‬בהוצני פשתן כשרה‪ .‬וכתבו הרי"ף‬ ‫או עפר ממש‪ ,‬אפילו אם אינם מקבלים טומאה (כגון שלא נעשה מזה‬ ‫והרא"ש והרמב"ם שהוצני זה כתנא דלא דייק ולא נפיץ‪ ,‬דעדיין עץ‬ ‫כלי) אין מסככים בהם‪ ,‬ופסול זה הוא דאורייתא‪ ,‬ודבר המקבל טומאה מדרבנן‬ ‫פסול רק מדרבנן‪ ,‬ואם אין לו דבר אחר לסכך בו‪ ,‬י"ל שיסכך בזה ולא יברך‪.‬‬ ‫הוא‪ .‬והגמרא מסתפקת היכא דתייר אך לא דייק ולא נפיץ אם‬ ‫מסככין בו‪ ,‬והפוסקים נקטו לקולא‪ ,‬כיון שאיסור הסיכוך בפשתן הוא‬ ‫סעיף ב'‬ ‫מדרבנן‪ .‬והטעם שלא מסככים באניצי פשתן הוא כיון דקרוב הוא‬ ‫לטוותו ויקבל טומאה‪ ,‬והרמב"ם כתב הטעם מפני שהפשתן נשתנית‬ ‫סיכוך בשפודין וארוכות המיטה‬ ‫צורתו וכאילו אינו מגידולי קרקע‪ ,‬והראב"ד כתב שהטעם הוא מפני‬ ‫איתא במתני' (ט"ו‪ ).‬המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המיטה‪,‬‬ ‫שאניצי פשתן ראוי ליתן אותן בכרים וכסתות והם מקבלים טומאה‬ ‫אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה‪ .‬ומבואר שהשפודין וארוכות‬ ‫על ידי דבר אחר‪.‬‬ ‫המיטה עצמם פסולים לסיכוך‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬פשתן מסככים בו כל זמן שלא נידק במכתשת‪ ,‬אבל‬ ‫אם כבר נשרה במים או שנידק ולא ניפץ (‪-‬נסרק במסרק) יש להקל‬ ‫סתמא עומדת לשכיבה‪ ,‬והיא ראויה לקבל טומאה כשישכב בה הזב‪,‬‬ ‫לסכך בזה רק בשעת הדחק‪ ,‬וכתב השעה"צ שבנידק ולא ניפץ אין להקל אלא‬ ‫ואין מסככים בה אא"כ עשאה בפירוש לסיכוך‪ ,‬שכשר אפי' אם אין‬ ‫כשאין לו סכך אחר‪ ,‬ואם כבר ניפץ אין מסככים בו מדרבנן (וי"א שזה‬ ‫מנהג ברור בעיר‪( ,‬אבל אם המנהג בעיר להשתמש בה לשכיבה לא‬ ‫מדאורייתא)‪ ,‬מפני שאין צורתו עומדת עליו ונראה כאילו אינו גידולי‬ ‫מועיל שעשאה לסיכוך או שקנאה בפירוש לסיכוך‪ ,‬שמא יבואו כולם‬ ‫קרקע‪ ,‬ועוד שהרי ראוי לתתו לכרים וכסתות ואז הוא יקבל טומאה‪,‬‬ ‫לסכך בה‪ .‬רמ"א)‪ .‬ואם עשאה בסתמא או שאין ידוע כוונת עשיתה‪,‬‬ ‫ועל כן גם בנעורת שברי גבעולים הננערים מן הפשתן אין מסככים‪,‬‬ ‫אם רוב בני העיר עושים אותה לסיכוך תולים שגם הוא עשאה‬ ‫כיון שראוי למלא מהם כרים וכסתות‪ ,‬ולפי טעמים אלו אין לסכך‬ ‫לסיכוך‪.‬‬ ‫אפילו בצמר גפן וקנבוס אם נידקו ונופצו למרות שאינם מטמאים‬ ‫ואם היא גדולה סתמא עומדת לסיכוך ומסככים בה‪ ,‬אא"כ עשאה‬ ‫בנגעים‪ ,‬עוד כתבו טעם הגזירה משום שבנידק ונופץ קרובים לטוותו‬ ‫לשכיבה או שמנהג המקום לעשותה לשכיבה‪ ,‬ואם מנהג המקום אינו‬ ‫ויקבל טומאה‪ ,‬ולפ"ז בצמר גפן וקנבוס שאינם מקבלים טומאה כלל‬ ‫ידוע מותר לסכך בה כל זמן שלא ידוע שעשאה לשכיבה‪ ,‬או שכבר‬ ‫לא שייכת גזירה זו‪ ,‬ויש להחמיר‪.‬‬ ‫השתמשו במחצלת שיש לחוש שמא השתמשו בה לשכיבה‪ ,‬והוי ספק דאורייתא‪.‬‬ ‫וכתב המ"ב שבמקומותינו המנהג לעשותה לשכיבה‪ ,‬וא"כ אפילו הוא‬ ‫סעיף ה'‬ ‫עשאה לסיכוך אין מסככים בה כנ"ל‪.‬‬ ‫חבלים של פשתן או של קנבוס אע"פ שאין מקבלים טומאה אין‬ ‫מחצלת שיש לה שפה בענין שהיא ראויה לקבל‪ ,‬יש לה שם כלי‬ ‫מסככים בהם‪ ,‬מפני שאינם נראים כגידולי קרקע‪ ,‬וחבלים של גמי‬ ‫והיא מקבלת טומאה ואין מסככים בה אפילו אם ניטל שפתה‪ ,‬ואם‬ ‫ושל סיב כשרים‪.‬‬ ‫דעתו בהדיא לסיכוך מסככים בה אפילו כשיש לה שפה‪ ,‬ויש‬ ‫סעיף ו'‬ ‫מחמירים גם בזה‪.‬‬ ‫כתב הרמ"א שבמקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגות כעין תקרה אין‬ ‫איתא במתני' (י"ט‪ ):‬מחצלת קנים גדולה‪ ,‬עשאה לשכיבה‬ ‫מסככים בהם אפילו אם נעשו לסיכוך שאינם מקבלים טומאה‪ ,‬גזירה‬ ‫מקבלת טומאה ואין מסככין בה‪ ,‬לסיכוך‪ ,‬מסככין בה ואינה‬ ‫שמא ישב תחת תקרת הבית‪ ,‬ומחצלאות של תקרת הבית פסולות מן‬ ‫מקבלת טומאה‪ .‬רבי אליעזר אומר אחת קטנה ואחת גדולה‪,‬‬ ‫התורה מחמת שלא הוקבעו לשם צל אלא לשם דירה‪.‬‬ ‫עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה‪ ,‬לסיכוך‪,‬‬ ‫מחצלאות של ערבה‪ -‬דעת הביכורי יעקב לאסור לסכך במחצלאות העשויות‬ ‫מסככין בה ואינה מקבלת טומאה‪ .‬ובגמרא (כ‪ ).‬בקטנה כולי‬ ‫מענפי ערבה קלועים‪ ,‬כיון שבסתמא הם עומדים לשכב ולשבת עליהם בעגלות‪,‬‬ ‫עלמא לא פליגי דסתמא לשכיבה קאי‪ ,‬כי פליגי בגדולה‪ ,‬תנא‬ ‫ובפרט אם השתמשו בהם בעגלה אפילו לא לשכיבה או לישיבה אלא לקבל‬ ‫קמא סבר סתם גדולה לסיכוך‪ ,‬ורבי אליעזר סבר סתם גדולה‬ ‫פסולים מדאורייתא‪ .‬אמנם הבית מאיר סובר שאם הם עשויים כמו אותם שבעגלות‬ ‫דהיינו שיש להם תוך ושוליים ואחוריים פסולים‪ ,‬אבל אלו שאינם אלא צד אחד‬ ‫נמי לשכיבה‪ .‬ופסקו הפוסקים הלכה כתנא קמא‪.‬‬ ‫פשוט אינם מקבלים טומאה‪ ,‬אפילו אם הם נעשים להניחם בעגלות מן הצד‬ ‫עוד איתא בגמרא תנו רבנן מחצלת של שיפה ושל גמי‪ ,‬גדולה‬ ‫למחיצה כשרים לסיכוך‪ ,‬ובפרט שהם גדולים שאין דרך להניחם כלל בתוך העגלות‪,‬‬ ‫וכ"ש אלו שנעשו בפירוש אצל האומן כדי לסכך בהם‪ ,‬כשרים בלי שום גמגום‪,‬‬ ‫מסככין בה‪ ,‬קטנה אין מסככין בה‪ .‬של קנים ושל חילת‪ ,‬גדולה‬ ‫עכ"ד‪ .‬והפמ"ג מגמגם בזה משום גזירת תקרה‪ ,‬והביאור הלכה כתב שאינו יודע מה‬ ‫(‪-‬מעשה עבות וקליעה) מסככין בה‪ ,‬ארוגה אין מסככין בה‪ .‬רבי‬ ‫שייך גזירת תקרה במקום שאין מנהג לסכך בזה‪ .‬ומסקנת הבה"ל שהרוצה לסמוך‬ ‫ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו זו וזו מסככין בה‪ ,‬וכן‬ ‫על דעת הבית מאיר בודאי אין למחות בידו‪ ,‬אכן במקום שמסככים בהם כל השנה‬ ‫את הגגות בודאי יש להזהר בהם משום גזירת תקרה כמ"ש הרמ"א‪.‬‬ ‫היה רבי דוסא אומר כדבריו‪ .‬וכתב הרא"ש שהרי"ף פוסק כרבי‬ ‫יוסי ורבי דוסא‪ ,‬וכן פסק הרמב"ם‪ ,‬והראב"ד פוסק כתנא קמא‪.‬‬ ‫סעיף ז'‬ ‫ומבואר בגמרא (כ‪ ):‬שלכו"ע אם יש לה שפה אין מסככים בה‪ ,‬וממילא‬ ‫אף אם ניטלה שפתה אין מסככים בה‪ ,‬כדין בלאי כלים‪.‬‬ ‫סיכוך בסולמות‪ ,‬והעמדת הסכך בדבר המקבל טומאה‬ ‫השו"ע מסתפק אם מותר להניח סולמות על הגג ולשים עליהם את‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬דעת ה"ר ישעיה שמחצלאות שמוכרים התגרים‬ ‫הסכך‪( .‬התרומת הדשן מתיר לסכך בסולמות‪ ,‬אבל הרמב"ן מסתפק‬ ‫בסתמא‪ ,‬האומן אינו עושה אותם לצורך מסוים אלא כדי למוכרם כל‬ ‫בזה‪ .‬בית יוסף)‪.‬‬ ‫אחד לפי צורכו‪ ,‬וממילא הדבר תלוי בדעת הקונה‪ ,‬שאם קנאם‬ ‫לשכיבה מקבלים טומאה‪ ,‬ואם קנאם לצורך דבר אחר אינם מקבלים‬ ‫י"מ דאיירי לענין לסכך בסולם עצמו‪ ,‬ומדובר בסולם רחב ד' טפחים‪,‬‬ ‫טומאה אע"פ שזה ראוי לשכיבה‪ .‬והרא"ש חולק וסובר שהולכים‬ ‫והספק הוא אם הוא פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה‪ ,‬או שכיון‬ ‫אחרי מנהג המקום ולא אחרי דעת הקונה‪ ,‬וממילא במקום שנהגו‬ ‫שיש בסולם נקבים שהשליבות תקועות בהם דמי לבית קיבול‪ ,‬וסכך‬ ‫לשכב עליהם אפילו אמר לאומן לתקנם לו לסיכוך אין מסככים בהם‪,‬‬ ‫פסול באמצע הסוכה פוסל בד' טפחים‪.‬‬ ‫דמי יודע שאמר לאומן לתקנם לו לסיכוך‪ ,‬ויבואו כולם לסכך בהם‪.‬‬ ‫וי"מ שודאי אין לסכך בסולם רחב ד"ט כיון דדמי לבית קיבול‪ ,‬והנדון‬ ‫הוא לענין להעמיד את הסכך בסולם שאינו רחב ד"ט‪ ,‬אם יש להחמיר‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מצד מעמיד בדבר המקבל טומאה שמא יבואו לסכך בו‪( ,‬ולהעמיד על‬ ‫מחצלת של קנים או קש או שיפה או גמי שאין לה שפה‪ ,‬בין שהיא‬ ‫הכותל אבנים מותר כיון שלא שכיח שיסכך בהם)‪ ,‬וכן העתיקו כמה‬ ‫חלקה והיא ראויה לשכיבה‪ ,‬בין שאינה חלקה ואינה ראויה כ"כ‬ ‫אחרונים לדינא שלכתחילה יש להזהר שלא להעמיד את הסכך בדבר‬ ‫לשכיבה‪ ,‬אם היא קטנה בכדי שכיבה והיינו כקומת איש ומעט יותר‪,‬‬ ‫בהם את הסכך אלא את הכלונסאות (מעמיד דמעמיד)‪ ,‬ולקשור את‬ ‫המקבל טומאה‪ ,‬ולט"ז יש צד שאפילו אם בעלמא מעמיד מותר‪ ,‬הכא יש לחוש‬ ‫הסכך עצמו לכלונסאות בחבלים ראוי להזהר לכתחילה‪.‬‬ ‫שמא ירבה בסולמות‪ .‬אכן בדיעבד או שאין לו שאר דברים מותר להעמיד‬ ‫את הסכך בדבר המקבל טומאה‪.‬‬ ‫סעיפים ט' י'‬ ‫ועיין בדרכי משה (והעתיקו הגר"א) שפשוט שאין לסכך בסולם‪,‬‬ ‫מיני מאכל ובשמים‪ ,‬וענפים עם פירות‬ ‫דחשיב בית קיבול והוא מקבל טומאה‪ ,‬וממילא בודאי יש להחמיר‬ ‫איתא בגמרא (י"ג‪ ):‬סוכי תאנים ובהם תאנים‪ ,‬פרכילין ובהם‬ ‫שלא לסכך עליו‪ ,‬ואפילו להניחו על הסכך כדי להחזיקו זה בכלל‬ ‫ענבים‪ ,‬קשים ובהם שיבלים‪ ,‬מכבדות ובהם תמרים‪ ,‬כולן אם‬ ‫מעמיד ואסור‪ ,‬ומלבד זה הרי הוא סכך פסול‪ ,‬וכ"ש שאין לסכך‬ ‫בסולמות של עגלות או סולם של אבוס הנתון על שתי יתדות ויש‬ ‫פסולת מרובה על האוכלין כשרה ואם לאו פסולה‪ .‬אחרים‬ ‫שם מספוא למאכל בהמה שזה בית קיבול גמור ומקבל טומאה מן‬ ‫אומרים עד שיהיו קשים מרובין על הידות ועל האוכלין‪.‬‬ ‫התורה‪.‬‬ ‫ופסקו הרא"ש והרמב"ם כתנא קמא‪.‬‬ ‫וסולם שאין בו נקבים והשליבות מחוברות במסמרים‪ ,‬הרי זה פשוטי‬ ‫עוד בגמרא אמר רב מנשיא בר גדא דכולי עלמא סברי הקוצר‬ ‫כלי עץ שאין מקבלים טומאה אף מדרבנן‪ ,‬ויש מחמירים גם בזה‬ ‫לסכך אין לו ידות‪ ,‬והכא במאי עסקינן כגון שקצצן לאכילה‬ ‫משום לא פלוג‪ ,‬ואם השליבות בתוך חריץ צ"ע אי חשיב כבית קיבול‪.‬‬ ‫ונמלך עליהן לסיכוך‪ .‬אי קצצן לאכילה מאי טעמייהו דרבנן‪,‬‬ ‫וכתב הרמ"א שאין להעמיד את הסכך בכל כלי המקבל טומאה כגון‬ ‫וכי תימא קסברי רבנן כיון דנמלך עליהם לסיכוך בטלה לה‬ ‫ספסל וכסא הראויים לקבל טומאת מדרס‪ .‬וכתב המ"ב שכל כלי עץ‬ ‫מחשבתו‪ ,‬ומי בטלה לה מחשבה בהכי והתנן כל הכלים‬ ‫שהוא רחב קצת וראוי להניח עליו דבר‪ ,‬י"א שהוא מקבל טומאה‬ ‫יורדים לידי טומאה במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא‬ ‫מדרבנן‪ ,‬ולכן אין להניח מרא ומגריפה על הסכך להחזיקו או תחת‬ ‫בשינוי מעשה וכו'‪ ,‬וכי תימא הני מילי כלים דחשיבי‪ ,‬אבל‬ ‫הסכך להעמידו‪ ,‬אפילו אם הם נשברו‪.‬‬ ‫ידות דלצורך אכילה נינהו במחשבה נחתא ובמחשבה סלקא‪,‬‬ ‫סעיף ח'‬ ‫והתנן כל ידות אוכלין שבססן בגורן טהורות‪ ,‬בשלמא למאן‬ ‫דאמר בססן התיר אגודן שפיר (דהיתר אגד לא חשיבה אלא כמחשבה‬ ‫איתא במתני' (כ"א‪ ):‬הסומך סוכתו בכרעי המיטה כשרה‪ ,‬רבי‬ ‫בעלמא)‪ ,‬אלא למאן דאמר מאי בססן בססן ממש מאי איכא‬ ‫יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה‪.‬‬ ‫למימר‪ .‬הכי נמי בשבססן ממש (כשנמלך לסיכוך דש את הידות ברגלי‬ ‫ובגמרא מאי טעמא דרבי יהודה‪ ,‬חד אמר מפני שאין לה קבע‪,‬‬ ‫בהמה או במקבת)‪.‬‬ ‫וחד אמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫מאכלי אדם הרי הם מקבלים טומאה ואין מסככים בהם אפילו אם‬ ‫הרי"ף פוסק הלכה כרבי יהודה‪ ,‬ובהגהות אשר"י כתב שהעיקר‬ ‫לא הוכשרו לקבל טומאה‪ ,‬ומאכל בהמה אינו מקבל טומאה‪ .‬ומיני‬ ‫כהטעם שאין לה קבע‪ ,‬ולא משום שמעמידו בדבר המקבל טומאה‪.‬‬ ‫בשמים שאינם נאכלים להנאת גופם אלא למראה וריח וכדומה‬ ‫ובתשובות המיוחסות לרמב"ן שאלוהו בדבר מה שציוה גדול אחד‬ ‫מסככים בהם‪ ,‬וקנמון אף שהפמ"ג מיקל בו‪ ,‬בביכורי יעקב מוכיח‬ ‫שלא לסכך בנסרים שאין ברוחבם ארבעה והם תקועים במסמרות של‬ ‫שדינו כאוכל מהא דמברכים עליו בורא פרי האדמה‪.‬‬ ‫ברזל‪ ,‬אלא יש להוציא את המסמרות‪ ,‬ושאל השואל מה הדין בזה‪.‬‬ ‫ענפים עם פירות מותר לסכך בהם רק אם הרוב כשר לסכך‪ ,‬ויד הפרי‬ ‫וענה הרמב"ן שאותו חכם שאסר לא אסר בגלל מעמיד‪ ,‬ואולי אסר‬ ‫דינו תלוי‪ ,‬שאם קצרם לאוכל דינו כמו הפרי וצריך שהענף הכשר יהיה‬ ‫מפני שכיון דהנסרים תקועים במסמרות הרי כל הנסרים כנסר אחד‬ ‫יותר מהפרי ומיד הפרי יחד‪ ,‬ואם קצרם לסיכוך הם כשרים לסיכוך‬ ‫רחב ארבעה ויש בהם גזירת תקרה (יד‪ ,).‬ויש שנחלקו עליו‪ ,‬והנח להם‬ ‫והם מצטרפים עם שאר הענף לרוב לבטל הפרי‪ ,‬ואם קצרם לאוכל‬ ‫כיון שנהגו‪ ,‬שאע"פ שאינם נביאים הם בני נביאים‪.‬‬ ‫ונמלך לסכך בהם אין המחשבה מוציאה את הידות מתורת אוכל עד‬ ‫והר"ן כתב שהלכה כרבי יהודה שאין מעמידים את הסכך בדבר‬ ‫שיעשה מעשה שניכר שרוצה אותם לסיכוך‪ ,‬כגון שידוש אותם‪.‬‬ ‫המקבל טומאה‪ ,‬ומ"מ מותר לסמוך סכך על גבי הכותל‪ ,‬משום דלא‬ ‫והנה מן הדין אין הידים נקראים אוכל אלא עד ג' טפחים‪ ,‬אבל מפני‬ ‫שכיח לסכך בכיוצא בהן‪ ,‬ועוד דכולי עלמא ידעי דכל כי האי גוונא‬ ‫שיש ידות שמצטרפות לאוכל אע"פ שהם גדולות הרבה‪ ,‬כתב המ"א‬ ‫בית דירה מיקרי ולא סוכה הילכך ליכא למיגזר‪ .‬ויש שנוהגין לעשות‬ ‫שיש להחמיר ולאסור בכל ידות אפילו גדולות הרבה‪ ,‬ולפ"ז אין לסכך‬ ‫בכתלים דפנות של קנים משום הכירא‪ ,‬שלא יהא נראה כסומך על‬ ‫בקשין של תבואה קודם שנחבטו מן התבואה‪ ,‬והפמ"ג מפקפק קצת‬ ‫הכתלים לגמרי‪ ,‬ומדת חסידות בעלמא הוא‪.‬‬ ‫אפילו אחרי שנחבטו‪ ,‬והט"ז והביכורי יעקב מתירים בנחבטו‪ ,‬ומ"מ‬ ‫שיטת הרז"ה שהלכה כחכמים‪.‬‬ ‫כיון ששכיח שישאר מעט תבואה בשיבולים אפי' אחרי שדש אותם‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬כלונסאות הסוכה מותר לחברם במסמרים או‬ ‫ואז נשאר על הקש דין ידות‪ ,‬לכן טוב שיסיר את השיבולים מהתבן‬ ‫לקושרם בבלאות בגדים שהם מקבלים טומאה‪ .‬שו"ע‪ .‬וכתב המ"ב‬ ‫והקש לפני שמסכך בהם‪ ,‬ונראה שקשין של תבואה הנקצרת במגל‬ ‫שלכו"ע אין בזה משום מעמיד בדבר המקבל טומאה‪ ,‬דאינו מעמיד‬ ‫שמדינא היד אינו כאוכל אלא עד ג' טפחים‪ ,‬אם השאר הוא יותר מג'‬ ‫טפחים אין להחמיר אחרי שנחבטו‪.‬‬ ‫וכתבו הרא"ש והרמב"ם שלהלכה אין מסככים בהם לכתחילה‪ ,‬דילמא‬ ‫סעיף י"א‬ ‫שביק להו ונפיק‪ ,‬אבל אם סיכך בהם יצא ידי חובתו‪.‬‬ ‫פינוג'ו הנקרא בערבית שומר והוא מאכל בהמה ואין בני אדם אוכלים‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬מיני עשבים שריחם רע או שעליהם נושרים תמיד‪ ,‬אף‬ ‫אותו אלא לרפואה‪ ,‬מסככים בו‪( ,‬דאינו מאכל אדם כלל‪ ,‬ויש אוסרים‪.‬‬ ‫אם אינם ראוים לאכילה וממילא אינם מקבלים טומאה והם כשרים‬ ‫בית יוסף)‪.‬‬ ‫לסיכוך מדאורייתא‪ ,‬אין מסככים בהם לכתחילה‪ ,‬שמא מחמת הריח‬ ‫הרע או נשירת העלים יניח סוכתו ויצא‪ ,‬ואם עבר וסיכך בהם כשרה‬ ‫סעיף י"ב‬ ‫לישב בה אף שיכול לסככה בסכך אחר‪ .‬ואם העלים נושרים רק‬ ‫סכך שעתיד להתייבש בתוך ז' ימי החג‬ ‫בשעת הרוח כשרה‪ .‬ואם הריח רע כ"כ שאין דעת האדם סובלתו‪ ,‬י"ל‬ ‫דפסול מן התורה‪ ,‬דבעינן "תשבו" כעין תדורו‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (י"ג‪ ):‬אמר רבי אבא אמר שמואל ירקות שאמרו‬ ‫חכמים אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח‪ ,‬פוסלין בסוכה משום‬ ‫סעיף ט"ו‬ ‫אויר‪ ,‬מאי טעמא כיון דכי יבשי פרכי ונפלי‪ ,‬כמאן דליתנהו‬ ‫חבילת קנים‬ ‫דמי‪ .‬ופירש רש"י שפוסלין בסוכה בג' טפחים כמו אויר‪ ,‬ולא כדין‬ ‫סכך פסול שאינו פוסל אלא בארבעה טפחים באמצע ומן הצד‬ ‫איתא במתני' (י"ב‪ ).‬חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין‬ ‫בארבע אמות‪ .‬וכ"כ הרא"ש והר"ן‪ .‬וכתב הר"ן דמהכא שמעינן דכל‬ ‫מסככין בהם‪ .‬ומפרש טעמא בגמ' מפני שפעמים שאדם בא מן‬ ‫דבר העשוי להתייבש בתוך שבעה עד שתהא חמתו מרובה מצילתו‪,‬‬ ‫השדה בערב וחבילתו על כתיפו ומניחה על גבי סוכתו‬ ‫אף מעכשיו הוא פסול‪.‬‬ ‫לייבשה‪ ,‬ונמלך עליה לסיכוך‪ ,‬והתורה אמרה תעשה ולא מן‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬ירקות שממהרים להתייבש בתוך ז' ימי החג ויפלו גם‬ ‫העשוי‪.‬‬ ‫העלים והגבעולים וישאר שם אויר (דאם ישארו הגבעולים כשר בדיעבד)‬ ‫בכמה זה נחשב חבילה‪ -‬איתא בירושלמי שכיון שהאיסור הוא שמא‬ ‫אע"פ שהם ראוים לאכילה וממילא הם מקבלים טומאה והם פסולים‬ ‫יניחה לייבשה‪ ,‬לא אסרו אלא בחבילה שדרך לייבשה‪ ,‬והיינו לפחות‬ ‫לסיכוך ודבר הפסול לסיכוך פוסל רק בד' טפחים באמצע הסוכה‪,‬‬ ‫כ"ה קנים‪ ,‬והביאוהו התוס' והרא"ש‪ ,‬וכן פסק הרמב"ם‪ .‬והראב"ד‬ ‫מ"מ כיון שדרכם להתייבש דינם כאויר והם פוסלים בג' טפחים אפילו‬ ‫מקשה דבגמרא (י"ג‪ ).‬אמרינן דאפילו אגד של שלשה שמיה אגד‪.‬‬ ‫קודם שהתייבשו ואפילו מן הצד‪ ,‬וכן כל דבר (או ירקות שאינם ראוים‬ ‫ותירץ המגיד משנה שדברי הגמרא נאמרו לענין הזאה‪ ,‬דכתיב ביה‬ ‫לאכילה) שדרכו להתייבש תוך שבעה דינו מיד כאויר ופוסל בג'‬ ‫"אגודת אזוב" אבל חבילה אינה קרויה חבילה פחותה מעשרים‬ ‫טפחים‪ .‬ועיין שער הציון שדן אם זה דאורייתא או דרבנן‪ .‬ובבה"ל דן בדבר שאין‬ ‫וחמשה‪ ,‬ואין סתירה בין הבבלי לירושלמי‪ .‬והרא"ש כתב שהבבלי‬ ‫דרכו להתייבש לגמרי‪ ,‬אלא שבתוך שבעה תהא חמתו מרובה מצילתו‪ ,‬אם הסוכה‬ ‫מדבר באפקותא דדיקלא ודוקרני דקני שיש בו קנים הרבה‪ ,‬דהוה כמו‬ ‫פסולה או לא‪ .‬וירקות שאין דרכם להתייבש תוך שבעה דינם כסכך‬ ‫חבילה‪ .‬ובארחות חיים כתב שאין חבילה פחותה מעשרים וחמשה‪,‬‬ ‫פסול והם פוסלים רק בד' טפחים‪.‬‬ ‫ויש אומרים דוקא זרדין כגון זמורות שלנו‪ ,‬אבל קנים הרי אמרו אגד‬ ‫שלשה הוי אגד‪.‬‬ ‫סעיף י"ג‬ ‫עוד איתא בגמרא (י"ג‪ ).‬אמר רב גידל אמר רב האי אפקותא‬ ‫מחובר מעיקרו כגון גפן ודלעת פסול לסיכוך כמו אילן‪( ,‬ועיין בסימן‬ ‫דדיקלא (מוצא הדקל כשהוא סמוך לקרקע יוצאים בו דוקרנין הרבה סביב סביב)‬ ‫תרכ"ו מה הדין אם סיכך בהם ואח"כ קצצם)‪ ,‬אבל תלוש שחיברו‬ ‫מסככין בהו‪ ,‬אף על גב דאגידי (שמחוברים ענפיו אלה יחד ודמי‬ ‫כשר לסיכוך‪.‬‬ ‫לחבילה)‪ ,‬אגד בידי שמים לא שמיה אגד‪ ,‬אף על גב דהדר אגיד‬ ‫דברים שאין מסככים בהם מדרבנן‬ ‫להו (מלמעלה כדי להשכיבם‪ ,‬מפני שהם מתפצלים לכאן ולכאן)‪ ,‬מיגד בחד‬ ‫ישנם דברים שאע"פ שגידולם מן הארץ והם תלושים ואינם מקבלים טומאה‬ ‫לא שמיה אגד (דבר יחידי שאוגדו אינו נחשב אגודה עד שיאגוד עימו דבר‬ ‫אסרו חכמים לסכך בהם‪ ,‬מחשש שיבוא מחמת כך לסכך סוכתו באופן הפסול‬ ‫אחר)‪ .‬וכן אמר רב חסדא לענין דוקרני דקני (כעין אפקותא דדיקלא‪,‬‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬או שיבוא לעזוב את סוכתו‪ .‬ולהלן יבואר באיזה דברים גזרו‬ ‫אלא שזה של קנים וזה של דקלים)‪.‬‬ ‫ומאיזה טעם‪ ,‬ומה הדין בדיעבד‪.‬‬ ‫עוד איתא בגמרא אמר רב חסדא אגד דחד לא שמיה אגד‪,‬‬ ‫סעיף י"ד‬ ‫שלשה שמיה אגד‪ ,‬שנים מחלוקת רבי יוסי ורבנן‪ .‬וכתב הרא"ש‬ ‫מיני עשבים שריחם רע או שעליהם נושרים תמיד‬ ‫שהלכה כרבנן ששנים זה אגד‪ ,‬וכל דבר כמו אפקותא ודוקרי דקני‬ ‫איתא בגמרא (י"ב‪ ):‬אמר רב יהודה הני צוצי ושוצרי מסככין בהו (לפי‬ ‫כשאגדם עם דבר אחר דינו כחבילה של כ"ה קנים‪ .‬וכן פסק הטור‪.‬‬ ‫ודברי הרמב"ם בזה סתומים‪.‬‬ ‫שאינם מקבלים טומאה‪ ,‬שאינם מאכל אדם)‪ .‬אביי אמר בצוצי מסככין‪,‬‬ ‫בשוצרי לא מסככין‪ ,‬מאי טעמא כיון דסרי ריחייהו שביק להו‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫ונפיק‪ .‬אמר רב חנן בר רבא הני היזמי והיגי מסככין בהו‪ ,‬אביי אמר‬ ‫חבילת קנים שדרך להניחה כך כדי ליבשה והיא אגודה משני ראשיה‬ ‫בהיזמי מסככין בהיגי לא מסככין‪ ,‬מאי טעמא כיון דנתרי טרפייהו‬ ‫או באמצעה שיכולים לטלטל אותה כך‪ ,‬אין מסככים בה מדרבנן אפי'‬ ‫שביק לה ונפיק‪.‬‬ ‫הניחה לשם סכך‪ ,‬ואפילו בדיעבד פסולה‪ ,‬שמא יניחה כך כדי ליבשה‬ ‫ארבעה דברי הכל פסולה‪ .‬ופסקו הפוסקים כשמואל ואליבא דרבי‬ ‫וימלך בדעתו שתהיה לסיכוך‪ ,‬שבזה היא פסולה מדאורייתא משום‬ ‫יהודה‪ .‬וכתב הרא"ש שהראב"ד פסק כרבי מאיר וכרב‪ ,‬ואין בזה נ"מ‬ ‫"תעשה" ולא מן העשוי‪( ,‬אא"כ ינענע את הקנים אחר שהתירה‪ ,‬והיינו‬ ‫לדינא‪ .‬ובסימן תרל"א יתבאר דהיינו דווקא בבא להניח נסרים לסיכוך‪,‬‬ ‫שיזיזם ממקומם)‪.‬‬ ‫אבל הבא לפקפק נסרים של תקרה שאין עליה מעזיבה‪ ,‬שרי אפילו‬ ‫חבילה שפסלו חכמים היינו שיש בה לפחות כ"ה קנים‪ ,‬ואם כל הקנים‬ ‫ברחבים‪ ,‬דכיון שמתקן המעוות ליכא למיגזר‪.‬‬ ‫באים מגזע אחד וקשרם בראשם השני כשרה אא"כ יש בה לפחות‬ ‫עוד איתא בגמרא (י"ד‪ ):‬הפכן על צידיהן‪ ,‬רב הונא אמר פסולה‬ ‫קנה אחד נוסף שאינו מחובר לאותו גזע‪ ,‬ואם יש בה פחות מכ"ה קנים‬ ‫מסככים בה לכתחילה בלא להתירה‪ ,‬כיון שאין דרך ליבשה‪.‬‬ ‫וכו'‪ ,‬נעשו כשיפודין של מתכת‪ .‬והיינו שגם אם מניחם על צידם‬ ‫ששם הם רחבים פחות מג' טפחים פסולים‪ ,‬דכיון דיש שם פסול‬ ‫במדינותינו שמוכרים ענפי אילנות (יעלני"ק) כדי לפזר בבית‪ ,‬אפשר‬ ‫עליהן נעשו כשפודין של מתכת הפסולים לסכך בכל ענין שהופכם‪.‬‬ ‫שאין דינם כחבילה‪ ,‬דאין דרך להניחם ליבשם מפני שכשהם יבשים‬ ‫אינם שוים כלום‪.‬‬ ‫ומבואר בגמרא (ט"ו‪ ).‬שאם אין בהם ארבעה כשרים אפילו הן משופין‬ ‫שהם דומין לכלים‪.‬‬ ‫סעיף ט"ז‬ ‫וכתב בסמ"ק שנסרים פחותים מארבעה מותר לסכך בהם‪ ,‬אך מ"מ‬ ‫איתא בגמרא (י"ג‪ ):‬דרש מרימר הני איסורייתא דסורא מסככין‬ ‫צריך לעשות הסכך בענין עראי שיוכלו הגשמים לרדת בסוכה‪ ,‬ועל כן‬ ‫בהו‪ ,‬ואף על גב דאגידי‪ ,‬למנינא בעלמא הוא דאגידי‪.‬‬ ‫נהגו העולם לכסות הסוכה בערבה וכדומה‪ ,‬ולא בנסרים ואפילו‬ ‫פחותים מארבעה דליכא משום גזירת תקרה‪ ,‬דילמא אתי למטעי‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬חבילה שאוגדים אותה רק כדי למוכרה במנין‪ ,‬ומיד‬ ‫לסכך בענין קביעות שלא ירדו שם הגשמים‪.‬‬ ‫כשיקננה הקונה יתירנה‪ ,‬מסככים בה וא"צ להתירה‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫סעיף י"ז‬ ‫נסרים שרחבם ד' טפחים אין מסככים בהם אפילו אם השכיבם על‬ ‫איתא במתני' (י"ב‪ ).‬חבילי קש וכו' אין מסככים בהם‪ ,‬וכולן‬ ‫צידם ואין בצידם אפילו ג' טפחים‪ ,‬מפני שיש לחוש שמא ישב תחת‬ ‫כשהתירן כשרות‪.‬‬ ‫תקרת הבית שדר בו כל השנה‪ ,‬ובית פסול משום דסוכה אמר רחמנא‬ ‫וחבילה שהניחה כדי לייבשה‪ ,‬נחלקו הפוסקים אם מספיק להתירה‪,‬‬ ‫ולא ביתו של כל השנה‪.‬‬ ‫או שהיא צריכה נענוע‪.‬‬ ‫ואם אין ברוחב הנסרים ד' טפחים כשרים לסיכוך אפילו אם הם‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬המסכך בחבילה לשם סכך והתירה כשרה אף ללא‬ ‫משופים ודומים לכלים‪ ,‬ואע"פ שהם ראוים לישיבה או להניח עליהם‬ ‫נענוע‪ ,‬אבל אם הניח חבילה כדי לייבשה ונמלך עליה לסיכוך‪ ,‬פסולה‪,‬‬ ‫איזה דבר אינם מקבלים טומאה כיון שלא ייחדם לתשמיש אלא הם‬ ‫עומדים לבנין או לסחורה‪.‬‬ ‫כיון שהפסול בזה הוא מן התורה‪ ,‬ואינה ניתרת אלא ע"י נענוע‪.‬‬ ‫ונהגו שלא לסכך בנסרים כלל‪ ,‬שמא יסכך באופן שאין מטר יכול לירד‬ ‫איתא בגמרא (י"ג‪ ):‬אמר רבי אבא הני צריפי דאורבני (חבילות‬ ‫שם‪ .‬ויש מהראשונים שכתבו שהיום מדינא אין לסכך בהם‪ ,‬כיון‬ ‫שעושים מערבה‪ ,‬וראשיהם הגסים בצד ואחד וראשיהם הדקים בצד שני‪ ,‬ודרך‬ ‫שרגילים לעשות תקרה מנסרים שאין בהם ד' טפחים‪ ,‬ומ"מ יש לחוש‬ ‫לקושרם בשני הצדדים)‪ ,‬כיון שהתיר ראשי מעדנים (קשר שברשם הגס)‬ ‫גם לטעם הראשון ולכן אין לסכך בקורות הרעפים וכ"ש ברעפים‬ ‫כשרים (דהוא עיקר)‪ ,‬והא אגידי מתתאי (בצד הדק)‪ ,‬אמר רב פפא‬ ‫עצמם‪ .‬ובשעת הדחק שאין לו במה לסכך מותר לסכך אף בנסרים‬ ‫דשרי להו (וקמ"ל שאף שעדיין הם נראים כמחוברים יחד‪ ,‬כשרים‪ ,‬כיון שאינם‬ ‫רחבים ד' טפחים‪ ,‬וה"ה בכל דבר שאסרו חכמים משום גזירה‪ ,‬ולענן‬ ‫קשורים)‪ .‬רב הונא בריה דרב יהושע אמר (אע"פ שלא התיר הקשר‬ ‫ברכה נחלקו הפוסקים (עיין בסימן תרמ"ט)‪ ,‬וכאן נוטה הרשב"א לומר‬ ‫בצד הדק כשר)‪ ,‬כל אגד שאינו עשוי לטלטלו לא שמיה אגד‪.‬‬ ‫שיכול לברך‪.‬‬ ‫ופסק הרמב"ם כרב הונא בריה דרב יהושע‪ ,‬וכן משמע ברי"ף וברא"ש‪.‬‬ ‫דעת הט"ז שלא נהגו היום לסכך בקש שמא ישים הרבה קש עד שלא יוכל המטר‬ ‫וצ"ב למה הטור השמיט דין זה‪ ,‬ואולי הוא סובר שהלכה כרב פפא‪,‬‬ ‫לרדת לתוכו‪ ,‬אכן אם אין לו ענפי אילן יכול לסכך בקש ויזהר שיוכל המטר להכנס‪.‬‬ ‫וס"ל שזה פשיטא‪ .‬אך צ"ב למה לא פסק כדעת הרמב"ם‪ ,‬וכמו‬ ‫והגר"ז והחיי אדם לא העתיקו דברי הט"ז ומשמע דס"ל שאין להחמיר במה‬ ‫שמשמע מהרי"ף והרא"ש‪.‬‬ ‫שהתורה גילתה בפירוש להתר‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫סעיף י"ח‬ ‫סעיף י"ט‬ ‫נסרים‬ ‫פריסת סדין מתחת הסכך או מעליו‬ ‫איתא במתני' (י"ד‪ ).‬מסככים בנסרים‪ ,‬דברי רבי יהודה‪ ,‬ורבי מאיר‬ ‫איתא במתני' (י‪ ).‬פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני‬ ‫אוסר‪ .‬ובגמרא אמר רב מחלוקת בנסרים שיש בהם ארבעה‪,‬‬ ‫הנשר פסולה‪.‬‬ ‫דרבי מאיר אית ליה גזירת תקרה‪ ,‬ורבי יהודה לית ליה גזירת‬ ‫שיטות הראשונים‬ ‫תקרה‪ ,‬אבל בנסרים שאין בהם ארבעה דברי הכל כשרה‪.‬‬ ‫רש"י מבאר שמפני הנשר הכונה שלא יהיו עלים וקיסמים נושרים על‬ ‫ושמואל אמר בשאין בהן ארבעה מחלוקת‪ ,‬אבל יש בהם‬ ‫שולחנו‪ .‬וכתב המרדכי שלפי פירושו צ"ל שטעם הפסול הוא מפני‬ ‫תחת הסוכה ביום טוב אסור‪ ,‬דהוי אהל‪ ,‬ומעל הסכך אפילו בחול‬ ‫שזה צורך האדם‪ ,‬ולא דמי לנאותה דכשרה‪ ,‬דשאני התם דהוי צורך‬ ‫אסור‪.‬‬ ‫סוכה ובטל לגבה‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫אבל התוספות והרא"ש כתבו בשם תשובת הגאונים שהפסול הוא‬ ‫דווקא באופן שללא הסדין חמתה מרובה מצילתה‪ ,‬אבל אם הסכך‬ ‫הפורס סדין על הסוכה להגן מפני החמה או כדי שלא יישרו עלים‬ ‫הכשר צילתו מרובה מחמתו אין הסדין פוסל‪.‬‬ ‫לסוכה‪ ,‬פסולה‪ ,‬אע"פ שהסכך צילתו מרובה מחמתו‪ .‬ויש מכשירים‬ ‫אם הסדין נמצא בתוך ד' טפחים לסכך‪ ,‬שכיון שהקדים לעשות הסוכה‬ ‫שיטת רבינו תם שמפני החמה הכונה שהחמה מייבשת את הסכך‬ ‫כהלכתה‪ ,‬אין לפסול במה שפרס סדין אח"כ אף אם גם הסדין צילתו מרובה‬ ‫ומתוך זה נעשה חמתה מרובה‪ ,‬וכן תחתיה מפני הנשר הכונה‬ ‫מחמתו‪ ,‬ולדבריהם מותר אף לישב תחתיו‪ ,‬אבל לא יעשה כך לכתחילה‬ ‫שאלמלא הסדין היה נושר ונעשה חמתה מרובה והסדין מונעו‬ ‫אפילו שלא בשעת אכילה‪ ,‬שמא יאמרו שכוונתו לסיכוך ולאכול‬ ‫מליפול‪ ,‬וכיון שהסדין גורם שעל ידו צלתה מרובה מחמתה פסולה‪.‬‬ ‫תחתיו‪ ,‬אא"כ ניכר לכל שכוונתו כדי להגן‪ ,‬או כשהסדין שרוי במים‬ ‫והתוס' והרא"ש הסכימו לפירוש ר"ת‪ ,‬וכן מבואר בתשובות‬ ‫שאז ניכר לכל שכוונתו לייבשו‪ ,‬שאז מותר אפילו בשעת אכילה‪ .‬ובפורס סדין‬ ‫המיוחסות לרמב"ן‪ ,‬וכן פסק הטור‪.‬‬ ‫תחת הסכך‪ ,‬מהשו"ע משמע שגם בזה יש להחמיר משום הרואים‪ ,‬אולם דעת‬ ‫הר"ן מבאר את דברי ר"ת שסוכה שהיתה מסוככת כהלכתה‪ ,‬אינה‬ ‫הרוקח והובא לקמן במ"א שבתוך הסוכה אין חוששים למראית העין‪ .‬ויש‬ ‫נפסלת אם אח"כ הניח עליה ענפי אילן מחוברים‪ ,‬דתנן (י"א‪ ).‬הדלה‬ ‫להחמיר כדעה ראשונה לפסול בכל גוונא‪ ,‬ובתולה לייבש אין לפרוס‬ ‫עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום וסיכך על גבן פסולה‪,‬‬ ‫אלא שלא בשעת אכילה‪ .‬אמנם בשעת הדחק שאינו יכול לאכול‬ ‫ומשמע דדווקא בשקדם האילן לסוכה פסולה‪ ,‬אבל קדמה הסוכה‬ ‫בסוכה מחמת עלים הנושרים לתוך המאכל או ע"י גשמים הנוטפים‬ ‫לאילן אינה נפסלת‪ ,‬וממילא גם סדין אינו פוסל‪ ,‬ובהכרח מיירי‬ ‫או ע"י הרוח שמכבה את הנרות‪ ,‬טוב לפרוס סדין בתוך ד' טפחים‬ ‫כשהסדין מסייע להכשר הסוכה וכנ"ל‪( ,‬דאי מיירי כשללא הסדין‬ ‫לסכך מאשר לאכול מחוץ לסוכה‪ ,‬אבל לא יברך על זה לישב בסוכה‪.‬‬ ‫חמתה מרובה מצילתה‪ ,‬זה פשיטא)‪ .‬וכתב הר"ן שחולקים על ר"ת‬ ‫אמנם בשבת ויו"ט יפרוס רק בתוך ג"ט לסכך‪ ,‬מחשש עשית אהל‪ .‬ודעת הט"ז‬ ‫ומפרשים שהמשנה פוסלת אפילו כשאין הסדין מסייע להכשר‬ ‫שהמחלוקת הנ"ל היא דווקא כשתולה את הסדין בזמן שהשמש הגיעה לסוכה ולא‬ ‫לגוף האדם‪ ,‬אבל בלא הגיעה לסוכה פסולה לכו"ע‪ ,‬ובהגיעה לגוף האדם כשרה‬ ‫הסוכה‪ ,‬ואין ראיה מהדלה עליה את הגפן וכו'‪.‬‬ ‫לכו"ע‪ ,‬ובמ"ב סתם שלא כדבריו כיון שכמה אחרונים חולקים עליו‪.‬‬ ‫וכתב הבית יוסף שהטור לא סובר כהר"ן בביאור דברי ר"ת‪ ,‬שהרי‬ ‫הפורס סדין תחת הסכך כדי ליפות את הסוכה‪ ,‬כשרה‪ ,‬אם הסכך‬ ‫הטור פוסל בהדלה עליה את הגפן וכו' אף כשהסוכה קדמה‪ .‬עוד כתב‬ ‫צילתו מרובה מחמתו והסדין בתוך ד' טפחים לסכך‪.‬‬ ‫הבית יוסף שמה שמבואר בטור שאם לא כיון בפריסת הסדין אלא‬ ‫להגין מפני החמה והעלין כשרה‪ ,‬היינו באופן שאין חשש שעל ידי‬ ‫סוכה שצילתה מרובה מחמתה ויש חשש שהסכך יתייבש או ישרו‬ ‫הנשר תהיה חמתה מרובה מצלתה‪ ,‬ודין זה הוא רק לר"ת‪ ,‬אבל לדעת‬ ‫ממנו עלים ותהיה חמתה מרובה מצילתה‪ ,‬ופרס עליה סדין שלא‬ ‫החולקים פסול גם בכהאי גוונא‪ .‬אבל מה שכתב הטור שאם פרס את‬ ‫תתייבש‪ ,‬או תחת הסכך סמוך ודבוק לעלים כדי שלא ישרו העלים‪,‬‬ ‫הסדין לנאותה כשרה‪ ,‬זה נכון לכו"ע‪ ,‬דכך מבואר בגמרא (י‪ ,):‬ודין זה‬ ‫פסולה‪.‬‬ ‫נתבאר בסימן תרכ"ז‪ ,‬וגם נתבאר שם שרק אם הסדין בתוך ד' טפחים‬ ‫לסכך כשר‪.‬‬ ‫סימן תר"ל‬ ‫עוד איתא בגמרא (י‪ ):‬מנימין עבדיה דרב אשי איטמישא ליה‬ ‫כתונתא במיא‪ ,‬ואשתטחא אמטללתא‪ ,‬אמר ליה רב אשי‬ ‫דיני דפנות הסוכה‬ ‫דלייה‪ ,‬דלא לימרו קא מסככי בדבר המקבל טומאה‪ ,‬והא קא‬ ‫הגמרא (סוכה ו‪ ):‬לומדת מהפסוקים שלא מספיק לעשות סכך לסוכה‪ ,‬אלא‬ ‫צריך שיהיו לה ג' דפנות‪ ,‬והלכה למשה מסיני שאחת מהדפנות יכולה להיות‬ ‫חזו דרטיבא (ומוכחא מילתא ששטחה לייבשה ולא לסיכוך)‪ ,‬לכי יבשה קא‬ ‫רק טפח אחד‪ ,‬ולהלכה צריך שאותו טפח יהיה נראה כדופן‪ .‬ובסימן זה יבואר‬ ‫אמינא לך (שאז צריך לנוטלה)‪ .‬ומשמע מהגמרא דכל היכא דליכא‬ ‫ממה ניתן לעשות את הדפנות‪ ,‬מהו שיעור הדפנות‪ ,‬וכיצד ניתן לעשות את‬ ‫הוכחה שלא פירס הסדין עליה כדי לסכך‪ ,‬אסור מפני מראית העין‪.‬‬ ‫הסוכה ע"י שני דפנות ועוד טפח בדופן השלישית‪ ,‬ודיני הכשר סוכה ע"י לבוד‬ ‫וגוד אסיק‪.‬‬ ‫וכתב הר"ן שמבואר בגמרא הנ"ל ששטיחת בגד לצורך הבגד הוי‬ ‫כפורס סדין לנאותה וכשרה‪ ,‬ולכן אינו פסול אלא מפני מראית העין‪,‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫וכן מוכח בירושלמי‪ ,‬אבל אחרים אומרים שבשטיחת בגד לצורך הבגד‬ ‫איתא במתני' (י"ב‪ .‬אחרי שהמשנה מבארת מה פסול לסכך) וכולן כשרות‬ ‫הבגד לא בטל לגבי הסוכה והוא פוסל אותה‪ ,‬ומה שרב אשי התיר‬ ‫ברטובה זה רק בזמן שלא אוכלים ושותים וישנים שם‪ ,‬שהרי אין דרך‬ ‫לדפנות‪ .‬ופירש רש"י שכל הפסולים ששנינו לסכך כשרים לדפנות‪,‬‬ ‫להשתמש בסוכה כשמטפטפים לתוכה מים‪ ,‬אמנם ביבשה אסור גם‬ ‫ד"סוכות" הכתוב בתורה הכונה לסכך‪ ,‬דדופן לא איקרי סוכה‪.‬‬ ‫בזמן שלא משתמשים בסוכה‪ ,‬כיון שיחשבו שמשתמשים שם‪ ,‬וראוי‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬כל הדברים כשרים לדפנות‪ ,‬אפילו אלו שאינם כשרים‬ ‫להחמיר‪.‬‬ ‫לסכך‪.‬‬ ‫וכתב הרוקח שאם החמה או הרוח מזיקה לו בסוכה‪ ,‬יפרוס סדין סביב‬ ‫הסוכה להגן‪ ,‬ואפילו בשבת מותר לנטותו סביב‪ ,‬אבל לפרוס סדין‬ ‫אמר ליה אנא כאידך לישנא דרבא סבירא לי דאמר וצריכה‬ ‫איתא בגמרא (ז‪ ):‬ושחמתה מרובה מצילתה פסולה‪ .‬תנו רבנן‬ ‫נמי צורת פתח‪.‬‬ ‫חמתה מחמת סכך ולא מחמת דפנות‪ ,‬רבי יאשיה אומר אף‬ ‫מחמת דפנות‪ .‬והלכה כתנא קמא‪.‬‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אפילו אם יש פרצות גדולות בדפנות ומחמת כך‬ ‫איזה סוכה צריכה צורת הפתח‪ -‬שיטת רש"י שדברי רבא שצריך גם‬ ‫חמתה של סוכה מרובה מצילתה‪ ,‬כשרה‪.‬‬ ‫צורת הפתח נאמרו לגבי סוכה ששני הדפנות סמוכות זו לזו‪ ,‬אבל‬ ‫סוכה העשויה כמבוי שצריך לעשות פס ארבעה שיש בדופן זו ז'‬ ‫דפנות שהם גידולי קרקע א"צ להעמידם דרך גדילתם‪.‬‬ ‫טפחים א"צ לעשות צורת הפתח‪ .‬ויש שפוסקים כרש"י‪ .‬וי"א שגם‬ ‫דבר שמתייבש בתוך שבעה דנים אותו לענין הדפנות כאילו הוא כבר‬ ‫בסוכה העשויה כמבוי צריך צורת הפתח‪ ,‬מפני שדפנות אלו טובות‬ ‫התייבש‪ ,‬כפי שנתבאר לעיל בסי' תרכ"ט לענין הסכך‪.‬‬ ‫פחות מדפנות הסמוכות זו לזו‪ ,‬וע"י פס ארבעה שוה דינם סוכה‬ ‫בעל נפש יחוש לכתחילה לא לעשות את הדפנות מדבר שאינו כשר לסכך‬ ‫העשויה כמבוי להיכא ששתי הדפנות סמוכות זו לזו‪ .‬וכן דעת הרי"ף‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬אם הוא סומך את הסכך על הדפנות‪ ,‬לחוש לדעת הסוברים שאין‬ ‫והרמב"ם‪ ,‬והרא"ש כתב שמסתבר כסברא ראשונה‪ ,‬אבל כיון שהרי"ף‬ ‫מעמידים את הסכך ע"י דבר הפסול לסיכוך מדאורייתא (אא"כ זה דבר שלא שכיח‬ ‫חולק צריכים אנו לילך אחריו‪ .‬והר"ן מביא מחלוקת זו‪ ,‬והוסיף שסוכה‬ ‫שיסככו בו)‪ ,‬ולהעמיד את הסכך ע"ג ד' קונדסים העומדים בד' זויות הסוכה תחת‬ ‫שיש לה ג' דפנות של ז' טפחים אינה צריכה צורת הפתח‪.‬‬ ‫הסכך מותר לכו"ע‪.‬‬ ‫עוד איתא בגמרא (ז‪ ).‬אמר רבא וכן לשבת‪ ,‬מיגו דהויא דופן‬ ‫סוכה שיש בה ריח רע‪ -‬לא יעשה את הדפנות מדבר שריחו רע‬ ‫לענין סוכה הויא דופן לענין שבת‪ .‬ופירש רש"י שאע"פ שכדי‬ ‫שמא מחמת כך יצא מן הסוכה‪ ,‬ובדיעבד כשר אפילו בסכך (ואם הוא‬ ‫לטלטל בשבת כדין רשות היחיד צריך ג' דפנות‪ ,‬בשבת של סוכות‬ ‫ריח רע שאין דעת אדם סובלתו אפשר דפסול מן התורה)‪ ,‬ואם‬ ‫מותר לטלטל מהסוכה של שתים כהלכתן ורביעית אפילו טפח‬ ‫הסוכה נמצאת ליד בית הכסא או אשפה ויש בסוכה ריח רע‪ ,‬יצא‬ ‫לביתו‪ ,‬ואע"פ שבשאר שבתות אסור‪ ,‬אי נמי בשאר מחיצות שאינם‬ ‫יד"ח מן התורה‪ ,‬אבל לא יברך שם ברכת המזון‪ ,‬ואם יש לו מקום אחר‬ ‫של סוכה אסור‪ ,‬בסוכה בשבת של סוכות מותר‪ ,‬דמיגו דההוא טפח‬ ‫בודאי לא יעשה שם את הסוכה‪ ,‬ואם אין שם ריח רע אבל הוא רואה‬ ‫אגמריה רחמנא למשה במחיצות סוכה דליהוי ליה דופן שלמה‬ ‫את בית הכסא ג"כ אסור‪.‬‬ ‫לסוכה‪ ,‬הויא דופן נמי בשבת של סוכות לענין שבת‪.‬‬ ‫סעיפים ב' ג'‬ ‫כתב הרא"ש שהרי"ף השמיט דין זה‪ ,‬משום דס"ל שהדין שצריך צורת‬ ‫הפתח נאמר גם לענין סוכה העושיה כמבוי‪ ,‬וכשיש צורת הפתח זה‬ ‫איתא בגמרא (ו‪ ):‬תנו רבנן שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח‪.‬‬ ‫מחיצה גמורה לענין שבת גם בלי מיגו‪ .‬והטור הביא דין זה להלכה אף‬ ‫עוד איתא בגמרא אותו טפח היכן מעמידו וכו'‪ ,‬אמר רבי סימון‬ ‫שפוסק כהרי"ף‪ ,‬וכתב הבית יוסף דאפשר שכתבה כדי ללמד‬ ‫ואיתימא רבי יהושע בן לוי עושה טפח שוחק (שמודדו בארבעה‬ ‫שבשבת של סוכות אין בזה אפילו איסור דרבנן מטעם מיגו‪ ,‬שהרי‬ ‫אצבעות שאינן נוגעות זו בזו דהוי טפח ומשהו) ומעמידו בפחות משלשה‬ ‫כשיש ג' מחיצות אסור לטלטל מדרבנן עד שיהיה בדופן רביעית פס‬ ‫טפחים סמוך לדופן‪ ,‬וכל פחות משלשה סמוך לדופן כלבוד‬ ‫ארבעה בחצר‪ ,‬או לחי או קורה במבוי‪ .‬והר"ן כתב שי"מ שהרי"ף לא‬ ‫דמי (ונמצא שיש כאן דופן ארבעה‪ ,‬וכיון ששיעור סוכה הוא ז' טפחים נמצא שיש‬ ‫הביא דין זה משום דס"ל שדברי רבא נאמרו רק לענין שהזורק לסוכה‬ ‫כאן רוב דופן)‪ .‬אמר רב יהודה סוכה העשויה כמבוי (המפולש‪ ,‬ששתי‬ ‫כזו חייב‪ ,‬אבל לענין התר טלטול לא‪ ,‬וכתב הר"ן שדבר זה אינו נראה‪,‬‬ ‫הדפנות זו כנגד זו) כשרה (שזה ג"כ נחשב שתים כהלכתן)‪ ,‬ואותו טפח‬ ‫אבל ראוי להחמיר לענין מעשה‪.‬‬ ‫מעמידו לכל רוח שירצה‪ .‬רבי סימון ואיתימא רבי יהושע בן‬ ‫עוד כתב הר"ן שיש מקשים למה אומרים מיגו לקולא להתיר שבת‬ ‫לוי אמר עושה לו פס (‪-‬דופן) ארבעה ומשהו‪ ,‬ומעמידו בפחות‬ ‫בגלל סוכה‪ ,‬ולא אומרים מיגו לחומרא לפסול סוכה בגלל שבת‪,‬‬ ‫משלשה סמוך לדופן‪ ,‬וכל פחות משלשה סמוך לדופן כלבוד‬ ‫ודחקו לומר שאין כוונת רבא אלא להתיר איסור דרבנן ולאוקמה‬ ‫אדאורייתא‪ .‬אבל דעת הר"ן שרבא מתיר מכח המיגו גם איסור‬ ‫דמי (ויש כאן דופן ז' טפחים)‪ .‬ומאי שנא התם דקאמרת סגיא בטפח‬ ‫דאורייתא‪ ,‬והטעם שאומרים מיגו להתיר ולא לאסור הוא‪ ,‬שכיון‬ ‫שוחק‪ ,‬ומאי שנא הכא דקאמרת בעי פס ארבעה‪ ,‬התם דאיכא‬ ‫שהתורה אמרה כיצד לעשות את מחיצות הסוכה‪ ,‬ואי אפשר לשבעת‬ ‫שתי דפנות כהלכתן (צמודות זו לזו ולא זו כנגד זו) סגי ליה בטפח‬ ‫ימי סוכה בלא שבת‪ ,‬ודאי כוונת התורה שהסוכה הזו כשרה גם לשבת‬ ‫שוחק‪ ,‬הכא דליכא שתי דפנות אי איכא פס ארבעה אין ואי‬ ‫ללא תוספת בדפנות‪ ,‬דאין דרכה של תורה לתת הכשר שאינו מספיק‬ ‫לא לא‪ .‬אמר רבא ואינה ניתרת אלא בצורת פתח‪ .‬איכא‬ ‫לכל זמן‪ ,‬ובהכרח שהמחיצה נחשבת מחיצה גם לשבת מתוך שהיא‬ ‫דאמרי אמר רבא וניתרת נמי בצורת פתח‪ .‬איכא דאמרי אמר‬ ‫מועילה לסוכה‪ ,‬ולפי זה אפילו בסוכה שאסור לטלטל בה מדאורייתא‪,‬‬ ‫רבא וצריכה נמי צורת פתח‪.‬‬ ‫כגון שפרוץ שלה מרובה על העומד‪ ,‬או שאחת ממחיצותיה ארוכה‬ ‫ופסקו הפוסקים כלישנא בתרא‪ ,‬דאיתא בגמרא רב אשי אשכחיה‬ ‫מאד וניתרת כולה משום פסל היוצא מן הסוכה (י"ט‪ ,).‬אע"פ שבסתם‬ ‫לרב כהנא דקא עביד טפח שוחק וקא עביד צורת פתח‪ ,‬אמר‬ ‫שבת אסור לטלטל בה‪ ,‬בשבת של סוכות מותר משום מיגו‪.‬‬ ‫ליה לא סבר לה מר להא דרבא דאמר וניתרת בצורת פתח‪,‬‬ ‫סעיף ד'‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫סוכה העשויה בתוך חצר אע"פ שאין לה אלא ב' דפנות זו כנגד זו‬ ‫סוכה שיש לה ב' דפנות סמוכות זה לזה (בצורת ר) ורוצה לעשות‬ ‫ודפנות החצר רחוקות מהם‪ ,‬די לעשות לה בצד השלישי דופן יותר‬ ‫על ידם סוכה‪ ,‬יכול לעשות דופן ברוחב יותר מטפח ויעמידנה פחות‬ ‫מטפח ולהעמידו בפחות מג' טפחים לאחד הדפנות‪ ,‬ויעמיד טפח זה‬ ‫מג"ט לאחת הדפנות (דחשיב מחיצה ד' מכח לבוד)‪ ,‬וכדי להשלים‬ ‫בצד של פתח החצר ולא בצד שכנגד דופן החצר‪ .‬והמ"א חולק על דין‬ ‫את שיעור הדופן השלישית יעמיד קנה בהמשך אותו צד כנגד סוף‬ ‫זה וסובר שרק כאשר דפנות החצר הם עצמם הדפנות של הסוכה‬ ‫הדופן השניה (והיינו בסוכה שהיא ז' טפחים על ז' טפחים‪ ,‬וי"א‬ ‫(אבל לא סיכך בין הדופן האמצעית של החצר לסוכה) מהני‪ ,‬אבל לא‬ ‫שירחיקו עוד טפח כדי שצורת הפתח תהיה על ד' טפחים)‪ ,‬ויעשה‬ ‫כשדפנות הסוכה עומדות באמצע החצר‪ ,‬ולמעשה אין להתיר כשהסוכה‬ ‫שם צורת הפתח ע"י שישכיב קנה על אותו קנה עומד ועל הטפח‬ ‫באמצע החצר‪.‬‬ ‫(וא"צ שהקנה השוכב יגע בקנה העומד או בטפח)‪.‬‬ ‫וכתב הרמ"א שאם הקנה העומד והטפח נוגעים בסכך א"צ להניח קנה‬ ‫סעיף ה'‬ ‫על גביהן כיון שהסכך נחשב כקנה על גביהן‪( ,‬והמ"א מקשה על דבריו‬ ‫איתא בגמרא (ז‪ ).‬תניא דופן סוכה כדופן שבת‪ ,‬ובלבד שלא יהא‬ ‫ודעתו שראוי להחמיר שלא לסמוך על הסכך‪ ,‬והאחרונים יישבו‬ ‫בין קנה לחבירו שלשה טפחים‪.‬‬ ‫קושיתו‪ ,‬ועל כן הסומך על הרמ"א לא הפסיד)‪.‬‬ ‫ופירש רש"י שדופן סוכה כדופן שבת הכונה שכל דבר שהחשיבוהו‬ ‫עוד כתב הרמ"א שמה שנהגו לעשות צורת הפתח עגולה זה לנוי‬ ‫חכמים כדופן לענין שבת‪ ,‬כגון מחיצה של שתי בלא ערב‪ ,‬כדאמרינן‬ ‫בעלמא‪.‬‬ ‫במתני' (עירובין ט"ז‪ ):‬מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה‬ ‫מותר לטלטל בתוך הסוכה הנ"ל‪ ,‬או להוציא מהבית לסוכה דרך חלון‬ ‫לחבירו שלשה טפחים‪ ,‬והיינו שאף שהפרוץ מרובה על העומד‪ ,‬זה‬ ‫שביניהם בשבת שבתוך החג‪ ,‬אע"פ שבשאר שבתות השנה אסור‬ ‫כשר מדין לבוד‪ ,‬אף שרוחב כל קנה אינו אלא מלוא אצבע‪ ,‬וחשיב‬ ‫(אא"כ יש תיקון בדופן הרביעית)‪ ,‬דמיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי‬ ‫כולו עומד‪ .‬ואם יש במקום אחד או שנים הבדל של יותר מג' טפחים‪,‬‬ ‫דופן לענין שבת‪ ,‬ומ"מ שלא בשעת הדחק ראוי להחמיר‪.‬‬ ‫כשר‪ ,‬דהוי כפתחים‪ .‬וכן מחיצה של ערב בלא שתי‪ ,‬כדאמרינן במתני'‬ ‫פרטי דינים בדין הנ"ל‪-‬‬ ‫(שם) מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה ובלבד שלא יהא‬ ‫א' אם הסוכה היא יותר מז' טפחים‪ ,‬א"צ להעמיד את הקנה של צורת הפתח בסוף‬ ‫בין חבל לחבירו שלשה טפחים‪ ,‬הוי היקף נמי לדופן סוכה‪.‬‬ ‫הדופן‪ ,‬ובפשטות גם אם העמידו בסוף ז' טפחים כל הסוכה כשרה‪ ,‬וצ"ע‪( .‬שעה"צ‬ ‫ב')‪.‬‬ ‫עוד איתא בגמרא (סוכה ז‪ ).‬יתירה שבת על סוכה‪ ,‬שהשבת אינה‬ ‫ב' י"ל שמותר להניח את הצורת הפתח בשבת ויו"ט ע"י נכרי אם שכח לעשות זאת‬ ‫ניתרת אלא בעומד מרובה על הפרוץ‪ ,‬מה שאין כן בסוכה‪.‬‬ ‫קודם‪ ,‬דהוי שבות דשבות במקום מצוה‪( .‬שעה"צ ה')‪.‬‬ ‫ופירש רש"י שלענין שבת אם יש הרבה פתחים שאין בהם צורת‬ ‫ג' כתב הר"ן שאע"פ שצורת הפתח נחשב מחיצה גמורה לענין שבת וכלאים‪ ,‬אין‬ ‫הפתח‪ ,‬והם יותר מהעומד‪ ,‬הפתחים מבטלים את העומד‪ ,‬אבל בסוכה‬ ‫לעשות דפנות הסוכה מצורות הפתח אפילו לענין הדופן השלישית‪ ,‬והעתיקו‬ ‫כשר‪ ,‬שהרי מספיק שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח‪ ,‬אפילו אם‬ ‫האחרונים את דבריו‪ ,‬אכן ברא"ש מבואר שצוה"פ מועילה מדאורייתא‪ ,‬אכן מדרבנן‬ ‫יש פתחים בשתים כהלכתן שאם נצרפם לעומד יהיה פרוץ מרובה על‬ ‫בעינן דווקא גם טפח שוחק‪( .‬בה"ל ד"ה שיעמיד)‪.‬‬ ‫העומד‪.‬‬ ‫סוכה העשויה מקנים הסמוכים זה לזה פחות מג' טפחים‪ ,‬אם עשה‬ ‫על ידי זה ד' דפנות כשר‪ ,‬אבל אם עשה רק ג' דפנות כשר רק אם יש‬ ‫וכתב הרמב"ם שמה שמותר כשיש פתחים בדפנות היינו דווקא‬ ‫ב' מחיצות שלימות ובשלישית יש טפח‪.‬‬ ‫כשאין פתח יותר מעשר אמות‪ ,‬דבזה פסול אפילו כשיש לו צורת‬ ‫הפתח‪ ,‬אא"כ העומד מרובה על הפרוץ‪ .‬וכ"כ הסמ"ג‪ .‬והקשה הרא"ש‬ ‫סוכה שיש לה ב' דפנות זו כנגד זו וביניהם מפולש (‪-‬פתוח מצד‬ ‫מהא דתנן (עירובין ב‪ ).‬ואם יש לו צורת פתח אע"פ שהוא רחב‬ ‫לצד)‪ ,‬עושה דופן ברוחב ד' טפחים ומשהו (ולא די בטפח ומשהו כיון‬ ‫מעשר אמות אינו צריך למעט‪ ,‬ומבואר שצורת הפתח מתירה גם‬ ‫שאין כאן ב' דפנות סמוכות)‪ ,‬ומעמידה בפחות מג' טפחים סמוך‬ ‫פתח של יותר מעשר אמות‪ .‬והרא"ם מתרץ שי"ל שהמשנה בעירובין‬ ‫לאחת הדפנות (דחשיב כלבוד)‪ ,‬ויעשה צורת הפתח ע"י נתינת קנה‬ ‫מדברת רק כשהעומד מרובה על הפרוץ‪ ,‬שבזה החידוש שפתח כזה‬ ‫מהפס של הד' טפחים עד הדופן הרחוקה‪ ,‬והסוכה כשרה‪( ,‬והמ"א‬ ‫אינו מבטל את המחיצה‪ ,‬ודינה כפתח פחות מעשר ללא צורת הפתח‪,‬‬ ‫מסתפק אולי זה מועיל רק בסוכה קטנה‪ ,‬ולא כשהדופן השלישית‬ ‫אבל צורת הפתח אינה מכשירה מחיצה של פרוץ מרובה על העומד‪.‬‬ ‫רחוקה הרבה‪ ,‬אבל הרבה אחרונים הסכימו שאין לחלק בזה)‪ ,‬וי"א‬ ‫והמגיד משנה כתב שדעת הרמב"ם לפרש הא דמבואר בגמרא‬ ‫שאין צריך כאן צורת הפתח‪ ,‬ויש להחמיר כסברא ראשונה‪.‬‬ ‫שסוכה כשרה אף בפרוץ מרובה על העומד‪ ,‬דמיירי דווקא לענין‬ ‫ואם הדופן השלישית היא ז' טפחים בלא לבוד‪ ,‬לכו"ע אין צריך צורת‬ ‫המחיצה השלישית (וכתב הב"י שנראה שכוונתו שכמו שמכשירים‬ ‫הפתח אף שהכותל השני רחוק ממנה‪ ,‬אך מסתבר שצריך שלא יהיה‬ ‫דופן זו בטפח שוחק או בפס ארבעה וכנ"ל סעיף ב'‪ ,‬ה"ה מקילים‬ ‫רחוק יותר מי' אמות (שזה שיעור פתח)‪ ,‬וכ"ש שאם הדופן השלישית‬ ‫כשהדופן השלישית היא על פני כולה אלא שהעומד בה מרובה על‬ ‫שלימה א"צ לעשות צורת הפתח בדופן הרביעית‪ ,‬ומה שנהגו לעשות‬ ‫הפרוץ)‪ ,‬אבל השתים כהלכתן דינם כשבת דבעינן עומד מרובה‪ .‬עוד‬ ‫שם צורת הפתח אינו אלא לנוי בעלמא‪.‬‬ ‫כתב המגיד משנה בהלכות שבת שלדעת הרמב"ם פתח יותר מעשר‬ ‫סעיף ו'‬ ‫עם צורת הפתח שוה דינו לעשר בלי צורת הפתח‪ ,‬ששניהם לא‬ ‫מכשירים בעומד מרובה‪ ,‬אמנם פתח עשר עם צורת הפתח‪ ,‬בהלכות‬ ‫נעץ ד' קונדסים וסיכך על גבם‬ ‫סוכה הרמב"ם מכשיר אף בפרוץ מרובה‪ ,‬וי"ל דה"ה לגבי שבת‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (ד‪ ):‬תנו רבנן נעץ ארבעה קונדיסין על הגג וסיכך‬ ‫וכתב רבינו ירוחם שנראה מדברי רש"י שאפשר להכשיר מדין לבוד‬ ‫על גבן‪ ,‬רבי יעקב מכשיר‪ ,‬וחכמים פוסלים‪ .‬אמר רב הונא‬ ‫וכנ"ל אפילו אם כשנצרף את כל הקנים יחד לא יהיה בהם ז' טפחים‬ ‫מחלוקת על שפת הגג‪ ,‬דרבי יעקב סבר אמרינן גוד אסיק‬ ‫שזה שיעור הכשר סוכה‪ ,‬וכן נראה מדברי הרא"ש‪ ,‬ויש פוסלים בכהאי‬ ‫מחיצתא‪ ,‬ורבנן סברי לא אמרינן גוד אסיק מחיצתא‪ ,‬אבל‬ ‫גוונא‪ ,‬אמנם אם בפתחים יש צורת הפתח כשר אפילו לענין שבת‪,‬‬ ‫באמצע הגג דברי הכל פסולה‪ .‬ורב נחמן אמר באמצע הגג‬ ‫וה"ה לענין חלונות‪ .‬ומורי ר' אברהם בן אסמעאל כתב שיש ד' מדות‬ ‫מחלוקת‪ .‬איבעיא להו באמצע הגג מחלוקת‪ ,‬אבל על שפת‬ ‫בדופן סוכה‪ :‬א' פתח אינו כמחיצה‪ ,‬והיכא דליכא עומד כשיעור סוכה‬ ‫הגג דברי הכל כשרה‪ ,‬או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת‪,‬‬ ‫במקום אחד‪ ,‬כשרה אם ע"י צירוף מכמה מקומות יש כדי הכשר‬ ‫סוכה‪ ,‬ואפילו אם יש שם פתח יותר מעשר‪ .‬ב' אם יש פירצה ג'‬ ‫תיקו‪.‬‬ ‫טפחים או יותר בלי צורת הפתח‪ ,‬אם הפרוץ מרובה על העומד‪ ,‬בטל‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬דעת הרא"ש שלהלכה פסול בין בשפת הגג ובין‬ ‫העומד אם אין בו שיעור סוכה במקום אחד‪ .‬ג' בעומד מרובה על‬ ‫באמצע הגג‪ ,‬וכתב הרא"ש שזה גם דעת הרי"ף‪ ,‬אבל הרי"ץ גיאות‬ ‫הפרוץ‪ ,‬אם יש בעומד שבכל הדופן כשיעור סוכה כשרה‪ .‬ד'‬ ‫כתב שרב שרירא גאון לא גורס איבעיא להו‪ ,‬אלא הוא גורס ורב נחמן‬ ‫כשהפירצות הם פחות מג' טפחים כשר אפילו בפרוץ מרובה על‬ ‫אמר באמצע הגג מחלוקת‪ ,‬אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה‪,‬‬ ‫העומד‪ ,‬ולא עוד אלא שהפרוץ מצטרף להשלים שיעור סוכה‪.‬‬ ‫והלכה כרב נחמן‪ ,‬וכן פסק הרמב"ם‪ .‬אמנם הגירסה שלנו אינה‬ ‫כדבריו‪ ,‬וכן פסקו הרי"ד והראבי"ה והראב"ד לפסול‪ ,‬וכן פסק בשו"ע‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫סוכה שבשני דפנותיה (הסמוכות זו לזו בצורת ר) יש הרבה פתחים‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬נעץ ד' קונדסים וסיכך על גבם‪ ,‬בין באמצע הגג בין‬ ‫שאין בהם צורת הפתח‪ ,‬אע"פ שבצירוף הפרצות שבשני הדפנות‬ ‫בצידי הגג‪ ,‬פסולה‪ ,‬דדוקא בשבת אמרינן גוד אסיק‪ ,‬ויש מכשירים אם‬ ‫האחרות הפרוץ מרובה על העומד כשרה‪ ,‬ובלבד ששתי הדפנות‬ ‫נעצם על שפת הגג (מדין גוד אסיק)‪ ,‬ובלבד שיהיו ממש בשפת הגג‬ ‫הראשונות יהיו מחוברות ולא יהיה פתח בקרן המחברת בין שני‬ ‫ולא במרחק אפילו פחות מג' טפחים‪ ,‬וכן צריך שהגג לא יבלוט‬ ‫הדפנות (אפילו אם יש בפתח זה צורת הפתח‪ ,‬על אף שבשבת נחשב‬ ‫החוצה יותר ממחיצות הבית‪ ,‬דאז גם בשבת אינו מועיל‪ .‬והלכה כדעה‬ ‫עי"ז כסתום‪ ,‬אבל אם הפירצה היא פחות מג' טפחים מהני)‪ ,‬ויהיה בדפנות‬ ‫ראשונה‪ ,‬אמנם אם אין לו מקום אחר‪ ,‬אין לו לפטור עצמו מסוכה זו‪ ,‬ולא יברך‪.‬‬ ‫שיעור מקום חשוב (והיינו פס של ד' טפחים‪ ,‬ובשעה"צ כתב שיותר‬ ‫ועיין בה"ל מה הדין אם יש לד' הקונדסים דין צורת הפתח‪.‬‬ ‫מסתבר שהכונה שצריך שיהיה שם ז' טפחים כדי הכשר סוכה)‪.‬‬ ‫סעיף ז'‬ ‫ואם יש פירצה יותר מי' אמות אסור אפילו בעומד מרובה על הפרוץ‬ ‫הכשר סוכה ע"י לחי או פסי ביראות‬ ‫(ויש להסתפק אם על ידי זה נתבטל כל הדופן‪ ,‬או שהמקום שיש בו דופן ויש בו‬ ‫שיעור הכשר סוכה כשר‪ ,‬וצ"ע)‪ ,‬ואם יש צורת הפתח בפירצה זו שרי אפילו‬ ‫איתא בגמרא (ז‪ ):‬אמר רבה סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי‬ ‫אם גם כשנחשב את מקום הפתח לעומד ישאר הפרוץ מרובה על העומד‪( ,‬ואף‬ ‫כשרה‪.‬‬ ‫שלדעת הר"ן אין לעשות צורת הפתח בדפנות הסוכה‪ ,‬י"ל דהיינו בשיעור הכשר‬ ‫שיטת הרא"ש דמיירי במבוי מפולש (פתוח משני צדדים)‪ ,‬ויש לו לחי‬ ‫סוכה ולא ביותר מזה)‪ ,‬ולרמב"ם אפילו כשיש שם צורת הפתח לא מהני‬ ‫מצד אחד‪ ,‬ומצד השני אין בו תיקון‪ ,‬דבאופן זה כשרה הסוכה בשבת‪,‬‬ ‫אלא בעומד מרובה על הפרוץ‪ .‬ואם הפרוץ מרובה על העומד בשני‬ ‫אבל לא בחול‪ ,‬ואליבא דרב יהודה דאמר (עירובין י"ב‪ ):‬מבוי שאינו ראוי‬ ‫הדפנות הסמוכות אף ללא צירוף שאר הדפנות‪ ,‬והפרצות הם יותר‬ ‫לשיתוף (והיינו מפולש) הכשירו בלחי‪ ,‬הזורק לתוכו חייב‪ ,‬הכשירו‬ ‫מג' טפחים‪ ,‬אסור‪ ,‬ודעת המ"א שלבוד מועיל רק בסוכה של ד'‬ ‫בקורה‪ ,‬הזורק לתוכו פטור‪ ,‬דקא סבר לחי משום מחיצה וקורה משום‬ ‫דפנות‪ ,‬אבל סוכה של ג' דפנות‪ ,‬מדרבנן אין להכשירה ע"י לבוד‪.‬‬ ‫היכר‪ ,‬ואף על גב דבשבת דעלמא אסור לטלטל במבוי כיון שהוא‬ ‫סוכה של ד' דפנות שלימות אין לעשות פתחים בכל הפינות‪ .‬רמ"א‪.‬‬ ‫פרוץ ברוח רביעית‪ ,‬משום מצות סוכה התירו‪ ,‬כמו שהתירו לגבי פסי‬ ‫ואם פינה אחת מחוברת שרי‪ .‬מ"ב‪.‬‬ ‫ביראות‪.‬‬ ‫כתב הרמ"א שנהגו לעשות סוכה עם מחיצות שלימות (בלי עצות של‬ ‫והר"ן סובר שמדובר במבוי שאינו מפולש‪ ,‬ואף שכשיש ג' דפנות‬ ‫לבוד וצורת הפתח)‪ ,‬כיון שלא כולם בקיאים בדיני המחיצות‪ .‬ומי‬ ‫כשר לסוכה גם בלי מיגו‪ ,‬מיירי הכא שסיכך רחוק מהדופן השלישית‪,‬‬ ‫שאין לו כל צרכו למחיצות‪ ,‬עדיף לעשות ג' מחיצות שלימות מארבע‬ ‫והמיגו הוא שכמו שהלחי מתיר מדאורייתא לטלטל במבוי‪ ,‬לרבה‬ ‫שאינם שלימות‪ .‬ובהלכות של רבי יצחק גיאות כתב שמצוה מן‬ ‫דס"ל לחי משום מחיצה‪ ,‬הלחי מועיל להכשיר את הסוכה‬ ‫המובחר לעשות ג' דפנות סתומות‪ ,‬ורק מקום הפתח יהיה פתוח‪ .‬ועיין‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬וכיון שהלחי מועיל להתיר מדרבנן במבוי שאינו מפולש‪,‬‬ ‫בבאר היטב [שכתב שמהר"ש היה מסמן סדר דפנות הסוכה‪ ,‬שלא לשנות את‬ ‫הסדר משנה לשנה]‪ ,‬ובביכורי יעקב כתב שלא ראה מי שחושש לזה‪.‬‬ ‫שמדרבנן אסור לטלטל בו והלחי מתירו‪ ,‬הוא מועיל לסוכה גם‬ ‫מדרבנן משום מיגו‪ ,‬וי"א שזה מתיר אפילו בחול‪ ,‬אבל דעת הר"ן‬ ‫שכיון שזה מותר משום מיגו זה מותר רק בשבת‪ ,‬וכן דעת הרמב"ם‪.‬‬ ‫פצימין שע"י לבוד זה נחשב כמחיצה גמורה כשר גם כשהפצימין‬ ‫עוד איתא בגמרא (ז‪ ):‬אמר רבא סיכך על גבי פסי ביראות‬ ‫נעשו לחלל הפנימי)‪.‬‬ ‫כשרה‪.‬‬ ‫בכמה דפנות אומרים פי תקרה יורד וסותם‪ -‬דעת רש"י שלאביי‬ ‫וכתב הרא"ש שההכשר הוא בשבת של סוכות‪ ,‬דמיגו דהוי דופן‬ ‫אומרים פי תקרה יורד וסותם מכל הצדדים‪ ,‬אבל התוס' סוברים‬ ‫לשבת הוי נמי דופן לסוכה‪ ,‬ואע"פ שלא התירו פסי ביראות אלא‬ ‫שאומרים פי תקרה רק בדופן אחת‪ ,‬ומדובר שיש לאכסדרה פצימין‬ ‫לעולי רגלים‪ ,‬וגם להם לא התירו אלא לבהמתם אבל אדם מטפס‬ ‫משני צדדים כמין גא"ם‪ ,‬ובזה אביי מכשיר ורבא פוסל‪ ,‬אבל אם‬ ‫ועולה מטפס ויורד (עירובין כ‪ ,):‬משום מצות סוכה התירו‪ .‬וכ"כ הרי"צ‬ ‫הפצימין הם זו כנגד זו או שאין כלל פצימין גם לאביי לא מכשירים‬ ‫גיאות‪ .‬וכתב ר"י שכיון שמדאורייתא מותר גם לא לעולי רגלים‪,‬‬ ‫מכח פי תקרה יורד וסותם‪ ,‬וקיימא לן כרבא‪.‬‬ ‫אמרינן מיגו‪ ,‬וכן דעת הרי"ף שההתר בסוכה הוא לא רק לעולי רגלים‪.‬‬ ‫וכתב הראבי"ה שפסי הביראות מתירים אפילו אם אין שם בור‪,‬‬ ‫עוד איתא בגמרא (י"ט‪ ).‬רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקא מסכך‬ ‫דלעולי רגלים התירו משום צורך הבור‪ ,‬וכאן התירו משום הצורך‬ ‫על גבי אכסדרה שאין לה פצימין (והיו לה ב' דפנות כהלכתן‬ ‫לסוכה‪ ,‬ויש שנסתפקו בדבר‪ ,‬ודעת המדרכי כראבי"ה‪ .‬אמנם כיון‬ ‫והשלישית סמוכה לאכסדרה‪ ,‬ולא היה בה טפח כדין דופן שלישית)‪ ,‬אמר ליה‬ ‫שלא התירו ע"י פסי ביראות אלא במקום שאין מחיצות‪ ,‬ה"ה לענין‬ ‫לא סבר לה מר הא דאמר רבא יש לה פצימין כשרה אין לה‬ ‫סוכה‪ .‬ודעת הר"ן שההתר הוא רק במקום שמותר מצד פסי ביראות‪.‬‬ ‫פצימין פסולה‪ ,‬אחוי ליה (עיין לקמן מה הראה לו)‪ ,‬נראה מבפנים‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫ושוה מבחוץ (שמבפנים ניכר שהפצימין בולטים‪ ,‬אבל לעומד מבחוץ זה נראה‬ ‫סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי (‪-‬עץ כמין עמוד)‪ ,‬או על גבי באר‬ ‫כהמשך הדופן)‪ ,‬אי נמי נראה מבחוץ ושוה מבפנים‪ ,‬דאיתמר‬ ‫שיש מסביבה פסים (‪-‬ד' קורות בארבע הצדדים שכל קורה נוטה‬ ‫(עירובין ט‪ :‬לענין מבוי שהכשרו בלחי) נראה מבחוץ ושוה מבפנים‬ ‫אמה לכאן ואמה לכאן)‪ ,‬סוכה זו כשירה רק בשבת שבתוך החג‪ ,‬מיגו‬ ‫(שהלחי הוא בליטה מחוץ למבוי‪ ,‬ולעומדים במבוי זה נראה חלק מדופן המבוי)‬ ‫דהוי מחיצה לענין שבת‪.‬‬ ‫נדון משום לחי‪ ,‬ולחי היינו פצימין‪.‬‬ ‫משמע מדעת השו"ע שאפילו במקום שלמעשה אסור לטלטל שם‬ ‫שיטת רש"י שהיו לסוכה פצימין סמוכין זה לזה פחות משלשה‪,‬‬ ‫בשבת‪ ,‬כגון במבוי שהדופן הרביעית פתוחה לגמרי‪ ,‬מ"מ כיון שלענין‬ ‫והראה לו שהיה פצים שיש בו טפח ויותר מחוץ לסוכה בהמשך‬ ‫שבת הלחי נחשב מחיצה‪ ,‬הוא נחשב מחיצה גם לסוכה‪ .‬ודעת הרמ"א‬ ‫האכסדרה‪ ,‬ורחבו משוך לאחורי הסוכה‪ ,‬ולעומדים בפנים זה נראה‬ ‫שאין להתיר אלא במקום שהלחי או הפסים מתירים למעשה לענין‬ ‫המשך הדופן‪ ,‬ולעומדים מבחוץ זה נראה כתחילת הדופן השלישית‪,‬‬ ‫שבת‪ ,‬והיינו במבוי שיש לו ג' דפנות שלימות ולחי בצד הרביעי וסיכך‬ ‫דזה נחשב דופן כמו במבוי‪.‬‬ ‫רק לצד הלחי‪ ,‬ובפסין מתירים בזמן שיש עולי רגלים‪ ,‬או בזמננו היכא‬ ‫והקשה הרא"ש מה ענין מבוי לסוכה‪ ,‬דבמבוי יש שלש מחיצות ולא‬ ‫דלא שכיחי מיא שמותר לדבר מצוה‪ ,‬ודווקא ברה"ר ולא בחצר‪ ,‬ומשמע‬ ‫בעינן לחי אלא להיכרא בעלמא‪ ,‬ולכן מספיק נראה מבחוץ ושוה‬ ‫מהרמב"ם שצריך שיהיה שם באר‪ ,‬ודלא כדעת הראבי"ה שא"צ שיהיה שם באר‪,‬‬ ‫מבפנים‪ ,‬דבהיכרא כל דהו סגי‪ ,‬אבל בסוכה הדופן השלישית צריכה‬ ‫וצ"ע‪ .‬ולכתחילה נכון להחמיר כדעת הרמ"א‪ ,‬ובמקום הדחק יש לסמוך‬ ‫להיות ליושבים בסוכה‪ .‬ותירץ הרא"ש דמיירי בסוכה שהיא כשרה‬ ‫על הדעה הראשונה‪.‬‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬או שעשה צורת הפתח לדופן השלישית‪ ,‬ורב כהנא‬ ‫לטעמיה דאמר לעיל (ז‪ ).‬צריכה נמי צורת פתח‪ ,‬וצורת הפתח דינה‬ ‫סעיף ח'‬ ‫כמחיצה‪ ,‬או שמדאורייתא מודה רבא שאומרים פי תקרה יורד וסותם‬ ‫סיכוך על גבי אכסדרה‬ ‫אף כשהמחיצות נעשו לבפנים ולא לבחוץ‪ ,‬ולא בעי טפח שוחק אלא‬ ‫איתא בגמרא (י"ח‪ ).‬איתמר סיכך על גבי אכסדרה (חצר המוקפת‬ ‫מדרבנן‪ ,‬ולזה מועיל נראה מבחוץ‪ ,‬דמיגו דמהני לענין שבת מהני הכא‬ ‫בתים מג' רוחות ולפני הבתים יש אכסדרה מקורה‪ ,‬וסיכך ע"ג כל אויר החצר‪,‬‬ ‫כל שבעת ימי הסוכה‪ .‬והטור כתב כמו האפשרות הראשונה של‬ ‫והקרוי רחב ד' אמות דלא שייך לומר דופן עקומה להכשיר הסיכוך מכח מחיצות‬ ‫הרא"ש דמיירי שיש צורת הפתח בדופן השלישית‪.‬‬ ‫הבית) שיש לה פצימין (עמודים כמין חלונות‪ ,‬ואין ביניהם ג' טפחים)‪,‬‬ ‫והרמב"ם חולק על רש"י ומבאר שבדופן השלישית היו ב' עמודים‬ ‫כשרה (דאמרינן לבוד)‪ ,‬אין לה פצימין‪ ,‬אביי אמר כשרה‪ ,‬ורבא‬ ‫בולטים‪ ,‬שאף דבסוכה של ב' דפנות צריך פס ארבעה ומשהו בדופן‬ ‫אמר פסולה‪ .‬אביי אמר כשרה‪ ,‬אמרינן פי תקרה (עובי ראשי‬ ‫השלישית‪ ,‬כאן די בפצימין‪ ,‬לפי שמכח הפצימין אמרינן פי תקרה‬ ‫הנסרים שבסוף קרוי האכסדרה) יורד וסותם‪ ,‬רבא אמר פסולה‪ ,‬לא‬ ‫יורד וסותם‪ ,‬והיינו שפי התקרה של האכסדרה שהוא קירוי קבע יורד‬ ‫אמרינן פי תקרה יורד וסותם‪.‬‬ ‫וסותם‪ ,‬אבל בלא פצימין לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם‪ .‬וכן ביאר‬ ‫ומפרש בגמרא (י"ט‪ ).‬דטעמא דרבא משום שהמחיצות לא נעשו‬ ‫הר"ן לדעת הרי"ף‪ .‬וכן פסק השו"ע‪ .‬ונראה מדברי הרמב"ם שאפילו‬ ‫לצורך החצר אלא לצורך האכסדרה‪ ,‬והיינו להיות מחיצה לחלל‬ ‫בדאית לה פצימין לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם על ידי הפצימין‬ ‫שתחתם ולא להיות מחיצה לאויר שמחוץ להם‪ ,‬ואף שבמחיצה‬ ‫אלא ברוח אחת‪ ,‬ולא ביותר מרוח אחת‪ .‬וכן נראה מדברי הר"ן‪.‬‬ ‫גמורה אין נ"מ אם נעשתה לחלל הפנימי או לחוצה להם‪ ,‬כאן שבאים‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫להכשיר מדין גוד אחית לא‪ ,‬דכי אגמריה רחמנא למשה גוד אחית‬ ‫המסכך ע"ג אכסדרה (‪-‬שני כתלים זה כנגד זה‪ ,‬ומקצתה מקורה‪,‬‬ ‫במחיצה העשויה לחלל שלה אגמריה ולא לחוצה לה‪( .‬וביש לה‬ ‫וסיכך מהקרוי עד הקצה השני‪ ,‬ונמצא שבמקום הסכך יש רק ב'‬ ‫לסכך)‪ .‬רבי יוסי אומר כשם שמלמעלה למטה עשרה טפחים‬ ‫דפנות)‪ ,‬ויש לאכסדרה פצימין (‪-‬שני עמודים בולטים בצד השלישי)‪,‬‬ ‫כך מלמטה למעלה עשרה טפחים‪ .‬ונחלקו הראשונים אם הלכה‬ ‫דעת השו"ע שאע"פ שלעיל נתבאר שסוכה עם ב' דפנות זה כנגד זה‬ ‫כרבנן או כרבי יוסי‪ ,‬והשו"ע פוסק כרבנן‪.‬‬ ‫צריך לעשות פס ד' טפחים ומשהו‪ ,‬כאן הפצימין מכשירים את הסוכה‬ ‫אע"פ שהם רחוקים אחד מהשני‪ ,‬דאמרינן פי תקרה (‪-‬הקרוי של‬ ‫עוד איתא במתני' (י"ז‪ ).‬הרחיק את הסיכוך מן הדפנות (לא בגובה‬ ‫האכסדרה) יורד וסותם‪ ,‬ויש כאן ג' דפנות‪ ,‬וזה מועיל בין אם הפצימין‬ ‫אלא במשכה של סוכה) שלשה טפחים פסולה (דאויר פוסל בשלשה אפילו‬ ‫נראים רק מבפנים לעומד בסוכה ומבחוץ זה נראה כהמשך הדופן‪ ,‬בין‬ ‫מן הצד)‪.‬‬ ‫אם הם נראים רק מבחוץ ובתוך הסוכה זה נראה כהמשך הדופן‪ ,‬וכן‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מהני גם אם לא נעשו לכתחילה בשביל מחיצות הסוכה‪( ,‬והמ"א מצדד‬ ‫דפנות בגובה שבעה ומשהו שהעמידם בפחות מג' טפחים לקרקע‬ ‫שצריך שתקרת האכסדרה תהיה רחבה ד' טפחים‪ ,‬ודלא כהב"ח)‪ ,‬אבל אם אין‬ ‫כשרה‪ ,‬דהוי כלבוד ויש כאן גובה י' טפחים‪ ,‬ואפילו אם הסכך גבוה‬ ‫שם פצימין כלל לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם‪.‬‬ ‫הרבה כשרה‪ ,‬ובלבד שהסכך יהיה מכוון כנגד הדפנות ממש או בתוך‬ ‫וכתב הרמ"א שי"א שאפילו ע"י פצימין לא מהני‪ ,‬אפילו אם רוחבם‬ ‫ג' טפחים למקום שמעל הדפנות‪( ,‬שאם יש שם ג' טפחים פסולה אף‬ ‫טפח‪ ,‬ולכן לכתחילה אין לעשות סוכה בכהאי גוונא‪ ,‬ובדיעבד יש‬ ‫אם הדפנות מגיעות עד למעלה)‪.‬‬ ‫לסמוך על הדעה הראשונה‪.‬‬ ‫אם הסכך נמצא בגובה י' טפחים ועשה מחיצה בגובה ד' טפחים ושני‬ ‫ואם שני הדפנות סמוכים זה לזה (בצורת ר)‪ ,‬ובצד השלישי הפצימין‬ ‫משהויין והעמידה באמצע כשרה‪ ,‬דאמרינן לבוד למעלה ולמטה‪ .‬ואם‬ ‫בולטים טפח‪ ,‬והם סמוכים לתקרת האכסדרה‪ ,‬מהני לכו"ע‪ .‬מיהו‬ ‫הדפנות מרוחקות ג' טפחים מהקרקע‪ ,‬פסולה אף אם הדפנות גבוהות‬ ‫ברא"ש משמע שצריך גם צורת הפתח ואז א"צ שתהיה תקרת האכסדרה‬ ‫י' טפחים או יותר‪ ,‬דכל מחיצה שהגדיים יכולים לבקוע תחתיה אינה‬ ‫רחבה ד' טפחים‪ ,‬ודעת הב"ח דהיינו דווקא כשהפצימין נראים מבחוץ‬ ‫נחשבת מחיצה כלל‪.‬‬ ‫ומבפנים הם נראים כהמשך הדופן‪ ,‬ומהמ"א משמע שלדעת הרא"ש‬ ‫אף בנראים מבפנים צריך צורת הפתח‪ ,‬כיון שתקרת האכסדרה לא‬ ‫סעיף י'‬ ‫נעשתה לצורך הסוכה‪ ,‬עוד כתב המ"א שצריך לפי הרא"ש שיהיה רוחב‬ ‫שימוש באילן לדפנות הסוכה‬ ‫הפצימין טפח‪ ,‬וצ"ע מנא ליה‪.‬‬ ‫איתא במתני' (כ"ד‪ ):‬העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות‬ ‫העושה סוכתו בתוך ביתו ע"י שפותח את הגג ומסכך שם‬ ‫לה כשרה‪ .‬ובגמרא אמר רב אחא בר יעקב כל מחיצה שאינה‬ ‫ומשתמש בשני כותלי הבית הסמוכים זה לזה (בצורת ר) לדפנות‪,‬‬ ‫יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה‪ .‬תנן העושה סוכתו בין‬ ‫ולמעלה מונחת קורת הבית‪ ,‬לכו"ע י"ל בזה פי תקרה יורד וסותם כיון‬ ‫האילנות והאילנות דפנות לה כשרה‪ ,‬והא קא אזיל ואתי‪ ,‬הכא‬ ‫שהקורה נעשתה לצורך הבית וגם הסוכה נמצאת בבית‪ ,‬ונמצא שיש‬ ‫כאן ג' דפנות‪ ,‬ומ"מ צריך לעשות שם צורת הפתח ע"י שיניח שני‬ ‫במאי עסקינן בקשין (‪-‬אילנות זקנים ועבים)‪ ,‬והא איכא נופו (שהוא‬ ‫קנים תחת הקורה‪ ,‬אחד ליד כותל הבית והשני במקום שנגמר הסכך‬ ‫הולך ובא‪ ,‬ולפעמים גם הנוף הוא חלק מהדופן)‪ ,‬דעביד ליה (‪-‬אורג את הנוף)‬ ‫של הסוכה‪ .‬ויש מפקפקים בזה כיון שסתם קורת הבית אינה רחבה ד'‬ ‫בהוצא ודפנא (שלא תנידנו הרוח)‪ .‬אי הכי מאי למימרא‪ ,‬מהו‬ ‫טפחים וא"א פי תקרה בפחות מד"ט‪ ,‬ועל כן יותר טוב לשים פס‬ ‫דתימא נגזור דילמא אתי לאשתמושי באילן (להניח שם כליו)‪,‬‬ ‫ברוחב יותר מטפח‪ ,‬במרחק פחות מג"ט לכותל הבית‪ ,‬וקנה אחר‬ ‫קמ"ל‪.‬‬ ‫במקום שנגמר הסכך של הסוכה‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬העושה סוכתו בין האילנות והאילנות משמשים‬ ‫סעיף ט'‬ ‫כדפנות‪ ,‬אם האילנות חזקים או שקשר אותם ואינם נדים תמיד ברוח‪,‬‬ ‫ומילא תבן וקש בין הענפים כדי שלא תניד אותם הרוח וקשר אותם‪,‬‬ ‫גובה הדפנות‬ ‫הרי זו כשרה‪ .‬ואם הרוח מנידה אותם לכאן ולכאן פסולה אע"פ‬ ‫איתא במתני' (ב‪ ).‬ושאינה גבוהה עשרה טפחים וכו' פסולה‪.‬‬ ‫שהרוח לא יכולה להפיל אותם לגמרי‪ ,‬ואע"פ שהסוכה בתוך בית‬ ‫ומבואר שדפנות הסוכה צריכות להיות גבוהות עשרה טפחים‪.‬‬ ‫שאין שם רוח כלל‪ .‬ואם י' טפחים מהמחיצה אינו מן הענפים א"צ‬ ‫ואיתא בגמרא (ט"ז‪ ):‬מחצלת ארבעה ומשהו מתרת בסוכה משום‬ ‫למלא בין הענפים‪ .‬ואם רוב הדופן אילן חזק משמע קצת בתוס'‬ ‫שכשרה‪ ,‬דעל ידי זה אינה מתנודדת ברוח‪ .‬ואם סמך את הסוכה ע"ג‬ ‫דופן‪ .‬היכי עביד‪ ,‬תלי ליה באמצע‪ ,‬פחות משלשה למטה‬ ‫האילנות אין עולים לסוכה זו ביו"ט‪ ,‬כמו שנתבאר בסימן תרכ"ח‪.‬‬ ‫ופחות משלשה למעלה‪ ,‬וכל פחות משלשה כלבוד דמי‪.‬‬ ‫פשיטא‪ ,‬מהו דתימא חד לבוד אמרינן תרי לבוד לא אמרינן‪,‬‬ ‫מחיצות מסדינים‪ -‬אין נכון לעשות כל המחיצות מיריעות של פשתן‬ ‫קא משמע לן‪ .‬מיתיבי מחצלת שבעה ומשהו מתרת בסוכה‬ ‫בלי קנים‪ ,‬אע"פ שקשרם היטב‪ ,‬דלפעמים זה מתנתק ואינו יודע‪ ,‬והוי‬ ‫משום דופן‪ ,‬כי תניא ההיא בסוכה גדולה (‪-‬גבוהה)‪.‬‬ ‫מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה‪ .‬ודעת הט"ז שאחת מג'‬ ‫המחיצות של הכשר הסוכה אפשר לעשות מיריעות‪ ,‬אבל מכמה‬ ‫ואיתא במתני' (ט"ז‪ ).‬המשלשל דפנות מלמעלה למטה‪ ,‬אם‬ ‫אחרונים משמע דלא כדבריו‪ ,‬אבל מחיצה רביעית לכו"ע אפשר‬ ‫גבוהים מן הארץ שלשה טפחים פסולה‪ ,‬מלמטה למעלה אם‬ ‫לעשות מיריעות‪ .‬והרוצה לעשות מחיצות מסדינים‪ ,‬טוב שיחבר‬ ‫גבוהים מן הארץ עשרה טפחים כשרה (אע"פ שאין הדפנות מגיעות‬ ‫סיכך בדבר המקבל טומאה)‪ .‬וכו'‪ .‬אמר אביי לא שנו אלא סמך‪ ,‬אבל‬ ‫למחיצות קנים כל פחות מג' טפחים‪ ,‬שאז זה כשר מכח הקנים אע"פ‬ ‫סיכך על גבי המיטה (והעמיד את הסכך ע"ג יתידות) כשרה (אע"פ שאין‬ ‫שהסדינים מתנענעים‪ .‬ואף אם עושה את הקנים רק בג' מחיצות כשר‪ ,‬ודלא‬ ‫מכרעי המיטה לסכך י' טפחים‪ ,‬כיון שאם יוציא את המיטה יש כאן אויר עשרה)‪,‬‬ ‫כהמ"א‪.‬‬ ‫מאי טעמא למאן דאמר לפי שאין לה קבע הרי יש לה קבע‪,‬‬ ‫סעיף י"א‬ ‫למאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה הרי אין‬ ‫מעמידה בדבר המקבל טומאה‪.‬‬ ‫מחיצה מבעלי חיים‬ ‫איתא בגמרא (כ"ג‪ ).‬תניא עשאה לבהמה דופן לסוכה‪ ,‬רבי מאיר‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫פוסל‪ ,‬ורבי יהודה מכשיר‪ .‬והלכה כרבי יהודה‪.‬‬ ‫ביאור הטעם שאין לה קבע‪ -‬רש"י מבאר שאין לה קבע היינו‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬עושים מחיצה מבעלי חיים‪ ,‬ובלבד שקשר אותה כדי‬ ‫שהסוכה מיטלטלת על ידי המיטה‪ ,‬ורבי יהודה לטעמיה דאמר סוכה‬ ‫שלא תוכל לברוח (והשעה"צ מסתפק אם זה עצה בעלמא וגם אם לא קשר‬ ‫דירת קבע בעינן‪ .‬והקשו התוספות והרא"ש שבסוכה ע"ג בהמה (כ"ג‪).‬‬ ‫הסוכה כשרה כשהבהמה שם‪ ,‬או שזה תקנת חכמים כדי שלא יבוא לידי ביטול‬ ‫פוסל רבי יהודה משום דכתיב "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים"‪,‬‬ ‫מצות סוכה‪ ,‬ובגר"א משמע שזה תקנת חכמים)‪ ,‬וכן צריך למתוח אותה‬ ‫דבעינן סוכה הראויה לשבעה‪ ,‬וביו"ט אסור לעלות ע"ג בהמה‪ ,‬ואין‬ ‫למעלה בחבלים או שתהיה גבוהה כ"כ באופן שגם אם תרבץ או‬ ‫הפסול משום שהיא מיטלטלת‪ .‬והביאו שבירושלמי משמע דטעמא‬ ‫תמות ותיפול תהיה גבוה י' טפחים‪ .‬ואם יש חלל בין רגליה גבוה מג'‬ ‫דאין לה קבע לפי שאין עשרה טפחים מהמיטה עד הגג‪ ,‬ומה שאם‬ ‫טפחים‪ ,‬צריך לגדור שם‪ .‬ואין להעמיד בהמה ביו"ט שתהיה דופן‬ ‫היא יכולה לעמוד בפני עצמה‪ ,‬כגון שסמכה ע"ג יתדות‪ ,‬כשרה‪ ,‬התם‬ ‫שלישית לסוכה‪ ,‬אפילו אם יקשרנה ע"י עניבה‪.‬‬ ‫כיון שאם יוציא את המיטה (שהרי היא לא מחוברת לסוכה) יש שם‬ ‫עשרה‪ ,‬אין הסוכה נפסלת בגלל שהכניס בה מיטה ומיעט אוירה‪ ,‬כמו‬ ‫סעיף י"ב‬ ‫שמבואר בגמרא (ג‪ ):‬שכרים וכסתות אינם ממעטים משיעור הסוכה‪.‬‬ ‫מחיצה מבני אדם‬ ‫וכתב הבית יוסף שאם סמך את הסכך ע"ג יתידות שאינם מחוברות‬ ‫למיטה‪ ,‬הסוכה כשרה אף היכא שכרעי המיטה הם דפנות הסוכה‪ ,‬ואף‬ ‫איתא בגמרא (עירובין מ"ג‪ – :‬מ"ד‪ ):‬נחמיה בריה דרב חנילאי‬ ‫שאם נוציא את המיטה לא יהיה לסוכה דפנות‪ ,‬אין זה פוסל‪ ,‬דהפסול‬ ‫משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחום‪ .‬אמר ליה רב חסדא לרב‬ ‫נאמר בסכך שצריך שיהיה מתחתיו י' טפחים‪ ,‬וכיון שאינו מחובר‬ ‫נחמן נחמיה תלמידך שרוי בצער‪ .‬אמר לו עשה לו מחיצה של‬ ‫למיטה יש כאן עשרה‪ ,‬ובדפנות לא נאמר פסול אם הם מחוברות‬ ‫בני אדם ויכנס‪ .‬וכו'‪ .‬איתיביה רב נחמן בר יצחק לרבא‪ ,‬נפל‬ ‫למיטה‪.‬‬ ‫דופנה (של סוכה) לא יעמיד בה אדם בהמה וכלים‪ .‬וכו'‪ .‬אמר‬ ‫וכתב הרא"ש שנראה דטעם קבע עיקר‪ ,‬ואין ידוע למה רבנן מכשירים‬ ‫ליה את אמרת לי מהא ואנא אמינא לך מהא‪ ,‬עושה אדם את‬ ‫היכא דסמך על כרעי המיטה ואין מכרעי המיטה עד הגג עשרה‪,‬‬ ‫חבירו דופן כדי שיאכל וישתה וישן (‪-‬עיקר מצותה של סוכה בשלשה‬ ‫דדירה סרוחה היא‪ ,‬ולכן נראה שרבי יהודה בא לבאר דברי ת"ק ואין‬ ‫דברים הללו)‪ ,‬ומשני כאן לדעת (שהעומד יודע שהעמידוהו לשם מחיצה)‬ ‫כאן מחלוקת‪ .‬ונמצא לפי הרא"ש שאם יש עשרה טפחים מן המיטה‬ ‫כאן שלא מדעת‪.‬‬ ‫לגג כשר אע"פ שסמך את הסכך על כרעי המיטה‪ ,‬ואם הסכך ע"ג‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬יכול להעמיד את חבירו שיהיה דופן לסוכה‪ ,‬ומשמע‬ ‫יתידות ולא על המיטה כשר אע"פ שאין בין המיטה לסכך י' טפחים‪.‬‬ ‫שאם נתרצה לעמוד שם אף אם אינו יודע למה חבירו העמידו שם אין‬ ‫וכ"כ הטור‪ .‬ומבואר מדברי הטור שמדובר שהחבלים או הקרשים של‬ ‫חוששים שילך‪ ,‬אבל על נכרי ודאי אין לסמוך‪ .‬ואם מעמיד את חבירו‬ ‫המיטה מחוברים לדופני הסוכה‪ ,‬ונמצא שמחיצות הסוכה הם ממש‬ ‫ביום טוב‪ ,‬צריך שחבירו לא ידע שהוא עומד שם בשביל מחיצה‬ ‫רגלי המיטה‪ ,‬ונראה שפירש כך מדקתני הסומך סוכתו בכרעי המיטה‪,‬‬ ‫(משא"כ בחול מותר אפי' אם יודע)‪ ,‬ואם מעמידו בדופן הרביעית‬ ‫ולא קתני הסומך סוכתו על גבי המיטה‪ .‬אך נראה דהוא הדין אם נעץ‬ ‫מותר גם ביו"ט‪ ,‬ולא חשיב בנין ביו"ט כיון שגם בלעדיו הסוכה כשרה‪,‬‬ ‫קונדיסין על גבי רגלי המיטה או על המיטה עצמה‪ ,‬וחדא מינייהו נקט‪.‬‬ ‫וזה בכלל תוספת על אהל עראי דשרי‪ ,‬ולכן מותר גם לעשות ביו"ט‬ ‫והר"ן כתב שנראה לפרש כפירוש הראב"ד דמיירי שלא קבע הסוכה על‬ ‫את הדופן הרביעית ע"י כלים‪ ,‬אבל לדופן השלישית אסור‪.‬‬ ‫המיטה‪ ,‬אלא סמכה עליה‪ ,‬ואם המיטה זזה הסוכה נופלת‪ ,‬ואין לה קבע‬ ‫הכונה שהמיטה עומדת לינטל ואז הסוכה תיפול‪ ,‬כיון שאינה אלא‬ ‫סעיף י"ג‬ ‫סמוכה‪ .‬ומאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה סובר שאף‬ ‫סמיכת הסוכה במיטה או באילן או בדבר המקבל טומאה‬ ‫דתנן (י"ב‪ ).‬וכולן כשרים לדפנות‪ ,‬הני מילי כשאין הסכך עומד עליהן‪,‬‬ ‫אבל להעמיד הסכך בדבר שאין מסככין בו אסור מדרבנן‪ ,‬שמא יאמרו‬ ‫איתא במתני' (כ"א‪ ):‬הסומך סוכתו בכרעי המיטה כשרה‪ ,‬רבי‬ ‫זה עומד וזה מעמיד‪ ,‬כשם שראוי להעמיד כך מסככין בו‪ .‬ואע"ג דתנן‬ ‫יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה‪.‬‬ ‫(כ"ב‪ ):‬העושה סוכתו בראש האילן כשרה‪ ,‬ולא פליג רבי יהודה אף‬ ‫ובגמרא מאי טעמא דרבי יהודה‪ ,‬פליגי בה רבי זירא ורבי אבא‬ ‫שאילן פסול לסכך בו‪ ,‬שאני אילן דלא חזי לסכך‪ ,‬ולא שכיח שיסככו בו‪,‬‬ ‫בר ממל‪ ,‬חד אמר מפני שאין לה קבע (עיין לקמן ביאורי הראשונים)‪,‬‬ ‫ולכן בזה רבי יהודה לא גזר‪ ,‬דמסככי ביה ומשום הכי לא גזר רבי יהודה‪.‬‬ ‫וחד אמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה (שאף שהפסול‬ ‫אך הקשה הר"ן דשכיח לסכך באילן כדתנן (י"א‪ ).‬הדלה עליה את הגפן‪.‬‬ ‫של מקבל טומאה נאמר לגבי הסכך‪ ,‬כיון שעיקרו של סכך אלו המעמידין‪ ,‬הוי כאילו‬ ‫באידך פרקין (ב‪ ).‬ושחמתה מרובה מצילתה פסולה‪ ,‬הא כי‬ ‫והרמב"ן תירץ שהגמרא (כ"ב‪ ):‬לא מדברת שסיכך ע"ג האילן‪ ,‬אלא‬ ‫הדדי כשרה‪ .‬לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה‪.‬‬ ‫שקרקע הסוכה נתון ע"ג האילן‪ ,‬ונעץ ד' קונדיסין בקרקע הסוכה וסיכך‬ ‫עליהם‪ ,‬שבזה אף שהמחובר סומך את המעמיד כשרה‪ ,‬דמעשה קרקע‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫בעלמא קא עביד‪ ,‬וכן כשהעמיד את היתדות של הסכך ע"ג מיטה אין‬ ‫רש"י מבאר שאם מלמעלה והיינו במקום הסכך צילתה וחמתה שוים‬ ‫פסול של מעמיד בדבר המקבל טומאה‪ ,‬ורק כשסיכך ע"ג המיטה ממש‬ ‫פסולה‪ ,‬מפני שבאופן זה על הארץ חמתה מרובה מצילתה‪ ,‬מפני‬ ‫פסולה‪ ,‬ובירושלמי מבואר שאם היתדות מונחות ע"ג המיטה צריך‬ ‫שהחמה מתפשטת בריחוקה‪ ,‬אבל אם למטה על הארץ צילתה‬ ‫שחלל הסוכה יהיה עשרה מגב המיטה ועד הסכך‪.‬‬ ‫וחמתה שוים כשרה‪ ,‬דאז ודאי במקום הסכך צילתה מרובה מחמתה‪.‬‬ ‫ולענין הלכה כיון שמהרי"ף משמע שהלכה כרבי יהודה‪ ,‬ולא משמע‬ ‫וכן פירש הרי"ף‪ ,‬וכן דעת הרמב"ם‪.‬‬ ‫כרש"י דרבי יהודה אזיל לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן‪ ,‬לכן‬ ‫ושיטת ר"ת שאם כשמדד את הסכך ומצא שצילתה וחמתה שוים‪,‬‬ ‫הלכה כרבי יהודה שכשם שאין מסככים בדבר המקבל טומאה כך אין‬ ‫כשרה‪ ,‬דהא קיימא לן פרוץ כעומד מותר‪ ,‬אבל אם כשהוא מסתכל‬ ‫מעמידים בו את הסכך משום גזירה‪ .‬ומה שנהגו להניח את הסכך ע"ג‬ ‫מלמטה ומעיין כלפי מעלה נראה שצילתה וחמתה שוים‪ ,‬פסולה‪ ,‬לפי‬ ‫כותל שאינו כשר לסיכוך‪ ,‬זה מותר מפני שלא שכיח לסכך בו‪ .‬אבל‬ ‫שהאויר שהוא רחב נראה בעיניו קטן יותר‪ ,‬כיון שהוא רחוק ממנו‪.‬‬ ‫הרז"ה פוסק כחכמים‪ .‬ובתרומת הדשן כתב דאין קפידא אם מעמיד‬ ‫(והרא"ש כתב שאף דקיימא לן פרוץ כעומד מותר‪ ,‬והכי נמי גבי סכך‬ ‫הסכך בדבר המקבל טומאה‪ ,‬שהרי כתב הרא"ש דטעמא דקבע עיקר‪,‬‬ ‫כשר ופסול אם הם שוים כשר‪ ,‬בסכך ואויר ניתנה ההלכה שיהיה הצל‬ ‫ולא טעמא דמעמידה בדבר המקבל טומאה‪ .‬וכתב הבית יוסף שגם‬ ‫מרובה‪ ,‬וכן מצינו שבדפנות מועיל לתת קנה כל פחות מג' טפחים וזה‬ ‫מהרי"ף מבואר דטעמא דמקבל טומאה לאו עיקר הוא‪ ,‬שהרי לא‬ ‫מועיל מדין לבוד אע"פ שהפרוץ מרובה‪ ,‬ולסכך זה לא מועיל כיון‬ ‫הביאו בפסקיו למרות שיש בזה נ"מ גדולה שאם נעץ ארבעה שפודים‬ ‫שהחמה מרובה)‪ .‬וכתב הר"ן שלפי ר"ת צ"ל שדווקא האויר נראה צר‬ ‫של ברזל וסיכך עליהם פסול למ"ד זה‪ ,‬ובהכרח דס"ל שלהלכה אין‬ ‫במרחק‪ ,‬מפני שאין כח הראות נתפס בו‪ ,‬אבל הסכך אינו נראה צר‬ ‫פסול אם העמיד את הסכך בדבר המקבל טומאה‪.‬‬ ‫יותר במרחק‪ .‬עוד כתב הר"ן שלפי ר"ת אם הסוכה גבוהה מאד אע"פ‬ ‫שמלמטה נראה לו שצילתה מרובה‪ ,‬באמת למעלה חמתה מרובה‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מצילתה‪ .‬והר"ן מסיק שהעיקר כפירוש רש"י והרי"ף‪.‬‬ ‫הסומך סוכתו על כרעי המיטה והיינו שהמיטה מוקפת קרשים‬ ‫ובעל העיטור כתב בשם רבותיו שאם יש בין קנה לקנה כמלא קנה‬ ‫שעומדים על הקרקע ועולים מעל המיטה‪( .‬וקרשי קרקעית המיטה‬ ‫למעלה‪ ,‬כשרה‪ ,‬מפני שבאופן זה למטה צילתה מרובה מחמתה‪,‬‬ ‫מחוברים לקרשים העומדים)‪ ,‬ונתן את הסכך על אותם קרשים‪ ,‬אם‬ ‫שהחמה מצטמצמת למטה‪ ,‬ואם למטה הם שוים פסולה‪ ,‬מפני‬ ‫הקרשים גבוהים י' טפחים מעל המיטה כשרה‪( ,‬ואף שהוא מעמיד‬ ‫שבאופן זה למעלה חמתה מרובה מצילתה‪.‬‬ ‫את הסכך על גבי מיטה שהיא מקבלת טומאה‪ ,‬פסול מקבל טומאה‬ ‫נאמר רק על הסכך‪ ,‬ומ"מ לכתחילה נכון להזהר בזה‪ ,‬כי יש פוסקים‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬סוכה שחמתה וצילתה שוים במקום הסכך פסולה‪,‬‬ ‫המחמירים בזה)‪ ,‬ואם אין הקרשים גבוהים י' טפחים מעל המיטה‬ ‫מפני שהחמה מתפשטת כשהיא מתרחקת מהסכך‪ ,‬ונמצא‬ ‫פסולה‪ ,‬כיון שקרקעית המיטה נחשבת כקרקעית הסוכה (מפני שהיא‬ ‫שבקרקעית הסוכה חמתה מרובה מצילתה‪ ,‬והמיעוט בטל ברוב והוי‬ ‫מחוברת לדפנות)‪.‬‬ ‫כאילו לא סיכך כלל‪ .‬אבל אם חמתה וצילתה שוים בקרקעית הסוכה‬ ‫ואם סמך את הסכך ע"ג עמודים נפרדים שתקועים בארץ‪ ,‬אע"פ‬ ‫כשרה‪ ,‬דידוע שהסכך מרובה מהאויר‪ .‬ודעת בעל העיטור להיפך‪( ,‬שאם‬ ‫שקרשי המיטה משמשים לדפנות כשרה‪ ,‬כל שהסכך גבוה י' טפחים‬ ‫למעלה הם שוים כשרה‪ ,‬ואם למטה הם שוים פסולה)‪.‬‬ ‫מהקרקע אע"פ שאינו גבוה מהמיטה י"ט‪ ,‬דאין הסוכה נפסלת בשביל‬ ‫סעיף ב'‬ ‫שהכניס בה מיטה ומיעט אוירה‪ ,‬כל זמן שאם מוציא את המיטה הסכך נשאר‬ ‫במקומו‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (י"ט‪ ).‬פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה‪ .‬מאי‬ ‫פסל היוצא מן הסוכה‪ ,‬וכו'‪ ,‬רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן‬ ‫לא נצרכה אלא לסוכה שרובה צילתה מרובה מחמתה‬ ‫סימן תרל"א‬ ‫ומיעוטה חמתה מרובה מצילתה‪ ,‬מהו דתימא תיפסל בהך‬ ‫שיעור הסיכוך‬ ‫פורתא‪ ,‬קמ"ל‪.‬‬ ‫סוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה‪ ,‬ולהלן יבואר מה השיעור שבו הסוכה‬ ‫וביארו הראשונים שמדובר באופן שאם נצרף את הצל והחמה של כל‬ ‫כשרה‪ ,‬ומה הדין בסיכוך עבה מאד‪ ,‬או כאשר הסכך אינו בקו אחד אלא חלק‬ ‫הסוכה יחד‪ ,‬צילתה מרובה מחמתה‪ ,‬וקמ"ל שדנים את כל הסוכה יחד‬ ‫מהסכך גבוה יותר משאר הסכך‪ ,‬ועוד מדיני הסכך‪.‬‬ ‫ולא כל מקום בפני עצמו‪ .‬אמנם כתב הר"ן שאפשר שדין זה הוא‬ ‫דווקא בסוכה שאינה אלא שבעה על שבעה‪ ,‬אבל בסוכה גדולה הרבה‬ ‫סעיף א'‬ ‫שיש בה שבעה טפחים או יותר ששם חמתה מרובה צ"ע אם כשר‪.‬‬ ‫מתי נחשבת הסוכה צילתה מרובה מחמתה‬ ‫וכבר נתבאר בסימן תר"ל שאם הסוכה מסוככת כהלכתה‪ ,‬אע"פ‬ ‫איתא במתני' (כ"ב) תנן סוכה המדובללת ושצלתה מרובה‬ ‫שמהדפנות נכנסת לה חמה הרבה עד שנמצאת חמתה מרובה‬ ‫מחמתה כשרה‪ .‬ודייק בגמרא הא כי הדדי פסולה‪ ,‬והתנן‬ ‫מצילתה‪ ,‬כשרה‪.‬‬ ‫סעיף ד'‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬סוכה שחלק ממנה חמתה מרובה מצילתה וחלק אחר‬ ‫צילתה מרובה מחמתה‪ ,‬ואם נחשב את כל הסוכה יחד תהיה צילתה‬ ‫סיכוך דק מאד שיש בו הרבה אויר‪ ,‬אם אין ג' טפחים אויר במקום‬ ‫מרובה מחמתה‪ ,‬לדעת השו"ע כשרוב הסוכה צילתה מרובה ומיעוט‬ ‫אחד ובין הכל צילתה מרובה מחמתה כשרה‪.‬‬ ‫הסוכה חמתה מרובה‪ ,‬כשרה‪ ,‬ומותר לשבת גם תחת החלק שחמתו‬ ‫סעיף ה'‬ ‫מרובה‪( .‬אבל אם רוב הסוכה חמתה מרובה מצילתה פסולה אע"פ‬ ‫שבסך הכל צילתה מרובה)‪ .‬והרמ"א כתב שיש מחמירים שאם הסוכה‬ ‫איתא במתני' (כ"ב‪ ).‬סוכה המדובללת ושצילתה מרובה מחמתה‬ ‫גדולה ויש בה מקום ז' טפחים על ז' טפחים שחמתו מרובה‪ ,‬אין לישב‬ ‫כשרה‪ .‬ובגמרא מאי מדובללת‪ ,‬אמר רב סוכה ענייה (שיש בסכך‬ ‫באותו חלק‪ ,‬אבל שאר הסוכה כשרה כיון שיש בה הכשר סוכה‪,‬‬ ‫רק מעט קנים ויש בו הרבה אויר אבל אין ג' טפחים אויר במקום אחד)‪ ,‬ושמואל‬ ‫ואפשר שאם החלק שחמתו מרובה הוא לאורך דופן שלימה ובלי‬ ‫אמר קנה עולה וקנה יורד (שהקנים של הסכך אינם באותו גובה)‪ .‬רב‬ ‫דופן זו יש רק ב' דפנות בסוכה‪ ,‬צ"ע על כל הסוכה‪.‬‬ ‫תני חדא‪ ,‬ושמואל תני תרתי‪ .‬רב תני חדא‪ ,‬סוכה מדובללת‬ ‫סעיף ג'‬ ‫שצלתה מרובה מחמתה כשרה‪ ,‬ושמואל תני תרתי‪ ,‬מאי‬ ‫מדובללת מבולבלת‪ ,‬ותרתי קתני‪ ,‬סוכה מבולבלת כשרה‪,‬‬ ‫עד כמה הסיכוך יכול להיות עבה‪-‬‬ ‫וצלתה מרובה מחמתה (והיינו סוכה ענייה) כשרה‪ .‬אמר אביי לא‬ ‫איתא במתני' (כ"ב) המעובה כמין בית‪ ,‬אף על פי שאין הכוכבים‬ ‫שנו אלא שאין בין זה לזה שלשה טפחים (דכל פחות משלשה חדא‬ ‫נראין מתוכה‪ ,‬כשרה‪ .‬ותניא בברייתא אין כוכבי חמה (‪-‬זהרורי‬ ‫היא)‪ ,‬אבל יש בין זה לזה שלשה טפחים פסולה‪ .‬אמר רבא‬ ‫חמה) נראין מתוכה‪ ,‬בית שמאי פוסלין‪ ,‬ובית הלל מכשירין‪.‬‬ ‫אפילו יש בין זה לזה שלשה טפחים נמי לא אמרן אלא שאין‬ ‫והרא"ש מביא מהירושלמי הדא אמרה צריכין הכוכבים להיות נראין‬ ‫בגגו (בקנה שלמעלה‪ ,‬רוחב) טפח‪ ,‬אבל יש בגגו טפח (שיש עליו‬ ‫מתוכה‪ ,‬רבי לוי אמר בכוכבי חמה שנו‪ .‬והיינו שגם מה שב"ה‬ ‫שם אהל) כשרה‪ ,‬דאמרינן חבוט רמי (‪-‬השפל והשלך אותו על האויר‬ ‫מכשירים זה רק בדיעבד‪ ,‬אבל לכתחילה צריך שיהיו הכוכבים נראים‬ ‫שתחתיו‪ ,‬והיינו בגבוה שלשה מהסכך‪ ,‬דבפחות משלשה א"צ להגיע לחבוט רמי‪,‬‬ ‫מתוכה‪ .‬וכ"כ הר"ן‪ .‬ומשמע מדברי הר"ן שדווקא כוכבי חמה צריך‬ ‫דהרי הוא כמושכב עליו)‪.‬‬ ‫לכתחילה שיהיו נראים מתוכה‪ ,‬אבל כוכבי לילה אין צריך שיראו‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫מתוכה‪ ,‬אבל הטור כתב שצריך שיראו מתוכה גם כוכבי לילה וגם‬ ‫ניצוצי השמש‪ .‬והרמב"ם כתב "דרך הסיכוך להיות קל כדי שיראו‬ ‫כמו מי ההלכה‪ -‬כתב הרא"ש שנראה שהלכה כשמואל‪ ,‬מדשקלו‬ ‫ממנו הכוכבים הגדולים הנראים ביום שהוא זמן החמה"‪.‬‬ ‫וטרו אביי ורבא אליביה‪ ,‬ואפשר שגם רב לא חולק על הדין של‬ ‫שיטת ר"ת שאם עשאה עבה מאד שאין המטר יכול לרדת בה פסולה‪,‬‬ ‫שמואל‪ ,‬ונחלקו רק בביאור המשנה‪ .‬וכן הרמב"ם ובעל העיטור והר"ן‬ ‫והביאוהו ההגהות מיימוני והמרדכי והרא"ש‪ ,‬וכתב המרדכי שמרש"י‬ ‫פסקו כשמואל‪ .‬ומהרי"ף משמע דס"ל שאין הלכה כשמואל‪.‬‬ ‫משמע שהיא כשרה‪.‬‬ ‫וכתב הר"ן שמוכח בגמרא שבשביל לומר חבוט רמי‪ ,‬מלבד שצריך‬ ‫שיהיה בעליון טפח‪ ,‬צריך גם שיהיה באויר שלמטה טפח‪ ,‬וכן משמע‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מהרמב"ם‪.‬‬ ‫לדעת השו"ע יש לעשות את הסיכוך באופן שיראו ממנו את הכוכבים‬ ‫הגדולים (‪-‬הנראים ביום לפני השקיעה)‪ ,‬ואם היה הסכך מעובה כמין‬ ‫האם מכשירים גם באופן שחמתה מרובה מצילתה‪ -‬כתב הר"ן‬ ‫בית‪ ,‬אע"פ שאין רואים מתוכה לא כוכבים גדולים ולא כוכבים קטנים‬ ‫שלפי רש"י כשר ע"י חבוט רמי אע"פ שעכשיו חמתה מרובה‬ ‫ואפילו אין ניצוצי השמש נראים מתוכה כשרה‪ .‬והאחרונים כתבו שלכתחילה‬ ‫מצילתה‪ ,‬כיון שאם הסכך שלמעלה היה למטה היתה צילתה מרובה‬ ‫צריך שאפילו בלילה יראו מתוכה גם כוכבי הלילה‪.‬‬ ‫מחמתה‪ .‬ויש חולקים וסוברים שכשר רק באופן שגם עכשיו צילתה‬ ‫וי"א שמותר לסכך בסכך עבה אע"פ שבלילה אינו רואה כוכבים‪ ,‬כיון‬ ‫מרובה מחמתה‪ ,‬והחידוש הוא שאין ריחוק הקנים פוסל משום שני‬ ‫שביום יש חורים וסדקים בכמה מקומות‪ ,‬והמיקל כדעה זו לא הפסיד‪,‬‬ ‫סככים‪ .‬והתוס' כתבו שמשמע מרש"י שאביי פוסל כשיש ביניהם ג'‬ ‫ובפרט כשיש לחוש שאם יעשה את הסכך דק יותר יכנס משם רוח‬ ‫טפחים מטעם חמתה מרובה מצילתה‪ ,‬וזה לא יתכן‪ ,‬שהרי כשהחמה‬ ‫וקור ויצטער מזה‪ .‬וכתב הפמ"ג שאפשר שמספיק שרואים כוכבים‬ ‫בראש כל אדם תהיה הסוכה צילתה מרובה מחמתה‪ ,‬ואין לפסול מפני‬ ‫רק במקום אחד בסוכה‪.‬‬ ‫חמה הבאה באלכסון ועושה אותה חמתה מרובה מצילתה‪ ,‬אלא ודאי‬ ‫שהפסול הוא מטעם שאין הסכך מצטרף כשהוא רחוק מג' טפחים‪,‬‬ ‫אם הסכך מעובה הרבה מאד עד שאין הגשם יכול לרדת לתוכה‬ ‫אבל בפחות משלשה מצטרף מדין לבוד‪.‬‬ ‫אפילו כשיורדים גשמים מרובים‪ ,‬יש להחמיר ולפסול משום גזירת‬ ‫בית‪( ,‬ובזה כל שיש ד' טפחים יחד חשיב סכך פסול‪ ,‬ומ"מ אם נטל אח"כ‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬סכך שמקצתו למטה ומקצתו למעלה (‪-‬מדובלל)‪ ,‬אם‬ ‫מקצת עובי הסכך מעליו‪ ,‬א"צ לנענע את הנשאר‪ ,‬אפילו אם הניחו בבת אחת)‪,‬‬ ‫אין ביניהם ג' טפחים כשר‪ ,‬אע"פ שכשהחמה מאירה באלכסון חמתה‬ ‫ומ"מ בדיעבד כאשר א"א ליטול חלק מהסכך מאיזה סיבה‪ ,‬יש לסמוך‬ ‫מרובה מצילתה‪( ,‬כיון שכשהחמה באמצע הרקיע צילתה מרובה‬ ‫על המכשירים‪.‬‬ ‫מחמתה)‪ ,‬וכן אם יש ביניהם ג' טפחים אבל יש בכל קנה וקנה מהסכך‬ ‫שלמעלה רוחב טפח או יותר ומתחת יש חלל ברוחב טפח שמכוון‬ ‫כנגד הקנה העליון כך דקדק לכתוב הרמ"א‪ ,‬דס"ל שאף אם העליון יותר מטפח‬ ‫הונא דס"ל דפרוץ כעומד אסור‪ .‬אך קשה למה הגמרא מקשה למ"ד‬ ‫די בחלל טפח‪ ,‬ומהשו"ע משמע שצריך שהחלל יהיה ברוחב הסכך העליון‪ ,‬רואים‬ ‫שלא נפסקה הלכה כמותו‪ .‬ולכן סובר הרא"ש כגירסת ר"ח ור"ת‬ ‫כאילו הסכך שלמעלה נמצא למטה ונסתם החלל‪ ,‬וכשר אע"פ‬ ‫ששאלת הגמרא היא והא אי אפשר לצמצם‪ ,‬והיינו שאין דרך אדם‬ ‫שכשהחמה מאירה באלכסון חמתה מרובה מצילתה וכנ"ל‪.‬‬ ‫לצמצם ולמלא את כל החלל‪ ,‬אלא נשאר מעט אויר‪ ,‬ולפ"ז השאלה‬ ‫היא גם לרב פפא שפרוץ כעומד מותר‪ ,‬ותירוץ הגמרא הוא לכו"ע‪,‬‬ ‫עוד מדיני הסיכוך‬ ‫ונמצא שגם להלכה המשנה מדברת במעדיף או בשתי וערב‪ .‬וכן דעת‬ ‫סעיפים ו' ז'‬ ‫הטור‪.‬‬ ‫ביאור שיטת הרמב"ם‪ -‬הרמב"ם פסק שאם הסכך הפסול והכשר‬ ‫איתא בגמרא (י"ט‪ ).‬תנא פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה‪ .‬מאי‬ ‫שוים הסוכה פסולה‪ .‬והקשה המגיד משנה שהרי להלכה פרוץ כעומד‬ ‫פסל היוצא מן הסוכה‪ ,‬אמר עולא קנים היוצאים לאחורי‬ ‫מותר‪ ,‬ודחק ליישב דברי הרמב"ם‪ .‬וכתב הבית יוסף שאין צורך לדחוק‬ ‫סוכה‪ .‬והא בעינן שלש דפנות‪ ,‬בדאיכא‪ .‬והא בעינן הכשר‬ ‫דברי הרמב"ם‪ ,‬די"ל שהרמב"ם גורס כר"ת‪ ,‬ולר"ת הרי לכו"ע צריך‬ ‫סוכה‪ ,‬בדאיכא‪ .‬והא בעינן צילתה מרובה מחמתה‪ ,‬בדאיכא‪.‬‬ ‫שהסכך יהיה יותר מהשפודים‪ ,‬וצ"ל שגם לתירוצו של רבא שאם‬ ‫אי הכי מאי למימרא‪ ,‬מהו דתימא הואיל ולגוואי עבידי‬ ‫השפודים הם שתי נותן את הסכך ערב‪ ,‬ואם השפודים הם ערב נותן‬ ‫ולבראי לא עבידי‪ ,‬אימא לא‪ ,‬קמ"ל‪ .‬רבה ורב יוסף אמרי‬ ‫את הסכך שתי‪ ,‬מיירי שהסכך יותר מהשפודים‪ ,‬וכמ"ש רש"י שאם‬ ‫תרוייהו‪ ,‬הכא בקנים היוצאים לפנים מן הסוכה‪ ,‬ומשכא‬ ‫אינו נותן ראש הקנים על השפודים הרי הם נופלים לארץ‪ ,‬ובהכרח‬ ‫ואזלא חדא דופן בהדייהו‪ ,‬מהו דתימא הא לית בה הכשר‬ ‫מיירי שהסכך הכשר הוא יותר מהשפודים‪ ,‬שאף שפרוץ כעומד‬ ‫סוכה‪ ,‬קמ"ל‪.‬‬ ‫מותר‪ ,‬א"א לצמצם למלא את כל הרווח‪ ,‬והוי פרוץ מרובה על העומד‬ ‫אא"כ הסכך הכשר הוא יותר מהשפודים‪ .‬ומה שכתב הרמב"ם שסכך‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫שיש בו חלונות כשיעור הסכך הסוכה פסולה (אע"פ שלהלכה פרוץ‬ ‫סכך הבולט מאחורי הסוכה‪ ,‬אם יש באותו מקום שיעור סוכה של ז'‬ ‫כעומד מותר‪ ,‬ואין לומר שהרמב"ם מחלק בין סכך פסול לאויר‪ ,‬כמו‬ ‫על ז' טפחים וצילתה מרובה מחמתה וג' דפנות‪ ,‬כשר אע"פ שניכר‬ ‫שמחלק הר"ן‪ ,‬שהרי הרמב"ם כתב שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב)‪,‬‬ ‫שהדופן האמצעי נעשה עבור החלק הפנימי של הסוכה ולא עבור‬ ‫גם זה מטעם שא"א לצמצם למלא את כל מקום הסכך‪ ,‬וממילא‬ ‫החלק החיצוני (כגון שראה שמספיקה לו סוכה קטנה יותר ולכן‬ ‫כשנצרף את החורים הקטנים שיש בסכך לחלונות הוי ליה פרוץ‬ ‫הכניס את הדופן האמצעי יותר בפנים)‪ ,‬והסכימו האחרונים שזה כשר‬ ‫מרובה על העומד‪ .‬ולפ"ז מה שהגמרא אומרת שטעם הפסול בצילתה‬ ‫אפילו אם המחיצה הזו מועילה רק מדין לבוד‪.‬‬ ‫כחמתה הוא מפני שלמטה חמתה מרובה‪ ,‬כוונת הגמרא מפני שגם‬ ‫סכך הבולט לצד הפרוץ ודופן אחת ממשיכה לשם‪ ,‬מקום זה כשר‬ ‫מהסכך הכשר עצמו נכנסה מעט חמה‪ ,‬שהרי אינו מעובה כמין בית‪.‬‬ ‫אע"פ שהדופן שכנגדה היא יותר מז' טפחים‪ ,‬ולא אמרינן שגילה‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬סיכך בשפודים הפסולים לסיכוך (כגון שהם של ברזל‬ ‫דעתו בזה שכוונתו לעשות סוכה רק בחלק שבין שני הדפנות‪( ,‬דאם‬ ‫שהם פסולים לכו"ע)‪ ,‬אבל אין בהם כדי לפסול את הסוכה‪( ,‬והיינו‬ ‫דופן אחת היא רק ז' טפחים פשיטא שכל מה שכנגד הדופן השניה‬ ‫שאין שם שפוד ברוחב ד' טפחים וגם אין כמה שפודים מונחים באופן‬ ‫כשר‪ ,‬דזה הכשר סוכה לכתחילה)‪.‬‬ ‫שביחד הם ד' טפחים)‪ ,‬אם רוחב הרווח שבין השפודים שוה לרוחב‬ ‫השפודים‪ ,‬ונתן שם סכך כשר‪ ,‬פסול‪ ,‬מפני שא"א לצמצם ולמלא את‬ ‫סעיף ח'‬ ‫כל החלל בסכך כשר (דאם היה אפשר היה כשר‪ ,‬דקיימא לן פרוץ‬ ‫סיכך בסכך כשר ופסול יחד‬ ‫כעומד מותר)‪ ,‬ונמצא שהסכך הפסול מרובה על הסכך הכשר‪ ,‬אבל‬ ‫איתא במתני' (ט"ו‪ ).‬המקרה את סוכתו בשפודין או בארוכות‬ ‫אם הסכך הכשר רחב יותר מהשפודים‪ ,‬או שהשפודים נתונים שתי‬ ‫המטה אם יש ריוח ביניהם כמותן כשרה‪ .‬ובגמרא לימא תיהוי‬ ‫והסכך הכשר ערב או איפכא‪ ,‬והיינו שדחק את הסכך הכשר בין‬ ‫תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע‪ ,‬דאיתמר (עירובין ט"ו‪):‬‬ ‫השפודים‪ ,‬כשר‪ ,‬מפני שאז מתמלא כל האויר בסכך כשר‪ ,‬וא"צ להניח‬ ‫את הסכך ע"ג השפודים‪ ,‬מפני שא"צ שיהיה הרוב סכך כשר‪ ,‬ובמחצה סגי‪.‬‬ ‫פרוץ כעומד‪ ,‬רב פפא אמר מותר‪ ,‬ורב הונא בריה דרב יהושע‬ ‫וכל זה בסוכה גדולה‪ ,‬אבל בסוכה ז' על ז' טפחים צריך שלא יהיה‬ ‫אמר אסור‪ .‬אמר לך רב הונא בריה דרב יהושע מאי כמותן‬ ‫מהשפודים ג' טפחים במקום אחד‪ ,‬דבסוכה קטנה סכך פסול פוסל‬ ‫בנכנס ויוצא (שהסכך הכשר שהוא רחב כמו השפודין יכול להכנס ולצאת‬ ‫בג' טפחים‪.‬‬ ‫מהרווח שביניהם‪ ,‬דהסכך הכשר מרובה מהשפודין)‪ .‬והא אפשר לצמצם‬ ‫(עיין לקמן גירסה אחרת בגמרא)‪ ,‬אמר רבי אמי במעדיף‪ .‬רבא אמר‬ ‫סעיף ט'‬ ‫אפילו תימא בשאין מעדיף‪ ,‬אם היו נתונים שתי נותנם ערב‬ ‫סיכוך בקרשי תקרה שאין עליהם מעזיבה‬ ‫ערב נותנם שתי‪.‬‬ ‫איתא במתני' (ט"ו‪ ).‬תקרה שאין עליה מעזיבה‪ ,‬רבי יהודה אומר‬ ‫וכתב הרא"ש שהרי"ף לא הביא דין זה‪ ,‬אלא הביא את המשנה בלבד‪,‬‬ ‫משום בית שמאי מפקפק ונוטל אחת מבנתיים‪ ,‬ובית הלל‬ ‫כיון שהגמרא (עירובין ט"ז‪ ):‬פוסקת כרב פפא דפרוץ כעומד מותר‪ ,‬וא"כ‬ ‫אומרים מפקפק או נוטל אחת מבנתיים‪ .‬רבי מאיר אומר נוטל‬ ‫מספיק שהרווח ביניהם יהיו בדיוק כמותם‪ .‬והנה דברים אלו הם‬ ‫לגירסת רש"י שגורס והא אפשר לצמצם‪ ,‬ושאלת הגמרא היא לרב‬ ‫מבין כל שני נסרים (נוטל אחת מבינתיים) ונתן במקומו סכך כשר‪,‬‬ ‫אחת מבנתיים ואינו מפקפק‪ .‬וידוע (עירובין מ"ו‪ ):‬דהלכה כרבי‬ ‫הסוכה כשרה‪ ,‬והיינו כשיש באמצע הסוכה שני פסלים (‪-‬סכך כשר כשיעור ב'‬ ‫יהודה ואליבא דבית הלל‪ .‬ואיתא בגמרא הניחא לרב דאמר (לגבי‬ ‫נסרים)‪ ,‬ואין ביניהם לדופן ד' אמות‪ ,‬דאז הסכך הכשר בשיעור הכשר סוכה מכשיר‬ ‫המחלוקת אם מסככים בנסרים‪ ,‬שלר"י מסככים בהם ורבי מאיר אוסר) בשיש‬ ‫את הסוכה מדין דופן עקומה‪ ,‬אבל אם אין באמצע שני פסלים הרי קיימא לן שסכך‬ ‫פסול ד' טפחים פוסל באמצע הסוכה בד' טפחים‪ .‬אכן הב"ח כתב שאם נותן סכך‬ ‫בהן ארבעה‪ ,‬דרבי מאיר אית ליה גזירת תקרה ורבי יהודה‬ ‫כשר בין הנסרים הוכשרו גם הנסרים לסיכוך‪.‬‬ ‫לית ליה גזירת תקרה‪ ,‬אלא לשמואל דאמר בשאין בהן‬ ‫וכתב השו"ע שזה מועיל אפילו אם הקרשים רחבים ד' טפחים‪ ,‬ואין‬ ‫ארבעה מחלוקת אבל יש בהן ארבעה דברי הכל פסולה‪,‬‬ ‫כאן גזירת תקרה כיון שעשה מעשה להכשיר את התקרה לסיכוך‬ ‫סיפא במאי פליגי (דודאי סתם תקרה היא מנסרים שיש בהם ארבעה)‪.‬‬ ‫ע"י הסרת המסמרים ונענוע‪ ,‬ונחלקו הפוסקים אם זה מועיל רק‬ ‫בביטולי תקרה קא מיפלגי‪ ,‬מר סבר בטלה בהכי‪ ,‬ומר סבר‬ ‫לענין פקפוק‪ ,‬או גם כשנוטל אחת מבינתיים‪ ,‬ואם נטל שני נסרים‬ ‫בהכי לא בטלה‪.‬‬ ‫סמוכים כשר גם למחמירים כיון שיש בזה שיעור הכשר סוכה ויותר‪.‬‬ ‫ופירש רש"י דבסתם נסרים שלא הונחו לשם תקרה והוא בא לסכך‬ ‫וי"א שבפקפוק צריך שלא יהיה בנסרים ד' טפחים דס"ל שהנסרים‬ ‫בהם לשם סוכה פוסל רבי יהודה שמא יבוא וישב תחת תקרת ביתו‬ ‫נחשבים סכך פסול‪ ,‬ונחלקו האחרונים מה הדין לשיטה זו בנוטל אחת‬ ‫ויאמר מה לי זה מה לי תקרה חדשה‪ ,‬אבל כאן שקורות אלו הם‬ ‫מבינתיים‪.‬‬ ‫תקרה‪ ,‬והוא עושה מעשה לעשותם לשם סוכה‪ ,‬זה מוכיח שהוא יודע‬ ‫ואם הנסרים פחותים מד' טפחים ונטל אחת מבינתיים ונתן סכך‬ ‫שיש בזה פסול של תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬ובזה נחלקו רבי יהודה ורבי‬ ‫כשר במקומו‪ ,‬מותר לכו"ע לשבת אפילו תחת הנסרים‪ ,‬אפילו אם‬ ‫מאיר אם שייך בזה גזירת תקרה‪ ,‬ורבי יהודה סבר שלפי בית הלל‬ ‫הסוכה רחבה כמה אמות‪ ,‬אכן למבואר בסימן תרכ"ט שהיום אין‬ ‫מספיק פקפוק שזה מראה שהוא בקי בתעשה ולא מן העשוי‪ ,‬ולב"ש‬ ‫נוהגים לסכך בנסרים אפילו פחותים מד' טפחים‪ ,‬יש להזהר בין‬ ‫גוזרים גם בזה‪.‬‬ ‫לענין פקפוק בין לענין נוטל אחת מבינתיים‪ ,‬אם לא בשעת הדחק‪.‬‬ ‫והרי"ף כתב שהטעם של בית הלל הוא שהפסול הוא משום תעשה‬ ‫סעיף י'‬ ‫ולא מן העשוי‪ ,‬וממילא אין הבדל אם מפקפק או נוטל אחת‬ ‫מבינתיים‪ .‬והקשה הרז"ה שטעם זה נכון אליבא דרב‪ ,‬ואנן קיימא לן‬ ‫סוכה שדפנותיה משופעות והסכך משמש גם לדופן‬ ‫כשמואל‪ ,‬ולשמואל נחלקו בביטולי תקרה‪ ,‬משום דסתם תקרה‬ ‫איתא במתני' (י"ט‪ ):‬העושה סוכתו כמין צריף (‪-‬כוך של ציידים‪,‬‬ ‫מקורה בנסרים שיש בהם ארבעה‪ .‬והרמב"ן תירץ שהרי"ף סובר‬ ‫שהדפנות משופעות והגג והקירו הם אחד)‪ ,‬או שסמכה לכותל (‪-‬הטה קנים‬ ‫שביטול תקרה היינו משום תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬דכל זמן שלא ביטל‬ ‫באלכסון על הכותל וראשם אחד על הארץ) רבי אליעזר פוסל מפני שאין‬ ‫התקרה הרי הוא כאילו דר בבית ויש כאן משום תעשה ולא מן‬ ‫לה גג (שאינו ניכר מה כותל ומה גג‪ ,‬דאהל משופע לאו שמיה אהל‪ ,‬אא"כ יש בו‬ ‫העשוי‪ ,‬והמחלוקת היא מה עושים כדי שלא יהיה כאן פסול זה‪ ,‬אבל‬ ‫טפח וכדלהלן)‪ ,‬וחכמים מכשירין‪ .‬ומסקנת הגמרא שהלכה כמאן‬ ‫גזירת תקרה לא שייכת כאן‪ ,‬שכיון שהוא מחזר לבטלה זה מראה‬ ‫דפסל‪ .‬ואמרינן בגמרא תנא מודה רבי אליעזר שאם הגביה מן‬ ‫שהוא בקי בתעשה ולא מן העשוי‪ ,‬ואין לחוש שיאכל תחת תקרת‬ ‫הבית‪ .‬ונמצא שהמסכך מתחילה אסור לו לסכך בנסרים ארבעה‪ ,‬אבל‬ ‫הקרקע טפח או שהפליגה מן הכותל טפח שהיא כשרה‪.‬‬ ‫בית מקורה ללא מעזיבה מפקפק את כולו‪ ,‬והיינו שמסיר את‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫המסמרים שהיו קבועים בקורות‪ ,‬ואפילו ברחבים ארבעה‪ ,‬או נוטל‬ ‫האם אותו טפח שהרחיק כשר גם כשהוא אויר‪ -‬רש"י מבאר שאם‬ ‫אחת ומשאיר אחת ומניח סכך כשר במקום הקורות שהסיר‪ .‬וכתב‬ ‫הגביה מן הקרקע טפח זה מועיל גם בצריף וגם בסמכה לכותל‪,‬‬ ‫הרמב"ן שהרמב"ם כתב דבעינן שלא יהא בכל נסר אחד ארבעה‬ ‫דאמרינן לבוד בזקיפה ויש שם טפח זקוף שהוא שיעור אהל‪ ,‬וניכר‬ ‫טפחים‪ ,‬ודבריו תמוהים‪.‬‬ ‫שהסכך הוא גג‪ ,‬ואם הפליגה מן הכותל טפח זה מדבר רק על סמכה‬ ‫והר"ן כתב בדעת הרי"ף שמדובר בנסרים צרים שמותר לסכך בהם‪,‬‬ ‫לכותל‪ ,‬שאם סמך את הסכך על יתידות במרחק טפח מהכותל כשרה‪,‬‬ ‫אך כיון שהונחו שם בשביל תקרה ולא לסכך‪ ,‬שייך בזה גזירת תקרה‬ ‫דע"י לבוד יש באותו טפח גג ישר ולא משופע‪ .‬ומבואר ברש"י שאותו‬ ‫מלבד פסול דאורייתא של תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬וסוברים בית הלל‬ ‫טפח שהרחיק למעלה או למטה‪ ,‬מדובר גם כשהוא אויר‪ ,‬וכן משמע‬ ‫שפקפוק או נטילת אחת מבנתיים מועילה לשני הפסולים‪ ,‬וב"ש‬ ‫בירושלמי‪ .‬אבל הרא"ש והר"ן מביאים ששיטת ר"י שמדובר שעשה‬ ‫סוברים שגזירת תקרה שייכת גם באופן זה‪ .‬וכן יש לבאר בשיטת‬ ‫בנין באותו טפח‪ ,‬וביאר הר"ן שאין אויר נחשב לגג‪ .‬וכן נראה מדברי‬ ‫הרמב"ם‪.‬‬ ‫הרמב"ם‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מהו שיעור חלל הסוכה ואורך הסכך באלכסון ‪ -‬כתב הרא"ש‬ ‫קרשי התקרה שאין עליהם מעזיבה (‪-‬טיט ואבנים)‪ ,‬וכ"ש אם היה‬ ‫שמדובר שיש בסוכה חלל שבעה על שבעה במקום שהוא גבוה‬ ‫מעזיבה וסילקה משם‪ ,‬והוא רוצה להכשיר את קרשי התקרה לסיכוך‪,‬‬ ‫עשרה‪ ,‬ואפשר שבכהאי גוונא גם המקום שאינו גבוה עשרה כשר‪,‬‬ ‫די בזה שיסיר את כל המסמרים לשם סוכה (‪-‬פקפוק)‪ ,‬והוי כאילו‬ ‫כדין פסל היוצא מן הסוכה‪ .‬וכתב הר"ן שמדובר כגון שהסכך הוא‬ ‫הניח את כל הקרשים לשם סוכה (כ"כ הרא"ש והטור‪ ,‬ורש"י והרמב"ם‬ ‫ט"ז טפחים‪ ,‬שביחד עם הטפח הנוסף יש כאן י"ז טפחים‪ ,‬כדי שי'‬ ‫והרע"ב והאור זרוע כתבו שצריך לעקור את הקרשים ממקומם עם‬ ‫טפחים יהיו מחיצה וז' טפחים סכך‪ ,‬ואותם ז' טפחים הם מדבר‬ ‫המסמרים‪ ,‬ומשמע שצריך לנענע את כל הקרשים)‪ ,‬וכן אם נטל נסר‬ ‫סימן תרל"ב‬ ‫הכשר לסכך‪ ,‬שהרי אותו מקום משמש לסכך‪ .‬והרא"ם כתב‬ ‫שמדברי התוס' מבואר שהשיפוע הנשאר צריך להיות יותר מז'‬ ‫מתי סכך פסול או אויר פוסלים את הסוכה‬ ‫טפחים‪ ,‬מפני שאלכסון של ז' טפחים אינו ז' טפחים בקו ישר‪ ,‬אבל‬ ‫המסכך חלק מסוכתו בסכך פסול‪ ,‬או שחלק מהסוכה אינו מסוכך כלל (‪-‬אויר)‪,‬‬ ‫מהרמב"ם שאוסר לישן בכילה בגובה עשרה אם יש לה גג טפח‪,‬‬ ‫יש פעמים שכל הסוכה נפסלת‪ ,‬ויש פעמים שהסוכה כשרה מלבד אותו‬ ‫ומשמע שהפסול הוא מצד סוכה תחת סוכה‪ ,‬מבואר שא"צ שיהיה‬ ‫מקום‪ ,‬ויש פעמים שגם אותו מקום כשר‪ ,‬וזה תלוי בשיעור הסכך הפסול‬ ‫בסוכה שבעה על שבעה בגובה עשרה‪ ,‬ומספיק שבחלל שבקרקע‬ ‫והאויר‪ ,‬והאם זה נמצא תוך ד' אמות לדפנות (בסכך פסול‪ ,‬שאומרים בזה דופן‬ ‫הסוכה יהיה שבעה על שבעה‪ ,‬וכן משמע שסבר המגיד משנה‬ ‫עקומה)‪ ,‬ואם יש שיעור הכשר סוכה וג' דפנות במקום שיש בו סכך כשר‪,‬‬ ‫בדעת הרמב"ם (שכתב שי"א שצריך שהסכך יהיה באורך ט"ז‬ ‫וכדלהלן‪.‬‬ ‫טפחים שיחד עם הטפח יש מחיצה עשרה וסכך שבעה‪ ,‬וכתב‬ ‫סעיף א'‬ ‫המגיד משנה שיש לחוש לזה אף שאינו מחוור‪ ,‬ומבואר דס"ל‬ ‫שמסברא די שבקרקע יהיה חלל שבעה על שבעה)‪ ,‬והרא"ם‬ ‫מתי סכך פסול פוסל את הסוכה‬ ‫מקשה על דברים אלו‪ .‬וכתב הבית יוסף שאין ראיה מכילה להכשר‬ ‫איתא בגמרא (י"ז‪ ).‬אמר רבה אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי‬ ‫סוכה‪ ,‬דכילה פסולה משום דמחזי כסוכה בתוך סוכה‪ ,‬ואם יש לה‬ ‫וקאמרי‪ ,‬אויר פוסל בשלשה‪ ,‬סכך פסול פוסל בארבעה‪ .‬ולהלן‬ ‫גג טפח שהוא שיעור אהל לטומאה חוששים שיבואו להכשיר‬ ‫בגמרא (י"ז‪ ):‬בסורא אמרי להא שמעתא בהאי לישנא‪.‬‬ ‫סוכה בתוך סוכה‪ ,‬אי נמי מפני שכל שיש לה גג טפח היא נחשבת‬ ‫בנהרדעא מתנו אמר רב הונא אמר שמואל‪ ,‬סכך פסול‬ ‫אהל ואינה בטילה לגבי הסוכה‪ ,‬וכיון שהיא עשויה מדבר הפסול‬ ‫באמצע פוסל בארבעה (שזה מקום חשוב לחצוץ‪ ,‬ואין הדפנות של צד זה‬ ‫לסיכוך הוי כישן תחת סוכה פסולה‪ ,‬אבל בסוכה כמין צריף או‬ ‫מועילות לצד זה‪ ,‬ונראה כשני סוכות)‪ ,‬מן הצד פוסל בארבע אמות‬ ‫שסמכה לכותל מודה הרמב"ם שצריך שיהיה בה שבעה על שבעה‬ ‫(דבפחות מזה אמרינן דופן עקומה‪ ,‬ובלבד שיהיה שיעור סוכה בחלק הכשר)‪ ,‬ורב‬ ‫בגובה עשרה‪.‬‬ ‫אמר בין מן הצד בין באמצע בארבע אמות‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫סוכה שדפנותיה משופעות וראשיהם נוגעים זה בזה (כמין צריף)‪,‬‬ ‫או שהשעין את הדופן על הקיר (סמכה לכותל) ויש לה עוד דופן כדי‬ ‫כמו מי ההלכה‪ -‬הרי"ף פוסק כשמואל‪ ,‬דהא רבנן דבי רב ס"ל‬ ‫שיהיו לסוכה ג' דפנות‪ ,‬וממילא אין לה גג‪ ,‬פסולה אפילו אם הדפנות‬ ‫כוותיה‪ .‬והר"ן מביא שיש חולקים ופוסקים כרב‪ ,‬וכן דעת בה"ג ובעל‬ ‫עשויות מסכך כשר‪ ,‬דאין כאן לא דופן ולא גג‪ .‬אבל אם היה לה גג‬ ‫העיטור‪ ,‬וכן משמע מהירושלמי‪ ,‬והרמב"ן פוסק כהרי"ף משום שבכל‬ ‫אפילו טפח‪ ,‬או אפי' היה חלל טפח למעלה‪( ,‬או שאין טפח למעלה‬ ‫מקום מזכירים דין דופן עקומה‪ ,‬ולפי רב שגם באמצע כשר עד ד"א‬ ‫ממש‪ ,‬אבל בתוך ג' טפחים סמוך לגגה יש רוחב טפח‪ .‬מ"א)‪ ,‬או‬ ‫א"צ לדין דופן עקומה‪ ,‬וכן פסקו הרמב"ם והרי"ד‪ ,‬וכן פסק השו"ע‪,‬‬ ‫שהדופן מתחילה טפח מעל הקרקע ואותו טפח הוא דופן או אפי'‬ ‫והר"ן עצמו מסתפק כמו מי ההלכה‪.‬‬ ‫חלל‪ ,‬לשיטת השו"ע כשרה בין בכמין צריף בין בסמכה לכותל‪ ,‬דכל‬ ‫וכתב הרי"ף שבסוכה של ז' טפחים סכך פסול פוסל בג' טפחים בין‬ ‫פחות משלשה כלבוד דמי והרי יש לה דפנות וגג‪ ,‬אמנם צריך‬ ‫באמצע בין מן הצד‪ .‬וביאר הר"ן שכיון שבג' טפחים לא אמרינן לבוד‬ ‫באופנים הנ"ל שיהיה בסוכה חלל ז' על ז' טפחים בגובה י' טפחים‪,‬‬ ‫חסר בהכשר הסוכה‪.‬‬ ‫ומודדים את הי' טפחים ביושר ולא באלכסון‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה בזה יבוארו להלן‪.‬‬ ‫וכתב הרמ"א שי"א שהטפח לא יהיה אויר‪ ,‬אלא אם הטפח סמוך‬ ‫לארץ יעשה דופן טפח זקוף‪ ,‬ואם הטפח הוא למעלה יעשה סכך טפח‬ ‫דיני דופן עקומה‬ ‫שאינו משופע‪ ,‬וכן במה שהובא לעיל מהמ"א שאם יש טפח פחות מג' טפחים‬ ‫איתא במתני' (י"ז‪ ).‬בית שנפחת וסיכך על גביו‪ ,‬אם יש בין‬ ‫סמוך לגג לא מהני‪ ,‬וכתב הבה"ל שראוי לחוש לדעת הי"א‪.‬‬ ‫הכותל ולסיכוך ארבע אמות פסולה‪ .‬והגמרא (ד‪ ).‬מדייקת הא‬ ‫עוד כתב הרמ"א שצריך שהדפנות שמעל גובה י' טפחים יהיו מדבר‬ ‫פחות מד' כשרה‪ ,‬דאמרינן דופן עקומה‪ .‬וביאר רש"י שהמשנה‬ ‫הכשר לסיכוך‪ ,‬שהרי הם הסכך‪ ,‬ואם כל הדפנות מדבר שמסככים בו‪,‬‬ ‫מדברת שגג הבית נפחת באמצעו רחוק מן הדפנות לכל צד‪ ,‬וסיכך על‬ ‫מותר לישן אפילו מתחת הדפנות‪.‬‬ ‫הפחת באמצעו‪ ,‬ונמצא שתקרת הבית שהיא פסולה משום תעשה‬ ‫כשיש פלוגתא דרבוותא אם הסוכה כשרה‪ ,‬אם המחלוקת היא‬ ‫ולא מן העשוי מפסיקה בין הדפנות לסכך הכשר‪ ,‬ובד' אמות פסול‬ ‫בדאורייתא אזלינן לחומרא‪ ,‬ואם אין לו סוכה אחרת יאכל שם בלי‬ ‫משום שבזה לא נאמרה ההלכה למשה מסיני של דופן עקומה‪ ,‬אבל‬ ‫ברכה‪ ,‬ואם המחלוקת היא בדרבנן‪ ,‬אם יש לו סוכה אחרת ראוי‬ ‫בפחות מד' אמות כשרה מהלכה למשה מסיני‪ ,‬וגדר ענין דופן עקומה‬ ‫להחמיר ללכת לאכול שם‪ ,‬ואם אין לו סוכה אחרת יוצא בה ידי חובתו‬ ‫הוא שרואים את תקרת הבית כאילו היא הדופן שנעקם למעלה‪ ,‬ואין‬ ‫ומברך עליה‪ ,‬וצ"ע קצת‪.‬‬ ‫כאן סכך פסול לפסול הסוכה‪ ,‬ולכן באויר ג' טפחים פסול‪ ,‬דאין כאן‬ ‫דופן כדי לומר דופן עקומה‪( ,‬ואין הביאור שממשיכים את הדופן תחת‬ ‫הסכך הפסול עד הסכך הכשר‪ ,‬דא"כ אויר ג' בסכך לא היה פוסל‪ .‬וכ"כ‬ ‫הר"ן שאם הכונה בדופן עקומה שמחשיבים שהדופן התקרבה לסכך‪,‬‬ ‫חולקים‪ ,‬ואפשר שאם הרווח ביניהם הוא פחות מג' טפחים לכו"ע‬ ‫דא"כ כ"ש שבאויר יהיה כשר‪ ,‬והרי יותר קל לדופן להתקרב כשיש‬ ‫אומרים דופן עקומה‪.‬‬ ‫אויר מאשר כשיש סכך פסול)‪,‬‬ ‫ב' סכך פסול המונח באלכסון‪ ,‬אע"פ שאורך השיפוע ד' אמות‪ ,‬אם‬ ‫וכתב הטור שדין דופן עקומה נאמר גם אם הדפנות הם בגובה י'‬ ‫בקו ישר אין ד' אמות אומרים דופן עקומה‪ ,‬וכן בסכך פסול שנמצא‬ ‫טפחים ואינם מגיעות לסכך הפסול‪ ,‬וכתב הבית יוסף שכך משמע‬ ‫באמצע הסוכה מחשבים את הד' טפחים בקו ישר ולא באלכסון‪.‬‬ ‫ברש"י‪ ,‬אבל דעת הר"ן שאם הדפנות לא מגיעות לסכך לא אומרים‬ ‫ג' סכך פסול המונח באלכסון‪ ,‬והסכך הכשר אינו למעלה בסיום‬ ‫דופן עקומה‪.‬‬ ‫האלכסון אלא למטה‪ ,‬ולפני הסכך הכשר יש קורה הפסולה לסיכוך‬ ‫עוד כתב הר"ן שכשאומרים דופן עקומה אף שהסוכה כשרה אותו‬ ‫שאם נצרף אותה לסכך הפסול יהיה ביחד ד' אמות‪ ,‬אע"פ שהקורה‬ ‫מקום שתחת הסכך הפסול אין לאכול שם‪ ,‬וכתב הבית יוסף שמדובר‬ ‫אינה מרוחקת ג' טפחים מהמקום שתחת הסכך הפסול אין‬ ‫דווקא כשהסכך הפסול הוא ד' טפחים‪ ,‬אבל בפחות מותר לאכול אף‬ ‫מצטרפים‪ ,‬כיון שבגובה רחוק ממנו ג' טפחים‪ ,‬ולא אמרינן לבוד וחבוט רמי‬ ‫תחת הסכך הפסול‪ ,‬וכמש"כ הטור‪ .‬ודעת הראב"ד שאף בג' טפחים‬ ‫להחמיר‪.‬‬ ‫אין ישנים תחתיו‪.‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מתי אויר פוסל את הסוכה‬ ‫סכך פסול שנמצא באמצע הסוכה ויש בסוכה ז' על ז' טפחים של‬ ‫איתא בגמרא (י"ז‪ ).‬אמר רבה אשכחתינהו לתלמידי דבי רב‬ ‫סכך כשר‪ ,‬אם הסכך הפסול רחב ד' טפחים והוא לכל אורך הסוכה‪,‬‬ ‫דיתבי וקא אמרי‪ ,‬אויר פסול בשלשה‪ ,‬סכך פסול פוסל‬ ‫הסוכה פסולה (אם יש לה רק ג' דפנות) אפילו אם הסכך פסול רק מדרבנן‪,‬‬ ‫בארבעה‪ ,‬דתנן הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים‬ ‫כיון שכל צד נחשב לסוכה בפני עצמה שאין לה אלא ב' דפנות‪ ,‬אבל‬ ‫בפחות מד' טפחים כשרה‪ ,‬ומותר לישן גם מתחת לסכך הפסול‪ ,‬וי"א‬ ‫פסולה‪ .‬ומשמע במתני' שמדובר בין בסוכה גדולה בין בסוכה קטנה‪,‬‬ ‫שאף שהסוכה כשרה בפחות מד' טפחים‪ ,‬אין לישן תחת סכך פסול‬ ‫ומיירי כשהאויר מן הצד‪ ,‬וכ"ש באמצע‪.‬‬ ‫אלא בפחות מג' טפחים‪ ,‬ויש להחמיר בזה לכתחילה‪.‬‬ ‫עוד איתא בגמרא (י"ט‪ ).‬פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה‪ .‬א"ר‬ ‫ואם בצד אחד יש ג' דפנות ושיעור סוכה ז' על ז' טפחים‪ ,‬אותו צד‬ ‫הושעיא לא נצרכה אלא לסכך פסול פחות משלשה בסוכה‬ ‫כשר אף שבאמצע יש סכך פסול בשיעור הפוסל‪ ,‬והצד השני פסול‬ ‫קטנה‪ ,‬ומאי יוצא יוצא מתורת סוכה‪ .‬מתקיף לה רב הושעיא‬ ‫שהרי אין לו ג' דפנות‪.‬‬ ‫לא יהא אלא אויר‪ ,‬ואויר בפחות משלשה טפחים בסוכה‬ ‫ואם סוף הסכך הפסול אינו רחוק ד' אמות מהדופן שבצד השני‪ ,‬אותו‬ ‫קטנה מי פסיל‪ .‬אמר ליה רבי אבא זה מצטרף ואין ישנים‬ ‫צד כשר מטעם דופן עקומה‪ ,‬וגם החלק השני כשר אם יש בו הכשר סוכה‪,‬‬ ‫תחתיו‪ ,‬וזה מצטרף וישנים תחתיו‪ .‬ופירש רש"י שאויר אפילו‬ ‫דלגבי אותו חלק לא אומרים דופן עקומה‪.‬‬ ‫פחות מג' אין ישנים תחתיו‪ ,‬וכתב הרא"ש שכך משמע בירושלמי עוד‬ ‫ואם הסכך הפסול נמצא בצידי הסוכה אינו פוסל אלא בד' אמות‪,‬‬ ‫כתב הרא"ש שאין להקשות א"כ איך יוכל אדם להזהר בסוכה מלאה‬ ‫דבפחות מכך אנו רואים כאילו הכותל נעקם והסכך הפסול הוא חלק‬ ‫נקבים שלא יישן תחת הנקבים‪ ,‬דהכא מיירי כשהאויר מהלך בכל‬ ‫מהכותל (דופן עקומה)‪ ,‬ולכן בית שנפחת חלק מהגג שבאמצע הבית‬ ‫אורך הסוכה‪.‬‬ ‫וסיכך במקום הפחת‪ ,‬והתקרה שנשארה בין הסכך הכשר לכתלים‬ ‫היא פחות מד' אמות‪ ,‬כשרה‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫אמנם אין ישנים מתחת הסכך הפסול שבצדדים כל זמן שיש בו ד'‬ ‫אויר במקום הסכך פוסל בג' טפחים בין בסוכה גדולה בין בסוכה‬ ‫טפחים‪ ,‬ואפשר שגם אם שלשה טפחים הם בתוך הסוכה ועוד טפח‬ ‫קטנה‪ ,‬בין באמצע בין מן הצד‪( ,‬ואויר חמור מסכך פסול מפני‬ ‫נמצא מחוץ לסוכה‪ ,‬אסור לישן תחתיו‪.‬‬ ‫שההפסק בסכך ניכר יותר)‪ ,‬והיינו שאותו מקום שאין בו סכך‪ ,‬פסול‪,‬‬ ‫ואם הניח נסר רחב ד' טפחים בפתח הסוכה‪ ,‬ונסר זה נמצא ג' טפחים בתוך הסוכה‬ ‫ולענין שאר הסוכה אם יש למקום הסכך הכשר שיעור סוכה וג'‬ ‫וטפח אחד בחוץ‪ ,‬ואם ננכה ד' טפחים אלו אין בסוכה ז' על ז' טפחים כשיעור הכשר‬ ‫דפנות כדין‪ ,‬אותו מקום כשר‪ ,‬והחלק החיצון פסול‪ ,‬ולא אומרים דופן‬ ‫סוכה‪ ,‬הסוכה פסולה‪.‬‬ ‫עקומה אלא בסכך פסול ולא באויר‪.‬‬ ‫ועיין לקמן בדין אויר‪ ,‬מה שנתבאר שם לענין סכך פסול שאינו לאורך‬ ‫ואם האויר (או סכך פסול ד' טפחים) נמצא לאורך כל הסוכה ואין‬ ‫כל הסוכה‪.‬‬ ‫למקום הסכך הכשר שיעור סוכה וג' דפנות‪ ,‬כל הסוכה פסולה‪ ,‬ואם‬ ‫ואם הסוכה אין בה אלא ז' על ז' טפחים‪ ,‬ויש בה סכך פסול‪ ,‬בין‬ ‫הסכך הכשר שמשני צידי האויר (או הסכך הפסול) מחובר בצדדים‪,‬‬ ‫באמצע בין מן הצד בג' טפחים פסולה ובפחות מג' טפחים כשרה‬ ‫מצטרפים שני החלקים לשיעור הכשר סוכה‪ ,‬ובכהאי גוונא מקום‬ ‫וישנים תחתיו‪ .‬וכתב המ"א שגם בסוכה שהיא ט' ומחצה טפחים‪,‬‬ ‫הסכך הכשר כשר ומקום האויר (או הסכך הפסול) אין לישב תחתיו‪,‬‬ ‫סכך פסול של ג' טפחים פוסל‪ ,‬כיון שבלא הסכך הפסול אין שיעור‬ ‫ובביכורי יעקב מפקפק על מה שמצרפים את שני החלקים לשיעור‬ ‫הכשר סוכה‪ ,‬ועיין בא"ר‪.‬‬ ‫הכשר סוכה‪.‬‬ ‫דיני דופן עקומה‪-‬‬ ‫ואם האויר הוא פחות מג' טפחים אינו פוסל‪ ,‬ואף מצטרף להשלים‬ ‫א' מהשו"ע משמע שאם הדפנות לא מגיעות עד לסכך הפסול לא‬ ‫שיעור סוכה דאמרינן לבוד והוי כסתום‪ ,‬אבל אין ישנים ואוכלים תחתיו (והא‬ ‫אומרים דופן עקומה (ובבה"ל מביא מקרים מצויים שצריך להזהר בזה)‪ ,‬ויש‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫דנקט שינה בכל מקום משום ששינה אסורה אפילו עראי‪ ,‬משא"כ באכילה)‪ ,‬אם‬ ‫סוכה שחללה יותר מכ' אמה והיינו שהסכך מתחיל בגובה יותר מכ'‬ ‫האויר הוא לאורך כל הסוכה‪ ,‬או שיש בו כדי לעמוד ראשו ורובו‪ ,‬ובר"ן‬ ‫איתא ראשו או רובו וכן משמע בריטב"א‪ ,‬ומשמע בגמרא שדין אין ישנים‬ ‫אמה מקרקעיתה‪ ,‬פסולה‪( ,‬דסוכה דירת עראי בעינן‪ ,‬ולמעלה מכ'‬ ‫תחתיו הוא מדאורייתא‪.‬‬ ‫אמה צריך לעשות כתלים חזקים כדי שלא יפלו ואז פסול אפי' אם עשה‬ ‫אותה עראי‪ ,‬ומ"מ למטה מכ' כשרה אפילו אם הדפנות חזקים כעין‬ ‫סעיף ג'‬ ‫בית‪ ,‬דלא הקפיד הכתוב אלא בשיעור שהוא מוכרח לעשותה קבע‪,‬‬ ‫אמנם הסכך עצמו אינו כשר אלא כשהוא עראי‪ ,‬דהיינו שלא יחבר את הסכך ע"י‬ ‫סכך פסול ואויר הסמוכים זה לזה ואין בכל אחד בפני עצמו שיעור‬ ‫מסמרים )‪ .‬ופסול זה הוא בין בסוכה גדולה בין בסוכה קטנה (דאין‬ ‫הפוסל‪ ,‬אינם מצטרפים זה לזה‪ ,‬ולכן סוכה שיש בה אויר ג' טפחים‬ ‫הלכה כהטעם שבגבוהה מכ' אין הצל מחמת הסכך אלא מחמת‬ ‫אפשר למעטו אפילו בסכך פסול‪ ,‬וכן סכך פסול ד' טפחים אפשר למעטו בין‬ ‫הדפנות‪ ,‬שלפי טעם זה סוכה רחבה כשרה)‪ ,‬בין אם הדפנות מגיעות‬ ‫בקנים בין באויר‪ .‬אמנם אם אין בסוכה אלא ז' על ז' טפחים‪ ,‬אויר וסכך‬ ‫לסכך בין אם הדפנות לא מגיעות לסכך (דאין הלכה כהטעם‬ ‫פסול מצטרפים לפסול‪.‬‬ ‫שבגבוהה מכ' אינו רואה שהוא יושב בצל סוכה‪ ,‬שלפי טעם זה‬ ‫סעיף ד'‬ ‫כשהדפנות מגיעות לסכך הסוכה כשרה)‪ ,‬ואם הסכך למטה מכ' אמה‪,‬‬ ‫כשרה אפי' אם הדפנות לא מגיעות לסכך‪.‬‬ ‫שני סככים פסולים שיש אויר ביניהם אם בכל אחד יש ב' טפחים‬ ‫שיעור אמה לענין זה הוא ששה טפחים מצומצמים‪ ,‬והיינו שבכל טפח‬ ‫והאויר הוא פחות מג' טפחים‪ ,‬יש להסתפק אם הם מצטרפים לפסול‬ ‫נכנס ד' אצבעות (אגודלים במקום הרחב שלהם‪ ,‬באיש בינוני שאין אבריו גדולים‬ ‫את הסוכה‪ ,‬ולכן אם אפשר לתקן יתקן‪ ,‬ואם א"א לתקן ואין לו סוכה‬ ‫ולא קטנים‪ ,‬והוא בן ל"ה שנה או יותר) דבוקים זה לזה‪ ,‬דלחומרא אזלינן‪ ,‬אבל‬ ‫אחרת ישב בה ולא יברך‪ .‬ואם אין בשניהם יחד ד' טפחים אלא רק‬ ‫לענין גובה י' טפחים גובה‪ ,‬ולענין שיהיה אורכה ורוחבה של הסוכה ז' על ז'‪ ,‬בעינן‬ ‫בצירוף האויר‪ ,‬לא אמרינן שיהא כסתום מחמת לבוד‪ ,‬דלא אמרינן‬ ‫דווקא טפחים מרווחים‪ ,‬שהם חצי אצבע לאמה יותר מהמצומצמים‪.‬‬ ‫לבוד להחמיר והיינו לומר שנחשב כאילו האויר הוא כסתום בסכך פסול‪.‬‬ ‫אם הסכך למעלה מכ' והחלל אינו אלא כ' אמה בדיוק כשרה‪ ,‬אף‬ ‫שהסכך הצמוד לכ' אמה אין בו בפני עצמו שיעור צילתו מרובה מחמתו אלא‬ ‫בצירוף כל הסכך‪ ,‬מפני שכל הסכך מצטרף יחד‪.‬‬ ‫סימן תרל"ג‬ ‫סעיף ב'‬ ‫שיעור גובה הסוכה‬ ‫איתא בגמרא (ד‪ ).‬היתה גבוהה יותר מעשרים והוצין יורדין‬ ‫סוכה שהיא גבוהה למעלה מכ' אמה‪ ,‬או פחות מי' טפחים‪ ,‬פסולה‪ ,‬ונחלקו‬ ‫למטה מעשרים‪ ,‬אם צילתן מרובה מחמתן כשרה‪ .‬וכתב הרא"ש‬ ‫בגמרא מה טעם הפסול בגבוהה מכ' אמה‪ ,‬ויש נ"מ בין הטעמים‪ ,‬ולהלכה טעם‬ ‫הפסול הוא משום שלמעלה מכ' אמה צריך לחזק את הדפנות‪ ,‬וסוכה דירת‬ ‫שאע"פ שמקצת הסכך הוי מלמעלה‪ ,‬הא אמרינן בריש עירובין דחלל‬ ‫עראי בעינן‪ .‬ובסימן זה יבוארו פרטי הדינים בזה‪.‬‬ ‫סוכה תנן‪ ,‬וכוונת הגמרא שההוצין מגיעין לחלל עשרים‪ ,‬ובריש‬ ‫עירובין כתב הרא"ש שההוצין מגיעים עד שפת עשרים‪ .‬וכתב הר"ן‬ ‫סעיף א'‬ ‫שצילתן מרובה מחמתן היינו ללא הסכך שמעל עשרים‪ ,‬ואף דאמרינן‬ ‫איתא במתני' (ב‪ ).‬סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה‬ ‫בגמרא (עירובין ג‪ ).‬שאם מקצת הסכך בתוך עשרים ומקצתו‬ ‫פסולה‪ .‬ונחלקו אמוראים בטעם פסולה‪ ,‬רבה אמר משום דלמעלה‬ ‫למעלה מעשרים כשרה‪ ,‬אע"ג דאי קלשת הויא לה חמתה‬ ‫מעשרים אמה לא שלטא ביה עינא‪ ,‬ורבי זירא אמר משום דאינו עומד‬ ‫מרובה מצילתה‪ ,‬שאני הכא שההוצין אינם נחשבים כסכך‪ ,‬משא"כ‬ ‫בצל סוכה אלא בצל דפנות‪ ,‬ורבא אמר משום דסוכה דירת עראי‬ ‫במקצת סכך דחשיב‪ .‬אבל התוספות כתבו שגם כשמקצת הסכך‬ ‫בעינן וכל שגבוהה מעשרים אין אדם עושה אותה דירת עראי אלא‬ ‫למטה מעשרים כשר רק אם הסכך שלמטה מעשרים צילתו מרובה‬ ‫דירת קבע‪ .‬ואמרינן בגמרא (ב‪ ):‬שלטעמא דרבה אם היו דפנות‬ ‫מחמתו‪ ,‬ואי קלשת הכונה שאין לו קיום בלי החלק שמעל עשרים כיון‬ ‫מגיעות לסכך‪ ,‬כיון דשלטא ביה עינא‪ ,‬כשרה אף בגבוהה למעלה מכ'‬ ‫שהוא יתפזר או יפול‪ .‬ובעירובין התוס' מסתפקים בזה‪.‬‬ ‫אמה‪ .‬ולרבי זירא אם יש בה יותר מארבע אמות‪ ,‬כיון דרויחא איכא צל‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אם חללה יותר מכ' אמה‪ ,‬ויש הוצין (‪-‬ענפים קטנים‬ ‫סוכה וכשרה‪ .‬ולרבא לית ליה תקנתא אלא בין דפנות מגיעות לסכך‬ ‫עם העלים שלהם) שיורדים למטה‪ ,‬אם חמתן מרובה מצילתן פסולה‪,‬‬ ‫בין אין מגיעות בין יש בה יותר מארבע אמות בין אין בה כיון שהיא‬ ‫ואף שבסעיף א' התבאר שכל הסכך יכול להיות מעל עשרים אמה‪ ,‬כאן אין מצרפים‬ ‫גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה‪.‬‬ ‫את הסכך שלמעלה‪ ,‬כיון שההוצין אינם חשובים‪ ,‬ולכן אפילו אם ההוצין יורדים‬ ‫וכתבו הרי"ף והרא"ש שיש פוסקים כרבה‪ ,‬והם דחו דבריהם והעלו‬ ‫ממש לתוך חלל עשרים פסול‪ ,‬כל זמן שהסכך שמעל ההוצין הוא יותר מכ' אמה‬ ‫דהלכה כרבא‪ ,‬וכתב הרא"ש שכן פסק הרז"ה והרי"צ גיאת והרי"ד‪ ,‬וכן‬ ‫מעל הארץ‪ ,‬ואם ההוצין בפני עצמם צילתם מרובה מחמתם הסוכה‬ ‫משמע מדברי הרמב"ם‪.‬‬ ‫כשרה‪ ,‬אף אם ההוצין אינם בתוך כ' אמה אלא מיד אחרי כ' אמה‪ .‬ואם‬ ‫הסכך היה למעלה מכ' ובא להורידו‪ ,‬א"צ להורידו ללמטה מכ'‪ ,‬ודי שיהיה החלל כ'‬ ‫ומבואר בגמרא (עירובין ג‪ ):‬ששיעור כ' אמה נאמר על חלל הסוכה‪,‬‬ ‫אמה‪.‬‬ ‫והיינו שאין הסוכה נפסלת אא"כ החלל הוא יותר מכ' אמה‪ ,‬ויבואר‬ ‫להלן‪ .‬עוד מבואר שם ששיעור זה נמדד באמה בת ששה טפחים‪,‬‬ ‫אלא שמודדים אותם מצומצמות‪ ,‬והיינו דחוקות‪.‬‬ ‫לאותה שבת‪ ,‬ולמקילים‪ ,‬הכא מספיק שיבטל לכל ימי החג‪,‬‬ ‫מיעוט החלל לכ' אמה‬ ‫והאחרונים נוטים להקל בזה‪ .‬ועפר שאינו עתיד לפנותו אך לא ביטלו בפה‪,‬‬ ‫סוכה שחללה יותר מכ' אמה‪ ,‬ובא להכשירה ע"י מיעוט חללה‪ ,‬צריך שיהיה‬ ‫נחלקו הראשונים האם הוי מיעוט‪.‬‬ ‫המיעוט ע"י דברים שמתבטלים לסוכה‪ ,‬ולא דברים שמונחים שם באופן זמני‪,‬‬ ‫וכדלהלן‪.‬‬ ‫מיעוט החלל בחלק מהסוכה ע"י איצטבא‬ ‫סוכה שחללה למעלה מכ' אמה ובא למעטה ע"י שבונה בחלק ממנה איצטבא‬ ‫סעיפים ג' ד'‬ ‫וכדומה‪ ,‬צריך שיהיה למקום האיצטבא הכשר סוכה בפני עצמו‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫שינוי גובה הסוכה ע"י נויי סוכה‬ ‫סעיף ה'‬ ‫איתא בגמרא (י‪ ):‬איתמר נויי סוכה אין ממעטין בסוכה‪ .‬ופירש‬ ‫סוכה הגבוהה מכ' אמה ובנה בה איצטבא (‪-‬בנין מאבנים או מעצים‪,‬‬ ‫רש"י שמדובר שנויי הסוכה תלויים למעלה בסכך‪ ,‬ואין ממעטים היינו‬ ‫וה"ה פאדלאג"ע שמרצפים על הקרקע)‪ ,‬ומראש האיצטבא עד הסכך‬ ‫לא להכשירה אם הסכך למעלה מעשרים אמה‪ ,‬ולא לפוסלה לעשותה‬ ‫אין יותר מכ' אמה‪ ,‬הדין תלוי היכן עשה את האיצטבא‪ ,‬וכדלהלן‬ ‫פחות מי' טפחים‪.‬‬ ‫(בסעיף זה ובסעיפים ו' ז')‪:‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬סוכה הגבוהה מכ' אמה שבא למעט חללה ע"י תלית‬ ‫דברים נאים‪ ,‬לא הוי מיעוט אפילו אם צילתם מרובה מחמתם‪ ,‬כיון‬ ‫איתא בגמרא (ד‪ ).‬היתה גבוהה מעשרים אמה‪ ,‬ובנה בה איצטבא‬ ‫שאינם כשרים לסיכוך‪ ,‬וי"א שגם אם הם כשרים לסיכוך לא הוי‬ ‫כנגד דופן האמצעי על פני כולה‪ ,‬ויש בה הכשר סוכה‪ ,‬כשרה‪.‬‬ ‫מיעוט היכא שתלאם רק לנוי ולא לשם צל‪.‬‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬שיטת רש"י שבכהאי גוונא כל הסוכה כשרה‪ ,‬גם‬ ‫מיעוט חלל הסוכה ע"י כרים וכסתות וכדומה‬ ‫מה שאחרי האיצטבא‪ ,‬שכיון שהדופן האמצעית כשרה כולה‪ ,‬וכן שתי‬ ‫איתא בגמרא (ג‪ :‬ד‪ ).‬היתה גבוהה מעשרים אמה ובא למעטה‬ ‫הדפנות שבצדדים יש בהם הכשר סוכה לרוחב האיצטבא‪ ,‬יש כאן‬ ‫סוכה קטנה כשרה‪ ,‬והרא"ש מביא שהרי"ד הקשה על פירוש רש"י‪,‬‬ ‫בכרים וכסתות לא הוי מיעוט‪ ,‬ואף על גב דבטלינהו בטלה‬ ‫והרא"ש מיישב דברי רש"י‪ ,‬וכתב המגיד משנה שמהגאונים נראה‬ ‫דעתו אצל כל אדם‪ .‬תבן וביטלו הוי מיעוט‪ ,‬וכל שכן עפר‬ ‫כפירוש רש"י‪ ,‬אבל יש אחרונים (ובכללם הר"ן) שחולקים בזה‪,‬‬ ‫וביטלו‪ .‬ומשמע בגמרא שתבן סתם ועפר שעתיד לפנותו לא הוי‬ ‫ומהרמב"ם משמע כרש"י‪ .‬וכתב הבית יוסף שכיון שהרמב"ם והרא"ש‬ ‫מיעוט לכולי עלמא‪ .‬תבן ואין עתיד לפנותו או עפר סתם‬ ‫מסכימים לדברי רש"י הכי נקטינן‪.‬‬ ‫פלוגתא דרבי יוסי ורבנן‪ ,‬דלרבנן לא בטיל ולרבי יוסי בטיל‪ .‬וכתב‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אם עשאה סמוך ממש לדופן האמצעי שכנגד הפתח‬ ‫הרא"ש שידוע שהלכה כרבנן‪ ,‬והטור פסק שתבן ואין עתיד לפנותו‬ ‫(ונקרא אמצעי משום שסתם סוכה יש לה ג' דפנות‪ ,‬וצד הפתח אין בו‬ ‫ועפר סתם הוי מיעוט‪ ,‬והקשה הבית יוסף שהרי לרבנן לא הוי מיעוט‬ ‫דופן כלל)‪ ,‬והאיצטבא מגיעה ממש עד שתי הדפנות שבצדדים‪ ,‬ויש‬ ‫בעפר עד שיבטלנו‪ ,‬וכ"ש בתבן שצריך שיבטלנו בפה‪ ,‬וכדפרש"י‪ ,‬וכן‬ ‫באיצטבא שיעור סוכה‪ ,‬כל הסוכה כשרה כולל המקום שמהאיצטבא‬ ‫פסקו הרי"ף והרמב"ם‪.‬‬ ‫והלאה‪ ,‬ומותר לאכול ולישן שם‪.‬‬ ‫עוד כתב הרא"ש שרש"י כתב שביטול הכונה לשבעת הימים‪ ,‬ורבינו‬ ‫חננאל ואבי העזרי פירשו עד עולם‪ ,‬ונראה כפירוש רש"י דביטול‬ ‫סעיף ו'‬ ‫דהכא היינו לכל זמן מצות סוכה‪ ,‬כמו שמצינו (עירובין ע"ז‪ ).‬שמיעוט‬ ‫עוד שם בגמרא היתה גבוהה מעשרים ובנה בה אצטבא כנגד‬ ‫בכותל וחריץ שבין שתי חצירות לא בעינן אלא ביטול לאותה שבת‪,‬‬ ‫וכן דעת הר"ן‪ ,‬אבל המגיד משנה כתב שדעת הרי"ף והרמב"ם לפרש‬ ‫דופן האמצעי וכו'‪ ,‬ומן הצד‪ ,‬אם יש משפת אצטבא ולכותל‬ ‫שביטול צריך להיות שדעתו תהיה להניחם שם עד עולם‪ ,‬והקשה‬ ‫(שכנגדה) ארבע אמות פסולה (מפני שרק ב' דפנות הוכשרו ע"י האיצטבא‪,‬‬ ‫הבית יוסף מנין לו דבר זה‪.‬‬ ‫הדופן הסמוכה‪ ,‬והדופן שראש האיצטבא מגיע לה)‪ ,‬פחות מארבע אמות‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫כשרה (שאף הדופן שכנגדה הוכשרה מדין דופן עקומה)‪ .‬וכתב הרא"ש‬ ‫שהחלק שאין שם איצטבא פסול לפי רש"י‪ ,‬אבל המגיד משנה כתב‬ ‫הנחת כרים וכסתות או תבואה בקרקעית הסוכה לא הוי מיעוט‬ ‫שגם בזה נחלקו הראשונים‪.‬‬ ‫אפילו אם ביטלם שם‪ ,‬דבטלה דעתו אצל כל אדם‪ ,‬ואין אדם מפסיד‬ ‫ממונו ומבטלו לקרקע‪ .‬ובבה"ל דן מה הדין במצעות שמציעים על הרצפה‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אם בנה את האיצטבא צמוד לאחת הדפנות‬ ‫בבתי עשירים‪ ,‬ובמאירי כתב שכרים פשוטים שדרך בני אדם לבטלם לישיבה על‬ ‫שבצדדים‪ ,‬והיא מגיעה עד הדופן האמצעית‪ ,‬אם יש בין האיצטבא‬ ‫הקרקע לא הוי ביטול‪ ,‬משום לא פלוג‪.‬‬ ‫לדופן שכנגדה פחות מד' אמות‪ ,‬מקום האיצטבא עצמו כשר‪,‬‬ ‫תבן ועפר הוי מיעוט אם ביטלם בפה (וי"א אפי' בלב) לקרקע הסוכה‬ ‫דאמרינן דופן עקומה (והיינו דווקא אם הדפנות מגיעות לסכך)‪ ,‬וכן‬ ‫שלא להזיזם ממקומם‪ ,‬אבל בסתמא אינו מיעוט‪ .‬וא"צ לנענע את‬ ‫המקום שבין האיצטבא לפתח כשר‪ ,‬אבל המקום שבין האיצטבא‬ ‫הסכך לאחר המיעוט‪ ,‬אע"פ שהסוכה היתה פסולה לפני שמיעט את‬ ‫לדופן שכנגדה פסול‪ ,‬שהרי דנים כאילו הדופן מתעקמת שם וא"כ‬ ‫גובהה‪ .‬ואסור למעט ביו"ט‪ ,‬דהוי כבונה‪ ,‬ועוד שהוא מתקן ומכשיר‬ ‫הוא יושב תחת הדופן‪ ,‬ואם יש בין האיצטבא לדופן שכנגדה ד' אמות‬ ‫את הסוכה‪ ,‬ואם הניח אותם לפני יו"ט‪ ,‬מסתפק רעק"א אם מותר לבטלם ביו"ט‪.‬‬ ‫גם מקום האיצטבא פסול‪.‬‬ ‫ובסימן שנ"ח יש מחלוקת אם צריך מיעוט לעולם או שמספיק‬ ‫עוד איתא בגמרא (י‪ ):‬נויי סוכה אין ממעטין את הסוכה‪ .‬שאם‬ ‫סעיף ז'‬ ‫תלה קרמים לנוי‪ ,‬אין ממעטין בגובה למעלה מעשרים להכשירה‪ ,‬ולא‬ ‫עוד שם בגמרא היתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה אצטבא‬ ‫לפסלה משום פחות מעשרה‪.‬‬ ‫באמצעיתה‪ ,‬אם יש משפת האצטבא ולדופן ארבע אמות לכל‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אם הסכך למעלה מי' טפחים והוצין יורדים לתוך י'‬ ‫רוח פסולה‪ ,‬פחות מארבע אמות כשרה‪.‬‬ ‫טפחים פסולה אע"פ שההוצין חמתם מרובה מצילתם‪ ,‬דחשיב דירה‬ ‫סרוחה‪ ,‬ומשמע מהשו"ע ועוד ראשונים שאפילו בדיעבד פסולה‪ ,‬ולאפוקי מלשון‬ ‫דעת הרי"ץ גיאות שדווקא כשאין האיצטבא גבוהה י' טפחים כשרה‪,‬‬ ‫הרמב"ם שמשמע לכאורה שזה רק לזהירות בעלמא כסכך שריחו רע‪ .‬אבל אם‬ ‫וכתב הרא"ש אינו יודע מה נ"מ שהיא ברשות אחרת‪ ,‬דמ"מ כיון‬ ‫נויי הסוכה או כלים שתלה בה וכדומה יורדים למטה מי' טפחים אינם‬ ‫אמרינן דופן עקומה הרי היא מוקפת מחיצות מכל הצדדים‪ ,‬ודמיא‬ ‫פוסלים‪ ,‬דהם בטלים לסוכה‪ ,‬ואפשר שגם נוי ממין הסוכה כגון שושנים‬ ‫לסוכה העומדת בראש הגג שהיא כשרה למרות שהיא ברשות אחרת‬ ‫ועשבים נאים אינם ממעטים‪ ,‬כיון שתלאם לנוי‪.‬‬ ‫מהחצר‪ ,‬ודעת בעל העיטור שגם בגבוהה י' טפחים כשרה‪ ,‬וכתב‬ ‫המגיד משנה שגם מהרמב"ם משמע שהוא מכשיר‪.‬‬ ‫סעיף י'‬ ‫עוד בגמרא (ד‪ ):‬היתה גבוהה מעשרים ובנה בה עמוד גבוה‬ ‫איתא בגמרא (ד') היתה פחותה מעשרה טפחים וחקק בה כדי‬ ‫עשרה טפחים (רחוק הרבה מהדפנות) ויש בו הכשר סוכה (שבע‬ ‫להשלימה לעשרה‪ ,‬אם יש משפת החקק ולכותל שלשה‬ ‫ומשהו על שבע ומשהו)‪ ,‬סבר אביי למימר גוד אסיק מחיצתא‬ ‫טפחים פסולה‪ ,‬פחות משלשה טפחים כשרה‪ .‬מאי שנא התם‬ ‫(שמגביהים את צידי העמוד למעלה ויש בהם גובה עשרה‪ ,‬והסכך נמצא למעלה‬ ‫דאמרת פחות מארבע אמות‪ ,‬ומאי שנא הכא דאמרת פחות‬ ‫פחות מכ' אמה מראש העמוד)‪ .‬אמר ליה רבא בעינן מחיצות הניכרות‬ ‫משלשה טפחים‪ ,‬התם דאיתיה לדופן פחות מארבע אמות‬ ‫וליכא‪.‬‬ ‫סגיא‪ ,‬הכא לשוויי לדופן פחות משלשה טפחים אין‪ ,‬אי לא‬ ‫וכתב הר"ן שאף שלענין שבת אמרינן גוד אסיק‪ ,‬לגבי סוכה בעינן בה‬ ‫לא‪.‬‬ ‫מחיצות הניכרות כעין דירה‪ ,‬ואפשר שהעמוד יהיה פסול אפילו אם‬ ‫דעת הטור שרק בתוך החקק כשר‪ ,‬והקשה הבית יוסף מאי שנא‬ ‫אין ממנו ולכותל ד' אמות‪ ,‬ולא אומרים בזה דופן עקומה‪ ,‬כיון שלענין‬ ‫מהיתה גבוהה עשרים ובנה בה איצטבא שרש"י מכשיר גם היכן שאין‬ ‫שבת הוא חולק רשות לעצמו‪ ,‬והרי הוא כאילו מוקף מחיצות‪ .‬ונראה‬ ‫איצטבא‪.‬‬ ‫שזה טעמו של הרי"ץ גיאות הנ"ל‪ ,‬אבל כבר נתבאר שרוב הפוסקים‬ ‫חולקים עליו‪.‬‬ ‫כתבו הראשונים דהא דמכשרינן בפחות משלשה היינו דווקא כשיש‬ ‫בחקק שיעור סוכה‪ ,‬ואע"ג שכשאומרים לבוד לא חשבינן ליה לאותו‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אם בנה את האיצטבא ממש באמצע הסוכה‪ ,‬אם יש‬ ‫מקום כאילו אינו‪ ,‬שהרי אויר פחות משלשה אינו פוסל בסוכה קטנה‬ ‫מהאיצטבא לכל צד פחות מד' אמות כשרה (דאמרינן דופן עקומה גם‬ ‫להחשיבה פחות מכשיעור‪ ,‬מ"מ שאני הכא שאם אין לה במציאות‬ ‫בכמה רוחות‪ ,‬ולא רק האיצטבא כשרה‪ ,‬דהצד שכנגד הפתח שאין שם דופן כשר‬ ‫חלל עשרה היא דירה סרוחה‪ ,‬כמו לגבי הוצין יורדים‪.‬‬ ‫מדין פסל היוצא מן הסוכה‪ ,‬ואם יש לסוכה ד' דפנות ולכל צד יש פחות מד' אמות‬ ‫כולה כשרה אם יש באיצטבא שיעור סוכה‪ ,‬דלגבי כל צד אומרים שהוא כשר מדין‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬סוכה פחות מי' טפחים שחקק בה והשלימה לי'‬ ‫פסל ושאר הדפנות נחשבים כדופן עקומה‪ ,‬ובביכורי יעקב מצדד שדווקא שני בני‬ ‫טפחים (וה"ה אם הסכך היה עבה ונטל ממנו עד שיש בסוכה חלל י'‬ ‫אדם יכולים לשבת כל אחד בצד אחר‪ ,‬ובאדם אחד צ"ע)‪ ,‬ואפילו אם האיצטבא‬ ‫טפחים)‪ ,‬ויש במקום החקק שיעור הכשר סוכה‪ ,‬ואין בין החקק‬ ‫גבוהה יותר מי' טפחים כשרה (ולא אמרינן שהיא רשות בפני עצמה‬ ‫לדפנות ג' טפחים כשרה‪ ,‬ויש מחמירים שלא לאכול ולישן חוץ לחקק‬ ‫ואין שייכות בינה לדפנות)‪ ,‬ואם יש בינה לכותל ד' אמות פסולה אפי'‬ ‫בין לצד הפתח בין לצד הכתלים‪ ,‬ואם יש בין החקק לדפנות ג' טפחים‬ ‫גבוהה י' טפחים (ולא אמרינן גוד אסיק מחיצתא ע"י השפה של‬ ‫פסולה‪.‬‬ ‫האיצטבא‪ ,‬דבסוכה בעינן שיהיו מחיצותיה ניכרות)‪.‬‬ ‫סוכה נמוכה‬ ‫סימן תרל"ד‬ ‫סעיף ח'‬ ‫סעיף א'‬ ‫איתא במתני' (ב‪ ).‬ושאינה גבוהה עשרה טפחים וכו' פסולה‪.‬‬ ‫סוכה פחותה מז' טפחים‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬סוכה שחללה פחות מי' טפחים פסולה‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (ג‪ ).‬אמר רב שמואל ב"ר יצחק אמר רב הונא‪,‬‬ ‫סעיף ט'‬ ‫הלכה צריכה שתהא מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו‪ .‬וכתב‬ ‫הרא"ש דהיינו שבעה טפחים על שבעה טפחים‪ ,‬כדאיתא בגמרא (ז‪):‬‬ ‫איתא בגמרא (ד‪ ).‬היתה גבוהה עשרה טפחים והוצין יורדין לתוך‬ ‫דגברא באמתא יתיב‪ ,‬ואיתא בירושלמי וכמה כדי שולחן טפח‪ .‬וכ"כ‬ ‫עשרה‪ ,‬סבר אביי למימר אם חמתם מרובה מצילתם כשרה‪.‬‬ ‫הרי"ף‪ .‬וכן איתא בגמרא (ט"ז‪ .‬לענין חוטט בגדיש) דמשך סוכה שבעה‪ ,‬וכן‬ ‫אמר ליה רבא הא דירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה‬ ‫דעת כל הפוסקים‪.‬‬ ‫סרוחה‪.‬‬ ‫(ג‪ ).‬בתרתי פליגי‪ ,‬פליגי בסוכה קטנה (שאין בה שיעור סוכה) ופליגי‬ ‫וכתב הרמב"ם שאם רוצה לעשותה גדולה‪ ,‬אין לה שיעור למעלה‪ ,‬וזה‬ ‫בסוכה גדולה (שיש בה שיעור סוכה)‪ ,‬וחסורי מיחסרא והכי קתני‪,‬‬ ‫פשוט‪ ,‬דאם היה לה שיעור למעלה היה לחכמים לפרש שיעור זה‪.‬‬ ‫מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית‪ ,‬בית שמאי‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬סוכה שאין בה ז' על ז' טפחים ובכל אותו מקום יש גובה י'‬ ‫אומרים לא יצא‪ ,‬ובית הלל אומרים יצא‪ .‬ושאינה מחזקת אלא‬ ‫טפחים פסולה‪ ,‬וצריך שגם האורך וגם הרוחב יהיו ז' טפחים וגם הגובה‬ ‫כדי ראשו ורובו בלבד‪ ,‬בית שמאי פוסלין‪ ,‬ובית הלל מכשירין‪.‬‬ ‫יהיה בריבוע‪ ,‬אבל אם בצד אחד אין ז' טפחים פסולה אע"פ שהצד‬ ‫וכתב הרי"ף שכיון שהלכה כב"ש לענין סוכה קטנה‪ ,‬שהרי נתבאר‬ ‫השני ארוך מאד‪ .‬והנה שיטת הרי"ף שמן התורה מספיק ו' על ו' טפחים (שזה‬ ‫מקום ישיבת האדם ללא שלחן)‪ ,‬ורק מדרבנן בעינן ז' על ז' טפחים‪ ,‬גזירה שמא‬ ‫בגמרא שלהלכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו‪ ,‬ממילא‬ ‫ימשך אחר שלחנו‪ ,‬אבל לפי שאר הפוסקים מדאורייתא בעינן ז' על ז' טפחים‪,‬‬ ‫הלכה כמותם גם בסוכה גדולה‪ ,‬דחד טעמא הוא‪ .‬והר"ן כתב‬ ‫דבפחות מכאן לא חשיב דירה כלל‪.‬‬ ‫שחולקים על הרי"ף‪ ,‬דאף שבסוכה קטנה הלכה כב"ש בסוכה גדולה‬ ‫סוכה גדולה שיש שם פינה נפרדת שאין בה ז' על ז' טפחים ואין הפסק‬ ‫הלכה כב"ה‪ ,‬דב"ש במקום ב"ה אינה משנה‪ ,‬ואין לנו לקבוע הלכה‬ ‫בינה לבין הסוכה‪ ,‬כתב המ"א שאסור לשבת שם‪ ,‬ודעת הדרך החיים שאם‬ ‫כב"ש אלא בדבר המפורש בגמרא‪ ,‬ועוד שאין המחלוקות תלויות זו‬ ‫אותו מקום רחב ז' טפחים ורק אינו ארוך ז' טפחים כשר‪ ,‬כיון שהוא מצטרף לסוכה‬ ‫בזו‪ ,‬אלא המחלוקת בסוכה גדולה היא אם חוששים שמא ימשך או‬ ‫הגדולה‪ ,‬והבה"ל סובר שהמ"א פוסל גם בזה‪ ,‬ואין לזוז מדבריו‪ ,‬אכן אין להקפיד‬ ‫לא‪ ,‬ובסוכה קטנה ב"ש פוסלים משום דסבירא להו דדירת קבע בעינן‬ ‫שלא להניח את השלחן באותו קרן‪.‬‬ ‫(ז‪ ,):‬ואף דקיימא לן כרבנן דאמרי סוכה דירת עראי בעינן‪ ,‬מ"מ בזה‬ ‫סוכה גדולה מאד כשרה‪ ,‬ואין הגבלה לגודל הסוכה‪.‬‬ ‫הלכה כב"ש דקצת קביעות בעינן שתהא מחזקת ראשו ורובו‬ ‫ושולחנו‪ ,‬דאי לאו הכי דירה סרוחה היא‪ ,‬ואף אי נימא שטעם‬ ‫סעיף ב'‬ ‫המחלוקת בשניהם הוא אם חוששים שמא ימשך אחר שלחנו‪ ,‬מ"מ‬ ‫דין סוכה עגולה‬ ‫יותר יש לחשוש שמא ימשך בסוכה קטנה מאשר בסוכה גדולה‬ ‫איתא בגמרא (ז‪ ):‬תניא אחרים אומרים סוכה העשויה כשובך (‪-‬‬ ‫שהשלחן בחוץ‪ ,‬וממילא אף שבסוכה קטנה פוסקים כב"ש‪ ,‬בסוכה‬ ‫עגולה) פסולה‪ ,‬לפי שאין לה זויות‪ .‬והגמרא מעמידה את אחרים‬ ‫גדולה חוזרים לכלל הרגיל לפסוק כב"ה‪ .‬וכתב הר"ן שזה דעת מקצת‬ ‫בשיטה‪ ,‬וא"כ אין הלכה כמותם‪ ,‬וכן מבואר מהמשך הגמרא סוכה‬ ‫הגדולים‪ ,‬והרי"ץ גיאות והרז"ה‪ ,‬אבל מהרי"ף משמע שכיון ששני‬ ‫העשויה ככבשן‪ ,‬אם יש בהקיפה כדי לישב בה עשרים וארבעה בני‬ ‫המחלוקת נשנו יחד‪ ,‬אם באחד נפסקה ההלכה כב"ש ה"ה בשני‪ ,‬וכן‬ ‫אדם כשרה‪ ,‬ואם לאו פסולה‪ .‬כמאן כרבי דאמר כל סוכה שאין בה‬ ‫דעת הרמב"ם‪ .‬והרא"ש כתב שהרי"ד סובר כדברי הרי"ף ולא נראו‬ ‫ארבע אמות על ארבע אמות פסולה‪ ,‬וא"כ לדידן ששיעור סוכה הוא ז'‬ ‫דבריהם בעיניו‪.‬‬ ‫על ז' די שיהיה בה כדי לרבע שיעור זה‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬סוכה עגולה צריך שיהיה בה כדי לרבע ז' על ז' טפחים‬ ‫מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו מחוץ לסוכה ואכל‪ ,‬כאילו לא‬ ‫(ואם החוט הסובב אותה אורכו כ"ט טפחים וב' חומשי טפח‪ ,‬יש בה‬ ‫אכל בסוכה‪ ,‬וצריך לחזור ולאכול בסוכה‪ ,‬ולענין ברכת זמן באכילה שניה‪ ,‬דעת‬ ‫שיעור זה)‪ ,‬ואז אפשר לשבת גם בצידי העיגול שאינם בתוך הריבוע‬ ‫הפמ"ג שיברך‪ ,‬והביכורי יעקב חולק עליו‪ .‬ואפילו אם היא סוכה גדולה וכולו‬ ‫אף שאין שם רוחב שבעה‪ ,‬כיון שהוא שטח אחד עם הריבוע‪ ,‬ולא צר לו לשבת שם‪.‬‬ ‫יושב בסוכה לא יצא‪ ,‬גזירה שמא ימשך אחר שלחנו‪ ,‬וכתב הבה"ל‬ ‫וכן סוכה שיש לה ה' זויות או יותר צריך שיהיה בה כדי לרבע ז' על ז'‬ ‫שהשו"ע פסק בזה כדעת הרי"ף והרמב"ם שגם בזה הלכה כב"ש‪ ,‬אבל לשאר‬ ‫טפחים‪.‬‬ ‫הפוסקים יצא אם הסוכה היא גדולה‪ .‬וכתב רעק"א שביושב בסוכה קטנה פחות מז'‬ ‫על ז' טפחים‪ ,‬ושלחנו בסוכה גדולה‪ ,‬בזה הרי"ף לקולא דאין חוששים בזה שמא‬ ‫סעיף ג'‬ ‫ימשך‪ ,‬והתוס' לחומרא כיון שהסוכה הקטנה היא דירה סרוחה‪ .‬והבה"ל מקשה על‬ ‫דברי הרי"ף‪ .‬ואם השלחן בבית והוא אוכל בסוכה מתוך ידו ולא מהשלחן‪ ,‬כשר‪,‬‬ ‫איתא בגמרא (י‪ ):‬איתמר נויי סוכה אין ממעטין בסוכה (בגובהה)‪,‬‬ ‫אמנם אין בסוכה ז' על ז' טפחים פסול גם בזה‪.‬‬ ‫אמר רב אשי מן הצד ממעטין (משיעור שבעה טפחים‪ ,‬דהא אינה‬ ‫אם מקצת מהשלחן בסוכה ומקצת בתוך הבית‪ ,‬מותר‪ ,‬אע"פ שרוב‬ ‫מחזקת ראשו ורובו ושולחנו)‪.‬‬ ‫השלחן בבית ובסוכה יש ממנו רק טפח‪ ,‬כ"כ הח"א‪ ,‬ובברכי יוסף כתב דבעינן רובו‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬סוכה ז' על ז' שנתן בה בגדים לנאותה בתוך גובה י'‬ ‫בסוכה‪ ,‬ואפילו במשהו יותר מחציו סגי‪.‬‬ ‫טפחים והם ממעטים אותה מהשיעור‪ ,‬פסולה‪ .‬והפמ"ג מסתפק אולי‬ ‫מי שיש לו סוכה בשדה סמוך לביתו‪ ,‬אסור להוציא מביתו לסוכה דרך‬ ‫הפסול הוא מדרבנן‪ .‬וכתב הב"ח שהטעם הוא מפני שאסור ליטלם כל שבעה‪ ,‬ולפ"ז‬ ‫רה"ר או כרמלית‪ .‬וכן שני סוכות בחצר אחת שלא עירבו עירובי‬ ‫אם התנה שאינו בודל מהם כל בין השמשות דמותר ליטלם אינם ממעטים‪ ,‬והפמ"ג‬ ‫חצרות אסור לטלטל מזו לזו‪ ,‬וע"י נכרי מותר‪.‬‬ ‫מסתפק בזה‪ .‬וכתב השלטי גיבורים בשם ריא"ז שכלי תשמישין אינם ממעטים‬ ‫אפילו מן הצד‪ ,‬ומהמ"א משמע דלא פסיקא ליה דבר זה‪.‬‬ ‫מי שאוכל בסוכה ושלחנו בבית‬ ‫סימן תרל"ה‬ ‫סעיף ד'‬ ‫לשם מה צריך לעשות את הסוכה‬ ‫כתיב "חג הסוכות תעשה לך" ודרשו חז"ל שצריך לעשות את הסוכה לשם צל‪,‬‬ ‫איתא במתני' (כ"ח‪ ).‬מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך‬ ‫והיינו כדי שהסכך יגן עליו מהשמש והחום‪ .‬ולהלן יבואר מתי נחשב שהסוכה‬ ‫הבית‪ ,‬בית שמאי פוסלין‪ ,‬ובית הלל מכשירין‪ .‬ומפרש בגמרא‬ ‫שמגביה את החלל לשיעור גובה עשרה אין כאן שינוי בסכך אלא רק‬ ‫נעשית לשם צל והיא כשרה‪ ,‬ומתי נחשב שהסוכה לא נעשתה לשם צל והיא‬ ‫תיקון בדפנות‪ ,‬ובדפנות לא נאמר הפסול של תעשה ולא מן העשוי‪.‬‬ ‫פסולה‪ .‬ובסימן הבא יבואר הדין לכתחילה לעשות את הסוכה לשם חג‪.‬‬ ‫וכתב הר"ן שמשמע מרש"י שדווקא אם חטט במה שמתחת לחלל‬ ‫איתא בגמרא (ח‪ ):‬תנו רבנן גנב"ך‪ -‬סוכת גוים‪ ,‬סוכת נשים‪ ,‬סוכת‬ ‫והשאיר את הסכך כמות שהוא כשרה‪ ,‬אבל אם חטט למעלה פסולה‪,‬‬ ‫בהמה‪ ,‬סוכת כותים‪ ,‬סוכה מכל מקום‪ ,‬כשרה‪ ,‬ובלבד שתהא‬ ‫מפני שהסכך שהיה בתחילה הלך‪ ,‬והסכך שיש עכשיו פסול משום‬ ‫מסוככת כהלכתה‪ .‬מאי כהלכתה‪ ,‬אמר רב חסדא והוא‬ ‫תעשה ולא מן העשוי‪ .‬ויש מתירים בכהאי גוונא‪ ,‬מפני שכל מה‬ ‫שעשאה לצל סוכה‪ .‬מכל מקום לאתויי מאי‪ ,‬לאתויי סוכת‬ ‫שמעל הסוכה אפילו עבה הרבה נחשב סכך‪ ,‬וממילא אין חסרון במה‬ ‫רקב"ש (שאינם קבועות)‪ .‬דתנו רבנן סוכת רקב"ש‪ -‬סוכת רועים‪,‬‬ ‫שהוציא חלק מהסכך שלמטה‪.‬‬ ‫סוכת קייצים (שומרי קציעות השטוחים בשדה לייבשם)‪ ,‬סוכת בורגנין‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫(שומרי העיר‪ ,‬וכולם ישראלים הם)‪ ,‬סוכת שומרי פירות‪ ,‬סוכה מכל‬ ‫סוכה שנעשית מאיליה פסולה‪ ,‬מפני שלא נעשתה לצל‪ ,‬ועל כן‬ ‫מקום‪ ,‬כשרה‪.‬‬ ‫החוטט בגדיש ועושה בו חלל לסוכה אינה סוכה‪ ,‬מפני שכשהניח‬ ‫שיטת רש"י שעשאה כהלכתה הכונה שהיא מסוככת יפה‪ ,‬שבזה‬ ‫שם את התבואה לא עשה זאת לשם צל‪ ,‬וגם אם הניחה לשם צל פסולה‬ ‫מוכח שעשיתה הראשונה היתה לשם צל ולא לצניעות בעלמא‪,‬‬ ‫כיון שאין על זה שם סכך בלי חלל‪ ,‬ומה שעושה אח"כ חלל אפילו אם יכוין‬ ‫ואע"פ שא"צ לעשות את הסוכה לשם חג‪ ,‬צריך לעשותה לשם צל‪,‬‬ ‫לשם סוכה כלפי הסכך הוי תעשה ולא מן העשוי כיון שאינו עושה שום‬ ‫דכתיב "חג הסוכות תעשה" כלומר תעשה לשם סוכה להגין תחת‬ ‫מעשה בסכך עצמו‪ .‬אמנם אם בזמן הנחת התבואה עשה שם חלל‬ ‫צילה‪ ,‬דבגלל הצל היא נקראת סוכה‪ ,‬שסוככת מן החורב‪.‬‬ ‫בגובה טפח (דבהכי חשיב אהל) באורך ורוחב ז' טפחים (כשיעור‬ ‫שיטת רבינו תם שעשאה כהלכתה הכונה שעשאוה לצל‪ ,‬ולא מעובה‬ ‫הכשר סוכה) לשם צל‪ ,‬וחטט בה אח"כ מעל החלל או מתחתיו‬ ‫להגן מן המטר‪ ,‬וכתב הטור שר"ת לשיטתו שפוסל סוכה שאין‬ ‫והשלימה לגובה עשרה‪ ,‬כשרה‪ ,‬כיון שהסכך נעשה לשם צל‪ ,‬ולענין‬ ‫גשמים יכולים לרדת לתוכה‪ ,‬ושיטת ר"ת נתבארה בסימן תרל"א‪.‬‬ ‫הדפנות לא אמרינן תעשה ולא מן העשוי (כפי שסוכה פחותה‬ ‫וכתב הבית יוסף שי"ל שגם ר"ת מודה שצריך לתת את הסכך לשם‬ ‫מעשרה שחקק בה והשלימה לעשרה כשרה)‪ ,‬ולכאורה פשוט שא"צ‬ ‫צל‪ ,‬כמבואר בדין החוטט בגדיש דלהלן‪.‬‬ ‫שהחטיטה תהיה לשם סוכה‪ ,‬כיון שמתחילה יש עליה שם סוכה ע"י אותו טפח‪ ,‬וכן‬ ‫משמע בכל הפוסקים‪ ,‬אמנם ברי"ף כתב שחטט לשם סוכה‪ ,‬וצע"ג‪ .‬וסוכה זו כשירה‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫אע"פ שמחמת הגדיש אין המטר יכול להכנס לתוכה‪ ,‬כיון שאין לגדיש שום דמיון‬ ‫לבית‪ ,‬ודעת הא"ר שמדובר שנטל מקצת הגדיש באופן שהמטר יכול להכנס לשם‪.‬‬ ‫סוכה שנעשתה לצל כשרה אע"פ שלא נעשתה לשם מצות סוכה‪,‬‬ ‫ואם חקק גם מצידי אותו חלל‪ ,‬אותו מקום שבצדדים פסול‪ ,‬ואם חקק‬ ‫אבל סוכה שעשו אותה לצניעות בעלמא‪ ,‬או לדור בה כל השנה‪ ,‬או‬ ‫לאוצר‪ ,‬פסולה‪ ,‬ולא מועיל חידוש כל שהוא להכשירם‪ ,‬וסוכה העשויה לדור בה‬ ‫בשני הצדדים ד' אמות ונשאר בסוכה רק ב' דפנות‪ ,‬או שמתחילה היו שם ג'‬ ‫רק בימות החמה‪ ,‬משמע מרש"י שהיא כשרה‪.‬‬ ‫דפנות וחקק בצד אחד יותר מד' אמות‪ ,‬גם המקום שהניח בו חלל טפח‬ ‫מתחילה פסול‪ ,‬דהסכך שבצדדים הוא פסול‪ ,‬וסכך פסול בצדדים‬ ‫סוכת גנב"ך ורקב"ש‪ -‬סוכת נכרים או נשים או בהמה או כותיים‬ ‫פוסל בארבע אמות‪.‬‬ ‫כשרה אע"פ שאינם בני חיובא‪ ,‬וכן סוכת רועים (שעשו סוכה בשדה‬ ‫לישב בתוכה מפני השרב‪ ,‬ושומרים צאנם‪ ,‬ואינם קבועים במקום אחד אלא‬ ‫אין לעשות את הסכך לפני הדפנות והב"ח מכשיר בדיעבד‪ ,‬אבל‬ ‫כשאכלו את המרעה סותרים סוכתם ועוברים למקום אחר‪ ,‬וכן בקייצים) או‬ ‫הרבה אחרונים חולקים עליו וסוברים שאף בדיעבד פסול‪ .‬ואם עשה‬ ‫קייצים (‪-‬שומרי קציעות השטוחות בשדה לייבש) או בורגנים של‬ ‫רוחב טפח מהמחיצות סמוך לסכך לאורך כל הסוכה‪ ,‬מותר לסכך‬ ‫שומרי העיר‪ ,‬או שומרי שדות‪ ,‬כשרה אם נעשתה לצל אע"פ שאינה דבר‬ ‫לפני שיעשה את שאר הדפנות‪ ,‬וכמו שנתבאר לגבי חוטט בגדיש‪.‬‬ ‫קבוע‪ ,‬ואפילו איכא ב' ריעותות כגון רועים נכרים כשרה‪ .‬וסוכות אלו‬ ‫כשאנו רואים שהם מסוככות יפה‪ ,‬שאין עושים כך בשביל צניעות‪,‬‬ ‫מוכחא מילתא שנעשו לצל‪ .‬וסוכת בהמה שיש שם אשפה מסריחה‪ ,‬וכ"ש אם‬ ‫סימן תרל"ו‬ ‫עשויה ליפנות בה בני אדם לפעמים‪ ,‬אין להכשיר אותו המקום לסוכה‪.‬‬ ‫עשית הסוכה לשם חג‬ ‫החוטט בגדיש לעשות לו סוכה‬ ‫סעיף א'‬ ‫איתא במתני' (ט"ו‪ ).‬החוטט בגדיש לעשות בו סוכה אינו סוכה‪.‬‬ ‫ובגמרא (ט"ז‪ ).‬אמר רב הונא לא שנו אלא שאין שם חלל טפח‬ ‫סוכה ישנה‬ ‫במשך שבעה‪ ,‬אבל יש שם חלל טפח במשך שבעה הרי זה‬ ‫איתא במתני' (ט‪ ).‬סוכה ישנה‪ ,‬בית שמאי פוסלין‪ ,‬ובית הלל‬ ‫סוכה‪.‬‬ ‫מכשירין‪ .‬איזו היא סוכה ישנה‪ ,‬כל שעשאה קודם לחג‬ ‫וביאר רש"י שאם לא היה שם חלל בשיעור סוכה ממילא כשהגדיש‬ ‫שלשים יום‪ ,‬אבל אם עשאה לשם החג אפילו בתחלת השנה‬ ‫לא היה על זה שם סכך‪ ,‬וכשעשה חלל נמצא הסכך נעשה מאיליו‪,‬‬ ‫כשרה‪.‬‬ ‫אבל אם היה חלל בגובה טפח בשיעור סוכה ז' על ז' טפחים‪ ,‬יש על‬ ‫הגדיש שמעל החלל שם סכך‪ ,‬וכשחוטט בו מלמטה למעלה עד‬ ‫והר"ן כתב שהפנימית אינה סוכה כיון שהיא עשויה לדירה‪ ,‬והוי לה‬ ‫וביאר הר"ן שאם עשאה בתוך ל' יום כשרה אפילו לב"ש‪ ,‬דמסתמא‬ ‫כבית‪ ,‬ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬כלומר ולא מדבר העשוי‬ ‫לשם חג עשאה‪ ,‬והמחלוקת היא אם עשאה קודם לכן‪ ,‬שגם בזה ב"ה‬ ‫לאוצר ולדירה ולא לצל‪ ,‬והחיצונה סוכה כיון שאינה עשויה אלא לצל‪.‬‬ ‫מכשירים‪ .‬וכן מבואר מדברי רש"י‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬יוצר קדירות שעושה את הקדירות בסוכה פנימית‬ ‫והרא"ש מביא דאיתא בירושלמי תני צריך לחדש בה דבר‪ ,‬וכמה‪,‬‬ ‫ומוכרם בחיצונה‪ ,‬בפנימית אינו יוצא ידי סוכה‪ ,‬שכיון שהיא דירתו של‬ ‫חברייא אמרי טפח‪ ,‬ורבי יוסי אומר כל שהוא‪ .‬מאן דאמר כל שהוא‪,‬‬ ‫כל השנה אינו ניכר שדר בה לשם מצוה‪ ,‬ואם מגביה הסכך וחוזר‬ ‫ובלבד שתהא על פני כולה‪ .‬וגם התוס' הביאו דברי הירושלמי‪ ,‬וכתבו‬ ‫ומניחו כשרה (וכן סוכה שעשאה לשם חג ואח"כ היה דר שם כל‬ ‫דאם עשאה לשם חג א"צ לחדש בה דבר‪ .‬וכתב בעל העיטור שצריך‬ ‫השנה‪ ,‬אין מספיק להסיר את הגג‪ ,‬אלא צריך להגביה את הסכך‬ ‫דווקא חידוש בגופה‪ ,‬ודלא כבה"ג שכתב מיכנשא ומימניא בסתרקי‬ ‫ולחזור ולהניחו לשם סוכה)‪ ,‬אבל חידוש בעלמא אינו מועיל כיון שכל‬ ‫(ברא"ש לפנינו איתא מיכנשא ומימך בסתרקי‪ ,‬וביאר הקרבן נתנאל‬ ‫השנה הוא אוכל ושותה וישן שם בר"ן משמע שזה פסול מדאורייתא‪,‬‬ ‫דהיינו לאסוף כסאות לישב עליהם) הוי חידוש‪ ,‬דא"כ אין סוכה שא"א‬ ‫דהתורה מיעטה בית העשוי לדירה‪ ,‬ולרש"י אפילו אם אנו יודעים שעשאה לצל‬ ‫לחדש בה חידוש זה‪ .‬ומדברי כולם משמע שדברי הירושלמי שצריך‬ ‫אסור עכ"פ מדרבנן‪ ,‬ובחיצונה יוצא ידי חובה‪ ,‬וצריך לחדש בה דבר כיון‬ ‫לחדש בה דבר הם לעיכובא‪ ,‬אבל הר"ן כתב שזה רק למצוה מן‬ ‫שרק עשאה לשם צל ולא לשם סוכה‪.‬‬ ‫המובחר‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫סימן תרל"ז‬ ‫סוכה ישנה והיינו שהניח את הסכך לפני שלושים יום קודם החג או‬ ‫אפילו בתחילת השנה‪ ,‬כשרה‪ ,‬אפי' לא הניח את הסכך לשם חג‪ ,‬כיון‬ ‫סעיף א'‬ ‫שהניחו לשם צל‪ ,‬ומצוה לכתחילה (כ"כ כמה אחרונים שזה רק לכתחילה‪,‬‬ ‫ודלא כהבית יוסף) לחדש בה דבר לשם החג כדי שלא יבואו להתיר‬ ‫עשית סוכה באמצע סוכות‬ ‫אפילו אם עשאה מתחילה לשם דירה‪( ,‬וכ"ש שבסוכות גנב"ך‬ ‫איתא בגמרא (כ"ז‪ ).‬ועוד שאלו‪ ,‬כגון אני שיש לי שתי נשים‬ ‫ורקב"ש האמורים בסימן תרל"ה מצוה לחדש בהם דבר לשם החג)‪.‬‬ ‫ומספיק להניח מעט סכך טפח על טפח מרובע במקום אחד (כ"כ‬ ‫אחת בטבריא ואחת בציפורי‪ ,‬ויש לי שתי סוכות אחת‬ ‫המ"א‪ ,‬ולאפוקי אם עשה אורך יותר מטפח ורוחב פחות מטפח‪ ,‬והא"ר מצדד שזה‬ ‫בטבריא ואחת בציפורי‪ ,‬מהו שאצא מסוכה לסוכה ואפטר‪.‬‬ ‫כן מועיל)‪ ,‬ואם מניח לכל אורך או רוחב הסוכה‪ ,‬אפילו אין באורך הסכך‬ ‫אמר לו לא‪ ,‬שאני אומר כל היוצא מסוכה לסוכה בטל מצותה‬ ‫או ברחבו אלא משהו סגי‪.‬‬ ‫של ראשונה (למפרע‪ ,‬אפילו לענין הימים שעברו כבר‪ ,‬כדלהלן דס"ל שצריך‬ ‫ואם עשה את הסוכה לשם חג‪ ,‬אפילו עשאה בתחילת השנה לאחר חג‬ ‫לשבת שבע ימים בסוכה אחת)‪ .‬תניא רבי אליעזר אומר אין יוצאין‬ ‫הסוכות הקודם א"צ לחדש בה דבר‪ ,‬ובתוך ל' יום לסוכות בסתמא‬ ‫מסוכה לסוכה (לאכול בזו ולישן בזו‪ ,‬או היום בזו ומחר בזו)‪ ,‬ואין עושין‬ ‫הסוכה נעשית לשם חג‪ ,‬כיון שאז שואלים בהלכות החג‪.‬‬ ‫סוכה בחולו של מועד (מי שלא ישב בסוכה ביו"ט ראשון)‪ .‬וחכמים‬ ‫ובדפנות לכו"ע אין דין של סוכה ישנה וא"צ לחדש בהם דבר‪.‬‬ ‫אומרים יוצאין מסוכה לסוכה‪ ,‬ועושין סוכה בחולו של מועד‪.‬‬ ‫סוכה שצריכה חידוש‪ ,‬אם יש בה ג' דפנות אין עשית הדופן הרביעית נחשבת‬ ‫מאי טעמא דרבי אליעזר‪ ,‬אמר קרא "חג הסוכות תעשה לך‬ ‫חידוש‪ ,‬אבל אם עשה בה את הדופן השלישית ודאי מהני‪ ,‬כיון שבלעדיה לא היה‬ ‫יכול לקיים מצות סוכה‪.‬‬ ‫שבעת ימים" עשה סוכה הראויה לשבעה (ובאופנים הנ"ל אינה‬ ‫סוכה העומדת משנה לשנה צריך לחדש בה דבר בכל שנה‪ ,‬דאע"פ‬ ‫סוכה לשבעה)‪ .‬ורבנן הכי קאמר רחמנא עשה סוכה בחג‪ .‬והלכה‬ ‫שנעשתה מתחילה לשם חג‪ ,‬העשיה הראשונה התבטלה‪.‬‬ ‫כחכמים‪ .‬וכתב הרמב"ם שלרבנן הא דכתיב "חג הסוכות תעשה לך‬ ‫שבעת ימים" הכונה תעשה לך באיזה יום משבעת הימים שתרצה‪,‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫ואפילו ביום האחרון אם לא עשית קודם לכן‪.‬‬ ‫סוכת יוצר קדירות‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫איתא בגמרא (ח‪ ):‬אמר רבי לוי משום רבי מאיר‪ ,‬שתי סוכות של‬ ‫מי שלא עשה סוכה לפני סוכות‪ ,‬בין בשוגג בין במזיד‪ ,‬יכול לעשות‬ ‫יוצרים זו לפנים מזו‪ ,‬הפנימית אינה סוכה והחיצונה סוכה‪.‬‬ ‫את הסוכה בחול המועד ואפילו בסוף יום השביעי‪( ,‬ובבין השמשות‬ ‫של סוף יום השביעי מותר לעשותה רק ע"י נכרי‪ ,‬שהרי [בחו"ל] צריך‬ ‫ופירש רש"י שדרך יוצרי כלי חרס בימיהם היה לעשות שתי סוכות זו‬ ‫לשבת בסוכה ביום השמיני‪ ,‬והוי שבות דשבות במקום מצוה דשרי)‪.‬‬ ‫לפנים מזו‪ ,‬בפנימית הוא דר ומצניע קדירותיו‪ ,‬ובחיצונה הוא עושה‬ ‫מלאכתו ומוציא קדירותיו למכור‪ ,‬הפנימית אינה סוכה‪ ,‬אף שא"צ‬ ‫אפשר לעבור לסוכה אחרת באמצע סוכות‪ ,‬או לאכול בסוכה אחת‬ ‫סוכה לשם חג‪ ,‬דלא מינכרא מילתא דלשם סוכה הוא דר בה‪ ,‬שהרי‬ ‫ולישן בסוכה אחרת‪.‬‬ ‫כל ימות השנה הוא דר שם‪ ,‬ורוב תשמישו וסעודתו ושינתו שם‪ ,‬אבל‬ ‫גר שנתגייר באמצע סוכות‪ ,‬עושה סוכה לימי החג הנותרים‪ ,‬ומי‬ ‫החיצונה כשרה‪ ,‬שכיון שכל השנה אינו דר שם ועכשיו הוא דר שם‬ ‫שנפלה סוכתו באמצע סוכות‪ ,‬יכול לעשותה בחול המועד‪ ,‬אבל ביו"ט‬ ‫איכא הכירא‪.‬‬ ‫אסור להקימה‪ ,‬ואפילו אם הרוח הפיל מעט מהסכך אין להוסיף‬ ‫ביו"ט‪ ,‬ועל ידי נכרי יש להתיר אפילו אם נפל הסכך כולו‪.‬‬ ‫לסתור בניינו אלא יחזיר דמים‪ ,‬והא דאמרינן בגמרא (כ"ז‪ ):‬שרבנן‬ ‫במאמר מרדכי מחדש שדבר שיש בו משום בנין וסתירה אסור לעשותו בחול‬ ‫מודים שלא יוצאים בסוכה גזולה‪ ,‬לא מדובר בגוזל סוכה המחוברת‬ ‫המועד‪ ,‬ורק לתת את הסכך ע"ג קונדסים וכדומה הקבועים מערב יו"ט מותר‪ ,‬דאין‬ ‫איסור לעשות אהל עראי בחול המועד‪ .‬וכתב הביאור הלכה שמפשטות הסוגיה וכן‬ ‫לקרקע‪ ,‬ולא בגוזל עצים ומסכך בהם‪ ,‬אלא בגוזל סוכה העשויה‬ ‫מהרמב"ם משמע שמותר לבנות סוכה בחול המועד‪ ,‬ואפילו אם האיסור מלאכה‬ ‫בראש העגלה או בראש הספינה‪ ,‬דהיא עצמה נגזלת כיון שאינה‬ ‫בחול המועד הוא דאורייתא מותר‪ ,‬כפי שמותר לכתוב בחול המועד תפילין ומזוזות‬ ‫מחוברת לקרקע ואין עליו להחזיר דמים אלא כמו שהיא בנוייה‪ ,‬דאין‬ ‫לעצמו‪ ,‬ובפרט אם צריך להניחם במועד‪.‬‬ ‫כאן משום תקנת השבים כיון שלא טרח עליה לבנותה ולא הוציא‬ ‫עליה הוצאות‪.‬‬ ‫סעיפים ב' ג'‬ ‫ומבואר בגמרא (ל"א‪ ).‬שהגוזל עצים וסיכך בהם‪ ,‬אע"פ שלא חיברם‬ ‫דיני סוכה שאולה או גזולה‬ ‫ולא שינה בהם כלום יצא‪ ,‬דעבדו בהו רבנן תקנת מריש שאינו משלם‬ ‫סוכה שאולה כשרה‪ ,‬דכתיב "סוכת" בכתיב חסר‪ ,‬אבל סוכה גזולה פסולה‪,‬‬ ‫אלא דמי עצים בלבד‪ .‬וכן פסק הרמב"ם‪.‬‬ ‫דכתיב "חג הסוכות תעשה לך"‪ ,‬אמנם פסול סוכה גזולה נאמר רק באופן‬ ‫שהישיבה בסוכה נחשב מעשה גזילה‪ ,‬לאפוקי אם הקרקע או המחובר לה‬ ‫וכתב בעל העיטור שאם גזל עצים וסיכך בהם ואינו רוצה לשלם‬ ‫גזול‪ ,‬דקרקע אינה נגזלת‪ ,‬שבזה אף שאין זה לכתחילה ואין מברכים על זה‬ ‫את דמיהם‪ ,‬זה נחשב סוכה גזולה ואינו יוצא בה ידי חובה‪ .‬וכתב‬ ‫משום "בוצע ברך נאץ ד' "‪ ,‬מ"מ יצא בדיעבד‪ .‬וכן היכא שגזל עצים ועשה‬ ‫הבית יוסף אפשר שגם רש"י מודה לזה כיון שבכהאי גוונא ליכא‬ ‫מהם סוכה שחכמים תיקנו שא"צ להחזיר אלא דמיהם‪ ,‬יצא‪ .‬ולהלן יבוארו‬ ‫תקנת השבים‪ ,‬אבל ממה שרש"י מפרש שסוכה גזולה היינו גזל סוכה‬ ‫דינים אלו‪ ,‬וכן יבואר האם מותר לעשות סוכה בקרקע של רבים‪ ,‬וכן האם‬ ‫מותר לקנות סכך מנכרי או שחוששים שהקרקע שממנה נקטף הסכך גזולה‬ ‫העשויה בראש הספינה או בראש העגלה‪ ,‬משמע דס"ל שאפילו‬ ‫מישראל‪.‬‬ ‫באינו רוצה ליתן דמיה יוצא בה ידי חובה‪ ,‬דכיון דתיקנו רבנן תקנת‬ ‫איתא בגמרא (כ"ז‪ ):‬תניא רבי אליעזר אומר כשם שאין אדם‬ ‫מריש דמים הוא חייב לו ולא עצים‪ .‬וכן דעת הטור שרש"י חולק על‬ ‫יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו‪,‬‬ ‫בעל העיטור‪.‬‬ ‫כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו‪ ,‬דכתיב "חג‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫הסוכות תעשה לך" משלך‪ .‬וחכמים אומרים אע"פ שאמרו‬ ‫סוכה שאולה או שהוא שותף בה יוצאים בה ידי חובה‪.‬‬ ‫אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו‪,‬‬ ‫ישיבה בסוכת חבירו‪ -‬המוציא את חבירו בכח מסוכתו וישב בה יצא‪,‬‬ ‫אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו‪ ,‬דכתיב "כל האזרח‬ ‫דקרקע אינה נגזלת‪ ,‬ולכתחילה לא ישב בסוכת חבירו שלא מדעתו‬ ‫בישראל ישבו בסוכֹת" (בכתיב חסר) מלמד שכל ישראל ראויין‬ ‫(שמא בעל הסוכה מקפיד שלא יראה את אכילתו ועסקיו בלי‬ ‫לישב בסוכה אחת‪ .‬ורבנן האי "לך" מאי דרשי ביה‪ ,‬מיבעי‬ ‫ידיעתו)‪ ,‬וכ"ש כשדעתו לגוזלה‪ ,‬וממילא אין נכון לברך עליה‪ ,‬וכן לא‬ ‫להו למעוטי גזולה‪ .‬והלכה כחכמים‪.‬‬ ‫יעשה לכתחילה סוכה בקרקע חבירו‪ ,‬אבל מותר לשבת בסוכת חבירו‬ ‫ופירש רש"י שהדרשה מ"בסוכת" הוא שכל ישראל יוצאים בסוכה‬ ‫בשעה שאינו שם‪ ,‬דניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה וודאי‬ ‫אחת אם יושבים בה בזה אחר זה‪ ,‬וא"א שזה יהיה של כולם והיינו‬ ‫לא יקפיד‪ ,‬אבל אם יתכן שבעה"ב יבוא בזמן שהוא שם לא יכנס שלא‬ ‫שיהיה לכל אחד שוה פרוטה‪ ,‬ובהכרח שיוצאים בסוכה שאולה‪ .‬וכתב‬ ‫מדעתו‪ .‬ואם נטל רשות מאשתו של חבירו כשאינו בביתו‪ ,‬נראה‬ ‫הר"ן שבתוס' כתבו שא"צ לדברי רש"י‪ ,‬דכיון דכתיב לך ומשמע‬ ‫דמהני‪ ,‬דמסתמא חבירו לא יקפיד על זה‪.‬‬ ‫למעט שותפות‪ ,‬א"כ מה שכל ישראל יוצאים בסוכה אחת זה אומר‬ ‫הגוזל עצים ועושה מהם סוכה אף שמדאורייתא הסוכה פסולה‪,‬‬ ‫שלא ממעטים שאולה‪ ,‬ולכן ממעטים גזולה‪ ,‬ואפשר שהוצרך רש"י‬ ‫מפני שצריך לסתור את הסוכה ולהחזיר את העצים לבעלים‪ ,‬מ"מ‬ ‫לומר כן כדי שלא נאמר ש"בסוכת" מרבה סוכה של שותפות‪ ,‬ומ"לך"‬ ‫אחרי שרבנן תיקנו כדי שירצו לעשות תשובה שא"צ אלא לשלם את‬ ‫ממעטים שאולה‪.‬‬ ‫שווי העצים (והפקר בי"ד הפקר)‪ ,‬ממילא אע"פ שלא חיברם ולא‬ ‫סוכה של שותפין‪ -‬כתב הריב"ש שלכו"ע יוצאים בסוכה של‬ ‫שינה בהם כלום יצא ויכול לברך עליה‪ ,‬אא"כ אינו רוצה לשלם את‬ ‫שותפות‪ ,‬דהיא עדיפה מסוכה שאולה‪ ,‬כיון שקצת ממנה שלו לגמרי‬ ‫דמי העצים‪ .‬ואם הוא אומר לנגזל שיחזירם לו בעין אחרי סוכות‪ ,‬מסתבר שלא‬ ‫יצא‪ .‬ואם אומר שישלם לו אלא שדוחהו מיום ליום יצא‪ ,‬כיון שהוא מן השבים‪ .‬והא‬ ‫והשאר הוא שאול‪ ,‬שהרי לדעת כן נשתתפו שכל אחד מהם ישתמש‬ ‫דאסרינן סוכה גזולה‪ ,‬זה שייך בין לענין הסכך בין לענין הדפנות‪ ,‬ולכן הלוקח‬ ‫בה‪ ,‬ועוד דמבואר בנדרים (מ"ו‪ ):‬ששותף לא יכול לאסור על חבירו‬ ‫קרשים לדפנות ללא רשות אפילו ע"מ להחזירם אחרי סוכות לא יצא‪ ,‬כיון שעכשיו‬ ‫והמשאיל יכול לאסור‪ ,‬וא"א לומר בשום פנים שבשאולה יוצאים‬ ‫זה גזילה‪ ,‬ואסור לברך על סוכה כזו‪ .‬והשואל מחבירו קורות כדי להעמיד עליהם את‬ ‫ובשל שותפים אין יוצאים‪.‬‬ ‫הסכך‪ ,‬והשאילם לאחר‪ ,‬והשואל השני לא ישלם עליהם‪ ,‬י"ל שאינו יוצא בזה ידי‬ ‫חובתו‪ ,‬ואפילו לפוסקים דס"ל שאין מקפידים על מעמיד בסכך פסול‪ ,‬אפשר דבגזל‬ ‫גזל עצים וסיכך בהם‪ -‬איתא בגמרא (ל"א‪ ).‬תנו רבנן סוכה גזולה‬ ‫חמיר טפי‪.‬‬ ‫רבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירין‪ .‬אמר רב נחמן מחלוקת‬ ‫הגוזל סוכה העשויה בראש הספינה או העגלה‪ ,‬או ע"ג קרקע אם אינה‬ ‫בשתקף את חבירו והוציאו מסוכתו‪ ,‬אבל גזל עצים וסיכך‬ ‫מחוברת לקרקע וכ"ש אם היא על גלגלים‪ ,‬וישב בה לא יצא‪ ,‬שכיון שאינה‬ ‫בהם דברי הכל אין לו אלא דמי עצים‪ .‬ופירש רש"י שבגזל עצים‬ ‫מחוברת לקרקע הרי היא נגזלת‪ ,‬וכיון שלא טרח בה לבנותה אין כאן‬ ‫וסיכך בהם יצא משום שאין זה סוכה שאולה ולא סוכה גזולה‪ ,‬דקנאם‬ ‫תקנת השבים וחייב להחזירה כמות שהיא‪ .‬ומשמע במ"א שגם‬ ‫בשינוי מעשה ושינוי השם‪ ,‬ועוד משום תקנת השבים אינו צריך‬ ‫אחרים שישבו בה לא יצאו ידי חובה‪ ,‬והמ"ב נשאר בזה בצ"ע‪.‬‬ ‫שמים על הסוכה‪ ,‬שנאמר "חג הסוכות שבעת ימים לד' " מה‬ ‫הבונה סוכה בקרקע חבירו‪ ,‬והבעלים של הקרקע הוציאו ממנה וישבו‬ ‫חג לד' אף סוכה לד' "‪.‬‬ ‫בה‪ ,‬לא יצאו ידי חובה‪ ,‬אף אם הבעלים השאיל לו גם את המקום‪.‬‬ ‫הקשו התוספות דהכא משמע שעצי סוכה אסורים כל שבעה‬ ‫עשית סוכה ברה"ר‪ -‬כתב הרמ"א שלכתחילה אין לעשות סוכה‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬ובגמרא בשבת (מ"ה‪ ).‬משמע שהאיסור הוא מדרבנן‪,‬‬ ‫בקרקע של רבים‪ ,‬ובדיעבד יצא‪ .‬וכתב המ"א שאף אם תאמר שכל‬ ‫והגמרא בביצה (ל‪ ):‬מביאה את הדרשה של הגמרא שלנו ומ"מ משמע‬ ‫ישראל מוחלים‪ ,‬הרי יש לנכרים חלק ברה"ר והם לא מוחלים‪ ,‬ולכן‬ ‫שם שאין האיסור אלא מטעם מוקצה‪ .‬ותירצו התוס' שבעודה קיימת‬ ‫אסור לעשות סוכה ברה"ר‪ ,‬ואף שבדיעבד היא כשרה‪ ,‬מ"מ לא יברך‬ ‫אסור מדאורייתא ליטול ממנה עצים‪ ,‬אבל משנפלה דבטלה מצותה‬ ‫עליה‪ ,‬ואם בירך הוי ברכה לבטלה‪ ,‬והא"ר ועוד אחרונים כתבו שאין זה‬ ‫אינה אסורה אלא מדרבנן‪ .‬ורבינו תם פירש שעצים של כדי הכשר‬ ‫ברכה לבטלה‪ ,‬וכן המאמר מרדכי מצדד להקל‪ ,‬ובשואל ומשיב כתב‬ ‫סוכה חלה עליהם קדושה והם אסורים מדאורייתא‪ ,‬והיינו כגון שתי‬ ‫שהרחוב שלפני הבית הוא שלו ולא מיקרי רה"ר‪ ,‬ובפרט כשיש להם‬ ‫דפנות ועוד טפח בשלישית‪ ,‬אבל היותר מכדי הכשר סוכה לא נאסר‬ ‫כתב הרשאה משר העיר לעשות עירובין וסוכות אין לפקפק בזה‪,‬‬ ‫והנוהגים להקל בזה אין למחות בידם‪ ,‬כי רבו המתירים‪ .‬ואם באנו להחמיר שלא‬ ‫אלא מדרבנן משום מוקצה‪.‬‬ ‫לעשות סמוך לפתח ביתו‪ ,‬יצא קלקול גדול‪ ,‬שיש שעושים את הסוכה מאחורי‬ ‫האם האיסור הוא גם בדפנות‪ -‬דעת הרא"ש שדווקא הסכך אסור‬ ‫הבית במקום המיוחד ליפנות שם‪ ,‬ומצוי שאותו מקום אינו נקי‪ ,‬ואפילו אם ירצו‬ ‫כל שבעה‪ ,‬אבל עצי הדפנות מותרים‪ ,‬ודעת הרמב"ם שגם הדפנות‬ ‫לנקות עכשיו לא ברור שזה מועיל‪ ,‬דזה בכלל בית הכסא ישן‪ ,‬ועכ"פ צריך מדינא‬ ‫לבדוק את הכתלים של הבית שם‪ ,‬וטוב יותר לעשות סוכה ברה"ר ממש מאשר‬ ‫אסורים‪ .‬והרא"ם הקשה על הרא"ש שהרי מדברי ר"ת שמחלק בין ב'‬ ‫במקומות אלו‪.‬‬ ‫דפנות וטפח בשלישית לשאר הדפנות מבואר שגם הדפנות אסורים‪.‬‬ ‫סכך מעצים של נכרים‪ -‬אין לקצוץ סכך לכתחילה מיער של נכרי‬ ‫וכתב הבית יוסף שאפשר להדחק ולומר שלדוגמא בעלמא נקטיה‪,‬‬ ‫ובאמת אין האיסור אלא בסכך‪ ,‬והוי כאילו אמר היינו לפי שיעור סוכה‬ ‫אפי' מדעתו (כמבואר בסימן תרמ"ט)‪ ,‬דשמא הנכרי גזל את הקרקע‪,‬‬ ‫וגזל אין עושים ממנו סוכה לכתחילה‪ ,‬ואין לברך עליו לישב בסוכה‪,‬‬ ‫כגון שבעה על שבעה‪ .‬וכתב הבית יוסף שמשמע מהרא"ש שהדפנות‬ ‫לא נאסרו אפילו מדרבנן‪ ,‬אפילו אלו שבשיעור הכשר סוכה‪ ,‬דלא גזרי‬ ‫אלא הנכרי יקצוץ וישראל יקנה את הסכך מהנכרי‪ ,‬וכשזה יוצא‬ ‫רבנן אלא בדבר שיש בו צד איסור תורה‪ ,‬ובדפנות לעולם אין איסור‬ ‫מרשות הקוצץ יש כאן יאוש ברשות הראשון ושינוי רשות ביד השני‪,‬‬ ‫תורה‪ .‬אך אין טעם זה מספיק די"ל שכיון שחלק מהסכך בסוכה זו‬ ‫וכן מהני היכא שישראל קצץ ונתן לחבירו‪ .‬ואם אינו יכול לקחת‬ ‫אסור מדאורייתא‪ ,‬גזרו חכמים גם על הדפנות‪ ,‬ולא חילקו בהם בין‬ ‫מאחר‪ ,‬מותר לקצוץ בעצמו‪ ,‬ובלבד שיטול רשות מבעל הקרקע‬ ‫הצריך לשיעור הכשר סוכה ליותר על כך‪ ,‬כשם שלא חילקו בסכך‪.‬‬ ‫אפילו אם הוא נכרי‪ ,‬ואפשר שמותר לברך על סוכה זו במדינותינו‬ ‫ואפשר שזה טעמו של הרמב"ם‪ .‬והרא"ם כתב בדעת הרמב"ם דשמא‬ ‫שרוב הקרקעות שיש לנכרים ניתנו להם בדינא דמלכותא‪.‬‬ ‫י"ל שאיסור דפנות לא נלמד מ"חג הסוכות שבעת ימים לד' "‪ ,‬אלא‬ ‫ואם יש רשות בדינא דמלכותא לקחת עצים מיער זה‪ ,‬או שעצי היער הם‬ ‫של שר העיר והוא נותן רשות לכל מי שירצה לקצוץ משם בחינם או בדמים‪ ,‬או‬ ‫שכיון שבלי הדפנות הסכך לא כשר‪ ,‬הוי כאילו ביטל את הדפנות‬ ‫שנכרי יש לו שדות ויערות מדין המלכות והוא נותן רשות לישראל לקצוץ‪ ,‬יכול‬ ‫לסכך‪ ,‬וממילא אם לוקח אפילו מעט מהדפנות הוי סתירה‪ .‬ודעת הר"ן‬ ‫ישראל לקוצצם בעצמו‪ ,‬אבל אין לקצוץ בלי רשות הנכרי שקיבלם מהמלכות‪,‬‬ ‫כהרמב"ם שגם הדפנות אסורים‪ ,‬וכתב דהיינו בשיעור הנצרך להכשר‬ ‫כיון שגזל נכרי אסור‪ ,‬ואף שהא"ר השאיר דינים אלו בצ"ע יש לסמוך להקל‪ ,‬כיון‬ ‫סוכה‪ ,‬אבל אם הוסיף דופן אחרי שכבר הוכשרה הסוכה היא לא‬ ‫שאפשר לצרף לזה דעת ריא"ז בשלטי גיבורים ור"י שמתירים במקום שאין רוב‬ ‫נאסרה‪ ,‬ואם עשה ד' דפנות יחד כולם אסורות‪.‬‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫הרחת הדס הנמצא בדפנות הסוכה‪ -‬איתא בגמרא (ל"ז‪ ):‬אמר רבא‬ ‫נכרי שגנב עצים מיער פרטי‪ ,‬אף שהבעלים לא ידע מהגניבה‪ ,‬מותר לישראל לקנות‬ ‫ממנו את העצים‪ ,‬אבל אם היער שייך לממשלה‪ ,‬יש לעיין אם מותר‪.‬‬ ‫הדס של מצוה אסור להריח בו‪ .‬וכתב הר"ן שמסתבר דהוא הדין‬ ‫להדס שנותנים בסוכה‪ ,‬דמריחא אקצייה‪ ,‬אבל י"א שרק ההדס‬ ‫שבלולב נאסר‪ ,‬כיון שהוא צריך למצותו ואי אפשר אלא בו‪ ,‬אבל הדס‬ ‫סימן תרל"ח‬ ‫של סוכה שיכול להניח במקומו סתם עצים‪ ,‬מעשה עץ בלבד הוא‬ ‫משמש‪ ,‬ומהבערה בלחוד אקצייה כיון שבזה הוא מוציאו מהסוכה‪,‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫אבל מריחיה לא אקצייה‪.‬‬ ‫איסור שימוש בדפנות או בסכך‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫תשמישי מצוה אסור להשתמש בהם שימוש אחר כל זמן שהם עומדים‬ ‫אסור להשתמש בימי הסוכות בדפנות או בסכך‪ ,‬סוג שימוש המבטל‬ ‫למצוה‪ ,‬משום ביזוי מצוה‪ ,‬ועל כן כל דבר המשמש להכשר או לנוי הסוכה‬ ‫את השימוש בהם לשם סוכה‪ ,‬דכתיב "חג הסוכות שבעת ימים לד' "‪,‬‬ ‫אסור להשתמש בו שימוש אחר‪ ,‬ובדפנות הסוכה ובסכך מלבד הדין הכללי‬ ‫של תשמישי מצוה יש ילפותא מיוחדת לאוסרם‪ ,‬וכן יש לאסור דבר שנאסר‬ ‫כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה‪ ,‬אמנם‬ ‫בתחילת החג אף שכבר אינו משמש לסוכה‪ ,‬משום מיגו דאתקצאי‪ .‬ולהלן‬ ‫תשמיש שאינו מבטל את שימוש הסוכה‪ ,‬כגון להשען עליה או להניח‬ ‫יבוארו פרטי האיסור‪ ,‬וכן יבואר אם מועיל תנאי להתיר או לא‪.‬‬ ‫עליה דברים מותר‪ ,‬כיון שעדיין קדושתה עליה‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (ט‪ ).‬מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה‪ ,‬תלמוד‬ ‫פרטי האיסור‪ -‬א' אפילו אם עשה סוכה אחרת ואינו צריך לראשונה‬ ‫לומר "חג הסוכות שבעת ימים לד' "‪ ,‬ותניא רבי יהודה בן‬ ‫אסור‪ .‬ב' אפילו אם הסוכה נפלה אסור להשתמש בה י"א מדאורייתא‬ ‫בתירא אומר כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫וי"א מדרבנן‪ .‬ג' אסור ליטול מהדפנות או מהסכך אפילו קיסם לחצוץ‬ ‫בו שיניו‪ .‬ד' אם הוסיף בסכך עד שאין גשמים יורדים לתוכה שי"א שזה פוסל את‬ ‫האם תנאי מועיל גם בעצי סוכה‪ -‬רש"י מבאר בדברי אביי ורבא‪,‬‬ ‫הסוכה‪ ,‬אף שכל הסכך אסור בהנאה‪ ,‬מ"מ מותר להסיר חלק מהסכך ע"י נכרי‪ ,‬דהוי‬ ‫שתנאי מועיל רק בנויי סוכה‪ ,‬כיון שיכול לנוטלם בבין השמשות‪ ,‬אבל‬ ‫שבות דשבות במקום מצוה‪.‬‬ ‫בעצי סוכה לא מועיל תנאי‪ ,‬דבעל כרחו הוא בודל מהם משום איסור‬ ‫תנאי אינו מועיל אף אם התנה איני בודל ממנה כל בין השמשות‬ ‫סתירת אהל‪ ,‬דבין השמשות הוא ספק יו"ט‪ ,‬וממילא הוקצו לכל‬ ‫ואפי' נפלה‪ ,‬כיון שבבין השמשות היה אסור להשתמש בה משום‬ ‫שבעת ימי הסוכות‪ .‬והרי"ף יש לו גירסה אחרת בגמרא‪ ,‬וכתב הר"ן‬ ‫סותר אהל‪ ,‬אמנם לגבי היום השמיני שאיסורו משום מוקצה מהני‬ ‫שלדבריו אם אמר איני בודל כל בין השמשות‪ ,‬התנאי מועיל גם בעצי‬ ‫תנאי לכשיפלו‪.‬‬ ‫הסוכה‪ ,‬כיון שמעיקרא לא חלה עליהם קדושה‪ ,‬והוי כאדם שיש לו‬ ‫אתרוג שיש לו אתרוג ומתנה עליו לאכלו אם ירצה‪ ,‬ואם נמלך יוצא‬ ‫אם הוסיף דופן אחרי שכבר נשלם שיעור הכשר סוכה‪ ,‬או שפירש‬ ‫בו‪ ,‬אבל תנאי בנוסח אחר שתחול קדושה ואח"כ יהיו מותרים לא‬ ‫שאחת הדפנות עשויה להוספה בעלמא‪ ,‬אותה דופן אינה נאסרת‪ ,‬אבל‬ ‫מהני‪.‬‬ ‫בסתמא כל הדפנות נאסרות‪ .‬והעצים הסמוכים לסוכה או חבילות‬ ‫אם התנה שיוכל לאוכלם מתי שירצה‪ ,‬כתב הטור דמהני‪ ,‬כיון שגם‬ ‫שזרק על הסכך מותרים‪ ,‬ועיין פרטי דין זה בסימן תקי"ח‪.‬‬ ‫בין השמשות לא הוציא כוחו וזכותו מהם‪ ,‬וכן משמע מבה"ג‪ ,‬אבל‬ ‫אין נ"מ אם הסוכה חדשה או שהיא ישנה אך סיככוה לשם חג‪ ,‬אבל‬ ‫הר"ן כתב שרק באמר איני בודל מהם‪ ,‬שלא ביטלם לגבי סוכה‬ ‫היושב בסוכת רועים וכדומה מותר‪ ,‬דלא נתקדש מחמת שנכנס לשם‬ ‫מעולם‪ ,‬מהני תנאי‪ ,‬אבל באומר לכשארצה אטול לא מהני‪ ,‬דכיון‬ ‫ואוכל שם פתו‪ ,‬אמנם אם הזמינה מתחילה לשם סוכת החג‪ ,‬או‬ ‫דפעם אחת ביטלו לגבי סוכה הוה ליה כסוכה ולא מהני בה תנאה‪,‬‬ ‫שבזמן שישב בה היתה דעתו לשבת בה כל ימי החג‪ ,‬אסורה‪ .‬ועיין‬ ‫ומ"מ ליום השמיני מועיל תנאי‪ ,‬דבשאר הימים שאיסורם משום ביזוי‬ ‫שעה"צ (סק"ג) מה הדין בעשויה לצל אבל הוא יושב בה בסוכות כמה ימים‪.‬‬ ‫מצוה לא מועיל תנאי בנוסח זה‪ ,‬אבל ביום השמיני שאין איסורם אלא‬ ‫מתי חל האיסור‪ -‬אין האיסור אלא כשישב פעם אחת בסוכה‪ ,‬אבל‬ ‫משום מוקצה מהני‪.‬‬ ‫הזמנה גרידא אינה אוסרת‪ ,‬אפילו אם עשאה לשם סוכה‪ .‬וכל זה לענין האיסור‬ ‫האם התנאי מועיל גם קודם שנפלו‪ -‬כתב הטור שלפי תירוץ אחד‬ ‫שמחמת קדושת החג שחלה על הסוכה‪ ,‬אבל האיסור שמחמת סתירת אהל אסור‬ ‫ביו"ט בכל גווני‪ ,‬ובחול המועד מותר‪ .‬ועיין בה"ל (ד"ה דהזמנה) שדן שאם הזמנה לא‬ ‫של תוס' אין תנאי מועיל אלא להשתמש בהם אחרי שיפלו‪ ,‬אבל‬ ‫מספיקה‪ ,‬א"כ אפילו אם ישב בה אחר שקידש היום לא תיאסר מחמת קדושת החג‬ ‫קודם שיפלו לא מהני תנאי‪ ,‬משום ביזוי מצוה‪ ,‬והרא"ש כתב שתנאי‬ ‫אלא לשעה שישב בה‪ ,‬כיון דלא איתקצאי בין השמשות‪ .‬וסוכה שישב בה‬ ‫מועיל אפילו בעודם תלויים‪ ,‬אבל בלי תנאי אסורים משום ביזוי מצוה‪,‬‬ ‫בשנה שעברה‪ ,‬אינה אסורה עד שישב בה בשנה זו‪ ,‬כ"כ המ"א‪ ,‬ויש‬ ‫וממילא אסור אפילו לאחר שנפלו בחול המועד‪ ,‬משום שהוקצו‬ ‫מאחרונים שמפקפקים בזה‪ ,‬וטוב להחמיר‪.‬‬ ‫למצותם‪ .‬וכתב ההגהות מיימוני שיש אוסרים בזה ויש חולקים‪ ,‬ונכון‬ ‫עד מתי הסוכה אסורה‪ -‬גם ביום השמיני אסור כיון שבבין השמשות‬ ‫להחמיר‪ .‬ובשו"ע פסק להקל‪.‬‬ ‫של סיום היום השביעי היתה אסורה‪ ,‬ולבני חו"ל אסור גם ביום‬ ‫טלטול נויי סוכה שנפלו בשבת או ביו"ט או בחוה"מ‪ -‬כתב בה"ג‬ ‫התשיעי‪ ,‬שהרי ביום השמיני עדיין חייבין לאכול בסוכה‪ ,‬ואם חל שבת‬ ‫שנויי סוכה שנפלו בשבת אסורים באכילה ובטלטול‪ ,‬ואם נפלו ביו"ט‬ ‫אחר יו"ט נוהגים שלא להשתמש גם בשבת‪ ,‬דהוי כמכין מיו"ט‬ ‫אסורים באכילה ומותר לטלטלם במקומם‪ ,‬ואם נפלו בחול המועד‬ ‫לשבת‪.‬‬ ‫אסורים באכילה ומותר להחזירם‪ .‬וכתב הטור שאינו מבין מה החילוק‬ ‫בין שבת ויו"ט לענין לטלטלם במקומם‪ .‬והרא"ם כתב להוכיח כדברי‬ ‫סעיף ב'‬ ‫הטור שאין חילוק בין שבת ליו"ט‪ .‬וכתב הבית יוסף שאפשר שבה"ג‬ ‫פסק בשבת שהיא חמירא כרבי יהודה דאית ליה מוקצה‪ ,‬וביום טוב‬ ‫איסור שימוש בנוי הסוכה‬ ‫דקילא פסק כרבי שמעון דלית ליה מוקצה‪ ,‬אך קשה דבה"ג עצמו‬ ‫איתא בגמרא (ביצה ל‪ ):‬אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן‬ ‫פסק כר"ש דלית ליה מוקצה‪ ,‬בין בשבת בין ביו"ט‪ .‬ובמרדכי מביא את‬ ‫הסמוך לה‪ ,‬ורבי שמעון מתיר‪ .‬ושוין בסוכת החג בחג‬ ‫דברי בה"ג בנוסח אחר‪ ,‬שבין בשבת ובין ביו"ט אסורים באכילה‬ ‫שאסורה‪ ,‬ואם התנה עליה הכל לפי תנאו‪ .‬והגמרא שואלת‬ ‫ואסור לטלטלם ממקומם‪ ,‬ובחוה"מ מותר לטלטלם‪ .‬ואכתי קשה‬ ‫ומי מהני בה תנאה והא אמר רב ששת משום רבי עקיבא מנין‬ ‫שהרי בה"ג פוסק כר"ש דלית ליה מוקצה‪ .‬ואפשר לומר שבה"ג‬ ‫לעצי סוכה שאסורין כל שבעה שנאמר "חג הסוכות שבעת‬ ‫מחלק בין מוקצה מחמת איסור למוקצה מחמת ביזוי מצוה‪.‬‬ ‫ימים לד' "‪ ,‬אמר רב יוסף סיפא אתאן לסוכה דעלמא‪ ,‬אבל‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫סוכה דמצוה לא מהני בה תנאה‪ .‬וסוכה דמצוה לא‪ ,‬והתניא‬ ‫אוכלין ומשקין שתולים בסוכה בדפנות או בסכך כדי לנאותה‪ ,‬אסור‬ ‫סככה כהלכתה ועטרה בקרמין ובסדינין המצויירין ותלה בה‬ ‫להסתפק מהם כל שמונת ימי החג משום ביזוי מצוה‪ ,‬ואפילו נפלו‬ ‫אגוזים ושקדים וכו' אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב‬ ‫אסורים‪ ,‬דמיגו שהוקצו לבין השמשות הוקצו לכל החג‪ ,‬דכיומא‬ ‫האחרון של חג‪ ,‬ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו‪ .‬אביי ורבא‬ ‫אריכתא דמו לענין זה‪ ,‬ואם תלאם אחרי בין השמשות מתחיל האיסור מבין‬ ‫דאמרי תרווייהו באומר איני בודל מהם כל בין השמשות‪ ,‬דלא‬ ‫השמשות הבא‪.‬‬ ‫חלה קדושה עלייהו‪ ,‬אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו‬ ‫אתקצאי לשבעה‪.‬‬ ‫אסור לחקוק פסוק "בסכת תשבו" על דלעת וכדומה ולתלותו בסוכה‪,‬‬ ‫נויי סוכה אסורים בטלטול בשבת ויו"ט אפילו אם נפלו משום שהוקצו‬ ‫מפני שזה יבוא לידי בזיון‪ ,‬וגם אסור לכתוב פסוקים מן התורה כשאין‬ ‫למצותם (אפילו לדעת המתירים מוקצה ביו"ט כמבואר בסימן תצ"ה)‪,‬‬ ‫זה ספר שלם‪ ,‬ואף שנוהגים התר בדבר היינו כדי להתלמד אבל שלא‬ ‫ואם נפלו על השלחן וא"א לאכול כך‪ ,‬י"א שמותר לטלטלם כיון שזה לצורך אוכל‬ ‫לצורך אסור‪.‬‬ ‫נפש‪ ,‬והפמ"ג מסיק שאם אפשר יטלטלם טלטול מן הצד‪ ,‬וכתב הבה"ל שאם הרבה‬ ‫קיסמים נושרים על השלחן אפשר שגם בשבת מותר לטלטל אם נמאס מזה‪ ,‬כדין‬ ‫גרף של רעי‪ .‬אבל בחול המועד לא שייך איסור טלטול ומותר להחזירם‬ ‫סימן תרל"ט‬ ‫אם נפלו‪ .‬ואם תלה אתרוג לנוי מותר לטלטלו בחול המועד ולצאת בו ידי חובה‪,‬‬ ‫ומותר אף למוכרו‪.‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫אם יודע שהילדים יאכלו ממה שתולה לנוי סוכה מוטב שלא לתלות‪,‬‬ ‫מפני שיבואו לידי חילול שבת בניתוק החוטים‪ ,‬וגם האכילה אסורה‪,‬‬ ‫דיני ישיבת הסוכה‬ ‫אכן אם יכול לתלות בגובה שהילדים לא מגיעים לשם או שאין לו‬ ‫כתיב "בסכת תשבו שבעת ימים" ודרשו חכמים "תשבו" כעין תדורו‪ ,‬והיינו‬ ‫ילדים‪ ,‬מצוה לתלות נוי סוכה‪ ,‬וכ"כ השל"ה שראוי ליפות את הסוכה‬ ‫שיעשה את הסוכה למקום מגוריו העיקרי‪ ,‬ולא יעשה מחוץ לסוכה דברים‬ ‫בקרמין ובסדינים ולתלות בה פירות חשובים‪.‬‬ ‫שדרך לעשותם רק בביתו‪ .‬ולהלן יבואר מה חייבים לעשות בסוכה‪ ,‬ומה מותר‬ ‫לעשות מחוץ לסוכה‪ ,‬ודיני כבוד הסוכה‪.‬‬ ‫אם התנה בשעה שתלה את נויי הסוכה או לפני השקיעה סמוך לבין‬ ‫איתא במתני' (כ"ח‪ ):‬כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע‬ ‫השמשות ואמר איני בודל מהם כל בין השמשות של כל הח' ימים‪ ,‬או‬ ‫ודירתו עראי‪ .‬ומפרש בברייתא‪ ,‬כיצד‪ ,‬היו לו כלים נאים מעלן‬ ‫שאמר אני מתנה עליהם לאוכלם מתי שארצה‪ ,‬לא חלה עליהם‬ ‫קדושת הסוכה ומותר להסתפק מהם בכל עת שירצה אפילו כשהם‬ ‫לסוכה‪ ,‬מצעות נאות מעלן לסוכה‪ ,‬אוכל ושותה ומטייל‬ ‫תלויים ודלא כדעת החולקים שהביא הבית יוסף‪ ,‬ואם התנה רק על בין‬ ‫בסוכה‪.‬‬ ‫השמשות הראשון נאסר בבין השמשות של שאר הימים לכל שאר‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬מצות ישיבה בסוכה היינו שיהיה אוכל ושותה וישן‬ ‫הימים‪ ,‬ואם התנה בסתמא איני בודל מהם כל בין השמשות אפשר‬ ‫ומטייל ומדבר עם חבירו ודר בסוכה כל ז' הימים בין ביום בין בלילה‪,‬‬ ‫שכלול בזה כל ח' הימים‪ .‬ואם התנה לאוכלם כשיפלו אינו כלום‪( ,‬כיון‬ ‫כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה‪( .‬ועיין בסימן תרס"ח מה‬ ‫שהוקצו בבין השמשות)‪.‬‬ ‫הדין בחו"ל ביום השמיני)‪.‬‬ ‫וכתב הרמ"א שיש מן האחרונים שכתבו שבזמן הזה אין נוהגים‬ ‫כל ז' הימים אדם עושה ביתו עראי וסוכתו קבע‪ ,‬ויכניס לסוכה את‬ ‫להתנות‪ ,‬משום שאין בקיאים היטב בתנאי (והמ"ב מביא שיש‬ ‫הכלים והמצעים הנאים‪.‬‬ ‫מפקפקים בטעם זה‪ ,‬שהרי לשון התנאי מפורש בגמרא)‪ ,‬וכן נוהגים‬ ‫הכנסת כלים לסוכה‬ ‫בנוי התלוי בסכך‪ ,‬אבל בנוי שנותנים בדפנות כגון סדינים המצויירים‬ ‫נוהגים לטלטלם מפני הגשמים אפילו בלי תנאי‪ ,‬מפני שי"א שאין‬ ‫איתא בגמרא (כ"ט‪ ).‬אמר רבא מאני משתיא (כוסות) במטללתא‬ ‫איסור אפילו בדפנות עצמם‪ ,‬ומ"מ טוב להתנות עליהם‪ .‬וכתב המ"ב‬ ‫(מפני שאינם מאוסים)‪ ,‬מאני מיכלא (עיין להלן דעות הראשונים בזה) בר‬ ‫שהרבה אחרונים השיגו על זה ודעתם שנוי סוכה אסור מדינא אם לא‬ ‫ממטללתא (צריך להוציאם מהסוכה לאחר האכילה)‪ ,‬חצבא (כד של חרס‬ ‫התנה‪ ,‬ובט"ז מיקל בסדינים המצויירים כשיש חשש גנבים‪ ,‬דאנן‬ ‫ששואבים בו מים) ושחיל (דלי של עץ) בר ממטללתא‪.‬‬ ‫סהדי שלא תלאם על דעת שיהיו שם תמיד‪ ,‬ולדבריו מותר להסירם גם‬ ‫מה זה מאני מיכלא ומה טעם האיסור להכניסם לסוכה‪ -‬רש"י‬ ‫שלא בזמן הגשם‪ ,‬ומ"מ טוב להתנות‪.‬‬ ‫מבאר שמאני מיכלי היינו קערות שאכלו בהם‪ .‬והמרדכי כתב שדעת‬ ‫אין לפסוע על עצי הסוכה אפילו אחרי סוכות‪ ,‬מפני שהם תשמישי‬ ‫הסמ"ג שמאני מיכלא היינו כגון קערות שנמאסו אחרי האכילה‪ ,‬וי"מ‬ ‫מצוה כמו ציצית ולולב‪ ,‬ועל כן יש למחות ביד הזורקים אותם במקום‬ ‫כגון קדירות וכלים שלשים בהם‪ ,‬דאין להכניסם משום שאין רגילות‬ ‫שרבים רגילים לפסוע עליהם אפילו אינו מקום אשפה‪.‬‬ ‫שהם יהיו בבית דירה אלא במקום נפרד‪ ,‬ובעינן תשבו כעין תדורו‪,‬‬ ‫המסכך בהדס מותר להריח בו‪ ,‬דלא הוקצה אלא משימוש והבערה‬ ‫ואין הטעם משום מאיסותא‪ .‬וכ"כ ראבי"ה שמותר להשאיר את‬ ‫כשאר עצים‪ ,‬ויש אוסרים‪ ,‬והט"ז והדרך החיים פסקו כדעה הראשונה‪,‬‬ ‫הקערות בסוכה אחרי שאכלו בהם‪ .‬ובה"ג מפרש כגון קדירה ושפוד‪.‬‬ ‫ואם תלה את ההדס לנוי אסור להריח בו‪ ,‬ולדעת הט"ז כל זמן שאינו נוטל‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫את ההדס משם מותר אף בתלה לנוי‪.‬‬ ‫התולה אתרוג בסוכה לנוי מותר להריח בו לכו"ע‪.‬‬ ‫יכניס לסוכה כלי שתיה כגון אשישות וכוסות‪ ,‬אפילו אם הם מחרס‬ ‫ואפילו לאחר השתיה‪ ,‬אבל כלי אכילה לאחר האכילה כגון קערות‬ ‫עוד מדיני נויי הסוכה‬ ‫וקדירות יניח מחוץ לסוכה (ומ"מ אם הכניסם לסוכה או שעשה‬ ‫מי שדעתו להסיר נויי הסוכה ביו"ט מפני הגשמים והגנבים‪ ,‬יזהר שלא‬ ‫בסוכה תשמיש בזוי‪ ,‬אין הסוכה נפסלת בכך‪ ,‬ומ"מ נכון לכתחילה להחמיר‬ ‫לקשור בקשר גמור‪ ,‬שהרי אסור להתיר ביו"ט‪ ,‬אלא יענוב‪.‬‬ ‫בזה משום שיש פוסלים)‪ .‬ויש מחמירים שלא להכניס קדירה אף קודם‬ ‫אכילה‪ ,‬והעולם נזהרים בזה‪ ,‬ומי שדרכו בכל השנה לערות מהקדירה‬ ‫אין לעשות דפנות הסוכה מיריעות שעטנז‪ ,‬וכן לא יתלה שעטנז לנוי‪,‬‬ ‫לקערה בבית החיצון בודאי צריך להזהר בזה‪ ,‬ומ"מ מי שאין לו כלי‬ ‫אא"כ הם גבוהים מתשמיש אדם‪.‬‬ ‫והוא צריך לאכול מן הקדירה מותר להכניסה‪.‬‬ ‫מים‪ ,‬ואמרו העלום לסוכה‪( .‬ומפרש בגמרא הכי קתני אם רצה‬ ‫אין להכניס לסוכה כלים שמשהים בהם קמח ועריבות שלשים בהם‬ ‫להחמיר על עצמו רשאי)‪ .‬וכשנתנו לרבי צדוק אוכל פחות‬ ‫וכלים של בשמים שאין דרך להחזיק בדירתו אלא בבית החיצון‪ ,‬וכן‬ ‫מכביצה אכלו חוץ לסוכה‪.‬‬ ‫כד או דלי ששואבים בו מים מהנהר אחרי ששתה מהם‪ ,‬וכן כל דבר שאין‬ ‫דרכו להיות בחדר המגורים שלו‪.‬‬ ‫דברי הראשונים‬ ‫אין לעשות בסוכה שום תשמיש בזוי כגון שטיפת קערות‪ ,‬כדי שלא‬ ‫כתבו התוספות והרא"ש שאכילת עראי שמותרת חוץ לסוכה היינו‬ ‫יהיו המצוות בזויות עליו‪ ,‬ובשטיפת כוסות ליכא קפידא‪ ,‬ואסור‬ ‫כביצה‪ ,‬כדטעים בבת אחת מלא פיו‪ ,‬דבית הבליעה מחזיק כביצה‪.‬‬ ‫להשתין בסוכה אפילו בכלי‪ ,‬אע"פ שעושה כן בביתו ותשה"מ מותר‬ ‫עוד כתבו התוס' דדווקא בפת אסור לאכול כביצה מחוץ לסוכה‪ ,‬אבל‬ ‫בסוכה‪ ,‬דאינו תשמיש בזוי‪ ,‬דהוא בכלל תשבו כעין תדורו‪ ,‬וגם הוא קיום מצוה‪.‬‬ ‫פיר ות אפילו בכביצה אין צריך לאוכלם בסוכה‪ ,‬כמבואר בגמרא (יומא‬ ‫הכנסת מנורה לסוכה‬ ‫ע"ט‪ ):‬דקבע דידהו כאכילת עראי דפת‪ .‬וכן דעת הטור‪ .‬והרא"ש מביא‬ ‫שרבינו מאיר היה נזהר מלאכול פירות חוץ לסוכה‪ ,‬כי היה סובר‬ ‫איתא בגמרא (שם) שרגא (נר) במטללתא‪ ,‬ואמרי לה בר‬ ‫להחמיר כי האי לישנא שצריך לאכול גם פירות בסוכה‪ ,‬וכתב הרא"ש‬ ‫ממטללתא‪ ,‬ולא פליגי הא בסוכה גדולה הא בסוכה קטנה (ז'‬ ‫שמבואר שם בגמרא שרק אם קובע עצמו לאכילת הפירות יש מ"ד‬ ‫טפחים על ז' טפחים‪ ,‬שבזה אסור)‪.‬‬ ‫שצריך לאוכלם בסוכה‪ ,‬דקבע דידהו הוי כאכילת עראי דפת‪ ,‬אבל‬ ‫וכתבו התוספות והרא"ש והר"ן שאין להניח נר בסוכה קטנה אף‬ ‫אכילת עראי של פירות מותרת לכו"ע מחוץ לסוכה‪.‬‬ ‫בעודו דולק‪ ,‬כמבואר בגמרא מ"ח‪ , .‬וביאר הרא"ש הטעם שיש לחוש‬ ‫וכתב רבינו פרץ שדווקא פירות א"צ לאכול בסוכה‪ ,‬אבל בשר וגבינה‬ ‫שהנר יתקרב לדפנות הסוכה ויגרום לשריפה‪ .‬ולדבריהם אין חילוק‬ ‫צריך לאכול בסוכה‪ ,‬כדאמרינן בגמרא (כ"ז‪ ).‬אם השלים (לר"א שצריך‬ ‫בין נר של חרס לנר של זהב‪ .‬ובמגיד משנה משמע שרק נר מכובה‬ ‫לאכול י"ד סעודות בסוכה‪ ,‬ובא להוסיף אחרי אכילתו אכילה נוספת‬ ‫אסור להשאיר בסוכה‪ ,‬אבל נר דולק מותר‪ .‬והלכה כדעת האוסרים גם‬ ‫להשלמת סעודה שחיסר) במיני תרגימא יצא‪ ,‬ומיני תרגימא היינו‬ ‫בנר דולק‪ .‬וכתב הרוקח שמעיקר הדין אפשר להכניס נר של חרס‬ ‫בשר וכדומה‪ ,‬ואם מועיל בהם השלמה בהכרח שצריך לאוכלם‬ ‫לסוכה גדולה כמו שלנו‪ ,‬אבל המנהג להכניס רק מנורות ברזל ונחושת‬ ‫בסוכה‪ ,‬ודלא כרש"י שפירש שמיני תרגימא זה פירות‪ ,‬שכיון שפירות‬ ‫ונר שעוה‪.‬‬ ‫א"צ לאוכלם בסוכה אינם מועילים להשלמה‪ .‬וכתב הרא"ש‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אם הסוכה גדולה יכניס את המנורה לסוכה‪ ,‬אמנם‬ ‫שבתוספתא בברכות מבואר שמברכים על מיני תרגימא בורא מיני‬ ‫המנהג שלא להכניס נר של חרס לסוכה‪ ,‬וכן מקידה של חרס ואפילו‬ ‫מזונות‪ ,‬ומבואר שהם עשוים מחמשת מיני דגן‪ ,‬וא"כ י"ל שזה דבר‬ ‫חדשה אין כדאי כ"כ להכניסה לסוכה‪ ,‬ואם היא מצופה בקוניא מותר‬ ‫שיותר חשוב מבשר וגבינה‪ ,‬וא"כ אין ראיה שבשר וגבינה צריך‬ ‫כמו כלי זכוכית‪ .‬ואם הסוכה קטנה והיינו בשיעור שיש חשש שהנר‬ ‫לאוכלם בסוכה‪ ,‬וגם אין דרך לקבוע עליהם‪ .‬ולפי זה תבשיל העשוי‬ ‫יגרום לשריפה צריך להניח את המנורה מחוץ לסוכה כגון בחלון הבית‬ ‫מחמשת מיני דגן לכו"ע חייב בסוכה אם קבע עליו‪.‬‬ ‫הצמוד לסוכה‪ ,‬אפילו אם היא מזהב‪ ,‬גזירה שמא יפחד ויצא מן הסוכה‪ ,‬וי"א‬ ‫ויין דינו כפירות שי"א שאם קבע סעודתו על היין חייב בסוכה‪ ,‬אבל‬ ‫שחששו חכמים שהסוכה תישרף ותתבטל מצות סוכה‪ .‬ואם מטבעו הוא‬ ‫מים לכו"ע א"צ לשתות בסוכה‪.‬‬ ‫מצטער לאכול שלא במקום הנר יש להקל להכניס את הנר לעששית‬ ‫או למנורה ולהכניסם לסוכה‪ ,‬אם לא שהסוכה נמוכה מאד ויש חשש‬ ‫וכתב הרמב"ם שמי שיחמיר על עצמו ולא יאכל פירות ולא ישתה חוץ‬ ‫שהאש תתקרב לסכך‪.‬‬ ‫לסוכה אפילו מים‪ ,‬הרי זה משובח‪ .‬וטעמו מדאיתא במתני' (כ"ו‪):‬‬ ‫מעשה שהביאו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום מן התבשיל‪ ,‬ולרבן גמליאל‬ ‫שמירת קדושת הסוכה‪ -‬ראוי לדבר בסוכה רק דיבורי קדושה‬ ‫שתי כותבות ודלי של מים‪ ,‬ואמרו העלום לסוכה‪ .‬ומפרש בגמרא הכי‬ ‫ותורה‪ ,‬ולמעט מלדבר בה דברי חול‪ ,‬מפני שקדושתה גדולה מאד‪,‬‬ ‫קתני אם רצה להחמיר על עצמו רשאי‪ .‬והיינו דקמ"ל דלא חשיב כמי‬ ‫וכ"ש שיהיה זהיר מלדבר שם לשון הרע ורכילות ושאר דיבורים‬ ‫שאינו מצווה בדבר ועושהו שנקרא הדיוט‪ .‬עוד איתא במתני' וכשנתנו‬ ‫האסורים‪ ,‬ומ"מ כשהוא צריך לדבר מענייני עסק לא יצא מהסוכה‪ ,‬כדי שלא‬ ‫לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה אכלו חוץ לסוכה‪ .‬וכתב הר"ן דקמ"ל‬ ‫יפסיד המצוה לשבת בסוכה‪.‬‬ ‫שאם רצה תלמיד חכם שלא להחמיר על עצמו בכך רשאי‪ ,‬ולא הוי‬ ‫מי שיכול לעשות סוכה רק מעבר לנהר‪ ,‬יש מקילים לעבור לשם‬ ‫כמי שאינו מדקדק במצות‪.‬‬ ‫בספינה קטנה ע"י נכרי‪ ,‬אבל הרבה מחמירים בזה‪( .‬מ"ב סק"א)‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫סעיף ב'‬ ‫אכילה מחוץ לסוכה‪ -‬מותר לאכול אכילת עראי מחוץ לסוכה‪ ,‬ואפילו‬ ‫תלמיד חכם אם רוצה שלא להחמיר על עצמו רשאי ולא הוי כמי שאינו מדקדק‬ ‫איתא במתני' (כ"ה‪ ).‬אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה‪ .‬ובגמרא‬ ‫במצוות‪ ,‬ואכילת עראי היינו כביצה פת‪( ,‬אבל מעט יותר מכביצה חשיב קבע‬ ‫(כ"ו‪ ).‬וכמה אכילת עראי‪ ,‬וכו'‪ ,‬אלא אמר אביי כדטעים בר בי‬ ‫אפילו אם אכלו דרך עראי)‪.‬‬ ‫רב ועייל לכלה‪.‬‬ ‫מותר לטעום את התבשיל מחוץ לסוכה אפילו כמה פעמים ואפי'‬ ‫לבלוע‪.‬‬ ‫עוד איתא במתני' (כ"ו‪ ).‬מעשה שהביאו לרבן יוחנן בן זכאי‬ ‫לטעום מן התבשיל‪ ,‬ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של‬ ‫לא חשיב‪ .‬ומי שנאנס וישן מחוץ לסוכה‪ ,‬צריך ללכת לסוכה מיד‬ ‫מותר לשתות מים או לאכול פירות מחוץ לסוכה‪ ,‬ואפילו לקבוע על‬ ‫כשיתעורר‪.‬‬ ‫פירות או בשר ודגים וגבינה ושאר מיני מאכל מותר‪ ,‬אבל תבשיל‬ ‫העשוי מה' מיני דגן‪ ,‬לדעת השו"ע אם קובע עליו‪ ,‬והיינו שאוכלו‬ ‫פטור משינה בסוכה מחמת צינה או מחמת שאינו יכול להיות‬ ‫בחבורה או בשיעור חשוב שקובע סעודתו בזה (וכתב המאמר מרדכי‬ ‫שם עם אשתו‪ -‬כתב הרמ"א שמה שנוהגים שאין ישנים בסוכה אלא‬ ‫שהדבר תלוי בו‪ ,‬אע"פ שאין דרך בני אדם לקבוע סעודה על שיעור זה)‪ ,‬צריך‬ ‫רק המדקדקים במצוות‪ ,‬י"א משום צינה‪ ,‬דיש צער לישן במקומות‬ ‫סוכה מדינא ויברך לישב בסוכה‪ ,‬ודעת המ"א שדינו ממש כמו פת‬ ‫הקרים‪( ,‬ומי שאין לו כרים וכסתות כראוי ויש צינה אין לו להחמיר‬ ‫שכבר במעט יותר מכביצה חייב בסוכה‪ ,‬אכן דעת האחרונים שלא‬ ‫לישן בסוכה)‪ ,‬והרמ"א מבאר המנהג שמצות סוכה היא איש ואשתו‬ ‫לברך לישב בסוכה בלא קביעות סעודה‪ .‬והסכימו כמה אחרונים‬ ‫כדרך שהוא דר בביתו כל השנה‪ ,‬ובמקום שאינו יכול לישן עם אשתו‬ ‫שנכון להחמיר שלא לקבוע סעודה לאכילת בשר ודגים וגבינה מחוץ‬ ‫כגון שאין להם סוכה מיוחדת פטור‪ ,‬וטוב להחמיר להיות שם עם‬ ‫לסוכה ומ"מ אף בקביעות לא יברך‪ ,‬אבל שלא בקביעות אין להחמיר כלל‪.‬‬ ‫אשתו כמו בביתו אם אפשר שתהיה לו סוכה מיוחדת‪ .‬עכ"ד‪ .‬וכתב‬ ‫והח"א מחמיר בזה גם לענין פירות בקביעות‪ ,‬והמ"ב לא העתיקו מפני שבדרך‬ ‫המ"ב שהגר"א והמ"א סוברים שגם מי שאינו יכול לישן בסוכה עם‬ ‫החיים ובשע"ת בשם הגינת ורדים מקילים בזה‪.‬‬ ‫אשתו חייב בסוכה‪ ,‬והמ"א מלמד זכות על העולם דחשיב מצטער‬ ‫שתיה מחוץ לסוכה‪ -‬מותר לשתות מים מחוץ לסוכה‪ ,‬ולענין יין דעת‬ ‫כשאינו יכול להיות שם עם אשתו‪ ,‬אמנם לפי זה אם אינו מצטער כגון‬ ‫הרמ"א שדינו כפירות שאפילו בקבע סעודה עליו אינו חייב בסוכה‪,‬‬ ‫שלא בזמן עונה חייב לישן בסוכה‪ .‬ומשמע מכמה אחרונים שמי‬ ‫וכמה אחרונים מפקפקים בזה ודעתם שאם שותה יין בקביעות חייב‬ ‫שאינו יכול לישן בסוכה עם אשתו לא יבטל זמן עונה ול"ט‪ ,‬ואינו חייב‬ ‫בסוכה‪ ,‬ובפרט אם קבעו לשתות בחבורה בודאי הוי קבע גמור‪ ,‬ומ"מ‬ ‫לחזור לסוכתו לאחר תשה"מ אלא ישן בביתו עד עמוד השחר‪.‬‬ ‫לענין ברכה הסכימו כמה אחרונים שלא לברך‪ .‬וראוי ונכון לכתחילה‬ ‫סעיף ג'‬ ‫שלא לשתות בקבע אפילו שאר משקין כמו מי דבש ושיכר אלא‬ ‫בתוך הסעודה‪ ,‬או שעכ"פ יאכל מתחילה פת יותר מכביצה‪ ,‬או שאר‬ ‫כמה סעודות חייבים לאכול בסוכה‬ ‫תבשיל העשוי מה' מינים אם קובע סעודתו על זה‪ ,‬ויברך לישב‬ ‫איתא במתני' (כ"ז‪ ).‬רבי אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב‬ ‫בסוכה‪ ,‬ויוצא לכל הדעות‪( .‬ובשעה"צ (ס"ק ל"ג) מביא מחלוקת מה הדין לענין‬ ‫אדם לאכול בסוכה‪ ,‬בין ביום בין בלילה‪ .‬וחכמים אומרים אין‬ ‫קפה)‪ .‬והא דאיתא בגמרא אוכלים ושותים בסוכה‪ ,‬היינו לאחר האכילה שדרך‬ ‫לשתות צריך לשתות בסוכה מפני שזה נכלל בסעודה‪ ,‬ואפשר לפי זה שגם מים‬ ‫לדבר קצבה (שאם רצה יכול להתענות‪ ,‬ורק אם הוא אוכל הוא חייב לאכול‬ ‫בתוך הסעודה אין כדאי לשתות מחוץ לסוכה‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫בסוכה)‪ ,‬חוץ מלילי יום טוב הראשון בלבד‪ .‬ובגמרא (שם) מאי‬ ‫מי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים וכ"ש פת דרך‬ ‫טעמא דרבי אליעזר תשבו כעין תדורו‪ ,‬מה דירה אחת ביום‬ ‫עראי‪ ,‬הרי זה משובח‪.‬‬ ‫ואחת בלילה אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה‪ .‬ורבנן כדירה‬ ‫ברכת לישב בסוכה על פת הבאה בכיסנין‪ -‬האוכל פת הבאה‬ ‫מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל‪ ,‬אף סוכה נמי אי בעי‬ ‫בכיסנין יחד עם קפה או בלי קפה אבל קבע עליו סעודה‪ ,‬אף שאינו‬ ‫אכיל אי בעי לא אכיל‪ .‬אי הכי אפילו ליל יום טוב הראשון‬ ‫מברך המוציא כיון שאוכל פחות משיעור שדרך לקבוע עליו סעודה‪,‬‬ ‫נמי‪ ,‬אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק נאמר כאן‬ ‫צריך לאכול זאת בסוכה ולברך לישב בסוכה‪ .‬ואם לא קבע סעודה‬ ‫חמשה עשר ונאמר חמשה עשר בחג המצות‪ ,‬מה להלן לילה‬ ‫אבל אכל יותר מכביצה‪ ,‬יש דעות בין האחרונים אם צריך לברך לישב‬ ‫הראשון חובה מכאן ואילך רשות‪ ,‬אף כאן לילה הראשון‬ ‫בסוכה‪ ,‬ובשערי תשובה כתב שאם אוכל זאת בשבת ויו"ט בבוקר‬ ‫חובה מכאן ואילך רשות‪.‬‬ ‫אחרי הקידוש במקום לאכול סעודה לכו"ע יכול לברך‪ ,‬ובחול אין‬ ‫ובגמרא בברכות (מ"ט‪ ):‬איתא טעה ולא הזכיר של ראש חדש‬ ‫כדאי לברך דספק ברכות להקל‪ ,‬אכן מנהג העולם לברך גם בחול‪ ,‬וכדי‬ ‫בתפלה מחזירין אותו‪ ,‬בברכת המזון אין מחזירין אותו‪ .‬אמר‬ ‫להנצל מחשש ברכה לבטלה יראה שלא לצאת מיד אחרי אכילתו‬ ‫אלא ישאר לשבת שם זמן מה‪ ,‬ויכוין בברכתו על האכילה והישיבה‪.‬‬ ‫ליה רב אבין לרב עמרם‪ ,‬מאי שנא תפלה ומאי שנא ברכת‬ ‫המזון‪ ,‬וכו'‪ ,‬תפלה דחובה היא מחזירין אותו‪ ,‬ברכת מזונא דאי‬ ‫שינה מחוץ לסוכה‬ ‫בעי אכיל אי בעי לא אכיל (שאף שאסור להתענות בר"ח‪ ,‬הרי יכול לאכול‬ ‫איתא בגמרא (כ"ו‪ ).‬תנו רבנן אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה‬ ‫פירות או ירקות ולא פת‪ ,‬ולא יתחייב בברכת המזון) אין מחזירין אותו‪ .‬אלא‬ ‫ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה מאי טעמא וכו'‪ ,‬רבא אמר‬ ‫מעתה שבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל (פת) הכי נמי‬ ‫אין קבע לשינה‪ .‬ופירש רש"י שלענין שינה בסוכה אין חילוק בין‬ ‫דאי טעי הדר‪ ,‬אמר ליה אין‪.‬‬ ‫קבע לעראי‪ ,‬שאין אדם קובע עצמו לשינה‪ ,‬דפעמים שאינו אלא‬ ‫דברי הראשונים‬ ‫מנמנם מעט ודיו בכך‪ ,‬הילכך זו היא שינתו‪.‬‬ ‫הקשה הרא"ש שבברכות משמע שביו"ט חייבים לאכול פת‪ ,‬ובגמרא‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אסור לישן מחוץ לסוכה אפילו שינת עראי‪ ,‬דלפעמים‬ ‫בסוכה משמע שלא חייבים לאכול פת בסוכות מלבד בליל יו"ט‬ ‫זה מספיק לאדם והוי ליה קבע‪ ,‬ואפילו להניח ראשו בין ברכיו שודאי לא‬ ‫ראשון‪ .‬והביא שרבינו יצחק מבאר שמצד הסוכה אין חיוב לאכול פת‬ ‫ישתקע בשינה אסור‪ .‬ואפשר שפחות מכדי הילוך מאה אמה אף עראי‬ ‫אלא בליל יו"ט ראשון‪ ,‬אבל מצד חובת שמחה דאיתא בגמרא (פסחים‬ ‫יאכל לפני חצות‪ ,‬ובדיעבד אם לא אכל לפני חצות יאכל אחרי חצות‪,‬‬ ‫ס"ח‪ ):‬חלקהו חציו לאכילה‪ ,‬ועיקר אכילה הוא לחם‪ .‬ואין להקשות‬ ‫אך לא יברך אז לישב בסוכה אא"כ אוכל יותר מכביצה‪.‬‬ ‫דהא בהא תליא‪ ,‬שכיון שהוא אוכל צריך לאכול בסוכה‪ ,‬דמשכחת לה‬ ‫וכתב הרמ"א שלא יאכל בערב יו"ט מחצות ואילך כדי שיאכל בסוכה‬ ‫שהוא מחוץ לסוכה משום פטור מצטער‪ ,‬ומ"מ הוא חייב לאכול מחוץ‬ ‫לתאבון‪ ,‬והאחרונים הסכימו שרק מתחילת שעה רביעית שאחרי‬ ‫לסוכה מצד שמחת יו"ט‪ .‬ומ"מ בלילה הראשון אפילו אם ירדו גשמים‬ ‫חצות אסור‪ ,‬ובסימן תע"א מבואר פרטי הדינים בזה‪.‬‬ ‫חייבים לאכול כזית בסוכה‪ ,‬דילפינן מחג המצות‪ .‬וכ"כ בתרומת הדשן‬ ‫ובסמ"ק‪.‬‬ ‫לדעת הגר"א שבפסח מצוה לאכול מצה כל ז' ימי הפסח‪ ,‬אלא‬ ‫שהמצות עשה היא רק בערב ואח"כ אינו אלא מצוה בעלמא‪ ,‬אפשר‬ ‫אבל דעת הרשב"א שאם ירדו גשמים עד שתסרח המקפה אינו חייב‬ ‫דה"ה בסוכות מצוה לכתחילה לאכול פת כל ז' ימים ולברך לישב‬ ‫לאכול בסוכה אפילו בליל ט"ו‪ ,‬דתשבו כעין תדורו אמרינן‪ ,‬ולעולם לא‬ ‫בסוכה‪.‬‬ ‫חייבה התורה לאכול בסוכה אלא כדרך שאדם עושה בביתו‪ ,‬ומי‬ ‫שמחייב לאכול בסוכה גם בכהאי גוונא עליו להביא ראיה לזה‪.‬‬ ‫סעיף ד'‬ ‫וממש"כ הכלבו בשם הראב"ד שמי שלא אכל בסוכה בליל ט"ו מפני‬ ‫הגשמים למחר צריך לברך זמן לשם סוכה‪ ,‬משמע כדברי הרשב"א‪.‬‬ ‫לימוד תורה בסוכה‬ ‫וכן משמע מהסמ"ג והאור זרוע‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (כ"ח‪ ):‬ומשנן בסוכה‪ .‬איני והאמר רבא מקרא‬ ‫ובתוס' רבינו פרץ כתב שאם ירדו גשמים ואכל בביתו ופסקו‬ ‫ומתנא במטללתא‪ ,‬ותנויי בר ממטללתא‪ ,‬לא קשיא הא‬ ‫הגשמים‪ ,‬חוזר ואוכל כזית בסוכה‪.‬‬ ‫במיגרס הא בעיוני‪ .‬ופירש רש"י שבשביל לעיין צריך להתבודד‬ ‫וכתב הבית יוסף שבלילה השני בחו"ל אם ירדו גשמים לא מחמירים‬ ‫ולשבת בישוב הדעת‪ ,‬ומצטער הוא בסוכה‪ ,‬והאויר יפה לו להרחיב‬ ‫לאכול כזית בסוכה‪ ,‬וכ"ש אם ירדו כל הלילה שאינו חייב לאכול כזית‬ ‫דעתו‪ .‬וכן פירשו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש‪ .‬וכתב הר"ן שי"מ איפכא‪,‬‬ ‫בסוכה‪ ,‬כיון דאנן בקיאי בקביעא דירחא‪ ,‬ולא כהגהות אשרי שכתב‬ ‫שלימוד בעיון זה קבע‪ ,‬וצריך לעשות זאת בסוכה‪ ,‬ויעשה לחומרא‬ ‫שלדידן דין היום השני כמו היום הראשון‪.‬‬ ‫כשני השיטות‪ ,‬אמנם היכא דמיטריד הוי מצטער ומצטער פטור מן‬ ‫הסוכה‪.‬‬ ‫כמה צריך לאכול בסוכה בליל יו"ט ראשון‪ -‬כתב הטור (וכן מביא‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬כל ז' הימים לומד בתוך הסוכה‪ ,‬וכשמבין ומדקדק‬ ‫הר"ן בשם י"א) שאע"פ שהשיעור באיסור אכילה חוץ לסוכה הוא‬ ‫במה שלומד ויותר טוב לו ללמוד בבית‪ ,‬יכול ללמוד בבית‪ ,‬והכל לפי‬ ‫כביצה‪ ,‬מ"מ בליל יו"ט ראשון מספיק כזית לקיום מצות אכילה‬ ‫הענין היכן דעתו מיושבת יותר‪ ,‬ואם יש לו טורח להביא לסוכה את כל‬ ‫בסוכה‪ ,‬דשאני לילה ראשון שחיוב האכילה בסוכה הוא גדול יותר‬ ‫הספרים אפשר דפטור‪ ,‬אכן אם יש לו מקום להניחם שם בכל ימי‬ ‫שאסור לאכול אפילו כזית מחוץ לסוכה‪ .‬והבית יוסף הקשה על טעמו‬ ‫החג חייב‪ ,‬דאין זה טורח‪.‬‬ ‫של הטור‪ ,‬וכתב שיותר מסתבר לומר שהשיעור הוא כזית בגלל‬ ‫שחיוב האכילה נלמד מחיוב אכילת מצה‪ ,‬וחיוב אכילת מצה הוא‬ ‫תפילה בסוכה‪ -‬המתפלל יתפלל בסוכה או בבית במקום שיש לו‬ ‫בכזית‪ .‬והר"ן כתב שבליל יו"ט ראשון צריך לאכול בסוכה יותר‬ ‫יותר מנוחה להתפלל בכונה‪ ,‬ואם יש בית הכנסת בעירו ילך לבית‬ ‫מכביצה‪ ,‬דילפינן מחג המצות שצריך לאכול בסוכה שיעור שחייבים‬ ‫הכנסת‪ ,‬שהרי בכל השנה מניח ביתו ומתפלל בבית הכנסת‪.‬‬ ‫לאוכלו בסוכה‪ ,‬אך י"א שכמו שבמצה החיוב הוא בכזית ה"ה באכילה‬ ‫הבדלה יעשה בסוכה כמו שעושה בביתו בכל השנה‪ ,‬ומי שרגיל כל‬ ‫בסוכה בליל ט"ו‪( ,‬וטעמם כמבואר לעיל בדעת הטור)‪.‬‬ ‫השנה לשמוע הבדלה בבית הכנסת‪ ,‬יכול לעשות כך גם בסוכות‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫פטור מצטער בירידת גשם וכדומה‬ ‫בליל יו"ט ראשון חובה לאכול בסוכה לפחות כזית פת‪ ,‬ואע"פ‬ ‫המצטער בישיבתו בסוכה פטור מן הסוכה‪ ,‬ועל כן אם יורד גשם מותר לצאת‬ ‫שבשאר הימים אין חייבים לאכול בסוכה אא"כ אוכל יותר מכביצה‬ ‫מהסוכה ולאכול ולישן בבית‪ ,‬ולהלן יבואר מתי יכול לצאת מן הסוכה מחמת‬ ‫פת‪ ,‬אפילו בשבת ויו"ט שחייבים לאכול כזית פת (ולא בעינן יותר‬ ‫גשם‪ ,‬מתי צריך לחזור לסוכה לאחר הפסקת הגשם‪ ,‬ומה יעשה בלילה הראשון‬ ‫מכביצה אלא למצוה בעלמא‪ ,‬ובדיעבד סגי בכזית)‪ ,‬מ"מ בליל יו"ט‬ ‫אם יורד גשם‪ .‬ובסימן תר"מ יבוארו עוד מדיני מצטער‪.‬‬ ‫ראשון של סוכות אסור לאכול מחוץ לסוכה אפילו כזית‪ ,‬ומשו"ה אם‬ ‫סעיף ה'‬ ‫אכל כזית בסוכה יצא יד"ח ומברך עליו לישב בסוכה‪ ,‬אמנם אם יש לו‬ ‫יותר בודאי נכון שיאכל יותר מכביצה‪ ,‬די"א שזה השיעור‪( ,‬ואם כבר‬ ‫מתי יצא מן הסוכה מחמת הגשמים‬ ‫קיים מצות אכילה בסוכה‪ ,‬יכול לאכול כביצה מחוץ לסוכה)‪ .‬ועיין בסעיף ה'‬ ‫איתא במתני' (כ"ח‪ ):‬ירדו גשמים‪ ,‬מאימתי מותר לפנות (‪-‬לצאת‬ ‫האם צריך לאכול בסוכה בליל ט"ו אם יורדים גשמים‪.‬‬ ‫מהסוכה)‪ ,‬משתסרח המקפה (תבשיל קפוי לא עב ולא רך)‪ .‬ובגמרא‬ ‫צריך לאכול את הכזית בכדי אכילת פרס‪.‬‬ ‫(כ"ט‪ ).‬תנא משתסרח המקפה של גריסין (שהיא ממהרת‬ ‫לא יאכל מיני תרגימא או פת כיסנין אלא פת גמורה‪ ,‬מפני שזה ספק‬ ‫להתקלקל אף בקצת גשמים)‪ .‬וכתב הרוקח בשם הירושלמי שא"צ‬ ‫דאורייתא‪ ,‬וכן לא יאכל עד שיהיה ודאי לילה‪ ,‬ואם אכל בבין‬ ‫דווקא מקפה של גריסים‪ ,‬אלא ה"ה בכל מקפה‪.‬‬ ‫השמשות יחזור ויאכל משתחשך אך לא יחזור לברך לישב בסוכה‪,‬‬ ‫הסמ"ג מפרש שא"צ שיהיה מקפה בסוכה‪ ,‬אלא כל שירדו גשמים‬ ‫ובלילה השני בחו"ל יכול לאכול בבין השמשות‪( ,‬וע"ע בה"ל אם יכול לעשות קידוש‬ ‫שנראה באומד הדעת שאילו היתה שם מקפה היתה מתקלקלת‪ ,‬יכול‬ ‫מבעוד יום קצת על היין‪ ,‬והמוציא ולישב בסוכה בלילה)‪.‬‬ ‫להמתין‪ .‬ויש אחרונים שכתבו שאין להמתין כ"כ מלאכול הוא ובני‬ ‫לצאת‪ .‬וכן כתבו הגהות אשרי בשם אור זרוע‪ ,‬וכ"כ הרמב"ם‪ .‬והטור‬ ‫ביתו‪ ,‬דאין מניעת שמחת יו"ט יותר מזה‪ ,‬אלא ימתין כשעה או שתים‪,‬‬ ‫כתב שבמתני' משמע דבעינן שתסרח המקפה ממש‪ ,‬והבית יוסף‬ ‫ואם לא פסקו יעשה קידוש בסוכה ויאכל בביתו כנ"ל‪.‬‬ ‫דוחה ראייתו‪.‬‬ ‫אם פסקו הגשמים צריך לחזור ולאכול מעט יותר מכביצה בסוכה‬ ‫עוד איתא בגמרא (שם) אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף‬ ‫ולברך לישב בסוכה (אבל אם אוכל כביצה או פחות אינו יכול לברך לישב‬ ‫במטללתא‪ ,‬נשב זיקא וקא מייתי ציבותא‪ ,‬אמר להו רב יוסף‬ ‫בסוכה)‪ ,‬אפילו אם כבר בירך ברהמ"ז ואפילו אחר חצות‪ ,‬אמנם אם כבר‬ ‫פנו לי מנאי מהכא‪ ,‬אמר ליה אביי והתנן משתסרח המקפה‪,‬‬ ‫שכב א"צ לקום ממיטתו‪ .‬ובחיי אדם כתב שראוי להמתין כל הלילה שאם‬ ‫אמר ליה לדידי כיון דאנינא דעתאי כמי שתסרח המקפה דמי‪.‬‬ ‫יפסקו הגשמים יאכל בסוכה‪ ,‬וכעין זה איתא במעשה רב‪ ,‬אכן הגר"א לשיטתו‬ ‫וכתב בהגהות אשרי בשם הירושלמי שכשם שמפנים מפני הגשמים‬ ‫שפסק כהתוס' שמצטער פטור גם בלילה הראשון‪ ,‬ומה שכתב שאסור לישן הינו‬ ‫כך מפנים מפני השרב ומפני היתושים‪.‬‬ ‫באינו מצטער‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫בלילה השני בחו"ל יקדש בביתו ויברך שהחיינו על היום ויאכל‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫סעודתו‪ ,‬ובסיום סעודתו יאכל כזית בסוכה אבל לא יברך לישב‬ ‫ירדו גשמים יכול לפנות את הסוכה אם ירדו בשיעור שאם יפלו לתוך‬ ‫בסוכה‪ ,‬ויסמוך על ברכת שהחיינו על הסוכה שבירך בלילה הראשון‪,‬‬ ‫התבשיל יפסל‪ ,‬ואפילו תבשיל של פול שמתקלקל מהר ע"י מעט‬ ‫ולכתחילה טוב להמתין גם בלילה השני מעט עד שיפסקו הגשמים‪,‬‬ ‫מים‪ ,‬ואף אם אין לפניו תבשיל ישער בשיעור זה‪.‬‬ ‫ומי שאינו רוצה להחמיר בזה אין לדקדק עליו‪ ,‬ואם אכל בביתו ובסוף‬ ‫מי שאינו בקי בשיעור זה ישער מתי היה יוצא מהבית אם היו יורדים‬ ‫הסעודה אכל כזית בסוכה ואח"כ פסקו הגשמים‪ ,‬צריך להכנס ולאכול‬ ‫גשמים‪.‬‬ ‫בסוכה יותר מכביצה ולברך לישב בסוכה‪.‬‬ ‫אם הטיפות לא יורדות במקום שהוא יושב שם‪ ,‬צריך לאכול בסוכה‬ ‫סעיפים ו' ז'‬ ‫עד שירדו עליו ועל שולחנו‪ ,‬ואפשר שיכול לברך לישב בסוכה‪ ,‬אך אם‬ ‫הוא איסטניס ומצטער בזה יכול לצאת ועכ"פ לא יברך‪.‬‬ ‫מתי צריך לחזור לסוכה כשפסקו הגשמים‬ ‫לענין שינה א"צ לשער בכדי שיתקלקל התבשיל‪ ,‬דבגשמים מועטים‬ ‫איתא בגמרא (כ"ט‪ ).‬תנו רבנן היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד‬ ‫זה צער לישן שם‪.‬‬ ‫אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו‪ ,‬היה ישן תחת‬ ‫אם יש בסוכה שרב או יתושים והאדם מצטער מכך יכול ללכת‬ ‫הסוכה וירדו גשמים וירד אין מטריחין לעלות עד שיאור‪.‬‬ ‫לביתו‪ .‬וכן אם המאכל מתקלקל מחמת השרב או היתושים‪ ,‬או שקר‬ ‫איבעיא להו עד שיעור‪ ,‬או עד שיאור‪ .‬תא שמע עד שיאור‬ ‫מאד והמאכלים השמנים נקרשים לפניו או שהאדם עצמו מצטער מכך‪,‬‬ ‫ויעלה עמוד השחר‪ ,‬תרתי‪ ,‬אלא אימא עד שיעור ויעלה עמוד‬ ‫יכול לאכול בבית‪ ,‬אמנם לפני שהגיע לאכילת המאכלים הנקרשים צריך לאכול‬ ‫השחר‪.‬‬ ‫בסוכה‪ ,‬וא"צ לחזור עד שיגמור סעודתו‪ ,‬אפילו אם אוכל אח"כ‬ ‫דברי הראשונים‬ ‫מאכלים שאינם נקרשים‪ ,‬אמנם אם יכול לסדר בלא טורח גדול‬ ‫שהמאכל לא יקרש‪ ,‬כגון להניחו בתוך קערה עם מים חמים‪ ,‬צריך‬ ‫רש"י מבאר שלפי הצד של 'עד שיעור'‪ ,‬אם הקיץ אפילו בחצי הלילה‬ ‫לעשות כך ואינו פטור מסוכה‪.‬‬ ‫צריך לעלות לסוכה‪ ,‬ומסקנת הגמרא דבעינן תרתי שיעור ויעלה עמוד‬ ‫השחר‪ ,‬אבל אם הקיץ בלילה א"צ לעלות לסוכה‪ ,‬וכן אם עבר עמוד‬ ‫אם מנשבת רוח לתוך הסוכה ועי"ז נושרים קיסמים מהסכך לתוך‬ ‫השחר ולא הקיץ‪ ,‬אין מקיצים אותו‪ .‬וכן גורס הרא"ש‪.‬‬ ‫המאכל‪ ,‬אם הוא איסטניס שאנינא דעתיה יכול לצאת מן הסוכה‪,‬‬ ‫ומשמע שאם אין דעתו אנינא אסור‪ ,‬וצ"ע למה לא נחשב מצטער במה שצריך‬ ‫אבל הרי"ף גורס 'עד שיאור משיעלה עמוד השחר'‪ ,‬וכן גירסת‬ ‫להוציא את הקיסמים מהמאכל‪ ,‬ואולי דווקא כשנושרים מעט קיסמים צריך שתהא‬ ‫הגאונים‪ ,‬וכן נראה מהרמב"ם שכתב שאין מטריחין אותו לעלות‬ ‫אנינא דעתיה‪.‬‬ ‫לסוכה כל הלילה‪ ,‬אלא ישן בביתו עד שיעלה עמוד השחר‪ .‬וכתב הר"ן‬ ‫שלגירסה זו כוונת הגמרא שיאור הכונה לעלות השחר‪ ,‬וא"צ להמתין‬ ‫ירדו גשמים בלילה הראשון‪ ,‬דעת הרמ"א שצריך לאכול כזית אף‬ ‫שיהיה אור יום‪ ,‬ולפני עלות השחר אף אם נעור אין מטריחים אותו‬ ‫אם יורדים גשמים‪ ,‬דס"ל שבלילה הראשון גם מצטער חייב בסוכה‪.‬‬ ‫לעלות לסוכה‪ ,‬והר"ן מסתפק לפי גירסה זו אם עבר עלות השחר ולא‬ ‫(עיין בסעיף ג' מקורות דין זה)‪ .‬ויקדש בסוכה ויברך שהחיינו ויאכל‬ ‫ניעור‪ ,‬די"א שאין מטריחים אותו לעלות (והיינו שאין בני ביתו צריכים‬ ‫כזית בסוכה‪ ,‬ואת שאר הסעודה יאכל בביתו‪( ,‬וזה עדיף מאשר לקדש‬ ‫להקיצו‪ ,‬דהוא עצמו אין בו דעת ואין הנדון לגבי חיובו)‪ ,‬כמו בסעודה‬ ‫ולברך שהחיינו ולאכול בבית ובסיום הסעודה לאכול כזית בסוכה‪,‬‬ ‫שהוא יכול לגמור סעודתו‪ ,‬או דשאני סעודה שאין לה זמן ידוע‪ ,‬אבל‬ ‫מפני שאז יצטרך לחזור ולברך שהחיינו)‪ .‬וי"א שאפילו בלילה‬ ‫שינה שזמנה אינו אלא בלילה‪ ,‬כל שעלה עמוד השחר הוי כגמר לגבי‬ ‫הראשון מצטער פטור‪ ,‬ועל כן הכריעו כמה אחרונים שאף שמחויב‬ ‫סעודה‪ ,‬אמנם אם תקפתו שינה פטור משום מצטער‪ .‬והמגיד משנה‬ ‫לאכול בסוכה מחמת ספק לא יברך לישב בסוכה‪ ,‬דספק ברכות‬ ‫כתב שהעיקר כהסוברים שא"צ להקיץ אותו‪.‬‬ ‫להקל‪ ,‬עוד כתבו שראוי להמתין עד חצות הלילה פן יעבור הגשם‬ ‫שאז יוכל לברך ולאכול ולקיים את המצוה לכו"ע‪ ,‬ולא ימתין יותר מחצות‪,‬‬ ‫כתב הר"ן דהא דאמרינן ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח‬ ‫דגם זמן אכילת סעודה ראשונה לכתחילה הוא עד חצות‪ .‬ואם הוא מצטער ברעב או‬ ‫המקפה‪ ,‬היינו דווקא כשהתחיל לאכול‪ ,‬דבזה צריך להמתין עד‬ ‫בשינה ע"י המתנתו אין לו להמתין‪ ,‬ואם יש אצלו אורחים עניים אפשר שיש איסור‬ ‫שתסרח המקפה כדי שלא יראה כמבעט בסוכתו ויוצא‪ ,‬אבל אם לא‬ ‫בתפילין שמברך עליהם כל פעם שמניחם‪ .‬וכתב המגיד משנה‬ ‫התחיל להכנס בה‪ ,‬כל שמצטער מחמת גשמים פטור‪ ,‬כדאיתא‬ ‫דדווקא כשיצא יציאה גמורה לעשות עניניו ושלא על דעת לחזור‬ ‫בגמרא (כ"ו‪ ).‬לענין זבובים וכדומה‪ ,‬וסיים הר"ן אבל למעשה איני סומך‬ ‫לאלתר צריך לברך‪ ,‬אבל אם לא יצא אלא לדבר עם חבירו או להביא‬ ‫על סברתי אחר שאין בזה ראיה ברורה‪.‬‬ ‫דבר לסוכה לשעתו לא הויא יציאה לחייבו בברכה כשיחזור‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫וכתב רבינו תם שכיון שעיקר הקביעות שאדם עושה בתוך הסוכה‬ ‫מתי צריך לחזור לאכול בסוכה‪ -‬היה אוכל בסוכה וירדו גשמים‬ ‫היא האכילה‪ ,‬מברך על האכילה ופוטר כל הדברים ואפילו את השינה‬ ‫ונכנס לביתו ופסקו הגשמים‪ ,‬אם עדיין לא ישב לאכול בביתו צריך‬ ‫שהיא חמורה מהאכילה‪ .‬וכן המנהג‪.‬‬ ‫לחזור לסוכה‪ ,‬ואם ישב לאכול בביתו‪ ,‬או שמתחילה ישב לאכול‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫בביתו מחמת הגשמים‪ ,‬אין מחייבים אותו לחזור לסוכה עד שיגמור‬ ‫י"א שמברכים ברכת לישב בסוכה בכל ישיבה בסוכה‪ ,‬כיון שגם‬ ‫סעודתו‪ ,‬וי"א שלא מספיק שישב לאכול‪ ,‬ודווקא כשהתחיל לאכול אין חייב לחזור‬ ‫לסוכה‪.‬‬ ‫הישיבה והעמידה בסוכה היא מצוה‪ ,‬ולדבריהם אם יצא יציאה גמורה‬ ‫לעשות ענייניו‪( ,‬לאפוקי אם יצא לעשות צרכיו או להביא איזה דבר‬ ‫מתי צריך לחזור לישן בסוכה‪ -‬הלך לישן בביתו מחמת הגשמים‪ ,‬או‬ ‫לסוכה ולא הסיח דעתו)‪ ,‬ולא היה בדעתו לחזור מיד‪ ,‬צריך לברך‬ ‫שמתחילה נשאר לישן בביתו מחמת הגשמים‪ ,‬א"צ לחזור אם כבר‬ ‫כשחוזר לסוכה אע"פ שאינו אוכל שם‪ ,‬ואפילו מאה פעמים ביום‪.‬‬ ‫שכב (ואפילו אם שכב בבגדיו י"ל שא"צ לקום וללכת לסוכה‪ .‬פמ"ג‪ .‬אכן במחצית‬ ‫וי"א שאין מברכים אלא בשעת אכילה‪ ,‬ואפילו אם יושבים בסוכה‬ ‫השקל מסתפק בזה‪ ,‬וכן בבכורי יעקב מפקפק בזה)‪ ,‬ואפילו אם התעורר א"צ‬ ‫שעה לפני האכילה אין מברכים‪ ,‬דהברכה שמברכים אח"כ על‬ ‫לחזור לסוכה בלילה‪ ,‬ואם עדיין לא שכב צריך לחזור לסוכה (מ"א)‪,‬‬ ‫האכילה פוטרת אותה וגם פוטרת את השינה והטיול והלימוד וכו' כיון‬ ‫ובבגדי ישע ובמאמר מרדכי מסתפקים בזה‪ ,‬דשמא אחרי שטרח‬ ‫שהיא העיקר‪ .‬וכתבו השו"ע והרמ"א שנהגו למעשה כדעה השניה‪.‬‬ ‫להכניס את הכרים והכסתות לא הטריחוהו לחזור ולהעלותם‪ ,‬ואם‬ ‫אמנם נכון לצאת ידי הדעה הראשונה‪ ,‬והיינו שכשהוא נכנס לסוכה‬ ‫פשט בגדיו‪ ,‬כתב הפמ"ג שגם למ"א י"ל שא"צ לחזור לסוכה‪ ,‬ובבכורי יעקב מסתפק‬ ‫יאכל יותר מכביצה מה' מיני דגן ויברך לישב בסוכה‪ ,‬ולא יברך אח"כ‬ ‫גם בזה‪ .‬וכן השוכב בסוכה וסגר את גג הסוכה מחמת הגשמים‪ ,‬א"צ‬ ‫בשעת אכילה‪.‬‬ ‫לעלות על הסכך ולפתוח את הגג‪ ,‬אכן אם יכול לפתוח את הגג מתוך‬ ‫הסוכה צריך לפותחו‪ ,‬דאין זה אלא מעט טירחה ולא חשיב מצטער‪,‬‬ ‫מי שמתענה או שאין דעתו לאכול פת באותו יום‪ ,‬לכו"ע צריך לברך‬ ‫ואם הוא באמצע סעודה אפשר שצריך גם לעלות על הסכך‪ .‬ואם עלה עמוד‬ ‫אם יצא יציאה גמורה‪ .‬וכתב החיי אדם שגם מי שיצא יציאה גמורה‬ ‫השחר והתעורר משנתו מעצמו צריך לחזור לסוכה‪ ,‬וא"צ להעירו‪ ,‬וגם‬ ‫לאחר אכילה וחוזר ונכנס ואין בדעתו לאכול לפני שיחזור ויצא יציאה‬ ‫הוא לא צריך לבקש מאחרים שיעירוהו‪.‬‬ ‫גמורה‪ ,‬צריך לכו"ע לברך‪.‬‬ ‫כל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם אינו מקבל שכר ואינו אלא‬ ‫מתי צריך לחזור ולברך‪ -‬מי שבירך לישב בסוכה ויצא יציאה גמורה‬ ‫הדיוט‪ ,‬וההולך לסוכה כשיורד גשם ומברך לישב בסוכה הוי ברכה‬ ‫לעשות ענייניו או להתפלל בבית הכנסת‪ ,‬צריך לחזור ולברך כשחוזר‬ ‫לבטלה אפילו אם אוכל שם אכילת קבע‪ ,‬ודווקא במצטער שיש בו צד‬ ‫לסוכה ואוכל שם‪ ,‬ועיין בשער הציון שדן האם ביוצא באמצע שלחנו להתפלל‬ ‫איסור של חילול יו"ט‪ ,‬ואפילו בחול המועד חייב לכבדו‪ ,‬אבל אם אינו מצטער רשאי‬ ‫מנחה או מעריב ובדעתו לחזור מיד לסוכתו צריך לחזור ולברך)‪ ,‬אבל אם יצא‬ ‫להחמיר‪ .‬ומי שפטור מחמת טירחה לחזור לסוכה‪ ,‬כגון שיצא מחמת הגשמים והם‬ ‫לעשות צרכיו או להביא איזה דבר לסוכה והיה בדעתו לחזור מיד א"צ‬ ‫פסקו‪ ,‬מקבל שכר אם חוזר‪ ,‬וכ"ש שמקיים בזה מצות ישיבה בסוכה‪ .‬וכשיוצא מן‬ ‫לחזור ולברך אפי' בשעת אכילה שני'‪ ,‬ולפי זה אפילו אם עשה כך כל ז'‬ ‫הסוכה מכח הגשמים לא יבעט ויצא‪ ,‬אלא יצא כנכנע‪ ,‬כעבד שמוזג‬ ‫הימים מברך רק פעם אחת‪ .‬וי"א שכיון שיצא בין האכילות אפי' ע"ד‬ ‫כוס לרבו ושפכו על פניו‪.‬‬ ‫לחזור מיד‪ ,‬צריך לברך על האכילה השניה‪.‬‬ ‫מי שהולך לסוכת חבירו באמצע האכילה‪ ,‬לדעת המ"א ההליכה‬ ‫סעיף ח'‬ ‫היא הפסק‪ ,‬ואם אוכל שם דבר שאסור לאכול מחוץ לסוכה צריך‬ ‫ברכת לישב בסוכה‬ ‫לחזור ולברך‪ ,‬אע"פ שהיה בדעתו מתחילה ללכת לשם ולחזור מיד‪,‬‬ ‫מעיקר הדין כל הנכנס לסוכה ושוהה בה מברך ברכת המצוות על ישיבת‬ ‫אבל דעת כמה אחרונים (בסימן ח') שהליכה אינה הפסק‪ ,‬וא"כ אם‬ ‫הסוכה‪ ,‬אמנם המנהג לברך על האכילה שהיא עיקר דירתו של אדם ולפטור‬ ‫היה בדעתו ללכת א"צ לברך‪ ,‬וספק ברכות להקל‪ .‬ובבית מאיר משמע‬ ‫את שאר הדברים שעושה בסוכה‪ ,‬ולהלן יבוארו פרטי הדינים בזה‪.‬‬ ‫שאף אם מתחילה לא היה בדעתו ללכת לשם א"צ לברך‪ ,‬אך כיון שיש עוד דעות‬ ‫מתי מברכים לישב בסוכה‬ ‫בזה אין כדאי לצאת באמצע הסעודה‪ .‬ודעת החיי אדם שבסוכת חבירו צריך לברך‬ ‫לכו"ע אע"פ שאינו אוכל שם‪ ,‬כיון שאין דרך לקבוע שם סעודה‪( ,‬ודלא כמו שנפסק‬ ‫איתא בגמרא (מ"ה‪ ):‬אמר רב יהודה אמר שמואל סוכה (אינו מברך‬ ‫במ"ב כדעת הגר"ז) אמנם כל זה דווקא כשרוצה לשבת שם‪ ,‬אבל בנכנס לגבות חובו‬ ‫עליה אלא) יום אחד‪ ,‬מאי טעמא וכו' סוכה דלא מפסקי לילות‬ ‫וכדומה שאין לו נ"מ אם זה סוכה או בית או חוץ‪ ,‬לכו"ע א"צ לברך‪.‬‬ ‫מימים כולהו שבעה כחד יומא אריכא דמו‪ .‬ורבה בר בר חנה‬ ‫אם שכח לברך לישב בסוכה עד שהתחיל לאכול‪ ,‬יברך אפילו אחרי‬ ‫אמר רבי יוחנן סוכה שבעה‪ ,‬וכו'‪ .‬אמר רב יוסף נקוט דרבה‬ ‫ברכת המזון‪ ,‬מפני שגם הישיבה היא מצוה‪ ,‬ואם עדיין לא בירך ברכת‬ ‫בר בר חנה בידך דכולהו אמוראי קיימי כוותיה בסוכה‪.‬‬ ‫המזון יברך ויאכל מעט‪.‬‬ ‫וכתבו התוס' והרי"ף והרא"ש והרמב"ם שכל פעם שנכנס לסוכה כדי‬ ‫לאכול ולשתות ולישן צריך לברך‪ ,‬ואפילו עשרים פעמים ביום‪ ,‬כמו‬ ‫קטן פטור מן הסוכה‪ ,‬ואם אינו צריך לאמו והיינו כבן חמש או שש כל‬ ‫מי שקידש בלילה הראשון של סוכות והתחיל לאכול ואח"כ ראה‬ ‫חד לפום חורפיה (‪-‬בן חמש בחריף ובן שש באינו חריף‪ ,‬ולדעה זו אין נ"מ אם‬ ‫שהגג שמעל הסוכה היה סגור‪ ,‬יאכל שוב כזית ויברך לישב בסוכה‪,‬‬ ‫אביו בעיר או לא‪ .‬והגר"א כתב שמה שכתוב בשו"ע בן חמש הוא טעות סופר)‪,‬‬ ‫אבל לא יחזור על הקידוש וברכת שהחיינו‪.‬‬ ‫חייב בסוכה מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות‪.‬‬ ‫אם אין לו אב‪ ,‬י"א שאמו ובי"ד חייבים לחנכו‪ ,‬ולכו"ע אסור אפילו‬ ‫לאדם אחר להאכילו בידים (והיינו לתת לתוך פיו או לצוות עליו‬ ‫סימן תר"מ‬ ‫לאכול‪ ,‬אבל במניח לפניו והוא אוכל מעצמו ליכא איסורא‪ ,‬ואביו חייב מדין חינוך‬ ‫מי חייב בסוכה‬ ‫למנוע אותו מלאכול מחוץ לסוכה) מחוץ לסוכה‪.‬‬ ‫דעת כמה אחרונים שמבן חמש ולמעלה אם אביו בעיר שאינו צריך‬ ‫סעיף א'‬ ‫אז כ"כ לאמו‪ ,‬חייב אביו לחנכו בסוכה אפילו אם אינו חריף‪ .‬ואם אביו‬ ‫נשים פטורות מן הסוכה מפני שזו מצות עשה שהזמן גרמא‪ ,‬וכן עבד‬ ‫כל השנה אינו בעיר והוא מורגל עם אמו‪ ,‬אפילו אם הוא בא בסוכות לביתו שיעורו‬ ‫משש שנים ומעלה‪.‬‬ ‫דינו כאשה‪ .‬וכתב המ"ב שאם הם רוצות לשבת בסוכה נהגו לברך‪,‬‬ ‫אבל אחרים לא יברכו בשבילן אפילו אינן יודעות לברך בעצמן‪ ,‬אא"כ‬ ‫פטור מצטער‬ ‫אותם אחרים מברכים בשביל עצמם‪ .‬ומי שחציו עבד וחציו בן חורין‬ ‫כפי שנתבאר בסימן הקודם המצטער בישיבתו בסוכה פטור מן הסוכה‪ ,‬דכתיב‬ ‫חייב בסוכה‪.‬‬ ‫"תשבו" כעין תדורו‪ ,‬והיינו שמי שנמצא במצב שהוא היה הולך למקום אחר‬ ‫טומטום ואנדרוגינוס חייבים בסוכה מספק‪ ,‬ומ"מ לא יברכו‪ ,‬ואם הם‬ ‫מחמת שהוא מצטער בביתו‪ ,‬פטור בכהאי גוונא מן הסוכה‪ .‬ולהלן יבואר פטור‬ ‫רוצים לברך הרשות בידם‪( .‬וכתב המגיד משנה שדין זה נלמד מדין‬ ‫חולה ומשמשיו‪ ,‬ועוד מקרים של פטור מצטער‪ ,‬ויבואר באיזה אופן נחשב‬ ‫מצטער ופטור ומתי אינו מצטער וחייב בסוכה‪ ,‬וכן יבואר החיוב לעשות את‬ ‫טומטום ואנדרוגינוס בתקיעת שופר)‪.‬‬ ‫הסוכה במקום שלא יהיה לו צער בישיבתה‪.‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫סעיף ג'‬ ‫האם קטן חייב בסוכה‬ ‫איתא במתני' (כ"ה‪ ).‬חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה‪.‬‬ ‫איתא במתני' (כ"ח‪ ).‬קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה‪ .‬ובגמרא‬ ‫ובגמרא (כ"ו‪ ).‬תנו רבנן חולה שאמרו לא חולה שיש בו סכנה‪,‬‬ ‫(כ"ח‪ ):‬היכי דמי קטן שאינו צריך לאמו‪ ,‬אמרי דבי ר' ינאי כל‬ ‫אלא אפילו בחולה שאין בו סכנה‪ ,‬אפילו חש בעיניו‪ ,‬אפילו‬ ‫שנפנה ואין אמו מקנחתו‪ ,‬רבי שמעון בן לקיש כל שניעור‬ ‫חש בראשו‪ .‬אמר רבי שמעון בן גמליאל פעם אחת חשתי‬ ‫ואינו קורא אימא אימא (שאינו כרוך אחריה לקרות ולשנות עד שתבוא‬ ‫בעיני בקסרי והתיר ר' יוסי בריבי לישן אני ומשמשי חוץ‬ ‫אליו‪ ,‬אלא קורא ושותק)‪.‬‬ ‫לסוכה‪.‬‬ ‫ובגמרא עירובין (פ"ב‪ ).‬קאמר בתר הכי וכמה (מתי הוא נחשב אינו צריך‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫לאמו)‪ ,‬כבר ארבע וכבר חמש (כל חד לפום חורפיה)‪ .‬וכו'‪ .‬מיתיבי קטן‬ ‫חולים פטורים מן הסוכה‪ ,‬אפילו אם זה חולי שאין בו סכנה‪ ,‬ואפילו‬ ‫שאינו צריך לאמו יוצא בעירוב אמו עד בן שש‪ ,‬וכו'‪ ,‬לא‬ ‫אם הוא חש בראשו או בעיניו וישיבת הסוכה קשה לו פטור‪.‬‬ ‫קשיא הא דאיתיה לאבוה במתא (והתינוק נכנס ויוצא עמו‪ ,‬נחשב אינו‬ ‫משמשי החולה פטורים מן הסוכה כיון שהם עוסקים במצוה‪ ,‬וי"א‬ ‫צריך לאמו מבן ארבע) הא דליתא לאבוה במתא‪.‬‬ ‫שאין המשמשים פטורים אלא כשהחולה נצרך להם‪( ,‬ואם יש שני‬ ‫וכתב הר"ן שקטן שהגיע לחינוך חייב במצוות מדרבנן‪ ,‬ואין גיל החינוך‬ ‫משמשים והחולה אינו צריך לשניהם יחד‪ ,‬צריך אחד לאכול בסוכה‬ ‫שוה בכל מקום‪ ,‬אלא כל מקום ומקום לפי עניינו‪ ,‬דהכא תלינן באין‬ ‫בזמן שימושו של השני)‪ ,‬ובחולה שיש בו סכנה יש להקל אף בזמן‬ ‫צריך לאמו‪ ,‬וגבי ראייה ביכול לעלות וכו'‪.‬‬ ‫שאין החולה צריך לו‪ .‬ומי שמקיז דם בשביל הבריאות ואינו מרגיש‬ ‫ובשיעור אינו צריך לאמו כתב הר"ן שזה מבן שש ומעלה‪ ,‬כדאמרינן‬ ‫שום חולי אלא הוא שמח ומרבה באכילה ושתיה חייב בסוכה‪ ,‬אבל‬ ‫בגמרא (שם) לענין עירוב‪ ,‬וכ"כ הרמב"ם שהשיעור הוא כבן חמש כבן‬ ‫אם הוא מקיז מחמת חולי פטור‪ .‬והשותה משקה לשלשל והוא‬ ‫שש‪ ,‬והיינו כשמלאו לו חמש או שש שנים‪ .‬והטור כתב כבן שש ובן‬ ‫מתירא שהצינה תזיק לו פטור‪.‬‬ ‫שבע‪ ,‬ואפשר דס"ל כהרמב"ם וכוונתו לתחילת שש ותחילת שבע‪.‬‬ ‫והקשה הבית יוסף למה נטו הראשונים מדברי הגמרא שאמרה כבן‬ ‫סעיף ד'‬ ‫ארבע ובן חמש‪ ,‬וכתב לבאר שבירושלמי משמע שדין סוכה כדין‬ ‫פטור מצטער‬ ‫עירוב‪ ,‬וכיון שדברי הגמרא כבן ארבע כבן חמש לא נאמרו בסוגיה‬ ‫איתא בגמרא (כ"ו‪ ).‬רב שרא לרב אחא ברדלא למיגנא בכילתא‬ ‫בסוכה אלא בעירובין‪ ,‬אינם עיקר‪ .‬ומה שהרמב"ם לגבי עירוב כתב גיל‬ ‫בסוכה (אף שיש לה גג והיא גבוהה עשרה‪ ,‬והוי כאילו הוא חוץ לסוכה) משום‬ ‫שש‪ ,‬וכאן כתב כבן חמש כבן שש‪ ,‬י"ל שבן שש היינו בן חמש שנים‬ ‫שלימות שנכנס לשש‪ ,‬ומיירי כשאביו בעיר‪ ,‬ובן שבע היינו בן שש‬ ‫בקי‪ ,‬רבא שרא לרב אחא בר אדא למיגנא בר ממטללתא‬ ‫שנים שלימות ומיירי שאין אביו בעיר‪ ,‬ולפ"ז דין סוכה כדין עירוב‪.‬‬ ‫משום סירחא דגרגישתא (קרקע לבנה שהיו טחים בה את הסוכה)‪ ,‬רבא‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫עשית סוכה במקום שיש צער בישיבתה‪ -‬אין לעשות את הסוכה‬ ‫לטעמיה דאמר מצטער (שהסוכה מצערתו) פטור מן הסוכה‪ .‬והא‬ ‫במקום שהאדם מצטער בישיבתה‪ .‬וכתב הרמ"א שאם עשה את‬ ‫אנן תנן חולים ומשמשיהם פטורין מן הסוכה‪ ,‬חולה אין‬ ‫הסוכה במקום שמצטער באכילה או בשתיה או בשינה‪ ,‬או שאינו יכול‬ ‫מצטער לא‪ ,‬אמרי חולה הוא ומשמשיו פטורין מן הסוכה‪,‬‬ ‫לעשות אחד מדברים אלו בסוכה מחמת שהוא מתיירא מליסטים או‬ ‫מצטער הוא פטור משמשיו לא‪.‬‬ ‫גנבים כשהוא בסוכה והם יכולים להזיקו בגופו‪ ,‬אינו יוצא באותה‬ ‫סוכה כלל אפילו ידי הדברים שאינו מצטער בהם‪ ,‬דלא הוי כעין דירה‪,‬‬ ‫דברי הראשונים‬ ‫(ואפילו אם מתיירא רק בלילה ולא ביום אינו יוצא‪ ,‬אמנם אם מתירא‬ ‫כתב הרא"ש לענין סירחא דגרגישתא דמיירי באכסניא‪ ,‬דאי בתוך‬ ‫רק בגניבת כליו יוצא‪ ,‬כיון שיכול להכניסם לביתו‪ .‬ודעת הלבוש שיש‬ ‫ביתו היאך עשה סוכה מתחלה בדבר שהיה מצטער לישן בה ויפטר‬ ‫למחות ביד העושים סוכות ברחובות כשא"א לישן שם מחמת מורא הגנבים שיזיקו‬ ‫משום מצטער‪ ,‬אי נמי גרגושתא היא גופסיס וכשהמטר יורד עליו‬ ‫לגופו‪ ,‬והמיקל בענין זה יש לו על מי לסמוך‪ ,‬ומ"מ אם אפשר טוב יותר לעשות את‬ ‫הוא מסריח‪ .‬והר"ן כתב דסירחא דגרגושתא אין ריחה מאוס לכל אלא‬ ‫הסוכה במקום אחר)‪ .‬ויש אחרונים שחולקים וסוברים שאף שלכתחילה‬ ‫רק רב אחא בר אדא היה מצטער בזה‪ ,‬דאם ריחה מאוס לכל הסוכה‬ ‫אין לעשות סוכה שאינו יכול לקיים בה את כל הדברים כדין‪ ,‬מ"מ‬ ‫פסולה‪ ,‬כדאמרינן בגמרא (י"ב‪ ):‬הני שוצי ושוצארי אין מסככין בהם‪,‬‬ ‫בדיעבד יוצא בה בדברים שאינו מצטער בהם‪ .‬אך יש להזהר בזה מאד‪ ,‬כי‬ ‫דכיון דסני ריחייהו שביק להו ונפיק‪.‬‬ ‫כמה אחרונים העתיקו להלכה את דברי הרמ"א‪ .‬ובמקומות הקרים או שאינו‬ ‫עוד כתב הרא"ש שדעת הסמ"ק שדווקא לישן מחוץ לסוכה מותר‬ ‫יכול לישן בסוכה כיון שאינו יכול לישן שם איש וביתו‪ ,‬יוצא יד"ח גם לרמ"א‬ ‫כשיש סירחא דגרגישתא‪ ,‬אבל לאכול אסור‪ .‬ולא מסתברא‪ ,‬דיותר‬ ‫אף אם אינו יכול לישן בסוכה‪ ,‬כיון שא"א בענין אחר וחשיב כעין‬ ‫מזיק הריח בשעת אכילה‪ ,‬ונקט למיגני לרבותא משום ששינה חמורה‬ ‫תדורו‪ ,‬וגם חשיב ראוי לשינה אם היו לו כרים וכסתות כראוי‪ .‬והעושה‬ ‫מאכילה‪ ,‬שהרי אכילת עראי מותרת מחוץ לסוכה ושינת עראי‬ ‫סוכתו במקום שא"א לישן שם מחמת איזה דבר‪ ,‬אבל בלאו הכי אין ישנים בסוכה זו‬ ‫מחמת צינה‪ ,‬תלוי הדין בביאורי הפמ"ג והיד אפרים בכוונת המ"א‪.‬‬ ‫אסורה‪.‬‬ ‫מי שכבו לו הנרות בשבת ויש לו נר בביתו מותר ללכת לביתו‬ ‫כתב היראים דהא דמצטער פטור מן הסוכה היינו כשיש לו צער מן‬ ‫ולאכול במקום הנר‪ ,‬וא"צ ללכת לסוכת חבירו אם יש טורח גדול‬ ‫הסוכה ובצאתו ינצל מאותו צער‪ ,‬דכעין דירה בעינן‪ ,‬ואין דרך בני אדם‬ ‫בדבר‪ ,‬דגם זה נחשב צער‪ ,‬דאין ערב לו לאדם אכילתו אלא בשלו‪.‬‬ ‫לעמוד בדירתם בצער‪ .‬ושיעור לצער כדתנן (כח‪ ):‬ירדו גשמים‬ ‫(אמנם מי שאין לו מקום לבנות סוכה בחצרו צריך לטרוח למצוא לו‬ ‫מאימתי מותר לפנות וכו'‪ ,‬ומי שאינו בקי בזה השיעור‪ ,‬יתן לבו אם‬ ‫מקום לבנות שם סוכה אף שדירתו אינה שם)‪ .‬ובלילה הראשון אם כבו‬ ‫הוא מצטער שבצער זה היה יוצא מביתו‪ ,‬דאז רשאי לצאת מסוכתו‪.‬‬ ‫הנרות לפני שאכל כזית צריך לטרוח ללכת לסוכת חבירו‪ ,‬אך לא יברך שם‬ ‫כתב המרדכי שאף שאסור לישן מחוץ לסוכה העולם סומכים על זה‬ ‫אא"כ אינו מצטער בזה‪ .‬והחיי אדם כתב שבמצטער כזה יכול האדם‬ ‫שהם יראים מן הצינה‪ ,‬והוי כחולה שאין בו סכנה או כמצטער שפטור‬ ‫לחייב את עצמו ולעשות בשמחה ולברך‪ .‬וכן אם ירדו גשמים ופסקו‬ ‫מן הסוכה‪.‬‬ ‫ועדיין נוטפים מים וא"א לאכול בסוכתו‪ ,‬ולחבירו יש סוכה עם גג‬ ‫דעת רבינו פרץ שמצטער פטור משינה בסוכה‪ ,‬אבל באכילה חייב‪,‬‬ ‫שאפשר לסוגרו ולפותחו‪ ,‬צריך ללכת לסוכת חבירו אם אין טורח‬ ‫דאמרינן (כ"ו‪ ).‬רבא שרי לרב אחא למיגני חוץ לסוכה משום בקי‪ ,‬ולא‬ ‫גדול בדבר‪.‬‬ ‫קאמר למיכל‪ ,‬ושמא היינו משום דאכילה אינה אלא לפי שעה‪ .‬והר"ש‬ ‫פריסת סדין כדי שלא יכבה הנר‪ -‬אם באה רוח לכבות את הנרות‬ ‫כתב שמצטער פטור אפילו מאכילה‪ ,‬וכן דעת רוב הפוסקים‪.‬‬ ‫בסוכה מותר לו לפרוס סדין או בגד מן הצד‪ ,‬אבל לא יפרוס סדין‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫תחת הסכך כדי שהסדין לא יפסול את הסוכה בזמן שהוא פרוס שם‪,‬‬ ‫מצטער פטור מן הסוכה‪( ,‬ועיין בסימן תרל"ט מה הדין לענין הלילה‬ ‫ובמקום הדחק שהפריסה מהצד לא מועילה ויצטרך לאכול מחוץ‬ ‫לסוכה‪ ,‬יכול לפרוס בתוך ד' טפחים לסכך‪ ,‬ולסמוך על הדעה השניה‬ ‫הראשון)‪ ,‬אבל משמשיו אם הם רוצים לאכול או לישן חייבים להכנס‬ ‫בסוף סימן תרכ"ט המכשירה בכהאי גוונא‪ ,‬ובשבת ויו"ט נכון להזהר‬ ‫לתוך הסוכה‪ ,‬ולכאורה המשמש בשכר ובכל השנה הוא אוכל וישן רק‬ ‫לא להרחיק את הסדין ג' טפחים מהסכך משום חשש אהל‪ .‬וכן מותר‬ ‫אצל המצטער רשאי לעשות כך גם בסוכות‪.‬‬ ‫במקום הדחק לפרוס סדין מעל הסכך כדי להגן‪ ,‬בין בחול בין בשבת‬ ‫מצטער היינו מי שאינו יכול לישן בסוכה או לאכול בסוכה מחמת רוח‬ ‫ויו"ט‪ ,‬אכן מפני חשש שיאמרו שמסכך סוכתו בסדין אין להקל אלא‬ ‫או זבובים ופרעושים וכדומה‪ ,‬או מפני הריח‪ .‬ואם הצער הוא רק‬ ‫באופן שניכר שכוונתו רק להגן מפני הרוח‪ ,‬ולא יברך בב' המקרים‬ ‫בשינה ולא באכילה חייב לאכול בסוכה‪ .‬וריח רע היינו ריח שדרך‬ ‫לישב בסוכה‪.‬‬ ‫להצטער ממנו‪ ,‬ואין לעשות את הדפנות או הסכך מדבר שריחו רע‪,‬‬ ‫מי שסוכתו צרה וצריך לכפוף ידיו ורגליו לישן לא חשיב מצטער‪,‬‬ ‫ואם הריח רע כ"כ שאין דעת האדם סובלתו אפשר שהסוכה פסולה‬ ‫מפני שדרך האדם לפעמים לישן כפוף‪ ,‬ואפילו אם מתחילה עשאה‬ ‫מן התורה‪.‬‬ ‫רחבה ואח"כ בא איזה ענין שמחמתו נעשה דחוק חייב לישן בסוכה‪.‬‬ ‫מצטער מחמת הצינה במקומות הקרים פטור מן הסוכה‪ .‬ועיין בלבוש שאפילו אם‬ ‫ומי שהוא מעונג וקים ליה בגוויה שבשבילו זה צער לישן בכפיפה‬ ‫יש לו כרים וכסתות להנצל מן הצינה ג"כ יש להקל (אם אין לו מקום להשאירם‬ ‫בסוכה)‪ ,‬דאין כל אדם יכול לטרוח בכל לילה להביאם לסוכה ולפנותם למחרת‪ .‬וכיון‬ ‫פטור‪ ,‬ומ"מ יוצא יד"ח באכילה ושתיה כיון שבשעת עשיה זה היה‬ ‫שמצטער פטור אף מאכילה‪ ,‬יש להזהר בזמן הקור שיהיה לבוש בבגדים חמים‬ ‫ראוי בשבילו גם לשינה‪ ,‬ואם עשאה כך מתחילה‪ ,‬דעת הנהר שלום והפמ"ג‬ ‫כשסועד בסוכה‪ ,‬כדי שלא יהיה מצטער מחמת הקור ויהיה חשש ברכה לבטלה‪.‬‬ ‫שהוא אינו יוצא גם באכילה‪ ,‬ובשעה"צ כתב שהר"ן חולק בזה‪ ,‬כיון שכולם לא‬ ‫חייבים בסוכה‪ ,‬אבל הרי"ף לא הביא אלא את דברי רבי אבא שפוטר‬ ‫מצטערים לישן כך‪ ,‬וצ"ע‪ .‬ואם יכול לפשוט רגליו חוץ לסוכה‪ ,‬לכו"ע אינו‬ ‫חתן מן הסוכה‪ ,‬ונראה שיש לאכול בסוכה‪ ,‬וכ"כ בעל העיטור‪.‬‬ ‫נחשב מצטער וחייב לישן שם‪ ,‬אך יזהר שגם השלחן יהיה בתוך‬ ‫עוד איתא בגמרא (שם) תנו רבנן חתן ושושביניו וכל בני החופה‬ ‫הסוכה‪ ,‬דאי לאו הכי חיישינן שמא ימשך אחר שלחנו‪.‬‬ ‫פטורין מן התפלה ומן התפילין‪ ,‬וחייבין בקריאת שמע‪ .‬משום‬ ‫לא חשיב מצטער אלא בדבר שדרך בני אדם להצטער בזה‪ ,‬דאי לאו‬ ‫רבי שילא אמרו החתן פטור‪ ,‬והשושבינין וכל בני החופה‬ ‫הכי בטלה דעתו אצל כל אדם‪ ,‬אא"כ הוא מאניני הדעת וכל אניני‬ ‫הדעת מצטערים בזה‪.‬‬ ‫חייבים‪ .‬וכתב הרא"ש דהני תנאי ס"ל שהעוסק במצוה פטור מן‬ ‫המצוה‪ ,‬אלא שת"ק מחייב בק"ש משום שעיקר כוונת קריאתה היא‬ ‫אין המצטער פטור מן הסוכה אלא אם ילך למקום שינצל בו מן‬ ‫בפסוק ראשון‪ ,‬ובקל יוכל לכוין וליישב דעתו בפסוק ראשון‪ ,‬ורבי‬ ‫הצער‪ ,‬אבל בלאו הכי חייב לשבת בסוכה אע"פ שהוא מצטער‪.‬‬ ‫שילא סבר שחתן אי אפשר לו לכוין דעתו כלל‪ ,‬ורבי שילא מחייב את‬ ‫סעיף ה'‬ ‫השושבינים ובני החופה רק בק"ש‪ ,‬אבל בתפילה ותפילין מודה שהם‬ ‫פטורים‪ ,‬ולא משום שהעוסק במצוה פטור מן המצוה‪ ,‬דא"כ למה הם‬ ‫חיוב אבל ואונן בסוכה‬ ‫חייבים בק"ש‪ ,‬אלא ודאי שאינם נחשבים עוסקים במצוה‪ ,‬ומה שהם‬ ‫איתא בגמרא (כ"ה‪ ):‬אבל חייב בסוכה‪ .‬פשיטא‪ .‬מהו דתימא‬ ‫פטורים מתפילה זה בגלל שמתוך שמחתם אינם יכולים לכוין‬ ‫הואיל ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב מצטער פטור מן‬ ‫להתפלל‪ ,‬משום דשכיח בחופה שמחה וקלות ראש‪ ,‬ומה שהם‬ ‫הסוכה‪ ,‬האי נמי מצטער הוא‪ ,‬קמ"ל הני מילי צערא דממילא‬ ‫פטורים מסוכה (לפוסקים כרב אדא‪ ,‬אמנם הרא"ש עצמו פוסק כרבי‬ ‫(שהסוכה מצערתו)‪ ,‬אבל הכא איהו הוא דקא מצטער נפשיה‪,‬‬ ‫זירא‪ .‬בית יוסף)‪ ,‬זה בגלל שאם לא ישמחו יחד עם החתן הם יצטערו‪,‬‬ ‫והלכה כרבי שילא שחתן פטור מקריאת שמע‪ .‬עכ"ד‪.‬‬ ‫איבעי ליה ליתובי דעתיה‪.‬‬ ‫כתב מהרי"ק שי"א שמותר לאכול סעודת פירות אצל היולדת‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אבל חייב בסוכה‪ ,‬כיון שאין הצער מחמת הסוכה אלא‬ ‫בלילה לפני הברית‪ ,‬כמו שסעודת חתן הותרה מחוץ לסוכה‪ ,‬וכתב‬ ‫איהו דקמצער נפשיה ועליו ליישב דעתו כדי לקיים את המצוה‪ ,‬וכתב‬ ‫בספר תניא שאם המת חביב עליו כ"כ שאינו יכול להסירו מליבו‬ ‫מהרי"ק שאין זה נראה‪ ,‬דשאני התם שהיא מצוה גדולה לשמח חתן‬ ‫פטור‪ ,‬והיינו במקום שהוא מצטער בישיבתו בסוכה‪ ,‬ובישועות יעקב‬ ‫וכלה‪ ,‬ונקראת סעודת מצוה בכל מקום‪ ,‬אבל הכא אינו אלא מנהג‬ ‫חולק בזה‪.‬‬ ‫בעלמא‪ ,‬ומכל מקום לענין אכילת פירות בעלמא כמו שרגילים‬ ‫לעשות נראה שהמיקל לא הפסיד‪ ,‬דאף בלא מצוה אין חיוב לאכול‬ ‫אונן‪ -‬הפמ"ג מסתפק אם אונן חייב בסוכה בחול המועד‪ ,‬או ביו"ט‬ ‫פירות בסוכה‪ ,‬אם לא מי שרוצה להחמיר‪ .‬ועיי"ש שדן אם מה‬ ‫כשרוצה לקבור את המת ע"י נכרים‪ ,‬או ע"י ישראל ביו"ט שני‪,‬‬ ‫שאוכלים סעודה זו בדרך קביעות זה מחייב סוכה‪.‬‬ ‫ובביכורי יעקב מצדד שהוא פטור כמו שפטור מכל המצוות שצריך לעסוק‬ ‫בהם‪ ,‬בין שהם בשב ואל תעשה בין שהם בקום ועשה‪ ,‬ולכן פטור מנטילת ידים כיון‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫שצריך מעשה ליטול ידיו‪( ,‬אכן בתענית ציבור צריך להתענות כיון שא"צ לזה‬ ‫חתן ושושביניו וכל בני החופה לדעת השו"ע הם פטורים מן הסוכה‬ ‫מעשה)‪ ,‬וגם בסוכה צריך מעשה ללכת לשבת בה‪ .‬ובברכי יוסף מצדד שכשרוצה‬ ‫כל שבעת ימי המשתה‪ ,‬דאין שמחה אלא בחופה (‪-‬מקום המוכן‬ ‫לאכול פת אף שא"צ לברך המוציא מ"מ צריך ליטול ידיו ולא יברך על נטילת ידים‪.‬‬ ‫לישיבת חתן וכלה)‪ ,‬ואינם יכולים לאכול בסוכה ולשמוח בחופה‪ ,‬דאין‬ ‫מי פטור מסוכה‬ ‫שמחה אלא במקום סעודה‪ .‬וי"א שהם חייבים לאכול בסוכה‪ ,‬דאפשר‬ ‫מלבד מה שמצטער פטור מן הסוכה מדין "תשבו" כעין תדורו‪ ,‬גם מי שבכל‬ ‫לאכול בסוכה ולשמוח בחופה‪ .‬ועל כן הסכימו אחרונים שראוי לחתן‬ ‫ימות השנה היה עוזב את ביתו למקום אחר‪ ,‬ואינו יכול לעשות סוכה באותו‬ ‫להחמיר על עצמו לשבת בסוכה ולא לברך‪ ,‬וכן השושבינים‬ ‫מקום‪ ,‬פטור כיון שאין זה כעין תדורו‪ .‬ולהלן יבואר מי פטור מסוכה מחמת זה‪,‬‬ ‫כשאוכלים אצל החתן ומשמחים אותו בז' ימי המשתה ויושבים שם‬ ‫ופרטי הדינים בזה‪ ,‬וכן יבואר מי פטור מן הסוכה מדין עוסק במצוה פטור מן‬ ‫בסוכה א"צ לברך‪ ,‬אבל כשאוכלים בביתם חייבים בסוכה וצריכים‬ ‫המצוה‪.‬‬ ‫לברך‪.‬‬ ‫סעיף ו'‬ ‫לדעת המ"א צער החתן הוא שהחתן בוש לשמוח עם כלתו בסוכה שאין לה אלא ג'‬ ‫דפנות‪ ,‬ולדבריו בזמננו שעושים ד' דפנות לסוכה צריך לשבת בסוכה‪ .‬אבל הא"ר‬ ‫איתא בגמרא (כ"ה‪ ):‬אמר רבי אבא בר זבדא חתן והשושבינין‬ ‫מביא מהריא"ז שטעם הפטור הוא שזה צער לחתן לעשות את החופה במקום צר‬ ‫וכל בני החופה פטורין מן הסוכה כל שבעה‪ ,‬מאי טעמא‬ ‫ודחוק‪ ,‬וברבינו ירוחם כתב שאינו יכול לשמוח עם כלתו במקום שאינו סגור‪ ,‬וגם‬ ‫באור זרוע כתב שצער החתן הוא שהסוכה אינה מרווחת ואין כל בני החופה יכולים‬ ‫משום דבעו למיחדי‪ .‬ויאכלו בסוכה וליחדו בסוכה‪ ,‬אין שמחה‬ ‫להכנס לשם‪ ,‬ולטעמים אלה שייכים גם בסוכה של ד' דפנות‪.‬‬ ‫אלא בחופה‪ .‬וליכלו בסוכה וליחדו בחופה‪ ,‬אין שמחה אלא‬ ‫סעודת מצוה‪ -‬סעודת ברית מילה וכן הסעודה שאוכלים אצל‬ ‫במקום סעודה‪ .‬ולהלן בגמרא אמר רבי זירא אנא אכלי בסוכה‬ ‫היולדת חייבים לעשותם בסוכה‪ ,‬אפילו אם המקום צר וא"א לשמוח‬ ‫וחדאי בחופה וכל שכן דחדי ליבאי דקא עבידנא תרתי (מצות‬ ‫שם כ"כ‪ ,‬דסעודה זו אינה מצוה כסעודת חתן ודי להם בעשרה‬ ‫סוכה ומצות נישואין)‪.‬‬ ‫אנשים‪ ,‬ומשמע מהמ"א שאם אין מקום בסוכה גם לעשרה אנשים מותר לאכול‬ ‫דעת הרמב"ם שלהלכה חתן פטור מן הסוכה‪ ,‬ואף שרב זירא היה‬ ‫מחוץ לסוכה‪ ,‬ולהגר"א שטעם החילוק הוא משום שאין זה מצוה דאורייתא גם‬ ‫בסוכה כשהיה חתן‪ ,‬י"ל שזה מידת חסידות‪ .‬אבל הרא"ש כתב שיש‬ ‫באופן זה אסור מחוץ לסוכה‪ ,‬וכן מצדד הפמ"ג‪ .‬ומ"מ בשמיני עצרת אפילו‬ ‫פוסקים כרבי זירא‪ ,‬ומביאים ראיה מדברי הירושלמי ששושביני החתן‬ ‫לצאת לדרך אפילו אם יודע שלא ימצא שם סוכה‪ .‬וההולכים בלילה‬ ‫בחו"ל‪ ,‬אם רוצים יכולים לאכול סעודת ברית מילה בבית‪ .‬ובסעודת‬ ‫פטורים בלילה וחייבים ביום‪.‬‬ ‫אירוסין ופדיון הבן ובר מצוה וסיום וכדומה‪ ,‬פשיטא שצריך סוכה‪ .‬ומי שיש לו סוכה‬ ‫קטנה מותר לבנות סוכה גדולה בחול המועד לצורך סעודת ברית מילה‪ ,‬מפני שזה‬ ‫וכתב הבה"ל שהוא סתם במ"ב כדעת הלבוש מפני שיש עוד אחרונים העומדים‬ ‫לצורך המועד‪ ,‬וכיון שניכר שזה לצורך המועד מותר לבנות בפרהסיא‪.‬‬ ‫בשיטתו‪ ,‬וכן משמע מדברי הרמ"א‪ ,‬ודעת המ"א שהפטור ביום הוא שאף כשהגיעו‬ ‫למלון פטורים מלטרוח לעשות שם סוכה בעת האוכל‪ ,‬כיון שדעתם ללכת לאלתר‪,‬‬ ‫סעיף ז'‬ ‫ובלילה חייבים לעשות סוכה אפילו אצל נכרי אם יש ממה לעשות סוכה‪( ,‬ואפילו‬ ‫אם צריך להוציא על זה מעט מעות אפשר שצריך להשתדל על זה)‪ ,‬אמנם אם בא‬ ‫חיוב סוכה בהולך לדבר מצוה‬ ‫לכפר סמוך לזמן האוכל א"צ להמתין לעשות סוכה כיון שהוא רוצה לאכול עכשיו‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (כ"ו‪ ).‬הולכים לדבר מצוה פטורים בין ביום בין‬ ‫ההולכים לכפרים לתבוע חובותיהם ואין להם סוכה באותם‬ ‫בלילה‪ .‬וכתב הרא"ש דהא דתנן (כ"ה‪ ).‬שלוחי מצוה פטורים מן‬ ‫הכפרים‪ ,‬יחמירו על עצמם לשוב לבתיהם בכל לילה לאכול בסוכה‪,‬‬ ‫הסוכה‪ ,‬דמשמע שהם פטורים אע"פ שאינם הולכים אלא ביום‪( ,‬דאם‬ ‫ואע"פ שיש להקל כשאינם מוצאים סוכה במקום שהם נמצאים‪ ,‬מ"מ‬ ‫הולכים ביום ובלילה אפילו בהולכים לדבר הרשות פטורים‪ ,‬דתנן‬ ‫המחמיר תבוא עליו ברכה‪ .‬אמנם אם הוא שוהה במקום אחד ג' או ד'‬ ‫הולכי דרכים ביום ובלילה פטורים בין ביום ובין בלילה)‪ ,‬וא"כ צ"ב‬ ‫ימים חייב מדינא לעשות שם סוכה‪.‬‬ ‫למה הם פטורים בלילה‪ ,‬וכי מי שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו‬ ‫סעיפים ט' י'‬ ‫פטור משאר מצות‪ .‬ותירץ הרא"ש דהכא מיירי בכי האי גוונא שאם‬ ‫יש לו לחזור אחר סוכתו לצורך הלילה יבטל ממצותו ביום‪ .‬וכ"כ הר"ן‬ ‫חיוב שומרים בסוכה‬ ‫בשם התוספות‪ .‬אבל דעת הר"ן עצמו שהעוסק במצוה פטור מן‬ ‫איתא בגמרא (כ"ו‪ ).‬שומרי העיר ביום פטורים ביום וחייבים‬ ‫המצוה אע"פ שיכול לקיים את שתיהן‪ ,‬אא"כ יכול לקיים את המצוה‬ ‫בלילה‪ ,‬והשומרים בלילה פטורים בלילה וחייבים ביום‪,‬‬ ‫השניה בלי טירחא כלל‪ ,‬ד"מהיות טוב אל יקרא רע"‪ .‬והמרדכי כתב‬ ‫ושומרי גנות ופרדסים פטורים בין ביום בין בלילה‪ .‬וליעבדו‬ ‫בשם ראבי"ה שהולכי מצוה פטורים בין ביום בין בלילה‪ ,‬משום‬ ‫סוכה התם וליתבו‪ .‬אביי אמר תשבו כעין תדורו‪ .‬רבא אמר‬ ‫דכשהם נחים וישנים בלילה בהנאה הם יכולים לעסוק למחר טפי‪,‬‬ ‫והוי הכל בכלל העוסק במצוה‪.‬‬ ‫פרצה קוראה לגנב (ואם הגנב יראה שהוא בסוכה הוא יכנס מצד אחר ויגנוב‬ ‫מהפירות)‪ .‬מאי בינייהו‪ ,‬איכא בינייהו דקא מנטר כריא דפירי (וכל‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬שלוחי מצוה כגון ההולך להקביל פני רבו או ללמוד‬ ‫הפירות לפניו)‪ .‬וידוע שהלכה כרבא‪.‬‬ ‫תורה או לפדיון שבוים וכדומה‪ ,‬פטורים מן הסוכה בין ביום בין‬ ‫בלילה‪ ,‬ואפילו בשעת חניתם ויש לפניהם סוכה בנויה‪ ,‬ואפילו אם‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫הולכים רק ביום פטורים גם בלילה מפני שהם טרודים במחשבת‬ ‫שומרי העיר מגייסות שצריכים להסתובב מסביב לעיר ואינם יכולים‬ ‫המצוה ותיקונה‪ .‬ודווקא כשצריך לטרוח אחר הסוכה‪ ,‬אבל אם הסוכה‬ ‫לעשות סוכה במקום אחד‪ ,‬השומרים ביום פטורים ביום וחייבים‬ ‫מזומנת לפניהם צריכים להכנס לסוכה לאכול ולישן שם‪ ,‬ואם לא‬ ‫בלילה‪ ,‬והשומרים בלילה פטורים בלילה וחייבים ביום‪ .‬ואם העיר מוקפת‬ ‫יוכלו לישן שם טוב ויהיו יגעים למחר ולא יוכלו לקיים המצוה כראוי‬ ‫חומה והם שומרים רק בשערי העיר‪ ,‬אפשר שצריכים לעשות סוכה בשערי העיר‪.‬‬ ‫פטורים‪ .‬ובתשובות כתב סופר מבואר שדווקא במצוה שכולה לד' ואין בה הנאה‬ ‫והשומרים מפני גניבות שדרכם לשמור ביום ובלילה‪ ,‬דינם כשומרי‬ ‫פטורים‪ ,‬אבל בהולך בשכר ועיקר הכונה היא להנאתו חייב בסוכה‪ .‬ואם כוונתו לזה‬ ‫גינות ופרדסים שפטורים ביום ובלילה וכדלהלן‪ .‬ושומרי החנויות‬ ‫ולזה פטור‪.‬‬ ‫שלנו שדרכם לשמור בלילה פטורים רק בלילה‪.‬‬ ‫סעיף ח'‬ ‫היושבים בחנות אע"פ שרגילים בדרך כלל לאכול בחנות צריכים‬ ‫לאכול בסוכה‪ ,‬ואם החנות רחוקה מביתם ואינם יכולים ללכת לאכול‬ ‫איתא בגמרא (כ"ו‪ ).‬הולכי דרכים ביום פטורים מן הסוכה ביום‬ ‫בביתם צריכים לעשות סוכה ליד החנות‪.‬‬ ‫וחייבים בלילה‪ ,‬וההולכים בלילה פטורים בלילה וחייבים ביום‪,‬‬ ‫וההולכים ביום ובלילה פטורים בין ביום ובין בלילה‪ .‬וכתבו‬ ‫שומרי גינות ופרדסים פטורים בין ביום ובין בלילה‪ ,‬מפני שאם‬ ‫השומר יעשה סוכה ידע הגנב שהוא שם ויגנוב ממקום אחר‪ ,‬ועל כן‬ ‫התוספות שטעם פטור הולכי דרכים הוא משום תשבו כעין תדורו‪,‬‬ ‫שומר כרי שיכול להיות במקום אחד ולשמור את כל הכרי חייב‬ ‫שהרי גם בביתו אין אדם נמנע מלצאת לדרך‪.‬‬ ‫לעשות שם סוכה ולשמור משם‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫השומרים יין שלא יגעו בו נכרים ויאסרוהו‪ ,‬פטורים בין ביום בין‬ ‫הולכי דרכים ביום פטורים מן הסוכה ביום‪ ,‬ובזמן הליכתם א"צ‬ ‫בלילה‪ ,‬ואם היין נמצא בחצר ויכולים לעשות שם סוכה ולשומרו‬ ‫להמתין מלאכול עד שיגיעו לסוכה (אם לא שתזדמן לפניהם סוכה‬ ‫מתוך הסוכה (על פי האופנים המבוארים ביו"ד סימן קל"א) חייבים‬ ‫בעת האוכל בלי טורח)‪ ,‬ובלילה חייבים בסוכה אם הם נמצאים במקום‬ ‫לעשות סוכה בחצר‪.‬‬ ‫ישוב‪ ,‬ואפילו אם אין באכסניא שלו סוכה חייב להשתדל למצוא יהודי‬ ‫שיש לו סוכה‪ ,‬ואם השתדל ולא מצא סוכה סביבותיו יכול לאכול‬ ‫וללון באותו מקום בלי סוכה‪ ,‬ואינו חייב לעשות סוכה חדשה‪ ,‬ומותר‬ ‫סימן תרמ"ב‬ ‫סימן תרמ"א‬ ‫חל יום ראשון של סוכות בשבת אומרים בערבית ברכה אחת מעין‬ ‫ברכת שהחיינו על עשית הסוכה וישיבתה‬ ‫שבע‪ ,‬וחותם בה בשבת בלבד כיון שלא נתקנה אלא עבור שבת‪ .‬וכתב‬ ‫שיטת הירושלמי שהעושה סוכה לעצמו מברך לעשות סוכה‪ ,‬והעושה‬ ‫הטור שאומרים באהבה מקרא קודש‪ ,‬ובמנהגים שלנו כתוב שאין‬ ‫סוכה לאחר מברך על עשיית סוכה‪ .‬אמנם להלכה אין מברכים על‬ ‫אומרים באהבה‪ .‬ואין אומרים במה מדליקין‪ .‬ואין אומרים מערבית (‪-‬‬ ‫עשית הסוכה‪ ,‬כיון שבגמרא דידן (מנחות מ"ב‪ ).‬איתא אמר רב חסדא‬ ‫פיוטים בברכות ק"ש)‪ ,‬אלא בליל יו"ט שני [בחו"ל] אומרים מערבית‬ ‫כל מצוה שעשייתה על ידי גוי אין ישראל מברך על עשייתה‪,‬‬ ‫של היום הראשון‪ ,‬וכן הדין בשביעי של פסח ובשמיני עצרת‪ ,‬אבל אם‬ ‫וכיון שסוכה שנעשתה ע"י גויים כשרה (כמ"ש בסימן תרל"ה לענין‬ ‫ט"ו ניסן חל בשבת אומרים בליל יו"ט שני מערבית השייך ללילה‬ ‫סוכת גנב"ך) ממילא אין לברך על עשית הסוכה‪ ,‬עוד מבואר בגמרא‬ ‫השני‪.‬‬ ‫(שם מ"ב‪ ):‬שיש מ"ד שכל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה‪ ,‬אין‬ ‫צריך לברך‪.‬‬ ‫סימן תרמ"ג‬ ‫והנה איתא בגמרא (מ"ו‪ ).‬תנו רבנן העושה סוכה לעצמו אומר‬ ‫שהחיינו‪ ,‬נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קדשנו‪ ,‬וכו'‪ .‬אמר‬ ‫סעיף א'‬ ‫רב אשי חזינא לרב כהנא דמסדר להו אכסא דקידושא‪ .‬וכתב‬ ‫סדר הקידוש‬ ‫המרדכי שהאידנא לא מברכים שהחיינו על עשיית הסוכה כמו שעשו‬ ‫איתא בגמרא (נ"ו‪ ).‬איתמר רב אמר סוכה ואחר כך זמן‪ ,‬רבה בר‬ ‫בימי התנאים והאמוראים‪ ,‬וי"ל שבזמנם כל אחד היה עושה לעצמו‬ ‫בר חנה אמר זמן ואחר כך סוכה‪ ,‬וכו'‪ .‬והלכתא סוכה ואחר כך‬ ‫ולכן היה מברך‪ ,‬אבל עכשיו שאחד עושה למאה אין נראה שיברך‬ ‫העושה והשאר לא יברכו‪ ,‬וסמכינן על רב כהנא שהיה מברך שהחיינו‬ ‫זמן‪.‬‬ ‫בזמן הקידוש‪ ,‬וכן עמא דבר‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬כשמקדש יברך על היין‪ ,‬ואח"כ יברך ברכת הקידוש‪,‬‬ ‫וכתבו הראשונים שמשמע בברייתא שאם בירך שהחיינו בזמן עשית‬ ‫ואח"כ יברך על הסוכה‪ ,‬ואח"כ יברך שהחיינו לפי שזה ברכה גם על‬ ‫הסוכה אינו מברך כשנכנס לישב בה‪ ,‬וזה קשה למה לא יחזור ויברך‬ ‫היום וגם על הסוכה‪ ,‬ואין נ"מ אם הסוכה היתה עשויה או שעשה‬ ‫בגלל היו"ט כמו שמברך בשאר ימים טובים‪ .‬וכתבו שאפשר שכיון‬ ‫אותה לפני סוכות כיון שלא בירך אז‪ ,‬ואם בירך שהחיינו ואח"כ בירך‬ ‫שבנית הסוכה היא בגלל החג‪ ,‬ברכת הזמן על עשייתה פוטרת את‬ ‫על הסוכה אינו חוזר לברך שהחיינו‪ .‬ואם היו מברכים בזמן העשיה‪ ,‬א"כ‬ ‫ברכת הזמן על החג אע"פ שבירך על עשייתה לפני החג‪.‬‬ ‫ברכת הזמן היא רק על הרגל ומברכים אותה לפני ברכת הסוכה‪ ,‬ולדעת התוס'‬ ‫והרא"ש בכהאי גוונא א"צ לברך כלל ברכת שהחיינו כיון שהברכה בשעת עשיה‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מועילה גם לרגל‪.‬‬ ‫ברכת שהחיינו על עשית הסוכה‪ -‬אין מברכים על עשית הסוכה‪,‬‬ ‫אם לא בירך שהחיינו בליל ט"ו יכול לברך כל שבעה אפילו בלי כוס‪,‬‬ ‫כיון שאין המצוה נגמרת עד שיושבים בה‪ ,‬אבל שהחיינו היה ראוי‬ ‫שהרי יכול לברך שהחיינו אפילו בשוק‪ .‬ואם לא בירך שהחיינו בלילה השני‬ ‫לברך כשעושה אותה לעצמו בתוך ל' יום לחג (אבל לפני כן אף שכשעושה‬ ‫בחו"ל‪ ,‬מהמ"א משמע שלא יברך כל שבעה‪ ,‬והבה"ל כתב שנראה שיברך כל שבעה‪,‬‬ ‫אותה לשם חג כשרה‪ ,‬מ"מ אין ראוי לברך עליה)‪ ,‬כיון שהיא נעשית פעם‬ ‫וכ"כ בדרך החיים‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫בשנה‪ ,‬ואפילו אם הוא מחדש בה דבר להכשירה כגון ע"י עשית דופן‬ ‫סעיף ב'‬ ‫שלישית או נתינת הסכך היה ראוי לברך‪( ,‬אמנם דבר שנעשה לכמה‬ ‫שנים כגון שופר ומגילה אין מברכים שהחיינו על עשיתם‪ ,‬ובנר חנוכה‬ ‫אם מקדשים מעומד‪ -‬כתב השו"ע שלשיטת הרמב"ם מקדש‬ ‫אין מברכים כיון שלא ניכר שעושים אותו לשם מצוה)‪ ,‬אלא שאנו‬ ‫מעומד ומברך לישב בסוכה ויושב ואח"כ מברך שהחיינו‪ ,‬דס"ל‬ ‫סומכים על ברכת שהחיינו שמברכים בקידוש שזה ברכה גם על‬ ‫שהישיבה היא תחילת המצוה ויש לברך עובר (‪-‬קודם) לעשית‬ ‫מצות סוכה וגם על החג‪ .‬ואם בירך בשעת עשיה‪ ,‬הפמ"ג מסתפק אם יחזור‬ ‫המצוה‪ ,‬ויש לעשות כך כל ז' הימים‪ .‬והרמ"א כתב שנוהגים לקדש‬ ‫ויברך בזמן הקדוש‪ ,‬והברכי יוסף תלה דין זה במחלוקת ראשונים‪ ,‬וכתב שעל כן לא‬ ‫במיושב‪ ,‬דס"ל שיש להסמיך את הברכה לעיקר המצוה שהיא‬ ‫יברך דספק ברכות להקל‪.‬‬ ‫האכילה‪ .‬ובביאור הגר"א מצדד כדעת הרמב"ם‪ ,‬ודעת המור וקציעה שאם הוא‬ ‫ברכת שהחיינו עבור אחרים‪ -‬משמע מהשו"ע שהעושה סוכה לאחרים רק‬ ‫מוציא אחרים בקידוש יקדש מיושב‪ ,‬ועיין ברמ"א ובמ"ב בסימן רע"א מה שנתבאר‬ ‫בעה"ב יכול לברך שהחיינו‪ ,‬כמ"ש המ"א‪ ,‬ועיין פמ"ג‪ .‬ואם בעה"ב עומד כאן ומבקש‬ ‫שם לענין העמידה בקידוש‪ .‬ודעת הט"ז שמי שאוכל מעומד גם לדעת הרמב"ם יכול‬ ‫שיוציאו מבואר בגר"א שיכול להוציאו‪ ,‬אלא שכתבו האחרונים שאם יכול לברך‬ ‫לברך לישב בסוכה‪ ,‬ולדעת הב"ח אין לברך לישב אם אוכל מעומד‪ ,‬ואין לאכול בלי‬ ‫בעצמו אין כדאי שיברך עבורו‪ .‬ודע שלדעת התוס' מה שאין מברכים שהחיינו עבור‬ ‫ברכה‪ ,‬ועל כן יש לשבת ולברך‪ ,‬אא"כ הוא אנוס ואינו יכול לשבת‪ .‬ועיין בסימן‬ ‫אחרים הטעם הוא כיון שלא מברכים לעשות סוכה‪ ,‬ולדבריהם ניחא למה בתקיעת‬ ‫תפ"ח אם יכולים כמה בעלי בתים לקדש בסוכה בבת אחת‪.‬‬ ‫שופר אפשר לברך שהחיינו עבור אחרים‪.‬‬ ‫ברכת שהחיינו על ישיבת הסוכה‪ -‬מי שלא אכל בסוכה בלילה‬ ‫ראוי לומר את ברכת הסוכה בקול במשיכה ובניגון כשאר ברכות‬ ‫הראשון ובירך שהחיינו בביתו‪ ,‬כשאוכל למחרת ביום בסוכה צריך‬ ‫הקידוש‪ ,‬וכן בשאר הברכות ירגיל לאומרם בקול רם‪ ,‬כי הקול מעורר‬ ‫לברך שהחיינו על הסוכה‪ ,‬כיון שהברכה הראשונה היתה רק על החג‪,‬‬ ‫את הכונה‪.‬‬ ‫ואם בירך בזמן עשית הסוכה א"צ לחזור ולברך שהחיינו על ישיבתה‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (מ"ו‪ ).‬תנו רבנן העושה לולב לעצמו אומר ברוך‬ ‫סעיף ג'‬ ‫שהחיינו‪ ,‬נטלו לצאת בו אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על‬ ‫זמן ברכת לישב בסוכה בשאר הימים‬ ‫נטילת לולב‪ .‬וכתב הרא"ש דהאידנא לא נהגו לברך שהחיינו בשעת‬ ‫מהר"ם מרוטנבורג היה מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא אף‬ ‫עשייה אלא בשעת נטילה‪ ,‬כדאמרינן בגמרא לענין שהחיינו על‬ ‫בחול‪ ,‬וביאר הטור טעמו דתניא (מ"ו‪ ).‬נכנס לישב בה מברך‪ ,‬וא"כ צריך‬ ‫הסוכה שרב כהנא מסדר להו אכסא דקידושא‪ ,‬וה"ה כאן מברכים‬ ‫לסמוך את הברכה לישיבה כל מה שאפשר‪.‬‬ ‫בשעת נטילה‪.‬‬ ‫אבל הרא"ש כתב שהעולם לא נהגו כברייתא הנ"ל‪ ,‬שהרי לפי אותה‬ ‫כתב הרמב"ם נטל את הלולב מברך על נטילת לולב‪ ,‬שכיון שהגביהו‬ ‫ברייתא צריך לברך בכל ישיבה בסוכה אף ללא אכילה‪ ,‬ומנהגינו לברך‬ ‫יצא ידי חובתו‪ ,‬אבל אם בירך קודם שיטול‪ ,‬מברך ליטול לולב‪ ,‬כמו‬ ‫רק בשעת אכילה‪ ,‬וממילא ראוי להתחיל את הסעודה לפני הברכה‪,‬‬ ‫לישב בסוכה‪ ,‬ומכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה מברך על‬ ‫כדי שתהיה הוכחה שהוא מברך בעבור הסעודה‪.‬‬ ‫העשייה‪ .‬וכתב הבית יוסף שהעולם נהגו לברך בכל גוונא על נטילת‬ ‫לולב‪ ,‬ונראה שהטעם לפי שלא ראו לחלק בסגנון הברכה בין בירך‬ ‫והבית יוסף כתב שנראה כדברי מהר"ם מרוטנבורג‪ ,‬דמה שנוהגים‬ ‫קודם נטילה לנטל קודם ברכה‪.‬‬ ‫לברך רק בשעת אכילה‪ ,‬היינו מפני שעיקר קביעות שאדם עושה‬ ‫בסוכה היא האכילה‪ ,‬וכשיושב לאכול מברך גם על הישיבה‪ ,‬וא"כ‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אחרי חזרת הש"ץ נוטלים את הלולב ומברכים על‬ ‫צריך לסמוך את הברכה לישיבה כל מה שאפשר ולברך לפני המוציא‪,‬‬ ‫נטילת לולב ושהחיינו‪ ,‬על מצות הלולב‪( ,‬ועל החג ועל מצות הסוכה‬ ‫ואפילו אם היה יושב קודם לכן זמן מרובה מברך רק קודם ברכת‬ ‫בירך שהחיינו בלילה)‪ ,‬ואח"כ מנענעים‪ ,‬ואח"כ גומרים את ההלל‪.‬‬ ‫המוציא‪ ,‬דאין חילוק במקום הברכה בין היכא שהיה יושב קודם לכן‬ ‫אם שכח לברך שהחיינו ביום הראשון יכול לברך כל שבעה‪ ,‬ודווקא‬ ‫להיכא שישב עכשיו‪.‬‬ ‫בשעת נטילה‪ .‬ואם בירך שהחיינו ביום הראשון אינו מברך ביום השני‪.‬‬ ‫והנה משמע מהרא"ש שקודם יאכל מפרוסת המוציא ורק אח"כ יברך‪,‬‬ ‫הלל‬ ‫דאם יברך לפני האכילה הוי הפסק בין ברכת המוציא לאכילה‪ .‬אמנם‬ ‫העולם נוהגים לברך אחרי המוציא לפני האכילה‪ ,‬וצ"ל שכיון שברכת‬ ‫איתא בגמרא (ערכין י‪ ).‬אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן‬ ‫הסוכה הוא בגלל האכילה‪ ,‬זה נחשב דיבור לצורך האכילה שאינו‬ ‫יהוצדק שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהם את ההלל‪,‬‬ ‫הפסק‪ ,‬כדאיתא בגמרא (ברכות מ‪ ).‬דטול ברוך או גביל לתורי לא הוו‬ ‫ואלו הם שמנה ימי חנוכה‪ ,‬ויום טוב הראשון של פסח‪ ,‬ויום‬ ‫הפסק‪.‬‬ ‫טוב של עצרת‪ ,‬ושמונה ימי החג‪ .‬וכו'‪ .‬מאי שנא בחג דאמרינן‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬כתב השו"ע שבשאר ימים (חוץ מיו"ט) מברכים לישב‬ ‫כל יומא‪ ,‬ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא‪ .‬חג חלוק‬ ‫בסוכה לפני ברכת המוציא‪ ,‬אך כתבו השו"ע והרמ"א שהעולם נהגו‬ ‫בקרבנות פסח אינו חלוק בקרבנות‪.‬‬ ‫לברך אחרי ברכת המוציא לפני הטעימה‪ ,‬וכתב הרמ"א שבשבת ויו"ט‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬גם בשאר ימי החג גומרים את ההלל ולא מדלגים כמו‬ ‫שיש בהם קידוש מברכים לאחר הקידוש‪ ,‬ובשבת ויו"ט בבוקר שאין‬ ‫בפסח‪ ,‬מפני שכל יום חלוק בקרבנותיו מהיום שלפניו ונחשב כיו"ט‬ ‫בהם קידוש אלא ברכה בעלמא על הכוס‪ ,‬נחלקו האחרונים אם יברך‬ ‫בפני עצמו‪.‬‬ ‫אחרי ברכת המוציא‪ ,‬או קודם שיטעם מהכוס‪ ,‬ודעביד כמר עביד‬ ‫ברכת ההלל‪ -‬בין ציבור בין יחיד מברכים על ההלל‪ ,‬כיון שהלל זה‬ ‫ודעביד כמר עביד‪ ,‬ואם לא נוטל אז ידים אלא אוכל פת כיסנין‪ ,‬מצדד‬ ‫הוא מדינא‪ .‬לשו"ע נוסח הברכה הוא לגמור את ההלל‪ ,‬וכתב המ"ב‬ ‫השערי תשובה שבזה לכו"ע יברך לישב בסוכה לפני שיטעם מן הכוס‪.‬‬ ‫שבמדינותינו המנהג לברך לקרוא את ההלל כמבואר בסימן תפ"ח‪.‬‬ ‫ואם קידש בבית ואוכל בסוכה או איפכא‪ ,‬עיין בסימן רע"ג‪.‬‬ ‫הפסקה באמצע הלל‬ ‫איתא בגמרא (ברכות י"ד‪ ).‬בעי מיניה אחי תנא דבי רבי חייא מרבי‬ ‫סימן תרמ"ד‬ ‫חייא‪ ,‬בהלל ובמגילה מהו שיפסיק‪ ,‬אמר ליה פוסק ואין בכך‬ ‫סדר נטילת הלולב וההלל‬ ‫כלום‪ .‬אמר רבא ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל‪ ,‬בין פרק‬ ‫לפרק פוסק‪ ,‬באמצע הפרק אינו פוסק‪ .‬וכתבו הרי"ף והרא"ש‬ ‫סעיף א'‬ ‫שהלכה כרבא‪ .‬עוד כתב הרא"ש שבימים שהיחיד גומר בהם את‬ ‫משכימין בשחרית משום דזריזים מקדימין למצוה לקיים מצות לולב‪.‬‬ ‫ההלל פוסק בהם כדין קריאת שמע‪ ,‬וכתב המגיד משנה שזו דעת רוב‬ ‫אין אומרים ביום הראשון של סוכות ביוצרות קל נא וכו'‪ ,‬כיון‬ ‫הראשונים‪ ,‬ודין קריאת שמע פשוט במשנה (שם י"ג‪ ).‬לרבי יהודה‬ ‫שאומרים שבח אחר המיוחד לסוכות‪ .‬ובמקום שהופכים את סדר‬ ‫(דקיימא לן כוותיה בעירובין מ"ו‪ ):‬באמצע שואל מפני היראה ומשיב‬ ‫היוצרות כשחל ט"ו בשבת ראוי לומר קל נא ביום הראשון ולא בשני‪,‬‬ ‫מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל‬ ‫והעולם לא נהגו כן לפי שלא ידעו טעמו של דבר‪.‬‬ ‫אדם‪ .‬ונראה שדין ההלל שוה לקריאת שמע בין בהפסק באמצע בין‬ ‫בהפסק בין הפרקים‪ ,‬אבל דעת רבינו יונה שבהלל אסור להפסיק‬ ‫ברכת שהחיינו ועל נטילת לולב‬ ‫באמצע הפרק כלל‪ ,‬דאין להפסיק בשבחו של מקום‪ .‬ומקום בין‬ ‫סעיף א'‬ ‫הפרקים פשוט הוא‪ ,‬זולת מן המצר שנראה שהוא תחילת פרק‪,‬‬ ‫והרד"ק כתב שתחילת הפרק זה בהודו לד' כי טוב‪.‬‬ ‫לולב שעליו נפרדו‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬מותר להפסיק באמצע הלל שלם רק מתי שמותר‬ ‫איתא במתני' (כ"ט‪ ):‬נפרדו עליו כשר‪ ,‬רבי יהודה אומר יאגדנו‬ ‫בק"ש‪ ,‬והיינו שבאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד‪ ,‬ובין‬ ‫מלמעלה‪ .‬וידוע שהלכה כתנא קמא‪ ,‬והילכך אפילו לא אגדו כשר‪.‬‬ ‫הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם‪ ,‬כמבואר בסימן‬ ‫ומכל מקום כתב המגיד משנה בשם מקצת הגאונים שמצוה מן‬ ‫תפ"ח‪ .‬ואם הביאו לו לולב באמצע הלל‪ ,‬מותר לו להפסיק בין‬ ‫המובחר ליטול לולב שאין עליו פרודות‪.‬‬ ‫הפרקים דהיינו בין מזמור למזמור ולברך‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬לולב שנפרדו עליו זה מזה באופן שאפשר לאוגדם‬ ‫אם הפסיק באמצע ושהה אפילו כדי לגמור את כולו‪ ,‬אינו צריך לחזור‬ ‫יחד ולא נפרדו הרבה כעלי החריות (שנתקשו כעץ במקום חיבורם‬ ‫אלא למקום שפסק‪.‬‬ ‫וא"א לאוגדם יחד)‪ ,‬כשר אפילו אם לא אגדם‪.‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫וכתב הרמ"א שמצוה מן המובחר לקחת לולב שעליו לא נפרדו לגמרי‪,‬‬ ‫וכתב הט"ז שכוונתו באופן שהעלים תלוים למטה אלא שהם עולים‬ ‫איתא בגמרא (מגילה כ"א‪ ):‬תנו רבנן בתורה אחד קורא ואחד‬ ‫עם הלולב (וצ"ב כוונתו‪ ,‬דלכאורה זה תרתי דסתרי)‪ ,‬אבל אם העלים רק‬ ‫מתרגם‪ ,‬ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין‪ ,‬ובנביא‬ ‫נוטים קצת לצדדים כשר אפילו למצוה מן המובחר‪ ,‬אמנם דעת‬ ‫אחד קורא ושנים מתרגמין‪ ,‬ובלבד שלא יהא שנים קורין‬ ‫המאמר מרדכי והביכורי יעקב שלרמ"א למצוה מן המובחר יש ליטול‬ ‫ושנים מתרגמין‪ ,‬ובהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה‬ ‫לכתחילה לולב שעליו שוכבים זה על זה ואינם נוטים לצדדים‪.‬‬ ‫מתרגמין‪ ,‬מאי טעמא כיון דחביבה יהבי דעתייהו ושמעי‪ .‬וכתב‬ ‫סעיף ב'‬ ‫רש"י שלא גורסים ועשרה מתרגמין‪ ,‬דאין תרגום בכתובים‪ .‬והטור‬ ‫גורס זאת‪ ,‬דרב יוסף תרגם כתובים‪ ,‬כמ"ש התוס' בריש ב"ק‪.‬‬ ‫לולב שעליו נפרדו הרבה‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אפילו עשרה יכולים לקרוא את ההלל יחד‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (ל"ב‪ ).‬חרות פסול‪ ,‬דומה לחרות כשר‪ .‬ופירש רש"י‬ ‫שחרות היינו קשה שנעשה חריות‪ ,‬שכן דרך הלולב שעליו נושרים‬ ‫בימות הגשמים והשדרה מתקשה ונעשה עץ‪ ,‬ודומה לחרות היינו‬ ‫שהתחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ‪ .‬וביאר הבית יוסף שאין‬ ‫כוונת רש"י שהעלים נושרים לגמרי‪ ,‬דאין דרכו של לולב בכך‪ ,‬אלא‬ ‫כוונתו שהעלים נפרדים ומתרחקים מגוף השדרה ונשארים מחוברים‬ ‫דיני הד' מינים‬ ‫בעיקרם לשדרה‪ ,‬ומקום חיבורם מתקשה כעץ עד שאי אפשר לחבר‬ ‫העלים אל הגוף אפילו בידים‪.‬‬ ‫ואיתא במתני' (כ"ט‪ ):‬נפרצו עליו פסול‪ .‬ומפרש בגמרא (ל"ב‪ ).‬אמר‬ ‫כתיב בתורה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ‬ ‫רב פפא נפרצו דעביד כי חופיא‪.‬‬ ‫עבות וערבי נחל"‪ .‬ודרשו חז"ל שהכונה בזה לאתרוג לולב הדס וערבה‪.‬‬ ‫בסימנים הבאים (תרמ"ה – תר"נ) יבוארו דיני הד' מינים‪ ,‬מהו כל מין‪ ,‬הדין‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫שהם צריכים להיות נאים ומהודרים שזה נלמד מדכתיב "הדר" (ושאר המינים‬ ‫רש"י מבאר שנפרצו היינו שנפרדו מהשדרה ואינם מחוברים אלא על‬ ‫נלמדים מאתרוג כיון שהם נכתבו בפסוק אחד)‪ ,‬דין לקיחה תמה שנלמד‬ ‫מדכתיב "ולקחתם"‪ ,‬מה פוסל כל מין (ואם הפסול הוא רק ביום הראשון או‬ ‫ידי אגודה‪( ,‬וחופיא היינו כמו מטאטא שעשוי מעלי הלולב שנתלשו‬ ‫בכל הימים)‪ ,‬שיעור כל מין‪ ,‬שלימות המין‪ ,‬וכו'‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫מהשדרה והם אגודים יחד‪ ,‬ופסול משום דלאו הדר הוא)‪.‬‬ ‫והרי"ף והרמב"ם מבארים שנפרצו היינו שנדלדלו משדרו של לולב‬ ‫כעלי החריות‪ ,‬והיינו שנשארו מחוברים בעיקרם‪.‬‬ ‫סימן תרמ"ה‬ ‫ונראה מדברי הר"ן שפירוש רש"י הוא כדברי הרי"ף והרמב"ם‪ ,‬אבל‬ ‫דיני לולב‬ ‫התוספות והרא"ש ורבינו ירוחם כתבו שדעת רש"י לפרש שנעקרו‬ ‫לולב הוא ענף הגדל בעץ הדקל‪ ,‬ובו שדרה שיוצאים ממנה משני צידיה עלים‬ ‫לגמרי מהשדרה ואינם מחוברים אלא על ידי אגודה‪.‬‬ ‫רבים זה מעל זה‪ ,‬וכל עלה הוא כפול‪ .‬ובתחילה הענף כולו הוא עץ אחד כחץ‪,‬‬ ‫והתוספות והרא"ש מקשים על פירוש רש"י‪ ,‬והם מבארים שחופיא‬ ‫ובהמשך הוא נפתח יותר ויותר עד שנעשה לחריות דקל‪.‬‬ ‫היינו שנחלקו רוב העלים במקום שהוא כפולים מגבם‪ ,‬אמנם פסול זה‬ ‫המשנה והגמרא (כ"ט‪ - :‬ל"ב‪ ):‬מביאים כמה אופנים שהלולב שונה מהלולב‬ ‫הרגיל‪ ,‬ומבארים באלו אופנים הלולב נפסל ומתי הוא כשר‪ ,‬ויש מקרים‬ ‫הוא דווקא כשזה קרה ברוב העלים וברוב כל עלה ועלה‪ ,‬וכדאיתא‬ ‫שנחלקו הראשונים בביאור דברי המשנה והגמרא על איזה אופן מדובר‪ ,‬ולהלן‬ ‫בתוספתא‪ .‬וגם הר"ן מקשה על ביאור רש"י והרי"ף‪ ,‬והסיק כדעת‬ ‫יבוארו דברי המשנה והגמרא והראשונים‪ ,‬ומה ההלכה למעשה בכל אחד‬ ‫הראב"ד שמסכים עם ביאור התוס' והרא"ש‪ ,‬וכתב הר"ן שהמקרה של‬ ‫מהמקרים‪.‬‬ ‫רש"י והרי"ף לא הוזכר בגמרא מפני שפשוט שהלולב פסול בכהאי‬ ‫גוונא‪ ,‬אמנם אם זה קרה רק במיעוט העלים משמע דכשר‪ ,‬כמו‬ ‫סעיף ג'‬ ‫בערבה‪ ,‬אא"כ שדרת הלולב לא מכוסה בעלים שאז זה פסול אפילו‬ ‫במיעוט העלים‪ ,‬כדאיתא בגמרא (ל"ב‪ ).‬ציני הר הברזל כשרה‪ ,‬אמר‬ ‫סליק בחד הוצא‬ ‫אביי לא שנו אלא שראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה‪,‬‬ ‫איתא בגמרא (ל"ב‪ ).‬אמר רבא האי לולבא דסליק בחד הוצא בעל‬ ‫אבל אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה פסול‪ .‬וכ"כ‬ ‫מום הוא ופסול‪.‬‬ ‫המגיד משנה שלענין הלכה הלולב פסול בין באופן שביארו הרי"ף‬ ‫רש"י מבאר שסליק בחד הוצא הכונה ללולב שיש לו עלים רק בצד‬ ‫והרמב"ם ובין באופן שביאר הראב"ד‪.‬‬ ‫אחד‪ .‬והרמב"ם מבאר שהכונה ללולב שהעלים שלו אינם כפולים‪.‬‬ ‫וכתב רבינו ירוחם שדעת בעל העיטור שנפרצו היינו שנסדקו העלים‬ ‫והרא"ש מביא את פירושי רש"י והרמב"ם‪ ,‬וכתב שרב שר שלום‬ ‫לשנים או שלשה חלקים‪ ,‬וכן הביא הרא"ש בשם בעל העיטור לבאר‬ ‫פירש דהיינו שיש הוצא אחד בעיקרו ואותו הוצא עולה עד ראש‬ ‫נפרצו עליו בהדס‪ ,‬וגם פסול זה הוא דווקא כשנסדקו רוב העלים ורוב‬ ‫השדרה‪ .‬והטור מביא לפסול בשלשת האופנים‪.‬‬ ‫כל עלה ועלה‪ .‬ובארחות חיים כתב בשם בעל ההשלמה שאפילו אם‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬לולב שבצד אחד של השדרה העלים כפולים ובצד‬ ‫נפרצו מקצת עליו פסול‪ ,‬והביא שהראב"ד פוסל רק כשנפרצו רוב‬ ‫השני אין עלים כלל פסול כל הז' ימים‪.‬‬ ‫העלים‪ ,‬וכן כל פסולי הד' מינים אינם פוסלים אלא ברובו‪ ,‬חוץ מנקלף‬ ‫שאינו נפסל אלא בכולו‪ ,‬ונקב פוסל במשהו‪ .‬וכתב הרמב"ן שיש‬ ‫נחלקה התיומת‬ ‫להוציא מן הכלל הזה הכבוש והשלוק שבהדס וערבה‪ ,‬וכן פסולי‬ ‫עוד איתא בגמרא (ל"ב‪ ).‬בעי רב פפא נחלקה התיומת מהו‪ ,‬וכו'‪,‬‬ ‫לולב יש שלא נאמרו באתרוג‪ ,‬כגון אתרוג כפוף ועקום דומה למגל‬ ‫אמר רבי יהושע בן לוי נחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה‬ ‫שזה כשר באתרוג בין שנעשה מעצמו בין שגדלו בדפוס כך‪ ,‬אבל‬ ‫התיומת ופסול‪.‬‬ ‫פסולי אתרוג למדים זה מזה‪ ,‬ולכן כושי או לבן פסולים בחוטמו‬ ‫במשהו ובשאר מקומות ברובו‪ ,‬וכן יבש או נסדק פוסל בחוטמו‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫במשהו‪ ,‬וניקב פסול בין חסר בין אינו חסר‪.‬‬ ‫רש"י מבאר שב' העלים העליונים ששם מסתיימת השדרה נחלקו זה‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מזה ונסדקה השדרה עד העלים שלמטה מהם‪ .‬וכתבו התוס' שמשמע‬ ‫מדברי רש"י שמדובר שנחלקה השדרה כ"כ עד שהעלים העליונים‬ ‫נפרצו עלי הלולב והיינו שנפרדו הרבה משדרת הלולב והם תלויים‬ ‫נראים חלוקים ומפוזרים זה מזה‪.‬‬ ‫למטה כעלי החריות פסול אע"פ שאגדם וגם לא נעקרו ממקום‬ ‫חיבורם‪.‬‬ ‫והרי"ף והרמב"ם והראב"ד מבארים שהכונה שנחלקו רוב עלי הלולב‬ ‫בגבם שהוא מקום חיבור כפילותם‪ ,‬שאם נעשה כך ברוב העלים וברוב‬ ‫וכן אם נעקר רוב מקום חיבורם בשדרה פסול אע"פ שאין העלים‬ ‫כל עלה ועלה פסול‪ ,‬אמנם אם רק נפרדה כפילותם ועדיין הם‬ ‫תלויים למטה אלא הם עולים על הלולב ועדיין מחוברים במקצת‪,‬‬ ‫מחוברים בגבם כשר‪.‬‬ ‫וכ"ש שאם נעקרו לגמרי ממקום חיבורם לשדרה דפסול אפילו אם‬ ‫אגדם‪.‬‬ ‫והתוספות כתבו בשם תשובת הגאונים שהלולב מסתיים בשני עלים‪,‬‬ ‫ואם אותם עלין נחלקו זה מזה פסול‪ ,‬וכן משמע מהבה"ג‪ .‬וכתבו‬ ‫וכן אם נתקשו העלים כעץ וא"א לחברם אל השדרה פסול‪ ,‬אבל אם‬ ‫התוס' שלדבריהם לא ימצא לנו לולב כשר כי אם בטורח‪ ,‬דאין לולב‬ ‫התחילו להתקשות ועדיין אינם קשים כעץ כשר אפילו אם לא אגדם‪,‬‬ ‫כזה אפילו אחד מחמש מאות‪ ,‬ולכן כתבו התוס' שי"ל שגם לגאונים‬ ‫אכן טבע הלולב שכשהוא מתחיל להתקשות העלים נפרדים‪ ,‬וכבר‬ ‫אין הפסול אלא כשהיה מתחלה כענין זה ונחלק‪ ,‬שנשתנה מברייתו‪.‬‬ ‫נתבאר לעיל שמצוה מן המובחר שלא יהיו העלים נפרדים‪.‬‬ ‫וביאר הבית יוסף שלגאונים צריך ששני העלים העליונים יהיו‬ ‫ובאופנים הפוסלים את הלולב צריך שיהיו רוב העלים ורוב כל עלה‬ ‫מחוברים ממש בלי שום פירוד כאילו הם עלה אחד‪ ,‬וזה דבר שלא‬ ‫ועלה במצב זה‪ ,‬וכתב החיי אדם בשם הריטב"א שזה פסול בגוף הלולב וא"כ זה‬ ‫היה מצוי בארצם‪ ,‬אבל אצלנו מצוי שאותם עלים יהיו מחוברים ע"י‬ ‫פסול כל שבעה‪ ,‬אכן לפי רש"י שנפרצו זה פסול הדר‪ ,‬א"כ לדעת הרמב"ם וסייעתו‬ ‫דבר אדום (‪-‬קוֹר ה) ונראים כעלה אחד‪.‬‬ ‫כשר בשאר ימים‪ ,‬וכ"כ הא"ר בשם הכלבו‪ ,‬אבל מיעוט העלים אינו פוסל כל‬ ‫זמן שהלולב נשאר מכוסה בעלים (ובבה"ל דן אם צריך שכל השדרה תהיה‬ ‫ור"י מביא שיש מפרשים שמדובר ששני העלים שבראש הלולב‬ ‫מכוסה בעלים או שמספיק רוב)‪.‬‬ ‫(שכל אחד כפול לשנים כשאר עלי הלולב) נפרדו זה מזה לגמרי עד‬ ‫ואם נשברו רוב עלי הלולב‪ ,‬אמנם נשאר רוב שיעור לולב שלם‪ ,‬יש‬ ‫שנחלקה גם השדרה‪ ,‬ואף שרוב הלולבים לא מסתיימים בשני עלים‪,‬‬ ‫להסתפק אם הלולב כשר או פסול‪ ,‬ואם רוב השיעור השלם נמצא למעלה‬ ‫הגמרא מבארת מה הדין בכהאי גוונא‪ .‬וכתב הבית יוסף שלפירוש זה‬ ‫כתב בביכורי יעקב שנראה שזה כשר‪ ,‬שהרי יכול לחתוך את מה שלמטה‪.‬‬ ‫אין צריך ששני העלים העליונים יהיו דבוקים זה בזה כאילו הם גוף‬ ‫אם נשברה שדרת הלולב והלולב נשמט למטה ועדיין השדרה‬ ‫אחד‪ ,‬אבל צריך שיהיו סמוכים זה לזה‪ ,‬ואם נחלק אחד מחבירו‬ ‫ונחלקה גם השדרה פסול אפילו בחילוק מועט‪ ,‬ודלא כרש"י שמצריך‬ ‫מעורה במקצת‪ ,‬לדעת המ"א נראה שזה כשר‪ ,‬אבל הרבה אחרונים‬ ‫שתתחלק השדרה עד שנראים העלים העליונים חלוקים ומפוזרים זה‬ ‫פוסלים‪ ,‬ובבגדי ישע כתב שגם המ"א לא מכשיר בנשברה ממש אלא‬ ‫רק כשהשדרה למטה רופפת וחלשה‪ ,‬וצ"ע‪ ,‬וי"ל שהמ"א מכשיר רק אם‬ ‫מזה לגמרי‪.‬‬ ‫נשברה רק רוב השדרה‪ ,‬ואולי הבגדי ישע סובר שגם בכהאי גוונא פסול‪.‬‬ ‫דעת הר"ן והרא"ש שיבש היינו שיבשו רוב עליו‪ ,‬דגם העלים נקראים‬ ‫והרא"ש מביא את ביאור הגאונים וכן את ביאור רש"י ואת ביאור‬ ‫לולב‪ .‬והר"ן מביא שי"א שרק אם יבשה השדרה ורוב העלים פסול‬ ‫הרי"ף והרמב"ם‪ ,‬ולא הכריע ביניהם‪.‬‬ ‫(וכתב הר"ן שבמקרה הפוך אין להסתפק‪ ,‬שאין הדבר מצוי שיהא‬ ‫והמגיד משנה מביא שיש מבארים שנחלקה התיומת היינו שהעלה‬ ‫שדרו יבש והעלין יהיו לחים)‪ ,‬וכן מביא הרא"ש בשם הראב"ד שפסול‬ ‫האמצעי נחלק‪ ,‬וכתב המגיד משנה שגם לדבריהם אין הפסול אלא‬ ‫יבש נאמר רק בשדרה‪ ,‬והוסיף שמסתבר שגם התיומת העליונה‬ ‫כשנחלק רוב העלה‪ ,‬ולא במיעוטו‪.‬‬ ‫צריכה להיות לחה‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫שיעור היבשות‪ -‬דעת התוספות שיבש היינו שהוא נפרך בציפורן‪.‬‬ ‫נחלקה התיומת והיינו שעלי הלולב גדלים שנים שנים עלים‬ ‫ודעת הראב"ד שמשיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו זה נחשב‬ ‫מחוברים אחד לשני בגבם‪ ,‬ואם נפתח אותו חיבור ברוב העלים ורוב‬ ‫יבש‪ ,‬והרא"ש לא מכריע בין השיטות‪ ,‬אבל הר"ן והמגיד משנה והטור‬ ‫כל עלה ועלה‪ ,‬הלולב פסול‪ .‬וכן אם העלים מתחילת ברייתם לא היו‬ ‫הסכימו לפירוש הראב"ד‪.‬‬ ‫מחוברים שנים שנים הלולב פסול (והריטב"א מסתפק אם הפסול‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫הוא רק ביום הראשון או כל שבעה)‪ .‬אבל אם רובם לא נחלקו אע"פ‬ ‫לולב שיבשו רוב עליו או שדרתו או העלה העליון‪ ,‬הלולב פסול מפני‬ ‫שהעלה האמצעי נחלק כולו כשר לדעה זו‪.‬‬ ‫שאינו הדר‪( ,‬אמנם כתב הב"י שאינו מצוי שהעלים יהיו לחים‬ ‫וכתב הרמ"א שי"א שאם העלה האמצעי שמעל השדרה נחלק עד‬ ‫והשדרה תתייבש‪ ,‬וליכא לספוקי בזה‪ .‬ולפעמים יש בזה נ"מ כשהשדרה‬ ‫השדרה חשיב נחלקה התיומת והלולב פסול ביום הראשון‪( ,‬ואם‬ ‫התייבשה מעט עד שנחסר מהשיעור‪ ,‬והעלים לחים)‪.‬‬ ‫השדרה נגמרת בשני עלים שניהם נחשבים תיומת ואם נחלק אחד‬ ‫שיעור היבשות הוא אם כלה מראה הירקות שלו והלבינו פניו‪ ,‬שזהו‬ ‫מהם אפילו ברובו הלולב פסול ולדעת המחמירים להלן בנחלק במקצת ה"ה‬ ‫סימן שכלה הלחלוחית שלו‪ .‬והרמ"א כתב שי"א שלא נקרא יבש אלא‬ ‫כשנחלק אחד מהם במקצת)‪ ,‬וכן נוהגים‪ ,‬ולכתחילה מצוה מן המובחר‬ ‫כשנתפרך בציפורן מחמת יבשותו ושכך נוהגים במדינות אלו שאין‬ ‫ליטול לולב שלא נחלק העלה העליון כלל (אם יש לו לולב אחר‪ ,‬אבל‬ ‫הלולבים מצויים‪ .‬וכתב המ"ב שרוב הפוסקים לא מסכימים לפירוש‬ ‫א"צ לברך על לולב של חבירו משום זה)‪ ,‬כי יש מחמירים אפילו‬ ‫הרמ"א‪ ,‬אלא שהרמ"א כתב דעה זו כדי ליישב מנהג המקומות שאין‬ ‫בנחלק קצת כיון שרגיל ע"י הנענועים להפתח כולו‪ ,‬ודעת הט"ז שאין‬ ‫הלולבים מצויים‪ ,‬ועל כן אין להקל בזה כל זמן שיש בעיר לולב לח‪.‬‬ ‫להחמיר רק בנחלק בשיעור טפח‪ ,‬והחיי אדם כתב שלדעה זו יש‬ ‫להחמיר אפילו במשהו‪ ,‬והגר"א כתב שלדינא אין להחמיר אלא ברובו‬ ‫סעיף ו'‬ ‫אבל במקצתו אין להחמיר כלל‪ ,‬וכתב המ"ב שאם יש לו לולב שלא‬ ‫פסול נקטם ראשו‬ ‫נחלק כלל יותר טוב לברך עליו‪ ,‬אבל מדינא אין לחוש כל זמן שלא‬ ‫איתא במתני' (כ"ט‪ ).‬נקטם ראשו פסול‪ .‬ונחלקו הראשונים מה הכונה‬ ‫נחלק רובו‪ ,‬אמנם אם נתרחקו סדקיו זה מזה עד שנראה כשנים פסול‬ ‫כפי שיבואר להלן‪.‬‬ ‫נקטם ראשו‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫כתב הרא"ש שלכאורה נראה דמיירי שנקטמו שני העלים האמצעיים‬ ‫סעיף ד'‬ ‫היוצאים מראש השדרה‪ ,‬אך קשה דבגמרא (ל"ב‪ ).‬קאמר רבי יהושע בן‬ ‫ציני הר הברזל‬ ‫לוי ניטלה התיומת פסול‪ ,‬והיינו אותם שני העלים האמצעיים‪ ,‬ואם‬ ‫אפילו בנקטם פסול כל שכן בניטלו לגמרי‪ .‬וצריך לומר שנקטם ראשו‬ ‫איתא במתני' (כ"ט‪ ):‬ציני הר הברזל כשירות‪ ,‬ובגמרא (ל"ב‪ ).‬אמר‬ ‫היינו שנקטמו ראש רוב העלין וראשו של כל עלה ועלה‪ ,‬אך הלשון‬ ‫אביי לא שנו אלא שראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה‪,‬‬ ‫דחוק לפי זה‪ ,‬ולכן צ"ל שבאמת מדובר בשני העלים האמצעיים‪ ,‬והא‬ ‫אבל אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה פסול‪ .‬ופירש‬ ‫דאמר בגמרא שבניטלה פסול קמ"ל דלא נימא שניטלה זה הדר יותר‬ ‫רש"י שציני הר הברזל הכונה ללולבים שיש להם מעט עלים והעלים‬ ‫מנקטם‪ ,‬אי נמי מיירי שניטלה אחת מן התיומות‪ ,‬דבזה פסול אף‬ ‫מרוחקים זה מזה וגם הם קצרים‪ ,‬ופעמים שאין מגיע ראשו של עלה‬ ‫שבנקטם פסול רק כשנקטמו שניהם‪ .‬עכ"ד‪ .‬וכתב הטור שלדעת‬ ‫זה לעיקרו של זה‪.‬‬ ‫הרא"ש ברוב קטימת העלים העליונים פסול‪ ,‬וביאר הבית יוסף‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬לולב שעליו לא עולים זה ע"ג זה אם ראש העלה מגיע‬ ‫שכוונתו לרוב משני העלים העליונים‪ ,‬או שכוונתו שהעלים העליונים‬ ‫לתחילת העלה שמעליו באופן שכל השדרה מכוסה בעלים כשר‪ ,‬ואם‬ ‫הם שלשה‪ ,‬ואם נקטמו שנים מהם שזה רוב פסול וא"צ שיקטמו‬ ‫אין כל השדרה מכוסה בעלים‪ ,‬או שמכל צד יוצא למטה עלה אחד‬ ‫שלשתם‪ ,‬ודלא כבעל העיטור שמצריך שיקטמו כל השלשה‪.‬‬ ‫והוא מגיע עד ראש הלולב‪ ,‬הלולב פסול מפני שאינו הדר‪.‬‬ ‫דעת הראב"ד שפסול בנקטם היינו כשחסר מהשדרה עצמה‪ ,‬ולא‬ ‫כשחסר רק מהעלים‪( ,‬כדמצינו בהדס שאם נקטם ראשו ועלתה בו‬ ‫סעיף ה'‬ ‫תמרה כשר‪ ,‬ומבואר שנקטם היינו בגוף ההדס‪ ,‬דאם אף בנשרו העלים‬ ‫לולב יבש‬ ‫העליונים פסול הוה ליה למימר נקטם ראשו ועלו בו עלים כשר‪ .‬ועוד‬ ‫איתא במתני' (כ"ט‪ ):‬לולב הגזול והיבש פסול‪.‬‬ ‫דאמרינן (ל"א‪ ):‬לא שנו אלא נקטם אבל נסדק כשר‪ ,‬וזה ודאי מיירי‬ ‫בשדרה עצמה כדמוכח שם בסוגיה‪ ,‬והלשון בעצמו כך הוא מוכיח‪ ,‬כי‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫השדרא היא הנקראת לולב‪ ,‬והעלים נקראים עלים או הוצין)‪.‬‬ ‫קווץ סדוק עקום דומה למגל פסול‪ ,‬אמר רב פפא דעביד‬ ‫אבל הרא"ש דוחה כל ראיות הראב"ד ודעתו שלמרות שבהדס וערבה‬ ‫כהימנק‪.‬‬ ‫באמת נקטם היינו בגופם ולא בעלים‪ ,‬בלולב שהעלים עולים למעלה‬ ‫ויוצאים מראש השדרה גם בנקטמו העלים חשיב נקטם ראשו‪.‬‬ ‫ופירש רש"י שנסדק היינו נסדקו ראשי העלים‪ ,‬דבזה אינו פסול אלא‬ ‫בדעביד כהימנק‪ ,‬והיינו שמחצית מהעלים לצד אחד ומחצית לצד‬ ‫והר"ן ג"כ דחה את דברי הראב"ד‪ ,‬וכתב שלפיכך יש להחמיר ולפסול‬ ‫השני‪ .‬וכתב הבית יוסף שמשמע מדברי רש"י שאפילו אם נסדק כל‬ ‫בקטימת עליו‪ ,‬והביא הר"ן שי"א שאינו נפסל בקטימת העלים‬ ‫העלה האמצעי כשר‪ ,‬והא דנחלקה התיומת פסול היינו כשנסדקה‬ ‫האמצעיים בלבד‪ ,‬אלא רק אם נקטמו רוב העלים‪ ,‬והקשה הר"ן‬ ‫השדרה עד העלים שלמטה מהעלים האמצעיים העליונים‪ ,‬ודלא‬ ‫ש'נקטם ראשו' לא משמע הכי‪ ,‬ולכן כתב הר"ן שיש לפסול בקטימת‬ ‫כרבינו ירוחם שכתב בדעת רש"י דהא דנסדק כשר מיירי כששני‬ ‫ראשו בכל שהוא‪ ,‬לפי שעשו ראשו של לולב כחוטמו של אתרוג‬ ‫העלים האמצעיים לא נחלקו‪ ,‬דבנחלקו פסול משום נחלקה התיומת‪.‬‬ ‫(ל"ה‪ ):‬שאפילו כל שהוא פוסל בו‪ .‬וכ"כ המגיד משנה שנקטם ראשו‬ ‫הכונה לראש העלה העליון‪ ,‬וי"א שאינו פוסל אלא אם כן נקטם רובו‪,‬‬ ‫ודעת הר"ן שפסול נסדק נאמר דווקא בעלה העליון (כשיטתו לענין‬ ‫ויש לחוש בכל שהוא‪ ,‬עכ"ד‪ .‬ומשמע מדבריו שאפילו בקטימת עלה‬ ‫נקטם ראשו)‪ ,‬ואף שבנסדק העלה העליון פסול מצד נחלקה התיומת‪,‬‬ ‫אחד מהאמצעיים מיקרי נקטם ראשו‪ ,‬ושלא כדברי הרא"ש‬ ‫יש נ"מ בעביד כהימנק שבזה פסול אפילו במיעוט העלה‪ .‬והביא הר"ן‬ ‫והתוספות שכתבו דפסול בנקטמו שני העלים העליונים‪ ,‬וכתב הבית‬ ‫שי"א שאם נחלק במקום התיומת פסול‪ ,‬והא דנסדק כשר היינו‬ ‫יוסף שי"ל דלא פליגי‪ ,‬דהתוס' והרא"ש מדברים בלולבים שהם כלים‬ ‫כשנסדק באמצע העלה‪ .‬עוד כתב הר"ן שלפי הסוברים שנחלקה‬ ‫בשני עלים‪ ,‬והמגיד משנה מדבר בלולב שכלה בשלש עלים‪ ,‬שבזה‬ ‫התיומת הכונה לרוב העלים‪ ,‬וכשיטת הרי"ף‪ ,‬י"ל שאפילו נסדק רובו‬ ‫רק העלה האמצעי נקרא ראש הלולב‪.‬‬ ‫או כולו של עלה האמצעי כשר אא"כ עביד כי הימנק‪ .‬עוד יש מקילים‬ ‫שהימנק אינו פוסל אלא כשהלולב עשוי כך מתחילת ברייתו‪,‬‬ ‫וכתב המרדכי שדעת היראים שפסול נקטם ראשו היינו שלכתחילה‬ ‫שמקצת העלים לכאן ומקצת העלין לכאן‪ ,‬אבל אם נסדק אח"כ ויכול‬ ‫יחזר אחר אחר‪ ,‬אבל אם אין אחר יברך על לולב שנקטם‪ ,‬ומצינו‬ ‫לאוגדו חשיב נסדק וכשר‪.‬‬ ‫שכתוב פסול במקום שבדיעבד כשר‪ .‬וכתב הבית יוסף שאינו יודע מי‬ ‫הכריחו לפרש כך‪ ,‬ומדברי כל הפוסקים לא משמע הכי‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫נסדק הלולב אם נתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שנראו כשנים פסול‬ ‫אפילו אם זה לא היה בתולדה‪ .‬וכיון שדעת השו"ע שבנחלקה התיומת פסול‬ ‫נקטם ראש הלולב פסול‪ .‬לדעת השו"ע היינו שנקטמו ראשי רוב‬ ‫דווקא בנחלקו רוב העלים‪ ,‬א"כ לדעתו גם נסדק פוסל רק ברוב העלים‪ ,‬וקמ"ל‬ ‫ממספר העלים הגבוהים מן השדרה‪ ,‬ופסול דאין זה הדר‪ ,‬והלבוש‬ ‫שבנסדק ונראה כשנים פסול אע"פ שלא נחלק רוב כל עלה‪ ,‬ולדבריו אף אם נחלק‬ ‫מחמיר אפילו בנקטם מקצת מכל עלה ומשמע מדבריו שבכל שהוא פסול‪,‬‬ ‫העלה האמצעי בכולו או ברובו עד דעביד כהימנק אפשר דכשר‪ ,‬אמנם מדברי הר"ן‬ ‫ויש אחרונים שמפקפקים בזה‪ ,‬והשו"ע לא מזכיר חילוק בין העלה‬ ‫משמע קצת להחמיר בזה‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫האמצעי לשאר העלים‪ ,‬ופירשו הב"ח הט"ז והגר"א שלדעה זו אין יתרון לעלים‬ ‫וכתב הרמ"א שאפילו אם לא נחלקה התיומת העליונה בענין שיש‬ ‫האמצעיים בענין הזה‪ ,‬והנהר שלום והמאמר מרדכי מפרשים שכוונת השו"ע לשני‬ ‫לפסול מדין נחלקה התיומת והיינו לשיטתו שאם נחלק העלה האמצעי פסול‪,‬‬ ‫העלים העליונים שכלה בהם הלולב‪ ,‬ומש"כ השו"ע רוב היינו שא"צ שיקטמו לגמרי‬ ‫כגון שלא נסדקה עד השדרה‪ ,‬ואפי' נסדקה רק מקצתה‪ ,‬שמחמת‬ ‫כדעת בעל העיטור אלא די שיקטמו ברובם‪ ,‬אבל גם השו"ע מודה שאם יש למעלה‬ ‫נחלקה התיומת דעת הרבה אחרונים שאין לפוסלו‪ ,‬מ"מ כיון שנתרחב‬ ‫ג' עלים ונקטם העלה האמצעי פסול‪.‬‬ ‫הסדק עד שנראה כשנים פסול‪ ,‬ויש להזהר בזה הרבה‪ .‬והמ"א ביאר‬ ‫וכתב הרמ"א שאם נקטם העלה העליון האמצעי (והיינו אם יש שלש‬ ‫שהחידוש בנסדק הוא שגם אם התיומת לא נחלקה כלל ורק העלים הסמוכים‬ ‫עלים בסוף השדרה) שעל השדרה פסול‪( ,‬ואם יש שני עלים ונקטם‬ ‫נחלקו לשנים פסול‪ ,‬וגם המ"א מודה לדין הנ"ל‪ ,‬ולדבריו יש להזהר מאד בשעה‬ ‫אחד מהם אפשר שיש להקל)‪ ,‬וכן מצדד הגר"א להלכה‪ ,‬ואפילו‬ ‫שרוצה לבדוק אם נחלק העלה האמצעי‪ ,‬שלא לחלק את העלים הסמוכים‪.‬‬ ‫בנקטם כל שהוא פסול אכן במקום הדחק מקילים בזה‪ .‬והוסיף הרמ"א‬ ‫סעיף ח'‬ ‫שאם אין לולב אחר מברכים על לולב שנקטם‪ .‬וכתב הא"ר דהיינו‬ ‫בנקטם העלה העליון‪ ,‬אבל בנקטמו רוב העלים אין להקל‪ ,‬ואפילו‬ ‫עוד מפסולי לולב‬ ‫בעלה האמצעי י"א שרק בנקטם מקצתו יש להקל ולא בנקטם רובו‬ ‫איתא בגמרא (ל"א‪ ):‬כפוף קווץ סדוק עקום דומה למגל פסול‪.‬‬ ‫אפילו בשעת הדחק‪ ,‬אא"כ הוא במקום שנוהגים לברך על כל הפסולים‬ ‫הגמורים בשעת הדחק‪ ,‬וכפי שיבואר בסימן תרמ"ט‪ .‬ובמאמר מרדכי משמע‬ ‫כפוף‪ -‬עיין בסעיף ט'‪.‬‬ ‫שאפילו בנקטם עלה זה לגמרי אפשר שיש להקל בדליכא אחר‪ .‬ודע שדווקא לענין‬ ‫לולב חשיב נקטם ראשו בנקטמו העלים‪ ,‬אבל לענין הדס וערבה רק אם נקטם העץ‬ ‫קווץ‪ -‬לרש"י הכונה שיוצאין בשדרה שלו עוקצין כמין קוצים‪.‬‬ ‫חשיב נקטם ראשו‪ ,‬ומסתבר ששיעור הקטימה בהם הוא בכל שהוא‪.‬‬ ‫והתוספות ביארו בשם הערוך שהלולב נצמת ונכווץ‪ .‬והטור כתב‬ ‫לפסול כשני הפירושים‪.‬‬ ‫סעיף ז'‬ ‫עקום ודומה למגל‪ -‬לרש"י עקום ודומה למגל חדא מילתא היא‪ ,‬ובא‬ ‫נסדק‬ ‫ללמד שעקום מעט אינו פוסל עד שיהיה עקום לגמרי כמו מגל‪ ,‬וכ"כ‬ ‫איתא בגמרא (ל"א‪ ):‬נקטם ראשו פסול‪ .‬אמר רב הונא לא שנו‬ ‫הרמב"ם שהוא כגב בעל חטוטרת‪.‬‬ ‫אלא נקטם‪ ,‬אבל נסדק כשר‪ .‬ונסדק כשר‪ ,‬והתניא לולב כפוף‬ ‫איתא במתני' (ל"ב‪ ):‬לגבי הדס‪ ,‬נקטם ראשו וכו' פסול‪ .‬ומאידך‬ ‫ואמרינן בגמרא (ל"ב‪ ).‬עקום דומה למגל‪ .‬אמר רבא לא אמרן‬ ‫איתא במתני' (ל"ד‪ ):‬אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום‪ ,‬רבי‬ ‫אלא לפניו (לצד שכנגד השדרה)‪ ,‬אבל לאחריו (לצד השדרה) ברייתיה‬ ‫טרפון אומר אפילו שלשתן קטומים‪.‬‬ ‫הוא‪ .‬אמר רב נחמן לצדדין כלפניו דמי‪ ,‬ואמרי לה כלאחריו‬ ‫דמי‪ .‬וכתבו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם דעבדינן לחומרא וכלפניו דמי‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫ופסול‪ .‬ויש גורסים בהיפך לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו ברייתיה‬ ‫הר"ן פוסק כסתמא דמתני' ל"ב‪ :‬שהדס שנקטם פסול‪ ,‬דמיירי‬ ‫הוא‪ ,‬וכתב הבית יוסף שאפשר שהם מבארים דלפניו היינו לצד‬ ‫שנקטם ראש עצו מלמעלה‪ ,‬כמו לענין נקטם בשאר מינים‪ ,‬והא‬ ‫השדרה ולאחריו הוא לצד האחר‪.‬‬ ‫דמבואר בגמרא (ל"ד‪ ):‬שהלכה כרבי טרפון‪ ,‬ביאר הר"ן כמ"ש הרז"ה‬ ‫שדרך שיצאו בצידי ההדס בדים ופארות‪ ,‬והם מפסיקים בקני ההדס‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬לולב שיש בשדרתו כמין קוצים‪ ,‬או שהוא נצמת‬ ‫שאין בהם תלתא בחד קינא‪ ,‬וצריך לקטום אותם משם‪ ,‬ולאחר‬ ‫ונכווץ‪ ,‬או שהוא עקום לפניו כמגל ונעשה שדרתו כגב בעל חטוטרת‪,‬‬ ‫שקוטם אותם נקרא ההדס קטום‪ ,‬והמ"ד שפוסל שם פוסל מטעם‬ ‫או שנעקם לאחד מצדדיו‪ ,‬פסול‪ ,‬שאין זה הדר‪ ,‬אבל אם נעקם‬ ‫שזה הפסק ולא הוי הדר‪ ,‬ורבי טרפון סובר שאין זה הפסק והוי הדר‪,‬‬ ‫לאחוריו (לצד השדרה) כשר‪ ,‬שזו היא ברייתו‪.‬‬ ‫ולפ"ז אין סתירה בין הסוגיות‪ ,‬והנדון (ל"ג‪ ).‬בעלתה בו תמרה מדבר‬ ‫סעיף ט'‬ ‫בנקטם למעלה‪( .‬ובזה אם עלתה בו תמרה מערב יו"ט כשר‪ ,‬וכן אם‬ ‫נקטם מערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט כשר (ויש מחמירים בזה)‪,‬‬ ‫לולב כפוף‬ ‫דאין דיחוי‪ ,‬אבל בנקטם ביו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט בזה נשארת‬ ‫רש"י מבאר שכפוף שפסול היינו שראשו כפוף כאגמון‪ ,‬כאיש גיבן או‬ ‫הגמרא בספק)‪ .‬וכן נראה בדעת הראב"ד‪.‬‬ ‫זקן שראשם כפוף למטה‪ .‬וכתב רבינו ירוחם דמיירי ששדרתו כפופה‪,‬‬ ‫אבל הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כתבו שהלכה כרבי טרפון שאפילו ג'‬ ‫אבל אם העלים כפופים כשר‪ ,‬דרוב הלולבים עליהם כפופים‪ .‬והר"ן‬ ‫הדסים שנקטמו כשרים‪ ,‬ואפילו לא עלתה בהם תמרה‪ .‬והא דהדס‬ ‫כתב שכפוף וסדוק היינו בעלה האמצעי‪ ,‬ומסתבר דפסול בכל שהוא‬ ‫שנקטם כשר דלא כלולב וערבה‪ ,‬ביאר הרא"ש בשם הרי"ד שזה בגלל‬ ‫לפי שעשו ראשו של לולב כחוטמו של אתרוג דכל שהוא פוסל בו‪.‬‬ ‫שענפיו חופים את עציו ואין קטימתו נראית כל כך‪.‬‬ ‫והרא"ש כתב שכפיפת הראש לא מיקרי כפיפה כיון שכולו זקוף ורק‬ ‫וכתב הרב המגיד שהראב"ד שיבח סברתו‪ ,‬וכתב עליה שהופיע רוח‬ ‫עליו העליונים כפופים מעט‪ ,‬והוסיף הרא"ש ואני אוהב יותר לצאת בו‬ ‫הקודש בבית מדרשו‪ ,‬ועם כל השבח הזה שהוא משבח סברתו כבר‬ ‫לפי שאין העלים נחלקים ותיומתו קיימת‪.‬‬ ‫ראה הרמב"ן דבריו והשיב עליהם‪ ,‬ויש קצת אחרונים מחמירים כדברי‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬לולב שראשו כפוף כאגמון פסול‪ ,‬שאין זה הדר‪ ,‬והיינו‬ ‫הראב"ד‪ ,‬וכן ראוי להורות‪ .‬עכ"ל‪.‬‬ ‫דווקא כששדרתו כפופה‪ ,‬אבל אם העלים שבראשו כפופים כדרך‬ ‫וכתב הר"ן שאם יבש ראשו פסול כמו בנקטם ראשו‪ ,‬דכשם שראשו‬ ‫הרבה לולבים כשר‪ ,‬ויש מחמירים בזה‪ ,‬והמנהג להקל כהשו"ע‪,‬‬ ‫של הדס כשהוא לח מציל על הכל‪ ,‬כך כשהוא יבש פוסל‪ .‬וכתב הבית‬ ‫והרא"ש כתב שהוא מעדיף לולב כזה מפני שאין העלים נחלקים‬ ‫יוסף שנראה שזה דווקא לשיטת הר"ן עצמה שפוסל בנקטם ראשו‪,‬‬ ‫ותיומתו קיימת‪ ,‬וכתב הלבוש דהיינו כשרק העלה העליון כפוף‪ ,‬אבל‬ ‫אבל המכשירים בנקטם ראשו מכשירים אף ביבש ראשו‪.‬‬ ‫אם כל העלים או רובם כפופים כל שהוא פסול דאינו הדר כלל‪,‬‬ ‫וכתב בארחות חיים בשם הריטב"א שלהלכה כשר אפילו הדס אחד‬ ‫והעתיקו המ"א‪ ,‬והט"ז מכשיר בזה‪ ,‬ועכ"פ כשיש אחר בודאי יש‬ ‫שאינו קטום‪ ,‬ולהידור מצוה צריך שלשה‪ ,‬ובמקום שאין ההדסים‬ ‫לקחת לולב שאין ראשי כל העלים או רובם כפופים‪ .‬ולולב שלא רק‬ ‫מצויים מוקמינן אדינא ומכשרינן בחד וקטים‪.‬‬ ‫הראש כפוף אלא גוף העלים נכפף הרבה מאד לאמצעיתם ונראה כמו‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫שנחלק לשנים פסול‪ ,‬שאין זה הדר כלל‪ ,‬וה"ה אם העלה האמצעי‬ ‫נכפף הרבה לאמצעיתו‪.‬‬ ‫הדס שנקטם ראשו‪ ,‬והיינו שנחתך חלק מהעץ שלו (אבל בעלים לא‬ ‫שייך קטימה) כשר‪ ,‬אפילו אם לא גדלה תמרה במקום הקטימה‪,‬‬ ‫ושאני הדס מלולב וערבה שענפיו חופים את עצו ואין הקטימה‬ ‫סימן תרמ"ו‬ ‫ניכרת‪ ,‬ולפי זה אם אין עלים לחוף על ראשו פסול אף בדליכא אחר‪ ,‬ואפילו אם‬ ‫נקטם עלה אחד מתוך השלשה שחופים את הקטימה י"ל דפסול‪ ,‬ומ"מ יכול לקטום‬ ‫דיני ההדס‬ ‫את העץ עם שני העלים עד סמוך לקן שתחתיו וההדס חוזר להכשרו‪ ,‬אמנם אסור‬ ‫כתוב בתורה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר‪ ,‬כפות תמרים‪ ,‬וענף עץ‬ ‫לעשות ביו"ט שום דבר שמכשיר את ההדס‪ .‬וכן יבש ראשו כשר‪.‬‬ ‫עבות וערבי נחל"‪ ,‬ודרשו חכמים שענף עץ עבות היינו הדס שעליו חופים את‬ ‫ויש פוסלים בין בנקטם (ויש להסתפק אם דווקא בנקטמו שלשתם‬ ‫עצו ע"י שגדלים בכל שורה כמה עלים השוכבים על הענף‪ .‬ובסימן זה יבואר‬ ‫או אפילו בנקטם אחד מהם) בין ביבש‪ ,‬משום שאינו הדר‪.‬‬ ‫מה הדין כשההדס נקטם‪ ,‬או יבש בראשו או ברוב עליו‪ ,‬או שיש בו ענבים‪,‬‬ ‫ושיהיו לפחות ג' עלים בכל שורה‪ ,‬ומה הדין כשנשרו חלק מהעלים‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫וכתב הרמ"א שטוב להחמיר היכא דאפשר באחר‪.‬‬ ‫והב"ח כתב שביבש ראשו והיינו שיבשו העלים העליונים אין לברך‬ ‫סעיפים א' ד' י'‬ ‫עליו אפילו אם אין הדס אחר והנחלת צבי והא"ר והבגדי ישע חולקים‪ ,‬ומי‬ ‫נקטם או יבש ראשו‬ ‫שמיקל בזה במקום שאין הדס אחר אין למחות בידו‪ .‬אבל יש תקנה שיסיר‬ ‫במאי עסקינן דאית ליה הושענא אחריתא (וכיון שאינו צריך לזו אין‬ ‫את העלים העליונים ואז הוא כשר לכתחילה לכו"ע‪ ,‬ולא מיקרי יבש‬ ‫כאן תיקון כלי)‪.‬‬ ‫אלא בהלבינו פניו‪ ,‬וזה דבר שאינו מצוי כלל בהדסים שגדלו בשנה זו‪.‬‬ ‫וכתב בארחות חיים בשם בעל ההשלמה שאם אין לו אלא הדס‬ ‫מה שרגיל לגדול בין הקינים ענפים קטנים וקוטמים אותם כדי שלא‬ ‫שענביו מרובות מעליו‪ ,‬נוטלו ואינו מברך עליו‪ ,‬ומיום ראשון ואילך‬ ‫יפסיקו בין הקינים‪ ,‬כשר לכו"ע אפילו אם עשה כך בכל ההדסים‪ ,‬כיון‬ ‫כשר‪ ,‬והדס שוטה לעולם אסור‪ .‬והבית יוסף סובר שכל שלא מיעט‬ ‫שאינו בראשו‪ .‬ובשער הציון כתב שאם הענפים האלו מפסיקים ברוב הקינים של‬ ‫ענביו לעולם פסול‪.‬‬ ‫ההדס צריך מדינא לקוטמם‪ ,‬ויש להסתפק אם דין זה הוא לכו"ע‪ ,‬ולכתחילה נכון‬ ‫לקוטמם מערב יו"ט‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫הדס שגדלו בו ענבים אם ענביו מרובות מעליו והם אדומות או‬ ‫דין הדס עם ז' עלים בכל קן ונשרו רובם‬ ‫שחורות פסול בין אם גדלו בתלוש בין אם גדלו במחובר‪ ,‬דאין זה הדר‪ ,‬ואם‬ ‫איתא בגמרא (ל"ב‪ ):‬תנו רבנן נשרו רוב עליו ונשתיירו בו מיעוט‬ ‫הענבים הם בשאר גוונים כגון גע"ל (‪-‬צהוב) או בלאו (‪-‬כחול) הכפות‬ ‫כשר‪ ,‬ובלבד שתהא עבותו קיימת‪ .‬וכו'‪ .‬משכחת לה באסא‬ ‫תמרים מצדד להחמיר‪ ,‬והפמ"ג מסתפק בזה‪ ,‬ואם הם ירוקים כשר‬ ‫מצראה‪ ,‬דקיימי שבעה שבעה בחד קינא‪ ,‬דכי נתרי ארבעה‬ ‫מפני שזה כמו ההדס‪( ,‬ובירושלמי איתא ששחור או אדום פוסל משום שנגמר‬ ‫פשו להו תלתא‪.‬‬ ‫הפרי‪ ,‬והתורה אמרה "ולקחתם ענף" ולא פרי‪ ,‬משא"כ בירוקות שעדיין לא נגמר‬ ‫הפרי‪ ,‬ולפי זה אם דרך ההדס לגדל ענבים שהם ירוקים גם בגמר הפרי פסול‪,‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬הדס שהיו בו מתחילה ז' עלים בכל קן‪ ,‬אף אם נשרו‬ ‫ובבבלי משמע שכשר באופן זה‪ ,‬וכן סתם השו"ע‪.‬‬ ‫רובם והיינו ד' מהם‪ ,‬כיון שנשאר בכל קן ג' עלים כשר‪ ,‬ואפילו אם זה‬ ‫ואם מיעט את הענבים מערב יו"ט כשר‪ ,‬ואפשר לכתחילה למעטם‬ ‫היה בכל אורך ההדס‪ ,‬אבל אם היו שבעה ונשארו שנים פסול‪( ,‬ואף‬ ‫אפילו אחרי אגידת הלולב‪ ,‬אבל ביו"ט אין למעטם מפני שזה כמתקן‪,‬‬ ‫שאם היו שלש ונשר אחד יש מכשירים‪ ,‬שאני התם שנשארו רוב‬ ‫(ואם אין לו הדס אחר‪ ,‬נוטלו כדי שלא תשתכח תורת לולב אבל אינו‬ ‫העלים שהיו מתחילה‪ ,‬משא"כ הכא‪ .‬מ"ב ס"ק י"ז)‪ .‬וע"ע בסעיף ה'‬ ‫מברך עליו‪ .‬סעיף י"א)‪ .‬ואם עבר וליקטם‪ ,‬או שליקטם אדם אחר‬ ‫בדין הדס שהיו לו ג' עלים בכל קן ונשרו חלק מהם‪.‬‬ ‫לאכילה ואינו מתכוון להכשיר את ההדס‪ ,‬או שליקטם הוא אבל יש לו‬ ‫עוד הדסים כשרים ואינו צריך להדסים אלו‪ ,‬כשר‪ ,‬והיינו כשהשחירו מערב‬ ‫סעיפים ב' י"א‬ ‫יו"ט‪ ,‬אבל בהשחירו ביו"ט בעיא היא בגמרא אם בדבר שהיה ראוי ונדחה אפשר‬ ‫לתקנו‪ ,‬ואין להקל בזה‪.‬‬ ‫הדס שיש בו ענבים‬ ‫וכתב הרמ"א שדווקא ביום הראשון צריך למעטם‪ ,‬אבל בשאר הימים‬ ‫איתא במתני' (ל"ב‪ ):‬היו ענביו מרובות מעליו פסול‪ ,‬ואם מיעטן‬ ‫כשר בכל ענין‪ ,‬וכתב המ"ב שהרמב"ם לשיטתו שפסולי הדר פוסלים‬ ‫כשר‪ ,‬ואין ממעטין ביו"ט‪ .‬ובגמרא (ל"ג‪ ):‬לא שנו אלא ענביו‬ ‫רק ביום הראשון‪ ,‬אבל לדידן שפוסקים שפסולים בכל הימים גם כאן‬ ‫שחורות‪ ,‬אבל ענביו ירוקות מיניה דהדס הוא וכשר‪ .‬אמר רב‬ ‫פסול‪( ,‬ואם נטלו ונזדמנו לו הדסים אחרים אפי' בשאר ימים‪ ,‬לדעת‬ ‫פפא אדומות כשחורות דמיין‪ ,‬דאמר רב חסדא האי שחור‬ ‫השו"ע מברך עליהם‪ .‬שם)‪ .‬ופסולי עבות פוסלים כל שבעה‪.‬‬ ‫אדום הוא אלא שלקה‪ .‬עוד בגמרא (שם) ואין ממעטין ביום טוב‪,‬‬ ‫סעיף ג'‬ ‫הא עבר ולקטן מאי‪ ,‬כשר‪ .‬דאשחור אימת‪ ,‬אילימא דאשחור‬ ‫מאתמול‪ ,‬דחוי מעיקרא הוא‪ ,‬תפשוט מינה דחוי מעיקרא דלא‬ ‫דין עבות‬ ‫הוי דחוי‪ ,‬אלא לאו דאשחור ביום טוב‪ ,‬נראה ונדחה הוא‪,‬‬ ‫איתא בגמרא (ל"ב‪ ):‬תנו רבנן "ענף עץ עבות" שענפיו חופים את‬ ‫שמעת מינה נראה ונדחה חוזר ונראה‪ ,‬לא לעולם דאשחור‬ ‫עצו‪ ,‬ואי זה הוא הוי אומר זה הדס‪.‬‬ ‫מעיקרא‪ ,‬דחוי מעיקרא דלא הוי דחוי תפשוט מינה‪ ,‬אבל‬ ‫עוד שם בגמרא היכי דמי עבות‪ ,‬אמר רב יהודה והוא דקיימי‬ ‫נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשוט‪.‬‬ ‫תלתא תלתא טרפי בקינא‪ .‬ופירש רש"י ששלשה עלים בקן אחד‬ ‫וכתב הבית יוסף שהרמב"ם והרא"ש כתבו בסתמא שאם עבר‬ ‫יוצאים מתוך עוקץ אחד‪ .‬וכתב הרא"ש שזו חומרא גדולה‪ ,‬דאינו מצוי‬ ‫וליקטם כשר‪ ,‬ולא חילקו בין השחירו מערב יו"ט להשחירו ביו"ט‪,‬‬ ‫שיצאו ג' עלים מעוקץ אחד‪ ,‬ומספיק שיהיו ג' העלים בעיגול אחד‪,‬‬ ‫ואפשר שטעמם משום דאע"ג דנראה ונדחה הוא‪ ,‬כל שבידו לתקן לא‬ ‫שאין אחד נמוך מחבירו‪ ,‬אף על פי שכל אחד בעוקצו‪ .‬וכן נראה‬ ‫הוי דיחוי‪ ,‬כדאמר רב אשי בזבחים (ל"ד‪ ,):‬והכי נמי בידו לתקן כדאיתא‬ ‫מדברי הר"ן‪.‬‬ ‫בגמרא שאם יש לו הדס אחר מותר למעט את הענבים לאכילה‪,‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫וכדלהלן‪.‬‬ ‫שלשת העלים הנמצאים בכל קן צריכים להיות בשוה זה כנגד זה‪ ,‬ואז‬ ‫ובענין מיעוט הענבים ביו"ט איתא בגמרא (ל"ג‪ ):‬תנו רבנן אין‬ ‫כשר אע"פ שכל אחד נמצא בעוקץ אחר‪ ,‬אבל אם העלה השלישי‬ ‫ממעטין ביום טוב‪ ,‬משום רבי אלעזר ב"ר שמעון אמרו‬ ‫יוצא למעלה מהם או למטה מהם הרי זה הדס שוטה ופסול אפילו‬ ‫ממעטין‪ .‬והא קא מתקן מנא ביום טוב‪ .‬אמר רב אשי כגון‬ ‫בשעת הדחק‪ ,‬ואפילו בשאר ימים‪ ,‬וכן אם היו שנים בכל שורה אינו‬ ‫שליקטם לאכילה‪ ,‬ורבי אלעזר ב"ר שמעון סבר לה כאבוה‬ ‫נחשב עבות‪.‬‬ ‫דאמר דבר שאין מתכוין מותר‪ .‬והא אביי ורבא דאמרי‬ ‫תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות‪ .‬הכא‬ ‫עלין בכל קן כשר‪ ,‬וכדאמרינן בגמרא (שם) כיון דנתרי תרי עבות‬ ‫וכתב הרמ"א שיש מ"ד שגם הדס שאין ג' עלים בכל קן אלא עליו הם‬ ‫היכי משכחת לה‪ ,‬אלמא כל שלא נשרו ב' עלים שפיר מיקרי עבות‪,‬‬ ‫שנים ואחד או שנים ושנים כשר‪ ,‬ולכן נהגו במדינות אלו לצאת‬ ‫וכתב הר"ן שאין להקל כהרא"ה כיון שאין ראייתו ברורה‪.‬‬ ‫לכתחילה בהדסים שאין ג' עלים בקן אחד‪ ,‬ויש מי שכתב שהדסים‬ ‫שלנו שהם שנים ע"ג שנים כשרים‪ ,‬ורק אחד ע"ג שנים פסול‪ ,‬ולכן‬ ‫ובתשובות הרא"ש כתב שהגאונים נחלקו אם הדס שנשרו עליו ולא‬ ‫נהגו להקל בזה‪ .‬ובביאור הגר"א ושארי אחרונים פקפקו מאד על‬ ‫נשארו בו כי אם שלשה עלין לחים אם זה כשר‪ ,‬והרמב"ם מכשיר‪,‬‬ ‫מנהג זה‪ ,‬והרמ"א דחק רק לקיים המנהג‪ ,‬ולכן הירא לדבר ד' יטרח‬ ‫והראב"ד סובר דבעינן שישאר רוב העבות‪ ,‬וכן הורה הרא"ש עצמו‪.‬‬ ‫למצוא עבות כדין והיינו ג' בכל קן (לעיכובא ברובו ולמצוה בכולו‪,‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬הדס שהיו לו ג' עלים בכל קן ונשר עלה אחד מכל קן‬ ‫וכדלהלן)‪.‬‬ ‫ברוב שיעור אורך ההדס‪ ,‬יש מכשירים כיון שנשארו רוב העלים‪ ,‬ויש‬ ‫כתב הביאור הלכה שאין לסמוך על בעל ההשלמה שמתיר בשעת הדחק לברך על‬ ‫פוסלים כיון דלא מיקרי עבות אלא בשלשה‪ ,‬ולענין הלכה נקטינן‬ ‫ג' מינים‪ ,‬כיון שכל הפוסקים חולקים עליו‪ ,‬ועוד שהרי אצלנו גדלים הדסים נאים‬ ‫להקל במקום הדחק‪ ,‬ואם נשרו שני עלים ברוב שיעור אורך ההדס או‬ ‫של שלשה על שלשה‪ ,‬ואף שהשבות יעקב רצה לפוסלם מטעם מורכבים‪ ,‬כבר‬ ‫לנוהגים לצאת בהדסים של שנים שנים ונשר עלה מכל קן פסול‬ ‫חלקו עליו החכם צבי והפנים מאירות‪ ,‬והדין עמהם להכשירם דידוע שאינם‬ ‫מורכבים‪ ,‬ולכן אשרי הקונה לו אפילו רק הדס אחד של שלשה על שלשה וישלים‬ ‫לכו"ע‪.‬‬ ‫בשני בדים של שנים על שנים אם אין ידו משגת לשלשה כשרים‪ ,‬או שהקהל יקנו‬ ‫לולב עם הדסים שלשה על שלשה ויצאו בזה כל הקהל‪.‬‬ ‫האם צריך שכל ההדס יהיו בו ג' עלים בכל קן‬ ‫כתב החיי אדם שמה שמביאים הדסים יבשים יחד עם האתרוג‪,‬‬ ‫כתבו הגאונים וכן דעת המגיד משנה שצריך שיהא בכל שיעור אורך‬ ‫בדוחק יש שם אחד ממאה שיש בו שלשה בקן אחד כולם בשוה‪ ,‬ולכן‬ ‫ההדס עבות‪ ,‬ואם לאו פסול‪ ,‬דכל מה שאינו עבות הוי ליה כמין אחר‬ ‫אין להם חזקת כשרות עד שישרה אותם במים וירכך אותם‪ .‬עוד כתב‬ ‫ונחסר השיעור‪.‬‬ ‫שהרבה פוסקים סוברים שהמוסיף הדס שאינו עבות עובר על בל תוסיף‪ ,‬אכן מועיל‬ ‫ודעת בעל העיטור שאפילו אין בו אלא פעם אחת תלתא בחד קינא‬ ‫להתנות שאם הוא עבות אצא בו ואם לאו יהיה כאבן‪.‬‬ ‫כשר‪( ,‬והטור כתב שזו ג"כ דעת הרמב"ם‪ ,‬והבית יוסף כתב שאין ראיה‬ ‫סעיף ה'‬ ‫מדברי הרמב"ם)‪.‬‬ ‫ודעת הראב"ד והרא"ש שלמצוה בעינן שיהיה כל השיעור עבות‪,‬‬ ‫דין הדס שהיו לו ג' עלים בכל קן ונשרו חלקם‬ ‫ולעיכובא בעינן שיהיה רובו עבות‪ ,‬ואם רובו עבות כשר אפילו אם‬ ‫איתא במתני' (ל"ב‪ ):‬נפרצו עליו פסול‪.‬‬ ‫ראשו אינו עבות‪.‬‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫ויש אומרים דאם אין ראשו עבות פסול כמו ביבש בראשו‪ ,‬והקשה‬ ‫שיטת בעל העיטור שנפרצו אין הכונה נשרו‪ ,‬דבזה הרי מבואר בגמרא‬ ‫הרא"ש דיבש בראשו פסול כיון שאינו הדר‪ ,‬אבל בדין עבות אם די‬ ‫(הובאה לעיל) שאם היו שבע עלים בקן ונשארו שלשה כשר‪ ,‬אלא‬ ‫ברובו אין נ"מ האם ראשו עבות‪.‬‬ ‫הכונה שהעלים נשארו מחוברים אלא שנפרצו ונסדקו לשתי סדקים‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬למצוה צריך שכל שיעור אורך ההדס יהיה עבות‪,‬‬ ‫או שלש‪.‬‬ ‫ולעיכובא צריך שיהיה רובו (ז' אצבעות מתוך י"ב) עבות‪ ,‬ובמיעוט‬ ‫וכתב הרא"ש שאין דברי בעל העיטור נכונים‪ ,‬אלא נפרצו היינו שנשר‬ ‫אפילו אם נשרו העלים או שמתחילה לא היו שלשה שלשה כשר‪,‬‬ ‫רוב העבות של שיעור ההדס‪.‬‬ ‫ואפילו אם הרוב אינו בראש ההדס כשר‪.‬‬ ‫וכתב הבית יוסף שמשמע מדברי הרא"ש הנ"ל שאם כל שיעור אורך‬ ‫ויש להסתפק היכא שנשרו מקצת מעלי ההדס‪ ,‬ומהרוב שנשאר נשר מכל קן עלה‬ ‫אחד‪ ,‬אם אומרים בזה תרי רובא להכשיר או לא‪ ,‬ומאחד האחרונים וכן מהחיי אדם‬ ‫ההדס היה עבות‪ ,‬ונשרו עלים מרוב הקינים‪ ,‬אפילו לא נפל מכל קן‬ ‫משמע שכשר‪ ,‬וצ"ע שהרי בפועל נשרו רוב העלים‪ ,‬ועכ"פ אין להקל אלא כשאין‬ ‫אלא עלה אחד פסול‪ ,‬וזה כדברי הגאונים שסוברים שצריך שיהא‬ ‫הדס אחר בעיר‪ .‬ודע עוד שכתב הב"ח שרוב עבות היינו רוב שיעור הכשרו‪ ,‬והיינו‬ ‫ההדס עבות בכל שיעור אורכו‪.‬‬ ‫קרוב לשני טפחים‪ ,‬וא"צ יותר מזה אף שההדס גדול מאד‪ .‬והפמ"ג מסתפק אם‬ ‫אבל דעת רבינו ירוחם שנפרצו הכונה שברוב שיעור ההדס נפלו ב'‬ ‫מועיל כשהם מפוזרים באורך ההדס‪ ,‬או שרק אם הם במקום אחד כשר‪ ,‬והביכורי‬ ‫יעקב מיקל בזה‪.‬‬ ‫עלים ונשאר עלה אחד‪ ,‬ומשמע שאם נשארו ב' עלים כשר‪.‬‬ ‫והר"ן כתב שבגמרא נתבאר מה הדין כשנשרו עלים מהדס שיש לו ז'‬ ‫סעיפים ו' ז'‬ ‫עלים בכל קן‪ ,‬ולא נתבאר מה הדין בהדס שהיו לו ג' עלים בכל קן‪,‬‬ ‫הדס שיבשו או כמשו כל עליו‬ ‫וי"א שצריך שיהא כולו עבות ואם נשר מכל שיעורו אפילו עלה אחד‬ ‫איתא במתני' (ל"ב‪ ):‬הדס הגזול והיבש פסול‪ .‬ואיתא בברייתא (ל"א‪).‬‬ ‫פסול‪ ,‬והיינו דאמרינן בגמרא (שם) השתא עבות תלתא לא‬ ‫כמושים כשרים יבשים פסולים‪.‬‬ ‫משכחינן אלמא בעינן שיהא כולו עבות‪ ,‬והכי נמי אמרינן בגמרא‬ ‫ובלבד שתהא עבותו קיימת ואוקימנא בדאשתייר תלתא בקינא‪,‬‬ ‫שיטת ר"י שיבש הכונה שיהא נפרך בצפורן‪ .‬ולראב"ד אפילו אם נפרך‬ ‫בצפורן אם עדיין הם ירוקים כשר‪ ,‬דאם ישרו אותם במים יום או‬ ‫דאלמא בפחות מכן לא מיקרי עבותו קיימת‪ ,‬אבל הרא"ה סובר‬ ‫יומים יחזרו לכמו שהיו‪ ,‬ואינן נקראים יבשים אלא כשילבינו פניהם‪,‬‬ ‫שצריך שיהיה כולו ממין עבות‪ ,‬ואם יש שורה אחת שלא היו בה ג'‬ ‫עלים פסול‪ ,‬אבל אם היה כולו עבות ונשרו מקצת עליו ונשארו ב'‬ ‫העלים האחרים‪ ,‬שבזה נראה ההידור יותר‪( ,‬ואף שהדס כזה הוא הדס‬ ‫שאז אפילו אם ישרו אותם במים לא יחזרו לכמו שהיו‪ .‬והרא"ש לא‬ ‫שוטה‪ ,‬הכא איירי ששאר ההדס בקינין של ג' עלים בשוה כדין)‪,‬‬ ‫הכריע כאחד הפירושים‪ ,‬ודעת הר"ן והמגיד משנה כדעת הראב"ד‪.‬‬ ‫ולדעה זו א"צ שיהיה הקן בראש ההדס‪ .‬והאחרונים תמהים על‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬יבשו עליו והיינו שהלבינו פניהם פסול‪ ,‬אבל בכמשו‬ ‫השו"ע שלא הזכיר שלפי הרא"ש צריך שישתייר ג' קינים ובכל קן‬ ‫כשר‪ ,‬ומי שאינו בקי בשיעור הלבינו פניהם ישרה אותם במים יום או‬ ‫עלה אחד לח בראשו‪ .‬והלכה כדעה ראשונה‪.‬‬ ‫יומיים ואם יחזרו לכמות שהיו במשמושן ובמראה‪ ,‬עדיין לחים הם‪,‬‬ ‫כתב הפמ"ג שאם יבש עץ ההדס פסול אפילו אם העלים ירוקים‪,‬‬ ‫ואם לאו הם יבשים‪ .‬אבל אם העלים ירוקים כשר אפילו אם הם‬ ‫ודעת הביכורי יעקב שביבשות העץ אין שום פסול‪.‬‬ ‫נפרכים בציפורן‪.‬‬ ‫וכתב השו"ע (סעיף ט') שאם אותם עלים שלא יבשו הם כמושים ולא‬ ‫לחים‪ ,‬יש פוסלים ויש מכשירים‪ .‬וכתב הפמ"ג שביום הראשון ראוי‬ ‫סעיפים ח' ט'‬ ‫להחמיר כיון שזה ספק דאורייתא‪ ,‬ובשאר ימים ספק דרבנן להקל‪.‬‬ ‫הדס שיבשו רוב עליו‬ ‫איתא בגמרא (ל"ג‪ ).‬תנו רבנן יבשו רוב עליו ונשארו בו שלשה‬ ‫סימן תרמ"ז‬ ‫בדי עלים לחים כשר‪ .‬אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד‪.‬‬ ‫רש"י והרי"ד מבארים ששלשה בדי עלים לחים הכונה לשלשה בדי‬ ‫דיני ערבה‬ ‫הדסים שבכל אחד מהם נשארו ג' עלים לחים‪ ,‬דפחות מג' עלים לא‬ ‫בסימן זה יבואר מהי הערבה שהצריכה התורה לקחת לד' מינים (ומתי זה‬ ‫מיקרי עבות‪ ,‬ועל זה אמר רב חסדא שצריך שאותם ג' עלים לחים יהיו‬ ‫צפצפה ופסול)‪ ,‬והאם צריך דווקא ערבי נחל‪ ,‬ומהם הדברים הפוסלים בערבה‪.‬‬ ‫בראש ההדס‪ ,‬דאם הם באמצע ההדס לאו הדר הוא‪.‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫והקשה הרא"ש שהלשון ונשארו בו משמע שמדובר על הדס אחד‬ ‫שנשארו ב' ג' בדי עלים לחים‪ ,‬דאם הכונה לג' הדסים הרי מתחילה‬ ‫סימני כשרות הערבה‬ ‫היו שם שלשה‪ ,‬וגם יבשו רוב עליו משמע שמדובר על הדס אחד‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (ל"ג‪ ):‬תניא "ערבי נחל" שעלה שלה משוך כנחל‪.‬‬ ‫והרי"ד כתב שמדובר על לולב שהיו איתו הרבה הדסים ומתוכם‬ ‫עוד איתא בגמרא (ל"ד‪" ).‬ערבי נחל" פרט לצפצפה‪ .‬איזו ערבה‬ ‫נשארו שלשה עם שלש עלים לחים‪ ,‬והקשה הרא"ש למה דיבר התנא‬ ‫ואי זהו צפצפה‪ ,‬ערבה קנה (‪-‬העץ) שלה אדום‪ ,‬ועלה שלה‬ ‫בלולב שיש בו יותר משלשה הדסים כיון שמספיק שלשה‪ ,‬וכן‬ ‫משוך‪ ,‬ופיה חלק (‪-‬חוד העלים חלק ללא פגימות)‪ ,‬צפצפה קנה שלה‬ ‫מהלשון יבשו רוב עליו משמע דאהדס קאי‪ ,‬דאם מדובר על לולב‬ ‫לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל‪ .‬והתניא דומה למגל‬ ‫שיש איתו הרבה הדסים הוה ליה למימר יבשו רוב בדין ונשתיירו‬ ‫שלשה בדין ובהם שלשה עלין לחין‪.‬‬ ‫כשר‪ ,‬דומה למסר פסול‪ ,‬אמר אביי כי תניא ההיא בחילפא‬ ‫ולכן ביאר הרא"ש שכוונת הגמרא שיבשו רוב עליו של ההדס‬ ‫גילא‪.‬‬ ‫ונשתיירו בו שלשה בדים‪ ,‬ובד הכונה ג' עלים בקן אחד‪ ,‬שזה נקרא בד‬ ‫לרש"י ההבדל בין מגל ומסר הוא שמגל כל פגימותיו לצד אחד ומסר‬ ‫מפני שהם יוצאים יחד ממקום אחד וכל קן עומד בפני עצמו‪ ,‬וא"צ‬ ‫פגימותיו לשני הצדדים‪( ,‬והיינו שהחילוק הוא בתמונת הפגימות‬ ‫שכל ג' העלים שבכל קן יהיו לחים‪ ,‬דאם כן הוה ליה למימר שלשה‬ ‫וצורתם) וחילפא גילא היינו מין ערבה כשרה שפיה דומה למגל‪.‬‬ ‫בדים לחים‪ ,‬ומדקאמר שלשה בדי עלים לחים משמע שיש בהם‬ ‫והרמב"ם כתב שחילפא גילא היינו מין ערבה שאין פי העלה שלה‬ ‫מקצת עלים לחים‪ ,‬ואפילו אין בכל קן אלא עלה אחד לח כשר‪ ,‬ועל‬ ‫חלק ואינו כמסר אלא יש בו תלמים קטנים עד מאד כמו פי מגל קטן‪,‬‬ ‫זה אמר רב חסדא שצריך שאותו העלה יהיה בראש כל קן‪ ,‬כי ג'‬ ‫ונראה מדבריו שהוא מפרש שהחילוק בין דומה למגל לדומה למסר‬ ‫העלים שבקן אחד יוצא מכאן ואחד יוצא מכאן והשלישי באמצע‬ ‫הוא בדקותם ועוביים‪.‬‬ ‫מורכב על שניהם‪ ,‬והוא הנקרא ראש‪ ,‬ובו תלוי ההדר כי הוא נראה‬ ‫הבית יוסף מסתפק אם צריך שקנה הערבה יהיה אדום ממש‪ ,‬וכל‬ ‫יותר מהאחרים‪.‬‬ ‫שאינו אדום אף על פי שהוא ירוק ככרתי לבן מיקרי ופסול‪ ,‬או שרק‬ ‫והר"ן פירש ששלשה בדי עלין לחין היינו שלשה קינין שיש בכל אחד‬ ‫בלבן ממש פסול‪ ,‬וכל שאינו לבן ממש אדום מיקרי‪ ,‬שאע"פ שהוא‬ ‫ואחד שלשה עלים‪ ,‬וכפירוש הרא"ש‪ ,‬אבל במה שאמר רב חסדא‬ ‫ירוק מאחר שכשהשמש מכה בו הוא נעשה אדום בכלל אדום הוא‪,‬‬ ‫שצריך שזה יהיה בראש כל אחד ואחד ביאר הר"ן שכוונתו שיהיה קן‬ ‫וכתב שדעתו נוטה להכשיר בירוק‪ ,‬דאל"כ לא משכחת לדידן ערבה‬ ‫אחד עם עלים לחים בראש כל אחד מן ההדסים‪.‬‬ ‫כשרה‪ ,‬דכל הערבות שלנו הקנה שלהם ירוק‪ ,‬ואפילו אלו שהקנה‬ ‫עוד כתב הר"ן שמסתבר שכשם שראשו של הדס כשהוא לח מציל‬ ‫שלהם אדום אינו אלא מצד שמכה בה השמש‪.‬‬ ‫על הכל‪ ,‬כך כשהוא יבש פוסל את הכל‪ .‬אבל הטור כתב דכשר דלא‬ ‫פסקי ההלכה‪ -‬הערבה עלה שלה משוך לאורכו כנחל (ואינו עגול)‪,‬‬ ‫גרע מנקטם‪.‬‬ ‫וחודו חלק‪ ,‬והקנה שלו אדום (אמנם גם ירוק כשר‪ ,‬מפני שכשהשמש‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מכה בו הוא נעשה אדום‪ ,‬ורק לבן ממש פסול)‪ .‬וכתב הפמ"ג שג'‬ ‫אם יבשו רוב העלים ונשתייר בראש הבד קן אחד ובו ג' עלים לחים‬ ‫סימנים אלו הם לעיכובא‪ ,‬ובביכורי יעקב כתב שאינו מצוי שיהיה רק‬ ‫כשר‪ .‬וכתב השו"ע שי"מ (והוא דעת הרא"ש) שאפילו אם יבשו שנים‬ ‫חלק מהסימנים‪ .‬אבל המין צפצפה הדומה לערבה פסול מן התורה‪,‬‬ ‫מתוך שלש באותו הקן כשר ובלבד שהעלה הלח מורכב על שני‬ ‫שכשר‪ ,‬ה"ה לענין ערבה‪ ,‬דהדס וערבה דינם שוה‪ .‬ודעת בה"ג והרמב"ן‬ ‫וצפצפה העלה שלה עגול‪ ,‬ובחודה יש פגימות גסות‪ ,‬והקנה שלה אינו‬ ‫שערבה שנקטם ראשה פסולה‪ ,‬וביאר הרמב"ן דלא דמי להדס דהדס‬ ‫אדום‪ .‬ויש מין ערבה שאין חודה חלק אלא יש בו פגימות קטנות‬ ‫כל הידורו בעבותו שעליו חופין את ראשו ואין קטימת הראש ניכרת‬ ‫מאד‪ ,‬ויש לה שאר סימני ערבה‪ ,‬ומין זה כשר‪.‬‬ ‫בו‪ ,‬אבל בשאר מינים קטימת הראש ניכרת בהם ופוגמת בהדרם‪.‬‬ ‫לפעמים מלקטי הערבות הם נערים קטנים שאינם יודעים בין ימינם‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫לשמאלם‪ ,‬וצריך הקונה להשגיח שיהיו הערבות כשרות כדין‪.‬‬ ‫ערבה שיבשו (שכלה מראה הירקות) או נשרו רוב העלים בשיעור ג'‬ ‫טפחים שלה פסולה‪ ,‬אפילו בערבה אחת‪ ,‬ויש לשים לב שהעלים לא‬ ‫האם צריך דווקא ערבות הגדלות על הנחל‬ ‫נשרו ע"י תחיבתם לתוך הלולב או ע"י נענוע‪ ,‬ובפרט בלולב של ציבור‪,‬‬ ‫איתא בגמרא (ל"ג‪ ):‬תנו רבנן "ערבי נחל" הגדילים על הנחל‪ ,‬דבר‬ ‫ונכון שלפחות ביום הראשון יהיה ממונה לפקח על זה‪.‬‬ ‫אחר "ערבי נחל" שעלה שלה משוך כנחל‪ .‬תניא אידך תניא‬ ‫נקטם ראשה והיינו העץ פסולה‪ ,‬אבל בעלים אין חילוק בין העלים‬ ‫"ערבי נחל" אין לי אלא ערבי נחל של בעל ושל הרים מנין‪,‬‬ ‫העליונים לשאר העלים‪ .‬והרמב"ם מכשיר בנקטם ראשה‪ ,‬והלכה‬ ‫תלמוד לומר "ערבי נחל" מכל מקום‪ .‬אבא שאול אומר "ערבי‬ ‫כדעה ראשונה‪.‬‬ ‫נחל" שתים ‪ -‬אחד ללולב ואחד למקדש‪ ,‬ולרבנן למקדש מנא‬ ‫יבש ונקטם ראשה הם פסולי הדר‪ ,‬ועל כן הרמב"ם שמכשיר בשאר ימים‬ ‫להו הלכתא גמירי לה‪.‬‬ ‫כשר גם בזה‪ ,‬ונשרו רוב עליה דעת הריטב"א שבזה אין שמו עליו‪ ,‬ועל‬ ‫וכתבו התוספות שאבא שאול ות"ק לא דורשים מערבי נחל לרבות‬ ‫כן דעתו שבזה פסול כל ז' הימים‪ ,‬ומדברי רבינו מנוח משמע שגם זה‬ ‫של בעל ושל הרים‪ ,‬וא"כ צריך להזהר שלא להביא אלא ערבה‬ ‫הוא פסול הדר‪ ,‬וכן משמע מרש"י‪ ,‬ולפי זה בשעת הדחק שאין לו ערבות אחרות‬ ‫שגדילה על נחל מים‪ .‬וכתב הרא"ש שכן משמע גם מהרי"ף שלא‬ ‫כשר בשאר ימים‪.‬‬ ‫הביא את הברייתא שמכשירה בשל בעל ושל הרים‪ .‬והקשה הרא"ש‬ ‫נדלדלו עליה מהקנה או שנסדקו או נחלקו אם היו ברוב עליה כתב‬ ‫שלא ראה שהעולם נזהרים בזה‪ ,‬וגם רש"י כתב שמצוה להביא‬ ‫המגיד משנה שהיא פסולה‪ ,‬וכתב המ"א שיש להחמיר כמותו כיון‬ ‫הגדילים על הנחל‪ ,‬אבל בדיעבד כשרים של בעל ושל הרים‪ ,‬ולא ראה‬ ‫שהערבות מצויות‪.‬‬ ‫לרבותיו שהיו אומרים להביא ערבה הגדילה על הנחל‪ ,‬וצ"ל שכוונת‬ ‫כמושה או שנשרו מקצת עליה כשרה‪ ,‬וכתב המ"א שמשמע שזה לא‬ ‫התורה למין הגדל על הנחל‪ ,‬והיינו ערבה שרובה גדלה על הנחל‪,‬‬ ‫לכתחילה‪ ,‬והא"ר מכשיר אף לכתחילה‪ ,‬אכן כיון שהערבות מצויות‬ ‫למעוטי צפצפה הגדלה על ההרים‪ ,‬או שבאה התורה למעט צפצפה‬ ‫טוב להדר לכתחילה גם בזה‪.‬‬ ‫שאין העלה שלה משוך כנחל‪ .‬וכן מבואר בדבר הרמב"ם‪ .‬והר"ן כתב‬ ‫שלמ"ד שצריך לקחת שתי ערבות א"כ לא לומדים מ"ערבי" לרבות‬ ‫של בעל ושל הרים‪ ,‬וצריך דווקא ערבות הגדילים על הנחל‪ ,‬אבל‬ ‫סימן תרמ"ח‬ ‫לפוסקים כרבי עקיבא דסגי בהדס אחד וערבה אחת‪ ,‬לומדים‬ ‫מ"ערבי" לרבות של בעל ושל הרים‪.‬‬ ‫דיני אתרוג‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬ערבי נחל האמור בתורה הוא מין ידוע הנקרא כך מפני‬ ‫כתוב בתורה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו' "‪ ,‬ודרשו חכמים‬ ‫שרוב מין זה גדל על הנחלים‪ ,‬ואפילו מה שגדל במדבר או בהרים‬ ‫(סוכה ל"ה‪ ).‬שהכונה בזה לאתרוג‪ .‬ובסימן זה יבואר איזה אתרוג כשר‪ ,‬ואיזה‬ ‫אתרוג פסול משום חסר או משום שאינו הדר‪ ,‬או מפני שחסר בשם אתרוג‪.‬‬ ‫כשר‪ ,‬וי"א שיותר טוב לכתחילה לקחת מאותם הגדלים על הנחל‪ ,‬אכן‬ ‫מהט"ז משמע שא"צ לדקדק בזה‪.‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫סעיף ב'‬ ‫מהו אתרוג‪ -‬איתא בגמרא (ל"ה‪ ).‬תנו רבנן פרי עץ הדר עץ‬ ‫שטעם עצו ופריו שוה‪ ,‬הוי אומר זה אתרוג‪ .‬וכו'‪ .‬רבי אבהו‬ ‫פסולי ערבה‬ ‫אמר אל תקרי הדר אלא הדר דבר שדר באילנו משנה לשנה‪.‬‬ ‫איתא במתני' (ל"ג‪ ):‬ערבה גזולה ויבשה פסולה‪ ,‬נקטם ראשה‬ ‫נפרצו עליה פסולה‪ ,‬כמושה ושנשרו מקצת עליה כשרה‪.‬‬ ‫אתרוג היבש‬ ‫מה הכונה נפרצו עליה‪ -‬דעת הרא"ש שנפרצו עליה שנאמר בערבה‬ ‫איתא במתני' (ל"ד‪ ):‬אתרוג הגזול והיבש פסול‪.‬‬ ‫הכונה שנשרו רובם (והיינו גם לר"י שסובר שנפרץ דלולב היינו‬ ‫שיעור היבשות‪ -‬כתב הרא"ש בשם הראב"ד דהיינו כשאינו מוציא‬ ‫שנחלקו העלין במקום התיומת‪ ,‬דזה לא שייך בערבה)‪ .‬והמגיד משנה‬ ‫שום ליחה‪ ,‬כי הליחה לפרי כמו הדם לבשר החי‪ ,‬שכל זמן שהוא לח‬ ‫כתב שהרמב"ם מבאר שנפרצו הכונה שנדלדלו מהקנה שהם‬ ‫יוציא ליחה או מדוחק הסכין או מסחיטתו‪ ,‬אבל לאחר שיבש לא‬ ‫מחוברות בו‪ ,‬וכביאורו לענין נפרצו שנאמר בלולב‪ ,‬והר"א מבאר‬ ‫יוציא ליחה‪ ,‬ואף שא"א לסחוט או לחתוך את האתרוג‪ ,‬מ"מ כיון שאם‬ ‫שנפרצו הכונה שנחלקו העלים ונסדקו לאורכם‪ ,‬וכתב המגיד משנה‬ ‫ניקב ואין בו חסרון כשר אפשר להעביר בו מחט עם חוט‪ ,‬ואם יש בו‬ ‫ששני הפירושים אמת לדינא‪.‬‬ ‫ליחה זה ייראה בחוט‪.‬‬ ‫נקטם ראשה‪ -‬הרמב"ם כתב שערבה שנקטם ראשה כשרה‪ .‬וכתב‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫המגיד משנה שאף שבמתני' מבואר שהיא פסולה‪ ,‬הרמב"ם סובר‬ ‫שכמו שבהדס המשנה פוסלת אבל בדברי רבי טרפון (ל"ד‪ ):‬מבואר‬ ‫אבל בה"ג כתב שמפולש היינו דווקא מצד לצד‪ ,‬אבל ניקב לחלל‬ ‫אתרוג היבש והיינו שאינו מוציא שום ליחה פסול‪ ,‬דאינו הדר‪ ,‬והדרך‬ ‫כשר‪ ,‬וכן דעת הרי"ף‪ ,‬וכן משמע מהרמב"ם‪ ,‬ובביאור הירושלמי כתב‬ ‫לבדוק שיעור זה הוא שיעביר באתרוג מחט ובה חוט ואם יש בו ליחה‬ ‫הראב"ד שהכונה שאף אם הוא נקוב משני הצדדים עד החלל כשר‬ ‫יראו אותה על החוט‪( ,‬וכיון שלדעה ראשונה דלהלן נקב מפולש פוסל‬ ‫אם א"א לראות דרך הנקב מצד לצד‪.‬‬ ‫גם ללא שהאתרוג נחסר‪ ,‬הכונה שיתחוב את המחט קצת מהצד‬ ‫והר"ן כתב שיש מחמירים שהקליפה היא דבר בפני עצמו‪ ,‬וכל‬ ‫העבה שלה ששם נמצא הנקב שבו החוט‪ ,‬ולא יעשה נקב מפולש‪.‬‬ ‫שניקבה כולה מצד אחד נקב מפולש מיקרי‪ .‬וכתב הבית יוסף‬ ‫וי"א שבניקב האתרוג מעוקצו כלפי חוטמו שלא כנגד חדרי הזרע‬ ‫שאפשר שכל עובי האתרוג עד חדרי הזרע נקרא קליפה‪ ,‬ונמצא דס"ל‬ ‫לכו"ע אינו נחשב נקב מפולש‪ .‬והפמ"ג מצדד שלדעת הט"ז אם האתרוג ניקב‬ ‫כדעת התוס' והרא"ש‪.‬‬ ‫מעבר לעבר במקום הצר שלו שלא כנגד חדרי הזרע לא חשיב נקב מפולש‪ ,‬ופסול‬ ‫רק ביש בו חסרון‪ ,‬אבל המ"א והמאמר מרדכי סוברים שגם זה נחשב מפולש‪,‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫ולביאור הלבושי שרד בט"ז גם הט"ז מודה לזה‪ .‬ואם יש באתרוג בליטות וניקבה‬ ‫אתרוג שניקב נקב מפולש פסול אפילו בנקב כל שהוא כגון ע"י‬ ‫אחת הבליטות מערב לעבר‪ ,‬י"ל שלכו"ע לא חשיב מפולש וכשר באין בו חסרון)‪.‬‬ ‫מחט שלא חסר מגוף האתרוג כלל‪ ,‬וי"א שגם בנקב מפולש פסול רק‬ ‫אתרוג כמוש אפילו בכולו כשר כיון שיש בו מקצת ליחה‪ ,‬ודעת המ"א‬ ‫כשיש בו חסרון משהו‪ .‬וקיימא לן להחמיר‪ ,‬ובשעת הדחק יש להקל‬ ‫שצריך לבודקו כנ"ל‪ ,‬ואפשר דאזיל לשיטתו שאפילו יבש במקצתו פסול‪ ,‬אבל‬ ‫ואף לברך עליו‪ ,‬ומשמע מהט"ז שהקולא היא גם במפולש מעבר לעבר ובכאיסר‬ ‫לשאר הפוסקים שדווקא יבש כולו או רובו פסול אפשר שכמוש א"צ בדיקה‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫כשאינו חסר‪ ,‬וכן סוברים הגר"ז והביכורי יעקב‪ ,‬ודלא כפמ"ג שמצדד שרק בחסרון‬ ‫כתב הרמ"א שאתרוג של שנה שעברה ודאי הוא יבש ופסול‪ ,‬והיינו‬ ‫שאינו כאיסר ואינו נקב מפולש אפשר להקל‪.‬‬ ‫שאין תועלת מבדיקתו‪ .‬ודעת התמים דעים שדווקא בסתמא אתרוג של שנה‬ ‫מפולש י"מ כפשוטו דהיינו שניקב מצד אחד לצד השני‪ ,‬וי"א שאם‬ ‫שעברה פסול‪ ,‬אבל אם שמרו אותו בצורה מיוחדת ששומרת על לחות האתרוג‬ ‫ניקב עד חדרי הזרע מיקרי מפולש‪ ,‬אע"פ שחדרי הזרע עצמם והצד‬ ‫כשר‪ ,‬וכתב בשער הציון שאפשר שגם הגר"א מודה שכשר באופן זה‪.‬‬ ‫השני נשארו שלמים‪ ,‬ויש להחמיר כדעה אחרונה‪ ,‬ובשעת הדחק‬ ‫סעיפים ב' ג'‬ ‫כשא"א למצוא אתרוג אחר יש להקל ואף לברך עליו‪ ,‬ובפרט כשאינו‬ ‫חסר כגון כשניקב ע"י מחט‪ ,‬ואם יש ספק אם הגיע הנקב לחדרי הזרע כשר‪.‬‬ ‫אתרוג שניקב או חסר‬ ‫ואם ניקבה הקליפה העבה מצד זה לצד זה שלא כנגד חדרי הזרע‪,‬‬ ‫איתא במתני' (ל"ד‪ ):‬ניקב וחסר כל שהוא פסול‪ ,‬ניקב ולא חסר‬ ‫דהיינו במקום שהאתרוג מתקצר מלמטה‪ ,‬מיקרי מפולש לפי שני‬ ‫כל שהוא כשר‪ .‬ובגמרא (ל"ו‪ ).‬תני עולא בר חנינא ניקב נקב‬ ‫השיטות‪.‬‬ ‫מפולש במשהו ושאינו מפולש בכאיסר‪.‬‬ ‫אתרוג שניקב נקב שאינו מפולש‪ ,‬אם הנקב הוא כאיסר פסול‬ ‫אפילו אם אין בו חסרון‪ ,‬ואם הנקב מרובע או ארוך משערים מה יהיה‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫גודלו אם היו מעגלים אותו‪ .‬ואם חסר כל שהוא פסול אפילו בנקב כל‬ ‫רש"י מבאר שניקב וחסר כל שהוא חדא מילתא הוא‪ ,‬אבל ניקב ולא‬ ‫שהוא‪ ,‬אמנם אם נחסר רק מהקליפה העליונה‪ ,‬שהיא כמין גליד על האתרוג‪ ,‬כשר‬ ‫חסר כגון שתחב בו מחט והוציאה כשר‪ ,‬ודברי עולא בר חיננא הם‬ ‫לכו"ע‪ ,‬דאין זה בכלל חסר‪ .‬וי"א שבנקב שאינו מפולש פסול רק בחסרון‬ ‫בניקב ולא חסר‪ ,‬וקאמר שאם הנקב מפולש פסול‪ ,‬וכן באינו מפולש‬ ‫כאיסר‪ .‬ויש להחמיר אם לא בשעת הדחק‪ .‬וכתב המאמר מרדכי‬ ‫אע"פ שלא חסר פסול אם הוא רחב כאיסר‪ ,‬כגון שתחב בו יתד עבה‪,‬‬ ‫שביו"ט שני אפשר לברך על כל שאינו מפולש ואינו חסר כאיסר‪ ,‬כיון‬ ‫ומתני' מיירי בפחות מכאיסר ובשאינו מפולש‪ .‬וכן כתב הרא"ש‬ ‫שגם ביו"ט ראשון יש מקילים‪.‬‬ ‫דעולא בר חנינא מיירי באינו חסר‪ ,‬וכן מוכח בירושלמי‪.‬‬ ‫כתב הרמ"א שנהגו להכשיר נקבים שנעשו באילן ע"י קוצים באופן‬ ‫והרמב"ם כתב שאתרוג שניקב נקב מפולש כל שהוא פסול‪ ,‬ושאינו‬ ‫שנקרם עליהם עור ובשר מלמעלה‪ ,‬אע"פ שיש בהם חסרון‪ ,‬אבל אם‬ ‫מפולש אם היה כאיסר או יותר פסול‪ ,‬וכן חסר כל שהוא פסול‪ .‬וכתב‬ ‫לא נקרם עליהם עור ובשר פסול אף בנקב שנעשה ע"י קוצים‪ ,‬ואם‬ ‫הבית יוסף שנראה שהוא מפרש שניקב וחסר כל שהוא הם ב'‬ ‫יש ספק אם הבשר קיים אזלינן לקולא‪ ,‬כיון שלדעה אחרונה כל‬ ‫פסולים שונים‪ ,‬ועולא בר חנינא מיירי בלא חסר כלל‪ .‬ומ"מ לדינא אין‬ ‫שאינו מפולש ואינו חסר כאיסר כשר‪ ,‬ואפילו כשיש ספק אם הגיע‬ ‫חילוק בין רש"י לרמב"ם‪.‬‬ ‫הנקב לחדרי הזרע כשר‪ ,‬כיון שיש מכשירים אפילו בהגיע הנקב‬ ‫ודעת רבינו חננאל והראב"ד שאפילו נקב שיש בו חסרון אינו פוסל‬ ‫לחדרי הזרע‪ ,‬כדין אינו מפולש‪.‬‬ ‫אלא בכאיסר או במפולש‪ .‬וכתב המגיד משנה שהראב"ד מבאר‬ ‫שהמשנה מדברת בנקב מפולש‪ ,‬ובזה פסול רק בניקב וחסר דאיכא‬ ‫סעיף ד'‬ ‫תרתי לגריעותא‪ ,‬ועולא בר חיננא ביאר דנקב שאינו מפולש בחסרון‬ ‫אתרוג שנימוח בשרו מבפנים‬ ‫כאיסר הרי הוא כנקב מפולש בחסרון כל דהו‪ .‬וכן דעת הרי"ד והר"ן‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (ל"ו‪ ).‬בעי רבא נולדו באתרוג סימני טריפה מהו‪,‬‬ ‫מה נקרא מפולש‬ ‫וכו'‪ ,‬כדעולא אמר רבי יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה‪,‬‬ ‫כתב הרא"ש שמשמע בירושלמי שמפולש דפסול אין הכונה דווקא‬ ‫ואמר רבא והוא דקיימא סימפונהא הא לא קיימי סימפונהא‬ ‫מפולש מצד לצד‪ ,‬אלא גם אם הנקב מפולש עד החלל (חדרי הזרע‬ ‫טריפה‪ ,‬הכא מאי‪ ,‬דילמא התם הוא דלא שליט בה אוירא‬ ‫שהגרעינים שם) פסול‪ ,‬וכן דעת התוס' בשם ר"י‪.‬‬ ‫הדר בריא‪ ,‬אבל הכא דשליט בה אוירא סרוחי מסרחת‪ ,‬או‬ ‫טריפה מבואר בגמרא שהגלודה טריפה ואם נשתייר בה כסלע כשרה‪,‬‬ ‫דילמא לא שנא‪ .‬וכתב הבית יוסף שמדברי בה"ג והר"ף נראה‬ ‫וכן כתב הראב"ד‪ ,‬וכן דעת הרי"ף והרמב"ם‪ ,‬אלא שנראה מדבריהם‬ ‫דאזלינן בזה לקולא‪ ,‬דפסולים אלו הם מדברי סופרים‪ .‬והטור מביא‬ ‫שאפילו בנשאר כל שהוא כשר‪.‬‬ ‫שיש מחמירים‪ ,‬וכתב הטור דכך מסתבר‪ ,‬דספיקא דאורייתא הוא‪.‬‬ ‫ובשיעור הקילוף שאינו פוסל את האתרוג כתב הרא"ש דמיירי‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אתרוג שנימוח כל בשרו מבפנים‪ ,‬וקליפתו החיצונה‬ ‫שנקלף קליפה דקה בענין שלא חסר מבשרו (הלבן) כלום‪ ,‬דא"כ הוה‬ ‫וחדרי זרע קיימים (ואפשר להרגיש דבר זה במשמוש היד)‪ ,‬כשר‪ ,‬ויש‬ ‫ליה חסר‪ .‬אבל הר"ן כתב שי"מ שנקלף הכונה שנקלפה כל הקליפה‬ ‫פוסלים‪ ,‬ויש להחמיר בזה במקום שאפשר‪ .‬וכתב הפמ"ג שאם נימוח‬ ‫החיצונה שהיא הקליפה העבה שיש בה חריפות כשאוכלים אותה‪,‬‬ ‫מבפנים ונסרח י"ל דפסול לכו"ע‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫והקשה הר"ן דא"כ זה פסול מדין חסר‪ ,‬ועוד דא"כ מה הגמרא מקשה‬ ‫סעיף ה'‬ ‫ממה שאתרוג שנקלף והגליד כאהינא סומקא כשר‪ ,‬שהרי אם נקלפה‬ ‫כל הקליפה החיצונה אינו נשאר כאהינא סומקא‪ ,‬ולכן ביאר הר"ן‬ ‫איתא במתני' (ל"ד‪ ):‬נסדק פסול‪ .‬ובגמרא (ל"ו‪ ).‬בעי רבא נולדו‬ ‫שנקלף הכונה שהוסרה ממנו קליפה דקה כמין גלד שהיא על‬ ‫באתרוג סימני טריפה מהו‪ ,‬מאי קא מיבעיא ליה‪ ,‬אי נסדק‬ ‫האתרוג‪ ,‬דבזה הוי כאהינא סומקא וליכא חסרון בגופו של אתרוג‬ ‫תנינא‪.‬‬ ‫כלל‪ .‬וכן דעת הרמב"ם שנקלף הכונה לקרום החיצוני שאינו מחסרו‬ ‫וביארו התוספות שסימני טריפה שהם בכלל נסדק הכונה לטיפות‬ ‫אלא נשאר ירוק כמו שהיה‪.‬‬ ‫בגרוגרת שנסדקה כולה ולא נשתייר בה חוליה למעלה וחוליה למטה‪,‬‬ ‫מה הדין כשמקום הקילוף נשתנה ממראה שאר האתרוג‪ -‬כתב‬ ‫וא"כ נסדק דפסול באתרוג היינו שנסדק כולו‪ ,‬וכ"כ רש"י והרא"ש‪.‬‬ ‫הרא"ש שדעת הראב"ד שאם מקום הקילוף שונה ממראה שאר‬ ‫והר"ן כתב שיש שפירשו שנסדק היינו לאורכו ברובו משני צדדים‪,‬‬ ‫האתרוג‪ ,‬אם זה במקום אחד נפסל ברובו‪ ,‬ואם הוא בב' או ג' מקומות‬ ‫(אמנם בחוטמו אפילו כל שהוא פוסל‪ ,‬כדאיתא בגמרא (ל"ה‪ ):‬לענין‬ ‫פסול אפילו במיעוטו‪ ,‬דהוה ליה כמנומר‪ .‬וי"א שאין כאן פסול מנומר‪,‬‬ ‫חזזית)‪ ,‬ויש מחמירים לפסול כל שהוא סדוק מצד אחד עד חללו‪ ,‬או‬ ‫דפסול מנומר נאמר בחזזית שאינה ממראה האתרוג (וכן בלבן‬ ‫אפילו באינו מגיע לחללו כל שנסדקה רוב הקליפה החיצונה העבה‪.‬‬ ‫ושחור)‪ ,‬אבל נקלף אע"פ שאינו שוה למראה האתרוג מ"מ גם זה‬ ‫נקרא מראה אתרוג‪ ,‬ואפילו בנשתייר בו כסלע שלא נקלף כשר‪ ,‬ורק‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫אם נשתנה מקום הקילוף למראה פסול זה נחשב מנומר‪ ,‬ובחוטמו‬ ‫נסדק כולו ברוב עומק קליפתו העבה (דאם נסדקה כל קליפתו העבה‬ ‫אפילו במשהו פסול דומיא דחזזית‪ .‬וכתב הרא"ש שלפי זה חזזית‬ ‫והגיע לחדרי הזרע אפילו רק במקום אחד הוי בכלל נקב מפולש‬ ‫שעלתה על רובו או על מיעוטו בשנים ושלשה מקומות או מנומר‪ ,‬יש‬ ‫ופסול למחמירים לעיל בניקב עד חדרי הזרע‪ ,‬וי"א שדווקא בניקב עד חללו פסול‪,‬‬ ‫לזה תקנה על ידי קליפה‪ ,‬אם יהיה מראה הקילוף כמראה אתרוג‪.‬‬ ‫ולדבריהם באופן זה פסול אף לסוברים שנקב מפולש היינו מעבר לעבר)‪ ,‬מראשו‬ ‫וכתב הבית יוסף שאין כוונת הרא"ש לפסוק כהי"א‪ ,‬וגם לפי הראב"ד‬ ‫לסופו פסול אפילו אם אינו חסר כלום‪( ,‬ומשמע מהשו"ע שיש‬ ‫אם נקלף ולא נשתנה מגוון האתרוג כשר‪ .‬והטור פסק כהראב"ד‪.‬‬ ‫להחמיר אפילו בנסדק מצד אחד)‪ .‬אבל אם נשאר מקום שאינו סדוק‬ ‫מלמעלה ומלמטה אפילו כל שהוא‪ ,‬כשר‪ ,‬אפילו בנסדק כך משני‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫הצדדים‪.‬‬ ‫נקלפה קליפתו החיצונית של האתרוג שהיא כמין גליד ירוק דק מאד‬ ‫ויש מי שאומר שדווקא בנסדק מלמטה כשר‪ ,‬אבל אם נסדק בחוטמו‬ ‫על האתרוג ואין כאן חסרון בגופו של אתרוג כלל שלא נקלפה הקליפה‬ ‫(והיינו ברוב קליפתו וכנ"ל) אפילו כל שהוא פסול‪.‬‬ ‫העבה הירוקה שיש בה חריפות כשאוכלים אותה‪( ,‬דבחסר משהו פסול לדעה‬ ‫ראשונה הנ"ל‪ ,‬ולדעה שניה פסול עכ"פ בחסר כאיסר)‪ ,‬והאתרוג‬ ‫והרמ"א כתב שיש מחמירים לפסול בנסדק רובו (אפילו כשנשאר משהו‬ ‫נשאר ירוק כברייתו‪ ,‬אם נקלף כולו פסול‪ ,‬ואם נשאר כל שהוא כשר‪,‬‬ ‫למטה ומשהו למעלה שלדעת השו"ע זה כשר)‪ ,‬ודעת הט"ז והמ"א שאין כזו‬ ‫וי"א שצריך שישתייר כסלע‪ ,‬וכן פסקו הב"ח והא"ר‪.‬‬ ‫שיטה‪ ,‬אבל הגר"א הוכיח שיש שיטה כזו להחמיר בנסדק רובו אפילו‬ ‫מצד אחד‪ ,‬עוד מבואר בגר"א שלשיטה זו צריך להחמיר בחוטמו בכל שהוא‪.‬‬ ‫ואם מקום הקילוף משונה במראיתו ממראה האתרוג‪ ,‬אפילו אם נקלף‬ ‫רק רובו פסול‪ ,‬ואם נקלף בשנים ושלשה מקומות ואינו דומה לשאר‬ ‫סעיף ו'‬ ‫האתרוג פסול אפילו במיעוטו‪ ,‬דהוי כמנומר‪ ,‬ובחוטמו ואינו דומה‬ ‫לשאר האתרוג פסול בכל שהוא‪.‬‬ ‫נקלף‬ ‫וי"א שאין להחמיר בכל זה אלא בנשתנה למראה פסול כגון שחור‬ ‫איתא במתני' (ל"ד‪ ):‬נקלף פסול‪ .‬ובגמרא (ל"ה‪ ):‬אמר רבא האי‬ ‫ולבן‪ ,‬אבל במראה כשר אין לפוסלו‪ ,‬ובשעת הדחק יש לסמוך על זה‪.‬‬ ‫אתרוג דאגליד כאהינא סומקא כשרה‪ .‬והא אנן תנן נקלף‬ ‫פסול‪ .‬לא קשיא הא בכולה הא במקצתה‪.‬‬ ‫סעיפים ז' ח'‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫איתא במתני' (ל"ד‪ ):‬ניטלה פיטמתו פסול‪ ,‬ניטל עוקצו כשר‪.‬‬ ‫רש"י מבאר שבנקלף כולו כשר‪ ,‬ומקצתו פסול משום דמנומר הוא‪.‬‬ ‫ובגמרא (ל"ה‪ ):‬ניטלה פיטמתו‪ ,‬תני רבי יצחק בן אלעזר ניטלה‬ ‫אבל התוס' והרא"ש כתבו שרבינו חננאל מפרש איפכא‪ ,‬שבנקלף‬ ‫בוכנתו‪.‬‬ ‫כולו פסול ובנקלף מקצתו כשר‪ ,‬דהא לטריפה מדמינן לה‪ ,‬ולגבי‬ ‫שיש מחמירים גם אם ניטלה רק השושנתא‪ ,‬וטוב להחמיר במקום‬ ‫רש"י מביא שי"מ שפיטמתו הכונה לראש האתרוג‪ ,‬כמו הפיטמא של‬ ‫שאפשר‪ .‬וכתב המ"ב דהיינו במקום שאפשר לקחת אתרוג מובחר‬ ‫הרימון‪ ,‬ועוקצו היינו זנבו‪ ,‬כמו עוקצי תאנים‪ ,‬ובוכנתו היינו פיטמתו‪,‬‬ ‫יותר‪ ,‬אבל אם אתרוג זה מובחר יותר אין להחמיר בשביל השושנתא‪.‬‬ ‫וקראו לזה בוכנא מפני שזה חד כמו בוכנא‪ .‬עוד מביא רש"י שי"מ‬ ‫והוסיף שאם חסר גם מקצת מן העץ אף שנשאר חלק מהעץ למעלה‬ ‫שפיטמתו ועוקצו שניהם בזנב‪ ,‬עוקצו היינו שניטל העץ מה שחוץ‬ ‫מן האתרוג‪ ,‬טוב להדר לקחת אחר כיון שיש מחמירים גם בזה‪ ,‬ובניטלה‬ ‫לגומא שבאתרוג‪ ,‬דבזה כשר‪ ,‬ופיטמתו היינו שנתלש העוקץ מתוך‬ ‫רק בשושנתא כתב הבה"ל שהסכימו האחרונים שבודאי אין להחמיר בזה‪ .‬עוד‬ ‫האתרוג וחיסרו‪ ,‬ולפיכך פסול‪ ,‬והיינו דתני רבי יצחק בן אלעזר ניטלה‬ ‫כתב הרמ"א שאתרוג שלא היה לו דד מעולם כשר‪ ,‬וכן רוב האתרוגים‬ ‫בוכנתו‪ ,‬דהיינו מה שנכנס בתוך האתרוג כבוכנא‪ .‬וכתב רש"י שנראה‬ ‫שמביאים במדינות אלו‪ ,‬וניכרים הם ע"י שיש להם גומא במקום‬ ‫כביאור הראשון‪ ,‬דלא מצינו בשום מקום שעוקץ נקרא פיטמא‪ ,‬ור"ת‬ ‫הפיטום מתחילת ברייתו‪ .‬וכתב הביכורי יעקב שזה דווקא כשיש שם‬ ‫מיישב את הביאור השני מקושית רש"י‪ .‬וכן הר"ן סובר כפירוש השני‬ ‫רק גומא קטנה‪ ,‬אבל אם יש גומא שמגיעה עד חדרי הזרע פסול‪,‬‬ ‫שמביא רש"י‪.‬‬ ‫ואפשר לבדוק דבר זה ע"י הכנסת מחט או דבר אחר דק לתוך החלל‪.‬‬ ‫וכתב הרא"ש שלפי הפירוש הראשון אפילו אם נתלש העוקץ ונשאר‬ ‫ואם א"א לדעת אם האתרוג מתחילת ברייתו היה ללא פיטם‪ ,‬הא"ר בשם הב"ח‬ ‫במקומו כמין גומא כשר‪ ,‬לפי שלא נחסר מגוף האתרוג כלום‪ ,‬כמו‬ ‫מצדד להחמיר‪ ,‬אכן בפמ"ג כתב שאפשר שיש להכשיר מטעם ספק ספיקא‪.‬‬ ‫שנקלף כיון שאין הקליפה מכלל האתרוג‪ .‬ולפירוש בתרא אין פסול‬ ‫ניטל העוקץ‪ -‬ניטל העץ שהאתרוג תלוי בו באילן ונשאר במקומו‬ ‫בפיטמה שבראש האתרוג‪ ,‬לפי שאינה מכלל האתרוג‪.‬‬ ‫גומא‪ ,‬פסול מטעם חסר‪( ,‬ואם הוא שעת הדחק שאין אחר בעיר‬ ‫ובערוך פירש בשם רבינו חננאל שפיטמתו הכונה לחוטם‪ ,‬ורב יצחק‬ ‫אפשר לברך עליו אפילו ביום הראשון)‪ ,‬ואם ניטל קצת מהעץ ונשאר‬ ‫בא להוסיף על המשנה ולומר שגם אם ניטל קצה העץ הנתון באתרוג‬ ‫עובי כל שהוא באופן שכל הגומא מכוסה כשר‪ ,‬אף אם למעלה מן‬ ‫פסול‪ ,‬וכ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש‪ ,‬וכן נוהגים לפסול בשניהם‪.‬‬ ‫הגומא לא נשאר כלל‪.‬‬ ‫דין אתרוג שלא היתה לו פיטמא‪ -‬עוד כתב הערוך שאתרוג שלא‬ ‫דיני אתרוג שיש בו חזזית‬ ‫היתה לו פיטמא מעולם אינו נפסל בכך‪ .‬וכ"כ בארחות חיים‪ ,‬ועוד כתב‬ ‫שם שאם ודאי היתה לו פיטמא וניטלה‪ ,‬ראוי לחוש ונוטלים אותו‬ ‫סעיפים ט' י'‬ ‫ביום ראשון בלא ברכה‪ ,‬ובשאר ימים מברכין עליו‪ ,‬ואם לא היתה לו‬ ‫פיטמא כשלקטו אותו מן האילן כשר אפילו ביום ראשון ומברכין‬ ‫איתא במתני' (ל"ד‪ ):‬עלתה חזזית על רובו פסול‪ ,‬עלתה חזזית על‬ ‫עליו‪ ,‬כיון שיש אתרוגים שלא היו להם אותן פיטמות מתחילת‬ ‫מיעוטו כשר‪ .‬ובגמרא (ל"ה‪ ):‬לא שנו דעל מיעוטו כשר אלא‬ ‫ברייתן‪.‬‬ ‫במקום אחד‪ ,‬אבל בשנים או בשלשה מקומות מיחזי כמנומר‬ ‫ופסול‪.‬‬ ‫כמה צריך להנטל מהפיטם בשביל לפסול‪ -‬כתב המגיד משנה‬ ‫שנראה מדברי הרמב"ם שאין האתרוג נפסל בנטילת השושנה בלבד‪,‬‬ ‫מהי חזזית‪ -‬רש"י מבאר שחזזית היא כמין אבעבועות דקות‪( ,‬ואין זה‬ ‫אלא רק כשניטל גם הדד‪ ,‬והיינו העץ שהשושנה בו‪ ,‬וכן עיקר וכן ראוי‬ ‫גרב שיש באתרוגים שלנו)‪ .‬וכתב הרא"ש דאין זה פוסל אלא כשיש‬ ‫להורות‪ .‬והר"ן כתב שדעת הרי"ף לפסול בנטילת השושנה לבד‪ ,‬והר"ן‬ ‫בהם ממש‪ ,‬והיינו כשמקומו ניכר במשמוש היד שהוא גבוה משאר‬ ‫דחה דבריו והעלה שיש להחמיר ולפסול כל שניטלה אחת משתי‬ ‫האתרוג‪ .‬וכתב המגיד משנה דחזזית היינו ילפת‪ ,‬ופסול מפני שאינו‬ ‫הבוכנות‪ ,‬אבל אם ניטלה השושנה בלבד כשר‪ .‬ודעת הבית יוסף שגם‬ ‫הדר‪ ,‬ולפיכך אפילו שאינו מגיע עד הלבן פסול‪ .‬ובארחות חיים כתב‬ ‫הרי"ף אינו פוסל בניטלה השושנה לבד‪ .‬עוד כתב הבית יוסף שמדברי‬ ‫שי"מ שחזזית היינו שנתקשה האתרוג מחמת לקותא‪.‬‬ ‫הר"ן נראה שאין הפסול בניטלה פיטמתו אלא כשניטלה כל הפיטמא‪,‬‬ ‫האם חזזית פוסלת בכל הימים‪ -‬איתא בירושלמי שחזזית פוסלת‬ ‫אבל מדברי רבינו חננאל נראה שאפילו אם לא נעקרה כל הפיטמא‬ ‫רק ביום הראשון‪ ,‬וכתב הרא"ש שנראה דס"ל שחזזית זה פסול חסר‪,‬‬ ‫פסול‪ ,‬וכן מבואר בדברי הרא"ש‪ .‬ובארחות חיים כתב בשם הריטב"א‬ ‫והקשה הרא"ש א"כ מה נ"מ בין רובו למיעוטו‪ ,‬ובהכרח דפסול חזזית‬ ‫שאם ניטלה השושנה שלמעלה אפילו עם הדד שבסופה ולא חסר‬ ‫הוא משום הדר‪ ,‬ופסולי הדר פוסלים גם בשאר ימים‪ ,‬אך י"ל‬ ‫באתרוג כלום כשר‪ ,‬וכן דעת הרמב"ן ורבינו יונה‪ .‬וכתב הערוך שאם‬ ‫שהירושלמי חולק על הבבלי וסובר שגם פסולי הדר פוסלים רק ביום‬ ‫ניטל העוקץ ונשאר חלק מעוביו ורוחב הגומא מכוסה כולו כשר‪.‬‬ ‫הראשון‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫שיעור חזזית הפוסלת‪ -‬מבואר בירושלמי שחזזית פוסלת ברובו‬ ‫ניטל הפיטם‪ -‬אם ניטל העץ הקטן שבראש האתרוג (‪-‬הדד) שעליו‬ ‫מצד אחד‪( ,‬וחוטמו כרובו)‪ .‬וכתב הרא"ש דרובו מצד אחד הכונה‬ ‫עומדת השושנתא‪ ,‬פסול‪ ,‬דהוי כחסר‪ ,‬ומשמע מהשו"ע שרק אם ניטל‬ ‫לרובו של אתרוג‪ ,‬כמבואר במתני'‪ ,‬והר"ן כתב דס"ל להירושלמי שרוב‬ ‫גם העץ שבתוך האתרוג ונעשה שם כמין גומא פסול‪ ,‬ואז פסול אפילו‬ ‫מצד אחד ג"כ פוסל‪ .‬וכתב הרי"צ גיאות שחזזית בשנים בשלשה‬ ‫אם נשאר מעט עץ בתוכו‪( ,‬אמנם כשאין אחר בעיר אפשר לברך עליו‬ ‫מקומות פוסלת אף במיעוטו של צד אחד‪ .‬אבל הראב"ד פוסל דווקא‬ ‫אפילו ביום הראשון‪ .‬ס"ק ל"ג)‪ ,‬אבל אם ניטל רק מה שלמעלה ולא‬ ‫כשנתפזר הנימור ברובו (ואז פסול אפילו אם שטח החזזיות לבד הוא‬ ‫נעשית גומא כשר‪ ,‬וכן דעת הט"ז‪ ,‬אבל יש פוסקים שמצדדים‬ ‫מיעוט)‪ ,‬אבל במיעוטו כגון שאינו אלא בצד אחד של האתרוג כשר‪,‬‬ ‫להחמיר אפילו אם לא ניטל אלא מה שמעל האתרוג‪ ,‬ואם נשאר כל‬ ‫וכתב הרא"ש שלפי זה כל פסול מנומר הוא דווקא כשפשט הנימור‬ ‫שהוא מעל האתרוג‪ ,‬דעת המ"א שאין להחמיר בזה‪ .‬וכתב הרמ"א‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫ברוב האתרוג‪ ,‬ובאמת לא מסתבר שאם יש באתרוג ב' או ג' טיפין של‬ ‫אם החזזית היא על חוטמו והיינו ממקום שמתחיל להתקצר‬ ‫נימור זה בצד זה האתרוג פסול‪ ,‬אבל מלשון הגמרא משמע דמיירי‬ ‫שאפילו אם הם במיעוט האתרוג זה פוסל‪ ,‬דומיא דמקום אחד‪ ,‬אם‬ ‫ולהתחדד כלפי ראשו פסול אפילו במשהו ואפילו בצד אחד‪ ,‬כיון שאותו‬ ‫לא שנאמר שהדמיון הוא בכך שכל החבורות יחד הם מיעוט‪ ,‬אבל‬ ‫מקום נראה יותר משאר מקומות‪ ,‬ואף הפיטם בכלל זה‪ .‬ואין לומר שמחצי‬ ‫האתרוג ולמעלה נקרא חוטמו‪ ,‬דא"כ בכל מקום שהחזזית התפשטה ברובו היא גם‬ ‫הפיזור הוא ברוב האתרוג‪ .‬וכתב הריב"ש שלהלכה סומכים על‬ ‫על חוטמו‪ ,‬ובע"כ שחוטמו מתחיל אחרי שיעור רובו‪ .‬ובשערי תשובה מצריך‬ ‫הראב"ד שרק אם נתפזר הנימור ברובו זה פוסל‪ ,‬ולזה הסכים הרא"ש‪.‬‬ ‫לחשוש לדעת רש"י שגם במקום גובהו פוסל בכל שהוא‪ ,‬וכתב הבה"ל שבשו"ע לא‬ ‫משמע כך‪ ,‬וכן מוכח בלבוש‪ ,‬ועכ"פ במקום הדחק בודאי יש להקל גם ביום הראשון‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫ולברך עליו‪.‬‬ ‫עלתה על האתרוג חזזית בין בתלוש בין במחובר‪ ,‬והחזזית גבוהה‬ ‫כל שינוי מראה (כגון שחור ולבן) פוסל בחוטמו בכל שהוא‪ .‬ויש מי‬ ‫משאר האתרוג וניכרת במישוש‪ ,‬אם היא בשנים ושלשה מקומות‬ ‫שאומר שגם יבש פוסל בחוטמו בכל שהוא‪ ,‬וכן פסקו הא"ר ושאר‬ ‫פסול‪ ,‬דמחזי כמנומר‪ ,‬ואם רק חוט השערה מפסיק בין חזזית לחזזית נראה‬ ‫אחרונים‪ ,‬וה"ה שאר פסולי הדר‪ ,‬ובשאר מקומות אין פסול אלא‬ ‫שאינו נחשב עי"ז כשני חזזיות‪ ,‬ודעת הט"ז ששני חזזיות פוסלות רק אם יש ביניהם‬ ‫במקום אחד ברובו או בשנים ושלש מקומות אפילו במיעוטו‪ ,‬כ"כ‬ ‫שיעור של חזזית‪ ,‬ורבים מהאחרונים מיאנו בזה משום שאין אנו יודעים מהו שיעור‬ ‫חזזית‪.‬‬ ‫הפמ"ג‪ ,‬והבה"ל כתב דלא ברירא לפסול יבש בשנים ושלשה מקומות‪ ,‬דשמא אינו‬ ‫נחשב עי"ז כמנומר‪ ,‬וצ"ע‪ .‬ושאר פסולים משמע מהשו"ע שאינם פוסלים בחוטמו‬ ‫וי"א שאף בב' וג' מקומות פסול רק אם נתפשט הנימור ברובו‪ ,‬שבזה‬ ‫בכל שהוא‪ ,‬ויש להחמיר גם בנסדק בחוטמו‪ ,‬אם לא במקום הדחק‪.‬‬ ‫פסול אע"פ שמקום החברבורות עצמם הוא מיעוט‪ ,‬אבל במיעוטו‬ ‫דווקא שינוי מראה שנראה לכל פוסל בחוטמו בכל שהוא‪ ,‬אבל אם‬ ‫כגון שכולם בצד אחד כשר‪( ,‬ומשמע שאם נתפשט לצד השני פסול‬ ‫אינו נראה לעין מחמת דקותו וצריך להסתכל‪ ,‬אין זה כל שהוא‬ ‫ברוב הקפו אע"פ שאינו רובו של כל האתרוג‪ .‬ובבית מאיר מצדד שבצד‬ ‫שפוסל בחוטמו‪ ,‬כיון שהחומר בחוטמו הוא ששם אדם רואה יותר משאר‬ ‫אחד אינו פוסל אפילו ביותר מג' חזזיות‪ ,‬כיון שזה מיעוט מהאתרוג‪ ,‬אך לפי מה‬ ‫מקומות‪.‬‬ ‫שמסיים אין הדבר ברור לו כ"כ‪ ,‬ומיום הראשון ואילך בודאי יש להקל)‪ .‬ויש‬ ‫פוסלים אפילו במיעוט של צד אחד‪ .‬והלבוש והא"ר פסקו כדעה‬ ‫סעיף י"ג‬ ‫ראשונה‪ ,‬וכן משמע בפמ"ג‪ .‬ואם החזזית במקום אחד‪ ,‬אם היא ברוב‬ ‫חזזית היינו ילפת‪ ,‬והיא כמו אבעבועות‪.‬‬ ‫שטח האתרוג משני הצדדים פסול‪ ,‬דאינו הדר‪.‬‬ ‫י"א שרק שתי אבעבועות הם בכלל חזזית‪ ,‬אבל דעת רבים‬ ‫סעיף י"א‬ ‫מהאחרונים שאף באחת הוי חזזית כל שנראה לעין בלא הסתכלות‪,‬‬ ‫אמנם בשאר ימים נראה שיש להקל‪.‬‬ ‫אם החזזית נמצאת על חצי מהאתרוג (היינו כל הקף האתרוג כלפי‬ ‫דווקא כשהחזזית היא מעצמות האתרוג היא פוסלת‪ ,‬אבל מה‬ ‫העוקץ‪ ,‬שהרי בראשו פסול אפילו במיעוט‪ ,‬וכדלהלן)‪ ,‬יש מכשירים‬ ‫שנעשה מקום מסוים אדום ועקום מחמת שעוקצים אותה קוצים‬ ‫דס"ל שאפשר לצמצם‪ ,‬ויש פוסלים דס"ל שא"א לצמצם‪ ,‬ויש‬ ‫כשר‪ ,‬ומש"כ האגודה שהחזזית גדילה מחמת שהאתרוג שוכב על קוצים‪ ,‬ביאר‬ ‫להחמיר בזה‪ ,‬וכתב הפמ"ג שלא מספיק רוב בהכשר ע"י מדידה אלא‬ ‫השע"ת דאיירי בגבוהה משאר האתרוג‪ ,‬ובביכורי יעקב מבאר ששם גרמו הקוצים‬ ‫צריך רוב הנראה לעינים‪ ,‬ובביכורי יעקב חולק על זה‪.‬‬ ‫לעיפוש ועי"ז נוצרה החזזית‪ ,‬אבל מה שנעשה אדום ועקום ע"י קוצים אינו פוסל‪.‬‬ ‫בלעטלא"ך‬ ‫סעיף י"ב‬ ‫בלעטלא"ך הנוצרים באתרוג כשהוא על האילן מחמת העלים‪ ,‬דעת‬ ‫שיעור חזזית ושאר פסולים בחוטמו של האתרוג‬ ‫התרומת הדשן שאין להכשירם מחמת שהם מצוים באתרוגים‪ ,‬דכיון‬ ‫איתא בגמרא (ל"ה‪ ):‬לענין פסול חזזית‪ ,‬אמר רבא ועל חוטמו אפילו‬ ‫שחזזית פוסלת מצד הדר אין נ"מ במה שזה היה מתחילה‪ ,‬דאתרוג‬ ‫במשהו נמי פסול‪ ,‬ופירש רש"י שחוטמו היינו עובי גובהו‪ ,‬שמשפע‬ ‫שאינו מהודר מעיקרו ג"כ פסול‪ ,‬וכתב התה"ד שהעולם נוהגים‬ ‫משם ויורד לצד ראשו‪ ,‬ובזה אפילו כל שהוא פסול כיון שנראה שם‬ ‫להכשיר ואפילו כשהם מורגשים במשמוש היד‪ ,‬ואפשר שסומכים על‬ ‫לעיניים יותר משאר מקומות שבו‪ ,‬דבאותו עובי אדם נותן עיניו‪ .‬וכתב‬ ‫מש"כ בהגהות אשר"י שחזזית שהיא ממראה אתרוג כשרה‪.‬‬ ‫הרא"ש שמשמע מרש"י שלא כל השיפוע עד הפיטמא נקרא חוטם‪,‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬חזזית הנקראת מו"ל בלשון אשכנז יש להכשירה כיון‬ ‫אלא רק המקום העבה שממנו מתחיל השיפוע‪ ,‬אבל מהרי"ף ורבינו‬ ‫שאינו גבוה משאר האתרוג‪ ,‬ויש מי שכתב שיש להכשיר שכיון שזה‬ ‫חננאל מבואר שכל השיפוע נקרא חוטם‪ ,‬וכן עמא דבר שמהמקום‬ ‫רגיל להמצא באתרוג הרי זה מראה אתרוג אע"פ שאינו שוה לשאר מראה‬ ‫העבה עד למעלה פוסלת חזזית כל דהו וכן יבשות וכל הדברים‬ ‫האתרוג‪ ,‬ולפ"ז כשר אפילו בגבוה מהאתרוג ואפילו בחוטמו‪,‬‬ ‫הפוסלים משום הדר‪ .‬וכתב הבית יוסף שעובי גבהו עצמו אינו פוסל‬ ‫והאחרונים הסכימו שאין להקל בגבוהים מן האתרוג כי אם בשעת‬ ‫לרי"ף ולר"ח אלא רק לרש"י‪ ,‬ולפ"ז כוונת הרא"ש דעמא דבר לחוש‬ ‫הדחק‪ .‬ומשמע מהדגול מרבבה שלפי הטעם הראשון פסול בחוטמו משום שינוי‬ ‫גם לדברי רש"י וגם לדברי הרי"ף ור"ח‪ ,‬או שכוונתו שרק מעובי גבהו‬ ‫מראה‪ ,‬וצ"ע דא"כ גם בשאר האתרוג יפסול ברובו‪ ,‬וע"כ צ"ל כמ"ש הפמ"ג שאף‬ ‫ולמעלה פוסל‪ ,‬אבל עובי גבהו עצמו אינו פוסל‪ ,‬והיינו כדעת הרי"ף‬ ‫שחזזית היא מראה פסול מ"מ ברואה מראה פסולה על האבעבוע אין פוסל כיון‬ ‫ור"ח‪.‬‬ ‫שדרכה בכך‪ ,‬ורק בגבוה מהאתרוג פוסל משום חזזית‪ ,‬א"כ באינו גבוה מהאתרוג‬ ‫אפילו על חוטמו כשר‪.‬‬ ‫עוד כתב הרא"ש דפסול יבש וכל הפוסלים משום הדר פוסלים‬ ‫בחוטמו בכל שהוא‪ ,‬וכ"כ הר"ן והטור‪.‬‬ ‫במקומות אחרים והובא למקום שדרכו להיות כך‪ ,‬לרש"י וסייעתו זה פסול‪ ,‬ולרי"ף‬ ‫סעיף י"ד‬ ‫ולרמב"ם לא נזכר דין זה בגמרא‪ .‬ושחור ביותר כאדם כושי פסול בכל‬ ‫מקום‪.‬‬ ‫האם ניתן להכשיר אתרוג ע"י קילוף החזזית‬ ‫עיין לעיל בסעיף ו' מה שנתבאר מתי נקלף פוסל‪ ,‬וכתב הרא"ש‬ ‫סעיף י"ח‬ ‫שאפשר לקלף חזזית ולהכשיר את האתרוג‪ ,‬אם הקילוף נעשה באופן‬ ‫איתא בגמרא (שם) אתרוג ככדור פסול‪.‬‬ ‫שאין פסול מצד חסר או שינוי מראה (עיי"ש)‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אתרוג העגול ככדור פסול‪ ,‬דאין דרכו להיות כך‪,‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬חזזית שפסול או מנומר שקילפוה וחזר למראה אתרוג‬ ‫ומשמע שזה פסול בכל הימים‪ ,‬אמנם י"ל שהטעם משום שאינו הדר‪ ,‬וא"כ‬ ‫כשרה‪ ,‬ואפילו לכתחילה מותר לקלפה מלבד ביו"ט דהוי כמתקן‪ ,‬ודווקא‬ ‫להרמב"ם וסייעתו כשר בשאר ימים‪ ,‬דלא גרע מגידלו בדפוס ועשאו כבריה אחרת‬ ‫כשקילף רק את הקליפה החיצונה הדקה‪ ,‬אבל אם נחסר משהו‬ ‫שהכשיר הרמב"ם בשאר ימים‪.‬‬ ‫מהאתרוג פסול ביום הראשון לפי הדעה שפוסלת בחסר משהו‪ .‬וע"י‬ ‫סעיף י"ט‬ ‫לקמן סי' תרמ"ט ההכרעה להלכה בזה‪.‬‬ ‫איתא בברייתא (שם) גידלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת‬ ‫סעיף ט"ו‬ ‫פסול‪ .‬ובגמרא (ל"ו‪ ):‬אמר רבא לא שנו אלא כמין בריה אחרת‪,‬‬ ‫איתא בברייתא (ל"ו‪ ).‬אתרוג תפוח סרוח כבוש שלוק כושי לבן‬ ‫אבל כברייתו כשר‪ .‬פשיטא כמין בריה אחרת תנן‪ .‬לא צריכא‬ ‫ומנומר פסול‪.‬‬ ‫דעבידא דפי דפי‪ .‬ופירש רש"י גידלו בדפוס‪ -‬שעשה לו דפוס‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫כשהוא קטן ונתנו בתוכו כשהוא מחובר והוא גדל כמידת הדפוס‪.‬‬ ‫דעבידא דפי דפי‪ -‬כמין קרשים קרשים‪ ,‬ואשמועינן רבא דהא נמי‬ ‫נפל עליו מים כשהוא תלוש ותפח או סרח אף שלא נרקב‪ ,‬או‬ ‫ברייתו הוא‪.‬‬ ‫שנתבשל‪ ,‬או שהיה שרוי בחומץ חזק בכדי שירתיח‪ ,‬או שהיה שרוי‬ ‫במים או בשאר משקין ודבש מעת לעת‪ ,‬פסול‪ ,‬משום שאינו הדר‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬גידלו בדפוס כדי שיגדל בצורת הדפוס‪ ,‬אם גידלו‬ ‫ומסתבר שהשיעור בפסולים אלו הוא ברובו‪ ,‬וצ"ע אם פסולים אלו פוסלים בחוטמו‬ ‫בצורה אחרת והיינו אף שאינו דומה לדבר אחר אלא שאינו דומה לאתרוג כלל‬ ‫בכל שהוא‪.‬‬ ‫פסול‪ ,‬ואם גידלו כברייתו כשר‪ ,‬אפילו עשאו דפים דפים כריחיים של‬ ‫אתרוג מנומר פסול‪ ,‬י"א דהיינו דווקא במנומר במראות הפוסלים‪,‬‬ ‫מים‪.‬‬ ‫ואז זה פוסל בב' או ג' מקומות וכפי שנתבאר לעיל לענין חזזית‪ .‬וי"א‬ ‫סעיף כ'‬ ‫שאפילו מנומר בהרבה מראות כשרות פסול‪ ,‬משום שאינו הדר‪.‬‬ ‫ולמעשה צ"ע‪.‬‬ ‫איתא בברייתא (ל"ו‪ ).‬אתרוג ככדור פסול‪ ,‬ויש אומרים אף‬ ‫התיום‪ .‬ומשמע דתנא קמא מכשיר בתיום‪ ,‬והלכה כוותיה‪ .‬וכן פסק‬ ‫סעיפים ט"ז י"ז‬ ‫הרמב"ם‪ .‬אבל הסמ"ג פסק דפסול‪ ,‬ונראה שהוא סובר דכיון דלא‬ ‫איתא בגמרא (שם) אמר מר אתרוג כושי פסול‪ ,‬והתניא כושי‬ ‫אשכחן מאן דמכשיר בהדיא איכא למימר דליכא מאן דפליג‪ ,‬ואי נמי‬ ‫כשר דומה לכושי פסול‪ .‬אמר אביי כי תנן נמי במתניתין דומה‬ ‫משתכח מאן דפליג הלכתא כוותייהו כיון שלא הוזכר בתלמוד סברת‬ ‫לכושי תנן‪ ,‬רבא אמר לא קשיא הא לן והא להו‪.‬‬ ‫החולק עליהם‪ .‬וכתב הבית יוסף שדברי הרמב"ם עיקר‪.‬‬ ‫רש"י מבאר שדומה לכושי היינו שגדל כאן והרי הוא שחור‪ ,‬ובזה‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬שני אתרוגים שגדלו כשהם דבוקים לגמרי יחד‬ ‫פסול‪ ,‬אבל הגדל שם כשר דאורחיה הוא‪ .‬ולרבא כושי נמי פסול לבני‬ ‫בברייתם‪ ,‬או שהם שני חצאים החלוקים מלמעלה ומחוברים מלמטה‬ ‫ארץ ישראל שרחוקים מארץ כוש ואינם רגילים בהם‪ ,‬וכן הגדל כאן‬ ‫כל שהוא‪ ,‬כשרים‪ ,‬כיון שהם נבראו כך וא"א להפרידם‪ .‬והסמ"ג פסל‬ ‫ודומה לכושי פסול‪ ,‬אבל לבני בבל שהם קרובים לכוש ורגילים בכושי‬ ‫בזה‪ ,‬ועל כן יש להחמיר בדאפשר‪.‬‬ ‫כשר‪ .‬וכ"כ הרא"ש והטור‪.‬‬ ‫סעיף כ"א‬ ‫אבל הרי"ף פירש שלבני ארץ ישראל כושי פסול‪ ,‬וכל שכן כושי‬ ‫איתא במתני' (ל"ד‪ ):‬הירוק ככרתי‪ ,‬רבי מאיר מכשיר‪ ,‬ורבי יהודה‬ ‫הרבה הדומה לכושי‪ ,‬ולבני בבל ששם האתרוגים כושים הכושי כשר‬ ‫והכושי הרבה שהוא דומה לאדם כושי פסול‪ .‬וכ"כ הרמב"ם‪ ,‬וכתב‬ ‫פוסל‪ .‬וידוע דהלכה כרבי יהודה‪ .‬וכתבו התוס' והרא"ש שירוק שאם‬ ‫המגיד משנה שכן עיקר‪.‬‬ ‫משהים אותו הוא חוזר למראה אתרוג כשר‪ ,‬דאי לאו דנגמר פריו לא‬ ‫היה חוזר למראה אתרוג בתלוש‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אתרוג ירוק כעשבי השדה פסול‪ ,‬משום שניכר‬ ‫מראה שחור או לבן פוסל ברוב האתרוג או בב' וג' מקומות‪ ,‬כמו‬ ‫בחזזית‪ .‬וכתב החיי אדם שאדום זה ממראה אתרוג‪ ,‬ודעת הפמ"ג שאדום‬ ‫שעדיין לא נגמר הפרי‪( ,‬ומשמע שירוק פחות מכך כשר מפני‬ ‫באדמומית זה מראה פסול‪ ,‬אבל כאהינא סומקא י"ל שזה מראה כשר‪.‬‬ ‫שמסתמא נגמר הפרי)‪ ,‬וירוק כעשבי השדה שידוע שבאותו מקום‬ ‫אם באותו מקום רגילים האתרוגים להיות שחורים מעט‪ ,‬כשר באותו‬ ‫טבע האתרוגים שיהיה להם מראה אתרוג אם ישהו אותם בכלי זמן‬ ‫מקום‪ ,‬אבל במקומות אחרים פסול‪ ,‬ומשמע שאפילו במקומות‬ ‫הסמוכים להם‪ ,‬ודעת כמה ראשונים להקל בזה‪ .‬ואתרוג שחור מעט שגדל‬ ‫איתא בברייתא (ל"ו‪ ).‬אתרוג הבוסר‪ ,‬רבי עקיבא פוסל‪ ,‬וחכמים‬ ‫מרובה‪ ,‬כשר אף בעודו ירוק‪ ,‬ומ"מ אין לסמוך על זה למעשה אא"כ‬ ‫מכשירים‪ .‬ופסק הרמב"ם כחכמים‪ .‬ופירש רש"י דבוסר היינו קטן‬ ‫התחיל מעט להיות כמראה אתרוג‪ ,‬דשמא יהיה נשאר ירוק‪.‬‬ ‫כפול הלבן‪ ,‬אבל התוס' כתבו ששיעור זה נאמר לגבי ענבים‪ ,‬שגם‬ ‫בגמר בישולם הם קטנים‪ ,‬אבל אתרוג שהוא פרי גדול‪ ,‬אפילו ביותר‬ ‫פסול אתרוג מורכב‬ ‫מכביצה הוא בוסר כשסופו לגדול הרבה יותר‪ ,‬אבל אם אין סופו‬ ‫אתרוג המורכב עם לימון או עם עץ אחר פסול‪ ,‬אפילו אם הבריך ענף‬ ‫לגדול יותר כשר בכזית או בכביצה‪ ,‬דחשיב גמר פרי‪ ,‬אבל פחות מכך‬ ‫של אתרוג לתוך לימון‪ ,‬וכ"ש אם הבריך ענף של לימון לתוך האתרוג‪,‬‬ ‫לא חשיב גמר פרי אע"פ שאין סופו לגדול יותר‪ .‬עוד י"ל שאפילו‬ ‫אבל אם הרכיב אתרוג באתרוג אחר כשר‪.‬‬ ‫לחכמים שמכשירים בוסר כפול הלבן היינו משום שהוא עתיד לגדול‬ ‫אתרוג מורכב סימניו הם שהוא חלק והעוקץ שלו בולט והתוך רחב‬ ‫עוד וחשיב פרי‪ ,‬אבל באינו עתיד לגדול עוד פסול‪ .‬והסמ"ג פסק‬ ‫עם הרבה מוהל וקליפתו דקה‪ ,‬ואתרוג שאינו מורכב יש לו בכולו‬ ‫ששיעור אתרוג הקטן הוא כביצה‪ ,‬והקשה הרא"ם א"כ איך מביא‬ ‫בליטות עם גובה‪ ,‬והעוקץ שוקע‪ ,‬וקליפתו עבה והתוך קצר והוא‬ ‫הסמ"ג את פירוש רש"י שבוסר היינו כפול הלבן ולחכמים זה כשר‪,‬‬ ‫כמעט יבש‪ .‬ובעולת שבת כתב שבאתרוג מורכב הגרעין שוכב‪,‬‬ ‫שהרי להלכה ס"ל דבעינן כביצה‪ .‬ותירץ הבית יוסף דס"ל כמש"כ‬ ‫ובביכורי יעקב כתב שגם בשאינו מורכב לפעמים הגרעין שוכב‪ .‬וכתב‬ ‫התוס' בביאורם השני‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬ ‫החת"ס שאתרוג שיש לו הרבה בליטות והעוקץ שוקע א"צ לבדוק‬ ‫פסק ההלכה‬ ‫בסימנים הפנימיים‪ ,‬ומשמע שאם יש לו רק סימן אחד יש להחמיר‬ ‫מספק‪ ,‬וכ"כ במור וקציעה‪ ,‬אמנם במקום אחר מפקפק החת"ס מאד‬ ‫אתרוג קטן פחות מכביצה פסול כל שבעה‪ ,‬מפני שאינו פרי‪ ,‬אפילו אם‬ ‫על הסימנים כיון שלא נזכרו בש"ס והנ"מ בסימנים היא למביא אתרוג ואומר‬ ‫אנו משערים שאינו בוסר‪ ,‬דאין סופו לגדול יותר‪ .‬ואפילו בהיה בו כשיעור‬ ‫שהוא בא ממקום מוחזק בכשרות ויש לו סימני מורכב‪ ,‬שזה פסול‪ ,‬ומסיק שאין‬ ‫ונצטמק פסול מפני שאינו הדר‪ ,‬ואם אין לו אחר יטלנו בלא ברכה ואפילו ביום‬ ‫הראשון‪ .‬וכתב החת"ס שאף שהצל"ח העיד שהביצים שבזמננו נתקטנו‪ ,‬מ"מ די‬ ‫לסמוך על הסימנים (ולעולת שבת ביו"ט שני אפשר לסמוך על‬ ‫בכביצה של זמננו‪ ,‬כי גם האתרוגים נשתנו‪ ,‬ולפי דעת הביכורי יעקב נכון לבעל נפש‬ ‫הסימנים)‪ ,‬אלא יש לקחת אתרוג ממקום שיש בו מסורת מימים‬ ‫להדר לכתחילה אחר אתרוג גדול כשני ביצים‪ .‬ואתרוג שיש בו כביצה כשר‬ ‫קדמונים שאתרוגיהם אינם מורכבים‪ ,‬ואם לוקח ממקום אחר לא יקח‬ ‫אפילו אם הוא בוסר‪ ,‬ובלבד שלא יהיה ירוק ככרתי וכנ"ל‪.‬‬ ‫בלא כתב הכשר שיודע המעיד שאינם מורכבים‪ ,‬וימצא אנשים‬ ‫אתרוג גדול באיזה שיעור שיהיה כשר‪ ,‬ואפילו גדול שמביאו על‬ ‫שמכירים היטב את חתימת המעיד‪ ,‬או שהסוחר מכיר והוא מוחזק‬ ‫כתפו יצא‪ ,‬דד' המינים אם יש לו את כולם יכול ליטול אחד ואח"כ‬ ‫בכשרות‪ ,‬ואתרוגים ממקום שאינו מוחזק בכשרות אין להאמין‬ ‫ליטול את השני‪.‬‬ ‫להכשירם אלא לאדם המוחזק בכשרות וגם יהיה ירא שמים לדקדק‬ ‫ובפרט במלאכת הנטיעה‪ ,‬ויש לדקדק לקנות מאיש נאמן כדי שלא‬ ‫ירמה ויעביר את ההכשר לתיבה אחרת‪ ,‬ויותר טוב לקנות ממקום‬ ‫סימן תרמ"ט‬ ‫שמוחזק שהאתרוגים משם אינם מורכבים‪( ,‬וסוחרים שיכולים לקנות‬ ‫מיהודים או מנכרים ושניהם שוים בכשרותם‪ ,‬עליהם לקנות מיהודים‪ ,‬דכתיב "או‬ ‫אסור לזלזל אתרוג ושארי מצוות שהנכרים מוכרים‪ ,‬מפני שבפעם‬ ‫קנה מיד עמיתך" ופירש רש"י והוא מהסיפרא אם תרצה לקנות קנה מישראל‬ ‫אחרת לא יביאו למכור‪ ,‬אלא יתן להם מעט יותר מכדי דמיהם‪.‬‬ ‫חברך)‪ .‬ואם כבר קנה משאר מקומות או שאין אתרוגים ממקומות‬ ‫מוחזקים בכשרות אפשר לסמוך על שני הסימנים שבחוץ ולברך ג"כ‪.‬‬ ‫פסולים כלליים בד' מינים‬ ‫גם בשאר הימים אין ליטול אתרוג מורכב‪ ,‬ואם אין לו אחר יש ליטלו‬ ‫לאחר שנתבארו בסימנים הקודמים פסולים מיוחדים שיש בכל מין מהד'‬ ‫כל שבעה בלא ברכה‪ ,‬ויש מחמירים שלא ליטלו אף בלא ברכה‬ ‫מינים‪ ,‬מבאר השו"ע בסימן זה כמה פסולים כלליים הפוסלים בכל הד' מינים‪,‬‬ ‫דילמא אתי למסרך לצאת בו תמיד‪.‬‬ ‫מתי ובאיזה אופן הם פוסלים‪ ,‬והאם הפסול הוא רק ביום הראשון או גם‬ ‫בשאר הימים‪.‬‬ ‫הדסים מורכבים פסולים כמו אתרוגים‪ ,‬אך בסתמא אינם מורכבים‪,‬‬ ‫ואף אלו הגדלים בגינות השרים אינם בחשש מורכבים‪ ,‬דלא כהשבות‬ ‫סעיף א'‬ ‫יעקב‪.‬‬ ‫פסול גזול או גנוב‬ ‫סעיף כ"ב‬ ‫נתבאר בסימנים הקודמים שגזול ויבש פסול בכל הד' מינים‪ .‬והנה‬ ‫איתא בגמרא (כ"ט‪ ):‬קא פסיק ותני לא שנא ביום טוב ראשון‬ ‫שיעור אתרוג‬ ‫(שחיוב נטילת לולב בו הוא מדאורייתא) ולא שנא ביום טוב שני (שחיובו‬ ‫איתא במתני' (ל"ד‪ ):‬שיעור אתרוג הקטן‪ ,‬רבי מאיר אומר כאגוז‪,‬‬ ‫מדרבנן)‪ .‬בשלמא יבש‪ ,‬הדר בעינן וליכא‪( ,‬וכיון שתיקנו מדרבנן זכר‬ ‫רבי יהודה אומר כביצה‪ .‬והגדול כדי שיאחז שנים בידו אחת‪,‬‬ ‫למקדש יש סיבה לפוסלו)‪ ,‬אלא גזול‪ ,‬בשלמא יום טוב ראשון דכתיב‬ ‫דברי רבי יהודה‪ ,‬רבי יוסי אומר אפילו אחד בשתי ידיו‪ .‬ופסקו‬ ‫"לכם" משלכם‪ ,‬אלא ביום טוב שני מאי טעמא (מהיכי תיתי‬ ‫הרי"ף והרא"ש הלכה כרבי יהודה בקטן וכרבי יוסי בגדול‪.‬‬ ‫למיפסליה)‪ .‬אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי משום‬ ‫וכתב הר"ן שלרבי יוסי אפילו צריך שתי ידיו לאתרוג אחד מתוך‬ ‫דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה‪ ,‬שנאמר "והבאתם גזול ואת‬ ‫גודלו‪ ,‬או שהוא צריך ליטלו על כתיפו‪ ,‬יצא‪ .‬וכ"כ הרמב"ם שאין‬ ‫הגבלה לגודל האתרוג‪.‬‬ ‫אם קנאו לפני המצוה‪ ,‬כגון שגזל לולב שאינו מתוקן ועדיין אין עליו‬ ‫הפסח"‪ ,‬מה פיסח לית ליה תקנתא‪ ,‬אף גזול לית ליה תקנתא‪,‬‬ ‫שם לולב‪ ,‬ושיפהו‪ ,‬כשר‪ ,‬דקנאו בשינוי מעשה‪ ,‬ואפילו בלא יאוש‬ ‫לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש‪( ,‬שאף שיאוש קונה (ב"ק‬ ‫כשר‪ ,‬ואפילו ביום הראשון‪ ,‬דכיון שקנאו חשיב "לכם"‪ ,‬ואינו חייב‬ ‫ס"ח‪ ).‬והוי דידיה‪ ,‬אין להקריבו למזבח)‪ .‬בשלמא לפני יאוש "אדם כי‬ ‫לנגזל אלא דמים בעלמא‪ ,‬וכן מי שקנאו מן הגנב במכירה או במתנה‬ ‫יקריב מכם" אמר רחמנא‪ ,‬ולאו דידיה הוא‪ ,‬אלא לאחר יאוש‬ ‫לאחר יאוש יוצא בו יד"ח אפילו ביום הראשון‪.‬‬ ‫הא קנייה ביאוש‪ ,‬אלא לאו משום דהוה ליה מצוה הבאה‬ ‫כתב השו"ע שבקונה בשינוי מעשה לא יברך עליו‪ ,‬שכיון שבא לידו‬ ‫בעבירה‪ .‬ופליגא דרבי יצחק‪ ,‬דאמר ר' יצחק בר נחמני אמר‬ ‫בגזל מחמירים בזה לענין ברכה שיש בה הזכרת שם שמים‪( ,‬ואם עבר‬ ‫שמואל‪ ,‬לא שנו אלא ביום טוב ראשון‪ ,‬אבל ביום טוב שני‬ ‫ונטלו א"צ ליטול לולב אחר‪ ,‬וכ"ש שלא יברך עליו)‪ ,‬וכתב המ"א שדווקא בלא‬ ‫מתוך שיוצא בשאול (שהרי ביו"ט שני לא כתיב "לכם")‪ ,‬יוצא נמי‬ ‫יאוש אין לברך‪ ,‬אבל אם היה יאוש יחד עם השינוי מעשה או עם‬ ‫בגזול‪ .‬מתיב רב נחמן בר יצחק לולב הגזול והיבש פסול‪ ,‬הא‬ ‫שינוי השם או עם שינוי רשות מותר לברך עליו‪ ,‬אכן דעת הט"ז‬ ‫והגר"א שבכל גווני לא יברך‪ ,‬וע"ע בבה"ל סימן י"א‪.‬‬ ‫שאול כשר‪ ,‬אימת אילימא ביום טוב ראשון הא כתיב לכם‬ ‫משלכם והאי לאו דידיה הוא‪ ,‬אלא לאו ביום טוב שני וקתני‬ ‫י"א שגנוב וגזול פסול בכל הימים משום מצוה הבאה בעבירה רק‬ ‫לגנב ולגזלן עצמו וכן ליורש‪ ,‬ואפילו לאחר יאוש‪ ,‬אבל לאחרים פסול‬ ‫גזול פסול‪ .‬רבא אמר לעולם ביום טוב ראשון‪ ,‬ולא מיבעיא‬ ‫רק ביום הראשון ורק לפני יאוש‪ ,‬דס"ל שלא שייך מצוה הבאה‬ ‫קאמר‪ ,‬לא מיבעיא שאול דלאו דידיה הוא‪ ,‬אבל גזול אימא‬ ‫בעבירה אלא לגזלן עצמו‪ ,‬ודעת המ"א שאין להקל כהי"א‪ ,‬מפני‬ ‫סתם גזילה (מיד‪ ,‬אף שלא שמענו שהוא התייאש) יאוש בעלים הוא‬ ‫שהרמב"ן חולק על זה‪ ,‬אבל הא"ר כתב שיש לסמוך להקל כהי"א‪ ,‬וכן‬ ‫(כיון שגזל ממנו בפניו ואין לו כח להציל)‪ ,‬וכדידיה דמי‪ ,‬קא משמע לן‬ ‫משמע מהגר"א‪ ,‬אמנם גם להגר"א אין לברך עליו‪.‬‬ ‫(שעד ששמענו להדיא שהוא התייאש לא קנה‪ ,‬דמימר אמר השתא הוא דתקיף‬ ‫מינאי למחר תפיסנא ליה בדינא)‪.‬‬ ‫אין לקצוץ בעצמו ד' המינים מקרקע שביד נכרי אפילו אם הנכרי‬ ‫נותן לו רשות‪ ,‬דסתם נכרים גוזלי קרקע הם‪ ,‬וקרקע אינה נקנית‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫ביאוש אלא היא בחזקת בעליה‪ ,‬ופירות מחוברים הרי הם כקרקע‪,‬‬ ‫הרי"ף הביא המשנה כצורתה ולא הביא את מחלוקת האמוראים אם‬ ‫וא"כ התלישה היא הגזילה‪ ,‬אלא יקצצנו הנכרי (וה"ה ישראל אחר)‬ ‫גזול פסול ביו"ט שני‪ .‬וכתבו הרא"ש והר"ן שהרי"ף סובר שגזול פסול‬ ‫ויחול היאוש ביד הנכרי‪ ,‬והנכרי ימכור או יתן במתנה לישראל‪ ,‬ואז‬ ‫גם ביו"ט שני‪ ,‬משום מצוה הבאה בעבירה‪ ,‬ואף דקרא גבי קרבן כתיב‪,‬‬ ‫הישראל יקנה ביאוש ושינוי רשות‪ ,‬ומברך על זה‪ .‬ואין חילוק בזה בין‬ ‫הוא הדין לכל המצוות‪ ,‬כדמוכח בבבא קמא (צ"ד‪ ).‬דקאמר הרי שגזל‬ ‫ארץ ישראל לחו"ל‪ ,‬שאע"פ" שרוב הקרקעות הם של נכרים‪ ,‬מ"מ גם‬ ‫סאה חטין וכו' אין זה מברך אלא מנאץ‪ ,‬ודלא כשמואל דסבר התם‬ ‫גזל עכו"ם אסור‪ .‬ובדיעבד כשר אם הוא ברשות נכרי ומברך על זה‪,‬‬ ‫דלא אמרינן הכי אלא במצוה שהיא מדאורייתא‪( ,‬דלא מסתבר‬ ‫דמספיקא אין חוששים לגזולה‪ .‬וכתב הביכורי יעקב שבזמננו לא אומרין‬ ‫טעמיה דשמואל‪ ,‬דכיון דמברך ומזכיר שם שמים מנאץ הוא באיסור‬ ‫שסתם נכרים גוזלי קרקע‪ ,‬וגם כל הקרקעות מוחזקים לבעליהם מדינא דמלכותא‪,‬‬ ‫דרבנן כמו באיסור דאורייתא‪ ,‬ועוד דרב נחמן בר יצחק דהוא בתראה‬ ‫ולכן מותר לישראל לקצוץ מקרקע הנכרי‪ ,‬וכתב הבה"ל שהדבר תלוי לפי המקום‪.‬‬ ‫פריך לשמואל ממתניתין‪ ,‬ואף על גב דדחי ליה לא סמכינן אשינויי‬ ‫והלוקחים מהאריס שלא בידיעת בעל הגן‪ ,‬הפמ"ג כתב שי"ל דידע ומחיל‪ ,‬ובביכורי‬ ‫דחיקי)‪ .‬וכן פסקו בה"ג ורב פלטוי גאון‪ .‬וכן דעת הראב"ד והרמב"ן‬ ‫יעקב מפקפק בזה מאד‪ .‬וכתב המ"א בשם רבי בצלאל שבארץ ישראל אם ישראל‬ ‫קוצץ מלבד האיסור הנ"ל הוי טבל כיון שנתמרח ביד ישראל‪ ,‬ובטבל יש מחלוקת‬ ‫לפסוק כרבי יוחנן‪.‬‬ ‫אם יוצא יד"ח‪ ,‬ובפמ"ג משמע שרק אם קנאו מנכרי בדמים בשעה שקצצו חשיב‬ ‫אבל דעת הרמב"ם שפסול גזול וגנוב אינם אלא ביו"ט ראשון‪ ,‬וכתב‬ ‫נתמרח ביד ישראל‪ .‬ומי שגזל ע"י כיבוש מלחמה קנה‪.‬‬ ‫הרב המגיד שכן דעת הגאונים‪ ,‬וכתב הר"ן שכן דעת הרז"ה‪.‬‬ ‫מה שנוהגים לקצוץ ערבות לצורך הקהילה‪ ,‬ומצוי שלא נוטלים רשות מבעל השדה‪,‬‬ ‫וכתב בארחות חיים שאלו שפוסלים גזול כל שבעה‪ ,‬היינו דווקא‬ ‫אין יוצאים בזה יד"ח אף אם הבעלים יתייאש אח"כ‪ ,‬ואין להקל אא"כ נטל רשות‬ ‫מבעה"ב או מהשומר או כשידוע שהמקום הוא הפקר לכל‪.‬‬ ‫לגזלן עצמו‪ ,‬אבל לאחרים כשר בשאר הימים‪.‬‬ ‫מי יכול לאגוד את הלולב‪ -‬לדעת הרמ"א אע"פ שיש מצוה לאגוד‬ ‫וכתב הר"ן שפסול מצוה הבאה בעבירה שייך רק היכא שעדיין לא‬ ‫את הלולב משום נוי מצוה‪ ,‬מ"מ זה כשר בנכרי‪ .‬ודעת המ"א שכל‬ ‫קנאו‪ ,‬או כשהמצוה מסייעת בקנין (כמו לגבי קרבן שקנאו רק בייאוש‬ ‫שאינו מחויב בדבר אינו רשאי לתקנו‪ ,‬ולכן לכתחילה נכרי או אשה לא‬ ‫ושינוי רשות שנכנס לרשות הקדש)‪ ,‬אבל אם קנה מתחילה בלא סיוע‬ ‫יאגדו את הלולב‪ ,‬וה"ה קטן פחות מי"ג שנים‪ ,‬ואם אגדו אם אפשר יתירנו‬ ‫המצוה אין בזה משום מצוה הבאה בעבירה‪ ,‬והביא ראיות לדבר‪ .‬וכן‬ ‫ויאגדנו שנית‪ .‬ודעת המ"ב שמדינא אין חשש בדבר אך טוב להזהר בזה‪,‬‬ ‫כתבו התוס'‪ ,‬אך כתבו שי"ל שלענין ברכה אין מברכים על זה‪.‬‬ ‫ודווקא באגד התחתון שאוגד כל המינים יחד‪ ,‬אבל באגד העליון אין‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫קפידא‪.‬‬ ‫גזול או גנוב מישראל או מנכרי פסול בכל הד' מינים‪ ,‬דכתיב "ולקחתם‬ ‫סעיף ב'‬ ‫לכם" – משלכם‪.‬‬ ‫אף לאחר יאוש אין יוצאים בגזול‪ ,‬דיאוש כדי (‪-‬לבד) לא קני‪ ,‬וכן אם‬ ‫שאול פסול ביום הראשון‪ ,‬ולכתחילה המשאיל ביום הראשון יפרט‬ ‫קנאו אדם אחר מהגזלן בהגבהה אינו יוצא יד"ח בהגבהה זו‪ ,‬דהוי‬ ‫שנותן במתנה ע"מ להחזיר‪ ,‬אבל בדיעבד אף בשאל ממנו סתם לצאת‬ ‫מצוה הבאה בעבירה‪ ,‬אלא צריך לחזור ולהגביהו כדי לצאת בו‪.‬‬ ‫בו יצא‪ ,‬דמסתמא נתן באופן המועיל‪ ,‬ורק אם נתן לו בפירוש בתורת‬ ‫סעיף ד'‬ ‫שאלה ולא במתנה‪ ,‬או כשהנותן אינו יודע שאין יוצאים בשאול‪ ,‬אינו‬ ‫יוצא ידי חובה‪.‬‬ ‫מותר לקחת ד' מינים מגינות של משרתי העכו"ם ובתי שמשיהם‬ ‫אפילו אם האילן נטוע לפני הע"ז‪ ,‬כל זמן שאין עובדים את האילן‬ ‫המודר הנאה מלולבו או מנכסיו של חבירו וחבירו רוצה לתת לו את‬ ‫(דאם עובדים אותו דינו כאילן של אשירה‪ ,‬וי"א שאם גדל אחרי‬ ‫הלולב במתנה ע"מ להחזיר‪ ,‬וכן המודר הנאה מלולבו של עצמו‪ ,‬אינו‬ ‫שעבדו האילן ואח"כ הנכרי קצץ אותם ונתנם לישראל שרי אף‬ ‫יוצא בו ביום הראשון‪ ,‬דלא חשיב לכם‪ ,‬וכתב הפמ"ג דה"ה באתרוג שהוא‬ ‫לגבוה)‪ ,‬אמנם אם יש לו אחרים יקח את האחרים אע"פ שהם פחות‬ ‫מודר מאכילתו‪ ,‬ובביכורי יעקב חולק עליו‪ .‬אבל ביום השני דלא בעינן לכם‬ ‫יפים‪ ,‬ולענין לשלם על זה כאשר משמשי הע"ז נהנים מהמעות‪ ,‬לדעת‬ ‫מותר‪ ,‬דמצוות לאו להנות ניתנו‪ ,‬ועיין בה"ל ד"ה אינו‪.‬‬ ‫השו"ע יו"ד קמ"ג י"ל שזה אסור רק אם נדבו את הגינה לשם ע"ז‬ ‫סעיף ג'‬ ‫והפירות יהיו שייכים למשרתיה ולדעת הט"ז שם גם בהחזקת טובה בעלמא‬ ‫אסור‪ ,‬אבל אם לא נדבו את הגינה לשם ע"ז מותר‪ ,‬ולדעת הרמ"א שם‬ ‫של אשירה ושל עיר הנידחת‬ ‫בכל גוונא יש להקל אם הגינה אינה עומדת בחצר של הע"ז והמעות‬ ‫נתבאר במתני' (כ"ט‪ :‬ל"ב‪ :‬ל"ג‪ :‬ל"ד‪ ):‬ששל עיר הנדחת ואשירה של‬ ‫הולכות לכהני הע"ז ולא לצרכי הע"ז‪ ,‬ולדינא אם לא נדבו את הגינה לשם‬ ‫ישראל פסול בכל הד' מינים‪ ,‬אבל אשירה של נכרי לכתחילה לא יטול‬ ‫הע"ז והע"ז נמצאת מחוץ לחצר‪ ,‬מותר‪.‬‬ ‫ואם נטל כשר‪ .‬ואיתא בגמרא (ל"א‪ ):‬ושל אשרה פסול‪ ,‬והאמר‬ ‫רבא לולב של עבודה זרה (שכיבדו בו את הקרקע לפני הע"ז‪ ,‬או‬ ‫אלו פסולים פוסלים רק ביום הראשון‬ ‫שעבודתה להעבירו לפניה או לזרקה בו) לא יטול (משום דמאיס לגבוה) ואם‬ ‫ואלו פוסלים גם בשאר ימים‬ ‫נטל כשר (שאף שזה אסור בהנאה‪ ,‬מצוות לאו ליהנות ניתנו)‪ .‬הכא באשרה‬ ‫יש דברים הפוסלים בד' מינים רק ביום הראשון‪ ,‬כגון פסול גזול דכתיב‬ ‫"ולקחתם לכם ביום הראשון"‪ ,‬או משום שנטילת ד' מינים בגבולין היא מדרבנן‬ ‫דמשה עסקינן (אותם שהיו בשעת כיבוש ארץ ישראל שהצריכן הכתוב‬ ‫ורבנן לא תיקנו לפסול בכהאי גוונא‪ ,‬ויש דברים שפוסלים בכל הימים‪,‬‬ ‫שריפה)‪ ,‬דכתותי מיכתת שיעוריה (כיון דלשריפה קאי‪ ,‬ולולב צריך שיעור)‪.‬‬ ‫וכדלהלן‪.‬‬ ‫דברי הראשונים‬ ‫סעיף ה'‬ ‫כתב המגיד משנה שלדעת רוב הראשונים שאשירה דמשה לא היה‬ ‫איתא בגמרא (כ"ט‪ ):‬בשלמא יבש בעינן הדר וליכא‪ ,‬אלא גזול‬ ‫לה ביטול משום שישראל זכו בארץ‪ ,‬וה"ה לכל ע"ז של ישראל אין לה‬ ‫בשלמא ביום טוב הראשון "ולקחתם לכם" משלכם אמר‬ ‫ביטול ואין יוצאים בה‪ ,‬ובאשירה של נכרי אם נטל יצא (ביו"ט שני‬ ‫שיוצאים בשאול)‪ ,‬אא"כ נתכוין הישראל לזכות בה‪ .‬וכ"כ הר"ן והטור‪.‬‬ ‫רחמנא‪ ,‬והאי לאו דידיה הוא‪ ,‬אלא ביום טוב שני אמאי לא‪.‬‬ ‫עוד כתב הר"ן דהא דאמר רבא לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל‬ ‫דברי הראשונים‬ ‫כשר‪ ,‬היינו קודם ביטול‪ ,‬דאי לאחר ביטול אפילו לכתחילה יכול ליטול‪,‬‬ ‫כתב הרא"ש דמשמע דפשיטא ליה לגמרא דבעינן הדר לכולהו יומי‪,‬‬ ‫דכיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה‪ .‬ומרש"י לא משמע כדבריו‪.‬‬ ‫אבל לכם משלכם לא בעינן בשאר ימים‪ ,‬וכן "ולקחתם" דדרשינן‬ ‫הרמב"ם מבאר את הסוגיה בדרך אחרת‪ ,‬ואכמ"ל לפי שהוא דבר‬ ‫מיניה (ל"ד‪ ):‬דבעינן לקיחה תמה‪ ,‬לא מיפסל אלא ביום טוב ראשון‪,‬‬ ‫שאינו מצוי‪.‬‬ ‫כדאמרינן בגמרא (ל"ו‪ ):‬רבי חנינא מטבל ביה ונפיק‪ .‬והקשה‬ ‫הרא"ש איזה טעם יש לחלק בין הפסולים לענין שאר ימים‪ ,‬שהרי גם‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫הדר וגם לקיחה תמה נלמדים מהפסוק שכתוב בו "ביום הראשון"‪ ,‬ואי‬ ‫של עיר הנידחת פסול אפילו ליום השני‪ ,‬משום דלשריפה קאי‬ ‫נימא שיש חילוק בין דיני לכם ולקיחה תמה שהם כתובים בפסוק‬ ‫וכתותי מיכתת שיעוריה‪.‬‬ ‫לפני תיבת "לכם" דעליהם קאי קרא‪ ,‬לבין דין הדר שהוא כתוב אח"כ‬ ‫של אשירה (אילן שעובדים אותו‪ ,‬ואם נטעו ולבסוף עבדו‪ ,‬הפירות‬ ‫ובו תיקנו שיהא נוהג בכל הימים‪ ,‬א"כ הרי יש דינים נוספים שנלמדים‬ ‫שגדלו קודם העבודה מותרים להדיוט ואסורים לכתחילה לגבוה‪,‬‬ ‫מהמילים "ולקחתם לכם" ואינם נוהגים בשאר ימים‪ ,‬והיינו הדין שד'‬ ‫והפירות שגדלו לאחר העבודה אסורים אף להדיוט בהנאה ופסול אף‬ ‫מינים שבלולב מעכבים זה את זה‪ ,‬דכתיב "ולקחתם לכם"‪ ,‬ומדכתיב‬ ‫ביום שני) של ישראל פסול אף ביום השני‪ ,‬אבל של נכרי לכתחילה‬ ‫"ולקחתם" בלשון רבים לומדים שתהא לקיחה לכל אחד ואחד‪ ,‬ולמה‬ ‫לא יטול אפי' ביטלו משום דמאיס לגבוה‪ ,‬ואם נטל מיום ראשון ואילך‬ ‫לא אמרינן שבשאר ימים מספיק מין אחד‪ ,‬וכן לקיחה אחת לכולם‪.‬‬ ‫יצא (אם לא נתכוין לזכות בו) וא"צ לחזור וליטול אחר אפילו אם‬ ‫ולכן מבאר הרא"ש שטעם החילוק בין הפסולים הוא שיום ראשון‬ ‫הנכרי לא ביטלם‪ ,‬ויש מחמירים אפילו בדיעבד קודם שנתבטל‪ ,‬ואם‬ ‫חיובו מדאורייתא בגבולין‪ ,‬ושאר הימים תיקנו חכמים זכר למקדש‪,‬‬ ‫אין לו אחר יכול ליטלו‪ ,‬ואם מוצא אח"כ אחר יטלנו בלי ברכה‪ ,‬וביום‬ ‫וממילא דיני עיקר הלקיחה כגון ד' מינים שבלולב ולקיחה לכל אחד‬ ‫הראשון אינו יוצא אפילו בדיעבד כל שלא ביטלה הנכרי‪ ,‬דלא חשיב‬ ‫ואחד תיקנו גם בשאר ימים כעין דאורייתא‪ ,‬וכן תיקנו שיהא הדר‬ ‫"לכם"‪ .‬ואם נתבטל ביד נכרי אפילו אם הישראל מכוין לזכות בו יוצא‬ ‫משום הידור מצוה‪ ,‬אבל בחסר לא תיקנו‪ ,‬ובשאול ובגזול פליגי‬ ‫בדיעבד‪.‬‬ ‫בגמרא אי חשיב מצוה הבאה בעבירה בדרבנן והלכה כדעת הפוסלים‪,‬‬ ‫ונמצא שרק חסר ושאול אינם פוסלים בשאר ימים‪.‬‬ ‫שאול פסול רק ביום הראשון‪ ,‬אבל בשאר הימים כשר‪ ,‬וכן מותר‬ ‫והרמב"ם כתב שכל הפסולים מפני מומין או מפני גזל וגניבה אינם‬ ‫בשאר הימים ליטול לולב של חבירו ללא ידיעתו‪ ,‬דניחא ליה לאיניש‬ ‫פסולים אלא ביום ראשון‪ ,‬אבל הפסולים משום עבודה זרה או מפני‬ ‫למעבד מצוה בממוניה‪ ,‬כיון שאין בזה פסידא (משא"כ ספרים אסור‬ ‫שאותו אתרוג אסור באכילה פסול כל שבעת הימים‪ .‬וכתב המגיד‬ ‫שמא יתקלקלו)‪ .‬וכתב הפמ"ג שרק פעם אחת מותר‪ ,‬אבל לכל ז'‬ ‫משנה שכן דעת הגאונים‪ ,‬וכן דעת ריב"א והרי"צ גיאות ובעל העיטור‬ ‫הימים אפשר שהבעלים מקפיד ואסור‪ ,‬ולפ"ז ה"ה שאסור לתת לולב‬ ‫ורבינו יונה‪ .‬אמנם הפסולים מפני שאינם מינם‪ ,‬או מפני חסרון‬ ‫זה לאדם אחר אף שבמתנה ע"מ להחזיר מותר‪ ,‬ובכל גווני אם הבעלים כאן‬ ‫בשיעורם‪ ,‬פסולים בכל הימים‪.‬‬ ‫ראוי להזהר שישאלנו‪ ,‬דאין סומכים על החזקה כשאפשר לברר זאת‬ ‫וי"א שגם גזול ויבש פסולים בכל הימים‪ ,‬וכן דעת הראב"ד‪ ,‬והרמב"ן‬ ‫בקלות‪ ,‬וכ"ש שאם הוא יודע שהבעלים מקפיד דאסור מדינא ליטול‬ ‫מכשיר ביבש ופוסל בגזול‪.‬‬ ‫שלא מדעתו‪ .‬וגם כשחבירו אינו כאן רק מותר באותו מקום‪ ,‬אבל‬ ‫יו"ט שני בחו"ל לדעת הרא"ש והטור דינו כיום הראשון‪ ,‬כיון שהוא‬ ‫אסור להעביר את הלולב מביתו לבית הכנסת או איפכא‪.‬‬ ‫ספק יו"ט ראשון‪ ,‬וכן נוטה הרשב"א‪ ,‬אבל הרמב"ם סובר שדינו כשאר‬ ‫חסר לכו"ע פסול רק ביום הראשון‪ ,‬אבל בשאר הימים שרבנן תיקנו‬ ‫ימים‪ ,‬כיון שאנחנו בקיאים בקביעא דירחא‪ ,‬והר"ן והמגיד משנה‬ ‫שכל אחד יטול בגבולין ד' מינים‪ ,‬לא תיקנו לפסול חסר ושאול‪ .‬ואם‬ ‫הביאו את השיטות בזה‪ ,‬וכתב הר"ן שנראה שיטול בלי ברכה‪.‬‬ ‫ניטלה פיטמתו או עוקצו של האתרוג‪ ,‬לדעת הרמ"א דינו כחסר‪,‬‬ ‫ולהלן יבוארו פסקי ההלכה בדינים אלו‪.‬‬ ‫והמ"א מצדד כהפוסקים שניטלה פיטמתו פסול משום שאינו הדר‪,‬‬ ‫ועל כן אין ליטול אתרוג כזה בשאר הימים כדלקמי'‪ ,‬ואם אין לו אחר‬ ‫וכתב הר"ן לענין לולבא דסליק בחד הוצא (ל"ב‪ ).‬מדאמרינן בעל מום‬ ‫כתב הא"ר שיש להקל‪ ,‬ומשמע ממנו שיכול לברך ג"כ‪ ,‬ויש מפקפקים‬ ‫הוא משמע שפסולו מגופו ופסול כל שבעה אפילו בזמן הזה‪ .‬וי"א‬ ‫לענין הברכה‪ ,‬ואם מצטרף לזה עוד ספק בודאי אפשר לברך בשאר‬ ‫שאין פסולו אלא מפני שאינו הדר וביום ראשון בלבד פסול‪.‬‬ ‫הימים‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (ל"ו‪ ):‬אתרוג שניקבוהו עכברים‪ ,‬אמר רב אין זה‬ ‫אתרוג שניקרוהו עכברים‪ ,‬לכתחילה לא יטלנו בשאר הימים משום‬ ‫הדר‪ .‬איני והא רבי חנינא מטבל ביה ונפיק (אוכל מקצתו ויוצא ידי‬ ‫שהוא מאוס‪ ,‬עד שיסיר ניקור העכברים‪ ,‬ואם נטל בלא הסרת ניקור‬ ‫חובה בנותר ומברך עליו)‪ ,‬ולרבי חנינא קשיא מתניתין (ל"ד‪ :‬דקתני חסר‬ ‫העכברים‪ ,‬נחלקו הפוסקים אם יוצא‪ ,‬וצריך לנקר ולחזור וליטול בלא ברכה‪.‬‬ ‫כל שהוא פסול)‪ ,‬בשלמא מתניתין לרבי חנינא לא קשיא כאן ביום‬ ‫פסולי הדר לפי השו"ע (כדעת הרמב"ם וסיעתו) הם פוסלים רק ביום‬ ‫טוב ראשון (שזה דאורייתא ובעינן לקיחה תמה) כאן ביום טוב שני‪,‬‬ ‫הראשון‪ ,‬והרמ"א מחמיר בזה (כדעת הרא"ש וסיעתו)‪ .‬וחזזית ויבש‬ ‫אלא לרב (דאמר אין זה הדר) קשיא (דגם בשני בעינן מצוה הדורה‪ ,‬הואיל‬ ‫ומנומר הם פסולי הדר‪ .‬ויש להקל בשעת הדחק בחזזית בשאר‬ ‫ומזכיר שם שמים עליו)‪ .‬אמר לך רב שאני עכברים דמאיסי‪ .‬איכא‬ ‫הימים‪ ,‬הט"ז והא"ר מקילים גם שלא בשעת הדחק‪ ,‬אבל הגר"ז והח"א מקילים רק‬ ‫דאמרי אמר רב זה הדר דהא רבי חנינא מטבל ונפיק ביה‪,‬‬ ‫בשעת הדחק מפני שהמ"א פוסל בהדר כל שבעה‪ ,‬והפמ"ג כתב שאפשר גם לברך‪,‬‬ ‫עוד מצדד הפמ"ג שאין להקל בזה אלא בחזזית (די"א שפסולו משום הדר והוי‬ ‫ולרבי חנינא קשיא מתניתין‪ ,‬לא קשיא כאן ביום טוב ראשון‬ ‫ס"ס)‪ ,‬אבל בשאר הפסולים שהם ודאי משום הדר אין להקל‪ ,‬ומהגר"ז והח"א מוכח‬ ‫כאן ביום טוב שני‪.‬‬ ‫שגם בהדר סמכו להקל בשעת הדחק‪ ,‬מלבד ביבש שיש מחמירים משום "לא‬ ‫דעת הרי"ף והרא"ש שלהלכה חסר כשר בשאר ימים‪ ,‬ואף בניקבוהו‬ ‫המתים יהללו קה"‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫עכברים כשר‪ ,‬וכן נראה מדברי הרמב"ם‪( ,‬ואף אם הלכה כלישנא‬ ‫כמה דברים הפוסלים בכל הימים‪ -‬פסולי עבודה זרה (כגון אשירה‬ ‫קמא‪ ,‬שינויא דרב הוא דחוק)‪ ,‬ובה"ג פוסל בניקבוהו עכברים (כרב‪,‬‬ ‫של ישראל‪ ,‬וכנ"ל)‪ ,‬או אתרוג אסור באכילה‪ ,‬או דברים שאינם המין‬ ‫וצ"ע למה לא פסק כלישנא בתרא)‪.‬‬ ‫הנצרך (כגון הדס שוטה וצפצפה ואתרוג מורכב)‪ ,‬או שחסר בשיעור‬ ‫וכתב הטור שאפילו לכתחילה מותר לאכול מהאתרוג בשאר הימים‪,‬‬ ‫הנצרך‪ ,‬פוסלים גם בשאר הימים‪.‬‬ ‫כמבואר בגמרא דרבי חנינא מטבל ביה ונפיק‪ .‬ולא אמרינן דאתקצאי‬ ‫ביו"ט שני בחו"ל נוטלים בדליכא אחר את המינים הפסולים בראשון‬ ‫למצוותו‪ ,‬כיון שנשאר בו שיעור לצאת בו‪ .‬וכתבו הראשונים שאף‬ ‫בלא ברכה‪ ,‬ואף דבדליכא אחר גם ביום הראשון נוטלים בלא ברכה‪,‬‬ ‫שביום הראשון חסר פוסל בכל שהוא‪ ,‬י"ל שרבי חנינא הפריש כולו‬ ‫שם מיירי בדליכא אחר כלל‪ ,‬אבל ביו"ט שני אף כשיוכל למצוא אחר‬ ‫ליום ראשון ומקצתו לשאר ימים‪ ,‬והיה מתנה שכולו ליום ראשון‬ ‫ע"י טורח א"צ לטרוח‪ .‬ואם יכול לקחת מחבירו מין כשר במתנה ע"מ‬ ‫ובשאר הימים אינו בודל ממקצתו בין השמשות‪ ,‬או שהיה אוכל‬ ‫להחזיר‪ ,‬יברך על של חבירו (ובהלל והושענות יקח את שלו)‪ ,‬אבל לא‬ ‫מהאתרוגים שהיו לו לאכילה‪ ,‬ובהם היה יוצא למחר במה שנשאר‪.‬‬ ‫יקח את של חבירו שלא מדעתו‪ ,‬דלא עדיף משאול‪ ,‬ופסול ביום א'‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫ומספק גם ביום ב'‪.‬‬ ‫גזול‪ -‬לשו"ע גזול פסול רק ביו"ט ראשון ולא בשאר הימים‪( ,‬וביו"ט‬ ‫אתרוג האסור באכילה פסול בכל הימים וכנ"ל‪ ,‬ומשמע מהשו"ע‬ ‫שני‪ ,‬כתב המ"א שרק לכתחילה אין לקחת גנוב או גזול‪ ,‬אבל בדיעבד‬ ‫שאפילו אם הוא אסור רק באכילה ומותר בהנאה‪ ,‬כגון טבל‪ ,‬פסול‪,‬‬ ‫יצא‪ ,‬ובמטה יהודה כתב שזה פסול גם בדיעבד‪ ,‬וכן משמע מהגר"א)‪ ,‬אמנם גם‬ ‫אבל דעת התוס' שאותם שאין בהם איסורי הנאה כשרים ביו"ט שני‪ ,‬וכ"ש אתרוג‬ ‫בשאר הימים אין לברך על גנוב או גזול משום "בוצע ברך ניאץ ד' "‪.‬‬ ‫של ערלה ושל תרומה טמאה שהם עומדים לשריפה פסולים כל‬ ‫וכתב הרמ"א שי"א שגזול פסול כל ז' הימים‪ ,‬והכי נהוג‪ ,‬אמנם אין לברך‬ ‫שבעה אפילו לדעת התוס'‪ ,‬ויש מקילים באתרוג של טבל‪ ,‬ויטלנו בלא ברכה‪,‬‬ ‫כשחוזר ונוטל‪ ,‬דספק ברכות להקל‪.‬‬ ‫ובחו"ל אין איסור טבל כלל‪ ,‬דאין תרומות ומעשרות בחו"ל בזמן הזה כלל‪ .‬וערלת‬ ‫הני פסולי מסרן הכתוב לחכמים‪ ,‬והם אמרו שלא בשעת הדחק אפילו‬ ‫חו"ל כשר אפילו ביום הראשון‪ .‬ואתרוג דמאי כשר‪ .‬ואתרוג שנבלע בו‬ ‫בדיעבד לא יצא‪ ,‬כדי שיזהרו ישראל במצוות‪ ,‬אבל במקום הדחק‬ ‫איסור כגון שנפל מקצתו לתוך חלב רותח יש להחמיר שלא לצאת בו‬ ‫הכשירום כיון שאי אפשר בענין אחר‪ ,‬ומברכים עליהם‪ .‬וכן דעת‬ ‫ביום הראשון‪ ,‬אבל בשאר ימים יש להקל‪ ,‬וכשאין לו אחר יש להקל גם‬ ‫היראים שמברכים על לולב והדס וערבה יבשים היכא שאין אחרים‪.‬‬ ‫ביום הראשון‪ .‬וכתב הביכורי יעקב שאתרוג שנתבשל פסול משום שאינו הדר‪ ,‬וא"כ‬ ‫וכ"כ ראבי"ה שבשעת הדחק אפשר לברך גם על אתרוג כבוש וחסר‪,‬‬ ‫אינו נפסל אלא ברובו‪.‬‬ ‫וכ"כ התוס' שאם לא מצא אתרוג כשר יברך על פסול‪ ,‬כמו שלולב‬ ‫עוד מדיני ד' מינים‬ ‫פסול כשר לרבנן בשעת הדחק‪.‬‬ ‫מנומר או יבש שהסיר את החלק הפסול‪ ,‬לדעת הרמ"א זה פסול‪,‬‬ ‫אמנם אלו הפסולים מחמת שאינם מינם‪ ,‬כהדס שוטה וצפצפה‪ ,‬אין‬ ‫כיון שזה בא מכח דבר הפוסל מדינא משום הדר‪ ,‬והגר"א והמאמר‬ ‫נוטלים אותם אפילו בשעת הדחק‪ ,‬שלא יבואו לטעות להכשירם‪,‬‬ ‫מדרכי מצדדים שלדעת השו"ע בסי' תרמ"ח זה כשר‪ ,‬וע"כ מצדד‬ ‫כדאיתא בגמרא (ל"א‪ ).‬לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא‬ ‫המאמר מרדכי שיש לדון להקל בזה‪ ,‬ובמקום הדחק בודאי יש לסמוך‬ ‫רימון‪ ,‬וכ"כ רבינו ירוחם שהדס שוטה פסול לכל הימים‪ ,‬ושלא כדברי‬ ‫על זה‪.‬‬ ‫מהפכים בזכות בני אשכנז שנוטלים הדס שוטה ומברכים עליו‪.‬‬ ‫תנאי להתיר להשתמש באתרוג‪ -‬מותר לכתחילה להתנות בערב‬ ‫הרמב"ן מכשיר יבש ביו"ט שני‪ ,‬אבל הראב"ד פוסל גם ביו"ט שני‪,‬‬ ‫יו"ט לפני בין השמשות שהאתרוג עומד למצוה רק ליום הראשון‪,‬‬ ‫והר"ן מסכים לדברי הראב"ד‪.‬‬ ‫ואינו בודל ממנו כל בין השמשות של הלילה השני ואילך‪ ,‬ואם התנה‬ ‫הרמב"ם מכשיר בשעת הדחק דווקא לולב יבש‪ ,‬ולא שאר המינים‪,‬‬ ‫מותר לכתחילה לאכול ממנו מהיום השני ואילך‪ ,‬ויכולים לצאת בו‬ ‫(וההגהות מיימוני כתב דה"ה בהדס)‪ ,‬וכתב המגיד משנה דס"ל‬ ‫(ביום ג'‪ ,‬דאסור לאכול לפני הנטילה) אחרי שאכלו ממנו‪( ,‬לדעת הר"ן‬ ‫שהגמרא דיברה בדווקא דווקא על לולב יבש‪ ,‬והגאונים סמכו מכאן‬ ‫בעינן שישאר רובו‪ ,‬ודעת התרומת הדשן להתיר אף במקצתו אם‬ ‫דיבש ונקטם ראשו וכל הפסולים יוצאים בהם בשעת הדחק אף ביום‬ ‫נשאר שיעור כביצה)‪ ,‬ואם התנה שאינו בודל ממנו מיום שני ואילך לא מהני‪,‬‬ ‫ראשון‪.‬‬ ‫כיון שעל כניסת היום לא התנה‪ ,‬וממילא הוקצה לכל היום‪ .‬ואם לא התנה אסור‬ ‫וכתב הבית יוסף שלהלכה בכל הפסולים הנ"ל יש ליטול בלא ברכה‪.‬‬ ‫לאכול ממנו בכל ימי החג‪ .‬ולא יתנה שאינו בודל ממנו כלל ויוכל‬ ‫להנות‪ ,‬כיון שביום הראשון איתקצאי כולו דחסר פסול בו ובעל כרחו‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫צריך לבדול ממנו‪ .‬וכתב הרמ"א שאין אנו בקיאים בתנאים (כמבואר‬ ‫אם אין מין כשר בכל העיר יטול פסול‪ ,‬ולא יברך כיון שזה לזכר‬ ‫בסימן תרל"ח)‪ .‬ואם הפריש מתחילה ליום השני‪ ,‬דעת המ"א בשם‬ ‫בעלמא‪( ,‬והרמ"א בסוף הסימן מוסיף שגם אם אח"כ יהיה לו כשר‪,‬‬ ‫הרא"ש שמותר לאכול ממנו ללא תנאי ובלבד שישאיר שיעור הראוי‬ ‫יכול ליטול את הפסול‪ ,‬ואח"כ יברך על הכשר‪ ,‬ואינו נחשב שהוא‬ ‫למצוה‪ ,‬וי"א שגם בזה הוקצה כל האתרוג אא"כ התנה‪ ,‬וכן הסכים‬ ‫מכניס עצמו לספק ברכה‪ ,‬כיון שהוא פסול בודאי)‪ .‬ואם יש בעיר‬ ‫הגר"א‪.‬‬ ‫כשר‪ ,‬צריך לטרוח ולברך על של חבירו אם יתן לו‪.‬‬ ‫סעיף ו'‬ ‫וכל זה בפסולים מחמת מום‪ ,‬אבל הפסולים מחמת שאינם מינם כגון‬ ‫הדס שוטה וצפצפה או מורכב‪ ,‬וכן גזול וכתב הביכורי יעקב שמיום שני‬ ‫איתא בגמרא (ל"א‪ ).‬תניא וכולן כמושין כשרים‪ ,‬יבשים פסולים‪.‬‬ ‫ואילך יקח בלי ברכה‪ ,‬פסול אפילו בשעת הדחק‪ ,‬דאתי למיטעי לצאת‬ ‫רבי יהודה אומר אף יבשים כשרים‪ .‬אמר רבי יהודה מעשה‬ ‫בהם תמיד‪.‬‬ ‫בבני כרכין שהיו מורישים את לולביהם לבניהם‪ ,‬אמרו לו אין‬ ‫אם אין בכל העיר ד' מינים כשרים‪ ,‬יטול מה שימצא שנים או שלשה‬ ‫שעת הדחק ראיה‪.‬‬ ‫מינים‪ ,‬ויעשה כל הנענועים‪ ,‬וכן הש"ץ‪ ,‬ובלבד שלא יברך‪ ,‬אבל לא יקח‬ ‫מין אחר‪.‬‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫כתב הרא"ש שמכאן משמע שבשעת הדחק יוצאים ידי חובה אפילו‬ ‫יבש‪ -‬כתב הרמ"א שיש מכשירים לולב יבש אפי' לברך עליו‪( ,‬ודעת‬ ‫בפסול‪ ,‬וכ"כ הרי"ד‪ ,‬וכן כתב הראב"ד‪ ,‬אך הראב"ד חזר בו וכתב שאף‬ ‫הרמב"ם שבשאר מינים אין להקל אפילו בשעת הדחק‪ ,‬ושאין להקל‬ ‫בשעת הדחק אין יוצאים ביבש‪( ,‬דכל היכא דקתני פסול דמשמע‬ ‫אפילו בשעת הדחק אלא ביבש ולא בשאר פסולים)‪ ,‬וכתב שנוהגים‬ ‫אפילו בדיעבד אפילו במקום הדחק לא יצא בו‪ ,‬דאיך יתכן שבמקום‬ ‫לברך על לולבים יבשים אפילו כשיש אחרים לחים‪ ,‬והיינו בארצות‬ ‫הדחק יוצאים בו ומברכים עליו‪ ,‬ושלא במקום הדחק אפילו בדיעבד‬ ‫שאין לולבים לחים גמורים‪ ,‬וגם היבשים לא הגיעו לשיעור שנפרכים‬ ‫לא יצא‪ ,‬וסברא הוא כי היבש הוי כמת‪ ,‬וכמו שנכתת שיעורו ואיננו)‪,‬‬ ‫בציפורן (וה"ה בהדסים שלא הגיעו לשיעור שילבינו פניהם)‪ ,‬וכיון‬ ‫ואין מברכין עליו‪ ,‬אלא שנוטלין אותו בידים בשעת הדחק כדי שלא‬ ‫שהם כמעט דומים זה לזה המנהג לברך על שלו‪ ,‬אבל בשאר מינים‬ ‫תשתכח מהם תורת לולב ואתרוג‪ ,‬וזה כוונת הגמרא שאין שעת‬ ‫אין לנהוג כך‪ ,‬ויש מקילים גם בהדס יבש כיון שאינו מצוי לחים‪ ,‬ויש‬ ‫הדחק ראיה‪ ,‬והיינו שלא עשו כך אלא שלא תשתכח מהם תורת לולב‪.‬‬ ‫לסמוך עליהם בשעת הדחק‪ .‬אבל ערבות מצוי לחים‪ ,‬ובאתרוג לא רצו‬ ‫וכתב הרא"ש שמדברי הגמרא משמע שרבי יהודה מביא מבני כרכין‬ ‫להקל משום דכתיב "פרי עץ הדר"‪ .‬והמ"ב כתב שבשעת הדחק‬ ‫ראיה להכשיר ולברך‪ ,‬ולרבנן אין ראיה להכשיר ולברך אלא בשעת‬ ‫אפשר לסמוך על הפוסקים שסוברים שאפשר לברך בכל הד' מינים‬ ‫הדחק‪ ,‬אבל בשעת הדחק מברכים‪ ,‬דאל"כ יאמרו חכמים לרבי יהודה‬ ‫כשהם יבשים אם אין בעיר אלא יבשים‪ ,‬ואם יש לו יבשים גמורים‬ ‫שאף בשעת הדחק לא היו מברכים‪ .‬ובטעם הדבר ביאר הרא"ש דכל‬ ‫ההדס‪( ,‬ולאורך העלים אין שיעור)‪ .‬וכל הפסולים במינים אלו הם בתוך‬ ‫ולאחרים יש לחים גמורים יברך על של אחרים‪ ,‬ואפילו בדיעבד לא‬ ‫שיעור זה‪.‬‬ ‫יצא אם בירך על היבשים‪ ,‬ובמקומות שלא מצוי לולבים והדסים לחים‬ ‫באיזה טפחים משערים‪ -‬אין משערים בטפחים בינוניים שיש מהם‬ ‫גמורים וגם היבשים אינם יבשים גמורים מברכים לכתחילה על‬ ‫ששה באמה‪ ,‬אלא לוקחים אמה קטנה בת חמשה טפחים בינוניים‬ ‫היבשים שלו‪ ,‬ואם יש לאחרים לחים גמורים יברך לכתחילה על של‬ ‫ומחלקים אותה לששה טפחים קטנים‪ ,‬ובהם משערים‪ .‬ושיעור ג'‬ ‫אחרים אפילו אם שלו אינם יבשים לגמרי‪ ,‬ואם בירך על שלו יטול את‬ ‫טפחים אלו הם ב' טפחים ומחצה בינוניים‪ ,‬שהם עשרה גודלים (‪-‬‬ ‫הלחים של אחרים אח"כ בלי ברכה‪.‬‬ ‫רוחב אגודל של אדם בינוני)‪ ,‬ושיעור שדרת הלולב הוא י"ג גודלים‬ ‫אתרוג שחילקוהו לשנים או שלשה חלקים אין לצאת בו אפילו‬ ‫ושליש‪ ,‬דבכל טפח קטן יש ג' גודלים ושליש‪ .‬וי"א שהטפח הנוסף‬ ‫בשעת הדחק‪ ,‬דחסר כשר דווקא כשהעיקר נשאר‪.‬‬ ‫של הלולב הוא טפח בינוני‪ ,‬וא"כ הלולב צריך להיות י"ד גודלים‪ .‬וי"א‬ ‫שגם הטפחים של ההדסים והערבות הם טפחים בינוניים‪ ,‬וא"כ‬ ‫ההדסים והערבות צריכים להיות י"ב גודלים‪ ,‬והלולב ט"ז גודלים‪,‬‬ ‫סימן תר"נ‬ ‫וכתב הרמ"א שכך נוהגים לכתחילה‪ ,‬ובדיעבד מספיק כמו הדעה‬ ‫הראשונה‪ ,‬ובפחות מזה פסול אפילו בדיעבד כל ז' הימים‪.‬‬ ‫שיעור אורך הלולב ההדס והערבה‬ ‫סעיף ב'‬ ‫סעיף א'‬ ‫אין להם שיעור למעלה‪ .‬ויש מי שאומר שאפילו אם הוסיף באורך‬ ‫איתא בגמרא (ל"ב‪ ):‬שיעור הדס וערבה שלשה‪ ,‬ולולב ארבעה‪.‬‬ ‫ההדס והערבה כמה טפחים צריך ששדרת הלולב תצא למעלה מהם‬ ‫רבי טרפון אומר באמה בת חמשה טפחים‪ .‬כי אתא רבין אמר‬ ‫טפח‪.‬‬ ‫אמה בת חמשה טפחים עשה אותה ששה‪ ,‬צא מהם שלשה‬ ‫על פי הסוד יש ליטול שדרת הלולב כלפי פניו‪ ,‬וכן נוהגים‪.‬‬ ‫להדס‪ ,‬והשאר ללולב‪ .‬אמר רב הונא אמר שמואל הלכה כרבי‬ ‫טרפון‪.‬‬ ‫סימן תרנ"א‬ ‫ומבואר בדברי הגמרא ששיעור הדס (בטפחים רגילים) הוא שני‬ ‫טפחים וחצי‪ ,‬וכן פסקו הרא"ש והר"ן‪ ,‬ותמהו על הרי"ף שהשמיט‬ ‫סעיף א'‬ ‫דברי רבי טרפון‪ .‬והרמב"ם סתם וכתב ששיעור הדס וערבה לא פחות‬ ‫משלשה טפחים‪ ,‬ומשמע שהכונה לטפחים גמורים‪ .‬והמגיד משנה‬ ‫מנין המינים‬ ‫מביא שדעת הראב"ד ומקצת הגאונים והאחרונים שהשיעור הוא‬ ‫איתא במתני' (ל"ד‪ ):‬רבי ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי‬ ‫שלשה טפחים קטנים שהם עשר אצבעות בגודל‪ ,‬אבל י"א שצריך ג'‬ ‫ערבות לולב אחד ואתרוג אחד‪ ,‬אפילו שנים קטומים ואחד‬ ‫טפחים גמורים‪ ,‬ואין הלכה כדבריהם‪.‬‬ ‫שאינו קטום‪ .‬רבי טרפון אומר אפילו שלשתן קטומים‪ .‬רבי‬ ‫עוד איתא בגמרא (שם) אמר רב יהודה אמר שמואל שיעור הדס‬ ‫עקיבא אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד‬ ‫וערבה שלשה ולולב ארבעה‪ ,‬כדי שיהא לולב יוצא מהדס‬ ‫וערבה אחת‪.‬‬ ‫טפח‪ .‬ורבי פרנך אמר רבי יוחנן שדרו של לולב צריך שיצא‬ ‫ופסק הרמב"ם כרבי ישמעאל שצריך שלשה הדסים‪ .‬וכתב המגיד‬ ‫מן ההדס טפח‪ .‬וידוע דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן‪ ,‬וכן‬ ‫משנה שכן דעת כל הגאונים‪ .‬אבל הרמב"ן כתב שהלכה כר"ע‬ ‫פסקו הפוסקים‪.‬‬ ‫שמספיק הדס אחד‪ ,‬ולענין קטימה הלכה כר"ט שכשר אפילו בקטום‪,‬‬ ‫וכתב הר"ן שמסתבר שאם הוסיף באורך ההדס והערבה‪ ,‬צריך שיצא‬ ‫ואפילו באחד וקטום יוצא ידי חובה בדיעבד‪ ,‬אלא שלא קיים מצוה מן‬ ‫שדרו של לולב ולמעלה מהם טפח‪.‬‬ ‫המובחר‪ .‬ודיני הדס וערבה קטומים נתבארו במקומם‪.‬‬ ‫עוד כתב הר"ן שי"א שגם הטפח שהלולב הוא יותר מההדס והערבה‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫הוא טפח קטן‪ ,‬ונמצא שיעור לולב ארבעה טפחים קטנים שהם י"ג‬ ‫כל אדם צריך ליטול לולב אחד ושתי ערבות ושלשה הדסים‪ .‬ובפחות‬ ‫גודלים ושליש‪ ,‬וכ"כ התוס' ורבינו יונה והטור‪ ,‬אבל הרמב"ן כתב שרבי‬ ‫משתי ערבות אינו יוצא וצריך לחזור וליטול ולברך‪.‬‬ ‫טרפון לא מדבר על הטפח העודף של הלולב‪ ,‬וטפח זה צריך שיהיה‬ ‫הנוטל ג' הדסים מהני אפילו אם שלשתם קטומים ובשאר ימים ודאי‬ ‫טפח שלם של ד' גודלים‪ ,‬ולדבריו הלולב צריך להיות י"ד גודלים‪.‬‬ ‫אפשר להקל ולברך עליהם‪ ,‬ובפחות משלשה לא מהני אפילו אם אינם‬ ‫ולסוברים שכל הטפחים הם טפחים גמורים שיעור הלולב הוא לפחות‬ ‫קטומים‪ ,‬ואם אין הדס כשר מספיק הדס אחד שאינו קטום‪ ,‬ולכאורה‬ ‫ט"ז גודלים‪.‬‬ ‫היינו כשגם לאחרים אין כשרים‪ ,‬דאם יש לאחרים יקח משלהם‪,‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫ובביכורי יעקב מצדד קצת להקל בזה‪ ,‬ונראה שביום הראשון שהוא‬ ‫שיעור ההדס והערבה הוא ג' טפחים‪ ,‬ושיעור זה נאמר על העץ אבל‬ ‫דאורייתא אין להקל בזה כי אם בשאר הימים‪ ,‬ובפרט לפי הדבר שמואל‬ ‫העלים אינם מצטרפים לשיעור‪ ,‬ושדרו של לולב לא כולל העלים‬ ‫שהביא השע"ת שלא לברך בודאי יש להזהר לקחת מאחרים כדי שיוכל לברך‪.‬‬ ‫וכשנוטל אחד שאינו קטום כתב השערי תשובה שהדבר שמואל‬ ‫צריך להיות ד' טפחים‪ ,‬כדי שיהיה שדרו של לולב יוצא טפח מעל‬ ‫בין היד ללולב‪ ,‬ואין זו לקיחה)‪ .‬רבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ‪ .‬ופסקו‬ ‫מצדד שיטול בלי ברכה‪ ,‬אכן מהפמ"ג ומהישועות יעקב משמע שיכול‬ ‫הפוסקים כרבא‪.‬‬ ‫לברך‪ .‬והמ"א מביא מהרמב"ן שיוצא אפילו באחד שהוא קטום‪ ,‬ובזה‬ ‫ודאי יטול בלי ברכה‪ ,‬אמנם בשאר ימים אפשר שיוכל לברך‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫עוד איתא בגמרא (ל"ז‪ ):‬אמר רבה לא לידוץ אינש לולבא‬ ‫בהושענא (לא יתחוב את הלולב לאגד אחרי שאגד את ההדס והערבה יחד)‪,‬‬ ‫כל אחד צריך ליטול ד' מינים בכל הימים‪ ,‬ואין מועיל שאחד נוטל‬ ‫דנתרי טרפי והוי חציצה (נופלים עלים מההדס והערבה והם נשארים בתוך‬ ‫בשביל כולם‪.‬‬ ‫האגד וחוצצים בין מין למין ואינם אגודים יחד לאגודה אחת)‪ .‬ורבא אמר מין‬ ‫עדיף ללכת ביו"ט ראשון למקום שיש בו ד' מינים‪ ,‬ואפי' בספק‪,‬‬ ‫במינו אינו חוצץ‪ .‬ואמר רבה לא ליגוד אינש לולבא בהושענא‬ ‫מאשר למקום שבודאי מתפללים ואין בו ד' מינים‪ ,‬דלולב ביו"ט‬ ‫(אם הלולב ארוך מדאי לא יחתכנו בעודו באגודה)‪ ,‬דמשתיירי הוצי (נשארים‬ ‫ראשון דאורייתא ותפילה דרבנן‪ .‬וביו"ט שני ילך למקום שודאי‬ ‫מתפללים‪.‬‬ ‫עלים תלושים בתוך האגודה) והוי חציצה‪ .‬ורבא אמר מין במינו אינו‬ ‫חוצץ‪ .‬ופסקו הפוסקים כרבא‪.‬‬ ‫אגידת המינים ודיני חציצה בנטילתם‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אם נשרו מהעלים בתוך האגודה בענין שמפסיק אין‬ ‫צריך לאגוד את הלולב ההדסים והערבות יחד‪ .‬ולהלן יבואר כיצד יאגדם‪,‬‬ ‫לחוש‪ ,‬דמין במינו אינו חוצץ‪ ,‬אבל יש להסיר את החוט שרגילים‬ ‫באיזה אופן מותר לאוגדם ביו"ט‪ ,‬וכמה קשרים צריך לעשות‪ .‬עוד יבואר באיזה‬ ‫המוכרים לקשור בו את ההדסים אם אינו מג' המינים‪ ,‬דאינו לנאותו‪,‬‬ ‫אופן יש חציצה בנטילת הד' מינים‪ ,‬ובאיזה אופן לא הוי חציצה‪.‬‬ ‫אבל אם כרכם בעלי לולב חשיב לנאותו ואינו חוצץ‪ ,‬והמחצית השקל‬ ‫איתא בגמרא (ל"ג‪ ).‬לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר‪ .‬רבי‬ ‫כתב שטעם ההתר הוא משום דכל ג' המינים כחד חשיבי‪.‬‬ ‫יהודה אומר אגוד כשר שאינו אגוד פסול‪ ,‬וכו'‪ ,‬מאן תנא להא‬ ‫איתא בגמרא (ל"ג‪ ):‬תנו רבנן הותר אגדו ביום טוב‪ ,‬אוגדו כאגודה‬ ‫דתנו רבנן לולב מצוה לאוגדו ואם לא אגדו כשר‪ ,‬מני‪ ,‬אי רבי‬ ‫של ירק (יכרוך האגד סביב וידחוק ראשו בתוך הכרך‪ ,‬ולא יקשור שני הראשים‬ ‫יהודה כי לא אגדו אמאי כשר‪ ,‬אי רבנן מאי מצוה קא עביד‪,‬‬ ‫יחד כשאר קשרים שזה אסור ביו"ט‪ ,‬דזה קשר של קיימא כיון שאינו חושב להתירו‬ ‫לעולם רבנן‪ ,‬ומצוה משום זה אלי ואנוהו‪ .‬והלכה כרבנן‪.‬‬ ‫לעולם‪ .‬רש"י)‪ .‬אמאי ליענביה מיענב‪ ,‬הא מני רבי יהודה היא‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אע"פ שלהלכה אין חיוב לאגוד את המינים יחד‪ ,‬מ"מ‬ ‫דאמר עניבה קשירה מעליא היא‪ .‬ומהר"ן נראה שהרי"ף גורס‬ ‫מצוה לאוגדם משום "זה קלי ואנווהו"‪.‬‬ ‫אוגדו באגודה של ירק‪ ,‬והיינו משום דחזי לאכילה ולאו מוקצה הוא‪.‬‬ ‫כתב המרדכי בשם היראים שצריך שיאגדנו בשני קשרים זה על זה‪,‬‬ ‫ומאחר דאמרינן שלא יענבנו בגלל שלרבי יהודה עניבה זה קשירה‬ ‫דתניא (ל"ג‪ ):‬הותר אגדו ביום טוב אוגדו כאגודה של ירק‪ ,‬הא‬ ‫מעלייא‪ ,‬א"כ לדידן דלא קיימא לן כרבי יהודה בהא‪ ,‬מותר לאוגדו על‬ ‫בחול יש לאגדו אגד הנאסר בשבת ויום טוב‪ ,‬ואין אסור אלא שני‬ ‫ידי עניבה‪ ,‬וכן כתבו הרי"ף והרא"ש‪ .‬וכן חוט או משיחה אינם מוקצה‬ ‫קשרים זה על זה‪ .‬וראבי"ה כתב שנוהגים לקשור פעם אחת ושוב‬ ‫ויכול לענוב בהם‪.‬‬ ‫מתעגל וכורכו סביב‪ ,‬ועי"ז זה מהודק חזק כאילו קשרו בשני ראשי‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אם לא אגדו מבעוד יום או שהותר איגודו‪ ,‬א"א‬ ‫האגד שתי פעמים‪.‬‬ ‫לאוגדו ביו"ט בקשר גמור‪ ,‬אלא לדעת השו"ע יאגוד בעניבה‪ ,‬והרמ"א‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬לא יאגדם בעניבה‪ ,‬דאין זה קשר הנאסר בשבת ויו"ט‬ ‫כתב שי"א שיכרוך מסביב לג' המינים ויתחוב את ראש הכרך לתוך‬ ‫ולא מיקרי אגד‪ ,‬אלא יאגדם בקשר גמור והיינו ב' קשרים זה ע"ג זה‪.‬‬ ‫העיגול הכרוך‪ ,‬וכתב הרמ"א שכך נוהגים‪ ,‬וביאר המ"א שכוונת הרמ"א‬ ‫ובתשובת אגורה באהלך מצדד שמה שנוהגים לעשות מעלי הלולב‬ ‫שגם בחול נוהגים כך‪ ,‬וצ"ע על דבריו‪ ,‬ולכן נראה שיעשה את הקשר‬ ‫כמין בית יד ותוחבים בו את הלולב‪ ,‬גם זה בכלל קשר‪.‬‬ ‫התחתון המאגד את ג' המינים בקשירה (לפי המבואר להלן שנוהגים‬ ‫לעשות ג' קשרים) ואח"כ כורך כהרמ"א‪.‬‬ ‫איתא במתני' (ל"ו‪ ):‬אין אוגדין את הלולב אלא במינו‪ ,‬דברי רבי‬ ‫יהודה‪ .‬רבי מאיר אומר אפילו בחוט ואפילו במשיחה‪ .‬ובגמרא‬ ‫צורת האגידה‪ -‬יש לקשור את ההדס גבוה יותר מהערבה‪ ,‬וההדס‬ ‫מאי טעמא דרבי יהודה‪ ,‬קסבר לולב צריך אגד‪ ,‬ואי מייתי‬ ‫מימין הלולב והערבה משמאל‪( ,‬והפמ"ג מצדד שגם איטר יעשה כך)‪.‬‬ ‫וישפילם למקום שאוחז את הלולב כדי שיהיו כל ג' המינים בידו‬ ‫מינא אחרינא הוה ליה חמשה מינים (ועובר משום בל תוסיף)‪ .‬ואיתא‬ ‫בשעת הברכה‪ ,‬דאף שלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה‪ ,‬לכתחילה‬ ‫בסנהדרין (פ"ח‪ ):‬שאם לולב א"צ אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה‬ ‫אין לעשות כך במקום שאפשר‪ .‬ויעשה את הקשרים באופן שיוכל‬ ‫קאי‪ ,‬ומשום הכי אם אגדו במין אחר לית ביה משום בל תוסיף‪ .‬ופסקו‬ ‫לכסכס היטב את העלים‪ ,‬ולכן צריך להיות טפח למעלה פתוח ולא‬ ‫הפוסקים כרבי מאיר‪.‬‬ ‫מקושר‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬מותר לאגוד במין אחר‪ ,‬ואין בזה משום בל תוסיף כיון‬ ‫שאין חיוב לאגוד‪ ,‬ואין בזה משום חציצה אפילו אם הקשר הוא ממין‬ ‫מנין הקשרים‪ -‬יש שכתבו לעשות בלולב עצמו ג' קשרים כנגד ג'‬ ‫אחר כיון שזה בא לנוי המינים‪.‬‬ ‫אבות‪ ,‬וכן נוהגים‪ ,‬ומה שקושר את הג' מינים יחד נחשב לקשר אחד‬ ‫ויעשה למעלה עוד שנים אם אפשר לו‪ .‬ובא"ר משמע שיעשה ג'‬ ‫איתא בגמרא (ל"ז‪ ).‬אמר להו רבה להנהו דגדלי הושענא דבי‬ ‫קשרים בלולב עצמו מלבד הקשר הרביעי שאוגד את כל המינים יחד‪.‬‬ ‫ריש גלותא‪ ,‬שיירו ביה בית יד כי היכי דלא תיהוי חציצה‬ ‫ואם לא נאגד אלא אגד אחד כשר‪.‬‬ ‫(שלא יטלנו במקום ששם האגד‪ ,‬דסבר כרבנן שלולב א"צ אגד‪ ,‬וממילא האגד חוצץ‬ ‫סעיף ה'‬ ‫נטילת הד' מינים‬ ‫צריך ליטול את ד' המינים יחד‪ ,‬הלולב וההדסים והערבות ביד ימין והאתרוג‬ ‫מתי מברכים‬ ‫ביד שמאל‪ ,‬ומברכים על נטילתם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת‬ ‫איתא בגמרא (ל"ט‪ .‬לענין הלל) כל המצות כולן מברך עליהן עובר‬ ‫לולב‪ ,‬וביום הראשון צריך לברך גם שהחיינו‪ .‬ופרטי הדינים בזה יבוארו להלן‪.‬‬ ‫לעשייתן‪ .‬וכתבו התוס' והרא"ש (שם) דמהאי טעמא לכאורה צריך‬ ‫סעיף ב'‬ ‫לברך על הלולב קודם שיטלנו (וכן באמת דעת הרמב"ם)‪ ,‬דהא איתא‬ ‫לקמן (מ"ב‪ ).‬מדאגבהיה נפק ביה‪ ,‬אמנם לא מסתבר שיברך עליו‬ ‫צורת הנטילה‪-‬‬ ‫בעוד שהוא מונח בכלי ואינו מזומן בידו‪ ,‬דאמרינן במנחות (ל"ה‪):‬‬ ‫איתא בגמרא (ל"ז‪ ):‬אמר רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל‪ .‬מאי‬ ‫תפילין מאימתי מברך עליהם‪ ,‬משעת הנחה עד שעת קשירה‪ .‬ועל כן‬ ‫טעמא הני תלתא מצוות והאי חדא מצוה‪.‬‬ ‫טוב שיברך משיתחיל ליטול הלולב קודם שיטול האתרוג‪ ,‬דהיינו עובר‬ ‫עוד איתא בגמרא (מ"ה‪ ):‬כל המצוות אין יוצאין בהם אלא דרך‬ ‫לעשייתן כיון שהם מעכבים זה את זה‪ .‬אי נמי יהפוך אחד מהם עד‬ ‫שיברך‪ ,‬כדאמרינן (מ"ה‪ ):‬שאינו יוצא אלא כדרך גדילתן‪ .‬אי נמי יכוין‬ ‫גדילתן‪.‬‬ ‫שלא לצאת עד אחר הברכה‪ ,‬ואע"ג מבואר בראש השנה (כ"ח‪ ):‬דמצות‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫אינן צריכות כוונה‪ ,‬הני מילי בסתם‪ ,‬אבל במכוין שלא לצאת לא יצא‬ ‫יטול את ג' המינים האגודים בידו הימנית‪ ,‬ראשיהם למעלה ועיקריהם‬ ‫בעל כרחו‪ .‬אי נמי כיון שלא נגמר מצות הלולב עד אחר הנענוע חשיב‬ ‫למטה (גם באתרוג) כדרך גדילתם‪( ,‬ואם היפך לא יצא‪ ,‬וגם אם‬ ‫עובר לעשייתן‪ .‬ועוד שאף כאשר יצא ידי חובה אבל נשאר לו לעשות‬ ‫ראשיהם מן הצד לא חשיב כדרך גדילתם)‪ ,‬ואת האתרוג יטול בידו‬ ‫דברים שאין מעכבים אבל הם מצוה מן המובחר‪ ,‬ג"כ חשיב עובר‬ ‫השמאלית (מפני שהוא רק מצוה אחת)‪.‬‬ ‫לעשייתן‪ .‬והר"ן כתב הסברות הנ"ל‪ ,‬ומסקנת דבריו שיברך לפני‬ ‫אם נטל שניהם בידו האחת נחלקו הפוסקים אם יצא‪ ,‬ולענין הלכה יש‬ ‫הנענוע‪.‬‬ ‫להחמיר בשל תורה ולחזור וליטלו בלא ברכה‪ .‬ואם האתרוג אגוד יחד עם‬ ‫בענין נוסח הברכה הרמב"ם כתב שיברך על נטילת לולב‪ ,‬וכתב הבית‬ ‫שאר המינים צ"ע אם יצא לפי המכשירים‪.‬‬ ‫יוסף שאין כוונתו שמברכים בנוסח זה‪ ,‬דכיון שמברך עליו לפני שיוצא‬ ‫אם היפך ונטל האתרוג בימין והלולב בשמאל יצא‪ ,‬ויש מחמירים בזה‪,‬‬ ‫בו צריך לברך ליטול לולב‪ ,‬וכן מבואר להדיא ברמב"ם בהלכו ברכות‪.‬‬ ‫על כן טוב לחזור וליטול בלי ברכה‪.‬‬ ‫אמנם העולם נוהגים לברך על נטילת לולב‪ ,‬משום דכיון דאגבהיה‬ ‫נפיק ביה‪ ,‬ואף שאינו יוצא בו לגמרי וכמו שנתבאר לעיל‪ ,‬מ"מ כל‬ ‫אפילו אם כבר בירך ואח"כ נוטלם פעם נוספת כגון להושענות צריך‬ ‫ליטול בדרך זו‪.‬‬ ‫שנטלו בידו נוהגים לברך על נטילת לולב‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫סעיף ג'‬ ‫אין לברך לפני נטילת הלולב‪ ,‬דלא מסתבר לברך כשהלולב מונח בכלי‪,‬‬ ‫איטר‬ ‫ואין לברך אחר שנטל כל הד' מינים משום שצריך לברך עובר‬ ‫איתא בגמרא (ל"ז‪ ):‬אמר רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל‪ .‬דעת‬ ‫לעשייתן‪ ,‬אלא יטול את הלולב בידו ויברך על נטילת לולב ושהחיינו‬ ‫בעל העיטור שגם איטר נוטל בימין ושמאל של כל אדם‪( ,‬ואף אם‬ ‫לפני נטילת האתרוג‪ ,‬או שיהפוך את האתרוג שיהיה העוקץ למעלה‬ ‫נטל בימין ושמאל שלו לית לן בה)‪ ,‬וכן פסק הטור‪ .‬ודעת התוס'‬ ‫ואחר הברכה יהפוך אותו לכדרך גדילתו‪ ,‬או שיכוין שלא לצאת ידי‬ ‫ומהר"ם שנוטל בימין ושמאל דידיה‪ .‬ובדברי הרא"ש יש לדון בכוונתו‪.‬‬ ‫חובה עד אחרי הברכה‪ ,‬וכתב הגר"א שזה העצה המובחרת שבכולם‪,‬‬ ‫אמנם בעיקר הענין משמע מהגר"א שא"צ לחפש עצה שיהיה עובר לעשיתן‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‬ ‫אם שכח לברך קודם לקיחה מברך אח"כ‪ ,‬דגם הנענוע הוא מן המצוה‪,‬‬ ‫לדעת השו"ע איטר נוטל האתרוג והלולב כמו כל אדם‪.‬‬ ‫ולפמ"ג אם כבר נענע אין לברך אף שהם בידו‪ ,‬אמנם לפי דעת הגר"א יברך‪ ,‬ועיין‬ ‫לדעת הרמ"א יטול הלולב בימין שלו והאתרוג בשמאל שלו (וגם בזה‬ ‫בב"י‪.‬‬ ‫אם היפך יצא‪ ,‬וכנ"ל)‪ ,‬אבל מי ששולט בשתי ידיו שוה בשוה יטול כמו‬ ‫יברך ויטול מעומד‪ ,‬ובדיעבד אם בירך ונטל במיושב יצא‪.‬‬ ‫כל אדם‪ ,‬ואם אם קל לו לעשות מלאכות בשמאל‪ ,‬אף שיכול‬ ‫אין לברך אלא פעם אחת ביום‪ ,‬אע"פ שנוטלו כמה פעמים להידור‬ ‫לעשותם גם בימין‪ ,‬דינו כאיטר‪.‬‬ ‫מצוה‪ ,‬כמנהג אנשי ירושלים כדאיתא בגמרא‪.‬‬ ‫סעיף ד'‬ ‫סעיף ו'‬ ‫אדם שאין לו ידים כלל נוטלם בבית השחי‪ ,‬דהא לא כתיב ולקחתם‬ ‫מתי מברכים שהחיינו‬ ‫ביד‪ ,‬ואם יש לו את קנה היד נוטל במרפקו‪ ,‬ואם אין לו זרוע כלל לא‬ ‫איתא בגמרא (מ"ו‪ ).‬תנו רבנן העושה לולב לעצמו אומר ברוך‬ ‫יטול בפיו (פמ"ג)‪ ,‬ובביכורי יעקב חולק עליו‪.‬‬ ‫שהחיינו‪ ,‬נטלו לצאת בו אומר אשר קדשנו במצותיו וציוונו‬ ‫ומי שיש לו יד אחת‪ ,‬יטול את הלולב ביד שיש לו אפילו אם היא יד‬ ‫על נטילת לולב‪ .‬וכתב הרא"ש דהאידנא לא נהגו לברך שהחיינו‬ ‫שמאל‪ ,‬ואת האתרוג יטול בזרוע שכנגד‪ ,‬ואם אינו יכול ליטול את‬ ‫בשעת עשייה‪ ,‬אלא בשעת נטילה‪ ,‬כדאמרינן בגמרא (שם) לענין‬ ‫האתרוג בזרוע‪ ,‬יטול שניהם בידו בזה אחר זה‪ ,‬ויוצא בזה ידי חובה‪.‬‬ ‫אם כרך סודר על הלולב ונטלו לכו"ע לא יצא (מטעם חציצה‪ ,‬ולר"ן‬ ‫שהחיינו דסוכה‪ ,‬דרב כהנא מסדר להו אכסא דקידושא‪ ,‬וה"ה‬ ‫מפני שאינו לקיחה תמה)‪.‬‬ ‫בשהחיינו דלולב‪.‬‬ ‫אם כרך סודר או כפפות על ידו ונטלו י"א שלא יצא (מהטעמים הנ"ל‪,‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬לא יברך שהחיינו בשעת עשית הלולב אלא בשעת‬ ‫דמסתמא אינו לנאותו אא"כ ידעינן שזה לנאותו) דלא כהר"ן שיצא דבטל‬ ‫נטילתו‪ ,‬ואם בירך בשעת עשיה יצא‪ ,‬ואם לא בירך ביום הראשון יכול לברך‬ ‫לגבי היד‪ ,‬ואם נטלו כך יחזור ויטלנו בלי ברכה‪.‬‬ ‫אפילו ביום השביעי כשנוטל את הלולב‪.‬‬ ‫נהגו להחמיר להסיר את התפילין (‪-‬לקפלם אחורי אצבעו‪ ,‬וי"א‬ ‫סעיף ז'‬ ‫שיחלצם לגמרי) ואת הטבעות מהידים‪ ,‬אבל מדינא אין לחוש כיון‬ ‫שאין כל היד מכוסה בהם‪ .‬וי"א שמדינא הוי חציצה‪ .‬ועל כן אם נטל‬ ‫איתא בגמרא (ל"ז‪ ).‬אמר רבה לא לינקוט איניש הושענא‬ ‫בעוד התפילין או הטבעות בידיו יחזור ויטול בלי ברכה‪.‬‬ ‫בסודרא‪ ,‬דבעינן לקיחה תמה וליכא‪ .‬ורבא אמר לקיחה על ידי‬ ‫כתבו בשם האר"י שיברך בתחילה על הלולב בסוכה‪ ,‬ואח"כ יעשה את‬ ‫דבר אחר שמה לקיחה‪ .‬ופסקו הפוסקים כרבא‪ .‬עוד איתא בגמרא‬ ‫שאר הנענועים בבית הכנסת‪ ,‬אפשר שטעמו כדי שלא להשהות את המצוה‬ ‫(מ"ב‪ ).‬איתא ‪...‬כגון שהוציאו בכלי (שבזה לא יצא ידי חובה)‪ .‬והא‬ ‫מזמן קימתו משינתו‪ ,‬ואפשר שהטעם הוא על פי סוד‪.‬‬ ‫רבא הוא דאמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה‪ .‬הני‬ ‫אם הביאו לו את הלולב רק באמצע הלל‪ ,‬מותר לברך עליו בין‬ ‫מילי דרך כבוד (כגון שכרך ידיו בסודר)‪ ,‬אבל דרך בזיון לא‪.‬‬ ‫הפרקים‪ ,‬והיינו בין מזמור למזמור‪( .‬ס"ק מ"א)‪.‬‬ ‫וכתבו התוספות שהגמרא בל"ז‪ .‬מדברת כשעשה כמין בית יד ללולב‪,‬‬ ‫וכל הלולב מחוץ לידו‪ ,‬ולכן הנדון הוא רק מצד לקיחה תמה ולא מצד‬ ‫נענוע הלולב‬ ‫חציצה‪ ,‬והלכה כרבא שמכשיר‪ .‬והיכא שהלולב בתוך ידו אבל יש דבר‬ ‫מלבד מה שנוטלים את הד' מינים בזמן הברכה‪ ,‬צריך לנענעם‪ ,‬וכן צריך ליטול‬ ‫בין ידו ללולב‪ ,‬מהתוס' משמע שבזה גם לרבא לא יצא מטעם חציצה‪,‬‬ ‫את הד' מינים בזמן ההלל וההושענות‪ ,‬ולנענע בזמן אמירת הודו ואנא ד'‪.‬‬ ‫ולהלן יבוארו פרטי דיני הנענועים‪.‬‬ ‫ומהטור משמע שיצא‪ ,‬וצ"ל דס"ל שרק לפי רבה לא יצא‪ ,‬אבל לרבא‬ ‫דס"ל דכל לנאותו אינו חוצץ לא הויא חציצה‪ ,‬משום דסתם בית יד‬ ‫סעיף ח'‬ ‫לנאותו הוא‪ ,‬אבל בדבר שאינו נוי ללולב הוי חציצה ולא יצא‪ ,‬וכן‬ ‫מבואר בתוס' (בפסחים נ"ז‪ .‬וביומא נ"ח‪ ).‬שאם כורך ידיו בסודר ונוטל כך‬ ‫מתי ינענע‬ ‫את הלולב לא יצא‪ .‬עוד כתבו התוס' שכשנוטל הלולב בכלי‪ ,‬אם אוחז‬ ‫איתא במתני' (ל"ז‪ ):‬והיכן היו מנענעים‪ ,‬בהודו לד' תחילה וסוף‪,‬‬ ‫בדופני הכלי יש בזה משום חציצה‪ ,‬ואם מניח ידו בתחתית הכלי או‬ ‫ובאנא ד' הושיעה נא‪ ,‬דברי בית הלל‪ .‬בית שמאי אומרים אף‬ ‫שאוחז בבית יד של הכלי אין בזה משום חציצה אלא משום לקיחה‬ ‫באנא ד' הצליחה נא‪ .‬וידוע דהלכה כבית הלל‪.‬‬ ‫ע"י דבר אחר‪ ,‬ואפילו לרבא פסול משום שזה דרך בזיון‪.‬‬ ‫האם צריך לנענע גם בשעת נטילה‪ -‬כתבו התוספות והרא"ש שלא‬ ‫והר"ן כתב שלרבא אין פסול חציצה בלולב (דבעינן קרא לומר שיש‬ ‫מבואר בגמרא הנ"ל שצריך לנענע בשעת ברכה‪ ,‬אמנם מדאיתא‬ ‫פסול חציצה‪ ,‬כמו שיש קרא בטבילה ובתפילין)‪ ,‬ויש רק פסול לקיחה‬ ‫בגמרא (מ"ב‪ ).‬קטן היודע לנענע חייב בלולב‪ ,‬משמע שמנענע בתחילת‬ ‫תמה‪ ,‬ופסול זה הוא כאשר הדבר לא נעשה לנאותו‪ ,‬אבל בלנאותו זה‬ ‫הנטילה אע"פ שאינו יודע לקרות את ההלל‪ ,‬וכן מבואר בברכות (ל‪).‬‬ ‫בטל ללולב והוי כאילו נוטלו בידו ממש‪ ,‬ודבר שהוא טפל לידו הוא‬ ‫השכים לצאת לדרך מביאים לו שופר ותוקע לולב ומנענע‪ ,‬ומבואר‬ ‫בטל לידו‪ ,‬אבל דבר שאינו לנאותו ואינו טפל לידו‪ ,‬כגון שכרך הסודר‬ ‫שצריך לנענע בשעת נטילה‪ .‬וכ"כ הר"ן‪ .‬וכן נהגו העולם‪.‬‬ ‫על הלולב‪ ,‬או שנטלו בכלי שאינו דרך כבוד‪ ,‬פסול משום שאין זה‬ ‫מה הכונה שמנענע בהודו לד' תחילה וסוף‪ -‬רש"י מבאר שהכונה‬ ‫לקיחה תמה‪.‬‬ ‫להודו שבתחילת הפרק ולהודו שבסוף הפרק בסוף ההלל‪ ,‬דמהודו‬ ‫ובשם ספר אגודה כתבו שצריך להסיר מה שחוצץ בין הלולב ליד‪,‬‬ ‫ועד סוף ההלל זה פרק אחד בתהילים‪ .‬ויש מפרשים שהכונה שינענע‬ ‫ולכך מסירין ציציות ותפילין מהיד‪ ,‬ונשים מסירות טבעותיהן‪ .‬אבל‬ ‫בתחילת הפסוק ובסוף הפסוק‪ .‬ולא מסתבר לנענע בפסוק אחד שני‬ ‫נראה שא"צ להסיר דברים אלו‪ ,‬דדווקא כשכל ידו כרוכה הוי חציצה‪.‬‬ ‫פעמים‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫וכתבו הרא"ש והטור שנהגו לנענע בשעה שהציבור עונה הודו לאחר‬ ‫לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה‪ ,‬ולכן אם עשה בית יד ונתן בתוכו‬ ‫שהש"ץ אומר יאמר נא לישראל‪ ,‬וכן אחרי שאומר יאמרו נא בית‬ ‫את הלולב ונטלו יצא‪ ,‬והיינו באופן שכל הלולב חוץ מידו והבית יד‬ ‫אהרן ויאמרו נא יראי ד'‪ .‬ונראה מדבריהם שהש"ץ מנענע רק בהודו‪.‬‬ ‫הוא בולט‪ ,‬ודעת הא"ר שבית יד אינו חוצץ משום שהוא לנאותו‪ ,‬ועל‬ ‫אבל התוס' כתבו שיש מפרשים שאף הש"ץ מנענע ביאמר נא ויאמרו‬ ‫כן אף אם הוא אוחז את הלולב בידו דרך בית יד ג"כ שפיר דמי‪ ,‬אא"כ‬ ‫נא אגב הציבור‪ .‬והר"ן כתב שגם הציבור א"צ לנענע כשעונים הודו‬ ‫אינו מהודר‪ ,‬וכן הסכים בדרישה שהדבר תלוי באופן עשייתו עיי"ש‪.‬‬ ‫אחרי יאמר נא ויאמרו נא‪.‬‬ ‫ואם הלקיחה היא ע"י דבר אחר באופן שאינו דרך כבוד‪ ,‬כגון שנתן את‬ ‫וכתב הרא"ש בשם ראבי"ה שעיקר הנענוע הוא בשעת ברכה‪ ,‬אבל‬ ‫הלולב בכלי ונטלו לא יצא‪ ,‬אפילו אם הכלי הוא מכסף‪ ,‬ויש להחמיר‬ ‫הנענוע שעושים בהודו ובאנא אינו אלא נענוע בעלמא‪ .‬אבל מהר"ן‬ ‫בזה בין באוחז בדפני הכלי בין במניח ידיו תחת הכלי בין באוחז בבית‬ ‫מבואר שאין חילוק בין הנענועים‪ ,‬וכ"כ המדרכי שמשמע כך מהרי"ף‬ ‫יד של הכלי‪.‬‬ ‫ומהערוך‪ ,‬וכן נהגו העולם‪.‬‬ ‫והרמב"ם כתב שיש לטרוף הלולב שלש פעמים כשמוליך וכן‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫כשמביא וכן כשמעלה וכן כשמוריד‪ .‬ונראה שהוא למד בירושלמי‬ ‫ינענע לכל הרוחות בזמן הברכה‪ ,‬אפילו אם נוטל שלא בשעת ההלל‬ ‫"שצריך לנענע על כל דבר ודבר" היינו על כל תנועה של הולכה‬ ‫וחוזר ונוטלו בשעת ההלל‪ ,‬וכן ינענע בזמן אמירת הודו לד' כי טוב כי‬ ‫והובאה והעלאה והורדה‪ ,‬והספק הוא האם צריך לנענע גם בהולכה‬ ‫לעולם חסדו (לדעת השו"ע היינו רק בהודו הראשון גם הש"ץ וגם‬ ‫וגם בהבאה או שמספיק באחד מהם‪ ,‬וכיון דלא איפשטא עבדינן‬ ‫הקהל‪ ,‬ולדעת הרמ"א הש"ץ מנענע בהודו הראשון וכן באמירת יאמר‬ ‫לחומרא‪ .‬וכן שיטת הרי"ף‪.‬‬ ‫נא ישראל אבל לא באמירת יאמרו נא‪ ,‬והציבור מנענעים בכל הודו‪,‬‬ ‫ודעת הרמב"ן והרא"ש שכוונת הירושלמי שצריך לטרוף את הלולב‬ ‫ובהודו האחרון שהש"ץ והציבור כופלים אותו מנענעים ב' פעמים גם‬ ‫שלש פעמים בתנועות קטנות חוץ ממה שמוליך ומביא מעלה ומוריד‪,‬‬ ‫לדעת השו"ע)‪ ,‬ובאמירת אנא ד' הושיעה נא מנענעים בשני הפעמים‪,‬‬ ‫והספק הוא באותם ג' תנועות‪ ,‬האם מה שמוליך את הלולב מעט זה‬ ‫ולא ינענע בשעה שאומר השם כדי שלא יהיה טרוד מלכוין‪ ,‬וא"כ בהודו‬ ‫נחשב תנועה אחת‪ ,‬או שרק הולכה והבאה זה נחשב תנועה אחת וא"כ‬ ‫יעשה בכל תיבה נענוע אחד‪ ,‬ובאנא בכל תיבה ב' נענועים‪ .‬והמתפלל‬ ‫צריך לעשות בכל מקום ג' זוגות של הולכה והבאה קטנות‪ ,‬וכיון דלא‬ ‫יחידי מנענע בהודו שבתחילת ההלל ובסוף ההלל ובאנא ד' הושיעה‬ ‫איפשיטא נקטינן לחומרא‪.‬‬ ‫נא‪.‬‬ ‫מלשון הטור שלפנינו מבואר שמטה את הלולב בכל צד לאותו צד‬ ‫בכל הנענועים יביא סוף הלולב כנגד החזה (מ"א בשם כתבים)‪ .‬ובא"ר‬ ‫שמנענע לשם‪ .‬וכתב הבית יוסף שיש ספרים שמבואר בהם‬ ‫הביא בשם מהרי"ל שהיה נשאר עומד במקומו ופניו למזרח והיה‬ ‫שכשמנענע לצד מערב א"צ להטות ראש הלולב לצד מערב‪ ,‬ואפשר‬ ‫מהפך ידיו כנגד הרוחות‪ ,‬ונגד מערב היה מרים את הלולב על כתפו‬ ‫שהטעם הוא מפני שמערב זה מאחוריו‪ ,‬וכשמביא ידו מן המזרח‬ ‫מאחוריו‪ ,‬וכן משמע בשו"ע‪ ,‬וזה דלא כהמ"א‪ ,‬ועל כן כל אחד יעשה כמנהגו‪.‬‬ ‫ומוליך אחורי ידו כלפי מערב מינכרא מילתא שלרוח מערב הוא‬ ‫מנענע‪ ,‬ולכן אם רצה שלא להטות ראש הלולב לצד מערב רשאי‪,‬‬ ‫סעיפים ט' י'‬ ‫אמנם באמת אין ראיה מהגירסה השניה שא"צ להטות ראש הלולב‬ ‫מנין וצורת הנענועים‬ ‫לצד מערב‪ .‬ואפשר עוד לומר שבאמת א"צ להטות ראש הלולב לשום‬ ‫איתא בגמרא (מנחות ס"א‪ ).‬שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד‬ ‫צד‪ ,‬אלא מנענע את הלולב כדרך גדילתו בכל רוח‪ .‬אבל דרך העולם‬ ‫הוא עושה‪ ,‬מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשים‪ ,‬ומניח ידו‬ ‫להטות ראש הלולב לכל רוח‪ ,‬ואף כשהוא מוריד הלולב מטה ראשו‬ ‫כלפי מטה‪ .‬ואבי מורי ז"ל היה אומר שאין להטות ראשו הלולב כלפי‬ ‫תחתיהם‪ ,‬ומניף‪ ,‬מוליך ומביא מעלה ומוריד‪ ,‬שנאמר "אשר‬ ‫מטה‪ ,‬משום שהנוטל לולב שלא כדרך גדילתו לא יצא‪ ,‬ולכן צריך‬ ‫הונף ואשר הורם"‪ .‬אמר רבי יוחנן מוליך ומביא למי שארבע‬ ‫לעשות את כל הנענועים כדרך גדילתו‪.‬‬ ‫רוחות שלו‪ ,‬מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו‪.‬‬ ‫במערבא מתנו הכי מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות‪,‬‬ ‫כתב בתשובת מהרי"ל שסדר הנענועים הוא לצד ימין‪ ,‬והיינו מזרח‬ ‫דרום מערב צפון‪ ,‬ודלא כאלו שעושים הפוך‪ ,‬ולא ידעתי טעמם‪ .‬עכ"ד‪.‬‬ ‫מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים‪ .‬אמר רבא וכן ללולב‬ ‫(מוליך ומביא מעלה ומוריד)‪.‬‬ ‫כתב הרא"ש שמנהג אבותינו לעשות רק מוליך ומביא ומעלה ומוריד‪,‬‬ ‫והנה איתא בירושלמי צריך לנענע שלש פעמים על כל דבר‬ ‫ולא לעשות לצפון ודרום‪ ,‬וטעם הראשון שנהג כך הוא שהמוליך‬ ‫ודבר (לכל רוח)‪ .‬וכתב הרא"ש שיש שלומדים מדברי הירושלמי‬ ‫ומביא לד' רוחות זה נראה כמו שהעכו"ם עושים‪ ,‬וזה הבל‪ ,‬אלא מוליך‬ ‫ומביא לד' צדדים ומעלה ומוריד‪.‬‬ ‫שצריך לנענע שלש פעמים בכל הולכה והבאה‪ ,‬מלבד מה שמוליך‬ ‫ומביא ומעלה ומוריד‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫עוד איתא בירושלמי רבי זירא בעי הכין חד והכין חד‪ ,‬או דילמא‬ ‫לדעת השו"ע מוליך ידו מכנגדו והלאה פעם אחת ואח"כ יחזיר הלולב‬ ‫הכין והכין חד‪( .‬כלומר האם ההולכה היא אחד וההבאה אחד‪ ,‬או‬ ‫אצלו‪ ,‬ואחרי ההולכה וכן אחרי ההבאה ינענע ג' פעמים‪ ,‬ויכסכס‬ ‫שהולכה וההבאה שניהם אחד)‪.‬‬ ‫העלים מעט בכל נענוע (והמנענעים בכח עד שכמעט הלולב נשבר זה‬ ‫טעות)‪ ,‬וכך יעשה בד' הצדדים ולמעלה ולמטה‪ ,‬וסדר הצדדים יהיה‬ ‫דעת התוספות דכיון דלא איפשיטא עבדינן לחומרא‪ ,‬וכ"כ רבינו‬ ‫מזרח דרום מערב צפון‪ ,‬כדי שיקיף דרך ימין‪ ,‬וכן יעשה גם איטר‪.‬‬ ‫חננאל בשם רב האי‪ ,‬ואף על גב דנענוע זה מדרבנן‪ ,‬משום חביבות‬ ‫המצוה אמרו כן‪ ,‬נמצא שצריך שלש הולכות ושלש הבאות לכל צד‬ ‫לדעת הרמ"א מוליך ומביא ג' פעמים לכל רוח‪ ,‬ויעשה את הנענועים‬ ‫וצד‪ ,‬שהם בסך הכל שלשים ושש‪ .‬ובעל העיטור כתב שכיון שהנענוע‬ ‫בכסכוס בעת ההולכה וההבאה‪( .‬והט"ז כתב שיוליך ויביא בלי נענוע‪ ,‬ויעשה‬ ‫הוא מדרבנן‪ ,‬אזלינן לקולא‪.‬‬ ‫ג' תנועות קטנות דרך הולכה והבאה בסיום ההולכה ובסיום ההבאה‪ ,‬ואח"כ יעשה ב'‬ ‫פעמים הלוכה והבאה בלי נענוע)‪.‬‬ ‫וכתב הר"ן שי"א (וכ"כ בעל העיטור) שבנענוע הלולב מספיק שמוליך‬ ‫וכתב המ"ב שכך סדר הנענועים במדינותינו‪ :‬יעמוד כשפניו לכיוון‬ ‫ומביא מעלה ומוריד‪ ,‬וא"צ טירוף אחר‪ ,‬כפשטות דברי רבא‪ ,‬אבל אין‬ ‫מזרח‪ ,‬ושדרת הלולב תהיה כנגד פניו‪ ,‬ויעשה ג' הולכות למזרח וג'‬ ‫זה נכון‪ ,‬דאיתא בגמרא (ל"ב‪ ):‬שצריך שיהא הלולב גבוה מן ההדס‬ ‫הבאות‪ ,‬ונכון שיכסכס בעלים בשעת הולכה והבאה‪ ,‬ובשעת הבאה‬ ‫טפח‪ ,‬כדי לנענע בו‪ ,‬ואי נימא שרק מוליך ומביא ומעלה ומוריד אין‬ ‫יקריבנו הרבה אל גופו נגד החזה‪ ,‬ואח"כ יטה ראש הלולב לדרום‬ ‫נ"מ אם הלולב גבוה יותר או לא‪ ,‬ובהכרח שצריך לטרוף הלולב‬ ‫ויעשה לצד דרום הכל כמו שעשה לצד מזרח‪ ,‬וא"צ להפוך גם פניו‬ ‫ולכסכסו‪.‬‬ ‫כתב בארחות חיים שאם נטל את האתרוג באותה יד יחד עם הלולב‬ ‫לצד דרום‪ ,‬ואח"כ יעשה כך לצד מערב כשהוא מטה ראש הלולב על‬ ‫י"א שלא יצא‪ ,‬כדאיתא בגמרא (ל"ד‪ ):‬יכול יהא אתרוג עמהן‬ ‫כתפו‪ ,‬ואח"כ יעשה כך לצד צפון ולמעלה ולמטה הכל כמו שעשה‬ ‫באגודה אחת‪ ,‬אמרת וכי נאמר פרי עץ הדר וכפת תמרים‪,‬‬ ‫לצד מזרח‪.‬‬ ‫והלא לא נאמר אלא כפת‪.‬‬ ‫כיוון הלולב בזמן הנענועים‪ -‬כתב הרמ"א שיטה את ראש הלולב‬ ‫דעת הראב"ד דכמו שנתבאר (סימן תרמ"ט) שאם אין אלא מינים‬ ‫לכל צד שמנענע כנגדו‪ ,‬וכשמנענע למטה יהיה ראשו למטה‪ ,‬וי"א‬ ‫יבשים נוטלין אותם לזכרון בעלמא כדי שלא תשתכח תורת לולב‪,‬‬ ‫שלא יהפוך את הלולב כשמנענע למטה‪ ,‬והרמ"א פוסק כדעה‬ ‫הכי נמי במקום שיש לו לולב ואין לו אתרוג אף על פי שמעכבים זה‬ ‫הראשונה‪ ,‬והט"ז והדרך החיים והח"א כתבו שנכון לנהוג כדעה‬ ‫את זה ואין מברכים על הלולב בלא אתרוג‪ ,‬מ"מ מצוה ליטול את‬ ‫השניה‪.‬‬ ‫הלולב לבדו בלא אתרוג לזכרון בעלמא כדי שלא תשתכח תורת‬ ‫סעיף י"א‬ ‫לולב‪ .‬והטור השמיט דין זה‪ ,‬משום שדעת הרא"ש שאם אין אלא‬ ‫יבשים נוטלים אותם בברכה‪ ,‬וא"כ אין ראיה מיבש להיכא שחסר מין‪.‬‬ ‫צריך לחבר את האתרוג עם הלולב בזמן הנענועים‪( .‬עיין בבית יוסף‬ ‫והמהרי"ק כתב בשם בעל ההשלמה שאם אין לו אחד מהמינים יכול‬ ‫שמביא מקור לזה מהריקאנטי על פי חלום שחלם)‪.‬‬ ‫לברך‪ ,‬ודעת המהרי"ק שיטול בלא ברכה‪.‬‬ ‫אם נטל את הד' מינים בידו יצא ידי חובה אף אם לא נענע כלל‪ ,‬ומ"מ‬ ‫האם בשאר ימים ד' מינים מעכבים זה את זה‪ -‬ההגהות אשר"י‬ ‫טוב לחזור וליטלו ולנענע‪ ,‬אבל אם נענע בדרך אחרת מהנ"ל א"צ‬ ‫מביא מהאור זרוע שדווקא ביו"ט ראשון ד' מינים מעכבים זה את זה‪,‬‬ ‫לחזור וליטלו ולנענע‪.‬‬ ‫אבל ביום טוב שני אין מעכבים‪ ,‬שהרי דין זה נלמד מלקיחה תמה כמו‬ ‫חסרון או תוספת בד' מינים‬ ‫דין חסר‪ ,‬וחסר אינו מעכב אלא ביום הראשון‪ .‬וכ"כ המרדכי בשם‬ ‫צריך ליטול לולב אחד ואתרוג אחד שלש הדסים ושתי ערבות יחד‪ ,‬ולהלן‬ ‫רבינו תם מאורליינ"ש‪ ,‬שאע"פ שראבי"ה חולק הוא נראה לו לעשות‬ ‫יבואר האם צריך ליטול דווקא כולם יחד‪ ,‬ומה יעשה אם היה חסר לו מין אחד‪.‬‬ ‫מעשה כדברי רבינו תם מאורליינ"ש‪ ,‬ואין דעת הפוסקים כן‪ ,‬שהרי‬ ‫וכן יבואר האם מותר להוסיף מין אחר על מינים אלו‪ ,‬או ליטול ממינים אלו‬ ‫סתמו דבריהם ולא חילקו בין יו"ט שני לראשון‪ .‬והמהרי"ל כתב שגם‬ ‫יותר ממה שצריך‪.‬‬ ‫בשאר ימים לא יברך‪ ,‬שהרי כתב הרא"ש שהפסולים שהם בעיקר‬ ‫המצוה כגון לקיחה לכל אחד ואחד והא דבעינן ארבעה מינים‪ ,‬תיקנו‬ ‫סעיף י"ב‬ ‫רבנן בשאר הימים זכר למקדש‪ ,‬וממילא כיון שיש בזה מחלוקת‬ ‫איתא במתני' (מנחות כ"ז‪ ).‬ארבע מינים שבלולב מעכבים זה את‬ ‫הפוסקים יטול בלי ברכה‪( .‬ואף שאין נוטלים לולב בשמיני עצרת‬ ‫זה‪ .‬ובגמרא אמר רב חנן בר רבא לא שנו אלא שאין לו‪ ,‬אבל‬ ‫משום זלזול אע"פ שהוא ספק שביעי‪ ,‬שאני התם שאם הוא שמיני‬ ‫יש לו אין מעכבים‪.‬‬ ‫הלולב הוא מוקצה‪ ,‬אבל יו"ט שני שאין בו צד מוקצה צריך ליטול בלי‬ ‫ברכה)‪.‬‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫הארחות חיים הביא מעשה בה"ר משולם שנטל לולב ביום טוב ראשון‬ ‫שיטת בה"ג והרי"ף והרמב"ם שמי שנטל ד' המינים כל אחד בפני‬ ‫ובירך על נטילת לולב ושהחיינו‪ ,‬ואח"כ ראה שאין שם ערבה‪ ,‬והניחה‬ ‫עצמו יצא ידי חובה‪ ,‬והרי"ף מוכיח כשיטה זו גם מדברי הגמרא (ל‪):‬‬ ‫בלולב וחזר ונטל כל הד' מינים יחד‪ ,‬ובירך על נטילת ערבה‪ ,‬ושהחיינו‬ ‫שלולב א"צ אגד‪ .‬וכן משמע מרש"י‪ .‬אבל דעת רבינו תם שצריך ליטול‬ ‫משום ערבה‪ ,‬ואף שאין צריך ליטול אלא הערבה בלבד‪ ,‬מ"מ מצוה מן‬ ‫כולם יחד‪ ,‬שכיון דכולם מצוה אחת לא מסתבר שיועילו בזה אחר זה‪,‬‬ ‫המובחר ליטול ארבע מינים בבת אחת‪ ,‬וכן מבואר בראב"ד‪.‬‬ ‫והגיה בספרים לא שנו דמעכבים זה את זה משום תמה אלא שאין לו‪,‬‬ ‫אבל יש לו תמה הוא אף על פי שלא חיברם באגודה אחת‪ ,‬כרבנן דלא‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫דרשינן לקיחה לקיחה‪ .‬וכתב הרא"ש לא נהירא לי גירסתו ופירושו‪,‬‬ ‫ד' מינים מעכבים זה את זה‪ ,‬דבעינן לקיחה תמה וכולם מצוה אחת‬ ‫אלא אתא לאשמועינן דכיון שמונחין כל ארבעתן לפניו מברך ונוטלם‬ ‫הם‪ ,‬ואם חסר לו מין אחד מהם לא יברך על השאר אפילו אם יודע‬ ‫זה אחר זה‪ ,‬ומסתבר שמגביה הלולב תחלה שמזכירין אותו בברכה‪.‬‬ ‫שאח"כ יבואו לידו כולם‪ ,‬ומ"מ גם אם אין לו כולם יטול מה שיש לו‬ ‫עכ"ל‪ .‬וגם הר"ן כתב שלא נראו לו דברי רבינו תם‪ ,‬אלא אפילו נטל כל‬ ‫לזכר בעלמא‪ ,‬בין ביום הראשון בין בשאר ימים‪( ,‬דעת רש"ל שרק‬ ‫חד וחד לחודיה יצא‪ ,‬וכתב הר"ן שבשם הרמב"ן מקילים יותר‬ ‫הש"ץ יטול וינענע לפני הלל ובשעת הלל בלי ברכה‪ ,‬אבל הא"ר כתב‬ ‫ואומרים שאף אם לא היו ברשותו כל הד' מינים יחד‪ ,‬אם נטל כולם‬ ‫שכולם יטלו וינענעו כמו הש"ץ‪ ,‬וכן משמע מסתימת השו"ע והרמ"א‬ ‫יצא‪ ,‬ו"לא שנו אלא שאין לו" הכונה שאם לבסוף לא נטל מין אחד לא‬ ‫שכל יחיד יכול ליטול לזכר בעלמא)‪ .‬ויזהר לא לכוין לשם מצוה‪ ,‬דיש בזה‬ ‫יצא אפילו באחד מהם‪ ,‬ומ"מ אין ראוי לברך על הלולב אא"כ הוא‬ ‫משום בל תגרע‪ .‬אכן מה שחידש הט"ז שגם אחרי נטילת הד' מינים אם נוטל את‬ ‫יודע בבירור שיבואו לידו כולם‪ ,‬שמא יבוא לידי ברכה לבטלה‪ .‬אבל‬ ‫הלולב לחיבוב מצוה יזהר שלא יעבור על בל תוסיף ובל תגרע‪ ,‬השיגו עליו כל‬ ‫דעת הרמב"ם שצריך שבשעת נטילת כל מין יהיו ברשותו כל הד'‬ ‫האחרונים ודעתם שאחרי שקיים את המצוה אין בזה איסור‪.‬‬ ‫מינים‪.‬‬ ‫אם נטל כל מין בפני עצמו בזה אחר זה יצא‪ ,‬ובלבד שבזמן הברכה‬ ‫ולענין הברכה היכא שנוטל כל מין לעצמו דעת הראב"ד שמברך על‬ ‫יהיו כולם מצוים אצלו‪ ,‬וכתב הרמ"א דהיינו שיהיו כולם לפניו‪ ,‬וביאר‬ ‫כל מין‪ ,‬ודעת הרמב"ם והרשב"א שמברך רק על הלולב‪.‬‬ ‫המ"ב דהיינו שיהיו סמוכים לו כדי שלא יצטרך להפסיק ביניהם‪,‬‬ ‫איתא במתני' (ל"ד‪ ):‬רבי ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי‬ ‫שהרי מברך ברכה אחת לכולם‪( ,‬כ"כ המ"א לפירוש הפמ"ג‪ ,‬ומהגר"א משמע‬ ‫ערבות לולב אחד ואתרוג אחד‪.‬‬ ‫שהרמ"א חולק על השו"ע וסובר שאם לא כולם לפניו לא יצא ידי חובה‪ ,‬ולמ"א אין‬ ‫בזה מחלוקת)‪ .‬ויטול הלולב תחילה ויברך עליו‪ ,‬ויהיה דעתו בברכה גם‬ ‫דברי הראשונים‬ ‫על המינים האחרים‪ .‬ואם סח ביניהם צריך לברך על כל אחד בפני‬ ‫כתב הרא"ש דכל הני שיעורי היינו שלא לפחות מהם‪ ,‬אבל להוסיף‬ ‫עצמו‪ ,‬והיינו שעל ההדס יברך על נטילת עץ עבות‪ ,‬ועל ערבה על‬ ‫יכול‪ ,‬ואין כאן משום בל תוסיף אפילו למאן דאמר לולב צריך אגד‪,‬‬ ‫נטילת ערבה‪ ,‬וכן על אתרוג‪ ,‬ומ"מ טוב שאח"כ יחזור ויטול כולם יחד‪,‬‬ ‫אלא אם כן מוסיף מין אחר‪.‬‬ ‫ולפ"ז יצטרך לברך על נטילת הדס וערבה ואתרוג בברכה אחת‪ ,‬או דנימא שמדינא‬ ‫צריך לחזור וליטול גם את הלולב וממילא יברך על כולם על נטילת לולב‪ ,‬וצ"ע‬ ‫והרמב"ם בהלכות כתב שמותר להוסיף הדסים כדי שתהיה אגודה‬ ‫למעשה‪.‬‬ ‫גדולה‪ ,‬וזה מנוי המצוה‪ ,‬אבל שאר המינים אין מוסיפים על מניינם‬ ‫אם נטל ד' מינים ומצא שלא היה שם הדס או ערבה‪ ,‬או שהיו‬ ‫ואין גורעים מהם‪ ,‬ואם הוסיף או גרע פסול‪ .‬והקשה הרא"ש דאיפכא‬ ‫פסולים‪ ,‬או שנטלם שלא כדרך גדילתם‪ ,‬אם יש לו את החסר בביתו‬ ‫מסתברא דבהדס כתיב מניינא "ענף עץ עבות"‪ ,‬אבל בערבה כתיב‬ ‫באופן שאינו צריך להפסיק בינתיים‪ ,‬יקח ד' המינים יחד ויברך על‬ ‫"ערבי" ואף שמיעוט ערבי שתים כל מה שמוסיף בכלל ערבי הוא‪,‬‬ ‫המין החסר (על נטילת ערבה או על נטילת עץ עבות)‪ ,‬ואם זה היה‬ ‫ובאמת חכמי פרובינצא הקשו עליו‪ ,‬וחזר בו בסוף ימיו והכשיר הכל‪.‬‬ ‫ביום הראשון צריך לחזור ולברך שהחיינו בשביל המין החסר‪ ,‬אבל ידי‬ ‫וכן דעת הרמ"ה שבהדס וערבה אפשר להוסיף לכתחילה‪.‬‬ ‫לולב יצא כיון שארבעתם היו בביתו‪ .‬אבל אם לא היה בביתו הדס או‬ ‫ולענין להוסיף הדס שאינו עבות לנוי‪ ,‬דעת בה"ג שזה פסול כיון שהוא‬ ‫ערבה כשרים בזמן הברכה ואח"כ הביאו לו‪ ,‬גם ידי לולב לא יצא‪,‬‬ ‫מין אחר‪ ,‬ורב נטרונאי מכשיר‪ ,‬וכ"כ רב פלטיא שכשר‪ ,‬שהרי רואים‬ ‫וצריך לברך על ארבעתם יחד על נטילת לולב‪ ,‬וביום הראשון יחזור‬ ‫ששני הדסים גדלים באותה ערוגה ושוים במראה וקומה ואחד עבות‬ ‫ויברך שהחיינו‪.‬‬ ‫ואחד אינו עבות‪ ,‬ואע"פ שפסלו הכתוב למצות הדס‪ ,‬מכל מקום מין‬ ‫אחד הוא ואין כאן בל תוסיף‪( ,‬כדמצינו בגמרא (ל"א‪ ).‬שלרבי יהודה‬ ‫סעיף י"ג‬ ‫שלולב צריך אגד אוגדים את הלולב בסיב ועיקרא דדיקלא‪ ,‬משום‬ ‫אם חסר לו אחד מהמינים לא יקח מין אחר במקומו‪ ,‬שמא יטעו‬ ‫שזה ממין הדקל‪ ,‬אבל במין אחר אסור משום בל תוסיף)‪.‬‬ ‫בשאר שנים לחשוב שצריך ליטול מין זה‪.‬‬ ‫וכתב הרא"ש שנראה שגם באתרוג ולולב אין משום בל תוסיף‪ ,‬אע"ג‬ ‫דכתיב "כפת" ו"פרי עץ"‪ ,‬כיון שאינו מוסיף מין אחר‪ ,‬והא דאמרינן‬ ‫סעיף י"ד‬ ‫(ל"ה‪ ).‬פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים וג'‪ ,‬היינו שאינו חייב לקחת‬ ‫הוספת מין אחר‬ ‫יותר (כדי שתהא לקיחה ניכרת)‪ .‬וכן מדברי הראב"ד נראה שאפשר‬ ‫איתא בגמרא (ל"א‪ ):‬אמר מר כשם שאין פוחתין מהן‪ ,‬כך אין‬ ‫להוסיף גם אתרוג או לולב‪ .‬והקשה המגיד משנה מדאיתא בעירובין‬ ‫(צ"ה‪ ):‬שהמניח שתי תפילין בראש עובר משום בל תוסיף‪ ,‬ומה בין‬ ‫מוסיפין עליהן‪ .‬פשיטא‪ ,‬מהו דתימא הואיל ואמר רבי יהודה‬ ‫זה לשני לולבים‪ .‬וכתב המגיד משנה שנראה לומר שבאמת אם נטל‬ ‫לולב צריך אגד‪ ,‬ואי מייתי מינא אחרינא האי לחודיה קאי‬ ‫רק שני לולבים עובר כמו בתפילין‪ ,‬אבל אם נוטל עוד מינים לדידן‬ ‫והאי לחודיה קאי‪ ,‬קא משמע לן‪ .‬אמר מר לא מצא אתרוג לא‬ ‫דקיימא לן לולב אין צריך אגד אינו עובר‪ ,‬דהאי לחודיה קאי והאי‬ ‫יביא לא רמון ולא פריש ולא דבר אחר‪ .‬פשיטא‪ ,‬מהו דתימא‬ ‫לחודיה קאי‪ ,‬ומ"מ לכתחילה אין להוסיף כמבואר בגמרא (ל"א‪:‬‬ ‫לייתי כי היכי שלא תשכח תורת אתרוג‪ ,‬קא משמע לן זימנין‬ ‫וכנ"ל)‪ ,‬אבל לנוי מותר להוסיף בין מיהו בין מין אחר‪ ,‬ורשאי לאוגדו‬ ‫דנפיק חורבא מיניה דאתי למסרך‪.‬‬ ‫בכל מה שירצה‪ ,‬ולזה הותר רבוי ההדס בין עבות בין שוטה‪ .‬עכ"ד‬ ‫וכתב רש"י שאפילו אם נוטל את המין בלא אגידה אסור‪ .‬וכתבו‬ ‫המגיד משנה‪ .‬וכ"כ הרמ"ה שבלולב ואתרוג אין להוסיף אך בדיעבד‬ ‫התוס' דלא דמי לאגדו שלא במינו דשרי‪ ,‬דשם אין נראה כמוסיף כיון‬ ‫אינו פוסל כיון דקיימא לן לולב אין צריך אגד‪ ,‬ואפילו אגדו ביחד האי‬ ‫שאינו נוטלו כדרך גדילתו‪ ,‬אבל בנוטלו כדרך גדילתו אסור אפילו‬ ‫לחודיה קאי והאי לחודיה‪.‬‬ ‫מחוץ לאגד‪ ,‬אף לרבי יהודה וכ"ש לרבנן‪.‬‬ ‫יש מקומות שנהגו לקחת ס"ח ערבות כמנין לולב‪ ,‬ושלשה כנגד‬ ‫וכתב הטור שיכול לאחוז מין אחר שלא לשם מצו לולב‪ .‬והבית יוסף‬ ‫אתרוג ולולב והדס (או כנגד ג' אבות) הרי ע"א כנגד סנהדרי גדולה‪.‬‬ ‫הקשה דאיתא בראש השנה (כ"ח‪ ):‬דלעבור בזמנו לא בעי כוונה‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬לא יטול יותר מאתרוג אחד ולולב אחד‪ ,‬דכתיב "פרי‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬לא יוסיף מין אחר על ד' המינים משום בל תוסיף‪,‬‬ ‫עץ וכו' " וכן "כפת תמרים" חסר וי"ו משמע אחד ולא שנים‪ ,‬וי"א‬ ‫ודעת הב"י שאפילו אם אינו מכוין בהדיא לשם מצות לולב ג"כ אסור‪,‬‬ ‫שעובר בזה גם על בל תוסיף‪ ,‬אבל בערבה והדס יכול להוסיף כמה‬ ‫וי"א שרק אם מכוין לשם מצוה עובר בבל תוסיף‪ ,‬וי"א שזה אסור מדרבנן‪.‬‬ ‫שירצה‪ ,‬ויש מי שאוסר להניח הדס שוטה מלבד ג' ההדסים הכשרים‬ ‫הצובע את הלולב בצבע ירוק כדי שיהיה נראה לח‪ ,‬אינו עובר בבל תוסיף (שבות‬ ‫משום בל תוסיף‪ ,‬ויש מתירים‪( ,‬ועיין בסימן תרמ"ו מהו הדס שוטה)‪,‬‬ ‫יעקב)‪ .‬ובא"ר מפקפק בזה‪.‬‬ ‫ונכון לחשוב לכתחילה שאינו אוגדם לשם מצוה אלא לנוי בעלמא‪,‬‬ ‫והמדקדקים אינם מוסיפים על שתי ערבות ושלשה הדסים עבות‪ ,‬ואם‬ ‫סעיף ט"ו‬ ‫יש לו ספק על איזה בד של הדס או ערבה‪ ,‬או שרואה שהעלים רכים מאד ועלולים‬ ‫ליפול‪ ,‬יכול להוסיף כמה שירצה‪ ,‬ואין למדקדק לדקדק בזה‪.‬‬ ‫איזה מינים יכול לקחת מהם יותר‬ ‫זמנו הוא מהנץ החמה‪ ,‬ואם נטלו משעלה עמוד השחר יצא‪( ,‬ועיין‬ ‫סימן תרנ"ב‬ ‫בסימן פ"ט בבה"ל שלדעת כמה אחרונים אינו נקרא עמוד השחר עד‬ ‫שהאיר פני המזרח)‪.‬‬ ‫זמן נטילת לולב‬ ‫היה צריך להשכים לצאת לדרך נוטלו משעלה עמוד השחר אע"פ‬ ‫שאח"כ יקרא הלל בלא לולב‪ ,‬וצריך לנענע בשעה שנוטלו‪.‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫אם לא נטלו בשחרית יטלנו אח"כ‪ ,‬ואם לא נטלו עד בין השמשות של‬ ‫איתא במתני' (מגילה כ‪ ):‬כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת‬ ‫היום הראשון‪ ,‬חייב ליטלו משום דהוי ספיקא דאורייתא‪ ,‬אך לא יברך‬ ‫ההלל ולתקיעת שופר ולנטילת לולב וכו'‪ .‬ובגמרא איתא‬ ‫משום שהברכות הם מדרבנן‪ ,‬ואף בשאר הימים אם לא נטלו עד בין‬ ‫ולנטילת לולב דכתיב "ולקחתם לכם ביום הראשון"‪.‬‬ ‫השמשות נכון ליטלו‪ ,‬רק יזהר שיהיה בלא ברכה‪.‬‬ ‫אף שהמצוה היא כל היום‪ ,‬אין לעסוק בעסקיו ואח"כ ליטול לולב‪,‬‬ ‫עיקר מצות לולב בזמן ההלל‪ ,‬כדי לנענע בהודו ובהושיעה נא‪ ,‬וקצת‬ ‫אלא לכתחילה יש ליטלו בתחילת היום‪ ,‬דזריזים מקדימים למצוות‪,‬‬ ‫מן המהדרים נוהגים לברך על הלולב בהנץ החמה בתוך הסוכה‬ ‫וכדאיתא בריש פסחים (ד‪ ).‬כל היום כולו כשר למילה אלא‬ ‫ולנענע‪ ,‬ואח"כ בשעת ההלל מנענעים עוד‪.‬‬ ‫שזריזים מקדימים למצוות‪ ,‬והוא הדין לנטילת לולב דצריך‬ ‫חיבוב מצות לולב‪ -‬המדקדק יאחוז הלולב בידו כשנכנס מביתו לבית‬ ‫לאקדומי מצפרא‪ ,‬ולא אמרו שכל היום כשר לנטילת לולב אלא שאם‬ ‫הכנסת‪ ,‬וכן בשעת התפילה (וכיון שזה מצוה לא מיטריד‪ ,‬אבל שאר‬ ‫לא נטלו שחרית יטלנו בסוף היום‪ ,‬וכדאיתא בגמרא (ל"ח‪ ).‬לא נטל‬ ‫דברים אסור לאחוז בשעת התפילה)‪ ,‬וכן יחזירנו לביתו‪ .‬וכתבו‬ ‫שחרית יטול ערבית שכל היום כשר ללולב‪.‬‬ ‫האחרונים שהיום מיחזי כיוהרא לעשות כך‪ ,‬אם לא מי שמפורסם‬ ‫עיקר מצוותו לכתחילה היא מהנץ החמה‪ ,‬ואם נטל לולב משעלה‬ ‫למדקדק במעשיו‪ ,‬אך גם היום נוהגים להוליך הלולב בבוקר לביהכ"נ‬ ‫עמוד השחר יצא ידי חובה‪ ,‬כדאיתא במתני' (מגילה כ‪ ).‬אין קורין את‬ ‫ולהחזירו לביתו בעצמו‪.‬‬ ‫המגילה ולא מלין וכו' עד שתנץ החמה‪ ,‬וכולן שעשו משעלה‬ ‫אכילה לפני נטילת לולב‬ ‫עמוד השחר כשר‪ .‬ואיתא בגמרא (ברכות ל‪ ).‬השכים לצאת לדרך‬ ‫מביאים לו שופר ותוקע לולב ומנענע‪ .‬והיינו משעלה עמוד‬ ‫סעיף ב'‬ ‫השחר‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (ל"ח‪ ).‬מי שבא בדרך ואין בידו לולב‪ ,‬משיכנס‬ ‫עיקר מצות נטילת לולב בשעת ההלל‪ ,‬כדמשמע בגמרא (ל"ז‪ ):‬והיכן‬ ‫לביתו יטול על שולחנו‪ .‬ובגמרא אמרת נוטלו על שלחנו‬ ‫מנענעין בהודו לד' תחלה וסוף וכו'‪ .‬והמדקדק במעשיו יעשה‬ ‫למימרא דמפסיק‪ .‬ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין‪ .‬אמר רב‬ ‫כאנשי ירושלים‪ ,‬כדאיתא בגמרא (מ"א‪ ):‬כך היה מנהגן של אנשי‬ ‫ספרא לא קשיא‪ ,‬הא דאיכא שהות ביום‪ ,‬הא דליכא שהות‬ ‫ירושלים‪ ,‬אדם יוצא מביתו ולולבו בידו‪ ,‬הולך לבית הכנסת‬ ‫ביום‪ .‬אמר רבא מאי קושיא דלמא הא דאורייתא הא דרבנן‪.‬‬ ‫לולבו בידו‪ ,‬קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו‪ ,‬קורא‬ ‫וכו'‪ .‬אלא אמר רבי זירא לעולם כדאמרינן מעיקרא‪ ,‬ודקשיא‬ ‫בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע‪ ,‬הולך לבקר‬ ‫לך הא דאורייתא הא דרבנן‪ ,‬הכא ביום טוב שני דרבנן עסקינן‪.‬‬ ‫חולים ולנחם אבלים לולבו בידו‪ ,‬נכנס לבית המדרש משגר‬ ‫הקשה הרא"ש למה הרי"ף לא הביא דברי הגמרא האלו שמבואר‬ ‫לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו‪ .‬מאי קא משמע לן‬ ‫מהם שביו"ט ראשון צריך להפסיק לאכול מיד‪ ,‬וביו"ט שני א"צ‬ ‫להודיעך כמה היו זריזין במצות‪ .‬ואף שאסור לאחוז ס"ת ותפילין‬ ‫להפסיק‪ .‬וכתב הר"ן שמה שמבואר בגמרא שלדברים דאורייתא‬ ‫בשעת התפילה שמא יתבטל מכוונתו‪ ,‬שאני התם שאין מצוה‬ ‫אפילו אם התחיל צריך להפסיק‪ ,‬הני מילי כשהתחיל אחרי שהגיע זמן‬ ‫לאוחזם והם עליו למשא‪ ,‬ולפיכך טרוד במשאם וכבד עליו משאם‬ ‫החיוב‪ ,‬או אפילו חצי שעה סמוך לזה‪ ,‬אבל אם התחיל לפני כן א"צ‬ ‫ושמירתם‪ ,‬אבל לולב שיש מצוה לאוחזו‪ ,‬מתוך שחביבה מצוה עליו‬ ‫להפסיק אם יש שהות אח"כ‪ ,‬והביא ראיה לדבר‪.‬‬ ‫אין משאו ושימורו כבד עליו ולא טריד‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫והא שמניחו ע"ג קרקע כשקורא בתורה‪ ,‬רש"י מבאר הטעם משום‬ ‫אסור לאכול לפני נטילת לולב‪ ,‬וכן אסור בשאר הדברים שנתבארו בסימן‬ ‫שגולל ס"ת ופותחו‪ ,‬והמרדכי כתב ששמעינן מהכא שהקורא בתורה‬ ‫רל"ב שאסור לעשותם לפני מנחה‪ ,‬וטעימה מותרת מדינא אך אין להקל‬ ‫אוחז בעמוד התורה בשעת הברכה‪ .‬והא שמניחו ע"ג קרקע בשעה‬ ‫בזה אם לא לצורך גדול‪.‬‬ ‫שלומד‪ ,‬פירש רש"י משום שהוא טרוד בשמעתתא ויפול מידו‪.‬‬ ‫מי שנמצא בדרך למקום שיש לולב‪ ,‬או שאמור להגיע למקומו לולב‪,‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫ימתין מלאכול רק עד חצות (ולא עד בכלל)‪ ,‬מפני שאסור להתענות‪,‬‬ ‫נטילת לולב מצותה ביום ולא בלילה‪ ,‬דכתיב "ולקחתם לכם ביום‬ ‫ואפילו ביום הראשון‪ ,‬וי"א שאם מביאים לו לולב א"צ להמתין כלל‪,‬‬ ‫הראשון"‪.‬‬ ‫כיון שהמביאים יזכירו לו לנוטלו‪ ,‬ומי שליבו חלש ודאי יכול לסמוך‬ ‫כל היום כשר לנטילת לולב‪ ,‬ומ"מ זריזים מקדימים למצוות ונוטלים‬ ‫על זה‪.‬‬ ‫אותו בבוקר‪.‬‬ ‫סימן תרנ"ד‬ ‫אם שכח והתחיל לאכול‪ ,‬ביום הראשון שהוא מן התורה יפסיק אפילו‬ ‫אם יש שהות ליטלו אח"כ‪ ,‬וה"ה ביו"ט שני בחו"ל‪ ,‬אבל בשאר הימים‬ ‫נתינת הלולב במים‬ ‫א"צ להפסיק אא"כ אין שהות ביום ליטלו אח"כ‪.‬‬ ‫איתא במתני' (מ"ב‪ ).‬בשבת מחזירין וביום טוב מוסיפין ובמועד‬ ‫וכתב הרמ"א שאם התחיל לאכול יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן‬ ‫מחליפין‪ .‬ופירש רש"י שביו"ט מוסיפים אבל לא מחליפים משום‬ ‫חיובו (והיינו עלות השחר)‪ ,‬אפילו ביום הראשון א"צ להפסיק אא"כ‬ ‫שזה טורח לתקוני מנא‪ ,‬ובחולו של מועד מצוה להחליף‪ .‬וכ"כ המדרכי‬ ‫אין שהות ביום‪ .‬והט"ז סובר שכיון שבסימן פ"ט פסק הרמ"א שצריך‬ ‫בשם היראים שמנהג כשר וטוב לתת הלולב וערבה במים שלא ייבשו‪.‬‬ ‫להפסיק לתפילה‪ ,‬כ"ש שביו"ט שבלאו הכי צריך להפסיק בשביל‬ ‫לעשות קידוש דודאי צריך ממילא להפסיק גם בשביל לולב‪ .‬ובביכורי‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫יעקב תירץ שהרמ"א מדבר שהפסיק סעודתו לתפילה וקידש וחזר‬ ‫מותר להחזיר ביו"ט את הלולב למים‪ ,‬וכן מותר להוסיף מים אם צריך‪,‬‬ ‫לאכול לפני נטילת הלולב‪ ,‬ולא ברירא תירוצו לדינא שכיון שכבר הפסיק‬ ‫ואף לאשה מותר לעשות כן ומותרת לטלטלו אע"פ שאינה חייבת‬ ‫לתפילה והיה חייב גם ליטול לולב אלא ששכח‪ ,‬לא חשיב התחיל בהתר‪ .‬ואם המתין‬ ‫בלולב (כיון שהיא יכולה לברך עליו למנהגינו‪ ,‬ואף לדעת הסוברים שאינה‬ ‫עד חצות ולא הביאו לו לולב‪ ,‬והתחיל לאכול‪ ,‬נראה שגומר סעודתו ואח"כ נוטלו‪,‬‬ ‫יכולה לברך מותרת לטלטלו כיון שיש עליו תורת כלי לגבי אנשים)‪ ,‬אבל אסור‬ ‫דחשיב התחיל בהתר‪.‬‬ ‫להחליף את המים‪ ,‬ועיין בסימן של"ו אם מותר להעמידו במים‬ ‫לכתחילה‪.‬‬ ‫סימן תרנ"ג‬ ‫בחול המועד מצוה להחליף את המים כדי שהלולב ישאר לח והדר‪,‬‬ ‫ומנהג כשר וטוב לתת את הלולב והערבה במים כדי שלא יתייבשו‪.‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫בשבת הלולב מוקצה ואסור להוציאו מהמים‪ ,‬ואם שגג והוציאו אסור‬ ‫הרחת הדס ואתרוג בסוכות‬ ‫להחזירו‪ ,‬וכתב הביכורי יעקב שאף שמוקצה שנמצא בידו מותר להניחו היכן‬ ‫שירצה‪ ,‬מ"מ כאן גם המים הוקצו‪ ,‬וכשמניח הלולב בתוכם הוא מטלטל את המים‪,‬‬ ‫איתא בגמרא (ל"ז‪ ):‬הדס של מצוה אסור להריח בו‪ ,‬אתרוג של‬ ‫דשכשוכם זהו טלטולם‪.‬‬ ‫מצוה מותר להריח בו‪ .‬ופירש רש"י שאסור להריח מההדס דגמרינן‬ ‫נוהגים לקחת בכל יום מימי חול המועד ערבה חדשה‪ ,‬והוא הידור‬ ‫מסוכה דילפינן בפרק קמא (ט‪ ).‬שחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר‬ ‫מצוה‪ .‬וכתב הביכורי יעקב שיקשור את הערבה מבחוץ‪ ,‬ולא יתחוב‬ ‫בהנאה כל שבעה הואיל והוקצה למצוה‪ .‬ואיתא בתשובות הרשב"א‬ ‫את הערבה באגד כיון שע"י ההכנסה וההוצאה תמיד נופלים לפעמים‬ ‫שמסתבר שאם התנה מותר להריח מההדס בהבדלה‪ ,‬כדאמרינן גבי‬ ‫רוב העלים‪ ,‬ובלאו הכי י"ל דלא חשיב אגד כהלכתו אם זה יכול להכנס‬ ‫אתרוג (מ"ו‪ ):‬הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים כל אחת ואחת‬ ‫ולצאת‪ ,‬אלא יפתח הקשר ויכניס ויחזור ויקשור‪ ,‬אמנם ביו"ט אסור‬ ‫יוצא בה ואוכלה לאלתר‪ ,‬ורב אסי אמר כל אחת ואחת יוצא בה אוכלה‬ ‫לקשור‪.‬‬ ‫למחר‪ .‬ולא דמי לעצי סוכה‪ ,‬דהתם כתיב "חג הסוכות שבעת ימים לד'‬ ‫"‪.‬‬ ‫שיטת רבינו שמחה שאם מריח מהאתרוג אין לברך‪ ,‬והראבי"ה‬ ‫סימן תרנ"ה‬ ‫והסמ"ק כתבו שצריך לברך‪ ,‬וכתב הסמ"ק שלכן טוב למנוע שלא‬ ‫הבאת לולב ביו"ט מחוץ לתחום‬ ‫להריח בו בשעת נטילה‪ ,‬דרוב פעמים אינו זוכר לברך‪ ,‬ואסור ליהנות‬ ‫מן העולם הזה בלא ברכה‪ .‬ואותם המריחים כשמברכים על הנטילה‬ ‫נכרי שהביא לולב לישראל מחוץ לתחום‪ ,‬מותר ליטלו אפילו מי‬ ‫מנהג שטות הוא‪.‬‬ ‫שהובא בשבילו או אפילו בציוויו‪ ,‬בין ביו"ט ראשון ובין ביו"ט שני‪,‬‬ ‫ואפילו הובא מחוץ לי"ב מיל (שלכמה פוסקים הוא איסור דאורייתא‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אסור להריח הדס של מצוה אפילו בשבת‪ ,‬כיון‬ ‫לישראל)‪ ,‬אבל אסור לטלטלו חוץ לד' אמות אא"כ יש בעיר עירוב‪,‬‬ ‫שהוקצה לכל שבעה‪ ,‬ואתרוג של מצוה מן הדין מותר להריח בו‪,‬‬ ‫ובית אפילו גדול נחשב כד' אמות‪ .‬ובשביל זקן וחולה שאינם יכולים‬ ‫(שכיון שעיקרו לאכילה לא הוקצה אלא מאכילה‪ ,‬משא"כ הדס‬ ‫לילך לולב‪ ,‬יאמר לעכו"ם להוליכו אצלם‪.‬‬ ‫שעיקרו להריח)‪ ,‬אמנם כיון שיש מחלוקת אם מברכים עליו (הנותן‬ ‫ריח טוב בפירות)‪ ,‬או שאין מברכים (כיון שאינו עומד לריח אלא‬ ‫מותר לומר לנכרי להביא מחוץ לתחום‪ ,‬דהוי שבות דשבות במקום‬ ‫למצוה)‪ ,‬יש להמנע מלהריח בו בעת נטילתו למצוה‪ ,‬אבל לפני‬ ‫מצוה‪ ,‬אבל אסור לומר לנכרי להביא מחוץ לי"ב מיל‪ ,‬ובשעת הדחק‬ ‫הנטילה או אחריה או בשבת יכול לברך ולהריח‪ ,‬וי"א שיש להמנע‬ ‫כשאין לולב אחר בעיר יש להקל‪ ,‬אמנם אם הנכרי יחזור רק ביו"ט‬ ‫מלהריח כל ז' הימים‪ ,‬וע"ע פרטי הדין בסימן רט"ז‪.‬‬ ‫שני‪ ,‬אסור לשולחו ביו"ט ראשון מחוץ לי"ב מיל‪ .‬ואם יש ספק אם ישיגו‬ ‫מחוץ לתחום אלפים אמה‪ ,‬החיי אדם אוסר לומר לנכרי להביא‪ ,‬ובא"ר מתיר בשביל‬ ‫סעיף ב'‬ ‫יו"ט ראשון‪ ,‬וכן משמע בבית מאיר‪ .‬ואם היום הראשון חל בשבת‪ ,‬נחלקו האחרונים‬ ‫אם מותר לומר לנכרי להביא לולב בשביל מחר שהוא יו"ט שני‪ ,‬וכיון שיש ראשונים‬ ‫אין ד' המינים נאסרים בהנאה ע"י הכנתם‪ ,‬אלא רק כשהגביהם לצאת‬ ‫שסוברים שגם בזמן הזה יש רה"ר דאורייתא‪ ,‬נראה שאפילו לדעת המקילים יותר‬ ‫בהם‪ ,‬דהזמנה לאו מילתא‪ .‬וכן לולב של שנה שעברה לא נאסר בשנה‬ ‫טוב לומר לנכרי שלא יוציא את הלולב מאותו מקום בשבת‪ .‬ואם חל יו"ט ראשון‬ ‫זו עד שיטלנו‪ ,‬כמבואר בסימן תרל"ח‪ ,‬ולדעת האחרונים שמפקפקים‬ ‫ביום א'‪ .‬משמע מהמ"א והדרך החיים והבית מאיר שיש להקל לשלוח בשבת מחוץ‬ ‫שם לענין סוכה‪ ,‬ה"ה לענין לולב‪.‬‬ ‫כתב הרא"ש דמדאמר אילו מיתרמי ליה תלתא מצותא יהיב לכולי‬ ‫לי"ב מיל כדי להביאו למחר‪ ,‬ובודאי יש לסמוך על זה במקום הדחק‪ ,‬ודלא כהחיי‬ ‫ביתיה לומדים שאין אדם מחוייב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת‪,‬‬ ‫אדם‪.‬‬ ‫ואפילו היא מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב‪ ,‬וגם תיקנו חכמים (כתובות‬ ‫אם אין לחבירו לולב והוא מחוץ לתחום‪ ,‬מותר לשלוח לו לולב אם אין‬ ‫נ‪ ).‬שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש‪ .‬ורבינו ירוחם מוסיף שבעישור‬ ‫לאותו אדם מעות לקנות לולב‪ ,‬אבל אם יש ביכולתו לקנות ופשע ולא‬ ‫נכסיו חייב לקנותו‪ ,‬והקשה הבית יוסף מנין לו דין זה‪ .‬והרשב"א לומד‬ ‫קנה‪ ,‬אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך‪ .‬ובשער הציון נשאר‬ ‫מכאן שאפילו למצוה עוברת א"צ להוציא אפילו שליש ממונו‪ ,‬וכתב‬ ‫בצ"ע בדין זה‪.‬‬ ‫שזה תימה איך לא נתנו דמים למצוה עוברת‪ .‬וכתב הראב"ד הטעם‬ ‫ערבה שנתלשה בין ביו"ט ראשון בין ביו"ט שני אפילו שלא בשביל‬ ‫כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור‪ ,‬וכמו שאמרו (שבת‬ ‫ישראל‪ ,‬אסור לטלטלה אפילו אם אין לו אחרת לצאת בה‪ .‬ואם‬ ‫קי"ח‪ ).‬עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות‪ ,‬וכן אמרו המבזבז אל‬ ‫נתלשה ביו"ט ראשון מותרת בשני‪ ,‬אא"כ חל יו"ט ראשון בשבת‪.‬‬ ‫יבזבז יותר מחומש‪ ,‬שהעוני דומה למיתה‪ .‬וכל זה למצות עשה בשב‬ ‫ואל תעשה‪ ,‬אבל במצות לא תעשה חייב אפילו כל ממונו‪.‬‬ ‫סימן תרנ"ו‬ ‫פסק ההלכה‬ ‫איתא בגמרא הידור מצוה עד שליש במצוה‪.‬‬ ‫כמה צריך אדם להוציא עבור הידור מצוה‬ ‫איתא בגמרא (ב"ק ט‪ ):‬הידור מצוה עד שליש במצוה‪ .‬ונחלקו הראשונים‬ ‫י"מ שכוונת הגמרא שהקונה אתרוג ששיעורו מצומצם (כביצה)‪,‬‬ ‫בביאור דברי הגמרא אם הכונה להוסיף בשביל הגודל או בשביל ההידור‪,‬‬ ‫ואח"כ מצא אתרוג גדול יותר‪ ,‬מצוה להוסיף עד שליש מדמי הראשון‬ ‫והפוסקים נחלקו כמו מי ההלכה‪ ,‬וכדלהלן‪ .‬עוד יבואר כמה צריך האדם‬ ‫כדי להחליפו בגדול יותר‪ ,‬דחיישינן שמא יתמעט מהשיעור‪ ,‬אבל אם‬ ‫להוציא מנכסיו עבור קיום מצוה‪ ,‬והאם זה בכלל מה שאמרו חכמים המבזבז‬ ‫יש לו אתרוג גדול מהשיעור א"צ להחליפו בגדול יותר‪ ,‬ואף אם בעת‬ ‫אל יבזבז יותר מחומש‪.‬‬ ‫הקניה יש לפניו גם אתרוג מהודר יותר‪ ,‬א"צ לקנות את המהודר יותר אם שניהם‬ ‫הדינים דלהלן שייכים בין לענין אתרוג ולולב ובין לענין שיעור ההוצאה עבור‬ ‫יותר מהשיעור‪ .‬והמ"א מצדד דה"ה בספר תורה (שגם בו יש שיעור לכתחילה‬ ‫שאר מצוות‪.‬‬ ‫ושיעור בשעת הדחק) או שופר וכדומה‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (בבא קמא ט‪ ).‬אמר רבי זירא אמר רב הונא במצוה‬ ‫שיעור שליש הוא מלגו (שנים לכל שש)‪ ,‬ויש מחמירים שצריך‬ ‫עד שליש‪ .‬מאי שליש‪ ,‬אילימא שליש ביתו‪ ,‬אלא מעתה אי‬ ‫להוסיף שליש מלבר (שלשה לכל שש)‪.‬‬ ‫איתרמי ליה תלתא מצותא ליתיב לכולי ביתיה‪ .‬אלא אמר רבי‬ ‫אם המוכר אינו מסכים להחליפו אלא רק למכור את השני‪ ,‬אינו חייב‬ ‫זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה‪ .‬בעי רב אשי שליש‬ ‫לקנותו ולהחזיק שתים‪ ,‬אא"כ יש לו קונים שיקנו את האתרוג הקטן‪.‬‬ ‫מלגיו (‪-‬שליש שבתוך הדמים‪ ,‬כגון אם הקטן נמכר בששה יוסיף שני דינרים ויקח‬ ‫י"א שכוונת הגמרא שצריך להוסיף שליש במחיר האתרוג עבור‬ ‫את בשמונה) או שליש מלבר (יחלוק לשנים ויוסיף חלק שלישי משלו‪ ,‬דהיינו‬ ‫אתרוג מהודר יותר‪ ,‬אפילו אם שניהם גדולים יותר מכביצה‪ ,‬ויותר‬ ‫אם קטן נמכר בששה יוסף שלשה ויקח את הגדול)‪ ,‬תיקו (וכתב הרא"ש שכיון‬ ‫משליש א"צ להוסיף אפילו מי שאין חייו נדחקים‪ ,‬ומי שמזונותיו‬ ‫דלא איפשטא וזה דרבנן‪ ,‬נקטינן שליש מלגיו)‪ .‬במערבא אמרי עד שליש‬ ‫מצומצמים נחלקו הפוסקים אם צריך לדחוק חייו כדי להוסיף שליש בשביל הידור‪.‬‬ ‫משלו (שאין הקב"ה נפרע לו בחייו‪ ,‬דכתיב "היום לעשותם" ולא היום ליטול‬ ‫ואם אחרי שהוסיף שליש מצא אתרוג מהודר יותר‪ ,‬א"צ להוסיף עוד פעם שליש‪.‬‬ ‫שכרם)‪ ,‬מכאן ואילך משל הקב"ה (מה שמוסיף בהידור יותר משליש יפרע‬ ‫מהשו"ע משמע שהוא פוסק להלכה כדעה הראשונה‪ ,‬ומהגר"א משמע שהוא נוטה‬ ‫לו הקב"ה בחייו)‪.‬‬ ‫לדעה השניה‪ ,‬וגם הא"ר מחמיר כדעה השניה‪ ,‬והפני משה כתב שמהירושלמי‬ ‫משמע כדעה השניה‪.‬‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬שיטת רש"י שתוספת השליש היא במחיר‪ ,‬והיינו‬ ‫אם כבר קנה אתרוג פחות מהודר והוא גדול מכביצה‪ ,‬לכו"ע א"צ‬ ‫להוציא עד שליש יותר בשביל מהודר יותר‪ .‬וכתב הרא"ש שהתוספת‬ ‫להוסיף שליש עבור היותר מהודר‪ ,‬כ"כ המ"א בשם פוסקים‪ ,‬אכן‬ ‫היא על אתרוג כאגוז‪ ,‬ואינו חייב להוסיף שליש על האתרוג שהיה‬ ‫הגר"א הביא ירושלמי מפורש שצריך גם להחליף את האתרוג או‬ ‫חפץ לקנות‪ .‬והתוס' ביארו שאם מצא אתרוג כאגוז ואחר גדול ממנו‬ ‫הלולב (וה"ה שאר מצוות) ולהוסיף עד שליש לנאה הימנו‪( ,‬ומשמע‬ ‫שליש‪ ,‬יקנה את הגדול יותר‪ .‬וביאר הסמ"ג שאם הכונה שיוסיף‬ ‫שנקט כך לדינא)‪.‬‬ ‫שליש במחיר‪ ,‬א"כ לעולם ימצא יותר ויותר נאה‪ ,‬ובהכרח שא"צ‬ ‫להוסיף אלא על השיעור של כאגוז‪ ,‬אבל אם מצא אתרוג כביצה א"צ‬ ‫תוספת יותר משליש‪ -‬תוספת השליש הנ"ל אין פורע הקב"ה על זה‬ ‫להוסיף עליו‪ ,‬ורבן גמליאל שקנה אתרוג באלף זוז (מ"א‪ ):‬חומרא הוא‬ ‫בעולם הזה‪ ,‬כדאמרינן "היום לעשותם" ולא היום לקבל שכרם‪ ,‬אבל‬ ‫מליבו‪ ,‬מפני שהיו המצוות חביבות עליו‪ .‬וכתב הבית יוסף שהרא"ש‬ ‫אם מוסיף יותר משליש‪ ,‬שאינו מצווה על זה‪ ,‬יפרע לו הקב"ה בעולם‬ ‫והסמ"ג נקטו שיעור כאגוז לר"מ‪ ,‬אבל להלכה ששיעור אתרוג כביצה‬ ‫הזה‪ .‬וי"א שאיש אמיד שנתן לו הקב"ה הון‪ ,‬צריך להוסיף בשביל‬ ‫וכרבי יהודה‪ ,‬א"כ על שיעור זה צריך להוסיף‪ ,‬ודלא כמהרי"ק שכתב‬ ‫הידור אפילו יותר משליש‪.‬‬ ‫שעל כביצה לרבי יהודה א"צ להוסיף‪ ,‬דא"כ למה האריך הרא"ש בדין‬ ‫מצוה שיש בה חשש פסול והדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא‪ ,‬אף שלהלכה כשר‪ ,‬י"ל‬ ‫שבזה לכו"ע צריך להוסיף עד שליש לקנות אחר כדי לצאת בו ידי כל הדעות‪.‬‬ ‫זה שאינו נ"מ להלכה‪ ,‬וכן מוכח מהטור שהביא הדברים להלכה‪ .‬עוד‬ ‫כתב הבית יוסף שלפי רש"י אחרי שכבר קנה אתרוג‪ ,‬שוב א"צ לקנות‬ ‫כמה צריך האדם להוציא עבור מצוה‬ ‫אתרוג אחר אפילו אם הוא יפה מאד ובזול‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מצות עשה ‪ ,‬אפילו מצוה עוברת כגון אתרוג אין להוציא עליה הון רב‪,‬‬ ‫קטן היודע לנענע לולב כדין‪ ,‬והיינו מוליך ומביא מעלה ומוריד אפילו‬ ‫וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש‪ ,‬ועד עישור נכסיו מחויב‬ ‫אם אינו בקי ממש בנענועים‪ ,‬אביו חייב לקנות לו לולב כשר כדי לחנכו‬ ‫להוציא (שנה ראשונה מן הקרן‪ ,‬ומשם ואילך מן הרווח)‪ ,‬דגם בצדקה‬ ‫במצוות‪ ,‬אפילו בשביל שאר הימים שהם דרבנן‪ .‬והמהרש"ל כתב‬ ‫שיעור בינוני הוא מעשר‪ ,‬ואולי במצוה עוברת החיוב הוא חמישית או‬ ‫שיכול לצאת בשל אביו‪ ,‬וכ"כ התוס'‪ ,‬וכן משמע בעיטור‪ .‬וי"א שאם‬ ‫שישית וכדומה‪ ,‬וא"א ללמוד מצדקה שהיא מצוה שאינה עוברת‪ ,‬ואף אם יש עניים‬ ‫לפניו הרי גם אחרים יכולים לתת‪ ,‬וא"א ללמוד מצדקה אלא מה שאין נכון לתת‬ ‫ידו משגת טוב יותר שיקנה לו לולב נפרד‪ ,‬כדי שיעשה הנענועים כדין‬ ‫יותר מחומש שמא יעני‪( .‬בה"ל ד"ה יותר מחומש)‪.‬‬ ‫בשעת הלל עם הציבור‪.‬‬ ‫עוד כתב הבה"ל (ד"ה אפילו מצוה עוברת) שהיה אפשר לומר שמה שהגמרא‬ ‫קטן שאין יודע לנענע אין אביו חייב לחנכו בלולב אפילו אם הוא כבר‬ ‫מביאה לרבותא שרבן גמליאל הוציא אלף זוז בספינה עבור אתרוג משום חיבוב‬ ‫שית (דלא כאשל אברהם שצידד שחייב)‪ .‬ותינוקות שאינם יודעים לברך‪,‬‬ ‫מצוה‪ ,‬היינו משום שמחיר האתרוג מחוץ לספינה לא היה כ"כ יקר‪ ,‬ואין חייבים‬ ‫ינענעו את הלולב ודים‪ .‬וקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות אין חייבים לחנכו‪ ,‬אבל‬ ‫להוציא יותר מהמחיר הרגיל‪ ,‬אבל מצוה שאפשר להשיגה בשויה כל אדם מחויב‬ ‫יכול לברך על הלולב אם ירצה‪.‬‬ ‫בזה אפילו אם יש לו מעט‪ ,‬כמבואר בקידושין כ"ט שגם מי שיש לו רק ה' סלעים‬ ‫חייב לפדות עצמו‪ ,‬וכן מבואר שם לענין עליה לרגל‪ .‬אכן סתימת כל הפוסקים‬ ‫שא"צ לפזר הון רב עבור שום מצוה בכל אופן‪ ,‬ואף שיש לו עוד הון‪ ,‬ורק עד חומש‬ ‫סימן תרנ"ח‬ ‫לכל היותר יוציא‪ ,‬וצ"ל לדבריהם שמה שצריך לפדות עצמו כשיש לו רק ה' סלעים‬ ‫איירי כשהוא מתפרנס ממלאכתו ולא תיגרע פרנסתו ממה שיוציא על המצוה וגם‬ ‫לא תתחזק פרנסתו אם לא יוציא‪ ,‬וכן מוכח מהנמוקי יוסף והרמ"ה שגם מי שחייו‬ ‫סעיף א'‬ ‫נדחקים צריך להוציא עבור הידור וכ"ש למצוה עצמה‪ ,‬והרש"ל חולק וסובר שאפשר‬ ‫שאף לגוף המצוה אינו מחויב מי שחי בדוחק‪ ,‬דאצלו זה נחשב כהון רב‪ ,‬אכן‬ ‫איתא במתני' (מ"א‪ ).‬בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה‬ ‫מהגמרא משמע שגם מי שהוא דחוק מחויב בזה‪.‬‬ ‫(דכתיב "ושמחתם לפני ד' אלוקיכם שבעת ימים") ובמדינה יום אחד‪,‬‬ ‫ולענין לחזור על הפתחים עבור מצוה‪ ,‬העולת תמיד והא"ר הביאו ראיה‬ ‫משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב‬ ‫מהירושלמי שאין חייבים בזה‪ ,‬וקשה שהרי לנר שבת ונר חנוכה וד' כוסות מצינו‬ ‫ניטל במדינה שבעה זכר למקדש‪.‬‬ ‫שצריך לחזור על הפתחים‪ ,‬ונראה שהירושלמי סובר שעשית המצוות היא מצוה‬ ‫בפני עצמה‪ ,‬ויש על זה ברכה בפני עצמה‪ ,‬ודלא כהבבלי‪ ,‬ועל זה אומר הירושלמי‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬מן התורה אין מצות לולב חוץ למקדש אלא ביום‬ ‫שא"צ לחזור על הפתחים כדי לעשות בעצמו‪ ,‬ויכול לקנות מאחרים‪ ,‬אבל עבור עצם‬ ‫הראשון‪ ,‬וחכמים תיקנו שיהיה הלולב ניטל בכל מקום ז' ימים זכר‬ ‫המצוה לא גרע מנר שבת ונר חנוכה וד' כוסות שמוכר כסותו כדי להשיגם‪ ,‬ואפילו‬ ‫למקדש‪.‬‬ ‫את"ל שאינו מחויב לחזור על הפתחים כדי להשיג מעות עבור תפילין‪ ,‬עכ"פ מחויב‬ ‫לחזר אחר מי שישאיל לו תפילין‪.‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫מצות לא תעשה צריך לתת כל ממונו כדי שלא לעבור עליה‪ ,‬אף אם‬ ‫יצטרך אח"כ לחזור על הפתחים‪( ,‬כיון שהוא עושה מעשה נגד רצון‬ ‫איתא במתני' (מ"ב‪ ):‬יום טוב ראשון של חג שחל להיות בשבת‪,‬‬ ‫השם יתברך ואינו רק מניעת קיום מצוה)‪ ,‬וכ"ש בחייבי כריתות‪ ,‬ועל‬ ‫לולב שבעה (דנטילת לולב ביו"ט דוחה שבת)‪ ,‬ושאר כל הימים (שחל‬ ‫כן אסור לעבוד בעבודה שמוכרח לעבוד בה בשבת אף אם הדבר נוגע‬ ‫בהם יו"ט ראשון‪ ,‬ונמצא ששבת חלה בחול המועד) ששה (דאין נטילת לולב‬ ‫למזונותיו ולמזונות אנשי ביתו‪ .‬וכתב המ"א שבגיטין במעשה דבר‬ ‫קמצא משמע קצת שמותר לעבור על לא תעשה מפני אימת מלכות‬ ‫בחול המועד דוחה שבת)‪ .‬ובגמרא אמאי טלטול בעלמא הוא ולידחי‬ ‫עכו"ם‪ ,‬והאחרונים מפקפקים על זה דהתם היה פיקוח נפש‪ .‬וביו"ד‬ ‫שבת‪ ,‬אמר רבה גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד‬ ‫רל"ב מבואר שלענין שבועה אונס ממון נחשב אונס לענין לומר שאדעתא דהכי לא‬ ‫ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים‪ .‬אי הכי יום ראשון נמי‪,‬‬ ‫נדר‪.‬‬ ‫ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין לא גזרו ביה רבנן‪ ,‬הנך‬ ‫אם יש לו ה' סלעים והוא צריך לפדות את בנו ולקנות אתרוג‪ ,‬יקנה אתרוג‪ ,‬כיון שזו‬ ‫דליתנהו מן התורה בגבולין גזרו בהו רבנן‪ .‬אי הכי האידנא‬ ‫מצוה עוברת‪ ,‬ואם יכול לשאול אתרוג‪ ,‬הפדיון קודם‪.‬‬ ‫נמי‪ ,‬אנן לא ידעינן בקביעא דירחא‪ ,‬אינהו (בני ארץ ישראל כשעיין‬ ‫הקונה אתרוג ומצא שנרקב‪ ,‬וכן לולב‪ ,‬אם יכול לתלות שזה נעשה אצל המוכר הרי‬ ‫זה מקח טעות‪ ,‬ואם זה ספק המוציא מחבירו עליו הראיה‪.‬‬ ‫קידשו על פי הראיה) דידעי בקביעא דירחא לידחו‪ ,‬אין הכי נמי‪,‬‬ ‫הנותן מעות עבור אתרוג ולא עשה משיכה‪ ,‬לדעת הי"א בחו"מ קצ"ט שבמצוה‬ ‫דתני חדא ביום טוב ראשון של חג שחל להיות בשבת כל‬ ‫מעות קונות‪ ,‬י"ל דה"ה לענין אתרוג‪ ,‬ושניהם אינם יכולים לחזור‪.‬‬ ‫העם מוליכין לולביהם להר הבית‪ ,‬ותניא אידך לבית הכנסת‪,‬‬ ‫שמע מינה כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן שאין בית‬ ‫המקדש קיים‪ ,‬שמע מינה‪ .‬ולהלן (מ"ד‪ ).‬מסקנת הגמרא לדידהו‬ ‫סימן תרנ"ז‬ ‫נמי לא דחי‪ ,‬ואלא קשיא הני תרתי‪ ,‬דתני הכא חדא כל העם‬ ‫לולב לקטן מדין חינוך‬ ‫מוליכין לולביהם להר הבית‪ ,‬ותניא אידך לבית הכנסת‪,‬‬ ‫איתא במתני' (מ"ב‪ ).‬קטן היודע לנענע חייב בלולב‪ .‬ואיתא‬ ‫ומתרצינן כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בית‬ ‫בירושלמי לא סוף דבר לנענע‪ ,‬אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד‬ ‫המקדש קיים‪ .‬לא‪ ,‬אידי ואידי בזמן שבית המקדש קיים‪ ,‬ולא‬ ‫כשורה ומנענע‪.‬‬ ‫קשיא כאן במקדש‪ ,‬כאן בגבולין (בזמן הבית אף בגבולין מוליכין‬ ‫דברי הראשונים‬ ‫לולביהן לבית הכנסת‪ ,‬מפני שכולם בארץ וסמוכים להיות בית דין ויודעים מתי‬ ‫הוקבע החדש‪ ,‬אבל עתה משחרב בית המקדש אין לולב דוחה שבת אפילו לבני‬ ‫כתב הרא"ש שאף שרבן גמליאל נתנו לרבי יהושע במתנה ע"מ‬ ‫ארץ ישראל)‪.‬‬ ‫להחזיר‪ ,‬ורב יהושע לא החזירו בעצמו אלא נתנו לרבי אלעזר בן‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬בשבת אין נוטלים לולב מדרבנן‪ ,‬אפילו אם הוא היום‬ ‫עזריה‪ ,‬מ"מ כך היתה המתנה שכל אחד יתנהו לחבירו ויחזירוהו‬ ‫הראשון‪ ,‬גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים‪.‬‬ ‫לבסוף‪.‬‬ ‫אסור לטלטל בשבת את הלולב או הערבות או ההדסים (שהרי גם‬ ‫עוד כתב הרא"ש שצריך שיתנהו במתנה גמורה על מנת שיחזיר‪,‬‬ ‫בשבת אסור להריח את ההדסים)‪ ,‬ואפילו לצורך גופו ומקומו אסור‬ ‫ואחר שיצא בו צריך לחזור וליתנו לו במתנה‪ ,‬אבל אם אמר לו יהא‬ ‫(משא"כ שופר שהוא כלי)‪ ,‬אבל האתרוג מותר בטלטול כיון שראוי‬ ‫שלך עד שתצא בו ואחר כך יהא שלי כבתחילה‪ ,‬לא יצא בו‪ ,‬דהוי כמו‬ ‫להריח בו‪( ,‬ומה שנתבאר בסוף סימן תרנ"ג שאין ראוי להריח בו‪ ,‬היינו‬ ‫שאול‪ ,‬דאמרינן בגמרא (מ"ו‪ ):‬לא ליקני אינש לולבא לינוקא ביום טוב‪,‬‬ ‫בשעה שנוטלו לצאת בו‪ ,‬או עכ"פ בחול שראוי ליטלו שיש אומרים שיש‬ ‫דינוקא מיקני קני‪ ,‬אקנויי לא מקני‪ .‬ואם א"צ המקבל יחזור ויקנהו‬ ‫להמנע בכל היום משום ספק ברכה‪ ,‬אבל בשבת שאינו נוטלו בודאי ראוי‬ ‫לנותן‪ ,‬למה לא הקנה לקטן עד שיצא בו‪.‬‬ ‫להריח ולברך עליו‪ ,‬ועוד שהרי יכול לברך על פרי אחר ולהריח גם את‬ ‫וכתבו בעל העיטור והר"ן שמסתבר שא"צ שהנותן יפרש שנותן את‬ ‫האתרוג‪ .‬וי"א שגם בשבת אין לברך על האתרוג‪ ,‬והרוצה לברך בשבת אין למחות‬ ‫הלולב ע"מ להחזיר‪ ,‬שהרי המקבל יודע שהנותן צריך את הלולב כדי‬ ‫בידו)‪.‬‬ ‫להשתמש בו אח"כ‪ ,‬וממילא סתם נתינה כאן היא ע"מ להחזיר‪ ,‬וכן‬ ‫רבן גמליאל לא אמר שנותנו ע"מ להחזיר‪ .‬וממילא אם לא החזירו לא‬ ‫אסור לתת את האתרוג על בגד אפילו ביום טוב‪ ,‬משום שהוא מוליד‬ ‫חלה המתנה והמקבל לא יצא‪.‬‬ ‫ריח בבגד והוי כתיקון מנא‪ ,‬ואפילו באינו מתכוין אסור משום דהוי‬ ‫פסיק רישיה‪ ,‬ויש מקילין באינו מתכוין‪ ,‬ובשעת הדחק שאין לו מקום‬ ‫עוד כתב בעל העיטור שמסתבר שאף דאיתא בגיטין (ע"ד) שהמגרש‬ ‫משומר להניח את האתרוג אפשר שיש לסמוך על המקילים‪ ,‬בפרט‬ ‫אשה ע"מ שתתן לו איצטליתו ואבדה‪ ,‬לרשב"ג יכולה לתת לו דמיה‪.‬‬ ‫היכא דלא ניחא ליה כלל שאין הריח בבגד מועיל לו‪ .‬ולתת על בגד או מוכין‬ ‫דווקא שם מועיל לתת דמיה‪ ,‬אבל באתרוג שהוא צריך אותו כדי‬ ‫שהיה מונח עליהם מערב יו"ט מותר‪ ,‬כיון שכבר נקלט שם הריח‪.‬‬ ‫לצאת בו ידי חובתו אינו מועיל לתת דמים‪ ,‬כדאיתא בב"ב (קל"ז‪):‬‬ ‫שאחים יורשים שקנו אתרוג מתפוסת הבית אינם יוצאים יד"ח אא"כ‬ ‫י"א שהקונה אתרוג ומשלם עליו רק אחרי סוכות אינו עושה כראוי‪,‬‬ ‫יכולים לאוכלו‪ .‬והר"ן מוסיף שמהאי טעמא מסתבר שצריך גם‬ ‫דכל זמן שלא שילם לא קנאו אלא מדרבנן‪ ,‬ובעינן לכם מדאורייתא‪,‬‬ ‫להחזירו בזמן שהוא יכול לצאת בו‪ ,‬ולא אח"כ‪.‬‬ ‫ונכון להזהר בזה‪ ,‬ואם הביאו לחצירו מהני אף אם לא שילם‪.‬‬ ‫וכתבו התוס' שרבא סובר שכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי‪ ,‬דאי‬ ‫מה יעשה מי שאין לו לולב‬ ‫לאו הכי א"א לצאת ידי חובה באתרוג שניתן ע"מ להחזיר‪ ,‬שהרי‬ ‫ביום הראשון אין אדם יוצא בלולב שאול‪ ,‬ועל כן מי שאין לו לולב צריך להזהר‬ ‫בשעה שהחזירו אינו בידו‪ ,‬ובהכרח שקודם שהחזיר הוא שלו‪ .‬עוד‬ ‫לקנות את הלולב כדין כדי לצאת בו‪ ,‬ולהלן יבואר מה נחשב קנין‪ ,‬ומה הדין‬ ‫כתבו התוס' שרבא לא סובר שאם התנאי והמעשה בדבר אחד (כגון‬ ‫במתנה על מנת להחזיר‪.‬‬ ‫הרי זה גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר) התנאי בטל והמעשה קיים‪,‬‬ ‫דאי לאו הכי הכא יהיה התנאי בטל‪ ,‬או שהמ"ד שפוסל בגט סובר‬ ‫סעיפים ג' ד' ה'‬ ‫שכל האומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו‪ ,‬ולכן התנאי והמעשה סותרים‬ ‫איתא במתני' (מ"א‪ ):‬אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון‬ ‫זה את זה‪ ,‬אבל לרבא שכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו אינם סותרים‬ ‫בלולבו של חבירו ושאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו‬ ‫זה את זה ושניהם קיימים‪.‬‬ ‫בלולבו של חבירו‪ .‬ובגמרא מנא הני מילי דתנו רבנן "ולקחתם‬ ‫כתב ההגהות מיימוני בשם הסמ"ג שצריך לכפול את התנאי‪ ,‬והיינו‬ ‫לכם" משלכם‪ ,‬להוציא את השאול ואת הגזול‪ ,‬מכאן אמרו‬ ‫שיאמר על מנת שתחזירהו לי הרי הוא לך במתנה ואם לאו לא יהא‬ ‫חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו אלא אם‬ ‫שלך‪ .‬והקשה הרמ"ך דאדרבה אם לא כפל את התנאי המתנה חלה‬ ‫כן נתנו לו במתנה‪ ,‬ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי‬ ‫ללא התנאי‪ ,‬ויוצא בו אפילו אם לא החזיר‪ .‬וכתב הטור שלפי מה‬ ‫שנתבאר שגם בלא התנה כלל אומדים דעתו שכוונתו ע"מ להחזיר‪,‬‬ ‫אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באים בספינה‪ ,‬ולא היה‬ ‫כ"ש דהיכא שלא כפל את התנאי חייב להחזיר‪.‬‬ ‫לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז‪ ,‬נטלו רבן‬ ‫גמליאל ויצא בו‪ ,‬ונתנו לרבי יהושע במתנה (ע"מ להחזיר‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫כתב הרוקח דאיתא בנדרים (מ"ח‪ ).‬כל מתנה שאם הקדישה אינה‬ ‫מקודשת לא שמה מתנה‪ ,‬ועל כן לענין אתרוג צריך לומר ע"מ‬ ‫רא"ש)‪ ,‬נטלו רבי יהושע ויצא בו‪ ,‬ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה‬ ‫שתחזירהו‪ ,‬ולא יאמר לי‪ ,‬דאם יאמר לי אינו יכול להקדישה וממילא‬ ‫במתנה‪ ,‬נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו‪ ,‬ונתנו לרבי עקיבא‬ ‫אינה מתנה‪ .‬אבל הר"ן כתב דשאני התם שאפילו לאותו זמן אין‬ ‫במתנה‪ ,‬נטלו רבי עקיבא ויצא בו‪ ,‬והחזירו לרבן גמליאל‪ .‬למה‬ ‫כוונתו להקנות לו‪ ,‬אבל היכא שנותן מתנה גמורה אין חסרון במה‬ ‫לי למימר והחזירו‪ ,‬מילתא אגב אורחיה קא משמע לן מתנה‬ ‫שאם יקדיש תתבטל המתנה למפרע ולא יחול ההקדש‪.‬‬ ‫על מנת להחזיר שמה מתנה‪ ,‬כי הא דאמר רבא הא לך אתרוג‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫זה על מנת שתחזירהו לי‪ ,‬נטלו ויצא בו‪ ,‬החזירו יצא‪ ,‬לא‬ ‫החזירו לא יצא‪.‬‬ ‫כשמחזיר מתנה ע"מ להחזיר צריך לחזור וליתנו לו במתנה‪ .‬והנה‬ ‫לולב שאול אין יוצאים בו ביום הראשון‪ ,‬דבעינן "לכם" משלכם‪ ,‬ויש‬ ‫משמע מהרמ"א שאם לא יחזירו במתנה לא יוכלו הבעלים לצאת בו‪,‬‬ ‫להזהר בזה בכל הד' מינים כולל הערבות‪ ,‬ואם נתנו לו במתנה מותר‪ ,‬ויש בזה‬ ‫ולכאורה באופן זה נתבטלה המתנה למפרע והמקבל לא יצא בו‪ ,‬ואילו‬ ‫כמה חילוקי דינים‪ ,‬וכדלהלן‪:‬‬ ‫הבעלים תמיד יכולים לצאת בו‪ ,‬וצ"ע‪ .‬ומסתבר עוד שאפילו אם המקבל‬ ‫אמר למקבל שיהיה שלו רק עד אחרי שיצא בו לא יצא‪ ,‬דכיון‬ ‫החזיר בסתמא‪ ,‬הוי כמפרש שמחזיר לו במתנה‪.‬‬ ‫שנתנו לו לזמן הוי כשאול‪ ,‬והקצות החושן האריך להביא הפוסקים החולקים‬ ‫העברת מתנה ע"מ להחזיר לאחר‪ -‬המקבל מתנה ע"מ להחזיר‬ ‫על זה וסוברים שכל שאמר הנותן בפירוש שהוא מקנה למקבל קנין הגוף‪ ,‬אפילו‬ ‫לכאורה יכול לתתו לאחר ובלבד שיוחזר בסוף לבעלים הראשונים‪,‬‬ ‫אמר לזמן קצוב הוי מתנה‪ ,‬ובאתרוג אפילו אם לא אמר בפירוש שנותן קנין הגוף‬ ‫ועיין בביאור הלכה ובשער הציון דעות החולקים בזה‪ .‬ואם היה מהד' מינים‪,‬‬ ‫מהני‪ ,‬דאי לפירות מאי קיהיב ליה‪ ,‬אכן בנתיבות הסכים עם השו"ע‪.‬‬ ‫והוא נתן לאחר ע"מ שיחזיר לבעלים הראשונים‪ ,‬והאחר נתן לאחר‬ ‫נתנו במתנה ע"מ להחזיר‪ ,‬אם החזירו יצא‪ ,‬ואם לא החזירו או‬ ‫וכו'‪ ,‬והאחרון החזירו לבעלים‪ ,‬יצא‪ ,‬אפילו אם זה עבר אצל הרבה‬ ‫שנפסל בידו לפני שהחזירו לא יצא‪ ,‬אפילו אם נתן לו את דמיו‪,‬‬ ‫אנשים‪ ,‬דמסתמא אין הבעלים מקפידים אלא שלבסוף החפץ יוחזר‬ ‫ואפילו אם נאנס בידו לא יצא (אף לשו"ע דס"ל (חו"מ רמ"א) שפטור‬ ‫להם בלי פסול‪ .‬ואם הבעלים עצמו הוצרך לטרוח לקחת את האתרוג מהמקבל‬ ‫מתשלומין‪ ,‬ומשמע מרוב הפוסקים שגם בנאנס לא מועיל שיחזיר לו‬ ‫האחרון‪ ,‬ואותו מקבל נתנו לו במתנה‪ ,‬יש להסתפק אי מהני‪ ,‬ונראה שהדבר תלוי‬ ‫דמים‪ ,‬והח"א מסתפק אם מועיל שהנותן יאמר הריני כאילו‬ ‫בטבעו של הנותן ובקפידתו‪ .‬ואם מחזיר לבעלים ע"י שליח בודאי הוי חזרה‪ ,‬ואף אם‬ ‫התקבלתי‪ ,‬ובמאירי מבואר שזה מועיל)‪ ,‬ואם הלולב אינו בעולם‪ ,‬נראה‬ ‫מחזיר ע"י נכר או קטן שאינם בני שליחות והקנאה מהני‪ ,‬כיון שהמקבל האחרון‬ ‫שמועיל לתת לו לולב אחר כשר ומהודר (ויש חולקים)‪ ,‬ואם יש לנותן לולב אחר‬ ‫דעתו לתת במתנה‪ ,‬והשלוחים עושים מעשה קוף בעלמא‪ .‬ואם פירש בהדיא‬ ‫לצאת בו‪ ,‬מסתבר שמועיל לתת דמים‪ .‬ואם החזיר את הלולב בערב אחרי‬ ‫שאין לו רשות ליתנו לאחר‪ ,‬אם נותנו לאחר מתבטלת המתנה וגם‬ ‫זמן המצוה לא יצא‪ ,‬ואם הנותן כבר בירך עליו כשנתנו צריך להחזירו‬ ‫הוא לא יצא בו‪ .‬וכן אם יש אומדנא שהנותן מקפיד שלא יטלוהו רבים‬ ‫עכ"פ למחרת בזמן המצוה‪ ,‬ואם בניו הסמוכים עליו ודרכם תמיד לברך על‬ ‫שמא יופסד לו‪ ,‬אין המקבל רשאי לתת‪ ,‬ובלאו הכי יש אחרונים‬ ‫לולב שלו עדיין לא בירכו‪ ,‬לא יצא אם לא החזיר באותו יום‪ .‬ואם החזיר אחרי כל‬ ‫שמחמירים שבכל גוונא אין המקבל יכול לתת לאחר ללא רשות‬ ‫התפילות ובגלל זה לא עשה את הנענועים בהלל בציבור כדרכו תמיד‪ ,‬יש להסתפק‬ ‫הנותן‪.‬‬ ‫אם זה מבטל את המתנה‪ ,‬ולכתחילה ודאי צריך להחזיר קודם הלל‪ .‬ואם יש לנותן‬ ‫לולב אחר לברך עליו‪ ,‬אפילו אם מחזיר לו ביום השביעי יצא‪.‬‬ ‫סעיף ו'‬ ‫כתבו הפוסקים שאם אמר ע"מ שתחזירהו‪ ,‬ולא אמר "לי"‪ ,‬יצא אפילו‬ ‫נתינה לקטן ע"מ להחזיר‬ ‫אם החזירו אחרי החג‪ ,‬ד"לי" היינו שהוא ראוי לדבר שעומד‪ ,‬ומ"מ‬ ‫למעשה צ"ע כיון שכמה אחרונים מפקפקים על סברא זו‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (מ"ו‪ ):‬לא ליקני איניש לולבא לינוקא ביומא טבא‬ ‫המ"א כתב שבסתמא המשאיל אתרוג לחבירו כדי לצאת בו‪ ,‬כוונתו‬ ‫קמא‪ ,‬מאי טעמא‪ ,‬דינוקא מיקני קני (דרבנן תקינו ליה זכייה לנפשיה)‬ ‫למתנה ע"מ להחזיר‪ ,‬וכ"כ הבית שמואל‪ ,‬אבל הט"ז והבית יעקב‬ ‫אקנויי לא מקני (אינו יכול לחזור ולהקנותו לאביו במתנה‪ ,‬דלאו בר דעת הוא)‪.‬‬ ‫פוסקים שלא יצא‪ ,‬ועל כן צריך לחזור וליטול בלי ברכה‪.‬‬ ‫וכתב הר"ן שמדובר בתינוק שלא הגיע לעונת הפעוטות‪ ,‬דזוכה לעצמו‬ ‫אשה שנתנה לולב במתנה לאחד מאוהביו או קרוביו של בעלה‬ ‫ואינו מזכה לאחרים‪ ,‬דאי כשהגיע לעונת הפעוטות כבן שש או כבן‬ ‫כשבעלה אינו בביתו לא יצא‪ ,‬דשמא לא ניחא ליה אלא במכירה‪ ,‬אם‬ ‫שבע הא קיימא לן (גיטין נ"ט‪ ).‬הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר‬ ‫לא שהוא אדם חשוב דזילא מילתא למוכרו לו‪ ,‬כ"כ המ"א‪ ,‬ודעת‬ ‫במטלטלין‪ ,‬ולמסקנה גם מתנתו מתנה‪ .‬ומהרמב"ם נראה שמדובר גם‬ ‫הביכורי יעקב שבכל גוונא לא יצא‪ ,‬אפילו אם נושאת ונותנת בתוך‬ ‫בהגיע לעונת הפעוטות‪.‬‬ ‫הבית‪ ,‬ואפילו אם אח"כ הבעל שמע ונתרצה‪ ,‬וצריך לחזור וליטול בלא‬ ‫והקשה הר"ן שכיון שהנתינה היא ע"מ להחזיר והתינוק אינו יכול‬ ‫ברכה‪ ,‬ואפילו במה שהפמ"ג מיקל היכא שהאשה נושאת ונותנת בתוך הבית‪ ,‬ג"כ‬ ‫להחזיר תתבטל המתנה למפרע‪ ,‬ותירץ דקיימא לן (שם פ"ד‪ ).‬שכל‬ ‫אין דעת הביכורי יעקב נוחה בזה‪ .‬ולמכור מותר היכא שדרכה למכור בלא רשות‬ ‫תנאי דאי אפשר להתקיים בסופו והתנה עליו בתחילה‪ ,‬תנאו בטל‪.‬‬ ‫בעלה‪.‬‬ ‫אפשר לתת את האתרוג במתנה ע"מ שלא יקדישנו‪ ,‬דרק היכא שזה‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫הערמה לא הוי מתנה‪ ,‬אבל בלי הערמה הוי מתנה אף שהמתנה היא רק לדבר אחד‪.‬‬ ‫אין לתת לקטן את הלולב ביום הראשון (או ביו"ט שני בחו"ל) לפני‬ ‫אף אם אינו נותנו לו לשום דבר רק לצאת בו ידי מצות החג ג"כ מהני‪ ,‬וכ"ש שאם‬ ‫שיצא בו‪ ,‬וכן אם רוצה שהרבים יברכו עליו לא יתן לקטן לפני שכולם‬ ‫אמר לו הרי הוא של במתנה ע"מ שלא תתן אותו לשום אדם‪ ,‬או אפילו באומר לו‬ ‫בירכו‪( ,‬ויש מחמירים בכל גוונא שמא יזדמן אחד שירצה לצאת בו)‪ ,‬מפני‬ ‫הרי הוא שלך ואינך רשאי ליתנו לשום אדם‪ ,‬מהני‪.‬‬ ‫שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה‪ ,‬ונמצא שאם החזירו לו‬ ‫נתנו סתם ואין לו עוד אתרוג‪ ,‬הוי כאילו אמר לו ע"מ שתחזירהו לי‪,‬‬ ‫אינו מוחזר‪ .‬ולפי זה אין לברך על לולב של אשתקד‪ ,‬אם זוכר שנתנו‬ ‫ואם לא החזירו לא יצא וכנ"ל‪ ,‬דאומדנא דמוכח שלזה כוונתו‪ ,‬ואפילו‬ ‫במתנה לקטן‪.‬‬ ‫אם כבר יצא בו באותו יום‪ ,‬ובשאר הימים הרי אפשר לצאת בשאול‪,‬‬ ‫י"א שאם הקטן הגיע לעונת הפעוטות דהיינו כבן שש או שבע מותר‪,‬‬ ‫מ"מ אמדינן דעתו שרוצה לצאת בשלו‪ .‬וגם בזה לא מהני שיחזיר דמים‪,‬‬ ‫דאז מתנתו מתנה מדברי סופרים‪ .‬ויש להחמיר כדעה ראשונה שלא לתת‬ ‫ומ"מ אם נאנס בידו כתב רבינו ירוחם שמשמעות בעל העיטור שכיון שלא אמר‬ ‫במתנה לשום קטן‪ ,‬ואפילו במתנה ע"מ להחזיר‪ .‬וקטן לדעה ראשונה היינו עד י"ג‬ ‫בפירוש שיחזירנו יוצא בחזרת דמים‪.‬‬ ‫שנה ויום אחד‪ ,‬והפמ"ג מחמיר מספק בבן י"ג שאין יודעים שהביא ב' שערות‪,‬‬ ‫שאח"כ יחזירהו לחבירו‪ ,‬ומ"מ טוב לומר בפירוש שנותן במתנה ע"מ‬ ‫והכתב סופר מתיר‪ .‬עוד כתב הכתב סופר שקטן המוכר אתרוגים‪ ,‬לכתחילה יש‬ ‫להחזיר‪.‬‬ ‫למנוע מלקנות‪ ,‬ובדיעבד אם יצא בו אינו חוזר לברך‪.‬‬ ‫דין זה שייך בכל הד' מינים‪.‬‬ ‫אחים שקנו אתרוגים לאכילה מתפיסת הבית ונטל אחד מהם‬ ‫אם נתן לקטן במתנה ע"מ להחזיר‪ ,‬אף שהקטן אינו יכול להחזיר ולא התקיים‬ ‫אתרוג ויצא בו‪ ,‬אם יכול לאוכלו ואין האחים מקפידים בכך הוי כשלו‬ ‫התנאי‪ ,‬חלה המתנה ואין הנותן יכול לצאת בו‪ ,‬דכל תנאי שא"א לקיימו בסופו‬ ‫ויוצא בו‪ ,‬ואם הם מקפידים על אכילתו אינו יוצא בו עד שיתנו לו‬ ‫והתנה עליו מתחילתו תנאו בטל‪.‬‬ ‫חלקם במתנה‪ .‬ואם אחד קנה אתרוג והשני קנה פריש‪ ,‬או שקנו כאחד‬ ‫אם הנותן מחזיק יחד עם הקטן אין הקטן קונה כלל‪ ,‬ומותר לעשות כך‬ ‫אתרוג רימון ופריש‪ ,‬אינו יוצא באתרוג עד שיתנו לו את חלקם‬ ‫אפילו בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות‪ ,‬וכן יכול לתת לקטן בלי‬ ‫במתנה‪ ,‬אע"פ שאינם מקפידים על אכילה‪ ,‬דכיון שאין שם עוד‬ ‫להקנות לו‪ ,‬או שיאמר לו שיהא שלו עד שיצא בו ואח"כ יהיה של‬ ‫אתרוג גם הם רוצים לקיים את המצוה‪ ,‬אבל אם יש שם עוד אתרוג‬ ‫הנותן כבתחילה דהוי כשאול‪ ,‬אלא שבכל העצות האלו לא יצא הקטן‬ ‫אפילו אם זה שלקח הוא מעולה מהאחרים מועילה מחילתם בסתמא‪,‬‬ ‫בנטילה‪ ,‬ולא קיים בו אביו מצות חינוך‪ ,‬וי"א שמצות חינוך מתקיימת‬ ‫לפי שאינם מקפידים‪.‬‬ ‫גם בשאול‪ ,‬שגם בזה מתחנך הקטן למצוות‪ ,‬וכן משמע במרדכי בשם‬ ‫ראב"ן‪ ,‬וכן משמע מפשטות לשון השו"ע‪.‬‬ ‫קנית אתרוג עבור הקהל‬ ‫סעיפים ז' ח'‬ ‫סעיף ט'‬ ‫איתא בגמרא (ב"ב קל"ז‪ ):‬אמר רבה בר רב הונא האחין שקנו‬ ‫כתב הרשב"ם שבמקום שאין אתרוג מצוי וכל הקהל קונים אתרוג‬ ‫בשותפות‪ ,‬כיון שקנאוהו לצאת בו מסתמא הוי כאילו פירשו שכל‬ ‫אתרוג בתפיסת הבית (שירשו מאביהם אתרוג‪ ,‬או מעות וקנו בהם אתרוג‪,‬‬ ‫הקהל נותנים חלקם למי שנוטל לצאת בו‪ ,‬ע"מ שיחזירהו להם‪ ,‬כיון‬ ‫ועדיין לא חלקו)‪ ,‬נטלו אחד מהן ויצא בו‪ ,‬אם יכול לאוכלו (כגון שיש‬ ‫שבלא זה אינם יכולים לצאת בו‪ .‬והביאו הרא"ש‪ .‬וכתב הבית יוסף‬ ‫הרבה אתרוגים בתפוסת הבית) יצא (דקרינן ביה "לכם")‪ ,‬ואם לאו לא יצא‬ ‫שלדבריהם א"צ להקנותו לשום אדם‪ ,‬אלא גובים את המעות בסתמא‬ ‫(ד"לכם" היינו שכולו יהיה שלו‪ ,‬ולא רק מקצתו)‪.‬‬ ‫וקונים בסתמא‪ ,‬וכל אחד נוטלו ויוצא בו ונותנו לחבירו‪.‬‬ ‫והרי"ף והרא"ש הביאו מימרא זו וכתבו שמכאן לומדים ששנים שקנו‬ ‫אבל דעת רב שרירא שאתרוג שקונים בשותפות אין יוצאים בו ידי‬ ‫אתרוג בשותפות אינם יכולים לצאת בזה ידי חובה עד שיקנה אחד‬ ‫חובה ביום הראשון‪ ,‬אלא קונים את האתרוג לאחד מן הציבור‪ ,‬או‬ ‫לחבירו את חלקו‪ .‬וכ"כ הרמב"ם‪.‬‬ ‫שיקנוהו מממונו‪ ,‬או שיתנו לו הדמים במתנה והוא יקנה את האתרוג‬ ‫וכתב המגיד משנה בשם הרשב"א שמסתבר שמדובר באחים‬ ‫לעצמו‪ ,‬ואחר שיוצא בו יתנו במתנה לחבירו‪ ,‬וכל אחד יתנהו לחבירו‬ ‫שקנאוהו לאוכלו ולהריח בו‪ ,‬אבל אם קנאוהו לצאת בו ודאי בכל‬ ‫במתנה עד שיבא ליד כולם‪ .‬וכתב הבית יוסף שלדבריו צריך להקנות‬ ‫גוונא יוצאים בו‪ ,‬דאמרינן יש ברירה‪ ,‬דעל דעת כן לקחוהו שבשעה‬ ‫בפירוש‪ .‬ובאשכנז ובצרפת נוהגים כרשב"ם‪.‬‬ ‫שיטלנו כל אחד מהם לצאת בו יהא כולו שלו‪ ,‬כדאמרינן בנדרים (מ"ה‪:‬‬ ‫מ"ו‪ ):‬ששותפין שנדרו הנאה זה מזה נכנסים לחצר שניהם שאין בה דין‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫חלוקה‪ ,‬דיש ברירה‪ ,‬ועל דעת כן נשתתפו‪ .‬ואפשר שעל דעת זה סמכו‬ ‫מה שנוהגים במקומות שאין האתרוגים מצויים שכל הקהל קונים‬ ‫בהרבה מקומות שלוקחים לולב אחד וכל הקהל יוצאים בו בין‬ ‫אתרוג בשותפות‪ ,‬בסתמא הוי כאילו פירשו שכל הקהל נותנים חלקם‬ ‫בראשון בין בשני‪.‬‬ ‫לכל מי שנוטלו לצאת בו ע"מ שיחזירהו להם‪ ,‬ולכתחילה טוב שיכריזו‬ ‫איתא בגמרא "ודווקא אתרוג אבל פריש או רימון לא"‪ ,‬וכתב רשב"ם‬ ‫שכל אחד יתן חלקו במתנה ע"מ להחזיר‪.‬‬ ‫דלא גרסינן ליה‪ ,‬אבל הרי"ף גורס זאת‪ ,‬וכתב הר"ן שדווקא כשיש‬ ‫אע"פ שכל זה הוא דין גמור‪ ,‬מ"מ כיון שלא כולם יודעים להקנות‪,‬‬ ‫אתרוגים אחרים יצא‪ ,‬דמיירי באחים שאינם מקפידין זה על זה‪ ,‬וכיון‬ ‫כתבו כמה אחרונים שמוטב לברך על שלו אע"פ שאינו מהודר כשל‬ ‫שגם להם יש אתרוגים אפילו נטל זה היפה אין מקפידים בכך‪ ,‬אבל‬ ‫חבירו‪ ,‬ואם אין לו כל הד' מינים‪ ,‬עדיף ליטול משל חבירו מליטול‬ ‫אם אין להם אלא או פריש או רימון ודאי מקפידים הם‪ ,‬שאף הם‬ ‫משל הקהל‪ ,‬די"א דבשל קהל לא יצא דשמא אחד מהקהל אין דעתו‬ ‫רוצים לקיים מצוה כמוהו‪ .‬וכן דעת הרמב"ם‪.‬‬ ‫להקנות חלקו לחבירו‪ ,‬ואף דלא קיימא לן הכי‪ ,‬מ"מ לכתחילה עדיף‬ ‫ליטול של יחיד‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫שותפים שקנו לולב או אתרוג בשותפות‪ ,‬אין אחד מהם יוצא בו‬ ‫וכתב הרמ"א שכל אחד ישתדל לקנות לעצמו‪ ,‬כיון שרוב העולם אינם‬ ‫ביום הראשון עד שהשותף יתן לו את החלק השני במתנה‪ ,‬ואפילו‬ ‫יודעים להקנות‪ ,‬וכדי לעשות הנענועים כהלכתם‪ ,‬ואפילו אם חל יו"ט‬ ‫בע"מ להחזיר סגי‪( ,‬ועיין לעיל מה הדין באמר לו בסתמא טול לך‬ ‫ראשון בשבת נכון לעשות כך‪.‬‬ ‫לצאת בו)‪.‬‬ ‫עוד כתב הרמ"א שגובים מעות אתרוג לפי ממון‪ ,‬דהידור מצוה מונח‬ ‫ואם קנו לצורך מצוה יוצאים בו בסתמא אף שלא הקנו להדיא אחד‬ ‫יותר על העשירים‪ ,‬ואשה פטורה מלתת לזה אא"כ היא רוצה לברך‪,‬‬ ‫ואם בעלה בעיר רק בעלה נותן‪ ,‬ואם יש מנהג שכל המברך נותן גם היא צריכה לתת‬ ‫לחבירו‪ ,‬דכיון שידעו בשעת לקיחה שאינו ראוי ליחלק‪ ,‬הוי כאילו‬ ‫אם היא מברכת‪ ,‬ומי שאינו בעיר א"צ לתת‪ .‬וכתב החיי אדם שגם לפי‬ ‫פירשו שכל אחד יהיה כולו שלו בשעה שיקחהו לצאת בו‪ ,‬ע"מ‬ ‫סעיף א'‬ ‫מנהגינו שכל אחד נותן כמה שירצה‪ ,‬מ"מ נראה שמי שלא נתן כלל‬ ‫והוא יכול לתת לא יצא‪.‬‬ ‫איתא במתני' (מ"ה‪ ).‬בכל יום מקיפים את המזבח פעם אחת‪,‬‬ ‫מי שיש לו אתרוג ובעיר אחרת אין להם אתרוג כלל‪ ,‬מוטב שישלחנו‬ ‫ואומרים אנא ד' הושיעה נא אנא ד' הצליחה נא‪ .‬ובזמננו‬ ‫לשם והוא יברך על של קהל‪ ,‬וי"א שבזמן הזה שאחרי כמה ימים‬ ‫מקיפים את הבימה כשהס"ת עליה זכר למקדש‪.‬‬ ‫האתרוג מתקלקל ע"י רוב משמוש בני אדם‪ ,‬אפשר שא"צ לשולחו‪,‬‬ ‫כתב רב סעדיה גאון שמקיפים מיד אחר קריאת ההפטרה‪ ,‬בעוד‬ ‫והיינו בשאר הימים‪ ,‬דביום הראשון אינו מצוי כ"כ להתקלקל‪ ,‬וגם‬ ‫שהס"ת על התיבה‪ ,‬ומנהג טוב הוא כדי שלא להוציא הספר שלא‬ ‫יכול לברך עליו בבוקר לפני שכולם ימשמשו בו‪.‬‬ ‫לצורך כיון שאין קוראים בו‪ ,‬אלא שאין נוהגים כך‪.‬‬ ‫לשיטת רב האי גאון בכל יום מקיפים ב' פעמים‪ ,‬אחת לימינו ואחת‬ ‫לשמאלו‪ ,‬וביום השביעי ג"פ לימינו וג"פ לשמאלו ואחד לימינו‪.‬‬ ‫סימן תרנ"ט‬ ‫ועכשיו נוהגים להקיף בכל יום הקפה אחת לצד ימין‪.‬‬ ‫קריאת התורה ביו"ט‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫איתא בגמרא (מגילה ל"א‪ ).‬יום טוב הראשון של חג קורין בפרשת‬ ‫נוהגים להעלות ספר תורה על הבימה ולהקיפה פעם אחת בכל יום‪,‬‬ ‫מועדות שבתורת כהנים‪ ,‬ומפטירין הנה יום בא לד'‪ .‬והאידנא‬ ‫וז' פעמים ביום השביעי‪ ,‬זכר להקפות שהיו עושים במקדש מסביב‬ ‫דאיכא תרי יומי‪ ,‬למחר מיקרא הכי נמי קרינן‪ ,‬אפטורי מאי‬ ‫למזבח‪ ,‬דהספר תורה נשאר לנו במקום המזבח‪ ,‬כדאיתא בגמרא‬ ‫מפטירין ויקהלו אל המלך שלמה‪.‬‬ ‫שכשקורין סדר הקרבנות הקב"ה מעלה כאילו הקריבום לפניו‪.‬‬ ‫וכתב הבית יוסף (סימן תפ"ח) שאין מקור בגמרא להוצאת שני ס"ת‪,‬‬ ‫ביום השביעי מוציאים ז' ספרי תורה על הבימה‪ ,‬ויש מקומות‬ ‫והמקור הוא מרם עמרם גאון‪ ,‬ואולי רבנן סבוראי תיקנו זאת ואחריהם‬ ‫שמוציאים את כל הספרי תורה שבהיכל‪ ,‬וכן נוהגים במדינות אלו‪.‬‬ ‫הגאונים‪ ,‬וסמכו על דברי הגמרא (תענית כ"ז‪ ):‬אמר אברהם רבונו של‬ ‫רמ"א‪.‬‬ ‫עולם שמא ישראל חוטאים לפניך אתה עושה להם כדור‬ ‫מקיפים לצד ימין‪ ,‬והיינו שהעומדים ממזרח לבימה שהם צריכים‬ ‫המבול וכדור הפלגה‪ ,‬אמר ליה וכו'‪ ,‬אמר לפניו רבונו של‬ ‫להפוך פניהם כלפי הס"ת לפני שיתחילו להקיף פונים לצד צפון‬ ‫עולם תינח בזמן שבית המקדש קיים‪ ,‬בזמן שאין בית המקדש‬ ‫שהוא ימין שלהם‪ ,‬ומשם ממשיכים למערב ואח"כ לדרום ואח"כ‬ ‫קיים מה תהא עליהם‪ ,‬אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות‬ ‫למזרח‪ ,‬והחזן שעומד ופניו להיכל אין נכון שיהפוך פניו מתחילה‬ ‫שיהיה אחוריו נגד ההיכל‪ ,‬ומ"מ גם הוא מקיף לצפון עם הציבור אף‬ ‫בזמן שקוראים בהם לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום‬ ‫שאצלו הוא דרך שמאל‪.‬‬ ‫לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם)‪.‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫ביום הראשון (וכן ביום השני בחו"ל) מוציאים שני ספרים‪ ,‬בראשון‬ ‫כתב רש"י שמי שאין לו לולב לא יקיף‪ ,‬כמו שבשבת אין מקיפים‪,‬‬ ‫קורים חמשה קרואים פרשת "שור או כשב" שבפרשת אמור‪( ,‬ואם‬ ‫וכ"כ בהגהות אשר"י‪ .‬ובארחות חיים מביא בזה מחלוקת‪.‬‬ ‫חל בשבת קוראים ז' קרואים‪ ,‬ובמנחה קוראים שלשה בפרשת וזאת‬ ‫כתב הכל בו שמנהג נרבונא שאבל אינו מקיף בחג הסוכות‪ ,‬ודברי‬ ‫הברכה)‪ ,‬ומניחים את הס"ת השני אצל הראשון ואומרים חצי קדיש‪,‬‬ ‫תימה הם למה יפסידו האבלים ההקפה‪ ,‬וכן נהגו להקיף‪.‬‬ ‫ואח"כ קורא המפטיר בספר השני את קרבנות המוספים "ובחמשה‬ ‫מי שאין לו לולב‪ ,‬לדעת השו"ע גם הוא יקיף‪ ,‬ולדעת הרמ"א לא יקיף‪,‬‬ ‫עשר לחודש השביעי" עד "וביום השני"‪.‬‬ ‫וביום שביעי אם אין לולב בעיר יקיפו עם הערבה‪.‬‬ ‫אם התחיל לקרות "וביום השני" מפסיק אפילו באמצע הפסוק‪ ,‬ואם‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬מי שאירע לו אבל בחג‪ ,‬או מי שהוא בתוך י"ב חודש‬ ‫קרא בענין אחר לא יצא‪ ,‬וצריך לקרותה כולה בברכה לפניה ולאחריה‪,‬‬ ‫למיתת אביו או אמו‪ ,‬אינו מקיף‪ ,‬וכן המנהג‪.‬‬ ‫ואם דילג פסוק אחד צריך לחזור‪ ,‬אא"כ דילג את הפסוק "ובחמשה‬ ‫עשר"‪.‬‬ ‫הרמ"א מביא מהבית יוסף שבהושענא רבה מקיפים עם הלולב‬ ‫הפטרה‪ -‬ביום הראשון מפטיר בזכריה "הנה יום בא" מפני שיש בה‬ ‫והערבה יחד‪ .‬וכתב המ"ב שבסימן תרס"ד כתב הרמ"א שיותר טוב‬ ‫ענין סוכות‪ ,‬וביום השני בחו"ל קורא במלכים מ"ויקהלו" עד "בהוציאו‬ ‫שלא לקחתם יחד‪ ,‬וכ"כ בשם האר"י לקחת את הערבה רק אחרי‬ ‫אותם מארץ מצרים" מפני שיש בה ענין חנוכת הבית שהיתה באותה‬ ‫קדיש תתקבל ולחובטה ה' פעמים בקרקע‪ ,‬והשל"ה כתב להניח את‬ ‫אסיפה בחג הסוכות‪.‬‬ ‫הלולב ולקחת את הערבה כשמגיעים לתענה אמונים‪.‬‬ ‫סעיף ג'‬ ‫סימן תר"ס‬ ‫בשבת אין מקיפים‪ .‬וכתב רב שרירא גאון שאין לומר הושענא בשבת‪,‬‬ ‫מפני התינוקות שישמעו שאומרים כמו בחול וילכו ליטול לולב‪ ,‬וכתב‬ ‫סדר הקף הבימה‬ ‫הטור שכיון שאין מקיפים בשבת ידעו התינוקות שלא נוטלים לולב‪.‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬בשבת אין מקיפים ואין מוציאים ס"ת לבימה‪ ,‬אלא‬ ‫רק פותחים את ארון הקודש ואומרים הושענות‪ .‬וי"א שבשבת אין‬ ‫ברכת שהחיינו ביום השני בחו"ל‬ ‫אומרים הושענות‪ ,‬ולא נהגו כן‪.‬‬ ‫דעת ה"ר שלמה בר שמשון שאין מברכים שהחיינו ביום השני בחו"ל‪,‬‬ ‫דממה נפשך יצא במה שבירך ביום הראשון‪ ,‬שאף אם הוא חול לא‬ ‫גרע מאילו אמרו בשעת עשייה שיצא‪ ,‬וכדאיתא בגמרא (מ"ו‪ ).‬העושה‬ ‫סימן תרס"א‬ ‫לולב אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת‬ ‫סדר ברכות הקידוש‬ ‫לולב‪ ,‬ושוב אינו מברך‪ ,‬ולא דמי לזמן דקידוש שאומר בליל ב'‪ ,‬שהוא‬ ‫נאמר בשביל היום ולא בשביל הסוכה‪ ,‬וכן דעת רש"י ור"י והרא"ש‪,‬‬ ‫איתא בגמרא (נ"ו‪ ).‬איתמר רב יהודה אמר סוכה ואחר כך זמן‪,‬‬ ‫וכן נוהגים באשכנז‪ .‬ודעת בה"ג שברכת שהחיינו שמברכים על היום‬ ‫רבה בר בר חנה אמר זמן ואחר כך סוכה‪ .‬והלכתא סוכה ואחר‬ ‫השני פוטרת את נטילת הלולב‪ .‬וי"א שצריך לברך שהחיינו על הלולב‬ ‫כך זמן‪.‬‬ ‫ביום השני‪ ,‬משום שלא תקנו לברך שהחיינו אלא או בשעת עשייה או‬ ‫ונחלקו הראשונים מה סדר הברכות ביו"ט שני בחו"ל‪ ,‬י"א שמברך‬ ‫בשעת נטילה‪ ,‬ואם היה אתמול חול א"כ לא היה לא שעת עשייה ולא‬ ‫שהחיינו לפני לישב בסוכה‪ ,‬מפני שברכת שהחיינו אינה על הסוכה‬ ‫שעת נטילה‪ ,‬וכ"כ ה"ר שמואל מאייבר"א בשם רש"י‪ .‬ותירץ הבית‬ ‫אלא על הקידוש‪ ,‬דעל הסוכה כבר בירך ביום הראשון‪ ,‬דאפילו אם‬ ‫יוסף דשאני הכא שנטלו לשם מצוה‪ .‬וכתב הטור שנראה שאם חל‬ ‫היום הראשון הוא חול יצא כמו שיצא אם בירך בשעת עשיה‪ .‬אמנם‬ ‫היום ראשון בשבת צריך לברך שהחיינו ביום השני‪ ,‬כיון שלא בירך‬ ‫לפי סברת בני אייבר"א (להלן סימן תרס"ב) שא"א לברך לפני סוכות‬ ‫בראשון ולא בירך בשעת עשיה‪.‬‬ ‫אלא בשעת עשיה‪ ,‬א"כ ברכת שהחיינו היא גם על הסוכה‪ .‬וראבי"ה‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אין מברכים שהחיינו ביום השני על הלולב [אף לבני‬ ‫כתב שבכל פעם יש לומר שהחיינו בסוף‪ ,‬שהרי ביום טוב שחל להיות‬ ‫אחר השבת מברך יקנה"ז אע"ג דזמן לא קאי אהבדלה‪ .‬וי"א שיש‬ ‫חו"ל]‪ ,‬ואם חל היום הראשון בשבת מברכים שהחיינו ביום השני שאז‬ ‫לחלק‪ ,‬דשם אין להפסיק בין הגפן להבדלה‪ ,‬כיון דהבדלה טעונה כוס‪,‬‬ ‫נוטלו פעם ראשונה‪ ,‬וכן מי שלא נטל לולב עד היום השביעי מברך‬ ‫אבל כאן אם ברכת שהחיינו היא רק על הקידוש‪ ,‬אין להפסיק בברכת‬ ‫שהחיינו ביום השביעי‪.‬‬ ‫לישב בסוכה בין הקידוש לשהחיינו‪.‬‬ ‫ואם נטל ולא בירך שהחיינו‪ ,‬הפמ"ג כתב שמשמע מהשו"ע שלא יברך ביום אחר‪,‬‬ ‫ובאמת אין ראיה מדברי השו"ע‪ ,‬והלבוש והמ"א סוברים שכל שלא בירך שהחיינו‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬בליל יו"ט שני לבני חו"ל אומר קידוש‪ ,‬ומיד אח"כ‬ ‫יברך ביום אחר ובלבד שיברך בזמן הנטילה‪( ,‬ושאני מברכת שהחיינו על אוכלין‪,‬‬ ‫יברך שהחיינו על הקידוש‪ ,‬דעל הסוכה יצא במה שבירך אתמול‪,‬‬ ‫דהכא דמפסקי לילות מימים כל יום הוא מצוה בפני עצמה)‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫שהרי אפילו אם בירך בשעת עשיה יצא‪ ,‬ולכן לא יברך לישב בסוכה‬ ‫סעיף ג'‬ ‫לפני שהחיינו‪ .‬אכן מי שלא אכל בסוכה עד הלילה השני‪ ,‬יברך לישב‬ ‫בסוכה ואח"כ שהחיינו שהוא על שניהם‪ .‬וי"א שלעולם מברך לישב‬ ‫איתא בגמרא (מגילה ל"א‪ ).‬יום טוב הראשון של חג קורין בפרשת‬ ‫בסוכה ואח"כ שהחיינו‪ ,‬והרוצה לנהוג כך אין מוחין בידו‪ ,‬ומ"מ כמה‬ ‫מועדות שבתורת כהנים‪ ,‬ומפטירין "הנה יום בא לד' "‪.‬‬ ‫בעלי בתים האוכלים בסוכה אחת לא יהיו חלוקים במנהגם‪.‬‬ ‫והאידנא דאיכא תרי יומי‪ ,‬למחר מיקרא הכי נמי קרינן‪,‬‬ ‫חסידים ואנשי מעשה עושים זכר לשמחת בית השואבה‪ ,‬להיות‬ ‫אפטורי מאי מפטירין "ויקהלו אל המלך שלמה"‪ .‬וכתב רש"י‬ ‫נעורים בלילות של חול המועד ולהרבות בזמירות ושבחים‪ ,‬ומרבים‬ ‫שטעם הפטרה זו מפני שחנוכת הבית היתה באותה אסיפה ובחג‬ ‫בנרות בסוכה בלילות אלו‪ ,‬וכן בהרבה בתי מדרשות נהגו להרבות‬ ‫הסוכות‪.‬‬ ‫בנרות בתפילות ערבית של חול המועד‪ ,‬וע"ע ביסוד ושורש העבודה‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬מוציאים שני ספרים וקוראים בהם מה שקראו ביום‬ ‫מה שהאריך בזה‪.‬‬ ‫הראשון‪ ,‬ואם התחיל לקרוא למפטיר מ"וביום השני" אע"פ שגמר‬ ‫וברך אחריה יחזור ויקרא "ובחמשה עשר" ויברך לפניה ולאחריה‪.‬‬ ‫ומפטירים במלכים "ויקהלו" עד "בהוציאו אותם מארץ מצרים"‪.‬‬ ‫סימן תרס"ב‬ ‫מנהג טוליטולא היה לומר ביום השני "הושיענו בחגיגת יום שני"‪,‬‬ ‫סדר תפילת יום שני של סוכות‬ ‫והקשה הטור שאם אנו אומרים שהוא יום שני א"כ הוא חול‪ ,‬ואיך‬ ‫אומרים בו במוסף "ובחמשה עשר יום" דהיינו שהוא קודש‪ .‬וכתב‬ ‫סעיף א'‬ ‫הבית יוסף שבספרד לא אומרים את פסוקי קרבנות המוספין‪ ,‬ואמנם‬ ‫איתא בגמרא (מ"ה‪ ):‬אמר רב יהודה אמר שמואל לולב שבעה‬ ‫קשה שהרי אומרים "את יום טוב מקרא קודש הזה" וגם מברכים‬ ‫וכו'‪ ,‬ורבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לולב יום אחד‪ .‬ופסקו‬ ‫שהחיינו‪ ,‬וגם עושים אותו קודש לכל דבר‪ .‬וצ"ל שחגיגת יו"ט שני‬ ‫הפוסקים כמאן דאמר כל שבעה בעי ברכה‪.‬‬ ‫הכונה היום השני להקפות‪ ,‬וחגיגה היינו הקפה וסיבוב מלשון "יחוגו‬ ‫וינועו"‪ ,‬ואף את"ל שזה מלשון חג ומועד י"ל שהכונה הושיענו בחגיגת‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬ביום השני וכן בשאר הימים מברכים על נטילת לולב‪,‬‬ ‫יום הזה שהוא יום שני להקפה‪ ,‬או שבאמת חגיגה הוא מלשון חג‬ ‫ואף שהמצוה בשאר הימים היא דרבנן שייך לומר וציוונו‪ ,‬דכתיב "לא‬ ‫תסור מכל הדברים אשר יגידו לך"‪.‬‬ ‫"וביום השלישי"‪ .‬ובמוסף בחול אומרים ואת מוסף‪ ,‬ובשבת אומרים‬ ‫ומועד‪ ,‬אבל הכונה שאנו חוגגים ב' ימים מספק‪ ,‬ואפשר שהיום‬ ‫ואת מוספי‪.‬‬ ‫הראשון חול והשני קודש‪.‬‬ ‫סימן שלא לטעות במנין הפרים בכל יום‪ ,‬לעולם הפרים והימים ביחד‬ ‫הם י"ד‪.‬‬ ‫סימן תרס"ג‬ ‫סדר ההושענות‪ -‬בשני הימים טובים הראשונים אומרים למען‬ ‫אמיתך ואבן שתיה‪ ,‬ובחול המועד אערוך שועי‪ ,‬אל למושעות‪ ,‬ואדון‬ ‫קריאת התורה בחול המועד‬ ‫המושיע‪ ,‬ובשבת אום נצורה‪ .‬ואם חל היום הראשון בשבת אומר‬ ‫מהיום השני למען אמיתך‪ ,‬אערוך שועי‪ ,‬אבן שתיה‪ ,‬אל למושעות‪,‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫אדון המושיע‪ ,‬ואום אני חומה נדחה לגמרי‪ .‬ואם חל היום השישי‬ ‫איתא בגמרא (מגילה ל"א‪ ).‬ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות‬ ‫בשבת אומרים למען אמיתך‪ ,‬אבן שתיה‪ ,‬אערוך שועי‪ ,‬אום אני חומה‪,‬‬ ‫החג‪ .‬ובענין מנין העולים איתא במתני' (שם כ"א‪ ).‬בחולו של מועד‬ ‫אל למושעות‪ ,‬אום נצורה‪ ,‬ואדון המושיע נדחה‪ .‬ועיין במחצית השקל‬ ‫קורין ארבעה‪ .‬והיינו שכל העולים לתורה חוזרים על הפרשה‬ ‫טעם סדר זה‪.‬‬ ‫של אותו יום‪.‬‬ ‫דיני שבת חול המועד סוכות‬ ‫ולענין קריאת התורה בחו"ל איתא בגמרא (סוכה נ"ה‪ ).‬אנן דאית לן‬ ‫תרי יומי היכי עבדינן‪ ,‬וכו'‪ ,‬אתקין אמימר בנהרדעא דמדלגי‬ ‫סעיף ב'‬ ‫דלוגי‪ .‬ופירשו הרי"ף והרא"ש שביום הראשון של חול המועד קורא‬ ‫במעריב ושחרית ומנחה מתפללים תפילת שבת‪ ,‬ואומרים יעלה ויבוא‬ ‫הכהן וביום השני‪ ,‬והלוי קורא וביום השלישי‪ ,‬וישראל חוזר וקורא‬ ‫בעבודה‪ .‬ובמוסף אומרים אתה בחרתנו וכו' ומפני חטאינו וכו'‪ ,‬כיו"ט‪,‬‬ ‫וביום השלישי‪ ,‬והרביעי חוזר וקורא וביום השני וביום השלישי‪ ,‬וביום‬ ‫ואומרים את יום המנוח הזה ואת יום חג הסוכות הזה וכו'‪ ,‬וחותמים‬ ‫השני של חוה"מ עושים כנ"ל עם וביום השלישי ווביום הרביעי‪ ,‬וכן‬ ‫מקדש השבת וישראל והזמנים‪.‬‬ ‫בשאר הימים כולל יום שביעי‪ .‬ושיטת רש"י שהשלישי קורא את היום‬ ‫הבא שאינה מספיקי אותו היום כלל‪ .‬והתוס' כתבו שראוי להנהיג‬ ‫נוהגים לקרות מגילת קהלת‪ ,‬ואם שמיני עצרת חל בשבת קוראים‬ ‫שביום ראשון של חול המועד יקרא הראשון וביום השני‪ ,‬והשני וביום‬ ‫בשמיני עצרת‪ .‬רמ"א‪ .‬וע"ע בסימן ת"ץ‪.‬‬ ‫השלישי‪ ,‬ושלישי יחזור ויקרא וביום השני‪ ,‬והרביעי וביום השלישי‪,‬‬ ‫סעיף ג'‬ ‫וכיוצא בזה בשאר הימים‪.‬‬ ‫וכתבו הראשונים שביום השני לא קוראים וביום השני‪ ,‬כדי שלא‬ ‫קריאת התורה‬ ‫יבואו לזלזל בקדושת היום‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (מגילה ל"א‪ ).‬אמר רב הונא אמר רב שבת שחל‬ ‫להיות בחולו של מועד בין בפסח בין בסוכות‪ ,‬מקרא קרינן‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫ראה אתה‪ ,‬אפטורי בפסח העצמות היבשות‪ ,‬ובסוכות ביום‬ ‫בחול המועד בחו"ל קורים ארבעה בקרבנות החג שבפרשת פנחס‪,‬‬ ‫ואומרים חצי קדיש אחרי הרביעי‪ .‬לדעת השו"ע ביום הראשון של חול‬ ‫בוא גוג‪.‬‬ ‫המועד הכהן קורא "וביום השני"‪ ,‬והלוי קורא "וביום השלישי"‪,‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬בשבת חול המועד סוכות מוציאים ב' ספרי תורה‪,‬‬ ‫והישראל חוזר וקורא "וביום השלישי"‪ ,‬והרביעי קורא גם "וביום‬ ‫באחד קוראים "ראה אתה אומר אלי" שמוזכר שם ענין סוכה‪ ,‬ובשני‬ ‫השני" וגם "וביום השלישי"‪ ,‬ועל דרך זה קורים בשאר הימים‪( ,‬וביו"ט‬ ‫קורא המפטיר בקרבנות היום (ובחו"ל קרבנות שני ימים משום‬ ‫שני אין קורים וביום השני‪ ,‬דגנאי לקרות ליו"ט ספק חול)‪ .‬ולדעת‬ ‫ספיקא דיומא)‪ ,‬ומפטיר ביחזקאל "והיה ביום בא גוג"‪ ,‬מפני‬ ‫הרמ"א הכהן והלוי קורים בספיקא דיומא [הכהן "וביום השני" והלוי‬ ‫שמלחמת גוג ומגוג תהיה בתשרי‪ ,‬ומזכיר סוכות באמצע ברכת‬ ‫"וביום השלישי"]‪ ,‬והישראל קורא "וביום הרביעי"‪ ,‬והרביעי חוזר‬ ‫ההפטרה כמו ביו"ט ראשון‪ ,‬וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים‪,‬‬ ‫וקורא מה שקראו השנים הראשונים‪ ,‬ואם הלוי קרא גם "וביום‬ ‫ולהגר"א חותם מקדש השבת בלבד‪ ,‬ולדבריו ודאי שלא יזכיר סוכות באמצע‬ ‫הרביעי"‪ ,‬הישראל קורא "וביום החמישי‪ ,‬והרביעי קורא גם "וביום‬ ‫הברכה‪.‬‬ ‫השני" וגם "וביום השלישי"‪ ,‬וביום השביעי הכהן קורא "וביום‬ ‫החמישי" והלוי קורא "וביום השישי" והישראל קורא "וביום השביעי"‬ ‫סימן תרס"ד‬ ‫והרביעי קורא גם "וביום השישי" וגם "וביום השביעי"‪.‬‬ ‫ובארץ ישראל שאין שם ספיקא דיומא אין קורים בכל יום אלא קרבן‬ ‫סדר יום הושענא רבה‬ ‫אותו יום ד' פעמים‪.‬‬ ‫היום השביעי של סוכות נקרא הושענא רבא‪ ,‬מפני שביום זה נוטלים את‬ ‫בתפילת מוסף מזכירים בחו"ל בכל יום את פרשיות שני הימים‬ ‫הערבה שנקראת הושענא‪ ,‬ומרבים ביום זה באמירת הושענות‪ ,‬לפי שבחג‬ ‫המסופקים‪ ,‬כגון ביום הראשון של חול המועד גם "וביום השני" וגם‬ ‫נידונים על המים וכל חיי האדם תלויים במים‪ ,‬ויום זה הוא גמר החתימה והכל‬ ‫הולך אחר החיתום‪ ,‬ולכן יום זה שונה בכמה דברים משאר ימי החג‪.‬‬ ‫וביום השלישי"‪ ,‬ואומרים "ומנחתם" גם אחרי "וביום השני" וגם אחרי‬ ‫כפופים על גבי המזבח‪ .‬ואיתא בגמרא (מ"ד‪ ).‬מאי שנא לולב‬ ‫סעיף א'‬ ‫דעבדינן שבעה זכר למקדש‪ ,‬ומאי שנא ערבה דלא עבדינן לה‬ ‫בליל הושענא רבה נוהגים ישראל להיות נעורים בלילה‪ ,‬וכבר מודפס‬ ‫שבעה זכר למקדש‪ ,‬וכו'‪ ,‬אמר רב זביד משמיה דרבא לולב‬ ‫סדר הלילה‪ .‬ולענין הזיווג דינו כמו בשבועות‪ ,‬ובליל טבילה ישמש‪.‬‬ ‫דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין עבדינן ליה שבעה זכר‬ ‫כתבו הראשונים שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה‬ ‫למקדש ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין לא עבדינן‬ ‫שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה‪ ,‬ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה‬ ‫שבעה זכר למקדש‪ .‬והטעם שקבעו יום שביעי לערבה יותר מיום‬ ‫כדי שלא יורע מזלו‪ ,‬וגם בגלל שהרבה לא מבינים דבר זה על בוריו‪,‬‬ ‫אחר נראה שהוא מפני שאותו היום היה מיוחד במקדש משאר‬ ‫ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור אחרי עתידות‪.‬‬ ‫הימים‪ ,‬שאם חל יום שביעי להיות בשבת היה ערבה דוחה שבת‪,‬‬ ‫המדקדקים נוהגים לטבול עצמם קודם עלות השחר כמו בערב יוה"כ‪,‬‬ ‫ועיי"ש (מ"ג‪ ):‬למה ערבה ביום השביעי במקדש דוחה שבת‪.‬‬ ‫ועדיף לטבול מבערב כדי ללמוד כל הלילה בקדושה‪.‬‬ ‫עוד איתא בגמרא (מ"ד‪ ).‬אתמר רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חד‬ ‫מרבים קצת בנרות כמו ביו"כ‪.‬‬ ‫אמר ערבה יסוד נביאים וחד אמר ערבה מנהג נביאים‪ .‬ולהלן‬ ‫כתב הרמ"א שיש נוהגים ללבוש קיטל‪ ,‬והמ"ב כתב שבמדינותינו נהגו‬ ‫(מ"ד‪ ):‬אמר אייבו הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק‬ ‫ללבוש בגדי שבת‪ ,‬ורק הש"ץ לובש קיטל‪.‬‬ ‫ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה‪ ,‬שקיל חביט חביט ולא בריך‪,‬‬ ‫בפסוקי דזמרה מרבים במזמורים כמו ביום טוב‪ ,‬אבל אין אומרים‬ ‫קסבר מנהג נביאים הוא‪ .‬ומכח גמרא זו פסק הרי"ף שאין לברך על‬ ‫נשמת אלא ישתבח (כיון שבאמת הוא חול)‪ ,‬ואומרים מזמור לתודה‪.‬‬ ‫הערבה‪ ,‬ובעל העיטור כתב שרק יחיד לא מברך אבל ציבור מברכים‪,‬‬ ‫וכתב הרא"ש שנהגו כהרי"ף‪.‬‬ ‫אומרים אין כמוך ושמע ישראל בניגון של יום טוב‪.‬‬ ‫במוסף אומרים קדושת נעריצך כמו ביום טוב‪ ,‬וכן את הקדיש שאחרי‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬נוטלים ערבה בהושענא רבא מלבד הערבה שבלולב‪,‬‬ ‫מוסף אומרים בניגון של יו"ט‪.‬‬ ‫ואין מברכים עליה כיון שזה רק מנהג שהנהיגו נביאים ואינו בתורת‬ ‫תקנה‪.‬‬ ‫אין רגילים לעשות מלאכה של חול עד אחרי שיוצאים מבית הכנסת‪,‬‬ ‫ויש שגם מסירים מעצמם את הכיס של המעות‪ ,‬ומה שגובים אז‬ ‫נהגו ששמש בית הכנסת מביא ערבה למכור‪ ,‬כמו שהיו שלוחי בי"ד‬ ‫מעות אתרוג זה מפני שאז רוב הקהל מתאספים ויש מזה רווח‬ ‫מביאים בזמן שבית המקדש היה קיים‪.‬‬ ‫לצדקה‪.‬‬ ‫סעיף ג'‬ ‫אם יש ברית אומרים פזמון זכור ברית‪ ,‬לפני אנא אזון חין וכו'‪ .‬רמ"א‪.‬‬ ‫והמ"ב כתב שיותר טוב לאומרו לפני החרוז הבט לברית‪.‬‬ ‫הקפה עם הערבה‬ ‫נוהגים להתיר איגודו של לולב בהושענא רבא‪.‬‬ ‫איתא במתני' (מ"ה‪ ).‬בכל יום מקיפים את המזבח פעם אחת‪,‬‬ ‫ואומרים אנא ד' הושיעה נא אנא ד' הצליחה נא‪ ,‬ואותו היום‬ ‫איתא במתני' (מ"ה‪ ).‬בכל יום מקיפים את המזבח פעם אחת‪,‬‬ ‫מקיפים את המזבח שבע פעמים‪ ,‬והגמרא (מ"ג‪ ):‬דנה אם היקף זה‬ ‫ואומרים אנא ד' הושיעה נא אנא ד' הצליחה נא‪ ,‬ואותו היום‬ ‫היה עם לולב או עם ערבה‪ .‬וכתבו הראשונים שממנהגינו להקיף את‬ ‫מקיפים את המזבח שבע פעמים‪ .‬ובזמננו מקיפים את הבימה‬ ‫התיבה בכל יום פעם אחת ובשביעי שבע פעמים‪ ,‬מבואר שאנו‬ ‫כשהס"ת עליה זכר למקדש‪.‬‬ ‫סוברים שהיו מקיפים עם הלולב‪ ,‬דאי לאו הכי לא היינו מקיפים אלא‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬מקיפים את הבימה כשס"ת עליה עם הלולב שבע‬ ‫בשביעי‪ ,‬שהר אין אנו נוטלים ערבה זכר למקדש אלא ביום השביעי‪.‬‬ ‫פעמים (כפי שהקיפו ביום זה במקדש ז' פעמים את המזבח)‪ ,‬ומרבים‬ ‫אמנם המנהג להקיף גם בערבה‪ ,‬ואפשר שהטעם כדי לצאת לכו"ע‪,‬‬ ‫תחנונים על המים‪.‬‬ ‫דאין הלולב מעכב למ"ד מקיפים בערבה‪ ,‬ואין הערבה מעכבת למ"ד‬ ‫מקיפים בלולב‪.‬‬ ‫נטילת ערבה בהושענא רבה‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬י"א שגם בהושענא רבה מקיפים עם הלולב ולא עם‬ ‫מצות ערבה במקדש היא הלכה למשה מסיני‪ ,‬והיו מביאים ערבות בכל יום‬ ‫הערבה‪ ,‬וכתב השו"ע שנהגו להקיף גם עם הערבה (כדי לצאת ידי‬ ‫מימי החג והכהנים זוקפים אותם על צדדי המזבח‪ ,‬ואח"כ היו העם באים‬ ‫שתי השיטות בגמרא)‪ ,‬ועיין לקמן (סעיף ז') מנהגינו בזה‪ .‬ואם אין‬ ‫ונוטלים אותם משם ומנענעים אותם‪ ,‬והנהיגו נביאים ליטול ערבה בגבולין‬ ‫ביום השביעי (שיש בו יותר קדושה משאר הימים‪ ,‬שהרי ביום זה היו מקיפים‬ ‫לולב בעיר יקיפו בהושענא רבה בערבה‪.‬‬ ‫ז' פעמים‪ .‬ולולב תיקנו ליטול ז' ימים כיון שיש לו עיקר מן התורה ביום‬ ‫סעיף ד'‬ ‫הראשון אף בגבולין)‪.‬‬ ‫דיני הערבה‬ ‫סעיף ב'‬ ‫איתא בגמרא (מ"ד‪ ):‬וכמה שיעורה‪ ,‬אמר רב נחמן שלשה בדי‬ ‫איתא במתני' (מ"ה‪ ).‬מצות ערבה כיצד מקום היה למטה‬ ‫עלין לחין‪ ,‬ורב ששת אמר אפילו עלה אחד ובד אחד‪ ,‬עלה‬ ‫מירושלים ונקרא מוצא‪ ,‬יורדים לשם ומלקטים משם מורביות‬ ‫אחד ובד אחד סלקא דעתך אלא אימא אפילו עלה אחד בבד‬ ‫של ערבה‪ ,‬ובאים וזוקפים אותם בצדי המזבח וראשיהם‬ ‫והאי לחודיה קאי‪ ,‬וממילא האגד כמאן דליתיה דמי‪ ,‬והוה ליה כמו‬ ‫אחד‪ .‬ופסקו הראשונים כרב ששת‪ ,‬משום דהלכתא כוותיה באיסורי‪.‬‬ ‫ערבה שבלולב‪.‬‬ ‫אמנם מסתבר ששיעור ארכה כשיעור אורך ערבה שבלולב‪ ,‬דלא‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אין לצאת ידי מצות ערבה בנטילת הערבה שבלולב‪,‬‬ ‫מצינו שהקילו בה בזה‪.‬‬ ‫אפילו אם מגביה את הלולב פעם אחת לשם מצות לולב ופעם נוספת‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫לשם מצות ערבה‪ ,‬ואם התיר את אגד הלולב ונטל את הערבה בפני‬ ‫מדינא די שיהיה עלה אחד בבד אחד‪ ,‬אמנם כיון שהדבר מכוער נהגו‬ ‫עצמה יצא‪ .‬וי"א שגם אם נטלה יחד עם הלולב יצא אם הגביה את‬ ‫לעשות ההושענות יפים‪ ,‬משום "זה קלי ואנוהו"‪ .‬וטוב לכתחילה‬ ‫הלולב פעם נוספת לשם מצות ערבה‪.‬‬ ‫שיהיה עכ"פ ג' בדים‪ ,‬ובשם האר"י כתבו לקחת ה' בדים‪.‬‬ ‫סעיף ז'‬ ‫י"א שאין לקשור את בדי הערבה‪ ,‬אבל הרב משה זכותא חולק וסובר‬ ‫שצריך לקושרם‪ ,‬וכן מנהגינו‪.‬‬ ‫נטילת הערבה עם הלולב‬ ‫שיעור אורך ערבה זו הוא ג' טפחים כשיעור הערבה שבלולב‪ ,‬וכל דבר‬ ‫כתב הרשב"ש שאין יכול ליטול את הערבה עם הלולב בשעה שהוא‬ ‫הפוסל בערבה שבלולב פוסל גם בערבה זו‪( ,‬ולכן יש להזהר שלא‬ ‫יוצא ידי חובתו‪ ,‬עד אחר שיברך ויטול וינענע‪ ,‬ואם נטלה עובר משום‬ ‫יהיה גזול או יבש‪ ,‬וכמוש כשר‪ ,‬אך לכתחילה טוב שיהיו לחים משום‬ ‫בל תוסיף‪ ,‬אבל אחר הנענוע הראשון יכול ליטלה עם הלולב‪ ,‬וכל שכן‬ ‫הידור מצוה)‪.‬‬ ‫בשעת הקפה‪ ,‬וכן דעת הגאונים והרשב"א וכל האחרונים‪ ,‬ויש קצת‬ ‫ראשונים שחולקים בזה‪.‬‬ ‫חבטת הערבה‬ ‫עוד כתב הרשב"ש שגם אחר הנטילה והנענוע צריך לתפוס הערבה‬ ‫איתא בגמרא (שם) אמר אייבו הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר‬ ‫לבדה‪ ,‬להכירא שהיא חובה‪ ,‬ועל כן אמרו (מ"ד‪ ):‬שהיא ניטלת בפני‬ ‫בר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה‪ ,‬שקיל חביט חביט‬ ‫עצמה‪ ,‬ובשעת החבטה שצריך לחבט בה משום מנהג נביאים יטלנה‬ ‫ולא בריך‪ .‬והיינו שנוטלים את הערבה פעם אחת וחובטים שתי‬ ‫בפני עצמה ויצא בה ידי חובה‪.‬‬ ‫פעמים‪ .‬ולענין מה הכונה חביט‪ ,‬רש"י מפרש שהכונה לנענע‪,‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬י"א שאין ליטול את הערבה עם הלולב אלא יטלנה רק‬ ‫והרמב"ם מפרש שהכונה לחבטה ממש על הקרקע או על הכלי‪.‬‬ ‫אחרי שבירך על הלולב ונטלו ונענע בו‪ ,‬ולדבריו אם נטלה עם הלולב‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬חובטים בערבה על הקרקע או על הכלי פעמיים או‬ ‫בשעה שיוצא בו ידי חובתו עובר על בל תוסיף‪ ,‬ורק אחרי הנענוע‬ ‫שלש‪ ,‬ובשם האר"י כתבו שיחבוט ה' חבטות דווקא על הקרקע‪ ,‬וטוב‬ ‫הראשון יכול ליטלה עם הלולב‪ ,‬וכ"ש בשעת הקפה‪( ,‬דאחרי קיום‬ ‫לחבוט תחילה על הקרקע ה' חבטות‪ ,‬ואח"כ יחבוט על הכלים כדי‬ ‫המצוה אין איסור בל תוסיף אא"כ מכוין להוסיף על המצוה‪ ,‬וכאן הרי‬ ‫להסיר את העלים ולא יחבוט תחילה על הכלים שמא יוסרו כל העלים ולא יוכל‬ ‫מכוין לשם מצות ערבה ולא לשם מצות לולב)‪ .‬וכתב השו"ע שאינו‬ ‫לקיים מצות חבטה על הקרקע‪ .‬וא"צ להסיר את כל העלים‪ .‬וכתב הרמ"א‬ ‫נראה שיהיה בזה איסור בל תוסיף‪ ,‬ומ"מ אין הפסד לחוש לדבריו‪ .‬עוד‬ ‫שי"א שצריך לנענע את הערבה‪ ,‬ונהגו לנענע ואח"כ לחבוט‪.‬‬ ‫כתב שגם אחרי נטילת הלולב ונענועו צריך לתפוס את הערבה לבדה‬ ‫כדי להכיר שהיא חובה‪ ,‬ובשעת החבטה יטלנה בפני עצמה ויוצא בה‬ ‫סעיף ה'‬ ‫ידי חובתו‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (שם) ערבה אינה ניטלת אלא בפני עצמה‪ ,‬ופירש‬ ‫וכתב הרמ"א שהמנהג הפשוט ליטול את הערבה עם הלולב בשחרית‬ ‫הרא"ש דהיינו שלא יאגוד דבר אחר עימה‪ ,‬וכן משמע מרש"י‪.‬‬ ‫בזמן הנענוע ובשעת הקפה עד שעת החבטה שאז נוטלים אותה‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬לא יאגוד דבר אחר יחד עם הערבה‪ ,‬כדי שיהיה ניכר‬ ‫לבדה‪ ,‬אך יותר טוב שלא ליטלה עם הלולב כלל (כדי לקיים בשלימות‬ ‫שזה לשם מצוה‪ ,‬אבל אם יש בידו דבר אחר אין לחוש לחציצה‪.‬‬ ‫מצות ערבה‪ ,‬וגם האר"י הזהיר מאד שלא לחבר את הערבה יחד עם‬ ‫(לפמ"ג משום שרוב החלק בידו נוגע בידו‪ ,‬ובשעה"צ כתב שאין בזה דין חציצה‬ ‫הלולב‪ .‬וכן נוהגים‪ .‬מ"ב)‪ ,‬ואף הנוטלה עם הלולב יסיר את הלולב מידו‬ ‫כלל)‪.‬‬ ‫אחרי ההקפות ויאחוז רק את הערבה כל זמן שאומרים תחנונים על‬ ‫המים‪ ,‬ומנענעים את הערבות בשעה שאומרים את ההושענות‪ ,‬ואח"כ‬ ‫סעיף ו'‬ ‫חובטים אותם‪.‬‬ ‫האם צריך ערבה נוספת מלבד הערבה שבלולב‬ ‫סעיף ח'‬ ‫איתא בגמרא (שם) אמר רבי אמי וכו' ואין אדם יוצא ידי חובתו‬ ‫בערבה שבלולב‪ ,‬וכו'‪ ,‬ורב חסדא אמר רבי יצחק אדם יוצא‬ ‫י"א שאע"פ שזורקים את הערבות שבלולב ושל ההושענות אין‬ ‫ידי חובתו בערבה שבלולב‪ .‬ופסק הרמב"ם כרבי אמי‪ ,‬ואינו יוצא‬ ‫לפסוע עליהם‪ ,‬ובחיי אדם כתב שלא יזרקם על הקרקע‪ ,‬וזה פלא שהרי קיימא לן‬ ‫שתשמישי מצוה נזרקים‪ ,‬ואולי כוונתו שלא יזרקם לאשפה‪.‬‬ ‫אפילו אם הגביה את הערבה שבלולב ב' פעמים‪ .‬והראבי"ה והרא"ש‬ ‫פסקו כרבי יצחק‪ .‬וכתב המרדכי בשם רבינו אפרים שמה שנוהגים‬ ‫סעיף ט'‬ ‫שמה שנוהגים ליטול עוד ערבה עם הערבה שבלולב‪ ,‬אין זה נחשב‬ ‫י"א שאסור להנות מהערבה לאחר נטילתה‪ ,‬דאיתקצאי לכולא יומא‪,‬‬ ‫ערבה אחרת‪ ,‬דקיימא לן (ל"ג‪ ).‬לולב א"צ אגד‪ ,‬ואם הוסיף על ארבעה‬ ‫אא"כ התנה עליה מעיקרא‪ ,‬ולכאורה הכונה שיתנה קודם בין השמשות שאינו‬ ‫מינים שבלולב ואגדו עמהם לא עבר על בל תוסיף דהאי לחודיה קאי‬ ‫בודל ממנה כל בין השמשות‪ ,‬אמנם לפי מה שכתב בביכורי יעקב מספיק שיתנה‬ ‫דאפילו לא נטל כל היום אינו נוטלו בין השמשות‪ ,‬דכיון דלולב בזמן‬ ‫קודם עשית המצוה שלא ייאסר ע"י עשית המצוה כי אינו בודל עצמו מלהנות‪,‬‬ ‫הזה מדרבנן חוץ מהיום ראשון‪ ,‬ובין השמשות ספיקא הוא‪ ,‬ספיקא‬ ‫(וה"ה לענין הדס שאסור להריח בו כל שבעה משום שהקצהו למצוותו‪ ,‬מועיל‬ ‫דרבנן לקולא‪.‬‬ ‫שיתנה לפני עשית המצוה שאינו בודל עצמו מלהנות)‪ ,‬והמ"א כתב שי"א שגם‬ ‫תנאי לא מועיל להתיר להנות באותו יום‪ ,‬ובביאור הלכה מבאר שלכו"ע‬ ‫עוד איתא בגמרא (שם) ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן‪ ,‬אמר‬ ‫מועיל בזה תנאי‪ .‬וכתב הרמ"א שנהגו להצניע את הערבות ולהשתמש‬ ‫אביי שמיני ספק שביעי אסור‪ ,‬תשיעי ספק שמיני מותר‪.‬‬ ‫בהם לאפית מצות‪ ,‬כדי לעשות בהם עוד מצוה‪.‬‬ ‫מרימר אמר אפילו שמיני ספק שביעי מותר‪ .‬בסורא עבדי‬ ‫כמרימר‪ ,‬רב שישא בריה דרב אידי עביד כאביי‪ ,‬והלכתא‬ ‫סעיף י'‬ ‫כאביי‪ .‬וכתב הרא"ש שאף שנתבאר שלא אומרים מיגו דאתקצאי‬ ‫איתא בגמרא (ל‪ ).‬אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי‪ ,‬כי זבניתו‬ ‫מחמת ספק יום שעבר‪ ,‬מ"מ אסור כיון דאם יבא אליהו ויאמר‬ ‫אסא‪ ,‬לא תיגזון אתון‪ ,‬אלא לגזזוה אינהו ויהבו לכון‪ ,‬מאי‬ ‫דעברוהו לאלול הוי שמיני שביעי‪ .‬והר"ן תירץ דטעמא משום דאי‬ ‫טעמא סתם נכרים גזלני ארעתא נינהו‪ ,‬וקרקע אינה נגזלת‪,‬‬ ‫שרית ליה אתי למימר דלא מספקינן בשביעי כלל אלא ודאי שמיני‬ ‫הלכך לגזזוה אינהו כי היכי דליהוו יאוש בעלים בידייהו דידהו‪,‬‬ ‫הוא‪ ,‬ולא ישמע לנו לישב בסוכה‪.‬‬ ‫ושינוי הרשות בידייכו‪ .‬סוף סוף כי גזזו אוונכרי ליהוי יאוש‬ ‫וכתב רבינו פרץ שאם חל יום טוב האחרון של חג באחד בשבת‪ ,‬אסור‬ ‫בעלים בידייהו ושינוי הרשות בידן‪ ,‬לא צריכא בהושענא‬ ‫אף בתשיעי משום הכנה‪ ,‬דכיון דשבת לפניו אין שבת מכינה ליו"ט‪.‬‬ ‫דאוונכרי גופייהו‪.‬‬ ‫וכ"כ התוס'‪ .‬ודעת הרא"ש והר"ן שלא שייך כאן איסור הכנה‪ ,‬וכן‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬י"א שיש להזהר שישראל לא יקצוץ ערבה משדה‬ ‫נוהגים להתיר‪.‬‬ ‫נכרי‪ ,‬אפילו ברשות הנכרי‪ ,‬דסתם נכרים גזלני קרקע‪ ,‬אלא הנכרי‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬האתרוג אסור באכילה אפילו ביום השביעי לאחר‬ ‫יקצוץ ויתן לישראל‪ ,‬או שישראל יקצוץ ויתן לחבירו‪ .‬וע"י בט"ז‬ ‫שנעשית מצוותו‪ ,‬ואפילו אם הוא נפסל‪ ,‬שהרי הוקצה לכל שבעה‪,‬‬ ‫שבזמן הזה לא אמרינן שסתמן גזולים‪ .‬וע"ע בדין זה בסימן תרל"ז‬ ‫ובשמיני עצרת מותר‪ ,‬ובחו"ל שעושים ב' ימים טובים של גלויות‬ ‫ובסימן תרמ"ט‪.‬‬ ‫אסור גם בשמיני‪ ,‬ובתשיעי הוא מותר אפילו אם הוא חל באחד‬ ‫בשבת‪ ,‬ויש אוסרים בזה‪ ,‬ולעת הצורך יש להקל‪ .‬ואם האתרוג נפסל‪,‬‬ ‫סעיף י"א‬ ‫לדעת הט"ז יש להקל בשמיני‪ ,‬אבל הקרבן נתנאל חולק עליו‪ ,‬וכ"כ‬ ‫ערבות שנקצצו בשבת ע"י נכרי עבור הושענא רבה שחל ביום‬ ‫בחידושי הריטב"א‪.‬‬ ‫ראשון‪ ,‬לדעת השו"ע הערבה כשרה אפילו אם הישראל אמר לו‬ ‫סעיף ב'‬ ‫שיקצוץ בשבילו בשבת‪ .‬ויש אחרונים שסוברים שאין ראיה להקל‬ ‫אלא כשאמר לו בערב שבת שיהיו מזומנות לו במוצ"ש והיה יכול‬ ‫איתא בגמרא (שם) הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים‪ ,‬אמר‬ ‫לקצוץ מערב שבת‪ ,‬ולא כשאמר לו לקצוץ בשבת‪ .‬ולדעת הרמ"א אם‬ ‫רב כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר‪ ,‬ורב אסי אמר כל‬ ‫ישראל ציוה לקוצצה ויש פרהסיא בדבר‪ ,‬יש להחמיר היכא שיש לו‬ ‫אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר‪ .‬ופסקו הפוסקים כרב אסי‪,‬‬ ‫ערבה אחרת‪ ,‬אפילו אם לא אמר לו לקצוץ בשבת‪ ,‬אלא אמר שתהא‬ ‫וכתב הר"ן דלא אמרינן בכל חד מגו דאתקצאי לבין השמשות‬ ‫מזומנת לו במוצ"ש‪.‬‬ ‫אתקצאי לכולי יומא‪ ,‬דכיון דהפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים‬ ‫הרי הוא כמתנה בפירוש שאינו מקצה אותו אלא למצותו‪.‬‬ ‫וכתב בארחות חיים דאיתא בירושלמי שאתרוג שנפסל ביום ראשון‬ ‫סימן תרס"ה‬ ‫מותר לאוכלו‪ .‬וקשה למה האתרוג לא נאסר מדין מיגו דאתקצאי‪.‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬הפריש את האתרוג ליום אחד‪ ,‬או שהפריש ז'‬ ‫אתרוגים לז' ימים‪ ,‬אינו אסור אלא באותו היום עד הלילה‪( ,‬ובשיטת‬ ‫עד מתי האתרוג אסור באכילה‬ ‫ריב"ב מסתפק מה הדין לענין בין השמשות)‪ .‬וביום הראשון לפני שהגביהו‬ ‫איתא בגמרא (מ"ו‪ ):‬אמר רבי יוחנן אתרוג בשביעי אסור בשמיני‬ ‫לצאת בו מותר לאוכלו‪.‬‬ ‫מותר סוכה אפילו בשמיני אסורה וריש לקיש אמר אתרוג‬ ‫אפילו בשביעי נמי מותר‪ .‬ופסקו הפוסקים כרבי יוחנן‪ .‬וכתב‬ ‫הרא"ש שאף שבבין השמשות של כניסת היום השמיני האתרוג היה‬ ‫סימן תרס"ו‬ ‫אסור מספק שמא עדיין יום השביעי‪ ,‬בכי האי גוונא לא שייך למימר‬ ‫זמן סתירת ופינוי הסוכה‬ ‫מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכוליה יומא‪ ,‬כיון דלא נאסר‬ ‫בבין השמשות אלא מחמת ספק יום שעבר‪ .‬וכדאמרינן (שם) הפריש‬ ‫איתא במתני' (מ"ח‪ ).‬סוכה שבעה כיצד‪ ,‬גמר מלאכול (בשביעי) לא‬ ‫שבעה אתרוגים לשבעת ימי החג כל אחד יוצא בו ואוכלו‬ ‫יתיר את סוכתו (לסותרה‪ ,‬שהרי כל היום חייב לישן ולשנן ואכול בה)‪ ,‬אבל‬ ‫למחר‪ ,‬ואף על גב דאתקצאי מחמת יום שעבר‪ .‬והר"ן תירץ דליכא‬ ‫מוריד הוא את הכלים (ואת המצעות שהשתמש בהם בתוכה) מן‬ ‫למימר מיגו דאתקצאי‪ ,‬כיון שבין השמשות אינו ראוי למצות אתרוג‪,‬‬ ‫המנחה ולמעלה‪ ,‬מפני כבוד יום טוב האחרון של חג (שמראה‬ ‫וכתב הר"ן שאם התנה ליהנות מעצי סוכה ונוייה לכשיפלו‪ ,‬אין תנאו‬ ‫שמכין עצמו למקום שיסעוד שם בלילה)‪ .‬ודבר פשוט הוא דהיינו דווקא‬ ‫כלום‪ ,‬דכמו שהסוכה אסורה כל זמן מצותה אפילו נפלה‪ ,‬נוייה נמי‬ ‫לבני ארץ ישראל‪ ,‬אבל לבני חו"ל דעבדי תרי יומי מספק‪ ,‬צריך לאכול‬ ‫אסירי‪ .‬אמנם ביום השמיני מועיל תנאי לסוכה ולנוייה‪ ,‬דכיון שאינם‬ ‫בסוכה גם בשמיני‪ .‬וכמו שיתבאר בסימן תרס"ח‪.‬‬ ‫אסורים אלא משום מוקצה‪ ,‬מועיל בהם תנאי כמו כל מוקצה‪.‬‬ ‫עוד איתא בגמרא (שם) אין לו מקום להוריד כליו (לאכול שם וצריך‬ ‫וכתבו התוס' והרא"ש שנהגו העולם שכשחל תשיעי של חג בערב‬ ‫לאכול בסוכה) מהו (מה יעשה להוכיח שאינו מוסיף על המצוה לעשות סוכה ח'‬ ‫שבת‪ ,‬אין מסתפקים מהן בשבת שהוא עשירי‪ .‬וביארו התוס' שאף‬ ‫ימים)‪ ,‬רב חייא בר רב אמר פוחת בה ארבעה‪ ,‬ורבי יהושע בן‬ ‫שסתירת אהל לא שייך בפירות‪ ,‬ומשום מיגו דאתקצאי בבין‬ ‫לוי אמר מדליק בה את הנר‪ .‬ולא פליגי הא לן והא להו‪ .‬תינח‬ ‫השמשות דתשיעי אין לאסור‪ ,‬דתרי מיגו כי האי גוונא לא אמרינן‪ ,‬כיון‬ ‫דבתשיעי נמי לא נאסר אלא מטעם מיגו‪ ,‬י"ל דהיינו טעמא משום‬ ‫סוכה קטנה‪ ,‬סוכה גדולה (שמותר להניח בה נר) מאי איכא למימר‪,‬‬ ‫הכנה‪ ,‬דהואיל ובערב שבת היה אסור שהוא תשיעי והוא יום טוב‪ ,‬אם‬ ‫דמעייל בה מאני מיכלא‪ ,‬דאמר רבא מאני מיכלא בר‬ ‫היה נאכל בשבת היה מכין יום טוב לשבת והוי כעין נולד כיון שעכשיו‬ ‫ממטללתא‪.‬‬ ‫נעשה ראוי ולא בא ביום טוב‪ .‬וכבר נתבאר בסימן תרס"ה שהרא"ש‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫והר"ן חולקים ואומרים דלא מיתסר משום הכנה‪.‬‬ ‫אין לסתור את הסוכה ביום השביעי בבוקר לאחר האכילה‪ ,‬כיון שכל‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫היום חובתו לישן ולשנן שם‪ ,‬ואם תזדמן לו סעודה צריך לאוכלה שם‪,‬‬ ‫הסוכה והפירות שתלה בה לנוי אסורים גם ביום השמיני ובחו"ל‬ ‫אבל מוציאים את הכלים מהסוכה מזמן מנחה קטנה‪ ,‬ומכינים את‬ ‫גם ביום התשיעי‪ ,‬ואם עיטרה בסדינים המצוירים נוהגים להורידם‬ ‫הבית לכבוד יום טוב האחרון‪ .‬ובחו"ל שצריך לשבת בסוכה גם ביום‬ ‫לבית מפני חשש גנבים או גשמים‪.‬‬ ‫השמיני‪ ,‬יפנה כליו ביום השמיני מזמן מנחה קטנה (דקודם לכן אינו‬ ‫ניכר שזה לצורך יום טוב)‪ ,‬בזמן שאין דעתו לאכול עוד (דכל היום יש‬ ‫אם חל שבת במוצאי יו"ט האחרון של חג נוהגים שלא להסתפק מנוי‬ ‫חיוב סוכה)‪.‬‬ ‫הסוכה עד מוצאי שבת‪ ,‬ויש מתירים‪ ,‬וכתב המ"ב שאפשר שהשו"ע‬ ‫לא בא לאסור מדינא (וכן סתם בסי' תרס"ה כהמתירים)‪ ,‬אלא רק‬ ‫באיזה אופן מותר לאכול בסוכה בשמחת תורה‪ -‬מי שאין לו מקום‬ ‫לומר שנהגו להחמיר‪.‬‬ ‫אחר מלבד הסוכה לאכול שם ביו"ט האחרון‪ ,‬צריך לפחות בה (רק‬ ‫לפני השקיעה‪ ,‬שמא יזדמן לו לאכול בה) מקום ד' טפחים על ד'‬ ‫יש נוהגים בשעת היציאה מן הסוכה לומר יהי רצון שנזכה לישב‬ ‫טפחים‪ ,‬כדי שיהיה ניכר שהוא יושב בה שלא לשם מצות סוכה‪ ,‬שלא‬ ‫בסוכה של לויתן‪.‬‬ ‫יהיה נראה כמוסיף‪( ,‬אמנם איסור בל תוסיף ממש ליכא‪ ,‬שהרי שלא‬ ‫הכנה מיום טוב ליום טוב שני‬ ‫בזמנו עובר רק כשמתכוון לשם מצוה)‪ ,‬ואף שאויר פוסל בג' טפחים‪,‬‬ ‫צריך ד' על ד' טפחים כדי שיהיה ניכר‪ .‬והריטב"א תירץ שנקט ד' טפחים‬ ‫כפי שאסור לעשות בשבת לצורך חול‪ ,‬אפילו דבר שאינו מלאכה‪ ,‬כך אסור‬ ‫לעשות ביו"ט לצורך יו"ט שני‪ ,‬כיון שיתכן שיו"ט שני הוא חול‪ .‬ופרטי דין זה‬ ‫מפני שאז גם כשיש ד' דפנות והסוכה לא נפסלת זה מועיל‪ ,‬ובחו"ל אם רוצה‬ ‫יבוארו להלן‪.‬‬ ‫לאכול בה ביום התשיעי אינו יכול לפחות בסוכה מפני שהוא יום טוב‪,‬‬ ‫אסור להכין בשמיני עצרת לצורך ליל שמחת תורה בחו"ל‪ ,‬דשמא‬ ‫ומה יעשה להכירא‪ ,‬אם היתה קטנה שאסור להניח בה נר בשאר‬ ‫היום התשיעי הוא חול ונמצא יו"ט מכין לחול‪ ,‬וע"ע בזה בסימן תק"ג‪.‬‬ ‫הימים‪ ,‬יניח בה נר‪ ,‬ואם היא גדולה שמותר להניח בה נר יכניס בה‬ ‫אסור להעמיד את השלחנות והספסלים בבית לצורך הלילה‪ ,‬והיינו‬ ‫קדירות וקערות וכדומה‪ ,‬ואף שאין הסוכה נפסלת על ידי זה‪ ,‬מ"מ יש‬ ‫להניח את הטבלה על הרגלים‪ ,‬אבל להביאם מהסוכה לבית מותר‪,‬‬ ‫בזה היכר שאינו יושב בה לשם סוכה‪ .‬בפמ"ג מסתפק אם יניח בח' או‬ ‫ואם צריך אותם לצורך היום‪ ,‬או שצריך לסדרם כדי שהבית לא יהיה‬ ‫בט' דוקא‪ ,‬והמאמר מרדכי מצדד בט'‪ ,‬אבל הרא"ש כותב בח'‪ ,‬ואולי‬ ‫נראה כחורבה‪ ,‬מותר‪.‬‬ ‫כונתו ג"כ בסוף ח'‪ .‬ואחרי החג מותר לאכול בסוכה וא"צ לפחות בה‬ ‫ואינו נראה כמוסיף‪.‬‬ ‫אסור להביא יין מיו"ט לחבירו‪ ,‬ובשעת הדחק כשבלילה לא ימצא יין‬ ‫בקלות מותר‪ ,‬וכן הדין לגבי מים‪ ,‬אבל יביא בעוד היום גדול (דלא‬ ‫מוכחא מילתא‪ ,‬דאפשר שצריך עדיין לצורך היום)‪ ,‬ויביא בשינוי‪,‬‬ ‫סימן תרס"ז‬ ‫אמנם אין ראיה מזה שגם לצורך חול מותר‪ ,‬די"ל שרק לצורך מצוה‬ ‫מותר‪ ,‬ולכן אין מציעים את המיטות משבת לחול‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (מ"ו‪ ):‬סוכה אפילו בשמיני אסורה‪ ,‬וכו'‪ ,‬דחזיא‬ ‫אסור לגלול את הספר תורה משבת ליום טוב‪ ,‬או מיום טוב לחבירו‪.‬‬ ‫לבין השמשות‪ ,‬דאי מתרמי ליה סעודה בעי למיתב בגווה‬ ‫ומיכלא‪ ,‬אתקצאי לבין השמשות‪ ,‬ומיגו דאתקצאי לבין‬ ‫השמשות אתקצאי לכולי יומא דשמיני‪ .‬וכתב הרא"ש דאע"ג‬ ‫סימן תרס"ח‬ ‫שאינו חייב לאכול בה אלא משום ספק יום שעבר‪ ,‬דילמא אכתי יום‬ ‫דיני שמיני עצרת‬ ‫הוא‪ ,‬מכל מקום כיון שלמעשה הוא חייב לאכול בה איתקצאי לכולה‬ ‫יומא‪ .‬והר"ן כתב דאע"ג דבעלמא לא אמרינן מיגו דאתקצאי‬ ‫כשהאיסור מחמת יום שעבר‪ ,‬מוקצה למצותו חמיר טפי‪.‬‬ ‫צריך להזהר שלא לאכול ולהשתכר הרבה עד שאכילת הלילה תהיה עליו למשא‪,‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫וכ"ש אם יכול להגיע לביטול מצות קידוש ע"י שכרותו‪.‬‬ ‫נוסח הזכרת שמיני עצרת בתפילה‪ -‬בשו"ע כתב לומר "ותתן לנו‬ ‫איתא בגמרא (מ"ז‪ .‬מ"ח‪ ).‬תניא שמיני רגל בפני עצמו לענין פז"ר‬ ‫את יום שמיני חג העצרת הזה"‪ ,‬והפמ"ג כתב שאומרים עצרת בלי ה'‪.‬‬ ‫קש"ב‪ ,‬פייס בפני עצמו‪ ,‬זמן בפני עצמו‪ ,‬רגל בפני עצמו‪,‬‬ ‫והנה הרש"ל והט"ז כתבו לומר "שמיני עצרת חג הזה" אבל הלבוש‬ ‫קרבן בפני עצמו‪ ,‬שירה בפני עצמה‪ ,‬ברכה בפני עצמו‪ .‬ופירשו‬ ‫והגר"א וכן הא"ר בשם כמה ראשונים כתבו לומר כמו שכתוב בשו"ע‪.‬‬ ‫התוספות והרא"ש דברכה בפני עצמו היינו שבתפילה ובברכת המזון‬ ‫והרמ"א כתב שנוהגים שלא לומר חג‪ ,‬דלא מצינו שהשמיני נקרא חג‪,‬‬ ‫אומרים את יום שמיני חג עצרת הזה‪ ,‬וכן פירש גם כן רש"י אהא‬ ‫וכמה אחרונים השיגו על דבריו‪ ,‬ועל כן אין לנטות מדברי השו"ע‪.‬‬ ‫דאמרינן התם (מ"ו‪ ):‬שמיני ספק שביעי‪ ,‬שביעי לסוכה ושמיני לברכה‪.‬‬ ‫אם שכח ואמר את יום חג הסוכות הזה ועקר רגליו‪ ,‬נחלקו האחרונים‬ ‫עוד איתא בגמרא (מ"ז‪ ).‬לענין ישיבה בסוכה בשמיני עצרת בחו"ל‪,‬‬ ‫אם צריך לחזור‪ ,‬ולכו"ע אם לא סיים את הברכה צריך לחזור לותתן‬ ‫והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן‪ .‬וכתב הרא"ש דיושבים‬ ‫לנו‪.‬‬ ‫בסוכה מספק אבל לא מברכים מספק‪ ,‬וכן עושים אותו יו"ט מספק‪,‬‬ ‫אבל לענין לולב לא רצו לתקן שיטלוהו בלא ברכה מספק‪ ,‬מפני שהוא‬ ‫מוקצה לטלטול‪ ,‬ומינכרא מילתא שהוא נוהג בו מנהג חול‪ ,‬אבל סוכה‬ ‫סעיף ב'‬ ‫פעמים שסוכתו עריבה עליו ואוכל בה אפילו ביום טוב האחרון‪.‬‬ ‫קריאת התורה‬ ‫וכתב ראבי"ה שכיון שאינו מברך כשיושב בה לא מיחזי כמוסיף‪ ,‬אבל‬ ‫איתא בגמרא (מגילה כ"א‪ ).‬לענין מנין העולים ביו"ט חמשה‪ .‬עוד‬ ‫לישן בה אסור משום דמחזי כמוסיף‪ .‬ואין נראה כן דעת הפוסקים‬ ‫שסתמו ולא חילקו בכך‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (שם ל"א‪ ).‬יום טוב האחרון קורין כל הבכור מצות‬ ‫וחוקים ובכור ומפטירין ויהי ככלות שלמה‪ ,‬למחר קורין וזאת‬ ‫ויש נוהגים שלא לישב בה בליל שמיני‪ ,‬מפני שבלילה צריך לברך‬ ‫שהחיינו‪ ,‬ואם אוכל אז בסוכה נמצאת אכילתו בסוכה סותרת את‬ ‫הברכה ומפטירין ויעמד שלמה‪ .‬ובארץ ישראל קורין בשמיני‬ ‫ברכת שהחיינו‪ ,‬וס"ל שמה שאמרו בגמרא מיתב יתבינן‪ ,‬היינו דווקא‬ ‫עצרת קורין וזאת הברכה‪.‬‬ ‫ביום‪ ,‬שאז לא מברכים שהחיינו‪ .‬וכתב רבינו שאין זה מנהג‪ ,‬דכיון‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫דסתמא אמרו מיתב יתבינן‪ ,‬אין לחלק בין יום ללילה‪.‬‬ ‫בארץ ישראל מוציאים ג' ספרי תורה‪ ,‬באחד קוראים פרשת וזאת‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫הברכה (וכיון שזה שמחת תורה המנהג להוסיף על הקרואים)‪ ,‬ובשני‬ ‫ישיבה בסוכה ביום השמיני בחו"ל‪ -‬בחו"ל אוכלים בסוכה בלילה‬ ‫קוראים פרשת בראשית עד אשר ברא אלוקים לעשות‪ ,‬ומניחים את‬ ‫הספר תורה השלישי ליד השני ואומרים חצי קדיש‪ ,‬ובשלישי קוראים‬ ‫וביום מפני שהוא ספק שביעי‪ ,‬ואין מברכים לישב בסוכה‪ ,‬ומקדשים‪,‬‬ ‫ביום השמיני עצרת‪ ,‬ומפטירים ויהי אחרי מות משה‪.‬‬ ‫ומברכים שהחיינו (כיון שהוא רגל בפני עצמו)‪ .‬ואחרי אכילת היום‬ ‫המנהג להפרד מהסוכה ויושבים בבתיהם‪ ,‬אמנם אם נזדמנה לו‬ ‫ובמקום שעושים ב' ימים טובים מוציאים רק שני ספרים‪ ,‬בראשון‬ ‫סעודה אפי' בבין השמשות חייב לאוכלה בסוכה‪.‬‬ ‫קוראים חמשה קרואים מכל הבכור‪ ,‬והמ"ב כתב שמנהגינו להתחיל‬ ‫מ"עשר תעשר"‪( ,‬מפני שזה זמן מעשרות ומתנות עניים‪ ,‬ובדיעבד אם‬ ‫ולענין שינה בסוכה בשמיני עצרת‪ ,‬הרבה אחרונים מצדדים שצריך‬ ‫בירך על דעת לקרוא כל הבכור א"צ לחזור)‪ ,‬ומניחים את הס"ת השני‬ ‫לישן בסוכה‪ ,‬וכן דעת הגר"א‪ ,‬ויש אחרונים שסוברים שלא כדאי לישן‬ ‫ליד הראשון ואומרים חצי קדיש‪ ,‬והמפטיר קורא בספר תורה השני‬ ‫בסוכה בלילה או ביום‪ ,‬דעושה אותו כחול (ובאכילה אינו ניכר‪ ,‬דדרך‬ ‫לפעמים לאכול בצל סוכה שלא לשם מצוה‪ ,‬ויש שכתבו טעם אחר‬ ‫ביום השמיני עצרת‪ ,‬ובהפטרה קוראים "ויהי ככלות שלמה"‪ ,‬ומזכירים‬ ‫להחמיר בשינה משום שנראה כמוסיף על המצוה‪ ,‬דבשלמא באכילה ניכר ממה‬ ‫נשמות ואומרים אב הרחמים‪ ,‬ומחזירים את הספרי תורה ואומרים‬ ‫שלא מברכים‪ ,‬אבל על השינה בכל הימים לא מברכים)‪ ,‬וכן מנהג העולם להקל‬ ‫קדיש‪ ,‬ומכריזים משיב הרוח ומוריד הגשם‪.‬‬ ‫לענין שינה‪.‬‬ ‫ובענין קריאת התורה בתשיעי לבני חו"ל עיין בסימן הבא‪.‬‬ ‫י"א שלדעת הסוברים שאין ישנים בסוכה בשמיני עצרת‪ ,‬ה"ה שלא‬ ‫אם שמיני עצרת חל בשבת לכו"ע מתחילים לקרוא מ"עשר תעשר"‬ ‫אוכלים בסוכה פירות‪ ,‬וכן פת פחות מכביצה‪ ,‬והיינו כל דבר שבשאר‬ ‫וקוראים ז' קרואים‪ .‬ואם סיים הפרשה עם ה' קרואים לא יאמר קדיש‪,‬‬ ‫ימי הסוכות לא מברכים עליו לישב בסוכה‪ ,‬ויש מקילים בזה‪ ,‬וכן‬ ‫ויחזור ויקרא שני עולים או עכ"פ עולה אחד מלבד המפטיר‪ .‬ואם כבר‬ ‫מסתברא שיכול לאכול דברים אלו או בסוכה או בביתו‪ .‬ואין לאכול‬ ‫אמר קדיש ועדיין לא סילק את הס"ת‪ ,‬יחזור ויקרא ויאמר קדיש פעם‬ ‫בסוכה במוצאי שביעי עד הלילה‪ ,‬ואם כבר נטל ידיו ובירך המוציא לא‬ ‫שניה‪ ,‬ואם כבר סילק את הספר הראשון יקרא עולה אחד בספר השני‬ ‫יברך לישב בסוכה‪ ,‬כיון שכבר קיבל שמיני עצרת בתפילה ובקידוש‪,‬‬ ‫וישלים עימו את פרשת עשר תעשר‪ ,‬ואח"כ יקרא למפטיר בחובת‬ ‫ואינו מבואר אם מותר לו להמשיך לאכול‪ ,‬ובתוך רבע שעה שלפני צאת הכוכבים‬ ‫היום‪.‬‬ ‫אפשר שיש להתיר להמשיך לאכול‪.‬‬ ‫אין לקבוע לשתות יין או שאר משקים המשכרים אחרי מנחה של‬ ‫אין לקבוע סעודה בערב שמיני עצרת מזמן מנחה קטנה ולמעלה‪ ,‬כדי‬ ‫יו"ט ראשון‪ ,‬מפני שמי ששתה רביעית יין לא יתפלל אף אם הוא יכול‬ ‫שיאכל בלילה לתאבון‪ .‬וכתב הפמ"ג דה"ה שאין לקבוע סעודה בשמיני עצרת‬ ‫לדבר לפני המלך‪ .‬ובזמן ספק חשיכה אסור לשתות גם משקין שאינם‬ ‫קודם שמחת תורה (בחו"ל) מתשע שעות ולמעלה‪ ,‬ואין דין זה ברור לבטל עונג יו"ט‬ ‫ממי שהוא תאב לאכול מפני חשש שהאכילה בלילה לא תהיה לתאבון‪ ,‬ומ"מ ודאי‬ ‫יו"ט אחרון נקרא שמחת תורה מפני ששמחים בו ועושים סעודת‬ ‫משכרים לפני הקידוש של יו"ט שני‪ ,‬דאסור לטעום לפני קידוש‪ ,‬וגם‬ ‫משתה לגומרה של תורה (וה"ה לגומרה של מצוה)‪ ,‬ויש להרבות‬ ‫אם קידש אסור לאכול פת יותר מכביצה לפני קריאת שמע‪ ,‬אמנם‬ ‫בנרות בלילה וביום לכבוד התורה שמוציאים‪ ,‬ומותר לרקוד ביו"ט‬ ‫בזה יש ללמד זכות על הרבים שעושים כך‪ ,‬דרבים מדכרי אהדדי ולא‬ ‫לכבוד התורה‪ ,‬ולכאורה מותר גם לספק כף אל כף‪ ,‬ויש לשמוח לרבים בכל‬ ‫יבואו לשכוח להתפלל מעריב‪ ,‬אבל יזהרו מלשתות משקה המשכר‪.‬‬ ‫מה שאפשר בשמחה של מצוה‪ ,‬דלא כיש שמכים ודוחפים אלו לאלו‬ ‫עד שהשמחה נהפכת לתוגה ח"ו‪ ,‬וגם מונעים שמחה של מצוה‪ ,‬ויש‬ ‫לגעור בהם‪ .‬ואין לבטל שום מנהג שנהגו לכבוד שמחת התורה‪.‬‬ ‫סימן תרס"ט‬ ‫גם בשמחת תורה אסור לפזר מיני בשמים על הגחלים‪ ,‬וכ"ש שאסור‬ ‫שמחת תורה‬ ‫להבעיר פילווע"ר (‪-‬אבק שריפה) כדי להשמיע קול לשמחה‪ ,‬ואפשר‬ ‫יו"ט אחרון של סוכות (ביום השמיני בארץ ישראל וביום התשיעי בחו"ל)‬ ‫שבמיני נפט וזפת ג"כ אסור‪ ,‬ומ"מ מותר לשים פילווע"ר בנר בערב יו"ט‬ ‫נקרא שמחת תורה‪ ,‬מפני שמסיימים בו את התורה‪ ,‬ושמחים ועושים סעודת‬ ‫לפני הדלקת הנר‪ ,‬אע"פ שזה גורם שהנר יכבה בסוף‪.‬‬ ‫משתה לגומרה של תורה‪ ,‬ובסימן זה יבוארו דיני שמחת תורה‪ ,‬והרבה מנהגים‬ ‫שנהגו לשמחת התורה ולכבוד התורה‪.‬‬ ‫הוצאת ספרי התורה‪ -‬נוהגים להוציא בשמחת תורה ערבית ושחרית‬ ‫את כל הספרי תורה שבהיכל ואומרים שירות ותשבחות‪ .‬וכל מקום‬ ‫במקום שעושים ב' ימים טובים מקדשים בליל תשיעי ומברכים‬ ‫לפי מנהגו‪ .‬ואם יש בבית הכנסת רק ספרים מועטים‪ ,‬אסור להביא‬ ‫שהחיינו‪ ,‬ובבוקר מוציאים ג' ספרי תורה וקוראים בראשון וזאת‬ ‫ס"ת מבית כנסת אחר‪ ,‬וי"א שאף שבכל השנה אין להביא ס"ת אא"כ‬ ‫הברכה‪ ,‬ובשני בראשית עד אשר ברא אלוקים לעשות‪ ,‬ומניחים ליד‬ ‫משתמשים בו בקביעות‪ ,‬בשמחת תורה מותר‪.‬‬ ‫הס"ת השני את הס"ת השלישי ואומרים חצי קדיש‪ ,‬ובשלישי קורא‬ ‫המפטיר כמו אתמול‪ ,‬ומפטירים ויהי אחרי מות משה‪.‬‬ ‫הקפות‪ -‬עוד נהגו להקיף את הבימה עם ספרי התורה‪ ,‬כמו שמקיפים‬ ‫בליל שמחת תורה יקרא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום‪ ,‬מפני‬ ‫עם הלולב‪ ,‬והכל משום שמחה‪ .‬יש מקיפין ג' פעמים ויש ז'‪ ,‬והכל לפי‬ ‫שזה הוא זמנה‪.‬‬ ‫המנהג‪.‬‬ ‫קריאת התורה בליל שמחת תורה‪ -‬הרמ"א כתב שקוראים בליל‬ ‫ריקודים‪ -‬מהרי"ק כתב בשם רב האי גאון שרגילים לרקוד ביום זה‬ ‫שמחת תורה את הפרשיות שרגילים למוכרם כל השנה‪ ,‬כגון ויתן לך‪,‬‬ ‫אפילו כמה זקנים בשעה שאומרים קילוסים לתורה‪ ,‬ולכן יש‬ ‫ובימינו המנהג לקרות ג' קרואים בפרשת וזאת הברכה‪ ,‬וצריך לומר‬ ‫להתאמץ בזה לרקד ולזמר לכבוד התורה‪ ,‬והעידו על האריז"ל שאמר‬ ‫קדיש אחרי הקריאה‪ ,‬ואין סומכים על הקדיש שאחרי עלינו משום‬ ‫שהמעלה העליונה שהשיג באה לו ע"י שהיה משמח בכל עוז בשמחה‬ ‫דהוי הפסק‪.‬‬ ‫של מצוה‪ ,‬וגם על הגר"א כתבו שהיה מרקד לפני הספר תורה בכל‬ ‫כוחו‪ .‬ואל יאמר אדם אין זה כבודי וכבוד התורה לרקד לפני העם כאחד הריקים‪.‬‬ ‫חתן תורה וחתן בראשית‪ -‬מי שקורא סוף התורה נקרא חתן תורה‪,‬‬ ‫ומי שקורא בראשית נקרא חתן בראשית‪ ,‬ונהגו למכור פרשיות אלו‪,‬‬ ‫רבוי העולים לתורה‪ -‬נהגו להרבות את הקרואים העולים לתורה‬ ‫וקונים בדמים מרובים‪ ,‬וגם מי שעלה בפרשת וזאת הברכה יכול‬ ‫משום כבוד התורה‪ ,‬וכדי שיזכו כולם בשמחת התורה‪ .‬וקוראים פרשה‬ ‫לעלות לחתן תורה או לחתן בראשית (אבל חתן תורה לא יעלה לחתן‬ ‫אחת הרבה פעמים (עד מעונה אלוקי קדם שמשם אין כופלים אלא‬ ‫בראשית באותו בית הכנסת‪ ,‬ואם קוראים חתן תורה ובראשית באותו ס"ת‬ ‫קוראים זאת לחתן תורה) ואין איסור בדבר‪ .‬ונוהגים לקרות שנים יחד‪,‬‬ ‫לכאורה אין קפידא‪ ,‬וצ"ע)‪ .‬וראוי להדר אם אפשר שיהיו הקונים מוכתרים‬ ‫או כהן עם שאר הכהנים ולוי עם לוים‪ ,‬ויש מפקפקים על זה‪ ,‬והא"ר‬ ‫בתורה או עכ"פ מגדולי הקהל‪ ,‬וכהן או לוי יכולים לעלות לחתן תורה‬ ‫מיישב המנהג‪ ,‬ומ"מ לכתחילה נכון שאחד יברך ויוציא את חבירו‪,‬‬ ‫או לחתן בראשית‪ .‬וחתני תורה ובראשית קוראים לאחרים לעשות‬ ‫ויכול אחד להוציא חבירו בברכה שלפניה והשני יוציא אותו בברכה‬ ‫משתה‪( ,‬וגם אבל בתוך י"ב חודש יכול לאכול בסעודה זו)‪ ,‬ונודרים‬ ‫שלאחריה‪ ,‬ונכון שחמשת הקרואים הראשונים יהיו אחד אחד כדין יו"ט‪ .‬ונכון‬ ‫נדרים ונדבות‪ ,‬ובימינו המנהג שכל העולים נודרים נדרים ונדבות‬ ‫הדבר שיבחרו עשרה אנשים שישמעו את הברכות ויענו אמן‪ ,‬כי‬ ‫לצרכי בית המדרש ולהחזיק לומדי תורה‪ .‬וכתב הרמ"א (בסוף הסימן)‬ ‫נוהגים קלות גדול כשאין עשרה ששומעים קריאת התורה‪.‬‬ ‫שנהגו לסיים התורה גם על קטן העולה‪ ,‬כיון שבזמן הזה החזן קורא‬ ‫כל הנערים‪ -‬נוהגים לקרות לכל הנערים לתורה‪ ,‬להרמ"א קורין להם‬ ‫בתורה‪( ,‬אמנם מעיקר הדין ראוי שיהיה המסיים מוכתר בתורה או‬ ‫פרשת "המלאך הגואל" אבל הלבוש כתב שמברכים אותם ב"המלאך‬ ‫עכ"פ אחד מחשובי הקהל‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬מ"ב)‪ .‬ובמקום שיש רק שני ספרי‬ ‫הגואל" בעל פה‪ ,‬וכתב בא"ר שמברכים אותם לפני ברכה אחרונה‬ ‫תורה‪ ,‬קוראים בראשון וזאת הברכה‪ ,‬ובשני בראשית‪ ,‬וחוזרים‬ ‫שלהם‪ ,‬וכן המנהג‪ .‬וכתב המ"ב שלפני חתן תורה קוראים לכל הנערים‬ ‫וקוראים בראשון עניינו של יום‪ ,‬וכן עושים בכל מקום שצריך ג' ספרי‬ ‫מ"ולדן אמר עד מעונה"‪ .‬הגדול מברך והנערים ישמעו ויצאו בברכתו‪.‬‬ ‫תורה ויש להם רק שנים‪ ,‬אמנם אם הס"ת הראשון לא נגלל למקום השלישי‪,‬‬ ‫ברכת כהנים‪ -‬אין נוהגים לעלות לדוכן משום דשכיח שכרות‪,‬‬ ‫עדיף לגלול את השני ולא לעבור על המצוות‪.‬‬ ‫ובפראג נוהגים לעלות למוסף‪ ,‬ויש עולים לשחרית‪ ,‬וכל מקום יעשה‬ ‫לפי מנהגו‪ ,‬ויזהרו שלא ישתו‪.‬‬