תמצית ההלכה · Tamtzis Halacha — סוכות (2026-09-21)

הלכות סוכה וד' מינים | סימן תרכ"ה – תרס"ט
הלכות סוכה
וד' מינים
טור ובית יוסף שו"ע ומ"ב
הלכות סוכה וד' מינים | סימן תרכ"ה – תרס"ט
בסימנים הבאים (תרכ"ו – תרל"ח) יבוארו דיני הסוכה והסכך והדפנות ,ואח"כ אוכלים ושמחים במוצאי יוה"כ ,דהוי קצת יו"ט ,דבת קול יוצאה
(תרל"ט – תר"מ) יבוארו דיני הישיבה בסוכה ,ואח"כ (תרמ"ב – תרמ"ד)
במוצאי יוה"כ ואומרת לך אכול בשמחה וכו'.
יבוארו דיני התפילות והקידוש וההלל שאומרים בסוכות ,ואח"כ (תרמ"ה –
תר"ס) יבוארו דיני כשרות הד' מינים וסדר נטילתם ,ואח"כ (תרס"א – תרס"ז) ביום שאחרי יוה"כ משכימים קצת לבית הכנסת ,כדי שלא יהיה
יבוארו דיני שאר ימי הסוכות ,ואח"כ (תרס"ח – תרס"ט) יבוארו דיני שמיני נראה שאנו נכנעים לקב"ה רק בעת שאנו צריכים לבקש על דיננו.
עצרת ושמחת תורה.
בימים שבין יוה"כ לסוכות אין להתענות ביום שמת בו אביו ואמו,
כיון שהם ימי שמחה ,שהיו מחנכים בהם את המזבח בימי שלמה,
סימן תרכ"ה ואין אומרים תחינות ולא צדקתך ולא פרקי אבות ולא שיר המעלות,
אבל אומרים למנצח וקל ארך אפים ,ויש מקומות שבערב סוכות אין
זמן בנית הסוכה וטעם וכוונת ישיבתה אומרים למנצח אבל אומרים קל ארך אפים.
טעם המצוה -כתב הטור וזה לשונו "בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' מצוה להכין את הסוכה מיד אחרי יוה"כ כדי לצאת ממצוה אל מצוה,
למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי (סוף סימן תרכ"ד). וביום המחרת יעשה כולה.
אותם וגו' ,תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים (אע"פ שהושבת
בני ישראל בסוכות היתה אחרי צאתם ממצרים .בית יוסף) ,וכן הרבה
מצוות ,לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו ,ואין אדם יכול
להכחישנו ,והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה ,שהוא
הלכות סוכה
ברא הכל לרצונו ,והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים כתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים וכו' " והיינו שבימי הסוכות צריך לעשות
ובתחתונים לעשות בהן כרצונו ,ואין מי שיאמר לו מה תעשה ,כאשר בסוכה את מה שהאדם עושה בביתו ,אכילה שתיה ושינה וכו' ,וחז"ל דרשו מן
עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים .והסוכות הפסוקים כמה דרשות ,כגון שאין לעשות את הסוכה תחת בית או אילן
שאומר הכתוב שהושיבנו בהם ,הם ענני כבודו שהקיפן בהם לבל יכה וכדומה מדכתיב "בסכת" בכתיב חסר ,ומדכתיב בפסוק זה ג"פ "בסכת" למדו
חכמים שצריך שיהיה לסוכה ג' דפנות (והלכה למשה מסיני שהדופן
בהם שרב ושמש (וזה הרבותא בהושבתם בסוכות שלכן יש מצוה
השלישית מספיק טפח) .עוד למדו חכמים שהסוכה צריכה להיות ראויה
לזכר זה .שם) ,ודוגמא לזה צוונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו לדירה דכתיב "תשבו" כעין תדורו.
ונוראותיו ,ואף על פי שיצאנו ממצרים בחדש ניסן לא צוונו לעשות
עוד כתיב "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך" ,והיינו
סוכה באותו הזמן ,לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה שחג הסוכות הוא בזמן האסיף .ודרשו חכמים מפסוק זה שצריך לעשות את
לצל ,ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך ,ולכן הסכך מדבר שפסולת גורן ויקב ,והיינו דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן
ציוה אותנו שנעשה בחדש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם הארץ והוא תלוש .ומדכתיב "תעשה" לומדים שצריך לעשות את הסכך לשם
לצאת מסוכתו ולישב בביתו ,ואנחנו יוצאין מן הבית לישב בסוכה, צל ולא לשם צניעות ,וכן נלמד מזה פסול "תעשה" ולא מן העשוי.
בזה יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה .וסוכה זו צריך ויש עוד דינים שלמדו חז"ל מן הפסוקים או ממקומות או דינים אחרים ,וכמה
מדיני הדפנות (דופן עקומה ,גוד אסיק וגוד אחית ,לבוד) נאמרו בהלכה למשה
שתהיה במקום הראוי לעשותה ,וממין הראוי ,ושיהיו דפנותיה כראוי
מסיני ,ויש גם דינים שהם מדרבנן ,וכפי שיבואר בסימנים הבאים.
בשיעורם ובמניינם ,ושיהיה סככה כראוי ,ושלא תהא גבוה יותר
משיעורה ,ולא נמוכה פחות משיעורה ,ולא קטנה משיעורה" .עכ"ל. ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית החודשיים על הדף היומי,
משנה ברורה ומוסר (לפי סדר הדף היומי בהלכה)( ,לפי סדר הלימוד
כוונת המצוה -יכוין בישיבתה שציוונו הקב"ה לשבת בסוכה זכר היומי) ,וכן את מבחני "לדעת" (דף היומי ,משנה ברורה ,חפץ חיים,
ליציאת מצרים ,וזכר לענני הכבוד שהקיפן אז להגן עלינו מפני השרב ואהבת חסד) ,בנקודות ההפצה.
והשמש .ובדיעבד יוצא ידי חובה אף אם כיוון רק לצאת ידי חובה. וכן ניתן לקבלם במייל 7692282@gmail.com
זמן בנית הסוכה -המדקדקים מתחילים לבנות את הסוכה בליל מוצאי בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים לפי סדר הלימוד של :חבורת ש"ס,
יוה"כ ,וכנ"ל בסימן הקודם ,ולמחרת יתקן כולה אם אפשר .ומי שאינו קנין ירושלמי ,דף הכולל ,קנין הלכה ,תרי דף ,אורייתא ,אהבת שלום.
מדקדק יתחיל עכ"פ ביום י"א אחרי היציאה מבית הכנסת ,ויגמור כולה וכן סיכומים על כל מסכתות הש"ס ,ועל כל המשנה ברורה ,ועל תנ"ך
וספרי מוסר.
אם אפשר ,ואפילו הוא ערב שבת עד חצות ,ואח"כ י"ל שאסור.
דעות הראשונים סימן תרכ"ו
רש"י מבאר ששאלת הגמרא היא שכיון שמחובר פסול לסכך (דכתיב
"באספך מגרנך ומיקבך" ממה שאתה מאסף מגרנך עשה סוכתך, העושה סוכה תחת אילן או גג
בפסולת גורן כגון קשין ,ובפסולת יקב כגון אשכולות ריקנים וזמורות, מלבד הדינים אלו דברים כשרים לסכך ,והדין שהסכך יסכך על הסוכה באופן
אלמא תלוש בעינן) ,ומהני צל האילן לצל הסוכה להשלים צלתה של שצילתה מרובה מחמתה כפי שיתבאר בסימנים תרל"א תרל"ב ,ישנה הלכה
נוספת שדרשו חז"ל מדכתיב "בסוכת" בכתיב חסר ,שצריך שלא יהיה סיכוך
סוכה .ותירוץ הגמרא בשחבטן הכונה שהשפיל ענפי האילן למטה
נוסף על הסוכה מלבד הסיכוך הכשר .ובסימן זה הנדון הוא מה הדין כאשר
ועירבם עם סכך הכשר ,ואין נראין בעין ,וסכך כשר רבה עליו ומבטלו, הסיכוך הנוסף אינו על כל הסוכה ,מתי הוא פוסל את הסוכה ומתי לא ,ומתי
דמדאורייתא כל דבר בטל ברוב. ניתן להכשירו ע"י עירוב של סכך כשר בסכך הפסול.
דעת רש"י והרא"ש שמה שאילן שחמתו מרובה מצילתו פוסל אם לא עוד יתבארו כמה אופנים שבא להכשיר סכך שלא היה כדין בשעת הנחתו,
ומתי יש בזה פסול של "תעשה" ולא מן העשוי ומתי לא.
עירבם ,היינו דווקא ששאין הסוכה צלתה מרובה מחמתה אלא ע"י
האילן ,דאי לאו הכי אין הסוכה נפסלת מחמת הסכך הפסול גם אם סעיף א'
לא עירבם ,כיון שגם בלי הסכך הפסול יש בה שיעור סכך כשר .וכ"כ
המרדכי בשם ר"ת. איתא בגמרא (סוכה ט ):תנו רבנן "בסוכֹת תשבו" ולא בסוכה
שתחת הסוכה ,ולא בסוכה שתחת האילן ,ולא בסוכה שבתוך
אבל אבי העזרי כתב בשם ריב"א ,וכן דעת הר"ן והרמ"ה וראבי"ה
והראב"ן ,וכ"כ המרדכי בשם רבינו שמשון מקוצי ,שאם לא חבטן הבית .אדרבה ,בסוכות תרתי משמע .אמר רב נחמן בר יצחק
פסול אפילו אם האילן חמתו מרובה מצילתו והסוכה צילתה מרובה בסכת כתיב.
מחמתה ,כיון שבפועל הצל הוא מן האילן ולא מן הסוכה ,שהרי אם פסק ההלכה -אין לעשות סוכה תחת בית או אילן או סוכה ,דכתיב
ניטול את הסכך עדיין יהיה בה צל מהאילן ,ואין נ"מ אם האילן קדם "בסוכת" בכתיב חסר ,והיינו שישב בסוכה אחת .וביתו גופא פסול
או הסוכה קדמה .אמנם אם ענפי האילן אינן מצלים כנגד הסכך אלא לסוכה מפני דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה .ואילן
כנגד האויר שבין סכך הכשר ,או שגם אם נוריד את מקום ענפי האילן פסול לסכך מפני שהוא מחובר.
עדיין תהיה הסוכה צילתה מרובה מחמתה ,כשר .וגם בחבטן אם אם האילן נמצא מצידי הסוכה ,אע"פ שמחמת צל האילן לא מגיעה החמה לסוכה
האילן צילתו מרובה מחמתו פסול ,ואינו בטל ברוב ,כיון שאין הסכך כלל ,כשר.
הכשר מיצל על הסוכה.
מתי צל האילן פוסל את הסוכה
והר"ן מביא שי"א שאם הסוכה קדמה לאילן אין האילן פוסל את
הסוכה. איתא במתני' (שם) העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה
בתוך הבית .ובגמרא אמר רבא לא שנו אלא באילן שצלתו
ולהרמב"ם יש שיטה אחרת בזה ,ותבואר להלן בסעיף ג'.
מרובה מחמתו ,אבל חמתו מרובה מצלתו כשרה .וכי חמתו
פסקי ההלכה מרובה מצלתו מאי הוי ,הא מצטרף סכך פסול בהדי סכך
העושה סוכתו תחת האילן אם האילן צילתו מרובה מחמתו הוא כשר .אמר רב פפא בשחבטן.
פוסל את הסוכה בכל גוונא( ,והיינו אף אם ישפיל את ענפי האילן
ויערבם עם הסכך וסכך הסוכה יהיה הרוב וענפי האילן אינם ניכרים.
ואף אם הבית או האילן אינם רחוקים י' טפחים מהסכך פסול) ,אבל אם האילן
חמתו מרובה מצילתו נחלקו הפוסקים בדין זה ,י"א שאם הסוכה
צילתה מרובה חמתה כשרה אפילו ללא השפלת הענפים ,כיון שצל
האילן כמי שאינו ,ואם אין הסוכה צילתה מרובה מחמתה אלא ע"י
האילן ,בזה צריך להשפיל את הענפים ולערבם הסכך בענין שלא יהיו
ניכרים ,שאז הסכך רבה עליהם ומבטלם ,וזה מותר אפילו לכתחילה,
ואפילו אם עשה את הסוכה בחול המועד (ואין שייך לומר בזה אין
מבטלין איסור לכתחילה ,דאין כאן שם איסור ,אלא שהיושב בה אינו יוצא
יד"ח) ,אמנם אם הניח את הסכך הפסול מעל הסכך הכשר חשיב ניכר ולא מהני.
והנה השו"ע סתם בזה שלא כדעת הרמב"ם דס"ל שאפילו אם הרוב הוא סכך כשר
צריך לקצוץ את ענפי האילן ,אמנם בביאור הלכה הביא שדעת הב"ח לחוש לדעת
הרמב"ם ,ורבינו חננאל והרי"ץ גיאות סוברים כהרמב"ם ,והסיק שלכתחילה בודאי
נכון לחוש לדעת הרמב"ם לקצוץ את ענפי האילן ,ובזה מותר אפילו בלי נענוע.
וי"א וכן הלכה שהסכך הכשר שתחת ענפי האילן כמאן דליתא אפילו
באילן שחמתו מרובה מצילתו ,ולכן אפילו אם הסוכה צילתה מרובה
מחמתה פסול אם ענפי האילן נמצאים מעל הסכך הכשר ,בין אם
להגביה כל ענף לבדו ולהניחו לשם צל (וא"צ להניחו לשם סוכה) ,ואם האילן קדם בין אם הסוכה קדמה ,ואם האילן חמתו מרובה מצילתו,
לאו פסול משום תעשה ולא מן העשוי. וענפיו אינם מעל הסכך הכשר אלא כנגד האויר שבין הסכך הכשר ,או
שהסכך הכשר מרובה עד שאם ינטל הסכך שכנגד ענפי האילן עדיין
תחב יחור של אילן בארץ וענפיו מצילים על הסוכה ,אם עשה זאת
צילתה מרובה מחמתה ,כשרה ,כיון שיש כאן סכך כשר שצילתו
לשם צל על הסוכה כשר (אא"כ השריש) ,ואם תחחבו שלא לשם צל
מרובה מחמתו ואינו תחת ענפי האילן ,ובכל זה אין חילוק אם האילן
וכשהגיע סוכות כיוון שיהיה לשם צל ,פסול משום תעשה ולא מן
קדם או שהסכך קדם .אמנם משמע מהפוסקים שהסכך שכנגד
העשוי.
האילן נחשב לסכך פסול ,וא"כ אין להכשיר אא"כ הוא פחות מד'
העושה סוכה תחת מחובר או בית ומסירו לא מיקרי תעשה ולא מן טפחים בסוכה גדולה או פחות מג' טפחים בסוכה קטנה .ובשעת הדחק
העשוי ,כיון שהפסול אינו בסכך ,ולכו"ע א"צ לחזור ולנענע את הסכך. שאין לו סוכה אחרת ואינו יכול להכשיר סוכה זו ,יש לסמוך על הדעה הראשונה.
סעיף ג' וכתב הרמ"א שלדעה השניה אם השפיל את הענפים למטה ועירבם
עם הסכך הכשר ואינם ניכרים ,הרי הם בטלים והסוכה כשרה (אף אם
סיכוך ע"ג קורות הרעפים הסכך הכשר אין צילתו מרובה מחמתו בלא האילן) .וכתב המ"ב שאם
דעות הראשונים הסוכה צילתה מרובה מחמתה כשר אפילו בניכרים או במונחים ממש
זה ע"ג זה (אבל אם יש חלל ביניהם אסור אפילו בצילתה מרובה מחמתה) ,ויש
בסעיף א' הובאה מחלוקת הראשונים האם בסוכה שצילתה מרובה
חולקים .עוד כתב המ"ב שיש חולקים על הרמ"א וסוברים שרק אם
מחמתה הנמצאת תחת אילן שחמתו מרובה מצילתו ,הסכך שתחת
הסוכה צילתה מרובה מחמתה בלא האילן מועיל להשפיל את ענפי
ענפי האילן נחשב סכך כשר או לא.
האילן ,ונכון להחמיר כוותייהו.
וכתב הטור שכיון שי"א שסכך הסכך הכשר שתחת ענפי האילן אינו
נחשב סכך כשר ,יש מחמירין שלא לעשות סוכה בבית שיש לו גג עוד כתב הרמ"א שאם הניח סכך כשר ע"ג הסכך הפסול מיקרי
רעפים אע"פ שהסירו את הרעפים ,כיון שנשארים העצים הדקים עירוב וכשר .וכתב המ"ב דהיינו כשהסכך הכשר מרובה על הפסול,
ודעת המ"א שרק אם הסכך הכשר צילתו מרובה מחמתו כשר ,ולשארי אחרונים
שעליהם עמדו הרעפים והם סכך פסול .אבל לדעת הסוברים שהסכך
כשר בלאו הכי כל שהסכך הכשר הוא יותר מהסכך הפסול ,ואם הסכך הפסול
הכשר שתחת ענפי האילן אינו נפסל ,גם בזה כשר ,וכמ"ש רש"י (ט): צילתו מרובה מחמתו פסול לכו"ע אף אם הסכך הכשר הוא יותר מהסכך הפסול.
שמסככים על קני הגג אע"פ שאין בין קנה לקנה ג' טפחים ,כיון אמנם בחמד משה תמה על הרמ"א וס"ל שלדידן דבעינן עירוב דווקא אף אם הסכך
שחמתן מרובה מצילתן .וכתב המרדכי שלפירוש ר' שמשון מקוצי יש הכשר למעלה בעינן דווקא שיהיו מעורבים ,וכן סובר המאמר מרדכי ,ונמצא
להחמיר להסיר כל קני הגג אע"פ שחמתן מרובה מצלתן ,לפי שהן שלרש"י ותוס' דס"ל שבעינן דווקא מעורבים אינו כשר אלא כשהסכ הכשר צילתו
מרובה מחמתו (שזה מועיל לדבריהם אפילו כשהם מרוחקים זה מזה) ,ולאבי העזרי
פוסלין כנגדן.
דס"ל שלא מהני מה שהסכך הכשר צילתו מרובה מחמתו (אפילו כשיושב בצל
דעת רבינו פרץ אמר שאם מסכך עליהם ממש או שזוקף את הסכך אילן) חשיב עירוב .ואם הסכך הכשר והפסול מונחים על הסוכה כל אחד
עליהם הוי כחבטן וכשר ,וכן היה נוהג רבינו יחיאל ,וכתב הטור שזה בפני עצמו ,כשר אף במחצה על מחצה מהל"מ ,אלא שכיון שא"א
מועיל לכו"ע ,כיון שאותם קורות חמתם מרובה מצילתם ,ועירבם עם לצמצם יש להעדיף מעט.
הסכך הכשר .והבית יוסף כתב שזה לא מועיל לכו"ע ,דלא הכשיר
רש"י בשחבטן אלא כשנתערב הסכך הפסול עם הכשר ואינו נראה סעיף ב'
בעין ,אבל אם הפסול ניכר לעצמו לא ,וכן דעת התוס' והסמ"ג ,וכן באיזה אופן מועילה קציצת האילן
לדעת הרמב"ם פסול בכהאי גוונא ,אמנם אם גם אם לא נחשב את
איתא במתני' (י"א ).הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת
מקום הקורות תישאר הסוכה צילתה מרובה מחמתה ,כשר לכו"ע,
ולכאורה א"צ לזקוף בכהאי גוונא את הסכך הכשר עד הקורות ,אך י"ל הקיסוס וסיכך על גבה ,פסולה .ואם היה סיכוך הרבה מהן ,או
שגם בכהאי גוונא צריך לזקוף לרבינו יחיאל ורבינו פרץ ,דגזרי אטו שקצצן ,כשרה .ובגמרא אמר רב וצריך לנענע ,ויש מ"ד בגמרא
היכא שאין בסכך הכשר רוב צל בלי מקום הקורות. שקציצתן זו היא עשייתן ,והגמרא מקשה על מ"ד זה ונשארת
בקשיא.
ובעל העיטור מתיר מטעם אחר ,והיינו דס"ל שהקורות של הרעפים
אין להם דין סכך פסול ,כדתנן (ט"ו ).תקרה שאין עליה מעזיבה וכתב הטור שינענעם לשם עשיית סוכה .והרי"ף כתב שצריך לנענע
מפקפק או נוטל אחת מבינתיים .וכתב הבית יוסף שאין הראיה שיהא נעשה לשם סוכה ,וכתב הר"ן שאין כוונת הרי"ף שצריך לנענע
מדתנן נוטל אחת מבנתיים ,דבזה הסוכה כשרה מצד הסכך הכשר לשם סוכה ,דהא לא בעינן סוכה לשמה ,ומה שצריך לנענע זה משום
שיש בין עצי המעזיבה שהם נדונים כסכך פסול ,אלא הראיה ממה תעשה ולא מן העשוי ,והיינו שבזמן עשייתה תהיה ראויה לסוכה ,ואין
שמועיל פקפוק ,והיינו שיסיר כל המסמרים לשם עשיית סוכה ,וממה צריך להוריד את הסכך לגמרי ולהחזירו ,אבל צריך נענוע הקרוב
שהסוכה נכשרת בסכך זה מבואר שזה סכך כשר ואין הפסול אלא לסתירה ,והיינו שמגביה כל אחד לבדו ומניחו וחוזר ומגביה את חבירו
משום תעשה ולא מן העשוי ,ולכן מועיל פקפוק. ומניחו ,וכן כתב רש"י.
שיטת הרמב"ם -המגיד משנה מבאר בדעת הרמב"ם שמה שהגמרא פסק ההלכה -סוכה שתחת האילן וקצץ את האילן כדי שיהיה חלק
מכשירה סוכה תחת האילן בשחבטן ,אין הכונה שעירבם יחד ,דאם מהסיכוך הכשר ,הסוכה כשרה אפילו אם אין שם סכך אחר ,וצריך
ביו"ט מותר לסגור ולפתוח את הגג אם יש לו צירים ,ואין בזה משום עירב דבר שמסככים בו בדבר שאין מסככים בו וסיכך בשניהם פסול
בנין וסתירה דהוי כפתח ,ואם אין לו ציר מותר ע"י נכרי .ויזהר שלא אע"פ שהרוב הוא סכך כשר ,אלא אדרבה חבטן הכונה שהפרידם,
ישב שם כשהגג סגור ,וכן יזהר שהגג לא ישאר מוטה קצת על הסכך, ובזה כשר אם הסכך הכשר הוא יותר מהסכך הפסול ,וא"צ לנענע את
דאפילו אם אינו מוטה בשיעור הפוסל את הסוכה ,צריך להזהר לא הסכך הפסול .וכתב הבית יוסף שבפירוש המשניות נראה שהרמב"ם
לשבת תחתיו .ואם הגג קבוע עם מסמרים ושכח לפותחו עד כניסת מבאר שחבטן הכונה שקצצן ,וצריך גם לנענע את מה שקצץ משום
יו"ט ואין לו סוכה אחרת ,מסתפק הפמ"ג אם מותר לפותחו ע"י נכרי תעשה ולא מן העשוי ,אבל בלא קצצן פסול ,ואם הרוב הוא סכך כשר
או לסכך סוכה אחרת ע"י נכרי משום שבות במקום מצוה ,או שאסור, מספיק לקצוץ וא"צ לנענע ,אבל בלא קצץ פסול.
וסיים להורות היתר חלילה לי וצ"ע בכל זה ,עכ"ל .ועיין בביכורי יעקב. דעת הסמ"ג שברוב סכך כשר צריך לערבם יחד באופן שהסכך הפסול
ובבין השמשות בודאי יש להקל ע"י נכרי. לא יהיה ניכר ,דמדאורייתא בטל ברוב ,אבל אם הסכך פסול ניכר אינו
סוכה פטורה ממזוזה ,אפילו אם היא בחדר שדר בו כל השנה, בטל.
דשבעת ימים לא מיקרי קבע ,ואם יש שני חדרים זה לפנים מזה ,אם דעת ר"ת שדווקא אם הסכך הפסול קדם לסכך הכשר פסול ,אבל אם
הסוכה היא בחדר הפנימי ונכנסים מהחדר לסוכה ,פתח הסוכה צריך הסכך הכשר קדם אין הסכך הפסול פוסל ,והר"ן חולק.
מזוזה משום חדרו ,ואם הסוכה בחדר החיצוני וממנה נכנסים לחדר
פסק ההלכה
הפנימי ,י"ל שחייב לשים מזוזה בפתח הסוכה הפתוח לרה"ר וכדומה,
דהוי כבית שער. העושה סוכה תחת הגג והסיר הרעפים ונשארו הקורות שמתחתם,
לדעת השו"ע הסוכה כשרה ,ומותר לשבת אף תחת הקורות ,שאף
שהקורות לא נקבעו לשם צל ,מ"מ הסרת הרעפים נחשב תיקון בגוף
סימן תרכ"ז הקורות לשם סוכה ,וזה מועיל לפי המ"א אפילו אם הסוכה צילתה מרובה
מחמתה רק בצירוף הקורות ,והחמד משה והמאמר מרדכי מפקפקים בזה קצת.
כמו שנתבאר בסימן הקודם שהסוכה צריכה להיות תחת אויר השמים ולא ומשמע במ"א שלדעת השו"ע לכו"ע א"צ שיהיה הסכך צילתו מרובה מחמתו גם
יהיה עליה סכך אחר ,כך צריך שהאדם יהיה באויר הסוכה ולא יהיה אהל אם ינטל מה שכנגד העצים ,כי גם העצים כשרים ,ומהגר"א משמע שלדעת אבי
החוצץ בינו לסוכה .ובסימן זה יבואר מה נחשב אהל בתוך הסוכה ואין לשבת העזרי (הדעה השניה בדין סוכה שתחת האילן) צריך שאפילו אם ינטל מה שכנגד
תחתיו ,ומה אינו נחשב אהל אף שהוא מיצל עליו ומותר לשבת תחתיו.
הקורות ישאר סכך כשר כשיעור .אבל ללא המעשה של הסרת הרעפים
סעיפים א' ב' (אלא שעדיין לא הניח הרעפים ע"ג הקורות) נחשבים הקורות לסכך
פסול ,והדין בזה כמו בסוכה שתחת האילן שכשר רק באופן שאם
שינה תחת המיטה ינטל הסכך שכנגד הקורות תישאר הסוכה צילתה מרובה מחמתה ,וכן
איתא במתני' (כ ):הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו. נ"מ שצריך שהקורות לא יהיו רחבים ד"ט.
ובגמרא והא ליכא עשרה ,תירגמה שמואל במטה גבוהה ויש אחרונים שסוברים שבכל גוונא צריך שאם ינטל הסכך שכנגד
עשרה. הקורות תישאר הסוכה צילתה מרובה מחמתה ,דלא ברירא לומר שע"י
הסרת הרעפים נעשו הקורות לסכך כשר ,ובאמת בסתם סוכות שרגילים
עוד איתא בגמרא (י ):אמר רב יהודה אמר שמואל מותר לישן
לכסות את כל הסוכה בודאי בכל גוונא תישאר הסוכה צילתה מרובה
בכילה בסוכה אף על פי שיש לה גג ,והוא שאינה גבוהה
מחמתה ,וא"צ לצמצם שלא לשבת תחת הקורות (אף לפוסקים שמחמירים שלא
עשרה .ולהלן בגמרא (י"א ).לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב
לשבת תחת סכך פסול אפילו אם הוא פחות מד' טפחים ,אכן כדי לצאת ידי כל
יהודה אמר שמואל מותר לישן בכילת חתנים בסוכה לפי הספיקות יראה שיהיה ריווח ג' טפחים בין קורה לקורה משום חשש
שאין לה גג ואף על פי שגבוהה עשרה. לבוד .ואם סיכך ע"ג הקורות עצמם הסוכה כשרה אפילו אם אין
דעות הראשונים ביניהם ג"ט ,ולא אומרים לבוד לצרפם יחד ויהיו יותר מד' טפחים
שזה פוסל את הסוכה ,כיון שמונח ביניהם סכך כשר ,ואפילו אם הקורות
כתב הרא"ש שלכאורה נראה שאין מחלוקת בין ב' הלישנות ,דלישנא
בנויות מתחילה בלא גג כשרה ,ומותר גם לשבת תחת הקורות.
קמא אשמעינן שבאינה גבוהה עשרה מותר אע"פ שיש לה גג,
ולישנא בתרא אשמעינן שכשאין לה גג מותר אע"פ שגבוהה עשרה. לדעת הרמ"א מותר לעשות סוכה מתחת גג נפתח אפילו בשעה
וכן דעת הרי"ף והרמב"ם ור"י. שהגג סגור ,ואין בזה משום תעשה ולא מן העשוי ,והב"ח והמ"א
והא"ר ושארי אחרונים מחמירים שצריך לפתוח את הגג לפני הסיכוך,
והרי"ץ גיאת כתב שכל רבותינו פסקו כלישנא בתרא שכילה שיש לה
ואם שכח וסיכך כשהגג סגור צריך לפתוח את הגג ולנענע כל עץ בפני
גג פסולה אפילו באינה גבוהה עשרה ,ואם אין לה גג כשרה אפילו
עצמו ולחזור ולהניחו לשם צל ,ואם סיכך על התקרה והסיר את
בגבוהה עשרה פסולה ואין לה גג אפילו גבוהה עשרה מותרת .ודבריו
התקרה פסול לכו"ע כיון שמקודם היה סכך בלי דפנות וללא דפנות
קשים מדברי שמואל שבמיטה אסור רק במיטה עשרה.
אין על הסיכוך שם סכך ,ולכן מכשיר הפמ"ג אם היה י' טפחים בין הסיכוך לגג,
פסקי ההלכה ובביכורי יעקב מצדד להכשיר אפילו אם היה רק חלל טפח .ואם הסיכוך היה
צריך לשבת בצל הסוכה ולא בצל אהל אחר ,ועיקר ישיבת הסוכה הוא כדין ואח"כ סגר את הגג מפני הגשמים וחזר ופתחו ,כשר לכו"ע ,כיון
אכילה שתיה ושינה ,ולכן הישן תחת המיטה בסוכה ותחתית המיטה שנעשה מתחילה בהכשר ,והוי כמו שפרס עליה סדין והורידו .ואפילו
עשרה ,ותירץ המגיד משנה דס"ל שהגמרא שם היא דלא כהלכתא, גבוהה י' טפחים מהקרקע לא יצא ידי חובתו ,אפילו אם דפנות
מפני שזה תלוי במחלוקת (י"ט ):לענין סוכה העשויה כמין צריף, המיטה רחבים פחות מטפח .וכתב הב"ח שלפי טעם זה הפסול הוא מדרבנן,
דהמכשיר שם סובר ששיפועי אהלים דקביעי כאהלים דמו ולכן כשר, אבל לסוברים שהפסול הוא משום שזה דומה לסוכה תחת סוכה זה דאורייתא,
ולדבריהם כאן שזה סכך פסול הסוכה פסולה משום דכאהלים דמו, והפמ"ג מפקפק דאפשר שלכו"ע זה דרבנן.
אבל למ"ד שפוסל שם משום דס"ל דלאו כאהלים דמו ,וכן הלכה, הישן בסוכה תחת כילה (-סדינים הפרוסים סביב המיטה על ארבעה
הכא כשר ,דלא חשיב אהל אלא בגבוה עשרה וגם יש גג טפח. מקלות ,ואינה דבר קבוע .וקינופות הם דבר קבוע ,ונקליטין אינם
כתב הרי"ץ גיאת שדבר העשוי לנוי אינו פסול אא"כ הוא רחוק י' קבועים אבל הם קבועים יותר מכילה ,ודינם יבואר להלן) ,אם הכילה
טפחים מהסכך ,וכתב הרא"ש דלא נהירא. אינה גבוהה י' טפחים מהקרקע ,או שאין לה גג רחב טפח ,יצא ,דלא
חשיב אהל ,אבל אם יש לה גג טפח ,ויש בין הקרקע לכילה י' טפחים
פסקי ההלכה (אע"פ שבין המיטה לכילה יש פחות מי' טפחים) ,לא יצא ,דחשיב
קינופות (-עצים היוצאים מארבעת ראשי המיטה והם קבועים מאד), אהל .ואם אין לה גג טפח ובתוך ג' טפחים סמוך לגג יש רוחב טפח
אסור לפרוס עליהם סדין ולישן תחתיו אפילו אם אינם גבוהים י' נחשב כגגו טפח ,ובחמד משה מפקפק על דין זה .וכן היכא שיש מרחק
טפחים מן המיטה( ,וכאן מודדים מן המיטה ,כיון שהם קבועים ,משא"כ טפח בין הסדינים לקרקע ,חשיב שיש בגגה טפח ,דאמרינן שהאויר שבין
בכילה). הסדינים לארץ נעשה מחיצה מדין לבוד ,וממילא כל הכילה נחשבת כגג והוי אהל.
נקליטין (-עץ אחד יוצא מאמצע המיטה בראשה והשני כנגדו
סעיפים ג' ד'
במרגלותיה ויש עצים ארוכים מזה לזה) ,מותר לפרוס עליהם סדין
ולישן תחתיו ,מפני שאין לה גג טפח ,ובלבד שלא יהיו גבוהים י' איתא במתני' (י ).פירס עליה סדין מפני החמה ,או תחתיה מפני
טפחים מהמיטה ,ויש מכשירים אף בגבוהים עשרה ,דס"ל שאוהל הנשר ,או שפירס על גבי הקינוף (-ד' קונדסים הנמצאים בד' צידי
משופע לא מיקרי אהל כלל ,ונקטינן בזה להחמיר. המיטה ופורס עליהם סדין לנוי ולא מפני הנשר ,והסדין מרוחק מהסכך) פסולה
(משום שאינו יושב בסוכה ,כיון שאהל מפסיק בינו לסוכה ,ואין הפסול משום סיכוך
פרס סדין תחת הסכך לנוי ,או שנתן תחת הסכך לנוי דברים אחרים
שאין מסככים בהם כגון מיני אוכלים וכלים נאים ,אם הם בתוך ד'
בדבר המקבל טומאה ,שהרי לא פרס את הסדין לסיכוך) ,אבל פורס הוא על
טפחים לסכך הרי הם בטלים לסכך והסוכה כשרה ומותר אף לישב גבי נקליטי המטה (-שני קונדסים שיוצאים באמצע המיטה אחת
למראשותיה ואחת למרגלותיה ,ונותנים כלונסא מזה לזה ופורסים עליו סדין והוא
תחתיהם ,ואם הם רחוקים ד' טפחים מהסכך אינם בטלים לסכך ודינם
יורד לשני הצדדים בשיפוע ,וכיון שאין לו למעלה גג רחב טפח לא מיקרי אהל).
כסכך פסול ,ואם יש בהם רוחב ד' טפחים והם באמצע הסוכה הרי הם
ובגמרא אמר רב חסדא לא שנו אלא מפני הנשר (דשוייה סכך
פוסלים את כל הסוכה כמבואר בסימן תרל"ב ,ואפילו אם אותם
להגין ,ופסול משום שמקבל טומאה) ,אבל לנאותה (שאין שם סכך עליה)
דברים חמתם מרובה מצילתם ג"כ אסור ,ויש מקילים כשחמתם
מרובה מצילתם ,ונכון לתפוס דעת המחמירים .ואם אינם עשויים לנוי, כשרה.
אע"פ שהם בתוך ד' טפחים לסכך או אפילו בתוך הטפח הסמוך עוד איתא בגמרא (י ):איתמר נויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה,
לסכך דינם כסכך פסול .והנה בגמרא מובא הפסול בתולה סדין כדי לקלוט את רב נחמן אמר כשרה ,רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי
העלים הנושרים ,ומהטור והשו"ע כאן מבואר שגם אם תלה למטרה אחרת פסול, פסולה.
והבה"ל דן מה הדין בתולה סדין כדי לייבשו ,עיי"ש.
וכתב הרמ"א שאף שמדינא אין לאסור נוי סוכה אלא ברחבים ד' דעות הראשונים
טפחים מ"מ יש להזהר לכתחילה שלא לתלות שום נוי סוכה אלא הרי"צ גיאת פסק כרב נחמן לפסול ,אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש
בתוך ד' טפחים לסכך ,שמא יעשה נוי רחב ד' טפחים וישב תחתיו, מכשירים כרב חסדא ורבה בר רב הוא ,וכן פסק הבית יוסף .וכתב
ומ"מ לענין תלית מנורות כנגד השלחן אין צריך להחמיר שיהיו בתוך הרא"ש שדווקא בנויי סוכה כשר ,משום שדבר שהוא לנוי הוא בטל
ד' טפחים ,ואדרבה עדיף להרחיקם מן הסכך כל מה שיוכל. לסוכה ,אבל סכך פסול שאינו עשוי לנוי פסול אפילו אם הוא סמוך
לסכך הכשר ,שהרי בפירס סדין מפני הנשר פסול אף בסמוך לסכך.
וכתב הר"ן שיש כאן ג' דינים שונים ,כילה נקליטין וקינופות ,כילה
סימן תרכ"ח שאינה קבועה אסורה רק בתרתי לריעותא ,והיינו כשיש לה גג והיא
גבוהה עשרה ,ובנקליטין שהם קבועים יותר מכילה אסור בגבוהים
סעיף א'
עשרה אף כשאין גג ,וקינופות שהם קבועים אם יש להם גג פסול
סוכה תחת סוכה אפילו באינם גבוהים עשרה .ומה שמצינו שמיטה פוסלת רק בגבוהה
איתא במתני' (ט ):סוכה שעל גבי סוכה ,העליונה כשרה עשרה ,שאני מיטה שהיא עשויה לגבה ,ולכן בפחות מעשרה לא
חשיב אהל ,מש"כ קינופות דלתוכן הם עשויות חשיב אהל אף בפחות
והתחתונה פסולה (כיון שיש לה שני סככין) .רבי יהודה אומר אם אין
מעשרה.
דיורין בעליונה התחתונה כשרה.
ודעת הרי"ף והרמב"ם שבנקליטין כשר כשאין גג טפח אף באינם
גבוהים עשרה .והקשה הר"ן דבגמרא (י ):מבואר דבעינן שיהיו גבוהים
על ז' טפחים שזה שיעור רוחב הכשר סוכה ,העליונה פסולה ,והתחתונה ובגמרא (י ).איתא כמה יהא בין סוכה לסוכה ותהא תחתונה
כשרה אם צילתה מרובה מחמתה אפילו אם העליונה למעלה פסולה ,אמר רב הונא טפח ,שכן מצינו באהלי טומאה טפח.
מעשרים אמה (ואינו פוסל הסכך שכנגדו למטה דאין הפסול בעצם דתניא טפח על טפח ברום טפח מביא את הטומאה וחוצץ
הסכך אלא במה שהוא למעלה מעשרים אמה ,ואין ללמוד מכאן להכשיר
בפני הטומאה ,אבל פחות מרום טפח לא מביא ולא חוצץ.
היכא שסכך העליונה פסול משום תעשה ולא מן העשוי) ,ואפילו אם צילתה
ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ארבעה ,שלא מצינו מקום
של עליונה ג"כ מרובה מחמתה ,ואם התחתונה אין צילתה מרובה
חשוב פחות מארבעה ,ושמואל אמר עשרה ,מאי טעמא
מחמתה וצריך לצרף את הסכך של העליונה כדי להכשירה ,צריך שלא
יהיה סכך העליונה גבוה מעשרים אמה (ואז כשרה בין אם הסוכה העליונה
דשמואל ,כהכשרה כך פסולה ,מה הכשרה בעשרה אף
גבוהה י' טפחים והיא ראויה לקבל כרים וכסתות ,בין אם אינה גבוהה י' טפחים פסולה בעשרה.
ואינה ראויה לקבל כרים וכסתות) ,ואם העליונה בעצמה צילתה מרובה דעת בעל העיטור שמסתבר שהלכה כרב חסדא ורבה בר רב הונא ,וכן
מחמתה גם היא כשרה. פסקו הראבי"ה והרז"ה ,והרא"ש דחה ראיותיהם ופסק הלכה
כשמואל ,וכן דעת הרמב"ם והראב"ד והר"ן ,וכוותיהו פסק הבית יוסף.
סעיף ב'
עוד בגמרא (שם) אמרי במערבא אם אין התחתונה יכולה לקבל
סוכה בראש עגלה או ספינה
כרים וכסתות של עליונה התחתונה כשרה (דכמאן דליתא דמי).
איתא במתני' (כ"ב ):העושה סוכה בראש העגלה או בראש ופריך מכלל דתנא קמא סבר אף על פי שאינה ראויה לקבל
הספינה כשרה ועולין לה ביום טוב .ובגמרא (כ"ג ).איתא מני פסולה .ומשני איכא בינייהו דיכולה לקבל על ידי הדחק (רבנן
מתניתין רבי עקיבא היא .דתניא העושה סוכתו בראש סברי שכיון שיכולים לשבץ על התחתונה על ידי הדחק ולאכול בעליונה ,מקרי
הספינה ,רבן גמליאל פוסל ורבי עקיבא מכשיר .אמר אביי העליונה סוכה ומיפסלה התחתונה משום סוכה שתחת סוכה ,ורבי יהודה לטעמיה
דבעי דירת קבע ,ורבנן נמי לטעמייהו דסברי דסוכה דירת עראי בעינן ,והלכתא
דכולי עלמא היכא דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה
כוותייהו).
לא כלום היא ,יכולה לעמוד בשאינה מצויה דיבשה כולי
עוד איתא בגמרא (ט ):פעמים שתחתונה כשרה ועליונה פסולה,
עלמא לא פליגי דכשרה .כי פליגי בדיכולה לעמוד ברוח
היכי דמי ,כגון שעליונה חמתה מרובה מצלתה ,ותחתונה
מצויה דיבשה ,ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים .ומשמע
צלתה מרובה מחמתה ,וקיימא תחתונה בתוך עשרים .וכתבו
בגמרא שרוח מצויה של ים היא כרוח שאינה מצויה של יבשה.
התוס' בשם ר"ת שאם העליונה חמתה מרובה מצילתה אף אם היא
פסק ההלכה -העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה ,אם
למעלה מעשרים התחתונה כשרה ,משום דלמעלה מעשרים לא
הסוכה יכולה לעמוד ברוח מצויה שיש ביבשה ע"י שקשרה בחוזק חשיב סכך פסול ,כיון שאין פסולו מחמת עצמו .וכתב הר"ן שכן נראה
כשרה ,אף שהיא מיטלטלת ואינה קבועה ,ואפילו בשעה שהעגלה הולכת
בדעת הרי"ף ,וכתב הבית יוסף שכן משמע מהרמב"ם .אבל רש"י
כשרה( ,ואע"פ שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של הים והיא נמצאת גורס דקיימי תרווייהו בתוך עשרים ,דס"ל שאם העליונה למעלה
בים ,מכלל דירת עראי לא נפקא .וכן סוכה שרגילים הסוחרים לעשות מעשרים הסכך הפסול של העליונה פוסל את הסכך הכשר של
בעגלות שלהם כשרה אם יש בתוכה גובה י' טפחים ורוחב ז' טפחים התחתונה.
ללא הגלגלים והיא עומדת ברוח מצויה דיבשה) ,ואם אינה יכולה
לעמוד ברוח מצויה דיבשה כיון שלא קשרה בחוזק כלל פסולה, עוד איתא בגמרא (שם) פעמים ששתיהן כשרות ,היכי דמי כגון
דאפילו דירת עראי לא הויא. שתחתונה חמתה מרובה מצלתה ,ועליונה צלתה מרובה
מחמתה ,וקיימא עליונה בתוך עשרים .ופירש רש"י שאם
סעיף ג' התחתונה חמתה מרובה מצילתה הסכך שלה כמאן דליתא ושתי
העמדת הסוכה ע"ג גמל או אילן הסוכות נכשרות ע"י הסכך העליון.
איתא במתני' (כ"ב :כ"ג ).העושה סוכתו בראש הגמל או על גבי פסקי ההלכה
האילן כשרה ואין עולין לה ביום טוב ,שתים באילן ואחת בידי סוכה שנמצאת מתחת סוכה אחרת ,אם הסוכה התחתונה חזקה
אדם ,או שתים בידי אדם ואחת באילן ,כשרה ,ואין עולין לה בכדי לקבל כרים וכסתות (שאדם מניח כדי לישן או לאכול עליהם)
ביום טוב .שלש בידי אדם ואחת באילן כשרה ,ועולין לה ביום אפילו ע"י הדחק (והיינו שהגג של התחתונה שזה קרקעיתה של
טוב .זה הכלל כל שניטל האילן ויכולה לעמוד בפני עצמה כשרה עליונה מתנענע כשמשתמשים שם) ,ויש עשרה טפחים בין הסכך של
ועולין לה ביום טוב .והטעם שאין עולין ביו"ט לסוכה שע"ג גמל או העליונה לקרקעיתה ,העליונה כשרה אם הסכך למטה מעשרים אמה
אילן הוא משום שאסור להשתמש ביו"ט בבעלי חיים או במחובר. מקרקעיתה של העליונה ,והתחתונה פסולה כיון שהיא נמצאת תחת סוכה
כשרה ,ולגבי פסול התחתונה אין נ"מ אם סכך העליונה הוא בתוך כ' לקרקע שלה
פסקי ההלכה או לא .ואם אין בעליונה עשרה טפחים ,או שאינה יכולה לקבל כרים
העושה דפנות סוכתו ע"ג גמל או ע"ג אילן וסיכך ע"ג הדפנות וכסתות אפילו ע"י הדחק ,או שחמתה של עליונה מרובה מצילתה ,או
כשרה ,ואסור לעלות לסוכה כזו ביו"ט מפני שאסור להשתמש ביו"ט שאין לעליונה דפנות כלל (והסכך מונח ע"ג עמודים) ,או שאין בדפנות העליונה ז'
פסק ההלכה -ארוכות המיטה אין מסככים בהם אפילו אם הם של בבעלי חיים או במחובר ,ואם עבר ועלה יצא יד"ח ,והפמ"ג מסתפק
עץ ,ואפילו אינם מיטה שלימה ,כיון שהם באים ממיטה שלימה. אם מותר לכתחילה לעלות לה ביו"ט כשאין לו סוכה אחרת ,ובביכורי
ושפוד של עץ מסככים בו כיון שדינו כפשוטי כלי עץ שאין מקבלים יעקב מסיק לאסור .ואם ראשי הקנים של הסכך נסמכים על הגמל פסולה ,כיון
טומאה אפי' מדרבנן ,ויש מצדדים שהוא מקבל טומאה מדרבנן ,ואם יש שאם הגמל ילך הסכך יפול ,והוי סוכה שאין לה קבע.
בראשו קצת ברזל הרי הוא מקבל טומאה ואין מסככים בו ,ושפוד של אם מקצת מקרקעית הסוכה ודפנותיה ע"ג אילן ומקצתה בדבר אחר
ברזל בלאו הכי פסול כיון שאין גידולו מן הארץ. וסיכך על הדפנות ,אם היא עשויה בענין שאם ינטל האילן היא
תישאר עומדת על הדבר האחר ולא תיפול עולים לה ביו"ט בסולם
בלאי כלים
שלא על דרך האילן ,ואם לאו אין עולים לה ביו"ט.
איתא בגמרא (ט"ז ).סככה בבלאי כלים פסולה .מאי בלאי כלים,
ואם הסוכה ע"ג קרקע אבל הסכך נסמך על האילן אסור לעלות
אמר אביי מטלניות שאין בהם שלש על שלש ,דלא חזו לא
לסוכה בשבת ויו"ט גזירה שמא ישתמש בסכך להניח עליו או לתלות
לעניים ולא לעשירים. עליו איזה דבר ונמצא משתמש באילן ,ואפשר שבזמננו שאין רגילים
פסק ההלכה -דבר המקבל טומאה אפילו מדרבנן ,כגון כלי ,אין בכך מותר ,ומ"מ לכתחילה אין לסמוך את הסכך ע"ג אילן כיון שאין
מסככים בו ,ואפילו כלי שנשבר ולא נשאר בו שיעור לקבלת טומאה מעמידים את הסכך לכתחילה אלא בדבר הראוי לסיכוך.
אין מסככים בו מדרבנן ,כיון שהיה ראוי לקבל טומאה ,אמנם כלי נעץ קונדיסין באילן וסמך הסכך עליהם מותר אף לכתחילה.
שהיה ראוי לקבל טומאה רק מדרבנן ,ונשבר ,מסככים בו.
סעיף ג' סימן תרכ"ט
חיצים
ממה צריך להיות הסכך
איתא בגמרא (י"ב ):סככה בחיצין זכרים כשרה ,בנקבות פסולה.
כתיב "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך" ,ודרשו
פסק ההלכה -חיצים ,אם יש להם בית קיבול פסולים ,ואם לאו חכמים שיעשה את הסוכה (והיינו הסכך ,דהסוכה נקראת על שם הסכך)
כשרים .ואם היו פעם אחת בברזל פסולים כיון שהיו ראוים לקבל דווקא ממינים הדומים למה שמאסף מפסולת גורן ויקב ,והיינו דברים
טומאה ,וכנ"ל בסעיף ב'. שגידולם מן הארץ ,והם תלושים ,ואינם מקבלים טומאה .ומדרבנן אין
מסככים בכל דבר שהיה ראוי לקבל טומאה ,אע"פ שעכשיו אינו מקבל
קנים הנבראים חלולים אינם מקבלים טומאה אע"פ שיש להם בית טומאה .ויש דברים שחכמים גזרו שלא לסכך בהם ,כגון בגידולי קרקע
קיבול ,מפני שלא נעשו לקבלה ,ולכן מסככים בהם .וכן מותר לסכך שנשתנה צורתם ואינם נראים כגידולי קרקע ,או סכך שריחו רע ,או בחבילת
קנים ,או בנסרים רחבים ד' טפחים .ובסימן זה יבוארו פרטי דינים אלו .עוד
בצינור לפי שלא נעשה לקבלה ,ועיין ביו"ד סימן ר"א סעיף ל"ו שאם חקק
יבואר בסימן זה האם מותר להעמיד את הסכך ע"י דבר המקבל טומאה.
גומא במרזב כדי לקבל צרורות הוא מקבל טומאה ,ולענין שיעור הגומא יש חילוק
בין עץ לחרס עיי"ש. סעיף א'
כלי עץ שהוא רחב קצת וראוי להניח עליו דבר ,הרי הוא מקבל
תנאי הכשר הסכך
טומאה מדרבנן ,ולפי זה אין להניח מרא ומגריפה על הסוכה אפילו
אחרי שנשברו ,ובביכורי יעקב נוטה להקל בשעת הדחק בנשברו ,כיון איתא במתני' (י"א ).זה הכלל כל דבר שהוא מקבל טומאה ואין
שגם כשהם שלימים טומאתם מדרבנן. גידולו מן הארץ אין מסככין בו ,וכל דבר שאינו מקבל טומאה
וגידולו מן הארץ מסככין בו.
סעיף ד'
פסק ההלכה -הסכך צריך להיות מדבר הצומח מן הארץ ,ויהיה
פשתן עכשיו תלוש ,ואינו ראוי לקבל טומאה ,אבל דבר שאינו צומח מן
איתא בגמרא (י"ב ):אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן סככה הארץ ,אע"פ שגידולו על הארץ כגון עורות של בהמה או מיני מתכות
באניצי פשתן פסולה ,בהוצני פשתן כשרה .וכתבו הרי"ף או עפר ממש ,אפילו אם אינם מקבלים טומאה (כגון שלא נעשה מזה
והרא"ש והרמב"ם שהוצני זה כתנא דלא דייק ולא נפיץ ,דעדיין עץ כלי) אין מסככים בהם ,ופסול זה הוא דאורייתא ,ודבר המקבל טומאה מדרבנן
פסול רק מדרבנן ,ואם אין לו דבר אחר לסכך בו ,י"ל שיסכך בזה ולא יברך.
הוא .והגמרא מסתפקת היכא דתייר אך לא דייק ולא נפיץ אם
מסככין בו ,והפוסקים נקטו לקולא ,כיון שאיסור הסיכוך בפשתן הוא סעיף ב'
מדרבנן .והטעם שלא מסככים באניצי פשתן הוא כיון דקרוב הוא
לטוותו ויקבל טומאה ,והרמב"ם כתב הטעם מפני שהפשתן נשתנית סיכוך בשפודין וארוכות המיטה
צורתו וכאילו אינו מגידולי קרקע ,והראב"ד כתב שהטעם הוא מפני איתא במתני' (ט"ו ).המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המיטה,
שאניצי פשתן ראוי ליתן אותן בכרים וכסתות והם מקבלים טומאה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה .ומבואר שהשפודין וארוכות
על ידי דבר אחר. המיטה עצמם פסולים לסיכוך.
פסק ההלכה -פשתן מסככים בו כל זמן שלא נידק במכתשת ,אבל
אם כבר נשרה במים או שנידק ולא ניפץ (-נסרק במסרק) יש להקל
סתמא עומדת לשכיבה ,והיא ראויה לקבל טומאה כשישכב בה הזב, לסכך בזה רק בשעת הדחק ,וכתב השעה"צ שבנידק ולא ניפץ אין להקל אלא
ואין מסככים בה אא"כ עשאה בפירוש לסיכוך ,שכשר אפי' אם אין כשאין לו סכך אחר ,ואם כבר ניפץ אין מסככים בו מדרבנן (וי"א שזה
מנהג ברור בעיר( ,אבל אם המנהג בעיר להשתמש בה לשכיבה לא מדאורייתא) ,מפני שאין צורתו עומדת עליו ונראה כאילו אינו גידולי
מועיל שעשאה לסיכוך או שקנאה בפירוש לסיכוך ,שמא יבואו כולם קרקע ,ועוד שהרי ראוי לתתו לכרים וכסתות ואז הוא יקבל טומאה,
לסכך בה .רמ"א) .ואם עשאה בסתמא או שאין ידוע כוונת עשיתה, ועל כן גם בנעורת שברי גבעולים הננערים מן הפשתן אין מסככים,
אם רוב בני העיר עושים אותה לסיכוך תולים שגם הוא עשאה כיון שראוי למלא מהם כרים וכסתות ,ולפי טעמים אלו אין לסכך
לסיכוך. אפילו בצמר גפן וקנבוס אם נידקו ונופצו למרות שאינם מטמאים
ואם היא גדולה סתמא עומדת לסיכוך ומסככים בה ,אא"כ עשאה בנגעים ,עוד כתבו טעם הגזירה משום שבנידק ונופץ קרובים לטוותו
לשכיבה או שמנהג המקום לעשותה לשכיבה ,ואם מנהג המקום אינו ויקבל טומאה ,ולפ"ז בצמר גפן וקנבוס שאינם מקבלים טומאה כלל
ידוע מותר לסכך בה כל זמן שלא ידוע שעשאה לשכיבה ,או שכבר לא שייכת גזירה זו ,ויש להחמיר.
השתמשו במחצלת שיש לחוש שמא השתמשו בה לשכיבה ,והוי ספק דאורייתא.
וכתב המ"ב שבמקומותינו המנהג לעשותה לשכיבה ,וא"כ אפילו הוא סעיף ה'
עשאה לסיכוך אין מסככים בה כנ"ל. חבלים של פשתן או של קנבוס אע"פ שאין מקבלים טומאה אין
מחצלת שיש לה שפה בענין שהיא ראויה לקבל ,יש לה שם כלי מסככים בהם ,מפני שאינם נראים כגידולי קרקע ,וחבלים של גמי
והיא מקבלת טומאה ואין מסככים בה אפילו אם ניטל שפתה ,ואם ושל סיב כשרים.
דעתו בהדיא לסיכוך מסככים בה אפילו כשיש לה שפה ,ויש
סעיף ו'
מחמירים גם בזה.
כתב הרמ"א שבמקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגות כעין תקרה אין איתא במתני' (י"ט ):מחצלת קנים גדולה ,עשאה לשכיבה
מסככים בהם אפילו אם נעשו לסיכוך שאינם מקבלים טומאה ,גזירה מקבלת טומאה ואין מסככין בה ,לסיכוך ,מסככין בה ואינה
שמא ישב תחת תקרת הבית ,ומחצלאות של תקרת הבית פסולות מן מקבלת טומאה .רבי אליעזר אומר אחת קטנה ואחת גדולה,
התורה מחמת שלא הוקבעו לשם צל אלא לשם דירה. עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה ,לסיכוך,
מחצלאות של ערבה -דעת הביכורי יעקב לאסור לסכך במחצלאות העשויות מסככין בה ואינה מקבלת טומאה .ובגמרא (כ ).בקטנה כולי
מענפי ערבה קלועים ,כיון שבסתמא הם עומדים לשכב ולשבת עליהם בעגלות, עלמא לא פליגי דסתמא לשכיבה קאי ,כי פליגי בגדולה ,תנא
ובפרט אם השתמשו בהם בעגלה אפילו לא לשכיבה או לישיבה אלא לקבל
קמא סבר סתם גדולה לסיכוך ,ורבי אליעזר סבר סתם גדולה
פסולים מדאורייתא .אמנם הבית מאיר סובר שאם הם עשויים כמו אותם שבעגלות
דהיינו שיש להם תוך ושוליים ואחוריים פסולים ,אבל אלו שאינם אלא צד אחד נמי לשכיבה .ופסקו הפוסקים הלכה כתנא קמא.
פשוט אינם מקבלים טומאה ,אפילו אם הם נעשים להניחם בעגלות מן הצד עוד איתא בגמרא תנו רבנן מחצלת של שיפה ושל גמי ,גדולה
למחיצה כשרים לסיכוך ,ובפרט שהם גדולים שאין דרך להניחם כלל בתוך העגלות,
וכ"ש אלו שנעשו בפירוש אצל האומן כדי לסכך בהם ,כשרים בלי שום גמגום, מסככין בה ,קטנה אין מסככין בה .של קנים ושל חילת ,גדולה
עכ"ד .והפמ"ג מגמגם בזה משום גזירת תקרה ,והביאור הלכה כתב שאינו יודע מה (-מעשה עבות וקליעה) מסככין בה ,ארוגה אין מסככין בה .רבי
שייך גזירת תקרה במקום שאין מנהג לסכך בזה .ומסקנת הבה"ל שהרוצה לסמוך ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו זו וזו מסככין בה ,וכן
על דעת הבית מאיר בודאי אין למחות בידו ,אכן במקום שמסככים בהם כל השנה
את הגגות בודאי יש להזהר בהם משום גזירת תקרה כמ"ש הרמ"א.
היה רבי דוסא אומר כדבריו .וכתב הרא"ש שהרי"ף פוסק כרבי
יוסי ורבי דוסא ,וכן פסק הרמב"ם ,והראב"ד פוסק כתנא קמא.
סעיף ז' ומבואר בגמרא (כ ):שלכו"ע אם יש לה שפה אין מסככים בה ,וממילא
אף אם ניטלה שפתה אין מסככים בה ,כדין בלאי כלים.
סיכוך בסולמות ,והעמדת הסכך בדבר המקבל טומאה
השו"ע מסתפק אם מותר להניח סולמות על הגג ולשים עליהם את דעות הראשונים -דעת ה"ר ישעיה שמחצלאות שמוכרים התגרים
הסכך( .התרומת הדשן מתיר לסכך בסולמות ,אבל הרמב"ן מסתפק בסתמא ,האומן אינו עושה אותם לצורך מסוים אלא כדי למוכרם כל
בזה .בית יוסף). אחד לפי צורכו ,וממילא הדבר תלוי בדעת הקונה ,שאם קנאם
לשכיבה מקבלים טומאה ,ואם קנאם לצורך דבר אחר אינם מקבלים
י"מ דאיירי לענין לסכך בסולם עצמו ,ומדובר בסולם רחב ד' טפחים,
טומאה אע"פ שזה ראוי לשכיבה .והרא"ש חולק וסובר שהולכים
והספק הוא אם הוא פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה ,או שכיון
אחרי מנהג המקום ולא אחרי דעת הקונה ,וממילא במקום שנהגו
שיש בסולם נקבים שהשליבות תקועות בהם דמי לבית קיבול ,וסכך
לשכב עליהם אפילו אמר לאומן לתקנם לו לסיכוך אין מסככים בהם,
פסול באמצע הסוכה פוסל בד' טפחים.
דמי יודע שאמר לאומן לתקנם לו לסיכוך ,ויבואו כולם לסכך בהם.
וי"מ שודאי אין לסכך בסולם רחב ד"ט כיון דדמי לבית קיבול ,והנדון
הוא לענין להעמיד את הסכך בסולם שאינו רחב ד"ט ,אם יש להחמיר
פסקי ההלכה
מצד מעמיד בדבר המקבל טומאה שמא יבואו לסכך בו( ,ולהעמיד על מחצלת של קנים או קש או שיפה או גמי שאין לה שפה ,בין שהיא
הכותל אבנים מותר כיון שלא שכיח שיסכך בהם) ,וכן העתיקו כמה חלקה והיא ראויה לשכיבה ,בין שאינה חלקה ואינה ראויה כ"כ
אחרונים לדינא שלכתחילה יש להזהר שלא להעמיד את הסכך בדבר לשכיבה ,אם היא קטנה בכדי שכיבה והיינו כקומת איש ומעט יותר,
בהם את הסכך אלא את הכלונסאות (מעמיד דמעמיד) ,ולקשור את המקבל טומאה ,ולט"ז יש צד שאפילו אם בעלמא מעמיד מותר ,הכא יש לחוש
הסכך עצמו לכלונסאות בחבלים ראוי להזהר לכתחילה. שמא ירבה בסולמות .אכן בדיעבד או שאין לו שאר דברים מותר להעמיד
את הסכך בדבר המקבל טומאה.
סעיפים ט' י'
ועיין בדרכי משה (והעתיקו הגר"א) שפשוט שאין לסכך בסולם,
מיני מאכל ובשמים ,וענפים עם פירות דחשיב בית קיבול והוא מקבל טומאה ,וממילא בודאי יש להחמיר
איתא בגמרא (י"ג ):סוכי תאנים ובהם תאנים ,פרכילין ובהם שלא לסכך עליו ,ואפילו להניחו על הסכך כדי להחזיקו זה בכלל
ענבים ,קשים ובהם שיבלים ,מכבדות ובהם תמרים ,כולן אם מעמיד ואסור ,ומלבד זה הרי הוא סכך פסול ,וכ"ש שאין לסכך
בסולמות של עגלות או סולם של אבוס הנתון על שתי יתדות ויש
פסולת מרובה על האוכלין כשרה ואם לאו פסולה .אחרים
שם מספוא למאכל בהמה שזה בית קיבול גמור ומקבל טומאה מן
אומרים עד שיהיו קשים מרובין על הידות ועל האוכלין.
התורה.
ופסקו הרא"ש והרמב"ם כתנא קמא.
וסולם שאין בו נקבים והשליבות מחוברות במסמרים ,הרי זה פשוטי
עוד בגמרא אמר רב מנשיא בר גדא דכולי עלמא סברי הקוצר
כלי עץ שאין מקבלים טומאה אף מדרבנן ,ויש מחמירים גם בזה
לסכך אין לו ידות ,והכא במאי עסקינן כגון שקצצן לאכילה משום לא פלוג ,ואם השליבות בתוך חריץ צ"ע אי חשיב כבית קיבול.
ונמלך עליהן לסיכוך .אי קצצן לאכילה מאי טעמייהו דרבנן,
וכתב הרמ"א שאין להעמיד את הסכך בכל כלי המקבל טומאה כגון
וכי תימא קסברי רבנן כיון דנמלך עליהם לסיכוך בטלה לה ספסל וכסא הראויים לקבל טומאת מדרס .וכתב המ"ב שכל כלי עץ
מחשבתו ,ומי בטלה לה מחשבה בהכי והתנן כל הכלים שהוא רחב קצת וראוי להניח עליו דבר ,י"א שהוא מקבל טומאה
יורדים לידי טומאה במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא מדרבנן ,ולכן אין להניח מרא ומגריפה על הסכך להחזיקו או תחת
בשינוי מעשה וכו' ,וכי תימא הני מילי כלים דחשיבי ,אבל הסכך להעמידו ,אפילו אם הם נשברו.
ידות דלצורך אכילה נינהו במחשבה נחתא ובמחשבה סלקא,
סעיף ח'
והתנן כל ידות אוכלין שבססן בגורן טהורות ,בשלמא למאן
דאמר בססן התיר אגודן שפיר (דהיתר אגד לא חשיבה אלא כמחשבה איתא במתני' (כ"א ):הסומך סוכתו בכרעי המיטה כשרה ,רבי
בעלמא) ,אלא למאן דאמר מאי בססן בססן ממש מאי איכא יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה.
למימר .הכי נמי בשבססן ממש (כשנמלך לסיכוך דש את הידות ברגלי ובגמרא מאי טעמא דרבי יהודה ,חד אמר מפני שאין לה קבע,
בהמה או במקבת). וחד אמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה.
פסקי ההלכה דעות הראשונים
מאכלי אדם הרי הם מקבלים טומאה ואין מסככים בהם אפילו אם הרי"ף פוסק הלכה כרבי יהודה ,ובהגהות אשר"י כתב שהעיקר
לא הוכשרו לקבל טומאה ,ומאכל בהמה אינו מקבל טומאה .ומיני כהטעם שאין לה קבע ,ולא משום שמעמידו בדבר המקבל טומאה.
בשמים שאינם נאכלים להנאת גופם אלא למראה וריח וכדומה ובתשובות המיוחסות לרמב"ן שאלוהו בדבר מה שציוה גדול אחד
מסככים בהם ,וקנמון אף שהפמ"ג מיקל בו ,בביכורי יעקב מוכיח שלא לסכך בנסרים שאין ברוחבם ארבעה והם תקועים במסמרות של
שדינו כאוכל מהא דמברכים עליו בורא פרי האדמה. ברזל ,אלא יש להוציא את המסמרות ,ושאל השואל מה הדין בזה.
ענפים עם פירות מותר לסכך בהם רק אם הרוב כשר לסכך ,ויד הפרי וענה הרמב"ן שאותו חכם שאסר לא אסר בגלל מעמיד ,ואולי אסר
דינו תלוי ,שאם קצרם לאוכל דינו כמו הפרי וצריך שהענף הכשר יהיה מפני שכיון דהנסרים תקועים במסמרות הרי כל הנסרים כנסר אחד
יותר מהפרי ומיד הפרי יחד ,ואם קצרם לסיכוך הם כשרים לסיכוך רחב ארבעה ויש בהם גזירת תקרה (יד ,).ויש שנחלקו עליו ,והנח להם
והם מצטרפים עם שאר הענף לרוב לבטל הפרי ,ואם קצרם לאוכל כיון שנהגו ,שאע"פ שאינם נביאים הם בני נביאים.
ונמלך לסכך בהם אין המחשבה מוציאה את הידות מתורת אוכל עד והר"ן כתב שהלכה כרבי יהודה שאין מעמידים את הסכך בדבר
שיעשה מעשה שניכר שרוצה אותם לסיכוך ,כגון שידוש אותם. המקבל טומאה ,ומ"מ מותר לסמוך סכך על גבי הכותל ,משום דלא
והנה מן הדין אין הידים נקראים אוכל אלא עד ג' טפחים ,אבל מפני שכיח לסכך בכיוצא בהן ,ועוד דכולי עלמא ידעי דכל כי האי גוונא
שיש ידות שמצטרפות לאוכל אע"פ שהם גדולות הרבה ,כתב המ"א בית דירה מיקרי ולא סוכה הילכך ליכא למיגזר .ויש שנוהגין לעשות
שיש להחמיר ולאסור בכל ידות אפילו גדולות הרבה ,ולפ"ז אין לסכך בכתלים דפנות של קנים משום הכירא ,שלא יהא נראה כסומך על
בקשין של תבואה קודם שנחבטו מן התבואה ,והפמ"ג מפקפק קצת הכתלים לגמרי ,ומדת חסידות בעלמא הוא.
אפילו אחרי שנחבטו ,והט"ז והביכורי יעקב מתירים בנחבטו ,ומ"מ שיטת הרז"ה שהלכה כחכמים.
כיון ששכיח שישאר מעט תבואה בשיבולים אפי' אחרי שדש אותם פסק ההלכה -כלונסאות הסוכה מותר לחברם במסמרים או
ואז נשאר על הקש דין ידות ,לכן טוב שיסיר את השיבולים מהתבן לקושרם בבלאות בגדים שהם מקבלים טומאה .שו"ע .וכתב המ"ב
והקש לפני שמסכך בהם ,ונראה שקשין של תבואה הנקצרת במגל שלכו"ע אין בזה משום מעמיד בדבר המקבל טומאה ,דאינו מעמיד
שמדינא היד אינו כאוכל אלא עד ג' טפחים ,אם השאר הוא יותר מג'
טפחים אין להחמיר אחרי שנחבטו.
וכתבו הרא"ש והרמב"ם שלהלכה אין מסככים בהם לכתחילה ,דילמא סעיף י"א
שביק להו ונפיק ,אבל אם סיכך בהם יצא ידי חובתו.
פינוג'ו הנקרא בערבית שומר והוא מאכל בהמה ואין בני אדם אוכלים
פסק ההלכה -מיני עשבים שריחם רע או שעליהם נושרים תמיד ,אף אותו אלא לרפואה ,מסככים בו( ,דאינו מאכל אדם כלל ,ויש אוסרים.
אם אינם ראוים לאכילה וממילא אינם מקבלים טומאה והם כשרים בית יוסף).
לסיכוך מדאורייתא ,אין מסככים בהם לכתחילה ,שמא מחמת הריח
הרע או נשירת העלים יניח סוכתו ויצא ,ואם עבר וסיכך בהם כשרה סעיף י"ב
לישב בה אף שיכול לסככה בסכך אחר .ואם העלים נושרים רק
סכך שעתיד להתייבש בתוך ז' ימי החג
בשעת הרוח כשרה .ואם הריח רע כ"כ שאין דעת האדם סובלתו ,י"ל
דפסול מן התורה ,דבעינן "תשבו" כעין תדורו.
איתא בגמרא (י"ג ):אמר רבי אבא אמר שמואל ירקות שאמרו
חכמים אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח ,פוסלין בסוכה משום
סעיף ט"ו אויר ,מאי טעמא כיון דכי יבשי פרכי ונפלי ,כמאן דליתנהו
חבילת קנים דמי .ופירש רש"י שפוסלין בסוכה בג' טפחים כמו אויר ,ולא כדין
סכך פסול שאינו פוסל אלא בארבעה טפחים באמצע ומן הצד
איתא במתני' (י"ב ).חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין
בארבע אמות .וכ"כ הרא"ש והר"ן .וכתב הר"ן דמהכא שמעינן דכל
מסככין בהם .ומפרש טעמא בגמ' מפני שפעמים שאדם בא מן
דבר העשוי להתייבש בתוך שבעה עד שתהא חמתו מרובה מצילתו,
השדה בערב וחבילתו על כתיפו ומניחה על גבי סוכתו אף מעכשיו הוא פסול.
לייבשה ,ונמלך עליה לסיכוך ,והתורה אמרה תעשה ולא מן
פסק ההלכה -ירקות שממהרים להתייבש בתוך ז' ימי החג ויפלו גם
העשוי.
העלים והגבעולים וישאר שם אויר (דאם ישארו הגבעולים כשר בדיעבד)
בכמה זה נחשב חבילה -איתא בירושלמי שכיון שהאיסור הוא שמא אע"פ שהם ראוים לאכילה וממילא הם מקבלים טומאה והם פסולים
יניחה לייבשה ,לא אסרו אלא בחבילה שדרך לייבשה ,והיינו לפחות לסיכוך ודבר הפסול לסיכוך פוסל רק בד' טפחים באמצע הסוכה,
כ"ה קנים ,והביאוהו התוס' והרא"ש ,וכן פסק הרמב"ם .והראב"ד מ"מ כיון שדרכם להתייבש דינם כאויר והם פוסלים בג' טפחים אפילו
מקשה דבגמרא (י"ג ).אמרינן דאפילו אגד של שלשה שמיה אגד. קודם שהתייבשו ואפילו מן הצד ,וכן כל דבר (או ירקות שאינם ראוים
ותירץ המגיד משנה שדברי הגמרא נאמרו לענין הזאה ,דכתיב ביה לאכילה) שדרכו להתייבש תוך שבעה דינו מיד כאויר ופוסל בג'
"אגודת אזוב" אבל חבילה אינה קרויה חבילה פחותה מעשרים טפחים .ועיין שער הציון שדן אם זה דאורייתא או דרבנן .ובבה"ל דן בדבר שאין
וחמשה ,ואין סתירה בין הבבלי לירושלמי .והרא"ש כתב שהבבלי דרכו להתייבש לגמרי ,אלא שבתוך שבעה תהא חמתו מרובה מצילתו ,אם הסוכה
מדבר באפקותא דדיקלא ודוקרני דקני שיש בו קנים הרבה ,דהוה כמו פסולה או לא .וירקות שאין דרכם להתייבש תוך שבעה דינם כסכך
חבילה .ובארחות חיים כתב שאין חבילה פחותה מעשרים וחמשה, פסול והם פוסלים רק בד' טפחים.
ויש אומרים דוקא זרדין כגון זמורות שלנו ,אבל קנים הרי אמרו אגד
שלשה הוי אגד. סעיף י"ג
עוד איתא בגמרא (י"ג ).אמר רב גידל אמר רב האי אפקותא מחובר מעיקרו כגון גפן ודלעת פסול לסיכוך כמו אילן( ,ועיין בסימן
דדיקלא (מוצא הדקל כשהוא סמוך לקרקע יוצאים בו דוקרנין הרבה סביב סביב) תרכ"ו מה הדין אם סיכך בהם ואח"כ קצצם) ,אבל תלוש שחיברו
מסככין בהו ,אף על גב דאגידי (שמחוברים ענפיו אלה יחד ודמי כשר לסיכוך.
לחבילה) ,אגד בידי שמים לא שמיה אגד ,אף על גב דהדר אגיד דברים שאין מסככים בהם מדרבנן
להו (מלמעלה כדי להשכיבם ,מפני שהם מתפצלים לכאן ולכאן) ,מיגד בחד
ישנם דברים שאע"פ שגידולם מן הארץ והם תלושים ואינם מקבלים טומאה
לא שמיה אגד (דבר יחידי שאוגדו אינו נחשב אגודה עד שיאגוד עימו דבר אסרו חכמים לסכך בהם ,מחשש שיבוא מחמת כך לסכך סוכתו באופן הפסול
אחר) .וכן אמר רב חסדא לענין דוקרני דקני (כעין אפקותא דדיקלא, מדאורייתא ,או שיבוא לעזוב את סוכתו .ולהלן יבואר באיזה דברים גזרו
אלא שזה של קנים וזה של דקלים). ומאיזה טעם ,ומה הדין בדיעבד.
עוד איתא בגמרא אמר רב חסדא אגד דחד לא שמיה אגד, סעיף י"ד
שלשה שמיה אגד ,שנים מחלוקת רבי יוסי ורבנן .וכתב הרא"ש
מיני עשבים שריחם רע או שעליהם נושרים תמיד
שהלכה כרבנן ששנים זה אגד ,וכל דבר כמו אפקותא ודוקרי דקני
איתא בגמרא (י"ב ):אמר רב יהודה הני צוצי ושוצרי מסככין בהו (לפי
כשאגדם עם דבר אחר דינו כחבילה של כ"ה קנים .וכן פסק הטור.
ודברי הרמב"ם בזה סתומים. שאינם מקבלים טומאה ,שאינם מאכל אדם) .אביי אמר בצוצי מסככין,
בשוצרי לא מסככין ,מאי טעמא כיון דסרי ריחייהו שביק להו
פסקי ההלכה ונפיק .אמר רב חנן בר רבא הני היזמי והיגי מסככין בהו ,אביי אמר
חבילת קנים שדרך להניחה כך כדי ליבשה והיא אגודה משני ראשיה בהיזמי מסככין בהיגי לא מסככין ,מאי טעמא כיון דנתרי טרפייהו
או באמצעה שיכולים לטלטל אותה כך ,אין מסככים בה מדרבנן אפי' שביק לה ונפיק.
הניחה לשם סכך ,ואפילו בדיעבד פסולה ,שמא יניחה כך כדי ליבשה
ארבעה דברי הכל פסולה .ופסקו הפוסקים כשמואל ואליבא דרבי וימלך בדעתו שתהיה לסיכוך ,שבזה היא פסולה מדאורייתא משום
יהודה .וכתב הרא"ש שהראב"ד פסק כרבי מאיר וכרב ,ואין בזה נ"מ "תעשה" ולא מן העשוי( ,אא"כ ינענע את הקנים אחר שהתירה ,והיינו
לדינא .ובסימן תרל"א יתבאר דהיינו דווקא בבא להניח נסרים לסיכוך, שיזיזם ממקומם).
אבל הבא לפקפק נסרים של תקרה שאין עליה מעזיבה ,שרי אפילו חבילה שפסלו חכמים היינו שיש בה לפחות כ"ה קנים ,ואם כל הקנים
ברחבים ,דכיון שמתקן המעוות ליכא למיגזר. באים מגזע אחד וקשרם בראשם השני כשרה אא"כ יש בה לפחות
עוד איתא בגמרא (י"ד ):הפכן על צידיהן ,רב הונא אמר פסולה קנה אחד נוסף שאינו מחובר לאותו גזע ,ואם יש בה פחות מכ"ה קנים
מסככים בה לכתחילה בלא להתירה ,כיון שאין דרך ליבשה.
וכו' ,נעשו כשיפודין של מתכת .והיינו שגם אם מניחם על צידם
ששם הם רחבים פחות מג' טפחים פסולים ,דכיון דיש שם פסול במדינותינו שמוכרים ענפי אילנות (יעלני"ק) כדי לפזר בבית ,אפשר
עליהן נעשו כשפודין של מתכת הפסולים לסכך בכל ענין שהופכם. שאין דינם כחבילה ,דאין דרך להניחם ליבשם מפני שכשהם יבשים
אינם שוים כלום.
ומבואר בגמרא (ט"ו ).שאם אין בהם ארבעה כשרים אפילו הן משופין
שהם דומין לכלים. סעיף ט"ז
וכתב בסמ"ק שנסרים פחותים מארבעה מותר לסכך בהם ,אך מ"מ איתא בגמרא (י"ג ):דרש מרימר הני איסורייתא דסורא מסככין
צריך לעשות הסכך בענין עראי שיוכלו הגשמים לרדת בסוכה ,ועל כן
בהו ,ואף על גב דאגידי ,למנינא בעלמא הוא דאגידי.
נהגו העולם לכסות הסוכה בערבה וכדומה ,ולא בנסרים ואפילו
פחותים מארבעה דליכא משום גזירת תקרה ,דילמא אתי למטעי פסק ההלכה -חבילה שאוגדים אותה רק כדי למוכרה במנין ,ומיד
לסכך בענין קביעות שלא ירדו שם הגשמים. כשיקננה הקונה יתירנה ,מסככים בה וא"צ להתירה.
פסקי ההלכה סעיף י"ז
נסרים שרחבם ד' טפחים אין מסככים בהם אפילו אם השכיבם על איתא במתני' (י"ב ).חבילי קש וכו' אין מסככים בהם ,וכולן
צידם ואין בצידם אפילו ג' טפחים ,מפני שיש לחוש שמא ישב תחת כשהתירן כשרות.
תקרת הבית שדר בו כל השנה ,ובית פסול משום דסוכה אמר רחמנא
וחבילה שהניחה כדי לייבשה ,נחלקו הפוסקים אם מספיק להתירה,
ולא ביתו של כל השנה.
או שהיא צריכה נענוע.
ואם אין ברוחב הנסרים ד' טפחים כשרים לסיכוך אפילו אם הם
פסק ההלכה -המסכך בחבילה לשם סכך והתירה כשרה אף ללא
משופים ודומים לכלים ,ואע"פ שהם ראוים לישיבה או להניח עליהם
נענוע ,אבל אם הניח חבילה כדי לייבשה ונמלך עליה לסיכוך ,פסולה,
איזה דבר אינם מקבלים טומאה כיון שלא ייחדם לתשמיש אלא הם
עומדים לבנין או לסחורה. כיון שהפסול בזה הוא מן התורה ,ואינה ניתרת אלא ע"י נענוע.
ונהגו שלא לסכך בנסרים כלל ,שמא יסכך באופן שאין מטר יכול לירד איתא בגמרא (י"ג ):אמר רבי אבא הני צריפי דאורבני (חבילות
שם .ויש מהראשונים שכתבו שהיום מדינא אין לסכך בהם ,כיון שעושים מערבה ,וראשיהם הגסים בצד ואחד וראשיהם הדקים בצד שני ,ודרך
שרגילים לעשות תקרה מנסרים שאין בהם ד' טפחים ,ומ"מ יש לחוש לקושרם בשני הצדדים) ,כיון שהתיר ראשי מעדנים (קשר שברשם הגס)
גם לטעם הראשון ולכן אין לסכך בקורות הרעפים וכ"ש ברעפים כשרים (דהוא עיקר) ,והא אגידי מתתאי (בצד הדק) ,אמר רב פפא
עצמם .ובשעת הדחק שאין לו במה לסכך מותר לסכך אף בנסרים דשרי להו (וקמ"ל שאף שעדיין הם נראים כמחוברים יחד ,כשרים ,כיון שאינם
רחבים ד' טפחים ,וה"ה בכל דבר שאסרו חכמים משום גזירה ,ולענן קשורים) .רב הונא בריה דרב יהושע אמר (אע"פ שלא התיר הקשר
ברכה נחלקו הפוסקים (עיין בסימן תרמ"ט) ,וכאן נוטה הרשב"א לומר בצד הדק כשר) ,כל אגד שאינו עשוי לטלטלו לא שמיה אגד.
שיכול לברך. ופסק הרמב"ם כרב הונא בריה דרב יהושע ,וכן משמע ברי"ף וברא"ש.
דעת הט"ז שלא נהגו היום לסכך בקש שמא ישים הרבה קש עד שלא יוכל המטר וצ"ב למה הטור השמיט דין זה ,ואולי הוא סובר שהלכה כרב פפא,
לרדת לתוכו ,אכן אם אין לו ענפי אילן יכול לסכך בקש ויזהר שיוכל המטר להכנס. וס"ל שזה פשיטא .אך צ"ב למה לא פסק כדעת הרמב"ם ,וכמו
והגר"ז והחיי אדם לא העתיקו דברי הט"ז ומשמע דס"ל שאין להחמיר במה
שמשמע מהרי"ף והרא"ש.
שהתורה גילתה בפירוש להתר ,וצ"ע.
סעיף י"ח
סעיף י"ט
נסרים
פריסת סדין מתחת הסכך או מעליו
איתא במתני' (י"ד ).מסככים בנסרים ,דברי רבי יהודה ,ורבי מאיר
איתא במתני' (י ).פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני
אוסר .ובגמרא אמר רב מחלוקת בנסרים שיש בהם ארבעה,
הנשר פסולה.
דרבי מאיר אית ליה גזירת תקרה ,ורבי יהודה לית ליה גזירת
שיטות הראשונים תקרה ,אבל בנסרים שאין בהם ארבעה דברי הכל כשרה.
רש"י מבאר שמפני הנשר הכונה שלא יהיו עלים וקיסמים נושרים על ושמואל אמר בשאין בהן ארבעה מחלוקת ,אבל יש בהם
שולחנו .וכתב המרדכי שלפי פירושו צ"ל שטעם הפסול הוא מפני
תחת הסוכה ביום טוב אסור ,דהוי אהל ,ומעל הסכך אפילו בחול שזה צורך האדם ,ולא דמי לנאותה דכשרה ,דשאני התם דהוי צורך
אסור. סוכה ובטל לגבה.
פסקי ההלכה אבל התוספות והרא"ש כתבו בשם תשובת הגאונים שהפסול הוא
דווקא באופן שללא הסדין חמתה מרובה מצילתה ,אבל אם הסכך
הפורס סדין על הסוכה להגן מפני החמה או כדי שלא יישרו עלים
הכשר צילתו מרובה מחמתו אין הסדין פוסל.
לסוכה ,פסולה ,אע"פ שהסכך צילתו מרובה מחמתו .ויש מכשירים
אם הסדין נמצא בתוך ד' טפחים לסכך ,שכיון שהקדים לעשות הסוכה
שיטת רבינו תם שמפני החמה הכונה שהחמה מייבשת את הסכך
כהלכתה ,אין לפסול במה שפרס סדין אח"כ אף אם גם הסדין צילתו מרובה ומתוך זה נעשה חמתה מרובה ,וכן תחתיה מפני הנשר הכונה
מחמתו ,ולדבריהם מותר אף לישב תחתיו ,אבל לא יעשה כך לכתחילה שאלמלא הסדין היה נושר ונעשה חמתה מרובה והסדין מונעו
אפילו שלא בשעת אכילה ,שמא יאמרו שכוונתו לסיכוך ולאכול מליפול ,וכיון שהסדין גורם שעל ידו צלתה מרובה מחמתה פסולה.
תחתיו ,אא"כ ניכר לכל שכוונתו כדי להגן ,או כשהסדין שרוי במים והתוס' והרא"ש הסכימו לפירוש ר"ת ,וכן מבואר בתשובות
שאז ניכר לכל שכוונתו לייבשו ,שאז מותר אפילו בשעת אכילה .ובפורס סדין המיוחסות לרמב"ן ,וכן פסק הטור.
תחת הסכך ,מהשו"ע משמע שגם בזה יש להחמיר משום הרואים ,אולם דעת הר"ן מבאר את דברי ר"ת שסוכה שהיתה מסוככת כהלכתה ,אינה
הרוקח והובא לקמן במ"א שבתוך הסוכה אין חוששים למראית העין .ויש נפסלת אם אח"כ הניח עליה ענפי אילן מחוברים ,דתנן (י"א ).הדלה
להחמיר כדעה ראשונה לפסול בכל גוונא ,ובתולה לייבש אין לפרוס עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום וסיכך על גבן פסולה,
אלא שלא בשעת אכילה .אמנם בשעת הדחק שאינו יכול לאכול ומשמע דדווקא בשקדם האילן לסוכה פסולה ,אבל קדמה הסוכה
בסוכה מחמת עלים הנושרים לתוך המאכל או ע"י גשמים הנוטפים לאילן אינה נפסלת ,וממילא גם סדין אינו פוסל ,ובהכרח מיירי
או ע"י הרוח שמכבה את הנרות ,טוב לפרוס סדין בתוך ד' טפחים כשהסדין מסייע להכשר הסוכה וכנ"ל( ,דאי מיירי כשללא הסדין
לסכך מאשר לאכול מחוץ לסוכה ,אבל לא יברך על זה לישב בסוכה. חמתה מרובה מצילתה ,זה פשיטא) .וכתב הר"ן שחולקים על ר"ת
אמנם בשבת ויו"ט יפרוס רק בתוך ג"ט לסכך ,מחשש עשית אהל .ודעת הט"ז
ומפרשים שהמשנה פוסלת אפילו כשאין הסדין מסייע להכשר
שהמחלוקת הנ"ל היא דווקא כשתולה את הסדין בזמן שהשמש הגיעה לסוכה ולא
לגוף האדם ,אבל בלא הגיעה לסוכה פסולה לכו"ע ,ובהגיעה לגוף האדם כשרה
הסוכה ,ואין ראיה מהדלה עליה את הגפן וכו'.
לכו"ע ,ובמ"ב סתם שלא כדבריו כיון שכמה אחרונים חולקים עליו. וכתב הבית יוסף שהטור לא סובר כהר"ן בביאור דברי ר"ת ,שהרי
הפורס סדין תחת הסכך כדי ליפות את הסוכה ,כשרה ,אם הסכך הטור פוסל בהדלה עליה את הגפן וכו' אף כשהסוכה קדמה .עוד כתב
צילתו מרובה מחמתו והסדין בתוך ד' טפחים לסכך. הבית יוסף שמה שמבואר בטור שאם לא כיון בפריסת הסדין אלא
להגין מפני החמה והעלין כשרה ,היינו באופן שאין חשש שעל ידי
סוכה שצילתה מרובה מחמתה ויש חשש שהסכך יתייבש או ישרו
הנשר תהיה חמתה מרובה מצלתה ,ודין זה הוא רק לר"ת ,אבל לדעת
ממנו עלים ותהיה חמתה מרובה מצילתה ,ופרס עליה סדין שלא
החולקים פסול גם בכהאי גוונא .אבל מה שכתב הטור שאם פרס את
תתייבש ,או תחת הסכך סמוך ודבוק לעלים כדי שלא ישרו העלים,
הסדין לנאותה כשרה ,זה נכון לכו"ע ,דכך מבואר בגמרא (י ,):ודין זה
פסולה.
נתבאר בסימן תרכ"ז ,וגם נתבאר שם שרק אם הסדין בתוך ד' טפחים
לסכך כשר.
סימן תר"ל עוד איתא בגמרא (י ):מנימין עבדיה דרב אשי איטמישא ליה
כתונתא במיא ,ואשתטחא אמטללתא ,אמר ליה רב אשי
דיני דפנות הסוכה
דלייה ,דלא לימרו קא מסככי בדבר המקבל טומאה ,והא קא
הגמרא (סוכה ו ):לומדת מהפסוקים שלא מספיק לעשות סכך לסוכה ,אלא
צריך שיהיו לה ג' דפנות ,והלכה למשה מסיני שאחת מהדפנות יכולה להיות
חזו דרטיבא (ומוכחא מילתא ששטחה לייבשה ולא לסיכוך) ,לכי יבשה קא
רק טפח אחד ,ולהלכה צריך שאותו טפח יהיה נראה כדופן .ובסימן זה יבואר אמינא לך (שאז צריך לנוטלה) .ומשמע מהגמרא דכל היכא דליכא
ממה ניתן לעשות את הדפנות ,מהו שיעור הדפנות ,וכיצד ניתן לעשות את הוכחה שלא פירס הסדין עליה כדי לסכך ,אסור מפני מראית העין.
הסוכה ע"י שני דפנות ועוד טפח בדופן השלישית ,ודיני הכשר סוכה ע"י לבוד
וגוד אסיק. וכתב הר"ן שמבואר בגמרא הנ"ל ששטיחת בגד לצורך הבגד הוי
כפורס סדין לנאותה וכשרה ,ולכן אינו פסול אלא מפני מראית העין,
סעיף א' וכן מוכח בירושלמי ,אבל אחרים אומרים שבשטיחת בגד לצורך הבגד
איתא במתני' (י"ב .אחרי שהמשנה מבארת מה פסול לסכך) וכולן כשרות הבגד לא בטל לגבי הסוכה והוא פוסל אותה ,ומה שרב אשי התיר
ברטובה זה רק בזמן שלא אוכלים ושותים וישנים שם ,שהרי אין דרך
לדפנות .ופירש רש"י שכל הפסולים ששנינו לסכך כשרים לדפנות,
להשתמש בסוכה כשמטפטפים לתוכה מים ,אמנם ביבשה אסור גם
ד"סוכות" הכתוב בתורה הכונה לסכך ,דדופן לא איקרי סוכה.
בזמן שלא משתמשים בסוכה ,כיון שיחשבו שמשתמשים שם ,וראוי
פסק ההלכה -כל הדברים כשרים לדפנות ,אפילו אלו שאינם כשרים להחמיר.
לסכך. וכתב הרוקח שאם החמה או הרוח מזיקה לו בסוכה ,יפרוס סדין סביב
הסוכה להגן ,ואפילו בשבת מותר לנטותו סביב ,אבל לפרוס סדין
אמר ליה אנא כאידך לישנא דרבא סבירא לי דאמר וצריכה איתא בגמרא (ז ):ושחמתה מרובה מצילתה פסולה .תנו רבנן
נמי צורת פתח. חמתה מחמת סכך ולא מחמת דפנות ,רבי יאשיה אומר אף
מחמת דפנות .והלכה כתנא קמא.
דעות הראשונים
פסק ההלכה -אפילו אם יש פרצות גדולות בדפנות ומחמת כך
איזה סוכה צריכה צורת הפתח -שיטת רש"י שדברי רבא שצריך גם
חמתה של סוכה מרובה מצילתה ,כשרה.
צורת הפתח נאמרו לגבי סוכה ששני הדפנות סמוכות זו לזו ,אבל
סוכה העשויה כמבוי שצריך לעשות פס ארבעה שיש בדופן זו ז' דפנות שהם גידולי קרקע א"צ להעמידם דרך גדילתם.
טפחים א"צ לעשות צורת הפתח .ויש שפוסקים כרש"י .וי"א שגם דבר שמתייבש בתוך שבעה דנים אותו לענין הדפנות כאילו הוא כבר
בסוכה העשויה כמבוי צריך צורת הפתח ,מפני שדפנות אלו טובות התייבש ,כפי שנתבאר לעיל בסי' תרכ"ט לענין הסכך.
פחות מדפנות הסמוכות זו לזו ,וע"י פס ארבעה שוה דינם סוכה
בעל נפש יחוש לכתחילה לא לעשות את הדפנות מדבר שאינו כשר לסכך
העשויה כמבוי להיכא ששתי הדפנות סמוכות זו לזו .וכן דעת הרי"ף
מדאורייתא ,אם הוא סומך את הסכך על הדפנות ,לחוש לדעת הסוברים שאין
והרמב"ם ,והרא"ש כתב שמסתבר כסברא ראשונה ,אבל כיון שהרי"ף מעמידים את הסכך ע"י דבר הפסול לסיכוך מדאורייתא (אא"כ זה דבר שלא שכיח
חולק צריכים אנו לילך אחריו .והר"ן מביא מחלוקת זו ,והוסיף שסוכה שיסככו בו) ,ולהעמיד את הסכך ע"ג ד' קונדסים העומדים בד' זויות הסוכה תחת
שיש לה ג' דפנות של ז' טפחים אינה צריכה צורת הפתח. הסכך מותר לכו"ע.
עוד איתא בגמרא (ז ).אמר רבא וכן לשבת ,מיגו דהויא דופן סוכה שיש בה ריח רע -לא יעשה את הדפנות מדבר שריחו רע
לענין סוכה הויא דופן לענין שבת .ופירש רש"י שאע"פ שכדי שמא מחמת כך יצא מן הסוכה ,ובדיעבד כשר אפילו בסכך (ואם הוא
לטלטל בשבת כדין רשות היחיד צריך ג' דפנות ,בשבת של סוכות ריח רע שאין דעת אדם סובלתו אפשר דפסול מן התורה) ,ואם
מותר לטלטל מהסוכה של שתים כהלכתן ורביעית אפילו טפח הסוכה נמצאת ליד בית הכסא או אשפה ויש בסוכה ריח רע ,יצא
לביתו ,ואע"פ שבשאר שבתות אסור ,אי נמי בשאר מחיצות שאינם יד"ח מן התורה ,אבל לא יברך שם ברכת המזון ,ואם יש לו מקום אחר
של סוכה אסור ,בסוכה בשבת של סוכות מותר ,דמיגו דההוא טפח בודאי לא יעשה שם את הסוכה ,ואם אין שם ריח רע אבל הוא רואה
אגמריה רחמנא למשה במחיצות סוכה דליהוי ליה דופן שלמה את בית הכסא ג"כ אסור.
לסוכה ,הויא דופן נמי בשבת של סוכות לענין שבת. סעיפים ב' ג'
כתב הרא"ש שהרי"ף השמיט דין זה ,משום דס"ל שהדין שצריך צורת
הפתח נאמר גם לענין סוכה העושיה כמבוי ,וכשיש צורת הפתח זה איתא בגמרא (ו ):תנו רבנן שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח.
מחיצה גמורה לענין שבת גם בלי מיגו .והטור הביא דין זה להלכה אף עוד איתא בגמרא אותו טפח היכן מעמידו וכו' ,אמר רבי סימון
שפוסק כהרי"ף ,וכתב הבית יוסף דאפשר שכתבה כדי ללמד ואיתימא רבי יהושע בן לוי עושה טפח שוחק (שמודדו בארבעה
שבשבת של סוכות אין בזה אפילו איסור דרבנן מטעם מיגו ,שהרי אצבעות שאינן נוגעות זו בזו דהוי טפח ומשהו) ומעמידו בפחות משלשה
כשיש ג' מחיצות אסור לטלטל מדרבנן עד שיהיה בדופן רביעית פס טפחים סמוך לדופן ,וכל פחות משלשה סמוך לדופן כלבוד
ארבעה בחצר ,או לחי או קורה במבוי .והר"ן כתב שי"מ שהרי"ף לא דמי (ונמצא שיש כאן דופן ארבעה ,וכיון ששיעור סוכה הוא ז' טפחים נמצא שיש
הביא דין זה משום דס"ל שדברי רבא נאמרו רק לענין שהזורק לסוכה כאן רוב דופן) .אמר רב יהודה סוכה העשויה כמבוי (המפולש ,ששתי
כזו חייב ,אבל לענין התר טלטול לא ,וכתב הר"ן שדבר זה אינו נראה,
הדפנות זו כנגד זו) כשרה (שזה ג"כ נחשב שתים כהלכתן) ,ואותו טפח
אבל ראוי להחמיר לענין מעשה.
מעמידו לכל רוח שירצה .רבי סימון ואיתימא רבי יהושע בן
עוד כתב הר"ן שיש מקשים למה אומרים מיגו לקולא להתיר שבת
לוי אמר עושה לו פס (-דופן) ארבעה ומשהו ,ומעמידו בפחות
בגלל סוכה ,ולא אומרים מיגו לחומרא לפסול סוכה בגלל שבת,
משלשה סמוך לדופן ,וכל פחות משלשה סמוך לדופן כלבוד
ודחקו לומר שאין כוונת רבא אלא להתיר איסור דרבנן ולאוקמה
אדאורייתא .אבל דעת הר"ן שרבא מתיר מכח המיגו גם איסור דמי (ויש כאן דופן ז' טפחים) .ומאי שנא התם דקאמרת סגיא בטפח
דאורייתא ,והטעם שאומרים מיגו להתיר ולא לאסור הוא ,שכיון שוחק ,ומאי שנא הכא דקאמרת בעי פס ארבעה ,התם דאיכא
שהתורה אמרה כיצד לעשות את מחיצות הסוכה ,ואי אפשר לשבעת שתי דפנות כהלכתן (צמודות זו לזו ולא זו כנגד זו) סגי ליה בטפח
ימי סוכה בלא שבת ,ודאי כוונת התורה שהסוכה הזו כשרה גם לשבת שוחק ,הכא דליכא שתי דפנות אי איכא פס ארבעה אין ואי
ללא תוספת בדפנות ,דאין דרכה של תורה לתת הכשר שאינו מספיק לא לא .אמר רבא ואינה ניתרת אלא בצורת פתח .איכא
לכל זמן ,ובהכרח שהמחיצה נחשבת מחיצה גם לשבת מתוך שהיא דאמרי אמר רבא וניתרת נמי בצורת פתח .איכא דאמרי אמר
מועילה לסוכה ,ולפי זה אפילו בסוכה שאסור לטלטל בה מדאורייתא, רבא וצריכה נמי צורת פתח.
כגון שפרוץ שלה מרובה על העומד ,או שאחת ממחיצותיה ארוכה
ופסקו הפוסקים כלישנא בתרא ,דאיתא בגמרא רב אשי אשכחיה
מאד וניתרת כולה משום פסל היוצא מן הסוכה (י"ט ,).אע"פ שבסתם
לרב כהנא דקא עביד טפח שוחק וקא עביד צורת פתח ,אמר
שבת אסור לטלטל בה ,בשבת של סוכות מותר משום מיגו.
ליה לא סבר לה מר להא דרבא דאמר וניתרת בצורת פתח,
סעיף ד' פסקי ההלכה
סוכה העשויה בתוך חצר אע"פ שאין לה אלא ב' דפנות זו כנגד זו סוכה שיש לה ב' דפנות סמוכות זה לזה (בצורת ר) ורוצה לעשות
ודפנות החצר רחוקות מהם ,די לעשות לה בצד השלישי דופן יותר על ידם סוכה ,יכול לעשות דופן ברוחב יותר מטפח ויעמידנה פחות
מטפח ולהעמידו בפחות מג' טפחים לאחד הדפנות ,ויעמיד טפח זה מג"ט לאחת הדפנות (דחשיב מחיצה ד' מכח לבוד) ,וכדי להשלים
בצד של פתח החצר ולא בצד שכנגד דופן החצר .והמ"א חולק על דין את שיעור הדופן השלישית יעמיד קנה בהמשך אותו צד כנגד סוף
זה וסובר שרק כאשר דפנות החצר הם עצמם הדפנות של הסוכה הדופן השניה (והיינו בסוכה שהיא ז' טפחים על ז' טפחים ,וי"א
(אבל לא סיכך בין הדופן האמצעית של החצר לסוכה) מהני ,אבל לא שירחיקו עוד טפח כדי שצורת הפתח תהיה על ד' טפחים) ,ויעשה
כשדפנות הסוכה עומדות באמצע החצר ,ולמעשה אין להתיר כשהסוכה שם צורת הפתח ע"י שישכיב קנה על אותו קנה עומד ועל הטפח
באמצע החצר. (וא"צ שהקנה השוכב יגע בקנה העומד או בטפח).
וכתב הרמ"א שאם הקנה העומד והטפח נוגעים בסכך א"צ להניח קנה
סעיף ה'
על גביהן כיון שהסכך נחשב כקנה על גביהן( ,והמ"א מקשה על דבריו
איתא בגמרא (ז ).תניא דופן סוכה כדופן שבת ,ובלבד שלא יהא ודעתו שראוי להחמיר שלא לסמוך על הסכך ,והאחרונים יישבו
בין קנה לחבירו שלשה טפחים. קושיתו ,ועל כן הסומך על הרמ"א לא הפסיד).
ופירש רש"י שדופן סוכה כדופן שבת הכונה שכל דבר שהחשיבוהו עוד כתב הרמ"א שמה שנהגו לעשות צורת הפתח עגולה זה לנוי
חכמים כדופן לענין שבת ,כגון מחיצה של שתי בלא ערב ,כדאמרינן בעלמא.
במתני' (עירובין ט"ז ):מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה מותר לטלטל בתוך הסוכה הנ"ל ,או להוציא מהבית לסוכה דרך חלון
לחבירו שלשה טפחים ,והיינו שאף שהפרוץ מרובה על העומד ,זה שביניהם בשבת שבתוך החג ,אע"פ שבשאר שבתות השנה אסור
כשר מדין לבוד ,אף שרוחב כל קנה אינו אלא מלוא אצבע ,וחשיב (אא"כ יש תיקון בדופן הרביעית) ,דמיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי
כולו עומד .ואם יש במקום אחד או שנים הבדל של יותר מג' טפחים, דופן לענין שבת ,ומ"מ שלא בשעת הדחק ראוי להחמיר.
כשר ,דהוי כפתחים .וכן מחיצה של ערב בלא שתי ,כדאמרינן במתני' פרטי דינים בדין הנ"ל-
(שם) מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה ובלבד שלא יהא א' אם הסוכה היא יותר מז' טפחים ,א"צ להעמיד את הקנה של צורת הפתח בסוף
בין חבל לחבירו שלשה טפחים ,הוי היקף נמי לדופן סוכה. הדופן ,ובפשטות גם אם העמידו בסוף ז' טפחים כל הסוכה כשרה ,וצ"ע( .שעה"צ
ב').
עוד איתא בגמרא (סוכה ז ).יתירה שבת על סוכה ,שהשבת אינה
ב' י"ל שמותר להניח את הצורת הפתח בשבת ויו"ט ע"י נכרי אם שכח לעשות זאת
ניתרת אלא בעומד מרובה על הפרוץ ,מה שאין כן בסוכה. קודם ,דהוי שבות דשבות במקום מצוה( .שעה"צ ה').
ופירש רש"י שלענין שבת אם יש הרבה פתחים שאין בהם צורת ג' כתב הר"ן שאע"פ שצורת הפתח נחשב מחיצה גמורה לענין שבת וכלאים ,אין
הפתח ,והם יותר מהעומד ,הפתחים מבטלים את העומד ,אבל בסוכה לעשות דפנות הסוכה מצורות הפתח אפילו לענין הדופן השלישית ,והעתיקו
כשר ,שהרי מספיק שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח ,אפילו אם האחרונים את דבריו ,אכן ברא"ש מבואר שצוה"פ מועילה מדאורייתא ,אכן מדרבנן
יש פתחים בשתים כהלכתן שאם נצרפם לעומד יהיה פרוץ מרובה על בעינן דווקא גם טפח שוחק( .בה"ל ד"ה שיעמיד).
העומד. סוכה העשויה מקנים הסמוכים זה לזה פחות מג' טפחים ,אם עשה
על ידי זה ד' דפנות כשר ,אבל אם עשה רק ג' דפנות כשר רק אם יש
וכתב הרמב"ם שמה שמותר כשיש פתחים בדפנות היינו דווקא
ב' מחיצות שלימות ובשלישית יש טפח.
כשאין פתח יותר מעשר אמות ,דבזה פסול אפילו כשיש לו צורת
הפתח ,אא"כ העומד מרובה על הפרוץ .וכ"כ הסמ"ג .והקשה הרא"ש סוכה שיש לה ב' דפנות זו כנגד זו וביניהם מפולש (-פתוח מצד
מהא דתנן (עירובין ב ).ואם יש לו צורת פתח אע"פ שהוא רחב לצד) ,עושה דופן ברוחב ד' טפחים ומשהו (ולא די בטפח ומשהו כיון
מעשר אמות אינו צריך למעט ,ומבואר שצורת הפתח מתירה גם שאין כאן ב' דפנות סמוכות) ,ומעמידה בפחות מג' טפחים סמוך
פתח של יותר מעשר אמות .והרא"ם מתרץ שי"ל שהמשנה בעירובין לאחת הדפנות (דחשיב כלבוד) ,ויעשה צורת הפתח ע"י נתינת קנה
מדברת רק כשהעומד מרובה על הפרוץ ,שבזה החידוש שפתח כזה מהפס של הד' טפחים עד הדופן הרחוקה ,והסוכה כשרה( ,והמ"א
אינו מבטל את המחיצה ,ודינה כפתח פחות מעשר ללא צורת הפתח, מסתפק אולי זה מועיל רק בסוכה קטנה ,ולא כשהדופן השלישית
אבל צורת הפתח אינה מכשירה מחיצה של פרוץ מרובה על העומד. רחוקה הרבה ,אבל הרבה אחרונים הסכימו שאין לחלק בזה) ,וי"א
והמגיד משנה כתב שדעת הרמב"ם לפרש הא דמבואר בגמרא שאין צריך כאן צורת הפתח ,ויש להחמיר כסברא ראשונה.
שסוכה כשרה אף בפרוץ מרובה על העומד ,דמיירי דווקא לענין ואם הדופן השלישית היא ז' טפחים בלא לבוד ,לכו"ע אין צריך צורת
המחיצה השלישית (וכתב הב"י שנראה שכוונתו שכמו שמכשירים הפתח אף שהכותל השני רחוק ממנה ,אך מסתבר שצריך שלא יהיה
דופן זו בטפח שוחק או בפס ארבעה וכנ"ל סעיף ב' ,ה"ה מקילים רחוק יותר מי' אמות (שזה שיעור פתח) ,וכ"ש שאם הדופן השלישית
כשהדופן השלישית היא על פני כולה אלא שהעומד בה מרובה על שלימה א"צ לעשות צורת הפתח בדופן הרביעית ,ומה שנהגו לעשות
הפרוץ) ,אבל השתים כהלכתן דינם כשבת דבעינן עומד מרובה .עוד שם צורת הפתח אינו אלא לנוי בעלמא.
כתב המגיד משנה בהלכות שבת שלדעת הרמב"ם פתח יותר מעשר
סעיף ו' עם צורת הפתח שוה דינו לעשר בלי צורת הפתח ,ששניהם לא
מכשירים בעומד מרובה ,אמנם פתח עשר עם צורת הפתח ,בהלכות
נעץ ד' קונדסים וסיכך על גבם סוכה הרמב"ם מכשיר אף בפרוץ מרובה ,וי"ל דה"ה לגבי שבת.
איתא בגמרא (ד ):תנו רבנן נעץ ארבעה קונדיסין על הגג וסיכך וכתב רבינו ירוחם שנראה מדברי רש"י שאפשר להכשיר מדין לבוד
על גבן ,רבי יעקב מכשיר ,וחכמים פוסלים .אמר רב הונא וכנ"ל אפילו אם כשנצרף את כל הקנים יחד לא יהיה בהם ז' טפחים
מחלוקת על שפת הגג ,דרבי יעקב סבר אמרינן גוד אסיק שזה שיעור הכשר סוכה ,וכן נראה מדברי הרא"ש ,ויש פוסלים בכהאי
מחיצתא ,ורבנן סברי לא אמרינן גוד אסיק מחיצתא ,אבל גוונא ,אמנם אם בפתחים יש צורת הפתח כשר אפילו לענין שבת,
באמצע הגג דברי הכל פסולה .ורב נחמן אמר באמצע הגג וה"ה לענין חלונות .ומורי ר' אברהם בן אסמעאל כתב שיש ד' מדות
מחלוקת .איבעיא להו באמצע הגג מחלוקת ,אבל על שפת בדופן סוכה :א' פתח אינו כמחיצה ,והיכא דליכא עומד כשיעור סוכה
הגג דברי הכל כשרה ,או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת, במקום אחד ,כשרה אם ע"י צירוף מכמה מקומות יש כדי הכשר
סוכה ,ואפילו אם יש שם פתח יותר מעשר .ב' אם יש פירצה ג'
תיקו.
טפחים או יותר בלי צורת הפתח ,אם הפרוץ מרובה על העומד ,בטל
דעות הראשונים -דעת הרא"ש שלהלכה פסול בין בשפת הגג ובין העומד אם אין בו שיעור סוכה במקום אחד .ג' בעומד מרובה על
באמצע הגג ,וכתב הרא"ש שזה גם דעת הרי"ף ,אבל הרי"ץ גיאות הפרוץ ,אם יש בעומד שבכל הדופן כשיעור סוכה כשרה .ד'
כתב שרב שרירא גאון לא גורס איבעיא להו ,אלא הוא גורס ורב נחמן כשהפירצות הם פחות מג' טפחים כשר אפילו בפרוץ מרובה על
אמר באמצע הגג מחלוקת ,אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה, העומד ,ולא עוד אלא שהפרוץ מצטרף להשלים שיעור סוכה.
והלכה כרב נחמן ,וכן פסק הרמב"ם .אמנם הגירסה שלנו אינה
כדבריו ,וכן פסקו הרי"ד והראבי"ה והראב"ד לפסול ,וכן פסק בשו"ע. פסקי ההלכה
סוכה שבשני דפנותיה (הסמוכות זו לזו בצורת ר) יש הרבה פתחים
פסק ההלכה -נעץ ד' קונדסים וסיכך על גבם ,בין באמצע הגג בין
שאין בהם צורת הפתח ,אע"פ שבצירוף הפרצות שבשני הדפנות
בצידי הגג ,פסולה ,דדוקא בשבת אמרינן גוד אסיק ,ויש מכשירים אם
האחרות הפרוץ מרובה על העומד כשרה ,ובלבד ששתי הדפנות
נעצם על שפת הגג (מדין גוד אסיק) ,ובלבד שיהיו ממש בשפת הגג
הראשונות יהיו מחוברות ולא יהיה פתח בקרן המחברת בין שני
ולא במרחק אפילו פחות מג' טפחים ,וכן צריך שהגג לא יבלוט
הדפנות (אפילו אם יש בפתח זה צורת הפתח ,על אף שבשבת נחשב
החוצה יותר ממחיצות הבית ,דאז גם בשבת אינו מועיל .והלכה כדעה
עי"ז כסתום ,אבל אם הפירצה היא פחות מג' טפחים מהני) ,ויהיה בדפנות
ראשונה ,אמנם אם אין לו מקום אחר ,אין לו לפטור עצמו מסוכה זו ,ולא יברך.
שיעור מקום חשוב (והיינו פס של ד' טפחים ,ובשעה"צ כתב שיותר
ועיין בה"ל מה הדין אם יש לד' הקונדסים דין צורת הפתח.
מסתבר שהכונה שצריך שיהיה שם ז' טפחים כדי הכשר סוכה).
סעיף ז' ואם יש פירצה יותר מי' אמות אסור אפילו בעומד מרובה על הפרוץ
הכשר סוכה ע"י לחי או פסי ביראות (ויש להסתפק אם על ידי זה נתבטל כל הדופן ,או שהמקום שיש בו דופן ויש בו
שיעור הכשר סוכה כשר ,וצ"ע) ,ואם יש צורת הפתח בפירצה זו שרי אפילו
איתא בגמרא (ז ):אמר רבה סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי אם גם כשנחשב את מקום הפתח לעומד ישאר הפרוץ מרובה על העומד( ,ואף
כשרה. שלדעת הר"ן אין לעשות צורת הפתח בדפנות הסוכה ,י"ל דהיינו בשיעור הכשר
שיטת הרא"ש דמיירי במבוי מפולש (פתוח משני צדדים) ,ויש לו לחי סוכה ולא ביותר מזה) ,ולרמב"ם אפילו כשיש שם צורת הפתח לא מהני
מצד אחד ,ומצד השני אין בו תיקון ,דבאופן זה כשרה הסוכה בשבת, אלא בעומד מרובה על הפרוץ .ואם הפרוץ מרובה על העומד בשני
אבל לא בחול ,ואליבא דרב יהודה דאמר (עירובין י"ב ):מבוי שאינו ראוי הדפנות הסמוכות אף ללא צירוף שאר הדפנות ,והפרצות הם יותר
לשיתוף (והיינו מפולש) הכשירו בלחי ,הזורק לתוכו חייב ,הכשירו מג' טפחים ,אסור ,ודעת המ"א שלבוד מועיל רק בסוכה של ד'
בקורה ,הזורק לתוכו פטור ,דקא סבר לחי משום מחיצה וקורה משום דפנות ,אבל סוכה של ג' דפנות ,מדרבנן אין להכשירה ע"י לבוד.
היכר ,ואף על גב דבשבת דעלמא אסור לטלטל במבוי כיון שהוא סוכה של ד' דפנות שלימות אין לעשות פתחים בכל הפינות .רמ"א.
פרוץ ברוח רביעית ,משום מצות סוכה התירו ,כמו שהתירו לגבי פסי ואם פינה אחת מחוברת שרי .מ"ב.
ביראות. כתב הרמ"א שנהגו לעשות סוכה עם מחיצות שלימות (בלי עצות של
והר"ן סובר שמדובר במבוי שאינו מפולש ,ואף שכשיש ג' דפנות לבוד וצורת הפתח) ,כיון שלא כולם בקיאים בדיני המחיצות .ומי
כשר לסוכה גם בלי מיגו ,מיירי הכא שסיכך רחוק מהדופן השלישית, שאין לו כל צרכו למחיצות ,עדיף לעשות ג' מחיצות שלימות מארבע
והמיגו הוא שכמו שהלחי מתיר מדאורייתא לטלטל במבוי ,לרבה שאינם שלימות .ובהלכות של רבי יצחק גיאות כתב שמצוה מן
דס"ל לחי משום מחיצה ,הלחי מועיל להכשיר את הסוכה המובחר לעשות ג' דפנות סתומות ,ורק מקום הפתח יהיה פתוח .ועיין
מדאורייתא ,וכיון שהלחי מועיל להתיר מדרבנן במבוי שאינו מפולש, בבאר היטב [שכתב שמהר"ש היה מסמן סדר דפנות הסוכה ,שלא לשנות את
הסדר משנה לשנה] ,ובביכורי יעקב כתב שלא ראה מי שחושש לזה.
שמדרבנן אסור לטלטל בו והלחי מתירו ,הוא מועיל לסוכה גם
מדרבנן משום מיגו ,וי"א שזה מתיר אפילו בחול ,אבל דעת הר"ן
שכיון שזה מותר משום מיגו זה מותר רק בשבת ,וכן דעת הרמב"ם.
פצימין שע"י לבוד זה נחשב כמחיצה גמורה כשר גם כשהפצימין עוד איתא בגמרא (ז ):אמר רבא סיכך על גבי פסי ביראות
נעשו לחלל הפנימי). כשרה.
בכמה דפנות אומרים פי תקרה יורד וסותם -דעת רש"י שלאביי וכתב הרא"ש שההכשר הוא בשבת של סוכות ,דמיגו דהוי דופן
אומרים פי תקרה יורד וסותם מכל הצדדים ,אבל התוס' סוברים לשבת הוי נמי דופן לסוכה ,ואע"פ שלא התירו פסי ביראות אלא
שאומרים פי תקרה רק בדופן אחת ,ומדובר שיש לאכסדרה פצימין לעולי רגלים ,וגם להם לא התירו אלא לבהמתם אבל אדם מטפס
משני צדדים כמין גא"ם ,ובזה אביי מכשיר ורבא פוסל ,אבל אם ועולה מטפס ויורד (עירובין כ ,):משום מצות סוכה התירו .וכ"כ הרי"צ
הפצימין הם זו כנגד זו או שאין כלל פצימין גם לאביי לא מכשירים גיאות .וכתב ר"י שכיון שמדאורייתא מותר גם לא לעולי רגלים,
מכח פי תקרה יורד וסותם ,וקיימא לן כרבא. אמרינן מיגו ,וכן דעת הרי"ף שההתר בסוכה הוא לא רק לעולי רגלים.
וכתב הראבי"ה שפסי הביראות מתירים אפילו אם אין שם בור,
עוד איתא בגמרא (י"ט ).רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקא מסכך
דלעולי רגלים התירו משום צורך הבור ,וכאן התירו משום הצורך
על גבי אכסדרה שאין לה פצימין (והיו לה ב' דפנות כהלכתן
לסוכה ,ויש שנסתפקו בדבר ,ודעת המדרכי כראבי"ה .אמנם כיון
והשלישית סמוכה לאכסדרה ,ולא היה בה טפח כדין דופן שלישית) ,אמר ליה שלא התירו ע"י פסי ביראות אלא במקום שאין מחיצות ,ה"ה לענין
לא סבר לה מר הא דאמר רבא יש לה פצימין כשרה אין לה סוכה .ודעת הר"ן שההתר הוא רק במקום שמותר מצד פסי ביראות.
פצימין פסולה ,אחוי ליה (עיין לקמן מה הראה לו) ,נראה מבפנים
פסקי ההלכה
ושוה מבחוץ (שמבפנים ניכר שהפצימין בולטים ,אבל לעומד מבחוץ זה נראה
סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי (-עץ כמין עמוד) ,או על גבי באר
כהמשך הדופן) ,אי נמי נראה מבחוץ ושוה מבפנים ,דאיתמר
שיש מסביבה פסים (-ד' קורות בארבע הצדדים שכל קורה נוטה
(עירובין ט :לענין מבוי שהכשרו בלחי) נראה מבחוץ ושוה מבפנים
אמה לכאן ואמה לכאן) ,סוכה זו כשירה רק בשבת שבתוך החג ,מיגו
(שהלחי הוא בליטה מחוץ למבוי ,ולעומדים במבוי זה נראה חלק מדופן המבוי)
דהוי מחיצה לענין שבת.
נדון משום לחי ,ולחי היינו פצימין.
משמע מדעת השו"ע שאפילו במקום שלמעשה אסור לטלטל שם
שיטת רש"י שהיו לסוכה פצימין סמוכין זה לזה פחות משלשה,
בשבת ,כגון במבוי שהדופן הרביעית פתוחה לגמרי ,מ"מ כיון שלענין
והראה לו שהיה פצים שיש בו טפח ויותר מחוץ לסוכה בהמשך
שבת הלחי נחשב מחיצה ,הוא נחשב מחיצה גם לסוכה .ודעת הרמ"א
האכסדרה ,ורחבו משוך לאחורי הסוכה ,ולעומדים בפנים זה נראה
שאין להתיר אלא במקום שהלחי או הפסים מתירים למעשה לענין
המשך הדופן ,ולעומדים מבחוץ זה נראה כתחילת הדופן השלישית,
שבת ,והיינו במבוי שיש לו ג' דפנות שלימות ולחי בצד הרביעי וסיכך
דזה נחשב דופן כמו במבוי.
רק לצד הלחי ,ובפסין מתירים בזמן שיש עולי רגלים ,או בזמננו היכא
והקשה הרא"ש מה ענין מבוי לסוכה ,דבמבוי יש שלש מחיצות ולא דלא שכיחי מיא שמותר לדבר מצוה ,ודווקא ברה"ר ולא בחצר ,ומשמע
בעינן לחי אלא להיכרא בעלמא ,ולכן מספיק נראה מבחוץ ושוה מהרמב"ם שצריך שיהיה שם באר ,ודלא כדעת הראבי"ה שא"צ שיהיה שם באר,
מבפנים ,דבהיכרא כל דהו סגי ,אבל בסוכה הדופן השלישית צריכה וצ"ע .ולכתחילה נכון להחמיר כדעת הרמ"א ,ובמקום הדחק יש לסמוך
להיות ליושבים בסוכה .ותירץ הרא"ש דמיירי בסוכה שהיא כשרה על הדעה הראשונה.
מדאורייתא ,או שעשה צורת הפתח לדופן השלישית ,ורב כהנא
לטעמיה דאמר לעיל (ז ).צריכה נמי צורת פתח ,וצורת הפתח דינה
סעיף ח'
כמחיצה ,או שמדאורייתא מודה רבא שאומרים פי תקרה יורד וסותם סיכוך על גבי אכסדרה
אף כשהמחיצות נעשו לבפנים ולא לבחוץ ,ולא בעי טפח שוחק אלא
איתא בגמרא (י"ח ).איתמר סיכך על גבי אכסדרה (חצר המוקפת
מדרבנן ,ולזה מועיל נראה מבחוץ ,דמיגו דמהני לענין שבת מהני הכא בתים מג' רוחות ולפני הבתים יש אכסדרה מקורה ,וסיכך ע"ג כל אויר החצר,
כל שבעת ימי הסוכה .והטור כתב כמו האפשרות הראשונה של והקרוי רחב ד' אמות דלא שייך לומר דופן עקומה להכשיר הסיכוך מכח מחיצות
הרא"ש דמיירי שיש צורת הפתח בדופן השלישית. הבית) שיש לה פצימין (עמודים כמין חלונות ,ואין ביניהם ג' טפחים),
והרמב"ם חולק על רש"י ומבאר שבדופן השלישית היו ב' עמודים כשרה (דאמרינן לבוד) ,אין לה פצימין ,אביי אמר כשרה ,ורבא
בולטים ,שאף דבסוכה של ב' דפנות צריך פס ארבעה ומשהו בדופן אמר פסולה .אביי אמר כשרה ,אמרינן פי תקרה (עובי ראשי
השלישית ,כאן די בפצימין ,לפי שמכח הפצימין אמרינן פי תקרה הנסרים שבסוף קרוי האכסדרה) יורד וסותם ,רבא אמר פסולה ,לא
יורד וסותם ,והיינו שפי התקרה של האכסדרה שהוא קירוי קבע יורד אמרינן פי תקרה יורד וסותם.
וסותם ,אבל בלא פצימין לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם .וכן ביאר
ומפרש בגמרא (י"ט ).דטעמא דרבא משום שהמחיצות לא נעשו
הר"ן לדעת הרי"ף .וכן פסק השו"ע .ונראה מדברי הרמב"ם שאפילו
לצורך החצר אלא לצורך האכסדרה ,והיינו להיות מחיצה לחלל
בדאית לה פצימין לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם על ידי הפצימין
שתחתם ולא להיות מחיצה לאויר שמחוץ להם ,ואף שבמחיצה
אלא ברוח אחת ,ולא ביותר מרוח אחת .וכן נראה מדברי הר"ן.
גמורה אין נ"מ אם נעשתה לחלל הפנימי או לחוצה להם ,כאן שבאים
פסקי ההלכה להכשיר מדין גוד אחית לא ,דכי אגמריה רחמנא למשה גוד אחית
המסכך ע"ג אכסדרה (-שני כתלים זה כנגד זה ,ומקצתה מקורה, במחיצה העשויה לחלל שלה אגמריה ולא לחוצה לה( .וביש לה
וסיכך מהקרוי עד הקצה השני ,ונמצא שבמקום הסכך יש רק ב'
לסכך) .רבי יוסי אומר כשם שמלמעלה למטה עשרה טפחים דפנות) ,ויש לאכסדרה פצימין (-שני עמודים בולטים בצד השלישי),
כך מלמטה למעלה עשרה טפחים .ונחלקו הראשונים אם הלכה דעת השו"ע שאע"פ שלעיל נתבאר שסוכה עם ב' דפנות זה כנגד זה
כרבנן או כרבי יוסי ,והשו"ע פוסק כרבנן. צריך לעשות פס ד' טפחים ומשהו ,כאן הפצימין מכשירים את הסוכה
אע"פ שהם רחוקים אחד מהשני ,דאמרינן פי תקרה (-הקרוי של
עוד איתא במתני' (י"ז ).הרחיק את הסיכוך מן הדפנות (לא בגובה
האכסדרה) יורד וסותם ,ויש כאן ג' דפנות ,וזה מועיל בין אם הפצימין
אלא במשכה של סוכה) שלשה טפחים פסולה (דאויר פוסל בשלשה אפילו
נראים רק מבפנים לעומד בסוכה ומבחוץ זה נראה כהמשך הדופן ,בין
מן הצד).
אם הם נראים רק מבחוץ ובתוך הסוכה זה נראה כהמשך הדופן ,וכן
פסקי ההלכה מהני גם אם לא נעשו לכתחילה בשביל מחיצות הסוכה( ,והמ"א מצדד
דפנות בגובה שבעה ומשהו שהעמידם בפחות מג' טפחים לקרקע שצריך שתקרת האכסדרה תהיה רחבה ד' טפחים ,ודלא כהב"ח) ,אבל אם אין
כשרה ,דהוי כלבוד ויש כאן גובה י' טפחים ,ואפילו אם הסכך גבוה שם פצימין כלל לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם.
הרבה כשרה ,ובלבד שהסכך יהיה מכוון כנגד הדפנות ממש או בתוך וכתב הרמ"א שי"א שאפילו ע"י פצימין לא מהני ,אפילו אם רוחבם
ג' טפחים למקום שמעל הדפנות( ,שאם יש שם ג' טפחים פסולה אף טפח ,ולכן לכתחילה אין לעשות סוכה בכהאי גוונא ,ובדיעבד יש
אם הדפנות מגיעות עד למעלה). לסמוך על הדעה הראשונה.
אם הסכך נמצא בגובה י' טפחים ועשה מחיצה בגובה ד' טפחים ושני ואם שני הדפנות סמוכים זה לזה (בצורת ר) ,ובצד השלישי הפצימין
משהויין והעמידה באמצע כשרה ,דאמרינן לבוד למעלה ולמטה .ואם בולטים טפח ,והם סמוכים לתקרת האכסדרה ,מהני לכו"ע .מיהו
הדפנות מרוחקות ג' טפחים מהקרקע ,פסולה אף אם הדפנות גבוהות ברא"ש משמע שצריך גם צורת הפתח ואז א"צ שתהיה תקרת האכסדרה
י' טפחים או יותר ,דכל מחיצה שהגדיים יכולים לבקוע תחתיה אינה רחבה ד' טפחים ,ודעת הב"ח דהיינו דווקא כשהפצימין נראים מבחוץ
נחשבת מחיצה כלל. ומבפנים הם נראים כהמשך הדופן ,ומהמ"א משמע שלדעת הרא"ש
אף בנראים מבפנים צריך צורת הפתח ,כיון שתקרת האכסדרה לא
סעיף י'
נעשתה לצורך הסוכה ,עוד כתב המ"א שצריך לפי הרא"ש שיהיה רוחב
שימוש באילן לדפנות הסוכה הפצימין טפח ,וצ"ע מנא ליה.
איתא במתני' (כ"ד ):העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות העושה סוכתו בתוך ביתו ע"י שפותח את הגג ומסכך שם
לה כשרה .ובגמרא אמר רב אחא בר יעקב כל מחיצה שאינה ומשתמש בשני כותלי הבית הסמוכים זה לזה (בצורת ר) לדפנות,
יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה .תנן העושה סוכתו בין ולמעלה מונחת קורת הבית ,לכו"ע י"ל בזה פי תקרה יורד וסותם כיון
האילנות והאילנות דפנות לה כשרה ,והא קא אזיל ואתי ,הכא שהקורה נעשתה לצורך הבית וגם הסוכה נמצאת בבית ,ונמצא שיש
כאן ג' דפנות ,ומ"מ צריך לעשות שם צורת הפתח ע"י שיניח שני
במאי עסקינן בקשין (-אילנות זקנים ועבים) ,והא איכא נופו (שהוא
קנים תחת הקורה ,אחד ליד כותל הבית והשני במקום שנגמר הסכך
הולך ובא ,ולפעמים גם הנוף הוא חלק מהדופן) ,דעביד ליה (-אורג את הנוף)
של הסוכה .ויש מפקפקים בזה כיון שסתם קורת הבית אינה רחבה ד'
בהוצא ודפנא (שלא תנידנו הרוח) .אי הכי מאי למימרא ,מהו
טפחים וא"א פי תקרה בפחות מד"ט ,ועל כן יותר טוב לשים פס
דתימא נגזור דילמא אתי לאשתמושי באילן (להניח שם כליו), ברוחב יותר מטפח ,במרחק פחות מג"ט לכותל הבית ,וקנה אחר
קמ"ל. במקום שנגמר הסכך של הסוכה.
פסק ההלכה -העושה סוכתו בין האילנות והאילנות משמשים
סעיף ט'
כדפנות ,אם האילנות חזקים או שקשר אותם ואינם נדים תמיד ברוח,
ומילא תבן וקש בין הענפים כדי שלא תניד אותם הרוח וקשר אותם, גובה הדפנות
הרי זו כשרה .ואם הרוח מנידה אותם לכאן ולכאן פסולה אע"פ איתא במתני' (ב ).ושאינה גבוהה עשרה טפחים וכו' פסולה.
שהרוח לא יכולה להפיל אותם לגמרי ,ואע"פ שהסוכה בתוך בית ומבואר שדפנות הסוכה צריכות להיות גבוהות עשרה טפחים.
שאין שם רוח כלל .ואם י' טפחים מהמחיצה אינו מן הענפים א"צ
ואיתא בגמרא (ט"ז ):מחצלת ארבעה ומשהו מתרת בסוכה משום
למלא בין הענפים .ואם רוב הדופן אילן חזק משמע קצת בתוס'
שכשרה ,דעל ידי זה אינה מתנודדת ברוח .ואם סמך את הסוכה ע"ג דופן .היכי עביד ,תלי ליה באמצע ,פחות משלשה למטה
האילנות אין עולים לסוכה זו ביו"ט ,כמו שנתבאר בסימן תרכ"ח. ופחות משלשה למעלה ,וכל פחות משלשה כלבוד דמי.
פשיטא ,מהו דתימא חד לבוד אמרינן תרי לבוד לא אמרינן,
מחיצות מסדינים -אין נכון לעשות כל המחיצות מיריעות של פשתן
קא משמע לן .מיתיבי מחצלת שבעה ומשהו מתרת בסוכה
בלי קנים ,אע"פ שקשרם היטב ,דלפעמים זה מתנתק ואינו יודע ,והוי
משום דופן ,כי תניא ההיא בסוכה גדולה (-גבוהה).
מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה .ודעת הט"ז שאחת מג'
המחיצות של הכשר הסוכה אפשר לעשות מיריעות ,אבל מכמה ואיתא במתני' (ט"ז ).המשלשל דפנות מלמעלה למטה ,אם
אחרונים משמע דלא כדבריו ,אבל מחיצה רביעית לכו"ע אפשר גבוהים מן הארץ שלשה טפחים פסולה ,מלמטה למעלה אם
לעשות מיריעות .והרוצה לעשות מחיצות מסדינים ,טוב שיחבר גבוהים מן הארץ עשרה טפחים כשרה (אע"פ שאין הדפנות מגיעות
סיכך בדבר המקבל טומאה) .וכו' .אמר אביי לא שנו אלא סמך ,אבל למחיצות קנים כל פחות מג' טפחים ,שאז זה כשר מכח הקנים אע"פ
סיכך על גבי המיטה (והעמיד את הסכך ע"ג יתידות) כשרה (אע"פ שאין שהסדינים מתנענעים .ואף אם עושה את הקנים רק בג' מחיצות כשר ,ודלא
מכרעי המיטה לסכך י' טפחים ,כיון שאם יוציא את המיטה יש כאן אויר עשרה), כהמ"א.
מאי טעמא למאן דאמר לפי שאין לה קבע הרי יש לה קבע, סעיף י"א
למאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה הרי אין
מעמידה בדבר המקבל טומאה. מחיצה מבעלי חיים
איתא בגמרא (כ"ג ).תניא עשאה לבהמה דופן לסוכה ,רבי מאיר
דעות הראשונים
פוסל ,ורבי יהודה מכשיר .והלכה כרבי יהודה.
ביאור הטעם שאין לה קבע -רש"י מבאר שאין לה קבע היינו
פסק ההלכה -עושים מחיצה מבעלי חיים ,ובלבד שקשר אותה כדי
שהסוכה מיטלטלת על ידי המיטה ,ורבי יהודה לטעמיה דאמר סוכה
שלא תוכל לברוח (והשעה"צ מסתפק אם זה עצה בעלמא וגם אם לא קשר
דירת קבע בעינן .והקשו התוספות והרא"ש שבסוכה ע"ג בהמה (כ"ג).
הסוכה כשרה כשהבהמה שם ,או שזה תקנת חכמים כדי שלא יבוא לידי ביטול
פוסל רבי יהודה משום דכתיב "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים",
מצות סוכה ,ובגר"א משמע שזה תקנת חכמים) ,וכן צריך למתוח אותה
דבעינן סוכה הראויה לשבעה ,וביו"ט אסור לעלות ע"ג בהמה ,ואין
למעלה בחבלים או שתהיה גבוהה כ"כ באופן שגם אם תרבץ או
הפסול משום שהיא מיטלטלת .והביאו שבירושלמי משמע דטעמא
תמות ותיפול תהיה גבוה י' טפחים .ואם יש חלל בין רגליה גבוה מג'
דאין לה קבע לפי שאין עשרה טפחים מהמיטה עד הגג ,ומה שאם
טפחים ,צריך לגדור שם .ואין להעמיד בהמה ביו"ט שתהיה דופן
היא יכולה לעמוד בפני עצמה ,כגון שסמכה ע"ג יתדות ,כשרה ,התם
שלישית לסוכה ,אפילו אם יקשרנה ע"י עניבה.
כיון שאם יוציא את המיטה (שהרי היא לא מחוברת לסוכה) יש שם
עשרה ,אין הסוכה נפסלת בגלל שהכניס בה מיטה ומיעט אוירה ,כמו סעיף י"ב
שמבואר בגמרא (ג ):שכרים וכסתות אינם ממעטים משיעור הסוכה.
מחיצה מבני אדם
וכתב הבית יוסף שאם סמך את הסכך ע"ג יתידות שאינם מחוברות
למיטה ,הסוכה כשרה אף היכא שכרעי המיטה הם דפנות הסוכה ,ואף איתא בגמרא (עירובין מ"ג – :מ"ד ):נחמיה בריה דרב חנילאי
שאם נוציא את המיטה לא יהיה לסוכה דפנות ,אין זה פוסל ,דהפסול משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחום .אמר ליה רב חסדא לרב
נאמר בסכך שצריך שיהיה מתחתיו י' טפחים ,וכיון שאינו מחובר נחמן נחמיה תלמידך שרוי בצער .אמר לו עשה לו מחיצה של
למיטה יש כאן עשרה ,ובדפנות לא נאמר פסול אם הם מחוברות בני אדם ויכנס .וכו' .איתיביה רב נחמן בר יצחק לרבא ,נפל
למיטה. דופנה (של סוכה) לא יעמיד בה אדם בהמה וכלים .וכו' .אמר
וכתב הרא"ש שנראה דטעם קבע עיקר ,ואין ידוע למה רבנן מכשירים ליה את אמרת לי מהא ואנא אמינא לך מהא ,עושה אדם את
היכא דסמך על כרעי המיטה ואין מכרעי המיטה עד הגג עשרה, חבירו דופן כדי שיאכל וישתה וישן (-עיקר מצותה של סוכה בשלשה
דדירה סרוחה היא ,ולכן נראה שרבי יהודה בא לבאר דברי ת"ק ואין דברים הללו) ,ומשני כאן לדעת (שהעומד יודע שהעמידוהו לשם מחיצה)
כאן מחלוקת .ונמצא לפי הרא"ש שאם יש עשרה טפחים מן המיטה כאן שלא מדעת.
לגג כשר אע"פ שסמך את הסכך על כרעי המיטה ,ואם הסכך ע"ג
פסק ההלכה -יכול להעמיד את חבירו שיהיה דופן לסוכה ,ומשמע
יתידות ולא על המיטה כשר אע"פ שאין בין המיטה לסכך י' טפחים.
שאם נתרצה לעמוד שם אף אם אינו יודע למה חבירו העמידו שם אין
וכ"כ הטור .ומבואר מדברי הטור שמדובר שהחבלים או הקרשים של
חוששים שילך ,אבל על נכרי ודאי אין לסמוך .ואם מעמיד את חבירו
המיטה מחוברים לדופני הסוכה ,ונמצא שמחיצות הסוכה הם ממש
ביום טוב ,צריך שחבירו לא ידע שהוא עומד שם בשביל מחיצה
רגלי המיטה ,ונראה שפירש כך מדקתני הסומך סוכתו בכרעי המיטה,
(משא"כ בחול מותר אפי' אם יודע) ,ואם מעמידו בדופן הרביעית
ולא קתני הסומך סוכתו על גבי המיטה .אך נראה דהוא הדין אם נעץ
מותר גם ביו"ט ,ולא חשיב בנין ביו"ט כיון שגם בלעדיו הסוכה כשרה,
קונדיסין על גבי רגלי המיטה או על המיטה עצמה ,וחדא מינייהו נקט.
וזה בכלל תוספת על אהל עראי דשרי ,ולכן מותר גם לעשות ביו"ט
והר"ן כתב שנראה לפרש כפירוש הראב"ד דמיירי שלא קבע הסוכה על את הדופן הרביעית ע"י כלים ,אבל לדופן השלישית אסור.
המיטה ,אלא סמכה עליה ,ואם המיטה זזה הסוכה נופלת ,ואין לה קבע
הכונה שהמיטה עומדת לינטל ואז הסוכה תיפול ,כיון שאינה אלא סעיף י"ג
סמוכה .ומאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה סובר שאף
סמיכת הסוכה במיטה או באילן או בדבר המקבל טומאה
דתנן (י"ב ).וכולן כשרים לדפנות ,הני מילי כשאין הסכך עומד עליהן,
אבל להעמיד הסכך בדבר שאין מסככין בו אסור מדרבנן ,שמא יאמרו איתא במתני' (כ"א ):הסומך סוכתו בכרעי המיטה כשרה ,רבי
זה עומד וזה מעמיד ,כשם שראוי להעמיד כך מסככין בו .ואע"ג דתנן יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה.
(כ"ב ):העושה סוכתו בראש האילן כשרה ,ולא פליג רבי יהודה אף ובגמרא מאי טעמא דרבי יהודה ,פליגי בה רבי זירא ורבי אבא
שאילן פסול לסכך בו ,שאני אילן דלא חזי לסכך ,ולא שכיח שיסככו בו, בר ממל ,חד אמר מפני שאין לה קבע (עיין לקמן ביאורי הראשונים),
ולכן בזה רבי יהודה לא גזר ,דמסככי ביה ומשום הכי לא גזר רבי יהודה. וחד אמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה (שאף שהפסול
אך הקשה הר"ן דשכיח לסכך באילן כדתנן (י"א ).הדלה עליה את הגפן. של מקבל טומאה נאמר לגבי הסכך ,כיון שעיקרו של סכך אלו המעמידין ,הוי כאילו
באידך פרקין (ב ).ושחמתה מרובה מצילתה פסולה ,הא כי והרמב"ן תירץ שהגמרא (כ"ב ):לא מדברת שסיכך ע"ג האילן ,אלא
הדדי כשרה .לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה. שקרקע הסוכה נתון ע"ג האילן ,ונעץ ד' קונדיסין בקרקע הסוכה וסיכך
עליהם ,שבזה אף שהמחובר סומך את המעמיד כשרה ,דמעשה קרקע
דעות הראשונים
בעלמא קא עביד ,וכן כשהעמיד את היתדות של הסכך ע"ג מיטה אין
רש"י מבאר שאם מלמעלה והיינו במקום הסכך צילתה וחמתה שוים פסול של מעמיד בדבר המקבל טומאה ,ורק כשסיכך ע"ג המיטה ממש
פסולה ,מפני שבאופן זה על הארץ חמתה מרובה מצילתה ,מפני פסולה ,ובירושלמי מבואר שאם היתדות מונחות ע"ג המיטה צריך
שהחמה מתפשטת בריחוקה ,אבל אם למטה על הארץ צילתה שחלל הסוכה יהיה עשרה מגב המיטה ועד הסכך.
וחמתה שוים כשרה ,דאז ודאי במקום הסכך צילתה מרובה מחמתה.
ולענין הלכה כיון שמהרי"ף משמע שהלכה כרבי יהודה ,ולא משמע
וכן פירש הרי"ף ,וכן דעת הרמב"ם.
כרש"י דרבי יהודה אזיל לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן ,לכן
ושיטת ר"ת שאם כשמדד את הסכך ומצא שצילתה וחמתה שוים, הלכה כרבי יהודה שכשם שאין מסככים בדבר המקבל טומאה כך אין
כשרה ,דהא קיימא לן פרוץ כעומד מותר ,אבל אם כשהוא מסתכל מעמידים בו את הסכך משום גזירה .ומה שנהגו להניח את הסכך ע"ג
מלמטה ומעיין כלפי מעלה נראה שצילתה וחמתה שוים ,פסולה ,לפי כותל שאינו כשר לסיכוך ,זה מותר מפני שלא שכיח לסכך בו .אבל
שהאויר שהוא רחב נראה בעיניו קטן יותר ,כיון שהוא רחוק ממנו. הרז"ה פוסק כחכמים .ובתרומת הדשן כתב דאין קפידא אם מעמיד
(והרא"ש כתב שאף דקיימא לן פרוץ כעומד מותר ,והכי נמי גבי סכך הסכך בדבר המקבל טומאה ,שהרי כתב הרא"ש דטעמא דקבע עיקר,
כשר ופסול אם הם שוים כשר ,בסכך ואויר ניתנה ההלכה שיהיה הצל ולא טעמא דמעמידה בדבר המקבל טומאה .וכתב הבית יוסף שגם
מרובה ,וכן מצינו שבדפנות מועיל לתת קנה כל פחות מג' טפחים וזה מהרי"ף מבואר דטעמא דמקבל טומאה לאו עיקר הוא ,שהרי לא
מועיל מדין לבוד אע"פ שהפרוץ מרובה ,ולסכך זה לא מועיל כיון הביאו בפסקיו למרות שיש בזה נ"מ גדולה שאם נעץ ארבעה שפודים
שהחמה מרובה) .וכתב הר"ן שלפי ר"ת צ"ל שדווקא האויר נראה צר של ברזל וסיכך עליהם פסול למ"ד זה ,ובהכרח דס"ל שלהלכה אין
במרחק ,מפני שאין כח הראות נתפס בו ,אבל הסכך אינו נראה צר פסול אם העמיד את הסכך בדבר המקבל טומאה.
יותר במרחק .עוד כתב הר"ן שלפי ר"ת אם הסוכה גבוהה מאד אע"פ
שמלמטה נראה לו שצילתה מרובה ,באמת למעלה חמתה מרובה פסקי ההלכה
מצילתה .והר"ן מסיק שהעיקר כפירוש רש"י והרי"ף. הסומך סוכתו על כרעי המיטה והיינו שהמיטה מוקפת קרשים
ובעל העיטור כתב בשם רבותיו שאם יש בין קנה לקנה כמלא קנה שעומדים על הקרקע ועולים מעל המיטה( .וקרשי קרקעית המיטה
למעלה ,כשרה ,מפני שבאופן זה למטה צילתה מרובה מחמתה, מחוברים לקרשים העומדים) ,ונתן את הסכך על אותם קרשים ,אם
שהחמה מצטמצמת למטה ,ואם למטה הם שוים פסולה ,מפני הקרשים גבוהים י' טפחים מעל המיטה כשרה( ,ואף שהוא מעמיד
שבאופן זה למעלה חמתה מרובה מצילתה. את הסכך על גבי מיטה שהיא מקבלת טומאה ,פסול מקבל טומאה
נאמר רק על הסכך ,ומ"מ לכתחילה נכון להזהר בזה ,כי יש פוסקים
פסק ההלכה -סוכה שחמתה וצילתה שוים במקום הסכך פסולה, המחמירים בזה) ,ואם אין הקרשים גבוהים י' טפחים מעל המיטה
מפני שהחמה מתפשטת כשהיא מתרחקת מהסכך ,ונמצא פסולה ,כיון שקרקעית המיטה נחשבת כקרקעית הסוכה (מפני שהיא
שבקרקעית הסוכה חמתה מרובה מצילתה ,והמיעוט בטל ברוב והוי מחוברת לדפנות).
כאילו לא סיכך כלל .אבל אם חמתה וצילתה שוים בקרקעית הסוכה
ואם סמך את הסכך ע"ג עמודים נפרדים שתקועים בארץ ,אע"פ
כשרה ,דידוע שהסכך מרובה מהאויר .ודעת בעל העיטור להיפך( ,שאם
שקרשי המיטה משמשים לדפנות כשרה ,כל שהסכך גבוה י' טפחים
למעלה הם שוים כשרה ,ואם למטה הם שוים פסולה).
מהקרקע אע"פ שאינו גבוה מהמיטה י"ט ,דאין הסוכה נפסלת בשביל
סעיף ב' שהכניס בה מיטה ומיעט אוירה ,כל זמן שאם מוציא את המיטה הסכך נשאר
במקומו.
איתא בגמרא (י"ט ).פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה .מאי
פסל היוצא מן הסוכה ,וכו' ,רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן
לא נצרכה אלא לסוכה שרובה צילתה מרובה מחמתה סימן תרל"א
ומיעוטה חמתה מרובה מצילתה ,מהו דתימא תיפסל בהך
שיעור הסיכוך
פורתא ,קמ"ל.
סוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה ,ולהלן יבואר מה השיעור שבו הסוכה
וביארו הראשונים שמדובר באופן שאם נצרף את הצל והחמה של כל כשרה ,ומה הדין בסיכוך עבה מאד ,או כאשר הסכך אינו בקו אחד אלא חלק
הסוכה יחד ,צילתה מרובה מחמתה ,וקמ"ל שדנים את כל הסוכה יחד מהסכך גבוה יותר משאר הסכך ,ועוד מדיני הסכך.
ולא כל מקום בפני עצמו .אמנם כתב הר"ן שאפשר שדין זה הוא
דווקא בסוכה שאינה אלא שבעה על שבעה ,אבל בסוכה גדולה הרבה
סעיף א'
שיש בה שבעה טפחים או יותר ששם חמתה מרובה צ"ע אם כשר. מתי נחשבת הסוכה צילתה מרובה מחמתה
וכבר נתבאר בסימן תר"ל שאם הסוכה מסוככת כהלכתה ,אע"פ
איתא במתני' (כ"ב) תנן סוכה המדובללת ושצלתה מרובה
שמהדפנות נכנסת לה חמה הרבה עד שנמצאת חמתה מרובה
מחמתה כשרה .ודייק בגמרא הא כי הדדי פסולה ,והתנן
מצילתה ,כשרה.
סעיף ד' פסק ההלכה -סוכה שחלק ממנה חמתה מרובה מצילתה וחלק אחר
צילתה מרובה מחמתה ,ואם נחשב את כל הסוכה יחד תהיה צילתה
סיכוך דק מאד שיש בו הרבה אויר ,אם אין ג' טפחים אויר במקום
מרובה מחמתה ,לדעת השו"ע כשרוב הסוכה צילתה מרובה ומיעוט
אחד ובין הכל צילתה מרובה מחמתה כשרה.
הסוכה חמתה מרובה ,כשרה ,ומותר לשבת גם תחת החלק שחמתו
סעיף ה' מרובה( .אבל אם רוב הסוכה חמתה מרובה מצילתה פסולה אע"פ
שבסך הכל צילתה מרובה) .והרמ"א כתב שיש מחמירים שאם הסוכה
איתא במתני' (כ"ב ).סוכה המדובללת ושצילתה מרובה מחמתה גדולה ויש בה מקום ז' טפחים על ז' טפחים שחמתו מרובה ,אין לישב
כשרה .ובגמרא מאי מדובללת ,אמר רב סוכה ענייה (שיש בסכך באותו חלק ,אבל שאר הסוכה כשרה כיון שיש בה הכשר סוכה,
רק מעט קנים ויש בו הרבה אויר אבל אין ג' טפחים אויר במקום אחד) ,ושמואל ואפשר שאם החלק שחמתו מרובה הוא לאורך דופן שלימה ובלי
אמר קנה עולה וקנה יורד (שהקנים של הסכך אינם באותו גובה) .רב דופן זו יש רק ב' דפנות בסוכה ,צ"ע על כל הסוכה.
תני חדא ,ושמואל תני תרתי .רב תני חדא ,סוכה מדובללת
סעיף ג'
שצלתה מרובה מחמתה כשרה ,ושמואל תני תרתי ,מאי
מדובללת מבולבלת ,ותרתי קתני ,סוכה מבולבלת כשרה, עד כמה הסיכוך יכול להיות עבה-
וצלתה מרובה מחמתה (והיינו סוכה ענייה) כשרה .אמר אביי לא איתא במתני' (כ"ב) המעובה כמין בית ,אף על פי שאין הכוכבים
שנו אלא שאין בין זה לזה שלשה טפחים (דכל פחות משלשה חדא נראין מתוכה ,כשרה .ותניא בברייתא אין כוכבי חמה (-זהרורי
היא) ,אבל יש בין זה לזה שלשה טפחים פסולה .אמר רבא חמה) נראין מתוכה ,בית שמאי פוסלין ,ובית הלל מכשירין.
אפילו יש בין זה לזה שלשה טפחים נמי לא אמרן אלא שאין והרא"ש מביא מהירושלמי הדא אמרה צריכין הכוכבים להיות נראין
בגגו (בקנה שלמעלה ,רוחב) טפח ,אבל יש בגגו טפח (שיש עליו מתוכה ,רבי לוי אמר בכוכבי חמה שנו .והיינו שגם מה שב"ה
שם אהל) כשרה ,דאמרינן חבוט רמי (-השפל והשלך אותו על האויר מכשירים זה רק בדיעבד ,אבל לכתחילה צריך שיהיו הכוכבים נראים
שתחתיו ,והיינו בגבוה שלשה מהסכך ,דבפחות משלשה א"צ להגיע לחבוט רמי, מתוכה .וכ"כ הר"ן .ומשמע מדברי הר"ן שדווקא כוכבי חמה צריך
דהרי הוא כמושכב עליו). לכתחילה שיהיו נראים מתוכה ,אבל כוכבי לילה אין צריך שיראו
דעות הראשונים מתוכה ,אבל הטור כתב שצריך שיראו מתוכה גם כוכבי לילה וגם
ניצוצי השמש .והרמב"ם כתב "דרך הסיכוך להיות קל כדי שיראו
כמו מי ההלכה -כתב הרא"ש שנראה שהלכה כשמואל ,מדשקלו
ממנו הכוכבים הגדולים הנראים ביום שהוא זמן החמה".
וטרו אביי ורבא אליביה ,ואפשר שגם רב לא חולק על הדין של
שיטת ר"ת שאם עשאה עבה מאד שאין המטר יכול לרדת בה פסולה,
שמואל ,ונחלקו רק בביאור המשנה .וכן הרמב"ם ובעל העיטור והר"ן
והביאוהו ההגהות מיימוני והמרדכי והרא"ש ,וכתב המרדכי שמרש"י
פסקו כשמואל .ומהרי"ף משמע דס"ל שאין הלכה כשמואל.
משמע שהיא כשרה.
וכתב הר"ן שמוכח בגמרא שבשביל לומר חבוט רמי ,מלבד שצריך
שיהיה בעליון טפח ,צריך גם שיהיה באויר שלמטה טפח ,וכן משמע
פסקי ההלכה
מהרמב"ם. לדעת השו"ע יש לעשות את הסיכוך באופן שיראו ממנו את הכוכבים
הגדולים (-הנראים ביום לפני השקיעה) ,ואם היה הסכך מעובה כמין
האם מכשירים גם באופן שחמתה מרובה מצילתה -כתב הר"ן
בית ,אע"פ שאין רואים מתוכה לא כוכבים גדולים ולא כוכבים קטנים
שלפי רש"י כשר ע"י חבוט רמי אע"פ שעכשיו חמתה מרובה
ואפילו אין ניצוצי השמש נראים מתוכה כשרה .והאחרונים כתבו שלכתחילה
מצילתה ,כיון שאם הסכך שלמעלה היה למטה היתה צילתה מרובה
צריך שאפילו בלילה יראו מתוכה גם כוכבי הלילה.
מחמתה .ויש חולקים וסוברים שכשר רק באופן שגם עכשיו צילתה
וי"א שמותר לסכך בסכך עבה אע"פ שבלילה אינו רואה כוכבים ,כיון
מרובה מחמתה ,והחידוש הוא שאין ריחוק הקנים פוסל משום שני
שביום יש חורים וסדקים בכמה מקומות ,והמיקל כדעה זו לא הפסיד,
סככים .והתוס' כתבו שמשמע מרש"י שאביי פוסל כשיש ביניהם ג'
ובפרט כשיש לחוש שאם יעשה את הסכך דק יותר יכנס משם רוח
טפחים מטעם חמתה מרובה מצילתה ,וזה לא יתכן ,שהרי כשהחמה
וקור ויצטער מזה .וכתב הפמ"ג שאפשר שמספיק שרואים כוכבים
בראש כל אדם תהיה הסוכה צילתה מרובה מחמתה ,ואין לפסול מפני
רק במקום אחד בסוכה.
חמה הבאה באלכסון ועושה אותה חמתה מרובה מצילתה ,אלא ודאי
שהפסול הוא מטעם שאין הסכך מצטרף כשהוא רחוק מג' טפחים, אם הסכך מעובה הרבה מאד עד שאין הגשם יכול לרדת לתוכה
אבל בפחות משלשה מצטרף מדין לבוד. אפילו כשיורדים גשמים מרובים ,יש להחמיר ולפסול משום גזירת
בית( ,ובזה כל שיש ד' טפחים יחד חשיב סכך פסול ,ומ"מ אם נטל אח"כ
פסק ההלכה -סכך שמקצתו למטה ומקצתו למעלה (-מדובלל) ,אם
מקצת עובי הסכך מעליו ,א"צ לנענע את הנשאר ,אפילו אם הניחו בבת אחת),
אין ביניהם ג' טפחים כשר ,אע"פ שכשהחמה מאירה באלכסון חמתה
ומ"מ בדיעבד כאשר א"א ליטול חלק מהסכך מאיזה סיבה ,יש לסמוך
מרובה מצילתה( ,כיון שכשהחמה באמצע הרקיע צילתה מרובה
על המכשירים.
מחמתה) ,וכן אם יש ביניהם ג' טפחים אבל יש בכל קנה וקנה מהסכך
שלמעלה רוחב טפח או יותר ומתחת יש חלל ברוחב טפח שמכוון
כנגד הקנה העליון כך דקדק לכתוב הרמ"א ,דס"ל שאף אם העליון יותר מטפח
הונא דס"ל דפרוץ כעומד אסור .אך קשה למה הגמרא מקשה למ"ד די בחלל טפח ,ומהשו"ע משמע שצריך שהחלל יהיה ברוחב הסכך העליון ,רואים
שלא נפסקה הלכה כמותו .ולכן סובר הרא"ש כגירסת ר"ח ור"ת כאילו הסכך שלמעלה נמצא למטה ונסתם החלל ,וכשר אע"פ
ששאלת הגמרא היא והא אי אפשר לצמצם ,והיינו שאין דרך אדם שכשהחמה מאירה באלכסון חמתה מרובה מצילתה וכנ"ל.
לצמצם ולמלא את כל החלל ,אלא נשאר מעט אויר ,ולפ"ז השאלה
היא גם לרב פפא שפרוץ כעומד מותר ,ותירוץ הגמרא הוא לכו"ע, עוד מדיני הסיכוך
ונמצא שגם להלכה המשנה מדברת במעדיף או בשתי וערב .וכן דעת
סעיפים ו' ז'
הטור.
ביאור שיטת הרמב"ם -הרמב"ם פסק שאם הסכך הפסול והכשר איתא בגמרא (י"ט ).תנא פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה .מאי
שוים הסוכה פסולה .והקשה המגיד משנה שהרי להלכה פרוץ כעומד פסל היוצא מן הסוכה ,אמר עולא קנים היוצאים לאחורי
מותר ,ודחק ליישב דברי הרמב"ם .וכתב הבית יוסף שאין צורך לדחוק סוכה .והא בעינן שלש דפנות ,בדאיכא .והא בעינן הכשר
דברי הרמב"ם ,די"ל שהרמב"ם גורס כר"ת ,ולר"ת הרי לכו"ע צריך סוכה ,בדאיכא .והא בעינן צילתה מרובה מחמתה ,בדאיכא.
שהסכך יהיה יותר מהשפודים ,וצ"ל שגם לתירוצו של רבא שאם אי הכי מאי למימרא ,מהו דתימא הואיל ולגוואי עבידי
השפודים הם שתי נותן את הסכך ערב ,ואם השפודים הם ערב נותן ולבראי לא עבידי ,אימא לא ,קמ"ל .רבה ורב יוסף אמרי
את הסכך שתי ,מיירי שהסכך יותר מהשפודים ,וכמ"ש רש"י שאם תרוייהו ,הכא בקנים היוצאים לפנים מן הסוכה ,ומשכא
אינו נותן ראש הקנים על השפודים הרי הם נופלים לארץ ,ובהכרח ואזלא חדא דופן בהדייהו ,מהו דתימא הא לית בה הכשר
מיירי שהסכך הכשר הוא יותר מהשפודים ,שאף שפרוץ כעומד
סוכה ,קמ"ל.
מותר ,א"א לצמצם למלא את כל הרווח ,והוי פרוץ מרובה על העומד
אא"כ הסכך הכשר הוא יותר מהשפודים .ומה שכתב הרמב"ם שסכך פסקי ההלכה
שיש בו חלונות כשיעור הסכך הסוכה פסולה (אע"פ שלהלכה פרוץ סכך הבולט מאחורי הסוכה ,אם יש באותו מקום שיעור סוכה של ז'
כעומד מותר ,ואין לומר שהרמב"ם מחלק בין סכך פסול לאויר ,כמו על ז' טפחים וצילתה מרובה מחמתה וג' דפנות ,כשר אע"פ שניכר
שמחלק הר"ן ,שהרי הרמב"ם כתב שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב), שהדופן האמצעי נעשה עבור החלק הפנימי של הסוכה ולא עבור
גם זה מטעם שא"א לצמצם למלא את כל מקום הסכך ,וממילא החלק החיצוני (כגון שראה שמספיקה לו סוכה קטנה יותר ולכן
כשנצרף את החורים הקטנים שיש בסכך לחלונות הוי ליה פרוץ הכניס את הדופן האמצעי יותר בפנים) ,והסכימו האחרונים שזה כשר
מרובה על העומד .ולפ"ז מה שהגמרא אומרת שטעם הפסול בצילתה אפילו אם המחיצה הזו מועילה רק מדין לבוד.
כחמתה הוא מפני שלמטה חמתה מרובה ,כוונת הגמרא מפני שגם
סכך הבולט לצד הפרוץ ודופן אחת ממשיכה לשם ,מקום זה כשר
מהסכך הכשר עצמו נכנסה מעט חמה ,שהרי אינו מעובה כמין בית.
אע"פ שהדופן שכנגדה היא יותר מז' טפחים ,ולא אמרינן שגילה
פסק ההלכה -סיכך בשפודים הפסולים לסיכוך (כגון שהם של ברזל דעתו בזה שכוונתו לעשות סוכה רק בחלק שבין שני הדפנות( ,דאם
שהם פסולים לכו"ע) ,אבל אין בהם כדי לפסול את הסוכה( ,והיינו דופן אחת היא רק ז' טפחים פשיטא שכל מה שכנגד הדופן השניה
שאין שם שפוד ברוחב ד' טפחים וגם אין כמה שפודים מונחים באופן כשר ,דזה הכשר סוכה לכתחילה).
שביחד הם ד' טפחים) ,אם רוחב הרווח שבין השפודים שוה לרוחב
השפודים ,ונתן שם סכך כשר ,פסול ,מפני שא"א לצמצם ולמלא את
סעיף ח'
כל החלל בסכך כשר (דאם היה אפשר היה כשר ,דקיימא לן פרוץ סיכך בסכך כשר ופסול יחד
כעומד מותר) ,ונמצא שהסכך הפסול מרובה על הסכך הכשר ,אבל איתא במתני' (ט"ו ).המקרה את סוכתו בשפודין או בארוכות
אם הסכך הכשר רחב יותר מהשפודים ,או שהשפודים נתונים שתי
המטה אם יש ריוח ביניהם כמותן כשרה .ובגמרא לימא תיהוי
והסכך הכשר ערב או איפכא ,והיינו שדחק את הסכך הכשר בין
תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע ,דאיתמר (עירובין ט"ו):
השפודים ,כשר ,מפני שאז מתמלא כל האויר בסכך כשר ,וא"צ להניח
את הסכך ע"ג השפודים ,מפני שא"צ שיהיה הרוב סכך כשר ,ובמחצה סגי. פרוץ כעומד ,רב פפא אמר מותר ,ורב הונא בריה דרב יהושע
וכל זה בסוכה גדולה ,אבל בסוכה ז' על ז' טפחים צריך שלא יהיה אמר אסור .אמר לך רב הונא בריה דרב יהושע מאי כמותן
מהשפודים ג' טפחים במקום אחד ,דבסוכה קטנה סכך פסול פוסל בנכנס ויוצא (שהסכך הכשר שהוא רחב כמו השפודין יכול להכנס ולצאת
בג' טפחים. מהרווח שביניהם ,דהסכך הכשר מרובה מהשפודין) .והא אפשר לצמצם
(עיין לקמן גירסה אחרת בגמרא) ,אמר רבי אמי במעדיף .רבא אמר
סעיף ט'
אפילו תימא בשאין מעדיף ,אם היו נתונים שתי נותנם ערב
סיכוך בקרשי תקרה שאין עליהם מעזיבה ערב נותנם שתי.
איתא במתני' (ט"ו ).תקרה שאין עליה מעזיבה ,רבי יהודה אומר וכתב הרא"ש שהרי"ף לא הביא דין זה ,אלא הביא את המשנה בלבד,
משום בית שמאי מפקפק ונוטל אחת מבנתיים ,ובית הלל כיון שהגמרא (עירובין ט"ז ):פוסקת כרב פפא דפרוץ כעומד מותר ,וא"כ
אומרים מפקפק או נוטל אחת מבנתיים .רבי מאיר אומר נוטל מספיק שהרווח ביניהם יהיו בדיוק כמותם .והנה דברים אלו הם
לגירסת רש"י שגורס והא אפשר לצמצם ,ושאלת הגמרא היא לרב
מבין כל שני נסרים (נוטל אחת מבינתיים) ונתן במקומו סכך כשר, אחת מבנתיים ואינו מפקפק .וידוע (עירובין מ"ו ):דהלכה כרבי
הסוכה כשרה ,והיינו כשיש באמצע הסוכה שני פסלים (-סכך כשר כשיעור ב' יהודה ואליבא דבית הלל .ואיתא בגמרא הניחא לרב דאמר (לגבי
נסרים) ,ואין ביניהם לדופן ד' אמות ,דאז הסכך הכשר בשיעור הכשר סוכה מכשיר
המחלוקת אם מסככים בנסרים ,שלר"י מסככים בהם ורבי מאיר אוסר) בשיש
את הסוכה מדין דופן עקומה ,אבל אם אין באמצע שני פסלים הרי קיימא לן שסכך
פסול ד' טפחים פוסל באמצע הסוכה בד' טפחים .אכן הב"ח כתב שאם נותן סכך בהן ארבעה ,דרבי מאיר אית ליה גזירת תקרה ורבי יהודה
כשר בין הנסרים הוכשרו גם הנסרים לסיכוך. לית ליה גזירת תקרה ,אלא לשמואל דאמר בשאין בהן
וכתב השו"ע שזה מועיל אפילו אם הקרשים רחבים ד' טפחים ,ואין ארבעה מחלוקת אבל יש בהן ארבעה דברי הכל פסולה,
כאן גזירת תקרה כיון שעשה מעשה להכשיר את התקרה לסיכוך סיפא במאי פליגי (דודאי סתם תקרה היא מנסרים שיש בהם ארבעה).
ע"י הסרת המסמרים ונענוע ,ונחלקו הפוסקים אם זה מועיל רק בביטולי תקרה קא מיפלגי ,מר סבר בטלה בהכי ,ומר סבר
לענין פקפוק ,או גם כשנוטל אחת מבינתיים ,ואם נטל שני נסרים
בהכי לא בטלה.
סמוכים כשר גם למחמירים כיון שיש בזה שיעור הכשר סוכה ויותר.
ופירש רש"י דבסתם נסרים שלא הונחו לשם תקרה והוא בא לסכך
וי"א שבפקפוק צריך שלא יהיה בנסרים ד' טפחים דס"ל שהנסרים
בהם לשם סוכה פוסל רבי יהודה שמא יבוא וישב תחת תקרת ביתו
נחשבים סכך פסול ,ונחלקו האחרונים מה הדין לשיטה זו בנוטל אחת
ויאמר מה לי זה מה לי תקרה חדשה ,אבל כאן שקורות אלו הם
מבינתיים.
תקרה ,והוא עושה מעשה לעשותם לשם סוכה ,זה מוכיח שהוא יודע
ואם הנסרים פחותים מד' טפחים ונטל אחת מבינתיים ונתן סכך
שיש בזה פסול של תעשה ולא מן העשוי ,ובזה נחלקו רבי יהודה ורבי
כשר במקומו ,מותר לכו"ע לשבת אפילו תחת הנסרים ,אפילו אם
מאיר אם שייך בזה גזירת תקרה ,ורבי יהודה סבר שלפי בית הלל
הסוכה רחבה כמה אמות ,אכן למבואר בסימן תרכ"ט שהיום אין
מספיק פקפוק שזה מראה שהוא בקי בתעשה ולא מן העשוי ,ולב"ש
נוהגים לסכך בנסרים אפילו פחותים מד' טפחים ,יש להזהר בין
גוזרים גם בזה.
לענין פקפוק בין לענין נוטל אחת מבינתיים ,אם לא בשעת הדחק.
והרי"ף כתב שהטעם של בית הלל הוא שהפסול הוא משום תעשה
סעיף י' ולא מן העשוי ,וממילא אין הבדל אם מפקפק או נוטל אחת
מבינתיים .והקשה הרז"ה שטעם זה נכון אליבא דרב ,ואנן קיימא לן
סוכה שדפנותיה משופעות והסכך משמש גם לדופן כשמואל ,ולשמואל נחלקו בביטולי תקרה ,משום דסתם תקרה
איתא במתני' (י"ט ):העושה סוכתו כמין צריף (-כוך של ציידים, מקורה בנסרים שיש בהם ארבעה .והרמב"ן תירץ שהרי"ף סובר
שהדפנות משופעות והגג והקירו הם אחד) ,או שסמכה לכותל (-הטה קנים שביטול תקרה היינו משום תעשה ולא מן העשוי ,דכל זמן שלא ביטל
באלכסון על הכותל וראשם אחד על הארץ) רבי אליעזר פוסל מפני שאין התקרה הרי הוא כאילו דר בבית ויש כאן משום תעשה ולא מן
לה גג (שאינו ניכר מה כותל ומה גג ,דאהל משופע לאו שמיה אהל ,אא"כ יש בו העשוי ,והמחלוקת היא מה עושים כדי שלא יהיה כאן פסול זה ,אבל
טפח וכדלהלן) ,וחכמים מכשירין .ומסקנת הגמרא שהלכה כמאן גזירת תקרה לא שייכת כאן ,שכיון שהוא מחזר לבטלה זה מראה
דפסל .ואמרינן בגמרא תנא מודה רבי אליעזר שאם הגביה מן שהוא בקי בתעשה ולא מן העשוי ,ואין לחוש שיאכל תחת תקרת
הבית .ונמצא שהמסכך מתחילה אסור לו לסכך בנסרים ארבעה ,אבל
הקרקע טפח או שהפליגה מן הכותל טפח שהיא כשרה.
בית מקורה ללא מעזיבה מפקפק את כולו ,והיינו שמסיר את
דעות הראשונים המסמרים שהיו קבועים בקורות ,ואפילו ברחבים ארבעה ,או נוטל
האם אותו טפח שהרחיק כשר גם כשהוא אויר -רש"י מבאר שאם אחת ומשאיר אחת ומניח סכך כשר במקום הקורות שהסיר .וכתב
הגביה מן הקרקע טפח זה מועיל גם בצריף וגם בסמכה לכותל, הרמב"ן שהרמב"ם כתב דבעינן שלא יהא בכל נסר אחד ארבעה
דאמרינן לבוד בזקיפה ויש שם טפח זקוף שהוא שיעור אהל ,וניכר טפחים ,ודבריו תמוהים.
שהסכך הוא גג ,ואם הפליגה מן הכותל טפח זה מדבר רק על סמכה והר"ן כתב בדעת הרי"ף שמדובר בנסרים צרים שמותר לסכך בהם,
לכותל ,שאם סמך את הסכך על יתידות במרחק טפח מהכותל כשרה, אך כיון שהונחו שם בשביל תקרה ולא לסכך ,שייך בזה גזירת תקרה
דע"י לבוד יש באותו טפח גג ישר ולא משופע .ומבואר ברש"י שאותו מלבד פסול דאורייתא של תעשה ולא מן העשוי ,וסוברים בית הלל
טפח שהרחיק למעלה או למטה ,מדובר גם כשהוא אויר ,וכן משמע שפקפוק או נטילת אחת מבנתיים מועילה לשני הפסולים ,וב"ש
בירושלמי .אבל הרא"ש והר"ן מביאים ששיטת ר"י שמדובר שעשה סוברים שגזירת תקרה שייכת גם באופן זה .וכן יש לבאר בשיטת
בנין באותו טפח ,וביאר הר"ן שאין אויר נחשב לגג .וכן נראה מדברי הרמב"ם.
הרמב"ם.
פסקי ההלכה
מהו שיעור חלל הסוכה ואורך הסכך באלכסון -כתב הרא"ש
קרשי התקרה שאין עליהם מעזיבה (-טיט ואבנים) ,וכ"ש אם היה
שמדובר שיש בסוכה חלל שבעה על שבעה במקום שהוא גבוה
מעזיבה וסילקה משם ,והוא רוצה להכשיר את קרשי התקרה לסיכוך,
עשרה ,ואפשר שבכהאי גוונא גם המקום שאינו גבוה עשרה כשר,
די בזה שיסיר את כל המסמרים לשם סוכה (-פקפוק) ,והוי כאילו
כדין פסל היוצא מן הסוכה .וכתב הר"ן שמדובר כגון שהסכך הוא
הניח את כל הקרשים לשם סוכה (כ"כ הרא"ש והטור ,ורש"י והרמב"ם
ט"ז טפחים ,שביחד עם הטפח הנוסף יש כאן י"ז טפחים ,כדי שי'
והרע"ב והאור זרוע כתבו שצריך לעקור את הקרשים ממקומם עם
טפחים יהיו מחיצה וז' טפחים סכך ,ואותם ז' טפחים הם מדבר
המסמרים ,ומשמע שצריך לנענע את כל הקרשים) ,וכן אם נטל נסר
סימן תרל"ב הכשר לסכך ,שהרי אותו מקום משמש לסכך .והרא"ם כתב
שמדברי התוס' מבואר שהשיפוע הנשאר צריך להיות יותר מז'
מתי סכך פסול או אויר פוסלים את הסוכה טפחים ,מפני שאלכסון של ז' טפחים אינו ז' טפחים בקו ישר ,אבל
המסכך חלק מסוכתו בסכך פסול ,או שחלק מהסוכה אינו מסוכך כלל (-אויר), מהרמב"ם שאוסר לישן בכילה בגובה עשרה אם יש לה גג טפח,
יש פעמים שכל הסוכה נפסלת ,ויש פעמים שהסוכה כשרה מלבד אותו ומשמע שהפסול הוא מצד סוכה תחת סוכה ,מבואר שא"צ שיהיה
מקום ,ויש פעמים שגם אותו מקום כשר ,וזה תלוי בשיעור הסכך הפסול בסוכה שבעה על שבעה בגובה עשרה ,ומספיק שבחלל שבקרקע
והאויר ,והאם זה נמצא תוך ד' אמות לדפנות (בסכך פסול ,שאומרים בזה דופן הסוכה יהיה שבעה על שבעה ,וכן משמע שסבר המגיד משנה
עקומה) ,ואם יש שיעור הכשר סוכה וג' דפנות במקום שיש בו סכך כשר,
בדעת הרמב"ם (שכתב שי"א שצריך שהסכך יהיה באורך ט"ז
וכדלהלן.
טפחים שיחד עם הטפח יש מחיצה עשרה וסכך שבעה ,וכתב
סעיף א' המגיד משנה שיש לחוש לזה אף שאינו מחוור ,ומבואר דס"ל
שמסברא די שבקרקע יהיה חלל שבעה על שבעה) ,והרא"ם
מתי סכך פסול פוסל את הסוכה
מקשה על דברים אלו .וכתב הבית יוסף שאין ראיה מכילה להכשר
איתא בגמרא (י"ז ).אמר רבה אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי סוכה ,דכילה פסולה משום דמחזי כסוכה בתוך סוכה ,ואם יש לה
וקאמרי ,אויר פוסל בשלשה ,סכך פסול פוסל בארבעה .ולהלן גג טפח שהוא שיעור אהל לטומאה חוששים שיבואו להכשיר
בגמרא (י"ז ):בסורא אמרי להא שמעתא בהאי לישנא. סוכה בתוך סוכה ,אי נמי מפני שכל שיש לה גג טפח היא נחשבת
בנהרדעא מתנו אמר רב הונא אמר שמואל ,סכך פסול אהל ואינה בטילה לגבי הסוכה ,וכיון שהיא עשויה מדבר הפסול
באמצע פוסל בארבעה (שזה מקום חשוב לחצוץ ,ואין הדפנות של צד זה לסיכוך הוי כישן תחת סוכה פסולה ,אבל בסוכה כמין צריף או
מועילות לצד זה ,ונראה כשני סוכות) ,מן הצד פוסל בארבע אמות שסמכה לכותל מודה הרמב"ם שצריך שיהיה בה שבעה על שבעה
(דבפחות מזה אמרינן דופן עקומה ,ובלבד שיהיה שיעור סוכה בחלק הכשר) ,ורב בגובה עשרה.
אמר בין מן הצד בין באמצע בארבע אמות. פסקי ההלכה
דעות הראשונים סוכה שדפנותיה משופעות וראשיהם נוגעים זה בזה (כמין צריף),
או שהשעין את הדופן על הקיר (סמכה לכותל) ויש לה עוד דופן כדי
כמו מי ההלכה -הרי"ף פוסק כשמואל ,דהא רבנן דבי רב ס"ל
שיהיו לסוכה ג' דפנות ,וממילא אין לה גג ,פסולה אפילו אם הדפנות
כוותיה .והר"ן מביא שיש חולקים ופוסקים כרב ,וכן דעת בה"ג ובעל
עשויות מסכך כשר ,דאין כאן לא דופן ולא גג .אבל אם היה לה גג
העיטור ,וכן משמע מהירושלמי ,והרמב"ן פוסק כהרי"ף משום שבכל
אפילו טפח ,או אפי' היה חלל טפח למעלה( ,או שאין טפח למעלה
מקום מזכירים דין דופן עקומה ,ולפי רב שגם באמצע כשר עד ד"א
ממש ,אבל בתוך ג' טפחים סמוך לגגה יש רוחב טפח .מ"א) ,או
א"צ לדין דופן עקומה ,וכן פסקו הרמב"ם והרי"ד ,וכן פסק השו"ע,
שהדופן מתחילה טפח מעל הקרקע ואותו טפח הוא דופן או אפי'
והר"ן עצמו מסתפק כמו מי ההלכה.
חלל ,לשיטת השו"ע כשרה בין בכמין צריף בין בסמכה לכותל ,דכל
וכתב הרי"ף שבסוכה של ז' טפחים סכך פסול פוסל בג' טפחים בין פחות משלשה כלבוד דמי והרי יש לה דפנות וגג ,אמנם צריך
באמצע בין מן הצד .וביאר הר"ן שכיון שבג' טפחים לא אמרינן לבוד באופנים הנ"ל שיהיה בסוכה חלל ז' על ז' טפחים בגובה י' טפחים,
חסר בהכשר הסוכה. ומודדים את הי' טפחים ביושר ולא באלכסון.
פסקי ההלכה בזה יבוארו להלן. וכתב הרמ"א שי"א שהטפח לא יהיה אויר ,אלא אם הטפח סמוך
לארץ יעשה דופן טפח זקוף ,ואם הטפח הוא למעלה יעשה סכך טפח
דיני דופן עקומה
שאינו משופע ,וכן במה שהובא לעיל מהמ"א שאם יש טפח פחות מג' טפחים
איתא במתני' (י"ז ).בית שנפחת וסיכך על גביו ,אם יש בין סמוך לגג לא מהני ,וכתב הבה"ל שראוי לחוש לדעת הי"א.
הכותל ולסיכוך ארבע אמות פסולה .והגמרא (ד ).מדייקת הא עוד כתב הרמ"א שצריך שהדפנות שמעל גובה י' טפחים יהיו מדבר
פחות מד' כשרה ,דאמרינן דופן עקומה .וביאר רש"י שהמשנה הכשר לסיכוך ,שהרי הם הסכך ,ואם כל הדפנות מדבר שמסככים בו,
מדברת שגג הבית נפחת באמצעו רחוק מן הדפנות לכל צד ,וסיכך על מותר לישן אפילו מתחת הדפנות.
הפחת באמצעו ,ונמצא שתקרת הבית שהיא פסולה משום תעשה
כשיש פלוגתא דרבוותא אם הסוכה כשרה ,אם המחלוקת היא
ולא מן העשוי מפסיקה בין הדפנות לסכך הכשר ,ובד' אמות פסול
בדאורייתא אזלינן לחומרא ,ואם אין לו סוכה אחרת יאכל שם בלי
משום שבזה לא נאמרה ההלכה למשה מסיני של דופן עקומה ,אבל
ברכה ,ואם המחלוקת היא בדרבנן ,אם יש לו סוכה אחרת ראוי
בפחות מד' אמות כשרה מהלכה למשה מסיני ,וגדר ענין דופן עקומה
להחמיר ללכת לאכול שם ,ואם אין לו סוכה אחרת יוצא בה ידי חובתו
הוא שרואים את תקרת הבית כאילו היא הדופן שנעקם למעלה ,ואין
ומברך עליה ,וצ"ע קצת.
כאן סכך פסול לפסול הסוכה ,ולכן באויר ג' טפחים פסול ,דאין כאן
דופן כדי לומר דופן עקומה( ,ואין הביאור שממשיכים את הדופן תחת
הסכך הפסול עד הסכך הכשר ,דא"כ אויר ג' בסכך לא היה פוסל .וכ"כ
הר"ן שאם הכונה בדופן עקומה שמחשיבים שהדופן התקרבה לסכך,
חולקים ,ואפשר שאם הרווח ביניהם הוא פחות מג' טפחים לכו"ע דא"כ כ"ש שבאויר יהיה כשר ,והרי יותר קל לדופן להתקרב כשיש
אומרים דופן עקומה. אויר מאשר כשיש סכך פסול),
ב' סכך פסול המונח באלכסון ,אע"פ שאורך השיפוע ד' אמות ,אם וכתב הטור שדין דופן עקומה נאמר גם אם הדפנות הם בגובה י'
בקו ישר אין ד' אמות אומרים דופן עקומה ,וכן בסכך פסול שנמצא טפחים ואינם מגיעות לסכך הפסול ,וכתב הבית יוסף שכך משמע
באמצע הסוכה מחשבים את הד' טפחים בקו ישר ולא באלכסון. ברש"י ,אבל דעת הר"ן שאם הדפנות לא מגיעות לסכך לא אומרים
ג' סכך פסול המונח באלכסון ,והסכך הכשר אינו למעלה בסיום דופן עקומה.
האלכסון אלא למטה ,ולפני הסכך הכשר יש קורה הפסולה לסיכוך
עוד כתב הר"ן שכשאומרים דופן עקומה אף שהסוכה כשרה אותו
שאם נצרף אותה לסכך הפסול יהיה ביחד ד' אמות ,אע"פ שהקורה
מקום שתחת הסכך הפסול אין לאכול שם ,וכתב הבית יוסף שמדובר
אינה מרוחקת ג' טפחים מהמקום שתחת הסכך הפסול אין
דווקא כשהסכך הפסול הוא ד' טפחים ,אבל בפחות מותר לאכול אף
מצטרפים ,כיון שבגובה רחוק ממנו ג' טפחים ,ולא אמרינן לבוד וחבוט רמי
תחת הסכך הפסול ,וכמש"כ הטור .ודעת הראב"ד שאף בג' טפחים
להחמיר.
אין ישנים תחתיו.
סעיף ב' פסקי ההלכה
מתי אויר פוסל את הסוכה סכך פסול שנמצא באמצע הסוכה ויש בסוכה ז' על ז' טפחים של
איתא בגמרא (י"ז ).אמר רבה אשכחתינהו לתלמידי דבי רב סכך כשר ,אם הסכך הפסול רחב ד' טפחים והוא לכל אורך הסוכה,
דיתבי וקא אמרי ,אויר פסול בשלשה ,סכך פסול פוסל הסוכה פסולה (אם יש לה רק ג' דפנות) אפילו אם הסכך פסול רק מדרבנן,
בארבעה ,דתנן הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים כיון שכל צד נחשב לסוכה בפני עצמה שאין לה אלא ב' דפנות ,אבל
בפחות מד' טפחים כשרה ,ומותר לישן גם מתחת לסכך הפסול ,וי"א
פסולה .ומשמע במתני' שמדובר בין בסוכה גדולה בין בסוכה קטנה,
שאף שהסוכה כשרה בפחות מד' טפחים ,אין לישן תחת סכך פסול
ומיירי כשהאויר מן הצד ,וכ"ש באמצע.
אלא בפחות מג' טפחים ,ויש להחמיר בזה לכתחילה.
עוד איתא בגמרא (י"ט ).פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה .א"ר ואם בצד אחד יש ג' דפנות ושיעור סוכה ז' על ז' טפחים ,אותו צד
הושעיא לא נצרכה אלא לסכך פסול פחות משלשה בסוכה כשר אף שבאמצע יש סכך פסול בשיעור הפוסל ,והצד השני פסול
קטנה ,ומאי יוצא יוצא מתורת סוכה .מתקיף לה רב הושעיא שהרי אין לו ג' דפנות.
לא יהא אלא אויר ,ואויר בפחות משלשה טפחים בסוכה ואם סוף הסכך הפסול אינו רחוק ד' אמות מהדופן שבצד השני ,אותו
קטנה מי פסיל .אמר ליה רבי אבא זה מצטרף ואין ישנים צד כשר מטעם דופן עקומה ,וגם החלק השני כשר אם יש בו הכשר סוכה,
תחתיו ,וזה מצטרף וישנים תחתיו .ופירש רש"י שאויר אפילו דלגבי אותו חלק לא אומרים דופן עקומה.
פחות מג' אין ישנים תחתיו ,וכתב הרא"ש שכך משמע בירושלמי עוד ואם הסכך הפסול נמצא בצידי הסוכה אינו פוסל אלא בד' אמות,
כתב הרא"ש שאין להקשות א"כ איך יוכל אדם להזהר בסוכה מלאה דבפחות מכך אנו רואים כאילו הכותל נעקם והסכך הפסול הוא חלק
נקבים שלא יישן תחת הנקבים ,דהכא מיירי כשהאויר מהלך בכל מהכותל (דופן עקומה) ,ולכן בית שנפחת חלק מהגג שבאמצע הבית
אורך הסוכה. וסיכך במקום הפחת ,והתקרה שנשארה בין הסכך הכשר לכתלים
היא פחות מד' אמות ,כשרה.
פסקי ההלכה
אמנם אין ישנים מתחת הסכך הפסול שבצדדים כל זמן שיש בו ד'
אויר במקום הסכך פוסל בג' טפחים בין בסוכה גדולה בין בסוכה
טפחים ,ואפשר שגם אם שלשה טפחים הם בתוך הסוכה ועוד טפח
קטנה ,בין באמצע בין מן הצד( ,ואויר חמור מסכך פסול מפני
נמצא מחוץ לסוכה ,אסור לישן תחתיו.
שההפסק בסכך ניכר יותר) ,והיינו שאותו מקום שאין בו סכך ,פסול,
ואם הניח נסר רחב ד' טפחים בפתח הסוכה ,ונסר זה נמצא ג' טפחים בתוך הסוכה
ולענין שאר הסוכה אם יש למקום הסכך הכשר שיעור סוכה וג' וטפח אחד בחוץ ,ואם ננכה ד' טפחים אלו אין בסוכה ז' על ז' טפחים כשיעור הכשר
דפנות כדין ,אותו מקום כשר ,והחלק החיצון פסול ,ולא אומרים דופן סוכה ,הסוכה פסולה.
עקומה אלא בסכך פסול ולא באויר. ועיין לקמן בדין אויר ,מה שנתבאר שם לענין סכך פסול שאינו לאורך
ואם האויר (או סכך פסול ד' טפחים) נמצא לאורך כל הסוכה ואין כל הסוכה.
למקום הסכך הכשר שיעור סוכה וג' דפנות ,כל הסוכה פסולה ,ואם ואם הסוכה אין בה אלא ז' על ז' טפחים ,ויש בה סכך פסול ,בין
הסכך הכשר שמשני צידי האויר (או הסכך הפסול) מחובר בצדדים, באמצע בין מן הצד בג' טפחים פסולה ובפחות מג' טפחים כשרה
מצטרפים שני החלקים לשיעור הכשר סוכה ,ובכהאי גוונא מקום וישנים תחתיו .וכתב המ"א שגם בסוכה שהיא ט' ומחצה טפחים,
הסכך הכשר כשר ומקום האויר (או הסכך הפסול) אין לישב תחתיו, סכך פסול של ג' טפחים פוסל ,כיון שבלא הסכך הפסול אין שיעור
ובביכורי יעקב מפקפק על מה שמצרפים את שני החלקים לשיעור הכשר סוכה ,ועיין בא"ר.
הכשר סוכה.
דיני דופן עקומה-
ואם האויר הוא פחות מג' טפחים אינו פוסל ,ואף מצטרף להשלים
א' מהשו"ע משמע שאם הדפנות לא מגיעות עד לסכך הפסול לא
שיעור סוכה דאמרינן לבוד והוי כסתום ,אבל אין ישנים ואוכלים תחתיו (והא
אומרים דופן עקומה (ובבה"ל מביא מקרים מצויים שצריך להזהר בזה) ,ויש
פסקי ההלכה דנקט שינה בכל מקום משום ששינה אסורה אפילו עראי ,משא"כ באכילה) ,אם
סוכה שחללה יותר מכ' אמה והיינו שהסכך מתחיל בגובה יותר מכ' האויר הוא לאורך כל הסוכה ,או שיש בו כדי לעמוד ראשו ורובו ,ובר"ן
איתא ראשו או רובו וכן משמע בריטב"א ,ומשמע בגמרא שדין אין ישנים
אמה מקרקעיתה ,פסולה( ,דסוכה דירת עראי בעינן ,ולמעלה מכ'
תחתיו הוא מדאורייתא.
אמה צריך לעשות כתלים חזקים כדי שלא יפלו ואז פסול אפי' אם עשה
אותה עראי ,ומ"מ למטה מכ' כשרה אפילו אם הדפנות חזקים כעין סעיף ג'
בית ,דלא הקפיד הכתוב אלא בשיעור שהוא מוכרח לעשותה קבע,
אמנם הסכך עצמו אינו כשר אלא כשהוא עראי ,דהיינו שלא יחבר את הסכך ע"י
סכך פסול ואויר הסמוכים זה לזה ואין בכל אחד בפני עצמו שיעור
מסמרים ) .ופסול זה הוא בין בסוכה גדולה בין בסוכה קטנה (דאין הפוסל ,אינם מצטרפים זה לזה ,ולכן סוכה שיש בה אויר ג' טפחים
הלכה כהטעם שבגבוהה מכ' אין הצל מחמת הסכך אלא מחמת אפשר למעטו אפילו בסכך פסול ,וכן סכך פסול ד' טפחים אפשר למעטו בין
הדפנות ,שלפי טעם זה סוכה רחבה כשרה) ,בין אם הדפנות מגיעות בקנים בין באויר .אמנם אם אין בסוכה אלא ז' על ז' טפחים ,אויר וסכך
לסכך בין אם הדפנות לא מגיעות לסכך (דאין הלכה כהטעם פסול מצטרפים לפסול.
שבגבוהה מכ' אינו רואה שהוא יושב בצל סוכה ,שלפי טעם זה
סעיף ד'
כשהדפנות מגיעות לסכך הסוכה כשרה) ,ואם הסכך למטה מכ' אמה,
כשרה אפי' אם הדפנות לא מגיעות לסכך. שני סככים פסולים שיש אויר ביניהם אם בכל אחד יש ב' טפחים
שיעור אמה לענין זה הוא ששה טפחים מצומצמים ,והיינו שבכל טפח והאויר הוא פחות מג' טפחים ,יש להסתפק אם הם מצטרפים לפסול
נכנס ד' אצבעות (אגודלים במקום הרחב שלהם ,באיש בינוני שאין אבריו גדולים את הסוכה ,ולכן אם אפשר לתקן יתקן ,ואם א"א לתקן ואין לו סוכה
ולא קטנים ,והוא בן ל"ה שנה או יותר) דבוקים זה לזה ,דלחומרא אזלינן ,אבל אחרת ישב בה ולא יברך .ואם אין בשניהם יחד ד' טפחים אלא רק
לענין גובה י' טפחים גובה ,ולענין שיהיה אורכה ורוחבה של הסוכה ז' על ז' ,בעינן בצירוף האויר ,לא אמרינן שיהא כסתום מחמת לבוד ,דלא אמרינן
דווקא טפחים מרווחים ,שהם חצי אצבע לאמה יותר מהמצומצמים. לבוד להחמיר והיינו לומר שנחשב כאילו האויר הוא כסתום בסכך פסול.
אם הסכך למעלה מכ' והחלל אינו אלא כ' אמה בדיוק כשרה ,אף
שהסכך הצמוד לכ' אמה אין בו בפני עצמו שיעור צילתו מרובה מחמתו אלא
בצירוף כל הסכך ,מפני שכל הסכך מצטרף יחד. סימן תרל"ג
סעיף ב' שיעור גובה הסוכה
איתא בגמרא (ד ).היתה גבוהה יותר מעשרים והוצין יורדין סוכה שהיא גבוהה למעלה מכ' אמה ,או פחות מי' טפחים ,פסולה ,ונחלקו
למטה מעשרים ,אם צילתן מרובה מחמתן כשרה .וכתב הרא"ש בגמרא מה טעם הפסול בגבוהה מכ' אמה ,ויש נ"מ בין הטעמים ,ולהלכה טעם
הפסול הוא משום שלמעלה מכ' אמה צריך לחזק את הדפנות ,וסוכה דירת
שאע"פ שמקצת הסכך הוי מלמעלה ,הא אמרינן בריש עירובין דחלל עראי בעינן .ובסימן זה יבוארו פרטי הדינים בזה.
סוכה תנן ,וכוונת הגמרא שההוצין מגיעין לחלל עשרים ,ובריש
עירובין כתב הרא"ש שההוצין מגיעים עד שפת עשרים .וכתב הר"ן סעיף א'
שצילתן מרובה מחמתן היינו ללא הסכך שמעל עשרים ,ואף דאמרינן
איתא במתני' (ב ).סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה
בגמרא (עירובין ג ).שאם מקצת הסכך בתוך עשרים ומקצתו
פסולה .ונחלקו אמוראים בטעם פסולה ,רבה אמר משום דלמעלה
למעלה מעשרים כשרה ,אע"ג דאי קלשת הויא לה חמתה מעשרים אמה לא שלטא ביה עינא ,ורבי זירא אמר משום דאינו עומד
מרובה מצילתה ,שאני הכא שההוצין אינם נחשבים כסכך ,משא"כ בצל סוכה אלא בצל דפנות ,ורבא אמר משום דסוכה דירת עראי
במקצת סכך דחשיב .אבל התוספות כתבו שגם כשמקצת הסכך בעינן וכל שגבוהה מעשרים אין אדם עושה אותה דירת עראי אלא
למטה מעשרים כשר רק אם הסכך שלמטה מעשרים צילתו מרובה דירת קבע .ואמרינן בגמרא (ב ):שלטעמא דרבה אם היו דפנות
מחמתו ,ואי קלשת הכונה שאין לו קיום בלי החלק שמעל עשרים כיון מגיעות לסכך ,כיון דשלטא ביה עינא ,כשרה אף בגבוהה למעלה מכ'
שהוא יתפזר או יפול .ובעירובין התוס' מסתפקים בזה. אמה .ולרבי זירא אם יש בה יותר מארבע אמות ,כיון דרויחא איכא צל
פסק ההלכה -אם חללה יותר מכ' אמה ,ויש הוצין (-ענפים קטנים סוכה וכשרה .ולרבא לית ליה תקנתא אלא בין דפנות מגיעות לסכך
עם העלים שלהם) שיורדים למטה ,אם חמתן מרובה מצילתן פסולה, בין אין מגיעות בין יש בה יותר מארבע אמות בין אין בה כיון שהיא
ואף שבסעיף א' התבאר שכל הסכך יכול להיות מעל עשרים אמה ,כאן אין מצרפים גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה.
את הסכך שלמעלה ,כיון שההוצין אינם חשובים ,ולכן אפילו אם ההוצין יורדים וכתבו הרי"ף והרא"ש שיש פוסקים כרבה ,והם דחו דבריהם והעלו
ממש לתוך חלל עשרים פסול ,כל זמן שהסכך שמעל ההוצין הוא יותר מכ' אמה
דהלכה כרבא ,וכתב הרא"ש שכן פסק הרז"ה והרי"צ גיאת והרי"ד ,וכן
מעל הארץ ,ואם ההוצין בפני עצמם צילתם מרובה מחמתם הסוכה
משמע מדברי הרמב"ם.
כשרה ,אף אם ההוצין אינם בתוך כ' אמה אלא מיד אחרי כ' אמה .ואם
הסכך היה למעלה מכ' ובא להורידו ,א"צ להורידו ללמטה מכ' ,ודי שיהיה החלל כ'
ומבואר בגמרא (עירובין ג ):ששיעור כ' אמה נאמר על חלל הסוכה,
אמה. והיינו שאין הסוכה נפסלת אא"כ החלל הוא יותר מכ' אמה ,ויבואר
להלן .עוד מבואר שם ששיעור זה נמדד באמה בת ששה טפחים,
אלא שמודדים אותם מצומצמות ,והיינו דחוקות.
לאותה שבת ,ולמקילים ,הכא מספיק שיבטל לכל ימי החג, מיעוט החלל לכ' אמה
והאחרונים נוטים להקל בזה .ועפר שאינו עתיד לפנותו אך לא ביטלו בפה, סוכה שחללה יותר מכ' אמה ,ובא להכשירה ע"י מיעוט חללה ,צריך שיהיה
נחלקו הראשונים האם הוי מיעוט. המיעוט ע"י דברים שמתבטלים לסוכה ,ולא דברים שמונחים שם באופן זמני,
וכדלהלן.
מיעוט החלל בחלק מהסוכה ע"י איצטבא
סוכה שחללה למעלה מכ' אמה ובא למעטה ע"י שבונה בחלק ממנה איצטבא
סעיפים ג' ד'
וכדומה ,צריך שיהיה למקום האיצטבא הכשר סוכה בפני עצמו ,וכדלהלן.
שינוי גובה הסוכה ע"י נויי סוכה
סעיף ה' איתא בגמרא (י ):איתמר נויי סוכה אין ממעטין בסוכה .ופירש
סוכה הגבוהה מכ' אמה ובנה בה איצטבא (-בנין מאבנים או מעצים, רש"י שמדובר שנויי הסוכה תלויים למעלה בסכך ,ואין ממעטים היינו
וה"ה פאדלאג"ע שמרצפים על הקרקע) ,ומראש האיצטבא עד הסכך לא להכשירה אם הסכך למעלה מעשרים אמה ,ולא לפוסלה לעשותה
אין יותר מכ' אמה ,הדין תלוי היכן עשה את האיצטבא ,וכדלהלן פחות מי' טפחים.
(בסעיף זה ובסעיפים ו' ז'): פסק ההלכה -סוכה הגבוהה מכ' אמה שבא למעט חללה ע"י תלית
דברים נאים ,לא הוי מיעוט אפילו אם צילתם מרובה מחמתם ,כיון
איתא בגמרא (ד ).היתה גבוהה מעשרים אמה ,ובנה בה איצטבא
שאינם כשרים לסיכוך ,וי"א שגם אם הם כשרים לסיכוך לא הוי
כנגד דופן האמצעי על פני כולה ,ויש בה הכשר סוכה ,כשרה. מיעוט היכא שתלאם רק לנוי ולא לשם צל.
דעות הראשונים -שיטת רש"י שבכהאי גוונא כל הסוכה כשרה ,גם
מיעוט חלל הסוכה ע"י כרים וכסתות וכדומה
מה שאחרי האיצטבא ,שכיון שהדופן האמצעית כשרה כולה ,וכן שתי
איתא בגמרא (ג :ד ).היתה גבוהה מעשרים אמה ובא למעטה
הדפנות שבצדדים יש בהם הכשר סוכה לרוחב האיצטבא ,יש כאן
סוכה קטנה כשרה ,והרא"ש מביא שהרי"ד הקשה על פירוש רש"י, בכרים וכסתות לא הוי מיעוט ,ואף על גב דבטלינהו בטלה
והרא"ש מיישב דברי רש"י ,וכתב המגיד משנה שמהגאונים נראה דעתו אצל כל אדם .תבן וביטלו הוי מיעוט ,וכל שכן עפר
כפירוש רש"י ,אבל יש אחרונים (ובכללם הר"ן) שחולקים בזה, וביטלו .ומשמע בגמרא שתבן סתם ועפר שעתיד לפנותו לא הוי
ומהרמב"ם משמע כרש"י .וכתב הבית יוסף שכיון שהרמב"ם והרא"ש מיעוט לכולי עלמא .תבן ואין עתיד לפנותו או עפר סתם
מסכימים לדברי רש"י הכי נקטינן. פלוגתא דרבי יוסי ורבנן ,דלרבנן לא בטיל ולרבי יוסי בטיל .וכתב
פסק ההלכה -אם עשאה סמוך ממש לדופן האמצעי שכנגד הפתח הרא"ש שידוע שהלכה כרבנן ,והטור פסק שתבן ואין עתיד לפנותו
(ונקרא אמצעי משום שסתם סוכה יש לה ג' דפנות ,וצד הפתח אין בו ועפר סתם הוי מיעוט ,והקשה הבית יוסף שהרי לרבנן לא הוי מיעוט
דופן כלל) ,והאיצטבא מגיעה ממש עד שתי הדפנות שבצדדים ,ויש בעפר עד שיבטלנו ,וכ"ש בתבן שצריך שיבטלנו בפה ,וכדפרש"י ,וכן
באיצטבא שיעור סוכה ,כל הסוכה כשרה כולל המקום שמהאיצטבא פסקו הרי"ף והרמב"ם.
והלאה ,ומותר לאכול ולישן שם. עוד כתב הרא"ש שרש"י כתב שביטול הכונה לשבעת הימים ,ורבינו
חננאל ואבי העזרי פירשו עד עולם ,ונראה כפירוש רש"י דביטול
סעיף ו' דהכא היינו לכל זמן מצות סוכה ,כמו שמצינו (עירובין ע"ז ).שמיעוט
עוד שם בגמרא היתה גבוהה מעשרים ובנה בה אצטבא כנגד בכותל וחריץ שבין שתי חצירות לא בעינן אלא ביטול לאותה שבת,
וכן דעת הר"ן ,אבל המגיד משנה כתב שדעת הרי"ף והרמב"ם לפרש
דופן האמצעי וכו' ,ומן הצד ,אם יש משפת אצטבא ולכותל
שביטול צריך להיות שדעתו תהיה להניחם שם עד עולם ,והקשה
(שכנגדה) ארבע אמות פסולה (מפני שרק ב' דפנות הוכשרו ע"י האיצטבא,
הבית יוסף מנין לו דבר זה.
הדופן הסמוכה ,והדופן שראש האיצטבא מגיע לה) ,פחות מארבע אמות
פסקי ההלכה
כשרה (שאף הדופן שכנגדה הוכשרה מדין דופן עקומה) .וכתב הרא"ש
שהחלק שאין שם איצטבא פסול לפי רש"י ,אבל המגיד משנה כתב הנחת כרים וכסתות או תבואה בקרקעית הסוכה לא הוי מיעוט
שגם בזה נחלקו הראשונים. אפילו אם ביטלם שם ,דבטלה דעתו אצל כל אדם ,ואין אדם מפסיד
ממונו ומבטלו לקרקע .ובבה"ל דן מה הדין במצעות שמציעים על הרצפה
פסק ההלכה -אם בנה את האיצטבא צמוד לאחת הדפנות
בבתי עשירים ,ובמאירי כתב שכרים פשוטים שדרך בני אדם לבטלם לישיבה על
שבצדדים ,והיא מגיעה עד הדופן האמצעית ,אם יש בין האיצטבא הקרקע לא הוי ביטול ,משום לא פלוג.
לדופן שכנגדה פחות מד' אמות ,מקום האיצטבא עצמו כשר,
תבן ועפר הוי מיעוט אם ביטלם בפה (וי"א אפי' בלב) לקרקע הסוכה
דאמרינן דופן עקומה (והיינו דווקא אם הדפנות מגיעות לסכך) ,וכן
שלא להזיזם ממקומם ,אבל בסתמא אינו מיעוט .וא"צ לנענע את
המקום שבין האיצטבא לפתח כשר ,אבל המקום שבין האיצטבא
הסכך לאחר המיעוט ,אע"פ שהסוכה היתה פסולה לפני שמיעט את
לדופן שכנגדה פסול ,שהרי דנים כאילו הדופן מתעקמת שם וא"כ
גובהה .ואסור למעט ביו"ט ,דהוי כבונה ,ועוד שהוא מתקן ומכשיר
הוא יושב תחת הדופן ,ואם יש בין האיצטבא לדופן שכנגדה ד' אמות
את הסוכה ,ואם הניח אותם לפני יו"ט ,מסתפק רעק"א אם מותר לבטלם ביו"ט.
גם מקום האיצטבא פסול.
ובסימן שנ"ח יש מחלוקת אם צריך מיעוט לעולם או שמספיק
עוד איתא בגמרא (י ):נויי סוכה אין ממעטין את הסוכה .שאם סעיף ז'
תלה קרמים לנוי ,אין ממעטין בגובה למעלה מעשרים להכשירה ,ולא
עוד שם בגמרא היתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה אצטבא
לפסלה משום פחות מעשרה.
באמצעיתה ,אם יש משפת האצטבא ולדופן ארבע אמות לכל
פסק ההלכה -אם הסכך למעלה מי' טפחים והוצין יורדים לתוך י'
רוח פסולה ,פחות מארבע אמות כשרה.
טפחים פסולה אע"פ שההוצין חמתם מרובה מצילתם ,דחשיב דירה
סרוחה ,ומשמע מהשו"ע ועוד ראשונים שאפילו בדיעבד פסולה ,ולאפוקי מלשון
דעת הרי"ץ גיאות שדווקא כשאין האיצטבא גבוהה י' טפחים כשרה,
הרמב"ם שמשמע לכאורה שזה רק לזהירות בעלמא כסכך שריחו רע .אבל אם וכתב הרא"ש אינו יודע מה נ"מ שהיא ברשות אחרת ,דמ"מ כיון
נויי הסוכה או כלים שתלה בה וכדומה יורדים למטה מי' טפחים אינם אמרינן דופן עקומה הרי היא מוקפת מחיצות מכל הצדדים ,ודמיא
פוסלים ,דהם בטלים לסוכה ,ואפשר שגם נוי ממין הסוכה כגון שושנים
לסוכה העומדת בראש הגג שהיא כשרה למרות שהיא ברשות אחרת
ועשבים נאים אינם ממעטים ,כיון שתלאם לנוי. מהחצר ,ודעת בעל העיטור שגם בגבוהה י' טפחים כשרה ,וכתב
המגיד משנה שגם מהרמב"ם משמע שהוא מכשיר.
סעיף י'
עוד בגמרא (ד ):היתה גבוהה מעשרים ובנה בה עמוד גבוה
איתא בגמרא (ד') היתה פחותה מעשרה טפחים וחקק בה כדי עשרה טפחים (רחוק הרבה מהדפנות) ויש בו הכשר סוכה (שבע
להשלימה לעשרה ,אם יש משפת החקק ולכותל שלשה ומשהו על שבע ומשהו) ,סבר אביי למימר גוד אסיק מחיצתא
טפחים פסולה ,פחות משלשה טפחים כשרה .מאי שנא התם (שמגביהים את צידי העמוד למעלה ויש בהם גובה עשרה ,והסכך נמצא למעלה
דאמרת פחות מארבע אמות ,ומאי שנא הכא דאמרת פחות פחות מכ' אמה מראש העמוד) .אמר ליה רבא בעינן מחיצות הניכרות
משלשה טפחים ,התם דאיתיה לדופן פחות מארבע אמות וליכא.
סגיא ,הכא לשוויי לדופן פחות משלשה טפחים אין ,אי לא וכתב הר"ן שאף שלענין שבת אמרינן גוד אסיק ,לגבי סוכה בעינן בה
לא. מחיצות הניכרות כעין דירה ,ואפשר שהעמוד יהיה פסול אפילו אם
דעת הטור שרק בתוך החקק כשר ,והקשה הבית יוסף מאי שנא אין ממנו ולכותל ד' אמות ,ולא אומרים בזה דופן עקומה ,כיון שלענין
מהיתה גבוהה עשרים ובנה בה איצטבא שרש"י מכשיר גם היכן שאין שבת הוא חולק רשות לעצמו ,והרי הוא כאילו מוקף מחיצות .ונראה
איצטבא. שזה טעמו של הרי"ץ גיאות הנ"ל ,אבל כבר נתבאר שרוב הפוסקים
חולקים עליו.
כתבו הראשונים דהא דמכשרינן בפחות משלשה היינו דווקא כשיש
בחקק שיעור סוכה ,ואע"ג שכשאומרים לבוד לא חשבינן ליה לאותו פסק ההלכה -אם בנה את האיצטבא ממש באמצע הסוכה ,אם יש
מקום כאילו אינו ,שהרי אויר פחות משלשה אינו פוסל בסוכה קטנה מהאיצטבא לכל צד פחות מד' אמות כשרה (דאמרינן דופן עקומה גם
להחשיבה פחות מכשיעור ,מ"מ שאני הכא שאם אין לה במציאות בכמה רוחות ,ולא רק האיצטבא כשרה ,דהצד שכנגד הפתח שאין שם דופן כשר
חלל עשרה היא דירה סרוחה ,כמו לגבי הוצין יורדים. מדין פסל היוצא מן הסוכה ,ואם יש לסוכה ד' דפנות ולכל צד יש פחות מד' אמות
כולה כשרה אם יש באיצטבא שיעור סוכה ,דלגבי כל צד אומרים שהוא כשר מדין
פסק ההלכה -סוכה פחות מי' טפחים שחקק בה והשלימה לי' פסל ושאר הדפנות נחשבים כדופן עקומה ,ובביכורי יעקב מצדד שדווקא שני בני
טפחים (וה"ה אם הסכך היה עבה ונטל ממנו עד שיש בסוכה חלל י' אדם יכולים לשבת כל אחד בצד אחר ,ובאדם אחד צ"ע) ,ואפילו אם האיצטבא
טפחים) ,ויש במקום החקק שיעור הכשר סוכה ,ואין בין החקק גבוהה יותר מי' טפחים כשרה (ולא אמרינן שהיא רשות בפני עצמה
לדפנות ג' טפחים כשרה ,ויש מחמירים שלא לאכול ולישן חוץ לחקק ואין שייכות בינה לדפנות) ,ואם יש בינה לכותל ד' אמות פסולה אפי'
בין לצד הפתח בין לצד הכתלים ,ואם יש בין החקק לדפנות ג' טפחים גבוהה י' טפחים (ולא אמרינן גוד אסיק מחיצתא ע"י השפה של
פסולה. האיצטבא ,דבסוכה בעינן שיהיו מחיצותיה ניכרות).
סוכה נמוכה
סימן תרל"ד
סעיף ח'
סעיף א' איתא במתני' (ב ).ושאינה גבוהה עשרה טפחים וכו' פסולה.
סוכה פחותה מז' טפחים פסק ההלכה -סוכה שחללה פחות מי' טפחים פסולה.
איתא בגמרא (ג ).אמר רב שמואל ב"ר יצחק אמר רב הונא,
סעיף ט'
הלכה צריכה שתהא מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו .וכתב
הרא"ש דהיינו שבעה טפחים על שבעה טפחים ,כדאיתא בגמרא (ז): איתא בגמרא (ד ).היתה גבוהה עשרה טפחים והוצין יורדין לתוך
דגברא באמתא יתיב ,ואיתא בירושלמי וכמה כדי שולחן טפח .וכ"כ עשרה ,סבר אביי למימר אם חמתם מרובה מצילתם כשרה.
הרי"ף .וכן איתא בגמרא (ט"ז .לענין חוטט בגדיש) דמשך סוכה שבעה ,וכן אמר ליה רבא הא דירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה
דעת כל הפוסקים. סרוחה.
(ג ).בתרתי פליגי ,פליגי בסוכה קטנה (שאין בה שיעור סוכה) ופליגי וכתב הרמב"ם שאם רוצה לעשותה גדולה ,אין לה שיעור למעלה ,וזה
בסוכה גדולה (שיש בה שיעור סוכה) ,וחסורי מיחסרא והכי קתני, פשוט ,דאם היה לה שיעור למעלה היה לחכמים לפרש שיעור זה.
מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ,בית שמאי פסק ההלכה -סוכה שאין בה ז' על ז' טפחים ובכל אותו מקום יש גובה י'
אומרים לא יצא ,ובית הלל אומרים יצא .ושאינה מחזקת אלא טפחים פסולה ,וצריך שגם האורך וגם הרוחב יהיו ז' טפחים וגם הגובה
כדי ראשו ורובו בלבד ,בית שמאי פוסלין ,ובית הלל מכשירין. יהיה בריבוע ,אבל אם בצד אחד אין ז' טפחים פסולה אע"פ שהצד
וכתב הרי"ף שכיון שהלכה כב"ש לענין סוכה קטנה ,שהרי נתבאר השני ארוך מאד .והנה שיטת הרי"ף שמן התורה מספיק ו' על ו' טפחים (שזה
מקום ישיבת האדם ללא שלחן) ,ורק מדרבנן בעינן ז' על ז' טפחים ,גזירה שמא
בגמרא שלהלכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו ,ממילא
ימשך אחר שלחנו ,אבל לפי שאר הפוסקים מדאורייתא בעינן ז' על ז' טפחים,
הלכה כמותם גם בסוכה גדולה ,דחד טעמא הוא .והר"ן כתב דבפחות מכאן לא חשיב דירה כלל.
שחולקים על הרי"ף ,דאף שבסוכה קטנה הלכה כב"ש בסוכה גדולה סוכה גדולה שיש שם פינה נפרדת שאין בה ז' על ז' טפחים ואין הפסק
הלכה כב"ה ,דב"ש במקום ב"ה אינה משנה ,ואין לנו לקבוע הלכה בינה לבין הסוכה ,כתב המ"א שאסור לשבת שם ,ודעת הדרך החיים שאם
כב"ש אלא בדבר המפורש בגמרא ,ועוד שאין המחלוקות תלויות זו אותו מקום רחב ז' טפחים ורק אינו ארוך ז' טפחים כשר ,כיון שהוא מצטרף לסוכה
בזו ,אלא המחלוקת בסוכה גדולה היא אם חוששים שמא ימשך או הגדולה ,והבה"ל סובר שהמ"א פוסל גם בזה ,ואין לזוז מדבריו ,אכן אין להקפיד
לא ,ובסוכה קטנה ב"ש פוסלים משום דסבירא להו דדירת קבע בעינן שלא להניח את השלחן באותו קרן.
(ז ,):ואף דקיימא לן כרבנן דאמרי סוכה דירת עראי בעינן ,מ"מ בזה סוכה גדולה מאד כשרה ,ואין הגבלה לגודל הסוכה.
הלכה כב"ש דקצת קביעות בעינן שתהא מחזקת ראשו ורובו
ושולחנו ,דאי לאו הכי דירה סרוחה היא ,ואף אי נימא שטעם
סעיף ב'
המחלוקת בשניהם הוא אם חוששים שמא ימשך אחר שלחנו ,מ"מ דין סוכה עגולה
יותר יש לחשוש שמא ימשך בסוכה קטנה מאשר בסוכה גדולה
איתא בגמרא (ז ):תניא אחרים אומרים סוכה העשויה כשובך (-
שהשלחן בחוץ ,וממילא אף שבסוכה קטנה פוסקים כב"ש ,בסוכה
עגולה) פסולה ,לפי שאין לה זויות .והגמרא מעמידה את אחרים
גדולה חוזרים לכלל הרגיל לפסוק כב"ה .וכתב הר"ן שזה דעת מקצת
בשיטה ,וא"כ אין הלכה כמותם ,וכן מבואר מהמשך הגמרא סוכה
הגדולים ,והרי"ץ גיאות והרז"ה ,אבל מהרי"ף משמע שכיון ששני
העשויה ככבשן ,אם יש בהקיפה כדי לישב בה עשרים וארבעה בני
המחלוקת נשנו יחד ,אם באחד נפסקה ההלכה כב"ש ה"ה בשני ,וכן
אדם כשרה ,ואם לאו פסולה .כמאן כרבי דאמר כל סוכה שאין בה
דעת הרמב"ם .והרא"ש כתב שהרי"ד סובר כדברי הרי"ף ולא נראו
ארבע אמות על ארבע אמות פסולה ,וא"כ לדידן ששיעור סוכה הוא ז'
דבריהם בעיניו.
על ז' די שיהיה בה כדי לרבע שיעור זה.
פסקי ההלכה פסק ההלכה -סוכה עגולה צריך שיהיה בה כדי לרבע ז' על ז' טפחים
מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו מחוץ לסוכה ואכל ,כאילו לא (ואם החוט הסובב אותה אורכו כ"ט טפחים וב' חומשי טפח ,יש בה
אכל בסוכה ,וצריך לחזור ולאכול בסוכה ,ולענין ברכת זמן באכילה שניה ,דעת שיעור זה) ,ואז אפשר לשבת גם בצידי העיגול שאינם בתוך הריבוע
הפמ"ג שיברך ,והביכורי יעקב חולק עליו .ואפילו אם היא סוכה גדולה וכולו אף שאין שם רוחב שבעה ,כיון שהוא שטח אחד עם הריבוע ,ולא צר לו לשבת שם.
יושב בסוכה לא יצא ,גזירה שמא ימשך אחר שלחנו ,וכתב הבה"ל וכן סוכה שיש לה ה' זויות או יותר צריך שיהיה בה כדי לרבע ז' על ז'
שהשו"ע פסק בזה כדעת הרי"ף והרמב"ם שגם בזה הלכה כב"ש ,אבל לשאר טפחים.
הפוסקים יצא אם הסוכה היא גדולה .וכתב רעק"א שביושב בסוכה קטנה פחות מז'
על ז' טפחים ,ושלחנו בסוכה גדולה ,בזה הרי"ף לקולא דאין חוששים בזה שמא סעיף ג'
ימשך ,והתוס' לחומרא כיון שהסוכה הקטנה היא דירה סרוחה .והבה"ל מקשה על
דברי הרי"ף .ואם השלחן בבית והוא אוכל בסוכה מתוך ידו ולא מהשלחן ,כשר, איתא בגמרא (י ):איתמר נויי סוכה אין ממעטין בסוכה (בגובהה),
אמנם אין בסוכה ז' על ז' טפחים פסול גם בזה. אמר רב אשי מן הצד ממעטין (משיעור שבעה טפחים ,דהא אינה
אם מקצת מהשלחן בסוכה ומקצת בתוך הבית ,מותר ,אע"פ שרוב מחזקת ראשו ורובו ושולחנו).
השלחן בבית ובסוכה יש ממנו רק טפח ,כ"כ הח"א ,ובברכי יוסף כתב דבעינן רובו פסק ההלכה -סוכה ז' על ז' שנתן בה בגדים לנאותה בתוך גובה י'
בסוכה ,ואפילו במשהו יותר מחציו סגי.
טפחים והם ממעטים אותה מהשיעור ,פסולה .והפמ"ג מסתפק אולי
מי שיש לו סוכה בשדה סמוך לביתו ,אסור להוציא מביתו לסוכה דרך הפסול הוא מדרבנן .וכתב הב"ח שהטעם הוא מפני שאסור ליטלם כל שבעה ,ולפ"ז
רה"ר או כרמלית .וכן שני סוכות בחצר אחת שלא עירבו עירובי אם התנה שאינו בודל מהם כל בין השמשות דמותר ליטלם אינם ממעטים ,והפמ"ג
חצרות אסור לטלטל מזו לזו ,וע"י נכרי מותר. מסתפק בזה .וכתב השלטי גיבורים בשם ריא"ז שכלי תשמישין אינם ממעטים
אפילו מן הצד ,ומהמ"א משמע דלא פסיקא ליה דבר זה.
מי שאוכל בסוכה ושלחנו בבית
סימן תרל"ה
סעיף ד'
לשם מה צריך לעשות את הסוכה
כתיב "חג הסוכות תעשה לך" ודרשו חז"ל שצריך לעשות את הסוכה לשם צל, איתא במתני' (כ"ח ).מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך
והיינו כדי שהסכך יגן עליו מהשמש והחום .ולהלן יבואר מתי נחשב שהסוכה הבית ,בית שמאי פוסלין ,ובית הלל מכשירין .ומפרש בגמרא
שמגביה את החלל לשיעור גובה עשרה אין כאן שינוי בסכך אלא רק נעשית לשם צל והיא כשרה ,ומתי נחשב שהסוכה לא נעשתה לשם צל והיא
תיקון בדפנות ,ובדפנות לא נאמר הפסול של תעשה ולא מן העשוי. פסולה .ובסימן הבא יבואר הדין לכתחילה לעשות את הסוכה לשם חג.
וכתב הר"ן שמשמע מרש"י שדווקא אם חטט במה שמתחת לחלל איתא בגמרא (ח ):תנו רבנן גנב"ך -סוכת גוים ,סוכת נשים ,סוכת
והשאיר את הסכך כמות שהוא כשרה ,אבל אם חטט למעלה פסולה, בהמה ,סוכת כותים ,סוכה מכל מקום ,כשרה ,ובלבד שתהא
מפני שהסכך שהיה בתחילה הלך ,והסכך שיש עכשיו פסול משום מסוככת כהלכתה .מאי כהלכתה ,אמר רב חסדא והוא
תעשה ולא מן העשוי .ויש מתירים בכהאי גוונא ,מפני שכל מה שעשאה לצל סוכה .מכל מקום לאתויי מאי ,לאתויי סוכת
שמעל הסוכה אפילו עבה הרבה נחשב סכך ,וממילא אין חסרון במה רקב"ש (שאינם קבועות) .דתנו רבנן סוכת רקב"ש -סוכת רועים,
שהוציא חלק מהסכך שלמטה. סוכת קייצים (שומרי קציעות השטוחים בשדה לייבשם) ,סוכת בורגנין
פסקי ההלכה (שומרי העיר ,וכולם ישראלים הם) ,סוכת שומרי פירות ,סוכה מכל
סוכה שנעשית מאיליה פסולה ,מפני שלא נעשתה לצל ,ועל כן מקום ,כשרה.
החוטט בגדיש ועושה בו חלל לסוכה אינה סוכה ,מפני שכשהניח שיטת רש"י שעשאה כהלכתה הכונה שהיא מסוככת יפה ,שבזה
שם את התבואה לא עשה זאת לשם צל ,וגם אם הניחה לשם צל פסולה מוכח שעשיתה הראשונה היתה לשם צל ולא לצניעות בעלמא,
כיון שאין על זה שם סכך בלי חלל ,ומה שעושה אח"כ חלל אפילו אם יכוין ואע"פ שא"צ לעשות את הסוכה לשם חג ,צריך לעשותה לשם צל,
לשם סוכה כלפי הסכך הוי תעשה ולא מן העשוי כיון שאינו עושה שום דכתיב "חג הסוכות תעשה" כלומר תעשה לשם סוכה להגין תחת
מעשה בסכך עצמו .אמנם אם בזמן הנחת התבואה עשה שם חלל צילה ,דבגלל הצל היא נקראת סוכה ,שסוככת מן החורב.
בגובה טפח (דבהכי חשיב אהל) באורך ורוחב ז' טפחים (כשיעור שיטת רבינו תם שעשאה כהלכתה הכונה שעשאוה לצל ,ולא מעובה
הכשר סוכה) לשם צל ,וחטט בה אח"כ מעל החלל או מתחתיו להגן מן המטר ,וכתב הטור שר"ת לשיטתו שפוסל סוכה שאין
והשלימה לגובה עשרה ,כשרה ,כיון שהסכך נעשה לשם צל ,ולענין גשמים יכולים לרדת לתוכה ,ושיטת ר"ת נתבארה בסימן תרל"א.
הדפנות לא אמרינן תעשה ולא מן העשוי (כפי שסוכה פחותה וכתב הבית יוסף שי"ל שגם ר"ת מודה שצריך לתת את הסכך לשם
מעשרה שחקק בה והשלימה לעשרה כשרה) ,ולכאורה פשוט שא"צ צל ,כמבואר בדין החוטט בגדיש דלהלן.
שהחטיטה תהיה לשם סוכה ,כיון שמתחילה יש עליה שם סוכה ע"י אותו טפח ,וכן
משמע בכל הפוסקים ,אמנם ברי"ף כתב שחטט לשם סוכה ,וצע"ג .וסוכה זו כשירה פסקי ההלכה
אע"פ שמחמת הגדיש אין המטר יכול להכנס לתוכה ,כיון שאין לגדיש שום דמיון
לבית ,ודעת הא"ר שמדובר שנטל מקצת הגדיש באופן שהמטר יכול להכנס לשם.
סוכה שנעשתה לצל כשרה אע"פ שלא נעשתה לשם מצות סוכה,
ואם חקק גם מצידי אותו חלל ,אותו מקום שבצדדים פסול ,ואם חקק אבל סוכה שעשו אותה לצניעות בעלמא ,או לדור בה כל השנה ,או
לאוצר ,פסולה ,ולא מועיל חידוש כל שהוא להכשירם ,וסוכה העשויה לדור בה
בשני הצדדים ד' אמות ונשאר בסוכה רק ב' דפנות ,או שמתחילה היו שם ג'
רק בימות החמה ,משמע מרש"י שהיא כשרה.
דפנות וחקק בצד אחד יותר מד' אמות ,גם המקום שהניח בו חלל טפח
מתחילה פסול ,דהסכך שבצדדים הוא פסול ,וסכך פסול בצדדים סוכת גנב"ך ורקב"ש -סוכת נכרים או נשים או בהמה או כותיים
פוסל בארבע אמות. כשרה אע"פ שאינם בני חיובא ,וכן סוכת רועים (שעשו סוכה בשדה
לישב בתוכה מפני השרב ,ושומרים צאנם ,ואינם קבועים במקום אחד אלא
אין לעשות את הסכך לפני הדפנות והב"ח מכשיר בדיעבד ,אבל
כשאכלו את המרעה סותרים סוכתם ועוברים למקום אחר ,וכן בקייצים) או
הרבה אחרונים חולקים עליו וסוברים שאף בדיעבד פסול .ואם עשה
קייצים (-שומרי קציעות השטוחות בשדה לייבש) או בורגנים של
רוחב טפח מהמחיצות סמוך לסכך לאורך כל הסוכה ,מותר לסכך
שומרי העיר ,או שומרי שדות ,כשרה אם נעשתה לצל אע"פ שאינה דבר
לפני שיעשה את שאר הדפנות ,וכמו שנתבאר לגבי חוטט בגדיש.
קבוע ,ואפילו איכא ב' ריעותות כגון רועים נכרים כשרה .וסוכות אלו
כשאנו רואים שהם מסוככות יפה ,שאין עושים כך בשביל צניעות,
מוכחא מילתא שנעשו לצל .וסוכת בהמה שיש שם אשפה מסריחה ,וכ"ש אם
סימן תרל"ו עשויה ליפנות בה בני אדם לפעמים ,אין להכשיר אותו המקום לסוכה.
עשית הסוכה לשם חג החוטט בגדיש לעשות לו סוכה
סעיף א' איתא במתני' (ט"ו ).החוטט בגדיש לעשות בו סוכה אינו סוכה.
ובגמרא (ט"ז ).אמר רב הונא לא שנו אלא שאין שם חלל טפח
סוכה ישנה
במשך שבעה ,אבל יש שם חלל טפח במשך שבעה הרי זה
איתא במתני' (ט ).סוכה ישנה ,בית שמאי פוסלין ,ובית הלל
סוכה.
מכשירין .איזו היא סוכה ישנה ,כל שעשאה קודם לחג
וביאר רש"י שאם לא היה שם חלל בשיעור סוכה ממילא כשהגדיש
שלשים יום ,אבל אם עשאה לשם החג אפילו בתחלת השנה
לא היה על זה שם סכך ,וכשעשה חלל נמצא הסכך נעשה מאיליו,
כשרה.
אבל אם היה חלל בגובה טפח בשיעור סוכה ז' על ז' טפחים ,יש על
הגדיש שמעל החלל שם סכך ,וכשחוטט בו מלמטה למעלה עד
והר"ן כתב שהפנימית אינה סוכה כיון שהיא עשויה לדירה ,והוי לה וביאר הר"ן שאם עשאה בתוך ל' יום כשרה אפילו לב"ש ,דמסתמא
כבית ,ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי ,כלומר ולא מדבר העשוי לשם חג עשאה ,והמחלוקת היא אם עשאה קודם לכן ,שגם בזה ב"ה
לאוצר ולדירה ולא לצל ,והחיצונה סוכה כיון שאינה עשויה אלא לצל. מכשירים .וכן מבואר מדברי רש"י.
פסק ההלכה -יוצר קדירות שעושה את הקדירות בסוכה פנימית והרא"ש מביא דאיתא בירושלמי תני צריך לחדש בה דבר ,וכמה,
ומוכרם בחיצונה ,בפנימית אינו יוצא ידי סוכה ,שכיון שהיא דירתו של חברייא אמרי טפח ,ורבי יוסי אומר כל שהוא .מאן דאמר כל שהוא,
כל השנה אינו ניכר שדר בה לשם מצוה ,ואם מגביה הסכך וחוזר ובלבד שתהא על פני כולה .וגם התוס' הביאו דברי הירושלמי ,וכתבו
ומניחו כשרה (וכן סוכה שעשאה לשם חג ואח"כ היה דר שם כל דאם עשאה לשם חג א"צ לחדש בה דבר .וכתב בעל העיטור שצריך
השנה ,אין מספיק להסיר את הגג ,אלא צריך להגביה את הסכך דווקא חידוש בגופה ,ודלא כבה"ג שכתב מיכנשא ומימניא בסתרקי
ולחזור ולהניחו לשם סוכה) ,אבל חידוש בעלמא אינו מועיל כיון שכל (ברא"ש לפנינו איתא מיכנשא ומימך בסתרקי ,וביאר הקרבן נתנאל
השנה הוא אוכל ושותה וישן שם בר"ן משמע שזה פסול מדאורייתא,
דהיינו לאסוף כסאות לישב עליהם) הוי חידוש ,דא"כ אין סוכה שא"א
דהתורה מיעטה בית העשוי לדירה ,ולרש"י אפילו אם אנו יודעים שעשאה לצל לחדש בה חידוש זה .ומדברי כולם משמע שדברי הירושלמי שצריך
אסור עכ"פ מדרבנן ,ובחיצונה יוצא ידי חובה ,וצריך לחדש בה דבר כיון לחדש בה דבר הם לעיכובא ,אבל הר"ן כתב שזה רק למצוה מן
שרק עשאה לשם צל ולא לשם סוכה. המובחר.
פסקי ההלכה
סימן תרל"ז סוכה ישנה והיינו שהניח את הסכך לפני שלושים יום קודם החג או
אפילו בתחילת השנה ,כשרה ,אפי' לא הניח את הסכך לשם חג ,כיון
סעיף א' שהניחו לשם צל ,ומצוה לכתחילה (כ"כ כמה אחרונים שזה רק לכתחילה,
ודלא כהבית יוסף) לחדש בה דבר לשם החג כדי שלא יבואו להתיר
עשית סוכה באמצע סוכות אפילו אם עשאה מתחילה לשם דירה( ,וכ"ש שבסוכות גנב"ך
איתא בגמרא (כ"ז ).ועוד שאלו ,כגון אני שיש לי שתי נשים ורקב"ש האמורים בסימן תרל"ה מצוה לחדש בהם דבר לשם החג).
ומספיק להניח מעט סכך טפח על טפח מרובע במקום אחד (כ"כ
אחת בטבריא ואחת בציפורי ,ויש לי שתי סוכות אחת
המ"א ,ולאפוקי אם עשה אורך יותר מטפח ורוחב פחות מטפח ,והא"ר מצדד שזה
בטבריא ואחת בציפורי ,מהו שאצא מסוכה לסוכה ואפטר.
כן מועיל) ,ואם מניח לכל אורך או רוחב הסוכה ,אפילו אין באורך הסכך
אמר לו לא ,שאני אומר כל היוצא מסוכה לסוכה בטל מצותה או ברחבו אלא משהו סגי.
של ראשונה (למפרע ,אפילו לענין הימים שעברו כבר ,כדלהלן דס"ל שצריך
ואם עשה את הסוכה לשם חג ,אפילו עשאה בתחילת השנה לאחר חג
לשבת שבע ימים בסוכה אחת) .תניא רבי אליעזר אומר אין יוצאין הסוכות הקודם א"צ לחדש בה דבר ,ובתוך ל' יום לסוכות בסתמא
מסוכה לסוכה (לאכול בזו ולישן בזו ,או היום בזו ומחר בזו) ,ואין עושין הסוכה נעשית לשם חג ,כיון שאז שואלים בהלכות החג.
סוכה בחולו של מועד (מי שלא ישב בסוכה ביו"ט ראשון) .וחכמים ובדפנות לכו"ע אין דין של סוכה ישנה וא"צ לחדש בהם דבר.
אומרים יוצאין מסוכה לסוכה ,ועושין סוכה בחולו של מועד. סוכה שצריכה חידוש ,אם יש בה ג' דפנות אין עשית הדופן הרביעית נחשבת
מאי טעמא דרבי אליעזר ,אמר קרא "חג הסוכות תעשה לך חידוש ,אבל אם עשה בה את הדופן השלישית ודאי מהני ,כיון שבלעדיה לא היה
יכול לקיים מצות סוכה.
שבעת ימים" עשה סוכה הראויה לשבעה (ובאופנים הנ"ל אינה
סוכה העומדת משנה לשנה צריך לחדש בה דבר בכל שנה ,דאע"פ
סוכה לשבעה) .ורבנן הכי קאמר רחמנא עשה סוכה בחג .והלכה
שנעשתה מתחילה לשם חג ,העשיה הראשונה התבטלה.
כחכמים .וכתב הרמב"ם שלרבנן הא דכתיב "חג הסוכות תעשה לך
שבעת ימים" הכונה תעשה לך באיזה יום משבעת הימים שתרצה, סעיף ב'
ואפילו ביום האחרון אם לא עשית קודם לכן.
סוכת יוצר קדירות
פסקי ההלכה
איתא בגמרא (ח ):אמר רבי לוי משום רבי מאיר ,שתי סוכות של
מי שלא עשה סוכה לפני סוכות ,בין בשוגג בין במזיד ,יכול לעשות
יוצרים זו לפנים מזו ,הפנימית אינה סוכה והחיצונה סוכה.
את הסוכה בחול המועד ואפילו בסוף יום השביעי( ,ובבין השמשות
של סוף יום השביעי מותר לעשותה רק ע"י נכרי ,שהרי [בחו"ל] צריך ופירש רש"י שדרך יוצרי כלי חרס בימיהם היה לעשות שתי סוכות זו
לשבת בסוכה ביום השמיני ,והוי שבות דשבות במקום מצוה דשרי). לפנים מזו ,בפנימית הוא דר ומצניע קדירותיו ,ובחיצונה הוא עושה
מלאכתו ומוציא קדירותיו למכור ,הפנימית אינה סוכה ,אף שא"צ
אפשר לעבור לסוכה אחרת באמצע סוכות ,או לאכול בסוכה אחת
סוכה לשם חג ,דלא מינכרא מילתא דלשם סוכה הוא דר בה ,שהרי
ולישן בסוכה אחרת.
כל ימות השנה הוא דר שם ,ורוב תשמישו וסעודתו ושינתו שם ,אבל
גר שנתגייר באמצע סוכות ,עושה סוכה לימי החג הנותרים ,ומי החיצונה כשרה ,שכיון שכל השנה אינו דר שם ועכשיו הוא דר שם
שנפלה סוכתו באמצע סוכות ,יכול לעשותה בחול המועד ,אבל ביו"ט איכא הכירא.
אסור להקימה ,ואפילו אם הרוח הפיל מעט מהסכך אין להוסיף
ביו"ט ,ועל ידי נכרי יש להתיר אפילו אם נפל הסכך כולו.
לסתור בניינו אלא יחזיר דמים ,והא דאמרינן בגמרא (כ"ז ):שרבנן במאמר מרדכי מחדש שדבר שיש בו משום בנין וסתירה אסור לעשותו בחול
מודים שלא יוצאים בסוכה גזולה ,לא מדובר בגוזל סוכה המחוברת המועד ,ורק לתת את הסכך ע"ג קונדסים וכדומה הקבועים מערב יו"ט מותר ,דאין
איסור לעשות אהל עראי בחול המועד .וכתב הביאור הלכה שמפשטות הסוגיה וכן
לקרקע ,ולא בגוזל עצים ומסכך בהם ,אלא בגוזל סוכה העשויה
מהרמב"ם משמע שמותר לבנות סוכה בחול המועד ,ואפילו אם האיסור מלאכה
בראש העגלה או בראש הספינה ,דהיא עצמה נגזלת כיון שאינה בחול המועד הוא דאורייתא מותר ,כפי שמותר לכתוב בחול המועד תפילין ומזוזות
מחוברת לקרקע ואין עליו להחזיר דמים אלא כמו שהיא בנוייה ,דאין לעצמו ,ובפרט אם צריך להניחם במועד.
כאן משום תקנת השבים כיון שלא טרח עליה לבנותה ולא הוציא
עליה הוצאות.
סעיפים ב' ג'
ומבואר בגמרא (ל"א ).שהגוזל עצים וסיכך בהם ,אע"פ שלא חיברם דיני סוכה שאולה או גזולה
ולא שינה בהם כלום יצא ,דעבדו בהו רבנן תקנת מריש שאינו משלם סוכה שאולה כשרה ,דכתיב "סוכת" בכתיב חסר ,אבל סוכה גזולה פסולה,
אלא דמי עצים בלבד .וכן פסק הרמב"ם. דכתיב "חג הסוכות תעשה לך" ,אמנם פסול סוכה גזולה נאמר רק באופן
שהישיבה בסוכה נחשב מעשה גזילה ,לאפוקי אם הקרקע או המחובר לה
וכתב בעל העיטור שאם גזל עצים וסיכך בהם ואינו רוצה לשלם גזול ,דקרקע אינה נגזלת ,שבזה אף שאין זה לכתחילה ואין מברכים על זה
את דמיהם ,זה נחשב סוכה גזולה ואינו יוצא בה ידי חובה .וכתב משום "בוצע ברך נאץ ד' " ,מ"מ יצא בדיעבד .וכן היכא שגזל עצים ועשה
הבית יוסף אפשר שגם רש"י מודה לזה כיון שבכהאי גוונא ליכא מהם סוכה שחכמים תיקנו שא"צ להחזיר אלא דמיהם ,יצא .ולהלן יבוארו
תקנת השבים ,אבל ממה שרש"י מפרש שסוכה גזולה היינו גזל סוכה דינים אלו ,וכן יבואר האם מותר לעשות סוכה בקרקע של רבים ,וכן האם
מותר לקנות סכך מנכרי או שחוששים שהקרקע שממנה נקטף הסכך גזולה
העשויה בראש הספינה או בראש העגלה ,משמע דס"ל שאפילו
מישראל.
באינו רוצה ליתן דמיה יוצא בה ידי חובה ,דכיון דתיקנו רבנן תקנת
איתא בגמרא (כ"ז ):תניא רבי אליעזר אומר כשם שאין אדם
מריש דמים הוא חייב לו ולא עצים .וכן דעת הטור שרש"י חולק על
יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו,
בעל העיטור.
כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו ,דכתיב "חג
פסקי ההלכה הסוכות תעשה לך" משלך .וחכמים אומרים אע"פ שאמרו
סוכה שאולה או שהוא שותף בה יוצאים בה ידי חובה. אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו,
ישיבה בסוכת חבירו -המוציא את חבירו בכח מסוכתו וישב בה יצא, אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו ,דכתיב "כל האזרח
דקרקע אינה נגזלת ,ולכתחילה לא ישב בסוכת חבירו שלא מדעתו בישראל ישבו בסוכֹת" (בכתיב חסר) מלמד שכל ישראל ראויין
(שמא בעל הסוכה מקפיד שלא יראה את אכילתו ועסקיו בלי לישב בסוכה אחת .ורבנן האי "לך" מאי דרשי ביה ,מיבעי
ידיעתו) ,וכ"ש כשדעתו לגוזלה ,וממילא אין נכון לברך עליה ,וכן לא להו למעוטי גזולה .והלכה כחכמים.
יעשה לכתחילה סוכה בקרקע חבירו ,אבל מותר לשבת בסוכת חבירו
ופירש רש"י שהדרשה מ"בסוכת" הוא שכל ישראל יוצאים בסוכה
בשעה שאינו שם ,דניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה וודאי
אחת אם יושבים בה בזה אחר זה ,וא"א שזה יהיה של כולם והיינו
לא יקפיד ,אבל אם יתכן שבעה"ב יבוא בזמן שהוא שם לא יכנס שלא
שיהיה לכל אחד שוה פרוטה ,ובהכרח שיוצאים בסוכה שאולה .וכתב
מדעתו .ואם נטל רשות מאשתו של חבירו כשאינו בביתו ,נראה
הר"ן שבתוס' כתבו שא"צ לדברי רש"י ,דכיון דכתיב לך ומשמע
דמהני ,דמסתמא חבירו לא יקפיד על זה.
למעט שותפות ,א"כ מה שכל ישראל יוצאים בסוכה אחת זה אומר
הגוזל עצים ועושה מהם סוכה אף שמדאורייתא הסוכה פסולה, שלא ממעטים שאולה ,ולכן ממעטים גזולה ,ואפשר שהוצרך רש"י
מפני שצריך לסתור את הסוכה ולהחזיר את העצים לבעלים ,מ"מ לומר כן כדי שלא נאמר ש"בסוכת" מרבה סוכה של שותפות ,ומ"לך"
אחרי שרבנן תיקנו כדי שירצו לעשות תשובה שא"צ אלא לשלם את ממעטים שאולה.
שווי העצים (והפקר בי"ד הפקר) ,ממילא אע"פ שלא חיברם ולא
סוכה של שותפין -כתב הריב"ש שלכו"ע יוצאים בסוכה של
שינה בהם כלום יצא ויכול לברך עליה ,אא"כ אינו רוצה לשלם את
שותפות ,דהיא עדיפה מסוכה שאולה ,כיון שקצת ממנה שלו לגמרי
דמי העצים .ואם הוא אומר לנגזל שיחזירם לו בעין אחרי סוכות ,מסתבר שלא
יצא .ואם אומר שישלם לו אלא שדוחהו מיום ליום יצא ,כיון שהוא מן השבים .והא והשאר הוא שאול ,שהרי לדעת כן נשתתפו שכל אחד מהם ישתמש
דאסרינן סוכה גזולה ,זה שייך בין לענין הסכך בין לענין הדפנות ,ולכן הלוקח בה ,ועוד דמבואר בנדרים (מ"ו ):ששותף לא יכול לאסור על חבירו
קרשים לדפנות ללא רשות אפילו ע"מ להחזירם אחרי סוכות לא יצא ,כיון שעכשיו והמשאיל יכול לאסור ,וא"א לומר בשום פנים שבשאולה יוצאים
זה גזילה ,ואסור לברך על סוכה כזו .והשואל מחבירו קורות כדי להעמיד עליהם את ובשל שותפים אין יוצאים.
הסכך ,והשאילם לאחר ,והשואל השני לא ישלם עליהם ,י"ל שאינו יוצא בזה ידי
חובתו ,ואפילו לפוסקים דס"ל שאין מקפידים על מעמיד בסכך פסול ,אפשר דבגזל גזל עצים וסיכך בהם -איתא בגמרא (ל"א ).תנו רבנן סוכה גזולה
חמיר טפי. רבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירין .אמר רב נחמן מחלוקת
הגוזל סוכה העשויה בראש הספינה או העגלה ,או ע"ג קרקע אם אינה בשתקף את חבירו והוציאו מסוכתו ,אבל גזל עצים וסיכך
מחוברת לקרקע וכ"ש אם היא על גלגלים ,וישב בה לא יצא ,שכיון שאינה בהם דברי הכל אין לו אלא דמי עצים .ופירש רש"י שבגזל עצים
מחוברת לקרקע הרי היא נגזלת ,וכיון שלא טרח בה לבנותה אין כאן וסיכך בהם יצא משום שאין זה סוכה שאולה ולא סוכה גזולה ,דקנאם
תקנת השבים וחייב להחזירה כמות שהיא .ומשמע במ"א שגם בשינוי מעשה ושינוי השם ,ועוד משום תקנת השבים אינו צריך
אחרים שישבו בה לא יצאו ידי חובה ,והמ"ב נשאר בזה בצ"ע.
שמים על הסוכה ,שנאמר "חג הסוכות שבעת ימים לד' " מה הבונה סוכה בקרקע חבירו ,והבעלים של הקרקע הוציאו ממנה וישבו
חג לד' אף סוכה לד' ". בה ,לא יצאו ידי חובה ,אף אם הבעלים השאיל לו גם את המקום.
הקשו התוספות דהכא משמע שעצי סוכה אסורים כל שבעה עשית סוכה ברה"ר -כתב הרמ"א שלכתחילה אין לעשות סוכה
מדאורייתא ,ובגמרא בשבת (מ"ה ).משמע שהאיסור הוא מדרבנן, בקרקע של רבים ,ובדיעבד יצא .וכתב המ"א שאף אם תאמר שכל
והגמרא בביצה (ל ):מביאה את הדרשה של הגמרא שלנו ומ"מ משמע ישראל מוחלים ,הרי יש לנכרים חלק ברה"ר והם לא מוחלים ,ולכן
שם שאין האיסור אלא מטעם מוקצה .ותירצו התוס' שבעודה קיימת אסור לעשות סוכה ברה"ר ,ואף שבדיעבד היא כשרה ,מ"מ לא יברך
אסור מדאורייתא ליטול ממנה עצים ,אבל משנפלה דבטלה מצותה עליה ,ואם בירך הוי ברכה לבטלה ,והא"ר ועוד אחרונים כתבו שאין זה
אינה אסורה אלא מדרבנן .ורבינו תם פירש שעצים של כדי הכשר ברכה לבטלה ,וכן המאמר מרדכי מצדד להקל ,ובשואל ומשיב כתב
סוכה חלה עליהם קדושה והם אסורים מדאורייתא ,והיינו כגון שתי שהרחוב שלפני הבית הוא שלו ולא מיקרי רה"ר ,ובפרט כשיש להם
דפנות ועוד טפח בשלישית ,אבל היותר מכדי הכשר סוכה לא נאסר כתב הרשאה משר העיר לעשות עירובין וסוכות אין לפקפק בזה,
והנוהגים להקל בזה אין למחות בידם ,כי רבו המתירים .ואם באנו להחמיר שלא
אלא מדרבנן משום מוקצה.
לעשות סמוך לפתח ביתו ,יצא קלקול גדול ,שיש שעושים את הסוכה מאחורי
האם האיסור הוא גם בדפנות -דעת הרא"ש שדווקא הסכך אסור הבית במקום המיוחד ליפנות שם ,ומצוי שאותו מקום אינו נקי ,ואפילו אם ירצו
כל שבעה ,אבל עצי הדפנות מותרים ,ודעת הרמב"ם שגם הדפנות לנקות עכשיו לא ברור שזה מועיל ,דזה בכלל בית הכסא ישן ,ועכ"פ צריך מדינא
לבדוק את הכתלים של הבית שם ,וטוב יותר לעשות סוכה ברה"ר ממש מאשר
אסורים .והרא"ם הקשה על הרא"ש שהרי מדברי ר"ת שמחלק בין ב'
במקומות אלו.
דפנות וטפח בשלישית לשאר הדפנות מבואר שגם הדפנות אסורים.
סכך מעצים של נכרים -אין לקצוץ סכך לכתחילה מיער של נכרי
וכתב הבית יוסף שאפשר להדחק ולומר שלדוגמא בעלמא נקטיה,
ובאמת אין האיסור אלא בסכך ,והוי כאילו אמר היינו לפי שיעור סוכה אפי' מדעתו (כמבואר בסימן תרמ"ט) ,דשמא הנכרי גזל את הקרקע,
וגזל אין עושים ממנו סוכה לכתחילה ,ואין לברך עליו לישב בסוכה,
כגון שבעה על שבעה .וכתב הבית יוסף שמשמע מהרא"ש שהדפנות
לא נאסרו אפילו מדרבנן ,אפילו אלו שבשיעור הכשר סוכה ,דלא גזרי אלא הנכרי יקצוץ וישראל יקנה את הסכך מהנכרי ,וכשזה יוצא
רבנן אלא בדבר שיש בו צד איסור תורה ,ובדפנות לעולם אין איסור מרשות הקוצץ יש כאן יאוש ברשות הראשון ושינוי רשות ביד השני,
תורה .אך אין טעם זה מספיק די"ל שכיון שחלק מהסכך בסוכה זו וכן מהני היכא שישראל קצץ ונתן לחבירו .ואם אינו יכול לקחת
אסור מדאורייתא ,גזרו חכמים גם על הדפנות ,ולא חילקו בהם בין מאחר ,מותר לקצוץ בעצמו ,ובלבד שיטול רשות מבעל הקרקע
הצריך לשיעור הכשר סוכה ליותר על כך ,כשם שלא חילקו בסכך. אפילו אם הוא נכרי ,ואפשר שמותר לברך על סוכה זו במדינותינו
ואפשר שזה טעמו של הרמב"ם .והרא"ם כתב בדעת הרמב"ם דשמא שרוב הקרקעות שיש לנכרים ניתנו להם בדינא דמלכותא.
י"ל שאיסור דפנות לא נלמד מ"חג הסוכות שבעת ימים לד' " ,אלא ואם יש רשות בדינא דמלכותא לקחת עצים מיער זה ,או שעצי היער הם
של שר העיר והוא נותן רשות לכל מי שירצה לקצוץ משם בחינם או בדמים ,או
שכיון שבלי הדפנות הסכך לא כשר ,הוי כאילו ביטל את הדפנות
שנכרי יש לו שדות ויערות מדין המלכות והוא נותן רשות לישראל לקצוץ ,יכול
לסכך ,וממילא אם לוקח אפילו מעט מהדפנות הוי סתירה .ודעת הר"ן
ישראל לקוצצם בעצמו ,אבל אין לקצוץ בלי רשות הנכרי שקיבלם מהמלכות,
כהרמב"ם שגם הדפנות אסורים ,וכתב דהיינו בשיעור הנצרך להכשר
כיון שגזל נכרי אסור ,ואף שהא"ר השאיר דינים אלו בצ"ע יש לסמוך להקל ,כיון
סוכה ,אבל אם הוסיף דופן אחרי שכבר הוכשרה הסוכה היא לא שאפשר לצרף לזה דעת ריא"ז בשלטי גיבורים ור"י שמתירים במקום שאין רוב
נאסרה ,ואם עשה ד' דפנות יחד כולם אסורות. ישראל.
הרחת הדס הנמצא בדפנות הסוכה -איתא בגמרא (ל"ז ):אמר רבא נכרי שגנב עצים מיער פרטי ,אף שהבעלים לא ידע מהגניבה ,מותר לישראל לקנות
ממנו את העצים ,אבל אם היער שייך לממשלה ,יש לעיין אם מותר.
הדס של מצוה אסור להריח בו .וכתב הר"ן שמסתבר דהוא הדין
להדס שנותנים בסוכה ,דמריחא אקצייה ,אבל י"א שרק ההדס
שבלולב נאסר ,כיון שהוא צריך למצותו ואי אפשר אלא בו ,אבל הדס סימן תרל"ח
של סוכה שיכול להניח במקומו סתם עצים ,מעשה עץ בלבד הוא
משמש ,ומהבערה בלחוד אקצייה כיון שבזה הוא מוציאו מהסוכה, סעיף א'
אבל מריחיה לא אקצייה.
איסור שימוש בדפנות או בסכך
פסקי ההלכה תשמישי מצוה אסור להשתמש בהם שימוש אחר כל זמן שהם עומדים
אסור להשתמש בימי הסוכות בדפנות או בסכך ,סוג שימוש המבטל למצוה ,משום ביזוי מצוה ,ועל כן כל דבר המשמש להכשר או לנוי הסוכה
את השימוש בהם לשם סוכה ,דכתיב "חג הסוכות שבעת ימים לד' ", אסור להשתמש בו שימוש אחר ,ובדפנות הסוכה ובסכך מלבד הדין הכללי
של תשמישי מצוה יש ילפותא מיוחדת לאוסרם ,וכן יש לאסור דבר שנאסר
כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה ,אמנם
בתחילת החג אף שכבר אינו משמש לסוכה ,משום מיגו דאתקצאי .ולהלן
תשמיש שאינו מבטל את שימוש הסוכה ,כגון להשען עליה או להניח יבוארו פרטי האיסור ,וכן יבואר אם מועיל תנאי להתיר או לא.
עליה דברים מותר ,כיון שעדיין קדושתה עליה.
איתא בגמרא (ט ).מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה ,תלמוד
פרטי האיסור -א' אפילו אם עשה סוכה אחרת ואינו צריך לראשונה לומר "חג הסוכות שבעת ימים לד' " ,ותניא רבי יהודה בן
אסור .ב' אפילו אם הסוכה נפלה אסור להשתמש בה י"א מדאורייתא בתירא אומר כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם
דעות הראשונים וי"א מדרבנן .ג' אסור ליטול מהדפנות או מהסכך אפילו קיסם לחצוץ
בו שיניו .ד' אם הוסיף בסכך עד שאין גשמים יורדים לתוכה שי"א שזה פוסל את
האם תנאי מועיל גם בעצי סוכה -רש"י מבאר בדברי אביי ורבא,
הסוכה ,אף שכל הסכך אסור בהנאה ,מ"מ מותר להסיר חלק מהסכך ע"י נכרי ,דהוי
שתנאי מועיל רק בנויי סוכה ,כיון שיכול לנוטלם בבין השמשות ,אבל
שבות דשבות במקום מצוה.
בעצי סוכה לא מועיל תנאי ,דבעל כרחו הוא בודל מהם משום איסור
תנאי אינו מועיל אף אם התנה איני בודל ממנה כל בין השמשות
סתירת אהל ,דבין השמשות הוא ספק יו"ט ,וממילא הוקצו לכל
ואפי' נפלה ,כיון שבבין השמשות היה אסור להשתמש בה משום
שבעת ימי הסוכות .והרי"ף יש לו גירסה אחרת בגמרא ,וכתב הר"ן
סותר אהל ,אמנם לגבי היום השמיני שאיסורו משום מוקצה מהני
שלדבריו אם אמר איני בודל כל בין השמשות ,התנאי מועיל גם בעצי
תנאי לכשיפלו.
הסוכה ,כיון שמעיקרא לא חלה עליהם קדושה ,והוי כאדם שיש לו
אתרוג שיש לו אתרוג ומתנה עליו לאכלו אם ירצה ,ואם נמלך יוצא אם הוסיף דופן אחרי שכבר נשלם שיעור הכשר סוכה ,או שפירש
בו ,אבל תנאי בנוסח אחר שתחול קדושה ואח"כ יהיו מותרים לא שאחת הדפנות עשויה להוספה בעלמא ,אותה דופן אינה נאסרת ,אבל
מהני. בסתמא כל הדפנות נאסרות .והעצים הסמוכים לסוכה או חבילות
אם התנה שיוכל לאוכלם מתי שירצה ,כתב הטור דמהני ,כיון שגם שזרק על הסכך מותרים ,ועיין פרטי דין זה בסימן תקי"ח.
בין השמשות לא הוציא כוחו וזכותו מהם ,וכן משמע מבה"ג ,אבל אין נ"מ אם הסוכה חדשה או שהיא ישנה אך סיככוה לשם חג ,אבל
הר"ן כתב שרק באמר איני בודל מהם ,שלא ביטלם לגבי סוכה היושב בסוכת רועים וכדומה מותר ,דלא נתקדש מחמת שנכנס לשם
מעולם ,מהני תנאי ,אבל באומר לכשארצה אטול לא מהני ,דכיון ואוכל שם פתו ,אמנם אם הזמינה מתחילה לשם סוכת החג ,או
דפעם אחת ביטלו לגבי סוכה הוה ליה כסוכה ולא מהני בה תנאה, שבזמן שישב בה היתה דעתו לשבת בה כל ימי החג ,אסורה .ועיין
ומ"מ ליום השמיני מועיל תנאי ,דבשאר הימים שאיסורם משום ביזוי שעה"צ (סק"ג) מה הדין בעשויה לצל אבל הוא יושב בה בסוכות כמה ימים.
מצוה לא מועיל תנאי בנוסח זה ,אבל ביום השמיני שאין איסורם אלא מתי חל האיסור -אין האיסור אלא כשישב פעם אחת בסוכה ,אבל
משום מוקצה מהני. הזמנה גרידא אינה אוסרת ,אפילו אם עשאה לשם סוכה .וכל זה לענין האיסור
האם התנאי מועיל גם קודם שנפלו -כתב הטור שלפי תירוץ אחד שמחמת קדושת החג שחלה על הסוכה ,אבל האיסור שמחמת סתירת אהל אסור
ביו"ט בכל גווני ,ובחול המועד מותר .ועיין בה"ל (ד"ה דהזמנה) שדן שאם הזמנה לא
של תוס' אין תנאי מועיל אלא להשתמש בהם אחרי שיפלו ,אבל
מספיקה ,א"כ אפילו אם ישב בה אחר שקידש היום לא תיאסר מחמת קדושת החג
קודם שיפלו לא מהני תנאי ,משום ביזוי מצוה ,והרא"ש כתב שתנאי אלא לשעה שישב בה ,כיון דלא איתקצאי בין השמשות .וסוכה שישב בה
מועיל אפילו בעודם תלויים ,אבל בלי תנאי אסורים משום ביזוי מצוה, בשנה שעברה ,אינה אסורה עד שישב בה בשנה זו ,כ"כ המ"א ,ויש
וממילא אסור אפילו לאחר שנפלו בחול המועד ,משום שהוקצו מאחרונים שמפקפקים בזה ,וטוב להחמיר.
למצותם .וכתב ההגהות מיימוני שיש אוסרים בזה ויש חולקים ,ונכון
עד מתי הסוכה אסורה -גם ביום השמיני אסור כיון שבבין השמשות
להחמיר .ובשו"ע פסק להקל.
של סיום היום השביעי היתה אסורה ,ולבני חו"ל אסור גם ביום
טלטול נויי סוכה שנפלו בשבת או ביו"ט או בחוה"מ -כתב בה"ג התשיעי ,שהרי ביום השמיני עדיין חייבין לאכול בסוכה ,ואם חל שבת
שנויי סוכה שנפלו בשבת אסורים באכילה ובטלטול ,ואם נפלו ביו"ט אחר יו"ט נוהגים שלא להשתמש גם בשבת ,דהוי כמכין מיו"ט
אסורים באכילה ומותר לטלטלם במקומם ,ואם נפלו בחול המועד לשבת.
אסורים באכילה ומותר להחזירם .וכתב הטור שאינו מבין מה החילוק
בין שבת ויו"ט לענין לטלטלם במקומם .והרא"ם כתב להוכיח כדברי סעיף ב'
הטור שאין חילוק בין שבת ליו"ט .וכתב הבית יוסף שאפשר שבה"ג
פסק בשבת שהיא חמירא כרבי יהודה דאית ליה מוקצה ,וביום טוב
איסור שימוש בנוי הסוכה
דקילא פסק כרבי שמעון דלית ליה מוקצה ,אך קשה דבה"ג עצמו איתא בגמרא (ביצה ל ):אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן
פסק כר"ש דלית ליה מוקצה ,בין בשבת בין ביו"ט .ובמרדכי מביא את הסמוך לה ,ורבי שמעון מתיר .ושוין בסוכת החג בחג
דברי בה"ג בנוסח אחר ,שבין בשבת ובין ביו"ט אסורים באכילה שאסורה ,ואם התנה עליה הכל לפי תנאו .והגמרא שואלת
ואסור לטלטלם ממקומם ,ובחוה"מ מותר לטלטלם .ואכתי קשה ומי מהני בה תנאה והא אמר רב ששת משום רבי עקיבא מנין
שהרי בה"ג פוסק כר"ש דלית ליה מוקצה .ואפשר לומר שבה"ג לעצי סוכה שאסורין כל שבעה שנאמר "חג הסוכות שבעת
מחלק בין מוקצה מחמת איסור למוקצה מחמת ביזוי מצוה.
ימים לד' " ,אמר רב יוסף סיפא אתאן לסוכה דעלמא ,אבל
פסקי ההלכה סוכה דמצוה לא מהני בה תנאה .וסוכה דמצוה לא ,והתניא
אוכלין ומשקין שתולים בסוכה בדפנות או בסכך כדי לנאותה ,אסור סככה כהלכתה ועטרה בקרמין ובסדינין המצויירין ותלה בה
להסתפק מהם כל שמונת ימי החג משום ביזוי מצוה ,ואפילו נפלו אגוזים ושקדים וכו' אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב
אסורים ,דמיגו שהוקצו לבין השמשות הוקצו לכל החג ,דכיומא האחרון של חג ,ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו .אביי ורבא
אריכתא דמו לענין זה ,ואם תלאם אחרי בין השמשות מתחיל האיסור מבין
דאמרי תרווייהו באומר איני בודל מהם כל בין השמשות ,דלא
השמשות הבא.
חלה קדושה עלייהו ,אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו
אתקצאי לשבעה.
אסור לחקוק פסוק "בסכת תשבו" על דלעת וכדומה ולתלותו בסוכה, נויי סוכה אסורים בטלטול בשבת ויו"ט אפילו אם נפלו משום שהוקצו
מפני שזה יבוא לידי בזיון ,וגם אסור לכתוב פסוקים מן התורה כשאין למצותם (אפילו לדעת המתירים מוקצה ביו"ט כמבואר בסימן תצ"ה),
זה ספר שלם ,ואף שנוהגים התר בדבר היינו כדי להתלמד אבל שלא ואם נפלו על השלחן וא"א לאכול כך ,י"א שמותר לטלטלם כיון שזה לצורך אוכל
לצורך אסור. נפש ,והפמ"ג מסיק שאם אפשר יטלטלם טלטול מן הצד ,וכתב הבה"ל שאם הרבה
קיסמים נושרים על השלחן אפשר שגם בשבת מותר לטלטל אם נמאס מזה ,כדין
גרף של רעי .אבל בחול המועד לא שייך איסור טלטול ומותר להחזירם
סימן תרל"ט אם נפלו .ואם תלה אתרוג לנוי מותר לטלטלו בחול המועד ולצאת בו ידי חובה,
ומותר אף למוכרו.
סעיף א' אם יודע שהילדים יאכלו ממה שתולה לנוי סוכה מוטב שלא לתלות,
מפני שיבואו לידי חילול שבת בניתוק החוטים ,וגם האכילה אסורה,
דיני ישיבת הסוכה אכן אם יכול לתלות בגובה שהילדים לא מגיעים לשם או שאין לו
כתיב "בסכת תשבו שבעת ימים" ודרשו חכמים "תשבו" כעין תדורו ,והיינו ילדים ,מצוה לתלות נוי סוכה ,וכ"כ השל"ה שראוי ליפות את הסוכה
שיעשה את הסוכה למקום מגוריו העיקרי ,ולא יעשה מחוץ לסוכה דברים
בקרמין ובסדינים ולתלות בה פירות חשובים.
שדרך לעשותם רק בביתו .ולהלן יבואר מה חייבים לעשות בסוכה ,ומה מותר
לעשות מחוץ לסוכה ,ודיני כבוד הסוכה. אם התנה בשעה שתלה את נויי הסוכה או לפני השקיעה סמוך לבין
איתא במתני' (כ"ח ):כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע השמשות ואמר איני בודל מהם כל בין השמשות של כל הח' ימים ,או
ודירתו עראי .ומפרש בברייתא ,כיצד ,היו לו כלים נאים מעלן שאמר אני מתנה עליהם לאוכלם מתי שארצה ,לא חלה עליהם
קדושת הסוכה ומותר להסתפק מהם בכל עת שירצה אפילו כשהם
לסוכה ,מצעות נאות מעלן לסוכה ,אוכל ושותה ומטייל
תלויים ודלא כדעת החולקים שהביא הבית יוסף ,ואם התנה רק על בין
בסוכה.
השמשות הראשון נאסר בבין השמשות של שאר הימים לכל שאר
פסק ההלכה -מצות ישיבה בסוכה היינו שיהיה אוכל ושותה וישן הימים ,ואם התנה בסתמא איני בודל מהם כל בין השמשות אפשר
ומטייל ומדבר עם חבירו ודר בסוכה כל ז' הימים בין ביום בין בלילה, שכלול בזה כל ח' הימים .ואם התנה לאוכלם כשיפלו אינו כלום( ,כיון
כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה( .ועיין בסימן תרס"ח מה שהוקצו בבין השמשות).
הדין בחו"ל ביום השמיני).
וכתב הרמ"א שיש מן האחרונים שכתבו שבזמן הזה אין נוהגים
כל ז' הימים אדם עושה ביתו עראי וסוכתו קבע ,ויכניס לסוכה את להתנות ,משום שאין בקיאים היטב בתנאי (והמ"ב מביא שיש
הכלים והמצעים הנאים. מפקפקים בטעם זה ,שהרי לשון התנאי מפורש בגמרא) ,וכן נוהגים
הכנסת כלים לסוכה בנוי התלוי בסכך ,אבל בנוי שנותנים בדפנות כגון סדינים המצויירים
נוהגים לטלטלם מפני הגשמים אפילו בלי תנאי ,מפני שי"א שאין
איתא בגמרא (כ"ט ).אמר רבא מאני משתיא (כוסות) במטללתא איסור אפילו בדפנות עצמם ,ומ"מ טוב להתנות עליהם .וכתב המ"ב
(מפני שאינם מאוסים) ,מאני מיכלא (עיין להלן דעות הראשונים בזה) בר שהרבה אחרונים השיגו על זה ודעתם שנוי סוכה אסור מדינא אם לא
ממטללתא (צריך להוציאם מהסוכה לאחר האכילה) ,חצבא (כד של חרס התנה ,ובט"ז מיקל בסדינים המצויירים כשיש חשש גנבים ,דאנן
ששואבים בו מים) ושחיל (דלי של עץ) בר ממטללתא. סהדי שלא תלאם על דעת שיהיו שם תמיד ,ולדבריו מותר להסירם גם
מה זה מאני מיכלא ומה טעם האיסור להכניסם לסוכה -רש"י שלא בזמן הגשם ,ומ"מ טוב להתנות.
מבאר שמאני מיכלי היינו קערות שאכלו בהם .והמרדכי כתב שדעת אין לפסוע על עצי הסוכה אפילו אחרי סוכות ,מפני שהם תשמישי
הסמ"ג שמאני מיכלא היינו כגון קערות שנמאסו אחרי האכילה ,וי"מ מצוה כמו ציצית ולולב ,ועל כן יש למחות ביד הזורקים אותם במקום
כגון קדירות וכלים שלשים בהם ,דאין להכניסם משום שאין רגילות שרבים רגילים לפסוע עליהם אפילו אינו מקום אשפה.
שהם יהיו בבית דירה אלא במקום נפרד ,ובעינן תשבו כעין תדורו, המסכך בהדס מותר להריח בו ,דלא הוקצה אלא משימוש והבערה
ואין הטעם משום מאיסותא .וכ"כ ראבי"ה שמותר להשאיר את כשאר עצים ,ויש אוסרים ,והט"ז והדרך החיים פסקו כדעה הראשונה,
הקערות בסוכה אחרי שאכלו בהם .ובה"ג מפרש כגון קדירה ושפוד. ואם תלה את ההדס לנוי אסור להריח בו ,ולדעת הט"ז כל זמן שאינו נוטל
פסקי ההלכה את ההדס משם מותר אף בתלה לנוי.
התולה אתרוג בסוכה לנוי מותר להריח בו לכו"ע.
יכניס לסוכה כלי שתיה כגון אשישות וכוסות ,אפילו אם הם מחרס
ואפילו לאחר השתיה ,אבל כלי אכילה לאחר האכילה כגון קערות
עוד מדיני נויי הסוכה
וקדירות יניח מחוץ לסוכה (ומ"מ אם הכניסם לסוכה או שעשה
מי שדעתו להסיר נויי הסוכה ביו"ט מפני הגשמים והגנבים ,יזהר שלא
בסוכה תשמיש בזוי ,אין הסוכה נפסלת בכך ,ומ"מ נכון לכתחילה להחמיר
לקשור בקשר גמור ,שהרי אסור להתיר ביו"ט ,אלא יענוב.
בזה משום שיש פוסלים) .ויש מחמירים שלא להכניס קדירה אף קודם
אכילה ,והעולם נזהרים בזה ,ומי שדרכו בכל השנה לערות מהקדירה אין לעשות דפנות הסוכה מיריעות שעטנז ,וכן לא יתלה שעטנז לנוי,
לקערה בבית החיצון בודאי צריך להזהר בזה ,ומ"מ מי שאין לו כלי אא"כ הם גבוהים מתשמיש אדם.
והוא צריך לאכול מן הקדירה מותר להכניסה.
מים ,ואמרו העלום לסוכה( .ומפרש בגמרא הכי קתני אם רצה אין להכניס לסוכה כלים שמשהים בהם קמח ועריבות שלשים בהם
להחמיר על עצמו רשאי) .וכשנתנו לרבי צדוק אוכל פחות וכלים של בשמים שאין דרך להחזיק בדירתו אלא בבית החיצון ,וכן
מכביצה אכלו חוץ לסוכה. כד או דלי ששואבים בו מים מהנהר אחרי ששתה מהם ,וכן כל דבר שאין
דרכו להיות בחדר המגורים שלו.
דברי הראשונים
אין לעשות בסוכה שום תשמיש בזוי כגון שטיפת קערות ,כדי שלא
כתבו התוספות והרא"ש שאכילת עראי שמותרת חוץ לסוכה היינו יהיו המצוות בזויות עליו ,ובשטיפת כוסות ליכא קפידא ,ואסור
כביצה ,כדטעים בבת אחת מלא פיו ,דבית הבליעה מחזיק כביצה. להשתין בסוכה אפילו בכלי ,אע"פ שעושה כן בביתו ותשה"מ מותר
עוד כתבו התוס' דדווקא בפת אסור לאכול כביצה מחוץ לסוכה ,אבל בסוכה ,דאינו תשמיש בזוי ,דהוא בכלל תשבו כעין תדורו ,וגם הוא קיום מצוה.
פיר ות אפילו בכביצה אין צריך לאוכלם בסוכה ,כמבואר בגמרא (יומא
הכנסת מנורה לסוכה
ע"ט ):דקבע דידהו כאכילת עראי דפת .וכן דעת הטור .והרא"ש מביא
שרבינו מאיר היה נזהר מלאכול פירות חוץ לסוכה ,כי היה סובר איתא בגמרא (שם) שרגא (נר) במטללתא ,ואמרי לה בר
להחמיר כי האי לישנא שצריך לאכול גם פירות בסוכה ,וכתב הרא"ש ממטללתא ,ולא פליגי הא בסוכה גדולה הא בסוכה קטנה (ז'
שמבואר שם בגמרא שרק אם קובע עצמו לאכילת הפירות יש מ"ד טפחים על ז' טפחים ,שבזה אסור).
שצריך לאוכלם בסוכה ,דקבע דידהו הוי כאכילת עראי דפת ,אבל וכתבו התוספות והרא"ש והר"ן שאין להניח נר בסוכה קטנה אף
אכילת עראי של פירות מותרת לכו"ע מחוץ לסוכה. בעודו דולק ,כמבואר בגמרא מ"ח , .וביאר הרא"ש הטעם שיש לחוש
וכתב רבינו פרץ שדווקא פירות א"צ לאכול בסוכה ,אבל בשר וגבינה שהנר יתקרב לדפנות הסוכה ויגרום לשריפה .ולדבריהם אין חילוק
צריך לאכול בסוכה ,כדאמרינן בגמרא (כ"ז ).אם השלים (לר"א שצריך בין נר של חרס לנר של זהב .ובמגיד משנה משמע שרק נר מכובה
לאכול י"ד סעודות בסוכה ,ובא להוסיף אחרי אכילתו אכילה נוספת אסור להשאיר בסוכה ,אבל נר דולק מותר .והלכה כדעת האוסרים גם
להשלמת סעודה שחיסר) במיני תרגימא יצא ,ומיני תרגימא היינו בנר דולק .וכתב הרוקח שמעיקר הדין אפשר להכניס נר של חרס
בשר וכדומה ,ואם מועיל בהם השלמה בהכרח שצריך לאוכלם לסוכה גדולה כמו שלנו ,אבל המנהג להכניס רק מנורות ברזל ונחושת
בסוכה ,ודלא כרש"י שפירש שמיני תרגימא זה פירות ,שכיון שפירות ונר שעוה.
א"צ לאוכלם בסוכה אינם מועילים להשלמה .וכתב הרא"ש פסק ההלכה -אם הסוכה גדולה יכניס את המנורה לסוכה ,אמנם
שבתוספתא בברכות מבואר שמברכים על מיני תרגימא בורא מיני המנהג שלא להכניס נר של חרס לסוכה ,וכן מקידה של חרס ואפילו
מזונות ,ומבואר שהם עשוים מחמשת מיני דגן ,וא"כ י"ל שזה דבר חדשה אין כדאי כ"כ להכניסה לסוכה ,ואם היא מצופה בקוניא מותר
שיותר חשוב מבשר וגבינה ,וא"כ אין ראיה שבשר וגבינה צריך כמו כלי זכוכית .ואם הסוכה קטנה והיינו בשיעור שיש חשש שהנר
לאוכלם בסוכה ,וגם אין דרך לקבוע עליהם .ולפי זה תבשיל העשוי יגרום לשריפה צריך להניח את המנורה מחוץ לסוכה כגון בחלון הבית
מחמשת מיני דגן לכו"ע חייב בסוכה אם קבע עליו. הצמוד לסוכה ,אפילו אם היא מזהב ,גזירה שמא יפחד ויצא מן הסוכה ,וי"א
ויין דינו כפירות שי"א שאם קבע סעודתו על היין חייב בסוכה ,אבל שחששו חכמים שהסוכה תישרף ותתבטל מצות סוכה .ואם מטבעו הוא
מים לכו"ע א"צ לשתות בסוכה. מצטער לאכול שלא במקום הנר יש להקל להכניס את הנר לעששית
או למנורה ולהכניסם לסוכה ,אם לא שהסוכה נמוכה מאד ויש חשש
וכתב הרמב"ם שמי שיחמיר על עצמו ולא יאכל פירות ולא ישתה חוץ
שהאש תתקרב לסכך.
לסוכה אפילו מים ,הרי זה משובח .וטעמו מדאיתא במתני' (כ"ו):
מעשה שהביאו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום מן התבשיל ,ולרבן גמליאל שמירת קדושת הסוכה -ראוי לדבר בסוכה רק דיבורי קדושה
שתי כותבות ודלי של מים ,ואמרו העלום לסוכה .ומפרש בגמרא הכי ותורה ,ולמעט מלדבר בה דברי חול ,מפני שקדושתה גדולה מאד,
קתני אם רצה להחמיר על עצמו רשאי .והיינו דקמ"ל דלא חשיב כמי וכ"ש שיהיה זהיר מלדבר שם לשון הרע ורכילות ושאר דיבורים
שאינו מצווה בדבר ועושהו שנקרא הדיוט .עוד איתא במתני' וכשנתנו האסורים ,ומ"מ כשהוא צריך לדבר מענייני עסק לא יצא מהסוכה ,כדי שלא
לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה אכלו חוץ לסוכה .וכתב הר"ן דקמ"ל יפסיד המצוה לשבת בסוכה.
שאם רצה תלמיד חכם שלא להחמיר על עצמו בכך רשאי ,ולא הוי
מי שיכול לעשות סוכה רק מעבר לנהר ,יש מקילים לעבור לשם
כמי שאינו מדקדק במצות.
בספינה קטנה ע"י נכרי ,אבל הרבה מחמירים בזה( .מ"ב סק"א).
פסקי ההלכה
סעיף ב'
אכילה מחוץ לסוכה -מותר לאכול אכילת עראי מחוץ לסוכה ,ואפילו
תלמיד חכם אם רוצה שלא להחמיר על עצמו רשאי ולא הוי כמי שאינו מדקדק איתא במתני' (כ"ה ).אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה .ובגמרא
במצוות ,ואכילת עראי היינו כביצה פת( ,אבל מעט יותר מכביצה חשיב קבע (כ"ו ).וכמה אכילת עראי ,וכו' ,אלא אמר אביי כדטעים בר בי
אפילו אם אכלו דרך עראי).
רב ועייל לכלה.
מותר לטעום את התבשיל מחוץ לסוכה אפילו כמה פעמים ואפי'
לבלוע.
עוד איתא במתני' (כ"ו ).מעשה שהביאו לרבן יוחנן בן זכאי
לטעום מן התבשיל ,ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של
לא חשיב .ומי שנאנס וישן מחוץ לסוכה ,צריך ללכת לסוכה מיד מותר לשתות מים או לאכול פירות מחוץ לסוכה ,ואפילו לקבוע על
כשיתעורר. פירות או בשר ודגים וגבינה ושאר מיני מאכל מותר ,אבל תבשיל
העשוי מה' מיני דגן ,לדעת השו"ע אם קובע עליו ,והיינו שאוכלו
פטור משינה בסוכה מחמת צינה או מחמת שאינו יכול להיות
בחבורה או בשיעור חשוב שקובע סעודתו בזה (וכתב המאמר מרדכי
שם עם אשתו -כתב הרמ"א שמה שנוהגים שאין ישנים בסוכה אלא
שהדבר תלוי בו ,אע"פ שאין דרך בני אדם לקבוע סעודה על שיעור זה) ,צריך
רק המדקדקים במצוות ,י"א משום צינה ,דיש צער לישן במקומות
סוכה מדינא ויברך לישב בסוכה ,ודעת המ"א שדינו ממש כמו פת
הקרים( ,ומי שאין לו כרים וכסתות כראוי ויש צינה אין לו להחמיר
שכבר במעט יותר מכביצה חייב בסוכה ,אכן דעת האחרונים שלא
לישן בסוכה) ,והרמ"א מבאר המנהג שמצות סוכה היא איש ואשתו
לברך לישב בסוכה בלא קביעות סעודה .והסכימו כמה אחרונים
כדרך שהוא דר בביתו כל השנה ,ובמקום שאינו יכול לישן עם אשתו
שנכון להחמיר שלא לקבוע סעודה לאכילת בשר ודגים וגבינה מחוץ
כגון שאין להם סוכה מיוחדת פטור ,וטוב להחמיר להיות שם עם
לסוכה ומ"מ אף בקביעות לא יברך ,אבל שלא בקביעות אין להחמיר כלל.
אשתו כמו בביתו אם אפשר שתהיה לו סוכה מיוחדת .עכ"ד .וכתב
והח"א מחמיר בזה גם לענין פירות בקביעות ,והמ"ב לא העתיקו מפני שבדרך
המ"ב שהגר"א והמ"א סוברים שגם מי שאינו יכול לישן בסוכה עם החיים ובשע"ת בשם הגינת ורדים מקילים בזה.
אשתו חייב בסוכה ,והמ"א מלמד זכות על העולם דחשיב מצטער
שתיה מחוץ לסוכה -מותר לשתות מים מחוץ לסוכה ,ולענין יין דעת
כשאינו יכול להיות שם עם אשתו ,אמנם לפי זה אם אינו מצטער כגון
הרמ"א שדינו כפירות שאפילו בקבע סעודה עליו אינו חייב בסוכה,
שלא בזמן עונה חייב לישן בסוכה .ומשמע מכמה אחרונים שמי
וכמה אחרונים מפקפקים בזה ודעתם שאם שותה יין בקביעות חייב
שאינו יכול לישן בסוכה עם אשתו לא יבטל זמן עונה ול"ט ,ואינו חייב
בסוכה ,ובפרט אם קבעו לשתות בחבורה בודאי הוי קבע גמור ,ומ"מ
לחזור לסוכתו לאחר תשה"מ אלא ישן בביתו עד עמוד השחר.
לענין ברכה הסכימו כמה אחרונים שלא לברך .וראוי ונכון לכתחילה
סעיף ג' שלא לשתות בקבע אפילו שאר משקין כמו מי דבש ושיכר אלא
בתוך הסעודה ,או שעכ"פ יאכל מתחילה פת יותר מכביצה ,או שאר
כמה סעודות חייבים לאכול בסוכה תבשיל העשוי מה' מינים אם קובע סעודתו על זה ,ויברך לישב
איתא במתני' (כ"ז ).רבי אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב בסוכה ,ויוצא לכל הדעות( .ובשעה"צ (ס"ק ל"ג) מביא מחלוקת מה הדין לענין
אדם לאכול בסוכה ,בין ביום בין בלילה .וחכמים אומרים אין קפה) .והא דאיתא בגמרא אוכלים ושותים בסוכה ,היינו לאחר האכילה שדרך
לשתות צריך לשתות בסוכה מפני שזה נכלל בסעודה ,ואפשר לפי זה שגם מים
לדבר קצבה (שאם רצה יכול להתענות ,ורק אם הוא אוכל הוא חייב לאכול
בתוך הסעודה אין כדאי לשתות מחוץ לסוכה ,וצ"ע.
בסוכה) ,חוץ מלילי יום טוב הראשון בלבד .ובגמרא (שם) מאי
מי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים וכ"ש פת דרך
טעמא דרבי אליעזר תשבו כעין תדורו ,מה דירה אחת ביום
עראי ,הרי זה משובח.
ואחת בלילה אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה .ורבנן כדירה
ברכת לישב בסוכה על פת הבאה בכיסנין -האוכל פת הבאה
מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל ,אף סוכה נמי אי בעי
בכיסנין יחד עם קפה או בלי קפה אבל קבע עליו סעודה ,אף שאינו
אכיל אי בעי לא אכיל .אי הכי אפילו ליל יום טוב הראשון
מברך המוציא כיון שאוכל פחות משיעור שדרך לקבוע עליו סעודה,
נמי ,אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק נאמר כאן
צריך לאכול זאת בסוכה ולברך לישב בסוכה .ואם לא קבע סעודה
חמשה עשר ונאמר חמשה עשר בחג המצות ,מה להלן לילה אבל אכל יותר מכביצה ,יש דעות בין האחרונים אם צריך לברך לישב
הראשון חובה מכאן ואילך רשות ,אף כאן לילה הראשון בסוכה ,ובשערי תשובה כתב שאם אוכל זאת בשבת ויו"ט בבוקר
חובה מכאן ואילך רשות. אחרי הקידוש במקום לאכול סעודה לכו"ע יכול לברך ,ובחול אין
ובגמרא בברכות (מ"ט ):איתא טעה ולא הזכיר של ראש חדש כדאי לברך דספק ברכות להקל ,אכן מנהג העולם לברך גם בחול ,וכדי
בתפלה מחזירין אותו ,בברכת המזון אין מחזירין אותו .אמר להנצל מחשש ברכה לבטלה יראה שלא לצאת מיד אחרי אכילתו
אלא ישאר לשבת שם זמן מה ,ויכוין בברכתו על האכילה והישיבה.
ליה רב אבין לרב עמרם ,מאי שנא תפלה ומאי שנא ברכת
המזון ,וכו' ,תפלה דחובה היא מחזירין אותו ,ברכת מזונא דאי שינה מחוץ לסוכה
בעי אכיל אי בעי לא אכיל (שאף שאסור להתענות בר"ח ,הרי יכול לאכול
איתא בגמרא (כ"ו ).תנו רבנן אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה
פירות או ירקות ולא פת ,ולא יתחייב בברכת המזון) אין מחזירין אותו .אלא ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה מאי טעמא וכו' ,רבא אמר
מעתה שבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל (פת) הכי נמי אין קבע לשינה .ופירש רש"י שלענין שינה בסוכה אין חילוק בין
דאי טעי הדר ,אמר ליה אין. קבע לעראי ,שאין אדם קובע עצמו לשינה ,דפעמים שאינו אלא
דברי הראשונים מנמנם מעט ודיו בכך ,הילכך זו היא שינתו.
הקשה הרא"ש שבברכות משמע שביו"ט חייבים לאכול פת ,ובגמרא פסק ההלכה -אסור לישן מחוץ לסוכה אפילו שינת עראי ,דלפעמים
בסוכה משמע שלא חייבים לאכול פת בסוכות מלבד בליל יו"ט זה מספיק לאדם והוי ליה קבע ,ואפילו להניח ראשו בין ברכיו שודאי לא
ראשון .והביא שרבינו יצחק מבאר שמצד הסוכה אין חיוב לאכול פת ישתקע בשינה אסור .ואפשר שפחות מכדי הילוך מאה אמה אף עראי
אלא בליל יו"ט ראשון ,אבל מצד חובת שמחה דאיתא בגמרא (פסחים
יאכל לפני חצות ,ובדיעבד אם לא אכל לפני חצות יאכל אחרי חצות, ס"ח ):חלקהו חציו לאכילה ,ועיקר אכילה הוא לחם .ואין להקשות
אך לא יברך אז לישב בסוכה אא"כ אוכל יותר מכביצה. דהא בהא תליא ,שכיון שהוא אוכל צריך לאכול בסוכה ,דמשכחת לה
וכתב הרמ"א שלא יאכל בערב יו"ט מחצות ואילך כדי שיאכל בסוכה שהוא מחוץ לסוכה משום פטור מצטער ,ומ"מ הוא חייב לאכול מחוץ
לתאבון ,והאחרונים הסכימו שרק מתחילת שעה רביעית שאחרי לסוכה מצד שמחת יו"ט .ומ"מ בלילה הראשון אפילו אם ירדו גשמים
חצות אסור ,ובסימן תע"א מבואר פרטי הדינים בזה. חייבים לאכול כזית בסוכה ,דילפינן מחג המצות .וכ"כ בתרומת הדשן
ובסמ"ק.
לדעת הגר"א שבפסח מצוה לאכול מצה כל ז' ימי הפסח ,אלא
שהמצות עשה היא רק בערב ואח"כ אינו אלא מצוה בעלמא ,אפשר אבל דעת הרשב"א שאם ירדו גשמים עד שתסרח המקפה אינו חייב
דה"ה בסוכות מצוה לכתחילה לאכול פת כל ז' ימים ולברך לישב לאכול בסוכה אפילו בליל ט"ו ,דתשבו כעין תדורו אמרינן ,ולעולם לא
בסוכה. חייבה התורה לאכול בסוכה אלא כדרך שאדם עושה בביתו ,ומי
שמחייב לאכול בסוכה גם בכהאי גוונא עליו להביא ראיה לזה.
סעיף ד' וממש"כ הכלבו בשם הראב"ד שמי שלא אכל בסוכה בליל ט"ו מפני
הגשמים למחר צריך לברך זמן לשם סוכה ,משמע כדברי הרשב"א.
לימוד תורה בסוכה
וכן משמע מהסמ"ג והאור זרוע.
איתא בגמרא (כ"ח ):ומשנן בסוכה .איני והאמר רבא מקרא
ובתוס' רבינו פרץ כתב שאם ירדו גשמים ואכל בביתו ופסקו
ומתנא במטללתא ,ותנויי בר ממטללתא ,לא קשיא הא
הגשמים ,חוזר ואוכל כזית בסוכה.
במיגרס הא בעיוני .ופירש רש"י שבשביל לעיין צריך להתבודד
וכתב הבית יוסף שבלילה השני בחו"ל אם ירדו גשמים לא מחמירים
ולשבת בישוב הדעת ,ומצטער הוא בסוכה ,והאויר יפה לו להרחיב
לאכול כזית בסוכה ,וכ"ש אם ירדו כל הלילה שאינו חייב לאכול כזית
דעתו .וכן פירשו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש .וכתב הר"ן שי"מ איפכא,
בסוכה ,כיון דאנן בקיאי בקביעא דירחא ,ולא כהגהות אשרי שכתב
שלימוד בעיון זה קבע ,וצריך לעשות זאת בסוכה ,ויעשה לחומרא
שלדידן דין היום השני כמו היום הראשון.
כשני השיטות ,אמנם היכא דמיטריד הוי מצטער ומצטער פטור מן
הסוכה. כמה צריך לאכול בסוכה בליל יו"ט ראשון -כתב הטור (וכן מביא
פסק ההלכה -כל ז' הימים לומד בתוך הסוכה ,וכשמבין ומדקדק הר"ן בשם י"א) שאע"פ שהשיעור באיסור אכילה חוץ לסוכה הוא
במה שלומד ויותר טוב לו ללמוד בבית ,יכול ללמוד בבית ,והכל לפי כביצה ,מ"מ בליל יו"ט ראשון מספיק כזית לקיום מצות אכילה
הענין היכן דעתו מיושבת יותר ,ואם יש לו טורח להביא לסוכה את כל בסוכה ,דשאני לילה ראשון שחיוב האכילה בסוכה הוא גדול יותר
הספרים אפשר דפטור ,אכן אם יש לו מקום להניחם שם בכל ימי שאסור לאכול אפילו כזית מחוץ לסוכה .והבית יוסף הקשה על טעמו
החג חייב ,דאין זה טורח. של הטור ,וכתב שיותר מסתבר לומר שהשיעור הוא כזית בגלל
שחיוב האכילה נלמד מחיוב אכילת מצה ,וחיוב אכילת מצה הוא
תפילה בסוכה -המתפלל יתפלל בסוכה או בבית במקום שיש לו בכזית .והר"ן כתב שבליל יו"ט ראשון צריך לאכול בסוכה יותר
יותר מנוחה להתפלל בכונה ,ואם יש בית הכנסת בעירו ילך לבית מכביצה ,דילפינן מחג המצות שצריך לאכול בסוכה שיעור שחייבים
הכנסת ,שהרי בכל השנה מניח ביתו ומתפלל בבית הכנסת. לאוכלו בסוכה ,אך י"א שכמו שבמצה החיוב הוא בכזית ה"ה באכילה
הבדלה יעשה בסוכה כמו שעושה בביתו בכל השנה ,ומי שרגיל כל בסוכה בליל ט"ו( ,וטעמם כמבואר לעיל בדעת הטור).
השנה לשמוע הבדלה בבית הכנסת ,יכול לעשות כך גם בסוכות.
פסקי ההלכה
פטור מצטער בירידת גשם וכדומה בליל יו"ט ראשון חובה לאכול בסוכה לפחות כזית פת ,ואע"פ
המצטער בישיבתו בסוכה פטור מן הסוכה ,ועל כן אם יורד גשם מותר לצאת שבשאר הימים אין חייבים לאכול בסוכה אא"כ אוכל יותר מכביצה
מהסוכה ולאכול ולישן בבית ,ולהלן יבואר מתי יכול לצאת מן הסוכה מחמת פת ,אפילו בשבת ויו"ט שחייבים לאכול כזית פת (ולא בעינן יותר
גשם ,מתי צריך לחזור לסוכה לאחר הפסקת הגשם ,ומה יעשה בלילה הראשון מכביצה אלא למצוה בעלמא ,ובדיעבד סגי בכזית) ,מ"מ בליל יו"ט
אם יורד גשם .ובסימן תר"מ יבוארו עוד מדיני מצטער.
ראשון של סוכות אסור לאכול מחוץ לסוכה אפילו כזית ,ומשו"ה אם
סעיף ה' אכל כזית בסוכה יצא יד"ח ומברך עליו לישב בסוכה ,אמנם אם יש לו
יותר בודאי נכון שיאכל יותר מכביצה ,די"א שזה השיעור( ,ואם כבר
מתי יצא מן הסוכה מחמת הגשמים קיים מצות אכילה בסוכה ,יכול לאכול כביצה מחוץ לסוכה) .ועיין בסעיף ה'
איתא במתני' (כ"ח ):ירדו גשמים ,מאימתי מותר לפנות (-לצאת האם צריך לאכול בסוכה בליל ט"ו אם יורדים גשמים.
מהסוכה) ,משתסרח המקפה (תבשיל קפוי לא עב ולא רך) .ובגמרא צריך לאכול את הכזית בכדי אכילת פרס.
(כ"ט ).תנא משתסרח המקפה של גריסין (שהיא ממהרת לא יאכל מיני תרגימא או פת כיסנין אלא פת גמורה ,מפני שזה ספק
להתקלקל אף בקצת גשמים) .וכתב הרוקח בשם הירושלמי שא"צ דאורייתא ,וכן לא יאכל עד שיהיה ודאי לילה ,ואם אכל בבין
דווקא מקפה של גריסים ,אלא ה"ה בכל מקפה. השמשות יחזור ויאכל משתחשך אך לא יחזור לברך לישב בסוכה,
הסמ"ג מפרש שא"צ שיהיה מקפה בסוכה ,אלא כל שירדו גשמים ובלילה השני בחו"ל יכול לאכול בבין השמשות( ,וע"ע בה"ל אם יכול לעשות קידוש
שנראה באומד הדעת שאילו היתה שם מקפה היתה מתקלקלת ,יכול מבעוד יום קצת על היין ,והמוציא ולישב בסוכה בלילה).
להמתין .ויש אחרונים שכתבו שאין להמתין כ"כ מלאכול הוא ובני לצאת .וכן כתבו הגהות אשרי בשם אור זרוע ,וכ"כ הרמב"ם .והטור
ביתו ,דאין מניעת שמחת יו"ט יותר מזה ,אלא ימתין כשעה או שתים, כתב שבמתני' משמע דבעינן שתסרח המקפה ממש ,והבית יוסף
ואם לא פסקו יעשה קידוש בסוכה ויאכל בביתו כנ"ל. דוחה ראייתו.
אם פסקו הגשמים צריך לחזור ולאכול מעט יותר מכביצה בסוכה עוד איתא בגמרא (שם) אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף
ולברך לישב בסוכה (אבל אם אוכל כביצה או פחות אינו יכול לברך לישב במטללתא ,נשב זיקא וקא מייתי ציבותא ,אמר להו רב יוסף
בסוכה) ,אפילו אם כבר בירך ברהמ"ז ואפילו אחר חצות ,אמנם אם כבר פנו לי מנאי מהכא ,אמר ליה אביי והתנן משתסרח המקפה,
שכב א"צ לקום ממיטתו .ובחיי אדם כתב שראוי להמתין כל הלילה שאם אמר ליה לדידי כיון דאנינא דעתאי כמי שתסרח המקפה דמי.
יפסקו הגשמים יאכל בסוכה ,וכעין זה איתא במעשה רב ,אכן הגר"א לשיטתו וכתב בהגהות אשרי בשם הירושלמי שכשם שמפנים מפני הגשמים
שפסק כהתוס' שמצטער פטור גם בלילה הראשון ,ומה שכתב שאסור לישן הינו
כך מפנים מפני השרב ומפני היתושים.
באינו מצטער ,וצ"ע.
בלילה השני בחו"ל יקדש בביתו ויברך שהחיינו על היום ויאכל פסקי ההלכה
סעודתו ,ובסיום סעודתו יאכל כזית בסוכה אבל לא יברך לישב ירדו גשמים יכול לפנות את הסוכה אם ירדו בשיעור שאם יפלו לתוך
בסוכה ,ויסמוך על ברכת שהחיינו על הסוכה שבירך בלילה הראשון, התבשיל יפסל ,ואפילו תבשיל של פול שמתקלקל מהר ע"י מעט
ולכתחילה טוב להמתין גם בלילה השני מעט עד שיפסקו הגשמים, מים ,ואף אם אין לפניו תבשיל ישער בשיעור זה.
ומי שאינו רוצה להחמיר בזה אין לדקדק עליו ,ואם אכל בביתו ובסוף מי שאינו בקי בשיעור זה ישער מתי היה יוצא מהבית אם היו יורדים
הסעודה אכל כזית בסוכה ואח"כ פסקו הגשמים ,צריך להכנס ולאכול גשמים.
בסוכה יותר מכביצה ולברך לישב בסוכה.
אם הטיפות לא יורדות במקום שהוא יושב שם ,צריך לאכול בסוכה
סעיפים ו' ז' עד שירדו עליו ועל שולחנו ,ואפשר שיכול לברך לישב בסוכה ,אך אם
הוא איסטניס ומצטער בזה יכול לצאת ועכ"פ לא יברך.
מתי צריך לחזור לסוכה כשפסקו הגשמים
לענין שינה א"צ לשער בכדי שיתקלקל התבשיל ,דבגשמים מועטים
איתא בגמרא (כ"ט ).תנו רבנן היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד זה צער לישן שם.
אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו ,היה ישן תחת
אם יש בסוכה שרב או יתושים והאדם מצטער מכך יכול ללכת
הסוכה וירדו גשמים וירד אין מטריחין לעלות עד שיאור.
לביתו .וכן אם המאכל מתקלקל מחמת השרב או היתושים ,או שקר
איבעיא להו עד שיעור ,או עד שיאור .תא שמע עד שיאור מאד והמאכלים השמנים נקרשים לפניו או שהאדם עצמו מצטער מכך,
ויעלה עמוד השחר ,תרתי ,אלא אימא עד שיעור ויעלה עמוד יכול לאכול בבית ,אמנם לפני שהגיע לאכילת המאכלים הנקרשים צריך לאכול
השחר. בסוכה ,וא"צ לחזור עד שיגמור סעודתו ,אפילו אם אוכל אח"כ
דברי הראשונים מאכלים שאינם נקרשים ,אמנם אם יכול לסדר בלא טורח גדול
שהמאכל לא יקרש ,כגון להניחו בתוך קערה עם מים חמים ,צריך
רש"י מבאר שלפי הצד של 'עד שיעור' ,אם הקיץ אפילו בחצי הלילה
לעשות כך ואינו פטור מסוכה.
צריך לעלות לסוכה ,ומסקנת הגמרא דבעינן תרתי שיעור ויעלה עמוד
השחר ,אבל אם הקיץ בלילה א"צ לעלות לסוכה ,וכן אם עבר עמוד אם מנשבת רוח לתוך הסוכה ועי"ז נושרים קיסמים מהסכך לתוך
השחר ולא הקיץ ,אין מקיצים אותו .וכן גורס הרא"ש. המאכל ,אם הוא איסטניס שאנינא דעתיה יכול לצאת מן הסוכה,
ומשמע שאם אין דעתו אנינא אסור ,וצ"ע למה לא נחשב מצטער במה שצריך
אבל הרי"ף גורס 'עד שיאור משיעלה עמוד השחר' ,וכן גירסת להוציא את הקיסמים מהמאכל ,ואולי דווקא כשנושרים מעט קיסמים צריך שתהא
הגאונים ,וכן נראה מהרמב"ם שכתב שאין מטריחין אותו לעלות אנינא דעתיה.
לסוכה כל הלילה ,אלא ישן בביתו עד שיעלה עמוד השחר .וכתב הר"ן
שלגירסה זו כוונת הגמרא שיאור הכונה לעלות השחר ,וא"צ להמתין ירדו גשמים בלילה הראשון ,דעת הרמ"א שצריך לאכול כזית אף
שיהיה אור יום ,ולפני עלות השחר אף אם נעור אין מטריחים אותו אם יורדים גשמים ,דס"ל שבלילה הראשון גם מצטער חייב בסוכה.
לעלות לסוכה ,והר"ן מסתפק לפי גירסה זו אם עבר עלות השחר ולא (עיין בסעיף ג' מקורות דין זה) .ויקדש בסוכה ויברך שהחיינו ויאכל
ניעור ,די"א שאין מטריחים אותו לעלות (והיינו שאין בני ביתו צריכים כזית בסוכה ,ואת שאר הסעודה יאכל בביתו( ,וזה עדיף מאשר לקדש
להקיצו ,דהוא עצמו אין בו דעת ואין הנדון לגבי חיובו) ,כמו בסעודה ולברך שהחיינו ולאכול בבית ובסיום הסעודה לאכול כזית בסוכה,
שהוא יכול לגמור סעודתו ,או דשאני סעודה שאין לה זמן ידוע ,אבל מפני שאז יצטרך לחזור ולברך שהחיינו) .וי"א שאפילו בלילה
שינה שזמנה אינו אלא בלילה ,כל שעלה עמוד השחר הוי כגמר לגבי הראשון מצטער פטור ,ועל כן הכריעו כמה אחרונים שאף שמחויב
סעודה ,אמנם אם תקפתו שינה פטור משום מצטער .והמגיד משנה לאכול בסוכה מחמת ספק לא יברך לישב בסוכה ,דספק ברכות
כתב שהעיקר כהסוברים שא"צ להקיץ אותו. להקל ,עוד כתבו שראוי להמתין עד חצות הלילה פן יעבור הגשם
שאז יוכל לברך ולאכול ולקיים את המצוה לכו"ע ,ולא ימתין יותר מחצות,
כתב הר"ן דהא דאמרינן ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח
דגם זמן אכילת סעודה ראשונה לכתחילה הוא עד חצות .ואם הוא מצטער ברעב או
המקפה ,היינו דווקא כשהתחיל לאכול ,דבזה צריך להמתין עד בשינה ע"י המתנתו אין לו להמתין ,ואם יש אצלו אורחים עניים אפשר שיש איסור
שתסרח המקפה כדי שלא יראה כמבעט בסוכתו ויוצא ,אבל אם לא
בתפילין שמברך עליהם כל פעם שמניחם .וכתב המגיד משנה התחיל להכנס בה ,כל שמצטער מחמת גשמים פטור ,כדאיתא
דדווקא כשיצא יציאה גמורה לעשות עניניו ושלא על דעת לחזור בגמרא (כ"ו ).לענין זבובים וכדומה ,וסיים הר"ן אבל למעשה איני סומך
לאלתר צריך לברך ,אבל אם לא יצא אלא לדבר עם חבירו או להביא על סברתי אחר שאין בזה ראיה ברורה.
דבר לסוכה לשעתו לא הויא יציאה לחייבו בברכה כשיחזור.
פסקי ההלכה
וכתב רבינו תם שכיון שעיקר הקביעות שאדם עושה בתוך הסוכה
מתי צריך לחזור לאכול בסוכה -היה אוכל בסוכה וירדו גשמים
היא האכילה ,מברך על האכילה ופוטר כל הדברים ואפילו את השינה
ונכנס לביתו ופסקו הגשמים ,אם עדיין לא ישב לאכול בביתו צריך
שהיא חמורה מהאכילה .וכן המנהג.
לחזור לסוכה ,ואם ישב לאכול בביתו ,או שמתחילה ישב לאכול
פסקי ההלכה בביתו מחמת הגשמים ,אין מחייבים אותו לחזור לסוכה עד שיגמור
י"א שמברכים ברכת לישב בסוכה בכל ישיבה בסוכה ,כיון שגם סעודתו ,וי"א שלא מספיק שישב לאכול ,ודווקא כשהתחיל לאכול אין חייב לחזור
לסוכה.
הישיבה והעמידה בסוכה היא מצוה ,ולדבריהם אם יצא יציאה גמורה
לעשות ענייניו( ,לאפוקי אם יצא לעשות צרכיו או להביא איזה דבר מתי צריך לחזור לישן בסוכה -הלך לישן בביתו מחמת הגשמים ,או
לסוכה ולא הסיח דעתו) ,ולא היה בדעתו לחזור מיד ,צריך לברך שמתחילה נשאר לישן בביתו מחמת הגשמים ,א"צ לחזור אם כבר
כשחוזר לסוכה אע"פ שאינו אוכל שם ,ואפילו מאה פעמים ביום. שכב (ואפילו אם שכב בבגדיו י"ל שא"צ לקום וללכת לסוכה .פמ"ג .אכן במחצית
וי"א שאין מברכים אלא בשעת אכילה ,ואפילו אם יושבים בסוכה השקל מסתפק בזה ,וכן בבכורי יעקב מפקפק בזה) ,ואפילו אם התעורר א"צ
שעה לפני האכילה אין מברכים ,דהברכה שמברכים אח"כ על לחזור לסוכה בלילה ,ואם עדיין לא שכב צריך לחזור לסוכה (מ"א),
האכילה פוטרת אותה וגם פוטרת את השינה והטיול והלימוד וכו' כיון ובבגדי ישע ובמאמר מרדכי מסתפקים בזה ,דשמא אחרי שטרח
שהיא העיקר .וכתבו השו"ע והרמ"א שנהגו למעשה כדעה השניה. להכניס את הכרים והכסתות לא הטריחוהו לחזור ולהעלותם ,ואם
אמנם נכון לצאת ידי הדעה הראשונה ,והיינו שכשהוא נכנס לסוכה פשט בגדיו ,כתב הפמ"ג שגם למ"א י"ל שא"צ לחזור לסוכה ,ובבכורי יעקב מסתפק
יאכל יותר מכביצה מה' מיני דגן ויברך לישב בסוכה ,ולא יברך אח"כ גם בזה .וכן השוכב בסוכה וסגר את גג הסוכה מחמת הגשמים ,א"צ
בשעת אכילה. לעלות על הסכך ולפתוח את הגג ,אכן אם יכול לפתוח את הגג מתוך
הסוכה צריך לפותחו ,דאין זה אלא מעט טירחה ולא חשיב מצטער,
מי שמתענה או שאין דעתו לאכול פת באותו יום ,לכו"ע צריך לברך
ואם הוא באמצע סעודה אפשר שצריך גם לעלות על הסכך .ואם עלה עמוד
אם יצא יציאה גמורה .וכתב החיי אדם שגם מי שיצא יציאה גמורה
השחר והתעורר משנתו מעצמו צריך לחזור לסוכה ,וא"צ להעירו ,וגם
לאחר אכילה וחוזר ונכנס ואין בדעתו לאכול לפני שיחזור ויצא יציאה
הוא לא צריך לבקש מאחרים שיעירוהו.
גמורה ,צריך לכו"ע לברך.
כל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם אינו מקבל שכר ואינו אלא
מתי צריך לחזור ולברך -מי שבירך לישב בסוכה ויצא יציאה גמורה
הדיוט ,וההולך לסוכה כשיורד גשם ומברך לישב בסוכה הוי ברכה
לעשות ענייניו או להתפלל בבית הכנסת ,צריך לחזור ולברך כשחוזר
לבטלה אפילו אם אוכל שם אכילת קבע ,ודווקא במצטער שיש בו צד
לסוכה ואוכל שם ,ועיין בשער הציון שדן האם ביוצא באמצע שלחנו להתפלל
איסור של חילול יו"ט ,ואפילו בחול המועד חייב לכבדו ,אבל אם אינו מצטער רשאי
מנחה או מעריב ובדעתו לחזור מיד לסוכתו צריך לחזור ולברך) ,אבל אם יצא להחמיר .ומי שפטור מחמת טירחה לחזור לסוכה ,כגון שיצא מחמת הגשמים והם
לעשות צרכיו או להביא איזה דבר לסוכה והיה בדעתו לחזור מיד א"צ פסקו ,מקבל שכר אם חוזר ,וכ"ש שמקיים בזה מצות ישיבה בסוכה .וכשיוצא מן
לחזור ולברך אפי' בשעת אכילה שני' ,ולפי זה אפילו אם עשה כך כל ז' הסוכה מכח הגשמים לא יבעט ויצא ,אלא יצא כנכנע ,כעבד שמוזג
הימים מברך רק פעם אחת .וי"א שכיון שיצא בין האכילות אפי' ע"ד כוס לרבו ושפכו על פניו.
לחזור מיד ,צריך לברך על האכילה השניה.
מי שהולך לסוכת חבירו באמצע האכילה ,לדעת המ"א ההליכה
סעיף ח'
היא הפסק ,ואם אוכל שם דבר שאסור לאכול מחוץ לסוכה צריך ברכת לישב בסוכה
לחזור ולברך ,אע"פ שהיה בדעתו מתחילה ללכת לשם ולחזור מיד, מעיקר הדין כל הנכנס לסוכה ושוהה בה מברך ברכת המצוות על ישיבת
אבל דעת כמה אחרונים (בסימן ח') שהליכה אינה הפסק ,וא"כ אם הסוכה ,אמנם המנהג לברך על האכילה שהיא עיקר דירתו של אדם ולפטור
היה בדעתו ללכת א"צ לברך ,וספק ברכות להקל .ובבית מאיר משמע את שאר הדברים שעושה בסוכה ,ולהלן יבוארו פרטי הדינים בזה.
שאף אם מתחילה לא היה בדעתו ללכת לשם א"צ לברך ,אך כיון שיש עוד דעות
מתי מברכים לישב בסוכה
בזה אין כדאי לצאת באמצע הסעודה .ודעת החיי אדם שבסוכת חבירו צריך לברך
לכו"ע אע"פ שאינו אוכל שם ,כיון שאין דרך לקבוע שם סעודה( ,ודלא כמו שנפסק איתא בגמרא (מ"ה ):אמר רב יהודה אמר שמואל סוכה (אינו מברך
במ"ב כדעת הגר"ז) אמנם כל זה דווקא כשרוצה לשבת שם ,אבל בנכנס לגבות חובו עליה אלא) יום אחד ,מאי טעמא וכו' סוכה דלא מפסקי לילות
וכדומה שאין לו נ"מ אם זה סוכה או בית או חוץ ,לכו"ע א"צ לברך.
מימים כולהו שבעה כחד יומא אריכא דמו .ורבה בר בר חנה
אם שכח לברך לישב בסוכה עד שהתחיל לאכול ,יברך אפילו אחרי
אמר רבי יוחנן סוכה שבעה ,וכו' .אמר רב יוסף נקוט דרבה
ברכת המזון ,מפני שגם הישיבה היא מצוה ,ואם עדיין לא בירך ברכת
בר בר חנה בידך דכולהו אמוראי קיימי כוותיה בסוכה.
המזון יברך ויאכל מעט.
וכתבו התוס' והרי"ף והרא"ש והרמב"ם שכל פעם שנכנס לסוכה כדי
לאכול ולשתות ולישן צריך לברך ,ואפילו עשרים פעמים ביום ,כמו
קטן פטור מן הסוכה ,ואם אינו צריך לאמו והיינו כבן חמש או שש כל מי שקידש בלילה הראשון של סוכות והתחיל לאכול ואח"כ ראה
חד לפום חורפיה (-בן חמש בחריף ובן שש באינו חריף ,ולדעה זו אין נ"מ אם שהגג שמעל הסוכה היה סגור ,יאכל שוב כזית ויברך לישב בסוכה,
אביו בעיר או לא .והגר"א כתב שמה שכתוב בשו"ע בן חמש הוא טעות סופר), אבל לא יחזור על הקידוש וברכת שהחיינו.
חייב בסוכה מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות.
אם אין לו אב ,י"א שאמו ובי"ד חייבים לחנכו ,ולכו"ע אסור אפילו
לאדם אחר להאכילו בידים (והיינו לתת לתוך פיו או לצוות עליו
סימן תר"מ
לאכול ,אבל במניח לפניו והוא אוכל מעצמו ליכא איסורא ,ואביו חייב מדין חינוך
מי חייב בסוכה
למנוע אותו מלאכול מחוץ לסוכה) מחוץ לסוכה.
דעת כמה אחרונים שמבן חמש ולמעלה אם אביו בעיר שאינו צריך סעיף א'
אז כ"כ לאמו ,חייב אביו לחנכו בסוכה אפילו אם אינו חריף .ואם אביו
נשים פטורות מן הסוכה מפני שזו מצות עשה שהזמן גרמא ,וכן עבד
כל השנה אינו בעיר והוא מורגל עם אמו ,אפילו אם הוא בא בסוכות לביתו שיעורו
משש שנים ומעלה.
דינו כאשה .וכתב המ"ב שאם הם רוצות לשבת בסוכה נהגו לברך,
אבל אחרים לא יברכו בשבילן אפילו אינן יודעות לברך בעצמן ,אא"כ
פטור מצטער אותם אחרים מברכים בשביל עצמם .ומי שחציו עבד וחציו בן חורין
כפי שנתבאר בסימן הקודם המצטער בישיבתו בסוכה פטור מן הסוכה ,דכתיב חייב בסוכה.
"תשבו" כעין תדורו ,והיינו שמי שנמצא במצב שהוא היה הולך למקום אחר טומטום ואנדרוגינוס חייבים בסוכה מספק ,ומ"מ לא יברכו ,ואם הם
מחמת שהוא מצטער בביתו ,פטור בכהאי גוונא מן הסוכה .ולהלן יבואר פטור
רוצים לברך הרשות בידם( .וכתב המגיד משנה שדין זה נלמד מדין
חולה ומשמשיו ,ועוד מקרים של פטור מצטער ,ויבואר באיזה אופן נחשב
מצטער ופטור ומתי אינו מצטער וחייב בסוכה ,וכן יבואר החיוב לעשות את טומטום ואנדרוגינוס בתקיעת שופר).
הסוכה במקום שלא יהיה לו צער בישיבתה.
סעיף ב'
סעיף ג'
האם קטן חייב בסוכה
איתא במתני' (כ"ה ).חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה. איתא במתני' (כ"ח ).קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה .ובגמרא
ובגמרא (כ"ו ).תנו רבנן חולה שאמרו לא חולה שיש בו סכנה, (כ"ח ):היכי דמי קטן שאינו צריך לאמו ,אמרי דבי ר' ינאי כל
אלא אפילו בחולה שאין בו סכנה ,אפילו חש בעיניו ,אפילו שנפנה ואין אמו מקנחתו ,רבי שמעון בן לקיש כל שניעור
חש בראשו .אמר רבי שמעון בן גמליאל פעם אחת חשתי ואינו קורא אימא אימא (שאינו כרוך אחריה לקרות ולשנות עד שתבוא
בעיני בקסרי והתיר ר' יוסי בריבי לישן אני ומשמשי חוץ אליו ,אלא קורא ושותק).
לסוכה. ובגמרא עירובין (פ"ב ).קאמר בתר הכי וכמה (מתי הוא נחשב אינו צריך
פסקי ההלכה לאמו) ,כבר ארבע וכבר חמש (כל חד לפום חורפיה) .וכו' .מיתיבי קטן
חולים פטורים מן הסוכה ,אפילו אם זה חולי שאין בו סכנה ,ואפילו שאינו צריך לאמו יוצא בעירוב אמו עד בן שש ,וכו' ,לא
אם הוא חש בראשו או בעיניו וישיבת הסוכה קשה לו פטור. קשיא הא דאיתיה לאבוה במתא (והתינוק נכנס ויוצא עמו ,נחשב אינו
משמשי החולה פטורים מן הסוכה כיון שהם עוסקים במצוה ,וי"א צריך לאמו מבן ארבע) הא דליתא לאבוה במתא.
שאין המשמשים פטורים אלא כשהחולה נצרך להם( ,ואם יש שני וכתב הר"ן שקטן שהגיע לחינוך חייב במצוות מדרבנן ,ואין גיל החינוך
משמשים והחולה אינו צריך לשניהם יחד ,צריך אחד לאכול בסוכה שוה בכל מקום ,אלא כל מקום ומקום לפי עניינו ,דהכא תלינן באין
בזמן שימושו של השני) ,ובחולה שיש בו סכנה יש להקל אף בזמן צריך לאמו ,וגבי ראייה ביכול לעלות וכו'.
שאין החולה צריך לו .ומי שמקיז דם בשביל הבריאות ואינו מרגיש ובשיעור אינו צריך לאמו כתב הר"ן שזה מבן שש ומעלה ,כדאמרינן
שום חולי אלא הוא שמח ומרבה באכילה ושתיה חייב בסוכה ,אבל בגמרא (שם) לענין עירוב ,וכ"כ הרמב"ם שהשיעור הוא כבן חמש כבן
אם הוא מקיז מחמת חולי פטור .והשותה משקה לשלשל והוא שש ,והיינו כשמלאו לו חמש או שש שנים .והטור כתב כבן שש ובן
מתירא שהצינה תזיק לו פטור. שבע ,ואפשר דס"ל כהרמב"ם וכוונתו לתחילת שש ותחילת שבע.
והקשה הבית יוסף למה נטו הראשונים מדברי הגמרא שאמרה כבן
סעיף ד'
ארבע ובן חמש ,וכתב לבאר שבירושלמי משמע שדין סוכה כדין
פטור מצטער עירוב ,וכיון שדברי הגמרא כבן ארבע כבן חמש לא נאמרו בסוגיה
איתא בגמרא (כ"ו ).רב שרא לרב אחא ברדלא למיגנא בכילתא בסוכה אלא בעירובין ,אינם עיקר .ומה שהרמב"ם לגבי עירוב כתב גיל
בסוכה (אף שיש לה גג והיא גבוהה עשרה ,והוי כאילו הוא חוץ לסוכה) משום שש ,וכאן כתב כבן חמש כבן שש ,י"ל שבן שש היינו בן חמש שנים
שלימות שנכנס לשש ,ומיירי כשאביו בעיר ,ובן שבע היינו בן שש
בקי ,רבא שרא לרב אחא בר אדא למיגנא בר ממטללתא
שנים שלימות ומיירי שאין אביו בעיר ,ולפ"ז דין סוכה כדין עירוב.
משום סירחא דגרגישתא (קרקע לבנה שהיו טחים בה את הסוכה) ,רבא
פסקי ההלכה
עשית סוכה במקום שיש צער בישיבתה -אין לעשות את הסוכה לטעמיה דאמר מצטער (שהסוכה מצערתו) פטור מן הסוכה .והא
במקום שהאדם מצטער בישיבתה .וכתב הרמ"א שאם עשה את אנן תנן חולים ומשמשיהם פטורין מן הסוכה ,חולה אין
הסוכה במקום שמצטער באכילה או בשתיה או בשינה ,או שאינו יכול מצטער לא ,אמרי חולה הוא ומשמשיו פטורין מן הסוכה,
לעשות אחד מדברים אלו בסוכה מחמת שהוא מתיירא מליסטים או מצטער הוא פטור משמשיו לא.
גנבים כשהוא בסוכה והם יכולים להזיקו בגופו ,אינו יוצא באותה
סוכה כלל אפילו ידי הדברים שאינו מצטער בהם ,דלא הוי כעין דירה, דברי הראשונים
(ואפילו אם מתיירא רק בלילה ולא ביום אינו יוצא ,אמנם אם מתירא כתב הרא"ש לענין סירחא דגרגישתא דמיירי באכסניא ,דאי בתוך
רק בגניבת כליו יוצא ,כיון שיכול להכניסם לביתו .ודעת הלבוש שיש ביתו היאך עשה סוכה מתחלה בדבר שהיה מצטער לישן בה ויפטר
למחות ביד העושים סוכות ברחובות כשא"א לישן שם מחמת מורא הגנבים שיזיקו משום מצטער ,אי נמי גרגושתא היא גופסיס וכשהמטר יורד עליו
לגופו ,והמיקל בענין זה יש לו על מי לסמוך ,ומ"מ אם אפשר טוב יותר לעשות את הוא מסריח .והר"ן כתב דסירחא דגרגושתא אין ריחה מאוס לכל אלא
הסוכה במקום אחר) .ויש אחרונים שחולקים וסוברים שאף שלכתחילה רק רב אחא בר אדא היה מצטער בזה ,דאם ריחה מאוס לכל הסוכה
אין לעשות סוכה שאינו יכול לקיים בה את כל הדברים כדין ,מ"מ פסולה ,כדאמרינן בגמרא (י"ב ):הני שוצי ושוצארי אין מסככין בהם,
בדיעבד יוצא בה בדברים שאינו מצטער בהם .אך יש להזהר בזה מאד ,כי דכיון דסני ריחייהו שביק להו ונפיק.
כמה אחרונים העתיקו להלכה את דברי הרמ"א .ובמקומות הקרים או שאינו
עוד כתב הרא"ש שדעת הסמ"ק שדווקא לישן מחוץ לסוכה מותר
יכול לישן בסוכה כיון שאינו יכול לישן שם איש וביתו ,יוצא יד"ח גם לרמ"א
כשיש סירחא דגרגישתא ,אבל לאכול אסור .ולא מסתברא ,דיותר
אף אם אינו יכול לישן בסוכה ,כיון שא"א בענין אחר וחשיב כעין
מזיק הריח בשעת אכילה ,ונקט למיגני לרבותא משום ששינה חמורה
תדורו ,וגם חשיב ראוי לשינה אם היו לו כרים וכסתות כראוי .והעושה
מאכילה ,שהרי אכילת עראי מותרת מחוץ לסוכה ושינת עראי
סוכתו במקום שא"א לישן שם מחמת איזה דבר ,אבל בלאו הכי אין ישנים בסוכה זו
מחמת צינה ,תלוי הדין בביאורי הפמ"ג והיד אפרים בכוונת המ"א. אסורה.
מי שכבו לו הנרות בשבת ויש לו נר בביתו מותר ללכת לביתו כתב היראים דהא דמצטער פטור מן הסוכה היינו כשיש לו צער מן
ולאכול במקום הנר ,וא"צ ללכת לסוכת חבירו אם יש טורח גדול הסוכה ובצאתו ינצל מאותו צער ,דכעין דירה בעינן ,ואין דרך בני אדם
בדבר ,דגם זה נחשב צער ,דאין ערב לו לאדם אכילתו אלא בשלו. לעמוד בדירתם בצער .ושיעור לצער כדתנן (כח ):ירדו גשמים
(אמנם מי שאין לו מקום לבנות סוכה בחצרו צריך לטרוח למצוא לו מאימתי מותר לפנות וכו' ,ומי שאינו בקי בזה השיעור ,יתן לבו אם
מקום לבנות שם סוכה אף שדירתו אינה שם) .ובלילה הראשון אם כבו הוא מצטער שבצער זה היה יוצא מביתו ,דאז רשאי לצאת מסוכתו.
הנרות לפני שאכל כזית צריך לטרוח ללכת לסוכת חבירו ,אך לא יברך שם כתב המרדכי שאף שאסור לישן מחוץ לסוכה העולם סומכים על זה
אא"כ אינו מצטער בזה .והחיי אדם כתב שבמצטער כזה יכול האדם שהם יראים מן הצינה ,והוי כחולה שאין בו סכנה או כמצטער שפטור
לחייב את עצמו ולעשות בשמחה ולברך .וכן אם ירדו גשמים ופסקו מן הסוכה.
ועדיין נוטפים מים וא"א לאכול בסוכתו ,ולחבירו יש סוכה עם גג דעת רבינו פרץ שמצטער פטור משינה בסוכה ,אבל באכילה חייב,
שאפשר לסוגרו ולפותחו ,צריך ללכת לסוכת חבירו אם אין טורח דאמרינן (כ"ו ).רבא שרי לרב אחא למיגני חוץ לסוכה משום בקי ,ולא
גדול בדבר. קאמר למיכל ,ושמא היינו משום דאכילה אינה אלא לפי שעה .והר"ש
פריסת סדין כדי שלא יכבה הנר -אם באה רוח לכבות את הנרות כתב שמצטער פטור אפילו מאכילה ,וכן דעת רוב הפוסקים.
בסוכה מותר לו לפרוס סדין או בגד מן הצד ,אבל לא יפרוס סדין
פסקי ההלכה
תחת הסכך כדי שהסדין לא יפסול את הסוכה בזמן שהוא פרוס שם,
מצטער פטור מן הסוכה( ,ועיין בסימן תרל"ט מה הדין לענין הלילה
ובמקום הדחק שהפריסה מהצד לא מועילה ויצטרך לאכול מחוץ
לסוכה ,יכול לפרוס בתוך ד' טפחים לסכך ,ולסמוך על הדעה השניה הראשון) ,אבל משמשיו אם הם רוצים לאכול או לישן חייבים להכנס
בסוף סימן תרכ"ט המכשירה בכהאי גוונא ,ובשבת ויו"ט נכון להזהר לתוך הסוכה ,ולכאורה המשמש בשכר ובכל השנה הוא אוכל וישן רק
לא להרחיק את הסדין ג' טפחים מהסכך משום חשש אהל .וכן מותר אצל המצטער רשאי לעשות כך גם בסוכות.
במקום הדחק לפרוס סדין מעל הסכך כדי להגן ,בין בחול בין בשבת מצטער היינו מי שאינו יכול לישן בסוכה או לאכול בסוכה מחמת רוח
ויו"ט ,אכן מפני חשש שיאמרו שמסכך סוכתו בסדין אין להקל אלא או זבובים ופרעושים וכדומה ,או מפני הריח .ואם הצער הוא רק
באופן שניכר שכוונתו רק להגן מפני הרוח ,ולא יברך בב' המקרים בשינה ולא באכילה חייב לאכול בסוכה .וריח רע היינו ריח שדרך
לישב בסוכה. להצטער ממנו ,ואין לעשות את הדפנות או הסכך מדבר שריחו רע,
מי שסוכתו צרה וצריך לכפוף ידיו ורגליו לישן לא חשיב מצטער, ואם הריח רע כ"כ שאין דעת האדם סובלתו אפשר שהסוכה פסולה
מפני שדרך האדם לפעמים לישן כפוף ,ואפילו אם מתחילה עשאה מן התורה.
רחבה ואח"כ בא איזה ענין שמחמתו נעשה דחוק חייב לישן בסוכה. מצטער מחמת הצינה במקומות הקרים פטור מן הסוכה .ועיין בלבוש שאפילו אם
ומי שהוא מעונג וקים ליה בגוויה שבשבילו זה צער לישן בכפיפה יש לו כרים וכסתות להנצל מן הצינה ג"כ יש להקל (אם אין לו מקום להשאירם
בסוכה) ,דאין כל אדם יכול לטרוח בכל לילה להביאם לסוכה ולפנותם למחרת .וכיון
פטור ,ומ"מ יוצא יד"ח באכילה ושתיה כיון שבשעת עשיה זה היה
שמצטער פטור אף מאכילה ,יש להזהר בזמן הקור שיהיה לבוש בבגדים חמים
ראוי בשבילו גם לשינה ,ואם עשאה כך מתחילה ,דעת הנהר שלום והפמ"ג כשסועד בסוכה ,כדי שלא יהיה מצטער מחמת הקור ויהיה חשש ברכה לבטלה.
שהוא אינו יוצא גם באכילה ,ובשעה"צ כתב שהר"ן חולק בזה ,כיון שכולם לא
חייבים בסוכה ,אבל הרי"ף לא הביא אלא את דברי רבי אבא שפוטר מצטערים לישן כך ,וצ"ע .ואם יכול לפשוט רגליו חוץ לסוכה ,לכו"ע אינו
חתן מן הסוכה ,ונראה שיש לאכול בסוכה ,וכ"כ בעל העיטור. נחשב מצטער וחייב לישן שם ,אך יזהר שגם השלחן יהיה בתוך
עוד איתא בגמרא (שם) תנו רבנן חתן ושושביניו וכל בני החופה הסוכה ,דאי לאו הכי חיישינן שמא ימשך אחר שלחנו.
פטורין מן התפלה ומן התפילין ,וחייבין בקריאת שמע .משום לא חשיב מצטער אלא בדבר שדרך בני אדם להצטער בזה ,דאי לאו
רבי שילא אמרו החתן פטור ,והשושבינין וכל בני החופה הכי בטלה דעתו אצל כל אדם ,אא"כ הוא מאניני הדעת וכל אניני
הדעת מצטערים בזה.
חייבים .וכתב הרא"ש דהני תנאי ס"ל שהעוסק במצוה פטור מן
המצוה ,אלא שת"ק מחייב בק"ש משום שעיקר כוונת קריאתה היא אין המצטער פטור מן הסוכה אלא אם ילך למקום שינצל בו מן
בפסוק ראשון ,ובקל יוכל לכוין וליישב דעתו בפסוק ראשון ,ורבי הצער ,אבל בלאו הכי חייב לשבת בסוכה אע"פ שהוא מצטער.
שילא סבר שחתן אי אפשר לו לכוין דעתו כלל ,ורבי שילא מחייב את
סעיף ה'
השושבינים ובני החופה רק בק"ש ,אבל בתפילה ותפילין מודה שהם
פטורים ,ולא משום שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ,דא"כ למה הם חיוב אבל ואונן בסוכה
חייבים בק"ש ,אלא ודאי שאינם נחשבים עוסקים במצוה ,ומה שהם איתא בגמרא (כ"ה ):אבל חייב בסוכה .פשיטא .מהו דתימא
פטורים מתפילה זה בגלל שמתוך שמחתם אינם יכולים לכוין הואיל ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב מצטער פטור מן
להתפלל ,משום דשכיח בחופה שמחה וקלות ראש ,ומה שהם
הסוכה ,האי נמי מצטער הוא ,קמ"ל הני מילי צערא דממילא
פטורים מסוכה (לפוסקים כרב אדא ,אמנם הרא"ש עצמו פוסק כרבי
(שהסוכה מצערתו) ,אבל הכא איהו הוא דקא מצטער נפשיה,
זירא .בית יוסף) ,זה בגלל שאם לא ישמחו יחד עם החתן הם יצטערו,
והלכה כרבי שילא שחתן פטור מקריאת שמע .עכ"ד. איבעי ליה ליתובי דעתיה.
כתב מהרי"ק שי"א שמותר לאכול סעודת פירות אצל היולדת פסק ההלכה -אבל חייב בסוכה ,כיון שאין הצער מחמת הסוכה אלא
בלילה לפני הברית ,כמו שסעודת חתן הותרה מחוץ לסוכה ,וכתב איהו דקמצער נפשיה ועליו ליישב דעתו כדי לקיים את המצוה ,וכתב
בספר תניא שאם המת חביב עליו כ"כ שאינו יכול להסירו מליבו
מהרי"ק שאין זה נראה ,דשאני התם שהיא מצוה גדולה לשמח חתן
פטור ,והיינו במקום שהוא מצטער בישיבתו בסוכה ,ובישועות יעקב
וכלה ,ונקראת סעודת מצוה בכל מקום ,אבל הכא אינו אלא מנהג
חולק בזה.
בעלמא ,ומכל מקום לענין אכילת פירות בעלמא כמו שרגילים
לעשות נראה שהמיקל לא הפסיד ,דאף בלא מצוה אין חיוב לאכול אונן -הפמ"ג מסתפק אם אונן חייב בסוכה בחול המועד ,או ביו"ט
פירות בסוכה ,אם לא מי שרוצה להחמיר .ועיי"ש שדן אם מה כשרוצה לקבור את המת ע"י נכרים ,או ע"י ישראל ביו"ט שני,
שאוכלים סעודה זו בדרך קביעות זה מחייב סוכה. ובביכורי יעקב מצדד שהוא פטור כמו שפטור מכל המצוות שצריך לעסוק
בהם ,בין שהם בשב ואל תעשה בין שהם בקום ועשה ,ולכן פטור מנטילת ידים כיון
פסקי ההלכה שצריך מעשה ליטול ידיו( ,אכן בתענית ציבור צריך להתענות כיון שא"צ לזה
חתן ושושביניו וכל בני החופה לדעת השו"ע הם פטורים מן הסוכה מעשה) ,וגם בסוכה צריך מעשה ללכת לשבת בה .ובברכי יוסף מצדד שכשרוצה
כל שבעת ימי המשתה ,דאין שמחה אלא בחופה (-מקום המוכן לאכול פת אף שא"צ לברך המוציא מ"מ צריך ליטול ידיו ולא יברך על נטילת ידים.
לישיבת חתן וכלה) ,ואינם יכולים לאכול בסוכה ולשמוח בחופה ,דאין
מי פטור מסוכה
שמחה אלא במקום סעודה .וי"א שהם חייבים לאכול בסוכה ,דאפשר
מלבד מה שמצטער פטור מן הסוכה מדין "תשבו" כעין תדורו ,גם מי שבכל
לאכול בסוכה ולשמוח בחופה .ועל כן הסכימו אחרונים שראוי לחתן
ימות השנה היה עוזב את ביתו למקום אחר ,ואינו יכול לעשות סוכה באותו
להחמיר על עצמו לשבת בסוכה ולא לברך ,וכן השושבינים מקום ,פטור כיון שאין זה כעין תדורו .ולהלן יבואר מי פטור מסוכה מחמת זה,
כשאוכלים אצל החתן ומשמחים אותו בז' ימי המשתה ויושבים שם ופרטי הדינים בזה ,וכן יבואר מי פטור מן הסוכה מדין עוסק במצוה פטור מן
בסוכה א"צ לברך ,אבל כשאוכלים בביתם חייבים בסוכה וצריכים המצוה.
לברך.
סעיף ו'
לדעת המ"א צער החתן הוא שהחתן בוש לשמוח עם כלתו בסוכה שאין לה אלא ג'
דפנות ,ולדבריו בזמננו שעושים ד' דפנות לסוכה צריך לשבת בסוכה .אבל הא"ר איתא בגמרא (כ"ה ):אמר רבי אבא בר זבדא חתן והשושבינין
מביא מהריא"ז שטעם הפטור הוא שזה צער לחתן לעשות את החופה במקום צר וכל בני החופה פטורין מן הסוכה כל שבעה ,מאי טעמא
ודחוק ,וברבינו ירוחם כתב שאינו יכול לשמוח עם כלתו במקום שאינו סגור ,וגם
באור זרוע כתב שצער החתן הוא שהסוכה אינה מרווחת ואין כל בני החופה יכולים
משום דבעו למיחדי .ויאכלו בסוכה וליחדו בסוכה ,אין שמחה
להכנס לשם ,ולטעמים אלה שייכים גם בסוכה של ד' דפנות. אלא בחופה .וליכלו בסוכה וליחדו בחופה ,אין שמחה אלא
סעודת מצוה -סעודת ברית מילה וכן הסעודה שאוכלים אצל במקום סעודה .ולהלן בגמרא אמר רבי זירא אנא אכלי בסוכה
היולדת חייבים לעשותם בסוכה ,אפילו אם המקום צר וא"א לשמוח וחדאי בחופה וכל שכן דחדי ליבאי דקא עבידנא תרתי (מצות
שם כ"כ ,דסעודה זו אינה מצוה כסעודת חתן ודי להם בעשרה סוכה ומצות נישואין).
אנשים ,ומשמע מהמ"א שאם אין מקום בסוכה גם לעשרה אנשים מותר לאכול דעת הרמב"ם שלהלכה חתן פטור מן הסוכה ,ואף שרב זירא היה
מחוץ לסוכה ,ולהגר"א שטעם החילוק הוא משום שאין זה מצוה דאורייתא גם בסוכה כשהיה חתן ,י"ל שזה מידת חסידות .אבל הרא"ש כתב שיש
באופן זה אסור מחוץ לסוכה ,וכן מצדד הפמ"ג .ומ"מ בשמיני עצרת אפילו פוסקים כרבי זירא ,ומביאים ראיה מדברי הירושלמי ששושביני החתן
לצאת לדרך אפילו אם יודע שלא ימצא שם סוכה .וההולכים בלילה בחו"ל ,אם רוצים יכולים לאכול סעודת ברית מילה בבית .ובסעודת
פטורים בלילה וחייבים ביום. אירוסין ופדיון הבן ובר מצוה וסיום וכדומה ,פשיטא שצריך סוכה .ומי שיש לו סוכה
קטנה מותר לבנות סוכה גדולה בחול המועד לצורך סעודת ברית מילה ,מפני שזה
וכתב הבה"ל שהוא סתם במ"ב כדעת הלבוש מפני שיש עוד אחרונים העומדים
לצורך המועד ,וכיון שניכר שזה לצורך המועד מותר לבנות בפרהסיא.
בשיטתו ,וכן משמע מדברי הרמ"א ,ודעת המ"א שהפטור ביום הוא שאף כשהגיעו
למלון פטורים מלטרוח לעשות שם סוכה בעת האוכל ,כיון שדעתם ללכת לאלתר,
סעיף ז'
ובלילה חייבים לעשות סוכה אפילו אצל נכרי אם יש ממה לעשות סוכה( ,ואפילו
אם צריך להוציא על זה מעט מעות אפשר שצריך להשתדל על זה) ,אמנם אם בא חיוב סוכה בהולך לדבר מצוה
לכפר סמוך לזמן האוכל א"צ להמתין לעשות סוכה כיון שהוא רוצה לאכול עכשיו.
איתא בגמרא (כ"ו ).הולכים לדבר מצוה פטורים בין ביום בין
ההולכים לכפרים לתבוע חובותיהם ואין להם סוכה באותם
בלילה .וכתב הרא"ש דהא דתנן (כ"ה ).שלוחי מצוה פטורים מן
הכפרים ,יחמירו על עצמם לשוב לבתיהם בכל לילה לאכול בסוכה,
הסוכה ,דמשמע שהם פטורים אע"פ שאינם הולכים אלא ביום( ,דאם
ואע"פ שיש להקל כשאינם מוצאים סוכה במקום שהם נמצאים ,מ"מ
הולכים ביום ובלילה אפילו בהולכים לדבר הרשות פטורים ,דתנן
המחמיר תבוא עליו ברכה .אמנם אם הוא שוהה במקום אחד ג' או ד'
הולכי דרכים ביום ובלילה פטורים בין ביום ובין בלילה) ,וא"כ צ"ב
ימים חייב מדינא לעשות שם סוכה.
למה הם פטורים בלילה ,וכי מי שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו
סעיפים ט' י' פטור משאר מצות .ותירץ הרא"ש דהכא מיירי בכי האי גוונא שאם
יש לו לחזור אחר סוכתו לצורך הלילה יבטל ממצותו ביום .וכ"כ הר"ן
חיוב שומרים בסוכה בשם התוספות .אבל דעת הר"ן עצמו שהעוסק במצוה פטור מן
איתא בגמרא (כ"ו ).שומרי העיר ביום פטורים ביום וחייבים המצוה אע"פ שיכול לקיים את שתיהן ,אא"כ יכול לקיים את המצוה
בלילה ,והשומרים בלילה פטורים בלילה וחייבים ביום, השניה בלי טירחא כלל ,ד"מהיות טוב אל יקרא רע" .והמרדכי כתב
ושומרי גנות ופרדסים פטורים בין ביום בין בלילה .וליעבדו בשם ראבי"ה שהולכי מצוה פטורים בין ביום בין בלילה ,משום
סוכה התם וליתבו .אביי אמר תשבו כעין תדורו .רבא אמר דכשהם נחים וישנים בלילה בהנאה הם יכולים לעסוק למחר טפי,
והוי הכל בכלל העוסק במצוה.
פרצה קוראה לגנב (ואם הגנב יראה שהוא בסוכה הוא יכנס מצד אחר ויגנוב
מהפירות) .מאי בינייהו ,איכא בינייהו דקא מנטר כריא דפירי (וכל פסק ההלכה -שלוחי מצוה כגון ההולך להקביל פני רבו או ללמוד
הפירות לפניו) .וידוע שהלכה כרבא. תורה או לפדיון שבוים וכדומה ,פטורים מן הסוכה בין ביום בין
בלילה ,ואפילו בשעת חניתם ויש לפניהם סוכה בנויה ,ואפילו אם
פסקי ההלכה
הולכים רק ביום פטורים גם בלילה מפני שהם טרודים במחשבת
שומרי העיר מגייסות שצריכים להסתובב מסביב לעיר ואינם יכולים המצוה ותיקונה .ודווקא כשצריך לטרוח אחר הסוכה ,אבל אם הסוכה
לעשות סוכה במקום אחד ,השומרים ביום פטורים ביום וחייבים מזומנת לפניהם צריכים להכנס לסוכה לאכול ולישן שם ,ואם לא
בלילה ,והשומרים בלילה פטורים בלילה וחייבים ביום .ואם העיר מוקפת יוכלו לישן שם טוב ויהיו יגעים למחר ולא יוכלו לקיים המצוה כראוי
חומה והם שומרים רק בשערי העיר ,אפשר שצריכים לעשות סוכה בשערי העיר.
פטורים .ובתשובות כתב סופר מבואר שדווקא במצוה שכולה לד' ואין בה הנאה
והשומרים מפני גניבות שדרכם לשמור ביום ובלילה ,דינם כשומרי פטורים ,אבל בהולך בשכר ועיקר הכונה היא להנאתו חייב בסוכה .ואם כוונתו לזה
גינות ופרדסים שפטורים ביום ובלילה וכדלהלן .ושומרי החנויות ולזה פטור.
שלנו שדרכם לשמור בלילה פטורים רק בלילה.
סעיף ח'
היושבים בחנות אע"פ שרגילים בדרך כלל לאכול בחנות צריכים
לאכול בסוכה ,ואם החנות רחוקה מביתם ואינם יכולים ללכת לאכול איתא בגמרא (כ"ו ).הולכי דרכים ביום פטורים מן הסוכה ביום
בביתם צריכים לעשות סוכה ליד החנות. וחייבים בלילה ,וההולכים בלילה פטורים בלילה וחייבים ביום,
וההולכים ביום ובלילה פטורים בין ביום ובין בלילה .וכתבו
שומרי גינות ופרדסים פטורים בין ביום ובין בלילה ,מפני שאם
השומר יעשה סוכה ידע הגנב שהוא שם ויגנוב ממקום אחר ,ועל כן התוספות שטעם פטור הולכי דרכים הוא משום תשבו כעין תדורו,
שומר כרי שיכול להיות במקום אחד ולשמור את כל הכרי חייב שהרי גם בביתו אין אדם נמנע מלצאת לדרך.
לעשות שם סוכה ולשמור משם. פסקי ההלכה
השומרים יין שלא יגעו בו נכרים ויאסרוהו ,פטורים בין ביום בין הולכי דרכים ביום פטורים מן הסוכה ביום ,ובזמן הליכתם א"צ
בלילה ,ואם היין נמצא בחצר ויכולים לעשות שם סוכה ולשומרו להמתין מלאכול עד שיגיעו לסוכה (אם לא שתזדמן לפניהם סוכה
מתוך הסוכה (על פי האופנים המבוארים ביו"ד סימן קל"א) חייבים בעת האוכל בלי טורח) ,ובלילה חייבים בסוכה אם הם נמצאים במקום
לעשות סוכה בחצר. ישוב ,ואפילו אם אין באכסניא שלו סוכה חייב להשתדל למצוא יהודי
שיש לו סוכה ,ואם השתדל ולא מצא סוכה סביבותיו יכול לאכול
וללון באותו מקום בלי סוכה ,ואינו חייב לעשות סוכה חדשה ,ומותר
סימן תרמ"ב סימן תרמ"א
חל יום ראשון של סוכות בשבת אומרים בערבית ברכה אחת מעין ברכת שהחיינו על עשית הסוכה וישיבתה
שבע ,וחותם בה בשבת בלבד כיון שלא נתקנה אלא עבור שבת .וכתב שיטת הירושלמי שהעושה סוכה לעצמו מברך לעשות סוכה ,והעושה
הטור שאומרים באהבה מקרא קודש ,ובמנהגים שלנו כתוב שאין סוכה לאחר מברך על עשיית סוכה .אמנם להלכה אין מברכים על
אומרים באהבה .ואין אומרים במה מדליקין .ואין אומרים מערבית (- עשית הסוכה ,כיון שבגמרא דידן (מנחות מ"ב ).איתא אמר רב חסדא
פיוטים בברכות ק"ש) ,אלא בליל יו"ט שני [בחו"ל] אומרים מערבית
כל מצוה שעשייתה על ידי גוי אין ישראל מברך על עשייתה,
של היום הראשון ,וכן הדין בשביעי של פסח ובשמיני עצרת ,אבל אם
וכיון שסוכה שנעשתה ע"י גויים כשרה (כמ"ש בסימן תרל"ה לענין
ט"ו ניסן חל בשבת אומרים בליל יו"ט שני מערבית השייך ללילה
סוכת גנב"ך) ממילא אין לברך על עשית הסוכה ,עוד מבואר בגמרא
השני.
(שם מ"ב ):שיש מ"ד שכל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה ,אין
צריך לברך.
סימן תרמ"ג והנה איתא בגמרא (מ"ו ).תנו רבנן העושה סוכה לעצמו אומר
שהחיינו ,נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קדשנו ,וכו' .אמר
סעיף א'
רב אשי חזינא לרב כהנא דמסדר להו אכסא דקידושא .וכתב
סדר הקידוש המרדכי שהאידנא לא מברכים שהחיינו על עשיית הסוכה כמו שעשו
איתא בגמרא (נ"ו ).איתמר רב אמר סוכה ואחר כך זמן ,רבה בר בימי התנאים והאמוראים ,וי"ל שבזמנם כל אחד היה עושה לעצמו
בר חנה אמר זמן ואחר כך סוכה ,וכו' .והלכתא סוכה ואחר כך ולכן היה מברך ,אבל עכשיו שאחד עושה למאה אין נראה שיברך
העושה והשאר לא יברכו ,וסמכינן על רב כהנא שהיה מברך שהחיינו
זמן.
בזמן הקידוש ,וכן עמא דבר.
פסק ההלכה -כשמקדש יברך על היין ,ואח"כ יברך ברכת הקידוש,
וכתבו הראשונים שמשמע בברייתא שאם בירך שהחיינו בזמן עשית
ואח"כ יברך על הסוכה ,ואח"כ יברך שהחיינו לפי שזה ברכה גם על
הסוכה אינו מברך כשנכנס לישב בה ,וזה קשה למה לא יחזור ויברך
היום וגם על הסוכה ,ואין נ"מ אם הסוכה היתה עשויה או שעשה
בגלל היו"ט כמו שמברך בשאר ימים טובים .וכתבו שאפשר שכיון
אותה לפני סוכות כיון שלא בירך אז ,ואם בירך שהחיינו ואח"כ בירך
שבנית הסוכה היא בגלל החג ,ברכת הזמן על עשייתה פוטרת את
על הסוכה אינו חוזר לברך שהחיינו .ואם היו מברכים בזמן העשיה ,א"כ
ברכת הזמן על החג אע"פ שבירך על עשייתה לפני החג.
ברכת הזמן היא רק על הרגל ומברכים אותה לפני ברכת הסוכה ,ולדעת התוס'
והרא"ש בכהאי גוונא א"צ לברך כלל ברכת שהחיינו כיון שהברכה בשעת עשיה פסקי ההלכה
מועילה גם לרגל.
ברכת שהחיינו על עשית הסוכה -אין מברכים על עשית הסוכה,
אם לא בירך שהחיינו בליל ט"ו יכול לברך כל שבעה אפילו בלי כוס, כיון שאין המצוה נגמרת עד שיושבים בה ,אבל שהחיינו היה ראוי
שהרי יכול לברך שהחיינו אפילו בשוק .ואם לא בירך שהחיינו בלילה השני לברך כשעושה אותה לעצמו בתוך ל' יום לחג (אבל לפני כן אף שכשעושה
בחו"ל ,מהמ"א משמע שלא יברך כל שבעה ,והבה"ל כתב שנראה שיברך כל שבעה,
אותה לשם חג כשרה ,מ"מ אין ראוי לברך עליה) ,כיון שהיא נעשית פעם
וכ"כ בדרך החיים ,וצ"ע.
בשנה ,ואפילו אם הוא מחדש בה דבר להכשירה כגון ע"י עשית דופן
סעיף ב' שלישית או נתינת הסכך היה ראוי לברך( ,אמנם דבר שנעשה לכמה
שנים כגון שופר ומגילה אין מברכים שהחיינו על עשיתם ,ובנר חנוכה
אם מקדשים מעומד -כתב השו"ע שלשיטת הרמב"ם מקדש
אין מברכים כיון שלא ניכר שעושים אותו לשם מצוה) ,אלא שאנו
מעומד ומברך לישב בסוכה ויושב ואח"כ מברך שהחיינו ,דס"ל
סומכים על ברכת שהחיינו שמברכים בקידוש שזה ברכה גם על
שהישיבה היא תחילת המצוה ויש לברך עובר (-קודם) לעשית
מצות סוכה וגם על החג .ואם בירך בשעת עשיה ,הפמ"ג מסתפק אם יחזור
המצוה ,ויש לעשות כך כל ז' הימים .והרמ"א כתב שנוהגים לקדש ויברך בזמן הקדוש ,והברכי יוסף תלה דין זה במחלוקת ראשונים ,וכתב שעל כן לא
במיושב ,דס"ל שיש להסמיך את הברכה לעיקר המצוה שהיא יברך דספק ברכות להקל.
האכילה .ובביאור הגר"א מצדד כדעת הרמב"ם ,ודעת המור וקציעה שאם הוא ברכת שהחיינו עבור אחרים -משמע מהשו"ע שהעושה סוכה לאחרים רק
מוציא אחרים בקידוש יקדש מיושב ,ועיין ברמ"א ובמ"ב בסימן רע"א מה שנתבאר בעה"ב יכול לברך שהחיינו ,כמ"ש המ"א ,ועיין פמ"ג .ואם בעה"ב עומד כאן ומבקש
שם לענין העמידה בקידוש .ודעת הט"ז שמי שאוכל מעומד גם לדעת הרמב"ם יכול שיוציאו מבואר בגר"א שיכול להוציאו ,אלא שכתבו האחרונים שאם יכול לברך
לברך לישב בסוכה ,ולדעת הב"ח אין לברך לישב אם אוכל מעומד ,ואין לאכול בלי בעצמו אין כדאי שיברך עבורו .ודע שלדעת התוס' מה שאין מברכים שהחיינו עבור
ברכה ,ועל כן יש לשבת ולברך ,אא"כ הוא אנוס ואינו יכול לשבת .ועיין בסימן אחרים הטעם הוא כיון שלא מברכים לעשות סוכה ,ולדבריהם ניחא למה בתקיעת
תפ"ח אם יכולים כמה בעלי בתים לקדש בסוכה בבת אחת. שופר אפשר לברך שהחיינו עבור אחרים.
ברכת שהחיינו על ישיבת הסוכה -מי שלא אכל בסוכה בלילה
ראוי לומר את ברכת הסוכה בקול במשיכה ובניגון כשאר ברכות
הראשון ובירך שהחיינו בביתו ,כשאוכל למחרת ביום בסוכה צריך
הקידוש ,וכן בשאר הברכות ירגיל לאומרם בקול רם ,כי הקול מעורר
לברך שהחיינו על הסוכה ,כיון שהברכה הראשונה היתה רק על החג,
את הכונה.
ואם בירך בזמן עשית הסוכה א"צ לחזור ולברך שהחיינו על ישיבתה.
איתא בגמרא (מ"ו ).תנו רבנן העושה לולב לעצמו אומר ברוך סעיף ג'
שהחיינו ,נטלו לצאת בו אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על
זמן ברכת לישב בסוכה בשאר הימים
נטילת לולב .וכתב הרא"ש דהאידנא לא נהגו לברך שהחיינו בשעת
מהר"ם מרוטנבורג היה מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא אף
עשייה אלא בשעת נטילה ,כדאמרינן בגמרא לענין שהחיינו על
בחול ,וביאר הטור טעמו דתניא (מ"ו ).נכנס לישב בה מברך ,וא"כ צריך
הסוכה שרב כהנא מסדר להו אכסא דקידושא ,וה"ה כאן מברכים
לסמוך את הברכה לישיבה כל מה שאפשר.
בשעת נטילה.
אבל הרא"ש כתב שהעולם לא נהגו כברייתא הנ"ל ,שהרי לפי אותה
כתב הרמב"ם נטל את הלולב מברך על נטילת לולב ,שכיון שהגביהו
ברייתא צריך לברך בכל ישיבה בסוכה אף ללא אכילה ,ומנהגינו לברך
יצא ידי חובתו ,אבל אם בירך קודם שיטול ,מברך ליטול לולב ,כמו
רק בשעת אכילה ,וממילא ראוי להתחיל את הסעודה לפני הברכה,
לישב בסוכה ,ומכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה מברך על
כדי שתהיה הוכחה שהוא מברך בעבור הסעודה.
העשייה .וכתב הבית יוסף שהעולם נהגו לברך בכל גוונא על נטילת
לולב ,ונראה שהטעם לפי שלא ראו לחלק בסגנון הברכה בין בירך והבית יוסף כתב שנראה כדברי מהר"ם מרוטנבורג ,דמה שנוהגים
קודם נטילה לנטל קודם ברכה. לברך רק בשעת אכילה ,היינו מפני שעיקר קביעות שאדם עושה
בסוכה היא האכילה ,וכשיושב לאכול מברך גם על הישיבה ,וא"כ
פסק ההלכה -אחרי חזרת הש"ץ נוטלים את הלולב ומברכים על צריך לסמוך את הברכה לישיבה כל מה שאפשר ולברך לפני המוציא,
נטילת לולב ושהחיינו ,על מצות הלולב( ,ועל החג ועל מצות הסוכה ואפילו אם היה יושב קודם לכן זמן מרובה מברך רק קודם ברכת
בירך שהחיינו בלילה) ,ואח"כ מנענעים ,ואח"כ גומרים את ההלל. המוציא ,דאין חילוק במקום הברכה בין היכא שהיה יושב קודם לכן
אם שכח לברך שהחיינו ביום הראשון יכול לברך כל שבעה ,ודווקא להיכא שישב עכשיו.
בשעת נטילה .ואם בירך שהחיינו ביום הראשון אינו מברך ביום השני.
והנה משמע מהרא"ש שקודם יאכל מפרוסת המוציא ורק אח"כ יברך,
הלל דאם יברך לפני האכילה הוי הפסק בין ברכת המוציא לאכילה .אמנם
העולם נוהגים לברך אחרי המוציא לפני האכילה ,וצ"ל שכיון שברכת
איתא בגמרא (ערכין י ).אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן
הסוכה הוא בגלל האכילה ,זה נחשב דיבור לצורך האכילה שאינו
יהוצדק שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהם את ההלל,
הפסק ,כדאיתא בגמרא (ברכות מ ).דטול ברוך או גביל לתורי לא הוו
ואלו הם שמנה ימי חנוכה ,ויום טוב הראשון של פסח ,ויום הפסק.
טוב של עצרת ,ושמונה ימי החג .וכו' .מאי שנא בחג דאמרינן
פסק ההלכה -כתב השו"ע שבשאר ימים (חוץ מיו"ט) מברכים לישב
כל יומא ,ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא .חג חלוק
בסוכה לפני ברכת המוציא ,אך כתבו השו"ע והרמ"א שהעולם נהגו
בקרבנות פסח אינו חלוק בקרבנות.
לברך אחרי ברכת המוציא לפני הטעימה ,וכתב הרמ"א שבשבת ויו"ט
פסק ההלכה -גם בשאר ימי החג גומרים את ההלל ולא מדלגים כמו שיש בהם קידוש מברכים לאחר הקידוש ,ובשבת ויו"ט בבוקר שאין
בפסח ,מפני שכל יום חלוק בקרבנותיו מהיום שלפניו ונחשב כיו"ט בהם קידוש אלא ברכה בעלמא על הכוס ,נחלקו האחרונים אם יברך
בפני עצמו. אחרי ברכת המוציא ,או קודם שיטעם מהכוס ,ודעביד כמר עביד
ברכת ההלל -בין ציבור בין יחיד מברכים על ההלל ,כיון שהלל זה ודעביד כמר עביד ,ואם לא נוטל אז ידים אלא אוכל פת כיסנין ,מצדד
הוא מדינא .לשו"ע נוסח הברכה הוא לגמור את ההלל ,וכתב המ"ב השערי תשובה שבזה לכו"ע יברך לישב בסוכה לפני שיטעם מן הכוס.
שבמדינותינו המנהג לברך לקרוא את ההלל כמבואר בסימן תפ"ח. ואם קידש בבית ואוכל בסוכה או איפכא ,עיין בסימן רע"ג.
הפסקה באמצע הלל
איתא בגמרא (ברכות י"ד ).בעי מיניה אחי תנא דבי רבי חייא מרבי
סימן תרמ"ד
חייא ,בהלל ובמגילה מהו שיפסיק ,אמר ליה פוסק ואין בכך סדר נטילת הלולב וההלל
כלום .אמר רבא ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל ,בין פרק
לפרק פוסק ,באמצע הפרק אינו פוסק .וכתבו הרי"ף והרא"ש סעיף א'
שהלכה כרבא .עוד כתב הרא"ש שבימים שהיחיד גומר בהם את משכימין בשחרית משום דזריזים מקדימין למצוה לקיים מצות לולב.
ההלל פוסק בהם כדין קריאת שמע ,וכתב המגיד משנה שזו דעת רוב
אין אומרים ביום הראשון של סוכות ביוצרות קל נא וכו' ,כיון
הראשונים ,ודין קריאת שמע פשוט במשנה (שם י"ג ).לרבי יהודה
שאומרים שבח אחר המיוחד לסוכות .ובמקום שהופכים את סדר
(דקיימא לן כוותיה בעירובין מ"ו ):באמצע שואל מפני היראה ומשיב
היוצרות כשחל ט"ו בשבת ראוי לומר קל נא ביום הראשון ולא בשני,
מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל והעולם לא נהגו כן לפי שלא ידעו טעמו של דבר.
אדם .ונראה שדין ההלל שוה לקריאת שמע בין בהפסק באמצע בין
בהפסק בין הפרקים ,אבל דעת רבינו יונה שבהלל אסור להפסיק ברכת שהחיינו ועל נטילת לולב
באמצע הפרק כלל ,דאין להפסיק בשבחו של מקום .ומקום בין
סעיף א' הפרקים פשוט הוא ,זולת מן המצר שנראה שהוא תחילת פרק,
והרד"ק כתב שתחילת הפרק זה בהודו לד' כי טוב.
לולב שעליו נפרדו
פסק ההלכה -מותר להפסיק באמצע הלל שלם רק מתי שמותר
איתא במתני' (כ"ט ):נפרדו עליו כשר ,רבי יהודה אומר יאגדנו בק"ש ,והיינו שבאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ,ובין
מלמעלה .וידוע שהלכה כתנא קמא ,והילכך אפילו לא אגדו כשר. הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ,כמבואר בסימן
ומכל מקום כתב המגיד משנה בשם מקצת הגאונים שמצוה מן תפ"ח .ואם הביאו לו לולב באמצע הלל ,מותר לו להפסיק בין
המובחר ליטול לולב שאין עליו פרודות. הפרקים דהיינו בין מזמור למזמור ולברך.
פסק ההלכה -לולב שנפרדו עליו זה מזה באופן שאפשר לאוגדם אם הפסיק באמצע ושהה אפילו כדי לגמור את כולו ,אינו צריך לחזור
יחד ולא נפרדו הרבה כעלי החריות (שנתקשו כעץ במקום חיבורם אלא למקום שפסק.
וא"א לאוגדם יחד) ,כשר אפילו אם לא אגדם.
סעיף ב'
וכתב הרמ"א שמצוה מן המובחר לקחת לולב שעליו לא נפרדו לגמרי,
וכתב הט"ז שכוונתו באופן שהעלים תלוים למטה אלא שהם עולים איתא בגמרא (מגילה כ"א ):תנו רבנן בתורה אחד קורא ואחד
עם הלולב (וצ"ב כוונתו ,דלכאורה זה תרתי דסתרי) ,אבל אם העלים רק מתרגם ,ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין ,ובנביא
נוטים קצת לצדדים כשר אפילו למצוה מן המובחר ,אמנם דעת אחד קורא ושנים מתרגמין ,ובלבד שלא יהא שנים קורין
המאמר מרדכי והביכורי יעקב שלרמ"א למצוה מן המובחר יש ליטול ושנים מתרגמין ,ובהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה
לכתחילה לולב שעליו שוכבים זה על זה ואינם נוטים לצדדים.
מתרגמין ,מאי טעמא כיון דחביבה יהבי דעתייהו ושמעי .וכתב
סעיף ב' רש"י שלא גורסים ועשרה מתרגמין ,דאין תרגום בכתובים .והטור
גורס זאת ,דרב יוסף תרגם כתובים ,כמ"ש התוס' בריש ב"ק.
לולב שעליו נפרדו הרבה
פסק ההלכה -אפילו עשרה יכולים לקרוא את ההלל יחד.
איתא בגמרא (ל"ב ).חרות פסול ,דומה לחרות כשר .ופירש רש"י
שחרות היינו קשה שנעשה חריות ,שכן דרך הלולב שעליו נושרים
בימות הגשמים והשדרה מתקשה ונעשה עץ ,ודומה לחרות היינו
שהתחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ .וביאר הבית יוסף שאין
כוונת רש"י שהעלים נושרים לגמרי ,דאין דרכו של לולב בכך ,אלא
כוונתו שהעלים נפרדים ומתרחקים מגוף השדרה ונשארים מחוברים
דיני הד' מינים
בעיקרם לשדרה ,ומקום חיבורם מתקשה כעץ עד שאי אפשר לחבר
העלים אל הגוף אפילו בידים.
ואיתא במתני' (כ"ט ):נפרצו עליו פסול .ומפרש בגמרא (ל"ב ).אמר כתיב בתורה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ
רב פפא נפרצו דעביד כי חופיא. עבות וערבי נחל" .ודרשו חז"ל שהכונה בזה לאתרוג לולב הדס וערבה.
בסימנים הבאים (תרמ"ה – תר"נ) יבוארו דיני הד' מינים ,מהו כל מין ,הדין
דעות הראשונים שהם צריכים להיות נאים ומהודרים שזה נלמד מדכתיב "הדר" (ושאר המינים
רש"י מבאר שנפרצו היינו שנפרדו מהשדרה ואינם מחוברים אלא על נלמדים מאתרוג כיון שהם נכתבו בפסוק אחד) ,דין לקיחה תמה שנלמד
מדכתיב "ולקחתם" ,מה פוסל כל מין (ואם הפסול הוא רק ביום הראשון או
ידי אגודה( ,וחופיא היינו כמו מטאטא שעשוי מעלי הלולב שנתלשו
בכל הימים) ,שיעור כל מין ,שלימות המין ,וכו' ,וכדלהלן.
מהשדרה והם אגודים יחד ,ופסול משום דלאו הדר הוא).
והרי"ף והרמב"ם מבארים שנפרצו היינו שנדלדלו משדרו של לולב
כעלי החריות ,והיינו שנשארו מחוברים בעיקרם. סימן תרמ"ה
ונראה מדברי הר"ן שפירוש רש"י הוא כדברי הרי"ף והרמב"ם ,אבל
דיני לולב
התוספות והרא"ש ורבינו ירוחם כתבו שדעת רש"י לפרש שנעקרו
לולב הוא ענף הגדל בעץ הדקל ,ובו שדרה שיוצאים ממנה משני צידיה עלים
לגמרי מהשדרה ואינם מחוברים אלא על ידי אגודה.
רבים זה מעל זה ,וכל עלה הוא כפול .ובתחילה הענף כולו הוא עץ אחד כחץ,
והתוספות והרא"ש מקשים על פירוש רש"י ,והם מבארים שחופיא ובהמשך הוא נפתח יותר ויותר עד שנעשה לחריות דקל.
היינו שנחלקו רוב העלים במקום שהוא כפולים מגבם ,אמנם פסול זה המשנה והגמרא (כ"ט - :ל"ב ):מביאים כמה אופנים שהלולב שונה מהלולב
הרגיל ,ומבארים באלו אופנים הלולב נפסל ומתי הוא כשר ,ויש מקרים
הוא דווקא כשזה קרה ברוב העלים וברוב כל עלה ועלה ,וכדאיתא
שנחלקו הראשונים בביאור דברי המשנה והגמרא על איזה אופן מדובר ,ולהלן
בתוספתא .וגם הר"ן מקשה על ביאור רש"י והרי"ף ,והסיק כדעת יבוארו דברי המשנה והגמרא והראשונים ,ומה ההלכה למעשה בכל אחד
הראב"ד שמסכים עם ביאור התוס' והרא"ש ,וכתב הר"ן שהמקרה של מהמקרים.
רש"י והרי"ף לא הוזכר בגמרא מפני שפשוט שהלולב פסול בכהאי
גוונא ,אמנם אם זה קרה רק במיעוט העלים משמע דכשר ,כמו
סעיף ג' בערבה ,אא"כ שדרת הלולב לא מכוסה בעלים שאז זה פסול אפילו
במיעוט העלים ,כדאיתא בגמרא (ל"ב ).ציני הר הברזל כשרה ,אמר
סליק בחד הוצא
אביי לא שנו אלא שראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה,
איתא בגמרא (ל"ב ).אמר רבא האי לולבא דסליק בחד הוצא בעל אבל אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה פסול .וכ"כ
מום הוא ופסול. המגיד משנה שלענין הלכה הלולב פסול בין באופן שביארו הרי"ף
רש"י מבאר שסליק בחד הוצא הכונה ללולב שיש לו עלים רק בצד והרמב"ם ובין באופן שביאר הראב"ד.
אחד .והרמב"ם מבאר שהכונה ללולב שהעלים שלו אינם כפולים. וכתב רבינו ירוחם שדעת בעל העיטור שנפרצו היינו שנסדקו העלים
והרא"ש מביא את פירושי רש"י והרמב"ם ,וכתב שרב שר שלום לשנים או שלשה חלקים ,וכן הביא הרא"ש בשם בעל העיטור לבאר
פירש דהיינו שיש הוצא אחד בעיקרו ואותו הוצא עולה עד ראש נפרצו עליו בהדס ,וגם פסול זה הוא דווקא כשנסדקו רוב העלים ורוב
השדרה .והטור מביא לפסול בשלשת האופנים.
כל עלה ועלה .ובארחות חיים כתב בשם בעל ההשלמה שאפילו אם
פסק ההלכה -לולב שבצד אחד של השדרה העלים כפולים ובצד נפרצו מקצת עליו פסול ,והביא שהראב"ד פוסל רק כשנפרצו רוב
השני אין עלים כלל פסול כל הז' ימים. העלים ,וכן כל פסולי הד' מינים אינם פוסלים אלא ברובו ,חוץ מנקלף
שאינו נפסל אלא בכולו ,ונקב פוסל במשהו .וכתב הרמב"ן שיש
נחלקה התיומת להוציא מן הכלל הזה הכבוש והשלוק שבהדס וערבה ,וכן פסולי
עוד איתא בגמרא (ל"ב ).בעי רב פפא נחלקה התיומת מהו ,וכו', לולב יש שלא נאמרו באתרוג ,כגון אתרוג כפוף ועקום דומה למגל
אמר רבי יהושע בן לוי נחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה שזה כשר באתרוג בין שנעשה מעצמו בין שגדלו בדפוס כך ,אבל
התיומת ופסול. פסולי אתרוג למדים זה מזה ,ולכן כושי או לבן פסולים בחוטמו
במשהו ובשאר מקומות ברובו ,וכן יבש או נסדק פוסל בחוטמו
דעות הראשונים במשהו ,וניקב פסול בין חסר בין אינו חסר.
רש"י מבאר שב' העלים העליונים ששם מסתיימת השדרה נחלקו זה
פסקי ההלכה
מזה ונסדקה השדרה עד העלים שלמטה מהם .וכתבו התוס' שמשמע
מדברי רש"י שמדובר שנחלקה השדרה כ"כ עד שהעלים העליונים נפרצו עלי הלולב והיינו שנפרדו הרבה משדרת הלולב והם תלויים
נראים חלוקים ומפוזרים זה מזה. למטה כעלי החריות פסול אע"פ שאגדם וגם לא נעקרו ממקום
חיבורם.
והרי"ף והרמב"ם והראב"ד מבארים שהכונה שנחלקו רוב עלי הלולב
בגבם שהוא מקום חיבור כפילותם ,שאם נעשה כך ברוב העלים וברוב וכן אם נעקר רוב מקום חיבורם בשדרה פסול אע"פ שאין העלים
כל עלה ועלה פסול ,אמנם אם רק נפרדה כפילותם ועדיין הם תלויים למטה אלא הם עולים על הלולב ועדיין מחוברים במקצת,
מחוברים בגבם כשר. וכ"ש שאם נעקרו לגמרי ממקום חיבורם לשדרה דפסול אפילו אם
אגדם.
והתוספות כתבו בשם תשובת הגאונים שהלולב מסתיים בשני עלים,
ואם אותם עלין נחלקו זה מזה פסול ,וכן משמע מהבה"ג .וכתבו וכן אם נתקשו העלים כעץ וא"א לחברם אל השדרה פסול ,אבל אם
התוס' שלדבריהם לא ימצא לנו לולב כשר כי אם בטורח ,דאין לולב התחילו להתקשות ועדיין אינם קשים כעץ כשר אפילו אם לא אגדם,
כזה אפילו אחד מחמש מאות ,ולכן כתבו התוס' שי"ל שגם לגאונים אכן טבע הלולב שכשהוא מתחיל להתקשות העלים נפרדים ,וכבר
אין הפסול אלא כשהיה מתחלה כענין זה ונחלק ,שנשתנה מברייתו. נתבאר לעיל שמצוה מן המובחר שלא יהיו העלים נפרדים.
וביאר הבית יוסף שלגאונים צריך ששני העלים העליונים יהיו ובאופנים הפוסלים את הלולב צריך שיהיו רוב העלים ורוב כל עלה
מחוברים ממש בלי שום פירוד כאילו הם עלה אחד ,וזה דבר שלא ועלה במצב זה ,וכתב החיי אדם בשם הריטב"א שזה פסול בגוף הלולב וא"כ זה
היה מצוי בארצם ,אבל אצלנו מצוי שאותם עלים יהיו מחוברים ע"י פסול כל שבעה ,אכן לפי רש"י שנפרצו זה פסול הדר ,א"כ לדעת הרמב"ם וסייעתו
דבר אדום (-קוֹר ה) ונראים כעלה אחד. כשר בשאר ימים ,וכ"כ הא"ר בשם הכלבו ,אבל מיעוט העלים אינו פוסל כל
זמן שהלולב נשאר מכוסה בעלים (ובבה"ל דן אם צריך שכל השדרה תהיה
ור"י מביא שיש מפרשים שמדובר ששני העלים שבראש הלולב
מכוסה בעלים או שמספיק רוב).
(שכל אחד כפול לשנים כשאר עלי הלולב) נפרדו זה מזה לגמרי עד
ואם נשברו רוב עלי הלולב ,אמנם נשאר רוב שיעור לולב שלם ,יש
שנחלקה גם השדרה ,ואף שרוב הלולבים לא מסתיימים בשני עלים,
להסתפק אם הלולב כשר או פסול ,ואם רוב השיעור השלם נמצא למעלה
הגמרא מבארת מה הדין בכהאי גוונא .וכתב הבית יוסף שלפירוש זה
כתב בביכורי יעקב שנראה שזה כשר ,שהרי יכול לחתוך את מה שלמטה.
אין צריך ששני העלים העליונים יהיו דבוקים זה בזה כאילו הם גוף
אם נשברה שדרת הלולב והלולב נשמט למטה ועדיין השדרה
אחד ,אבל צריך שיהיו סמוכים זה לזה ,ואם נחלק אחד מחבירו
ונחלקה גם השדרה פסול אפילו בחילוק מועט ,ודלא כרש"י שמצריך מעורה במקצת ,לדעת המ"א נראה שזה כשר ,אבל הרבה אחרונים
שתתחלק השדרה עד שנראים העלים העליונים חלוקים ומפוזרים זה פוסלים ,ובבגדי ישע כתב שגם המ"א לא מכשיר בנשברה ממש אלא
רק כשהשדרה למטה רופפת וחלשה ,וצ"ע ,וי"ל שהמ"א מכשיר רק אם
מזה לגמרי.
נשברה רק רוב השדרה ,ואולי הבגדי ישע סובר שגם בכהאי גוונא פסול.
דעת הר"ן והרא"ש שיבש היינו שיבשו רוב עליו ,דגם העלים נקראים והרא"ש מביא את ביאור הגאונים וכן את ביאור רש"י ואת ביאור
לולב .והר"ן מביא שי"א שרק אם יבשה השדרה ורוב העלים פסול הרי"ף והרמב"ם ,ולא הכריע ביניהם.
(וכתב הר"ן שבמקרה הפוך אין להסתפק ,שאין הדבר מצוי שיהא והמגיד משנה מביא שיש מבארים שנחלקה התיומת היינו שהעלה
שדרו יבש והעלין יהיו לחים) ,וכן מביא הרא"ש בשם הראב"ד שפסול האמצעי נחלק ,וכתב המגיד משנה שגם לדבריהם אין הפסול אלא
יבש נאמר רק בשדרה ,והוסיף שמסתבר שגם התיומת העליונה כשנחלק רוב העלה ,ולא במיעוטו.
צריכה להיות לחה.
פסקי ההלכה
שיעור היבשות -דעת התוספות שיבש היינו שהוא נפרך בציפורן.
נחלקה התיומת והיינו שעלי הלולב גדלים שנים שנים עלים
ודעת הראב"ד שמשיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו זה נחשב
מחוברים אחד לשני בגבם ,ואם נפתח אותו חיבור ברוב העלים ורוב
יבש ,והרא"ש לא מכריע בין השיטות ,אבל הר"ן והמגיד משנה והטור
כל עלה ועלה ,הלולב פסול .וכן אם העלים מתחילת ברייתם לא היו
הסכימו לפירוש הראב"ד.
מחוברים שנים שנים הלולב פסול (והריטב"א מסתפק אם הפסול
פסקי ההלכה הוא רק ביום הראשון או כל שבעה) .אבל אם רובם לא נחלקו אע"פ
לולב שיבשו רוב עליו או שדרתו או העלה העליון ,הלולב פסול מפני שהעלה האמצעי נחלק כולו כשר לדעה זו.
שאינו הדר( ,אמנם כתב הב"י שאינו מצוי שהעלים יהיו לחים וכתב הרמ"א שי"א שאם העלה האמצעי שמעל השדרה נחלק עד
והשדרה תתייבש ,וליכא לספוקי בזה .ולפעמים יש בזה נ"מ כשהשדרה השדרה חשיב נחלקה התיומת והלולב פסול ביום הראשון( ,ואם
התייבשה מעט עד שנחסר מהשיעור ,והעלים לחים). השדרה נגמרת בשני עלים שניהם נחשבים תיומת ואם נחלק אחד
שיעור היבשות הוא אם כלה מראה הירקות שלו והלבינו פניו ,שזהו מהם אפילו ברובו הלולב פסול ולדעת המחמירים להלן בנחלק במקצת ה"ה
סימן שכלה הלחלוחית שלו .והרמ"א כתב שי"א שלא נקרא יבש אלא כשנחלק אחד מהם במקצת) ,וכן נוהגים ,ולכתחילה מצוה מן המובחר
כשנתפרך בציפורן מחמת יבשותו ושכך נוהגים במדינות אלו שאין ליטול לולב שלא נחלק העלה העליון כלל (אם יש לו לולב אחר ,אבל
הלולבים מצויים .וכתב המ"ב שרוב הפוסקים לא מסכימים לפירוש א"צ לברך על לולב של חבירו משום זה) ,כי יש מחמירים אפילו
הרמ"א ,אלא שהרמ"א כתב דעה זו כדי ליישב מנהג המקומות שאין בנחלק קצת כיון שרגיל ע"י הנענועים להפתח כולו ,ודעת הט"ז שאין
הלולבים מצויים ,ועל כן אין להקל בזה כל זמן שיש בעיר לולב לח. להחמיר רק בנחלק בשיעור טפח ,והחיי אדם כתב שלדעה זו יש
להחמיר אפילו במשהו ,והגר"א כתב שלדינא אין להחמיר אלא ברובו
סעיף ו'
אבל במקצתו אין להחמיר כלל ,וכתב המ"ב שאם יש לו לולב שלא
פסול נקטם ראשו נחלק כלל יותר טוב לברך עליו ,אבל מדינא אין לחוש כל זמן שלא
איתא במתני' (כ"ט ).נקטם ראשו פסול .ונחלקו הראשונים מה הכונה נחלק רובו ,אמנם אם נתרחקו סדקיו זה מזה עד שנראה כשנים פסול
כפי שיבואר להלן.
נקטם ראשו ,וכדלהלן.
כתב הרא"ש שלכאורה נראה דמיירי שנקטמו שני העלים האמצעיים סעיף ד'
היוצאים מראש השדרה ,אך קשה דבגמרא (ל"ב ).קאמר רבי יהושע בן
ציני הר הברזל
לוי ניטלה התיומת פסול ,והיינו אותם שני העלים האמצעיים ,ואם
אפילו בנקטם פסול כל שכן בניטלו לגמרי .וצריך לומר שנקטם ראשו איתא במתני' (כ"ט ):ציני הר הברזל כשירות ,ובגמרא (ל"ב ).אמר
היינו שנקטמו ראש רוב העלין וראשו של כל עלה ועלה ,אך הלשון אביי לא שנו אלא שראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה,
דחוק לפי זה ,ולכן צ"ל שבאמת מדובר בשני העלים האמצעיים ,והא אבל אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה פסול .ופירש
דאמר בגמרא שבניטלה פסול קמ"ל דלא נימא שניטלה זה הדר יותר רש"י שציני הר הברזל הכונה ללולבים שיש להם מעט עלים והעלים
מנקטם ,אי נמי מיירי שניטלה אחת מן התיומות ,דבזה פסול אף מרוחקים זה מזה וגם הם קצרים ,ופעמים שאין מגיע ראשו של עלה
שבנקטם פסול רק כשנקטמו שניהם .עכ"ד .וכתב הטור שלדעת זה לעיקרו של זה.
הרא"ש ברוב קטימת העלים העליונים פסול ,וביאר הבית יוסף פסק ההלכה -לולב שעליו לא עולים זה ע"ג זה אם ראש העלה מגיע
שכוונתו לרוב משני העלים העליונים ,או שכוונתו שהעלים העליונים לתחילת העלה שמעליו באופן שכל השדרה מכוסה בעלים כשר ,ואם
הם שלשה ,ואם נקטמו שנים מהם שזה רוב פסול וא"צ שיקטמו
אין כל השדרה מכוסה בעלים ,או שמכל צד יוצא למטה עלה אחד
שלשתם ,ודלא כבעל העיטור שמצריך שיקטמו כל השלשה.
והוא מגיע עד ראש הלולב ,הלולב פסול מפני שאינו הדר.
דעת הראב"ד שפסול בנקטם היינו כשחסר מהשדרה עצמה ,ולא
כשחסר רק מהעלים( ,כדמצינו בהדס שאם נקטם ראשו ועלתה בו סעיף ה'
תמרה כשר ,ומבואר שנקטם היינו בגוף ההדס ,דאם אף בנשרו העלים לולב יבש
העליונים פסול הוה ליה למימר נקטם ראשו ועלו בו עלים כשר .ועוד
איתא במתני' (כ"ט ):לולב הגזול והיבש פסול.
דאמרינן (ל"א ):לא שנו אלא נקטם אבל נסדק כשר ,וזה ודאי מיירי
בשדרה עצמה כדמוכח שם בסוגיה ,והלשון בעצמו כך הוא מוכיח ,כי דעות הראשונים
השדרא היא הנקראת לולב ,והעלים נקראים עלים או הוצין).
קווץ סדוק עקום דומה למגל פסול ,אמר רב פפא דעביד אבל הרא"ש דוחה כל ראיות הראב"ד ודעתו שלמרות שבהדס וערבה
כהימנק. באמת נקטם היינו בגופם ולא בעלים ,בלולב שהעלים עולים למעלה
ויוצאים מראש השדרה גם בנקטמו העלים חשיב נקטם ראשו.
ופירש רש"י שנסדק היינו נסדקו ראשי העלים ,דבזה אינו פסול אלא
בדעביד כהימנק ,והיינו שמחצית מהעלים לצד אחד ומחצית לצד והר"ן ג"כ דחה את דברי הראב"ד ,וכתב שלפיכך יש להחמיר ולפסול
השני .וכתב הבית יוסף שמשמע מדברי רש"י שאפילו אם נסדק כל בקטימת עליו ,והביא הר"ן שי"א שאינו נפסל בקטימת העלים
העלה האמצעי כשר ,והא דנחלקה התיומת פסול היינו כשנסדקה האמצעיים בלבד ,אלא רק אם נקטמו רוב העלים ,והקשה הר"ן
השדרה עד העלים שלמטה מהעלים האמצעיים העליונים ,ודלא ש'נקטם ראשו' לא משמע הכי ,ולכן כתב הר"ן שיש לפסול בקטימת
כרבינו ירוחם שכתב בדעת רש"י דהא דנסדק כשר מיירי כששני ראשו בכל שהוא ,לפי שעשו ראשו של לולב כחוטמו של אתרוג
העלים האמצעיים לא נחלקו ,דבנחלקו פסול משום נחלקה התיומת. (ל"ה ):שאפילו כל שהוא פוסל בו .וכ"כ המגיד משנה שנקטם ראשו
הכונה לראש העלה העליון ,וי"א שאינו פוסל אלא אם כן נקטם רובו,
ודעת הר"ן שפסול נסדק נאמר דווקא בעלה העליון (כשיטתו לענין
ויש לחוש בכל שהוא ,עכ"ד .ומשמע מדבריו שאפילו בקטימת עלה
נקטם ראשו) ,ואף שבנסדק העלה העליון פסול מצד נחלקה התיומת,
אחד מהאמצעיים מיקרי נקטם ראשו ,ושלא כדברי הרא"ש
יש נ"מ בעביד כהימנק שבזה פסול אפילו במיעוט העלה .והביא הר"ן
והתוספות שכתבו דפסול בנקטמו שני העלים העליונים ,וכתב הבית
שי"א שאם נחלק במקום התיומת פסול ,והא דנסדק כשר היינו
יוסף שי"ל דלא פליגי ,דהתוס' והרא"ש מדברים בלולבים שהם כלים
כשנסדק באמצע העלה .עוד כתב הר"ן שלפי הסוברים שנחלקה
בשני עלים ,והמגיד משנה מדבר בלולב שכלה בשלש עלים ,שבזה
התיומת הכונה לרוב העלים ,וכשיטת הרי"ף ,י"ל שאפילו נסדק רובו
רק העלה האמצעי נקרא ראש הלולב.
או כולו של עלה האמצעי כשר אא"כ עביד כי הימנק .עוד יש מקילים
שהימנק אינו פוסל אלא כשהלולב עשוי כך מתחילת ברייתו, וכתב המרדכי שדעת היראים שפסול נקטם ראשו היינו שלכתחילה
שמקצת העלים לכאן ומקצת העלין לכאן ,אבל אם נסדק אח"כ ויכול יחזר אחר אחר ,אבל אם אין אחר יברך על לולב שנקטם ,ומצינו
לאוגדו חשיב נסדק וכשר. שכתוב פסול במקום שבדיעבד כשר .וכתב הבית יוסף שאינו יודע מי
הכריחו לפרש כך ,ומדברי כל הפוסקים לא משמע הכי.
פסקי ההלכה
פסקי ההלכה
נסדק הלולב אם נתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שנראו כשנים פסול
אפילו אם זה לא היה בתולדה .וכיון שדעת השו"ע שבנחלקה התיומת פסול נקטם ראש הלולב פסול .לדעת השו"ע היינו שנקטמו ראשי רוב
דווקא בנחלקו רוב העלים ,א"כ לדעתו גם נסדק פוסל רק ברוב העלים ,וקמ"ל ממספר העלים הגבוהים מן השדרה ,ופסול דאין זה הדר ,והלבוש
שבנסדק ונראה כשנים פסול אע"פ שלא נחלק רוב כל עלה ,ולדבריו אף אם נחלק מחמיר אפילו בנקטם מקצת מכל עלה ומשמע מדבריו שבכל שהוא פסול,
העלה האמצעי בכולו או ברובו עד דעביד כהימנק אפשר דכשר ,אמנם מדברי הר"ן ויש אחרונים שמפקפקים בזה ,והשו"ע לא מזכיר חילוק בין העלה
משמע קצת להחמיר בזה ,וצ"ע.
האמצעי לשאר העלים ,ופירשו הב"ח הט"ז והגר"א שלדעה זו אין יתרון לעלים
וכתב הרמ"א שאפילו אם לא נחלקה התיומת העליונה בענין שיש האמצעיים בענין הזה ,והנהר שלום והמאמר מרדכי מפרשים שכוונת השו"ע לשני
לפסול מדין נחלקה התיומת והיינו לשיטתו שאם נחלק העלה האמצעי פסול, העלים העליונים שכלה בהם הלולב ,ומש"כ השו"ע רוב היינו שא"צ שיקטמו לגמרי
כגון שלא נסדקה עד השדרה ,ואפי' נסדקה רק מקצתה ,שמחמת כדעת בעל העיטור אלא די שיקטמו ברובם ,אבל גם השו"ע מודה שאם יש למעלה
נחלקה התיומת דעת הרבה אחרונים שאין לפוסלו ,מ"מ כיון שנתרחב ג' עלים ונקטם העלה האמצעי פסול.
הסדק עד שנראה כשנים פסול ,ויש להזהר בזה הרבה .והמ"א ביאר וכתב הרמ"א שאם נקטם העלה העליון האמצעי (והיינו אם יש שלש
שהחידוש בנסדק הוא שגם אם התיומת לא נחלקה כלל ורק העלים הסמוכים עלים בסוף השדרה) שעל השדרה פסול( ,ואם יש שני עלים ונקטם
נחלקו לשנים פסול ,וגם המ"א מודה לדין הנ"ל ,ולדבריו יש להזהר מאד בשעה אחד מהם אפשר שיש להקל) ,וכן מצדד הגר"א להלכה ,ואפילו
שרוצה לבדוק אם נחלק העלה האמצעי ,שלא לחלק את העלים הסמוכים.
בנקטם כל שהוא פסול אכן במקום הדחק מקילים בזה .והוסיף הרמ"א
סעיף ח' שאם אין לולב אחר מברכים על לולב שנקטם .וכתב הא"ר דהיינו
בנקטם העלה העליון ,אבל בנקטמו רוב העלים אין להקל ,ואפילו
עוד מפסולי לולב בעלה האמצעי י"א שרק בנקטם מקצתו יש להקל ולא בנקטם רובו
איתא בגמרא (ל"א ):כפוף קווץ סדוק עקום דומה למגל פסול. אפילו בשעת הדחק ,אא"כ הוא במקום שנוהגים לברך על כל הפסולים
הגמורים בשעת הדחק ,וכפי שיבואר בסימן תרמ"ט .ובמאמר מרדכי משמע
כפוף -עיין בסעיף ט'. שאפילו בנקטם עלה זה לגמרי אפשר שיש להקל בדליכא אחר .ודע שדווקא לענין
לולב חשיב נקטם ראשו בנקטמו העלים ,אבל לענין הדס וערבה רק אם נקטם העץ
קווץ -לרש"י הכונה שיוצאין בשדרה שלו עוקצין כמין קוצים.
חשיב נקטם ראשו ,ומסתבר ששיעור הקטימה בהם הוא בכל שהוא.
והתוספות ביארו בשם הערוך שהלולב נצמת ונכווץ .והטור כתב
לפסול כשני הפירושים. סעיף ז'
עקום ודומה למגל -לרש"י עקום ודומה למגל חדא מילתא היא ,ובא נסדק
ללמד שעקום מעט אינו פוסל עד שיהיה עקום לגמרי כמו מגל ,וכ"כ
איתא בגמרא (ל"א ):נקטם ראשו פסול .אמר רב הונא לא שנו
הרמב"ם שהוא כגב בעל חטוטרת.
אלא נקטם ,אבל נסדק כשר .ונסדק כשר ,והתניא לולב כפוף
איתא במתני' (ל"ב ):לגבי הדס ,נקטם ראשו וכו' פסול .ומאידך ואמרינן בגמרא (ל"ב ).עקום דומה למגל .אמר רבא לא אמרן
איתא במתני' (ל"ד ):אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום ,רבי אלא לפניו (לצד שכנגד השדרה) ,אבל לאחריו (לצד השדרה) ברייתיה
טרפון אומר אפילו שלשתן קטומים. הוא .אמר רב נחמן לצדדין כלפניו דמי ,ואמרי לה כלאחריו
דמי .וכתבו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם דעבדינן לחומרא וכלפניו דמי
דעות הראשונים
ופסול .ויש גורסים בהיפך לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו ברייתיה
הר"ן פוסק כסתמא דמתני' ל"ב :שהדס שנקטם פסול ,דמיירי
הוא ,וכתב הבית יוסף שאפשר שהם מבארים דלפניו היינו לצד
שנקטם ראש עצו מלמעלה ,כמו לענין נקטם בשאר מינים ,והא
השדרה ולאחריו הוא לצד האחר.
דמבואר בגמרא (ל"ד ):שהלכה כרבי טרפון ,ביאר הר"ן כמ"ש הרז"ה
שדרך שיצאו בצידי ההדס בדים ופארות ,והם מפסיקים בקני ההדס פסק ההלכה -לולב שיש בשדרתו כמין קוצים ,או שהוא נצמת
שאין בהם תלתא בחד קינא ,וצריך לקטום אותם משם ,ולאחר ונכווץ ,או שהוא עקום לפניו כמגל ונעשה שדרתו כגב בעל חטוטרת,
שקוטם אותם נקרא ההדס קטום ,והמ"ד שפוסל שם פוסל מטעם או שנעקם לאחד מצדדיו ,פסול ,שאין זה הדר ,אבל אם נעקם
שזה הפסק ולא הוי הדר ,ורבי טרפון סובר שאין זה הפסק והוי הדר, לאחוריו (לצד השדרה) כשר ,שזו היא ברייתו.
ולפ"ז אין סתירה בין הסוגיות ,והנדון (ל"ג ).בעלתה בו תמרה מדבר
סעיף ט'
בנקטם למעלה( .ובזה אם עלתה בו תמרה מערב יו"ט כשר ,וכן אם
נקטם מערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט כשר (ויש מחמירים בזה), לולב כפוף
דאין דיחוי ,אבל בנקטם ביו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט בזה נשארת רש"י מבאר שכפוף שפסול היינו שראשו כפוף כאגמון ,כאיש גיבן או
הגמרא בספק) .וכן נראה בדעת הראב"ד. זקן שראשם כפוף למטה .וכתב רבינו ירוחם דמיירי ששדרתו כפופה,
אבל הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כתבו שהלכה כרבי טרפון שאפילו ג' אבל אם העלים כפופים כשר ,דרוב הלולבים עליהם כפופים .והר"ן
הדסים שנקטמו כשרים ,ואפילו לא עלתה בהם תמרה .והא דהדס כתב שכפוף וסדוק היינו בעלה האמצעי ,ומסתבר דפסול בכל שהוא
שנקטם כשר דלא כלולב וערבה ,ביאר הרא"ש בשם הרי"ד שזה בגלל לפי שעשו ראשו של לולב כחוטמו של אתרוג דכל שהוא פוסל בו.
שענפיו חופים את עציו ואין קטימתו נראית כל כך. והרא"ש כתב שכפיפת הראש לא מיקרי כפיפה כיון שכולו זקוף ורק
וכתב הרב המגיד שהראב"ד שיבח סברתו ,וכתב עליה שהופיע רוח עליו העליונים כפופים מעט ,והוסיף הרא"ש ואני אוהב יותר לצאת בו
הקודש בבית מדרשו ,ועם כל השבח הזה שהוא משבח סברתו כבר לפי שאין העלים נחלקים ותיומתו קיימת.
ראה הרמב"ן דבריו והשיב עליהם ,ויש קצת אחרונים מחמירים כדברי פסק ההלכה -לולב שראשו כפוף כאגמון פסול ,שאין זה הדר ,והיינו
הראב"ד ,וכן ראוי להורות .עכ"ל. דווקא כששדרתו כפופה ,אבל אם העלים שבראשו כפופים כדרך
וכתב הר"ן שאם יבש ראשו פסול כמו בנקטם ראשו ,דכשם שראשו הרבה לולבים כשר ,ויש מחמירים בזה ,והמנהג להקל כהשו"ע,
של הדס כשהוא לח מציל על הכל ,כך כשהוא יבש פוסל .וכתב הבית והרא"ש כתב שהוא מעדיף לולב כזה מפני שאין העלים נחלקים
יוסף שנראה שזה דווקא לשיטת הר"ן עצמה שפוסל בנקטם ראשו, ותיומתו קיימת ,וכתב הלבוש דהיינו כשרק העלה העליון כפוף ,אבל
אבל המכשירים בנקטם ראשו מכשירים אף ביבש ראשו. אם כל העלים או רובם כפופים כל שהוא פסול דאינו הדר כלל,
וכתב בארחות חיים בשם הריטב"א שלהלכה כשר אפילו הדס אחד והעתיקו המ"א ,והט"ז מכשיר בזה ,ועכ"פ כשיש אחר בודאי יש
שאינו קטום ,ולהידור מצוה צריך שלשה ,ובמקום שאין ההדסים לקחת לולב שאין ראשי כל העלים או רובם כפופים .ולולב שלא רק
מצויים מוקמינן אדינא ומכשרינן בחד וקטים. הראש כפוף אלא גוף העלים נכפף הרבה מאד לאמצעיתם ונראה כמו
פסקי ההלכה שנחלק לשנים פסול ,שאין זה הדר כלל ,וה"ה אם העלה האמצעי
נכפף הרבה לאמצעיתו.
הדס שנקטם ראשו ,והיינו שנחתך חלק מהעץ שלו (אבל בעלים לא
שייך קטימה) כשר ,אפילו אם לא גדלה תמרה במקום הקטימה,
ושאני הדס מלולב וערבה שענפיו חופים את עצו ואין הקטימה סימן תרמ"ו
ניכרת ,ולפי זה אם אין עלים לחוף על ראשו פסול אף בדליכא אחר ,ואפילו אם
נקטם עלה אחד מתוך השלשה שחופים את הקטימה י"ל דפסול ,ומ"מ יכול לקטום דיני ההדס
את העץ עם שני העלים עד סמוך לקן שתחתיו וההדס חוזר להכשרו ,אמנם אסור
כתוב בתורה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר ,כפות תמרים ,וענף עץ
לעשות ביו"ט שום דבר שמכשיר את ההדס .וכן יבש ראשו כשר. עבות וערבי נחל" ,ודרשו חכמים שענף עץ עבות היינו הדס שעליו חופים את
ויש פוסלים בין בנקטם (ויש להסתפק אם דווקא בנקטמו שלשתם עצו ע"י שגדלים בכל שורה כמה עלים השוכבים על הענף .ובסימן זה יבואר
או אפילו בנקטם אחד מהם) בין ביבש ,משום שאינו הדר. מה הדין כשההדס נקטם ,או יבש בראשו או ברוב עליו ,או שיש בו ענבים,
ושיהיו לפחות ג' עלים בכל שורה ,ומה הדין כשנשרו חלק מהעלים ,וכדלהלן.
וכתב הרמ"א שטוב להחמיר היכא דאפשר באחר.
והב"ח כתב שביבש ראשו והיינו שיבשו העלים העליונים אין לברך
סעיפים א' ד' י'
עליו אפילו אם אין הדס אחר והנחלת צבי והא"ר והבגדי ישע חולקים ,ומי נקטם או יבש ראשו
שמיקל בזה במקום שאין הדס אחר אין למחות בידו .אבל יש תקנה שיסיר
במאי עסקינן דאית ליה הושענא אחריתא (וכיון שאינו צריך לזו אין את העלים העליונים ואז הוא כשר לכתחילה לכו"ע ,ולא מיקרי יבש
כאן תיקון כלי). אלא בהלבינו פניו ,וזה דבר שאינו מצוי כלל בהדסים שגדלו בשנה זו.
וכתב בארחות חיים בשם בעל ההשלמה שאם אין לו אלא הדס מה שרגיל לגדול בין הקינים ענפים קטנים וקוטמים אותם כדי שלא
שענביו מרובות מעליו ,נוטלו ואינו מברך עליו ,ומיום ראשון ואילך יפסיקו בין הקינים ,כשר לכו"ע אפילו אם עשה כך בכל ההדסים ,כיון
כשר ,והדס שוטה לעולם אסור .והבית יוסף סובר שכל שלא מיעט שאינו בראשו .ובשער הציון כתב שאם הענפים האלו מפסיקים ברוב הקינים של
ענביו לעולם פסול. ההדס צריך מדינא לקוטמם ,ויש להסתפק אם דין זה הוא לכו"ע ,ולכתחילה נכון
לקוטמם מערב יו"ט.
פסקי ההלכה
הדס שגדלו בו ענבים אם ענביו מרובות מעליו והם אדומות או דין הדס עם ז' עלים בכל קן ונשרו רובם
שחורות פסול בין אם גדלו בתלוש בין אם גדלו במחובר ,דאין זה הדר ,ואם איתא בגמרא (ל"ב ):תנו רבנן נשרו רוב עליו ונשתיירו בו מיעוט
הענבים הם בשאר גוונים כגון גע"ל (-צהוב) או בלאו (-כחול) הכפות כשר ,ובלבד שתהא עבותו קיימת .וכו' .משכחת לה באסא
תמרים מצדד להחמיר ,והפמ"ג מסתפק בזה ,ואם הם ירוקים כשר מצראה ,דקיימי שבעה שבעה בחד קינא ,דכי נתרי ארבעה
מפני שזה כמו ההדס( ,ובירושלמי איתא ששחור או אדום פוסל משום שנגמר
פשו להו תלתא.
הפרי ,והתורה אמרה "ולקחתם ענף" ולא פרי ,משא"כ בירוקות שעדיין לא נגמר
הפרי ,ולפי זה אם דרך ההדס לגדל ענבים שהם ירוקים גם בגמר הפרי פסול, פסק ההלכה -הדס שהיו בו מתחילה ז' עלים בכל קן ,אף אם נשרו
ובבבלי משמע שכשר באופן זה ,וכן סתם השו"ע. רובם והיינו ד' מהם ,כיון שנשאר בכל קן ג' עלים כשר ,ואפילו אם זה
ואם מיעט את הענבים מערב יו"ט כשר ,ואפשר לכתחילה למעטם היה בכל אורך ההדס ,אבל אם היו שבעה ונשארו שנים פסול( ,ואף
אפילו אחרי אגידת הלולב ,אבל ביו"ט אין למעטם מפני שזה כמתקן, שאם היו שלש ונשר אחד יש מכשירים ,שאני התם שנשארו רוב
(ואם אין לו הדס אחר ,נוטלו כדי שלא תשתכח תורת לולב אבל אינו העלים שהיו מתחילה ,משא"כ הכא .מ"ב ס"ק י"ז) .וע"ע בסעיף ה'
מברך עליו .סעיף י"א) .ואם עבר וליקטם ,או שליקטם אדם אחר בדין הדס שהיו לו ג' עלים בכל קן ונשרו חלק מהם.
לאכילה ואינו מתכוון להכשיר את ההדס ,או שליקטם הוא אבל יש לו
עוד הדסים כשרים ואינו צריך להדסים אלו ,כשר ,והיינו כשהשחירו מערב סעיפים ב' י"א
יו"ט ,אבל בהשחירו ביו"ט בעיא היא בגמרא אם בדבר שהיה ראוי ונדחה אפשר
לתקנו ,ואין להקל בזה.
הדס שיש בו ענבים
וכתב הרמ"א שדווקא ביום הראשון צריך למעטם ,אבל בשאר הימים איתא במתני' (ל"ב ):היו ענביו מרובות מעליו פסול ,ואם מיעטן
כשר בכל ענין ,וכתב המ"ב שהרמב"ם לשיטתו שפסולי הדר פוסלים כשר ,ואין ממעטין ביו"ט .ובגמרא (ל"ג ):לא שנו אלא ענביו
רק ביום הראשון ,אבל לדידן שפוסקים שפסולים בכל הימים גם כאן שחורות ,אבל ענביו ירוקות מיניה דהדס הוא וכשר .אמר רב
פסול( ,ואם נטלו ונזדמנו לו הדסים אחרים אפי' בשאר ימים ,לדעת פפא אדומות כשחורות דמיין ,דאמר רב חסדא האי שחור
השו"ע מברך עליהם .שם) .ופסולי עבות פוסלים כל שבעה. אדום הוא אלא שלקה .עוד בגמרא (שם) ואין ממעטין ביום טוב,
סעיף ג' הא עבר ולקטן מאי ,כשר .דאשחור אימת ,אילימא דאשחור
מאתמול ,דחוי מעיקרא הוא ,תפשוט מינה דחוי מעיקרא דלא
דין עבות הוי דחוי ,אלא לאו דאשחור ביום טוב ,נראה ונדחה הוא,
איתא בגמרא (ל"ב ):תנו רבנן "ענף עץ עבות" שענפיו חופים את שמעת מינה נראה ונדחה חוזר ונראה ,לא לעולם דאשחור
עצו ,ואי זה הוא הוי אומר זה הדס. מעיקרא ,דחוי מעיקרא דלא הוי דחוי תפשוט מינה ,אבל
עוד שם בגמרא היכי דמי עבות ,אמר רב יהודה והוא דקיימי נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשוט.
תלתא תלתא טרפי בקינא .ופירש רש"י ששלשה עלים בקן אחד וכתב הבית יוסף שהרמב"ם והרא"ש כתבו בסתמא שאם עבר
יוצאים מתוך עוקץ אחד .וכתב הרא"ש שזו חומרא גדולה ,דאינו מצוי וליקטם כשר ,ולא חילקו בין השחירו מערב יו"ט להשחירו ביו"ט,
שיצאו ג' עלים מעוקץ אחד ,ומספיק שיהיו ג' העלים בעיגול אחד, ואפשר שטעמם משום דאע"ג דנראה ונדחה הוא ,כל שבידו לתקן לא
שאין אחד נמוך מחבירו ,אף על פי שכל אחד בעוקצו .וכן נראה הוי דיחוי ,כדאמר רב אשי בזבחים (ל"ד ,):והכי נמי בידו לתקן כדאיתא
מדברי הר"ן. בגמרא שאם יש לו הדס אחר מותר למעט את הענבים לאכילה,
פסקי ההלכה וכדלהלן.
שלשת העלים הנמצאים בכל קן צריכים להיות בשוה זה כנגד זה ,ואז ובענין מיעוט הענבים ביו"ט איתא בגמרא (ל"ג ):תנו רבנן אין
כשר אע"פ שכל אחד נמצא בעוקץ אחר ,אבל אם העלה השלישי ממעטין ביום טוב ,משום רבי אלעזר ב"ר שמעון אמרו
יוצא למעלה מהם או למטה מהם הרי זה הדס שוטה ופסול אפילו ממעטין .והא קא מתקן מנא ביום טוב .אמר רב אשי כגון
בשעת הדחק ,ואפילו בשאר ימים ,וכן אם היו שנים בכל שורה אינו שליקטם לאכילה ,ורבי אלעזר ב"ר שמעון סבר לה כאבוה
נחשב עבות. דאמר דבר שאין מתכוין מותר .והא אביי ורבא דאמרי
תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות .הכא
עלין בכל קן כשר ,וכדאמרינן בגמרא (שם) כיון דנתרי תרי עבות וכתב הרמ"א שיש מ"ד שגם הדס שאין ג' עלים בכל קן אלא עליו הם
היכי משכחת לה ,אלמא כל שלא נשרו ב' עלים שפיר מיקרי עבות, שנים ואחד או שנים ושנים כשר ,ולכן נהגו במדינות אלו לצאת
וכתב הר"ן שאין להקל כהרא"ה כיון שאין ראייתו ברורה. לכתחילה בהדסים שאין ג' עלים בקן אחד ,ויש מי שכתב שהדסים
שלנו שהם שנים ע"ג שנים כשרים ,ורק אחד ע"ג שנים פסול ,ולכן
ובתשובות הרא"ש כתב שהגאונים נחלקו אם הדס שנשרו עליו ולא
נהגו להקל בזה .ובביאור הגר"א ושארי אחרונים פקפקו מאד על
נשארו בו כי אם שלשה עלין לחים אם זה כשר ,והרמב"ם מכשיר,
מנהג זה ,והרמ"א דחק רק לקיים המנהג ,ולכן הירא לדבר ד' יטרח
והראב"ד סובר דבעינן שישאר רוב העבות ,וכן הורה הרא"ש עצמו.
למצוא עבות כדין והיינו ג' בכל קן (לעיכובא ברובו ולמצוה בכולו,
פסק ההלכה -הדס שהיו לו ג' עלים בכל קן ונשר עלה אחד מכל קן וכדלהלן).
ברוב שיעור אורך ההדס ,יש מכשירים כיון שנשארו רוב העלים ,ויש כתב הביאור הלכה שאין לסמוך על בעל ההשלמה שמתיר בשעת הדחק לברך על
פוסלים כיון דלא מיקרי עבות אלא בשלשה ,ולענין הלכה נקטינן ג' מינים ,כיון שכל הפוסקים חולקים עליו ,ועוד שהרי אצלנו גדלים הדסים נאים
להקל במקום הדחק ,ואם נשרו שני עלים ברוב שיעור אורך ההדס או של שלשה על שלשה ,ואף שהשבות יעקב רצה לפוסלם מטעם מורכבים ,כבר
לנוהגים לצאת בהדסים של שנים שנים ונשר עלה מכל קן פסול חלקו עליו החכם צבי והפנים מאירות ,והדין עמהם להכשירם דידוע שאינם
מורכבים ,ולכן אשרי הקונה לו אפילו רק הדס אחד של שלשה על שלשה וישלים
לכו"ע.
בשני בדים של שנים על שנים אם אין ידו משגת לשלשה כשרים ,או שהקהל יקנו
לולב עם הדסים שלשה על שלשה ויצאו בזה כל הקהל.
האם צריך שכל ההדס יהיו בו ג' עלים בכל קן
כתב החיי אדם שמה שמביאים הדסים יבשים יחד עם האתרוג,
כתבו הגאונים וכן דעת המגיד משנה שצריך שיהא בכל שיעור אורך
בדוחק יש שם אחד ממאה שיש בו שלשה בקן אחד כולם בשוה ,ולכן
ההדס עבות ,ואם לאו פסול ,דכל מה שאינו עבות הוי ליה כמין אחר
אין להם חזקת כשרות עד שישרה אותם במים וירכך אותם .עוד כתב
ונחסר השיעור. שהרבה פוסקים סוברים שהמוסיף הדס שאינו עבות עובר על בל תוסיף ,אכן מועיל
ודעת בעל העיטור שאפילו אין בו אלא פעם אחת תלתא בחד קינא להתנות שאם הוא עבות אצא בו ואם לאו יהיה כאבן.
כשר( ,והטור כתב שזו ג"כ דעת הרמב"ם ,והבית יוסף כתב שאין ראיה
סעיף ה'
מדברי הרמב"ם).
ודעת הראב"ד והרא"ש שלמצוה בעינן שיהיה כל השיעור עבות, דין הדס שהיו לו ג' עלים בכל קן ונשרו חלקם
ולעיכובא בעינן שיהיה רובו עבות ,ואם רובו עבות כשר אפילו אם איתא במתני' (ל"ב ):נפרצו עליו פסול.
ראשו אינו עבות.
דעות הראשונים
ויש אומרים דאם אין ראשו עבות פסול כמו ביבש בראשו ,והקשה
שיטת בעל העיטור שנפרצו אין הכונה נשרו ,דבזה הרי מבואר בגמרא
הרא"ש דיבש בראשו פסול כיון שאינו הדר ,אבל בדין עבות אם די
(הובאה לעיל) שאם היו שבע עלים בקן ונשארו שלשה כשר ,אלא
ברובו אין נ"מ האם ראשו עבות.
הכונה שהעלים נשארו מחוברים אלא שנפרצו ונסדקו לשתי סדקים
פסק ההלכה -למצוה צריך שכל שיעור אורך ההדס יהיה עבות, או שלש.
ולעיכובא צריך שיהיה רובו (ז' אצבעות מתוך י"ב) עבות ,ובמיעוט וכתב הרא"ש שאין דברי בעל העיטור נכונים ,אלא נפרצו היינו שנשר
אפילו אם נשרו העלים או שמתחילה לא היו שלשה שלשה כשר, רוב העבות של שיעור ההדס.
ואפילו אם הרוב אינו בראש ההדס כשר.
וכתב הבית יוסף שמשמע מדברי הרא"ש הנ"ל שאם כל שיעור אורך
ויש להסתפק היכא שנשרו מקצת מעלי ההדס ,ומהרוב שנשאר נשר מכל קן עלה
אחד ,אם אומרים בזה תרי רובא להכשיר או לא ,ומאחד האחרונים וכן מהחיי אדם
ההדס היה עבות ,ונשרו עלים מרוב הקינים ,אפילו לא נפל מכל קן
משמע שכשר ,וצ"ע שהרי בפועל נשרו רוב העלים ,ועכ"פ אין להקל אלא כשאין אלא עלה אחד פסול ,וזה כדברי הגאונים שסוברים שצריך שיהא
הדס אחר בעיר .ודע עוד שכתב הב"ח שרוב עבות היינו רוב שיעור הכשרו ,והיינו ההדס עבות בכל שיעור אורכו.
קרוב לשני טפחים ,וא"צ יותר מזה אף שההדס גדול מאד .והפמ"ג מסתפק אם
אבל דעת רבינו ירוחם שנפרצו הכונה שברוב שיעור ההדס נפלו ב'
מועיל כשהם מפוזרים באורך ההדס ,או שרק אם הם במקום אחד כשר ,והביכורי
יעקב מיקל בזה. עלים ונשאר עלה אחד ,ומשמע שאם נשארו ב' עלים כשר.
והר"ן כתב שבגמרא נתבאר מה הדין כשנשרו עלים מהדס שיש לו ז'
סעיפים ו' ז' עלים בכל קן ,ולא נתבאר מה הדין בהדס שהיו לו ג' עלים בכל קן,
הדס שיבשו או כמשו כל עליו וי"א שצריך שיהא כולו עבות ואם נשר מכל שיעורו אפילו עלה אחד
איתא במתני' (ל"ב ):הדס הגזול והיבש פסול .ואיתא בברייתא (ל"א).
פסול ,והיינו דאמרינן בגמרא (שם) השתא עבות תלתא לא
כמושים כשרים יבשים פסולים. משכחינן אלמא בעינן שיהא כולו עבות ,והכי נמי אמרינן בגמרא
ובלבד שתהא עבותו קיימת ואוקימנא בדאשתייר תלתא בקינא,
שיטת ר"י שיבש הכונה שיהא נפרך בצפורן .ולראב"ד אפילו אם נפרך
בצפורן אם עדיין הם ירוקים כשר ,דאם ישרו אותם במים יום או דאלמא בפחות מכן לא מיקרי עבותו קיימת ,אבל הרא"ה סובר
יומים יחזרו לכמו שהיו ,ואינן נקראים יבשים אלא כשילבינו פניהם, שצריך שיהיה כולו ממין עבות ,ואם יש שורה אחת שלא היו בה ג'
עלים פסול ,אבל אם היה כולו עבות ונשרו מקצת עליו ונשארו ב'
העלים האחרים ,שבזה נראה ההידור יותר( ,ואף שהדס כזה הוא הדס שאז אפילו אם ישרו אותם במים לא יחזרו לכמו שהיו .והרא"ש לא
שוטה ,הכא איירי ששאר ההדס בקינין של ג' עלים בשוה כדין), הכריע כאחד הפירושים ,ודעת הר"ן והמגיד משנה כדעת הראב"ד.
ולדעה זו א"צ שיהיה הקן בראש ההדס .והאחרונים תמהים על פסק ההלכה -יבשו עליו והיינו שהלבינו פניהם פסול ,אבל בכמשו
השו"ע שלא הזכיר שלפי הרא"ש צריך שישתייר ג' קינים ובכל קן כשר ,ומי שאינו בקי בשיעור הלבינו פניהם ישרה אותם במים יום או
עלה אחד לח בראשו .והלכה כדעה ראשונה. יומיים ואם יחזרו לכמות שהיו במשמושן ובמראה ,עדיין לחים הם,
כתב הפמ"ג שאם יבש עץ ההדס פסול אפילו אם העלים ירוקים, ואם לאו הם יבשים .אבל אם העלים ירוקים כשר אפילו אם הם
ודעת הביכורי יעקב שביבשות העץ אין שום פסול. נפרכים בציפורן.
וכתב השו"ע (סעיף ט') שאם אותם עלים שלא יבשו הם כמושים ולא
לחים ,יש פוסלים ויש מכשירים .וכתב הפמ"ג שביום הראשון ראוי סעיפים ח' ט'
להחמיר כיון שזה ספק דאורייתא ,ובשאר ימים ספק דרבנן להקל. הדס שיבשו רוב עליו
איתא בגמרא (ל"ג ).תנו רבנן יבשו רוב עליו ונשארו בו שלשה
סימן תרמ"ז בדי עלים לחים כשר .אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד.
רש"י והרי"ד מבארים ששלשה בדי עלים לחים הכונה לשלשה בדי
דיני ערבה הדסים שבכל אחד מהם נשארו ג' עלים לחים ,דפחות מג' עלים לא
בסימן זה יבואר מהי הערבה שהצריכה התורה לקחת לד' מינים (ומתי זה מיקרי עבות ,ועל זה אמר רב חסדא שצריך שאותם ג' עלים לחים יהיו
צפצפה ופסול) ,והאם צריך דווקא ערבי נחל ,ומהם הדברים הפוסלים בערבה. בראש ההדס ,דאם הם באמצע ההדס לאו הדר הוא.
סעיף א' והקשה הרא"ש שהלשון ונשארו בו משמע שמדובר על הדס אחד
שנשארו ב' ג' בדי עלים לחים ,דאם הכונה לג' הדסים הרי מתחילה
סימני כשרות הערבה היו שם שלשה ,וגם יבשו רוב עליו משמע שמדובר על הדס אחד.
איתא בגמרא (ל"ג ):תניא "ערבי נחל" שעלה שלה משוך כנחל. והרי"ד כתב שמדובר על לולב שהיו איתו הרבה הדסים ומתוכם
עוד איתא בגמרא (ל"ד" ).ערבי נחל" פרט לצפצפה .איזו ערבה נשארו שלשה עם שלש עלים לחים ,והקשה הרא"ש למה דיבר התנא
ואי זהו צפצפה ,ערבה קנה (-העץ) שלה אדום ,ועלה שלה בלולב שיש בו יותר משלשה הדסים כיון שמספיק שלשה ,וכן
משוך ,ופיה חלק (-חוד העלים חלק ללא פגימות) ,צפצפה קנה שלה מהלשון יבשו רוב עליו משמע דאהדס קאי ,דאם מדובר על לולב
לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל .והתניא דומה למגל שיש איתו הרבה הדסים הוה ליה למימר יבשו רוב בדין ונשתיירו
שלשה בדין ובהם שלשה עלין לחין.
כשר ,דומה למסר פסול ,אמר אביי כי תניא ההיא בחילפא
ולכן ביאר הרא"ש שכוונת הגמרא שיבשו רוב עליו של ההדס
גילא.
ונשתיירו בו שלשה בדים ,ובד הכונה ג' עלים בקן אחד ,שזה נקרא בד
לרש"י ההבדל בין מגל ומסר הוא שמגל כל פגימותיו לצד אחד ומסר מפני שהם יוצאים יחד ממקום אחד וכל קן עומד בפני עצמו ,וא"צ
פגימותיו לשני הצדדים( ,והיינו שהחילוק הוא בתמונת הפגימות שכל ג' העלים שבכל קן יהיו לחים ,דאם כן הוה ליה למימר שלשה
וצורתם) וחילפא גילא היינו מין ערבה כשרה שפיה דומה למגל. בדים לחים ,ומדקאמר שלשה בדי עלים לחים משמע שיש בהם
והרמב"ם כתב שחילפא גילא היינו מין ערבה שאין פי העלה שלה מקצת עלים לחים ,ואפילו אין בכל קן אלא עלה אחד לח כשר ,ועל
חלק ואינו כמסר אלא יש בו תלמים קטנים עד מאד כמו פי מגל קטן, זה אמר רב חסדא שצריך שאותו העלה יהיה בראש כל קן ,כי ג'
ונראה מדבריו שהוא מפרש שהחילוק בין דומה למגל לדומה למסר העלים שבקן אחד יוצא מכאן ואחד יוצא מכאן והשלישי באמצע
הוא בדקותם ועוביים. מורכב על שניהם ,והוא הנקרא ראש ,ובו תלוי ההדר כי הוא נראה
הבית יוסף מסתפק אם צריך שקנה הערבה יהיה אדום ממש ,וכל יותר מהאחרים.
שאינו אדום אף על פי שהוא ירוק ככרתי לבן מיקרי ופסול ,או שרק והר"ן פירש ששלשה בדי עלין לחין היינו שלשה קינין שיש בכל אחד
בלבן ממש פסול ,וכל שאינו לבן ממש אדום מיקרי ,שאע"פ שהוא ואחד שלשה עלים ,וכפירוש הרא"ש ,אבל במה שאמר רב חסדא
ירוק מאחר שכשהשמש מכה בו הוא נעשה אדום בכלל אדום הוא, שצריך שזה יהיה בראש כל אחד ואחד ביאר הר"ן שכוונתו שיהיה קן
וכתב שדעתו נוטה להכשיר בירוק ,דאל"כ לא משכחת לדידן ערבה אחד עם עלים לחים בראש כל אחד מן ההדסים.
כשרה ,דכל הערבות שלנו הקנה שלהם ירוק ,ואפילו אלו שהקנה עוד כתב הר"ן שמסתבר שכשם שראשו של הדס כשהוא לח מציל
שלהם אדום אינו אלא מצד שמכה בה השמש. על הכל ,כך כשהוא יבש פוסל את הכל .אבל הטור כתב דכשר דלא
פסקי ההלכה -הערבה עלה שלה משוך לאורכו כנחל (ואינו עגול), גרע מנקטם.
וחודו חלק ,והקנה שלו אדום (אמנם גם ירוק כשר ,מפני שכשהשמש
פסקי ההלכה
מכה בו הוא נעשה אדום ,ורק לבן ממש פסול) .וכתב הפמ"ג שג'
אם יבשו רוב העלים ונשתייר בראש הבד קן אחד ובו ג' עלים לחים
סימנים אלו הם לעיכובא ,ובביכורי יעקב כתב שאינו מצוי שיהיה רק
כשר .וכתב השו"ע שי"מ (והוא דעת הרא"ש) שאפילו אם יבשו שנים
חלק מהסימנים .אבל המין צפצפה הדומה לערבה פסול מן התורה,
מתוך שלש באותו הקן כשר ובלבד שהעלה הלח מורכב על שני
שכשר ,ה"ה לענין ערבה ,דהדס וערבה דינם שוה .ודעת בה"ג והרמב"ן וצפצפה העלה שלה עגול ,ובחודה יש פגימות גסות ,והקנה שלה אינו
שערבה שנקטם ראשה פסולה ,וביאר הרמב"ן דלא דמי להדס דהדס אדום .ויש מין ערבה שאין חודה חלק אלא יש בו פגימות קטנות
כל הידורו בעבותו שעליו חופין את ראשו ואין קטימת הראש ניכרת מאד ,ויש לה שאר סימני ערבה ,ומין זה כשר.
בו ,אבל בשאר מינים קטימת הראש ניכרת בהם ופוגמת בהדרם. לפעמים מלקטי הערבות הם נערים קטנים שאינם יודעים בין ימינם
פסקי ההלכה לשמאלם ,וצריך הקונה להשגיח שיהיו הערבות כשרות כדין.
ערבה שיבשו (שכלה מראה הירקות) או נשרו רוב העלים בשיעור ג'
טפחים שלה פסולה ,אפילו בערבה אחת ,ויש לשים לב שהעלים לא האם צריך דווקא ערבות הגדלות על הנחל
נשרו ע"י תחיבתם לתוך הלולב או ע"י נענוע ,ובפרט בלולב של ציבור, איתא בגמרא (ל"ג ):תנו רבנן "ערבי נחל" הגדילים על הנחל ,דבר
ונכון שלפחות ביום הראשון יהיה ממונה לפקח על זה. אחר "ערבי נחל" שעלה שלה משוך כנחל .תניא אידך תניא
נקטם ראשה והיינו העץ פסולה ,אבל בעלים אין חילוק בין העלים "ערבי נחל" אין לי אלא ערבי נחל של בעל ושל הרים מנין,
העליונים לשאר העלים .והרמב"ם מכשיר בנקטם ראשה ,והלכה תלמוד לומר "ערבי נחל" מכל מקום .אבא שאול אומר "ערבי
כדעה ראשונה. נחל" שתים -אחד ללולב ואחד למקדש ,ולרבנן למקדש מנא
יבש ונקטם ראשה הם פסולי הדר ,ועל כן הרמב"ם שמכשיר בשאר ימים להו הלכתא גמירי לה.
כשר גם בזה ,ונשרו רוב עליה דעת הריטב"א שבזה אין שמו עליו ,ועל וכתבו התוספות שאבא שאול ות"ק לא דורשים מערבי נחל לרבות
כן דעתו שבזה פסול כל ז' הימים ,ומדברי רבינו מנוח משמע שגם זה של בעל ושל הרים ,וא"כ צריך להזהר שלא להביא אלא ערבה
הוא פסול הדר ,וכן משמע מרש"י ,ולפי זה בשעת הדחק שאין לו ערבות אחרות שגדילה על נחל מים .וכתב הרא"ש שכן משמע גם מהרי"ף שלא
כשר בשאר ימים. הביא את הברייתא שמכשירה בשל בעל ושל הרים .והקשה הרא"ש
נדלדלו עליה מהקנה או שנסדקו או נחלקו אם היו ברוב עליה כתב שלא ראה שהעולם נזהרים בזה ,וגם רש"י כתב שמצוה להביא
המגיד משנה שהיא פסולה ,וכתב המ"א שיש להחמיר כמותו כיון הגדילים על הנחל ,אבל בדיעבד כשרים של בעל ושל הרים ,ולא ראה
שהערבות מצויות. לרבותיו שהיו אומרים להביא ערבה הגדילה על הנחל ,וצ"ל שכוונת
כמושה או שנשרו מקצת עליה כשרה ,וכתב המ"א שמשמע שזה לא התורה למין הגדל על הנחל ,והיינו ערבה שרובה גדלה על הנחל,
לכתחילה ,והא"ר מכשיר אף לכתחילה ,אכן כיון שהערבות מצויות למעוטי צפצפה הגדלה על ההרים ,או שבאה התורה למעט צפצפה
טוב להדר לכתחילה גם בזה. שאין העלה שלה משוך כנחל .וכן מבואר בדבר הרמב"ם .והר"ן כתב
שלמ"ד שצריך לקחת שתי ערבות א"כ לא לומדים מ"ערבי" לרבות
של בעל ושל הרים ,וצריך דווקא ערבות הגדילים על הנחל ,אבל
סימן תרמ"ח לפוסקים כרבי עקיבא דסגי בהדס אחד וערבה אחת ,לומדים
מ"ערבי" לרבות של בעל ושל הרים.
דיני אתרוג
פסק ההלכה -ערבי נחל האמור בתורה הוא מין ידוע הנקרא כך מפני
כתוב בתורה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו' " ,ודרשו חכמים
שרוב מין זה גדל על הנחלים ,ואפילו מה שגדל במדבר או בהרים
(סוכה ל"ה ).שהכונה בזה לאתרוג .ובסימן זה יבואר איזה אתרוג כשר ,ואיזה
אתרוג פסול משום חסר או משום שאינו הדר ,או מפני שחסר בשם אתרוג. כשר ,וי"א שיותר טוב לכתחילה לקחת מאותם הגדלים על הנחל ,אכן
מהט"ז משמע שא"צ לדקדק בזה.
סעיף א'
סעיף ב'
מהו אתרוג -איתא בגמרא (ל"ה ).תנו רבנן פרי עץ הדר עץ
שטעם עצו ופריו שוה ,הוי אומר זה אתרוג .וכו' .רבי אבהו פסולי ערבה
אמר אל תקרי הדר אלא הדר דבר שדר באילנו משנה לשנה. איתא במתני' (ל"ג ):ערבה גזולה ויבשה פסולה ,נקטם ראשה
נפרצו עליה פסולה ,כמושה ושנשרו מקצת עליה כשרה.
אתרוג היבש
מה הכונה נפרצו עליה -דעת הרא"ש שנפרצו עליה שנאמר בערבה
איתא במתני' (ל"ד ):אתרוג הגזול והיבש פסול.
הכונה שנשרו רובם (והיינו גם לר"י שסובר שנפרץ דלולב היינו
שיעור היבשות -כתב הרא"ש בשם הראב"ד דהיינו כשאינו מוציא שנחלקו העלין במקום התיומת ,דזה לא שייך בערבה) .והמגיד משנה
שום ליחה ,כי הליחה לפרי כמו הדם לבשר החי ,שכל זמן שהוא לח כתב שהרמב"ם מבאר שנפרצו הכונה שנדלדלו מהקנה שהם
יוציא ליחה או מדוחק הסכין או מסחיטתו ,אבל לאחר שיבש לא מחוברות בו ,וכביאורו לענין נפרצו שנאמר בלולב ,והר"א מבאר
יוציא ליחה ,ואף שא"א לסחוט או לחתוך את האתרוג ,מ"מ כיון שאם שנפרצו הכונה שנחלקו העלים ונסדקו לאורכם ,וכתב המגיד משנה
ניקב ואין בו חסרון כשר אפשר להעביר בו מחט עם חוט ,ואם יש בו ששני הפירושים אמת לדינא.
ליחה זה ייראה בחוט. נקטם ראשה -הרמב"ם כתב שערבה שנקטם ראשה כשרה .וכתב
פסקי ההלכה המגיד משנה שאף שבמתני' מבואר שהיא פסולה ,הרמב"ם סובר
שכמו שבהדס המשנה פוסלת אבל בדברי רבי טרפון (ל"ד ):מבואר
אבל בה"ג כתב שמפולש היינו דווקא מצד לצד ,אבל ניקב לחלל אתרוג היבש והיינו שאינו מוציא שום ליחה פסול ,דאינו הדר ,והדרך
כשר ,וכן דעת הרי"ף ,וכן משמע מהרמב"ם ,ובביאור הירושלמי כתב לבדוק שיעור זה הוא שיעביר באתרוג מחט ובה חוט ואם יש בו ליחה
הראב"ד שהכונה שאף אם הוא נקוב משני הצדדים עד החלל כשר יראו אותה על החוט( ,וכיון שלדעה ראשונה דלהלן נקב מפולש פוסל
אם א"א לראות דרך הנקב מצד לצד. גם ללא שהאתרוג נחסר ,הכונה שיתחוב את המחט קצת מהצד
והר"ן כתב שיש מחמירים שהקליפה היא דבר בפני עצמו ,וכל העבה שלה ששם נמצא הנקב שבו החוט ,ולא יעשה נקב מפולש.
שניקבה כולה מצד אחד נקב מפולש מיקרי .וכתב הבית יוסף וי"א שבניקב האתרוג מעוקצו כלפי חוטמו שלא כנגד חדרי הזרע
שאפשר שכל עובי האתרוג עד חדרי הזרע נקרא קליפה ,ונמצא דס"ל לכו"ע אינו נחשב נקב מפולש .והפמ"ג מצדד שלדעת הט"ז אם האתרוג ניקב
כדעת התוס' והרא"ש. מעבר לעבר במקום הצר שלו שלא כנגד חדרי הזרע לא חשיב נקב מפולש ,ופסול
רק ביש בו חסרון ,אבל המ"א והמאמר מרדכי סוברים שגם זה נחשב מפולש,
פסקי ההלכה ולביאור הלבושי שרד בט"ז גם הט"ז מודה לזה .ואם יש באתרוג בליטות וניקבה
אתרוג שניקב נקב מפולש פסול אפילו בנקב כל שהוא כגון ע"י אחת הבליטות מערב לעבר ,י"ל שלכו"ע לא חשיב מפולש וכשר באין בו חסרון).
מחט שלא חסר מגוף האתרוג כלל ,וי"א שגם בנקב מפולש פסול רק אתרוג כמוש אפילו בכולו כשר כיון שיש בו מקצת ליחה ,ודעת המ"א
כשיש בו חסרון משהו .וקיימא לן להחמיר ,ובשעת הדחק יש להקל שצריך לבודקו כנ"ל ,ואפשר דאזיל לשיטתו שאפילו יבש במקצתו פסול ,אבל
ואף לברך עליו ,ומשמע מהט"ז שהקולא היא גם במפולש מעבר לעבר ובכאיסר לשאר הפוסקים שדווקא יבש כולו או רובו פסול אפשר שכמוש א"צ בדיקה ,וצ"ע.
כשאינו חסר ,וכן סוברים הגר"ז והביכורי יעקב ,ודלא כפמ"ג שמצדד שרק בחסרון כתב הרמ"א שאתרוג של שנה שעברה ודאי הוא יבש ופסול ,והיינו
שאינו כאיסר ואינו נקב מפולש אפשר להקל.
שאין תועלת מבדיקתו .ודעת התמים דעים שדווקא בסתמא אתרוג של שנה
מפולש י"מ כפשוטו דהיינו שניקב מצד אחד לצד השני ,וי"א שאם שעברה פסול ,אבל אם שמרו אותו בצורה מיוחדת ששומרת על לחות האתרוג
ניקב עד חדרי הזרע מיקרי מפולש ,אע"פ שחדרי הזרע עצמם והצד כשר ,וכתב בשער הציון שאפשר שגם הגר"א מודה שכשר באופן זה.
השני נשארו שלמים ,ויש להחמיר כדעה אחרונה ,ובשעת הדחק
סעיפים ב' ג'
כשא"א למצוא אתרוג אחר יש להקל ואף לברך עליו ,ובפרט כשאינו
חסר כגון כשניקב ע"י מחט ,ואם יש ספק אם הגיע הנקב לחדרי הזרע כשר. אתרוג שניקב או חסר
ואם ניקבה הקליפה העבה מצד זה לצד זה שלא כנגד חדרי הזרע, איתא במתני' (ל"ד ):ניקב וחסר כל שהוא פסול ,ניקב ולא חסר
דהיינו במקום שהאתרוג מתקצר מלמטה ,מיקרי מפולש לפי שני כל שהוא כשר .ובגמרא (ל"ו ).תני עולא בר חנינא ניקב נקב
השיטות.
מפולש במשהו ושאינו מפולש בכאיסר.
אתרוג שניקב נקב שאינו מפולש ,אם הנקב הוא כאיסר פסול
אפילו אם אין בו חסרון ,ואם הנקב מרובע או ארוך משערים מה יהיה
דעות הראשונים
גודלו אם היו מעגלים אותו .ואם חסר כל שהוא פסול אפילו בנקב כל רש"י מבאר שניקב וחסר כל שהוא חדא מילתא הוא ,אבל ניקב ולא
שהוא ,אמנם אם נחסר רק מהקליפה העליונה ,שהיא כמין גליד על האתרוג ,כשר חסר כגון שתחב בו מחט והוציאה כשר ,ודברי עולא בר חיננא הם
לכו"ע ,דאין זה בכלל חסר .וי"א שבנקב שאינו מפולש פסול רק בחסרון בניקב ולא חסר ,וקאמר שאם הנקב מפולש פסול ,וכן באינו מפולש
כאיסר .ויש להחמיר אם לא בשעת הדחק .וכתב המאמר מרדכי אע"פ שלא חסר פסול אם הוא רחב כאיסר ,כגון שתחב בו יתד עבה,
שביו"ט שני אפשר לברך על כל שאינו מפולש ואינו חסר כאיסר ,כיון ומתני' מיירי בפחות מכאיסר ובשאינו מפולש .וכן כתב הרא"ש
שגם ביו"ט ראשון יש מקילים. דעולא בר חנינא מיירי באינו חסר ,וכן מוכח בירושלמי.
כתב הרמ"א שנהגו להכשיר נקבים שנעשו באילן ע"י קוצים באופן והרמב"ם כתב שאתרוג שניקב נקב מפולש כל שהוא פסול ,ושאינו
שנקרם עליהם עור ובשר מלמעלה ,אע"פ שיש בהם חסרון ,אבל אם מפולש אם היה כאיסר או יותר פסול ,וכן חסר כל שהוא פסול .וכתב
לא נקרם עליהם עור ובשר פסול אף בנקב שנעשה ע"י קוצים ,ואם הבית יוסף שנראה שהוא מפרש שניקב וחסר כל שהוא הם ב'
יש ספק אם הבשר קיים אזלינן לקולא ,כיון שלדעה אחרונה כל פסולים שונים ,ועולא בר חנינא מיירי בלא חסר כלל .ומ"מ לדינא אין
שאינו מפולש ואינו חסר כאיסר כשר ,ואפילו כשיש ספק אם הגיע חילוק בין רש"י לרמב"ם.
הנקב לחדרי הזרע כשר ,כיון שיש מכשירים אפילו בהגיע הנקב ודעת רבינו חננאל והראב"ד שאפילו נקב שיש בו חסרון אינו פוסל
לחדרי הזרע ,כדין אינו מפולש. אלא בכאיסר או במפולש .וכתב המגיד משנה שהראב"ד מבאר
שהמשנה מדברת בנקב מפולש ,ובזה פסול רק בניקב וחסר דאיכא
סעיף ד' תרתי לגריעותא ,ועולא בר חיננא ביאר דנקב שאינו מפולש בחסרון
אתרוג שנימוח בשרו מבפנים כאיסר הרי הוא כנקב מפולש בחסרון כל דהו .וכן דעת הרי"ד והר"ן.
איתא בגמרא (ל"ו ).בעי רבא נולדו באתרוג סימני טריפה מהו, מה נקרא מפולש
וכו' ,כדעולא אמר רבי יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה, כתב הרא"ש שמשמע בירושלמי שמפולש דפסול אין הכונה דווקא
ואמר רבא והוא דקיימא סימפונהא הא לא קיימי סימפונהא מפולש מצד לצד ,אלא גם אם הנקב מפולש עד החלל (חדרי הזרע
טריפה ,הכא מאי ,דילמא התם הוא דלא שליט בה אוירא שהגרעינים שם) פסול ,וכן דעת התוס' בשם ר"י.
הדר בריא ,אבל הכא דשליט בה אוירא סרוחי מסרחת ,או
טריפה מבואר בגמרא שהגלודה טריפה ואם נשתייר בה כסלע כשרה, דילמא לא שנא .וכתב הבית יוסף שמדברי בה"ג והר"ף נראה
וכן כתב הראב"ד ,וכן דעת הרי"ף והרמב"ם ,אלא שנראה מדבריהם דאזלינן בזה לקולא ,דפסולים אלו הם מדברי סופרים .והטור מביא
שאפילו בנשאר כל שהוא כשר. שיש מחמירים ,וכתב הטור דכך מסתבר ,דספיקא דאורייתא הוא.
ובשיעור הקילוף שאינו פוסל את האתרוג כתב הרא"ש דמיירי פסק ההלכה -אתרוג שנימוח כל בשרו מבפנים ,וקליפתו החיצונה
שנקלף קליפה דקה בענין שלא חסר מבשרו (הלבן) כלום ,דא"כ הוה וחדרי זרע קיימים (ואפשר להרגיש דבר זה במשמוש היד) ,כשר ,ויש
ליה חסר .אבל הר"ן כתב שי"מ שנקלף הכונה שנקלפה כל הקליפה פוסלים ,ויש להחמיר בזה במקום שאפשר .וכתב הפמ"ג שאם נימוח
החיצונה שהיא הקליפה העבה שיש בה חריפות כשאוכלים אותה, מבפנים ונסרח י"ל דפסול לכו"ע ,וצ"ע.
והקשה הר"ן דא"כ זה פסול מדין חסר ,ועוד דא"כ מה הגמרא מקשה
סעיף ה'
ממה שאתרוג שנקלף והגליד כאהינא סומקא כשר ,שהרי אם נקלפה
כל הקליפה החיצונה אינו נשאר כאהינא סומקא ,ולכן ביאר הר"ן איתא במתני' (ל"ד ):נסדק פסול .ובגמרא (ל"ו ).בעי רבא נולדו
שנקלף הכונה שהוסרה ממנו קליפה דקה כמין גלד שהיא על באתרוג סימני טריפה מהו ,מאי קא מיבעיא ליה ,אי נסדק
האתרוג ,דבזה הוי כאהינא סומקא וליכא חסרון בגופו של אתרוג תנינא.
כלל .וכן דעת הרמב"ם שנקלף הכונה לקרום החיצוני שאינו מחסרו
וביארו התוספות שסימני טריפה שהם בכלל נסדק הכונה לטיפות
אלא נשאר ירוק כמו שהיה.
בגרוגרת שנסדקה כולה ולא נשתייר בה חוליה למעלה וחוליה למטה,
מה הדין כשמקום הקילוף נשתנה ממראה שאר האתרוג -כתב וא"כ נסדק דפסול באתרוג היינו שנסדק כולו ,וכ"כ רש"י והרא"ש.
הרא"ש שדעת הראב"ד שאם מקום הקילוף שונה ממראה שאר והר"ן כתב שיש שפירשו שנסדק היינו לאורכו ברובו משני צדדים,
האתרוג ,אם זה במקום אחד נפסל ברובו ,ואם הוא בב' או ג' מקומות (אמנם בחוטמו אפילו כל שהוא פוסל ,כדאיתא בגמרא (ל"ה ):לענין
פסול אפילו במיעוטו ,דהוה ליה כמנומר .וי"א שאין כאן פסול מנומר, חזזית) ,ויש מחמירים לפסול כל שהוא סדוק מצד אחד עד חללו ,או
דפסול מנומר נאמר בחזזית שאינה ממראה האתרוג (וכן בלבן אפילו באינו מגיע לחללו כל שנסדקה רוב הקליפה החיצונה העבה.
ושחור) ,אבל נקלף אע"פ שאינו שוה למראה האתרוג מ"מ גם זה
נקרא מראה אתרוג ,ואפילו בנשתייר בו כסלע שלא נקלף כשר ,ורק פסקי ההלכה
אם נשתנה מקום הקילוף למראה פסול זה נחשב מנומר ,ובחוטמו נסדק כולו ברוב עומק קליפתו העבה (דאם נסדקה כל קליפתו העבה
אפילו במשהו פסול דומיא דחזזית .וכתב הרא"ש שלפי זה חזזית והגיע לחדרי הזרע אפילו רק במקום אחד הוי בכלל נקב מפולש
שעלתה על רובו או על מיעוטו בשנים ושלשה מקומות או מנומר ,יש ופסול למחמירים לעיל בניקב עד חדרי הזרע ,וי"א שדווקא בניקב עד חללו פסול,
לזה תקנה על ידי קליפה ,אם יהיה מראה הקילוף כמראה אתרוג. ולדבריהם באופן זה פסול אף לסוברים שנקב מפולש היינו מעבר לעבר) ,מראשו
וכתב הבית יוסף שאין כוונת הרא"ש לפסוק כהי"א ,וגם לפי הראב"ד לסופו פסול אפילו אם אינו חסר כלום( ,ומשמע מהשו"ע שיש
אם נקלף ולא נשתנה מגוון האתרוג כשר .והטור פסק כהראב"ד. להחמיר אפילו בנסדק מצד אחד) .אבל אם נשאר מקום שאינו סדוק
מלמעלה ומלמטה אפילו כל שהוא ,כשר ,אפילו בנסדק כך משני
פסקי ההלכה
הצדדים.
נקלפה קליפתו החיצונית של האתרוג שהיא כמין גליד ירוק דק מאד
ויש מי שאומר שדווקא בנסדק מלמטה כשר ,אבל אם נסדק בחוטמו
על האתרוג ואין כאן חסרון בגופו של אתרוג כלל שלא נקלפה הקליפה
(והיינו ברוב קליפתו וכנ"ל) אפילו כל שהוא פסול.
העבה הירוקה שיש בה חריפות כשאוכלים אותה( ,דבחסר משהו פסול לדעה
ראשונה הנ"ל ,ולדעה שניה פסול עכ"פ בחסר כאיסר) ,והאתרוג והרמ"א כתב שיש מחמירים לפסול בנסדק רובו (אפילו כשנשאר משהו
נשאר ירוק כברייתו ,אם נקלף כולו פסול ,ואם נשאר כל שהוא כשר, למטה ומשהו למעלה שלדעת השו"ע זה כשר) ,ודעת הט"ז והמ"א שאין כזו
וי"א שצריך שישתייר כסלע ,וכן פסקו הב"ח והא"ר. שיטה ,אבל הגר"א הוכיח שיש שיטה כזו להחמיר בנסדק רובו אפילו
מצד אחד ,עוד מבואר בגר"א שלשיטה זו צריך להחמיר בחוטמו בכל שהוא.
ואם מקום הקילוף משונה במראיתו ממראה האתרוג ,אפילו אם נקלף
רק רובו פסול ,ואם נקלף בשנים ושלשה מקומות ואינו דומה לשאר סעיף ו'
האתרוג פסול אפילו במיעוטו ,דהוי כמנומר ,ובחוטמו ואינו דומה
לשאר האתרוג פסול בכל שהוא.
נקלף
וי"א שאין להחמיר בכל זה אלא בנשתנה למראה פסול כגון שחור
איתא במתני' (ל"ד ):נקלף פסול .ובגמרא (ל"ה ):אמר רבא האי
ולבן ,אבל במראה כשר אין לפוסלו ,ובשעת הדחק יש לסמוך על זה. אתרוג דאגליד כאהינא סומקא כשרה .והא אנן תנן נקלף
פסול .לא קשיא הא בכולה הא במקצתה.
סעיפים ז' ח'
דעות הראשונים
איתא במתני' (ל"ד ):ניטלה פיטמתו פסול ,ניטל עוקצו כשר.
רש"י מבאר שבנקלף כולו כשר ,ומקצתו פסול משום דמנומר הוא.
ובגמרא (ל"ה ):ניטלה פיטמתו ,תני רבי יצחק בן אלעזר ניטלה אבל התוס' והרא"ש כתבו שרבינו חננאל מפרש איפכא ,שבנקלף
בוכנתו. כולו פסול ובנקלף מקצתו כשר ,דהא לטריפה מדמינן לה ,ולגבי
שיש מחמירים גם אם ניטלה רק השושנתא ,וטוב להחמיר במקום רש"י מביא שי"מ שפיטמתו הכונה לראש האתרוג ,כמו הפיטמא של
שאפשר .וכתב המ"ב דהיינו במקום שאפשר לקחת אתרוג מובחר הרימון ,ועוקצו היינו זנבו ,כמו עוקצי תאנים ,ובוכנתו היינו פיטמתו,
יותר ,אבל אם אתרוג זה מובחר יותר אין להחמיר בשביל השושנתא. וקראו לזה בוכנא מפני שזה חד כמו בוכנא .עוד מביא רש"י שי"מ
והוסיף שאם חסר גם מקצת מן העץ אף שנשאר חלק מהעץ למעלה שפיטמתו ועוקצו שניהם בזנב ,עוקצו היינו שניטל העץ מה שחוץ
מן האתרוג ,טוב להדר לקחת אחר כיון שיש מחמירים גם בזה ,ובניטלה לגומא שבאתרוג ,דבזה כשר ,ופיטמתו היינו שנתלש העוקץ מתוך
רק בשושנתא כתב הבה"ל שהסכימו האחרונים שבודאי אין להחמיר בזה .עוד האתרוג וחיסרו ,ולפיכך פסול ,והיינו דתני רבי יצחק בן אלעזר ניטלה
כתב הרמ"א שאתרוג שלא היה לו דד מעולם כשר ,וכן רוב האתרוגים בוכנתו ,דהיינו מה שנכנס בתוך האתרוג כבוכנא .וכתב רש"י שנראה
שמביאים במדינות אלו ,וניכרים הם ע"י שיש להם גומא במקום כביאור הראשון ,דלא מצינו בשום מקום שעוקץ נקרא פיטמא ,ור"ת
הפיטום מתחילת ברייתו .וכתב הביכורי יעקב שזה דווקא כשיש שם מיישב את הביאור השני מקושית רש"י .וכן הר"ן סובר כפירוש השני
רק גומא קטנה ,אבל אם יש גומא שמגיעה עד חדרי הזרע פסול, שמביא רש"י.
ואפשר לבדוק דבר זה ע"י הכנסת מחט או דבר אחר דק לתוך החלל. וכתב הרא"ש שלפי הפירוש הראשון אפילו אם נתלש העוקץ ונשאר
ואם א"א לדעת אם האתרוג מתחילת ברייתו היה ללא פיטם ,הא"ר בשם הב"ח במקומו כמין גומא כשר ,לפי שלא נחסר מגוף האתרוג כלום ,כמו
מצדד להחמיר ,אכן בפמ"ג כתב שאפשר שיש להכשיר מטעם ספק ספיקא.
שנקלף כיון שאין הקליפה מכלל האתרוג .ולפירוש בתרא אין פסול
ניטל העוקץ -ניטל העץ שהאתרוג תלוי בו באילן ונשאר במקומו בפיטמה שבראש האתרוג ,לפי שאינה מכלל האתרוג.
גומא ,פסול מטעם חסר( ,ואם הוא שעת הדחק שאין אחר בעיר ובערוך פירש בשם רבינו חננאל שפיטמתו הכונה לחוטם ,ורב יצחק
אפשר לברך עליו אפילו ביום הראשון) ,ואם ניטל קצת מהעץ ונשאר בא להוסיף על המשנה ולומר שגם אם ניטל קצה העץ הנתון באתרוג
עובי כל שהוא באופן שכל הגומא מכוסה כשר ,אף אם למעלה מן פסול ,וכ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ,וכן נוהגים לפסול בשניהם.
הגומא לא נשאר כלל.
דין אתרוג שלא היתה לו פיטמא -עוד כתב הערוך שאתרוג שלא
דיני אתרוג שיש בו חזזית היתה לו פיטמא מעולם אינו נפסל בכך .וכ"כ בארחות חיים ,ועוד כתב
שם שאם ודאי היתה לו פיטמא וניטלה ,ראוי לחוש ונוטלים אותו
סעיפים ט' י' ביום ראשון בלא ברכה ,ובשאר ימים מברכין עליו ,ואם לא היתה לו
פיטמא כשלקטו אותו מן האילן כשר אפילו ביום ראשון ומברכין
איתא במתני' (ל"ד ):עלתה חזזית על רובו פסול ,עלתה חזזית על
עליו ,כיון שיש אתרוגים שלא היו להם אותן פיטמות מתחילת
מיעוטו כשר .ובגמרא (ל"ה ):לא שנו דעל מיעוטו כשר אלא
ברייתן.
במקום אחד ,אבל בשנים או בשלשה מקומות מיחזי כמנומר
ופסול. כמה צריך להנטל מהפיטם בשביל לפסול -כתב המגיד משנה
שנראה מדברי הרמב"ם שאין האתרוג נפסל בנטילת השושנה בלבד,
מהי חזזית -רש"י מבאר שחזזית היא כמין אבעבועות דקות( ,ואין זה אלא רק כשניטל גם הדד ,והיינו העץ שהשושנה בו ,וכן עיקר וכן ראוי
גרב שיש באתרוגים שלנו) .וכתב הרא"ש דאין זה פוסל אלא כשיש להורות .והר"ן כתב שדעת הרי"ף לפסול בנטילת השושנה לבד ,והר"ן
בהם ממש ,והיינו כשמקומו ניכר במשמוש היד שהוא גבוה משאר דחה דבריו והעלה שיש להחמיר ולפסול כל שניטלה אחת משתי
האתרוג .וכתב המגיד משנה דחזזית היינו ילפת ,ופסול מפני שאינו הבוכנות ,אבל אם ניטלה השושנה בלבד כשר .ודעת הבית יוסף שגם
הדר ,ולפיכך אפילו שאינו מגיע עד הלבן פסול .ובארחות חיים כתב הרי"ף אינו פוסל בניטלה השושנה לבד .עוד כתב הבית יוסף שמדברי
שי"מ שחזזית היינו שנתקשה האתרוג מחמת לקותא. הר"ן נראה שאין הפסול בניטלה פיטמתו אלא כשניטלה כל הפיטמא,
האם חזזית פוסלת בכל הימים -איתא בירושלמי שחזזית פוסלת אבל מדברי רבינו חננאל נראה שאפילו אם לא נעקרה כל הפיטמא
רק ביום הראשון ,וכתב הרא"ש שנראה דס"ל שחזזית זה פסול חסר, פסול ,וכן מבואר בדברי הרא"ש .ובארחות חיים כתב בשם הריטב"א
והקשה הרא"ש א"כ מה נ"מ בין רובו למיעוטו ,ובהכרח דפסול חזזית שאם ניטלה השושנה שלמעלה אפילו עם הדד שבסופה ולא חסר
הוא משום הדר ,ופסולי הדר פוסלים גם בשאר ימים ,אך י"ל באתרוג כלום כשר ,וכן דעת הרמב"ן ורבינו יונה .וכתב הערוך שאם
שהירושלמי חולק על הבבלי וסובר שגם פסולי הדר פוסלים רק ביום ניטל העוקץ ונשאר חלק מעוביו ורוחב הגומא מכוסה כולו כשר.
הראשון. פסקי ההלכה
שיעור חזזית הפוסלת -מבואר בירושלמי שחזזית פוסלת ברובו ניטל הפיטם -אם ניטל העץ הקטן שבראש האתרוג (-הדד) שעליו
מצד אחד( ,וחוטמו כרובו) .וכתב הרא"ש דרובו מצד אחד הכונה עומדת השושנתא ,פסול ,דהוי כחסר ,ומשמע מהשו"ע שרק אם ניטל
לרובו של אתרוג ,כמבואר במתני' ,והר"ן כתב דס"ל להירושלמי שרוב גם העץ שבתוך האתרוג ונעשה שם כמין גומא פסול ,ואז פסול אפילו
מצד אחד ג"כ פוסל .וכתב הרי"צ גיאות שחזזית בשנים בשלשה אם נשאר מעט עץ בתוכו( ,אמנם כשאין אחר בעיר אפשר לברך עליו
מקומות פוסלת אף במיעוטו של צד אחד .אבל הראב"ד פוסל דווקא אפילו ביום הראשון .ס"ק ל"ג) ,אבל אם ניטל רק מה שלמעלה ולא
כשנתפזר הנימור ברובו (ואז פסול אפילו אם שטח החזזיות לבד הוא נעשית גומא כשר ,וכן דעת הט"ז ,אבל יש פוסקים שמצדדים
מיעוט) ,אבל במיעוטו כגון שאינו אלא בצד אחד של האתרוג כשר, להחמיר אפילו אם לא ניטל אלא מה שמעל האתרוג ,ואם נשאר כל
וכתב הרא"ש שלפי זה כל פסול מנומר הוא דווקא כשפשט הנימור שהוא מעל האתרוג ,דעת המ"א שאין להחמיר בזה .וכתב הרמ"א
פסקי ההלכה ברוב האתרוג ,ובאמת לא מסתבר שאם יש באתרוג ב' או ג' טיפין של
אם החזזית היא על חוטמו והיינו ממקום שמתחיל להתקצר נימור זה בצד זה האתרוג פסול ,אבל מלשון הגמרא משמע דמיירי
שאפילו אם הם במיעוט האתרוג זה פוסל ,דומיא דמקום אחד ,אם
ולהתחדד כלפי ראשו פסול אפילו במשהו ואפילו בצד אחד ,כיון שאותו
לא שנאמר שהדמיון הוא בכך שכל החבורות יחד הם מיעוט ,אבל
מקום נראה יותר משאר מקומות ,ואף הפיטם בכלל זה .ואין לומר שמחצי
האתרוג ולמעלה נקרא חוטמו ,דא"כ בכל מקום שהחזזית התפשטה ברובו היא גם הפיזור הוא ברוב האתרוג .וכתב הריב"ש שלהלכה סומכים על
על חוטמו ,ובע"כ שחוטמו מתחיל אחרי שיעור רובו .ובשערי תשובה מצריך הראב"ד שרק אם נתפזר הנימור ברובו זה פוסל ,ולזה הסכים הרא"ש.
לחשוש לדעת רש"י שגם במקום גובהו פוסל בכל שהוא ,וכתב הבה"ל שבשו"ע לא
משמע כך ,וכן מוכח בלבוש ,ועכ"פ במקום הדחק בודאי יש להקל גם ביום הראשון
פסקי ההלכה
ולברך עליו. עלתה על האתרוג חזזית בין בתלוש בין במחובר ,והחזזית גבוהה
כל שינוי מראה (כגון שחור ולבן) פוסל בחוטמו בכל שהוא .ויש מי משאר האתרוג וניכרת במישוש ,אם היא בשנים ושלשה מקומות
שאומר שגם יבש פוסל בחוטמו בכל שהוא ,וכן פסקו הא"ר ושאר פסול ,דמחזי כמנומר ,ואם רק חוט השערה מפסיק בין חזזית לחזזית נראה
אחרונים ,וה"ה שאר פסולי הדר ,ובשאר מקומות אין פסול אלא שאינו נחשב עי"ז כשני חזזיות ,ודעת הט"ז ששני חזזיות פוסלות רק אם יש ביניהם
במקום אחד ברובו או בשנים ושלש מקומות אפילו במיעוטו ,כ"כ שיעור של חזזית ,ורבים מהאחרונים מיאנו בזה משום שאין אנו יודעים מהו שיעור
חזזית.
הפמ"ג ,והבה"ל כתב דלא ברירא לפסול יבש בשנים ושלשה מקומות ,דשמא אינו
נחשב עי"ז כמנומר ,וצ"ע .ושאר פסולים משמע מהשו"ע שאינם פוסלים בחוטמו וי"א שאף בב' וג' מקומות פסול רק אם נתפשט הנימור ברובו ,שבזה
בכל שהוא ,ויש להחמיר גם בנסדק בחוטמו ,אם לא במקום הדחק. פסול אע"פ שמקום החברבורות עצמם הוא מיעוט ,אבל במיעוטו
דווקא שינוי מראה שנראה לכל פוסל בחוטמו בכל שהוא ,אבל אם כגון שכולם בצד אחד כשר( ,ומשמע שאם נתפשט לצד השני פסול
אינו נראה לעין מחמת דקותו וצריך להסתכל ,אין זה כל שהוא ברוב הקפו אע"פ שאינו רובו של כל האתרוג .ובבית מאיר מצדד שבצד
שפוסל בחוטמו ,כיון שהחומר בחוטמו הוא ששם אדם רואה יותר משאר אחד אינו פוסל אפילו ביותר מג' חזזיות ,כיון שזה מיעוט מהאתרוג ,אך לפי מה
מקומות. שמסיים אין הדבר ברור לו כ"כ ,ומיום הראשון ואילך בודאי יש להקל) .ויש
פוסלים אפילו במיעוט של צד אחד .והלבוש והא"ר פסקו כדעה
סעיף י"ג
ראשונה ,וכן משמע בפמ"ג .ואם החזזית במקום אחד ,אם היא ברוב
חזזית היינו ילפת ,והיא כמו אבעבועות. שטח האתרוג משני הצדדים פסול ,דאינו הדר.
י"א שרק שתי אבעבועות הם בכלל חזזית ,אבל דעת רבים
סעיף י"א
מהאחרונים שאף באחת הוי חזזית כל שנראה לעין בלא הסתכלות,
אמנם בשאר ימים נראה שיש להקל. אם החזזית נמצאת על חצי מהאתרוג (היינו כל הקף האתרוג כלפי
דווקא כשהחזזית היא מעצמות האתרוג היא פוסלת ,אבל מה העוקץ ,שהרי בראשו פסול אפילו במיעוט ,וכדלהלן) ,יש מכשירים
שנעשה מקום מסוים אדום ועקום מחמת שעוקצים אותה קוצים דס"ל שאפשר לצמצם ,ויש פוסלים דס"ל שא"א לצמצם ,ויש
כשר ,ומש"כ האגודה שהחזזית גדילה מחמת שהאתרוג שוכב על קוצים ,ביאר להחמיר בזה ,וכתב הפמ"ג שלא מספיק רוב בהכשר ע"י מדידה אלא
השע"ת דאיירי בגבוהה משאר האתרוג ,ובביכורי יעקב מבאר ששם גרמו הקוצים צריך רוב הנראה לעינים ,ובביכורי יעקב חולק על זה.
לעיפוש ועי"ז נוצרה החזזית ,אבל מה שנעשה אדום ועקום ע"י קוצים אינו פוסל.
בלעטלא"ך סעיף י"ב
בלעטלא"ך הנוצרים באתרוג כשהוא על האילן מחמת העלים ,דעת שיעור חזזית ושאר פסולים בחוטמו של האתרוג
התרומת הדשן שאין להכשירם מחמת שהם מצוים באתרוגים ,דכיון איתא בגמרא (ל"ה ):לענין פסול חזזית ,אמר רבא ועל חוטמו אפילו
שחזזית פוסלת מצד הדר אין נ"מ במה שזה היה מתחילה ,דאתרוג במשהו נמי פסול ,ופירש רש"י שחוטמו היינו עובי גובהו ,שמשפע
שאינו מהודר מעיקרו ג"כ פסול ,וכתב התה"ד שהעולם נוהגים משם ויורד לצד ראשו ,ובזה אפילו כל שהוא פסול כיון שנראה שם
להכשיר ואפילו כשהם מורגשים במשמוש היד ,ואפשר שסומכים על
לעיניים יותר משאר מקומות שבו ,דבאותו עובי אדם נותן עיניו .וכתב
מש"כ בהגהות אשר"י שחזזית שהיא ממראה אתרוג כשרה.
הרא"ש שמשמע מרש"י שלא כל השיפוע עד הפיטמא נקרא חוטם,
פסק ההלכה -חזזית הנקראת מו"ל בלשון אשכנז יש להכשירה כיון אלא רק המקום העבה שממנו מתחיל השיפוע ,אבל מהרי"ף ורבינו
שאינו גבוה משאר האתרוג ,ויש מי שכתב שיש להכשיר שכיון שזה חננאל מבואר שכל השיפוע נקרא חוטם ,וכן עמא דבר שמהמקום
רגיל להמצא באתרוג הרי זה מראה אתרוג אע"פ שאינו שוה לשאר מראה העבה עד למעלה פוסלת חזזית כל דהו וכן יבשות וכל הדברים
האתרוג ,ולפ"ז כשר אפילו בגבוה מהאתרוג ואפילו בחוטמו, הפוסלים משום הדר .וכתב הבית יוסף שעובי גבהו עצמו אינו פוסל
והאחרונים הסכימו שאין להקל בגבוהים מן האתרוג כי אם בשעת לרי"ף ולר"ח אלא רק לרש"י ,ולפ"ז כוונת הרא"ש דעמא דבר לחוש
הדחק .ומשמע מהדגול מרבבה שלפי הטעם הראשון פסול בחוטמו משום שינוי גם לדברי רש"י וגם לדברי הרי"ף ור"ח ,או שכוונתו שרק מעובי גבהו
מראה ,וצ"ע דא"כ גם בשאר האתרוג יפסול ברובו ,וע"כ צ"ל כמ"ש הפמ"ג שאף ולמעלה פוסל ,אבל עובי גבהו עצמו אינו פוסל ,והיינו כדעת הרי"ף
שחזזית היא מראה פסול מ"מ ברואה מראה פסולה על האבעבוע אין פוסל כיון ור"ח.
שדרכה בכך ,ורק בגבוה מהאתרוג פוסל משום חזזית ,א"כ באינו גבוה מהאתרוג
אפילו על חוטמו כשר. עוד כתב הרא"ש דפסול יבש וכל הפוסלים משום הדר פוסלים
בחוטמו בכל שהוא ,וכ"כ הר"ן והטור.
במקומות אחרים והובא למקום שדרכו להיות כך ,לרש"י וסייעתו זה פסול ,ולרי"ף סעיף י"ד
ולרמב"ם לא נזכר דין זה בגמרא .ושחור ביותר כאדם כושי פסול בכל
מקום. האם ניתן להכשיר אתרוג ע"י קילוף החזזית
עיין לעיל בסעיף ו' מה שנתבאר מתי נקלף פוסל ,וכתב הרא"ש
סעיף י"ח שאפשר לקלף חזזית ולהכשיר את האתרוג ,אם הקילוף נעשה באופן
איתא בגמרא (שם) אתרוג ככדור פסול. שאין פסול מצד חסר או שינוי מראה (עיי"ש).
פסק ההלכה -אתרוג העגול ככדור פסול ,דאין דרכו להיות כך, פסק ההלכה -חזזית שפסול או מנומר שקילפוה וחזר למראה אתרוג
ומשמע שזה פסול בכל הימים ,אמנם י"ל שהטעם משום שאינו הדר ,וא"כ כשרה ,ואפילו לכתחילה מותר לקלפה מלבד ביו"ט דהוי כמתקן ,ודווקא
להרמב"ם וסייעתו כשר בשאר ימים ,דלא גרע מגידלו בדפוס ועשאו כבריה אחרת כשקילף רק את הקליפה החיצונה הדקה ,אבל אם נחסר משהו
שהכשיר הרמב"ם בשאר ימים. מהאתרוג פסול ביום הראשון לפי הדעה שפוסלת בחסר משהו .וע"י
סעיף י"ט לקמן סי' תרמ"ט ההכרעה להלכה בזה.
איתא בברייתא (שם) גידלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת סעיף ט"ו
פסול .ובגמרא (ל"ו ):אמר רבא לא שנו אלא כמין בריה אחרת, איתא בברייתא (ל"ו ).אתרוג תפוח סרוח כבוש שלוק כושי לבן
אבל כברייתו כשר .פשיטא כמין בריה אחרת תנן .לא צריכא ומנומר פסול.
דעבידא דפי דפי .ופירש רש"י גידלו בדפוס -שעשה לו דפוס
פסקי ההלכה
כשהוא קטן ונתנו בתוכו כשהוא מחובר והוא גדל כמידת הדפוס.
דעבידא דפי דפי -כמין קרשים קרשים ,ואשמועינן רבא דהא נמי נפל עליו מים כשהוא תלוש ותפח או סרח אף שלא נרקב ,או
ברייתו הוא. שנתבשל ,או שהיה שרוי בחומץ חזק בכדי שירתיח ,או שהיה שרוי
במים או בשאר משקין ודבש מעת לעת ,פסול ,משום שאינו הדר.
פסק ההלכה -גידלו בדפוס כדי שיגדל בצורת הדפוס ,אם גידלו
ומסתבר שהשיעור בפסולים אלו הוא ברובו ,וצ"ע אם פסולים אלו פוסלים בחוטמו
בצורה אחרת והיינו אף שאינו דומה לדבר אחר אלא שאינו דומה לאתרוג כלל בכל שהוא.
פסול ,ואם גידלו כברייתו כשר ,אפילו עשאו דפים דפים כריחיים של
אתרוג מנומר פסול ,י"א דהיינו דווקא במנומר במראות הפוסלים,
מים.
ואז זה פוסל בב' או ג' מקומות וכפי שנתבאר לעיל לענין חזזית .וי"א
סעיף כ' שאפילו מנומר בהרבה מראות כשרות פסול ,משום שאינו הדר.
ולמעשה צ"ע.
איתא בברייתא (ל"ו ).אתרוג ככדור פסול ,ויש אומרים אף
התיום .ומשמע דתנא קמא מכשיר בתיום ,והלכה כוותיה .וכן פסק סעיפים ט"ז י"ז
הרמב"ם .אבל הסמ"ג פסק דפסול ,ונראה שהוא סובר דכיון דלא איתא בגמרא (שם) אמר מר אתרוג כושי פסול ,והתניא כושי
אשכחן מאן דמכשיר בהדיא איכא למימר דליכא מאן דפליג ,ואי נמי
כשר דומה לכושי פסול .אמר אביי כי תנן נמי במתניתין דומה
משתכח מאן דפליג הלכתא כוותייהו כיון שלא הוזכר בתלמוד סברת
לכושי תנן ,רבא אמר לא קשיא הא לן והא להו.
החולק עליהם .וכתב הבית יוסף שדברי הרמב"ם עיקר.
רש"י מבאר שדומה לכושי היינו שגדל כאן והרי הוא שחור ,ובזה
פסק ההלכה -שני אתרוגים שגדלו כשהם דבוקים לגמרי יחד
פסול ,אבל הגדל שם כשר דאורחיה הוא .ולרבא כושי נמי פסול לבני
בברייתם ,או שהם שני חצאים החלוקים מלמעלה ומחוברים מלמטה
ארץ ישראל שרחוקים מארץ כוש ואינם רגילים בהם ,וכן הגדל כאן
כל שהוא ,כשרים ,כיון שהם נבראו כך וא"א להפרידם .והסמ"ג פסל
ודומה לכושי פסול ,אבל לבני בבל שהם קרובים לכוש ורגילים בכושי
בזה ,ועל כן יש להחמיר בדאפשר.
כשר .וכ"כ הרא"ש והטור.
סעיף כ"א אבל הרי"ף פירש שלבני ארץ ישראל כושי פסול ,וכל שכן כושי
איתא במתני' (ל"ד ):הירוק ככרתי ,רבי מאיר מכשיר ,ורבי יהודה הרבה הדומה לכושי ,ולבני בבל ששם האתרוגים כושים הכושי כשר
והכושי הרבה שהוא דומה לאדם כושי פסול .וכ"כ הרמב"ם ,וכתב
פוסל .וידוע דהלכה כרבי יהודה .וכתבו התוס' והרא"ש שירוק שאם
המגיד משנה שכן עיקר.
משהים אותו הוא חוזר למראה אתרוג כשר ,דאי לאו דנגמר פריו לא
היה חוזר למראה אתרוג בתלוש. פסקי ההלכה
פסק ההלכה -אתרוג ירוק כעשבי השדה פסול ,משום שניכר מראה שחור או לבן פוסל ברוב האתרוג או בב' וג' מקומות ,כמו
בחזזית .וכתב החיי אדם שאדום זה ממראה אתרוג ,ודעת הפמ"ג שאדום
שעדיין לא נגמר הפרי( ,ומשמע שירוק פחות מכך כשר מפני
באדמומית זה מראה פסול ,אבל כאהינא סומקא י"ל שזה מראה כשר.
שמסתמא נגמר הפרי) ,וירוק כעשבי השדה שידוע שבאותו מקום
אם באותו מקום רגילים האתרוגים להיות שחורים מעט ,כשר באותו
טבע האתרוגים שיהיה להם מראה אתרוג אם ישהו אותם בכלי זמן
מקום ,אבל במקומות אחרים פסול ,ומשמע שאפילו במקומות
הסמוכים להם ,ודעת כמה ראשונים להקל בזה .ואתרוג שחור מעט שגדל
איתא בברייתא (ל"ו ).אתרוג הבוסר ,רבי עקיבא פוסל ,וחכמים מרובה ,כשר אף בעודו ירוק ,ומ"מ אין לסמוך על זה למעשה אא"כ
מכשירים .ופסק הרמב"ם כחכמים .ופירש רש"י דבוסר היינו קטן התחיל מעט להיות כמראה אתרוג ,דשמא יהיה נשאר ירוק.
כפול הלבן ,אבל התוס' כתבו ששיעור זה נאמר לגבי ענבים ,שגם
בגמר בישולם הם קטנים ,אבל אתרוג שהוא פרי גדול ,אפילו ביותר
פסול אתרוג מורכב
מכביצה הוא בוסר כשסופו לגדול הרבה יותר ,אבל אם אין סופו אתרוג המורכב עם לימון או עם עץ אחר פסול ,אפילו אם הבריך ענף
לגדול יותר כשר בכזית או בכביצה ,דחשיב גמר פרי ,אבל פחות מכך של אתרוג לתוך לימון ,וכ"ש אם הבריך ענף של לימון לתוך האתרוג,
לא חשיב גמר פרי אע"פ שאין סופו לגדול יותר .עוד י"ל שאפילו אבל אם הרכיב אתרוג באתרוג אחר כשר.
לחכמים שמכשירים בוסר כפול הלבן היינו משום שהוא עתיד לגדול אתרוג מורכב סימניו הם שהוא חלק והעוקץ שלו בולט והתוך רחב
עוד וחשיב פרי ,אבל באינו עתיד לגדול עוד פסול .והסמ"ג פסק עם הרבה מוהל וקליפתו דקה ,ואתרוג שאינו מורכב יש לו בכולו
ששיעור אתרוג הקטן הוא כביצה ,והקשה הרא"ם א"כ איך מביא בליטות עם גובה ,והעוקץ שוקע ,וקליפתו עבה והתוך קצר והוא
הסמ"ג את פירוש רש"י שבוסר היינו כפול הלבן ולחכמים זה כשר, כמעט יבש .ובעולת שבת כתב שבאתרוג מורכב הגרעין שוכב,
שהרי להלכה ס"ל דבעינן כביצה .ותירץ הבית יוסף דס"ל כמש"כ ובביכורי יעקב כתב שגם בשאינו מורכב לפעמים הגרעין שוכב .וכתב
התוס' בביאורם השני ,וכנ"ל. החת"ס שאתרוג שיש לו הרבה בליטות והעוקץ שוקע א"צ לבדוק
פסק ההלכה בסימנים הפנימיים ,ומשמע שאם יש לו רק סימן אחד יש להחמיר
מספק ,וכ"כ במור וקציעה ,אמנם במקום אחר מפקפק החת"ס מאד
אתרוג קטן פחות מכביצה פסול כל שבעה ,מפני שאינו פרי ,אפילו אם
על הסימנים כיון שלא נזכרו בש"ס והנ"מ בסימנים היא למביא אתרוג ואומר
אנו משערים שאינו בוסר ,דאין סופו לגדול יותר .ואפילו בהיה בו כשיעור
שהוא בא ממקום מוחזק בכשרות ויש לו סימני מורכב ,שזה פסול ,ומסיק שאין
ונצטמק פסול מפני שאינו הדר ,ואם אין לו אחר יטלנו בלא ברכה ואפילו ביום
הראשון .וכתב החת"ס שאף שהצל"ח העיד שהביצים שבזמננו נתקטנו ,מ"מ די לסמוך על הסימנים (ולעולת שבת ביו"ט שני אפשר לסמוך על
בכביצה של זמננו ,כי גם האתרוגים נשתנו ,ולפי דעת הביכורי יעקב נכון לבעל נפש הסימנים) ,אלא יש לקחת אתרוג ממקום שיש בו מסורת מימים
להדר לכתחילה אחר אתרוג גדול כשני ביצים .ואתרוג שיש בו כביצה כשר קדמונים שאתרוגיהם אינם מורכבים ,ואם לוקח ממקום אחר לא יקח
אפילו אם הוא בוסר ,ובלבד שלא יהיה ירוק ככרתי וכנ"ל. בלא כתב הכשר שיודע המעיד שאינם מורכבים ,וימצא אנשים
אתרוג גדול באיזה שיעור שיהיה כשר ,ואפילו גדול שמביאו על שמכירים היטב את חתימת המעיד ,או שהסוחר מכיר והוא מוחזק
כתפו יצא ,דד' המינים אם יש לו את כולם יכול ליטול אחד ואח"כ בכשרות ,ואתרוגים ממקום שאינו מוחזק בכשרות אין להאמין
ליטול את השני. להכשירם אלא לאדם המוחזק בכשרות וגם יהיה ירא שמים לדקדק
ובפרט במלאכת הנטיעה ,ויש לדקדק לקנות מאיש נאמן כדי שלא
ירמה ויעביר את ההכשר לתיבה אחרת ,ויותר טוב לקנות ממקום
סימן תרמ"ט שמוחזק שהאתרוגים משם אינם מורכבים( ,וסוחרים שיכולים לקנות
מיהודים או מנכרים ושניהם שוים בכשרותם ,עליהם לקנות מיהודים ,דכתיב "או
אסור לזלזל אתרוג ושארי מצוות שהנכרים מוכרים ,מפני שבפעם קנה מיד עמיתך" ופירש רש"י והוא מהסיפרא אם תרצה לקנות קנה מישראל
אחרת לא יביאו למכור ,אלא יתן להם מעט יותר מכדי דמיהם. חברך) .ואם כבר קנה משאר מקומות או שאין אתרוגים ממקומות
מוחזקים בכשרות אפשר לסמוך על שני הסימנים שבחוץ ולברך ג"כ.
פסולים כלליים בד' מינים גם בשאר הימים אין ליטול אתרוג מורכב ,ואם אין לו אחר יש ליטלו
לאחר שנתבארו בסימנים הקודמים פסולים מיוחדים שיש בכל מין מהד' כל שבעה בלא ברכה ,ויש מחמירים שלא ליטלו אף בלא ברכה
מינים ,מבאר השו"ע בסימן זה כמה פסולים כלליים הפוסלים בכל הד' מינים,
דילמא אתי למסרך לצאת בו תמיד.
מתי ובאיזה אופן הם פוסלים ,והאם הפסול הוא רק ביום הראשון או גם
בשאר הימים. הדסים מורכבים פסולים כמו אתרוגים ,אך בסתמא אינם מורכבים,
ואף אלו הגדלים בגינות השרים אינם בחשש מורכבים ,דלא כהשבות
סעיף א'
יעקב.
פסול גזול או גנוב
סעיף כ"ב
נתבאר בסימנים הקודמים שגזול ויבש פסול בכל הד' מינים .והנה
איתא בגמרא (כ"ט ):קא פסיק ותני לא שנא ביום טוב ראשון שיעור אתרוג
(שחיוב נטילת לולב בו הוא מדאורייתא) ולא שנא ביום טוב שני (שחיובו איתא במתני' (ל"ד ):שיעור אתרוג הקטן ,רבי מאיר אומר כאגוז,
מדרבנן) .בשלמא יבש ,הדר בעינן וליכא( ,וכיון שתיקנו מדרבנן זכר רבי יהודה אומר כביצה .והגדול כדי שיאחז שנים בידו אחת,
למקדש יש סיבה לפוסלו) ,אלא גזול ,בשלמא יום טוב ראשון דכתיב דברי רבי יהודה ,רבי יוסי אומר אפילו אחד בשתי ידיו .ופסקו
"לכם" משלכם ,אלא ביום טוב שני מאי טעמא (מהיכי תיתי הרי"ף והרא"ש הלכה כרבי יהודה בקטן וכרבי יוסי בגדול.
למיפסליה) .אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי משום וכתב הר"ן שלרבי יוסי אפילו צריך שתי ידיו לאתרוג אחד מתוך
דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה ,שנאמר "והבאתם גזול ואת גודלו ,או שהוא צריך ליטלו על כתיפו ,יצא .וכ"כ הרמב"ם שאין
הגבלה לגודל האתרוג.
אם קנאו לפני המצוה ,כגון שגזל לולב שאינו מתוקן ועדיין אין עליו הפסח" ,מה פיסח לית ליה תקנתא ,אף גזול לית ליה תקנתא,
שם לולב ,ושיפהו ,כשר ,דקנאו בשינוי מעשה ,ואפילו בלא יאוש לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש( ,שאף שיאוש קונה (ב"ק
כשר ,ואפילו ביום הראשון ,דכיון שקנאו חשיב "לכם" ,ואינו חייב ס"ח ).והוי דידיה ,אין להקריבו למזבח) .בשלמא לפני יאוש "אדם כי
לנגזל אלא דמים בעלמא ,וכן מי שקנאו מן הגנב במכירה או במתנה יקריב מכם" אמר רחמנא ,ולאו דידיה הוא ,אלא לאחר יאוש
לאחר יאוש יוצא בו יד"ח אפילו ביום הראשון.
הא קנייה ביאוש ,אלא לאו משום דהוה ליה מצוה הבאה
כתב השו"ע שבקונה בשינוי מעשה לא יברך עליו ,שכיון שבא לידו בעבירה .ופליגא דרבי יצחק ,דאמר ר' יצחק בר נחמני אמר
בגזל מחמירים בזה לענין ברכה שיש בה הזכרת שם שמים( ,ואם עבר
שמואל ,לא שנו אלא ביום טוב ראשון ,אבל ביום טוב שני
ונטלו א"צ ליטול לולב אחר ,וכ"ש שלא יברך עליו) ,וכתב המ"א שדווקא בלא
מתוך שיוצא בשאול (שהרי ביו"ט שני לא כתיב "לכם") ,יוצא נמי
יאוש אין לברך ,אבל אם היה יאוש יחד עם השינוי מעשה או עם
בגזול .מתיב רב נחמן בר יצחק לולב הגזול והיבש פסול ,הא
שינוי השם או עם שינוי רשות מותר לברך עליו ,אכן דעת הט"ז
והגר"א שבכל גווני לא יברך ,וע"ע בבה"ל סימן י"א. שאול כשר ,אימת אילימא ביום טוב ראשון הא כתיב לכם
משלכם והאי לאו דידיה הוא ,אלא לאו ביום טוב שני וקתני
י"א שגנוב וגזול פסול בכל הימים משום מצוה הבאה בעבירה רק
לגנב ולגזלן עצמו וכן ליורש ,ואפילו לאחר יאוש ,אבל לאחרים פסול גזול פסול .רבא אמר לעולם ביום טוב ראשון ,ולא מיבעיא
רק ביום הראשון ורק לפני יאוש ,דס"ל שלא שייך מצוה הבאה קאמר ,לא מיבעיא שאול דלאו דידיה הוא ,אבל גזול אימא
בעבירה אלא לגזלן עצמו ,ודעת המ"א שאין להקל כהי"א ,מפני סתם גזילה (מיד ,אף שלא שמענו שהוא התייאש) יאוש בעלים הוא
שהרמב"ן חולק על זה ,אבל הא"ר כתב שיש לסמוך להקל כהי"א ,וכן (כיון שגזל ממנו בפניו ואין לו כח להציל) ,וכדידיה דמי ,קא משמע לן
משמע מהגר"א ,אמנם גם להגר"א אין לברך עליו. (שעד ששמענו להדיא שהוא התייאש לא קנה ,דמימר אמר השתא הוא דתקיף
מינאי למחר תפיסנא ליה בדינא).
אין לקצוץ בעצמו ד' המינים מקרקע שביד נכרי אפילו אם הנכרי
נותן לו רשות ,דסתם נכרים גוזלי קרקע הם ,וקרקע אינה נקנית דעות הראשונים
ביאוש אלא היא בחזקת בעליה ,ופירות מחוברים הרי הם כקרקע, הרי"ף הביא המשנה כצורתה ולא הביא את מחלוקת האמוראים אם
וא"כ התלישה היא הגזילה ,אלא יקצצנו הנכרי (וה"ה ישראל אחר) גזול פסול ביו"ט שני .וכתבו הרא"ש והר"ן שהרי"ף סובר שגזול פסול
ויחול היאוש ביד הנכרי ,והנכרי ימכור או יתן במתנה לישראל ,ואז גם ביו"ט שני ,משום מצוה הבאה בעבירה ,ואף דקרא גבי קרבן כתיב,
הישראל יקנה ביאוש ושינוי רשות ,ומברך על זה .ואין חילוק בזה בין הוא הדין לכל המצוות ,כדמוכח בבבא קמא (צ"ד ).דקאמר הרי שגזל
ארץ ישראל לחו"ל ,שאע"פ" שרוב הקרקעות הם של נכרים ,מ"מ גם סאה חטין וכו' אין זה מברך אלא מנאץ ,ודלא כשמואל דסבר התם
גזל עכו"ם אסור .ובדיעבד כשר אם הוא ברשות נכרי ומברך על זה, דלא אמרינן הכי אלא במצוה שהיא מדאורייתא( ,דלא מסתבר
דמספיקא אין חוששים לגזולה .וכתב הביכורי יעקב שבזמננו לא אומרין טעמיה דשמואל ,דכיון דמברך ומזכיר שם שמים מנאץ הוא באיסור
שסתם נכרים גוזלי קרקע ,וגם כל הקרקעות מוחזקים לבעליהם מדינא דמלכותא, דרבנן כמו באיסור דאורייתא ,ועוד דרב נחמן בר יצחק דהוא בתראה
ולכן מותר לישראל לקצוץ מקרקע הנכרי ,וכתב הבה"ל שהדבר תלוי לפי המקום. פריך לשמואל ממתניתין ,ואף על גב דדחי ליה לא סמכינן אשינויי
והלוקחים מהאריס שלא בידיעת בעל הגן ,הפמ"ג כתב שי"ל דידע ומחיל ,ובביכורי
דחיקי) .וכן פסקו בה"ג ורב פלטוי גאון .וכן דעת הראב"ד והרמב"ן
יעקב מפקפק בזה מאד .וכתב המ"א בשם רבי בצלאל שבארץ ישראל אם ישראל
קוצץ מלבד האיסור הנ"ל הוי טבל כיון שנתמרח ביד ישראל ,ובטבל יש מחלוקת לפסוק כרבי יוחנן.
אם יוצא יד"ח ,ובפמ"ג משמע שרק אם קנאו מנכרי בדמים בשעה שקצצו חשיב אבל דעת הרמב"ם שפסול גזול וגנוב אינם אלא ביו"ט ראשון ,וכתב
נתמרח ביד ישראל .ומי שגזל ע"י כיבוש מלחמה קנה. הרב המגיד שכן דעת הגאונים ,וכתב הר"ן שכן דעת הרז"ה.
מה שנוהגים לקצוץ ערבות לצורך הקהילה ,ומצוי שלא נוטלים רשות מבעל השדה,
וכתב בארחות חיים שאלו שפוסלים גזול כל שבעה ,היינו דווקא
אין יוצאים בזה יד"ח אף אם הבעלים יתייאש אח"כ ,ואין להקל אא"כ נטל רשות
מבעה"ב או מהשומר או כשידוע שהמקום הוא הפקר לכל.
לגזלן עצמו ,אבל לאחרים כשר בשאר הימים.
מי יכול לאגוד את הלולב -לדעת הרמ"א אע"פ שיש מצוה לאגוד וכתב הר"ן שפסול מצוה הבאה בעבירה שייך רק היכא שעדיין לא
את הלולב משום נוי מצוה ,מ"מ זה כשר בנכרי .ודעת המ"א שכל קנאו ,או כשהמצוה מסייעת בקנין (כמו לגבי קרבן שקנאו רק בייאוש
שאינו מחויב בדבר אינו רשאי לתקנו ,ולכן לכתחילה נכרי או אשה לא ושינוי רשות שנכנס לרשות הקדש) ,אבל אם קנה מתחילה בלא סיוע
יאגדו את הלולב ,וה"ה קטן פחות מי"ג שנים ,ואם אגדו אם אפשר יתירנו
המצוה אין בזה משום מצוה הבאה בעבירה ,והביא ראיות לדבר .וכן
ויאגדנו שנית .ודעת המ"ב שמדינא אין חשש בדבר אך טוב להזהר בזה, כתבו התוס' ,אך כתבו שי"ל שלענין ברכה אין מברכים על זה.
ודווקא באגד התחתון שאוגד כל המינים יחד ,אבל באגד העליון אין פסקי ההלכה
קפידא. גזול או גנוב מישראל או מנכרי פסול בכל הד' מינים ,דכתיב "ולקחתם
סעיף ב' לכם" – משלכם.
אף לאחר יאוש אין יוצאים בגזול ,דיאוש כדי (-לבד) לא קני ,וכן אם
שאול פסול ביום הראשון ,ולכתחילה המשאיל ביום הראשון יפרט
קנאו אדם אחר מהגזלן בהגבהה אינו יוצא יד"ח בהגבהה זו ,דהוי
שנותן במתנה ע"מ להחזיר ,אבל בדיעבד אף בשאל ממנו סתם לצאת
מצוה הבאה בעבירה ,אלא צריך לחזור ולהגביהו כדי לצאת בו.
בו יצא ,דמסתמא נתן באופן המועיל ,ורק אם נתן לו בפירוש בתורת
סעיף ד' שאלה ולא במתנה ,או כשהנותן אינו יודע שאין יוצאים בשאול ,אינו
יוצא ידי חובה.
מותר לקחת ד' מינים מגינות של משרתי העכו"ם ובתי שמשיהם
אפילו אם האילן נטוע לפני הע"ז ,כל זמן שאין עובדים את האילן המודר הנאה מלולבו או מנכסיו של חבירו וחבירו רוצה לתת לו את
(דאם עובדים אותו דינו כאילן של אשירה ,וי"א שאם גדל אחרי הלולב במתנה ע"מ להחזיר ,וכן המודר הנאה מלולבו של עצמו ,אינו
שעבדו האילן ואח"כ הנכרי קצץ אותם ונתנם לישראל שרי אף יוצא בו ביום הראשון ,דלא חשיב לכם ,וכתב הפמ"ג דה"ה באתרוג שהוא
לגבוה) ,אמנם אם יש לו אחרים יקח את האחרים אע"פ שהם פחות מודר מאכילתו ,ובביכורי יעקב חולק עליו .אבל ביום השני דלא בעינן לכם
יפים ,ולענין לשלם על זה כאשר משמשי הע"ז נהנים מהמעות ,לדעת מותר ,דמצוות לאו להנות ניתנו ,ועיין בה"ל ד"ה אינו.
השו"ע יו"ד קמ"ג י"ל שזה אסור רק אם נדבו את הגינה לשם ע"ז סעיף ג'
והפירות יהיו שייכים למשרתיה ולדעת הט"ז שם גם בהחזקת טובה בעלמא
אסור ,אבל אם לא נדבו את הגינה לשם ע"ז מותר ,ולדעת הרמ"א שם של אשירה ושל עיר הנידחת
בכל גוונא יש להקל אם הגינה אינה עומדת בחצר של הע"ז והמעות נתבאר במתני' (כ"ט :ל"ב :ל"ג :ל"ד ):ששל עיר הנדחת ואשירה של
הולכות לכהני הע"ז ולא לצרכי הע"ז ,ולדינא אם לא נדבו את הגינה לשם ישראל פסול בכל הד' מינים ,אבל אשירה של נכרי לכתחילה לא יטול
הע"ז והע"ז נמצאת מחוץ לחצר ,מותר. ואם נטל כשר .ואיתא בגמרא (ל"א ):ושל אשרה פסול ,והאמר
רבא לולב של עבודה זרה (שכיבדו בו את הקרקע לפני הע"ז ,או
אלו פסולים פוסלים רק ביום הראשון
שעבודתה להעבירו לפניה או לזרקה בו) לא יטול (משום דמאיס לגבוה) ואם
ואלו פוסלים גם בשאר ימים
נטל כשר (שאף שזה אסור בהנאה ,מצוות לאו ליהנות ניתנו) .הכא באשרה
יש דברים הפוסלים בד' מינים רק ביום הראשון ,כגון פסול גזול דכתיב
"ולקחתם לכם ביום הראשון" ,או משום שנטילת ד' מינים בגבולין היא מדרבנן דמשה עסקינן (אותם שהיו בשעת כיבוש ארץ ישראל שהצריכן הכתוב
ורבנן לא תיקנו לפסול בכהאי גוונא ,ויש דברים שפוסלים בכל הימים, שריפה) ,דכתותי מיכתת שיעוריה (כיון דלשריפה קאי ,ולולב צריך שיעור).
וכדלהלן.
דברי הראשונים
סעיף ה' כתב המגיד משנה שלדעת רוב הראשונים שאשירה דמשה לא היה
איתא בגמרא (כ"ט ):בשלמא יבש בעינן הדר וליכא ,אלא גזול לה ביטול משום שישראל זכו בארץ ,וה"ה לכל ע"ז של ישראל אין לה
בשלמא ביום טוב הראשון "ולקחתם לכם" משלכם אמר ביטול ואין יוצאים בה ,ובאשירה של נכרי אם נטל יצא (ביו"ט שני
שיוצאים בשאול) ,אא"כ נתכוין הישראל לזכות בה .וכ"כ הר"ן והטור.
רחמנא ,והאי לאו דידיה הוא ,אלא ביום טוב שני אמאי לא.
עוד כתב הר"ן דהא דאמר רבא לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל
דברי הראשונים כשר ,היינו קודם ביטול ,דאי לאחר ביטול אפילו לכתחילה יכול ליטול,
כתב הרא"ש דמשמע דפשיטא ליה לגמרא דבעינן הדר לכולהו יומי, דכיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה .ומרש"י לא משמע כדבריו.
אבל לכם משלכם לא בעינן בשאר ימים ,וכן "ולקחתם" דדרשינן
הרמב"ם מבאר את הסוגיה בדרך אחרת ,ואכמ"ל לפי שהוא דבר
מיניה (ל"ד ):דבעינן לקיחה תמה ,לא מיפסל אלא ביום טוב ראשון,
שאינו מצוי.
כדאמרינן בגמרא (ל"ו ):רבי חנינא מטבל ביה ונפיק .והקשה
הרא"ש איזה טעם יש לחלק בין הפסולים לענין שאר ימים ,שהרי גם פסקי ההלכה
הדר וגם לקיחה תמה נלמדים מהפסוק שכתוב בו "ביום הראשון" ,ואי של עיר הנידחת פסול אפילו ליום השני ,משום דלשריפה קאי
נימא שיש חילוק בין דיני לכם ולקיחה תמה שהם כתובים בפסוק וכתותי מיכתת שיעוריה.
לפני תיבת "לכם" דעליהם קאי קרא ,לבין דין הדר שהוא כתוב אח"כ של אשירה (אילן שעובדים אותו ,ואם נטעו ולבסוף עבדו ,הפירות
ובו תיקנו שיהא נוהג בכל הימים ,א"כ הרי יש דינים נוספים שנלמדים שגדלו קודם העבודה מותרים להדיוט ואסורים לכתחילה לגבוה,
מהמילים "ולקחתם לכם" ואינם נוהגים בשאר ימים ,והיינו הדין שד' והפירות שגדלו לאחר העבודה אסורים אף להדיוט בהנאה ופסול אף
מינים שבלולב מעכבים זה את זה ,דכתיב "ולקחתם לכם" ,ומדכתיב ביום שני) של ישראל פסול אף ביום השני ,אבל של נכרי לכתחילה
"ולקחתם" בלשון רבים לומדים שתהא לקיחה לכל אחד ואחד ,ולמה לא יטול אפי' ביטלו משום דמאיס לגבוה ,ואם נטל מיום ראשון ואילך
לא אמרינן שבשאר ימים מספיק מין אחד ,וכן לקיחה אחת לכולם. יצא (אם לא נתכוין לזכות בו) וא"צ לחזור וליטול אחר אפילו אם
ולכן מבאר הרא"ש שטעם החילוק בין הפסולים הוא שיום ראשון הנכרי לא ביטלם ,ויש מחמירים אפילו בדיעבד קודם שנתבטל ,ואם
חיובו מדאורייתא בגבולין ,ושאר הימים תיקנו חכמים זכר למקדש, אין לו אחר יכול ליטלו ,ואם מוצא אח"כ אחר יטלנו בלי ברכה ,וביום
וממילא דיני עיקר הלקיחה כגון ד' מינים שבלולב ולקיחה לכל אחד הראשון אינו יוצא אפילו בדיעבד כל שלא ביטלה הנכרי ,דלא חשיב
ואחד תיקנו גם בשאר ימים כעין דאורייתא ,וכן תיקנו שיהא הדר "לכם" .ואם נתבטל ביד נכרי אפילו אם הישראל מכוין לזכות בו יוצא
משום הידור מצוה ,אבל בחסר לא תיקנו ,ובשאול ובגזול פליגי בדיעבד.
בגמרא אי חשיב מצוה הבאה בעבירה בדרבנן והלכה כדעת הפוסלים,
ונמצא שרק חסר ושאול אינם פוסלים בשאר ימים.
שאול פסול רק ביום הראשון ,אבל בשאר הימים כשר ,וכן מותר והרמב"ם כתב שכל הפסולים מפני מומין או מפני גזל וגניבה אינם
בשאר הימים ליטול לולב של חבירו ללא ידיעתו ,דניחא ליה לאיניש פסולים אלא ביום ראשון ,אבל הפסולים משום עבודה זרה או מפני
למעבד מצוה בממוניה ,כיון שאין בזה פסידא (משא"כ ספרים אסור שאותו אתרוג אסור באכילה פסול כל שבעת הימים .וכתב המגיד
שמא יתקלקלו) .וכתב הפמ"ג שרק פעם אחת מותר ,אבל לכל ז' משנה שכן דעת הגאונים ,וכן דעת ריב"א והרי"צ גיאות ובעל העיטור
הימים אפשר שהבעלים מקפיד ואסור ,ולפ"ז ה"ה שאסור לתת לולב ורבינו יונה .אמנם הפסולים מפני שאינם מינם ,או מפני חסרון
זה לאדם אחר אף שבמתנה ע"מ להחזיר מותר ,ובכל גווני אם הבעלים כאן בשיעורם ,פסולים בכל הימים.
ראוי להזהר שישאלנו ,דאין סומכים על החזקה כשאפשר לברר זאת וי"א שגם גזול ויבש פסולים בכל הימים ,וכן דעת הראב"ד ,והרמב"ן
בקלות ,וכ"ש שאם הוא יודע שהבעלים מקפיד דאסור מדינא ליטול מכשיר ביבש ופוסל בגזול.
שלא מדעתו .וגם כשחבירו אינו כאן רק מותר באותו מקום ,אבל
יו"ט שני בחו"ל לדעת הרא"ש והטור דינו כיום הראשון ,כיון שהוא
אסור להעביר את הלולב מביתו לבית הכנסת או איפכא.
ספק יו"ט ראשון ,וכן נוטה הרשב"א ,אבל הרמב"ם סובר שדינו כשאר
חסר לכו"ע פסול רק ביום הראשון ,אבל בשאר הימים שרבנן תיקנו ימים ,כיון שאנחנו בקיאים בקביעא דירחא ,והר"ן והמגיד משנה
שכל אחד יטול בגבולין ד' מינים ,לא תיקנו לפסול חסר ושאול .ואם הביאו את השיטות בזה ,וכתב הר"ן שנראה שיטול בלי ברכה.
ניטלה פיטמתו או עוקצו של האתרוג ,לדעת הרמ"א דינו כחסר, ולהלן יבוארו פסקי ההלכה בדינים אלו.
והמ"א מצדד כהפוסקים שניטלה פיטמתו פסול משום שאינו הדר,
ועל כן אין ליטול אתרוג כזה בשאר הימים כדלקמי' ,ואם אין לו אחר וכתב הר"ן לענין לולבא דסליק בחד הוצא (ל"ב ).מדאמרינן בעל מום
כתב הא"ר שיש להקל ,ומשמע ממנו שיכול לברך ג"כ ,ויש מפקפקים הוא משמע שפסולו מגופו ופסול כל שבעה אפילו בזמן הזה .וי"א
לענין הברכה ,ואם מצטרף לזה עוד ספק בודאי אפשר לברך בשאר שאין פסולו אלא מפני שאינו הדר וביום ראשון בלבד פסול.
הימים. איתא בגמרא (ל"ו ):אתרוג שניקבוהו עכברים ,אמר רב אין זה
אתרוג שניקרוהו עכברים ,לכתחילה לא יטלנו בשאר הימים משום הדר .איני והא רבי חנינא מטבל ביה ונפיק (אוכל מקצתו ויוצא ידי
שהוא מאוס ,עד שיסיר ניקור העכברים ,ואם נטל בלא הסרת ניקור חובה בנותר ומברך עליו) ,ולרבי חנינא קשיא מתניתין (ל"ד :דקתני חסר
העכברים ,נחלקו הפוסקים אם יוצא ,וצריך לנקר ולחזור וליטול בלא ברכה. כל שהוא פסול) ,בשלמא מתניתין לרבי חנינא לא קשיא כאן ביום
פסולי הדר לפי השו"ע (כדעת הרמב"ם וסיעתו) הם פוסלים רק ביום טוב ראשון (שזה דאורייתא ובעינן לקיחה תמה) כאן ביום טוב שני,
הראשון ,והרמ"א מחמיר בזה (כדעת הרא"ש וסיעתו) .וחזזית ויבש אלא לרב (דאמר אין זה הדר) קשיא (דגם בשני בעינן מצוה הדורה ,הואיל
ומנומר הם פסולי הדר .ויש להקל בשעת הדחק בחזזית בשאר ומזכיר שם שמים עליו) .אמר לך רב שאני עכברים דמאיסי .איכא
הימים ,הט"ז והא"ר מקילים גם שלא בשעת הדחק ,אבל הגר"ז והח"א מקילים רק
דאמרי אמר רב זה הדר דהא רבי חנינא מטבל ונפיק ביה,
בשעת הדחק מפני שהמ"א פוסל בהדר כל שבעה ,והפמ"ג כתב שאפשר גם לברך,
עוד מצדד הפמ"ג שאין להקל בזה אלא בחזזית (די"א שפסולו משום הדר והוי ולרבי חנינא קשיא מתניתין ,לא קשיא כאן ביום טוב ראשון
ס"ס) ,אבל בשאר הפסולים שהם ודאי משום הדר אין להקל ,ומהגר"ז והח"א מוכח כאן ביום טוב שני.
שגם בהדר סמכו להקל בשעת הדחק ,מלבד ביבש שיש מחמירים משום "לא
דעת הרי"ף והרא"ש שלהלכה חסר כשר בשאר ימים ,ואף בניקבוהו
המתים יהללו קה" ,וצ"ע.
עכברים כשר ,וכן נראה מדברי הרמב"ם( ,ואף אם הלכה כלישנא
כמה דברים הפוסלים בכל הימים -פסולי עבודה זרה (כגון אשירה קמא ,שינויא דרב הוא דחוק) ,ובה"ג פוסל בניקבוהו עכברים (כרב,
של ישראל ,וכנ"ל) ,או אתרוג אסור באכילה ,או דברים שאינם המין וצ"ע למה לא פסק כלישנא בתרא).
הנצרך (כגון הדס שוטה וצפצפה ואתרוג מורכב) ,או שחסר בשיעור
וכתב הטור שאפילו לכתחילה מותר לאכול מהאתרוג בשאר הימים,
הנצרך ,פוסלים גם בשאר הימים.
כמבואר בגמרא דרבי חנינא מטבל ביה ונפיק .ולא אמרינן דאתקצאי
ביו"ט שני בחו"ל נוטלים בדליכא אחר את המינים הפסולים בראשון למצוותו ,כיון שנשאר בו שיעור לצאת בו .וכתבו הראשונים שאף
בלא ברכה ,ואף דבדליכא אחר גם ביום הראשון נוטלים בלא ברכה, שביום הראשון חסר פוסל בכל שהוא ,י"ל שרבי חנינא הפריש כולו
שם מיירי בדליכא אחר כלל ,אבל ביו"ט שני אף כשיוכל למצוא אחר ליום ראשון ומקצתו לשאר ימים ,והיה מתנה שכולו ליום ראשון
ע"י טורח א"צ לטרוח .ואם יכול לקחת מחבירו מין כשר במתנה ע"מ ובשאר הימים אינו בודל ממקצתו בין השמשות ,או שהיה אוכל
להחזיר ,יברך על של חבירו (ובהלל והושענות יקח את שלו) ,אבל לא מהאתרוגים שהיו לו לאכילה ,ובהם היה יוצא למחר במה שנשאר.
יקח את של חבירו שלא מדעתו ,דלא עדיף משאול ,ופסול ביום א' פסקי ההלכה
ומספק גם ביום ב'.
גזול -לשו"ע גזול פסול רק ביו"ט ראשון ולא בשאר הימים( ,וביו"ט
אתרוג האסור באכילה פסול בכל הימים וכנ"ל ,ומשמע מהשו"ע שני ,כתב המ"א שרק לכתחילה אין לקחת גנוב או גזול ,אבל בדיעבד
שאפילו אם הוא אסור רק באכילה ומותר בהנאה ,כגון טבל ,פסול, יצא ,ובמטה יהודה כתב שזה פסול גם בדיעבד ,וכן משמע מהגר"א) ,אמנם גם
אבל דעת התוס' שאותם שאין בהם איסורי הנאה כשרים ביו"ט שני ,וכ"ש אתרוג בשאר הימים אין לברך על גנוב או גזול משום "בוצע ברך ניאץ ד' ".
של ערלה ושל תרומה טמאה שהם עומדים לשריפה פסולים כל וכתב הרמ"א שי"א שגזול פסול כל ז' הימים ,והכי נהוג ,אמנם אין לברך
שבעה אפילו לדעת התוס' ,ויש מקילים באתרוג של טבל ,ויטלנו בלא ברכה, כשחוזר ונוטל ,דספק ברכות להקל.
ובחו"ל אין איסור טבל כלל ,דאין תרומות ומעשרות בחו"ל בזמן הזה כלל .וערלת
הני פסולי מסרן הכתוב לחכמים ,והם אמרו שלא בשעת הדחק אפילו חו"ל כשר אפילו ביום הראשון .ואתרוג דמאי כשר .ואתרוג שנבלע בו
בדיעבד לא יצא ,כדי שיזהרו ישראל במצוות ,אבל במקום הדחק איסור כגון שנפל מקצתו לתוך חלב רותח יש להחמיר שלא לצאת בו
הכשירום כיון שאי אפשר בענין אחר ,ומברכים עליהם .וכן דעת ביום הראשון ,אבל בשאר ימים יש להקל ,וכשאין לו אחר יש להקל גם
היראים שמברכים על לולב והדס וערבה יבשים היכא שאין אחרים. ביום הראשון .וכתב הביכורי יעקב שאתרוג שנתבשל פסול משום שאינו הדר ,וא"כ
וכ"כ ראבי"ה שבשעת הדחק אפשר לברך גם על אתרוג כבוש וחסר, אינו נפסל אלא ברובו.
וכ"כ התוס' שאם לא מצא אתרוג כשר יברך על פסול ,כמו שלולב
עוד מדיני ד' מינים
פסול כשר לרבנן בשעת הדחק.
מנומר או יבש שהסיר את החלק הפסול ,לדעת הרמ"א זה פסול,
אמנם אלו הפסולים מחמת שאינם מינם ,כהדס שוטה וצפצפה ,אין כיון שזה בא מכח דבר הפוסל מדינא משום הדר ,והגר"א והמאמר
נוטלים אותם אפילו בשעת הדחק ,שלא יבואו לטעות להכשירם,
מדרכי מצדדים שלדעת השו"ע בסי' תרמ"ח זה כשר ,וע"כ מצדד
כדאיתא בגמרא (ל"א ).לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא המאמר מרדכי שיש לדון להקל בזה ,ובמקום הדחק בודאי יש לסמוך
רימון ,וכ"כ רבינו ירוחם שהדס שוטה פסול לכל הימים ,ושלא כדברי על זה.
מהפכים בזכות בני אשכנז שנוטלים הדס שוטה ומברכים עליו.
תנאי להתיר להשתמש באתרוג -מותר לכתחילה להתנות בערב
הרמב"ן מכשיר יבש ביו"ט שני ,אבל הראב"ד פוסל גם ביו"ט שני,
יו"ט לפני בין השמשות שהאתרוג עומד למצוה רק ליום הראשון,
והר"ן מסכים לדברי הראב"ד.
ואינו בודל ממנו כל בין השמשות של הלילה השני ואילך ,ואם התנה
הרמב"ם מכשיר בשעת הדחק דווקא לולב יבש ,ולא שאר המינים, מותר לכתחילה לאכול ממנו מהיום השני ואילך ,ויכולים לצאת בו
(וההגהות מיימוני כתב דה"ה בהדס) ,וכתב המגיד משנה דס"ל (ביום ג' ,דאסור לאכול לפני הנטילה) אחרי שאכלו ממנו( ,לדעת הר"ן
שהגמרא דיברה בדווקא דווקא על לולב יבש ,והגאונים סמכו מכאן בעינן שישאר רובו ,ודעת התרומת הדשן להתיר אף במקצתו אם
דיבש ונקטם ראשו וכל הפסולים יוצאים בהם בשעת הדחק אף ביום נשאר שיעור כביצה) ,ואם התנה שאינו בודל ממנו מיום שני ואילך לא מהני,
ראשון. כיון שעל כניסת היום לא התנה ,וממילא הוקצה לכל היום .ואם לא התנה אסור
וכתב הבית יוסף שלהלכה בכל הפסולים הנ"ל יש ליטול בלא ברכה. לאכול ממנו בכל ימי החג .ולא יתנה שאינו בודל ממנו כלל ויוכל
להנות ,כיון שביום הראשון איתקצאי כולו דחסר פסול בו ובעל כרחו
פסקי ההלכה
צריך לבדול ממנו .וכתב הרמ"א שאין אנו בקיאים בתנאים (כמבואר
אם אין מין כשר בכל העיר יטול פסול ,ולא יברך כיון שזה לזכר בסימן תרל"ח) .ואם הפריש מתחילה ליום השני ,דעת המ"א בשם
בעלמא( ,והרמ"א בסוף הסימן מוסיף שגם אם אח"כ יהיה לו כשר, הרא"ש שמותר לאכול ממנו ללא תנאי ובלבד שישאיר שיעור הראוי
יכול ליטול את הפסול ,ואח"כ יברך על הכשר ,ואינו נחשב שהוא למצוה ,וי"א שגם בזה הוקצה כל האתרוג אא"כ התנה ,וכן הסכים
מכניס עצמו לספק ברכה ,כיון שהוא פסול בודאי) .ואם יש בעיר הגר"א.
כשר ,צריך לטרוח ולברך על של חבירו אם יתן לו.
סעיף ו'
וכל זה בפסולים מחמת מום ,אבל הפסולים מחמת שאינם מינם כגון
הדס שוטה וצפצפה או מורכב ,וכן גזול וכתב הביכורי יעקב שמיום שני איתא בגמרא (ל"א ).תניא וכולן כמושין כשרים ,יבשים פסולים.
ואילך יקח בלי ברכה ,פסול אפילו בשעת הדחק ,דאתי למיטעי לצאת רבי יהודה אומר אף יבשים כשרים .אמר רבי יהודה מעשה
בהם תמיד. בבני כרכין שהיו מורישים את לולביהם לבניהם ,אמרו לו אין
אם אין בכל העיר ד' מינים כשרים ,יטול מה שימצא שנים או שלשה שעת הדחק ראיה.
מינים ,ויעשה כל הנענועים ,וכן הש"ץ ,ובלבד שלא יברך ,אבל לא יקח
מין אחר.
דעות הראשונים
כתב הרא"ש שמכאן משמע שבשעת הדחק יוצאים ידי חובה אפילו
יבש -כתב הרמ"א שיש מכשירים לולב יבש אפי' לברך עליו( ,ודעת
בפסול ,וכ"כ הרי"ד ,וכן כתב הראב"ד ,אך הראב"ד חזר בו וכתב שאף
הרמב"ם שבשאר מינים אין להקל אפילו בשעת הדחק ,ושאין להקל
בשעת הדחק אין יוצאים ביבש( ,דכל היכא דקתני פסול דמשמע
אפילו בשעת הדחק אלא ביבש ולא בשאר פסולים) ,וכתב שנוהגים
אפילו בדיעבד אפילו במקום הדחק לא יצא בו ,דאיך יתכן שבמקום
לברך על לולבים יבשים אפילו כשיש אחרים לחים ,והיינו בארצות
הדחק יוצאים בו ומברכים עליו ,ושלא במקום הדחק אפילו בדיעבד
שאין לולבים לחים גמורים ,וגם היבשים לא הגיעו לשיעור שנפרכים
לא יצא ,וסברא הוא כי היבש הוי כמת ,וכמו שנכתת שיעורו ואיננו),
בציפורן (וה"ה בהדסים שלא הגיעו לשיעור שילבינו פניהם) ,וכיון
ואין מברכין עליו ,אלא שנוטלין אותו בידים בשעת הדחק כדי שלא
שהם כמעט דומים זה לזה המנהג לברך על שלו ,אבל בשאר מינים
תשתכח מהם תורת לולב ואתרוג ,וזה כוונת הגמרא שאין שעת
אין לנהוג כך ,ויש מקילים גם בהדס יבש כיון שאינו מצוי לחים ,ויש
הדחק ראיה ,והיינו שלא עשו כך אלא שלא תשתכח מהם תורת לולב.
לסמוך עליהם בשעת הדחק .אבל ערבות מצוי לחים ,ובאתרוג לא רצו
וכתב הרא"ש שמדברי הגמרא משמע שרבי יהודה מביא מבני כרכין
להקל משום דכתיב "פרי עץ הדר" .והמ"ב כתב שבשעת הדחק
ראיה להכשיר ולברך ,ולרבנן אין ראיה להכשיר ולברך אלא בשעת
אפשר לסמוך על הפוסקים שסוברים שאפשר לברך בכל הד' מינים
הדחק ,אבל בשעת הדחק מברכים ,דאל"כ יאמרו חכמים לרבי יהודה
כשהם יבשים אם אין בעיר אלא יבשים ,ואם יש לו יבשים גמורים
שאף בשעת הדחק לא היו מברכים .ובטעם הדבר ביאר הרא"ש דכל
ההדס( ,ולאורך העלים אין שיעור) .וכל הפסולים במינים אלו הם בתוך ולאחרים יש לחים גמורים יברך על של אחרים ,ואפילו בדיעבד לא
שיעור זה. יצא אם בירך על היבשים ,ובמקומות שלא מצוי לולבים והדסים לחים
באיזה טפחים משערים -אין משערים בטפחים בינוניים שיש מהם גמורים וגם היבשים אינם יבשים גמורים מברכים לכתחילה על
ששה באמה ,אלא לוקחים אמה קטנה בת חמשה טפחים בינוניים היבשים שלו ,ואם יש לאחרים לחים גמורים יברך לכתחילה על של
ומחלקים אותה לששה טפחים קטנים ,ובהם משערים .ושיעור ג' אחרים אפילו אם שלו אינם יבשים לגמרי ,ואם בירך על שלו יטול את
טפחים אלו הם ב' טפחים ומחצה בינוניים ,שהם עשרה גודלים (- הלחים של אחרים אח"כ בלי ברכה.
רוחב אגודל של אדם בינוני) ,ושיעור שדרת הלולב הוא י"ג גודלים אתרוג שחילקוהו לשנים או שלשה חלקים אין לצאת בו אפילו
ושליש ,דבכל טפח קטן יש ג' גודלים ושליש .וי"א שהטפח הנוסף בשעת הדחק ,דחסר כשר דווקא כשהעיקר נשאר.
של הלולב הוא טפח בינוני ,וא"כ הלולב צריך להיות י"ד גודלים .וי"א
שגם הטפחים של ההדסים והערבות הם טפחים בינוניים ,וא"כ
ההדסים והערבות צריכים להיות י"ב גודלים ,והלולב ט"ז גודלים, סימן תר"נ
וכתב הרמ"א שכך נוהגים לכתחילה ,ובדיעבד מספיק כמו הדעה
הראשונה ,ובפחות מזה פסול אפילו בדיעבד כל ז' הימים. שיעור אורך הלולב ההדס והערבה
סעיף ב' סעיף א'
אין להם שיעור למעלה .ויש מי שאומר שאפילו אם הוסיף באורך איתא בגמרא (ל"ב ):שיעור הדס וערבה שלשה ,ולולב ארבעה.
ההדס והערבה כמה טפחים צריך ששדרת הלולב תצא למעלה מהם רבי טרפון אומר באמה בת חמשה טפחים .כי אתא רבין אמר
טפח. אמה בת חמשה טפחים עשה אותה ששה ,צא מהם שלשה
על פי הסוד יש ליטול שדרת הלולב כלפי פניו ,וכן נוהגים. להדס ,והשאר ללולב .אמר רב הונא אמר שמואל הלכה כרבי
טרפון.
סימן תרנ"א ומבואר בדברי הגמרא ששיעור הדס (בטפחים רגילים) הוא שני
טפחים וחצי ,וכן פסקו הרא"ש והר"ן ,ותמהו על הרי"ף שהשמיט
סעיף א' דברי רבי טרפון .והרמב"ם סתם וכתב ששיעור הדס וערבה לא פחות
משלשה טפחים ,ומשמע שהכונה לטפחים גמורים .והמגיד משנה
מנין המינים מביא שדעת הראב"ד ומקצת הגאונים והאחרונים שהשיעור הוא
איתא במתני' (ל"ד ):רבי ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי שלשה טפחים קטנים שהם עשר אצבעות בגודל ,אבל י"א שצריך ג'
ערבות לולב אחד ואתרוג אחד ,אפילו שנים קטומים ואחד טפחים גמורים ,ואין הלכה כדבריהם.
שאינו קטום .רבי טרפון אומר אפילו שלשתן קטומים .רבי עוד איתא בגמרא (שם) אמר רב יהודה אמר שמואל שיעור הדס
עקיבא אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה שלשה ולולב ארבעה ,כדי שיהא לולב יוצא מהדס
וערבה אחת. טפח .ורבי פרנך אמר רבי יוחנן שדרו של לולב צריך שיצא
ופסק הרמב"ם כרבי ישמעאל שצריך שלשה הדסים .וכתב המגיד מן ההדס טפח .וידוע דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ,וכן
משנה שכן דעת כל הגאונים .אבל הרמב"ן כתב שהלכה כר"ע פסקו הפוסקים.
שמספיק הדס אחד ,ולענין קטימה הלכה כר"ט שכשר אפילו בקטום,
וכתב הר"ן שמסתבר שאם הוסיף באורך ההדס והערבה ,צריך שיצא
ואפילו באחד וקטום יוצא ידי חובה בדיעבד ,אלא שלא קיים מצוה מן
שדרו של לולב ולמעלה מהם טפח.
המובחר .ודיני הדס וערבה קטומים נתבארו במקומם.
עוד כתב הר"ן שי"א שגם הטפח שהלולב הוא יותר מההדס והערבה
פסקי ההלכה הוא טפח קטן ,ונמצא שיעור לולב ארבעה טפחים קטנים שהם י"ג
כל אדם צריך ליטול לולב אחד ושתי ערבות ושלשה הדסים .ובפחות גודלים ושליש ,וכ"כ התוס' ורבינו יונה והטור ,אבל הרמב"ן כתב שרבי
משתי ערבות אינו יוצא וצריך לחזור וליטול ולברך. טרפון לא מדבר על הטפח העודף של הלולב ,וטפח זה צריך שיהיה
הנוטל ג' הדסים מהני אפילו אם שלשתם קטומים ובשאר ימים ודאי טפח שלם של ד' גודלים ,ולדבריו הלולב צריך להיות י"ד גודלים.
אפשר להקל ולברך עליהם ,ובפחות משלשה לא מהני אפילו אם אינם ולסוברים שכל הטפחים הם טפחים גמורים שיעור הלולב הוא לפחות
קטומים ,ואם אין הדס כשר מספיק הדס אחד שאינו קטום ,ולכאורה ט"ז גודלים.
היינו כשגם לאחרים אין כשרים ,דאם יש לאחרים יקח משלהם, פסקי ההלכה
ובביכורי יעקב מצדד קצת להקל בזה ,ונראה שביום הראשון שהוא
שיעור ההדס והערבה הוא ג' טפחים ,ושיעור זה נאמר על העץ אבל
דאורייתא אין להקל בזה כי אם בשאר הימים ,ובפרט לפי הדבר שמואל
העלים אינם מצטרפים לשיעור ,ושדרו של לולב לא כולל העלים
שהביא השע"ת שלא לברך בודאי יש להזהר לקחת מאחרים כדי שיוכל לברך.
וכשנוטל אחד שאינו קטום כתב השערי תשובה שהדבר שמואל צריך להיות ד' טפחים ,כדי שיהיה שדרו של לולב יוצא טפח מעל
בין היד ללולב ,ואין זו לקיחה) .רבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ .ופסקו מצדד שיטול בלי ברכה ,אכן מהפמ"ג ומהישועות יעקב משמע שיכול
הפוסקים כרבא. לברך .והמ"א מביא מהרמב"ן שיוצא אפילו באחד שהוא קטום ,ובזה
ודאי יטול בלי ברכה ,אמנם בשאר ימים אפשר שיוכל לברך ,וצ"ע.
עוד איתא בגמרא (ל"ז ):אמר רבה לא לידוץ אינש לולבא
בהושענא (לא יתחוב את הלולב לאגד אחרי שאגד את ההדס והערבה יחד), כל אחד צריך ליטול ד' מינים בכל הימים ,ואין מועיל שאחד נוטל
דנתרי טרפי והוי חציצה (נופלים עלים מההדס והערבה והם נשארים בתוך
בשביל כולם.
האגד וחוצצים בין מין למין ואינם אגודים יחד לאגודה אחת) .ורבא אמר מין עדיף ללכת ביו"ט ראשון למקום שיש בו ד' מינים ,ואפי' בספק,
במינו אינו חוצץ .ואמר רבה לא ליגוד אינש לולבא בהושענא מאשר למקום שבודאי מתפללים ואין בו ד' מינים ,דלולב ביו"ט
(אם הלולב ארוך מדאי לא יחתכנו בעודו באגודה) ,דמשתיירי הוצי (נשארים ראשון דאורייתא ותפילה דרבנן .וביו"ט שני ילך למקום שודאי
מתפללים.
עלים תלושים בתוך האגודה) והוי חציצה .ורבא אמר מין במינו אינו
חוצץ .ופסקו הפוסקים כרבא. אגידת המינים ודיני חציצה בנטילתם
פסק ההלכה -אם נשרו מהעלים בתוך האגודה בענין שמפסיק אין צריך לאגוד את הלולב ההדסים והערבות יחד .ולהלן יבואר כיצד יאגדם,
לחוש ,דמין במינו אינו חוצץ ,אבל יש להסיר את החוט שרגילים באיזה אופן מותר לאוגדם ביו"ט ,וכמה קשרים צריך לעשות .עוד יבואר באיזה
המוכרים לקשור בו את ההדסים אם אינו מג' המינים ,דאינו לנאותו, אופן יש חציצה בנטילת הד' מינים ,ובאיזה אופן לא הוי חציצה.
אבל אם כרכם בעלי לולב חשיב לנאותו ואינו חוצץ ,והמחצית השקל איתא בגמרא (ל"ג ).לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר .רבי
כתב שטעם ההתר הוא משום דכל ג' המינים כחד חשיבי. יהודה אומר אגוד כשר שאינו אגוד פסול ,וכו' ,מאן תנא להא
איתא בגמרא (ל"ג ):תנו רבנן הותר אגדו ביום טוב ,אוגדו כאגודה דתנו רבנן לולב מצוה לאוגדו ואם לא אגדו כשר ,מני ,אי רבי
של ירק (יכרוך האגד סביב וידחוק ראשו בתוך הכרך ,ולא יקשור שני הראשים יהודה כי לא אגדו אמאי כשר ,אי רבנן מאי מצוה קא עביד,
יחד כשאר קשרים שזה אסור ביו"ט ,דזה קשר של קיימא כיון שאינו חושב להתירו לעולם רבנן ,ומצוה משום זה אלי ואנוהו .והלכה כרבנן.
לעולם .רש"י) .אמאי ליענביה מיענב ,הא מני רבי יהודה היא פסק ההלכה -אע"פ שלהלכה אין חיוב לאגוד את המינים יחד ,מ"מ
דאמר עניבה קשירה מעליא היא .ומהר"ן נראה שהרי"ף גורס מצוה לאוגדם משום "זה קלי ואנווהו".
אוגדו באגודה של ירק ,והיינו משום דחזי לאכילה ולאו מוקצה הוא. כתב המרדכי בשם היראים שצריך שיאגדנו בשני קשרים זה על זה,
ומאחר דאמרינן שלא יענבנו בגלל שלרבי יהודה עניבה זה קשירה
דתניא (ל"ג ):הותר אגדו ביום טוב אוגדו כאגודה של ירק ,הא
מעלייא ,א"כ לדידן דלא קיימא לן כרבי יהודה בהא ,מותר לאוגדו על
בחול יש לאגדו אגד הנאסר בשבת ויום טוב ,ואין אסור אלא שני
ידי עניבה ,וכן כתבו הרי"ף והרא"ש .וכן חוט או משיחה אינם מוקצה
קשרים זה על זה .וראבי"ה כתב שנוהגים לקשור פעם אחת ושוב
ויכול לענוב בהם.
מתעגל וכורכו סביב ,ועי"ז זה מהודק חזק כאילו קשרו בשני ראשי
פסק ההלכה -אם לא אגדו מבעוד יום או שהותר איגודו ,א"א האגד שתי פעמים.
לאוגדו ביו"ט בקשר גמור ,אלא לדעת השו"ע יאגוד בעניבה ,והרמ"א
פסק ההלכה -לא יאגדם בעניבה ,דאין זה קשר הנאסר בשבת ויו"ט
כתב שי"א שיכרוך מסביב לג' המינים ויתחוב את ראש הכרך לתוך
ולא מיקרי אגד ,אלא יאגדם בקשר גמור והיינו ב' קשרים זה ע"ג זה.
העיגול הכרוך ,וכתב הרמ"א שכך נוהגים ,וביאר המ"א שכוונת הרמ"א
ובתשובת אגורה באהלך מצדד שמה שנוהגים לעשות מעלי הלולב
שגם בחול נוהגים כך ,וצ"ע על דבריו ,ולכן נראה שיעשה את הקשר
כמין בית יד ותוחבים בו את הלולב ,גם זה בכלל קשר.
התחתון המאגד את ג' המינים בקשירה (לפי המבואר להלן שנוהגים
לעשות ג' קשרים) ואח"כ כורך כהרמ"א. איתא במתני' (ל"ו ):אין אוגדין את הלולב אלא במינו ,דברי רבי
יהודה .רבי מאיר אומר אפילו בחוט ואפילו במשיחה .ובגמרא
צורת האגידה -יש לקשור את ההדס גבוה יותר מהערבה ,וההדס
מאי טעמא דרבי יהודה ,קסבר לולב צריך אגד ,ואי מייתי
מימין הלולב והערבה משמאל( ,והפמ"ג מצדד שגם איטר יעשה כך).
וישפילם למקום שאוחז את הלולב כדי שיהיו כל ג' המינים בידו מינא אחרינא הוה ליה חמשה מינים (ועובר משום בל תוסיף) .ואיתא
בשעת הברכה ,דאף שלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ,לכתחילה בסנהדרין (פ"ח ):שאם לולב א"צ אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה
אין לעשות כך במקום שאפשר .ויעשה את הקשרים באופן שיוכל קאי ,ומשום הכי אם אגדו במין אחר לית ביה משום בל תוסיף .ופסקו
לכסכס היטב את העלים ,ולכן צריך להיות טפח למעלה פתוח ולא הפוסקים כרבי מאיר.
מקושר. פסק ההלכה -מותר לאגוד במין אחר ,ואין בזה משום בל תוסיף כיון
שאין חיוב לאגוד ,ואין בזה משום חציצה אפילו אם הקשר הוא ממין
מנין הקשרים -יש שכתבו לעשות בלולב עצמו ג' קשרים כנגד ג'
אחר כיון שזה בא לנוי המינים.
אבות ,וכן נוהגים ,ומה שקושר את הג' מינים יחד נחשב לקשר אחד
ויעשה למעלה עוד שנים אם אפשר לו .ובא"ר משמע שיעשה ג' איתא בגמרא (ל"ז ).אמר להו רבה להנהו דגדלי הושענא דבי
קשרים בלולב עצמו מלבד הקשר הרביעי שאוגד את כל המינים יחד. ריש גלותא ,שיירו ביה בית יד כי היכי דלא תיהוי חציצה
ואם לא נאגד אלא אגד אחד כשר. (שלא יטלנו במקום ששם האגד ,דסבר כרבנן שלולב א"צ אגד ,וממילא האגד חוצץ
סעיף ה' נטילת הד' מינים
צריך ליטול את ד' המינים יחד ,הלולב וההדסים והערבות ביד ימין והאתרוג
מתי מברכים
ביד שמאל ,ומברכים על נטילתם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת
איתא בגמרא (ל"ט .לענין הלל) כל המצות כולן מברך עליהן עובר לולב ,וביום הראשון צריך לברך גם שהחיינו .ופרטי הדינים בזה יבוארו להלן.
לעשייתן .וכתבו התוס' והרא"ש (שם) דמהאי טעמא לכאורה צריך
סעיף ב'
לברך על הלולב קודם שיטלנו (וכן באמת דעת הרמב"ם) ,דהא איתא
לקמן (מ"ב ).מדאגבהיה נפק ביה ,אמנם לא מסתבר שיברך עליו צורת הנטילה-
בעוד שהוא מונח בכלי ואינו מזומן בידו ,דאמרינן במנחות (ל"ה): איתא בגמרא (ל"ז ):אמר רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל .מאי
תפילין מאימתי מברך עליהם ,משעת הנחה עד שעת קשירה .ועל כן טעמא הני תלתא מצוות והאי חדא מצוה.
טוב שיברך משיתחיל ליטול הלולב קודם שיטול האתרוג ,דהיינו עובר
עוד איתא בגמרא (מ"ה ):כל המצוות אין יוצאין בהם אלא דרך
לעשייתן כיון שהם מעכבים זה את זה .אי נמי יהפוך אחד מהם עד
שיברך ,כדאמרינן (מ"ה ):שאינו יוצא אלא כדרך גדילתן .אי נמי יכוין
גדילתן.
שלא לצאת עד אחר הברכה ,ואע"ג מבואר בראש השנה (כ"ח ):דמצות פסקי ההלכה
אינן צריכות כוונה ,הני מילי בסתם ,אבל במכוין שלא לצאת לא יצא יטול את ג' המינים האגודים בידו הימנית ,ראשיהם למעלה ועיקריהם
בעל כרחו .אי נמי כיון שלא נגמר מצות הלולב עד אחר הנענוע חשיב למטה (גם באתרוג) כדרך גדילתם( ,ואם היפך לא יצא ,וגם אם
עובר לעשייתן .ועוד שאף כאשר יצא ידי חובה אבל נשאר לו לעשות ראשיהם מן הצד לא חשיב כדרך גדילתם) ,ואת האתרוג יטול בידו
דברים שאין מעכבים אבל הם מצוה מן המובחר ,ג"כ חשיב עובר השמאלית (מפני שהוא רק מצוה אחת).
לעשייתן .והר"ן כתב הסברות הנ"ל ,ומסקנת דבריו שיברך לפני
אם נטל שניהם בידו האחת נחלקו הפוסקים אם יצא ,ולענין הלכה יש
הנענוע.
להחמיר בשל תורה ולחזור וליטלו בלא ברכה .ואם האתרוג אגוד יחד עם
בענין נוסח הברכה הרמב"ם כתב שיברך על נטילת לולב ,וכתב הבית שאר המינים צ"ע אם יצא לפי המכשירים.
יוסף שאין כוונתו שמברכים בנוסח זה ,דכיון שמברך עליו לפני שיוצא
אם היפך ונטל האתרוג בימין והלולב בשמאל יצא ,ויש מחמירים בזה,
בו צריך לברך ליטול לולב ,וכן מבואר להדיא ברמב"ם בהלכו ברכות.
על כן טוב לחזור וליטול בלי ברכה.
אמנם העולם נוהגים לברך על נטילת לולב ,משום דכיון דאגבהיה
נפיק ביה ,ואף שאינו יוצא בו לגמרי וכמו שנתבאר לעיל ,מ"מ כל אפילו אם כבר בירך ואח"כ נוטלם פעם נוספת כגון להושענות צריך
ליטול בדרך זו.
שנטלו בידו נוהגים לברך על נטילת לולב.
פסקי ההלכה סעיף ג'
אין לברך לפני נטילת הלולב ,דלא מסתבר לברך כשהלולב מונח בכלי, איטר
ואין לברך אחר שנטל כל הד' מינים משום שצריך לברך עובר איתא בגמרא (ל"ז ):אמר רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל .דעת
לעשייתן ,אלא יטול את הלולב בידו ויברך על נטילת לולב ושהחיינו
בעל העיטור שגם איטר נוטל בימין ושמאל של כל אדם( ,ואף אם
לפני נטילת האתרוג ,או שיהפוך את האתרוג שיהיה העוקץ למעלה נטל בימין ושמאל שלו לית לן בה) ,וכן פסק הטור .ודעת התוס'
ואחר הברכה יהפוך אותו לכדרך גדילתו ,או שיכוין שלא לצאת ידי ומהר"ם שנוטל בימין ושמאל דידיה .ובדברי הרא"ש יש לדון בכוונתו.
חובה עד אחרי הברכה ,וכתב הגר"א שזה העצה המובחרת שבכולם,
אמנם בעיקר הענין משמע מהגר"א שא"צ לחפש עצה שיהיה עובר לעשיתן. פסק ההלכה
אם שכח לברך קודם לקיחה מברך אח"כ ,דגם הנענוע הוא מן המצוה, לדעת השו"ע איטר נוטל האתרוג והלולב כמו כל אדם.
ולפמ"ג אם כבר נענע אין לברך אף שהם בידו ,אמנם לפי דעת הגר"א יברך ,ועיין לדעת הרמ"א יטול הלולב בימין שלו והאתרוג בשמאל שלו (וגם בזה
בב"י.
אם היפך יצא ,וכנ"ל) ,אבל מי ששולט בשתי ידיו שוה בשוה יטול כמו
יברך ויטול מעומד ,ובדיעבד אם בירך ונטל במיושב יצא. כל אדם ,ואם אם קל לו לעשות מלאכות בשמאל ,אף שיכול
אין לברך אלא פעם אחת ביום ,אע"פ שנוטלו כמה פעמים להידור לעשותם גם בימין ,דינו כאיטר.
מצוה ,כמנהג אנשי ירושלים כדאיתא בגמרא.
סעיף ד'
סעיף ו'
אדם שאין לו ידים כלל נוטלם בבית השחי ,דהא לא כתיב ולקחתם
מתי מברכים שהחיינו ביד ,ואם יש לו את קנה היד נוטל במרפקו ,ואם אין לו זרוע כלל לא
איתא בגמרא (מ"ו ).תנו רבנן העושה לולב לעצמו אומר ברוך יטול בפיו (פמ"ג) ,ובביכורי יעקב חולק עליו.
שהחיינו ,נטלו לצאת בו אומר אשר קדשנו במצותיו וציוונו ומי שיש לו יד אחת ,יטול את הלולב ביד שיש לו אפילו אם היא יד
על נטילת לולב .וכתב הרא"ש דהאידנא לא נהגו לברך שהחיינו שמאל ,ואת האתרוג יטול בזרוע שכנגד ,ואם אינו יכול ליטול את
בשעת עשייה ,אלא בשעת נטילה ,כדאמרינן בגמרא (שם) לענין האתרוג בזרוע ,יטול שניהם בידו בזה אחר זה ,ויוצא בזה ידי חובה.
אם כרך סודר על הלולב ונטלו לכו"ע לא יצא (מטעם חציצה ,ולר"ן שהחיינו דסוכה ,דרב כהנא מסדר להו אכסא דקידושא ,וה"ה
מפני שאינו לקיחה תמה). בשהחיינו דלולב.
אם כרך סודר או כפפות על ידו ונטלו י"א שלא יצא (מהטעמים הנ"ל, פסק ההלכה -לא יברך שהחיינו בשעת עשית הלולב אלא בשעת
דמסתמא אינו לנאותו אא"כ ידעינן שזה לנאותו) דלא כהר"ן שיצא דבטל נטילתו ,ואם בירך בשעת עשיה יצא ,ואם לא בירך ביום הראשון יכול לברך
לגבי היד ,ואם נטלו כך יחזור ויטלנו בלי ברכה. אפילו ביום השביעי כשנוטל את הלולב.
נהגו להחמיר להסיר את התפילין (-לקפלם אחורי אצבעו ,וי"א
סעיף ז'
שיחלצם לגמרי) ואת הטבעות מהידים ,אבל מדינא אין לחוש כיון
שאין כל היד מכוסה בהם .וי"א שמדינא הוי חציצה .ועל כן אם נטל איתא בגמרא (ל"ז ).אמר רבה לא לינקוט איניש הושענא
בעוד התפילין או הטבעות בידיו יחזור ויטול בלי ברכה. בסודרא ,דבעינן לקיחה תמה וליכא .ורבא אמר לקיחה על ידי
כתבו בשם האר"י שיברך בתחילה על הלולב בסוכה ,ואח"כ יעשה את דבר אחר שמה לקיחה .ופסקו הפוסקים כרבא .עוד איתא בגמרא
שאר הנענועים בבית הכנסת ,אפשר שטעמו כדי שלא להשהות את המצוה (מ"ב ).איתא ...כגון שהוציאו בכלי (שבזה לא יצא ידי חובה) .והא
מזמן קימתו משינתו ,ואפשר שהטעם הוא על פי סוד. רבא הוא דאמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה .הני
אם הביאו לו את הלולב רק באמצע הלל ,מותר לברך עליו בין מילי דרך כבוד (כגון שכרך ידיו בסודר) ,אבל דרך בזיון לא.
הפרקים ,והיינו בין מזמור למזמור( .ס"ק מ"א). וכתבו התוספות שהגמרא בל"ז .מדברת כשעשה כמין בית יד ללולב,
וכל הלולב מחוץ לידו ,ולכן הנדון הוא רק מצד לקיחה תמה ולא מצד
נענוע הלולב
חציצה ,והלכה כרבא שמכשיר .והיכא שהלולב בתוך ידו אבל יש דבר
מלבד מה שנוטלים את הד' מינים בזמן הברכה ,צריך לנענעם ,וכן צריך ליטול
בין ידו ללולב ,מהתוס' משמע שבזה גם לרבא לא יצא מטעם חציצה,
את הד' מינים בזמן ההלל וההושענות ,ולנענע בזמן אמירת הודו ואנא ד'.
ולהלן יבוארו פרטי דיני הנענועים.
ומהטור משמע שיצא ,וצ"ל דס"ל שרק לפי רבה לא יצא ,אבל לרבא
דס"ל דכל לנאותו אינו חוצץ לא הויא חציצה ,משום דסתם בית יד
סעיף ח' לנאותו הוא ,אבל בדבר שאינו נוי ללולב הוי חציצה ולא יצא ,וכן
מבואר בתוס' (בפסחים נ"ז .וביומא נ"ח ).שאם כורך ידיו בסודר ונוטל כך
מתי ינענע
את הלולב לא יצא .עוד כתבו התוס' שכשנוטל הלולב בכלי ,אם אוחז
איתא במתני' (ל"ז ):והיכן היו מנענעים ,בהודו לד' תחילה וסוף, בדופני הכלי יש בזה משום חציצה ,ואם מניח ידו בתחתית הכלי או
ובאנא ד' הושיעה נא ,דברי בית הלל .בית שמאי אומרים אף שאוחז בבית יד של הכלי אין בזה משום חציצה אלא משום לקיחה
באנא ד' הצליחה נא .וידוע דהלכה כבית הלל. ע"י דבר אחר ,ואפילו לרבא פסול משום שזה דרך בזיון.
האם צריך לנענע גם בשעת נטילה -כתבו התוספות והרא"ש שלא והר"ן כתב שלרבא אין פסול חציצה בלולב (דבעינן קרא לומר שיש
מבואר בגמרא הנ"ל שצריך לנענע בשעת ברכה ,אמנם מדאיתא פסול חציצה ,כמו שיש קרא בטבילה ובתפילין) ,ויש רק פסול לקיחה
בגמרא (מ"ב ).קטן היודע לנענע חייב בלולב ,משמע שמנענע בתחילת תמה ,ופסול זה הוא כאשר הדבר לא נעשה לנאותו ,אבל בלנאותו זה
הנטילה אע"פ שאינו יודע לקרות את ההלל ,וכן מבואר בברכות (ל). בטל ללולב והוי כאילו נוטלו בידו ממש ,ודבר שהוא טפל לידו הוא
השכים לצאת לדרך מביאים לו שופר ותוקע לולב ומנענע ,ומבואר בטל לידו ,אבל דבר שאינו לנאותו ואינו טפל לידו ,כגון שכרך הסודר
שצריך לנענע בשעת נטילה .וכ"כ הר"ן .וכן נהגו העולם. על הלולב ,או שנטלו בכלי שאינו דרך כבוד ,פסול משום שאין זה
מה הכונה שמנענע בהודו לד' תחילה וסוף -רש"י מבאר שהכונה לקיחה תמה.
להודו שבתחילת הפרק ולהודו שבסוף הפרק בסוף ההלל ,דמהודו ובשם ספר אגודה כתבו שצריך להסיר מה שחוצץ בין הלולב ליד,
ועד סוף ההלל זה פרק אחד בתהילים .ויש מפרשים שהכונה שינענע ולכך מסירין ציציות ותפילין מהיד ,ונשים מסירות טבעותיהן .אבל
בתחילת הפסוק ובסוף הפסוק .ולא מסתבר לנענע בפסוק אחד שני נראה שא"צ להסיר דברים אלו ,דדווקא כשכל ידו כרוכה הוי חציצה.
פעמים. פסקי ההלכה
וכתבו הרא"ש והטור שנהגו לנענע בשעה שהציבור עונה הודו לאחר לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ,ולכן אם עשה בית יד ונתן בתוכו
שהש"ץ אומר יאמר נא לישראל ,וכן אחרי שאומר יאמרו נא בית
את הלולב ונטלו יצא ,והיינו באופן שכל הלולב חוץ מידו והבית יד
אהרן ויאמרו נא יראי ד' .ונראה מדבריהם שהש"ץ מנענע רק בהודו.
הוא בולט ,ודעת הא"ר שבית יד אינו חוצץ משום שהוא לנאותו ,ועל
אבל התוס' כתבו שיש מפרשים שאף הש"ץ מנענע ביאמר נא ויאמרו
כן אף אם הוא אוחז את הלולב בידו דרך בית יד ג"כ שפיר דמי ,אא"כ
נא אגב הציבור .והר"ן כתב שגם הציבור א"צ לנענע כשעונים הודו
אינו מהודר ,וכן הסכים בדרישה שהדבר תלוי באופן עשייתו עיי"ש.
אחרי יאמר נא ויאמרו נא.
ואם הלקיחה היא ע"י דבר אחר באופן שאינו דרך כבוד ,כגון שנתן את
וכתב הרא"ש בשם ראבי"ה שעיקר הנענוע הוא בשעת ברכה ,אבל
הלולב בכלי ונטלו לא יצא ,אפילו אם הכלי הוא מכסף ,ויש להחמיר
הנענוע שעושים בהודו ובאנא אינו אלא נענוע בעלמא .אבל מהר"ן
בזה בין באוחז בדפני הכלי בין במניח ידיו תחת הכלי בין באוחז בבית
מבואר שאין חילוק בין הנענועים ,וכ"כ המדרכי שמשמע כך מהרי"ף
יד של הכלי.
ומהערוך ,וכן נהגו העולם.
והרמב"ם כתב שיש לטרוף הלולב שלש פעמים כשמוליך וכן פסקי ההלכה
כשמביא וכן כשמעלה וכן כשמוריד .ונראה שהוא למד בירושלמי ינענע לכל הרוחות בזמן הברכה ,אפילו אם נוטל שלא בשעת ההלל
"שצריך לנענע על כל דבר ודבר" היינו על כל תנועה של הולכה וחוזר ונוטלו בשעת ההלל ,וכן ינענע בזמן אמירת הודו לד' כי טוב כי
והובאה והעלאה והורדה ,והספק הוא האם צריך לנענע גם בהולכה לעולם חסדו (לדעת השו"ע היינו רק בהודו הראשון גם הש"ץ וגם
וגם בהבאה או שמספיק באחד מהם ,וכיון דלא איפשטא עבדינן הקהל ,ולדעת הרמ"א הש"ץ מנענע בהודו הראשון וכן באמירת יאמר
לחומרא .וכן שיטת הרי"ף. נא ישראל אבל לא באמירת יאמרו נא ,והציבור מנענעים בכל הודו,
ודעת הרמב"ן והרא"ש שכוונת הירושלמי שצריך לטרוף את הלולב ובהודו האחרון שהש"ץ והציבור כופלים אותו מנענעים ב' פעמים גם
שלש פעמים בתנועות קטנות חוץ ממה שמוליך ומביא מעלה ומוריד, לדעת השו"ע) ,ובאמירת אנא ד' הושיעה נא מנענעים בשני הפעמים,
והספק הוא באותם ג' תנועות ,האם מה שמוליך את הלולב מעט זה ולא ינענע בשעה שאומר השם כדי שלא יהיה טרוד מלכוין ,וא"כ בהודו
נחשב תנועה אחת ,או שרק הולכה והבאה זה נחשב תנועה אחת וא"כ יעשה בכל תיבה נענוע אחד ,ובאנא בכל תיבה ב' נענועים .והמתפלל
צריך לעשות בכל מקום ג' זוגות של הולכה והבאה קטנות ,וכיון דלא יחידי מנענע בהודו שבתחילת ההלל ובסוף ההלל ובאנא ד' הושיעה
איפשיטא נקטינן לחומרא. נא.
מלשון הטור שלפנינו מבואר שמטה את הלולב בכל צד לאותו צד בכל הנענועים יביא סוף הלולב כנגד החזה (מ"א בשם כתבים) .ובא"ר
שמנענע לשם .וכתב הבית יוסף שיש ספרים שמבואר בהם הביא בשם מהרי"ל שהיה נשאר עומד במקומו ופניו למזרח והיה
שכשמנענע לצד מערב א"צ להטות ראש הלולב לצד מערב ,ואפשר מהפך ידיו כנגד הרוחות ,ונגד מערב היה מרים את הלולב על כתפו
שהטעם הוא מפני שמערב זה מאחוריו ,וכשמביא ידו מן המזרח מאחוריו ,וכן משמע בשו"ע ,וזה דלא כהמ"א ,ועל כן כל אחד יעשה כמנהגו.
ומוליך אחורי ידו כלפי מערב מינכרא מילתא שלרוח מערב הוא
מנענע ,ולכן אם רצה שלא להטות ראש הלולב לצד מערב רשאי, סעיפים ט' י'
אמנם באמת אין ראיה מהגירסה השניה שא"צ להטות ראש הלולב מנין וצורת הנענועים
לצד מערב .ואפשר עוד לומר שבאמת א"צ להטות ראש הלולב לשום
איתא בגמרא (מנחות ס"א ).שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד
צד ,אלא מנענע את הלולב כדרך גדילתו בכל רוח .אבל דרך העולם
הוא עושה ,מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשים ,ומניח ידו
להטות ראש הלולב לכל רוח ,ואף כשהוא מוריד הלולב מטה ראשו
כלפי מטה .ואבי מורי ז"ל היה אומר שאין להטות ראשו הלולב כלפי תחתיהם ,ומניף ,מוליך ומביא מעלה ומוריד ,שנאמר "אשר
מטה ,משום שהנוטל לולב שלא כדרך גדילתו לא יצא ,ולכן צריך הונף ואשר הורם" .אמר רבי יוחנן מוליך ומביא למי שארבע
לעשות את כל הנענועים כדרך גדילתו. רוחות שלו ,מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו.
במערבא מתנו הכי מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות,
כתב בתשובת מהרי"ל שסדר הנענועים הוא לצד ימין ,והיינו מזרח
דרום מערב צפון ,ודלא כאלו שעושים הפוך ,ולא ידעתי טעמם .עכ"ד. מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים .אמר רבא וכן ללולב
(מוליך ומביא מעלה ומוריד).
כתב הרא"ש שמנהג אבותינו לעשות רק מוליך ומביא ומעלה ומוריד,
והנה איתא בירושלמי צריך לנענע שלש פעמים על כל דבר
ולא לעשות לצפון ודרום ,וטעם הראשון שנהג כך הוא שהמוליך
ודבר (לכל רוח) .וכתב הרא"ש שיש שלומדים מדברי הירושלמי
ומביא לד' רוחות זה נראה כמו שהעכו"ם עושים ,וזה הבל ,אלא מוליך
ומביא לד' צדדים ומעלה ומוריד. שצריך לנענע שלש פעמים בכל הולכה והבאה ,מלבד מה שמוליך
ומביא ומעלה ומוריד.
פסקי ההלכה
עוד איתא בירושלמי רבי זירא בעי הכין חד והכין חד ,או דילמא
לדעת השו"ע מוליך ידו מכנגדו והלאה פעם אחת ואח"כ יחזיר הלולב
הכין והכין חד( .כלומר האם ההולכה היא אחד וההבאה אחד ,או
אצלו ,ואחרי ההולכה וכן אחרי ההבאה ינענע ג' פעמים ,ויכסכס
שהולכה וההבאה שניהם אחד).
העלים מעט בכל נענוע (והמנענעים בכח עד שכמעט הלולב נשבר זה
טעות) ,וכך יעשה בד' הצדדים ולמעלה ולמטה ,וסדר הצדדים יהיה דעת התוספות דכיון דלא איפשיטא עבדינן לחומרא ,וכ"כ רבינו
מזרח דרום מערב צפון ,כדי שיקיף דרך ימין ,וכן יעשה גם איטר. חננאל בשם רב האי ,ואף על גב דנענוע זה מדרבנן ,משום חביבות
המצוה אמרו כן ,נמצא שצריך שלש הולכות ושלש הבאות לכל צד
לדעת הרמ"א מוליך ומביא ג' פעמים לכל רוח ,ויעשה את הנענועים
וצד ,שהם בסך הכל שלשים ושש .ובעל העיטור כתב שכיון שהנענוע
בכסכוס בעת ההולכה וההבאה( .והט"ז כתב שיוליך ויביא בלי נענוע ,ויעשה
הוא מדרבנן ,אזלינן לקולא.
ג' תנועות קטנות דרך הולכה והבאה בסיום ההולכה ובסיום ההבאה ,ואח"כ יעשה ב'
פעמים הלוכה והבאה בלי נענוע). וכתב הר"ן שי"א (וכ"כ בעל העיטור) שבנענוע הלולב מספיק שמוליך
וכתב המ"ב שכך סדר הנענועים במדינותינו :יעמוד כשפניו לכיוון ומביא מעלה ומוריד ,וא"צ טירוף אחר ,כפשטות דברי רבא ,אבל אין
מזרח ,ושדרת הלולב תהיה כנגד פניו ,ויעשה ג' הולכות למזרח וג' זה נכון ,דאיתא בגמרא (ל"ב ):שצריך שיהא הלולב גבוה מן ההדס
הבאות ,ונכון שיכסכס בעלים בשעת הולכה והבאה ,ובשעת הבאה טפח ,כדי לנענע בו ,ואי נימא שרק מוליך ומביא ומעלה ומוריד אין
יקריבנו הרבה אל גופו נגד החזה ,ואח"כ יטה ראש הלולב לדרום נ"מ אם הלולב גבוה יותר או לא ,ובהכרח שצריך לטרוף הלולב
ויעשה לצד דרום הכל כמו שעשה לצד מזרח ,וא"צ להפוך גם פניו ולכסכסו.
כתב בארחות חיים שאם נטל את האתרוג באותה יד יחד עם הלולב לצד דרום ,ואח"כ יעשה כך לצד מערב כשהוא מטה ראש הלולב על
י"א שלא יצא ,כדאיתא בגמרא (ל"ד ):יכול יהא אתרוג עמהן כתפו ,ואח"כ יעשה כך לצד צפון ולמעלה ולמטה הכל כמו שעשה
באגודה אחת ,אמרת וכי נאמר פרי עץ הדר וכפת תמרים, לצד מזרח.
והלא לא נאמר אלא כפת. כיוון הלולב בזמן הנענועים -כתב הרמ"א שיטה את ראש הלולב
דעת הראב"ד דכמו שנתבאר (סימן תרמ"ט) שאם אין אלא מינים לכל צד שמנענע כנגדו ,וכשמנענע למטה יהיה ראשו למטה ,וי"א
יבשים נוטלין אותם לזכרון בעלמא כדי שלא תשתכח תורת לולב, שלא יהפוך את הלולב כשמנענע למטה ,והרמ"א פוסק כדעה
הכי נמי במקום שיש לו לולב ואין לו אתרוג אף על פי שמעכבים זה הראשונה ,והט"ז והדרך החיים והח"א כתבו שנכון לנהוג כדעה
את זה ואין מברכים על הלולב בלא אתרוג ,מ"מ מצוה ליטול את השניה.
הלולב לבדו בלא אתרוג לזכרון בעלמא כדי שלא תשתכח תורת
סעיף י"א
לולב .והטור השמיט דין זה ,משום שדעת הרא"ש שאם אין אלא
יבשים נוטלים אותם בברכה ,וא"כ אין ראיה מיבש להיכא שחסר מין. צריך לחבר את האתרוג עם הלולב בזמן הנענועים( .עיין בבית יוסף
והמהרי"ק כתב בשם בעל ההשלמה שאם אין לו אחד מהמינים יכול שמביא מקור לזה מהריקאנטי על פי חלום שחלם).
לברך ,ודעת המהרי"ק שיטול בלא ברכה. אם נטל את הד' מינים בידו יצא ידי חובה אף אם לא נענע כלל ,ומ"מ
האם בשאר ימים ד' מינים מעכבים זה את זה -ההגהות אשר"י טוב לחזור וליטלו ולנענע ,אבל אם נענע בדרך אחרת מהנ"ל א"צ
מביא מהאור זרוע שדווקא ביו"ט ראשון ד' מינים מעכבים זה את זה, לחזור וליטלו ולנענע.
אבל ביום טוב שני אין מעכבים ,שהרי דין זה נלמד מלקיחה תמה כמו
חסרון או תוספת בד' מינים
דין חסר ,וחסר אינו מעכב אלא ביום הראשון .וכ"כ המרדכי בשם
צריך ליטול לולב אחד ואתרוג אחד שלש הדסים ושתי ערבות יחד ,ולהלן
רבינו תם מאורליינ"ש ,שאע"פ שראבי"ה חולק הוא נראה לו לעשות
יבואר האם צריך ליטול דווקא כולם יחד ,ומה יעשה אם היה חסר לו מין אחד.
מעשה כדברי רבינו תם מאורליינ"ש ,ואין דעת הפוסקים כן ,שהרי וכן יבואר האם מותר להוסיף מין אחר על מינים אלו ,או ליטול ממינים אלו
סתמו דבריהם ולא חילקו בין יו"ט שני לראשון .והמהרי"ל כתב שגם יותר ממה שצריך.
בשאר ימים לא יברך ,שהרי כתב הרא"ש שהפסולים שהם בעיקר
המצוה כגון לקיחה לכל אחד ואחד והא דבעינן ארבעה מינים ,תיקנו סעיף י"ב
רבנן בשאר הימים זכר למקדש ,וממילא כיון שיש בזה מחלוקת איתא במתני' (מנחות כ"ז ).ארבע מינים שבלולב מעכבים זה את
הפוסקים יטול בלי ברכה( .ואף שאין נוטלים לולב בשמיני עצרת זה .ובגמרא אמר רב חנן בר רבא לא שנו אלא שאין לו ,אבל
משום זלזול אע"פ שהוא ספק שביעי ,שאני התם שאם הוא שמיני
יש לו אין מעכבים.
הלולב הוא מוקצה ,אבל יו"ט שני שאין בו צד מוקצה צריך ליטול בלי
ברכה). דעות הראשונים
הארחות חיים הביא מעשה בה"ר משולם שנטל לולב ביום טוב ראשון שיטת בה"ג והרי"ף והרמב"ם שמי שנטל ד' המינים כל אחד בפני
ובירך על נטילת לולב ושהחיינו ,ואח"כ ראה שאין שם ערבה ,והניחה עצמו יצא ידי חובה ,והרי"ף מוכיח כשיטה זו גם מדברי הגמרא (ל):
בלולב וחזר ונטל כל הד' מינים יחד ,ובירך על נטילת ערבה ,ושהחיינו שלולב א"צ אגד .וכן משמע מרש"י .אבל דעת רבינו תם שצריך ליטול
משום ערבה ,ואף שאין צריך ליטול אלא הערבה בלבד ,מ"מ מצוה מן כולם יחד ,שכיון דכולם מצוה אחת לא מסתבר שיועילו בזה אחר זה,
המובחר ליטול ארבע מינים בבת אחת ,וכן מבואר בראב"ד. והגיה בספרים לא שנו דמעכבים זה את זה משום תמה אלא שאין לו,
אבל יש לו תמה הוא אף על פי שלא חיברם באגודה אחת ,כרבנן דלא
פסקי ההלכה דרשינן לקיחה לקיחה .וכתב הרא"ש לא נהירא לי גירסתו ופירושו,
ד' מינים מעכבים זה את זה ,דבעינן לקיחה תמה וכולם מצוה אחת אלא אתא לאשמועינן דכיון שמונחין כל ארבעתן לפניו מברך ונוטלם
הם ,ואם חסר לו מין אחד מהם לא יברך על השאר אפילו אם יודע זה אחר זה ,ומסתבר שמגביה הלולב תחלה שמזכירין אותו בברכה.
שאח"כ יבואו לידו כולם ,ומ"מ גם אם אין לו כולם יטול מה שיש לו עכ"ל .וגם הר"ן כתב שלא נראו לו דברי רבינו תם ,אלא אפילו נטל כל
לזכר בעלמא ,בין ביום הראשון בין בשאר ימים( ,דעת רש"ל שרק חד וחד לחודיה יצא ,וכתב הר"ן שבשם הרמב"ן מקילים יותר
הש"ץ יטול וינענע לפני הלל ובשעת הלל בלי ברכה ,אבל הא"ר כתב ואומרים שאף אם לא היו ברשותו כל הד' מינים יחד ,אם נטל כולם
שכולם יטלו וינענעו כמו הש"ץ ,וכן משמע מסתימת השו"ע והרמ"א יצא ,ו"לא שנו אלא שאין לו" הכונה שאם לבסוף לא נטל מין אחד לא
שכל יחיד יכול ליטול לזכר בעלמא) .ויזהר לא לכוין לשם מצוה ,דיש בזה יצא אפילו באחד מהם ,ומ"מ אין ראוי לברך על הלולב אא"כ הוא
משום בל תגרע .אכן מה שחידש הט"ז שגם אחרי נטילת הד' מינים אם נוטל את יודע בבירור שיבואו לידו כולם ,שמא יבוא לידי ברכה לבטלה .אבל
הלולב לחיבוב מצוה יזהר שלא יעבור על בל תוסיף ובל תגרע ,השיגו עליו כל דעת הרמב"ם שצריך שבשעת נטילת כל מין יהיו ברשותו כל הד'
האחרונים ודעתם שאחרי שקיים את המצוה אין בזה איסור.
מינים.
אם נטל כל מין בפני עצמו בזה אחר זה יצא ,ובלבד שבזמן הברכה
ולענין הברכה היכא שנוטל כל מין לעצמו דעת הראב"ד שמברך על
יהיו כולם מצוים אצלו ,וכתב הרמ"א דהיינו שיהיו כולם לפניו ,וביאר
כל מין ,ודעת הרמב"ם והרשב"א שמברך רק על הלולב.
המ"ב דהיינו שיהיו סמוכים לו כדי שלא יצטרך להפסיק ביניהם,
איתא במתני' (ל"ד ):רבי ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי שהרי מברך ברכה אחת לכולם( ,כ"כ המ"א לפירוש הפמ"ג ,ומהגר"א משמע
ערבות לולב אחד ואתרוג אחד. שהרמ"א חולק על השו"ע וסובר שאם לא כולם לפניו לא יצא ידי חובה ,ולמ"א אין
בזה מחלוקת) .ויטול הלולב תחילה ויברך עליו ,ויהיה דעתו בברכה גם
דברי הראשונים על המינים האחרים .ואם סח ביניהם צריך לברך על כל אחד בפני
כתב הרא"ש דכל הני שיעורי היינו שלא לפחות מהם ,אבל להוסיף עצמו ,והיינו שעל ההדס יברך על נטילת עץ עבות ,ועל ערבה על
יכול ,ואין כאן משום בל תוסיף אפילו למאן דאמר לולב צריך אגד, נטילת ערבה ,וכן על אתרוג ,ומ"מ טוב שאח"כ יחזור ויטול כולם יחד,
אלא אם כן מוסיף מין אחר. ולפ"ז יצטרך לברך על נטילת הדס וערבה ואתרוג בברכה אחת ,או דנימא שמדינא
צריך לחזור וליטול גם את הלולב וממילא יברך על כולם על נטילת לולב ,וצ"ע
והרמב"ם בהלכות כתב שמותר להוסיף הדסים כדי שתהיה אגודה למעשה.
גדולה ,וזה מנוי המצוה ,אבל שאר המינים אין מוסיפים על מניינם
אם נטל ד' מינים ומצא שלא היה שם הדס או ערבה ,או שהיו
ואין גורעים מהם ,ואם הוסיף או גרע פסול .והקשה הרא"ש דאיפכא
פסולים ,או שנטלם שלא כדרך גדילתם ,אם יש לו את החסר בביתו
מסתברא דבהדס כתיב מניינא "ענף עץ עבות" ,אבל בערבה כתיב
באופן שאינו צריך להפסיק בינתיים ,יקח ד' המינים יחד ויברך על
"ערבי" ואף שמיעוט ערבי שתים כל מה שמוסיף בכלל ערבי הוא,
המין החסר (על נטילת ערבה או על נטילת עץ עבות) ,ואם זה היה
ובאמת חכמי פרובינצא הקשו עליו ,וחזר בו בסוף ימיו והכשיר הכל.
ביום הראשון צריך לחזור ולברך שהחיינו בשביל המין החסר ,אבל ידי
וכן דעת הרמ"ה שבהדס וערבה אפשר להוסיף לכתחילה.
לולב יצא כיון שארבעתם היו בביתו .אבל אם לא היה בביתו הדס או
ולענין להוסיף הדס שאינו עבות לנוי ,דעת בה"ג שזה פסול כיון שהוא ערבה כשרים בזמן הברכה ואח"כ הביאו לו ,גם ידי לולב לא יצא,
מין אחר ,ורב נטרונאי מכשיר ,וכ"כ רב פלטיא שכשר ,שהרי רואים וצריך לברך על ארבעתם יחד על נטילת לולב ,וביום הראשון יחזור
ששני הדסים גדלים באותה ערוגה ושוים במראה וקומה ואחד עבות ויברך שהחיינו.
ואחד אינו עבות ,ואע"פ שפסלו הכתוב למצות הדס ,מכל מקום מין
אחד הוא ואין כאן בל תוסיף( ,כדמצינו בגמרא (ל"א ).שלרבי יהודה סעיף י"ג
שלולב צריך אגד אוגדים את הלולב בסיב ועיקרא דדיקלא ,משום
אם חסר לו אחד מהמינים לא יקח מין אחר במקומו ,שמא יטעו
שזה ממין הדקל ,אבל במין אחר אסור משום בל תוסיף).
בשאר שנים לחשוב שצריך ליטול מין זה.
וכתב הרא"ש שנראה שגם באתרוג ולולב אין משום בל תוסיף ,אע"ג
דכתיב "כפת" ו"פרי עץ" ,כיון שאינו מוסיף מין אחר ,והא דאמרינן סעיף י"ד
(ל"ה ).פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים וג' ,היינו שאינו חייב לקחת הוספת מין אחר
יותר (כדי שתהא לקיחה ניכרת) .וכן מדברי הראב"ד נראה שאפשר
איתא בגמרא (ל"א ):אמר מר כשם שאין פוחתין מהן ,כך אין
להוסיף גם אתרוג או לולב .והקשה המגיד משנה מדאיתא בעירובין
(צ"ה ):שהמניח שתי תפילין בראש עובר משום בל תוסיף ,ומה בין מוסיפין עליהן .פשיטא ,מהו דתימא הואיל ואמר רבי יהודה
זה לשני לולבים .וכתב המגיד משנה שנראה לומר שבאמת אם נטל לולב צריך אגד ,ואי מייתי מינא אחרינא האי לחודיה קאי
רק שני לולבים עובר כמו בתפילין ,אבל אם נוטל עוד מינים לדידן והאי לחודיה קאי ,קא משמע לן .אמר מר לא מצא אתרוג לא
דקיימא לן לולב אין צריך אגד אינו עובר ,דהאי לחודיה קאי והאי יביא לא רמון ולא פריש ולא דבר אחר .פשיטא ,מהו דתימא
לחודיה קאי ,ומ"מ לכתחילה אין להוסיף כמבואר בגמרא (ל"א: לייתי כי היכי שלא תשכח תורת אתרוג ,קא משמע לן זימנין
וכנ"ל) ,אבל לנוי מותר להוסיף בין מיהו בין מין אחר ,ורשאי לאוגדו דנפיק חורבא מיניה דאתי למסרך.
בכל מה שירצה ,ולזה הותר רבוי ההדס בין עבות בין שוטה .עכ"ד
וכתב רש"י שאפילו אם נוטל את המין בלא אגידה אסור .וכתבו
המגיד משנה .וכ"כ הרמ"ה שבלולב ואתרוג אין להוסיף אך בדיעבד
התוס' דלא דמי לאגדו שלא במינו דשרי ,דשם אין נראה כמוסיף כיון
אינו פוסל כיון דקיימא לן לולב אין צריך אגד ,ואפילו אגדו ביחד האי
שאינו נוטלו כדרך גדילתו ,אבל בנוטלו כדרך גדילתו אסור אפילו
לחודיה קאי והאי לחודיה.
מחוץ לאגד ,אף לרבי יהודה וכ"ש לרבנן.
יש מקומות שנהגו לקחת ס"ח ערבות כמנין לולב ,ושלשה כנגד
וכתב הטור שיכול לאחוז מין אחר שלא לשם מצו לולב .והבית יוסף
אתרוג ולולב והדס (או כנגד ג' אבות) הרי ע"א כנגד סנהדרי גדולה.
הקשה דאיתא בראש השנה (כ"ח ):דלעבור בזמנו לא בעי כוונה.
פסק ההלכה -לא יטול יותר מאתרוג אחד ולולב אחד ,דכתיב "פרי
פסק ההלכה -לא יוסיף מין אחר על ד' המינים משום בל תוסיף,
עץ וכו' " וכן "כפת תמרים" חסר וי"ו משמע אחד ולא שנים ,וי"א
ודעת הב"י שאפילו אם אינו מכוין בהדיא לשם מצות לולב ג"כ אסור,
שעובר בזה גם על בל תוסיף ,אבל בערבה והדס יכול להוסיף כמה וי"א שרק אם מכוין לשם מצוה עובר בבל תוסיף ,וי"א שזה אסור מדרבנן.
שירצה ,ויש מי שאוסר להניח הדס שוטה מלבד ג' ההדסים הכשרים
הצובע את הלולב בצבע ירוק כדי שיהיה נראה לח ,אינו עובר בבל תוסיף (שבות
משום בל תוסיף ,ויש מתירים( ,ועיין בסימן תרמ"ו מהו הדס שוטה), יעקב) .ובא"ר מפקפק בזה.
ונכון לחשוב לכתחילה שאינו אוגדם לשם מצוה אלא לנוי בעלמא,
והמדקדקים אינם מוסיפים על שתי ערבות ושלשה הדסים עבות ,ואם סעיף ט"ו
יש לו ספק על איזה בד של הדס או ערבה ,או שרואה שהעלים רכים מאד ועלולים
ליפול ,יכול להוסיף כמה שירצה ,ואין למדקדק לדקדק בזה.
איזה מינים יכול לקחת מהם יותר
זמנו הוא מהנץ החמה ,ואם נטלו משעלה עמוד השחר יצא( ,ועיין סימן תרנ"ב
בסימן פ"ט בבה"ל שלדעת כמה אחרונים אינו נקרא עמוד השחר עד
שהאיר פני המזרח). זמן נטילת לולב
היה צריך להשכים לצאת לדרך נוטלו משעלה עמוד השחר אע"פ
שאח"כ יקרא הלל בלא לולב ,וצריך לנענע בשעה שנוטלו.
סעיף א'
אם לא נטלו בשחרית יטלנו אח"כ ,ואם לא נטלו עד בין השמשות של איתא במתני' (מגילה כ ):כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת
היום הראשון ,חייב ליטלו משום דהוי ספיקא דאורייתא ,אך לא יברך ההלל ולתקיעת שופר ולנטילת לולב וכו' .ובגמרא איתא
משום שהברכות הם מדרבנן ,ואף בשאר הימים אם לא נטלו עד בין ולנטילת לולב דכתיב "ולקחתם לכם ביום הראשון".
השמשות נכון ליטלו ,רק יזהר שיהיה בלא ברכה. אף שהמצוה היא כל היום ,אין לעסוק בעסקיו ואח"כ ליטול לולב,
עיקר מצות לולב בזמן ההלל ,כדי לנענע בהודו ובהושיעה נא ,וקצת אלא לכתחילה יש ליטלו בתחילת היום ,דזריזים מקדימים למצוות,
מן המהדרים נוהגים לברך על הלולב בהנץ החמה בתוך הסוכה וכדאיתא בריש פסחים (ד ).כל היום כולו כשר למילה אלא
ולנענע ,ואח"כ בשעת ההלל מנענעים עוד. שזריזים מקדימים למצוות ,והוא הדין לנטילת לולב דצריך
חיבוב מצות לולב -המדקדק יאחוז הלולב בידו כשנכנס מביתו לבית לאקדומי מצפרא ,ולא אמרו שכל היום כשר לנטילת לולב אלא שאם
הכנסת ,וכן בשעת התפילה (וכיון שזה מצוה לא מיטריד ,אבל שאר לא נטלו שחרית יטלנו בסוף היום ,וכדאיתא בגמרא (ל"ח ).לא נטל
דברים אסור לאחוז בשעת התפילה) ,וכן יחזירנו לביתו .וכתבו שחרית יטול ערבית שכל היום כשר ללולב.
האחרונים שהיום מיחזי כיוהרא לעשות כך ,אם לא מי שמפורסם
עיקר מצוותו לכתחילה היא מהנץ החמה ,ואם נטל לולב משעלה
למדקדק במעשיו ,אך גם היום נוהגים להוליך הלולב בבוקר לביהכ"נ
עמוד השחר יצא ידי חובה ,כדאיתא במתני' (מגילה כ ).אין קורין את
ולהחזירו לביתו בעצמו.
המגילה ולא מלין וכו' עד שתנץ החמה ,וכולן שעשו משעלה
אכילה לפני נטילת לולב עמוד השחר כשר .ואיתא בגמרא (ברכות ל ).השכים לצאת לדרך
מביאים לו שופר ותוקע לולב ומנענע .והיינו משעלה עמוד
סעיף ב' השחר.
איתא בגמרא (ל"ח ).מי שבא בדרך ואין בידו לולב ,משיכנס עיקר מצות נטילת לולב בשעת ההלל ,כדמשמע בגמרא (ל"ז ):והיכן
לביתו יטול על שולחנו .ובגמרא אמרת נוטלו על שלחנו מנענעין בהודו לד' תחלה וסוף וכו' .והמדקדק במעשיו יעשה
למימרא דמפסיק .ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין .אמר רב כאנשי ירושלים ,כדאיתא בגמרא (מ"א ):כך היה מנהגן של אנשי
ספרא לא קשיא ,הא דאיכא שהות ביום ,הא דליכא שהות ירושלים ,אדם יוצא מביתו ולולבו בידו ,הולך לבית הכנסת
ביום .אמר רבא מאי קושיא דלמא הא דאורייתא הא דרבנן. לולבו בידו ,קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו ,קורא
וכו' .אלא אמר רבי זירא לעולם כדאמרינן מעיקרא ,ודקשיא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע ,הולך לבקר
לך הא דאורייתא הא דרבנן ,הכא ביום טוב שני דרבנן עסקינן. חולים ולנחם אבלים לולבו בידו ,נכנס לבית המדרש משגר
הקשה הרא"ש למה הרי"ף לא הביא דברי הגמרא האלו שמבואר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו .מאי קא משמע לן
מהם שביו"ט ראשון צריך להפסיק לאכול מיד ,וביו"ט שני א"צ להודיעך כמה היו זריזין במצות .ואף שאסור לאחוז ס"ת ותפילין
להפסיק .וכתב הר"ן שמה שמבואר בגמרא שלדברים דאורייתא בשעת התפילה שמא יתבטל מכוונתו ,שאני התם שאין מצוה
אפילו אם התחיל צריך להפסיק ,הני מילי כשהתחיל אחרי שהגיע זמן לאוחזם והם עליו למשא ,ולפיכך טרוד במשאם וכבד עליו משאם
החיוב ,או אפילו חצי שעה סמוך לזה ,אבל אם התחיל לפני כן א"צ ושמירתם ,אבל לולב שיש מצוה לאוחזו ,מתוך שחביבה מצוה עליו
להפסיק אם יש שהות אח"כ ,והביא ראיה לדבר. אין משאו ושימורו כבד עליו ולא טריד.
פסקי ההלכה והא שמניחו ע"ג קרקע כשקורא בתורה ,רש"י מבאר הטעם משום
אסור לאכול לפני נטילת לולב ,וכן אסור בשאר הדברים שנתבארו בסימן שגולל ס"ת ופותחו ,והמרדכי כתב ששמעינן מהכא שהקורא בתורה
רל"ב שאסור לעשותם לפני מנחה ,וטעימה מותרת מדינא אך אין להקל אוחז בעמוד התורה בשעת הברכה .והא שמניחו ע"ג קרקע בשעה
בזה אם לא לצורך גדול. שלומד ,פירש רש"י משום שהוא טרוד בשמעתתא ויפול מידו.
מי שנמצא בדרך למקום שיש לולב ,או שאמור להגיע למקומו לולב, פסקי ההלכה
ימתין מלאכול רק עד חצות (ולא עד בכלל) ,מפני שאסור להתענות, נטילת לולב מצותה ביום ולא בלילה ,דכתיב "ולקחתם לכם ביום
ואפילו ביום הראשון ,וי"א שאם מביאים לו לולב א"צ להמתין כלל, הראשון".
כיון שהמביאים יזכירו לו לנוטלו ,ומי שליבו חלש ודאי יכול לסמוך
כל היום כשר לנטילת לולב ,ומ"מ זריזים מקדימים למצוות ונוטלים
על זה.
אותו בבוקר.
סימן תרנ"ד אם שכח והתחיל לאכול ,ביום הראשון שהוא מן התורה יפסיק אפילו
אם יש שהות ליטלו אח"כ ,וה"ה ביו"ט שני בחו"ל ,אבל בשאר הימים
נתינת הלולב במים א"צ להפסיק אא"כ אין שהות ביום ליטלו אח"כ.
איתא במתני' (מ"ב ).בשבת מחזירין וביום טוב מוסיפין ובמועד וכתב הרמ"א שאם התחיל לאכול יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן
מחליפין .ופירש רש"י שביו"ט מוסיפים אבל לא מחליפים משום חיובו (והיינו עלות השחר) ,אפילו ביום הראשון א"צ להפסיק אא"כ
שזה טורח לתקוני מנא ,ובחולו של מועד מצוה להחליף .וכ"כ המדרכי אין שהות ביום .והט"ז סובר שכיון שבסימן פ"ט פסק הרמ"א שצריך
בשם היראים שמנהג כשר וטוב לתת הלולב וערבה במים שלא ייבשו. להפסיק לתפילה ,כ"ש שביו"ט שבלאו הכי צריך להפסיק בשביל
לעשות קידוש דודאי צריך ממילא להפסיק גם בשביל לולב .ובביכורי
פסקי ההלכה
יעקב תירץ שהרמ"א מדבר שהפסיק סעודתו לתפילה וקידש וחזר
מותר להחזיר ביו"ט את הלולב למים ,וכן מותר להוסיף מים אם צריך, לאכול לפני נטילת הלולב ,ולא ברירא תירוצו לדינא שכיון שכבר הפסיק
ואף לאשה מותר לעשות כן ומותרת לטלטלו אע"פ שאינה חייבת לתפילה והיה חייב גם ליטול לולב אלא ששכח ,לא חשיב התחיל בהתר .ואם המתין
בלולב (כיון שהיא יכולה לברך עליו למנהגינו ,ואף לדעת הסוברים שאינה עד חצות ולא הביאו לו לולב ,והתחיל לאכול ,נראה שגומר סעודתו ואח"כ נוטלו,
יכולה לברך מותרת לטלטלו כיון שיש עליו תורת כלי לגבי אנשים) ,אבל אסור דחשיב התחיל בהתר.
להחליף את המים ,ועיין בסימן של"ו אם מותר להעמידו במים
לכתחילה.
סימן תרנ"ג
בחול המועד מצוה להחליף את המים כדי שהלולב ישאר לח והדר,
ומנהג כשר וטוב לתת את הלולב והערבה במים כדי שלא יתייבשו. סעיף א'
בשבת הלולב מוקצה ואסור להוציאו מהמים ,ואם שגג והוציאו אסור
הרחת הדס ואתרוג בסוכות
להחזירו ,וכתב הביכורי יעקב שאף שמוקצה שנמצא בידו מותר להניחו היכן
שירצה ,מ"מ כאן גם המים הוקצו ,וכשמניח הלולב בתוכם הוא מטלטל את המים, איתא בגמרא (ל"ז ):הדס של מצוה אסור להריח בו ,אתרוג של
דשכשוכם זהו טלטולם. מצוה מותר להריח בו .ופירש רש"י שאסור להריח מההדס דגמרינן
נוהגים לקחת בכל יום מימי חול המועד ערבה חדשה ,והוא הידור מסוכה דילפינן בפרק קמא (ט ).שחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר
מצוה .וכתב הביכורי יעקב שיקשור את הערבה מבחוץ ,ולא יתחוב בהנאה כל שבעה הואיל והוקצה למצוה .ואיתא בתשובות הרשב"א
את הערבה באגד כיון שע"י ההכנסה וההוצאה תמיד נופלים לפעמים שמסתבר שאם התנה מותר להריח מההדס בהבדלה ,כדאמרינן גבי
רוב העלים ,ובלאו הכי י"ל דלא חשיב אגד כהלכתו אם זה יכול להכנס אתרוג (מ"ו ):הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים כל אחת ואחת
ולצאת ,אלא יפתח הקשר ויכניס ויחזור ויקשור ,אמנם ביו"ט אסור יוצא בה ואוכלה לאלתר ,ורב אסי אמר כל אחת ואחת יוצא בה אוכלה
לקשור. למחר .ולא דמי לעצי סוכה ,דהתם כתיב "חג הסוכות שבעת ימים לד'
".
שיטת רבינו שמחה שאם מריח מהאתרוג אין לברך ,והראבי"ה
סימן תרנ"ה והסמ"ק כתבו שצריך לברך ,וכתב הסמ"ק שלכן טוב למנוע שלא
הבאת לולב ביו"ט מחוץ לתחום להריח בו בשעת נטילה ,דרוב פעמים אינו זוכר לברך ,ואסור ליהנות
מן העולם הזה בלא ברכה .ואותם המריחים כשמברכים על הנטילה
נכרי שהביא לולב לישראל מחוץ לתחום ,מותר ליטלו אפילו מי
מנהג שטות הוא.
שהובא בשבילו או אפילו בציוויו ,בין ביו"ט ראשון ובין ביו"ט שני,
ואפילו הובא מחוץ לי"ב מיל (שלכמה פוסקים הוא איסור דאורייתא פסק ההלכה -אסור להריח הדס של מצוה אפילו בשבת ,כיון
לישראל) ,אבל אסור לטלטלו חוץ לד' אמות אא"כ יש בעיר עירוב, שהוקצה לכל שבעה ,ואתרוג של מצוה מן הדין מותר להריח בו,
ובית אפילו גדול נחשב כד' אמות .ובשביל זקן וחולה שאינם יכולים (שכיון שעיקרו לאכילה לא הוקצה אלא מאכילה ,משא"כ הדס
לילך לולב ,יאמר לעכו"ם להוליכו אצלם. שעיקרו להריח) ,אמנם כיון שיש מחלוקת אם מברכים עליו (הנותן
ריח טוב בפירות) ,או שאין מברכים (כיון שאינו עומד לריח אלא
מותר לומר לנכרי להביא מחוץ לתחום ,דהוי שבות דשבות במקום
למצוה) ,יש להמנע מלהריח בו בעת נטילתו למצוה ,אבל לפני
מצוה ,אבל אסור לומר לנכרי להביא מחוץ לי"ב מיל ,ובשעת הדחק
הנטילה או אחריה או בשבת יכול לברך ולהריח ,וי"א שיש להמנע
כשאין לולב אחר בעיר יש להקל ,אמנם אם הנכרי יחזור רק ביו"ט
מלהריח כל ז' הימים ,וע"ע פרטי הדין בסימן רט"ז.
שני ,אסור לשולחו ביו"ט ראשון מחוץ לי"ב מיל .ואם יש ספק אם ישיגו
מחוץ לתחום אלפים אמה ,החיי אדם אוסר לומר לנכרי להביא ,ובא"ר מתיר בשביל סעיף ב'
יו"ט ראשון ,וכן משמע בבית מאיר .ואם היום הראשון חל בשבת ,נחלקו האחרונים
אם מותר לומר לנכרי להביא לולב בשביל מחר שהוא יו"ט שני ,וכיון שיש ראשונים אין ד' המינים נאסרים בהנאה ע"י הכנתם ,אלא רק כשהגביהם לצאת
שסוברים שגם בזמן הזה יש רה"ר דאורייתא ,נראה שאפילו לדעת המקילים יותר בהם ,דהזמנה לאו מילתא .וכן לולב של שנה שעברה לא נאסר בשנה
טוב לומר לנכרי שלא יוציא את הלולב מאותו מקום בשבת .ואם חל יו"ט ראשון זו עד שיטלנו ,כמבואר בסימן תרל"ח ,ולדעת האחרונים שמפקפקים
ביום א' .משמע מהמ"א והדרך החיים והבית מאיר שיש להקל לשלוח בשבת מחוץ
שם לענין סוכה ,ה"ה לענין לולב.
כתב הרא"ש דמדאמר אילו מיתרמי ליה תלתא מצותא יהיב לכולי לי"ב מיל כדי להביאו למחר ,ובודאי יש לסמוך על זה במקום הדחק ,ודלא כהחיי
ביתיה לומדים שאין אדם מחוייב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת, אדם.
ואפילו היא מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב ,וגם תיקנו חכמים (כתובות אם אין לחבירו לולב והוא מחוץ לתחום ,מותר לשלוח לו לולב אם אין
נ ).שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש .ורבינו ירוחם מוסיף שבעישור לאותו אדם מעות לקנות לולב ,אבל אם יש ביכולתו לקנות ופשע ולא
נכסיו חייב לקנותו ,והקשה הבית יוסף מנין לו דין זה .והרשב"א לומד קנה ,אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך .ובשער הציון נשאר
מכאן שאפילו למצוה עוברת א"צ להוציא אפילו שליש ממונו ,וכתב בצ"ע בדין זה.
שזה תימה איך לא נתנו דמים למצוה עוברת .וכתב הראב"ד הטעם ערבה שנתלשה בין ביו"ט ראשון בין ביו"ט שני אפילו שלא בשביל
כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור ,וכמו שאמרו (שבת ישראל ,אסור לטלטלה אפילו אם אין לו אחרת לצאת בה .ואם
קי"ח ).עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ,וכן אמרו המבזבז אל נתלשה ביו"ט ראשון מותרת בשני ,אא"כ חל יו"ט ראשון בשבת.
יבזבז יותר מחומש ,שהעוני דומה למיתה .וכל זה למצות עשה בשב
ואל תעשה ,אבל במצות לא תעשה חייב אפילו כל ממונו.
סימן תרנ"ו
פסק ההלכה
איתא בגמרא הידור מצוה עד שליש במצוה. כמה צריך אדם להוציא עבור הידור מצוה
איתא בגמרא (ב"ק ט ):הידור מצוה עד שליש במצוה .ונחלקו הראשונים
י"מ שכוונת הגמרא שהקונה אתרוג ששיעורו מצומצם (כביצה),
בביאור דברי הגמרא אם הכונה להוסיף בשביל הגודל או בשביל ההידור,
ואח"כ מצא אתרוג גדול יותר ,מצוה להוסיף עד שליש מדמי הראשון והפוסקים נחלקו כמו מי ההלכה ,וכדלהלן .עוד יבואר כמה צריך האדם
כדי להחליפו בגדול יותר ,דחיישינן שמא יתמעט מהשיעור ,אבל אם להוציא מנכסיו עבור קיום מצוה ,והאם זה בכלל מה שאמרו חכמים המבזבז
יש לו אתרוג גדול מהשיעור א"צ להחליפו בגדול יותר ,ואף אם בעת אל יבזבז יותר מחומש.
הקניה יש לפניו גם אתרוג מהודר יותר ,א"צ לקנות את המהודר יותר אם שניהם הדינים דלהלן שייכים בין לענין אתרוג ולולב ובין לענין שיעור ההוצאה עבור
יותר מהשיעור .והמ"א מצדד דה"ה בספר תורה (שגם בו יש שיעור לכתחילה שאר מצוות.
ושיעור בשעת הדחק) או שופר וכדומה. איתא בגמרא (בבא קמא ט ).אמר רבי זירא אמר רב הונא במצוה
שיעור שליש הוא מלגו (שנים לכל שש) ,ויש מחמירים שצריך עד שליש .מאי שליש ,אילימא שליש ביתו ,אלא מעתה אי
להוסיף שליש מלבר (שלשה לכל שש). איתרמי ליה תלתא מצותא ליתיב לכולי ביתיה .אלא אמר רבי
אם המוכר אינו מסכים להחליפו אלא רק למכור את השני ,אינו חייב זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה .בעי רב אשי שליש
לקנותו ולהחזיק שתים ,אא"כ יש לו קונים שיקנו את האתרוג הקטן. מלגיו (-שליש שבתוך הדמים ,כגון אם הקטן נמכר בששה יוסיף שני דינרים ויקח
י"א שכוונת הגמרא שצריך להוסיף שליש במחיר האתרוג עבור את בשמונה) או שליש מלבר (יחלוק לשנים ויוסיף חלק שלישי משלו ,דהיינו
אתרוג מהודר יותר ,אפילו אם שניהם גדולים יותר מכביצה ,ויותר אם קטן נמכר בששה יוסף שלשה ויקח את הגדול) ,תיקו (וכתב הרא"ש שכיון
משליש א"צ להוסיף אפילו מי שאין חייו נדחקים ,ומי שמזונותיו דלא איפשטא וזה דרבנן ,נקטינן שליש מלגיו) .במערבא אמרי עד שליש
מצומצמים נחלקו הפוסקים אם צריך לדחוק חייו כדי להוסיף שליש בשביל הידור.
משלו (שאין הקב"ה נפרע לו בחייו ,דכתיב "היום לעשותם" ולא היום ליטול
ואם אחרי שהוסיף שליש מצא אתרוג מהודר יותר ,א"צ להוסיף עוד פעם שליש.
שכרם) ,מכאן ואילך משל הקב"ה (מה שמוסיף בהידור יותר משליש יפרע
מהשו"ע משמע שהוא פוסק להלכה כדעה הראשונה ,ומהגר"א משמע שהוא נוטה
לו הקב"ה בחייו).
לדעה השניה ,וגם הא"ר מחמיר כדעה השניה ,והפני משה כתב שמהירושלמי
משמע כדעה השניה. דעות הראשונים -שיטת רש"י שתוספת השליש היא במחיר ,והיינו
אם כבר קנה אתרוג פחות מהודר והוא גדול מכביצה ,לכו"ע א"צ להוציא עד שליש יותר בשביל מהודר יותר .וכתב הרא"ש שהתוספת
להוסיף שליש עבור היותר מהודר ,כ"כ המ"א בשם פוסקים ,אכן היא על אתרוג כאגוז ,ואינו חייב להוסיף שליש על האתרוג שהיה
הגר"א הביא ירושלמי מפורש שצריך גם להחליף את האתרוג או חפץ לקנות .והתוס' ביארו שאם מצא אתרוג כאגוז ואחר גדול ממנו
הלולב (וה"ה שאר מצוות) ולהוסיף עד שליש לנאה הימנו( ,ומשמע שליש ,יקנה את הגדול יותר .וביאר הסמ"ג שאם הכונה שיוסיף
שנקט כך לדינא). שליש במחיר ,א"כ לעולם ימצא יותר ויותר נאה ,ובהכרח שא"צ
להוסיף אלא על השיעור של כאגוז ,אבל אם מצא אתרוג כביצה א"צ
תוספת יותר משליש -תוספת השליש הנ"ל אין פורע הקב"ה על זה
להוסיף עליו ,ורבן גמליאל שקנה אתרוג באלף זוז (מ"א ):חומרא הוא
בעולם הזה ,כדאמרינן "היום לעשותם" ולא היום לקבל שכרם ,אבל
מליבו ,מפני שהיו המצוות חביבות עליו .וכתב הבית יוסף שהרא"ש
אם מוסיף יותר משליש ,שאינו מצווה על זה ,יפרע לו הקב"ה בעולם
והסמ"ג נקטו שיעור כאגוז לר"מ ,אבל להלכה ששיעור אתרוג כביצה
הזה .וי"א שאיש אמיד שנתן לו הקב"ה הון ,צריך להוסיף בשביל
וכרבי יהודה ,א"כ על שיעור זה צריך להוסיף ,ודלא כמהרי"ק שכתב
הידור אפילו יותר משליש.
שעל כביצה לרבי יהודה א"צ להוסיף ,דא"כ למה האריך הרא"ש בדין
מצוה שיש בה חשש פסול והדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא ,אף שלהלכה כשר ,י"ל
שבזה לכו"ע צריך להוסיף עד שליש לקנות אחר כדי לצאת בו ידי כל הדעות. זה שאינו נ"מ להלכה ,וכן מוכח מהטור שהביא הדברים להלכה .עוד
כתב הבית יוסף שלפי רש"י אחרי שכבר קנה אתרוג ,שוב א"צ לקנות
כמה צריך האדם להוציא עבור מצוה אתרוג אחר אפילו אם הוא יפה מאד ובזול.
פסקי ההלכה מצות עשה ,אפילו מצוה עוברת כגון אתרוג אין להוציא עליה הון רב,
קטן היודע לנענע לולב כדין ,והיינו מוליך ומביא מעלה ומוריד אפילו וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ,ועד עישור נכסיו מחויב
אם אינו בקי ממש בנענועים ,אביו חייב לקנות לו לולב כשר כדי לחנכו להוציא (שנה ראשונה מן הקרן ,ומשם ואילך מן הרווח) ,דגם בצדקה
במצוות ,אפילו בשביל שאר הימים שהם דרבנן .והמהרש"ל כתב שיעור בינוני הוא מעשר ,ואולי במצוה עוברת החיוב הוא חמישית או
שיכול לצאת בשל אביו ,וכ"כ התוס' ,וכן משמע בעיטור .וי"א שאם שישית וכדומה ,וא"א ללמוד מצדקה שהיא מצוה שאינה עוברת ,ואף אם יש עניים
לפניו הרי גם אחרים יכולים לתת ,וא"א ללמוד מצדקה אלא מה שאין נכון לתת
ידו משגת טוב יותר שיקנה לו לולב נפרד ,כדי שיעשה הנענועים כדין
יותר מחומש שמא יעני( .בה"ל ד"ה יותר מחומש).
בשעת הלל עם הציבור.
עוד כתב הבה"ל (ד"ה אפילו מצוה עוברת) שהיה אפשר לומר שמה שהגמרא
קטן שאין יודע לנענע אין אביו חייב לחנכו בלולב אפילו אם הוא כבר מביאה לרבותא שרבן גמליאל הוציא אלף זוז בספינה עבור אתרוג משום חיבוב
שית (דלא כאשל אברהם שצידד שחייב) .ותינוקות שאינם יודעים לברך, מצוה ,היינו משום שמחיר האתרוג מחוץ לספינה לא היה כ"כ יקר ,ואין חייבים
ינענעו את הלולב ודים .וקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות אין חייבים לחנכו ,אבל להוציא יותר מהמחיר הרגיל ,אבל מצוה שאפשר להשיגה בשויה כל אדם מחויב
יכול לברך על הלולב אם ירצה. בזה אפילו אם יש לו מעט ,כמבואר בקידושין כ"ט שגם מי שיש לו רק ה' סלעים
חייב לפדות עצמו ,וכן מבואר שם לענין עליה לרגל .אכן סתימת כל הפוסקים
שא"צ לפזר הון רב עבור שום מצוה בכל אופן ,ואף שיש לו עוד הון ,ורק עד חומש
סימן תרנ"ח לכל היותר יוציא ,וצ"ל לדבריהם שמה שצריך לפדות עצמו כשיש לו רק ה' סלעים
איירי כשהוא מתפרנס ממלאכתו ולא תיגרע פרנסתו ממה שיוציא על המצוה וגם
לא תתחזק פרנסתו אם לא יוציא ,וכן מוכח מהנמוקי יוסף והרמ"ה שגם מי שחייו
סעיף א' נדחקים צריך להוציא עבור הידור וכ"ש למצוה עצמה ,והרש"ל חולק וסובר שאפשר
שאף לגוף המצוה אינו מחויב מי שחי בדוחק ,דאצלו זה נחשב כהון רב ,אכן
איתא במתני' (מ"א ).בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה
מהגמרא משמע שגם מי שהוא דחוק מחויב בזה.
(דכתיב "ושמחתם לפני ד' אלוקיכם שבעת ימים") ובמדינה יום אחד,
ולענין לחזור על הפתחים עבור מצוה ,העולת תמיד והא"ר הביאו ראיה
משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב מהירושלמי שאין חייבים בזה ,וקשה שהרי לנר שבת ונר חנוכה וד' כוסות מצינו
ניטל במדינה שבעה זכר למקדש. שצריך לחזור על הפתחים ,ונראה שהירושלמי סובר שעשית המצוות היא מצוה
בפני עצמה ,ויש על זה ברכה בפני עצמה ,ודלא כהבבלי ,ועל זה אומר הירושלמי
פסק ההלכה -מן התורה אין מצות לולב חוץ למקדש אלא ביום שא"צ לחזור על הפתחים כדי לעשות בעצמו ,ויכול לקנות מאחרים ,אבל עבור עצם
הראשון ,וחכמים תיקנו שיהיה הלולב ניטל בכל מקום ז' ימים זכר המצוה לא גרע מנר שבת ונר חנוכה וד' כוסות שמוכר כסותו כדי להשיגם ,ואפילו
למקדש. את"ל שאינו מחויב לחזור על הפתחים כדי להשיג מעות עבור תפילין ,עכ"פ מחויב
לחזר אחר מי שישאיל לו תפילין.
סעיף ב' מצות לא תעשה צריך לתת כל ממונו כדי שלא לעבור עליה ,אף אם
יצטרך אח"כ לחזור על הפתחים( ,כיון שהוא עושה מעשה נגד רצון
איתא במתני' (מ"ב ):יום טוב ראשון של חג שחל להיות בשבת, השם יתברך ואינו רק מניעת קיום מצוה) ,וכ"ש בחייבי כריתות ,ועל
לולב שבעה (דנטילת לולב ביו"ט דוחה שבת) ,ושאר כל הימים (שחל כן אסור לעבוד בעבודה שמוכרח לעבוד בה בשבת אף אם הדבר נוגע
בהם יו"ט ראשון ,ונמצא ששבת חלה בחול המועד) ששה (דאין נטילת לולב
למזונותיו ולמזונות אנשי ביתו .וכתב המ"א שבגיטין במעשה דבר
קמצא משמע קצת שמותר לעבור על לא תעשה מפני אימת מלכות
בחול המועד דוחה שבת) .ובגמרא אמאי טלטול בעלמא הוא ולידחי
עכו"ם ,והאחרונים מפקפקים על זה דהתם היה פיקוח נפש .וביו"ד
שבת ,אמר רבה גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד רל"ב מבואר שלענין שבועה אונס ממון נחשב אונס לענין לומר שאדעתא דהכי לא
ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים .אי הכי יום ראשון נמי, נדר.
ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין לא גזרו ביה רבנן ,הנך אם יש לו ה' סלעים והוא צריך לפדות את בנו ולקנות אתרוג ,יקנה אתרוג ,כיון שזו
דליתנהו מן התורה בגבולין גזרו בהו רבנן .אי הכי האידנא מצוה עוברת ,ואם יכול לשאול אתרוג ,הפדיון קודם.
נמי ,אנן לא ידעינן בקביעא דירחא ,אינהו (בני ארץ ישראל כשעיין הקונה אתרוג ומצא שנרקב ,וכן לולב ,אם יכול לתלות שזה נעשה אצל המוכר הרי
זה מקח טעות ,ואם זה ספק המוציא מחבירו עליו הראיה.
קידשו על פי הראיה) דידעי בקביעא דירחא לידחו ,אין הכי נמי,
הנותן מעות עבור אתרוג ולא עשה משיכה ,לדעת הי"א בחו"מ קצ"ט שבמצוה
דתני חדא ביום טוב ראשון של חג שחל להיות בשבת כל מעות קונות ,י"ל דה"ה לענין אתרוג ,ושניהם אינם יכולים לחזור.
העם מוליכין לולביהם להר הבית ,ותניא אידך לבית הכנסת,
שמע מינה כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן שאין בית
המקדש קיים ,שמע מינה .ולהלן (מ"ד ).מסקנת הגמרא לדידהו סימן תרנ"ז
נמי לא דחי ,ואלא קשיא הני תרתי ,דתני הכא חדא כל העם לולב לקטן מדין חינוך
מוליכין לולביהם להר הבית ,ותניא אידך לבית הכנסת,
איתא במתני' (מ"ב ).קטן היודע לנענע חייב בלולב .ואיתא
ומתרצינן כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בית
בירושלמי לא סוף דבר לנענע ,אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד
המקדש קיים .לא ,אידי ואידי בזמן שבית המקדש קיים ,ולא כשורה ומנענע.
קשיא כאן במקדש ,כאן בגבולין (בזמן הבית אף בגבולין מוליכין
דברי הראשונים לולביהן לבית הכנסת ,מפני שכולם בארץ וסמוכים להיות בית דין ויודעים מתי
הוקבע החדש ,אבל עתה משחרב בית המקדש אין לולב דוחה שבת אפילו לבני
כתב הרא"ש שאף שרבן גמליאל נתנו לרבי יהושע במתנה ע"מ ארץ ישראל).
להחזיר ,ורב יהושע לא החזירו בעצמו אלא נתנו לרבי אלעזר בן
פסק ההלכה -בשבת אין נוטלים לולב מדרבנן ,אפילו אם הוא היום
עזריה ,מ"מ כך היתה המתנה שכל אחד יתנהו לחבירו ויחזירוהו
הראשון ,גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים.
לבסוף.
אסור לטלטל בשבת את הלולב או הערבות או ההדסים (שהרי גם
עוד כתב הרא"ש שצריך שיתנהו במתנה גמורה על מנת שיחזיר,
בשבת אסור להריח את ההדסים) ,ואפילו לצורך גופו ומקומו אסור
ואחר שיצא בו צריך לחזור וליתנו לו במתנה ,אבל אם אמר לו יהא
(משא"כ שופר שהוא כלי) ,אבל האתרוג מותר בטלטול כיון שראוי
שלך עד שתצא בו ואחר כך יהא שלי כבתחילה ,לא יצא בו ,דהוי כמו
להריח בו( ,ומה שנתבאר בסוף סימן תרנ"ג שאין ראוי להריח בו ,היינו
שאול ,דאמרינן בגמרא (מ"ו ):לא ליקני אינש לולבא לינוקא ביום טוב,
בשעה שנוטלו לצאת בו ,או עכ"פ בחול שראוי ליטלו שיש אומרים שיש
דינוקא מיקני קני ,אקנויי לא מקני .ואם א"צ המקבל יחזור ויקנהו
להמנע בכל היום משום ספק ברכה ,אבל בשבת שאינו נוטלו בודאי ראוי
לנותן ,למה לא הקנה לקטן עד שיצא בו.
להריח ולברך עליו ,ועוד שהרי יכול לברך על פרי אחר ולהריח גם את
וכתבו בעל העיטור והר"ן שמסתבר שא"צ שהנותן יפרש שנותן את האתרוג .וי"א שגם בשבת אין לברך על האתרוג ,והרוצה לברך בשבת אין למחות
הלולב ע"מ להחזיר ,שהרי המקבל יודע שהנותן צריך את הלולב כדי בידו).
להשתמש בו אח"כ ,וממילא סתם נתינה כאן היא ע"מ להחזיר ,וכן
רבן גמליאל לא אמר שנותנו ע"מ להחזיר .וממילא אם לא החזירו לא אסור לתת את האתרוג על בגד אפילו ביום טוב ,משום שהוא מוליד
חלה המתנה והמקבל לא יצא. ריח בבגד והוי כתיקון מנא ,ואפילו באינו מתכוין אסור משום דהוי
פסיק רישיה ,ויש מקילין באינו מתכוין ,ובשעת הדחק שאין לו מקום
עוד כתב בעל העיטור שמסתבר שאף דאיתא בגיטין (ע"ד) שהמגרש
משומר להניח את האתרוג אפשר שיש לסמוך על המקילים ,בפרט
אשה ע"מ שתתן לו איצטליתו ואבדה ,לרשב"ג יכולה לתת לו דמיה.
היכא דלא ניחא ליה כלל שאין הריח בבגד מועיל לו .ולתת על בגד או מוכין
דווקא שם מועיל לתת דמיה ,אבל באתרוג שהוא צריך אותו כדי
שהיה מונח עליהם מערב יו"ט מותר ,כיון שכבר נקלט שם הריח.
לצאת בו ידי חובתו אינו מועיל לתת דמים ,כדאיתא בב"ב (קל"ז):
שאחים יורשים שקנו אתרוג מתפוסת הבית אינם יוצאים יד"ח אא"כ י"א שהקונה אתרוג ומשלם עליו רק אחרי סוכות אינו עושה כראוי,
יכולים לאוכלו .והר"ן מוסיף שמהאי טעמא מסתבר שצריך גם דכל זמן שלא שילם לא קנאו אלא מדרבנן ,ובעינן לכם מדאורייתא,
להחזירו בזמן שהוא יכול לצאת בו ,ולא אח"כ. ונכון להזהר בזה ,ואם הביאו לחצירו מהני אף אם לא שילם.
וכתבו התוס' שרבא סובר שכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ,דאי
מה יעשה מי שאין לו לולב
לאו הכי א"א לצאת ידי חובה באתרוג שניתן ע"מ להחזיר ,שהרי
ביום הראשון אין אדם יוצא בלולב שאול ,ועל כן מי שאין לו לולב צריך להזהר
בשעה שהחזירו אינו בידו ,ובהכרח שקודם שהחזיר הוא שלו .עוד
לקנות את הלולב כדין כדי לצאת בו ,ולהלן יבואר מה נחשב קנין ,ומה הדין
כתבו התוס' שרבא לא סובר שאם התנאי והמעשה בדבר אחד (כגון במתנה על מנת להחזיר.
הרי זה גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר) התנאי בטל והמעשה קיים,
דאי לאו הכי הכא יהיה התנאי בטל ,או שהמ"ד שפוסל בגט סובר סעיפים ג' ד' ה'
שכל האומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו ,ולכן התנאי והמעשה סותרים איתא במתני' (מ"א ):אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון
זה את זה ,אבל לרבא שכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו אינם סותרים
בלולבו של חבירו ושאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו
זה את זה ושניהם קיימים.
בלולבו של חבירו .ובגמרא מנא הני מילי דתנו רבנן "ולקחתם
כתב ההגהות מיימוני בשם הסמ"ג שצריך לכפול את התנאי ,והיינו
לכם" משלכם ,להוציא את השאול ואת הגזול ,מכאן אמרו
שיאמר על מנת שתחזירהו לי הרי הוא לך במתנה ואם לאו לא יהא
חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו אלא אם
שלך .והקשה הרמ"ך דאדרבה אם לא כפל את התנאי המתנה חלה
כן נתנו לו במתנה ,ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי
ללא התנאי ,ויוצא בו אפילו אם לא החזיר .וכתב הטור שלפי מה
שנתבאר שגם בלא התנה כלל אומדים דעתו שכוונתו ע"מ להחזיר, אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באים בספינה ,ולא היה
כ"ש דהיכא שלא כפל את התנאי חייב להחזיר. לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז ,נטלו רבן
גמליאל ויצא בו ,ונתנו לרבי יהושע במתנה (ע"מ להחזיר ,וכדלהלן.
כתב הרוקח דאיתא בנדרים (מ"ח ).כל מתנה שאם הקדישה אינה
מקודשת לא שמה מתנה ,ועל כן לענין אתרוג צריך לומר ע"מ רא"ש) ,נטלו רבי יהושע ויצא בו ,ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה
שתחזירהו ,ולא יאמר לי ,דאם יאמר לי אינו יכול להקדישה וממילא במתנה ,נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו ,ונתנו לרבי עקיבא
אינה מתנה .אבל הר"ן כתב דשאני התם שאפילו לאותו זמן אין במתנה ,נטלו רבי עקיבא ויצא בו ,והחזירו לרבן גמליאל .למה
כוונתו להקנות לו ,אבל היכא שנותן מתנה גמורה אין חסרון במה לי למימר והחזירו ,מילתא אגב אורחיה קא משמע לן מתנה
שאם יקדיש תתבטל המתנה למפרע ולא יחול ההקדש. על מנת להחזיר שמה מתנה ,כי הא דאמר רבא הא לך אתרוג
פסקי ההלכה זה על מנת שתחזירהו לי ,נטלו ויצא בו ,החזירו יצא ,לא
החזירו לא יצא.
כשמחזיר מתנה ע"מ להחזיר צריך לחזור וליתנו לו במתנה .והנה לולב שאול אין יוצאים בו ביום הראשון ,דבעינן "לכם" משלכם ,ויש
משמע מהרמ"א שאם לא יחזירו במתנה לא יוכלו הבעלים לצאת בו, להזהר בזה בכל הד' מינים כולל הערבות ,ואם נתנו לו במתנה מותר ,ויש בזה
ולכאורה באופן זה נתבטלה המתנה למפרע והמקבל לא יצא בו ,ואילו כמה חילוקי דינים ,וכדלהלן:
הבעלים תמיד יכולים לצאת בו ,וצ"ע .ומסתבר עוד שאפילו אם המקבל אמר למקבל שיהיה שלו רק עד אחרי שיצא בו לא יצא ,דכיון
החזיר בסתמא ,הוי כמפרש שמחזיר לו במתנה.
שנתנו לו לזמן הוי כשאול ,והקצות החושן האריך להביא הפוסקים החולקים
העברת מתנה ע"מ להחזיר לאחר -המקבל מתנה ע"מ להחזיר על זה וסוברים שכל שאמר הנותן בפירוש שהוא מקנה למקבל קנין הגוף ,אפילו
לכאורה יכול לתתו לאחר ובלבד שיוחזר בסוף לבעלים הראשונים, אמר לזמן קצוב הוי מתנה ,ובאתרוג אפילו אם לא אמר בפירוש שנותן קנין הגוף
ועיין בביאור הלכה ובשער הציון דעות החולקים בזה .ואם היה מהד' מינים, מהני ,דאי לפירות מאי קיהיב ליה ,אכן בנתיבות הסכים עם השו"ע.
והוא נתן לאחר ע"מ שיחזיר לבעלים הראשונים ,והאחר נתן לאחר נתנו במתנה ע"מ להחזיר ,אם החזירו יצא ,ואם לא החזירו או
וכו' ,והאחרון החזירו לבעלים ,יצא ,אפילו אם זה עבר אצל הרבה שנפסל בידו לפני שהחזירו לא יצא ,אפילו אם נתן לו את דמיו,
אנשים ,דמסתמא אין הבעלים מקפידים אלא שלבסוף החפץ יוחזר ואפילו אם נאנס בידו לא יצא (אף לשו"ע דס"ל (חו"מ רמ"א) שפטור
להם בלי פסול .ואם הבעלים עצמו הוצרך לטרוח לקחת את האתרוג מהמקבל מתשלומין ,ומשמע מרוב הפוסקים שגם בנאנס לא מועיל שיחזיר לו
האחרון ,ואותו מקבל נתנו לו במתנה ,יש להסתפק אי מהני ,ונראה שהדבר תלוי דמים ,והח"א מסתפק אם מועיל שהנותן יאמר הריני כאילו
בטבעו של הנותן ובקפידתו .ואם מחזיר לבעלים ע"י שליח בודאי הוי חזרה ,ואף אם התקבלתי ,ובמאירי מבואר שזה מועיל) ,ואם הלולב אינו בעולם ,נראה
מחזיר ע"י נכר או קטן שאינם בני שליחות והקנאה מהני ,כיון שהמקבל האחרון
שמועיל לתת לו לולב אחר כשר ומהודר (ויש חולקים) ,ואם יש לנותן לולב אחר
דעתו לתת במתנה ,והשלוחים עושים מעשה קוף בעלמא .ואם פירש בהדיא לצאת בו ,מסתבר שמועיל לתת דמים .ואם החזיר את הלולב בערב אחרי
שאין לו רשות ליתנו לאחר ,אם נותנו לאחר מתבטלת המתנה וגם זמן המצוה לא יצא ,ואם הנותן כבר בירך עליו כשנתנו צריך להחזירו
הוא לא יצא בו .וכן אם יש אומדנא שהנותן מקפיד שלא יטלוהו רבים עכ"פ למחרת בזמן המצוה ,ואם בניו הסמוכים עליו ודרכם תמיד לברך על
שמא יופסד לו ,אין המקבל רשאי לתת ,ובלאו הכי יש אחרונים לולב שלו עדיין לא בירכו ,לא יצא אם לא החזיר באותו יום .ואם החזיר אחרי כל
שמחמירים שבכל גוונא אין המקבל יכול לתת לאחר ללא רשות התפילות ובגלל זה לא עשה את הנענועים בהלל בציבור כדרכו תמיד ,יש להסתפק
הנותן. אם זה מבטל את המתנה ,ולכתחילה ודאי צריך להחזיר קודם הלל .ואם יש לנותן
לולב אחר לברך עליו ,אפילו אם מחזיר לו ביום השביעי יצא.
סעיף ו' כתבו הפוסקים שאם אמר ע"מ שתחזירהו ,ולא אמר "לי" ,יצא אפילו
נתינה לקטן ע"מ להחזיר אם החזירו אחרי החג ,ד"לי" היינו שהוא ראוי לדבר שעומד ,ומ"מ
למעשה צ"ע כיון שכמה אחרונים מפקפקים על סברא זו.
איתא בגמרא (מ"ו ):לא ליקני איניש לולבא לינוקא ביומא טבא
המ"א כתב שבסתמא המשאיל אתרוג לחבירו כדי לצאת בו ,כוונתו
קמא ,מאי טעמא ,דינוקא מיקני קני (דרבנן תקינו ליה זכייה לנפשיה)
למתנה ע"מ להחזיר ,וכ"כ הבית שמואל ,אבל הט"ז והבית יעקב
אקנויי לא מקני (אינו יכול לחזור ולהקנותו לאביו במתנה ,דלאו בר דעת הוא).
פוסקים שלא יצא ,ועל כן צריך לחזור וליטול בלי ברכה.
וכתב הר"ן שמדובר בתינוק שלא הגיע לעונת הפעוטות ,דזוכה לעצמו אשה שנתנה לולב במתנה לאחד מאוהביו או קרוביו של בעלה
ואינו מזכה לאחרים ,דאי כשהגיע לעונת הפעוטות כבן שש או כבן
כשבעלה אינו בביתו לא יצא ,דשמא לא ניחא ליה אלא במכירה ,אם
שבע הא קיימא לן (גיטין נ"ט ).הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר
לא שהוא אדם חשוב דזילא מילתא למוכרו לו ,כ"כ המ"א ,ודעת
במטלטלין ,ולמסקנה גם מתנתו מתנה .ומהרמב"ם נראה שמדובר גם
הביכורי יעקב שבכל גוונא לא יצא ,אפילו אם נושאת ונותנת בתוך
בהגיע לעונת הפעוטות.
הבית ,ואפילו אם אח"כ הבעל שמע ונתרצה ,וצריך לחזור וליטול בלא
והקשה הר"ן שכיון שהנתינה היא ע"מ להחזיר והתינוק אינו יכול ברכה ,ואפילו במה שהפמ"ג מיקל היכא שהאשה נושאת ונותנת בתוך הבית ,ג"כ
להחזיר תתבטל המתנה למפרע ,ותירץ דקיימא לן (שם פ"ד ).שכל אין דעת הביכורי יעקב נוחה בזה .ולמכור מותר היכא שדרכה למכור בלא רשות
תנאי דאי אפשר להתקיים בסופו והתנה עליו בתחילה ,תנאו בטל. בעלה.
אפשר לתת את האתרוג במתנה ע"מ שלא יקדישנו ,דרק היכא שזה
פסקי ההלכה
הערמה לא הוי מתנה ,אבל בלי הערמה הוי מתנה אף שהמתנה היא רק לדבר אחד.
אין לתת לקטן את הלולב ביום הראשון (או ביו"ט שני בחו"ל) לפני אף אם אינו נותנו לו לשום דבר רק לצאת בו ידי מצות החג ג"כ מהני ,וכ"ש שאם
שיצא בו ,וכן אם רוצה שהרבים יברכו עליו לא יתן לקטן לפני שכולם אמר לו הרי הוא של במתנה ע"מ שלא תתן אותו לשום אדם ,או אפילו באומר לו
בירכו( ,ויש מחמירים בכל גוונא שמא יזדמן אחד שירצה לצאת בו) ,מפני הרי הוא שלך ואינך רשאי ליתנו לשום אדם ,מהני.
שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה ,ונמצא שאם החזירו לו נתנו סתם ואין לו עוד אתרוג ,הוי כאילו אמר לו ע"מ שתחזירהו לי,
אינו מוחזר .ולפי זה אין לברך על לולב של אשתקד ,אם זוכר שנתנו ואם לא החזירו לא יצא וכנ"ל ,דאומדנא דמוכח שלזה כוונתו ,ואפילו
במתנה לקטן. אם כבר יצא בו באותו יום ,ובשאר הימים הרי אפשר לצאת בשאול,
י"א שאם הקטן הגיע לעונת הפעוטות דהיינו כבן שש או שבע מותר, מ"מ אמדינן דעתו שרוצה לצאת בשלו .וגם בזה לא מהני שיחזיר דמים,
דאז מתנתו מתנה מדברי סופרים .ויש להחמיר כדעה ראשונה שלא לתת ומ"מ אם נאנס בידו כתב רבינו ירוחם שמשמעות בעל העיטור שכיון שלא אמר
במתנה לשום קטן ,ואפילו במתנה ע"מ להחזיר .וקטן לדעה ראשונה היינו עד י"ג בפירוש שיחזירנו יוצא בחזרת דמים.
שנה ויום אחד ,והפמ"ג מחמיר מספק בבן י"ג שאין יודעים שהביא ב' שערות,
שאח"כ יחזירהו לחבירו ,ומ"מ טוב לומר בפירוש שנותן במתנה ע"מ והכתב סופר מתיר .עוד כתב הכתב סופר שקטן המוכר אתרוגים ,לכתחילה יש
להחזיר. למנוע מלקנות ,ובדיעבד אם יצא בו אינו חוזר לברך.
דין זה שייך בכל הד' מינים.
אחים שקנו אתרוגים לאכילה מתפיסת הבית ונטל אחד מהם
אם נתן לקטן במתנה ע"מ להחזיר ,אף שהקטן אינו יכול להחזיר ולא התקיים
אתרוג ויצא בו ,אם יכול לאוכלו ואין האחים מקפידים בכך הוי כשלו
התנאי ,חלה המתנה ואין הנותן יכול לצאת בו ,דכל תנאי שא"א לקיימו בסופו
ויוצא בו ,ואם הם מקפידים על אכילתו אינו יוצא בו עד שיתנו לו והתנה עליו מתחילתו תנאו בטל.
חלקם במתנה .ואם אחד קנה אתרוג והשני קנה פריש ,או שקנו כאחד
אם הנותן מחזיק יחד עם הקטן אין הקטן קונה כלל ,ומותר לעשות כך
אתרוג רימון ופריש ,אינו יוצא באתרוג עד שיתנו לו את חלקם
אפילו בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות ,וכן יכול לתת לקטן בלי
במתנה ,אע"פ שאינם מקפידים על אכילה ,דכיון שאין שם עוד
להקנות לו ,או שיאמר לו שיהא שלו עד שיצא בו ואח"כ יהיה של
אתרוג גם הם רוצים לקיים את המצוה ,אבל אם יש שם עוד אתרוג
הנותן כבתחילה דהוי כשאול ,אלא שבכל העצות האלו לא יצא הקטן
אפילו אם זה שלקח הוא מעולה מהאחרים מועילה מחילתם בסתמא,
בנטילה ,ולא קיים בו אביו מצות חינוך ,וי"א שמצות חינוך מתקיימת
לפי שאינם מקפידים.
גם בשאול ,שגם בזה מתחנך הקטן למצוות ,וכן משמע במרדכי בשם
ראב"ן ,וכן משמע מפשטות לשון השו"ע.
קנית אתרוג עבור הקהל
סעיפים ז' ח'
סעיף ט'
איתא בגמרא (ב"ב קל"ז ):אמר רבה בר רב הונא האחין שקנו
כתב הרשב"ם שבמקום שאין אתרוג מצוי וכל הקהל קונים אתרוג
בשותפות ,כיון שקנאוהו לצאת בו מסתמא הוי כאילו פירשו שכל אתרוג בתפיסת הבית (שירשו מאביהם אתרוג ,או מעות וקנו בהם אתרוג,
הקהל נותנים חלקם למי שנוטל לצאת בו ,ע"מ שיחזירהו להם ,כיון ועדיין לא חלקו) ,נטלו אחד מהן ויצא בו ,אם יכול לאוכלו (כגון שיש
שבלא זה אינם יכולים לצאת בו .והביאו הרא"ש .וכתב הבית יוסף הרבה אתרוגים בתפוסת הבית) יצא (דקרינן ביה "לכם") ,ואם לאו לא יצא
שלדבריהם א"צ להקנותו לשום אדם ,אלא גובים את המעות בסתמא (ד"לכם" היינו שכולו יהיה שלו ,ולא רק מקצתו).
וקונים בסתמא ,וכל אחד נוטלו ויוצא בו ונותנו לחבירו. והרי"ף והרא"ש הביאו מימרא זו וכתבו שמכאן לומדים ששנים שקנו
אבל דעת רב שרירא שאתרוג שקונים בשותפות אין יוצאים בו ידי אתרוג בשותפות אינם יכולים לצאת בזה ידי חובה עד שיקנה אחד
חובה ביום הראשון ,אלא קונים את האתרוג לאחד מן הציבור ,או לחבירו את חלקו .וכ"כ הרמב"ם.
שיקנוהו מממונו ,או שיתנו לו הדמים במתנה והוא יקנה את האתרוג וכתב המגיד משנה בשם הרשב"א שמסתבר שמדובר באחים
לעצמו ,ואחר שיוצא בו יתנו במתנה לחבירו ,וכל אחד יתנהו לחבירו שקנאוהו לאוכלו ולהריח בו ,אבל אם קנאוהו לצאת בו ודאי בכל
במתנה עד שיבא ליד כולם .וכתב הבית יוסף שלדבריו צריך להקנות גוונא יוצאים בו ,דאמרינן יש ברירה ,דעל דעת כן לקחוהו שבשעה
בפירוש .ובאשכנז ובצרפת נוהגים כרשב"ם. שיטלנו כל אחד מהם לצאת בו יהא כולו שלו ,כדאמרינן בנדרים (מ"ה:
מ"ו ):ששותפין שנדרו הנאה זה מזה נכנסים לחצר שניהם שאין בה דין
פסקי ההלכה
חלוקה ,דיש ברירה ,ועל דעת כן נשתתפו .ואפשר שעל דעת זה סמכו
מה שנוהגים במקומות שאין האתרוגים מצויים שכל הקהל קונים בהרבה מקומות שלוקחים לולב אחד וכל הקהל יוצאים בו בין
אתרוג בשותפות ,בסתמא הוי כאילו פירשו שכל הקהל נותנים חלקם בראשון בין בשני.
לכל מי שנוטלו לצאת בו ע"מ שיחזירהו להם ,ולכתחילה טוב שיכריזו
איתא בגמרא "ודווקא אתרוג אבל פריש או רימון לא" ,וכתב רשב"ם
שכל אחד יתן חלקו במתנה ע"מ להחזיר.
דלא גרסינן ליה ,אבל הרי"ף גורס זאת ,וכתב הר"ן שדווקא כשיש
אע"פ שכל זה הוא דין גמור ,מ"מ כיון שלא כולם יודעים להקנות, אתרוגים אחרים יצא ,דמיירי באחים שאינם מקפידין זה על זה ,וכיון
כתבו כמה אחרונים שמוטב לברך על שלו אע"פ שאינו מהודר כשל שגם להם יש אתרוגים אפילו נטל זה היפה אין מקפידים בכך ,אבל
חבירו ,ואם אין לו כל הד' מינים ,עדיף ליטול משל חבירו מליטול אם אין להם אלא או פריש או רימון ודאי מקפידים הם ,שאף הם
משל הקהל ,די"א דבשל קהל לא יצא דשמא אחד מהקהל אין דעתו רוצים לקיים מצוה כמוהו .וכן דעת הרמב"ם.
להקנות חלקו לחבירו ,ואף דלא קיימא לן הכי ,מ"מ לכתחילה עדיף
ליטול של יחיד.
פסקי ההלכה
שותפים שקנו לולב או אתרוג בשותפות ,אין אחד מהם יוצא בו
וכתב הרמ"א שכל אחד ישתדל לקנות לעצמו ,כיון שרוב העולם אינם
ביום הראשון עד שהשותף יתן לו את החלק השני במתנה ,ואפילו
יודעים להקנות ,וכדי לעשות הנענועים כהלכתם ,ואפילו אם חל יו"ט
בע"מ להחזיר סגי( ,ועיין לעיל מה הדין באמר לו בסתמא טול לך
ראשון בשבת נכון לעשות כך.
לצאת בו).
עוד כתב הרמ"א שגובים מעות אתרוג לפי ממון ,דהידור מצוה מונח
ואם קנו לצורך מצוה יוצאים בו בסתמא אף שלא הקנו להדיא אחד
יותר על העשירים ,ואשה פטורה מלתת לזה אא"כ היא רוצה לברך,
ואם בעלה בעיר רק בעלה נותן ,ואם יש מנהג שכל המברך נותן גם היא צריכה לתת לחבירו ,דכיון שידעו בשעת לקיחה שאינו ראוי ליחלק ,הוי כאילו
אם היא מברכת ,ומי שאינו בעיר א"צ לתת .וכתב החיי אדם שגם לפי פירשו שכל אחד יהיה כולו שלו בשעה שיקחהו לצאת בו ,ע"מ
סעיף א' מנהגינו שכל אחד נותן כמה שירצה ,מ"מ נראה שמי שלא נתן כלל
והוא יכול לתת לא יצא.
איתא במתני' (מ"ה ).בכל יום מקיפים את המזבח פעם אחת,
מי שיש לו אתרוג ובעיר אחרת אין להם אתרוג כלל ,מוטב שישלחנו
ואומרים אנא ד' הושיעה נא אנא ד' הצליחה נא .ובזמננו
לשם והוא יברך על של קהל ,וי"א שבזמן הזה שאחרי כמה ימים
מקיפים את הבימה כשהס"ת עליה זכר למקדש.
האתרוג מתקלקל ע"י רוב משמוש בני אדם ,אפשר שא"צ לשולחו,
כתב רב סעדיה גאון שמקיפים מיד אחר קריאת ההפטרה ,בעוד והיינו בשאר הימים ,דביום הראשון אינו מצוי כ"כ להתקלקל ,וגם
שהס"ת על התיבה ,ומנהג טוב הוא כדי שלא להוציא הספר שלא יכול לברך עליו בבוקר לפני שכולם ימשמשו בו.
לצורך כיון שאין קוראים בו ,אלא שאין נוהגים כך.
לשיטת רב האי גאון בכל יום מקיפים ב' פעמים ,אחת לימינו ואחת
לשמאלו ,וביום השביעי ג"פ לימינו וג"פ לשמאלו ואחד לימינו. סימן תרנ"ט
ועכשיו נוהגים להקיף בכל יום הקפה אחת לצד ימין.
קריאת התורה ביו"ט
פסקי ההלכה איתא בגמרא (מגילה ל"א ).יום טוב הראשון של חג קורין בפרשת
נוהגים להעלות ספר תורה על הבימה ולהקיפה פעם אחת בכל יום, מועדות שבתורת כהנים ,ומפטירין הנה יום בא לד' .והאידנא
וז' פעמים ביום השביעי ,זכר להקפות שהיו עושים במקדש מסביב דאיכא תרי יומי ,למחר מיקרא הכי נמי קרינן ,אפטורי מאי
למזבח ,דהספר תורה נשאר לנו במקום המזבח ,כדאיתא בגמרא
מפטירין ויקהלו אל המלך שלמה.
שכשקורין סדר הקרבנות הקב"ה מעלה כאילו הקריבום לפניו.
וכתב הבית יוסף (סימן תפ"ח) שאין מקור בגמרא להוצאת שני ס"ת,
ביום השביעי מוציאים ז' ספרי תורה על הבימה ,ויש מקומות והמקור הוא מרם עמרם גאון ,ואולי רבנן סבוראי תיקנו זאת ואחריהם
שמוציאים את כל הספרי תורה שבהיכל ,וכן נוהגים במדינות אלו.
הגאונים ,וסמכו על דברי הגמרא (תענית כ"ז ):אמר אברהם רבונו של
רמ"א.
עולם שמא ישראל חוטאים לפניך אתה עושה להם כדור
מקיפים לצד ימין ,והיינו שהעומדים ממזרח לבימה שהם צריכים המבול וכדור הפלגה ,אמר ליה וכו' ,אמר לפניו רבונו של
להפוך פניהם כלפי הס"ת לפני שיתחילו להקיף פונים לצד צפון
עולם תינח בזמן שבית המקדש קיים ,בזמן שאין בית המקדש
שהוא ימין שלהם ,ומשם ממשיכים למערב ואח"כ לדרום ואח"כ
קיים מה תהא עליהם ,אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות
למזרח ,והחזן שעומד ופניו להיכל אין נכון שיהפוך פניו מתחילה
שיהיה אחוריו נגד ההיכל ,ומ"מ גם הוא מקיף לצפון עם הציבור אף בזמן שקוראים בהם לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום
שאצלו הוא דרך שמאל. לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם).
סעיף ב' פסקי ההלכה
ביום הראשון (וכן ביום השני בחו"ל) מוציאים שני ספרים ,בראשון
כתב רש"י שמי שאין לו לולב לא יקיף ,כמו שבשבת אין מקיפים,
קורים חמשה קרואים פרשת "שור או כשב" שבפרשת אמור( ,ואם
וכ"כ בהגהות אשר"י .ובארחות חיים מביא בזה מחלוקת.
חל בשבת קוראים ז' קרואים ,ובמנחה קוראים שלשה בפרשת וזאת
כתב הכל בו שמנהג נרבונא שאבל אינו מקיף בחג הסוכות ,ודברי הברכה) ,ומניחים את הס"ת השני אצל הראשון ואומרים חצי קדיש,
תימה הם למה יפסידו האבלים ההקפה ,וכן נהגו להקיף. ואח"כ קורא המפטיר בספר השני את קרבנות המוספים "ובחמשה
מי שאין לו לולב ,לדעת השו"ע גם הוא יקיף ,ולדעת הרמ"א לא יקיף, עשר לחודש השביעי" עד "וביום השני".
וביום שביעי אם אין לולב בעיר יקיפו עם הערבה. אם התחיל לקרות "וביום השני" מפסיק אפילו באמצע הפסוק ,ואם
פסק ההלכה -מי שאירע לו אבל בחג ,או מי שהוא בתוך י"ב חודש קרא בענין אחר לא יצא ,וצריך לקרותה כולה בברכה לפניה ולאחריה,
למיתת אביו או אמו ,אינו מקיף ,וכן המנהג. ואם דילג פסוק אחד צריך לחזור ,אא"כ דילג את הפסוק "ובחמשה
עשר".
הרמ"א מביא מהבית יוסף שבהושענא רבה מקיפים עם הלולב
הפטרה -ביום הראשון מפטיר בזכריה "הנה יום בא" מפני שיש בה
והערבה יחד .וכתב המ"ב שבסימן תרס"ד כתב הרמ"א שיותר טוב
ענין סוכות ,וביום השני בחו"ל קורא במלכים מ"ויקהלו" עד "בהוציאו
שלא לקחתם יחד ,וכ"כ בשם האר"י לקחת את הערבה רק אחרי
אותם מארץ מצרים" מפני שיש בה ענין חנוכת הבית שהיתה באותה
קדיש תתקבל ולחובטה ה' פעמים בקרקע ,והשל"ה כתב להניח את
אסיפה בחג הסוכות.
הלולב ולקחת את הערבה כשמגיעים לתענה אמונים.
סעיף ג'
סימן תר"ס
בשבת אין מקיפים .וכתב רב שרירא גאון שאין לומר הושענא בשבת,
מפני התינוקות שישמעו שאומרים כמו בחול וילכו ליטול לולב ,וכתב סדר הקף הבימה
הטור שכיון שאין מקיפים בשבת ידעו התינוקות שלא נוטלים לולב.
סעיף ב' פסק ההלכה -בשבת אין מקיפים ואין מוציאים ס"ת לבימה ,אלא
רק פותחים את ארון הקודש ואומרים הושענות .וי"א שבשבת אין
ברכת שהחיינו ביום השני בחו"ל
אומרים הושענות ,ולא נהגו כן.
דעת ה"ר שלמה בר שמשון שאין מברכים שהחיינו ביום השני בחו"ל,
דממה נפשך יצא במה שבירך ביום הראשון ,שאף אם הוא חול לא
גרע מאילו אמרו בשעת עשייה שיצא ,וכדאיתא בגמרא (מ"ו ).העושה סימן תרס"א
לולב אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת
סדר ברכות הקידוש
לולב ,ושוב אינו מברך ,ולא דמי לזמן דקידוש שאומר בליל ב' ,שהוא
נאמר בשביל היום ולא בשביל הסוכה ,וכן דעת רש"י ור"י והרא"ש, איתא בגמרא (נ"ו ).איתמר רב יהודה אמר סוכה ואחר כך זמן,
וכן נוהגים באשכנז .ודעת בה"ג שברכת שהחיינו שמברכים על היום רבה בר בר חנה אמר זמן ואחר כך סוכה .והלכתא סוכה ואחר
השני פוטרת את נטילת הלולב .וי"א שצריך לברך שהחיינו על הלולב כך זמן.
ביום השני ,משום שלא תקנו לברך שהחיינו אלא או בשעת עשייה או ונחלקו הראשונים מה סדר הברכות ביו"ט שני בחו"ל ,י"א שמברך
בשעת נטילה ,ואם היה אתמול חול א"כ לא היה לא שעת עשייה ולא שהחיינו לפני לישב בסוכה ,מפני שברכת שהחיינו אינה על הסוכה
שעת נטילה ,וכ"כ ה"ר שמואל מאייבר"א בשם רש"י .ותירץ הבית אלא על הקידוש ,דעל הסוכה כבר בירך ביום הראשון ,דאפילו אם
יוסף דשאני הכא שנטלו לשם מצוה .וכתב הטור שנראה שאם חל היום הראשון הוא חול יצא כמו שיצא אם בירך בשעת עשיה .אמנם
היום ראשון בשבת צריך לברך שהחיינו ביום השני ,כיון שלא בירך לפי סברת בני אייבר"א (להלן סימן תרס"ב) שא"א לברך לפני סוכות
בראשון ולא בירך בשעת עשיה. אלא בשעת עשיה ,א"כ ברכת שהחיינו היא גם על הסוכה .וראבי"ה
פסק ההלכה -אין מברכים שהחיינו ביום השני על הלולב [אף לבני כתב שבכל פעם יש לומר שהחיינו בסוף ,שהרי ביום טוב שחל להיות
אחר השבת מברך יקנה"ז אע"ג דזמן לא קאי אהבדלה .וי"א שיש
חו"ל] ,ואם חל היום הראשון בשבת מברכים שהחיינו ביום השני שאז
לחלק ,דשם אין להפסיק בין הגפן להבדלה ,כיון דהבדלה טעונה כוס,
נוטלו פעם ראשונה ,וכן מי שלא נטל לולב עד היום השביעי מברך
אבל כאן אם ברכת שהחיינו היא רק על הקידוש ,אין להפסיק בברכת
שהחיינו ביום השביעי.
לישב בסוכה בין הקידוש לשהחיינו.
ואם נטל ולא בירך שהחיינו ,הפמ"ג כתב שמשמע מהשו"ע שלא יברך ביום אחר,
ובאמת אין ראיה מדברי השו"ע ,והלבוש והמ"א סוברים שכל שלא בירך שהחיינו פסק ההלכה -בליל יו"ט שני לבני חו"ל אומר קידוש ,ומיד אח"כ
יברך ביום אחר ובלבד שיברך בזמן הנטילה( ,ושאני מברכת שהחיינו על אוכלין, יברך שהחיינו על הקידוש ,דעל הסוכה יצא במה שבירך אתמול,
דהכא דמפסקי לילות מימים כל יום הוא מצוה בפני עצמה) ,וצ"ע.
שהרי אפילו אם בירך בשעת עשיה יצא ,ולכן לא יברך לישב בסוכה
סעיף ג' לפני שהחיינו .אכן מי שלא אכל בסוכה עד הלילה השני ,יברך לישב
בסוכה ואח"כ שהחיינו שהוא על שניהם .וי"א שלעולם מברך לישב
איתא בגמרא (מגילה ל"א ).יום טוב הראשון של חג קורין בפרשת בסוכה ואח"כ שהחיינו ,והרוצה לנהוג כך אין מוחין בידו ,ומ"מ כמה
מועדות שבתורת כהנים ,ומפטירין "הנה יום בא לד' ". בעלי בתים האוכלים בסוכה אחת לא יהיו חלוקים במנהגם.
והאידנא דאיכא תרי יומי ,למחר מיקרא הכי נמי קרינן,
חסידים ואנשי מעשה עושים זכר לשמחת בית השואבה ,להיות
אפטורי מאי מפטירין "ויקהלו אל המלך שלמה" .וכתב רש"י נעורים בלילות של חול המועד ולהרבות בזמירות ושבחים ,ומרבים
שטעם הפטרה זו מפני שחנוכת הבית היתה באותה אסיפה ובחג בנרות בסוכה בלילות אלו ,וכן בהרבה בתי מדרשות נהגו להרבות
הסוכות. בנרות בתפילות ערבית של חול המועד ,וע"ע ביסוד ושורש העבודה
פסק ההלכה -מוציאים שני ספרים וקוראים בהם מה שקראו ביום מה שהאריך בזה.
הראשון ,ואם התחיל לקרוא למפטיר מ"וביום השני" אע"פ שגמר
וברך אחריה יחזור ויקרא "ובחמשה עשר" ויברך לפניה ולאחריה.
ומפטירים במלכים "ויקהלו" עד "בהוציאו אותם מארץ מצרים". סימן תרס"ב
מנהג טוליטולא היה לומר ביום השני "הושיענו בחגיגת יום שני", סדר תפילת יום שני של סוכות
והקשה הטור שאם אנו אומרים שהוא יום שני א"כ הוא חול ,ואיך
אומרים בו במוסף "ובחמשה עשר יום" דהיינו שהוא קודש .וכתב סעיף א'
הבית יוסף שבספרד לא אומרים את פסוקי קרבנות המוספין ,ואמנם
איתא בגמרא (מ"ה ):אמר רב יהודה אמר שמואל לולב שבעה
קשה שהרי אומרים "את יום טוב מקרא קודש הזה" וגם מברכים
וכו' ,ורבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לולב יום אחד .ופסקו
שהחיינו ,וגם עושים אותו קודש לכל דבר .וצ"ל שחגיגת יו"ט שני
הפוסקים כמאן דאמר כל שבעה בעי ברכה.
הכונה היום השני להקפות ,וחגיגה היינו הקפה וסיבוב מלשון "יחוגו
וינועו" ,ואף את"ל שזה מלשון חג ומועד י"ל שהכונה הושיענו בחגיגת פסק ההלכה -ביום השני וכן בשאר הימים מברכים על נטילת לולב,
יום הזה שהוא יום שני להקפה ,או שבאמת חגיגה הוא מלשון חג ואף שהמצוה בשאר הימים היא דרבנן שייך לומר וציוונו ,דכתיב "לא
תסור מכל הדברים אשר יגידו לך".
"וביום השלישי" .ובמוסף בחול אומרים ואת מוסף ,ובשבת אומרים ומועד ,אבל הכונה שאנו חוגגים ב' ימים מספק ,ואפשר שהיום
ואת מוספי. הראשון חול והשני קודש.
סימן שלא לטעות במנין הפרים בכל יום ,לעולם הפרים והימים ביחד
הם י"ד.
סימן תרס"ג
סדר ההושענות -בשני הימים טובים הראשונים אומרים למען
אמיתך ואבן שתיה ,ובחול המועד אערוך שועי ,אל למושעות ,ואדון קריאת התורה בחול המועד
המושיע ,ובשבת אום נצורה .ואם חל היום הראשון בשבת אומר
מהיום השני למען אמיתך ,אערוך שועי ,אבן שתיה ,אל למושעות,
סעיף א'
אדון המושיע ,ואום אני חומה נדחה לגמרי .ואם חל היום השישי איתא בגמרא (מגילה ל"א ).ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות
בשבת אומרים למען אמיתך ,אבן שתיה ,אערוך שועי ,אום אני חומה, החג .ובענין מנין העולים איתא במתני' (שם כ"א ).בחולו של מועד
אל למושעות ,אום נצורה ,ואדון המושיע נדחה .ועיין במחצית השקל קורין ארבעה .והיינו שכל העולים לתורה חוזרים על הפרשה
טעם סדר זה.
של אותו יום.
דיני שבת חול המועד סוכות ולענין קריאת התורה בחו"ל איתא בגמרא (סוכה נ"ה ).אנן דאית לן
תרי יומי היכי עבדינן ,וכו' ,אתקין אמימר בנהרדעא דמדלגי
סעיף ב' דלוגי .ופירשו הרי"ף והרא"ש שביום הראשון של חול המועד קורא
במעריב ושחרית ומנחה מתפללים תפילת שבת ,ואומרים יעלה ויבוא הכהן וביום השני ,והלוי קורא וביום השלישי ,וישראל חוזר וקורא
בעבודה .ובמוסף אומרים אתה בחרתנו וכו' ומפני חטאינו וכו' ,כיו"ט, וביום השלישי ,והרביעי חוזר וקורא וביום השני וביום השלישי ,וביום
ואומרים את יום המנוח הזה ואת יום חג הסוכות הזה וכו' ,וחותמים השני של חוה"מ עושים כנ"ל עם וביום השלישי ווביום הרביעי ,וכן
מקדש השבת וישראל והזמנים. בשאר הימים כולל יום שביעי .ושיטת רש"י שהשלישי קורא את היום
הבא שאינה מספיקי אותו היום כלל .והתוס' כתבו שראוי להנהיג
נוהגים לקרות מגילת קהלת ,ואם שמיני עצרת חל בשבת קוראים
שביום ראשון של חול המועד יקרא הראשון וביום השני ,והשני וביום
בשמיני עצרת .רמ"א .וע"ע בסימן ת"ץ.
השלישי ,ושלישי יחזור ויקרא וביום השני ,והרביעי וביום השלישי,
סעיף ג' וכיוצא בזה בשאר הימים.
וכתבו הראשונים שביום השני לא קוראים וביום השני ,כדי שלא
קריאת התורה
יבואו לזלזל בקדושת היום.
איתא בגמרא (מגילה ל"א ).אמר רב הונא אמר רב שבת שחל
להיות בחולו של מועד בין בפסח בין בסוכות ,מקרא קרינן
פסקי ההלכה
ראה אתה ,אפטורי בפסח העצמות היבשות ,ובסוכות ביום בחול המועד בחו"ל קורים ארבעה בקרבנות החג שבפרשת פנחס,
ואומרים חצי קדיש אחרי הרביעי .לדעת השו"ע ביום הראשון של חול
בוא גוג.
המועד הכהן קורא "וביום השני" ,והלוי קורא "וביום השלישי",
פסק ההלכה -בשבת חול המועד סוכות מוציאים ב' ספרי תורה, והישראל חוזר וקורא "וביום השלישי" ,והרביעי קורא גם "וביום
באחד קוראים "ראה אתה אומר אלי" שמוזכר שם ענין סוכה ,ובשני השני" וגם "וביום השלישי" ,ועל דרך זה קורים בשאר הימים( ,וביו"ט
קורא המפטיר בקרבנות היום (ובחו"ל קרבנות שני ימים משום שני אין קורים וביום השני ,דגנאי לקרות ליו"ט ספק חול) .ולדעת
ספיקא דיומא) ,ומפטיר ביחזקאל "והיה ביום בא גוג" ,מפני הרמ"א הכהן והלוי קורים בספיקא דיומא [הכהן "וביום השני" והלוי
שמלחמת גוג ומגוג תהיה בתשרי ,ומזכיר סוכות באמצע ברכת "וביום השלישי"] ,והישראל קורא "וביום הרביעי" ,והרביעי חוזר
ההפטרה כמו ביו"ט ראשון ,וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים, וקורא מה שקראו השנים הראשונים ,ואם הלוי קרא גם "וביום
ולהגר"א חותם מקדש השבת בלבד ,ולדבריו ודאי שלא יזכיר סוכות באמצע הרביעי" ,הישראל קורא "וביום החמישי ,והרביעי קורא גם "וביום
הברכה.
השני" וגם "וביום השלישי" ,וביום השביעי הכהן קורא "וביום
החמישי" והלוי קורא "וביום השישי" והישראל קורא "וביום השביעי"
סימן תרס"ד והרביעי קורא גם "וביום השישי" וגם "וביום השביעי".
ובארץ ישראל שאין שם ספיקא דיומא אין קורים בכל יום אלא קרבן
סדר יום הושענא רבה אותו יום ד' פעמים.
היום השביעי של סוכות נקרא הושענא רבא ,מפני שביום זה נוטלים את בתפילת מוסף מזכירים בחו"ל בכל יום את פרשיות שני הימים
הערבה שנקראת הושענא ,ומרבים ביום זה באמירת הושענות ,לפי שבחג
המסופקים ,כגון ביום הראשון של חול המועד גם "וביום השני" וגם
נידונים על המים וכל חיי האדם תלויים במים ,ויום זה הוא גמר החתימה והכל
הולך אחר החיתום ,ולכן יום זה שונה בכמה דברים משאר ימי החג. וביום השלישי" ,ואומרים "ומנחתם" גם אחרי "וביום השני" וגם אחרי
כפופים על גבי המזבח .ואיתא בגמרא (מ"ד ).מאי שנא לולב סעיף א'
דעבדינן שבעה זכר למקדש ,ומאי שנא ערבה דלא עבדינן לה בליל הושענא רבה נוהגים ישראל להיות נעורים בלילה ,וכבר מודפס
שבעה זכר למקדש ,וכו' ,אמר רב זביד משמיה דרבא לולב סדר הלילה .ולענין הזיווג דינו כמו בשבועות ,ובליל טבילה ישמש.
דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין עבדינן ליה שבעה זכר
כתבו הראשונים שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה
למקדש ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין לא עבדינן שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה ,ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה
שבעה זכר למקדש .והטעם שקבעו יום שביעי לערבה יותר מיום כדי שלא יורע מזלו ,וגם בגלל שהרבה לא מבינים דבר זה על בוריו,
אחר נראה שהוא מפני שאותו היום היה מיוחד במקדש משאר ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור אחרי עתידות.
הימים ,שאם חל יום שביעי להיות בשבת היה ערבה דוחה שבת,
המדקדקים נוהגים לטבול עצמם קודם עלות השחר כמו בערב יוה"כ,
ועיי"ש (מ"ג ):למה ערבה ביום השביעי במקדש דוחה שבת.
ועדיף לטבול מבערב כדי ללמוד כל הלילה בקדושה.
עוד איתא בגמרא (מ"ד ).אתמר רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חד מרבים קצת בנרות כמו ביו"כ.
אמר ערבה יסוד נביאים וחד אמר ערבה מנהג נביאים .ולהלן
כתב הרמ"א שיש נוהגים ללבוש קיטל ,והמ"ב כתב שבמדינותינו נהגו
(מ"ד ):אמר אייבו הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק
ללבוש בגדי שבת ,ורק הש"ץ לובש קיטל.
ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה ,שקיל חביט חביט ולא בריך,
בפסוקי דזמרה מרבים במזמורים כמו ביום טוב ,אבל אין אומרים
קסבר מנהג נביאים הוא .ומכח גמרא זו פסק הרי"ף שאין לברך על
נשמת אלא ישתבח (כיון שבאמת הוא חול) ,ואומרים מזמור לתודה.
הערבה ,ובעל העיטור כתב שרק יחיד לא מברך אבל ציבור מברכים,
וכתב הרא"ש שנהגו כהרי"ף. אומרים אין כמוך ושמע ישראל בניגון של יום טוב.
במוסף אומרים קדושת נעריצך כמו ביום טוב ,וכן את הקדיש שאחרי
פסק ההלכה -נוטלים ערבה בהושענא רבא מלבד הערבה שבלולב,
מוסף אומרים בניגון של יו"ט.
ואין מברכים עליה כיון שזה רק מנהג שהנהיגו נביאים ואינו בתורת
תקנה. אין רגילים לעשות מלאכה של חול עד אחרי שיוצאים מבית הכנסת,
ויש שגם מסירים מעצמם את הכיס של המעות ,ומה שגובים אז
נהגו ששמש בית הכנסת מביא ערבה למכור ,כמו שהיו שלוחי בי"ד
מעות אתרוג זה מפני שאז רוב הקהל מתאספים ויש מזה רווח
מביאים בזמן שבית המקדש היה קיים.
לצדקה.
סעיף ג' אם יש ברית אומרים פזמון זכור ברית ,לפני אנא אזון חין וכו' .רמ"א.
והמ"ב כתב שיותר טוב לאומרו לפני החרוז הבט לברית.
הקפה עם הערבה
נוהגים להתיר איגודו של לולב בהושענא רבא.
איתא במתני' (מ"ה ).בכל יום מקיפים את המזבח פעם אחת,
ואומרים אנא ד' הושיעה נא אנא ד' הצליחה נא ,ואותו היום איתא במתני' (מ"ה ).בכל יום מקיפים את המזבח פעם אחת,
מקיפים את המזבח שבע פעמים ,והגמרא (מ"ג ):דנה אם היקף זה ואומרים אנא ד' הושיעה נא אנא ד' הצליחה נא ,ואותו היום
היה עם לולב או עם ערבה .וכתבו הראשונים שממנהגינו להקיף את מקיפים את המזבח שבע פעמים .ובזמננו מקיפים את הבימה
התיבה בכל יום פעם אחת ובשביעי שבע פעמים ,מבואר שאנו כשהס"ת עליה זכר למקדש.
סוברים שהיו מקיפים עם הלולב ,דאי לאו הכי לא היינו מקיפים אלא
פסק ההלכה -מקיפים את הבימה כשס"ת עליה עם הלולב שבע
בשביעי ,שהר אין אנו נוטלים ערבה זכר למקדש אלא ביום השביעי.
פעמים (כפי שהקיפו ביום זה במקדש ז' פעמים את המזבח) ,ומרבים
אמנם המנהג להקיף גם בערבה ,ואפשר שהטעם כדי לצאת לכו"ע,
תחנונים על המים.
דאין הלולב מעכב למ"ד מקיפים בערבה ,ואין הערבה מעכבת למ"ד
מקיפים בלולב. נטילת ערבה בהושענא רבה
פסק ההלכה -י"א שגם בהושענא רבה מקיפים עם הלולב ולא עם מצות ערבה במקדש היא הלכה למשה מסיני ,והיו מביאים ערבות בכל יום
הערבה ,וכתב השו"ע שנהגו להקיף גם עם הערבה (כדי לצאת ידי מימי החג והכהנים זוקפים אותם על צדדי המזבח ,ואח"כ היו העם באים
שתי השיטות בגמרא) ,ועיין לקמן (סעיף ז') מנהגינו בזה .ואם אין ונוטלים אותם משם ומנענעים אותם ,והנהיגו נביאים ליטול ערבה בגבולין
ביום השביעי (שיש בו יותר קדושה משאר הימים ,שהרי ביום זה היו מקיפים
לולב בעיר יקיפו בהושענא רבה בערבה.
ז' פעמים .ולולב תיקנו ליטול ז' ימים כיון שיש לו עיקר מן התורה ביום
סעיף ד' הראשון אף בגבולין).
דיני הערבה סעיף ב'
איתא בגמרא (מ"ד ):וכמה שיעורה ,אמר רב נחמן שלשה בדי איתא במתני' (מ"ה ).מצות ערבה כיצד מקום היה למטה
עלין לחין ,ורב ששת אמר אפילו עלה אחד ובד אחד ,עלה מירושלים ונקרא מוצא ,יורדים לשם ומלקטים משם מורביות
אחד ובד אחד סלקא דעתך אלא אימא אפילו עלה אחד בבד של ערבה ,ובאים וזוקפים אותם בצדי המזבח וראשיהם
והאי לחודיה קאי ,וממילא האגד כמאן דליתיה דמי ,והוה ליה כמו אחד .ופסקו הראשונים כרב ששת ,משום דהלכתא כוותיה באיסורי.
ערבה שבלולב. אמנם מסתבר ששיעור ארכה כשיעור אורך ערבה שבלולב ,דלא
פסק ההלכה -אין לצאת ידי מצות ערבה בנטילת הערבה שבלולב, מצינו שהקילו בה בזה.
אפילו אם מגביה את הלולב פעם אחת לשם מצות לולב ופעם נוספת פסקי ההלכה
לשם מצות ערבה ,ואם התיר את אגד הלולב ונטל את הערבה בפני מדינא די שיהיה עלה אחד בבד אחד ,אמנם כיון שהדבר מכוער נהגו
עצמה יצא .וי"א שגם אם נטלה יחד עם הלולב יצא אם הגביה את לעשות ההושענות יפים ,משום "זה קלי ואנוהו" .וטוב לכתחילה
הלולב פעם נוספת לשם מצות ערבה. שיהיה עכ"פ ג' בדים ,ובשם האר"י כתבו לקחת ה' בדים.
סעיף ז' י"א שאין לקשור את בדי הערבה ,אבל הרב משה זכותא חולק וסובר
שצריך לקושרם ,וכן מנהגינו.
נטילת הערבה עם הלולב
שיעור אורך ערבה זו הוא ג' טפחים כשיעור הערבה שבלולב ,וכל דבר
כתב הרשב"ש שאין יכול ליטול את הערבה עם הלולב בשעה שהוא
הפוסל בערבה שבלולב פוסל גם בערבה זו( ,ולכן יש להזהר שלא
יוצא ידי חובתו ,עד אחר שיברך ויטול וינענע ,ואם נטלה עובר משום
יהיה גזול או יבש ,וכמוש כשר ,אך לכתחילה טוב שיהיו לחים משום
בל תוסיף ,אבל אחר הנענוע הראשון יכול ליטלה עם הלולב ,וכל שכן
הידור מצוה).
בשעת הקפה ,וכן דעת הגאונים והרשב"א וכל האחרונים ,ויש קצת
ראשונים שחולקים בזה. חבטת הערבה
עוד כתב הרשב"ש שגם אחר הנטילה והנענוע צריך לתפוס הערבה איתא בגמרא (שם) אמר אייבו הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר
לבדה ,להכירא שהיא חובה ,ועל כן אמרו (מ"ד ):שהיא ניטלת בפני בר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה ,שקיל חביט חביט
עצמה ,ובשעת החבטה שצריך לחבט בה משום מנהג נביאים יטלנה ולא בריך .והיינו שנוטלים את הערבה פעם אחת וחובטים שתי
בפני עצמה ויצא בה ידי חובה. פעמים .ולענין מה הכונה חביט ,רש"י מפרש שהכונה לנענע,
פסק ההלכה -י"א שאין ליטול את הערבה עם הלולב אלא יטלנה רק והרמב"ם מפרש שהכונה לחבטה ממש על הקרקע או על הכלי.
אחרי שבירך על הלולב ונטלו ונענע בו ,ולדבריו אם נטלה עם הלולב פסק ההלכה -חובטים בערבה על הקרקע או על הכלי פעמיים או
בשעה שיוצא בו ידי חובתו עובר על בל תוסיף ,ורק אחרי הנענוע שלש ,ובשם האר"י כתבו שיחבוט ה' חבטות דווקא על הקרקע ,וטוב
הראשון יכול ליטלה עם הלולב ,וכ"ש בשעת הקפה( ,דאחרי קיום לחבוט תחילה על הקרקע ה' חבטות ,ואח"כ יחבוט על הכלים כדי
המצוה אין איסור בל תוסיף אא"כ מכוין להוסיף על המצוה ,וכאן הרי להסיר את העלים ולא יחבוט תחילה על הכלים שמא יוסרו כל העלים ולא יוכל
מכוין לשם מצות ערבה ולא לשם מצות לולב) .וכתב השו"ע שאינו לקיים מצות חבטה על הקרקע .וא"צ להסיר את כל העלים .וכתב הרמ"א
נראה שיהיה בזה איסור בל תוסיף ,ומ"מ אין הפסד לחוש לדבריו .עוד שי"א שצריך לנענע את הערבה ,ונהגו לנענע ואח"כ לחבוט.
כתב שגם אחרי נטילת הלולב ונענועו צריך לתפוס את הערבה לבדה
כדי להכיר שהיא חובה ,ובשעת החבטה יטלנה בפני עצמה ויוצא בה סעיף ה'
ידי חובתו. איתא בגמרא (שם) ערבה אינה ניטלת אלא בפני עצמה ,ופירש
וכתב הרמ"א שהמנהג הפשוט ליטול את הערבה עם הלולב בשחרית הרא"ש דהיינו שלא יאגוד דבר אחר עימה ,וכן משמע מרש"י.
בזמן הנענוע ובשעת הקפה עד שעת החבטה שאז נוטלים אותה פסק ההלכה -לא יאגוד דבר אחר יחד עם הערבה ,כדי שיהיה ניכר
לבדה ,אך יותר טוב שלא ליטלה עם הלולב כלל (כדי לקיים בשלימות
שזה לשם מצוה ,אבל אם יש בידו דבר אחר אין לחוש לחציצה.
מצות ערבה ,וגם האר"י הזהיר מאד שלא לחבר את הערבה יחד עם (לפמ"ג משום שרוב החלק בידו נוגע בידו ,ובשעה"צ כתב שאין בזה דין חציצה
הלולב .וכן נוהגים .מ"ב) ,ואף הנוטלה עם הלולב יסיר את הלולב מידו כלל).
אחרי ההקפות ויאחוז רק את הערבה כל זמן שאומרים תחנונים על
המים ,ומנענעים את הערבות בשעה שאומרים את ההושענות ,ואח"כ סעיף ו'
חובטים אותם. האם צריך ערבה נוספת מלבד הערבה שבלולב
סעיף ח' איתא בגמרא (שם) אמר רבי אמי וכו' ואין אדם יוצא ידי חובתו
בערבה שבלולב ,וכו' ,ורב חסדא אמר רבי יצחק אדם יוצא
י"א שאע"פ שזורקים את הערבות שבלולב ושל ההושענות אין
ידי חובתו בערבה שבלולב .ופסק הרמב"ם כרבי אמי ,ואינו יוצא
לפסוע עליהם ,ובחיי אדם כתב שלא יזרקם על הקרקע ,וזה פלא שהרי קיימא לן
שתשמישי מצוה נזרקים ,ואולי כוונתו שלא יזרקם לאשפה. אפילו אם הגביה את הערבה שבלולב ב' פעמים .והראבי"ה והרא"ש
פסקו כרבי יצחק .וכתב המרדכי בשם רבינו אפרים שמה שנוהגים
סעיף ט' שמה שנוהגים ליטול עוד ערבה עם הערבה שבלולב ,אין זה נחשב
י"א שאסור להנות מהערבה לאחר נטילתה ,דאיתקצאי לכולא יומא, ערבה אחרת ,דקיימא לן (ל"ג ).לולב א"צ אגד ,ואם הוסיף על ארבעה
אא"כ התנה עליה מעיקרא ,ולכאורה הכונה שיתנה קודם בין השמשות שאינו מינים שבלולב ואגדו עמהם לא עבר על בל תוסיף דהאי לחודיה קאי
בודל ממנה כל בין השמשות ,אמנם לפי מה שכתב בביכורי יעקב מספיק שיתנה
דאפילו לא נטל כל היום אינו נוטלו בין השמשות ,דכיון דלולב בזמן קודם עשית המצוה שלא ייאסר ע"י עשית המצוה כי אינו בודל עצמו מלהנות,
הזה מדרבנן חוץ מהיום ראשון ,ובין השמשות ספיקא הוא ,ספיקא (וה"ה לענין הדס שאסור להריח בו כל שבעה משום שהקצהו למצוותו ,מועיל
דרבנן לקולא. שיתנה לפני עשית המצוה שאינו בודל עצמו מלהנות) ,והמ"א כתב שי"א שגם
תנאי לא מועיל להתיר להנות באותו יום ,ובביאור הלכה מבאר שלכו"ע
עוד איתא בגמרא (שם) ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן ,אמר מועיל בזה תנאי .וכתב הרמ"א שנהגו להצניע את הערבות ולהשתמש
אביי שמיני ספק שביעי אסור ,תשיעי ספק שמיני מותר. בהם לאפית מצות ,כדי לעשות בהם עוד מצוה.
מרימר אמר אפילו שמיני ספק שביעי מותר .בסורא עבדי
כמרימר ,רב שישא בריה דרב אידי עביד כאביי ,והלכתא סעיף י'
כאביי .וכתב הרא"ש שאף שנתבאר שלא אומרים מיגו דאתקצאי איתא בגמרא (ל ).אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי ,כי זבניתו
מחמת ספק יום שעבר ,מ"מ אסור כיון דאם יבא אליהו ויאמר אסא ,לא תיגזון אתון ,אלא לגזזוה אינהו ויהבו לכון ,מאי
דעברוהו לאלול הוי שמיני שביעי .והר"ן תירץ דטעמא משום דאי טעמא סתם נכרים גזלני ארעתא נינהו ,וקרקע אינה נגזלת,
שרית ליה אתי למימר דלא מספקינן בשביעי כלל אלא ודאי שמיני הלכך לגזזוה אינהו כי היכי דליהוו יאוש בעלים בידייהו דידהו,
הוא ,ולא ישמע לנו לישב בסוכה.
ושינוי הרשות בידייכו .סוף סוף כי גזזו אוונכרי ליהוי יאוש
וכתב רבינו פרץ שאם חל יום טוב האחרון של חג באחד בשבת ,אסור בעלים בידייהו ושינוי הרשות בידן ,לא צריכא בהושענא
אף בתשיעי משום הכנה ,דכיון דשבת לפניו אין שבת מכינה ליו"ט.
דאוונכרי גופייהו.
וכ"כ התוס' .ודעת הרא"ש והר"ן שלא שייך כאן איסור הכנה ,וכן
פסק ההלכה -י"א שיש להזהר שישראל לא יקצוץ ערבה משדה
נוהגים להתיר.
נכרי ,אפילו ברשות הנכרי ,דסתם נכרים גזלני קרקע ,אלא הנכרי
פסק ההלכה -האתרוג אסור באכילה אפילו ביום השביעי לאחר יקצוץ ויתן לישראל ,או שישראל יקצוץ ויתן לחבירו .וע"י בט"ז
שנעשית מצוותו ,ואפילו אם הוא נפסל ,שהרי הוקצה לכל שבעה, שבזמן הזה לא אמרינן שסתמן גזולים .וע"ע בדין זה בסימן תרל"ז
ובשמיני עצרת מותר ,ובחו"ל שעושים ב' ימים טובים של גלויות ובסימן תרמ"ט.
אסור גם בשמיני ,ובתשיעי הוא מותר אפילו אם הוא חל באחד
בשבת ,ויש אוסרים בזה ,ולעת הצורך יש להקל .ואם האתרוג נפסל, סעיף י"א
לדעת הט"ז יש להקל בשמיני ,אבל הקרבן נתנאל חולק עליו ,וכ"כ ערבות שנקצצו בשבת ע"י נכרי עבור הושענא רבה שחל ביום
בחידושי הריטב"א.
ראשון ,לדעת השו"ע הערבה כשרה אפילו אם הישראל אמר לו
סעיף ב' שיקצוץ בשבילו בשבת .ויש אחרונים שסוברים שאין ראיה להקל
אלא כשאמר לו בערב שבת שיהיו מזומנות לו במוצ"ש והיה יכול
איתא בגמרא (שם) הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים ,אמר לקצוץ מערב שבת ,ולא כשאמר לו לקצוץ בשבת .ולדעת הרמ"א אם
רב כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר ,ורב אסי אמר כל ישראל ציוה לקוצצה ויש פרהסיא בדבר ,יש להחמיר היכא שיש לו
אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר .ופסקו הפוסקים כרב אסי, ערבה אחרת ,אפילו אם לא אמר לו לקצוץ בשבת ,אלא אמר שתהא
וכתב הר"ן דלא אמרינן בכל חד מגו דאתקצאי לבין השמשות מזומנת לו במוצ"ש.
אתקצאי לכולי יומא ,דכיון דהפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים
הרי הוא כמתנה בפירוש שאינו מקצה אותו אלא למצותו.
וכתב בארחות חיים דאיתא בירושלמי שאתרוג שנפסל ביום ראשון
סימן תרס"ה
מותר לאוכלו .וקשה למה האתרוג לא נאסר מדין מיגו דאתקצאי.
סעיף א'
פסק ההלכה -הפריש את האתרוג ליום אחד ,או שהפריש ז'
אתרוגים לז' ימים ,אינו אסור אלא באותו היום עד הלילה( ,ובשיטת
עד מתי האתרוג אסור באכילה
ריב"ב מסתפק מה הדין לענין בין השמשות) .וביום הראשון לפני שהגביהו איתא בגמרא (מ"ו ):אמר רבי יוחנן אתרוג בשביעי אסור בשמיני
לצאת בו מותר לאוכלו. מותר סוכה אפילו בשמיני אסורה וריש לקיש אמר אתרוג
אפילו בשביעי נמי מותר .ופסקו הפוסקים כרבי יוחנן .וכתב
הרא"ש שאף שבבין השמשות של כניסת היום השמיני האתרוג היה
סימן תרס"ו אסור מספק שמא עדיין יום השביעי ,בכי האי גוונא לא שייך למימר
זמן סתירת ופינוי הסוכה מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכוליה יומא ,כיון דלא נאסר
בבין השמשות אלא מחמת ספק יום שעבר .וכדאמרינן (שם) הפריש
איתא במתני' (מ"ח ).סוכה שבעה כיצד ,גמר מלאכול (בשביעי) לא
שבעה אתרוגים לשבעת ימי החג כל אחד יוצא בו ואוכלו
יתיר את סוכתו (לסותרה ,שהרי כל היום חייב לישן ולשנן ואכול בה) ,אבל
למחר ,ואף על גב דאתקצאי מחמת יום שעבר .והר"ן תירץ דליכא
מוריד הוא את הכלים (ואת המצעות שהשתמש בהם בתוכה) מן
למימר מיגו דאתקצאי ,כיון שבין השמשות אינו ראוי למצות אתרוג,
המנחה ולמעלה ,מפני כבוד יום טוב האחרון של חג (שמראה
וכתב הר"ן שאם התנה ליהנות מעצי סוכה ונוייה לכשיפלו ,אין תנאו שמכין עצמו למקום שיסעוד שם בלילה) .ודבר פשוט הוא דהיינו דווקא
כלום ,דכמו שהסוכה אסורה כל זמן מצותה אפילו נפלה ,נוייה נמי לבני ארץ ישראל ,אבל לבני חו"ל דעבדי תרי יומי מספק ,צריך לאכול
אסירי .אמנם ביום השמיני מועיל תנאי לסוכה ולנוייה ,דכיון שאינם בסוכה גם בשמיני .וכמו שיתבאר בסימן תרס"ח.
אסורים אלא משום מוקצה ,מועיל בהם תנאי כמו כל מוקצה.
עוד איתא בגמרא (שם) אין לו מקום להוריד כליו (לאכול שם וצריך
וכתבו התוס' והרא"ש שנהגו העולם שכשחל תשיעי של חג בערב
לאכול בסוכה) מהו (מה יעשה להוכיח שאינו מוסיף על המצוה לעשות סוכה ח'
שבת ,אין מסתפקים מהן בשבת שהוא עשירי .וביארו התוס' שאף
ימים) ,רב חייא בר רב אמר פוחת בה ארבעה ,ורבי יהושע בן
שסתירת אהל לא שייך בפירות ,ומשום מיגו דאתקצאי בבין
לוי אמר מדליק בה את הנר .ולא פליגי הא לן והא להו .תינח
השמשות דתשיעי אין לאסור ,דתרי מיגו כי האי גוונא לא אמרינן ,כיון
דבתשיעי נמי לא נאסר אלא מטעם מיגו ,י"ל דהיינו טעמא משום סוכה קטנה ,סוכה גדולה (שמותר להניח בה נר) מאי איכא למימר,
הכנה ,דהואיל ובערב שבת היה אסור שהוא תשיעי והוא יום טוב ,אם דמעייל בה מאני מיכלא ,דאמר רבא מאני מיכלא בר
היה נאכל בשבת היה מכין יום טוב לשבת והוי כעין נולד כיון שעכשיו ממטללתא.
נעשה ראוי ולא בא ביום טוב .וכבר נתבאר בסימן תרס"ה שהרא"ש
פסקי ההלכה
והר"ן חולקים ואומרים דלא מיתסר משום הכנה.
אין לסתור את הסוכה ביום השביעי בבוקר לאחר האכילה ,כיון שכל
פסקי ההלכה היום חובתו לישן ולשנן שם ,ואם תזדמן לו סעודה צריך לאוכלה שם,
הסוכה והפירות שתלה בה לנוי אסורים גם ביום השמיני ובחו"ל אבל מוציאים את הכלים מהסוכה מזמן מנחה קטנה ,ומכינים את
גם ביום התשיעי ,ואם עיטרה בסדינים המצוירים נוהגים להורידם הבית לכבוד יום טוב האחרון .ובחו"ל שצריך לשבת בסוכה גם ביום
לבית מפני חשש גנבים או גשמים. השמיני ,יפנה כליו ביום השמיני מזמן מנחה קטנה (דקודם לכן אינו
ניכר שזה לצורך יום טוב) ,בזמן שאין דעתו לאכול עוד (דכל היום יש
אם חל שבת במוצאי יו"ט האחרון של חג נוהגים שלא להסתפק מנוי
חיוב סוכה).
הסוכה עד מוצאי שבת ,ויש מתירים ,וכתב המ"ב שאפשר שהשו"ע
לא בא לאסור מדינא (וכן סתם בסי' תרס"ה כהמתירים) ,אלא רק באיזה אופן מותר לאכול בסוכה בשמחת תורה -מי שאין לו מקום
לומר שנהגו להחמיר. אחר מלבד הסוכה לאכול שם ביו"ט האחרון ,צריך לפחות בה (רק
לפני השקיעה ,שמא יזדמן לו לאכול בה) מקום ד' טפחים על ד'
יש נוהגים בשעת היציאה מן הסוכה לומר יהי רצון שנזכה לישב
טפחים ,כדי שיהיה ניכר שהוא יושב בה שלא לשם מצות סוכה ,שלא
בסוכה של לויתן.
יהיה נראה כמוסיף( ,אמנם איסור בל תוסיף ממש ליכא ,שהרי שלא
הכנה מיום טוב ליום טוב שני בזמנו עובר רק כשמתכוון לשם מצוה) ,ואף שאויר פוסל בג' טפחים,
צריך ד' על ד' טפחים כדי שיהיה ניכר .והריטב"א תירץ שנקט ד' טפחים
כפי שאסור לעשות בשבת לצורך חול ,אפילו דבר שאינו מלאכה ,כך אסור
לעשות ביו"ט לצורך יו"ט שני ,כיון שיתכן שיו"ט שני הוא חול .ופרטי דין זה מפני שאז גם כשיש ד' דפנות והסוכה לא נפסלת זה מועיל ,ובחו"ל אם רוצה
יבוארו להלן. לאכול בה ביום התשיעי אינו יכול לפחות בסוכה מפני שהוא יום טוב,
אסור להכין בשמיני עצרת לצורך ליל שמחת תורה בחו"ל ,דשמא ומה יעשה להכירא ,אם היתה קטנה שאסור להניח בה נר בשאר
היום התשיעי הוא חול ונמצא יו"ט מכין לחול ,וע"ע בזה בסימן תק"ג. הימים ,יניח בה נר ,ואם היא גדולה שמותר להניח בה נר יכניס בה
אסור להעמיד את השלחנות והספסלים בבית לצורך הלילה ,והיינו קדירות וקערות וכדומה ,ואף שאין הסוכה נפסלת על ידי זה ,מ"מ יש
להניח את הטבלה על הרגלים ,אבל להביאם מהסוכה לבית מותר, בזה היכר שאינו יושב בה לשם סוכה .בפמ"ג מסתפק אם יניח בח' או
ואם צריך אותם לצורך היום ,או שצריך לסדרם כדי שהבית לא יהיה בט' דוקא ,והמאמר מרדכי מצדד בט' ,אבל הרא"ש כותב בח' ,ואולי
נראה כחורבה ,מותר. כונתו ג"כ בסוף ח' .ואחרי החג מותר לאכול בסוכה וא"צ לפחות בה
ואינו נראה כמוסיף.
אסור להביא יין מיו"ט לחבירו ,ובשעת הדחק כשבלילה לא ימצא יין
בקלות מותר ,וכן הדין לגבי מים ,אבל יביא בעוד היום גדול (דלא
מוכחא מילתא ,דאפשר שצריך עדיין לצורך היום) ,ויביא בשינוי,
סימן תרס"ז
אמנם אין ראיה מזה שגם לצורך חול מותר ,די"ל שרק לצורך מצוה
מותר ,ולכן אין מציעים את המיטות משבת לחול. איתא בגמרא (מ"ו ):סוכה אפילו בשמיני אסורה ,וכו' ,דחזיא
אסור לגלול את הספר תורה משבת ליום טוב ,או מיום טוב לחבירו. לבין השמשות ,דאי מתרמי ליה סעודה בעי למיתב בגווה
ומיכלא ,אתקצאי לבין השמשות ,ומיגו דאתקצאי לבין
השמשות אתקצאי לכולי יומא דשמיני .וכתב הרא"ש דאע"ג
סימן תרס"ח שאינו חייב לאכול בה אלא משום ספק יום שעבר ,דילמא אכתי יום
דיני שמיני עצרת הוא ,מכל מקום כיון שלמעשה הוא חייב לאכול בה איתקצאי לכולה
יומא .והר"ן כתב דאע"ג דבעלמא לא אמרינן מיגו דאתקצאי
כשהאיסור מחמת יום שעבר ,מוקצה למצותו חמיר טפי.
צריך להזהר שלא לאכול ולהשתכר הרבה עד שאכילת הלילה תהיה עליו למשא, סעיף א'
וכ"ש אם יכול להגיע לביטול מצות קידוש ע"י שכרותו.
נוסח הזכרת שמיני עצרת בתפילה -בשו"ע כתב לומר "ותתן לנו
איתא בגמרא (מ"ז .מ"ח ).תניא שמיני רגל בפני עצמו לענין פז"ר
את יום שמיני חג העצרת הזה" ,והפמ"ג כתב שאומרים עצרת בלי ה'. קש"ב ,פייס בפני עצמו ,זמן בפני עצמו ,רגל בפני עצמו,
והנה הרש"ל והט"ז כתבו לומר "שמיני עצרת חג הזה" אבל הלבוש קרבן בפני עצמו ,שירה בפני עצמה ,ברכה בפני עצמו .ופירשו
והגר"א וכן הא"ר בשם כמה ראשונים כתבו לומר כמו שכתוב בשו"ע. התוספות והרא"ש דברכה בפני עצמו היינו שבתפילה ובברכת המזון
והרמ"א כתב שנוהגים שלא לומר חג ,דלא מצינו שהשמיני נקרא חג, אומרים את יום שמיני חג עצרת הזה ,וכן פירש גם כן רש"י אהא
וכמה אחרונים השיגו על דבריו ,ועל כן אין לנטות מדברי השו"ע. דאמרינן התם (מ"ו ):שמיני ספק שביעי ,שביעי לסוכה ושמיני לברכה.
אם שכח ואמר את יום חג הסוכות הזה ועקר רגליו ,נחלקו האחרונים עוד איתא בגמרא (מ"ז ).לענין ישיבה בסוכה בשמיני עצרת בחו"ל,
אם צריך לחזור ,ולכו"ע אם לא סיים את הברכה צריך לחזור לותתן והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן .וכתב הרא"ש דיושבים
לנו. בסוכה מספק אבל לא מברכים מספק ,וכן עושים אותו יו"ט מספק,
אבל לענין לולב לא רצו לתקן שיטלוהו בלא ברכה מספק ,מפני שהוא
מוקצה לטלטול ,ומינכרא מילתא שהוא נוהג בו מנהג חול ,אבל סוכה
סעיף ב' פעמים שסוכתו עריבה עליו ואוכל בה אפילו ביום טוב האחרון.
קריאת התורה וכתב ראבי"ה שכיון שאינו מברך כשיושב בה לא מיחזי כמוסיף ,אבל
איתא בגמרא (מגילה כ"א ).לענין מנין העולים ביו"ט חמשה .עוד לישן בה אסור משום דמחזי כמוסיף .ואין נראה כן דעת הפוסקים
שסתמו ולא חילקו בכך.
איתא בגמרא (שם ל"א ).יום טוב האחרון קורין כל הבכור מצות
וחוקים ובכור ומפטירין ויהי ככלות שלמה ,למחר קורין וזאת ויש נוהגים שלא לישב בה בליל שמיני ,מפני שבלילה צריך לברך
שהחיינו ,ואם אוכל אז בסוכה נמצאת אכילתו בסוכה סותרת את
הברכה ומפטירין ויעמד שלמה .ובארץ ישראל קורין בשמיני
ברכת שהחיינו ,וס"ל שמה שאמרו בגמרא מיתב יתבינן ,היינו דווקא
עצרת קורין וזאת הברכה.
ביום ,שאז לא מברכים שהחיינו .וכתב רבינו שאין זה מנהג ,דכיון
פסקי ההלכה דסתמא אמרו מיתב יתבינן ,אין לחלק בין יום ללילה.
בארץ ישראל מוציאים ג' ספרי תורה ,באחד קוראים פרשת וזאת
פסקי ההלכה
הברכה (וכיון שזה שמחת תורה המנהג להוסיף על הקרואים) ,ובשני
ישיבה בסוכה ביום השמיני בחו"ל -בחו"ל אוכלים בסוכה בלילה
קוראים פרשת בראשית עד אשר ברא אלוקים לעשות ,ומניחים את
הספר תורה השלישי ליד השני ואומרים חצי קדיש ,ובשלישי קוראים וביום מפני שהוא ספק שביעי ,ואין מברכים לישב בסוכה ,ומקדשים,
ביום השמיני עצרת ,ומפטירים ויהי אחרי מות משה. ומברכים שהחיינו (כיון שהוא רגל בפני עצמו) .ואחרי אכילת היום
המנהג להפרד מהסוכה ויושבים בבתיהם ,אמנם אם נזדמנה לו
ובמקום שעושים ב' ימים טובים מוציאים רק שני ספרים ,בראשון
סעודה אפי' בבין השמשות חייב לאוכלה בסוכה.
קוראים חמשה קרואים מכל הבכור ,והמ"ב כתב שמנהגינו להתחיל
מ"עשר תעשר"( ,מפני שזה זמן מעשרות ומתנות עניים ,ובדיעבד אם ולענין שינה בסוכה בשמיני עצרת ,הרבה אחרונים מצדדים שצריך
בירך על דעת לקרוא כל הבכור א"צ לחזור) ,ומניחים את הס"ת השני לישן בסוכה ,וכן דעת הגר"א ,ויש אחרונים שסוברים שלא כדאי לישן
ליד הראשון ואומרים חצי קדיש ,והמפטיר קורא בספר תורה השני בסוכה בלילה או ביום ,דעושה אותו כחול (ובאכילה אינו ניכר ,דדרך
לפעמים לאכול בצל סוכה שלא לשם מצוה ,ויש שכתבו טעם אחר
ביום השמיני עצרת ,ובהפטרה קוראים "ויהי ככלות שלמה" ,ומזכירים
להחמיר בשינה משום שנראה כמוסיף על המצוה ,דבשלמא באכילה ניכר ממה
נשמות ואומרים אב הרחמים ,ומחזירים את הספרי תורה ואומרים
שלא מברכים ,אבל על השינה בכל הימים לא מברכים) ,וכן מנהג העולם להקל
קדיש ,ומכריזים משיב הרוח ומוריד הגשם.
לענין שינה.
ובענין קריאת התורה בתשיעי לבני חו"ל עיין בסימן הבא.
י"א שלדעת הסוברים שאין ישנים בסוכה בשמיני עצרת ,ה"ה שלא
אם שמיני עצרת חל בשבת לכו"ע מתחילים לקרוא מ"עשר תעשר" אוכלים בסוכה פירות ,וכן פת פחות מכביצה ,והיינו כל דבר שבשאר
וקוראים ז' קרואים .ואם סיים הפרשה עם ה' קרואים לא יאמר קדיש, ימי הסוכות לא מברכים עליו לישב בסוכה ,ויש מקילים בזה ,וכן
ויחזור ויקרא שני עולים או עכ"פ עולה אחד מלבד המפטיר .ואם כבר מסתברא שיכול לאכול דברים אלו או בסוכה או בביתו .ואין לאכול
אמר קדיש ועדיין לא סילק את הס"ת ,יחזור ויקרא ויאמר קדיש פעם בסוכה במוצאי שביעי עד הלילה ,ואם כבר נטל ידיו ובירך המוציא לא
שניה ,ואם כבר סילק את הספר הראשון יקרא עולה אחד בספר השני יברך לישב בסוכה ,כיון שכבר קיבל שמיני עצרת בתפילה ובקידוש,
וישלים עימו את פרשת עשר תעשר ,ואח"כ יקרא למפטיר בחובת ואינו מבואר אם מותר לו להמשיך לאכול ,ובתוך רבע שעה שלפני צאת הכוכבים
היום. אפשר שיש להתיר להמשיך לאכול.
אין לקבוע לשתות יין או שאר משקים המשכרים אחרי מנחה של אין לקבוע סעודה בערב שמיני עצרת מזמן מנחה קטנה ולמעלה ,כדי
יו"ט ראשון ,מפני שמי ששתה רביעית יין לא יתפלל אף אם הוא יכול שיאכל בלילה לתאבון .וכתב הפמ"ג דה"ה שאין לקבוע סעודה בשמיני עצרת
לדבר לפני המלך .ובזמן ספק חשיכה אסור לשתות גם משקין שאינם קודם שמחת תורה (בחו"ל) מתשע שעות ולמעלה ,ואין דין זה ברור לבטל עונג יו"ט
ממי שהוא תאב לאכול מפני חשש שהאכילה בלילה לא תהיה לתאבון ,ומ"מ ודאי
יו"ט אחרון נקרא שמחת תורה מפני ששמחים בו ועושים סעודת משכרים לפני הקידוש של יו"ט שני ,דאסור לטעום לפני קידוש ,וגם
משתה לגומרה של תורה (וה"ה לגומרה של מצוה) ,ויש להרבות אם קידש אסור לאכול פת יותר מכביצה לפני קריאת שמע ,אמנם
בנרות בלילה וביום לכבוד התורה שמוציאים ,ומותר לרקוד ביו"ט בזה יש ללמד זכות על הרבים שעושים כך ,דרבים מדכרי אהדדי ולא
לכבוד התורה ,ולכאורה מותר גם לספק כף אל כף ,ויש לשמוח לרבים בכל יבואו לשכוח להתפלל מעריב ,אבל יזהרו מלשתות משקה המשכר.
מה שאפשר בשמחה של מצוה ,דלא כיש שמכים ודוחפים אלו לאלו
עד שהשמחה נהפכת לתוגה ח"ו ,וגם מונעים שמחה של מצוה ,ויש
לגעור בהם .ואין לבטל שום מנהג שנהגו לכבוד שמחת התורה. סימן תרס"ט
גם בשמחת תורה אסור לפזר מיני בשמים על הגחלים ,וכ"ש שאסור שמחת תורה
להבעיר פילווע"ר (-אבק שריפה) כדי להשמיע קול לשמחה ,ואפשר
יו"ט אחרון של סוכות (ביום השמיני בארץ ישראל וביום התשיעי בחו"ל)
שבמיני נפט וזפת ג"כ אסור ,ומ"מ מותר לשים פילווע"ר בנר בערב יו"ט נקרא שמחת תורה ,מפני שמסיימים בו את התורה ,ושמחים ועושים סעודת
לפני הדלקת הנר ,אע"פ שזה גורם שהנר יכבה בסוף. משתה לגומרה של תורה ,ובסימן זה יבוארו דיני שמחת תורה ,והרבה מנהגים
שנהגו לשמחת התורה ולכבוד התורה.
הוצאת ספרי התורה -נוהגים להוציא בשמחת תורה ערבית ושחרית
את כל הספרי תורה שבהיכל ואומרים שירות ותשבחות .וכל מקום במקום שעושים ב' ימים טובים מקדשים בליל תשיעי ומברכים
לפי מנהגו .ואם יש בבית הכנסת רק ספרים מועטים ,אסור להביא שהחיינו ,ובבוקר מוציאים ג' ספרי תורה וקוראים בראשון וזאת
ס"ת מבית כנסת אחר ,וי"א שאף שבכל השנה אין להביא ס"ת אא"כ הברכה ,ובשני בראשית עד אשר ברא אלוקים לעשות ,ומניחים ליד
משתמשים בו בקביעות ,בשמחת תורה מותר. הס"ת השני את הס"ת השלישי ואומרים חצי קדיש ,ובשלישי קורא
המפטיר כמו אתמול ,ומפטירים ויהי אחרי מות משה.
הקפות -עוד נהגו להקיף את הבימה עם ספרי התורה ,כמו שמקיפים
בליל שמחת תורה יקרא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום ,מפני
עם הלולב ,והכל משום שמחה .יש מקיפין ג' פעמים ויש ז' ,והכל לפי
שזה הוא זמנה.
המנהג.
קריאת התורה בליל שמחת תורה -הרמ"א כתב שקוראים בליל
ריקודים -מהרי"ק כתב בשם רב האי גאון שרגילים לרקוד ביום זה
שמחת תורה את הפרשיות שרגילים למוכרם כל השנה ,כגון ויתן לך,
אפילו כמה זקנים בשעה שאומרים קילוסים לתורה ,ולכן יש
ובימינו המנהג לקרות ג' קרואים בפרשת וזאת הברכה ,וצריך לומר
להתאמץ בזה לרקד ולזמר לכבוד התורה ,והעידו על האריז"ל שאמר
קדיש אחרי הקריאה ,ואין סומכים על הקדיש שאחרי עלינו משום
שהמעלה העליונה שהשיג באה לו ע"י שהיה משמח בכל עוז בשמחה
דהוי הפסק.
של מצוה ,וגם על הגר"א כתבו שהיה מרקד לפני הספר תורה בכל
כוחו .ואל יאמר אדם אין זה כבודי וכבוד התורה לרקד לפני העם כאחד הריקים. חתן תורה וחתן בראשית -מי שקורא סוף התורה נקרא חתן תורה,
ומי שקורא בראשית נקרא חתן בראשית ,ונהגו למכור פרשיות אלו,
רבוי העולים לתורה -נהגו להרבות את הקרואים העולים לתורה
וקונים בדמים מרובים ,וגם מי שעלה בפרשת וזאת הברכה יכול
משום כבוד התורה ,וכדי שיזכו כולם בשמחת התורה .וקוראים פרשה
לעלות לחתן תורה או לחתן בראשית (אבל חתן תורה לא יעלה לחתן
אחת הרבה פעמים (עד מעונה אלוקי קדם שמשם אין כופלים אלא
בראשית באותו בית הכנסת ,ואם קוראים חתן תורה ובראשית באותו ס"ת
קוראים זאת לחתן תורה) ואין איסור בדבר .ונוהגים לקרות שנים יחד,
לכאורה אין קפידא ,וצ"ע) .וראוי להדר אם אפשר שיהיו הקונים מוכתרים
או כהן עם שאר הכהנים ולוי עם לוים ,ויש מפקפקים על זה ,והא"ר
בתורה או עכ"פ מגדולי הקהל ,וכהן או לוי יכולים לעלות לחתן תורה
מיישב המנהג ,ומ"מ לכתחילה נכון שאחד יברך ויוציא את חבירו,
או לחתן בראשית .וחתני תורה ובראשית קוראים לאחרים לעשות
ויכול אחד להוציא חבירו בברכה שלפניה והשני יוציא אותו בברכה
משתה( ,וגם אבל בתוך י"ב חודש יכול לאכול בסעודה זו) ,ונודרים
שלאחריה ,ונכון שחמשת הקרואים הראשונים יהיו אחד אחד כדין יו"ט .ונכון
נדרים ונדבות ,ובימינו המנהג שכל העולים נודרים נדרים ונדבות
הדבר שיבחרו עשרה אנשים שישמעו את הברכות ויענו אמן ,כי
לצרכי בית המדרש ולהחזיק לומדי תורה .וכתב הרמ"א (בסוף הסימן)
נוהגים קלות גדול כשאין עשרה ששומעים קריאת התורה.
שנהגו לסיים התורה גם על קטן העולה ,כיון שבזמן הזה החזן קורא
כל הנערים -נוהגים לקרות לכל הנערים לתורה ,להרמ"א קורין להם בתורה( ,אמנם מעיקר הדין ראוי שיהיה המסיים מוכתר בתורה או
פרשת "המלאך הגואל" אבל הלבוש כתב שמברכים אותם ב"המלאך עכ"פ אחד מחשובי הקהל ,וכנ"ל .מ"ב) .ובמקום שיש רק שני ספרי
הגואל" בעל פה ,וכתב בא"ר שמברכים אותם לפני ברכה אחרונה תורה ,קוראים בראשון וזאת הברכה ,ובשני בראשית ,וחוזרים
שלהם ,וכן המנהג .וכתב המ"ב שלפני חתן תורה קוראים לכל הנערים וקוראים בראשון עניינו של יום ,וכן עושים בכל מקום שצריך ג' ספרי
מ"ולדן אמר עד מעונה" .הגדול מברך והנערים ישמעו ויצאו בברכתו. תורה ויש להם רק שנים ,אמנם אם הס"ת הראשון לא נגלל למקום השלישי,
ברכת כהנים -אין נוהגים לעלות לדוכן משום דשכיח שכרות, עדיף לגלול את השני ולא לעבור על המצוות.
ובפראג נוהגים לעלות למוסף ,ויש עולים לשחרית ,וכל מקום יעשה
לפי מנהגו ,ויזהרו שלא ישתו.
