אוסף הדרכות והנהגות · Oisef Hadruchos Vehanhugos — סוכות (2026-09-21)

תמצית גפ"ת
מסכת סוכה
1
2
תמצית גפ"ת מסכת
סוכה
סיכום של דברי הגמ' רש"י ותוס',
בצורה מסודרת וברורה ,מועיל לחזרה ולבהירות הסוגיות.
אב התשפ"א
3
ניתן להשיג חוברות "תמצית" על כל מסכתות הש"ס
ותמצית גפ"ת על מסכתות סוכה ,פסחים ,יבמות ,כתובות ,גיטין ,ב"ק ,וב"מ
וכן תמצית משנה ברורה חלקים א' ב' ג' ד'
וכן תמצית תנ"ך (חלקי),
ותמצית ספרי מוסר (שערי תשובה ,מסילת ישרים ,נפש החיים ,וחזו"א אמו"ב).
נקודות מכירה בירושלים ,בני ברק ,ומודיעין עילית ועוד.
לפרטים 0527692282
כל הזכויות שמורות
הערות ותיקונים יתקבלו בברכה
לפרטים0527692282 -
4
סוכה שגובהה למעלה מכ' אמה סוכה:
פרק ראשון במסכת סוכה עוסק בכשרות הסוכה ,והיינו
בדיני הדפנות והסכך של הסוכה .הדין הראשון שנתבאר
בגמרא הוא שיעור גובה הסוכה ,שנחלקו חכמים ורבי סדר הסוגיות במסכת סוכה
יהודה האם הסוכה צריכה להיות עד כ' אמה או גם יותר,
פרק ראשון במסכת סוכה עוסק בכשרות הסוכה
ולהלן יובאו כמה דעות בשיטת חכמים שסוכה שהיא
גבוהה למעלה מכ' אמה פסולה ,והנ"מ בין הטעמים ,וכן והסיכוך ,גובהה וגודלה ,דין סוכה עגולה ,דיני מחיצות
יבואר מדוע המשנה נקטה שסוכה הגבוהה מכ' אמה הסוכה כגון מספר הדפנות וכללי הכשר הדפנות ע"י גוד
פסולה ,ואילו במחלוקת חכמים ורבי יהודה לגבי מבוי אסיק וכדומה ,וכן דיני הסכך האם צריך לעשות את הסכך
שהוא גבוה למעלה מכ' אמה המשנה נקטנה שמבוי שהוא לשם חג או לשם צל ,מה כשר לסיכו יהיה עשוי ,ושלא
גבוה למעלה מכ' אמה ימעט. יהיה חמתה מרובה מצילתה ,ושלא יהיה תחת אילן או בית
או סוכה אחרת או קירוי אחר ,כמה מקרים שפסולים
ב .ת"ק פוסל סוכה שהיא גבוהה למעלה מכ' אמה, משום תעשה ולא מן העשוי ,שימוש בתקרת ביתו לסוכה,
ורבי יהודה מכשיר ,ובברייתא איתא שר"י מכשיר עד מתי אהל שנמצא בתוך סוכה מחשיב את מי שבתוכו
שאינו נמצא בסוכה ,פסולים דרבנן בסכך כגון גזירת
ארבעים וחמישים אמה ,וה"ה יותר ,וארבעים וחמישים חבילות או גזירת תקרה ,ומה הדין כשיש בסכך מקום ללא
היינו כדאמרי אינשי ,ולכן הגמ' לא שואלת השתא חמישים סיכוך או עם סכך פסול.
כשרה ארבעים מיבעיא( ,וכן י"ל גבי מפנים ד' וה' קופות,
ובמשהה אשתו בלא כתובה ,וביניקת תינוק ,משא"כ באלמנה פרק שני ממשיך לעסוק בדיני הסוכה והסיכוך ומבאר
ששהתה ,ובלוקחים מן הרועים ,ובסנדל המסומר ,ובנדה גם את דיני הישיבה בסוכה ,דין הישן תחת המיטה
המקשה ,דלא אמרינן דה"ה אפי' יותר) ,ואין לומר דלא פריך הכי בסוכה ,עשית סוכה ע"ג עגלה או ספינה או אילן או בהמה,
משום דלא זו אף זו קתני ,דלגבי נדה המקשה פריך אע"ג דאיכא שימוש בבהמה לדופן סוכה ,דופן שאינה יכולה לעמוד
למימר לא זו אף זו .תוס' ב :ד"ה עד. ברוח .אח"כ הגמרא עוסקת בדיני הישיבה בסוכה ,מי פטור
מסוכה מדין עוסק במצוה או מדין מצטער או הולכי
הגמ' שואלת למה במתני' דהכא לגבי סוכה גבוהה דרכים ,דין אכילת עראי חוץ לסוכה ,מצות האכילה בסוכה,
מכ' תני לשון פסולה ,ואילו במבוי שהוא גבוה למעלה דין "לכם" בסוכה ,מי חייב בסוכה ,מה צריך לעשות בסוכה
מכ' תני ימעט .דין מבוי הוא שאם המבוי סתום מג' צדדים ומה אפשר לעשות מחוץ לסוכה ,ומה אסור לעשות
והצד הרביעי פתוח לרה"ר ,ובני החצרות עוברים דרך המבוי בסוכה מפני כבודה.
לרה"ר ,הרי מדאורייתא המבוי הוא רה"י לבני החצרות ומותר פרק שלישי עוסק בדיני ד' מינים ,מהו כל מין ומנלן,
לטלטל שם ,ומדרבנן אסור להוציא מהחצרות למבוי מפני כמה צריך לקחת מכל מין ,אגידת המינים ,שיעורם ,אלו
שהמבוי הוא רשות משותפת לכל החצרות וזה דומה לרה"ר, דברים פוסלים בד' מינים כגון פסול גזול או פסולי הדר או
ואין מותר הטלטול במבוי אא"כ ישתתפו בני כל החצרות בפת חסר ולקיחה תמה וכדומה ,דיני הנענועים ,אכילה לפני
או ביין ,ויניחו אותם באחת החצרות .ובצד שהמבוי פתוח לרה"ר נטילת לולב ,קדושת שביעית באתרוג ובלולב וכיצד ניתן
צריך להניח שם לחי זקוף ,או קורה מכותל לכותל ,ואם קורה זו לקנותם בשביעית מעם הארץ ,באלו ימים נוטלים לולב
גבוהה מכ' אמה צריך להניחה נמוך יותר. מדאורייתא ומדרבנן .עוד מבוארים דיני וצורת אמירת
ההלל.
תירוץ א' -סוכה דאורייתא ומבוי דרבנן .רש"י מבאר
שדין כ' אמה בסוכה נאמר בהלכה למשה מסיני לפני שנשנית פרק רביעי עוסק במצוות הנוהגות בחג הסוכות שהם
המשנה ,וממילא שנה התנא שהיא פסולה ,והיינו שלא נעשתה נטילת לולב ,מצות ערבה (להקיף בה את המזבח,
כפי שנאמר בהלמ"מ ,אבל מבוי שא"צ לקורה אלא מדרבנן ,א"כ ומבוארים פרטי מצוה זו) ,אמירת ההלל ,ישיבה בסוכה,
המשנה היא המקור הראשוני לדין זה ,ולהכי תני ימעט .והתוס' שמחה (-אכילת בשר שלמים) ,ניסוך המים (ומבוארים
(ד"ה דאורייתא) מבארים שלשון ימעט שייך לטעות ולחשוב פרטי מצוה זו) ,שמחת בית השואבה .האם מצוות אלו
שזה רק לכתחילה אבל בדיעבד כשר ,וממילא בדאורייתא יותר נוהגות בכל הימים של סוכות ובשמיני עצרת או לא ,ומה
יש לחוש שלא יטעו ויבואו לידי איסור דאורייתא ,ובדרבנן תני הדין בשבת .ודיני שמיני עצרת.
ימעט מפני שהוא לישנא מעליא .ובאופן אחר ביארו התוס'
פרק חמישי עוסק בסדר שמחת בית השואבה
שלשון ימעט זה מתאים לחומרא דרבנן ,ולשון פסול מתאים
במקדש ,אלו תקיעות היו תוקעים במקדש בשאיבת
לדאורייתא ,וכתבו דהא דתני נר חנוכה שהניחה למעלה מכ'
פסולה כסוכה וכמבוי ,התם תני בנר חנוכה פסולה אע"פ שזה המים לניסוך המים ובשאר ימות השנה ,וסדר הקרבת
דרבנן ,אגב סוכה שהיא דאורייתא ,אי נמי לשון ימעט משמע קרבנות החג ,וחלוקת לחם הפנים בחג ובכל השנה.
שיוריד את הנר אף אחר הדלקתו ללמטה מכ' ,וזה פסול למ"ד
5
תוד"ה יש .ומ"מ להכשר סוכה י"ל שרב הונא מודה הדלקה עושה מצוה ,ואף למ"ד הנחה עושה מצוה חיישינן
שא"צ אלא ז' טפחים על ז' טפחים. שהרואה יאמר שהדליק לצורכו.
ומה שאמר רב חנן בר רבה שסוכה שמחזקת יותר תירוץ ב' -סוכה שהלכותיה מרובות ואם היה כותב
מראשו ורובו (והיינו כשמיסב על מיטה ,כדרך אכילתם) ימעט היה צריך להאריך ובכל דין לכתוב נוסח אחר ,כגון סוכה
ושולחנו ,כשרה אף ביותר מכ' אמה ,זה דלא כחד שאינה גבוהה י' טפחים יגביה ,להכי תני פסולה ,דלעולם ישנה
שהרי לא שלטא עינא בסכך ,וליכא צל ,וצריך לעשותה קבע, אדם לתלמידו בדרך קצרה ,ומבוי שהלכותיו במשנה זו
וטעמו אינו ידוע .רש"י .והתוס' כתבו שי"ל שטעמו שכיון שהיא מועטות ,תני ימעט.
גבוהה וקטנה כ"כ ,דמיא ללול של תרנגולים ,משא"כ בגדולה ולא פריך מהא דתני גבי הדס גם פסול וגם תקנה (אם היו ענביו
יותר. מרובות מעליו פסול ואם מיעטן כשר) ,כיון שהמקרה לא דומה
לרבא ילפינן מדכתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים" לסוכה כלל .ועוד דהתם הו"א שאין לו תקנתא כיון שגדל
שצריך ישיבה בדירת עראי ,ולמעלה מכ' צריך בפסול ,קמ"ל( .תוד"ה סוכה).
לעשותה דירת קבע .אמנם למטה מכ' שיכול מקור וטעם הפסול ,והנ"מ בין הטעמים-
לעשותה עראי אף אם עשאה קבע כשרה ,דאין סברא
לרבה ילפינן מ"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות"
לומר שהתורה פוסלת קבע ,דבכלל קבע עראי ,אלא כוונת
התורה ששיעור גובהה היינו שיכולה לעמוד בצורה עראית. שצריך שהאדם יעשה את הסוכה באופן שידע שהוא
אמנם כתבו התוס' (ד"ה כי) שרק את הדפנות יכול לעשות קבע, יושב בסוכה ,וסוכה הגבוהה מכ' לא שלטה עינא
אבל הסכך ,שהוא עיקר הסוכה ,חובה לעשותו עראי ,ולכן אין בסכך וסוכה היינו הסכך ,כשמה( .ואע"פ שלפשוטו של מקרא
לקבוע את הנסרים במסמרים ,וממילא לכן גשמים הם סימן הכונה שיזכרו את ענני הכבוד ,מ"מ דרשינן ליה לדרשה) .וכתבו
קללה בחג .ומדרבנן יש טעם נוסף לאסור לקבוע במסמרים, התוס' (ד"ה אמר) שמה שרבה עצמו פוסל ללישנא קמא
משום גזירת תקרה. בעירובין היכא שמקצת הסכך למטה מכ' ,אע"ג דשלטא ביה
ב :שאר האמוראים לא מתרצים כרבה ,משום עינא ,הטעם הוא שמא ינטל אותו חלק של הסכך ,ואף לרבינא
מדאורייתא כשרה.
ד"למען ידעו דורותיכם" איירי בידיעה לדורות
ומה שאמר רבי יאשיה שאם הדפנות מגיעות לסכך
שאבותיהם ישבו בענני כבוד .ולא תירצו כרבי זירא ,משום
כשרה לכו"ע למעלה מכ'( ,וס"ל שאין נ"מ בגודל
ש"וסוכה תהיה לצל" היינו לימות המשיח( ,ולרבי
הסוכה לענין הפסול בלמעלה מכ' ,ועיין בתוד"ה ה"ג
זירא מדכתיב וסוכה ולא וחופה ,שמעת מינה תרתי).
בגירסת ר"ח ,וביארו המרומי שדה ,עיי"ש) ,אתיא כרבה,
ולא תירצו כרבא ,משום קושית אביי למה סוכה
דכשהדפנות מגיעות לסכך שלטא בה עינא ,דאם
מברזל כשרה.
הטעם משום עראי או צל ,אין סיבה להכשיר כשהדפנות
מעשה בהילני המלכה בלוד שהיתה סוכתה גבוהה מגיעות לסכך .וכתבו התוס' (ד"ה וכיון) שרק בסכך שהוא רחב
מכ' והיו זקנים יוצאים ונכנסים לשם ולא אמרו לה שלטא עינא כשהדפנות מגיעות לסכך ,אבל נר חנוכה וקורת
מבוי שהם קטנים ,פסולים למעלה מכ' אף כשהדפנות מגיעות
דבר ,אמרו לו משם ראיה והלא אשה היתה ופטורה אליהם.
מן הסוכה ,אמר להם והלא ז' בנים היו לה ,ואין לומר
שהיו קטנים ,שהרי היו לה ז' בנים ,וא"א שאין בהם לרבי זירא ילפינן מדכתיב "וסוכה תהיה לצל" שצריך
אחד שא"צ לאמו ,וקטן שאינו צריך לאמו חייבים לחנכו לשבת בצל הסוכה ,וביותר מכ' קים להו לרבנן שהאדם
ולהרגילו למצוה שהוא ראוי לה ,וא"ת שלא הקפידה על יושב בצל הדפנות ולא בצל הסוכה ,דצל הדפנות מגיע
מצוות דרבנן ,הרי כל מעשיה לא עשתה אלא ע"פ זה לזה וא"צ סכך .ואמנם בעשתרות קרניים הסוכה
חכמים. כשרה אף שבעמק בין ההרים אין החמה זורחת ,דדל
עשתרות קרנים מהכא איכא צל סוכה.
ג .למ"ד שהמחלוקת לגבי הכשר סוכה למעלה מכ'
ומה שאמר רב הונא שאם יש בסוכה יותר מד' אמות
הוא רק בסוכה קטנה ,צ"ל אף שאין דרך מלכה לישב
על ד' אמות כשרה לכו"ע ונחלקו מז' טפחים עד ד' אמות,
בקיטוניות ,מ"מ היו בסוכה קיטוניות ,ורבנן סברי
אתיא כרבי זירא ,משום שאז גם למעלה מכ' איכא
שהיא ישבה בקיטוניות משום צניעותא ,אבל בניה
צל סוכה ,ומ"מ ברחבה קצת יותר מד' אין להכשיר גבוהה
ישבו בסוכה גדולה ,ולכן לא אמרו לה דבר .ור"י סובר הרבה מכ' ,אלא לפי חשבון ד' לכל כ' אמה ,אי נמי קים להו
שאף בניה ישבו עמה ואעפ"כ לא אמרו לה דבר. לרבנן דברחבה מכ' אף בגבוהה אלף אמות איכא מעט צל.
לרש"י במסקנתו זה ניחא לרב הונא ,שהמחלוקת היא עד ד' על
6
פת בסל אחד ,שבזה נחשב שכולם דרים בבית שנתנו בו את ד' ,אבל לרב חנן שנחלקו רק בז' טפחים ,הרי לא שייך שז' בנים
העירוב .וכן תיקנו שחצרות הפתוחות למבוי צריכות להשתתף ישבו בז' טפחים ,והתוס' (ד"ה לא) תי' שי"ל שהיה רוחבה ז"ט
יחד ,ובית פחות מד' על ד' א"צ לתת לעירוב או לשיתוף ,דאין אבל היתה ארוכה .ובתחילה רצה רש"י לבאר דברי הגמ' לפי רב
רשותו כלום ,ואין לתת בו עירוב כיון שא"א לומר שכולם דרים חנן ,עיי"ש.
בו .רש"י .וכתבו התוס' (ד"ה ואין) שאפי' לשמואל דס"ל
שעירוב משום קנין ,מ"מ לא מיקנו רשותייהו בשביל בית שאינו שיעור סוכה -לב"ה די שתהא מחזקת ראשו ורובו,
ראוי לדירה .אבל שיתופי מבואות שאפשר להניח גם ולב"ש צריך שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו,
בחצר שבמבוי שאינה מקורה ,כיון שהשיתוף מצרף את ולרבי צריך שיהא בה ד' אמות על ד' אמות ,ואמר רב
החצרות שהם עצמם אינם דירה( ,אמנם צריך להניחו במקום
שמואל בר יצחק שהלכה כב"ש ,ובעוד ו' מקומות הלכה
משתמר) ,אפשר להניח גם בבית שאין בו ד' על ד', כב"ש( ,סדין פטור מ ציצית ,צריך לתת בציצית ד' חוטין ולא ג',
דסלק הקפו וקירויו נמצא השיתוף עומד באויר החצר ,אבל צריך שחוטי הציצית יהיו משולשלים שיעור ד' אצבעות ולא ג',
בחצר שבמבוי אחר אין להניח שיתופי מבואות. מכבדים את הבית ואח"כ נוטלים לידים ,מי שאכל ושכח ולא
ואין עושים אותו עיבור בין ב' עיירות אף אם אין בינו בירך צריך לחזור) .והא דאמר שאם עשה כב"ש במקום שהלכה
לעיירות יותר מע' אמה ושיריים (דאם יש בו ד' על ד' הוא כב"ה לא עשה כלום ,היינו שאפי' היכא שב"ה מחמירים בדרבנן,
לא יצא יד"ח אף מדאורייתא .תוד"ה דאמר.
מצרפם לעיר אחת למנות אלפים אמה מחוצה להם) ,ולא דמי
לבורגנין (-צריף של שומרי פירות או של ציידי עופות) ,דחזו מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית
למילתייהו ללינת לילה אחד ,אבל הוא אינו ראוי לדירה ב"ש פוסלים (אף אם הסוכה גדולה כשיעור הנצרך
קבועה. לשיטתם) ,שמא ימשך אחר שולחנו ,וב"ה מכשירים
ר"ת מבאר דהיינו לרבנן דס"ל שאין קרפף אלא בין ב' עיירות ולא גזרינן שמא ימשך .וכתבו התוס' (ד"ה דאמר) שלענין
ולא לעיר אחת בפני עצמה ,ונחלקו רב הונא וחייא בר רב אם
זה הלכה כב"ה.
נותנים קרפף אחד לשניהם או קרפף לכל עיר ,ובזה אם יש בין
העיר לבית פחות מהשיעורים הנ"ל נחשב הבית לעיר ויש קרפף
ביניהם( ,אמנם כל זה בבית הסמוך לעיר ,שהרי עיר שאין לה דיני בית שאין בו ד' על ד'
חומה נחשבת עיר ע"י שהבתים סמוכים זה לזה בתוך ע' אמה בית שאינו בו ד' אמות על ד' אמות אינו נחשב לבית ,מפני
ושיריים ,אבל בית בפני עצמו שאינו עיר ,אין נותנים לו קרפף שהוא אינו ראוי לדירה ,ויש בזה נפקא מיניה לכמה דינים,
אף אליבא דר"מ דס"ל שנותנים קרפף אף לעיר אחת ,וב' בתים וכדלהלן.
אין נותנים קרפף ביניהם אליבא דרבנן) .ורשב"ם גורס "ואין
עושים אותו עיבור לעיר" ,והיינו למנות את האלפים אמה ממנו בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות ,פטור מן
והלאה .תוד"ה ואין. המזוזה וממעקה ,ואינו מיטמא בנגעים ,ואינו
ואין האחים והשותפים חולקים בו .והיינו דהנה נחלט בבתי ערי חומה אלא פודהו לעולם ויוצא ביובל
באחים שחלקו חצר עם כמה בתים ואחד לקח ג' בתים כקרקע בלא בנין ,ואין חוזרים עליו מעורכי המלחמה
קטנים והשני לקח בית גדול ,לרב הונא מחלקים את החצר בבנה בית חדש ולא חנכו ,וטעמא דהנ"ל משום שבכל אלו
לפי הבתים ומקבל אחד ג' רבעים והשני רביע ,מפני שהחצר כתיב "בית"" ,מזוזות ביתך" ,כי תבנה בית חדש"" ,ובא אשר
מיועדת לכניסה ויציאה ,ולהכנסת משאות ולפורקם לפני פתחי לו הבית"" ,כי ימכור בית מושב"" ,אשר בנה בית חדש".
הבתים ,ולרב חסדא מקבלים לכל פתח ד' אמות כנגד ובירושלמי איתא שאינו טובל למעשר ,והנודר מן הבית מותר
הפתח לפי רוחב הפתח ,ושאר החצר מתחלקת בשווה. בו ,ועוד הול"ל שאינו נחשב פתח בית האב בנערה המאורסה.
תוד"ה בית.
ובאופן זה בית שאין בו ד' על ד' לא חשיב בית לענין
חלוקת החצר בין לרב הונא בין לרב חסדא ,משום ג :ואין מערבים בו ואין משתתפים בו ואין מניחים
דלמיסתר קאי .ולענין חלוקה ,בחצר קטנה אין בו עירוב ,משום דלא חזי לדירה ,וצריך להניח את
חולקים עד שיהא בה ד' אמות לכל אחד. העירוב בבית שבחצר ולא בבית שבחצר אחרת ,ואם הניח
הגמ' אומרת שהדינים הנ"ל הם גם לרבנן שמכשירים בבית שער (-בית קטן שלפני השער מבפנים או מבחוץ,
סוכה בפחות מד' על ד' ,דשאני סוכה דדירת עראי והשומר יושב שם) ,או אכסדרא ,או מרפסת (מקום מוגבה
בעינן ולא בית. שעולים אליו בסולם ונכנסים ממנו להרבה בתים) ,אינו עירוב,
מפני שכל מי שיוצא ונכנס עובר דרך שם .דהנה חכמים תיקנו
שחצר שפתוחים לה הרבה בתים ,והם יוצאים דרכה לרה"ר,
צריך לערב את החצר ולעשותה רשות אחת ,ע"י שכולם יתנו
7
אמות פסולה ,דאין למקום האיצטבא אלא ב' דפנות ,אבל הכשר סוכה גבוהה כ' אמה
אם אין מהאיצטבא עד הדופן שבצד השני ד' אמות
כשרה ,דאמרינן דופן עקומה ,וכדאמרינן דהיכא
או נמוכה מי"ט
שבית נפחת וסיכך על גביו כשר כל זמן שאין מן סוכה שהיא גבוהה למעלה מכ' פסולה לפי חכמים כפי
שנתבאר לעיל דף ב' ,ומי שיש לו כזו סוכה והוא רוצה
הכותל לסיכוך ד' אמות ,וטעמא מפני שרואים את הסכך
להכשירה הוא צריך להניח דבר קבוע בקרקע הסוכה
העליון כאילו הוא חלק מהדופן ,והדופן מתעקמת ומגיעה עד באופן שממנו לסכך אין יותר מכ' אמה ,או להנמיך את
הסכך הכשר .רש"י .וקמ"ל הכא שאע"פ שאין הדופן הסכך .ולהלן יבואר מה נחשב דבר קבוע להגביה את קרקע
הצדדית ראויה להיות דופן שהרי היא גבוהה מכשיעור, הסוכה ,ומה הדין אם אותו דבר קבוע אינו נמצא בכל
אמרינן דופן עקומה. הסוכה ,ומה הדין כשראשי הענפים יורדים ללמטה מכ'.
וכן יבואר בסוכה שגובהה י' טפחים האם ענפים ממעטים
ואם האיצטבא באמצע הסוכה ואין בינה לשום דופן את גובהה ,ומה השיעור שצריך לחקוק בקרקעיתה כדי
ד' אמות כשרה ,דאמרינן דופן עקומה מכל רוח. להגדיל את גובה הסוכה.
היתה פחותה מי' וחקק בה להשלימה לי' ,ויש ד: ד .מיעוט גובה הסוכה -כרים וכסתות לא הוי
בגומא שיעור הכשר סוכה באורך וברוחב ,אם אין משפת מיעוט מפני שלא יניחם שם לכל ימי החג משום הפסד ממונו,
חקק ולדופן ג"ט כשר משום לבוד ,והיינו שכאילו החקיקה ואע"פ שביטלם לא מהני משום דבטלה דעתו אצל
מגיעה עד הדופן .והכא לא מהני ד' אמות כמו כל אדם .תבן או עפר ,אם ביטלם בפיו הוי מיעוט .ואם
באיצטבא ,דשם יש דפנות כשרות גבוהות י"ט ,אבל עתיד לפנות את העפר ,או תבן אפי' בסתמא ,לא הוי
לשוויי דופן צריך פחות מג"ט ,ולא אמרינן דופן עקומה מיעוט .ואם אינו עתיד לפנות את התבן ,וכן עפר
כשאין שם "דופן" .מכאן הוכיחו התוס' (ד"ה פחות) שעומק בסתמא ,זה תלוי במחלוקת רבי יוסי ורבנן לגבי
ומחיצה מצטרפים יחד לי' טפחים ,אמנם י"ל שבשתי חצרות טומאה להחשיב בית ביש שם חלל טפח לענין שלא תהא
שאחת גבוהה ה' טפחים מהשניה ויש לעליונה מחיצה ה'
טומאת מת שבבית עולה עד לרקיע ,שלרבנן אינו בטל,
טפחים ,שלעליונה לא חשיב שיש לה מחיצה י' לענין עירוב ,וכן
תל ברה"ר גבוה ה"ט שעשה על גביו מחיצה ה"ט לא הוי רה"י ולרבי יוסי בטל ,אבל תבן אינו בטל בסתמא אפי' לרבי יוסי,
לענין שבת ,ואין לומר דחשיב רה"י כיון שיכול להשתמש ע"ג מפני שהוא ראוי לבהמה ולהסקה או לטיט.
המחיצות ,משום דלא אמרינן הכי אלא בדבר צר כעין עמוד ד',
היתה גבוהה מכ' והוצין יורדים לתוך כ' ,אם צילתם
אבל תל רחב י' אמות או כ' אמות לא .עוד כתבו התוס' שלענין
שבת א"צ שלא יהיה משפת החקק ולכותל ג"ט ,דהתם בעינן מרובה מחמתם אי שקלת לסכך העליון ,כשרה .והנה הגמ'
למנוע כניסת הרבים ,אבל בסוכה בעינן שהדפנות יהיו סמוכות בעירובין דנה בסכך שחלקו למעלה מכ' וחלקו למטה מכ' ,לל"ק
לסכך. הסוכה פסולה ולל"ב הסוכה כשרה .וכתבו התוס' (ד"ה והוצין)
דאיירי הכא שיש הרבה הוצין ,שהם יכולים לעמוד בקלות ע"י
היתה גבוהה מכ' ועשה בה עמוד י"ט אע"פ שיש סמיכה ,אבל בלאו הכי פסול לל"ק אף אם צילתם מרובה
בו שיעור סוכה שבעה ומשהו ,והוא רחוק הרבה מן הדפנות, מחמתם.
לא אמרינן ביה גוד אסיק מחיצתא להגביה את הדפנות היתה גבוהה י' טפחים והוצין יורדים לתוך י' ,אביי
החיצוניות של העמוד ,ומשם אין הסכך גבוה כ' אמה ,דבעינן רצה להכשיר אם חמתם מרובה מצילתם ,ואמר לו
מחיצות הניכרות .וכתבו התוס' (ד"ה סבר) שב"פי תקרה רבא שזה דירה סרוחה.
יורד וסותם" חשיב מחיצות הניכרות.
היתה בסוכה איצטבא הממעטת מכ' אמה-
דיני גוד אסיק וחקיקה במחיצות הסוכה אם האיצטבא (-בנין אבנים וטיט) נמצאת בדופן
נעץ ד' קונדסין בגג וסיכך על גבם -רבי יעקב האמצעית ,והיא על פני כל רוחב הסוכה ,ויש בה לבד
שיעור הכשר סוכה ז' טפחים ומשהו ,כשיעור ראשו ורובו
מכשיר וחכמים פוסלים .לרב הונא נחלקו בשפת הגג,
ושלחנו ,כשרה .דעת רש"י שאף שאר הסוכה ששם היא
אי אמרינן גוד אסיק מחיצתא שהרי מחיצות הבית
גבוהה מכ' כשרה ,דכיון שיש שיעור סוכה באיצטבא ,השאר
נמצאים מתחת בין הקונדסים( ,וחשיב מחיצות ניכרות כיון
דינו כ"פסל היוצא מן הסוכה" שהוא כשר לסוכה( ,ולא הוי סכך
שבתוך הבית הם ניכרות .תוד"ה אבל) ,אבל באמצע הגג או פסול כיון שאינו נפסל אלא מחמת הגובה).
בקרקע פסולה לכו"ע .והגמ' מוכיחה שהמחלוקת אבל אם האיצטבא בדפנות הצדדיות והצד הרביעי כולו
היא באמצע הגג ,ודלא כרב הונא .ולרב נחמן נחלקו פתח ,אם יש מהאיצטבא עד הדופן שבצד השני ד'
8
והקרנות ושל ריבוע מזבח הפנימי ,ויש אמה גדולה יותר בחצי באמצע הגג היכא שהקונדסים רחבים טפח ,דס"ל לרבי יעקב
אצבע) ,ניחא ,אבל לר"י דס"ל שאמת בנין ו' טפחים שיש עליהם שם מחיצות ,וכדלהלן ,והגמ' מסתפקת
ושל כלים חמשה ,א"כ גובה הארון עם הכפורת היה לדבריו אם נחלקו גם בשפת הגג ,או שבשפת הגג
שמונה וחצי ,וא"כ הכרובים היו י"א וחצי .ולדבריו צ"ל כשרה לכו"ע דאמרינן גוד אסיק .תיקו.
ששיעור י"ט של מחיצה לא כולל הסכך ,הוא הלכה
למשה מסיני. נעץ ד' קונדסין בארץ וסיכך על גבם -לרבי יעקב
אם כשיחקקו ויחלקו שירבע את הקונדסים העגולים,
מנין שהכפורת גבהה טפח -כפורת נתנה תורה ואח"כ יחלקם שיהיה בהם ב' דפנות ,יהיה בהם טפח לכאן
שיעור אורכה ורחבה ,ולא שיעור קומתה ,ולומדים וטפח לכאן כשרה כדיומד המועיל לפסי ביראות בעירובין,
שיעור קומתה מפחות שבכלים ,והיינו המסגרת וכאן מספיק טפח וא"צ אמה כמו בעירובין .ולחכמים אין
דכתיב בה "מסגרת טפח" .ולא ילפינן מכלים גופייהו, הסוכה כשרה עד שיהיו ב' מחיצות כהלכתם לאורך כל
דתפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת. הסוכה ,ושלישית אפי' טפח.
ואין לומדים מציץ שהוא רחב ב' אצבעות ,או מהזר
ששיעורו משהו ,מפני שלומדים מכלי ולא מהכשר המקור שסוכה שאינה גבוהה י"ט
כלי ,והיינו כמ"ד שהמסגרת היתה למטה .ולמ"ד פסולה
שהמסגרת היתה למעלה גם היא הכשר כלי ,ולפ"ז
סוכה שאינה גבוהה י' טפחים פסולה ,ולעיל (ד ).נתבאר
לומדים מהמסגרת ולא מהציץ או הזר ,מפני שבהם
שבפחות מי' טפחים היא דירה סרוחה .ולהלן יבואר האם
לא נתנה תורה מידה כלל .ולרב הונא "פני" הכפורת יש ילפותא מהפסוקים לשיעור גובה י' טפחים בסוכה
היינו טפח ,דילפינן גז"ש מ"פני" הכרובים ,דגמירי (ודבר זה תלוי בגובה הארון או בגובה הכרובים שהיו
שלא היו פחותים מטפח ,ד"כרוב" היינו כתינוק במשכן) ,או שדין זה הוא הלכה למשה מסיני.
(דבבבל תינוק נקרא רביא) ,והא דכתיב "פני האחד ה' הגמ' רוצה לבאר שהמקור של שיעור י' טפחים
פני הכרוב ופני השני פני אדם" היינו שאחד היה קטן
בסוכה (וכן שיעור י"ט לענין רשויות בשבת .תוד"ה עשרה)
ואחד היה גדול.
הוא מהארון דכתיב ביה "ואמה וחצי קומתו" ,וכפורת
ציץ דומה כמין טס של זהב ,ומוקף מאוזן לאוזן, גבהה טפח (וכדלהלן) ,הרי כאן י"ט ,וכתיב "ונועדתי
וכתוב עליו בב' שורות ,י'ה מלמעלה וקדש ל' לך שם ודיברתי איתך מעל הכפורת" ,ומעולם לא
מלמטה-( ,ל' בתחילת השיטה התחתונה ושם בסוף שיטה ירדה שכינה למטה מי' ,אלא רק עד למעלה מי'( ,ולא
עליונה .תוד"ה קדש) .ור"א ברבי יוסי מעיד שראהו עלו משה ואליהו למרום ,אלא רק עד למטה מי'),
ברומי והיה כתוב עליו קדש לד' בשיטה אחת. וש"מ דלמעלה מי' זה רשות אחרת.
שיטת ריב"א (תוד"ה ואל) שהציץ היה מונח בראש ולא הגמ' דוחה את הילפותא מהארון ,דא"כ יהיה השיעור
במצח ,ולכן מה שבראש הכה"ג נקרא מצנפת ,מפני שבגלל כולל הסכך ולא בחלל הסוכה.
הציץ זה יותר קטן מהמגבעת של כהן הדיוט .והתוס' כתבו
שאפ"ל שהציץ היה על המצח ממש. הגמ' לומדת משיעור הכרובים דכתיב בהו "פורשי
תפשת מרובה לא תפשת -רש"י מבאר שמי שתופס את
כנפיים למעלה סוככים בכנפיהם וכו' " ושיעור
המרובה הוא נראה כשקרן ,דשמא עליו לתפוס את המועט, הכרובים י' טפחים ,דילפינן מבית המקדש שעשה
ומשל הוא .ובתוס' מביאים י"מ שיש לתפוס את המועט מפני שלמה ,שכמו ששם שיעור הכרובים הוא י' אמה שזה
שלמרובה אין סוף ,וכתבו שכאן א"א לפרש כך ,וכן בהא שליש מהגובה הכללי שהוא ל' אמה ושם היו הכרובים
דיליף שעצרת יש לה תשלומין כל שבעה כפסח ,ולא יליף עומדים על הארץ ,כך גם במשכן שגובהו י' אמה שזה ס'
מסוכות .והביאו מהתורת כהנים שר"ע אומר שלומדים
מהמועט מפני שהוא בכלל המרובה ,והלומד מהמרובה צריך
טפחים ,הכרובים הגיעו לגובה כ' טפחים ,וכתיב
ראיה ,וריב"ב לומד ממנהג העולם שלומדים מדבר שיש לו "סוככים בכנפיהם על הכפורת" נמצא שסוככים היינו
סוף ,ורב נחמיה לומד שכיון שדרך המקראות לפרש ממילא בגובה י' ,והכנפים היו פרושות מעל הראש דכתיב
יש ללמוד את המועט .וכאן ובתשלומין כולם צריכים לטעמו "למעלה" ,ולא מעל הראש דהא לא כתיב למעלה
של ר"ע. למעלה.
אע"פ שי'ה זה שם גמור ,מ"מ אם מזכיר י'ה אינו נחשב הוגה הגמ' אומרת שלר"מ דאמות בנין וכלים הם בינוניות
שם באותיותיו ,כיון שאינו מזכירם לשם שם שלם .וי"א
והיינו ו' טפחים (ולא של ה' טפחים כמו אמת היסוד והסובב
9
שעורה -עצם כשעורה מן המת ,מטמא במגע ובמשא, שאינו נחשב הוגה שם באותיותיו אלא בשם של מ"ב אותיות.
ואינו מטמא באוהל עד שיהיה שדרה או גולגולת שלימה או ומ"מ נזהרים בכל השמות .תוד"ה יו"ד.
רוב מנין איברי אדם. מסגרת השלחן -יש מחלוקת במנחות אם מסגרת השלחן
גפן -רביעית יין לנזיר .רש"י בעירובין מבאר דהיינו ששיעור היתה מלמטה או מלמעלה ,ושיטת רש"י ותוס' שאם היתה
למטה היא לא היתה מחוברת בשלחן ,אלא דף השלחן היה
שתית היין בנזיר המחייבת מלקות הוא רביעית ,והקשו התוס'
מונח עליה ,דאל"כ גם למ"ד זה הוי הכשר כלי ,וכתבו התוס'
(ד"ה גפן) ששאר השיעורים כאן הם שיעור לדבר אחר ולא
(ד"ה מסגרתו) שלפי זה למ"ד שהיתה למטה דף של נחתומין
לאותו דבר ,ולכן כתבו שהעיקר כמו שפירש רש"י כאן שזה
מקבל טומאה מדאורייתא ,והגמ' בב"ב שאומרת שזה דרבנן
שיעור לאכילת חרצנים עלים ולולבים של הגפן ,שמשערים
היא כמ"ד שהיתה למעלה ,והגמ' במנחות שמסתפקת למ"ד
כמה מהם צריך לתת בכלי מלא יין כדי שישפך מהכלי רביעית,
שהיתה למעלה ,הספק הוא אם מקבלת טומאה מדאורייתא,
ומשערים ביין שהוא עב ונגדש על שפת הכלי ,וצריך לתת יותר
או שהגמ' בב"ב חוזרת בה ,או שהספק במנחות הוא משום
כדי שיצא רביעית יין מאשר כדי שיצא רביעית מים .עוד כתבו
שדף משמש גם אדם וגם משמשי אדם ,ולומדים מדכתיב
התוס' שהגמ' כאן סוברת כמשנה ראשונה שגם שיעורי אכילה
"מכל כלי עץ" שזה מקבל טומאה ,והספק הוא אם זה דרשה
בנזיר משערים ברביעית ,אבל לר"ע גם איסורי שתיה משערים
גמורה או אסמכתא בעלמא ,ודף של נחתומין הוא ודאי דרבנן
בכזית .ור"ת סובר שאכילה שיעורה בכזית לכו"ע ,וגרס בסוגין
כיון שאינו משמש אדם ומשמשי אדם ,ומ"מ רק דף של
כזית יין לנזיר.
נחתום שהוא רחב וראוי להניח עליו יש לו טומאה דרבנן( ,וכן
תאנה -כגרוגרת להוצאת אוכלים בשבת. מהאי טעמא איכא טומאה דאורייתא למ"ד מסגרתו למטה)
אבל סתם פשוטי כלי עץ אינם טמאים אפי' מדרבנן .ושיטת
רימון -כלי בעלי בתים שניקבו שיעורם כרימונים, ר"ת שגם אם המסגרת היתה למטה היא היתה מחוברת
והיינו שאם ניקב נקב שאין רימון יוצא משם הכלי מקבל בשלחן ,ואם היו הופכים את דף השלחן היה לו בית קיבול,
טומאה ,כיון שבעה"ב חס על כליו ואם אינם ראוים לזיתים הוא ולכו"ע לא מצינו טומאה דאורייתא לכלי שטף שאין לו תוך,
משתמש בהם לרימונים ,אמנם כלי שעומד להמכר טהור בנקב אם אינו ראוי למדרס.
כל שהוא .וכתבו התוס' (ד"ה כל) שכל זה בכלי עץ ,אבל כלי
חרס טהור בכמוציא זית אא"כ הוא עשוי לרימונים .עוד כתבו
(ד"ה שיעורם) דאיתא בכלים שהכונה לג' רימונים אחוזים זה שיעורין חציצין ומחיצין
בזה ,ואין הכונה שיצאו ג' יחד אלא בזה אחר זה ,והנ"מ היא הלכה למשה מסיני
שכיון שהם אחוזים זה בזה צריך נקב יותר גדול להוציאם ,או
נאמרו בתורה איסורים שונים כגון איסורי אכילה ודיני
שהנ"מ בגודל הרימון ,ששלשה הגדלים יחד הם רימונים
בינוניים ,אבל אחד או שניים הם גדולים ,וארבעה הם קטנים. טומאה ,והתורה לא אמרה מהו השיעור המינימלי לדינים
אלו ,וכן יש דינים בענין חציצה בטבילה ובכללי מחיצות
זית שמן -שרוב שיעוריה -מת ונבילה וחלב ודם ופיגול שאינם כתובים בתורה ,ואמר רב חייא בר אשי בשם רב
ונותר וטמא וגיד הנשה ,כזיתים. שדינים אלו נאמרו למשה בסיני ,וכדלהלן.
דבש –והיינו מיני מתיקה ,ככותבת הגסה לאיסור אכילה מסקנת הגמ' שמה שאמר רב חנין דהא דכתיב ארץ
ביוה"כ דכתיב ביה "אשר לא תעונה" ולא כתיב ביה אכילה. חיטה ושעורה וכו' כל הפסוק לשיעורים נאמר
(וכדלהלן) ,אינו אלא אסמכתא .אמנם בפרק כיצד
חציצין -כתיב "ורחץ את בשרו במים" ,וילפינן שלא מברכין משמע שזה דאורייתא .תוד"ה אלא.
יהא דבר חוצץ בין בשרו למים ,ומדכתיב "את" ילפינן ו .חיטה -שאם נכנס לבית המנוגע לבוש בבגדיו,
שגם בשער ,הטפל (-הדבוק) לבשר ,יש חציצה( ,והיינו
הוא טמא מיד והם טהורים עד שישהה כדי אכילת
בנימא אחת קשורה ומקפיד עליה ,אבל בשלש קשורות
פרס –חצי ככר ,מפת חיטים שזמן אכילתה פחות מפת
אינו חוצץ כיון דלא מיהדק שפיר ועיילי ביה מיא ,ובשתים
שעורים ,מיסב שאינו טרוד ושוהה בדברים אחרים ,ואוכל
ספק) .ויש הלכה למשה מסיני שאין חציצה אלא
בלפתן ,דכתיב "והשוכב בבית יכבס את בגדיו והאוכל בבית
ברובו המקפיד כגון אם רוב שערו מטונף בטיט או קשור אחד
יכבס את בגדיו" ,ומרבינן שוכב בלא אוכל או אוכל בלא שוכב
אחד ,אבל באינו מקפיד זה בטל לגוף כיון שאין סופו ליטלו ואינו מדכתיב ב"פ "יכבס בגדיו" ,וא"כ הא דכתיב "האוכל" היינו
חוצץ ,וחכמים גזרו גם ברובו שאינו מקפיד או שהשוכב טעון כבוס בגדים אם שהה בכדי אכילה ,אבל גופו
במיעוטו המקפיד ,גזירה אטו רובו המקפיד ,אבל טמא מיד דכתיב "והבא אל הבית יטמא" ,אבל אם נכנס עם
במיעוט שאינו מקפיד לא גזרו ,מפני שאין גוזרים בגדיו וטבעותיו בידו ,והוא והם טמאים מיד דגם הם
גזירה לגזירה .וכתבו התוס' (ד"ה דבר) שי"א שבגופו חוצץ בכלל "והבא אל הבית יטמא".
אפי' מיעוט שאינו מקפיד ,ואינו נכון .עוד כתבו שכיון שדין
חציצה נלמד מההלכה למשה מסיני ,קרא אתא לבית הסתרים.
10
ז .היכן מעמידים את הטפח הנוסף -לרב וללוי ו :מחיצין -לר"י ילפינן מהלכה למשה סיני ששיעור
מעמידו כנגד היוצא במקום שאחת המחיצות נגמרת ,וכן מחיצת סוכה י' טפחים ,ולר"מ (דס"ל שהאמה היא ו'
מורין בבי מדרשא ,ושאלו את רב למה אין להעמידו טפחים ,ולדבריו לומדים מחיצת סוכה מהארון
כנגד ראש תור –באלכסון ,ורב שתק .וי"א שעושה והכרובים ,וכנ"ל דף ה') ילפינן מהלכה דין גוד אחית או
טפח שוחק (-ד' אצבעות שאינם נוגעות זו בזו ,שזה טפח אסיק כגון פי תקרה יורד וסותם ,לבוד בפחות מג' טפחים,
ומשהו) ,ומעמידו פחות מג"ט לדופן וע"י לבוד יש מחיצה ודופן עקומה בפחות מד"א.
ד"ט ,שזה רוב דופן של ז"ט שהוא שיעור הכשר סוכה .וכתבו
התוס' (ד"ה עושה) שאם יניח קנה במקום הטפח זה לא יועיל, דפנות הסוכה
מפני שאז הדופן לא תהיה רוב של ז"ט ,ועוד דקנה מבטל ליה
אוירא. אין צריך שיהיו לסוכה ד' מחיצות שלימות מד' הצדדים,
אלא לרבנן צריך ב' דפנות ועוד טפח בצד השלישי ,ולר"ש
סוכה העשויה כמבוי -לרב יהודה מעמיד מחיצה צריך ג' דפנות ועוד טפח בצד הרביעי .הגמרא מבארת
טפח באיזה רוח שירצה ,ולי"א הנ"ל יעשה מחיצה ד' במה נחלקו ר"ש וחכמים ,והיכן מעמידים את הטפח
ומשהו ויניחה פחות מג' לדופן כדי שע"י לבוד יהיה כאן הנוסף הנ"ל ,וכן יבוארו דינים נוספים בהכשר מחיצות
הסוכה כשהדפנות אינם שלימות.
ז"ט ,והכא לא סגי בטפח שוחק ,כיון שאין ב' הדפנות
צמודות. כמה דפנות צריך בסוכה -לרבנן צריך שתי דפנות
שלימות ,והשלישית יכולה להיות אפי' טפח .ולר"ש
דעת רבא בענין צורת הפתח בדופן השלישית -י"א
צריך ג' שלימות ,ורביעית אפי' טפח.
שלרבא צריך לעשות צוה"פ ע"י הטפח ,והיינו שיחלק
את הטפח לשתים ,ויניחם בב' הצדדים ,ויתן קנה על גביהם, במה נחלקו-
והצוה"פ נחשבת סתימה מעלייתא .וי"א שלרבא צוה"פ אפשרות א' -לרבנן יש אם למסורת ,וכיון דכתיב
מועילה אף ללא מחיצה טפח ,ולפ"ז הקנים לצוה"פ ב"פ "בסכת" "בסכת תשבו" "ישבו בסכת" ,ופ"א "בסוכות
שיעורם כל שהוא .וי"א שלרבא צריך לעשות גם מחיצה הושבתי" ,הרי ד' דפנות ,וחד איצטריך לגופיה ,וההלכה
טפח בפחות מג"ט סמוך לדופן ,וגם צוה"פ ע"י שיניח קנה מלמדת שהשלישית כשרה אפי' בטפח .ולר"ש יש
כנגדו וקנה על גביהן.
אם למקרא ,וקרינן ג"פ "בסוכות" הרי כאן ו' ,וחד
דיני מחיצה לענין שבת ולענין סוכה- קרא איצטריך לגופיה ,וההלכה מלמדת שהרביעית
דופן סוכה כדופן שבת כגון לענין שמחיצה של שתי בלא כשרה אפי' בטפח .וכתבו התוס' (ד"ה ורבי) שלכו"ע
דורשים מקרא ומסורת ,והמחלוקת היא רק כשיש סתירה
ערב כשרה לסוכה כמו לשבת ,ובלבד שלא יהיו הקנים ביניהם .ועי"ש שהקשו סתירות בדעות התנאים.
רחוקים ג"ט זה מזה ,דכיון שהם בתוך ג"ט הוי לבוד וחשיב
כולו עומד ,ומהני אפי' בקנה שאינו אלא בעובי אצבע ויש עומד
אפשרות ב' -לכו"ע יש אם למקרא ,ונחלקו אי סככה
מרובה על הפרוץ .וכן מחיצה של ערב בלא שתי כשרה אם אין בעי קרא ,או לא אלא נפקא ממשמעות הפסוק ,דסוכה בלא
בין החבלים ג"ט .ואם העומד מרובה ויש מיעוט מקומות שיש סכך לא נקראת סוכה.
שם מרחק ג"ט בין הקנים ,כשר משום דהוי כפתחים. אפשרות ג' -לכו"ע יש אם למסורת ,ונחלקו אם
פרוץ מרובה על העומד כשר בסוכה ,דסגי בשתים ההלכה באה לגרוע או להוסיף.
כהלכתן ושלישית אפי' טפח ,אפי' אם יש בדפנות הראשונות אפשרות ד' -לכו"ע ההלכה באה לגרוע ,ונחלקו אם
פתחים שעל ידם הוי פרוץ מרובה ,ובשבת פסול אם רוב דורשין תחילות או לא .וכתבו התוס' (ד"ה בדורשין) שלפי
הדפנות הם פתחים שאין בהם צוה"פ .וכתבו התוס' (ד"ה זה לכו"ע סככה לא בעי קרא ומ"מ בעי קרא לגופיה למ"ד דאין
שהשבת) שמשמע כאן שאם הפרוץ והעומד שווים אסור דורשין תחילות ,ודלא כרש"י סנהדרין ג. :
בשבת ,ודלא כרב פפא שמכשיר ,וי"ג אחרת בגמ' ולדבריהם אין
ראיה. אפשרות ה' -ר"ש לומד מ"וסוכה תהיה לצל יומם
מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" ,וסוכה בלי ד'
ב' מחיצות כהלכתן ושלישית טפח לרבא זה מתיר
מחיצות אינה מחסה מזרם .ובתוס' (ד"ה וסוכה) הביאו
טלטול בשבת של סוכות אף שבשבת רגילה צריך ג' שבירושלמי לומדים מ"לצל יומם מחורב" הרי אחת" ,למחסה
מחיצות כדי לעשות את המקום לרה"י ולהתיר להעביר מהסוכה ולמסתור" שתיים" ,מזרם וממטר" לר"ש שתים ולרבנן אחת.
לבית הסמוך לה ,מיגו דהוי דופן לענין סוכה.
11
לא פליגי ,דבראש הספינה נחלקו אם סוכה שעומדת ברוח סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשר לסוכה לרבא
מצויה דיבשה ולא ברוח מצויה דים כשרה. בשבת של סוכות ,מיגו דהוי דופן לענין שבת (למ"ד לחי משום
ב"ש שפוסלים ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בבית כיון מחיצה) .לרש"י איירי במבוי מפולש ששם לחי בדופן
השלישית ,שזה כשר אפי' באין הלחי רחב טפח .והק' התוס'
שאינה ראויה לתשמיש.
(ד"ה סיכך) שרק ר"י מתיר טלטול במבוי כזה ואין הלכה כמותו.
ר"א שפוסל סוכה העשויה כמין צריף שהיא משופעת עוד כתבו התוס' דאיירי דווקא בלחי טפח ,שהוא כשר אף
לסוכה מדאורייתא ,והמיגו הוא להתיר אף בלי שמעמידו
והגג זה הדפנות ,כעין כוורת ,או אם סמכה לכותל באלכסון
במרחק פחות מג"ט מהדופן וכנ"ל ,שזה דין דרבנן ,דאילו לענין
והגג והדפנות הם אחד ,ואינה נאה לדירה.
דאורייתא ובאינו רחב טפח ,כיון שמבוי מותר בטלטול
אחרים הפוסלים סוכה העשויה כשובך (-עגולה) ,לפי מדאורייתא הלחי לא מתיר את הסוכה.
שאין לה זויות. ז :סיכך ע"ג פסי ביראות כשרה אע"פ שאין כאן
שתי דפנות שלימות אלא רק דיומדין בד' הרוחות אמה
דין סוכה עגולה מכאן ואמה מכאן בכל צד ,מיגו דהוי דופן לענין שבת להתיר
וחשבון גודל המרובע והעיגול למלא מהבור שהוא רה"י לתוך הדיומדין .וכתבו התוס' (ד"ה
סיכך ע"ג) שאף שלא התירו אלא לבהמת עולי רגלים ,מ"מ
שיטת רבי ששיעור גודל הסוכה הוא לפחות ד' אמות על מדאורייתא שרי בכל ענין ,ורבנן לא אסרו ,משום מצות סוכה.
ד' אמות .הגמרא מבארת לפי דבריו מה הגודל שצריכה
להיות סוכה עגולה כדי שיהיה בה שיעור ד' אמות על ד'
מפני סוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה
אמות ,לפי כללי היחס בין המרובע לעיגול ,וכדלהלן.
שהמועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו .לר' יאשיה אף
ריו"ח מכשיר סוכה עגולה ,אם יש בהקיפה כדי לישב חמה מחמת דפנות פוסלת ,דכתיב "וסכות על הארון
כ"ד בני אדם. את הפרוכת" מבואר שאף פרוכת שהיא מחיצה
ח .הגמ' מבארת שריו"ח סובר כרבי שצריך סוכה ד' נקראת סכך .ואין ללמוד מהא דדפנות נלמדים מדכתיב ג"פ
על ד' ,ואם יושבים כ"ד בני אדם בעיגול ,ומודדים את בסוכות ,דלא דרשינן אלא מייתורא( .תוד"ה מחיצה) .ולרבנן
העיגול לא כולל מקום ישיבתם ,הרי כאן י"ח אמות, דווקא חמה מחמת סיכוך פוסלת ,וקרא אתא למימר
(דמקום ישיבת אדם היא אמה ,ואם ההקף החיצוני הוא שיכפפו את הפרוכת מעט.
כ"ד נמצא האורך הוא ח' שזה שליש ,ואם נוריד אמה בכל צד
שהרי יושבים בשני צידי העיגול נגיע לאורך ו' אמות ,וההקף התנאים הסוברים
שהוא פי שלש הוא י"ח אמה) ,וסוכה שיש בה ד' על ד'
שיעור העיגול שלה הוא שבע עשרה פחות חומש,
שסוכה דירת קבע בעינן
מצינו כמה מחלוקות בדיני סוכה ,והגמרא מבארת שדעות
(מפני שצריך שבתוך חלל העיגול נוכל להכניס ריבוע
התנאים דלהלן שורשם אחד ,והוא שצריך שהסוכה תהיה
של ד' על ד' כולל הזויות ,ושיערו חכמים שכל אמה "דירת קבע" והיינו שתהיה ראויה לשימוש קבוע ונראית
מרובעת אלכסונה הוא אמה וב' חומשי אמה ,וא"כ ד' כביתו ,וכתבו התוס' שאף שדעות אלו שורשם אחד ,מ"מ
אמות אלכסונם הוא חמש אמות וג' חומשי אמה ,והקפם אין הדינים דלהלן תלויים זה בזה.
הוא י"ז פחות חומש ,דשיעור ההקף הוא פי שלש רבי שסובר שצריך שהסוכה תהיה ד' על ד'.
משיעור האלכסון ,דכתיב בים שעשה שלמה "עשר באמה
משפתו אל שפתו עגול סביב וקו שלושים באמה יסוב אותו"), ר' יאשיה שסובר שגם חמה שמגיעה מהדפנות
ולחומרא לא דק ,ואף שהוסיף כאן ו' חומשי אמה ,מ"מ
פוסלת בחמתה מרובה מצילתה.
ברוחב העיגול לא הוסיף אלא שליש שזה ב' חומשי אמה, ר"י שמכשיר סוכה גבוהה מכ' אמה.
ופורתא לא דק.
ר"ש שמכשיר רק בג' כהלכתן ורביעית טפח ,דכתיב
ואין לומר שהחשבון הוא שעיגול של ד' על ד' הוא "למחסה ולמסתור מזרם".
י"ב (שזה פי שלש מהרוחב) ,וכשמרבעים את השטח
ר"ג שפוסל סוכה בראש העגלה דמחזי כעראי כיון דנייד,
מסביב לעיגול צריכים להוסיף יותר רביע .מפני שלא
או בראש הספינה שהיא גבוהה ויש שם רוח חזקה העוקרת
מגיעים בחשבון זה אלא לט"ז אמות .ואין לומר
את הסוכה( ,ור"ע מכשיר) .שיטת ר"ת ור"ח שבראש העגלה
ששלשה אנשים יושבים בשתי אמות ,וא"כ ההקף
החיצוני שלהם הוא ט"ז ,וכדי שיהיה בחלל ריבוע של
12
ט :סוכה תחת האילן -אם האילן צילתו מרובה ד' על ד' צריך י"ז פחות חומש ,ואין לומר דלא דק כיון
מחמתו הסוכה פסולה ,כאילו עשאה בתוך הבית, שיש בזה קולא.
דמחובר פסול לסיכוך דכתיב "באספך מגרנך ומיקבך" ממה מנלן שמרובע הוא רבע יותר מהעיגול -רש"י מוכיח דבר זה
שאתה מאסף כגון פסולת גורן ויקב .ואם האילן חמתו ממה שאמה עגולה צריך חוט של ג' אמות להקיפה ,ואמה
מרובה מצילתו ,אם חבט –השפיל את ענפי האילן מרובעת צריך חוט של ד' אמות להקיפה .אבל התוס' (ד"ה כמה)
ועירבם עם הסכך הכשר ,ואין נראים בעין ,כשרה ,ומצטרפים הוכיחו שאין מביאים ראיה מחוט המקיף ,מפני שבעיגול החוט
ענפי האילן להשלים לצילתו מרובה מחמתו ,משום ביטול ברוב, לא צריך להקיף זויות שחללם קטן( ,שהרי חוט המקיף של עיגול
אבל בלא חבט פסול כיון שהסכך הפסול מצטרף ד' על ד' הוא שוה לטבלה מרובעת ) .ולב"ה ילפינן מהתם
לסכך הכשר וכיון שאינו מעורב אינו בטל ,ולא גוזרים אטו שעושים סוכה בחולו של מועד ,וב"ש סברי אין
היכא דלא חבטן ששם אין ביטול כיון שאינם מעורבים, עושים סוכה בחולו של מועד אם לא עשאה מתחילה,
ומותר לעשות כן לכתחילה .וכן הא דתנן הדלה עליה ואם עשה את הסוכה לשם חג ,או בתוך ל' יום
את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן לסוכות ,כשרה לכו"ע ,דכיון של' יום לפני החג שואלים
והסיכוך הכשר הוא הרוב ,כשרה ,היינו בשחבטן שאז ודורשים בהלכות החג ,בסתמא עשייתה לשמה .וכתבו התוס'
(ד" ה ואם) שיש בזה נ"מ גם לב"ה ,שבכהאי גוונא א"צ לחדש
הכל נחשב כשר ,אבל בלא חבטן צריך צלתה מרובה מחמתה
בה דבר.
ללא מה שהדלה .וכתב רש"י דשמעינן מהכא שאפשר לסכך
על קני הגג ,אע"פ שהם סמוכים זה לזה בפחות מג' ,כיון שחמתן עצי סוכה אסורים כל שבעה ,דכתיב "חג הסוכות
מרובה מצילתן.
שבעת ימים לד' " ,כשם שחל שם שמים על החגיגה
וכתבו התוס' (ד"ה הא) דחבטן מהני אפי' היכא שאין צילתה לאוסרם עד הקטרת אימורים שאז זכו בהם משלחן גבוה ,ו"חג"
מרובה מחמתה אלא בצירוף הסכך הפסול ,אבל אם גם בלי הוא מלשון חגיגה ,כך חל שם שמים על הסוכה .וכתבו
הסכך הפסול צילתה מרובה מחמתה ,כשר אף בלא חבטן .וכן התוס' (ד"ה מנין) שבזמן שהסוכה קיימת אסור מדאורייתא
בסוכה ע"ג סוכה ,אם העליונה חמתה מרובה מצילתה, ליטול ממנה עצים ,אבל בסוכה שנפלה אין איסור אלא מדרבנן.
התחתונה כשרה אפי' אם ללא העליונה חמתה מרובה מצילתה ולר"ת העצים של כדי הכשר סוכה אסורים מדאורייתא ,ושאר
והעליונה למעלה מכ' אמה. העצים אסורים מדרבנן.
סוכה על גבי סוכה- לשמה בציצית -ציצית שעשאה מן הקוצים חוטים
שנקרעו בזמן אריגת הבגד ונשארו תלויים בו והם בולטים
סוכה תחת סוכה (וכן סוכה תחת אילן) פסולה, כקוצים ,או מן הנימין חוטי התפירה שבקצה הבגד ,או מן
דכתיב "בסכת" .ואפי' מ"ד יש אם למקרא מודה דלא לחינם
הגרדין חוטי הטלית עצמם שנשארו מהאריגה ,פסולה,
נכתב המסורת( .תוד"ה בסכת) .והיינו היכא ששתי דכתיב "גדילים תעשה לך" לשם חובך .ואם עשאה
הסוכות צילתן מרובה מחמתן ,ובאופן זה הסוכה מן הסיסין ,לרב כשרה כיון שנתלו בבגד לשמה,
התחתונה פסולה ,והעליונה כשרה אם הסכך שלה ולשמואל פסולה דבעינן גם טויה לשמה.
נמצא עד כ' אמה ,ואם הסכך של העליונה גבוה יותר
מכ' אמה מהגג של התחתונה שזה הקרקעית של העליונה, סוכה גזולה פסולה ,דכתיב "וחג הסוכות תעשה לך".
גם העליונה פסולה. וכן ציצית גזולה פסולה ,דכתיב "ועשו להם" .והקשו
התוס' (ד"ה ההוא) למה צריך קרא למעט סוכה גזולה ,תיפוק
י .ואם העליונה חמתה מרובה מצילתה ולמטה מכ', ליה משום מצוה הבאה בעבירה ,ותי' שפסול מצוה הבאה
והתחתונה צילתה מרובה מחמתה ,התחתונה כשרה בעבירה הוא מדרבנן .והביאו ששיטת ר"ת שזה דאורייתא,
שאינה נחשבת סוכה תחת סוכה כיון שהעליונה חמתה מרובה והקשו על דבריו.
מצילתה ,ואין סכך העליונה פוסל משום סכך פסול כיון שהוא
בתוך כ' ,והעליונה פסולה כיון שחמתה מרובה מצילתה ,אבל סוכה שיש לה כסוי נוסף מלבד הסכך
אם העליונה למעלה מכ' ,דעת רש"י שזה פוסל אף בחמתה
כתיב "בסכת תשבו שבעת ימים" ,ודרשו חז"ל ממה
מרובה ,כיון שסכך למעלה מכ' הוא סכך פסול ,וקמ"ל שלא שהתורה כתבה בסכת בכתיב חסר שצריך שיהיה רק סכך
גוזרים שמא יבואו לצרף סכך פסול לסכך כשר ,והיינו אחד על הסוכה ,למעט סוכה שהיא תחת אילן או תחת
להכשיר אף כשהסכך של העליונה למעלה מכ' .אבל שיטת סוכה אחרת או תחת תקרת הבית .ולהלן יבוארו אופני
התוס' (ט :ד"ה הא) שאין העליונה פוסלת בלמעלה מכ' ,רק הפסול וההכשר בסוכות אלו ,והאם סדין או נוי סוכה
כשהתחתונה אין צילתה מרובה מחמתה אלא בצירוף העליונה, פוסלים את הסוכה.
13
הפורס סדין כדי ליפות את הסוכה ,הסכך כשר ,כיון אבל בלאו הכי אין העליונה פוסלת .ודעת ר"ת שסכך למעלה
שאין על הסדין שם סכך. מכ' אינו סכך פסול ,וזה גופא כוונת הגמ' בקמ"ל.
ואם התחתונה חמתה מרובה מצילתה דהוא כמאן
דין דברים הבאים לנוי הסוכה- דליתא ,והעליונה צילתה מרובה מחמתה ,והסכך של
שימוש בהם -סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמין וכו' העליונה בתוך כ' לקרקע ,שתיהן כשרות ע"י סכך
אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו"ט האחרון של חג, העליונה.
ואם התנה עליהם ואמר איני בודל מהם כל בין השמשות, ההבדל בין סכך לסכך כדי להחשיבם לב' סוכות-
הכל לפי תנאו .וכתבו התוס' (ד"ה עד) שאף שאתרוג מותר
לרב הונא טפח ,כדמצינו לענין טומאה שרק טפח
ביו"ט אחרון ,שאני אתרוג שאינו ראוי למצוה בבין השמשות,
מביא את הטומאה אם יש קורה ארוכה ויש טומאה תחת
כיון שכבר יצא בו ,משא"כ סוכה שאם תזדמן לו סעודה בבין
השמשות ,יאכלנה בסוכה .ואף שהאתרוג אסור בבין השמשות אחד מראשיה כל מה שתחת הקורה טמא אם היא רחבה טפח
מספק ,אין לאסור בשמיני במיגו מחמת ספק יום שעבר ,וה"ה ויש שם חלל טפח ,ודין זה הוא הלכה למשה מסיני ,וחוצץ
בשני יו"ט של גלויות .וכתבו התוס' שהמ"ד שאוסר גם אתרוג, מפני הטומאה אם יש כלי מעל הטומאה ,ובפחות מטפח הוי
טעמו משום גזירה אטו סוכה ,ודלא כרש"י בביצה שפירש טומאה רצוצה שהיא בוקעת ועולה( .והכא לא שייך למימר
הטעם משום מיגו דאתקצאי. חבוט רמי .תוד"ה אמר) .ולרב חסדא ולרבה בר אבוה ד'
י :נויי סוכה אין ממעטים משיעור סוכה ,והיינו שאם טפחים ,דלא מצינו מקום חשוב פחות מד"ט דלענין
הסכך הוא למעלה מכ' ,אין ממעטים את הסוכה להכשירה ,כיון רה"י או כרמלית לענין שבת בעינן ד"ט ,וכן לענין גובה מצינו
שאינם ממין סכך ,וכן אינם פוסלים אם יורדים למטה מי"ט. שיעור ד"ט בחלון שבין ב' חצרות .תוד"ה שלא) .ולשמואל
וכתבו התוס' (ד"ה נויי) דלא דמי להוצין יורדים למטה מי"ט השיעור לפסול הוא י' טפחים כשיעור הכשר הסוכה,
דפסולים משום דירה סרוחה ,דשאני הכא דלנוי הם עשויים. דהא משום ב' סוכות פסלה קרא.
ומן הצד ממעטים משיעור ז"ט.
ר"י אומר אם אין דיורים בעליונה התחתונה
נויי סוכה המרוחקים ד"ט מהסכך ,לרב נחמן כשרה
כשרה -אין נ"מ בדיורים בפועל ,אלא כל שהיא
דהם בטלים לסוכה ,ולרב חסדא ולרבה בר רב הונא
ראויה לדיורים פסולה .ולשמואל ליכא לפרושי
פסולה משום דחשיב אהל מפסיק .ומ"מ כשהיו בבית
שנחלקו בפחות מי' ,שהרי לשיטתו אף לת"ק כשרה
ריש גלותא ישבו בסוכה כזו ,משום ששלוחי מצוה
בפחות מי' ,וכן אם אין העליונה יכולה לקבל כרים
פטורים מן הסוכה ,והמצוה היא הקבלת פני רבו ברגל.
וכסתות ולישן שם ,אינה פוסלת ,אלא נחלקו היכא
וכתבו התוס' (ד"ה שלוחי) דאיירי שהיו מתבטלים מן המצוה
אם היו מחזרים אחר סוכה אחרת. שראויה לקבל כרים וכסתות ע"י הדחק ,דרבנן סברי
שכיון שיכולה לקבל ע"י הדחק יש שם סוכה על העליונה
שטיחת כתונת ע"ג סוכה -רב אשי אמר לעבדו וממילא התחתונה פסולה ,ולר"י כיון דליכא תשמישא להדיא
שיוריד את הכתונת ששטח ע"ג הסוכה ליבשה לאחר אין עליה שם סוכה.
שתתייבש ,כדי שלא יאמרו שמסככים בדבר המקבל
האם פריסת סדין פוסלת את הסכך-
טומאה ,אבל כשניכר שהיא רטובה א"צ להסירה.
הפורס סדין מעל הסכך כדי שלא יהיה שמש ,או
דיני כילה נקליטין וקינופות מתחת הסכך כדי שלא ישרו עלים לסוכה ,פסולה,
דכיון שהניחו כדי להגן ,שוייה סכך ,וסדין פסול לסכך כיון שהוא
סוכה שיש בתוכה אהל עם קירוי אין על חלל האהל דין
מקבל טומאה .רש"י .ושיטת התוס' (ד"ה פירס) שסדין אינו
סוכה .ולהלן יבואר מה הדין כשמעל המיטה תלוי כיסוי,
פוסל אלא היכא שהסכך חמתו מרובה מצילתו ללא הסדין ,אבל
מתי הוא נחשב כאהל בפני עצמו ותוכו פסול לסוכה ,ומתי
אם הסכך צילתו מרובה מחמתו אין הסדין פוסל ,ור"ת מפרש
אינו נחשב כאהל והנמצא בתוכו נחשב כנמצא בסוכה,
כעין זה ,שע"י הסדין הסכך לא מתייבש ,או שעליו לא נושרים,
והדבר תלוי אם יש בו גובה י' טפחים ,ואם יש בו לפחות
ונמצא שמחמת הסדין לא נעשה חמתו מרובה מצילתו .אבל
טפח שאינו משופע ,ואם זה קבוע או עראי ,וכדלהלן.
לרש"י קשה ,דמאי שנא מפורס סדין לנאותה .וי"מ שהפסול
כילה בסוכה -מותר לישן בסוכה בתוך כילה אף אם הוא משום שיש כאן ב' סככים ,ורש"י שואל דא"כ לרב חסדא
יש לה גג כיון שאינה קבועה בחזקה ,ובלבד שלא תהיה אינו פסול אלא כשהם רחוקים ד"ט זה מזה ,ובמופלגים פסול
אף בסדין ליפותה ,וא"כ איך חילק רב חסדא בין מפני החמה או
גבוהה י"ט דפחות מי"ט לא חשיב אהל ,ובכילת חתנים
הנשר לבין לנאותה.
שאין לה גג כשאר כילות אלא גגה משופע ,מותר אף בגבוהה
14
י"א .אין מסככים אלא בדבר שגידולו מן הארץ, י"ט .וכתבו התוס' (ד"ה ובלבד) שי"ל שלל"ק אסור בגבוהה
י"ט ,או י"ל שלשתי הלישנות מותר.
והוא תלוש ,דכתיב "באספך מגרנך ומיקבך" בפסולת גורן
ויקב הכתוב מדבר ,ואינו מקבל טומאה ,אבל דבר שאין נקליטין -מותר לפרוס סדין ע"ג ב' נקליטי המיטה
גידולו מן הארץ ,אע"פ שאינו מקבל טומאה כגון עורות הנמצאים בב' צידי המיטה ,ועליהם כלונסא ,וטעם ההתר הוא
המחוסרים מלאכה אינו כשר לסיכוך .ואם סיכך במחובר משום שהסדין מונח בצורה משופעת ואין לו גג רחב טפח,
לקרקע פסולה .ואם התלוש הוא יותר מהמחובר ובלבד שלא יהיו הנקליטין גבוהים י"ט מהמיטה ,שאז
כשרה משום ביטול ברוב. אסור אפי' אם אין לה גג כיון דקביעי ,וכתבו התוס' (ד"ה
ובלבד) שמן הדין ההתר הוא אפי' בגבוהה י"ט ,דכיון שאין לה
האם אומרים פסיקתן זו היא עשייתן- גג לא חשיב אהל ,ורבנן אוסרים בגבוהה י"ט ,ובכילה לא גזרו
כיון שאינה קבועה .וכן מותר לישן בסוכה תחת מיטה
המסכך במחובר וקצצו ,לרב יוסף שיטת רב שרק
שאינה גבוהה י"ט( .ולר"י מותר בכילה אף ביש לה גג
אם נענע קצת את הסכך שהיה מחובר אחרי שקצצו,
והיא גבוהה י"ט ,ואין הלכה כדבריו .תוד"ה מותר .וכן מותר
והיינו שמגביה כל אחד לבדו ומניחו ,כשרה ,וא"צ לסותרה
כולה ,אבל אם לא נענע פסולה משום "תעשה" ולא מן העשוי.
לישן תחת מיטה ,דס"ל דלא אתי אהל עראי ומבטל
ורב הונא אמר שזו שיטת שמואל ,אבל רב מכשיר אהל קבע).
אפי' אם לא נענע ,דקציצתן זו היא עשייתן ,ורק היכא קינופות -פירס סדין ע"ג ד' הקינופות והיינו ע"ג ד'
שלא עשה שום מעשה בסכך ,כגון החוטט בגדיש ,פסולה. עמודים הנמצאים בד' צידי המיטה שיש עליהם כלונסאות,
אמנם אם שלפינהו שלופי והיינו שמקום הקציצה נמצא והרחיק את הסדין מן הסכך ,פסולה ,אע"פ שאינם גבוהים
סמוך לאילן ואין הקציצה ניכרת ,מודה רב שפסול .ולפי זה י"ט ,כיון דקביעי בחזקה ,ואף שבנקליטין מותר באינם
אין הפסול משום תעשה ולא מן העשוי ,אלא אסמכתא בעלמא גבוהים י"ט ,קינופות קביעי יותר מנקליטין ,ואע"פ
היא .אי נמי איירי שנפשח והוא מעורה בקליפה באופן שאינו שלא פרס סדין לסיכוך ,וממילא אין לפסול משום מסכך בדבר
יכול לחיות ,דאף דחשיב תלוש מ"מ כיון שלא נקצץ לגמרי חסר המקבל טומאה ,פסול משום שאהל מפסיק בינו לסוכה.
בעשיה .תוד"ה דשלפינהו .עוד כתבו התוס' (ד"ה פסולים) ולשמואל דס"ל שאין סוכה תחת סוכה פסולה אלא
שהאמוראים והסוגיה כשמואל ,ולגבי סוכה צריך לנענע.
כשהעליונה גבוהה י"ט ,אע"ג דקביעי ,צ"ל דלמיפסל
ונ"מ במחלוקת זו גם לגבי עשית ציצית ,וכגון סוכה בעי עשרה ,אבל לשוויי אהל שלא ישן תחתיו א"צ
היכא שתלה על הטלית חוט אחד שכפל אותו לארבע, עשרה.
וחזר וכפלו הרי כאן ח' ,ולא חתכו עד אחר שעשה כל
הגדילים וקשריהם ,שלפי רב יכול לחתוך את החוט
האם כילה או בית נחשבים כיסוי לקריאת שמע-
והציצית כשרה דפסיקתה זו היא עשייתה, שמואל סובר שערום הישן בכילה מוציא ראשו
וקורא ק"ש ,ואין בזה משום "ולא יראה בך ערות דבר" ,דכיון
ולשמואל וללוי לא מהני שיחתוך ,ובברייתא
דלאו שמיה אהל הרי הוא כמוציא ראשו מחוץ לחלוקו( .ולא
מבואר כדעת שמואל .והא דאמר שמואל שאם חייש שמואל לליבו רואה את הערוה .תוד"ה מוציא) .ואם
הטיל חוטים לשתי קרנות בבת אחת ואח"כ פסק הכילה גבוהה י' לא מהני שיוציא ראשו ,דהוי כעומד
ראשי החוטים כשר ,איירי בפסק ואח"כ קשר, ערום בבית שאינו יכול להוציא ראשו חוץ לחלון
וקמ"ל דא"צ שיהיה "כנף" אחד בשעת ה"פתיל"
ולקרות ק"ש ,ואמנם בבית אפי' פחות מי' לא מהני
שפותלו ותולה אותו.
שיוציא ראשו כיון דקביע.
חיוב נשים בציצית -מבואר בגמ' שרב עמרם חסידא היה
עושה ציצית לאשתו .וביארו רש"י ותוס' (ד"ה דרב) דס"ל
שלילה זמן ציצית ,ו"וראיתם אותו" ממעט כסות סומא, דין סיכוך בדבר שגידולו מן הארץ והוא
וממילא הוי מצות עשה שאין הזמן גרמא ,ולכן נשים חייבות תלוש ואינו מקבל טומאה
בציצית .וכתבו התוס' דהלכה כר"ש שנשים פטורות מציצית
ודקרא ממעט כסות לילה. מדאורייתא ישנם ג' תנאים ממה צריך לעשות את הסכ:
א' שיהיה דבר שגידולו מן הארץ .ב' שאותו הדבר יהיה
י"א :תעשה ולא מן העשוי בלולב -עבר וליקט תלוש ולא מחובר .ג' שלא יהיה ראוי לקבל טומאה (למעט
כלים וכדומה) .ולהלן יבואר מקור דינים אלו ,ופרטי
ענבי ההדס ביו"ט שאם היו הענבים מרובים מהעלים הדינים.
פסול משום דהוי מנומר ואינו הדר ,ואסור למעט ביו"ט משום
מתקן מנא ,ואם עבר על דברי חכמים וליקטן ביו"ט רבי
15
הסוכות שבעת ימים לד' " .והגמ' שואלת דא"כ נלמד שמעון בר יהוצדק פוסל וחכמים מכשירים .הגמ'
שהסיכוך יהיה בבעלי חיים. רוצה לומר שלכו"ע לולב צריך אגד לאגוד את ג'
המינים יחד ,וא"כ יש בו עשיה ,ויש בלולב דין תעשה
י"ב .רבין אמר בשם ריו"ח שלומדים מדכתיב
ולא מן העשוי דילפינן מסוכה בבנין אב ,ונחלקו אי
"באספך מגרנך ומיקבך" ,ואין הכונה גורן ויקב עצמם אמרינן בסוכה ובלולב קציצתן זו היא עשייתם ,או
שהרי א"א לסכך ביקב והיינו ביין ,אלא הכונה פסולת לא .והגמ' אומרת שאפשר להעמיד שנחלקו אם
גורן (–קשין) ויקב (-זמורות ואשכולות ריקנים) .ורב ירמיה לומדים לולב מסוכה ,והא דלא נחלקו בליקטן מערב
שואל שי"ל שהכונה ליין קרוש .ורב אשי אומר יו"ט ,קמ"ל דאין דיחוי אצל מצוות ,אי נמי מערב יו"ט יכול
שלומדים מהמ' של מגרנך ומיקבך שמסככים בפסולת לחזור ולאוגדו ,אי נמי כדי לומר שאיירי באגדו כבר( .תוד"ה
שנוטלים מהם ,ולא בהם עצמם .וס"ל לריו"ח שעננים מן והכא) .אבל לכו"ע לא אומרים קציצתן זו היא
השמים הם באים ,ואין זה גידולו מן הארץ ,אבל לר"ל עננים עשייתן .או שנחלקו אם לולב צריך אגד ,כמו
באים מן הארץ .תוד"ה בפסולת ,בשם הירושלמי.
שנחלקו ת"ק ור"י במקום אחר ,שר"י סובר שלולב
לרב חסדא לומדים מדכתיב "צאו ההר והביאו עלי שאינו אגוד פסול ,דילפינן גז"ש לקיחה לקיחה
זית ועלי עץ שמן ועלי הדס (שוטה שאינו של שלש מאגודת אזוב ,ולרבנן כשר ,ולא דורשים גז"ש ואין
שלש עלים ,לסכך) ועלי תמרים ועלי עץ עבות אדם דן גז"ש מעצמו ,דשמא לא נכתב כדי לדרוש גז"ש,
(ללולב)". וממילא א"א לפוסלו משום תעשה ולא מן העשוי.
ומ"מ אף לרבנן מצוה לאוגדו משום זה אלי ואנווהו.
סיכוך בחבילות מקור דין סיכוך בדבר שאינו מקבל טומאה
חבילות עצים וכדומה פסולות לסיכוך .אם הניחם שלא
לצורך סיכוך אלא למטרה אחרת אין עליהם שם סכך כלל
וגידולו מן הארץ-
מדאורייתא ,ואף אם הניחם לצורך סיכוך פסול מדרבנן לר"ל לומדים מדכתיב "ואד יעלה מן הארץ" ומבואר
שמא יניחם ליבשם וימלך לסכך בהם .ולהלן (י"ב .וכן בדף מזה שענן גידולו מן הארץ ,וכיון שסוכה היא זכר לענני
י"ג) יבוארו פרטי הדינים בזה.
כבוד דכתיב "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל"
י"ב .חבילי קש או עצים או זרדים אין מסככים בהם ומתרגמינן "ארי במטלות ענניי" ,וכדעת ר"א שהכונה לענני
כשהם קשורים( ,ואיתא בירושלמי שאין חבילה פחותה מכ"ה כבוד ,א"כ צריך לעשות סוכה מדבר שגידולו מן
קנים .תוד"ה חבילי .ואם הניחם כדי ליבשם פסול משום הארץ כמו עננים ,וכן מדבר שאינו מקבל טומאה ,כמו עננים
תעשה ולא מן העשוי ,דכיון שלא הניחם לשם צל אין שם שאינם מקבלים טומאה ,שהרי לא נאמר טומאה אלא בכלים
סוכה חל עליו ,ואפי' אם הניחם לשם סכך פסול משום ואוכלין ומשקין ואדם .אמנם לדעת ר"ע דס"ל שהיו
גזירת אוצר והיינו שמא יניחם כדי ליבשם וימלך סוכות ממש שהיו עושים בשעת חנייתם להגנה מפני החמה,
לסכך בהם .וריו"ח דייק מלשון המשנה "אין מסככים ליכא למילף מהתם ,די"ל שהיו מסככים בכלים או בגדים
בהם" שכוונת המשנה לגזירה ולא לפסול דאורייתא, או עורות.
מדלא קתני "אינה סוכה" כמו בגדיש דלהלן .וגבי דבר לרב דימי לומדים מדכתיב "חג הסוכות תעשה לך",
המקבל טומאה וגידולו מן הארץ קתני אין מסככים בהם ,אע"פ מקיש סוכה לחגיגה דבעינן דבר שאין מקבל טומאה
שזה מדאורייתא ,דשאני התם דליכא למיטעי .תוד"ה אין. וגידולו מן הארץ ,ובהמה היא גידולי קרקע לפי שניזונת מן
אם התיר את החבילות כשר לסכך .בתוס' (י"ב :ד"ה אין) הקרקע ,כדאמרינן גבי מעשר דכתיב "בבקר ובצאן" מה הפרט
כתבו דהתרה מועילה כמו נענוע אפי' אם הניחם ליבשם. מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע ,אבל דגים ומלח וכמהין
ופטריות אינם גידולי קרקע ,ולפי זה היה אפשר לסכך בעורות,
אך כיון שהגמ' דוחה לימוד זה ולומדת מ"מגרנך ומיקבך" אין
עוד מדיני הסכך לסכך בעורות ,דלא חשיב גידולו מן הארץ אלא דבר הצומח,
החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה ,משום כדמבואר שאין פועלים אוכלים אלא בדבר שגידולו מן הארץ,
תעשה ולא מן העשוי ,אבל אם נענע את הסיכוך, וממעטים חולב ומחבץ ומגבן .והתוס' (ד"ה וגידולו) מחלקים
שבהמה נקראת גידולו מן הארץ ,אבל לא גידולי קרקע ,כיון
כשר ,ואין כאן גזירת אוצר ,שכיון שנענע את הסכך אין
שאינה יוצאת ממש מהקרקע .עוד כתבו התוס' (ד"ה מקיש)
לחוש שפעם אחרת יעשה סוכה פסולה ,דאם תיקן את המעוות שהלימוד מחגיגה לאסור עצי סוכה אינו מפסוק זה אלא מ"חג
16
שכיון שבזמן מתן תורה היה שמו בלא שם לווי, כ"ש שלא יעוות .ומדקתני "אינה סוכה" דייק ריו"ח שזה
ורק אח"כ נשתנה שמו ,כשר ,דכשהזכירה תורה מרור פסול דאורייתא.
אף הוא היה בכלל .ורבא מבאר שבאמת שמו מרור
כל הפסולים ששנינו בסכך כשרים לדפנות ,דדופן לא
סתם ,ואין קורין לו מרריתא דאגמא אלא משום איקרי סוכה ,דאף שלומדים דפנות מדכתיב ג"פ "בסוכות",
שמשם מקומו .לרש"י מרריתא דאגמא היינו חזרת של מייתורא ילפינן ולא ממשמעותא.
אגם .ולתוס' (ד"ה מרריתא) אין זה חזרת אלא מין אחר .עוד
כתבו התוס' (ד"ה משום) שאביי מסכים עם סברת רבא. סיכוך בחיצים -חיצים והיינו הבית יד שמחברים י"ב:
אליו את החץ ,זכרים שתוחבים אותם בבית קיבול של ראש
המשך דיני חבילות החץ ,כשרים לסיכוך ,דפשוטי כלי עץ אין מקבלים טומאה,
אגד בידי שמים -אפקותא דדיקלא (-הרבה ענפים (ואף שפשוטי כלי עץ מקבלים טומאה מדרבנן ,חיצים טהורים
קטנים הגדלים במקום מוצא הדקל מהקרקע .אבל אצוותא אפי' מדרבנן .תוד"ה בחיצים) ,אבל נקבות שראש החץ נכנס
דדיקלא זה עשב הגדל סביבות הדקל ,ואינו ממין דקל שהרי לתוך הנקב שלהם ,פסולים ,כיון שיש להם בית קיבול,
יוצאים בו יד"ח מרור) ,ודוקרנא דקני (-כנ"ל ,אלא שזה בדקל אע"פ שהוא בית קיבול העשוי למלאות לעולם .והקשו
וזה בקנים) ,מסככים בהם ,דאגד בידי שמים לא שמיה התוס' (ד"ה בנקבות) דכיון שהם עשויים למלאות ,א"כ הוו
אגד ,ואע"פ שאגדם ,אגד חד לא שמיה אגד והם הרי גולמי כלי עץ שהן טהורים .עוד הקשו התוס' (ד"ה מהו) שהרי
מסקנת הסוגיה כאן שבית קיבול העשוי למלאות שמיה בית
מחוברים כבר בצד אחד.
קיבול ,וקשה מכאן על רש"י (סנהדרין ס"ח ).שתלה דין זה
כמה נחשבים אגד -אגד חד לא שמיה אגד לא לענין במחלוקת ר"א וחכמים ,ואין לומר דהלכה כר"א ,שהרי ר"א
חבילה לסכך ולא לענין אגודת אזוב ,אגד שלש שמיה אגד, שמותי הוא.
אגד שניים תלוי במחלוקת רבי יוסי ורבנן גבי אזוב, סיכוך בפשתן -אין לסכך באניצי פשתן והיינו לאחר
שלרבי יוסי צריך אזוב עם ג' גבעולים ,וזה מעכב ,ואם שכבר תיקנום במסרק ונתלבנו ,לרש"י הפסול הוא כיון שהם
היזה ונפל אחד ונשארו ב' כשר ,ובגרדומיו -הגבעולים ראויים לקבל טומאת נגעים .ולתוד"ה באניצי ,כל שלא נטוו
הרכים ,די שישאר בהם כל שהוא מכל אחד .ולרבנן אינם מיטמאים בנגעים ואינם פסולים מדאורייתא ,ומ"מ רבנן
למצוה –לכתחילה ,צריך ג' קלחים שבהם ג' גבעולים גזרו שלא לסכך בהם ,כיון שהם קרובים לשלב שהם מקבלים
טומאה ,וכתבו די"ל שרק לסומכוס מה שמטמא בנגעים פסול
גבעול לכל קלח ,וגבעול היינו הקנה האמצעי שהזרע בראשו, לסיכוך מדאורייתא ,אבל לרבנן אף בנטוו כשר מדאורייתא ,כיון
אבל לעכב די בשניים ,ושייריו אחד .והקשו התוס' (ד"ה שאינן מיטמאין בשאר טומאות .אבל בהוצני פשתן שלא
בשלש) שבאבות לומדים מ"ואגודתו על ארץ יסדה" שחמשה נישרו ולא נופצו אפשר לסכך ,והושני פשתן אין ידוע
שיושבים ועוסקים בתורה שכינה עמהם ,וכתבו שיש גורסים
שם שלשה ,או דנימא דשאני התם דכתיב "אף ידי יסדה ארץ" מה דינם ,ואין ידוע אם הספק הוא בדייק במכתשת ולא
וביד יש ה' אצבעות .עוד כתבו (ד"ה מצות) שבאזוב דפסח נפיץ במסרק ,אבל אם נשרו ולא דייק כשרה ,או שגם
מצרים כתיב "אגודת אזוב" ,ופרה לומדים מגז"ש לקיחה בזה יש ספק.
לקיחה.
שושי ושווצרי מיני ירקות שאינם מאכל אדם -לרב
קנים שאגדם למנינא ,מסככים בהם ,ואין בהם י"ג: יהודה מסככים בהם דכיון שאינם מאכל אדם אינם מקבלים
גזירת אוצר כיון שאין דרך להצניעם אגודים ,אלא אוגדים אותם טומאה ,ולאביי שושי מסככים בהם ,אבל שווצרי אין
עד שימכרו.
מסככים בהם כיון שריחם רע.
אגד שאינו עשוי לטלטלו -צריפי דאורבני צריפים
מעצי ערבות ,שמחברים את הענפים למעלה בקשר אחד, י"ג .היזמי והיגי מיני סנה -לרב חנן בר רבא מסככים
ולמטה מעבירים חוט בין ענף לענף ,כדי שיהיה רחב מלמטה. בהם ,לאביי היזמי מסככים בהם ,אבל היגי אין
לרב פפא כשר רק כשהתיר ב' הקשרים ,ולרב הונא מסככים בהם ,כיון שעליהם נושרים ואדם יוצא
בריה דר"י אף בהתיר רק קשר העליון כשר ,דכל אגד בגללם מן הסוכה.
שאינו עשוי לטלטלו כגון זה שכשמטלטלים אותו הוא ניתק
מאיליו ,אינו אגד. מרור שיש לו שם לווי -מרריתא דאגמא יוצאים
ירקות הכשרים למרור שהם דקים ,מביאים את בו ידי חובת מרור .הגמ' שואלת שהרי יש לו שם
לווי ,ומצינו גבי אזוב להזאת טמא ,שביש לו שם
הטומאה בעודם לחים ,כיון דמדאורייתא כל זמן שלא יבשו
לווי פסול ,והכא נמי כתיב "מרור" סתם .אביי מבאר
17
הגמ' מתרצת שלמ"ד שבססן היינו שהתיר איגודם, הוי אהל ,ואינם חוצצים בפני הטומאה מדרבנן ,וכן
א"כ באוכלין מחשבה נמי מהני ,דהתרת האגד אינה אלא פוסלים בסוכה משום אויר בג' טפחים ,ולא בד' כסכך
כמחשבה דלא ניחא ליה בידות שלהם ,ולמ"ד שבססן היינו פסול ,אף שזה אוכל הראוי לקבל טומאה ,כיון דלכי יבשי
שדשן ברגלי הבהמה ,א"כ מבואר שצריך מעשה כדי פרכי ויש לחוש שיסמכו עליהם כשהם יבשים .אבל
להפקיע מיעודם לאכילה ,צ"ל דהכא נמי איירי מדאורייתא אף שהם מקבלים טומאה כיון שהם מאכל אדם,
שבססן .ולפי זה טעמא דאחרים דס"ל כרבי יוסי (דאל"כ אינם כשרים למרור ,ומש"כ ברש"י שאינם מאכל אדם
זו הגהה ,ואינו מדברי רש"י) ,ודבר המקבל טומאה אינו חוצץ
שאף לאחר שבססן נשארים בדינם הראשון ,כיון מפני הטומאה ,הכא איירי שלא הוכשרו לקבל טומאה ,ולכן הם
שראויות להופכם בעתר ע"י הידות ,ובלי הידות היה קשה חוצצים מ פני הטומאה .תוד"ה ירקות .עוד כתבו דאיירי
להופכם ,והכא נמי הקשים ראויים לסייע בפירוק בתלושין ,אבל במחוברין אין מביאין טומאה ואין חוצצים ,מפני
הסכך. שהם יכולים להתנענע ברוח).
האם אוכל כשר לסיכוך -הקשו התוס' (ד"ה אם) שבסוגיין
מבואר שאוכל פסול לסיכוך ,ובחולין מבואר שבית שסיככו
סיכוך וטומאה באוכל המחובר לפסולת
בזרעים וביטלם אין הזרעים מקבלים טומאה .ותי' שדווקא לגבי אוכל הרי הוא מקבל טומאה ואין מסככים בו .הגמרא
בית בטלי ,אבל בסוכה שעתיד לסותרה אחרי החג לא בטלי .אי מבארת מה הדין בענפים המחוברים לאוכל ,מתי דינם כמו
נמי כיון דבשעת סיכוך לא ביטלם פסול משום תעשה ולא מן האוכל עצמו מפני שהם היד של האוכל ,ומתי אין דינם
העשוי .אי נמי בחולין איירי שעשה שינוי מעשה. כמו האוכל עצמו.
שיטת רבי אבא שהבוצר ענבים לגת כדי לדרוך אותם,
תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה
אין להם דין יד והיינו שאם נטמא העץ לא נטמא האוכל ,כיון
ממידת אכזריות לרחמנות.
שאינו צריך ואינו רוצה את הבית אחיזה ,אבל הקוצר לסכך
סיכוך בנסרים יש להם דין יד ,כיון דניחא ליה בהו כדי שלא יתפזר
הסכך וילכו השיבולים לאיבוד .רש"י .וי"מ שהקש יתפזר אם
מדאורייתא מותר לסכך גם בנסרים שהם רחבים מאד ,כל השיבולים לא יכבידו עליו .תוד"ה דלא.
זמן שהניחם לסיכוך ואינם תקרת ביתו ,וחכמים גזרו
בנסרים בשיעור מסוים שאין לסכך בהם שמא יבואו שיטת רב מנשיא בר גדא שבקוצר לסכך אין דין יד
להכשיר את תקרת הבית לסיכוך .ולהלן יבואר מה שיעור כיון שאוכל פסול לסכך ,ואם האוכל היה מרובה על הפסולת
רוחב הנסרים שחז"ל פסלו לסיכוך. היתה הסוכה פסולה ,וכ"ש שבבוצר אין דין יד ,משום
איתא במתני' שלר"י מסככים בנסרים ,ור"מ אוסר. דלא ניחא ליה ,כיון שהם מוצצים מהיין.
ואם נתן על הסוכה נסר שהוא רחב ד' טפחים כשרה ענפי תאנים ענבים שיבולים ותמרים שיש בהם
ובלבד שלא ישן תחתיו. פירות ,לת"ק אם הפסולת מרובה על האוכל כשר
לרב נחלקו בנסרים רחבים ד' טפחים כדרך הנסרים לסיכוך .ולאחרים צריך שיהיה מרובה אף על הידות,
שברוב התקרות ,והמחלוקת היא אם גוזרים שמא יבואו דשיעור בית יד סמוך לאוכל גם הוא מקבל טומאה .הגמ'
להכשיר תקרה לסיכוך ,או לא ,ותקרה פסולה משום אומרת שמדברי ת"ק מוכח דלא כרבי אבא ,וממילא
דסוכה אמר רחמנא ,ולא ביתו של כל ימות השנה .אבל לכו"ע דברי רבי אבא בהכרח כאחרים ,אבל לרב מנשיא י"ל
אפשר לסכך בנסרים שאינם רחבים ד"ט ,דכיון דלא שלכו"ע בקוצר לסכך אין דין ידות ,ואיירי בקצצן
דמי לתקרה אין סיבה לגזור .והא דתנא במתני' נתן עליה לאכילה ונמלך לסכך בהם ,וטעמייהו דרבנן משום
נסר שהוא רחב ד"ט כשרה ובלבד שלא ישן תחתיו, שכיון שנמלך בטלה מחשבתו הראשונה.
היינו לר"מ ,ואיירי שהנסר הוא ליד הדופן ,דאמרינן דופן
י"ד .הגמ' שואלת שהרי מחשבה אינה מבטלת את
עקומה ,אבל לר"י יכול לישן תחתיו.
היעוד לאכילה ,כדמצינו גבי קבלת טומאה שכלים
לשמואל נחלקו בנסרים שרחבים ג' ואינם רחבים יורדים לידי טומאה במחשבה שחושב שזה יהיה גמר
ד' ,דנפקי מתורת לבוד אבל אין בהם שיעור מקום, מלאכתן ,ואינם עולים מידי קבלת טומאה אלא בשינוי
ור"מ אוסר משום דחייש למיעוטא שעושים מהם תקרה ,אבל מעשה אף אם ירדו במחשבה .ודין זה אינו רק בכלים
ברחבים ד' לכו"ע אין לסכך בהם ,ובפחות מג' לכו"ע ולפי שהם חשובים ,אלא גם באוכלין מצינו שאם
מסככים בהם ,דקנים בעלמא נינהו .ובנסר רחב ד"ט בססן בגורן הם טהורות.
18
ולחולקים היינו שהניחו בדופן פתח הסוכה והוא נוטה אף לר"י לא יישן תחתיו( ,והיינו כשנתנו בצידי
לחוץ טפח ,דפסול משום שפסל היוצא מן הסוכה הסוכה ,דבאמצע הרי הוא פוסל את הסוכה ,כיון
נדון כסוכה ,וכיון שאם הסכך היה כשר היה זה חלק מהסוכה, שבאמצע לא שייך לומר דופן עקומה .י"ז.):
ממילא כיון שזה נסר רחב ד"ט הוא פוסל את הסוכה .ואיירי
בפתח שאין שם דופן ,וליכא למימר דופן עקומה. י"ד :איתא בברייתא ששני סדינים מצטרפים
לשיעור הפוסל ,והיינו ד"ט באמצע הסוכה( ,ולהסוברים
סוכה שאינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו ,או
להלן י"ז שאף באמצע שיעורו בד' אמות ,הכא מצטרפים לד'
שנפרצה סמוך לקרקע שיכול להזדקר בה גדי בבת אמות .תוד"ה אי) ,אבל שני נסרים אין מצטרפים ,ור"י היא
אחת בהדיא וברווח ,דהיינו ג' טפחים ,פסולה. דס"ל שאפי' אם כולה מנסרים כשרה .ולר"מ אף נסרים
מצטרפים .לשמואל איירי בנסרים שיש בהם ג' ואין
תקרה שאין עליה מעזיבה בהם ד' ,ומצטרפים לשיעור ד"ט לפסול את הסוכה.
תקרת הבית העשויה מגידולי קרקע ואין עליה מעזיבה (- ולרב פחות מד"ט הוי סכך כשר ואין מצטרף לפסול,
רצפת טיט) ,כדי להכשירה לסיכוך צריך שתהיה מונחת וכוונת ר"מ שמצטרפים לד' אמות הפוסלות בצד
שם לשם סכך ולא לשם תקרה ,וכן צריך שלא יהיה
בנסרים שיעור גזירת תקרה כפי שנתבאר בסוגיה
הסוכה( ,ולל"ב לקמן י"ז :שלרב אף באמצע אין
הקודמת ,וכדלהלן. הפסול אלא בד' אמות ,איירי אף באמצע) ,ולר"י כשרה
כיון שאפי' אם כולה מסוככת בהם כשרה.
ט"ו לרב דס"ל שהמחלוקת לגבי סיכוך בנסרים הוא
תניא כוותיה דרב ותניא כוותיה דשמואל.
בנסרים שיש בהם רוחב ד"ט ,והמחלוקת היא אם
גוזרים גזירת תקרה ,א"כ כוונת מתני' דהכא שרבי ומודה ר"מ שאם יש בין נסר לנסר כמלוא נסר,
יהודה טען לר"מ שכבר נחלקו ב"ש וב"ה בזה לגבי שמניח סכך כשר ביניהם וכשרה ,ואיתא לקמן י"ח.
תקרה שאין עליה מעזיבה (–רצפת טיט) ,שלב"ה (למ"ד שסכך פסול באמצע פוסל בד"ט) דאיירי
מפקפק סותר ומנענע את כולם ,או נוטל אחת מבינתיים בסוכה שאורכה ח' אמות בדיוק ,שנותן נסר ופסל
ונותן במקומה סכך כשר ,משום "תעשה" ולא מן העשוי, מכל צד עד האמצע ,ויוצא שבאמצע יש ח' טפחים
וכמו שסכך שנעשה בפסול פסול ,כך גם דבר שנעשה לבית ולא של סכך כשר ,שיש בזה שיעור הכשר סוכה ,ואין
לסוכה פסול ,אבל לא גוזרים גזירת תקרה ,ולב"ש הנסרים פוסלים אף ביש בהם ד"ט ,משום דאמרינן דופן עקומה
עד הפסלים שבאמצע ,ולא יישן תחת הנסרים .וה"ה שלר"י אם
אע"פ שמפקפק אינו כשר אלא אם נטל אחת
הנסרים הם ד"ט דכשר באופן הנ"ל .רש"י .וכתבו התוס' (ד"ה
מבינתיים שזה מעשה מעליא ,וגם משום גזירת תקרה, ומודה) שאם הנסרים פחותים מד"ט ,כל הסוכה כשרה אפי'
וא"כ נמצא שר"מ סובר כב"ש .וענה ר"מ דכו"ע סברי תחת הנסרים( ,אם יש באמצע שיעור הכשר סוכה .רש"י י"ח).
לגזירת תקרה ,וממילא אף לב"ה נוטל אחת מבינתיים ואפי' לר"מ כיון שאין ב' נסרים יחד ,אא"כ אין בין נסר לנסר
ואין מועיל שיפקפק. כמלוא נסר ,דפסול כיון שאין מחצה סכך .ואם הנסרים רחבים
ד"ט ויש בין נסר לנסר כמלוא נסר ,לרב כשר תחת הפסל ולא
ואין לומר שהמחלוקת בנסרים היא משום גזירת תחת הנסר ,ולשמואל איירי כששני הפסלים באמצע ,ואין ד'
כלים ,ואיירי בנסרים משופים –חלקים וראויים אמות עד הדופן ,ואז מותר לשבת רק תחת הפסלים ,וזה מותר
לתשמיש ,ואף שאינם מקבלים טומאה שהרי הם פשוטי כלי אפי' אם כל הצד מכוסה בנסרים.
עץ ,מ"מ גזרו אטו כלים המקבלים טומאה .שהרי רב יהודה נסרים שהפכם על צידיהם והם רחבים ד"ט ואין בעוביים
אמר בשם רב שהמסכך בחיצים זכרים כשרה ,ולא ג"ט ,לרב חסדא ורבה בר רב הונא כשרה כיון שהפסול
גזר לפסול שמא יסכך בחיצים נקיבות. הוא משום גזירת תקרה ,ואין עושים כך תקרה .ואמר להם רב
ולשמואל דס"ל שהמחלוקת לגבי סיכוך בנסרים הונא שפסולה ,דכיון שיש שם פסול עליהם הוי כשיפודין
הוא בנסרים שאין בהם ד"ט ,אבל ביש בהם ד' פסולה של מתכת שפסולים בכל ענין .וכתבו התוס' (ד"ה הפכן)
לכו"ע ,המחלוקת בתקרה שאין עליה מעזיבה היא שלרב המחלוקת היא רק אליבא דר"מ ,אבל לר"י כשרה אף בלא
הפכן .ולשמואל המחלוקת היא אף לר"י.
בבטולי תקרה ,והיינו שסתם תקרה פסולה בנסרים שיש
בהם ד"ט ,גזירה שמא ישב תחת קורות ביתו ,אבל היכא שזה וכתבו התוס' דהלכה כשמואל.
כבר היה תקרה ובא לבטל את התקרה ולעשותה לשם סוכה, נתן נסר שהוא רחב ד' אע"פ שלא הכניסו לתוכה
לר"י נחלקו אם היא בטילה ע"י פקפוק כיון שמוכיח בזה
אלא ג' פסולה .לרב הונא היינו בהפכם על צידיהם.
שהוא בקי ב"תעשה" ולא מן העשוי ,או רק ע"י שיטול אחת
19
לרבי אמי בר טביומי דס"ל שבלאי כלים והיינו מבינתיים משום גזירה ,ור"מ סובר שלכו"ע נוטל אחת
מטלניות שאין בהם ג' על ג' ,שאינם ראויות לא מבינתיים משום גזירה( .וברש"י במתני' כתב שלשמואל דס"ל
לעניים ולא לעשירים ,פסולים לסיכוך אע"ג דהשתא (י"ז ):שסכך פסול באמצע הסוכה פוסל בד' טפחים ,איירי שיש
אינם כלי ואינם מקבלים טומאה ,כיון דמכלי קאתו( ,ואף אם באמצע ח' טפחים עם סכך כשר ,ואין בסוכה יותר מח' אמות
חישב עליהם ,בטלה דעתו אצל כל אדם ,אא"כ מחשבתו ניכרת דאמרינן דופן עקומה ,שהרי שמואל סובר שסכך פסול פוסל
בד"ט .או דס"ל כרב שסכך פסול אף באמצע אינו פוסל אלא
מתוך מעשיו .תוד"ה דלא) ,איירי בארוכות המיטה סתם בד' אמות .ועיין פני יהושע).
שגם הם עכשיו אינם מקבלים טומאה ,כיון שאינם ראויים
לכלום ,ומ"מ פסולים לסיכוך .וכן מבואר בברייתא שאין
לסכך בשיירי מחצלת של שיפה או גמי אע"פ שכבר
סיכוך כשיש שפודין או ארוכות המיטה
אין בהם שיעור קבלת טומאה. איתא במתני' המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות
המיטה ,אם יש רווח ביניהם כמותן כשרה .ולהלן יבואר מה
אמנם ממתני' ליכא ראיה לדבריו ,די"ל דאיירי הכונה רווח ביניהם כמותן ,ומתי ארוכות המיטה מקבלים
בארוכה ושתי כרעים ,או בקצרה -הקרש שנמצא לרוחב טומאה והם פסולים לסיכוך.
המיטה ,ושתי כרעים ,וכדמצינו שחכמים סוברים שפודין וארוכות המיטה פסולים לסיכוך ,וכפי
שמיטה מקבלת טומאה או נטהרת אף כשהיא שיבואר להלן .ואם הניח שפודין וארוכות ונתן גם סכך
מחולקת לחלקים ,והיינו בארוכה ושתי כרעים או כשר ,במתני' איתא שאם יש רווח ביניהם כמותן,
בקצרה ושתי כרעים ,דחזיא לסומכם לכותל ,ולתת כשרה .לרב פפא שמתיר פרוץ כעומד במחיצות שבת
עצים מהכרעים לכותל ,ולתת על העצים חבלים ,ולשבת (באופן שיש ג"ט בין המחיצות ,דלא אמרינן לבוד) ניחא .ולרב
עליהם ,והיא ראויה למשכב ,ומטמא מדרס .רש"י .וכתבו הונא בריה דרבי יהושע שאוסר בפרוץ כעומד ,מבאר
התוס' (ד"ה ומטהרת) שמשמע שפשוטי כלי עץ כגון מיטה
רב הונא דאיירי שהרווח יותר מהעומד ,ו"כמותן"
שהיא ראויה למדרס ,טמאים ,ויש להם טהרה במקוה .ומה
שאמרו שמפץ אין לו טהרה ,היינו בשל שיפא או גמי. היינו כדי שיהיה הסכך נכנס ויוצא ,ולא בצמצום.
ולרבא איירי אף במצמצם ,ואם היה השפודים שתי
וכתבו התוס' (ד"ה בארוכה) שסוגיין כרבי נחמיה ,ודווקא כשכל
נותן את הסכך ערב ואם היה ערב נותנם שתי ,שאז
המיטה קיימת וכולה של אדם אחד ,ומקבלת טומאה כיון
דעתיד לחזור ולחברה ,אבל בנאבדה מקצתה או בשל ב' בני בהכרח הסכך הכשר נמצא גם מעל הסכך הפסול דאל"כ הוא
אדם אינה מקבלת טומאה .ולרבנן ארוכה ושתי כרעים בכל יפול ,וא"כ הסכך הכשר הוא יותר מהפסול ומבטלו .רש"י.
גוונא אינה מקבלת טומאה. והתוס' (ד"ה פרוץ וד"ה והא) הביאו גירסת ר"ח ור"ת והא אי
אפשר לצמצם ,וביארו שהשאלה שא"א לצמצם שלא יהיה
ולר"א אין מיטה נטמאת וכן אינה מיטהרת אלא משהו חסר ונמצא הפסול מרובה ,וקשה אף למ"ד פרוץ כעומד
כשהיא שלימה ,ואם נתפרקה וחזר וחיברה ,ממתני' כלים מותר ,ותי' הגמ' דאיירי במעדיף על השפודים ,וממילא הסכך
משמע שחוזרת לטומאתה שנטמאה .ובתוספתא משמע הכשר מרובה( ,ואינו מצד ביטול ,כיון שכל אחד ניכר לעצמו).
שהנדון הוא לענין חיבור לטומאה במיטה שנשברה ואחת ולרבא כיון שנותנם שתי וערב א"כ כל הרווח נתמלא בסכך כשר,
מכרעיה מחוברת ,שלר"א הוי חיבור לטומאה וכן יכול להטבילה או דדווקא שתי וערב כשר כיון שודאי יעדיף.
כך ,ולרבנן אם נטמא הכרע לא נטמאה הקורה ,אין להטבילה כך אם אפשר לצמצם -כתבו התוס' (ד"ה פרוץ) שהלכה
משום חציצה. כריה"ג שאפשר לצמצם ,אמנם אין הלכה כמותו אלא בידי
אדם ולא בידי שמים .ויש מקומות שהם כמו בידי שמים
בדין סיכוך במחצלת קנים עיין י"ט. : (כפרו שניהם כאחת ,אחיות) .אמנם בשובר כלי חרס א"א
החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה ,ואם היה לצמצם שיהיו שני החלקים שוים כיון שיש בו גומות .ובמקום
שיש ספק אם זה מחצה או פחות או יותר ,ואין האיסור אלא
שם כבר חלל טפח במשך ז' טפחים ,כשרה ,כיון
במחצה על מחצה ,אם זה דאורייתא (עגלה ערופה בנמצא בין
שמתחילה היה שם סכך על הגדיש ,וכשהגביה את החלל לגובה ב' עיירות) צריך למדוד (אך התוס' הקשו ממקרה זה) ,ואם
י"ט לא תיקן אלא את הדפנות שאין בהם פסול "תעשה" ולא זה דרבנן (לחי המשוך ד' אמות במבוי של ח' אמות) א"צ
מן העשוי .והתוס' (ד"ה אבל) מסתפקים אם טפח היינו למ"ד למדוד.
שסוכה ע"ג סוכה היינו טפח ,או שזה גם למ"ד ששם השיעור
הוא ד"ט ,שהרי למ"ד שסוכה ע"ג סוכה היינו י"ט ,הכא לא שייך ט"ז .מתי ארוכות המיטה מקבלים טומאה
חוטט ,שהרי יש כבר י"ט.
ופסולים לסיכוך-
במתני' מבואר שארוכות המיטה פסולים לסיכוך.
20
שהיא מכשירה סוכה וכדו' ,אסור לעשותה בשבת גם אם אין
לה גג .והמתיר תוספת אהל ,מתיר אף באהל שלמעלה ולא
דין דפנות שאינם בכל גובה הסוכה
רק במחיצה) .ואפ"ל שהיה זה על פי רבי ישמעאל אף סוכה שהיא גבוהה אין צריך שהדפנות יגיעו עד הסכך,
אלא מספיק שהסכך יהיה בי' הטפחים התחתונים ,ורבי
ברבי יוסי ולא על פי רבי יוסי. יוסי מכשיר דפנות י' טפחים אף אם אינם סמוכים לקרקע.
הכשר גובה הדפנות משום לבוד -מחצלת ארבעה ולהלן יבוארו פרטי וטעמי דינים אלו ,וכן יבוארו כמה מדיני
מחיצות לענין התר טלטול בשבת.
ומשהו לכל אורך הדופן ,מתרת בסוכה גבוהה י"ט
מצומצמים ,ע"י שמניחה באמצע גובה הסוכה ,פחות עד היכן צריכים הדפנות להגיע למעלה
מג' למעלה ופחות מג' למטה ,וקמ"ל דאמרינן תרי ולמטה-
לבוד .ואין להתיר בשני חבלים של יותר מטפח ,אם יש ביניהם א"צ שיגיעו הדפנות עד הסכך ,אלא מספיק שיהיו
פחות מג"ט ,דלא התירו חבלים אלא בשיירה .תוד"ה מהו. בגובה י"ט.
ולרבי יוסי דס"ל שא"צ שהדפנות יגיעו פחות מג"ט ואם הדפנות מתחילות רק בגובה ג"ט מהקרקע שיכול
סמוך לקרקע ,א"כ מחצלת יותר מז"ט שמניח אותה לעבור שם גדי בזקיפה ,לת"ק הסוכה פסולה ,ורבי יוסי
בתוך ג"ט לסכך כשרה .כך פירשו רש"י ותוס' (ד"ה כי).
מכשיר אם הדפנות הם בגובה י"ט.
והתוס' הביאו בשם רש"י שמניחה בפחות מג"ט לקרקע.
הגמ' מבארת שנחלקו אם מחיצה תלויה מתרת או
הכשר רוחב הדפנות משום לבוד -המניח פס ד' לא .ואינו תלוי בפלוגתא דלהלן גבי מחיצה תלויה
ומשהו בגובה י"ט לרוחב הדפנות ,זה מתיר משום דופן, בבור שבין ב' חצרות ,דר"י לא מתיר במחיצה תלויה
ע"י שמניחו פחות מג' לדופן השניה ,וקמ"ל ששיעור אלא בעירובי חצרות ,שחיובם מדרבנן ,דמדאורייתא אין
סוכה קטנה שבעה טפחים .לרש"י איירי שיש בסוכה ב' איסור הוצאה אלא מרה"י לרה"ר ,ולא בסוכה שזה
דפנות שלימות ,ומניח את הפס סמוך לדופן השניה .ובתוס'
(ד"ה בפחות) כתבו דכיון שלהלכה מספיק לסוכה ב' דפנות
מדאורייתא .ומאידך רבי יוסי לא מתיר מחיצה תלויה
שלימות ,א"כ אם יש דופן שלימה ,ובדופן שלידה הניח את הפס אלא לגבי סוכה שזה מצות עשה ,ולא לגבי שבת שזה
ד' ומשהו סמוך לדופן השלימה ,הסוכה כשירה .ואין לומר איסור סקילה במלאכות דאורייתא ,וממילא מחמירים גם
שיעשה ב' פסים שיש בכל אחד יותר מחצי טפח ,ונותן פס אחד בדינים דרבנן שיש בשבת.
בתוך ג"ט לדופן ואת השני בתוך ג"ט לפס הראשון .דזה לא
מהני ,משום דכל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה. ט"ז :מילוי מים מבור שבין ב' חצרות -בור
שנמצא בין ב' חצרות ,והמחיצה שבין החצרות עוברת
דין סכך שאינו מעל כל חלל הסוכה מעל הבור ,ואין ביניהם פתח כדי לערב יחד ,אסור להם
סכך שאינו מקרה את כל חלל הסוכה ,אלא יש מקום שיש למלא ממנו בשבת מפני שהוא לוקח מהמים שבחצר
בו סכך פסול או אויר ,יש בזה שיעורים שונים מתי הדבר השניה ,אא"כ יש מחיצה בגובה י"ט דהקילו חכמים
פוסל את כל הסוכה ,ומתי רק תחתיו פסול לסוכה ,ומתי במים שתועיל מחיצה תלויה ,וצריך שתהיה המחיצה
אף תחתיו כשר לסוכה ,וכדלהלן .עוד יבואר להלן מתי שני
בתוך חלל הבור ,דבעינן מחיצה שנעשית במיוחד עבור זה,
דברים שונים מצטרפים לשיעור אחד ,ומתי אינם
מצטרפים. וזה מועיל בין אם היא מלמעלה רחוק מן המים ,בין
אם היא מלמטה סמוך למים .לרשב"ג אלו דברי ב"ש
י"ז .שיעור האויר הפוסל בסוכה -אם חלק מחלל אבל לב"ה צריך להניח המחיצה סמוך למים,
הסוכה אינו מקורה כלל ,הרי שיעור הפסול הוא ג"ט (ובתוד"ה בית שמאי הביאו שבכל הספרים השיטה הפוכה).
בין באמצע בין בצד. ור"י מתיר אף בכותל שעל שפת הבור.
שיעור הסכך פסול הפוסל בצידי הסוכה -אם צידי מעשה בציפורי ששכחו להביא ס"ת מערב שבת,
הסוכה מקורים בקירוי שאינו כשר לסיכוך ,כגון והביאוהו בשבת ע"י שמצאו סדינים פרוסים ע"ג
שנפחת הבית באמצעו וסיכך במקום שנפחת ושאר העמודים שלא עשו עירובי חצרות או שיתופי מבואות בין
תקרת הבית פסולה משום תעשה ולא מן העשוי ,או שסיכך הבית לבית הכנסת ,והסדינים חילקו את בית הכנסת ובית זה
בחצר המוקפת אכסדרא מג' רוחותיה ואין לאכסדרא
משאר החצרות .והם היו גבוהים מן הארץ( .אבל אין לומר
שהביאום בשבת שהרי יש איסור הוצאה .אמנם אין
מחיצה מלבד מחיצות הבתים ,או שסיככו בצידי הסוכה
איסור לפרוס סדינים ,דמחיצה בלא גג אינה אהל .רש"י.
בסכך פסול ,אינו פוסל אלא בד' אמות( ,וקמ"ל אולם דעת ר"ת (תוד"ה פירסו) שמחיצה המתרת טלטול או
דבפחות מד' אמות כשר אף באכסדרא שהדפנות לא
21
י"ז :צירוף לענין טומאה -מה שמצינו לענין נעשו עבור האכסדרא ,וגם היכא שסיככו בסכך ממין
טומאה ,שאף שבגד מקבל טומאה בג"ט על ג"ט פסול) .ובפחות מד' אמות כשר משום דאמרינן דופן
והיינו לטומאת מדרס ,דבעינן שיהיה ראוי לישיבה ,אבל עקומה .רש"י מוכיח מכאן שדופן עקומה הכוונה שדנים את
בטומאת מת השיעור הוא ג' אצבעות ,דלא בעינן אלא שיהיה הקרוי לדופן ,דאם הכוונה שדנים שהדופן מגיעה עד הסכך
ראוי לעניים .ובשיעורים דלהלן אין חילוק בין טומאת מדרס הכשר ,למה באויר לא אומרים דופן עקומה.
לטומאת מת( .תוד"ה הבגד) .ושק שיעורו ד"ט על ד"ט, שיעור הסכך הפסול הפוסל באמצע הסוכה -סכך
ועור שיעורו ה"ט על ה"ט ,ומפץ שיעורו ו"ט על פסול שהוא רחוק ד' אמות מהדפנות ,לרבנן דבי רב
ו"ט .ובגד ושק ,או שק ועור ,או עור ומפץ, פוסל בד' טפחים ,ולרבה אינו פוסל אלא בד' אמות.
מצטרפים להשלים לשיעור הגדול מביניהם ,אע"פ שאין ובסורא (י"ז ):אמרי שלשמואל פוסל בד' טפחים שזה
שיעורם שווה ,כיון ששיעורם שוה לטומאת מושב, מקום חשוב לחלק בין המקומות המסוככים ,וממילא אין דפנות
כדתנן שהמקצע מכולם טפח על טפח טמא ,מפני צד אחד מועילות לצד השני ,ולרב פוסל בד' אמות.
שזה ראוי לטלאי במרדעת שעל גבי חמור( .י"מ הכשר שאר הסוכה כשיש בה סכך פסול או אויר -כתבו
שעשה מאחד מהם טלאי למרדעת החמור ,וי"מ שעשה התוס' (ד"ה אויר) שאם הסכך פסול מתחיל בדופן האמצעית
מכולם יחד) .וכתבו התוס' (ד"ה כדתנן) דה"ה ששיעורם שוה ונגמר בפתח ,זה פוסל את כל הסוכה ,מפני שלכל חלק אין ג'
שאם עשה טלאי למשכב שיעורם שלשה ,ואם לאחיזה דפנות ,אבל אם הסכך פסול מתחיל בדופן הצדדית ונגמר בדופן
שיעורם בכל שהוא .והנה דעת רש"י שבגד ועור וכדו' שכנגדה ,החלק הפנימי כשר לפי שיש בו ג' דפנות ,ואם הסכך
ששיעורם מופלג זה מזה אין מצטרפים ,מפני שאין עוביים פסול או האויר אינו מגיע לצדדים ,אם יש ממנו לדופן האמצעי
קרוב זה לזה .ובתוס' (סוף ד"ה ותני) מבואר שכולם שיעור הכשר סוכה ,הכל כשר ,דפסל היוצא מן הסוכה כשר
מצטרפים. אפי' בלי דפנות ,ואפשר שאפי' אם אין כדי הכשר סוכה עד
דברי הגמ' ,עד י"ח .אמר אביי ,הובאו לעיל דף י"ד. הדופן האמצעית כשר ,מפני שמצרפים את הצד השני כיון שזה
מחובר בצדדים .עוד כתבו התוס' (ד"ה אילו) שאם יש ב'
י"ח .מיעוט אויר ג' בסוכה- מקומות של ב' טפחים סכך פסול ,וביניהם פחות מג"ט אויר,
ילה"ס אם הם מצטרפים לפסול ,אמנם היכא שאין בשניהם יחד
בסוכה גדולה יכול למעטו בין בקנים ובין בשפודים, ד"ט ,ודאי אין האויר משלים לשיעור ,דלא אמרינן לבוד
ובסוכה קטנה ממעטו בקנים דאמרינן לבוד ואין כאן אויר, להחמיר.
ולא בשפודים שג"ט הם שיעור שחשוב בפני עצמו ואינם
מצטרפים להשלים לשיעור סוכה.
צירוף ב' דברים לשיעור-
וכל זה כשהאויר בצידי הסוכה ,אבל אם האויר ב' דברים שאין שיעורם שווה אין מצטרפים לשיעור,
באמצע הסוכה ,נחלקו רב אחא ורבינא אם אומרים ולכן אויר וסכך פסול אין מצטרפים לשיעור ,וכגון
לבוד באמצע כמו בצד ,או שאין לבוד באמצע ,והיינו שהניח סכך פסול פחות מהשיעור הפוסל (ד"ט או ד'
בתקרה ,אבל בדפנות יש לבוד באמצע( ,וקורה דלהלן חשיב אמות ,וכנ"ל) סמוך לדופן ,ואח"כ הניח פחות מג"ט
למעלה ,בין למ"ד קורה משום הכירא בין למ"ד קורה משום אויר ,אין מצטרפים לכשיעור ,אף שאם היה ממלא
מחיצה) .וסוכה שצילתה מרובה מחמתה ואינה מעובה כמין בית את החלל בסכך פסול זה היה פוסל .ורבה סובר שרק
כשרה דווקא היכא שאין אויר מהלך על פני כולה .וסכך פסול לשיעור ד' אמות אין מצרפים אויר ,מפני ששיעורים
באמצע הסוכה פחות מד"ט אין הכשרו משום לבוד ,שהרי עד
שאינם שוים אין מצטרפים ,ולדבריו שיעור ד' אמות בסכך
ד"ט זה כשר( .תוד"ה אין).
פסול אינו משום דופן עקומה ,אלא זה שיעור מהלכה למשה
בית שיש שם מת ויש בבית ארובה ,כל הבית מסיני ,אבל אילו היה השיעור ד"ט היו צריכים לצרף
טמא חוץ ממה שמתחת הארובה ,ואם הטומאה אויר ,מפני שד"ט משום הפלגה שהרי אין במתני' מקור
מתחת הארובה כל מה שבבית טהור מפני שאין אהל לשיעור זה אלא זה מסברא ובהכרח הטעם משום שד"ט
על הטומאה ,בין ביש בה פותח טפח בין באין בה נחשבים מקום לעצמו שמחלק בין המקומות ,ואין נ"מ מה
פותח טפח ,ואמנם יש דינים שיש בהם נ"מ אם יש פותח גורם להפלגה .ואף שבסוכה קטנה ששיעורה מצומצם
טפח או לא .הגמ' מוכיחה מזה שלא אומרים לבוד גם סכך פסול וגם אויר פוסלים בג"ט כיון שאז לא
באמצע ולכן הכלים שכנגד הארובה טהורים ,ולמאן אומרים לבוד ,אין זה נחשב ששיעורם שוה ,מפני
דס"ל שאומרים לבוד באמצע ,י"ל דשאני הלכות שהפסול הוא מחמת חסרון בשיעור הסוכה.
טומאה שזה הלכה למשה מסיני שאין אומרים בהם
לבוד באמצע ,ואין לומדים מהלמ"מ למקומות נוספים.
22
אמרינן פי תקרה משום דהוי כמבוי המפולש .ואפי' ר"י לבוד בקורת מבוי -מבוי שהקורה שלו לא מגיעה
שמכשיר שם זה רק במבוי שמדאורייתא סגי בב' מחיצות ,אבל עד הכותל השני ,או שקורה אחת יוצאת מכותל זה
בסוכה שצריך מחיצה שלישית מדאורייתא לא עוזר פי תקרה.
עוד כתבו התוס' שבעירובין צ"ג מבואר שלאביי סיכך ע"ג וקורה אחרת יוצאת מכותל אחר ואינם מחוברות,
אכסדרה כשר אף בלא פצימין משום פי תקרה ,ולרש"י שאני אם המרחק הוא פחות מג"ט א"צ להביא קורה
התם שהיא מפולשת לאכסדרה ולכן כשרה ,אבל הכא שהיא אחרת .הגמ' אומרת שבזה לכו"ע אומרים לבוד
מפולשת לחצר גרע( ,אמנם זו סברא משונה) ,וכתבו התוס' באמצע ,דמדרבנן הוא והם אמרו והם אמרו.
דצ"ל שמדובר שם דווקא בשתי דפנות סמוכות כמין גאם.
אברומא מין דגים קטנים יש מקום שאסורים מפני
פי תקרה באכסדרה שבבקעה -אכסדרא בבקעה שיש שם שרצים שאינם ניכרים וממילא א"א להפרישם ,ויש
שאין לה דפנות ,לרב מותר לטלטל בה ,דאמרינן פי מקומות שמותרים כי אין באותם מקומות שרצים.
תקרה יורד וסותם .ולשמואל אסור לטלטל בה ,דלא כדמצינו שאביי התיר צחנתא מנהר שנקרא בב,
אמרינן פי תקרה יורד וסותם .והביאו התוס' (ד"ה ואין הטעם מפני שהמים זורמים ודגים טמאים
אכסדרה) שרש"י בעירובין צ :מבאר ששמואל חולק על פי
תקרה רק כשאין מחיצות כלל ,ולהכי נקט בקעה שאין שם
שאין להם שדרה אינם יכולים להיות שם ,או
בתים וחצרות ,אבל כשיש אפי' מחיצה אחת מודה שמואל .אבל שהמים מלוחים ודגים טמאים כיון שאין להם
שיטת ר"ת ור"ח ששמואל סובר שאומרים פי תקרה רק כשיש קשקשים אינם מתקיימים שם ,שהרי במציאות
ג' מחיצות שלימות ,ורב סובר שגם בב' מחיצות אומרים פי דגים טמאים מתקיימים במקומות כאלו ,אלא
תקרה ,אם המחיצות סמוכות כמין גאם ,ונקט בקעה משום שזה הטעם מפני שאין בנהר בב דגים טמאים ,דאין
מקום האסור בטלטול ,אי נמי מפני שבסתם חצר יש ג' מחיצות,
ורב מכשיר גם בב' מחיצות.
הטיט שלו מגדל דג טמא .אמנם האידנא
שנשפכים לשם נהרות איתן וגמדא ,אסורים ,מפני
פי תקרה בתקרה שאינה עשויה לתוך החלל שאנו שיתכן שהוא מאותם נהרות.
רוצים להקיף -הגמ' אומרת שאביי מודה שלפי
שמואל גם באכסדרה שאין לה פצימין לא אמרינן פי פי תקרה יורד וסותם
תקרה יורד וסותם ,ואביי סובר כרב .אבל רבא פוסל אחד מהחידושים בדפנות (מלבד לבוד וגוד אסיק וכו')
גם לפי רב ,דבבקעה המחיצות נעשו לצורך תוכה של הוא דין פי תקרה יורד וסותם ,והיינו שרואים כאילו הקו
האכסדרא ,ולכן זה נחשב מחיצה לענין לטלטל של עובי קורות התקרה יורד למטה ויש לזה דין מחיצה.
בתוכה ,אבל בסוכה שהמחיצות נעשו לאכסדרא ולא ולהלן יבואר מתי נאמר דין זה.
לסוכה ,לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם להחשיב י"ח :פי תקרה בחצר המוקפת אכסדרה -סיכך
שיש לתוך הסוכה מחיצות ,דאף שבמחיצות גמורות אין ע"ג אכסדרא ויש בתקרת האכסדרא ד' אמות ממחיצות
נ"מ אם נעשו לתוכם או לא ,אבל גוד אחית לא אגמרה רחמנא הבית המקיפות אותה דלא אמרינן דופן עקומה .אם יש
למשה מסיני אלא במחיצה העשויה לתוכה ,אמנם לבוד אמרינן
לאכסדרא פצימין –עמודים כמין חלונות ,וביניהם פחות מג'
אף באינה עשויה לתוכה ,דלבוד הוי כמחיצה סתומה.
טפחים ,כשרה משום לבוד .ואם אין לה פצימין ,לאביי
אם התקרה שווה לסכך ואין חוד קורות התקרה י"ט. כשרה דאמרינן פי תקרה יורד וסותם אפי' מכל הצדדים,
נראה בחלל הסוכה ,מודה אביי דלא אמרינן פי תקרה ופי תקרה היינו עובי קורות האכסדרא שבצד הסוכה ,ולרבא
יורד וסותם .ללישנא בתרא אם אין לאכסדרה פסולה ,דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם .ע"כ לשיטת
פצימין לכו"ע פסולה ,ולא אמרינן פי תקרה יורד וסותם כיון רש"י.
שהתקרה עשויה לאכסדרה ולא לאויר שמחוץ לאכסדרה. אבל התוס' (ד"ה סיכך) ביארו דאיירי בסוכה שיש לה ב' דפנות
וביש לה פצימין ,אביי מכשיר משום לבוד ,ורבא כמין גאם (סמוכות זה לזה כגון מזרח ודרום) ,ונחלקו אביי ורבא
אם מחמת פי תקרה נחשב שיש כאן דופן שלישית או לא.
פוסל דס"ל שלא נאמרה ההלכה של לבוד אלא כשזה נעשה
לחלל הסוכה ולא לחוצה לה. פי תקרה בסוכה העשויה כמבוי -אביי מודה
בסוכה המסוככת בנסרים עבים שאין ברחבם ד' טפחים,
והלכתא כלישנא קמא וכרבא ,דפי תקרה אומרים רק שאין בה דופן אמצעי ,שאין אומרים פי תקרה יורד
בתקרה הנעשית לחלל ,אבל לבוד אומרים גם כשלא נעשה
וסותם ,דהוי כמבוי מפולש כיון שאויר פתוח בשני צדדים
לחלל.
זה מול זה ,והוי כמבוי מפולש שעשוי למעבר רבים .וכתבו
התוס' דכוונת אביי לדעת רבנן שבבונה עליה ע"ג שני בתים לא
23
טובלים בו והיינו במקוה שכולו טיט הנרוק .ע"כ לשיטת רש"י. הכשר הדופן השלישית של הסוכה בטפח שנראה
אבל התוס' (ד"ה לא) ביארו שאויר מצטרף וישנים תחתיו ,דהוי רק מבחוץ -רב אשי סיכך באכסדרא שאין לה
כלבוד ,אבל סכך פסול אין ישנים תחתיו אא"כ גם בלעדיו יש
שיעור סוכה ,ולכן הו"א שבסוכה קטנה אין סכך פסול מצטרף
פצימין ולא היו לה אלא ב' דפנות ,מפני שהיה שם טפח
להכשיר את הסוכה ,קמ"ל .עוד כתבו התוס' (ד"ה טיט) שטיט שהיה נראה מבפנים ושווה מבחוץ מפני שלעומדים
הנרוק אפי' בשעה שיש גם מים אין מטבילים בו .ושיעור טיט בחוץ זה לא היה נראה כהתחלת דופן שלישית אלא כעובי
הנרוק מבואר בזבחים דהיינו כשהפרה שוחה ושותה ממנו, הדופן השניה ,או נראה מבחוץ שהטפח הוא מהדופן השניה
ובמקוואות פ"י איכא פלוגתא מהו שיעור זה. כלפי חוץ הסוכה ולעומדים מבחוץ זה נראה כהתחלת הדופן
השלישית של הסוכה ,ושווה מבפנים שלעומדים בפנים
י"ט :דופן וסכך באלכסון- אותו טפח לא היה נראה ,דכמו שלגבי מבוי הוי לחי ,כך
העושה סוכתו כמין צריף בשיפוע ,שהגג והדפנות הם מהני לגבי סוכה .והק' התוס' (ד"ה אחוי) דכיון שאין הדופן
דבר אחד ,או שהשעין את הסכך על הכותל ,לתנא ניכרת מבפנים אין כאן דופן שלישית ,ואין לומר דמהני משום
דמתני' (רבי נתן) ר"א פוסל מפני שאין לה גג ,וחכמים מיגו דהוי דופן לענין שבת ,דאיך יהני לימות החול ,ועוד דלא
אמרינן מיגו אלא בדרבנן ,והכא בעינן דופן שלישית
מכשירים מפני ששיפועי אהלים כאהלים דמו ,ולתנא מדאורייתא.
דברייתא ר"א מכשיר ,וחכמים פוסלים .רב יוסף נהג
כרבנן דברייתא ,וישן בכילת חתנים בסוכה דלפי שאין
לה גג של טפח ישר ,לא חשיב אוהל להפסיק .וכן פסק הרי"ף.
פסל היוצא מן הסוכה
וכתבו התוס' (ד"ה העושה) שאין להכשיר אלא כשיש בסוכה מבואר בברייתא שפסל (סכך ,ונקרא כך משום שהוא
חלל של ז"ט על ז"ט בגובה י"ט ,ואפשר שבכהאי גוונא אף תחת עשוי מפסולת גורן ויקב) היוצא מן הסוכה דינו כסוכה.
השיפוע כשירה כפסל היוצא מן הסוכה לרבה ורב יוסף. הגמרא מבארת בכמה אופנים מה כוונת הברייתא ,ואם
הכונה להכשיר סכך היוצא מחוץ לסוכה ,או כשאין בו
ואם הגביהה מן הקרקע טפח או שהרחיקה מן הכשר סוכה.
הכותל טפח ,כשרה לכו"ע ,מפני שבאופנים אלו ניכר שיש
דופן ויש סכך .וכתב רש"י שאע"פ שאין כלום באותו טפח כשר, איתא בברייתא דפסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה.
דאמרינן לבוד .והתוס' (ד"ה שאם) כתבו דאיירי שעשה שם לעולא איירי שהסכך שבסוכה ממשיך לאחורי
בנין ,וכתבו שבירושלמי משמע קצת כפירוש רש"י.
הסוכה ,ויש שם ג' דפנות וז' טפחים וצילתה מרובה
מחמתה ,וקמ"ל דלא אמרינן שהדופן האמצעית לא
סיכוך וקבלת טומאה במחצלאות נעשה אלא לתוכו ,וגם הדפנות שבצדדים נעשו בתחילה
כפי שנתבאר לעיל (י"א) אף דבר שגידולו מן הארץ ,אם לשם הסוכה הפנימית .רש"י .והתוס' (ד"ה לבראי) כתבו שכבר
הוא מקבל טומאה אין מסככים בו ,ועל כן מחצלת קנים שמעינן ממתני' דאכסדרה שא"צ לעשות את הדופן לצורך חלל
העשויה לשכיבה ,אף שקנים גידולם מן הארץ אין הסוכה ,אלא החידוש הוא שאף שהסכך נעשה לבפנים וא"כ
מסככים בה .ולהלן יבואר מה הדין במחצלת העשויה פסול כיון שלא נעשה לצל ,קמ"ל.
בסתמא או לסיכוך.
לרבה ורב יוסף איירי שהסכך יוצא בפתח הסוכה
שיטת רבא שמחצלת קנים גדולה סתמה לסיכוך ורק אחת מהדפנות ממשיכה לצד הסכך ,והו"א דכיון
מפני שהיא קשה ואינה נוחה למשכב וכשרה ,ואינה שיש רק דופן אחת דנים אותה בפני עצמה ואין שם ז"ט להכשר
מקבלת טומאה ,דכל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת סוכה ,קמ"ל שזה חלק מהסוכה והוי כשתים כהלכתן ושלישית
אוהלים אלא פשתן( .תוד"ה לסיכוך) .אמנם אם עשאה אפי' טפח.
לשכיבה הוי יחוד לכלי ,והיא מקבלת טומאה ,ואין לריו"ח באה הברייתא להכשיר סוכה שרובה צילתה
מסככים בה .ומחצלת קטנה ,לת"ק סתמה לשכיבה, מרובה מחמתה ,ומיעוטה חמתה מרובה מצילתה.
ולר"א אף קטנה סתמה לסיכוך ,ומסככים בה ואינה
לרב אושעיא באה הברייתא להכשיר סכך פסול
מקבלת טומאה.
פחות מג' בסוכה ששיעורה ז' ,ואע"פ שאפי' אויר
כ .אביי מקשה מלשון המשנה "אחת גדולה ואחת שהוא חמור מסכך פסול אינו פוסל בפחות מג' ,מ"מ
קטנה" דרגילות לשנות את הפשוט בהתחלה .רש"י .והביא קמ"ל שאפשר לישן תחת הסכך הפסול ,אף שתחת
שי"ג בגמ' איפכא ,ודחה דבריהם .והתוס' (ד"ה אחת) כתבו האויר אין ישנים ,דאע"פ שמצטרף אינו כשר,
דדווקא כשהתנא השני בא להוסיף על התנא הראשון רגילות כדאשכחן במקוה שטיט הנרוק (-שראוי להריקו מכלי אל
לשנות את הפשוט בהתחלה ,אבל בסתמא לפעמים נוקטים את כלי ,כגון שהוא רך) ,מצטרף להשלים למ' סאה ,ומ"מ אין
24
(והלל למד משמעיה ואבטליון .תוד"ה עלה) .חזרה המחודש בהתחלה .וכן הקשה אביי דאיתא בברייתא
ונשתכחה עלה רבי חייא ובניו ויסדוה. שנחלקו במחצלת גדולה.
כ :חוצלות של שעם או של גמי או של שק או של שיטת רב פפא שמחצלת קטנה לכו"ע סתמה
ספירא ,לרבי דוסא מקבלים טומאת מת ולא מדרס כיון
לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככים בה ,ובגדולה
שאינם מיוחדים לישיבה ,ולחכמים מקבלים אף טומאת לת"ק סתמה לסיכוך ,ולר"א סתמה לשכיבה.
מדרס .למ"ד שחוצלות היינו מרזובלי ,של שעם וגמי מחצלת של שיפה ושל גמי שהם רכים ,גדולה כשרה
ראויות לכלי של פירות גדולים שאינם יוצאים אף שיש לסיכוך בין בקלועה שהיא עבה ואינה חלקה ,בין בארוגה שהיא
בהם נקבים קטנים ,ושל שק וספירא ראוים לעשות מהם חלקה ,וקטנה פסולה מפני שהיא מיועדת לשכיבה.
שק לקטניות ופירות קטנים .ולמ"ד שחוצלות היינו מחצלת של קנים ושל חילת שהם קשים ,קלועה
מחצלאות ,של שק וספירא ראויות לוילון ולנפה ,ושל מסככים בה אפי' אם היא קטנה ,דכיון שהיא עבה ואינה
שעם וגמי ראויות לנזייתא ,לרש"י הכונה לכסות גיגית
חלקה והעץ קשה אינה נוחה לשכיבה ,אבל ארוגה אין
שיכר ,והק' התוס' ששעם וגמי מקבלים טומאה מתורת כלי עץ,
וכלי עץ העשוי לחיפוי אינו מקבל טומאה ,ובהכרח הם עשויות מסככים בה מפני שאין רגילים לאורגה אלא לשכיבה כדי
לקבל איזה דבר. שתהיה חלקה ונוחה .ולרבי יוסי ורבי דוסא אף ארוגה
מסככים בה ,אמנם במחצלת שיש לה שפה שעשויה
בודיא שאין לה שפה מסככים בה ,דבסתמא היא עשויה
לתת על גבה פירות מודה רבי דוסא שאין מסככים בה,
לסיכוך ואינה כלי לתשמיש .וכתבו התוס' (ד"ה מסככין)
שבודיא שיש לה שפה היא עשויה לקבל תמרים ,וא"כ היא ומה שרבי דוסא מטמא להלן מחצלאות ,היינו
מקבלת טומאה מדרבנן כדף של נחתומין ,ואין מסככים בה, במחצלת שיש לה שפה.
והכא איירי באין לה שפה.
טומאת חוצלות-
לרבי דוסא חוצלות אין בהם אלא טומאת מת וה"ה
שאר טומאות ,אלא שרק בטומאת מת נעשו אב הטומאה,
(ובעדויות איתא דאיירי ביש להם בית קיבול ,ואף שפשוטי כלי
עץ שהם רחבים מקבלים טומאה מדרבנן ,כאן היכא שאין להם
הישן: בית קיבול הם עשויות לסיכוך .תוד"ה תנן) .ואינם מקבלות
טומאת מדרס כיון שאין טומאת מדרס אלא בדבר המיוחד
לשכיבה ,ולחכמים טמאים טומאת מדרס כיון שהם
מה נחשב אהל לסוכה ולטומאה עשויות לשכיבה ,ונעשות אב הטומאה ,וכ"ש טומאת מת,
אדם הנמצא בסוכה תחת דבר נפרד מהסכך כגון מיטה, דכל הנטמא במדרס ,נטמא גם בטומאת מת ובשאר
תלוי הדין אם אותו דבר נחשב כאהל בפני עצמו או לא, טומאות כגון נוגע בשרץ ונבילה ,ופשוטי כלי עץ שאין להם בית
והדבר תלוי בדיני אהל שנאמרו לגבי חציצה מפני קיבול אינם מקבלים טומאה אא"כ הם עשויים לשכיבה.
הטומאה ,וכדלהלן.
מהם חוצלות -לרב אבדימי בר המדורי חוצלות היינו
הישן תחת המיטה בסוכה- מרזובלי שהם מזבלי –תרמיל שהרועה עשוי להניח תחת
אם המיטה אינה גבוהה י' טפחים ,יצא יד"ח לכו"ע. ראשו לשכב עליו .ולר"ל הכונה למחצלאות ממש ,וס"ל
ואם המיטה גבוהה י"ט ,לת"ק לא יצא יד"ח ,מפני שמחצלאות של אושא שהם מיוחדות לשכיבה ולא לדבר
שאהל מפסיק בינו לסוכה .ולר"י יצא יד"ח ,ולהלן כ"א: אחר טמאות לכו"ע אף בטומאת מדרס ,ושל טבריה שהם
יבואר טעמו של ר"י. קשות ואין שוכבים עליהם כלל ,טהורות לכו"ע ,ונחלקו
ר"ש אומר שר"ג ראה את טבי עבדו ישן תחת המיטה, בשאר מקומות שאין יושבים עליהם ומייחדים אותם
ואמר להם בבדיחותא שטבי הוא ת"ח ויודע שעבד לישיבה אלא לפעמים.
פטור מסוכה( ,שהרי אשה פטורה ממצות עשה שהזמן (-אין הכונה שכולה כשנשתכחה תורה מישראל
גרמא ,ועבד חייב במצוות כאשה) ,ולכן הוא ישן תחת נשתכחה ,אלא נשתכחו כמה הלכות) ,עלה עזרא ויסדה,
המיטה ,וכיון שאפי' שיחת ת"ח צריכה לימוד -צריך וחזרה ונשתכחה ועלה הלל הבבלי ויסדה ,דמיום
לשומעה כדי לתת עליה ליבו( ,דכתיב "ועלהו לא יבול" שגלה יכניה עם החרש והמסגר היתה ישיבה מצויה בבבל,
עלהו היינו דבר קל שבו) ,אנו לומדים מדבריו שעבדים
25
לא מועיל אלא צריך למלא בידים ,אבל התוס' (ד"ה ירדו) כתבו פטורים מן הסוכה ,דהו"א לחייב אותם משום תשבו כעין
ששלשול כשר לכו"ע ,והמחלוקת היא אם בההוא פורתא תדורו( .תוד"ה למדנו) .וכן לומדים מדבריו שהישן תחת
שיורדים חוששים לקבר התהום או לא.
המיטה בסוכה לא יצא יד"ח .ובתוס' (ד"ה הישן)
לר"י לא היו יושבים ע"ג דלתות אלא ע"ג שוורים מסתפקים אם שיעור י"ט הוא לכו"ע ,מפני שמיטה שהיא אהל
שכריסם רחבה .ואע"ג דשוורים לא הוי אוהל בידי אדם, עראי אינה חשובה אהל בפחות מי"ט ,או שזה תלוי במחלוקת
מ"מ בשיעור כמלוא אגרוף מודה ר"י דהוי אוהל, אם שיעור סוכה תחת סוכה הוא י"ט או ד"ט או טפח.
דשיעור זה מצינו שהוא חשוב לגבי חלון למאור שאינו עשוי קיום מצוה ע"י מי שאינו מחויב בה -התוס' (ד"ה ראיתם)
בידי אדם ,שבשיעור זה הוא מוציא את הטומאה ,והוא גדול מביאים מהירושלמי ששואל למה מיחו בטבי שלא ישן
כראש אדם .והסיבה שלא היו מביאים דלתות ,לאביי בסוכה ,ולא מיחו בו שלא יניח תפילין ,ומשני שלא מיחו בו
מפני שא"צ לדלתות ,ולרבא כדי שלא יציץ התינוק שלא ישן בסוכה ,והוא ישן תחת המיטה מפני שלא היה
ויטמא בקבר התהום ,דבדלתות דעתו גסה עליו, מקום בסוכה.
ותניא כוותיה דרבא. אוהל שאינו עשוי בידי אדם בכונה -חור שחררוהו
מים או שרצים ,או שהארץ מליחה ונתבקעה מאיליה,
כ"א :למה לר"י מותר לישן תחת המיטה
וכן חלל בין אבני הכותל ובין הקורות ,לת"ק כולם
בסוכה- נחשבים אהל לענין טומאה ,ולר"י כל אוהל שאינו
ללישנא קמא מיטה לא הוי אוהל אף לר"י ,דשוורים עשוי בידי אדם בכונה לעשותו אהל ,אינו אוהל לטומאה,
עשוים לאוהל והיינו להגן על בני מעיים שלהם, דיליף אהל אהל ממשכן( ,ולרבנן אהלים טובי כתיבא
כדכתיב "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים לרבות בידי שמים) ,אמנם אם שיעורו כמלוא אגרוף
תסוככני" אלמא סכך קרי ליה( ,ולהכי אף למ"ד אהל זרוק לאו הוי אוהל אף לר"י ,כדתנן שר"י מודה בשקיפין
שמיה אהל ,הוי אהל .תוד"ה ועל .אמנם ר"י שסובר שלא היו ובנקיקי הסלעים .וכדלהלן.
מביאים דלתות שמא יוציאו ראשם ,אהל זרוק שמיה אהל.
תוד"ה שדעתו) ,משא"כ מיטה עשויה לגבה ולא כ"א .הבאת המים לפרה אדומה בטהרה-
להאהיל.
דרך הזהירות מפני הטומאה -חצרות היו בנויות
לרבי אלעזר שוורים הוי אהל משום שהשוורים בירושלים ע"ג הסלע ,ותחתיהם חלל מפני קבר
מגינים על הרועים מפני החמה והגשמים ,והגמ' התהום והיינו שהיה ספק שמא יש שם קבר ואין חלל טפח
שואלת שגם מיטה מגינה על מנעלים שתחתיה ,אבל והטומאה בוקעת ועולה ,ומביאים נשים מעוברות
שאר דברים גנאי הוא לת"ח להניחם תחת מיטתו ,מפני שהוא
ויולדות שם ומגדלות בניהם שם עד גיל שבעה או שמונה
מרגיל בני ביתו לשם .וכתבו התוס' (ד"ה ועל) שלדבריו קשה
למ"ד אהל זרוק לאו שמיה אהל. שלא יראו קרי (והקפידו בטומאה היוצאה מגופם ,ובטומאת מת
דבעי הזאה ,אבל היו טמאים בטומאת נדה ויולדת .וכן לא
וללישנא בתרא אף מיטה הוי אוהל ,ומ"מ ר"י הקפידו אלא על המילוי ,אבל בשעת קידוש או הזאה הא בעינן
לטעמיה דבעינן דירת קבע לסוכה ,וממילא לא אתי איש גדול .תוד"ה ומביאין) ,והיו מביאים שוורים ועל
אוהל עראי ומבטל אוהל קבע( .ור"ש ג"כ סובר גביהם דלתות והתינוקות היו יושבים ע"ג הדלתות
דבעינן דירת קבע לסוכה כדאמרינן ז :דלכן ס"ל שצריך ד' וכוסות של אבן בידיהם ,והשוורים היו יורדים למעין
דפנות בסוכה ,ומ"מ ס"ל שאהל עראי מבטל אוהל קבע השילוח ,והתינוקות היו יורדים למים וממלאים את
ולכן הישן תחת המיטה בסוכה לא יצא יד"ח). כוסות האבן במים ,וחזרו ועלו ע"ג הדלתות .וטעם
תקנה זו היא שהצדוקים אמרו שפרה נעשית רק אחרי הערב
דיני הסיכוך שמש ,ולכן היו מטמאים את הכהן השורף את הפרה ומטבילים
אותו מיד להוציא מליבם של צדוקים ,ומשום כך החמירו בפרה
להלן יבוארו כמה מדיני הסיכוך .א' האם הסכך יכול להיות כדי שלא יזלזלו בה ,והיו עושים כנ"ל ,וכן תיקנו שיעשוה בכלי
מיטלטל .ב' האם ניתן להעמיד את הסכך הדבר המקבל גללים או אבנים או אדמה שאינם מקבלים טומאה ,והכהן
טומאה .ג' האם סכך שיש בו הרבה רווחים כשר .ד' מתי השורף היה פורש ז' ימים שלא היו נוגעים בו ,ומזים עליו כל
סכך שיש בו הפרשי גובה כשר (מדין חבוט רמי ,ואגב זה שבעה .וכתבו התוס' (ד"ה והתינוקות) שהתינוקות היו צריכים
נתבארו דיני חבוט רמי לענין טומאה ,ולענן טלטול במבוי טבילה ,ולענין הזאה נחלקו ר"ע וריה"ג.
שהכשר הקורה שלו הוא ע"י חבוט רמי) .ה' מה הדין
בסוכה שצילתה שוה לחמתה ,או מעובה כמו בית. לרבי יוסי לא היו יורדים למים אלא משלשלים
ממקומם ,מפני קבר התהום .לרש"י ת"ק סובר ששלשול
26
הבית והעליה נמצאים זו מעל זו ,אין כאן תקרה המסכך על גבי כרעי המיטה -לת"ק כשרה ,ולר"י
שלימה וכל קורה נחשבת בפני עצמה להאהיל על אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה .ונחלקו
הטומאה שתחתיה ,והטומאה שמעל הקורה אינה רבי זירא ורבי אבא בר ממל אם טעמא דר"י משום
יורדת לתחת הקורה .אבל אם קורות העליה שאין לה קבע מפני שהיא מיטלטלת ע"י המיטה ,ור"י
נמצאים מעל הרווחים שבין קורות הבית ,וקורות לטעמיה דס"ל דסוכה דירת קבע בעינן ,וכתבו התוס' (ד"ה
הבית יש בהם רוחב טפח ,וכן יש רוחב טפח שאין) שי"ל שר"י פוסל גם סוכה שבראש העגלה .ומה שר"ג
ברווחים שביניהם ,הוי כתקרה אחת משום מודה שסוכה שבראש הספינה כשרה אם היא יכולה לעמוד
ברוח שאינה מצויה דיבשה ,שאני ספינה שכיון שזה הדרך חשיב
דאמרינן חבוט רמי( ,והיינו כשיש ביניהם ג"ט ויותר
קבע .או שטעמא מפני שמעמידה בדבר המקבל
דאל"כ א"צ להגיע לחבוט רמי) ,ואם יש טומאה
טומאה ,דאף שדבר המקבל טומאה זה פסול רק בסכך עצמו,
תחתיהם כל מה שתחת הקורות טמא ,ואם אין מ"מ כיון שהמעמיד הוא עיקרו של סכך חשיב כאילו סיכך בדבר
ביניהם רוחב טפח ונמצא שאין בעליונות רוחב טפח ,כל המקבל טומאה.
קורה מן התחתונות נחשבת אהל בפני עצמה להביא ונ"מ אם סיכך ע"ג ד' עמודי ברזל ,שלטעם הראשון
את הטומאה לשטח שתחת הקורה ולחצוץ מפני הטומאה
כשרה מפני שיש לה קבע ,ולטעם השני פסולה מפני
לשטח שמעל הקורה ,מפני שרק ברוחב טפח אומרים
שהעמידה בדבר המקבל טומאה .ואם סיכך ע"ג
חבוט רמי .וכתב רש"י שלא גורסים ואם אין בהם רוחב
המיטה ולא סמך את הסכך על המיטה אלא ע"ג יתדות ,ומג'
טפח ,מפני שקורה שאין בה שיעור טפח אין בה שיעור
להביא טומאה וכן אינה חוצצת מפני הטומאה אלא הטומאה צידי הסוכה יש מיטות שהם הדפנות של הסוכה ,כשרה
בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. לכו"ע ,דיש לסכך קבע ,ולא העמידה בדבר המקבל
טומאה .וכתבו התוס' (שם) שכולם מודים לטעם דבעינן דירת
כ"ב :לבוד וחבוט רמי בקורת מבוי- קבע ,וממילא המניח את הסכך ע"ג כלי שמחזיק מ' סאה בלח
מבוי שבאים להכשירו לטלטול בשבת ע"י קורה, שהם כוריים ביבש ,פסולה כיון שאין לה קבע ,אע"פ שאינה
ואין כאן קורה שלימה הראויה לקורה ,הדין מקבלת טומאה .עוד כתבו שבירושלמי משמע שאין לה קבע
היינו שאין י"ט מהמיטה לגג ,ומ"מ בהניח הסכך ע"ג יתדות
כדלהלן: כשרה מפני שדבר שאינו מחובר אינו ממעט בגובה הסוכה.
א' אם מכל צד של הכותל יוצאת קורה ,ושתי כ"ב .סוכה המדובללת-
הקורות מגיעות פחות מג"ט זה לזה ,כשירה משום
דאמרינן לבוד ,ולרשב"ג עד ד"ט כשרה דס"ל שלבוד
במתני' מבואר שסוכה המדובללת ושצילתה מרובה
אומרים בפחות מד"ט. מחמתה כשרה .לרב מדובללת היינו ענייה שיש בסכך
ב' שתי קורות סמוכות שכל אחת בפני עצמה אינה הרבה רווחים אבל אין ג' טפחים אויר ,ואמר התנא שאם
צילתה מרובה מחמתה כשרה .ולשמואל מדובללת
מקבלת אריח והיינו שאין בה רוחב טפח כדי לקבל אריח
שרוחבו טפח וחצי ,אם שתיהם יחד רחבות טפח כדי היינו מבולבלת שהקנים אינם בקו אחד ,אלא קנה
עולה וקנה יורד ומתוך כך חמתה מרובה מצילתה ,ומ"מ כל
לקבל אריח לרחבו כשרה ,ואם לאו פסולה.
זמן שאם היו הקנים בקו שוה היה הצל מרובה מהחמה כשרה.
ולרשב"ג אם א"א להושיב עליהם אריח לרחבו ,מרחיקן זו
לאביי אין הסוכה כשרה אלא כשאין הפרש הגובה בין
מזו ודי שיקבלו אריח לארכו שזה ג' טפחים ,ובלבד
שיהיו חזקות בכדי לקבל כובדו ואורכו של אריח ג"ט. הקנים ג' טפחים דהוי כסכך אחד .וכתבו התוס' (ד"ה קנה)
שמשמע מרש"י הנ"ל שביותר מג"ט הפסול הוא משום חמתה
ג' אם יש ב' קורות אחת למעלה ואחת למטה ,ואין מרובה מצילתה ,אך זה אינו נכון ,שכיון שכשהחמה בראש כל
ברוחבם טפח ,מצטרפות יחד להכשר מבוי אם אין אדם הוי צילתה מרובה מחמתה ,כשרה ,אלא טעם הפסול
העליונה למעלה מכ' אמה והתחתונה למטה מי"ט. משום שהסככים אינם מצטרפים.
הגמ' מבארת שהכונה לשני מקרים שונים ,שאם ולרבא אם הקנים רחבים טפח שאז יש עליהם שם אהל,
שניהם למעלה צריך שהעליונה לא תהיה למעלה כשרה אפי' יש ביניהם ג"ט ,דאמרינן חבוט רמי והיינו
מכ' אמה ,ואם שניהם למטה שלא תהיה התחתונה שמורידים את הסכך ללמטה ,כעין גוד אסיק ,כמו שמצינו
למטה מי"ט ,אבל בשני המקרים צריך שלא יהיה בדין אוהל המת וכדלהלן.
מרחק ג"ט בין הקורות ,דלא אמרינן חבוט רמי
מתי אומרים חבוט רמי לענין טומאת אהל -בית
בפחות מרוחב טפח ,ורבנן סוברים שבכל גוונא פסול,
וטעמם משום שבפועל א"א להניח עליהם אריח .תוד"ה הא.
ועליה שאין תקרתם מלאה בנסרים ,אם קורות
27
יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דיבשה כשרה אפי' ד' קורה הגבוהה מהמבוי ואינה מגיעה עד מעל כותלי המבוי,
למ"ד דסוכה דירת קבע בעינן ,ואם יכולה לעמוד ברוח והיא תלויה ע"ג יתדות עקומות ,אם אין בגובהם
מצויה דיבשה ולא ברוח מצויה דים ,ר"ג פוסל דדירת ובעקמימותם ג"ט כשרה ,אבל ביותר מג"ט פסולה .ואע"ג
דאמרינן חבוט רמי אף ביותר מג"ט ,מ"מ צריך שהקורה תהיה
קבע בעינן ,ור"ע מכשיר דדירת עראי בעינן. ע"ג המבוי ולא מחוצה לו ,דאף למ"ד קורה משום מחיצה
ע"ג גמל -העושה סוכתו ע"ג גמל ,ר"י פוסל דבעינן בעינן קצת הכר ,וכדמצינו שאם הניחה סמוך לכותל פסולה.
תוד"ה אבל.
סוכה הראויה לז' וכיון שחכמים אסרו לעלות לה ביו"ט נמצא
שאינה ראויה ליו"ט ,ור"מ מכשיר שהרי מדאורייתא צילתה כחמתה -סוכה שבדקו למטה ומצאו
ראויה היא לז' .לרש"י איירי שהניח קרקעית הסוכה ע"ג שצילתה כחמתה ,כשרה ,מפני שודאי למעלה צילתה
גמלים .והתוס' (ד"ה על) הקשו דא"כ היא פסולה לר"י משום מרובה מחמתה ,אבל אם צילתה כחמתה בסכך
דסוכה דירת קבע בעינן ,ולכן פי' שהסכך עומד ע"ג יתדות של
פסולה .לרש"י כוונת הגמ' שאם הסכך שוה לאויר בהכרח הצל
הקרקע ,ורק קרקעית ודפנות הסוכה עומדים ע"ג גמל .עוד
כתבו התוס' (ד"ה סוכה) שסוכה הראויה לשבעה זה סיבה למטה יהיה פחות מהחמה ופסולה ,ואם הצל שלמטה שוה
לפסול גם סוכה ע"ג אילן. לחמה ,בהכרח הסכך מרובה על האויר וכשרה .ור"ת (תוד"ה
כאן) סובר שאם הסכך שוה לאויר כשרה ,דלהלכה פרוץ כעומד
כשר ,אמנם כל זה כשמודדים בסכך עצמו ,אבל מי שעומד
עשאה לבהמה דופן לסוכה למטה ונראה לו שהסכך שוה לאויר פסולה ,מפני שבאמת
נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר אם בהמה כשרה להיות דופן האויר רחב יותר.
לסוכה .והגמרא מבארת בכמה אופנים מה הטעם של רבי
מאיר לפסול ,ולאיזה עוד דברים בהמה פסולה. המעובה כמין בית אע"פ שאין הכוכבים נראים
מתוכה כשרה ,ואם אין כוכבי זהרורי חמה נראים
ר"י מכשיר בהמה לדופן סוכה (היכא שלא סמך הסכך ע"ג
הבהמה ,דאל"כ הוי כסומך סוכתו בכרעי המיטה שר"י פוסל. מתוכה ב"ש פוסלים דאין זה דומה לסוכה ,וב"ה
תוד"ה ורבי) .ור"מ פוסל דבר שיש בו רוח חיים לסוכה, מכשירים.
וללחי ,ולפסי ביראות (להתיר למלא מבור ברה"ר שהוא
עמוק י"ט ,ומפני בהמות עולי רגלים התירו בד' דיומדין בד' אלו מקומות ראויים לסוכה
הפינות) ,ולגולל (לרש"י גולל היינו כסוי ארונו של מת ,והיינו הגמרא מבארת דיני הכשר סוכה מיטלטלת ,או סוכה
שמה שלומדים מ"על פני השדה" שכסוי ארון המת מטמא שנעשתה במקומות שאסור לעלות לשם ביו"ט ,או
במגע ובמשא ובאהל ,אינו שייך בבעלי חיים .ולתוס' (ד"ה ולא) שהסוכה נופלת על ידי הרוח.
גולל היינו אבן גדולה שמניחים על הקבר מלמעלה ותחתיה יש
חלל .עוד כתבו התוס' שהגולל אינו מטמא אלא כשהמת בקבר, ראש העגלה -העושה סוכתו בראש העגלה כשרה,
וגם אין מקום לטומאה לצאת ,וכן מה שבולט מהגולל חוץ לקבר אע"פ שהיא מיטלטלת ואינה קבועה ,ועולין לה ביו"ט.
טהור ,ואם הוא מאהיל על הגולל במקום כנגד המחיצות ,בזה שיטת התוס' (ד"ה דתניא) שר"ג פוסל סוכה בראש העגלה כמו
איכא נ"מ בטומאת הגולל ,אבל כנגד הקבר טמא משום שהקבר בראש הספינה ,ודלא כר"ת ז :שפירש שבראש העגלה ר"ג
סתום .עוד כתבו שדופק היינו שתי האבנים שבצדדים שעליהם מכשיר.
מונח הגולל) ,ולריה"ג דבר שיש בו רוח חיים כשר אף ראש האילן -העושה קרקעית סוכתו ע"ג האילן,
לגיטי נשים( ,וטעמא דריה"ג ורבנן לענין גט יבואר להלן כשרה לחולו של מועד ,ואין עולין לה ביו"ט דאסרו חכמים
כ"ד.): לעלות או להשתמש באילן שמא יתלוש ,ואם עבר ועלה ביו"ט
למה ר"מ פוסל בהמה לדופן סוכה- יצא יד"ח .שתים באילן ואחת בידי אדם או שתים בידי
אדם ואחת באילן כשרה ואין עולין לה ביו"ט ,אבל ג'
לאביי ר"מ חושש שמא הבהמה תמות ותפול ואין כאן
בידי אדם ואחת באילן כשרה ועולין לה ביו"ט .לרש"י
דופן .ולרבי זירא ר"מ חושש שמא תברח .בפיל קשור
גם הסיפא של שתים באילן וכו' איירי בסוכה הבנויה ע"ג האילן,
כשר לכו"ע מפני שאינו יכול לברוח ,ואף אם ימות ובשתים בידי אדם ואחת באילן חשיב משתמש באילן כיון שאם
יהיה בנבלתו י' .ובפיל שאינו קשור פסול לכו"ע, ינטל האילן תפול קרקעית הסוכה .ולתוס' (ד"ה שתים) איירי
משום שאביי מודה שיש לחוש שמא תברח .ונחלקו שהאילן משמש לדפנות ,והסכך מונח על האילן ,והחשש שהוא
אביי ור"ז בבהמה קשורה ,דליכא למיחש שמא שמא יניח חפציו על הסכך ונמצא משתמש באילן.
תברח ,דלאביי חיישינן שמא תמות ,ולר"ז אין לחוש כ"ג .ראש הספינה -אם אינה יכולה לעמוד ברוח
שמא תמות דאין שכיח שתמות .אמנם צריך לשים מצויה דיבשה פסולה דלא חשיבא אפי' דירת עראי ,ואם
בין רגליה הוצא ודפנא כדי שלא יהיה שם רווח .וכן
28
מדברי רש"י ותוס' בענין לוקח יין מבין הכותים -א' דין צריך לקושרה למעלה ,דאל"כ יש לחוש שמא תרבוץ,
הנלקח מן הכותים כטבל ודאי ולא כדמאי .ב' לרש"י איירי קודם ומ"מ חיישינן שמא תמות ,ותתכווץ מעט ,ואם תהיה
שגזרו על הכותים שיהיה דינם כגויים .והתוס' (ד"ה דתניא) פחות מג' לסכך וגובהה יהיה ז"ט לא יהיה לבוד ולא
כתבו שאף למ"ד גירי אריות הם י"ל שכשגזרו על יין נכרים לא
גזרו על של כותים ,כיון שהם פרושים מע"ז יותר משאר נכרים ישים לב כיון שזה לא ניכר.
ומחזיקים בתורה שבכתב ,אמנם אח"כ גזרו גם על יינם .עוד הגמ' שואלת (כ"ד ).שאם מדאורייתא דבר שיש בו
כתבו התוס' (ד"ה שני) שאף שהכותים נזהרים במה שכתוב רוח חיים כשר למחיצה ,א"כ למה ר"מ סובר שאין
בתורה ,מ"מ כשרוצים למכור אינם זהירים לעשר .ג' רש"י כתב
טומאת גולל בדבר שיש בו רוח חיים והרי זה דין לקולא.
דאיירי בליל שבת ,או שאין לו כלים טהורים להפריש לתוכם,
ובתוס' כתבו דאיירי בערב שבת בין השמשות ,וכ"כ רש"י בב"ק (ור"י מטמא).
ס"ט . :וביארו התוס' שאף שאסור לעשר טבל ודאי בבין ולכן מבאר רב אחא בר יעקב דטעמא דר"מ משום
השמשות ,מ"מ לקרות שם מותר ,ולצורך חול גם זה אסור, דס"ל שמחיצה העומדת ברוח אינה מחיצה כיון שהיא
ואמירת מעשר שני בצפונו וכו' הוי כהפרשה ואסורה בטבל ודאי
ומותרת רק בדמאי ,ובשבת אסור אף קריאת שם ,ומ"מ אם עבר
עומדת ע"י דבר שאין בו ממש ,וי"א שמחיצה שאינה
ותיקנו מתוקן .ואם הוא ביום שישי ויש שהות ביום להפריש, עשויה בידי אדם אינה מחיצה ורוח חיים אינו בידי אדם
יאמר שהמעשר שני יהיה בצפונו או בדרומו ויחללנו וישתה .ד' לנפחו ,ונ"מ במחיצה שהעמידה בנוד תפוח ,דחשיב
הא דקתני ומיחל ושותה מיד ,לרש"י הכונה שמחלל על מעות, עומדת ברוח ,אבל עשויה בידי אדם.
ולתוס' הכונה שמתחיל לשתות ,דא"א לחלל בלי קביעות מקום
בצפונו או בדרומו .ה' כתבו התוס' דהא דקתני עשרה מעשר
ראשון תשעה מעשר שני ,אינו מדוקדק ,כיון שכבר הפריש שני חשש שמא...
לוגין לתרומה גדולה. הגמרא מבארת מתי דבר מסוים נאסר וכדומה ,אף שלפי
מדברי התוס' בענין ברירה -א' אף למ"ד שיש ברירה כשאומר המצב כרגע אין סובה לאסור ,אבל יש לחשוש שיתחדש
מצב שהוא סיבה לאסור.
בפירוש שהוא תולה את המעשה בדבר עתידי (כגון שני לוגין
שאני עתיד להפריש) זה לא מכריח שיהיה ברירה בדבר שלא כ"ג :אכילת תרומה באשת כהן -בת ישראל
תלה בפירוש (כגון האחין שחלקו ,שניים שלקחו חבית ובהמה
בשותפות לענין תחומין) .ב' סברא נוספת כתבו התוס' שהיכא שנישאת לכהן והלך בעלה למדה"י ,או שנתן גט
שהתנה על שני הצדדים (אם ירדו אם לא ירדו) יותר שייך ברירה לאשתו ע"מ שיחול שעה אחת קודם מיתתו כדי שלא
מהיכא שהתנה על צד אחד ,וכן בין היכא שמתנה על דבר שיחול תיזקק לחליצה אם ימות פתאום ,לאביי ר"מ סובר שאסור
שעה אחת לפני מיתתו שרק אחרי שעה יתברר הדבר ,לבין לה לאכול תרומה שמא ימות ,ור"י סובר שמותר דלא
היכא שבשעת החלות יוברר הדבר .ג' ר"מ לא חושש לשמא חיישינן שמא ימות.
ימות אפי' לזמן מרובה כמו שאינו חושש שמא ימות בזמן
מועט ,אמנם ר"י חושש לבקיעת הנוד בזמן מועט ,ואינו חושש כ"ד .הפרשת תרומה מכח ברירה-
שמא ימות בזמן מועט ,דא"כ אשת כהן שבעלה יצא מפתח
ביתה לא תאכל בתרומה .ד' טעמא דר"י אינו משום דחיישינן שיטת ר"מ שהלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין
לבקיעת הנוד ,אלא משום דלית ליה ברירה .ומ"מ אין להקשות שאני עתיד להפריש הרי הם תרומה ,ועשרה מעשר
לר"י שנמצא שאין מביא ביכורים אלא מי שהוא וכל אבותיו היו ראשון ,ותשעה מעשר שני ,ומיחל ושותה מיד
בנים יחידים ,דאי אין ברירה האחים שחלקו לקוחות הם דסמכינן אברירה ,שמה שיפריש כשיבוא לביתו יוברר שזה
ומחזירים זה לזה ביובל ,ור"י סובר הרי שקנין פירות כקנין הגוף, המעשר והתרומה.
גבי דין יום או יומיים .די"ל שרק לענין דין יום או יומיים דבעינן
כספו ושיהיה תחת ידו סובר ר"י דבעינן קנין הגוף .ה' שיטת רבי הגמ' מבארת שאף שר"מ חושש למיתה ,מ"מ
יוסי שהאומר מעשר שיש לי בביתי יהא מחולל על סלע שיעלה בתרומה כיון שיכול למסור את הנוד לשומר ,לא
בידי מן הכיס לא חילל ,ומאידך בנותן גט מהיום אם מתי לכי חיישינן לבקיעת הנוד.
מיית הוי גיטא ,וצ"ל דבסלע יתכן שלא יתברר הדבר לעולם ולכן ר"י ורבי יוסי ור"ש אוסרים להפריש תרומה מכח
אין ברירה ,וכן בסוגיין ס"ל שאין ברירה ,משא"כ בגט שודאי
יחיה או ימות. ברירה .הגמ' מבארת שכיון שר"י לא חייש למיתה,
א"כ ה"ה דלא חייש לבקיעת הנוד ,ומ"מ לא חלה
כ"ד :דיני גירושין- ההפרשה דלית ליה ברירה ,והא דאמר שמא יבקע
לריה"ג אין כותבין גט על בעלי חיים ,דהנה כתיב היינו לדברי ר"מ .ומה שמצינו שלר"י מתקינים לכה"ג
"וכתב לה" דמשמע שאפשר לכתוב על כל דבר, אשה אחרת ליוה"כ שמא תמות אשתו וכתיב "וכפר
אמנם מדכתיב "ספר" לומדים דבעינן דבר שאין בו בעדו ובעד ביתו" ביתו זו אשתו ,מעלה עשו בכפרה.
29
קמה) שקמה קצורה שאגד את השיבולים המקיפים אותה רוח חיים ואינו אוכל ,דדרשינן כלל ופרט וכלל ,ד"ונתן
בהוצא ודפנא ,מ"מ אין יכול לטלטל בכולה ,דלא חשיב מוקף בידה" חזר וכלל( .תוד"ה תלמוד) .ולגבי מעשר שני לומדים
לדירה כיון שאינו מקורה. מבקר וצאן שצריך פרי מפרי וגידולי קרקע ,ולגבי סכך לומדים
מחגיגה שצריך דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ ,דבכל
מי פטור מסוכה או מק"ש מקום למדו חכמים כפי הדבר הראוי לאותו ענין( .תוד"ה מה).
או משאר מצוות ומ"ספר כריתות" לומד ריה"ג שדווקא ספר כורתה
ולא כסף שיתן לה ויאמר הרי את מגורשת בו ,ולא לומדים
הגמרא מבארת מתי יש פטור ממצוה מחמת :א' עוסק
במצוה אחרת .ב' טרוד .ג' אבילות .ד' הפטור המיוחד
מהקש הויה ליציאה שמתגרשת בכסף.
שנאמר בסוכה של מצטער וכדומה משום דבעינן "תשבו" ומדלא כתיב כרת אלא כריתות לומד ריה"ג שהאומר
כעין תדורו. הרי זה גיטך ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין
זה כריתות מפני שכל ימיה היא מנועה בגללו מללכת (דאף
כ"ה .העוסק במצוה פטור מן המצוה ,ולכן העוסק
יוצאי חלציו של אביו קרויים בית אביו .תוד"ה על) ,ואם התנה
במצוה פטור מק"ש ,ושלוחי מצוה והיינו ההולכים
לל' יום הרי זה כריתות מיד ,כיון שלסוף ל' יום הוא בא לידי
לעשות מצוה כגון ללמוד תורה פטורים מן הסוכה ,דכתיב הפרדה.
"בשבתך בביתך" בשבת דידך אתה חייב ,הא דמצוה
ורבנן מכשירים גט על בעלי חיים ,דלא כתיב בספר
פטור .ולהלן כ"ו .איתא שכותבי סת"ם ותגריהם וכל
אלא ספר ,ולספירת דברים הוא דאתא ,ומ"וכתב"
העוסקים במלאכת שמים כמוכרי תכלת פטורים
לומדים רבנן שאינה מתגרשת בכסף ,ולאביי מסברא
מק"ש תפילה ותפילין ומכל המצוות ,משום אינה מתגרשת בכסף ,דיאמרו סניגור נעשה קטיגור ,ולומדים
שהעוסק במצוה פטור מן המצוה .רש"י כתב שההולכים מ"וכתב" שאינה מתגרשת בחליצה( .ובריש קידושין דיליף
לעשות מצוה פטורים אפי' בשעת חנייתן .וכתבו התוס' (ד"ה מספר כריתות היינו לריה"ג ,ודרך הש"ס להביא את הדרשה
שלוחי) דאיירי באופן שאם יעסקו בסוכה יתבטלו מן המצוה, הפשוטה לכאורה .תוד"ה בכתיבה) .ומ"ספר כריתות"
אבל אם יכולים לקיים שניהם חייבים.
לומדים רבנן שבע"מ שלא תלך לבית אביה לעולם
מי שהוא טרוד בטרדה של מצוה פטור מק"ש, אינה מגורשת ,וכרת כריתות לא משמע להו.
דכתיב "ובלכתך בדרך" בלכת דידך אתה חייב ,הא
דמצוה פטור .ולכן חתן הכונס את הבתולה שהוא מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה
טרוד טרדה דמצוה פטור מק"ש ,ואינו חייב להסיר דעתו מחיצה .וממילא אילן המתנועע ברוח פסול לשמש
ממחשבת המצוה לצורך מצוה אחרת ,אבל הכונס את כדפנות הסוכה ,וכן אינו נדון משום דיומד ,ואין
האלמנה שאינו טרוד חייב ,וכן מי שהוא טרוד בטרדה לטלטל תחת אילן אף אם הוא מיסך על הארץ ,וקמה
דרשות כגון שטבעה ספינתו בים ,חייב בק"ש .וכתבו קצורה ששיבולות מקיפות אותה אין דנים את כולה
התוס' (ד"ה ובלכתך) שיש גירסה שלומדים חתן מ"בשבתך לד' אמות .אמנם אילן שענפיו קשים ,וענפים
בביתך" ועוסק במצוה מ"ובלכתך בדרך" ,וכגירסה זו נראה. הקשורים בהוצא ודפנא ואינם נעים ברוח ,הוו מחיצה
לכל הדינים הנ"ל .והחידוש להכשירו לסוכה הוא
כ"ה :מקור נוסף לפטור עוסק במצוה- שלא חוששים שישתמש באילן .והוא כשר לדיומד אם
כתיב "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא עוביו אמה לכל צד ,וכן גדר אמה על אמה כשרה כיון שאפשר
יכלו לעשות הפסח ביום ההוא" .והנה לריה"ג הם היו לחלקה לב' מחיצות אמה ,מחיצה לכל צד .ומחיצה של שיבולות
טמאים משום שנשאו את ארונו של יוסף ,ולר"ע היו אינה מועילה ליותר מבית סאתים ,כיון שלא נעשית לדירה ,אבל
בבית סאתים או פחות ,כולה נחשבת למקום שביתה ,ומונה את
אלו מישאל ואלצפן שעסקו בקבורת נדב ואביהוא
(ולמ"ד שנשרפו ממש צ"ל שהשלדה נשארה קיימת .תוד"ה
האלפים אמה מחוצה לה .ומ"מ באילן המיסך על הארץ
מישאל) ,אמנם רבי יצחק חולק שהרי אלו יכלו להטהר אין מטלטלין בו אם הוא יותר מבית סאתים ולא אמרינן
קודם הפסח ,שהרי נדב ואביהוא מתו בא' ניסן ובב' ניסן שרף דחשיב מוקף לדירה ,מפני שתשמישו לאויר ,והיינו
אלעזר את הפרה כדי שיזו על טמאי מתים ויוכלו לעשות פסח שהדירה עשויה רק לצורך שמירת השדות שסביבה .וכתבו
בטהרה ,ונושאי ארונו של יוסף הרי כבר חנו בהר סיני בר"ח סיון. התוס' (ד"ה והא) דהא דאיתא בעירובין ט"ו .דאיירי בנטע האילן
(רש"י בגיטין ס .כתב שפרשת טמאים שנאמרה בא' ניסן היינו מתחילה לכך ,למ"ד מחיצה העומדת מאיליה לא שמה מחיצה,
ויהי אנשים ,אבל התוס' (ד"ה שחל) כתבו שהכונה לפרשת שרץ היינו היכא שהאילן הקשה הוא הרוב ,אבל אם הרוב הוצא
ודפנא א"צ נטעו מתחילה לכך .ומסקנה דהתם דכו"ע מודו
ונבילה וכו') .ולכן מבאר רבי יצחק שהם עסקו במת
שמחיצה העומדת מאיליה שמה מחיצה .עוד כתבו התוס' (ד"ה
30
היכן מברכים ברכת חתנים -התוס' (ד"ה אין) ,מוכיחים מצוה (אין הכונה דווקא מת מצוה ,אלא קרובים שמצוה עליהם
מהגמ' שאין אומרים שהשמחה במעונו אלא בחופה ,והיינו להתעסק בקבורתם) ,וחל יום ז' שלהם בערב פסח וס"ל
במקום ששם עיקר ישיבת החתן והכלה ,אבל אם הם הולכים שאפי' שבערב יהיו טהורים אין מזים עליהם ביום .ומבואר
לאכול בבית אחר באקראי אין אומרים שהשמחה במעונו.
מדבריו שמותר להטמא במת מצוה אע"פ שימנע
מי פטור מסוכה- מעשית הפסח.
הגמ' אומרת שא"א ללמוד מכאן דין עוסק במצוה
כ"ו .הולכי דרכים ביום לצורך הרשות פטורים מן
כשכבר הגיעה המצוה לידו ,מפני ששם נטמאו לפני
הסוכה ביום ולא בלילה ,ד"בסוכות תשבו" היינו כעין
שחל החיוב ,והיינו לפני חצות( ,והקשו התוס' ד"ה משום
ישיבת ביתו ,ואין אדם נמנע מלצאת מביתו כגון לצורך סחורה,
שלרבא מותר להטמא אף אחר חצות לפני זריקת הדם) ,וכן
(ובלילה היינו כשהם לנים בישוב .תוד"ה וחייבין) .ואם
ליכא למילף פסח משאר מצוות ,כיון שפסח יש בו
הולכים בלילה פטורים רק בלילה ,ואם הולכים ביום
כרת.
ובלילה פטורים ביום ובלילה .וההולכים לדבר מצוה
פטורים בין ביום ובין בלילה אף אם הם הולכים רק ביום, חיוב אבל במצוות -אבל חייב בכל המצוות ,וחייב
משום שהם טרודים במחשבת המצוה ובתיקוניה. אף בסוכה ובק"ש ,ולא חשיב מצטער דאיבעי ליה
שומרי העיר פטורים מן הסוכה בזמן שמירתם .ומה ליתובי דעתיה שאע"פ שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה
שאינם חייבים לעשות סוכה במקום שמירתם ,לאביי רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו ,אינו חייב להצטער ,משא"כ
הטעם משום דכתיב "תשבו" כעין תדורו והוא אינו יכול בצערא דממילא חמה צינה או סירחון דפטור מן הסוכה.
להביא מטה ומצע וכל תשמיש מפני הטורח ,ולרבא הטעם אמנם אבל פטור מתפילין דאמר רחמנא ליחזקאל
משום ש"פרצה קוראה לגנב" .ונ"מ בשומר ערימת "פארך חבוש עליך" מכלל דכו"ע פטורים ,משום
פירות שיכול לשומרה בסוכה. שכשמתפאר מראה בעצמו שאינו אבל .רש"י .וביארו התוס'
(ד"ה שהרי) שכוונת רש"י שמטעם זה לא לומדים לפטור אותו
חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה ,ואפי' חולה גם משאר מצוות .ודווקא ביום הראשון פטור ,דכתיב
שאין בו סכנה ,ואפי' חש בעיניו או בראשו. "ואחריתה כיום מר" שביום הראשון זה עיקר המרירות.
המצטער בסוכה ,כגון שיש שם יתושים או ריח רע חיוב חתן ושושבינים ובני החופה-
או חמה או צינה או שיש ריח רע בדברים שסיכך בהם ,פטור סוכה -חתן ושושבינים ובני החופה פטורים מן
מן הסוכה ,דכתיב "תשבו" כעין תדורו ואין אדם דר במקום הסוכה ,כיון שצריכים לשמוח ,ואינם יכולים לשמוח
שמצטער ,אמנם משמשי המצטער חייבים בסוכה. בסוכה מפני שאין שמחה אלא בחופה ,ואין שמחה
אלא במקום סעודה .ומה שאין יכולים לעשות
דין אכילת ושינת עראי החופה בסוכה -לאביי הטעם משום יחוד שמא ירד
מחוץ לסוכה ובתפילין החתן מן הגג ששם היתה הסוכה בדרך כלל ויתייחד אחר עם
אסור לאכול או לישן מחוץ לסוכה ,כיון שדברים אלו הכלה ,ולרבא הטעם משום צער חתן שיש בסוכה ג'
חייבים לעשותם בסוכה ,וכן אסור לישן עם תפילין שמא דפנות והוא בוש לשחק עם כלתו שם ,ונ"מ בסוכה העשויה
יפיח .הגמרא מבארת מה הדין באכילת ושינת עראי מחוץ במקום שמצויים רבים ,שאין בו חשש יחוד ,אבל יש
לסוכה ,או שינת עראי עם תפילין ,האם גם זה נאסר או בו צער לחתן .רבי זירא אכל בסוכה ושמח בחופה
לא.
ושמח יותר כיון שהיו לו שתי מצוות ,וצ"ל שנשא ערב
אכילת עראי -מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה, הרגל ,דברגל עצמו אסור לישא אשה.
לרב יוסף שיעור אכילת עראי זה ב' או ג' ביצים, ק"ש תפילה ותפילין -חתן ושושבינים ובני החופה
ולאביי מותר כשיעור טעימה לפני שהולך לביהמ"ד, פטורים מן התפילה דבעיא כוונה ,ומן התפילין משום
שאוכל כמלוא פיו ושותה ,אבל ב' או ג' ביצים אסור .רש"י
דשכיחא שכרות וקלות ראש ,וחייבים בק"ש שעיקר מצות
ותוס' לא גרסו ביצים ,וביאר רש"י שהכונה שיתן פעמיים או
כוונתה זה רק בפסוק הראשון ויכולים ליישב דעתם שעה קלה,
שלש לתוך פיו ,וכתבו התוס' (ד"ה תרתי) שנתינה לתוך פיו היינו
(אמנם החתן עצמו אינו יכול ליישב דעתו אפי' בפסוק ראשון.
כביצה .עוד כתבו התוס' שפירות מותר לאכול מחוץ לסוכה,
דקבע דידהו כעראי דפת. תוד"ה חתן) ,ולרבי שילא רק החתן עצמו פטור מק"ש.
ותנאים אלו חולקים על הדין שהעוסק במצוה פטור מן המצוה.
31
מכשיעור ,אמנם מעשה קדירה וכובא דארעא ופת הבאה שינת עראי -אין ישנים שינת עראי מחוץ לסוכה.
בכיסנין שלא קבע עליה סעודה ופת אורז ודוחן שאין לרב אשי טעם האיסור הוא שמא ירדם וישן שינת קבע,
מברכים אחריהם ג' ברכות ,אין מברכים עליהם המוציא .ד'
ברכה שלפני האכילה אינה דאורייתא .ה' התוס' דנים אם ובראשו בין ברכיו מותר ,ולרבא אין חוששים שמא ירדם,
מברכים על הגפן אם שתה כזית ,אע"פ שלגבי יו"כ לא הוי וטעם האיסור הוא שאין קבע לשינה ואם מספיקה לו
שיעור חשוב בפחות ממלוא לוגמיו ,או שרק בכביצה מברכים שינה מעטה זוהי שינתו.
על הגפן( .תוד"ה ולא).
שינה בתפילין-
מחלוקות ר"א וחכמים שינת קבע אסורה שמא יפיח ,ושינת עראי מותרת ,לרב
אשי דחיישינן שמא ירדם איירי במניח ראשו בין
בדיני ישיבת סוכה ברכיו ,אבל ע"י שומר אסור ,דערביך ערבא צריך,
כתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ולרב יוסף בריה דרב עילאי מותר ע"י שומר .המחזיק
ישבו בסוכות" ,עוד כתיב "חג הסוכות תעשה לך שבעת
ימים" .ונחלקו רבי אליעזר וחכמים בכמה דינים בחיוב
תפילין בידו אסור אפי' בשינת עראי ,ואם פרס
האכילה בסוכה ובדיני עשית הסוכה ,כפי שלמדו עליהם סודרא והניחם אצל מראשותיו מותר אף שינת
מהפסוקים הנ"ל. קבע דלא ניתנה תורה למלאכי השרת .שיעור שינת עראי
היא כדי הילוך מאה אמה.
כ"ז .מצות אכילה בסוכה -לר"א חייב אדם לאכול
הישן בתפילין ורואה קרי צריך לסלקן בעוד הקרי עליו,
בסוכה י"ד סעודות ,אחת ביום ואחת בלילה ,דבעינן
ולכן אוחז ברצועה ולא בקציצה דפוס מושבן וריבוען,
"תשבו" כעין תדורו .ובירושלמי יליף תשבו תשבו מ"ופתח
אהל מועד תשבו יומם ולילה" ,דבעינן הכא לילות כימים כמו
ומסירם ,ואם שכח ושימש מיטתו אינו אוחז גם
התם( .תוד"ה תשבו) .ואף מי שרגיל לאכול סעודה אחת ברצועה ,עד שיטול ידיו ויטלם.
ביום ,צריך להוסיף .ולרבנן אינו חייב לאכול אלא כ"ו :הנכנס לישן ביום לרבי נתן יכול להשאיר
בלילה הראשון ,דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות ,ובחג התפילין עליו מפני שאין דרך לישן ביום שינת קבע או
המצות כתיב "בערב תאכלו מצות" ,ובשאר הימים אינו לשמש ,אבל בלילה חולץ אפי' לעראי דילמא מימליך וישן קבע,
חייב לאכול מצה דכתיב "ששת ימים תאכל מצות וביום ולרבי יוסי הילדים שנשותיהם עמהם לעולם חולצים
השביעי עצרת" ,עצרת יצאה מן הכלל ללמד שכמו שבעצרת שמא יבואו לידי הרגל דבר.
אינו חייב לאכול כך גם בשאר הימים ,אבל בשאר הימים
והלילות אינו חייב לאכול בסוכה ,דאף בדירה אי בעי מפני ביטול תורה אסור לישן ביום יותר משישים
לא אכיל .וחזר בו ר"א מדבריו .לרש"י ר"א סובר שא"צ נשימות ,שהיא שינת הסוס( ,וכן היו ישנים דוד ורב
לאכול י"ד סעודות אלא יכול להתענות ,ולתוס' (ד"ה חזר) ר"א ורבי ורבה בר נחמני).
סובר שצריך לאכול י"ד סעודות ,אבל א"צ לאוכלם דווקא
בסוכה. אכילה מחוץ לסוכה -אע"פ שמותר לאכול אכילת
עראי חוץ לסוכה ,מ"מ אם אדם רוצה להחמיר על
כתבו התוס' (ד"ה תשבו) שבירושלמי דנים ללמוד מחג המצות
ג ם שיכנס לסוכה כשהוא תאב ,וגם שצריך לאכול כזית דגן
עצמו ולא לאכול מחוץ לסוכה אכילת עראי רשאי,
בסוכה .עוד כתבו (ד"ה אי) שכיון שאינו חייב לאכול בסוכה ,ורק ואין בזה משום יוהרא ,וכן נהגו ריו"ח בן זכאי ור"ג.
אם הוא רוצה לאכול חייב לאכול בסוכה ,ממילא אם שכח ולא ורבי צדוק אכל מחוץ לסוכה פחות מכביצה עם מפה
הזכיר יו"ט בברכת המזון אינו חוזר אלא בליל יו"ט ראשון של בלא נטילה ולא בירך אחריו ,אמנם מודה רבי צדוק שברכה
פסח וסוכות .וגם לרבי יהושע דס"ל דבעינן חציו לכם באכילה ראשונה חייבים אף בפחות מכביצה ,דאסור להנות מהעוה"ז
ושתיה ,אפשר לקיימו במיני תרגימא. בלא ברכה .והאוכל כביצה צריך ברכה ונטילה ולא מהני
השלמת סעודת יו"ט ראשון -עוד אמר ר"א שמי מפה דחיישינן דילמא נגע .תוד"ה הא.
שלא אכל בליל יו"ט ראשון ,יכול להשלים סעודה זו כמה דינים בהלכות ברכות -א' הלכה כר"מ שיש ברהמ"ז
בליל יו"ט אחרון –שמיני עצרת ,ע"י שאחר סילוק השלחן בכזית ,ודלא כר"י דיליף מ"ואכלת ושבעת" דבעינן אכילה
יוסיף ויאכל מיני תרגימא -לרש"י היינו כגון פירות וכיסנין שיש בה כדי שביעה דהיינו כביצה .ב' בירושלמי משמע
וקפלוטות מבוש לות ,וכ"ש שאם חוזר ואוכל פת ובשר מהני, שבבריה אף בפחות מכזית טעונה ברכה לפניה ולאחריה,
ולתוס' (ד"ה במיני) אין השלמה מועילה בדבר שא"צ לאוכלו והתוס' דנים אם הבבלי חולק על הירושלמי או לא ,וכתבו
בסוכה ,אלא מיני תרגימא היינו כגון בשר ודגים ושאר דברים שהרוצה לצאת מידי ספק יאכל כזית אפי' בדבר שהוא בריה.
שמלפתים בהם את הפת( ,אמנם אין ללמוד מכאן שזה מועיל ג' מבואר בירושלמי שברכת המוציא מברכים על פחות
32
יצא מן הסוכה ,ולא היה זה בסוכות שהרי לשיטתו להשלמת סעודת שבת) ,אבל מה שאוכל ריפתא לא
אין יוצאים מסוכה לסוכה ,ולא ברגל אחר שהרי מהני ,כיון שזו סעודת היום .ואין להשלים ולאכול בסוכה,
שיבח את אלו שאין יוצאים מביתם ברגל ,אלא משום בל תוסיף .ולרבנן אין לדבר תשלומין.
בשבת ,ואף שר"א אוסר לפקוק את החלון בפקק
שאינו קשור ותלוי ,דאסור להוסיף על אוהל עראי בשבת
סוכה אחת כל ז' -לר"א צריך להיות לאכול כ"ז:
(וחכמים מתירים ,ואם הוא קשור ותלוי מותר לכו"ע ולישן בסוכה אחת כל ימי חג הסוכות ,ואם עבר לסוכה
דכיון שהוא מתוקן לכך לא חשיב בונה או מוסיף) ,אין אסור אחרת ביטל מצותה של ראשונה למפרע ,דכתיב "חג
אלא כשמבטלו שם וכאן לא ביטלו את הסדין. הסוכות תעשה לך שבעת ימים" עשה סוכה הראויה
לשבעה .ולחכמים א"צ להיות בסוכה אחת ,וכוונת
כ"ח .אמרו עליו על ריו"ח בן זכאי שמימיו לא הפסוק שיעשה סוכה בחג .ומודה ר"א שאם נפלה
שח שיחת חולין ,ולא הלך ד' אמות בלי תורה הסוכה שחוזר ובונה אותה ,ואין אומרים שזו שבנה
ותפילין ,ולא קדמו אדם לבית המדרש ,ולא ישן סוכה אחרת היא ,אלא זו סוכת תשלומין לראשונה .וכתבו
בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ,ולא התוס' (ד"ה מהו) שיש גורסים "כיון דבדידה קעביד" ומשמע
הרהר במבואות המטונפות ,ולא הניח אדם בבית שצריך לבנותה באותם עצים.
המדרש ויצא ,ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא לר"א אין עושים סוכה בחולו של מועד [אף] למי
יושב ושונה ,ולא פתח אחר את דלתו לתלמידיו שלא ישב בסוכה ביו"ט ראשון ,ולרבנן עושים .גר שנתגייר
אלא הוא עצמו ,ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו וקטן שהגדיל מודה ר"א שעושים להם סוכה בחולו
מעולם ,ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש של מועד.
חוץ מערב פסח מפני עשית הפסח ומפני התינוקות שלא
ישנו ,וערב יוה"כ שצריך לאכול מבעוד יום ,וכן היה ר"א דין "לכם בסוכה" -אין אדם יוצא יד"ח ביו"ט
הראשון של חג בלולבו של חבירו ,דכתיב "ולקחתם
תלמידו נוהג .וריב"ז היה הקטן מתלמידי הלל
לכם" משלכם ולא גזול או שאול .לר"א הוא הדין שאין
הזקן ,שהיו להלל פ' תלמידים ,ל' מהם ראוים
אדם יוצא יד"ח בסוכתו של חבירו ,דכתיב "חג
להשראת השכינה כמשה רבינו ,ול' מהם ראוים
הסוכות תעשה לך" ,ולרבנן יוצא בסוכה שאולה,
להעמיד חמה כיהושע ,וכ' בינוניים ,וגדול שבכולם
דכתיב "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" מלמד
יונתן בן עוזיאל ,שבשעה שהיה יושב ועוסק בתורה
שכל ישראל ראוים לשבת בסוכה אחת בזה אחר זה,
כל עוף שהיה פורח עליו מיד נשרף ,וריב"ז היה
ולא יהיה בה שו"פ לכל אחד ,רש"י .והתוס' (ד"ה כל) כתבו
הקטן שבכולם ,ולא הניח מקרא משנה ש"ס ש"לך" ממעט שותפין ,ומ"מ א"צ שתהיה סוכה נפרדת לכל
וברייתות ,וגמרא מה שדקדקו ופירשו התנאים האחרונים אחד מבני הבית ,דשמא מרבים מ"תשבו" כעין תדורו דמהני .וכן
בדברי הראשונים ,הלכות למשה מסיני ,אגדות ,דקדוקי באתרוג ממעטים מ"לכם" שיהיה כולו שלו ולא מקצתו,
תורה דרשות מרבויי אותיות בתורה ,דקדוקי סופרים וכשקונים כל הקהל בשותפות דעתם להקנות ע"מ להחזיר.
גזירות חכמים ,ק"ו וגז"ש ,תקופות וגימטריאות, ומ"לך" ממעטים סוכה גזולה.
שיחת מלאכי השרת ושדים ודקלים ,משלות היה ר"א אומר משבח אני את העצלנים שאין יוצאים
כובסים ושועלים ,דבר גדול והיינו מעשה מרכבה, מבתיהם ברגל ומקיימים "ושמחת אתה וביתך" ,והיה
ודבר קטן והיינו הוויות דאביי ורבא .וכ"ש לשאר משבחם אע"פ שהיו מתעכבים בגלל העצלות ולא בגלל הרגל.
התלמידים שהיו גדולים יותר. והא דאמר רבי יצחק שחייב אדם להקביל פני רבו
ברגל ,דכתיב "מדוע את הולכת אליו ,לא חודש ולא
מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית
שבת" ,היינו כשהולך וחוזר באותו היום.
ב"ש פוסלים וב"ה מכשירים.
ר"א אמר שאין שבט שלא העמיד שופטים
מי חייב בסוכה ונביאים ,ויהודה ובנימין העמידו מלכים על פי
נביאים שאול ודוד על פי שמואל.
נשים ועבדים פטורים מן הסוכה ,דהו"א לחייבם
משום דכתיב "תשבו" כעין תדורו ,או דנילף ט"ו ט"ו ר"א לא רצה להתיר לכסות הסוכה בסדין מפני
החמה מפני שלא אמר דבר שלא שמע מרבו ולכן
33
אין מטריחים אותו לעלות לסוכה עד שיגמור את מחג המצות ושם חייבות אע"פ שהזמן גרמא דכל שישנו בבל
הסעודה ,ואם היה ישן וירדו גשמים ,אין מטריחים תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ,קמ"ל.
אותו לעלות עד שיעור ויעלה עמוד השחר.
גרים חייבים בסוכה ,דילפינן מה' ד"האזרח" לרבותם.
ירידת גשמים בסוכות משולה לעבד שבא למזוג כוס
נשים חייבות בעינוי ביוה"כ ,דכתיב "איש או אשה"
לרבו ,ושפך לו רבו קיתון על פניו ,ואמר לו אי אפשי
השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה,
בשימושך.
ועינוי יוה"כ זו מצות לא תעשה וכרת .וחייבות אף
בתוספת עינוי ,אע"פ שאין בזה עונש ואזהרה.
מאורעות רעות וסיבתם וכתבו התוס' (ד"ה השוה) דדווקא היכא דכתיב בלשון זכר
כפי שנתבאר לעיל ירידת גשמים בסוכות היא סימן רע, אמרינן השוה הכתוב אשה לאיש ,אבל היכא דכתיב "איש"
הגמרא מביאה עוד דברים שהם סימן רע ,וכן מבארת איזה ממעטים אשה.
דברים גורמים לליקוי מאורות ,או להפסד נכסי בעלי
בתים. כ"ח :חיוב קטן בסוכה -קטן פטור מן הסוכה ,קטן
שאינו צריך לאמו חייב בסוכה ,מדין חינוך מדרבנן,
סימני ליקוי מאורות -בברייתא איתא שבזמן
והיינו כל שנפנה ואין אמו מקנחתו ,וי"א כל שנעור
שהחמה לוקה זה סימן רע לכל העולם כולו ,מפני
ואינו קורא אמא אמא ,אבל אם קורא אמא ,חייב.
שהקב"ה מראה שאינו רוצה להאיר .ור"מ אומר
ושמאי מחמיר בקטן ,ומעשה וילדה כלתו ופיחת את
שליקוי מאורות זה סימן רע לשונאיהם של ישראל,
המעזיבה וסיכך על המיטה בשביל הקטן.
מפני שישראל רגילים ללקות .ובברייתא אחרת
איתא שליקוי חמה זה סימן רע לעכו"ם שמונים
לחמה ,וכשהלבנה לוקה זה סימן רע לשונאיהם של
דיני הישיבה בסוכה
ישראל ,מפני שישראל מונים ללבנה ,ואם היא לוקה כתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים" ודרשו חז"ל שבימי
הסוכות ישב האדם בסוכתו כפי שהיה יושב בביתו ,ויש
במזרח זה סימן רע ליושבים במזרח ,ואם לוקה בזה נ"מ לכמה דינים ,בין לענין מה צריך האדם לעשות
במערב זה סימן רע ליושבים במערב ,ואם לקתה בסוכה כפי שהיה עושה בביתו ,ובין לענין כבוד הסוכה,
באמצע הרקיע זה סימן רע לכל העולם .אם החמה ובין לענין מתי האדם פטור מן הסוכה מחמת שישיבה
דומה לדם זה סימן שתבוא חרב ,ואם דומה לשק שזה בסוכה במצב כזה אינה כפי שהיה דר בביתו ,וכדלהלן.
דומה לשחור זה סימן שיבוא רעב ,ואם לזה ולזה זה מצות ישיבה בסוכה -כל ז' הימים אדם עושה
סימן לזה ולזה .אם החמה לקתה בכניסתה זה סימן סוכתו קבע וביתו עראי ,דכתיב "תשבו" כעין תדורו,
שהפורענות שוהה לבוא ,ואם ביציאתה זה סימן והיינו שמעלה לסוכה כלים ומצעות נאים ,ואוכל
שהפורענות ממהרת לבוא ,וי"א איפכא .וכל אומה ושותה ומטייל בסוכה.
שלוקה אלוהיה לוקה עמה .ובזמן שישראל עושים
רצונו של מקום אין להם להתיירא מכל הסימנים לימוד תורה -למיגרס בסוכה ,לעיוני מחוץ לסוכה
האלו. אם ירצה ,מפני שמצטער פטור מן הסוכה.
בשביל ד' דברים החמה לוקה על אב"ד שמת ולא כ"ט .כבוד הסוכה -כלי שתיה א"צ להוציא
נספד כהלכה ,על נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מהסוכה לפי שאינם מאוסים ,אבל את כלי האוכל צריך
מושיע לה ,על משכב זכור ,ועל שני אחים שנשפך להוציא אחרי האכילה .רש"י .וי"מ כגון קערות של לישה
דמם יחד. שדרך לשים אותם בחדר נפרד( .תוד"ה מנא) .וכן כד חרס
ודלי עץ .נר חרס אין להכניסו אלא לסוכה גדולה יותר
המאורות –ירח וכוכבים לוקים בשביל כותבי פלסתר, מז"ט על ז"ט( ,אף בשעה שהוא משתמש לאורו ,שמא תשרף
ומעידי עדות שקר ,ומגדלי בהמה דקה בא"י שא"א סוכתו .תוד"ה ואמרי).
לשמרם מלרעות בשדות זרים ,וקוצצי אילנות טובים.
ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח
ונכסי בעלי בתים נמסרים למלכות מפני משהי
המקפה של גריסים שהיא ממהרת להתקלקל במעט גשם,
שטרות פרועים כדי לחזור ולגבות בהם ,ומלוי בריבית
רב יוסף שהיה איסטניס יצא מן הסוכה כבר כשנפלו
קיסמים מחמת הרוח .אם ירד לביתו ופסקו הגשמים,
34
(שיש לו עלים רק בצד אחד) .ט' עקום .י' חרות (שדרתו לישראל ,ועל בעלי בתים שיכולים למחות ואינם
קשה כחריות דקל) .י"א ניטלה התיומת .י"ב ראשו של מוחים ,ועל שפוסקים צדקה ברבים ואינם נותנים.
עלה אינו מגיע לשורש העלה הבא.
פסול יבש- כ"ט :בשביל ד' דברים נכסי בעלי בתים יורדים
לטמיון על כובשי (-דוחים בלך ושוב) ועושקי (-אינם
יבש פסול בכל הימים של סוכות ,משום דבעינן הדר
וליכא .רש"י כתב דטעם הפסול משום דבעינן מצוה מהודרת
משלמים כלל) שכר שכיר ,ופורקי עול מעל צוואריהן
דכתיב "ואנוהו" .אבל התוס' (ד"ה לולב) כתבו דאיתקש לולב ונותנים על חבריהן ,ועל גסות הרוח שמתגאים
לאתרוג דכתיב ביה הדר ,אבל "ואנוהו" אינו לעיכובא .עוד כתבו ומשתררים על חבריהם בגלל עושרם ,וגסות הרוח כנגד
התוס' שיבש היינו נפרך בציפורן ,ואינו תלוי בי"ב חודש. כולם.
נקטם ראשו פסול משום שאינו הדר .וכתבו התוס' (ד"ה
נקטם) דאיירי שנקטמו רוב העלים העליונים ,או י"ל דאיירי
בשני העלים האמצעיים ,ומ"מ איתא לקמן ל"ב .שניטלה
התיומת פסול דהו"א שניטלה הוי הדר טפי מנקטם ,או בנקטם
פסול רק בנקטמו שתיהן ,ובניטלה פסול אפי' באחת מהן.
נפרצו עליו( ,והיינו דעביד כי חופיא שמכבדים בו את לולב הגזול:
הבית .ל"ב ).פסול .לרש"י היינו שנחתכו וחיברם ע"י אגודה,
ופסול משום שאינו הדר .ולתוס' (ד"ה נפרצו) איירי במחוברים הקדמה -כתיב "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר
אלא שנחלק כל עלה לשניים. (-אתרוג) כפות תמרים (לולב) ענף עץ עבות (הדסים)
וערבי נחל ,ושמחתם לפני ד' אלוקיכם שבעת ימים".
נפרדו עליו לכאן ולכאן כענפי אילן והם מחוברים ,כשר,
בפרק זה יבוארו דיני ד' מינים ,מהו כל מין ומנלן ,כמה צריך
ולר"י צריך לאוגדו מלמעלה כדי שהעלים יעלו למעלה עם לקחת מכל מין ,אגידת המינים ,ושיעורם .עוד מבואר שיש
השדרה( ,דכתיב "כפות תמרים" אם היה פרוד יכפתנו. כמה דברים הפוסלים בד' מינים :א' גזול פסול ביום
ל"ב.). הראשון (וה"ה שאול) דכתיב "לכם" ,ובשאר הימים דלא
בעינן לכם יש מחלוקת אם פסול מדין מצוה הבאה
דיני גזילה בלולב ובסוכה ובקנינים בעבירה .ב' פסולי הדר הנלמדים בכל המינים מדכתיב
באתרוג "פרי עץ הדר" .פסול חסר ,דכתיב "ולקחתם לכם"
לולב או שאר מינים פסולים ביום הראשון אם הם גזולים שתהא לקיחה תמה .עוד מצינו דברים הפוסלים במינים
דבעינן "לכם" ,וה"ה בשאול ,ובשאר הימים לא בעינן לכם, מסוימים ,כגון אתרוג שלא נגמר גידולו ,או לולב שאין
והגמרא דנה אם פסול מדין מצוה הבאה בעבירה .עוד ראש עלה אחד מגיע לשורש של חבירו ,או הדס שענביו
מבארת הגמרא מה יעשה מי שקונה ד' מינים מנכרי ,שיש מרובות מעליו.
לחוש שהוא גזול את הקרקע מישראל ,כיצד יכול לצאת
בו באופן שכבר יהיה קנוי לו לגמרי ולא יהיה בו פסול גזול. איזה פסולים פוסלים ד' מינים בכל הימים -כתבו התוס'
עוד יבואר פסול סוכה גזולה ,מתי הישיבה בסוכה נחשבת
(ד"ה בעינן) שכיון שחיוב לולב בגבולין בשאר הימים הוא
גזילה ולא יצא ידי חובה ,ומתי יוצא ידי חובה ,וכדלהלן.
מדרבנן זכר למקדש ,לכן לענין הדר תיקנו שיהא הדר ,וכן לענין
ל .פסול גזול או שאול ללולב- הא דילפינן מ"ולקחתם" דבעינן לקיחה תמה ,שארבעה מינים
שבלולב מעכבים זה את זה ,וכן ילפינן מהתם שצריך לקיחה
לולב שאול פסול ביו"ט ראשון ,דכתיב "לכם", לכל אחד מדלא כתיב "ולקחת" ,זה דין בכל הימים כיון שזה
ובשאר הימים כשר .לולב הגזול פסול ביו"ט ראשון דינים בעיקר הלקיחה ,אבל לענין חסר ושאול לא תיקנו לפסול
דכתיב "לכם" .ובשאר הימים -לריו"ח בשם רשב"י בשאר הימים ,ובגזול איכא פלוגתא לקמן.
ולרב אמי פסול משום דהוי מצוה הבאה בעבירה,
ולרב יצחק בר נחמני בשם שמואל אין פסול גזול דיני לולב
אלא ביו"ט ראשון ,אבל ביו"ט שני יוצא בגזול כמו לולב היינו ענף של עץ התמרים (-עץ דקל) .וכתב הטור
שיוצא בשאול ,דס"ל שבשאר ימי סוכות אין לפסול לולב (תרמ"ה) דרך הלולב כשיוצא מן הדקל יוצא כולו עץ אחד
הגזול משום מצוה הבאה בעבירה כיון שחיובו מדרבנן( .תוד"ה כחץ ,ולאחר שגדל מעט נפתח מעט וכל מה שמוסיף
מתוך). ליגדל נפתחים עליו יותר .עכ"ל .ולהלן יבואר באיזה אופן
הלולב כשר ,וכן פסולי לולב שהם א' יבש .ב' גזול .ג' נקטם
ראשו .ד' נפרצו עליו .ה' של אשירה ושל עיר הנידחת .ו'
כהימנק (ראש מפוצל) .ז' ראשו כפוף .ח' סליק בחד הוצא
35
ואין כאן קנין בשינוי השם ,דמעיקרא הושענא מיקרי. מקור פסול מצוה הבאה בעבירה -כתיב "והבאתם
וכתבו התוס' (ד"ה וליקניוה) שאיירי הכא למ"ד ששינוי השם גזול את הפסח ואת החולה" מה פסח לית ליה
החוזר לברייתו קונה .אי נמי שינוי השם עם שינוי מעשה קונה תקנתא שהרי זה מום קבוע ,אף גזול לית ליה תקנתא
לכו"ע אף בשינוי החוזר( ,ושינוי מעשה החוזר קונה בלא יאוש
מדרבנן משום תקנת השבים .ושינוי השם החוזר בלא יאוש אינו ביאוש דאף שקנאו אינו קרב למזבח .וה"ה בשאר מצוות
קונה כלל ,מלבד אם בנאו בקרקע כגון מריש ,שקנאו משום כדאשכחן שהגוזל סאה חיטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה
תקנת השבים .ושינוי מעשה או שינוי השם שאינו חוזר ,קונה חלה אין זה מברך אלא מנאץ .תוד"ה משום .וכיון דקני
מדאורייתא אף בלא יאוש). ביאוש בהכרח הפסול הוא משום מצוה הבאה
קרקע אינה נגזלת אפי' ביאוש ,דלעולם היא בחזקת בעליה. בעבירה( ,ולפני יאוש פסול דכתיב "אדם כי יקריב
רש"י ,ותוס' (ד"ה וקרקע) .אמנם כתבו התוס' שאם נשתקע שם מכם" .וכתבו התוס' (ד"ה כי) דבאמת לפני יאוש פסול משום
הבעלים קני ,ואפי' עומד וצווח שאינו מתייאש ,נעשה כצווח על שאינו יכול להקדישו כיון שאינו ברשותו ,וכתיב "איש כי יקדיש
ספינתו שטבעה בים. את ביתו" דבעינן שיהיה ברשותו כביתו ,וכוונת הגמ' דאי לא
כתיב "ביתו" ילפינן מ"מכם") .ועוד כתיב "כי אני ד' אוהב
ל"א .סוכה גזולה ושאולה- משפט שונא גזל בעולה" ואף שהכל שלי ממני ילמדו
לרבנן אדם יוצא יד"ח בסוכה שאולה ,ולר"א לא יצא. וכן יעשו ,משל למלך שהיה עובר על בית המכס וכו'.
והמוציא את הבעלים מהסוכה הבנויה בקרקע של הנגזל וכתבו התוס' (ד"ה משום) שאין לפסול לולב של אשירה ושל
(וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע) ,ויושב בה במקומו, עיר הנדחת משום מצוה הבאה בעבירה ,כיון שלא מחמת הגזל
או הבונה סוכה ברה"ר שזה גזל הרבים ,לרבנן יצא יד"ח, נעשית המצוה.
דקרקע אינה נגזלת והוי כשאולה .ולר"א לא יצא האם יאוש קונה -כתבו התוס' (ד"ה הא) שריו"ח סובר שיאוש
יד"ח ,דאם קרקע נגזלת הויא סוכה גזולה ,ואם קרקע כדי לא קני ,ולכן גנב שטבח או מכר אפי' לאחר יאוש חייב ד'
אינה נגזלת (דפלוגתא היא בהגוזל ,ורבנן הנ"ל סוברים וה' ,ולא אמרינן ששלו הוא טובח או מוכר ,אבל יאוש ושינוי
השם קונה ,והקדש חשיב שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא
שקרקע אינה נגזלת ,ור"א סובר שקרקע נגזלת ,אמנם גם אם
הקדש .והנה אי יאוש כדי קני ,כיון שקנה לפני ההקדש לא
היה סובר שאינה נגזלת ,מ"מ) הוי כשאולה שלשיטתו אין חשיב מצוה הבאה בעבירה ,אבל אי יאוש כדי לא קני ולא קנה
יוצא בה יד"ח .ואם גזל עצים וסיכך בהם ,יצא יד"ח, אלא ע"י ההקדש ,חשיב מצוה הבאה בעבירה.
כיון שקנאם בשינוי מעשה ושינוי השם ,ועוד שהרי משום
תקנת השבים א"צ להחזיר את העצים עצמם אלא את ל :קנית הדס מנכרים -לרב הונא הקונה הדס
דמיהם .והמוציא חבירו מסוכתו שבראש העגלה או הספינה מנכרים לא יגוז אותו בעצמו אלא יגוזו הנכרי ,מפני
לא יצא יד"ח ,דכתיב "לך" להוציא את הגזולה ,וצריך להחזירה שסתם עכו"ם גזלני קרקע הם ,ושמא גזלו קרקע זו
כמות שהיא ולא דמים .רש"י( .ואפי' לפני יאוש חשובה גזולה מישראל ,וקרקע אינה נגזלת ,וממילא התולש הוא הגוזל,
ולא שאולה מפני שמטלטלין הנגזלים לא נחשבים ברשות וכשהנכרי גזז יש כאן יאוש ,וכשמוכר יש שינוי רשות
הבעלים .תוד"ה וקרקע) .והתוס' (ד"ה אבל) כתבו שמ"לך"
וקנאו הישראל ,דס"ל שיאוש לבד לא קונה אלא כשיש גם
אפשר למעט גזל עצים וסיכך בהם ,שמדאורייתא לא קני כיון
שזה שינוי החוזר לברייתו ,וקרא מיתוקם לדאורייתא .ואף שינוי רשות ,או שיאוש לבד קונה ומ"מ אם יחתוך בעצמו פסול
בדרבנן איכא לאוקמי בבונה סוכה בקרקע חבירו שלא מדעתו, משום מצוה הבאה בעבירה( ,ואף שיאוש שלא מדעת לא הוי
וחבירו הוציאו מסוכתו וישב בה. יאוש ,הכא כיון שנתייאשו כבר הבעלים אלא שאין יאוש
בקרקע ,לא חשיב יאוש שלא מדעת .תוד"ה כי) .ודין זה הוא
תקנת השבים -כשם שתיקנו חכמים שהגוזל לבנה כשהישראל קונה לעצמו ,אבל הקונה כדי למכור
וקבעה בבנין שא"צ להחזירה אלא יתן דמיה ,כך קורה לאחרים יכול לגזוז בעצמו שהרי יש שינוי רשות במה
גזולה שקבעה בסוכתו א"צ להחזירה אלא יתן דמיה, שמוכר לאחרים.
ולא אמרינן שיסתור סוכתו משום שאין זה הפסד מרובה,
ואין כאן קנין בשינוי מעשה במה שאגד ג' המינים יחד,
דמצוה משוי לה כל ז' כבנין קבע .ודווקא בתוך ז' ימי חג (ולא יהיה בזה משום מצוה הבאה בעבירה ,כיון שקנאוה קודם
הסוכות אבל אח"כ יחזיר את הקורה ,אא"כ חיברה קיום המצוה .תוד"ה הא) ,דס"ל שלולב א"צ אגד ,ואת"ל
בטיט שדינה כדין לבינה שקבעה בבנין. צריך אגד אינו שינוי דשינוי החוזר לברייתו הוא ,דאף
דקני מדרבנן ,מ"מ כיון שמדאורייתא לא קני אינו יוצא יד"ח,
לולב היבש לרבנן פסול ור"י מכשיר .רבא מבאר ואין כאן תקנת השבים ,כיון שקל להתיר את האגודה .ולא חשיב
שנחלקו אם מקישים לולב לאתרוג להצריכו הדר, שינוי מעשה בקציצה ,כיון שלא נשתנה שמו בכך .ואף דפסקיה
אבל אתרוג היבש פסול אף לר"י ,ולדבריו מה לחיותא ,גרע מכחשא דלא הדר( .תוד"ה שינוי).
36
בימין ואת האתרוג בשמאל כיון שבלולב יש ג' מצוות שבנפרדו צריך לאוגדו מלמעלה משום דכתיב
ובאתרוג אחת ,ושמא יחליף ויצטרך להפוך ,ויפול "כפות" ,ומה שצריך לאוגדו במינו ,אינו משום הדר
האתרוג ויפסל .והא דכתיב "הדר" היינו שדר באילן שהרי יכול לאוגדו בסיב הגדל סביבות הדקל ונכרך סביבו,
משנה לשנה. ובקליפת הדקל ,אע"פ שאין מראיהם דומה למראה הלולב,
אלא משום דס"ל שלולב צריך אגד וממילא כל מה
המשך דיני לולב שנאגד עם הלולב הוא בכלל המצוה ,ואם יאגוד במין אחר
לולב של אשירה פסול ,והיינו באשירה דמשה -מה יהיו לו ה' מינים ויעבור בבל תוסיף .והגמ' מביאה
שהיה בשעת כיבוש א"י ,שעליהם נאמר "ואשריהם תשרפון ברייתא שר"א מכשיר גם אתרוג ישן ,ודלא כרבא.
באש" ,דכיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה ,אבל ומעשה בבני כרכים שהיו מורישים לולביהם לבני
סתם לולב של ע"ז ,שכיבדו בו את הקרקע לפני הע"ז ,או בניהם ,לר"י משום דיבש כשר ,לחכמים אין שעת
שדרך עבודתה להעבירו לפניה או לזרקו בה ,לא יטול משום הדחק ראיה ,ורק כמוש כשר.
דמאיס לגבוה ,ואם נטל כשר ,דאע"פ שאסור בהנאה ,מצוות רש"י כתב שאין לדרוש י"ג מידות אא"כ קיבל כך מרבו ,ורק ק"ו
לאו להנות ניתנו ,ואינם אלא עבודת עבד לרבו .וביארו יכול ללמוד מעצמו .והתוס' (ד"ה ור"י) כתבו שאפי' סמוכים
הראשונים שחילוקי הדינים הם כדלהלן :אשירה של גוי לאחר אפשר לדרוש ,ורק גז"ש אין אדם דן מעצמו .ומה שנחלקו ר"א
ביטול (והגביה שלא ע"מ לקנות) -לר"ת יצא בדיעבד ,אבל ורבנן אם מקישים לולב לאתרוג להצריכו הדר ,בסברא פליגי,
לכתחילה לא כיון דמאיס למצוה ,ואם ביטלו ביו"ט הדין תלוי דיש דברים שאין להקישם לאותו דבר ,ושמא קסבר שהדר שייך
בספק אם יש דיחוי אצל מצוות .ואם לא ביטלה הנכרי -ביום רק באתרוג.
הראשון פסול משום דבעינן "לכם" ,ובשאר הימים י"א שיצא
בדיעבד ,דכיון שיכולה לבוא לידי ביטול לא מיכתת שיעורה, ל"א :ד' מינים אין פוחתין מהם ואין מוסיפים
(וכן תקיעה בשופר של ע"ז או חליצה במנעל של ע"ז מועילים עליהם ,ועל כן אם לא מצא אתרוג לא יביא פרי אחר,
בדיעבד) ,ולר"ת לא יצא בדיעבד .ובאשירה דישראל שהדין
שאין מועיל בה ביטול ,לפי ביאור א' בתוס' לא יצא יד"ח ,ולפי ואין לומר שיביא פרי אחר כדי שלא תשתכח תורת
ביאור ג' בתוס' יצא יד"ח בדיעבד היכא שלא נטעו מתחילה לכך, אתרוג ,דאיכא למיחש דאתי למיסרך ,אבל אתרוג פסול
ואפי' ביו"ט ראשון דבעינן "לכם" יצא .ואשירה דמשה ,או של שרי ,כמו שמצינו לגבי לולב( .תוד"ה לא).
ישראל ונטעו מתחילה לכך לא יצא יד"ח אף בדיעבד. וכן לא יאגוד במין אחר ,וקמ"ל דלא אמרינן דהאי
לולב של עיר הנידחת פסול ,דכתותי מיכתת לחודיה קאי והאי לחודיה קאי .וכתבו התוס' (ד"ה הואיל)
שיעוריה. שלרבנן שלולב א"צ אגד אינו עובר על בל תוסיף כשאגדו במין
אחר ,כיון שאינו נוטלו בדרך גדילתו ,אבל לר"י שלולב צריך אגד,
כמה פסולי לולב -לולב שנסדקו ראשי העלים ל"ב. והאגד אינו דרך גדילתו ,ממילא באגדו במין אחר עובר על בל
תוסיף ,אבל הנוטל מין אחר מחוץ לאגד בדרך גדילתו ,עובר בבל
שלו או השדרה כשר ,אבל אי עביד כהימנק שראשו תוסיף לר"י וכ"ש לרבנן.
מתפצל לכאן ולכאן כאילו יש לו ב' שדראות פסול .ולולב
כפוף שראשו כפוף כאדם גיבן ,או קווץ שיש בשדרתו קוצים,
הגמ' מביאה ראיה שלר"י אין דין הדר אף באתרוג
והערוך פירש שיש בו קמטים ,פסול .וכן לולב דסליק בחד מהא דאיתא בברייתא דאתרוג הישן כשר לר"י .ולפי
הוצא שיש לו עלים רק מצד אחד ,וי"מ שאין עליו כפולים, זה פסול ירוק ככרתי (התוס' דנים אם הכונה לירוק או
לכחול ,ובחולין משמע שירוק הוא דומה לחלמון של ביצה .עוד
פסול .לולב עקום כמגל ,אם העקמימות היא לפניו
כתבו התוס' שאתרוג שאח"כ יהיה כמראה שאר אתרוגים כשר
פסול ,ואם לאחריו כשר ,ואם לצדדים מחלוקת. אף כשהוא ירוק ,כיון שודאי כבר נגמר הפרי) .ואתרוג קטן
חרות ששדרתו קשה ונעשה כחריות דקל פסול ,ודומה (לר"מ כאגוז ולר"י כביצה) הם משום שהפרי אינו
לחרות שרק התחיל להתקשות כשר. גמור( .והא שנחלקו ר"ע ורבנן לקמן ל"ו באתרוג הבוסר ,שם
ניטלה התיומת והיינו שני העלים האמצעיים העליונים ר"ע פוסל אפי' בגדול היכא שסופו ליגדל הרבה יותר ,משום
שאינו הדר או משום שאינו ראוי לזריעה ,אבל כאן הפסול
שהם מדובקים כתאומים פסול ,נחלקה התיומת עד העלים
משום שלא נגמר הפרי אע"פ שאין סופו ליגדל יותר .וכן י"ל
שלמטה מהם מחלוקת. שרבנן שפוסלים בבוסר מכשירים כאן .תוד"ה שיעור) .והא
כפות תמרים -לא יקח חרותא ,שהרי א"א לכופתו. דלר"י שיעור אתרוג הגדול כדי שיאחוז שניים בידו
ולא יקח אופתא חתיכת גזע שאין בה ענפים ,משום אחת שאז כשרוצה להופכם יוכל להחזיק את הלולב במקום
ד"כפת" משמע ששייך שיהיה פרוד ואופתא כפות אתרוג אחד ,הטעם משום שצריך ליטול את הלולב
37
ולרבא כתיב "והאמת והשלום אהבו" ,לרש"י כיון שהוא לעולם .ולא יקח כופרא כעין חרותא אלא שהוא בן שנה או
סם המות אינו אמת ושלום ,ולתוס' (ד"ה האמת) אינו סם המות, שנתיים שלא נתעבה העץ ויכולים לכופתו ,משום דכתיב
אלא אינו אמת ושלום לפי שהוא פוצע את הידיים .ובברייתא "דרכיה דרכי נועם" ואלו משרטים הידיים( ,ולרבא הטעם
איתא שהכונה להדס שהוא עץ הקלוע כמין קליעה משום דכתיב "והאמת והשלום אהבו"( .תוד"ה דרכיה) .ולא
ודומה לשלשלת ,ולראב"י הכונה להדס מפני שהוא יקח ב' כפות תמרים ענפי דקל שתלויים בהם תמרים
עץ שטעם עצו ופריו שווה. דכתיב כפת חסר ,וכף תמרים אחת שמה כף ולא
עבות היינו שיש ג' עלים בכל קן ,לרש"י צריך שג' עלים כפת.
יצאו מתוך אותו עוקץ ,ולתוס' (ד"ה תלתא) זו חומרא גדולה,
ציני הר הברזל כשרות אע"פ שהעלים קטנים ואינם עולים
אלא צריך שיהיו סמוכים ודבוקים אע"פ שכל אחד בעוקץ
נפרד .לרב כהנא אפי' תרי וחד כשר וכן נהג רב אחא עם ארכה של שדרה ,והיינו כשראשו של זה מגיע לצד
בריה דרבא ,ולאמימר הוי הדס שוטה. עיקרו של זה ,והם ב' תמרות בגיא בן הינום שעשן
עולה מביניהם וזו היא פתחה של גיהנום.
נשרו רוב עליו -אם עבותו קיימת ,והיינו שהיו ז'
עלים בכל קן ונפלו ד' ,כשר .והנה במתני' איתא שנפרצו ל"ב :שיעור לולב -במתני' איתא ששיעור לולב ג'
עליו פסול ,ורש"י מפרש דהיינו נשרו, טפחים ועוד טפח כדי לנענע בו דבעינן נענוע מעלה ומוריד
הדס גזול פסול. מוליך ומביא לעצור רוחות רעות וטללים רעים .לשמואל
שיעור הדס וערבה ג' טפחים ,ושל הלולב ד' כדי
הדס מצראה שגדל במיצרי השדה והוא משובח מפני ל"ג. שיצא מההדס טפח ,ולריו"ח השדרה של הלולב
שיש לו מקום לגדול ,וי"מ מצרי .אע"פ שיש לו שם לווי צריכה לצאת מההדס טפח .ולענין שיעור טפח ,לר"ט
כשר ,ד"ענף עץ עבות" אמר רחמנא ,מכל מקום .והק' לוקחים אמה של ה' טפחים בינוניים ומחלקים אותה
התוס' (ד"ה ואימא) שהרי בתורה לא כתוב הדס ,ומה ההו"א
לששה חלקים ,ג' מהם הוא שיעור ההדס ,וד' הוא
לפסול משום שם לווי.
שיעור הלולב .ומה שאמר שמואל ששיעור הדס ג'
יבש -יבשו רוב עליו ונשארו בראשו ג' בדי עלים טפחים ,לר"ט זה יוצא ב' ומחצה ,ושמואל לא דקדק
לחים כשר ,אבל אם הראש יבש והאמצע לח פסול משום בדבריו אלא החמיר מעט( .ואין לומר שכוונת ר"ט
שאינו הדר.
שצריך הדס של ה' טפחים ,שהרי הדס של ג"ט אין
של אשירה ושל עיר הנידחת פסול. אנו מוצאים שיהיה עבות כראוי ולא הדס שוטה ,כ"ש שאין
נקטם ראשו פסול ,ואם עלתה בו תמרה בערב יו"ט הכונה לאמה של ה"ט).
כשר.
דיני הדס
הדס שענביו מרובות מעליו פסול ,ואם מיעטם לפני
"ענף עץ עבות" היינו ענף שיש לו עלים המכסים את הענף,
יו"ט כשר ,וביו"ט עצמו אסור למעט משום שבות דדומה שזה ג' עלים בכל קן .הגמרא מבארת מנלן שהכונה להדס.
למתקן כלי ומכשירו. וכן יבוארו בגמרא פסולי הדס :א' נשרו העלים וכבר אינו
עבות .ב' גזול .ג' יבש .ד' של אשירה ושל עיר הנידחת ,ה'
דיחוי במצוות נקטם ראשו (ואם עלתה בו תמרה כשר ,והגמרא דנה בזה
אם ההדס נדחה מהכשרו היכא שעלתה בו תמרה ביו"ט,
קרבן שנדחה אחר שחיטה אינו חוזר להכשרו ,אלא הוא
או שמיעט ענביו ביו"ט) .ו' היו ענביו מרובות מעליו.
נדחה לגמרי .ורב ירמיה מסתפק האם דין זה נאמר גם
במצוות ,או שזה דין דווקא בקרבנות .ונ"מ לענין הדס עבות -הא דכתיב "ענף עץ עבות" הכונה לענף שעליו
שהיו ענביו מרובות מעליו ומיעטם ,או בנקטם ראש ההדס מכסים את עצו ,והיינו הדס שעליו עשויים כקליעה והם
ועלה בו תמרה ,וכן לגבי כיסוי הדם אם נתכסה וחזר שוכבים ומכסים את העץ .ואין הכונה לזית כיון שאינו
ונתגלה .והגמרא אומרת שיש חילוק בין דבר שכבר היה
ראוי למצוה ונדחה (נראה ונדחה) ,לבין דבר שמעיקרא לא עבות והיינו שאין העלים מכסים זה את זה .ואין הכונה
היה ראוי (דיחוי מעיקרא) ,וכדלהלן. לדולבא שעליו עשויים כקליעה( ,לרש"י היינו ערמון ,ולתוס'
ערמון אין עליו עשויים כקליעה) ,כיון שאין העלים מכסים
דיחוי בקרבנות -כתבו התוס' (ד"ה נקטם) שאף שבקרבנות
אף דיחוי מעיקרא הוי דיחוי ,ולכן מפריש נקיבה לפסחו זה פסול את העץ .ואין הכונה להירדוף -לאביי כיון דכתיב
לשלמים ,מ"מ לגבי שאר מצוות יש בזה ספק וכדלהלן .והיכא "דרכיה דרכי נועם" והירדוף הוא חד ופוצע את הידיים,
38
ר"א ברבי שמעון מתיר למעט את הענבים ביו"ט, שבידו לתקן ,מצינו שאם קיבל כהן כשר ונתן לפסול יחזיר
והיינו כשמלקטם לאכילה ואינו מתכוון לתיקון מנא, לכשר ולא הוי דיחוי ,ומאידך המפריש קרבן והמיר דת הוי דיחוי
אף שבידו לחזור ,וכן קדשים שנשחטו ואח"כ נפגם המזבח הוי
וסבר כאביו ר"ש דדבר שאין מתכוון מותר ,ואף דיחוי אע"פ שבידו לתקן .וצריך לחלק בין הדברים.
דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ,שכיון שא"א שלא
תמות הוי כמתכוון ,איירי שיש לו הושענא אחריתי, דיחוי במצוות -הגמ' מסתפקת אם יש דיחוי בשאר
וממילא אין כאן תיקון כלי .רש"י .והתוס' (ד"ה מודה) כתבו דהוי מצוות כמו בקרבנות שאם הקרבן נדחה אחר שחיטתו אינו
מלאכה שאין צריכה לגופה ,דבעלמא פטור אבל אסור ,והכא חוזר להכשרו ,או לא .והגמ' (ע"ב) פושטת שדיחוי
שרי משום מצוה. מעיקרא לא הוי דיחוי ,מהא דמבואר במתני' שאם
הותר אגדו ביו"ט יכול לעונבו ,אבל לקשור אסור ,דקשר ליקט את ענבי ההדס ביו"ט כשר ,אבל דבר שנראה
של קיימא הוא אחת מאבות מלאכות ,והכא הוי קשר של ונדחה וחזר ונראה ,הגמ' נשארת בספק אי יש דיחוי,
קיימא ,דאין בכוונתו להתירו לעולם ,ולר"י עניבה כקשירה דזה חמור יותר מדיחוי מעיקרא ,דבדיחוי מעיקרא י"ל שאין
ואסור לעונבו ,ולא מהני אגידה כירק דבעינן קשירה דיחוי כיון שכשנראה למצוה הוי כקרבן שהוקדש עכשיו,
משא"כ בנראה ונדחה.
מעלייתא ,לתנא דברייתא עניבה כקשירה כר"י ,אבל
ס"ל שא"צ קשירה מעלייתא אלא עונבו כאגודה של דיחוי בכסוי הדם -המכסה את הדם ונתגלה ,פטור
ירק .ושמעינן מהכא שצריך לאגוד את הלולב בקשירה גמורה, מלכסות .ואם הרוח כסתה את הדם פטור מלכסות,
שהרי אף לרבנן שלולב א"צ אגד ,מ"מ מצוה לאוגדו משום "זה אך אם חזר ונתגלה חייב לכסות ,וילה"ס אם הטעם
קלי ואנוהו". משום דפשיטא לן שאין דיחוי אצל מצוות ,או שזה
מתי ענבים פוסלים בהדס -היו ענביו מרובות ספק ,ומספק חייב לכסות.
מעליו פסול ,אף אם הענבים נמצאים בכמה מקומות, דיחוי בנקטם ראש ההדס -נקטם ראש ההדס
משום דהוי מנומר .ענבים שחורים פוסלים מפני שאינו מערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט משנאגד ,זה תלוי
הדר ,ומתחילה הם ירוקים ואח"כ הם משחירים ,וכן ענבים בספק אם יש דיחוי אצל מצוות.
אדומים פוסלים ,כדמצינו שדם שחור הוא אדום
שלקה ,וא"כ ענבים אדומים עתידים להשחיר ולכן הם דיחוי בהיו ענביו מרובות מעליו-
פסולים ,אבל בענבים ירוקים כשר. הדס שהיו ענביו מרובים מעליו ומיעטן לפני יו"ט,
כשר ,ואם עבר ומיעט את הענבים ביו"ט ,ואם לולב צריך
דיני ערבה אגד ה"ה בערב יו"ט אחרי שנאגד ,לר"א בר צדוק פסול,
"ערבי נחל" היינו ענף מעץ הערבה ,שהעלה שלה משוך (- וחכמים מכשירים .הגמ' רוצה לומר שלכו"ע לולב
צר וארוך) כנחל ,והקנה שלה אדום ,ופיה (צידי העלה) א"צ אגד ,ואף אי לולב צריך אגד לא ילפינן לולב
חלק .ולהלן יבואר מה כשר לערבה ומה פסול. מסוכה לפסול תעשה ולא מן העשוי ,וא"כ בהכרח
פסולי ערבה -גזולה דכתיב "לכם" ,יבשה ,של אשרה המחלוקת היא אם יש דיחוי אצל מצוות .והגמ' דוחה
ושל עיר הנידחת דכיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שי"ל שלכו"ע אין דיחוי אצל מצוות ,ונחלקו אם
שיעוריה ,נקטם ראשה ,נפרצו עליה ,פסולה ,אבל לומדים לולב מסוכה בבנין אב( ,ולפי זה המחלוקת היא גם
כמושה ,ושנשרו מקצת עליה ,כשרה. בליקטן בהתר .תוד"ה והכא) ,או שנחלקו במחלוקת ר"י
ערבי נחל -איתא בברייתא ש"ערבי נחל" היינו ורבנן אם לולב צריך אגד ,משום דילפינן "ולקחתם
לכם ביום הראשון" מ"ולקחתם אגודת אזוב" ,או
ערבות הגדלות על הנחל ,דבר אחר שיהיה עלה שלה
שלולב א"צ אגד .ומ"מ אף לרבנן מצוה לאוגדו משום
משוך כנחל .ובברייתא אחרת לומדים מדכתיב
"ערבי" בלשון רבים ,שגם ערבות של בעל הגדלות בשדה
"זה קלי ואנוהו".
שלא על הנחל ואינו צריך השקייה ,ושל הרים ,כשרות, ל"ג :אם מיעט את הענבים אחרי אגידת הלולב
אמנם לכתחילה מצוה בערבי נחל ממש .וצפצפה פסולה כשר ,ואף אי דיחוי מעיקרא הוי דיחוי ,י"ל דאגד
כיון שהיא גדילה בין ההרים וכתיב בתוכחה ביחזקאל הזמנה בעלמא הוא ולא חשיב אפי' דיחוי מעיקרא כל שלא
"קח על מים רבים צפצפה ש ָׂמֹו" ,אמר הקב"ה אני היה אם קידש היום ועודנו בפסולו ,אבל קודם שהגיע זמן
המצוה לאו דיחוי הוא .אמנם כתבו התוס' (ד"ה לעולם) שלמ"ד
לולב צריך אגד ,פסול משום תעשה ולא מן העשוי.
39
דיני ד' מינים אמרתי שיהיו ישראל לפני כעץ ערבה שאחוז במים
רבים והם שמו עצמם כצפצפה שבהרים.
ל"ד :מנין הד' מינים -לשיטת רבי ישמעאל יטול ג'
הדסים ,דכתיב "ענף ,עץ ,עבות" .וב' ערבות ,דכתיב ל"ד .ערבה קנה שלה אדום ,ועלה שלה משוך ,ופיה
"ערבי" .ולולב אחד ,דכתיב "כפת" .ואתרוג אחד, חודם של עלים חלק .וצפצפה קנה שלה לבן ,ועלה שלה
דכתיב "פרי" ,ומ"עץ הדר" דרשינן לקמן שטעם עצו ופריו עגול ,ופיה דומה למגל .ואם פיה דומה למסר פסולה,
שוה( .תוד"ה ענף) .וחזר בו רבי ישמעאל וסובר שדי וחילפא גילא אע"פ שפיה דומה למגל כשרה ,ואין
בהדס אחד .ולר"ע יטול אחד מכל מין. חסרון במה שיש לה שם לווי ,ד"ערבי נחל" כתיב,
מכל מקום.
בל תוסיף בד' מינים -כתבו התוס' (ד"ה ערבי) שאין בל תוסיף
אם מוסיף על כמות הד' מינים ,אפי' למ"ד לולב צריך אגד ,ורק לאבא שאול "ערבי" לא בא להכשיר של בעל אלא בא
אם הוסיף מין אחר עובר בבל תוסיף. ללמד שיש מצות ערבה בלולב ויש מצות ערבה
הדסים קטומים -לרבי ישמעאל יטול הדס אחד במקדש להקיף את המזבח .ולרבנן מצות ערבה במקדש
שאינו קטום ,ולר"ט יכול ליטול שלשתם קטומים דלא היא הלכה למשה מסיני( ,וכן נסוך המים לתמיד של
בעי הדר בהדס .לשמואל הלכה כר"ט ,ולכן אמר שמואל שחר בימי החג ,ועשר נטיעות דהנה אסור לחרוש בערב
שביעית ל' יום לפני ראש השנה כדי להוסיף מחול על הקודש,
לסוחרים שאם לא ימכרו את ההדסים בשווים ידרוש
לר"ע ילפינן דין זה מ"בחריש ובקציר תשבות" ולרבי ישמעאל
לרבים שהלכה כר"ט ,ואף דס"ל כר"ט לא דרש כמותו, זה הלל"מ ,וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו בשדה הלבן מפסח
משום הידור מצוה .תוד"ה ולדרוש. ובשדה האילן באילנות זקנים מעצרת ,ושדה אילן היינו ג'
אין אוגדים את האתרוג יחד עם שאר המינים ,דהא אילנות בבית סאה ,שאז מותר לחרוש עד עצרת ,ובפחות מג'
אילנות מותר לחרוש בסמוך להם לפי חשבון המרחק כשיש ג'
לא כתיב "וכפת תמרים" אלא "כפת תמרים". בבית סאה .ובנטיעות צעירות מותר לחרוש עד ר"ה אם יש י'
ארבעת המינים מעכבים זה את זה ,דכתיב נטיעות בבית סאה כדי שלא יבשו ,ואם אינם מפוזרות או שיש
פחות מי' נטיעות ,מותר לחרוש לפי חשבון המרחק כשיש י'
"ולקחתם" שתהא לקיחה תמה ,ומהאי טעמא פוסלים
מפוזרות).
אתרוג חסר ,אמנם אתרוג חסר כשר בשאר הימים אף שד'
מינים מעכבים זא"ז בשאר הימים( .תוד"ה שתהא) .עוד כתבו דברים שנתחלף שמם אחרי החורבן ,והנ"מ
התוס' שדעת בה"ג שאם נטל את המינים בזה אחר זה כשר,
ודבר תימה הוא ,ורק אם נטלם יחד ולא חיברם באגד כשר בזה-
לחכמים ופסול לר"י. חלפתא וערבתא ,ונ"מ שרק חלפתא כשר ללולב.
דיני אתרוג שיפורא וחצוצרתא פשוטה ואינה של איל ,ונ"מ שרק
חצוצרתא כשרה לשופר.
"פרי עץ הדר" היינו אתרוג .ולהלן יבואר מנלן שהכונה
לאתרוג ,וכן יבוארו פסולי אתרוג ,ויש דין מיוחד באתרוג
פתורתא ופתורא שלחן קטן וגדול ,ונ"מ למקח וממכר.
שצריך שהוא יהיה ראוי לאכילה( ,ולכן אתרוג ערלה או של בי כסי והובלילא ,ונ"מ שמחט הנמצאת בבי כסי אפי'
תרומה טמאה פסול) ,ויש מחלוקת אם צריך שיהיה בצד אחד פסולה מפני שדופנו דק ,דאילו במה שהיה נקרא בי
באתרוג גם דין ממון או לא (ונ"מ במעשר שני בירושלים). כסי אינו טריפה אלא כשהנקב מפולש ,כיון שהוא עבה כב'
עוד מבארת הגמרא שאר פסולי אתרוג ,כגון פסולי חסר דפנות .רש"י .והתוס' (ד"ה בית הכוסות) כתבו שאם ניקב חצי
או פסולי הדר. העובי כשרה ,והכא כיון שניקב עור אחד שלם הו"א דהוי טריפה
אתרוג הגזול ,והיבש פסול. קמ"ל.
בבל ובורסיף ,ונ"מ לגיטי נשים ,שמבבל א"צ לומר בפני
הירוק ככרתי ר"מ מכשיר ור"י פוסל( .עיין ל"א.):
נכתב ובפני נחתם ,משום דבקיאים לשמה ומצויים לקיימו,
ל"ה .פרי עץ הדר -היינו אתרוג ,ד"פרי עץ" היינו וכעת מבורסיף אין צריך לומר ומבבל צריך לומר .וכתבו התוס'
(ד"ה נפקא) שאין לומר נ"מ לענין כתיבת שם העיר ,שהרי בבל
שטעם עצו ופריו שוה ,ואין הכונה לפלפלין (וכדמצינו הוא שם המדינה ,ואין כותבים שם המדינה בגט.
שיש ערלה בפלפלין דכתיב "עץ מאכל" עץ שטעם
עצו ופריו שוה ,דלא תימא כיון שהעץ אינו גבוה מן הארץ
אין בו ערלה .רש"י .והתוס' (ד"ה ללמדך) הקשו שיש כמה עצים
כאלו שיש בהם ערלה ,אלא החידוש הוא שיש בו ערלה אע"פ
40
תרומותי" ,וי"א מפני שמפסידו שקליפתו החיצונה נפסדת שסופו להתייבש ולא יהיה ראוי לאכילה .וללמדך שאין ארץ
במשמוש הידים ואסור להפסיד את התרומה ,ונ"מ אם קרא ישראל חסירה כלום) ,שהרי התורה אמרה לקחת
עליו שם תרומה חוץ מקליפתו החיצונה ,שאין אסור "פרי" אחד ,ובפלפלין לא מינכרא לקיחת פרי אחד
להפסידו .וכן נ"מ היכא שכבר הוכשר לקבל טומאה .שם. כיון שהם קטנים .לרבי דורשים "הדר" מלשון הדיר,
ואם נטל כשר לפי שיש בו התר אכילה לכהן או שכמו שבדיר עד שבאים קטנים עדיין גדולים
לישראל שלקחה מכהן יכול להאכילו לבן בתו כהן( ,אבל פדיון קיימים ,כך צריך להיות הפרי שכשחונטים פירות שנה זו
אין לתרומה) ,וכן יש בו דין ממון שהרי הכהן יכול לקדש בו עדיין פירות שנה שעברה קיימים ,והיינו אתרוג .ולרבי
אשה ,וכן ישראל שנתן לו הכהן את התרומה יכול לקדש אשה, אבהו "הדר" היינו שדר באילנו משנה לשנה והיינו
ומוכרה לכהנים והדמים שלו. אתרוג .ולבן עזאי קרינן אידור שזה מים ביוונית,
אתרוג של דמאי ב"ה מכשירים דכתיב "לכם" כיון ואתרוג גדל על כל מים.
דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה ,דרוב עמי הארץ
אתרוג של אשירה ושל עיר הנידחת פסול ,דכיון
מעשרים ואינו אלא חומרא בעלמא וגבי עניים ואכסניא (חיל
המלך שמזונותיהם על בני המדינה) לא העמידו דבריהם .וכתבו דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה ,וכתבו התוס'
התוס' (ד"ה דאי) שא"צ לטעם זה ,דעצם מה שזה מותר לעני (ד"ה לפי) שבלולב של אשירה רק ביו"ט שני צריך להגיע לטעם
מספיק שהוא יצא בו ,כמו תרומה לישראל .וב"ש פוסלים זה ,דביו"ט ראשון פסול משום שאין בו דין ממון ,ובדבר שאינו
ראוי לאכילה לכו"ע בעינן שיהיה בו דין ממון( .א.ה .ממה שלא
דסברי שאין מאכילים את העניים ואת האכסניא הקשו התוס' מאתרוג מבואר לכאו' שלא גרסו קטע זה בגמ'
דמאי ,ופסול כיון דלית ביה התר אכילה( .משמעות רש"י ד"ה כאן גבי אתרוג .וע"ע בתוס' ל .ד"ה משום).
מאי) .והתוס' כתבו (ד"ה אתיא) דמבואר הכא שבטבל לכו"ע
לא יוצא יד"ח ,אך כתבו שהטעם הוא משום דהוי אתרוג אתרוג ערלה או מעשר שני -אתרוג של ערלה
דשותפין( ,אבל במצה מטעם שותפין אם היה אוכל כמה זיתים פסול .לרבי חייא בר אבין הטעם לפי שאין בו התר
ויש משלו כזית היה יוצא ,וילפינן מקרא שלא יוצא). אכילה ו"לכם" היינו הראוי לכם בכל דרכי הנאתו ,ולרב אסי
עלתה חזזית כמין אבעבועות דקות על רובו פסול ,על לפי שאין בו התר אכילה ודין ממון שאינו שו"פ ואינו
מיעוטו כשר ,ואם עלתה חזזית בשניים ושלשה שלכם .ונ"מ במעשר שני בירושלים שיש בו התר אכילה,
מקומות אף במיעוטו פסול דהוי כמנומר ,ובחוטמו לר"מ שהוא ממון גבוה ואינו יכול לקדש בו אשה( ,וכן במעשר
המקום שמתחיל השיפוע בראש האתרוג ,משהו נמי פסול שני בגבולין שלכו"ע הוא ממון גבוה .תוד"ה לפי) ,שלרב אסי
מפני ששם זה ניכר יותר( .ומשמע בירושלמי שזה פסול רק אין יוצאים בו יד"ח ,ולתנא דמתני' ,והיינו רבנן דס"ל
ביו"ט ראשון .תוד"ה עלתה). שהוא ממון הדיוט ,לא יטול (י"א מפני שמכשירה
ניטלה פיטמתו –ראש האתרוג ,פסול ,ואם ניטל עוקצו לקבל טומאה ,וי"א מפני שמפסידה ,וכדלהלן לגבי
זנבו כשר .וי"מ דפיטמתו היינו שנתלש העוקץ מתוך האתרוג, תרומה טהורה .ל"ה ,):ואם נטל יצא יד"ח מפני שיש
אבל אם רק נחתך העוקץ שמחוץ לאתרוג כשר ,ורש"י מקשה בו התר אכילה ,ולמ"ד שצריך דין ממון יצא רק לרבנן.
על פי' זה ,ור"ת מיישבו .ובאופן אחר פירשו התוס' ששניהם וכתבו התוס' (שם) שבערלה פסול משום דכתותי מיכתת
בראש האתרוג ,ועוקצו היינו מה שבולט וקשה כעץ ,ופיטמתו שיעוריה ,וא"צ לטעמים הנ"ל אלא במעשר שני .וכן לר"מ
היינו שנתלש העוקץ ממקום חיבורו ונשאר כמין גומה .ובשם עיסה של מעשר שני אינה חייבת בחלה ,דכתיב
הערוך פירשו שפיטמתו היינו ראש האתרוג ,ובוכנתו היינו שאם "ראשית עריסותיכם" ,ומצה של מעשר שני אין
ניטל העוקץ עם קצהו שבתוך האתרוג פסול.
יוצאים בה יד"ח בפסח ,דילפינן לחם לחם מחלה,
נקלף פסול ,ואם נקלף כולו והגליד כתמרה אדומה ולרבנן יוצאים בה יד"ח מצה וחייבת בחלה.
כשר אבל מקצתו פסול דהוי ליה כמנומר .רש"י .והתוס' (ד"ה
הא) מבארים בשם ר"ח שאם נקלף כולו פסול ובמקצתו כשר. ל"ה :אתרוג של תרומה טמאה פסול ,דאע"פ
שיכול להסיקו תחת תבשילו דכתיב "תתן לו" ולא לאורו,
ל"ו .נסדק פסול.
מכלל דבת אורו היא ,אין בו התר אכילה.
ניקב נקב מפולש פסול ,ובנקב שאינו מפולש פסול
אתרוג של תרומה טהורה לא יטול ,י"א מפני
בכאיסר אע"פ שלא חסר כלום .וכתבו התוס' (ד"ה אי) שאם
שמכשירו לקבל טומאה ,שהרי שורים את האגודה במים
ניקב עד חדרי הזרע יתכן שגם זה פסול.
בשבת כדי שלא ייבשו ,וכשנוגעים באתרוג עם המים (שהמים
מתי אתרוג פסול כמו טריפה בבהמה -רבא מאגודת הלולב נוטפים על האתרוג .תוד"ה מפני) הוכשר לקבל
מסתפק באתרוג שנימוח ונשארו הסימפונות –חדרי טומאה ,ואסור לגרום טומאה לתרומה דכתיב "משמרת
41
כשמטלטל פחות מד' אמות ובית הכסא אינו מוקף מחיצות, הזרע שבתוכם נמצאים הגרעינים ,אם כשר כמו שמצינו
שאין כאן אלא טלטול מוקצה ומשום כבוד הבריות לא גזרו. לגבי טריפות שאם לא נימוחו הסימפונות לא הוי
אבל התוס' (ד"ה בשבת) כתבו שהתירו להכניסם אף לבית
הכסא המוקף מחיצות דמותר אף להכניס מכרמלית לרה"י או
טריפה ,או שאע"ג שבבהמה לא הוי טריפה פסול
מרה"י לכרמלית או לטלטל ד' אמות בכרמלית ,אמנם בבין באתרוג ,דשאני הכא דשליט ביה אוירא( .ולענין
הכסא הקבוע בבנין אסור. נקלף או נסדק פסול באתרוג כמו בבהמה דמצינו
שגלודה היא טריפה ,וכן נסדק הקנה ולא נשאר חוליה למעלה
שיעור אתרוג הגדול -לרבי יוסי אפי' אם צריך
וחוליה למטה הוי טריפה ,וניקב כשר באתרוג אע"ג
לאוחזו בשתי ידיו כשר ,ולר"י בעינן כדי שיאחז ב'
דבבהמה בניקב קרום של מח הוי טריפה).
בידו אחת דברי ר"י דחיישינן שיפול ,וכן אמר ר"י שיש
לפוסלו משום שאינו הדר( ,והיינו לשיטת רבי יוסי ,אך ר"י עצמו אתרוג תפוח שהתנפח מחמת שנפלו עליו גשמים אחרי
סובר שאין דין הדר באתרוג). שנתלש ,סרוח שנרקב ,וי"א שתפוח היינו נרקב וסרוח ריחו
רע ,כבוש בחומץ או בחרדל ,שלוק מבושל מאד ,לבן,
דין אגידת הלולב מנומר ,עגול ככדור ,פסול ,וי"א אף התיום שני אתרוגים
לרבנן מצוה לאגוד את הלולב וההדסים והערבות יחד הדבוקים יחד.
משום "זה קלי ואנווהו" ,ורבי יהודה לומד מגזירה שוה אתרוג הכושי -לאביי כשר ,לרבא לבני בבל כשר
שהאגידה מעכבת ,ונ"מ ג"כ שלר"י האגידה חייבת להיות
מפני שהם קרובים לכוש ורגילים באתרוגים אלו ,ולבני א"י
ממין הלולב ,ולר"מ יכולים לאגוד במין אחר .וכן נ"מ
שלר"י אגידת הלולב אינה חוצצת ,ולרבנן היא חוצצת .עוד פסול .דומה לכושי שגדל בבבל והרי הוא שחור פסול
יבואר להלן אם אפשר לאחוז את הלולב ע"י דבר אחר ,או משום נדמה ,אבל הגדל בכוש כשר כיון שכך הדרך.
שזה פסול משום דבעינן לקיחה תמה. אתרוג הבוסר לרש"י היינו קטן כפול הלבן ,ולתוס' היינו אף
לר"י אין אוגדים את הלולב אלא במינו של הלולב ,ואין גדול שלא נגמר הפרי ,ר"ע פוסל וחכמים מכשירים ,ואינו
הטעם משום הדר ,שהרי לר"י אין דין הדר בלולב ,אלא משום תלוי בדין חיוב מעשר באתרוג בוסר שר"ש פוטר
דס"ל שלולב צריך אגד וא"כ האגד עצמו הוא מכלל המצוה,
וחכמים מחייבים ,די"ל שר"ע פוסל משום שאינו הדר
ואם יביא מין אחר יהיו חמשה מינים ויעבור בבל תוסיף. אבל במעשר חייב ,וחכמים שמכשירים סוברים
ואמר רבא שסיב שנכרך סביב הדקל( ,מכאן הוכיחו התוס' שפטור ממעשר דכתיב "עשר תעשר את כל תבואת
(ד"ה דסיב) שסיב הוא מין אילן ,ואינו אצוותא דדיקלא הכשר זרעך" כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה והיינו פרי
למרור) ,או עיקרא דדיקלא –חתיכות מהדקל עצמו ,כשר העשוי לצמוח שהוא בשל כל צרכו( .וחכמים לא מחייבים בוסר
לר"י ,מפני שהם מין לולב ,שהרי לר"י הסכך צריך במעשר אלא אתרוגים ותפוחים ,אבל שאר הפירות אינם
להיות ממין לולב ,וכדלהלן ,ובכל זאת מכשיר ר"י ראויים לאכילה כשהם בוסר ופטורים אף לחכמים ,ותפוחים
לסכך בנסרים. חייבים אף לר"ש משום שהם ראויים רק לזריעה ,ורק
באתרוגים ,או בתפוחים קטנים מאד ,שראויים לאכילה ולא
לר"מ אוגדים את הלולב אפי' בחוט או במשיחה, לזריעה ,ר"ש פוטר וחכמים מחייבים).
ומעשה באנשי ירושלים שאגדו בגימוניות של זהב –
חוטי זהב כפופים( ,ולר"י היה זה לנוי בעלמא ולא להכשר ל"ו :גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת פסול,
מצוה ,ולכן אין בזה בל תוסיף ,ומלמטה היה אגוד במין ואם עשאו כברייתו כשר ,אפי' אם עשאו כמין דפי
הלולב). קרשים קרשים כעין גלגל של ריחיים.
חסר -אתרוג שניקבוהו עכברים ,לל"ק פסול אף
ל"ז .אלו מינים כשרים לסכך -לרבי יהודה צריך בשאר הימים משום דמאיס ובעינן מצוה הדורה הואיל
לסכך דווקא בד' מינים שבלולב ,דאם ד' מינים שהם ומזכיר שם שמים עליו ,ולל"ב כשר בשאר הימים ופסול
קלים שנוהגים רק ביום פסולים בשאר מינים ,כ"ש רק ביום הראשון כדין חסר דפסול ביום הראשון שחיובו
שסוכה שהיא חמורה שנוהגת גם בלילות שנוהגת רק דאורייתא משום דבעינן לקיחה תמה .ורבי חנינא היה אוכל
בד' מינים .והא דאמר עזרא "צאו והביאו עלי זית ועלי ממנו ויוצא בו בשאר ימים.
עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות שיעור אתרוג הקטן ר"מ אומר כאגוז ר"י אומר
סוכות כנהוג" ,עלי זית ועץ שמן הם לדפנות ולא כביצה ,וכן נחלקו בשיעור ג' אבנים מקורזלות (לרש"י
לסכך .לר"מ יכול לסכך בכל דבר ,דכתיב "בסוכ ת היינו מחודדות וטובות לקינוח ,ולתוס' היינו אבנים רכות)
תשבו" סוכות של כל דבר ,ולא דורשים ק"ו כיון שמותר להכניס בשבת לבית הכסא .לרש"י ההתר הוא
42
בכוש וטובל במים ומעלה (ואוחז באזוב ומזה דאל"כ שיוצא מזה קולא שאם לא מצא מד' מינים ,לא יעשה
לא יצליח להזות על הכלי) ,אע"ג דכתיב "ולקח אזוב סוכה כלל .והא שמכשיר ר"י בסיככה בנסרים של
וטבל" בשעת טבילה בעינן לקיחה ,ליכא ראיה שלקיחה ארז שאין בהם ד"ט (ור"מ מכשיר רק אם יש בין נסר
ע"י דבר אחר שמה לקיחה ,דדילמא אם חיברו זה לנסר כמלוא נסר והניח פסל ביניהם) היינו הדס,
נחשב כגופיה. כדכתיב "אתן במדבר ארז שיטה והדס".
וכתבו התוס' (ד"ה רבי יהודה) שגם לר"י אין מסככים בד' מינים
ל"ז :וכן לרבה לא יכניס את הלולב לאגודה אחרי אם זה דבר המקבל טומאה ,כגון שעשה מהם כלי ,או בפירות,
ההדסים והערבות שמא ינשרו עלים ויהיו חציצה .וכן דלמ"ד שהסוכות היו ענני כבוד בעינן דומיא דאד שאינו מק"ט,
לא יחתוך את הלולב מלמטה שמא ישארו עלים ולמ"ד שהיו סוכות ממש ,ילפינן מדאיתקש סוכה לחגיגה .עוד
חתוכים והוי חציצה ,ורבא מתיר בשניהם ,דמין במינו כתבו התוס' (ד"ה כל) שהלכה כר"מ שמסככים בכל דבר
שגידולו מן הארץ ,ולא דורשים ק"ו כיון שיוצא מזה קולא ,והא
אינו חוצץ.
דלענין ביעור חמץ הלכה כר"י שאין ביעור חמץ אלא שריפה,
אע"ג שיוצא מזה קולא שאם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב
הרחת הדס ואתרוג -הדס של מצוה אסור להריח בו, בטל ,טעמא דהתם אינו משום ק"ו אלא לומדים במה מצינו
דכיון דלריחא קאי הקצהו מריחא שזה דרך הנאתו, מנותר שמצוותו בשריפה.
וילפינן מסוכה שאסורה בהנאה ,כיון שחל שם שמים על הסוכה
כיון שהוקצו למצוה ,אבל אתרוג כיון שהוא עומד דיני חציצה באחיזת הלולב
לאכילה לא הקצהו מריחא אלא מאכילה .ובשבת
לרבה צריך לשייר בלולב מקום של בית יד בלא
מותר להריח הדס מחובר ,דא"צ לתולשו כדי להריחו,
איגוד דאל"כ הוי חציצה ואין זו לקיחה ,דס"ל כרבנן שלולב
אבל אתרוג אסור שמא יתאווה לאוכלו ויבוא
לתולשו ,ואף אם יאכלנו במחובר אין לך תולש גדול מזה.
א"צ אגד וממילא אין האגד חלק מהמצוה ,ולרבא כל דבר
שבא לנוי אינו חוצץ .וכתבו התוס' (ד"ה כי) שרבה סובר
נוטל את הלולב בימינו כיון שיש עמו עוד ב' מינים, שמין במינו חוצץ ,או דמספקא ליה אי חוצץ( .ומה שמצינו
ואת האתרוג בשמאלו. שבלידת תאומים אע"פ שהשני מפסיק בין הראשון לרחם מין
במינו אינו חוצץ ,שאני התם שכך הדרך בלידת תאומים ,אבל
מברך על נטילת לולב ,הואיל ומינו גבוה משאר מינים מידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ ,ומצינו חילוקים בדינים
ולכן הוא חשוב והאגד נקרא על שמו. אלו).
וכן לרבה אין לאחוז את הלולב ע"י סודר ,דבעינן
נענוע הלולב ושתי הלחם לקיחה תמה .אבל משום חציצה אין כאן ,משום שמדובר
מלבד מצות נטילת לולב והיינו לאחוז בידו את הד' מינים שעשה מהסודר בית יד ללולב והוא אוחז מלמטה והלולב מחוץ
יחד ,יש מצוה (י"א מדאורייתא וי"א מדרבנן) לנענע את לידו( .בתחילה רצו התוס' לחלק בין דבר הכרוך בידו לדבר
הד' מינים ,ולהלן יבואר מתי ואיך מנענעים ,וכמה פעמים הכרוך סביב הד' מינים ,או לחלק בין דבר הנצרך ללולב לדבר
מנענעים. שאינו נצרך ,והתוס' דחו חילוקים אלו .תוד"ה דבעינא).
היכן מנענעים -מנענעים בהודו לד' תחילה – ולרבא לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ,וכדמצינו
שבתחילת המזמור שבתהילים ,וסוף שבסוף אותו מזמור שאם אפר הפרה נפל מאיליו לשוקת שהיו מביאים את
שהוא גם סוף ההלל ,ובאנא ד' הושיעה נא ,ולב"ש האפר בשפופרת ,דכל מעשי פרה היו בכלי אבנים אם אפשר,
(ולתוס' רק בשבעת הימים שמפרישים את הכהן השורף את
מנענעים אף באנא ד' הצליחה נא .וי"א שינענע בתחילת
הפרה ללשכה ,היו מעשיה בכלי אבנים ,משום מעלה ,אבל
הודו ובסוף הודו ,וכתבו התוס' שמסתבר שלא ינענע אלא פעם
השפופרת כאן מקבלת טומאה) ,וצריכים לתת את האפר על
אחת בכל פסוק .והטעם שמנענעים הוא משום דכתיב "אז ירננו
המים דכתיב "מים חיים אל כלי" שלא יפסיק האפר בין המים
עצי היער (ע"י הנענוע) וכו' ,הודו לד' כי טוב (היינו שמנענעים
לכלי ,והא דכתיב "ונתן עליו מים" היינו שיערבם ,ואם נפל
בהודו) ואמרו הושיענו וכו' (והיינו בהושיעה נא) .ועכשיו נהגו
שהציבור אומרים הודו אחרי שהש"ץ אומר יאמר נא ויאמרו נא מאיליו לשוקת פסול ,ומשמע שאם הוא הפילו במתכוון
ומנענעים ,אבל הש"ץ לא ינענע ,וי"א שגם הש"ץ ינענע ביאמר כשר ,ומבואר דאע"ג דכתיב "ולקחו מעפר שריפת
נא וביאמרו נא אגב הציבור .ובשעת ברכה ג"כ צריך לנענע. החטאת ונתן" ,לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה .וי"ג
תוד"ה בהודו. שלומדים מ"ונתן".
דרך הנענוע היא מוליך ומביא ומעלה ומוריד ,כמו אמנם מהא דתנן שאם האזוב קצר ואינו מגיע למים
שמצינו בשתי הלחם וב' כבשי עצרת ,שמניח שתי (שהיו מונחים בשפופרת קנים ארוכה) ,מאריכו בחוט או
43
שמגביהו ויוצא בו מיד( .הגמ' אמרה שי"ל שבדרבנן הלחם ע"ג ב' הכבשים ,ומניח ידו תחתיהם ,דכתיב
מצוה להפסיק שמא ישכח ויפשע). "והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ד' על שני
כבשים" ,ולומדים מלחם המילואים שהלחם יהיה מעל
יציאה יד"ח בברכת אחר -אדם יכול לצאת יד"ח הכבשים ,ומוליך ומביא (למי שד' רוחות שלו ,וי"א כדי
ברכת המזון כששומע הברכה מאשתו ובניו בבן שהגיע לעצור רוחות רעות) ומעלה ומוריד (למי שהשמים
לחינוך ,והיינו היכא שהאב אכל כזית או כביצה ולא כדי שביעה והארץ שלו ,וי"א כדי לעצור טללים רעים ,וחזינן
שגם הוא אינו מחויב מדאורייתא ,דבעינן "ואכלת ושבעת מהכא שאפי' שיירי מצוה שאינם לעיכובא במצוה,
וברכך" ,ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ,ומ"מ תבוא מארה לאדם מעכבים את הפורענות ,שהרי תנופה אינה מעכבת,
שאשתו ובניו מברכים לו ,דודאי זה מחמת שלא למד. דכתיב "לתנופה לכפר" וכיון שהכפרה היא בדם בהכרח הכונה
שאם לא הניף כיפר) ,דכתיב "אשר הונף ואשר הורם"
סדר ודיני אמירת ההלל הונף היינו מוליך ומביא ,והורם היינו מעלה ואין עליה בלא
איתא במתני' לקמן (מ"ב ):ההלל והשמחה שמונה ,והיינו הורדה .ואין נכון לומר בנענועים "דין גירא בעיניה
שצריך לגמור את ההלל כל השמונת ימים .דעת הרמב"ם דסטנא" שרואה שאינו יכול לנתקנו מעול מצוות ,מפני שזה
(ספר המצוות שורש א') שאמירת ההלל היא דרבנן ,שהרי גורם שהשטן –היצר הרע ,יתגרה בו לטעות מעל קונו.
זה שבח שאמרו דוד ,אבל הרמב"ן בהשגות שם חולק וכתבו התוס' (ד"ה כדי) ששמא לא בכל התנופות מוליך ומביא,
ואומר ונחלקו הרמב"ם והרמב"ן (ספר המצוות שורש א') אלא רק בלולב ושתי הלחם ,משום שבפסח נדונים על התבואה
חולק וסובר שזה דאורייתא (ואולי נוסח ההלל נתקן אח"כ, ובעצרת על פירות האילן ובחג על המים.
עיין בגמרא פסחים קי"ז כמה שיטות מי אמר את ההלל
בראשונה). מנין הנענועים -בגמ' איתא מוליך ומביא מעלה ומוריד.
ובירושלמי איתא שצריך לנענע ג"פ על כל דבר ודבר.
והנה בתחילה לא היו בקיאים כולם בנוסח ההלל ,והיה
והירושלמי מסתפק אם הולכה והבאה נחשבים שתים או אחד.
אחד קורא את הלל ועונים אחריו הללוי'ה וראשי פרקים,
וכתבו התוס' (ד"ה כדי) דכיון דלא איפשיט עבדינן לחומרא.
ובהמשך שכבר היו בקיאים היו בדבר מנהגים שונים,
וכדלהלן.
אכילה לפני נטילת לולב
סדר קריאת ההלל -המנהג בתחילה היה שאחד קורא את
אסור לאכול לפני נטילת לולב ,וכפי שמצינו שאסור
ההלל ומוציא את הרבים ,מפני שלא כולם היו בקיאים בקריאת
לאכול לפני תפילת מנחה .ולהלן יבואר האם מי שהתחיל
ההלל ,וכולם חייבים בקריאתו ,ועל כן אם קורא ההלל הוא לאכול צריך להפסיק וליטול לולב או שיכול לגמור סעודתו
גדול ,עונה אחריו הללוי'ה אחרי כל דבר שהוא אומר, וליטול את הלולב אח"כ.
וכדאיתא בסוטה ששירת הים נאמרה כאמירת ההלל ,שכמו
שבהלל אומרים הללוי'ה אחרי הש"ץ ,כך בשירת הים משה ל"ח .מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול ,צריך
אמר ,וישראל ענו אחרי כל דבר אשירה לד' .אבל מי שהיה ליטול כשמגיע לביתו ,וכל היום כשר לנטילת לולב.
עבד או אשה או קטן מקרין אותו ,אינם יכולים להוציאו ואם שכח ליטול והתחיל סעודתו ,אם אין שהות ביום
יד"ח כיון שאינם מחויבים בדבר ,ולכן עונה אחריהם מה ליטול אחרי הסעודה צריך להפסיק וליטול ,ואם יש
שהם אומרים ,ותבוא עליו קללה שלא למד ,ואם למד על שהות ביום א"צ להפסיק ,כדמצינו גבי תפילת מנחה
שעושה שלוחים כאלה .וכתבו התוס' (ד"ה מי) שאשה פטורה שאם התחילו בסעודה ויש שהות להתפלל אח"כ אין
מהלל דסוכות ודעצרת ,אבל חייבת בהלל דליל פסח ,כיון שאף מפסיקין.
היא היתה באותו הנס.
רבי זירא אומר שמתני' איירי בחול המועד שחיוב
ל"ח :כמה הלכות שלומדים מדרך קריאת נטילת לולב הוא מדרבנן ,אבל ביו"ט ראשון שהוא
ההלל- דאורייתא מפסיק אפי' אם יש שהות ביום ,אמנם כתבו
התוס' (ד"ה מאי) שקידוש היום ,אע"פ שהוא דאורייתא (ורק
במקומו של רבא ,למרות שכבר כולם היו בקיאים בקריאת הדין לקדש על היין הוא מדרבנן) מ"מ א"צ להפסיק לאכול,
ההלל ,היו נוהגים כדלהלן ,כדי ללמד מספר הלכות חשובות- דשאני קידוש שיכול לקדש אף ביום וליכא למיחש כ"כ
מאמירת ההללוי'ה הראשון שהש"ץ היה אומר הללוי'ה לפשיעותא ,אי נמי כיון שהוא עסוק בסעודת שבת לא חוששים
וכולם שתקו ,ואח"כ כולם היו עונים והוא שותק ,ולא היו שיפשע בקידוש .עוד כתבו התוס' (ד"ה יום טוב) שאין לומר
אומרים יחד עם הש"ץ כמו בשאר ההלל ,לומדים שמצוה שבנטילת לולב חוששים גם ביו"ט שני דרבנן ,כיון דהיכא דאיכא
לענות הללוי'ה אפי' לבקיאין. שהות ביום חיישינן טפי (כמו שבמעריב חוששים יותר ממנחה),
דשאני תפילה שצריכה שהות ומתעצל בה ,משא"כ לולב
44
תחילה וסוף ,יאמר נא ג"פ ,קראתי י'ה וענני במרחב י'ה ,וכו'. מאמירת ההללוי'ה השני אחרי הללוי'ה עבדי ד',
רבי היה כופל מאנא ד' והלאה ,ור"א בן פרטא היה לומדים שאם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו
כופל מאודך והלאה. הללוי'ה שלא ישכחו שאפשר לצאת יד"ח מהש"ץ (מי שאינו
בקי או בקי הסומך על המקרא) ולומר הללוי'ה על כל דבר.
ברכה בהלל -מצוה לברך לפני ההלל ,דכל המצוות
מאמירת הודו אחרי הש"ץ שבתחילה הש"ץ אומר הודו
מברך עליהם עובר לעשייתם( ,ו"עובר" היינו לשון
וכולם שותקים ,ואח"כ כולם אומרים הודו והש"ץ שותק,
הקדמה ,דכתיב "ויעבור את הכושי" ,וכתיב "והוא
לומדים שמצוה לענות ראשי פרקים ,והיינו לזכור שגם
עבר לפניהם" ,וכתיב "ויעבור מלכם לפניהם) .ולענין היום מי שיוצא מהש"ץ צריך לומר בראשי פרקים את ראשי
ברכה אחריה אם נהגו לברך יברך .וכן לענין מגילה מברך הפרקים ולא הללוי'ה .רש"י .וכתבו התוס' שמשמע מרש"י
לפניה ,וברכה אחריה תלויה במנהג המקום .עוד מצינו דברים שבשאר הפרק עונים הללוי'ה ולא את ראש אותו הפרק ,אמנם
שאין טעונים ברכה אלא לפניהם ולא אחריהם ,והיינו ברכת בסוטה משמע שבכל פרק עונים לפי תחילת הפרק ,ושמא
הריח ,וציצית ושופר וסוכה ולולב לר"ת שאין מברכים אחריהם מתחילת הלל עד הודו זה נחשב פרק אחד.
"אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לשמור חוקיו" ,ורק בתפילין
מאמירת אנא ד' הושיעה נא אחרי הש"ץ ,לומדים
כשמורידם משום לילה מברך ברכה זו( .תוד"ה אבל).
שאם קטן מקרא אותו צריך לחזור אחריו כל מילה
עובר לעשייתם בלולב -התוס' (ד"ה עובר) דנים מתי מברכים
ומילה ,והיינו שנהגו כך לסימן שכך ההלכה כשהקטן מקרא.
על הלולב והוי עובר לעשייתם ,דלא מסתבר שיברך כשהוא
מונח בכלי ואינו מזומן בידו ,וי"ל שיברך כשלוקח את הלולב מאמירת אנא ד' הצליחה נא אחרי הש"ץ ,לומדים
ועדיין לא לקח את האתרוג ,או שיטול שניהם ויהפוך אחד מהם, שיכולים לכפול את פסוקי ההלל ,שהרי שמעו כבר
או שיתכוון שלא לצאת יד"ח ,אי נמי י"ל דכיון שלא נגמרה מהש"ץ ושומע כעונה( .והוה מצי למילף איפכא ,אלא השמיענו
המצוה עד אחרי הנענוע יכול לברך גם אם יצא יד"ח ,דכיון שיש בזה שלא בחינם נהגו כך) .ומה שמפסיקים באמצע פסוק,
בדבר מצוה מן המובחר חשיב עובר לעשייתן. הטעם הוא מפני שפסוק זה נאמר ע"י שני בני אדם (אחי דוד
ודוד).
כמה מדיני שביעית ממה שרק הש"ץ היה אומר ברוך הבא ,והציבור
אין לקנות אתרוג בשביעית מעם הארץ ,מפני שאין ממשיכים בשם ד' ,לומדים ששומע כעונה (אע"פ
מוסרים לעם הארץ דמי שביעית יותר ממזון ג' סעודות. שלא ענה כלום) .והמקור ששומע כעונה הוא
ובסוגייתינו יבואר :א' כיצד ניתן לקנות אתרוג בשביעית מדכתיב "את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה",
בהיתר .ב' איסור קנית פירות שביעית מעם הארץ .ג' האם ובאמת לא יאשיהו קראם אלא שפן דכתיב "ויקראהו
יש בלולב ובעצים קדושת שביעית .ד' האם שנת האתרוג
נקבעת לפי חנטה כאילן או לפי לקיטה כירק .ה' חילול
שפן לפני המלך" ,ולא חזר יאשיהו וקראם דכתיב
קדושת שביעית שיש במעות שקנו מהם פירות שביעית. "ותכנע לפני ד' בשמעך" .כתב רש"י ששומע כעונה היינו
שמי שאינו יודע לא לקרות ולא לענות ,אם שמע וכיון ליבו
קנית לולב ואתרוג בשביעית -מי שבא לקנות לשמוע ,יצא .ולמד מזה רש"י שהמתפלל שמונה עשרה ושומע
בשביעית לולב מעם הארץ ,והלולב אין בו קדושת קדושה או איש"ר ישתוק ויכון והרי הוא כעונה ,ואח"כ ימשיך
שביעית מפני שהוא גדל בשנה שישית ,והקונה צריך בתפילתו .אבל התוס' (ד"ה שמע) כתבו ששומע כעונה באמצע
התפילה הוי כמפסיק בתפילתו.
גם אתרוג ,ובאתרוג יש קדושת שביעית (למ"ד
וכתבו התוס' (ד"ה הלכתא) שמנהגנו עתה באמירת הלל אינו
דאזלינן ביה בתר לקיטה) ,לא יקנה את האתרוג מעם כמנהג שהזכיר רבא ,מפני שאינו אלא מנהג ,והיכא דלא נהוג
הארץ ,שהרי אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם לא נהוג .עוד כתבו התוס' (ד"ה הוא) שלענין הברכה שמא כל
הארץ יותר ממזון ג' סעודות ,אלא כשקונה לולב יתן אחד מברך לעצמו ,ומ"מ לא הוי הפסק מה ששותקים עד
לו המוכר אתרוג במתנה ,ואם המוכר לא מסכים, שיאמר הש"ץ הללוי'ה.
יבליע את דמי האתרוג בלולב ע"י שימכור את הלולב רבא אמר שצריך להזהר שלא להפסיק בנשימה בין
ביוקר .ופרטי הדינים כדלהלן. ברוך הבא ,לבשם ד' ,וכן בין יהא שמיה רבא ,למברך.
ולרב ספרא אין לחוש בזה כיון שכוונתו לגמור .ורבא
קנית פירות שביעית- חזר בו ,כדמצינו לענין חליצה שלרבא אין בעיה להפסיק בין
פירות שביעית שנלקטו מן המשומר ,אסור לקנות "לא" ל"אבה יבמי" וכדו'( .תוד"ה אמר).
מהם אפי' פחות ממזון ג' סעודות ,ופירות שאין דרך ל"ט כפילת פסוקים בסוף ההלל -מקום שנהגו
בני אדם לשומרם ולקטן מן המופקר( ,כגון פיגם לכפול בפסוקי ההלל מ"אודך כי עניתני" עד הסוף ,יכפול,
וירבוזים ושיטים וחלגלוגות וכוסבר שבהרים וכרפס וטעם המנהג מפני שפרשה זו עד אודך כולה כפולה ,הודו
45
גידולו בשישית אין בו קדושת שביעית אע"פ שנלקט שבנהרות וגרגיר של אפר ,שאין דרך בני אדם
בשביעית .ולענין אתרוג שהוא אילן אך הוא גדל על כל מים לשומרם ,והם פטורים מן המעשר דכתיב "ובא הלוי כי
(השקיה תמידית) כירק ,נוהג בו ערלה ורבעי כאילן, אין לו חלק ונחלה עמך" יצא הפקר שיש לו בו חלק ונחלה עמך),
ולענין שביעית לר"ג ולר"א אזלינן ביה בתר חנטה מותר לקנות עד מזון ג' סעודות.
כאילן ,ולרבותינו שבאושא בתר לקיטה כירק ,ולענין כמו כן אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ
מעשר לר"ג ולרבותינו שבאושא דינו כירק כיון
יותר ממזון ג' סעודות ,לרש"י הטעם משום דכתיב
שמעשר פירות האילן וירקות הוא מדרבנן ובגורן ויקב הוא
"לאכלה" ולא לסחורה ,דפירות שביעית חייבים בביעור ,וממילא
מדאורייתא ,ואמרינן מה גורן ויקב מיוחדים שגדלים על רוב
אסור לעשות בהם סחורה להצניע לאחר שביעית ולהעשיר,
מים אף כל פירות וכו' ,ואתרוג הוא כמו ירק שגדל על כל מים,
אבל מזון ג' סעודות מותר .ולתוס' (ד"ה שאין) טעם האיסור הוא
ולר"א דינו כאילן .והתוס' דנים מהו גמר פרי באתרוג ,די"ל
שמא הוא לא יזהר במעות לנהוג בהם קדושת שביעית .ואם
שכיון שדרכו לעמוד באילן שנתיים שלש והוא ממשיך לגדול
לא חשיב גמר פרי .ולענין כלאים דינו כאילן ואינו כלאים בכרם,
שכח ומסר לו ,יאמר הרי מעות הללו יהיו מחוללים על
וכן ראש ה שנה שלו הוא שבט כמו אילן (ולא תנא לפי שזה לא פירות שאינם של שביעית שיש לי בתוך ביתי( ,ואף למ"ד
תלוי בחנטה ולקיטה). שא"א לחלל מה שביד חבירו ,מ"מ הכא אינו מדינא אלא קנסא
בעלמא .תוד"ה מעות) ,ואוכל את הפירות בקדושת
מ .קדושת שביעית בעצים- שביעית לאכילה ולשתיה ולסיכה ולהדלקת הנר.
לרבנן אין קדושת שביעית חלה אלא על דבר ואין לומר שהאיסור הוא מחמת שאסור לעשות סחורה בפירות
שהנאתו וביעורו שוה ,כגון סיכה ושתיה והדלקת הנר, שביעית ,דכתיב "לאכלה" ולא לסחורה ,דאין האיסור הוא
דכתיב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" לכם היינו לכל כשהמלקט עצמו מוכר ,אבל מותר שאחר ימכור ,ואפי' כמה
שמלקטים יחד מותר לאחד מהם למכור משום הבלעה .ואמנם
צרכיכם ,ולאכלה היינו שמותר להנות מהם בהנאה הדומה
אסור למכור באותו מקום כל שעה ,ואפשר שגם אסור לקנות
לאכילה ולא למשרה (-שרית פשתן ביין של שביעית)
פירות שביעית בזול כדי למוכרם ביוקר .תוד"ה וליתיב.
וכבוסה (-כבוס בגדים בין של שביעית) ,וכן דורשים "והיתה
שיטת רש"י שפירות משדה נעול ומשומר אסור לקנות אף
שבת הארץ וכו' " שאין שבת הארץ נוהגת והיינו שלא חלה
פחות מג' סעודות שכיון שהוא חשוד שאינו מפקיר את שדהו
קדושת שביעית אלא במה שהנאתו דומה לאכילה ,ואכילה לעניים ,חוששים שמא הוא מערים ומוכרם מעט מעט .אבל
הנאתו וביאורו שוה ,אבל משרה וכבוסה אין הנאתו התוס' (ד"ה בד"א) כתבו שעם הארץ רגיל אינו חשוד על
וביעורו שוה (מפני שנהנים מהם בלבישה והביעור הוא בזמן השביעית ,ואם ידוע שעבר על איסור שביעית אסור לקנות
שרייתם .ולפי זה צביעת בגד ג"כ חשיב אין הנאתו וביעורו שוה, ממנו אפי' מן המופקר ,אלא האיסור כאן הוא שפירות שביעית
אא"כ נאמר שיש שבח סמנים ע"ג צמר .וי"מ שמיד משעה מן המשומר אסורים ,דכתיב "ואת ענבי נזירך לא תבצור" נזירך
ששורים את הבגדים זה מתקלקל ,וההנאה היא רק אחרי כמה היינו שנזר מהם בני אדם .והק' התוס' דא"כ הפירות עצמם
ימים שהבגד שרוי בהם .תוד"ה יצאו) ,וממילא עצים אסורים ,ובגמ' משמע שהאיסור הוא מה שנותן מעות לעם
העומדים להסקה אין בהם קדושת שביעית ,מפני הארץ ,עוד הקשו התוס' שאף מן המשומר אין האיסור אלא
לבצור כדרך הבוצרים ,אבל ע"י שינוי מותר.
שאופים בעצים אחרי שנעשו גחלים ,ואף שעצים דמשחן
–עצי שמן שמדליקים אותם כדי להאיר את הבית ונמצא קדושת שביעית בלולב -לולב יש בו קדושת
שהנאתם וביעורם שוה ,מ"מ סתם עצים להסקה הם שביעית ,כיון שהנאתו וביעורו שוה שמכבדים בו את
עומדים ולא להאיר ,ולכן לא חלה עליהם קדושת שביעית הבית וזה שעת ביעורו וקלקולו ,ומ"מ לולב הנקנה לפני
מעיקרא ,אפי' אם לקטם כדי להאיר .ועלי קנים וגפנים סוכות הוא של שנה שישית ,כיון שבאילן הולכים
שלקטם בשדה לאוצר (התוס' מסתפקים אי איירי דווקא אחר חנטה.
בלקטם לאוצר) ,אם לקטם לאכילה יש בהם קדושת
שביעית ,אבל אם לקטם לעצים אין בהם קדושת
קדושת שביעית ודיני ערלה ומעשר וכו' באתרוג-
שביעית ,וכיון שעלי קנים וגפנים לפעמים עומדים לאכילה
הנה אילן שונה מירק בכמה דברים .א' נוהג בו ערלה
ולפעמים עומדים להסקה ,אזלינן בתר מחשבתו. ורבעי .ב' קדושת שביעית נוהגת בפירות שחנטו
ולרבי יוסי הא דכתיב "והיתה שבת הארץ לכם בשביעית אע"פ שנלקטו בשמינית .ג' שנת המעשר
לאכלה" הכונה לכל צרכיכם ,ואפי' למשרה וכבוסה שלו לענין אם לתת מעשר שני או עני היא לפי השנה
שאין הנאתם וביעורם שוה ,ו"לאכלה" ממעט שאין שהפרי חנט בה .משא"כ ירק שאין נוהג בו ערלה
לעשות בהם מלוגמא רפואה ,או זילוף לריח טוב בבית,
ורבעי ,ואזלינן ביה בתר לקיטה בין למעשר בין
לשביעית ,אמנם כתבו התוס' (ד"ה ולשביעית) שירק שנגמר
או אפיקטויזין להקיא ,והיינו הנאה שאינה שוה לכל
46
דבר שיש בו צורה ,אמנם מטבע שחיללו עליו מעשר אדם אלא לצורך חולה או איסטניס ,ולדבריו עצים להסקה
שני ,או דמי שביעית ,לר"מ יכול לקנות בהם בהמה יש בהם קדושת שביעית.
חיה ועוף בין חיים בין שחוטים ,ולחכמים רק שחוטים וי"א שכוונת הגמ' שמה שעצים דמשחן אין בהם קדושת
ולא חיים ,גזירה שמא יגדל מהם עדרים עדרים ונמצא שביעית משום שסתם עצים עומדים להסקה ,זה תלוי
משהה מעשרותיו לאחר הביעור ,והתורה אמרה "שנה שנה במחלוקת זו ,שלרבנן לא מועילה מחשבה להפקיע מהסתמא,
ואכלת" ואם שהה ראשונה ושניה חייב לבער בשלישית ,וכן ולרבי יוסי מהני מחשבה להפקיע מהסתמא ,ואם חשב על דבר
בשביעית צריך לבערם בזמן הביעור ולא להתעשר מהם. שהנאתו אחר ביעורו כמשרה וכבוסה ,מהני מחשבתו להפקיע
ובזכרים גזרו חכמים אטו נקיבות .ומודה ר"מ שאין מהם קדושת שביעית .תוד"ה ועצים.
מחללים על חיים אלא בזכרים אבל בנקיבות לא מ :חילול קדושת שביעית-
דחיישינן שמא יגדל מהם עדרים עדרים .וכתבו התוס'
שרק מחוץ לירושלים לרבנן אין מחללים מעשר על בהמה ,ואם קדושת שביעית שיש בפירות שביעית ,אין מתחללת
חילל חלה הקדושה אבל הקדושה לא פקעה מהדמים ,ולר"מ לענין שהדמים נתפסים בקדושה ,על פירות או מעות בדרך
מותר דווקא אם כוונתו להעלותה ולאוכלה בירושלים ,אבל חילול ,ורק בדרך מקח חלה הקדושה על המעות או
בלאו הכי מבואר בריש הזהב שלכו"ע אין מחללים טיבעא על הפירות.
פירא( ,ובירושלמי יש מ"ד שאפי' ע"מ להעלותו אסור לכו"ע,
ואין המחלוקת אלא בדמאי) ,אמנם בירושלים עצמה מותר ולענין מעות המקח או פירות שקנו בהם פירות
לקנות במעשר בהמה לשלמים אפי' לכתחילה .תוד"ה על. שביעית (פרי שני) ,בזה לדעת רבי אלעזר אין
הקדושה מתחללת אלא דרך מקח ,דכתיב "בשנת
תקנות זכר למקדש היובל הזאת" ויובל כשביעית ,וסמיך ליה "וכי תמכרו
חכמים למדו מהפסוק "ציון היא אין דורש לה" שצריך ממכר לעמיתך" .ולפי זה מי שיש לו מעות של
לזכור את בית המקדש ,ולכן תיקנו חכמים תקנות זכר שביעית ורוצה לקנות בהם בגד ,אינו יכול לחללם
למה שהיה במקדש ,כגון נטילת לולב שבעה ימים ,ולהלן בעצמו על פירות ,אלא ילך לחנוני הרגיל אצלו ,ויקנה
יבוארו כמה תקנות שתיקנו זכר למקדש.
במעות פירות ,ויתן את הפירות במתנה לחנוני שינהג
מ"א .נטילת לולב ז' ימים -בראשונה היה הלולב בהם קדושת שביעית ,והחנוני יתן לו את המעות שכבר
ניטל במקדש שבעה ובמדינה אפי' בירושלים יום אחד, אין בהם קדושת שביעית.
דכתיב "ושמחתם לפני ד' אלוקיכם שבעת ימים" ,משחרב ולריו"ח שביעית מתחללת אף בדרך חילול שאומר
ביהמ"ק התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה הלולב ניטל שקדושת הפירות תחולל על המעות ,דכתיב "כי יובל היא
במדינה שבעה זכר למקדש .ובעינן לעשות זכר קודש" יובל כקודש שהקדושה מתחללת אף בדרך
למקדש ,דכתיב "ציון היא אין דורש לה" מכלל דבעי חילול.
דרישה. ורבי אלעזר לומד מ"כי יובל היא קודש" ששביעית
אכילת חדש בט"ז ניסן -אין לאכול חדש ביום הנף תופסת דמיה כמו בקודש דכתיב ביה פדיה ,שזה יוצא וזה
(ט"ז ניסן) עד אחרי הקרבת העומר דכתיב "עד הביאכם נכנס תחתיו .אמנם בשביעית אין הפרי שגדל בשביעית
את עומר התנופה" ,והרחוקים מירושלים שאינם יודעים יוצא לחולין ,דכתיב "תהיה" בהויתה תהיה ,אמנם מה
מתי הקריבו את העומר מותרים לאכול חדש מחצות לפי שחילל עליו קדושת שביעית יוצא לחולין אם חיללו,
שידוע שאין בי"ד מתעצלים בו .משחרב בית דלא כתיב "תהיה" אלא בפירות עצמם ,הא כיצד אחרון
המקדש מותר מעיקר הדין לאכול חדש משהאיר אחרון נכנס בשביעית ,וכן הפרי עצמו קדוש.
המזרח דכתיב "עד עצם היום הזה" דהיינו האיר המזרח( ,ו"עד וריו"ח לומד מהסמיכות שאפי' אבקה של שביעית
הביאכם" היינו בזמן שיש עומר) ,והתקין ריב"ז שיהא יום גורמת שימכור את מטלטליו וכליו מחמת עניות .ואבק
הנף כולו אסור באכילת חדש ,מפני שמהרה יבנה היינו דבר שאינו גוף האיסור עצמו ,דעיקר איסור שביעית הוא
ביהמ"ק ,ואם יבנה והיינו שיגמר הבנין בליל ט"ז או בט"ו איסור זריעה וזמירה.
סמוך לשקיעת החמה ולא יהיו פנויים לקצור את העומר תניא כוותיה דר"א ,ותניא כוותיה דריו"ח.
עד סמוך ליום ,יש טירחה רבה בעומר לייבשו באבוס ולצבור
אותו שיזובו מימיו ולטחון אותו בריחיים של גרוסות ולנפות
חילול שביעית ומעשר שני על בהמה -מעשר שני
אותו בי"ג נפות( ,ואף שאין ביהמ"ק נבנה בלילה דכתיב "וביום אין לחללו אלא על מטבע ,דכתיב "וצרת הכסף בידך"
47
התפילה (וכן כשאוחזם אסור להשתין או שינת שינת הקים" מקדש העתיד יהא בנוי ומשוכלל משמים ,דכתיב
קבע או עראי) ,וכן אסור להחזיק בשעת התפילה "מקדש ד' כוננו ידיך") ,ולא יספיקו להקריבו אפי' עד
סכין או קערה מלאה או ככר או מעות ,מ"מ לולב שיש חצות אלא אח"כ ,ויאמרו שכמו שאשתקד אכלו
מצוה בהחזקתו אין אחיזתו טורדת את דעת משהאיר המזרח כך יאכלו גם השנה ,אבל אם נבנה
המתפלל מפני שהמצוה חביבה עליו ,משא"כ דברים בט"ז מותר משהאיר המזרח ,ואם נבנה בט"ו או לפני
שאין מצוה בהחזקתם הם טורדים את דעת המתפלל כן מותרים כבר מחצות דודאי כבר קרב העומר.
שמא יפלו מידו. וללישנא בתרא סבר ריו"ח שיום הנף כולו אסור
אנשי ירושלים היו זריזים במצוות ,ועל כן היו נוהגים באכילת חדש מן התורה ,דכתיב "עד עצם היום הזה"
להחזיק את הלולב בידם ביציאתם מביתם ובהליכה עד עיצומו של יום והיינו שכל היום קרוי עצם ,ועד ועד
לבית הכנסת ובזמן ק"ש ותפילה או ביקור חולים או בכלל ,וכשיטת רבי יהודה ,ודרש ריו"ח את הפסוק
ניחום אבלים ,אבל בזמן קריאת התורה שגולל ס"ת והתקין שלא לאכול כל היום מפני שבזמן ביהמ"ק היו
ופותחו ,או נשיאת כפים ,או בזמן הלימוד שהוא טרוד רגילים לאוכלו מחצות.
ויש לחוש שמא יפול מידו ,לא היו מחזיקים את הלולב.
דיני נטילת לולב-
טעה בדבר מצוה מ"א :כל אחד מישראל חייב בנטילת לולב ,שנא'
שיטת רבי יוסי שהעושה בשוגג דבר שחייבים על זדונו "ולקחתם" בלשון רבים ,וסוכה ילפינן מ"כל האזרח" .תוד"ה
כרת ועל שגגתו חטאת ,אם היה טרוד ועסוק בעשית ולקחתם.
מצוה ,אינו חייב קרבן .הגמרא מבארת מתי שייך פטור זה
של טעה בדבר מצוה. "לכם" ביו"ט ראשון -אם חל יו"ט ראשון בשבת
(דנטילת לולב דוחה שבת רק ביו"ט ראשון ,היו מביאים את
מ"ב .הוצאת לולב בשבת -מי ששכח והוציא לולב
הלולבים מערב שבת לבית הכנסת ,ולמחרת היה כל
לרה"ר ביו"ט ראשון שחל בשבת ,קודם שיצא בו ,כגון אחד נוטל את שלו ע"י שהיה מכירו ,אבל בשל אחר
שהפכו ואם לא הפכו אינו יוצא בו אם לא נתכוון לצאת ,והיינו
א"א לצאת יד"ח ביו"ט ראשון ,דכתיב "לכם" להוציא
למ"ד מצוות צריכות כוונה( .תוד"ה אמר) .או שהוציאו בכלי את השאול ואת הגזול ,ואם נתנו לו במתנה יצא יד"ח,
(דבדרך בזיון לא יצא אף לרבא שיצא בנטילה שלא וכן המקבל לולב במתנה ע"מ להחזיר יצא יד"ח,
כדרך) ,פטור מחטאת לרבי יוסי ,כיון שטעה בדבר ובלבד שהחזירו דאל"כ איגלאי מילתא דמעיקרא הוא גזול
מצוה ,אבל אם כבר יצא בו חייב כיון שכבר אינו טרוד בידו .ולולב של שותפין ג"כ אין יוצאים בו יד"ח ,דבעינן שיהיה
בעשית המצוה. מיוחד לו ,וקהל הקונים בשותפות מלמדים אותם לתת במתנה
אכילת עולת העוף -עולת העוף שהיתה בין חטאות ע"מ להחזיר ,ויש לסמוך שבסתמא ג"כ זה ניתן במתנה ע"מ
להחזיר( .תוד"ה אלא).
העוף לפי שלפעמים שניהם נעשים בקרן מערבית דרומית,
העולה למעלה מחוט הסיקרא (וכן ניסוך המים והיין ,ואף דיני מתנה ע"מ להחזיר -כתבו התוס' (ד"ה הילך) שבמתנה
שעיקר מקום עולת העוף בקרן דרומית מזרחית ,מ"מ כשהיא ע"מ להחזיר צריך תנאי כפול ולהקדים תנאי למעשה והן
רבה היתה נעשית בקרן מערבית דרומית) ,והחטאת למטה ללאו .עוד כתבו התוס' שאף שכל מתנה שאם הקדישה אינה
מחוט הסיקרא (וכן הגשות ושיירי הדם) ,ואכלה בטעות, מקודשת אינה מתנה ,מ"מ מהני מתנה ע"מ להחזיר כיון
שיכול להקדישו לזמן שהוא בידו ,ועוד י"ל שרק אם אינו יכול
פטור מקרבן מעילה ,מפני שאכילת חטאת מצוה דכתיב
להקדיש מחמת הערמה לא הוי מתנה ,אבל כאן הוא נותן לו
"ואכלו אותם אשר כופר בהם" ,וטועה בדבר מצוה פטור,
כדי שיהנה ממנו .עוד כתבו התוס' שאם היה דעת הנותן
וקמ"ל שטועה בדבר מצוה פטור אע"פ שלמעשה לא שיוכל לתת לאחר והאחר יתן לאחר וכו' במתנה ע"מ להחזיר,
עשה מצוה .וכתבו התוס' (ד"ה עולת) שמבואר בפסחים ע"מ שבסוף יחזירו לו ,יוצאים כולם יד"ח.
שרבי יוסי פוטר רק בזמנו בהול ,וצ"ל דהכא זמנו בהול כדי שלא
תבוא חטאת לידי נותר .עוד כתבו התוס' (ד"ה מהו) שיש מ"ד
שטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב .וי"ג שהחידוש כאן
חביבות מצות לולב
הוא שאע"פ שאפשר שיאכל אחר את החטאת ,מ"מ פטור כיון ר"ג קנה לולב באלף זוז ,מפני שהיתה המצוה חביבה
שטעה בדבר מצוה. עליו.
השוחט תמיד שאינו מבוקר חייב חטאת משום אמימר היה מתפלל עם הלולב מרוב חיבתו עליו,
שחיטה בשבת ,והיינו כשהביאו מלשכת שאינם שאע"פ שאסור לאחוז תפילין או ס"ת בשעת
48
קטן היודע לשחוט –לאמן ידיו לשחיטה אע"פ מ"ב: מבוקרים ,דבאופן זה לא חשיב טועה בדבר מצוה כיון
שבלשכה זו אין טלאים להקרבה שהוא טרוד מתי יקרבו ,וכן
שאינו יודע הלכות שחיטה ,אוכלים משחיטתו ,ובלבד טירדה שלא יעבור זמן התמיד אינה סיבה ללכת בטעות ללשכה
שעמד גדול על גביו וראה שלא שהה ולא דרס .וכתבו אחרת ,וקרוב למזיד הוא .וכתבו התוס' (ד"ה שאינו) שקרבן
התוס' שמשמע שאם אינו יודע לאמן ידיו לשחיטה אסור שאינו מבוקר פסול אפי' בנמצא תם ,כיון שהוא טעון ביקור ד'
לאכול משחיטתו אף אם גדול עמד על גביו. ימים.
קטן שיכול לאכול כזית דגן מחמשת המינים בכדי
אכילת פרס לבינוני ,מרחיקין ד"א מצואתו וממימי מותר לאשה לטלטל את הלולב ואע"פ שאינה חייבת
בנטילתו אין בזה משום מוקצה כיון שהוא ראוי לאחרים.
רגליו לענין ק"ש ותפילה ,אם אכל כזית מאלו בכל צורה כיון
שצואתם מסרחת ,ובגדול אע"פ שאינו יכול מרחיקין, מותר להחזיר את הלולב במים בשבת אבל לא להוסיף
דכתיב "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". מים או להחליף משום שזה טירחא לתיקון מנא ,לרבי יהודה
קטן שיכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את הפסח, ביו"ט מותר אף להוסיף מים ובחול המועד מחליפים
דכתיב "איש לפי אכלו תכוסו" ,ולא מספיק שיכול לאכול את המים והיינו שמצוה להחליף.
כזית מבושל ,כיון שדינו של פסח להאכל צלי( .תוד"ה יכול).
ולר"י רק כשיכול לברור מאכלו ,והיינו שנותנין לו דיני קטן
צרור וזורקו אגוז ונוטלו. האב (וי"א גם האם) חייב לחנך בניו ובנותיו למצוות ,דכתיב
"חנוך לנער על פי דרכו" ,וכן צריך להפרישם מאיסור,
ושיעור החינוך במצות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו
וידיעתו ,ובכל דבר לפי עניינו .עוד יש דברים השייכים
לקטן לא מדין חינוך ,אלא מתי אפשר לסמוך עליו לענין
טומאה וטהרה או לאכול משחיטתו או לשחוט עליו את
הפסח ,וכדלהלן.
חינוך קטן -קטן היודע לנענע חייב בלולב ,והיודע
לולב וערבה: להתעטף חייב בציצית ,והיודע לשמור תפילין שלא
להכנס בהם לבית הכסא ,אביו קונה לו תפילין ,והיודע
איזה ממצוות החג נוהגות ביו"ט או בשבת לדבר אביו מלמדו "תורה צוה לנו משה מורשה
בחג הסוכות יש כמה מצוות מיוחדות ,והם נטילת לולב, קהילת יעקב" ופסוק ראשון מקריאת שמע.
מצות ערבה (להקיף בה את המזבח) אמירת ההלל ,ישיבה חשש טומאה בקטן -קטן היודע לשמור את גופו,
בסוכה ,שמחה (-אכילת בשר שלמים) ,ניסוך המים,
שמחת בית השואבה .מצות נטילת לולב וישיבה בסוכה אוכלים טהרות שגופו נגע בהם ,אבל אם נגע בידיו
ושמחת בית השואבה שייכים רק בשבעת ימי החג ,ואילו בטהרות חוששים להם ,מפני שגזרו שסתם ידים יהיו שניות
הלל ושמחה שייכים גם בשמיני עצרת ,ולענין ניסוך המים אא"כ יודע לשומרם ,ואם הוא יודע לשמור את ידיו ואם
יש מחלוקת (מ"ח) אם זה נוהג בשמיני עצרת .עוד יש נגע בדבר המטמא את הידים נוטל ידיו ,אוכלים טהרות
לברר האם מצוות אלו נוהגות בשבת ,או שחכמים תיקנו שנגע בהם בידיו .וקטן היודע לישאל ושאלוהו על
שזה לא ידחה שבת .ועניינים אלו וכן עניינים נוספים
הטומאה ואמר איני יודע ,ברה"י ספיקו טמא וברה"ר
יבוארו בפרק זה.
ספיקו טהור ,אבל אם אינו יודע להשאל ,אפי' ברה"י ספיקו
נטילת לולב וערבה להקפת המזבח נוהגות בשש או טהור .תוד"ה היודע לישאל.
בשבע ימים בחג ,מפני שלולב אינו דוחה שבת אלא
קטן כהן היודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה בבית
אם חל יו"ט ראשון בשבת ,וערבה אינה דוחה שבת
הגרנות מפני שעי"ז ידוע שהביא ב' שערות ,דאין קטן פורס
אלא אם חל יום השביעי בשבת. כפיו ,ולפני כן אם יודע לשמור בטהרה אין חולקין לו בגורן מפני
הלל ושמחה נוהגים בכל שמונת ימי החג ,שבכל יום בזיון תרומה ,אבל משגרים לביתו מי שמכיר שהוא יודע לשמור.
גומרים את ההלל (ושאני מפסח לפי שימי החג חלוקים רש"י .והתוס' (ד"ה היודע לפרוס) כתבו דאיירי הכא בקטן ממש,
בקרבנותיהם) ,ובכל יום אוכלים בשר שלמים ,דכתיב "ושמחת וקטן אינו נושא את כפיו בפני עצמו ,אבל עם הגדולים נושא
בחגך" ובזמן ביהמ"ק אין שמחה אלא בבשר ,דכתיב "וזבחת כפיו שלא בקביעות ושלא בשעה שמרבים ברחמים כגון ביוה"כ
שלמים ואכלת שם ושמחת"( ,ואף שאם חל יום שביעי של ובתעניות ובמעמדות.
סוכות בשבת אין אוכלים בשר שלמים בשמיני ,דאין חגיגה
49
טלטול אלא מעשה חכמה .אמנם לאחר החורבן הקילו בשופר ושמחה דוחים שבת ,וא"כ בליל שמיני כבר א"א לאכול מה
יותר מלולב ,שתוקעים בשבת בכל מקום שיש בו בי"ד ,מפני שהקריבו בשישי ,מ"מ אפשר לקיים שמחה בכסות נקיה ויין
ששופר מעלה זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים ,וטעם ישן .תוד"ה לולב).
נוסף מפני שבר"ה לא ידעו על קביעות החודש אלא בירושלים, ישיבת סוכה וניסוך המים בקרבן תמיד של שחר נוהגים
משא"כ בלולב שכבר היה ידוע אף בגבולין.
שבעה ימים.
נטילת לולב ביום הראשון דוחה שבת ,וא"צ קרא והחליל והיינו שמחת בית השואבה נוהג רק חמשה או
לדין זה ,כיון שנטילת לולב אינה אלא טלטול בעלמא, ששה ימים מפני שאינו דוחה לא שבת ולא יו"ט.
והא דאיתא בברייתא דיליף מדכתיב "ביום" ואפי'
בשבת דביום משמע כל יום ,וזה קרא יתירא( ,ומדכתיב נטילת לולב בשבת
"הראשון" עם ה' לומדים שדווקא ביום הראשון
מן התורה נטילת לולב מותרת בשבת ,וממילא הדין
נטילת לולב דוחה שבת ,אמנם לפעמים ה' באה לרבות ,וכל דאורייתא של נטילת לולב במקדש כל שבעה ובגבולין
מקום הולכים לפני עניינו .תוד"ה הראשון) ,היינו לר"א דס"ל ביום הראשון שייך רק בשבת ,אולם חכמים גזרו שלא
שמכשירי לולב ואפי' קציצתו מן המחובר דוחים שבת, ליטול במקדש בשבת אא"כ היום הראשון חל בשבת,
אבל לרבנן אין מכשירי לולב דוחים שבת ,ולומדים שמא יבוא לידי איסור דאורייתא של טלטול ד' אמות
מ"ביום" למעט לילה ,ור"א ממעט לילה מ"שבעת ברה"ר .וכדלהלן .עוד יבואר האם נוטלים לולב בגבולין
ביום הראשון שחל בשבת ,ומדוע.
ימים" ,ולרבנן א"א ללמוד משם למעט לילות,
דאפשר ללמוד מסוכה ש"ימים" כולל לילות. מ"ג .אין נוטלים לולב בשבת ,גזירה שמא יטלנו
בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א ברה"ר וחכמים
הבאת הלולבים לבית המקדש -ביו"ט הראשון של
מתנים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה( ,ולכן אין
חג שחל בשבת היו כולם מביאים את הלולבים להר
תוקעים ואין קורין מגילה בשבת) ,אבל איסור טלטול
הבית מערב שבת ,וסודרים אותם על גבי איצטבא,
אינו סיבה שלולב לא ידחה שבת דאין סיבה לגזור בזה.
(והיו שם שני שורות של ספסלים .מ"ה ).והזקנים היו
וכתבו התוס' (ד"ה טלטול) שאף שלולב ראוי למצוה שייך בו
מניחים את שלהם בלשכה ,והיו מלמדים אותם לומר איסור מוקצה מפני שאינו כלי ,ומ"מ בארץ ישראל שהם
שכל מי שיגיע לולבו ליד אחר הרי הוא שלו במתנה. בקיאים בקביעא דירחא ,היו נוטלים ביום הראשון אף
אולם אחר שהיו חוטפים ומכים איש את רעהו ובאים אם הוא חל בשבת ,כיון שיום הראשון בגבולין הוא
לידי סכנה ,תיקנו חכמים שכל אחד יטול את לולבו מן התורה ,דכתיב "ראשון" ולא פירש שזה דווקא במקדש,
בביתו. ורק בבבל שאין בקיאים בקביעא דירחא ואף אי ידעי
כל אחד מישראל חייב בנטילת לולב ,דכתיב שמא יחזור דבר לקלקולו (תוד"ה לא) ,אף ביום הראשון אין
"ולקחתם". נטילת לולב דוחה שבת דשמא אלול היה צריך להיות
מעובר ,ויו"ט חל רק למחרת .למסקנת הגמ' (מ"ד ).אף
בנטילת לולב ביו"ט ראשון אין יוצאים בגזול ובשאול,
לבני א"י אין נטילת לולב דוחה שבת אלא בזמן
דכתיב "לכם".
שביהמ"ק קיים ,אבל לאחר חורבן הבית אין נטילת
סוכה נוהגת אף בלילות ,אף דכתיב בה "בסוכות לולב דוחה שבת ,כיון שלבני בבל אינו דוחה שבת.
תשבו שבעת ימים" ,ולא ילפינן מלולב שימים אינו מה החשש בנטילת לולב בשבת -דעת רש"י שכמו
כולל לילות דכיון שלא נאמר בו אלא לקיחה די בשעה אחת, שחוששים להעברת ד' אמות ברה"ר ,כך יש לחוש להוצאה
אלא ילפינן תשבו תשבו מימי המילואים שימים מרה"י לרה"ר ,אלא שזה לא מצוי כ"כ ,מפני שאם זה מונח
דכתיב "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים" זה כולל בכרמלית או בקרפף או בגינה ,או שהגביהו ע"מ ליטלו ונמלך
לילות ,דכתיב התם "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה" .ואין להוציאו ולא עמד אח"כ לפוש ,אין באלו איסור הוצאה .אבל
התוס' (ד"ה ויעבירנו) כתבו שגם באיסור העברת ד' אמות
ללמוד מ"תשבו" כעין תדורו ,כיון דכתיב "ימים" .תוד"ה וסוכה.
ברה"ר ליכא חיובא בנטלו שלא ע"מ להעבירו ,וטעם ראשון
ואין דין סוכה שוה לגמרי לימי המילואים ,שהרי אסור לישן
נראה .אי נמי מרה"י לרה"ר איכא הכירא ולא גזרו ,משא"כ
מחוץ לסוכה ,ובעזרה אסור לישן .תוד"ה תשבו( .ובלאו הכי בהעברת ד' אמות ברה"ר.
אין להעדיף ללמוד מימי המילואים אף שזה דומה
דחית שבת בלולב ובשופר -תקיעת שופר אינה דוחה שבת
לסוכה שמצוות שניהם היא כל היום ,מ"מ מאידך אלא במקדש ולא בגבולין .וכתבו התוס' (ד"ה אינהו) שמה
שהחמירו בשופר יותר מלולב ,הטעם הוא מפני שזה לא רק
50
אין לנו מה לעשות ,שהרי מבואר בברייתא שיש מצוה סוכה דומה יותר ללולב מאשר למילואים ,מפני
גם בנטילה. שסוכה ולולב נוהגים לדורות ,משא"כ מילואים).
פעם אחת חל יום שביעי של ערבה בשבת ,והביאו
מערב שבת לעזרה מורביות של ערבה ,והטמינום מצות ערבה
הבייתוסים מתחת אבנים ,מפני שאינם מודים מלבד הערבה שהיא אחד מהד' מינים היתה מצות ערבה
שחיבוט ערבה דוחה שבת לפי שאינה מופרשת בתורה, נוספת במקדש ,שהיו מביאים מורביות של ערבה וזוקפים
וידעו חכמים לא יטלטלו את האבנים ביו"ט ,ולמחר כשראו אותם בצידי המזבח וכו' .ולהלן יבואר :א' האם מצוה זו
דוחה שבת .ב' האם מלבד זקיפת הערבה בצידי המזבח
זאת עמי הארץ שהיתה ידם עם החכמים ,שמטום מתחת היו מקיפים את המזבח עם ערבה או עם לולב .ג .מצות
האבנים לפי שלא היו בקיאים באיסור טלטול ,ובאו הכהנים ערבה לאחר חורבן בית המקדש .ד' מקור מצות ערבה .ה'
וזקפום בצידי המזבח ,אבל ישראלים אינם יכולים להכנס שיעור הערבה .ו' האם יוצאים ידי חובת מצות ערבה
בין האולם ולמזבח .רש"י .והוסיפו התוס' (ד"ה שלוחי) בערבה שבלולב .ז' דעת רבי יוחנן בן ברוקה שהיו זוקפים
שהכהנים זריזים ואין לחוש שיבואו לידי חילול שבת. מסביב למזבח חריות של דקל ולא ערבה.
דין לכם במצות ערבה -כתבו התוס' שלרבנן שמצות ערבה מ"ג :מתי מצות ערבה דוחה שבת-
היא הלמ"מ א"צ לכם בערבה ,ולאבא שאול דדריש מ"ערבי"
מצות ערבה ביום השביעי דוחה שבת ,כדי לפרסם
צריך שתהיה שלו ,ומ"מ כשחל בשבת היו מביאים בע"ש ולא
היו אומרים שאם תגיע ליד חבירו הרי היא שלו במתנה ,מפני שהיא מדאורייתא שהרי אינה מפורשת בתורה ,ובאמת
ששלוחי בי"ד היו מביאים וכל אחד היה זוכה בה בשבת .ועוד מעיקר הדין מצות ערבה דוחה שבת בכל הימים ,ואין
שהכהנים המקיפים לא היו מרובים .ועוד שהכהנים זריזים. לחוש שיעבירנה ד' אמות ברה"ר ,כמו שחוששים
בלולב שהרי מטעם זה אף שיש ענין לפרסם שלולב הוא מן
הקפת המזבח -בכל יום היו מקיפים את המזבח
התורה כל שבעה ,דהו"א דהא דכתיב "ושמחתם לפני ד'
פעם אחת ביום וביום השביעי ז' פעמים ,י"א שהיו
אלוקיכם שבעת ימים" אין הכונה לשמחת לולב ,מפני
מקיפים עם הערבה ,וי"א שהיו מקיפים עם הלולב.
שמצות ערבה מסורה רק לשלוחי בי"ד שמביאים אותה
מ"ד .מה תיקנו בלולב וערבה זכר למקדש -לולב מערב שבת ,ורק הכהנים מקיפים בה את המזבח ,אמנם כדי
תיקנו שיטלוהו ז' ימים בגבולין ,כיון שחיובו ביום שלא יבואו לזלזל בלולב תיקנו חכמים שרק יום אחד
הראשון מן התורה אף בגבולין ,אבל ערבה אע"פ היא תדחה שבת ,ולא קבעו לכך את היום הראשון,
שחיובה במקדש מדאורייתא ,מ"מ כיון שאין מצוה מפני שיחשבו שהדחיה היא מחמת הלולב ,וממילא
מדאורייתא בגבולין כלל ,לא תיקנו לנוטלה כל קבעו את היום השביעי שהוא יום מסוים כמו היום
הראשון.
שבעה( ,ולרבא הטעם מפני שיוצא בערבה שבלולב).
ובזמננו שנוהגים על פי הנביאים במצות ערבה ביום השביעי
מקור מצות ערבה -לאבא שאול לומדים מצות בגבולין ,אף ביום השביעי מצות ערבה אינה דוחה
ערבה מדכתיב "ערבי נחל" אחת ללולב ואחת שבת ואין שלוחי בי"ד נוטלים וחובטים את הערבה כדי לפרסם
למקדש ,ולרבנן זה הלכה למשה מסיני כמו דין עשר שבמקדש היא מן התורה ,י"א שהטעם מפני שאין אנו
נטיעות וניסוך המים .ובגבולין לריו"ח היא מצות בקיאים בקביעא דירחא ושמא אינו היום השביעי ,ובא"י
נביאים (אבל במקדש זה הלמ"מ ,ואין לומר ששכחום י"א שיום השביעי לא חל בשבת והיו מעברים אחד מן
וחזרו הנביאים ויסדום ,שהרי ריו"ח אמר שהתורה החודשים אם היו רואים שזה עומד לצאת בשבת ,ומבואר
שייכת לבני בבל שאע"פ שגלות יש בה טירוף הדעת ,עמדה בירושלמי שעדיף שר"ה ויו"ט ראשון יצאו בשבת מאשר יום
להם חכמת החרש והמסגר שגלו עם יכניה .והתוס' (ד"ה והא) שביעי של ערבה .ובזמננו מקפידים רק שיום ערבה לא יחול
מבארים בשם ר"ח שריו"ח אמר שאחד מבני בבל והיינו רב בשבת ,ולא מקפידים שר"ה ויו"ט ראשון לא יחולו בשבת ,מפני
כהנא ,אמר שזו תקנה מא"י ,והיינו מנהג מהנביאים) ,ולריב"ל שערבה יותר יש לחוש שיזלזלו בה ,מפני שאינה מפורשת
בתורה ,ומפני שא"א ליטלה בשמיני עצרת ,משא"כ שופר
היא מנהג נביאים ,ועל כן ר"א בר צדוק ורב לא בירכו
שתוקעים ביום השני .תוד"ה לא .וי"א שיום השביעי חל
על מצות ערבה כשחבטוה ,דליכא למימר וציוונו דאין זה
בשבת ,ומ"מ אין ערבה דוחה שבת אף בא"י ,מפני
אפי' בכלל "לא תסור" .מ"ד. :
שלבני בבל אינה דוחה שבת ואין לעשות את ישראל
ברכה על מנהג -שיטת רש"י שאין מברכים על ערבה בגבולין אגודות אגודות מפני שנראה כב' תורות .ואין לומר שהמצוה
מפני שזה רק מנהג .וכתבו התוס' (ד"ה כאן) שיש שלומדים במקדש היתה רק בזקיפה ולא בנטילה וכיון שאין מזבח
51
המותר דכתיב "לאכלה" ולא לסחורה ,אלא צריך מזה שאין מברכים על הלל של ר"ח כיון שאינו רק מנהג .אבל
להפקיר האילנות ולשלם מכיסו עבור העידור. שיטת ר"ת שמברכים על הלל של ר"ח ,מפני שהוא חשוב
לקבוע לו ברכה דלא גרע מקורא בתורה ,משא"כ ערבה שהיא
רק טלטול ,וכן מצינו שמברכים על יו"ט שני של גלויות אע"פ
אין להלך בערב שבת יותר מג' פרסאות אלא צריך
שאינו אלא מנהג .וכתבו התוס' שאין להוכיח מיו"ט שני של
לשבות בעוד היום גדול ולהכין סעודת שבת .י"א שלביתו גלויות ,שהרי אין מברכים וציוונו אלא רק קידוש והזכרה
אסור מפני שהם לא יודעים שהוא בא ואינם מכינים אוכל בתפילה ובברכת המזון ,וכן אין להוכיח מתקיעת שופר ביום ב'
לצורכו ,והוא כועס עליהם ,ולאכסניא מותר מפני שהוא דר"ה ,מפני זו תקנה חמורה יותר משאר יו"ט שני .עוד כתבו
סומך על מה שבידו ולא עליהם .וי"א שלביתו אסור התוס' שמה שנוהגים כשגומרים את ההלל מברכים לגמור,
וכשמדלגים מברכים לקרוא ,אינו אלא לסימנא בעלמא ,ויכולים
אע"פ שמה שימצא שם אפי' מעט זה שלו ,וכ"ש תמיד לברך או לגמור או לקרוא.
לאכסניא שלא ימצא כלום.
לריש לקיש אף כהנים בעלי מומין נכנסים לבין
מ"ה .כל הנוטל לולב באיגודו והדס בעבותו, האולם ולמזבח למצות ערבה למרות שכל השנה הם
אסורים להכנס לשם( ,וכתבו התוס' דה"ה בכהנים פרועי ראש).
מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב קרבן,
אמר ליה ריו"ח מי אמר שצריך נטילה דילמא בזקיפה
דכתיב "אסרו (-אגודה של לולב) חג בעבותים (-הדס
שמספיק לזה כהן אחד( ,ועוד שהרי הם יכולים לזוקפה בצד
עבות ,יהיה לכם כקרבן שמתן דמו מגיע )-עד קרנות אחר של המזבח .תוד"ה אמר) ,ועוד אפי' תימא שהמצוה היא
המזבח" ,וי"מ דקאי על העושה איסור לחג באכילה נטילה ולא זקיפה (שם) מי אמר שמצוה זו נוהגת בבעלי
ושתיה ,ועבותים היינו בהמות עבות ושמנות .י"מ שמענג
מומין.
את החג ,וי"א דקאי על יום שלאחר החג.
מ"ד :שיעור ערבה למצות ערבה -ערבה צריכה
מצות ערבה כיצד-
שיעור ושיעורה לרב נחמן ג' בדי ערבה שיש בכל אחד
היו מלקטים מורביות ממוצא (ע"ש שהיו פטורים
עלים לחים .רש"י .ולתוס' צריך ג' בדים (וגירסת המהר"ם
ממס) והיו המורביות ארוכות י"א אמה ,והיו זוקפים
עלים) היוצאים מקלח אחד .ולרב ששת מספיק אפי' בד
אותם (דרך גדילתם כמו בעצי שיטים עומדים) על
אחד עם עלה אחד ,ועכשיו נהגו להביא ענפים ארוכים
היסוד בכדי שיהיו מוטים על המזבח אמה ,דכתיב ויפים ,דמינכרא מצוה בעין יפה.
"אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" ,וכיון
שהמזבח עד הקרנות היה ט' אמות ,ועוד ב' אמות לרבי אמי ערבה אינה ניטלת אלא בפני עצמה ולא
שהיה רוחבו מתמעט אמה ביסוד ואמה בסובב,1 כשהיא אגודה עם מין אחר .תוד"ה ואינה .ואין אדם יוצא
נמצא שאם היו הערבות על הקרקע לא היו מוטים על יד"ח בערבה שבלולב אפי' הגביה וחזר והגביה ,ולרב
המזבח אמה .ולריו"ח בן ברוקה היו מביאים חריות חסדא אפשר לצאת בערבה שבלולב אם חזר והגביה.
של דקל בין בחול בין בשבת ,וכדלהלן מ"ה. :
אסור לעדור סביב האילן בשביעית כדי להשביחו,
היו תוקעים ומריעים ותוקעים בשעת זקיפת ערבה, וי"מ כוונת הגמ' שאסור לנקוב את העפר שעל השורשים
(רש"י נ"ג :סוף המשנה) ,והטעם משום שמחה .תוד"ה תקעו. ולהזיזו כדי שיהיה רך ותיחוח כדי להשביח את האילן,
הקפת המזבח -בכל יום היו מקיפים את המזבח דכתיב "והשביעית תשמטנה (מלקשקש) ונטשתה
פעם אחת ,ואומרים אנא ד' הושיעה נא ,אנא ד' (מלסקל)" ,אבל מותר לעדור כדי לכסות את
הצליחה נא .ר"י אומר אני והו הושיעה נא .2וביום השורשים כדי שהאילן לא ימות ולא כדי להשביחו .ואסור
לתת מפירות שביעית שכר לאלו העודרים באופן
למטה היה הסובב ,שהיו הכהנים הולכים שם כשהיו באים 1דרך עשית המזבח -בתחילה הביאו מלבן ל"ב על ל"ב אמה
להקטיר או לתת דמים ,ועליו היה גג המזבח ,ובצדדים ממש היו בגובה אמה ,ומילאוהו סיד וקוניא וזפת .ואח"כ הביאו מלבן ל'
הקרנות ,ועשאום ע"י מלבן אמה על אמה בגובה אמה, על ל' אמה בגובה ה' אמות ,והושיבוהו באמצע ,ומילאוהו סיד
שמילאוהו חלקי אבנים וסיד וקוניא וזפת .רש"י. וקוניא וזפת .ורוחב האמה היתירה למטה זה היסוד שעליו היו
שופכים את הדמים שהיו יורדים לרצפה דרך שני נקבים שהיו
2אני והו הושיעה נא -אני והו זה בגימטריא אנא י'ה'ו'ה ,ו"אני" באחת הזויות .ואח"כ הביאו מלבן כ"ח על כ"ח אמה בגובה ג'
ו"והו" אלו ב' שמות משמותיו של הקב"ה ,ושמות אלו כתובים אמות ,והושבוהו באמצע ,ומילאוהו סיד וקוניא וזפת ,וסביבו
52
סופו .עוד אמר ראיתי בני עליה והם מועטים ...ואם השביעי היו מקיפים את המזבח ז' פעמים .בשעת
הם שניים אני ובני הם .וכוונתו ,דהנה סביב הקב"ה פטירתם אומרים יופי לך מזבח שאתה מכפר עלינו ,ואין
יש י"ח אלף צדיקים הנתונים לפני מלאכי השרת, בזה משום משתף שם שמים ודבר אחר (שהעושה
דכתיב "סביב שמונה עשר אלף" (שאף שהפסוק כך נעקר מן העולם דכתיב "בלתי לד' לבדו") ,דהכי
מדבר על מידתה של ירושלים לעת"ל ,שתהיה י"ח אלף קאמר לי'ה אנחנו מודים שהוא אלוקינו( ,ומודים אינו לשון
אמות לכל רוח ,מ"מ זה נדרש גם על הקב"ה ,דכתיב התם "ד' הוד אלא לשון תודה ,שאנו מודים ולא כופרים) ,ולך משבחים
שמה") ,והם מסתכלים באספקלריא שאינה מאירה ומקלסים שאתה חביב לפני ד' לכפר עלינו.
שהמחיצה בינם לשכינה אינה מאירה כ"כ ואינם יכולים
לראות ממש ,ומהם ל"ו המסתכלים באספקלריא כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ,אלא שהיו
המאירה כמו מראה שרואים בה ,דכתיב אשרי כל חוכי מלקטים אותם בערב שבת ומניחים אותם בגיגיות
לו" ,ורשב"י דיבר על אלו שנכנסים ורואים פני של זהב כדי שלא יכמושו.
שכינה בלא נטילת רשות.
מ"ה :לריו"ח בן ברוקה היו מביאים חריות של דקל
וחובטים אותם בצידי המזבח ,ואותו היום נקרא יום
ברכות לולב וסוכה ותפילין חיבוט חריות .לרב הונא ריב"ק יליף מדקרינן "כפות"
כל המצוות מברך עליהם עובר לעשיתם (-לפני העשיה) ,ולכן בלשון רבים ולפ"ז כל שבעה היו מביאים חריות של דקל ולא
צריך לברך על ישיבת הסוכה ועל נטילת לולב .ולהלן יבואר א'
האם מברכים על הסוכה והלולב בכל הימים או רק ביום
ערבה ,ורבנן חולקים כיון דכתיב "כפת" חסר .ולרבי לוי
הראשון .ב' האם שייך ברכת המצוות על מצוה דרבנן .ג' מתי טעמא דריב"ק משום שכמו שתמר אין לו אלא לב
מברכים שהחיינו על הלולב והסוכה .ד' מה יברך אדם שיש אחד שיש לו מח רק בעץ האמצעי ,כך ישראל אין להם
לפניו כמה מצוות. אלא לב אחד לאביהם שבשמים .ולרבי לוי י"ל שרק ביום
השביעי היו מביאים חריות ,שזה סימן יפה לקילוסם של
ברכת לישב בסוכה -הנכנס לישב בסוכה מברך
ישראל ,ואף אם זה היה כל שבעה היו מביאים גם ערבה וגם
אשר קדשנו במצוותיו וציונו לישב בסוכה. חריות של דקל .תוד"ה אחת.
ברכת לולב וסוכה בשאר הימים-
כל המצוות כגון קרשי המשכן והעמודים ולולב הדס וערבה,
לשמואל מברכים על הלולב כל שבעה ,כיון שהלילה אין אדם יוצא בהם אלא דרך גדילתם התחתון למטה
מפסיק בין הנטילות ,אבל סוכה שנוהגת אף בלילות והעליון למעלה ,דכתיב "עצי שיטים עומדים" .דבר אחר
אין מברכים עליה אלא ביום הראשון .ולרבה בר בר "עומדים" שמעמידים את ציפויים שהיה קבוע בתוך
חנה דעת ריו"ח שלולב שהוא מדאורייתא רק ביום העץ במסמרות של זהב ,ולא היה עושה טס זהב ארוך כמידת
הראשון ,מברכים עליו רק ביום הראשון ,אבל סוכה הקרש כדי שיעמוד מאיליו .דבר אחר שעומדים לעד
מברכים עליה כל שבעה ,כיון שהיא מדאורייתא כל ולעולמי עולמים ,ולא אבדה תקוותם משנגנז אהל מועד.
שבעה ,וכן הלכה שמברך בכל שעה שנכנס לישב בסוכה.
ורבין אמר בשם ריו"ח שגם בסוכה וגם בלולב אמר חזקיה משום רשב"י יכול אני לפטור כל
מברכים כל שבעה .וכתבו התוס' (ד"ה אחד) שאינם שוים העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי ועד עתה שאני
לגמרי ,דלולב מברך עליו פעם אחת ביום ,וסוכה כל פעם שנכנס סובל את כל עוונותיהם .ואם אלעזר בני עימי ,מיום
לאכול ולשתות ולישן מברך ,ואפי' י' פעמים ביום ,וכמו בריאתו ועד עכשיו ,ואם יותם בן עוזיהו עימנו
בתפילין ,והטעם משום שסוכה ותפילין מצותם כל היום ,אבל (שהיה צדיק ועניו יותר משאר מלכים ,וזכה בכבוד אב שכל
לולב מצוותו פעם אחת ביום. הימים שאביו היה מצורע והוא היה שופט לא נטל כתר
מלכות והיה דן כל הדינים בשם אביו) ,מיום שנברא עד
הראשון ,ו"אני" זה השם הל"ז .רש"י .והוסיפו התוס' שמזכירים בג' פסוקים בפרשת בשלח מויסע מלאך וכו' עד ויבקעו המים,
דווקא שמות הללו ,כיון דכתיב ביחזקאל "ואני בתוך הגולה", שכל אחד מג' הפסוקים יש בו ע"ב אותיות ,והשמות הם לפי
וכתיב בירמיה "והוא אסור באזיקים" ,ואנו מתפללים שהקב"ה הסדר דלהלן ,השם הראשון הוא האות הראשונה של הפסוק
יושיע לעצמו. הראשון והאחרונה של הפסוק האמצעי והראשון של הפסוק
האחרון ,ואח"כ האות השניה של הראשון ואחת לפני האחרונה
של האמצעי והשניה של האחרון ,וכן הלאה .ו"והו" זה השם
53
מחזיק שאם לא הורגל והטה אוזן בילדותו לשמוע ,לאחר מ"ו .ובברייתא איתא שבלולב מברכים כל שבעה,
זמן לא יספיקו בידו לשמוע ,שלא כמידת בשר ודם ובסוכה אין מברכים אלא ביום הראשון .הגמ' אומרת
שרק כלי ריקן מחזיק .וי"מ אם שמעת בישן שחזרת שלריו"ח לא קשה מלולב ,דאיירי בזמן שביהמ"ק
עליו ,תשמע בחדש לחדש דברים חדשים מתוך הישנים, קיים ,ולא קשה מסוכה ,דהנה לגבי תפילין מצינו
ואם יפנה לבבך להתייאש מלחזור על מה שלמדת ,שוב מחלוקת כמה צריך לברך ,שיטת רבי שכל פעם
לא תשמע. שמניחם צריך לברך אפי' אם חולצם ומניחם מאה פעמים
ביום ,ולרבנן מברך רק בשחרית ,וא"כ ריו"ח קאי כרבי,
אתרוג שהוקצה למצוותו והברייתא כרבנן .ואנן כרבי עבדינן בסוכה ובתפילין.
נתבאר לעיל ט .שעצי הסוכה אסורים בהנאה כל ז' ימי ורבנן דבי רב היו מברכים על התפילין בכל משמוש,
הסוכות ,כמו כן נתבאר י' שגם הדברים שנתלו לנוי הסוכה דחובה למשמש בתפילין כל שעה ,ק"ו מציץ .וכתבו התוס' (ד"ה
אסורים כל ימי הסוכות עד מוצאי יו"ט אחרון של חג, דכל) שמסתבר שברכו לשמור חוקיו ,ולא להניח.
אא"כ התנה .ולהלן יבואר מה הדין בזה לגבי אתרוג.
ברכה על מצוה דרבנן -אף שמצות לולב
הגדולים ,ביום השביעי ,שומטים את הלולבים מיד
מדאורייתא זה רק ביום הראשון ,מ"מ מברכים על כל
התינוקות ,ואוכלים את אתרוגיהם ,ואין בזה לא משום
גזל ולא משום דרכי שלום ,שכך נהגו מחמת שמחה .והתוס' הימים ,כמו שמברכים על נר חנוכה ,ומברכים וציונו
(מ"ה .ד"ה מיד) דנים אם יש ללמוד מכאן שהבחורים שרוכבים שהרי ציונו "לא תסור" ,וי"א מ"שאל אביך ויגדך",
בסוסים לקראת חתן ,ונלחמים זה עם זה ,וקורעים בגדים או (ובנר חנוכה מברך וציונו להדליק ושעשה ניסים,
מזיקים את הסוס ,שהם פטורים ,כיון שעושים מחמת שמחה. וביום הראשון מברכים שהחיינו ,והרואה שלא הדליק
או שהכונה שהתינוקות עצמם שומטים את הלולב ואוכלים את בביתו ורואה בפתחי בתי אחרים ,אינו מברך להדליק.
האתרוג.
ודווקא בחנוכה תיקנו ברכה לרואה מפני חביבות הנס ,או משום
לריו"ח דווקא אתרוג של תינוקות מותר לאכול שיש כמה בני אדם שאין להם בית ,ולטעם הראשון לא קשה
בשביעי מפני שלא הוקצה למצוה גמורה ,אבל של גדולים ממזוזה ,או דנימא שאין ברכה לרואה היכא שהעושה אינו
אסור בהנאה בשביעי אפי' אחרי שיצא בו ,כיון שהוקצה מברך .תוד"ה הרואה).
למצוותו לכל היום ,וכן אתרוג שנפסל אסור באכילה ברכת שהחיינו -בברייתא איתא שמברך שהחיינו
כל שבעה ,וכן הלכה .אבל בשמיני מותר כיון דלא אמרינן מיגו בעשית הלולב בערב יו"ט לעצמו ולא לאחרים ,ובעשית
דאתקצאי היכא שהוקצה מחמת ספק יום שעבר .ולר"ל אף הסוכה( ,ובירושלמי יש מ"ד שהעושה לעצמו יברך לעשות
אתרוג של גדול מותר בשביעי אחרי שיצא בו ,מפני סוכה ,והעושה לאחרים יברך לעשות סוכה לשמו (וי"ג על עשית
שלא הוקצה אלא למצוותו .וכתבו התוס' (ד"ה אתרוג) סוכה) .ואם היתה הסוכה עשויה יחדש בה דבר ויברך,
שמה שרבי חנינא היה אוכל מהאתרוג בתוך ז' הימים ,צ"ל שהיה ואם אינו יכול לחדש יברך כשיכנס לשבת בה יחד עם
מקצה את כולו ליום הראשון ,ולשאר הימים שחסר כשר בהם
ברכת לישב בסוכה .ורב כהנא בירך שהחיינו בקידוש.
היה מקצה רק כשיעור .וי"א שאף בשמיני אסור דבשביעי
וכתבו התוס' (ד"ה העושה) שברכת שהחיינו נתקנה במצוה
הוא אסור כיון שהוקצה לכל היום ,וכיון שבבין השמשות הוא שיש בה שמחה כמו בעשית סוכה ולולב ומגילה ,ולכן בעשית
בספק ,אסור לכל היום .רש"י .והתוס' (ד"ה אתרוג אפילו) כתבו ציצית ותפילין ובמילה ובהלל אינו מברך .עוד כתבו התוס' (ד"ה
שהטעם משום גזירה אטו סוכה. נכנס) שמשמע שלא מברך שהחיינו כשנכנס לסוכה ,וצ"ב למה
אתרוג שהוקצה למצותו רק לאחד מהימים ,לרב יכול לא מברך על היום כמו בשאר יו"ט ,ושמא יצא במה שבירך על
לאוכלו מיד אחרי שיצא בו ,וכדעת ר"ל ,ולרב אסי עשית הסוכה.
מותר רק למחר ,וכדעת ריו"ח. ברכת המצוות -היו לפניו מצוות הרבה יברך אשר
בני חו"ל -י"א שמותרים בתשיעי ואסורים בשמיני קדשנו במצוותיו וציונו על המצוות ,ולר"י יברך על כל
שהוא ספק שביעי ,וכן הלכה .וי"א שאף בשמיני מצוה ,דכתיב "ברוך ד' יום יום" בכל יום ויום תן לו
שהוא ספק שביעי מותרים. מעין ברכותיו ,וה"ה שבכל דבר תן לו מעין ברכותיו,
וכן הלכה.
סוכה אסורה אף בשמיני ,ושאני מלולב ,כיון דסוכה
חזיא למצותה בבין השמשות אם תזדמן לו סעודה, מ"ו :אם שמוע תשמע -י"מ שאם שמעת
וכתבו התוס' שבעיקר הסוכה יש לאסור מדין סתירת אהל, תשמע עוד ,דכלי מלא מחזיק ,אבל כלי ריקן אינו
והנ"מ היא היכא שהסוכה נפלה באמצע סוכות ,שאסורה כיון
54
מעכבים זה את זה שהרי מתמעטים והולכים ומשמע שמעיקרא נבנתה לכך שאם תזדמן לו סעודה בביה"ש יאכלנה
דלא קפיד רחמנא .אמרו לו והרי כולם מתמעטים בסוכה ,אי נמי נ"מ לנויי סוכה שאין בהם סתירת אהל.
בשמיני דבימי החג מקריב ב' אילים וי"ד כבשים ,ובשמיני איל
אין להקנות לולב לקטן ביום הראשון לפני שיצא בו,
אחד וז' כבשים .אמר להם שמיני רגל בפני עצמו ,שכמו כיון שקטן קונה מדרבנן ,אבל לא יכול להקנותו בחזרה
ששבעת ימי החג טעונים קרבן ,ושיר "בינו בוערים
כיון שאינו בר דעת .וכן אין לומר לקטן שיתן לו משהו
בעם" ,ו"הבו לד' " ,שרמוז בהם עסקי מתנות עניים ,לפי שזה
ולא יתן לו ,כי מרגילו בשקר.
זמן אסיפת התבואה ,וברכה ,ולינה בירושלים בליל מוצאי
יו"ט ראשון ,דכתיב "ופנית בבוקר והלכת לאהליך" ,ומי שלא
הביא חגיגתו ביום ראשון טעון לינה בלילה אחרי שהביא דכתיב שמיני עצרת
"ופנית בבוקר והלכת לאוהליך"( ,ואף שזה דין בכל קרבן ואפי' כתיב "ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם והקרבתם
בעופ ות ומנחות עצים ולבונה ,מ"מ לולא חגיגה משכחת לה אשה לד' עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו" .יום
ששלח שלמיו יום לפני שהגיע ,או שלא הביא קרבן אלא שמח שמיני זה שקראתו התורה עצרת חלוק הוא ברוב הלכותיו
בכסות נקיה ויין ישן .תוד"ה לינה) .כך שמיני עצרת טעון מחג הסוכות וכדלהלן ,וכן יבואר האם בחו"ל יושבים
בפני עצמו ,קרבן ,ושיר (רש"י כתב שלא מפורש איזה שיר, בסוכה בשמיני עצרת שמא עיברו את החודש וזהו יום
ובתוס' כתבו דשמא היינו למנצח על השמינית) ,וברכה (אין השביעי ,ואם מברכים על ישיבה זו.
הכרח שהכונה לשהחיינו ,ונימא שכל יום שייך בו מ"ז .ישיבה בסוכה וברכת לישב לבני חו"ל
שהחיינו אם לא בירך לפני כן( ,ואי בעינן כוס איירי בשמיני -לל"ק לכו"ע צריך לשבת בסוכה בשמיני,
שנזדמן לו כוס( ,ולרב נחמן שהחיינו אומרו אפי' אמנם לגבי לולב לא תיקנו שיטול בשמיני ,כיון שאם זה י"ט זה
בשוק) די"ל שהכונה שמזכירים בתפילה שמיני מוקצה ,אבל סוכה פעמים אוכל בה ביו"ט לפי שהיא עריבה
עצרת ולא סוכות) ,ולינה. עליו ,ולגבי ברכת לישב בסוכה יש מחלוקת אם צריך
עוד איתא להלן (מ"ח ).ששמיני עצרת הוא רגל בפני לברך בשמיני .וללישנא בתרא לכו"ע לא יברך ,ויש
עצמו ,לענין פייס שכל פרי החג היו קרבים לפי סדר ,וכל מחלוקת אם צריך לישב בסוכה .ולהלכה ישב ולא
משמרה מכ"ד המשמרות היתה מקריבה ג' פרים ,חוץ משתי יברך ,דכיון שהוא שמיני עצרת איך יברך ,ומ"מ לחומרא
משמרות ,ופר של שמיני היו מפייסים עליו .זמן –שהחיינו. יושבים בסוכה ,ולכו"ע בתפילה וקידוש וברהמ"ז מזכיר
רגל –שאין יושבים בסוכה .ולר"ת היינו שטעון לינה .קרבן – את יום השמיני חג עצרת הזה.
פר אחד ולא ששה פרים לפי סדר פרי החג .שירה .שהיו ברכת שהחיינו -בשמיני עצרת מברכים שהחיינו,
אומרים מזמור שלם ,ובשאר ימי החג חצי מזמור .ברכה –את שהרי חלוק הוא מסוכות ,שאין בו מצות סוכה ולולב
יום השמיני ,ובתוספתא משמע שמברכים בו את המלך .ור"ת וניסוך המים( ,ולר"י היה מנסך אף בשמיני ,ומ"מ
מפרש שהכונה למה שמזכירים בברכת המזון ובתפילה ,ור"ח חלוק הוא בסוכה ולולב) .וי"א שאין אומרים בו
מפרש דהיינו שהוא דוחה אבילות ,שאף אם לא עברו ז' ימים שהחיינו .ולהלכה (מ"ז ):אומרים בו שהחיינו .אבל
לפני תחילת החג בטלה גזירת שלושים משום שמיני עצרת,
וכתבו התוס' שאינו דוחה לגמרי אלא שיום אחד לפני החג והחג שביעי של פסח לכו"ע אין מברכים בו שהחיינו ,שאף
ושמיני עצרת נחשבים כ"א יום .תוד"ה רגל. שהוא חלוק מהלילה הראשון שיש בלילה הראשון
חובת אכילת מצה ,מ"מ מהיום אינו חלוק ,אי נמי אינו
מ"ז :אלו קרבנות טעונים לינה -פסח שני אינו חלוק אלא מיום הראשון ולא משאר ימים .עוד
טעון לינה ,דכתיב "ופנית בבוקר והלכת לאוהליך" מביאים האמוראים ראיות מלשון הפסוקים שהוא
וסמיך ליה "ששת ימים תאכל מצות" ללמד שפסח רגל בפני עצמו ,דבשאר ימי החג כתיב פרים ,וביום,
שני שאינו טעון אכילת מצה ששה ימים אינו טעון וכמשפטם ,אבל בשמיני כתיב פר ואינו מקריב פרים
לינה ,אבל שמיני עצרת וחג השבועות טעונים לינה כשאר ימי החג ,וכן כתיב ביום בלי ו' ומשמע שאינו תוספת
אע"פ שהם אינם טעונים אכילת מצה ששה ימים, על הראשונים ,וכן כתיב כמשפט בלשון יחיד ומשמע שהוא
דאינו ממעט אלא פסח דכוותיה. חלוק לעצמו( .ואף בשאר ימי החג כתוב כמשפט ,ורק באחרון
כתוב כמשפטם לפי שהוא סוף הרגל וגמר החג .תוד"ה הכא).
הביכורים טעונים תנופה קרבן שיר ולינה .הגמ'
דנה אם זה דעת ר"י דס"ל ש"והנחתו" זו תנופה, במה שמיני הוא רגל בפני עצמו -הפרים האילים
דאין לומר שהכונה להנחה ממש ,שהרי כבר כתיב והכבשים שמקריבים בכל יום מימי החג מעכבים זה את
זה שאם חסר אחד אין מקריבים כלל .ולר"י פרים אין
55
שאסור להדליקו בסוכה קטנה ,וסוכה גדולה יכניס לתוכה "והניחו" .או שזה דעת ראב"י שלמד תנופה
כלי אוכל שאין להכניסם לסוכה. מ"ולקח הכהן הטנא מידך" ,דאתיא יד יד משלמים
דכתיב התם "ידיו תביאנה את אשי ד' " ,מה כאן
ניסוך המים כהן אף התם כהן ,ומה התם בעלים אף כאן בעלים,
בכל יום מנסכים יין ע"ג המזבח יחד עם הקרבת התמיד, הא כיצד ,כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף,
וכן יש קרבנות (עולת בהמה ושלמים) שהיו מביאים והיינו שהבעלים אוחזים בשפת הטנא ,וכהן מניח ידו תחת
עמהם נסכים .בחג הסוכות היתה מצוה מיוחדת לנסך מים שוליו .וכתבו התוס' (ד"ה כהן) שאין לומר שהכונה תחת יד
ע"ג המזבח בכל יום .ולהלן יבואר א' באיזה ימים היתה הבעלים ממש ,דא"כ הוי חציצה .אמנם מרש"י במנחות
מצות ניסוך המים .ב' סדר ניסוך המים .ג' היכן היו מנסכים. משמע שאין בעיה בחציצה כיון שעיקר התנופה היא
ד' אם יש מעילה בנסכים .ה' פסול מים מגולים לניסוך. בבעלים ,והק' התוס' שהרי תנופת שניהם כתיבא בקרא.
והביאו שבירושלמי סוטה משמע קצת שהיו נוגעים זה בזה,
לת"ק מצות ניסוך המים היא רק בז' ימי החג ולא ויש לדחות .עוד כתבו התוס' (ד"ה הביכורים) שכשהיה מגיע
בשמיני עצרת ,ולר"י המצוה היא גם בשמיני עצרת. בקריאה לארמי אובד אבי היה מוריד את הסל מכתפו
ומניפים אותו וממשיך עד סוף הפרשה ,ומניחו בצד המזבח
ניסוך המים כיצד -היה ממלא מהשילוח צלוחית ומשתחוה ויוצא .ומשמע שאין עוד תנופה .ובספרי משמע
שמחזקת ג' לוגין (ולר"י של לוג אחד) .הגיעו לשער שגם בשעת השתחויה יש תנופה ,ויש לדחות .ויש תנא דס"ל
המים (שהיה בצד דרום סמוך למערב ,ונקרא שער המים משום שאין כלל תנופה.
שבו היו מכניסים את הצלוחית של ניסוך המים) תקעו והריעו מ"ח .הלל שמחה וכבוד בשמיני עצרת -חייב
ותקעו משום שמחה ,דכתיב "ושאבתם מים בששון"
עוד ביארו התוס' שמפסוק זה לומדים שהיה ממלא מהשילוח
אדם בהלל ובשלמי שמחה ובכבוד היום ,בין בשבעת
דכתיב "ממעייני הישועה" .עלה בכבש ,וכשהגיע למעלה ימי החג ,בין ביום השמיני ,ואף דהא דכתיב "ושמחת
בחגך" קאי על "חג הסוכות תעשה לך" ,ולא על שמיני עצרת,
פנה לשמאלו (שכל העולים למזבח פונים לימין
מ"מ יליף מדכתיב "והיית אך שמח" לרבות ליל יו"ט
ומקיפים ויורדים דרך שמאל דכל פניות שאתה פונה לא
האחרון ,והיינו שיזבח שלמים בשביעי כדי לאוכלם בליל
יהיו אלא דרך ימין ,והיו הולכים כשפניהם למרכז המזבח ,דאין
שמיני ,שהרי בלילה א"א לזבוח ,וק"ו שחייב בשמחה ביום
להחזיר אחוריו למזבח ,חוץ מהעולים לניסוך המים שהוא העיקר ,והפסוק מדבר על הלילה לפי שהוא סמוך
ולניסוך היין וכן עולת העוף כשרבתה במזרח 3שכיון לשבעת הימים ,ושאר הלילות א"צ רבוי ,ד"ימים" אפי' לילות
שהקף המזבח הוא יותר ממאה אמה יש לחוש שהנסכים במשמע .ואין לומר דבא לרבות ליל יו"ט ראשון שיזבח
יתעשנו מעשן המערכה ,ועולת העוף תמות מעשן המערכה, שלמים בערב יו"ט אף שאינו שעת שמחה וישמח בלילה,
ולכן היו עולים דרך שמאל ,וחוזרים לאחוריהם כדי ד"אך" חילק ,ומסתבר לרבות ליל שמיני עצרת שיש
למעט בהילוך של שמאל) ,והיו שם ליד קרן מערבית דרומית שמחה לפניו ,מאשר ליל יו"ט ראשון שאין שמחה
שני ספלים( ,לת"ק של כסף ,ולר"י של סיד היו והיו לפניו.
נראים ככסף מפני שהיו מושחרים בגלל היין ,וגם של מים
היה מושחר שהרי אם עירה של יין לתוך של מים ישיבה בסוכה בשמיני עצרת -אין מצות ישיבת
יצא) ,מערבי של מים ומזרחי של יין ,והספלים היו סוכה בשמיני עצרת ,וכשגומר לאכול בשביעי לא
מנוקבים כמין ב' חוטמין דקין ,אחד עבה ואחד דק יפרק את הסוכה שהרי עדיין חייב לאכול ולישן בה ,ושמא
כדי שהמים והיין יכלו בבת אחת ,שהרי המים קלין תזדמן לו סעודה ,אבל מוריד את הכלים והמצעות הנאות
יותר לצאת מן היין( ,ולר"י שהיה מנסך רק לוג אחד מן המנחה ולמעלה ,לכבוד יו"ט אחרון של חג .ואם
של מים וביין היה מנסך רביעית ההין שזה ג' לוגין ,היה הנקב אין לו מקום לכלים בבית ורוצה לאכול בסוכה ,צריך
של יין רחב ושל מים קצר ורחב זה יותר מקצר ,יותר ממה להוכיח שאינו מוסיף על המצוה ,ולכן פוחת בה ד' טפחים
שעבה הוא יותר מדק) .ואם עירה של יין לתוך של מים ופוסלה( .והק' התוס' שהרי באויר כבר בג"ט הסוכה נפסלת ,בין
או איפכא ,יצא. באמצע בין מן הצד) ,ובני בבל שיושבים בסוכה בשמיני
אין פוחתים את הסוכה אלא ידליקו בה את הנר
3עולת העוף מקומה בקרן דרומית מזרחית ,ששם זה קרוב
לבית הדשן שמשליכים לשם את המוראה והנוצה ,ובית הדשן
היה במרחק כ' אמות מהמזבח ,ג' טפחים ליד הכבש .רש"י.
56
ביהמ"ק ונטעו עם השורשים כגפנים משובחות ,ולא רק לרש"י היתה בליטה בספל ובבליטה היה נקב ,ולתוס' (ד"ה
זמורה) ,ויבן מגדל (-מזבח העשוי כמגדל עוז) בתוכו ,וגם כמין) לא היתה בליטה אלא נקב כמו נקבי החוטם ,אא"כ נאמר
שהיתה בליטה כדי שלא יפול בנקב דבר לסותמו .עוד כתב
יקב ( -בור חפור .והיינו השיתין) חצב בו" .ומגדל זה היכל,
רש"י שהנסכים היו מקלחים בנקב ע"ג המזבח ,ובמזבח היה נקב
ויקב זה מזבח ונקרא יקב משום שמנסכים עליו את היין שיוצא ששם זה היה יורד לשיתין ,ולתוס' היו יורדים ישירות לשיתין.
מיקב .תוד"ה ויטעהו. עוד כתב רש"י שהנקבים עצמם אחד היה עבה ואחד היה דק,
לר"א בר צדוק לא היו שיתין שיורדים עד התהום( ,ולא נבראו ולתוס' (ד"ה אחד) הספל עצמו למטה היה צר כדי שהמים יצאו
בששת ימי בראשית .תוד"ה אל) ,אלא היה לול (-ארובה לאט יותר .עוד כתבו התוס' (ד"ה שני) שאף שהיו מביאים את
המים בצלוחית של זהב ,היו מנסכים בספלים של כסף ,ואין בזה
שיורדים בה למטה) בין כבש למזבח ,שהיה חלל בין הכבש
משום מעלין בקודש ואין מורידין ,משום שהספלים נחשבים
למזבח ,דכתיב "ועשית עולותיך הבשר והדם" מה דם בזריקה
כגופו של מזבח ,וכמו שאת הלבונה היו מביאים בבזיכי זהב
אף בשר בזריקה ,והלול היה בצד מערב של הכבש ,והכבש היה
ומקטירים ע"ג המזבח( .א.ה .אולי י"ל שהמחלוקות הנ"ל
רוחבו ט"ז אמה ,והחלל שהנסכים היו יורדים לתוכו היה מוקף
תלויות בנדון אם הספלים היו חלק מהמזבח או שהיו כלי נפרד).
ד' מחיצות עד קרקעיתו ,ונסכי כל השנה יורדים לשם ,ולא היו
נבלעים מפני שהרצפה היתה משיש ,ואחת לע' שנה היו מ"ח :הנהו תרי מיני חד שמיה ששון וחד שמיה
יורדים פרחי כהונה (-ילדי הכהנים) ,ומלקטים משם יין שמחה וכו'.
קרוש שדומה לעיגולי דבילה ,ושורפין אותו בקדושה
ולא בחיל חוץ לעזרה ,דכתיב "בקודש הסך נסך שכר לד' אמר ליה ההוא מינא דשמיה ששון לרבי אבהו וכו'.
" וילפינן גז"ש "דכתיב "ושרפת ...קודש הוא", היו אומרים למנסך הגבה ידך כדי שיראו שהוא נותן את
שריפתו בקדושה כמו שניסוכו היה בקדושה ,והוצאתו המים בספל ,שהיה צדוקי אחד שניסך ע"ג רגליו לפי
לא בעי קרא ,דעושים כך כדי שלא יתמלאו. שאין הצדוקים מודים בניסוך המים ,ורגמוהו כל העם
וי"א שדוד כרה את השיתין. באתרוגיהם ,ונפגמה קרן המזבח ונפסל דפגימה פוסלת
באבני מזבח בכדי שתחגור בה צפורן ,דכתיב "אבנים שלימות
מ"ט :מעילה בנסכים -נסכים בתחילה מועלין תבנה" ,4ובסיד י"א שפגימה פוסלת בטפח וי"א בכזית ,וטעם
בהם אבל משירדו לשיתין אין מועלים בהם .הגמ' הפסול משום שאינו רבוע .תוד"ה שכל .ומילאו את
אומרת שי"ל דקאי כרבנן שהם יורדים לתהום ,ואיירי הסתימה מלח ,ולא הוכשר המזבח בכך (דכל מזבח
כשקלט הנסכים לפני שירדו לתהום ,וי"ל דקאי כר"א שאין לו כבש או קרן או יסוד או שאינו מרובע ,פסול
בר צדוק ,ואין מועלים בהם כיון שנעשה מצותם לעבודה ,דבכל אלו כתיב "המזבח" לעכב .וי"א שאף חסרון
והניסוך הוא עיקר המצוה. בסובב פוסל את המזבח ,ונחלקו אם הכרכוב דכתיב ביה
"המזבח" הכונה לסובב או לכיור) ,אלא מפני הכבוד כדי שלא
בזמן שהיו מנסכים יין ע"ג המזבח היו פוקקין את
יראה פגום.
השיתין ,לקיים מה שנא' "בקודש הסך נסך שכר לד'
" ,ושכר היינו לשון שביעה ושכרות( .ולומדים מכאן השיתין והיינו חלל תחת המזבח כנגד מקום הנסכים, מ"ט.
שהשביעה מהיין היא כשיש הרבה יין בגרון ולא במעיים והיה עמוק מאד ,נבראו בששת ימי בראשית ,דכתיב
ע"י הרבה לגימות קטנות ,וממילא ת"ח שיש לו מעט יין "חמוקי ירכיך (אלו השיתין ,חמוקי היינו סתרי ,וירכיך היינו
יגמע אותם בלגימות גדולות ,וכן עשה רבא בכוס של ירך המזבח) ,כמו חלאים (חלולים ויורדים עד התהום),
ברכה משום חיבוב מצוה). מעשה ידי אמן (אומנותו של הקב"ה)" .ותנא דבי רבי
מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב -רגליהם של ישמעאל דריש "בראשית" ברא שית .ורבי יוסי דריש
ישראל בשעה שעולים לרגל ,ונדיב הוא אברהם "אשירה נא לידידי (-הקב"ה ,ואני שר וקובל על כך במקומו),
שהיה תחילה לגרים ונדבו ליבו להכיר את בוראו. שירת דודי לכרמו (-על כרמו) ,כרם היה לידידי בקרן בן
שמן (בא"י השמינה מכל הארצות) ,ויעזקהו ויסקלהו (מן
האומות ,כאדם המפנה אבנים מכרמו) ,ויטעהו שורק (זה
המזבח היו חלקים מעיקרא ,כמו אבנים שבחול הים ,שהרי א"א 4ואם היה חותך בלא פגימה לא חשיב אבנים חסרות .ומה
להחליקם ע"י כלי ברזל אפי' מחוץ לביהמ"ק ,דכתיב "לא תבנה שמצינו בזבחים שא"א לחתוך את האבנים משום שצריך
אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה" ,והא דכתיב "וכל כלי ברזל לא "אבנים שלימות" הכונה שא"א שלא יהיה בהם פגימה
נשמע בבית בהבנותו" שמשמע שבחוץ היו משתמשים בברזל, כשיחתכם .ומה שלא חתכום ע"י שמיר ,שהרי בבית שני היה
היינו להיכל ולקודש הקדשים ולא למזבח .תוד"ה שכל. שמיר ,י"ל שגם כשהיה חותך ע"י השמיר היו פגימות ,ואבני
57
מים או יין שנתגלו פסולים לניסוך ,ואף לר' נחמיה חמוקי ירכיך -מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר ,דכל
שמתיר מים מגולים (-שיעור גילוי הוא כדי שיצא נחש מילי בעי צניעותא ,ואפי' הוצאת המת והכנסת כלה
מתחת אוזן הכלי וישתה ויחזור לחורו) לשתיה ע"י סינון, שדרך לעשותם בפרהסיא ,יש לעשותם בצינעא,
מ"מ הני מילי להדיוט אבל לגבוה לא ,דכתיב דכתיב "והצנע לכת עם אלוקיך" .י"מ שהכונה שיסעד
"הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ד' וישמח במידה נאה ,ולא ינהיג קלות ראש בעצמו .וי"מ שאם
צבקות" .ואם נתגלו המים יטול מן הכיור ,שאע"פ צריך להוציא ההוצאות יוציא בצינעא ,ולא יספר למי שאינו
שהכיור נתקדש ,מ"מ מימיו אין נפסלים בלינה ,משום שהיו יודע.
משקעים אותו בכל ערב בבור. גדולה צדקה מקרבנות.
גדולה גמ"ח מן הצדקה בג' דברים ,צדקה דווקא
בממונו ולעניים ולחיים ,וגמ"ח זה אף בגופו
ולעשירים ולמתים.
אין צדקה משתלמת אלא לפי החסד טורח שבה,
החליל: שנותן ליבו ודעתו לטובתו של העני.
כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם
האם החליל דוחה שבת ויו"ט חסד ,ולא כל אדם זוכה לסייע לעניים מהוגנים וירא
כתיב "ושאבתם מים בששון" והיינו שיש לעשות שמחה שמים זוכה.
לכבוד מצות ניסוך המים( .רש"י) .ובתוס' הביאו כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים.
מהירושלמי שמשם היו שואבים רוח הקודש ,דאין
השכינה שורה אלא מתוך שמחה .ולהלן יבואר :א' האם תורת חסד היינו תורה לשמה ,וי"א דהיינו הלומד
היו מנגנים בחליל בשבת ויו"ט או לא .ב' סדר שמחת בית ע"מ ללמד לאחרים.
השואבה.
נ .מילוי המים לניסוך בשבת של סוכות -כמעשהו
החליל היינו חליל של בית "השואבה" ,מלשון בחול כך מעשהו בשבת ,אלא שהיה ממלא המים
"ושאבתם מים בששון" ,שהשמחה היתה בשביל ניסוך בערב שבת ,בחבית שאינה מקודשת ,ומניחה
המים .ובירושלמי מפרש שמשם שואבים רוח הקודש, בלשכה .ומה שלא היה לוקח חבית מקודשת ומתכוון
שהשכינה שורה מתוך שמחה( .תוד"ה חד) .ויש ששונים שלא יתקדשו ,או שאין מתקדשים משום שיש בהם יותר
"חשובה" שמצוה זו חשובה היא ובאה מששת ימי מכשיעור ,וממילא לא יפסלו בלינה .לזעירי הטעם מפני
בראשית ,וכדלעיל שהשיתין נבראו מששת ימי בראשית שמקודשת מקדשת מיד אף שלא מדעת שרוצה
לקבל את הנסכים. שיתקדשו רק למחר ,ואין שיעור למים דלא פירשה תורה
לתנא דמתני' החליל נוהג בחמשה או בששה מימי חג שיעור לניסוך המים ,ויפסלו המים בלינה דכיון שהם
הסוכות ,לפי שאינו דוחה שבת ויו"ט ,שאע"פ שאין קדושים קדושת הגוף ,נפסלים בלינה כאימורי קרבן.5
איסורו אלא שמא יתקן כלי שיר ,ואין שבות במקדש ,מ"מ כיון ולחזקיה אין שיעור לנסכים ,אמנם אף אי נימא שאין
שאינו אלא לשמחת בית השואבה שהיא לשמחה יתירה אינו מקדשת שלא מדעת (והיינו שלא בזמנם ,אבל בזמנם הא
דוחה( .תוד"ה שאינו). סבר חזקיה שהאומר יקדשו ארבעים חלות תודה מתוך שמונים
נ :בברייתא מבואר שלרבי יוסי בר יהודה החליל קדשו ארבעים .תוד"ה חזקיה) ,מ"מ חיישינן שמא יאמרו
לדעת נתקדשו .ולרבי זירא אפי' אם אין שיעור למים
דוחה שבת ,ולחכמים אינו דוחה אפי' יו"ט.
חיישינן שמא יאמרו לקידוש ידים ורגלים של כה"ג
לרב יוסף נחלקו בחליל של קרבן ,והיינו חליל שהיו
מילאם ,דבעינן מים מקודשים דומיא דכיור שנמשח בשמן
מנגנים בו לפני המזבח י"ב ימים בשנה (ח' ימי החג ,יו"ט של
המשחה ומקדש את מימיו ,וכן עשו קיתון של זהב לכבודו של
פסח ושבועות ,ובשעת שחיטת פסח ראשון ושני .ערכין י')
כה"ג לקדש ידיו ורגליו.
בשעת ניסוך היין בתמיד של שחר ובתמיד של בין הערבים,
מקדשים בחוץ עד שיכנסו לפנים .ומ"מ לא היה משאירם בחוץ 5ואף שבעלמא כלי שרת אין מקדשים שלא בזמנם ,וכשהגיע
כדי שלא יפסלו בלינה ,דא"כ לא הועיל במה שלקח צלוחית הזמן הוי כמו שמילאו הקוף ,מ"מ הכא כיון דלא בעי כהן ובגדי
מקודשת ,ועוד דמכוער הדבר להשהותם הרבה זמן בכלי שרת כהונה ,מתקדשים בכלי שרת .ומה שהיו ממלאים בצלוחית
בחוץ .תוד"ה ואי. מקודשת מן השילוח ,אין בזה פסול יוצא ,דאין כלי שרת
58
אנטיגנוס לוים היו .הגמ' רצתה לתלות מחלוקת זו שרבי יוסי בר יהודה סובר שעיקר שירה בכלי בחליל
אם עיקר שירה בפה ,או שעיקר שירה בכלי .והגמ' ובכנורות ונבלים וכו' ,והוי עבודה ודוחה שבת ,וחכמים
דוחה שא"כ לרבי יוסי עיקר שירה בפה ולמה לא נגנו סוברים שעיקר שירה בפה שהלוים אומרים שיר של יום,
עבדים ,אלא לכו"ע עיקר שירה בפה ,ונחלקו מה היה והכלי הוא לבסומי קלא ,וממילא כלי אינו דוחה שבת,
בפועל במקדש ,ונ"מ שלר"מ אין מעלים מדוכן אף (ואף שלכו"ע התירו שבות במקדש ,ואפי' רבי נתן שמחמיר
ליוחסין ,ולרבי יוסי מעלין ליוחסין ,שאף שעבדים בפסחים ס"ה .מודה ששבות צריכה התירו ,מ"מ הכא שיש
כשרים הורגלו להעמיד שם דווקא ישראלים כדי שלא יטעו הרבה כלי שיר וצריכים לתקנם תדיר גזרו גם במקדש .תוד"ה
להשיאם מיוחסת ,ולרחב"א מעלין אף למעשר דהורגלו רבנן) .אבל חליל של בית השואבה בלילות החג ,שאינו
להעמיד שם לוים .רש"י .והתוס' (ד"ה מעלין) מבארים שהטעם אלא לשמחה יתירה ואינו מן התורה אלא כדי לחבב את
שהעמידו לוים או ישראלים אינו כדי להעלותם ליוחסין או המצוות ,לכו"ע אינו דוחה שבת ויו"ט.
למעשר ,אלא הנדון הוא מי היה הכי בקי ,וההעלאה תלויה וכן מצינו שרבי יוסי בר יהודה סובר שכלי שרת
במעשה ולא המעשה תלוי בהעלאה.
שעשאן מעץ כשרים ,שהרי אבובא דמשה (–שהיה
מ"ד עיקר שירה בכלי מקורו מדכתיב "ויאמר חזקיה במקדש מימות משה) היה של עץ ,ומבואר שעיקר שירה
להעלות העולה להמזבח ,ובעת החל העולה החל שיר בכלי ,וממילא הכלי שיר הם כלי שרת וילפינן שכלי
ד' והחצוצרות ועל ידי כלי דויד מלך ישראל" ,ומ"ד שרת מעץ כשר .ורבי דס"ל שכלי שרת מעץ פסולים
עיקר שירה בפה מפרש ש"החל שיר ד' " בפה, ס"ל שעיקר שירה בפה והכלים אינם אלא לבסומי קלא,
והחצוצרות וכו' הם לבסומי קלא ,ויליף שעיקר שירה ואינם כלי שרת.
בפה מדכתיב "ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים הגמ' דוחה שרבי ורבי יוסי בר יהודה יכולים לסבור
להשמיע קול אחד" ולא כתיב כלי .ואף שבהמשך הפסוק שעיקר שירה בכלי ,ונחלקו אם דנים אפשר משאי
כתיב "בחצוצרות ובמצלתים ובכלי השיר" מ"מ מדחילקם לב' אפשר ,דאיתא התם שציפו את האבוב זהב ולא היה קולו ערב.
הילולים משמע שעיקר השירה בפה והכלי הוא לבסומי קלא. או שעיקר שירה בפה ,ואף את"ל עיקר שירה בכלי אין דנים
(תוד"ה למחצצרים) .ומ"ד עיקר שירה בכלי סובר אפשר משאי אפשר ,ונחלקו בילפותא במנורה ,דכתיב
שמשוררים היינו ע"י כלי דומיא דמחצרים. "ועשית מנורת ,זהב טהור ,מקשה תיעשה המנורה"
לרבי דרשינן כלל ופרט וכלל ,דס"ל שהפרט הוא פירושו
סדר שמחת בית השואבה של כלל ,וכלל שני בא להוסף מה שדומה לפרט ,ובעינן כעין
במוצאי יו"ט הראשון של חג היו הכהנים והלוים יורדים הפרט של מתכת ,ולרבי יוסי בר יהודה דרשינן רבוי
מעזרת ישראל לעזרת נשים שהיתה במקום נמוך יותר בהר מיעוט ורבוי ,דכיון שהרבוי הראשון מרבה הכל ממילא
הבית ,ושם היתה שמחת בית השואבה. המיעוט אינו פירוש של הרבוי אלא ממעט מה שאינו כעין
הרבוי ,והרבוי חוזר ומרבה הכל מלבד דבר הראוי להתמעט יותר
היו שם מנורות של זהב שגובהם נ' אמה ,ובכל משאר הדברים ,ומרבינן כל מילי חוץ משל חרס ,אבל
מנורה היו ארבעה ספלים של זהב בראשה וארבעה של עץ כשרה.
סולמות וארבעה פרחי כהונה שביד כל אחד כד שמן
של ל' לוג שמהם היו נותנים שמן בספלים ,והם היו נ"א .הגמ' מביאה ברייתא שמבואר בה שהמחלוקת
יותר חזקים מבנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל היא בשיר של שואבה ,ודלא כרב יוסף שאמר שבזה
שתי ירכות של שור גדול בידו והולך לאט (ולא לכו"ע אינה דוחה שבת ויו"ט ,וממתני' משמע ששיר
הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כך אלא העלו האברים לפי של קרבן לכו"ע דוחה שבת.
החלוקה המבוארת בסדר יומא משום "וברב עם הדרת לרב ירמיה בר אבא נחלקו בשל בית השואבה ,אם
מלך") ,ואף של' לוג זה יותר קל ,מ"מ לטפס עם ל' שמחה יתירה דוחה שבת כיון שהיא שמחת מצוה ,וחליל
לוג על סולמות זקופים זה יותר קשה .ולא היתה חצר אינו אלא שבות בעלמא ,או שאינה דוחה שבת ,אבל של
בירושלים שלא היתה מאירה מאור בית השואבה קרבן לכו"ע דוחה.
מפני שהמנורות היו גבוהות נ' אמה ,והיו גבוהות יותר מהכותל
המזרחי של עזרת הנשים ,והר הבית היה גבוה ,והיתה אשה והנה נחלקו תנאים מי היה מנגן בכלי שיר במקדש
בוררת חיטים לאור בית השואבה ,והיינו שהיתה יכולה בשעת שירת הלוים ,לר"מ עבדי כהנים ,לרבי יוסי
לברור מצד האור הגדול ,אולם יש איסור בדבר ,שאף שקול ממשפחות ישראלים מיוחסות ,ולרבי חנינא בן
מראה וריח אין בהם מעילה מ"מ איסורא איכא( .תוד"ה אשה).
59
(ולא ס"ל שמששת ימי בראשית נבראו ,אי נמי נתמלאו אח"כ הפתילות היו נעשות מבלאי מכנסי הכהנים שהיו משל
עפר או צרורות) ,והתהום רצה לשטוף את העולם ,ואמר ציבור ומאבנטיהם.
שמי שיודע אם מותר לכתוב שם על חרס ולזרוק
למים ואינו אומר יחנק ,ואחיתופל אמר שמותר, נ"א :חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בפניהם
שהרי אפי' לעשות שלום בין איש לאשתו מוחים שם עם אבוקות אור בידיהם שזורקים ותופסים ארבע או
ד' על המים ,ועשה כך דוד וירד התהום ט"ז אלף שמונה מהם בזה אחר זה ,ואומרים לפניהם דברי שירות
אמות ,ובכל שיר המעלות העלה אלף אמות ,והתהום ותשבחות .ורשב"ג (נ"ג ).היה זורק ח' אבוקות של
נמצא אלף אמות מתחת הקרקע ,והמים שיש בפחות אש ,וזורק אחת ונוטל אחת ואינם נוגעות זו בזו,
מכך הם מסולמא דפרת מפני שהפרת גבוה משאר נהרות וכשהיה משתחוה היה נועץ ב' גודליו בארץ ושוחה
ובכח המים לעלות להר באותו גובה ולא יותר .נ"ג.): ונושק את הרצפה ע"ש "כי רצו עבדיך את אבניה" וזוקף,
וזו היא קידה האמורה בכתובים ,שרק פניו מגיעות לארץ,
ההליכה לשאיבת המים והתקיעות -שני כהנים היו
ואין כל בריה בדורו יכולה לעשות כך .ולוי היה משחק
עומדים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת לפני רבי בשמונה סכינים ,ושמואל היה משחק לפני
נשים ,ושתי חצוצרות בידיהם ,והיו תוקעים תקיעה שבור מלכא בח' כוסות יין ,ואביי היה משחק לפני
תרועה תקיעה בקריאת הגבר להודיע שצריך ללכת למלא
רבה בח' ביצים ,וי"א בד' ביצים.
מים מהשילוח( ,ואף שמי הכיור נפסלים בלינה בין קריאת הגבר
לצפרא ,מ"מ עד שהגיעו לעזרה כבר עלה השחר ,ועד שיקדשו השירות והתשבחות שהיו אומרים חסידים ואנשי
בכלי אינם נפסלים בלינה .תוד"ה קרא) .וכן תקעו כשהגיעו מעשה -יש שאמרו אשרי ילדותינו שלא ביישה את
למעלה עשירית (וילה"ס אם הכונה עשירית מלמטה זקנותינו ,ובעלי תשובה היו אומרים אשרי זקנותינו
או מלמעלה) ,וכן כשהגיעו לעזרה ,והיו מאריכים שכיפרה את ילדותינו ,אלו ואלו אומרים אשרי מי
בתקיעה זו עד שהגיעו לשער היוצא מעזרת נשים להר שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו .והלל היה
הבית לכיוון מזרח שהוא מכוון כנגד השער שמעזרת ישראל אומר אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן,
לעזרת נשים ,ושם הפכו פניהם למערב לכיוון העזרות לרש"י הלל דיבר על הקב"ה ,ולתוס' הלל דיבר על ישראל,
וההיכל ,ואמרו ,אבותינו בבית הראשון שהיו במקום הזה שקילוסם חביב לפני הקב"ה יותר מן הכל .ושמי שיבוא אל
אחוריהם אל ההיכל (ופורעים עצמם ומתריזים כלפי ביתו של הקב"ה יבוא הקב"ה אל ביתו ,עוד אמר
מעלה) ופניהם קדמה ומשתחוים קדמה לשמש מפני שרגליו מוליכות אותו למקום שהוא אוהב .ופעם
שהיו כופרים ,ואנו לי'ה עינינו .ולר"י היו שונים ואומרים ראה גולגולת צפה על פני המים והכיר שהוא רוצח
אנו לי'ה אנחנו מודים ולי'ה עיננו מייחלות (אבל אין והרגוהו ליסטים ,ואמר שזה קרה לה בגלל שהיא עשתה
לומר בסתמא פעמיים אנו לי'ה ,כמו שהאומר מודים כך לאחרים ,וכן יקרה למי שעשה לה זאת( .נ"ג.).
מודים משתקים אותו .נ"ג.): רבי יהושע בן חנניה אמר שהם לא היו טועמים טעם
ישיבת הנשים -בראשונה היו הנשים יושבות שינה כל חג הסוכות (אלא ישנו אחד על כתף חבירו,
מבפנים ואנשים מבחוץ והיו מגיעים לקלות ראש, שהרי הנשבע שלא יישן ג' ימים מלקים אותו וישן
התקינו שיהיו הנשים מבחוץ והאנשים בפנים ועדיין לאלתר) ,שהיו מקריבים תמיד של שחר בשעה
היו באים לקלות ראש ,התקינו "תיקון גדול" שיהיו ראשונה ,ואח"כ מתפללים ומקריבים מוסף
הנשים למעלה והאנשים למטה ,ואף שאין לחדש ומתפללים מוסף והולכים לבית המדרש ואח"כ
בבית המקדש ממה שעשה שלמה ,דכתיב "הכל מיד אוכלים ושותים ומתפללים מנחה ומקריבים תמיד
ד' עלי השכיל" ,הא כתיב בנבואת זכריה "וספדה הארץ של בין הערבים ואח"כ שמחים בשמחת בית
וכו' ונשיהם לבד" ,ואם לעת"ל צריכים להזהר בזה אף השואבה( .נ"ג.).
שעוסקים בהספד והמצטער אינו מיקל ראש מהר ,כ"ש
הלוים היו מנגנים בשמחת בית השואבה (אבל בקרבן היה
בזמננו שיצר הרע שולט ,ועוסקים בשמחה.
להם מקום ליד המזבח) בהרבה כלי שיר על ט"ו מעלות
שאורכם כרוחב העזרה ורוחבם וגובהם חצי אמה ,היורדות
מעזרת ישראל לעזרת נשים ,כנגד ט"ו שיר המעלות
שבתהילים( ,שאמרם דוד כאשר כרה את השיתין
60
ז' שמות יש ליצה"ר" -כי יצר לב האדם רע", מי שלא ראה...
"ומלתם את ערלת לבבכם"" ,לב טהור ברא לי
מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה
אלוקים" מכלל דאיכא טמא" ,אם רעב שונאך
מימיו.
האכילהו לחם" הטריחהו במלחמתה של תורה" ,הרימו
מכשול מדרך עמי"" ,והסירותי את לב האבן מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך
מבשרכם"" ,ואת הצפוני ארחיק מעליכם" שהוא צפון נחמד מעולם.
בליבו של אדם. מי שלא ראה בית המקדש שבנה הורדוס בבנינו לא
היצר הרע נתן עיניו במקדש ראשון ושני והחריבם ראה בנין מפואר מעולם ,שבנאו באבני שיש ירוק
והרג ת"ח שבהם ,ומניח אומות העולם ומתגרה ומרמרא שיש לבן ,וי"א אף בכוחלא שיש כחול ,ועשה
בישראל ,והוא מתגרה בת"ח יותר מכולם ,דכל הגדול שורת אבנים אחת שקועה ואחת בולטת כדי שהסיד
מחבירו יצרו גדול ממנו. יהיה תפוס טוב ,ורצה לצפותו בזהב ,ואמרו לו חכמים
שכך זה יפה יותר מפני שזה נראה כגלי הים נדים ונעים.
נ"ב :יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ,ומבקש
להמיתו ,ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא לא ראה
בכבודן של ישראל .והיה זה ארמון גבוה ,ושתי שורות
אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש ,אם אבן
ספסלים בתוכו ,ולפעמים היו בו כפלים מיוצאי
הוא נימוח ,אם ברזל הוא מתפוצץ דכתיב "וכפטיש
מצרים ,והיו שם ע"א קתדראות זהב כנגד ע"א זקנים,
יפוצץ סלע".
(ולר"י שסנהדרי גדולה היא של שבעים ,המושב הנוסף היה
יצר הרע מסיתו לאדם בעולם הזה ומעיד עליו לעולם למופלא שבבי"ד שאינו מן החשבון .תוד"ה והיו) ,שכל אחת
הבא ,דכתיב "מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון", אינה פחותה מכ"א רבוא ככרי זהב .ובאמצע היתה
ובאטב"ח קריאת א' ב' שאותיות א' עד ט' מתחלפות א' בט' בימה ,וכשהיה צריך לענות אמן היה החזן שעומד ליד
ב' בח' וכו' ,וכל זוג ביחד זה עשר ,וכן י' בצ' וכ' בפ' ,וכל זוג ביחד הבימה מניף בסודרין וכולם עונים אמן (ואף שאין לענות
זה מאה ,והאותיות האחרונות מתחלפות באותיות הסופיות ,ק' אמן יתומה ,צ"ל שהיו עושים כך רק בקריאת התורה ולא
בצ' וכו' ,וכל זוג ביחד זה מאה ,ונמצא שאותיות מנו"ן מתחלפות בתפילה ובדבר שצריכים לצאת יד"ח ,או שהיו יודעים באיזה
בסהדה .ועבדו היינו היצר הרע שאם האדם רוצה הוא מסור
ברכה הש"ץ נמצא .תוד"ה וכיון) ,והיו יושבים כל בעלי
בידו.
אומנות בפני עצמם (כדי שעני ימצא בעלי אומנותו
יצר הרע אם האדם הולך אחריו היצר הרע מתחזק. וישכיר עצמו להם) .ואלכסנדר מוקדון הרג את כולם,
אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע. ונענשו מפני שעברו על "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה
ארבעה מתחרט עליהם הקב"ה שבראם ,גלות, עוד" ,וראה אלכסנדר מוקדון שנתקיים בו הפסוק
כשדים ,ישמעאלים ,יצר הרע. "ישא ד' עליך גוי מרחוק" שע"י הרוח הגיע בה' ימים
במקום בי' ימים.
אלמלא מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי
ישראל "ואשר הרעותי" ,וכתיב "כחומר ביד היוצר כן
אתם בידי" ,וכתיב "והסירותי את לב האבן
כמה מאמרים בענין היצר הרע
מבשרכם" ,וכתיב "ואת רוחי אתן בקרבכם". נ"ב .לעת"ל יהיה הספד ,י"א על משיח בן יוסף
הקב"ה הראה לזכריה ד' חרשים ,משיח בן דוד ,משיח שנהרג ,וי"א על יצר הרע שנהרג ,שהצדיקים בוכים
בן יוסף ,אליהו ,וכהן צדק שם בן נח. מפני שנזכרים בצערם ,היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה,
והרשעים בוכים היאך לא כבשנו חוט השערה כזה.
לעת"ל אם יבוא אשור להלחם בישראל יקומו עליו ז' (הקב"ה אמר למשיח בן דוד "שאל ממני" ,וביקש
רועים -דוד באמצע ,אדם שת ומתושלח מימינו, שלא למות כמו שמת משיח בן יוסף ,אמר לו הקב"ה
ואברהם יעקב ומשה משמאלו ,וח' נסיכי אדם -ישי כבר נתנבא עליך דוד אביך "חיים שאל ממך נתת
שאול שמואל עמוס צפניה צדקיה משיח ואליהו. לו").
נ"ג .רגלי האדם ישאו אותו להיכן שיגזר עליו ,הגמ' יצר הרע בתחילה קל להתגבר עליו ואם לא התגבר
מביאה על זה מעשה בשלמה ששלח שניים ללוז כדי נעשה קשה.
61
שאין פוחתין מז' ואין מוסיפין על ט"ז .ולדבריו אין להצילם ממיתה ,ומתו שם בשערי העיר ,ואמר לו
להפסיק בין תקיעה לתרועה ולא כלום אלא כדי נשימה, מלאך המות שבאמת דווקא שם היו צריכים למות.
אבל לרבנן שנינו שאם שמע ט' תקיעות של ראש
לוי נעשה צולע אחרי שקד לפני רבי ,וזה נגרם לו גם
השנה ,ג' למלכיות ג' לזכרונות ג' לשופרות (דמה שאנו תוקעים
יותר אין הטעם אלא משום שאיננו יודעים אם תרועה זה גנוחי בגלל שהטיח דברים כלפי מעלה.
או ילולי) ,בט' שעות יצא .ואף לר"י התקיעות שהיו להבטיל דברי הגמ' בענין שמחת בית השואבה משולבים לעיל
את העם ממלאכה היתה שהות גדולה ביניהם .תוד"ה רבי נ"א:
יהודה .עוד כתבו התוס' שכל התקיעות היו כסדר תקיעה תרועה
ותקיעה.
התקיעות במקדש
נ"ד .לרב אחא בר חנינא מדרומא היו תוקעים ט' לעיל נתבאר מתי וכמה פעמים הו תוקעים בחצוצרות
תקיעות לכל מוסף ,אם היו ב' מוספין באותו היום, בזמן ההליכה לשאיבת המים עבור ניסוך המים .ולהלן
שלכל מוסף היה שיר של אותו מוסף ,דכתיב "ובני אהרן יבואר מתי עוד היו תוקעים במקדש בכל השנה ,ומהם
הימים שהיו בהם הכי הרבה תקיעות.
יתקעו בחצוצרות" .למסקנא הגמ' (נ"ה ).מביאה
ברייתא שלומדת מ"בראשי חדשיכם" שאין תוקעים נ"ג :אין פוחתין מכ"א תקיעות בכל יום ,ואין
על כל מוסף ומוסף( ,או שבפסוק זה הוקשו כל ראשי מוסיפין על מ"ח.
החודשים זה לזה ,או ש"בראשי" זה רבים ,והיינו ראש בכל יום היו תוקעים כ"א תקיעות ,ג' לפתיחת
השנה שהוא ר"ח ,וכתיב "חדשיכם" בכתיב חסר שערים (–שערי העזרה .והיו ז' שערים בעזרה .וג' תקיעות
לומר שתוקעים בו פעם אחת) .ומה שהברייתא היינו פשוטה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע) ,וט' לתמיד
לומדת מ"יתקעו בחצוצרות" הכונה שהיו מאריכים של שחר שכשהיו מנסכים את נסכי התמיד היו הלוים אומרים
בתקיעות כשהיו מקריבים נסכי שניהם ,או שהיו מרבים שיר ,ובשיר היו ג' חלקים ,ובכל חלק היו הכהנים תוקעים
בתוקעים ,שהרי אפשר להרבות בחצוצרות כמה שרוצים. בחצוצרות והעם היו משתחוים ,וט' לתמיד של בין
תקיעות בשבת -רבי זירא אמר שבשבת לא הערבים.
תוקעים לפתיחת שערים מפני שאינה למצוה אלא בקרבן מוסף היו מוסיפין עוד ט' בשיר של מוסף.
לסימנא שיבואו למעמדם ודוכנם ולא דחו שבת .ורבא מוכיח
בערב שבת היו מוסיפין עוד ו' ,ג' להבטיל את העם
שלמילוי המים לא היו תוקעים בשבת לפי שהיו
ממלאים מערב שבת ,אבל לפתיחת שערים היו תוקעים ממלאכה ,וג' להבדיל בין קודש לחול.
בשבת. בימי חג הסוכות נוספו עוד י"ב ,ג' בשער העליון ,וג'
בתחתון כדאיתא לעיל שכשהגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו
בערב שבת שבתוך החג היו תוקעים מ"ח תקיעות,
כ"א שבכל יום ,ט' למוספין ,וי"ב של ימי החג ,וו' של והיו מאריכים עד שהגיעו לשער היוצא למזרח ,ג' למילוי
המים אחר שמילאו ובאו לעזרה דרך שער המים ,וג' ע"ג
ערב שבת.
מזבח כשזוקפין את הערבה וי"א כשמוליכים את המים
למ"ד שתוקעים לכל מוסף גם בראש השנה שחל למזבח ,לראב"י לא היה תוקע במעלה עשירית מפני
בשבת היו מ"ח תקיעות ,ולא תנא לה משום דתנא שכבר תקע לפתיחת שערים .ולרבנן היה תוקע ג'
ושייר ,ושייר נמי ערב פסח וכדלהלן. במעלה עשירית ולא ע"ג מזבח ,כיון שתקע למילוי
בערב פסח היו תוקעים מ"ח תקיעות שבכל הלל המים ,ולסוברים שע"ג המזבח היינו בהולכת המים למזבח ,לא
שבשעת הקרבת הפסח היו תוקעים ג' תקיעות ,וכל כת היו היה תוקע כיון שהיה תוקע בניסוך המים.
קורין את ההלל ג"פ (ולתוס' הלוים היו קורין ולא הכת עצמה), ר"י מחשיב כל תקיעה תרועה ותקיעה לתקיעה
ואף שלא היו גומרים את ההלל בפעם השלישית ,מ"מ
התקיעות היו בתחילת ההלל .רש"י .אבל שיטת התוס' (ד"ה
אחת( ,דכתיב "ותקעתם תרועה" ,ולרבנן כל אחת זה
שייר) שאפי' כת ראשונה לא היתה מתחילה את ההלל בפעם מצוה נפרדת ,ו"ותקעתם תרועה" היינו שצריך
השלישית ,וכן ס"ל שהיו תוקעים בתחילת הפרקים ג' תקיעות, פשוטה לפניה ולאחריה ,ור"י לומד דין זה מ"שנית".
וכיון שיש ג' פרקים בהלל (אהבתי והודו הם תחילת פרקים) ורבנן טעמייהו מדכתיב "ובהקהיל את הקהל תתקעו
נמצא שכל כת היו לה לפחות ט' תקיעות .ולר"י שבכת ולא תריעו" ,ולר"י תקיעה זו אינה אלא לסימן ,ולרבנן
שלישית לא גמרו ההלל אפי' פעם אחת מפני שלא מ"מ יש בזה מצוה להקהיל דווקא בכזה אופן) .ולר"י יוצא
62
במזרח( ,והתוס' גורסים איפכא) ,והיו ו' כהנים זוכים בהולכת נשארו לפעם השלישית אלא מעטים ,ליכא מ"ח תקיעות,
אברים ,ומסדרים אותם במקומות הנ"ל ,עד שיבוא כהן ויעלה ואם היה חל ערב פסח בערב שבת היה שם מ"ח יחד
אותם ויקטירם) ,מ"מ עשו עוד היכר כדי שמי שראה רק עם התקיעות של כל ערב שבת.
היכר אחד ידע ג"כ שהוקבע החודש.
נ"ד :בערב פסח שחל בשבת לר"י היו תוקעים נ"א
נ"ה .שיר של יום של חול המועד של סוכות- כ"א שבכל יום ט' דמוספין וי"ח דשתי כתות ראשונות וג' דכת
שלישית ,ולרבנן נ"ז ,ולא תנא במתני' כי לא בכל שנה
בראשון "הבו לד' בני אלים" דבית השואבה הוא "כבוד
ערב פסח חל בשבת ,אבל ערב שבת שבתוך החג היה
ועוז" ,ו"קול השם על המים" על שם ניסוך המים .בשני
חל בכל שנה ,כרבנן שהיו מעברים את אלול כדי
"ולרשע אמר אלוקים" ללמד את הנאספים שצריך לחזור
בתשובה ,וכן כתיב התם "ושלם לעליון נדריך" שסוכות הוא זמן שיוה"כ לא יחול ביום ראשון ,אבל י"א שלא היו
"בל תאחר" ,בשלישי "מי יקום לי עם מרעים" על צרת דוחים ויוה"כ יכול לחול ביום ראשון ,וכן תנן שחלבי
ישראל שהיו משועבדים בבית שני תחת מלכי פרס יון ורומי, בין הערבים של שבת קרבים ביוה"כ שחל במוצ"ש ,וכן
ומ"מ אינם נמנעים מלשמוח ,ומתפללים לד' שיצילם .ברביעי תניא שאם חל יוה"כ במוצאי שבת לא היו מבדילים
"בינו בוערים בעם" שזה זמן מתנות עניים וצריכים לדעת מפני שגם יוה"כ אסור במלאכה( ,ואם חל בערב שבת לא
שאע"פ שהמעשרות בצינעא ,הקב"ה יודע .בחמישי היו תוקעים להבטיל ולהבדיל) ,ודעה זו היא דעת
"הסירותי מסבל שכמו" שיש בזה דברי תנחומים ,ושנדונים אחרים ,שסוברים שאין בין עצרת לעצרת ובין ר"ה
על המים .בשישי "ימוטו כל מוסדי ארץ" ד"עני ורש לר"ה אלא ד' ימים ,דס"ל שאין מעברים את חודש חסר אפי'
הצדיקו" אלו מעשרות .וסימנך הומבה"י .ולרב פפא לצורך ,וכיון שבין מולד למולד יש כ"ט יום ומחצה ,נמצא
הסירותי קודם לבינו וסימנך הומהב"י .ואם חל שבת שחודש אחד מלא ואחד חסר ,ובכל שנה יש שנ"ד ימים ,שזה
חמישים שבועות וד' ימים .ואם היתה שנה מעוברת ה'
בחול המועד לא אומרים "ימוטו".
ימים מפני שחודש העיבור לעולם חסר ,ויש בו עוד ד' שבועות
בני חו"ל שיש להם יו"ט שני ואינם יכולים לומר ביו"ט ויום אחד .וכתבו התוס' (ד"ה אלא) דאיתא בערכין שהמולד הוא
שני פרשת "וביום השני" דא"כ עבדינן ליה חול ,ובכל יום יש שני שלישי שעה וע"ג חלקי שעה יותר מכ"ט יום ומחצה ,וא"כ
מנין אחר של פרים ,לאביי מדלגים היום השני דמפני בכל שנה נדחה המולד בשמונה שעות ותתע"ו חלקי שעה,
שהוא ספק נדחה לגמרי .ולרבא אומרים ביום השלישי "וביום והשעות עולות יום אחד בכל ג' שנים ,והחלקים עולים יום אחד
בכל ל' שנים ,אמנם כיון שזה לא בכל השנים לא קחשיב.
השני ,וכן כסדר ושל שביעי נדחה שא"א לאומרו ביו"ט דא"כ
עבדינן ליה חול ,וכן איתא בברייתא .ולאמימר מדלגים
והיינו שאומרים ביום ראשון של חוה"מ גם שני וגם שלישי ,וכן שיר של יום
הלאה ,וכן עושים בקריאת התורה בקריאת העולה רביעי שהוא בכל יום היו הלוים אומרים שירה במקדש בזמן הקרבת
קורא קרבנות החג( ,ובשבת קוראם המפטיר) ,וג' הראשונים עולות חובה של ציבור בשעה שהיו מנסכים את היין,
יקראו מה שירצו .ורבותי נהגו ששנים הראשונים קוראים ב' ואחרים היו עומדים ומנגנים בכלי שיר( .ערכין י' – י"ב).
ספיקי היום ,והשלישי של יום הבא ,והרביעי חוזר על מה ובגמרא בר"ה (כ"ט ל') מבואר איזה שיר היו שרים בכל
שקראו השניים הראשונים .וכתבו התוס' שלפי זה בשביעי אין יום .ולהלן יבואר איזה שיר היו שרים בר"ח שחל בשבת,
לקרות של שמיני עצרת ,אלא הראשון קורא פרשה שלפני ובימי חול המועד של סוכות.
הספיקות ,ואינו כסדר שאר הימים ,אלא ראוי להנהיג שכל
ארבעת הקרואים קוראים בספיקי היום.
ראש חודש שחל להיות בשבת שיר של ראש
חודש דוחה שיר של שבת .לרב אחא הכונה שהיו
קרבנות החג מקדימים שיר של ראש חודש לשל שבת ,אע"פ
שתדיר קודם לשאינו תדיר ,כדי לידע שהוקבע
בחג הסוכות היו כל המשמרות עולות לרגל ,ולכולם יש
זכות להקריב את קרבנות הרגל ,והיו מקריבים בכל יום שני החודש בזמנו ולא יגמגמו בדבר ,שהרי רוב בני אדם לא ראו
אילים וי"ד כבשים ושעיר לחטאת ,ושבעים פרים היו חידוש הלבנה .ואע"פ שהיה סימן אחר שהיו נותנים
מקריבים בכל ימי החג יחד ,ביום הראשון י"ג פרים ובשני אברי מוסף ר"ח בכבש תחת כרכוב (–סובב) המזבח
י"ב וכן הלאה בסדר יורד ,וכדלהלן( .רש"י). ולמטה וכיון שהסובב היה ג' אמות לפני סוף המזבח ,והכבש
אורכו ל"ב אמה ומשפע תשע אמות ,נמצא הסובב בתחילת
נ"ה :סדר הקרבת קרבנות החג -בכל יום היו
השליש העליון( ,ושל שאר מוספין מחצי כבש ולמטה
מחלקים את פרי החג ואת האילים והשעיר אחד לכל
במערב ,ושל תמיד של שחר מחצי כבש ולמטה
משמרה י"ג המשמרות הראשונות (כסדר שהם סדורים בדברי
63
ברגל ,דכתיב "לבד ממכריו על האבות" והיינו מה הימים יהויריב ידעיה חרים וכו') הקריבו י"ג פרים ,ואח"כ היו
שמכרו האבות זה לזה ,שכל אחד יקבל שבוע אחר. מקריבים את השעיר והאילים ,ושאר המשמרות היו
מקריבות את הכבשים ,וכיון שביום הראשון היו י"ג
נ"ו .חלוקת הלחם הפנים ברגלים היתה לבני כל פרים ושני אילים ושעיר אחד ,היו ששה משמרות
המשמרות ,דכתיב "חלק כחלק יאכלו" כחלק מקריבים שני כבשים כל אחת ,והשאר כבש אחד,
העבודה כך חלק אכילת הלחם( ,ולא איירי בקרבנות, וביום השני שהיו י"ב פרים היו חמשה משמרות
דבקרבנות כבר כתיב "לכהן המקריב אותה לו תהיה" מקריבות שני כבשים והשאר כבש אחד ,וכו' ,עד
וכיון שהוא מקריב פשיטא שהוא אוכל) .אמנם סילוקו וסידורו שביום השביעי כל משמרה היתה מקריבה קרבן
והקטרת הבזיכים ,הם ע"י המשמר הקבוע ,דכתיב "יאכלו" אחד .ונמצא שכל המשמרות היו מקריבות בימי החג
לאכילה רבייה רחמנא ולא לדבר אחר .תוד"ה ובחילוק. (לא כולל שמיני עצרת) ג' קרבנות ,חוץ משתי
משמרות שהיו מקריבות ב' קרבנות.
דיני קדימה
סדר הקרבת הפרים היה שכל משמרה שהקריבה
כשמחלקים בעצרת את לחם הפנים ואת שתי
ביום הראשון לא מקריבה למחרת ,אלא היו מתחילים
הלחם ,צריך המחלק לומר לכהן הילך מצה הילך
מהמשמרה שלא הקריבה פר ,וחוזר חלילה .ונמצא
חמץ ,לפי שאין חולקים קרבן כנגד קרבן ,דכתיב "לכל בני אהרן שביום השני הקריבו פרים י"א המשמרות שלא הקריבו
תהיה" ,ובברייתא איתא שלאבא שאול היה הופך את בראשון ,ורק יהויריב היה מקריב ב' ימים רצופים ,וביום השלישי
הסדר ואומר הילך חמץ הילך מצה ,ודין זה תלוי אם היו מקריבים י"א משמרות מידעיה ואילך ,וכן הלאה.
תדיר קודם ,או חובת היום שתי הלחם קודמת שלחם
בשמיני עצרת היו מקריבים רק פר אחד ,לרבי היו
הפנים הוא משבת שעברה ,וכדלהלן.
מפיסים כולם על אותו פר ,ולחכמים אחת משתי
סדר ברכת שהחיינו וברכת הסוכה( -היכא שהיתה המשמרות שהקריבו בימי החג רק ב' קרבנות היתה
הסוכה עשויה ולא בירך שהחיינו בעשיתה) ,לרב ולרב ששת מקריבה את אותו פר ,והגמ' אומרת שב' המשמרות
בריה דרב אידי מברך על הסוכה ואח"כ על הזמן, היו מפייסות ביניהם.
מפני שחיוב היום קודם .ולרבב"ח ולרב נחמן בר רב ע' פרים בימי החג היו כנגד ע' אומות העולם לכפר
חסדא מברך על הזמן ואח"כ על סוכה ,דתדיר קודם. עליהם שירדו גשמים בכל העולם ,שהרי בחג נידונים על המים,
והלכתא מברך על הסוכה ואח"כ על הזמן. והיום האחרון היה רק לישראל אוהביו של מקום,
סדר ברכת הגפן וברכת הקידוש -לב"ש מברך על שאין לקב"ה הנאה וקורת רוח אלא בפר של ישראל ,ואחר
היום ואח"כ על היין ,מפני שהיום גורם לשתית היין, החורבן איבדו עכו"ם כפרתם ואין יודעים מה איבדו.
וכן מפני שהיום בא לפני שתית היין .ולב"ה מברך על מי היה מקריב את הקרבנות ברגל -המשמר שזמנו
היין ואח"כ על היום ,מפני שהיין גורם לקידוש היה ברגל היה מקריב תמידים נדרים ונדבות .וכן שאר
שיאמר ,וה"ה המקדש על הפת מקדים לברך על הפת ,וכן קרבנות ציבור והיינו פר העלם דבר של ציבור ,ושעירי
מפני שתדיר קודם לשאינו תדיר. עבודת כוכבים ,ומוסף של שבת .ומקריב את הכל ,והיינו
הגמ' מבארת שרב ורבב"ח שנחלקו לענין סוכה לא קיץ המזבח שהיו מקריבים כשלא היו קרבנות על המזבח,
נחלקו במחלוקת ב"ש וב"ה לענין קידוש ,די"ל שב"ה והיו שופרות שהיו נותנים בהם מעות מכל ה"מותרות" וכן מכל
מודים שברכת הסוכה קודמת ,מפני שמברכים על הקרבנות שנאמר בהם שירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו
הסוכה גם בלא ברכת הזמן .וכן י"ל שב"ש מודים דמיהם לנדבה.
שברכת הזמן קודמת ,מפני שמברכים על הזמן גם מי היה חולק בקדשי הרגל -כל המשמרות שוות
בלי הסוכה כגון הולכי דרכים ,שאע"פ שהם פטורים מן באימורי הקרבנות שהקריבו ברגלים בעורות של
הסוכה ,הם מברכים שהחיינו כמו בשאר רגלים. העולות ,ובחזה ושוק של שלמי ראיה ,ומוספי ציבור ,ושעירי
חטאות ,דכתיב "ובא בכל אות נפשו ושרת" (ודין זה
חלוקת לחם הפנים הוא דווקא ברגלים ,דכתיב "באחד שעריך" בשעה
יו"ט הסמוך לשבת בין שבת שחלה לפני יו"ט שכל ישראל נכנסים בשער אחד) .וחובות הבאות
ראשון ,ובין שבת שחלה אחרי יו"ט אחרון ,היו כל שלא מחמת הרגל ,היו מקבלים בני המשמר שזמנו
64
מקום חלוקת הלחם- המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים ,כיון שהיו
הנכנסים חולקים בצפון ,כדי שיראו שהם נכנסים צריכים כל המשמרות להקדים או לאחר כדי להיות
דצפון הוא עיקר ,שקבעו הכתוב למקום שחיטת קדשי קדשים, ביו"ט בביהמ"ק .ואם חל יו"ט ביום חמישי או שני,
והיוצאים חולקים בדרום כדי שיראו שהם יוצאים. משמר שזמנו קבוע היה נוטל י' חלות ומחלקים אותם
בין משמר היוצא למשמר הנכנס ,והאחרים ב' חלות כיון
בילגה לעולם חולקת בדרום ,וטבעתה קבועה (שהיו
שהיו יכולים לבא בערב שבת או ללכת ביום ראשון.
כ"ד טבעות ,אחת לכל משמר ,והיו פתוחות בצד אחד כדי
שיוכלו להכניס את ראש הבהמה ,והיו יכולות להסתובב ברצפה נ"ו :כמה לחמים נוטל כל משמר -בכל שבתות
כדי לסובבה אחרי שהכניס ראש הבהמה ,וקבעו בקרקע את
טבעת בילגה כדי שתצטרך להשתמש בשל אחרים וגנאי הוא השנה שהמשמרות היו מתחלפות בשבת ,אחת עובדת שחרית
לה ,וחלונה (-שהיו חלונות בצפון ההיכל שהיו מצניעים שם והחדשה מתחילה בערבית ,משמר היוצא נוטל שש
את הסכינים) סתומה ,י"א לפי שמרים בת בילגה והנכנס נוטל שש ,לר"י הנכנס נוטל ז' בשכר הגפת
המירה דתה וכו' ,והיתה מבעטת בסנדלה ע"ג המזבח דלתות (וזה עדיף מאשר לקבל בשבת הבאה,
וכו' ,וקנסו את כל המשמרת כי דיברה מה ששמעה דבוצינא טב מקרא ,לרש"י הכונה שמי שנותן לחבירו דלעת
מחוברת הוא מעדיף לתולשה אף שהיא קטנה שמא יחזור בו,
מהוריה ואוי לרשע ואוי לשכנו (כדילפינן מדכתיב "וחלצו
ולתוס' בוצינא זה קישות וקרא זה דלעת ,והקישות היא קטנה
את האבנים" שעושים זאת אע"פ שהם גם של שכנו ,שמפני
וממהרת להתבשל ,ואדם מעדיף אותה מאשר דלעת שמאחרת
שהיתה עינו צרה בכליו חבירו לקה בשבילו ,וה"ה דטוב לצדיק
להתבשל והיא גדולה) ,והיוצא נוטל ה' .משמר היוצא
טוב לשכנו ,דמידה טובה מרובה .וי"א שקנסום לפי שהיו
היה עושה תמיד של שחר ומוספים ,והנכנס של בין
שוהים מלבוא כשהגיע זמן משמרתם וזה מראה שהעבודה
הערבים ובזיכים שסילקו מעל השלחן ,והם מתירים את לחם
לא היתה חביבה עליהם ,וישבב אחיו שהיתה משמרתו לפני
הפנים באכילה ,דכתיב "והיה ללחם לאזכרה" .ד' כהנים ב'
בילגה היה משרת תחתיו.
מכל משמר היו נכנסים כדי לחלק ביניהם את החלות.
הדרן עלך מסכת סוכה
65
66
אי נימא שאפשר לסכך בבלאי כלים ,מ"מ אם סיכך בארוכה
ושתי כרעים או בקצרה ושתי כרעים פסולה ,כיון שזה ראוי
לשימוש אם יסמוך אותה לכותל וישים שם עצים וחבלים.
(שם) .חיצים זכרים שאין להם בית קיבול אינם מקבלים טומאה סיכומים כלליים
וכשרים לסיכוך ,אבל נקיבות שיש להם בית קיבול מקבלים
טומאה ואין מסככים בהם( .י"ב .):פשתן שלא נשרה ולא נופץ לפי סדר העניינים
אפשר לסכך בו ,אבל אם נשרה כבר יש בזה ספק ,ואם תיקנום
במסרק ונתלבנו אין מסככים בהם אף שלא נטוו .וחבלים של
פשתן כתב הרא"ש שאין מסככים בהם (אע"פ שאין מקבלים דיני הסכך
טומאה ,מפני שנשתנה צורתם) ,אבל בשל סיב מסככים( .י"ב.):
נסרים שאינם רחבים בשיעור הפוסל ,אבל הם משופים ,אפשר צילתה מרובה מחמתה -צריך שתהיה הסוכה צילתה מרובה
לסכך בהם ,ולא גזרו שמא יבואו לסכך בכלים( .ט"ו.). מחמתה .לרבנן הכונה שהצל של הסכך יהיה מרובה מהחמה,
ולרבי יאשיה גם הצל של הדפנות פוסל( .ז .):וגם אם הסכך דליל
מאכל אדם הרי הוא מקבל טומאה ואין מסככים בו .ושושי ויש הרבה חמה ,כל שצילתה מרובה כשרה( .כ"ב .).ואיתא בגמ'
והיזמי אינם מאכל אדם ומסככים בהם ,אבל שווצרי אין (כ"ב ):דבעינן שיהיה הסכך עצמו יותר מהחלל שבין הסכך,
מסככים בו מפני שריחו רע ,והיגי אין מסככים בו מפני שעליו והצל שלמטה שהוא פחות מהסכך שלמעלה יכול להיות שוה
נושרים ואדם יוצא בגללו מן הסוכה( .י"ג.). לחמה .ולתוס' שם אם הסכך שוה לחלל כשרה ,דפרוץ כעומד
מחצלת -מחצלת קנים אם עשאה בהדיא לשכיבה הרי היא מותר ,וכוונת הגמ' שאם מלמטה זה נראה שוה פסולה ,מפני
מקבלת טומאה ואין מסככים בה ,ואם עשאה בהדיא לסיכוך שבמציאות יש יותר אויר מסכך .ואם הסוכה בכללה צילתה
מסככים בה ואינה מקבלת טומאה .ואם עשאה בסתמא ,לרבא מרובה מחמתה ,הסוכה כשרה אף אם מיעוטה חמתה מרובה
גדולה כשרה ובקטנה לת"ק פסולה ולר"א כשרה ,ולרב פפא מצילתה (י"ט ,).אמנם י"א שאם יש בסוכה מקום ז"ט על ז"ט
קטנה פסולה ,ובגדולה לת"ק פסולה ולר"א כשרה .ובגמ' איתא שחמתו מרובה מצילתו אין לשבת באותו מקום (ר"ן שם) .והגמ'
שמחצלת קנים או חילת ,אם היא קלועה מסככים בה ,ובארוגה (ט"ו) אומרת שהמקרה סוכתו בסכך פסול וכשר בשיעור שוה
מחלוקת ,ואם יש לה שפה לכו"ע אין מסככים בה .ומחצלת של זה תלוי במחלוקת אם פרוץ כעומד מותר או אסור ,ואם פרוץ
שיפה וגמי גדולה כשרה וקטנה פסולה( .י"ט :כ'). כעומד אסור צריך לשים יותר סכך כשר מהפסול ,או למלא את
כל החלל ולשים מעט סכך כשר על הפסול ,דאז יש רוב סכך
ירקות שמתייבשים מהר אע"פ שהם פסולים לסיכוך משום כשר .ואם הסכך עבה כ"כ שאין הכוכבים נראים מתוכה כשרה,
שהם מקבלים טומאה ,וסכך פסול פוסל בארבעה טפחים ,מ"מ ואם גם זהרורי חמה אינם נראים ,לב"ש פסולה ולב"ה כשרה.
הם פוסלים בג"ט כדין אויר ,כיון שהם מתייבשים .ולענין זרעים (כ"ב.):
שביטלם לסוכה ,כתבו התוס' שאין זה כשר לסיכוך כיון שעתיד
לסתור את הסוכה ,או שזה פסול משום תעשה ולא מן העשוי, מה כשר לסכך -אין מסככים אלא בדבר שגידולו מן הארץ,
והסתפקו התוס' היכא דביטלם לפני שהניחם ולא עשה מעשה והוא תלוש ,ואינו מקבל טומאה( .י"א) .י"א שלומדים מ"ואד
לבטלם ,אי מהני( .י"ג.): יעלה מן הארץ" למ"ד שסוכה היא זכר לענני כבוד .ויש לומדים
מהקש לחגיגה .ויש שלומדים (י"ב ).מ"באספך מגרנך ומיקבך"
סיכוך באוכל המחובר לפסולת -הבוצר ענבים לגת אם בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר .ויש לומדים מדכתיב "צאו ההר
הפסולת מרובה על האוכל מסככים בהם ,ואם לאו אין מסככים והביאו עלי זית וכו' " .ושיטת ר"י (ל"ז ).שצריך לסכך דווקא בד'
בהם .ובקוצר לסכך יש מחלוקת אם דנים רק את האוכל לפסול, מינים שבלולב ,דאם ד' מינים שנוהגים רק ביום נוהגים רק בד'
או שיש לפסולת דין ידות שגם היד מצטרף לפסול .ואם קצצם מינים ,כ"ש שסוכה שנוהגת גם בלילה שנוהגת רק בד' מינים.
לאכילה לכו"ע גם היד מצטרף לפסול .ואם קצצם לאכילה וכתבו התוס' שגם לדעתו אין לסכך בדבר המקבל טומאה.
ונמלך לסכך בהם ,יש מחלוקת אם מחשבה מועילה לבטל דין והלכה שמסככים בכל דבר שגידולו מן הארץ.
ידות ,או דבעינן מעשה( .י"ג.):
מחובר שקצצו ,נחלקו בגמ' אם פסול משום תעשה ולא מן
סיכוך בחבילות -אין לסכך בחבילה קשורה ,דפעמים אדם העשוי ,או שכשר משום דאמרינן פסיקתן זו היא עשייתן ,וצריך
מניח חבילתו על גבי סוכתו כדי ליבשה ונמלך עליה לסיכוך, לנענע את הסכך אחרי שחתכו ,ואם אין הקציצה ניכרת כיון
שאז זה פסול משום תעשה ולא מן העשוי ,ולכן גזרו שאין לסכך שהשאיר את הענף במקום חיבורו פסול .וכתבו הראשונים
בחבילה אף כשמניחה לשם צל .ואיתא בירושלמי שאין חבילה שאם סיכך תחת מחובר או תחת בית והסירו אין בזה משום
פחותה מכ"ה קנים .ואם פתח את החבילה ,היכא שהאיסור הוא תעשה ולא מן העשוי כיון שאין הפסול בסכך עצמו.
משום גזירה כשרה ,ודעת התוס' דאף היכא שהניחה לייבשה
כשירה משום שהפתיחה היא כמו נענוע( .י"ב). אלו דברים פסולים לסיכוך משום שהם מקבלים טומאה-
כל דבר שהוא כלי הרי הוא מקבל טומאה ואין מסככים בו.
אגד חד לאו שמיה חבילה ,ואגד שלש הוי חבילה ,ובשתים יש ובלאי כלים כגון מטלניות שאין בהם ג' על ג' ,אע"פ שעכשיו
מחלוקת רבי יוסי ורבנן( .י"ג .).קנים שאגדם למנין מסככים אינם מקבלים טומאה ,גזרו חכמים שלא לסכך בהם כיון דמכלי
קאתו( .ט"ז .).ושיפודים וארוכות המיטה פסולים לסיכוך ,ואף
67
את ענפי האילן עם הסכך .ונחלקו הראשונים אי איירי בהם ,כיון שאין דרך להצניעם אגודים .אגד שאינו עשוי לטלטלו
כשהסוכה צילתה מרובה מחמתה רק בצירוף האילן ,או באותו אגד ,נחלקו בגמ' אי הוי אגד( .י"ג.):
כשצילתה מרובה מחמתה ללא האילן( .ט.):
סיכוך בנסרים -במתני' (י"ד ).איתא שלר"י מסככים בנסרים,
סוכה תחת סוכה ,ושיעור הסוכה העליונה י"א טפח וי"א ד"ט ור"מ אוסר .שיטת רב שנסרים פחות מד"ט כשרים לכו"ע ,וכל
וי"א י"ט ,אם שניהם צילתן מרובה מחמתן העליונה כשרה המחלוקת היא בנסרים רחבים ד"ט ,ונחלקו אם יש גזירת תקרה,
והתחתונה פסולה ,ואם העליונה חמתה מרובה מצילתה ,אין וטען ר"י שהרי בתקרה שאין עליה מעזיבה ב"ה מתירים לנענע
התחתונה פסולה ,ואם הסכך של העליונה הוא למעלה מכ' משום תעשה ולא מן העשוי ,או ליטול אחת מבינתיים ,ורק ב"ש
נחלקו הראשונים אם התחתונה פסולה כשהיא בפני עצמה מצריכים דווקא ליטול אחת מבינתיים ,שזה מעשה מעליא .ור"י
צילתה מרובה מחמתה .ואם התחתונה חמתה מרובה מצילתה, מתיר אף לישן תחתיהם ,ואף אם יש בצד הסוכה ד' אמות של
והעליונה צילתה מרובה מחמתה ,והסכך של העליונה למטה נסרים של ד"ט ,אין מצטרפים לפסול .ור"מ אוסר לסכך בהם,
מכ' ,שתיהם כשרות .וכל זה כשהעליונה יכולה לקבל כרים (וסובר שגם לב"ה בתקרה שאין עליה מעזיבה צריך ליטול אחת
וכסתות של התחתונה ,אבל בלאו הכי אין העליונה פוסלת את מבינתיים) ,ואין לישן תחתיהם ,וכמה נסרים מצטרפים לד'
התחתונה ,ואם יכולה לקבל ע"י הדחק ,ר"י מכשיר וחכמים אמות מן הצד לפסול את הסוכה .ולל"ב (י"ז ):שגם באמצע סכך
פוסלים( .ט - :י.). פסול פוסל בד"ט ,א"כ ה"ה באמצע הסוכה .ולשמואל נסרים
רחבים ד"ט לכו"ע אין מסככים בהם ואין ישנים תחתיהם,
הפורס סדין -אם פרס מעל הסוכה מפני החמה ,או תחתיה
ובפחות מג' לכו"ע מסככים בהם ,ונחלקו ברחבים בין ג' לד'
מפני הנשר ,פסולה( ,והיכא שבלא הסדין צילתה מרובה טפחים .ושני נסרים שביחד הם יותר מד"ט והם באמצע הסוכה
מחמתה נחלקו הראשונים אם הסדין פוסל) .ואם פרס סדין כדי (לישנא קמא) ,או שביחד הם ד' אמות והם בצידי הסוכה
לנאותה כשרה ,אמנם נויי סוכה המרוחקים ד"ט מהסכך ,נחלקו (לישנא בתרא) ,לר"י אינם פוסלים את הסוכה ,ולר"מ הם
אמוראים אם הם פוסלים או לא .ואין לשים בגד ע"ג הסוכה פוסלים את הסוכה .ובתקרה שאין עליה מעזיבה ,המחלוקת
כשהוא יבש ,מפני מראית העין ,וכשהוא רטוב נחלקו הראשונים היא אם פקפוק מועיל לבטל ממנה שם תקרה או לא .נסרים
אם הוא פוסל מדינא ,או שמותר להניחו דהוי כמו סדין ליפות. הרחבים ד"ט שהפכם על צידיהם פסולים ,משום שנעשו
(י'). כשיפודים של מתכת( .י"ד – .ט"ו.).
מיטה וכילה וכדו' שבתוך הסוכה -אסור לישן בסוכה תחת סוכה שלא נעשית לצל כגון החוטט בגדיש פסול משום
מיטה הגבוהה י"ט .ותחת כילה אם יש לה גג מותר רק בפחות תעשה ולא מן העשוי ,ואם כשהגדיש היה חלל טפח במשך ז"ט
מי"ט ,ובאין לה גג מותר אף בגבוהה י"ט .ובנקליטין מותר רק כשיעור הכשר סוכה ,אותו מקום כשר לסוכה( ,והתוס'
באינם גבוהים י"ט ,ובגבוהים י"ט אסור אפי' באין להם גג אלא מסתפקים אם טפח מספיק לכו"ע או שי"א שצריך ד"ט).
הסדין משופע .ובקינופות אסור אפי' באינם גבוהים י"ט ,כיון (ט"ז.).
דקביעי .ור"י מתיר לישן תחת מיטה או תחת כילה אף בגבוהים
י"ט ויש להם גג ,והגמ' (כ"א ):דנה אם טעמו משום דס"ל דין סכך שאינו מעל כל חלל הסוכה -אם יש בסוכה מקום
שסוכה אינה אהל כיון שנעשית בשביל גבה ולא בשביל שימוש שאינו מקורה כלל ,הרי אם יש בזה ג"ט ,בין באמצע בין בצד ,זה
תחתיה ,או משום דס"ל שסוכה דירת קבע בעינן ,ולא אתי אהל פוסל את הסוכה .וסכך פסול ,אם הוא בצד הסוכה אינו פוסל
עראי ומבטל אהל קבע( .י - :י"א.). אלא בד' אמות ,מפני שעד ד' אמות אומרים דופן עקומה.
ובאמצע י"א שגם שם זה פוסל בד' אמות ,שזהו השיעור לפסול,
וי"א שבאמצע זה פוסל כבר בד' טפחים .ולענין לפסול את שאר
הסוכה ,אם גם כשנוציא את המקום שיש בו סכך פסול נשאר
דיני הסוכה למקום הכשר ג' מחיצות הרי זה כשר ,ואם לאו פסול .ולישן
גובה הסוכה -לרבנן צריך שהסכך יהיה עד גובה כ' אמה .והגמ' תחת סכך פסול ,דעת הרז"ה שמותר עד ד"ט ,ודעת הראב"ד
בעירובין ג' דנה מה הדין אם מקצת הסכך למעלה מכ' ומקצתו שרק עד ג"ט מותר .סכך פסול ולידו אויר ,אין מצרפים אותם
למעלה מכ' ,והלכה כרבא שכשר ,ושיעור כ' אמה היינו שחלל לשיעור אחד לפסול אף בשיעור החמור( .י"ז) .ואם יש אויר ג"ט,
הסוכה יהיה כ' אמה .לר"י סוכה גבוהה כשרה עד ארבעים אם הסוכה גדולה והאויר בצידי הסוכה ,יכול למעט את האויר
וחמישים אמה או אפי' יותר .בטעמא דרבנן יש ג' ביאורים בגמ': ע"י סכך פסול ולהכשירו ,ואם האויר באמצע הסוכה נחלקו רב
י"מ משום דלא שלטא ביה עינא (ולטעם זה יש מכשירים אחא ורבינא אם אומ רים לבוד באמצע הסוכה .וכתבו התוס'
כשהדפנות מגיעות לסכך) .וי"מ משום שאין הסכך נותן צל שכל המחלוקת היא היכא שיש אויר לכל אורך הסוכה .ולקמן
בסוכה (ולטעם זה יש מכשירים כשהסוכה גדולה מד' על ד'). (י"ט ).מבואר ברש"י שאויר פחות מג"ט אין ישנים תחתיו ,וכתב
וי"מ משום שצריך סוכה שאפשר לבנותה בנין עראי .לרב חנן הרא"ש דהיינו היכא שהאויר הוא לכל אורך הסוכה ,והר"ן כתב
אם הסוכה יותר מז"ט על ז"ט ,כשרה אף למעלה מכ' ,וזה לא דהיינו כשראשו או רובו תחת האויר .והתוס' (שם) כתבו
ניחא לטעמים הנ"ל( ,וי"ל דטעמו משום דבפחות הוי לול של שאפשר לישן תחת האויר.
תרנגולים .תוס')( .ב'). סוכה תחת האילן ,אם האילן צילתו מרובה מחמתו הסוכה
פסולה ,ואם האילן חמתו מרובה מצילתו כשרה רק אם עירב
68
והאיסור הוא גם ביום השמיני משום מיגו דאתקצאי ,ואם התנה מיעוט גובה הסוכה ללמטה מכ' אמה -כרים וכסתות לא הוי
ואמר שאינו בודל מהם כל בין השמשות ,הכל לפי תנאו .ואיתא מיעוט אפי' בביטלם להדיא ,בתבן או עפר מהני ביטול ,ותבן
בגמ' (מ"ו ):שסוכה אסורה גם בשמיני ,ושאני מאתרוג שמותר שאינו עתיד לפנותו או עפר בסתמא ,לחכמים אינו בטל ולרבי
בשמיני משום שאם תזדמן לו סעודה בבין השמשות של יוסי בטל .הוצין היורדים לתוך כ' כשר אם צילתם מרובה
השמיני יאכלנה בסוכה. מחמתם .איצטבא בדופן האמצעית הוי מיעוט( ,ונחלקו
הראשונים אם זה מכשיר את כל הסוכה) ,ובדפנות הצדדיות או
פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה -ביאור א' סכך הממשיך
באמצע הסוכה כשר רק אם אינה רחוקה ד' אמות מהדפנות,
לאחורי הסוכה ,ויש שם דפנות בשיעור הכשר סוכה ,כשר,
ואין להכשיר עמוד מדין גוד אסיק ,דבעינן מחיצות הניכרות.
(לרש"י קמ"ל שהדפנות כשרים אע"פ שנעשו לתוכם ,ולתוס'
(ד.).
החידוש הוא בסכך) .ביאור ב' -אם רק אחת מהדפנות ממשיכה
לצד הסכך ,כל השטח שמול הדופן כשר ,כדקיימא לן ושלישית גובה הסוכה הוא לפחות י' טפחים ,הגמ' אומרת שלר"מ
אפי' טפח .ביאור ג' -מיעוט סוכה שחמתו מרובה מצילתו כשר דס"ל שאמות כלי ביהמ"ק הם בינוניות ,והיינו ו' טפחים ,לומדים
אם כלל הסוכה צילתו מרובה .ביאור ד' -סכך פסול פחות מג"ט מדכתיב "סוככים בכנפיהם על הכפורת" שסוככים היינו גובה
ישנים תחתיו ,לתוס' רק אם בלעדיו יש הכשר סוכה ,ולרש"י אף י"ט ,שהרי בביהמ"ק שעשה שלמה שיעור הכרובים היה שליש
בסוכה קטנה ישנים תחתיו. מהגובה ,וא"כ ה"ה במשכן ,וכיון שגובה המשכן הוא ס' טפחים,
וגובה הארון י' טפחים ,נמצא גובה הכרובים י' טפחים .ולר"י
סוכה שהסכך הוא באלכסון והוא משמש גם לדופן ,יש
דס"ל שאמות הכלים היו של ה' טפחים נמצא שהכרובים היו
מחלוקת תנאים אם שיפועי אהלים כאהלים וכשר ,או ששיפועי
י"א וחצי טפחים ,ולדבריו שיעור י' טפחים הוא מהלכה למשה
אהלים לאו כאהלים ופסול .ואם הגביה טפח מן הקרקע או
מסיני( .ה').
הרחיק טפח מן הכותל כשרה( ,לרש"י כשיש חלל ולתוס'
כשעשה שם בנין) .וצריך שיהיה בסוכה חלל ז"ט על ז"ט בגובה סוכה נמוכה מי"ט אפשר להכשירה ע"י חקיקה בשיעור הכשר
י"ט ,ואפשר שבכהאי גוונא גם שאר הסוכה כשרה משום פסל סוכה אם זה בתוך ג"ט למחיצות( ,ולענין שבת א"צ שיהיה בתוך
היוצא מן הסוכה( .י"ט.): ג"ט) ,ואם הסוכה גבוהה י"ט והוצין יורדים לתוכה ,פסולה.
המסכך ע"ג כרעי המיטה ,לת"ק כשרה ,ולר"י אם אינה יכולה גודל הסוכה -לב"ש צריך שהסוכה תהיה מחזקת ראשו ורובו
לעמוד בפני עצמה פסולה .ויש מחלוקת אם טעמו של ר"י ושלחנו ,והיינו ז' טפחים על ז' טפחים ,דאדם יושב באמה ובעינן
משום דס"ל דבעינן סוכה דירת קבע ,או משום שמעמידה בדבר עוד טפח לשלחן .ולב"ה מספיק שהסוכה תהיה מחזקת ראשו
המקבל טומאה ,ונ"מ במסכך ע"ג עמודי ברזל ,שהרי יש להם ורובו בלא שלחנו .ולרבי בעינן סוכה ד' אמות על ד' אמות.
קבע אך הם מקבלים טומאה .ואם סיכך ע"ג יתדות והמיטות הם והלכה כב"ש( .ג .).ובסוכה עגולה ,לרבי דבעינן סוכה ד' אמות,
הדפנות כשרה לכו"ע .וכתבו התוס' שכמו כן המסכך ע"ג כלי בעינן שיהיה הקף העיגול י"ז פחות חומש ,וריו"ח שאמר דבעינן
גדול שאינו מקבל טומאה אך אין לו קבע ,פסולה לכו"ע( .כ"א.): שיעור כדי שישבו כ"ד בני אדם מסביב לסוכה זה הקף של י"ח
אמה ,וזה מוסיף על רוחב הסוכה ב' חומשי אמה ,לא דק
חבוט רמי -סכך שאינו בגובה אחד ,אם אין הפרש בגובה ג"ט
לחומרא( .ח').
כשרה משום לבוד ,ולשמואל אליבא דרבא אף ביותר מג"ט
כשרה מפני שמצרפים את הסכך משום דאמרינן חבוט רמי, סוכה לשמה -סוכה שעשאה ל' יום קודם החג ,לב"ש פסולה
אמנם אין אומרים חבוט רמי אלא כשהסכך הוא ברוחב טפח, ולב"ה כשרה ,ונחלקו אי בעינן עשיה לשמה .ואיתא בירושלמי
והכל נמצא מעל גובה י"ט ולא יותר מכ' אמה( .כ"ב). דמ"מ צריך לחדש בה דבר או טפח על טפח או כל דהו על פני
כולה .ואם עשאה לשם חג אפי' מתחילת השנה כשרה לכו"ע
ואפי' בלא חידוש( .ט .).אמנם צריך שתהיה הסוכה עשויה לשם
צל (י"א דבא לאפוקי לשם צניעות ,וי"א שבא לאפוקי לשם
דיני הדפנות אוצר ודירה) ,ולכן סוכת גנב"ך רקב"ש (גויים נשים בהמה כותים
רועים בורגנים קייצים שומרי פירות) ,אם היא מסוככת כהלכתה
נעץ ד' קונדסים וסיכך על גבם -לרבי יעקב בין בארץ בין
לשם צל כשרה( .ח .):סוכה של יוצרים הפנימית פסולה לסוכה,
בשפת הגג בין באמצע הגג כשר ,היכא שאם יחקקו את
דכיון שהוא דר בה כל השנה אינו ניכר שהוא דר בה לשם סוכה,
הקונדסים יהיה בהם טפח לכאן וטפח לכאן .ולחכמים טפח אינו
(והחיצונה כשרה כיון שאינו דר בה כל השנה) ,ובר"ן כתב שיש
מועיל דבעינן שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח .והיכא
בזה משום תעשה ולא מן העשוי( .ח.):
שהסוכה נמצאת בשפת הגג ,הגמ' מסתפקת אם זה כשר לרבנן
משום גוד אחית ,או לא( .ד.): עצי סוכה אסורים כל שבעה משום שחל שם שמים על
הסוכה ,דכתיב "חג הסוכות שבעת ימים לד' " .וכתבו התוס'
מספר הדפנות הנצרכות בסוכה -לרבנן צריך ב' דפנות
שכשהסוכה קיימת האיסור הוא מדאורייתא ,ואם נפלה האיסור
שלימות ,והשלישית יכולה להיות טפח ,ולר"ש צריך ג' דפנות
מדרבנן .ונחלקו הראשונים אם האיסור הוא רק על הסכך או גם
שלימות ,והרביעית יכולה להיות אפי' טפח .הגמ' מבארת שמה
על הדפנות ,ומ"מ כתבו הראשונים שאם השלים שיעור סוכה
שדופן אחת מועילה בטפח זה הלכה למשה מסיני ,והמחלוקת
ואח"כ הוסיף עוד דפנות לא נאסרו הדפנות הנוספות( .ט .).עוד
היא דהנה בתורה כתוב ב"פ בסוכת ,ופעם אחת בסוכות ,ונחלקו
איתא (י') שאין להשתמש במה שתולים בסוכה כדי לנאותה,
69
א"צ לעשות את הדפנות לצורך החלל ,אלא אפשר לעשות אם יש אם למקרא או למסורת ,או שנחלקו אי סככה בעי קרא,
סוכה ע"י הדפנות החיצוניות של הבית אף שנעשו לחלל הבית, או שנחלקו אם ההלכה למשה מסיני באה לגרוע משלש או
להוסיף על שלש ,או שנחלקו אם דורשין תחילות או לא ,או
פי תקרה יורד וסותם -סיכך ע"ג אכסדרה ,ויש בין מחיצות
שר"ש לומד מהפסוק "וסוכה תהיה לצל יומם ולמחסה
הבית לסוף האכסדרה ד' אמות ,אם יש לה עמודים שאין ביניהם ולמסתור מזרם וממטר"( .ו .):עוד איתא בגמ' (ז ):ששיטת
ג"ט ,לל"ק כשרה לכו"ע משום לבוד ,ולל"ב אביי מכשיר משום אחרים שסוכה העשויה כשובך ,והיינו עגולה ,פסולה לפי שאין
לבוד ,ורבא פוסל משום דס"ל שלא אומרים לבוד כשהדבר לה זויות ,ובעינן דירת קבע ,ואין הלכה כן.
נעשה לבפנים ולא לבחוץ .ואם אין לה עמודים פחות מג"ט,
שיטת אביי דאמרינן פי תקרה יורד וסותם ,והיינו דהיכא ושלישית אפי' טפח ,ואותו טפח היכן מעמידו -אם יש ב'
שכשתקרת האכסדרה גבוהה יותר מהסכך אומרים שהקו דפנות זו לצד זו כמין גאם ,עושה דופן של טפח ומשהו,
שבסוף התקרה יורד עד למטה( ,והיינו בשיטת רב שמכשיר ומעמידו בפחות מג"ט לאחת הדפנות ,שעי"ז יש כאן דופן ד"ט
אכסדרה שבבקעה משום פי תקרה ,אבל לשמואל שפוסל ע"י לבוד ,שזה רוב מז"ט שזה שיעור הכשר סוכה( ,וביותר מג"ט
בבקעה ודאי פסול גם באכסדרה) .ולרבא לא אומרים פי תקרה ומחצה לא סגי ,משום דפחות מד"ט לא חשיב בשום דוכתא).
יורד וסותם באכסדרה (ולא הכשיר רב אלא בבקעה שהתקרה ואם הדפנות זו כנגד זו ,כמבוי ,צריך לעשות מחיצה ד"ט ומשהו,
עשויה לתוכה ,ולא באכסדרה שאינה עשויה לחלל הסוכה). ולהעמידה פחות מג"ט סמוך לאחת הדפנות .והנה רבא מחדש
לרש"י אומרים פי תקרה באכסדרה גם אם אין לה דפנות כלל, דין לגבי צוה"פ בדופן של הטפח ,י"א שכוונתו שיחלק טפח
ולתוס' איירי שיש לה ב' דפנות סמוכות .בסוכה העשויה כמבוי, לשתים ויעשה ממנו צוה"פ ,וי"א שמועיל או טפח או צוה"פ,
שהדפנות זו מול זו מודה אביי שלא אומרים פי תקרה יורד וי"א שצריך גם טפח וגם צוה"פ ,וכן הלכה .והיכא שעשה פס
וסותם( .י"ח – י"ט.). ד"ט נחלקו הראשונים אם צריך צוה"פ ,ואם עשה דופן ז"ט
לכו"ע א"צ צוה"פ( .ז.).
בהמה המשמשת לדופן ,ר"י (כ"ג ).מכשיר (אא"כ סמך עליה
הסכך .תוס') ,ור"מ פוסל ,י"מ (כ"ד ).טעמא דר"מ משום סוכה שיש לה ב' דפנות ,והטפח שבדופן השלישית הוא מחוץ
שמחיצה העומדת ברוח אינה מחיצה ,וי"מ משום שמחיצה לחלל הסוכה ,רב אשי הכשיר בזה כמו דמהני לגבי לחי( .י"ט.).
שאינה עשויה בידי אדם אינה מחיצה ,ונ"מ במחיצה שהעמידה מחיצה של שתי בלא ערב או של ערב בלא שתי כשרה לסוכה
בנוד תפוח .ואין טעמו של ר"מ מדרבנן גזירה שמא תמות או כמו לשבת ,ובלבד שלא יהא בין קנה או חבל לחבירו ג"ט .פרוץ
שמא תברח ,דודאי ר"מ פוסל מדאורייתא ,שהרי ר"מ מיקל מרובה על העומד כשר בסוכה ,ובלבד שלא יהיה פתח יותר מי'
וסובר שאין טומאת גולל בדבר שיש בו רוח חיים. אמות ,ואם יש פתח יותר מי' אמות עם צוה"פ נחלקו הראשונים
דופן סוכה שברוח מצויה היא מתנודדת פסולה ,ואם אם כשר( .ז.).
משתמש בענפי אילן רכים לדפנות צריך לקושרם בהוצא מחיצה מדין מיגו -רבא מחדש ששתים כהלכתן ושלישית
ודפנא ,ולא חוששים שמא ישתמש באילן( .כ"ד.): אפי' טפח מותר לטלטל בזה בשבת של סוכות ,מיגו דהוי דופן
לענין סוכה .וכן לאידך גיסא אם סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי ,או
ע"ג באר שיש לה פסי ביראות ,כשרה הסוכה בשבת שבתוך
החג ,מיגו דהוי דופן לענין שבת .וכתבו הראשונים שזה מועיל
רק לדינים דרבנן ,אבל לא לדין טפח של הדופן השלישית שזה
דאורייתא .ונחלקו הראשונים אם מבוי מפולש שיש לו לחי בצד
דיני עשית הסוכה אחד כשר אם סיכך באותו צד ,אף שמדרבנן אסור לטלטל
אלו מקומות ראויים לסוכה -בראש הספינה ,אם אינה יכולה במבוי כזה ,או שאין להתיר אלא במקום שהלחי מתיר גם
לעמוד ברוח מצויה דיבשה פסולה ,וברוח מצויה דים שהיא רוח מדרבנן .וי"א שדעת הרי"ף שהמיגו מועיל רק לחומרא.
שאינה מצויה דיבשה ,ר"ג פוסל דבעינן דירת קבע ,ור"ע מכשיר
אפשר לעשות דפנות מדבר המקבל טומאה או שגידולו מן
דבעינן דירת עראי ,ואם יכולה לעמוד גם בזה כשרה לכו"ע,
הארץ ,או מדבר שאין גידולי קרקע( .י"ב .).אך כתב הר"ן שאין
אע"פ שאינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דים .בראש
לעשות דפנות מדבר שיש לו ריח רע.
העגלה ,לתנא דמתני' כ"ב :כשרה ועולין לה ביו"ט .ונחלקו
הראשונים (תוס' ז :ותוס' כ"ב ):אם ר"ג שפוסל בראש הספינה גובה הדפנות -א"צ שהדפנות יגיעו עד הסכך ,אמנם צריך
פוסל גם בזה .בראש האילן כשרה ואין עולין לה ביו"ט ,ואם עלה שיהיו הדפנות עד גובה י"ט ,ושיתחילו בפחות מג"ט לקרקע,
יצא יד"ח ,ואם עומדת גם על עמודים ואם ינטל האילן לא תיפול ונמצא שסוכה גבוהה י"ט אפשר להכשירה במחצלת ד"ט
עולין לה ביו"ט ,וכתבו התוס' (כ"ג ).דאי בעינן סוכה הראויה ומשהו ,אם אין ג"ט בין הקרקע למחצלת ובין הסכך למחצלת,
לשבעה סוכה ע"ג אילן פסולה .ע"ג גמל ר"י פוסל כיון שאינה דאמרינן לבוד ,אך אם הסכך גבוה מי"ג טפחים צריך שהדופן
ראויה לשבעה ,ור"מ מכשיר כיון שמדאורייתא היא ראויה תהיה עד גובה י"ט .אמנם דעת רבי יוסי שדופן י"ט כשרה אף
לשבעה ,ונחלקו רש"י ותוס' אי איירי כשהסכך ג"כ ע"ג גמל או אם הניח אותה מעל ג"ט .והמחלוקת היא אם מחיצה תלויה
רק הקרקעית והדפנות. מתרת או לא( ,ואינו תלוי במחלוקת בדין מחיצה תלויה בבור).
(ט"ז).
70
שומרים פטורים מסוכה בזמן שמירתם ,והיכא שיכול לשמור כתבו התוס ' (כ"ב :ד"ה שתים) שסכך הסמוך על אילן פסול,
בסוכה עצמה לרבא חייב משום שאינו ממעט בשמירתו ,ולאביי דחיישינן שמא יניח חפציו על הסכך ונמצא משתמש באילן.
פטור מפני שפטור שומר הוא בגלל "תשבו" כעין תדורו( .שם).
סוכה גזולה או שאולה -סוכה גזולה פסולה דכתיב "חג
חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה ,ואפי' חולה שאין בו
הסוכות תעשה לך" .והתוס' דנים שיש לפסול גם משום מצוה
סכנה( .שם).
הבאה בעבירה( .ט .).ואיתא בגמ' (ל"א) שלרבנן אדם יוצא יד"ח
מצטער פטור מן הסוכה משום "תשבו" כעין תדורו ,אבל בסוכה שאולה ,ולר"א לא יצא דכתיב "תעשה לך" משלך .ולענין
משמשיו חייבים ,אמנם חובת האדם לעשות מעיקרא את גזולה המוציא את חבירו מהסוכה וישב בה כשרה לרבנן ,משום
הסוכה במקום שאינו מצטער שם( .כ"ו.). שקרקע אינה נגזלת והויא כשאולה ,וכן הדין בבונה סוכה ברה"ר
נשים ועבדים פטורים מן הסוכה מהלכה למשה מסיני( ,וקמ"ל שזה גזל הרבים ,אבל אם גזל עצים וסיכך בהם יוצא לכו"ע,
שאין לחייבם אע"פ שזה מ"ע שהזמן גרמא ,משום תשבו כעין משום שקנאם בשינוי מעשה ושינוי השם ,ועוד דמשום תקנת
תדורו ,או מט"ו ט"ו מחג המצות)( .כ"ח.). השבים א"צ לסתור את הבנין .וכתב רש"י דהא דאיתא בגמ'
קטן פטור מן הסוכה ,ואם אינו צריך לאמו (י"א שנפנה ומקנח שסוכה גזולה פסולה היינו אם גזל סוכה העשויה בראש העגלה
בעצמו ,וי"א שניעור בלילה ואינו קורא אמא אמא) חייב בסוכה, או בראש הספינה בזה היא פסולה .והתוס' כתבו דמשכחת לה
ושמאי מחמיר בקטן( .כ"ח.): בגזל עצים ובנה מהם סוכה ,או בבנה סוכה בחצר חבירו שלא
ירדו גשמים ,מ ותר לפנות משתסרח המקפה ,ואם ירד ופסקו מדעתו והוציאו בעל החצר מסוכתו וישב בה.
הגשמים יכול לגמור סעודתו בביתו ,ובישן אינו חייב לעלות עד
שיעור ויעלה עמוד השחר .והר"ן דן להקל שאם לא התחיל
לאכול והתחילו גשמים יהיה פטור בכל מצטער אף לפני
שתסרח המקפה .ובשינה אם פסקו הגשמים צריך לעלות אם דיני ישיבת הסוכה
ניעור משעלה עמוד השחר ,והר"ן הביא שלשיטת הגאונים י"ל
שאף אם לא ניעור חייב לעלות משעלה עמוד השחר ,אא"כ פטור סוכה מדין עוסק במצוה -העוסק במצוה פטור מן
תקפה עליו שנתו שהוא מצטער( .כ"ט.). המצוה ,וזה כולל גם שליח שהולך לעשות מצוה( ,וכן כותבי
סת"ם ותגריהם ומוכרי תכלת וכדו') ,וכן הטרוד בטירדה דמצוה
תשבו כעין תדורו -נתבאר לעיל שהולכי דרכים ושומרים פטור מן המצוה (וכגון חתן הכונס את הבתולה ,אבל באלמנה
פטורים בזמן הליכתם או שמירתם מסוכה משום תשבו כעין חייב מפני שאינו טרוד ,וכן הולכים לדבר מצוה פטורים מסוכה
תדורו ,וכן זה הטעם לפטור מצטער( .כ"ו .).עוד מצינו שלר"א גם בלילה משום טירדה דמצוה ,ובטירדה דרשות כגון שטבעה
חייבים מטעם זה לאכול י"ד סעודות בסוכה ,ולרבנן אדרבה כיון ספינתו בים ,או אבל שאין לו מצוה להיות טרוד חייב ,ואבל אינו
שבכל יום אי לא בעי לא אכיל פטורים( .כ"ז .).עוד מצינו (כ"ח): פטור אלא מתפילין ביום הראשון) .ומקור האי פטורא הוא או
שמטעם זה צריך לעשות סוכתו קבע ולהעלות לסוכה כלים מ"בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" ,ומ"ויהי אנשים אשר היו
ומצעות נאים ולאכול ולשתות ולטייל בסוכה ,וביתו יהיה עראי. טמאים" (מטמאים א"א ללמוד היכא שכבר נתחייב במצוה,
עוד מצינו (י"מ בתוס' כ"ט ).שאין להכניס קדירות ואגני דלישה וא"א ללמוד טמאים מ"בשבתך בביתך" כיון שפסח יש בו כרת).
משום שבבית יש להם מקום בפני עצמו( .וי"מ דאיירי בכלי וכתב רש"י שהפטור הוא אפי' בשעת חנייתם ,וכתבו התוס'
אוכל ,שצריך להוציאם אחר האכילה מפני שהם מאוסים). והרא"ש שדווקא היכא שאם יעסקו בסוכה יתבטלו מן המצוה
פטורים ,אבל היכא שאפשר לקיים שניהם חייבים .אבל הר"ן
חיוב סוכה באכילה ושינה ותלמוד תורה -באכילה מותר כתב שאפי' באפשר לקיים שניהם פטורים ,אמנם היכא שא"צ
מחוץ לסוכה אכילת עראי( ,לרב יוסף ב' או ג' ביצים ,וי"א לטרוח כלל כדי לקיים שניהם יצא ידי שניהם ומהיות טוב אל
שכוונתו שיתן ב' או ג' פעמים לתוך פיו ,ולאביי מותר רק יקרא רע .חתן ושושביניו וכל בני החופה פטורים מסוכה ,ומה
כשיעור טעימה בבוקר לפני שהולך לביהמ"ד) .ופירות לתוס' שלא יעשה החופה בסוכה י"מ משום שמא יתייחדו עם הכלה
והרא"ש מותר אף בקבע ,ורבינו מאיר מחמיר בקבע ,וביין מותר. כשילך לצרכיו ,וי"מ משום שהחתן מצטער לשחק עם כלתו
ובשר וגבינה לרבינו פרץ בעי סוכה ולרא"ש לא בעי סוכה( .כ"ו.). בסוכה של ג' דפנות ,ונ"מ במקום שאין איסור יחוד אבל יש צער
ומי שרוצה להחמיר שלא לאכול אכילת עראי רשאי ,ואין בזה לחתן .לרש"י יש תנאים שמחייבים עוסק במצוה לעשות מצוה
משום יוהרא ולא חשיב הדיוט( .כ"ו .):ולענין שינה אסור אפי' אחרת ,וכגון ק"ש בשושביני החתן ובני החופה (ומ"מ פטורים
שינת עראי ,לרב אשי שמא ישן שינת קבע ,ולרבא משום שאין מתפילה דבעיא כוונה ,וכן מתפילין משום שכרות וקלות ראש),
קבע לשינה ,ונ"מ אם מותר להניח ראשו בין ברכיו( .כ"ו .).ולענין אבל להר"ן אותם תנאים אינם חולקים על עיקר הדין ,ורק
תלמוד תורה ,למיגרס בעי סוכה אבל לעיוני לא בעי סוכה, מחייבים בק"ש משום דליכא טירחא וליכא חסרון בשמחה.
(משום מצטער .רש"י) .והר"ן אומר שי"א שדווקא לעיוני חייב (כ"ה – .כ"ו.).
משום שזה קבע ,ויש להחמיר אא"כ מיטריד( .כ"ח.):
מצות אכילה בסוכה -ר"א סבר שחייבים לאכול בסוכה י"ד פטורים נוספים מסוכה-
סעודות ,אחת ביום ואחת בלילה ,ולרבנן רק כזית ראשון חייב הולכי דרכים פטורים רק בזמן הליכתם משום "תשבו" כעין
דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות ,ונחלקו אם "תשבו" כעין תדורו תדורו ,והולכים לדבר מצוה פטורים אף בלילה משום טירדה
היינו יום וליל ה או שאינו אוכל אלא אם רוצה .וחזר בו ר"א דמצוה( .כ"ו.).
71
הראשון" ,אמנם ריו"ח בשם רשב"י סובר (ל ).שגזול פסול גם (לרש"י חייב רק סעודה אחת בליל יו"ט ראשון ,ויכול להשלימה,
בשאר הימים ,מדין מצוה הבאה בעבירה .לרב יצחק בר נחמני ולתוס' חייב י"ד סעודות אבל לא דווקא בסוכה ,ויכול להשלים).
בשם שמואל אין פסול גזול בשאר הימים( ,ואין בזה משום ובתוס' מביאים שלומדים מחג המצות שצריך לאכול כשהוא
מצוה הבאה בעבירה כיון שחיובו מדרבנן .תוס') .ומבואר בגמ' תאב ,וכן שיש חיוב לאכול כזית דגן ,ובר"ן כתב שלומדים
שהקוצץ מקרקע שגזלה נכרי מישראל לא יצא ,משום שקרקע שיאכל שיעור החייב בסוכה ,וי"א שדי בכזית ומ"מ חייב בסוכה
אינה נגזלת (אא"כ נשתקע שם הבעלים ממנה .תוס') ,והתולש משום שכיון שהוא חובה הוי אכילת קבע ,וי"א שלומדים מחג
הוא הגוזל ופסול משום מצוה הבאה בעבירה ,אלא יקצצנו המצות שיאכל בסוכה אע"פ שירדו גשמים( .כ"ז).
הנכרי שאז יש יאוש בידי הנכרי ושינוי רשות בידי הישראל.
מחלוקות ר"א ורבנן בדיני ישיבת הסוכה -לר"א צריך לאכול
וישראל הקונה בשביל למכור יכול לקצוץ בעצמו .ואם קיבל
לולב במתנה ע"מ להחזיר (מ"א ):יצא ,ובלבד שהחזירו ,ונחלקו ולישן באותה סוכה כל שבעה ,ואם עבר לסוכה אחרת ביטל
הראשונים אם צריך לזה תנאי כפול וכו' או לא .ואם החזירו מצותה של ראשונה ,דכתיב "חג הסוכות תעשה לך שבעת
אחרי שעבר זמן המצוה ,או שנגנב לו האתרוג ומחזיר את דמיו, ימים" ,אמנם אם נפלה חוזר ובונה אותה (וכתבו התוס' שי"א
לא יצא יד"ח .עוד איתא בגמ' (מ"ו ):שלא יקנה לולב לקטן (עד שצריך לבנותה באותם עצים) .ולרבנן א"צ להיות באותה סוכה
גיל שש או שבע) ביום הראשון לפני שיצא בו ,מפני שהוא קונה כל שבעה .עוד נחלקו ר"א ורבנן אם עושים סוכה בחולו של
אבל אינו יכול להקנות. מועד או לא .עוד נחלקו שלרבנן יוצאים בסוכה שאולה ורק
בגזולה לא ,ולר"א אין יוצאים בשאולה( ,אמנם בני הבית יוצאים
יבש פסול בכל הד' מינים ,ואיתא בגמ' (כ"ט ):שלולב יבש פסול בסוכה אחת משום "תשבו כעין תדורו" .תוס')( .כ"ז.):
משום דבעינן הדר וליכא ,וביאר רש"י דבעינן מצוה מהודרת
משום "זה קלי ואנוהו" ,ולתוס' "ואנוהו" אינו לעיכובא ,אלא אע"ג דכתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים" המצוה היא גם
כתיב "הדר" באתרוג ,וילפינן לולב מאתרוג ,והר"ן מביא בלילות ,דילפינן גז"ש תשבו תשבו מימי המילואים( .מ"ג).
מהירושלמי שיבש פסול משום "לא המתים יהללו קה" .שיטת ברכה על ישיבת הסוכה -הנכנס לישב בסוכה מברך "לישב
רבי יהודה (ל"א ).שלולב יבש כשר ,רבא ביאר שר"י מודה בסוכה" .לרמב"ם יקדש מעומד ויברך ואח"כ ישב משום עובר
באתרוג ,וטעמו משום דלא ילפינן לולב מאתרוג ,והגמ' מוכיחה לעשייתן ,ולהרא"ש א"צ לעמוד דכיון שהמצוה נמשכת חשיב
מברייתא שגם באתרוג ר"י מכשיר ,וטעמו דס"ל שאין דין הדר עובר לעשייתן .ונחלקו הראשונים אם יברך לישב לפני המוציא
אף באתרוג ,ו"הדר" היינו הדר באילנו משנה לשנה .ולענין יבש או אחרי המוציא .וכתב הרא"ש שאע"פ ששינה חמורה מאכילה
בשאר הימים ,כתבו התוס' שפסולי הדר הם בכל הימים ,דתיקנו (ששינת עראי אסורה חוץ לסוכה) מ"מ אין מברכים על השינה
חכמים הדר בשאר ימים זכר למקדש משום הדור מצוה ,וכן שמא לא ירדם ,ולר"ת הברכה על האכילה פוטרת את השינה.
הראב"ד והר"ן פוסלים יבש אף בשאר הימים ,אבל הרמב"ן וכתב רב האי גאון שהנכנס לסוכת חבירו יברך אפי' אם לא סעד.
מכשיר .איתא בגמ' (ל"א) שלולב יבש ניטל בשעת הדחק ,וכתב שיטת שמואל שאין מברכים על הסוכה אלא ביום הראשון,
הרא"ש שבשעת הדחק מברכים על יבש ,דכל הפסולים נמסרו מפני שמצותה גם בלילות ,אבל דעת ריו"ח שמברכים על
לחכמים ,אבל להראב"ד אף בשעת הדחק פסול ואין מברכים הסוכה כל שבעה( .מ"ה :מ"ו.).
עליו ,ואינו ניטל אלא כדי שלא תשתכח תורת אתרוג .שיעור
יבש -כמוש כשר( ,במתני' ל"ג :זה מוזכר לגבי ערבה ,וכתב הר"ן ברכת שהחיינו על הסוכה -בברייתא איתא שמברכים
דה"ה בשאר מינים כשר כמוש) .וכתבו התוס' (לגבי לולב) שהחיינו על עשית הסוכה ,ובירושלמי יש מ"ד שהעושה לעצמו
ששיעור יבש היינו נפרך בציפורן ואינו תלוי בי"ב חודש ,והר"ן יברך לעשות סוכה ,והעושה לאחרים י"א שיברך לעשות סוכה
מביא י"א שזה תלוי בי"ב חודש ,ולרז"ה היינו כשיצא מכלל לשמו וי"א שיברך על מצות סוכה ,וכתב הרא"ש שלהלכה
כמוש ועברה ממנו הלחלוחית ,ולראב"ד והר"ן כשעבר כל מראה העושה לאחרים לא יברך .ואם הסוכה כבר עשויה יחדש בה דבר
הירקות והלבינו פניהם( ,והדס שעליו ירוקים אבל הם נפרכים ויברך .ורב כהנא בירך שהחיינו בקידוש .וכתבו התוס' שמשמע
ביד אינם כיבשים ,מפני שאם יכניסו אותם למים יחזרו לכמות שכשנכנס לסוכה פעם ראשונה לא יברך שהחיינו ,ושמא יצא
שהיו במשמושם ובמראיהם) .ולענין יבש בלולב כתב הראב"ד במה שבירך על עשית הסוכה ,ודעת הראב"ד שאם לא אכל
שאם יבשו העלים אינו פסול ,ובלבד שתהא התיומת העליונה בסוכה בלילה הראשון יברך כשבא לאכול בסוכה( .מ"ו.).
לחה ,והרא"ש והר"ן כתבו שאם יבשו רוב העלים פסול ,והר"ן וכשהיה מברך שהחיינו ולישב בסוכה ,י"א שמקדים ברכת לישב
מביא שי"א שצריך שתתייבש גם רוב השדרה ,ואינו מחוור, מפני שזה חיוב היום ,וכן הלכה ,וי"א שמקדים לברך שהחיינו
ומקרה הפוך שהשדרה יבשה ולא העלים זה לא מצוי .ולענין מפני שתדיר קודם( .נ"ו.).
יבש בהדס איתא בגמ' (ל"ג ).שאם יבשו רוב העלים ונשתיירו
בראשו ג' בדי עלים לחים כשר ,ושיטת הראב"ד שבאופן זה
צריך שיהיו לחים ולא כמושים ,והר"ן חושש לדבריו ,אבל
הרא"ש כתב שכמוש דינו כלח לכל דבר .ואם ראש ההדס יבש
דיני ד' מינים
פסול אף אם השאר לח. פסולים כלליים בכל הד' מינים-
של אשירה ושל עיר הנדחת -במתני' איתא דפסול בכל הד' גזול או שאול -כתיב "ולקחתם לכם" וילפינן מזה שד' מינים
מינים ,ואיתא בגמ' (ל"א ):דאיירי באשירה דמשה ,דכיון שהיא שהם גזולים או שאולים פסולים ,ומבואר בגמ' (כ"ט ):שדין
חייבת שריפה כתותי מיכתת שיעוריה ,אבל סתם לולב של ע"ז "לכם" פוסל דווקא ביום הראשון ,דכתיב "ולקחתם לכם ביום
72
ובניטלה פסול אפי' באחת מהן) .והראב"ד מסתפק אם נקטם לא יטול משום דמאיס ,אבל בדיעבד אע"ג דאסור בהנאה כשר,
ראשו היינו בעלים העליונים ,אע"פ שלא נחסר מן השדרה כלום, דמצוות לאו להנות ניתנו (ולרבי יהודה מצוות להנות ניתנו ,ובכל
או שראשו היינו שחסר מהשדרה( ,וכן בהדס וערבה) ,ומביא איסורי הנאה לא יוצא יד"ח) .וביארו הראשונים שחילוקי הדינים
ירושלמי שמבואר שם שהכונה לראש השדרה .וכתב הר"ן שיש הם כדלהלן :אשירה של גוי לאחר ביטול (והגביה שלא ע"מ
לפסול בנקטם ראשו בכל שהוא ,דעשו ראשו של לולב כחוטמו לקנות) -לר"ת יצא בדיעבד ,אבל לכתחילה לא כיון דמאיס
של אתרוג .וכתב הביאור הלכה (תרמ"ה) שבהדס וערבה רק אם למצוה ,ולפי הר"ן כשרה לכתחילה ,דכיון דשרי להדיוט לא
נקטם מהעץ חשיב נקטם ראשו ,ושיעור הקטימה מסתבר מאיס לגבוה .ואם ביטלו ביו"ט הדין תלוי בספק אם יש דיחוי
שהוא בכל שהוא. אצל מצוות .ואם לא ביטלה הנכרי -ביום הראשון פסול משום
נפרצו עליו -במתני' איתא שזה פוסל בלולב הדס וערבה .ולגבי דבעינן "לכם" ,ובשאר הימים י"א שיצא בדיעבד ,דכיון שיכולה
לבוא לידי ביטול לא מיכתת שיעורה( ,וכן תקיעה בשופר של
לולב (כ"ט ):שיטת רש"י שנחתכו העלים וחיברם ע"י אגודה,
ע"ז או חליצה במנעל של ע"ז יצא בדיעבד) ,ולר"ת לא יצא
ופסול משום שאינו הדר ,וכתב הר"ן שזה פוסל בנחתכו רוב
בדיעבד .ובאשירה דישראל שהדין שאין מועיל בה ביטול ,לפי
העלים ,אבל במיעוטם כשר אא"כ השדרה לא מכוסה בעלים.
ביאור א' בתוס' לא יצא יד"ח ,ולפי ביאור ג' בתוס' יצא יד"ח
ולתוס' נפרצו היינו שנחלק כל עלה לשתים( ,וכתב הרא"ש
בדיעבד היכא שלא נטעו מתחילה לכך ,ואפי' ביו"ט ראשון
דאיירי ברוב העלים ,והר"ן הוסיף שנפרץ רוב כל עלה ועלה) אבל
דבעינן "לכם" יצא .ואשירה דמשה ,או של ישראל ונטעו
איירי שהעלים מחוברים .ולגבי הדס (ל"ב ):ביאר רש"י שנפרצו
מתחילה לכך לא יצא יד"ח אף בדיעבד .והר"ן מביא מהראב"ד
היינו נשרו ,והרא"ש מביא שבעל העיטור מפרש שנפרצו היינו
שמשמשי ע"ז של גוי היכא שהע"ז עצמה ביד הגוי יוצא יד"ח
שנסדקו לשניים ושלש ,וכ"כ הר"ן ,והרא"ש עצמו מבאר
אף ביו"ט ראשון ,כיון שאם הגוי יבטל את הע"ז יתבטלו גם
שהכונה שנשרו רוב העלים ולא נשאר רוב העבות( .וכתב הר"ן
המשמשים ,והר"ן דן לומר שהיכא שאין המשמשים ביד הגוי
שי"א שאם יש ג' עלים בכל שורה ,ונשר אפי' עלה אחד ,פסול,
לא יהני שיבטל את הע"ז .ולענין פסול אשירה משום מצוה
אבל דעת הרא"ה שאם נשארו ב' עלים בכל שורה כשר ,וכתב
הבאה בעבירה ,כתבו התוס' (ל .ד"ה משום) שאין לפוסלו כיון
הר"ן שאין ראוי להקל בכך) .ולגבי ערבה (ל"ג ):כתב הרא"ש
שלא מחמת הגזל נעשתה המצוה .ולגבי אתרוג כתבו התוס'
שכאן גם התוס' מודה שנפרצו היינו נשרו.
(ל"ה .ד"ה לפי) שבלולב של אשירה רק ביו"ט שני צריך להגיע
דינים כלליים בד' מינים- לטעם זה ,דביו"ט ראשון פסול משום שאין בו דין ממון ,ובדבר
מהם הד' מינים -כתיב "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ שאינו ראוי לאכילה לכו"ע בעינן שיהיה בו דין ממון .וברא"ש
הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" ,ולמדו חז"ל ש"פרי מביא שיש גורסים שהפסול הוא משום מצוה הבאה בעבירה,
עץ הדר" היינו אתרוג (ל"ה ,).י"א משום ש"פרי עץ" היינו שטעם וס"ל שלא שייך כתותי מיכתת שיעורא באתרוג ,דאין לו שיעור,
עצו ופריו שוה ,וי"א ש"הדר" הוא מלשון הדיר ,והיינו שהוא כמו ושיעור כאגוז או כביצה הוא משום שבפחות לא נגמר הפרי.
דיר שכשבאים הקטנים עדיין הגדולים קיימים ,וי"א ש"הדר" ובשם ר"י הביא הרא"ש שא"א לפסול כאן משום מצוה הבאה
היינו שדר באילנו משנה לשנה ,וי"א מלשון אידור שזה ביוונית בעבירה ,כיון שלא יוצא יד"ח מחמת העבירה עצמה ,אלא
דבר הגדל על כל מים .ו"כפות תמרים" היינו לולב שהוא כף של הפסול הוא מחמת כתותי מיכתת שיעוריה ,דבעינן שיהא מינכר
לקיחתה ,כדאמרינן גבי פלפלין.
עץ התמרים ,ולא יקח חרותא (ל"ב ).מפני שא"א לכופתו ,ולא
אופתא משום שאין בה ענפים לכופתם ,ולא כופרא משום נקטם ראשו -מבואר במתני' שזה פסול בלולב הדס וערבה.
שהוא משרט את הידים ואינו "דרכי נועם" ,ולא יקח שתים אמנם באתרוג לא מוזכר שנקטם ראשו פסול ,אלא רק שניטלה
דכתיב "כפת" חסר .ו"ענף עץ עבות" (ל"ב ):היינו הדס שעליו פיטמתו פסול ,ולרש"י הכונה לראש האתרוג ,ולערוך רק אם
מכסים את עצו ,אבל זית אין העלים מכסים זה את זה ,ובדולבא ניטל עם קצהו שבתוך האתרוג פסול ,וי"מ שפיטמתו היינו
אין העלים מכסים את העץ ,והירדוף פוצע את הידים (ואינו שנתלש העוקץ מתוך האתרוג ,והתוס' בביאור השני ביארו
"דרכי נועם ,וי"א שאינו "והאמת והשלום אהבו" לרש"י משום שהכונה שנתלש הפיטם ממקום חיבורו ונשאר כמין גומה,
שזה סם המות ,ולתוס' משום שפוצע את הידים) .וערבי נחל בא אמנם כתב הרא"ש שאתרוג שלא היתה לו פיטמא מעולם כשר.
למעט צפצפה( .ל"ג.): ובטעם פסול נקטם כתב רש"י (כ"ט ):שהפסול הוא משום שזה
שיעורי ד' מינים -שיעור לולב ג' טפחים ועוד טפח כדי לנענע לא "הדר" .והנה לגבי הדס איתא בגמ' (ל"ג ).שאם עלתה בו
בו ,ואמר שמואל (ל"ב ):ששיעור הדס וערבה זה ג' טפחים ,ושל תמרה מערב יו"ט כשר ,עוד איתא (ל"ד ):שלר"ט יכולים ליטול
הלולב ד' טפחים כדי שיהיה גבוה טפח מעל ההדס ,ולריו"ח הדסים קטומים ,ושמואל סובר שהלכה כמותו ,ושיטת הרי"ד
השדרה של הלולב צריכה להיות טפח מעל ההדס .ושיעור טפח שדווקא בהדס כשר נקטם משום שענפיו חופים את עצו ואין
של ההדס היינו שישית מאמה בת ה' טפחים ,ונחלקו הראשונים קטימתו ניכרת כ"כ ,והראב"ד ובעל המאור והר"ן סוברים שר"ט
אם זהו גם שיעור הטפח הרביעי של הלולב או ששם שיעורו לא מדבר בנקטם ראשו ,אלא בנקטמו ענפי ההדס שיוצאים
בטפח שלם .ולגבי אתרוג (ל"ו ):לר"מ צריך שיהיה כאגוז ולר"י מצידיו .והנה לגבי נקטם בלולב נחלקו הראשונים מה הכונה
כביצה ,ונחלקו הראשונים (ל"ה ).אם זה מדין שיעור ,או משום נקטם ראשו ,התוס' (כ"ט :ד"ה נקטם) כתבו דאיירי שנקטמו רוב
שבפחות מזה אינו גמר פרי ,ונ"מ אם אומרים בזה כתותי מיכתת העלים העליונים ,או י"ל דאיירי שנקטמו שני העלים האמצעיים,
שיעוריה ,כמו כן מצינו (שם) שפלפלין אינם "פרי עץ הדר" (והא דאיתא לקמן ל"ב .שניטלה התיומת פסול דהו"א שניטלה
משום שאם יקח אחד לא מינכר לקיחתו. הוי הדר טפי מנקטם ,או בנקטם פסול רק בנקטמו שתיהן,
73
הלולב רק ביום הראשון שהוא מדאורייתא ,וי"א שמברכים על בל תוסיף בד' מינים ,ודין אגידת הלולב -בגמ' (ל"א :ל"ו):
הלולב כל שבעת הימים( ,ואע"פ שזה דרבנן שייך לומר וציונו מבואר שלר"י לולב צריך אגד אם יאגוד במין שאינו ממין הלולב
משום "לא תסור") .וכתבו הראשונים שלהלכה מברך בכל פעם עובר בבל תוסיף ,אבל לרבנן שלולב א"צ אגד אינו עובר באגדו
שנכנס לאכול ולשתות ולישן אפי' כמה פעמים ביום. במין אחר .וכתבו התוס' (ל"א ):שהנוטל מין אחר מחוץ לאגד
בדרך גדילתו עובר בבל תוסיף לכו"ע .ואם מוסיף על כמות הד'
זמן הנטילה -כל היום כשר לנטילת לולב ,ואין לאכול לפני
מינים ,כתבו התוס' (ל"ד :ד"ה ערבי) שאינו עובר אפי' למ"ד
נטילת לולב ,ואם שכח והתחיל לאכול ,אם אין שהות לגמור
לולב צריך אגד ,ורק אם הוסיף מין אחר עובר בבל תוסיף.
סעודתו וליטול אח"כ יפסיק ויטול ,ואם יש שהות ליטול אח"כ,
והרא"ש מביא שהרמב"ם כתב שבהדס אפשר להוסיף משום
בחול המועד יכול לסיים סעודתו וליטול אח"כ ,והגמ' דנה אם
נוי מצוה ,אבל בשאר המינים אם הוסיף או גרע פסול ,וחכמי
יש מצוה להפסיק שמא יפשע ולא יטול ,וביו"ט ראשון שזה
פרובינצא הקשו עליו וחזר בו והכשיר הכל .ואם בא להוסיף
דאורייתא דעת רבי זירא שצריך להפסיק ,אמנם כתב הר"ן שאם
הדס שוטה ,בה"ג פוסל ,ור' נטרונאי סובר שעדיף להוסיף הדס
התחיל יותר מחצי שעה לפני שהגיע הזמן א"צ להפסיק .ל"ח.
עבות ,ואם אין לו עבות יכול להוסיף הדס שוטה .והר"ן כתב
כמה ימים נוטלים לולב -מדאורייתא נטילת לולב במקדש שאין חילוק בין הוסיף מהד' מינים לבין הוסיף מינים אחרים,
היא שבעת ימים ,ובשאר המקומות יום אחד ,דכתיב "ושמחתם אלא החילוק הוא שאם ההוספה היא לנאותו כשר ,ולכן יכול
לפני ד' אלוקיכם שבעת ימים" .ואחרי החורבן תיקן ריב"ז שגם להוסיף הדסים וערבות ולא לולב ואתרוג .ובמתני' (ל"ו ):מבואר
במדינה יטלו את הלולב ז' ימים( .מ"א .).ואמנם בשבת אין שהיו מאנשי ירושלים שאגדו בגימוניות של זהב ,מלבד האגד
נוטלים לולב ,גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר ,ואף אם חל יו"ט שהיה ממין הלולב ,ואין בזה בל תוסיף משום שהיה זה לנוי
ראשון בשבת אין נטילתו דוחה שבת ,אמנם לפני החורבן בא"י בעלמא ולא להכשר מצוה .איתא בגמ' (ל"ג ).שאף לרבנן שלולב
שהיו בקיאים בקביעא דירחא היתה נטילת לולב ביו"ט דוחה א"צ אגד ,מצוה לאוגדו משום "זה קלי ואנוהו" אך אינו מעכב
שבת ,כיון שנטילתו בגבולין ביום הראשון היא מדאורייתא, בדיעבד ,עוד איתא בגמ' (ל"ד ):שאין אוגדים את האתרוג יחד
וא"צ לזה לימוד מיוחד ,שהרי אין בזה אלא טלטול בעלמא ,והא עם שאר המינים ,דהא לא כתיב "וכפת תמרים" אלא "כפת
דילפינן מ"ביום" שנוטל אפי' בשבת ,היינו לר"א דס"ל תמרים" .עוד איתא בגמ' (ל"ג ):שאם הותר האגד ביו"ט מותר
שמכשירי לולב דוחים שבת .בתחילה היו מביאים את הלולבים לעונבו ,ולר"י אסור.
לביהמ"ק מערב שבת ,והיו אומרים שכל מי שיגיע לולבי לידו חציצה בנטילת לולב -לרבה צריך שמקום האחיזה יהיה בלא
הרי הוא שלו במתנה ,וכיון שבאו לידי סכנה תיקנו שכל אחד אגד משום שזה חוצץ ואין זו לקיחה ,וכן אין להכניס את הלולב
נוטל בביתו( .מ"ג מ"ד). לאגודה אחרי ההדסים מפני שיפלו עלים מההדס וזה חציצה,
כל אחד מישראל חייב בנטילת לולב ,דכתיב "ולקחתם" בלשון וכן לא יחתוך את הלולב מלמטה שמא ישארו עלים חתוכים
רבים( .מ"א) .ואשה פטורה ,אמנם מותר לאשה לטלטל את והוי חציצה ,וכן אין לאחוז את הלולב ע"י דבר אחר דבעינן
הלולב ביו"ט אע"פ שאינה חייבת בנטילתו .וקטן היודע לנענע לקיחה תמה ,ורבא חולק על כל הדינים הללו ,וסובר שדבר שבא
חייב בלולב( .מ"ב). לנוי ,או מין במינו ,אינו חוצץ ,ולקיחה ע"י אחר שמה לקיחה.
ל"ז.
מותר להחזיר את הלולב למים בשבת ,ולר"י ביו"ט מותר גם
להוסיף מים ,ובחוה"מ גם להחליף( .מ"ב.). מנין הד' מינים -לרבי ישמעאל ג' הדסים ב' ערבות לולב אחד
ואתרוג אחד ,ור"ט סובר כרבי ישמעאל לענין המנין אלא
אתרוג שהוקצה למצוותו -איתא במתני' (מ"ה ).שמותר שמכשיר בקטומין ,וכן סובר שמואל להלכה ,ולר"ע נוטל אחד
לאכול אתרוג של תינוקות ביום השביעי .שיטת ריו"ח (מ"ו): מכל מין( .ל"ד.):
שדווקא של תינוקות מותר מפני שלא הוקצה למצוה גמורה,
ד' מינים מעכבים זה את זה -איתא בגמ' (ל"ד ):שארבעת
אבל של גדולים אסור אף ביום השביעי אחרי שיצאו בו ,משום
המינים מעכבים זה את זה ,דכתיב "ולקחתם" שתהא לקיחה
שהוקצה לז' ימים ,ולר"ל אף של גדולים מותר אחרי שיצאו בו,
תמה ,וכתבו התוס' שדעת בה"ג שאם נטל את המינים בזה אחר
דלא הוקצה אלא למצוות .וכן נחלקו ריו"ח ור"ל היכא שהקצהו
רק לחלק מהימים אם מותר באותו יום אחרי שיצא בו או רק זה כשר ,ודבר תימה הוא ,ורק אם נטלם יחד ולא חיברם באגד
כשר לחכמים ופסול לר"י .והר"ן כתב בשם הרמב"ן שאפי' אם
למחרת .וי"א שאתרוג אסור גם בשמיני (לרש"י משום מיגו
דאתקצאי ,ולתוס' גזירה אטו סוכה) .ובני חו"ל בתשיעי מותרים, אין לו כעת את כל הד' מינים ,ונטל חלקם ואח"כ השלים יצא,
אלא שאין ראוי לברך אא"כ יודע שיוכל להשלים.
ובשמיני ספק שביעי מחלוקת .ורבי חנינא היה אוכל מהאתרוג
באמצע סוכות ,וצ"ל שהיה מקצה כולו ליום הראשון ומקצתו נטילת הלולב וברכתו -נוטל את הלולב בימינו כיון שיש עימו
לשאר הימים. עוד ב' מינים .ומברך על נטילת לולב ,כיון שהוא גבוה משאר
מינים( .ל"ז .):וצריך ליטול את המינים בדרך גדילתם( .מ"ה.):
נענוע הלולב- והתוס' (ל"ט) דנים מתי יברך ויקיים דין עובר לעשייתן ,אם יברך
היכן מנענעים -מנענע בשעת הברכה .תוס' ל"ז . :עוד מנענע כשלוקח את הלולב לפני לקיחת האתרוג ,או שיהפוך אחד
בהלל כשמתחיל את המזמור של "הודו לד' " וכן בסוף אותו מהמינים ויברך ,או שיתכוון שלא לצאת יד"ח ויברך ,או שיכול
מזמור (וי"א בתחילת הודו ובסוף הודו) ,ובאנא ד' הושיעה נא, ליטול כדרכו וחשיב עובר לעשייתן כיון שלא נגמרה המצוה עד
ולב"ש מנענעים אף באנא ד' הצליחה נא .וכתבו התוס' שנהגו אחרי הנענוע .ואיתא בגמ' (מ"ה :מ"ו ).שי"א שמברכים על
74
למגל ,אמנם חילפא גילא כשרה אע"פ שפיה דומה למגל. לומר הודו אחרי שהש"ץ אומר יאמר נא ויאמרו נא וגם אז
(ל"ד.). מנענעים.
פסולי ודיני אתרוג -אתרוג ערלה פסול ,י"א לפי שאין בו התר דרך הנענוע -הגמ' אומרת שצריך לעשות מוליך ומביא ומעלה
ומוריד (כמו בשתי הלחם) ,ובירושלמי איתא שצריך לנענע ג"פ
אכילה ,וי"א דבעינן גם שיהא בו דין ממון ,ונ"מ במעשר שני
בירושלים לר"מ שהוא ממון גבוה .ולרבנן שמע"ש ממון הדיוט, על כל דבר ודבר ,והירושלמי מסתפק אם הכין חד והכין חד או
הכין והכין חד ,והיינו אם מונים ההולכה וההבאה לשתים או
וכן בתרומה טהורה ,לכתחילה לא יטול (י"א מפני שמכשירה
לקבל טומאה ,וי"א מפני שמפסידה במשמוש הידים) ,ואם נטל לאחד ,ונחלקו הראשונים אם עבדינן לחומרא משום חביבות
המצוה ,או לקולא משום שזה דרבנן .עוד נחלקו הראשונים אם
יצא( .ל"ה .).אתרוג של תרומה טמאה פסול לפי שאין בו התר
מנענע לד' רוחות ולמעלה ולמטה ,או לב' רוחות ולמעלה
אכילה .של דמאי לב"ה יצא כיון דאי בעי מפקר נכסיה וחזי ליה,
ולמטה .וכן נחלקו אם צריך לכסכס בלולב או לא ,ומתי צריך
ולב"ש פסול דס"ל שדמאי אסור לעניים .עלתה חזזית
לכסכס .ל"ז. :
(אבעבועות) והיא ניכרת במשמוש היד (רא"ש ,וכתב שזה פוסל
אף בשאר הימים) ,על רובו או בב' וג' מקומות או בחוטמו פסול. דינים פרטיים בכל אחד מהמינים-
ניטלה פיטמתו נתבאר לעיל בנקטם ראשו ,ואם ניטל העוקץ
פסולי ודיני לולב -נפרדו עליו לכאן ולכאן כשר ,ולר"י יאגדו
שלמטה ,לרש"י כשר ,ויש פוסלים .נקלף פסול ,לרש"י אם נקלף
מלמטה( .כ"ט .):ציני הר הברזל כשרות אם ראשו של זה מגיע
כולו והגליד כשר ובמקצתו פסול ,ולר"ח רק במקצתו כשר,
לצד עיקרו של זה .לולב שנסדקו ראשי העלים שלו או השדרה
ולראב"ד אפי' במיעוטו אם זה בכמה מקומות פסול משום
כשר ,אבל אי עביד כהימנק שראשו מתפצל לכאן ולכאן כאילו
מנומר ,ובחוטמו פסול אפי' במשהו( .ל"ה .):נסדק פסול .ניקב
יש לו ב' שדראות פסול .ולולב כפוף שראשו כפוף כאדם גיבן,
פסול בנקב מפולש ,ויש פוסלים אף אם ניקב עד חדרי הזרע.
או קווץ (שיש בשדרתו קוצים ,והערוך פירש שיש בו קמטים),
נימוח מבפנים וחדרי הזרע קיימים ספק .תפוח סרוח כבוש
פסול .לולב דסליק בחד הוצא (שיש לו עלים רק מצד אחד ,וי"מ
שלוק לבן מנומר עגול ,פסולים .שניים מחוברים יחד מחלוקת.
שאין עליו כפולים) ,פסול ,ונחלקו הראשונים אם פסול רק ביום
כושי לאביי כשר ,ולרבא זה פסול לבני א"י וכשר לבני בבל,
הראשון או בכל הימים .לולב עקום כמגל ,אם העקמימות היא
ודומה לכושי פסול .בוסר (לרש"י כפול הלבן ולתוס' שלא נגמר
לפניו פסול ,ואם לאחריו כשר ,ואם לצדדים מחלוקת .חרות,
הפרי) ר"ע פוסל וחכמים מכשירים( .ל"ו .).גדלו בדפוס ועשאו
ששדרתו קשה ונעשה כחריות דקל ,פסול ,ודומה לחרות שרק
כמין בריה אחרת פסול .חסר פסול ביום הראשון ובשאר הימים
התחיל להתקשות כשר .ניטלה התיומת והיינו שני העלים
כשר ,ואם ניקבוהו עכברים לל"ק פסול אף בשאר ימים .אתרוג
האמצעיים העליונים שהם מדובקים כתאומים פסול .נחלקה
שא"א לאחוז שתים ביד אחת לרבי יוסי כשר ולרבי יהודה פסול.
התיומת עד העלים שלמטה מהם מחלוקת( ,וכתב הרא"ש
(ל"ו.):
שדווקא אם התיומת היתה מחוברת ונחלקה פסול .והר"ן מביא
דיני לולב ואתרוג בשביעית -במתני' איתא שאין לקנות שיש מחמירים אפי' בנחלקה מיעוטה של תיומת ,וכתב שראוי
אתרוג בשביעית מעם הארץ ,מפני שאין מוסרים לעם הארץ להחמיר בזה .וי"מ שהכונה שהעלים שהם גדלים שניים שניים
דמי שביעית יותר ממזון ג' סעודות (לרש"י מדכתיב "לאכלה" ומחוברים בגבם נחלקו ,שאז אם נפרדו רוב העלים ורוב כל עלה
ולא לסחורה ,ולתוס' שמא לא יזהר במעות לנהוג בהם קדושת ועלה פסול ,וכתב הר"ן שלפי זה אפי' אם נסדק כל העלה
שביעית) ,אלא יקנה לולב ויתן לו אתרוג במתנה ,ואם לאו יבליע האמצעי כשר)( .ל"ב.).
דמי האתרוג בלולב .הגמ' דנה למה בלולב אין קדושת שביעית פסולי ודיני הדס -צריך שיהיו עליו מכסים את עצו .וכן צריך
ובאתרוג יש ,והגמ' אומרת שבלולב של שביעית יש קדושת
שיהיה ג' עלים בכל קן (לרש"י צריך שיצאו ג' עלים מכל עוקץ,
שביעית ,דילפינן מ"לאכלה" שיש קדושת שביעית בכל דבר
ולתוס' והרא"ש מספיק שלש בשורה אחת) .דעת הראב"ד
שהנאתו וביעורו שוה ,ולולב מכבדים בו את הבית ועי"ז הוא
שמצוה שכל ההדס יהיה עבות ,ולעיכובא מספיק רוב ,וי"א
מתכלה ,אמנם כיון שהלולב גדל בשישית אין בו קדושת
שהעבות בראש ההדס הוא לעיכובא( .ל"ב .):הדס מצראה כשר
שביעית ,ואמנם באתרוג סובר תנא דמתני' דאזלינן בתר לקיטה
אע"פ שיש לו שם לווי .ענביו מרובות מעליו פסול ,ואם מיעטם
ולכן יש בו קדושת שביעית ,ולכן צריך לקבל את האתרוג
אפי' ביו"ט (שאסור משום מתקן ,ור"ש מתיר ביש לו הושענא
במתנה או להבליעו בלולב .וי"א שאף אתרוג דינו כשאר פירות
אחריתי משום דס"ל דבר שאין מתכוון מותר) כשר ,דדיחוי
האילן שקדושת שביעית תלויה בזמן החנטה .והנה בראשונים
מעיקרא לא הוי דיחוי ,ואפי' אם מיעט אחרי האגידה כשר,
יש מבארים שהטעם שאין קדושת שביעית בלולב הוא משום
דאגד הזמנה בעלמא הוא .ובנקטם ראשו ועלתה בו תמרה ביו"ט
שאין בעצים קדושת שביעית ,ובאחרונים מבארים הדברים
משנאגד ,זה תלוי בספק אם יש דיחוי בדבר שנראה ונדחה וחזר
שלא יסתרו את הגמ'( .ל"ט מ').
ונראה .ענבים אדומים או שחורים פוסלים ,אפי' בכמה מקומות,
אבל בירוקים כשר( .ל"ג).
מצוות חג הסוכות פסולי ודיני ערבה -לרש"י לכתחילה מצוה בערבי נחל ממש,
ולא של בעל ושל הרים ,והרא"ש כתב שהכונה למין הגדל על
קריאת ההלל -בכל יום מימי חג הסוכות וכן בשמיני עצרת הנחל ,ולר"ן מרבים מ"ערבי" של בעל ושל הרים( .ל"ג .):צפצפה
גומרים את ההלל( .מ"ח .).כולם חייבים בקריאת ההלל( ,ונשים פסולה ,והיינו שיש לה קנה לבן והעלה שלה עגול ופיה דומה
פטורות .תוס')( .ל"ח) .מצוה לברך לפני ההלל .המנהג בתחילה
75
מצות ערבה כיצד -היו מלקטים ממוצא מורביות ערבה היה שאחד קורא את ההלל ומוציא את הרבים יד"ח ,והיו עונים
שאורכם י"א אמה( ,ולשבת היו מלקטים מערב שבת ומניחים הללוי'ה אחרי כל דבר שהש"ץ אומר ,ואם קטן מקרא אותו צריך
אותם בגיגיות של זהב כדי שלא יכמשו) ,וזוקפים אותם (בדרך לענות אחריו מילה במילה ,ותבוא עליו מארה .במקומו של רבא
גדילתם) על היסוד כדי שיהיו מוטים אמה על המזבח ,והיו היה המנהג לומר הללוי'ה אחרי אמירת הש"ץ הללוי'ה ואחרי
תוקעים ומריעים ותוקעים בשעת זקיפת הערבה. אמירת הללו את ד' ,וכן לומר הודו ואנא ד' הושיעה נא ואנא ד'
הגמ' מוכיחה שמצות ערבה אינה רק בזקיפה וכנ"ל אלא גם הצליחה נא אחרי הש"ץ ,ורק הש"ץ היה אומר ברוך הבא והיו
בנטילה ,מדאיתא בברייתא שחיבוט ערבה דוחה שבת( .מ"ג.): יוצאים מדין שומע כעונה .וכתבו התוס' שבזמננו לא נהגו כמנהג
ונחלקו הראשונים אם חיבוט היינו נענוע ,או שיחבוט ב"פ או שהזכיר רבא .יש שנהגו לכפול פסוקים בסוף ההלל ,מאודך כי
ג"פ .ונחלקו בגמ' אם אדם יוצא יד"ח בערבה שבלולב אם חזר עניתני ,או מאנא ד' ,וכל מקום ינהג כמנהגו .ויש נוהגים לומר
והגביהה ,או לא( .מ"ד.): הודו אחרי אמירת הש"ץ יאמר נא ויאמרו נא.
שיעור ערבה בגבולין -י"א ג' בדי עלים לחים ,וי"א אפי' עלה שמחה -מצוה לשמוח בכל ח' ימי החג ,ובזמן ביהמ"ק אין
אחד בבד אחד ,וכתב הר"ן שאורכה יהיה כשיעור הערבה שמחה אלא בבשר דכתיב "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת",
שבלולב .וכתב רש"י שנהגו להביא ענפים ארוכים ויפים( .מ"ד.): ואם חל היום השביעי בשבת אין אוכלים בשר שלמים ביום
השמיני ,ושמחים בכסות נקיה ויין ישן( .מ"ב.):
הקפת המזבח -בכל יום מימי הסוכות היו מקיפים את המזבח
פעם אחת ,ובשביעי ז"פ .י"א שהיו מקיפין עם הלולב ,וי"א עם קרבנות החג -כ"ד משמרות כהונה היו ,וכל שבוע היתה עובדת
הערבה( .מ"ג .):ואנו נוהגים להקיף את הבימה עם הלולב( .ר"ן). משמרת אחרת ,וברגלים היו כל המשמרות עולות לרגל,
והמשמר הקבוע היה מקריב תמידים נדרים ונדבות ופר העלם
דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים ועולות קיץ המזבח ,וכן
היו בני אותו משמר אוכלים קרבנות אלו וחולקים בעורות של
שמיני עצרת העולות .ושאר כל המשמרות היו מקריבים וחולקים בקרבנות
הבאות מחמת הרגל ,ובכל יום מימי הרגל היו מקריבים י"ד
הלל ושמחה (שלמי שמחה) נוהגים בשמיני עצרת כמו בשאר
כבשים ושני אילים ושעיר אחד ,והיו מקריבים בימי החג בס"ה
ימי חג הסוכות( .מ"ח.).
ע' פרים ביום הראשון י"ג ובשני י"ב וכן הלאה .והיו מחלקים את
לענין מה שמיני הוא רגל בפני עצמו- הפרים לפי סדר המשמרות באופן שלא היתה משמרת מקריבה
פר יום אחר יום (חוץ מהמשמרת הראשונה שהיתה מקריבה גם
סוכה ולולב אין מצוותם נוהגת ביום השמיני( .וכשגומר לאכול ביום השני) ,אלא מתחילים במשמרת שלא הקריבה פרים
בשביעי לא יפרק את הסוכה שמא תזדמן לו סעודה ,אבל יכול אתמול ,ונמצא שכל משמרת הקריבה ג' פרים חוץ משתי
להוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה לצורך שמיני עצרת ,ואם משמרות ,והיו משמרות שהיו מקריבות ביום אחד ב' כבשים
רוצה לאכול בסוכה בשמיני יפחות בה ד' טפחים)( .מ"ח.). (חוץ מביום השביעי) .בלחם הפנים היו כל המשמרות חולקות
ניסוך המים לת"ק אינה שייכת בשמיני ,ולר"י מנסכים אף ברגלים( .נ"ה.):
בשמיני( .מ"ח.).
שהחיינו -יש מחלוקת בגמ' אם מברכים שהחיינו בשמיני, מצות ערבה-
ולהלכה מברכים( .מ"ז.). חיובה מדאורייתא ומדרבנן -לאבא שאול לומדים מצות
פרי החג -בכל יום מימי החג היו קרבים כמה פרים ,ביום ערבה במקדש מדכתיב "ערבי נחל" בלשון רבים ,ולרבנן זה
הראשון י"ג ובהמשך הימים פוחת פר אחד בכל יום ,וכל הלכה למשה מסיני( ,וכתבו התוס' שלרבא שאול בעינן "לכם"
המשמרות היו מקריבות פרים אלו לפי סדר ,והם כנגד ע' בערבה ,ולרבן לא בעינן לכם) .ובגבולין ריו"ח אמר שמצות
אומות ,אבל ביום השמיני אין מקריבים אלא פר אחד ,כנגד ערבה בגבולין היא מצות נביאים ,וי"א שזה מנהג נביאים ,ונ"מ
ישראל ,ואין מקריבים אותו לפי סדר המשמרות אלא מפייסים אם מברכים ,ולמעשה אין נוהגים לברך .בגבולין אין נוהגת מצות
עליו( .מ"ח .נ"ה.): ערבה אלא ביום השביעי ,ולא תיקנו מצוה זו כל שבעה כמו
בלולב ,מפני שלולב שייך בגבולין מדאורייתא יום אחד ,משא"כ
לינה -צריך ללון בירושלים בליל מוצאי שמיני כמו בליל מוצאי
ערבה שאין בה חיוב בגבולין מדאורייתא כלל ,או מפני שיוצא
יו"ט ראשון( .מ"ז.):
בערבה שבלולב( .מ"ד.).
שירה -בכל ימי החג היו אומרים חצי מזמור ,וביום השמיני היו
מצות ערבה בשבת -מצות ערבה אין לחוש בה להעברת ד"א
אומרים מזמור שלם( .מ"ח.).
ברה"ר כמו בלולב ,מפני שהיא מסורה רק לשלוחי בי"ד ,אמנם
ברכה -בשמיני לא אומרים בתפילה את יום חג הסוכות הזה, כדי שלא יבואו לזלזל בלולב תיקנו שרק ביום השביעי היא
אלא את יום השמיני חג עצרת הזה .וי"א שמברכים בשמיני את תדחה שבת ,כדי לפרסם שהיא מן התורה ,ובזמננו אף ביום
המלך( .מ"ח.). השביעי אינה דוחה שבת ,משום שאין אנו בקיאים בקביעא
אבילות -מי שמת לו מת לפני סוכות ,יו"ט ראשון מבטל ממנו דירחא ,ובא"י י"א שיום השביעי לא חל בשבת ,וי"א שהוא חל
שת ה"שבעה" ,ויום השמיני נחשב עוד ז' ימים לגבי בשבת ומ"מ אינה דוחה כמו לבני בבל( .מ"ג.):
76
ההליכה לשאיבת המים -שני כהנים היו עומדים בשער ה"שלושים" ,ויחד עם ז' ימי החג נמצא שעברו כ"א יום
העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ,וכשקרא הגבר היו מהשלושים( .תוס' מ"ח.).
תוקעים בחצוצרות להודיע שהגיע הזמן ללכת למלא מים
מהשילוח ,והיו יוצאים למלא מים ,וכשהגיעו למעלה עשירית ישיבה בסוכה לבני חו"ל -לל"ק לכו"ע יושבים בסוכה בחו"ל
תקעו והריעו ותקעו ,והיו מאריכים בתקיעה זו עד שהגיעו בשמיני ,ויש מחלוקת אם יברך לישב בסוכה או לא ,ולל"ב
לשער היוצא מעזרת נשים להר בית לכיוון מזרח ,ושם הפכו לכו"ע לא יברך ,ולענין הישיבה יש מחלוקת ,ולהלכה ישב ולא
פניהם למערב ואמרו אבותינו וכו' ואנו לי'ה עיננו( .נ"א.): יברך .וכתב הר"ן שגם בזמננו שבקיאים בקביעא דירחא יש
לישב בסוכה בשמיני בחו"ל .ולענין ההזכרה בתפילה ובקידוש
ניסוך המים -היו ממלאים מהשילוח צלוחית מחזקת ג' לוגין יאמר "שמיני חג עצרת הזה"( .מ"ז.).
(ולר"י לוג אחד) ,וכשהגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו.
היה עולה לכבש ופונה לשמאלו (ולא היה מאריך ללכת דרך
מזרח כדי שלא יתעשנו הנסכים בעשן המערכה) ,והיו שם שני
ספלים (י"א של כסף וי"א של סיד) מערבי של מים מזרחי של שמחת בית השואבה וניסוך המים
יין ,ואם החליף יצא .והיו אומרים למנסך הגבה ידך ,לפי שאין שמחת בית השואבה היתה בשביל ניסוך המים.
הצדוקים מודים בניסוך המים ופעם אחת ניסך אחד ע"ג רגליו
ורגמוהו כל העם באתרוגיהן .והיו הנסכים יורדים לשיתין (י"א שמחת בית שואבה בשבת -לתנא דמתני' שמחת בית
שהיו עמוקים עד התהום ,ונבראו מששת ימי בראשית ,וי"א השואבה לא היתה נוהגת בשבת ויו"ט .ובברייתא איתא שלרבי
שזה היה חלל בין המזבח לכבש ,ומה שמצינו שדוד חפר את יוסי ברבי יהודה החליל דוחה שבת ,והגמ' מוכיחה שהמחלוקת
השיתין או שזה שיטה שלישית או שנתמלאו צרורות ודוד פינה היא בשיר של בית השואבה ,ונחלקו אם שמחה יתירה דוחה
אותם) .וכשהיו מנסכים היו פוקקים את השיתין .נסכים מועלים איסור שבות של החליל( .נ').
בהם עד שירדו לשיתין .מים או יין שנתגלו פסולים לגבי
סדר שמחת בית השואבה -במוצאי יו"ט הראשון של חג היו
המזבח( .מ"ח – .נ.).
הכהנים והלויים יורדים לעזרת נשים ,והלויים היו מנגנים ושרים
ניסוך המים בשבת -היו מנסכים מים בשבת ,אלא שהיו שם בכלי שיר רבים מאד ,על ט"ו מעלות היורדות מעזרת
ממלאים את המים בערב שבת ,ומניחים אותם בלשכה בחבית ישראל לעזרת נשים ,וחסידים ואנשי מעשה היו מרקדים
שאינה מקודשת (או משום שמקודשת מקדשת אף שלא לפניהם עם אבוקות בידיהם ואומרים לפניהם דברי שירות
מדעת ואין שיעור למים ויפסלו המים בלינה ,או גזירה שמא ותשבחות ,והיו שם מנורות שגובהם נ' אמה ,ובכל מנורה היו ד'
יאמרו לדעת נתקדשו ,או גזירה שמא יאמרו שמילאום לקידוש ספלי זהב ,וד' סולמות שעליהם ד' פרחי כהונה ,וביד כל אחד
ידים ורגלים( .נ.). כד שמן של ל' לוג כדי למלא לכל ספל ,והאור היה גדול עד
שהיתה אשה יכולה לברור חיטים ע"י אור זה (אבל אסור לעשות
כך) .והנשים היו יושבות מלמעלה (ולא למטה או בחוץ מפני
שכשנהגו כך הגיעו לידי קלות ראש) .אמרו מי שלא ראה
שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו( .נ"א – נ"ג).
77
78
79
80
