קול דודי · Kol Doidy — סוכות (2026-09-21)

גליון קס"ז – סוכות תשפ"ז
ירושלם על שם שני צדיקים
אלו] עדיין היתה השראת מתוך הקדמה – קול דודי מס' כריתות בסוכות תשבו שבעת ימים וגו'
השכינה שם בבחינת סוכה והנה זה כבר שנים שהספר מונח אצלי בכתבים ולא העזתי בנפשי להדפיסו ולהפיצו עלי חלד למען ידעו דורותיכם כי בסוכות
דירת ארעי ולא בבחינת מעון עד שבעו״ה נפלה עט״ר ונפטר עלי אבא מארי הושבתי את בני ישראל וגו'
דירת קבע ודירת קבע היתה מהר״ר יהודה לייביש פראנד ז״ל באופן פתאומי בערב סוכות תשכ״ח בגמ׳ סוכה דף י״א ע״ב
אז בציון ורק אחרי שבא וגמרתי אז בלבי להקים מצבה לזכרו בהוציאי לאור עולם הספר הזה ובשו״ע או״ח סי׳ תרכ״ה
אאע"ה וחידש בה ענין יראה ואני תפילה לשוכן מרומים שיהיה בזה זכות והעלאה לנשמתו אכי״ר ענני מבואר שהסוכות הן
וזכה בזה לכל דורותיו באה הכבוד ופירשו המפרשים
שאף שהעננים התחילו בניסן נקבע החג בתשרי שהימים קרים וניכר שיוצא השכינה מציון לירושלים ונעשה שם השראת השכינה קבועה
מדירת קבע לדירת ארעי לשם מצוה משא״כ בניסן שנוח לישב בחוץ עי׳ בספר בגמ' ע"ז ג' ע"א מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו' כל אחד ואחד וכו' ועושה סוכה
בראש גגו וכו' והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט הסוכה בשם המהרי״ל והאבן עזרא.
אלא דצ״ע מגמ' ע״ז דף ג׳ ע״א שלעתיד לבוא יתן הקב״ה לאומות העולם בסוכתו ויוצא.
נראה דהא דנתנסו האומות דוקא במצות סוכה ה"ט שיש חידוש במצות מצות סוכה ויוציא חמה מנרתיקה והם יבעטו בה הרי שנסיון הסוכה הוא בחום
ולא בקור ,וי״ל שעיקר הנסיון הוא לעמוד בהסתר ובסתירות הנראות בהנהגת סוכה שאינו נמצא במצוה אחרת שהקב"ה נתן לנו מצוה ולפעמים מעכב בעדנו
הקב״ה ולהישאר נאמנים באמונה ובעול מלכות שמים ומדה זו ירשו ישראל מלקיימה דאם ירדו גשמים או זורחת חמה חזקה שמצטער טובא אינו יכול לקיים
מאברהם ויצחק בעקידה שאף שהובטח לאברהם שזרעו יהיה כחול הים נצטווה המצוה וקורה הדבר שהקב"ה יוריד גשם או יוציא חמה להראות שאינו מרוצה
לשחוט את בנו יחידו ולא התרעם ,וכן אומות העולם יודעים שחשיבות הסוכה בקיום המצוה על ידינו וכדאיתא במתני' דסוכה כ"ח :למה הדבר דומה לעבד
בתשרי היא מחמת הקור וכשיראו שהנסיון הוא דווקא בחום יבעטו בה שאינם שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו ובאמת נסיון גדול הוא באמונה
ודמי לנסיון של אאע"ה בזמן העקידה שנראה כאילו יש כאן סתירה בהנהגה עומדים בסתירה ובהסתר משא״כ ישראל.
ולכן אולי קוראים בחוה״מ סוכות בפרשת כי תשא שבה ביקש משה ובצווי שלפניו וע"כ דוקא במצוה זו הוא דנבחנו אוה"ע דאע"ג דיכולים לקבל
הודיעני נא את דרכיך ופירשו חז״ל בברכות ז׳ ע״א ששאל מדוע צדיק ורע לו צווי אבל אינם יכולים להשתעבד כ"כ שאפילו אם יראו סתירות וקושיות עדיין
ורשע וטוב לו כי עיקר הנסיון הוא כשצדיק מקיים את המצוות ואעפ״כ רע לו ישארו בתומתם
כאילו ח״ו אין מנהיג לבירה ואין קיום להבטחות התורה ובכל זאת נשאר נאמן בגמ' ע"ז דף ב' ע"ב לעת"ל יבאו אומות העולם לטעון לפני הקב"ה דגם הם רוצין
לקבל שכר על שבנו שווקים ומרחצאות וגשרים וכו' והכל כדי שיתעסקו ישראל באמונתו.
בתורה וכו' .וישיב להם הקב"ה שוטים שבעולם בניתם שווקים להושיב בהם זונות בסוכות תשבו וגו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו'.
וכו'. תזכרו למען ציצית אצל בפרי צדיק הקשה למה בכל מקום כתוב לשון זכירה
ויש להבין מה סברו אומות העולם וכי יטענו שקר לפני הקב״ה היודע כתוב סוכה אצל וכאן וגו' את מצות וגו' לגבי מצה למען תזכור את יום צאתך
למען ידעו וגו' לשון ידיעה שהוא לכאורה חזק יותר ע"ש בדבריו ואולי יש לומר מחשבות ונראה דס״ל מצוות אינן צריכות כוונה ולכן אף שלא נתכוונו לטובת
עוד דשאני אצל ציצית ומצה שאין המצוה מחזרת את המקיים אותה למצב ישראל מ״מ עשו דברים שסייעו להם לעסוק בתורה והשיבם הקב״ה דאדרבה
שמוטל עליו לזכור אלא המצוה הוי סימן זכרון על הדבר דע"י מצות ציצית נוכל כל בנייניהם היו להרבות עבירה וטומאה והפריעו לישראל ולא סייעו להם כלל
ושוב ביקשו שיתן להם מצוה לנסותם ונתן להם מצוה קלה של סוכה וכל לזכור שיש תרי"ג מצות וע"י אכילת מצה נוכל לזכור שהיינו עבדים משא"כ כאן
בסוכה על ידי הישיבה בסוכה אפשר להרגיש ולדעת אותו מצב ממש שהיו אחד בנה סוכה בראש גגו והקדיר עליהם חמה וכל אחד בעט בסוכתו ויצא ואף
שורין בו אז אבותינו במדבר שגם הם בצאתם ממצרים ישבו בסוכות ממש לר"ע שמצטער פטור מ״מ לא היה להם לבעוט כמבואר בע״ז ג׳ ע״א וע״ב ויש להבין
או תחת סכך של ענני כבוד לר"א עי' סוכה דף י"א ע"ב והוי יותר מסימן זכירה מדוע נענשו על הבעיטה
וי״ל ע״פ הגמ׳ ותוס׳ בר״ה דף ד׳ ע״א דישראל הנותן צדקה על מנת שיחיה אלא ידיעה ממש דכשאנו יושבין בסוכה אנו דומים לגמרי לאבותינו כשהם ישבו
בנו נקרא צדיק גמור שאף אם לא נתמלאה בקשתו אינו תוהה על הראשונות בסוכות שלהם
משא״כ עכו״ם שתוהה על הראשונות וכך גם כאן הם רצו עולם הבא מחמת בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו'.
עי' ב"ח ומג"א סי' תרכ"ה דמהאי קרא יש לדייק דבקיום מצות סוכה צריך הטוב שבו והיו מוכנים לקיים מצוות כדי לזכות בו אבל כשראו שקיום המצוה
כרוך בצער בעטו בה ואינם רוצים לא במצוה ולא בשכרה שלדעתם אין השכר לכוין ולזכור שהושיב הקב"ה אבותינו בסוכות כשיצאו ממצרים.
והנה בגמ' סוכה דף י"א ע"ב פליגי בזה תנאי ר"א ס"ל דהני סוכות של כדאי כנגד הצער ונמצא שתהו על עצם קבלתם מעיקרא ולכן נענשו.
מדבר היו ענני כבוד ור"ע ס"ל דעשו להם סוכות ממש ובשלמא לר"א ניחא דבעי בגמ' סוכה דף מ"ח ע"ב הנהו תרי מיני חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה אמר ליה
זכירה לנס זה של ענני כבוד אבל לר"ע מה מעליותא איכא בזה כ"כ אם הם עשו ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב ששון ושמחה ישיגו וגו' אמר ליה שמחה
סוכות שיצטרך לעשות לזה זכירה לדורות וע"ש בט"ז שכבר העיר מזה ואולי לששון אנא עדיפנא מינך דכתיב שמחה וששון ליהודים אמר ליה ששון לשמחה חד
י"ל דאדרבה היא הנותנת דבעינן לזכור שהם עשו סוכות בטורח עצמם ולא היה
בזה שום נס שלא קבלו שום שמירה אחרת מן השמים להגן מחום וממטר ואע"פ יומא שבקוך ושויוך פרוונקא דכתיב כי בשמחה תצאו אמר ליה שמחה לששון חד
שיצאו ממצרים תוך נסים גדולים וגלוים מ"מ במדבר הוצרכו לעשות סוכות יומא שבקוך ומלו בך מיא דכתיב ושאבתם מים בששון
בדרך דרוש י״ל דניסוך המים מרמז לתורה כדכתיב הוי כל צמא לכו למים לעצמם ללמדך דאפילו אם נהנה אדם באיזה ענין מסיעתא דשמיא מיוחדת אין
לו לסמוך שימשך הדבר תמיד אלא ידע דהקב"ה יעזור לו כל היכן דאינו יכול ואם הוא חובת היום הרי התורה חשובה בפני עצמה ואם הוא חובת הקרבן הרי
היא טפלה למצוה המעשית וכעין ספק הגמ׳ בסוף פ״ק דקידושין אם תלמוד
לעזור לעצמו אבל אם ע"י השתדלות יכול לעזור לעצמו צריך להשתדל ולא גדול או מעשה גדול עד שנענו כולם תלמוד גדול שמביא לידי מעשה אמנם עי׳
בתוס׳ שם וברש״י ב״ק י״ז ע״א דהיינו בתלמוד דרבים אבל ביחיד מעשה גדול לסמוך על נסים וזה הוא הלימוד לדורות בזכירת סוכות של מדבר.
דמי נתלה במי. ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהילים ע"ו ג').
ובזה מובן למה מנסכים מים דווקא בסוכות דכיון שמקריבים שבעים פרים שלם היינו ירושלים והשם שלם הוא השם שנתן לה מלכי צדק מלך שלם
וירושלים הוא צירוף יראה שלם כדמבואר במדרש ב"ר נ"ו ט"ז וי"ל דכוונת כנגד שבעים אומות מראים שעיקר העולם בשביל ישראל שלהם ניתנה התורה
הפסוק היא דכל ששמה היה עדיין רק שלם כפי שנתן לה מלכי צדק ועדיין לא המרומזת במים.
ובזה יתפרש מאמר הגמ׳ שששון סבר שהמעשה עיקר וכשיטת רש״י שלמד
צורף לה שם יראה שנתן לה אאע"ה שאמר בהר ה' יראה [וכדאיתא בפס"ז פרשת מושאבתם מים בששון דבעינן תקיעות ולא מי מעיין משום שניסוך המים דומיא
וירא כ"ב י"ד דמלכי צדק קרא לה שלם ואברהם קרא אותה יראה לפיכך נקראת
להיות בו שיתין שהם נקבים והוספות ובלבד שיהא על קרקע אטומה ולא על דניסוך היין ושניהם מחמת הזבח ואילו שמחה סבר שהתלמוד עיקר ושניהם
גבי כיפין כתורה שבעל פה שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר ניתן למשה נקראו מינים משום שבאמת בעינן תרוייהו והם החשיבו רק אחד מהם
מסיני וצריך להיות בנוי על יסודות תורה שבכתב. וזה שאמר ששון לשמחה חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא היינו שכל
ומעתה ניחא לתוס׳ דבמקדש שני השיתין כמזבח וכיון שניסוך המים הלכה חשיבות התורה לשמש את המעשה שהרי תלמוד מביא לידי מעשה ומי נתלה
למשה מסיני והיינו תורה שבעל פה בחינת מקדש שני שפיר מתנסך לשיתין במי והשיבו שמחה חד יומא שבקוך ומלו בך מיא היינו שכל חשיבות המעשה
משא״כ לרש״י דניסוך המים מתורה שבכתב בעי לנסך על גוף המזבח שכבר היא שעל ידו זוכים להתמלא בתורה.
תורת הבית היה במקדש ראשון בחינת תורה שבכתב. עוד אמר ששון לרבי אבהו עתידיתו דתמלו לי מיא לעלמא דאתי היינו
בפרשת אמור הקדימה תורה מצות ארבעת המינים לפני מצות סוכה. שלעתיד יראו חכמי התורה שתורתם משמשת את המעשה והשיבו רבי אבהו אי
ולכאורה תמוה דהלא חיוב סוכה קודם שמתחיל בתחילת הלילה ואילו הוה כתיב לששון כדקאמרת השתא דכתיב בששון משכיה דההוא גברא משוינן
מצות ארבע מינים זמנה רק ביום ורואין דהמשנה במסכת סוכה הקדימה באמת ליה גודא ומלינן ביה מיא היינו דאדרבה המעשה משמש כדי לזכות ולהתמלא
דיני הסוכה בשני פרקים הראשונים והמתינה עם דיני ארבעת מינים עד פרק בתורה.
שלישי והיה נראה ליישב דבתורה שבכתב שניתנה יחד עם הקמת המשכן שלולב עי׳ זבחים דף ס״א ע״ב דכשעלו בני הגולה הוסיפו על המזבח ארבע אמות
ניטל מה"ת במקדש כל שבעה ויש בו ז' מצות חיוביות מש"ה קדם לסוכה והוסיפו בו שיתין דמעיקרא סברו מזבח אדמה שיהא אטום באדמה ולבסוף
שמצוה חיובית שלה רק ליל ראשון של חג דשאר כל הימים הוי רק מצוה קיומית סברו שתייה כאכילה ומזבח אדמה היינו שיהא מחובר באדמה ולא יבננו על גבי
ואיסור לאכול חוץ לסוכה אבל המשנה שסידרה רבי שהיה לאחר החורבן שמאז כיפין או מחילות ,וי״ל דמקדש ראשון כנגד תורה שבכתב שהרי משחרב פסקה
גם מצות לולב אינה אלא יום אחד מה"ת בזה הקדים באמת לעסוק במצות סוכה הנבואה בנביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי ומקדש שני כנגד תורה שבעל
שזמנה כבר בלילה לפני מצות לולב שזמנו רק ביום. פה אנשי כנסת הגדולה והתנאים ולכן בראשון היה המזבח אטום כתורה שבכתב
שאין בה הוספה גרעון או נקב וכל אותיותיה ספורות ומנויות אבל בשני יכולים
בענין ניסוך המים
קרבן התמיד ,אלא חובת היום. ושיטת התוס׳ היא גם שיטת הרשב״ם [ב"ב דף א
עוד הביא שם בשם הגר״ח ,שייתכן כי הדבר תלוי ע״ט ע״א] כל הראוי לבדק הבית ואינו ראוי למזבח במתני' במתני׳ סוכה [דף מ״ח ע״ב] ,דשני ספלים
במקור שממנו למדים את עיקר דין ניסוך המים .אם מועלין בו ,וכגון בור מלא מים ואשפה מלאה זבל. היו על המזבח ,ובהם היו מנסכים את ניסוך היין וניסוך
למדים אותו מן הכתוב ונסכיה״ ,כהני תנאי שבמסכת הרשב״ם מפרש שמי הבור אינם ראויים לניסוך המים, המים .רש״י מפרש שהנסכים היו יורדים דרך נקבי
תענית ב׳ ע״ב ,הרי שבכתוב הוקשו ניסוך המים וניסוך משום שמים מכונסים פסולים לניסוך ובעינן דווקא הספלים על גג המזבח ,ומשם דרך נקבים אחרים אל
היין ,ומשמע שכשם שניסוך היין בא מחמת הזבח ,כך מים חיים. השיתין ,ואילו התוס׳ מפרשים שהיו יורדים מן הספלים
גם ניסוך המים הוא חובת הזבח .אבל אם עיקר דין ולכאורה שיטת הרשב״ם מחודשת יותר משיטת מיד לשיתין .ויש לעיין ביסוד פלוגתתם.
ניסוך המים נלמד מהלכה למשה מסיני ,אפשר שאינו התוס׳ ,שהרי כותב שמי בור פסולים לניסוך המים. והנה ,לעיל [דף מ״ח ע״א] הקשו התוס׳ ,היאך היו
דין בקרבן אלא דין מיוחד של היום. ותמוה מנא ליה דין פסול ,דאם נלמד מן הפסוק ממלאים את מי הניסוך בצלוחית של זהב ומנסכים
ה ושאבתם מים בששון ,כדמשמע בסוכה ,הרי זה פסוק אותם לתוך ספלים של כסף ,והלא בלחם הפנים נקטינן
ועי׳ בזבחים [דף ק״י ע״ב] ,דמשמע שנחלקו בספר ישעיה ודברי נבואה ,וקשה לומר שממנו למדנו דמעלין בקודש ואין מורידין .ותירצו ,שהספלים היו
אמוראים אם הא דאמר רבי אליעזר במשנה שם, פסול בגוף המים. חלק מן המזבח ולא נחשבו ככלים ,וממילא לא שייך
שהמנסך מים בחוץ חייב ,אתיא לכו״ע ,או רק לרבי וראיה לכך מדברי השיטה מקובצת בב״ב שם, בהם דין מעלין בקודש ,שלא נאמר אלא בכלים.
עקיבא שלמד ניסוך המים מן הכתוב ונסכיה״ .וי״ל שהקשה על פירוש הרשב״ם דבעינן מי מעיין היאך ומעתה י״ל דלכו״ע בעינן שהנסכים יבואו על
דפלוגתתם תלויה בחקירה זו אם ניסוך המים הוא חובת שנינו במשנתנו בסוכה ,שאם נתגלו המים או נשפכו המזבח .התוס׳ לשיטתם ,דכיון שהספלים עצמם הם
הקרבן ,חייב עליו בחוץ כמו על ניסוך היין ,אבל אם בשבת ,לוקחים מים מן הכיור ,והלא מי הכיור אינם מי חלק מן המזבח ,יכולים הנסכים לירד מהם מיד לשיתין.
הוא חובת היום ,אינו נחשב כדין קרבן ואין חייבים מעיין ,ונשאר בצ״ע. אבל רש״י ,המצריך שמהספלים יבואו תחילה על גג
עליו בחוץ. ועי׳ בריטב״א בסוכה שמפרש שלא היו לוקחים המזבח ורק אחר כך ירדו לשיתין ,נראה דס״ל
ומעתה יובן ,דאם שיטת התוס׳ היא שניסוך המים את המים מן הכיור עצמו ,אלא דרך הכיור היו נוטלים שהספלים אינם חלק מן המזבח אלא כלים בפני עצמם.
בא מחמת היום ,אין הכרח שהמים יבואו על גבי ממי הים שעשה שלמה ,אשר באו ממעיין עין עיטם אלא דא״כ תיקשי עליו קושיית התוס׳ ,דהוי מוריד
המזבח ,וגם ייתכן שצריך להביאם דווקא ממעיין. שמתחתיו ,עיי״ש. מקדושת צלוחית של זהב לספלים של כסף .וי״ל בדעת
שהרי כל דינו נלמד מהלכה למשה מסיני ,והכתוב והנה ,הרמב״ם [פ״ה ה״א מעילה] מביא הדין רש״י ,דכיון שהספלים אינם בעלי קיבול ,וגם מקומם
ושאבתם מים בששון הוא מדברי נביא ,והיינו שהיתה שכל הראוי לבדק הבית ואינו ראוי למזבח מועלין בו, אינו נחשב כמקום הראוי לניסוך — ואפשר דמשום כך
הלכה למשה מסיני ,ובא ישעיה והסמיכה על הכתוב, לא הזכיר בור מלא מים ,אלא רק אשפה מלאה זבל. גופא הצריך שהנסכים יבואו על גג המזבח — ממילא
כדאשכחן בכמה דוכתי. וכבר העיר בזה התוי״ט בב״ב פ״ה מ״א. אין בזה משום מוריד בקודש.
אבל רש״י והרמב״ם ס״ל שדין ניסוך המים כדין ואפשר לומר דס״ל להרמב״ם שלהלכה שפיר דמי ב
ניסוך היין ,שהוא בא מחמת הקרבן .וכשם שניסוך היין לקחת מי בור לניסוך המים ,וממילא הם ראויים למזבח,
וכפשטות משנתנו בסוכה שהיו לוקחים ממי הכיור. ברמב"ם [מעשה הקרבנות פ״ב ה״א] כתב
אינו צריך לבוא ממעיין ,כך ניסוך המים כשר גם במי שמנסכים על היסוד ,ומשם יורד הניסוך לשיתין.
בור ,וכשם שניסוך היין צריך להיות על גבי המזבח ,כך משום כך השמיט הרמב״ם את בור המים מאותם
הדברים הראויים רק לבדק הבית ואינם ראויים למזבח. והראב״ד חולק עליו וכתב שאינו מנסך על היסוד אלא
גם ניסוך המים. על הספלים .אולם בתמידין ומוספין [פ״י ה״ז] פסק
ובזה מתורץ קושית המנחת חינוך במצוה ש״כ על ולדברינו נמצא שהרמב״ם ורש״י שווים בשיטתם
בשני עניינים האחד ,דבעינן שהנסכים יבואו על המזבח הרמב״ם עצמו שמנסך ניסוך המים לספלים ,ומשם
דברי הרמב״ם בפ״י ה״ז מהל׳ תמידין ומוספין. יורד לשיתין.
הרמב״ם מפרש את דברי המשנה בסוכה אם עירה של קודם שירדו לשיתין ,והשני ,שאין צורך דווקא במי
מעיין .ובשני עניינים אלו נחלקו עליהם התוס׳. והלחם משנה [מעה"ק] מתרץ ,דלעולם מנסך
יין לתוך של מים ,שאין הכוונה שעירה את ניסוך היין לתוך הספלים ,ומהספלים יורד הניסוך ליסוד ומשם
לתוך הספל המיועד למים ,כפשטות לשון המשנה, ד לשיתין .ואף שהלחם משנה עצמו מצדד ששיטת
אלא שעירב את המים והיין יחד. בשו״ת אבני נזר [או״ח ח״ב סי׳ תצ״ה] דן בדין הרמב״ם היא כשיטת התוס׳ ,נראה יותר דאדרבה,
והקשה המנחת חינוך ,שהרי נעשה בכך יין מזוג, ניסוך המים ,אם הוא חובת היום או חובת הקרבן. הרמב״ם ס״ל כרש״י ,שהניסוך אינו יורד מיד מן
ומבואר בב״ב [דף צ״ז ע״ב] שאינו ראוי למזבח .וגם והביא מדברי הריטב״א בשם הרמב״ן בסוכה ,דס״ל הספלים לשיתין אלא עובר דרך היסוד ואילו מדברי
ידי ניסוך המים לא יצא ,שהרי אם נתערבו תרי מים בחד שהוא חובת היום. הראב״ד נראה שמן הספלים הוא יורד מיד לשיתין.
יין — וכל שכן חד יין בתלת מיא — דינו כיין. וכן דן בזה הגרי״ז [מנחות דף ט״ו] והביא ג
ולהנ״ל ניחא ,אם המים באים מחמת הזבח ,כפי מהירושלמי בפרק לולב וערבה ,דבעי ריש לקיש מרבי
שיטת הרמב״ם ,הרי שגם המים נחשבים עולין כמו יוחנן אם ניסוך המים שהקריבו לפני הזבח ,או בגמ' [סוכה דף מ"ח ע"ב] מנא הני מילי אמר רב
היין .וקיי״ל כרבנן ,החולקים על רבי יהודה וסוברים שהקריבוהו בלילה ,כשר ,ופשט לו דכשר .ומכאן עינא דאמר קרא ושאבתם מים בששון ,רש״י מפרש
שעולין אינם מבטלין זה את זה ,כשם שדם הפר אינו הוכיח שניסוך המים אינו חובת הזבח ,כניסוך היין של דמנא הני מילי שצריך תקיעות ותרועות בשעת מילוי
מבטל את דם השעיר .חשיבותם כעולין מונעת את המים לניסוך ,והלימוד הוא מלשון בששון ,שתרועת
מציאות הביטול ,ונמצא שאין המים טפלים ליין, השופר היא סימן של ששון.
וממילא אין התערובת נחשבת יין מזוג. ואילו התוס׳ מפרשים דמנא הני מילי שצריך
מתוך קובץ תורת הבית [לונדון תשס"ח]
לקחת את המים מן השילוח ,שהוא מעיין ,והלימוד
הוא מלשון ממעיני הישועה ,דבעינן דווקא מי מעיין.
