gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

לב שומע · Lev Shomea — סוכות (2026-09-21)

מוציא לאור: לב שומע · Lev Shomea

שבוע: סוכות (2026-09-21)

לב שומע · Lev Shomea — סוכות (2026-09-21)

פתח את ה-PDF הורדה

‫ב"ה‬ ‫גﬥיון‬ ‫ﬥב לﬢעת‬ ‫מאמרי תורה בהלכה ואגדה מוסר וחסידות‬ ‫יו"ל ע"י תלמידיו ושומעי לקחו של‬ ‫מורינו הרב שמעיה לעוו שליט"א‬ ‫דומ"ץ וראה"כ יטב לב דסאטמאר לאנדאן יצ"ו‬ ‫קולמוס הלב‬ ‫מפיהם ומפי כתבם‬ ‫מאמר מערכת‬ ‫לקט אמרים ופנינים יקרים‬ ‫דבר בעתו מה טוב‬ ‫שמחת יו"ט‪ ,‬סוכה‪ ,‬ד' מינים‬ ‫תנו רבנן בברייתא (מובא בגמ' סוף מגילה) "משה תיקן‬ ‫ובעי בר נש למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה וכו'‬ ‫להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום"‪,‬‬ ‫ע"כ‪.‬‬ ‫כי הא דרב המנונא סבא‪ ,‬כד הוה עייל לסוכה‪ ,‬הוה חדי‪ ,‬וקאים על פתחא דסוכה‬ ‫מלגאו‪ ,‬ואמר נזמן לאושפיזין‪ ,‬נסדר פתורא‪ ,‬וקאים על רגלוהי‪ ,‬ומברך‪ ,‬ואומר 'בסכות‬ ‫הנה ידוע מה שנחלקו הראשונים בהאי דינא היאך‬ ‫תשבו שבעת ימים'‪ ,‬תיבו אושפיזין עלאין‪ ,‬תיבו‪ ,‬תיבו אושפיזי מהימנותא‪ ,‬תיבו‪ ,‬ארים‬ ‫לקיים תקנת משה רבינו‪ ,‬יש שכתבו דהיינו כמשמעו‬ ‫ידוי וחדי‪ ,‬ואמר‪ :‬זכאה חולקנא‪ ,‬זכאה חולקיהון דישראל‪ ,‬דכתיב (דברים לב ט) כי חלק‬ ‫לדרוש ברבים בהלכות הנוגעים לכל חג וחג בעצם‬ ‫ה' עמו וגו'‪ ,‬והוה יתיב' (זוה"ק אמור קג)‪.‬‬ ‫יום החג (כן מבואר ברשב"א מגילה ד‪ .‬וכ"ה משמעות התוס'‬ ‫שם‪ ,‬וכן משמע מהרמב"ם פי"ג מתפלה ה"ח ופ"א ממגילה הי"ג)‪,‬‬ ‫***‬ ‫ויש שפירשו (משמע מדרש"י ור"ן שם) ענינו של יום היינו‬ ‫מצינו במדרש שכל המצוות כולן שאנו מסובבים בימים אלו עיקרם לענין השמחה‬ ‫בעניני הנסים שעשה הקב"ה לישראל באותו יום‬ ‫בחג הסוכות‪" ,‬ושמחתם לפני ד' אלקיכם"‪ .‬וז"ל המדרש רבה (ויקרא ל ב) עה"כ (ויקרא כג‬ ‫טוב‪ ,‬וכן נקט למעשה בשו"ע הרב (סימן תכט) וז"ל‪,‬‬ ‫מ) ולקחתם לכם ביום הראשון‪ ,‬הדא היא דכתיב (תהלים טז יא) תודיעני ארח חיים ש ַֹׂבע‬ ‫"משה רבנו עליו השלום תיקן להם לישראל שיהיה‬ ‫שמחות‪ .‬אל תהי קורא כן‪ ,‬אלא ֶׁש ַבע שמחות‪ ,‬אלו שבע מצוות שבחג‪ ,‬ואלו הן‪ ,‬ארבעה‬ ‫כל חכם העיר דורש לבני עירו בכל רגל בענינו של‬ ‫יום‪ ,‬נס הנעשה בו ביום‪ .‬כגון בפסח ביציאת מצרים‪,‬‬ ‫מינין שבלולב‪ ,‬וסוכה‪ ,‬חגיגה ושמחה‪.‬‬ ‫ובעצרת במתן תורה‪ ,‬ובחג בהיקף ענני כבוד‪ .‬וגם כן‬ ‫***‬ ‫ידרוש לעם בכל רגל הלכות הצריכות לבו ביום‬ ‫נפסק ברמב"ם (הל' שופר וסוכה פ"ח הי"ד) השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת‬ ‫שיודיע להם האסור והמותר בו ביום הלכות פסח‬ ‫הקל שצוה בהן‪ ,‬עבודה גדולה היא‪ .‬וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו‪,‬‬ ‫בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג אף על‬ ‫שנאמר (דברים כח מז) 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב'‪ .‬וכל‬ ‫פי שדרש להם הלכות הרגל שלשים יום לפניו"‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו‪ ,‬חוטא ושוטה‪ .‬ועל זה‬ ‫ולהבהרת הענין‪ ,‬יש לדעת שאין המדובר כאן בדין‬ ‫הזהיר שלמה ואמר (משלי כה ו) 'אל תתהדר לפני מלך'‪ .‬וכל המשפיל עצמו ומקל גופו‬ ‫"שלושים יום קודם החג" שהיא תקנה אחרת (ויש‬ ‫במקומות אלו‪ ,‬הוא הגדול המכובד העובד מאהבה‪.‬‬ ‫אומרים שהוא מדאורייתא‪ ,‬ואכמ"ל בזה) שבזה אין שום‬ ‫***‬ ‫חולק שהוא לעסוק בהלכות החגים‪ ,‬ובביאור הלכה‬ ‫מה נאה ומה יאה לשלב את דברי הרמב"ם עם מה שכתב הכוזרי‪" :‬אין כניעתך בימי‬ ‫סימן תכט כבר האריך בביאור דין זה באר היטיב‪,‬‬ ‫ואין זה ענינינו‪.‬‬ ‫התענית יותר קרובה אל האלוקים‪ ,‬משמחתך בימי השבתות והמועדים‪ ,‬כשתהיה‬ ‫שמחתך בכוונה ולב שלם וכו'‪ ,‬שתשמח במצוה עצמה מאהבתך ַה ְמ ַצוֶׁ ה בה‪ ,‬ושתכיר‬ ‫והנה יש במשמע מתוך דברי הראשונים שהולכים‬ ‫מה שהטיב לך בה‪ ,‬וכאילו אתה בא אל אכסנייתו קרוא אל שולחנו וטובו‪ ,‬ותודה על‬ ‫בשיטה זו שיש לדרוש ברבים ההלכות הנהוגות‬ ‫זה במצפון ובגלוי‪ .‬ואם תעבור בך השמחה אל הניגון והריקוד – היא עבודה ודביקות‬ ‫באותו החג‪ ,‬דהיינו אף באופנים שכבר אינם נוגעים‬ ‫בענין האלוקי"‪( .‬הכוזרי מאמר ב)‬ ‫למעשה וכגון לעמוד ולדרוש ביום יו"ט שני של פסח‬ ‫בהלכות ליל הסדר‪ ,‬וביו"ט שני של סוכות במצות‬ ‫***‬ ‫אכילה בסוכה בליל טו' וכדו'‪( ,‬כן יוצא להדיא מתוך‬ ‫בספר החינוך (פר' אמור מצוה שכד) כתב על סיבת השמחה בחג הסוכות‪ ,‬שהיא להקדיש‬ ‫דהרמב"ם הלכות מגילה הנ"ל‪ ,‬יעו"ש היטיב‪ ,‬ודו"ק)‪ ,‬וכאן‬ ‫את השמחה הטבעית שבאסיפת התבואה ופירות האילן אל הבית‪ ,‬לה'‪ .‬וזו לשונו‪:‬‬ ‫נשאלת השאלה‪ ,‬מה טעם דרישת הלכות אלו כאשר‬ ‫"לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל‪ ,‬כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות‬ ‫כבר עבר זמנם ומה תועלת יש בה‪.‬‬ ‫האילן בבית‪ ,‬ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה‪ ,‬ומפני כן נקרא 'חג האסיף'‪ .‬וצוה הא‪-‬‬ ‫ובפשטות נראה מתוך דהריטב"א שמבאר סוגית‬ ‫ּכֹותם להיות עיקר השמחה לשמו‪ .‬ובהיות‬ ‫ל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת‪ ,‬לְ זַ ָ‬ ‫הגמ' במגילה (ד‪ ,).‬שענין העסק בהלכות החג הוא‬ ‫השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלוקים בעת ההיא‪ ,‬ציונו השם‬ ‫כעין שאר ההזכרות שיש ביו"ט‪ ,‬וז"ל‪" ,‬ימים טובים‬ ‫לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו‪ .‬והיה‬ ‫דאית ביה כמה זכירות בבטול מלאכ' ולנהוג אותו‬ ‫מרצונו להיות המזכיר מין המשמח‪ ,‬כמו שהעת ‪ -‬עת שמחה‪ ,‬כי צדק כל אמרי פיו‪.‬‬ ‫קדש וכמה הזכרות אפ"ה חייבין לדרוש בהלכותיו‬ ‫וידוע מצד הטבע‪ ,‬כי ארבעה המינין כולם משמחי לב רואיהם"‪.‬‬ ‫וכו'"‪ ,‬ולפי"ז מובן שאין הכוונה לדעת את המעשה‬ ‫אשר נעשה רק כשארי "הזכרות" שאנו עושים‬ ‫***‬ ‫לחגיגת המועד‪ .‬וכן משמע ממה שפסק הרמב"ם דין‬ ‫מצינו בספה"ק שענין השמחה בחג הסוכות הוא ע"י שזכינו להטהר לפני ד' ביום‬ ‫שו"ד בענינו של יחד עם דין קריאת התורה שבחג‪,‬‬ ‫הכיפורים‪ ,‬ע"כ ראוי להעתיק דברי הבית אהרן (ראש השנה)‪" :‬כי עיקר התשובה הבאה‬ ‫יעו"ש (פי"ג מתפלה ה"ח) ודו"ק‪.‬‬ ‫המשך בעמ' הבא‬ ‫אך עדיין נראה למצוא טוב טעם ותועלת בעסק‬ ‫ע"י שמחה ותענוג‪ .‬ועיקר תענוג ושמחה בא ע"י תשובה‪ ,‬והא בהא תליא‪ .‬ואמר כי הוא‬ ‫הלכות אלו לכבוד החג בס"ד‪.‬‬ ‫דבר תמוה בעיניו איך לא יצא אדם מהכלים ע"י דיבורים של אלו הימים‪"...‬‬ ‫והוא ע"פ המובא ברי"ף ברכות (דכ"א‪ :‬מד' הרי"ף)‬ ‫***‬ ‫ובתלמידי רבינו יונה בברכות‪ ,‬וז"ל הרי"ף (קאי אמה‬ ‫בסידור 'אשי ישראל' (מלוקט בו פירושים על סדר התפילה מתורתו של הגר"א – 'אבני אליהו'‪ ,‬וחובר עמו פירוש‬ ‫שאמרו שם בגמ'‪ ,‬א"ר יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא‬ ‫שחוק פיו בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו‬ ‫'שיח יצחק' מהגאון ר' יצחק מאלצאן זצ"ל)‪ ,‬מביא בפירוש שיח יצחק (על סדר שלש רגלים) לפרש את‬ ‫רנה אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה‬ ‫מה שאנו מתפללים 'אתה בחרתנו מכל העמים' וכו'‪ ,‬שהוא רומז על סדר הרגלים‪ .‬וזו‬ ‫אמרו עליו על ר"ל שמימיו לא מלא שחוק פיו בעוה"ז מכי‬ ‫שמעה מר' יוחנן רביה‪ ,‬ומאריך שם הרי"ף בענין הדרך הנכונה‬ ‫לשונו ''ורצית בנו'‪ ,‬ענין הרצון מצאנו כמה פעמים אחר הכעס‪ ,‬כמו שאמר יעקב לעשו‬ ‫שראוי לנהוג בזמנינו בזמני שמחה שונים)‪ ,‬גרסי׳ בפרק‬ ‫'על כן ראיתי פניך כראות פני אלוהים ותרצני' (בראשית לג י)‪' .‬ונרצה לו לכפר עליו' (ויקרא‬ ‫חלק תנו רבנן הקורא פסוק וכו' אמרה לפניו‬ ‫א ל) 'נרצה עוונה' (ישעיה מ ב)‪ .‬וכן הכוונה כאן‪ ,‬כי גם אחר שעשו העגל נתרצה להם הקב"ה‬ ‫רבונו של עולם‪ ,‬אם בעלי מקרא הן יעסקו‬ ‫ביום הכיפורים והשרה שכינתו בתוכם‪ .‬והנה באו הג' לשונות‪ ,‬נגד השלש רגלים‬ ‫במקרא [בתורה ובנביאים ובכתובים] ואם בעלי‬ ‫כסדרם‪' :‬אתה בחרתנו' ‪ -‬הוא בעת יציאת מצרים כנ"ל‪' .‬אהבת אותנו' ‪ -‬הוא מעמד הר‬ ‫משנה הן יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות ואם‬ ‫בעלי תלמוד הן יעסקו בתלמוד בהלכות הפסח‬ ‫סיני כנ"ל‪ .‬שהוא בחג השבועות‪' .‬ורצית בנו' ‪ -‬הוא כפרת עון העגל והשראת השכינה‬ ‫בפסח בהלכות העצרת בעצרת בהלכות החג‬ ‫ואז בא חג הסוכות‪ ,‬ועל כן נאמרה בו שמחה יתירה יותר מכל המועדים'‪.‬‬ ‫בחג‪ ,‬העיד ר׳ שמעון בן אלעזר משום ר׳ יהושע‬ ‫***‬ ‫בן חנניה הקורא פסוק אחד בזמנו מביא גאולה‬ ‫מסופר באמרות משה (ליקוט מתורתו של הרה"ק רבי משה מקאברין זיע"א‪ ,‬סוכות)‪ ,‬שפעם אחת לאחר‬ ‫לעולם (גירסת הגמ' חולין קא‪ .‬וגי' רבי"ו‪ ,‬מביא טובה‬ ‫יום הכיפורים קרא הרה"ק רבי משה מקאברין זיע"א לאחד מאנשיו שבא אליו ממרחקים‬ ‫לעולם) שנאמר (משלי טו כג) ודבר בעתו מה טוב‪,‬‬ ‫עכ"ל‪.‬‬ ‫להיות במחיצתו בראש השנה ויום הכיפורים‪ ,‬וביקש ממנו שישוב אל לביתו לחג‬ ‫הסוכות‪ .‬אך החסיד התחנן לפניו שהוא רוצה להישאר אף לחג הסוכות‪ ,‬ואילו רבו‬ ‫הרי לן מדחז"ל הנ"ל תועלת אחרת לגמרי בענין‬ ‫הרה"ק מקאברין זיע"א לא הסכים לו‪ .‬וכך החסיד שוב התחנן‪ ,‬אך רבו לא ניאות לו‬ ‫העסק ב"הלכות החג בחג"‪ ,‬והוא שכן הוא הדרך‬ ‫להישאר אצלו‪ ,‬ולבסוף פירש לו את טעם בקשתו‪ .‬שבחג הסוכות הולכים לבוא לסוכה‬ ‫לאיש יהודי לחוג את שמחתו‪ ,‬לעסוק בתורה כל‬ ‫אורחים חשובים‪ ,‬הלא הם האושפיזין קדישין‪ ,‬ואתה בעל מרה שחורה‪ ,‬ואין רצוני שתשב‬ ‫אחד לפי מה שראוי לו‪ ,‬אך עדיין נשאלת השאלה‪,‬‬ ‫א"כ למה דוקא בעינא דיומא‪.‬‬ ‫עמנו בסוכה כשהמרה שחורה על פניך‪...‬‬ ‫***‬ ‫ולזה בא רבינו ומבאר הענין באר היטיב‪ ,‬וז"ל‪,‬‬ ‫"כי בראש השנה ויום הכיפורים נגבה הרצועה והשבט שהם הדינים וכוחותם‪ .‬וזהו (ישעיה‬ ‫הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם שנא'‬ ‫ה טז) 'ויגבה ה' צבאות במשפט'‪ ,‬עד שאנו שבים אליו באמת‪ .‬ואחר כך מזרקים השבט‬ ‫ודבר בעתו מה טוב‪ ,‬ראש הפסוק הוא שמחה‬ ‫והדינים‪ ,‬והשי"ת מכניסנו לתחת כנפיו שהוא הסוכה‪ ,‬שמצוה זו היא קדושת השי"ת‬ ‫לאיש במענה פיו וזהו פירושו כשהדברים טובים‬ ‫ב"ה והשראתו‪ ,‬והיא פריסת סוכת שלום על נפשותינו‪ ,‬ויחביאנו צל ידו‪ ,‬תחת כנפיו‬ ‫בעיני האדם יש לו חשק לאמרם ומתוך שרואה‬ ‫אותם נאותים איננו מבקש עת ראוי שיצא מפיו‬ ‫נחסה‪.‬‬ ‫כל דבר ודבר דבור על אפניו ואומר אותם‬ ‫וכבר נאמר זה בכתבי האריז"ל ענין החיבוק המרומז בסוכה‪ ,‬כמו אדם שמחבק את בנו‬ ‫לפעמים בלא עתם ואין מעלתם ניכרת והוא‬ ‫באהבתו אותו ובזרועותיו יקיפנו וסוכך עליו בראשו‪ .‬והזרוע הוא שתיים כהלכתן‪,‬‬ ‫טעות‪ ,‬אלא לבקש עת לכל דבר ודבר כי הדבר‬ ‫ושלישית אפילו טפח‪ .‬כי הם שני פרקים ארוכים‪ .‬והג' – הטפח היד‪ ,‬עיין שם בכתבים‪.‬‬ ‫האמור בעתו כמה הוא טוב מפני שבני אדם‬ ‫מכירים ומרגישי' במעלתו‪ ,‬וכמו כן אף על פי‬ ‫והכל משל ומליצה לענין החיבוק והתקרבותנו להשי"ת "בשמחה" וטהרת הנפש'" (יושר‬ ‫שקריאת הפסוקים טובה לכל העולם בכל זמן‪,‬‬ ‫דברי אמת אות נז)‬ ‫כשקורא כל פסוק ופסוק בזמנו הוא יותר טוב‬ ‫***‬ ‫מפני שמועילין בני אדם באותה קריאה כיון‬ ‫ובספה"ק שם משמואל כתב (שבת חול המועד סוכות תרפ"א)‪" :‬והנה כבר הגדנו וכן איתא‬ ‫שהיא בשעת הצורך ונמצא שמביא טובה לעולם‪.‬‬ ‫בספה"ק שבשמחה של מצוה שבחג הסוכות מתקנין כל העבודות וכל המעשים של כל‬ ‫השנה שנעשו בקרירת רוח והעדר השמחה‪ .‬ולפי האמור מבואר שבסוכות שהשמחה‬ ‫ואשר על כן‪ ,‬שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו‬ ‫מתקנת את כל העבודות של כל השנה כאלו היו נעשים בשמחה‪ ,‬וע"כ אז במלחמת גוג‬ ‫מה טוב‪ ,‬כי עלינו להודות לד' אשר בחר בנו מכל‬ ‫העמים וקדשנו במצוותיו ונתן לנו מועדים‬ ‫ומגוג שכל כחם הוא מחמת הקרירות רוח כנ"ל‪ ,‬מובן שבסוכות שכל אלה נעשה מתוקן‬ ‫לשמחה חגים וזמנים לששון‪ ,‬ועוד זאת נצטווינו‬ ‫יאבדו גוג ומגוג לפני ישראל"‪.‬‬ ‫לעסוק בתורתו יתברך ולהשתעשע בה בעיתים‬ ‫***‬ ‫המוקדשים האלו ולהביא טובה לעולם‪ ,‬כל אחד‬ ‫יה"ר שנזכה כולנו לשמוח ברגל כמצות ה' עלינו‪ ,‬וכהיום הזה יביאנו ה' ששים ושמחים‬ ‫כפי מה שחנן אותו האלוקים – פיקודי ד' ישרים‬ ‫לציון ברננה‪ .‬ונזכה שהשמחה של חג הסוכות תשפיע על כל השנה שנעבוד את ה'‬ ‫משמחי לב!‬ ‫בשמחה ובטוב לבב‪ .‬ומי שזוכה להיות שמח וטוב לב בימים האלו‪ ,‬יש לו סימן טוב על‬ ‫כל השנה הבאה עליו לטובה‪ ,‬כפי שכתב הפלא יועץ (אות ס' – סוכה) 'וצוונו לשמוח שמחה‬ ‫בברכת התורה‬ ‫של מצוה‪ ,‬והוא סימן טוב לכל השנה‪ ,‬שכתבו גורי האריז"ל‪ ,‬שמי שיהא שמח וטוב לב‬ ‫פרוס החג תשפ"ז לפ"ק‬ ‫ולא יצטער כלל בחג הקדוש הזה‪ ,‬מובטח לו שתעלה לו שנה טובה ויהיה לעולם שמח'‪.‬‬ ‫המערכת‬ ‫ב' מועדים כלולים בחג הסוכות‬ ‫בדעת זקנים לרבותינו בעלי התוס׳ סו״פ פנחס שאלו לטעם הדבר שבכל המועדים מקריבים שבעה כשבים ואיל אחד‪ ,‬ואילו בסוכות מקריבים י״ד כבשים‬ ‫ושני אילים‪.‬‬ ‫וי"ל בזה עפמ"ש בתו״כ (אמור פי״ב) וז״ל‪" ,‬דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה׳"‪ ,‬מה ת״ל‪ ,‬לפי‬ ‫שנאמר "בסוכות תשבו שבעת ימים" ואיני יודע אם שבעה ראשונים אם שבעה אחרונים‪[ ,‬פי׳ שאיני יודע אם תחילת חג הסוכות הוא בט״ו לחודש או‬ ‫שמנה ימים אח״ כ שהם שבעה ימים האחרונים של החודש] כשהוא אומר "ובחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה׳"‪ ,‬הרי שבעה‬ ‫ראשונים ולא שבעה אחרונים ע״כ‪.‬‬ ‫והקשה הראב״ד שהרי הוא מקרא מפורש בפ׳ אמור "אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ד׳ שבעת ימים וגו׳"‪,‬‬ ‫ותירץ דסד״א שמט״ו לחדש ואילך יהיו שמנה ימים 'חג ללולב'‪ ,‬והשבעה אחרונים של החודש יהיו 'חג לסוכה'‪ ,‬ולכך כתי׳ בחמה עשר יום וגו׳ ללמד שגם‬ ‫החג לסוכה הוא בשבעה ימים ראשונים עכ״ד‪.‬‬ ‫והמבואר דחג הסוכות כולל בעצם ב׳ מועדים‪ ,‬א׳ חג הלולב‪ ,‬ב׳ חג הסוכות‪ ,‬ואלא שנלמד מקרא מסויים שתרווייהו חלים באותם הימים‪ ,‬ולפי״ז א״ש‬ ‫שנכפלו קרבנותיהם‪.‬‬ ‫חקקי לב‬ ‫שמעתתא אליבא דהלכתא‬ ‫דיני ברכת לישב בסוכה‬ ‫נזכר אחר אכילתו שלא בירך‬ ‫פלוגתת הראשונים אימתי מברכים‬ ‫מי שאכל בסוכה‪ ,‬ואחר גמר אכילתו נזכר שלא בירך ברכת‬ ‫נחלקו הראשונים בדין ברכת לישב בסוכה‪ ,‬אימתי חייב‬ ‫לישב בסוכה‪ ,‬יכול לברך לכולי עלמא כל זמן שישיבתו‬ ‫לברכה‪ ,‬וישנה ג׳ שיטות בדבר‪:‬‬ ‫הקודמת נמשכת‪.‬‬ ‫א) שיטת הרמב״ם (פרק ו' הלכ' סוכה הלי"ב) היא שמברך‬ ‫ולפי שאף לר״ת אין עצם ה״אכילה״ מחייבת ברכה‪ ,‬רק‬ ‫בכל פעם ופעם שנכנס לסוכה‪ ,‬והיינו לפי שעצם השהיה‬ ‫ה״ישיבה״‪ ,‬וכנוסח הברכה ״לישב בסוכה״‪ .‬אלא דס״ל‬ ‫בסוכה היא מצוה‪ ,‬ושפיר מברך בכל פעם ששוהה בסוכה‬ ‫שלא תיקנו ברכה על כל ישיבה כי אם על ״ישיבת קבע״‬ ‫ומקיים מצוה‪[ .‬וכן דעת הרי״ף והמרדכי בשם ראבי״ה‪ ,‬ובמ״מ שכן‬ ‫הנקבעת על ידי אכילה‪.‬‬ ‫היא גם דעת הגאונים‪ .‬וכבר ציינו בזה לתרגום יונתן בפר׳ אמור (כ״ג‬ ‫מ״ב) על הפסוק ״בסוכות תשבו שבעת ימים״‪ ,‬שכתב‪ :‬״ומברכין‬ ‫לברייהון כל אימת דעיילין תמן״]‪.‬‬ ‫ועל כן‪ ,‬כל שממשיך לישב אחר אכילתו‪ ,‬הלא הוי המשך‬ ‫של אותה קביעות‪ ,‬ושפיר מברך‪.‬‬ ‫ב) שיטת הר״י (בתוס' ריה"ח בכות יא‪ ):‬שאינו מברך אלא‬ ‫על דברים שאסור לעשותם חוץ לסוכה‪ ,‬כגון אכילה‪,‬‬ ‫וכתב המ״ב בסוף סי׳ תרל״ט‪ ,‬דמכל מקום כל שעדיין לא‬ ‫שתיה ושינה‪ ,‬ולא על טיול ושינון וכדו'‪ ,‬אמנם למעשה‬ ‫בירך ברכת המזון‪ ,‬יברך לישב בסוכה ויאכל אחר כך מעט‪.‬‬ ‫נוטה יותר שלא לברך על שינה‪ ,‬כי שמא לא ירדם‪.‬‬ ‫מי שאינו אוכל סעודה כל היום‬ ‫ג) שיטת ר״ת שאין לברך אלא על אכילה בלבד‪ ,‬ולפי‬ ‫שהיא עיקר קביעות ישיבת סוכה‪ ,‬ופוטר בזה גם את שאר‬ ‫הט״ז בסקי״ז כתב לחדש‪ ,‬דאף לשיטת ר״ת שאין מברכים‬ ‫אלא על האכילה‪ ,‬היינו דווקא באופן שדעתו לאכול‬ ‫הדברים שעושה בסוכה‪.‬‬ ‫באותו היום‪ .‬אבל אם אין דעתו לאכול באותו היום‪ ,‬אזי‬ ‫פלוגתת האחרונים בהנ״ל‬ ‫לכולי עלמא כל אימת שנכנס לסוכה חייב לברך‪.‬‬ ‫בשו״ע סי׳ תרל״ט ס״ח איתא‪ ,‬דנהגו העולם כר״ת שאין‬ ‫וביאור הדברים‪ ,‬שבאמת אף לר״ת עצם השהיה בסוכה‬ ‫מברכין על הסוכה אלא בשעת אכילה‪ .‬וכתב שם הרמ״א‪:‬‬ ‫מחייבת ברכה‪ ,‬וכשיטת הרמב״ם‪ .‬אלא דס״ל שהיא‬ ‫והכי נהוג‪.‬‬ ‫נפטרת בברכה שיברך על האכילה‪ ,‬וכעין עיקר פוטר את‬ ‫הטפל‪ .‬ואולם אם אינו מברך על האכילה‪ ,‬הרי אין לו מה‬ ‫אמנם בביאור הגר״א שם פליג‪ ,‬וס״ל שהעיקר כדעת‬ ‫שיפטור את השהיה‪ ,‬ושוב חזר הדין לברך אף על השהיה‪.‬‬ ‫הרמב״ם‪ ,‬שמברך בכל פעם שנכנס‪ .‬וכן הוא ב'מעשה רב'‪,‬‬ ‫שיברך בכל פעם שנכנס‪ ,‬ואפילו מאה פעמים ביום‪ .‬ובספר‬ ‫והמאמר מרדכי פליג על הט״ז‪ ,‬ולפי שסוף סוף לא תיקנו‬ ‫'אורחות רבינו' כתב שאף דעת החזו״א כדעת הגר״א‪,‬‬ ‫ברכה אלא על אכילה‪ ,‬ואין תקנת ברכה שלא בזמן אכילה‪.‬‬ ‫ושכן הורה נמי לשואלים‪.‬‬ ‫ולהט״ז צריך לומר דבאמת איכא חיוב ותקנת ברכה אף‬ ‫על כל כניסה‪ ,‬אלא שהם נפטרים בברכה על האכילה‪.‬‬ ‫המנהג למעשה‬ ‫ודומיא דלולב‪ ,‬שלא תיקנו ברכה אלא על הלולב‪ ,‬ומכל‬ ‫ולענין האיך לנהוג למעשה‪ :‬מנהג רוב העולם כהשו״ע‬ ‫מקום אם נטל להד׳ מינים בזה אחר זה וסח ביניהם‪,‬‬ ‫וכשיטת ר״ת‪ ,‬שאין לברך אלא בשעת אכילה‪ .‬ואפילו אם‬ ‫מבואר ברמ״א סי׳ תרנ״א סי״ב שצריך לברך על כל אחד‬ ‫יושבים קודם אכילה שעה אחת ויותר‪ ,‬אין מברכים‪.‬‬ ‫בפני עצמו‪.‬‬ ‫ומכל מקום כתבו הפוסקים שנכון לצאת בזה גם ידי שיטת‬ ‫ולענין הלכה‪ ,‬בכף החיים כתב שיש לחוש להמאמר‬ ‫הרמב״ם‪ ,‬ולא לישב בסוכה סתם בלא ברכה‪ .‬ועל כן‪ ,‬תיכף‬ ‫מרדכי‪ ,‬ועל כן עדיף שלא יברך בעצמו‪ ,‬רק ישמע ברכה‬ ‫משנכנס לסוכה יקח איזה מאכל מחמשת המינים‪ ,‬ויאכל‬ ‫מאחר‪ .‬ברם המ״ב ושאר פוסקים העתיקו את דברי הט״ז‬ ‫ממנו מעט יותר מכביצה‪ ,‬ויברך עליו לישב בסוכה‪ ,‬ושוב‬ ‫בלא שום פקפוק‪.‬‬ ‫לא יברך אחר כך בשעת אכילה (מ״ב סקמ״ו)‪.‬‬ ‫ואולי יש לומר שאף המאמר מרדכי יודה בזה שצריך‬ ‫היושב בסוכה ואין בכוונתו לאכול‬ ‫לברך‪ .‬ולפי שבכהאי גוונא יש לומר שלא תיקנו שיפטר‬ ‫באכילה‪ ,‬דמהיכא תיתי שכל הנכנס לסוכת חבירו גם יאכל‬ ‫בחיי אדם כתב להוסיף ולחדש עוד על דרך הט״ז הנ״ל‪,‬‬ ‫שם‪ .‬וכעין שכתב בשער הציון סקצ״ג בדעת החיי אדם‪.‬‬ ‫דעד כאן לא מיירי ר״ת אלא כשבאותה כניסה גופא עתיד‬ ‫גם לאכול‪ .‬דאז נפטרת שהייתו ששוהה קודם האכילה‬ ‫ועיין בשער הציון סקצ״ג‪ ,‬שהנכנס לסוכת חבירו ושוהה‬ ‫בברכה שיברך על האכילה‪.‬‬ ‫שם בלא אכילה תליא בפלוגתת השו״ע הרב והחיי אדם‪.‬‬ ‫והיינו דלהשו״ע הרב אינו מברך‪ ,‬ולהחיי אדם שפיר‬ ‫אבל הנכנס לסוכה ועתיד לצאת ממנה בלא שיאכל‪ ,‬שוב‬ ‫מברך‪.‬‬ ‫צריך לברך על עצם השהיה‪ ,‬ולפי שאין הברכה שעל‬ ‫הכניסה הבאה פוטרת את השהיה הזאת למפרע‪ .‬והוא‬ ‫וצריך עיון גדול‪ ,‬שהרי דברי השו״ע הרב ברור מללו‬ ‫הדין נמי שאין הברכה שעל השהיה הקודמת פוטרת את‬ ‫שחייב לברך אף בכהאי גוונא‪ ,‬וכנ״ל‪.‬‬ ‫הכניסה הזאת‪.‬‬ ‫ואף בדעת החיי אדם‪ ,‬עיין שם בשער הציון שכתב לבאר‬ ‫ואולם בשו״ע הרב (סעיף י״ב) פליג בזה על החיי אדם‬ ‫טעמו‪ ,‬דהוא משום דס״ל שהמנהג שנהגו לברך רק על‬ ‫בתרתי‪ ,‬וס״ל דהברכה שמברך שחרית פוטרת אף את‬ ‫אכילה הוא דווקא בביתו‪ ,‬שדרך לקבוע שם סעודה‪ ,‬ולא‬ ‫השינה והטיול של כל אותו היום‪ .‬וכן היא פוטרת את‬ ‫בסוכת חבירו שאין דרך לקבוע שם סעודה‪.‬‬ ‫השינה והטיול שקודם האכילה‪ ,‬״לפי שהן טפלים‬ ‫להאכילה שלאחריהם״‪.‬‬ ‫ותמיה רבתי‪ ,‬אמאי הוצרך לזה שהרי החיי אדם לשיטתו‪,‬‬ ‫שאף הנכנס לסוכתו ואין בכוונתו לאכול חייב לברך‪ ,‬וכל‬ ‫והנה הכרעת המ״ב בזה בסקמ״ח היא כהחיי אדם‪ .‬ואולם‬ ‫שכן בסוכת חבירו דלא גרע‪ .‬ומצוה ליישב‪.‬‬ ‫מנהג העולם בזה הוא כהשו״ע הרב‪ ,‬ועל כן כשנכנסים‬ ‫לסוכה בלילה לישון‪ ,‬אין מברכים על אותה שהייה‪ ,‬ואף‬ ‫ולענין מעשה‪ ,‬אחר שמעיקר הדין הנכנס לסוכת חבירו‬ ‫שעתידים לצאת למחר לתפילה בלא שיברכו לישב‬ ‫חייב לברך אף אם אינו אוכל שם‪ ,‬וכמבואר‪,‬ד על כן נראה‬ ‫בסוכה‪.‬‬ ‫ודאי שעל כל פנים יאכל מיני מזונות בשיעור של מעט‬ ‫יותר מכביצה ויברך לישב בסוכה‪.‬‬ ‫ויש לעורר בזה‪ ,‬דמן הנכון לכל ירא שמים שיאכל‬ ‫בכניסתו לסוכה בלילה מיני מזונות בשיעור של מעט יותר‬ ‫גדר טיול בסוכה המחייב ברכה‬ ‫מכביצה‪ ,‬ויברך לישב בסוכה‪ ,‬כדי לצאת דעת החיי אדם‬ ‫והמ״ב‪.‬‬ ‫בשו״ע הרב סי׳ תרל״ט סט״ו כתב‪ ,‬וז״ל‪ :‬״ואפילו אם אינו‬ ‫רוצה לאכול בסוכה זו [פירוש‪ :‬של חבירו]‪ ,‬אלא שנכנס‬ ‫[ונראה לבאר שיטת השועה"ר ‪ ,‬דיסוד מצות ישיבת סוכה היינו שכל‬ ‫לתוכה לישן ולטייל‪ ,‬צריך לברך לישב בסוכה‪ ,‬שאין שינה‬ ‫שבעה ימים יקבע מקום דירתו בסוכה‪ .‬ורצה לומר‪ ,‬דחזינן ליה כאילו‬ ‫וטיול שבסוכה זו נפטרין בברכה שבירך בסוכה אחרת‪.‬‬ ‫עבר דירה מביתו של כל ימות השנה לדור ולהתגורר כעת בסוכה‪ ,‬וכל‬ ‫מה דבעינן שיעשה לכל צרכיו‪ ,‬היינו אכילה‪ ,‬שתיה‪ ,‬שינון‪ ,‬טיול וכיוצא‬ ‫אבל אם נכנס לתוכה לאכול בתוכה מיני מאכלים שמותר‬ ‫בזה‪ ,‬בסוכה‪ ,‬הוא פועל יוצא מכך שכעת זהו מקום דירתו‪.‬‬ ‫לאכלן חוץ לסוכה‪ ,‬אין צריך לברך״‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫ומה שאין מברכין אלא על האכילה‪ ,‬היינו משום שהאכילה היא היא‬ ‫וצריך עיון‪ ,‬דאמאי באוכל מיני מאכלים שמותר לאכלן‬ ‫הדבר הקובע ומראה שבאמת זהו מקום דירתו‪ .‬לפי שלעולם אין אדם‬ ‫חוץ לסוכה אין צריך לברך‪ ,‬והא תיפוק ליה שחייב לברך‬ ‫אוכל אלא בתוך ביתו‪ ,‬ובכך שאוכל בסוכה הרי הוא מראה וקובע שאכן‬ ‫מצד עצם השהיה בסוכה‪ .‬דאטו גרע זה ממי שנכנס לטייל‬ ‫זהו ביתו ומקום דירתו‪ ,‬ולזה סגי לברך אף על מה שאוכל בכניסה‬ ‫אחרת‪ ,‬ולא בעינן שיאכל דווקא בכניסה זו‪ .‬ומשום דכל שקובע באותו‬ ‫בסוכה ואינו אוכל כלום‪ ,‬שחייב לברך‪.‬‬ ‫היום שכאן הוא מקום דירתו‪ ,‬כבר סגי בכך להוכיח אף על שאר‬ ‫הדברים הנעשים בסוכה דהוא משום שכאן הוא מקום דירתו‪ .‬ודו"ק כי‬ ‫וכמו כן יש לעיין בשערי תשובה סק״ה ובמשנה ברורה‬ ‫קיצרתי]‪.‬‬ ‫סקט״ז‪ ,‬שכתבו לענין אכילת פת כיסנין יותר מכביצה‪,‬‬ ‫דיש בזה פלוגתת הפוסקים אם חייב בסוכה ומברכין עליו‬ ‫לישב בסוכה או לא‪.‬‬ ‫הנכנס לסוכת חבירו‬ ‫וכיון שמנהג העולם שמברכים על זה אם אוכל יותר‬ ‫מכביצה‪ ,‬על כן כדי לצאת מחשש ברכה לבטלה יראה‬ ‫בענין הנכנס לסוכת חבירו ושוהה שם בלי אכילה ‪-‬‬ ‫שלא לצאת מיד אחר אכילתו‪ ,‬רק יתעכב בסוכה לשבת‬ ‫לכאורה באנו בזה לפלוגתת הט״ז והמאמר מרדכי הנ״ל‬ ‫שם זמן מה‪ ,‬ויכוון בברכת לישב בסוכה שמברך על הפת‬ ‫אות ה׳‪ .‬וכיון שקיימא לן כהט״ז‪ ,‬הוא הדין בסוכת חבירו‬ ‫כיסנין לפטור גם את הישיבה שאחר זה‪.‬‬ ‫שחייב לברך אף על עצם השהיה בלי אכילה‪.‬‬ ‫וצריך עיון גדול‪ ,‬אמאי צריך להמשיך לישב אחר אכילתו?‬ ‫וכן הוא להדיא בשו״ע הרב סט״ו‪ ,‬שהנכנס לסוכת חבירו‬ ‫והלא בשעת האכילה עצמה הוא כבר יושב בסוכה‪ .‬ואם‬ ‫לישן ולטייל צריך לברך לישב בסוכה‪ ,‬״שאין שינה וטיול‬ ‫כן‪ ,‬אף אם אין האכילה מחייבת‪ ,‬מיהו תיפוק ליה מצד‬ ‫שבסוכה זו נפטרין בברכה שבירך בסוכה אחרת״‪.‬‬ ‫דעת המחזיק ברכה‪ ,‬דכשם שלענין ברכה אינו מברך‬ ‫עצם הישיבה בסוכה בשעת האכילה‪ .‬ומה יתן ומה יוסיף‬ ‫״המוציא״ בפחות משלוש או ארבע ביצים‪ ,‬משום שנחשב‬ ‫לך מה ששוהה עוד זמן מה לישב בסוכה אף אחר‬ ‫בזה לאכילת עראי‪ ,‬הוא הדין לגבי סוכה‪ ,‬דחשיב נמי‬ ‫האכילה?‬ ‫כאכילת עראי ופטור מן הסוכה‪.‬‬ ‫והנראה מוכרח בזה‪ ,‬דגדר טיול בסוכה היינו כשאין לו‬ ‫ואולם דעת הגינת ורדים‪ ,‬דחלוק דין קבע הנצרך לענין‬ ‫שום סיבה מסוימת להיות כעת בסוכה‪ ,‬ורק שהוא נכנס‬ ‫סוכה מקבע הנצרך לענין ברכות‪.‬‬ ‫אליה‪ ,‬או שנשאר לישב בה‪ ,‬בכוונה תחילה על מנת‬ ‫לשהות בה ‪ -‬״פארברענגען״ בלע״ז‪.‬‬ ‫דאילו לגבי ברכת ״המוציא״ בעינן שיהא הפת נאכל‬ ‫בתורת ״שביעה״ ולא בתורת ״קינוח״‪ .‬ועל זה הוא‬ ‫מה שאין כן כששהייתו בסוכה היא מצד איזה צורך אחר‬ ‫דאמרינן שכל שאכילתו בשיעור פחות משלוש או ארבע‬ ‫שיש לו כאן‪ ,‬דאין זה נחשב כטיול בסוכה‪ ,‬ואין לנו לדון‬ ‫ביצים‪ ,‬הרי הוא נאכל לקינוח ולא לשביעה‪.‬‬ ‫לחייבו בכהאי גוונא מצד עצם השהיה‪.‬‬ ‫מה שאין כן לענין סוכה‪ ,‬דבעינן רק להפקיעו משם‬ ‫והיינו גופא טעמא דכל שנכנס על מנת לאכול דברים‬ ‫״טעימה״ הפטורה מן הסוכה ולהכניסו בכלל ״אכילה״‪.‬‬ ‫שאינו חייב לאכלם בסוכה‪ ,‬דלא שייך לדון לחייבו בברכה‬ ‫ולזה כבר במעט יותר מכביצה סגי להפקיעו משם‬ ‫מצד עצם השהיה והטיול‪ ,‬משום שאין זה נחשב כטיול‪.‬‬ ‫״טעימה״‪.‬‬ ‫וכבר מצינו כעין סברא זו גם בשער הציון סי׳ תרל״ט‬ ‫סקצ״ג‪ ,‬וז״ל‪:‬‬ ‫ולענין מעשה‪ ,‬פוק חזי מאי עמא דבר‪ ,‬שמברכין על זה‬ ‫לישב בסוכה‪ ,‬וכדעת הגינת ורדים‪ ,‬אמנם השערי תשובה‬ ‫״ומכל מקום נראה דאפילו לדידיה [פירוש‪ :‬להחיי אדם‪,‬‬ ‫והמשנה ברורה חשו להחמיר‪ ,‬וכתבו שישהה קצת אחר‬ ‫שהנכנס לסוכת חבירו ואינו אוכל שם חייב לברך]‪ ,‬הוא‬ ‫האכילה‪ ,‬ויכוון בשעת ברכתו על הפת כיסנין לפטור גם‬ ‫רק כשנכנס לשם ורוצה לישב שם‪ .‬אבל כשנכנס לשם‬ ‫אותה שהייה שישהה אחר האכילה‪.‬‬ ‫לגבות חובו וכדומה שאר עסק‪ ,‬ואין נפקא מינה אצלו בין‬ ‫אם הוא סוכה או בית או חוץ‪ ,‬בזה לכולי עלמא אין צריך‬ ‫לברך‪ ,‬דלא עדיף ממתעסק בעלמא‪ .‬ורק בחלבים ועריות‬ ‫הקובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין‬ ‫אמרינן דמתעסק חייב שכן נהנה‪ .‬כן שמעתי בשם גדול‬ ‫אחד‪ ,‬ונכון״‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫ובמשנה ברורה סקט״ז הביא מהמאמר מרדכי‪ ,‬דכשכוונת‬ ‫האדם לקבוע סעודתו על הפת כיסנין‪ ,‬והוא מצוי באכילת‬ ‫[ובאמת שיש בזה חילוק בין סברת שער הציון לדברי השו״ע הרב‬ ‫שחרית‪ ,‬אף בפחות משלוש או ארבע ביצים לא אזלינן‬ ‫והשערי תשובה הנ״ל‪ ,‬דאילו שער הציון מיירי באופן שאינו מתכוון‬ ‫בתר דעת רוב בני אדם‪ ,‬כי אם בתר דעתו‪ ,‬וחייב בסוכה‪.‬‬ ‫כלל להיות בסוכה‪ ,‬וכל הימצאותו ושהייתו שם היא רק כמתעסק‬ ‫בעלמא‪ ,‬וזהו שפטר אותו מדין מתעסק‪.‬‬ ‫ולפי שדווקא גבי ברכות אמרינן שחז״ל קבעו הברכה לפי‬ ‫מה שאין כן השו״ע הרב והשערי תשובה‪ ,‬דאינהו מיירו באופן שנכנס‬ ‫דעת רוב בני אדם ובטלה דעתו אצל כל אדם‪ .‬אבל בסוכות‬ ‫דווקא לסוכה על מנת לאכול שם‪ ,‬ובזה אין לנו לחושבו כמתעסק‪ ,‬ומכל‬ ‫״תשבו כעין תדורו״ בעינן‪ ,‬ובדידיה תליא מילתא‪.‬‬ ‫מקום שורש הסברא אחד הוא‪ ,‬והיינו דטיול אינו אלא כששוהה בסוכה‬ ‫בכוונה לשהות בה‪ ,‬ולא מחמת דבר אחר]‪.‬‬ ‫וכן הוא בשערי תשובה לענין האוכל פת הבאה בכיסנין‬ ‫אחר קידוש‪ ,‬דלכולי עלמא יכול לברך על זה לישב בסוכה‪.‬‬ ‫אכילת פת הבאה בכיסנין בסוכה‬ ‫דכיון שאוכל אותה בתורת סעודה הצריכה לקידוש‪ ,‬שפיר‬ ‫אזלינן בתר דעתו לאוכלה בתורת קבע‪ ,‬ומברך ״בורא מיני‬ ‫בשערי תשובה סק״ה הביא פלוגתת הפוסקים גבי האוכל‬ ‫מזונות״ ו״לישב בסוכה״‪.‬‬ ‫פת הבאה בכיסנין יותר מכביצה‪ ,‬האם חייב בסוכה או לא‪.‬‬ ‫ברכת מזל טוב‬ ‫ברכת מזל טוב‬ ‫הודעת המערכת‪:‬‬ ‫לידידינו הרב הגאון ר'‬ ‫לידידינו הרב‬ ‫פנחס שלעזינגער שליט"א‬ ‫מטרתינו‪ :‬להאהיב את‬ ‫נפתלי צבי בענעדיקט שליט"א‬ ‫לרגל בוא בתו תחי' בקשרי השידוכין‬ ‫התורה על לומדיה‪ ,‬ולתת‬ ‫לרגל הולדת בתו‬ ‫עם הבחור המופלג‬ ‫מקום להיות זה בונה וזה‬ ‫אסתר שתחי'‬ ‫בתוי"ש כמר מרדכי שטערנליכט ני"ו‬ ‫סותר כדרכה של תורה‪.‬‬ ‫בן ידידינו הרב אליקים געציל שליט"א‬ ‫ומכאן הקריאה יוצאת‬ ‫יה"ר מלאשב"ש שיזכה לגדלה לתורה‬ ‫לכל מי שיש בידו הערה‪,‬‬ ‫לחופה ולמעש"ט‪ ,‬אמן‬ ‫יה"ר מלאשב"ש שהחתונה תהיה בשעטו"מ‪ ,‬והבית‬ ‫הארה או הוספה‪ ,‬נא ינהג‬ ‫בהיבנותו בנין עדי עד‪,‬‬ ‫בנו טובת עין וישלח‬ ‫ושירוו כולם רב נחת דקדושה מכל יו"ח‪ ,‬אמן‬ ‫למערכת בכתב‪.‬‬ ‫חקרי לב‬ ‫אורייתא דקא מרתחא‬ ‫מצותו‪ ,‬מצות חבירו ומצות בנו מי קודם‬ ‫ד׳ מינים פשוטים כדי שחבירו יוכל לקיים מצות ד' מינים‪ ,‬או שעדיף‬ ‫יש לדון במי שקנה ד' מינים עבור בנו הקטן משום מצות חינוך‪ ,‬וחבירו‬ ‫יותר להדר במצות ד׳ מינים‪.‬‬ ‫אומר לו שהד' מינים שלו נפסלו‪ ,‬האם יש לו ליתן את הד' מינים‬ ‫של בנו לחבירו או לא‪ .‬וכן במי שיש לו אורח בסוכתו‪ ,‬ואין לו מקום‬ ‫ונראה שחיוב הידור של עצמו קודם‪ .‬ואע"פ שמצינו בהל' חנוכה שכ׳‬ ‫לשינה לבנו הקטן ולאורח‪ ,‬האם האורח קודם מאחר שחיובו‬ ‫המג”א (סי׳ תרע”א סק”א)‪ ,‬שמי שיש לו שמן בצמצום‪ ,‬בעוד‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬או לא‪.‬‬ ‫שחבירו אין לו כלל‪ ,‬מוטב שידליק בכל לילה אחד‪ ,‬ויתן גם לחבירו‪ ,‬דהא‬ ‫מדינא אין צריך אלא אחד‪ ,‬ולכאו׳ מבואר מדבריו אלו דמצות הידור לא‬ ‫והנה מצד הדין נראה שאינו חייב ליתנו לאחר‪ ,‬ובנו קודם לאחרים‪ .‬וכן‬ ‫אלים כ”כ שיהי׳ קודם למצות חבירו‪ ,‬וע”כ היכא שאין לו שמן כלל‬ ‫נראה בפשטות‪ ,‬דהא החובה מוטלת על האב לקיים מצות חינוך‬ ‫לחבירו‪ ,‬יוותר על ההידור ויתן את השמן לחבירו‪ .‬וא”כ לכאורה ה”ה‬ ‫בבנו‪ ,‬והחיוב שעליו קודם לחיוב לחיוב חבירו לקיים ד' מינים‪ .‬וע”כ מי‬ ‫בנידון דידן‪ ,‬דמצות ד׳ מינים שעל חבירו קודם למצות הידור דידי׳‪.‬‬ ‫שמקפיד לקנות לבניו הקטנים בודאי הרי הוא מקיים בזה מצות חינוך‪.‬‬ ‫וכמ”כ הוא לגבי שינה בסוכה‪ ,‬דבמקומות החמים שאין בו חשש סכנה‬ ‫איברא דכל זה רק היכא שלא יהי׳ אפשר לחבירו לקיים מצות ד׳ מינים‬ ‫לקטן לישן בהסוכה‪ ,‬ויש לו מקום בעבורו‪ ,‬בודאי חייב לחנכו בכך [ויש‬ ‫בלא”ה‪ ,‬מה שאין כן לפי המציאות שבאמת גוף המצוה יוכל‬ ‫שהוסיפו לחדש‪ ,‬דה”ה לגבי בנו הגדול והקטן‪ ,‬דהקטן קודם ‪ ,‬דהא בבנו הגדול אין החיוב עליו‪,‬‬ ‫לקיים ע”י ד׳ מינים של אחרים‪ ,‬א”כ בודאי לא קדים חבירו למצות‬ ‫משא”כ לגבי בנו הקטן החיוב עליו מטעם חינוך‪ ,‬ויש לדון בזה]‪.‬‬ ‫הידור דידי׳‪ ,‬דהא חבירו יוכל לצאת מד׳ מינים שלו‪ ,‬וז”פ‪.‬‬ ‫אמנם ראיתי למי שכתב שהאחר קודם‪ ,‬וסברתו דהא האורח שהוא‬ ‫אמנם לאמיתו של דבר נראה‪ ,‬דאפי׳ במקום שחבירו לא יוכל לקיים‬ ‫גדול מחוייב מדאורייתא‪ ,‬והלא כל ישראל ערבים זה לזה‪ ,‬וא”כ יש עליו‬ ‫מצות ד׳ מינים בלא”ה‪ ,‬וכגון שהוא צריך לילך למקום אחר‬ ‫חיוב דאורייתא מצד ערבות‪ ,‬וזה עדיף מחיוב חינוך שאינו אלא מדרבנן‪.‬‬ ‫שאין שם אנשים אחרים שיש להם ד׳ מינים‪ ,‬עכ”ז חובת הידור דידי׳‬ ‫קודם למצות ד׳ מינים דחברי׳‪ ,‬ומדברי המגן אברהם אין לנו ראי׳ לנידון‬ ‫אולם לענ”ד זה ליתא‪ ,‬דדבר פשוט הוא דמצות ערבות מתחיל רק‬ ‫דידן‪ .‬והיינו טעמא דאף לפי דברי המג”א‪ ,‬מ”מ במי שיש לו מעות‬ ‫אחר שגמר כל חיוביו הן מדאורייתא והן מדרבנן‪ .‬דהא בודאי‬ ‫לקנות שמן זית‪ ,‬ואם יקנה נרות שעוה יוכל לקנות נרות הרבה‪ ,‬שגם‬ ‫לא נימא דמי שיש לו מעות ורוצה לקיים בזה מצוה דרבנן אשר עליו‪,‬‬ ‫חבירו יוכל להדליק‪ ,‬מה שאין כן עכשיו שקונה שמן זית שמחירם ביוקר‪,‬‬ ‫יהא מחוייב ליתנו לאחר‪ ,‬שרוצה לקיים עם המעות מצוה דאורייתא‬ ‫לא יוכל חבירו לחדליק נר חנוכה כלל‪ ,‬מ”מ בזה לא מצינו שיהא החיוב‬ ‫מטעם ערבות‪ .‬ועכ”ח כמש”כ‪ ,‬דחיוב ערבות אין לה התחלה לפני גמר‬ ‫עליו להדליק בנרות שעוה‪.‬‬ ‫החיובים אשר עליו‪ ,‬אף אם אינם רק מדרבנן‪ ,‬וז”ב‪.‬‬ ‫וטעמא דמילתא נראה‪ ,‬דעיקר מצות נר חנוכה הוא בנר הראשון‪,‬‬ ‫וכן ראיתי עוד שדנו בזה‪ ,‬דע”י שיתן את הד׳ מינים להאורח‪ ,‬וכן ע”י‬ ‫וכשנוטל שמן זית לנר זה‪ ,‬הרי הוא עושה הידור בגוף המצוה‪,‬‬ ‫שיקיים מצות הכנסת אורחים‪ ,‬נמצא ששניהם בידו‪ ,‬שהרי חינך בזה‬ ‫משא”כ הנרות הנוספים הוא רק הוספה על המצוה‪ ,‬ואין זה הידור‬ ‫את בנו למצות הכנסת אורחים‪ .‬אמנם נראה דיש לפקפק בדבריהם‪,‬‬ ‫בגוף המצוה‪.‬‬ ‫דמ”מ החיוב עליו עכשיו לחנך את בנו במצות סוכה‪ ,‬ואין עליו חיוב‬ ‫לקיים מצות הכנסת אורחים‪[ ,‬דהא לא מיירי ממי שאין לו מקום לישן בכלל]‪ ,‬וע”כ‬ ‫וע"כ עד כאן לא מצינו בדברי המגן אברהם שעדיף יותר מצוה‬ ‫החינוך למצות שינה בסוכה הוא מצוה עוברת‪ ,‬משא”כ החינוך למצות‬ ‫דחבירו מהידור דידי׳‪ ,‬רק בהידור שאינה בגוף המצוה‪,‬‬ ‫הכנסת אורחים וגמילות חסדים‪ ,‬יכול לקיימו בכל עת ובכל זמן‪ ,‬ע”כ‬ ‫משא”כ בהידור דגוף המצוה‪ ,‬בודאי דמצות הידור דידי׳ עדיף ממצוה‬ ‫בודאי אין עליו חובה להקדים אחרים לבנו‪.‬‬ ‫דחבריה‪ .‬וע”כ הוא הדין בנידון דידן‪ ,‬שרוצה להדר בגוף המצוה של ד׳‬ ‫מינים‪ ,‬דמצות הידור דידי׳ עדיף ממצות הידור דחבריה‪( .‬מ"מ כ"ז‬ ‫~~~‬ ‫בשההידור יסודתו בדיני המצוה בפרט או בגדרי הידור מצוה בכלל [כגון‬ ‫בגודלו וכדו']‪ ,‬ולא באנו כאן לדון בחומרות שאין להם עיקר בהלכה ובנ"א‬ ‫ומענין לענין יש לדון במי שרוצה לפזר ממונו על ד׳ מינים מהודרים‪,‬‬ ‫רצין אחריהן)‪.‬‬ ‫וחבירו אין ידו משגת לקנות ד׳ מינים כלל‪ ,‬האם עדיף שיקנה‬ ‫קול מהיכל‬ ‫נידונים שנתעוררו בבית המדרש‬ ‫קטן שסיכך את הסוכה‬ ‫(חלקו דובר בדרשת שבת שובה תשפ״ז בביהמ״ד היכל הכולל)‬ ‫השאלה‪ :‬מהו הדין בקטן שסיכך‪ ,‬ומה הדין בגדול שעדיין אין לו חתימת זקן‪ ,‬כמו כן יש לברר אם יש חילוק בין‬ ‫לכתחילה לדיעבד‪ ,‬ואם יש מקום להחמיר ולחזור ולסכך את הסוכה‪.‬‬ ‫וביאר המגן אברהם (סק״ג)‪ ,‬דכוונת הרמ״א היא לחוש לדעת רבינו‬ ‫מקור הדין בסוכת גנב״ך‬ ‫תם הנ״ל‪ ,‬הסובר שאשה‪ ,‬כיון שאינה מחויבת במצוה‪ ,‬אינה‬ ‫כשרה לעשותה‪ .‬לפי זה נמצא‪ ,‬שאף שמעיקר הדין נקטינן כדעת‬ ‫הנה איתא בגמ׳ סוכה (דף ח‪ ):‬סוכת גנב״ך כשרה‪ ,‬והיינו סוכת גויים‪,‬‬ ‫התוס׳‪ ,‬מכל מקום לכתחילה יש מקום לחוש לדעת רבינו תם‪,‬‬ ‫סוכת נשים וכו׳‪ ,‬עיי״ש‪ .‬ומבואר מדברי הגמרא‪ ,‬שאף שהסוכה‬ ‫ולעשות את גוף המצוה דווקא על ידי מי שמחויב בה‪.‬‬ ‫נעשתה על ידי מי שאינו מחויב במצות סוכה‪ ,‬מכל מקום הסוכה‬ ‫כשרה‪ .‬ומכאן יש לדון אם הוא הדין גם כאשר קטן סיכך את הסוכה‪,‬‬ ‫ביאור המשנה ברורה בדעת הרמ״א‬ ‫שהרי גם הוא אינו מחויב במצוה מן התורה‪ ,‬אמנם כדי לברר דין זה‪,‬‬ ‫יש להקדים את מחלוקת רבינו תם והתוס׳ בדין עשיית מצוה על ידי‬ ‫אולם במשנה ברורה (שם סק״ב) דקדק בדברי הדרכי משה‪ ,‬דמה‬ ‫מי שאינו מחויב בה‪.‬‬ ‫שהחמיר הרמ״א לא היה מטעם רבינו תם‪ .‬הרמ״א חשש‬ ‫לדעת ההגהות מיימוניות המובא שם בבית יוסף‪ ,‬דסבירא ליה‬ ‫שיטת רבינו תם בעשיית המצוה‬ ‫דמהכתוב ״בני ישראל״ ממעטינן גם נשים‪ ,‬ודלא כדברי התוס׳ הנ״ל‪.‬‬ ‫בתוס׳ (גיטין מ״ה‪ :‬ד״ה כל שישנו) כתבו "מכאן אומר רבינו תם דאין‬ ‫ולפי זה אין להחמיר אלא בציצית‪ ,‬שבה נאמר מיעוט מיוחד של ״בני‬ ‫אשה אוגדת לולב ועושה ציצית‪ ,‬כיון דלא מיפקדה"‪ ,‬והיינו‪,‬‬ ‫ישראל״‪ ,‬מה שאין כן בלולב ובסוכה‪ ,‬שאין בהם אותו מיעוט‪.‬‬ ‫דכיון שהאשה אינה מחויבת במצות ציצית ובמצות לולב‪ ,‬לדעת‬ ‫ועיין שם בביאור הלכה‪ .‬וכן כתב המשנה ברורה גם הכא (ס״ק י״ד)‪,‬‬ ‫רבינו תם אינה יכולה לעשות את גוף המצוה‪.‬‬ ‫אמנם לדינא מסיק דמכל מקום טוב ליזהר בזה‪ .‬נמצא‪ ,‬שאף שאין‬ ‫הדבר פשוט שהרמ״א חשש לדעת רבינו תם בכל המצוות‪ ,‬מכל‬ ‫ומקור דבריו הוא מהא דאמרינן שם בגמרא לגבי ספר תורה‪ ,‬תפילין‬ ‫מקום למעשה יש מקום להיזהר לכתחילה שגם עשיית הסוכה‬ ‫ומזוזות‪ ,‬דפסולין לכך מפני שכל שישנו בקשירה ישנו‬ ‫והלולב תהיה על ידי מי שמחויב במצוה‪.‬‬ ‫בכתיבה‪ ,‬וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה‪ .‬ועל כן סבירא ליה לרבינו‬ ‫תם דהוא הדין בכל דבר‪ ,‬מי שאינו מחויב במצוה אינו יכול לעשות‬ ‫דעת הביכורי יעקב בקטן שסיכך‬ ‫את מעשה המצוה‪ .‬אולם התוס׳ חלקו עליו וכתבו‪ ,‬ואין נראה‪ ,‬דהא‬ ‫מדפסלינן בריש התכלת (מנחות מב‪ ).‬ציצית בעובד כוכבים‪ ,‬דרוש‬ ‫ולפי זה כתב הביכורי יעקב (סי׳ תרל״ה סק״ב)‪ ,‬דממה שהוכיח המגן‬ ‫בני ישראל ולא בעובדי כוכבים‪ ,‬מכלל דאשה כשרה‪ .‬ואמרינן נמי‬ ‫אברהם שהרמ״א חשש לכתחילה לדעת רבינו תם‪ ,‬אם כן‪,‬‬ ‫סוכת גנב״ך כשרה בפ״ק דסוכה‪ .‬ודווקא בס״ת ותפילין ומזוזות‪,‬‬ ‫מאחר שהתוס׳ הוכיחו מדין סוכת גנב״ך נגד דעת רבינו תם‪ ,‬מוכח‬ ‫דכתיב ״וקשרתם וכתבתם״‪ ,‬דרשינן הכי‪ ,‬עכ״ד‪.‬‬ ‫שלדעת רבינו תם גם בסוכה אין לנשים לעשותה‪.‬‬ ‫הרי שהתוס׳ הוכיחו מדין סוכת גנב״ך‪ ,‬שאף מי שאינו מחויב במצוה‬ ‫על כן‪ ,‬אף על פי שסוכת גנב״ך כשרה בדיעבד‪ ,‬מכל מקום לכתחילה‬ ‫יכול לעשות את הסוכה‪ ,‬ולדעתם אין ללמוד מדין כתיבת סת״ם‬ ‫לא יעשה את סוכתו על ידי נכרי‪ ,‬אשה או קטן פחות מבן י״ג שנה‪,‬‬ ‫לשאר מצוות‪ ,‬משום שבסת״ם יש לימוד מיוחד מהפסוק ״וקשרתם‬ ‫עיי״ש‪ ,‬וממה שהשווה הביכורי יעקב דין נכרי‪ ,‬אשה וקטן יחד‪ ,‬משמע‬ ‫וכתבתם״‪.‬‬ ‫מדבריו שבדיעבד הסוכה כשרה גם כאשר נעשתה על ידי קטן‪.‬‬ ‫דברי הרמ״א והמגן אברהם‬ ‫אמנם‪ ,‬אי משום הא לא איריא‪ ,‬דכבר כתב הביאור הלכה שם בסימן‬ ‫י״ד‪ ,‬בהא דמשמע מדברי החיי אדם שבדיעבד כשר אף‬ ‫והנה כתב הרמ״א (סי׳ תרמ״ט סוף סעיף א׳) 'לולב שאגדו עכו״ם‬ ‫כשנעשתה המצוה על ידי קטן‪ ,‬דעל כרחך מיירי רק בקטן שגדול‬ ‫ועשאו‪ ,‬כשר כמו סוכת עכו״ם'‪ .‬וכתב המגן אברהם (סק״ח)‪,‬‬ ‫עומד על גביו‪ .‬באופן זה אין חסרון מצד לשמה‪ ,‬כי הגדול מלמדו‬ ‫דמשמע מדברי הרמ״א שאף שהלולב כשר בדיעבד‪ ,‬מכל מקום‬ ‫ומזהירו לעשות את הדבר לשם המצוה‪.‬‬ ‫לכתחילה לא יאגדנו עכו״ם‪ ,‬כמו שכתב בסימן י״ד גבי עשיית ציצית‬ ‫על ידי נשים‪ .‬ורצה לומר‪ ,‬דשם (סעיף א׳) כתב המחבר שהאשה‬ ‫והחיי אדם לא מיירי אלא מצד חומרת הרמ״א‪ ,‬דבכל אופן אסור‬ ‫כשרה לעשות את הציצית‪ ,‬והרמ״א כתב דיש מחמירים לעשותן‬ ‫לעשות כן לכתחילה‪ .‬ואם כן‪ ,‬הוא הדין הכא יש מקום לדחוק‬ ‫דווקא על ידי אנשים‪ ,‬וטוב לעשות כן לכתחילה‪.‬‬ ‫אבל עדיין קשה‪ ,‬מה נעשה עם עצם קושיית התוס׳‪ ,‬ממה שהתוס׳‬ ‫בדברי הביכורי יעקב ולומר דמיירי דווקא בקטן שגדול עומד על גביו‪,‬‬ ‫הקשו על רבינו תם מדין סוכת גנב״ך‪ ,‬על כרחך שלא סבירא להו‬ ‫לפי זה עדיין יש לברר מה יהיה הדין כאשר קטן סיכך לבדו‪ ,‬בלא גדול‬ ‫כחידושו של האבני נזר‪ .‬לדעת התוס׳‪ ,‬גם במצות סוכה בעינן כוונה‬ ‫העומד על גביו ומזהירו לכוון שהסכך נעשה לצל‪.‬‬ ‫בשעת העשייה‪ ,‬ולכן דימו מצות סוכה למצות ציצית והקשו ממנה‬ ‫על רבינו תם‪.‬‬ ‫חידוש האבני נזר בכוונת עשיית הסוכה‬ ‫ומאחר שמעיקר הדין נקטינן כדעת התוס׳‪ ,‬ורק לכתחילה חוששים‬ ‫והנה בשו״ת אבני נזר (סי׳ תע״ה) נשאל אם מותר לסכך על ידי קטן‪,‬‬ ‫לדעת רבינו תם‪ ,‬יש לנו לנקוט כשיטת התוס׳ שגם בעשיית‬ ‫לכאורה‪ ,‬מאחר דבעינן שתהא הסוכה עשויה לצל‪ ,‬וקטן לאו‬ ‫הסוכה בעינן כוונה‪ ,‬אם כן‪ ,‬כאשר קטן סיכך בלא גדול העומד על גביו‬ ‫בר כוונה הוא‪ ,‬וכל מעשיו כמתעסק דיינינן ליה‪ ,‬נמצא שחסרה הכוונה‬ ‫ומזהירו על הכוונה‪ ,‬לכאורה לא יהיה הסכך כשר אפילו בדיעבד‪,‬‬ ‫הנצרכת בעשיית הסוכה‪.‬‬ ‫משום דהוי כמתעסק‪ ,‬וכמו שכתב האבני נזר בתחילת דבריו‪.‬‬ ‫עוד כתב שם שבענין זה לא יועיל מה שגדול עומד על גביו בלבד‪,‬‬ ‫ראיית האבני נזר מחוטט בגדיש‬ ‫אלא צריך שיהיה הגדול מלמדו ומזהירו בפירוש שיתכוון להניח‬ ‫את הסכך לשם צל‪ .‬ואף על פי שסוכת גוי כשרה‪ ,‬יש לומר דהיינו‬ ‫והנה האבני נזר הביא ראיה ברורה לדעתו‪ ,‬מהא דאמרינן (סוכה דף‬ ‫משום שהגוי שפיר יש לו כוונה להניח את הסכך לצל‪ .‬בסוכה לא‬ ‫ט״ו‪ ).‬בחוטט בגדיש לעשות לו סוכה‪ ,‬שאינה סוכה משום ״תעשה‬ ‫בעינן כוונה לשם מצוה‪ ,‬אלא די בכוונה שהסכך נעשה לצל‪ .‬מה שאין‬ ‫ולא מן העשוי״‪.‬‬ ‫כן בקטן‪ ,‬שאין לו מחשבה גמורה‪.‬‬ ‫ולכאורה‪ ,‬למה לי לטעם של ״תעשה ולא מן העשוי״‪ ,‬תיפוק ליה‬ ‫אולם לאחר העיון כתב האבני נזר חידוש גדול‪ ,‬דהא דבעינן סוכה‬ ‫שהסכך לא נעשה לשם צל‪ ,‬עוד יש להבין‪ ,‬שהפסול של‬ ‫העשויה לצל‪ ,‬אין הכוונה שמעשה הנחת הסכך צריך‬ ‫״תעשה ולא מן העשוי״ שייך לכאורה רק כאשר עכשיו יש כאן סוכה‬ ‫להיעשות מתוך כוונה מיוחדת לצל‪ ,‬אלא יסוד הדין הוא שהסוכה‬ ‫כשרה‪ ,‬אלא שהפסול הוא שבשעת עשייתה נעשתה בפסול‪ .‬אבל‬ ‫צריכה להיות עומדת ומיועדת לצל‪ .‬והביא לזה דמיון מדין כלי ואוכל‪,‬‬ ‫בסוכה שנעשתה מתחילה לשם אוצר‪ ,‬הרי אף עכשיו לא סר פסולה‪,‬‬ ‫כלי אינו מקבל טומאה אלא כשהוא עומד לשימוש‪ ,‬וכן אוכל אינו‬ ‫שהרי לא נעשתה לשם סוכה ולשם צל‪.‬‬ ‫מקבל טומאה אלא כשהוא עומד לאכילה‪ ,‬כאשר הדבר אינו עומד‬ ‫לכך מצד עצמו‪ ,‬צריך מחשבה המייחדת אותו לשימוש או לאכילה‪.‬‬ ‫אלא מוכח בזה דהא דבעינן עשויה לצל‪ ,‬פירושו שהסוכה עומדת‬ ‫ומיועדת לכך‪ ,‬משום כך‪ ,‬אילולי הפסול של ״תעשה ולא מן‬ ‫הכי נמי בסוכה‪ ,‬כל שאינה עומדת לצל‪ ,‬אף שבפועל יש תחתיה צל‪,‬‬ ‫העשוי״‪ ,‬הוה אמינא שמחשבתו עכשיו מועילה להעמיד ולייחד את‬ ‫לא מקריא סוכה‪ ,‬אבל אין צריך שמניח הסכך עצמו יהיה בר‬ ‫הסוכה לצל‪ ,‬אף שמתחילה נעשתה לשם אוצר‪ ,‬עיין שם באריכות‪,‬‬ ‫כוונה‪ ,‬כל זמן שהסוכה עומדת ומיועדת לצל‪ ,‬ולפי זה‪ ,‬כאשר בעל‬ ‫והוא ראיה אלימתא לדבריו‪.‬‬ ‫הבית מצווה את הקטן לסכך‪ ,‬ובשעת העשייה בעל הבית מחשב‬ ‫שהסוכה נעשית לצל‪ ,‬הרי שבשעת עשייתה היתה הסוכה עומדת‬ ‫ביאור דעת התוספות‬ ‫לצל על ידי מחשבת בעל הבית‪ ,‬ממילא שפיר מועילה עשיית הקטן‪,‬‬ ‫שהרי אין צורך במחשבה מצד הקטן עצמו‪.‬‬ ‫אולם בדעת התוס׳ יש לומר‪ ,‬דאיה״נ‪ ,‬זה גופא אשמועינן הגמרא‬ ‫בפסול של ״תעשה ולא מן העשוי״‪ ,‬שאף על פי שעכשיו‬ ‫תמצית דברי האבני נזר‬ ‫הסוכה עומדת לצל‪ ,‬מאחר שלא היה במחשבתו בתחילת מעשהו‬ ‫לעשותה לצל‪ ,‬הרי זה חסרון בעצם מעשה עשיית הסוכה‪.‬‬ ‫תמצית דבריו היא‪ ,‬שאין צורך שבמעשה הסיכוך עצמו תהיה‬ ‫מחשבה לשם סכך‪ .‬כל הנצרך הוא שהסוכה תהיה עומדת‬ ‫ואין זה רק פסול מחודש של ״תעשה ולא מן העשוי״‪ ,‬כדברי האבני‬ ‫ומיועדת לסיכוך ולצל‪ ,‬דבר זה יכול להיעשות גם על ידי מחשבת בעל‬ ‫נזר‪ ,‬באופן שהסוכה עשויה לצל אלא שבשעת עשייתה לא‬ ‫הבית לחוד‪ ,‬בלי שמניח הסכך עצמו יהיה בעל מחשבה‪ .‬על כן אפשר‬ ‫היתה עומדת לסיכוך‪ .‬דאף שאמת ונכון שפסול ״תעשה ולא מן‬ ‫לצרף את מעשה הקטן עם מחשבת בעל הבית‪ :‬הקטן עושה את‬ ‫העשוי״ שייך גם באופן זה‪ ,‬מכל מקום בנידון דידן אין אנו צריכים‬ ‫מעשה הנחת הסכך‪ ,‬ובעל הבית מייחד את הסוכה לצל‪.‬‬ ‫להגיע לפסול זה‪ .‬גם בלאו הכי הסוכה פסולה‪ ,‬מאחר שבמעשה‬ ‫עשייתה לא היתה מחשבה לשם צל‪.‬‬ ‫ולפי חידוש זה מיושבת גם קושיית התוס׳ על רבינו תם מסוכת‬ ‫גנב״ך‪ .‬אפשר לומר שדווקא במקום שבו צריך את מחשבת‬ ‫נמצא שלדעת התוס׳‪ ,‬הכוונה לצל אינה רק הגדרה במצב הסוכה‪,‬‬ ‫העושה כחלק מן המעשה‪ ,‬שם פסל רבינו תם אשה‪ ,‬קטן ונכרי שאינם‬ ‫שתהיה כעת עומדת לצל‪ ,‬אלא היא נצרכת גם בשעת מעשה עשיית‬ ‫מחויבים במצוה‪ .‬מה שאין כן בסוכה‪ ,‬שעיקר הדין הוא שהסוכה‬ ‫הסוכה‪.‬‬ ‫תהיה עומדת לצל‪ ,‬אבל מצד המעשה עצמו לא בעינן כוונה‪.‬‬ ‫צד ההיתר משום שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו‬ ‫ולכאורה גם הרבינו תם יכול להודות שסוכת גנב״ך כשרה‪ ,‬ואין‬ ‫מכאן ראיה שאשה או גוי כשרים לעשות מעשה מצוה במקום שבו‬ ‫אמנם לענ״ד יש להכשיר בקטן שסיכך‪ ,‬ולאו מטעמיה דהאבני נזר‪.‬‬ ‫נדרשת כוונת העושה‪.‬‬ ‫דהנה האבני נזר כתב במקום אחר (סי׳ תקל״ט)‪ ,‬לגבי ספירת העומר‪,‬‬ ‫הקושיא על חידוש האבני נזר‬ ‫שאף בקטן‪ ,‬אם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו‪ ,‬מהני מעשיו‪,‬‬ ‫לפי זה יש מקום להקל בקטן המסכך‪ ,‬ואף בלא מחשבתו של אביו‬ ‫אמנם לענ״ד‪ ,‬מהכא גופא איכא פירכא לדברי האבני נזר‪ ,‬דאיה״נ‬ ‫השולחו‪ ,‬כמו שהתנה האבני נזר‪ .‬שהרי מחשבתו של הקטן ניכרת‬ ‫שלפי חידושו ניתן ליישב את דברי רבינו תם מקושיית התוס׳‪,‬‬ ‫מקום למעשה יש לחוש לדברי האחרונים ולהדר לכתחילה שהסיכוך‬ ‫מתוך מעשיו‪ :‬עצם הדבר שהוא נוטל את הסכך ומניחו על גבי הסוכה‬ ‫ייעשה על ידי איש גדול המחויב במצוה‪.‬‬ ‫מוכיח שהוא עושה כן לשם צל ולשם סיכוך‪ .‬על כן שפיר מועילים‬ ‫מעשיו‪.‬‬ ‫מיהו בדיעבד‪ ,‬כאשר קטן הבא לכלל דעת ויודע מה הוא עושה סיכך‬ ‫את הסוכה‪ ,‬שפיר יש לסמוך על דברי החלקת יואב הנ״ל‪,‬‬ ‫שוב מצאתי בשו״ת חלקת יואב (מהדורא תניינא סי׳ ד׳) שכבר ירד‬ ‫דמהני כאשר מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו‪ .‬עצם הנחת הסכך על גבי‬ ‫לסברא זו‪ ,‬עיין שם באריכות‪.‬‬ ‫הסוכה מוכיחה שהוא עושה זאת כדי שהסוכה תהיה מסוככת‬ ‫ועומדת לצל‪ ,‬וכל שכן בגדול שכבר הגיע לשנות גדלות‪ ,‬אלא שעדיין‬ ‫אין לו חתימת זקן‪ .‬מלבד הסברא שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו‪,‬‬ ‫מסקנת הדין למעשה‬ ‫ניתוסף בזה גם הספק שמא כבר הביא שתי שערות והוא גדול גמור‬ ‫מן התורה‪.‬‬ ‫ומעתה נבוא לדינא‪ ,‬לכתחילה יש להחמיר שלא לעשות את הסיכוך‬ ‫על ידי קטן‪ .‬וכן יש מקום להחמיר לכתחילה גם בנשים ובעכו״ם‪ ,‬כמו‬ ‫על כן‪ ,‬בוודאי יכולים לסמוך על מעשיו‪ ,‬ואין צריך להסיר את הסכך‬ ‫שכתב הביכורי יעקב‪ ,‬וכן כתבו כמה אחרונים‪.‬‬ ‫ולחזור ולסכך את הסוכה‪ .‬ובגדול שאין לו חתימת זקן יש לסמוך‬ ‫על זה אף לכתחילה‪.‬‬ ‫ואף על פי שלפי מה שביארנו בדעת רבינו תם נמצא שגם רבינו תם‬ ‫מודה לגבי סוכה שמותר לעשותה על ידי נשים ועכו״ם‪ ,‬מכל‬ ‫לעורר לבי‬ ‫מו"מ והערות על הגליון הקודם‬ ‫דהנה יעוין בנשמת אדם (כלל ה׳ סק״א)‪ ,‬שהאריך‬ ‫רפפורט שנסתפק בדין זה‪ ,‬וכתב עליו דיש לומר‬ ‫הוספה בשם הרהמ"ח שליט"א‪:‬‬ ‫בענין זה והסיק בדעת רוב הראשונים‪ ,‬שבכל ספק‬ ‫דהוי ספק ברכות להקל"‪ .‬הוחלפה בטעות דברי‬ ‫במדור "קול מהיכל"‪ ,‬דנו באם מצינו בין הפוסקים‬ ‫ברכות‪ ,‬אף שאינו מחויב לחזור ולברך‪ ,‬מכל מקום‬ ‫"המט"א" בדברי "האלף למגן" (ואכן במט"א שם לא‬ ‫מן דאזיל בשיטת החיי אדם שאף באמצע תפלת‬ ‫רשאי הוא לברך שנית‪ .‬ולכאורה‪ ,‬אם נאמר שחכמים‬ ‫מדובר מענין זה כלל)‪ ,‬יעו"ש בדבריו בסקי"ט‬ ‫שמו"ע כשיש ספק על איזה ברכה אם אמרה (או‬ ‫עשו את הספק כוודאי‪ ,‬היאך רשאי הוא לחזור‬ ‫ובהערתו בשולי העמוד בשם הגר"ח רפפורט‪,‬‬ ‫עכ"פ אם אמרה כדין)‪ ,‬נקטי' כללא דספק ברכות‬ ‫ולברך‪.‬‬ ‫שמתוך דבריו משמע שנקט בפשיטות לנקוט דין‬ ‫לקולא וימשיך בתפלתו‪.‬‬ ‫וכן יש להעיר מדברי הריטב״א (שבת כג‪ ).‬והראב״ן‬ ‫ספק ברכות להקל אף כשעדיין עומד באמצע תפלת‬ ‫שמו"ע‪.‬‬ ‫והנה נשמט לן מה שדן בהאי ענינא הגר"א גנחובסקי‬ ‫(ח״א סימן רכ״ט)‪ ,‬ועוד ראשונים‪ ,‬שכתבו כי הטעם‬ ‫זצ"ל בספרו בני ראם‪ ,‬ומדייק בד' הרשב"א בתשובה‬ ‫שאין מברכים במקום ספק הוא משום חשש איסור‬ ‫(ח"א סל"ה)‪ ,‬שכתב האי דינא בטעה ואמר ה"קל‬ ‫'לא תשא'‪ ,‬ומשום דשב ואל תעשה עדיף‪ .‬ואם נאמר‬ ‫***‬ ‫הקדוש" בעשי"ת וחזר בתוכ"ד ואמר "המלך‬ ‫שחכמים הכריעו את הספק בתורת ודאי‪ ,‬למה‬ ‫במדור "קול מהיכל"‪ ,‬מביא בשם שו"ת מחזה אליהו‬ ‫הקדוש" שמהני תיקונו‪ ,‬ונחת שם לעוד ספק בענין‬ ‫הוצרכו לטעמים אלו‪ ,‬הרי בלאו הכי עליו לנהוג‬ ‫(ח"ג סימן א)‪ ,‬ראיה לשיטת החיי אדם מד' התוס'‬ ‫זה‪ ,‬והוא מסוגיא דברכות י ע"א דבעיו בגמ' בנקט‬ ‫כאילו כבר בירך בוודאות‪ ,‬וממילא אין לו לחזור‬ ‫(ברכות יב‪ ):‬שמיביא הירושלמי (פ"ק דתענית) דמי‬ ‫כסא דשיכרא ופתח אדעתה רחמרא וסיים‬ ‫ולברך‪.‬‬ ‫שהתפלל ונפל לו ספק בתפלתו כגון שמסופק אם‬ ‫בדחמרא‪ ,‬ומס"ל להגמ' מאי בתר עיקר ברכה אזלינן‬ ‫בכבוד רב‪,‬‬ ‫אמר המלך הקדוש בעשי"ת או ותן טל ומטר‪ ,‬כל ל'‬ ‫או בתר חתימה אזלינן‪ ,‬ולמסקנא דמילתא לא‬ ‫ח‪ .‬ה‪ .‬שטראה‬ ‫יום הרי הוא בחזקת שלא אמר רק כהרגל לשונו‪,‬‬ ‫איפשטא האיבעיה‪ ,‬ונחלקו הראשונים לדינא‪ ,‬וכתב‬ ‫***‬ ‫ומדייק המחז"א למה צריך לטעם זה שתולין שאמר‬ ‫ע"ז הרשב"א שם‪" ,‬ומכל מקום לעשות בזה מעשה‬ ‫הוספה מאת הרהמ"ח שליט"א‪:‬‬ ‫כהרגילו‪ ,‬הלוא אף בלאו הכי מדי ספק לא יצא והיאך‬ ‫נגד הגאונים ז"ל ולחייב לחזור אין בנו כח‪ ,‬ושב על‬ ‫ימשיך להתפלל מספק (ובע"פ שמענו מהרהמ"ח‬ ‫תעשה עדיף"‪ ,‬הרי לן להדיא שדעת הרשב"א הוא‬ ‫מש"כ ב'לב לדעת'‪ ,‬במדור 'חקקי לב'‪( ,‬בהגהה אות‬ ‫שדין ספק ברכות להקל שייך אף באמצע התפלה‪.‬‬ ‫שליט"א שהדיוק היא מלשון התוס' שנקט "היה‬ ‫א בא״ד ובאליה רבה) בסופו‪ ,‬דבשנה כי האי שתא‪,‬‬ ‫מתפלל" וכו'‪ ,‬דמשמע שעדיין עומד בתפלה ולא‬ ‫ויעו"ש מה שנדחק ליישב דעת הרשב"א אם דעת‬ ‫שראש השנה חל בשבת‪ ,‬יש סברא נוספת שאסור‬ ‫שכבר התפלל)‪ ,‬ומזה מוכיח שבכל ספק‪ ,‬כשאין‬ ‫האור זרוע‪.‬‬ ‫לו להתענות מצד שבת‪ ,‬ושוב איכא חיוב סעודה‪.‬‬ ‫הכרע בדבר אפשר להמשיך ולהתפלל‪.‬‬ ‫כמובן‪ ,‬שהמדובר הוא לגבי מי ששכח לומר יעלה‬ ‫ולענינינו הרי בפשטות מצינו להדיא שיטת אחד‬ ‫והנה לכאורה קשה להבין הוכחת ראיה זו‪ ,‬למה לא‬ ‫מגדולי הראשונים שחולק אם דעת האו"ז‪.‬‬ ‫ויבוא בברכת המזון‪ .‬ומבואר שם בארוכה אם יש‬ ‫ינקוט הירושלמי טעם אמיתית שבאמת תולין ע"פ‬ ‫עליו חיוב לחזור ולברך‪ ,‬שנחלקו בזה המג״א והא״ר‪,‬‬ ‫אך לפי דברינו שם שיתכן שאמירת "המלך הקדוש"‬ ‫כללי התורה שלא אמר כדין‪ ,‬ויעזוב טעם זה ויאמר‬ ‫והמ״ב בסי׳ קפ״ח סקי״ט אינו מכריע‪ .‬והמטה אפרים‬ ‫הוא כדין הזכרה ולא תקנה בעיקר מטבע הברכה‪,‬‬ ‫שרק מחמת הספק אינו יכול להמשיך‪ ,‬והיאך יספיק‬ ‫בסי׳ תקפ״ג ס״ד מכריע כשיטת הא״ר‪ ,‬שחוזר‪ ,‬ואילו‬ ‫אפשר שדעת הרשב"א הוא דוקא בכה"ג וכדו' (כגון‬ ‫ד"ז לומר שמצאנו בין הראשונים חולק על שיטת‬ ‫השו״ע הרב מכריע בסי׳ קפ״ח כשיטת המג״א‪,‬‬ ‫טעה ביו"ט ואמר מקדש השבת במום מקדש ישראל‬ ‫האו"ז‪.‬‬ ‫ונמצא שיש בזה ספק לדינא‪.‬‬ ‫והזמנים)‪ ,‬ואין זה ראיה לשיטת החיי"א שהוא מיירי‬ ‫(הרב שלמה עסטרייכער שליט"א)‬ ‫במתנמנם וכדו' דהוי ספיקא באם אמר אותה ברכה‬ ‫אמנם‪ ,‬בהאי שתא שראש השנה חל בשבת‪ ,‬יש‬ ‫מקום עיון‪ ,‬דאפשר שמצד שבת חייב בסעודה‪ ,‬ואף‬ ‫***‬ ‫כלל‪ ,‬ויתכן שבכה"ג לית ליה להרשב"א שימשיך‬ ‫לשיטת הגאונים הסוברים שחייב להתענות בראש‬ ‫תפלתו מדין ספק ברכות‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫לכבוד חברי מערכת לב לדעת הע"י‬ ‫השנה‪ ,‬אפשר שיודו שבשבת אין להתענות‪.‬‬ ‫***‬ ‫בענין מה שהובא בגליון בשם המחזה אליהו‪,‬‬ ‫והנה ראיתי בזה דבר פלא‪ ,‬בתרומת הדשן סי׳ רע״ח‬ ‫שחידש כי הכלל של 'ספק ברכות להקל' אינו בגדר‬ ‫תיקון בשם הרהמ"ח שליט"א‪:‬‬ ‫מפורש‪ ,‬שאף כשחל ראש השנה בשבת חייב‬ ‫ספק בלבד‪ ,‬אלא שחכמים הכריעו בו בתורת ודאי‬ ‫שם בסוה"ד‪ " :‬וכן היא שיטת המטה אפרים (סימן‬ ‫להתענות (לדיעה זו)‪ ,‬וכן הוא בשועה"ר תקצ״ז ס״ה‪.‬‬ ‫שלא לברך‪ ,‬לכאורה יש להעיר כי חידוש גדול הוא‪.‬‬ ‫תקפ״ב בהגהה)‪ ,‬שמביא את דברי רבי חיים הכהן‬ ‫לשאלות והערות‬ ‫ולכל ענייני הגליון‪ ,‬נא לפנות למערכת במס' ‪07950782448‬‬ ‫למשלוח הערות בכתב‪levshomeya@gmail.com ,‬‬ ‫לדעת חכמה‬ ‫על מגילת קהלת‬ ‫"קהלת ‪ ...‬תחילתו דברי תורה‪ ,‬וסופו דברי תורה‪ .‬תחילתו דברי‬ ‫תורה דכתיב‪' :‬מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש'‪,‬‬ ‫ואמרי דבי רבי ינאי‪ :‬תחת השמש הוא דאין לו‪ ,‬קודם שמש יש‬ ‫לו‪ .‬סופו דברי תורה דכתיב‪' :‬סוף דבר הכל נשמע את האלהים‬ ‫ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם'"‬ ‫(שבת ל ע"ב)‬ ‫הוֹלֵ ךְ ֶאל דָּּ רוֹ ם וְ סוֹ ֵבב ֶאל ָּצפוֹ ן‪ ,‬סוֹ ֵבב ס ֵֹבב הוֹ ֵל ְך ָּהרו ַּח‪ ,‬וְ ַעל ְס ִביב ָֹּתיו ָּשב ָּהרו ַּח (קהלתְאְו)ְְ‬ ‫כתב בתולדות יעקב יוסף וז"ל‪ :‬״וזה פירוש הש״ס (תענית לא‪ ).‬׳מאן דלא מוסיף יסיף׳ רוצה לומר‪ ,‬חצי ימיו שהולך ומוסיף בכל‬ ‫יום‪ ,‬כמו שנאמר‪ :‬׳אלה תולדות יעקב יוסף׳ (בראשית לז‪ ,‬ב)‪ ,‬וכנ״ל‪ .‬וכשאינו מוסיף‪ ,‬אז יֵ דע שהוא ימי ירידה‪ ,‬עד ימי אסיפה‬ ‫שנאסף לעמיו‪ .‬ונראה לי שזה כוונת הפסוק בקהלת‪ :‬׳הולך אל דרום וסובב אל צפון׳ דמצאתי בספר עוללות אפרים בשם‬ ‫רבינו בחיי‪ ,‬על הכתוב‪ :‬׳ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון׳ (קהלת יא‪ ,‬ג)‪ ,‬כי ׳האדם עץ השדה׳ (דברים כ‪ ,‬יט)‪ .‬ואם יפול בחצי ימיו‪,‬‬ ‫דהיינו בדרום‪ ,‬כששמשו דר־רום ובכוחו מאז כן עתה; או בצפון‪ ,‬דהיינו בימי הזקנה‪ ,‬שהוא זמן הערב שמשו וכו׳‪ .‬אם כן‪,‬‬ ‫עד חצי ימיו הוא בדרום‪ ,‬ומחצי ימיו ואילך הוא בצפון‪.‬‬ ‫והנה בארתי‪ :‬׳והיית רק למעלה׳ (דברים כח‪ ,‬יג)‪ ,‬ולא אמר סתם ׳למעלה׳‪ .‬כי אדם הוא בסוד גלגל; כשעולה למעלה‪ ,‬אז מתחיל‬ ‫לירד‪ ,‬ואינו בכלל עמידה שיעמוד על מצב אחד‪ ,‬אלא או שעולה או יורד‪ .‬וזה שאמר‪ :‬׳והיית רק למעלה׳‪ .‬ובזה יובן ׳הולך‬ ‫אל דרום׳‪ .‬רוצה לומר‪ ,‬שיש הפרש בין מלאך שנקרא עומד‪ ,‬כמו שנאמר‪ :‬׳ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה׳ (זכריה ג‪ ,‬ז)‪,‬‬ ‫מה שאין כן אדם נקרא ׳הולך׳‪ ,‬שילך תמיד ממדרגה למדרגה עליונה‪.‬‬ ‫והיינו ׳הולך אל דרום׳ ‪ -‬עד חצי ימיו שנקרא דרום‪ ,‬דר־רום; ומחצי ימיו ואילך ׳סובב אל צפון׳ ‪ -‬שיורד הגלגל וסובב עד‬ ‫זמן הערב שמש‪ .‬והנה‪ ,‬אף שכתבנו שאינו רק ימי עלייה וירידה‪ ,‬היינו למי שיודע להבחין בין חמץ למצה שהיא משהו‪.‬‬ ‫כשאינו עולה‪ ,‬אז יורד‪ .‬מה שאין כן לאדם שאין נותן דעתו להבחין בזה‪ ,‬אצלו נחשב איזה זמן לימי עמידה‪ ,‬שסובר שעומד‬ ‫על מדרגה אחת‪ ,‬ובאמת אינו רק כנ״ל‪".‬‬ ‫~~~‬ ‫ּש ָּליִ ם (א יב)‬ ‫ְ‬ ‫יתי ֶמ ֶלך ַעל יִ ְש ָּר ֵאל ִ ּבירו ָּ‬ ‫ֲאנִ י ק ֶֹה ֶלת ָּהיִ ִ‬ ‫בהקדמת הספר הקדוש מנחת אלעזר מובאים דברי המדרש על פסוק זה‪ :‬״רבנן דתמן בשם רבי יצחק דהכא‪ ,‬ורבי טוביה‬ ‫בשם רבי יצחק‪ :‬לטובתו אדם למד תורה ושוכח‪ .‬שאילו היה אדם למד תורה ולא שכחה‪ ,‬היה מתעסק בתורה שתיים שלוש‬ ‫שנים‪ ,‬וחוזר ומתעסק במלאכתו‪ ,‬ולא היה משגיח בה לעולם כל ימיו‪ .‬אלא מתוך שאדם למד תורה ושוכחה‪ ,‬אינו מזיז ואינו‬ ‫מזיע את עצמו מדברי תורה״‪( .‬קהלת רבה א‪ ,‬יב)‪.‬‬ ‫והקשה המנחת אלעזר על דברי המדרש‪ ,‬שהרי מצינו בגמרא (עירובין נד‪ ):‬למה נמשלו דברי תורה כדד‪ ,‬מה דד זה‪ ,‬כל זמן‬ ‫שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב‪ ,‬אף דברי תורה‪ ,‬כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם‪ .‬ואם כן‪ ,‬מדוע השכחה היא‬ ‫לטובתו של אדם‪ ,‬משום שאילו היה לומד תורה ולא שוכחה היה מתעסק בתורה שתיים ושלוש שנים‪ ,‬ואחר כך חוזר‬ ‫למלאכתו ולא משגיח בה עוד‪ ,‬הלא טעם התורה מתחדש בכל פעם שממשמשים בה‪.‬‬ ‫ותירץ המנחת אלעזר שאין סתירה בין הדברים‪ .‬המדרש בקהלת מדבר במי שלומד את פשטות התורה וידיעתה בלי עיון‪.‬‬ ‫אדם כזה‪ ,‬אילולא השכחה‪ ,‬היה לומד במשך כמה שנים‪ ,‬ולאחר מכן לא היה משגיח עוד בתורה‪ ,‬אבל דרשת הגמרא בעירובין‬ ‫אמורה במי ש״עוסק״ בתורה‪ ,‬בדרך הגיון ועיון הלב‪ .‬באופן כזה‪ ,‬בכל פעם שהוא מעיין וממשמש בדברי התורה‪ ,‬הוא מוצא‬ ‫בהם טעם חדש‪ .‬שוב אין צורך להשכיח ממנו את תלמודו כדי שיחזור עליו‪ ,‬שהרי ממילא הוא יחזור ויסתלסל בו וימצא בו‬ ‫יך ֶא ְּש ַּת ֲע ָשע‪ ,‬לֹּא ֶא ְּש ַּכח ְּד ָב ֶר ָך (תהלים קיט‪ ,‬טז) כיון ש״בחוקותיך אשתעשע״ ‪-‬‬ ‫טעם חדש‪ .‬והיינו מה שאמר דוד המלך ְּב ֻחק ֶֹּת ָ‬ ‫בפלפול וסלסול הדברים ‪ -‬לכן ״לא אשכח דבריך״‪ .‬אין צורך להשכיח את הדברים ממני‪ ,‬שהרי ממילא על ידי העיון עתיד‬ ‫אני לחזור עליהם ולא להניחם לעולם‪ .‬והוא חידוש עצום‪.‬‬ ‫~~~‬ ‫ִּד ַ ּב ְר ִּתי ֲאנִ י ִעם ִל ִ ּבי ֵלאמֹר‪ֲ ,‬אנִ י ִה ֵ ּנה ִהגְ ַּד ְל ִּתי וְ הוֹ ַס ְפ ִּתי ָּח ְכ ָּמה ַעל ָּּכל ֲא ֶשר ָּהיָּ ה ְל ָּפנַ י ַעל יְ רו ָּּש ָּליִ ם‪ ,‬וְ ִל ִ ּבי ָּר ָּאה ַה ְר ֵ ּבה ָּח ְכ ָּמה וָּ ָּד ַעת‬ ‫(א טז)‬ ‫לכאורה‪ ,‬כיצד שייך לומר ״ולבי ראה״‪ ,‬הלא העין היא הרואה ולא הלב‪ .‬אלא יש לפרש על פי מה שכתב השפת אמת בביאור‬ ‫דברי התנא‪( :‬סוכה נא‪ ).‬״מי שלא ראה שמחת בית השואבה‪ ,‬לא ראה שמחה מימיו״‪ ,‬ולכאורה‪ ,‬מה בא התנא ללמדנו בזה‪.‬‬ ‫אלא כוונתו לראיית הלב לאחר שבית המקדש נחרב‪ .‬גם כאשר אין אנו יכולים לראות בעינינו את שמחת בית השואבה‪ ,‬צריך‬ ‫האדם להסתכל ולהתבונן בלבו בשמחה הגדולה שהיו ישראל שמחים בזמן שבית המקדש היה קיים‪ ,‬ומי שמעולם לא נתן‬ ‫את לבו להתבונן בשמחה זו‪ ,‬״לא ראה שמחה מימיו״‪ .‬כי ראיית השמחה שעליה דיברו חז״ל אינה רק ראיית העיניים‪ ,‬אלא‬ ‫ראייה פנימית של הלב‪ .‬וזהו שנאמר‪ :‬״ולבי ראה״ ‪ -‬ישנה ראייה שאינה נעשית בעיני הבשר‪ ,‬אלא על ידי ההתבוננות‬ ‫וההרגשה שבלב‪ ( .‬שפת אמת‪ ,‬דברים לסוכות שנת תרמ״ד‪ ,‬ד״ה בענין שמחת בית השואבה)‬ ‫~~~‬ ‫ַאף ָּח ְכ ָּמ ִתי ָּע ְמ ָּדה ִ ּלי (ב ט)‬ ‫כתב הרמב״ם בפירוש המשניות בסוף מסכת אבות‪ ,‬״ואמר בן הא הא‪ :‬לפי שיעור עמלך בתורה יהיה שכרך‪ ,‬ואמרו‪ ,‬שלא‬ ‫יתקיים מן החכמה אלא מה שנלמד בעמל ויגיעה ויראה מן המלמד‪ ,‬אבל לימוד השעשוע והנחת ‪ -‬לא יתקיים ולא יקבל בו‬ ‫תועלת‪ .‬בפירוש אמרו‪ :‬׳אף חכמתי עמדה לי׳ ‪ -‬חכמה שלמדתי באף עמדה לי‪ .‬ולפיכך יצוו המלמד להטיל מורא על‬ ‫התלמידים‪ ,‬ואמרו‪ :‬׳זרוק מרה בתלמידים׳״‪.‬‬ ‫~~~‬ ‫ֹשך (ב יג)‬ ‫ְ‬ ‫יתי ָּאנִ י ֶש ֵ ּיש יִ ְתרוֹ ן ַל ָּח ְכ ָּמה ִמן ַה ִּס ְכלוּת‪ִּ ,‬כ ְ‬ ‫יתרוֹ ן ָּהאוֹ ר ִמן ַהח ֶ‬ ‫וְ ָּר ִא ִ‬ ‫כתב בשם משמואל‪ :‬״יש לפרש דברי הש״ס יומא‪ ,‬׳אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית‪ ,‬פעם אחת סיפר דברים עם ערבי‬ ‫אחד בשוק‪ ,‬ונתזה צינורא מפיו על בגדיו׳ וכו׳‪ .‬ומשמע שם שהיה ביום הכיפורים‪ .‬ועוד מעשה כזה‪ .‬״ותימה‪ ,‬איך ביום‬ ‫הכיפורים‪ ,‬אחר שבעת ימי הפרישה‪ ,‬יצא מבית המקדש לדבר עם גוי‪ ,‬ותמיד הייתי מסביר לי שהיה בעת ששלטו האומות‬ ‫על ישראל‪ ,‬וגם זה דוחק גדול‪ ,‬ולהנ״ל יש לפרש בפשיטות‪ ,‬דידוע ד׳יתרון האור מן החושך׳‪ ,‬דכשרואים שיש במציאות‬ ‫חושך‪ ,‬ניכרת מעלת האור‪ .‬והנה הכהן הגדול היה צריך אז להראות מעלת ישראל ולאהבם לפני אבינו שבשמים‪ .‬על כן עשה‬ ‫מעשה זה‪ ,‬לצאת ולדבר עם הגוי‪ .‬ובוודאי השיג הגוי גאות גדולה מזה שכהן גדול ביום הזה ידבר עמו‪ .‬בזה הראה הכהן‬ ‫הגדול לפני המקום את מעלת ישראל‪ .‬שאילו אהרן הכהן היה מדבר עם אחד מישראל‪ ,‬היה אותו יהודי עוד ממעט את עצמו‬ ‫ונשבר לבו בקרבו‪ .‬ואם כן‪ ,‬ראויים ישראל לברכה ולחיים טובים ולכל השפעות טובות‪( ".‬שם משמואל‪ ,‬סוכות שנת תרע״ג‪ ,‬ד״ה ובמה‬ ‫שאמרנו)‪.‬‬ ‫~~~‬ ‫וּמוֹ ַתר ָּה ָּא ָּדם ִמן ַה ְ ּב ֵה ָּמה ָּאיִ ן (ג יט)‬ ‫בספר חסידים איתא ״יש מתפלל ונענה‪ ,‬ויש מתפלל ואינו נענה‪ .‬הטעם‪ ,‬לפי שצער חבירו ועלבונו של חבירו אינו מעלה על‬ ‫לבו של מתפלל זה‪ ,‬ייתכן שלא יהיה נענה‪ ,‬לפי שהיה לו לחשוב‪ :‬אילו הייתי בצערו של זה‪ ,‬הייתי צריך שיתפלל עלי‪ ,‬וכתיב‪:‬‬ ‫׳ואהבת לרעך כמוך׳ (ויקרא יט‪ ,‬יח) ‪ .‬ומאחר שאינו מצטער בצער הצדיק‪ ,‬לא יתכן שיהיה נענה‪ ,‬לכך כל התפילות והתחנונים‬ ‫תיקנו לומר בלשון רבים‪ :‬׳רפאנו׳‪ ,‬׳ראה נא בעניינו׳‪ .‬וכתיב‪ :‬׳ונתן לך רחמים ורחמך׳ (דברים יג‪ ,‬יח)‪ .‬המרחם ‪ -‬ירוחם‪ .‬ואם לא‪,‬‬ ‫מה בין זה לבהמה שאינה חוששת בצער חברתה? ועליו נאמר‪ :‬׳ומותר האדם מן הבהמה אין׳" (ספר חסידים סי׳ תקנ״ג)‪.‬‬ ‫ומן הראוי להפציר ולהעתיר בתפילה אף על צרכי הכלל והפרט‪ ,‬ולא להתפלל רק על צרכינו הפרטיים‪ ,‬אדם שאינו מעלה על‬ ‫לבו את צער חבירו חסר לו בעיקר מעלת האדם‪ ,‬שהרי מעלת האדם היא שהוא מרגיש גם את זולתו ומבקש רחמים בעדו‪.‬‬ ‫~~~‬ ‫ָּּכל ֲע ַמל ָּה ָּא ָּדם ְל ִפיהוּ‪ ,‬וְ גַ ם ַה ֶ ּנ ֶפש ל ֹא ִת ָּּמ ֵלא (ו ז)‬ ‫ובמדרש רבה מובא לפרש שהנפש אינה שבעה לעולם מתענוגי העולם הזה‪ :‬״משל למה הדבר דומה‪ ,‬לעירוני שנשא בת‬ ‫מלכים‪ .‬אם יביא לה כל מה שבעולם‪ ,‬אינן חשובין לה כלום‪ ,‬למה שהיא בת מלך‪ ,‬כך הנפש‪ :‬אילו הבאת לה כל מעדני עולם‪,‬‬ ‫אינם כלום לה‪ .‬למה‪ ,‬שהיא מן העליונים" (קהלת רבה ו‪ ,‬ו)‪.‬‬ ‫וביאור הדברים הוא‪ ,‬שבכל יהודי נטוע חלק אלוקי מן העליונים‪ ,‬ואף אם יביאו לו את כל תענוגי ותפנוקי העולם הזה‪ ,‬נפשו‬ ‫לא תתמלא‪ ,‬כיון שהיא בת מלך ושורשה מן העליונים‪ .‬אמנם השמחה שבחג הסוכות‪ ,‬בצילא דמהימנותא‪ ,‬היא שמחה‬ ‫אמיתית ושלמה‪ ,‬הממלאת את מאוויי נפשו‪ ,‬כי היא שמחה הבאה מן העליונים ומתאימה לשורשה העליון של הנשמה‪.‬‬ ‫~~~‬ ‫שה טוֹ ב וְ ל ֹא יֶ ֱח ָּטא (ז כ)‬ ‫ִּכי ָּא ָּדם ֵאין ַצדִּ יק ָּ ּב ָּא ֶרץ ֲא ֶשר יַ ֲע ֶ‬ ‫יש מכאן חיזוק נפלא לכל אחד ואחד‪ ,‬שהרי ״אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״‪ .‬ואם רשע גמור יכול להתהפך‬ ‫ברגע אחד ‪ -‬על ידי ש״הרהר תשובה בדעתו״ ‪ -‬ולהיות צדיק גמור‪ ,‬בוודאי שכל אחד יכול להשתנות ולהיות צדיק על ידי‬ ‫הרהור תשובה אמיתי‪ .‬ויש לתת משל לאדם ההולך בהר ויורד כלפי מטה‪ .‬גם אם כבר הלך דרך ארוכה בירידה‪ ,‬ברגע שהוא‬ ‫נעצר ומסתובב ללכת לכיוון מעלה‪ ,‬הוא שינה בבת אחת את כל כיוון דרכו‪.‬‬ ‫וכ ן הוא בענייננו‪ ,‬אף שאותו אדם עדיין לא הספיק לעשות מצוות ולסור בפועל מן העבירות‪ ,‬באותו רגע שהרהר תשובה‬ ‫אמיתית‪ ,‬הוא כבר סובב את עצמו מללכת בדרך הרעה המוליכה שאולה‪ ,‬והעמיד את פניו אל דרך החיים העולה למעלה‪.‬‬ ‫~~~‬ ‫ִעיר ְק ַט ָּ ּנה וַ ֲאנָּ ִ‬ ‫שים ָּ ּב ּה ְמ ָּעט (ט יד)‬ ‫במדרש תנחומא (בראשית לח) ״עיר קטנה ‪ -‬זה הגוף‪ ,‬ואנשים בה מעט ‪ -‬אלו אברים״ ועל פי זה רמזו צדיקים לפרש את הפסוק‪:‬‬ ‫״עינִ י עוֹּ ְּל ָלה ְּלנַּ ְּפ ִשי ִמכֹּל ְּבנוֹּ ת ִע ִירי״‪ ,‬הגוף נקרא ״עיר״‪ ,‬ושאר האברים הם ״בנות עירי״‪ .‬ולפי זה יש לפרש‪ ,‬שהעין‬ ‫(איכה ג נא) ֵ‬ ‫מעוללת לאדם‪ ,‬לטוב ולמוטב‪ ,‬יותר ״מכל בנות עירי״ ‪ -‬יותר מכל שאר האברים‪.‬‬ ‫~~~‬ ‫וי ֵֹתר ֶש ָּהיָּ ה ק ֶֹה ֶלת ָּח ָּכם‪ ,‬עוֹ ד ִל ַּמד ַּד ַעת ֶאת ָּה ָּעם‪ ,‬וְ ִא ֵ ּזן וְ ִח ֵּקר ִּת ֵּקן ְמ ָּ‬ ‫ש ִלים ַה ְר ֵ ּבה (יב ט)‬ ‫כתב החיד״א בפירושו חומת אנך על קהלת‪ ,‬״ויותר שהיה קהלת חכם‪ ,‬עוד למד וכו׳‪ .‬יש לרמוז מוסר‪ ,‬כי הנה מי שהוא עסוק‬ ‫בהויות דאביי ורבא‪ ,‬אשר כח בו למשקל ולמטרי בפלפלא אריכתא ‪ -‬פלפלת כל שהוא ראוי ‪ -‬יאמר בלבו‪ :‬מה לי לאבד הזמן‬ ‫ללמוד ספרי מוסר? אמנם לא צדק בזה‪ ,‬כי צריך ללמוד ספרי מוסר‪ ,‬כדי שילמוד לשמה ויקיים מצוותיו יתברך‪ .‬ואמרו‬ ‫רבותינו ז״ל‪ :‬׳כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו׳ (סוכה נב‪ ,).‬ויעלה על לבו שמץ גאווה וכיוצא‪.‬‬ ‫וזה שאמר‪ :‬׳ויותר שהיה קהלת חכם׳ ‪ -‬והיה יכול לעסוק תדיר בדברי חכמה עמוקה ולא לאבד שום זמן‪ ,‬רק כל מעייניו‬ ‫בדברים עמוקים ‪ -‬הוא לא כן עשה‪ .‬רק ברוב חכמתו עוד ׳לימד דעת את העם׳‪ ,‬המון ישראל‪ ,‬׳ואזן וחקר׳ וכו׳‪ ,‬כי זה עיקר‬ ‫גדול להתעסק במוסר ולזכות את הרבים״‪.‬‬ ‫~~~‬ ‫דברים נפלאים כתב רבי צדוק הכהן מלובלין‪" :‬בילדות החשק והאהבה גובר באדם‪ ,‬ואז הזמן להשתמש במדת האהבה‪ .‬וכן‬ ‫שלמה המע"ה אמר בילדותו שה"ש (כמ"ש שהש"ר פר' א וזח"ב לט א)‪ .‬וכן אברהם שהוא התחלת שם ישראל‪ ,‬וכמו ששמעתי על‬ ‫מאז"ל בשבת (פט‪ ):‬לא בסבא טעמא ולא בדרדקי עצה‪ .‬דרדקי הוא אברהם אבינו שהי' ההתחלה והילדות וסבא יעקב‪ .‬וכן‬ ‫מדה כנגד מדה ‪ -‬השם יתברך אוהב האדם בילדות‪ ,‬כמ"ש כי נער ישראל ואוהבהו‪ .‬ואח"כ האדם חושק לד"ת וחכמה ואז‬ ‫זמן היראה‪ ,‬דאורייתא מסט' דגבורה (זח"ג פ סע"ב)‪ .‬וכן השם יתברך משפיע לו חכמה‪ .‬ואח"כ זקני ת"ח דעתן מתישבת ובא‬ ‫לדיעה שלימה ואמיתית הקיימת לעד‪ ,‬אז הוא זמן שמחתו ותענוגו שמתענג על ה'‪ .‬וזהו סדר של ג' אבות‪ ,‬וכן ג' רגלים‬ ‫כסדרן‪ .‬וכן שלמה המע"ה עשה אחר־כך ס' משלי מלא חכמה‪ .‬ושמעתי דהוא כמו פי' על התורה‪ ,‬שכל התרי"ג מצות מעשיות‬ ‫שבתורה טעמן ורמיזתן בלב כללן שהמע"ה בס' משלי‪ .‬ובזקנותו קהלת‪ .‬ושמעתי דלכן קורין אותו בסוכות‪ ,‬לא מפני שמהביל‬ ‫שמחת עוה"ז‪ ,‬רק שממנו נקח תוקף ועיקר השמחה האמיתית‪ ,‬על־ידי ההבלת כל עניני עוה"ז רק זה חלקי כו' ואכ"מ‪ .‬והסדר‬ ‫הזה הוא מצד השלימות הראוי‪ ,‬אבל מצד החומר ושהאדם בעל חסרון וצריך להגדרה היראה קודמת‪ ,‬כידוע בכל מקום הסדר‬ ‫דחילו ורחימו דסור מרע ואח"כ עשה טוב‪ .‬ובילדות שהתאוה גוברת מצד החסרון צריך ליראה‪ ,‬שהוא המגדרת בפני התאוה‪.‬‬ ‫ואח"כ כשעוסק בתורה צריך להגביר החשק והאהבה לד"ת שלא יזוז ממנו‪ .‬ובאמת הם כלולים זה בזה‪ ,‬ושניהם אינם שלימות‬ ‫האדם עדיין‪ ,‬כי אהבה ויראה נקרא גדפין בזוהר‪ ,‬כי יעקב גופא ואהבה ויראה דרועין‪ .‬כי עיקר צורת האדם היא הדיעה‬ ‫שלימה וקו האמצעי‪ .‬והוא לעשות רצונו בלבב שלם האמור אחר אהבה ויראה‪ .‬רק אלו הם כחות השימוש לצורת האדם‪.‬‬ ‫ולכך צורת יעקב חקוקה בכסה"כ‪ ,‬שהוא נגד שם הוי' שהוא הכולל הכל כנודע‪ .‬כי זה כל האדם להיות נמשך אחר אמיתות‬ ‫רצון השם יתברך בלי שום מסך ומונע‪ .‬רק שהדרך להגיע לזה הוא על־ידי אהבה ויראה הקודמין"‪( .‬צדקת הצדיק אות רב)‬ ‫לב שומע‬ ‫לעורר לב המעיין‬ ‫~ כל האזרח בישראל ישבו בסוכות ~‬ ‫נכנס האדם עם כל גופו לתוככי‬ ‫׳שלא עשני גוי׳‪ .‬וכששאלו לו על‬ ‫כל מאן דאיהו משרשא וגזעא‬ ‫בית המקדש‪.‬‬ ‫זה‪ ,‬השיב‪ ,‬שבקומו ממטתו בזה‬ ‫קדישא דישראל ישבו בסוכות‬ ‫היום‪ ,‬היה לו שברון לב מאד‬ ‫השיב לו הגה״ק רבי חנה‪,‬‬ ‫ולא היה לו במה לחזק עצמו‪ ,‬עד‬ ‫נאמר בתורה‪ :‬״כל האזרח‬ ‫שלכך התכוון הרה״ק מראפשיץ‪:‬‬ ‫שעלה על דעתו שעל כל פנים‬ ‫בישראל ישבו בסוכות״ (ויקרא כג‪,‬‬ ‫אל הסוכה נכנס הגוף עם‬ ‫תולדתו הוא מצד שורש קדושת‬ ‫מב)‪ .‬ובזוה״ק (פר׳ אמור קג‪ ).‬פירשו‪:‬‬ ‫המנעלים‪ ,‬ואילו לעזרה ולהר‬ ‫ישראל‪ ,‬ובירך בשמחה רבה‬ ‫״כל מאן דאיהו משרשא וגזעא‬ ‫הבית אסור לעלות במנעלים‪,‬‬ ‫הברכה ׳שלא עשני גוי׳‪ ,‬ובזה‬ ‫קדישא דישראל ישבו בסוכות ‪-‬‬ ‫כמובא בגמרא (ברכות סב‪.):‬‬ ‫השיב את נפשו״‪.‬‬ ‫תחות צלא דמהימנותא״‪.‬‬ ‫ונראה לבאר את המשמעות‬ ‫בשם‬ ‫מצינו‬ ‫לזה‬ ‫בדומה‬ ‫למדנו מכאן‪ ,‬כי סוף כל סוף‪,‬‬ ‫בזה‪ .‬הנעליים דורכות על הארץ‬ ‫משמואל (פר׳ שמות‪ ,‬ד״ה ונראה לפרש‪,‬‬ ‫אף מי שרואה את עצמו כמי‬ ‫ומתמלאות לכלוך וזוהמא‪,‬‬ ‫שנת תרע״ז)‪ :‬״וכמו שסיפרו על בעל‬ ‫שאינו ראוי ואינו כדאי להיכנס‬ ‫ומשום כך אין ראוי להיכנס‬ ‫אורים ותומים‪ ,‬שהאזינו אחריו‬ ‫אל הסוכה ולהתוועד יחד עם‬ ‫עמהן למקום קדוש‪ ,‬וכמו‬ ‫שלא בירך ׳שלא עשני גוי׳‪,‬‬ ‫האושפיזין עילאין הבאים אליה‪,‬‬ ‫שנאמר‪ :‬״של נעליך מעל רגליך‬ ‫ונשאל על זה‪ .‬והשיב‪ ,‬כי בקומו‬ ‫עם כל זאת הקב״ה מזמינו‬ ‫כי המקום אשר אתה עומד עליו‬ ‫ממטתו ונזכר שהוא יהודי‪,‬‬ ‫ומצווה עליו להיכנס לתוכה‪,‬‬ ‫אדמת קודש הוא״ (שמות ג‪ ,‬ה)‪.‬‬ ‫נתרגש באהבה ובהגבהת הלב‬ ‫בזכות עצם היותו בן ישראל‪.‬‬ ‫לשמים‪ ,‬עד שלא עצר כוח‬ ‫אמנם אל הסוכה מותר‬ ‫להמתין בברכת ׳שלא עשני גוי׳‬ ‫להיכנס גם במנעלים‪ .‬ללמדנו‪,‬‬ ‫לאמרה בתוך סדר הברכות‪,‬‬ ‫מתאמרה בשם רבי ישראל‬ ‫שכל יהודי‪ ,‬בכל מקום שבו הוא‬ ‫ואמרה תיכף״‪.‬‬ ‫שמעון קסטלניץ זצ״ל‪ ,‬על אחד‬ ‫נמצא ובכל אופן שבו הוא‬ ‫מן החסידים שלא העז להיכנס‬ ‫נראה‪ ,‬הסוכה מקרבת אותו‬ ‫ועל דרך זו‪ ,‬כל אחד ואחד צריך‬ ‫לסוכה‪ ,‬מחמת שהסוכה מלאה‬ ‫ומזמינה אותו לחסות בצל‬ ‫להתחזק בכל מצב שהוא מעצם‬ ‫בשמות הקדושים‪ .‬והניחו את‬ ‫השכינה והאושפיזין קדישין‬ ‫הזכות של ״שלא עשני גוי״‪,‬‬ ‫דעתו‪ ,‬כי בכל יהודי יש שם ה׳‬ ‫עילאין‪.‬‬ ‫ובכוח שמחה זו ישיב את נפשו‬ ‫— השם הקדוש ש‪-‬די‪ .‬ועל פי‬ ‫וייכנס אל הסוכה מתוך חיזוק‬ ‫ההלכה מותר להניח ספר שיש‬ ‫מצות סוכה היא כעין מידתו‬ ‫ושמחה‪.‬‬ ‫בו שמות קודש על גבי ספר‬ ‫של אהרן כהנא קדישא‬ ‫קודש‪ .‬ולכן‪ :‬״ברוך הבא בשם‬ ‫הסוכה מקרבת כל יהודי‬ ‫ה׳״‪.‬‬ ‫להמתקת הדברים‪ ,‬מדוע נאמר‬ ‫להיכנס אליה ולהתקדש בה‬ ‫״כל האזרח בישראל ישבו‬ ‫בסוכות״‪ ,‬וכל יהודי מוזמן‬ ‫עב)‬ ‫(עמ׳‬‫בספר דברי חנה‬ ‫להתחזק בזכות הגדולה להיות‬ ‫להיכנס אל הסוכה בלא שום‬ ‫מתוארת ידידותו העמוקה של‬ ‫יהודי‬ ‫תנאי‪ ,‬יש להביא את דברי השם‬ ‫הגה״ק רבי חנה הלברשטאם‬ ‫משמואל (סוכות שנת תרע״ג‪ ,‬ד״ה הנה‬ ‫זיע״א עם הגאון האדיר רבי‬ ‫גדולה היא הזכות להיות נקרא‬ ‫סוכות)‪ :‬הנה סוכות הוא חג של‬ ‫מאיר אריק זצ״ל‪ ,‬אב״ד טארנא‪,‬‬ ‫בן ישראל‪ ,‬ועל האדם להתחזק‬ ‫אהרן‪ .‬הענין‪ ,‬דמדתו של אהרן‬ ‫בין הדברים מסופר שם‪ ,‬שהגאון‬ ‫ולהתעצם בה בכל מצב שבו‬ ‫(אבות פ״א מי״ב) ׳אוהב שלום ורודף‬ ‫רבי מאיר אריק הקשה לפני‬ ‫הוא נמצא‪.‬‬ ‫שלום‪ ,‬אוהב את הבריות‬ ‫הגה״ק רבי חנה על דברי זקנו‪,‬‬ ‫ומקרבן לתורה׳‪ .‬אף שהיה אדם‬ ‫הרה״ק מראפשיץ זיע״א‪ ,‬שאמר‬ ‫וכפי שסיפר הרה״ק רבי צדוק‬ ‫גדול מאוד‪ ,‬איש מרכבה‪,‬‬ ‫הכהן מלובלין זיע״א (פרי צדיק לחג‬ ‫על מצות סוכה שהיא מצוה‬ ‫ורעיונותיו משוטטים תמיד‬ ‫מיוחדת‪ ,‬מצד שכל הגוף‪ ,‬יחד‬ ‫השבועות‪ ,‬ד״ה ויש לומר בזה)‪ :‬״וכמו‬ ‫באלקות ובעולמות העליונים‪,‬‬ ‫עם המנעלים וה״פאדקאוועס״‪,‬‬ ‫הרה״ק‬ ‫בשם‬ ‫שאמרו‬ ‫מכל מקום השפיל את עצמו‬ ‫נכנס לתוכה‪ .‬ולכאורה‪ ,‬גם‬ ‫מבארדיטשוב זצלה״ה‪ ,‬שפעם‬ ‫לעשות שלום בין איש לאשתו‬ ‫כשקיימו מצות ראייה בעזרה‪,‬‬ ‫אחת דילג בברכת השחר הברכה‬ ‫ונראה להוסיף בנותן טעם‪,‬‬ ‫עצמו הם באים לידי הכנעה‬ ‫ובין איש לרעהו‪ ,‬ולקרב אנשים‬ ‫מדוע הסוכה מחלה את פני‬ ‫ותשובה‪.‬‬ ‫נמוכים ולהחזירם בתשובה‪.‬‬ ‫האזרח מישראל שייכנס לתוכה‪.‬‬ ‫מפני שכל קדושתה תלויה בכך‬ ‫ימינו יתברך פשוטה לקבל את‬ ‫ובזכות זה הוא סוכות ‪ -‬קירוב‬ ‫שהיהודי נכנס אל הסוכה ויושב‬ ‫כל הבא ליטהר‬ ‫רחוקים‪ ,‬כדכתיב‪ :‬׳הביאני המלך‬ ‫בה‪.‬‬ ‫חדריו׳ (שיר השירים א‪ ,‬ד)‪ .‬ואז נמי‬ ‫גדולה מזו כתב השם משמואל‬ ‫מטעם זה ענין ניסוך המים‪,‬‬ ‫וכמו שהביא הרמ״א (או״ח סי׳‬ ‫(מועדים‪ ,‬סוכות שנת תרע״ח‪ ,‬ד״ה ויש‬ ‫שהוא גם כן קירוב רחוקים ‪-‬‬ ‫תרל״ח סעיף א׳) בשם הרא״ש‪ :‬״וכל‬ ‫לומר)‪ ,‬שאפילו מי שעשה תשובה‪,‬‬ ‫מים התחתונים שהובטחו‬ ‫זה לא מיירי אלא בסוכה שישב‬ ‫אך אין תשובתו שלמה כדבעי‪,‬‬ ‫ליקרב על גבי המזבח״ (עיין רש״י‬ ‫בה פעם אחת‪ ,‬אבל אם הזמינה‬ ‫מכל מקום כאשר מגיע חג‬ ‫ויקרא ב‪ ,‬יג)‪.‬‬ ‫לסוכה ולא ישב בה‪ ,‬לא נאסרה‪,‬‬ ‫הסוכות‪ ,‬ימינו יתברך פשוטה‬ ‫דהזמנה לאו מילתא היא״‪.‬‬ ‫לקבלו ולחבקו בין דפנות‬ ‫ולפי האמור‪ ,‬שענין מצות‬ ‫הסוכה‪.‬‬ ‫סוכה הוא כעין מידתו של אהרן‪,‬‬ ‫(ד״ה לא‬ ‫ובביאור הלכה שם‬ ‫יש להבין את דברי הזוה״ק (פר׳‬ ‫נאסרה) כתב‪ :‬״נראה לי דלא‬ ‫וזו לשונו‪ :‬״ויש לומר דהיינו‬ ‫אמור קג‪ :).‬״כל מאן דאיהו משרשא‬ ‫אמרה אלא לענין קדושת החג‬ ‫הך דאיתא בהאריז״ל דסוכות‬ ‫וגזעא קדישא דישראל ישבו‬ ‫שחל על הסכך‪ ,‬הוא דבעינן ישב‬ ‫הוא ׳ימינו תחבקני׳‪ ,‬ולזה רומזין‬ ‫צלא‬ ‫תחות‬ ‫‪-‬‬ ‫בסוכות‬ ‫בה בחג‪ .‬אבל משום מוקצה‬ ‫נמי דפנות הסוכה נגד ג׳ פרקי‬ ‫דמהימנותא‪ ,‬ומאן דליתיה‬ ‫דסתירת אוהל‪ ,‬דאסור בכל יום‬ ‫היד המחבקת‪ ,‬שפרק השלישי‬ ‫מגזעא ושרשא קדישא דישראל‪,‬‬ ‫טוב‪ ,‬הרי לא תלי בישב בה‬ ‫שהוא כף היד אינו אלא טפח‪ .‬כי‬ ‫לא יתיב בהו‪ ,‬ויפוק גרמיה‬ ‫לגמרי״‪.‬‬ ‫ימין ה׳ הפשוטה לקבל שבים‬ ‫מתחות צלא דמהימנותא״‪.‬‬ ‫וכו׳‪ ,‬והכל בשביל אותם שאין‬ ‫נמצא שקדושת החג החלה על‬ ‫תשובתם שלמה על פי הדין‪.‬‬ ‫דהנה איתא באבות דרבי נתן‬ ‫הסוכה מתגלה על ידי ישיבת‬ ‫ומינה‪ ,‬דאף אותם‪ ,‬אם רק באין‬ ‫(פי״ב)‪ ,‬שאם אהרן ראה אדם‬ ‫ישראל בתוכה‪ .‬לכן מחלה‬ ‫ליטהר — הסוכה קולטתם״‪.‬‬ ‫שעבר עבירה‪ ,‬היה מקרבו אליו‪.‬‬ ‫הסוכה את פניו של כל יהודי‪,‬‬ ‫והיה אותו אדם אומר בלבו‪ :‬אוי‬ ‫שייכנס אליה‪ ,‬יישב בצילה‬ ‫הרי לנו‪ ,‬שאף מי שעדיין לא‬ ‫לי‪ ,‬אילו היה אהרן יודע מה‬ ‫בצילא‬ ‫לשבת‬ ‫ויכוון‬ ‫השלים את תשובתו כראוי‪ ,‬אם‬ ‫שעשיתי‪ ,‬לא היה מדבר עמי‪.‬‬ ‫דמהימנותא‪.‬‬ ‫רק רצונו לבוא ליטהר‬ ‫ומתוך כך היה עושה תשובה‪,‬‬ ‫ולהתקרב‪ ,‬הסוכה מקבלת אותו‬ ‫ואף היה מתבייש לעבור שוב‬ ‫וחובקת אותו בימין ה׳ הפשוטה‬ ‫עבירה‪.‬‬ ‫לקבל שבים‪.‬‬ ‫היכן מרומז שאברהם אבינו‬ ‫וכעין זה הוא ענין הסוכה‪.‬‬ ‫ישב בסוכה‬ ‫הסוכה מחלה את פני האזרח‬ ‫הקב״ה מכניס את ישראל אל‬ ‫מישראל‬ ‫ביתו — היא הסוכה שחל שם‬ ‫מן המפורסמות הם דברי‬ ‫שמים עליה‪ .‬ו״סוכה״ בגימטריא‬ ‫הגמרא (יומא כח‪ ,).‬שאברהם אבינו‬ ‫מובא בשפתי כהן‪ ,‬מגורי‬ ‫שני השמות הוי״ה ואדנ‪-‬י‪.‬‬ ‫קיים את כל התורה כולה קודם‬ ‫האריז״ל (פר׳ אמור‪ ,‬ד״ה סוכה סמ״ך)‪,‬‬ ‫שניתנה‪.‬‬ ‫שהסוכה כביכול מתחננת‬ ‫מחמת קירוב גדול זה‪ ,‬משים‬ ‫ומחלה את פניו של האזרח‬ ‫האדם אל לבו ומעריך את עצמו‪:‬‬ ‫מסופר ששאלו את הגר״א‪:‬‬ ‫מישראל שיישב בתוכה ויכוון‬ ‫האם ראוי הוא לכך‪ ,‬לדרוך‬ ‫היכן מרומז בתורה שאברהם‬ ‫לחסות בצילא דמהימנותא‪.‬‬ ‫במקום שחלים עליו השמות‬ ‫אבינו קיים גם את מצות סוכה?‬ ‫הקדושים‪ ,‬מתוך כך הוא‬ ‫והשיב ברמז נפלא מן הפסוק‪:‬‬ ‫וזו לשונו‪ :‬״וכמה בני אדם‬ ‫מתבייש במעשיו‪ ,‬מקבל עליו‬ ‫״וה׳ ברך את אברהם בכל״‬ ‫חושבים שיושבים בצל סוכה‬ ‫עול תורה ומצוות על להבא‪,‬‬ ‫(בראשית כד‪ ,‬א)‪ .‬תיבת ״בכל״ היא‬ ‫והם חוץ ממנה‪ .‬שמי שהוא‬ ‫ומחליט שלא ישוב עוד לכסלה‪.‬‬ ‫ראשי תיבות של שלושת‬ ‫אזרחי ושורשו וענפיו מישראל‪,‬‬ ‫הפסוקים שבהם ציוותה התורה‬ ‫ומכוון לישב בצילא דמהימנותא‬ ‫אמנם דבר זה שייך בישראל‬ ‫על הישיבה בסוכה‪ :‬בסוכות‬ ‫— סוכה קולטתו‪ .‬ואם לאו —‬ ‫דווקא‪ ,‬שעליהם נאמר‪ :‬״כי אתם‬ ‫תשבו שבעת ימים‪ .‬כל האזרח‬ ‫סוכה פולטתו‪ ,‬זהו ׳כל האזרח‬ ‫המעט מכל העמים״‪ ,‬ודרשו‬ ‫בישראל ישבו בסוכות‪ .‬למען‬ ‫בישראל ישבו וגו׳׳‪ ,‬שמחלה‬ ‫חז״ל שהם ממעטים את עצמם‪.‬‬ ‫ידעו דורותיכם כי בסוכות‬ ‫פניהם‪ :‬כל האזרח בישראל ישבו‬ ‫הם מכירים במצבם ומבינים‬ ‫הושבתי את בני ישראל‪ ,‬והוא‬ ‫בסוכות — סופי תיבות‬ ‫מעצמם שאינם ראויים לכל‬ ‫רמז נפלא‪.‬‬ ‫׳לחלות׳״‪.‬‬ ‫הקירוב הזה‪ ,‬ומתוך הקירוב‬ ‫~ שמחת לולב ~‬ ‫בבחינת ״ממיתה לחיים״‪ .‬ואם‬ ‫המשמעות היא שדרכם של‬ ‫ושמחתם לפני ה' אלוקיכם ‪-‬‬ ‫מעבדות לחירות אומרים שירה‪,‬‬ ‫ישראל בכל עת‪ ,‬ובפרט בזמנים‬ ‫שמחת לולב‬ ‫ממיתה לחיים לא כל שכן‪.‬‬ ‫טובים כזמן שחיטת הפסח‬ ‫ונטילת הלולב‪ ,‬להודות ולהלל‬ ‫נחלקו בירושלמי (סוכה פ״ג הי״א)‬ ‫במהלך חודשי השנה אומרים‬ ‫להקב״ה‪ ,‬לפארו בשיר ובשבח‪.‬‬ ‫בביאור הכתוב‪ :‬״ושמחתם לפני‬ ‫שמונה עשרה פעמים הלל‪,‬‬ ‫ה׳ אלוקיכם שבעת ימים״ (ויקרא‬ ‫ונחלקו הראשונים אם אמירת‬ ‫אלא שעדיין יש לבאר‪:‬‬ ‫כג‪ ,‬מ)‪ ,‬באיזו שמחה הכתוב‬ ‫ההלל היא מצות עשה מן‬ ‫בשלמא השירה בשעת שחיטת‬ ‫מדבר‪ .‬יש מי שאומר שהכוונה‬ ‫התורה או מצוה מדרבנן‪ ,‬לדעת‬ ‫הפסח היתה על הניסים‬ ‫ל״שמחת לולב״‪ ,‬ויש מי שאומר‬ ‫הרמב״ם (ספר המצוות‪ ,‬שורש א׳)‪,‬‬ ‫והנפלאות שעשה עמנו הקב״ה‬ ‫שהכוונה ל״שמחת שלמים״‪.‬‬ ‫אמירת ההלל היא מצוה‬ ‫במצרים‪ ,‬וכפי שנאמר‪ :‬״לקחת‬ ‫מדרבנן‪ .‬והרמב״ם שם הרבה‬ ‫לו גוי מקרב גוי במסות באותות‬ ‫וזו לשון הירושלמי‪ :‬״כתיב‪:‬‬ ‫להקשות על הדעה שהיא מצוה‬ ‫ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה‬ ‫׳ושמחתם לפני ה׳ אלוקיכם‬ ‫מן התורה‪ ,‬אולם הרמב״ן‬ ‫ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים‪,‬‬ ‫שבעת ימים׳‪ ,‬אית תניי תני‪,‬‬ ‫בהשגותיו שם הביא בשם בעל‬ ‫ככל אשר עשה לכם ה׳ אלוקיכם‬ ‫בשמחת לולב הכתוב מדבר;‬ ‫הלכות גדולות‪ ,‬שאמירת ההלל‬ ‫במצרים לעיניך״ (דברים ד‪ ,‬לד)‪.‬‬ ‫אית תניי תני‪ ,‬בשמחת שלמים‬ ‫היא מצוה מן התורה‪ ,‬ועיין שם‬ ‫הכתוב מדבר״‪.‬‬ ‫מה שיישב את קושיות הרמב״ם‪.‬‬ ‫אבל בנטילת לולב‪ ,‬מדוע‬ ‫ראוי לומר שירה יותר מבקיום‬ ‫והנה הרמב״ם בפירוש‬ ‫שאר המצוות? ומה מעבדות‬ ‫המשניות (סוכה פ״ד מ״ב) פירש‬ ‫נטילת לולב מתוך שמחה ‪ -‬דידן‬ ‫לחירות אמרינן שירה ‪ -‬ממיתה‬ ‫כדעת האומר שכוונת הכתוב‬ ‫נצח‬ ‫לחיים לא כל שכן‪.‬‬ ‫היא לשמחת לולב‪ ,‬וזו לשונו‪:‬‬ ‫״הלולב נטילתו חובה מן התורה‬ ‫מעתה תתבאר נטילת הלולב‬ ‫ונראה לבאר זאת על פי דברי‬ ‫ביום ראשון בכל העולם‪,‬‬ ‫יחד עם אמירת ההלל כפתור‬ ‫הגמרא (מגילה יד‪ ,).‬שחז״ל תקנו‬ ‫ונטילתו כל שבעה חובה‬ ‫ופרח‪.‬‬ ‫לקרוא את המגילה בפורים מקל‬ ‫במקדש בלבד‪ ,‬לפי שזהו כוונת‬ ‫וחומר‪ :‬״ומה מעבדות לחירות‬ ‫הכתוב‪ :‬׳ושמחתם לפני ה׳‬ ‫דהנה מובא במדרש רבה (פר׳‬ ‫אמרינן שירה ‪ -‬ממיתה לחיים‬ ‫אלוקיכם שבעת ימים׳״‪.‬‬ ‫אמור ל‪ ,‬ב)‪ :‬״אמר רבי אבין‪ :‬משל‬ ‫לא כל שכן״‪ .‬״מעבדות לחירות״‬ ‫לשנים שנכנסו אצל הדיין‪ ,‬ולית‬ ‫היינו יציאת מצרים‪ ,‬שאמרו‬ ‫ויש להבין מהי מהותה של‬ ‫אנן ידעין מאן הוא נצח‪ .‬אלא‬ ‫עליה ישראל שירה על הים‪,‬‬ ‫״שמחת לולב״‪ ,‬ומהי השמחה‬ ‫מאן דנסב באיין בידיה‪ ,‬אנן‬ ‫כמבואר ברש״י שם‪.‬‬ ‫המיוחדת הקשורה בנטילת‬ ‫ידעין דהוא נצוחייא״‪ .‬כלומר‪:‬‬ ‫ארבעת המינים‪.‬‬ ‫שני בעלי דין נכנסו לפני הדיין‪,‬‬ ‫גם קריאת המגילה עצמה‬ ‫ואין אנו יודעים מי מהם ניצח‬ ‫היא שבח ושירה להקב״ה‪ .‬וכמו‬ ‫אפשר ישראל שחטו את‬ ‫בדין‪ ,‬כאשר אחד מהם יוצא‬ ‫שכתב רש״י (מגילה ד‪ .‬ד״ה למען‬ ‫פסחיהן ונטלו לולביהן ולא‬ ‫ומחזיק בידו כף תמרים‪ ,‬אנו‬ ‫יזמרך)‪ :‬״וקריאת מגילה שבח‬ ‫אמרו שירה‬ ‫יודעים שהוא המנצח‪.‬‬ ‫הוא‪ ,‬שמפרסמין את הנס והכל‬ ‫מקלסין להקב״ה״‪ .‬וכן מצינו‬ ‫נראה לומר ש״שמחת לולב״‬ ‫וממשיך המדרש‪ :‬״כך ישראל‬ ‫בגמרא שקריאת המגילה נקראת‬ ‫היא השמחה שהיתה בעת‬ ‫ואומות העולם באין ומקטרגים‬ ‫הלל‪ :‬״רב נחמן אמר‪ ,‬קרייתא זו‬ ‫נטילת הלולב יחד עם אמירת‬ ‫לפני הקב״ה בראש השנה‪ ,‬ולית‬ ‫הלילא״‪.‬‬ ‫ההלל‪ ,‬דהנה מצינו בברייתא‬ ‫אנן ידעין מאן נצח‪ .‬אלא במה‬ ‫(פסחים קיז‪ ).‬מחלוקת מי חיבר את‬ ‫שישראל יוצאין מלפני הקב״ה‬ ‫על דרך זו יש לומר גם בחג‬ ‫ההלל שאנו אומרים בימים‬ ‫ולולביהן ואתרוגיהן בידן‪ ,‬אנו‬ ‫הסוכות‪ .‬לאחר ימי הדין‪ ,‬שבהם‬ ‫טובים‪ .‬וזו לשון הגמרא‪ :‬״הלל‬ ‫יודעין דישראל אינון נצוחייא‪.‬‬ ‫כל באי עולם נידונים לחיים או‬ ‫זה מי אמרו? רבי יוסי אומר‪:‬‬ ‫לפיכך משה מזהיר לישראל‬ ‫למוות‪ ,‬וכמאמר הפייטן‪ :‬״בראש‬ ‫אלעזר בני אומר‪ ,‬משה וישראל‬ ‫ואומר להם‪ :‬׳ולקחתם לכם‬ ‫השנה יכתבון וביום צום כיפור‬ ‫אמרוהו בשעה שעלו מן הים‪.‬‬ ‫ביום הראשון׳״‪.‬‬ ‫יחתמון‪ ,‬מי יחיה ומי ימות‪ ,‬מי‬ ‫וחלוקין עליו חביריו לומר שדוד‬ ‫בקצו ומי לא בקצו״ כאשר מגיע‬ ‫אמרו‪ .‬ונראין דבריו מדבריהן‪:‬‬ ‫הפירוש הפשוט הוא‪ ,‬שעל‬ ‫חג הסוכות ואנו זוכים לחיים‬ ‫אפשר ישראל שחטו את‬ ‫ידי נקיטת החפץ ביד מראים את‬ ‫בצילא‬ ‫לשבת‬ ‫טובים‪,‬‬ ‫פסחיהן ונטלו לולביהן ולא‬ ‫הניצחון ‪ -‬״דידן נצח״‪.‬‬ ‫דמהימנותא‪ ,‬הרי זה ממש‬ ‫אמרו שירה״‪.‬‬ ‫שנעשו על ידו בעת ההיא‬ ‫וזהו הוראה שאנחנו נקראים‬ ‫אמנם יש להוסיף‪ ,‬שהלולב‬ ‫בעולמות העליונים הקדושים‪,‬‬ ‫׳בנים׳‪ ,‬והשי״ת נקרא עלינו‬ ‫עצמו רומז לחיים‪ .‬וכמו שכתב‬ ‫ועושה בזה נחת רוח גדול‬ ‫׳אב׳‪ .‬דאי לא תימא הכי‪ ,‬ותאמר‬ ‫בעל הטורים (ויקרא כג‪ ,‬מ)‪ :‬״לולב״‬ ‫ליוצרו ובוראו יתברך שמו‬ ‫שאנחנו ׳עבדים׳ והשי״ת נקרא‬ ‫בגימטריא ״חיים״‪ .‬וכן הביא‬ ‫ויתעלה זכרו לעד‪.‬‬ ‫עלינו ׳מלך׳‪ ,‬הלא אסור‬ ‫המהר״ם מרוטנבורג (מנהגים דבי‬ ‫להשתמש בשרביטו של מלך‬ ‫מהר״ם‪ ,‬סדר עשיית לולב)‪.‬‬ ‫וגודל מעלת הנענועים הלא‬ ‫(סנהדרין כב‪ ,).‬והיאך ציוונו ליקח‬ ‫המה באו כמה פעמים בזוה״ק‪,‬‬ ‫אלו הד׳ מינין‪ ,‬שהם נקראין‬ ‫ואף שאר המינים רומזים‬ ‫ולמען אהבת הקיצור קצרתי‬ ‫׳שרביטו של מלך׳ מטעם הנ״ל‪,‬‬ ‫לחיים‪ ,‬וכמו שכתב רבי צדוק‬ ‫במקום הראוי להאריך‪ .‬והנני‬ ‫אלא על כרחך‪ ,‬מדאנחנו‬ ‫הכהן מלובלין בספר מחשבות‬ ‫שם לפניך מאמר אחד מזוה״ק‬ ‫משתמשין בשרביטו‪ ,‬הוראה‬ ‫חרוץ (אות טו)‪ :‬״על ידי זה‬ ‫וכו׳‪ .‬והאריז״ל כתב כוונות‬ ‫ועדות הוא שאנחנו בנים והוא‬ ‫מתעורר השמחה בלב‪ ,‬ו׳נוסע‬ ‫עצומות ונוראות בנענועים אלו‪,‬‬ ‫יתברך שמו אבינו‪ ,‬ונתקבלה‬ ‫סוכותה׳ ‪ -‬שהוא זמן שלימות‬ ‫ובוודאי לאו כל מוחא סביל דא‬ ‫תשובתינו‪ ,‬כי אב שמחל על‬ ‫השמחה שזוכה לחיי עולם‪ ,‬דעל‬ ‫לכוון כוונותיו‪ .‬ואתה אנוש‬ ‫כבודו‪ ,‬כבודו מחול‪ .‬כן כתב הרב‬ ‫זה רומזים הארבעה מינים‪.‬‬ ‫כערכי‪ ,‬יכוון כוונה פשוטה‬ ‫הגדול מורינו חיד״א זללה״ה‬ ‫׳לולב׳ בגימטריא ׳חיים׳‪ ,‬וכן‬ ‫ההכרחית‪ ,‬ומינה לא תזוע‪ .‬והוא‬ ‫בטעם הד׳ מינים״‪.‬‬ ‫הדס בגימטריא חיים עם הכולל‪,‬‬ ‫שבכל הולכה והבאה שבכל‬ ‫ואתרוג עם הכולל בגימטריא‬ ‫נענוע ונענוע‪ ,‬יכוון במחשבתו‬ ‫הנענועים וההלל ‪ -‬שמחת לולב‬ ‫׳תורה׳ — שהוא חיי עולם‪.‬‬ ‫בזו הלשון‪ :‬לשם יחוד קודשא‬ ‫ו׳ערבה׳ בגימטריא זרע‪ ,‬כי הוא‬ ‫בריך הוא ושכינתיה‪ ,‬לעשות‬ ‫נמצא שנטילת הלולב יחד‬ ‫לא טעם ולא ריח — רומז‬ ‫נחת רוח ליוצרי‪.‬‬ ‫עם אמירת ההלל ‪ -‬יחדיו יהיו‬ ‫לפושעי ישראל‪ ,‬וגם מהם לא‬ ‫תמים‪ .‬הלולב בא לפרסם את‬ ‫ידח נדח‪ ,‬ותיקונם לזכות לחיי‬ ‫הניצחון כנגד המקטרגים‪.‬‬ ‫עולם על ידי זרעם אחריהם‪,‬‬ ‫ובוודאי ברור הוא לכל‬ ‫ישראל יוצאים מלפני הקב״ה‬ ‫דברא מזכה אבא״ (סנהדרין קד‪.).‬‬ ‫משכיל‪ ,‬שאם יכוון כוונה זו‬ ‫ולולביהם ואתרוגיהם בידיהם‪,‬‬ ‫בשמחה עצומה מאוד‪ ,‬ייחשב‬ ‫ובכך נודע שישראל הם‬ ‫נמצא שנטילת הלולב היא‬ ‫לפני המקום ברוך הוא כאילו‬ ‫המנצחים‪.‬‬ ‫הכרזה‪ :‬״דידן נצח״ ‪ -‬זכינו בדין‬ ‫כיוון בכל הכוונות שכיוונו בהם‬ ‫לחיים טובים‪.‬‬ ‫אנשי כנסת הגדולה‪ ,‬כי ׳מה ה׳‬ ‫אל נטילת הלולב נלווית‬ ‫אלוקיך שואל מעמך כי אם‬ ‫אמירת ההלל‪ ,‬שכולה שבח‬ ‫ארבעת המינים ‪ -‬שרביטו של‬ ‫ליראה׳ וגו׳ (דברים י‪ ,‬יב)‪ ,‬וכמאמר‬ ‫ושירה על שלא צלחה מזימת‬ ‫מלך‬ ‫הכתוב‪ :‬׳תנה בני לבך לי׳ (משלי כג‪,‬‬ ‫המקטרגים‪ ,‬ועל שיצאנו זכאים‬ ‫כו)‪ .‬שיהא לבו שלם עם ה׳‬ ‫בדין ‪ -‬ממיתה לחיים‪ .‬זהו ענין‬ ‫יש להוסיף בנותן טעם‬ ‫במצוותיו‬ ‫ושמח‬ ‫אלוקיו‬ ‫״שמחת לולב״‪ :‬הנענועים יחד‬ ‫לשבח‪ ,‬מדוע ארבעת המינים‬ ‫הקדושות מאוד‪ ,‬וכל מגמתו‬ ‫עם אמירת ההלל‪ ,‬שעל ידם‬ ‫הם המראים את ניצחוננו‪ .‬כי יש‬ ‫לעשות תיקונים בעולמות‬ ‫מתקיימת מצות ״ושמחתם לפני‬ ‫שהתכפרו‬ ‫הוכחה‬ ‫בהם‬ ‫העליונים הקדושים‪ ,‬ויבוא מזה‬ ‫ה׳ אלוקיכם שבעת ימים״‪.‬‬ ‫עוונותינו והתרצינו לפני אבינו‬ ‫נחת רוח ליוצרו ובוראו יתברך‬ ‫שבשמים‪.‬‬ ‫שמו ויתעלה‪.‬‬ ‫מעלת הנענועים‬ ‫וכמו שכתב הבני יששכר‬ ‫על גודל מעלת הנענועים יש‬ ‫(תשרי‪ ,‬מאמר י׳ צלא דמהימנותא‪ ,‬אות יח)‪:‬‬ ‫כי אין הקב״ה בא בטרוניא‬ ‫ללמוד מדברי היסוד ושורש‬ ‫״והנה בכדי להוכיח לכל באי‬ ‫עם בריותיו לכוון את אשר לא‬ ‫העבודה (שער האחד עשר שער האיתון‪,‬‬ ‫עולם שנתקבלה תשובתינו‪ ,‬כי‬ ‫תשיג יד שכלו‪ .‬ובוודאי אף מי‬ ‫כוונת הלולב)‪ :‬״ויעיין אדם בכתבי‬ ‫׳אב שמחל על כבודו‪ ,‬כבודו‬ ‫שחננו ה׳ דעה ובינה לכוון כל‬ ‫האריז״ל מהתיקונים הנפלאים‬ ‫מחול׳ (קידושין לב‪ ,).‬ציוונו השי״ת‬ ‫כוונות פרטיות של האריז״ל‪,‬‬ ‫והנוראים הנעשים בעולמות‬ ‫אחר עבור ימי התשובה ליקח‬ ‫צריך גם כן לצרף עמהן הכוונה‬ ‫העליונים הקדושים על ידי‬ ‫ביום החג הקדוש הזה ד׳ מינים‪,‬‬ ‫הזו‪ .‬ויזהר האדם מאוד שלא‬ ‫הנענועים‪ ,‬וידע מה העבודה‬ ‫ואלו הד׳ מינין אין שום שליטה‬ ‫יתנהג במצוות בוראנו ברוך הוא‬ ‫הזאת לנו עם קדוש‪ ,‬ואז בוודאי‬ ‫לשר עליהן‪ ,‬רק כביכול השי״ת‬ ‫וברוך שמו כמצות אנשים‬ ‫יגיל וישמח שמחה עצומה עד‬ ‫בעצמו‪ ,‬כן כתבו הקדמונים‪ .‬אם‬ ‫מלומדה‪ ,‬רחמנא ליצלן‪ .‬ודי‬ ‫הנענועים‪,‬‬ ‫בעת‬ ‫מאוד‬ ‫כן‪ ,‬אלו הד׳ מינין נקראים‬ ‫בהערה זו״‪.‬‬ ‫מהתיקונים הנפלאים והנוראים‬ ‫׳שרביטו של מלך׳‪.‬‬