לב שומע · Lev Shomea — סוכות (2026-09-21)

ב"ה
גﬥיון
ﬥב לﬢעת
מאמרי תורה בהלכה ואגדה מוסר וחסידות
יו"ל ע"י תלמידיו ושומעי לקחו של
מורינו הרב שמעיה לעוו שליט"א
דומ"ץ וראה"כ יטב לב דסאטמאר לאנדאן יצ"ו
קולמוס הלב מפיהם ומפי כתבם
מאמר מערכת לקט אמרים ופנינים יקרים
דבר בעתו מה טוב שמחת יו"ט ,סוכה ,ד' מינים
תנו רבנן בברייתא (מובא בגמ' סוף מגילה) "משה תיקן ובעי בר נש למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה וכו'
להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום",
ע"כ. כי הא דרב המנונא סבא ,כד הוה עייל לסוכה ,הוה חדי ,וקאים על פתחא דסוכה
מלגאו ,ואמר נזמן לאושפיזין ,נסדר פתורא ,וקאים על רגלוהי ,ומברך ,ואומר 'בסכות
הנה ידוע מה שנחלקו הראשונים בהאי דינא היאך תשבו שבעת ימים' ,תיבו אושפיזין עלאין ,תיבו ,תיבו אושפיזי מהימנותא ,תיבו ,ארים
לקיים תקנת משה רבינו ,יש שכתבו דהיינו כמשמעו ידוי וחדי ,ואמר :זכאה חולקנא ,זכאה חולקיהון דישראל ,דכתיב (דברים לב ט) כי חלק
לדרוש ברבים בהלכות הנוגעים לכל חג וחג בעצם ה' עמו וגו' ,והוה יתיב' (זוה"ק אמור קג).
יום החג (כן מבואר ברשב"א מגילה ד .וכ"ה משמעות התוס'
שם ,וכן משמע מהרמב"ם פי"ג מתפלה ה"ח ופ"א ממגילה הי"ג), ***
ויש שפירשו (משמע מדרש"י ור"ן שם) ענינו של יום היינו מצינו במדרש שכל המצוות כולן שאנו מסובבים בימים אלו עיקרם לענין השמחה
בעניני הנסים שעשה הקב"ה לישראל באותו יום בחג הסוכות" ,ושמחתם לפני ד' אלקיכם" .וז"ל המדרש רבה (ויקרא ל ב) עה"כ (ויקרא כג
טוב ,וכן נקט למעשה בשו"ע הרב (סימן תכט) וז"ל, מ) ולקחתם לכם ביום הראשון ,הדא היא דכתיב (תהלים טז יא) תודיעני ארח חיים ש ַֹׂבע
"משה רבנו עליו השלום תיקן להם לישראל שיהיה שמחות .אל תהי קורא כן ,אלא ֶׁש ַבע שמחות ,אלו שבע מצוות שבחג ,ואלו הן ,ארבעה
כל חכם העיר דורש לבני עירו בכל רגל בענינו של
יום ,נס הנעשה בו ביום .כגון בפסח ביציאת מצרים, מינין שבלולב ,וסוכה ,חגיגה ושמחה.
ובעצרת במתן תורה ,ובחג בהיקף ענני כבוד .וגם כן ***
ידרוש לעם בכל רגל הלכות הצריכות לבו ביום נפסק ברמב"ם (הל' שופר וסוכה פ"ח הי"ד) השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת
שיודיע להם האסור והמותר בו ביום הלכות פסח הקל שצוה בהן ,עבודה גדולה היא .וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו,
בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג אף על
שנאמר (דברים כח מז) 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב' .וכל
פי שדרש להם הלכות הרגל שלשים יום לפניו" ,ע"כ.
המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו ,חוטא ושוטה .ועל זה
ולהבהרת הענין ,יש לדעת שאין המדובר כאן בדין הזהיר שלמה ואמר (משלי כה ו) 'אל תתהדר לפני מלך' .וכל המשפיל עצמו ומקל גופו
"שלושים יום קודם החג" שהיא תקנה אחרת (ויש במקומות אלו ,הוא הגדול המכובד העובד מאהבה.
אומרים שהוא מדאורייתא ,ואכמ"ל בזה) שבזה אין שום ***
חולק שהוא לעסוק בהלכות החגים ,ובביאור הלכה מה נאה ומה יאה לשלב את דברי הרמב"ם עם מה שכתב הכוזרי" :אין כניעתך בימי
סימן תכט כבר האריך בביאור דין זה באר היטיב,
ואין זה ענינינו. התענית יותר קרובה אל האלוקים ,משמחתך בימי השבתות והמועדים ,כשתהיה
שמחתך בכוונה ולב שלם וכו' ,שתשמח במצוה עצמה מאהבתך ַה ְמ ַצוֶׁ ה בה ,ושתכיר
והנה יש במשמע מתוך דברי הראשונים שהולכים מה שהטיב לך בה ,וכאילו אתה בא אל אכסנייתו קרוא אל שולחנו וטובו ,ותודה על
בשיטה זו שיש לדרוש ברבים ההלכות הנהוגות זה במצפון ובגלוי .ואם תעבור בך השמחה אל הניגון והריקוד – היא עבודה ודביקות
באותו החג ,דהיינו אף באופנים שכבר אינם נוגעים בענין האלוקי"( .הכוזרי מאמר ב)
למעשה וכגון לעמוד ולדרוש ביום יו"ט שני של פסח
בהלכות ליל הסדר ,וביו"ט שני של סוכות במצות ***
אכילה בסוכה בליל טו' וכדו'( ,כן יוצא להדיא מתוך בספר החינוך (פר' אמור מצוה שכד) כתב על סיבת השמחה בחג הסוכות ,שהיא להקדיש
דהרמב"ם הלכות מגילה הנ"ל ,יעו"ש היטיב ,ודו"ק) ,וכאן את השמחה הטבעית שבאסיפת התבואה ופירות האילן אל הבית ,לה' .וזו לשונו:
נשאלת השאלה ,מה טעם דרישת הלכות אלו כאשר "לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל ,כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות
כבר עבר זמנם ומה תועלת יש בה. האילן בבית ,ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה ,ומפני כן נקרא 'חג האסיף' .וצוה הא-
ובפשטות נראה מתוך דהריטב"א שמבאר סוגית
ּכֹותם להיות עיקר השמחה לשמו .ובהיות ל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת ,לְ זַ ָ
הגמ' במגילה (ד ,).שענין העסק בהלכות החג הוא השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלוקים בעת ההיא ,ציונו השם
כעין שאר ההזכרות שיש ביו"ט ,וז"ל" ,ימים טובים לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו .והיה
דאית ביה כמה זכירות בבטול מלאכ' ולנהוג אותו מרצונו להיות המזכיר מין המשמח ,כמו שהעת -עת שמחה ,כי צדק כל אמרי פיו.
קדש וכמה הזכרות אפ"ה חייבין לדרוש בהלכותיו וידוע מצד הטבע ,כי ארבעה המינין כולם משמחי לב רואיהם".
וכו'" ,ולפי"ז מובן שאין הכוונה לדעת את המעשה
אשר נעשה רק כשארי "הזכרות" שאנו עושים ***
לחגיגת המועד .וכן משמע ממה שפסק הרמב"ם דין מצינו בספה"ק שענין השמחה בחג הסוכות הוא ע"י שזכינו להטהר לפני ד' ביום
שו"ד בענינו של יחד עם דין קריאת התורה שבחג, הכיפורים ,ע"כ ראוי להעתיק דברי הבית אהרן (ראש השנה)" :כי עיקר התשובה הבאה
יעו"ש (פי"ג מתפלה ה"ח) ודו"ק.
המשך בעמ' הבא
אך עדיין נראה למצוא טוב טעם ותועלת בעסק
ע"י שמחה ותענוג .ועיקר תענוג ושמחה בא ע"י תשובה ,והא בהא תליא .ואמר כי הוא הלכות אלו לכבוד החג בס"ד.
דבר תמוה בעיניו איך לא יצא אדם מהכלים ע"י דיבורים של אלו הימים"...
והוא ע"פ המובא ברי"ף ברכות (דכ"א :מד' הרי"ף)
*** ובתלמידי רבינו יונה בברכות ,וז"ל הרי"ף (קאי אמה
בסידור 'אשי ישראל' (מלוקט בו פירושים על סדר התפילה מתורתו של הגר"א – 'אבני אליהו' ,וחובר עמו פירוש שאמרו שם בגמ' ,א"ר יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא
שחוק פיו בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו
'שיח יצחק' מהגאון ר' יצחק מאלצאן זצ"ל) ,מביא בפירוש שיח יצחק (על סדר שלש רגלים) לפרש את רנה אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה
מה שאנו מתפללים 'אתה בחרתנו מכל העמים' וכו' ,שהוא רומז על סדר הרגלים .וזו אמרו עליו על ר"ל שמימיו לא מלא שחוק פיו בעוה"ז מכי
שמעה מר' יוחנן רביה ,ומאריך שם הרי"ף בענין הדרך הנכונה
לשונו ''ורצית בנו' ,ענין הרצון מצאנו כמה פעמים אחר הכעס ,כמו שאמר יעקב לעשו
שראוי לנהוג בזמנינו בזמני שמחה שונים) ,גרסי׳ בפרק
'על כן ראיתי פניך כראות פני אלוהים ותרצני' (בראשית לג י)' .ונרצה לו לכפר עליו' (ויקרא חלק תנו רבנן הקורא פסוק וכו' אמרה לפניו
א ל) 'נרצה עוונה' (ישעיה מ ב) .וכן הכוונה כאן ,כי גם אחר שעשו העגל נתרצה להם הקב"ה רבונו של עולם ,אם בעלי מקרא הן יעסקו
ביום הכיפורים והשרה שכינתו בתוכם .והנה באו הג' לשונות ,נגד השלש רגלים במקרא [בתורה ובנביאים ובכתובים] ואם בעלי
כסדרם' :אתה בחרתנו' -הוא בעת יציאת מצרים כנ"ל' .אהבת אותנו' -הוא מעמד הר משנה הן יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות ואם
בעלי תלמוד הן יעסקו בתלמוד בהלכות הפסח
סיני כנ"ל .שהוא בחג השבועות' .ורצית בנו' -הוא כפרת עון העגל והשראת השכינה בפסח בהלכות העצרת בעצרת בהלכות החג
ואז בא חג הסוכות ,ועל כן נאמרה בו שמחה יתירה יותר מכל המועדים'. בחג ,העיד ר׳ שמעון בן אלעזר משום ר׳ יהושע
*** בן חנניה הקורא פסוק אחד בזמנו מביא גאולה
מסופר באמרות משה (ליקוט מתורתו של הרה"ק רבי משה מקאברין זיע"א ,סוכות) ,שפעם אחת לאחר לעולם (גירסת הגמ' חולין קא .וגי' רבי"ו ,מביא טובה
יום הכיפורים קרא הרה"ק רבי משה מקאברין זיע"א לאחד מאנשיו שבא אליו ממרחקים לעולם) שנאמר (משלי טו כג) ודבר בעתו מה טוב,
עכ"ל.
להיות במחיצתו בראש השנה ויום הכיפורים ,וביקש ממנו שישוב אל לביתו לחג
הסוכות .אך החסיד התחנן לפניו שהוא רוצה להישאר אף לחג הסוכות ,ואילו רבו הרי לן מדחז"ל הנ"ל תועלת אחרת לגמרי בענין
הרה"ק מקאברין זיע"א לא הסכים לו .וכך החסיד שוב התחנן ,אך רבו לא ניאות לו העסק ב"הלכות החג בחג" ,והוא שכן הוא הדרך
להישאר אצלו ,ולבסוף פירש לו את טעם בקשתו .שבחג הסוכות הולכים לבוא לסוכה לאיש יהודי לחוג את שמחתו ,לעסוק בתורה כל
אורחים חשובים ,הלא הם האושפיזין קדישין ,ואתה בעל מרה שחורה ,ואין רצוני שתשב אחד לפי מה שראוי לו ,אך עדיין נשאלת השאלה,
א"כ למה דוקא בעינא דיומא.
עמנו בסוכה כשהמרה שחורה על פניך...
*** ולזה בא רבינו ומבאר הענין באר היטיב ,וז"ל,
"כי בראש השנה ויום הכיפורים נגבה הרצועה והשבט שהם הדינים וכוחותם .וזהו (ישעיה הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם שנא'
ה טז) 'ויגבה ה' צבאות במשפט' ,עד שאנו שבים אליו באמת .ואחר כך מזרקים השבט ודבר בעתו מה טוב ,ראש הפסוק הוא שמחה
והדינים ,והשי"ת מכניסנו לתחת כנפיו שהוא הסוכה ,שמצוה זו היא קדושת השי"ת לאיש במענה פיו וזהו פירושו כשהדברים טובים
ב"ה והשראתו ,והיא פריסת סוכת שלום על נפשותינו ,ויחביאנו צל ידו ,תחת כנפיו בעיני האדם יש לו חשק לאמרם ומתוך שרואה
אותם נאותים איננו מבקש עת ראוי שיצא מפיו
נחסה. כל דבר ודבר דבור על אפניו ואומר אותם
וכבר נאמר זה בכתבי האריז"ל ענין החיבוק המרומז בסוכה ,כמו אדם שמחבק את בנו לפעמים בלא עתם ואין מעלתם ניכרת והוא
באהבתו אותו ובזרועותיו יקיפנו וסוכך עליו בראשו .והזרוע הוא שתיים כהלכתן, טעות ,אלא לבקש עת לכל דבר ודבר כי הדבר
ושלישית אפילו טפח .כי הם שני פרקים ארוכים .והג' – הטפח היד ,עיין שם בכתבים. האמור בעתו כמה הוא טוב מפני שבני אדם
מכירים ומרגישי' במעלתו ,וכמו כן אף על פי
והכל משל ומליצה לענין החיבוק והתקרבותנו להשי"ת "בשמחה" וטהרת הנפש'" (יושר
שקריאת הפסוקים טובה לכל העולם בכל זמן,
דברי אמת אות נז)
כשקורא כל פסוק ופסוק בזמנו הוא יותר טוב
*** מפני שמועילין בני אדם באותה קריאה כיון
ובספה"ק שם משמואל כתב (שבת חול המועד סוכות תרפ"א)" :והנה כבר הגדנו וכן איתא שהיא בשעת הצורך ונמצא שמביא טובה לעולם.
בספה"ק שבשמחה של מצוה שבחג הסוכות מתקנין כל העבודות וכל המעשים של כל
השנה שנעשו בקרירת רוח והעדר השמחה .ולפי האמור מבואר שבסוכות שהשמחה ואשר על כן ,שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו
מתקנת את כל העבודות של כל השנה כאלו היו נעשים בשמחה ,וע"כ אז במלחמת גוג מה טוב ,כי עלינו להודות לד' אשר בחר בנו מכל
העמים וקדשנו במצוותיו ונתן לנו מועדים
ומגוג שכל כחם הוא מחמת הקרירות רוח כנ"ל ,מובן שבסוכות שכל אלה נעשה מתוקן לשמחה חגים וזמנים לששון ,ועוד זאת נצטווינו
יאבדו גוג ומגוג לפני ישראל". לעסוק בתורתו יתברך ולהשתעשע בה בעיתים
*** המוקדשים האלו ולהביא טובה לעולם ,כל אחד
יה"ר שנזכה כולנו לשמוח ברגל כמצות ה' עלינו ,וכהיום הזה יביאנו ה' ששים ושמחים כפי מה שחנן אותו האלוקים – פיקודי ד' ישרים
לציון ברננה .ונזכה שהשמחה של חג הסוכות תשפיע על כל השנה שנעבוד את ה' משמחי לב!
בשמחה ובטוב לבב .ומי שזוכה להיות שמח וטוב לב בימים האלו ,יש לו סימן טוב על
כל השנה הבאה עליו לטובה ,כפי שכתב הפלא יועץ (אות ס' – סוכה) 'וצוונו לשמוח שמחה בברכת התורה
של מצוה ,והוא סימן טוב לכל השנה ,שכתבו גורי האריז"ל ,שמי שיהא שמח וטוב לב פרוס החג תשפ"ז לפ"ק
ולא יצטער כלל בחג הקדוש הזה ,מובטח לו שתעלה לו שנה טובה ויהיה לעולם שמח'. המערכת
ב' מועדים כלולים בחג הסוכות
בדעת זקנים לרבותינו בעלי התוס׳ סו״פ פנחס שאלו לטעם הדבר שבכל המועדים מקריבים שבעה כשבים ואיל אחד ,ואילו בסוכות מקריבים י״ד כבשים
ושני אילים.
וי"ל בזה עפמ"ש בתו״כ (אמור פי״ב) וז״ל" ,דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה׳" ,מה ת״ל ,לפי
שנאמר "בסוכות תשבו שבעת ימים" ואיני יודע אם שבעה ראשונים אם שבעה אחרונים[ ,פי׳ שאיני יודע אם תחילת חג הסוכות הוא בט״ו לחודש או
שמנה ימים אח״ כ שהם שבעה ימים האחרונים של החודש] כשהוא אומר "ובחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה׳" ,הרי שבעה
ראשונים ולא שבעה אחרונים ע״כ.
והקשה הראב״ד שהרי הוא מקרא מפורש בפ׳ אמור "אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ד׳ שבעת ימים וגו׳",
ותירץ דסד״א שמט״ו לחדש ואילך יהיו שמנה ימים 'חג ללולב' ,והשבעה אחרונים של החודש יהיו 'חג לסוכה' ,ולכך כתי׳ בחמה עשר יום וגו׳ ללמד שגם
החג לסוכה הוא בשבעה ימים ראשונים עכ״ד.
והמבואר דחג הסוכות כולל בעצם ב׳ מועדים ,א׳ חג הלולב ,ב׳ חג הסוכות ,ואלא שנלמד מקרא מסויים שתרווייהו חלים באותם הימים ,ולפי״ז א״ש
שנכפלו קרבנותיהם.
חקקי לב
שמעתתא אליבא דהלכתא
דיני ברכת לישב בסוכה
נזכר אחר אכילתו שלא בירך פלוגתת הראשונים אימתי מברכים
מי שאכל בסוכה ,ואחר גמר אכילתו נזכר שלא בירך ברכת נחלקו הראשונים בדין ברכת לישב בסוכה ,אימתי חייב
לישב בסוכה ,יכול לברך לכולי עלמא כל זמן שישיבתו לברכה ,וישנה ג׳ שיטות בדבר:
הקודמת נמשכת.
א) שיטת הרמב״ם (פרק ו' הלכ' סוכה הלי"ב) היא שמברך
ולפי שאף לר״ת אין עצם ה״אכילה״ מחייבת ברכה ,רק בכל פעם ופעם שנכנס לסוכה ,והיינו לפי שעצם השהיה
ה״ישיבה״ ,וכנוסח הברכה ״לישב בסוכה״ .אלא דס״ל בסוכה היא מצוה ,ושפיר מברך בכל פעם ששוהה בסוכה
שלא תיקנו ברכה על כל ישיבה כי אם על ״ישיבת קבע״ ומקיים מצוה[ .וכן דעת הרי״ף והמרדכי בשם ראבי״ה ,ובמ״מ שכן
הנקבעת על ידי אכילה. היא גם דעת הגאונים .וכבר ציינו בזה לתרגום יונתן בפר׳ אמור (כ״ג
מ״ב) על הפסוק ״בסוכות תשבו שבעת ימים״ ,שכתב :״ומברכין
לברייהון כל אימת דעיילין תמן״].
ועל כן ,כל שממשיך לישב אחר אכילתו ,הלא הוי המשך
של אותה קביעות ,ושפיר מברך. ב) שיטת הר״י (בתוס' ריה"ח בכות יא ):שאינו מברך אלא
על דברים שאסור לעשותם חוץ לסוכה ,כגון אכילה,
וכתב המ״ב בסוף סי׳ תרל״ט ,דמכל מקום כל שעדיין לא
שתיה ושינה ,ולא על טיול ושינון וכדו' ,אמנם למעשה
בירך ברכת המזון ,יברך לישב בסוכה ויאכל אחר כך מעט.
נוטה יותר שלא לברך על שינה ,כי שמא לא ירדם.
מי שאינו אוכל סעודה כל היום
ג) שיטת ר״ת שאין לברך אלא על אכילה בלבד ,ולפי
שהיא עיקר קביעות ישיבת סוכה ,ופוטר בזה גם את שאר
הט״ז בסקי״ז כתב לחדש ,דאף לשיטת ר״ת שאין מברכים
אלא על האכילה ,היינו דווקא באופן שדעתו לאכול הדברים שעושה בסוכה.
באותו היום .אבל אם אין דעתו לאכול באותו היום ,אזי
פלוגתת האחרונים בהנ״ל
לכולי עלמא כל אימת שנכנס לסוכה חייב לברך.
בשו״ע סי׳ תרל״ט ס״ח איתא ,דנהגו העולם כר״ת שאין
וביאור הדברים ,שבאמת אף לר״ת עצם השהיה בסוכה
מברכין על הסוכה אלא בשעת אכילה .וכתב שם הרמ״א:
מחייבת ברכה ,וכשיטת הרמב״ם .אלא דס״ל שהיא
והכי נהוג.
נפטרת בברכה שיברך על האכילה ,וכעין עיקר פוטר את
הטפל .ואולם אם אינו מברך על האכילה ,הרי אין לו מה
אמנם בביאור הגר״א שם פליג ,וס״ל שהעיקר כדעת
שיפטור את השהיה ,ושוב חזר הדין לברך אף על השהיה. הרמב״ם ,שמברך בכל פעם שנכנס .וכן הוא ב'מעשה רב',
שיברך בכל פעם שנכנס ,ואפילו מאה פעמים ביום .ובספר
והמאמר מרדכי פליג על הט״ז ,ולפי שסוף סוף לא תיקנו
'אורחות רבינו' כתב שאף דעת החזו״א כדעת הגר״א,
ברכה אלא על אכילה ,ואין תקנת ברכה שלא בזמן אכילה.
ושכן הורה נמי לשואלים.
ולהט״ז צריך לומר דבאמת איכא חיוב ותקנת ברכה אף
על כל כניסה ,אלא שהם נפטרים בברכה על האכילה.
המנהג למעשה
ודומיא דלולב ,שלא תיקנו ברכה אלא על הלולב ,ומכל
ולענין האיך לנהוג למעשה :מנהג רוב העולם כהשו״ע
מקום אם נטל להד׳ מינים בזה אחר זה וסח ביניהם,
וכשיטת ר״ת ,שאין לברך אלא בשעת אכילה .ואפילו אם
מבואר ברמ״א סי׳ תרנ״א סי״ב שצריך לברך על כל אחד
יושבים קודם אכילה שעה אחת ויותר ,אין מברכים.
בפני עצמו.
ומכל מקום כתבו הפוסקים שנכון לצאת בזה גם ידי שיטת
ולענין הלכה ,בכף החיים כתב שיש לחוש להמאמר
הרמב״ם ,ולא לישב בסוכה סתם בלא ברכה .ועל כן ,תיכף
מרדכי ,ועל כן עדיף שלא יברך בעצמו ,רק ישמע ברכה
משנכנס לסוכה יקח איזה מאכל מחמשת המינים ,ויאכל
מאחר .ברם המ״ב ושאר פוסקים העתיקו את דברי הט״ז
ממנו מעט יותר מכביצה ,ויברך עליו לישב בסוכה ,ושוב
בלא שום פקפוק.
לא יברך אחר כך בשעת אכילה (מ״ב סקמ״ו).
ואולי יש לומר שאף המאמר מרדכי יודה בזה שצריך היושב בסוכה ואין בכוונתו לאכול
לברך .ולפי שבכהאי גוונא יש לומר שלא תיקנו שיפטר
באכילה ,דמהיכא תיתי שכל הנכנס לסוכת חבירו גם יאכל בחיי אדם כתב להוסיף ולחדש עוד על דרך הט״ז הנ״ל,
שם .וכעין שכתב בשער הציון סקצ״ג בדעת החיי אדם. דעד כאן לא מיירי ר״ת אלא כשבאותה כניסה גופא עתיד
גם לאכול .דאז נפטרת שהייתו ששוהה קודם האכילה
ועיין בשער הציון סקצ״ג ,שהנכנס לסוכת חבירו ושוהה בברכה שיברך על האכילה.
שם בלא אכילה תליא בפלוגתת השו״ע הרב והחיי אדם.
והיינו דלהשו״ע הרב אינו מברך ,ולהחיי אדם שפיר אבל הנכנס לסוכה ועתיד לצאת ממנה בלא שיאכל ,שוב
מברך. צריך לברך על עצם השהיה ,ולפי שאין הברכה שעל
הכניסה הבאה פוטרת את השהיה הזאת למפרע .והוא
וצריך עיון גדול ,שהרי דברי השו״ע הרב ברור מללו הדין נמי שאין הברכה שעל השהיה הקודמת פוטרת את
שחייב לברך אף בכהאי גוונא ,וכנ״ל. הכניסה הזאת.
ואף בדעת החיי אדם ,עיין שם בשער הציון שכתב לבאר ואולם בשו״ע הרב (סעיף י״ב) פליג בזה על החיי אדם
טעמו ,דהוא משום דס״ל שהמנהג שנהגו לברך רק על בתרתי ,וס״ל דהברכה שמברך שחרית פוטרת אף את
אכילה הוא דווקא בביתו ,שדרך לקבוע שם סעודה ,ולא השינה והטיול של כל אותו היום .וכן היא פוטרת את
בסוכת חבירו שאין דרך לקבוע שם סעודה. השינה והטיול שקודם האכילה ,״לפי שהן טפלים
להאכילה שלאחריהם״.
ותמיה רבתי ,אמאי הוצרך לזה שהרי החיי אדם לשיטתו,
שאף הנכנס לסוכתו ואין בכוונתו לאכול חייב לברך ,וכל והנה הכרעת המ״ב בזה בסקמ״ח היא כהחיי אדם .ואולם
שכן בסוכת חבירו דלא גרע .ומצוה ליישב. מנהג העולם בזה הוא כהשו״ע הרב ,ועל כן כשנכנסים
לסוכה בלילה לישון ,אין מברכים על אותה שהייה ,ואף
ולענין מעשה ,אחר שמעיקר הדין הנכנס לסוכת חבירו שעתידים לצאת למחר לתפילה בלא שיברכו לישב
חייב לברך אף אם אינו אוכל שם ,וכמבואר,ד על כן נראה בסוכה.
ודאי שעל כל פנים יאכל מיני מזונות בשיעור של מעט
יותר מכביצה ויברך לישב בסוכה. ויש לעורר בזה ,דמן הנכון לכל ירא שמים שיאכל
בכניסתו לסוכה בלילה מיני מזונות בשיעור של מעט יותר
גדר טיול בסוכה המחייב ברכה מכביצה ,ויברך לישב בסוכה ,כדי לצאת דעת החיי אדם
והמ״ב.
בשו״ע הרב סי׳ תרל״ט סט״ו כתב ,וז״ל :״ואפילו אם אינו
רוצה לאכול בסוכה זו [פירוש :של חבירו] ,אלא שנכנס [ונראה לבאר שיטת השועה"ר ,דיסוד מצות ישיבת סוכה היינו שכל
לתוכה לישן ולטייל ,צריך לברך לישב בסוכה ,שאין שינה שבעה ימים יקבע מקום דירתו בסוכה .ורצה לומר ,דחזינן ליה כאילו
וטיול שבסוכה זו נפטרין בברכה שבירך בסוכה אחרת. עבר דירה מביתו של כל ימות השנה לדור ולהתגורר כעת בסוכה ,וכל
מה דבעינן שיעשה לכל צרכיו ,היינו אכילה ,שתיה ,שינון ,טיול וכיוצא
אבל אם נכנס לתוכה לאכול בתוכה מיני מאכלים שמותר
בזה ,בסוכה ,הוא פועל יוצא מכך שכעת זהו מקום דירתו.
לאכלן חוץ לסוכה ,אין צריך לברך״ .עכ״ל.
ומה שאין מברכין אלא על האכילה ,היינו משום שהאכילה היא היא
וצריך עיון ,דאמאי באוכל מיני מאכלים שמותר לאכלן הדבר הקובע ומראה שבאמת זהו מקום דירתו .לפי שלעולם אין אדם
חוץ לסוכה אין צריך לברך ,והא תיפוק ליה שחייב לברך אוכל אלא בתוך ביתו ,ובכך שאוכל בסוכה הרי הוא מראה וקובע שאכן
מצד עצם השהיה בסוכה .דאטו גרע זה ממי שנכנס לטייל זהו ביתו ומקום דירתו ,ולזה סגי לברך אף על מה שאוכל בכניסה
אחרת ,ולא בעינן שיאכל דווקא בכניסה זו .ומשום דכל שקובע באותו
בסוכה ואינו אוכל כלום ,שחייב לברך.
היום שכאן הוא מקום דירתו ,כבר סגי בכך להוכיח אף על שאר
הדברים הנעשים בסוכה דהוא משום שכאן הוא מקום דירתו .ודו"ק כי
וכמו כן יש לעיין בשערי תשובה סק״ה ובמשנה ברורה קיצרתי].
סקט״ז ,שכתבו לענין אכילת פת כיסנין יותר מכביצה,
דיש בזה פלוגתת הפוסקים אם חייב בסוכה ומברכין עליו
לישב בסוכה או לא.
הנכנס לסוכת חבירו
וכיון שמנהג העולם שמברכים על זה אם אוכל יותר
מכביצה ,על כן כדי לצאת מחשש ברכה לבטלה יראה בענין הנכנס לסוכת חבירו ושוהה שם בלי אכילה -
שלא לצאת מיד אחר אכילתו ,רק יתעכב בסוכה לשבת לכאורה באנו בזה לפלוגתת הט״ז והמאמר מרדכי הנ״ל
שם זמן מה ,ויכוון בברכת לישב בסוכה שמברך על הפת אות ה׳ .וכיון שקיימא לן כהט״ז ,הוא הדין בסוכת חבירו
כיסנין לפטור גם את הישיבה שאחר זה. שחייב לברך אף על עצם השהיה בלי אכילה.
וצריך עיון גדול ,אמאי צריך להמשיך לישב אחר אכילתו? וכן הוא להדיא בשו״ע הרב סט״ו ,שהנכנס לסוכת חבירו
והלא בשעת האכילה עצמה הוא כבר יושב בסוכה .ואם לישן ולטייל צריך לברך לישב בסוכה ,״שאין שינה וטיול
כן ,אף אם אין האכילה מחייבת ,מיהו תיפוק ליה מצד שבסוכה זו נפטרין בברכה שבירך בסוכה אחרת״.
דעת המחזיק ברכה ,דכשם שלענין ברכה אינו מברך עצם הישיבה בסוכה בשעת האכילה .ומה יתן ומה יוסיף
״המוציא״ בפחות משלוש או ארבע ביצים ,משום שנחשב לך מה ששוהה עוד זמן מה לישב בסוכה אף אחר
בזה לאכילת עראי ,הוא הדין לגבי סוכה ,דחשיב נמי האכילה?
כאכילת עראי ופטור מן הסוכה.
והנראה מוכרח בזה ,דגדר טיול בסוכה היינו כשאין לו
ואולם דעת הגינת ורדים ,דחלוק דין קבע הנצרך לענין שום סיבה מסוימת להיות כעת בסוכה ,ורק שהוא נכנס
סוכה מקבע הנצרך לענין ברכות. אליה ,או שנשאר לישב בה ,בכוונה תחילה על מנת
לשהות בה -״פארברענגען״ בלע״ז.
דאילו לגבי ברכת ״המוציא״ בעינן שיהא הפת נאכל
בתורת ״שביעה״ ולא בתורת ״קינוח״ .ועל זה הוא מה שאין כן כששהייתו בסוכה היא מצד איזה צורך אחר
דאמרינן שכל שאכילתו בשיעור פחות משלוש או ארבע שיש לו כאן ,דאין זה נחשב כטיול בסוכה ,ואין לנו לדון
ביצים ,הרי הוא נאכל לקינוח ולא לשביעה. לחייבו בכהאי גוונא מצד עצם השהיה.
מה שאין כן לענין סוכה ,דבעינן רק להפקיעו משם והיינו גופא טעמא דכל שנכנס על מנת לאכול דברים
״טעימה״ הפטורה מן הסוכה ולהכניסו בכלל ״אכילה״. שאינו חייב לאכלם בסוכה ,דלא שייך לדון לחייבו בברכה
ולזה כבר במעט יותר מכביצה סגי להפקיעו משם מצד עצם השהיה והטיול ,משום שאין זה נחשב כטיול.
״טעימה״.
וכבר מצינו כעין סברא זו גם בשער הציון סי׳ תרל״ט
סקצ״ג ,וז״ל:
ולענין מעשה ,פוק חזי מאי עמא דבר ,שמברכין על זה
לישב בסוכה ,וכדעת הגינת ורדים ,אמנם השערי תשובה ״ומכל מקום נראה דאפילו לדידיה [פירוש :להחיי אדם,
והמשנה ברורה חשו להחמיר ,וכתבו שישהה קצת אחר שהנכנס לסוכת חבירו ואינו אוכל שם חייב לברך] ,הוא
האכילה ,ויכוון בשעת ברכתו על הפת כיסנין לפטור גם רק כשנכנס לשם ורוצה לישב שם .אבל כשנכנס לשם
אותה שהייה שישהה אחר האכילה. לגבות חובו וכדומה שאר עסק ,ואין נפקא מינה אצלו בין
אם הוא סוכה או בית או חוץ ,בזה לכולי עלמא אין צריך
לברך ,דלא עדיף ממתעסק בעלמא .ורק בחלבים ועריות
הקובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין אמרינן דמתעסק חייב שכן נהנה .כן שמעתי בשם גדול
אחד ,ונכון״ .עכ״ל.
ובמשנה ברורה סקט״ז הביא מהמאמר מרדכי ,דכשכוונת
האדם לקבוע סעודתו על הפת כיסנין ,והוא מצוי באכילת [ובאמת שיש בזה חילוק בין סברת שער הציון לדברי השו״ע הרב
שחרית ,אף בפחות משלוש או ארבע ביצים לא אזלינן והשערי תשובה הנ״ל ,דאילו שער הציון מיירי באופן שאינו מתכוון
בתר דעת רוב בני אדם ,כי אם בתר דעתו ,וחייב בסוכה. כלל להיות בסוכה ,וכל הימצאותו ושהייתו שם היא רק כמתעסק
בעלמא ,וזהו שפטר אותו מדין מתעסק.
ולפי שדווקא גבי ברכות אמרינן שחז״ל קבעו הברכה לפי
מה שאין כן השו״ע הרב והשערי תשובה ,דאינהו מיירו באופן שנכנס
דעת רוב בני אדם ובטלה דעתו אצל כל אדם .אבל בסוכות דווקא לסוכה על מנת לאכול שם ,ובזה אין לנו לחושבו כמתעסק ,ומכל
״תשבו כעין תדורו״ בעינן ,ובדידיה תליא מילתא. מקום שורש הסברא אחד הוא ,והיינו דטיול אינו אלא כששוהה בסוכה
בכוונה לשהות בה ,ולא מחמת דבר אחר].
וכן הוא בשערי תשובה לענין האוכל פת הבאה בכיסנין
אחר קידוש ,דלכולי עלמא יכול לברך על זה לישב בסוכה. אכילת פת הבאה בכיסנין בסוכה
דכיון שאוכל אותה בתורת סעודה הצריכה לקידוש ,שפיר
אזלינן בתר דעתו לאוכלה בתורת קבע ,ומברך ״בורא מיני בשערי תשובה סק״ה הביא פלוגתת הפוסקים גבי האוכל
מזונות״ ו״לישב בסוכה״. פת הבאה בכיסנין יותר מכביצה ,האם חייב בסוכה או לא.
ברכת מזל טוב ברכת מזל טוב
הודעת המערכת:
לידידינו הרב הגאון ר'
לידידינו הרב פנחס שלעזינגער שליט"א מטרתינו :להאהיב את
נפתלי צבי בענעדיקט שליט"א לרגל בוא בתו תחי' בקשרי השידוכין התורה על לומדיה ,ולתת
לרגל הולדת בתו עם הבחור המופלג מקום להיות זה בונה וזה
אסתר שתחי' בתוי"ש כמר מרדכי שטערנליכט ני"ו סותר כדרכה של תורה.
בן ידידינו הרב אליקים געציל שליט"א ומכאן הקריאה יוצאת
יה"ר מלאשב"ש שיזכה לגדלה לתורה לכל מי שיש בידו הערה,
לחופה ולמעש"ט ,אמן יה"ר מלאשב"ש שהחתונה תהיה בשעטו"מ ,והבית הארה או הוספה ,נא ינהג
בהיבנותו בנין עדי עד, בנו טובת עין וישלח
ושירוו כולם רב נחת דקדושה מכל יו"ח ,אמן למערכת בכתב.
חקרי לב
אורייתא דקא מרתחא
מצותו ,מצות חבירו ומצות בנו מי קודם
ד׳ מינים פשוטים כדי שחבירו יוכל לקיים מצות ד' מינים ,או שעדיף יש לדון במי שקנה ד' מינים עבור בנו הקטן משום מצות חינוך ,וחבירו
יותר להדר במצות ד׳ מינים. אומר לו שהד' מינים שלו נפסלו ,האם יש לו ליתן את הד' מינים
של בנו לחבירו או לא .וכן במי שיש לו אורח בסוכתו ,ואין לו מקום
ונראה שחיוב הידור של עצמו קודם .ואע"פ שמצינו בהל' חנוכה שכ׳
לשינה לבנו הקטן ולאורח ,האם האורח קודם מאחר שחיובו
המג”א (סי׳ תרע”א סק”א) ,שמי שיש לו שמן בצמצום ,בעוד
מדאורייתא ,או לא.
שחבירו אין לו כלל ,מוטב שידליק בכל לילה אחד ,ויתן גם לחבירו ,דהא
מדינא אין צריך אלא אחד ,ולכאו׳ מבואר מדבריו אלו דמצות הידור לא והנה מצד הדין נראה שאינו חייב ליתנו לאחר ,ובנו קודם לאחרים .וכן
אלים כ”כ שיהי׳ קודם למצות חבירו ,וע”כ היכא שאין לו שמן כלל נראה בפשטות ,דהא החובה מוטלת על האב לקיים מצות חינוך
לחבירו ,יוותר על ההידור ויתן את השמן לחבירו .וא”כ לכאורה ה”ה בבנו ,והחיוב שעליו קודם לחיוב לחיוב חבירו לקיים ד' מינים .וע”כ מי
בנידון דידן ,דמצות ד׳ מינים שעל חבירו קודם למצות הידור דידי׳. שמקפיד לקנות לבניו הקטנים בודאי הרי הוא מקיים בזה מצות חינוך.
וכמ”כ הוא לגבי שינה בסוכה ,דבמקומות החמים שאין בו חשש סכנה
איברא דכל זה רק היכא שלא יהי׳ אפשר לחבירו לקיים מצות ד׳ מינים
לקטן לישן בהסוכה ,ויש לו מקום בעבורו ,בודאי חייב לחנכו בכך [ויש
בלא”ה ,מה שאין כן לפי המציאות שבאמת גוף המצוה יוכל
שהוסיפו לחדש ,דה”ה לגבי בנו הגדול והקטן ,דהקטן קודם ,דהא בבנו הגדול אין החיוב עליו,
לקיים ע”י ד׳ מינים של אחרים ,א”כ בודאי לא קדים חבירו למצות
משא”כ לגבי בנו הקטן החיוב עליו מטעם חינוך ,ויש לדון בזה].
הידור דידי׳ ,דהא חבירו יוכל לצאת מד׳ מינים שלו ,וז”פ.
אמנם ראיתי למי שכתב שהאחר קודם ,וסברתו דהא האורח שהוא
אמנם לאמיתו של דבר נראה ,דאפי׳ במקום שחבירו לא יוכל לקיים
גדול מחוייב מדאורייתא ,והלא כל ישראל ערבים זה לזה ,וא”כ יש עליו
מצות ד׳ מינים בלא”ה ,וכגון שהוא צריך לילך למקום אחר
חיוב דאורייתא מצד ערבות ,וזה עדיף מחיוב חינוך שאינו אלא מדרבנן.
שאין שם אנשים אחרים שיש להם ד׳ מינים ,עכ”ז חובת הידור דידי׳
קודם למצות ד׳ מינים דחברי׳ ,ומדברי המגן אברהם אין לנו ראי׳ לנידון אולם לענ”ד זה ליתא ,דדבר פשוט הוא דמצות ערבות מתחיל רק
דידן .והיינו טעמא דאף לפי דברי המג”א ,מ”מ במי שיש לו מעות אחר שגמר כל חיוביו הן מדאורייתא והן מדרבנן .דהא בודאי
לקנות שמן זית ,ואם יקנה נרות שעוה יוכל לקנות נרות הרבה ,שגם לא נימא דמי שיש לו מעות ורוצה לקיים בזה מצוה דרבנן אשר עליו,
חבירו יוכל להדליק ,מה שאין כן עכשיו שקונה שמן זית שמחירם ביוקר, יהא מחוייב ליתנו לאחר ,שרוצה לקיים עם המעות מצוה דאורייתא
לא יוכל חבירו לחדליק נר חנוכה כלל ,מ”מ בזה לא מצינו שיהא החיוב מטעם ערבות .ועכ”ח כמש”כ ,דחיוב ערבות אין לה התחלה לפני גמר
עליו להדליק בנרות שעוה. החיובים אשר עליו ,אף אם אינם רק מדרבנן ,וז”ב.
וטעמא דמילתא נראה ,דעיקר מצות נר חנוכה הוא בנר הראשון, וכן ראיתי עוד שדנו בזה ,דע”י שיתן את הד׳ מינים להאורח ,וכן ע”י
וכשנוטל שמן זית לנר זה ,הרי הוא עושה הידור בגוף המצוה, שיקיים מצות הכנסת אורחים ,נמצא ששניהם בידו ,שהרי חינך בזה
משא”כ הנרות הנוספים הוא רק הוספה על המצוה ,ואין זה הידור את בנו למצות הכנסת אורחים .אמנם נראה דיש לפקפק בדבריהם,
בגוף המצוה. דמ”מ החיוב עליו עכשיו לחנך את בנו במצות סוכה ,ואין עליו חיוב
לקיים מצות הכנסת אורחים[ ,דהא לא מיירי ממי שאין לו מקום לישן בכלל] ,וע”כ
וע"כ עד כאן לא מצינו בדברי המגן אברהם שעדיף יותר מצוה
החינוך למצות שינה בסוכה הוא מצוה עוברת ,משא”כ החינוך למצות
דחבירו מהידור דידי׳ ,רק בהידור שאינה בגוף המצוה,
הכנסת אורחים וגמילות חסדים ,יכול לקיימו בכל עת ובכל זמן ,ע”כ
משא”כ בהידור דגוף המצוה ,בודאי דמצות הידור דידי׳ עדיף ממצוה
בודאי אין עליו חובה להקדים אחרים לבנו.
דחבריה .וע”כ הוא הדין בנידון דידן ,שרוצה להדר בגוף המצוה של ד׳
מינים ,דמצות הידור דידי׳ עדיף ממצות הידור דחבריה( .מ"מ כ"ז ~~~
בשההידור יסודתו בדיני המצוה בפרט או בגדרי הידור מצוה בכלל [כגון
בגודלו וכדו'] ,ולא באנו כאן לדון בחומרות שאין להם עיקר בהלכה ובנ"א ומענין לענין יש לדון במי שרוצה לפזר ממונו על ד׳ מינים מהודרים,
רצין אחריהן). וחבירו אין ידו משגת לקנות ד׳ מינים כלל ,האם עדיף שיקנה
קול מהיכל
נידונים שנתעוררו בבית המדרש
קטן שסיכך את הסוכה
(חלקו דובר בדרשת שבת שובה תשפ״ז בביהמ״ד היכל הכולל)
השאלה :מהו הדין בקטן שסיכך ,ומה הדין בגדול שעדיין אין לו חתימת זקן ,כמו כן יש לברר אם יש חילוק בין
לכתחילה לדיעבד ,ואם יש מקום להחמיר ולחזור ולסכך את הסוכה.
וביאר המגן אברהם (סק״ג) ,דכוונת הרמ״א היא לחוש לדעת רבינו מקור הדין בסוכת גנב״ך
תם הנ״ל ,הסובר שאשה ,כיון שאינה מחויבת במצוה ,אינה
כשרה לעשותה .לפי זה נמצא ,שאף שמעיקר הדין נקטינן כדעת הנה איתא בגמ׳ סוכה (דף ח ):סוכת גנב״ך כשרה ,והיינו סוכת גויים,
התוס׳ ,מכל מקום לכתחילה יש מקום לחוש לדעת רבינו תם, סוכת נשים וכו׳ ,עיי״ש .ומבואר מדברי הגמרא ,שאף שהסוכה
ולעשות את גוף המצוה דווקא על ידי מי שמחויב בה. נעשתה על ידי מי שאינו מחויב במצות סוכה ,מכל מקום הסוכה
כשרה .ומכאן יש לדון אם הוא הדין גם כאשר קטן סיכך את הסוכה,
ביאור המשנה ברורה בדעת הרמ״א שהרי גם הוא אינו מחויב במצוה מן התורה ,אמנם כדי לברר דין זה,
יש להקדים את מחלוקת רבינו תם והתוס׳ בדין עשיית מצוה על ידי
אולם במשנה ברורה (שם סק״ב) דקדק בדברי הדרכי משה ,דמה מי שאינו מחויב בה.
שהחמיר הרמ״א לא היה מטעם רבינו תם .הרמ״א חשש
לדעת ההגהות מיימוניות המובא שם בבית יוסף ,דסבירא ליה שיטת רבינו תם בעשיית המצוה
דמהכתוב ״בני ישראל״ ממעטינן גם נשים ,ודלא כדברי התוס׳ הנ״ל.
בתוס׳ (גיטין מ״ה :ד״ה כל שישנו) כתבו "מכאן אומר רבינו תם דאין
ולפי זה אין להחמיר אלא בציצית ,שבה נאמר מיעוט מיוחד של ״בני אשה אוגדת לולב ועושה ציצית ,כיון דלא מיפקדה" ,והיינו,
ישראל״ ,מה שאין כן בלולב ובסוכה ,שאין בהם אותו מיעוט. דכיון שהאשה אינה מחויבת במצות ציצית ובמצות לולב ,לדעת
ועיין שם בביאור הלכה .וכן כתב המשנה ברורה גם הכא (ס״ק י״ד), רבינו תם אינה יכולה לעשות את גוף המצוה.
אמנם לדינא מסיק דמכל מקום טוב ליזהר בזה .נמצא ,שאף שאין
הדבר פשוט שהרמ״א חשש לדעת רבינו תם בכל המצוות ,מכל ומקור דבריו הוא מהא דאמרינן שם בגמרא לגבי ספר תורה ,תפילין
מקום למעשה יש מקום להיזהר לכתחילה שגם עשיית הסוכה ומזוזות ,דפסולין לכך מפני שכל שישנו בקשירה ישנו
והלולב תהיה על ידי מי שמחויב במצוה. בכתיבה ,וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה .ועל כן סבירא ליה לרבינו
תם דהוא הדין בכל דבר ,מי שאינו מחויב במצוה אינו יכול לעשות
דעת הביכורי יעקב בקטן שסיכך את מעשה המצוה .אולם התוס׳ חלקו עליו וכתבו ,ואין נראה ,דהא
מדפסלינן בריש התכלת (מנחות מב ).ציצית בעובד כוכבים ,דרוש
ולפי זה כתב הביכורי יעקב (סי׳ תרל״ה סק״ב) ,דממה שהוכיח המגן בני ישראל ולא בעובדי כוכבים ,מכלל דאשה כשרה .ואמרינן נמי
אברהם שהרמ״א חשש לכתחילה לדעת רבינו תם ,אם כן, סוכת גנב״ך כשרה בפ״ק דסוכה .ודווקא בס״ת ותפילין ומזוזות,
מאחר שהתוס׳ הוכיחו מדין סוכת גנב״ך נגד דעת רבינו תם ,מוכח דכתיב ״וקשרתם וכתבתם״ ,דרשינן הכי ,עכ״ד.
שלדעת רבינו תם גם בסוכה אין לנשים לעשותה.
הרי שהתוס׳ הוכיחו מדין סוכת גנב״ך ,שאף מי שאינו מחויב במצוה
על כן ,אף על פי שסוכת גנב״ך כשרה בדיעבד ,מכל מקום לכתחילה יכול לעשות את הסוכה ,ולדעתם אין ללמוד מדין כתיבת סת״ם
לא יעשה את סוכתו על ידי נכרי ,אשה או קטן פחות מבן י״ג שנה, לשאר מצוות ,משום שבסת״ם יש לימוד מיוחד מהפסוק ״וקשרתם
עיי״ש ,וממה שהשווה הביכורי יעקב דין נכרי ,אשה וקטן יחד ,משמע וכתבתם״.
מדבריו שבדיעבד הסוכה כשרה גם כאשר נעשתה על ידי קטן.
דברי הרמ״א והמגן אברהם
אמנם ,אי משום הא לא איריא ,דכבר כתב הביאור הלכה שם בסימן
י״ד ,בהא דמשמע מדברי החיי אדם שבדיעבד כשר אף והנה כתב הרמ״א (סי׳ תרמ״ט סוף סעיף א׳) 'לולב שאגדו עכו״ם
כשנעשתה המצוה על ידי קטן ,דעל כרחך מיירי רק בקטן שגדול ועשאו ,כשר כמו סוכת עכו״ם' .וכתב המגן אברהם (סק״ח),
עומד על גביו .באופן זה אין חסרון מצד לשמה ,כי הגדול מלמדו דמשמע מדברי הרמ״א שאף שהלולב כשר בדיעבד ,מכל מקום
ומזהירו לעשות את הדבר לשם המצוה. לכתחילה לא יאגדנו עכו״ם ,כמו שכתב בסימן י״ד גבי עשיית ציצית
על ידי נשים .ורצה לומר ,דשם (סעיף א׳) כתב המחבר שהאשה
והחיי אדם לא מיירי אלא מצד חומרת הרמ״א ,דבכל אופן אסור כשרה לעשות את הציצית ,והרמ״א כתב דיש מחמירים לעשותן
לעשות כן לכתחילה .ואם כן ,הוא הדין הכא יש מקום לדחוק דווקא על ידי אנשים ,וטוב לעשות כן לכתחילה.
אבל עדיין קשה ,מה נעשה עם עצם קושיית התוס׳ ,ממה שהתוס׳ בדברי הביכורי יעקב ולומר דמיירי דווקא בקטן שגדול עומד על גביו,
הקשו על רבינו תם מדין סוכת גנב״ך ,על כרחך שלא סבירא להו לפי זה עדיין יש לברר מה יהיה הדין כאשר קטן סיכך לבדו ,בלא גדול
כחידושו של האבני נזר .לדעת התוס׳ ,גם במצות סוכה בעינן כוונה העומד על גביו ומזהירו לכוון שהסכך נעשה לצל.
בשעת העשייה ,ולכן דימו מצות סוכה למצות ציצית והקשו ממנה
על רבינו תם. חידוש האבני נזר בכוונת עשיית הסוכה
ומאחר שמעיקר הדין נקטינן כדעת התוס׳ ,ורק לכתחילה חוששים והנה בשו״ת אבני נזר (סי׳ תע״ה) נשאל אם מותר לסכך על ידי קטן,
לדעת רבינו תם ,יש לנו לנקוט כשיטת התוס׳ שגם בעשיית לכאורה ,מאחר דבעינן שתהא הסוכה עשויה לצל ,וקטן לאו
הסוכה בעינן כוונה ,אם כן ,כאשר קטן סיכך בלא גדול העומד על גביו בר כוונה הוא ,וכל מעשיו כמתעסק דיינינן ליה ,נמצא שחסרה הכוונה
ומזהירו על הכוונה ,לכאורה לא יהיה הסכך כשר אפילו בדיעבד, הנצרכת בעשיית הסוכה.
משום דהוי כמתעסק ,וכמו שכתב האבני נזר בתחילת דבריו.
עוד כתב שם שבענין זה לא יועיל מה שגדול עומד על גביו בלבד,
ראיית האבני נזר מחוטט בגדיש אלא צריך שיהיה הגדול מלמדו ומזהירו בפירוש שיתכוון להניח
את הסכך לשם צל .ואף על פי שסוכת גוי כשרה ,יש לומר דהיינו
והנה האבני נזר הביא ראיה ברורה לדעתו ,מהא דאמרינן (סוכה דף משום שהגוי שפיר יש לו כוונה להניח את הסכך לצל .בסוכה לא
ט״ו ).בחוטט בגדיש לעשות לו סוכה ,שאינה סוכה משום ״תעשה בעינן כוונה לשם מצוה ,אלא די בכוונה שהסכך נעשה לצל .מה שאין
ולא מן העשוי״. כן בקטן ,שאין לו מחשבה גמורה.
ולכאורה ,למה לי לטעם של ״תעשה ולא מן העשוי״ ,תיפוק ליה אולם לאחר העיון כתב האבני נזר חידוש גדול ,דהא דבעינן סוכה
שהסכך לא נעשה לשם צל ,עוד יש להבין ,שהפסול של העשויה לצל ,אין הכוונה שמעשה הנחת הסכך צריך
״תעשה ולא מן העשוי״ שייך לכאורה רק כאשר עכשיו יש כאן סוכה להיעשות מתוך כוונה מיוחדת לצל ,אלא יסוד הדין הוא שהסוכה
כשרה ,אלא שהפסול הוא שבשעת עשייתה נעשתה בפסול .אבל צריכה להיות עומדת ומיועדת לצל .והביא לזה דמיון מדין כלי ואוכל,
בסוכה שנעשתה מתחילה לשם אוצר ,הרי אף עכשיו לא סר פסולה, כלי אינו מקבל טומאה אלא כשהוא עומד לשימוש ,וכן אוכל אינו
שהרי לא נעשתה לשם סוכה ולשם צל. מקבל טומאה אלא כשהוא עומד לאכילה ,כאשר הדבר אינו עומד
לכך מצד עצמו ,צריך מחשבה המייחדת אותו לשימוש או לאכילה.
אלא מוכח בזה דהא דבעינן עשויה לצל ,פירושו שהסוכה עומדת
ומיועדת לכך ,משום כך ,אילולי הפסול של ״תעשה ולא מן הכי נמי בסוכה ,כל שאינה עומדת לצל ,אף שבפועל יש תחתיה צל,
העשוי״ ,הוה אמינא שמחשבתו עכשיו מועילה להעמיד ולייחד את לא מקריא סוכה ,אבל אין צריך שמניח הסכך עצמו יהיה בר
הסוכה לצל ,אף שמתחילה נעשתה לשם אוצר ,עיין שם באריכות, כוונה ,כל זמן שהסוכה עומדת ומיועדת לצל ,ולפי זה ,כאשר בעל
והוא ראיה אלימתא לדבריו. הבית מצווה את הקטן לסכך ,ובשעת העשייה בעל הבית מחשב
שהסוכה נעשית לצל ,הרי שבשעת עשייתה היתה הסוכה עומדת
ביאור דעת התוספות לצל על ידי מחשבת בעל הבית ,ממילא שפיר מועילה עשיית הקטן,
שהרי אין צורך במחשבה מצד הקטן עצמו.
אולם בדעת התוס׳ יש לומר ,דאיה״נ ,זה גופא אשמועינן הגמרא
בפסול של ״תעשה ולא מן העשוי״ ,שאף על פי שעכשיו תמצית דברי האבני נזר
הסוכה עומדת לצל ,מאחר שלא היה במחשבתו בתחילת מעשהו
לעשותה לצל ,הרי זה חסרון בעצם מעשה עשיית הסוכה. תמצית דבריו היא ,שאין צורך שבמעשה הסיכוך עצמו תהיה
מחשבה לשם סכך .כל הנצרך הוא שהסוכה תהיה עומדת
ואין זה רק פסול מחודש של ״תעשה ולא מן העשוי״ ,כדברי האבני ומיועדת לסיכוך ולצל ,דבר זה יכול להיעשות גם על ידי מחשבת בעל
נזר ,באופן שהסוכה עשויה לצל אלא שבשעת עשייתה לא הבית לחוד ,בלי שמניח הסכך עצמו יהיה בעל מחשבה .על כן אפשר
היתה עומדת לסיכוך .דאף שאמת ונכון שפסול ״תעשה ולא מן לצרף את מעשה הקטן עם מחשבת בעל הבית :הקטן עושה את
העשוי״ שייך גם באופן זה ,מכל מקום בנידון דידן אין אנו צריכים מעשה הנחת הסכך ,ובעל הבית מייחד את הסוכה לצל.
להגיע לפסול זה .גם בלאו הכי הסוכה פסולה ,מאחר שבמעשה
עשייתה לא היתה מחשבה לשם צל. ולפי חידוש זה מיושבת גם קושיית התוס׳ על רבינו תם מסוכת
גנב״ך .אפשר לומר שדווקא במקום שבו צריך את מחשבת
נמצא שלדעת התוס׳ ,הכוונה לצל אינה רק הגדרה במצב הסוכה, העושה כחלק מן המעשה ,שם פסל רבינו תם אשה ,קטן ונכרי שאינם
שתהיה כעת עומדת לצל ,אלא היא נצרכת גם בשעת מעשה עשיית מחויבים במצוה .מה שאין כן בסוכה ,שעיקר הדין הוא שהסוכה
הסוכה. תהיה עומדת לצל ,אבל מצד המעשה עצמו לא בעינן כוונה.
צד ההיתר משום שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ולכאורה גם הרבינו תם יכול להודות שסוכת גנב״ך כשרה ,ואין
מכאן ראיה שאשה או גוי כשרים לעשות מעשה מצוה במקום שבו
אמנם לענ״ד יש להכשיר בקטן שסיכך ,ולאו מטעמיה דהאבני נזר. נדרשת כוונת העושה.
דהנה האבני נזר כתב במקום אחר (סי׳ תקל״ט) ,לגבי ספירת העומר, הקושיא על חידוש האבני נזר
שאף בקטן ,אם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ,מהני מעשיו,
לפי זה יש מקום להקל בקטן המסכך ,ואף בלא מחשבתו של אביו אמנם לענ״ד ,מהכא גופא איכא פירכא לדברי האבני נזר ,דאיה״נ
השולחו ,כמו שהתנה האבני נזר .שהרי מחשבתו של הקטן ניכרת שלפי חידושו ניתן ליישב את דברי רבינו תם מקושיית התוס׳,
מקום למעשה יש לחוש לדברי האחרונים ולהדר לכתחילה שהסיכוך מתוך מעשיו :עצם הדבר שהוא נוטל את הסכך ומניחו על גבי הסוכה
ייעשה על ידי איש גדול המחויב במצוה. מוכיח שהוא עושה כן לשם צל ולשם סיכוך .על כן שפיר מועילים
מעשיו.
מיהו בדיעבד ,כאשר קטן הבא לכלל דעת ויודע מה הוא עושה סיכך
את הסוכה ,שפיר יש לסמוך על דברי החלקת יואב הנ״ל, שוב מצאתי בשו״ת חלקת יואב (מהדורא תניינא סי׳ ד׳) שכבר ירד
דמהני כאשר מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו .עצם הנחת הסכך על גבי לסברא זו ,עיין שם באריכות.
הסוכה מוכיחה שהוא עושה זאת כדי שהסוכה תהיה מסוככת
ועומדת לצל ,וכל שכן בגדול שכבר הגיע לשנות גדלות ,אלא שעדיין
אין לו חתימת זקן .מלבד הסברא שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, מסקנת הדין למעשה
ניתוסף בזה גם הספק שמא כבר הביא שתי שערות והוא גדול גמור
מן התורה. ומעתה נבוא לדינא ,לכתחילה יש להחמיר שלא לעשות את הסיכוך
על ידי קטן .וכן יש מקום להחמיר לכתחילה גם בנשים ובעכו״ם ,כמו
על כן ,בוודאי יכולים לסמוך על מעשיו ,ואין צריך להסיר את הסכך שכתב הביכורי יעקב ,וכן כתבו כמה אחרונים.
ולחזור ולסכך את הסוכה .ובגדול שאין לו חתימת זקן יש לסמוך
על זה אף לכתחילה. ואף על פי שלפי מה שביארנו בדעת רבינו תם נמצא שגם רבינו תם
מודה לגבי סוכה שמותר לעשותה על ידי נשים ועכו״ם ,מכל
לעורר לבי
מו"מ והערות על הגליון הקודם
דהנה יעוין בנשמת אדם (כלל ה׳ סק״א) ,שהאריך רפפורט שנסתפק בדין זה ,וכתב עליו דיש לומר הוספה בשם הרהמ"ח שליט"א:
בענין זה והסיק בדעת רוב הראשונים ,שבכל ספק דהוי ספק ברכות להקל" .הוחלפה בטעות דברי
במדור "קול מהיכל" ,דנו באם מצינו בין הפוסקים
ברכות ,אף שאינו מחויב לחזור ולברך ,מכל מקום "המט"א" בדברי "האלף למגן" (ואכן במט"א שם לא
מן דאזיל בשיטת החיי אדם שאף באמצע תפלת
רשאי הוא לברך שנית .ולכאורה ,אם נאמר שחכמים מדובר מענין זה כלל) ,יעו"ש בדבריו בסקי"ט
שמו"ע כשיש ספק על איזה ברכה אם אמרה (או
עשו את הספק כוודאי ,היאך רשאי הוא לחזור ובהערתו בשולי העמוד בשם הגר"ח רפפורט,
עכ"פ אם אמרה כדין) ,נקטי' כללא דספק ברכות
ולברך. שמתוך דבריו משמע שנקט בפשיטות לנקוט דין
לקולא וימשיך בתפלתו.
וכן יש להעיר מדברי הריטב״א (שבת כג ).והראב״ן ספק ברכות להקל אף כשעדיין עומד באמצע תפלת
שמו"ע. והנה נשמט לן מה שדן בהאי ענינא הגר"א גנחובסקי
(ח״א סימן רכ״ט) ,ועוד ראשונים ,שכתבו כי הטעם
זצ"ל בספרו בני ראם ,ומדייק בד' הרשב"א בתשובה
שאין מברכים במקום ספק הוא משום חשש איסור
(ח"א סל"ה) ,שכתב האי דינא בטעה ואמר ה"קל
'לא תשא' ,ומשום דשב ואל תעשה עדיף .ואם נאמר *** הקדוש" בעשי"ת וחזר בתוכ"ד ואמר "המלך
שחכמים הכריעו את הספק בתורת ודאי ,למה
במדור "קול מהיכל" ,מביא בשם שו"ת מחזה אליהו הקדוש" שמהני תיקונו ,ונחת שם לעוד ספק בענין
הוצרכו לטעמים אלו ,הרי בלאו הכי עליו לנהוג
(ח"ג סימן א) ,ראיה לשיטת החיי אדם מד' התוס' זה ,והוא מסוגיא דברכות י ע"א דבעיו בגמ' בנקט
כאילו כבר בירך בוודאות ,וממילא אין לו לחזור
(ברכות יב ):שמיביא הירושלמי (פ"ק דתענית) דמי כסא דשיכרא ופתח אדעתה רחמרא וסיים
ולברך.
שהתפלל ונפל לו ספק בתפלתו כגון שמסופק אם בדחמרא ,ומס"ל להגמ' מאי בתר עיקר ברכה אזלינן
בכבוד רב, אמר המלך הקדוש בעשי"ת או ותן טל ומטר ,כל ל' או בתר חתימה אזלינן ,ולמסקנא דמילתא לא
ח .ה .שטראה יום הרי הוא בחזקת שלא אמר רק כהרגל לשונו, איפשטא האיבעיה ,ונחלקו הראשונים לדינא ,וכתב
*** ומדייק המחז"א למה צריך לטעם זה שתולין שאמר ע"ז הרשב"א שם" ,ומכל מקום לעשות בזה מעשה
הוספה מאת הרהמ"ח שליט"א: כהרגילו ,הלוא אף בלאו הכי מדי ספק לא יצא והיאך נגד הגאונים ז"ל ולחייב לחזור אין בנו כח ,ושב על
ימשיך להתפלל מספק (ובע"פ שמענו מהרהמ"ח תעשה עדיף" ,הרי לן להדיא שדעת הרשב"א הוא
מש"כ ב'לב לדעת' ,במדור 'חקקי לב'( ,בהגהה אות שדין ספק ברכות להקל שייך אף באמצע התפלה.
שליט"א שהדיוק היא מלשון התוס' שנקט "היה
א בא״ד ובאליה רבה) בסופו ,דבשנה כי האי שתא,
מתפלל" וכו' ,דמשמע שעדיין עומד בתפלה ולא ויעו"ש מה שנדחק ליישב דעת הרשב"א אם דעת
שראש השנה חל בשבת ,יש סברא נוספת שאסור
שכבר התפלל) ,ומזה מוכיח שבכל ספק ,כשאין האור זרוע.
לו להתענות מצד שבת ,ושוב איכא חיוב סעודה.
הכרע בדבר אפשר להמשיך ולהתפלל.
כמובן ,שהמדובר הוא לגבי מי ששכח לומר יעלה ולענינינו הרי בפשטות מצינו להדיא שיטת אחד
והנה לכאורה קשה להבין הוכחת ראיה זו ,למה לא מגדולי הראשונים שחולק אם דעת האו"ז.
ויבוא בברכת המזון .ומבואר שם בארוכה אם יש
ינקוט הירושלמי טעם אמיתית שבאמת תולין ע"פ
עליו חיוב לחזור ולברך ,שנחלקו בזה המג״א והא״ר, אך לפי דברינו שם שיתכן שאמירת "המלך הקדוש"
כללי התורה שלא אמר כדין ,ויעזוב טעם זה ויאמר
והמ״ב בסי׳ קפ״ח סקי״ט אינו מכריע .והמטה אפרים הוא כדין הזכרה ולא תקנה בעיקר מטבע הברכה,
שרק מחמת הספק אינו יכול להמשיך ,והיאך יספיק
בסי׳ תקפ״ג ס״ד מכריע כשיטת הא״ר ,שחוזר ,ואילו אפשר שדעת הרשב"א הוא דוקא בכה"ג וכדו' (כגון
ד"ז לומר שמצאנו בין הראשונים חולק על שיטת
השו״ע הרב מכריע בסי׳ קפ״ח כשיטת המג״א, טעה ביו"ט ואמר מקדש השבת במום מקדש ישראל
האו"ז.
ונמצא שיש בזה ספק לדינא. והזמנים) ,ואין זה ראיה לשיטת החיי"א שהוא מיירי
(הרב שלמה עסטרייכער שליט"א) במתנמנם וכדו' דהוי ספיקא באם אמר אותה ברכה
אמנם ,בהאי שתא שראש השנה חל בשבת ,יש
מקום עיון ,דאפשר שמצד שבת חייב בסעודה ,ואף *** כלל ,ויתכן שבכה"ג לית ליה להרשב"א שימשיך
לשיטת הגאונים הסוברים שחייב להתענות בראש תפלתו מדין ספק ברכות ,ודו"ק.
לכבוד חברי מערכת לב לדעת הע"י
השנה ,אפשר שיודו שבשבת אין להתענות. ***
בענין מה שהובא בגליון בשם המחזה אליהו,
והנה ראיתי בזה דבר פלא ,בתרומת הדשן סי׳ רע״ח שחידש כי הכלל של 'ספק ברכות להקל' אינו בגדר תיקון בשם הרהמ"ח שליט"א:
מפורש ,שאף כשחל ראש השנה בשבת חייב ספק בלבד ,אלא שחכמים הכריעו בו בתורת ודאי שם בסוה"ד " :וכן היא שיטת המטה אפרים (סימן
להתענות (לדיעה זו) ,וכן הוא בשועה"ר תקצ״ז ס״ה. שלא לברך ,לכאורה יש להעיר כי חידוש גדול הוא. תקפ״ב בהגהה) ,שמביא את דברי רבי חיים הכהן
לשאלות והערות
ולכל ענייני הגליון ,נא לפנות למערכת במס' 07950782448
למשלוח הערות בכתבlevshomeya@gmail.com ,
לדעת חכמה
על מגילת קהלת
"קהלת ...תחילתו דברי תורה ,וסופו דברי תורה .תחילתו דברי
תורה דכתיב' :מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש',
ואמרי דבי רבי ינאי :תחת השמש הוא דאין לו ,קודם שמש יש
לו .סופו דברי תורה דכתיב' :סוף דבר הכל נשמע את האלהים
ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם'"
(שבת ל ע"ב)
הוֹלֵ ךְ ֶאל דָּּ רוֹ ם וְ סוֹ ֵבב ֶאל ָּצפוֹ ן ,סוֹ ֵבב ס ֵֹבב הוֹ ֵל ְך ָּהרו ַּח ,וְ ַעל ְס ִביב ָֹּתיו ָּשב ָּהרו ַּח (קהלתְאְו)ְְ
כתב בתולדות יעקב יוסף וז"ל :״וזה פירוש הש״ס (תענית לא ).׳מאן דלא מוסיף יסיף׳ רוצה לומר ,חצי ימיו שהולך ומוסיף בכל
יום ,כמו שנאמר :׳אלה תולדות יעקב יוסף׳ (בראשית לז ,ב) ,וכנ״ל .וכשאינו מוסיף ,אז יֵ דע שהוא ימי ירידה ,עד ימי אסיפה
שנאסף לעמיו .ונראה לי שזה כוונת הפסוק בקהלת :׳הולך אל דרום וסובב אל צפון׳ דמצאתי בספר עוללות אפרים בשם
רבינו בחיי ,על הכתוב :׳ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון׳ (קהלת יא ,ג) ,כי ׳האדם עץ השדה׳ (דברים כ ,יט) .ואם יפול בחצי ימיו,
דהיינו בדרום ,כששמשו דר־רום ובכוחו מאז כן עתה; או בצפון ,דהיינו בימי הזקנה ,שהוא זמן הערב שמשו וכו׳ .אם כן,
עד חצי ימיו הוא בדרום ,ומחצי ימיו ואילך הוא בצפון.
והנה בארתי :׳והיית רק למעלה׳ (דברים כח ,יג) ,ולא אמר סתם ׳למעלה׳ .כי אדם הוא בסוד גלגל; כשעולה למעלה ,אז מתחיל
לירד ,ואינו בכלל עמידה שיעמוד על מצב אחד ,אלא או שעולה או יורד .וזה שאמר :׳והיית רק למעלה׳ .ובזה יובן ׳הולך
אל דרום׳ .רוצה לומר ,שיש הפרש בין מלאך שנקרא עומד ,כמו שנאמר :׳ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה׳ (זכריה ג ,ז),
מה שאין כן אדם נקרא ׳הולך׳ ,שילך תמיד ממדרגה למדרגה עליונה.
והיינו ׳הולך אל דרום׳ -עד חצי ימיו שנקרא דרום ,דר־רום; ומחצי ימיו ואילך ׳סובב אל צפון׳ -שיורד הגלגל וסובב עד
זמן הערב שמש .והנה ,אף שכתבנו שאינו רק ימי עלייה וירידה ,היינו למי שיודע להבחין בין חמץ למצה שהיא משהו.
כשאינו עולה ,אז יורד .מה שאין כן לאדם שאין נותן דעתו להבחין בזה ,אצלו נחשב איזה זמן לימי עמידה ,שסובר שעומד
על מדרגה אחת ,ובאמת אינו רק כנ״ל".
~~~
ּש ָּליִ ם (א יב)
ְ
יתי ֶמ ֶלך ַעל יִ ְש ָּר ֵאל ִ ּבירו ָּ
ֲאנִ י ק ֶֹה ֶלת ָּהיִ ִ
בהקדמת הספר הקדוש מנחת אלעזר מובאים דברי המדרש על פסוק זה :״רבנן דתמן בשם רבי יצחק דהכא ,ורבי טוביה
בשם רבי יצחק :לטובתו אדם למד תורה ושוכח .שאילו היה אדם למד תורה ולא שכחה ,היה מתעסק בתורה שתיים שלוש
שנים ,וחוזר ומתעסק במלאכתו ,ולא היה משגיח בה לעולם כל ימיו .אלא מתוך שאדם למד תורה ושוכחה ,אינו מזיז ואינו
מזיע את עצמו מדברי תורה״( .קהלת רבה א ,יב).
והקשה המנחת אלעזר על דברי המדרש ,שהרי מצינו בגמרא (עירובין נד ):למה נמשלו דברי תורה כדד ,מה דד זה ,כל זמן
שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב ,אף דברי תורה ,כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם .ואם כן ,מדוע השכחה היא
לטובתו של אדם ,משום שאילו היה לומד תורה ולא שוכחה היה מתעסק בתורה שתיים ושלוש שנים ,ואחר כך חוזר
למלאכתו ולא משגיח בה עוד ,הלא טעם התורה מתחדש בכל פעם שממשמשים בה.
ותירץ המנחת אלעזר שאין סתירה בין הדברים .המדרש בקהלת מדבר במי שלומד את פשטות התורה וידיעתה בלי עיון.
אדם כזה ,אילולא השכחה ,היה לומד במשך כמה שנים ,ולאחר מכן לא היה משגיח עוד בתורה ,אבל דרשת הגמרא בעירובין
אמורה במי ש״עוסק״ בתורה ,בדרך הגיון ועיון הלב .באופן כזה ,בכל פעם שהוא מעיין וממשמש בדברי התורה ,הוא מוצא
בהם טעם חדש .שוב אין צורך להשכיח ממנו את תלמודו כדי שיחזור עליו ,שהרי ממילא הוא יחזור ויסתלסל בו וימצא בו
יך ֶא ְּש ַּת ֲע ָשע ,לֹּא ֶא ְּש ַּכח ְּד ָב ֶר ָך (תהלים קיט ,טז) כיון ש״בחוקותיך אשתעשע״ -
טעם חדש .והיינו מה שאמר דוד המלך ְּב ֻחק ֶֹּת ָ
בפלפול וסלסול הדברים -לכן ״לא אשכח דבריך״ .אין צורך להשכיח את הדברים ממני ,שהרי ממילא על ידי העיון עתיד
אני לחזור עליהם ולא להניחם לעולם .והוא חידוש עצום.
~~~
ִּד ַ ּב ְר ִּתי ֲאנִ י ִעם ִל ִ ּבי ֵלאמֹרֲ ,אנִ י ִה ֵ ּנה ִהגְ ַּד ְל ִּתי וְ הוֹ ַס ְפ ִּתי ָּח ְכ ָּמה ַעל ָּּכל ֲא ֶשר ָּהיָּ ה ְל ָּפנַ י ַעל יְ רו ָּּש ָּליִ ם ,וְ ִל ִ ּבי ָּר ָּאה ַה ְר ֵ ּבה ָּח ְכ ָּמה וָּ ָּד ַעת
(א טז)
לכאורה ,כיצד שייך לומר ״ולבי ראה״ ,הלא העין היא הרואה ולא הלב .אלא יש לפרש על פי מה שכתב השפת אמת בביאור
דברי התנא( :סוכה נא ).״מי שלא ראה שמחת בית השואבה ,לא ראה שמחה מימיו״ ,ולכאורה ,מה בא התנא ללמדנו בזה.
אלא כוונתו לראיית הלב לאחר שבית המקדש נחרב .גם כאשר אין אנו יכולים לראות בעינינו את שמחת בית השואבה ,צריך
האדם להסתכל ולהתבונן בלבו בשמחה הגדולה שהיו ישראל שמחים בזמן שבית המקדש היה קיים ,ומי שמעולם לא נתן
את לבו להתבונן בשמחה זו ,״לא ראה שמחה מימיו״ .כי ראיית השמחה שעליה דיברו חז״ל אינה רק ראיית העיניים ,אלא
ראייה פנימית של הלב .וזהו שנאמר :״ולבי ראה״ -ישנה ראייה שאינה נעשית בעיני הבשר ,אלא על ידי ההתבוננות
וההרגשה שבלב ( .שפת אמת ,דברים לסוכות שנת תרמ״ד ,ד״ה בענין שמחת בית השואבה)
~~~
ַאף ָּח ְכ ָּמ ִתי ָּע ְמ ָּדה ִ ּלי (ב ט)
כתב הרמב״ם בפירוש המשניות בסוף מסכת אבות ,״ואמר בן הא הא :לפי שיעור עמלך בתורה יהיה שכרך ,ואמרו ,שלא
יתקיים מן החכמה אלא מה שנלמד בעמל ויגיעה ויראה מן המלמד ,אבל לימוד השעשוע והנחת -לא יתקיים ולא יקבל בו
תועלת .בפירוש אמרו :׳אף חכמתי עמדה לי׳ -חכמה שלמדתי באף עמדה לי .ולפיכך יצוו המלמד להטיל מורא על
התלמידים ,ואמרו :׳זרוק מרה בתלמידים׳״.
~~~
ֹשך (ב יג)
ְ יתי ָּאנִ י ֶש ֵ ּיש יִ ְתרוֹ ן ַל ָּח ְכ ָּמה ִמן ַה ִּס ְכלוּתִּ ,כ ְ
יתרוֹ ן ָּהאוֹ ר ִמן ַהח ֶ וְ ָּר ִא ִ
כתב בשם משמואל :״יש לפרש דברי הש״ס יומא ,׳אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית ,פעם אחת סיפר דברים עם ערבי
אחד בשוק ,ונתזה צינורא מפיו על בגדיו׳ וכו׳ .ומשמע שם שהיה ביום הכיפורים .ועוד מעשה כזה .״ותימה ,איך ביום
הכיפורים ,אחר שבעת ימי הפרישה ,יצא מבית המקדש לדבר עם גוי ,ותמיד הייתי מסביר לי שהיה בעת ששלטו האומות
על ישראל ,וגם זה דוחק גדול ,ולהנ״ל יש לפרש בפשיטות ,דידוע ד׳יתרון האור מן החושך׳ ,דכשרואים שיש במציאות
חושך ,ניכרת מעלת האור .והנה הכהן הגדול היה צריך אז להראות מעלת ישראל ולאהבם לפני אבינו שבשמים .על כן עשה
מעשה זה ,לצאת ולדבר עם הגוי .ובוודאי השיג הגוי גאות גדולה מזה שכהן גדול ביום הזה ידבר עמו .בזה הראה הכהן
הגדול לפני המקום את מעלת ישראל .שאילו אהרן הכהן היה מדבר עם אחד מישראל ,היה אותו יהודי עוד ממעט את עצמו
ונשבר לבו בקרבו .ואם כן ,ראויים ישראל לברכה ולחיים טובים ולכל השפעות טובות( ".שם משמואל ,סוכות שנת תרע״ג ,ד״ה ובמה
שאמרנו).
~~~
וּמוֹ ַתר ָּה ָּא ָּדם ִמן ַה ְ ּב ֵה ָּמה ָּאיִ ן (ג יט)
בספר חסידים איתא ״יש מתפלל ונענה ,ויש מתפלל ואינו נענה .הטעם ,לפי שצער חבירו ועלבונו של חבירו אינו מעלה על
לבו של מתפלל זה ,ייתכן שלא יהיה נענה ,לפי שהיה לו לחשוב :אילו הייתי בצערו של זה ,הייתי צריך שיתפלל עלי ,וכתיב:
׳ואהבת לרעך כמוך׳ (ויקרא יט ,יח) .ומאחר שאינו מצטער בצער הצדיק ,לא יתכן שיהיה נענה ,לכך כל התפילות והתחנונים
תיקנו לומר בלשון רבים :׳רפאנו׳ ,׳ראה נא בעניינו׳ .וכתיב :׳ונתן לך רחמים ורחמך׳ (דברים יג ,יח) .המרחם -ירוחם .ואם לא,
מה בין זה לבהמה שאינה חוששת בצער חברתה? ועליו נאמר :׳ומותר האדם מן הבהמה אין׳" (ספר חסידים סי׳ תקנ״ג).
ומן הראוי להפציר ולהעתיר בתפילה אף על צרכי הכלל והפרט ,ולא להתפלל רק על צרכינו הפרטיים ,אדם שאינו מעלה על
לבו את צער חבירו חסר לו בעיקר מעלת האדם ,שהרי מעלת האדם היא שהוא מרגיש גם את זולתו ומבקש רחמים בעדו.
~~~
ָּּכל ֲע ַמל ָּה ָּא ָּדם ְל ִפיהוּ ,וְ גַ ם ַה ֶ ּנ ֶפש ל ֹא ִת ָּּמ ֵלא (ו ז)
ובמדרש רבה מובא לפרש שהנפש אינה שבעה לעולם מתענוגי העולם הזה :״משל למה הדבר דומה ,לעירוני שנשא בת
מלכים .אם יביא לה כל מה שבעולם ,אינן חשובין לה כלום ,למה שהיא בת מלך ,כך הנפש :אילו הבאת לה כל מעדני עולם,
אינם כלום לה .למה ,שהיא מן העליונים" (קהלת רבה ו ,ו).
וביאור הדברים הוא ,שבכל יהודי נטוע חלק אלוקי מן העליונים ,ואף אם יביאו לו את כל תענוגי ותפנוקי העולם הזה ,נפשו
לא תתמלא ,כיון שהיא בת מלך ושורשה מן העליונים .אמנם השמחה שבחג הסוכות ,בצילא דמהימנותא ,היא שמחה
אמיתית ושלמה ,הממלאת את מאוויי נפשו ,כי היא שמחה הבאה מן העליונים ומתאימה לשורשה העליון של הנשמה.
~~~
שה טוֹ ב וְ ל ֹא יֶ ֱח ָּטא (ז כ)
ִּכי ָּא ָּדם ֵאין ַצדִּ יק ָּ ּב ָּא ֶרץ ֲא ֶשר יַ ֲע ֶ
יש מכאן חיזוק נפלא לכל אחד ואחד ,שהרי ״אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ .ואם רשע גמור יכול להתהפך
ברגע אחד -על ידי ש״הרהר תשובה בדעתו״ -ולהיות צדיק גמור ,בוודאי שכל אחד יכול להשתנות ולהיות צדיק על ידי
הרהור תשובה אמיתי .ויש לתת משל לאדם ההולך בהר ויורד כלפי מטה .גם אם כבר הלך דרך ארוכה בירידה ,ברגע שהוא
נעצר ומסתובב ללכת לכיוון מעלה ,הוא שינה בבת אחת את כל כיוון דרכו.
וכ ן הוא בענייננו ,אף שאותו אדם עדיין לא הספיק לעשות מצוות ולסור בפועל מן העבירות ,באותו רגע שהרהר תשובה
אמיתית ,הוא כבר סובב את עצמו מללכת בדרך הרעה המוליכה שאולה ,והעמיד את פניו אל דרך החיים העולה למעלה.
~~~
ִעיר ְק ַט ָּ ּנה וַ ֲאנָּ ִ
שים ָּ ּב ּה ְמ ָּעט (ט יד)
במדרש תנחומא (בראשית לח) ״עיר קטנה -זה הגוף ,ואנשים בה מעט -אלו אברים״ ועל פי זה רמזו צדיקים לפרש את הפסוק:
״עינִ י עוֹּ ְּל ָלה ְּלנַּ ְּפ ִשי ִמכֹּל ְּבנוֹּ ת ִע ִירי״ ,הגוף נקרא ״עיר״ ,ושאר האברים הם ״בנות עירי״ .ולפי זה יש לפרש ,שהעין
(איכה ג נא) ֵ
מעוללת לאדם ,לטוב ולמוטב ,יותר ״מכל בנות עירי״ -יותר מכל שאר האברים.
~~~
וי ֵֹתר ֶש ָּהיָּ ה ק ֶֹה ֶלת ָּח ָּכם ,עוֹ ד ִל ַּמד ַּד ַעת ֶאת ָּה ָּעם ,וְ ִא ֵ ּזן וְ ִח ֵּקר ִּת ֵּקן ְמ ָּ
ש ִלים ַה ְר ֵ ּבה (יב ט)
כתב החיד״א בפירושו חומת אנך על קהלת ,״ויותר שהיה קהלת חכם ,עוד למד וכו׳ .יש לרמוז מוסר ,כי הנה מי שהוא עסוק
בהויות דאביי ורבא ,אשר כח בו למשקל ולמטרי בפלפלא אריכתא -פלפלת כל שהוא ראוי -יאמר בלבו :מה לי לאבד הזמן
ללמוד ספרי מוסר? אמנם לא צדק בזה ,כי צריך ללמוד ספרי מוסר ,כדי שילמוד לשמה ויקיים מצוותיו יתברך .ואמרו
רבותינו ז״ל :׳כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו׳ (סוכה נב ,).ויעלה על לבו שמץ גאווה וכיוצא.
וזה שאמר :׳ויותר שהיה קהלת חכם׳ -והיה יכול לעסוק תדיר בדברי חכמה עמוקה ולא לאבד שום זמן ,רק כל מעייניו
בדברים עמוקים -הוא לא כן עשה .רק ברוב חכמתו עוד ׳לימד דעת את העם׳ ,המון ישראל ,׳ואזן וחקר׳ וכו׳ ,כי זה עיקר
גדול להתעסק במוסר ולזכות את הרבים״.
~~~
דברים נפלאים כתב רבי צדוק הכהן מלובלין" :בילדות החשק והאהבה גובר באדם ,ואז הזמן להשתמש במדת האהבה .וכן
שלמה המע"ה אמר בילדותו שה"ש (כמ"ש שהש"ר פר' א וזח"ב לט א) .וכן אברהם שהוא התחלת שם ישראל ,וכמו ששמעתי על
מאז"ל בשבת (פט ):לא בסבא טעמא ולא בדרדקי עצה .דרדקי הוא אברהם אבינו שהי' ההתחלה והילדות וסבא יעקב .וכן
מדה כנגד מדה -השם יתברך אוהב האדם בילדות ,כמ"ש כי נער ישראל ואוהבהו .ואח"כ האדם חושק לד"ת וחכמה ואז
זמן היראה ,דאורייתא מסט' דגבורה (זח"ג פ סע"ב) .וכן השם יתברך משפיע לו חכמה .ואח"כ זקני ת"ח דעתן מתישבת ובא
לדיעה שלימה ואמיתית הקיימת לעד ,אז הוא זמן שמחתו ותענוגו שמתענג על ה' .וזהו סדר של ג' אבות ,וכן ג' רגלים
כסדרן .וכן שלמה המע"ה עשה אחר־כך ס' משלי מלא חכמה .ושמעתי דהוא כמו פי' על התורה ,שכל התרי"ג מצות מעשיות
שבתורה טעמן ורמיזתן בלב כללן שהמע"ה בס' משלי .ובזקנותו קהלת .ושמעתי דלכן קורין אותו בסוכות ,לא מפני שמהביל
שמחת עוה"ז ,רק שממנו נקח תוקף ועיקר השמחה האמיתית ,על־ידי ההבלת כל עניני עוה"ז רק זה חלקי כו' ואכ"מ .והסדר
הזה הוא מצד השלימות הראוי ,אבל מצד החומר ושהאדם בעל חסרון וצריך להגדרה היראה קודמת ,כידוע בכל מקום הסדר
דחילו ורחימו דסור מרע ואח"כ עשה טוב .ובילדות שהתאוה גוברת מצד החסרון צריך ליראה ,שהוא המגדרת בפני התאוה.
ואח"כ כשעוסק בתורה צריך להגביר החשק והאהבה לד"ת שלא יזוז ממנו .ובאמת הם כלולים זה בזה ,ושניהם אינם שלימות
האדם עדיין ,כי אהבה ויראה נקרא גדפין בזוהר ,כי יעקב גופא ואהבה ויראה דרועין .כי עיקר צורת האדם היא הדיעה
שלימה וקו האמצעי .והוא לעשות רצונו בלבב שלם האמור אחר אהבה ויראה .רק אלו הם כחות השימוש לצורת האדם.
ולכך צורת יעקב חקוקה בכסה"כ ,שהוא נגד שם הוי' שהוא הכולל הכל כנודע .כי זה כל האדם להיות נמשך אחר אמיתות
רצון השם יתברך בלי שום מסך ומונע .רק שהדרך להגיע לזה הוא על־ידי אהבה ויראה הקודמין"( .צדקת הצדיק אות רב)
לב שומע
לעורר לב המעיין
~ כל האזרח בישראל ישבו בסוכות ~
נכנס האדם עם כל גופו לתוככי ׳שלא עשני גוי׳ .וכששאלו לו על כל מאן דאיהו משרשא וגזעא
בית המקדש. זה ,השיב ,שבקומו ממטתו בזה קדישא דישראל ישבו בסוכות
היום ,היה לו שברון לב מאד
השיב לו הגה״ק רבי חנה, ולא היה לו במה לחזק עצמו ,עד נאמר בתורה :״כל האזרח
שלכך התכוון הרה״ק מראפשיץ: שעלה על דעתו שעל כל פנים בישראל ישבו בסוכות״ (ויקרא כג,
אל הסוכה נכנס הגוף עם תולדתו הוא מצד שורש קדושת מב) .ובזוה״ק (פר׳ אמור קג ).פירשו:
המנעלים ,ואילו לעזרה ולהר ישראל ,ובירך בשמחה רבה ״כל מאן דאיהו משרשא וגזעא
הבית אסור לעלות במנעלים, הברכה ׳שלא עשני גוי׳ ,ובזה קדישא דישראל ישבו בסוכות -
כמובא בגמרא (ברכות סב.): השיב את נפשו״. תחות צלא דמהימנותא״.
ונראה לבאר את המשמעות בשם מצינו לזה בדומה למדנו מכאן ,כי סוף כל סוף,
בזה .הנעליים דורכות על הארץ משמואל (פר׳ שמות ,ד״ה ונראה לפרש, אף מי שרואה את עצמו כמי
ומתמלאות לכלוך וזוהמא, שנת תרע״ז) :״וכמו שסיפרו על בעל שאינו ראוי ואינו כדאי להיכנס
ומשום כך אין ראוי להיכנס אורים ותומים ,שהאזינו אחריו אל הסוכה ולהתוועד יחד עם
עמהן למקום קדוש ,וכמו שלא בירך ׳שלא עשני גוי׳, האושפיזין עילאין הבאים אליה,
שנאמר :״של נעליך מעל רגליך ונשאל על זה .והשיב ,כי בקומו עם כל זאת הקב״ה מזמינו
כי המקום אשר אתה עומד עליו ממטתו ונזכר שהוא יהודי, ומצווה עליו להיכנס לתוכה,
אדמת קודש הוא״ (שמות ג ,ה). נתרגש באהבה ובהגבהת הלב בזכות עצם היותו בן ישראל.
לשמים ,עד שלא עצר כוח
אמנם אל הסוכה מותר להמתין בברכת ׳שלא עשני גוי׳
להיכנס גם במנעלים .ללמדנו, לאמרה בתוך סדר הברכות, מתאמרה בשם רבי ישראל
שכל יהודי ,בכל מקום שבו הוא ואמרה תיכף״. שמעון קסטלניץ זצ״ל ,על אחד
נמצא ובכל אופן שבו הוא מן החסידים שלא העז להיכנס
נראה ,הסוכה מקרבת אותו ועל דרך זו ,כל אחד ואחד צריך לסוכה ,מחמת שהסוכה מלאה
ומזמינה אותו לחסות בצל להתחזק בכל מצב שהוא מעצם בשמות הקדושים .והניחו את
השכינה והאושפיזין קדישין הזכות של ״שלא עשני גוי״, דעתו ,כי בכל יהודי יש שם ה׳
עילאין. ובכוח שמחה זו ישיב את נפשו — השם הקדוש ש-די .ועל פי
וייכנס אל הסוכה מתוך חיזוק ההלכה מותר להניח ספר שיש
מצות סוכה היא כעין מידתו ושמחה. בו שמות קודש על גבי ספר
של אהרן כהנא קדישא קודש .ולכן :״ברוך הבא בשם
הסוכה מקרבת כל יהודי ה׳״.
להמתקת הדברים ,מדוע נאמר להיכנס אליה ולהתקדש בה
״כל האזרח בישראל ישבו
בסוכות״ ,וכל יהודי מוזמן עב) (עמ׳בספר דברי חנה להתחזק בזכות הגדולה להיות
להיכנס אל הסוכה בלא שום מתוארת ידידותו העמוקה של יהודי
תנאי ,יש להביא את דברי השם הגה״ק רבי חנה הלברשטאם
משמואל (סוכות שנת תרע״ג ,ד״ה הנה זיע״א עם הגאון האדיר רבי גדולה היא הזכות להיות נקרא
סוכות) :הנה סוכות הוא חג של מאיר אריק זצ״ל ,אב״ד טארנא, בן ישראל ,ועל האדם להתחזק
אהרן .הענין ,דמדתו של אהרן בין הדברים מסופר שם ,שהגאון ולהתעצם בה בכל מצב שבו
(אבות פ״א מי״ב) ׳אוהב שלום ורודף רבי מאיר אריק הקשה לפני הוא נמצא.
שלום ,אוהב את הבריות הגה״ק רבי חנה על דברי זקנו,
ומקרבן לתורה׳ .אף שהיה אדם הרה״ק מראפשיץ זיע״א ,שאמר וכפי שסיפר הרה״ק רבי צדוק
גדול מאוד ,איש מרכבה, הכהן מלובלין זיע״א (פרי צדיק לחג
על מצות סוכה שהיא מצוה
ורעיונותיו משוטטים תמיד מיוחדת ,מצד שכל הגוף ,יחד השבועות ,ד״ה ויש לומר בזה) :״וכמו
באלקות ובעולמות העליונים, עם המנעלים וה״פאדקאוועס״, הרה״ק בשם שאמרו
מכל מקום השפיל את עצמו נכנס לתוכה .ולכאורה ,גם מבארדיטשוב זצלה״ה ,שפעם
לעשות שלום בין איש לאשתו כשקיימו מצות ראייה בעזרה, אחת דילג בברכת השחר הברכה
ונראה להוסיף בנותן טעם, עצמו הם באים לידי הכנעה ובין איש לרעהו ,ולקרב אנשים
מדוע הסוכה מחלה את פני ותשובה. נמוכים ולהחזירם בתשובה.
האזרח מישראל שייכנס לתוכה.
מפני שכל קדושתה תלויה בכך ימינו יתברך פשוטה לקבל את ובזכות זה הוא סוכות -קירוב
שהיהודי נכנס אל הסוכה ויושב כל הבא ליטהר רחוקים ,כדכתיב :׳הביאני המלך
בה. חדריו׳ (שיר השירים א ,ד) .ואז נמי
גדולה מזו כתב השם משמואל מטעם זה ענין ניסוך המים,
וכמו שהביא הרמ״א (או״ח סי׳ (מועדים ,סוכות שנת תרע״ח ,ד״ה ויש שהוא גם כן קירוב רחוקים -
תרל״ח סעיף א׳) בשם הרא״ש :״וכל לומר) ,שאפילו מי שעשה תשובה, מים התחתונים שהובטחו
זה לא מיירי אלא בסוכה שישב אך אין תשובתו שלמה כדבעי, ליקרב על גבי המזבח״ (עיין רש״י
בה פעם אחת ,אבל אם הזמינה מכל מקום כאשר מגיע חג ויקרא ב ,יג).
לסוכה ולא ישב בה ,לא נאסרה, הסוכות ,ימינו יתברך פשוטה
דהזמנה לאו מילתא היא״. לקבלו ולחבקו בין דפנות ולפי האמור ,שענין מצות
הסוכה. סוכה הוא כעין מידתו של אהרן,
(ד״ה לא ובביאור הלכה שם יש להבין את דברי הזוה״ק (פר׳
נאסרה) כתב :״נראה לי דלא וזו לשונו :״ויש לומר דהיינו אמור קג :).״כל מאן דאיהו משרשא
אמרה אלא לענין קדושת החג הך דאיתא בהאריז״ל דסוכות וגזעא קדישא דישראל ישבו
שחל על הסכך ,הוא דבעינן ישב הוא ׳ימינו תחבקני׳ ,ולזה רומזין צלא תחות - בסוכות
בה בחג .אבל משום מוקצה נמי דפנות הסוכה נגד ג׳ פרקי דמהימנותא ,ומאן דליתיה
דסתירת אוהל ,דאסור בכל יום היד המחבקת ,שפרק השלישי מגזעא ושרשא קדישא דישראל,
טוב ,הרי לא תלי בישב בה שהוא כף היד אינו אלא טפח .כי לא יתיב בהו ,ויפוק גרמיה
לגמרי״. ימין ה׳ הפשוטה לקבל שבים מתחות צלא דמהימנותא״.
וכו׳ ,והכל בשביל אותם שאין
נמצא שקדושת החג החלה על תשובתם שלמה על פי הדין. דהנה איתא באבות דרבי נתן
הסוכה מתגלה על ידי ישיבת ומינה ,דאף אותם ,אם רק באין (פי״ב) ,שאם אהרן ראה אדם
ישראל בתוכה .לכן מחלה ליטהר — הסוכה קולטתם״. שעבר עבירה ,היה מקרבו אליו.
הסוכה את פניו של כל יהודי, והיה אותו אדם אומר בלבו :אוי
שייכנס אליה ,יישב בצילה הרי לנו ,שאף מי שעדיין לא לי ,אילו היה אהרן יודע מה
בצילא לשבת ויכוון השלים את תשובתו כראוי ,אם שעשיתי ,לא היה מדבר עמי.
דמהימנותא. רק רצונו לבוא ליטהר ומתוך כך היה עושה תשובה,
ולהתקרב ,הסוכה מקבלת אותו ואף היה מתבייש לעבור שוב
וחובקת אותו בימין ה׳ הפשוטה עבירה.
לקבל שבים.
היכן מרומז שאברהם אבינו וכעין זה הוא ענין הסוכה.
ישב בסוכה הסוכה מחלה את פני האזרח הקב״ה מכניס את ישראל אל
מישראל ביתו — היא הסוכה שחל שם
מן המפורסמות הם דברי שמים עליה .ו״סוכה״ בגימטריא
הגמרא (יומא כח ,).שאברהם אבינו מובא בשפתי כהן ,מגורי שני השמות הוי״ה ואדנ-י.
קיים את כל התורה כולה קודם האריז״ל (פר׳ אמור ,ד״ה סוכה סמ״ך),
שניתנה. שהסוכה כביכול מתחננת מחמת קירוב גדול זה ,משים
ומחלה את פניו של האזרח האדם אל לבו ומעריך את עצמו:
מסופר ששאלו את הגר״א: מישראל שיישב בתוכה ויכוון האם ראוי הוא לכך ,לדרוך
היכן מרומז בתורה שאברהם לחסות בצילא דמהימנותא. במקום שחלים עליו השמות
אבינו קיים גם את מצות סוכה? הקדושים ,מתוך כך הוא
והשיב ברמז נפלא מן הפסוק: וזו לשונו :״וכמה בני אדם מתבייש במעשיו ,מקבל עליו
״וה׳ ברך את אברהם בכל״ חושבים שיושבים בצל סוכה עול תורה ומצוות על להבא,
(בראשית כד ,א) .תיבת ״בכל״ היא והם חוץ ממנה .שמי שהוא ומחליט שלא ישוב עוד לכסלה.
ראשי תיבות של שלושת אזרחי ושורשו וענפיו מישראל,
הפסוקים שבהם ציוותה התורה ומכוון לישב בצילא דמהימנותא אמנם דבר זה שייך בישראל
על הישיבה בסוכה :בסוכות — סוכה קולטתו .ואם לאו — דווקא ,שעליהם נאמר :״כי אתם
תשבו שבעת ימים .כל האזרח סוכה פולטתו ,זהו ׳כל האזרח המעט מכל העמים״ ,ודרשו
בישראל ישבו בסוכות .למען בישראל ישבו וגו׳׳ ,שמחלה חז״ל שהם ממעטים את עצמם.
ידעו דורותיכם כי בסוכות פניהם :כל האזרח בישראל ישבו הם מכירים במצבם ומבינים
הושבתי את בני ישראל ,והוא בסוכות — סופי תיבות מעצמם שאינם ראויים לכל
רמז נפלא. ׳לחלות׳״. הקירוב הזה ,ומתוך הקירוב
~ שמחת לולב ~
בבחינת ״ממיתה לחיים״ .ואם המשמעות היא שדרכם של ושמחתם לפני ה' אלוקיכם -
מעבדות לחירות אומרים שירה, ישראל בכל עת ,ובפרט בזמנים שמחת לולב
ממיתה לחיים לא כל שכן. טובים כזמן שחיטת הפסח
ונטילת הלולב ,להודות ולהלל נחלקו בירושלמי (סוכה פ״ג הי״א)
במהלך חודשי השנה אומרים להקב״ה ,לפארו בשיר ובשבח. בביאור הכתוב :״ושמחתם לפני
שמונה עשרה פעמים הלל, ה׳ אלוקיכם שבעת ימים״ (ויקרא
ונחלקו הראשונים אם אמירת אלא שעדיין יש לבאר: כג ,מ) ,באיזו שמחה הכתוב
ההלל היא מצות עשה מן בשלמא השירה בשעת שחיטת מדבר .יש מי שאומר שהכוונה
התורה או מצוה מדרבנן ,לדעת הפסח היתה על הניסים ל״שמחת לולב״ ,ויש מי שאומר
הרמב״ם (ספר המצוות ,שורש א׳), והנפלאות שעשה עמנו הקב״ה שהכוונה ל״שמחת שלמים״.
אמירת ההלל היא מצוה במצרים ,וכפי שנאמר :״לקחת
מדרבנן .והרמב״ם שם הרבה לו גוי מקרב גוי במסות באותות וזו לשון הירושלמי :״כתיב:
להקשות על הדעה שהיא מצוה ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ׳ושמחתם לפני ה׳ אלוקיכם
מן התורה ,אולם הרמב״ן ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, שבעת ימים׳ ,אית תניי תני,
בהשגותיו שם הביא בשם בעל ככל אשר עשה לכם ה׳ אלוקיכם בשמחת לולב הכתוב מדבר;
הלכות גדולות ,שאמירת ההלל במצרים לעיניך״ (דברים ד ,לד). אית תניי תני ,בשמחת שלמים
היא מצוה מן התורה ,ועיין שם הכתוב מדבר״.
מה שיישב את קושיות הרמב״ם. אבל בנטילת לולב ,מדוע
ראוי לומר שירה יותר מבקיום והנה הרמב״ם בפירוש
שאר המצוות? ומה מעבדות המשניות (סוכה פ״ד מ״ב) פירש
נטילת לולב מתוך שמחה -דידן לחירות אמרינן שירה -ממיתה כדעת האומר שכוונת הכתוב
נצח לחיים לא כל שכן. היא לשמחת לולב ,וזו לשונו:
״הלולב נטילתו חובה מן התורה
מעתה תתבאר נטילת הלולב ונראה לבאר זאת על פי דברי ביום ראשון בכל העולם,
יחד עם אמירת ההלל כפתור הגמרא (מגילה יד ,).שחז״ל תקנו ונטילתו כל שבעה חובה
ופרח. לקרוא את המגילה בפורים מקל במקדש בלבד ,לפי שזהו כוונת
וחומר :״ומה מעבדות לחירות הכתוב :׳ושמחתם לפני ה׳
דהנה מובא במדרש רבה (פר׳ אמרינן שירה -ממיתה לחיים אלוקיכם שבעת ימים׳״.
אמור ל ,ב) :״אמר רבי אבין :משל לא כל שכן״ .״מעבדות לחירות״
לשנים שנכנסו אצל הדיין ,ולית היינו יציאת מצרים ,שאמרו ויש להבין מהי מהותה של
אנן ידעין מאן הוא נצח .אלא עליה ישראל שירה על הים, ״שמחת לולב״ ,ומהי השמחה
מאן דנסב באיין בידיה ,אנן כמבואר ברש״י שם. המיוחדת הקשורה בנטילת
ידעין דהוא נצוחייא״ .כלומר: ארבעת המינים.
שני בעלי דין נכנסו לפני הדיין, גם קריאת המגילה עצמה
ואין אנו יודעים מי מהם ניצח היא שבח ושירה להקב״ה .וכמו אפשר ישראל שחטו את
בדין ,כאשר אחד מהם יוצא שכתב רש״י (מגילה ד .ד״ה למען פסחיהן ונטלו לולביהן ולא
ומחזיק בידו כף תמרים ,אנו יזמרך) :״וקריאת מגילה שבח אמרו שירה
יודעים שהוא המנצח. הוא ,שמפרסמין את הנס והכל
מקלסין להקב״ה״ .וכן מצינו נראה לומר ש״שמחת לולב״
וממשיך המדרש :״כך ישראל בגמרא שקריאת המגילה נקראת היא השמחה שהיתה בעת
ואומות העולם באין ומקטרגים הלל :״רב נחמן אמר ,קרייתא זו נטילת הלולב יחד עם אמירת
לפני הקב״ה בראש השנה ,ולית הלילא״. ההלל ,דהנה מצינו בברייתא
אנן ידעין מאן נצח .אלא במה (פסחים קיז ).מחלוקת מי חיבר את
שישראל יוצאין מלפני הקב״ה על דרך זו יש לומר גם בחג ההלל שאנו אומרים בימים
ולולביהן ואתרוגיהן בידן ,אנו הסוכות .לאחר ימי הדין ,שבהם טובים .וזו לשון הגמרא :״הלל
יודעין דישראל אינון נצוחייא. כל באי עולם נידונים לחיים או זה מי אמרו? רבי יוסי אומר:
לפיכך משה מזהיר לישראל למוות ,וכמאמר הפייטן :״בראש אלעזר בני אומר ,משה וישראל
ואומר להם :׳ולקחתם לכם השנה יכתבון וביום צום כיפור אמרוהו בשעה שעלו מן הים.
ביום הראשון׳״. יחתמון ,מי יחיה ומי ימות ,מי וחלוקין עליו חביריו לומר שדוד
בקצו ומי לא בקצו״ כאשר מגיע אמרו .ונראין דבריו מדבריהן:
הפירוש הפשוט הוא ,שעל חג הסוכות ואנו זוכים לחיים אפשר ישראל שחטו את
ידי נקיטת החפץ ביד מראים את בצילא לשבת טובים, פסחיהן ונטלו לולביהן ולא
הניצחון -״דידן נצח״. דמהימנותא ,הרי זה ממש אמרו שירה״.
שנעשו על ידו בעת ההיא וזהו הוראה שאנחנו נקראים אמנם יש להוסיף ,שהלולב
בעולמות העליונים הקדושים, ׳בנים׳ ,והשי״ת נקרא עלינו עצמו רומז לחיים .וכמו שכתב
ועושה בזה נחת רוח גדול ׳אב׳ .דאי לא תימא הכי ,ותאמר בעל הטורים (ויקרא כג ,מ) :״לולב״
ליוצרו ובוראו יתברך שמו שאנחנו ׳עבדים׳ והשי״ת נקרא בגימטריא ״חיים״ .וכן הביא
ויתעלה זכרו לעד. עלינו ׳מלך׳ ,הלא אסור המהר״ם מרוטנבורג (מנהגים דבי
להשתמש בשרביטו של מלך מהר״ם ,סדר עשיית לולב).
וגודל מעלת הנענועים הלא (סנהדרין כב ,).והיאך ציוונו ליקח
המה באו כמה פעמים בזוה״ק, אלו הד׳ מינין ,שהם נקראין ואף שאר המינים רומזים
ולמען אהבת הקיצור קצרתי ׳שרביטו של מלך׳ מטעם הנ״ל, לחיים ,וכמו שכתב רבי צדוק
במקום הראוי להאריך .והנני אלא על כרחך ,מדאנחנו הכהן מלובלין בספר מחשבות
שם לפניך מאמר אחד מזוה״ק משתמשין בשרביטו ,הוראה חרוץ (אות טו) :״על ידי זה
וכו׳ .והאריז״ל כתב כוונות ועדות הוא שאנחנו בנים והוא מתעורר השמחה בלב ,ו׳נוסע
עצומות ונוראות בנענועים אלו, יתברך שמו אבינו ,ונתקבלה סוכותה׳ -שהוא זמן שלימות
ובוודאי לאו כל מוחא סביל דא תשובתינו ,כי אב שמחל על השמחה שזוכה לחיי עולם ,דעל
לכוון כוונותיו .ואתה אנוש כבודו ,כבודו מחול .כן כתב הרב זה רומזים הארבעה מינים.
כערכי ,יכוון כוונה פשוטה הגדול מורינו חיד״א זללה״ה ׳לולב׳ בגימטריא ׳חיים׳ ,וכן
ההכרחית ,ומינה לא תזוע .והוא בטעם הד׳ מינים״. הדס בגימטריא חיים עם הכולל,
שבכל הולכה והבאה שבכל ואתרוג עם הכולל בגימטריא
נענוע ונענוע ,יכוון במחשבתו הנענועים וההלל -שמחת לולב ׳תורה׳ — שהוא חיי עולם.
בזו הלשון :לשם יחוד קודשא ו׳ערבה׳ בגימטריא זרע ,כי הוא
בריך הוא ושכינתיה ,לעשות נמצא שנטילת הלולב יחד לא טעם ולא ריח — רומז
נחת רוח ליוצרי. עם אמירת ההלל -יחדיו יהיו לפושעי ישראל ,וגם מהם לא
תמים .הלולב בא לפרסם את ידח נדח ,ותיקונם לזכות לחיי
הניצחון כנגד המקטרגים. עולם על ידי זרעם אחריהם,
ובוודאי ברור הוא לכל ישראל יוצאים מלפני הקב״ה דברא מזכה אבא״ (סנהדרין קד.).
משכיל ,שאם יכוון כוונה זו ולולביהם ואתרוגיהם בידיהם,
בשמחה עצומה מאוד ,ייחשב ובכך נודע שישראל הם נמצא שנטילת הלולב היא
לפני המקום ברוך הוא כאילו המנצחים. הכרזה :״דידן נצח״ -זכינו בדין
כיוון בכל הכוונות שכיוונו בהם לחיים טובים.
אנשי כנסת הגדולה ,כי ׳מה ה׳ אל נטילת הלולב נלווית
אלוקיך שואל מעמך כי אם אמירת ההלל ,שכולה שבח ארבעת המינים -שרביטו של
ליראה׳ וגו׳ (דברים י ,יב) ,וכמאמר ושירה על שלא צלחה מזימת מלך
הכתוב :׳תנה בני לבך לי׳ (משלי כג, המקטרגים ,ועל שיצאנו זכאים
כו) .שיהא לבו שלם עם ה׳ בדין -ממיתה לחיים .זהו ענין יש להוסיף בנותן טעם
במצוותיו ושמח אלוקיו ״שמחת לולב״ :הנענועים יחד לשבח ,מדוע ארבעת המינים
הקדושות מאוד ,וכל מגמתו עם אמירת ההלל ,שעל ידם הם המראים את ניצחוננו .כי יש
לעשות תיקונים בעולמות מתקיימת מצות ״ושמחתם לפני שהתכפרו הוכחה בהם
העליונים הקדושים ,ויבוא מזה ה׳ אלוקיכם שבעת ימים״. עוונותינו והתרצינו לפני אבינו
נחת רוח ליוצרו ובוראו יתברך שבשמים.
שמו ויתעלה. מעלת הנענועים
וכמו שכתב הבני יששכר
על גודל מעלת הנענועים יש (תשרי ,מאמר י׳ צלא דמהימנותא ,אות יח):
כי אין הקב״ה בא בטרוניא ללמוד מדברי היסוד ושורש ״והנה בכדי להוכיח לכל באי
עם בריותיו לכוון את אשר לא העבודה (שער האחד עשר שער האיתון, עולם שנתקבלה תשובתינו ,כי
תשיג יד שכלו .ובוודאי אף מי כוונת הלולב) :״ויעיין אדם בכתבי ׳אב שמחל על כבודו ,כבודו
שחננו ה׳ דעה ובינה לכוון כל האריז״ל מהתיקונים הנפלאים מחול׳ (קידושין לב ,).ציוונו השי״ת
כוונות פרטיות של האריז״ל, והנוראים הנעשים בעולמות אחר עבור ימי התשובה ליקח
צריך גם כן לצרף עמהן הכוונה העליונים הקדושים על ידי ביום החג הקדוש הזה ד׳ מינים,
הזו .ויזהר האדם מאוד שלא הנענועים ,וידע מה העבודה ואלו הד׳ מינין אין שום שליטה
יתנהג במצוות בוראנו ברוך הוא הזאת לנו עם קדוש ,ואז בוודאי לשר עליהן ,רק כביכול השי״ת
וברוך שמו כמצות אנשים יגיל וישמח שמחה עצומה עד בעצמו ,כן כתבו הקדמונים .אם
מלומדה ,רחמנא ליצלן .ודי הנענועים, בעת מאוד כן ,אלו הד׳ מינין נקראים
בהערה זו״. מהתיקונים הנפלאים והנוראים ׳שרביטו של מלך׳.
