gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

שיעורי הרב צבי שורץ שליטא · Shiurey Harav Tzvi Shvartz Shlita — סוכות (2026-09-21)

מוציא לאור: שיעורי הרב צבי שורץ שליטא · Shiurey Harav Tzvi Shvartz Shlita

שבוע: סוכות (2026-09-21)

שיעורי הרב צבי שורץ שליטא · Shiurey Harav Tzvi Shvartz Shlita — סוכות (2026-09-21)

פתח את ה-PDF הורדה

‫חג הסוכות‬ ‫הסוכה בצילו של הקב"ה‬ ‫הסוכה דירת קבע‬ ‫הגמרא (יומא דף י‪ ):‬מביאה‪" ,‬סוכה דירת עראי בעינן"‪ .‬הסוכה דינה להיות עראי ולא קבע‪ .‬מבאר רבי משה שפירא (שיעורי רבינו ב‪ ,‬עמוד ‪:)39‬‬ ‫'להיכנס לסוכה'‪ ,‬היינו שהאדם יוצא מתוך עצמו ונכנס לתוך מהלך שהוא מחוצה לו‪ .‬האדם מצד עצמו‪ ,‬מצד טבעו שלו‪ ,‬זה להיות מה‬ ‫שהוא ולא להיות במצב של ארעי‪ .‬כל אדם תובע קבע לעצמו‪ .‬זו דרישה בסיסית פנימית אצל כל אחד‪ .‬להיות קצת פה וקצת שם זה דבר‬ ‫שסותר את כל הצורה האנושית האמיתית‪ .‬בן אדם לא מרגיש טוב עם זה‪" .‬כל נחותי ימא לא מיתבא דעתיהון עד דסלקין ליבשתא" (תמיד‬ ‫דף לב‪ .).‬אין להם שם יישוב הדעת כי שם הם במצב ארעי‪ .‬אדם ששם את עצמו בסוכה‪ ,‬מוציא את עצמו ממצב אנושי של קבע ומכניס‬ ‫את עצמו למצב אנושי של ארעי‪ .‬זה נגד האנושי‪ .‬אבל בזמן שאני מרגיש את הקבע שלי לא בתוך עצמי אלא בתוך מה שמחוצה לי‪ ,‬זה‬ ‫מה שאומרת הגמרא (עירובין דף נה‪ ):‬שכאשר בני ישראל הלכו בתוך ענני הכבוד הם הרגישו קבועים במקומם ולא כארעיים‪ .‬כיון דכתיב‬ ‫בהו "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" ‪ -‬כמאן דקביע להו דמי‪ .‬הם לא נחשבים כמו יושבי צריפים או יושבי אוהלים‪ .‬הם קבועים וקיימים‬ ‫במקומם‪.‬‬ ‫שמעתי פעם משל מאדם גדול שאמר‪ :‬תינוק קטן שלא יכול ללכת‪ ,‬לא אכפת לו לאן אמו הולכת‪ ,‬אם היא בביתה או בגלות‪ .‬לא אכפת לו‬ ‫כי הוא בזרועות אמו‪ .‬יש לו מקום קבוע ‪ -‬בזרועות אמו‪ ,‬ושם הוא מרגיש בטוח‪ .‬כך בני ישראל נראו כשהם הלכו במדבר וסביבם היקף‬ ‫ענני הכבוד‪ .‬לא היה חשוב להם אם הם במדבר או בכל מקום שהוא‪ .‬הם בצל ענני הכבוד ‪ -‬וזה מקומם‪ .‬זאת נקודת העומק שמתגלה כאן‪.‬‬ ‫טבע האדם להיות קבוע במקומו‪ .‬לא יתכן שהתורה מצווה לצאת לסוכה ולהרגיש עראי‪ ,‬נגד מציאות האדם‪ .‬נגד הכוח הנותן לו יציבות‪ .‬התורה‬ ‫מצווה את האדם להרגיש קביעות בסוכה‪ ,‬בתוך ענני הכבוד‪ .‬להרגיש קביעות בידו של הקב"ה‪" .‬על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו"‪.‬‬ ‫לא להרגיש כלל בסכנה‬ ‫מוסיף בזה רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר‪ ,‬לג)‪:‬‬ ‫"כשעמדו ישראל על הים היו השבטים מנצחים זה עם זה וכו‪ ,‬זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים‪ ,‬קפץ‬ ‫נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה" (סוטה דף לז‪ ,).‬וזכה משום כך להקריב את קרבנו ראשון‪ ,‬וכמו שאמרו חז"ל‪" :‬אמר הקב"ה למשה‬ ‫מי שקידש שמי בים‪ ,‬הוא יקריב תחילה" (במדבר רבה יג‪ ,‬ז)‪ .‬ויש לתמוה‪ ,‬איך יתכן שהשבטים לא רצו לירד לים תחילה‪ ,‬והרי עם ישראל‬ ‫אמון על מסירות נפש‪ ,‬ובמשך כל הדורות מסרו קהילות שלימות את נפשם על קדוש השם‪ ,‬ואיך יתכן שדור המדבר שנצטוו לירד לים לא‬ ‫היה להם העוז לכך‪...‬‬ ‫ונראה בביאורן של דברים‪ ,‬דאכן ודאי אם היו מצווים להכנס לים כדי למסור את נפשם למיתה‪ ,‬היו קופצים לים כאיש אחד‪ ,‬בלי היסוס‬ ‫אף לרגע‪ ,‬אלא שהם נצטוו להכנס לים על מנת להנצל‪ ,‬לקפוץ לתוכו כדי לחיות‪ ,‬ולכח זה‪ ,‬להכנס לים רועש וגועש‪ ,‬ולהרגיש כאילו הוא‬ ‫חרבה ופה תהיה הצלתם‪ ,‬למדרגה זו לא הגיעו השבטים‪ ,‬אלא נחשון בן עמינדב בלבד‪ ,‬והוא קידש שם שמים בכך שלא חש בהבדל שבין‬ ‫ים סוער ליבשה‪ ,‬ולא היה קיים לגביו אלא ציוויו יתברך‪ ...‬ובגמרא שבת (דף לא‪ ):‬אמרו שאין הסותר חייב אלא כשסותר על מנת לבנות‬ ‫במקומו‪ ,‬הקשה על כך רבה‪ ,‬שהרי כל המלאכות למדים ממשכן‪ ,‬ושם סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא‪ ,‬ותירץ עולא שכיון שנאמר‬ ‫"על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" (במדבר ט‪ ,‬כג)‪ ,‬כסותר על מנת לבנות במקומו דמי‪ ,‬והדברים טעונים ביאור‪ .‬ולאמור כאן יש לפרש‬ ‫שהכוונה היא כי מקומם של ישראל במדבר היה "על פי השם" ‪ -‬אצל הקב"ה‪ ,‬ולא נשתנה מקומם על ידי שעברו ממקום למקום‪ ,‬אלא‬ ‫לעולם מקומם היה אצל הקב"ה כביכול כתינוק הנישא בזרועות אמו‪ ,‬שגם כשהיא מהלכת ממקום למקום‪ ,‬מקומו של התינוק לעולם אחד‬ ‫הוא ‪ -‬בזרועות אמו‪...‬‬ ‫ניתן לקבל את השיעור מידי שבוע בכתובת‬ ‫‪3246347@gmail.com‬‬ ‫לתרומות לחץ כאן‬ ‫ובזה נראה לבאר גם מה שאמרו חז"ל‪" :‬חנניה מישאל ועזריה על מנת כן ירדו לכבשן האש‪ ,‬על מנת שיעשה להם מופת" (ילקוט שמעוני‬ ‫זכריה‪ ,‬תקע)‪ ,‬ולכאורה תימה‪ ,‬דבגמרא פסחים (דף נג‪ ):‬אמרו‪" :‬עוד זו דרש תודוס איש רומי‪ ,‬מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן‬ ‫על קדושת השם‪ ,‬נשאו קל וחומר מצפרדעים"‪ ,‬והיכן יש כאן "מסירות נפש"‪ ,‬הרי ידעו שינצלו וירדו לכבשן על מנת שיעשה להם מופת?‬ ‫ועל פי האמור נראה‪ ,‬שאין כוונת חז"ל שלא ירדו לכבשן אלא על דעת שינצלו‪ ,‬אלא נתכוונו חז"ל לשבחם שהם ביטלו בלבם את כל‬ ‫הטבע ולא התחשבו בו כלל‪ ,‬ומסרו נפשם לסכנה ולא הרגישו כלל בדבר‪ ,‬אלא בטחו בה' והלכו על מנת לחיות‪ .‬והנה בתוספות (שם)‬ ‫הקשו למה להם קל וחומר והרי מצווין היו על קידוש השם כיון שהיה בפרהסיא? ותירצו‪ ,‬שלא היה זה עבודה זרה ממש‪ ,‬אלא אנדרטא‬ ‫שעשה המלך לכבוד עצמו‪ ,‬יעוין שם‪ .‬וקשה לאידך גיסא‪ ,‬שאם כן איך הותר להם למסור נפשם‪ ,‬לדעת הסוברים שכל שדינו יעבור ולא‬ ‫יהרג‪ ,‬אם נהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו‪ ...‬ועל פי האמור הדברים מבוארים‪ ,‬שאכן אסור למסור נפש באופן זה‪ ,‬וכל הנהרג מתחייב‬ ‫בנפשו‪ ,‬אך הם נכנסו לכבשן האש על מנת להנצל‪ ,‬ואת זה למדו בקל וחומר מהצפרדעים שנכנסו לתנורי מצרים ולא נשרפו כלל‪ ,‬וכמו‬ ‫שכתב בפירוש דעת זקנים (שמות ח‪ ,‬ט) שגם אחר כך כשכל הצפרדעים מתו‪ ,‬הרי אותם שהיו בתנורים לא מתו‪ ,‬לפי שבטחו בה' ונכנסו‬ ‫לתנור חם בציווי השם יעויין שם ועם כל זה‪ ,‬נחשב ש"מסרו עצמן על קדושת השם"‪.‬‬ ‫להיכנס לים סוף במסירות נפש‪ ,‬אין בכך חידוש‪ .‬להיכנס על מנת להינצל‪ ,‬ודאי שאסור‪ .‬הרן כשראה שאברהם אבינו ניצל מכבשן האש‪ ,‬נכנס‬ ‫גם הוא על מנת להינצל‪ ,‬ומת (בראשית רבה לח‪ ,‬יג)‪ .‬החידוש הוא להיכנס לים בדעה שהים הוא דרך‪ ,‬להרגיש שאין כאן כל סכנה‪ .‬אם רצון ה'‬ ‫שניכנס לים‪ ,‬נכנסים‪ .‬השבטים לא היו בדרגה זו‪ ,‬לכך לא נכנסו לים מיד‪ ,‬נחשון בן עמינדב היה היחיד שהרגיש "הנותן בים דרך" (ישעיהו מג‪,‬‬ ‫טז)‪ ,‬לעשות רצון ה' בכל מצב‪ ,‬בלא להרגיש כלל שיש סכנה‪ .‬כך בחנניה מישאל ועזריה‪ ,‬אסור להם להיכנס לכבשן על מנת להינצל‪ ,‬זהו‬ ‫התאבדות‪ .‬אסור למסור נפש כדי לא להשתחוות לאנדרטה‪ ,‬שכל האיסור להשתחוות לה הוא מדרבנן‪ ,‬או משום חילול ה' שיאמרו שהיהודים‬ ‫משתחווים ככל האומות‪ .‬אך חנניה מישאל ועזריה‪ ,‬הרגישו שרצון ה' שלא ישתחוו‪ ,‬הם עשו רצון ה' בלא להרגיש כלל בסכנה שימותו בכבשן‪,‬‬ ‫ולכך זכו וניצלו‪.‬‬ ‫ביאור שני אופני יראה‬ ‫לדרגה זו אנו צריכים להגיע בסוכות‪ .‬לחיות במצב ארעי‪ ,‬זה לא אפשרי‪ ,‬לא טוב‪ ,‬ולא בריא‪ .‬צריך להרגיש שבכל עת אנו ביד ה'‪ .‬זו דרגה גבוהה‪,‬‬ ‫קודם קריעת ים סוף‪ ,‬השבטים לא הגיעו אליה‪ ,‬רק נחשון בן עמינדב היה בדרגה זו‪ .‬אך בקריעת ים סוף‪ ,‬זכו לה כל ישראל‪ .‬מבאר הבית הלוי‬ ‫(בראשית ב‪ ,‬ב)‪:‬‬ ‫‪...‬ובמדרש (פסיקתא זוטרתא שמות יד‪ ,‬לא) "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים‪ ...‬וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו"‪ ,‬עד‬ ‫כאן לא היו יראים את ה' מכאן ואילך היו יראים את ה'‪ .‬ובוודאי דהדברים אינם מובנים דאחרי שראו ריבוי העונשים והמכות של המצריים‬ ‫במצרים‪ ,‬לא יהיה להם יראה מה' עד קריעת ים סוף‪ ,‬ובמה נחשבה להם היראה עתה על הקודם?‬ ‫‪...‬והנראה לומר בזה‪ .‬דהנה במדרש תנחומא (לך לך‪ ,‬טו) וזה לשונו‪ " :‬בעולם הזה יש להם יצר הרע והם מתייראין מן העבירות‪ ,‬לעתיד לבוא‬ ‫שאין יצר הרע ממה הן מתייראין? הן מתייראין מן הטוב הצפון להם כמו שנאמר (הושע ג‪ ,‬ה) "ופחדו אל ה' ואל טובו"‪ .‬וגם דברים אלו צריך‬ ‫הסבר להבין הכוונה בזה‪ .‬והכוונה בזה דהנה יש שני אופני יראה‪ ,‬אחד יראת העונש אשר אם יתבונן האדם מעשיו אשר לא טובים שעברו עליו‪,‬‬ ‫וכמה גדל העונש אשר יגיע לו עבורם‪ ,‬הלא ימלא יראה ופחד‪ ,‬וגם מי שלא חטא כשיתבונן בעצמו היאך טבעו עלול לחטא‪ ,‬וכשיסיח דעתו‬ ‫משמירת גופו ילכד בפח היצר הטמון בליבו ימלא יראה‪ ,‬ויראה זו באה על ידי היצר הרע‪ ,‬דאם לא היה היצר הרע בעולם‪ ,‬הלא לא היה מקום‬ ‫ליראה זו כלל‪ ,‬ומציאת היצר גורם שימצא יראה זו‪ .‬ויראה זו רחוקה מאד ממידת האהבה‪ ,‬דאהבה באה כשיתבונן האדם בחסדי ה' על ברואיו‪,‬‬ ‫ואז לא יהיה לו יראה‪ ,‬ורק כשיתבונן בעונשיו יתחדש לו בליבו יראה זו‪ .‬ויראה זו יוכל להימצא גם מפני בשר ודם‪ ,‬דמי שהוא במקום גדודי‬ ‫חיות ולסטים‪ ,‬ומפני מי שהוא חזק ממנו יתיירא ממנו‪ ...‬אמנם יש אופן אחר כשנקבע בלב האדם האמונה הגמורה במה שמבואר לעיל‪ ,‬אשר‬ ‫בכל רגע ה' יתברך מהוה לכל העולם יש מאין ממש‪ ,‬ואם לא יהיה מהוה אותם רגע אחד יהיו אפס ותוהו‪ ,‬הלא אז גם כן תפול עליו היראה‬ ‫והפחד‪ .‬והוא כדמיון אדם שנפל בים ובא אחד ומחזיקו בידו שלא יטבע‪ ,‬ואם רק ירף ממנו מלהחזיקו הלא יטבע‪ ,‬הלא אז יגיע לו האהבה‬ ‫להמחזיקו‪ ,‬וגם היראה ממנו שניהם ביחד‪ ,‬וכל מה שיתבונן בהטובה שזה עושה עמו‪ ,‬כן תגדל עליו היראה והפחד ממנו‪ .‬ויראה זו קשורה‬ ‫באהבה לא ייפרדו‪ .‬ועל בחינ ה זו אנו אומרים בשמונה עשרה 'ועל חיינו המסורים בידך' וכמו שנתבאר לעיל‪ .‬ויראה זו נקרא יראת ה'‪ ,‬יען כי‬ ‫יראה זו מיוחדת רק מפני ה'‪ ,‬ואין לה מקום מוצא מפני בשר ודם‪...‬‬ ‫ב‬ ‫בכל רגע זקוקים לטובו יתברך‬ ‫דעד עתה הרי בחינה זו אינה נרגשת בחושי האדם‪ ,‬והיא כעת רק בגדר אמונה ובהיסח הדעת כרגע נשכחת מלב האדם‪ ,‬ורק הצדיקים גמורים‬ ‫זוכים לה באמונתם הטהורה עד שנקבע בליבם ממש כמו הרגשה חושית‪ .‬אבל לעתיד לבוא יורגש בחוש לכולם כי הוא יתברך מהוה הכול בכל‬ ‫רגע‪ ,‬וכי כל הברואים והעולמות והנמצאים נצרכים לטובו שיהיה מחזיקם‪ ,‬ומזה יגיע להם הפחד‪ .‬וזהו שאמר הכתוב (הושע ג‪ ,‬ה) "אחר ישובו‬ ‫בני ישראל ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דויד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו" ‪ -‬ביאור הכתוב דיפחדו אל טובו‪ ,‬אחרי שיהיה מורגש לכולם בחוש‬ ‫בחינה זו‪ ,‬כי הם נצרכים לטו בו בכל רגע כמו שנתבאר לעיל‪ .‬וזהו כוונת מדרש תנחומא הנזכר לעיל דבעולם הזה שיש יצר הרע הם מתייראים‬ ‫מן העבירות‪ ,‬וזהו יראה ראשונה הנזכרת‪ ,‬אבל לעתיד לבוא שאין יצר הרע יקויים בהם ופחדו אל ה' ואל טובו‪...‬‬ ‫והנה יראה הראשונה כבר השיגו אותה במצרים‪ ,‬כי ראו בחוש גודל העונשים שמעניש לעוברים על ציויו‪ ,‬ובמצרים נתפרסם אצלם שני עיקרי‬ ‫האמונה והם ההשגחה על מעשה האדם‪ ,‬והעונש להעוברים‪ .‬אבל בים הגיענו להבחינה השנייה שכתבנו‪ ,‬וכולם ראו בחוש והגיעו אז בשעת‬ ‫מעשה להיראה שאנחנו מחכים לה לעתיד לבוא‪ .‬דהרי הליכתם בים בוודאי דנשתהה כמה שעות והלכו על המים וכדאיתא במדרש (במדבר‬ ‫רבה ט‪ ,‬יב) דשליש המים נקפא תחת רגליהם והלכו עליהם‪ ,‬ומצדיהם וגם למעלה על ראשיהם היו המים תלוים‪ ,‬וכדאיתא באבות דר' נתן (לג)‬ ‫שהיה המים כמו כיפה עליהם‪ ,‬וה' יתברך החזיק המים שיעמדו כמו נד ולא יפלו עליהם‪ ,‬ואז ראו בעין בשר בחינה זו וכל מה שהתבוננו אז‬ ‫בחסדיו המרובים כן נפל עליהם הפחד‪ ,‬ואז נתקיים בהם "ופחדו אל ה' ואל טובו"‪ .‬וזה שאמר המדרש "וייראו העם את השם"‪ ,‬עד כאן לא היו‬ ‫יראים את ה'‪ ,‬הוא רומז למדת הרחמים‪ ,‬ובמצרים לא הגיעו רק ליראת העונש‪ ,‬אבל לא הגיעו להשיג יראתו בהתבוננות של מדת הרחמים וחסד‪,‬‬ ‫אבל בים הרגישו בחוש והגיעו לבחינת יראת ה'‪ ,‬ובעת היותם בים טעמו כל ישראל בחוש היראה שיהיה לעתיד לבוא באחרית הימים הנקראת‬ ‫יראת ה' ביחוד‪ ,‬יען שיראה זו מיוחדת רק לו לבדו ואין לזולתו בו‪ .‬ובזה יתפרש גם כן דברי הזוהר דמפרש הא דאמר "ויאמינו בה' ובמשה"‪,‬‬ ‫דהאמינו במה דאמר להם אל תיראו‪ .‬והכוונה דמי שכבר זכה והגיע ליראה זו ונשתרש בלבו האמונה עד שלא יפסק מליבו‪ ,‬הרי שוב אין שום‬ ‫מקום אצלו ליראה חיצונית‪ ,‬דהיאך יהיה ירא משום דבר אחר שנתברר לו דאין באותו דבר שום מציאות בעצמו‪ ,‬ובכל רגע ה' יתברך ממציאו‪.‬‬ ‫אם כן‪ :‬הרי אין שום חילוק בין ים ליבשה‪ ,‬ולא שייך לומר שיהיה ירא לילך בים יותר מן היבשה‪ ,‬דהא גם היבשה קיומה רק מה שה'‬ ‫מקיימה בכל רגע‪ ,‬ורגע הראשונה איננה סיבה לקיומה ברגע השנייה‪ ,‬רק היא בריאה חדשה‪ ,‬ואיננו בטוח ביבשה יותר מבים‪ ,‬וגם אין לו‬ ‫להיות ירא מן החיות המ זיקות‪ ,‬כיון דכל כוחה אינו בעצמה ובכל רגע היא בריה חדשה‪ ,‬ואם כן אין לו לירוא מפניה ברגע העתידה‪ ,‬מזה‬ ‫שידע איכותה ברגע הקודמת‪ ,‬וזהו שבימי משיח יתבטלו כל יראות החיצוניות וכמו שאמר הכתוב (ישעיה יא‪ ,‬ו) "וגר זאב עם כבש"‪ .‬וכן‬ ‫בים זכו לקריעת ים סוף‪ ,‬אחר שהשרישו בליבם אמונה זו‪ ,‬וביטלו מעל עצמם כל יראות חיצוניות‪ ,‬וזהו שאמר הכתוב (שמות יד‪ ,‬טו) "דבר אל‬ ‫בני ישראל ויסעו" ‪ -‬אמר להם שלא יהיה בליבם שום יראה מן הים‪ ,‬ועבור זה זכו שנקרע הים לפניהם‪ ,‬וראו בחוש ועין בשר בחינה זו‪ ,‬ונשתרש‬ ‫בל יבם יראה זו‪ ,‬וזהו שאמר הזוהר דהך "ויאמינו העם ובמשה" היינו דהאמינו במה דאמר להם משה "אל תיראו התיצבו וראו ישועת השם"‬ ‫וכמו שנתבאר‪.‬‬ ‫בני ישראל ראו בכל רגע ורגע בעודם בתוך הים איך הקב"ה מהווה בכל עת את קריעת ים סוף‪ ,‬ומונע את נפילת הקרחונים מלמעלה‪ ,‬ואת המסת‬ ‫הקרחונים שמתחת לרגליהם‪ .‬חיו בכל רגע ורגע את ההרגשה שהם ביד ה'‪ ,‬הבנה והרגשה זו הם לקחו עמם אף לטבע‪ .‬גם הטבע הוא נס‪ ,‬הקב"ה‬ ‫מהווה את הבריאה בכל רגע ורגע‪ .‬בכל רגע אנו נמצאים ביד ה'‪ .‬זו היראה שתהיה לעתיד לבוא‪ .‬בסוכות שהוא חג האסיף‪ ,‬חג המרמז על העתיד‪,‬‬ ‫אנו מחזקים הרגשה זו כשאנו יושבים בסוכה‪ ,‬בסוכת עראי אנו נמצאים ביד ה'‪ ,‬מבינים שהקב"ה מהווה את הבריאה בכל רגע ורגע‪ .‬אין עראי‬ ‫בעולם‪ ,‬אנו יושבים לבטח בצילו של הקב"ה‪.‬‬ ‫הליוי גמילות חסד הגדולה ביותר‬ ‫נעמיק בדברים‪ .‬נלמד בדרכו של רבי ירוחם אולשין (ירח למועדים סוכות ב‪ ,‬עמוד ‪ .)493‬הגמרא בסוכה (דף יא‪ ):‬מביאה‪" ,‬תניא‪" ,‬כי בסכות‬ ‫הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כג‪ ,‬מג) ענני כבוד היו‪ ,‬דברי רבי אליעזר‪ .‬רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם"‪ .‬פוסק הטור (תרכה) להלכה‪,‬‬ ‫" והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבודו שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש‪ ,‬ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות כדי שנזכור‬ ‫נפלאותיו ונוראותיו"‪ .‬יש להבין‪ ,‬מדוע עושים זכר רק לענני הכבוד‪ ,‬הרי הגמרא בתענית (דף ט‪ ).‬אומרת‪" ,‬רבי יוסי ברבי יהודה אומר‪ :‬שלשה‬ ‫פרנסים טובים עמדו לישראל‪ ,‬אלו הן‪ :‬משה‪ ,‬ואהרן‪ ,‬ומרים‪ .‬ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם‪ ,‬ואלו הן‪ :‬באר‪ ,‬וענן‪ ,‬ומן"‪ .‬מדוע לא עושים זכר‬ ‫למן ולבאר?‬ ‫יש להקדים‪ .‬הרמב"ם (אבל יד‪ ,‬א‪-‬ג)‪ ,‬פוסק‪:‬‬ ‫ג‬ ‫מצות עשה של דבריהם לבקר חולים‪ ,‬ולנחם אבלים‪ ,‬ולהוציא המת‪ ,‬ולהכניס הכלה‪ ,‬וללוות האורחים‪ ,‬ולהתעסק בכל צרכי הקבורה‪,‬‬ ‫לשאת על הכתף‪ ,‬ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור‪ ,‬וכן לשמח הכלה והחתן‪ ,‬ולסעדם בכל צרכיהם‪ ,‬ואלו הן גמילות חסדים שבגופו‬ ‫שאין להם שיעור‪ ...‬ב‪ .‬שכר הלויה מרובה מן הכל‪ ,‬והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה‪ ,‬מאכיל עוברי דרכים ומשקה‬ ‫אותן ומלוה אותן‪ ,‬וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה‪ ,‬שנאמר (בראשית יח‪ ,‬ב) "וירא והנה שלשה אנשים"‪ ,‬ולוויים יותר‬ ‫מהכנסתן‪ ,‬אמרו חכמים (סוטה דף מו‪ ):‬כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים‪ ...‬ג‪ .‬אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה‪.‬‬ ‫יש להבין‪ ,‬מדוע שכר הליווי הוא הגדול ביותר‪ ,‬אף יותר מהכנסת אורחים שהוא יותר מהקבלת פני שכינה‪ .‬הרי אין כאן כל פעולה המטיבה עם‬ ‫האורח כאכילה ושתיה‪ ,‬הרי זו הרגשה טובה בעלמא? מבאר המהר"ל (סוטה דף מו‪ :‬בחידושי אגדות)‪:‬‬ ‫עניין הלויה הזאת הוא הכבוד שעושים לו שאין דוחים אותו רק מלוין אותו‪ ,‬וכאשר עושין לו כבוד זה לאדם שנברא בצלם אלוקים‪ ,‬יש‬ ‫לו שמירה בדרך שאין פגעים שולטין בו‪ ,‬וכאשר אין מלוין כאלו הם שופכים דמו‪[ ,‬אשר בצלם אלוקים ברא את האדם והם מבזים את‬ ‫צלמו‪ ,‬ומפני כך הוא מסתכן בדרך‪ ,‬כי השמירה בדרך הוא מצד] האדם‪ ,‬דכתיב (בראשית ט‪ ,‬ב‪-‬ו) "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית‬ ‫הארץ"‪ ,‬וכאשר האדם בדרך צריך הוא אל זה ביותר‪ ,‬כי כאשר מכבדין את האדם כבוד זה אל צלם אלוקים‪ ,‬וכאשר הצלם האלוקי נחשב‪,‬‬ ‫דבר זה עצמו שמירתו כי מלאכים מלוים את צלם האלוקי הזה‪ .‬וכאשר אין מלוים אותו הרי כאלו מבזים את צלם האלוקים‪ ,‬בזה שופכין‬ ‫דמו‪ ,‬כי אצל שפיכת דם כתיב "כי בצלם אלוקים עשה את האדם"‪ ,‬שמזה תראה כי שפיכת דם הוא אל צלם האלוקים‪ ,‬וכל טובה אשר הוא‬ ‫עושה לאדם על הדרך יש בזה שכר גדול‪ ,‬כי האדם אינו בביתו והעושה חסד עמו בדרך שכרו אין לו שעור‪.‬‬ ‫המלווה את האורח‪ ,‬הוא מחשיב אותו‪ ,‬נותן לו כבוד‪ .‬כשהאדם חשוב‪ ,‬המלאכים מלווים אותו‪ ,‬יש בו את הכוח לעמוד כנגד הפגעים שבדרך‪.‬‬ ‫אך כאשר אין מלווין אותו‪ ,‬צלם האלוקים מתבזה‪ ,‬ואין המלאכים מלווים אותו‪ .‬לכך מעלתה הגדולה של הכנסת האורחים היא הליווי‪ ,‬בזה‬ ‫נותנים לו את הכבוד והכוח במקום בו הוא זקוק לו‪ ,‬לעמוד כנגד הפגעים שבדרך‪ .‬זהו התביעה הגדולה כשנמצא חלל בדרך ולא נודע מי הכהו‪.‬‬ ‫בית הדין עורפין עגלה בנחל ואומרים (סוטה דף מו‪" ,):‬לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות‪ ,‬ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה"‪ ,‬אם היו מלווים‬ ‫אותו‪ ,‬הוא לא היה מת‪ ,‬היה בו את הכוח לעמוד כנגד מי שבא להורגו‪ .‬מכאן לומדת הגמרא את מעלתה של הלוויה‪ ,‬שאין לה שיעור‪.‬‬ ‫כבוד חברו עיקר גמילות חסדים‬ ‫בזה מבוארים דברי הגר"א באמרי נועם על הגמרא בברכות (דף כח‪ " ,):‬כשחלה רבי אליעזר‪ ,‬נכנסו תלמידיו לבקרו‪ .‬אמרו לו‪ :‬רבינו‪ ,‬למדנו‬ ‫אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא‪ .‬אמר להם‪ :‬הזהרו בכבוד חבריכם"‪ ,‬מבאר הגר"א‪" ,‬שהוא עיקר גמילות חסדים"‪ .‬יש להבין‪ ,‬מדוע‬ ‫כבוד חברים הוא עיקר גמילות חסדים? ומבואר‪ ,‬עיקר גמילות חסדים הוא לכבד את חברו‪ ,‬לתת בו כוח לעמוד כנגד הנלחמים בו‪.‬‬ ‫זהו עניין ענני כבוד כמבואר במכילתא (בשלח‪ ,‬ויהי פתיחתא) ובמדרש (שמות רבה כה‪ ,‬ה)‪" ,‬שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו‪ .‬אברהם לווה‬ ‫מלאכי השרת שנאמר (בראשית יח‪ ,‬טז) "ואברהם הולך עמם לשלחם"‪ ,‬והמקום לווה את בניו במדבר ארבעים שנה‪ ,‬שנאמר (שמות יג‪ ,‬כא) וה'‬ ‫הולך לפניהם יומם בעמוד ענן"‪ .‬כל מה שאברהם עשה למלאכים‪ ,‬נעשה לבניו‪ ,‬לכך זכו להניצל במכת בכורות‪ ,‬ובמדבר למן באר שליו ענני‬ ‫הכבוד‪ .‬אך זכר עושים רק לענני הכבוד‪ ,‬לכך שאברהם אבינו כיבד את מלאכי השרת‪ ,‬הכיר בהם שהם צלם אלוקים‪ ,‬וחיזק זאת בכך שליוה‬ ‫אותם‪ ,‬שזו המעלה הגדולה מהכל‪ .‬ובזה זכה שהקב"ה ליוה את בניו ארבעים שנה במדבר בענני כבוד‪ ,‬הרגישו שהקב"ה מכבד אותם כיון שהם‬ ‫צלם אלוקים‪.‬‬ ‫זהו עבודתנו בחג הסוכות שהוא זכר לענני הכבוד‪ ,‬כשנבין שאנו ביד ה'‪ ,‬הוא מהווה את הבריאה כל רגע ורגע‪ ,‬יתחזק בטחוננו בקב"ה‪ .‬ואף‬ ‫נכבד את חברנו כמו שהיינו רוצים לכבד את עצמנו‪ ,‬נבין שאף חברנו הוא צלם אלוקים‪ ,‬גם לו מגיע כבוד לא פחות מאיתנו‪ .‬ובזה נזכה שהקב"ה‬ ‫ישיב לנו מדה כנגד מדה‪ ,‬יכבד אותנו‪ .‬נרגיש שאנו בידו‪ ,‬והוא שומר עלינו מכל צרה ופגע‪.‬‬ ‫ד‬