דרכי אורה · Darchei Oiru — סוכות (2026-09-21)

בס"ד
דרכי אורה
סוכות תשפ"ז ()149 משולחנו של רבינו הגדול מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א
סוכות
אוצר בלום של ניצוצי תורה ,זיקוקין דנורא דנפקו מפום רבינו מרן שליט"א
כפי שהעלם ע"ג הכתב א' מחשובי התלמידים בזמן אמירתם ,ותשוח"ח על שהמציאם לידינו לזכות רבינו מרן שליט"א
מכל מחשבה וענין אחר ,דזו אינה שוה בכל אדם ,אלא שניתן דרך לכל איש ישראל
שיכניס גם מחשבותיו ועניני גשמיות שלו בתוך האמונה ,וכמ"ש כל דעביד רחמנא בצלא דמהימנותא
לטב עביד ,וגם זה בכלל תשובה ,לתקן הדעת וההסתכלות על כל עניני עוה"ז לראות
במדרש (ב״ר מח) בזכות 'והשענו תחת העץ' זכו בניו לענני הכבוד ולמצות סוכה,
שהכל מאתו ית'.
ולעתיד 'וסוכה תהיה לצל יומם מחורב'.
ועל כן סוכות בא אחר ר"ה ויוהכ"פ ,דאחר התשובה יוצא האדם מדירת קבע ונכנס
עיקר הכנסת אורחים דאברהם אע״ה היתה להכניסם תחת צלו של הקב"ה ,שיכירו
לסוכה ,ובזה ניכר שכל ישיבת העה"ז תחת הנהגתו ית' .וזהו 'והיית אך שמח' פי'
שאין האדם אוכל משלו רק משולחנו של מקום וכמ"ש ברכו למי שאכלתם משלו.
דמיעוטא הוא ,שגם כשיש לאדם דברים המונעים השמחה ,מ"מ מכניס אותם אל
ובעבור זה זכו בניו לענני הכבוד שהיו מוקפים בעננים תחת צלו של מקום ,וכן מצות
האמונה ויודע דלטב עביד ,וע"י האמונה שהכל מאתו ית' הר"ז נהפך לשמחה ודו"ק.
סוכה צלא דמהימנותא ,שמניח דירתו ונכנס לדירת עראי לישב תחת צלו ית׳,
(חולו של מועד סוכות ע"ה)
להראות שכל ישיבת האדם בעוה״ז היא תחת השגחתו.
וזהו ענין שהסוכה חל עליה שם שמים כקרבן ,שנכנס תחת צל השכינה ממש,
'הושבתי את בני ישראל' ונמצא מדה כנגד מדה כהוגן ,שאברהם אבינו הכניס אורחים תחת צל הקב"ה
המשך חכמה עמד על מה שבפרשת המוספים לא נזכרו מצות סוכה וארבעת והאכילם משולחנו של מקום ,ובניו זכו ג"כ לישב תחת צל השי"ת בענני הכבוד
המינים ,אף שבשאר המועדים נזכרו מצוות החג עש"ה. ובסוכה ,ולעתיד יתגלה זה ביותר וכמ"ש וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ודו"ק.
ונראה דהנה בחג הסוכות יש בחינה השייכת לכל העולם ובחינה המיוחדת לישראל. (בצל סוכת שלו' מו"ר מרן שליט"א .סוכות ס"ד)
שהקרבנות הם כנגד ע' אומות ומורים על השפעת החג לכלל העולם ,אבל הסוכה
והד' המינים אות על יחודם של ישראל לאביהם שבשמים ,וע"כ בפרשת המוספים, 'והיית אך שמח'
שהיא בחינת השפעת החג לכל העולם ,לא נזכרו המצוות המיוחדות לישראל. "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וגו' ושמחת בחגך וגו' והיית אך שמח"
הה"ד כי בסוכות הושבתי את בני ישראל ,יוצאין מדירת קבע ונכנסין בצלו של מקום ויש להבין ענין ציווי על שמחה שבלב .וי"ל דעיקר השמחה אינו אלא מצד האמונה,
תחת כנפי השכינה ודו"ק. כשמכניס האדם כל מעשיו ועניניו תחת הנהגת השי"ת ,ואין רצוני שיהא לבו פנוי
(חוה"מ סוכות נ"ו)
אֶת ָָך
ָבָ רּוְּךְ ַַא �ָּּתה ּ�ְּבֵצֵ ֶ
שמירת העליה " -החזק במוסר אל תרף"
מכתב חיזוק והדרכה מכת"י רבינו מרן שליט"א לא' מתלמידיו לשאלתו ,שאלת רבים ,הכיצד יוכל האדם להחזיק ולשמר את ההתעוררות ,תוקף עלייתו בימים
הקדושים ,למשך כל ימות השנה.
ה' אפילו יומיים בשנה ,מבלי להיות עסוק בה כל השנה בלי הפסק כלל ,כי כל במיפק שתא ,א' דסליחות הבעל"ט .לעמל בתורה ,הרה"ג ר' ....שליט"א .על
השנה צריכים להיות במצב של עבודת היומיים .וממילא צריך לעבוד ע"ז כל שאלתך ,אין זמני וכוחי להאריך בדברים ,והנני נמצא לע"ל שלא בקו הבריאות.
השנה ,וזהו מה שכתבה התורה (במדבר י"ח כ"א) ולבני לוי נתתי את כל מעשר ולכן רק אעתיק לך מה שכתבתי בימים אלו לבני הישיבות בארה"ב על שאלתם,
בני ישראל לנחלה ,חלף עבודתם אשר הם עובדים את איך נוכל להמשיך ההתעוררות של ימי אלול והימים
עבודת אהל מועד" .אין הפסקים בעבודה רוחנית". הנוראים במשך השנה.
ופשוט הוא שכן הוא בלימוד התורה ,שהיא העבודה כתשובה על זה הנני להקדים מה ששמעתי בשם רבינו
הנרצית לפניו ,כי ה' יתן חכמה ,ומפיו דעת ותבונה ,וכל האור שמח זצוק"ל ,דאם נשים לב להתבונן על עבודת
העליות שעלה ,הרי בהפסקתו נופל מהם ,וזה הסיבה הלווים במקדש ,וכמה זמן היה נדרש מהם לעבוד את
גם שבהפסקתו מעבודת ה' שהגיע אליה בחודש אלול, עבודתם במקדש ,נראה דכל לוי ולוי עבד יום אחד
ובימים הנוראים נופל מהם .והרי הוא מקלקל גם את בכ"ד שבועות .ודבר זה מבואר ברמב"ם בפ"ג מכלי
העתיד ,את חודש אלול וימים הנוראים שיבוא עליו המקדש ה"ט ,וז"ל :שמואל הרואה ודוד המלך ,חלקו
לעתיד כשמפסיק במלך השנה. הלוים לארבעה ועשרים משמרות ,ועובד משמר בכל
והנה מחשבה זו היא צריכה להדריכו ,כי כשיודע שבת ,וכל אנשי משמר מחלק אותם ראש המשמר
האדם דבר זה שאם הוא יפסיק בעבודתו הוא מאבד לבתי אבות ,וכל יום מימי השבת עובדים אותו אנשים
את כל מה שהשיג בימים הנוראים ,זה גופא יביא אותו ידועים ,וראשי האבות מחלקים אלו העובדים ביום
שימשיך את עבודתו וההתעוררות שלו ,וזה ע"י שירבה שלהם ,איש איש על עבודתו ,ולפי"ז יוצא שכל לוי
בלימוד מוסר כל יום ,וכמו שאמר שלמה המלך, עבד יום אחד מכ"ד שבועות ,ומכיון שבשנה ישנם
"החזק במוסר אל תרף ,נצרה כי היא חייך". כחמישים שבועות ,נמצא שכל לוי עבד יומיים בשנה
ואשרי הישיבות והכוללים שיש בהם חיוב לימוד מוסר בערך,
כל יום ,בשעה מסוימת ,וזה מסדרי הישיבה! ולכאורה יפלא למה לא ינחלו הלוים שדה וכרם,
אחשוב שבזה תמצא תשובה מספקת לשאלתך .הפך בה והפך בה דכולה בה. ויעבדו עבודת האדמה כמו שאר השבטים כל ימות השנה פחות יומיים ,מה
מברכך בעליה בתורה ויראת שמים ,כתיבה וחתימה טובה לך ולכל משפחתך, שעסוקים בעבודת הקודש במשמרתם ,וגם מדוע מגיע להם ,כל מעשר בישראל,
בספרן של צדיקים גמורים. תמורת עבודת היומיים בשנה בעבודת המקדש .אנו למדין מזה שכדי שהלויים
יוכלו לעבוד יומיים בשנה ,עליהם להתכונן כל השנה כולה ,אי אפשר לעבוד את
עמוד 12
הרמב"ם (פ"ג מהל' תשובה) שצריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו 'ושמחת בחגך'
חציו חייב וחציו זכאי .והיינו שכל השנה כולה האדם בבחינת בינוני ועדיין הדבר
בספק ,ואינו יכול להחזיק עצמו כמי שיצא זכאי בדין .רק בחג הסוכות נתגלה בחינה "באספך מגרנך ומיקבך ושמחת בחגך".
אחרת ,וכדאי' במדרש (ויק"ר ל ,ב) משל לב' שנכנסו אצל הדיין וכו' מי שיוצא עיקר השמחה האמיתית אינה אלא כשנמשכת ויוצאת מאתו ית׳ ,וזהו באספך
וכידון בידו בידוע שהוא המנצח ,כך ישראל ואומות העולם נכנסין לדין בר"ה ,וכיון מגרנך ומיקבך ,דאף שרואה שפע וברכה תחת ידו ,מ"מ צריך לידע ולהכיר כי הכל
שישראל יוצאין ולולביהן ואתרוגיהן בידיהן אנו יודעים דישראל אינון נצוחייא. מן השי"ת.
והיינו 'שבעת ימים בשנה' פי' שבעת ימים מיוחדים בשנה והדרך לזה 'ושמחת בחגך' ,שאי"ז רק לשון הזמן רק ציווי
שבהם נתברר ונתגלה הנצחון של ישראל .שכל השנה כולה שגם בעת האסיף לא תהי' שמחתו בהגשמיות של הגורן
הוא בבחינת חציו חייב וחציו זכאי ,ובז' ימים של סוכות ויקב ,רק ישמח בהחג שהוא השמחה והדביקות בהשי"ת.
נתברר הדין וישראל יוצאין זכאין לפני הקב"ה בלולביהן וכשזוכין להכיר שהוא ית' שורש הברכה ,נהפך גם השפע
ובאתרוגיהן .וע"כ כתיב ושמחתם לפני ה"א שבעת ימים, הגשמי להיות בכלל הקדושה ,בחינת בכל דרכיך דעהו,
שאחר ימי הדין והספק באה השמחה ,שאין השמחה שגם בתוך עניני העולם ועסק הגשמיות יוכל איש ישראל
רק על האסיף לבד ,אלא על מה שנתברר אחר ימי הדין, להיות דבוק בו ית' ודוק.
שהאסיף הוא שמחת הברכה והלולב ואתרוג גילוי הנצחון (סוכות ע"ט)
ודוק.
(יו"ט סוכות תשע"ח) סוכת דוד
בברהמ"ז 'הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת' .ויש להבין ,דשלמה בנה את
בענין ימי ההכנה שבין יוהכ"פ לסוכות בית המקדש ולמה קרוי 'סוכת דוד'.
בילקוט אמור ,ולקחתם לכם ביום הראשון ,ראשון לחשבון עוונות ,משל למדינה ונראה דבנין החיצוני הי' מעשה שלמה ,אבל פנימיות המקדש כמער איש וליות
שהיתה חייבת למלך ויצאו גדולי המדינה ופטרופליה והתיר להם ב' שלישי חובם, (מלכים ז') היתה מכח דוד אע"ה ,וכשביקש שלמה להכניס הארון לקדה"ק לא
וכשנכנס המלך יצאו כל בני המדינה וא"ל מה דאזל אזל ומכאן ולהלן חושבנא .וכן נפתחו שערים עד שאמר זכרה לחסדי דוד עבדך ,שעיקר המקדש אינו הבנין הגשמי
בישראל בר"ה ועשי"ת וביו"כ סולח לכל עוונותיהם ,ואח"כ עד החג כל ישראל אלא הפנימיות ,קשר איש ישראל עם הקב"ה בבחינת תוכו רצוף אהבה.
עסוקין במצות ,זה בסוכתו וזה בלולבו ,וביו"ט ראשון אומר להם כבר מחלתי לכם והיינו 'סוכת דוד' ,שהסוכה בחינת מקיף ועיקרו למה שבתוכו ,וכן בחג הסוכות
ומכאן ואילך חושבנא עש"ה. יוצאים מדירת קבע לדירת עראי כדי לעורר אותה אהבה דלכתך אחרי במדבר ,וע"ז
ויש להבין ענין אלו הימים שבין יו"כ לסוכות ,דאה"נ ביו"כ נמחל הכל ,אבל אח"כ אנו מבקשים שיקים לנו את סוכת דוד הנופלת ,ויתגלה שוב אותה האהבה הפנימית
למה לא הגיע ראשון לחשבון עוונות .ונראה דגמר התשובה בעסק המצוה ,ועל כן ותשרה שכינה בישראל ודוק.
מיו"כ עד החג דכל ישראל עסוקין במצות ,שאין אלו ימים שבינתיים אלא עיקר מה (סוכות תנש"א)
שמגיעים ביו"כ למציאות של 'עם נברא יהלל יה' שאח"כ יהי' זה עוסק בסוכתו וזה
בלולבו. שמחה ואהבה
וזהו מה דאזל אזל ,שאין עוסקין עוד במה שעבר אלא במה שמכאן ולהבא ,ולכן ברמב"ם (פ"ח מלולב) השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה
כל אותם הימים בעסק המצוות עד החג ואח"כ ראשון לחשבון עוונות .ומזה מובן בהן עבודה גדולה היא ,והוסיף דהמשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול
ג"כ ענין שמחת בית השואבה (סוכה נ' ).שכל ענינה רמז לתשובה ,לפי ששמחה המכובד העובד מאהבה עש"ה ,וצריך מובן ענין השפלת הגוף למדת האהבה.
זו באה אחר אותם ימים של עסק המצוות שהם גמר ותשלום התשובה דיוהכ"פ ונראה דהעובד מאהבה אינו חושב לעצמו כלל ,אלא כל מגמתו לעשות רצון קונו
כנ"ל ודו"ק. ולכן משפיל עצמו ומקל גופו ,שאין תופס מקום כלל במקום שיש אהבת השי"ת,
(תשע"ח) והוא בחינת העובד מאהבה באמת ,וכמ"ש הרמב"ם (פ"י מתשובה) בשעה שיתבונן
האדם במעשיו ובברואיו הנפלאים ויראה מהם חכמתו ית' ,מיד הוא אוהב ומתאוה
'זה אלי ואנוהו' תאוה גדולה לידע השם הגדול ,ועי"ז בא לאהבתו ית' עד שאין עניניו עצמו תופסים
חז"ל דרשו זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות .ויש להבין ,אם ההידור אינו אלא מקום אצלו.
תוספת נוי ,מדוע לולב היבש פסול ,ואיגודו אינו מעכב. והוא שסמך הרמב"ם שמחה לאהבה ,שהשמחה בעשיית המצוה אינה מצד עצמו
ונראה דיש נוי שהוא תוספת על המצוה ,ויש הדר שהוא גוף שלמות המצוה ,ואיגוד והנאתו ,אלא שמחה פנימית שזכה לעשות רצון המקום ,ועד"ז יש לפרש דברי
הלולב הוא רק תוספת נוי ואינו מעכב ,אבל ד' מינים הבאים באחדות בהם נשלמת הראב"ד (שם) עה"פ באהבתה תשגה תמיד ,שפי' שגיון מל' שיר ,כי תוקף האהבה
צורת המצוה כמבואר בדברי המקובלים שיש בהם רמז לשם הוי"ה ,וע"כ ההדר מביא לידי שיר והוא בחינת שמחת הנפש ממש ,דכיון שממעט עצמו ומקל גופו ע"כ
שבהם הוא מעצם שלימותם ,וכשחסר ההדר חסר בגוף המצוה. כל שמחתו וחיותו רק בעבודת המקום ודוק.
ו'זה אלי ואנוהו' שע"י ההדר מתגלה בחינת 'זה אלי' ,וד' מינים שהם חלוקים ונעשים (א' דחוה"מ סוכות תשפ"ח)
אגודה א' מורים כי אף הריבוי בשורשו א' והכל מיוחד לשמו ית' ,וע"כ מנענעים לד'
רוחות ולמעלה ומטה ,שהכל כלול באחדותו ית' ואין צד ומקום נפרד ממנו כלל 'שבעת ימים בשנה'
ודו"ק. "וחגתם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה"
(סוכות ע"א) הגאון רבי יגאל רוזן שליט"א (הר"י בפ"ת) שאל על לשון הפס'
'שבעת ימים בשנה' ,והסביר רבינו שליט"א להמסובים תוכן
בענין חזרת ענני הכבוד כוונת השאלה ,דהלשון כאן חלוק מכל מועדות כמו שבא להורות
איתא בטור (סי׳ תרכ״ה) דאף שיציאת מצרים היתה בניסן ,לא שעיקר חג הסוכות הוא חובת השנה כולה ,ואינו נקשר מתחילתו
ציוותה התורה לעשות סוכה אלא בתשרי ,כדי שיהא ניכר שאנו לחודש השביעי.
עושים מצד מצות השי"ת ,דבזמן הגשמים שאדם יוצא מביתו ואמר רבינו שליט"א דאיכא בחג הסוכות ב' בחינות ,בחינת
לסוכה ניכר שהוא לעשות רצון המלך .והגר״א ביאר דענני הכבוד החודש ובחינת השנה ,דהנה בפרשה ראשונה כתיב 'בחודש
נסתלקו בחטא העגל ולא חזרו אלא בט״ו בתשרי כשהתחילו השביעי הזה' והוא מסדר החודש ,דר"ה ויוהכ"פ וסוכות מהלך
במלאכת המשכן ,ועל כן נקבע החג בזמן חזרתם עש"ה .ויש א' הם ,שאחר ימי הדין והכפרה באה שעת השמחה ,ונשלם
להבין ,מדוע בחג השבועות נקבע הזמן כפי נתינה הראשונה בסיון ענין החודש .ובפרשה שניה כתיב 'באספכם את תבואת הארץ',
אף שהלוחות נשברו ,ואילו בענני הכבוד לא נקבע החג אלא בזמן הוא הודאה בד' מינים על הברכה כענין ביכורים דמעצרת ועד
חזרתם. החג שהאדם מכיר טובתו למי שהברכה שלו ,והוא ענין הסוכה
ונראה דחילוק גדול יש בין התורה לענני הכבוד ,דהתורה כשניתנה מפסולת גורן ויקב ויוצא מביתו לומר שכל יש בידו הוא מאת ה',
לישראל נעשתה קנין עצמי בנפשותם ,ואינה רק נתינה מן השמים וע"ז שייך 'שבעת ימים בשנה' ,דכל ימות השנה באין לידי גילוי
אלא התקשרות פנימית עד שהתורה היא גוף חיותם של ישראל ,ועל כן אף שנשברו בעת האסיף ,ונעשה חג של הודאה ושמחה לפני ה' .ושיעור
הלוחות לא נתבטל עצם הקשר ,דמה שנעשה עצם בישראל אינו מסתלק לעולם. הכתוב 'שבעת ימים בשנה' ואח"כ 'בחודש השביעי תחגו אותו' ,כי ענין החג הוא
אבל ענני הכבוד הם גילוי השגחתו וחסותו ית׳ המקפת עליהם ,וגילוי זה תלוי במצב מצד כל השנה אלא שזמנו קבוע לחודש השביעי.
הקשר ,דבעגל נסתלקו .ועל כן אין עיקר הזיכרון על מה שהיה בראשונה ,אלא על אח"כ הוסיף עוד רבינו שליט"א לומר בזה (אחר ששוררו מנעימות החג) ,ע"פ דברי
עמוד 2
יעמידו בעצמם את השערים שנגנזו ,ועי"ז חשוב גמר בניינו ע"י ישראל דהעמדת העננים שחזרו אחר שנתרצה הקב״ה לישראל בתשובה.
הדלתות והשערים בכלל גמר הבנין ,וע"ז תיקנו נוסח 'ושמחנו בתיקונו' .וכן שמעתי וזהו עומק מצות סוכה ,שאינה רק זכר לחסד דמדבר ,אלא עדות ואות לאהבת
עד"ז מכבר בשם מהריל"ד להסביר קיום מצות עשה דבנין בית הבחירה דלכאו' השי"ת לישראל ,שאף אחר נפילה וחטא אין הקשר נפסק ,אלא כשישראל שבים
צ"ע בגמ' סוכה דמ"א א' משחרב ביהמ"ק התקין ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור, אליו חוזרת השכינה להקיפם בצלה ,והוא גילוי השראת השכינה המתחדש אחר
מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח השתא התשובה .ודו"ק.
נמי ניכול וכו' דאיבני אימת וכו' לא צריכא דאיבני בליליא א"נ סמוך לשקיעת החמה (בצל מרן שליט"א תשע"ה)
עי"ש ,ובפירש"י שם :ואי קשיא דבלילה אינו נבנה דקי"ל בשבועות דט"ו ב' דאין
בנין בית המקדש בלילה דכתיב 'וביום הקים' ולא בחמיסר שהוא יו"ט דקי"ל דאין בענין נעשה ונשמע בקבלת המצוות
בנין בית המקדש דוחה יו"ט ,הנ"מ בנין הבנוי בידי אדם אבל מקדש העתיד שאנו בגמ ע"ז ג .דכשאומות העולם באים לפני הקב"ה ואומרים תנה לנו מראש ונעשנה,
מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים שנא' (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך נותן להם מצות סוכה ,וכשמוציא חמה מנרתיקה מיד כל אחד ואחד מבעט בסוכתו
עכ"ל ,וביאר המהריל"ד ז"ל שבית המקדש ירד עם איזה חסרון כגון פגם במזבח או ויוצא ,שנאמר ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו עש"ה.
בכפתורי מנורה ,והשלמתו ע"י אדם תיחשב קיום מצות וביארנו במק"א (בשערי אורה) דענין נעשה ונשמע הוא
בנין הבית. קבלת מלכות שמים ,שעיקרה שהאדם מקבל עליו רצון
ולכאו' יש להעיר ע"ד המהריל"ד דא"כ הדרא קושי' הבורא קודם שהדבר מושג בשכלו ,ועל כן הקדימו
רש"י לדוכתה ,וממ"נ אם השלמת החסרון בכלל בנין ישראל נעשה לנשמע ,שתחילה הוא הביטול לרצונו
הבית א"כ גם זה יהי' אסור ביו"ט וגם א"א להשלימו ית׳ ומתוך כך באה ההשגה .והנה ידוע דנעשה הוא כנגד
בלילה ,ואם אינו מעכב -שוב אין תיקונו גמר הבנין וקיום תש"י שהם שעבוד המעשה ,ונשמע כנגד תש"ר שהם
המצוה דבנין בית הבחירה ,ובבוקר כבר האיר מזרח בחינת המוח והדעת .וזהו שדרשו על הפסוק מוסרותימו
והותר החדש ,ומעתה אין זמן שניתן להשלים אותו הם תש"י כנגד נעשה ,ועבותימו הם תש"ר כנגד נשמע.
חסרון המעכב את גמר הבנין. וביאור הדבר ,שעיקר מלחמת האומות היא על בחינת
ונראה לחדש עפ"י דברי הרשב״ם בר"פ בהעלותך: נעשה ,כי מוסרות עניינם שהאדם מוסר עצמו למי
בהעלותך וגו׳ לפי שמלאכת התדיר היא זו ,הזכירה כאן שמנהיגו ואינו עושה כפי רצונו הפרטי אלא כפי רצון
אעפ"י שכל מלאכת המשכן נגמרה ,מלאכת הדלקת המצוה ,והוא שורש קבלת עול מלכות שמים.
המנורה לא נגמרה כי תדירה עכ"ל .ומבואר מדבריו ,דהדלקת המנורה אינה רק ולכן תחילה נאמר ננתקה את מוסרותימו ,לנתק שעבוד המעשה והביטול לרצון
עבודה הנעשית לאחר גמר בנין המשכן ,אלא היא עצמה בכלל בחינת המשך וגמר הבורא קודם שהשכל משיג ,ואח"כ ונשליכה ממנו עבותימו ,דכאשר נתבטל יסוד
מלאכת המשכן ,כלומר אף לאחר שנגמר הבנין מצד עצמותו ,עדיין יש במקדש הקבלה שוב אף ההשגה אינה בקדושה .וזהו עומק ענין האומות שאומרים תנה
מעשה של גמר ושלמות בהדלקת המנורה .ועפי"ז י"ל גם את דברי הרמב״ן בפרשת לנו מראש ונעשנה ,פירוש שאצלם ה"נעשה" בא מתוך ה"נשמע" ,שתחילה צריך
בהעלותך ,שביאר מאמר הקב״ה לאהרן' :שלך גדולה משלהם' לפי שהנשיאים הדבר להתיישב בדעתם ורק אחר כך מקבלים לעשותו ,וכל זמן שהמצוה מתאימה
הקריבו את קרבנותיהם ,ואילו לאהרן ניתנה הדלקת המנורה ,והענין שאצל הנשיאים להשגתם מקיימים אותה ,אבל כשמגיע ניסיון שאין השכל משיגו מתגלה שאין כאן
היתה חנוכת המשכן במעשה חד־פעמי ,אבל אהרן זכה במעשה התמידי המעמיד קבלת מלכות .ולפיכך כשהחמה מנרתיקה מיד מבעט בסוכתו ויוצא .ואף שמצטער
את הבית על שלמותו .הדלקת המנורה היא אפוא לא רק עבודת המקדש ,אלא פטור מן הסוכה ,מ"מ אמרו חז"ל נהי דפטור בעוטי מי מבעטי ,דהבעיטה מגלה
מעשה הממשיך ומשלים את בניינו. שלא היה כאן קבלת עול באמת אלא קיום התלוי בדעת האדם ,וזהו ננתקה את
ומעתה א"צ לומר שישאר פגם באבן או חסרון בגוף הבנין שאותו יצטרכו לתקן מוסרותימו.
ביו"ט או בלילה ,כי אכן ביהמ"ק הג' ירד מן השמים בנוי בשלמות ,אלא שעדיין חסר אבל ישראל הקדימו נעשה לנשמע ,שמקבלים עליהם תחילה רצון הבורא ומתוך
בו גמר הבנין מצד עבודת ישראל ,וגמר זה נעשה ע"י הדלקת המנורה ,ומ"מ כיון הביטול זוכים להשגה .וזהו ענין הסוכה שיוצא האדם מרשות עצמו ונכנס תחת
שהיא עבודה המוטלת על המקדש בכל יום ,אין כאן בנין חדש האסור ביו"ט ,אלא צלו של מקום ,להורות שעיקר הדביקות אינה מתחילה בהשגה אלא בקבלת עול
דעי"ז ממילא נגמר בנין הבית .ולפי"ז מיושב גם הלשון 'והראנו בבניינו' ,כי הכוונה ומסירת הרצון ,ומתוך כך זוכים לאור ההבנה ולהשראת השכינה .ודו"ק.
למצב של בנין והשלמה ,שנזכה לראות את בית המקדש מגיע לתכלית בניינו ע"י
עבודת ישראל בתוכו. 'והראנו בבניינו ושמחנו בתקונו'
וזהו עומק הבקשה 'ושמחנו בתיקונו' ,כי אף שעיקרו ירד בנוי מן השמים ,אבל
תיקונו ושלמותו יהיו ע"י ישראל ,וכשם שהמעמיד דלתות כאילו בנה את הבית ביאר רבינו המהרי"ל דיסקין (הביאו בפי' שיח יצחק להגר"י מאלצאן זצ"ל על סידור
והדלקת המנורה נחשבת המשך וגמר דמלאכת המשכן ,ה"נ בבית המקדש העתיד אשי ישראל להגר"א) 'ושמחנו בתקונו' שאנו נזכה לתקנו ,והסביר עפ"י דברי הגמ'
שיהי' בנוי מן השמים אבל בניינו יושלם בתיקונם של ישראל ובהעמדתו על שלמות ב"ב (נ״ג ע״ב) ובא אחר והעמיד להן דלתות ,דהמעמיד דלתות בבית כאילו בנהו,
עניינו ,כי 'תחילת בנין אינו עיקר אלא גמרו' ,וגם עיקר בניינו של בית המקדש אינו רק ופירש שם רש״י 'תחילת בנין אינו עיקר אלא גמרו' .והנה אחז"ל עה"פ (איכה ב׳)
בהיותו עומד על מכונו ,אלא בהיותו מושלם ומתוקן לעבודת ה׳. 'טבעו בארץ שעריה' דשערי המקדש נגנזו בארץ ,ועפי"ז י"ל דלעתיד לבוא אחר
(סוכות ס"ג) שבית המקדש ירד מן השמים כשהוא בנוי (כדברי רש״י בסוכה דמ״א) אבל ישראל
שמחת תורה
מאמרי ש''ת מרשימות א' מנכדי מרן שליט"א
לא עלה בלבו שום פני’ יתרה להשגיח ג”כ בהחמודות הרצופות עמה ,כי לא נחשבו
בעיניו לעומתה שיוסיף בהם סיבה לבחירתו את החכמה שהיא ‘בתו של מלך’ שמחת תורה
ובהשכלתה תתעצם דביקותו בהשי”ת. (אות א) במדרש א"ר סימון בשם ר"ש בן חלפתא ,משל למלך שהי' לו פרדס ואמר
ולדידי אי”ז קושיא כי אדרבה הוטב בעיני הקב”ה מה שהשכיל שלמה המלך להבין לבלווטוס שאל מה אתן לך ,אמר אותו בלוווטוס אם שואל אני כסף וזהב הוא נותן
עיקר דבר זה שהחכמה ‘בתו של מלך’ ,ושהאמין בכל לב שהיא כוללת כל הטובות לי ,אלא הריני שואל בתו והכל ינתן לי בכלל בתו .כך בגבעון אמר אלהים לשלמה
שבעולם ,וקיים מצות הבחירה כפי שנצטוינו כמה פעמים שאל מה אתן לך ,אמר שלמה הריני שואל את החכמה
בכל הס”ת ,ופרי מעלליו זכה לאכול .זהו שלמד רבי יצחק והכל בכלל ,הה"ד ונתת לעבדך לב שומע .א"ר יצחק ,מיד
מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה ,ויל”פ ‘גמרה של ויבא ירושלים ויעמד לפני ה' ויעל עולות ושלמים ויעש
תורה’ היקף התורה שבה נגנזו כל החכמות וכחות הבריאה, משתה לכל עבדיו ,מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה.
כמ”ש בהק’ פי’ התורה לרמב”ן שהכל נמצא בדקדוקי מיד שרתה עליו רוה"ק ואמר ג' ספרים הללו ,משלי ושיר
אותיות התורה ,וא”ש שקנה שלמה הכל בכלל הבת. השירים וקהלת ע"כ.
(אות ב) אמנם איתא בגמ’ טוב לי יום א’ שאתה יושב ועוסק ויש להבין מה שהוטב בעיני ה’ שאלת שלמה ,דלכאו’ מאי
בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב ,ולכאורה רבותא שבחר בחכמה כיון שידע שעי”ז יזכה לכל הטובות
יפלא ,דהא אלף עולות שהעלה שלמה הי’ בגבעון על שזכה הגשמיות ,כמשל שר הצבא שבחר בס”ת מפני המרגלית
לחכמה ,ומה מעלה יש ביומו של דוד על אותו יום של שבו .אך באמת שלמה המלך ע”ה ברוב חשקו אל החכמה,
עמוד 3
(אות ד) ובזה מתבאר עניינה של שמחת תורה ,שמסיימים את התורה כולה קבלת החכמה ברה”ק .ולולי דמסתפינא ,הנה שלמה המלך ע”ה קיבל את החכמה
ומתחילים מבראשית .כי הסיום אינו הפסקה מן התורה ,אלא המעבר ללימודה בחינת מתנה ,אבל דוד המלך ע”ה יושב ועוסק בתורה מתוך עמל ויגיעה גמורה,
מחדש מתוך כל מה שכבר נקנה בנפש במשך השנה שעברה ,שהתורה ניתנה מן חצות לילה אקום כו’ ידי מלוכלכות בשפיר ובשליא ,ואי”ז פחיתות במעלת שלמה
השמים אבל קניינה מסור לאדם .ומשום כך קבעו חכמים לעשות חתן תורה וחתן ח”ו ,אלא שגילה הקב”ה מעלה יתרה בתורה שנקנית בעמל ,שאצל דוד קדמה
בראשית ,שהא' מסיים והאחר מתחיל ,ללמדנו שזהו מהלך א' בלתי נפרד של קנין היגיעה למתנה וכמ”ש וממדבר מתנה שעי”ז נעשית התורה קנויה לעצמותו .וזהו
התורה ,שחתן בראשית מגלה משמעותו האמיתית של הסיום ,שהלימוד שנגמר עומק דברי הגר”א ז”ל שאין העיקר מה שהנשמה משגת בחלום ושינה במתיבתין
נעשה יסוד ללימוד הבא ,דגמרה של תורה הוא התחלה עילאין ,אלא מה שמשיג האדם בזה העולם ע”י עמל
שניה .ולכן כשמסיימים את התורה וחוזרים לתחילתה, ויגיעה .ומזה נבין גבי יעקב אבינו ע”ה שאמר אכן יש
הר"ז קבלת עול מחודשת לחזור ולעמול כדי לזכות שוב ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי ,ופירש”י אם ידעתי לא
שתהי' תורה דיליה ,חלקו של כ"א בתורה שנעשית חלק ישנתי ,אף שזכה לגילוי נורא בחלום הנבואה מ”מ נצטער
מעצמותו. על שישן ,כי גילוי הבא מצד מתנה בלא הכנה ויגיעה
אינו חביב כעבודה שבאה מתוך עמל ,וזהו שדרשו וייקץ
שמחת תורה -בחינת השלמות יעקב ממשנתו -מהלכותיו.
כתב הרמ"א (או"ח סי' תרס"ט סעיף א') שעושין סעודה (אות ג) ועוד נראה ע”פ מה שביארתי במק”א במ”ש דוד
ושמחה לגמרה של תורה ,והביאו לזה סמך מדברי המלך ע”ה יה”ר שיאמרו דבר שמועה מפי בעה”ז ויהיו
המדרש במעשה דשלמה המלך ע"ה .ובפי'נפש יוסף שפתותיו דובבות בקבר ,דהנה אחז”ל אלו ואלו דא”ח ,כי
הביא גיר' בעל הילקוט הריני שואל דבר שכל הדברים התורה נמסרה לשכל האנושי בעה”ז כמ”ש לא בשמים
טפלים לו ,שואל אני לך שתשיאני את בתך ,וביאו"ד כוונת שלמה לא היתה לעניינים היא ,וכ”א מישראל יש חלקו המיוחד בתורה לפי הבנת שכלו .וכל מה שנתחדש
גשמיים ,אלא שרצונו הי' להתקרב ולישב בבית המלך ומתוך כך לזכות לחכמה שכל לאדם ביגיעתו ואפי’ בהבנת הדברים ,הר”ז חידוש גמור וחלקו המיוחד בתורה ,והיא
הדברים טפלים אליה .והקשה שם מה ענין משתה שלמה לסיומה של תורה ,הלא נצחית ונקשרת בו .ומעתה מ”ש שפתותיו דובבות בקבר אי”ז רק בחידוש שאומר
בשלמה לא הי' סיומה של תורה אלא שמחה בחכמה שנתן לו השי"ת .ותי' דאין מעצמו ,אלא גם שמועה שאמרה מפי אחרים ,כיון שמזכירים עלי’ את שמו הר”ז
שמחה בשום דבר אלא כאשר יהי' שלמותו ,ולכן כשזכינו לסיומה נשמח ונעלוז מכוון על צורתה בהבנתו המיוחדת שלו שנקשרת בהכנת מוחו הגופני .ובזה ית’
שזכינו ללמודה להתחיל ולהשלים ,ומזה פשט המנהג לעשות סעודה בגמר מסכת דברי הגמ’ שחביב יום א’ של דוד העוסק בתורה מאלף עולות של שלמה ,כי שלמה
והיא סעודת מצוה. קיבל במתנה את כל חכמתו ,אבל דוד ביגיעתו מוליד ומחדש בכל יום עוד חלק
אלא שעיקר הדברים צריכים ביאור ,דאם יסוד השמחה הוא השלמות ,מה נחשב בתורה בעצם שכלו ,וזו תורתו שנשארת בעה”ז ,כמ”ש אור תורה מחייהו לעתיד
שלמות בתורה ,דהלא אדם יכול לסיים מסכת בסדר הבקיאות בלא שירד לעומקה, לבא כ”א כפי הכנת גופו לתורה.
וכי עצם ההגעה לדף האחרון עושה את המסכת דבר שלם. ובזה מת' יותר ענין יום ששמחים על גמרה של תורה ,דאי”ז רק על סיום הלימוד,
והנה שמעתי ממור"ח מרן הגרא"מ שך זצ"ל בביאור דברי חז"ל במדרש שהביאם שהרי מיד חוזרים ומתחילים מבראשית ,אלא שמחה על אותה תורה שנעשית קנוי’
רש"י על הפסוק ויתן אל משה ככלותו לדבר איתו ,ככלותו כתיב חסר ,שנמסרה לנו מתוך עמל ויגיעה של כל השנה ,שהתורה כבר ניתנה מן השמים אבל קנינה עדיין
לו תורה במתנה ככלה לחתן .וביאר מרן זצ"ל שהדימוי לכלה מלמד שגמר אינו מסור לאדם .ואכן למדנו משלמה המלך שעושין סעודה לגמרה של תורה ,כמ”ש
הפסקה בלבד ,דאישה פנויה בשעה שהיא נעשית כלה מסיימת את מעמדה שהשכיל לבחור ‘בתו של מלך’ שכוללת כל הטובות שבעולם ,אבל יותר יש לעשות
הקודם ,אך באותה שעה עצמה היא נכנסת למעמד חדש ומתחילה לבנות ביתה. יו”ט על הלימוד בעמל ויגיעה ,והוא בחינה מעולה של ‘גמרה של תורה’ ,שיש כאן
נמצא שהסיום אינו נקודה סופית אלא מעבר למעמד חדש .כך גם בתורה ,מסירת תורה חדשה שקנוי’ לו במהותה ותלוי’ בו לעולם ,יה”ר שנזכה ללמוד וללמד וכו’.
התורה למשה רבינו היתה גמר הנתינה ,דכל התורה נמסרה לו במתנה ,אולם בזה
לא תם עניינה אלא מכאן ואילך מתחיל עמלה של תורה .והגמר ר"ל השלמת השלב
'גמרה של תורה'
שלפניו ,שמכוחה יכול האדם לעמוד בשלב הבא. (אות א) בהג' אשרי (סוכה) הביא דברי המדרש (שהש"ר א ,ט) במעשה דשלמה
וכבר שמעתי ממרן זצ"ל בשם הסבא מסלבודקא הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל המלך ע"ה אחר חלום גבעון ,דכתיב ויבא ירושלים ויעמד לפני ארון ברית ה' ויעל
שביאר ענין השם ש-ד-י ,שהקב"ה נקרא בו על שם שאמר לעולמו די ,שבשעת עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו ,ואמר רבי יצחק מכאן שעושין סעודה
הבריאה היה העולם הולך ומתרחב עד שאמר לו די ,אבל התורה הקדושה שהיא לגמרה של תורה ,וכן ציין הגר"א (סי' תרס"ט) .והדברים צריכים ביאור גדול ,דהלא
חכמתו יתברך אין בה בחינת די ,ואין גבול לעומקה .וממילא אין לומר שבסיום אין לתורה גמר וסוף ,כמ"ש ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ,ואם כן מה שייך לומר
מסכת הגיע האדם לסופה של תורה ,אלא שהשלים מה שלמד ומתוך כך נעשה גמרה של תורה .ואכתי קשה למה נלמד הדבר דווקא מחלום גבעון ,שכל עניינו היה
כלי להוסיף עוד. קבלת חכמה חדשה לב חכם ונבון ,ואמאי קרי ליה גמרה של
ובזה יש לבאר משתה שלמה ,שקיבל בלילה בחלום תורה ,ואדרבה ,הי"ל לומר מכאן שעושין סעודה לתחילתה
גבעון חכמה ולב מבין ,והשמחה היתה על מדרגת של תורה ,שהרי בו ביום שרתה עליו רה"ק ואמר ג' ספרים
חכמה שניתנה לו שעל ידה נפתח לפניו אופן חדש של משלי קהלת ושיר השירים.
השגה ,וע"ז עשה משתה .ומכאן הראי' לסעודת גמרה (אות ב) ונראה שיש כאן יסוד גדול בעצם צורת קנין
של תורה ,שכשם ששלמה שמח על מדרגה חדשה התורה ,דעיקר לימודה הוא בחינת ושננתם לבניך (דברים
שנפתחה לפניו ,כך אנו שמחים על השלמת הלימוד ו' ,ז') ,והשינון הוא החזרה ,אלא שהשינון אינו רק מעשה
שמעמידה אותנו למדרגה הבאה .וכעי"ז אחז"ל (ברכות חזרה בעלמא שלא ישכח האדם תלמודו ,אלא עצם דרך
מ ).שהקב"ה נותן חכמה רק למי שיש בו חכמה, קנין התורה בנפש ,שהפעם הב' אינה דומה כלל לפעם הא'.
שהחכמה הנוספת באה ע"ג מה שכבר נמצא אצל דבלימוד הא' האדם רוכש את עצם הידיעה מבחוץ ,ובחזרה
האדם ונעשית לו בסיס להשגה חדשה ,וזהו ענין 'כלי שב אל הסוגיה מתוך הידיעה שכבר קנה ,ועי"ז נפתחת
מלא מחזיק' ,שמה שכבר בידו משמש כלי לתוספת. לפניו בעומק אחר לגמרי ,והלימוד הא' עצמו נעשה כלי
וכמה ִִהרבה מור"ח מרן הגרא"מ שך זצ"ל לדבר על חשיבות הלימוד בפרשיות מחזיק ברכה ללימוד הבא ,נמצא שהשינון הופך את הלימוד הא' למדרגה מוצקה
התורה ,ואמר שחכמים חייבו ללמוד שנים מקרא ואחד תרגום ,ובע"כ שאין הכוונה שע"ג נבנה הלימוד הב'.
לקריאה בעלמא אלא ללמוד ולהבין ולדקדק .נמצא שהחזרה על אותה תורה אינה (אות ג) וזהו עומק ענין הגמרה .אין הכוונה שהתורה עצמה הגיעה לסופה ותכליתה
חזרה לאחור ,אלא חזרה מתוך מדרגה שכבר נרכשה ,ולכן מביא הבנה חדשה. ח"ו ,אלא שמדרגת הלימוד של האדם הגיעה לידי שלמות ,עד שהלימוד שכבר
וזהו ענינה של שמחת תורה ,דכשגומרים את התורה כולה אין עומדים בסוף הדרך, נקנה נעשה יסוד למדרגה נוספת ועליונה יותר .נמצא שהגמר אינו נקודת עצירה,
אלא משלימים את מחזור הלימוד שממנו אנו יוצאים מיד ל"בראשית" ,ואי"ז חזרה אלא השלמת מדרגה המאפשרת את המשך בנין התורה בלב .ובזה מיושבת הקושי'
נוספת לנקודת המוצא ,שהרי כל מה שנלמד במשך השנה עומד עם האדם ,והוא על משתה שלמה ע"ה ,שדווקא המשתה שנעשה בשעה של קבלת חכמה חדשה
חוזר אל התורה מתוך היקף וידיעות שלא היו בידו בתחילת השנה .וזהו עומק מלמד שאין גמרה של תורה פירושה סוף ,ומדרגה נשגבה זו שקיבל לא התחילה יש
השמחה בגמרה של תורה ,שאין שמחים על סוף התורה ,שהרי לתורה אין סוף, מאין ,אלא נבנתה על גבי כל מה שהי' בידו ועמל בו עד אותו רגע ,ונמצא שקבלת
אלא על שלמות הלימוד שלפנינו ,שמכחה נעשית התחלה הבאה במדרגה אחרת, החכמה היתה בחינת התחלה מצד מה שנפתח בה ,ובבחינת גמר וסיום מצד
ומשתנה כל מעמד הלומד בחינת כלה הנכנסת למעמד מחודש. המדרגה הקודמת שהביאה אליה ,ולכן שפיר למד רבי יצחק מאותו מעשה מכאן
שעושין סעודה לגמרה של תורה.
יו"ל על ידי מערכת "דרכי אורה" | להנצחות ולקבלת העלון במייל ניתן לפנות לדוא"ל62112dw@gmail.com :
עמוד 4
