מבי מדרשא · Milin YakiFrom a madrasarin — סוכות (2026-09-21)

ב ס "ד
פניני<ם
מבי מדרשא
ג ל י ון ט ' | חג ה סו כ ו ת | ת ש פ "ז
הרה"ג ר' אלחנן חיים פילאפף שליט"א ראש הכולל
הרה"ג ר' יואל הכהן כ"ץ שליט"א ראש הכולל
הרה"ג ר' מאיר פריעדמאן שליט"א ראש הכולל
מאמרים הערות ביאורים עיונים סיכומים בשמעתתא הנלמדים בבי מדרשא
הרב ר' יואל לאנדא שליט"א מייסד ופטרון
בי מדרשא
דבי
מדרשא בפתחא
בירורים ועיונים בהלכתא דמועדא
דמועדא
הרב יואל לאנדא שליט"א
מייסד ופטרון
ברוב שבח והודאה להשי"ת הננו עומדים בשער
הגליון הלזה ,היוצא לאור בזמן חג האסיף
תקופת השנה ,בעת סיום שנתים ימים בקרב בירור דין נתינת צדקה לעניים לצורך חג הסוכות
כוללינו המפוארה ,שבהם זכינו להיות ׁ ְשנֵי"ם אם הוא מעיקר הדין או ממידת חסידות
כהלכת"ן טמון בביהמ"ד ,באופן כי יצפנני בסכ"ה,
ראשו ורובו ושלחנו בסוכ"ה ,לעשות בית"ו
עראי וסוכת"ו קבע ,אוכ"ל ושות"ה ומטיי"ל יום ד' י"ב תשרי תשפ"ז
בין מחיצו"ת בית המדרש ,מחיצו"ת העשויו"ת
לנח"ת דקדושה ,מחיצו"ת העשויות להברי"ח בפרוס השנה החדשה ,ישא שלום וברכה במדה גדושה ,מע״כ ידי״נ ראש וראשון לכל דבר
מי"ם של מבול העולם ,דיר"ה שתשמיש"ה שבקדושה ,איש האשכולות עושה גדולות ,נדיב לב ורב תבונות ,עושה ומעשה ומחייב
לאוי"ר התורה .הגי"ע לשע"ר היוצ"א ,אומרין את הגבירים בכל נפשו ומאודו להגדיל תורה ולהאדירה ,האחד הוא אברה״ם בעסקנותיו
אנו לי-ה ,ולי-ה עינינ"ו ,אנ"ו לי"ה אנחנ"ו ובפעולותיו בעוז ובגבורה ,בונה ומקים עולמות של תורה עבודה וגמילות חסדים בארץ
מודי"ם ,ועינינ"ו לי-ה מיחלו"ת על להבא. ובגולה ,בר אוריין ובר אבהן נודע לשבח ולתהלה ,נערץ ונכבד כערכו בקרב עם סגולה ,ה״ה
בהודאה לה' ,שכמעט מסיימין הלכות יום טוב,
ומתכוננים בזמן החורף הבעל"ט לסיים ולחזור
הרה"ח מו"ה אברהם בראך שליט"א
ולהיבחן על כל הלכות יום טוב ,הנלמד באופן מראשי חברי ועד ״קופת העיר״ וויליאמסבורג יצ״ו
נעלה ,באופן שהי' א"י אפש"ר מאתמו"ל לתאר,
ברוך השם שבהלכות עירובין זכינו לסיים כל הנני בזה על דבר הדו"ד שהי׳ בעת ישיבתנו יחדיו כל חבורתא קדישתא חברי הועד של קופת העיר,
דיני וכללי רשויות המסובכים ,ולמדנו באופן בענין חיוב נתינת צדקה לעניים לצורך חג הסוכות.
פר"ץ אמ"ה וגד"ר אמ"ה ,עד שפני"ם חדשו"ת
דהנה ,בהיות שמע״כ עומד על משמרתו להגביר פעלים בלונ״ח בקרב קהלות העיר ,להטות שכם אחד
בא"ו לכא"ן ,והדברים שמחים ומאירים ,הודאה
מיוחדת על שזכינו לחזור עוד הפעם ולהביחן
למען פעולות הקופה ,ע״כ העלה על השולחן את טענת כמה מהגבאים החשובים ,שבעצם אין לחלוקת
על הלכות חול המועד ,ועל ההתחלה העריבה סוכות שום מקור בהלכה כלל .ואע"פ שבוודאי כו״ע מודי שטוב ויפה הדבר הזה לסייע בידי נצרכי עירנו
בהלכות סוכה הנעימה ,על הכל מודים אנחנו לך. בכל זמן ועידן ,וכמו שכבר העלה מע"כ שיש לחשוב מחשבות ולהרבות פעלים לסייע לבני עירנו בכל ימות
בשעת פטירתן מה הן אומרים
השנה ,ובפרט בערבי שבתות וימים טובים כאשר ההוצאות עולים למעלה ראש ,מכל מקום כל זה אינו אלא
יפי לך מזבח יפי לך מזבח, ממידת חסידות שנהגו בו צדיקי וגדולי ישראל בכל הדורות ,והידוע ביותר הוא על מרן הדברי חיים מצאנז
שלחנו של אדם דומה למזבח,
זי"ע ,ובדורנו פעל נוראות בזה רביה"ק זי"ע כפי אשר שמענו מאבותינו ומזקני החסידים עוצם פעולותיו
אם משלחנו מהנה אורח, בזה מי ימלל ,ומכוחו של אותו זקן זכתה עירנו בשנים האחרונות להיות נר לרבים בחלוקה הגדולה לפני
הכרת טובתינו אנו מביעים להאי
סוכות ,אשר ממנו ראו וכן עשו במקומות אחרים .אבל עדיין טוענים הגבאים את טענת ההמון ,שעיקר
גברא יקירא נשיא אתרא הדא, המצוה של נתינה לעניים לצורך החג לא נאמרה אלא בפסח ,שבו תיקנו חז"ל 'מעות חטים'.
מייסד ופטרון הכולל ולאור זה טענו בחטי״ם ,דמאחר שעכשיו אין ענין כלל של 'מעות חטים' ,לכן אולי אין להכביד על
הרב יואל לאנדא שליט"א, גבאי הקהילות ,שטרדותיהם עולים עד למעלה מראש בעול ההכנות וההוצאות ליו"ט הן מעניני הכלל והן
הרחמן הוא יפרוש עליו סוכ"ת מעניני הפרט ,ועתה איך יקחו על שכמם גם את האחריות לקבץ מעות לעניי עירנו כמו שעושים בערבי
חיים ורחמים ושלום, פסחים ,שזכו להביא יחדיו קרוב לשמונה מיליאן דולר ,לטובת קמחא דפסחא של בני קהילותיהם.
ויהי ביתו דיר"ה העשוי' לנח"ת
דקדושה מכל הבנים,
ומי כמע"כ יודע שעיניהם של כל קופות העיר במדינתנו נשואות לראות מה מעשינו פה וויליאמסבורג,
אשר על כן אחריות גדולה מוטלת עלינו לבחון היטב מעשינו בשבע עינים ,כי כאשר ייעשה כאן יראו
ויזכה להמשיך בפעולותיו
הכבירות לאורך ימים,
אחרים וילמדו לשעתו ולדורות.
עד שנזכה לעלות לרגל עם והנה ,עיקר הנקודה שיש לברר הטענה שאין חיוב חלוקה לעניים לפני חג הסוכות ,והיות אשר כבר
משיח צדקינו בצהלת פנים. שמעתי טענה זו מפי כמה בני תורה ,ואף ראיתי כמה גבאי צדקה גדולים שמשום מה נוטים גם הם לסברא
הזאת ,ומי אתנו יודע היכן נתהפכו היוצרות -שאת קמחא דפסח קבלו עליהם כמצות עשה דאורייתא ואת
צדקת הסוכות לקחו כאיזה ענין ע"פ קבלת האריז"ל ורבי חיים פלאג'י ,בשעה שכל המעיין היטב בסוגיא
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
א
מדרשא דמוע<דא
בי
מפתח הענינים
זו בדרך ההלכה הצרופה יראה שהוא חיוב גמור מעיקר הדין ,ובלי זה אינו יוצא את מצות שמחת יו"ט בי מדרשא דמועדא
דרמיא עלי' ,לכן אמרתי אל לבי כי הזמן גרמא לברר סוגיא דא ,ולהעלות הדברים על הכתב לזכרון ,למען .אבירור דין נתינת צדקה לעניים לצורך חג הסוכות
נדע הדרך הישרה נלך בה והמעשה אשר נעשה. אם הוא מעיקר הדין או ממידת חסידות � � � � � � � � � � � �א
ואני תפלה שיהיו לרצון אמרי פי ,ויתקבלו הדברים בנחת ,ומינן ומינייכו יסתייע מילתא בעזר שמו
יתברך לקיים המצוה דאורייתא כדת וכראוי ,ובזה החלי בעזר צורי וגואלי: שמעתתא מבי מדרשא
הל' סוכה
.בבירור מקיף בדין מחצלת של קנים לסכך � � � � � � � � � � �ח
במצוה זו :א) הקטנים ,נותן להן קליות ואגוזים -א- .גבענין סכך הקנים הקשורים זה לזה � � � � � � � � � � � � � � �יא
ומגדנות ,והנשים ,קונה להן בגדים ותכשיט כפי גדר מצות שמחת הרגל .דבענין הסכך העשוי כסולם � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � יד
ממונו .ב) והאנשים ,אוכלים בשר ושותין יין ,שאין .הבדין מחיצות יריעות עם קנים � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � �טו
שמחה אלא בבשר ,ואין שמחה אלא ביין. חיוב שמחת הרגל דאורייתא .וסוכה העשויה מסחורה ומחובר ע"י זופע"ר � � � � � � � � �יז
וכאן מוסיף הרמב"ם עוד תנאי גדול בקיום ובכן ,בראש ובראשונה יש לברר מהות הל' יום טוב
מצות השמחה ברגל ,אשר בלי תנאי זה אין מצות שמחת הרגל ,דהנה ,מעיקר דין תורה יש .אבענין ברכת שהחיינו שהנשים מברכות בשעת
האדם יוצא ידי חובת מצות עשה זו של שמחת הדלקת נרות של יום טוב � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � �כג
מצות עשה לשמוח ברגל ,כמו שנאמר בפסוקי
הרגל ,וז"ל" :וכשהוא אוכל ושותה ,חייב להאכיל .בבדין נסיעה בקאר על ידי גוי ביום טוב ראשון ושני כה
המועדות בפרשת ראה ,לגבי חג הסוכות "ושמחת
לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללין. .גבענין יו"ט שני לההולכים מחו"ל לא"י או להיפך � � � כז
בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר
אבל מי שנועל דלתות חצירו ואוכל ושותה הוא .דבענין עשיית מלאכה ביו"ט בבין השמשות � � � � � � � �כט
והיתום והאלמנה אשר בשעריך" ,וחזר וכפל
ובניו ואשתו ,ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי .המי שיש לו מאכלים מוכנים ,אי מותר לבשל ביו"ט � � � �לא
"והיית אך שמח" ,ובחג השבועות "ושמחת לפני
נפש ,אין זו שמחת מצוה ,אלא שמחת כריסו .ועל .והנאה מעלעקטערי"ק שנתקן בשבת � � � � � � � � � � � � � � �לב
ה' אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי
אלו נאמר ״זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו .זקמח שנרקד ע"י גוי לצורך ישראל ביו"ט � � � � � � � � � �לג
אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה" .וממנו
יטמאו כי לחמם לנפשם״ (הושע ט ,ד) ,ושמחה כזו למדוהו חז"ל גם לחג המצות. הל' עירובין
קלון היא להם ,שנאמר ״וזריתי פרש על פניכם .אבענין טלטול מן הבית לסוכה שעושין בבעקיאר"ד
פרש חגיכם״ (מלאכי ב ,ג)" ,עכ"ל. אחורי הבתים � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � �לד
פסק הרמב"ם והטוש"ע בזה
.בבענין להתיר טלטול בסוכה שהוא קרפף שלא הוקף
הרי לנו בזה הדגשת הרמב"ם ,שעיקר התנאי וכך פסק להלכה רבינו הרמב"ם ז"ל בהל' לדירה � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � לו
לקיום מצות השמחה ברגל הוא ע"י שמאכיל שביתת יו"ט (פ"ו הי"ז)" :שבעת ימי הפסח ושמונת .גבדין מבואות מפולשות לרשות הרבים אם אסורה
בדלא בקעי בה רבים � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � �מב
העניים ,ומדגיש הרמב"ם ,שאין זה איזה עצה או ימי החג עם שאר ימים טובים כולן אסורין בספד
.דביאור סוגיא דאפדנא ודין פתח ולבסוף הוקף � � � � � �מז
הנהגה טובה ,אלא הוא הוא עיקר הדין .שכאשר ותענית .וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב,
.הבירור בגדר מוקף לדירה � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � �נ
צוותה לנו התורה את מצות השמחה ברגל ,לא הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו,
.ובדין לשפוך מים לחוץ � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � �נו
נאמר בזה חיוב כללי שכל אחד צריך לבוא שנאמר 'ושמחת בחגך' וכו׳ (דברים טז ,יד) .אף על
לרגש של שמחה ,ואדרבה ,תנאי התנתה התורה פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, הל' שבת
להדיא שיש שמחות אשר הם אסורים בחג ,שלא כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה ,יש בכלל אותה .אכמה חדושים בעניני הלכה סי' שכ"א -שכ"ג � � � � � � �נז
רק שאינם מצוה אלא הם גם בגדר איסור וקלון שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד
ובזיון יו"ט .והולך הרמב"ם ומפרט ,שגדר שמחת בראוי לו" ,עכ"ל .וכן כתב הרמב"ם עוד בהל' חדוותא מבי מדרשא
הרגל לא שייך בלי שמאכיל העניים ,וכאשר שמח חגיגה (פ"ב הי"ד) 'כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי
הל' סוכה
ביו"ט לבדו עם משפחתו ואינו מאכיל העניים, שמחה לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד
.אבדין לתחוב יתד (שרוי"ף) בתוך הסכך או בהמעמידט
אין זה פגם במצות צדקה ,וגם לא איזה חסרון אלא חייב לשמח העניים והאומללים שנאמר
הידור ,אלא שכל חיוב השמחה תלוי בזה ,שרק והלוי והגר והיתום והאלמנה'. הל' עירובין
אם הוא מאכיל העניים בשעת שמחתו יוצא ידי .אבדין מקום פנוי בתוך היקף ע"י צורת הפתח � � � � � � � �יג
וכן פסק בטור ושו"ע להלכתא (או"ח סי' תקכ"ט
חובת מצות עשה של שמחה ברגל.
ס"ב)' :חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד ,הוא
וכאן מוסיף הרמב"ם את הצד השלילי ,שכאשר ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו' .והפוסקים העתיקו מבי מדרשא דצדיקיא
אינו מאכיל העניים ,לא רק שנמנע משמחת לשונו בשו"ע הרב (שם סי"א) וערוך השלחן (שם בענין עשיית סוכה כדרך גדילתו
בירור מנהגו של הרה"ק מנדבורנא זי"ע � � � � � � � � � � � � � � �כא
הרגל ,אלא שנחשב ששמח 'שמחת כריסו' ,והוי ס"ה).
בגדר 'קלון' ובזיון ליו"ט.
שאגת ארי' :נוהג אפילו בזמן הזה פלפולא מבי מדרשא
השמח ברגל בצורה של "שמחת כריסו" ובשערי תשובה (סק"ב) הביא את דבריו הל' יום טוב
עובר על מ"ע דשמחת הרגל .אקיום מצות שמחת יו"ט ע"י שליחת מתנה � � � � � � � � �מא
הידועים של השאגת ארי' ,שבירר בכמה סימנים
ולכאורה יש להקשות ,הרי אם עיקר מכוון מסימן ס"ה עד סי' ס"ט ,דמצוה של שמחת יו"ט .בביאור האיסור לעשות מלאכה לאו"נ כשכבר יש לו
מוכן � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � �מג
התורה שיבוא האדם לשמחה ,מה איכפת לן שיש הוא מצות עשה מן התורה אפילו בזמן הזה .גבירור אם יש איסור הכנה בחול המועד על לאחר
לו שמחת כריסו ,הלא למעשה הוא בשמחה ,וכפי דליכא ביהמ"ק להקריב שלמי שמחה ,ונוהגת המועד � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � �מז
שרואים רבים שבימי הרגל מרבים במיני מנגנים גם בנשים ,ואף שאין לנו קרבנות אפשר לקיים
ומאכלים ,ומרבים באכילת בשר בהמה ושתיית יין בשאר שמחות .והביא דבריו להלכתא במשנה שיעורים מבי מדרשא
כפסק השו"ע שם ,ובזה מרגישים המה ששמחו ברורה (שם סקט"ו)' :והוא מצות עשה מן התורה
כללי רפואה בשבת ,יו"ט ראשון ושני וחוה"מ � � � � � � � � �סה
בשמחת הרגל. דכתיב ושמחת בחגך ,ונוהגת גם בנשים'.
בענין זה עוקר וזה מניח � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � � סט
אכן ,על כרחך נתבאר לן בדברי הרמב"ם ,שיש
ב' מיני שמחות ,יש שמחה ששמח האדם בשמחת גדר הרמב"ם בקיום מצוה זו
הרגל ,ויש שמחת כריסו ,ולא קרבה שמחה זו והנה ,בדאתא הרמב"ם לבאר איך מקיימין
אל זו ,ומי ששמח בשמחה זו לא שמח בשמחה מצות עשה זו ,מבאר הרמב"ם שיש ג' חלקים
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
ב
חיוב לבנות סוכה לפני החג ,ויש חיוב לקנות בשר ולבזותם שיהיו סמוכים על שולחננו -העיקר זו .ולכן צוותה התורה בכלל השמחה את שמחת
ויין לפני החג ,ויש חיוב לקנות לאשתו ולביתו שאנחנו נשמח בשמחת הרגל ,וכי נעשו אותם הלוי והיתום והאלמנה והגר אשר בשעריך ,ללמדנו
דברים המשמחים לפני החג .כך ממש יש מצות המשפחות "חפצא של מצוה" שנקיים בהם מצוות ששמחת הרגל אינו דבר שניתן לשיעורים -כל
עשה של שמחת הרגל מדאורייתא ,שהדרך היחיד שלנו .וע"ז מדגיש לנו השל"ה ,שמצד מצות עשה אחד לפי מה שמביא אותו לשמחה ,וא"א לצאת
לקיימו לדברי הרמב"ם הוא ע"י שמשמח לב "גר של שמחת הרגל ,אם העניים אין מגיעים לשולחנו, ידי חובת מצות עשה של שמחת הרגל אלא באופן
יתום ואלמנה עם שאר העניים". מחמת הבושה או מחמת אשר ב"ה איכשר דרא של שמחת העני ,וכל שמחה שאין נכלל בה שמחת
שגם האלמנות יושבים בביתם וסועדין על שולחנן העני -א"א לצאת בה יד"ח מצות עשה של שמחת
החילוק בין חיוב שמחת העני עם צאצאיהם היקרים ,יש לו חיוב גמור מדאורייתא הרגל .ולא זו בלבד שאין יוצאין בה יד"ח שמחת
לחיוב שמחת יתום ואלמנה לשלוח לביתם ,וכלשו"ק "ישלח לעניים לביתם", הרגל ,אלא שכל מה שנכנס בכלל "שמחת כריסו"
והנה ,אע"פ שאין זה נוגע לנו גבאי קופת העיר, ורק בזה יקיים שלימות מצות עשה דאורייתא של הוי בגדר "קלון" ובזיון לשמחת הרגל ,וכמו שהעצב
אמנם לא אחשה מלהוסיף עוד ללמוד הדגשת שמחת הרגל. ברגל עובר על מצות עשה דשמחת הרגל ,כן השמח
דברי הרמב"ם ,והיות שההמון טועה בזה טעות בשמחת כריסו עובר על מצות עשה דשמחת הרגל.
גדולה ,ומכלילים בגדר אחד את העני ואת היתום דברי המשנ"ב
והאלמנה ,ובאמת יש כאן ב' הלכות בפ"ע ,כי חובת ביאור דברי המג"א
ואכן ,כאשר מביא המשנה ברורה את דברי
השמחה להיתום ואלמנה אינו רק כאשר הם עניים, הרמב"ם להלכתא ,שקיום מצות עשה של שמחת וזהו הביאור בדברי המג"א (תקכט סק"ח) שעל
אלא הוא חיוב מיוחד לשמחם ,וכלשון הפסוק הרגל הוא רק ע"י שמחת העניים ,מוסיף המשנ"ב: דברי השו"ע 'וחייב להאכיל העניים' ,כתב' :ועי'
באיוב (כט ,יג) "לב אלמנה ארנין" .וממילא נמצא, "והעתיקו דבר זה כל האחרונים (את פסק הרמב"ם), בזוהר שהפליג בעונש מי שאינו נותן לעני
שמצות עשה של שמחת הרגל דאורייתא אינו רק ונתפרסם גודל החיוב לכל ישראל ,ועל כן אינו מסעודתו בי"ט רחמנא ליצלן' ,והיינו ,דכיון שבזה
ע"י ממון ,כי בוודאי שמחת העניים הוא ע"י ממון, מצוי שישאר עני ביום טוב בלי סעודה" ,עכ"ל. שאינו משמח העניים הוי כמבזה את המועדות ,לכן
ואין יכול לפטור עצמו בדרך אחר ,אבל היתומים והיינו ,דאכן יש חיוב לראות שלא ישאר עני בעיר ענשו ח"ו גדול מאד.
והאלמנות או הגרים ,חובת השמחה שלהם הוא שאין לו בפועל היכן לסעוד את סעודתו .ומוסיף
בעצם השמחה ,ואם בעלי ממון הם אין צריך המשנ"ב יותר מזה (כדברי השל"ה)" :אבל מה נעשה
לשמחת דווקא בממון ,אלא להרנין לבם בכל מה עם האומללים והנדכאים בעיר שמתביישין לפשוט -ב-
שיש ביכולת הנותן לשמחם בדרך כבוד. יד ולבקש ,וע"כ נהגו באיזה מקומות שקודם יו"ט החובה להכין עצמו לפני החג
החיוב מוטל על כל אחד ואחד
הולכין נבוני לב לבתי העשירים לקבץ עבור אלו למ"ע דשמחת הרגל
המרי נפש ,ואשרי האנשים שמשימין עין ע"ז
ולפ"ז יוצא עוד יסוד גדול להלכתא ,שגם בני שמזכין לעצמן ומזכין לכל אנשי העיר" .כלומר, החיוב להכין עצמו לפני יו"ט
שבט לוי שזכו ללון באהלה של תורה וכל העולם שמלבד החיוב להזמין עני על שולחנו ,יש חיוב מעתה ,לאחר שנתברר שיש חיוב מצות עשה
עומד עליהם ,ולפעמים צריכים גם הם להסתייע מיוחד לראות שאין משפחה בעיר שאין להם את מדאורייתא לשמוח ברגל ,ושקיום מצוה זו הוא רק
בהוצאות היו"ט ,עדיין יש חובה עליהם לקיים צרכי החג. ע"י שמחת העני ,אין שום ספק שהחובה מוטלת על
מצות עשה של שמחת הרגל דאורייתא כתיקונו,
וכן מבואר בדרושי הצל"ח לבעל הנוב"י (דרשה האדם להכין עצמו לפני יו"ט שיוכל לקיים מצוה זו
ולמצוא הדרכים לשמח הגר והיתום והאלמנה,
ב)" :וישמח כל אחד בשמחת החג שמחה של מצוה, בשלימות ,הן שירבה להזמין עניים לסעודותיו ,והן
ואפילו לקנות להם איזה מתנות לילדים.
ושמחת בחגיך ,וישמח לב האומללים העניים ,שזו שישלח מעות לעניים לפני הרגל .וכמו שיש חיוב
עיקר המצוה ,ומאן דחדי בלחודוי עליו נאמר על האדם להכין עצמו לפני החג ,בקניית ארבעה
-ג- (מלאכי ב ,ג) 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם', מינים ובניית הסוכה ,כמו"כ יש לו להכין עצמו
שמחת העניים היא ענף ממצות ובפרט בעתים הללו שבעו"ה הדבר שכיח בוואלחיי למצות שמחת הרגל ,הן בבישול בשר והכנת יין,
השמחה ולא ממצות צדקה וגם במדינות חלושות שכיחי מאד ,וצריך ליזהר והן לראות שיוכל לקיים ביו"ט את שמחת הרגל
שלא ימצא השטן לקטרג ,וידוע מה ששנינו באבות כפי הצורה של התורה ,דהיינו ,שישמח גם את
שמחת העניים ביו"ט הוא תנאי (פ"ה מ"ט) בד' פרקים הדבר מתרבה וכו' במוצאי חג העניים בשמחת הרגל.
במצות שמחת הרגל של כל שנה ושנה מפני גזל מתנות עניים ,על כן
הרי שלך לפניך ,ששמחת העניים ברגל אינו מי האיש החפץ ירבה בצדקה לשלוח קצבה לפני יש לו חיוב מעיקר הדין לשלוח
כמצוה בפ"ע של מצות צדקה ,וכבר הארכתי החג ,וגם בחג ישלח מכל מאכל חלק לעניים איש מעות לעניים לפני יו"ט
בתשובה אחרת (בבירור בענין קדימת עניי עירך בנתינת כמתנת ידו כברכת ה' אשר נתן לו" ,עכ"ל. וכאן נבוא לענין שאלתנו ,דהנה ,השל"ה במסכת
צרכי החג) להוכיח מדברי הרמב"ם והחינוך והיראים סוכה (עמוד השלום ,נר מצוה) ,וז"ל' ,כללו של דבר ,יתן
שנתינה זו אינה מדין מצות צדקה הנוהגת כל גדר החיוב של "קופת העיר" חלקם להעניים היושבים סביב שלחנו ,ואם אין לו
השנה ,אלא היא ענף ממצות שמחת החג ומתנאי ויתכן להוסיף ולומר ,דעד כאן דיברו הפוסקים סביב שלחנו אזי ישלח לעניים לביתם ,כי זה חלקם
המצוה .ואזכיר כאן בקצרה שתי לשונות. הנ"ל מכל יחיד ויחיד ,שכל יחיד יש לו החובה הראוי להם' עכ"ל.
בספר החינוך (מצוה תפ"ח) כתב' ,והזהירתנו לעשות כל מה שביכולתו לשמח העניים .אכן, והמעיין היטב בלשון השל"ה יראה שבא ממש
התורה כמו כן להכניס בכלל השמחה העניים בוודאי א"א לומר שכל יחיד יש לו העול של כל לפסוק את שאלתנו ,דהנה ,זה ברור שכאשר יש
והגרים והחלושים ,שנאמר אתה והלוי והגר והיתום בני העיר ,אבל בדדיינינן אודות המושג של "קופת לו אופן להביא אורחים שאין להם בית לשולחנו,
והאלמנה' .ובשבלי הלקט (סי' רס"ב) בשם בעל העיר" ,אשר מתוקף מעמדו יש לו האחריות לדאוג אין צריך לפנים שזהו עיקר חובת שמחת הרגל,
היראים ז"ל' ,וכשם שחייב לשמח בניו ובני ביתו לכל צרכי העיר ,בפשטות אין שום דרך להיפטר וכנזכר בפסוק שהחיוב הוא לשמח את "בנך ובתך
כך חייב לשמח את אחרים עמו כדכתיב והלוי מן החובה לדאוג לכל אחד ואחד מבני העיר בלי ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום
אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה ,אמר הקב"ה יוצא מן הכלל .וכבר הארכנו במקום אחר ביסוד והאלמנה" ,שכל אלו אין להם חלק ונחלה ואין להם
ארבעה בני בתים יש לי ,וארבעה בני בתים יש לך, האחריות של גבאי קופות העיירות מצד הדין ,ועוד ראש המשפחה.
אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך'. חזון למועד. אבל גם דבר זה ברור ,שלא יעלה על הדעת
ורביה"ק ז"ל בדברי יואל (פרשת ראה) האריך ובכן ,העולה לנו להלכה למעשה ,שכמו שיש לומר ,שאם יש משפחות כאלו שאין להם את
לבאר דברי רש"י ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, חיוב גמור לקנות ארבעה מינים לפני החג ,ויש צרכי החג ,תחייב אותנו התורה לנהוג במדת סדום
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
ג
מדרשא דמוע<דא
בי
יד עד יז) וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה' ביד משה צרכי החג לעניים ,והדברים מוכרחים ,שהרי יעקב וסיים וז"ל ,שאך כאשר האדם משמח את הארבע
אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג בחדש השביעי, אבינו ע"ה הי' לו הרבה בנים ועבדים ומשפחותיהם, של הבוי"ת מלבד בני ביתו אזי עולה לו מן המנין
ויעשו כל הקהל סכות וישבו בסכות ,ותהי שמחה ועכ"ז כיון שלא הזמין עניים לחג נחשב שלא שמר של מצות שמחת יו"ט מה שהוא משמח את
גדולה מאד. יו"ט כהלכתו .ומדברי רביה"ק יש ללמוד להלכה, הארבעה שלו דהיינו בניו וב"ב הנלוים עליו ,דהא
שלא סגי בזה שיארח את בני משפחתו ,אלא צריך בהא תליין ,עכ"ל[ .וראה עוד אריכות הדברים בזה
הטעם שהעיקר הוא בסוכות הוא לשמח גם לב עניים ונדכאים( ,וכבר הבאתי בספרנו שפע יואל (עניני צדקה ,סעיף ל)].
-שאז הוא זמן האסיף בהקדמה לספר שפע יואל שרביה"ק בעצמו אמר שיש ללמוד
ובטעם הדבר שנאמר עיקר חיוב זה בחג פסקי הלכה למעשה מתוך דברות קדשו). דברי רביה"ק ז"ל ככל הנ"ל שבלא שמחת
הסוכות ,כבר עמדו על זה בעלי התוספות בהדר העניים נחשב שלא שמר יו"ט כהלכתו
ובאמת כך מפורש להדיא בדברי הרמב"ם:
זקנים (דברים טז ,יא) וז"ל ,כלל את העניים עם 'אבל מי שנועל דלתות חצירו ואוכל ושותה הוא וככל הדברים הללו שביארנו בדעת הרמב"ם,
הבעלי בתים לשמוח בחג הסוכות ובחג השבועות ובניו ואשתו ,ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי ששמחת הרגל שאין בה שמחת עניים לא יצא
מה שלא כלל בחג המצות ,לפי שבחג המצות אם נפש ,אין זו שמחת מצוה ,אלא שמחת כריסו'. ידי חובתו ,ואדרבה ,עוד הוי פגם במצות השמחה
חלקת לעניים בקצירת שעורים עדיין לא חלקת הרי להדיא ,דלא סגי בזה להזמין את בני ביתו ברגל ,מצאתי לרביה"ק ז"ל שכתב ממש כדברים
מקציר חטים ,ואם חלקת בשבועות מקציר חטים הללו בדברי יואל על המועדים (סוכות שנת תרצ"ב)
לסעודתו ,אלא כל שלא הזמין העניים לסעודתו
עדיין לא חלקת לו מאסיפת דגן ,אבל בחג הסוכות לא יצא יד"ח. הביא המדרש פליאה (הובא בקדושת יו"ט פ' ויצא) כל
שחלקת לו מן הכל אז יהיה שמח ,ולפי שבחג זמן שהיה יעקב בבית לבן לא שמר אלא שבת
הסוכות הוא פנוי מלקצור פירות ולאספם הבית בלבד ,והקשה הרי קיימו האבות כל התורה .ותירץ
הזכיר כאן שמחה עכ"ל. -ד- וז"ל ,א"י עפ"י הידוע מדברי הזוה"ק ההפרש בין
עיקר חיוב שמחת הרגל שבת ליו"ט דביו"ט יש הכרח להזמין אורחים על
וכעי"ז כתב בספר מעיל צדקה לבעל שבט שלחנו ,וז"ל הזוה"ק בפ' יתרו (דף פ"ח ע"ב) תא חזי,
מוסר (אות א'תעה) וז"ל ,ובפשט הדברים ,בסוכות הוא בחג הסוכות
בכלהו שאר זמנין וחגין בעי בר נש לחדי ולמחדי
צריך להרבות יותר בצדקה משום שהוא חג האסיף, למסכני ,ואי הוא חדי בלחודוי ולא יהיב למסכני
עיקר חיוב שמחת הרגל נאמר בסוכות
שכבר הבתים מלאים כל טוב ממה שהאסיף עונשיה סגי וכו' עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם
מתבואת שדהו דגן תירוש ויצהר ,וכיון שכולם אב והנה ,כל מה שנתבאר עד כאן הוא בכללות
פרש חגיכם ,ואי איהו בשבתא חדי אע"ג דלא יהיב
אחד בראם יחד עשיר ואביון ,אם כן למה יגרע זה קיום מצות שמחת הרגל ,והוא נוגע לכל המועדות
חדי לאחרא לא יהבין עליה עונשא כשאר זמנין
מחבירו ,דזה האסיף מזון השנה בביתו והעני ריק -פסח שבועות וסוכות .אכן ,מדברי רבותינו למדנו
וחגין ,דכתיב פרש חגיכם ולא פרש שבתכם .וכעי"ז
מכל ,אין צרה גדולה לעני כאותה שעה יותר משאר שחיוב מיוחד יש לקיים מצוה זו בחג הסוכות ,וכמו
איתא גם בזוה"ק פ' אמור (דף ק"ד) דבשעה שיושבין
ימות השנה ,לכן צריך להרבות עמהם בצדקה בעת שמצינו שעיקר מצוה זו נתפרש בתורה על חג
בסוכה בצלא דמהימנותא ומזמנין האושפיזין לבוא
האסיף שהוא חג הסוכות ,כדי שלא לתת למקום הסוכות ,שהרי ,בפרשת המועדות שבפרשת ראה
אל הסוכה בעי למחדי למסכנא ,מ"ט בגין דחולקא
להעני להתרעם עכ"ל. נזכר חיוב השמחה בחג הסוכות' ,ושמחת בחגך
דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא ,וההוא דיתיב
אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום
בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עילאין
לכן תקנו לקרוא בו והאלמנה אשר בשעריך' ,וחזר וכפל "והיית אך
ולא יהיב לון חולקהון דהיינו חלקן של העניים
"עשר תעשר" שמח' ,וכן בחג השבועות 'ושמחת לפני ה' אלקיך
כלהו קיימי מניה ,יעו"ש דכולהו מקללין ליה
וכן מצינו שכבר מימי קדם תיקנו קריאת אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך
בקללות נמרצות רח"ל ,ואי חדי לאושפיזין ורוי לון
התורה של החג באופן שיתעוררו הצבור לחלק והגר והיתום והאלמנה' ,ואילו אצל חג המצות לא
קב"ה חדי עמיה ,עכ"ל.
לעניים בסוכות דייקא .בספר לקוטי הפרדס (פרשת הזכיר הכתוב לשון שמחה כלל.
והמשיך רביה"ק שם וז"ל ,עכ"פ מבואר החילוק
עשר תעשר) כתב בטעם שקורין בסוכות פרשת וכבר דרשו כן חז"ל (ילקוט שמעוני פ' אמור רמז
שבין שבת ליו"ט דביו"ט יש הכרח שיזמין אורחים
עשר תעשר בין בחול בין בשבת ,וז"ל ,מפני שיש תרנ"ד) ,והביאו רביה"ק ז"ל בקדושת יואל (סוכות)
על שולחנו ויתן מלחמו לעניים משא"כ בשבת,
בה מצות וחוקים נתינת מעשרות וחילוק מתנות וז"ל ,אתה מוצא בחג שלש שמחות ,ושמחת וידוע מה דמתאמרא בשם צדיקים לפרש בזה
לעניים שמפורשין בה ,ובסוכות עת הבציר והאסיף בחגך ,והיית אך שמח ,ושמחתם לפני ה' אלקיכם מאמר המשנה (ביצה ל"ו ע"ב) אין בין יו"ט לשבת
הוא ,וכדי להשמיע ולהזכיר חוקי הפרשה כדי שבעת ימים ,אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב אלא אוכל נפש בלבד ,פי' אם אוכל האדם לבדו
שיחלקו העניים ויסמכו האביונים עכ"ל .והביא שם בו אפילו שמחה אחת ,וכן אתה מוצא שאין כתוב בלי שום אורחים על שולחנו בזה יש חילוק גדול
ראיה שר' אלעזר בר' קליר יסד קרובה על עשר בעצרת אלא שמחה אחת עכ"ל .וביאר שם רביה"ק בין שבת ליו"ט דביו"ט גדול עונו מנשוא משא"כ
תעשר בסוכות מה שלא יסד בשאר הרגלים. מילתא בטעמא על פי הבני יששכר והקדושת לוי, בשבת .והנה כל זמן שהיה יע"א בבית לבן לא היה
שבסוכות נתגלה ביתר שאת אהבתו של הקב"ה לו אפשרות להזמין שם אורחים על שולחנו וכו',
יסוד הוראת האריז"ל לישראל ,שהקיפם בענני כבוד אף שלא היה הדבר וא"כ לא היה יכול לשמור שם אלא שבת ולא יו"ט
ומעתה יאיר לנו אור גדול בהוראה המפורסמת מוכרח כלל ,ולכן שמחתו יתירה על כל המועדים. וכו' ,וז"ש המדרש כל זמן שהיה יעקב בבית לבן
בשם האריז"ל לחלק צדקה בערב חג הסוכות, ולפי דרכנו יש להוסיף ,שכיון שכל שמחת החג לא שמר אלא שבת בלבד ,דלפי שלא היה אפשר
וכמובא במטה אפרים (סי' תרכ"ה סעיף כא) וז"ל ,יש היא על אהבת הקב"ה לבניו לפנים משורת הדין, לו להזמין אורחים על שולחנו לכן לא שמר אלא
להרבות בצדקה בערב סוכות ,ולהזמין אורחים אין השמחה שלימה אלא כשגם האדם נוהג עם בני דוקא מה שנקרא שבת לבד וכו' ,משא"כ יו"ט
עניים מהוגנים על יום טוב ,כל אחד כפי יכלתו הקב"ה ,הלוי והגר והיתום והאלמנה ,לפנים משורת דמיקרי יו"ט וגם מקרי שבת לא היה יכול לשמור
והשגת ידו עכ"ל ,ובאלף למטה (שם אות לא) ציין הדין. בשלימות ,דיש בזה קפידא גדולה שיהיה לו
מקורו לשערי תשובה ולאור צדיקים ולפרי עץ והיראים (הובא בשבלי הלקט סי' רס"ב הנ"ל) הביא אורחים על שולחנו כמ"ש הזוה"ק הנ"ל עכ"ל.
חיים .והוא דברי מהרח"ו ז"ל בפרי עץ חיים (שער מקור חיוב לשמח אחרים ברגל ,מהמעשה הנאמר
חג הסוכות סוף פ"ג) וז"ל ,ערב סוכות יש להרבות בספר נחמיה (ח ,י) בראש השנה שעלו בני ישראל גם מי שמארח את בני משפחתו -אם
בצדקה וכו' ויש לחלק הקופה לעניים עכ"ל. לארץ ישראל ,אמר להם נחמיה "לכו אכלו משמנים לא שימח עניים לא קיים יו"ט כהלכתו
ובהגהות מהר"י צמח (שם) כתב הטעם ,כי אז מועיל ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש הרי לך חידוש נורא ,שגם מי שעל שולחנו
הצדקה מאוד ,מפני שאז רחל הנקראת צדק עולה היום לאדנינו" ,ופירש המפרש שם לאין נכון לו, מסבים כל בני משפחתו ,עדיין נחשב שלא שמר
במקום הצדקה. לעני שאין מזומן לו מאכלו .ובאותו פרק גופא (שם יו"ט כהלכתו בשלימות עד שיזמין אורחים וישלח
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
ד
והעתקנוהו בספרנו שפע יואל (עניני צדקה ,מצות עכ"ל .הרי שלך לפניך ,דהא דהזהירו המקובלים הרי מבואר להדיא בדברי האריז"ל שיש ב'
צדקה אות נד) ,וז"ל שם ,על כן הזמן גרמא בערב לחלק צדקה בערב סוכות ,היינו בשביל שעי"ז מצוות :א) להרבות בצדקה בערב סוכות -לאלו
סוכות להרבות בנתינת צדקה. תהא שמחת הרגל שלו עצמו בשלימות ,כי "עיקר העניים שרוצים לסעוד סעודתם בביתם ,ב) להזמין
ולפי זה נמצא שהצדקה של ערב סוכות אינה השמחה הוא לשמח לזולתו דווקא". אורחים עניים מהוגנים על יום טוב -באופן שיש
רק הכשר לשמחת החג ,אלא היא חלק מעבודת לו עניים כאלו שאין להם בית.
הטעם שהביא רבינו בדברי יואל וראה בספרים שמהרח"ו עצמו נהג כן ,כמו
היום ,שבאה לגמור את הכפרה של יום הקדוש, לחלק צדקה בערב סוכות
שעל ידה מתברר שאנו בנים למקום ותשובתנו שהעיד בספר נגיד ומצוה' ,הרח"ו ז"ל היה נותן
מתקבלת. רביה"ק ז"ל בדברי יואל (חג הסוכות אות עט) נתן בערב סוכות הקופה לעניים' .והובא בשערי תשובה
עוד טעמא במילתא שיש לחלק צדקה דווקא (או"ח סי' תרכ"ה סק"א) וז"ל' ,וע' בספר אור צדיקים
בערב סוכות ,והביא בשם הבני יששכר (מאמר צלא להר"מ פאפרש שיש להרבות בצדקה ערב סוכות,
"חלקם של האושפיזין" דמהימנותא אות כד) וז"ל ,בשם האריז"ל דיש להרבות
שנותן לעניים מסעודתו ומהרח"ו היה מחלק הקופה לעניים ערב סוכות'( ,ע'
בצדקה בערב סוכות ,וטעמא דמילתא לפי שע"י כח בפרע"ח טעם הדבר) עכ"ל.
ובזה אבוא עוד בהערה חשובה בענין סדר הצדקה וגמ"ח אינם מתנהגין ע"י שר משרי מעלה
האושפיזין דחג הסוכות ,אשר יסודתו בהררי ובספר יסוד ושורש העבודה (שער האיתון פרק
אלא ע"י השי"ת ב"ה בעצמו כמבואר במדרש (רות
קודש בדברי הזוה"ק פ' אמור (דף ק"ג ע"ב וק"ד ע"א) רבה פ"ד) ,וכן זכו ישראל לענני כבוד ונאמר עליהם יב) כתב וז"ל' ,הנה זה היום של ערב סוכות הרי
שהאבות הקדושים הם האושפיזין בסוכת כל איש וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וכו' ומצות סוכה הוא בכי יתן איש אשר ידבנו לבו לעשות צדקה
ישראל .דהנה ,הזוה"ק שם מפרש להדיא ,ש"חלקם הוא זכר לענני כבוד ,על כן דבר בעתו מה טוב בחג כי רבה היא מאד ביום הזה ,וגם הוא זמן אסיפה
של האושפיזין" ,היינו ,המאכל של האושפיזין הוא הזה ביותר להתנהג בצדקה וחסד ,ואז בצל כנפיו לאסוף הביתה על כל ימי החג להזמין ולהתארח
שמשמח עניים בסעודתו ,וכל מי שמזמין את ית"ש נחסה ונתלונן בלי שום שר אמצעי רק הוא עניים מהוגנים בני תורה על שולחנו והם חלק הז'
האושפיזין ואינו נותן להם חלקם ,מקללין אותו ית"ש באברתו יסך עלינו עכ"ל. אושפיזין קדישין' עכ"ל.
האושפיזין ח"ו .הרי נמצא ,שהמזמין את האושפיזין ומקור דברי הבני יששכר שם הוא בשם מהר"א והביאו גם הגר"ח פלאג'י במועד לכל חי (סי'
לסעודתו והוא לא שמח עניים בשמחתו ,הרי זה מיוחס ז"ל ,על המדרש שכשיצאו ישראל ממצרים כ אות ג) ,ורמז שם על מאמרם ז"ל (ויק"ר פכ"ו) מי
כמי שמזמין אורח נכבד לסעודתו ואין נותן לו כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה ,ופירש על פי מעמיד העליונים והתחתונים ,הצדקה שעושים
כלום לאכול. המדרש (רות רבה פ"ה) שבעלי צדקה וגמילות חסדים בי"ד ,שרומז ליום י"ד בתשרי הוא ערב סוכות.
ולכן הביא בבן איש חי (שנה ראשונה ,פ' האזינו אין חסין לא בצל כנפי כרובים ולא בצל כנפי [וכידוע ,שהגר"ח פלאג'י תיקן שיש ענין בחלוקת
אות ט" :בכל לילה ישלח קערה תבשיל לאיזה עני שרפים אלא בצלו של הקב"ה ,ולכן כרתו ברית סכום ד' מאות בערב החג ,ואפשר שבזמנם היו
והוא חלק שבעה אושפיזין קדישין". לחסד כדי שלא תהא הנהגתם על ידי שר ,ועל יכולים למלא בסכום זה להעני כל צרכי סעודת
ידי זה זכו לענני הכבוד .והוסיף הבני יששכר ,דעל החג].
ומעשה רב למדנו בספר תורות ועובדות מבית
רבותינו (חג הסוכות) ובזכרון בספר (פרק כ) על תלמיד כן בא אברהם אבינו לישראל בחג הסוכות ראשון וכן הוא בכף החיים (סי' תרכ"ה ס"ק טו) יש להרבות
לאושפיזין ,שהוא היה הגומל חסד הראשון. בצדקה ערב סוכות ומהרח"ו זצ"ל היה מחלק
של מרן היטב לב זי"ע ,שהיה אורח בסוכות על
קופה לעניים יום ערב סוכות ,והוסיף ויזהר מאד
שלחן חותנו ,ושאל את היטב לב אם יאמר הנוסח
עוד טעם מרבינו בדברי יואל לתת מתבשיל יו"ט לעניים כמ"ש בזוהר.
להזמין האושפיזין ,כי ידוע מדברי הזוה"ק (אמור
לחלק צדקה בערב סוכות
קד ע"א) שכל מי שמזמין האושפיזין ואינו נותן את
עוד הביא רביה"ק ז"ל בדברי יואל על המועדים עיקר טעם הוראה זו לקיים מצות
חלקם לעניים אזי הם מקללים ח"ו לאיש הזה ,והוא שמחת הרגל בהידור
אינו נותן להעניים מאומה שהרי הוא אוכל משל (יום כפור אות צה ,משנת תשכ"ה) דברי הבני יששכר
חותנו .והשיב לו היטב לב ,שהוא פטור מלומר (מאמרי תשרי ,מאמר צלא דמהימנותא אות כו) ,שמצות ומכאן נמצא ,שכל המנהג של האריז"ל יסודתו
האושפיזין כי אין אורח מכניס אורח. סוכה מורה שאנחנו בנים למקום ,שהרי הסוכה בהררי קודש לקיים מצות שמחת הרגל כתיקונו,
זכר לענני הכבוד ,וקיי"ל במלך אין רוכבין על סוסו, ודלא כמו שרבים טועין שהוראת האריז"ל הוא
הרי למדנו מכאן הוראה נחוצה ,שכל מי והיאך היו ישראל רשאים להשתמש בענני הכבוד, מצד איזה הנהגה של קבלה וכדומה ,כי זה פשוט
שלא משמח עניים בסעודתו ,אין לו להזמין את אלא על כרחך שהם נקראים בנים ,ואב שמחל על שהוראת האריז"ל בנוי על יסוד קיום מצות שמחת
האושפיזין לסעודתו ,כי בזה הוא ממשיך לעצמו כבודו כבודו מחול .וז"ל שם ,ובזה נתן טעם למ"ש הרגל ,שמפני זה צריך להכין עצמו לשלוח להעניים
ח"ו קללה ולא ברכה. האריז"ל דמצוה להרבות בצדקה בערב חג הסוכות, לפני הרגל ,אלא שהאריז"ל הוסיף שמן הראוי להדר
ומעתה מובן היטב מה שהובא (ממכתב הג"ר משום דממצות צדקה מוכח דאנחנו בנים למקום, במיוחד ליתן גם בערב יו"ט גופא בכדי לעורר
שמואל מאיר האללענדער ז"ל ,נדפס בלעטר פתורא עמ' קנד) וכמו שהשיבו ר' עקיבא לטורנוסרופוס הרשע אב חסדים.
בשם הגה"ק רבי שלמה מבאבוב זצ"ל שראה בערב שכעס על בנו וכו' ובא אחד ופרנסו שכרו כפול וכן מבואר להדיא בדרושי הסידור לבעל התניא
סוכות את זקינו הדברי חיים זי"ע פונה לבניו ואומר, ומכופל .וסיים בבני יששכר על פי שנים עדים (דף רנז ע"ב) שחיוב נתינת צדקה לפני הרגל הוא מצד
תנו נא לי את כל כספיכם ,יען בערב סוכות חייבין (מצות סוכה וד' מינים) או שלשה עדים (היינו בצירוף מצות שמחת הרגל וז"ל ,עיקר השמחה הוא לשמח
ליתן הרבה צדקה ,כי בערב הבעל"ט יבוא להסוכה מצות צדקה בחג הזה) יקום דבר אשר אנחנו נקראים לזולתו דוקא ,כמו העושה חתונה לבנו שמשתוקק
אושפיזא ואורח הגון הלא הוא אברהם אבינו ע"ה, בנים ,והש"י מקבלינו בתשובה ומוחל על כבודו לשמח אחרים דוקא ולא שישמח הוא בלבד ,ולהיות
שמדתו מדת החסד ,ולפיכך צריכים לחלק הרבה עכ"ל. כי שורש בחינת החסד הוא ח"ס דל"ת ,להחיות
צדקה ,ורק אז יכולין לקבל את אברהם אבינו וכן הוא בדברי יואל לחנוכה (אות קעט) שהשוה רוח שפלים דוקא ,על כן צריך לפזר מעות לעניים
בהסוכה)א . לזה מנהג העניים לסבב על הפתחים בחנוכה, בערב סוכות דוקא ,ולמחדי להו בסעודה דסוכות
וכן מתאמרא משמיה דהרה"ק רבי מאיר מפרימישלאן זללה"ה ,והביאו רביה"ק ז"ל (בסעודה שלישית פ' אמור תשט"ז) ,לפרש סמיכות דברי הרמ"א במעות חטים לדברי המחבר ששואלים בהלכות א.
פסח קודם לפסח שלשים יום ,שהרמ"א בא ללמד לכל הדורשין לעם ה' שלא די להם במה שמגידים הלכות החג ,אלא צריכים להזהירם שלא ישכחו מלדאוג עבור צרכי העניים שיהיה להם די
מחסורם על צרכי החג .והוסיף רביה"ק ז"ל לפרש בזה דברי רש"י להזהיר גדולים על הקטנים ,וז"ל ,שזהו אזהרה לגדולי ישראל שידברו ויזהירו את ישראל גם על הדברים הקטנים ,דהיינו עניני
נתינת מעות לצדקה לצורך כל הדברים הנחוצים בישראל עכ"ל .והרי שואלין ודורשין בהלכות החג נאמר בכל הרגלים ,וממילא גם האזהרה על צרכי העניים בכלל.
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
ה
מדרשא דמוע<דא
בי
והמחבר שגם בפסח השמיטו דין מעות חטים ולא והדברים מאירים כספירים לפי מה שביארנו, -ה-
הזכירוהו כלל ,וכן הרי"ף והרמב"ם .ותירץ שהבבלי שנתינה זו אינה מדין צדקה להשלים די מחסורו,
(ב"ב ח ע"א) כשמנה שיעורי ישיבת העיר לתמחוי שהרי לא היה בידו עוד לקנות כלום ,אלא מדין הנהגת רבותינו הקדושים
ולקופה העיר ,לא הזכיר "י"ב לחיטי דפסחא" כמו ושמחת בחגך ,ששמחת העני בחג היא גוף המצוה, הלכה למעשה
שהזכיר הירושלמי ,ועל כרחך שהבבלי סובר שאין וכל שהעני שמח בחגו קיים הנותן מצות שמחת הנהגת רביה"ק זי"ע בערב סוכות
דין מיוחד לפסח ,ואנן קיימא לן כהבבלי ,אלא החג אף שלא נקנה במעות אלו מאומה .וזהו
החילוק בין מעות חטים ,שכל ענינו שיהיה לעני במחזור דברי יואל לסוכות (מנהגים אות ה ,ועדות
שהרמ"א חזר ויסדו משום מנהג בעלמא.
קמח ,לשמחת העניים דסוכות ,שכל ענינה שיהיה ביהוסף סדר היום אות תע"ז) וז"ל ,ביום ערב סוכות
אכן ,אף לדעת הרמ"א והשו"ע הרב (סי' תכ"ט ס"ה) חילק רבינו צדקה במידה גדושה באופן יוצא מן
העני שמח.
שכתב "מנהג פשוט בכל ישראל שכל קהל וקהל הכלל יותר מבכל ימות השנה ,ואף שידוע שרבינו
משימים מס על בני עירן לצורך חיטים לפסח", ומצאתי שכבר קדמו בזה הדברי חיים זי"ע ממש פיזר הון תועפות לעניים בכל השנה ,עכ"ז היה רוב
הרי תראה מדבריהם שחיוב זה נובע מקביעת המס, באותו ענין ,כמובא בפי צדיק (עמ' רסח) שהגה"ק פזרונו לצדקה בערב סוכות למעלה מן הרגילות
שבפסח הוסיפו עוד מס על הקהל ,וכבר ביארנו מהר"ש מבאבוב זצ"ל שאל את זקינו מרן הדברי שלו ,כידוע גודל ענין נתינת צדקה בערב חג
בספרנו בדיני מעות חיטין (אות ד) שמעת שפסקו חיים זי"ע בערב סוכות סמוך לכניסת החג ,הלא הסוכות ,ורבינו היה שולח שלוחים מיוחדים לחלק
הקהלות מלהטיל מס ,שוב אין כאן חיוב מעיקר כבר מבוקר פיזרת לאביונים מכל הבא ליד ולכולם צדקה לעניי העיר ,ולהביא ברכה לתוך ביתם עכ"ל.
הדין ,ונשאר הדבר בתורת מנהג. נתת די מחסורם להוצאת החג ,ובשעה זו אף לא ועוד שם שהיתה לו רשימה מכל הרבנים והתלמידי
שייך לעשות כלום עם המעות ,ומה בצע בחלוקה חכמים שבעיר אשר בכל פרוס החג היה שולח להם
הטעם שהוסיפו מס זה דווקא בפסח זו .וענה לו ,הלא תבין בני ,כי אף שכבר יש לו לעני סכום הגון ,ושגם את הרבנית הצדיקת ע"ה שלח
כל צרכי החג אבל שמחת יום טוב עדיין אין לו, ביום ערב סוכות לבתי עניי העיר שתחלק להם ממון.
ובטעם הדבר שהוסיפו חכמים בפסח תקנה
כי האיך יעלוז בחג ביודעו כי חורף קשה עומד על
מיוחדת מה שלא הוסיפו בשאר הרגלים ,כבר כתבו וכעין זה בספר עזר בקודש (פרק כא) שכל מעות
הפתח ואין לו עצים להסקה ,ומה גם שחסרים לו
בזה הפוסקים כמה טעמים ,והבאתים בספרנו (שם הקוויטלעך של הימים הקדושים חילק רבינו
מעילי חורף לו ולבני ביתו וצריך לקנות מנעלים
אות ה) ,וכולם הם מצד צורך מיוחד של פסח ולא לילדיו ,הלא כל שמחתו תפוג לנוכח הדאגה על לצדקה ביום ערב סוכות" ,ווי עס איז ידוע פון
מצד מעלה במצות שמחת העניים .המטה יהודה הימים הבאים ,ובכן צריכים לפטמו בממון שיהיה אר"י הק' דאס גרויסע ענין פון טיילן צדקה ערב
(סי' תכ"ט סק"ב) כתב כי בפסח הצורך גדול יותר, לבו נכון בטוח על ימות החורף ,ורק אז יהיה לו סוכות".
כי חמץ אינו רשאי לאכול ומצה אינה מצויה כל שמחת החג בשלימות. ואף בשנה ששהה רבינו בירושלים עיה"ק ,הובא
כך ,ואם לא יכינו לו אפשר שישאר ברעב או יבוא
במושיען של ישראל (ח"ט פרק צה) שרבינו עצמו
להיכשל באיסור חמץ .וכן במור וקציעה (שם)
נוי סוכה של הדברי חיים זי"ע בערב חג הסוכות הרבה בצדקה וחסד כמובא בבני
שהוא משום חומרא דחמץ ,שאין יד העניים משגת
עוד הובא בספר תורות ועובדות מבית רבותינו יששכר.
לקנות חיטים משומרים .והמשנה ברורה (שם ס"ק
י) כתב וז"ל ,אפשר דמשום זה תקנו קדמונינו (חג הסוכות ,מתוך זכר צדיק לברכה אות תתי) שסיפר רבינו, וכך העיד גבאי הצדקה של רבינו בארה"ק
בפסח יותר משאר רגלים ,שהוא זמן חירות ויושבין כי הגה"ק בעל דברי חיים זצוק"ל לא היו לו מעות הרה"ח ר' ליפא שווארץ ע"ה (בספרו המאזרינו חיל)
מסובין וכל אחד הוא וביתו ברוב שמחה ,אין זה בערב סוכות ,והיה נצרך לכמה אלפים דינרים כדי וז"ל ,מדי שנה בשנה בפרוס ימי חג הפסח וימי
כבוד לה' שהעניים יהיו אז רעבים וצמאים עכ"ל. ליתנם לעניים ,ושלח את בניו הקדושים ללוות חג סוכות כשצרכי עמך ישראל מרובים ,היה רגיל
ודוק בלשונו "יותר משאר רגלים" ,הרי שגם בשאר אצל הנגידים ,ופיזר את הממון לעניי העיר .ובליל רבינו לשלוח אלי רשימה של שמות עניים ונזקקים
החג כשעבר על מפתן פתח סוכתו פתח ואמר, מעניי ארץ ישראל ,ובתוכם הרבה מנקיי הדעת
רגלים ישנו ,ובפסח הוסיפו.
"העולם נהגו לצייר את דפנות הסוכה בכל מיני שבירושלים ,והיה מצרף שם סכום גדול כדי שאוכל
ומצאתי טעם נפלא בשם הרה"ק מהרי"ד נוי סוכה ,אבל הנוי סוכה הנאה ביותר היא מצות לחלק להם כפי מחסורם לצורכי החג ויו"ט עכ"ל.
מבעלזא זי"ע (ביתו נאוה קודש ,ניסן עמ' צט) ,דבכל יו"ט צדקה ,ובזה אני מצייר את סוכתי ,וזה הוא הנוי
צריך לשמח עניים ולהזמינם על שולחנו ,כדאיתא סוכה שלי". לשלוח בערב יו"ט בכדי שישמח העני
בזוה"ק (הובא במג"א סי' תקכ"ט סק"ח ובמשנ"ב ס"ק יז), שיש לו מעות גם אחר יו"ט
אמנם בפסח שמנהג ישראל שכל אחד אוכל בביתו
-ו- עוד הובא שם בניצוצי תומר (מזכרונות הרה"ח ר'
ואינו אוכל אצל אחר ,שלכל אחד חומרות משלו,
משה אלי' פאלאטשעק שליט"א ,בס' באילנא דחיי ח"ג עמוד
ממעטים להזמין עניים לביתו ,על כן תקנו ליתן מעות חטים דפסח הוא תוספת תקכ"ט) עובדא שיש בה חידוש הלכה למעשה,
מעות חיטים לפני פסח כדי שיהיה לעניים לאכול מתקנת חכמים ולא עיקר המצוה שפעם אחת בערב סוכות זמן קצר טרם כניסת
בביתם. החג נזכר רבינו ששכח לשלוח לאחד צרכי יו"ט,
המנהג של הרמ"א נובע מתקנות המס
ולדבריו הק' נתבאר הענין כמין חומר ,שעיקר ואמר להרבנית שתלך לביתו ותתן לו סכום הגון.
המצוה בכל הרגלים הוא שיאכל העני על שלחנו אחר שבררנו כל זה ,ניתנה ראש ונשובה הרבנית טענה שכבר אין הזמן מספיק לקנות דבר
של בעל הבית וישמח עמו ,ובפסח שאי אפשר לתחילת נידון דברינו ,לברר הטענה שהרמ"א מה ,וטוב יותר לשלוח לו לאחר יו"ט .ענה לה
לקיים העיקר בצורתו ,הוצרכו חכמים לתקן הביא רק בהלכות פסח (סי' תכ"ט ס"א) "ומנהג לקנות רבינו" ,דו ווייסט נישט וואספארא הנאה דער איד
אופן אחר שיצא יד"ח בממון מבעוד מועד .נמצא חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח" ,ולא נזכר מנהג וועט האבן ,נאר פון וויסן אז ער האט ביי זיך געלט
שמעות חטים אינו מעלה יתירה של פסח ,אלא זה לא לסוכות ולא לשבועות. אויף חול המועד ,ער וועט האבן א שמחת יו"ט
תקנה שבאה למלא חסרון של פסח ,שבו אין העני ראשונה אציין ,שבספר בית דוד (או"ח סי' בלויז פון דעם אז ער האט געלט אין טאש" ,ותיכף
יכול לישב על שלחן חבירו. קלו ,הובא בשער הציון סי' תכ"ט סק"ז) תמה על הטור נזדרזה הרבנית ומסרה המעות)ב .
אגב ,ומסופר (מושיען של ישראל) ,אשר פעם בחג הסוכות שאל המשב"ק הרה"ח ר' פייוויש אשכנזי ז"ל את רבינו ז"ל אם מותר להכניס את הקדירה אל הסוכה כדי שיוכל לחלק את המנות ב.
לאורחים ,כי היה מרחק רב מבית התבשיל עד הסוכה ,וקשה מאד לילך עם כל מנה ומנה מרחק כזה .ענה לו רבינו ,הלא דין בשו"ע (סי' תרל"ט) שאסור להכניס קדירה שהרי זה מאוס ,אמנם אם
לא יתנו לאכול לאורחים הרי זה יותר מאוס ,על כן תוכל להכניס את הקדירה שיהי' אורחים לאכול .והוסיף בדרך צחות ואמר ,ששמע פעם אחד שהיה אחד שאמר פירוש הפסוק (בראשית ו ,טו)
"צהר תעשה לתיבה" ,א קויליטש זאלסטו מאכן פארן טיש ,ושאלו אותו ,ומאימתי פירוש של 'צהר' א קויליטש ,והשיב הלה ,שבאמת פירוש תיבת אורה ,ואני כשיש לי קויליטש אז יש לי אורה,
וכמו"כ סיים שאצלנו מאוס אם אין מקיימין מצות הכנסת אורחים.
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
ו
ג .וכיון שעיקר קיום מ"ע של שמחת הרגל הוא שמחת יו"ט אף אם יש לו כל צרכי החג ,ולשם כך נמצא מכל הנ"ל שעיקר חיוב שמחה
ע"י שמשמח עניים ,יש חיוב מיוחד להכין עצמו לוה שלשים אלף כתרים .הרי שהוצאות סוכות אצל בסוכות ופסח נלמד מסוכות
לפני הרגל לשמח העניים ברגל ,כמו שיש חיוב העני הן כפולות ,צרכי החג עצמו וצרכי החורף הרי עלה בידנו ההיפך הגמור מדעת ההמון,
להכין עצמו בשאר מצוות הרגל ,ויש בזה ב' שאחריו ,מה שאין כן בפסח שאחריו בא הקיץ. שהרי לפי כל הנ"ל נמצא ,ששמחת העניים ברגל
אופנים ,הראשון ,שיזמין עניים לסעודתו ,והשני, ומעשה נאה הובא על החסיד ר' משה שוסטער ז"ל היא מקרא מלא בתורה אצל סוכות ,והובאה
לשלוח מעות לעניים .והחילוק בזה הוא ,שאת מבני ברק ,שלא היה קונה לעצמו ד' מינים כי כל ברמב"ם ובטור ובשו"ע כחיוב גמור שבלעדיו אין
העניים שאין להם בית יזמין לסעודתו ,והעניים אשר לו נתן לעניים ,ומרגלא בפומיה שהארבעה כאן אלא שמחת כריסו .ומעות חטים דפסח לא
שיש להם בית בעצמו לא יביישם להזמינם אליו, מינים שלו הם חלות יין בשר ודגים עבור עניים, הובא ברי"ף וברמב"ם ובטור ובמחבר כלל ,והרמ"א
אלא ישלח להם סעודותיהם לביתם. והטעם ,כי הד' מינים של הלולב יכולים לצאת שהביאו קראו בפירוש "מנהג" ,ומה שנשאר בידינו
ד .חיוב זה הוא גם אצל אלמנות ויתומים שיש בשל אחרים ,אבל בשר ודגים צריך שיהיה לכל 'מעות חיטין' הוא מנהג קדוש של ישראל בגדר מס
להם מעות לחג ,אשר גם להם יש חיוב מיוחד אחד בנפרד ,ואף על פי כן לעניים היה מהדר הקהל.
לשמחם ולהרנין לבם לפני הרגל .וחיוב זה מוטל לקנות ד' מינים מהודרים שלא יצטרכו לצאת בשל
אחרים. ומעתה ,שוב אין מקום לטענה שאין מקור
גם על בני שבט לוי וכד' ,שמקבלים בעצמם את מפורש לחיוב זה בסוכות ויש ללמדו מפסח ,כי
צרכי החג. נמצא שמדת הדין נותנת ,שאם תיקנו חכמים לפי כל המבואר כאן אדרבה ,שמחת העניים בפסח
ה .יתכן שקופת העיר יש להם חיוב מיוחד ,שלא בפסח תקנה קבועה מפני ההוצאות ,כל שכן שראוי היא הנלמדת ,ואילו בסוכות היא מפורשת להדיא
יהא עני בעיר אשר אין לו די סיפוקו בצרכי החג לעשות כן בסוכות שהוצאותיו מרובות יותר .ומה בכתוב .ונמצא ,שאין ענין זה בסוכות בגדר מדת
שלא תיקנו כן חכמים בפירוש ,כבר נתבאר שהוא חסידות בעלמא ,אלא הוא חיוב גמור מדאורייתא
בהרחבה.
מפני שבסוכות הכתוב עצמו מטיל את החיוב על במצות שמחת החג .ולדברי הרמב"ם והשו"ע ,מי
ו .נמצא מכל הנ"ל ,שחיוב שמחת העניים אינו מצד כל יחיד ,ולא הוצרכו לתקנה .אבל בדורנו ,שרבו שאינו משמחם ,לא רק שחסר לו בקיום שמחת יום
מצות צדקה ,אלא הוא שלימות מצות שמחת העניים המתביישים לפשוט יד ,כבר הובא לעיל טוב ,אלא שעוד נחשב כמבזה את המועדות וענשו
הרגל של המחלק בעצמו .ומדברי רביה"ק ז"ל דברי המשנה ברורה (סי' תקכ"ט ס"ק יז) על כל יום גדול מאד כדברי המג"א.
למדנו חידוש נורא ,שמי שאינו משמח העניים טוב ,שנהגו במקומות שקודם יו"ט הולכין נבוני לב
הוי כמי שלא קיים היו"ט כהלכתו .ויותר מזה לבתי העשירים לקבץ עבור אלו המרי נפש ,ואשרי
למדנו ,שגם אם נותן סעודתו לבניו ולבני ביתו, האנשים שמשימין עין על זה שמזכין לעצמן -ז-
עדיין לא נחשב כמקיים מ"ע דשמחת הרגל עד ומזכין לכל אנשי העיר.
שישמח גם את העניים. הוצאות חג הסוכות
ז .והנה ,עיקר מצות שמחת הרגל ושמחת העניים פוק חזי מאי עמא דבר הטעם שנתנו הפוסקים לפסח
נאמר בסוכות ,והראשונים נתנו הטעם בזה ותדע ,שבמשך שנים רבות לא היתה בעירנו שייך בסוכות ביתר שאת
משום שהוא חג האסיף ,ומשו"ה הזהיר האריז"ל חלוקה מסודרת לצרכי סוכות כלל ,בעוד שלפסח ועתה אבוא אל הנקודה שממנה נתגלגל כל
שיש לחלק הרבה צדקה בערב סוכות ,וגם היו קופות מסודרות מימים ימימה ,ומי יודע כמה הדו"ד בינינו ,שהגבאים הזכירו את החלוקה
רביה"ק ז"ל הקפיד מאד ע"ז כהנהגת מרן הדברי משפחות ישבו בחג בלא די מחסורן ובושו לבקש. לצרכי חג הסוכות שאנו מקיימים בעירנו זה שש
חיים זי"ע. ומאז שנתייסדה החלוקה ,ראו קהילות אחרות שנים ,לומר שאין בה צורך ,כי בסוכות אין הוצאות
ח .וגם האושפיזין עיקר חלקם וסעודתם הוא מה בערים אחרות ועשו כמותנו ממש באותה צורה, מיוחדות כבפסח .והנה באמת ,גם כל מה שנעשה
שנותן לעניים ,ואם הזמין האושפיזין ולא נתן ולא מפני שראו את דברינו אלא מפני שראו את עד עתה הוא רק מעט מן המעט ממה שראוי ,והכל
לעניים ,מקללין אותו האושפיזין רח"ל. הצורך .ואמרו חז"ל (ברכות מה ע"א) פוק חזי מאי בזכות הנותנים והעוסקים ,אבל לגופו של ענין הנה
עמא דבר ,שכאשר הצבור מקבל דבר ומתפשט נהפוך הוא.
ט .והא דהביא הרמ"א המנהג של מעות חיטין מעיר לעיר ,סימן הוא שהוא ממלא חסרון אמיתי
דווקא לפסח ,היה זה מס מיוחד אשר תקנו דהנה ,כל הטעמים שנתנו הפוסקים למעות
ולא דבר יתר .ואילו היה הדבר 'שאין בו צורך' חטים ,כמו שהבאתי לעיל ,הם מצד ריבוי ההוצאות
מפני ההוצאות המרובות של חג הפסח ,ועוד כדבריהם ,לא היה מתפשט ,שאין הצבור טורח
טעמים שנתנו האחרונים ,וגם היום שיותר אין של פסח ,שאין יד העני משגת למצה שמורה ויין
וממונו יוצא על דבר שאינו נחוץ. לארבע כוסות .ואם זהו הטעם ,הרי בסוכות הדבר
נוהג ענין המס עדיין יש מנהג כזה ,אבל צריך
לדעת ,שיסוד החיוב הוא בסוכות וממנו נלמד ומעתה ,במקום לומר על החלוקה שאין בה הוא ביתר שאת ויתר עז .שבפסח אין לעני אלא
לפסח. צורך ,נראה לי שהיה ראוי לומר להיפך ,שחבל על הוצאת המאכל ,אבל בסוכות מוטלות עליו הוצאות
השנים שלא היתה ,ושראוי לכל עיר ועיר שתהיה מצוה שאין דוגמתן בכל השנה ,סוכה ודפנותיה
י .כהיום הזה שחג הסוכות יש בו הוצאות גדולות בה. וסכך ,ואתרוג ולולב והדסים וערבות שדמיהם
עד מאד ,לכל הפחות כמו בחג הפסח ואף יותר מרובים ,ומלבד זה שני ימים טובים כפולים של
מזה ,צריך להנהיג שלא תהא עיר שאין בה סוכות ושמיני עצרת ושמחת תורה ,וימי חול
חלוקה לחג הסוכות ממש כמו לחג הפסח. -ח- המועד שבהם צריך לשמח את בני ביתו ,ועוד
•• העולה מכל האמור שאורחים באים אל הסוכה .ומי שאין לו ,בפסח
יכול לצאת בכזית מצה של הקהל ,אבל בסוכות
א .חיוב שמחת הרגל הוא מצות עשה דאורייתא אם אין לו סוכה ואין לו אתרוג ,במה יקיים את
ויה"ר שבזכות מצות צדקה שהיא הנוי סוכה הנאה
שנוהג גם בזמן הזה ,וגם הנשים חייבות בו. החג .וכבר כתב היסוד ושורש העבודה (שער האיתון
ביותר ,ובזכות מה שנשמח את העניים והאומללים
אלמנות ויתומים ,נזכה לחתימה טובה ולישב בצלא ב .הרמב"ם מבאר גדר מצוה זו ,לשמחת עצמו פרק יב) שערב סוכות היום קצר והמלאכה מרובה
דמהימנותא ,ויקויים בנו אם אתה משמח את שלי בבשר ויין ,אשתו ובניו בראוי להם ,ולשמח בהכנת הסוכה והלולב ומיניו ,ואם כך אצל מי שיש
אני משמח את שלך ,ונזכה במהרה להקמת סוכת דוד עניים ברגל ,ומחדש הרמב"ם ,שמי שאינו לו ,מה יעשה מי שאין לו.
הנופלת ולשמוח בשמחת עולם על ראשינו ,בביאת משמח עניים עמו לא יצא ידי חובת מ"ע של ולא מלבי אני אומר כן ,שהרי כך אמר הדברי
גואל צדק בב"א. שמחת הרגל ,ולא זו בלבד ,אלא דעוד הוי כקלון חיים זי"ע בפירוש ,כמו שהעתקנו לעיל ,שבסוכות
ידידו דורש שלומו הטוב לשמחת הרגל .ולכן מוסיף המג"א ,שענשו של עומד החורף על הפתח ,ואין לעני עצים להסקה
יואל לאנדא אדם זה גדול מאד רח"ל. ומעילי חורף ומנעלים לילדיו ,ובלא זה אין לו
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
ז
בירורים ועיונים בשמעתתא ובהלכה
מבי
מדרשא שמעת<תא
מבואר דנחלקו לענין חשש מראית העין ,במקום למעשה פסק המחבר להחמיר כשיטת הרמב"ם,
שהדרך לעשות את המחצלת לשכיבה והאומן דאין לסכך במחצלת קטנה אפילו כשאינה חלקה הלכות סוכה
עשאה בפירוש לשם סיכוך. ואינה ראויה לשכיבה.
אולם בעיקר חידושו של ה"ר ישעיה ,שאין
הולכין אחר כוונת האומן אלא אחר כוונת הקונה,
עדיין יש לעיין אם גם בזה חולק הרא"ש)ו .
קנה מחצלת מאומן א
שיטת ה"ר ישעיה מטראני הרה"ג רבי אלחנן חיים פילאפף שליט"א
הב"ח כתב בדעת הרא"ש לחלק :אם ציוה את הרא"ש (סי' ל"ז) הביא בשם ה"ר ישעיה מטראני, ראש הכולל
האומן מתחילה לתקנה לסיכוך ,האיסור הוא משום דבמחצלות שמוכרים התגרים אין הולכין אחר שעת ומו"ץ בקיט"ל סאטמאר
מראית העין ,אבל אם לא ציוהו לעשותה לסיכוך, עשייתן ,לפי שהאומן אינו עושה אותן אלא למכרן
אלא לאחר שכבר נעשתה קנאה להשתמש בה לכל מי שיצטרך להן ,כל אחד לפי צורכו .ולפיכך בירור מקיף בדין מחצלת
לסכך ,אסורה אף מעיקר הדין ,משום שהרא"ש הולכין אחר שעת הקנייה ,והדין תלוי בכוונת הקונה של קנים לסכך
חולק על ה"ר ישעיה וסובר שאין הולכין אחר את המחצלת.
כוונת הקונה אלא אחר כוונת האומן .ובשו"ת בצל קיי"ל בשו"ע (סימן תרכ"ט ס"ו) במחצלת של קנים
החכמה (ח"ב סי' מ"א אות ד') כתב שמדוקדק כן מלשון ויש לעיין בדברי ה"ר ישעיה :האם כוונתו שאין וקש ושיפה וגמי ,בין שהיא חלקה וראויה לשכיבה
הרא"ש)ז . הולכין כלל אחר מחשבת האומן ,או שכל טעמו ובין שאינה חלקה ואינה ראויה לשכיבה .מקור
הוא משום שבאומן העושה למכירה אין מחשבתו הדין ,בגמ' (כ' ).הובאה ברייתא :מחצלת של שיפה
אבל בשו"ת מהרי"א הלוי (ח"א סי' קי"א) חולק לשום שימוש מסוים ,אלא כל כוונתו לסחורה .והנה
על הב"ח וסובר דגם הרא"ש מודה לה"ר ישעיה ושל גמי ,גדולה מסככין בה וקטנה אין מסככין בה
בלשון הרא"ש משמע דה"ר ישעיה מיירי במחצלות [ופרש"י (ד"ה גמי) דשיפה וגמי דברים רכים הם,
שמעיקר הדין הולכין אחר כוונת הקונה ,וכל מה שסתמן אינן עשויות לשכיבה ,שכתב וסתמא לאו
שפוסל הוא רק משום מראית העין)ח ,וכ"פ בשו"ת הלכך נוחים לשכיבה ,וסתם קטנה עומדת לשכיבה].
לשכיבה עבידי שהן ממלאין בהן צמר)ד ,וגם עושין אבל מחצלת של קנים [ופרש"י (ד"ה אבל של קנים)
אמרי יושר (ח"ב סי' ס"ז))ט . מהן מחיצות" ,הלכך" לאו בתר עשייתן אזלינן)ה . שהן קשים] ,גדוּלה [ופרש"י :מעשה עבות וקליעה]
ובשו"ע הרב (סעי' ז') ובפרמ"ג (משב"ז סק"ז) ,כתבו ולפי"ז לכאורה אין בדברי ה"ר ישעיה חידוש גדול, מסככין בה ,ארוגה אין מסככין בה .ור' ישמעאל בר'
דבמקום שאין מנהג מבורר ,אף שמחצלת קטנה שהרי מיירי במקום שאין המחצלות עומדות כלל יוסי משום אביו ,וכן ר' דוסא ,סוברים דבין גדולה
סתמה לשכיבה ,אם קנאה לשם סיכוך כשרה ,ויש לשכיבה ,ואה"נ במקום שהן עומדות לשכיבה ,גם ובין ארוגה מסככין בה.
להסתפק אם לפי שיטת הב"ח ג"כ כשרה ,די"ל דרק כוונת האומן היא לשכיבה ,ואם קנאן אחר כך אדם
במקום שהמנהג לשכיבה בזה סובר הב"ח דלפי לצורך סיכוך לא מהני. ונחלקו הראשונים באיזה אופן מיירי הברייתא.
הרא"ש אזלינן בתר כוונת האומן ,אבל במקום שאין רש"י ותוס' (ד"ה ושל חילת) פירשו דמיירי במחצלת
אולם בטור מבואר בדעת ה"ר ישעיה ,דאפילו קטנה ,ואעפ"כ סובר ת"ק דבשל קנים ,כשהיא
מנהג מבורר אף דסתמה עומדת לשכיבה ,מ"מ אינו במקום שעושין אותן לשכיבה ,אם הקונה קנאה
המנהג כן רק סתמה ,ואין כוונת האומן לשכיבה, גדוּלה ,מסככין בה ,משום שאינה עומדת לשכיבה.
לשם סכך מותר לסכך בה .הרי מבואר דאף וכ"ה בראב"ד (בהשגות על הרמב"ם) .ולפי"ז ,הא דקתני
אבל י"ל דגם בזה כיון דסתמה עומדת לשכיבה ,א"כ אם האומן עשאה לשם שכיבה ,אין הולכין אחר
גם כוונת האומן לשכיבה ,ולפי הרא"ש פסול מה"ת במשנה דמחצלת של קנים קטנה לכו"ע אין מסככין
מחשבתו אלא אחר כוונת הקונה. בה ,מיירי דווקא בארוגה .וכתב המהרש"א דתנא
אף בקנה לסיכוך.
והבית מאיר הקשה על הטור ,דבדברי הרי"ד לא דמתני' ע"כ לא ס"ל כר' ישמעאל בר' יוסי ור' דוסא,
נתבאר שהתיר אף במקום שמנהג המקום לשכיבה. דלדבריהם מותר לסכך אף בקטנה דמחצלת של
לשיטת הרא"ש עשאה והפרמ"ג (סוף משב"ז סק"ז) כתב" :ועי' ברא"ש ובטור קנים אינם עשוים לשכיבה ,כיון שהם קשים.
בפירוש לסיכך ולא סתרי אהדדי ,וזה שכתב הב"י וז"ל הרא"ש, אבל הרמב"ם (פ"ה ה"ו) סובר דהברייתא מיירי
ברמ"א (שם) כתב" :דהיינו שרוב בני אותה העיר והבן" .ודבריו סתומים ,כדרכו בכמה מקומות. במחצלת גדולה .וכתבו המגיד משנה והלחם משנה
עושין אותה לסיכוך" .וביאור דבריו :לשיטת הרא"ש, דהרמב"ם גורס "גדוֹלה" ,והיינו דמשום שהיא גדולה
במקום שנהגו לעשות את המחצלת לשכיבה ,היא שיטת הרא"ש אין מסככין בה ,ולדעת ת"ק ,בארוגה אין מסככין
פסולה אפילו אם אמר לאומן בפירוש לעשותה הרא"ש חולק על ה"ר ישעיה וסובר דבתר מנהג אפילו בגדולה [והמשנה לא מיירי בארוגה] .ור'
לסיכוך .וא"כ צ"ע ,דבגמ' מבואר שמחצלת קטנה אנשי המקום אזלינן .ולכן ,במקום שהמנהג לעשות ישמעאל בר' יוסי ור' דוסא סוברים דבגדולה מסככין
סתמה לשכיבה ואינה כשרה אלא אם עשאה מחצלת לשכיבה ,אף אם אמר לאומן בפירוש אף בארוגה .וכן קיי"ל ,דכן משמע מסתימת המשנה,
לסיכוך :ולכאורה ,מאי מהני שעשאה לסיכוך ,הרי לתקנה לו לסיכוך ,אין מסככין בה ,דמי יודע שאמר שמחצלת גדולה מסככין בה בכל אופן .ובמהרש"א
עדיין קיים חשש מראית העין. לאומן לתקנה לסיכוך ,ואתו כולי עלמא לסכוכי בהו. כתב דכן היא שיטת הרא"ש).ג
הפני יהושע והקרבן נתנאל (אות ר') הקשו ,מה סברא יש להחמיר בארוגה של קנים גדולה יותר מבמחצלת של שיפה ושל גמי ,הראויות יותר לשכיבה ,ואעפ"כ מסככין בהן כשהן גדולות .וכתב ג.
הפנ"י ליישב ,דאפשר שכיון שקנים עבים אינם ראויים לאריגה אלא בטורח גדול ,אם טרח לאורגם מסתמא לשכיבה הוא צריך אותם ,אף כשהמחצלת גדולה.
ואז היא מקבלת טומאת מגע ,משום שנעשתה לשם קבלה .אולם אין זה מנהג קבוע ,שהרי יש בני אדם העושים מחצלות אלו לשם מחיצות ,ובאופן זה אינן מקבלות טומאה. ד.
ובתוס' רי"ד יש ט"ס ,שכתב דסתמה נמי לשכיבה עבידי ,שהרי ממלאין אותן צמר וגם עושין מהן מחיצות ,וצ"ל דסתמה לאו לשכיבה .וכ"ה בספרי הרי"ד (כ' ד"ה ואסיק). ה.
הבית מאיר הקשה ,במה נחלק הרא"ש על ה"ר ישעיה ,והרי ה"ר ישעיה לא מיירי אלא במקום שאין מנהג המקום לשכיבה ,וא"כ אין שם חשש מראית העין. ו.
הרא"ש הביא ראיה לשיטתו מהגמ' שמחצלות של אושא טמאות משום שמנהג המקום היה לשכיבה .משמע שדינן טמא מעיקר הדין ,ולא רק משום מראית העין ,והיינו משום שאין הולכין אחר ז.
כוונת הקונה .ומה שאסר הרא"ש משום מראית העין הוא כשאמר לאומן לתקנה לו לסיכוך .ולדעת החולקים על הב"ח צ"ל ,שמה שכתב הרא"ש "אפילו אמר לאומן" הוא לרבותא ,וה"ה אם לא אמר
לאומן אלא קנאה לשם סיכוך ,שכל האיסור אינו אלא משום מראית העין .אלא שלפי זה עדיין צ"ע מדברי הרא"ש שמחצלת של אושא מקבלת טומאה ,שמשמע להדיא שאין זה משום מראית העין.
השאלה שם היא לענין מקוה ,לשיטות הפוסקים שאין צינור כשר אלא אם נעשה מתחילה על דעת להשתמש בו עם הקרקע ,ומדברי המהרי"א הלוי מבואר שהולכין אחר כוונת הקונה ולא אחר ח.
כוונת האומן.
ובטעם הדבר שאין הולכין אחר כוונת האומן יש לפרש בשני אופנים :א .אף במקום שהמנהג לשכיבה ,וכן במחצלת קטנה שסתמה לשכיבה ,האומן עצמו אינו עושה אותה לצורך זה אלא לשם ט.
סחורה ,ולכן עדיין לא חלה עליה קבלת טומאה ,והכל נקבע לפי כוונת הקונה .ב .אפילו אם האומן עשאה בפועל בכוונה לשכיבה ,אין כוונתו קובעת ,כשם שכוונת אדם אחר אינה מעלה ואינה
מורידה ,ורק כוונת הבעלים קובעת .וכיון שהאומן עושה אותה למכירה ולא כדי שתישאר שלו ,אין בכוחו לקבוע את ייעודה של המחצלת.
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
ח
מבי
מדרשא חדוו<תא
הארות והערות שנתלבן מבני החבורה
אלא שמחצלת קטנה מצד עצמה סתמה לשכיבה,
אין בזה חשש מראית העין.
ועל כן מפרש הרמ"א ,דמה שאמרו "עשאה
לסיכוך" אין הכוונה שעשה מחצלת זו בפירוש
לשם סיכוך ,אלא שמנהג העיר הוא היפך הסתם,
מנהג המקום לסיכוך ועשאה לשכיבה שאפילו מחצלת קטנה רגילים לעשותה לסיכוך.
רק באופן זה היא כשרה .ובאמת ,במקום כזה היא
ברמ"א כתב" :דהיינו שמנהג המקום לשכב
כשרה אפילו עשאה סתם)י .
עליה" .הרעק"א למד בדבריו ,דדווקא אם מנהג
הלכות סוכה המקום לשכיבה אין מסככין בה ,אבל אם מנהג וכתב הבית מאיר ,דהר"ן מפרש להדיא ש"עשאה
המקום לעשות מחצלות לשם סכך ,אף אם אדם לסיכוך" היינו שהעושה עשאה בפירוש לשם סיכוך,
אחד עשאה בפירוש לשכיבה ,מ"מ כשרה .וכ"כ ונמצא שהוא חולק על גזירת הרא"ש .וכן הרמב"ם,
א המחצית השקל (במג"א סק"ו).
הדמשק אליעזר כתב דכן היא גם שיטת הגר"א,
שסתם כלשון הגמ' ,משמע שאינו חושש לגזירה
זו)אי .עוד כתב הבית מאיר ,דהשו"ע השמיט את
דעת הרא"ש משום שפסק לקולא כדעת הרמב"ם:
הרה"ג רבי שהרי ציין לגמ' דף כ' .דמחצלות של אושא כו"ע והרמ"א ,שנראה לו להחמיר כהרא"ש ,פירש את
אלחנן חיים פילאפף שליט"א
מודים שהן טמאות ,משום שמיוחדות לשכיבה, לשון השו"ע באופן המתאים לשיטתו .וכ"כ במאמר
ראש הכולל
ומחצלות של טבריא כו"ע מודים שהן טהורות מרדכי (סק"ה) בדעת השו"ע ,וגם המהרש"ם (בדעת
ומו"ץ בקיט"ל סאטמאר
[ופרש"י (ד"ה ועל של טבריא) ,משום שקשות הן ואין תורה) פסק להקל אם אמר לאומן בפירוש לעשותו
בדין לתחוב יתד (שרוי"ף) אדם רגיל לייחדן לשכיבה] .ומשמעות הגמ' היא לסיכוך.
בתוך הסכך או בהמעמיד שאין הולכין אחר דעת העושה כלל אלא אחר והנה הט"ז (סק"ז) הקשה על הרמ"א ,דלשון
מנהג המקום :לחומרא ,במחצלות של אושא, הגמ' והמחבר "עשאה לסיכוך" אינה מתפרשת
מצוי מאוד שמחברים את הקורות ולקולא ,במחצלות של טבריא .והטעם ,משום כלל על מנהג המקום .ולכן כתב שהמשנה מיירי
המעמידות את הסכך במסמרים ,או שתולים שבטלה דעתו אצל מנהג המקום)גי . בעיר שאין בה מנהג ידוע ,ובמקום כזה מהני אם
נויי סוכה על הגג ומחברים אותם במסמרים. עשאה בפירוש לשם סכך ,דליכא חשש מראית
יש לדון אם מקום הנקב של המסמר נעשה והרעק"א הקשה על הרמ"א ,דהרי הרא"ש כתב
העין.
בית קיבול .ואף שהוא נעשה על מנת להדיא שטעמו משום מראית העין ,שאין בני אדם
למלאותו ,הרי למעשה החמירו הפוסקים יודעים שעשאה לסיכוך .טעם זה שייך רק לחומרא וכתב הפרמ"ג שהלבוש לא העתיק את דברי
בבית קיבול העשוי למלאות .אם כן ,לכאורה ולא לקולא ,שהרי אם עשאה בפירוש לשכיבה, רבו הרמ"א משום שסובר כהט"ז .והמשנ"ב (ס"ק
נעשית הקורה כולה בית קיבול ,ונמצא ודאי מקבלת טומאה ,ומה יועיל שמנהג המקום י"ז) הביא בשם חמד משה דגם הרמ"א מודה לעיקר
שמעמיד את הסכך על גבי דבר המקבל לסיכוך .והבכורי יעקב (סק"י) הוסיף דגם מצד דברי הט"ז ,אלא שבא להוסיף שאם מנהג העיר
טומאה ,וכל שכן כשתוחב את המסמר בסכך לשכיבה ,לא מהני מה שעשאה בפירוש לסיכוך.
"בטלה דעתו" אין לומר כן ,דלא שייך בטלה דעתו
עצמו [כפי שמצוי בסטעפי"ל (.])staple וכן פסק השו"ע הרב (סעי' ח'-ט') :מצד אחד כרמ"א,
אלא כשדעתו בטלה אצל כל אדם ,ואילו כאן יש
שהולכין אחר מנהג המקום ,ומצד שני כהט"ז,
[ומ"ש בשו"ע (סימן תרכ"ט סעי' ח') לחבר מקומות שבהם עושים מחצלות לשכיבה)די . שבמקום שאין מנהג מבורר הדבר תלוי בכוונת
כלונסות הסוכה במסמרות של ברזל ,וכ'
אבל החמד משה והבכורי יעקב (סק"י) והמשנ"ב העושה .וכן הערוך השלחן (סעי' י"ב) הביא את דברי
המג"א (סק"י) דאינו אלא מעמיד דמעמיד ולא
(ס"ק י"ח) למדו דגם הרמ"א מודה שאם עשאה הרמ"א והט"ז כאחד[ ,וכתב על דברי הט"ז "ואינה
נעשה הכלונסות מקבל טומאה ,י"ל דאיירי
באופן שנעשה נקב מפולש לגמרי ,ועיקר בפירוש לשכיבה היא מקבלת טומאה ,אפילו השגה"].
השאלה רק באופן שאינו מפולש כלל]. במקום שמנהג לסיכוך .וכוונת הרמ"א היא להוסיף אבל הבית מאיר תמה על הט"ז :דאף במקום
דין אחר :שאפילו לא עשאה בפירוש לשכיבה ,אם שאין מנהג מבורר ,הרי מחצלת קטנה סתמה
והנה ,הערוך לנר (ד״ה בתוס׳ מהו דתימא)
כתב לחדש ,שאם בתחילה לא היה כאן בית מנהג המקום לשכיבה היא מקבלת טומאה .ולפי"ז, לשכיבה .וא"כ ,מנין ידע הרואה שמחצלת זו
קיבול ,ורק על ידי המילוי שבתוכו נעשה לשון "דהיינו" שברמ"א פירושה כאילו כתב "או". נעשתה לשם סיכוך ,ועדיין יש לחוש דאתו כו"ע
בית קיבול -לכולי עלמא אינו נחשב בית וכן משמע מהמג"א (סק"ז) שהוסיף על דברי הרמ"א לסכוכי אף בסתמה .משום כך פסק כהרמ"א ולא
קיבול .ומסיים :״ולפי זה יצא לנו הדין ,דאם דבמקום שאין מנהג ידוע ,לכו"ע מותר לסכך אם כהט"ז .וכ"כ במאמר מרדכי (סק"ה))בי .
נעץ יתד בעץ ,אף שנעשה על ידי זה בית עשאה לסיכוך ,ואם הרמ"א עצמו היה מיירי וליישב את שיטת הט"ז והאחרונים העומדים
קיבול בעץ ,מכל מקום טהור ,דהא לא היה בעשאה בפירוש לשכיבה ,הרי גם במקום שאין בשיטתו ,צ"ל דחשש מראית העין נאמר דווקא
כאן בית קיבול קודם מילואו״ .וכ' הערוך מנהג ידוע ודאי היתה פסולה .וע"כ דהרמ"א לא במקום שמנהג המקום בפועל לעשות מחצלות
לנר דכן כתב בשו״ת נודע ביהודה (מהדו״ק מיירי בעשאה בפירוש לשכיבה. לשכיבה .אבל במקום שאין מנהג מפורש לשכיבה,
יו״ד סי׳ צ״ו) ,שפשוט לו שזה אינו נקרא בית
קיבול העשוי למלאות).א
י .והגר"א מציין למה שאמרו בגמ' "לא נחלקו וכו' על מחצלות של אושא" .ומכאן ראיית הרא"ש שהכל הולך אחר מנהג
המקום .אולם לכאורה אין הראיה מוכרחת ,דיש לומר שהגמ' מיירי בעשאה סתם :אף שמבואר במשנה שמחצלת גדולה
סתמה לסיכוך ,באושא סתמה לשכיבה ,אבל עדיין אפשר לומר שאם עשאה בפירוש לסיכוך היא כשרה.
מ"ש הערוך לנר בשם הנוב"י אינו מוכרח כ"כ, א.
אי .ויש לדחות ,דדרכו של הרמב"ם בכמה מקומות להעתיק את לשון הגמ' כצורתה.
שכתב שם דהיה יכול לקבוע הזכוכית ע"י
מסמרים קטנים של עץ לקבעם סביב הזכוכית בי .וכתב שמפורש כן בקיצור פסקי הרא"ש ,וז"ל" :קטנה סתמא אין מסככין בה ,ואם נוהגים אנשי המקום לסכך בה ולא
ובזה יהיה קיים הזכוכית בחלון ,אבל היה צריך לישכב עליהן מסככין בה ,אבל אם אין נוהגים ,אפי' אמר לאומן לתקנה לסיכוך אין מסככין בה" .הרי מבואר שרק במקום
שלא לעשות נקבים לקבוע בהם המסמרות של שנהגו אנשי המקום לסכך בה היא כשרה.
עץ דא"כ הדר הוי ליה בית קיבול אלא שאפשר גי .מה שדייק הדמשק אליעזר מדברי הגר"א לכאורה אינו מוכרח .הגר"א מציין למחצלות של אושא ,וזו עצמה ראיית הרא"ש,
לתחוב עץ קשה בעץ רך בלא נקב עכ"ל. ואעפ"כ כתבו האחרונים שטעם הרא"ש הוא משום מראית העין ולא משום בטלה דעתו .ואפשר שדיוקו הוא ממה שכתב
דאפשר לומר דאיירי באופן שלא היה נקב כלל. הגר"א על מחצלות של אושא "וכו'" ,ורצה לרמוז גם למחצלות של טבריא.
ובספר הסוכה כתב שגם החזו"א (קמ""ג ו') די .ולפי דבריו אפשר לומר ,דכיון שרש"י פירש שמחצלות של טבריא נעשו ממין קשה ,הטעם שאינן עומדות לשכיבה אינו רק
מצד מנהג המקום אלא מצד עצם מינן .ולפי זה שפיר שייך לומר שבטלה דעתו אצל כל אדם ,משום שבכל מקום מחצלת
ממין זה אינה עומדת לשכיבה.
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
ט
מבי
מדרשא שמעת<תא
כתב שלא ימחה במי שעושה כן .לאחר מכן הוסיף ולענין חשש מראית העין ,לדעת הפוסקים גזירת תקרה
שנתברר לו שהחוטים אינם בגדר מעמיד כלל .וכן החולקים על הב"ח מסתבר שבכה"ג אין חשש כלל,
פסק אאמו"ר שליט"א ,שאין בזה חשש מעמיד, שהרי ברור שהישראל הקונה את המחצלת אינו ברמ"א כתב דבמקום שנהגו לקבוע מחצלות
דעיקר מטרת החוטים היא לאגד את הקנים יחד קונה אותה לשכיבה ,וגם ידוע שהמחצלות הנשלחות בגגות כעין תקרה ,אין מסככין בהן .ולפי זה,
כדי שיהיה אפשר להניחם ולהסירם בבת אחת ,אבל למקומותינו מיועדות לסיכוך ולא לשכיבה. במקומות שלנו שאין הדרך לקבוע מחצלות
לכאו' אם באמת המציאות שאינם יכולם לעמוד אבל לדעת הב"ח ,אין המחצלת כשרה אלא אם בתקרה ,אין בזה חשש מצד גזירת תקרה.
בעצמם ברוח מצויה לולא הקנים המחברים ,וודאי ציוה הישראל את האומן לעשותה מתחילה לשם אולם הפרמ"ג בסי' תרמ"ג (משב"ז סק"ז) כתב
דהוי בכלל מעמיד. סיכוך .ואם האומן עשאה סתם ורק לאחר מכן דבסכך מענפי אילן יוצאים ידי חובה לכו"ע דווקא
קנאה הישראל כדי להביאה לכאן ,הרי היא פסולה. כשהענפים עם העלים ,והסתפק שם אם יש לחוש
לכתחילה ומעתה יש לדון ,שאף אם ציוהו הישראל לעשותה בגג העשוי מקנים קלועים משום גזירת תקרה,
בשו"ת שבט הלוי (שם) מסיים ,שכל האמור לשם סיכוך ,עדיין יהיה מקום לחשש מראית העין, עיי"ש .והמשנ"ב בביאור הלכה תמה על דבריו,
הוא מעיקר ההלכה ,אבל מצד ההנהגה ,מה טוב שהרי אין כל אדם יודע שהישראל ציוה את האומן שאינו יודע מה שייך גזירת תקרה במקום שאין
שמנהיגי ישראל לא ירגילו את אחב"י לשנות לעשותה לשם סכך. מנהג לסכך בזה.
מצורת המצוה המקובלת .וכמש"כ במאירי ,וכתיב בכתבי הגר"י שטראסער (נועם הסוכה) הביא ויש שכתבו לפסול מטעם אחר ,על פי מה
בנחמיה" :צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן בשם הגה"צ רבי משה מנחם טירנויער זצ"ל בעל שכתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רי"ג) ,והובא במג"א
ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות" ,ואז"ל :הדס מנחם משיב להקל ,משום שהדבר תלוי במקום סי' תרכ"ו (סק"ו) ,דאם הנסרים תקועים זה בזה הרי
שוטה לסוכה)זט .והוסיף ,שידוע כי עניינים כאלו שבו משתמשים במחצלת לסיכוך ולא במקום כולם נחשבים כנסר אחד רחב ,ויש בהם גזירת
מתפתחים משנה לשנה ולבסוף קשה לשלוט בהם. עשייתה ,והרי במקומותינו אין עולה על הדעת תקרה .ולפי זה יש מקום לומר שגם במחצלת ,שכל
וכן בשו"ת חלקת יעקב (ח"א או"ח סי' רי"ט) ,לאחר להשתמש בסכך כזה לשם מדרס .אולם יש מקום הקנים מחוברים יחד ,נעשים כולם כנסר אחד רחב
שסיים להלכה להתיר ,כתב דכל זה לענין דינא: לפקפק בסברא זו ,דמ"מ אפשר שעדיין קיים חשש שיש בו ד' טפחים .אולם בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי'
אבל לעצמו נראה שלא לחדש ממנהג אבותינו, מראית העין מצד עשיית האומן במקום שבו דרך ע"ד) כתב שאין בזה חשש ,משום שהחיבור אינו
כדי שלא תהא מצות סוכה קלה בעיניו ,ובפרט המחצלות לשכיבה. עושה אותם לשטח אחד ממש ,שהרי המחצלת
בזמננו שראוי להדר בקיום המצוה ושלא להנהיג
בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' צ"ד) כתב להקל מטעם מתקפלת כדבר רך ,ואין זה בכלל גזירת נסר.
חידושים שעלולים להביא לבסוף לסכך בדבר
אחר :כאשר יש בי"ד של ישראל המפרסם שאין
המקבל טומאה או שיש בו חשש גזירת תקרה .וכן
להשתמש במחצלות סתם ,אלא רק באלו שנעשו שיטת הפוסקים במחצלות בזמננו
מוח"ז מרן בעל ברך משה זצ"ל לא רצה להשתמש
בהשגחתם באופן הידוע שנעשה לשם סיכוך ,פשוט
בהם)זי .אולם אאמו"ר שליט"א פסק שלכתחילה במג"א (סק"ה) כתב דבמקומות הללו סתם מחצלת
שגם הרא"ש לא החמיר בזה.
אפשר לסכך במחצלות אלו ,ואף למהדרין במצוה, עומדת לשכיבה ,וכתבו האחרונים דהיינו אפילו
וכן נתפשט בתוך אחינו בני ישראל. ואאמו"ר שליט"א ציוה לבעל המחצלות ,הנוסע מחצלת גדולה .ולפי זה אסור לסכך במחצלת,
למאראקא לקנות מחצלות ולמכרן כאן)וט ,שיצוה ואפילו אם ציוה את האומן לעשותה לשם סיכוך,
הטעם שאין פסול במחצלת משום חבילה את האומן לעשות את המחצלות המיועדות לסכך וכשיטת הרא"ש.
באופן שונה מן המחצלות שעושים שם לשם
עוד יש לבאר מדוע אין פוסלים אותן משום אבל בזמננו ,במקומות שלנו ,אין הדרך כלל
שכיבה ,ואף באופן שאינו נוח כל כך לשכיבה.
חבילה ,וכדקיי"ל (סימן תרכ"ט סט"ו) דאסור לסכך להשתמש במחצלות לשכיבה .ולכן מותר לכתחילה
באופן זה ודאי אין מקום לחשש[ .וזהו הסכך הנמכר
בחבילה. לסכך במחצלות המיועדות לסכך קיינעס ,העשויות
בהכשר התאחדות הרבנים].
דהיה מקום לומר שאכן גם במחצלת שייך פסול מקנים המחוברים בסיבים של דבר הצומח ,ללא
חבילה ,אלא שמדובר במחצלת שיש בה פחות מחצלות הנמכרות בחנות העכו"ם עיבוד הפוסל את הסכך.
מכ"ה קנים ,ואם יש במחצלת כ"ה קנים תהיה אמנם יש לדון במחצלות אחרות ,העשויות
מצוי כיום לקנות מחצלות בחנויות של עכו"ם,
פסולה משום חבילה .אולם דוחק גדול לומר כן, מקליעת עלי דקל רכים ,שמייצרים אותן בארצות
שעיקר ייעודן הוא למחיצה ,ותולים אותן בדפנות
שהרי במשנה ,בגמ' ובכל הפוסקים נאמר בסתמא המערב שבאפריקה ,ובמאראקא ,ושם רוב המחצלות
המרפסת לצניעות .מחצלות אלו ודאי אינן מקבלות
שמחצלת כשרה ,ולא מצינו מי שחילק שאם יש מיועדות לשכיבה או לישיבה .ויש לברר מה דינן
טומאה ,ולכן מצד זה כשרות לכו"ע לסיכוך( ,כמבואר
בה כ"ה קנים היא פסולה .ועוד ,לדעת רש"י ועוד ברא"ש וכפי שפירשו בבית מאיר) ,רק ליזהר היטב כאשר קונים אותן שם לצורך סיכוך במקומותינו.
הרבה ראשונים (הובא דבריהם לעיל) הסוברים שגם שההמחצלת יהיה מדבר שגידולו מן הקרקע,
חבילה של ג' נחשבת חבילה ,אי אפשר ליישב כן. והנה בעיר מאראקא ,שמנהג המקום להשתמש
[דמצוי שמוכרים מחצלת הנעשים מחומר PVC במחצלות לשכיבה ,אם קנה ישראל מחצלת מן
ועל כרחך צריך לחלק באופן אחר. ונראה כגדולי קרקע ,ע"כ ראוי לבודקם]. האומן לשם סיכוך ,הדבר תלוי במחלוקת שנתבארה
ונראה לבאר בזה בכמה דרכים שנאמרו אולם בכמה ממיני המחצלות הללו החוטים לעיל בשיטת הרא"ש .לדעת הב"ח ,הרא"ש חולק
בפוסקים. המחברים את הקנים עשויים מברזל ,ודנו הפוסקים על ה"ר ישעיה וסובר שהמחצלת פסולה מעיקר
א] כבר נתבאר לעיל שהשלטי הגבורים בשם אם יש לפוסלן משום "מעמיד" .בשו"ת שבט הלוי הדין ,משום שאין הולכין אחר כוונת הקונה אלא
הראי"ז העיר מדוע במחצלת אין גזירת חבילה, (ח"ו סי' ע"ד) כתב שהיצרנים טוענים שאין החוטים אחר כוונת האומן :וממילא ,אומן העושה בסתם
והוכיח מכאן שאגד שאינו עשוי לטלטל בו אינו בגדר מעמיד ,כי המחצלת יכולה להחזיק מעמד גם עושה על דעת השימוש הרגיל של רוב בני המקום.
בכלל האיסור ,ומחצלת אינה נעשית כדי לטלטלה בלעדיהם .בתחילה כתב שם שחשש מעמיד עדיין אבל רוב הפוסקים חולקים על הב"ח וסוברים שגם
באגדה)חי ,וזהו כשיטת הרא"ה והריטב"א דלעיל .וכן נוקף בלבו ,ואף שמעמיד כשר מעיקר הדין ,אינו לדעת הרא"ש אין המחצלת פסולה מעיקר הדין,
כתבו ,דשמעינן שמותר לסכך בקנים הסדורים זה רוצה להרגיל את העם לכתחילה באופן כזה :ומ"מ אלא רק משום מראית העין.
וט .ה"ה ר' מאיר יוסף רובין.
זט .ומסתבר דלא החמיר ,רק במקומו דהיה המנהג לסכך בענפי אילן וכדומה לזה ,משא"כ כאן דבלא"ה אין מסכיכין במה שכתב בקרא ,א"כ שפיר יכול לסכך גם במחצלת.
פעם אחת בימי זקנו ,המשמים עשה את הסוכה שלו ,וסככו במחצלת ,וכאשר ראה מרן לא היה ניחא ליה בזה ,ורצה לעלות בעצמו על הסולם להסירו ,ואמר דאין זה מין סכך כלל (מגסי הרה"ג זי.
ר' אהרן טייטלבוים שליט"א אב"ד קרית יטב לב).
חי .וגם במחצלאות שעושין בזמננו לסיכוך שייך טעם זה :הקשירה נעשית כדי שיהיה נוח וקל לסכך בכולן יחד ,ולא יצטרך להניח כל קנה בפני עצמו ,ואין זה נחשב שעושים את הקשר
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
י
מבי
מדרשא חדוו<תא אדרבה ,לאחר שיתייבשו אינן שוות כלום :ונראה בזה כיון שלא נעשו כדי לטלטלם בהם ,ולכאורה
שאין לדמות מחצלת לזה ,דשם בענפים כגון כוונתם לקנים המחוברים כעין מחצלת.
ואם כן ,בפעם הראשונה שקובע את פרחים ,לאחר הייבוש אינם ראויים עוד לשימוש, אולם לשיטת רש"י גם אגד כזה נחשב חבילה,
המסמר בתוך העץ ,ודאי שאינו מקבל ולכן לא שייכא בהם הגזירה ,משא"כ בדברים ונתבאר לעיל שהפוסקים נקטו כדעת רש"י ,ולפי
טומאה ,כיוון שמעולם לא היה בו בית שגם לאחר שנתייבשו ראויים לשימוש ,אף שאין זה אין בטעם זה לבדו כדי לבאר את כשרות
קיבול בלא מילוי. מטרת החבילה לצורך ייבוש ,מ"מ הם בכלל חבילה המחצלת.
שאסור לסכך בה.
ועיקר השאלה היא כשבא להשתמש ב] בבית השואבה (מין הראוי לסכך אות פ"ט) העיר
בשנה השנייה באותו נקב שעשה בשנה על השלטי הגבורים :מה דמות יערוך הני צריפין
שעברה .עתה כבר היה בו בית קיבול
קודם המילוי ,ולכאורה לכולי עלמא הרי
זה בית קיבול שאינו עשוי למלאות לעולם,
ב למחצלת ,שהרי המחצלת כולה ארוגה וצורת כלי
עליה ,ואין לה דמיון לחבילה באופן שיהיה שייך
הרב חיים אלי' ראזענבערגער לאוסרה משום חבילה)טי .וכוונתו ,שאף לשיטת
שהרי מסיר את המסמר לאחר סוכות וחוזר רש"י שצריפי דאורבני הם קנים ארוגים ,מכל
ומשתמש בבית הקיבול. בענין סכך הקנים הקשורים זה לזה מקום למעלה הם קשורים יחד בחבל בקשר אחד,
ושמעתי מאאמו"ר שליט"א ,שנחלקו סכך "קיינעס" -אם יש בו משום גזירת חבילה ולכן יש להם דמיון לחבילה ,משא"כ מחצלת,
בזה גדולי האחרונים ,בדין בית קיבול שלא שאינה דומה כלל לחבילה אלא צורת כלי עליה.
נעשה לטלטל על ידו .המחצית השקל (סי׳ פתח דבר ג] בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' י' אות ו') כתב ,שאין
תרכ״ט סק״ב) כתב שאם חקק במרזב גומה בשנים האחרונות נתפשט מאד סוג סכך העשוי שם חבילה אלא כשכולם קשורים יחד ,אבל אם
לקבל צרורות ,הרי הוא מקבל טומאה. מקנים הקשורים אחד אל אחד בחוט שהוא ממין כל קנה קשור רק לחבירו ,אין זו חבילה)כ ,ובצריפי
אולם המשנה אחרונה במסכת מקוואות הכשר לסכך ,העובר בתוך עובי הקנים; ועל ידי זה דאורבני ,אפילו לשיטת רש"י ,היו קושרים את כל
(פ״ד מ״ג) מציין לרש״י במסכת שבת (ס״ו
נאחזים קנים הרבה בבת אחת ,ונוח מאד לסכך בו הקנים יחד בקשר אחד ,וכמו שמפורש ברש"י.
ע״א) ,שמה שמקבל את שוקו בתוך הנקב את הסוכה .והוא הסכך המצוי במדינותינו הנקרא
אינו חשוב בית קיבול ,שכן דומיא דשק ד] ועוד יש לצרף מה שצידד בשו"ת בנין שלמה
"סכך קיינעס". (סי' מ"ה) ,שהאיסור בחבילין נאמר כשהיו אגודים
בעינן שיהא עשוי לטלטל על ידו את מה
שנותנים לתוכו ,ואילו שוקו אינו מיטלטל וכמה מגדולי ישראל סמכו את ידיהם עליו מתחילה שלא לשם סוכה ואח"כ מסכך בהם ,אבל
על ידי הנקב)ב .ואם כן ,גם צינור שיש בו והכשירוהו אף למהדרין ,ועל פיהם נתקבל סכך זה אם אוגדם לשם סוכה ,מפני שעל ידי האגודה נוח
חקק לקבל צרורות אינו עשוי לטלטל בכל תפוצות ישראל ,ומסככים בו את סוכותיהם. לו יותר לסכך ,אין בזה גזירת אוצר.
על ידו .לפיכך מחדש המשנה אחרונה, ויש לברר עיקר יסוד ההיתר ,אם אין בו משום
גזירת חבילה).בכ
ה] הגרי"י פישער זצ"ל בשו"ת אבן ישראל (ח"ח סי'
שרק לענין שאיבה ,הפוסלת בכלי קיבול מ"ה))אכ ביאר שאין במחצלת גזירת חבילה ,משום
כל שהוא ,נחשב הדבר שאיבה ,אף שאינו שחבילות שאין דרך לייבשן אינן בכלל גזירת
מקבל טומאה .ולדבריו מותר לסכך בצינור מקור פסול חבילה חבילה ,וכבר כתב יסוד זה בשו"ת דבר שמואל
שיש בו חקק. הבו"ד בשערי תשובה.
במשנה בסוכה (דף י"ב ע"א) איתא" :חבילי קש
נמצא ששאלתנו תלויה במחלוקת :דגם וחבילי עצים וחבילי זרדים אין מסככין בהם". אולם בשפת אמת (משנה חבילי קש) כתב שאי
הכא אין מטלטל את הקורה ביחד עם היתד, והטעם מבואר בגמרא שם :מפני מה אמרו אפשר לומר סברא הנ"ל ,שהרי בגמ' נאמר הטעם
וא"כ לדעת המחצית השקל פסול לסכך בו, חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין באפקותא דדיקלא משום דאגד בחד לאו שמיה
ולדעת המשנה אחרונה כשר .ובספר חיים בהם ,פעמים שאדם בא מן השדה בערב וחבילתו אגד ,ומשמע שבב' וג' הוי חבילה ופסול ,אף על
לחג כתב בפשיטות שכשר משום דמוכח על כתיפו ,ומעלה ומניחה על גג סוכתו כדי גב שלא אגדן כדי לייבשם .ועוד הוכיח מצריפי
כן מדברי רש״י (ואינו מציין למחלוקת המחצית דאורבני ,שלשיטת רש"י ודאי אין דרכם לייבוש,
לייבשה ,ונמלך עליה לסיכוך; והתורה אמרה
השקל והמשנה אחרונה)[ ,במהדורה הראשונה "תעשה" ולא מן העשוי. ומ"מ יש בהם דין חבילה.
כתב שפסול לסוכה ,ולמעשה ,לאחר מכן
במהדורה תניינא חזר בו מכוח דברי רש״י ומבואר בגמרא ,דאפילו באופן שמניח את בחיי אדם (כלל קמ"ו סט"ו) הבו"ד במשנ"ב (ס"ק
הנ״ל]. החבילה בכוונה להדיא לשם סכך -פסולה הסוכה מ') כתב שאגודות ענפי אילנות שקורין יעלני"ק,
מדרבנן ,מחמת גזירה שמא יניח חבילה כדי שקוצצים אותם כדי לפזרם בבית ,אפשר שאינן
ואאמו"ר שליט"א אמר דשכאשר תוחב לייבשה ואחר כך ימלך להשאירה לשם סכך ,ואז בכלל חבילה ,כיון שאין דרך להניחן לייבוש
את היתד בעץ המעמיד את הסכך ,אין
השאלה אלא מדין מעמיד ,שאינו פסול
מעיקר הדין אלא לכתחילה ,ובזה שפיר יש
לצורך טלטול .ואף שבודאי רוצה גם שיוכל לטלטל את כולם יחד ,אין זו עיקר מטרת הקשירה .ודומה לצריפי דאורבני,
לסמוך על המשנה אחרונה .אבל כשתוחבו שאף בהם היה יכול לטלטל את הכל יחד ,ומ"מ אין זו מטרת הקשירה ,והוא הדין במחצלת.
בסכך עצמו -צריך עיון. טי .והביא ראיה לזה ,שהרי ודאי גם ר' אבא ור' פפא ,שפוסלים לסכך בצריפי בלי התרת הקשר ,מודים שמותר לסכך במחצלת,
ועל כרחך שצריפין אינם דומים כלל למחצלת.
כ .דן שם בשאלה של לולבים הנשלחים למקום אחר ,שכורכים סביבם קנים של גמי -קנים עבים המונחים זה לצד זה
סבור כן ,אבל ג"כ אינו מוכרח ,שכ' וע"כ צ"ל ומחוברים בחוט הקושר כל קנה לקנה הסמוך לו -ובתוכם כורכים את הלולבים כדי שלא יתקלקלו בדרך.
שמסמרות שהן עצמן נוקבין לא מקרי בית אכ .וכתב שם לבאר מדוע נתן עליו הכשר מטעם הבד"ץ.
קיבול ,ובסוף דבריו משמע שם דאינו כמו בכ .והנה מה שיש לדון עוד בזה [חוץ גזירת חבילה שיתבאר באריכות] ,א' משום גזירת מחצלאות דהיינו דמבואר בשו"ע
הערוך לנר ,אלא משום שעיקר תשמישן על דיש לחוש שמא נעשו לשכיבה ,ופסולין מה"ת משום מקבל טומאה ,ובזה כבר דנו הפו' ,עי' בכתבי הגר"י שטראססער
העובי ולא על השולים. בשם הגה"צ בעל מנחם משיב זצ"ל שהקל ,שהדבר תלוי במקום שמשתמשין בו והגם שבמאראקא שעושין אותו שם
הרעק"א שם בגליון הש"ס מציין דרש"י סתר ב. ,משתמשים בו לשכיבה עכ"ז במקומותינו אלה אין שום א' שישכב ע"ז ,וע"ע בשו"ת שבה"ל (ח"י סי' צ"ד) דכיון שיש הכשר
עצמו מלהלן דף פ"א( .ד"ה טמאין) שכתב מהבד"ץ שמעידים שהסכך נעשה בכוונה לשם סכך לא שייך גזירת מראית עין ,דהיינו שכל א' יבין שקנה מאותן שנעשו
דפותחת יש לה בית קיבול ומקבל מפתח ,וכבר לסכך ,ובס' מ"מ וביאורים הביא בשם אביו הגה"צ רז"ל פילאפף שליט"א שצוה לאותם שעושין הסכך שיעשוהו באופן
הקשה כן על רש"י בתוס' (שם ד"ה חפי פותחת). אחר מאותן שנעשו לשכיבה וזהו הסכך הנמכר בהשגחת התאחה"ר ,ב' עוד צריך לראות שהחבל שקושרין בו הסכך יהיה
מדבר הכשר לסכך דהיינו שאינו מקבל טומאה וגם לא נשתנה צורתו דאל"ה יש לחוש בו משום מעמיד בדבר המקבל
טומאה וכמבואר בשועה"ר דגם מעמיד שלא יפזרנו הרוח הוי בכלל מעמיד.
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
אי
מבי
מדרשא שמעת<תא
ועל פי זה יצא הגר"מ בראנדסדארפער זצ"ל ומסיק שם בגמרא ,לרב הונא בריה דרב יהושע, תהא הסוכה פסולה מן התורה ,לפי שלא נעשתה
בשו"ת קנה בושם (ח"ד סי' ל"ה))דכ להתיר לסכך דכל אגד שאינו עשוי לטלטלו לא שמיה אגד. לשם צל.
במחצלאות שלנו ("קיינעס") ,כיון שלא נאגדו כדי ופירש רש"י" :שאינו עשוי לטלטלו -כגון זה, ושיעור חבילה מבואר שם בתוספות (ד"ה חבילי)
לטלטלן על ידן. שמשהתיר קשר העליון ,אם אתה מטלטלו הוא מהירושלמי ,דאין חבילה בפחות מכ"ה קנים; וכן
ניתק מאליו ,שאין לו אלא פיו קלוע כמין גדיל פסק הרא"ש ,וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תרכ"ט
ג .דעת רש"י -דעדיין לא נושענו לאחוז את הנצרים".
סט"ו) ,דאסור לסכך בחבילה של יותר מכ"ה קנים
והנה אמת הדבר ,שבדברי השלט"ג מצינו להתיר; ומשמע מדברי רש"י ,דגם חבילה שעשויה כמין הקשורים זה בזה.
מכל מקום לדעת רש"י עדיין לא נושענו ,דמבואר מחצלת קלוע -כמו צריפי דאורבני -דינה כחבילה,
בדבריו דגם בכהאי גוונא שלא נעשה לטלטלו על ולפי זה צריך עיון :היאך מותר לסכך בסכך
ורק באופן שאינו מיטלטל על ידי האגד אז כשרה.
ידו -עם כל זה צריך שלא יהא יכול לטלטלו באגדו. זה ,העשוי מקנים הרבה הקשורים זה לזה ,ויש
אבל השלטי גיבורים הנ"ל ביאר באופן אחר, בהם הרבה יותר מכ"ה קנים ,ולכאורה יש לפוסלו
ואף על פי שדעת הב"ח לפסוק כהשלט"ג ,מכל וביאר דבריו הב"ח (סי' תרכ"ט) וז"ל :דדוקא אגד מדרבנן מחמת גזירת חבילה.
מקום בדברי הט"ז לא הביא אלא דברי רש"י ,וכן שעושין כחבילות כדי לטלטל כל האגד ,שלא יהא
משמע בדברי הרמ"א ובשולחן ערוך הרב .ועל כל צריך לטלטלו אחד אחד -התם הוא דגזרו רבנן
פנים מידי ספיקא לא יצאנו ,לירא שמים הרוצה דאין לסכך בהן ,גזירה משום חבילה שהעלה ליבש. גדר חבילה
לצאת ידי דעת רש"י אף היא. אבל כל שאר אגד שאינו עשוי לטלטלו באגדו,
כמו הני צריפין שאוגדין הציידין כדי להתקיים א .קושיית המחצלת
ד .תירוץ הבית השואבה
מלאכתן בתוכן -אין בהם משום אגד ,והרי הן דומין והנה בראשונה צריך לברר ,למה לא דנו
והנה בספר בית השואבה (לרבי יהודה שמואל אשכנזי, למחצלאות העשויות לסיכוך ,דאע"ג שהם ארוגים הפוסקים במחצלת מחשש חבילה.
נדפס בשנת תר"ט ,סי' ו' אות פ"ט) כתב לתרץ בזה"ל :מה ואגודים אין בהם משום אגד ומסככין בהן ,דלא
דמות יערוך ,הני צריפים -היינו צריפי דאורבנא גזרו בהם משום חבילה. והנה בשו"ת אהל משה להגאון רבי אלעזר
-דאינם ארוגים ,רק גדיל אחד למטה לצד פיהם משה הורוויץ ז"ל מפינסק (סי' י"ז) נקט באמת
וכן פירש הריטב"א בחידושיו (דף י"ג ע"ב ד"ה דרש דגם במחצלאות יש איסור חבילה ,והמשנה מיירי
להעמיד הנצרים ,ולמעלה קשורים הנצרים ,ודומין
מרימר) בתוך הדברים ,וז"ל" :ולקמן נמי אמרינן דכל
לחבילין; מחצלאות -כולה אריגה וצורת כלי עליה, במחצלת הפחותה מכ"ה קנים .ולפי דבריו באמת
אגד שאינו עשוי לטלטלו בהן לא שמיה אגד לענין צריך לדקדק במחצלאות שלנו שלא יהא בהן כ"ה
ואין לה שום דמות כלל לחבילה.
סוכה ,ואע"ג דאפשר לטלטל באותו אגד -כיון שלא קנים.
ובספר הלכות חג בחג להגרמ"מ קארפ שליט"א נעשה לטלטל בו ,כעין חבילי עצים ,לא גזרינן".
אבל מסתימת כל הפוסקים לא משמע הכי).גכ
כתב להתיר את הקיינעס שלנו על פי דבריו ,והיינו
ויותר מזה מצאתי הדבר בפשיטות להיתירא ובאמת קשה מאד לומר כן ,דהא לדעת כמה
דדוקא צריפי דאורבנא ,שעל כל פנים מצד אחד
בשו"ת משנה שכיר להגאון מוהר"ר ישכר שלמה
אגודים כחבילה -לכן יש בהם חשש חבילה; מה ראשונים (ריטב"א ורא"ה ועוד) נקראת חבילה כל שיש
טייכטהאל זצ"ל (או"ח סי' קפ"ב) ,שנשאל גם כן בזה בה ג' קנים; וכי יעלה על הדעת דמחצלת צריכה
שאין כן מחצלאות שלנו ,שאגודות משני צדיהן
בשנת תרפ"ח על אותם הקנים שכורכין בהם את
כמחצלת -לית בהו גזירת חבילה. להיות פחותה מג' קנים ,ולכן צע"ג לומר כן.
הלולבים ,אם מותר לסכך בהם.
והנה פשטות דברי הגמרא אינם מורים כן,
דמבואר בגמרא דגם כשהתיר ראשו העליון -עם
ומבואר שם דהרב השואל טעמו היה לאסרן ב .שיטת השלטי גיבורים -אגד
מכח שני טעמים :האחד ,מטעם חבילה ,כי יש בהם שאינו עשוי לטלטלו
כל זה אסור),הכ הגם שאינו אגוד כחבילה כלל.
כ"ה קנים ויותר ,והיא חבילה שקשורה משני ראשיה ובאמת כבר נתעוררה קושיא זו בדברי
ה .תירוץ הבנין שלמה -שנאגד לשם סכך וגם באמצע ,שיכולין לטלטלה ,כמבואר ברמ"א הראשונים ,והא לך לשון השלטי הגיבורים וז"ל:
(או"ח סי' תרכ"ט סט"ו); והשני ,שהן מקבלים טומאה, שכן דרך החבילים שאוגדין אותן כדי לטלטל כל
בשו"ת בנין שלמה להג"ר שלמה הכהן מוילנא כיון שנעשו לקבל בהם את הלולבים ,עיין שם.
(סי' מ"ה ד"ה והיותר תימה) כתב לחדש ,וז"ל :נראה לי האגד ,ולא יהא צריך לטלטל אחד אחד .לפיכך
דאיסור לסכך בחבילין היינו דהיו אגודים בתחילה והוא ז"ל השיב על זה בזה"ל :מה שפסל אותן הצריפין ,שאוגדין הקלחים שלהן להתקיים מלאכתן
שלא לשם סוכה ,ואחר כך מסכך בהם; אבל אם המחצלאות משום חבילה -לפענ"ד לית כאן שום -אין בהם משום אגד ,והרי הן דומין למחצלאות
רוצה לאגדם לשם סוכה ,שעל ידי האגודה נוח לו חשש משום גזרת חבילה ,דדוקא באגד שנאגד כדי העשויות לסיכוך ,שאף על פי שהן ארוגים ואגודים
לסכך -לית לן בה ,דכאן לא שייך גזירת אוצר .כן לטלטלו באוגדו גזרו משום חבילה לייבש ,אבל אם אין בהם משום אגד ומסככין בהן.
נראה לעניות דעתי ,אמנם עדיין דין זה צריך עיון נאגד לתכלית אחרת אין כאן גזירת חבילה .ובהדיא
וכדי להבין דבריו ,אקדים לך דברי הגמרא בסוכה
להלכה ,ולעת הפנאי אראה לעיין עוד. פסק המחבר שם (סט"ז)" ,חבילה שאין קושרין אלא
(י"ג ע"ב) וז"ל" :הני צריפי דאורבני ,כיון שהתיר ראשי
למוכרה כו' אינה חבילה" .ואם כן כאן ,דקנים אלו
ולפי דבריו יוצא לנו תירוץ נפלא על הקושיא מעדנים שלהן -כשרין .והא אגידי מתתאי - ,דשרי
לא נאגדו כדי לטלטל הקנים יחד ,רק למחצלת
ממחצלת ,דכיון שנעשתה לשם סכך לא שייך ליה".
שיוכל לקבל הלולבים ולשאת הלולבים על ידן
בזה גזירת חבילה .והיתר זה שייך גם בנידון דידן, ממקום למקום -אם כן תכלית אגידתן לא היתה ופירש רש"י ,דצריפי דאורבני היה כמין כוך עגול
שהקיינעס נקשרו בכוונה לשם סכך; ולדבריו מצינו בשביל הקנים לטלטלן באגודה אחת ,רק לתשמיש שנחבאים בתוכו ציידי עופות ,ועשוי מענפי ערבות;
היתר נוסף לסכך במחצלאות אלו ,דלא שייך בהו הלולבים ולמלאכת הלולבים; בזה האופן אין כאן ומלמטה לצד הקרקע פיו רחב ,וענפי הערבות
גזירת חבילה. גזירת חבילה .תדע שכן ,דאם לא כן -המחצלת מחוברים זה לזה בחוט שקלעו בהם ,ומחבר את כל
והנה הגם דסתימת הפוסקים אינה כן ,וגם דתנן במתניתין (סוכה י"ט ע"ב) ובברייתא ,דפליגי בה הערבות על ידי הקליעה ,ובסוף קושר החוט שלא
מסברא צריך עיון בחידוש זה -דהלא מבואר תנאי ואמוראי ,היכא משכחת לה ,הא מחצלת בלאו תתפרק הקליעה; ומצד של מעלה קושר את כל
להדיא בגמרא (דף י"ב ע"א) דאף כשהניחו לשם סכך הכי אסירא משום חבילה. ראשי הערבות בקשר אחד סביב כל הערבות.
גכ .והנה בספר שפ"א (סוכה י"ד ד"ה במשנה) הק' באמת קו' זו דמ"ש מחצלת מחבילה ועוד יתבא' דבריו בהמשך אי"ה.
דכ .בתשובה לכ"ק אדמו"ר מאמשינוב שליט"א
הכ .והנה פשטות לשונו מורה שרוצה לחלק בין מחצלת שכולה קלוע לחבילה שאינו רק אגוד ,אבל יעויין בשפ"א הנ"ל ששולל דרך זה עיי"ש שמוכיח מלשון רש"י דהני צריפי דאורבני ג"כ היה
קלוע וע"כ שאין זה החילוק בין מחצלת לחבילה ,ועדיין צל"ע ואולי יתבאר בהמשך.
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
בי
מבי
מדרשא חדוו<תא לכן משורת הדין נראה דמותר לסכך בהם" .הרי שייך פסול חבילה ,וכמו שכתב רש"י שם (ד"ה
דמפורש יוצא מדבריו ,דאין קשירה כזו בגדר והתורה אמרה) וז"ל" :והלכך גזור רבנן שלא יסככו
חבילה. בחבילין ,אפילו הוא מטילו עליה לשם סוכת החג,
והנה בפשטות כוונתו לומר ,דרק צריפי דאורבני, גזירה משום חבילין דכל השנה"; והשתא מאי
הלכות עירובין נפקא מינה אם נקשר לשם סכך או לא - ,וצריך
שהיה קשור כולו ,אסור; מה שאין כן בהני לולבים
שקשורים אחד אל אחד ולא כולו כאחד ,לא שייך לומר דסבירא ליה דכל שקשרו בפירוש לשם סכך,
מתוך כך הוא זכור ולא שייך לגזור.
א בו גזירת חבילה.
אבל כפשוטו קשה להבין ,דהא גם צריפי
דאורבני היה קשור כמו מחצלת ,ומה שנא מזה
ועל כל פנים לא מצינו בפוסקים סתירה
מפורשת לדבריו ,ועל כל פנים חזי לאיצטרופי.
הרב משלם יששכר שפיגעל למחצלת ,ועל כרחך לומר בכוונתו ,דרק צריפי
ו .תירוץ החיי אדם -דבר שאין דרכו לייבש
בדין מקום פנוי בתוך דאורבני ,דהיה קשור כמו אגודה סביב ,רק שלא
היקף ע"י צורת הפתח היו נאחזים אחד אל אחד כאגודה אלא היו יותר וישנם איזה אחרונים (הגרי"י פישר זצ"ל בשו"ת
בריווח ,אבל על כל פנים היו כאגודה מסביב; מה אבן ישראל ח"ח סי' מ"ה) שרצו לחלק ,דרק אם דרכן
הנה יש לע' שמצוי לפעמים בפרט שאין כן בהני מחצלאות ,שאינן כלל באופן של לאגדן כדי ליבשן אז אסור משום גזירת חבילה;
בארצות אייראפ"ע ,בימי הקיץ שהולכים חבילה -בזה לא שייך למיגזר משום חבילה. מה שאין כן מחצלאות ,שלא נאגדו כדי לייבש.
לנופש לשבת אחת או שתיים חוץ לעיר, ולפי זה יש לומר היתר מרווח גם לפירוש ובאמת שכבר מצינו כעין זה בחיי אדם (כלל
ומתקנים שם עירוב של צוה"פ סביב מקום רש"י בהני מחצלאות שלנו ,דהני אינן דומות כלל קמ"ו ס"ט) ,שכתב היתר מחודש בדין חבילה ,וז"ל:
חנייתן לשבת זו ,ויל"ע אי מותר להניח לחבילה ולצריפי דאורבני .והנח להם לישראל - "ובמדינותינו שמוכרין אגודות ענפי אילנות
שם בתוך היקוף העירוב מקום פנוי שדה אם אינן נביאים ,בני נביאים הם. שקורין 'יעלני"ק' וקוצצין אותו לפזר בבית -אפשר
או יער (באופן שאין בו חשש ביטול דירה) וכדו' דאין דינם כחבילה ,כיון דאין דרך להניחן לייבשן,
כשיעור סאתים. סוף דבר -תבנא לדינא דאדרבא כשיתייבשו אין שוין כלום" .והמשנה
ברורה העתיק דבריו (סי' תרכ"ט ס"ק מ').
יש לנו כמה צירופים להקל במילתא דרבנן
הדין במחיצות של שתי /ערב ולמדנו מדבריו כלל גדול :דכל דבר שאין הדרך
[דכל גזירת חבילה אינה אלא מדרבנן ,ולדעת
בגמרא עירובין (ד' ט"ז ע"ב) איתא דמחיצה הדרכי משה אינו פסול בדיעבד]: להניחו להתייבש ,לא שייך בו גזירת חבילה .ויש
של שתי בלי ערב או ערב בלי שתי ,כיון שכתבו על פי דברי החיי אדם היתר לקיינעס דידן,
) אדעת השלט"ג והריטב"א ,דסבירא להו דלא הוי דגם כן אין הדרך לייבשן ולא שייך בהם גזירת
שהוא מחיצה גרוע לא התירו חכמים יותר
מכדי צורך ,ופליגי בזה התנאים ,ובקצרה בכלל חבילה כיון דלא נעשה לטלטלו .והגם חבילה.
דעת ר' יוסי ב"ר יהודה דליחיד נותנים דלדינא לא קיימא לן הכי בשולחן ערוך ,מכל
מקום הב"ח נקט כן לדינא ,ועל כל פנים חזי אמנם יש לעיין בדברי החיי אדם :היאך נימא
שיעור בית סאתים ,ולשיירא של ג' בנ"א דכל שאין הדרך לייבשה ליכא גזירת חבילה,
נותנים להם שיעור בית שש סאה ,ורבנן לאיצטרופי להיתר.
הלא מפורש בגמרא דשייך גזירת חבילה בצריפי
ס"ל דבין ליחיד ובין לשיירא נותנים להם ) בדעת שו"ת בנין שלמה ,דכל שנעשה כדי לסכך דאורבנא ,אף שאין הדרך לייבשם .וכן הוכיח
כל צרכן ,ובלבד שלא יהא בית סאתים לית בה גזירת חבילה. השפת אמת (סוכה דף י"ב ע"א ד"ה במשנה) מדין צריפי
פנוי בלי שימוש ,ולהלכה מכריע רב נחמן ) גקשה לסמוך על דברי האומרים דכל שלא דאורבנא ,דאף כשאין הדרך לעשותן חבילות על
בגמרא דליחיד נותנים לו סאתים ולשיירא נעשה לייבש לית בו גזירת חבילה ,דצריפי מנת לייבשן שייך גזירת חבילה; ועוד הוכיח כן
נותנים להם כל צרכן ,ובלבד שלא יהא דאורבני גם כן לא היה נעשה לייבש ,ועם כל מהדין המבואר בגמרא בהני אפקותא דדיקלא,
סתאים פנוי וכן הוא בשו"ע להלכה הלכות זה אסרו בו. דאם אגדן עם עוד קנים אסור משום חבילה ,והגם
עירובין ס' ש"ס ס"א ע"ש. שלא נאגד ליבשו.
) דקשה לסמוך על דברי בית השואבה ,דרק אם
נעשה כמין חבילה אסרו ,דהא גם כשהותר ועל כרחך דהחיי אדם לא הכשיר אלא כשהסכך
צוה"פ דינו כמחיצות גרועות
אגדן של הני צריפי דאורבני -עם כל זה אסרו. הוא ממין שאי אפשר לייבשו -כגון ביעלני"ק,
בשו"ת מנח"י (ח"ו סי' ל"ג) מבאר ,דמחיצות דמיירי בזה; אבל כשהסכך נעשה ממין שאפשר
) היש לסמוך על דברי האמרי יושר ,ובזה יש לומר
של צוה"פ גרע ממחיצות של שתי בלי ערב, לייבשו ,אלא שהוא לא אגדם לזה -שוב נשארה
וראייתו חזקה ממה שכתבו התוס' (עירובין דיש לצאת גם ידי דעת רש"י; והיינו דרק צריפי
לנו גזירת חבילה.
ד' י"א ד"ה אלימא) דבשיירא אע"ג שהקילו דאורבני נאגד על כל פנים מסביב כמו חבילה,
לעשות מחיצות של שתי או ערב ,מ"מ לא מה שאין כן מחצלת. ז .יישוב האמרי יושר
הקילו להם להקיף ע"י צוה"פ ,חזינן מזה ) וועל כרחך לומר היתר בזה ,דהא לא אשתמיט והנה לא נשאר לנו למעשה שום תירוץ ברור
דמחיצות של שתי או ערב הם מחיצות שום פוסק לומר דיש במחצלת גזירת חבילה, לחלק לדעת רש"י ,למה במחצלת ליכא משום
יותר גמירות ממחיצות של צוה"פ ,ולמעשה וקשה לומר כדברי הגר"א משה הורוויץ וכמו גזירת חבילה[ .ולומר כדברי הגר"א משה הורוויץ,
מסיק להקל והביא בשם שו"ת ברית שכתבתי בפנים; ועל כרחך לומר כאחד מהני דצריך שיהא פחות מכ"ה קנים -צע"ג ,דהא לדעת
אברהם (או"ח סי' ס"א) דהיכי דהצוה"פ נעשה תירוצים שכתבתי ,ועל כל פנים כמו שכתבתי כמה ראשונים (רא"ה וריטב"א) גם אגד של ג' הוי
לקביעות דירה וכמו שעושין לעיירות וכדו' על פי דברי האמרי יושר. אגד; וזה על כרחך אי אפשר לומר דמחצלת הויא
כיון שלא נעשו בדרך עראי בעלמא נחשב פחותה מג' ,דאם כן אינה מחצלת כלל].
כמחיצה טובה ,משא"כ כשנעשה לשיירא ) זועל כל פנים צריך לקנות אותו שיש לו הכשר
וכדו' ,ולפ"ז בנידון דידן כאן שאין דירתן טוב ,מהטעמים האחרים שנתבארו -מחצלת, ובדברי הגר"מ אריק בתשובותיו (שו"ת אמרי
שם בקביעות וגם העירוב עושין רק לשבת החבל ,וכו').וכ ולמזהיר ולנזהר שלומים תן כמי יושר ח"ב סי' י') כתב להעיר בזה ,וז"ל" :וגם מטעם
זו לזמן ישיבתן ,לכאו' נחשב כמחיצה נהר ,ונזכה בקרוב לישב בסוכת עורו של לויתן חבילה ליכא ,לפי מה שכתב כת"ר שאין החבילה
גרוע ואסור להשאר בו מקום פנוי כשיעור עם משיח צדקינו ,במהרה בימינו אמן. על כולם ,רק אחד קשור לחבירו -אין זה חבילה;
סאתים.
ובשו"ת שבט הלוי ח"י סי' צ"ד כ' וז"ל והנה כל זה מעיקר ההלכה אבל מצד ההנהגה מה טוב שמנהיגי ישראל לא ירגילו וכ.
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
גי
מבי
מדרשא שמעת<תא
)ד אמנם בתשו' אבנ"ז סי' (תע"ג סק"ה) דן ג"כ בזה,
ורוצה לצדד להקל לסמוך שהרשב"א לא נקט
לאיסור כיון שיש חלל ביניהם ,ממילא מצדד דה"ה
השאלות
)ב יש לדון מג' פסולים ,א' דכל הסכך נעשה מקבל
טומאה ,ב' הסכך מונח על מעמיד מקבל טומאה,
ג
בסכך בפרעי"ם אף שאין חלל ביניהם מ"מ כיון ג' גזירת תקרה ,שהמציאות הוא שהם רחבים ד' הרב שלמה יואל ליעבערמאן
שיורד גשמים ביניהם לא מקרי תקרה ,דתקרה טפחים, בענין הסכך העשוי כסולם
הוא רק אם אינו יורד גשמים ביניהם שראוי
והנה השורש לשאלה זו הוא בתשו' אמרי יושר
להניחם לגג בבית ,ומוכיח כן ממחצלת ,שמבאר הנה לאחרונה חדשים מקרוב באו ,המציא א'
סי' מ"ג ואבנ"ז סי' תע"ג שדנו בסכך כעין זו ,שהי'
שזהו הטעם למה במחצלת אין בו משום גזירת נעשה בפרעי"ם ,והם דנו בעיקר מדין גזירת תקרה איזה מין סכך ,שרצה להמציא שיהא נוח להניחו,
תקרה ,כיון שהגשמים יורד ביניהם ,ועפ"ז מצדד ממילא נתחיל מדין גזירת תקרה, ויהי' גם נאה ,ומוכרו ביוקר בעיקר לבעלי יכולת,
להקל בפרעי"ם שאין בו משום גזירת תקרה, ונמצא כסדר בהמודעות ,והיות שאאמו"ר הגה"צ
אמנם הוא עצמו למעשה אינו סומך ע"ז ,וחוזר בו בדין גזירת תקרה רבי ישי ליעבערמאן שליט"א אב"ד מטה יששכר,
וכתב דאפשר הטעם במחצלת הוא משום שאינם עסק בזה ,והעלה שלכאו' מחיסרון ידיעה עשה
)ג שאלה א' בגזירת תקרה ,מבואר במשנה (י"ד ע"א)
דבוקים ,ממילא מסיק שלכתחלה אין לעשות הנ"ל סכך מפוקפק מאוד ,והוא שאלה הנוגע
דאין מסככין בנסרים הרחבים ד' טפחים ,משום
דבוקים להפרעי"ם ,וצ"ב מהו כוונת האבנ"ז בגדר למעשה בהסוגיות הנלמדות עכשיו בסדרי הכולל,
גזירת תקרה ,ובר"ן שם מבואר דאף המחבר וקושר
של דבוקים אם בסכך דידן מקרי דבוקים ,וגם צ"ע קנים דקין ועושה מהן לוח מחובר יותר מד' ,ג"כ אמרתי לקיים מילי דאבות ולהציע מה שבירר
מה שהאבנ"ז נקט דברי הרשב"א לקולא ,שבפשטות מקרי נסר רחב ד' ,ובאמרי יושר (ח"א סי' מ"ג) הקשה אאמו"ר שליט"א לרבני הכולל ,והיות שאין לי פנאי
משמעות המג"א בסי' תרל"ב סק"א הוא שנוקט דלפ"ז צ"ב למה מחצלאות אינם פסולין משום אכתוב רק במהירות בקיצור הראשי פרקים,
בדברי הרשב"א לאיסור, דהוי נסר רחב ד' טפחים ,ומבאר דמחצלת נעשה
נמצא דבנידון דידן ,מדין גזירת תקרה להאמרי מקנים קלושים של שיפא וגמי שאין דרך לעשות
יושר הוא פסול ,כיון שהם קנים חזקים ,מחוברים מהן תקרה ,אבל קנים חזקים אסור משום גזירת
בחוזק כלוח ,ומחובר קודם הנחתן על הגג, תקרה ,ובשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' ע"ד) ועוד אחרוני
ולהאבנ"ז יש מקום להקל ,כיון שיורד גשמים זמנינו מחלקים דאף אם עשה מחצלת מקנים
ביניהם ,אלא שע"ז האבנ"ז עצמו אינו סומך עליו, חזקים ,אם לא חיברן בחוזק שיתקיים כלוח ,אלא
חיברן בדברים רפויים שהמחצלת מתקפל ,לא דמי
ויש לדון אם מקרי דבוקים ,ובכל אופן קולת
לתקרה ,וכן משמע בריטב"א (סוכה י"ד),
האבנ"ז הוא נגד המחמירין שברשב"א שמשמעות
המג"א בסי' תרל"ב סק"ו הוא דנקט כהמחמירים, ובתשו' רשב"א (ח"א רי"ג ומיוחסות רט"ז) מבואר
שג"כ נקט כדעת הר"ן דקנים מחוברים מקרי
תקרה ,ששם שאל השואל שעשו סכך מחובר ע"י
בית קיבול העשוי לסכך
מסמורות כסולם ,והניחו על גביו הדס וערבה,
)ה שאלה ב' אם פסול הסכך מדין מקבל טומאה, וחכם א' אסר להם ,ושואלין למה אסר להם ,ומשיב
הנה ראשונה צריכין לדון אם המרזב מקבל טומאה הרשב"א דאסר להם משום גזירת תקרה ,מבואר
משום בית קיבול ,עי' באמרי יושר סוסי' מ"ג שכ' דגם הרשב"א ס"ל דקנים מחוברין אסורין משום
דהוי בית קיבול ,אמנם באבנ"ז סי' תע"ג סק"ג כ' גזירת תקרה ,והובא להלכה במג"א סי' תרל"ב מציאות הסכך
דבית קיבול הנעשה רק לקבל סכך לא מקרי בית סק"א ,וכתב המג"א (סי' תרכ"ו סק"ו) דמ"מ לא מקרי )א הנה תוכן מציאות הסכך הוא ,שמב' צדדים
קיבול ,כיון דהסכך הוי כמחובר ,גם כתב דהוי כלי נסר אלא כשחיברם קודם שהניחם על הגג ,אבל עשה מעץ ב' חצאי קנה כמין מרזב ,ומילא סכך
עץ העשוי לנחת ,ועי' בתשו' להורות נתן ח"ה (סי' אם חיברם על הגג לא מקרי נסר, ביניהן כשליבות הסולם ,א' סמוך להשני ,ע"י
מ"ג סק"ז ,ובסי' מ"ד סק"א) שתמה על מה שכתב האבנ"ז ועי' רעק"א (תרכ"ו מג"א סק"ו) שהקשה על הרשב"א שמהדקן בהמרזב שבצדדין,
דסכך מקרי מחובר ,לא מיבעיא בסתם סוכה שאינו דאף אם הוי כתקרה ,מ"מ באמצע שליבות הסולם אבל גם עשה בשני קצות המרזב שלא ישאר
מחובר כלל ,אלא ע"ש שגם במסכך ע"ג בית מחובר אינו אלא אויר ,ואינו צל של סכך פסול ,וא"כ למה פתוח כדי שלא ישמטו הסכך מהמרזב ,עשה שם
כבסקיי ליי"ט מ"מ הסכך לא מקרי מחובר ,ושם פוסל הרי יש מלמעלה סכך כשר של הדס וערבה, תיקון ,ועשה ב' מינים ,מין א' הוא שדיבק חתיכת
(בסי' מ"ד מ"ה) חולק גם באריכות על מה שכתב דהוי וע"ש בביכורי יעקב ,ואכמ"ל ,ובאמרי יושר מבאר עץ כמו כיסוי בב' קצות המרזב( ,כמו שניכר מלמטה
כלי עץ העשוי לנחת, דהרשב"א אוסר מדין מעמיד ,שהסכך כשר של בתמונה א') ,ועי"ז נעשה המרזב בית קיבול גמור ,מין
ההדס וערבה מונח על הסולם ,והנה ברשב"א שם ב' עשה ,שבהם חיבר הסכך העליון והתחתון של
בית קיבול העשוי למלאות
לא ברירא ליה לאיסור בציור הנ"ל ,אלא מסיק הפרעי"ם עם מסמר של עץ להמרזב ,ולכאו' גם בזה
ד'הנח להם למהנהגם' ,ומבאר האמרי יושר שהוא
)ו גם בפשטות הי' תלוי אם כלי קיבול העשוי אחר שנתחבר הסכך העליון והתחתון אם המרזב,
משום דמדין מעמיד לא ברירא ליה לאיסור ,או
למלאות הוי בית קיבול( ,שהוא מחלוקת רמב"ם ורשב"א נעשה המרזב בית קיבול,
מבאר דהתם כיון שיש הרבה אויר בין קנה לקנה
ובמחבר תרכ"ט סעי' ז' לחומרא) ,אמנם י"ל דהקיסמין לא דמי לתקרה ,ממילא מסיק האמרי יושר דזהו עוד עשה כדי להחמיר על דין מעמיד שתחב
שיש בו כדי להציל על דין מעמיד שהם יוצאים רק כשהניח עליו סכך כשר ,אבל כשעשה כל תחת הסכך בהמרזב קיסמים דקים תחת כל הסכך,
ונכנסים בקל ,מבטל אותו מלהיות בית קיבול הסכך רק מפרעי"ם שיש בו רוחב ד' וחיברו כן ,בזה כחציצה בין הסכך להמרזב ,אמנם במציאות הסכך
העשוי למלאות ,שהרי הקיסם יוצא ונכנס לתוך פשיטא ליה לרשב"א דאסור משום גזירת תקרה, אינו מוגבה כלל מהקיסמין שהם מהודקים היטיב
המרזב, ולפ"ז פסול הפרעי"ם משום גזירת תקרה, מהמרזבין שבצדדים והוא רק כחציצה תחתיו,
את אחינו בני ישראל לשנות צורת המצוה כמקובל וכו' וגם ידוע כי עניינים אלו מתפתחים משנה לשנה ולבסוף אין לנו שליטה עליהם ,וכעי"ז כתבו בשו"ת חלקת יעקב סי' רי"ט וכן בספר חוט
שני פ"ו סק"א מצד הנהגה יש לחוש שיחליפו במחצלאות אחרות וכן לא ראינו שיסככו אלא בסכך פשוט ויש להמשיך לנהוג כך עכ"ל ,וכן בשו"ת אמרי בינה להגרנ"ה פרענקל ז"ל סי' ס"ב אבל
בני ישראל קדושים המהדרין במצוות שרוצים לטרוח בגופן ובממונם ובפרט במצוה חשובה הנוהגת אחת לשנה ומקיים בה מצות עשה מן התורה בכל רגע לא ישנו מקדמת דנא לסכך בסכך
שנהגו בה אבותינו ,וכן מתאמרא משמיה דהגרמ"א פריינד ז"ל שלא היתה דעתו נוחה במה שהתחילו לשנות לסכך זה ,ולפי מה שנתבאר בדברינו מובן למה יש מקום לבעל נפש להחמיר בזה,
ומ"מ אין לפקפק על מה שנהגו העולם כי יש להם על מי לסמוך ומנהג ישראל תורה הוא.
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
די
מבי
מדרשא חדוו<תא להאמרי יושר ולהורות נתן המרזב מקבל טומאה, אם כל הסכך נעשה ככלי א'
ובבית שלמה מבואר שיש לו צד דכל הסכך )ז עכשיו שביררנו שבפשטות מקרי בית קיבול,
כשאין בו רק שיעור שש סאה נעשה כלי א' המקבל טומאה ,וכן חושש במנח"י
יש להקל יש לדון אם נעשה כל הסכך ככלי א' עם המרזב
לענין מקואות ,מדין מעמיד ,בפשטות לא מהני שיפסל הכל ,דהאבנ"ז והאמרי יושר לא דנו בזה
באמת כשאין בו רק שיעור ו' סאה יש הקיסמין ,ומעמיד לדיעה א' במג"א באמצע הגג משום שהם איירי בציור שהי' מפרקין הסכך
להקל מטעם המבואר במרדכי הביאו הב"י, פסול ,ולדיעה ב' במג"א לכתחלה אין עושין מעמיד מהפרעי"ם אחר החג ,ולא הי' מונח בו רק בחג,
דכל דין זה שאסור להניח בתוך ההקיף במקב"ט
אבל בציור דידן שנעשין מחוברין יש לדון שנעשה
מקום פנוי כשיעור סאתים ,זהו רק לדעת ממילא בודאי שאין עושין סוכה כזו ,ולענין הכל כלי א' שיש בו בית קיבול ,דבפשטות גבי
רבנן דנותנים להם כל צרכן יותר משיעור לימוד זכות למי שכבר אכל בסוכה כזו ,יוכל סולם משמע בתשו' הרשב"א (ח"א קצ"ה ,ובמיוחסות
בית שש סאה ,בזה הדין דאין להניח שטח לסמוך על האבנ"ז דהמרזב הוי כלי עץ העשוי רט"ו) ובשו"ע (תרכ"ט סעי' ז') דכל הסולם נעשה
סאתים פנוי מתשמיש ,משא"כ לדעת לנחת ,וגם שהסכך מקרי מחובר ,ממילא לא מקרי מקבל טומאה ,אף השליבות ולא רק הירכים ,כיון
ר' יוסי ב"ר יהודה דאין נותנים להם רק בית קיבול ,או דאף דהוי בית קיבול מ"מ לא נעשה שהן כלי א',
ו' סאה ,מותר להניח בו מקום פנוי אפ' כלי א' ,ומעמיד מותר בדיעבד ,וגם לסמוך על
אמנם יש לדון דשאני התם שנעשה לשמש כלי
כשיעור סאתים ,וגם רבנן לא באו להחמיר האבנ"ז בדין גזירת תקרה.
א' ,משא"כ הכא שלא נעשה אלא לשם סכך שהוא
בשיעור של סאתים לכל יחיד שאסור
תשמיש מחובר ,אולי לא נעשה בזה ככלי א' ,ועי'
להניח בו מקום פנוי כשיעור סאתים ,ורק
בזה בתשו' בית שלמה (ח"ב סי' ס"ב) שדן לענין צינור
באופן שהקיפו יותר משיעור הנ"ל והקיפו
כפי צרכן בזה יש להיזהר שלא להשאר
מקום פנוי ,והביא הב"י ראיה מגמרא ד' י"ז
ד של מקוה שיש בו גומא שהוא בית קיבול ,ועי' שם
מחלוקת הש"ך (יו"ד סי' ר"א סקע"ז) ונקוה"כ (שם) בזה,
הרב יעקב נח וואלדמאן שבש"ך כ' דרק מקום הגומא מקב"ט ,ובנקוה"כ
ע"א דאיתא שם דג' בנ"א הקיפו ז' סאה חוזר בו וכתב דפשוט דכל הצינור מקב"ט ,ובבית
ולא הצריכו אלא ה' אפי' בה' אסורין ,ואם בדין מחיצות יריעות עם קנים
שלמה שם דן במניח נסרים (שינדלי"ן) על הגג ,ויש
איתא דגם בו' סאה אסור הו"ל לאשמעינן בנסר א' גומא אם גם שאר נסרים מקב"ט כיון
חידוש יותר דאם לא הצריכו רק ד' והקיפו לשון השו"ע והמ"א דין מחיצות מיריעות שהנסרים מחוברין יחד על הגג ,וכתב שם דאם
ו' דאסורין אפי' בד' ,ובע"כ כדאמרן דכל נתחבר קודם הנחתן על הגג יש לדון אם נעשה כלי
בשו"ע סימן תר"ל סעיף י' מבואר דמחיצות
שלא הקיפו יותר מו' סאה אע"ג דיש בו א' ,אבל אם לא נתחברו רק ע"י הנחתם על הגג,
הסוכה צריך שיהא חזקה שלא תניד ברוח מצויה,
סאתים פנוי בלי השתמשות מותר לטלטל בזה ודאי לא נעשו שאר הנסרים בית קיבול ,כיון
עוד כ' המחבר שלא לעשות מחיצות מיריעות
בכל ההקיף ,ולפ"ז בנידון דידן כל זמן שאין זמנין דמינתקי ע"י הרוח ,ומסיים המחבר "והרוצה שאז מיד נעשה מחובר לקרקע ,מבואר שם דעכ"פ
בו יותר מבית שש סאה יש להקל ,והגם לעשות בסדינים טוב שיארוג במחיצות קנים יש לו צד דאף חיבור שלא נעשה אלא לשם גג,
שהרבה ראשונים (וביניהם רש"י (בד"ה לא) הוי חיבור ,ונעשה בזה כלי א' ,וע"ע במנחת יצחק
בפחות משלשה" ,והיינו דחוץ מהיריעות יהא לו
וכמבואר בט"ז) וכן הט"ז ,והא"ר והגאון יעקב, מחיצות של קנים קנים פחות מג' טפחים וכשרה ח"ה סי' כ"ה שדן בצינורות מחוברים ואוסר שם
חולקים עליו וכוותיהו מצדד ג"כ המשנ"ב מדין לבוד. דאם יש גומא בצינור א' ,שכל הצינורות הויין כלים
להחמיר מ"מ דעת השו"ע כדעת המרדכי, המקבל טומאה ,ולפ"ז נמצא דכאן הוי כל הסכך
וכן הוא בשוע"ה להקל בדברי סופרים וכ' המ"א בסקי"ז וז"ל וא"כ אף שהרוח מנענע
היריעות מכ"מ נשארו מחיצות בקנים (ב"ח) ,ולפי פסול משום מקב"ט ,כיון שנתחברו ונעשו ככלי א',
כדעת המרדכי.
זה מש"כ בס"א (דהיינו דמ"א כ' בהקדמה להסימן,
שתי דהיינו קנים ,לא מהני בסוכה אלא א"כ
דמחיצות של ׁ ֶ בדין מעמיד
כשהוא יותר מו' סאה )ח שאלה ג' ,בדין מעמיד ,דהיינו דאף אם נימא
עשה מד' רוחות) אם עשו רק ג' דפנות לא מהני קנים
מ"מ כשהוא יותר מבית שש ובאופן בלא יריעות ע"ש ,ע"כ לשון המ"א. דלא נעשה כל הסכך כדבר א' עם הפרעי"ם,
ששובתין שם כעשרים אנשים גדולים מי"ג מ"מ הפרעי"ם הוא מעמיד ,ודין מעמיד ידוע דיש
שנה ,יש לע' לדעת ר' יוסי ב"ר יהודה אם מש"כ הפוסקים בביאור המ"א סתירה במחבר ,והמג"א (תרכ"ט סק"ט) מחלק בב' תי',
נותנים לכל אחד ואחד השובת שם שיעור והבינו גדולי האחרונים עי' במחצה"ש א"ר א' מחלק אם המעמיד הוא חלק מהסכך ,ב' מחלק
סאתים דהיינו כשיש שם ג' אנשים נותנים אות י"ט ,בכורי יעקב סק"ד ,מ"ב בשעה"צ בין לכתחלה ודיעבד ,ולתי' א' יהי' כאן חילוק
ו' סאה ,וכשיש שם ד' אנשים נותנים להם סקמ"ט ,דכונת המ"א ע"פ דבריו בהקדמה להסימן דלמי שיש לו כמה מפרעימ"ס אלו נמצא שהוא
שמונה סאה ,וכן להלאה לפי ערך וחשבון שתי לחוד לא מהני אלא מד' רוחות, דמחיצות של ׁ ֶ חלק מהסכך ,ופסול לתי' א במג"א ,ומי שיש לו רק
אנשים ששובתים שם וכל המוסיף מוסיפין וה"נ הדין כאן שהיות שאין להכשיר הסוכה ע"י פרעי"ם א' בסוכתו ,יש לדון שהפרעי"ם הוא רק
לו ,או דס"ל לר' יוסי ב"ר יהודה דלשיירא היריעות אלא ע"י הקנים ,וא"כ צריכים קנים מד' סביבו ,י"ל דלא מקרי שהוא חלק מהסכך ,ולתי' ב'
נתנו חכז"ל שיעור שש סאה ואינו תלוי רוחות ,ואם עשה מג' רוחות לא מהני אף עם במג"א לכתחלה אין מסככין כן,
כלל בחשבון אנשים ששובתין בשיירא זו, היריעות ,והיינו דהיריעות לא מעלה ולא מוריד ומה שיש בו קיסמין בפשטות לא מהני כלום ,כיון
ולא חלקו בין שיירא לשיירא ולכל אחד שתי דעלמא.
וצריכים להתירא דׁ ֶ שאין הסכך מונח עליו כלל ,אלא מהודק במקומו
נתנו שיעור קצוב ,ושוה ,והנה דבר זה תלוי ע"י ב' המרזבין שמצדדין ,ואולי יש לדון עפמש"כ
במח' ראשונים דדעת הרשב"א ,והריטב"א, ולפי"ז לשון המ"א קצת דחוק דכ' "דבג' דפנות
לא מהני קנים בלא יריעות" ,ומשמע דדוקא בלא במועדים וזמנים סי' ר' סק"ד דלהסוברים שאין
דנותנים להם לפי חשבון אנשים שיש טעם מעמיד אלא משום גזירה שלא יבואו לסכך
יריעות לא מהני ,אבל עם יריעות מהני ,ואינו
שם והגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ,וכן בו ,לא בעי' להניח מעמיד גמור אלא סגי בהיכר ,א"כ
דלא מהני בג' דפנות אף עם יריעות ,וע"כ כוונת
משמע נמי בט"ז ס"ק א' דכתב דנותנים אפשר דלהכירא מהני ,אמנם הכא גרע ממה שדן
המ"א דהיות דכאן צריכים לתיקון של "קנים בלא
לפי ערך ,מאידך גיסא דעת התוס' הרא"ש במועדים וזמנים שאינו מוגבה מכוחו כלל,
יריעות" אין לנו תיקון זה עד שיעשה הקנים מד'
דחכז"ל נתנו שיעור שוה לכל שיירא
רוחות ,דאם לא יעשה אלא מג' רוחות אין לו
והיינו ו' סאה ואינו תלוי כלל כמה אנשים למעשה
תיקון זה של "קנים בלא יריעות" היות דלתיקון
שובתים שם.
זה צריכים מד' רוחות דוקא ואין היריעות מוסיף )ט מדין גזירת תקרה ,להאמרי יושר פסול,
מהכשירו. ולהאבנ"ז יש לצדד דכשר ,מדין מקבל טומאה,
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
וט
מבי
מדרשא שמעת<תא
דדוקא כשהרוח בשעתו עושה פסול בהמחיצה, כשיהא בו מד' דפנות אז יראה יותר כמקום מוגדר הכרעת הפוסקים דלא כמ"א
כגון שמרחיב דופן מחבירו יותר מג' טפחים או ומוקף ,ואז נחשב לדפנות ולא לסתם קנים בעלמא. ועי' בדברי הפוסקים הנ"ל א"ר ובכורי יעקב
שאר פסול ,זה דוקא מיקרי מחיצה שאינו עמוד ומובא במ"ב (בשעה"צ שם) ופרמ"ג ,דלהלכה למעשה
ברוח ,אבל אם אין הרוח פוסלו אף לשעה אין ביאור שי' המ"א ע"פ דבריו בהקדמה וביאורו אין להחמיר להצריך קנים בד' דפנות ,דבזה יש
שום פסול במחיצה זו ,עי' פר"מ בסי' שס"ב בסופו ולאור ביאור זה י"ל ג"כ לענינינו ,דהנה היקף של לסמוך על היריעות כיון דבעצם הם קשורין בטוב,
ובחזו"א ע"ז ו' ,אולם הרבה פוסקים ס"ל דאף שאין יריעות המתנענים אם אינם עומדים ברוח מצויה ועל החשש שינתק יש לסמוך בדיעבד על הקנים
בהרוח כח רק לנדנד המחיצה אף שאינו נפסל כלל פסולים לדפני הסוכה ,אלא די"ל דאם עשה שם מג' צדדים (דמהני מה"ת) ,והיינו דאף שהמ"א מחמיר
על ידו ג"כ דינו כמחיצה שאינו עומד ברוח ופסולה, קנים מג' רוחות ,א"כ כבר נתבאר דמה"ת כשרה, דלא די בקנים מג' צדדים ,מכ"מ לא מחמירים
דמחיצה כשרה מצריך שיהא עומד על מעמדו אלא דחז"ל הצריכו קנים מד' רוחות שיהא מוקף שתי אף מג' צדדים, הפוסקים כ"כ וסמכינן על הׁ ֶ
בחוזק במקום אחד ,ומשמע כן במ"א בסי' שס"ב ומוגדר יותר ,ע"ז י"ל דאם מוסיף על קנים אלו היות שיש לנו מחיצות של היריעות ,אולם כ"ז
סק"ח ובמחציה"ש שם בסוף הסימן ,וכן משמעות יריעות אלו ,י"ל ג"כ דמהני ,דכמו שמהני לתכלית כשהיריעות קשורין היטב (כמ' בא"ר) ואינו אלא
לשון המ"א כאן דכ' בשם הב"ח "אף שהרוח מנענע זה שיהא מוקף יותר מה שמוסיף דופן ד' אף דלענין חומרא בעלמא שמא יזיזנו הרוח (לשון הבכורי יעקב),
היריעות" ,ומשמע דהפסול תלוי בזה שמנענע לחוד. הכשר סוכה לא מהני כלום ,מכ"מ מהני להציל הג' אז יש לסמוך על היריעות ,אבל אם אינם קשורין
(ועי' בזה בשו"ת משכנות יעקב סי' קכ"ג). דפנות של שתי שיהא נחשב לדפנות שלימות ,ה"נ היטב ומתנענין ברוח ,אין הפוסקים מקילין בזה
ולפי"ז בחששא דידן כשאנו אוסרין לעשות י"ל ביריעות המתנענות דאף דלדופן סוכה פסולה, בקנים מג' רוחות לחוד ,היות דעיקר היתירם תלוי
מחיצות של יריעות לחוד" ,זמנין דמינתקי ולאו מכ"מ מהני להציל הדפנות של שתי שיחשב מוקף בהיריעות.
אדעתא ,והוי ליה מחיצה שאינו יכולה לעמוד בפני ומוגדר ,אף שאין בו קנים אלא מג' רוחות ,דע"י
רוח מצויה" (לשון השו"ע) ,פירושו להמ"א דיש חששא היריעות אלו נחשב לדפנות שלימות. מהלך אחר בשי' המ"א
שיתנדנד ברוח ,וע"ז לא יהני היטב הקשירה ,אבל
ולפי זה דברי המ"א כפשוטו במש"כ "אם עשו אולם לולי דבריהם ז"ל יש להציע בדברי המ"א
איצ"ל דיש חשש שיפסל ממש המחיצה ע"י הרוח
רק ג' דפנות לא מהני קנים בלא יריעות" ,פירושו דלשונו מורה להיפך ,דפשטות לשונו שכ' דבג'
דע"ז י"ל דמהני הקשירה ,דעיקר חששא במחיצה
דדוקא בלא יריעות לא מהני ,אבל אם מוסיף להג' דפנות "לא מהני קנים בלא יריעות" משמע דבצירוף
שאינו עמוד ברוח להמ"א קאי על הנדנד ולא
דפנות גם יריעות סביבו אז מהני היטב ,ודינו ממש יריעות מהני היטב ,וע"ז גופא מציין לדבריו
שיפסל לגמרי.
כקנים מד' רוחות. שתִי גרידא צריכים לד' דפנות בהקדמה ,דשם בׁ ֶ
המ"א כ' דבריו ע"פ שיטתו דוקא ,משא"כ כאן שמוסיף על הקנים ג"כ יריעות,
הבכורי יעקב חולק על שי' המ"א בהקדמה ע"ז יש לסמוך אף בקנים של ג' דפנות לחוד ,ועולה
ולאור זה י"ל דמשו"ה מתיר המ"א בקנים מג'
(כשאר האחרונים) אמנם הבכורי יעקב שלמד עוד קולא גדולה בדבריו ,דהיריעות מכשירין
רוחות בצירוף יריעות אלו המתנענים ,היות דאין
דהמ"א ר"ל דלא מהני מג' רוחות כלל אף עם הסוכה אף כשהרוח מנידם ,דהלא המ"א קאי על
אנו דנין כשמתנדנד כ"כ עד שיפסל ויחסר היריעות
יריעות ,י"ל דכ"כ לשיטתו דלא נחית לסברא הנ"ל ריש דבריו שכ' "אף שהרוח מנענע היריעות" וע"ז
ממקומן בשעת הרוח ,אלא דלעולם היריעות במקומן
דבדבריו (בס"ק הנ"ל) מבואר דחולק על שי' המ"א כ' דע"י קנים מג' רוחות יש להכשיר הסוכה בצירוף
עומדת ,אלא שאינם כשרים למחיצה היות שמתנדנד
בהקדמה ,וס"ל (כמו הבית מאיר) דכמו דלא מהני יריעות אלו המתנענות ,ואין המ"א מקפיד שיהא
קצת ,מכ"מ מהני לנו אף בשעת הרוח להציל על
שתי מג' רוחות ה"נ לא מהני מד' רוחות ,ולא ס"ל היריעות קשורין בטוב ,דעיקר הכשירו של סוכה זו
הקנים שיחשב מוקף ושלימה כנ"ל ,אבל לדברי
דדופן ד' של קנים יש לו הכח להציל על הג' ,וה"נ הוא ע"י הקנים ולא ע"י היריעות (ואף האחרונים הנ"ל
הפוסקים דמפרשים פסול דרוח מצויה דמיירי שיש
חשש שיפסל ויחסר המחיצה ממקומו ,א"א להתיר שתִיי"ל דס"ל כאן דאין בכח יריעות להציל על הג' ׁ ֶ הבינו כן במ"א ,אלא דהם הבינו שמצריך לזה קנים מד' רוחות,
בזה ביריעות אלו סביב לקנים ,היות שבשעת הרוח ועל כן לא כ' להתיר בג' רוחות עם יריעות אלא אבל לשי' האחרונים הנ"ל עיקר הכשירו תלוי בהיריעות ולא
הסוכה אין בו דבר המכשירו ,שנשאר בקנים בלי מדעת עצמו ,וסומך בעיקר על היריעות חזקות, בהקנים וע"ז צריכים שיקשרנו בטוב).
היריעות ,ונמצא שיש זמנים שהקנים נשארו בפסול אבל להמ"א דס"ל דהיריעות לא מהני לההיתר ,ס"ל
של שתי וחסר בדבר המצילו ,ועולה יפה שיטת להבכורי יעקב דע"כ יצריך קנים מד' רוחות דוקא. דין מחיצות של קנים גרידא
המ"א דס"ל דאנו דנין בחששא שיתנענע לחוד ולא אלא דלהאמור בשי' המ"א במה שמתיר יותר דהנה שי' המ"א בהקדמה להסימן ,דסוכה של
שיפסל ,וא"כ ס"ל שפיר דביריעות אלו המתנענים כשמוסיף מחיצת שתי מרוח הד' ,י"ל דה"נ שיטתו קנים קנים פחות מג' טפחים ,לא מהני בג' דפנות
לחוד יש לנו להכשיר הקנים אף מג' רוחות ,ודו"ק. במוסיף יריעות על הג' דפנות ,דלהבכורי יעקב שתִִי ,ואין הסוכה כשרה בשתי עד דזה מקרי ׁ ֶ
[ויש מקום לומר לפרש בזה לשון המ"א, עיקר ההיתר הוא היריעות החזקות כמבואר שיעשה הקנים מד' דפנות ,והקשה ע"ז בספר מאיר
דמתחיל בדברי הב"ח "אף שהרוח מנענע היריעות" בלשונו ,דאין בו אלא "חומרא בעלמא שמא יזוזנו "דמה יתן ומה יוסיף הדופן הד' דלא צריכה כלל",
וכו' ,וכ' "ולפי זה מש"כ בס"א אם עשו רק ג' דפנות הרוח" ועל חשש זה סומך קצת על הקנים ,אבל והיינו דבהכשר סוכה אין שום מעלה במוסיף דופן
לא מהני קנים בלא יריעות" ,וקשה כוונתו במ"ש במ"א מבואר דמיירי מיריעות המתנענים (כמ"ש ד' על ג' דפנות ,דאחר ג' דפנות כבר יש לו כל דפני
"לפי"ז" ,ולהנ"ל י"ל דהיות דחששא שלנו הוא לעיל) ,וא"כ שוב א"א לסמוך על יריעות אלו להתיר הסוכה הנצרך להכשירו ,וא"כ אם מוסיף ע"ז דופן
שהרוח מנענע היריעות כלשון הב"ח ,ואין לנו חשש בהם הסוכה ,דאין אנו דנין על חומרא ,דהלא אנו ד' הוא דופן מיותר לגמרי ,וס"ל להבית מאיר דודאי
על פסול גדול יותר מזה ,א"כ יש להתיר עי"ז בקנים דנין כשכבר מזדעזע ברוח ,וע"כ ס"ל להאחרונים אין בדופן זו כח להציל שאר הג' דפנות הפסולים
אף מג' צדדים ,ועדיין לשונו דחוק קצת]. לפרש שי' המ"א דאין התירו אלא בהקנים גרידא שה"ה עיקר סוכתו ,ולכן מסיק הבית מאיר דדפנות
והיריעות לא מעלה כלום בהכשירו ,ולהאמור י"ל של שתי לא מהני ,אף בעושה מד' רוחות דלא
הנוגע הלכה למעשה דס"ל להמ"א דאף דאה"נ שאין ביריעות אלו דין כהמ"א ,וכן ס"ל להבכורי יעקב (בסק"ד) דלא שרי
והעולה לדינא הלכה למעשה בסוכה המוקף דפנות כשרות להתיר בהם הסוכה היות שמתנענות לדידן מחיצות קנים אפי' מד' רוחות.
ביריעות המתנדנד ברוח מצויה ,ונוגע בזמנינו ברוח ,מכ"מ עיקר הכשירו הוא הקנים דמהני מה"ת, ובשיטות המ"א עיי"ש בפר"מ דמה"ת כשרה אף
בהעושה "סחורה'נע סוכה" וכדומה ,שאף שקשורים אלא דהיריעות מציל עליהם שיחשב דפנות שלמות בג' דפנות ,ומדרבנן צריכים בשתי ד' דפנות דוקא,
היטב מכ"מ מתנדנדים קצת ברוח (אולם אם אינם שיכשר אף מדרבנן. והביאור ע"ז מתאמרא בבי מדרשא (עי' בכתבי מורינו
מתנדנים רק מעט במקומו ס"ל לכמה פוסקי זמנינו דאינו נחשב הרה"כ הגראח"פ שליט"א) דחז"ל ראו בדפנות של שתי
לנדנד כלל וכשרה ואכמל"ב ),וע"ז מוסיפין עליהן חבלים גדרו של מחיצה המתנדנד שחסר בהקיפו ,דאין הסוכה נראה כמוקף במחיצות
חזקים שאינם מתנדנים פחות פחות מג' טפחים עד והנה בעיקר פסול דמחיצה המתנדנד ,יש דיון שלמות ,היות שאין בו מציאות של דפנות אלא
י' טפחים ומצטרפין ע"י לבוד לשיעור דופן. בדברי הפוסקים בשיעור הנדנד ,דיש סוברים היקף של כמה קנים סביבו ,וע"ז אמרו דדוקא
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
זט
מבי
מדרשא חדוו<תא ואתו" שענפים מנענים ,ולכאורה מה מקשה הרי והנה שי' המ"א בהקדמה להסימן דלא מהני
אילנות שמחובר היטיב לארץ ליכא חשש שיפול שתִי אלא מד' רוחות דוקא( ,ועיי"ש דשי' המהרש"א
ׁ ֶ
לארץ ,אלא מאי ראב"י פוסל אפילו נענוע בעלמא דעֶר ֶב לא מהני כלל לסוכה אף מד' רוחות והמ"א חולק
לצרף ב' שיטות לקולא במילא ע"ז מקשה היטיב מן האילנות ,הרי חזינן עליו) ולפי"ז הי' צריכים לעשות החבלים מכל הד'
ולפ"ז אם ננקוט כדעת הרשב"א מן הסוגיית עצמה שחלוקות זו מזו [ועי' בשעה"צ רוחות( ,ודע דשי' הבכורי יעקב והבית מאיר דאין לסמוך על
והריטב"א דלדעת ר' יוסי ב"ר יהודה תר"ל ס"ק מ"ה]. קנים כלל כמבואר לעיל ,אולם המ"ב בסק"ז פסק כהמ"א) דאף
נותנים לפי ערך וחשבון אנשים ששובתין אולם בשפת אמת מקשה מנ"ל להגמ' דראב"י שהא"ר והבכורי יעקב והפר"מ כ' שיש לסמוך על
שם ,וגם ננקוט כדעת המרדכי הנ"ל דכל פוסל אפילו נענוע דילמא אינו פוסל אלא בחושש היריעות בקנים מג' רוחות ,מכ"מ דבריהם דוקא
זמן שאין בהקיפו יותר משיעורו של ר' יוסי שעלולה ליפול לגמרי ,ועיי"ש שמדחיק בלשונם ביריעות חזקים שקשורין היטב שאינם מתנענים
ב"ר יהודה ,אין קפידה אם יש בו סאתים (כמו שאמר הכא עצמו שדוחק) ,וי"ל דלעיל לא הוזכר כלל ,אבל כאן שהמחיצות מתנענים ,אין היתר אף
פנוי ,וממילא בדרך כלל כששובתים שם דמיירי דוקא במחיצה אלא מיירי גם בסכך שעלול לדבריהם אלא בקנים מד' רוחות.
במחנה קיץ וכדו' יש שם לכל הפחות י' ליפול פסול לסכך בו ,אבל ראב"י הוזכר כל מחיצה
אנשים גדולים לתפילה בציבור לבר מנשים אלא דלפי מה שכתבנו לעיל עולה דיתכן לומר
שאינה יכולה לעמוד ,משמע דיש פסול במחיצה בדעת המ"א ,דבעשוה קנים עם יריעות המנדנות,
שגם הם יש לחשבן לחשבון סאה לכל יחיד,
שאין בסכך שסכך כשר כה"ג ,וזה אינו מכוין אלא עדיף יותר מקנים גרידא וכשרה אף בקנים מג'
וכמעט אינו בנמצא להקיף מקום גדול
בחושש שמנענע דחשש שיפול פסול גם בסכך רוחות ,ולפי"ז ה"ה בסחורה'נע סוכות שלנו די
כזה ובדרך כלל אין בו חשש של סאתים
(ואי"ה להלן יבואר זה באריכות) ,וא"כ א"ש מהיכן ידע כשעושין החבלים רק מהג' צדדים וכשרה להמ"א,
פנוי.
הגמ' שראב"י מיירי בפסול נענוע וראיתי בכתבים וכ"ז לדברינו אבל להבנת הפוסקים בדעת המ"א
של הגאון הראש הכולל שליט"א דאל"כ מה ומובא דבריהם במ"ב בשעה"צ מ"ט ,כדי להכשיר
אין להקל כדעת המרדכי חידושו של ראב"י הא כבר נשנו פסול דנפל ברוח
והריטב"א סוכה בדפנות המתנדנות צריכים לעשות חבלים
מצויה בברייתא ,ונרמז כזה בחזו"א ,אבל לי צ"ע מכל הד' רוחות ,ואז כשרה כדין קנים קנים בלא
אבל לפי האמת כשנעיין יראה דכל ע"ז דלעיל בברייתא לא נשנו כן אלא הוא מימרא יריעות ,כמבואר במ"א בהקדמה להסימן ,וכנפסק
הני ראשנים דהיינו הרשב"א ,והריטב"א דאביי שהסביר דאינה יכול לעמוד כו"ע מודי וא"כ במ"ב סק"ז ,ופשוט דכל דברינו הוא רק לעורר לב
הסוברים דנותנים להם לפי ערך אנשים לא צ"ל כנ"ל[ ,ולשפת אמת שלא תי' כן לשיטתו מדף המעיין ולא להקל למעשה נגד דברי הפוסקים.
ס"ל כדעת המרדכי ופליגי עליו וסוברים כ"ג דיש לו צד שכשר בסכך אפילו חשש שיפול
דגם לדעת ר' יוסי ב"ר יהודה אם יש בו ע"ש].
סאתים פנוי אסור לטלטל בו ,וגם הט"ז
(בס"ק ב') פליג על דעת השו"ע שפסק
כהמרדכי וס"ל דכל שיש סאתים פנוי
לאחר שידעינן דיש חשש בדפנות בנענוע
בעלמא שהוא דבר ששכיח מאד בעושה סוכתו
ע"י יריעות וסדינין או ע"י טענ"ט וכדומה יש
ה
אסור לטלטל בו ,ונראה דמתלי תלוי זה
לעיין בכמה הלכתא גבירתא דאיכא למשמע מינה,
הרב שלמה הלוי פרידמאן
בזה ,דאם נאמר דחכז"ל נתנו שיעור קצוב
ושוה לכל שיירא וכמו שנתנו שיעור שוה
ונחלקם בג' חלקים ,א) גדר ודיני חוזק הדפנות ,ב) סוכה העשויה מסחורה ומחובר
לכל יחיד שיעור סתאים ,כך נתנו שיעור
חומרת רבינו פרץ שמ"א ינת"ק ,ג) עצות להכשיר, ע"י זופע"ר ששכיח הרבה בזמנינו
ולבסוף נאריך בפרטיות בכל דינים אלו בסכך מה
ו' סאה לכל שיירא ,ולא נחתו כלל כמה מסכת סוכה דף כ"ג אמר אביי דכו"ע (בין רע"ק
דינם.
שיעור הצטרכתם באמת ,רק נתנו שיעור ובין ר"ג דפליגי בסוכה על הספינה) "היכא דאינה יכולה
שוה כקטן כגדול ,י"ל דאפי' יש בו סאתים לעמוד ברוח מצויה דיבשה לא כלום היא" ,דהיינו
א) גדר ודיני חוזק הדפנות
פנוי לא איכפת לן כלל בזה שהרי לא לפי אם הסוכה רפויה כ"כ דאם באה רוח מצויה אינה
שיעור הצטרכיתם מדדו שיעור בית ו' בדרגות של נענוע עצמו ,מצינו ד' דרגות שיש יכולה לעמוד מפני זה הסוכה כזו פסולה לגמרי,
סאה ,רק כך נתנו חז"ל בין מלא ובין פנוי, מהן שפסול בוודאי ,ויש מהן שתלוי במחלוקת ולהלן דף כ"ד ע"ב אמר רב אחא בר יעקב "כל
משא"כ להני ראשונים דס"ל דנתנו לפי גדולה ,ויש מהן שיש לעיין. מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה
ערך אנשים דהיינו סאתים לכל איש ,בזה דרגא א' -ביש חשש שיפול לגמרי :זה כבר מחיצה" ,ואע"ג דלשון של ראב"י הוא דומה
שפיר י"ל דנתנו חכז"ל במדת מה כפי ערך הארכנו לעיל דזהו פשוט בגמ' דף כ"ג במי' דאביי ללשונו של אביי ,עכ"ז הם דינים נפרדים לגמרי
הצטרכתם לכל בנ"א השובתים בשיירא שאם אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה סוכה וכמו שפרש"י על דברי ראב"י שאינה יכולה
זו ולפי שיעור זה מדדו שיעור המותר כשירה ונפסק כן בשו"ע סי' תרכ"ח ס"ב וכוונתם לעמוד ברוח :שהרו"ח מוליכ"ה ומביא"ה :דהיינו
להקיף ,וממילא כשיש שם סאתים פנוי שם באופן דחושש שיפול לגמרי דפסולה. דלא מיירי באופן שיש חשש שיפול הסוכה לגמרי,
בלי השתמשות כלל הרי זה גרעון בההיקף דלגבי חשש זה הוא חזקה שלא עלולה ליפול,
ואסור לטלטל בו. דרגא ב' -בחושש שמנענע עד כדי שיפסול:
דהיינו שמנענע כ"כ שיכול להיות הרבה פעמים אלא החשש שהרוח מצויה מנענעת אותה ומולי"ך
נמצא לפי זה דאין לצרף ב' הקילות שיהיה הדופן בפסול כגון שנתרחק הדופן ג"ט ומבי"א וזהו פסול חדש שלא נאמרו מקודם ,וכך
יחד דהיינו המרדכי ,והריטב"א ,והרשב"א מן הסכך ,או שהגביה ג"ט מן הקרקע והוי מחיצה ביאור החזו"א סי' ע"ז ס"ק ו' בפשטות.
דלאו בחדא מחתא נחתינן דמה דס"ל זה תלויה ,או שנתמעט גבהו של י"ט וכדומה ,באופן אלא שיש לעיין מנא ליה לרש"י שראב"י
לא ס"ל זה וכמש"כ מסברא ,ומהיכי תתי זה לית מאן דפליג דסוכה זו פסולה לגמרי ,דזהו מחדש דין חדש שיש פסול מנענוע בעלמא ,ויש
להקל בכה"ג ובפרט דכמה גדולי ראשונים, בוודאי נכלל במימרת ראב"י דף כד (שכתבנו לעיל) לומר דכן מוכח מסוגיית הגמ' עצמה ,לכשתעיין
ואחרנים חולקים בכלל על המרדכי צ"ע ונפסק כן בשו"ע ס' תר"ל ס"י ,וכל הפוסקים דפליגי דף כג ע"א במעשה שר"ג לא עשה סוכה בראש
אם יש לסמוך ע"ז להקל בנידן דידן ,ואולי לקמן מודים בזה ,דכיון דיכול להיות שסוכה זו הספינה ורע"ק עשה סוכה בראש הספינה למחר
יש לומר דכיון דהבתים הם קבועים אע"פ יהיו נפסל ע"י הרוח מצויה הסוכה פסולה. נשב"ה הרו"ח ועקרת"ה ,ושאל ר"ג עקיבא היכן
שהדיורין אינם קבועים חשוב כדירת קבע
דרגא ג' -חשש נענוע בעלמא :דהיינו שמנענע סוכתך ,הרי רואין שפירוש המילות שם אינה יכול
וצ"ע למעשה.
היריעות וסדינין לכאן ולכאן ואינו נעשה פסול ע"י לעמוד הוא באופן שעלולה ליפול לגמרי דומיית
•• כך ,ע"ז יש מחלוקת גדולה בין הרים גדולים מאד עקירת סוכה של רע"ק ,לעומת זה במימרת ראב"י
אי מחיצה כזו שמה מחיצה או לא שמיה מחיצה, מקשה הגמ' מן המשנה דמותר לעשות דפנות
ולכאורה סברות פלוגתתם הוא דזה שפוסל ראב"י הסוכה ע"י אילנות ומקשה הגמ' "והא קאזיל
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
זי
מבי
מדרשא שמעת<תא
התחתונים שאינם מתנדנדת כלל ואפילו אם העובי והחזוק כדי שלא תניעם הרוח "ויטו לארץ" מחיצה שאינה יכול לעמוד ברוח מצויה ,היא
מתנדנדת הוא באופן כל שהוא וא"כ נתכשר כל כאשר יקרה לענפים הדקים ,והשני שימלא וכו' עכ"ל, "פסול בעצם" או הוא "פסול בחשש" ,דהיינו פסול
הסוכה בי"ט התחתונים ,ואם תאמר מהיכי תיתי משמע דאין קפידא במחיצה שאינה יכולה לעמוד בעצם דחכמים פסלו מחיצה כזו דהם הבינו דדופן
שיכול להתכשר ע"י י"ט תחתונים כיון שהוא המשך ברוח מצויה אלא באופן שיטו הרוח את המחיצה המתנדנד אנה ואנה אין לו קריאת שם "מחיצה"
אחד עד למעלה ,יש לנו ראיה מפורשת בשעה"צ עד לארץ ונעשה פסול ,אבל יש מפקפקים על לשון או דילמא אין כאן בית מיחוש דיכול אדם לעשות
ס' שס"ג ס"ק י"א בקנה של צוה"פ שלמעלה מי' רמב"ם זו דאינה אלא תרגום ובלשון הרמב"ם עצמו מחיצה באיזה אופן שרוצה ואיזה מציאות שרוצה,
מתנענע דיכול לומר דל מה שלמעלה וכשר ע"י באראבי"ש אינו כתוב מילין אלו ויט"ו לאר"ץ ,ולענ"ד ועיקר קפידא שלא יהא באופן שיכול להיות שתשב
י"ט תחתונים [וראה להלן יותר] ,ב .יש מצדדים דעוד אינה ראיה דאפשר כוונתו דיכול הרוח להפילו לפעמים בסוכה פסולה ע"י הרוח מצויה.
דאין הפסול במחיצה שמתנדנדת דוקא כשמחיצה לגמרי ונשאר בפסול כפסולו של אביי דף כג .אבל וע"ז יש שני כיתות כת האוסרים וכת המתירים
היה במקום אחד ונתנתק ע"י הרוח למקום אחר, אה"נ נענוע עצמה ג"כ פסול וזהו חילוקו השני שם ונחשוב קצת מהם כפי מה שידינו מגעת בס"ד.
אבל אם נשאר על מקומו אלא באמצע ניתק שכ' אח"כ ,ויש לעיין ,ב] תוס' שבת בכמה מקומות
למקום אחר אין שום פסיל בזה (סברא זו הזכיר באבן שהאריך להוכיח דאין שום חסרון במחיצה שמנענע כת האוסרים - :מפשטות כמה ראשונים משמע
ישראל ח"ט) במילא להלכה לכאורה יש להקל מכח בעלמא עד שנענוע כ"כ דלפעמים יפסול כדכתוב כן א] לשון רש"י :שהרוח מוליכה ומביאה ,ב]
ב' טעמים הנ"ל בצירוף שיטת הגדולים שמתירים ס' שס"ב ס"ק י"ג וס"ק ל' ,ועוד כ"כ שס"ג ס"ק ט', לשון ריטב"א :שאינה יכולה לעמוד פירוש שהרוח
נענוע בעלמא. ג] פמ"ג דכ' כן בצוה"פ שס"ב א"א ס"ק כ"א דפסול מנענעה פסולה .ג] לשון מאירי :אינה כשירה...
ענפי אילן באופן שהרוח מניד אותם "ולית לבוד" או דוקא באילן קשה וגסה ואינה עשויה להתנדנד
ג) איזה שיעור של הדופן צ' להיות בחזקה שיש "ריוח יותר מג"ט" בין א' לחבירו משא"כ מחיצה בסיבת הרוח וכו' .ד] מג"א ,מפשטות מג"א ס' שס"ג
עשויה כשר "אף בהנפת רוח" ,וכן כ' עוד הפעם בלחי סק"ד בדין לחי דהיא משום מחיצה כ' וז"ל :אפילו
ע"ז יש לנו שני מראי מקומות ,א .דברי כסף
שס"ג א"א ד' דפסול באופן דאי נשיב הרוח מבטל אין הרוח מפילו אלא מנידו ,ג"כ פסול עכ"ל ,משמע
משנה הל' סוכה פ"ד ה"ה שכ' וז"ל" :נראה לי
המחיצה הא לא"ה כשר ,ד] חזו"א או"ח ס' ע"ז אות אפילו נענוע עצמו כבר פסול ,וכן משמע קצת
שחיזוק זה צריך עד גובה י' בלבד" ע"כ ,דהיינו
ו' האריך ג"כ בשיטה זו ורצה ללמוד כן ג"כ ברש"י מדבריו גבי מחיצה ס' שס"ב ס"ק ח' דפירוש דברי
דא"צ שכל הדופן יהא חזקה אפי' ברוח מצויה ,אלא
הנ"ל ומג"א הנ"ל דהם ג"כ אין כוונתם לפסול בנדנוד הב"ח בשם רמב"ם שלא ינודו "כוונתו דמחיצה
סגי בשיעור הכשר סוכה בגובה וזהו עשרה טפחים,
בעלמא אלא מיירי באופן שמתנדנד ונעשה פסול, שהרוח מוליך ומביא אותה אינה מחיצה" ,עיי"ש
ב .מג"א ס' תר"ל ס"ק ט"ו דכ'" :משמע קצת בתוס'
וכן כ' בא"ד "אבל אי המחיצה חזקה שאין הרוח היטיב .ה] שוע"ה ס"ק ז' בדין לחי שכ' ביכול
דאם רוב הדופן מן החזק כשירה עי' ס"ה" .עכ"ל,
יכול לפזרה אלא שמתנודדת מעט לכאן ולכאן ,אבל להנידו אע"ג שאינו יכולה להפילו פסול כמחיצה
ומקורו בתוס' סוכה כד ע"ב דאוקי גמ' עירובין
בכל שעתא היא מחיצה מעליתא ,נראה דשפיר הוי שרוח מצויה מנידתה ,משמע ג"כ דזה שמתנדנד
טז ע"א דמשמע התם דלא קושר האילן בהוצא
מחיצה העומדת ברוח" ,והאריך לחלוק על מחהש"ק סגי לפוסלו .ו] שו"ת משכנות יעקב או"ח ס' קכ"ג
ודפנא ,דשם מיירי "ברוב האילן מן הקשה" ,לכן לא
שפוסל בקנים של צוה"פ בנדנוד בעלמא. (בא"ד וכן יש ליזהר) מאריך הרבה בראיות חזקות
בעי השאר הנוף המיעוט הוצוד"פ ,ולכאורה היא
דמתנדנד עצמה פסול משום מחיצה (הוא מיירי שם
ראיה חזקה ,ומדוע כ' במג"א משמע "קצת" ,ותי' א"כ מכל הפוסקים הגדולים דהיינו תוס' שבת,
פמ"ג ,וחזו"א ,מוכיח בהדיא דליכא פסול במחיצה לגבי צוה"פ) והביא דכן משמע ממג"א הנ"ל ומסתימת
מחהש"ק דלעולם צריך הוצו"ד אפילו על מיעוט
שמתנדנדת בעלמא. השו"ע ,וכן מוכיח בתקיפות מן הגמ' עצמה דף כד
הנוף ,אלא עכ"ז כיון דרובא הוא מן החזק נחשב
ע"ב דמקשה מן המשנה שעושה דפנות הסוכה מן
כמחיצה שנעשה מאיליו [והוא חידוש דאי בעי עוד דרגא ד -נענוע כל שהוא :ע"ז יש כמה סמוכין האילנות דכשירה .אע"ג דענפים אזיל ואתו ברוח
תיקון מחיצה כזו לכאורה היה נחשב כנעשה בידים שלא נשנית איסור מאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה ,ע"כ הקושיא בגמ' .ואי ס"ד דראב"י אינו
כמו ששנינו הדינים בהוקף לדירה במתקן פירצה], מצויה על נדנוד כל שהוא ,וכמו שהסביר במועדים פוסל אלא כשמנענע שנעשה פסול ע"י הנענוע
ולענ"ד עוד יש לתרץ דתוס' לא תירוץ כן דשם וזמנים ח"א ס' פ"ד במחיצה שעשויה מיריעה זהו אין הו"א לכשור סוכה כזו דהיאך יתכן שיאכל
מיירי ברוב מן הקשה אלא להו"א שם דמחיצה דרכה של מחיצה כזו ,כמו ענפי אילן ג"כ אפילו וישתה בסוכה שכל רוח מצויה יכול לפסלו ולאו
הנעשה מאיליו לא הוי מחיצה ,אלא למסקנא א"צ לאחר שקושרם היטיב לא ימלט שלא ינדו כלשהוא אדעתיה וק"ו מבהמה שפסול שמא תברח כ"ש
לידחק והמשנה הכא מיירי "בכל ענין" אפילו מיעוט ע"י הרוח ועכ"ז כשר דכך דרכה ,משא"כ אם עשויה כשיפסול ע"י הרוח מצויה ,ועוד הגמ' יכול לתרץ
נוף צ' גם הוצו"ד לכן כ' דבתוס' משמע "קצת". מקנים של עץ וכדומה לכאורה אפילו נדנוד כל דמיירי באופן שענפי אילן הוא הרבה מאד שאין
אלא יש לעיין מהו כוונת תוס' ,אי כוונת התוס' שהוא ג"כ פסול דמחיצה של קנים מיוסד להיות שייך לפסול ,ומדלא מתרץ כן משמע בהדיא
על "דינא דסוכה" דסגי בעומד מרובה על הפרוץ או חזק ואין דרכה להתנדנד אפילו קצת( .וסברא זו דאפילו לא שייך עוד לפסול ע"י הרוח מצויה אלא
דילמא כוונתם דסגי ברוב ומיעוט נמשך בתרה כמו הוזכרה במקצת במחהש"ק ס"ס שס"ב בחילוק של קנים מנענע בעלמא ע"י הרוח סגי לפסול מחיצה כזו .ז]
כל דיני "רוב בתורה" ,ויש בזה כמה נפק"מ גדולות, שבצדדים לגמי העליון) ,וכך כ' בהדיא בערוך השלחן מחהש"ק ס"ס שס"ב דמחלק בין קנה העליון של
א] אי יש עומ"ר מן החזק ,אבל יש יותר מעשר ס' שס"ג ס"ח "דדוקא נדנוד חזק פסול ,אבל נדנוד צוה"פ שאין קפידא שמתנדנד כיון דכשר ע"י גמי
אמות מן המתנדנדת ,לצד א' דבעי כל דיני עומ"ר מועט לא חיישינן לה". כש"כ בשו"ע א"א בלא נענוע כל שהוא ,אבל קנה
פסול כה"ג ,דעומ"ר אינו מכשיר כשיש פירצה יותר שבצדדים פסול אי מתנדנד [וע"ע להלן דיונים
מי' אמות ,אבל לצד ב' דהולכין כה"ג אחר רוב כשר ב) קושר כל צדדיה היטיב במחהש"ק] ,ח] משנ"ב בסי' תר"ל ס"ק מ"ח שכ'
הכא כיון דיש רוב מן החזק (וצ"ל לפי"ז דמתנדנדת הוי ואינו מנענע אלא באמצע
סתמא דנענוע שמחיצה הולך ובא פסול ,ובעיקר
מחיצה בעצם ולא פירצה אלא שהיא אינה מחיצה כשירה), שאלה זו מצוי הרבה בפרט בסוכות גבוהות יותר מפורש בשעה"צ ס' שס"ג ס"ק י"א דאם קנים
נפק"מ ב] יש עומ"ר באמצע אבל בקרן זוית היא הרבה שאע"פ שקשורין היטיב סמוך לסכך וסמוך של צוה"פ מנענעים אנה ואנה פסול [ומדמה שם
מחיצה מתנדנדת ,לצד א' פסול כמו שמבואר לארץ מתוך גבהו מתנענע באמצע ולפעמים לאו הנענוע זה לקנה העליון של צוה"פ לשי' מחהש"ק
בס"ה ברמ"א בשם הר"ן דאפילו אי יש עומ"ר צריך כל שהוא כנ"ל אלא התרחקות יותר מג"ט וכדומה, דשם אין נענוע אלא כל שהוא].
דוקא בקרן זוית עומד דוקא ,ולצד ב' כשר דיש ולכאורה יש לעיין בזה לשיטת הפוסקים האוסרים
כאן מחיצה בכולה אלא שאינה כשירה ואם יש רוב הנ"ל בנענוע בעלמא דכאן ג"כ פסול כיון שאינו מכל הלין פוסקים ראשונים ואחרונים משמע
כשירה סגי ,נפק"מ ג'] אם יש רוב מן י"ט בגובהו יכול לומר דכך דרכה של מחיצה שיתנדנד כ"כ, בהדיא דמחיצה כזו שמתנדנד בעלמא אינה קרויה
כגון שיש סוכה שאינה גבוה אלא עשרה טפחים אבל למתירים הנ"ל בוודאי כשר כיון דאינו יפסול מחיצה כלל.
ועושה רוב גבהו חזק דהיינו ו' טפחים תחתונים אפילו ע"י הנענוע חזקה ,אבל י"ל שני סיבות כת המתירים -א] פירוש המשניות לרמב"ם סוכה
וד"ט הנשאר היא מתנדנדת ,לצד א' פסול דלא להיתר ,א .דע"פ רוב כשמנענע בחזקה באמצע פ"ב מ"ד ,וז"ל :האילנות אין ראויות שיהו דפנות אלא
סגי עומ"ר אלא ברוחב הסוכה ולא בגבהו דבעי י' אינו אלא כשגבוה הרבה ,וא"כ יש עשרה טפחים בשני תנאים האחד שיהו אותם האילנות בתכלית
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
חי
ראיה ממחיצה בים דנחשב כמחיצה דשאני הכא דלבטל מחיצה ראש הכולל הרה"ג ר' מאיר פרידמאן שליט"א על טפחים עומד ולא פירצה( ,כמו שרואין בס"ט דבעי לבוד
בשעה שהיא קבועה אינה מסתבר עיי"ש). ס' שס"ב בעירובין ,ובכתבים של ראש הכולל הרה"ג דגבוה ז') ,לצד ב' כשר דהיא מיחשב כולן כעומד
ולהלכה בוודאי צריך להחמיר כיון שהיא ר' אלחנן חיים פילאפף שליט"א על סי' תר"ל אלא דבעי רובא "מחיצה ועומד כשירה" וזה יש
מג"א מפורשת על שתי מקומות ,ואפשר בדוחק בסוכה ,עם קצת שינויים ממה שכתבנו]. הכא .נפק"מ ד'] ביש סוכה ז' על ז' טפחים אי סגי
גדול מאד יכול לסמוך על הלכ"ק כיון שחזו"א כ' ברוב חזק מן סוכה זה ,לצד א' פסול בוודאי ,כמו
דמסתבר מאד דבריו. ד) כמה מן הדפנות בעי שלא יתנדנד דקי"ל בס"ה דבעי שיעור הכשר סוכה אע"ג דיש
בשתי דפנות צריך להיות כל הדופן בחזקה ולא לו עומ"ר (כמו שס' מורו של רבינו ירוחם ולא כהחולקין
ובענין הזמן שאין שם רוח כגון בקיץ או מקומות שם עיין בשעה"צ תר"ל אות כ') ,נפק"מ ה'] סוכה שגבוה
סגי בז' טפחים בחזקה (ואם עומד מרובה על הפרוץ עי'
שסוכות אין זמן של רוח שולט שם ,יש לעיין בזה הרבה וי"ט תחתונים חזקה ,לצד א' כשר דזהו דינא
אי אזלינן לחומרא כרובא דעלמא ולומר דיריעה לעיל) ,אבל דופן שלישי סגי בז' טפחים בחזקה ,בין
ששתי הדפנות הראשונות עשוי כמין ג"ם כש"כ ס"ב דסוכה דסגי בי' תחתון והשאר אמ' גוד אסיק ,לצד
כזו במדינות אחרת לא היתה כשירה א"כ כאן ג"כ ב' פסול כיון דזהו מחיצה גרועה צריך רוב שיהא
(דסגי בשלישי טפח שוחק וצוה"פ ז' טפחים ,וא"ת שמג"א שם
פסולה ,וצ"ע בזה ,ולא מצאתי בהדיא הכרעה ,ובס' חזק( ,ועי' להלן בזה) .נפק"מ ו'] אם יש עומד כפרוץ,
סק"א מצריך צוה"פ עד סוף דופן ,לרוב אחרונים שם מיירי
נתיבות שבת פ' ט"ו או"ק י"ג כתב דמסתבר להקל לצד א' כשר כדין בסוכה ושבת ,אבל לצד ב' פסול
בעונה זו שנמצא מחיצה זה. בדופן ז' עיי"ש בלבו"ש ושעה"צ אות ב') ובין כשעשוי זה
כנגד זה כמין מבוי כש"כ ס"ג דסגי בז"ט כמו שכ' דבע' רוב דופן ממש שיהא כשר.
ובמקום שמתנדנדת ע"י בני אדם שעוברים שם בהדיא הרמ"א דאם יש ז' טפחים בלא לבוד ולאחר שביארנו כל הנפק"מ תבין יותר את
ושבים שם ,מסתבר שכשר כיון דלולא בני אדם אין א"צ עוד תיקון שיחבר לדופן אחר (חוץ מי' אמות הצדדים שהתחלנו (דלא לבד אי יש דין דעומ"ר או דין
מניד כלום א"כ בעצם הוי מחיצה טוב (ס' הליכות שהיא פירצה) ,וא"כ ה"ה הכא בדופן ג' סגי שיעשה של רוב) דעיקר כוונת השתי צדדים מהו פסול של
עירובין פ"ה אות ח') ויש לעיין. חזקה המחיצה שמתנדנדת בשיעור של ז' טפחים, מחיצה מתנדנדת אי נחשב כפירצה או נחשב
ובדופן רביעי בוודאי סגי אפילו אם מתנדנדת כמחיצה פסולה ,דאי נחשב כפירצה ממש יש הכא
חומרת רבינו פרץ שמא ינתק [ועי' להלן דעל חומרת רבינו פרץ יש קולא מט"ז כל דינא דעומ"ר שכל ה' סוכה וא"כ יש פסולים
במחיצה ג' ,אבל במתנדנדת ממש לא אמר ,דלא הרבה כנ"ל ,ואי נחשב כמחיצה אלא כיון שמתנדנדת
א) מקורו וטעמו כאיזה ממלקטים שמשתמשים בעירבוביא שכ' יש הכא פסול במחיצה כזו והוי מחיצה פסולה א"כ
חומרת רבינו פרץ מובא בהגהתו על סמ"ק ס' קולת ט"ז על יריעה שמתנדנדת ממש]. אינו כפירצה וכל דינא דרוב מועיל הכא.
צ"ג שכ' שם דעושה סוכתו ביריעות אע"ג שקושרן
היטיב היטיב שאינה מתנדנדת עוד כלום וליכא ה) במקום או זמן שאין רוח מצויה שם
דעת הכסף משנה
חסרון שהארכנו למעלה ,עכ"ז אסור דחיישינן כ' ע"ז במג"א ס"ק ט"ז" :אפילו עומדת בבית
לפי הנראה לאחר הקדמות הנ"ל ס' הכסף משנה
דשמא ינתק ולאו אדעתיה ולא ירגיש שפסול שאין שם רוח אינה מחיצה" ,דהיינו אפילו שאין
כצד א' דיש הכא דינא דעומ"ר כמו כל דיני סוכה,
וימשיך לאכול ולשתות וז"ל :ומה שנהגו העולם שייך במציאות דהשתא לנענע בכלל עכ"ז פסול
ונחשב מחיצה מתנדנדת כפירצה ממש ,ומשמע כן
לעשות כל הד' מחיצות ע"י סדינין בלא ערבה אין כיון דיריעה זו כשהיה במקום רוח היה מתנדנד
מדסותם דבעי עשרה חזק אפילו סוכה אינו גבוה
נכון אע"פ שקושרין בטוב ,משום זמנין דמינתקי א"כ נקרא כבר מחיצה גרועה שפסולה ,וכן הביא
אלא עשרה ולא סגי ברוב מעשרה (כנפק"מ ג') ,וכן
ולאו אדעתייהו ,והוי מחיצה שאינה יכולה לעמוד מג"א הלכה כזו בס' שט"ו בוילון בבית ,וכן הביא
סותם דסגי בעשרה אפילו סוכה גבוה הרבה ולא
בפני רוח מצויה ,והרוצה לעשות בסדינין בלא תו"ש דינא דהכא בס' שס"ב בדינא דמחיצה ,ויש
בעי רוב גבהו (כנפק"מ ה') ,אבל בשפת אמת כד ע"ב
ערבה טוב שיארוג במחיצות קנים פחות מפחות ראיה חזקה לזה דחשבינן המחיצה לפי "העצם
בד"ה והאיכא בא"ד רצה לחדש דלעולם ס' הכס"מ
מג' :עכ"ל ומובא במקצת בהג' אשרי פ"א סימן ח' מציאות" ולא לפי "מציאות של סביבו" ,דשנינו בדף
כצד ב' דסגי ברוב מעשרה ,אלא דכס"מ מיירי
(בשם סמ"ק והוא בהגהות שם) ,וכן נפסק בטור ושו"ע כ"ג דרע"ק מכשיר סוכה על הספינא כיון דמחיצה
שגבוה הרבה ואומר לקולא דאפילו גבוה הרבה סגי
ס' תר"ל ס"י להלכה למעשה ,א"כ יצא לנו חומרא כזו יכול לעמוד ברוח מצויה דיבשה ,ואפילו אינו
יכול לעמוד ברוח של ים כשירה ,דעיקר שיטתו בעשרה ע"כ ,וזהו דלא כמו שבארנו לעיל דלצד ב'
גדולה מי שעושה סוכה מסחורה או יריעה וטענ"ט
דצ' לעמוד ברוח דיבשה ,ולכאורה קשה לרע"ק צריך רוב מגבהו לחומרא ,אלא השפ"א ס' דאפילו
וכדומה דאף שקשרו היטיב ואין מתנדנד עוד כלום
יש פסול חדש דחיישינן "שמא ינתק" ,וא"כ לא דלמעשה יכול בסוכה על הספינא להתעקר ע"י רוח לצד ב' לא צריך בכל פעם יותר מעשרה.
מצאנו רגלינו וידינו בסוכה כזו ,לכן יש להאריך מצויה דים אלא מאי דחשבינן לפי "עצם מציאות"
קצת ולבאר היטיב מקורו ,וטעמו ,וחששו ,לראות לפי רוח מצויה דעלמא (דהיינו על היבשה) אם כן מחלוקת הפוסקים
מהו גדרו ועד כמה צ' להחמיר ,ועצות להכשירו. אמרינן כן לקולא כ"ש לחומרא ביריעה בבית דג"כ • בבכורי יעקב ס"ק כ"ז רואין בהדיא דס' כצד א'
מקורו בחז"ל -הב"ח מציין באופן נפלא מהו המקור פסולה "דעצם מציאותו" של דופן זו אינו יכול מדכתב וז"ל :ונ"ל לפי המבואר בס"ה לענין פרצות
בגמ' מחשש של רבינו פרץ( ,חוץ ממה שיכול לומר
לעמוד ברוח ,ואח"כ מצאתי כן בפירוש בשו"ת אבני עכ"פ צ' שיהיה חזק בקרן זוית אחת במקום ששני
נזר ס' רע"ח אות י"ב (עיי"ש דברים נפלאים בענני הכבוד) דפנות נוגעות זו בזו עכ"ל ,משמע בהדיא דס' דיש
בפשטות דהיא חשש מצוי) ,בגמ' סוכה כד ע"ב מקשה
על דינו של מחיצה שאינה יכולה לעמוד ,דמשנה ובשו"ת עמק התשובה ח"ג ס' נ' דה"ה כל מקום הכא כל דינא עומד מרובה על הפרוץ ,וכן משמע
כ' דכשר סוכה ע"י דופן אילנות אע"ג דאזיל ואתי בחוץ שמוקף מחיצות גבוהות וכגון בין בילדינג'ס בפשטות מג"א שציין לסעיף ה' ,וכ"כ בתו"ש ס'
ומתרץ קודם דמיירי באילן קשה ומקשה והא איכא שגבוהות הרבה ועושה סוכה כזו בחצר באמצע שס"ב סק"ג שמתיר עומד כפרוץ עיי"ש.
נופו ואז מתרץ דקשרן בהוצא ודפנא ,והקשה שאין שולט שם הרוח ,פסול מיוסד כש"כ על מה
• במחהש"ק על מג"א טו ,משמע קצת כצד ב' כיון
הב"ח מדוע לא מתרץ הגמ' הוצא ודפנא על קושיא שכתוב מג"א במקום שאין רוח שולט שם אינה
ראויה להכשיר( ,והוא חידוש יותר דלמעשה יש שם רוח
שכ' בא"ד דגם המיעוט המתנדנדת נחשב כמחיצה
ראשונה דאזיל ואתי ,ומדוע המתין לאחר שתירץ (עיי"ש וצ"ע מהו כוונתו שם דבעי גם המיעוט הוצא ודפנא,
דמיירי באילן קשה ,אלא מאי משמע דאם כל קצת אלא אינה משיב כ"כ שם).
ואפשר באופן דגבוה הרבה דלצד ב' צריך שיהא חזקה יותר מי'
הדופן היא מיריעה מתנדנדת אינו מועיל שקשרן אבל בבאר היטיב מביא בשם הלכות קטנות טפחים [כנפק"מ ה' דלא כשפ"א הנ"ל] ודו"ק).
בהוצוד"פ דחיישינן שמא ינתק הקשר ,אבל עתה דאם מוקף במחיצות גבוהות ומשום זה אינה מזיזה
הוא אחר שתירץ דמיירי בקצת מן האילן קשה ממקומה עכ"ז כשר דלא כמג"א (חוץ אם תחלק דבבית
• ודעת המשנ"ב רוח אחרת דיבר בו דלומד מהלך
וקצת מן הנוף אז מועיל קשרן הנוף ביחד עם אילן שאין שם רוח כלל חמור יותר ודו"ק) ,וכן סבר בחזון איש חדש במג"א זו דאינו שום דין אלא הוא מציאות
קשה ,וביחדיו יתחזק על עמדו ולא ינתק הקשר, ס' נ"ב אות י"ד וכ' בא"ד דמדוע יפסול כה"ג מה לי הדברים אם רוב קשה השאר גרר אחריו ואין
וא"כ יש מקור לחששו של ר"פ[ .וההמשך רבינו פרץ קושרה את היריעה שמתנדנד ומה לי אם העמיד מתנדנדת עוד ,לפי"ז צריך כל פעם לראות המציאות.
לפי"ז בפשט הב"ח יתבארו להלן בעצות להכשירו]. כותל להגן בפני הרוח שלא ינוע אותה( ,וכ' שם דאינה [ועי' בכל זה בטוב טעם ודעת במאמרים של
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
טי
מבי
מדרשא שמעת<תא
עצה א' -לעשות כמבואר בכסף משנה פ"ד ה"ה על שאלה ב' -בכמה מחיצות צריך להחמיר ,לעיל ויש לשאול ולעיין בחומרת רבינו פרץ כמה שאלות
ליתן בעשרה טפחים התחתונים פס רחב שגבוה במחיצה שמתנדנדת כתבנו דצריך כל מחיצות [דקצת סתום הדבר בפוסקים כנראה למעיין].
י' ויהיו במשך שתי דפנות שלימות ,ובדופן ג' סגי שצ' להכשר סוכה שתהא חזקה דהיינו ב' מחיצות שאלה א) אי חיישינן שמא ינתק דוקא בקשרים
במשך שיעור ז' טפחים (כמבואר ס' תר"ל ס"ב וג'), שלימות ודופן ג' בשיעור של ז' טפחים ,אבל או גם בשאר דברים כגון דמחובר ע"י וועלקרו"י או
ואז מותר להיות השאר אפילו מתנדנדת ,דבאופן בחומרת רבינו פרץ שמא ינתק כ' בט"ז ס"ק י"א יריעות שמחוברים ע"י זופע"ר שמצוי בזמנינו?
זה א"צ ליריעה שלמעלה דכשר אפילו בלא הם דיש להקל במחיצה אחת שיהא ביריעה שקשר
כמבואר ס' תר"ל ס"י[ ,ועי' לעיל שבארנו דעת אותו ,ופשטות לשונו היה משמע דמיירי מדופן שאלה ב) בכמה מחיצות צריך להחמיר חומרת
הכס"מ באריכות ,ושם יש חולקים דבעי יותר רביעי וכן מצדד בשו"ת שבות יעקב בלשון ט"ז, רבינו פרץ?
מעשרה כיון דתחתון ועליון הוא דבר אחד ,משא"כ אבל קשה לומר כן כיון דלפי"ז בהמה שהכשיר שאלה ג) אי מחמרינן חומרת שמא ינתק אפילו
הכא דעושה פס מיוחד אין שום פקפוק ,כך נראה המחבר ס' י"א מוקי בט"ז דוקא בדופן רביעי הוא במקום שאין בו רוח?
לענ"ד]. פשיטא וצ"ע לומר כן ,לכן הבינו בפמ"ג ומשנ"ב שאלה ד) אי קשר הדק היטיב אם יש להקל?
עצה ב' -לעשות כמבואר בפמ"ג מש"ז י"א לעשות דט"ז התיר אפילו בדופן שלישי אבל הרבה
אחרונים פליגי עליו וכתבו דאין להקל אפילו בדופן שאלה ה) עשה סוכה לזמן קצר כגון יום אחד
קשרים חזקים ביותר ,ע"י חבלים חזקים ביותר ,ואז בחוה"מ אי צריך לחשוש שמא ינתק?
תנצל מחשש דופן שמתנדנדת ,וגם תנצל מחשש ג' ,כן איתא באריכות בשו"ת שבות יעקב ח"א ס'
ל"א דאין להקל אפילו במחיצה אחת (חוץ דופן רביעי על שאלה א -יש לעיין הרבה דמ"ש שמחובר
שמא ינתק (כמבואר לעיל על שאלה ד' ,דיש כמה פוסקים
אחרונים שמלמדין זכות על הרבה סוכות שעשויה מיריעות
כדמשמע שם) וכן משמע מאליה רבה שפריך על ע"י קשר חזק דגזרינן שמא ינתק ולאו אדעתיה
דסיבה שכשר מחמת הקשר חזק). ראיות של ט"ז (ודבריו יבואר להלן) ,וע' בערוך השלחן כ"ש במחובר ע"י וועלקרו"י או זופע"ר שהוא יותר
דבדיעבד יש לסמוך על הט"ז. בניקל לפתוח מאיליו או ע"י מאן דהוא דצריך
עצה ג' -להכשיר הסוכה ע"י דפנות שתי או דפנות לחשוש שמא יפתוח ויפסול הסוכה ולאו אדעתיה,
ערב. על שאלה ג' -אי מחמרינן שמא ינתק אפילו
במקום שאין רוח מצויה שם ,במחיצה מתנדנדת ויש שהביאו ראיה להתיר מן הב"ח שהבאנו לעיל
וכדי להבין את זאת יש להקדים בקצרה [דאין אמ' כבר דלמג"א ועוד פוסקים פסלינן בכה"ג ,יש דארוג המחיצה יחדיו הוא יותר טוב מן מקושר,
כאן מקומו להאריך במקורות הסוגיא וסברות לומר דמסתבר מאד דאין להחמיר כיון שבארנו דדוקא בקשר חיישינן שמא ינתק אבל לאו בארוג
מחלקותם] דיש במחיצות שתי או ערב ג' שיטות. לעיל דטעם שמחמרינן אפילו במקום שאין רוח יחדיו ,והם הבינו דנקודת הב"ח דהוצא ודפנא
שיטת מהרש"א (בתוס' טז ע"ב ד"ה בפחות) דמחיצות דכיון דיריעה זה הוא רפוי נראה "בעצם מציאותו" מועיל בגמ' כיון שארוג יחדיו ,וא"כ צידדו הם
שתי מהני ומחיצות ערב לא מהני .שיטת מג"א כמחיצה גרועה ,אבל אם באמת מקושר הדק דסוכה ע"י זופע"ר הוא כעין ארוג ולא קשר א"כ
(בהקדמה לסי' תר"ל) דבין מחיצות שתי ובין מחיצות היטיב א"כ עצם מציאותו הוא מחיצה טובה ,אלא כשר סוכה כזו( ,עיין בכתבי ראש הכולל שליט"א) אבל לי
ערב לא מהני אלא במוקף כל ד' רוחות ואז מהני יש חשש שמא בא רוח חזקה וינתק הקשר ,ע"ז יש צ"ע דאם זה כוונת הב"ח הדרא קושיא לדוכתיה
בשניהם ,שיטת ביכורי יעקב וחזו"א (ביכו"י אות ד' לומר דצריך שיהא בפועל רוח שם ,אבל במקום מדוע צריך לידבר מאילן קשה ,הא יכול לאוקי
וחזו"א ס' ע"ה אות י"ב) דלא מהני שתי מחיצות שתי או שאין רוח אין חשש כלל שמא ינתק ,וכ"כ בס' בית בכולן מן הנוף ומיירי שארגו כולם יחדיו ,ומשום זה
ערב כלל במקום הכשר סוכה ,אלא לאחר שיש לה השואבה אות נ"ח ומובא בכף החיים ס"ק ע"ב כן. אין חשש שמא ינתק ,אלא מאי דעיקר כוונת הב"ח
מכבר הכשר סוכה אז מועיל להשלים ע"י מחיצות שאם מקושר הנוף לחלק הקשה שבאילן עי"ז הוא
על שאלה ד' -אי קשר הדק היטיב היטיב אי יש
שתי (כ"כ בחזו"א) ,במשנ"ב ס"ק ז' סותם כמג"א מחוזק יותר ואין הרוח וכדומה שולט שם הרבה
להקל ,בזה כבר קדמו הפמ"ג מש"ז י"א דמתרץ
דמהני במוקף מד' רוחות ,אבל לא מבואר בהדיא ומילא א"צ לחשוש שמא ינתק ,ולפי"ז אין היתר על
קושיות הט"ז דבבהמה לא חיישינן שמא ינתק
אי דבריו גם במחיצות ערב ,ומסתבר שאין חילוק סוכה שעשוי מזופע"ר וכדומה.
דהתם יש חבלים חזקים משא"כ יריעה סדרן לעשות
מדלא כ' בהדיא כן ,ע"כ הקדמה קצרה. אלא מטעם אחר יש לצדד להקל בזופע"ר
במשיחה קטנה לכן יש לחשוש שמא ינתק ,וא"כ
והשתא נבוא לסוכה דידן ,דעל חומרת רבינו פרץ אם יש באמת בזמנינו חבלים חזקים יש לסמוך על בסוכות המצויים היום ,דבארבע קרנות יש להם ד'
שמא ינתק כ' הוא בעצמו עצה זו לעשות מחיצות דברי פמ"ג ,וכן מובא מהרבה אחרונים דע"ז סומכין קונדסין חזקים מאד ,ובאמצע כל קונדס יוצא מעט
שתי בקנים פחות פחות מג' וכן מובא בלשון הטור העולם להקל ,וביניהם שו"ת מהר"י שטייף סי' רס"ה, מן הסחורה שהיא מחוזק הרבה מן הקונדס ,ושאר
ושו"ע ,ואופן שעצה זו מועיל מבואר בלשונות שו"ת שלמת חיים ס' רנ"ג ,והג' משנה יעקב על ס' יריעה מחובר ע"י זופע"ר לחלק המועט יריעה
השו"ע דאפילו ינתק הקשר ויפסול הדפנות מחמת תר"ט מהגה"צ מקאפיש זצ"ל ועוד הרבה. שבתוך הקונדס ,א"כ כל יריעה של סוכה מקושר
יריעות יש דפנות שתי שנשאר שיש בזה על מה לחלק הקשה והחזק וא"כ יש ממש התירו של הב"ח
על שאלה ה' -עשה סוכה לזמן קצר מאד אי
לסמוך [וכ"כ הב"ח .ומשמע מן ב"ח דשונה זה ממה הנ"ל דנוף שקשור לאילן קשה הוי מחיצה טובה,
חיישינן ,וה"ה לכל שבת שאינה אלא יום אחד,
שכ' לעיל דאם חלק גופא של המחיצה חזק מותר א"כ א"צ עוד לחשוש ע"ז שמא ינתק ,דאין הרוח
אי חיישי' שמא ינתק ,וכ' בתו"ש דדוקא לסוכה
הדופן אפילו היריעה הוא חלק מ"הכשר" הדופן שולט שם עוד הרבה כיון שמחובר לדבר קשה,
שנתארך לז' ימים יש להחמיר אבל לשבת אחת
דאז לא חיישינן באמת שמא ינתק כיון דחזק ורפה דו"ק ותשכח ,ולחשוש שינתק ע"י בני אדם או
יש להקל ,וכ"כ בחיי אדם כלל מ"ה ,לכאורה יש
הוא גוש אחד לא שולט שם הרוח כלל ,משא"כ אם תינוף אם פתח הזופע"ר למעלה מיד אדם בוודאי
להסביר חוץ ממה שלזמן קצר אין צריך לחשוש
החזק הוא חלק נפרד מן הרפה אז שולט כבר הרוח טוב מאד ,ואם הוא למטה מקום שיד בנ"א מגיעים
כל חשש קטן ,י"ל עוד דלזמן קצר אמרינן דדעתיה
וחיישינן שמא ינתק וצריך מן החזק עצמו להיות צריך עיון אלא שיש לומר דמשמע מן ב"ח דכל
עליה ולא אמ' דלאו אדעתיה ,ובערוך השלחן כ'
השיעור של הכשר סוכה .ודו"ק דכך נראה לענ"ד] החשש שמא ינתק הוא ע"י הרוח ,א"כ אפשר לומר
דיש להחמיר אפילו לזמן קצר ,אבל לכאורה יש
וא"כ על חשש שמא ינתק מועיל מחיצות של שתי דחז"ל לא חששו החשש דיפסול ולאו אדעתיה
להקל בעושה סוכה ארעי ליום אחד (או אפילו לשני
מד' רוחות. אלא ע"י שיפתח מרוח מצויה ,אבל אם יפתח ע"י
ימים וכדומה) כשיטת תו"ש וחיי אדם.
אלא שכ' המג"א ס"ק י"ז דאם עשו מחיצות של תינוק וכדומה אפ"ל דירגיש ויהיו אדעתיה ויזהר
קנים אלא מג' רוחות לא מהני לשיטתו דהוא ס' דצ' שלא יפסול ,ודו"ק.
דוקא מד' רוחות ,אבל שאר אחרונים כתבו בהדיא עצות להכשיר ובכל אופן יזהר שלא יפתחו הזופע"ר דאז הוי
דהיות דרבינו פרץ אינה אלא חומרא בעלמא סוכות הפסולות הנ"ל מחיצה מתנדנדת שפסול ,וסוכה ע"י וועלקרו"י
דבאמת קשור בטוב אלא שחוששין שמא ינתק בארנו לעיל דיש שני פסולים בעושה דפנות לכאורה אין סברא שמחובר לדבר חזק ,א"כ יש
וע"כ יש להקל במחיצות שתי אפילו מג' רוחות, הסוכה מיריעות .א .דהיא מתנדנדת .ב .שמא ינתק לחשוש שמא ינתק ע"י הרוח חזק שיבוא לפותחו
כ"כ באליה רבה אות י"ט וביכור"י אות כ"ט וכן פסק הקשר (אפילו אין מתנדנד עוד) ומבואר בפוסקים כמה (וצ"ע המציאות אי שייך לפתוח ע"י הרוח) א"כ כדי להכשיר
במשנ"ב ס"ק נ"א בסתמא. עצות להכשירם סוכות כאלו. סוכה כזו צריך לעשות העצות שמובא להלן).
המשך בדף כג >>
פנינים מבי מדרש א | ג ליון ' ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
כ
מבי מדרשא דצדיקיא שיעורים בבי מדרשא
הרב חיים אליעזר לייפער
בענין עשיית סוכה כדרך גדילתו
בירור מנהגו של הרה"ק רבי מרדכי מנדבורנא זי"ע [יומא דהילולא יום א' דסוכות]
יאשיה אבל אנן לא סבירא לן כוותיה ,אלא שסובר מטעם אחר קבלנו מבית אבי אבא וכן ידוע שמנהגו של הרה''ק רבי מרדכי
לפסול כל הני דפסולי לסכך שגם לדפנות יש לחוש והיינו מטעם מנדבורנא זי"ע בכל מצות חג הסוכות היתה בחביבות יתירה
מעמיד כמ''ש בסימן תרכ''ט (סיעף ז') שמצד עצמו אינו נפסול מ''מ ובמנהגי פלאי)א ,ואחת מהנה היתה באופן בניית הסוכה שהקפיד
משום שהמעמיד להסכך הרי הוא כמוה אלא שיש בו כמה עצות על דפנותיהן שיהיו עומדין כדרך גדילתן ,והוא בעצמו היה עומד
למנוע חשש זה יש אומרים שאם נותן ע''ג הדפנות דבר הכשר עליו בעת הבניה וקירב הדפנות זה אצל זה ,ואח''כ צוה על הבונה
לסכך מהני דאין הדפנות מעמידו ובזה יש חולקים [עי' חזו''א בכל פעם להכניס היתד)ב ,גם הקפיד שיהא גדולין מן הארץ ומדבר
משום מעמיד דמעמיד] גם י''א דאם הפסול היא רק מדרבנן אין שאין מקבל טומאה ,פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה,
חשש ,גם אם היא דבר שלא שכיח לסכך בזה אין איסור וגם על הנסתרות לה' אלוקינו .אמנם הנגלות לנו ולבנינו לברר הענין ע''פ
הני יש חולקים [עיין ב''ח שם] ותלוי אם היא גזירה או מעיקר הדין הלכה ופוסקים.
וכמ''ש רש''י (סוכה כא :ד''ה שמעמידה) בא''ד הואיל ועיקרו של סכך הנה איתא במשנה סוכה (יב ).וכולם כשרין לדפנות ,והיא כמו
אלו המעמידין אותה הוה כאילו סיכך בדבר המקבל טומאה)ג . שביאר רש''י דאע"פ דדרשינן ממה דכתיב בסוכת ג' פעמים שיעור
היוצא מהנ''ל כלפי הדפנות מעיקר הדין אפשר להקל ,אמנם הדפנות אינה אלא מיתורא דקרא אבל משמעותא אינה אלא הסכך,
לפי הב''ח יש לבע''נ לחוש שיהא כשר כסכך ,ולפי הגר''א יש אמנם לעיל (ז ).איתא ת''ר חמתה מרובה מצילתא מחמת הסכך ולא
להחמיר מעיקר הדין מטעם מעמיד או אפי' מעמיד דמעמיד מחמת הדפנות רבי יאשיה אמר אף מחמת הדפנות פסולה אמר רב
[כמ''ש החזו''א] ויש אופנים שאין בו חשש זה כמו שנ''ל. יימר בר שלמיה משמיה דאביי מ"ט דר''י דכתיב וסכות על הארון
את הפרוכת פרוכת מחיצה היא וקא קריה סככה אלמא דפנות
כסכך וכו' עיי''ש.
דרך גדילתו לגבי הסכך ודפנות
הנה הטור (סיעף יב) כתב יש מדקדקים כשעושין דפנות מקנים כשרות הדפנות
להעמידן דרך גדילתן כדאמרי' גבי לולב ואי''צ כיון שכשרים מכל
דבר .ומקור הענין היא מש''כ בגמרא (סוכה מה ):אמר חזקיה אמר והשאלה היא אם רב יאשיה סובר כן על כל פסולי הסכך או רק
רבי ירמיה משום רשב''י כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא בפסול זה .הנה בגמ' שם מוקי שיטת רבי יאשיה שסובר דסוכה
דרך גדילתן שנאמר עצי שטים עומדים שעומדים דרך גדילתן בעי קבע וא''כ משמע שהיא דווקא בזה ,אמנם התוספות שם (ד''ה
ונפקא מיניה לכל התורה ,וכתב הב''ח לבאר דברי הטור דכיון מחיצה) כתב בא''ד תדע דכולהו מודי דלא בעינן לדפנות בפסולת
שאי''צ לעשות דפנותיו בעץ א''כ אין שייך דרך גדילתו וכיון שכן גורן ויקב עכ''ל ,ובפשטות רצונם לומר דלא קאי אלא על חסרון
בכל אופן אי''צ שלא מסתבר לחלק [ונראה לבאר יותר דאם אין הנ''ל וכ''כ המהרש''ל ,אבל המהרש''א חולק דוודאי היא דר''י
ההקפדה בדפנות גילוי מילתא היא דאין זה עיקר מצות הסוכה קאי על כל פסולי דסכך ,ומביא המרדכי (תשלא) בשם הראבי''ה וכן
ושאני מלולב וע''כ אי''צ להיות דרך גדילתו] אבל היש מדקדקים מובא בהגהות אשרי (סי' כד) בשם האור זרוע דאסור לסכך עם דבר
סברו שאעפ''כ באופן שסיכך בעץ צ''ל דרך גדילתו ככל המצות, המקבל טומאה או אין גדולי הארץ ,ואע''פ שהלא איתא בסתם
עוד כתב הב''ח לבאר סברת המדקדקים שהם סברו כשיטת האור משנה כולם כשירין לדפנות כתב האו''ז שקאי רק על פסולי דרבנן
זרוע וכהירושלמי שהדפנות שווין עם הסכך ויש בהם תנאי הסכך, כמו חבילה וכו' ,אמנם באמת הלא הרבנן חולקין עליו וא''כ למה
וממילא צ''ל גדילו מן הארץ ומשום הכי שייך לומר הדין דדרך נפסוק כוותיה ,האמת היא דכן איתא בירושלמי (סוכה פ''א ה''ו) וסכת
גדילתו שכן היא עיקר המצוה .אלא שהקשה הב''ח שם הלא אין על וגו' מכאן שהדופן קרוי סכך ומכאן שאין מסככין בדבר המקבל
הסכך דרך גדילתו שמושכבין הן ולא מזוקפין ותירץ דהעיקר טומאה .א''כ יש לנו ירושלמי שסובר כן וכן הביא האו''ז.
היא שלא להפך מטה למעלה אבל אם מונחין בשכיבה אין חשש הנה באמת בשו''ע (סימן תר''ל ס''א) נפסק להתיר הכל בדפנות ,וגם
שלפעמים גדילים כך כמושכבות לצדדין ולפי''ז ה''ה יהי' גם לפי גירסתינו בירושלמי כתוב להיפך מכאן שעושין מדבר המקבל
בדפנות שאין קפידא אם מונחים כמושכבות ,עוד תי' הב''ח דלפי טומאה ועיי''ש בפני משה ביאורו ,אמנם אעפ''כ כתב הב''ח שיש
מה שכתבו התוס' (סוכה לא :בד''ה הואיל) דכל שהדרך הוא כך ולא לבעל נפש לחוש על זה ,וגם הגר''א סובר שעיקר כגירס' האו''ז
שייך בלאו הכי אין חסרון בזה כמו בהאגד למ''ד צריך אגד עיי''ש בירושלמי ,אמנם כתב לדחות זאת משום שהולך לשיטת רבי
דרך אגב ע''פ צוואתו עשו אוהל שלו מדפנות סוכתו (מובא בספר גדולת מרדכי ,וי"א דעשו מזה ארונו) ומזה נראה גודל חביבתו למצות סוכה. א.
עיין בספר שיח זקנים (ח''ז) עובדא נוראה אודות העסק והזהירות יתירה שהיה לו באופן בניית סוכתו. ב.
גדולה מזו כתב הפרמ''ג (סי' תרמ''ג מ''ז ס''ק ד) שהדפנות לא יהיו יותר מד''ט כל אחד ולא יהיו משופין ברהיטני כי י''א דגזור בהו אטו כלים ויש חשש מעמיד בדבר ג.
המקבל טומאה.
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
אכ
מבי
מדרשא שמעת<תא
בחוץ לארץ הוא כך ,והן דפנות הסוכה וקרקעיתה והסכך)ח .וכיון וה''ה כאן בסכך ,אבל לפי''ז יוצא דבדפנות אסור גם במושכבין [דרך
שמרומז הסוכה להמשכן והמקדש שהקפיד התורה לעשותו דרך אגב השני פירושים נראה שתלוי בפירושי רש''י ,בפי' על התורה
גדילתו כדכתיב עצי שטים עומדים יש בזה ענין מיוחד שיהא דרך (שמות כו טו) כתב עצי שטים עומדים שלא תעשה הכתלים בקרשים
גדילתו וכמו שהבאנו לעיל מספר הפרדס. שוכבים להיות רוחב הקרשים לגובה הכתלים קרש על קרש עכ''ל,
דרך אגב לפי הנ''ל יש לפרש מה שכתוב עצי שיטים עומדים ובפי' על הש''ס (יומא עב ).כתב שלא להפכן עליון לתחתון וכ''כ
שדרשו חז''ל (יומא עב ).שמא תאמר אבד סברן ובטל סכויין ת''ל הרבינו חננאל שם])ד .
עומדים שעומדים לעולם ולעולמי עולמים ועל אף שכבר נחרב
הבית והמשכן מ''מ קיימת לדורות עולם ע''י מצות סוכה[ .ובדרך היוצא למעשה
רמז י''ל דיש ענין מיוחד בסוכה להיות כדרך גדילתו דאפשר
לומר הענין של דרך גדילתו שהאלוקים עשה את האדם ישר היוצא לנו מכל הנ''ל דבאמת אם יחמיר איניש לשיטת האור
והמה בקשו חשבונות רבים ,והמצוה צריך להיות דרך גדילתו כמו זרוע ודעימיה וחושש שיהא דפנותיו כסככו ,וכמו שכתב הב''ח
שנברא האדם ישר במחשבה ובמעשה אלא שאח''כ כשמסתובב דבעל נפש יחוש ,אם כן יש מקום גם שיהא דפנותיו כדרך גדולתו,
בדרך העולם מתעקש ומתדלדל אבל כיון שבא יום כיפור ונמחלו וגם אם אינו חושש לכך הלא יש שיטת המדקדקים דסוף סוף
עוונות בנ''י מתישרים כמו ברייתם אזי הוא המצוה כדרך גדילתו כשעושה מעץ יעשה כדרך גדילתו ,אכן בדעת תורה להמהרש''ם
ואזי יש להמצוה חשיבות גדולה וכמו שהיה בהמשכן]. כתב בשם הפרדס לרש''י (הל' סוכה קפט) שצריך להעמיד את הדפנות
דרך גדילתן כמו במשכן וגם ילפינן מלולב)ה ,וכן כתב השבלי הלקט
רבינו יהודה החסיד כתב לדייק (בפי' על התורה) על מה שמצינו
(סימן שלה) ז''ל ומצאתי בשם רבינו קלונימוס זצ״ל שהמשלשל
בפרשת הרגלים (ראה) דבכל המועדים כתיב במקום אשר יבחר ה'
דפנות הסוכה בענפי אילנות צריך לשלשלן דרך גדילתן דקיי״ל כל
לשכן שמו "שם" ,חוץ בחג הסוכות דכתיב שבעת ימים תחג לה'
המצות כולן אין יוצאין בהן מצותן אלא דרך גדילתן דכתיב עצי
אלוקיך במקום אשר יבחר ה' וגו' ולא כתיב "שם" עיי''ש ,ולפי
שיטים עומדים .ומסתברא דגבי דפנות לא הוי לעיכובא)ו מיהו
האמור מובן לפרש דבסוכות יש השראת השכינה בכל סוכה כעין
מצוה המובחר הוי עכ''ל ,גם בלקט יושר (א''ט) כתוב שכן נהג רבו
המשכן וכמ''ש בגמ' (סוכה ט ).כשם שחל שם שמים על החגיגה כך
התרומת הדשן.
חל שמים על הסוכה וע''ז כתיב שמחתי באומרים לי בית ה' נלך,
בזמן שמחתינו שנכנסים להסוכה [עיין בשפת אמת תר''ס] משום
הכי לא כתיב לשכן שמו שם דייקא אלא בכל סוכה של איש סוכה מרמז על המשכן
ישראל יש בו ההשראה של מקדש.
ובפרט שידוע מה שכתב הגר''א (קול אליהו ,אמור) ליישב קשיית
ולפי מה שנתבאר יש להבין מה שכתב המהרי'''ל (הל' סוכה סי' ו) הטור אמאי ציוה לנו התורה מצות סוכה בחודש תשרי ולא בחודש
שראה רבו מהר''ש שהיה מסמן הדפין למחיצת הסוכה א' ב' ג' כדי ניסן ,הרי סוכה היא זכר לענני הכבוד שהיו מיד אחר יציאת
לראות סדר עמידתן שלא לשנותה משנה לשנה ,וכן היא בירושלמי מצרים ,אלא ה''ט לפי שכשעשו את העגל נסתלקו העננים ,ואז לא
(שבת פי''ב ה''ג) לגבי קרשי המשכן 'א''ר אמי והקמות את המשכן חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן ומשה ירד ביום כיפור ובמחרת
כמשפטו וכי יש משפט לעצים אלא קרש שזכה לינתן בצפון ינתן יוה''כ ויקהל משה וצוה על מלאכות המשכן וזה היה בי''א ,וכתיב
בצפון לעולם וכן בדרום ינתן בדרום' ,והקשו המפרשים (בכורי יעקב והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר ודרשו חז''ל ב' ימים י''ב
סי' תר''ל ס''ק טז) הלא רק במשכן שייך זאת שהיו לה דרגות בכל וי''ג ,ובי''ד נטלו החכמי לב את הזהב במנין ומשקל ,ובט''ו התחילו
מקום כגון מקום הארון ,ומקום המנורה והשלחן ,ק''ק שחיטתן לעשות ואז חזרו הענני הכבוד ולכך אנו עושין סוכות ט''ו בתשרי,
בצפון וכו' ,משום הכי חששו להחליפו שמעלין ואין מורידין ,אבל נמצא שיש להם שייכות אהדדי)ז .וכעין זה פירוש הגר''א על מש''כ
בסוכה לכאורה לא שייך לומר כן)ט ,אלא לפי הנ''ל יש להסוכה ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון ששניהן שווין במעליותא.
קדושת המשכן והוא כדוגמתו משום הכי יורד ונתלבש בתוך
הסוכה כל קדושת המשכן בכל פרטיה. וכיוצא לזה אמר הרה''ק מהרי''ד מבעלז זי"ע (סוכות עמ' ריז) בשם
זקנו הרה''ק השר שלום זי''ע לבאר ענין מצות סוכה שהשי''ת היקף
••• אותנו בקדושתו בבית המקדש מארבע רוחות ולמעלה ולמטה ,וגם
המקור חיים [חו''י] כתב לחלק בין ענפים לעצים שרק ענפים דרכם להתגדל בנטיה לצדדין ולא עצים ,ולפי''ז יוצא שיש ענין להדר לסכך דווקא בענפים וכן שנוהגים ד.
בכמה מקומות ,חוץ אם נאמר כמ''ש הב''ח לפי התוס'.
ז''ל וכשעושין הסוכה נועצים הקנים כדרך גדילתן הענפים למעלה דהרי אמרינן גבי משכן עצי שיטים עומדים כדרך גדילתן עומדים ועוד גמרינן מלולב ערבה והדס ה.
דכדרך גדילתן מגביהן עכ''ל.
ומסתבר טעמא כמ''ש הב''ח כיון שאי''צ להיות גדילן מן הארץ לא גרע מהן. ו.
ויתכן לומר לפי''ז דארבעה ימים שבין יוה''כ לסוכות היא נגד הד' ימים שהיו עוסקין בהכנת המשכן וכמו כן בהכנת עשיית הסוכה כמ''ש המהרי''ל המדקדקים ז.
מתחילים מיד במוצאי יוה''כ בעשיית הסוכה שהוא מכוון נגד הכנה ועשיית המשכן כנ''ל.
ובזה מפרש מה שמבקשים בנוסח היהי רצון ותזכנו לישב ימים רבים על האדמה אדמת קודש [גם מתפללין הרחמן הוא יקים לנו את סכת דוד הנפלת שקאי על ח.
המקדש] .עיין בספר חקל יצחק מה שהביא מאביו הרה''ק האמרי יוסף מספינקא זי''ע שלא הרשה ליכנס גוי לתוך הסוכה כמו שמצינו במשנה כלים (פ''א מ''ח) שהחיל
[מקום על הר הבית] מקודש שאין עכו''ם נכנסין לשם ומסתבר דסוכה וודאי קדושתה כהחיל.
כפשוטו י''ל דכיון דמעיקר הדין סגי בשיעור הסוכה ז''ט על ז''ט וב' דפנות ואחת אפי' טפח כדמבואר בשו''ע (סי' תר'''ל) ממילא יש קדושה גדולה יותר בעיקר המצוה ט.
וחיישינן להחלפה.
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
בכ
לכאורה יש להקל דחשש שיפתח ע"י בני אדם הרוחות ,וא"כ סכך שכ' בפרשת ראה באספך מגרנך וכל זה בקשור היטיב ואין מתנדנדת כלל ,אלא
משמע מב"ח דאין חוששין שמא ינתק אלא ע"י ומיקביך ופרשו חז"ל דסכך בעי שתהא מפסולת שיש חשש שמא ינתק אז יש עצה במחיצות שתי
הרוח ,וחשש שיפתח ע"י הרוח נמי י"ל בהקדם גורן ויקב ,וא"כ "זהו דרכה של סכך" מה"ת, או ערב ואפילו מג' רוחות ,אבל אם יש פסול
דברי הב"ח דאם יש חלק מיריעה שהוא בחזקה דמציאות של גורן ויקב הוא שמניד ברוח מצויה, דמתנדנדת דזהו פסול גמור ,אם עשה שתי או ערב
והשאר יריעה שמתנדנדת מחובר לזה החלק גופא משא"כ מחיצה סתמא היא מאבנים ,במילא יש מד' רוחות למג"א מהני ולביכור"י וחזו"א לא מהני,
אין שולט שם הרוח כ"כ וליכא חשש שמא ינתק להתיר סכך כה"ג שמנענע (ובלבד שלא יפסול) ושמא אבל אם עשה שתי או ערב מג' רוחות לכו"ע לא
(כמו שאמר שם לגבי נוף מן האילן שמחובר לחלק קשים ינתק בקושר סכך לחיזוק ,לא מצאנו שחוששין לכך, מהני (חוץ למהרש"א) לכן צריך ליזהר מאד במחיצה
שבאילן ,עי"ש) ,וא"כ מציאות של יקיעה זה דבצדדים וגם דאם חוששין אין עצות הנ"ל דלא יכול לעשות שמתנדנדת לעשות מחיצות שתי או ערב מכל
מחובר היריעה לקונדסין של ברזל ואותה יריעה שתי או ערב וכדומה ואין עצה אלא לקושרם ד' רוחות ,אבל עיין במאמר של ידידי עוז הרה"ג
קטנה חזק היטיב ולזה מחברין השאר יריעה גדולה היטיב ,ולפי פמ"ג דקשר יפה בחבלים עבים וחזקים ר' יעקב נח וואלדמאן שליט"א שחידש חידושים
וא"כ לא שולט שם הרוח כ"כ וליכא חשש שמא אין חשש א"ש ,אבל לשאר צ"ע ,אלא מאי דאין עצומים בכל הנ"ל ,ולדידיה מהני אפילו למג"א
ינתק ,וזהו מותר אפילו שאין סוכה זו בפארט"ש חוששין ,והטעם יש לעיין ,ואפשר דחשש שיפסל מחיצה מתנדנדת ע"י קנים שתי או ערב אפילו בג'
אלא ברחוב העיר ,אבל בתוך הפארט"ש בוודאי לא שכיח כ"כ כמו בדפנות (כנ"ל בסוגריים) וסך הכל רוחות עיי"ש.
מותר דיש שם קנים פחות מג"ט בד' רוחות ,ואפי' יש חשש שמצוי לנדנד אנה ואנה ,וע"ז לא מצאנו
בג' רוחות ג"כ כשר. שחושש רבינו פרץ שמא ינתק והבן ,ובאיזה דברים
יכול לקשר הסכך ,צריך ליזהר שלא יהא מקבל
דיני חוזק הסכך
טומאה דאז יש פסול מעמיד וזה יש קצת אריכות אם יש חשש שבאה רוח מצויה ותפול הסכך
ואכמ"ל ועוד חזון. לגמרי ותפסל (כמו שכתבנו לעיל בנענוע דרגא א'),
הלכות יום טוב בוודאי פסול סוכה כה"ג כמו שנפסק בסתמא ס'
תרכ"ח ס"ב ,וגם זהו סוכה שאינה ראויה לשבעה,
הלכה למעשה
(וע' בשפת אמת סוכה כג ע"א שמסתפק בדין זה וצ"ע) ,אבל
א סוכה עשויה מסחורה וטענ"ט וכדומה
• צריך ליזהר שיקשרם היטיב שלא יפסל ע"י הרוח
אם בוודאי אינו נפסל לגמרי אלא שמנענע הסכך
אנה ואנה ולמעלה ולמטה ,יש לעיין מהו כה"ג
(זהו דרגא ג' הנ"ל ,דדרגא ב' שמנענע עד כדי שתפסל ויחזור
הרה"ג ר' יואל הכהן כ"ץ שליט"א מצויה כגון שלא יגביה ג"ט מעל הארץ למטה ,ולא
מאיליו לתיקונו בוודאי ג"כ פסול כה"ג אלא שלענ"ד אינו שכיח
ראש הכולל ירחיק ג"ט מן הסכך למעלה ,וצריך להחמיר אפי'
כ"כ כמו בדפנות שצריך להגביה היריעה למעלה מג"ט ועוד,
ומו"ץ בקיט"ל סאטמאר במקום שאין רוח שולט .ואם קושרם באופן שלא
אבל בסכך אי נגללו הסכך יותר מג"ט ויש שם פסול אויר אינו
יפסל עוד אבל עוד מנענע אנה ואנה יש מחלוקת
חוזר מאיליו מהר לתיקונו וא"כ פסול מחמת דרגא א' הנ"ל,
בענין ברכת שהחיינו גדולה בין הפוסקים וכדאי הוא להחמיר ,והמיקל יש
והבן) באופן זה שמנענע בעלמא שנינו לעיל דזהו
שהנשים מברכות בשעת על מי לסמוך ,ואם אינו מנענע אלא כל שהוא בזה
מחלוקת גדולה בין הפוסקים אי הוי מחיצה שאינה
הדלקת נרות של יום טוב יש להקל בשופי.
יכולה לעמוד ברוח מצויה ,ויש לעיין הכא אפילו
הנה מה שנוהגים הנשים לברך ברכת שהחיינו • וכל זה כשמנענע כל ד' רוחות ,אבל אם יש שתים למחמירים במחיצה אי הדין כן בסכך.
בשעת הדלקת הנרות יש לבאר בב' אופנים א] כהלכתן ושיעור ז"ט בדופן ג' שהיא בחזקה אין
כאן בית מיחוש ,ואפילו דאינה אלא עשרה טפחים בשו"ת בצל החכמה ח"ה סימן מג אות ד' כ' דיש
שהברכה היא על עיצומו של יום שמקבלת יום פסול שאינה יכול לעמוד ברוח מצויה "גם בסכך"
טוב בברכתה ,וכמו אנשים שמברכים בשעת קידוש תחתונים כתב הכסף משנה דדיו ,ובאותן שתים
הנ"ל דצריך חזק אפילו אם יש רוב מהן בחזקה כ' והביא כמה ראיות לדבר ,אבל אינו מבואר בהדיא
וקאי בעיקר על עיצומו של יום .ב] שמברכת על אי מיירי אפי' בנענוע בעלמא או דוקא באופן
מצות הדלקת הנרות וכמו שמברכים מעיקר הדין מג"א דכשר [אלא יש לעיין אי מדין עומ"ר או דין
רוב בעלמא ונפק"מ אי מועיל אפילו ביותר מעשרה שמנענע עד כדי שתפסל שאז פסול לכו"ע ,אבל
על בניית הסוכה ועל אגודת הלולב ונפקא מינה באות ה' כ' לחדש דאסור אפי' באופן שאין שולט
לכמה דינים מתנדנדת עוד ,ועוד הרבה נפק"מ עיין בפנים],
וכדאי להחמיר שיהיו שתים בחזקה בכל דופן כדי שם הרוח מצויה כגון בין כתלים גבוהים עכ"ז אסור
א) אי חייבת לקבל יום טוב דלצד הא' חייבת לקבל להוציא נפשיה מפלוגתא ,וגם בזה יקיים המנהג דהוי החסרון "בסכך עצמו בעצמותו" א"כ משמע
יום טוב ואף אינה יכולה להתנות שאינה מקבלת שכ' בשו"ע ס"ה ברמ"א "דנהגו לעשות מחיצות בהדיא דטעם הפסול דאע"ג דאין כאן חשש שיפסל
יום טוב כמו שיכולה להתנות בכל שבת ,כדמוכח שלימות כי אין הכל בקיאין בדין המחיצות"( ,ועל
אלא נענוע בעלמא די לפסול את הסכך.
בגמרא (עירובין מ' ב) בברכת שהחיינו דיוהכ"פ ,שאין חסרון המתנדנדת אין מועיל קנים של שתי או ערב בג' רוחות, אבל יש אחרונים וביניהם הג' ר' יחזקאל ראטה
לברך על כוס דכיון דכבר בירך שהחיינו אסור ליה ובד' רוחות מחלוקת הפוסקים). זצ"ל בתש' עמק התשובה ח"ג ס' נ' שמדייקים
למשתי כמו תפילת מעריב ,ולא מצאו בגמרא אופן דדין זה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה לא
לברך ומבואר דלא מהני תנאי ,ולצד ב' דאינו רק • ואפילו קושר היטיב שלא מתנדנד עוד יש עוד
חשש שמא ינתק ,לכן כ' בשו"ע דיעשה מחיצה של שנינו בכל מסכת וגם בשו"ע אלא ב"מחיצה" ,א"כ
כמברך על מצות הדלקה אינו קשור לעיצומו של משמע בהדיא דאין פסול זה אלא דין במחיצה
יום כלל שתי דהיינו קנים פחות מג"ט זה לזה או קנים של
ערב פחות מג"ט ,עד גובה י"ט ואז אפילו תנתק ותנאי במחיצה דאין קרוי "שם מחיצה" אלא באופן
ב) אי תברך ברכת שהחיינו אחר ברכת להדליק ישאר מחיצות שתי או ערב ,ואפילו בג' רוחות כ' שאין מתנדנדת אבל סכך אין דין ותנאי זה כלל,
נר של יום טוב קודם הדלקתה ,או תברך אחר אחרונים דיש להקל (ועי' מג"א) ,ואם אין שולט שם ומדמה שם למחהש"ק ס"ס שס"ב דס' דאין תנאי
שהדליקה דלצד א' שאינה שייך לעצם הדלקת הרוח אין צ' להחמיר לחשש זו ,ואם יש לו חבלים שלא יתנדנד אלא בקנים שבצדדים דהם יש לה
הנרות הוי הפסק בין הברכה לההדלקה ,ולצד ב' חזקים ביותר יש על מי לסמוך להקל. דין מחיצה ,אבל בגמי העליון יכול להתנדנד דזה
מקומה שם כמו בקידוש ונטילת לולב ושאר מצות אין מחיצה וא"כ ה"ה בסכך לא נפסל על ידי נידנוד
שמברכים שהחיינו אחר ברכת המצוה קודם קיומה. סוכה שדפנות מחובר בעלמא.
ג) אי צריכה ויכולה לברך בשעת קידוש עוה"פ ע"י זויפע"ר המצוי מאד בזמנינו אבל לענ"ד יש לצדד ג"כ סברא להקל בסכך
ברכת שהחיינו דלצד א' כבר יצאה ידי חובתו • יש לעיין אפילו אם אין מתנדנדת דהוא חזק בנענוע בעלמא ,מיוסד כמו שכ' בפוסקים אחרונים
ואינה יכולה עוה"פ לברך ולא לענות אמן ,ולצד היטיב על ידי החיבור זופע"ר עכ"ז יש חשש "שמא דנענוע כל שהוא ממש ביריעה לא נפסל "דכך הוא
ב' לא בירכה רק על מצות הדלקת הנרות ולא על ינתק" ויפתח הזופע"ר ע"י הרוח מצויה או תינוק דרכה" של יריעה ,אבל בנענוע חזקה פוסלה דאין
עיצומו של יום. שמצויים צ"ו שפיל"ן עם הזיפע"ר ,ואחר העיון זה דרכה של מחיצה ,דמחיצה בעי שתהא חזק מן
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
גכ
מבי
מדרשא שמעת<תא
רס"ג סק"ו) בשם ספר מאורי אור וכן כתב בספר כף יכולין לברך גם על המצות המסתעפים ממנה ,וכמו מקור המנהג וביאור היעב"ץ
החיים (סי' תקי"ד סקקי"ב) דנשים המברכים שהחיינו שכתב הב"ח ליישב דעת בעל העיטור לענין בדיקת דהוי כאילו אומרו בשוק
מקבלים עיצומו של יום ,ואין בידם אף להתנות חמץ [ומה שאין מברכין אצלינו שהחיינו בבדיקת א) ויש לבאר הדברים דהנה מקור מנהג זה נזכר
תנאי שלא לקבל יום טוב ,כמו שיכולה להתנות בכל חמץ הטעם משום דיוצאין בברכת שהחיינו בליל לראשונה בספר קיצור של"ה (י"ל שנת תמ"ג ומחברו
שבת ,כדמוכח בגמרא (עירובין מ' ב) בברכת שהחיינו פסח כמ"ש הרא"ש]. הר"ר מיכל עפשטיין) ,ובשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' ק"ז)
דיוהכ"פ ,שאין לברך על כוס דכיון דכבר בירך יצא לערער על המנהג של הנשים שמברכות ,וכתב
שהחיינו אסור ליה למשתי כמו תפילת מעריב ,ולא אם יכולה לברך על מצוה הרגיל דלאו מר בר רב אשי חתים עליה ,ואי אפשר לנשים
מצאו בגמרא אופן לברך ומבואר דלא מהני תנאי. ונעשה בכל יום טוב לחדש ברכת שהחיינו על מצות שלא תיקנו חכמים,
אבל כפי צד ב' דאינו רק כמברך על מצות ג) ומה שקשה על זה האיך מברכין ברכת שהחיינו ולבסוף מסיק שלא למחות בהם ,כיון דקיימא לן
הדלקה אינו קשור לעיצומו של יום כלל ואין צריך על הדלקת הנרות ,הלא הוא מצוה רגיל בכל שבת (עירובין מ') זמן אומרו אפילו בשוק ,ולא גרע מזה
לקבל יום טוב ,דמה שאמרו בגמרא (עירובין מ) דכיון ואינה כאיגוד הלולב ועשיית הסוכה דהוי כמצוה כיון שמקבלת יום טוב בהלדקתה הרי מברכת על
דבריך שהחיינו לא שתי ,התם אינו מקיים שום הבאה מזמן לזמן ,יש להוכיח מדברי המג"א (סי' עיצומו של יום ,רק סמכינן לה להדלקת הנרות אבל
מצוה רק שמברך שהחיינו והכרח הוא על עיצומו תכ"ב סק"ה) שהביא קושיית האבודרהם למה אין לא על ההדלקה מברכת רק על עיצומו של יום
של יום דאל"כ על מה מברך ולכן נאסר בשתי', מברכין ברכת שהחיינו על אמירת ההלל בראש עכתו"ד ,הביאו גדולי האחרונים השערי תשובה (סי'
'משא"כ מי שמברך על הדלקת הנרות אין הכרח חודש ,ומתרץ דלפעמים החדשים חסרים והם רס"ג) ובהגהות רעק"א (שם) – ובדרך זה כתב בשו"ת
לקבל יום טוב אז' ,הרי זה דומה להמברך שהחיינו פחותים מל' יום ,והמג"א הקשה על זה הלא בלא"ה תשובה מאהבה (ח"א סי' רל"ט) בשם הגדה של פסח
על מצות איגוד הלולב או העושה סוכתו אטו אין מברכין על דבר הרגיל אף ביותר מל' יום דרק מרבה לספר (מהג"ר טיאה וויי"ל בן הקרבן נתנאל) שהביא
מקבל יום טוב ,אף זה הרי הוא מברך שהחיינו על דבר שאינו מזמן מחצי שנה לחצי שנה ,והלא בשם אביו ,להניח מנהג הנשים שמברכות שהחיינו,
התחלת המצוה ואף ששייך להיום טוב אינו מקבל ראש חודש אף אם יהי ל' יום עדיין נקרא רגיל כיון דאמרו בגמרא 'זמן אומרו אפילו בשוק' ,ואכן
אז עיצומו של יום. ואין מברכין עליו שהחיינו - ,וכתב הפמ"ג וז"ל מסיק שם דלפי"ז לא תברך בלילי פסחים ברכת
ועצרת בין פסח וסוכות [והוא פחות חצי שנה] שהחיינו בשעת קידוש כיון דכבר בירכה שהחיינו
[ויתירה מזו כתבו התוס' (סוכה מ"ו א ד"ה העושה בשעת הדלקת הנרות על עיצומו של יום – ובדרך
מכל מקום כל רגל ענין בפני עצמו ורומז ענין
סוכתו) והר"ן (שם) דהעושה סוכתו ומברך שהחיינו אחר ע"כ ,ומבואר כוונתו להקשות דאם הלל כל זה כתב בערוה"ש (סי' רס"ג סי"ב) דאין למחות בנשים
יכול אף לפטור את עיצומו של יום ,ופוטר ראש חודש נקרא רגיל ,א"כ עיקר עיצומו של יום המברכות שהחיינו כיון דמדליקות סמוך לערב
ה'שהחיינו' מעיצומו של יום ,אבל פשוט שאינו טוב דעליה אומרים שהחיינו בכל יום טוב ,דהיינו ומקבלת יום טוב וקאי על עיצומו של יום.
מקבל יום טוב על ידי זה ,הרי מזה דכיון דמקיים שביתה ממלאכה ושמחת יום טוב ,הלא חוזר ונשנה
מעשה מצוה ,ועליה מברך שהחיינו יכול לפטור בכל יום טוב[ ,דהמצות המיוחדות בכל יום טוב כגון ביאור אחר לדעת הפוסקים דיכולים
עיצומו של יום אף כשאינו מקבל על עצמו עכשיו ישיבת סוכה ,ונטילת לולב ,ותקיעת שופר ,ואכילת לברך על מצוה שיש שמחה בעשייתה
קדושת היום]. מצה ומרור ,מחוייבים בפני עצמם בברכת שהחיינו ב) אמנם יתכן לבאר מנהג הנשים באופן אחר וכמו
ויש להוכיח קצת כן ממה שדנו האחרונים אם אף כשכבר בירך על עיצומו של יום] ,ותירץ דכל שכבר העיר בשאילת יעב"ץ (שם) שיש אומרים
ביום טוב מקבלים הנשים איסור מלאכה בהדלקתן, יום טוב ענין בפני עצמו הוא ועל ענין אחר בא, ללמד זכות על ברכת שהחייינו של הנשים ,עפ"י
דבשו"ת ובחרת בחיים להגרש"ק (סי' פ"ג) וכעין זה וא"כ הוא הדין הדלקת הנרות של כל יום טוב הוא הגמרא (עירובין מ' ב) דאקרא חדתא מברך שהחיינו,
בביאוה"ל (סי' תקכ"ז ס"א) שכתבו דביום טוב ליתא ג"כ מצוה השייך ליום טוב ,אבל אין זה שוה כלל כיון ששמחה היא לו ,הוא הדין בכל מצוה שיש
להמנהג דנשים מקבלים יום טוב בהדלקתן כיון ליום טוב וכמו שגוף היום טוב שוה בצורתה ליום שמחה לאדם יכול לברך שהחיינו ,ומדחה היעב"ץ
דאינן מדליקין בשעה אחת ועוד טעמים – והלא טוב הקודם ונשתנה רק בענינה ודו"ק. שאי אפשר לחדש ברכת שהחיינו על מצות מדעת
לכאורה גם הם נהגו לברך שהחיינו בשעת הדלקת ומה שכתב המג"א (סי' תרצ"ב סק"א) בטעם שלא עצמם ,וכמו שכבר ביאר בכמה מקומות עכתו"ד.
הנרות דהמנהג נתפשט ועכ"ז לא כתבו שמקבלים לברך שהחיינו בפורים על משלוח מנות ומתנות ובאמת דבר זה בפלוגתא שנוי' וכמו שכתב הב"ח
יום טוב בברכת שהחיינו. לאביונים 'דזהו דבר הנהוג בכל יום ובכל שבת ויום (סי' תל"ב) בביאור פלוגתת הראשונים אם לברך ברכת
ואגב יש להעיר עוד דבר פלא שבראב"ן (סי' טוב' אין כוונתו כיון דצורת המצוה דומה בכל פעם, שהחיינו על בדיקת חמץ דדעת בעל העיטור לברך
קס"ח) שממנו הביאו הפוסקים (רסי' תקכ"ז) דגם ביום דעיקר כוונתו כמו שמסיק שלא תיקנו כלל ברכה ודעת הטור שלא לברך ועי' בב"ח (שם) ומש"כ עוד
טוב יש דין קבלת יום טוב על ידי התפלות ,עי' ט"ז עליהם ,וכמו דאסברא לן מרן החת"ס (בהגהותיו (סי כ"ט) דברכת שהחיינו רשות הוא ויכול לברך כיון
(סק"ג) והגרעק"א וביד אפרים ,יש לו גירסא אחרת שם ובשו"ת או"ח סי' קנ"ו) דמצוה שאין מברכין ברכה דתלוי בשמחת הלב כמו אקרא חדתא ,וכמו כן הכא
בגמרא (עירובין מ') במקום דגירסתנו "כיון דבריך" על עשייתה אין מברכין עליו שהחיינו ,וכיון דעל אין לערער שאין יכולין לחדש ברכת שהחיינו דלא
אסור למישתי ,הוא גורס "כיון דקידש" אסור לו משלוח מנות ומתנות לאביונים לא תיקנו כלל כן הוא ,דהוא חלק מיום טוב שהוא מצוה הבא מזמן
לשתותו ,ומסיק לכן יש לנהוג קדושת היום אחר ברכה ,כיון דהוא מצוה הנוהג בכל יום [שאוכלין לזמן רשות הוא לברך שהחיינו – וכן מצאתי מבואר
ערבית וקידוש היום ,ולגירסתו אין מקור בכלל ושותין ,ונותנין מנות ,וגם מעות] ואינו ניכר כלל בשו"ת זרע אמת (סי' ל"ג) שכתב וז"ל דבאמת בקיצור
דברכת שהחיינו קובע לקבל שבת רק ה'קידוש' היום טוב בפרט זה ,לכן אין מברכין שהחיינו ,אבל של"ה בה' יו"ט כתב לברך שהחיינו ונגד זה ראיתי
ודו"ק. על עיצומו של יום דחוזר ונשנה בכל יום טוב, בברכי יוסף סי' רס"ג שכתב להיפך משם שאילת
מכל מקום מברכין עליו ,כיון שכל יום טוב מיוחד יעב"ץ ובאמת הדבר תלוי במחלוקת שהביא הטור
נפקא מינה לענין אי חוזרת ומברכת שהחיינו לעצמו בענינו ,ומברכין על עיצומו של יום ברכת (סי' תל"ב) לענין בדיקה עיי"ש בפרי חדש ס"א ע"כ,
בקידוש ואי חשיב הפסק מה שעונית אמן קידוש ,שנעשה לכבוד היום ומברכין אז שהחיינו, ומבואר דהצד לברך הוא משום דהוא כפרי חדש
ה) ולענין אם חוזרת ומברכת ברכת שהחיינו וא"כ הוא הדין כשמדליקין נרות שנעשה לכבוד שתלוי בשמחת הלב - ,וכן ראיתי בשו"ת זכר שמחה
בקידוש אחר שבירכה על הנרות ,דלצד א' כבר היום ,ומברכין אז ברכת הדלקת הנרות ,יכולין לברך (הג"ר יצחק דוב במבורגער) שכתב בשם אביו (בעל מלאכת
יצאה ידי חובתה ואינה יכולה עוה"פ לברך ולא ברכת שהחיינו ודו"ק. שמים על הלכות סת"ם) שהאריך שם ליישב מנהג ברכת
לענות אמן ,ולצד ב' לא בירכה רק על מצות שהחיינו שהוא כמו על מצות איגוד לולב ועושה
הדלקת הנרות ולא על עיצומו של יום ,הנה בזה נפקא מינה לדינא לענין אי חייבת לקבל סוכה דמברך מעיקר הדין בשעת עשייתן.
רבו האחרונים שהזהירו על זה בשו"ת תשובה שבת בהדלקת הנרות או יכולה להתנות ומה שהקשה היעב"ץ על דרך זה אטו כל אחד
מאהבה (שם) וחיי אדם (כלל קמ"ד סי"ד) וכן במטה ד) ונפקא מינה לכמה דינים אם כצד הא' או כצד יכול לברך על מצוה שהחיינו ,יש ליישב דכל מצוה
אפרים (היוכ"פ סי' תרי"ט) ובשעה"צ (סק"ז) ,אבל באמת הב' דהנה כתבו כמה אחרונים באורחות חיים (סי' השייך ליום טוב שעושים על היום טוב שהחיינו,
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
דכ
למה הוצרכו בגמרא (פסחים ה') לדין מתוך בהבערה, כיון דיש דיעות האומרים דאינה חייבת שוב אין עיקר דבריהם לפי מה שהבינו דטעם אמירת
כבר כתבו האחרונים לחם משנה (שם) ושער המלך הדלקה מוכחת כל כך שמקבלת שבת ושוב אין שהחיינו הוא שמברכת על עיצומו של יום אבל אם
(שם) דמכשירים הותר מקרא דלא תבערו ,ונר שלא חסרון במה שמדלקת מבעוד יום. ננקוט כצד ב' דקאי על הדלקת הנרות לחוד עדיין
לצורך הותר מן התורה במתוך ,ולכן קיי"ל (סי' תקי"ד העולה מכל האמור -נשים הרוצים להתנות יכולה לברך על עצם היום.
ס"ה) דנר של בטלה אסור מדרבנן כיון דלא הותר שלא לקבל עיצומו של יום בהדלקת הנרות ביום אמנם אף לצד ב' יש דיעות דאין לברך לפי
רק מדין 'מתוך' ,משא"כ לצורך מכשירין עדיף טוב יש לצדד להקל לא מבעיא לפי מה שנתבאר מה שכתבו התוס' והר"ן (סוכה מ"ו א ד"ה העושה)
לדידיה דנתמעט 'מקרא' להדיא. דשהחיינו קאי על מצות הדלקת הנרות ,ואפילו דהעושה סוכה קודם החג ומברך שהחיינו בעשי'
לצד הא' דקאי על עיצומו של יום יש לצדד להקל לא יברך על עצם החג כיון שכבר בירך על עשיית
דעת המתירים הבערה לצורך בישול מתוך – ולענין לחזור ולברך בשעת קידוש שהחיינו הסוכה ,אך אי משום הא יכולה לכוין שלא לפטור
שהותרה לאוכל נפש וה"ה בכל מכשירים
אם ראוי פעולה זו עצמה לאוכל נפש לכתחילה אין לברך ואין לענות אמן אבל יש להקל עיצומו של יום ולחזור ולברך ,ואין בו משום ברכה
ולסמוך על הנתבאר דקאי בעיקר על מצות הדלקת שאינה צריכה כיון דמכוונת כן כדי להוציא נפשיה
ב) אמנם דעת הר"ן (ל"א ב) דהבערה לצורך בישול הנרות – ולענין לברך ברכת שהחיינו אחר ברכת מספיקא.
נחשב כמכשירין ,והותר 'מתוך שהותר הבערה הדלקה יש ליישב המנהג ולהניח להנוהגים לברך
לצורך מדורה להתחמם דנחשב הנאת הגוף עצמו אחר ברכת הדלקה כמו בשבת נפקא מינה לדינא אם לברך שהחיינו
הותר גם לצורך בישול דנחשב כמכשירין' ע"כ, קודם הדלקה או אחריו
אבל אין מוכרח דכוונתו להתיר בכל ענין מתוך ו) ועוד נפקא מינה לדינא ,לענין אם מברכת ברכת
מאוכל נפש למכשירין ,דידוע דנחלקו הראשונים
ביסוד זה אי אמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין
ומשמע בכמה מקומות דנקטינן בזה לחומרא ,כגון
ב שהחיינו קודם ברכת להדליק או אחר כך ,דלצד א'
שאינה שייך לעצם הדלקת הנרות הוי הפסק בין
הברכה לההדלקה ,ולצד ב' מקומה שם כמו בקידוש
במלאכת כבוי (סי' תק"ז ס"ה ,תקי"ד ס"א) וכמו שהאריך הרה"ג ר' יואל הכהן כ"ץ שליט"א
ונטילת לולב ושאר מצות שמברכים שהחיינו אחר
בקונ"א (סי' תצ"ה סק"ד) ,אך יש לפרש כוונתו דבמקום ראש הכולל
ברכת המצוה קודם קיומה.
דפעולה זו עצמו ראוי להנאת הגוף כמו במדורה יש ומו"ץ בקיט"ל סאטמאר
להתיר לצורך מכשירין וכעין הואיל ומתוך ביחד, באמת יש לדון טובא דגם לצד הא' דקאי על
וכן פירש דבריו בשו"ת ארץ צבי (סי' ל"א) ובספר זית בדין נסיעה בקאר על ידי גוי עיצומו של יום לחוד ,לא חשיב ברכת שהחיינו
רענן (ח"א הלכה ז' סימן א) שו"ר שכ"כ בשו"ת מהר"ם ביום טוב ראשון ושני אי אסור הפסק מב' טעמים א) דסוכ"ס מקבלת יום טוב על
שי"ק (סי' רע"ח) בכוונת הר"ן יעי"ש. מן התורה מדין מכשירין ,או ידי ברכת ההדלקה ושייכת שפיר לההדלקה ב) גם
רק מדרבנן מדין מוליד אש כשמברכת שהחיינו על קידוש היום אינו על עצם
דעת המתירים הבערה לצורך בישול משום
מצות קידוש רק על עיצומו של יום ,ואף דמעיקר
דנחשב כאוכל נפש אבל צורך מכשירי ע"ד לקרוא גוי להנהיג קאר ולנסוע עמו ביום טוב, הדין אומרו אפילו בשוק מכל מקום לכתחילה
הנאת הגוף לא הותרה כלל דלא אמרינן שבשבת הרי הנסיעה כרוך באיסורא דאורייתא אומרו דוקא על הכוס ,אבל אין הברכה שייכה
מתוך למכשירים כמו בכל שאר מלאכות של הבערת אש ,ויש לדון אם ביום טוב זה נחשב באמת להכוס ולברכת בורא פרי הגפן דהלא אם
ג) ולעומת זה מצינו דעות בראשונים דס"ל שבות או דינו כמו בשבת ,ונפקא מינה אם יש שכח ברכת שהחיינו על הקידוש ליכא אפילו דין
דהבערה לצורך בישול דינו כאוכל נפש ממש ,כ"כ להקל במקום צורך גדול באופן שמותר שבות לכתחילה לברכהו על הכוס ,רק מברכו בזמן שנזכר,
הר"ן (ל"ב ב) וכ"כ בחידושי הרא"ה לענין גיבול דשבות או לא ,ויש לברר כמה ענינים כללים ויש ועל כרחך דכבודו של ברכת שהחיינו להסמיכו
ומירוח טיט לסתום התנור "דהבערה עצמה אוכל לחלקם לג' ענפים א) אם הבערה מותר לצורך לאיזה מצוה ושייכי לזה.
נפש היא וכן המירוח הטיט דינו כאוכל נפש"( ,וכבר מכשירי הנאת הגוף ב) את"ל דאסור אם הדלקת וכל שכן לצד הב' שנתבאר דברכת שהחיינו אכן
נתקשו האחרונים בסתירת דברי הר"ן) ולדינא נחלקו בזה מאטא"ר נחשב כהנאת הגוף עצמו או כמכשירים הוא על עצם קיום המצוה של יום טוב ,ואף בלא
הפוסקים (סי' תק"ז ס"ו) אי מירוח טיט דינו כאוכל ג) את"ל דנחשב כהנאת הגוף עצמו יש לדון כוונה על עיצומו של יום ,פשוט דיכולים לברך
נפש או כמכשירים ,ולדעת הר"ן והרא"ה נמצא באופן שעצם הנסיעה אינו לטיול ולתענוג רק שהחיינו אחר כך בשעת קידוש.
דהבערה דינו כאוכל נפש -וכן כתב בשועה"ר במטרה להגיע לאיזה מקום אם הנסיעה נחשב
(קונ"א תצ"ה) דלדעת כל הפוסקים האוסרים לבקוע כהנאת הגוף או רק כמכשיר. נפקא מינה לענין הדלקת נרות בחג
עצים לצורך בישול ,עכ"ח דס"ל דלא הותר במתוך השבועות אי דומה למעריב וקידוש
מבקיעת עצים למדורה ,ודלא כדעת הר"ן (ל"א ב) ענף א ז) וכל הנידון נוגע גם לענין הדלקת הנרות בחג
דהתיר במתוך ,וא"כ גם הבערה אין להתיר במתוך השבועות שכתבו הפוסקים (רסי' תצ"ד) שלא לקדש
ממדורה ועכ"ח דס"ל דהבערה עצמה דינה כאוכל דעת המתירים הבערה לצורך בישול מקרא מבעוד יום דמחסר מתמימות ,ויש לדון אם הנשים
נפש [ואף דצ"ע בדברי הרב דלכאורה להאוסרים דלא תבערו וה"ה לצורך מכשירי הנאת הגוף מדליקין מבעוד יום דהלא ידוע דעת אשתו של
לא הותר בקיעת עצים אף לצורך מדורה וא"כ לא א) הנה מלאכת הבערת אש ביום טוב נחלקו הפרישה (מובא בהקדמתו ליו"ד) דהיתה מדלקת מבעוד
בשביל דלא אמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין הפוסקים אי מותר גם כשאינו נהנה מהאש עצמו יום דכל דבר שאפשר מערב יום טוב צריכים
אסרו רק דס"ל דהבקיעה נחשב לעולם כמכשיר רק כמכשירים ,דידוע קושיית המגיד משנה (פ"א לעשות מערב יום טוב ,ולא נזכר שהיתה מברכת
ואולי הבערה שאני ואכמ"ל. ה"ד) מאי טעמא הותר הבערה לצורך בישול הלא שהחיינו ,אבל לפי מנהגינו שמברכת יש לדון אם
ולדבריהם דהבערה לצורך בישול דינו כאוכל אינו אלא מכשירין כיון שאינו נעשה באוכל עצמו, זהו כקידוש ,ולפי האמור הרי לצד הב' אין לחוש
נפש ,לא שמענו להתיר סתם הבערה לצורך ותירץ דממעטינן מקרא דלא תבערו אש בכל כלל כיון דאינה חייבת לקבל על עצמה עיצומו של
מכשירין ,וא"כ דינו כמו בשאר מלאכות דעיקר מושבותיכם ביום השבת ,בשבת אין ביום טוב יום – ואף דנוהגות לקבל כמו בשבת מכל מקום כיון
ההלכה דלא אמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין לא וכמ"ש בירושלמי (פ"א ה"ב) ולפי דבריו מותר שאינה מוכרחת שוב אינו דומה לתפילת מעריב
כדקיי"ל לענין כבוי (סי' תקי"ד ס"א) וכמו שביאר להבעיר אש ביום טוב אף כשאפשר מערב יום טוב, ולקידוש.
בשועה"ר (קונ"א תצ"ה סק"ד) דתלוי בפלוגתת וכן מותר להבעיר אש לצורך מכשירי הנאת הגוף, ויש להוסיף דכיון דכל הנידון שלא להקדים
הראשונים ובב' תירוצי התוס' (ביצה כ"ב א ,כתובות ז' אף דבשאר מלאכות קיי"ל (תקי"ד ס"א) כרבנן דר' קבלת חג השבועות אינה רק משום דמיחזי כמחסר
א) ונקטינן לחומרא דלא אמרינן מתוך למכשירין, יהודה דאסור לעשות מלאכה לצורך מכשירי הנאת וכלשון הפוסקים ,אם כן אף אם ננקוט כצד א'
והוא הדין במלאכת הבערה. גוף - ,ואף שהמג"א (סי' תקי"ח) הקשה עליו דא"כ דצריכה לקבל שבת בברכת שהחיינו ,מכל מקום
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
הכ
מבי
מדרשא שמעת<תא
נקראים מכשירי אוכל נפש שאסור לעשותם ביום ענף ב ג' שיטות בהבערה א] יש מתירים במכשירים
טוב עכ"ל. ב] יש מחלקים אם ראוי לאוכל נפש
ולהנאת הגוף ג] ויש אוסרים במכשירים
והכוונה נראה שהמתקן שפוד ,והמבקע עצים ביאור הסברא דהבערה לבישול דינה כאוכל
לבישול ,הרי גוף המלאכה נגמר במה שתיקן השפוד נפש דמלאכה שאין בה תיקון אחר ונכלה ד) נמצא מבואר ג' שיטות בדין זה א] דעת המגיד
ובקע העצים ,ואח"כ מכשיר האדם בהם האוכל, לגמרי לאוכל נפש דינה כאוכל נפש משנה דהבערה אינו דומה לשאר מלאכות ומותר
נמצא שאינו נהנה מגוף המלאכה ,רק מהפעולה ז) ,ומעתה יש לדון איזה הבערה נכלל בגדר מכשירין בכל אופני מכשירין ב] דעת הר"ן דדומה לשאר
היוצאת מדבר שנעשה בו המלאכה ,אבל המבעיר ואיזה הבערה נכלל בגדר הנאת הגוף ,דהנה אף מלאכות אבל דעתו בכל מלאכות דאמרינן מתוך
אש הרי 'האש בעצמו פועל' תיקון האוכל ,נמצא לדעת האוסרים הבערה לצורך מכשירין ,יש לבאר למכשירין אם ראוי למלאכת אוכל נפש ג] דעת
שגוף המלאכה שהיא הוצאת האש היא המתקנת, האיך מיישבים קודיית המגיד משנה מה נשתנה שאר הפוסקים דדומה לשאר מלאכות ולא אמרינן
וכמו כשמבשל הבשר ואופה הפת הרי מלאכת הבערה לצורך בישול דהותר ,ובזה יהיה תלוי אם מתוך כלל באופן שהם מכשירין.
הבישול ואפי' עושה התיקון ואח"כ כשאוכל הבשר יש להתיר שאר אופני הבערה דומה לזה ,ולכאורה
והפת אוכל המלאכה ,כמו כן האש שהוציא היא יש לבאר בשלשה דרכים. להלכה יש לנקוט כשיטה ממצועת דאמרינן
מתוך למכשירין ,כשראוי גם לאוכל נפש
בעצמה מתקנת האוכל וכיון שהאש בעצמה פועל ולהנאת הגוף[ ,בכל מלאכות וכש"כ הבערה]
א] דרך אחד ,לדעת הר"ן (ל"ב ב) והרא"ה (שם)
התיקון נמצא שנהנה מגוף המלאכה ,ולכן כשאוכל
דס"ל דגם גיבול ומירוח הטיט להחזיק חום התנור ה) ולדינא אין הכרעה ברורה אי אמרינן מתוך
המאכל שניתקן ונתכשר נחשב כאוכל ונהנה מגוף
דינה כהבערה וכאוכל נפש ,דטעם אחד לשניהם למכשירין בין בשאר מלאכות ובין במלאכת הבערה,
המלאכה.
דס"ל דכל מלאכה שאין דרכה להתקיים ,ואין בה ואף דמרהיטת דברי הפוסקים (סי' תק"ט ס"ד) דאסרו
וכדברים האלו כתב גם בשער המלך (פ"א ה"ד) תיקון אחר רק תיקון האוכל ,דינה כאוכל נפש, להדליק אש לצורך ליבון והגעלת כלים ,משום איסור
וז"ל והיינו טעמא ,דהבערה לצורך אוכל נפש עצמו משא"כ המתקן שפוד או סכין שמלאכת תיקון הבערה ,וכ"כ שם במשנה ברורה (סקכ"ו) ובשעה"צ
אע"ג דאין המלאכה נעשית באוכל "כיון דהבערה הכלי מתקיימת גם אח"כ ,רק שמשתמש בה גם (סקל"א) לאיסור ,אין הכרח כל כך בדברי הפוסקים
עושה אוכל" דינה כאוכל עצמה ושרי רחמנא לצורך אוכל נפש אז המלאכה מתייחס לתיקון הכלי דזהו טעמם ,דיש לומר דטעמם הוא מאחר דיש
ע"כ ,והיינו טעמא דמלאכת הבערה שונה משאר ולא לתיקון האוכל. איסור מחמת מתקן כלי נמצא דההבערה הוי שלא
המלאכות משום דהמלאכה בעצמה פועלת. לצורך יום טוב ,וכן יש לפרש בלשון שועה"ר (תק"ט
ומה דנקטינן לדינא (סי' תק"א ס"ג) דביקוע עצים
דינה כמכשירין ,בין לצורך בישול ובין לצורך מדורה ,יש לומר סי"א) וז"ל ונמצא עשה הבערה כדי לתקן כלי ע"כ
ביאור בדברי הרב דחום האש נכנס
בפת ונחשב כאוכל האש א) משום דביקוע 'העצים' דומה לתיקון כלים כיון אבל באופן אחר אמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין.
ט) ובדרך שלישי ,יש לבאר כוונת הרב כעין מה דדרך לתקן ממנו גם כלים ,אף דעכשיו משתמש בה וכן מוכח לקולא מכמה מקומות דבאופן
שאמרו (פסחים כ"ו ב) יש שבח עצים בפת ,דהחום דרך כליון להדליק האש - ,ומיושב מש"כ הר"ן וכ"כ שהמכשיר ראוי לאוכל נפש והנאת הגוף וכעין
של העצים נכנס בהפת נמצא שהאוכל הפת אוכל מג"א (סי' תק"א סק"ח) לדינא דגיבוב עצים אכן נחשב הואיל אמרינן מתוך ,כ"מ ברמ"א (סי' תקי"א ס"ב)
האש ,וכמובן דזה שייך דוקא בבישול אוכלים או כאוכל נפש ומותר מלאכת מעמר מן התורה כיון לענין בישול מים לצורך הדחת כלים דמותר ,ולא
אפיית פת ,ולא בשאר אופנים שנהנה מהבערה. דבזה דומה יותר למירוח שמתקן החומר למדורה. התנה דדוקא בתנאי מכשירין ומשמע דמותר מדין
אך לדרך זה קשה קצת מה שכתב בקונ"א (סק"א)
מתוך ,וכ"כ ברמ"א (סי' תקי"ד ס"ב) דמותר להוסיף
דעיקר מלאכת הבערה היא הוצאת האש דאדרבה ביאור הרב דהאש שהוציא פועלת פתילות לצורך שיתכבה מהר אף דזה נחשב
בעצמה תיקון האוכל מכשירין שמטרתו רק הכבוי ומותר מדין מתוך.
אי משום שבח עצים בפת הרי גם כליון העצים
משביח הפת ויש ליישב. ח) ובדרך שני ,כתב בשולחן ערוך הרב (סי' תצ"ה ובלא"ה יש מקום להכריע כן ,דהלא באמת יש
ס"ב) לבאר מה דהבערה לצורך בישול דינו כאוכל מתירים דאמרינן מתוך למלאכת מכשירין בכל שאר
אם הדלקת מאטא"ר של מאשי"ן נפש ,דלדידיה אי אפשר לומר כסברא הנ"ל דהלא מלאכות ,וכמו שהעיר בשועה"ר (קונ"א תצ"ה סק"ד)
נחשב מכשיר או הנאת הגוף עצמו כתב להדיא (סי' תק"ז ס"כ) דגיבול טיט ומירוח דינה דדעת התוס' (שבת צ"ה א) דאמירנן מתוך ממגבן לבנין
י) ומעתה ניחזי אנן בהמדליק מאטא"ר של מאשי"ן כמכשירין ולא כאוכל נפש נמצא דלא ס"ל יסוד בית הרי דאמרינן מתוך למכשירין ,וא"כ יש מקום
אם זה דומה למלאכת הבערה לצורך בישול ואם זה ,ולכן כתב סברא אחרת בטעם דהבערה דינה להכריע דבאיסור דרבנן סמכינן עלייהו ,ולכן היכא
זה מותר ,דלדרך הא'] שכתבנו זה נחשב כאוכל כאוכל נפש וז"ל "דגוף האש שהוציא ושהרבה היא דהמכשיר ראוי למלאכת אוכל נפש והנאת הגוף דאין
נפש עצמו כיון דהבערה אין בו תיקון כלי אחר רק המתקנת את האוכל" ע"כ. בו איסור תורה דאמרינן הואיל כדקיי"ל (סי' תק"ג
נכלה לגמרי לצורך האוכל והנאת הגוף ואין נפקא ויש לפרש כוונתו עפ"י מה שכתב בשולחן ערוך ס"א) יש לסמוך על המקילין דמותר במתוך ודו"ק
מינה אם קרוב לגופו או רחוק מגופו ,ולדרך הב'] הרב (סי' תצ"ה ס"ד) דהחילוק בין 'מכשירים' ל'אוכל
ג"כ יש להתיר כיון דסוכ"ס האש עצמו פועלת נפש' הוא אם "נהנה מהמלאכה עצמו" ,וכמ"ש וז"ל ולדינא מותר להבעיר אש למכשירין כשראוי
המלאכה ואף שהוא רחוק מגופו כיון דהאש עצמו בעצמו לאוכל נפש או להנאת הגוף
במה דברים אמורים כשגופו נהנה "מגוף המלאכה
פועלת המלאכה באותה שעה נדחף המאשין על עצמה" הנעשית לצורך יום טוב ,כגון שמוציא ו) ויוצא מזה לדינא דמותר להבעיר אש לצורך
ידי כח האש הרי זה נהנה מהאש עצמו ,ולדרך הג'] חפציו למרה"י לרה"ר שהוא צריך להשתמש בהן מכשירין אם הנר ראוי למלאכת אוכל נפש והנאת
לכאורה דינו כמכיר כיון דלא שייך לומר שהחום ברשות הרבים ,וכן המדליק את הנר כדי להשתמש הגוף ,וכמו שכתב כן לדינא בפמ"ג (משב"ז סק"ח)
האש נכנס בדבר שנהנה ממנו שזה לא שייך כלל לאורו תשמישים הצריכים לו בו ביום אע"פ שאין דמותר להדליק נר כדי להדליק ממנו טוטי"ן ,והוא
רק באפי' ובישול. בהם צורך אכילה וכל כיוצא בה ,אבל אם אין עולה יפה לדינא כפי הכרעה זו -אך אם מדליק
אבל לדינא נראה להקל בנידון דידן מלבד שיש גופו נהנה ביום טוב "מגוף המלאכה עצמה" אלא אש באופן דאינו ראוי ליהנות מהאש בעצמו ,לאוכל
לצרף דעות המתירים לגמרי א) דעת המגיד משנה מדבר שנתקן ונתכשר להנאת האדם על ידי עשיית נפש ולהנאת הגוף ,אין לנו על מי להישען אלא על
וסייעתו הבערה מותר במכשירים אף כשאינו ראוי המלאכה ,כגון שמתקן שפוד לצלות בו שאין גופו שיטת המגיד משנה וסייעתו ,דהבערה אינו דומה
לאוכל נפש ולהנאת הגוף ב) דעת הר"ן והרא"ה נהנה מגוף השפוד אלא מהצלי שנצלה בו ,או לשאר מלאכות ומותר להדליק אף לצורך מכשירין.
ודרך א' בסברת הרב ,דדינו כאוכל נפש ממש ,יש שמבקע קורה לעצים דקים מאד להצית בהם אמנם המדליק מאשי"ן שאינו ראוי להנאת הגוף
להוסיף בנידון דידן דכל הרכב או מאשי"ן אחר, האור תחת קדירתו שאין גופו נהנה מגוף העצים עצמו רק למלאכת מכשירין עדיין אין בידינו להתיר
כולו ככלי אחד דמי ,והמדליק מאטא"ר של מאשי"ן שנעשה בהם מלאכה ,אלא מהתבשיל שנתבשל על רק לדעת המגיד משנה ,מלבד באופן שהדלקת
המשמש יחד עם חלקים אחרים דינם לענין זה כגוף ידי מלאכה זו וכו' כיון שאין המלאכה נעשית בגוף מאשי"ן אינו בגדר מכשירין ,רק בגדר הנאה מגוף
הכלי שנחשב כאילו משתמש בגוף המלאכה. האוכל נפש אלא בדבר המכשירו לאכילה ,הרי הן המלאכה.
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
וכ
ביו"ט שני יש להקל יותר לא משום נפש כיון דצער לכל אדם לטבול בצונן ,ואי מצות ובפרט בנידון שאנו עוסקים לענין אמירה
שהוא שבות ,רק משום דנקטינן כר' עונה כשלעצמה נחשב שוה לכל נפש ומבואר לעכו"ם ,בודאי שיש לסמוך על כל אחד מהצדדים
יהודה דגם מכשירי הנאת הגוף מותר בסוגיית הגמרא (ביצה כ"ב א' ,כתובות ז' א')] ,ולא דנו הנ"ל דדינו כשבות דשבות ,וכמו שכתב הפמ"ג
י"ד) וביום טוב שני יש להקל לכולי עלמא ולא משום לאסור מצד שאינו אלא כמכשיר כיון שאין לו צורך (תצ"ה א"א סק"ד) לענין מלאכות אוכל נפש האסורות
דיום טוב שני אינו אלא מדרבנן ,להשוותו כשבות בהטבילה רק כהכנה לבעילה ,אדרבה כתב בשו"ת ביום טוב כקצירה וטחינה דיש להתיר ע"י גוי מכח
דשבות ,דזה ליתא דכל איסור תורה ביום טוב שני חת"ס (סי' קמ"ו ,קמ"ח) להדיא וז"ל כיון הבעילה לא ס"ס ,ספק שמא הוא שבות ואת"ל שהוא מה"ת ספק
מחמירינן עלייהו כדין תורה ,ואין בו קולא לענין נידחית ממילא הטבילה מוכרחת ומותר להחם כשיטת בעל העיטור דגם מלאכה דאורייתא מותר
אמירה לעכו"ם ,וכמ"ש להדיא בשו"ת נובי"ת (סי' מ"ה) לצרכה" ,ולא דן שאינו אלא כמכשירין ,דאינו רוצה ודו"ק.
וזה נכלל במה דקיי"ל (סי' תצ"ו ס"ב) אין בין ראשון לשני, 'בהטבילה' רק משום 'הבעילה' ,אעכ"ח דמאחר שיש
ולא דמי למסל"ת דקיי"ל (סי' תקי"ג ס"ו) דנאמן ביום עליה מצות טבילה ומשתמשת עם המים בגופה,
טוב שני ,דהתם הוי ענין כללי ואינו שייך ליום טוב. ענף ג
אע"ג דאינו אלא לצורך הבעילה נחשב זה כהנאת
אך יש לצדד להקל עפ"י דברי הפוסקים דנקטו הגוף עצמה כיון דסוכ"ס יש לה צורך לגופו במים
אם הנסיעה אינה לצורך טיול ותענוג רק להגיע
כדעת הר"ן והרמב"ם דביו"ט שני נקטינן לגמרי אלו נחשב כגופו נהנה מהמלאכה ודו"ק. לאיזה מקום אם הנסיעה נחשב כמכשירים
כר' יהודה להתיר 'איסור דרבנן' כמו כבוי וכוחל והראיות דלעיל יש לדחות דהנה כשמתקן
עין לצורך מכשירי הנאת הגוף ,וכמ"ש הפרי חדש י"א) ומעתה יש לדון אם עצם הנסיעה אינו לצורך
קערה או כף לצורך אכילה וכן הבונה בית אע"ג טיול ,רק שנוסע למקום אחר כדי לעשות שם
(סי' תקי"ד) והביא דבריו בביאוה"ל (שם ס"א) וכמן כן שגופו משמשת בהם עצמו עדיין נחשב כמכשירין
אמירה לעכו"ם שאינה אלא משום שבות יש להקל צרכיו ,נמצא דכל הנסיעה אינו אלא לקרבו להנאת
כיון דהתיקון מתקיים אף אחר שנהנה מהם נמצא הגוף ,ואין בהנסיעה עצמה הנאת הגוף ,יש להסתפק
כוותיהו ,דגם לצורך מכשירי הנאת הגוף מותר ביום דהמלאכה מתייחס אחר תיקון הכלי ,ולא אחר
טוב שני איסור דרבנן של אמירה לעכו"ם. אי משום זה נחשב כמכשירין ,או כיון שסוכ"ס הוא
ההנאה שהשתמש בו פעם אחת ,והראוני שכ"כ בחי' עצמו משתמש בגוף דבר שנעשה בה מלאכה נחשב
הר"י מלינו"ל (ל"ב ב) שכתב דאסור לשבור חרס כדי הנאת הגוף ,ואציע הצד לאיסור מכמה ראיות.
העולה מכל האמור -יש להקל להחשיב
הנסיעה בקא"ר על ידי גוי לאיסור שבות לצלות עליו שהרי הי' אפשר לעשותו מערב יום
א] דהמתקן קערה ,וכף ,לאכול בהם נחשב
ביום טוב ראשון ,וכל שכן ביום טוב שני טוב וכלי גמור הוא לצלי'" ,שיעמוד זה השבר ימים
כמכשירין ,כמבואר במג"א (סי' תקי"ד סק"ד) דרק
• הבערה לצורך מכשירים נחלקו הפוסקים א) יש רבים מתוקן לזה" ע"כ ,הרי דזה בעצמו הנקודה
כשאין לו כלים אחרים הותר עפ"י דעת הרא"ש
מתירים בכל ענין דנשתנה משאר מלאכות ב) יש שנחשב כתיקון המכשיר [ואף שאין לדייק מזה
ובלא זה דינו כסכין ושפוד( ,ודלא כמש"כ בשו"ת אבני
מתירים דדומה לשאר מלאכות ולדעתם אמרינן לקולא שבאם דעתו לזורקו יהא מותר כמו טיט נזר סי' ת"ו סקי"ד עפ"י דעת הרשב"א דדינו כאוכל נפש,
מתוך למכשירים כשראוי גם לאוכל נפש או להנאת שממרחין בתנור ,דאולי צריך דוקא שיהא באופן וע"ע מה שכתב בסי' ת"ט סקי"ט) ,וקשה הלא גופו נהנה
הגוף ג) יש מחמירים דדומה לשאר מלאכות ולא שנפסד ממש ונכלה] ובכן הקערה והכף והבית כולם מהקערה והכף עצמו בשעת אכילה ,ומשמע דכיון
אמרינן מתוך למכשירים (אות א – ג) ולדינא יש נחשבים מתוקנים לעצמם ולכן דינם כמכשיר. שעיקר מטרתו הוא בהאוכל לכן נחשב הקערה
להכריע דאמרינן מתוך כשפעולה זו עצמה ראוי והא דאמרינן בכוחל עין דנחשב כמכשיר ,הרי והכף רק כמכשירי אוכל נפש.
לאוכל נפש ולהנאת הגוף (ד -ו) ידוע דדעת שאר הראשונים דסבירא להו דעיקר ב] וכן משמע עוד ממה שכתבו ההתוס' (שבת
• אף למחמירים נחלקו הפוסקים מתי הבערה אבעיית הגמרא אינו משום מכשירי אוכל נפש רק צ"ה א' ד"ה והרודה) שכתבו דהבונה בית ביום טוב
נחשב כמכשיר ומתי רק כהנאת הגוף – א) יש משום דלא נחשב כלל כצורך גמור ואינו שוה לכל אמרינן מתוך ממגבן ,ואין בו איסור תורה ,וכתבו
אומרים לעולם נחשב כנהנה מהאש עצמה כיון נפש ,וכמו כבוי נר לצורך דבר אחר דאבעיא לן שם גדולי האחרונים הגרעק"א (שעה"מ פ"א ה"ד) שועה"ר
דנכלה ואינו מתקיים ב) יש אומרים דדינו כאוכל ותלי לה בפלוגתת ר' יהודה ורבנן. (סי' תצ"ה קונ"א ד) ובשו"ת עטרת חכמים (סי' ו) דדעת
נפש משום דהאש עצמה פועלת ההנאה ג) יש התוס' דאמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין דהלא
אומרים דרק אם הבערה שמבשל ואופה (ז-י) הדבר תלוי בספק בפלוגתא ויש בנין בית הוי מכשירין ,ולכאורה קשה דהלא היושב
להקל עכ"פ על ידי גוי
• אם מטרת הנסיעה אינו לשם טיול ותענוג נחלקו בבית נהנה מישיבתו בתוך הבית ולמה יחשב
הפוסקים אי מצד זה נחשב רק כמכשיר או כהנאת י"ג) באופן שהדבר תלוי בפלוגתא ,א] אי בנין בית כמכשיר מקום לאכילה ,וכן נתקשה בשו"ת אבני
הגוף (י"א – י"ב) -ויש להקל כשנעשה על ידי גוי ותיקון קערה וכף ,נחשב כאוכל נפש או מכשירין, נזר (סי' ת"ט סק"ח ט') ובמלאכת יום טוב (השמטות אות
בנוסף לדעת המקילים אף אי נחשב כמכשיר א] דדעת התוס' (שבת צ"ה) להבנת הרבה אחרונים צ"ו) ,ומשמע דכיון שעיקר מטרתו בהאכילה לכן
דעת האומרים דאמרינן מתוך למכשירין בכל דנחשב מכשירים ,וכן דעת המג"א לחומרא ,ולעומת נחשב הבית רק כמכשיר לאוכל נפש.
מלאכות ב] דעת האומרים דהבערה מותר למכשירין זה בשו"ת אבני נזר נוטה בדעת הרשב"א לקולא, ג] וכן משמע עוד ממה שכתב בשיטה מקובצת
אף בלא דין מתוך (י"ג) ב] ואף אי נחשב מכשירים עדיין תלוי בספק מאיזה בשם חי' הרא"ה (כ"ב א) באבעיית הגמרא מהו לכחול
• וביום טוב שני פשוט שיש להקל על ידי גוי טעם נחשב מכשירין ,אי מחמת שהם תיקונים עין ביום טוב ,דמיירי שאינו נהנה מהכוחל גופו
ולצרף דעות המתירים כל מכשירי הנאת הגוף (י"ד) המתקיימים או מחמת שאינם עיקר הצורך ,ואף רק שהוא צורך אוכל נפש שיראה ויתאוה ,וז"ל
דמרהיטת הפוסקים שכתבו לענין טבילה דנחשב כיון שמלאכה שאין נעשה בגוף אוכל נפש ממש
צורך אף דאינו עיקר הצורך רק הבעילה נראה יותר אלא חוץ ממנו והיא מגעת לו שיסתייע בכך ע"כ,
ג לקולא.
ולהלכה נראה מאחר דענין זה תלוי בפלוגתא,
ומבואר דאף שכוחל העין על גופו כיון דאין נהנה
מזה עצמו ,ועיקר הצורך היא האוכל לכן נחשב זה
הרב נתנאל רייז בנוסף לפלוגתות הנ"ל דהיינו א] שיטת הראשונים כמכשיר.
דאמרינן מתוך למכשירין בכל מלאכת יום טוב ,ב]
בענין יו"ט שני לההולכים שיטת הראשונים דהבערה מותר דנתמעט מקרא, יש להוכיח לקולא מדעת הפוסקים לענין טבילה
מחו"ל לא"י או להיפך יש להקל לענין אמירה לעכו"ם ולנקוט דדינו דאף אם אין זה סוף הצורך נחשב כהנאת הגוף
א) ההולך ממקום למקום חייב במנהגים ממקום כהנאת הגוף ממש ומותר לעשות מלאכה בשבילה, י"ב) אבל לעומת זה יש להוכיח להתירא ממה שדנו
שיצא משם כמבואר בסוגיא דפסחים דזה חיוב ולא נאסר רק משום איסור מוליד אש כדקיי"ל (סי' הפוסקים לענין חימום מים לצורך טבילה ,שדנו בה
גמור על האדם ,וגם חייב לינהוג גם במנהגים של תק"ב) דעיקר ההלכה דאין בו אלא איסור דרבנן גדולי האחרונים בסדרי טהרה (סי' קצ"ז סק"ט) ושו"ת
אותה מקום שבא לשם לא מכח חיוב אלא דאסור ודלא כט"ז (שם סק"א) ולכן נראה להתיר על ידי נודע ביהודה (סי' כ"ד) ובשו"ת רעק"א (קמא סי' י"ז)
לשנות מפני המחלוקת. עכו"ם דאין בו אלא שבות דשבות מכמה צדדים ,אי חימום המים נחשב אינו שוה לכל
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
זכ
מבי
מדרשא שמעת<תא
ובמנח"י ח"ד סי' א-ד וח"ה סי' מ"ב יש לו כמקום שבא לשם ,ונשאר ע"ז בצ"ע ,ונראה לכאו' ובראשונים שם יש בזה ארוכות הדברים ואין עת
אריכות הדברים בזה ותמצית היוצא וס"ל בזה דהבין דעיקר הנקודה הוא בזה שהולך עם אשתו, האסף פה ,ולהלכה להט"ז הכא בסי' תצ"ו ס"ק ב',
דהיוצא מא"י לחו"ל עם אשתו לזמן ארוך אבל אינו ומשו"ה נשאר בצ"ע ,אבל כשמעיינים ברדב"ז גופיה וכן בהלכות פסח סי' תס"ח כתב דכיון דמנהג שבא
באופן של לעולם ,ס"ל בזה דפליגי הרדב"ז ופר"ח רואין מלשונו דלא כותיה אלא דוקא אם קבע שם לשם הוא רק מפני המחלוקת א"כ בצנעה דליכא
והוא ספיקא דדינא א"כ בצירוף שי' המקובלים [עי' אם אשתו. למיחש לזה מותר וכן ס"ל להיש"ש ,כ"כ המבי"ט
לקמן] דינו כבן חו"ל וצריך לעשות ב' ימים ,וגם ה) ובפר"ח בסי' תס"ח העתיק דברי הרדב"ז וכתב (ח"ג סי' קמ"ט).
מצרף שי' היעב"ץ המובא לקמן. שם דזה ודאי שמי שהולך לזיהרא אינו נחשב אבל המג"א בסי' תצ"ו סק"ד חולק על הט"ז
ז) ובענין שי' המקובלים יש בזה ארוכות ועי' עקירת דירה [עי' שע"ת הכא בסי' תצ"ו דזיהרא וס"ל דגם בצנעה אסור ,ומביא ב' טעמים ע"ז ,א' שי'
שוע"ה כאן סי' י"א דבן חו"ל בא"י צריך לעשות הוא שהולך מעיר לעיר לקברי צדיקים ,ונראה הבעה"מ דיו"ט שני הוא מנהג גדול א"כ גם בצנעה
יום אחד ויש חולקין ,אפי' בא לזמן קצר ס"ל כן, דהוא זמן קצר] וגם הבורח מן המגיפה ג"כ לא חייב לנהוג כן ,ב' שי' התוס' בפסחים שם ,דמלאכה
וכ"כ במהדו"ב סי' א' סי' ד' ,ובדעת השוע"ה פליגי נחשב עקירת דירה אלא מי שבא לסחורה ואז אפי' דא"א בצנעה – עכ"פ ברוב מלאכות – א"כ אסרו כל
המשרת שלום ,עם השער הכולל אם הוא רק אם דעתו לחזור דינו ככאין דעתו לחזור דמסתמא המלאכות.
לחומרא צריך לנהוג כבן א"י אבל חייב בתפילין כיון שמוציא פרנסתו באותו מקום אינו זז משם ולהלכה נקטינן כהמג"א וגם בצנעה אסור.
או גם מתפילין פטור ,ועי' מנח"י הנ"ל דהעתיק הב' לעולם ,חוץ לזיהרא או מגפה או כיוצ"ב הדבר ברור
דבכל גוונא מיקרי דעתו לחזור. ב) אלא דיל"ע לשי' הבעה"מ אם זה שהוא מנהג
דעות.
גדול אם הוא דוקא לענין מלאכה או גם לענין
ובשוע"ה בסי' תצ"ו נראה דרק בן חו"ל בא"י, ועי' במשנ"ב הכא בשעה"צ סק"כ דס"ל דלא תפילה ושאר ענינים חייב כבני חו"ל כיון שהוא
אבל להיפך לא ,דאם בן א"י בחו"ל חייב רק ביום פליגי הרדב"ז והפר"ח אלא דהפר"ח ביאור דבריו מנהג גדול ,וראיתי בשם קונטרס פרי הארץ
א' אבל לכו' ע"פ הטעם שכתב במהדו"ב גם בן א"י של הרדב"ז. דלבעה"מ גם לענין תפלה הדין כן ,ולפי"ז כיון
בחו"ל נמי הדין כן ,וכ"ז אפי' בלי עקירת דירה ואפי' אבל מפשטות לשונו של הפר"ח יראה דס"ל דלענין תפלה נקטינן דדינו כמקום שיצא משם,
אם בא לבדו בלי אשתו. טעם אחר של הרדב"ז דלהרדב"ז אם עקר דירתו לכו' נראה מזה דלא נקטינן כבעה"מ ,וגם מבואר
ח) ובשו"ת חכם צבי כתב דבני חו"ל הבאים לא"י גם אם בודאי דעתו לחזור כיון שסוכ"ס השתא הוא במג"א סי' תס"ח ס"ק ז' דגם אסור ער"פ במלאכה
בודאי צריכין לינהג כבני א"י ,משום בל תוסיף ,וגם גר כאן בקבועות נעשה כמקום הזה ,ולהפ"ח נראה אפי' בצנעה ,נראה מזה דנקט לעיקר כדעת התוס',
במקום הזה בא"י כ"ע מודים דחייב לנהוג רק יום א' דתלוי אם אפשר שישאר כאן לעולם. דלבעה"מ בער"פ מותר בצנעה ,דאינו מנהג גדול,
א"כ אין בזה חומרת מקום שיצא משם. ויל"ע לדעת הרדב"ז אם לא עקר דירתו והלך ולפי"ז לכו' להבעה"מ י"ל דאסור ג"כ לבשל בלי
עם אשתו ואח"כ שמע שנחרב ביתו כגון שנשרף עירוב תבשילין דדינו כבן חו"ל לגמרי ,וצ"ע.
ועיי"ש בהשו"ת הנדמ"ח בליקוטי הערות שם
מביא מחלוקת האם זה גם בבן א"י בחו"ל או לא, אם למפרע נחשב כעקר דירה או לא. ג) ובשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' ע"ג ,בתחילת התשובה
ובשאילת יעב"ץ כתב שם בדעת אביו דגם בן א"י שם ,ס"ל דיש ג' דרגות ,א' ההולך לזמן קצר ואז
וגם להפר"ח יל"ע אם עיקר הנודה הוא ש'אפשר'
בחו"ל נמי הדין כן. מותר בצנעה ,ב' וההולך לזמן ארוך אז אסור מדינא
שישאר שם סגי ,או צריך שיהא לו סיבה להישאר
שם ,כגון מי שבא כאן לרפואה יל"ע אם אמרינן משום מחלוקת ,ג' ואם אין דעתו לחזור אז מותר
ט) ועי' בשו"מ מהדורא תליתאי ח"ג דס"ל כהח"צ, גם להקל בהמנהגים ממקום שיצא משם.
וס"ל דהחכם צבי הוא הן בבן א"י בחו"ל ,והן בבן דזה דומה למגיפה שאין זה עקירת דירה ,או י"ל
חו"ל בא"י ,ועוד ס"ל דזה דומה לבן עיר שהלך דרפואה מיקרי יותר דיש לו סיבה להישאר כאן, והפר"ח בסי' תס"ח חולק על הרדב"ז בזה וס"ל
לכרך מהסוגיא דמגילה ,וס"ל בזה דלא כהרדב"ז דלשון הפר"ח הוא קצת תמוה דמתחיל בזיהרא ממ"נ אם חי' למחלוקת א"כ גם בזמן קצר אסור
ופר"ח ואפי' בלי עקירת דירה נעשה כמקום שהוא דאי"ז עקירת דירה ,דזה הוא זמן קצר מאוד ,משמע בצנעה ,ואם לא חיישינן למחלוקת בצנעה א"כ גם
שם ,וכן מביא שם מחי' המאירי ריש מס' מגילה. דלזמן ארוך מודה דנחשב עקירה ,ואח"כ כתב דגם אם בא לזמן ארוך מותר בצנעה ,וחולק על הרדב"ז
מגיפה אינו נחשב עקירת דירה ולכו' מגיפה הוא וס"ל דלעולם אסור בצנעה אפי' בא לזמן קצר.
י) והיעב"ץ בשאילת יעב"ץ סי' קס"ח מחדש שם גם לזמן ארוך אפשר שישאר כאן ,אלא לכו' הטעם
דע"פ שיטתו בהח"צ דגם בן א"י בחו"ל חייב לנהוג וכן הרדב"ז גופי' בסו"ד חוזר מזה שמביא שי'
דאין לו סיבה להישאר כאן ,א"כ אפשר דרפואה הרמב"ן דיש ג' דרגות במנהג ומסיק שם דבמנהג
ב' ימים ובזה ס"ל כאביו ,אבל חולק על דבריו נחשב סיבה להישאר כאן ,ועי' לקמן עוד בזה.
בחדא וס"ל דבנ"י א"י כולם מחויבים כהיום יום שהוא מעיקר הדין גם בצנעה אסור ואפי' בא לזמן
לנהוג ב' ימים ,דגם להם שייך החשש של אתי ועי' בשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' ס"ד דס"ל קצר ,וכן נקטו הפוסקים וגם המג"א הכא לא העתיק
לקלקולי ,וא"כ גם בל תוסיף ליכא ,ומסיים שם דהרדב"ז והפר"ח ל"פ אלא דהפ"ח ביאור גדר דברי הרדב"ז בזה וכן בשוע"ה בסי' תס"ח מבואר
דיודע בעצמו שלא ישמע לו בזה אבל עכ"פ בבני עקירת דירה של הרדב"ז ,וכתב שם דזה ברור להדיא כן דאפי' בא לזמן קצר אסור אפי' בצנעה.
חו"ל הבאים לא"י אפי' אם נשארו שם לעולם ,אם דמי שהולך לזמן ארוך כעשר וכ' שנה ודאי נעשה ואם אין דעתו לחזור כלל כבר נתבאר דדינו
הם קהל בפנ"ע אפשר שיכולין ורשאין לעשות ב' כמקום שהוא שם וגם הפר"ח מודה לזה ,ובזמן קצר לגמרי כמקום שבא לשם ,וגם יכול להקל בהמנהגים
ימים ,ומסיים שם דלפי"ז עכ"פ בכל מקום ספק למי גם הרדב"ז מודה דאי"ז עקירת דירה. ממקום שיצא משם ,וגם יש לו דיני מקום שבא
שבא מחו"ל לא"י חייב לינהוג ב' ימים. אבל כמה פוסקים ס"ל דפליגי הרדב"ז והפר"ח, לשם לגמרי דאסור גם חוץ לתחום ,ועוד דמנדין
ולאלו הפוסקים דס"ל דפליגי כמעט כולם נקטו אותו אם עשה מלאכה ביו"ט שני.
יא) ובארץ צבי ח"א סי' מ"ב מתחילה ס"ל דהוא
פלוגתא בין הרדב"ז ופר"ח ,ונקט בזה כהפר"ח דגם כהפר"ח אלא דבגדר שי' הפר"ח נחלקו. ד) ואח"כ דן הרדב"ז במי שעקר דירתו עם אשתו
בזמן ארוך אם אין דעתו להישאר שם לעולם אי"ז ו) ובעצם יש סוגיא ערוכה בב"ב ועוד מקומות אם וכתב ע"ז דאפי' אם דעתו לחזור דינו כאין דעתו
עקירת דירה ,אבל אח"כ מביא מספר חסד לאברהם נעשה בן עיר בל' יום או י"ב חודש ,לענין קמחא לחזור ,וסיים שם דכולנו דעתינו לחזור ולילך לא"י,
אזולאי (מעין ג' נהר י"ד) ,וגם הכלבו דס"ל דדוקא בא דפסחא ושאר עניני העיר ,ורוב פוסקים ס"ל דאי"ז ומה"ט מותר לדור במצרים כיון דעתינו לחזור
לזמן קצר אי"ז עקירת דירה אבל אם קובע עצמו ענין לכאן דהתם לענין ממון ,והכא לענין איסור, לא"י ,ואפ"ה כ"ז שאנו במצרים עושין ב' ימים ,וע"י
שם נעשה כמקום ההוא ומש"ה נקט כהרדב"ז. ואיסור תלוי אם בדעתו לחזור. בחי' החת"ס בפסחים שם דכתב ע"ז והוא פירוש
נפלא ולזה שומעין שאמר כהלכה.
אלא דקשיא ליה דמבואר במג"א בסי' תס"ח אבל הערוך השלחן כאן בסי' תצ"ו ס"ה ס"ל הזמן
סקי"ב דבחורים ההולכים לא"י ללמוד ב' וג' שנים הוא י"ב חודש אפי' בלי עקירת דירה ,ועי' במנח"י ובהבנת הרדב"ז נחלקו גדולי עולם ואבאר בזה
אפ"ה דינם כבני חו"ל וצריכים לעשות ב' ימים ,ותי' דביאור בדבריו דהם כעין הכרעה בין שי' היעב"ץ קצת.
דבחורים אין להם עקירת דירה כיון שדרין אצל (עי' לקמן) לשאר פוסקים אפי' שלא ציין מקור בהל' קטנות סי' ד' בסו"ד הבין דברי הרדב"ז
אביהם א"כ גם לזמן ארוך אי"ז עקירת דירה. לדבריו ס"ל דשיטתו הוא הכרעה בין הפוסקים. כפשטן שאם הולך עם אשתו אפי' לזמן קצר נעשה
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
חכ
מודה לזה ,וזה לכאו' ג"כ דלא כהארץ צבי הנ"ל שילח כל חפציו לחו"ל לילך תיכף אחר יו"ט ,מ"מ אלא דקשיא ליה כיון דאין דעתו להישתקע שם
דס"ל דבחורים אין להם עקירת דירה ,וגם להרדב"ז כל זמן שהוא עדיין בא"י דינו כבן א"י כמבואר לעולם א"כ הגם דדינו כאין דעתו לחזור מ"מ הא
דינם כבני א"י. להדיא בשע"ת כאן. מבואר בר"ן בפסחים שם דאפי' מי שעקר דירתו
ושמעתי שרביה"ק זצוק"ל ביו"ט סוכות תיכף יד) ובאבני נזר סי' תכד מאריך שם ונראה מדבריו לגמרי אם בא למקום שאין מנהג אינו יכול להקל
כשבא לכאן בשנת תש"ז [שהגיע כאן בר"ה דההוא דס"ל דע"י י"ב חודש נעשה כמקום ההוא ,אבל נגד המנהג ממקום שבא משם)זכ כיון דאין מנהג
שעתא] עשה קידוש בעצמו בליל ב' דיו"ט ואז אח"כ בהשמטות שם מסיק כהיעב"ץ אבל לאו נגד זה ממקום שהוא עכשיו וכיון שאין דעתו
עדיין היה דעתו לחזור בודאי ,נמצא דגם דלכאו' מטעמיה וס"ל דזה דיכול להקל מהמנהג שיצא להישאר כאן לעולם א"כ אינו נפטר ממנהג מקום
להפר"ח בודאי עדיין נחשב כבן א"י),טכ וע"כ שעשה משם הוא כיון דהמקום שהוא השתא סותר לזה שיצא דאינו נחשב כבני העיר הזה ,ע"ז תי' כיון
כן ע"פ דעת החכ"צ והיעב"ץ ,וגם דעת המקובלים א"כ המקום שדר שם קובע אבל הכא כ"ע מודה דנתעכב במקום שבא שם י"ב חודש עי"ז נעשה
הוא כן כמבואר בשוע"ה במהדו"ב סי' א' (ואין למידין דבחו"ל צריכין לעשות ב' ימים דשייך טעם הגזירה כבני העיר ממילא.
הלכה מפי מעשה). דזמנין גזרו המלכות גזירה גם לבן א"י שבא לחו"ל ועוד כתב דזה דמיקרי דעתו לחזור הוא דוקא
יח) וההולכים לא"י אחר התונה לכו' תלוי בהרדב"ז שייך טעם זה וכתב שם וידעתי גם ידעתי שכל "שברור כשמש" לחזור ואם לאו דינו כאין דעתו
ופר"ח דפשטות א"א שישארו שם)ל ,ורו"פ נקטו העולם עושין להיפך שבני א"י מניחין תפילין לחזור ,גם לפי שי' הפר"ח.
כהפר"ח ולכו' צריכין לעשות ב' ימים ,חוץ אם נאמר בצנעה והלענ"ד כתבתי( .וצ"ע לדעתו בבן חו"ל דבא לא"י
ומלשונו שם נראה עוד דדוקא שזמנו קבוע
די"ב חודש קובע. אם יש להקל אם לאו).
לחזור אבל אם אין לזה זמן קבוע ובפרט שנדחה
ואפ"ל דאם הולכין אחר החתונה מיד ולא היה טו) ובהשו"ת מנח"א ח"ג סי' נ"ט נסתפק בבן חו"ל מזמן לזמן דינו כאין דעתו לחזור כיון דמי יודע מה
להם כאן דירה כהוגן רק פערנישד וכדו' אפ"ל דבזה שבא לא"י והחליט באמצע בהיום להישאר ,אם יולד יום ,ומאן יאמר דבכלל יחזור ,ויל"ע לפי"ז מי
כ"ע מודה דנחשבין כבני א"י כיון דלא גרו כאן כלל נעשה חול ונוטה להחמיר דנשאר קודש ,ובשו"ת שבא לרפואה אם אינו יודע זמן קבוע לחזור אם
אחר החתונה ,ומה שגר כאן קודם החתונה לא בל החכמה ח"א סי' נ"ג עושה סמיכין לדבריו – וכן מיקרי דעתו לחזור.
מעלה ומוריד כן אפ"ל בדרך אפשר. הדין בבן חו"ל שבא להשתקע בא"י והספינה בא
יב) ובשו"ת תפארת אדם להגאון מטשימפא
באמצע יו"ט נשאר לו קודש ,ועיי"ש דאי"ז דומה
יט) ועל צד דנעשו כבני א"י עי' שו"ת בצל החכמה בתשובתו הנודע ח"ג סי' מ"ו להאמרי חיים
למה שמבואר בגמ' ביצה דאם לא באו עדים בר"ה
דגם כשבאין לכאן ליו"ט נחשב כזיהרא ,ול"א דשוב מוויזניץ ז"ל ,מתחילה שם ס"ל דיש בזה מחלוקת
נעשה היום חול[ ,קודם התקנה] דהתם נתברר
נעשו כבני א"י ,ואולי י"ל דאע"פ דבא"י נוהגין חד בין הרדב"ז ופר"ח ונקט כדפר"ח ,ולפי"ז מסיק שם
דהקבלה היתה בטעות ,אבל הכא כדין היה ,א"כ
יומא אבל בחו"ל מצטרפין השי' דבחו"ל צריך לכ"ע שכיון שבא לזמן של חצי שנה דינו כבן א"י ,אבל
נשאר לו קודש.
ב' ימים ,ועוד י"ל דאתי לזילזולא ביו"ט שני גם אח"כ שם באותו תשובה חוזר מזה בתוכ"ד ,וס"ל
כשחוזרים לגור בחו"ל ,וצ"ע. ובס' בצל החכמה סי' נ"ב דן בבן א"י שבא דיכול לעשות סדר גם בליל ב' דפסח כבן חו"ל,
להשתקע בחו"ל והספינה בא באמצע היום ,או והטעם כתב שם א' דיכול ליסמוך על הרדב"ז גם
מחליט להישאר בחו"ל באמצע היום ,וכתב דמי שלא בשעה"ד ,ב' דכשבאים לסחורה גם הפר"ח
ד שבא בספינה דצריך להבדיל מוצאי יו"ט א' ואם
בשחרית הוא עדיין באמצע הים צריך להניח
תפילין ואח"כ כשבא לחו"ל נעשה לו קודש ומסופק
מודה ,וכתב שם שכיון שאינו סוחר ועיקר רצונו
הוא להרבות במצות א"כ אם עי"ז שנחשב כתושב
חו"ל יכול לעשות יותר מצות א"כ גם להפר"ח דינו
הרב יעקב יהושע טירנויער אם צריך לקדש ומסיים דצריך להיזהר שלא יגע כבן חו"ל כמו מי שבא לסחורה.
בענין עשיית מלאכה הספינה באמצע יו"ט משום שאלה זו ועוד טעמים
נראה מזה דהבין בדעת הפר"ח דמי שבא
ביו"ט בבין השמשות עיי"ש.
לסחורה אינו מטעם שיכול להישאר שם ,אלא
אפי' אם בודאי לא ישאר שם ,מ"מ כיון שהוא
תמצית היוצא לדינא
איסור עשיית מלאכה מיום טוב לחבירו במקום הזה לרצונו עי"ז נחשב שהוא דר שם כיון
בגמרא (ביצה י"ז) איתא דאין אופין מיו"ט לחבירו. טז) בחורים הבאים ללמוד לא"י אי"ז עקירת דירה שהוא קובע את עצמו שם ,משא"כ מגיפה וכיו"ב,
[ובהגהות וציונים אות ג' הביא בשם כמה ראשונים ואפי' באים שם לכמה שנים ע"פ רוב פוסקים -וזיהרא הגם שהוא לרצונו הוא לזמן קצר מאוד
דהגירסא היא "מיו"ט לשבת" ,אבל באמת מודו צריכים לעשות ב' ימים דאי"ז עקירת דירה)חכ ,וגם – ומסיים שם דליתר שאת יאמר בפה שהוא קובע
להא דאין אופין מיו"ט לחבירו ,אלא דסוגיית הגמרא לכו' א"א להישאר שם ,ואפי' כשאפשר שיתחתנו את עצמו כאן עד אחר יו"ט ,ולכו' הטעם בזה
איירי לגבי עירוב תבשילין ,ומשום הכי גרסו "מיו"ט שם עי' חלקת יעקב סי' ר"ח דבזמה"ז שהרבה ג"כ כנ"ל דע"י שהוא קבוע א"ע גם הפר"ח מודה,
לשבת" ].וכן נפסק להלכה (סימן תק"ג ס"א) דאסור מזלזלין ביו"ט שני ציווה לכל הבחורים לעשות ב' ופליגי רק אם אדם אינו קובע בדעתו אלא צריכין
לעשות מלאכה מיו"ט לחבירו. ימים. לדון ע"י מעשיו אם מיקרי דעתו לחזור ,ובזה פליגי
והטעם בזה ,דיום טוב שני לגבי יו"ט ראשון הוה והבחורים שבאים לחו"ל לכו' ג"כ כנ"ל ועושין באיזה אופן מיקרי ניכר ע"י מעשיו ודו"ק.
כיום חול ,ואסור לעשות מלאכה לצורך חול .ואיסור רק יום א' ,אלא דאפשר דע"פ שי' השוע"ה והח"צ יג) ועי' בשו"ת מנח"י הנ"ל בתו"ד דאם פעם א'
זה אינו אלא מדרבנן ,דמן התורה אמרינן הואיל ואי והמקובלים צריכין לעשות ב' ימים. היה דעתו להישאר כאן ,אפי' אח"כ חזר ממחשבה
מיקלעי אורחים ,ורק סמוך לחשיכה ,דלא שייך ביה י"ז) ורביה"ק זצוק"ל הורה להרבה בחורים שבאו זו ,מ"מ ברגע שחשב כן נעשה כמקום שהוא שם,
טעמא דהואיל ,אסור מן התורה .ואפילו ביו"ט של ללמוד מא"י לכאן לינהוג ב' ימים שאפשר שישארו ואפי' אח"כ חזר מזה מ"מ ע"י המחשבה השני אינו
ראש השנה אסור מיום לחבירו ,דרק לחומרא הוה לגור כאן ,דהיה מצוי שנעשו חתנים לבני חו"ל, חוזר ונעשה כמקום הראשון עד שיחזור ויבא לשם,
כקדושה אחת אבל לא לקולא. ולכאו' יל"ע האם זה דוקא להרדב"ז או דגם הפר"ח וכל זמן שהוא כאן דינו כמקום הזה ,כמו מי שכבר
זכ .ועי' בפר"ח סי' תס"ח דירושלים לקיטאי הוא שבאין לשם מכל העולם ,א"כ דינו הוא כמקום דליכא מנהג ,וצ"ע לפי"ז האם כל הבאים לגור בירושלים האם יכולין להקל ולעשות רק ביום א',
ואולי צ"ל דלענין זה נחשב כמקום שיש מנהג ,וצ"ע.
חכ .ושאלה גדולה היה ביו"ט פסח העעל"ט בבחור בן חו"ל שלומד בא"י ,ובחודש אדר נתחתן בא"י על דעת לגור שם בקביעות אחר החתונה ,וליו"ט פסח בא לבית אביו בחו"ל ,אם דינו כבן חו"ל
כיון דעדיין לא נשא א"כ עדיין מיקרי שדר בחו"ל ,או כיון שאחר חתונתו ישאר לגור בא"י א"כ מהשתא נחשב כבן א"י ,וע"פ הארץ צבי הנ"ל באות י"א לכו' עדיין דינו כבן חו"ל וצ"ע בזה.
טכ .ואולי כיון שבא לקבץ מעות א"כ נחשב כמי שבא לסחורה ,אבל לא נהירא לומר כן.
ל .ושמעתי בשם הגה"צ ר' משה וואלף זארגער שליט"א דומ"ץ סאטמאר ירושלים לחלק בזה בין הבאים מאמעריקע א"א שישארו שם ,אבל הבאים מאייראפע אפשר שישארו שם.
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
טכ
מבי
מדרשא שמעת<תא
והא דכתבו התוספות דצריך לעירוב תבשילין רעק"א מסיק ,דחידוש כזה לא הוו שבקי הפוסקים דעת הפרי מגדים לאסור אף בבין השמשות
כדי להתיר להדליק נר מיו"ט לשבת ,ולכאורה הא להשמיענו ,וצריך עיון ,עכת"ד. והפרי מגדים (שם ,משבצות זהב ס"ק א') ,והובא
יכול להדליק מבעוד יום ,כבר תירצו זאת השבילי בביאור הלכה (ד"ה מיו"ט לחבירו) ,כתב דאפילו בבין
דוד (סימן תקי"ד) ובמלאכת יו"ט (אות ע"ז) ,בהקדם דברי התוספות בהדלקת הנר סמוך לחשיכה השמשות של יו"ט ראשון אסור לעשות מלאכה
דברי התוספות הנ"ל שהובאו להלכה במגן אברהם בתוספות (ביצה כ"ב ע"א) כתבו דמותר להדליק נר לצורך הלילה ,דשמא בין השמשות יום הוא ,ונמצא
(סימן תקי"ד ס"ק י"ד) .והקשו שם האחרונים ,שמשמע מיו"ט לחבירו סמוך לחשיכה ,כיון שצריך לו באותה דעושה מלאכה לצורך יו"ט שני .וכתב שם ,דאף
מדברי המגן אברהם וכן מדברי הבית יוסף (שם), שעה ונהנה אז מן המלאכה ,והובא להלכה במגן שאין זה אלא איסור דרבנן ,עם כל זה אסור ,משני
דדוקא סמוך לחשיכה מותר להדליק ,ומה נשתנה אברהם (סימן תקי"ד ס"ק י"ד). טעמים .חדא ,דאסור לעשות ספק דרבנן לכתחילה.
זה משאר מלאכת אוכל נפש שמותר לעשותה ותו ,דאיקבע איסורא ,כמו שכתב המגן אברהם (סימן
ביו"ט אפילו איזה זמן קודם שנצרך לה .ובשבילי וכתב שם בהגהות רבי אלעזר משה הורביץ
זצ"ל ,דסמוך לחשיכה היינו בבין השמשות .וראיה שמ"ב וסימן תקס"ז) ,עכת"ד.
דוד כתב ,דצריך לומר משום דהחלק שדולק קודם
תשמישו הוה שלא לצורך. לזה מהא דכתבו התוספות לעיל ,דצריך להזכיר ונפקא מינה בין הטעמים לענין עשיית מלאכה
באמירת עירוב תבשילין "ולאדלוקי שרגא" ,דאם מבעוד יום לצורך בין השמשות ,דלטעמא דאיקבע
ובמלאכת יו"ט (אות ע"ז) מתרץ ,דבאופן שהדליק לאו אסור להדליק נר מיו"ט לשבת .ואם איתא איסורא לא שייך לאסור כשעושה המלאכה מבעוד
מבעוד יום נראה הדבר שמדליק לצורך מחר, דמותר להדליק אפילו מבעוד יום ,כמו שכתבו יום ,ויש לעיין בזה .אבל לטעם דלא אמרינן ספק
ומשום הכי ,אף על פי שמלאכת אוכל נפש מותר התוספות הנ"ל ,למה לי עירוב תבשילין לזה .וכן דרבנן לכתחילה ,בודאי אסור גם מבעוד יום לצורך
לעשותה אפילו לזמן מאוחר ,באופן כזה אסור, הקשו בשבילי דוד (סימן תקי"ד) ובמלאכות יו"ט (אות בין השמשות.
ומשום הכי צריך לעירוב תבשילין .ולפי דבריהם ע"ז) ,עיין שם מה שתירצו .אלא על כרחך כוונת
מיירי שפיר התוספות במדליק מבעוד יום ,ושוב ולכאורה דבריו צריכים עיון במה שכתב שאין
התוספות דסמוך לחשיכה היינו בבין השמשות, זה אלא איסור דרבנן ,דהא הכא בבין השמשות
אין כאן ראיה מדברי התוספות נגד רעק"א דמותר אבל מבעוד יום אסור להדליק ,ומשום הכי ניחא
להדליק הנרות בבין השמשות. קיימינן),אל ולא שייך טעמא דהואיל ,דבסמוך
מדוע צריך לעירוב תבשילין להדלקת הנרות. לחשיכה לא שייך טעמא דהואיל ,כמו שכתבו
דעת האליה זוטא והפוסקים ולפי דבריו נמצא בדעת התוספות ,דמותר התוספות (פסחים מ"ו ושבת צ"ד) ,ואם כן בלא טעמא
להקל בספק ספיקא לעשות מלאכה בבין השמשות ,על כל פנים באופן דהואיל הוה איסורא דאורייתא.
אבל באמת באליה זוטא (סימן תפ"ח) כתב בפירוש שנהנה אז מן המלאכה ,ודלא כרעק"א הנ"ל. ויש לומר דכוונתו כמו שכתב בפתיחה להלכות
דמותר להדליק בבין השמשות לצורך יו"ט שני ,וכן ואפשר לומר בדעתם ,דדוקא הדלקת הנרות יום טוב ,בהיתרא לבשל מיו"ט לשבת באופן שאינו
כתב השל"ה .ובאמת מצינו דכמה מגדולי הפוסקים, מותרת בבין השמשות ,משום דבאופן כזה לא ראוי עדיין ואין כאן היתרא דהואיל ,דמותר ,כיון
הרמ"א (יו"ד סימן ק"י ס"ח) והש"ך (שם ס"ק נ"ו) ,נקטו שייכא חומרת דבר שיש לו מתירין ,על פי סברת דכל זמן שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי אינו חייב
דמותר ספק ספיקא אפילו בתערובת בדבר שיש הצל"ח (בכמה מקומות) ,וכן בשו"ת נודע ביהודה (אבן אפילו בשבת ,משום דכל זמן שלא בישל כמאכל בן
דרוסאי אינו מלאכה כלל ,עיין שם).בל
לו מתירין ,על כל פנים במקום צורך ,ואפילו בלא העזר תנינא סימן ל"ח) ,דלגבי טלטול לא שייך דבר
הפסד מרובה .כן כתב הרב ז"ל בקונטרס אחרון שיש לו מתירין ,דהרי יכול להשתמש בחפץ גם או יש לומר דמיירי באופן שתיגמר המלאכה
(סימן תקי"ג ס"ק ב') ,והש"ך שם (ס"ק נ"ח) מסתפק היום וגם למחר .והוא הדין לגבי הדלקת הנר ,דיכול בבין השמשות ,ושייך בה היתרא דהואיל ,דחזי אז
בזה. להשתמש בנרות גם עכשיו ,ומשום הכי מותר בבין בבין השמשות לאורחים ,ועם כל זה עדיין אסור
וכל שכן בספק ספיקא בגופו ,וכן פסק המחבר השמשות ,אף על פי דהוה דבר שיש לו מתירין. מדרבנן ,כיון שכוונתו לצורך חול .ונמצא מדברי
(סימן תצ"ז) .והמגן אברהם שם כתב להחמיר בספק אבל רעק"א בעצמו כתב שם בפירוש ,דגם הדלקת הפרי מגדים ,דאם כוונתו לצורך עכשיו ,בבין
מוכן ,דדוקא ביו"ט שני מחמירין ,כיון דיו"ט שני הנר אסורה בבין השמשות. השמשות ,הדין דמותר ,ודלא כרעק"א כדלקמן.
עשאוהו כוודאי ולא כספק ,וכן האריך בזה הרב ובאמת רעק"א (עירובין ל"ח ע"א) מביא סברא הנ"ל,
ז"ל (בקונטרס אחרון סימן תקי"ג ס"ק ב') .אבל לעשות וכתב כן בשם הפני יהושע ,דלא שייך דבר שיש שיטת רעק"א דאף לצורך בין השמשות אסור
מלאכה בבין השמשות ,דהוה ספק ספיקא ,יכולין לו מתירין לגבי טלטול ,מפני שיכול להשתמש גם ובהגהות רעק"א (סימן תצ"ה ,וביתר אריכות בחידושיו
להקל במקום צורך ,ולפי זה מותר לעשות גם שאר עכשיו ,אבל כתב לדחותה מדברי הש"ך (סימן ק"ב למסכת נדרים ס"ט ,וכן נדפס בשו"ת רעק"א חלק ג' בנספחים
מלאכות אוכל נפש בבין השמשות. ס"ק ח') .ולפי זה אתי שפיר דאסור להדליק נרות סימן י') ,וכן בספר יהושע (פסקים וכתבים סימן שס"ט),
בבין השמשות (אבל יש כמה מקומות דמשמע דנקט כסברת כתבו דאסור לעשות מלאכה בבין השמשות אפילו
ספיקא דדינא בדבר שיש לו מתירין הצל"ח) .וכן בספר יהושע (פסקים וכתבים סימן ת"ט) לצורך בין השמשות ,דשמא בשעת עשיית המלאכה
ורעק"א בעצמו (בדרוש וחידוש ,מסכת ברכות ב') מביא בעצמו כתב לדחות דברי הצל"ח והפני יהושע הנ"ל יום הוא ,ובשעה שנהנה מן המלאכה כבר לילה הוא,
מהפרי חדש (סימן תצ"ז) ,דבספיקא דדינא אין בו מדברי הש"ך הנ"ל ,ולפי שיטתם אתי שפיר דאסור כמו שמבואר בגמרא (שבת ל"ד).
חסרון של דבר שיש לו מתירין ,ומאריך בזה (בסימן
אפילו להדליק בבין השמשות. וכתב ,דאף דהוה ספק ספיקא ,דשמא בעת
ס"ה) .וכתב שם (בדרוש וחידוש הנ"ל) דבין השמשות הוה אבל באמת אין מוכרח לומר בדעת התוספות המלאכה לילה הוא ,ואם תמצי לומר דיום הוא,
ספיקא דדינא ,וכן כתב הפרי מגדים (בפתיחה להלכות דלא כרעק"א ,דמיירי בבין השמשות דוקא ,דיש שמא בשעת ההנאה מן המלאכה גם כן יום
יו"ט חלק ב' פרק א' אות ה' ,ובסימן רע"ט) ,ושו"ת שאגת לומר דמיירי שפיר באופן שמדליק מבעוד יום הוא ,עם כל זה צריך להחמיר ,דבדבר שיש לו
אריה (סימן צ') .ויש בזה אריכות גדולה בפוסקים סמוך לחשיכה ,ואפילו הכי מותר להדליק מבעוד מתירין מחמירינן אף בספק ספיקא ,על כל פנים
(בית שלמה או"ח סימן קי"ג ועוד) ,אבל דעת רעק"א כנ"ל, יום ,משום דהוה צורך לו לאותה שעה ,ואין בזה בדאורייתא .ולפי זה ביו"ט שני יש להקל לעשות
ולפי זה מותר לעשות מלאכה בבין השמשות. משום איסור הכנה ומלאכה מיום לחבירו. מלאכה בבין השמשות לצורך בין השמשות .אמנם
אל .מה שמוכח מדברי הפרי מגדים ,דאם נעשה ראוי בבין השמשות יש היתרא דהואיל וחזי לאורחים ,הוא דלא כמו שמוכיח בשו"ת מנחת אפרים (קונטרס עירוב תבשילין סימן ק"כ ענף ד') ,דזמן של סמוך
לחשיכה הוא כרבע שעה .דבתוספות (שבת צ"ד) מוקי להא דרבי אליעזר דרודה חלות דבש לוקה ,כשעושה סמוך לחשיכה ,ואם מיירי ברגע הסמוך לבין השמשות ,עדיין אינו לוקה ,דשמא בין
השמשות יום ושוב חזי לאורחים .וליכא למימר דמיירי בבין השמשות משום דהוה ספק ואינו לוקה על הספק ,ועל כרחך דשיעור סמוך לחשיכה הוא כרבע שעה קודם בין השמשות .וכתב שם
דליכא למימר דרבי אליעזר סובר כרבי יוסי דבין השמשות כהרף עין ,דבגמרא כריתות מוכח דלא סבירא ליה כן ,וזהו דלא כשלמי תודה (סימן כ"ח) ,דרבי אליעזר על כרחך סובר כרבי יוסי.
בל .וכן כתב לתרץ במנחת חינוך (מצוה רח"צ) ,וכן בשו"ת אבני נזר (סימן שצ"ז) ,וכן בזכרון יוסף (אות ע"ה) .אבל בחלקת יואב (סימן י') חולק ,וכתב דהוא שגגה גדולה ,דבירושלמי מבואר להיפך .וכן בשו"ת
מהרש"ג (חלק ג' סימן ז') ,וכן ברש"ש (מסכת שבת ע"ג).
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
ל
בת יומא מעלי .וביאורו ז"ל ,דאפילו גבינה בת יומא כתב לבסוף דחידוש כזה לא הוו שבקי הפוסקים דבר שיש לו מתירין במקום מצוה
מעליא ,וכ"ש חלב ,שהרי כל מעלת גבינה בת יומא להשמיענו וצריך עיון ,ומשמע דמסתימת הפוסקים ובגליון רעק"א (יו"ד סימן רס"ו ס"ח) כתב להתיר
הוא משום שיש בה עדיין טעם חלב ,וכ"ש חלב נראה דמותר .וכן בתשובות והנהגות (חלק ב' סימן
לעשות ספק מילה בזמנה ביו"ט שני ,משום דהוה
שמעלי טפי .ועל כן אסר שם לעשות גבינה ביו"ט, שכ"ה) כתב דהמקילין יש להם על מי לסמוך ,עיין ספק ספיקא ,וכתב דאין להחמיר בזה משום דבר
משום שאינו צורך יום טוב ,שהרי יכול לאכול חלב שם מה שביאר ,ופוק חזי מאי עמא דבר. שיש לו מתירין ,כיון דאיכא מצוה שצריך לעשותה
שהוא מעלי יותר ,והוי שלא לצורך יום טוב. בהקדם האפשרי .ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן רנ"ב)
ולהלכה נקטינן כהתוס' והר"ן ,דכל שיש לו מלאכה לצורך זמן תוספת יום טוב
כתב ,דלא הוה דבר שיש לו מתירין ,משום דהוה
מעולה אינו רשאי לומר אני חפץ בפחות .אולם ויש לעיין אם מותר לעשות מלאכה ביו"ט לצורך ספק מילה בזמנה ,ואם ימול למחר אי אפשר לקיים
כל זה לגבי נפשיה ,אבל אם אינו נותן לבני ביתו זמן של תוספת יו"ט .ובאמת כן כתב להתיר בשו"ת מצות עשה של "ביום השמיני ימול" (ודבריו סותרין
המעולה מעולם ,אז מותר ,שהרי הוי כעין אין להם אבן ישראל (חלק ז' סימן כ"ד) ,וכן הוא מנהג העולם, למה שכתב בסימן ר"נ).
מזון ,שהרי זה שיש לו אינו המזון שלהם ,שהרי כגון בשמחת תורה ,שמצוי כמה פעמים שנמשכת
אבל מדברי רעק"א שם משמע ,דכל דבר שהוא
אינו מחויב ואינו רגיל מעולם ליתנו להם. הסעודה עד הלילה ,ונמצא שמבשל מבעוד יום
ענין של מצוה אין שייך בו דבר שיש לו מתירין,
ועל כן פסק המחבר ,שאם יש לו בני בית שרגיל לצורך הלילה ,וזהו לכולי עלמא אסור .ועל כרחך
דמצוה צריך לעשותה בהקדם האפשרי .ולפי דברי
להאכילם פת הדראה ,מותר לאפות להם ,ואע"פ צריך לומר דמותר לבשל לצורך זמן של תוספת
רעק"א הנ"ל מותר אפילו לשיטתו לעשות מלאכה
שיש לו הרבה פת נקיה. יו"ט ,ולפי זה פשוט שיש להתיר לעשות מלאכה
לצורך מצוה בבין השמשות (ובשדי חמד מערכת ד'
לצורך בין השמשות ,דלא גרע מזמן של תוספת.
מאריך בענין מצוה לגבי דבר שיש לו מתירין ,עיין שם).
בנידון דידן ,במניח מאכלו לזמן אחר
ובזה נבוא לנידון דידן ,שאיש זה יש לו הרבה אם ספק בין השמשות נידון כספק ספיקא
מה לאכול ,אולם אינו רוצה לאכלו מפני שרוצה
להניחו לזמן מסוים אחר ,מה דינו .אם שייך לומר
ה ובאמת יש לדון אם ספק בין השמשות נידון
בכלל כספק ספיקא ,דשמא נידון כספק ספיקא
דהוי כאילו אין לו ,או דלמא אומרים שאינו רשאי הרב שלמה יו"ט הכהן קליינמאן משם אחד ,דסוף סוף ספק אחד הוא ,אם יום הוא
לבשל ,מפני שאינו צורך יו"ט ,שהרי יכול לאכול או לילה ,ואין זה נחשב לספק ספיקא.
ביו"ט כמה שירצה. בדין מי שיש לו מאכלים מוכנים אולם
אינו רוצה לאכלם מפני שרוצה להניחם ובאמת מצינו בזה מחלוקת בפוסקים .המחצית
והנה ,באופן שלא היה בדעתו מעולם להניחו לזמן מסוים ,אי מותר לבשל ביו"ט השקל (סימן רס"א) ,והובא בביאור הלכה שם ,דלא
לזמן מיוחד ,אלא שלא היה דעתו עליו לאכלו ,מ"מ הוה ספק ספיקא משום דהוה משם אחד ,וכן בשו"ת
הרי יש לו די ליו"ט ,ואינו רשאי לבשל עוד. מהר"ם שיק (או"ח סימן קמ"ח) ,וכן באבני נזר (סימן
מקור הדין במי שיש לו פת נקיה
שמ"א) ,דעתם דהוה ספק ספיקא משם אחד .אבל
בחילוק שבין יום טוב לחול המועד הנה ,בשו"ע (או"ח סימן תק"ו) מבואר ,דמי שיש לו מדברי רעק"א הנ"ל נראה בפירוש דסבירא ליה
הרבה פת נקיה אינו אופה פת אחרת ,אלא אם כן דנידון כספק ספיקא.
וכן מבואר בחיי אדם)גל ,והובא במשנה ברורה
יש לו בני בית שרגיל להאכילם פת הדראה.
(הלכות חול המועד סימן תקל"ג) ,דמי שיש לו פת נקיה ועוד יש סברא באחרונים להתיר לעשות מלאכה
ורוצה לאכול הדראה ,אע"פ שביו"ט אסור לאפות ויש לדון מה גדר הדבר של יש לו פת ,שהרי אם בבין השמשות ,על פי מה שכתב המגן אברהם (סימן
הדראה ,במועד מותר. רגיל להאכיל פת הדראה ,הרי מותר להאכילם פת שד"מ) ,דגם בזמן שייך לילך אחר הרוב ,כמו בהולך
הדראה אע"פ שיש להם הרבה נקיה. במדבר ואינו יודע מתי שבת .והקשה המגן אברהם,
שבזה קל חול המועד מיו"ט ,שאע"פ שיש לו
מותר ,כיון שמה שהוא עושה הוא לצורך המועד. ומקורו מדברי הסמ"ק ,והעתיקו הב"י ,וז"ל :אם דנזיל בתר רוב ימים שהם חול ,עיין שם מה שתירץ
ובשעה"צ (ס"ק ט"ו) שם ביאר ,וז"ל :ונראה טעמו ,כיון יש לאדם הרבה פת נקיה אין אופין פת אחרת ,אבל דהוה כקבוע ,וזה לא שייך כאן ואין כאן מקום
שאינו רוצה לאכול מפת נקיה בחול המועד ,נחשב אם יש לו פת הדראה ,יכול לאפות פת נקיה ,ע"כ. להאריך .ואם כן אף הכא בבין השמשות ,רוב הזמן
כאין לו ,ע"כ .הרי דדוקא לגבי חול המועד אמרינן, וכן הביא הב"י בשם הר"ן (שבת מג :מדפי הרי"ף), הוא או יום או לילה ,ואם כן מותר לעשות מלאכה.
דכיון שאינו רוצה הוי כאילו אין לו ,משא"כ לגבי ומקורו מדברי התוס' לגבי הא דמצילין מזון ג' ולפי זה דוקא מלאכות קצרות ,שאינן נמשכות אלא
יו"ט ,דאי אפשר לומר שאינו רוצה ,אלא כיון שיש סעודות ,דהציל פת נקיה אינו מציל פת הדראה. לחלק קטן של בין השמשות ,מותר לעשותן בבין
לו ,אסור לבשל ביו"ט. דמהכא שמעינן ,דביו"ט מי שיש לו פת נקיה אסור השמשות.
ובאמת כבר מבואר כן בדברי הריטב"א (מועד קטן לעשות פת הדראה .ומביא ,דהרשב"א חולק על זה, אבל באמת זה תלוי במחלוקת אם אזלינן בתר
יב :ד"ה ובלבד) ,שפירש לגבי חול המועד ,וז"ל :ובלבד דשם דוקא לגבי דליקה חיישינן דאי שרית ליה אתי רובא לגבי דבר שיש לו מתירין .דעת הר"ן (ביצה
שלא יערים ,פירוש ,שיתכוין על מנת להותיר ,או לכבויי ,אבל כאן ,אם הוטבה בעיניו פת הדראה, פרק קמא) נוטה דאזלינן בתר רובא ,והובא בבית יוסף
שהיה לו אחר בביתו והיה בדעתו לשתות ממנו, אופה ואינו נמנע. (סימן תקי"ג) .ולהלכה משמע בפשטות (סימן תקי"ג ס"ו)
והוא אומר שאינו רוצה בזה אלא באחר שהוא דלא אזלינן בתר רובא (והא דמותר בלא בדק מאתמול,
חדש ,ע"כ. בטעם המחלוקת ,שאין אדם עיין מחצית השקל ומנחת פיתים מה שתירצו) ,ודוקא ביחד
רשאי לומר חפץ אני בפחות עם מסיח לפי תומו מותר ,על הא דרוב ביצים אינן
ושם (ד"ה תנא אין) לגבי הא דאמרינן אין מערימין
וטעם מחלוקתם הוא ,אם שייך לומר לאדם: בנות יומן .אבל הרב ז"ל בקונטרס אחרון (ס"ק ה')
וכו' ,כתב וז"ל :ונראה דהלכתא כמאן דאסר ,וכן
פסק הרב ר' יום טוב ז"ל ,אבל הרמב"ם ז"ל (הלכות כיון דבעצם דבר זה מעולה ,ויש לך ,אי אתה רשאי כתב דנקטינן כדעת הרמ"א (סימן רצ"ג) דאזלינן בתר
יו"ט פ"ז ה"ח) פסק להקל .ונראין דברים ,שלא נחלקו לומר חפץ אני בפחות .אלא כיון דיש לו המעולה, רובא לגבי דבר שיש לו מתירין ,ולא דמי לביטול
אלא בהערמה זו שהיא כענין אוכל נפש וצורך בודאי חפץ בכך ,ועל כן אין הפחותה צורך יו"ט, ברוב ,ועיין שם הטעם להא דבעינן גם מסיח לפי
אוכל נפש ,דאמרינן הרווחה בענין המועד וריבוי ואע"פ שחפץ להניח המעולה לזמן אחר מיוחד. תומו.
השמחה הוא ,אבל במילי דעלמא ,כולי עלמא מודו ועוד כעין זה מצינו בבעל המאור (ביצה ,רי"ף יב). ויש עוד בפוסקים כמה צירופים להקל ,ועוד
שאין מערימין ,כן נראה לי ,ע"כ. לגבי עשיית גבינה ,דאמרינן דאסור משום דגבינה חזון למועד .אבל באמת לאמיתו ,גם רעק"א ז"ל
כלל ח' סעיף ו' וע"ש שדבריו לכאור' קצת מחוסרים הבנה שהרי התחיל בהיתר של יש לו דהיינו שבחול המועד אע"פ שיש לו מותר וסיים שרוצה לאכול עכ"פ פת אחד הרי שההיתר היא גל.
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
אל
מבי
מדרשא שמעת<תא
יהנה איכא דסוף סוף נהנה ממלאכות שבת ,ובעת נעשים ביו"ט ,או משום הואיל ,ועיקר הכנת שבת סיכום החילוק ,ובדין ההערמה
הצורך יש להקל. היא ביו"ט .ומה שאסרו בלא עירוב תבשילין ,היא
הרי כמו שכתבנו לעיל ,דדוקא בזה ,כיון שהוא
ג] ואם גוף ישראל נהנה ממלאכה זו כגון שהדלק משום שיאמרו ק"ו וכו' .אבל עיקר דינו של והכינו
חול המועד ,אזי שייכת המחלוקת בהערמה ,דמי
עכו"ם נר לצורך ישראל ,אסור ליהנות לכו"ע משום את אשר יביאו ,צריך לקיים ביו"ט שחל בערב שבת
שיש לו דבר כזה ממש ורוצה להשאירו לזמן
שמא יאמר כיון שעיקור עשיתה בשביל שיהנה קודש .ועל כן אי אפשר לומר שצרכי שבת נחשבים
מאוחר ,מותר משום הערמה לדעות המתירין,
הישראל מיד בשבת. כיש לו לצורך יום טוב ,כי אדרבה ,ביום טוב עצמו
משא"כ ביו"ט ,ואף בחול המועד להאוסרים הערמה.
צריך להכין הן ליו"ט והן לשבת.
ד] ואם עשה גם לצורך עכו"ם -ברוב עכו"ם שרי, ומ"מ ,אף לשיטתם קיל חוה"מ מיו"ט ,שמותר
וברוב ישראל או אפילו מחצה על מחצה אסור. העולה להלכה להשאירו לזמן אחר כשאינו אותו דבר ממש .דהיינו,
שיש לו מעולה ורוצה לאכול פחות ,מותר; אבל יש
בהא נחתינן ובהא סלקינן ,כי אם יש לו דבר לו מעולה ורוצה לאכול אותו דבר ממש ,אסור ,הן
יסוד הספק
ואינו רוצה לאכלו אלא להניחו לזמן אחר ,אסור במועד ואפילו להמתירין הערמה ,וכ"ש ביו"ט.
מבואר לעיל דקבלן קצץ שנגמר מלאכתו בשבת לבשל אחר ביום טוב.
וגופו נהנה ממנו אסור ליהנות ממנו בשבת – והכא וכן הדעת נותנת ,דהרי למדו כן מהא דמצילין
אולם מודינא בהא ,כי אין שאלה כזו מצויה בדליקה ,ולא למדו כן רק לאסור לבשל פחות כשיש
אע"פ שהוא קבלן קצץ מ"מ הוא בגדר גופו נהנה
כמעט למעשה .כי כל זמן שדבר זה הוא מאכל לו מעולה ,ועל זה דוקא פליג הרשב"א ומיקל ,ואנן
שהרי ברור להם שנהנה ביום השבת עצמו ,ואף
מיוחד ,כגון אם אדם אפה חלות קטנות וכו' לצורך פסקינן לאסור .אבל אם יש לו מעולה ,לומר שאסור
שיכול להשתמש בעלעקטערי"ק גם לאחר השבת,
ברית מילה ,וכן בצורה נאה שאינו רגיל בזה כל לבשל אחרת כיוצא בה ,אין צריך לזה קרא.
אין בכך כדי להתיר ,שסוף סוף מכוונים הנכרים
השנה ,בודאי אין אנו אומרים שיאכלנו ויאפה
במלאכתם כדי שתהיה לו הנאה גם היום( ,עיין ועל כן לגבי חוה"מ מקילין בהא לבשל פחות
אחרת לאחר יום טוב .כי לא מצינו כן רק למי
בשועה"ר סימן ש"ז סכ"ו ובביה"ל בס"א ד"ה דורין). כשרוצה ,ולמ"ד הערמה מותרת במועד ,מותר
שרגיל לאכול פת נקי' ,אולם מי שאינו רגיל לאכול
פת נקי' ,אע"פ שיש לו אינו חייב לאכלו .וכן פסק אע"פ שבאמת אינו רוצה ,אבל דוקא כשאינם שוים
כמה צדדים להתיר המחבר (סימן תק"ו) ,כי לגבי בני ביתו שאינו רגיל
למה שיש לו).דל
א] דעת בעל העיטור שבמקום מצווה מותר לומר להאכילם נקי' ,מותר לאפות הדראה בשבילם.
לנכרי לעשות מלאכה אפילו באיסור דאורייתא, במי שבישל לצורך שבת
וכמו כן ,כל שבישל מאכל מיוחד לזמן מיוחד,
ואין להקל על זה אפילו לצורך גדול כמבואר בסימן מותר לבשל תבשיל אחרת ליו"ט .ובזה ניחא לן מה ונבוא עתה לדברי השו"ע (סימן תקכ"ז סעיף י"ז),
רע"ו לפי שרבו האומרים שלא התירו במקום מצוה שהוקשה בזה לכמה מבני כוללנו ,כי אם יש לאדם וז"ל :אפה ולא בישל ,או בישל ולא אפה ,ונאכל
אלא שבות דשבות ,אלא שאין למחות בהמקילין מאכלים מיוחדים לצורך יו"ט שני ,האם אסור לבשל העירוב או אבד ,מה שנעשה בהיתר ,אפילו נתכוין
שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. ליו"ט ראשון .ובודאי מותר כנ"ל ,כי אין זה נכלל בו לצורך יו"ט ,יכול הוא להניחו לשבת ולבשל
ב] אם ציווה לנכרי מערב שבת לתקנו יש להקל בכלל הרגיל לאכול פת נקי' ,ופשוט. מכאן ואילך ליום טוב ,ע"כ.
כפי מה שכתב בשו"ת השיב משה סימן י' שאמירה וכתב שם המג"א :אבל אסור להניחו לחול ,עי'
לנכרי מערב שבת אינה אלא איסור לא תעשה ,ואם סימן תק"ו ס"ז ,ע"כ.
כן יש לומר שמצוות עשה של עונג שבת דוחה
לא תעשה של אמירה לנכרי ,ומ"מ שמעתי שאמרו
בשם רבינו זי"ע שאין לסמוך על תשובה זו להלכה.
ו ור"ל ,דלחול אסור ,משום שאם מניחו לחול
אכתי יש איסור לבשל עוד לצורך יו"ט משום שיש
לו ,ואסור לבשל כשיש לו .אבל אם אינו מניחו אלא
ג] אע"פ שמבואר לעיל דגופו נהנה אסור לישראל אליעזר אבא קרויס לשבת ,אין כאן חשש של יש לו .ועל כן ,כל שהיה
ליהנות דאמרינן שעיקור עשיתה בשביל שיהנה
הנאה מעלעקטערי"ק שנתקן בשבת לו עירוב בשעת בישול ,מותר; אבל אם לא היה לו
הישראל ,מ"מ יש להתיר ע"פ חידושו של הרעק"א עירוב בשעת בישול ,אסור להניחו לשבת ,משום
בסימן תקט"ו ס"ט דאמרינן דכל שליח עושה צדדי ההיתר והכרעת ההלכה
שהוא כאילו בישל בלא עירוב תבשילין למפרע,
שליחתו עבור משלחו ,וכן כאן הנכרי עושה זולת אם אוכל ממנו קצת ,שאז מותר משום דהוי
מלאכתו עבור העה"ב שלו ובפרט כשיש חובה מצד כמו ריבוי בשיעורין.
המדינה לתקן ,ואפילו אם גופו נהנה ,כיון שיש אחד נפסק זרם העלעקטע"ר ,והקאמפענ"י
תיקנו בשבת או ביום טוב האם מותר וביאור הטעם ,למה באמת אין חשש של יש לו
על גביו אמרינן דוודאי עשה לצרכו ולא לצורך מי ליהנות ממנו בשבת או ביום טוב
שהובא בשבילו ,ולכן לא מיביעא להטעם דאסור כשיש לו לשבת ,ויהא מותר לבשל ליו"ט ,באמת
ליהנות הוא שמא יאמר ,שרי כאן כיון דלא אמרינן א] עכו"ם שעשה מעצמו מלאכה לצורך ישראל פשוט .שהרי כל מה שאסור כשיש לו ,אינו אלא
שעשה בשביל שיהנה הישראל א"כ דינו כסתם אסור ליהנות ממנו בשבת עד מוצ"ש בכדי שיעשו, כיון שיכול לבשל בחול לאחר יום טוב ,ולמה
קבלן קצץ דשרי ליהנות אלא אפילו למאן דאמר והטעם – א' דחיישינן שמא יאמר לעכו"ם לעשות יתירו לו לבשל עכשיו ,הרי יכול לבשל למחר תחת
דהטעם הוא שלא יהנה ממלאכת שבת אעפ"כ שרי פעם אחרת מלאכה זו ב' שלא יהנה ממלאכת שבת. היום .נמצא ,שכל בישולו היום אינו אלא כדי שלא
כיון דאמרינן דהנכרי עושה מלאכתו לצורך בעה"ב ב] ואם היה העכו"ם קבלן קצץ ולא קבע מלאכתו יצטרך לבשל למחר ,ועל כן אסרו .אבל כל שאסור
שלו ,ובעה"ב הוא נכרי כמותו ,ומלאכה שנעשית לעשות בשבת ,איכא ב' דיעות בשו"ע בסימן רנ"ב לו לבשל למחר ,הרי אין לו ,כי מה שיש לו לצורך
לצורך עכו"ם מותר לכל אחד ליהנות ממנה במקום סעיף ד' אם מותר ליהנות ,כיון שהנכרי עשאה מחר אי אפשר לבשלו לאחר יו"ט.
דליכא חשש שמא ירבה כמו בנר דנר אחד נר לטובת עצמו להשלים פעילתו ,ותלי בהני ב' טעמים ועוד דבר פשוט הוא ,כי מה שבישל לצורך שבת
למאה ,וכן כאן ליכא חשש שמא ירבה ,אולם -דעת דשמא יאמר לא שייך דהאמירה היה בהיתר ,ושלא לא נחשב כאילו יש לו .כי הרי מה"ת צרכי שבת
להרבות בשיעורים ע"י הערמה דהיינו אע"פ שאינו שייך ריבוי בשיעורים גבי אפי' מ"מ מותר משום שכל אחד ואחד חזי' לי' ,ועכ"פ לפי זה נמצאת שאפילו בחול המועד זולת זה היה אסור כיון
שאף אחד אין צורך לו במועד וצ"ע ועי' בנשמת אדם שם
דל .יש לציין כי הריטב"א בשבת קי"ז ס"ל כדעת התוס' דאסור ביו"ט כשיש ודלא כהרשב"א וכלשונו שם...וכיון שבזה החמירו לעשותה כהצלה שלא לצורך כל שכן שיש לעשות כן לאיסור יום טוב
שהוא כאיסור תורה,
ולגבי הלכות חול המועד ס"ל הריטב"א ריש מו"ק דהוא איסור תורה כל שלא לצורך המועד מ"מ עדיין יש לחלק בין שלא לצורך לגבי יו"ט בין להחוה"מ שהרי צורך יו"ט יש תנאים שיהא צורך
זה שוה לכל נפש וכו' משא"כ לגבי חול המועד ועל כן יש לחלק גם כן לומר ,שמותר אע"פ שיש לו נקיה מותר בהדראה
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
בל
ליהנות ממלאכה זו ע"י גוי בדרך ההיתר ,לא שייך מדרבנן בלבד ,וכל שכן כאן שהנידון הוא בדין קנס השועה"ר סימן ש"ז סכ"ו במוסגר נראה דבגופו
לאסרו בדיעבד. שחומרתו פחותה משאר איסורי דרבנן ,כפי מה נהנה אסור מ"מ אפילו באופן שיש אחד על גביו.
שמצינו שיש אומרים שבספקו יש להקל אף בדבר
כדי שיעשו שלא יהנה שיש לו מתירין. אם יש שם רוב גוים
דהלא דכל עיקר הטעם שאנו אוסרין מלאכת גוי יש לצרף להתיר ע"פ מש"כ בשו"ת לבושי
לישראל בדיעבד בכדי שיעשו ,הוא כדי שלא יהנה מרדכי או"ח קמא סימן מ"ז ,ומהרש"ג ח"ב סימן
ממלאכת גוי (רש"י) ,וכדי שלא יאמר לגוי (ר"ת) ,וכאן קמ"ה ,דמותר לישראל ליהנות אע"ג שעשה גם
היות שיש לעשותו בהיתר ע"י גוי ושינוי לא נהנה
כלום מהאיסור והרי הוא בכדי שיעשו אף ביו"ט
עצמו( ,ואף שמצינו דצריכים להמתין בכדי שיבוא ממקום
ז לצורך ישראל והוכיח כן מדברי הב"י בסימן תקט"ו
ס"ו בדעת בסמ"ג דכשיש רוב עכו"ם לעולם תלינן
בהרוב ועוד דהמיעוט בטל להרוב (ע"ע בביה"ל סימן
שליקט ,אף שיכול להביאו ממקום קרוב ע"י תקט"ו ס"א ,י"ל הרב יעקב נח וואלדמאן רע"ו) ,אולם ברמ"א סימן תקט"ו ס"ו מבואר דאם
דכ"ז כשממילא עשה איסור ועל כרחך צריך להמתין שלא קמח שנרקד ע"י גוי עשה גם לצורך ישראל לא מהני דיש רוב עכו"ם וכן
יהנה ,וע"ז אוסרין אותו בשיעור שעשה ,אבל כאן כשאפשר לצורך ישראל ביו"ט פסק בשועה"ר סימן רע"ו ס"ז ,ועוד דבמקום דצווה
בדרך ההיתר לא נהנה כלום מהאיסור ,י"ל דאין בו דין שלא הישראל לעשותו אע"פ שעשה בשכר בוודאי עשה
יהנה כלל ),וכן בחששא שלא יאמר י"ל שאין לחוש קמח שנטחן ביו"ט ע"י גוי לצורך הישראל ודינו כשאר קבלן שעשה מלאכה
שיאמר לגוי שירקוד בלא שינוי ,כשיכול לעשות לצורך ישראל (תו"ש סימן רע"ו סק"ח פמ"ג סימן רע"ו מ"ז
בהיתר ע"י שינוי ,ואין אדם חוטא ולא לו ,וא"כ בסימן תקי"ז סעיף א' כ' המחבר "וכן קמח סק"ה).
מה שעשה ההרקדה בלי שינוי ,חלק האיסור הוא שנטחן היום בעיר שרובה גוים מותר ליקח ממנו
מלאכה שעשה הגוי לעצמו ,וגוי שעשה לעצמו דאדעתא דגוים טחני ליה ,וה"ה ליקח ממנו פת אם יש שם רק קצת גוים
מותר אף בו ביום ,ואין בו דין כדי שיעשו כלל. שאפה בו ביום" ,וכ' המג"א בסק"ג" ,ובעיר שרובה
ישראל אסור ליקח קמח מהעכו"ם" ,והיינו דא"כ יש לצרף להתיר כפי מה שכתוב בשו"ת עצי
נטחן ביו"ט לצורך ישראל ואסור ליהנות ממנה עד חיים סימן ט"ז שעשיית מלאכה לצורך שניהם לא
באפשר בדרך היתר אי אסור בהנאה
שיעור כדי שיעשו, נאסרה רק במקום שהנכרי לא היה פועל כלל לילי
ומצינו כגון דא בהלכות שבת בסימן שכ"ה סעיף הישראל ,אך בנדון זה הרי הם עוסקים במלאכתם
י' ברמ"א" ,ויש מקילין ואומרים דאף אם הובא דרך אף אם אין הישראלים נמצאים שם ,ולכן מיוחסת
קמח שנרקד ביו"ט ע"י גוי
רה"ר לצורך ישראל ,מותר לאדם לשתות מהם, פעולתם לצורך העכו"ם לבד ,אולם כמה גדולי
הואיל ואפשר לילך שם ולשתות (טור בשם ר"ת) ויש והנה יל"ע בעיר שרובה ישראל והישראל יודע אחרונים חולקם על זה דבכל אופן כשעשיית
מתירין אף לכתחלה" ומבואר דבמקום דאפשר שנטחן מאתמול ,אלא שהגוי עשה ההרקדה היום, מלאכה הוא לצורך שניהם אסור ליהנות.
ליהנות בלי האיסור ,לא חשיב והנה ממלאכת גוי דבמ"ב בסק"ג משמע קצת דעיקר הקפידה הוא על
לצורך ישראל ,ועוד מצינו בסימן רע"ו סעיף ג' הטחינה ,דכ' "דברוב לוקחים ישראל אסור ליקח אם יש שם חולים (חולי כל הגוף) או
ברמ"א" ,ומותר לומר לגוי לילך עמו ליטול נר דלוק קמח דמסתמא אדעתם נטחנו ,אא"כ יודע שנטחן קטנים שצרכיהם נעשים ע"י עכו"ם
כבר ,הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא" ,וכ' מאתמול" ,ומשמע דעל ההרקדה לא חששו( ,אולם
יש להתיר דשלא יהנה לא שייך דהא נהנה
המפרשים דר"ל דהואיל דהוא רק איסור מוקצה, י"ל דמכאן אין ראי' היות שמיירי מלקנות קמח ,דהלוקח
ממלאכות היתר כיון שיש כאן חולים מותר לומר
ומותר אף לישראל בטלטול מן הצד ,א"כ לא נהנה קמח הוא קודם שנרקד ,ומש"ה לא כ' דצריך לידע שגם נרקד
לנכרי לתקנו ,ואפילו להטעם שמא יאמר שרי דהא
מאיסור שעשה הגוי ,ומבואר גם מכאן יסוד זה דלא מאתמול דעדיין לא נרקד) ,אלא דבסק"ה כ' "ואם הי'
ליכא חשש שמא יאמר דהא אמירה מותר כשיש
מקרי נהנה ממלאכת איסור אלא כשא"א ליהנות ידוע לו שהטחינה וההרקדה הי' מעיו"ט ,אז מותר
שם חולים (מכלל יופי סי' רע"ו ס"א אות מ' או"ק מ"ז ,וכן
הנאה זו אלא בדרך האיסור ,אבל אם אפשר בידו אפי' בעיר שרובה ישראל" ,ומבואר שמצריך שיהא
שמעתי בשם הראה"כ) ואפילו לדעת המשנ"ב (רע"ו
לגשת להנאה זו בדרך ההיתר ,א"כ אף שהגוי עשה גם ההרקדה מעיו"ט דוקא ,ואי נרקד ביו"ט אסור
סקל"ט) ומשמעות פמ"ג (רע"ו ס"ה) ,אשל אברהם
לצורך ישראל ,מכ"מ החלק שעשה הגוי באיסור ברובה ישראל.
מבוטשאטש (ס"ה) דאסרו דחיישינן שמא יאמר
לא הוי כעשה לצורך ישראל אלא אדעתיה דנפשיה והנראה דמקור דבריו לחשוש גם על ההרקדה שיעשה העכו"ם רק לצרכו (וכמו כשעשה לצורך העכו"ם
עבד ,אלא דבנידון דידן שונה קצת משם ,דשם הוא בב"י בשם הגהות מיימוניות" ,דר"י ור"ת אסרו ולצורך ישראל החשש הוא שמא יאמר שיעשה לצורך ישראל
מיירי שגם הישראל בעצמו יכול לעשותו בהיתר, ליקח פת מן הגוי ביו"ט (אף דעשה לצורך עצמו) אא"כ לבד) ,מ"מ יש להתיר למאן דמתיר אמירה דאמירה
משא"כ ברקידה אסור לישראל אף ע"י שינוי ,מכ"מ הוה ידעינן שהקמח הי' מנופה מערב יו"ט ,וטעמא מותר וא"כ ליכא איסור אמירה ,ואע"ג דמבואר
בדין שלא יהנה דמי אהדדי ,דגם כאן לא נהנה ממה דכל מילי דאכילה גזרינן אי שרית ליה פת של בחת"ס (חו"מ סימן קפ"ה) ובמהרש"ג (ח"ב סימן כ"ז) דאם
שעשה הגוי באיסור בלא שינוי. גוים שאפו ביו"ט אתי ישראל גופיה לנפות קמחו", יודע העכו"ם השני שעושה לצורך ישראל שאסור,
ואף שבסימן רע"ו מצינו שמותר לומר לגוי ומבואר דיש גם חשש אף על קמח שנטחן מערב היינו טעמא דאכתי איכא למיחש שיאמר להגוי
לטלטלו להדיא ,משא"כ כאן ברקידה אינו מותר יו"ט אי נרקד ביו"ט, השני שעשה המלאכה שהוא בעצמו יעשה לו
לומר לגוי אלא שיעשה בשינוי ,י"ל דחלוק בהתירו המלאכה ,אבל כאן שצריך להטרא"ק והכלים של
דשם י"ל דעיקר האמירה לנכרי מותר היות שאף מלאכת הרקדה קיל מטוחן הקאמפענ"י לא שייך שיעשה מעצמו ולכן ליכא
לישראל שייך להתירו ,וא"כ לא נפק"מ לנו האיך אלא דיש לעי' בדין זה ,דהלא טעם האיסור חשש שיאמר להגוי השני לתקנו ,ועוד יש להיוסף
יטלטלו הגוי ,אבל כאן לישראל אסור ועיקר ההיתר ברובה ישראל דהוי מלאכה שעשה הגוי לצורך אפילו אי אמרינן דאמירה דאמירה אסור מ"מ
ע"י גוי הוא בזה שעושה בשינוי ,א"כ לא הותרה ישראל ,ואסור ליהנות עד שיעור כדי שיעשו ,וזה מבואר בתש' מהר"ם שי"ק (סימן קכ"ג) דדינו כשבות
האמירה לנכרי לגמרי ודוקא ע"י שינוי מותר ,אולם שייך שפיר במלאכת טוחן ,אולם בנוגע מלאכת דשבות דשרי לצורך גדול וכשנפסק העלעקטערי"ק
כ"ז לכתחלה בדין אמירה לנכרי אבל בדיעבד בדין הרקדה י"ל דקיל יותר ,והוא ע"פ המבואר בסימן לגמרי ליכא צורך גדול יותר מזה ובפרט דכמה
שלא יהנה שפיר י"ל גם כאן דאף בעשה בלא שינוי תק"ו בסעיף ב' ברמ"א "דמותר לעשות ע"י גוי אפי' פעמים יש ג"כ כבוד הבריות.
מכ"מ לא נהנה מהאיסור. תחילת הרקידה אם ישנה קצת" ,דשי' הרשב"ם שם
דמותר לרקוד ע"י שינוי אפי' ע"י ישראל וסמכינן תמצית לדינא
הערה ע"ד הרעק"א על דבריו בשינוי ע"י גוי ,עיי"ש בט"ז סק"ד ,ולפי"ז כשיש שם חולים או קטנים שרי ,ואם לאו אם
[והעיר ידידי הרב שמעון אונגאר שליט"א י"ל דאף כאן שעשה הגוי ההרקדה בלי שינוי יש שם רוב עכו"ם וכבר צווה לתקנו מער"ש ,בשעת
מדברי רעק"א בסימן תקט"ו במ"א סקי"א ,בגוי באיסור ,מכ"מ לא שייך לאסרו לישראל ,כיון שיש הדחק גדול יש מקום להקל ,היות ומדובר בשאלה
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
גל
מבי
מדרשא שמעת<תא
ביתו ,אם ביתו רחב יותר מעשר אמות דהוי פירצה, שתלש פירות לעצמו והביאן בשביל ישראל בתוך
וא"כ נמצא דהוא גדרה לשם דירה ,דהא שיטת הלכות עירובין התחום דמותר לערב מיד ,וכ' ע"ז הרעק"א וז"ל
הראב"ד הובא בחי' הריטב"א והרשב"א בסוגיא "ובאמת יש לעיין כיון דמחוץ לתחום אסור למי
דרחבה ,הוא דהטעם דרחבה שאחורי הבתים לא שהובא בשבילו אף דהוי רק מלאכה דרבנן ,ואמאי
נחשב מוקף לדירה ,הוא משום דנעשה הרחבה
מאליו ע"י שבנו בתים מכל הצדדים ,דנמצא
א במביא הנכרי דבר שאסור לטלטלו לא צריך כדי
שיעשו" עכדה"ק ,ולכאורה ע"פ המבואר בסימן
דהמחיצות לא נעשו לצורך הרחבה כלל ,ועכ"ז רע"ו ס"ג המובא לעיל פשוט החילוק ,דבמביא חוץ
הרב שלמה יעקב הערמאן
אמרי' בגמ' שם דאם פתח לה פתח ואח"כ הוקף לתחום א"א לישראל להביאו בדרך ההיתר א"כ ה"ז
מהני וכ"כ בהדיא בשו"ע הרב בסי' שס"ג סעיף בענין טלטול מן הבית לסוכה נהנה מהאיסור ,משא"כ בטלטול לא נהנה מהאיסור
מ"ג גבי כותלי מבוי בהגהותיו למטה שציין לדברי שעושין בבעקיאר"ד אחורי הבתים הואיל שיכול להביאו בטלטול מן הצד וא"כ אין
הראב"ד אלו גבי רחבה ואפי' הכי מהני פתח וכו' לאסרו עליו ,ודינו ממש כהתם בטלטול נר הדולק,
עכ"ל שם ( -ועי' בית מאיר סי' שנ"ח ס"א שכתב על דברי מצוי מאד בעירינו פה בחג הסוכות ויל"ע בזה ומצוה ליישב].
הראב"ד דאינו ידוע מה פי' הראב"ד בדברי הגמ' ואם פתח לה שעושין סוכות בבעקיארד"ס אחורי הבתים ,או
פתח ואח"כ הוקף מהני ,דהבין דלדעתו אף פתח ואח"כ הוקף באפארטמענ"ט בילדינג"ס הישנים מצוי שיש פתח הגה"מ לשיטתו שלא יעשה
לא מהני כיון דלגואי עבידן ,וצ"ע דהוא גמ' מפורש דמהני). מן הרחוב ליכנס למקום פנוי שמוקף מכל צד עם
והרשב"א שם אינו חולק על הראב"ד רק על הא הבנין שקורין shaftאו ,alleyויש בנינים שיש גם ואף שכן מבואר בהגה"מ דמקפיד שיהא
דמשמע מדבריו דאם לא נעשה הרחבה מאליו אלא פתח מן הבנין למקום פנוי ההוא ,וכן יש שעושין מנופה מעריו"ט ,י"ל דכ"ז לטעמו דחושש דאתי
דהוא עשה המחיצות מהני אפי' הוקף ולסוף פתח, סוכה על פייערעסקעי"פ או על הגג ,וצריך לברר הישראל בעצמו לעשות מלאכה זו ,ובחששא זו
אבל בדין הנ"ל דמהני פתח אף אם כל המחיצות בכל אלו המקומות הנ"ל -אפי' אחר שעשו עירובי אין לנו להתיר מלאכת הרקדה יותר ממלאכת טוחן,
נעשו לגואי אינו חולק עליו עיי"ש .וכל זה כמובן חצירות כדין וכן צוה"פ על המבוי -אי יש להם דין דלישראל עצמו אסור לעשות הרקדה (כמבואר שם
הוא רק כשבנה הבית ביחד עם הפתח דאי עשה קרפף שאינו מוקף לדירה דקיי"ל בסי' שע"ב דאע"פ דלא סמכינן על שי' הרשב"ם אלא ע"י גוי) ,אבל לדידן דאנו
קודם בית ואח"כ פתח פתח ודאי לא מהני. שמותר לטלטל מהן לחצר ומן החצר לתוכן אסור חוששין שלא יהנה ושלא יאמר ,אבל לא חששו שלא
להוציא כלים ששבתו בבית לתוכן או להיפך .וא"כ יעשה בעצמו כמבואר בדברי הפוסקים דבעשה
אלא דיש לדון דאם אין משתמשין שם בסוכות שחל בשבת יהא אסור להוציא שם כלי בשביל גוי מותר( .ועי"ע במ"א תקי"ז בסוסק"ב ,דכ' דהב"י
בהבעקיאר"ד בכל השנה רק בחג הסוכות שעושים אכילה ששבתו בבית או להוציאו משם לתוך הבית. בסימן שכ"ה חושש גזירה שמא יאמר ובחנוני לא גזרינן ,ומבואר
שם סוכה אפשר דלא מהני הפתח ,דכל ההיתר של דע"כ לא חשש לשמא יעשה בעצמו דא"כ גם בחנוני שייך גזירה
פתח הוא דעי"ז עשוי להשתמש שם תשמישי דירה וצריך להדגיש מקודם דאע"ג דבונה עכשיו
זו) א"כ שוב אין לחוש על מלאכת הרקדה שעשה
(עי' בה"ל סי' שנ"ח ס"ב ד"ה או שפתח לו פתח שמחלק בין סוכה שידור בתוכה ז' ימים מ"מ הדין בסי' שנ"ח
הגוי באיסור ,דבגוי קיל יותר מלאכת הרקדה משאר
פתח שמינכר מילתא דעשוי להשתמש שם ובין חלון ,וכן מבואר ס"ב דצריך שיהא פתוח ולבסוף הוקף אבל הוקף
מלאכות דמותר אצלו ע"י שינוי.
בגמ' מהו דתימא אדעתא דבי דרי עבדיה קמ"ל ,דהיינו דאע"ג שלא לשם דירה ולאח"כ בנה בו בית דירה לא
דפתח לה פתח והקיפו אם הי' שם בי דרי דאינו תשמישי דירה עשה כלום והוי אינו מוקף לדירה ,וממילא צריך
לברר לאיזה תשמיש הקיפו מתחלה אותן המחיצות הלכה למעשה בנרקד ביו"ט לצורך ישראל
לא מהני ,אלא דקמ"ל דלאו אדעתא דבי דרי עבדיה) .אלא
דבדרך כלל בשעת עשיית הפתח והמחיצות עושין ופתיחת הפתח לתוכו. אמנם אף שבשו"ע מבואר דלא חשו לשמא
להשתמש שם ,ואף דבמשך השנים אין לו יותר ונתחיל קודם באותן בעקיארד"ס הרגילים שיש יעשה הישראל בעצמו ,ומשו"ה מתירין פת שנטחן
צורך שם להשתמש רק בחג הסוכות ,אינו נעשה פתח מן הבית לתוכן ,אם לאחר שבנו הבית עם ונאפה ביו"ט לצורך גוי ,מכ"מ המ"ב בסק"ו מביא
בשביל זה אינו מוקף לדירה ,כמבואר בבה"ל סוף הפתח הקיפו מחיצות מאחורי הבית ,זה ודאי הוקף שי' היש מחמירין [שאסרו ליקח פת שנאפה ביו"ט
סימן שנ"ח דאף דנסתם הפתח לגמרי אח"כ ,עדיין לדירה כמבואר בסי' שנ"ח ס"ב ובסי' שנ"ט ,ואפי' אף שנעשית בשביל גוי מחשש שמא יעשה בעצמו],
הוי מוקף לדירה דבשעת הקיפו הקיפוה לדירה. היו שם מקודם המחיצות ואח"כ בנה שם ביתו עם וכ' בשם החיי אדם (כלל ק' סי"ד) דאין להקל כי אם
הפתח ביחד ,נמי מהני ,כמבו' בפרמ"ג א"א סק"ה, בעת הצורך ,ומבואר דלכתחלה אנו חוששין גם
ורק השאלה הגדולה היא באותן אפארטמענ"ט על החשש שמא יעשה הישראל בעצמו ,וא"כ פת
בילדונג"ס הישנים שזכרנו לעיל שיש שם מקום והביאו בבה"ל ד"ה ואח"כ הקיפו ,וכ"כ בשו"ע הרב
סי' שנ"ח ס"ז .והטעם דכיון דהי' שם ברוח רביעית שנטחן מאתמול אלא שנרקד היום אף ברובה
פנוי שנכנסין שם מן הרחוב ואין להם פתח מן גוים אסור לכתחלה ,ובשעת הדחק מותר בנרקד
הבית כלל רק מן הרחוב ,והוא מוקף מהבנין סביב, פרוץ ,הרי הוא כאלו לא הי' שם מחיצות כלל ,והוא
גדרו עם הפתח לשם דירה הוי כאילו פתח ולבסוף היום אף ברובה ישראל כנ"ל דאין הישראל נהנה
(והוא עשוי במציאות כזה כדי שיוכלו לפתוח מהאיסור ,והסכים לזה לדינא מורינו הרה"כ הגר"י
חלונות שם להבתים להאיר ,וזה ודאי דפתיחת הוקף דהוא גדרו לשם דירה - .ועי' שו"ת נפש
חי' סימן ל' דמבאר דזהו כוונת המבי"ט שמביא הכהן כ"ץ שליט"א.
חלונות להאיר לא נחשב כמוקף לדירה כמבואר
בבה"ל הנ"ל ד"ה או שפתח לו פתח והוא ממש כמו המ"א בסי' שנ"ה סק"ה דהי' שם מחיצות מקודם
שלא הוקפו לדירה וסתם הרוח רביעית עם בתים שיטת המ"ב בזה
שמבאר הריטב"א בשם הראב"ד בסוף סי' שנ"ח דין
רחבה שנעשה ע"י שבנו בתים מסביב ובלי פתח מן ופתחים ועי"ז נחשב מוקף לדירה ,ואע"ג דדופן א' ובשי' המ"ב יל"ע דמשמעות דבריו בסק"ה
הבית הוי אינו מוקף לדירה. הוא בתים דמחיצות לאו לבראי עבידן אלא לגואי משמע ,דבעיר שרובה ישראל אסור אא"כ נטחן
ומבואר בגמ' כה .דלא מהני ,מ"מ כיון דהמחיצה וגם נרקד מאתמול ,ובנרקד היום לצורך ישראל
אלא דבסי' שנ"ט כתב המ"א בסק"א בשם נעשו לדירה להבתים ,חשיבי מוקף לדירה גם
אסור אף לשי' השו"ע (כמ"ש בריש דברינו) ,ודוחק
הריטב"א דרחבה שאחורי הבתים שאני מקרפף, לבראי ,וכמו בסוגיא דהתם כה :מהני המחיצה
לומר דס"ל לחשוש לשמא יעשה במקום שעשה
דקרפף אף פחות מבית סאתים אם לא הוקף לדירה הפנימית להבוסתנא ורק כשנפל אמרי' דהמחיצה
הגוי לצורך ישראל ,וס"ל דלא מקילין על חשש
אסור לטלטל כלי הבית לשם ,משא"כ רחבה אם החיצונה לאו לבראי עבידן ,והטעם דחיצונה לא
דשמא יעשה אלא בנעשית לצורך הגוי ,אבל כאן
אינו יותר מבית סאתים אין לו דין קרפף ומותר נעשה מתחילה אף לחצוץ בין הבית ולבוסתנא
ברובה ישראל יש לחשוש גם לדידן על חשש זו,
לטלטל שם אף כלי הבית ,ולפי"ז במקום הנ"ל כיון (עיי"ש בריטב"א) ,אבל כל שהי' עשוי באותו מקום
וא"כ היות שלישראל אסור רקידה אסור גם בעשה
שהוא פחות מסאתיים בדרך כלל ,ליכא שום חשש. ממש לדירה אפי' לגוואי נחשב הוקף לדירה אף
גוי לצרכו ,ונראה יותר בדבריו דעיקר כוונתו הוא
לבראי.
אולם בפרמ"ג סי' שנ"ט מ"ז סק"א נחית לבאר על הטחינה ,ולא כ' הרקדה אלא שהולך ביחד עם
הגדר מה נקרא קרפף דאסור אף בסאתים או ואפי' אם כל המחיצות של הבעקיאר"ד נעשו ע"י הטחינה ,ולא כיוון בדבריו לאסור בעשה הרקדה
בפחות ומה נקרא רחבה ,וכתב ג' הגדרות ,א] ההבנה הבתים סביב ,מ"מ מהני אם עשה פתח בשעת בניית לחוד בלא הטחינה ,והדבר צריך תלמיד.
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
דל
ליישב דברי המחבר בסעיף י' דאיירי רק בזרעים מקוף לדירה אבל בלא פתח יש מקום גדול לומר הפשוטה דרחבה הוא אחורי הבתים וסמוך לבתים,
שביטלו הדירה וחמיר יותר ,מ"מ במ"א הנ"ל בסי' דלא חשיב מוקף לדירה. וקרפף היינו רחוק מהעיר ,וכתב ע"ז הפרמ"ג,
שע"ב וכן בפרמ"ג א"א סקי"ב ,וכן ברא"ש הנ"ל ונחשוב מה שיש לצדד בזה להתירא ,האחד מה דלמ"ד קרפף אחורי בתים נמי אסור -וכוונתו
איירי מסתם קרפף ,ולפלא על הבה"ל בסי' שנ"ט שכתב הא"ר לפרש דברי המבי"ט המובא במ"א לדיעה ב' ברמ"א סי' שנ"ח ס"א דקרפף סמוך לביתו
שהביא דברי הפרמ"ג אלו ואינו מעיר כלום ,ועכ"פ סק"ה דכתב שם הא"ר דנ"ל כוונת המבי"ט דאף בלי פתח לא חשיב מוקף לדירה -ולדיעה זו א"א
אין להביא היתר מזה כלל. שלא נפתח כלום לתוכו ,מ"מ כיון שהוקף לכותל לפרש דזהו גדר רחבה דמותר בסאתים דליכא
בתים הוי הוקף לדירה אף בלי שום פתח כלל ,וא"כ שום מעליותא בסמוך משאינו סמוך לדיעה זו (הגם
והעצה שיכולין לעשות לכאו' בהמקום הנ"ל
ה"ה בנידון דידן דהמחיצות סביב הן כותלי בתים, דיש לפקפק בזה דאולי רק ביותר מסאתים ס"ל דסמוך לא
הוא מ"ש בשו"ע סי' שנ"ח ס"ו לבנות מחיצה
מרוחק ג"ט מן המחיצה הראשונה שבזה נתבטלה חשיב מוקף לדירה אף בלי פתח ,אבל עי' בנפש חי' מהני משא"כ סאתים ,מ"מ כן כתב הפרמ"ג) ,ולפיכך צריך
המחיצה הראשונה שאינה מוקפת לדירה ,ויבנה סימן ל' שרצה ג"כ מתחילה לפרש כן במבי"ט ,וכתב לומר לדידהו הגדרה ב] דקרפף עשוי בגדר 'פחות'
הסוכה מקודם ,ונמצא דעשה מחיצה חדשה שם דהריטב"א כה :ס"ל ג"כ הכי ,אבל חזר בו דאין וכדומה משא"כ רחבה (וצ"ע כוונתו בבירור) ,ג] או
לדירה דידור כאן בהסוכה לז' ימים ולילות ,ושיעור לפרש כן וכמו שמוכיח שם מדברי מבי"ט גופיה דקרפף עשוי לעצים ודברים שאין משתמשין כי אם
המחיצה סגי באורך עשר ,או אם המקום ההוא הוא ומראייתו ממבוי ,ובודאי דאין כן דעת כל הפוסקים לעתים רחוקים משא"כ רחבה.
פחות מעשר סגי לעשות מחיצה ע"פ כולה ,דהוי וכמו שכתב במ"א דצ"ל דאיירי בפתח ולסוף הוקף, ולפי"ז הנוגע לדידן בנידון הנ"ל דלדרך א'
כאילו נפרץ במילואו שם ,ואם קשה לעשות מחיצה ועכ"פ איירי בעשה פתח לבסוף כשגדרו במחיצת שכתב הפרמ"ג יש לו דין רחבה ומותר בסאתים,
גדולה ,יש לעשות מחיצה בקרן זוית של המקום, הבתים ,כמ"ש הנפש חי' ,וכן בפרמ"ג מצדד כן, אבל לפי מה דקיי"ל שם כדיעה ב' ברמ"א כמ"ש
לכה"פ רחב אמה לדעת הפרמ"ג סי' שס"א א"א ובבה"ל ,וכמו שכתבנו לעיל ,אבל בלא פתח כלל כמעט כל הפוסקים דלא נקטי' כהגהות אשר"י
סק"ד ולדעת המ"ב שם סק"י סגי בארבעה טפחים, קשה לסמוך על הא"ר. בזה ,ע"ש בשעה"צ סק"ט דמציין לכל הפוסקים
דזה הוי פירצה בקרן זוית דלא מיקרי פתח ,וע"כ ועוד יותר דבנידון דידן בדרך כלל צריכין לירד ומסיים דשיטה זו דחוי' הוא ,וא"כ אין להביא
נעשה מחיצה חדשה זו כמתקן כל הדפנות ,ונחשב במדרגות קומה אחת למקום הנ"ל ונמצא דאינו היתר מדרך זו של הפרמ"ג ,ולפי דרך הג' שכתב
עי"ז מוקף לדירה כמו במחיצות עשר ,וכ"כ בחזו"א מוקף עשרה טפחים תחתונים במחיצות שמשמשין נמצא דבמקום הנ"ל דבדרך כלל כשאין לו פתח
סי' פ"ח סקל"ד דיכולין להרחיק מחיצה בקרן זויות לדירה אלא הן המחיצות להמרתף של תחת הבנין מן הבית אין משתמשין שם כ"א לעתים רחוקים
ומהני. זולת אם נאמר דמחיצה אחת גדולה הוא .אבל כגון בסוכות כשבונים שם סוכה ,ואפי' תשמיש זה
ועי' שם בחזו"א שכתב חידוש גדול דאף הבית עכ"פ ממילא אין לסמוך ע"ז וכמו שכתבנו. ודאי לא ומשום כך הקיפוהו ,אלא כמו שכתבנו
דירה בעצמו יכול להיות המחיצה שהרחיק מן דהוקף מאיליו ע"י הבנינים ,והטעם שבונים בזה
ואולי אפשר לצרף שיטת הרמב"ם והובא גם
הישנה לדירה ,שכתב שם בנוגע בוסתנא שיש בו האופן הוא בפשטות שיהא שם חלונות להאיר
בריטב"א כ"ג :ד"ה ולא בשם מורו ,דקרפף ובית לא
בית דירה ואין ידוע אם הי' שם קודם שהוקף ,אין וכמ"ש לעיל דזה בודאי אינו כלום וכמ"ש לעיל
אסרו לטלטל כלי הבית רק כשהוא שייך לשני ב"א,
להתיר מספק ,אבל אם הבית הוא סמוך לכותל בשם הבה"ל ,וממילא מסתבר דעכ"פ ודאי אינו קיל
דאע"ג דכלים ששבתו בחצר מותר להכניס להקרפף
הבוסתנא בתוך י' אמות והוא ארוך י' אמות או יותר מקרפף שהקיפוהו לשום איזה השתמשות
אף של אדם אחר בלי עירובי חצירות ,דהא לית
מילואו של הבוסתנא ,או בקרן זוית חשוב כאילו לעתים רחוקים וכ"ש כאן שלא הקיפוה לשם צורך
בה דיורין בהקרפף ,מ"מ כלי הבית אסור לטלטל
עשה מחיצה חדשה להמקום כולו ומהני להחשיבו השתמשות במקום.
לשם ,אבל כששייך לאדם אחד מותר לטלטל אף
מוקף לדירה דהיינו לצורך הבית שבונה שם ולפ"ז כלי הבית שם ,ולהלכה כתב המ"א בסי' שע"ב אבל לדרך ב' שכתב הפרמ"ג אולי יש להתיר
יכולין בקלות לבנות הסוכה מרוחק ג' טפחים מן סק"א וכן בסי' שנ"ח סקי"ב דאסור אף כשהן של דאינו גדר "פחות" אלא מחיצה גמור אבל כבר
הכותל הישנה במילואו או בקרן זוית ושפיר דמי, אדם אחד ,ועי' בה"ל סי' שע"ב ס"א ד"ה או לגג כתבנו דאינו ברור כ"כ כוונתו שם ,ובפרט דדרך ג'
אולם עי' בשו"ע הרב סי' שס"ג סעיף מ"ג גבי עיר דאף דלכתחילה בודאי יש להחמיר כן ,מ"מ בשעת מסתבר מאד דכיון דיש לו יותר תשמישין קבועין
שמוקף בתל דחשוב כל העיר כאינה מוקפת לדירה, הדחק יש להקל ,וא"כ מצינו קצת נייחא לנידון יותר דמי לבית ואינו רשות חלוק ממנו עכ"פ
וע"ז קאמר דלא מהני כותלי החצירות שנעשו דידן ,דאם עירבו כל בני הבנין עירובי חצירות, בסאתים ,משא"כ קרפף דחלוק רשותיה טובא מבית.
לדירה שיבטלו המחיצה הישנה של התל ,כיון נחשבין כאדם א' ,וכיון דלכל א' יש לו שם דריסת והי' אפשר לומר דכיון שמשם נכנסין להמרתף
דלא עשאה כדי שיתבטל ממנו היקף הראשון אלא הרגל והשתמשות נמצא דהבית והקרפף שייכין שתחת הבנין ששם נמצא הבוילער רום ,וכן
עשאה לדור בתוכה מבפנים ,ולפי"ז י"ל גם כאן לאדם אחר ,ונוכל לומר דבסוכות דאין לו מקום העלעקטעריק רום ,ומיתרמי כמה פעמים שצריך
דלא מהני מה שבונה הסוכה דהא בונהו כדי לישב אחר לאכול נחשב שעת הדחק ,ומותר לטלטל שם ליכנס שם לתקן הבוילער או העלעקטריק שאולי
בתוכה ,ודלא כחזו"א ,ואולי במכוין להדיא לכך כלי הבית. זה נקרא תשמישי דירה ,או עכ"פ מקום כניסה
ובונהו בכוונה בקרן זוית או במילואו כדי לבטל ויציאה תמיד - ,עי' בה"ל סי' שנ"ח ס"א -דמסתבר
ובנוסף לזה יש לצרף הסברא השני' של הפרמ"ג
ההיקף הראשון שפיר דמי לכו"ע. שכתבנו לעיל דאם יש מחיצות גמורות הוי רחבה דזה אינו עושה המקום מוקף לדירה כיון שאין
ואולי אף צוה"פ סגי בזה כדי לעשות מוקף ושם קרפף ומותר בפחות מסאתים ,ואולי אף משתמשים בהמקום ההוא לכלום אלא שזהו שביל
לדירה ,אבל עיין בתשו' נפש חי' סי' ל' שמצדד הסברא הראשונה הגם דהפרמ"ג לא ניחא ליה בזה, ליכנס משם אל המרתף והכניסה והיציאה אינו
להחמיר בזה דצוה"פ לא מהני לבטל מחיצה הישנה. כבר כתבנו דבאמת קשה קצת מה שלא ניחא ליה לצורך המקום ההוא אלא כדי להגיע אל מקום אחר.
אבל אין לומר ולהתיר המקום הנ"ל דכיון בזה. ואולי אף ביש פתח מן הבנין לשם י"ל דלא
דעושים צוה"פ על הרחוב שם עד הפתח של ובאמת בפרמ"ג במ"ז סי' שנ"ט בא"ד כתב מהני כיון דלא פתחוהו כדי להשתמש שם אלא כדי
אותו מקום כדי שיוכלו להוציא מן הבית להסוכה דקרפף פחות מסאתים אין לו דין קרפף ומותר ליכנס משם להמרתף ,וכמו דאמרי' בגמ' דאדעתא
ולעבור דרך הרחוב ,וממילא אפשר לומר דמיגו לטלטל כלי הבית שם ,ולפי"ז יש היתר מרווחת דבי דרי פתחיה לא מהני אף דיש פתח ,אלמא
דמהני הצוה"פ להרחוב מהני נמי לשוייה לאותו לנידון הנ"ל דאף אם יש לו שם קרפף מותר בפחות דפתח לא מהני רק בפתחיה אדעתא להשתמש שם
מקום מוקף לדירה ,וכדאמרי' בגמ' כד :בסוגיא מסאתים ,אבל כמובן דברי הפרמ"ג תמוהים מאד, תשמישי דירה ,ואף אם נאמר דתשמישין שבמרתף
דשביל ורחבה דמגו דמהני לשביל מהני לרחבה, דהוא נגד דברי הרא"ש בפ"ב סי' ב' ונגד פסק הוי תשמישי דירה ,מ"מ ההיקף עשוי רק לעבור
דהתם שאני דאף דהרחבה א"צ שם למחיצה דאיירי המחבר המפורש להדיא סי' שנ"ח סעיף י' דאף משם להמרתף ,אבל מסתבר דמהני הפתח דלא
בפחות מעשר וכמ"ש רש"י שם ,מ"מ האי צוה"פ פחות מסאתיים אסור ,וכן כתב המ"א בסי' שע"ב גרע אותה מקום מהאלווע"י שפתוח לשם פתח מן
סתמו לגמרי ,וי"ל מיגו ,אבל כאן יש לו בעצם סק"א ,והפרמ"ג בעצמו כתב ב' פעמים להיפך במ"ז הבית ומן ההאלווע"י יוצאין לחצר ,דכמו דהחצר
מחיצות מכל הצדדין ואין הצוה"פ שעל הרחוב סק"ה ובא"א סקי"ב בסי' שנ"ב ,ואף אם תרצה נעשה עי"ז מוקף לדירה ,ה"ה ההאלווע"י חשיב
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
הל
מבי
מדרשא שמעת<תא
והנה בסיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי פי' רש"י
(שם) דאיירי במבוי מפולש ,וכתבו ע"ז התוס' (ע"ב
ד"ה סיכך ע"ג מבוי) וז"ל ,ולא יתכן דא"כ לא מישתרי
ב מעלה לו ולא מוריד כלל ופשוט דלא שייך לומר
מיגו.
שוב עיינתי וראיתי דנידון דידן דמי ממש למה
בלחי וקורה [ר"ל מדרבנן] אלא לר' יהודה ,וכולהו הרב חנני' יו"ט ליפא שיפף דאמרי' שם בתחילת הסוגיא נעביד מחיצה אגודא
אמוראי כרבנן בפ' קמא דעירובין (י"ב ע"ב) ,ואמרינן בענין להתיר טלטול בסוכה דנהרא ,ופירוש רש"י שם דיעשו מחיצה לשביל
בסוף חלון (שם פ"א ע"ב) ובסוף כל גגות (צ"ה ע"א) דאין שהוא קרפף שלא הוקף לדירה שלא יהא פרוץ לנהרא וניהוי שביל מוסיף על
הלכה כרבי יהודה במחיצות ,וי"ל דלעולם מיירי ומתוכו יתבאר גדרי איסורי קרפף הרחבה דניהוי שביל ורחבה חד ,וניהוי הך מחיצה
במבוי סתום מג' רוחות ,ומיירי כגון שסיכך לצד דעבדינן בשביל אדעתא דדירה דלישתמושי
הלחי ולפנים לצד הבתים לא סיכך ,דהשתא אין לזו א .ספיקת הפרי מגדים בענין זה /ב .מחלוקת ראשונים אם
הקילו בכל איסור טלטול דרבנן משום מצות סוכה /ג .האיך מהשתא בני שביל ברחבה כאילו עבדי' ליה ברחבה
סוכה אלא שתי מחיצות ולחי אחד עכ"ל .וכ"כ הר"ן גופא לדירה דהוי פתח ולבסוף הוקף ,עכ"ל רש"י,
נקטינן להלכה /ד .אם איסור טלטול בקרפף שלא הוקל"ד נמי
(שם ג' ע"א). הותר משום מצות סוכה /ה .דין מיגו דהוי דופן לענין סוכה וממילא בנידון דידן י"ל ג"כ דניהוי המחיצה
אבל הרא"ש כתב (שם) וז"ל ,אמר רבה סיכך על הוי דופן לענין שבת /ו .דברי האחרונים דלא שייכא מיגו בי שעושין ברחוב שעושין אותה כדי להשתמש
מבוי שיש לו לחי מצד אחד כשרה ,פירוש מבוי אם במה דהוי החסרון בדפנות /ז .לעשות מיגו בנידו"ד תליא במקום הנ"ל ,כאילו עבדינן ליה במקום הנ"ל גופא,
אם גריעותא דקרפף הוי משום המחיצות /ח .גם יש לדון
מפולש ויש לו לחי מצד אחד ומצד השני אין בו דנהוי כחד ,ובגמ' לא מדחי ליה רק משום דהתם
להיתר מצד דהוי קרפף מקורה /ט .דין הטלטול במי שסיכך
תיקון כשרה הסוכה בשבת אבל לא בחול ,ואליבא על מחיצות גרועות של שתי או ערב /תבנא לדינא
הוי מחיצה ע"ג מחיצה דגודא דנהרא גבוה עשרה,
דרב יהודה דאמר פ"ק דעירובין (י"ב ע"ב) מבוי שאינו אבל כאן שמוסיף שטח חדש ברחוב מן הבית כדי
ראוי לשיתוף פי' שהוא מפולש ,הכשירו בלחי להשתמש ברחבה ,שפיר נחשב כמוקף לדירה ,ועי'
א .ספיקת הפרי מגדים בענין זה
הזורק לתוכו חייב ,הכשירו בקורה הזורק לתוכו עוד בתו' ישנים אות א' דף כ"ה :כנראה כיוון ג"כ
פטור ,דקסבר לחי משום מחיצה וקורה משום היכר, בפמ"ג הל' סוכה (סי' תרל"א מש"ז סק"א) כתב לסברא זו עיי"ש.
ואע"ג דבשבת דעלמא אסור לטלטל במבוי כיון בקוצר אמרים וז"ל ,ואם סיכך על קרפף שלא הוקף
לדירה ,צ"ע אם מטלטלין בשבת שבתוך הסוכות, עוד רגע אדבר בענין סוכה שעושין על פייער
שהוא פרוץ ברוח רביעי ,משום מצות סוכה התירו
עיין סימן תר"ל במג"א אות ט' ,ועיין מג"א (כוונתו עסקעי"פ אצל החלון ,דאף אם משתמשין שם
לטלטל כמו שהתירו גבי פסי ביראות עכ"ל .וכן
לכאו' לדברי עצמו בא"א סוף סימן הנ"ל) מזה עכ"ל .ועלינו לעתים ,כגון שתולין שם בגדים וכדומה ,כבר כתב
ביאר מהרש"א (שם ע"א) דעת רש"י.
להשתדל בעז"ה למלא דבריו ולפרשם באיזה אופן הבה"ל בסי' שנח ס"ב דבפרמ"ג נסתפק בחלון אי
הרי לפנינו דגבי פסי ביראות כולהו מודי שהותר נסתפק ומהו שורש ספיקתו. מהני ,והבה"ל מצדד ביותר להחמיר דדוקא פתח
איסור הטלטול דרבנן משום מצות סוכה ,ולא פליגי ומשום דמינכרא מילתא שחשב להשתמש שם
אלא גבי מבוי מפולש ולחי ,דרש"י ורא"ש סבירא והנה בהלכות קרפף שלא הוקף לדירה מצינו ב' משא"כ חלונות שעיקרן להאיר וגם א"א להשתמש
להו דגם איסור דרבנן זה הותר משום מצות סוכה, דינים ,א' הוא ביותר מבית סאתים שאסור לטלטל דרך חלונות בקבע לא מיקרי עי"ז היקף לדירה,
והתוס' והר"ן סבירא להו דלא הותר ,וטעם החילוק בה ד' אמות דהוי ככרמלית דעלמא וכמו שנפסק ובפרט דמסתברא לי דאפי' אם ניקל בחלונות
כתב המג"א (סי' תר"ל סק"ט) דדוקא גבי פסי ביראות בשו"ע (סי' שנ"ח ס"א) ,והב' הוא בבית סאתים או זה רק כשנפתח בשביל להשתמש שם ,אבל כאן
דמצינו בו שהותר לצורך עולי רגלים י"ל דכמו פחות ממנה שמותר לטלטל בה ד"א אבל אסור הפייערעסקעי"פ אינו עשוי כלל להשתמש שם ,אלא
שהותר הוא עצמו לצורך עולי רגלים ה"נ הותר לטלטל כלים ששבתו בבית מן החצר לתוכה, עשוי לצאת משם לרחוב על כל צרה שלא תבוא,
למצות סוכה ,אבל גבי מבוי מפולש ולחי שלא דוגמת חצר שאינה מעורבת ,וכמו שג"כ נפסק כגון בשריפה ,ודאי לא מיחשב עי"ז מוקף לדירה ,ואף
מצינו בו כלל שהותר לצורך עולי רגלים ,אין לנו שם (שם ס"י) ,והנה אינו מפורש בפמ"ג באיזה קרפף בפחות מסאתיים דלא עשוי כלל להשתמש.
לומר שהותר לצורך מצוה. איירי ,אם ביותר מב"ס ולענין טלטול ד"א ,אם אפי'
בב"ס ולענין טלטול מן החצר לתוכה ,ומסתימת ואין להביא ראי' מזיז שלפני החלון דמותר
לשונו 'אם מטלטלין בשבת שבתוך הסוכות' נראה להשתמש שם כלים הנשברין כמבו' בסי' שנ"ג,
ג .האיך נקטינן להלכה
לכאו' טפי דאיירי בטלטול ד"א. דשאני התם דלית ליה מחיצות ,אבל הכא יש לו
ולענין הלכה הנה הטור (שם ס"ז) נקט כשיטת מחיצות הוי מחיצות שאין מוקפות לדירה ,ועוד
אביו הרא"ש להתיר אפי' במבוי מפולש ,אבל ב .מחלוקת ראשונים אם הקילו בכל יותר דאולי הי' שם הזיז מיוחד להשתמשות משא"כ
המחבר (שם) העתיק דינא דרבא בסתמא כלשון איסור טלטול דרבנן משום מצות סוכה הכא וכנ"ל.
הגמ' ,ולא פירש כלום אי איירי במבוי סתום או ומ"מ גוף הספק שייכא לכאו' בתרווייהו ,ויש
במבוי מפולש ,והוא כלשון הרמב"ם (הל' סוכה פ"ד
אבל נכון לציין מ"ש הגאון יעקב דף כ"ד .דפחות
להסתפק בזה מתרי טעמי ,הא' דבמס' סוכה (ז' מד"א אין לו דין קרפף ,ולפ"ז יש מקום להקל
ה"י) כמ"ש מג"א (שם) .ובביאור הגר"א (שם סקי"ז) כתב ע"א) אמרינן אמר רבא סיכך על גבי מבוי שיש לו
דמשמע מסתימת דבריהם דס"ל כדעת הרא"ש, בפייערעסקעי"פ ,ועדיין צריך תלמוד.
לחי כשרה ,וטעם הדבר פי' רש"י (ד"ה סיכך) דמיגו
וכן הבין בבי"מ (שם) ובביכורי יעקב (שם סק"כ) ,וכן דהוי דופן לשבת למהוי רשות היחיד הוי דופן לענין ובעושה סוכה על הגג קיל ביותר דאף שהוא
נקט במשנ"ב (שם סקל"ב))הל [ .איברא הא"ר (שם סקי"ב)
סוכה .ועוד אמרינן התם (ע"ב) אמר רבא סיכך על יותר מסאתיים ,כיון דאמרי' גוד אסיק מחיצתא,
הביא מאחרונים שפירשו דמיירי דוקא באין מפולש, גבי פסי ביראות כשרה ,וגם בזה פי' רש"י (ד"ה פסי
ונעשה עי"ז גם על הגג מוקף לדירה כדקיי"ל בסי'
ואנחנו לא נדע אל מי ירמזון מיליו)ול ,ועכ"פ ביאור ביראות) טעמא משום מיגו .וכתבו התוס' (שם ד"ה סיכך
שס"ב ס"ד גבי ספינה דכפאה לדור תחתיה הוי רה"י
דבריהם נראה דכיון שהמחבר סתם וכתב מתוך ע"ג פסי) וז"ל ,ואע"ג דלא התירו אלא לעולי רגלים, אף עליה אפי' יותר מסאתיים ,דאמרי' גוד אסיק.
שלחי זה וכו' מחיצות לענין שבת וכו' ,ודאי דאיירי ולעולי רגלים לא התירו אלא לבהמתם ,אבל אדם כל זאת כתבנו ממה שעלתה בידינו בעז"ה
במבוי סתום דבכה"ג הוי מחיצה אפי' מדרבנן]. מטפס ויורד מטפס ועולה כדאמרינן פרק עושין בשעת הלימוד ,ועדיין צריך תלמוד להלכה למעשה,
אבל הרמ"א (שם) הגיה ע"ד המחבר וז"ל ,ואין פסין (כ"א ע"א) ,מ"מ כיון דמדאורייתא שרי בכל ענין אי יכולין להקל לטלטל כלי הבית למקום הנ"ל,
להתיר אלא במקום שלחי ופסין מתירין לענין שבת אמרינן מגו ,ואפילו מדרבנן לא אסרי משום מצות ועדיין הפת"ח פתו"ח ,למצוא היתר יותר מוכיח,
דאז שייך מיגו עכ"ל .ונחלקו בזה האחרונים האיך סוכה עכ"ל .וכ"כ הרא"ש (שם פ"א סי' ט'). לשאלתינו השכיח.
הל .אמנם מה שציין ע"ז בשעה"צ (סקל"א) שמקורו ממג"א ,נראה שהיתה לו הגירסא במג"א 'המחבר סתם כלשון הרמב"ם ורש"י והרא"ש דסבירא להו' וכו' ,שכן הוא באיזה דפוסים ,אמנם לכאו'
אין זה נכון ,דהאיך מחתינהו לרמב"ם רש"י ורא"ש בחדא מחתא ,דהרי רש"י ורא"ש כתבו בפירוש דאיירי במבוי מפולש ,משא"כ הרמב"ם שהעתיק לישנא דגמ' בסתמא ,והגירסא הנכונה הוא
'המחבר סתם כלשון הרמב"ם ,ורש"י ורא"ש סבירא להו' וכו' ,ולפ"ז אין לנו בדברי מג"א האיך לפרש סתימת המחבר וק"ל.
ול .בלבוש מהדו' זכרון אהרן ציינו ע"ז 'מגן אברהם סק"ט' ,אבל טעות הוא בידם ,שהרי במג"א לא הכריע כלל בזה ,וכ"ש שלא הכריע בדברי המחבר כשיטת התוס' והר"ן.
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
ול
פשוט כ"כ וכדברי פמ"ג הנ"ל ,דדוקא אם סיכך ע"ג לזה עד כדי שמותר לטלטל ממקום שאין לו אלא לפרש דבריו ,הא"ר (שם) פירש דדוקא באין מפולש,
החצר והקרפף ביחד ,אבל אם לא סיכך אלא על ג' מחיצות לקרפף יותר מב"ס שלא הוקל"ד כמ"ש אבל במפולש דאסור בשבת אסור גם בסוכה ,וכן
הקרפף ולא על החצר אכתי אסור לטלטל מחצר הבי"מ (סי' שמ"ו ס"ג) והובא דבריו בביה"ל (שם ד"ה פירש בבי"מ (שם) ,וכן נקט במשנ"ב (שם סקל"ד).
לקרפף ,וכן אפי' סיכך על שניהם אבל אינם סוכה ומותר) ,אמנם הפמ"ג עצמו (א"א סי' שמ"ה סק"ג) ס"ל אמנם בביאור הגר"א (שם) פירש דאין כונתו לאפוקי
אחת ממש כגון שיש ביניהם מקום פטור שאינו לאיסור] ,והן בב"ס ופחות ממנו לענין טלטול כלים אלא היכא שהמחיצות והלחי עומדים ברה"ר ,ולא
מסוכך ,ג"כ אסור לפ"מ שמצדד הפמ"ג לאסור ששבתו בבית מבית לתוכו. כשעומדים בחצר דאז אין מתירים כלל לענין שבת
הטלטול מסוכה לסוכה בלא ע"ח ודו"ק. ואם לכך נתכוין הפמ"ג ,ניחא מה שציין וליכא מיגו)זל ,ולפ"ז אין הרמ"א חולק ע"ד המחבר
לדברי המג"א סי' תר"ל סק"ט ,דשקיל וטרי התם כלל ,וגם הוא ס"ל דאפי' במבוי מפולש איכא מיגו.
ה .דין מיגו דהוי דופן לענין במחלוקת הנ"ל אי שרינן איסור טלטול במבוי
סוכה הוי דופן לענין שבת ובמג"א (שם סק"י) כתב וז"ל ,כלומר דוקא כשהלחי
מפולש משום מצות סוכה ,אמנם א"כ אין ספיקתו עומד אצל המבוי וכו' עכ"ל ,ובפשטות כונתו כעין
אלא מחוורתא לבאר דברי הפמ"ג בספק הב', מובנת ,דהרי מדברי פמ"ג הנ"ל נמצא דנקט להלכה דברי הגר"א דלא אתי הרמ"א לאפוקי אלא כשאין
והוא לפ"מ דאמרינן עוד במס' סוכה (ז' ע"א) אהא כמאן דאוסר שלא התירו משום מצות סוכה אלא הלחי עומד במקומו הראוי להתיר הטלטול בשבת,
דת"ר שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח ,אמר רבא בפסי ביראות ,ולפ"ז ודאי שלא התירו בקרפף שלא וגם הוא ס"ל דאם הלחי עומד במקומו איכא מיגו
וכן לשבת מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן הוקל"ד ,והא ודאי אין לומר דספיקתו רק למאן אפי' במבוי מפולש .אבל בפמ"ג (א"א שם) כתב וז"ל,
לענין שבת ,ופסקו כן הרמב"ם (הל' סוכה פ"ד ה"י) דשרי דהרי מסתימת לשונו מוכח דמספקא ליה דבמפולש אין צריך לומר דאין להתיר הסוכה ,ועיין
והטור (סי' תר"ל ס"ב) .ואע"ג שהרי"ף (שם ג' ע"א) לא אליבא דהלכתא .ועוד דגם למאן דשרי לא שייך א"ר ס"ק י"ב עכ"ל ,ודבריו נפלאו ממנו ,שרוצה
הביאו להלכה ,הרי כבר כתב הרא"ש (שם פ"א סי' ז')
ספיקא ,דודאי התירו איסור קרפף שלא הוקל"ד להעמיס בדברי מג"א דאף הוא ס"ל בדעת רמ"א
וז"ל ,הרב אלפסי השמיט מימרא זו דרבה וכתב ב' כמו איסור מבוי מפולש)חל . כשיטת התוס' והר"ן ,ומה שלא פירש המג"א דברי
מימרות אחרות דרבה ,והיינו טעמא ,משום דפסק
וכן יש להוכיח מדברי הפמ"ג במקום אחר (סי' הרמ"א שנתכוין לזה משום דס"ל דאין צריך לומר,
דבעי נמי צורת הפתח ,ומילתא דפשיטא היא כיון
תרל"ד א"א סק"ב) שכתב וז"ל ,מי שיש לו סוכה בשדה ותמוה האיך שייך לומר דאין צריך לומר בדבר
דאיכא שלש מחיצות דאמרינן מיגו עכ"ל .הרי
סמוך לביתו כמו בכפרים ,ובשבת אסור להוציא, שרש"י ורא"ש ס"ל להיפך וכוותייהו נקט הטור
דלאו משום דלא סבירא ליה לא הביאו אלא משום
מרשות היחיד לסוכה דרך רשות הרבים פשיטא לדינא ,וצע"ג .ואולי י"ל דס"ל לפרש סתימת
דפשיטא ליה ,ואחריו נמשך המחבר (שם) שג"כ לא
דאסור ,ולומר דיש אומרים עתה כרמלית (סי' שמ"ה המחבר דוקא במבוי מפולש כשיטת תוס' ור"ן וכמו
הביאו ,אבל במשנ"ב (סקי"א) העתיקו להלכה.
ס"ז) ,חלילה לומר כן ,ובהלכות שבת זה לסניף ,אפילו שהביא הא"ר מאחרונים ,ואמטו להכי ס"ל למג"א
ואע"ג שהר"ן (שם) כתב וז"ל ,והרב אלפסי ז"ל דאין לפרש המשך דברי הרמ"א לאסור במבוי
כרמלית גמור שיש הפסק קרפף וכדומה ,אפילו הכי
לא כתבה להא דרבא בהלכות ,ולפיכך דחקו לומר מפולש כיון שכבר סתם המחבר לאיסור ,ובכגון דא
לא התירו איסור דרבנן בסוכה כמו עולין באילן
דהא דרבא ליתא אלא לשווייה רשות היחיד לחייב ודאי אין צריך לומר.
(סי' תרכ"ח ס"ג) ,ואף בליל א' ,כשופר ,וכמו שכתוב
הזורק לתוכו ,אבל לא שיהא מותר לטלטל בכולה,
לעיל (סי' תקפ"ח ס"ה) ,ועיין סימן תר"ל במ"א [ס"ק] היוצא לנו מזה ,דבדעת רמ"א פירשו הא"ר
ואינו נראה אלא שראוי להחמיר לענין מעשה
ט' ,התם לטלטל בתוך הסוכה אוקימנן אדין תורה, והבי"מ והפמ"ג [בדברי מג"א] והמשנ"ב לאיסור,
עכ"ל ,והעתיקו החיי"א (כלל קמ"ו ס"ג) והמשנ"ב (שם)
מה שאין כן מבית לסוכה ובעידנא אסור כל מילי ואילו והגר"א והמג"א [לפי פשטות דבריהם] פירשו
להלכה להחמיר לכתחילה .מ"מ אין כונת הר"ן
דרבנן .ומסוכה לסוכה בלא ערובי חצרות בשבת, להיתר .ולהלכה הביכורי יעקב (שם) ס"ל להחמיר,
בדעת הרי"ף דלא אמרינן כלל מיגו אלא מה"ת ולא
נראה לאסור ,וע"י עכו"ם מותר עכ"ל .הרי בהדיא ואמנם הלבוש (שם) פסק להקל במבוי מפולש,
מדרבנן ,דמאי שנא מן מיגו דהוי דופן לענין שבת
דדוקא משום שאין טלטול האסור נעשה בתוך ואחריו כתב בא"ר (שם) דלדינא עיקר כשיטה זו
הוי דופן לענין סוכה דאמרינן ליה להכשיר הסוכה
הסוכה ממש הוא דלא דמיא לדברי המג"א ,הא ולכן יש להקל בשעת הדחק ,והעתיקו המשנ"ב (שם
אפי' מדרבנן כמבואר בהמשך הסוגיא לענין סיכך
אילו הי' הטלטול נעשה בתוך הסוכה כגון טלטול סקל"ו) להלכה.
ע"ג מבוי שיש לו לחי[ ,ודוחק חלק בין שבת לסוכה
ד”א בקרפף שפיר הי' מותר למאן דמתיר[ .וכאן
ולומר דדוקא בחמירתא החמירו ולא בקילתא],
שפיר י"ל דלדברי המתיר קאמר דאפי' לדידיה אין ד .אם איסור טלטול בקרפף שלא
וגם דמנ"ל לרי"ף הא ,הרי רבא סתמא קאמר וכן
למצוא היתר ,אבל הפמ"ג לעצמו כבר חרת הדין הוקל"ד נמי הותר משום מצות סוכה
לשבת ,וקאי אהא דקאמר הברייתא שתים כהלכתן
וכו' דהוא ודאי אפי' מדרבנן ,וא"כ גם מ"ש וכן לאיסור אפי' במבוי מפולש וק"ל]. והנה ,לשיטת המקילים במבוי מפולש ,לכאו'
משמעו אפי' מדרבנן .אלא כונתו דכיון דמדרבנן אבל עכ"פ היוצא לדידן ,דדין היתר טלטול ה"ה בכל איסור טלטול דרבנן ,וכמבואר במג"א דגם
בעינן גבי שבת לסתום גם רוח רביעית א"כ לא בקרפף שלא הוקל"ד שוה להיתר טלטול במבוי בין פסי ביראות למבוי מפולש לא הי' מקום לחלק
שייכא בזה מיגו ,דלא מצינו בסוכה שע"י ג' דפנות מפולש ,וא"כ בשעת הדחק יש להקל לטלטל ד"א אי לאו הא דבפסי ביראות מצינו שהקילו בעולי
נשלמה גם דופן רביעית ,אלא דלא בעינן ליה לדופן בקרפף שלא הוקל"ד ביותר מב"ס ,ובב"ס כלים רגלים .ולפ"ז גם בדין קרפף שלא הוקף לדירה
רביעית כלל ,וא"כ לא שייכא בזה מיגו)טל ,וכן ביאר ששבתו בבית מחצר לקרפף ,וכמסקנת הא"ר שאין איסורו כי אם מדרבנן יש להתיר לטלטל
השפ"א (שם) דברי הר"ן .וכסברא הזאת מצינו בספר ומשנ"ב לענין טלטול במבוי מפולש .אמנם יש משום מצות סוכה ,הן ביותר מב"ס לענין טלטול
ההשלמה (שם פ"א סי' י"ג) וכן בספר המכתם (שם) להבהיר דלענין טלטול מחצר לקרפף אין הדבר ד”א[ ,ובפרט שהרי מצינו שהושוו איסורים אלו זה
זל .אמנם בשעה"צ (שם סקל"ב) מוכח שהבין בדעת הגר"א ג"כ לאיסור ,וכבר דשו בה רבים ,וצ"ל דס"ל דמה שמתחיל הגר"א לדעת הר"ן וכו' הוא פירוש דברי רמ"א ,דאל"כ הו"ל להביא דבריו על
דברי המחבר ,ומה שמסיים הגר"א ומש"כ כאן ואין כו' ר"ל דוקא וכו' אינו אלא תוספת כונה ,שגם לזה נתכוין הרמ"א ,ותרווייהו קושטא נינהו .וכן משמע במשנ"ב (שם סקל"ה) שכתב וגם דווקא
ברה"ר ולא בחצר ,וציין ע"ז בשעה"צ (שם סקל"ד) שמקורו מהגר"א.
חל .ואולי הי' אפשר לבאר ספיקתו למאן דמתיר ,דיש מקום לומר דמ"ש הרא"ש דמשום מצות סוכה התירו לטלטל במבוי מפולש אין הכונה כי ישנו צורך בעצם הטלטול כדי לקיים מצות סוכה,
כגון לטלטל מאכליו וחפציו ,אלא הכונה דכיון דמדאורייתא איכא מיגו ואינה מתעכבת אלא ע"י איסור הטלטול שמדרבנן ,לכן התירו איסור הטלטול כדי לאשוויי מיגו ויתכשר הסוכה ויוכל
לקיים מצות סוכה[ .ועי' בדברי תוס' רבינו פרץ (שם) ופנ"י (שם) דמשמע מדבריהם דלא הותר הטלטול כלל אלא שחכמים לא העמידו דבריהם לענין המיגו ,וא"כ י"ל דגם הרא"ש דס"ל שהותר
הטלטול לא אמר לה אלא משום המיגו].
ונפק"מ רבתא בזה ,דלפ"ז נמצא דדוקא היכא דצריך מיגו להכשיר הסוכה הוא דשרו ליה איסור הטלטול ,משא"כ בנידו"ד דהסוכה כשרה בלא מיגו כי יש שם דפנות שלימות ,איסור הטלטול
דרבנן במקומה עומדת .אמנם מדברי הפמ"ג שהבאנו בסמוך בפנים מוכח דלא ס"ל הכי ,דכתב דלפ"ד המתירים במבוי מפולש ה"נ הי' מותר הטלטול מרה"י לסוכה דרך רה"ר ,אי לאו שאין
טלטול האסור נעשה בתוך הסוכה וק"ל .וכן מוכח מדברי הטל תורה שהבאנו לקמן בהערה לבאר שיטת הרא"ש עיי"ש ותבין.
טל .ולפ"ז נראה דכמו"כ לר"ש דס"ל דגבי סוכה בעינן ד' דפנות כמבואר בגמ' (שם ו' ע"ב) לא שייכא להכשיר מה"ת בשבת שבחג ולומר מיגו דהוי דופן לענין שבת דג' מחיצות דאורייתא הוי דופן
לענין סוכה וק"ל.
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
זל
חל
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
שמעת<תא
בס"ד
מבי
מדרשא
ויהי בחדש הראשון "בשנה השנית"
יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה
הנה בעת עומדינו "בחג האסיף" הבא לטובה עלינו ,שאנו אוספים קיצורינו ,מה שזכינו לפרי עמלינו ,לקנות ולהשתלם בבית מדרשינו ,מקצועות על גבי
מקצועות בדת תורתינו ,הלא תגדל חובותינו ,להביע רגשי תודתינו ,מול כבוד מעלת כבודו היקר מייסד כוללינו ,ופטרון בית מדרשינו ,שטרח בדמים
תרתי משמע בעבורינו ,וכל מגמתו היה אצלינו ,להעלות אותנו על בומתי תורתינו ,ולקנות ולזכות בבהירות רב לימודינו ,ודאג לכל צרכינו ,להסיר דאגה
ולהרבות הרחבתינו ,להגות באמרי שפר בכוללינו ,ומים רבים לא יוכל לכבות אהבת נפשו בתורת רבינו הקדוש זכותו יגן עלינו ,ומכבד את ה' מהונו להוציא
לאור ספרים יקרים ממעיין רבינו ,להנחיל אוהבי יש לנו ולבנינו ,ותורתו הקדושה שגור על לשונו מה יפה ירושתינו ה״ה
ר המורם מעם ,הנגיד ה
טפסר ק
איש הי ע בכל רחבי תבל ,בונה ומק המרו
מם, ים ודנ
עול שראל ,שמו הטוב יבורך בשבח
של מות הותהל בי
תור ו נ ות פזר
ה ותפלה דק צ
שליט"א הרב יואל לאנדא
מייסד ופטרון כוללינו "בית מדרש להוראה" תורה ויראה
ויהי מקץ "שנתיים ימים" כולן שוין לטובה בנהורא,
מעת נפתחו שערי "בית מדרש להוראה" בעוז ואורה
"חג האסיף" לאסוף מקצועות התורה שהשתלמו בעזר הבורא
"חג האסיף" לאסוף מקצועות התורה שהשתלמו בעזר הבורא
לברכו ולאחלו בברכת החג בשם לומדי התורה
הנה אין מילים בפינו להביע רגשי תודתינו אל מעלת כבודו שליט"א בקול תרועה ,שאנו זוכים לשתות ממימי הבארה של תורה שהיא אבן שתיה
רון שיר ושבח לה' יתברך בזמרה ושירה ,להיות מן המנויים בהאי חבורה ,להשתלם עצמינו בתורה הקדושה בבית מדרשינו בית הבחירה
בעת שזכינו לברך על המוגמר זה "שתי שנים" במעשה ידיך ארנן ,שזכה מעלת כבודו להקדיש בית מדרשו להרים קרן התורה ולהקים מזבח לה' כגורן ארנן
ידיו רב לו להחזיק הלומדים במסירות נפשו בכל עת וכל שעה ,מוזיל מכיסו סכומים עצומים להרחיב דעתם ביודעים ובלא יודעים דביר המוצנע
ומה נהדר עכשיו בעומדינו בחג הסוכות "בצילא דמהימנותא" שכינה שרויה ,שבזכותו ובהחזקתו בני תורה עוקדים עצמם בצילה של תורה כהר המוריה
אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו פרי עמלם של הלומדים מה טוב ונאה ,גליונות של חידושי תורתם על הלכות חמורות כהררים בשערה והר יראה
להודות לה' ולזמר לשמך עליון שזכו להבחן "בהלכות חול המועד" בהצלחה ,גדולי עולם התפעלו ממיטב ידיעתם שרכשו כאן בזבול תפארתך
לה' אלקינו יודו וישבחו אשר הנחילנו להיות מבאי בית מדרשו ולהשתלם במקצועות התורה לתפארת ולכבוד ,להיות לן במחנה בעומקה של הלכה כמו חנה דוד
אשריך! שזכית להקדיש ביתך לבית שמגדלים בו תלמידי חכמים בשערי ציון ,מקום שמשלימים עצמם להגדל למורה הוראות בישראל כטוב הלבנון
נדבת לבך הטוב להיות עומד ומשמש התורה ולומדיה תמיד בחשק ובחפץ ,וב"ה בית מדרשך פקעה שמיה להיות יפה נוף משוש כל הארץ
דרכיך דרכי נועם וכל נתיבותיך שלום עץ חיים הוא להחזיק תורה בשופי ,בית פתוח לרווחה נודע לכל בצדקותיו ומעשים הטובים כלילת יופי
אור לישרים יומם ולילה זורח ושואף לבני ישראל דין בכל אתר ואתר בצדק ,ובפרט מוסר נפשו לבני כוללינו הלן בעומקה של הלכה בלינת הצדק
בעת עמדם על המבחן תרם בעין יפה סכומים הגונים בהארת פניך ,לסייע לבני הכולל להעלותם על בומתי התורה והוראה ביתר שאת ויתר עוז מכון לשבתך
יו"ם טו"ב היה עושה בצאתו שעומדים בקרוב לסיים כל "הלכות יום טוב" מרנן ורבנן ,ובזכות התורה נזכה במהרה ליום טוב הגדול בבנין נוה שאנן
תורה הקדושה התחננו בבקשה על מייסד החשוב שליט"א שכל מגמתו להרים קרן התורה לתפארת ולשם ,שיהגו בהרחבה בתורה בצל סוכת שלם
מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון נודב בנדבת לבו ללומדים החשובים תמיכות יתירים ,וגם בעת שמחתם כדי שיעלו מעלה מעלה עליית שבטים
דברי פי חכמים חן וניכרים בהקובץ הנפלא "מדרש בהלכה" מלא מדע ודעת ,אשר שם נקבצו חידושי תורה של הלומדים היקרים פינת יקרת
רגשי קדושת לבבו הטוב לעורר עולם ומלואה בענין מורא מקדש באופן נפלא ומתוקנת ,ולהביא כל הקבלות החשובות לקראקא אצל ציון המצויינת
שומרים הפקד לעיר כל היום וכל הלילה לשמור דלתות ביהמ"ד ובכל יום ויום מחדש חדשים ,ומוזיל ממיטב כספו לחזק ענין הזה לשמור קודש הקדשים
לעת עומדינו אחרי שני שנים שלימות שזכינו לאורו אש להבה ,ללמוד ולהשתלם עצמינו בזכותו בכוללינו המסתופף תוכו רצוף אהבה
הרי ברכתינו פרוסה לכבוד מע"כ פטרון כוללינו ולבני ביתו שיחיו בברכה שלימה ,שיזכו לשנה טובה ומתוקה ולהאיר בזיו שכינת כבודך
ויזכו תמיד להיות ממזכי הרבים מתוך נהורא מעליא ושלימות הבריאות ,וימשיכו בפעליהם הטובים ליחד בית תורה ותפלה למקום תל תלפיות
רב נחת ימצאו כל הימים מדורות ישרים ומבורכים בניהם כשתילי זית ,כ"פרי עץ הדר" שיש בו טעם וריח תורה ומעשים טובים יברך את בית
אמרינו והגיון לבינו יהיו לרצון לפני אדון כל לברכו בברכת החג טוב ומטיב למו הדרש ,בזכות קול התורה התמידית המופיע בבית מדרש
הנה כי כן יבורך גבר ויזכה לשאוב ממעייני הישועה "בשמחת בית השואבה" ,ויזכה להמשיך בסייעתא דשמיא ביתו בית מדרש להוראה
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
החותמים והמאחלים מתוך אהבה ,בברכת חג שמח ,ערב חג הסוכות תשפ"ז לפ"ק
חברי ורבני בית מדרש להוראה -תורה ויראה
טל
מבי
מדרשא שמעת<תא
מסוג אחד ,דהיינו ששניהם צריכים לדבר אחד אזי הוי דופן לענין סוכה ,כמו בכל הדפנות שמן התורה בשמו ,ובמאירי (שם))מ .וא"כ בגוונא דשייכא מיגו,
אמרינן מיגו ,כגון לענין דופן ,בשבת בעי דופן וסוכה אינו דופן בסוכה מ"מ בשבת שבתוך החג הוי דופן, ודאי מודה הר"ן דאמרינן ליה אפי' מדרבנן.
בעי דופן ,שפיר אף דבפני עצמם חלוקים בשיעורם א"כ כאן נמי יוצא בה .שוב ראיתי שזה טעות וכו', ולפ"ז בנידו"ד לכאו' שייך לומר שיש להתיר
מ"מ כשהם כאחת אמרינן מיגו ,וכן אילו הי' חסרון אך הטעם פשוט דמגו לא אמרינן רק מה שיש הטלטול בקרפף שלא הוקף לדירה בשבת שבחג
זה דאינו ראוי לז' מצד דאינו דופן שפיר הי' שייך חסרון בדפנות ,כיון דהתורה אגמרינן דין דפנות מטעם מיגו ,ולומר מיגו דהוי דופן לענין סוכה שלא
מיגו ,אבל הרי שפיר הוי דופן ,אלא דבסוכה גזה"כ בסוכה ובשבת אמרינן המגו ,אבל מה שהחסרון
מצינו בו חסרון קרפף שלא הוקל"ד ,הוי דופן לענין
דבעי סוכה הראוי לז' ,וגם בסכך שאינו דופן ג"כ דין אינו בדפנות לבד אלא גם בהסכך וגם בהקרקע של
שבת .ואף דהוי מילי דרבנן ,הרי גם במילי דרבנן
זה ,ובשבת א"צ ראויות כלל לזה ,א"כ מה שייך מיגו סוכה לא שייך מיגו ,וכי אם יש איזה פסול בסכך
מצינן מיגו ,וכמו שכתבו התוס' (שם) גבי סיכך ע"ג
בזה ,דמה ענין שבת לסוכה כיון דראויות לז' אינו יאמרו מיגו דהוי רה"י לשבת ,בודאי אינו ,כי הפסול
מבוי סתום שיש לו לחי ,דאיירי בלחי טפח דמה"ת
ענין הצריך כלל לשבת ,ולא אמרינן מיגו לבטל כל אינו מחמת הדפנות ,ה"נ אף דהפסול עתה מחמת
הוי סוכה גם בלא המיגו ,הרי דאף כשאין המיגו
תנאי סוכה ע"י שהוא בשבת ,רק במה שהדין שוה הדפנות ,מ"מ לא מחמת הדפנות לבד ,רק פסול זה
נצרך אלא מדרבנן ,אפ"ה אמרי' מיגו.
בשניהם עכ"ל .וציין שם אח"כ לדברי מנח"ח הנ"ל. שייך גם בסכך ובקרקע של הסוכה כמש"ל ,לא שייך
מיגו בכה"ג ,נהי דהוי דפנות מ"מ לא גרע מאם גזל אמנם ודאי דהא לא שייכא גבי קרפף ב"ס שלא
וכ"כ בעמק סוכות (שם) וז"ל ,ולכאורה לר' יאשי'
דפוסל חמתה מרובה מחמת דפנות (סוכה ז' ע"ב) ,וכן קרקע חבירו או סכך חבירו אף דהוי רה"י לשבת הוקל"ד לענין טלטול כלים ששבתו בבית מחצר
דפנות שאינו מפסולת גורן ויקב וכמ"ש המהרש"א מ"מ פסולה בסוכה ,דלא שייך מיגו כי הפסול אינו לקרפף ,שהרי שם אין החסרון מחמת המחיצות
(שם בתוד"ה מחיצה) ,יתכשר כ"ז בשבת שבחג מטעם מחמת הדופן ,ה"נ אף דהפסול בדופן מ"מ כיון דהאי כלל אלא משום רשויות ,דהיינו שמטלטל מב' סוגי
מגו דמהני מחיצות אלו לשבת יהני גם לסוכה ,אך אינו מחמת דופן דלנגזל עצמו ראוי א"כ לא שייך רשויות מזה לזה ,וא"כ אין מיגו מועיל לזה כלל,
י"ל דל"מ המגו רק לענין חסרון בשיעור המחיצה, מיגו כה"ג ,וז"פ מאוד .עכ"ל המנח"ח. וכמו שאינו מועיל לענין טלטול בחצר א' לחבירו.
דכשלא נימא מגו יהא תרתי דסתרי דלזה חשיב וכן מבואר ממה שהקשו הרבה אחרונים הפמ"ג אמנם מיהא שייכא גבי קרפף יותר מב"ס שלא
שיעור מחיצה ולא לזה ,אך בפסול דחמתה מרובה (שם א"א סק"י) והבי"מ (שם ,בשם ר' יוזפ מקאזמיר) והקהלת הוקל"ד לענין טלטול ד”א.
וכן מה שהמחיצה בדבר המק"ט דאין החסרון יעקב (סוכה שם) והחכמת שלמה (שם) ושו"ת משיב
מצד שיעור המחיצה אלא דבזה הוא חוק מחוקי דבר (ח"א סי' ל"ט) בשם שו"ת עמודי אור (לא נמצא ו .דברי האחרונים דלא שייכא מיגו
לפנינו בפנים) והערול"נ (סוכה שם) גבי מיגו דהוי דופן בי אם במה דהוי החסרון בדפנות
התורה ,והרי כל מצוה יש לה בפרטיה חוקים
מה שאינו במצוה אחרת ,ועל כה"ג ל"ש לדון דין לענין שבת הוי דופן לענין סוכה ,שכתב הרמב"ם אמנם גם זה לא פשיטא כ"כ ,דהרי ידוע דברי
מגו .והנה בבאר אברהם העיר דלהנך דבעי סוכה (שם) וכן פסקו הטור (שם) והשו"ע (שם) שאינה האחרונים דלא שייכא לעשות מיגו אלא במה דהוי
הראוי' לשבעה יפסול סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשרה אלא בשבת בלבד ,ולכאו' הרי נמצא דהוי החסרון בדפנות ,וכמ"ש במנח"ח (מצוה שכ"ה אות ט')
מטעם דא"ר לז' דחול ,והרש"ש כ' ק"ו מה מחיצות סוכה שאינה ראוי' לשבעה דפסולה כמבואר במס' לענין מיגו להכשיר דפנות גזולות וז"ל ,ונ"ל ברור
הפסולות מחמת עצמן מתכשרי מחמת המגו ,שאין סוכה (כ"ג ע"א) ,וכן הקשה הרש"ש (שם) בשם ס' באר בעזהשי"ת לשיטת התוס' סוכה דף ט' (ע"א ד"ה ההוא)
פסולות רק מחמת שא"ר לז' לא כ"ש ,ולדברינו יפה אברהם ,ותירץ דגם ע"ז מהני המיגו ,דאמרינן מיגו דמצוה הבאה בעבירה הוא רק מדרבנן וסוכה גזולה
הקשה הבאר אברהם ואינו ק"ו כלל ,דשאני פסולות דהוי דופן לענין שבת דלא בעינן ראוי' לשבעה ה"נ פסולה מטעם לכם ,אם גזל הדפנות של הסוכה
מחמת עצמן דיהא תרתי דסתרי בעצם שיעור הוי דופן לענין סוכה ,וכן תירץ במרומי שדה (שם) בשבת של סוכות יוצא בה ,כמו סיכך על מבוי שיש
המחיצה ,משא"כ הא דא"ר לז' דאינו גרעון מחמת ובשו"ת בית שערים (סי' של"א) .ושאר האחרונים לו לחי או על פסי ביראות דמבואר שם בסוגיא
עצם המחיצה לא שייך בזה דין מגו עכ"ל. שלא תירצו כך ,ורובם נשארו בצ"ע ,מבואר דעתם דמגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה וע"ש בר"נ
דס"ל דלא שייכא מיגו בהך דינא כיון דל"ה חסרון ובראשונים ,חזינן דאף דגזיה"כ הוא דזה לא הוי
ז .לעשות מיגו בנידו"ד תליא אם בדפנות כלל אלא בדיני סוכה. דופן לסוכה מ"מ א"א שתתיר לחצאין וכיון דמתיר
גריעותא דקרפף הוי משום המחיצות וכ"כ הגר"מ זעמבא זללה"ה בספרו גור ארי' לשבת מתיר לסוכה ע"ש בר"נ ,א"כ ה"נ נהי דהתורה
יסודן של דברים ,דלא שייכא מיגו אלא במה יהודה (קונטרס המועדים סי' י"ח אות י') להעיר על פסלה דופן הגזול והוי ליה כאלו אינו דופן ,מ"מ כאן
דהוי חסרון בדופן ,דדין דופן שייכא בתרווייהו ,אבל דברי הרש"ש וז"ל ,דל"ש מיגו רק אם שניהם הם דלענין שבת הוי רשות היחיד אפי' בדפנות גזולים,
ובאמת אף הרא"ש דפליג על הר"ן וס"ל דאף לדעת הרי"ף הוי רה"י מדרבנן ,אין הטעם משום מיגו לחוד ,דא"כ מאי האי שכתב דמילתא דפשיטא היא כיון דאיכא שלש מחיצות דאמרינן מיגו, מ.
וכי מילתא דפשיטא הוא ענין המיגו [אפי' לענין דרבנן לחוד] ,ולולא דברי רבא כלום הי' עולה על דעתינו לעשות מיגו מעצמינו ,ובפרט לעשות מיגו מג' דפנות לד' דפנות דהר"ן באמת ס"ל דמיגו
כזה לא אמרינן ,ועי' שפ"א (שם) שהעיר בזה ,ועמ"ש בעמק סוכות (שם) .אבל האמת נראה דמ"ש הרא"ש מיגו לאו דוקא הוא ,וכונתו למה שנתבאר לעיל שיטתו בסוגיא דסיכך ע"ג מבוי שיש לו
לחי דאיסור טלטול דרבנן הותר משום מצות סוכה ,וא"כ ה"נ בזה כיון שיש כאן ג' מחיצות ואין המחיצה הרביעית נצרכת אלא מדרבנן ,ודאי דשרי לטלטל בלא מיגו .ולא הוצרך הרי"ף להעתיקו
כי הוא נכללת ממש במה שכתב אח"כ סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי ,וכ"כ הגר"מ אריק זללה"ה בספרו טל תורה (שם).
[ואל תתמה לפרש מ"ש מיגו לאו דוקא ,דכדברים האלה ממש מצינו בב"י (שם) שאחר שהעתיק דברי הרא"ש הנ"ל כתב וז"ל ,והשתא יש לתמוה על רבינו למה הוצרך לכתבה מאחר שפסק
דצריכה נמי צורת פתח ,ואפשר שכתבה ללמד דאפילו איסור דרבנן ליכא ,דאע"ג דבשלש מחיצות אסור לטלטל מדרבנן עד שיהא בדופן רביעית פס ארבעה בחצר או לחי או קורה במבוי ,בשבת
דסוכה לא גזרו בסוכה העשויה בשלש מחיצות ,דמגו דהויא דופן לענין סוכה וכו' ,כלומר דמגו דחשיבי הנך דפנות לענין סוכה חשיבי לענין שבת עכ"ל .הרי בהדיא שפירש דברי הטור שבאמת
אין ההיתר משום מיגו אלא שמשום מצוה הקילו ,ואע"ג שהטור כתב לשון מיגו ,וכן הוא נמי ביאור דברי הרא"ש].
ולפ"ז נמצא דהרא"ש והר"ן לשיטתייהו אזלי ,דהר"ן דלא ס"ל להא דמשום מצוה התירו שאר איסורי טלטול אלא פסי ביראות בלחוד ,לכן לא מצא לבאר דברי הרי"ף אלא להיפך שלא העתיקו
משום שבאמת אסור מדרבנן ,והרא"ש דס"ל להא דמשום מצוה התירו ,לכן שפיר פירש דברי הרי"ף דמילתא דפשיטא הוא .ולפ"ז אפשר דהרא"ש נמי מודה להר"ן דמטעם מיגו לא הי' שייך
להתיר ,דאין לעשות מיגו מג' דפנות לד' דפנות ,ואין ההיתר אלא שמשום מצוה הקילו ,וכן מוכח מדברי ב"י הנ"ל ,שכשבא לבאר דברי הטור הוציאם מידי פשוטו לבאר שאין כונתו למיגו ממש,
הרי שהבין דכיון דהטור בשיטת אביו אזיל ,ודאי שאין ללמוד מדבריו לעשות מיגו מג' דפנות לד' דפנות.
נפק"מ היוצא לענין שמיני עצרת שחל בשבת כהאי שתא:
ואם כנים הדברים נמצא דלהלכה דקיי"ל כדעת הרא"ש כמ"ש במשנ"ב אינו ברור אם דוקא משום מצוה אתינן עלה ,או נמי משום מיגו .ומה נעים לציין נפק"מ היוצא מזה לדינא בהאי שתא שחל
שמיני עצרת בשבת ,והוא לענין מה שהעמיד הגר"ד לאנדא שליט"א ר"י סלובודקא בחוה"מ סוכות שנת תשפ"ב לפ"ק (והיא לו נדפסה בגליון אהלי מועד מס' )38היכי תמצי של הוצאה מרשות לרשות
שלבן חוץ לארץ הוא אסור ולבן א"י הוא מותר ,והוא בשמ"ע שחל בשבת ויש סוכה של ג' דפנות ,ולבן א"י הוי כרמלית גמור כיון שאין לה דופן רביעית ,ומותר להוציא ממנו לכרמלית אחרת
[עכ"פ לשיטת הבי"מ והביה"ל שהובא לעיל] ,אבל לבן חו"ל דעדיין חשיבא סוכה לגביה משום ספיקא דיומא הרי שפיר י"ל מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת לחומרא ,שיחשב
אצלו רה"י אפי' מדרבנן ויאסר לו להוציא ממנו לכרמלית גמור[ .אבל אין לומר דגם נפק"מ ביניהם לענין היתר טלטול ד”א בתוך הסוכה עצמה ,דלענין זה ודאי דגם הבן חו"ל אסור כיון שגם
אצלו אינה סוכה אלא מכח ספק וא"כ אין להקל מכח זה אלא להחמיר].
אמנם נראה שכל זה אינו אלא אי נימא דהא דשרינן הטלטול בסוכה של ג' דפנות הוא משום מיגו ,בזה נמי שייכא לעשות מיגו לחומרא ולאסור להוציא ממנו לכרמלית ,אבל אי נימא דאין היתר
הטלטול בתוכו אלא דמשום מצוה הקילו ,ומ"מ עדיין נשאר כרמלית גמור ,לכאו' לא שייכא למימר שמפני כך יאסר לטלטל ממנו לכרמלית ,כין אין הוא רה"י יותר מן הכרמלית ,וגם בכרמלית
גופא הוי שרי לטלטל אילו הי' סוכה וק"ל.
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
מ
פפו<לא
בשאר דינים מיוחדים שאינן אלא באחת מהם לא שייכא מיגו .ולפ"ז
מאמרים והשגות
מבי נמצא דלעשות מיגו בקרפף יותר מב"ס לענין טלטול ד”א ,מתלי
מדרשא
על מאמרים בקובץ
'מדרש בהלכה' תליא בחקירה המתבדרת בבית המדרש ביסוד גריעותא דקרפף יותר
מב"ס שלא הוקל"ד ,אם החסרון הוא דאע"פ שיש לו מחיצות טובות
מ"מ אינו נעשה רה"י מדרבנן כיון דדמיא לרה"ר ,או דאין החסרון
אלא במחיצותיו דלא חשיבא מחיצות היכא שלא הוקפו לדירה וגם
הלכות יום טוב הם יותר מב"ס .דאם אין החסרון אלא במחיצות שפיר שייכא מיגו
דהוי דופן לענין סוכה אע"ג דלא הוקל"ד והוי יותר מב"ס ,ה"נ הוי
דופן לענין שבת ,אבל אם יש כאן חסרון בדין אשוויי רה"י ,א"כ מה
שייך בזה מיגו ,דלא מצינו בסוכה דהוי רה"י אלא דהוי סוכה כשרה,
א וא"כ לא שייכא מיגו כדברי המנח"ח והגור ארי' יהודה והעמק סוכות.
והרבה יש להאריך ולפלפל בצדדים אלו בסברות והוכחות לכאן ולכאן
הרב נתן אליהו הכהן סאנדער מכל דיני קרפף והמסתעף ואכ"מ.
ולפ"ז נראה דהא גופא הוי ספיקת הפמ"ג ,מהו יסוד גריעותא
קיום מצות שמחת יו"ט ע"י שליחת מתנה
דקרפף ,אם מחמת המחיצות בלחוד ,או מחמת אשוויי רשות היחיד.
ומה שציין לדברי המג"א בס"ק ט' ,מילתא אחריתא הוא ,דלפי שיטת
על מה שכתב פטרון הכולל שליט"א בגליון לחג הפסח העעל"ט רש"י ורא"ש שהביא שם המג"א המקילים משום מצות סוכה ,בלא
לייסד ולבאר דבכלל מצות שמחת יום טוב -הוא לשמח את הזולת,
מיגו נמי שריא ,אבל כיון דאנן לא קיי"ל הכי לפי דעת הפמ"ג לכן
הנני בזה להוסיף ראי' ליסוד החשוב זה.
בעינן למיגו ונכנסין לספק שנתבאר.
דהנה קיי"ל (או"ח סימן תקט"ז ס"ג) דביו"ט מותר לשלוח לחבירו
'תפילין' ,אע"פ שיו"ט לאו זמן הנחת תפילין ,כיון שראויים להניחם ח .גם יש לדון להיתר מצד דהוי קרפף מקורה
בחול ,והרמ"א מוסיף 'אפילו דרך רשות הרבים מותר לשלחן'.
אמנם באמת כל דברי הפמ"ג אלו לא נאמרו אלא לפי הצד דקרפף
ומקור הדין בגמ' (ביצה טו ,א) 'רב ששת שרא להו לרבנן לשדורי מקורה חשיב קרפף ,שהרי הסוכה מקורה בסכך ,ובשיטת הפמ"ג עצמו
תפילין ביומא טבא ,אמר ליה אביי והא אנן תנן כל שנאותין בו ביום אינו ברור מה דס"ל בזה ,דבפמ"ג במקום אחד (מש"ז סי' שנ"ח סק"א)
טוב משלחין אותו ,הכי קאמר כל שנאותין בו בחול ,משלחין אותו כתב בפשיטות דלא חשיב קרפף ,ובמקו"א (א"א שם סק"א) נשאר בצ"ע
ביום טוב'. בזה ,ובמקו"א (א"א סי' שס"ב סק"ג) כתב מקודם דחשיב קרפף ,ושוב
מבואר בזה ,דמותר לשלוח לחבירו אף מתנה שאינו עומד לשימוש כתב דאי נימא דחשיב קרפף צריך לחלק בין קירוי שנעשה לדירה
לצורך יום טוב ,אלא שתהא ראויה לשימוש בחול ,ואפילו להוציאה שמבטל שם קרפף לקירוי שלא נעשה לדירה דלא מהני[ ,וכן נראה
דרך רשות הרבים ,ולכאורה צ"ב ,דהא לא התירו הוצאה ביו"ט אלא שהוא דעת מהרש"ם בדעת תורה (סי' שנ"ח ס"א) שכתב דמהני קירוי אך
לצורך יו"ט ,וכיצד הותר להוציא דבר שאין בו צורך היום. לא במה שתשמישה לאויר ,נראה ביאור שיטתו דהיכא דהוי תשמישה
לאויר גם הקירוי הוי תשמישה לאויר וקירוי לא מהני יותר מדופן
והנה הרשב"א בעבוה"ק (ש"ג אות מ"ז) כתב וז"ל' :כל שנאותין בו
וק"ל ,ולפי חילוק זה לכאו' מהני תקרת הסכך שנעשה לשם תשבו
בחול כמות שהוא ואי"צ אומן לתקנו ,משלחין אותו ביו"ט ,ואע"פ
כעין תדורו] .וראיתי בס' נתיבות שבת (פי"ב הערה י"ח) שהבין דהא גופא
שאינו ראוי להשתמש בו ביו"ט ,כיצד ,משלחין תפילין תפורין ביו"ט,
הוי ספיקת הפמ"ג אצלינו אי קרפף מקורה חשיבא קרפף ,אמנם לא
ולמה התירו כן ולהוציא מרה"י לרה"ר ,לפי ששמחה היא לו שמתכבד
מסתבר לומר כן דא"כ לא הו"ל לסתום דמשמע מזה שהוא ספק
במתנותיו אצל חבירו והרי זה כצורך היום' .עכ"ל.
מיוחד גבי דיני סוכה.
וכ"כ בשו"ע הרב (תקט"ז ס"ג) 'ואפילו דבר שאינו ראוי לבו ביום
ואפ"ל עוד ,לפ"מ שמבואר בפמ"ג (מש"ז שם) דאפי' נימא דלא חשיב
אם הוא ראוי ליהנות ממנו בחול בלי שיצטרך לעשות מעשה בגופו
קרפף היינו דוקא כשכל הקרפף מקורה ,אבל אם אינו מקורה אלא
כגון תפלין וכיוצא בהם מותר לשלוח ביום טוב אפילו דרך רשות
המיעוט גם מקום המקורה חשיבא קרפף ,ואף הוא מצטרף לשיעור
הרבים ואף על פי שאסור להוציא שום דבר שאינו צריך לו ביום
טוב ואינו מוציאו אלא לצורך החול כמו שנתבאר בסי' תצ"ה מ"מ
סאתים וכדמוכח בשו"ע (סי' שנ"ח סי"ב) דקירוי לא מהני למעט משיעור
כיון שהוא נהנה ושמח במה שמשלח דורונות לחבירו הרי זה צורך סאתים אלא מכח פי תקרה .ולפ"ז י"ל דדברי פמ"ג שאצלינו איירי
שמחת יו"ט'. כשלא סיכך אלא ע"ג מיעוט הקרפף וא"כ ל"ש לבטל שם הקרפף
ע"י הקירוי .אבל לענין דינא ודאי דגם היכא שסיכך ע"ג כל הקרפף
ועל פי מה שהאריך שם דבכלל חיוב שמחת יום טוב הוא לשמח לא נפקא מידי דין קרפף כיון שאין דברי הפמ"ג ברורים להיתר ,וגם
את הזולת ,מובן היטיב דלשלוח מתנה המוכן להשתמש אף לימות בביה"ל (סי' שס"ב ד"ה או לשמור) העתיק דברי הפמ"ג ונשאר בזה בתורת
החול בכלל 'צורך היום' ,דבזה מקיים חיובו ומצוות היום 'שמחת יום ספק.
טוב'.
וכ"ז בקרפף יותר מב"ס לענין טלטול ד”א ,אבל בקרפף ב"ס לענין
ונראה דגם רש"י ותוס' שפי' היתר בשליחת תפילין ביו"ט משום טלטול כלים ששבתו בבית מחצר לתוכו אי שייכא במקורה ,לכאו'
דאין איסור בהנחת תפילין ביו"ט ,ותפילין חזי ליו"ט ,הצריכו לטעמא לפי הטעם שנתן בפמ"ג (מש"ז שם) להיתר מקורה משום דשוב לא
דהרשב"א דיש בזה משום שמחת יום טוב ,דאל"כ קשה ,דאם יסוד דמיא לרה"ר כיון דרה"ר גופה כה"ג שמקורה לא הוי אלא כרמלית,
ההיתר משום דחזי ליו"ט למה לא נשאר כמו שהבין בקושיא דכל א"כ הא לא שייכא בקרפף ב"ס לענין כלים ששבתו בבית ,דלאו
שנאותין בו היינו ביו"ט ,והכוונה שאם רוצה רשאי להשתמש בו ביו"ט, משום דדמיא לרה"ר כלל אתינן עלה ,אלא דומיא דע"ח וכמשנ"ת.
[עי' בזה בשו"ת אבני נזר או"ח סי' ב' אות כ"ז] ,רק נראה דגם לשיטתם אבל לפמ"ש בפמ"ג הנ"ל דקירוי שעשאוה לשם דירה מועלת להשוות
עיקר ההיתר משום שמחת יום טוב. הקרפף מוקף לדירה ,א"כ הא נמי שייכא לענין כלים ששבתו בבית,
[אולם עי' בתוס' הרא"ש ובריטב"א שביארו קצת באופן אחר ,דיש דכל שהוקף לדירה גם זה שריא.
בזה שמחת יום טוב של המקבל המתנה]. וא"כ להלכה אולי לענין טלטול ד”א בשבת שבחג בתוך הסוכה
עצמה שפיר יש להקל ולסמוך על שיטת רש"י ורא"ש דהותר איסור
טלטול דרבנן משום מצות סוכה ,כי כן כתבו הא"ר ואחריו המשנ"ב
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
אמ
מבי
מדרשא שמעת<תא
הושוו כולם וכו"ע מודה דאסור אף בדלא בקעי בה רבים ,וכמו מ"מ לא אמרו כלל שע"י הגריעותא בדפנות לא דהעיקר נקטינן כשיטה זו ,ואף שהם לא כתבו
דס"ל לרב הונא במבוי שנפרץ מצדו ,אבל שלא תועיל גדודי לא נחשבות למחיצה ,אלא שאמרו שאע"פ שנחשבות להקל אלא בשעת הדחק ,מ"מ יש לסמוך על עוד ב'
מוכח כלל ,כי מבואר שם בגמ' לגבי מבוי שנפרץ מצדו ,דאף למחיצה מ"מ אסורה בטלטול ,וא"כ מאי מיגו שייך הספיקות שבפמ"ג לקולא ,הא' דאולי יש כאן מיגו
לרב הונא שאוסר פרצת צדדין אף בדלא בקעי בה רבים ,מ"מ כאן כי לא מצינו היתר טלטול בסוכה כלל וק"ל. דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת ,הב'
מודה דבאיכא גידודי מותרת ,ואם כן מצד חשבון הסוגיא אין אולי לא שייכא דין קרפף כלל היכא שכל הקרפף
מוכח דבמבואות המפולשין בראשיהן שאני נמי לענין זה). מקורה .אבל לענין טלטול כלים ששבתו בבית
תבנא לדינא מחצר לקרפף ,הנה היכא שהחצר ג"כ מסוככת יש
וסברת הנתיבות מבואר שם שהבין ,דדוקא
בפרצת צדדין מצאנו בגמרא דמועיל גדודי ,משום א] סיכך ע"ג קרפף יותר מב"ס ,לענין טלטול ד”א להקל עכ"פ בשעת הדחק משום מצות סוכה ,אבל
דיסוד איסור דידה הוי רק מכח בקיעת רבים, בתוך הסוכה עצמה ,י"ל דשרי אפי' שלא בשעת שלא בשעת הדחק לא כיון שאין מקום לומר מיגו,
וכדחזי' דלרב חנין בר רבא אינו אסור רק בבקעי בה הדחק ,ודוקא בשבת שבתוך החג וכשקירה עכ"פ וגם להתיר מטעם הקירוי קשה ביותר כיון שלפי חד
רבים ,וא"כ אף לרב הונא שחולק וסובר דלא בעינן רוב הקרפף ,אבל כשלא קירה אלא מיעוט הקרפף מטעמי ההיתר שבפמ"ג לא שייכא כאן וכמשנ"ת.
בקיעת רבים בפועל ,מ"מ מודה דבאיכא גידודי או בשאר שבתות אין להקל אלא בשעת הדחק. אבל היכא שאין החצר מסוככת שמבואר בפמ"ג
המעכבת בקיעת רבים דמותרת .אבל מבואות ב] ולענין טלטול מחצר לקרפף ואפי' היכא שהקרפף דלית כאן היתרא אפי' לפי שיטת רש"י ורא"ש אין
המפולשין בראשיהן ,איסור דידה אינו משום להקל כלל.
אינו אלא ב"ס או פחות ,היכא שהחצר ג"כ מסוככת
בקיעת רבים כלל ,אלא מצד עצם היותה מפולש, יש להקל בשעת הדחק ,אבל אם אין מסוככת אלא
וממילא דאף גדודי אינה מועלת להתירה ,כי אין ט .דין הטלטול במי שסיכך על
הקרפף אסור אפי' בשעת הדחק. מחיצות גרועות של שתי או ערב
צורך בבקיעת רבים לאיסורה ,עיי"ש ,והנה כמה
ג] סיכך ע"ג מחיצות של שתי או של ערב יותר ועוד דבר אחד נשאר לדון ,והוא לענין דין
שחיפשתי לא מצאתי חולק בזה ,ואדרבה ,סתימת
מב"ס ,בשעת הדחק שרי לטלטל בו ד”א ,אבל שלא המבואר בשו"ע (סי' ש"ס ס"א) דבמחיצות של שתי
הפוסקים שלא הזכירו שום תנאי בדין זה משמע כן.
בשעת הדחק אסור. או של ערב לבד ביותר מסאתים אפי' היכא דהוקף
ונשאר לנו לבאר באיזה אופן נכנס בכלל דין לדירה לא שרינן ליחיד ,ואפי' בשיירא ג"כ אסור
זה דמבואות המפולשין בראשיהן,להיות אסולה היכא שיש בו סאתים פנוי ,מה הדין כשסיכך על
אףבאיכא גידודי,ובאיזה אופן אינו אלא בכלל דינא
דמבוי שנפרץ מצדו ומבוי עקום שאינן אסורין רק
בבקעי בה רבים .בגליון העבר כבר נתבאר לנו דין
ג מקום כזה שיש לו ד' מחיצות גרועות של שתי או
של ערב והוא יותר מב"ס ,דהסוכה ודאי כשרה הוא,
זה .במבוי שאין לו רק שני מחיצות בלבד ,שאסורה הרב יחיאל מנחם מייזליש ואע"ג דאדרבה הרי בסוכה אפי' היכא דהוי פחות
מב"ס מצינו שפסול במחיצות גרועות וכמ"ש התוס'
אף בדלא בקע בה רבים ,ועתה נבאר דין מבוי שיש בדין מבואות מפולשות לרשות הרבים (סוכה י"ז ע"ב ד"ה מהו וד"ה בפחות) ,הרי כבר כתב המג"א
לו שלש מחיצות גמורות שהעומד מרובה ,אלא אם אסורה בדלא בקעי בה רבים (סי' תר"ל בהקדמה) דהיינו דוקא כשיש ג' דפנות אבל
שפתחי המבוי המה ברוחות מכוונות ,אם אסורה בד' דפנות מהני אפי' מחיצות גרועות ,וכן נקטו
בדלא בקע בה רבים כעיקר דינא דהברייתא או לא, קיימא לן (שס"ד סעיף א) דמבוי המפולש בשני
ראשיו לרשות הרבים דצריך צורת הפתח מכאן אחריו החיי"א (כלל קמ"ו ס"ג) והמשנ"ב (סק"ז) ,וסתמא
ויבואר שנחלקו בזה הפוסקים. משמע אפי' יותר מב"ס.
ולחי או קורה מכאן ,וכמבואר בברייתא (עירובין ו'
מסתפק אם מחיצה שהעומ"ר ע"א) דכיצד מערבין דרך רשות הרבים ,עושה לו והנה אם באנו לדון משום שיטת רש"י ורא"ש
עומדת בפני דינא דמפולש. צורת הפתח מכאן ,ומוקמינן לה בגמ' במבואות שהתירו איסור טלטול דרבנן משום מצות סוכה
המפולשין לרשות הרבים. גם בזה יש להתיר עכ"פ בשעת הדחק כדברי הא"ר
הנה ,עצם הברייתא דכיצד מערבין מבואות
הנה ,הך דינא דמבוי המפולש בראשיו ,נראה ומשנ"ב .אבל אם באנו לדון מדין מיגו דהוי דופן
המפולשין לרשות הרבים נראה דאיירי במבוי שיש
דגרע דינו ממבוי שנפרץ מצדו ,דקיי"ל (שס"ה סעיף ב)
לענין שבת הוי דופן לענין סוכה ,נראה לכאו' דבזה
לו שני כתלים בלבד ,וכמבואר בלשון הרמב"ם
דבעינן שיהא בקעי בה רבים ,ואי לא בקעי בה רבים ודאי לא שייכא מיגו ,והוא עפ"ד התו"ש שכתב
שכתב (פי"ז הלכה א)"ומבוי שיש לו שני כתלים בלבד
(סי' ש"ס סק"ד) וז"ל ,ונראה פשוט דמכל מקום אסור
הוא הנקרא מבוי מפולש" ,וכן הוא הפירוש של אינה אסורה .ולא כן הוא גבי מבואות המפולשין
לטלטל ממנו לכרמלית דמקרי רשות היחיד גמור
מפולש בעלמא בש"ס( ,עיין סוכה ז' ע"א ,שבת ו' ע"א). בראשיהן לרשות הרבים ,דלא מצאנו לא בש"ס ולא
ול"ד לקרפף בסימן שמ"ו ע"ש ,ולא מיבעיא לדעת
אמנם ,מאחר שהברייתא אומרת דצריך צורת בפוסקים שיהא בה תנאי דבעינן שיהא בקעי בה
רש"י דס"ל דחצר שנפרצה לכרמלית אסור לטלטל
הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן ,צ"ע אם במה רבים ,וכפי הנראה באמת גרע טפי ואסור אף בדלא
ממנו לכרמלית א"כ מכ"ש הכא ,דהא חצר שנפרצה
שעושה צורת הפתח שהעומ"ר ,בהכי סגי לן לאפוקי בקעי בה רבים.
בשבת לכרמלית אסור לטלטל בה דלא אמרינן בה
מתורת דינא דמבוי המפולש בראשיו ,וממילא יהא והכי מוכח בגמרא (עירובין ו' ע"א) גבי מבוי שנפרץ שבת הואיל והותרה הותרה ,כיון דליתנהו למחיצות
דינו כמבוי שנפרץ מצדו ,או דלמא כל שלא עשה מצדו ,דמצאנו באמת שנחלקו בה אמוראי ,רב הונא כמ"ש סימן שע"ד ס"ב ע"ש ,והכא קי"ל דאם היה
צורת הפתח על פני כולה לא יצא מכלל דינא סובר דאסור אף בדלא בקעי בה רבים ,רק אנן קיי"ל ג' ומת אחד מהן בשבת מותרים כמ"ש ס"ב כיון
דהברייתא ,וחשוב מפולש גמור. כרב חנין בר רבא שסובר דאינו אסור רק בדבקעי דאיכא מחיצות ש"מ דהכא עדיף טפי כדאיתא
ושורש הספק הוא ,אם דינא דהברייתא דמבוי בה רבים .ומדהעמידו פלוגתייהו גבי פרצת צדדין בש"ס דף י"ז ,אלא אפילו לדעת התוס' שהבאתי
המפולש בראשיו שייך רק במבוי שיש לו שני דוקא ,שמעינן מינה כי בהא דוקא פליגי ,אבל בסימן שע"ד דבחצר שנפרצה שרי להוציא ממנו
כתלים בלבד ,דבזה הוא דנכנס בכלל דינא דמפולש, בעיקר דינא דהברייתא דהיינו מבואות המפולשין לכרמלית מכל מקום בכאן אסור דמקרי רשות
כיון דהשער פתוח במלואו ,הרי המבוי פתוח בראשיהן ,בזה כו"ע מודו דאסור אף בדלא בקעי בה היחיד גמור כיון דאיתנהו למחיצות עכ"ל .והעתיק
לרשות הרבים "משני ראשיו" ,אבל כשהפתח רבים. המשנ"ב (שם סק"ה) דעתו להלכה.
עומדת בצד שישנו מחיצה שהעומ"ר ,אין על הפתח הרי מדבריו דדין זה שאני לגמרי מדין קרפף
תורת פתח וראש המבוי ,אלא דיינינן ליה כמבוי דברי הנחלת יעקב דאסור אף בדאיכא גידודי שלא הוקל"ד ,דאע"ג דשם מותר להוציא ממנו
הנפרץ מצדו .או דלמא ,לא חשיב פרצה מצדו מצאתי בספר נחלת יעקב (למרן בעל נתיבות לכרמלית כמבואר בהדיא בשו"ע (סי' שמ"ו ס"ג) ,משום
אלא הנפרץ במחיצות הצדדין של המבוי דוקא, המשפט) שכתב כן ובתוספת רבותא טפי ,דכתב שם דג"כ חשיבא כרמלית ,אבל זה לא חשיבא כרמלית
וכמשמעות הגמרא גבי מבוי שנפרץ מצדו ,אבל דבמבואות המפולשין בראשיהן דאסורה אף בעיקר כלל אלא דאיסור טלטול הוא דרמיא עלה ,ולכן
בכה"ג שהפירצות הן ברוחות מכוונות ,אף שהפתח גדודי המעכבת את בקיעת הרבים( .ובאמת כ"כ לא שייכא בה דין דכיון שהותרה הותרה ,ולפ"ז ודאי
עומדת בצד מחיצה שהעומד מרובה ,מכל מקום מוכח מהגמ' ,כי ע"כ לא מוכחא אלא דבמבוי מפולש בראשיו דלא שייכא מיגו ,דאפי' נימא דהוי חסרון בדפנות,
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
במ
מבי
מדרשא פפולא גרע ממבוי שנפרץ מצדו ,ונכנס בכלל עיקר דינא דהברייתא דמבואות
המפולשין בראשיהן.
ב (ומצאנו בחזון איש שדיבר מזה .כמה פעמים ,ובמקומות הרבה נוטה דעתו לכאן,
ובכמה מקומות לכאן ,וכנראה שמסתפק בזה).
הרב אברהם יוסף שטיינמעטץ כמה הוכחות דהוה בכלל דינא דמפולש גמור.
ביאור האיסור לעשות מלאכה לאו"נ לענ"ד הדבר ברור ,כי בכה"ג גרע ממבוי שנפרץ מצדו ונכנס בדין
כשכבר יש לו מוכן מבואות המפולשין בראשיהן לרשות הרבים .דמלבד כי כן משמעות
תק"ו ס"ז ,ותקכ"ז סעיף י"ח הגמ' דלא חשיבא פרצת הצדדין רק הנפרץ במחיצת הצדדין ,עוד
מוכח כן מהסוגיא מכמה צדדין.
במה שהפליא הרב ר' יואל הלל יאזעפאוויטש שליט"א במאמרו א .כבר הוכח ונתברר במאמרינו בגליון הקודם ,דמבוי שיש לו שני
בהגליון פנינים מבי מדרשא שיצא לאור על חג השבועות העעל"ט, כתלים בלבד ,דאין איסורו מכח תקנת מבואות המפולשין בלבד ,כי
בשאלה בענין יש לו אי מותר לבשל עוד לאו"נ ,והאריך טובא בחריפות מלבד זאת חסר כבר בעיקר דינא דלאשוויי רשות היחיד ,כי מדרבנן
ובקיאות כדרכו הטוב ,ובתו"ד מביא דברי החזו"א (באו"ח סי' קכ"ד פסחים בעי' שלש מחיצות גמורות למנין המחיצות דבעינן כדי לאשוויי רשות
מ"ו ע"א תוד"ה רבה) דמי שבישל קדירה ביו"ט ואח"כ נמלך לשיירה לחול, היחיד .וכמשנ"ת שם באריכות שכן דעת כל הפוסקים ,דאף חצר שאין
מן הדין הי' מותר עכשיו לבשל שוב ליו"ט אלא דחיישינן להערמה שלא נוהגת בה תקנת מבואות המפולשין ,מכל מקום שלש מחיצות גמורות
יעשה כן בתחילה ,אבל אם בישל הראשונה בחול ודאי מותר עכ"ל מיהא בעינן( .ומעת שהעלינו הדברים עלי גליון ,מצאנו עוד הדברים מפורש במשנה
החזו"א .והפליג הרב ר' יואל הלל עליו ,דלכאו' נעלם ממנו לפי שעה ברורה סימן שס"א ,וקמה גם נצבה מה שביארנו שם בדעתו .וכן מצאתי מפורש בשו"ת
דין המפורש בסי' תק"ו ס"ז. נפש חיה סימן כ"ט וסימן ל').
ולענ"ד דמהגאון החזו"א לא נעלם שום דבר ,ואדרבה נעלם מהנ"ל וא"כ עכ"ח לנו לומר דהברייתא דכיצד מערבין דרך רשות הרבים,
מחצה"ש מפורשת בסי' תקכ"ז סי"ח .ואפשר דגם שועה"ר מפורש בסי' שחידשה לנו תקנת מבואות המפולשין ,ולא קאי אלא למבוי שיש לו
תקכ"ז סכ"ז ,וכמו שנבאר. שני כתלים בלבד ,כי בכה"ג בלא"ה כבר חסר בעיקר דינא דרשות
והוא ,הדין שמביא שם במאמרו ,דמבואר בשו"ע שם סעי י"ח דמי היחיד ,אלא על כרחך דעיקרא דמילתא קאתי הברייתא לדין מבוי
שבישל לצורך יו"ט בשעה שהי' לו עירוב תבשילין ואח"כ נאבד העירוב, שיש לו שלש מחיצות גמורות שהעומ"ר ,ואין בה חסרון מצד דינא
יכול להניח מה שכבר בישל ,שיהי' לשבת ,ויבשל שוב ליו"ט ,וכתב המ"א דרשות היחיד ,דמכל מקום כל שלא עשה תיקון צורת הפתח על פני
(סקי"ז) אבל אסור להניחו לחול ,ובאמת בזה נכונים דבריו מה שכתב כולה ,אסורה מכח תקנת מבוי מפולש .ואם כן מוכח מזה ,דאף כשיש
שם דבפשטות זהו דין שנתחדש כאן דוקא ,שהתירו לצורך שבת ,וזהו צורת הפתח שהעומד מרובה ,לא יצא מכלל מפולש עד דאיכא צורת
מ"ש המ"א דלצורך חול אסור ,והראי' שהמ"א ציין לסי' תק"ו ס"ז ,ושם הפתח על פני כולה.
מבואר האיסור דיש לו פת נקי' אסור לאפות פת אחרת ,חזי' מפורש
ודוחק לומר דלת"ק דהברייתא באמת אין אנו צריכים לתקנת
במ"א דלהניחו לחול אסור משום זה ,דהוי שלא לצורך דהרי יש לו,
מפולש ,וכל האיסור הוא אך ורק משום דחסר במנין המחיצות ,ולא
וא"כ אמאי שוב מותר להניחו לשבת ,ולבשל עכשיו לצורך יו"ט ,אה"נ
אתא ת"ק אלא לאפוקי מחנניה שסובר דבעינן דלת ,כי משמעות
דבשעת בישול הי' לו ע"ת ,אבל עכשיו של"ל ע"ת שכבר נאבד ,האיך
הברייתא היא שיש כאן תקנה חדשה .וכן מבואר בתוספות (ז' ע"א ד"ה
מותר לבשל לצורך יו"ט הרי יש לו כאן תבשילין מוכנים .וצ"ל כמ"ש,
בקעה ובמהרש"א שם) ,כי ת"ק קאתי להצריך צורת הפתח ולא לאפוקי
דלענין שבת התירו ,כיון דמה"ת מותר בלא ע"ת רק תקנת חכמים הי'
מחנניה בלבד ,עיי"ש,
לעשות עירוב ,ע"כ באופן דנאבד התירו לעשות בזה לשייר מה שבישל
לשבת ולבשל עתה ליו"ט. (ולמה שביארנו בגליון העבר שיטת הריטב"א בזה היה מקום לדחות ,מכל מקום
אבל במחצה"ש מבואר מהלך אחרת שכתב דהאיסור מ"ש המ"א הדברים נאמרו רק לשיטתו ,ואין זה שיטת כל הראשונים).
להניחו לחול הוי משום דנמצא מה שבישל למפרע הי' לחול ,ואסור, ב .הנה הרמב"ם השמיט כל דינא דמבוי שנפרץ מצידו ,ודעת המגיד
דהרי בישלו ביו"ט ,רק אם מניחו לשבת ,הרי בשעת בישול הי' לו ע"ת משנה וב"י כי דעתו ז"ל דלדינא לא קיי"ל דינא דפרצת צדדין כלל,
ולצורך שבת הי' מותר לבשל אז ,ע"כ אין חסרון במה שמניחו לשבת, ואינה אוסרת אף בבקעי בה רבים ,עיי"ש .מאידך גיסא ,מצאנו דבנדו"ד
אע"ג דבשעת בישול כוונתו ליו"ט אין כוונה זו אוסרו)א . במבוי שיש לו שלש מחיצות גמורות הפתוח ברוחות מכוונות ,דמודה
ומבואר מדבריו דאין כאן איסור כלל דיש לו ,דהיינו הדין דמבואר הרמב"ם דאסור.
בסי' תק"ו ס"ז דיש לו פת נקי' ,אסור לאפות עוד ,ומקורו בסמ"ק ,ולכאו' דהנה כתב הרמב"ם (פי"ז הל' י"ח) ,נפרץ המבוי במלואו לחצר
צ"ל דסבר המחצה"ש שכל האיסור דיש לו הוי רק בסתמא ,שיש לו פת ונפרצה החצר כנגדו לרשות הרבים ,הרי זה אסור מפני שהוא מבוי
נקי' בלי שום כוונה להניח פת זו לאיזה צורך ,ורוצה לאפות פת אחרת מפולש ,והחצר מותר ,שחצר שהרבים נכנסים בזה ויוצאים בזה הרי זו
כדי לאכלו ביו"ט ,זהו אסור ,וזה איסור גדול יותר מהערמה דנקרא שלא רשות היחיד גמורה ,ומקור הדברים הוא בסוגיית הגמרא דף ח' .והנה,
לצורך והי' אסור מה"ת( ,אבל למעשה אינו מה"ת משום הואיל) ,אבל באופן הך מבוי שנפרץ לחצר ,לכאורה הוא ממש מפולש כמו בנידו"ד .שהרי
שמייחד הפת שיש לו לאיזה צורך אחר אפילו לצורך חול אין איסור פתוח לרשות הרבים ברוחות מכוונות ,ועכ"ח שיש כאן נמי מחיצה
של אפיי' שלא לצורך ,דהא צריך לו עכשיו פת ,וא"א לו ליטול מה שיש גמורה שהעומד מרובה העומדת כנגד הפילוש ,וזה מוכח מהא דהחצר
לו דהרי מיוחד לאיזה צורך. מותרת ,חדא שהרי אף חצר שאין בה דין מפולש מכל מקום שלוש
מחיצות גמורות של עומד מרובה מיהא בעי ,כמשנ"ת בגליון העבר,
ועוד דהרי הרמב"ם קרי לה להחצר ד"הרי היא רשות היחיד גמורה",
ואגב ,מבואר כאן במחצה"ש דמן הדין הי' מותר להערים ולבשל יותר ממה א. ולשיטת הרמב"ם אין רשות היחיד גמורה רק בד' מחיצות דאורייתא,
שצריך לו ואומר אני צריך ,ומתכוון להניחו לחול ,אלא אסרו משום גזירה ,דאם ואם כן עכ"ח שיש כאן שלש מחיצות גמורות ,כי לחי לא מהני רק
יעשה כן ביו"ט הסמוך לשבת יתבטל תקנת ע"ת ,ומקורו ברש"י (דף י"ז ע"ב ד"ה ואם
הערים) וחזי' שם ברש"י דה"ה לצורך חול האיסור משום גזירה שיתבטל האיסור
ברוח רביעית ,כמו שכתב הרמב"ם (שם הלכה ט) ,באופן היוצא דהכ
של בישול לצורך חול ,ע"ש. מבוי מפולש כמו בנידו"ד.
והשתא ,כיון דהרמב"ם לא ס"ל איסורא דמבוי שנפרץ מצדו,
ומתיר אף בבקעי בה רבים ,על כרחך דמה שמודה בזה לאיסור הוא
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
גמ
מבי
מדרשא שמעת<תא
דמלת מצדו דכולל נמי פרצת שכנגדו ,וכדחזינן בין מן הצד ארבעה וכו' .הנה לגרסת הירושלמי משום דבכה"ג נכנס בעיקר דינא דהברייתא ,וחשוב
בפסקי הרי"ד גופא דקרי לה נפרץ בראשו ,ולא מפורש ,דאף מאן דמתיר פרצת צדדין ,מודה בנפרץ כמבוי המפולש בשני ראשיו .ועיין טו"ז (שס"ה אות ג')
כללה בהדי נפרץ מצדו ,וכן נראה מדבריו ב"תוס' שכנגדו דאסורה .ולכאורה הטעם בזה כמו שנתבאר, שבאמת עמד בזה דיש כאן סתירה בדברי הרמב"ם,
הרי"ד" בסוגיין ,שמפרש את הפלוגתא דרב הונא כי בהאי גוונא שנפרץ ברוחות מכוונות ,גרע ממבוי ונשאר בצ"ע(,ועיי"ש בפרי מגדים) .ומצאתי בחמד משה
סובר דחשבינן מה שנפרץ מצדו כאילו נפרץ שנפרץ מצדו ,והוה בכלל דינא דמבואות המפולשין שאכן תמה על תמיהת הט"ז ,כי החילוק הוא פשוט
בראשו ,ורב חנינא אמר רבא דוקא נפרץ מראשו בראשיהם ,דכו"ע מודה דאסורה. וכמו שנתבאר.
אסור ,ומשמעות דבריו ,כי דוקא נפרץ במחיצות אלא שראיתי בגאון יעקב (ח' ע"א ד"ה) שמפרש ולפי זה דבכה"ג חשוב מפולש גמור ,לכאורה
הצדדים חשיבי פרצת צדדים ,והיינו משום דבתוס' טעם הירושלמי ,דלפיכך כו"ע מודי בזה דאסורה, נמצא לדינא כי בכה"ג אסורה אף בלא בקעי בה
הרי"ד מפרש הגמרא על דרך רש"י. משום דבנפרץ שכנגדו מסתמא לעולם בוקעין בו רבים ,כמו במפולש גמור דהוי דינא הכי .ולפי"ז
ו .אביא בקצרה מג' אחרונים ,דמבואר נמי כן רבים ,ולפירושו באמת אין שום חילוק יסודי במה צ"ל דמה שנקט הרמב"ם והטושו"ע(שס"ה ס"ג)
בדבריהם .א] הבית אפרים (סימן כ"ה ד"ה ואיברא). שנפרץ שכנגדו ,אלא משום דמסתמא בוקעין בו דהרבים נכנסים בזה ויוצאים בזה ,דלאו משום
שסובר דבחצר איכא דין מפולש רק כשהפתחים רבים( ,ומכל מקום גם לפירושו אין ראיה להיפוך ,כי עיי"ש איסורא דמבוי נקטינהו ,אלא לרבותא דחצר ,דאף
מכוונים זה כנגד זה ממש( ,ומקור דבריו הוא מכח הגמ' בגאון יעקב שמבאר דהירושלמי איירי כשהפתחים אינם בבקעי בה רבים החצר מותרת .וכן מצאתי כתוב
דף ח' שמחלק בכך לענין חצר ,ודעתו לדינא כפי הפירוש של מכוונות ,אלא שהם ברוחות מכוונות ,ובזה סבירא ליה להגאון שם בחמד משה.
המהרש"א שם ,דהגמרא נשאר כן אף למסקנא) ,ומבאר שם יעקב דבעינן בקיעת רבים( ,ויובא בעז"ה להלן אות ו') ,אבל (ואף דמדברי הט"ז משמע דחולק בזה ,וסובר דאף בכה"ג
את החילוק בזה ,כי בחצר איתא רק דינא דמבואות במכוונות ממש מודה דאסור אף בלא בקיעת רבים ,וכמשנ"ת). תלוא בדין פרצת הצדדים ,ואינו אסור רק בבקעי בה רבים,
המפולשים בראשיהם .אבל דינן דמבוי עקום ופרצת ולענ"ד פירושו באמת תמוה .חדא ,כי לפי הס"ד נראה שאין ראיה לנדו"ד ,כי באמת בכה"ג גרע טפי מנדו"ד,
הצדדין לית בה .הנה לכאורה מוכח מזה כמשנ"ת, דהגמרא קודם דמקשה ממבוי עקום ,באמת קס"ד שהרי אין המבוי מפולש לרשות הרבים להדיא ,אלא דרך החצר,
דכל שמפולש במכוונין ,אף מחיצה של עומד דמאן דמתיר פרצת צדדים מתיר אף בבקעי רבים, וכאשר באמת כתב כן מרן הנתיבות ,דאף לשיטתו דמפולש
מרובה אינה עומדת בפניה .כי על כרחך דאיירי ורק לאחר דמקשה ממבוי עקום משנינן בגמרא דמכוונים אסור אף בלא בקעי בו רבים וכמו שיובא להלן ,ומכל
בכה"ג שיש מחיצה של עומד מרובה ,דבלאו הכי דבבקעי רבים כו"ע מודי דאסור ,א"כ אין לפרש מקום בהסוגיא דף ח' שאין המבוי מפולש להדיא,מודה דאינו
אין חילוק בין מכוונין לאין מכוונין ,כי הכל כפרוץ. טעם הגירסא דירושלמי דכולי עלמא מודה בנפרץ בכלל מפולש גמור ,וכל איסורא דידה הוי רק מכח בקיעת רבים,
ואפילו הכי כתב דבמכוונין חשוב מפולש גמור. שכנגדו משום דמסתמא לעולם בקיעת רבים ,כי ואפשר דכן הוא נמי דעת הט"ז ,ומ"מ בשיטת הרמב"ם שמתיר
ב] הגאון יעקב (דף ח') כתב דמבוי המפולש טעם זה אינו עולה לפי הס"ד דמאן דמתיר מתיר פרצת צדדים אף בבקעי בה רבים ,נראה ברור כמשנ"ת וכמ"ש
העומד כנגד מחיצה של עומד מרובה ,ואין הפתחים אף בבקעי רבים ,ולגירסת הירושלמי כן הוא בעצם החמד משה).
מכוונין דאסורה רק בבקעו בה רבים .ומבואר המימרא דרב חנין בר רבא ,אם כן עכ"ח דזהו אף ג .הנה בהברייתא מבואר דלחנניא לא סגי במבואות
מדבריו שם ,דמכוונן הפתחים ממש סובר דאסורה לפי הסלקא דעתך. המפולשין בצורת הפתח בלבד ,אלא בעינן לתקנה
אף בלא בקעו בה רבים ,וזה להדיא כמשנ"ת. ועוד יותר קשה ,כי באמת הירושלמי משני בדלת .ומבואר בגמרא שם גבי ההיא מבוי עקום
ג] עיין בית מאיר (ריש סי' שס"ה) .שכתב ,דמבואות הפירכא דמבוי עקום באופן אחרת מהבבלי ,עיי"ש דהוי בנהרדעא (ו' ע"ב) דלשיטת חנניא אף במבוי
המפולשים לרשות הרבים ,כל איסור דידה הוי רק בירושלמי וז"ל ,אמר רבי יוסי בר בון כדי לעשות עקום שתורתו כמפולש ,נמי בעינן דלת .והרשב"א
מכח תקנת מפולש ,ואין שייך בה איסורא דפרצת הכל רשות אחת ,ועיי"שבהמפרשים כי זהו תירוץ בעבודת הקודש (שער השני אות א) פסק כן לדינא,
צדדין ,כי שני הצדדים פתחים הם לצאת ולבא ולא אחרת ,ואם כן לפי הירושלמי ,אף למסקנא נשאר כשמואל דאמר הלכה כחנניא ,וכן כתב שם (הלכה
חשיבא פירצה( ,עיי"ש ואכמ"ל בזה) ומשמעות דבריו, כן דמאן דמתיר מתיר אפילו בבקיעת רבים( ,וכשיטת י"ז) לגבי מבוי עקום(.ועיין פרישה (שס"ד ג) דמבוי עקום
כי אף בכה"ג שישנו מחיצה של עומ"ר ,מ"מ פתחים הרמב"ם שמתיר אף בבקעי רבים) ,ועיי"ש בפני משה דזהו אף להרשב"א סגי בצורת הפתח ,וצ"ע כי לכאורה נסתר מדברי
הם ,ואין אסורה רק מכח דין מפולש ,ולא מכח כל מטרת השו"ט שם בירושלמי ,וא"כ עכ"ח טעם הרשב"א מהגמרא ,ונתעוררתי לזה על ידי הרב יצחק אייזיק
איסור דפרצת צדדין. הירושלמי הוא כמו שנתבאר ,דנפרץ שכנגדו הוי גאלד ,וצ"ע),
בכלל מפולש גמור. אמנם לגבי מבוי שנפרץ מצידו נראה דאף חנניא
יבואר דנחלקו בדין זה מודה דסגי בצורת הפתח ואין צריך דלת ,כי כן היא
בעל אבן העוזר ובעל נחלת יעקב ה .נתעוררתי על ידי כמה מרבני הכולל מדברי
"פסקי הרי"ד" בסוגיין ,והובא גם כן במאירי בשם משמעות הרשב"א בעבודת הקודש שם (הלכה כ"ב)
אמנם מצאתי שדין זה במחלוקת שנויה בין מרנן יש מפרשים ,דהנה בגמרא אמר רב חנין בר רבא שסתם בזה .וגם סמכה אצל פרצה בקרן זוית דסגי
בעל אבן העוזר ובעל נחלת יעקב .דהנה נחלקו אמר רב מבוי שנפרץ מצדו בעשר מראשו בד', בצורת הפתח ,וכן מפורש בחידושי הרשב"א (ו' ע"א
רבותינו בעל אבן העוזר ובעל הנחלת יעקב בדין ופרכינן מה שנא מצדו בעשר דאמרינן פסחא הוא ד"ה מבוי) ,דבמבוי שנפרץ מצדו סגי בצורת הפתח,
חצר שנפרץ מצדה .אם בחצר נוהגת איסור דפרצת מראשו נמי נימא פתחא הוא ,אמר רב הונא בריה (והיה מקום לדחות כי הסוגיא שם קאי אמימרא דרב ,ורב סובר
צדדים ,כמו במבוי שנפרץ מצדו דקיי"ל דאסורה דרב יהושע כגון שנפרץ בקרן זוית .הנה רש"י וכל דהלכה כתנא קמא ולא כחנניה ,ואולי משום הכי נקט הרשב"א
בדבקעי בה רבים הראשונים פירשו דנפרץ מראשו היינו שהיה המבוי שם דסגי בצורת הפתח ,אבל לדינא שפסק הרשב"א כשמואל
כי הנה ידוע שיטת אבן העוזר (סי' שס"ה סעיף ב'), רחב כ' אמה ונפרצה פרצה באותה סתומה ,אבל דאמר הלכה כחנניה ,בעינן דלת אף במבוי שנפרץ מצדו ,מכל
הסובר דבחצר איכא איסור מפולש ,דכמו במבוי הפסקי הרי"ד מפרש דמראשו היינו שנפרץ בהצד מקום בסוף דברי הרשב"א שם מוכח כי דבריו שם קאי אפילו
המפולש בשני ראשיו לרשה"ר צריך צורת הפתח שכנגד הפתח ,וכמו הירושלמי הנ"ל ,ולפי פירושו אליבא דשמואל ,עיי"ש).
מכאן ולחי או קורה מכאן ,הוא הדין נמי בחצר יוצא דהבבלי חולק עם הירושלמי בזה ,כי הרי והנה בנידו"ד במבוי המוקף שלש מחיצות
המפולש בשני ראשיו ,דבעי צורת הפתח מכאן בגמרא דילן מקשה מאי שנא מצדו דאמרינן פתחא גמורות ופתוח ברוחות מכוונות ,מבואר להדיא
ופסין מכאן .ומקור דבריו שם הוא מהתוספות (צ"ד הוא ,מראשו נמי נימא פתחא הוא ,ולפי זה מפורש בתוספות (צ"ד ע"א ד"ה מ"ש) ,ובראשונים שם ,דלחנניה
ע"א ד"ה ומ"ש) ,שמבואר בדבריהם דחצר המוקפת כי אף בנפרץ שכנגדו דלא גרע מפרצת צדדים, בעינן דלת ולא סגי בצורת הפתח ,ולכאורה זו
בשלש מחיצות של עומ"ר ,דיש בה איסור מפולש. ולכאורה מוכח כן בשיטת הפסקי הרי"ד. הוכחה ברורה ,כה"ג גרע ממבוי שנפרץ מצדו,
וכן מביא שם מהרשב"א בעבוה"ק (שער א' אות פ"ד), מאידך גיסא נראה ,כי לפירש"י וכל הראשונים ונכנס בכלל דינא דהברייתא ,והוה כמבוי המפולש
דחצר המוקפת בשלש מחיצות גמורות ,דלא סגי שלא פירשו כן ,דלשיטתם אין הבבלי חולק על בראשיו.
לה בלא צורת הפתח ,וכדין מפולש. הירושלמי בזה ,דאדרבה ,מדחזי' בגמ' שלא נחלקו ד .מצאתי הדברים להדיא בירושלמי ,וז"ל :רב ירמיה
וכתב שם האבהעו"ז ,כי מדברי התוספות אלא במבוי שנפרץ מצדו ,משמע דבנפרץ שכנגדו בשם רב ,מבוי שנפרץ מכנגדו בארבעה מן הצד
והרשב"א שכתבו דיש בחצר דין מפולש ,יש ללמוד כו"ע מודה וכשיטת הירושלמי ,כי אין המשמעות יותר מעשר .חברייא בשם רב ,לא שניא ,בין שכנגדו
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
דמ
מבי
מדרשא פפולא דהה"נ דיש בחצר דינא דפרצת צדדים .כי התוספות שם הלא איירי
בחצר המוקפת בשלש מחיצות גמורות ,ולא בחצר שאין לה רק שני
אלא דאם הפת הראשונה נאפה ביו"ט יש איסור של הערמה ,שכ"א כתלים לבד ,ואפ"ה כתבו דיש בה דין מפולש ,אע"פ שיש בצד הפרצה
יערים ,וכמבואר ברש"י ובמחצה"ש ,אבל באופן שאפה הראשונה בחול, מחיצה גמורה של עומ"ר .וא"כ ממילא מוכח דאית בחצר נמי דינא
אין שום איסור עכשיו לאפות החדשה ,כן מפורש יוצא מהמחצה"ש. דפרצת צדדין ,כי בכה"ג שהחצר מוקף בג' מחיצות אינו מפולש גמור
אלא שהי' מקום להסתפק האם צריך דוקא שבשעת אפיית הראשונה דלא גרע ממבוי עקום ,וא"כ ממילא מדאיתא להא איתא נמי לדינא
ייחדו לאיזה צורך ,או אפי' אם החליט בדעתו עתה לייחדו ג"כ שפיר דפרצת צדדין ,כי מבואר בגמ' (ו' ע"א) כי דינא דמבוי עקום תלוי בדין
דמי ,והחזו"א הבין דלאו דווקא כשהוא כבר מיוחד לאיזה צורך אלא פרצת צדדין ,ואי לאו דאסרינן מבוי שנפרץ מצדו לא הוי אמרינן
ה"ה עכשיו יכול לשיירה ,וזהו מ"ש דמותר לשיירה לחול ,דהיינו דמבוי עקום תורתו כמפולש ,וא"כ מדאיתא לדינא דמפולש בכה"ג
שמחליט שזה יהי' לחול ,ואז מותר לכתחילה לאפות אחרת. שמוקף בג' מחיצות דהוי כמבוי עקום ,א"כ עכ"ח דאיתא נמי לדינא
דפרצת צדדין ,עיי"ש.
ולפ"ז אין שום קולא מיוחדת כאן משיטת הראב"ד הנפסק בשו"ע
סי' תקכ"ז סעי' י"ח ,דאם אפה בשעת שהי' לו עירוב מותר להותיר מה אבל מרן הנתיבות בספרו נחלת יעקב חולק עליו .בטענתו כי
שאפה לשבת ,ויאפה עכשיו ליו"ט דהא כיון דבשעת בישול הי' לו עירוב, מדברי התוס' והרשב"א אין ללמוד כלל שיש בחצר דין פרצת
הרי בישל בהיתר ,וכמו בישל בעיו"ט דמותר ,וכנ"ל ,ולא נתחדש קולא צדדין ,כי התוס' איירי רק בדינא דמפולש דמכוונין ,דהוא עיקר דינא
מיוחד לצורך שבת ,ואכן כ"מ מדברי המ"מ (פ"ו ה"ב) דהבין כן באופן דמפולש דתנן בברייתא דכיצד מערבין ,ואין ללמוד מזה דיש בחצר
פשוט ,דכתב על דברי הראב"ד והסברא נכונה בלי ראי'. נמי דינא דנפרץ מצדו ,כי שני דינים נפרדים הם ,כי איסור דמפולש
והראה"כ הרה"ג ר' יואל הכהן כ"ץ שליט"א הביא ראי' לדין זה מדברי איסורו מכח עצם היותה פתוח ולא מכח בקיעת הרבים ,ואף גדודי
השועה"ר ,שכתב בסעי' כ"ז ,דאם לא הי' לו עירוב כלל ,ובישל לצורך אינה מועלת להתירה ,משא"כ דינא דנפרץ מצדו כל איסורו הוי רק
יו"ט ונמלך להניחו לשבת ולבשל אחרת ליו"ט ,אסור ,משום דנמצא מכח בקיעת הרבים ,וסברא הוא דלא שייך גבי חצר בקיעת הרבים
דמה שבישל הי' למפרע לצורך שבת ,ונמצא שבישל לשבת בלא עירוב כלל ,כי הוא מקום מיוחד ואינו עומדת לרבים ,עיי"ש.
תבשילין ,ולכאו' הי' יכול להביא איסור פשוט משום דיש לו ,ומבואר ולפום ריהטא היה נראה דנחלקו בשורש ספיקא דידן ,כי שיטת
בסי' תק"ו דביש לו אסור ,ונתבאר לעיל דאיסור זה חמור יותר ,דהוי הנחלת יעקב דחצר הפתוח ברוח מכוון .אף דמוקפת בשלש מחיצות
מלאכה שלא לצורך ,אלא מאי ,דזה אין איסור כיון דמייחדו לצורך שבת, גמורות( ,דבזה דברו התוספות והרשב"א) ,דהוי בכלל עיקר דינא דמפולש,
אלא האיסור הוא דהבישול הראשון יהי' למפרע לשבת. ואסור אף בדלא בקעי בה רבים ,ואף גדודי אין מועיל להתירה ,והאבן
אמנם על ראי' זו יש לפקפק ,די"ל דהשועה"ר מיירי מב' מינין, העוזר חולק וסובר ,דכיון שיש מחיצה גמורה שהעומ"ר בצד הפרצה,
ומשו"ה אין איסור במה שיש לו ,דקודם לזה מיירי בוודאי מב' מינין לא גרע ממבוי עקום דמיתלא תלי דינא דידה בדין פרצת צדדים.
וא"כ מסתבר דכאן ג"כ מיירי מב' מינין)ב ,אבל מהמחצה"ש מוכרח כן וממילא לפי"ז לדבריו יצא לנידו"ד ,גבי מבוי המוקפת בשלש
כנ"ל ,דאם מאכל הראשון מיוחד לדבר אחר אין איסור לבשל מחדש
מחיצות גמורות ,דאינו בכלל מפולש גמור ,אלא דינו כמבוי שנפרץ
ליו"ט.
מצדו ,ואינו אסור רק היכא דבקעי בה רבים ,ודלא כנחלת יעקב
אבל כאמור המ"א דציין לסי' תק"ו ס"ז משמע להיפך ,דכל האיסור שכתב להדיא דאסורה אף בדאיכא גדודי.
כאן הוי משום דיש לו וכמבואר שם.
אח"כ מצאתי מפורש כן להלן בדברי האבן העוזר ,כי הקשה ליה
נמצא לשיטת המ"א יש כאן חידוש שנתחדש מהראב"ד ,דלצורך על שיטת התוספות והרשב"א הסוברים דבחצר איכא דין מפולש,
שבת התירו לייחד תבשילין שנתבשל כבר (בהיתר כשהי' לו עירוב תבשילין)
ממתניתין דטהרות דתנן 'חצר שהרבים נכנסים בזה ויוצאים בזה הוי
לצורך שבת ,ולבשל עכשיו ליו"ט. רשות היחיד לשבת' ,דמשמע שאין בחצר דין מפולש .ותירץ ,דהתם
ואכתי יש לעיין אם הקולא הוי רק זאת שיכול להחליף דמה שיש לו איירי בדאיכא גדודי המעכבת בקיעת הרבים ,כמבואר ברש"י (דף כ"ב
יהי' לשבת ,אבל אם כבר בישל בהדיא לצורך שבת פשוט דמותר וזה הי' ע"ב) ,עיי"ש בדבריו .והנה מתניתין דטהרות איירי בחצר דהוי רשות
מותר אפי' לצורך חול (כגון שבישל מעיו"ט) או יש כאן ב' חידושים ,האחד היחיד גמורה על ידי שלש מחיצות גמורות( ,עיין במלחמות דף כ"ב בזה),
בכלל שאפי' יש לו מאכלים עכ"ז מותר לבשל עוד לצורך היום ,והשני ומפורש בדבריו דמועיל גדודי בזה להתיר ,וכמו שכתבנו.
דאפילו המאכלים לא היו מיוחדים לשבת ,מותר לייחדם עכשיו לשבת.
אםנם אחרי כל הנ"ל לכאורה שיטת האבן העוזר באמת צריך עיון
ובט"ז (סקט"ו) כתב בהדיא ,דאם אפה תחילה לצורך שבת פשיטא טובא ,וצריך למשכוני נפשאי עלה ,כי מכל הלין שהוכחנו מוכח כי
דיכול אח"כ לבשל ולאפות עוד ליו"ט ,ע"כ פירש הראב"ד דאפילו מה בכה"ג באמת נכנס בעיקר דינא דמפולש.
שבישל ליו"ט ,נוטל מה שאפה ליו"ט ומניחו לשבת ,ואופה פעם אחרת
לשבת עכ"ל ,חזי' מדבריו ,דאם יש לו מאכל שכבר נתבשל לשבת ,זהו
ביאור הנכון בשיטת האבן העוזר
פשיטא ואינו שום חידוש ,דיכול עכשיו לבשל ליו"ט .וא"כ י"ל דגם
מ"א מודה לזה ,וזהו מותר אפי' לצורך חול (היינו כשבישל בהיתר בעיו"ט), אמנם לאחר העיון בדבריו נלענ"ד כי באמת אף האבהעו"ז אינו
אלא עיקר הדין שנתחדש כאן הוי דיכול לייחד מה שבישל כבר שיהי' חולק בזה ,כי כד מעיינינן בדבריו חזינן שלא כתב דבכה"ג שמוקף בג'
לשבת ,ומבשל אח"כ ליו"ט. מחיצות דדמי למבוי שנפרץ מצדו ,אלא נשמר מזה וכתב דדמי רק
והיוצא מכל הנ"ל דיש ב' מהלכים בשיטת הראב"ד (פ"ו ה"ה) דנפסק למבוי עקום ,וממילא היא דמתלי תלא דינא דידה בדין מבוי שנפרץ
בשו"ע סי' תקכ"ז סעי' י"ח ,ומזה יוצא נ"מ גדול להלכה בדין דסמ"ק מצדו ,מכיון דהגמרא תלאן אהדדי .הרי שנשמר ולא דימה מבוי
המובא בשו"ע סי' תק"ו ס"ז ,דיש לו פת נקי' אסור לאפות עוד פת, המפולש במכוונין למבוי שנפרץ מצדו ,וה"ט כי סובר נמי דבאמת גרע
ונכנס בכלל דינא דמפולש
ונראה דסובר דאף דתלינן בגמרא דין מבוי עקום בדין מבוי שנפרץ
ולכאו' מוכרח דמיירי מב' מינין דכתב דטעימה מהני ,ואם ב' הקדירות ממין א' ב.
מצדו ,אינם בעצם שם אחד ,דבאמת מבוי עקום איסורא דידה מכח
לא מהני טעימה כמבואר בסי' תק"ג (בשועה"ר סעי' י') אבל יש לדחות דכוונתו דינא דמבואות המפולשין ,ואין בה שום צד פרצת צדדין כלל וכלל.
דהקדירה השני יאכל כולו ,ויטעום קצת מן הראשון דזה מהני כמבואר שם, כי פתוחה בשני ראשיה לרשות הרבים ,וגם אצל העקמימות במקום
אבלבלא"ה ,שפיר י"ל דמיירי משתי מינין. פתיחתה לחברתה אינה חשיבא פרצת צדדין אלא כפתוח בראשו .ומה
דתלאן הגמ' אהדדי ,אינה מצד עצם שם פסולן ,אלא מצד שיש מחיצה
גמורה של עומ"ר עומדת בצד הפרצה ,סברא היא כי במקום מחיצה
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
המ
מבי
מדרשא שמעת<תא
מעתיק את דינו של המג"א בשם התוספות הנ"ל שכתבו דמבוי שהנהר מפסיק באמצעיתה על פני של עומ"ר אין הפרצה עושה חסרון בסתימת המבוי,
לגבי מבוי שכלה לים ,ומפרש שם דאיירי שהים רוחב המבוי דמשתרי בלחי( .והובאו דבריהם לדינא אי לאו דבקעי בה רבים שבוקעת כחה של מחיצה,
עומדת בצד המבוי ולא בראשה( ,וכפירש"י בסוגיא במג"א (סי' שס"ג סקל"א) לענין מבוי שצדו אחד כלה לים, (ועיין בריטב"א שם ,שמבואר בדבריו כי באמת תרתי אית בה,
שם) .ולדבריו נמצא דבאופן שהנהר מתרחק ואם הנהר מתרחק מהמבוי עד עשר כשרה) .וכבר עמדו כי אף דמבוי עקום חשוב כמפולש גמור ,מכל מקום חשיבא
מהמבוי ,דהמבוי נשאר פרוץ במזרח ובמערב דרך הפוסקים בדבריהם ,דלכאורה היאך משתרי בלחי נמי כנפרץ מצדו ,ואי לאו דאסרינן פרצה מצדו לא הוי חשיבא
ראש המבוי ,ואעפ"כ מבואר שם דשרי עד י' אמה, אחרי שהמבוי נפרצה בב' כתלים והוי מפולש .ועיין מפולש כלל ,עיי"ש בדבריו .אבל דעת אבן העוזר אין נראה כן,
ולכאורה מוכח מכאן שסובר כאבן העוזר ,דאף חזון איש (פ"ו סק"ד) שתירץ דמה שנפרץ אצל הנהר אלא לית בה צד של פרצת צדדין כלל).
מפולש דמכוונין דרך ראש המבוי ,מכל מקום לא חשוב כגודא ,דנהר אינו דרך לרבים .וכן כתב הבית ולהכי שפיר קאתי עלה רבינו אבן העוזר ,כי אף
אסורה רק היכא דבקעי בה רבים .כיון שעומדת מאיר (שס"ג סכ"ט) ,ושלחן ערוך הרב (שם) כלפי דברי מבוי המפולש במכוונין ,אלא שיש מחיצה גמורה
כנגד מחיצה של עומ"ר. המגן אברהם דמה שמתיר בנהר שמתרחק עד עשר של עומ"ר העומדת בפני הפילוש ,דבעינן בקיעת
ואפשר לדחות ,כי בזה שנפרצה מאחורי הבתים דאיירי בדיקא כגודא. רבים לאסרה .דלפי דרכו מפורש כן בגמרא גבי
לא חשיבא מפולש גמור מאחר שאינה הולכת דרך ומכל מקום דברי התוספות לכאו' עומדת כנגד מבוי עקום ,דהוי נמי מפולש גמור ואין בו שום צד
הילוך המבוי ,ועיין עוד בגליון ד' שכתבנו באופן שיטת הנחלת יעקב ,שהרי מבוי זו נפרצה בב' של פרצת צדדין ,ואפ"ה תלה לה הגמרא בדין פרצת
אחר .מ"מ לכאו' הדרך המרווח בזה דסובר כדעת כתלים במכוונין ,ולשיטתו כל שמפולש במכוונין צדדין לענין דבעינן בקיעת רבים ,ולא מפני שדומה
אבן העוזר ,ובפרט אחרי שראינו שכן נמי דעת נכדו גרע ממבוי שנפרץ מצדו ,וחשיבא כמפולש גמור, למבוי שנפרץ מצדו ,אלא משום דמחיצת העומ"ר
בשו"ת צמח צדק (סימן מ"א). ואף גדודי אין מועלת להתירו .ולכאורה מוכח מהניא לסותמה כל כמה דליכא בקיעת רבים.
ומבואר מכאן כשיטת האבן העוזר ,דאף מפולש אמנם עדיין הדברים צריכים ביאור רב ,כי לכאורה
הכרעה לדינא במכוונין ,אם איכא מחיצה גמורה של עומ"ר יסוד הדברים נסתר מהגמרא דף ה' דמבואר שם
ועכשיו נבוא בזה לדינא ,הנה פלוגתא זו אינה העומדת בפני הפירצה ,שוב אינו אסור רק בבקעי שאין מחיצת עומד מרובה מהניא בתיקון סתימת
נוגעת לן לדינא אלא במבוי שיש בה ארבע מחיצות בה רבים .ובזה א"ש דברי התוספות דלהכי מועלת מבוי סתום אלא על ידי קל וחומר מלחי ,ואם כן
גמורות של עומ"ר ,דבמבוי שיש לו רק שלש גידודי אף דמפולש במכוונין ,כיון שמפולש דרך בנידו"ד שדנין אודות איסור דמפולש דבעינן צורת
מחיצות ,אף דבעיקר הדין נחלקו בה ,וכמשנ"ת, מחיצות הצדדין של המבוי שיש בהם עומד מרובה. הפתח ולא סגי לה בלחי ,הרי ליתא לקל וחומר,
מ"מ לדינא אנו נוהגין שלא לתקן בתיקון לחי כלל וצ"ע על החזו"א שלא נחית לזה כלל ,אחרי דבכמה ואם כן אין לנו דמועלת כחה של עומד מרובה כלל
אף מבוי סתום ,וכמו שכתב הרמ"א (סי' שס"ג סכ"ו), מקומות מצדד באמת כדעת הנחלת יעקב. לסתימת המבוי בזה ,ולמה בעינן בזה בקיעת רבים
ואם כן בלא"ה אנו צריכים לתקן בצורת הפתח (הנה הראה"כ שליט"א הציע לתרץ דעת הנחלת יעקב ,די"ל לבטל כח העומד מרובה.
מכל הצדדים ,וא"כ אינו נוגע אלא במבוי שיש לו כי מה שנפרץ לנהר עדיפא מגידודי ,דגדודי אינו אלא עיכוב ונראה כי סברת אבהעו"ז דהא דבעי הגמרא דף
ארבע מחיצות והפתחים מכוונים ,דבזה נפ"מ טובא, בעלמא ,משא"כ בנפרץ לנהר אף מצד המקום בעצמותו אינו ה' לקל וחומר ,דמבואר דבלא"ה אין בכח של מחיצת
דלשיטת אבן העוזר אינה אסורה רק בבקעי בה מקום לרבים .אך בזה עדיין אינו מיושב דברי המג"א דאיירי עומד מרובה מועלת בסתימת מבואות .דהתם
רבים ,ולשיטת הנחלת יעקב אסורה אף בלא בקעי בנהר המרוחק מן המבוי ,וכן בדברי האחרונים לא משמע כיסוד עסקינן בתיקון מבוי סתום ,והנידון הוא דמחיצת
בה רבים. דבריו .וכנראה שהבינו כי בגמרא לא מצאנו רק דמהני גידודי, עומד מרובה דתועיל לפטור המלחי ,ובזה אמרינן
והנה כשיטת האבן העזר מצאנו בפירוש בשו"ת וכל שאין עליו תורת מחיצה לא עדיפא מגידודי). דאין בכח מחיצות לסתום המבוי ,ולהכי בעינן לחי.
צמח צדק (סימן מ"א אות ח) ,וכן נראה הלשון בשו"ת אבל הכא שיש כבר לחי בראשה שפועלת סתימה
נפש חיה (סי' כ"ט וסי' ל') ,וכן יש להביא ראיה מה מיישב שיטת נחלת יעקב דרק מפולש על המבוי ,ואין אנו דנין רק לסלק איסור דמפולש
בדעת שו"ע הרב כוותיה .מאידך גיסא ,כשיטת דרך ראש המבוי חשוב מפולש גמור. שפועלת פרצה בכח סתימת הלחי ,ובזה שפיר
הנחלת יעקב נראה ב'חמד משה (שס"ה ס"ג) ,ובגאון ומצאתי את שאהבה נפשי בספר פתחי זוטא מהני עומ"ר לסתום הפרצה ולסלקה שלא תפרוץ
יעקב(דף ח') ,ובפתחא זוטא(סי' שס"ה) ,ומלבד זאת (סימן שס"ה) ,שעמד בקשיא זו( .דרך אגב ,כנראה מזה הבין בסתימת הלחי.
מפורש כוותיה בירושלמי ,וכמשנ"ת ,גם החזון איש בפשיטות כדעת הנחלת יעקב).ותירץ שם בקצרה ,כי כל ונראה דבזה חולק הנחלת יעקב ,שסובר שאין
מסתפק בזה בכמה מקומות. דינא דמבואות המפולשים דקתני בהברייתא ,לא כח מחיצות של עומד מרובה מהני בסתימת המבוי
ולהכרעת הענין מצאתי בעז"ה בשו"ת דברי איירי אלא כשמפולש דרך ראש המבוי .אבל הכא כלל,ואף בדלא בקעי בה רבים ,וכמבואר בדף ה' דאין
יואל (סימן כ"ב אות ה) ,דהנה מרן ז"ל שם מביא דעת בנידון דהתוספות פרק עושין פסין שהפרצות הן עומד מרובה מהני בסתימת המבוי.וע"כ סובר דמה
המנחת פתים שרצה להוציא קולא מדברי האבן במחיצות הצדדין של המבוי מצפונה לדרומה ,ואין דבעינן בקיעת רבים גבי פירצה מצידו דהוי משום
העוזר (בחידושיו דף ה') ,דמבוי שיש לה ד' מחיצות הפילוש הולכת דרך ראש המבוי ,אינו בכלל דינא דכן הוא עצם פסולא דפירצת צדדין וע"כ אין ללמוד
של עומ"ר דמותרת אף בבקעי בה רבים ,ומרן ז"ל דהברייתא ,להיות בכלל עיקר דינא דמפולש .עיי"ש מזה למפולש דמכוונין שהוא דין אחרת וכמשנ"ת
האריך לסתור דבריו כי בבקעי בה רבים כו"ע מודי בדבריו. (ולדבריו מה דבעי' בקיעת רבים גבי מבוי עקום .היינו משום
דאסור ,והאבן העוזר לא הקיל רק בלא בקעי בה ולכאורה דבריו נכונים בזה מאד ,כי לא מצינו דמבוי עקום נמי חשוב פירצה מצידו .וכמ"ש הריטב"א .ואכמ"ל)
רבים .ומסיים שם רבינו בזה"ל" :ומעתה במבוי דין מפולש רק בכה"ג דמפולש דרך ראש המבוי, לאחר זמן הראו לי בתשובת צמח צדק (סימן
מפולש ובקעי בה רבים אין אני רואה שום מקום והסברא נותנת לכך ,כי במפולש דרך ראש המבוי מ"א אות ז'-ח') ,דמבואר בדבריו דסובר לדינא כאבן
להקל" ,עכל"ק .ונראה מלשונו דבאמת לא ברירא בזה הוא דחשבינן לה מפולש ,כי בזה אנו רואים העוזר ,דבעינן בקיעת רבים כנגד מחיצה של עומ"ר,
ליה כלל להקל כדברי האבן העוזר אף בדלא בקעי שדרך הילוך המבוי בוקעת מרשה"ר זו לרשה"ר ומבואר שם להדיא הטעם כמו שכתבנו ,דבאמת
בה רבים ,רק הדגיש דעכ"פ בבקעי בה רבים אין זו ,ובזה נראה המבוי כמפולש .אבל כשהפילוש מודה דבכה"ג הוי בכלל מפולש גמור(,עיי"ש באות ז'
שום מקום להקל ,כי בזה אף האבן העוזר מודה אינו הולכת דרך ראש המבוי ,בודאי לא גרע מנפרץ דנפרץ מצדו שייך רק בצפון ודרום) ומה דבעינן בקיעת
לאיסור( .וכן נראה שם בתחילת דבריו (אות ד') שהבין בדעת מצדו ,ואף שהפירצות מכוונים ,והוא יישוב נכון רבים הוי רק משום כח של מחיצת עומד מרובה.
התוספות בדף ה' והריטב"א שם שאוסרין אף בדלא בקעי בה בשיטת הנחלת יעקב. וכמשנ"ת.
רבים ,ודלא כאבן העוזר ,עיי"ש).
אשר על כן נראה בנידון דידן דבוודאי יש מקום ראיה בדעת שועה"ר מוכיח כשיטת אבן העוזר
להקל,כשיטת האבן העוזר ,ומכל מקום לכתחילה דסובר כשיטת אבן העוזר. מדברי התוספות פרק עושין פסין.
שפיר דמי למיחש להאוסרים אף בדלא בקעי בה נתעוררתי ע"י הרה"ג ר' מאיר פרידמאן שליט"א הנה כדעת אבן העוזר לכאורה מוכח בדברי
רבים. ראש הכולל ,כי בשו"ע הרב (סי' שס"ג סעיף ל"ה) התוספות פרק עושין פסין (כ"ד ע"ב ד"ה וליעביד),
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
ומ
מבי
מדרשא פפולא ד
דדעת המחצה"ש בביאור דברי המ"א (תקכ"ז סקי"ז) דהאיסור דיש לו אינו
הרב שלמה יואל ליעבערמאן
רק בסתמא ,כשאין לפת הראשון שום תכלית מיוחדת ,אז אסור לאפות
עוד פת דהוי שלא לצורך ,אבל אם פת הראשון מיוחד לתכלית אחרת, ביאור סוגיא דאפדנא ודין פתח ולבסוף הוקף
לאחר יו"ט ,מותר לכתחילה לאפות עוד פת לצורך יו"ט ,ומובן דהיינו
כשהפת הראשון נאפה בחול דאל"ה אסור משום גזירה שכ"א יערים סוגיא דאפדנא
וזהו מה שכתב השועה"ר דהבישול הראשון הי' למפרע לצורך חול, )א בגמ' כ"ה ע"ב ההוא בוסתנא דהוי סמיך לגודא דאפדנא ,נפל
והיינו באיסור של הערמה. אשיתא ברייתא דאפדנא ,סבר רב ביבי למימר ליסמוך אגודא גוויאתא,
וכ"ה דעת החזו"א שכתב בהדיא (או"ח סי' קכ"ד פסחים מ"ו ע"א תוד"ה רבה) אמר ליה רב פפי וכו' הנך מחיצות לגואי עבידן לבראי לא עבידן ,ע"כ,
דאם בישל בחול ,ודאי מותר לכתחילה לשיירה לחול ,ולאפות ולבשל והובא להלכה במג"א סק"ה,
עוד לצורך היום. הנה מבואר שיש חיסרון בדין 'הוקף לדירה' אם הכותל לא נעשית
ובדיעה זו יש להסתפק אי דוקא כשבישלו מתחילה בסתמא ,בלי שום לשטח ההיקף ,אמנם צ"ב שהרי בעלמא סגי בקרפף שלא הוקף לדירה,
תכלית מיוחדת אז אין איסור ביש לו ,ומותר לייחדו לצורך חול ולאפות בפורץ יותר מי' אמות וגודר אותה לשם דירה ,וא"כ צ"ב מהו החיסרון
עוד ליו"ט ,או אפי' אם בישל ליו"ט יכול עכשיו לייחד פת הראשון לשום הכא שנפל כותל א' ויש כותל א' שאינו נעשה לדירה ,ועי' בריטב"א
צורך ,ולאפות עוד ליו"ט ,וכן משמע בדברי החזו"א ,כצד הב' ,וכ"ה בהדיא שמבאר דהכא איירי שהבוסתנא לא הי' מוקף לשם דירה ,ורק ע"י
במחצה"ש דאפי' כשבישל לצורך יו"ט אין איסור לייחדו לחול ,רק משום האפדנא נעשית מוקף לדירה ,ממילא כותל האפדנא הוא הי' הכותל
שהבישול הי' ביו"ט ,הא אם הי' הבישול מעיו"ט מותר. היחידי שהתיר הבוסתנא ,ממילא כשנפל כותל זה נאסר ,כיון שכותל
ודעת המ"א ,בפשטות מדציין לסי' תק"ו ,דאם יש לו פת ,אסור האחר של האפדנא לא מהני משום דלגואי עבידן לבראי לא עבידן,
לייחדו ולהניחו לחול ,דזה נקרא שלא לצורך. וכן מבואר גם בהגהו' אשר"י (סי' ה') וז"ל היכא שנפל גודא דקרפף
ובזה נמי י"ל דדוקא בכה"ג שבישל מתחילה ליו"ט אז אסור עתה שממנו הי' פתח הבית פתוח לתוכו ,ומזה הפתח הי' מוקף לדירה ,לא
להחליף בדעתו ולייחדו לחול ,אבל כשייחדו מתחילה לחול אז גם המ"א סמכי' אמחיצות גווייתא דבית ,מבואר להדיא שכל האיסור הוא רק
מודה דמותר ,וכ"כ בפירוש בט"ז (סקט"ו) דאם בישל מתחילה לשבת ,אין משום שמחיצה זו מזה הי' הפתח שממנו מוקף לדירה,
שום חידוש שיכול עתה לבשל לחול ,אע"ג דעכשיו אין לו עירוב ,וא"כ [אגב דברי ההגהו' אשר"י מקורם הוא בקיצור או"ז ,שבאו"ז שם
הרי יש לו ,אלא מאי חזינן דזה לעולם מותר. עירובין סי' ק"ל (אות י"א) הביא רק דברי הגמ' דבוסתנא עם פרש"י,
ולמעשה ,אם בישל מתחילה לאיזה תכלית מיוחדת ,אז הט"ז והקיצור או"ז שם (אות ע') כתב לשון זה המובא בהגהו' אשר"י לשם
והמחצה"ש והחזו"א מקילין בהדיא לבשל עכשיו ליו"ט ,ואפשר דאף תמצית של הסוגיא עם פרש"י],
המ"א מודה לזה.
מהלך החזו"א דמתחלה הוקף הבוסתנא ,ולבסוף בנה האפדנא,
ואם בישל מתחילה סתמא ,ורוצה עכשיו לייחדו לצורך חול ,ולבשל
מחדש ליו"ט ,החזו"א והמחצה"ש מקילין בהדיא [ואפשר דגם דעת )ב וצ"ב למה מקרי כל הבוסתנא אינו מוקף לדירה ,ורק כותל זה
השועה"ר כן] (ואפשר דאפי' המ"א מודה לזה ,ואינו אוסר רק משום שבישל מתחילה מקרי מוקף לדירה ,ובפשטות מושכל ראשון מפרשים דהכא איירי
לצורך יו"ט). שמקודם הוקף הבוסתנא מג' רוחות לשם בוסתנא ,שאינו היקף לדירה,
ואח"כ גמרו כותל הרביעי ע"י האפדנא עם הפתח ,ועי"ז נעשית מוקף
ואם בישל מתחילה לצורך יו"ט ורוצה עכשיו להחליפו ולייחדו לחול,
לדירה ,ומש"ה מקרי רק כותל האפדנא מוקף לדירה ,וכן נראה בדברי
ולבשל עתה ליו"ט ,המ"א מחמיר דזה אסור משום יש לו ,והמחצה"ש
הריטב"א)אמ ,וכ"כ בחזו"א סי' פ"ט סקט"ו,
מקיל בזה( ,ואפשר גם השעוה"ר מקיל בזה) ובחזו"א יש להסתפק אי מקיל
גם בכה"ג ,או רק כשבישל סתמא ויותר נראה מדבריו דמקיל גם בכה"ג. דברי גדולי האחרונים דלא כריטב"א וחזו"א
)ג אמנם ברשיד"ה דהוה סמוך .ע"פ גירסת הגהו' הב"ח והגהו'
ג מהרש"ל)במ שם ,יש משמעות שפירשו שהבוסתנא הוקף אחר אחר בנין
האפדנא עם הפתח ,ולפ"ז צ"ב למה לא מקרי כל הבוסתנא הוקף לדירה,
ומהו האיסור כשנפל כותל האפדנא ,שצריכין לסמוך על גודא גווייתא
הרב שלמה הלוי פרידמאן דלא נעשית לשם הקרפף ,דלכאו' כיון שכבר הי' פתח להבוסתנא מקרי
בירור אם יש איסור הכנה בחול כל הבוסתנא מוקף לדירה,
המועד על לאחר המועד וכפי' זה משמע גם בהפוסקים ,א' במג"א אחר שהביא דברי
המבי"ט כ' ודוקא פתח ולבסוף הוקף ,ויש משמעות שכוונתו שהוקף
לכבוד האי גברא רבא המפורסם בכל התהלות ,ולכבודו ליהודי"ם
הית"ה אור"ה; הוא האור המאיר לארץ ולדרים עליה ,והאור שמפיח
רוח חיים ברוח שאינה מצויה בלבבות ישראל ,ורבים נהנים מאורו, אמ .שהרי מפרש כאן (בד"ה ההוא) דמש"ה מהני כותל האפדנא ,משום דאמרי' לעיל
ובפרט שילכ"ו לאור"ו; בנן של קדושים וממשיך דרכיהם הקדושים, דכותל אחד מוקף לדירה סגי ,ובפשטות ודאי כוונתו למש"כ לעיל (כ"ד ע"א בד"ה
שארי בשרי ,הרה"ג מאיר אלימלך ראזענבוים שליט"א ,מרבני כוללינו פורץ) גבי פרצת עשר דכשפורץ י' וחוזר וגודרו לשם דירה חשוב כעשה מחיצה
בעמח"ס "אור הלכה" על הלכות יו"ט וחוה"מ ועוד. אחת לדירה ,וסגי בהכי ,ממילא משמע דאיירי בההוא גוונא.
וכן משמע ממה שמקשה לקמן בשמעתין (בד"ה אמר ליה ר"פ ,בא"ד עוד יש מפרשים וכו'),
והכינ"ו את אשר יביאו .יש מקום וענין גדול להאריך בנושא זה של דאם לא הי' האפדנא י' אמות איך הי' מהני להיות היקף לדירה ,ואם איירי שנבנה
הכנה ,וכמו שהאריכו רבותינו הקדושים בכל הכנה לדבר שבקדושה, האפדנא קודם היקף ,לכאו' לא שמענו דבבנה בית קודם היקף בעי' שיהא הבית
באומרם שההכנה למצוה גדולה יותר מן המצוה עצמה .ואם כן ,דון רחב יותר מי' אמות ,אלא מאי משמע מזה דאיירי שנבנה לבסוף ,וכמש"כ החזו"א.
מינה ואוקי באתרא בהכנה שמצינו בחז"ל ,דהיינו איסור הכנה משבת במ .גירסת הב"ח ומהרש"ל ברש"י הוא 'ועל שם ההוא גודא שהי' בו פתח פתוח לצד
לחול ומיו"ט לחבירו. פרדס הוקף הפרדס ,דהוי מוקף לדירה וכו' עכ"ל ,ויש לדון מהו ביאור מילות
'ועל שם' אם הכוונה כאילו 'על ידי' דהיינו שהוא הי' הכותל האחרון ועל ידו
הוקף הפרדס ,או הכוונה כמו 'ואצל' ,והכוונה שקודם הי' האפדנא ,ואחר כך אצל
ההוא כותל הוקף הפרדס,
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
זמ
מבי
מדרשא שמעת<תא
מהני אם יש שם באיזה זוית בית דירה ,ולכאו' לא אמנם העיר לי הרב ר' יושע הערש שטויבער הפרדס אחר בנין הבית)גמ ,וכ"מ שהבין בפמ"ג שם
ישתמש הדר בהבית דירה ע"י הפתח בכניסה ויציאה דמ"מ מהני תשמיש גרוע יותר ממה דבעי' להשוות שכ' ונראה דאם הוקף קודם הפרדס ,ואח"כ בנה
בכל הגינה ,וא"כ למה מהני ,וכן הוא כאן בבוסתנא מקום להיות מוקף לדירה מצד עצמו ,כן מפורש ברוח רביעית בית עם פתח דמהני ,משמע שהבין
ואפדנא ,שהי' בוסתנא גדולה מבית סאתים ,ואצל בחזו"א סי' פ"ט סקי"ז ,משום שע"י תשמישו נטפל שפשטות דברי המג"א לא איירי מציור זה ,וכן
כותל א' יש פתח מאפדנא ,לא משמע שעי"ז ישתמש להדירה, בביה"ל ד"ה ואחר כך .הביא דין זה בשם הפמ"ג ,וכן
בכניסה ויציאה בכל הבוסנתא ,אלא מאי משמע וכן נראה מדברי הרא"ש גבי אשפה (סי' ב'), הבין ג"כ דברי המג"א בתשו' נפש חי' סי' ל',
מזה דסגי במה שיש כניסה ויציאה בחלק מההיקף, שחילק גבי אשפה אם הוא תוך ד' טפחים לבית, ממילא אם איירי דנבנית האפדנא תחלה ,ואח"כ
דע"י דירה בחלק מההיקף ,מקרי כל ההיקף מוקף שנמצא שיש לו פתח מביתו או לא ,ולא מסתבר הוקף הבוסתנא ,צ"ב למה מקרי שהבוסתנא אינו
לדירה ,ומותר ביותר מב"ס ,וכן הוכיח הרב ר' משה כלל לומר שאם הוא תוך ד' טפחים לחלונו ,משתמש מוקף לדירה ,והאפדנא הוא המקיפו לדירה,
פריעדמאן שהרי ליכא איסור בבית סאתים פנוי שם יותר מאם הוא רחוק ד' טפחים מחלונו ,אלא
רק בהיקף מחיצות גרועות ,אבל בעלמא במחיצות מאי משמע מזה דתשמיש גרוע מהני אם יש לו מחלוקת רש"י רבינו יונתן וריטב"א
גמורות שהוקף לדירה אין איסור בזה ,ובודאי משום פתח להיות נטפל לביתו, בפרץ יותר מי' וגדרה לשם דירה
דלא בעי' דירה בכל ההיקף ,אלא סגי בדירה במקצת )ד והנה מה שפי' הריטב"א דהאפדנא נבנה אחר
ההיקף, ובזה מובן ג"כ המחלוקת ברמ"א סעי' א' ,אם
קרפף סמוך לעיר מקרי מוקף לדירה ,דמסתבר כותלי הבוסתנא ,ממילא הוי רק כותל האפדנא מוקף
וא"כ איך שייך לומר בגינה גדולה שיש באיזה דלכו"ע משתמשין שם ,אלא דנחלקו אם בזה לדירה ,ומש"ה נאסר כשנפל כותל זה ,הריטב"א
זוית שומירה שכל מחיצות הגינה הוקפו לשם שסמוך ואין לו פתח ,סגי להיות נטפל להדירה, בזה הוא לשיטתו במה שכתב לעיל (כ"ד ע"א) גבי
דירה ,ואין מי שדר שם כלל ,אלא מאי לא בעי' הא דאמר רב נחמן אמר שמואל קרפף יותר מבית
בקרפף עם פתח ,אלא שיהא פתח ולבסוף הוקף, סאתים שלא הוקף לדירה כיצד הוא עושה ,פורץ בו
כותלי קרפף שיש לו פתח,
אבל לא בעי' שיהא מוקף לשם דירה, לא מקרי היקף לדירה, פירצה יותר מי' וגודרו ומעמידו על י' ומותר ,שפי'
שם הריטב"א דע"י הפירצה הוי כאילו נפל אותו
ביאור דלא מהני היקף על דעת לעשות פתח )ו ועפ"ז שפירשנו דבעצם תשמיש הקרפף אינו
הכותל ,וכשחוזר וגודרו הוי כבונה אותו הכותל,
תשמיש המשוי מצד עצמו היקף דירה ,ורק נטפל
)ח ועפ"ז יבואר גם שפיר מה דמביא ב"י בשם ומפרש שם דבכותל א' לשם דירה סגי ,ומציין עצמו
להדירה ,י"ל דבעצם כותלי קרפף לא מקרי שנבנו
רשב"א דבקרפף לא מהני אם בשעה שגודרו דעתו כאן לשם ומפרש דהבוסתנא ניתר ע"י כותל האפדנא
לשם דירה אף כשפתח ולבסוף הוקף ,והא דמותר
שיעשה לו פתח מביתו ,אלא בעי' פתח ולבסוף הוקף, 'דהא קיי"ל לעיל דכל שיש בקרפף כותל א' שהוקף
קרפף שיש לו פתח לבית ,הוא כמו שביאר במבי"ט
אף דבודאי הבונה בית אין צריך להכניס מיטתו קודם לדירה בהכי סגי ליה' עכ"ל,
ח"ב סי' מ"ח דכיון שא' מכותלי הקרפף הוא כותל
עשיית הבית( ,כמפורש ברכות נ"ה ע"א שאמר לו בצלאל אמנם רש"י ורבינו יונתן שם נראה דמפרשי
הבית שנבנה לשם דירה לצד הבית ,ויש לו פתח
למשה רבינו ,מנהגו של עולם אדם בונה בית ,ואח"כ מכניס באו"א ,דז"ל רש"י שם פורץ בו פרצה יותר מי' 'דהוי
שמשתמשין דרך אותו פתח לתוך הקרפף ,מועיל לו
לתוכו כלים וכו') ,אלא מהני דעתו שבונה אותו לבית, כמי שאין בו מחיצות' ,וכן הוא לשון הרבינו יונתן
אותו כותל להיות היקף לדירה גם להקרפף ,ע"י מה
דשאני קרפף דאף כשדעתו לעשות פתח ג"כ לא הוי שם פורץ בו פרצה יותר מי'' ,ונתבטלו כל המחיצות',
שנטפל להבית ע"י הפתח)זמ ,
דירה ,ורק נטפל להדירה ,ודין זה להיות נטפל מהני משמע דע"י הפרצה הוי כנתבטל כל המחיצות ,וא"כ
רק בפתח ולבסוף הוקף)חמ , ולפ"ז לא בעי' בקרפף שיש לו פתח לבית ,אלא כשחוזר ובונה אותם הי' אמות ,הוי כאילו לבסוף
שיהא פתח ולבסוף הוקף ,אבל לא בעי' שיהא מוקף הוקף כל המחיצות)דמ ,וא"כ לכאו' לרש"י באמת
ביאור סוגיא דאפדנא לשם דירה להקרפף( ,דמחיצה לדירה יש מכותל הבית), אינו משנה כלום לומר שנבנה כותל האפדנא לבסוף,
)ט ולפ"ז מבואר שפיר סוגיין דידן דבוסתנא ואפדנא, והא דבעי' פתח ולבסוף הוקף פי' הלבוש שנ"ח סעי' ליקרא שרק כותל האפדנא הוקף לדירה ,דממילא
דכל הבוסתנא בין אם נבנה האפדנא תחלה ואח"כ ב' דילפי' כן ממשכן דבעי' פתח ולבסוף הוקף, הוי כאילו נבנה כל הכותלים ,ממילא צ"ב למה מקרי
מחיצות הבוסתנא ובין להיפך ,לא מקרי הוקף לדירה, רק כותל האפדנא מוקף לדירה,
דרק כותל הבית מקרי הוקף לדירה ,כמו שמבאר הוכחה מהא דדי בהשתמשות במקצת הקרפף
המבי"ט כיון שנבנה לדירה לתוך הבית ,נטפל איליו )ז וכן יש להוכיח דלא בעי' בקרפף רק פתח ולבסוף פתח מהני ,משום שע"י ההשתמשות
הבוסתנא ע"י ההשתמשות בו ,ממילא אם נפל כותל הוקף ולא היקף לדירה ,שהרי הוכחנו לעיל באות דרך הפתח נטפל הקרפף להבית,
זה ,נפל הכותל שממנו הוקף לדירה ,וכותל הפנימי ד' דלרש"י ורבינו יונתן בעי' שיהא כל מחיצות )ה ונראה אפשר לבאר בזה ,דהנה א' צריך לבאר
אינו שייך להקרפף דלגואי עבידי לבראי לא עבידי, הקרפף פתח ולבסוף הוקף ,ולא סגי במחיצה א' מאי מהני 'פתח' להשוות היקף לדירה ,ומקור פתח
כשיטת הריטב"א ,והא ודאי אין לומר דבעי' שיהא כל הוא בגמ' כ"ד ע"א גבי רחבה שאחורי הבתים דאמר
מחיצה לדירה מהני גם באמצע השטח המחיצות נעשין לדירה ,שהרי הא ודאי מיהת דלא רב נחמן אם פתח לו פתח מותר ,ומבואר ברבינו
)י וא"ת אם מחיצות הקרפף לא מקרי מחיצות בעי' שע"י הפתח ישתמש בכל הקרפף אלא סגי במה ירוחם (ני"ב ח"ד) דהפתח מהני משום שע"י הפתח
לדירה ,ולמעשה בעי' שיהא א' ממחיצות הקרפף שמשתמש במקצת הקרפף ,שהרי מבואר במג"א 'ישתמש שם')המ ,וכן כתב ג"כ בב"ח סי' שנ"ט דע"י
מוקף לדירה עכ"פ לצד אחר ,א"כ איך מהני ביש בו סק"ד בשם הגהו' אשר"י ,דגינה או קרפף גדולה יותר הפתח מתשמשין ברחבה ,וכן הוא ג"כ בחזו"א סי'
שומירה ובית דירה ,הרי אין ממחיצות היקף הקרפף מבית סאתים ,אם הי' שם שומירה או בית דירה ,מהני פ"ח סקל"ד דקרפיפות עם פתח שאין משתמשין שם
המשמשים לדירה, להיות מוקף לדירה ,ומשמע דאף לגינה גדולה מאוד, דרך פתחיהן לא חשיבי מוקף לדירה)ומ ,
דאי לאו הו"ל למימר דדוקא שפתח 'בשעת' היקף ,אבל פתח קודם היקף לא שייך כשבונה האפדנא לבסוף, גמ.
אמנם ניתן לדחות ולפרש דברי המג"א דכוונתו דדוקא כשפתח בשעת היקף ,ולאפוקי כשבנה האפדנא בלא פתח ,ואח"כ פתח פתח דלא מהני.
אלא שלפי"ז צ"ב איך מהני לחי (כ"ד ע"ב) ע"י מיגו ,דבשלמא לריטב"א י"ל דמיגו נותן לו חשיבות במקומו שיש לו שם מחיצה ,משא"כ לרש"י ורבינו יונתן איך תהוי כהוקף כל הרחבה אחר הדירה. דמ.
וז"ל ,ואפילו שיהיה ברחבה כשפתח גרן ,לא נאמר כי בעבור הגרן פתח ,ולא להשתמש ,אלא נאמר ודאי 'להשתמש' בה פותח הפתח ,וכשהוקפ' לדירה הוקפה ,כך פשוט בערובין ,עכ"ל המ.
וכגון אם יש עמערדשענס"י עקזי"ט לצאת אחורי ביתו ,אבל אסור לו לצאת שם בסתם ,וכדו' אינו מהני להיות מוקף לדירה. ומ.
והא דלא מביא המבי"ט ראי' מהגמ' של פתח דגבי רחבה ,י"ל דמרחבה אין להביא ראי' ,דברחבה אחר שיש לו פתח י"ל דנעשה הרחבה מוקף לדירה ממש ,כמבואר בפוסקים דרחבה עדיפא, זמ.
עי' בב"ח סי' שנ"ט ,וכן בריטב"א לענין רחבה פחות מבית סאתים,
והא דלא מביא משומירה ובית דירה ג"כ י"ל דס"ד דכשבונה בית דירה באמצע אז נעשית הגינה כחצר שמשמש לכניסה ויציאה לביתו ונעשה ג"כ דירה ממש ,כמבואר במג"א סק"ד שיש
הסוברים דבבנה בתוכו בית דירה לא בעי' פתח ולבסוף הוקף ,משא"כ בשרק פתח לו פתח ,ובפרט בגוונא דמבי"ט שלא הי' רק חלונות ,דשם ודאי לא נעשית הקרפף דירה ממש,
ואף שבשמשנ"ב כתב בשם מאירי שאם בדעתו לפתוח מיד ממש מהני ,א' בחזו"א חולק ע"ז ,ב' י"ל דבזה רואין כאילו כבר יש פתח. חמ.
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
חמ
מבי
מדרשא פפולא י"ל בב' אופנים ,א' י"ל דבשומירה ובית דירה נעשה הקרפף יותר
מקום דירה ממש שהרי צריכין לצאת ולבא להבית דירה דרך הקרפף,
ואם במקומו הוא עבודה קשה -כיון שאין גמרא או סימן מיוחד ונעשה כמו חצר ,ממילא בזה מקרי עצם מחיצות הקרפף משמשות
בשולחן ערוך לזה ,אלא הדבר מפוזר ומפורד בכמה מקומות במג"א לדירה ,משא"כ כשאין הדירה תוך הקרפף רק נפתח לו פתח ,בזה אין
-כל שכן וכל שכן בהלכות חול המועד ,שאפילו הדינים המפורשים שימוש כ"כ בקרפף שיקרא דירה מצד עצמו ,ועי' במג"א סק"ד דס"ד
הגדרותיהם סתומות ונעלמות .כל שכן מה שלא נכתב בהדיא ,כגון דבבנה בתוכו בית דירה מהני אף בהוקף ולבסוף ישב,
מלאכות קלות ,איסורי שבות ,גזירות דרבנן וגדרי טרחא ,שקשה )אי ב' י"ל דמחיצה של דירה מהני אף באמצע הקרפף ,כמבואר
להבינם; ובמילא לענייננו ,איסור הכנה לא נתפרש כלל ,וצריך לעיין ברשב"א כ"ה ע"א בסוגיא דאבוורנקי ,שמפרש דס"ד דרבא ור"פ
הרבה ולהוציא מרגניתא ממקומות מוצנעים ביותר. ורהבדר"י דבבנה בתוכה בית דירה אחר ההיקף ,מהני מדין הרחיק ג'
ולאחר שכתבת בגליון המפואר "בי מדרשא" על חג השבועות טפחים ועשה מחיצה חדשה ,ורבינא דחה אותם דכיון שהוא באמצע
שעע"ל ,במדור "אור הלכה" ,על דיני הכנה ,ואסרת שם איסור הכנה שטח ההיקף ,ואינו חלק מההיקף לא מהני משום דהוי 'הוקף ולסוף
גם בחוה"מ -וכבר נתווכחנו הרבה בזה ,ובכל הראיות להיתר מצאת ישב' ,ויל"פ דמסקנת הרשב"א הוא רק דאחר שכבר מוקף וצריך לעשות
מהלכים להישמט מהן -אמרתי בלבי שכדאי הוא להאריך ולישא וליתן מחיצה חדשה שיהא פתח ולבסוף הוקף ,אז לא מהני באופן שהוא רק
בכל הראיות ,ואולי נזכה בעזר הוי"ה להעמיד הדין על האמת. באמצע השטח כיון שהוא הוקף ולבסוף פתח ,אבל אם נעשית קודם
ובתחילה נביא את כל עשר הראיות להיתר בקצרה; ואחר כך נאריך היקף הקרפף שאז אין צריך להיות מועיל אלא לענין שיהא להקרפף
קצת לראות אם יש ממשות בדחיות אלו; ולבסוף נביא את המקומות מחיצה של דירה ,בזה נשאר למעשה הסלקא דעתיה של הרשב"א
שמשמע מהם קצת לאיסור (ולפלא על מה שלא הבאתם) ,ונשתדל ליישבם, דמהני אף מחיצה של דירה באמצע שטח ההיקף( ,ומצינו כעי"ז בשועה"ר
עם קצת הכרעה למעשה. סי' שס"ג סעי' מ"ג שמחלק בין היקף לדירה מתחלה ,למחיצה חדשה של הרחיק ג'
טפחים וכו' אחר שכבר ניקף הקרפף),
ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי
חברי ,ולא יכשלו חברי ואשמח בהם .גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.
סתירת החמרא טבא אם בעי' מחיצות שנעשו לשם דירה,
עשר ראיות בהיתרא דהכנה בחוה"מ )בי וע"פ יסוד זו דמחיצה לדירה סגי באמצע השטח ,נרויח ליישב
סתירת החמרא טבא ,דהנה בחמרא טבא חלק הבירורים סי' י' העיר
ראיה א' -פינוי כלים .בסי' תקל"ה ס"א קיימא לן דדוקא מחצר דלכאו' יש סתירה אם בעי' שיהא המחיצות נעשו לשם דירה ,דמחד
לחצר דרך רשות הרבים אסור לפנות כליו ,אבל מבית לבית באותה חצר גיסא בתה"ד סי' ע"ה כתב להדיא דמחיצות שנעשו מאליה מהני ,וכן
מותר לפנות כליו אפילו לצורך אחר המועד ,ואינו אסור מטעם הכנה. כתב להדיא בפמ"ג סי' שס"ג סק"ל דעיר שנבנה בתים ואח"כ ניקף
ראיה ב' -הבאת כלים מבית האומן .בסי' תקל"ד ס"ג כתב המג"א, מעצמו ע"י תל או נהר שנעשה אח"כ מאיליו ,מותר כיון דהוי פתח
דבאותה חצר היה מותר להביא אפילו שלא לצורך המועד ,בלא חשש ולבסוף הוקף ,ומדייק כן בדברי המג"א סקל"ט שם ,מבואר מזה דלא
דמראית עין (כגון מחנוני שאינו אומן) ,ואינו אסור משום איסור הכנה. בעי' מחיצות שנעשו לשם דירה ,ומאידך גיסא בגמ' בגמ' דף צ' נחלקו
ראיה ג' -למסור בגדים לכובס .בסי' תקמ"ג ס"ג פסק המחבר רב ושמואל אם ספינה מקרי מוקף לדירה ,ושמואל ס"ל דלא מקרי
דמותר ליתן לעכו"ם מלאכה שיעשנה אחר המועד ,ופירש המג"א (ס"ק מוקף לדירה משום דמחיצות להבריח מים עשויות)טמ ,ואף רב דחולק
ה') כשנותן כליו לכובס וכו' .אם כן ראינו בהדיא דמותר ליטול בגדו מדייק שם בפוסקים דהוא משום דס"ל דמקרי מוקף גם לשם דירה,
ולמסרו לכובס ,אפילו לצורך אחר המועד. ולא רק להבריח מים ,עכ"פ חזי' דלכו"ע בעי' היקף לשם דירה( ,ודוחק
ראיה ד' -בחוה"מ ליכא איסור ממצוא חפצך .כתב בסי' תקמ"ג ס"ג לחלק בין נעשה מאיליו לנעשה בהיפך כוונה),
הנ"ל דמותר לומר לעכו"ם לעשות מלאכה לאחר המועד ,דבשבת אסור וע"פ הנ"ל מיושב שפיר ,דלעולם בעי' מחיצה הנעשית לשם דירה
מטעם ממצוא חפצך ,כמבואר בשוע"ה (סי' ש"ו סק"ה) .אם כן ראינו בהדיא ממש ,ומש"ה בספינה אם כל מחיצותיו לא נעשו לדירה לא מהני ,אלא
דמותר בחוה"מ לעשות דבר שאין בו מלאכה על לאחר המועד (חוץ דסגי במחיצה א' לשם דירה ,וסגי גם באמצע ,ממילא בעיר שכבר יש
מטירחא מרובה ,וכדלהלן). בו מחיצות הבתים שהן לדירה ,בההיקף בעי' רק פתח ולבסוף הוקף,
ראיה ה' -בחוה"מ ליכא מקרא דשבתון .הגמרא בשבת (קי"ד ע"ב) ולא בעי' שיהא נבנו לשם דירה.
ילפה איסור דקניבת ירק ,שאסור משום הכנה משבת לחול ,מקרא
דפרשת בשלח "שבתון שבת קודש" .ואיתא במכילתא דרבי ישמעאל דירה במערה
(בא ,פ"ט) דאף על גב דיש בחוה"מ חיוב "מקרא קודש" ,ליכא בו איסור )גי ולפי דברינו הנ"ל יש לדון מהו אם יש דירה בתוך מערה באמצע
של "שבתון" .ואם כן משמע בהדיא דליכא איסור הכנה [אלא שחכמים הקרפף ,ופתח המערה הוא בקרקע הקרפף ,דלכאו' זה תליא בב'
אסרו מקצת ,וכדלהלן]. הביאורים הנ"ל איך מהני שומירה ,דלביאור ב' בזה לא מהני ,כיון שאין
ראיה ו' -מוליך מי גשמים לבור .בסי' תקמ"ד בסופו קיימא לן מחיצות המערה משמשות כלל בקרפף ,והוי כמו מחיצות דלגוואי של
דמותר להמשיך מים לתוכו אפילו אין צריך להם עתה .ופירש המג"א אפדנא,
בשם הנמוקי יוסף ,דמותר להוליך את מי הגשמים לבור ,אף על גב דיש )די גם לפי דברינו צ"ע במה שכ' החזו"א סי' פ"ט סקי"ז להוכיח דלא
לו די לכל ימי הרגל .הרי ראיה ברורה שמותר בחוה"מ לעשות הכנה בעי' בקרפף עצמו פתח לבית ,אלא סגי בפתח לקרפף אחרת שיש בו
על לאחר המועד. פתח לבית ,דלכאו' בזה אין שום מחיצה בקרפף השני שהוא לדירה,
ראיה ז' -לקפל טלית .כתבו התוספות במסכת שבת (קי"ג ע"א ,במשנה וצ"ע בזה ואין לי פנאי כעת,
שהיא מקור איסור הכנה) :מכאן למדנו דאסור לקפל טליתות של בית
הכנסת ,לפי שהם "צורך מחר" -דהיינו איסור הכנה .וכתב בהגהות
מהרש"ל על הטור (סי' ש"ב ,והובא באליה רבה שם) דבחוה"מ מותר לקפל טמ .הגם שיש להעיר בזה ,דאולי פי' מחיצות להבריח מים עשויות אינן שנעשו
טליתו לצורך מחר; ומוכרח שם דמיירי אפילו על לאחר המועד ,ועיין בכוונה להבריח מים ולא בכוונה של דירה ,אלא 'דדירה' של ספינה לא מקרי
בבירורים. דירה ,משום שאינו דר שם לשם דירה ,אלא בדרך כדי להבריח מים ,דאל"כ א"כ
כשיש ספינה שמלמטה יש לו מחיצות להבריח מים עם גג ,ועליו יש עלי' העשוי'
במחיצות רק לדירה ,א"כ יודה בזה שמואל דהוי רה"י ,ולא מוזכר חילוק בזה ,א"כ
אפשר די"ל דכל מחיצות ספינה לא נעשו לדירה לדור בו ,אלא בע"כ ,ויל"ע בזה.
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
טמ
מבי
מדרשא שמעת<תא
עשרה טפחים .מקיפין בקנים ,ובלבד שלא יהא בין וכן קאנטרי שנפרץ לחבירו ,מחיצות כל קאנטרי לא ביאור איך מהני פירצה יותר מי',
קנה לחבירו שלשה טפחים .בשיירא דברו ,דברי נעשית אלא לקאנטרי זה ולא לאחרת, )וט וא"ת אם נבנה בראשונה מחיצות הקרפף ,ואצל
רבי יהודה .וחכמים אומרים :לא דברו בשיירא ,אלא אבל לדברינו כיון שכל הקאנטרי הוא מקום מחיצה א' כגון במזרח הי' בו בית בלא פתח ,ואח"כ
בהווה .כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה דירה ,וכל מחיצותיו משמשות דירה ,אין שום איסור פתח לו פתח ,איך מהני כשפורץ אח"כ יותר מי'
מחיצה ,דברי רבי יוסי ברבי יהודה .וחכמים אומרים: במה שיש כותל א' שאינו מוקף לדירה, אמות מצד אחר כגון במערב ,אם נימא דלא מקרי
אחד משני דברים.
מחיצה של דירה להקרפף אלא הכותל של מזרח של
ובמשנה בפרק עושין פסין (יח :).להרחיק כל שו"ת דברי חיים ח"ב סי' כ"ח
הבית ,א"כ הרי אותו כותל לא נבנה לשם הקרפף( ,ואף
שהוא ,ובלבד שירבה בפסין .רבי יהודה אומר :עד )חי ומצאתי כענין זה באחרונים ,בשו"ת דברי חיים דלא בעי' דירה לשם הקרפף ,מ"מ בעי' שיהא נבנה לשם הקרפף,
בית סאתים .אמרו לו :לא אמרו בית סאתים אלא ח"ב סי' כ"ח בסוף התשובה כתב דכותל של זרעים כדמוכח מהא דלגואי לא עבידי דלא מהני) ,י"ל הרי פירשנו
לגנה ולקרפף ,אבל אם היה דיר או סהר או מוקצה לא מהני ,ודבריו סתומים שם מה כוונתו למה לא דרש"י ורבינו יונתן ס"ל דכשפורץ יותר מי' וגודרו
או חצר -אפילו בית חמשת כורין אפילו בית מהני ,ובשו"ת דברי חיים הנדמ"ח עם הערות ,הביא הוי כמחדש כל המחיצות ,ממילא הוי ג"כ כבונה גם
עשרה כורין מותר .ומותר להרחיק כל שהוא ,ובלבד שם משו"ת צור יעקב (לרבי אברהם יעקב הוראוויץ ,אב"ד כותל של מזרח לשם הקרפף.
שירבה בפסין. פראבוזנא ,חסיד מהרה"ק מהר"י מבעלזא זי"ע ,נפטר בשעת
מלחמה השני') ,סי' ל"ג סק"ב שפסק למעשה לענין מהלך החמרא טבא בסוגיין
שיטת רש"י לצרף למחיצות העיר מחיצה שנעשה לצורך זרעים
וברש"י שם (יח :).לגינה ולקרפף -שאין הקיפן שמצד אחר ,שבודאי אין שום חשש בזה ,ומבאר שם )זט והנה בחמרא טבא (סעי' ב' סק"י) מבאר סוגיין
לדירה .קרפף -היקף גדול חוץ לעיר להכניס כוונת השו"ת דברי חיים דע"כ איירי כשאין שום דאפדנא באו"א ,ע"פ סברת רש"י ורבינו יונתן דבעי'
שם עצים לאוצר .אבל אם היה דיר -של בהמות, מחיצה של דירה ,וציינו עוד שם לשו"ת שערי דעה שיהא 'כל' מחיצות הקרפף מוקף לשם דירה ,ועפ"ז
שעושין בשדות ,היום כאן והיום כאן ,כדי לזבלה סי' ל"ו ,תשובה מבן המחבר ,שהבין בכוונת הדברי מבאר דמש"ה נאסר כאן בנפל כותל האפדנא ,משום
בגללי הבהמות .סהר -לבהמות של עיר .מוקצה חיים שפוסל לצרף מחיצה של זרעים ,ומתמי' ע"ז, שעכ"פ כותל א' אינו מוקף לדירה ,ושם בהערה
-רחבה שאחורי הבתים .וחצר -שלפני הבתים. והביאו עוד שם משו"ת מהר"ם בריסק ח"א סי' כ"ד סק"ד הביא בשם שו"ת נטע שורק סוסיכ"ח דקרפף
דכל הני הקיפן לדירה הוא ,והני פסי ביראות נמי, שפי' כוונת הדברי חיים באופן אחר, שהוקף לדירה ,ונשאר פרוץ יותר מי' ,ונשלם אותו י'
הואיל ומימיהן ראויין לשתיית אדם -תשמיש דירה שלא לשם דירה ,לרש"י ורבינו יונתן הוי כאינו מוקף
מעלייתא הוא .ע"כ. דין חוטי טעלעגראף לדירה ,שהרי הוי כנעשו כל מחיצותיו שלא לשם
מדברי רש"י יוצא כמה דברים בענין מוקף )טי עוד יוצא מדברינו דבעיר שיש בו בתים לא דירה ,והביא כן מהמאירי,
לדירה .חדא ,שלאו דוקא דירת אדם ,אלא הוא הדין בעי' שיהא נעשו מחיצותיו לשם דירה ,ממילא אין וכל זה תמוה ,א' שהרי לפי דבריהם לאו דוקא
דירת בהמה נחשבת כמוקף לדירה להתיר לטלטל שום איסור להשתמש בחוטי טעלעגרא"ף שדן שם כשהי' קרפף עם בית דירה א' (כהבוסתנא ואפדנא)
בתוכה יותר מסאתים ,והטעם יבואר לקמן .ועוד, בחמרא טבא סימנים סימן י'. ונפל אותו מחיצה (כותל האפדנא) נאסר ,אלא גם אם
דפסי ביראות נחשבים כמוקף לדירה ,הואיל וראויין (כל זה נראה לי כעת יום ד' האזינו ,ואם שגיתי השם הטוב יכפר). נפל כותל אחר ממחיצות הקרפף ,ושם יש מחיצות
מימיהן לשתיית אדם ,הוי תשמיש דירה ,וההיקף אחרות מבחוץ ,ג"כ נאסר כיון שאותן מחיצות
על תשמיש דירה נחשב כמוקף לדירה. היוצא מדברינו, לאו לבראי עבידי ,וכבר הבאנו מהגהו' אשר"י שכ'
והא דאוצר של עצים אינו נחשב כהיקף דירה, א' יש ב' מהלכים בביאור פורץ י' וחוזר וגודרו, דדוקא היכא שנפל הכותל שממנו הוקף לדירה,
הלוא גם עצים הם תשמיש אדם -צריכים לחלק הריטב"א ס"ל דרק אותה מחיצה מקרי מוקף וכבר הוכחתי שמקור דבריו הוא מפרש"י ,ב' חוץ
בין הא למים .דמים הם צורך אדם ותשמישו לדירה ,ורש"י סובר דכל מחיצותיו הוי פתח ולבסוף מדברי הג"א המפורשים ,גם כל הפוסקים אינם
תמיד ,ואע"פ שאין ההיקף עכשיו כדי שיהא האדם הוקף ,אבל לא מקרי מוקף לדירה אלא מחיצת מזכירים איסור רק בציור זה ,של בוסתנא ואפדנא
משתמש בו ,שהרי אדם מטפס ועולה ויורד ,אלא הבית( ,אות ד' – ט') שנפל הכותל שממנו הוקף לדירה ,ולא מוזכר
לצורך בהמה ,מ"מ ראויים הם לאדם .משא"כ עצים בפוסקים כלל איסורים כזה ,כשנפל כותל אחר ,או
ב' פתח מועיל ע"י שמשתמשין בו תשמיש גרוע
שניתנו לקרפף ,הם עצים שאינם מונחים שם כדי כשנגמר י' אמות אחרונות שלא לשם דירה,
נטפל להבית( ,ה')
שישתמשו בהם בקרוב ,אלא כדי שיהיו מונחים שם והגע בעצמך ,אטו עיר גדולה כירושלים
ג' די בהשתמשות בחלק מהקרפף( ,ז')
לזמן ,ואינם נחשבים תשמיש אדם ,ודו"ק. בשלוותה ,שיש בית בחלק מההקיף ,ונפל גודא
אולם יש להעיר ,למה הוצרך רש"י לומר לגבי ד' י"ל דבבנה בו בית דירה מקרי הקרפף מוקף ברייתא דבית נאסר כל העיר ,משום דגוייתא לבראי
פסין דהוי תשמישי אדם ,ולמה לא פירש ככל הנ"ל, לדירה( ,י')
לא עבידא ,או אם איש א' באיזה זוית זרע זרעים
דהוא עומד ודירת בהמה).נ ה' י"ל דמהני מחיצה לדירה באמצע הקרפף( ,י"א) אצל החומה ,ועשה גדר מבפנים לצורך הזרעים
אולם הרשב"א לקמן על מתני' ריש פ"ב)אנ האם נאסר כל העיר ,אין זה אלא מן התימה,
העתיק דברי רש"י ז"ל בגירסא אחרת ,וז"ל... :אי
אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה שהוקפו לדירה
דשרי יתר מבית סאתים ,פסין נמי מוקפין לדירה
ה דין קאנטרי שיש בו מחיצה מסווימינג
פאו"ל ,או קאנטרי שנפרץ לקאנטרי אחר,
נינהו ,שהבהמה עומדת שם .ע"כ. הרב שלמה יו"ט הכהן קליינמאן )זי וכל זה נוגע לדינא לענין קאנטרי שא' ממחיצותיו
והוא דלא כמו שאיתא ברש"י שלנו ,שההיתר הוא בירור בגדר מוקף לדירה הוא מחיצת הסווימינג פאו"ל וכגון שהפתח ליכנס
משום שתשמיש אדם נחשב כמוקף לדירה ,אלא ובו יתבאר אי מותר לטלטל בפאר"ק ,בחנות גדולה וכדומה
להסווימינג פאו"ל אינו תוך היקף העירוב ,עכ"פ
משום דהוי היקף לבהמה שתהא עומדת שם .ולפי כשנעשית מחיצת הסווימינג פאו"ל אחר שאר
גירסתו ניחא יותר הא דמדמה לדיר וסהר ,שכולם במסכת עירובין (טז ):במתני' :מקיפין שלשה מחיצות היקף העירוב( ,ועפ"מ שמבאר שם בחמרא טבא
הוי דירת בהמה ,וכן זה באמת עושין לצורך בהמה חבלים זה למעלה מזה וזה למעלה מזה ,ובלבד בדברי המבי"ט נוגע גם כשנעשית קודם העירוב) ,וכן קאנטרי
כדי שתיכנס לתוכו .ואע"פ שאין הבהמה לנה שם, שלא יהו בין חבל לחבירו שלשה טפחים .שיעור שנפרץ לחבירו ,ועירבו יחד ,דלהחמרא טבא שניהם
מ"מ כיון ששותה שם נחשב כמוקף לדירה .ולכאורה חבלים ועוביין -יתר על טפח ,כדי שיהא הכל אסורים ,דכותל הסווימינג פאול לא נעשית לדירה,
נ .ועוד כפי מה שס"ל לרש"י דכניסה ויציאה מיקרי מוקף לדירה לכאור' למה ליה תיפק ליה בזה דעשוי לכניסה ויציאה וי"ל דאין תשמישו תדיר כמו שס"ל כמה ראשונים דזהו הגירעותא של פסין.
אנ .בחידושי הרשב"א דף כב א (להרשב"א המתני' מחולק לכמה קטעים כמו לפירוש המשניות להרמב"ם ובכמה דפוסים אכן תיקנו כפי גמרא שלנו ונדפס ריש הפרק).
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
נ
מבי
מדרשא פפולא הוא הדין אי נעשה לצורך אדם לתשמישו ,אע"פ שאינו לן שם .אבל
אם רק ראויין לתשמישי אדם ,לית לן דהוי מוקף לדירה לפי גירסא זו.
ראיה ח' -הפרת נדרים .במסכת שבת (קנ"ז ע"א) איתא דאין מתירין אולם לדור בו ממש ,אפילו לזמן קצר ,מ"מ מקרי מוקף לדירה,
נדרים אלא לצורך השבת ,אבל שלא לצורך השבת אסור; וכן נפסק בסי' ואפילו לאחר שכבר עקר דירתו עדיין נחשב מוקף לדירה .כמבואר
שמ"א ס"א .ויש לומדים דטעם האיסור הוא משום הכנה משבת לחול. ברש"י (טז :ד"ה לא הותרם) ,וז"ל :לא התירום ליחיד -אי הקיף בהן יותר
וכתב בדרכי משה (סי' תקל"א ס"ק א') בשם המרדכי (סי' תתנ"ז) דמתירין מבית סאתים ,ואף על גב שהוקף לדירה ,שהרי לדור בהן בלילי שבת
נדרים במועד אפילו שלא לצורך המועד -הרי שמותר איסור הכנה. הקיפום מערב שבת ,הא בית סאתים מיהא שרי .ע"כ .אולם אם אינו
מוקף לדירה ,כסתם קרפף ,אין בו היתר לשיירא יותר משאר אנשים.
ראיה ט' -לעשות לאחרים בשכר .יש שלטי הגיבורים שהוא מוקשה
מאד ,שכתב (מו"ק דף ו' ע"ב מדפי הרי"ף) ש"כל פעולה" שהיא לצורך המועד עוד שם בעירובין (כב :).כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר ,כל אויר
מותר להשתכר בה ,אפילו פועל שיש לו מה יאכל .והיכא תמצא שתשמישו לדירה ,כגון דיר וסהר מוקצה וחצר ,אפילו בית חמשת
שלצורך המועד יהא מותר לקבל שכר ,ומתרץ הנודע ביהודה (תניינא כורים ובית עשרת כורים -מותר .וכל דירה שתשמישה לאויר ,כגון
סי' ק"ד) דמיירי בדבר שאינו מלאכה ,דמותר אפילו שלא לצורך המועד; בורגנין שבשדות ,בית סאתים -מותר ,יתר מבית סאתים -אסור.
ואז ,אם יעשה לצורך המועד ,יהא מותר אפילו לקבל שכר .ואם כן רואים ופירש רש"י שם :כל אויר -אף על פי שאינו מקורה ,אם תשמישו
בהדיא ,בפשיטות דבריו ,דמותר הכנה שלא לצורך המועד. לדירת אדם לכניסה ויציאה תמיד .ע"כ .דהיינו ,טעם ההיתר של דיר
ראיה י' -מלאכה קלה .בסי' תרס"ז מבואר במג"א דאסור אפילו וסהר וחצר הוא משום דנחשב כמוקף לדירה על ידי האדם שנכנס
טרחא קלה משבת לחול ,כגון הבאת יין ממקום למקום (על כל פנים ויוצא בה .ומוכח מזה לכאורה דלא כהרשב"א לעיל בדעת רש"י ,שעל
בניכרת ,לכולי עלמא) .ובהלכות חוה"מ מצינו כת המתירים מלאכות קלות ידי דירת בהמה נחשב כמוקף לדירה ,אלא נחשב כמוקף לדירה על ידי
אפילו שלא לצורך המועד ,כגון ליטול גבשושיות שבביתו ולהעבירן האדם דוקא ,ודירת בהמה לא חשיבה דירה.
ממקום למקום ,וכן הוצאה לחוץ אפילו שלא לצורך המועד; ואין ומצאנו באחרונים שדייקו בדברי רש"י הנ"ל גדר חדש בדין מוקף
חוששים אותם הפוסקים דנכלל בה גם "הכנה לצורך חול" -דזה היה לדירה :דהיינו ,כל שעשוי לכניסה ויציאה תמיד ,על ידי זו עצמה
פשיטא להו שמותר לכולי עלמא (ועיין בבירורים יתר ביאור). נחשבת כמוקף לדירה ,אע"פ שאין בו שום תשמיש אחר .וכן לכאורה
כאן הבאנו בעזהשי"ת את עשר הראיות להיתר הכנה בחוה"מ מבואר בדברי השעה"ר שהעתיק דברי רש"י להלכה (ועיין לקמן ביאור
בקצרה; ועתה נבוא לברר כל ראיה בפני עצמה -מה שיש לפרוך על רחב בשיטות החת"ס והשעה"ר).
זה ,ואם יש ממשות בפירכות כאלו. והנה עיין בריטב"א (כב ,.על דברי המשנה) ד"ה ודיר וסהר ,וז"ל :פירש
רש"י ז"ל שהם עשויין לבהמות ,הדיר בשדות לזבלן ,כענין שאמרו שדה
הקדמה -יסודות באיסור הכנה שנידיירה בשביעית ,והסהר בעיר להיותן כלויות שם ,ומפני שהרועה
וקודם כל יש להקדים יסודות באיסור הכנה[ .דידוע דכל ויכוח עומד עמהם שם תמיד חשיב היקף דירה .ע"כ.
במילי דשמיא ובמילי דעלמא תלוי בהרבה הקדמות בפרט זה; וכן ולכאורה מבואר דס"ל בדעת רש"י ,דלאו משום דכניסה ויציאה ,ולא
הוא בהלכתא דידן ,שתלוי הרבה באיך לומדים בכללות איסור הכנה, משום דירת בהמה לחוד ,אלא משום שהרועה תמיד שם ,דהיינו שנחשב
וממנו תלויות כמה ראיות .אבל רובן של הראיות הן לכל הדעות ,כנראה אצלו יותר מסתם כניסה ויציאה.
למעיין בדבר היטב]. אולם עיין רש"י (יט :ד"ה דיר) :דיר -מוקף לדירה ,שהרועה דר שם
אחד ממקורות הראשונים באיסור הכנה הוא ספר הגהות מנהגים בלילה .ע"כ .הרי מבואר בפירוש בדברי רש"י ,דדיר מוקף לדירה לא
לר' אייזיק מטירנא (הל' פסח) ,שאוסר להביא יין מיו"ט ראשון ליו"ט שני משום כניסה ויציאה ,אלא משום דהוא בית דירה ממש ללינת לילה,
שעל ידה נחשב כמוקף לדירה לכולי עלמא).בנ
משום איסור הכנה; והביאו המג"א בכמה מקומות (סי' רנ"ד ס"ק כ"ג; סי'
שכ"א ס"ק ז'; סי' תרס"ז ס"ק ג') .הרי דאסור "הבאת חפצים ממקום למקום וצריך לומר לפי זה ,דהא דפירש אויר שתשמישו לדירה היינו כניסה
לצורך חול". ויציאה ,היינו לגבי חצר דוקא ,כיון שהיא פתוחה לבית .שאע"פ שאין
ולדרכנו באיסור הכנה (הנכתב בגליון "בי מדרשא" גליון ז') ,נמצא מן עושין שם שום השתמשות ,רק כניסה ויציאה לבית ,נחשב מוקף
הפוסקים דכל הבאה -אפילו הבאה קלה מאד -אסורה משום הכנה לדירה ,כיון שהוא פתוח לבית ויש לו שייכות עם הבית על ידי הכניסה
(חוץ מנגמר מאליו ,כמבואר במג"א סוף סי' ת"ק) .ואפילו החיי אדם (סי' קנ"ג אות והיציאה.
ו') ,שהבין דהבאה קלה לא מיקריא הכנה (והקשה מהגהות מנהגים הנ"ל) - ושיעור זמן הלינה שיהא נחשב כמוקף לדירה ,מבואר בדברי רש"י
למעשה לא התיר הבאה קלה לצורך חול אלא לצורך מצוה; ואפילו לעיל (טז :ד"ה לא הותרם) ,דסגי יום ולילה אחד ,ע"ש.
לצורך מצוה לא התיר אם ניכר שהיא הבאה לצורך חול .וזוהי גם כן וכל זה דלא כדברי החת"ס והשעה"ר שהובאו לקמן ,דס"ל דכניסה
דעת מחזה אליהו (סי' נ"ח) ,וכן נמצא בספרו "פיה פתחה בחכמה" .ובזו ויציאה לחוד סגי.
לכולי עלמא מודה דהבאה קלה לצורך חול אסורה.
העולה לשיטת רש"י :תשמישי דירה הראויים לאדם נחשבים
בירור ראיה א' -פינוי כלים כמוקף לדירה ,כמו שמצינו בפסי ביראות .וכניסה ויציאה תמיד תלויה
בפלוגתא ,דאי ס"ל כדעת הריטב"א ,אז דוקא כשעומד שם תמיד ולא
בסי' תקל"ה ס"א למדנו איסור של פינוי כלים ופינוי דירה מחצר
לחצר שאינם לצורך המועד ,והטעם מבואר בראשונים דהיא טירחא כשנכנס ויוצא בלבד .ולכאורה אף זאת יש לדחות על פי דברי רש"י,
מרובה .וזהו דוקא מחצר לחצר דרך רשות הרבים (כמבואר במג"א ס"ק
דדוקא כשלן שם ,כדמוכח מדיר ,וכניסה ויציאה אינה אלא הסבר להיתר
א'; ואם יש פתח ביניהם -מותר) ,אבל מבית לבית באותה חצר מותר לפנות חצר .ודירת בהמה -להרשב"א בדעת רש"י הויא דירה ,ולכאורה לרש"י
אפילו שלא לצורך המועד .עד כאן תוכן דברי השו"ע. שלפנינו מוכח להיפך ,כי דוקא על ידי תשמישי אדם נעשה מוקף
לדירה ,אי משום שהשומר לן שם ,אי משום דראוי לשתיה וכו'.
והטעם שמותר באותה חצר ,כתב בנמו"י דליכא טירחא כולי האי,
וכן הביאו במשנה ברורה טעם זה .ומשמע בהדיא דאפילו איכא טירחא שיטת התוספות
זוטא מותר לפנות מבית לבית אפילו שלא לצורך המועד ,ואינו אסור
ובתוס' (שם) ד"ה אפילו י' כורין מותר ,וז"ל... :וא"ת ,ומאי שנא גבי
מחמת הכנה .ועתה נשתדל לתרץ את כל הפירכות והדחיות שיש
לדחות בהן את הראיה.
שיירא דבעו רבנן שלא יהא בית סאתים פנוי ,והכא גבי פסין דגריעי
ואפשר שזהו ג"כ כונת הריטב"א שהרועה תמיד שם דהיינו שדר שם, בנ.
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
אנ
מבי
מדרשא שמעת<תא
ועל כן לא הותרה רק עד ב' סאתיים .אולם לא ובהדיא תניא בתוספתא ...ועוד אמרינן לקמן בפרק טפי מחבלים ,כדאמר בגמרא ,לא אצרכיה שלא יהא
משום שאינה נחשבת מוקף לדירה ,אלא דס"ל כל גגות ,גמ' גג גדול שנפרץ לגג קטן ,א"ר יהודה: בית סאתים פנוי .וי"ל ,דגבי שיירא ,הואיל ונעשה
להריטב"א ,דכמו שהתרנו לשיירא לטלטל על ידי שלש קרפיפות זה בצד זה וזה בצד זה ,ושנים לצורך שעה ,לא הוי חשיב מוקף לדירה כמו פסין.
מחיצה גרועה משום שעת הדחק ,כמו כן מסתברא החיצונים מגופפין ואמצעי אינו מגופף ,ויחיד בזה אי נמי ,גבי עולי רגלים הקילו ,והחשיבו פסין כמו
לן להתיר גם מחיצות שאינן מוקפות לשם דירה, ויחיד בזה ויחיד בזה -נעשו שיירא ונותנין להן מחיצה גמורה ,כמו שהקילו לענין פרוץ מרובה
משום הסיבה הנ"ל. כל צרכן .אלמא ,אפילו בקרפף שלא הוקף לדירה על העומד .ומ"מ צריך לפרש כפירוש הקונטרס,
תמצית הנ"ל לגבי דין מחיצות גרועות ומחיצות אמרינן כן .עכ"ד בקצרה. דחשיבי פסין מוקפין לדירה אף על פי שאין אדם
לזמן קצר -יש בזה ד' דעות .דעת התוס' ,דמחיצות הרי מבואר בדבריו ,דכיון שהן גרועות ואינן דר שם ,דאלת"ה תקשה מתני' לרב הונא בר' חנינא,
גרועות הן חסרון במוקף לדירה ,דכיון שאינה אלא גמורות ,על כן אינו מותר יותר מסאתיים .וקרפף דבעי למימר בפ' הדר (לקמן דף סז ):דמחיצה שאינה
לשבת אחת לא מהני מחיצות גרועות כאלו ליחשב שלא הוקף לדירה גם כן נותנין לו סאתיים ,ויש מוקפת לדירה לא שמה מחיצה ,דפריך לר' יוחנן
כמוקף לדירה ,ולא הותרה רק לשיירא ליחשב להם דין שוה ,דאי הוי שיירא מותר אפילו יותר דאמר מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין .ע"כ.
מחיצות כאלו להיקף דירה .דעת הרשב"א ,דמחיצות מסאתיים עד כל צרכו. והיוצא מדבריו לתירוץ הראשון ,דגבי שיירא לא
לזמן לא הוי מוקף לדירה אפילו אי הן מחיצות של אולם לקמן בריש עושין פסין ביאר ,דאינו חשיב כל כך מוקף לדירה כמו לגבי פסין .ומשמע,
שתי וערב ,ולשבת אחת לא סגי ,ומחיצות גרועות - נחשב מוקף לדירה כלל ,כיון שאין דרין בו כי אם שהסיבה שאסור שיהא בית סאתים פנוי היא משום
אם דר שם בקביעות אין בהן חסרון כלל ,וההיתר לצורך שעה .ומשמע מדבריו שם ,שאפילו אי הוקף שאינו נחשב כל כך מוקף לדירה .וכן לכאורה הטעם
לשיירא הוא היתר בדין מוקף לדירה .ודעת רש"י, במחיצות גמורות לא מהני ,כיון שאינו אלא לצורך שאסור ליחיד יותר מסאתיים ,מפני שכל היקף
דמחיצות לשבת אחת הוי מחיצה ליחשב מוקף שעה ,וצורך שעה אינו נחשב מוקף לדירה. שאינו מוקף לדירה ,ואע"פ שהוא של שתי וערב,
לדירה ,ומחיצה של שתי או ערב היא מחיצה גרועה אסור .מ"מ אי הוי שתי וערב ,היה נחשב למוקף
וז"ל שם... :ובתוס' פירשו דפסין לא חשיבי
שלא הותרה אלא לשיירא ,ולא שנא לשבת אחת או לדירה ממש ,אלא כיון שיש בה תרתי -שאינה
מוקפין לדירה ,שהרי פעמים שאין בין הבור לפסין
לשבתות הרבה. מוקף לדירה כל כך כיון שאינה אלא לשבת אחת,
רק שתי אמות ,והיכי הויא הך דירה .ועוד ,דלא
ויש בה מחיצות גרועות -על כן אינה נחשבת
שרינן לעיל אפילו במחיצה דחבלים דעדיפא אלא
שיטת הרי"ף מוקף לדירה רק לשיירא ולא ליחיד ,אפילו במדבר.
כדי צרכן ,ואפילו לרבנן ובלבד שלא יהא בית
בהרי"ף על המשנה ,וז"ל... :דרש רב נחמן משום דלצורך שעה אינו נחשב כהיקף דירה כשיש בה
סאתים פנוי ,ואף על פי שהחבלים עדיפי ,ולא
מחיצות גרועות .וזהו שלא כדברי רש"י (טז :ד"ה
רבינו שמואל ,חצר שתשמישה לאויר ואינה מוקפת חשבינן לה מוקפת לדירה כיון שאין דרים בה .ע"כ.
שתי וערב ,אלא שתי בלא ערב או ערב בלא שתי, לא הותרם לשיירא) הנ"ל ,דס"ל דלדור בה יום ולילה
וע"ש ביאור הגמרא לשיטתו.
יחיד נותנין לו בית סאתים שהן וכו' .ע"ש. נחשב כדירה ,שיהא ההיקף שבו מוקף לדירה ממש,
עכ"פ מבואר מדבריו ,דאם אינו דר שם בקביעות והחסרון כאן אינו אלא משום גריעותא דמחיצה,
ומצינו כמה דרכים לפרש דברי הרי"ף הסתומים. אינו נחשב כמוקף לדירה ,ואע"פ שדר שם לשבת ולא משום שאינה מוקף לדירה.
לכאורה מלשונו משמע ,דיש כאן חסרון של אחת .וזהו החסרון של חבלים ,ואין בו כלל חסרון
ובהא מודה לדברי רש"י ,דתשמיש אדם ,ואע"פ
תשמישו לאויר ,ועל כן יש חסרון של אין בו שתי של גריעות מחיצות לשיטתו ,אלא אם דר בקביעות
שאינו דר שם ,שמיה דירה .והוא ההיתר של פסי
וערב .וכלומר ,דמחיצות שאינן לקביעות ,כגון כאן מהני ,כמבואר לעיל בדבריו לגבי מקיפין בחבלים.
ביראות יותר מסאתיים ,דנחשב ממש מוקף לדירה
בשיירא ,אסור אם אינו של שתי וערב; משא"כ אולם הותרו בשיירא ,אע"פ שאינו מוקף לדירה כיון שהם ראויין לאדם.
מחיצה לזמן ,לא איכפת לן אם היא מחיצות כלל ,ובלבד שלא יהא בו בית סאתים פנוי.
גמורות ,וכדעת התוס' לעיל ,דתרתי בעינן ,דאם וגם לדבריו ,אם אינו מוקף לדירה ממש ,לא
ועוד יוצא מדבריו הנ"ל ,דס"ל דתשמיש דירה מצינו שיהא מותר משום שיירא.
אינו שתי וערב ורק לשבת אחת לא מהני .אולם אם
לא שמיה דירה .שהרי ביאר שאי אפשר שיהא
אינו מוקף לדירה כלל ,אין לנו היתר בשיירא יותר
נחשב פסין כמוקף לדירה ,כי אין בו לפעמים רק ב' שיטת הרשב"א
משאר בני אדם.
אמות ,והאיך הוי דירה .וכן ביאר בשיטת רש"י כפי הרשב"א כאן העתיק דברי רש"י ותוס' בלשון
והב"ח גרס :ושאינה מוקפת .כלומר ,ב' דברים גירסתו ,שפסין נחשב כמוקף לדירה מפני שהבהמה אחרת ,ויש בזה כמה נפקא מינה להלכה.
אלו ,הן מחיצות לאויר דהיינו שאינו מוקף לדירה, עומדת שם ,אולם ס"ל דדירת בהמה שמה דירה.
והן מחיצות גרועות ,יש בהם דינים אלו ,דיחיד בראשית דבריו לגבי מקיפין בחבלים (טז :ד"ה
נותנין לו וכו' ,ולשיירא וכו'. שיטת הריטב"א
מקיפין) ביאר ,וז"ל... :ושלש מחלוקות בדבר .ר'
יהודה סבר שאין נותנין כל צורכן אלא לשיירא
ולפי זה ס"ל להרי"ף כדעת הריטב"א ,דגם לגבי דעת הריטב"א ,דחסרון של חבלים וקנים הוא בלבד ,שהיא של שלשה אנשים או יותר ,ואף על פי
אינו מוקף לדירה שייך ההיתר של שיירא ,ואע"פ משום מחיצות גרועות וארעי ,כיון שאינה אלא שהקיפוה מערב שבת לדירה ,מפני שאינן מחיצות
דמחיצות גרועות אינו חסרון של מוקף לדירה. של שתי)גנ ,ולא משום שאינם אלא לשבת אחת. גמורות; אבל בית סאתים נותנין להם בין לאחד
והרבינו יהונתן גורס בהרי"ף :ואינה ,והקשה, ומ"מ גדר של מחיצות אלו הוא כדין אינו מוקף בין לשנים ,כפי מה שנאמר בגמרא .והוא הדין נמי
וז"ל :וצ"ע מה שפירש הרב אלפסי ז"ל שתשמישה לדירה ,דהיינו שמותר ליחיד עד סאתיים ,וכן באינו לקרפף שלא הוקף לדירה ,דלר' יהודה אין הפרש
לאויר ,שתי בלא ערב או ערב בלא שתי ,דהא מוקף לדירה מותר לשיירא יותר מסאתיים .ולא בינו לקרפף שלא הוקף לדירה ,ונותן להם בית
במסכת סוכה (כד ):מפרש אילן המיסך על הארץ משום דדין חבלים הוא דין אינו מוקף לדירה ,אלא סאתים כחצר המשכן ,כקרפף שלא הוקף לדירה...
וכו' ,דמוקים ליה דעביד ליה בהוצא ודפנא שהוא שדיניהם שוין ,כמבואר בגמרא ,ע"ש שמביא ראיה והוא הדין לקרפף שלא הוקף לדירה ,שנותנין להו
שתי וערב ,ופריך התם :אי הכי דמחיצה מעלייתא לזה .אולם מחיצה גמורה אין בה חסרון אם אינה לר' יוסי שש סאין ,ולמעלה משלשה לפי חשבון,
היא ,אמאי אין מטלטלין בו אלא בבית סאתים ותו אלא לשבת אחת. ואף על גב דלא הוקף לדירה כלל ,כיון ששבתו
לא .ומתרץ ,משום דהוה ליה מחיצה שתשמישה דהיינו ,שבת אחת נחשבת מוקפת לדירה ,ואין בתוכו .ולרבנן נמי ,כיון שהן שובתין בתוכו ,נותנין
לאויר .אלמא ,אף על גב דאיכא שתי וערב ,לא הוי בו שום חסרון .וכן מחיצות של שתי מקרי מוקפת להן כל צרכן בין ליחיד בין לשיירא ,ולא אמרו
מחיצה לטלטל בו יותר מבית סאתים .ועוד איכא לדירה ,אלא שיש בה חסרון מצד גריעות המחיצות, קרפף בית סאתים אלא למי שאינו שובת בתוכו.
כמבואר בדבריו וז"ל הריטב"א דף טז עמוד ב ד"ה בשיירא .פי' דסבר ר' יהודה דאע"ג דכה"ג מחיצה גמורה מן התורה דהוה ליה כאילו עומד כולו כיון דהוי בפחות מג' ,אפילו הכי מחיצה גרועה גנ.
ושל עראי היא כיון שאין בה אלא שתי בלבד ,ולפיכך לא התירו חכמים לטלטל בתוכה כשהיא יתירה יותר מבית סאתים אלא בשיירא ,ומיהו עד בית סאתים התירו לאחד או לשנים וכדאיתא
בגמרא להדיא דלא גרעה מחיצה זו שנעשית מערב שבת לשם דיורין דשבת ממחיצת תל ונקע שלא נעשו לשם דירה שהתירוה עד בית סאתים ,ובשיירא מודה רבי יהודה שהתירו להם כל
צרכן ,משום דכשהן שיירא אוקמוה אדינא דאורייתא .עכ"ד.
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
בנ
מבי
מדרשא פפולא ראיה אחרת ,דתניא (דף כב א) :כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל ,כל
אויר שתשמישה לדירה ,כגון דיר וסהר ומוקצה וחצר ,אפילו בית
דיחוי א' -אפשר שההיתר של פינוי כלים הוא כיון שהיא קלה חמשת כורין ובית עשרה כורין מותר; וכל דירה שתשמישה לאויר,
מאד ואין בה טירחא כלל .יש לתרץ ,דראשית כל משמע בהדיא מלשון כגון בורגנין שבשדות ,בית סאתים מותר ,יותר מבית סאתים אסור.
הנמו"י הנ"ל דההיתר מבית לבית הוא משום "דאינו טירחא כולי האי" ע"כ.
-משמע שיש שם טירחא זוטא ,ואף על פי כן מותר .ואפילו תתעקש והנראה מדבריו ,שס"ל דדעת הרי"ף היא ,שאם יש בה שתי וערב
דדוקא באופן של פינוי קלה מותר -כבר הבאנו בהקדמה לבירורים מותר אע"פ שאינו מוקף לדירה ,והחסרון כאן אצל מקיפין בחבלים
דלכולי עלמא הבאת חפץ לצורך חול אפילו באופן קל מאד אסורה ,דלא הוא שאין בו שתי וערב ,ועל כן אסר יותר מסאתיים .ועל זה פליג
התיר החיי אדם אלא לצורך מצוה ,והכא וודאי לצורך חול גמור מיירי. הרבינו יהונתן ,וס"ל דאסור כל שאינה מוקף לדירה ,ואע"פ שיש בה
דיחוי ב' -זה שאמרת דאין ראיה ,דמושג של "מפנה" לאו הכנה היא, מחיצות גמורות ,עיין לקמן בזה.
על פי היסוד שאתה מאריך בו ביסוד הכנה -שהיא דוקא כש"מכין דבר
להשתמש בו" ,ולא במסלק או מפנה דבר ממקומו; ואם כן לאו הכנה שיטת רבינו יהונתן
היא ,שתהא ראיה להיתר בחוה"מ .שתי תשובות בדבר: ועל פי קושייתו על הרי"ף פליג ,וז"ל... :והפירוש שקבלנו מרבינו
חדא ,מסתימת הפוסקים לא משמע כן :א .זיל בתר טעמא -אי כך הוא .כל אויר שתשמישה לדירה -אפילו מקום שאינו מקורה ,אם
משום טרחא משבת לחול ואינו שובת כיום מנוחה (כמו שכתב הרמב"ן תשמישו לדירת אדם ,כלומר לכניסתו וליציאתו והם תמיד ,כגון דיר
פרשת אמור) ,באופן זה שמפנה ממקומו ,אף על גב דאינו להשתמש בה, וסהר וכו' ,מטלטלין בו אפילו ארוך כור או כורים ,שהרי הוקף לדירה.
הוא גם כן "טורח" משבת לחול; ואי משום זלזול שבת ,שנראה שדואג וכל דירה שתשמישה לאויר -אף על פי שהיא מכוסה והיא עשויה
שלמחר יהא מסודר כבר ולכן מסדרו בשבת -בוודאי איכא טעם זה כגג העשוי לדירה ,כיון שאינו נעשה לדירה אלא לשמירת אויר שהוא
במפנה (וסברא זו נזכרה בכמה אחרונים" :פיה פתחה בחכמה" ,ושו"ת מנחת שלמה). חוצה לה ,כלומר השדות והכרמים ,שלא תעבור בה רגל אדם ורגל
ב .מכל הפוסקים שאומרים ד"הצלה מהפסד" לא הויא הכנה -כמו בהמה ,כגון אלו הבורגנין והן יושבי צריפין ,והן עשויין בשתי וערב,
שכתב באליה רבה (סי' ש"ח סק"ח) ,וכן בסי' רנ"ד ,ועוד פוסקים כגון אף על פי שהן עשויין כשאר כל בתים ,כיון שאין תשמישן לדירה -
תשובות נודע ביהודה ,תוספת שבת ,ורעק"א ,ובמשנ"ב סי' רנ"ד - בית סאתים מותר ,אם אין בתוך כל אלו המחיצות אלא בית סאתים
שכולן מחדשים חידוש זה דהצלה מהפסד לא מיקריא הכנה כלל; מזה מותר ,דבזה השיעור מועיל כל מחיצה; ויותר מבית סאתים אסור
גופא ראיה גדולה ,שבלא הטעם דהפסד היה זה הכנה .הגם שאינה אלא לטלטל בו אלא בארבע אמות .ע"כ.
הצלה וסילוק ,ואינו נוטל כלום כדי להשתמש ,עם כל זה היה מיקרי זה ואולם לא ביאר דברי הגמרא לפי שיטתו ,למה אסרו אצל חבלים
איסור הכנה; אלא כיון שעתה הוא נוטל זאת בשביל ההפסד ,אין כוונתו יותר מסאתיים .ואפשר דס"ל דבאמת אינו מוקף לדירה מקרי .אולם
להכין ,ובמילא לא מיקרי הכנה כלל( .ולפי היסוד שלך אין צורך בדברי הפוסקים לא ביאר למה מיירי כאן משתי או ערב ,ולא ממחיצה שלימה).דנ
אלו ,ודוחק לומר דזוהי כוונתם).
וגדר תשמישו לדירה מבואר בדבריו ,לכניסה ויציאה תדיר .אולם
ג .משו"ת מהרש"ג (ח"א סי' ס"א) ,שמחדש דיסוד הכנה הוא "עובדא לא פירש כניסה ויציאה זו מהי ,אם רק נכנס ויוצא ,או דוקא כשנכנס
דשבת חילוף עובדא דחול" -דהיינו שעל ידי שעושה השתא את הדבר, לעשות שם תשמישי דירה ,או כדעת הריטב"א שתמיד נמצאים שמה.
מרויח טירחא או זמן דלמחר ,וזהו שאסרו חז"ל באיסור הכנה .ומדבריו
בוודאי משמע שכל סילוק או פינוי דבר הוי הכנה גמורה ,שמרויח השתא אולם לקמן בריש עושין פסין ,בפירוש המשנה שם ,ביאר :אבל אם
חילוף דלמחר .ואל תאמר דזהו חידוש נפלא (שיש עליו קושיות גדולות מכמה היה שם דיר וכו' -דיר שיש לו מחיצות ובית בתוכו לרועה שלהן.
מג"א) ואין האחרונים פוסקים כן -זהו דוקא שאין אנו מקילין כקולתו, ע"כ.
אבל לחומרא מאד מסתברים דבריו; ועוד ,לצירוף להקל שמעתי מכמה ומבואר לכאורה ,דלא מהני כניסה ויציאה לעצמה להיחשב מוקף
מורי הוראה שיכולה להצטרף קולת מהרש"ג .כל זה ביסוד איסור ההכנה. לדירה ,וצ"ע ליישב דבריו .וצריך לומר כמו שכתבנו לעיל בדעת
והשנייה ,והיא העיקר :דכל "מפנה" ששנינו בסי' תקל"ה בוודאי לא רש"י ,דכניסה ויציאה תמיד אינו גדר חדש ,אלא כשיש בית דירה
מיירי דוקא בצריך למקומו ולכך מפנה כלים -דזה הוי צורך המועד בתוכו ,אז מותר החצר הפתוח לו ,משום שעל ידי כניסה ויציאה
-אלא מיירי בכל גוונא ,כגון שרוצה לעבור לדירה חדשה לאחר יו"ט, תמיד נחשב החצר כחלק מהבית ,ועדיין צריך עיון.
ורוצה עתה (שיש לו זמן הרבה בחוה"מ) לפנות את החפצים לדירתו החדשה
כדי להשתמש בהם אחר יו"ט בביתו .ובציור זה אפילו לדידך נקראת שיטת הרא"ש
הכנה ,ועם כל זה מבית לבית באותה חצר מותר לעשות כן. והרא"ש (פרק א' סימן כ"ג) העתיק לשון הרי"ף ,וז"ל... :דרש רב נחמן
דיחוי ג' -יש שלומדים מהלך חדש בכל איסור פינוי כלים ,דיסוד משום רבינו שמואל ,חצר שמשמשת לאויר ואינה מוקפת לשתי
האיסור הוא בפינוי "שתועלתו נמשכת לימים רבים" .ולכן זה שמחלק וערב ,אלא שתי בלא ערב או ערב בלא שתי ,נותנין לו בית סאתים
השו"ע בפינוי כלים שלא לצורך המועד בין חצר לחצר דרך רשות שהן מאה על נ' אמה .ע"כ.
הרבים שאסור ,ובין בית לבית שמותר -זהו דוקא שממה נפשך דר שם ולכאורה גם להרא"ש יקשה כל הנ"ל ,דלכאורה אסור יותר
במועד עצמו (דאם לא כן איכא איסור הכנה) ,אלא שאסור משום דמיקרי מסאתיים לכולי עלמא אף במחיצות גמורות .ועיין קרבן נתנאל,
שאינם לצורך המועד ,כיון דתועלתם נמשכת גם לאחר המועד; אלא שהסביר דעת הרא"ש והרי"ף כדעת הפוסקים שאסרו אע"פ שיש
כשאיכא חדא לריעותא וליכא דרך רשות הרבים -מותר (עיין בספר הנפלא
בה שתי וערב אם אינה מוקפת לדירה ,ואין היתר של מחיצה בריאה
"בשבילי הלכה" סי' תקל"ה) .ואם כן לא מיירי מפינוי כלים על לאחר המועד,
להתיר אם אינה מוקפת לדירה; אולם אם אין בה שתי וערב ,אסור
אלא בלצורך המועד.
אפילו מוקף לדירה ,משום דהוי מחיצה גרועה שאין מתירין בה יותר
דיחוי ד' -ועוד אמרת לי בשם גאון אחד ,דאפשר שכל ההיתר של מסאתיים).הנ
פינוי כלים שלא לצורך המועד כוונתו שעיקר הסיבה שנוטל השתא
היא לתועלת אחר המועד; אבל אין הכי נמי ,כיון דיש איסור הכנה,
מוכרח להשתמש בו עוד היום לאיזו סיבה קלה ,כדי שלא לעבור על דנ .ולהרשב"א אע"פ שלשיטתו אינפק"מ בבין מחיצה שלימה מ"מ תליא במחלוקת
בין התנאים ור"י לא פירוש
איסור הכנה.
הנ .ז"ל קרבן נתנאל מסכת עירובין פרק א סימן כג ד"ה חצר .,אפי' במחיצות שתי
וערב ואינה מוקפת לדירה ובלא שתי וערב אפי' מוקף לדירה .כן הוכיח ר' יונתן
מהך דאילן המיסך על הארץ אף על גב דעביד המחיצה בהוצא ודפנא כדמוקי
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
גנ
מבי
מדרשא שמעת<תא
דהמחבר בסימן שצ"ח לא העתיק דין עיבור לעיר מכבר) ואחר כך הקיף עוד ג' מחיצות סמוך לכותל העולה להלכה בדברי הפוסקים
על ידי ארוות סוסים .ומבאר שם ,דמכל מקום הבית שבו הפתח -הרי זה מוקף לדירה ,שכיון ולהלכה נקטו הפוסקים (סימן שס"ב) ,דאפילו
לענין לעשות מוקף לדירה קיימא לן מסתימת כל שהוא פתוח לבית דירה חשוב כבית דירה ,כמו חצר מחיצה של שתי וערב ,אם אינה נעשית לדור
הפוסקים וסתם מתניתין דעושין פסין ,דדיר וסהר הבית .רק שצריך שבשעת עשיית מחיצותיו תהא בתוכה לא מהני; וכן להיפך ,מחיצה גרועה לא מהני
מועיל להתיר טלטול אפילו אין בהם שום דירה עשייתן לדירה .עכ"ל. אפילו אם נעשית לדור בתוכה .כמבואר בסימן
לאדם כי אם לבהמה ,ובני אדם נכנסים ויוצאים ולכאורה ראינו בדבריו ג' גדרים .חדא ,דדבר ש"ס במג"א (ס"ק א') ,דנעשה לדור לינת יום ולילה
תמיד ,וכל שכן לעשות עיבור לעיר ,דקיל טפי. שהוקף לכניסה ויציאה תמיד ,אע"פ שאינו פתוח נחשב כמוקף לדירה ,כדעת רש"י שהבאתיו לעיל,
ומבאר שם ,דממזוזה ילפינן לה ,דרפת בקר לבית ,הרי הוא מוקף לדירה .ועוד ,דבר שעשוי כדי אלא שיש חסרון של מחיצה של שתי בלא ערב,
חייב במזוזה ,וכדעת הגאון אור חדש ז"ל בתשובת לדור בו יום ולילה ,או דירה ממש ,הוי מוקף לדירה. שלא הותרה אלא לשיירא יותר מסאתיים .ואע"פ
נודע ביהודה (מהדורא תניינא חאו"ח סימן מ"ז)).חנ ומה ועוד ,אפילו רק פתוח לבית דירה ,חשוב כבית דירה שנחשב כמוקף לדירה ,לא הותרה ליחיד אלא
שדחה הגאון הנו"ב ז"ל ,דאין דמיון מזוזה לשבת, ממש ,כמו חצר. על ידי מחיצה גמורה .אולם לא מצינו שום היתר
שהרי בשבת חלקו בין ישב ולבסוף הוקף ובין הוקף ולכאורה דבריו קצת צריכים ביאור ,שהרי פירש לשיירא שיהא מותר לטלטל במקום שאינו מוקף
תחילה ,ובמזוזה לא חילק -יש לדחות דחייתו, בסעיף ה' שטעם ההיתר בחצר הוא משום דעשוי לדירה .ועיין תוס' שבת שציין לדברי הריטב"א
דבשבת במחיצה תליא ,ומה ענין מזוזה למחיצה, לכניסה ויציאה תמיד ,והרי לקמן בסעיף ו' מבואר שהעתקתי לעיל ,דס"ל להתיר ,אולם כתוב דסתמו
לכן אמרו כל מחיצה שלא הוקפה לדירה לא שמה שאין צריך לזה ,אלא כיון שפתוח לבית דירה נחשב הפוסקים דלא כהנ"ל ,אלא אפילו לשיירא לא
מחיצה; ובמזוזה מה לי אם יהיה שמה מחיצה או כבית דירה ממש. הותרה מחיצה שאינה מוקפת לדירה .ויום ולילה
לא .אך גדר הדירה ,שיהיה אותה המחיצה היקף ויש שרצו לפרש דהיינו הך ,כיון שפתוח לבית מיקרי מוקף לדירה ,ואין החסרון אלא משום
לה ,ילפינן ממזוזה ,דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא ממילא בעל כרחך עשוי לכניסה ויציאה תמיד. גריעותא של המחיצה שאינה של שתי וערב.
תיקון .עכת"ד בתשובתו שם. אולם לכאורה צריך ביאור לפי זה ,הא דאמרינן ובמג"א (סימן ש"ס ס"ק ב') ביאר דברי הרי"ף והרא"ש,
ולכאורה מוכח מדבריו כפשטן ,דגדר מוקף שצריך שיהא פתח ולבסוף הוקף ,היכי דמי ,כיון דנעשה לאויר היינו שאינן מחיצות גמורות)ונ ,ולא
לדירה הוא רק על ידי כניסה ויציאה תמיד ,וכמו שהרי כניסה ויציאה לעצמה משויא מוקף לדירה. משום שאינה מוקף לדירה .וס"ל דאין כאן היתר יתר
שכתב דילפינן גדרו ממזוזה ,דכל דחייב במזוזה הוי וביותר קשה מהא דמבואר בדברי הרמ"א ב' בשיירא לגבי דין היקף דירה ,אלא כל דינה כאן היא
מוקף לדירה .ובאמת המעיין בהלכות מזוזה יראה דעות ,אי קרפף הסמוך לעיר מיקרי מוקף לדירה, משום מחיצות גרועות .ופליג על העולת שבת ,דס"ל
שיש הרבה דברים החייבים במזוזה ואינם נחשבים ודעת הגהות אשרי שם דמקרי מוקף לדירה ,כי דהרא"ש והרי"ף סוברים דהחסרון כאן הוא משום
כמוקף לדירה ,כמו בית אוצר חוץ לעיר ועוד. דעתיה עליה תמיד לכניסה וכו' .ולהלכה נקטו כל שאינה מוקף לדירה ,כיון שאינם אלא לשבת אחת.
ועיין עוד בשו"ת חת"ס (אבן העזר ח"ב סימן ל"ג), הפוסקים דלא מהני סמוך ,הרי דלא מהני דעתיה וכן פסקו האחרונים דלא כעולת שבת ,אלא
שדן בענין עיבור לעיר על ידי כרמים מוקפים ויש עליה וכו'. חסרון של מחיצות גרועות אינו משום חסרון מוקף
בית דירה בתוכו ,וכתב דלא מהני .ולא ביאר טעמו, ואולי אפשר לומר ,דגם הרב כיוון לכניסה לדירה ,ועל כן היתר של שיירא אינו נאמר באינו
למה לא מהני לומר דכל הכרם יהא מוקף לדירה ויציאה תמיד באופן שעושה שם תשמישי דירה, מוקף לדירה.
על ידי היקף הכרם ,כיון שיש בית בתוכו .ועיין כדברי רש"י ד"ה כל אויר :אף על פי שאינו מקורה, ובמנחת פתים ובית מאיר ס"ל להלכה כדעת
באחרונים)טנ שתירצו ,דכל דין של אילן אינו מבטל אם תשמישו לדירת אדם לכניסה ויציאה תמיד. הרי"ף והרא"ש וכפשטות דבריו ,דמהני שיירא אף
מוקף לדירה ,ושאני מזרעים :דוקא מקום דירה אינו ע"כ .אולם אינו משמע כן בלשונו. לאינו מוקף לדירה.
מתבטל מחמת שנזרע שם ,אבל לומר על מקום
ובשו"ת צמח צדק (סימן ל"ט) מצינו שדן בדברי
המיוחד לגדל אילנות דנחשב כמוקף לדירה על ידי הרב ,וביאר לחלק בין הך דסמוך לעיר ובין הא שיטת השעה"ר והחת"ס בגדר מוקף לדירה
בית שיש בתוכו ,לא אמרינן. דכניסה ויציאה :דהך דסמוך היינו מחוץ לעיר ,ועל בשולחן ערוך הרב (סימן שנ"ח סעיף א') כתב :כל
והא מכל מקום לכאורה יש מקום לומר דנחשב כן לא מהני; משא"כ בתוך העיר ממש ,מהני כניסה היקף מחיצות שלא הוקף לדירת אדם לכניסה
כמוקף לדירה ,כי כיון שיש בתים בתוכן ,כמבואר ויציאה תמיד).זנ ויציאה תמיד ,כגון רחבה שאחורי הבתים ,והקרפף
בתשובתו שם ,הרי נחשב למקום כניסה ויציאה אולם בשער הציון (ס"ק י"ט) ,אחרי שפסק שם -והוא היקף גדול להכניס בו עצים לאוצר -והגינה
תמיד. להלכה דסמוך לא מהני ,ביאר שדברי ההגהות והפרדס המוקפים גדר ...אלא שמחוסרין דיורין ,הרי
ואין לחלק כאן כמו שחילק הצמח צדק בדעת צריכים ביאור ,דדברי האו"ז לא להלכה נאמרו וכו'. הן ככרמלית מדברי סופרים ,שכיון שאינן עשויין
הרב ,שהרי גם לעיל מיירי במקום רחוק מן העיר, ואחר כך כתב :ומלבד זה ,הלא בש"ס מבואר דין לדירה מתחלפין הן ברשות הרבים אם הן היקף גדול.
כמבואר בדבריו שמיירי בענין עיבור עיירות ,ומכל קרפף שנפרצה לחצר ,אלמא דאף בקרפף שבתוך וכן לקמן סעיף ה'... :כל מקום שהוקף לדירה,
מקום היה נחשב כמקום כניסה ויציאה על ידי מה העיר גם כן בעינן פתח ולבסוף הוקף ,וכן מוכח דהיינו לכניסה ויציאה תמיד ,כגון דיר וסהר וחצר,
שנכנסים ויוצאים בה. ברמב"ם פרק ט"ז דין י' ,ועל כן בודאי שיטה זאת אפילו יש בו כמה מילין ,מותר לטלטל בכולו
ויש שתירצו דברי החת"ס ,דאף לדבריו שמקום דחויה היא .ע"כ .ולכאורה יקשו דבריו אם נאמר ומתוכו לבית.
כניסה ויציאה נחשב כמוקף לדירה ,היינו דוקא דמהני כניסה ויציאה בתוך העיר ,ועדיין צריך יישוב. ושם סעיף ו'... :ומהו הוקף לדירה ,זו שעשה בו
לענין ארוות סוסים וכדומה ,שיש בה בית דירה בשו"ת חת"ס (או"ח סימן צ"ה) מבואר לכאורה תחלה סוכת שומרים שדר בה השומר ביום ובלילה,
לבהמה ,ואע"פ שדירת בהמה לא שמה דירה ,מכל כדברי השעה"ר ,דעל ידי כניסה ויציאה תמיד או שבנה בו תחלה בית דירה אף על פי שאינו דר
מקום כיון שבני אדם יוצאים ונכנסים תמיד נחשב נחשבים כמוקף לדירה .ומדובר שם בענין אי בה בקביעות ואחר כך הקיפו מחיצות ,או אפילו
כדירה ,ולא לכל מקום המחויב במזוזה. אפשר לעשות עיבור לעיירות על ידי ארוות סוסים, פתח תחלה פתח בלבד מביתו (או שהיה הפתח פתוח
לה בפרק הישן מ"מ לא מטלטלינן תחתיו כי אם סאתים משום דלא הוי תשמישיה אלא לאויר ש"מ אפי' מחיצה גמורה אסור לטלטל אלא בסאתים ועוד הביא ראיות ע"ש וכ"פ רי"ו ח"א נתיב
י"ב ח"ד וכ"כ הריטב"א ודלא כמ"א סי' ש"ס ס"ק ב' ע"ש.
ונ .עי' פמ"ג שם ביאור דברי המ"א.
זנ .ומתוך דבריו מבואר דדברי רש"י תשמיש אדם כניסה ויציאה היינו שכל תשמיש האדם הוא הכניסה והיציאה ואין עושין שם שום דבר
חנ .הנו"ב מבאר שם שאין לילף ממזוזה ,וע"ש עוד שאוסר בלא"ה אפילו את"ל דארוות סוסים נחשב מוקף לדירה משום שעכ"פ אפשר לדור שם ובהמות דר עם בנ"א משא"כ לגבי גן החיות שא"א
לדור עם נחש בודאי אפילו יהא בית דירה לא נחשב כמוקף לדירה ולא גרע מזרעים המבטלים דירה.
טנ .עיי' דבריר הנו"ב אבן העזר ב ל"ג ומנחת יצחק ח"ז כ"ג ועוד ,וכן מבאר החזו"א כמה פעמים מדעת עצמו דהכל נחשב לפי הענין.
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
דנ
מבי
מדרשא פפולא ומכל מקום ,לפי זה צריך לומר דלא פליג על דברי הנו"ב רק לגבי
ארוות סוסים ,דאפשר ללמוד ממזוזה; אבל לגבי מה שמסיק הנו"ב
שם לאסור גן החיות ,משום שעיקרה אינה לדור ולא גרע מזרעים ,לא
ועל שני דיחויים אלה ישנו תירוץ אחד :דהבית יוסף כתב דכל מקור פליג ,וצ"ע למעשה ליישב דברי החת"ס.
דאיסור פינוי -שמותר לצורך המועד ואסור דוקא שלא לצורך המועד
-נלמד בסימן הקודם ,סי' תקל"ד ס"ג ,בהבאה מבית האומן; והתם תמצית הדברים -אם אינו מוקף לדירה אלא שנכנסים ויוצאים
מוכרח דלא כשתי סברות אלו ,ויבואר אי"ה בבירור ראיה ב'. שם ,לדעת החת"ס יש סתירה אי הוי מוקף לדירה; ולדעת השעה"ר
יש מקום לומר דבתוך העיר מהני וחוץ לעיר לא מהני .ועוד יש מקום
בירור ראיה ב' -הבאת כלים מבית האומן לחלק בין כניסה ויציאה ובין מקום ששוהה שמה ,כעין מה שכתב
הריטב"א שהבאתי לעיל בדעת רש"י בפירוש דיר ,דהיינו שהרועה
בסי' תקל"ד ס"ג קיימא לן דאין מביאין כלים מבית האומן במועד תמיד שם ,וכעין מה שאנו קוראין "א צווייטע היים".
אם הם שלא לצורך המועד ,ומקורו מגמרא מו"ק (י"ג ע"א) ופסחים (נ"ה
ע"ב) .ומצינו שני טעמים לאיסור זה :רש"י בפסחים כתב הטעם משום דעת המשנה ברורה
דטירחא שלא לצורך המועד; ונמוקי יוסף כתב הטעם משום מראית
עין ,שמא יאמרו דנתן לאומן לתקנו במועד (שאסור אפילו לצורך המועד,
בביאור הלכה (ריש סימן שנ"ח ד"ה לדירה) צידד לומר ,דסתם כניסה
כמבואר בסי' תקמ"א). ויציאה לא מהני ,רק אם הוא כדי לעשות שם תשמישי דירה .ועוד
מפקפק שם בהיתר של דירה לשעה אי מהני ,אלא ההיתר הוא משום
אבל לצורך המועד מותר ,כמבואר בגמרא ובשו"ע; וגם לשני הטעמים דדירת בהמה שמיה דירה ,וכדעת הרשב"א בשיטת רש"י ,וכדעת האור
אתי שפיר ,דטרחא כזו מותרת לצורך המועד ,וגם לא חששו למראית עין חדש שעליו חולק הנו"ב בשו"ת ,ע"ש .ונשאר בצריך עיון למעשה.
בחוה"מ אם הוא לצורך (כמבואר בשוע"ה סי' רנ"ב ס"ק י"ג).
ויש כמה נפקא מינה בין הטעמים .אחת כתב המג"א (ס"ק ו') :דאם בנידון פארק וחנות גדולה
מביא מבית האומן לביתו באותה חצר -לטעם דטרחא מותר בכהאי ואחרי כל הנ"ל ,אפשר לידון בדין פאר"ק ,אי מיקרי מוקף לדירה
גוונא ,כמבואר בסי' תקל"ה; ולטעמא דמראית עין אסור .ועוד נפקא ויהא מותר לטלטל בה יותר מד' אמות אם הוא רחב יותר מסאתיים.
מינה ,להיפך ,מצינו בסי' רנ"ב :להביא מבית חנוני שאינו אומן עצמו, והנה ,להתיר משום שיש בה כניסה ויציאה תמיד על ידי הרבה בני
אלא הוא לוקח מן האומן ומוכר לאחרים -לטעמא דטירחא אסור, אדם ,צריך עיון .שהרי ביארנו שלכאורה לפי דברי הראשונים אין
ולטעמא דמראית עין כתב בהדיא שם במג"א (ס"ק ט"ו) ,ונתבאר בארוכה ההיתר ברור בזה; ואף לפי דברי רש"י יש לומר דלא בכניסה תליא,
בשוע"ה (שם סי"ג) ,שמותר ,דבחנוני אין חשש מראית עין. וכדברי הריטב"א .וכן דברי החת"ס שהעתיק דין כניסה ,כבר הבאנו
ואם כן ,כשנצרף שניהם -דהיינו הבאת כלים מבית חנוני ,מבית לבית שסתרו דבריו בתשובה אחרת ,ובעל כרחך צריכין לחלק דלאו בכל
באותה חצר -יהיה מותר גמור לכל הדעות ,ולא אסרו משום הכנה על גווני אמורים .ולסמוך על דברי הרב בשולחן ערוך -הרי גם בשו"ת
לאחר המועד. צמח צדק לא סמך על זה רק לגבי פחות מסאתיים ,כשארכו יותר מפי
שניים על רחבו ,בצירוף דעת הפמ"ג שמותר לטלטל שם אע"פ שאינו
ולעניות דעתי זהו מן המובחר שבראיות ,שאין עליו תשובה ,כנראה
מוקף לדירה .ועל כן אין די בזה להתיר.
למעיין .ועתה נבוא למה שיש להקשות ולפלפל על זה ,ותראה שהדברים
ברורים כשמלה. אולם יש שלמדו היתר מצד אחר ,שהרי אוכלים שם וכדומה ,הרי
נעשים שם תשמישי דירה .הנה כולי עלמא מודו שאין זה כעין דירה,
פירכא א' -לעולם אסור אפילו בלא שני הטעמים ,דמשום הבאת
ואין בני אדם חשובים אוכלים שם ,אלא נותנים לתינוק לאכול בשוק,
כלים יש בו איסור הכנה ,אלא דנקט הטעם היותר חמור .זהו פשוט
והוא משום שהמקום מיוחד ליתן לתינוק לאכול בלי מפריע ,אבל אין
הבל ,דראינו מן המג"א ומן השוע"ה דבלא הטעמים מותר גמור ,ואין
זה מקום אכילה.
כאן שום חשש עוד.
אולם יש לדון היתר מצד אחר .לכאורה ,על פי המציאות כאן
פירכא ב' -מיירי דוקא באופן שאינו לוקח כדי להשתמש ,אלא
שנוטל לביתו משום שאינו רוצה שיישאר זמן מיותר בבית אחרים, בעירנו ,בדרך כלל הפארק'ס הם סמוכים למוסד חינוך של עכו"ם,
ובאופן כזה אינה נקראת הכנה .זה כבר נתבאר לעיל בבירור ראיה א', ופתח פתוח ישר משם להגן ,וכנראה הוא זה כחלק מהסקו"ל שלהם.
דיסוד זה הוא להיפך ממה שמשמע מן הפוסקים ,ובמילא נפל היסוד ולכאורה בית חינוך אכן יש לו דין של מוקף לדירה ,שהרי יושבים
-נפל הבנין .ועוד נתבאר לעיל דמיירי בכל אופן ,אפילו כדי להשתמש שם כל היום לאכול ולעשות כל הצטרכותם ,והוי פתח ולבסוף הוקף,
לאחר המועד; ובפרט הכא בולט יותר כך ,דמיירי בכלים המיוחדים שנעשה מוקף לדירה על ידי זה .ועל כל פנים יש לברר דבר זה בכל
להשתמש ,כמו שכתב המחבר בהדיא (ויבואר להלן) .ולחלק באופן דק מקום בפרטות .וכיון שזהו חצר של מקום המוקף לדירה ,ואע"פ שאין
מאד ,שזה שנוטל עכשיו במחשבה פשוטה שאינו רוצה שיישאר זמן עושין שם שום השתמשות ,מכל מקום כיון שפתוח לבית נחשב חלק
מיותר אצל החנוני לא מיקרי הכנה (לשיטתך ,דמרויח זמן לא הוי הכנה) -זהו מהדירה ,כמבואר לעיל.
דוחק גדול ,בפרט דמיירי בכל גוונא. ואי מותר לטלטל בחנות גדולה -אי יש בה יותר מסאתיים אסור
פירכא ג' -לדחוק ולומר הכא כמו שכתב ב"בשבילי הלכה" באיסור כנ"ל ,שאין להתיר משום כניסה ויציאה תמיד .אולם יש לדון אי המשרד
פינוי ,דכל האיסור משלא לצורך המועד כוונתו שהתועלת נמשכת שיש בה בתוכה נחשב כמוקף לדירה ,ועל זה יש מקום לומר ,דאע"פ
בעיקר על לאחר המועד ,אבל בוודאי מיירי שמשתמש בזה במועד שאין הנהלת החנות שם בלילה ,מכל מקום ביום אינו שם לשמור
עצמו (ובמילא לכך מבית לבית מותר) .הכא בוודאי אי אפשר לומר כן ,דהמשל מה שחוצה לה ,אלא עושה שם כל ניהול החנות ,לקנות דברים על
שהביא בשו"ע ובגמרא בשלא לצורך המועד הוא "צמר" מבית הצבע המחשב וכדומה ,וכן אוכל שם וכדומה ,ויש מקום לומר דנחשב כמוקף
או "מחרישה" -דזה אין תועלתם נמשכת לימים רבים כמו בדירה לדירה .ועל כן היה מקום לומר דכל החנות נחשבת כפתוחה להמשרד,
חדשה .וגם אין שייך לומר במחרישה שמשתמשים בה במועד עצמו, אם בנו הכל ביחד כמו שהוא בדרך כלל ,והוי כפתח ולבסוף הוקף.
דזהו בוודאי שאסור ,דחרישה שלא לצורך המועד היא מלאכה שיש בה אולם המעיין בביאור הלכה שהבאתיו לעיל יראה ,כי לאו בכל מקום
טרחא .ואם כן מוכרח לומר שמביא מחרישה זו מבית האומן על לאחר מהני בית דירה לעשות כל ההיקף מוקף לדירה ,כי לא ניתן לומר כאן
המועד ,ועם כל זה מבית לבית באותה חצר ,ובאופן שלוקח מאינו אומן, דהחנות בטלה למשרד ,אדרבה ,המשרד בטל להחנות .ודומה למה
יהיה היתר גמור -והוא הפלא ופלא. שכתב החת"ס לאסור כרם שיש בית בתוכו)ס ,וצ"ע למעשה.
וע' בשו"ת מנחת יצחק ח"ז כ"ד בענין זה שבט הלוי ח"ד סימן מ. ס.
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
הנ
מבי
מדרשא שמעת<תא
מכח הטבע שיש להמים שיתפזרו להיות שוה,
אבל באופן שהוא שופך המים סמוך כל כך
לרשות האחרת שכח השפיכה שלו יכלו לרשות
) בלשפוך פא"ל מלא מים על פארט"ש שלו.
מי שהיה פא"ל מלא מים מערב שבת ,ושכח
לשפכם בערב שבת ,ולכן הוא רוצה לשפכם
ו
האחרת אז הוה כוחו ממש לאסרו כה"ג יב). בשבת ,אם הפארט"ש שלו הוא גובה למעלה הרב מאיר אלימלך ראזענבוים
) דאם מותר גרמא בדבר שאין מתכוון בכל איסור מעשרה מן רשות הרבים בוודאי מותר משום בדין לשפוך מים לחוץ
דאורייתא .מצינו מבואר כאן בשו"ע שמותר שמים ילכו למקום פטור ,ומשם לכרמלית,
לעשות גרמא בדבר שאין מתכוון אפילו הוא ואפילו הוה בעיר שיש לחוש שיהא שם ס'
) אלשפוך מים בחצירו ויודע שיצא לחוץ | כהיום
באופן דאורייתא ,ולכן מותר לשפוך מים בימות רובא מ"מ באופן שהיה מקודם במקום פטור
מקום שיש קרקע מרוצף .חצר שהקרקע שלו
הגשמים ,משום שהוא אינו מתכוון שיצאו יש להקל ח) ,ואם הוא למטה מעשרה אין להקל
הוא עפר מותר לשפוך לתוכו מים ,אם הוא גדול
לחוץ ,אבל אין מכאן ראיה מוכרח להקל בכל לשפוך לחוץ לפי שבתוך העיר הוא אסורה
ד' על ד' אמות ,משום כיון שראוי המים לבלוע
איסור דאורייתא שמותר גרמא באופן שהוא אפילו בכרמלית ט) ,חוץ במקום שהוא מוקף
שוב הוה אינו מתכוון שיצאו המים חוץ א),
אין מתכוון יג) ,שאפשר שכאן אין הדבר עושה מחיצות ,ורק יש חסרון בהעירוב ,ולכן אין לגזור
ומותר אפילו לא הוה ד' על ד' מרובעת ב) ,ובאופן
המלאכה רק נעשית המלאכה בהמים ולכן כה"ג שמא יהא שם רשות הרבים ולכן מותר
שלא הוה ד' על ד' אמות אפילו אם עושה חריץ
הוא קיל יותר ,אבל באופן שהוא גורם שיעשה לשפור כה"ג ,אבל פשוט שצריך שיהא ידועה בקרקע וביחד הם ד' אמות מ"מ אינו מצטרף,
מלאכה כגון שמביא קרירות בבית וזהו גורם בברירות שישנו שם מחיצות כשירות ,ובאופן וצריכים שיהא או באחד מן השניהם ד' אמות ג),
שידליק הערקענדשין אין ראיה מוכרחת שיש מחיצות של צורת הפתח אפילו נימא שלא ואפילו אם לא הוה ד' על ד' אמות ,מ"מ בימות
להקל יד). מהני משום שהוה רשות הרבים מ"מ מן התורה הגשמים שאינו איכפית ליה אם נשארו שם
הוא מהני לכמה דעות י) ,ולכן באופן שליכא ס' המים מותר לשפוך לשם ד) ,אבל באופן שיש
) האם מותר כוחו אפילו מתכוון באיסור דרבנן,
רובא יש להקל שלא הוה רשות הרבים יא). קרקה מרוצף אסור לשפוך בכל אופן ,משום
ליקח מים במקום שיש מיעט"ר .מצינו שיש
היתר לעשות גרמא אפילו באופן שהוא רק ) גמתי הוא גדר כוחו ממש ,ומתי הוא רק כגרמא, שהוא בוודאי מתכוון שיצאו המים ,משום
דרבנן ,ולפי זה יש היתר ליקח מים מן הסינק ואם הוא חומר יותר מן גרמא .הכלל הוא שאין מקום להמים לילך ולכן הוא אסור ה),
אפילו שיש מיטער שמודד המים שהוא לוקח, שהתירו חז"ל לשפוך מים באופן שהוא רק אבל בימיהם אם היה אדם שהוא מקפיד אפילו
מ"מ מותר מטעם כיון שהוא רק דרבנן לכן גרמא באופן שאינו מתכוון לשפוך מים ,וכמו בימות הגשמים שלא ישארו שם המים מ"מ היה
מותר באופן גרמא ,אבל אין להיתר דבר שאין שכתבנו לעיל שמותר לשפוך בימות הגשמים, מותר מטעם שהוה מילתא דלא שכיח ולא גזרו
מתכוון שהרי כיון שהמציאת הוא שלוקחים ומ"מ כל זהו הוא רק באופן שהוא רק גרמא ביה דרבנן ו) ,אבל בקאנטר"י עדיין שייך ההיתר
מים רק באופן זה הוא נחשב כמכוון טו). דהיינו שהוא שופך המים ,והמים אזלו מעצמם של השו"ע ז).
ז .פשוט שהרי שייך שיבלע בו. נעתק לשון השו"ע הרב (סי' שנ"ז סעיף ה') שאם יש בחצר ד' על ד' אפילו אינה מרובעת א.
ח .וכמו שפסק הרמ"א סי' שנ"ז שאם הצנור למעלה מעשרה ,שעוברים המים דרך מקום פטור אלא ארוכה וקצרה כגון שארכה שמנה אמות ורחבה ב' מותר לשפוך בה ,כל מה שירצה
לכרמלית ,יש להקל ,וכן עיקר .וכן פסק השו"ע הרב וז"ל :ואף שאין זה עיקר מכל מקום אפילו בימות החמה מפני שהסאתים שאדם רגיל להשתמש בכל יום אין לגזור בהם בחצר
יש לסמוך על דבריהם להקל בצנור המקלח למעלה מי' בכרמלית שמותר לשפוך בו אפילו זו שהרי ראויים ליבלע בה ,ואם כן כששופכן אינו שופכן כדי שיצאו לחוץ ,ואף אם אירע
במתכוין שירדו המים לכרמלית כיון שהם עוברים דרך אויר מקום פטור. שיוצאין אין כוונתו לכך ולא נתקיימה מחשבתו ביציאה זו ואין לגזור בה שמא ישפכם הוא
ט .וכמו שפסק הרמ"א בסעיף ג' ומבאר הטיב שלא אמרו שכחו בכרמלית לא גזרו אלא בימים עצמו ברשות הרבים .ולכאורה הביאור הוא שכל דבר שאינו אלא דרבנן כגון גרמא שזהו
ונהרות שאינם מתחלפים ברשות הרבים ,או אפילו כרמלית שביבשה אלא שהיא חוץ לעיר גזירה שמא יעשה ,אינו אלא אם הוא מתכווון לכך שאז יש לגזור שיעשה באופן האסור,
שג"כ אינה מתחלפת ברשות הרבים גמורה שאין דרך להיות רבים מצויים כל כך חוץ לעיר אבל בעושה באופן אינו מתכוון אין שום הסבר לגזור שמא יעשה באופן המכוון.
כשיעור בקיעת הרבים ברשות הרבים גמורה אבל כרמלית שבתוך העיר מתחלפת ברשות כוונת הדברים לומר שלא קיי"ל שיטת הרמב"ם שסובר שאין היתר לשפוך רק כשהוא חצר ב.
הרבים גמורה ואפילו בזמן הזה שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים גמורה מפני שאין ד' על ד' מרובעת שאז מותר הוא חצר שראוי לזילוף ,ורק מותר בכל אופן.
ששים רבוא בוקעים בה מכל מקום מתחלפת היא בעיר גדולה שיש בה ס' רבוא. ורק יש מקום לבאר ב' נקודות א' אמאי לא הובא בשו"ע בכלל שיטת הרמב"ם בסעיף א,
י .וכמו שכתב השו"ע הרב (סימן שס"ד) וז"ל :ואע"פ שצורת פתח היא כמחיצה גמורה ואם עשה וכמו שהביא דבריו בסעיף ב לגבי ביב לאסר ,וב' מהו הסבר סברות הרמב"ם אי משום
צורת פתח על גבי ד' קונדסין רשות היחיד גמורה היא מן התורה אפילו עשה כן באמצע מראית העין ,או מטעם אחר ,על הראשון אמאי לא הביא המחבר דברי הרמב"ם בסעיף
רשות הרבים גמורה כמו שנתבאר בסי' שס"ב אעפ"כ מדברי סופרים אין צורת הפתח א ,לזה מבאר הפרי מגדים שיש מקום לחלק ולומר שלגבי ביב כיון שיורדים המים יותר
מועלת לרשות הרבים גמורה אם נשלמו בה כל תנאי רשות הרבים. במהרה ,ולכן החמיר יותר שאסור משא"כ לגבי חצר לא הביא דבריו ,ועל שאלה השניה
יא .אבאר יותר כוונת הדברים שהגם שהיה מקום לומר שאם ליכא רק צורת הפתח שאז לא אמאי אוסר הרמב"ם הנה ברש"י על המשנה מבאר בשיטת חכמים אמאי הם חולקים
מהני במקום שיש ס' רובא ,ולכן אפילו לא הוה רשות הרבים אסורה לשפוך משום שעדיין על ראב"י כתב רש"י שהוא מטעם מראית העין ,אבל בגמרא משמע שהטעם הוא משום
שייך הגזירה שמא יהא ס' רובא ויהא איסור דאורייתא ,אבל נראה שבהכ"ג יש לצרף שיטת שצריכין שיהא ראי לזילוף ,ושיש שהקשו שזהו ב' טעמים ,אבל נראה לומר שטעם זה
השועה"ר הנ"ל בסי' שסד שסובר שאפילו ישנו ס' רובא מ"מ לא הוה דאורייתא ,ולכן יש שהוא ראוי לזילוף הוא טעם אחד עם מראית העין ,דהיינו דמשום שיש מראית העין שורצה
להקל לשפוך באופן שהוא רק דרבנן. להוציא המים ,אבל באופן שראוי לזילוף תו לא הוה מראית העין ,משום שיש לומר שכוונתו
רק להוציא המים לחוץ,
יב .וכמו שמבאר שו"ע הרב רק שיזהר שלא ישפכם סמוך לרשות הרבים ממש שלא אצל
הגומא בענין שיציאתן לרשות הרבים היא כח שפיכתו ממש שיש בזה איסור של תורה כמו כן נראה ושכן מוכח בשו"ע שאין היתר רק כשיש ד' באחד מהם. ג.
במגלגל חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים. ורק יש מקום לבאר הסבר הדבר שהרי מצינו ב' היתרים וכשתדקדק תראה שיש ב' סוגי
יג .ובפרט שרואין מדברי מהרי"ל ומובא במג"א (בס' רסה ס"ק ב') שנבוך לאסר גרמא באין היתרים א' לגבי חצר אמרינין שמותר לפשפוך מים הרבה משום שלא שכיח שיהא שם
מתכוון אפילו בדרבנן ,וז"ל :דישים כלי מבע"י תחת השלחן ובשבת אחר האכילה יסור מצוי מים ,אבל לגבי ביב לא מצינו נקודה זו שלא שכיח בו מים רק שם כתבו הפסוקים
השלחן והכלי עומד מעצמו תחת הנר דהא אפי' גרם כיבוי שרי כ"ש גרם ביטול כלי מהיכנו, שמותר מכח שעשה היכור ,ולכן תבין הטיב שאי אפשר לצרף ב' ההיתרים הנ"ל להיתר
ועוד דהא אין נזהרין מלהשים כלי תחת הנר אע"פ שנופל בו שמן ,כי אין מתכוין לכך ה"נ כשיש רק היתר אחד.
אין מתכונים כשמסיר השלחן אלא להצלת השלחן ,ועוד דקי"ל דבר שאינו מתכוין מותר שם בשו"ע שבימות הגשמים שאין אדם מקפיד על לכלוך חצרו ואינו מתכוין שיצאו המים ד.
ועוד יש ראיות ואפ"ה לא אסמוך על היתר זה עד שיסכימו עמי אחד מרבותי שי' עכ"ל. ממנה לחוץ אין לחוש לכך ומותר לשפוך בה כל מה שירצה אפילו היא קטנה מאד.
ולכן מוכח משם שאינו ברור להקל בכל גרמא שאיסור דאורייתא. כן הוא פשוט מאוד ואין שום צל ספק בזה ,ובכתבי הגר"י שטראסער נשאר נבוך בזה, ה.
יד .ומקור לחילוק זה הוא משו"ת קרן לדוד שרצה לחלק שמה שכתב הרמ"א לאסר גרמא זהו ומביא שם בשם נתיבות השבת
רק בשגורם להביא דבר המכבה האש ,ולא באם גורם להביא נר. כן נראה וכמו מוכח ממה שמבואר בשועה"ר וז"ל :לפיכך אם רוצה להשתמש בה יותר ו.
טו .וכן מדייק השבילי דוד מדברי רש"י (שבת ע"ד) שיש בישול אם מקשה גוף משום שהמים מסאתים לא גזרו שדבר שאינו מצוי הוא וכן אף אם היא מליאה מים מערב שבת שזהו גם
מתבשלים ,והגם שאין צריך להמים ,מ"מ כיון שכך הדרך לעשותו גוף קשה ,ולכן הוא כן דבר שאינו מצוי ולא רצו לגזור בשביל זה בלבד כיון שבסאתים שרגילים להבלע בה אין
בהכרח מתכוון לכך. לגזור בהם.
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
ונ
מבי
מדרשא פפולא ) ומהו ההיתר להשתמש במים בעירינו במים שהרי הם באים
ונכנסים לתוך כרמלית .אפילו אם נימא שכל המים שבאים לתוך
פירכא ד' -עם הנ"ל מובן מאד שאין שייך לומר כמו שאמרת
ביתינו הם באים מכרמלית לרשות היחיד מ"מ מותר להשתמש
לי בשם גאון אחד ,דאין הכי נמי שצריך להשתמש בכלים אלו היום עם המים משום שהוא רק גרמא באיסור דרבנן ,שהרי הוא פותח
בעוד מועד כדי שלא יהא אסור משום הכנה; ועם הנ"ל פשוט שאסור הסינק בביתו ,וע"י זה הוא גורם שיבואו מים לתוך הצינור ומשם
להשתמש בה במועד שלא לצורך .והיות דכל דין בסי' תקל"ה לצורך הם הולכים לרשות היחיד טז) ,ולכן הוא רק גרמא על איסור דרבנן
המועד נלמד מהכא ,כמו שכתב הבית יוסף שם ,אם כן מתורצים גם כן שמותר בשבת ,ואפילו לפי שיטת הרמ"א שיש לאסר במקום
דיחוי ג' וד' הנ"ל. כרמלית ,מ"מ הכרמלית שהם תחת הקרקע בוודאי לא הוה
מקום ששכיח רבים ,ולכן יש להקל.
פירכא ה' -אפשר לומר דזוהי הכנה קלה שמותרת .כבר ביארתי
לעיל שאסורה אפילו הכנה קלה ,ואפילו החיי אדם מודה שלצורך חול
אסור; בפרט הכא שניכר מאד שמביא מבית האומן ,וגם מחרישה וכדומה
ניכר מאד בחוה"מ שהוא לצורך חול .ואם כן מצד איסור הכנה היה ראוי הלכות שבת
לאסור ,ועם כל זה התיר הכא -הרי יש לנו ראיה מפורשת לדברינו.
ולפי הנ"ל ,זוהי ראיה חזקה ביותר שאין עליה תשובה ,להיתרא
דהכנה בחול המועד. א
הרב מאיר אלימלך ראזענבוים
בירור ראיה ג' -למסור בגדים לכובס
בסי' תקמ"ג ס"ג שנינו דמותר למסור בגדים לכובס נכרי (והוא הדין
יז)
כמה חדושים בעניני הלכה
לישראל -מג"א) ,ולומר לו שיכבסם אחר המועד; ואין איסור אמירה לנכרי -סי' שכ"א -
בכהאי גוונא ,שונה משבת שאסור משום ממצוא חפצך .על כל פנים
דיני לש
רואים מזה דמותר למסור בגדים על לאחר המועד ,ואין כאן בית מיחוש
לאיסור הכנה. ) איסודות דיני לש וכמה שינויים מצינו בה .אחד מן הל"ט מלאכות
קושיא א' -הריטב"א פירש הכא (דף י"ב) דלא איירינן בנותן הבגד הוא לש ,והחיוב הוא רק בדבר שהוא בר גיבול יח) ,ושורש המלאכה
לכובס -שהרי אסור להוליך ולהביא לאומן ,כמו בסי' תקל"ד ס"ג -אלא הוא שלוקח דבר לח ועל ידה היא מגבל דבר גוש ,ונעשים ממש
מיירי שנתן כבר לפני יו"ט ,ועתה אינו אלא פוסק עמו סכום המעות; אחד יט) ,והגדר הדבר מבואר שלא נקרא שהדבר מתגבל לאחד רק
ואם כן אין ראיה להכנה כלום .תשובה על זה :דאין הכי נמי לשיטת אם נוטל חלק אחד וחלק השני באה עמו כ) ,ובמלאכה זו מצינו
הריטב"א אינה ראיה ,אבל רש"י והמג"א פירשו בהדיא שנותן כלים בה כמה התירים אם עושים בה שינויים ,ועיין בהערה הסבר
לכובס .ואם כן מיירי הכא שמביא מאוצרו את הבגד ומוסרם לכובס, הדבר אמאי במלאכת לש מהני שינו כא) ,א] כגון שהוא מגבל
וזהו בוודאי איסור הכנה (כדי להשתמש בה) .ועל הקושיא מסי' תקל"ד
כבר פירש בכתבים של ראש הכולל שליט"א (שיש שם אלפים ורבבות הערות
טז .כן הוא פשוט לפי הנ"ל וכן כתב הגר"י שטראסער.
מחכימות) ,שצריך לומר דמיירי שהכובס מניח שם בביתו וכדומה.
יז .נתלבן ונתברר ביחד עם חברתי היקר ,המופלג בתורה ,ובהבנה יתירה ,הרב ר'
קושיא ב' -לפי המקור חיים (סי' תק"ג) ,דכל פעולה שאינו גומרה אליה'ו לאנדא שליט"א ,ומדידי ומדידיה תסתיים שמעתתא.
עד הסוף לא הוי בכלל הכנה -ואם כן הכא ,כשמוסר לכובס ,גם כן יח .שיטת המחבר וגם הרמ"א אינו מחמיר כשיטת רבי ,כן מבאר הטו"ז שבמקום
לא נגמר הדבר ,דעיקר הוא שיכבס אחר כך .תשובה על זה :זהו חידוש שהוא דוחק ואי אפשר לעשות מאתמול ,מותר לסמוך על עיקר הדין
גדול שלא נמצא בשאר פוסקים ,והטעם אפשר לומר דלמעשה "מקרב יט .כן מבאר האגלי טל שיטת ר' יוסי ב"ר יהודה שסובר שאין חייבין רק על בר
הכנתו" אפילו אינו גומר. גיבול ,וז"ל :של האגלי טל ויש לומר דחילוק יש בין מלאכת לישה לשאר
מלאכות כיון שענין לישה הוא לחבר את כל הקמח להיות גוש אחד ,רק
ויש להביא ראיה ,על כל פנים ,דהכא אי אפשר לומר היתר זה :דבסי' בדעת רבי הוא מחדש מהלך חדש אבל מרוב האחרונים לא נראה כן רק
תרס"ז אוסר הרמ"א להביא את השלחן בשמיני עצרת מן הסוכה לביתו ואפילו לשיטת רבי הוא נמי כן הוא וכמו שמוכח מדברי התרומת הדשן (סי' נג)
שמובא ברמ"א.
משום איסור הכנה ,והמג"א התיר זה משום צורך היום עצמו -עיין שם
כ .פרי מגדים (משז"ב יב).
בפמ"ג ,שלא יהא נראה ביתו כחרבה .אבל הלבוש גם כן אוסר בהדיא
כא .המשנ"ב בב"ה מתקשה בזה ,אמאי מותר מעט מעט לשיטת התוס' והראב"ד
להביא לביתו משום הכנה ,ואף על גב דלא יסדרם שם (כמו שכתב במג"א,
שהוא ממש דאורייתא ,ונראה לומר או"ר חדש בענין מלאכת לישה.
דזהו וודאי אסור) -עם כל זה אסור להביא ,אף על גב דאינו גומר .ואם כן
שהנה באמת מצינו כמה מלאכות שמותר לאלתר וכגון מלאכת בורר ,וטוחן,
משמע דלא כהיתרו של מקור חיים. והטעם מבאר הרשב"א משום שלא אסרו על האדם לאכל מאכלו ,ולכאורה
ואפשר לומר ולחלק ,דההבאה עצמה נחשבת דבר נפרד ,ואותו דבר באמת נעיין בלשון הרשב"א ונראה שבאמת הוא כתוב כן גם לגבי לישה וז"ל:
שו"ת הרשב"א (חלק ד סימן עה) תשובה מסתברא דהא דפריס סילקא דוקא
גומר עד הסוף; ואם כן כמו כן הכא בנותן לכובס ,יש לומר דדומה במחתך דק דק כדי לאוכלו למחר או אפי' לבו ביום ולאחר שעה .לפי שדרכו
להבאת שלחן שאסורה משום הכנה .ואמת דיש לחלק ,דהבאת שלחן של סילקא לחתכו דק דק בשערב /אולי צ"ל בערב /בשולו .וכל שדרכו בכך
יש בה תכלית טובה אפילו בלי לסדרם ,מה שאין כן נתינת בגדים לכובס ומניחו לאחר שעה חייב .אבל לאוכלו מיד מותר .שלא אסרו על אדם לאכלו
אין שום תכלית טובה בזה שנותנם בלי לכבסם .אבל עוד :אינו דומה /אולי צ"ל לאכול /מאכלו חתיכו' גדולות או קטנות .דכענין שאמרו (שבת ע"ד
יותר למשל של מקור חיים ,שמציע את המטה ואינו גומר ,דאין לו הנאה ע"א) לענין בורר היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל .בורר ומניח לא יברור.
ואם בורר חייב חטאת .ופירשה אביי דה"ק בורר ואוכ' לאלתר .בורר ומניח
כלום מזה שמציע חצי המטה -מה שאין כן נתינה לכובס ,יש בה הנאה לאלתר ולבו ביום לא יברור .ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת.
בפני עצמה ,שכבר סידר מה שעליו לעשות .ובפרט דמה שחידש המקור דאלמא כל שאוכל לאלתר כדרך שדרכן של בני אדם לאכול אף על פי שיש
חיים הוא חידוש גדול ,ואין לך בו אלא חידושו. באותו צד בעצמו חיוב חטאת בשמניח לאחר זמן ואפי' לבו ביום וה"נ דכוותה
היא .וכל מה שתפסת על הרב ז"ל הדין עמך לפי דעתי .כי ההיא דאין מרסקין
קושיא ג' -זוהי הכנה קלה ,נתינת בגדים לכובס .תשובה :אין צורך את החרובין משום מיטרח באוכלא לא מטרחינן היא .כדאיתא התם בפרק
לחזור על הראשונות ,שאסור זה; בפרט הכא שניכר ביותר שהיא כדי מי שהחשיך גם מה שאמ' שאין טחינה בפירות אלא בתבואה וסילק' עצמה
לכבס ,שאי אפשר לעשות במועד ,ואז אסור לכולי עלמא. הויא תיובתיה .גם שחת וחרובין לפי דעתי גם בירושלמי אמרו הדין דשחית
תומא כדמפריך ברישיה משום דש .כדמבחר בקליפתה משום בורר .כי שחיק
במדוכתיה משו' טוחן .כדיהי' משקין משו' לש .גמר מלאכתו משום מכה
בפטיש אלמא בשחיקת השום יש בו משום טוחן .ומן הירושלמי ג"כ נלמוד
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
זנ
מבי
מדרשא שמעת<תא
כבר חיוב של גיבול לא) ,ובעיקר צריכין להחמיר הרמ"א אסור לערב בכלי רק שיערב באצבעו, מעט מעט כב) ,ובזה גופיה מציני כמה מהלכים ,א'
באופן רק באופן שיכולים לעשות הגיבול שע"י זה לא יטרוף בכח רק יעשה מעט מעט כט), שנותן הרבה משקה ואח"כ מגבל חלקים ממנו
מאתמול ,אבל מאכל שאינו טוב אם נתגבל ושינו זה מסברה לא מהני רק מה שהוא דרך מעט מעט כג) ,ב' שמחלק לכמה קערות ומגבל
מאתמול מותר לגבלן היום לב) .ודע עוד שיש לטרוף שאז יש לו שינו שמה שאינו טורף אבל כן ,וכגון שיש הרבה אוכלים ,והוא הולך ונותן
דיעה שמחמיר בכל דבר שאינו בר גיבול ,וסובר אם ליכא סדר של טריפה לא שייך שינו בזה, לכל אחד שיגבל בעצמו כד) ,ג' שהוא דבר שדרכו
שהוא איסור גמור והוה דאורייתא ,אבל להלכה ואם ישנו עוד שינויים עיין בהערה ל). לעשות ממנו הרבה והוא עושה עכשיו רק
אינו נוגע ,משום שלפי שטיתם מוכרח לומר מעט כה)( ,ויש מקילים כל עושה ממנו רק מה שצורך לאותו
שמהני ששינו אפילו על מלאכה דאורייתא, ) בלהחמיר כשיטת רבי שיש איסור על נתינה לחוד. סעודה ,ואפשר הטעם משום שהוה דרך אכילה ,ומה שמצינו
ולכן אינו נוגע פרט זה לג) .ודע עוד שלצורך כל וכל זה הוא מעיקר הדין ,אבל צריכין להחמיר במג"א שלא מהני סמוך לסעודה ,זהו רק לשיטת רבי כו)) ,ב]
בעלי חיים התירו שינו כזה אפילו לתרגולים לד), כשיטת רבי שיש איסור גם בנתינה ,שרבי עוד שינו שמגבל שינו של שתי וערב כז) .והיינו
וכן לא התירו בלא שינו לשום בעלי חיים ,ולא סובר שע"י נתינה זו במשך הזמן יתרכך הדבר שאינו מולך הכף ברציפות כדי לגבלן ,רק מפסיק
אמרו להקל מכח צער בעלי חיים לה). המתגבל ויעשה קצת גיבול וזהו סגיא לנו שיהא מעט מעט כח) ,ג] שינו שאינו טורף ,ולפי דברי
שכ' חזו"א (נ"ח ז') "אפשר שצריך להוציא התרווד בכל פעם בין שתי לערב ,דאל"כ הרי יש שהכל תלוי בין עושה ואוכל לאלת' לעושה ומניח לבו ביום .דהא דמפריך ראש של שום
כאן סיבוב ,ואפשר דחוזר מאמצעיתו" (וכ"ה בת' שבט הלוי (ח"א סי' פ"ו אות ו'). מחייב משום דש ומשו' מכה בפטיש .ואלו לאכול לאלתר כבר התירו בגמרא בפרק תולין
כן הוא לפי ביאור הגר"א ,ולפי זה אתיא שפיר דברי הגמרא קמ .גם לשיטת ריב"י ,ומה כט. (ק"מ ע"א) דאתמר התם חרדל שלשו מע"ש למחר ממחו בכלי ואינו ממחו ביד .ואסיקנא
שאיתא שם שמותר בכלי היינו לערב מכלי לכלי. ממחו בין ביד בין בכלי .והילכך אף לפרר לפני התרנגולין שמזונתם עליך להאכילם מותר
בתהל"ד כ' "צל"ד אם השינוי דיד סכין וקערה מהני לענין לש" .ובאמת גם בשו"ת ויען יוסף ל. לאלתר .דשווי אוכלא משווינן .לכאורה מוכח שמותר גם מלאכת לישה לאלתר דרך
(סי' קסו) כתב שיש לומר שמהני שינו כזה. אכילה ורק בסמתא אסור משום שליכא ב' דרכים,
ומתחילה נעתיק את דברי הגר"י שטראסער שכתב וז"ל :שינויים אחרים שאינם נזכרים ורוב אחרונים כתבו וכן כתוב הגר"י שטראסער וז"ל :ומ"מ לדינא חלילה לסמוך ע"ז ,כי
בגמ' ,כגון קתא דסכינא ,ועוד – הנה ברמ"א (סי' שכ"ו י') נמצא בזה דבר חדש שלא נזכר אין לשון הרשב"א מבורר שם כה"צ ,וגם מסתימת כל הראשונים והאחרונים מבואר כמג"א
כאן בפוסקים האחרונים -ומקורו במרדכי סי' שכ"ה "נראה דמותר לרחוץ ידיו במורסן ומהרש"ל ,ואדרבא משמע להדיא בראשונים וברמ"א דלא נקטי' בזה כהרשב"א
או באפר כירה בשבת כו' יקחם בידו יבשים וישפוך המים על ידו ,דגיבול ע"י שינוי הוא ובאמת כבר עמד האגלי טל על דבר זה ,ור"ל (ביאורים מלאכת לש אות ל אות כג) דהרשב"א
ושרי ,כדאמרי' בפ' מי שהחשיך כו'" ,ובמג"א שם י' כתב בלשון אחר קצת "לוקח אותם מוקי לה בנתן המים מע"ש כמו שפי' בסה"ת אך הוקשה לו שיתחייב משום מכה בפטיש.
בידים הרטובות כו'" ונראה דאע"פ שהראשונים ברוחב בינתם דימו מילתא למילתא ,א"א כמ"ש הירושלמי גמרה מלאכתה משום מכה בפטיש .בזה הוא חילוק הרשב"א דלאכול
לאחרונים לדמות בזה ,וכדב' החזו"א (נ"ח ב' בד"ה אבל) שכ' לענין השינויים "בהיות שאין אנו לאלתר האכילה היא הגמר.
בקיאין בדברי סופרין ובטעמיהן אין לנו אלא מה שאמרו חכמים" אבל יש מהאחרונים ולכן נראה לומר שכן שכבר ביאור לנו המג"א בסי' שכ סעיף ז גבי בוסר שאפילו דבר
שכתבו דה"נ יכול לשנות ע"י ערבוב בקתא דסכינא וכיוצב"ז ,וכמו שמצינו שינוי זה במל' שהוא לאלתר ,וגם אוכל מתוך פסולות מ"מ אין היתר של לאלתר והטעם משום כיון שגם
טוחן [שו"ת אג"מ ד' ע"ד לישה אות י"א ,וע"ע חזו"א נ"ח ח' ד"ה יל"ע ,ובתהל"ד בקונ"א דרך המלאכה הוא כך ,ממילא אינו מוכח שהוא עושה כן משום דרך אכילה ,כן מבאר
הנדפ' בסוסי' שכ"א כתב להסתפק בזה] ,ולמעשה צ"ע. הפרי מגדים שם הענין ,ולכן הוא אסור ,ולפי זה נראה הענין כך ,שלגבי מלאכה לש ליכא
ועתה אבוא ואוסיף או"ר על דבריו הנה מה שכתוב שקתא דסכינא הוא שינו חדש ,בשו"ת דרך שהוא מיוחד שהוא דרך אכילה ,ולכן ליכא ביה היתר של דרך אכילה ,אבל אם עושה
מנחת יצחק מבואר שזהו מבואר גמרא וכמו שיתבאר להלן ,ועוד לפי מה שכתבנו לעיל שינו אז רואים שהוא עושה כן משום שהוא דרך אכילה ,לכן ישנו היתר של דרך אכילה,
שיסוד הדברים הוא שאם עושה שינו מהני ,משום שאז נעשית דרך אכילה ,ולא הוה שוב ומש"ה קאמר הרשב"א שמוכח בחז"ל שמותר והיינו באופן שהוא עושה שינו משום שאינו
דרך מלאכה ,מובן הטיב ,משום שעיקר הנקודה הוא שיש מלכלים שהדרך לאכלן הוא כך, טורף ,ובאמת כבר מוכח ראיה חזקה לדברינו מדברי המשנ"ב בב"ה שצידד לומר כעין
ולא הוה דרך מלאכה ,ולכן מהני שינו ,ולכן אין צריכין להחמיר נגד האחרונים שכתבו שיש נקודה זו שיש היתר של לישה לצורך אכילה וז"ל :וטעם ההיתר נ"ל לדעת התוספות משום
להקל אם עושה שינו. דע"י מה שמיבשין הקליות בתנור ועושין אותן שיהיו ראוין לאכילה הוא חשיב כמו דבר
עיין שועה"ר סי' שכד שכבר ליכא חיוב על הגיבול ,וכן הוא מבואר בשו"ת ויען יוסף (סי' לא. שנאפה ונתבשל ולכך אף דע"י נתינת מים שנותנין בתוכו אח"כ הוא מתגבל אין זה חשיב
קסו) שזהו החיוב. כמו מלאכת לישה אלא כמו תיקון אוכל בעלמא דדרך אכילתו בכך והוא חשיב כמו רוטב
שנותנין בתבשיל ואין זה מלאכה דאורייתא ולכך הותר מעט מעט דחשיב קצת שינוי א"נ
כן הוא בטו"ז (ס"ק יב) ומשמע באחרונים שסומכים על דבריו ,וכן הוא במשנ"ב (שער הציון לב.
דכוונת הגמרא מעט מעט הוא ג"כ דוקא בעת האכילה ומשום דדרך אכילה בכך.
ס"ק פד) וז"ל :ואף דהוא עבה ובעבה מחמיר הי"א מפני נתינת המשקה כתב הט"ז דבצנון
מפני שא"א לעשות מע"ש סמכינן אדעה קמייתא דס"ל דלא אמרינן נתינת המשקה זהו רק מה שהוא עומד לנגדינו הוא דברי המג"א (בס"ק כד) שכתב שליכא היתר של לאלתר
גיבולו והעתיקו ג"כ הא"ר לדינא. לגבי לישה ,רק כבר העיר לנו שו"ת מנחת יצחק (חלק ט סימן כח) וז"ל :אך גם לטו"ז צריך
עכ"פ שלא יערבנו בכח ,או ע"י כלי ,עיין שם ,וקשה על המנהג העולם דלא נזהרו בזה,
בס"ד לאחר הלימוד כמה פעמים עלה בידינו לברר שהדברים כן ,וכן הוא בחזון איש( ,סי' לג.
ומערבין בכח ובכלי ,וכבר העיר בזה בספר תהלה לדוד (סי' שכ"א אות כ"ה) ,אך לפי מה שכתב
נח) ,אבל כן מוכרח בב"י בס' שכד שמבאר ששיטת הראב"ד והתוס' לפי מה שאנן קיי"ל
(בס"ק כ"ב) דבמעט מעט שרי בלי שינוי ,דאפשר לומר דכל לצורך אותה סעודה קרי מעט
כשיטת רב יוסף ולא כאביי ,ולכן לגיב חלק הנתינה ליכא שום חומרא בזה ,ולגבי חלק
מעט ע"כ ,והביאו בספר מנחת שבת (סי' פ' אות ל"ח) ,וצ"ל לפי"ז דמש"כ המג"א (שם ס"ק
הגיבול לפי שיטתם מוכרח לומר שמהני ישינו אפילו על איסור דאורייתא ,וכן הפרי מגדים
כ"ד) ,דאף לאותה סעודה אסור ,דזה דוקא לשיטת הבעה"ת ,דהיא דעת הי"א ,דעבה ליכא
כמה פעמים ,וכגון בא"א (סי' שכא ס"ק יז) ,ולכן אין נפ"מ למעשה בדיעה זו ,ולכן תבין אמאי
היתר כלל ,ועיי"ש במהש"ק ובפמ"ג (א"א ס"ק כ"ד ובמ"ז ס"ק י"ב) .ויש להוסיף על דבריו שלא"כ
בשו"ע לא הזכירו דיעה זו בכלל ,ולא אכחיד שהמשנ"ב כתוב (ס"ק יט) שהרי היא כחול.
באמת אמאי כתבו המג"א כאן ,והרי כבר דנו במלאכת לש כמה סעיפים ,וכן המשנ"ב
הרמב"ם לשיטתי' אזיל שכתב ספ"ח המגבל בעפר ה"ז תולדת לש ואין גיבול באפר ולא
מעתיקו כאן ,ולכן יש לומר שזהו אינו אסור רק לפי דיעה זו ,ולכן פשוט שיש לומר שזהו
בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן והראב"ד חולק וכתב ואינו כן שלא אמרו אפר
הביאור אמאי במלאכה זו מהני שינו ,משום שהוא דרך אכילה ולפי זה יהא יוצא לנו חומרא
אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבדו חייב ע"כ וכ"ד האחרונים [מ"מ
שצריכין לעשות הלישה דווקא סמוך לסעודה ,ודבר זה אינו מפורש בפוסקים ,אבל אין זה
משמע שהוא איסור נתינה גמור ,וכן הוא במשנ"ב בב"ה בד"ה שהרי הוא כחול .מ"מ בב"י
תימה שהרי המשנ"ב צידד לומר כן באמצע דבריו שצריכין דווקא שיהא סמוך לסעודה.
מפורש כמו שכתבנו.
סי' שכא סעיף יד. כב.
ומה שכתבנו שלפי שטיתם מהני שינו אפילו על מלאכה דאורייתא ,הנה המשנ"ב האריך
בב"ה בד"ה שמאי יבוא לבאר שלא מהני מעט מעט לגבי דאורייתא ,אבל גם הוא מודה אגלי טל (ביאורים מלאכת לש אות כג) וז"ל :בסוף דבריו או ששם מים הרבה בכל הקלי רק כג.
שישנו מהני ,וכמו שמפורש בחז"ל לגבי מורסן ,רק סובר שמעט מעט לא הוה שינו כל כך, שמגבלו מעט מעט וזה השינוי שאינו מגבל התערובות יחד .וכן הוא בחזון איש.
והטעם שהוא מפקפק על מעט מעט ,משום שלא למד שישנו שינו בזה רק למד שהוא שו"ת מנחת יצחק (חלק ט סי' כח) וז"ל :ומהנכון ,לחלוק לכל הבני בית הבצלים עם הבצים כד.
עושה פחות כשיעור ,ולכן הוא מתקשה בזה האיך אפשר להיתר פחות מכשיעור לגבי והכבד ,בלא שומן או שמן ,ורק כל אחד ישים לו בעצמו השומן או השמן ,שאז בודאי הוי
דאורייתא ,אבל באופן שהוא עושה שינו הוא בוודאי מסכים לזה שמהני שינו .וכן כתוב שם בכלל מעט ,אלא שגם בזה לא יצאנו ידי אותן הפוסקים דס"ל דמעט מעט לא חשוב שינוי
הוא בעצמו בפירוש שמהני שינו. כ"כ ,וכמו שהביא שם במנחת שבת בשם צ"צ החדשות ,ע"כ יש לדקדק גם שלא לערב בכח
וכמ שמבאר לנו פרי מגדים (סימן שכד א"א ס"ק א) וז"ל :והוי יודע שהמחבר שינה והיפך לשון לד. ולעשות בשינוי כנלע"ד
המשנה אין גובלין וכו' לבהמה או תרנגולים ובאמת כתב כן לאפוקי מהרמב"ן הביאו בב"י כתב כן נראה מדברי הפרי מגדים ,וכן בתהל"ד ,אפ"ל דכל לצורך אותו סעודה קרי מעט מעט, כה.
דע"י שינוי דווקא לבהמה שרי לא לתרנגולים ומש"ה לא תנן במשנה שינוי דקאי אתרנגולים וכן בשו"ת כוונת הלב וכן כתוב גם החזו"א (נ"ח א' סוד"ה אח"כ) וז"ל :דדברים אלו משתנים
וסברות הרמב"ן הפרי מגדים מבאר דסובר דע"י שינוי איך מותר כל כדרכו חייב חטאת לפי המקומות והזמנים ,וצריך לדקדק בכל דבר ,אם אין דרכו אלא במרובה.
ע"י שינוי פטור אבל אסור ודוחק דהוה שינוי גמור לכן מפרש בהמה הוה צער בעלי חיים כן מבואר בשו"ת מנחת יצחק (חלק א סי' עד) ועיין לעיל שהארכנו מענין זה. כו.
התירו ותרנגולים יש להם לאכול מידי אחריני פירורי הפת וכדומה לא התירו סי' שכד סעיף ג. כז.
אבל ברמב"ן בעצמו כת' הטעם משום שתרנגולים עושיםן הגמר הגיבול בעצמם ,ולכן אין וכ' ב"י "מדב' הרי"ף והרמב"ם נראה דאפי' כמה פעמים מוליך התרווד שתי וערב ,ואינו כח.
היתר בדבר. חושש ,כיון שאינו מסבב אותו" (ב"י סי' שכ"ד ,וכ' שם שזהו דלא כפירש"י ,וע' גם סה"ת סי' ר"כ) -אלא
פנינים מבי מדרש א | ג ליון 'ט | תוכו סה גח ת ש פ" ו
חנ
מבי
מדרשא פפולא ) גפרטי בלולה רכה | גדר של רכה .כיון שמלאכת לישה הוא
שעושה חיבור עצום ע"י משקה ,ולכן לישה רכה לא הוה בכלל
שם לישה עליה ,כיון שלא נעשה ממש אחד לו) ,אבל מ"מ עדיין
בירור ראיה ד' -בחוה"מ ליכא איסור ממצוא חפצך
אסור מדרבנן מטעם שנראה כלש ,אבל עדיין הוא קיל יותר,
זה שמותר איסור ממצוא חפצך כתוב בהדיא בראשונים ,ומקורו ולכן מהני שינו אם עושה שינו בשעת נתינה ,והיינו אם ישנו
מגמרא ומשו"ע סי' תקמ"ג ס"ג הנ"ל :דמותר לומר לעכו"ם שיעשה סדר להניח קודם הקמח ,יניח קודם המשקה ,ויהא מותר לז) ,וזהו
מלאכה בשבילו לאחר המועד ,שזה אסור מחמת ממצוא חפצך ,כמבואר דווקא שיש סדר באותו מקום אבל אם ליכא סדר לא מהני שינו
באריכות בשוע"ה (סי' ש"ו סק"ה ,וקו"א סי' רס"ג); אבל בחוה"מ מותר זה. כזה לח) ,אבל אפילו הוא עושה שינו בשעת נתינה ,כיון שקיי"ל
ומטעם זה מסתבר מאד שכל דבר שאין בו מלאכה ,והוא טרחא כשיטת ריב"י שעיקר הגיבול הוא בשעת הלישה ,ולכן צריכין
זוטא מאד ,יהא מותר בחוה"מ -מאותו טעם שמותר ממצוא חפצך. עוד שינו בשעת גיבול לט) ,ויכולים לסמוך בזה שלא יערב בכח
ואף על פי שאין ראיה לדבר בפירוש ,אבל יש זכר לדבר ,דהיינו "זכר אפילו הוא מערב בכף מ) ,וקיי"ל שבכל בלולה רכה מהני ישנו
צדיקים לברכה" :שכך שמעתי מכמה מגדולי הדור ,דעל פי היתר כזה ,ולאו דווקא אצל שתית מא) ,והגדר של רכה הוא שאינו יכול
ממצוא חפצך ליכא איסור הכנה בחוה"מ ,וביניהם הגאון ר' חיים קלמן להחזיק עצמו מב).
גוטמאן שליט"א ,הגאון ר' דוד לייב פישער שליט"א ,והגאון ר' זלמן ) דאם ישנו איסור על נתינה מים בלי גיבול .הגם שאינו חייב רק
לייב הורוויץ שליט"א דומ"ץ מכון להוראה; וכן כתב ראש הכולל הגאון
אם מגבל מ"מ בכל דבר שהוא חיוב אם מגבלו גזרו חכמים שלא
ר' אלחנן פילאפף שליט"א ,שמכאן משמע שמותרת הכנה בחוה"מ (עיין
יעשה נתינה לחוד מטעם גזירה שמא יגבל ,אבל בדבר שאינו
שם סי' תקמ"ג ס"ג) .ואם תאמר דשאני הכנה ,דהיא איסור טרחא ,ומצינו
חיוב עליו ליכא איסור נתינה מעיקר הדין וכנ"ל מג) מד).
מאד שדיני חוה"מ תלויים באיסור טרחא -אין זה בטרחא זוטא ,אלא
בטרחא חזקה ומרובה ,כמבואר להלן בעזהשי"ת.
לה .וכמו שמבאר הפרי מגדים הנ"ל.
בירור ראיה ה' -בחוה"מ ליכא מקרא ד"שבתון" לו .שבת קנה .שו"י סעיף יד מג"א על הרמ"א סעיף טז.
גמרא שבת (קי"ד ע"ב) ילפה איסור קניבת ירק -שפירש רש"י דהאיסור לז .גמרא שם שו"ע שם ורמ"א שם.
הוא הכנה ,שטורח משבת לחול -ממקרא דשבתון .ובמכילתא דרבי לח .הגם שהתרומת הדשן כתוב להקל בכל אופן שכתוב שמותר לעשות השינו
ישמעאל (פרשת בא) כתב בהדיא דלא אמרינן בחוה"מ מקרא דשבתון; שמצינו חז"ל אפילו אם ליכא סדר של נתינה באותו מקום ,והטעם הדבר
הסביר לנו ר' אלי לאנדא ,משום כיון שבשבת הוא צריך לעשות דווקא
אם כן משמע דאין איסור הכנה. באופן מיוחד ,ולכן הוא זהו ההיכור והשינו שהוא עושה דווקא על דרך זה,
ואם תקשה דלמעשה יש כמה שבותים ואיסורי דרבנן שאסרו חז"ל אבל להלכה כבר ביאור לנו הטו"ז שלא מהני שינו כזה ,ומבאר הפרי מגדים,
אפילו בחוה"מ -כמו שהאריך באופן נאה ומסודר חברנו הרה"ג ר' נתן שגם מדברי הרמ"א מוכח כן ,שהרי כתוב דווקא במקום שיש סדר ,וכן הוא
משמעות דברי השועה"ר.
אליהו סאנדער בקובץ "מדרש בהלכה" (ח"א עמ' תפ"ד) -יש לציין מה
לט .כן חידוש התרומת הדשן ,ומובא ברמ"א (בסי' טז) ומדבריו מוכח שהבין בשיטת
שכתב הרמב"ן (פרשת אמור ,ויקרא כ"ג כ"ד) ,דזה שנתמעט חוה"מ מקרא רבי דלא כשיטת המשנ"ב (בב"ה בד"ה אין מגבלין ).שמבאר שלפי שיטת רבי ישנו
דשבתון היינו מן התורה ,דאילו מדבריהם יש שבות שהחמירו ,דהיינו ב' חיובים שא"כ אמאי לרבי אין צריכין שינו ,ולר' יוסי ב"ר יהודה צריכין ,רק
אמירה לעכו"ם (כמבואר בסי' תקמ"ג) .אבל לכאורה נשאר לנו דנתמעט מוכח כשיטת השועה"ר בס'י שכד ,וכהחזון איש שכיון שכבר עשה הנתינה
איסור הכנה בחוה"מ. שזהו נחשב גיבול לפי שיטת רבי שוב אינו מתחייב ,עכ"פ להלכה צריכין עוד
שינו.
ובכלל יש לומר ,דזהו הרמב"ן לשיטתו ,דאיסורי טרחא בשבת ויו"ט מ .הגם שלשון הרמ"א הוא שם (סי' טז) שיערב באצבעו משמע שגם השינו השני
אסורים מדאורייתא במצות עשה דשבתון ,ועל זה אמר דבחוה"מ ליכא הוא דווקא באצבעו ,אבל מבאר לנו בשו"ת מנחת יצחק שמדיוק מאוד מדברי
מדאורייתא; אבל בלא חידושו אפשר לומר דכל שבת ויו"ט הם איסורי הטו"ז שהעיקר הוא שלא יגבל בכח ,ואפילו אם עושה בכלי מהני.
דרבנן ,כדמשמע מרוב הפוסקים שבשו"ע ,ויש להם אסמכתא "שבתון" מא .כוונת הדברים שלכאורה בשו"ע סי' יד מובא שיטת הרמב"ם שסובר שלא
-ואם כן חוה"מ ,דנתמעט מקרא דשבתון ,ליכא איסור זה (חוץ מטירחא מהני שינו בשעת נתינה רק לגבי שתית ,ולא בשאר דברים( ,וחוץ מזה שכבר
העיר הטו"ז שבאמת היה המחבר להביא גם שיטת המקילים ,ולכן כתבן
מרובה ,ששנינו בהדיא בין האיסורים בחוה"מ) ,ודו"ק[ .ובכתב יד של אחי ,הגאון משום שלא שכיח ,רק אפילו אם נימא כשיטת הרמב"ם מ"מ יש להקל ,כיון
ר' שלום מרדכי שליט"א ראש כולל וויזשניץ ,שהוא חיבור נפלא על דיני שהרמ"א מצטריך עוד שינו בשעת הגיבול ,ולהרמב"ם כל שהוא עושה שינו
הכנה העומד אי"ה לדפוס ,ראיתי אריכות נפלאה בסוגיא דשבתון וכמה בשעת הגיבול שוב אין צריכין לעשות שינו בשעת נתינה ,ולכן יש להקל בכל
דרגות בזה ,ואכמ"ל]. דבר.
והנה כאן המקום לעורר ששיטת הטו"ז בביאור שיטת הטור שסובר שדבר
שהוא לאו בר גיבול ,לא מהני שינו בשעת נתינה אפילו לשיטת רבי ,משום
בירור ראיה ו' -מוליך מי גשמים לבור שהוא יותר חמור ,ולכאורה הדבר צ"ב שהרי לפי שיטת רבי החיוב הוא על
בסוף סי' תקמ"ד (ס"ב) כתב בשו"ע דלהמשיך מים לבור מותר אפילו נתינה וא"כ מהו חילוק יש בזה בין בר גיבול ללאו בר גיבול ,רק הביאור הוא
שלא לצורך המועד ,ומקורו בברייתא בגמרא (דף ה' ע"א) .ופירש הנמו"י פושט ,משום שכל הטעם של רבי הוא משום שהוא סובר שנתינה לחוד עושה
קצת גיבול ,וזה סגיא ליה שיהא מחיוב ,אבל בדבר שאינו בר גיבול כלל ,לחייב
וז"ל :כגון לקבל מי גשמים מן הגג ולהוליך לבורות שיחין ומערות ,ואף על זה שזהו חידוש חדש ,שאין לזה קשר בשיטת רבי ממש ,ולכן אם לומדים
על פי שיש שם מים די לכל ימי הרגל -מותר ,לפי שאין בזה טורח שיש חיוב על זה הוא דבר חדש ,ואפילו על בלולה רכה הוא חמור ולא מהני
מרובה. שינו.
מב .כן הוא בחזון איש.
והביאו המג"א .ומי שיש לו עיניים לראות ורואה את לשונו של
מג .עיין הרב המגיד שמבאר כן בשיטת הרמב"ם וכן הוא בב"י בס' שכד וכן שם
הנמו"י ,אין צריך להאריך בהסברים ,שמפורש מאד שמותרת הכנה בטו"ז ושם בפרי מגדים שגזרו חכמים על נתינה שמא יגבל ,וכן מבאר במג"א
אפילו על ידי טרחא זוטא ,להוליך לצורך אחר המועד. בסי' שכא ס"ק יט שאסור להשתין על טיט מטעם זה כן מבארו הפרי מגדים
ואין לדחות א' -דזהו דוקא כיון שהולכת מים קלה מאד .דחוץ שם וכן השועה"ר וכן המשנ"ב בס"ק נז ובשערי ציון ס"ק סו
ממה שביארנו שמצד איסור הכנה היה אסור אפילו קלה מאד ,הכא אבל אבאר עוד נקודה שלהלכה בוודאי ישנו איסור נתינה מטעם שכתבנו
בפנים ,אבל בשורש הדברים אם לכו"ע אסרו חכמים על נתינה אפילו באופן
מפורש בלשונם של הנמו"י והמג"א והמשנ"ב ,שטעם ההיתר הוא לפי שינו מתחייב על נתינה בעצם ישנו מחלוקות ששיטת הב"י שגם לפי שיטת
"שאין בזה טורח מרובה" -משמע שאף על פי דיש בו טרחא זוטא הראשונים שסברי שיש חיוב על לאו בר גיבול מ"מ אסרו נתינה מטעם גזירה,
מותר לגמרי. ולכן צריכין לחדש שיש היתר של נתינה לצורך היום ,אבל שיטת הטו"ז שהוא
שלפי שיטת הראשונים אין צריכין להחמיר בזה שכיון שאין לנו מקור שגזרו
הם גזירת לגבי לישה ,ולכן אין שום איסור בזה.
מד .ותזכרו עוד בני שאל תחוש לומר שאם ישנו איסור נתינה א"כ צריכין לחוש
פ נ ינ ים מ בי מ דרש א | ג לי ו ן 'ט | תוכו ס ה גח תשפ "ו
טנ
מבי
מדרשא שמעת<תא
נתבשל הגם שבאמת שוב ליכא ביה משום לש ) זדבר המתבשל כבר אם עדיין שייך ביה לישה ) האם הוה לישה כשממעכים פרי שיש בו לחליחות
וכמו שנתבאר לעיל מ"מ עדיין איכא איסור | בצים מבושלים .דבר שהוא מתבשל ביחד עצמו .משמעות השו"ע הוא שליכא לישה
משום אומנת וטירחא. מבואר בשו"ת המרב"ם ששוב לא שייך ביה בליחות עצמו ,שהרי על שלשו מערב שבת
) יפרטי ממרח | למרח טנ"ע על הפת | למרח מלאכת לישה נד) ,והביאור הדבר מבואר משום עדיין דן המחבר שאלה של לישה ,ולכן מסבר
אייזקרי"ם .אין ממרח באוכלין נט) ,משום שאין כיון שהוא כבר נתבשל ביחד הוא ממש כמו שאין לישה בזה מה) ,והנה באמת הא שהצטריך
בו חשיבות מלאכה כמו מלאכת מעבד ,ומ"מ מאכל אחד ,ששוב לא שייך עוד חידוש של המחבר שיהא נילוש מערב שבת ,יש לומר מכח
באופן שאי אפשר לאכל המאכל אז איכא איסור לישה משום שהוא כבר כאילו היה נילוש ביחד, איסור טוחן מו).
דרבנן ס) ,כמו לגבי מעבד ,ובכגון שיש הרבה כיון שהם מבושלים נה) ,או משום כבר נתרכך ) והדרך נכון להכין הבצים לכבוד שבת קודש .הנה
טנ"ע במקום אחד על הפת שאי אפשר לאכלו ממילא הוה כאילו המלאכה כבר נעשה ,אבל כל בצים הם בלולה עבה ,והנה על חלק הנתינה
כך אסור למרחו סא) ,ואפילו אם אין מתכוון זה לא מהני רק באופן שנתבשל ביחד ,אבל לגבי ישנו כמה סברות להקל ,א' כיון שאי אפשר
למרחו ג"כ אסור סב) ,אבל אם יכול לאכלו ליכא מי שיש לו בצים מבושלים אין היתר ,וסברה מאתמול מז) ,ולכן סומכים על עיקר הדין שמותר,
איסור מעיקר הדין ,אבל מאכל שהדרך למרחו לומר שמותר מכח שכבר נתבשל ,שהרי הבישול ב' שכל הטעם של רבי משום שהוא מחמיר שיש
ליפתו סג) ,אז איכא מי שמחמיר תבוא עליו שהיה אינו משנה כלום לגבי אותו תבשיל. איסור נתינה משום שגם הנתינה כבר עושה קצת
ברכה סד) ,משום כיון שדרכו בכך ולכן איכא ) חבדיעבד אם גיבול כדרכו אם נאסר המאכל | גיבול ,אבל בזה אין המציאת כן שכיון שאינו
משום מחזי כממרח סה) ,ואינו נקרא הדרך רק אבל בבצים בשבת אין שום איסור .מי שהוא משנה כלום אין איסור גם לרבי מח) ,ג' הרוצה
אם הדרך לעשות כן כדי ליפותו ,כגון אייזקרי"ם לש מצינו פסוקים שכתבו שיש איסור לאכלו, להחמיר יעשה שינו גם בשעת נתינה כגון השמן
שיש דרך של כמה בני אדם לעשותו יפה סו) ,ולכן כמו בכל מלאכת שבת נו) ויש מתירין כמו תחילה בקערה ואח"כ בבצים מט) ,או יניח השמן
איכא איסור דרבנן ,אבל מאכל שאין דרכו כגון לגבי מלאכת בורר משום כיון שהוא יכול על בצים שלימים נ) ,על חלק הגיבול נכון לערבם
למרוח זעשי"ם על הפת או חמאה ושומן כדי לעשות באופן שהיתר מש"ה לא אסרו נז) ,אבל ע"י כלי שאין הדרך לערבם בכך ,כגון בסכין נא) ,או
לאכלו אין איסור בדבר סז) ,משום שאין הכוונה בבצים בוודאי אינו נאסר כיון שיש לנו כמה קתא של כף נב) ,ולדבר זה נחשב שינו ,ולכן מותר
רק שיגיע לכל מקום ,והגם שהוא פס"ר מ"מ לא צרופים נח). לגבלם ובפרט שיש לצרף הדעות שליכא איסור
אסרו פס"ר רק באופן שהוא איסור דרבנן ,אבל גיבול בכלל בדבר שאינו גו"ק והוא ראי לאכילה,
באופן שהוא רק המחמיר תבוא עליו ברכה אין ) טמהו האיסור טריפה .מבואר בפוסקים שאפילו וגם יש דעות שליכא לישה באוכלין שהם מכונים
צריכין להחמיר בזה סח) ,אבל למרח כלי אפילו דבר שאין שייך בו לישה מ"מ ישנו איסור של לאכילה ,משום שהוא דרך אכילה נג) ,וגם יש
במידי דמאכל הוה איסור גמור ,אם אין כוונתו טרופה ,משום אומנת וטריחא ,וכן אסור לטרוף לצרף שהוה רק מעט מעט שהרי אינו עושה רק
לצורך אכילה סט). יין זזיגרא ,וכן אסור לטרוף תבשיל שכבר לצורך אכילה.
אוכל בעלמא דדרך אכילתו בכך והוא חשיב כמו רוטב שנותנין בתבשיל ואין זה מלאכה להדעות שיש חיוב דאורייתא ,על דבר שהוא לאו בר גיבול ,ולכן יהא איסור על נתינה לחוד
דאורייתא ולכך הותר מעט מעט דחשיב קצת שינוי .והגם שעדיין מצטריך מעט מעט ,מ"מ ולא יהני השינו של שעושה בשעת הגיבול ,אבל התשובה הוא שלפי דבריהם מוכרח לחדש
זהו רק לאמן דאמר שהוה דאורייתא ,אבל בדינן דידן שהוה רק דרבנן שפיר יכולים לסמוך קולא שכל שהוא עושה הניתנה לצורך היום שוב אין איסור בדבר ,וכמו שמבא הב"י בסי'
על סברה זו. שכד ו
