בנתיבות החיים · B'nisivis Hachaim — סוכות (2026-09-21)

נקודות למחשבה :פנינים יקרים בשערים נבחרים – סוכות תשפ"ז
מאת הרב יעקב יוסף ווייס שליט"א
מחבר סדרת הספרים 'בנתיבות החיים' ,משפיע ומחנך בעיה"ת מאנסי יצ"ו
****
***** מדת השמחה -זמן שמחתנו
******
פתחנו את החודש בראש השנה בהמלכת הקב״ה עלינו ועל העולם כולו ,עמדנו לפניו ביראה וביקשנו :״מלוך על כל העולם כולו בכבודך״ ,ביום קדוש זה זכינו
לכפרה ולטהרה .עיצומו של יום מכפר ,שבו הקב"ה מטהר אותנו ומקרבנו אליו ,וכדברי רבי עקיבא :״אשריכם ישראל ,לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם?
אביכם שבשמים… מה מקוה מטהר את הטמאים ,אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל״ (יומא פה .):מתוך התשובה והטהרה אנו שבים לחסות תחת כנפיו,
ומכינים את לבנו לשמחת הקרבה שתתגלה בחג הסוכות ,ומתוך הימים הקדושים הללו אנו נכנסים לחג הסוכות .והנה ,דווקא עתה אנו מצוּוים לצאת מביתנו,
כדברי חז״ל :״צא מדירת קבע ושב בדירת עראי״ (סוכה ב ,).אנו מניחים את הבית המוגן ואת הנוחות שהורגלנו בה ,וקובעים את דירתנו לשבעת ימי החג
בסוכת עראי ,ודווקא חג זה נקרא בפי ישראל ובנוסח התפילה ״זמן שמחתנו״ ,והתורה חוזרת ומדגישה בו את מצוות השמחה :״ושמחת בחגך אתה ובנך
ובתך״ ,ובהמשך :״והיית אך שמח״ (דברים טז ,יד–טו) ,בימי המקדש באה שמחה זו לידי גילוי מופלא בשמחת בית השואבה ,עד שאמרו חז״ל :״מי שלא ראה
שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו״ (סוכה נא ,).ו כדי לעמוד על תוכנה של שמחה זו ,להבין את שורשה ולברר כיצד נוכל להמשיך ממנה אל חיי
המעשה ,נקדים שש שאלות.
א .שמחה בדירת עראי .בדרך כלל סבור האדם שככל שחייו קבועים ומסודרים יותר ,וככל שהוא מוקף בנוחות ובביטחון ,כך יקל עליו לשמוח .ואילו התורה
מוציאה אותו מדירת הקבע ומושיבה אותו בסוכת עראי ,ודווקא שם מצווה עליו לשמוח .כיצד מתיישבת שמחה יתרה זו עם הוויתור על הנוחות והקביעות?
ב .זמן שמחתנו בחג האסיף :חג הפסח בא באביב ,כאשר החורף חולף והבריאה מתחדשת ,ולכאורה זהו זמן הראוי להתעוררות השמחה .חג הסוכות ,לעומתו,
בא לקראת החורף ,בשעת האסיף ,כשהאדם מכניס לביתו את ברכת עמלו ומבקש ליהנות ממנה בתוך ביתו המוגן ,מדוע דווקא חג זה נקרא ״זמן שמחתנו״?
ומדוע דווקא בשעה שהתבואה נאספת אל הבית ,נצטווה האדם לצאת ממנו ולשבת בדירת עראי? מה מלמד אותנו הצירוף שבין שמחת האסיף לבין היציאה
אל הסוכה?
ג .מתשובה וטהרה לשמחה .לאחר שזכינו לסליחה ולכפרה ושבנו והתקרבנו לאבינו שבשמים ,כיצד צומחת מן הטהרה הזאת שמחת הסוכות? מה נתחדש
בנפש בעקבות התשובה ,וכיצד היא מכשירה אותה לשמוח בקרבת ה׳?
ד .הזמן והמעשה בהולדת השמחה .מהי משמעות הלשון ״זמן שמחתנו״? האם עלינו לעורר שמחה באמצעות מעשי החג ,או שיש שמחה פנימית הטמונה
בנפש והזמן מסוגל לגלותה? כיצד מצטרפים סגולת הזמן ,ההתבוננות ומעשי המצווה לעבודה אחת?
ה .שמחה המקיפה את בני הבית .נצטווינו :״ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך״ .והרי לכל אחד מבני הבית צרכים משלו ,דאגות משלו ודרך משלו לשמוח .כיצד
מצוּוה אדם על שמחת זולתו ,ומה מוטל עליו לעשות כדי שבני ביתו יהיו שותפים בשמחת החג?
ו .כוחה של האמונה בשעת ניסיון .בסיום מסכת חולין (קמב ).אמר רב יוסף :״אלמלא דרשיה אחר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה -לא חטא״ .אחר ראה
מאורע שנראה כסותר את הבטחת השכר שבתורה ,ולא דרש כרבי יעקב שהטובה ואריכות הימים מכוונות לעולם שכולו טוב וכולו ארוך .אחר ,שהיה גדול
בתורה עד שרבי מאיר למד מפיו ,כיצד נתערערה אמונתו מכוח המעשה שראה? מה נתחדש בדרשת רבי יעקב שהיה עשוי להצילו ,וכיצד נעשית הידיעה
על העולם הבא כוח חי בנפש ,העומד לאדם בשעה שאינו מבין את הנהגת בוראו?
מתוך בירורים אלו נעמוד תחילה על מהות השמחה ועל הקשר בינה לבין שלמות הנפש .לאחר מכן נבאר את כוחה בשעת הסתר ,ונשוב אל עבודת חג
הסוכות .יסוד הדברים הוא שההכרה בטוב ובקרבת ה׳ יכולה לתת לאדם חיות גם כל עוד לא נתמלאו כל חסרונותיו; הכרה זו זקוקה להתבוננות ולמעשים
המכניסים אותה אל הלב ואל הבית.
מהות השמחה והכרת הטוב
ראשית יש לדעת שהשמחה היא צורך יסודי בטבע האדם ,כשם שהאדם זקוק למזון ,למנוחה ולשינה ,כך הוא זקוק לזמנים של שמחה ,שבהם מתרחבת נפשו
ומתחדשים כוחותיו ,וכך מבאר ספר החינוך ,במצוות שמחת הרגלים (מצווה תפ״ח) ,שטבע האדם צריך לשמוח לפרקים ,משום כך קבעה לנו התורה מועדים
שבהם נזכור את הניסים והטובות שגמל עמנו הקב״ה ונשמח לפניו ,הנלמד מדבריו שהקב״ה ברא את האדם באופן שנפשו זקוקה לשמחה ולהתרחבות ,כשם
שהוא זקוק למזון ולמנוחה כדי לקיים את גופו ולחדש את כוחותיו ,כך הוא זקוק לזמנים שבהם ייהנה מן הטוב שבחייו ותתעורר בו חיות .צורך זה עצמו יכול
להיות חלק מעבודתו יתברך .האדם נדרש ללמוד כיצד לשמוח ,במה לשמוח ולאיזו תכלית לכוון את שמחתו.
לשם כך נותנת התורה לשמחה זמן ,תוכן וכיוון ,היא קובעת מועדים שבהם אנו פנויים מעבודת החול ,מזכירה לנו את חסדי ה׳ ואת הניסים שעשה עמנו,
ומצווה אותנו לשמוח לפניו ,כך מקבלת ההנאה משמעות פנימית :האדם אוכל ושותה ,לובש בגדים נאים ויושב עם בני ביתו ,ובתוך כך נותן את לבו לכך
שכל הטוב הזה ניתן לו מאת הקב״ה ,ואז הוא מרגיש שיש לו על מה להודות ,ושזכה להיות מן הקרואים לשמוח לפניו ,ואפשר לקרב זאת במשל :אדם המקבל
מתנה מאוהבו נהנה מן המתנה עצמה ,אך כשהוא מתבונן באהבה שהתגלתה בנתינתה ,מתווספת להנאתו שמחה עמוקה יותר ,המתנה מזכירה לו שהוא
אהוב ושיש ביניהם קשר ,כך ,בדרך עבודת ה׳ ,ההתבוננות בחסד שבטובה הגשמית מעוררת את האדם להכיר בנותנה ,ההנאה נעשית פתח להודאה,
וההודאה מעמיקה את תחושת הקרבה.
וכן מוסיף ספר החינוך ,שהכוונה לשמוח לשם ה׳ שומרת על האדם שלא לצאת מדרך הישר ,כאשר ההנאה לבדה נעשית תכלית מבוקשו ,הוא עלול להימשך
אחריה מעבר למידה הראויה ,עד שתסיח את דעתו מעבודתו ומחובותיו כלפי בני ביתו ,אולם כשהוא זוכר ששמחתו היא לפני ה׳ ,הוא מבקש ליהנות מן
הטוב באופן שיוסיף בו יישוב הדעת ,הכרת הטוב וכוח לעבודת בוראו ,וייתן מקום גם לשמחתם של הסובבים אותו ,כך נעשית הכוונה לשם שמים כוח המכוון
את השמחה ושומר על גבולותיה ,בבחי' ״בכל דרכיך דעהו״ (משלי ג ,ו) ,שגם בתוך אכילתו ,מנוחתו ושמחתו מכיר האדם את בוראו ומכוון את מעשיו לרצונו,
הוא מקבל את הטוב בהודאה ,נהנה ממנו במידה הראויה ומשתמש בכוחות המתחדשים בו לתורה ,לתפילה ולגמילות חסדים ,בדרך זו ,ההנאה עצמה
משתלבת בחיים של עבודת ה׳.
ומכאן מתבאר גם מקומם של הדברים המשמחים את הגוף .האדם נברא בגוף ובנפש ,ומצב גופו משפיע על כוחות נפשו ועל יכולתו להתבונן ולהרגיש את
הטוב .רעב ,עייפות וטרדה עלולים להכביד על הלב; ואילו מאכל ראוי ,לבוש נאה ,מנוחה ואווירה נעימה עשויים להרחיב את דעתו ולסייע לשמחה להתעורר,
לפיכך ,לצד ההתבוננות במעלת השמחה ובזכות הקרבה לה׳ ,יש לדאוג בפועל לצורכי האדם ובני ביתו ,פעמים שהדרך לפתוח את הלב לשמחת החג מתחילה
בהקלה על העומס ,במתן אפשרות למנוחה או בהכנת דבר המשמח את הזולת והדאגה לצורכי הגוף ,כשהיא נעשית לשם שמים ,היא עצמה חלק מעבודת
ה׳ כשהאדם נותן לגופו את המזון והמנוחה הראויים לו ,מתוך כוונה לחדש את כוחותיו לתורה ,לתפילה ולעשיית חסד ,הוא מכין כלי לעבודת הנפש ,כך יכולה
מנוחת הגוף לסייע ליישוב הדעת ,לפתוח את הלב ולהוסיף חיות ושמחה בעבודתו יתברך ,ועם זאת ,ראוי לחבר את ההכנות החיצוניות אל תוכנו הפנימי של
החג ,סביב שולחן נאה יכול האדם לעצור לרגע ולהתבונן :זכינו ליום קדוש ,זכינו לשבת יחד ,וזכינו ליהנות מברכת ה׳ ,ההכרה הזאת מעניקה לאכילה ולשתייה
תוכן של הודאה וקרבה ,ומעוררת את הלב לשמוח במתנה ובנותנה ,ו גם בשעת ההכנות אפשר לכוון לכך :כשאדם טורח בהכנת הסעודה ,בסידור הבית או
בעזרה לבני משפחתו ,יזכור שבמעשיו הוא מאפשר להם לקבל את החג במנוחה ובשמחה .מתוך מחשבה זו ,גם הטרחה נעשית מעשה של חסד ועבודת ה׳.
וכשהוא נהנה מן המוכן לפניו ,ייתן את לבו גם למי שעמל בעבורו ,יכיר בטובתו ויודה לו ,נמצא שעבודת השמחה כוללת שתי תנועות המסייעות זו לזו :
להכין בפועל את הדברים המרחיבים את הדעת ,ולעורר בלב את ההכרה בטוב ובמי שנתנו .ההכנה מאפשרת ללב להתפנות לשמחה ,וההתבוננות מעניקה
לשמחה עומק וכיוון .מתוך כך מתקדשת השמחה הטבעית ,וכוחות הגוף והנפש מצטרפים לעבודת ה׳.
ובהמשך נעמוד על האחריות הנובעת מכך כלפי הזולת :כיצד להשתמש בטוב שניתן לנו כדי להוסיף מנוחה ושמחה לבני ביתנו ,ולשתף בו גם את מי שזקוק
לעזרתנו.
השמחה כביטוי של שלמות
כ די לעמוד על מהות השמחה ,נתבונן במאורעות המעוררים אותה .אדם שמח בהולדת ילד ,בנישואין ,בהשלמת דבר שעמל עליו או בהתרת ספק שהטריד
את מנוחתו .המאורעות שונים זה מזה ,אך בכולם יש צד משותף :האדם מרגיש שזכה לבחינה של השלמה .דבר שאליו השתוקק הגיע לידו ,עמל ממושך נשא
פרי ,או דאגה שהכבידה עליו הסתלקה נוסף בחייו טוב שהיה יקר בעיניו ,ונפשו מתעוררת לשמוח בו ,למשל ,אדם העמל להבין דבר בתורה עשוי להיות טרוד
בו זמן רב ,כל עוד הדברים אינם מתיישבים ,הוא מרגיש שחסר לו דבר בהבנתם; וכאשר מתברר לו העניין ,מתעוררת בו שמחה :עתה הוא מבין דבר שהיה
סתום לפניו ,והפרטים שהיו נראים מפוזרים מצטרפים לעניין שלם .כיוצא בזה ,מי שהשלים מלאכה שעמל עליה מרגיש שיגיעתו הגיעה לתכליתה .השמחה
מתעוררת כאשר האדם מכיר שטוב שביקש נעשה חלק מחייו לעניין זה אפשר לצרף את דברי חז״ל :״אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו״ (בבא
מציעא לח ,):ופירש רש״י :״חביבה עליו על ידי שעמל בהן״ ,שטבעו העמל יוצר קשר בין האדם לבין פרי עבודתו ,עד שגם מעט שעמל בו חביב עליו משפע
שיקבל תמורתו .
ומכאן אפשר ללמוד לענייננו :כאשר האדם רואה פרי ביגיעתו ,הוא מכיר שגם כוחותיו באו לידי ביטוי ,הוא השתוקק ,התאמץ ולבסוף זכה להשלים דבר שהיה
חשוב בעיניו ,משום כך ,גם הישג קטן עשוי לעורר בו שמחה גדולה :הוא מכיר את הדרך שעבר ואת ההתגברות שנדרשה ממנו .המעט הזה יקר לו מפני
שיש בו קניין משלו — פרי עמלו וחלק מבניין נפשו ,יסוד הקשר שבין שמחה לשלמות מתבאר בדברי המהר״ל בכמה מקומות (בחידושי אגדות ליבמות (סב,):
בתפארת ישראל (פרק ל) ,בדרך חיים בביאור קנייני התורה ,בקניין ״בשמחה״ ,ובנתיבות עולם) וכך כתב בנתיב הליצנות :״כי השמחה מצד שלימות שנמצא בו לכך הוא שמח״,
פי' השלמות האמורה אינה מחייבת שכבר הגיע האדם לתכלית כל עבודתו ,וגם דבר אחד שנתברר ,כח טוב שהוציא אל הפועל או מצווה שהשלים הם בחינה
של שלמות ,וכאשר הוא נותן את לבו לערכם ,נפשו מתעוררת לשמוח בטוב שזכה לו ,ומתוך שמחה זו הוא מקבל חיות וכוח להוסיף ולהתקדם .וכן כתב
הערבי נחל (פרשת תולדות) ״כי ענין השמחה היא במי שחסר ואח״כ נתמלא ונעשה שלם מחסרון זה הוא שמח״ ,דבריו מבליטים את המעבר מן החיסרון אל
המילוי ,תחילה היה האדם משתוקק לדבר שטרם הגיע לידו ,וכאשר נתמלא חסרונו ,הוא מרגיש את הטובה שבהשלמתו ,ככל שהדבר יקר בעיניו וככל שהרגיש
בחסרונו ,כך עשויה להיות עמוקה יותר שמחתו בהשגתו ,שיש אפוא שמחה המתעוררת בשעה שהחיסרון מתמלא ,ויש שמחה הנמשכת מתוך ההכרה
בשלמות שכבר ניתנה לאדם ,בשעת קבלת הטובה קל יותר להרגיש בה ,מפני שההבדל בין מה שהיה חסר לבין מה שניתן עתה עומד לנגד עיניו .לאחר זמן
הוא עלול להתרגל אליה ולחדול מלשמוח בה ,אף שהטובה עצמה עומדת בעינה.
מכאן נפתח פתח לעבודת השמחה :לחדש את ההכרה בערכו של הטוב שכבר מצוי בידינו ,אולם אין הכוונה שרק מי שנתמלאו כל חסרונותיו יכול לשמוח.
אילו הייתה השמחה תלויה בשלמות מוחלטת ,כמעט שלא היה לה מקום בחיי האדם ,שהרי תמיד יש דבר שעליו להשלים ולתקן ,השלמות המעוררת שמחה
יכולה להיות שלמות בעניין מסוים ,גם כאשר בשאר עניניו הוא עדיין חסר ,ש אדם יכול להיות טרוד בפרנסתו ובאותה שעה לשמוח בהבנה שזכה לה
בתורה ,הוא יכול להצטער על חולשתו במידה מסוימת ,ובכל זאת לשמוח בהתגברות אחת שהצליח בה היום .גם מצווה שקיים ,תפילה שהתפלל בכוונה או
חסד שעשה הם טוב ממשי שנוסף בחייו .יש בהם ערך מצד עצמם ,והקשיים שנותרו אינם מבטלים אותו.
יתר על כן ,גם פסיעה בדרך אל התיקון היא קניין הראוי לשמחה .מי שעדיין לא תיקן את מידת הכעס ,אך הצליח פעם אחת לעצור ולדבר בנחת ,כבר הוציא
אל הפועל כוח טוב שבנפשו ,מוטל עליו להוסיף ולעמול ,ובה בשעה ראוי שיכיר בערכה של אותה התגברות — בבחינת ״דידן נצח״ :בפעם הזאת זכיתי
להתגבר ולעשות את רצון בוראי ,וכן בכל ניסיונותיו :גם כשטרם הגיע לתיקון השלם ,כל בחירה בטוב היא קניין ממשי .אל יבטל אותה מפני הקשיים שעוד
נותרו לו .ההכרה במה שכבר הצליח לעשות נותנת לו כוח להמשיך בעבודת ה׳ ,מפני שהוא רואה שעמלו אינו לריק ושיש בידו להתקדם .ונמצא שיש להבחין
בין הטוב שהאדם קנה בנפשו לבין הכרתו בטוב והרגשת השמחה בו .לפעמים כבר התקדם ,אך עיניו נתונות רק במה שעדיין חסר ,ולכן אינו שואב כוח
מהתקדמותו .עבודתו היא לתת מקום גם לטוב שכבר נבנה :להכיר בו ,להודות לה׳ על הכוח שניתן לו ,ומתוך כך להוסיף אומץ לקראת הניסיון הבא ,הטוב
שהאדם זכה לו לבין הרגשת הטוב בלבו ,ייתכן שטובות רבות יהיו מצויות בידו ,אך כל מחשבותיו יהיו נתונות למה שעדיין חסר לו .הוא יודע שיש לו בית,
משפחה ,כוחות וזכות לעסוק בתורה ,אולם הידיעה הזאת אינה מקבלת מקום בהרגשתו .ולעומתו ,אדם שחלקו מצומצם יותר עשוי להתבונן במה שניתן לו,
להכיר בערכו ולמצוא בו שמחה מרובה.
וכאן מקומה של עבודת ההתבוננות :לעצור ולשאול מהו הטוב שה' ניתן לי ,מה ערכו בחיי ,ומה אני זוכה לעשות באמצעותו כך ,למשל ,בשעה שהוא לומד,
ייתן את לבו לעצם הזכות להבין דבר מתורת ה׳; בשעה שהוא יושב עם בני ביתו ,יכיר בטוב שבקשר ובאפשרות להעניק להם; ובשעה שהתגבר על קושי,
יזכור שזכה להשתמש בכוחותיו לעבודת בוראו ,אין צורך להמתין עד שתתעורר הרגשה גדולה .תחילת העבודה היא לתת לטובה את מקומה :להבחין בה,
להתבונן בערכה ולהודות עליה .מתוך כך יכולה הידיעה לחדור בהדרגה אל הלב ,והטוב שכבר נמצא בחיי האדם נעשה גם מקור של חיות ושמחה ,שזו
תחילתו של קניין השמחה :להכיר בשלמות שכבר זכינו לה ,לקבל ממנה כוח ,ומתוכה להוסיף ולבנות את מה שעדיין טעון השלמה.
.
התרחבות הנפש והתחדשות המבט
הרמב״ם (שמונה פרקים ,פרק א) מונה בין כוחות הנפש את ״החלק המתעורר״ ,שבו האדם משתוקק לדבר או מואס בו .בכלל כוח זה הוא מונה את הכעס והרצון,
הפחד והגבורה ,האהבה והשנאה ועוד ״מקרים נפשיים״ .על פי חלוקה זו אפשר לתאר גם את השמחה כתנועה פנימית של הנפש ,המתעוררת לנוכח דבר
שהאדם מכיר בו כטוב ,רבנו יונה (בפי' למשלי כא ,טו) ,מבאר את השמחה כהתעוררות הלב והתפשטות הרוח על השגת חפצו ,דבריו מאירים את האופן שבו
השמחה מורגשת :כאשר האדם זוכה לדבר שחפץ בו ,לבו מתרחב ,הציפייה מוצאת מענה ,והרגשת החסר מפנה מקום להרגשת הטוב שנוסף בחייו .מתוך
כך מתעוררת בו חיות ,שלמדנו שהשלמות מעוררת את השמחה ,והשמחה מתגלה בהתרחבות הנפש ,האדם מכיר בטוב שזכה לו ,לבו נפתח אליו ,ומתוך כך
מתעוררים בו כוחות להודות ,להעניק ולפעול .ומכאן נבין גם את מקומה של ההתחדשות בשמחה ,לעיתים נוסף בחיי האדם דבר חדש המשמח אותו; ולעיתים
הטוב כבר נמצא בידו ,אלא שמרוב הרגל חדל להרגיש בערכו .כאשר הוא שב ומתבונן בו ,יכולה שמחתו להתחדש ,אף שהמציאות עצמה לא השתנתה
הטובה נשארה כשהייתה ,אך הכרתו בה התחדשה ,אדם יכול להתרגל לביתו ,למשפחתו ולכוחות שניתנו לו ,עד שכל אלה נעשים בעיניו מובנים מאליהם,
גם בלימוד התורה ובקיום המצוות עלול ההרגל להקהות את הרגשת הזכות ,והעבודה נעשית בבחינת ״מצות אנשים מלומדה״ ,וממשיך ולקיים את המוטל
עליו ,אך אינו נותן את לבו לגודל הטוב המונח בעצם עשייתו ,למשל ,אדם מתפלל שלוש פעמים ביום ,ומרוב הרגל עיקר מחשבתו עשויה להיות שעליו
להספיק להתפלל ,אולם אם יעצור לרגע ויתבונן שלוש פעמים בכל יום ניתנת לי הזכות לעמוד לפני מלך מלכי המלכים ,לשבחו ,להודות לו ולשפוך לפניו
את כל לבו -ואותה תפילה עצמה עשויה לקבל טעם חדש ,הוא בא לפני אביו שבשמים ,ויכול להביא עמו את דאגותיו ,את בקשותיו ואת הודאתו על הטוב
שקיבל ,עצם האפשרות לפנות אליו בכל מצב היא חסד גדול הראוי לשמחה .וכן בכל מצווה כאשר האדם נותן את לבו לכך שזכה לעשות את רצון בוראו,
מתגלה לו ערך שהיה טמון במעשה גם קודם לכן ,אף בחיי היום־יום ,כשהוא מתבונן בטוב שבמשפחתו ,בכוחותיו ובאפשרות להיטיב לזולתו ,הוא שב ומרגיש
בחסדים שההרגל הסתיר מעיניו .נמצא שעבודת השמחה כוללת גם את חידוש המבט על מה שכבר ניתן לנו ,אין צורך להמתין תמיד לטובה נוספת; יש
מקום להעמיק בהכרת הטובה הקיימת ,להודות עליה ולשמוח בזכות להשתמש בה לעבודת ה׳ ,מתוך הכרה זו יכול הלב להתרחב ולשמוח גם בטרם נתמלאו
כל משאלותיו.
ו כאן עלינו לברר :אם השמחה נובעת משלמות ,כיצד יוכל האדם לשמוח כל זמן שיש בחייו חסרונות? הרי אין אדם שכל ענייניו שלמים ,וכל אחד נושא עמו
בקשות שטרם נתמלאו וקשיים שעדיין לא מצאו את תיקונם ,אלא שאין צורך שכל חסרונותיו של האדם יתמלאו כדי שיהיה בחייו טוב אמיתי .השלמות שזכה
לה בעניין אחד אינה מתבטלת מפני שעניין אחר עדיין חסר .אדם שזכה ללמוד ולהבין דבר בתורה קנה קניין יקר ,גם אם פרנסתו קשה עליו; מי שזכה לעשות
חסד הוסיף טוב בעולם ,גם אם הוא עצמו זקוק לישועה .החיסרון ראוי לתפילה ולהשתדלות ,והטוב שכבר קיים ראוי להכרה ולשמחה ,ואולם בשעת קושי לא
תמיד קל לאדם לראות את הדברים במידה הראויה .הכאב תופס מקום גדול בלבו ,עד שלעיתים הכול נראה בעיניו חשוך וחסר מוצא .בשכלו הוא יודע שיש
בחייו גם טוב ,אך בהרגשתו נדמה לו שהכול חסר .נוצר בו מאבק פנימי בין מה שהוא יודע לבין מה שהוא מרגיש ,והוא מתקשה למצוא את יישוב הדעת
הדרוש כדי לראות את מצבו בשלמותו .כאן מתגלה מעלתו של חבר נאמן ,ברוח דברי המשנה :״וקנה לך חבר״ (אבות א ,ו) .ראוי לאדם להשקיע בקשר עם
חבר טוב שיוכל לשתפו במה שעובר עליו; ולצעיר -שיהיה מחנך או משפיע שנותן בו אמון ,ולעיתים ,אדם המקשיב מבחוץ יכול לסייע לו להבחין בין הקושי
המסוים לבין המסקנות הקשות שהוא מסיק ממנו על כל חייו.
וכאן נדרשת חכמה הפותחת את שערי הלב :להיות מבין ומאזין ,מקשיב ונושא בעול חברו ההקשבה צריכה לבוא מתוך רצון כן להיות עמו בצערו ,בלי
לחקור מתוך סקרנות או לדחוק בו לספר יותר מכפי רצונו ,ו כאשר האדם חש שמכבדים אותו ושמבקשים להבין את לבו ,קל לו יותר להיפתח ולקבל חיזוק.
ואין תפקידו של החבר לבטל את הכאב או למהר לומר שהכול טוב ,תחילה עליו להקשיב ולהבין מה מכביד על לב חברו ,ומתוך כך לסייע לו לראות גם את
מה שהכאב מסתיר את הכוחות שעדיין מצויים בו ,את הטוב שכבר זכה לו ואת האפשרות לעשות צעד נוסף יש שעה שבה האדם זקוק לזולתו כדי לשוב
ולראות את הטוב שבעצמו .וגם כשהוא נמצא לבדו ואין באותה שעה אדם שיוכל לשתפו ,אפשר להיעזר בכתיבה ,קנה לך חבר – העט ,ויפנה לעצמו זמן
במקום שקט ,ובצדו השמאלי של הדף יכתוב את מה שכואב לו :את דאגותיו ,את אכזבותיו ואת החסרונות המטרידים אותו ,כפי שהם עולים בלבו ,בלי צורך
לסדרם בתחילה ,ו הכתיבה עשויה לעזור לו לתת שם לכל קושי ,במקום להישאר בתוך הרגשה כללית שהכול מכביד עליו .לאחר מכן ,בצדו הימני של הדף,
יכתוב את הטוב הקיים בחייו :דבר בתורה שזכה להבין ,מצוה שקיים ,אדם שאוהב אותו ,כוח שניתן לו ,התגברות שהצליח בה או חסד שקיבל ,ואין צורך
למצוא תשובה כנגד כל כאב ,ואין הטוב שבצד אחד מוחק את החיסרון שבצד האחר ,שמטרת ההתבוננות היא לתת מקום לשניהם ,כדי שהחיסרון לא יתפוס
לבדו את כל מבטו על חייו ,ו מתוך כך יוכל לשוב אל הדברים שכתב ולהבחין בין המאורע עצמו ,הרגש שהתעורר בעקבותיו והמסקנה שהסיק ממנו ,למשל,
יש הבדל בין ״לא הצלחתי בדבר זה״ לבין ״אינני מצליח בשום דבר״ ,ובין ״כעת קשה לי מאוד״ לבין ״לעולם לא אוכל להתקדם״ ,הכאב אמיתי וראוי להקשבה,
אך המסקנה הכוללת שנולדה בשעת הכאב אינה בהכרח משקפת את כל המציאות .כאשר הדברים מקבלים את מקומם ,יכול האדם לשאול מתוך מבט מיושב
יותר :על מה עליי להתפלל? במה אפשר להשתדל? היכן אני זקוק לעזרה? ובמה עליי להתחזק באמונה ובביטחון ,ולמסור לידי ה׳ את מה שאינו בשליטתי,
בבחינת ״השלך על ה׳ יהבך והוא יכלכלך״ (תהילים נה ,כג)? ולצד כל אלה — על מה כבר עתה ראוי לי להודות? בזמן שהאדם עושה את ההשתדלות המוטלת
עליו ,ובה בשעה זוכר שאין כל התוצאות מסורות בידו .הוא רשאי לבקש עזרה ,להתפלל ולהישען על בוראו ,בלי לשאת לבדו בדאגתו את כל אשר עתיד
לבוא ,ו מתוך כך עשוי להתברר גם צעד קטן שביכולתו לעשות כעת ,ומתוך הבהירות מתעורר בו כוח להמשיך ,ואין הכוונה לכנות מצב חסר בשם שלמות
מוחלטת ,אלא להכיר בשלמות המסוימת שכבר נמצאת בו .כשם שאין להתעלם מן הקושי ,כך אין להתעלם מן החסד ,האמת כוללת גם את מה שטרם נתקן
וגם את הטוב שכבר נבנה; ומתוך ההכרה בשניהם יכול האדם להתפלל על החסר ,להשתדל בתיקונו ולשמוח בטוב שניתן לו.
ויש בזה עומק נוסף :כאשר האדם מכוון את חייו לרצון ה׳ ,הוא מוצא ערך גם בעבודה שעדיין לא הגיעה לתוצאה המבוקשת ,תפילה כנה ,התגברות על מידה
רעה ועמל בתורה הם עצמם עבודת ה׳ ,וגם אם עוד לא נושע ,וגם אם עדיין עליו להתקדם ,כבר עתה יש משמעות לעמלו ויש לו במה לשמוח ,מתוך כך
אפשר להבין כיצד שמחה וצער עשויים להתקיים בלב אחד ,הצער נסב על החיסרון ,ואילו השמחה נובעת מן הטוב ומן הקרבה לה׳ הקיימים גם באותה שעה.
האדם מבקש שהחסר יתמלא ,ובינתיים שואב כוח מן הטוב שכבר ניתן לו ,ובהמשך נעמוד אי"ה ביתר הרחבה על הבחנה זו ,ועל פי הדברים הללו מתבארים
דברי המשנה :״איזהו עשיר? השמח בחלקו ,שנאמר :יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך״ (אבות ד ,א) .העשירות שבמשנה נוגעת ליחסו של האדם אל חלקו ,מי
שמכיר בטוב שניתן לו מרגיש שיש בידו דבר יקר; ואילו מי שעיניו נתונות תמיד במה שעדיין לא השיג עלול לחיות בתחושת עניות גם כשנכסיו מרובים.
השמחה בחלקו מעניקה גם לשאיפתו של האדם בסיס נכון .הוא מבקש להתקדם מתוך הכרה בערך הקיים ,וממנו הוא מוסיף ובונה .ויהא לו היכולת לומר :יש
לי על מה להודות ,ויש לי גם על מה להתפלל; זכיתי לטוב ,ועדיין מוטל עליי להוציא את כוחותיי אל הפועל ,רש״י ,על הפסוק ״ושבחתי אני את השמחה״
(קהלת ח ,טו) ,מפרש :״שיהא שמח בחלקו ועוסק בפקודים ישרים משמחי לב״ .בהמשך דבריו הוא מזהיר מפני הרדיפה אחר ממון ,העלולה להביא לידי גזל,
אונאה וריבית .וכן מפני חוסר שביעות רצון בחיי הבית המביא לחיפוש אחר האסור .ומדבריו עולה שהשמחה בחלקו שומרת על דרכו של האדם ,כאשר הוא
אינו מוצא טוב במה שניתן לו ,תחושת החסר עלולה להשתלט על מחשבתו ולדחוף אותו לבקש את מילויה גם בדרכים שאינן ראויות .ההכרה בערך חלקו
מאפשרת לו לבקש את צרכיו מתוך יישוב הדעת ולשמור על גבולות התורה .וכן פירש רש״י על הפסוק ״וטוב לב משתה תמיד״ (משלי טו ,טו) ,ששנותיו דומות
לימי משתה ,ללמד שיהא אדם שמח בחלקו ,גם בתוך חיי היום־יום יכול האדם לטעום מן הטוב .אין עליו להמתין עד שישיג דבר גדול שטרם הגיע לידו; כבר
עתה יש בחלקו מתנות הראויות להכרה ולהודאה.
מן הטוב שבחלקו אל נותן הטוב
סיבה נוספת לכך שהאדם אינו מוצא מנוח ושמחה בחייו היא ההשוואה המתמדת לזולתו .במקום להתבונן בחלקו ,לפתח את הכוחות שחנן אותו השי״ת
ולהוציאם אל הפועל ,הוא מודד את עצמו לפי הצלחותיהם של אחרים ,וכך עלול גם אדם בעל מעלות וכישרונות לחיות בתחושת חיסרון תמידית :עיניו נשואות
אל מה שניתן לחברו ,והטוב שבידו אינו מקבל את מקומו בלבו ,ועל דרך זו יש להתבונן בלשון הפסוק :״ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה׳ אלקיך״ (דברים כו,
יא) ,וכך נאמר בסה"ק בית אהרן (פרשת כי תבוא) :״היינו שתשמח בבחינת טוב שלך אשר נתן לך״ ,ובהמשך :״כפי הטוב שיש לך״ .יש כאן הכוונה להתבונן
בטוב שניתן לאדם עצמו :מה הפקיד הקב״ה בידי ,במה זכיתי ,וכיצד אוכל לעבוד אותו באמצעות המתנות הללו .שפעמים שהאדם מכיר היטב את מעלות
חברו ,אך מתקשה לראות את מעלותיו שלו ,ובדרך מליצה יש לומר לראות במעלת חברו ולא חסרונו נישט זיך אוועק מאכ'ן אויף דעם חשבון פון 'לראות
מעלות חבירו' מיט א חסרון ומום בעצמו ,זיי פאר דיר א גיטע חבר ולראות גם מעלות עצמו ,העובדה שחברו נתברך בכישרון מסוים אינה גורעת מן הכוחות
שהקב״ה העניק לו ,עליו להכיר גם במה שניתן בידו ,ולהיזהר שלא למעט בערכו מפני שעיניו נשואות תמיד אל מעלות הזולת ,שכל אדם הכוחות משלו,
אחריות משלו ותנאים שבתוכם הוא נקרא לעבוד את ה׳ שעבודתו היא להוציא אל הפועל את הטוב שהופקד בידו גם דבר הנראה קטן בעיניו עשוי להיות
בעל ערך רב ,יכולת להקשיב ,סבלנות כלפי הזולת ,נאמנות לתפקיד או התמדה בלימוד למרות הקושי ,כאשר הוא מכיר בערכן של מעלות אלו ומשתמש בהן
לעבודת בוראו ,הוא מגלה שחלקו מלא אפשרויות של עשייה וברכה ,ומתוך כך מתעוררת בו שמחה בטוב שניתן לו ,ואפשר ללמוד ממעלותיו של חבר מזה
שיהא אור חוזר לעצמו ולהתעורר מהן להתקדמות ,ובה בשעה להכיר בערכו של חלקנו ,השאלה המועילה היא :מה אוכל ללמוד ממנו ,וכיצד אשתמש בכך
לפי כוחותיי ותפקידי? מתוך מבט זה ,מעלת הזולת מעוררת לצמיחה ,והשמחה בחלקנו מעניקה כוח לעמול ,כפי שנתבאר ,השמחה קשורה להרגשת השלמות.
משום כך יש למחשבת האדם מקום מרכזי בעבודת השמחה :כאשר מחשבתו נתונה תמיד במה שחסר לו לעומת אחרים ,הוא מתקשה להרגיש בטוב שבידו;
וכאשר הוא מתבונן בערך חלקו ובאפשרות לעבוד בו את ה׳ ,נפתח בלבו מקום לשמחה .חידוש המבט אינו משנה בהכרח את מה שיש לו ,אך הוא מגלה
לו את ערכו.
דרך נוספת לעורר את השמחה מתבארת (בספר רשפי אש) להרה״ק רבי מרדכי מנעשכיז זי״ע ,על הפסוק ״ושמחת בכל הטוב״ .בדבריו מתבארות שלוש מדרגות
בשמחה ,המעמיקות את הכרת האדם מן הטובה שקיבל אל הקרבה לנותנה ,במדרגה הראשונה האדם שמח בטובות העולם הזה שהקב״ה נותן לו ,ומכיר
שהן באות מאתו יתברך .הוא נהנה מן הטוב ,אך זוכר שאין הכול פרי כוחו ויגיעתו בלבד ,הבריאות ,הפרנסה ושאר הטובות שזכה להן מעוררות בו הודאה
על חסדי ה׳ .כך השפע עצמו מחזק את הקשר עם נותנו ומעורר את האדם להשתמש בו כראוי .במדרגה השניה האדם שמח בתורה ובעבודה שזכה להן ,הוא
מכיר שגם היכולת ללמוד ,להתפלל ולהתגבר ניתנת לו מאת הבורא ,המחיה אותו ונותן בו כוח .כשהוא מצליח להבין דבר בתורה או להתגבר על רצונו
ולעשות מצווה ,הוא מתמלא הודאה שזכה לעבוד את ה׳ ,וזכה שכוחותיו ישמשו לעשיית רצונו ית' ככל שהוא מכיר בערכה של הזכות הזאת ,כך מתעוררת
בו שמחה בעבודתו .ובמדרגה פנימית יותר :״בכללות הטוב ישמח ,שהוא בד׳ אלקיו ,אשר משפיע בו חיות האלקיות״ .כאן עצם הקשר עם הקב״ה נעשה
מקור לשמחה .מתוך הטובות שקיבל ,האדם מכיר במקור כל הטובות ,המחיה אותו בכל עת ,בבחינת ״כל הנשמה תהלל יה״ -על כל נשימה ונשימה ,הוא
מתבונן בכך שגם הנשימה הזאת והכוח הניתן לו ברגע זה הם מתנה מאת בוראו ,כל עוד הוא חי ,פתוחה לפניו האפשרות לפנות אל ה׳ ,להודות לו ולעשות
את רצונו ,הוא שמח בעצם הזכות להיות קשור לבוראו ,לפנות אליו ולחיות לפניו ,גם כאשר משאלה מסוימת טרם נתמלאה ,נותר בידו הטוב היסודי הזה:
חייו ניתנים לו מאת ה׳ ,וביכולתו להקדישם לעבודתו.
ו לקרב את הדברים אל הלב :כשאדם מקבל מתנה מאוהבו ,הוא שמח בתועלת ובהנאה שיש בה .ככל שהוא מתבונן יותר ,הוא מרגיש גם את האהבה
שהתגלתה בנתינתה .המתנה נעשית עדות לקשר שביניהם ,ועצם הקשר משמח אותו .כך ,בדרך עבודת ה׳ ,הטובה שקיבל מעוררת אותו להכיר בחסד
הבורא ,ומתוך ההכרה בחסד הוא מתקרב אל נותנו .שלוש המדרגות מלמדות כיצד השמחה מעמיקה :מן ההכרה בטובה הגשמית ,אל השמחה בזכות התורה
והעבודה ,ועד לשמחה בעצם הקרבה אל הקב״ה .ככל שהכרה זו חודרת אל הלב ,מתבסס בו מקור של חיות שאינו תלוי רק בתוספת ממון או בהצלחה הנראית
לעין .גם כשחסר לו דבר מסוים ,עדיין עומדת לו הזכות לפנות אל בוראו ,ללמוד את תורתו ולעשות את רצונו .גם נוסח ברכת השחר ״שעשה לי כל צרכי״
יכול לעורר אותנו ,בדרך התבוננות ,להכיר בחסד שכבר ניתן לנו .לצד הבקשות על מה שעוד חסר ,אנו פותחים את היום בהודאה .כך מתחנך הלב להבחין
במתנות המלוות אותו ,לקבל מהן כוח ולהמשיך מתוכן בתפילה ובעבודה ,וזו דרך בקניין השמחה :להכיר בטוב שכבר ניתן לנו ,להתבונן בחסד המתגלה
בו ,ומתוך כך להעמיק את הקשר עם נותנו .השמחה בחלקנו מעניקה לנו כוח להוסיף ולתקן ,מתוך ידיעה שכבר עתה יש בידינו טוב יקר ,וביכולתנו לעבוד
בו את ה׳ ולהתקרב אליו.
ועתה נבוא אל שורשה הרוחני של השמחה ,ונברר כיצד נותנים לו מקום בחיי המעשה .אנו אומרים בכל בוקר :״נשמה שנתת בי טהורה היא״ ,כדאי' ברמב״ן,
עה"פ ״ויפח באפיו נשמת חיים״ (בראשית ב ,ז) ,מבאר את מעלת הנפש ,יסודה וסודה ,ומסיים :״כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו״ .דבריו מלמדים על מעלתה
העליונה של הנשמה ועל זיקתה למקורה הרוחני .שידיעה זו יכולה לשנות את המבט שבו האדם פותח את יומו ,ולפעמים הוא מתעורר ומיד נזכר במה
שמכביד עליו :בחובותיו ,בקשיים שבבית ,בדבר שלא הצליח בו אתמול ובמה שעליו להספיק היום ,כל או"א במצרים שלו בגדול כפי גדלו והקטן לפי קטנו,
בתוך כל אלה הוא עלול לשכוח את עצם המתנה שניתנה בו — הנשמה טהורה וכוחות שבאמצעותם הוא יכול לעבוד את ה׳ ,לפיכך ,בשעה שהוא אומר
״נשמה שנתת בי טהורה היא״ ,יעצור לרגע וייתן את לבו גם היום ניתנו לי חיים ,וגם היום יש בידי ללמוד ,להתפלל ,להיטיב ולתקן .אין התבוננות זו מבטלת
את הקשיים הממתינים לו ,אך היא מוסיפה למבטו יסוד חשוב :לצד מה שמוטל עליו לשאת ,יש בו גם כוח לפעול ויש ערך למעשיו ,אף אם אתמול נכשל ,היום
נפתחת לפניו אפשרות לשוב ולבחור בטוב .ההכרה הזאת עשויה לעורר בו תקווה וחיות עוד קודם שהשתנה דבר בנסיבות חייו .שעל הקב״ה נאמר :״עז
וחדוה במקומו״ (דברי הימים א טז ,כז) ,בדרך התבוננות אפשר להבין מכאן את בקשתה העמוקה של הנשמה לחיים של קרבה אל מקור הטוב ,כאשר האדם נותן
מקום לתורה ,לתפילה ולחסד בתוך יומו ,הוא מביא את כוחות נשמתו לידי ביטוי ,ומתוך כך נפתח לפניו פתח לשמחה פנימית.
כיצד עושים זאת בפועל? ראוי לבחור בכל יום מעשה אחד ולתת את הדעת למשמעותו ,לפני לימוד קצר יחשוב :עתה אני זוכה לעסוק בתורת ה׳ ולהבין דבר
מרצונו .לפני התפילה ישתדל לפנות את מחשבתו מן הטרדות ולהתייחד בלבו עם בוראו ,מתוך הכרה :יש לי אל מי לפנות; אני עומד לפני מי שמכיר את
לבי ,ויכול לשפוך לפניו גם את מה שקשה לי לומר לאחרים .לפני מעשה חסד יתבונן :בכוח שנתן לי הקב״ה אני יכול להקל כעת על אדם אחר ולהוסיף טוב
בחייו ,המחשבה הקצרה מחברת את המעשה אל תוכנו ,ומעוררת את הלב להכיר בזכות הטמונה בו ,כך הלימוד ,התפילה והחסד מקבלים טעם של קרבה,
ומתוך ההכרה הזאת יכולה להתעורר שמחת הנפש ,ומאפשרת ללב להרגיש בזכות שבעשייתו ,וגם לאחר המעשה כדאי להתעכב לרגע ולהכיר בטוב שנעשה,
אדם שסיים ללמוד נוטה לעיתים לחשוב מיד על מה שלא הספיק; מי שהתגבר על כעסו עשוי לזכור דווקא את הפעמים שבהן נכשל .אולם ראוי שייתן מקום
גם לקניין של אותה שעה :למדתי דבר בתורה; זכיתי לדבר בנחת; הקשבתי לאדם שהיה זקוק לי .ההכרה הזאת מלווה בהודאה לה׳ על הכוח שנתן לו ,ומחזקת
בו את הרצון להמשיך ,ושורש השמחה זקוק אפוא לטיפוח ולגילוי ,לעיתים העבודה היא להסיר מחיצה של קנאה ,השוואה או רדיפה אחר מה שאינו שלו,
כאשר האדם מבחין שהוא עסוק שוב בהצלחת חברו ,יוכל להפנות את מחשבתו לשאלה :מה ניתן בידי לעשות כעת? איזו מצווה ,אחריות או טובה ממתינה
דווקא לי? כך הוא משיב את כוחותיו מן ההשוואה אל עבודתו שלו ,ולעיתים העבודה היא לבנות הרגל קבוע :זמן קצר ללימוד ,ברכה אחת בכוונה ,תפילה
במילים אישיות או מעשה חסד יומי .אין צורך להמתין להתעוררות גדולה כדי להתחיל .מעשה קטן שחוזרים עליו בנאמנות נותן לרצון הפנימי מקום ממשי
בתוך החיים .גם אם השמחה אינה מורגשת מיד ,ערכו של המעשה עומד בעינו ,והוא יכול להכין את הלב להרגיש את הטוב שבהמשך ,שהקב״ה נתן לנו את
התורה הקדושה ,שעל ידה אנו יכולים להתקרב אליו ,כמאמר הכתוב :״כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו״ (משלי ד ,ב) .התורה מלמדת אותנו את רצונו
יתברך ומאפשרת לנו לכוון אליו את מחשבותינו ,רצונותינו ומעשינו .האדם הוא נברא מוגבל ,ימיו קצובים והבנתו מצומצמת; ואף על פי כן ,ברוב טובו
וחסדו נתן לו הקב״ה דרך לעבוד אותו ולהידבק בו.
וכן יש להתבונן בגודל המתנה :בתוך יום רגיל ,באמצעות מעשה שביכולתו לעשות ,האדם זוכה לקיים את רצון בוראו ,הוא נותן צדקה מכספו ,שומר את פיו
מדיבור אסור ,מכבד את הוריו או עמל להבין שורה בתורה -ובמעשים הללו נעשים כוחותיו הגשמיים כלי לעבודת ה׳ .גם שעה שנראית פשוטה מקבלת
תוכן של קדושה וערך נצחי ,ככל שהכרה זו מלווה את מעשיו ,מתווספת חיות לעבודתו .הוא לומד לראות בכל יום אפשרויות של קרבה ,ולהכיר בכך שגם
בתוך טרדותיו ניתנת לו הזכות לעשות נחת רוח ליוצרו ,זו הדרך לתת לשמחת הנשמה מקום בחיי המעשה :לזכור את המתנה שניתנה בו ,לבחור בטוב
שביכולתו לעשות ,ולהודות על הזכות להוציאו אל הפועל.
השמחה במצווה — עבודה שהיא עצמה שכר
השמחה בעשיית המצווה היא חלק מעבודת ה׳ ,וכפי שפסק הרמב״ם ״השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא־ל שצוה בהן עבודה גדולה היא״
(הל' לולב ח ,טו) האדם מתבונן בזכות שניתנה לו לעשות את רצון בוראו ,ומתוך אהבתו אליו הוא שמח בקיום מצוותו .כך מתווספת למעשה המצווה עבודה
שבלב -הכרת ערכה ושמחה בעשייתה ,ומתוך כך אפשר להבין כיצד השמחה עצמה נעשית גם שכר יקר בעיני האדם .בבניהו בן יהוידע (סוטה יד ).בשם
בנו רבי יעקב ,מבואר שהצדיקים מבקשים לזכות לשמחה באמצעות המצוות ,מפני שיודעים שהקב״ה חפץ בשמחת עבדיו .אין זו בקשת פרס הנפרד מן
העבודה ,שהרי השמחה עצמה רצויה לפניו יתברך .בדרך זו הוא מבאר את מאמר חז״ל :״שכר מצוה מצוה״ -קיום המצווה מזכה את האדם בשמחה ,שהיא
עצמה מצווה נוספת.
ולמעשה ,לאחר שזכה האדם ללמוד ,להתפלל או לעשות חסד ,ייתן את לבו לטוב שזכה בו ועשיתי את רצון בוראי ,וזכיתי להשתמש בכוחותיי לעבודתו .עצם
ההכרה הזאת יכולה להעניק לו חיות ורצון להוסיף ,וזו השמחה שהיא גם עבודה וגם שכר שהאדם שמח בזכות לעבוד את ה׳ ,ושמחתו מקרבת אותו להמשך
העבודה .וכן מבאר רבנו בחיי (דברים כח ,מז) ,שהשמחה במעשה המצווה היא מצווה בפני עצמה ,ויש עליה שכר מלבד שכר המצווה .נמצא שהשמחה עצמה
היא חלק מעבודת האדם ,ו משום כך הם רואים בשמחה הנולדת מן המצווה שכר יקר .בקשתם לשמחה היא בקשה לזכות לעוד עבודה הרצויה לפניו יתברך.
בדרך זו הוא מבאר את מאמר המשנה ״שכר מצוה מצוה״ (אבות ד ,ב) :המצווה מולידה שמחה ,והשמחה עצמה היא מצווה נוספת .העבודה הראשונה פותחת
לפני האדם פתח לעבודת ה׳ בחיות ובאהבה .עוד מבואר שם שבמצוות התלויות בארץ נמשכת שמחה יתרה ,כלשונו :״עשר ידות על שאר מצות״ .הוא מביא
את שמחת מעשר שני ,שנאמר בו ״ושמחת אתה וביתך״ (דברים יד ,כו) ,את שמחת הביכורים ,״ושמחת בכל הטוב״ (שם כו ,יא) ,ואת שמחת העלייה לרגל ,על
פי זה הוא מבאר שמשה רבנו השתוקק לקיים את מצוות הארץ גם כדי לזכות לשמחה הגדולה הנמשכת מהן.
ומכאן דרך למעשה :לקיים את המצווה מתוך נאמנות ,ולתת את הדעת גם על הזכות שבה .לפני הלימוד ,התפילה או מעשה החסד ,יעצור האדם לרגע ויזכור:
זכיתי עתה לעשות את רצון ה׳; ניתנה לי אפשרות להוסיף טוב ולהתקרב אליו .לעיתים השמחה קודמת למעשה ומחיה אותו ,ולעיתים המעשה וההתבוננות
בזכותו מעוררים את השמחה .כך נבנית העבודה :מצווה מעוררת קרבה ,הקרבה מולידה שמחה ,והשמחה נותנת כוח להוסיף בתורה ובמצוות.
השמחה מגלה כוחות נעלמים
ואע"פ השמחה פנימית היא ,אך השפעתה ניכרת גם בגוף ובמעשים .נאמר :״לב שמח ייטב גהה ורוח נכאה תיבש גרם״ (משלי יז ,כב) .האבן עזרא מפרש
שהלב השמח בחלקו מיטיב לגוף ,ורש״י מדגיש את הארת הפנים ,הטוב המורגש בלב נותן את אותותיו בחיותו של האדם .בדברי חיים (חנוכה) מבואר
שהשמחה היא ״בעצם הנפש״ ,ולעיתים מרוב שמחה אין האדם יכול לעוצרה בלבו ,והוא רוקד ומוחא כף ,עד ״שגם איבריו החיצונים נתפעלים מהשמחה״.
השמחה מתעוררת בפנים ומתפשטת אל איברי הגוף ,ו מכאן שגם שמחה שקטה עשויה להיות עמוקה מאוד ,אף שאינה מתבטאת בתנועות ניכרות .וכן
בתורת חיים (פרשת בשלח) מבואר העניין ביתר עומק :״כאשר ישמח האדם בנפשו ,אזי יגלה כל מצפוני לבבו שהי׳ בסוד נעלם בנפשו״ ,ובהמשך :״השמחה
פועלת גילוי אור העצמות וממילא נגלה כל בחי׳ ההעלם״ ,העונג והחדווה שבעצם הנפש מתעוררים ומתפשטים מן ההעלם אל הגילוי .אפשר להמחיש זאת
באב המשיא את בנו יחידו .בשמחתו הוא עשוי לרקוד בחיות ובעוז שאינם ניכרים בו בימים רגילים ,לא באותה שעה למד לרקוד; השמחה פתחה פתח לכוחות
שהיו חבויים בו .כך עשויה השמחה לגלות נדיבות ,כישרון ,רצון ללמוד וכוח להתאמץ .כאשר האדם מכיר בטוב שבחייו ובערך עבודתו ,מתעורר בו רצון
לתת מעצמו .כוחות שהיו מכוסים תחת דאגה או רפיון מקבלים מקום להתגלות.
על כוחה של שמחת הנפש ביאר רבנו בחיי (בראשית כז ,ד) ,בעניין בקשת יצחק אבינו ע״ה :״ועשה לי מטעמים… בעבור תברכך נפשי״ .כוונת יצחק הייתה
להביא את נפשו לידי שמחה ,שכן ״בהתחזק כוחות הגוף יתעוררו כוחות הנפש ,ומתוך שמחת הנפש תחול עליו רוח הקודש״ .בהמשך דבריו הוא מביא את
מאמר חז״ל שאין השכינה שורה מתוך עצלות ועצבות אלא מתוך שמחה .מדבריו למדנו ששמחת הנפש מכשירה את האדם לקבלת השראה רוחנית .אף
צורכי הגוף מסייעים לעבודה זו כאשר הם מכוונים לתכליתה ,כמו שהאדם מחזק את גופו ומרחיב את דעתו כדי שיוכל לעבוד את ה׳ בחיות ובשמחה .לפיכך,
לצד ההתבוננות בגודל הזכות שבעבודה ,יש מקום גם למעשים ראויים המסייעים לנפש להתעורר .ההנאה הגשמית יכולה לשמש כלי לשמחה של מצווה,
כאשר האדם מכוון אותה לעבודת בוראו .וכן כתב רבנו בחיי על הפסוק ״ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו״ (שמות כד ,יא) ,באחד מפירושיו בשם רבי דן :״ונהנים
ושמחים שמחת הנפש כמי שנהנה ושמח באכילה ושתיה״ .כשם שיש הנאה המורגשת בגוף ,כך יש עונג ושמחה הנוגעים לנפש עצמה ,הרוחניות יכולה
להיעשות חיות פנימית שהאדם טועם ושמח בה; וככל שהוא נותן את לבו לטוב הזה ומטפחו בעבודתו התמידית ,הוא בונה בקרבו מקור של כוח גם לימים
שבהם הדרך נסתרת מעיניו.
לברר את תוכן השמחה
אף שהשמחה מושרשת בחיי הנשמה ,האדם נברא בגוף ,וטבעו עשוי להכביד עליו ולהביאו לידי עצלות ורפיון .לפעמים הוא מכיר בערך התורה והמצוות ואף
משתוקק לעסוק בהן ,אך בפועל דוחה את תחילת הלימוד ,מתפזר בתפילתו או מניח לטרדות היום למלא את כל זמנו .חצי שעה עוברת כאן ושעה שם ,ובסוף
היום הוא מצטער על שלא עשה את אשר ביקש לעשות ,אין להסיק מכך שאין בו רצון אמיתי לעבודת ה׳ ,אולם עליו לתת לרצונו צורה מעשית ,כדי שיוכל
לפעול גם בשעה שההתעוררות חלשה .הרצון זקוק לכיוון ברור ולמעשה שבו יוכל להתגלות.
בהדרכה שהובאה בספר הדרכות ישרות (דף קנ״ד) מתבארת עצה לכך :שיתבונן האדם בעבודתו ,יברר מה מוטל עליו לעשות ויציב לעצמו מטרה שאליה
הוא מבקש להגיע בלימוד התורה ובשאר ענייני העבודה .השאיפה מעניקה כיוון לעמלו ומעוררת אותו להזדרז ,כדי להתקרב בכל יום אל מה שקיבל עליו,
ולמעשה ,במקום להסתפק במחשבה כללית שצריך ללמוד יותר ,יקבע מה ברצונו ללמוד ,מתי יתחיל ומה ישתדל להשלים ,יבחר דבר המתאים לכוחותיו :לברר
עניין אחד ,לחזור על מה שלמד או לשמור על זמן קבוע של לימוד .בתפילה יוכל לבחור ברכה אחת שבה ישתדל לכוון; ובעבודת המידות — מצב מסוים שבו
יתרגל להשיב בנחת .כך נעשית השאיפה לדבר שאפשר להתחיל בו כבר היום .ויסוד סדר העבודה מתבאר בדברי המהר״ל (בנתיבות עולם ,נתיב הזריזות פ"ב),
בביאור המשנה :״הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים״ (אבות ה ,כ) .שמבאר שיש כאן שלבים ביציאת האדם מכבדות
טבעו אל הפעולה :״עז כנמר״ -לעורר את עצמו לפעול; ״קל כנשר״ -לקום מעצלותו; ״רץ כצבי״ -להתקדם אל המעשה; ו״גבור כארי״ -לעשות את
המעשה עצמו בכוח ובזריזות ,תכלית כל אלה היא להתגבר על המונע הגשמי ולעשות את רצון אביו שבשמים.
על פי דבריו אפשר להציע דרך מעשית :תחילה יעורר האדם את רצונו בהתבוננות בערך העבודה שלפניו; לאחר מכן יקום ויכין את הנדרש לה; ייגש למעשה
בלי להרבות בדחיות; וכשהתחיל ,ישתדל לעסוק בו בנאמנות .למשל ,יזכור את הזכות שבלימוד ,יפנה את ההפרעות ,יפתח את הספר ויעסוק בעניין שקבע
לעצמו .כל שלב מקרב את הרצון אל קיומו בפועל ,ומתוך המעשה יכולה להתעורר גם השמחה .כשהאדם רואה שהצליח לשמור על זמן הלימוד ,להבין דבר
או להתגבר על נטייה שעיכבה אותו ,הוא מכיר שקנה דבר בנפשו .גם אם ההתקדמות קטנה ,יש בה טוב ממשי .ההכרה הזאת מעניקה לו כוח לשוב ולעמול,
ומתוך ההתמדה עשויים להתגלות הבנה חדשה וטעם מחודש בעבודתו ,אין למדוד כל יום לפי עוצמת ההתלהבות שבו ,יש יום שההתחדשות היא בהבנה
עמוקה ,ויש יום שעיקר מעלתו הוא הנאמנות לעבודה בתוך הקושי ,גם עצם ההתגברות וההתמדה הן קניין שיש להכיר בערכו ולשמוח בו ,אמנם ,כדי לעמוד
על טיבה של שמחה זו נצרך בירור נוסף ,בפנים יפות (דברים יב ,טו) נתבאר שעל האדם לזכך את מחשבתו ,כדי שלא תתערב בשמחת הנפש בקשת תענוג
הגוף וכבוד עצמו .הוא מפרש בדרך זו את הפסוק ״ולא שמחת אויבי לי״ -שלא יערב היצר הרע את השמחה הגופנית בתוך שמחת הקודש .פעמים שאדם
שמח בלימודו מפני שזכה להבין דבר בתורה ,ופעמים שמעורבת בשמחתו גם ההרגשה שהוכיח את כישרונו או זכה להערכה .עבודתו היא לברר את מבוקשו
ולהעמיק את הכרתו בזכות שבעצם הלימוד ובעשיית רצון ה׳ .יוכל לשאול את עצמו :גם כשאין איש רואה את עמלי ,האם אני נותן את לבי לכך שזכיתי
לעסוק בתורה? גם כשלא הצלחתי כפי שקיוויתי ,האם אני מכיר בערך היגיעה שהשקעתי בה? התבוננות זו מעמיקה את השמחה ומבססת אותה בתוכן
העבודה .ההצלחה וההערכה יכולות לעודד את האדם ,אך לצד אלה הוא לומד לשמוח בעצם הזכות לעבוד את בוראו .אף בשעה שהלימוד קשה לו והישגיו
אינם ניכרים ,הוא עוסק בתורת ה׳ ועמל להבינה ,במלבי״ם (ישעיהו כד ,יא) מתוארת שמחת הלב כאורה המאירה את הנפש ,וברד״ק על הפסוק ״פקודי ה׳ ישרים
משמחי לב״ (תהילים יט ,ט) ,נאמר :״וכאשר יגבר על הגוף וינהגהו בדרכי השכל ,אין שמחה בעולם כשמחה ההיא ,והיא שמחת הנפש״ .יש לאדם שמחה מיוחדת
כאשר הוא זוכה לכוון את כוחותיו אל תכליתם .כשהוא מתגבר על רצון המרחיק אותו מעבודתו ,מקיים מצווה או מבין דבר בתורה ,מתגלה בו טוב השייך
לעצם בניין נפשו .הוא מכיר שחייו מכוונים לתכלית ושיש ערך למעשיו ,שמחה זו יכולה להתקיים גם לצד קושי ,ולעיתים דווקא ההתגברות שבתוך הקושי
מעמיקה אותה .כאשר האדם עמל בדבר שאינו בא לו בנקל ובכל זאת זוכה לעשות את רצון בוראו ,הוא קונה בנפשו כוח של נאמנות והתמדה ,מתוך כך
הוא יכול להכיר בערכה המיוחד של עבודתו :גם בתוך התנאים שניתנו לי הצלחתי להתקרב אל ה׳ ולעשות את רצונו .ובדרך זו אפשר לקשר לענייננו את
מאמר חז״ל :״לפום צערא אגרא״ (אבות ה ,כג) .המאמר עוסק בשכר הניתן לפי העמל והקושי; ובעבודת הנפש אפשר להוסיף ,שההכרה בערך העמל עשויה
להיות בעצמה מקור לשמחה ,האדם שמח בשלמות שקנה מתוך התמודדותו ,ובזכות לעבוד את ה׳ מתוך חלקו המיוחד לו ,גם כשהכאב עדיין מורגש ,יש בידו
קניין יקר לשמוח בו :בתוך הקושי גילה כוחות ,התחזק באמונתו והוסיף מעשה של קרבה לבוראו.
בעבודת השמחה נצרכים דעת והבחנה ,היעב״ץ (בלחם שמים על אבות ה ,יא) ,מעמיד זה לצד זה את פסוקי שלמה המלך :״טוב כעס משחוק״ ,״לב חכמים בבית
אבל״ ,״ולשמחה מה זֹה עושה״ ,ולעומתם :״ושבחתי אני את השמחה״ .אין המקראות סותרים זה את זה ,שכן כל אחד עוסק בבחינה אחרת ובמקום הראוי לה.
יש שחוק של קלות ראש ויש שמחה של מצווה; יש עצבות המחלישה את האדם ויש כאב המעורר אותו לתשובה ולתיקון ,וכלשון היעב״ץ :״וזהו גדר החכם
האמתי ,שיודע להשתמש בכל מדה בדעה והשכל ,במדה ובמשקל ,לפי האדם והשעה והענין המצטרך״ ,עבודת המידות היא להעמיד כל רגש במקומו ולכוונו
על פי דעת תורה .השמחה הראויה נותנת כוח למלא את האחריות המוטלת על האדם ,להתקרב אל בוראו ולהיטיב עם זולתו ,וכן בסה"ק פרי הארץ (פרשת
נח) מודגש שהמידות צריכות לצמוח מתוך יראת ה׳ ואמונה .אין די בכך שהאדם יחליט שהוא רוצה להגיע להתפעלות מסוימת; עליו להעמיד את עצמו לפני
הבורא ולחזק את אמונתו ,ואז ״מה שנמשך אח״כ מן האמונה איזה אהבה או שמחה או כל מדה ומדה המה אמתיים״ ,דברים אלו מבררים את יסוד עבודת
השמחה .בהתבוננותנו עלינו לבקש להכיר באמת בזכות לעבוד את ה׳ ולהתקרב אליו .כאשר האדם מקבל עליו את רצון בוראו גם במקום שהדבר דורש ממנו
מאמץ וויתור ,שמחתו בעבודה מקבלת יסוד עמוק ,שהיראה מכוונת את דרכו ,ומתוכה יכולה לצמוח שמחה של קרבה .במי השילוח (חלק ב ,פרשת וארא) מתבאר
הפסוק ״אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה״ בדרך נוספת ,הצדיק מכלכל את דרכיו על פי כללי התורה ,ודברי התורה מאירים לו את הדרך ,״ישרי לב״ הם מי
שלבם נמשך אחר רצון השי״ת ,ועומק מבוקשם הוא להיות נכנעים לפניו ,הוא מביא את מאמר חז״ל על דוד המלך :״כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה״
(שבת נו ,).ומדגיש כי לבו היה נמשך אחר רצון ה׳ ,״ותמיד מוסכם בלבו להיות מנוצח מהשי״ת״ ,לכך הוא מצרף את הפסוק ״למען תצדק בדברך תזכה בשפטך״
(תהילים נא ,ו) ,את העניין המבואר בסנהדרין (קז ,).ואת הלשון שהוא מביא מן הזוהר( ,בפ' משפטים) ״דלא לימרו עבדא זכי למריה״ .בדרך זו דורש גם את הפסוק
״דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו״ (שיר השירים ה ,ד) .״מן החור״ רומז לדברים שאינם מיופים במראם החיצוני ,ואף בהם מתברר בעומק רצון ה׳ .לשונו
שם עוסקת במדרגה עמוקה של פנימיות ההנהגה; אין ללמוד ממנה היתר לסטות מדברי התורה מכוח הרגשה אישית של כוונה טובה .ההוראה לעבודתנו
היא להשתדל להיות ישרים לפני הקב״ה :להקשיב ,להודות בטעות ולתקן את הטעון תיקון .כאשר האדם אינו מוכרח להצדיק את עצמו בכל מחיר ,לבו פנוי
יותר לקבל את האמת ולעשות את רצון בוראו .מתוך ישרות זו מתגלה השמחה שבקשר עמו.
אמת חסד ושלום
גם דרך הנהגתו של האדם עם הבריות שייכת לשורש השמחה ,בספר החינוך (מצווה ע״ד ,הרחקה מן השקר) מבואר שהברכה חלה על המתדמים למידותיו הטובות
של הקב״ה :נוהגים באמת ,מרחמים וגומלים חסדים .כנגד זה הוא מתאר את השקר כדרך המביאה את היפך הברכה ,וכותב :״והפך השמחה והשלום והתענוג
שהם אתו ,הוא הדאגה והקטטה והצער״ .החינוך מבאר שהדיבור על מידות הבורא הוא ״על צד המקבלים״ .לענייננו למדנו ,שהאדם מכשיר את חייו לקבלת
הברכה כאשר הוא הולך בדרך של אמת ,חסד ושלום .שמחת הנפש קשורה אפוא גם לאופן שבו הוא חי ,מדבר ונוהג עם זולתו .כדאי' בערבי נחל (פרשת
תולדות) ,בערבי נחל (פרשת תולדות) ,בהביאו מדברי נזר הקודש ,מתבאר הפסוק ״אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה״ (תהילים צז ,יא) ,על ידי המצוות שבין
אדם למקום זוכה האדם לבחינת אור ,ועל ידי המצוות שבין אדם לחברו הוא זוכה לבחינת שמחה .הדברים מתבארים שם על דרך הסוד :בחינת האור קשורה
לאות ו׳ שבשם הוי״ה ,ובחינת השמחה לאות ה׳ האחרונה ,בחינת המלכות ,הנמשלת ללבנה המקבלת את אורה .השמחה קשורה למילוי החיסרון — כאשר
המקבל זוכה לשפע המשלים אותו.
ובעבודת האדם אפשר לקרב את הדברים כך :כשאדם מיטיב עם חברו ,הוא מסייע למלא חיסרון ממשי בחייו .הוא נותן לנצרך ,מקשיב למצטער ,מעודד את
מי שנחלש או מקל על מי שנושא בעול .מתוך כך מתעוררת שמחה אצל המקבל ,וגם הנותן זוכה להכיר בטוב שבכוחו לעשות ובזכות שניתנה לו להיות שליח
להיטיב ,הנתינה מגלה לאדם שגם כאשר הוא עצמו חסר וזקוק לישועה ,עדיין יש בידו טוב שביכולתו להעניק .הכרה זו מרחיבה את לבו :לצד בקשותיו
וצרכיו ,יש לו גם שליחות ויכולת להשפיע .כך יכולה ההטבה לזולת לעורר בו תחושת ערך ושלמות ,ומתוכה שמחת הנפש ,שהתורה מאירה לאדם את דרכו,
והחסד מעורר אותו להפנות מכוחותיו אל זולתו .כאשר הוא זוכה להקשיב ,לעודד ולהיטיב ,מתגלה בו כוח הנתינה .הוא מכיר בכך שיש בידו להוסיף טוב
בעולם ,ומתוך כך מתרחבת נפשו .פעמים שאדם השרוי בדאגה שקוע כל כולו במה שחסר לו .מעשה חסד עשוי לפתוח לפניו מבט נוסף :גם במצבי הנוכחי
יש לי מה לתת; גם עתה יכול אדם אחר לקבל ממני כוח .ההכרה הזאת מעניקה משמעות למעשיו ומעוררת בו שמחה.
אמונה ושמחה בשעת הסתר
מן האמור מתבאר שצער ושמחה יכולים להתקיים בלב האדם בשעה אחת .הצער מתייחס לדבר החסר או הכואב ,ואילו השמחה נובעת מן הטוב הקיים גם
בתוך אותו מצב .אדם מצטער על כישלונו ,ובה בשעה שמח שזכה להכיר בו ולפתוח בדרך של תשובה .הוא כואב על חורבן בית המקדש ,ובתוך כך מוצא
חיות בעצם הגעגועים לקרבת ה׳ ולגילוי שכינתו ,במשנה נאמר :״חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה״ (ברכות ט ,ה) ,ובגמרא ביארו :״לקבולינהו
בשמחה״ (ברכות ס .):ש הברכה עצמה נותנת מקום להבחנה בין הטובה לרעה :על הרעה מברכים ״דיין האמת״ ,ועל הטובה את הברכה הראויה לה .לצד
ההכרה בכאב ,האדם נקרא לקבל את הנהגת בוראו באמונה .השמחה מתייחסת אל הקשר עם הקב״ה ואל האמון בהנהגתו ,והצער מתייחס אל המאורע
הכואב .משום כך יכול לב אחד לשאת את שניהם .זו עבודה עמוקה ,הנבנית לפי כוחותיו ומדרגתו של האדם ,ולעיתים עצם היכולת להתפלל מתוך הכאב היא
ביטוי לקשר הנשמר בתוכו .לעומת זאת ,יש עצבות המקיפה את כל מבטו של האדם ,החיסרון המסוים נעשה בעיניו לחיסרון הכול :הוא מתקשה להכיר בטוב
שברשותו ומרגיש שאין טעם בעמלו .במובן זה העצבות עומדת כנגד השמחה -השמחה פותחת את הלב לטוב ולעשייה ,והעצבות סוגרת אותו בתוך הרגשת
החסר .ועל הבחנה זו מובא דבר נפלא (במאורן של ישראל תהילים) ,בשם הרה״ק הישמח ישראל מאלכסנדר זי״ע .בימי אבלותו על אביו שאל מדוע נצרכה התורה
לצוות על האבלות ,והרי צערו של אדם על פטירת קרובו הוא דבר טבעי .וביאר שהכאב הטבעי עלול להביא לידי עצבות וייאוש ,ואילו התורה נתנה לאבלות
צורה של מצווה ושל עבודת ה׳ .והוסיף שאבלות שבתורה היא מבחינת שבירת הלב ולא מבחינת עצבות.
עומק הדברים הוא שהתורה נותנת לאדם דרך לעמוד לפני הקב״ה גם בתוך צערו .היא מעניקה סדר של עבודה בתוך הכאב :אף בשעה זו יש משמעות
למעשיו ,והוא נשאר קשור אל רצון בוראו .עצם האבלות נעשית חלק מעבודתו ,ובתוכה ניתנת לו האפשרות לפנות אל ה׳ ולבקש ממנו כוח ונחמה ,שמכיון
שנעשתה האבלות למצווה אין היא מביאה לייאוש ,יש להבין כהדגשת כוחה ותכליתה של המצווה ,ולא כאמת מידה לשפוט את הרגשתו של כל אבל ,הכאב
עשוי להיות עמוק וממושך ,ואין בכך כשלעצמו עדות לחיסרון באמונתו ,שלב נשבר ושמחה פנימית יכולים אפוא לדור יחד ,האדם מצטער על אובדנו ,ובתוך
צערו יכולה להישמר הידיעה שיש לו אל מי לפנות ושיש ערך לתפילתו ולעבודתו ,לעיתים אין הוא מסוגל להרגיש שמחה ,אך עצם הקשר הוא נקודת חיים
שממנה יוכל לשאוב כוח בהדרגה ,לפיכך ,הבא לחזק אדם המצטער צריך תחילה לתת מקום לכאבו ,להקשיב ולשאת עמו בעול .מתוך כך יוכל לסייע לו ,לפי
כוחו ובקצב המתאים לו ,לשמור על הקשר לתורה ולתפילה ,לאנשים היקרים לו ולטוב שעודנו בידו ,.החיזוק הוא לעזור לו למצוא משען בתוך צערו ,בלי
לדרוש ממנו להרגיש אחרת מכפי שהוא מרגיש כעת ,ולמען דעת ש דברים אלו עוסקים בדרך עבודת הנפש; אין בהם הגדרה רפואית של דיכאון או שיפוט
של האדם הסובל ממנו.
עתה נשוב אל השאלה בעניינו של אחר :הגמרא מלמדת שדרשת רבי יעקב הייתה יכולה להצילו מן החטא :״למען ייטב לך״ -בעולם שכולו טוב ,״ולמען
יאריכון ימיך״ -בעולם שכולו ארוך ,עיקר הביאור הוא שהמאורע שראה אינו סותר את הבטחת התורה ,מפני שההבטחה מכוונת לחיי העולם הבא ,ואין
שכר המצווה נמדד רק בתוצאה הנראית בעולם הזה .אולם לענייננו יש להתבונן גם בהוראה העולה מכאן לעבודת הנפש .יש טוב שהאדם מצוּוה לקנות
עתה ,ויש שלמות שעדיין אינה בתחום השגתו .בעולם הזה ניתנה לו האפשרות ללמוד תורה ,לקיים מצוות ולהתקרב אל בוראו; ואילו מלוא חשבון הנהגת ה׳
ואחרית השכר אינם גלויים לפניו .כאשר הוא מבקש לבסס את כל שמחתו וביטחונו על הבנת החשבון השלם ,הוא תולה את חיותו בדבר שלא ניתן לו להשיגו
במלואו .שאדם עשוי להיות גדול בידיעותיו ,ואף על פי כן עדיין עליו לעמול כדי שטוב התורה יעשה גם תענוג וחיות בנפשו ,אע"פ שהוא מבין את הדברים,
אך צריך להוסיף ולהרגיש את הזכות שבעצם הלימוד; הוא מקיים את המצווה ,אך צריך לתת את לבו לקרבה הטמונה בעשיית רצון בוראו ככל שהוא טועם
את הטוב שבעבודתו במקום שבו הוא נמצא ,יש לו מקור של חיות גם כאשר הוא פוגש דבר שמעבר להבנתו בבחי' הנסתרות לה' אלוקינו ,ואין בידינו לקבוע
שזהו החיסרון שהיה בפנימיותו של אחר ,או שחז״ל תלו את נפילתו בחסרון שמחה ,זהו רק ביאור בדרך עבודת הנפש שאנו מציעים מתוך הסוגיה דרשת
רבי יעקב מעמידה את הבטחת השכר במקומה ,ומתוך כך מלמדת אותנו להבחין בין העבודה המסורה בידינו לבין שלמות השכר והבנת ההנהגה ,שאינן
גלויות לנו במלואן בעולם הזה ,ולכן כל זמן שנשמה באפו ,יכול האדם למצוא טוב ושמחה בעצם הזכות לעבוד את בוראו יתברך האפשרות ללמוד ,להתפלל
ולקיים מצווה היא עצמה מתנה יקרה ,שכבר עתה יש לו במה לשמוח בה ,וכאשר הכרה זו נקבעת בנפשו ,אין הוא תולה את כל חיותו בכך שיצליח ליישב
כל דבר הנסתר מעיניו .הוא מבקש להבין כפי כוחו ,ובהגיעו לגבול השגתו הוא מוסיף להיאחז באמונה ולעשות את המוטל עליו ,בדרך זו הוא בונה בנפשו
כוח לעמוד בשעת ניסיון ,ולשמור על קרבתו לה׳ גם כשאין הנהגתו מובנת לו ,וזוהי ההוראה שאפשר ללמוד לענייננו מפרשתו של אחר להיאחז במקומו של
עולם מתוך המקום שניתן לנו בעולם גם בשעת הסתר נותרה ביד האדם שליחות -לגלות במחשבתו ,בדיבורו ובמעשיו את מלכות שד־י ,עצם הזכות למלא
שליחות זו מעניקה משמעות לעמלו ,ומעוררת בו שמחת הנפש וכוח להמשיך בעבודתו ,והבחנה זו נוגעת מאוד לשמחת האדם ,פעמים שהוא דוחה את
האפשרות לשמוח עד שיתורצו כל שאלותיו ,עד שיראה הצלחה בכל עמלו ,או עד שיגיע למדרגה שהוא מבקש להשיג .בינתיים ,הטוב שכבר נמצא בעבודתו
נשאר בלי הכרה ובלי שמחה .הוא מבקש שלמות רחוקה ,ואינו נותן את לבו לקניין האמיתי שכבר ניתן לו.
עבודתו היא ללמוד לשמוח באשר הוא שם ,כגון בדבר התורה שביכולתו להבין היום ,במצווה שבידו לקיים ובניסיון שבו הוא יכול לעשות צעד של נאמנות
לה׳ .אין פירוש הדבר שיחדל לשאוף לגדול .אדרבה ,השמחה בקניין שכבר קנה מעניקה לו כוח להתקדם .אולם הוא אינו ממתין עד שיגיע לשלמות עתידית
כדי להכיר בערך עבודתו בהווה .כך ,למשל ,אדם העמל בסוגיה ועדיין אינו מבינה בשלמות יכול להצטער על מה שטרם נתברר לו ,ובה בשעה לשמוח במה
שכבר הבין ובעצם עמלו בתורה .גם בתפילה ,אף שלא זכה ליישוב הדעת שקיווה לו ,יש ערך לפנייתו אל ה׳ ולמאמציו לכוון ,ובשעת ניסיון ,גם כשאינו יודע
מדוע בא עליו הקושי ,עדיין בידו להתפלל ,לשמור על נאמנותו ולעשות את הטוב האפשרי לו באותה שעה ,שהשמחה נובעת מן ההכרה :איני משיג את כל
דרכי ההנהגה ,אך אני יודע שיש ערך למה שנמסר לעבודתי .התורה שאני לומד יקרה ,המצווה שאני מקיים מחברת אותי לרצון בוראי ,וגם תפילה היוצאת
מתוך כאב היא פנייה אליו .הטוב הזה ממשי ,ואינו מתבטל מפני שיש דבר אחר שאיני מבין.
ומכאן גם גבול הבירור :האדם צריך ללמוד ,לשאול ולבקש הבנה לפי כוחו ,ובמקום שנצרך -לפנות לרב ולמורה דרך .אולם כאשר הוא מגיע אל גבול השגתו,
עליו להכיר בכך שאין בידו לראות עתה את החשבון כולו .במקום לבקש לדעת כיצד יסתדרו כל הדברים בעתיד ,ייתן את דעתו לעבודה המסורה בידו בהווה:
מה רצון ה׳ ממני כעת ,ובמה אוכל להתקרב אליו מתוך מצבי .גם שאלה שטרם נמצאה לה תשובה יכולה להישאר בלבו ,ובה בשעה יוסיף לעבוד את בוראו
מתוך אמונה ,מה שעדיין נסתר ממנו אינו מבטל את הטוב שכבר זכה להכיר .וזו אפוא ההתחזקות שיש לקנות עוד קודם שעת הניסיון :לתת את הלב מדי
יום לתענוג הרוחני שבעבודה — לשמוח בהבנה בתורה ,להכיר בזכות שבמצווה ולהודות על האפשרות להתפלל ולעשות חסד .לאחר מעשה טוב יעצור לרגע
ויזכור :זכיתי לעשות את רצון בוראי .גם אם הרגשת התענוג מתעוררת בהדרגה ,ההתבוננות והמעשה מטפחים בנפשו קשר חי אל הטוב ,שממנו יוכל לשאוב
כוח גם בשעת הסתר .מתוך כך מתחדד הביאור שאנו מציעים בדרך עבודת הנפש ,דרשת רבי יעקב מלמדת היכן עתידה להתגלות שלמות השכר; ועבודת
השמחה מלמדת להכיר בטוב שניתן לנו כבר עתה ,בדרך המוליכה אליה ,האדם עשוי לכאוב ולשאול ,ובתוך כך להישאר קשור לבוראו .הוא מוסיף לשאוף
להבנה ולשלמות ,ושמח בזכות לעבוד את ה׳ מתוך מקומו ומצבו .כל זמן שנשמה באפו ,יש בידו לפנות אליו ,לעשות את רצונו ולהאיר במעשיו את מלכותו
יתברך.
הכנעה המחברת למקור השמחה
לעניין זה יש לצרף את דברי המהר״ל (בגור אריה שמות יא ,ה) ,שהעושה דבר מתוך הכרח אינו שמח בעשייתו .אולם יש להבחין בין חוסר הבנה לבין תחושת
כפייה :אדם יכול שלא להבין את טעם המצווה או את הנהגת הבורא ,ובכל זאת לעשות את רצונו מתוך בחירה ,אמונה ואהבה ,כאשר הוא מכיר בזכות
שניתנה לו לעבוד את ה׳ ,עצם העבודה יכולה למלא את לבו שמחה גם במקום שההבנה חסרה .אין הכרח שיבין את כל דרכי ההנהגה כדי שירצה להיות
נאמן למי שמנהיגו .הבחנה נוספת מצינו במלבי״ם עה"פ ״צרות לבבי הרחיבו ,ממצוקותי הוציאני״ (תהילים כה ,יז) .הוא מבדיל בין הצרה החיצונית לבין
המצוקה הפנימית :״ויש צרה בלא צוקה אם מקבל היסורים בשמחה ,ויש צוקה בלא צרה ,מי שלבו אינו שמח מכל עמלו״ .נמצא שתנאי חייו של האדם והרגשת
נפשו אינם דבר אחד .ייתכן שיהיה מוקף בטובה ולבו מצומצם ,וייתכן שיימצא בתוך קושי ,ובכל זאת תישמר בו נקודה של חיות ושל קרבת ה׳.
וכיצד מטפחים נקודה זו? יסוד הדברים מתבאר בדברי זקני בעל קדושת לוי (פ' חיי שרה) ,הוא מבאר שהכנעה בפני בשר ודם עשויה להביא עצבות ,מפני
שהאדם אינו יכול לעשות כרצונו וכחפצו; אולם כשהוא מכניע את עצמו לפני הבורא ברוך הוא ,הוא דבק במקור השמחה ,ומתוך כך שורים עליו ששון ושמחה.
ש הכנעה זו מתבטאת בנכונות לעבוד את ה׳ גם כאשר הדברים אינם מתנהלים כפי שחשב ורצה .האדם משתמש בשכלו לברר ולהבין ככל יכולתו ,ובה
בשעה מכיר בגבולות השגתו .הוא מוסר את עצמו להנהגת בוראו ואינו מעמיד את עצם הקשר עמו על התנאי שכל דבר יתיישב תחילה בדעתו .גם מתוך
מצבו הנוכחי הוא מבקש :מה רצון ה׳ ממני כעת ,ובמה אוכל להתקרב אליו? ועומק נוסף בשמחה זו מתבאר (שם פ' שמיני) בביאור הפסוק ״שוש אשיש בה׳״
הוא ממשיל זאת לבן שזכה לשפע טובה ,ועיקר תענוגו הוא בידיעה שאביו שמח בטובתו ,אהבתו לאביו גדולה כל כך ,עד ששמחת האב עצמה נעשית
שמחתו .כך הצדיק ,אף שהוא עתיד לזכות לרב טוב הצפון לו ,מוצא את עיקר חדוותו בכך שהקב״ה מקבל ,כביכול ,נחת רוח מעבודתו ,וזהו ביאורו ל״שוש
אשיש בה׳״ :האדם שש ושמח על שזכה לשמח ,כביכול ,את בוראו .הוא מתבונן בפלא שבדבר :אדם קרוץ מחומר ,מוגבל בכוחותיו ונתון בתוך טרדות העולם,
יכול לעשות נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם .עצם הזכות להיות רצוי לפניו ולעשות את רצונו נעשית מקור של תענוג ושמחה.
ומוסיף שם הקדושת לוי ,שדווקא ההתמודדות המיוחדת לאדם מעניקה לעבודתו ערך גדול ,האדם נדרש להתגבר על יצרו ,לפנות את עצמו מעסקיו ולבחור
בעבודת ה׳ .כאשר הוא עושה כן בלב שלם ,יש נחת רוח לפניו יתברך מן ההתגברות ומן הרצון לעבוד אותו בתוך תנאי העולם הזה .מכאן נפתח פתח מעשי
לשמחה גם בשעת חולשה .אדם עשוי לומר :אילו הייתי מרוכז יותר ,פנוי יותר ובעל כוחות גדולים יותר ,הייתי יכול לעבוד את ה׳ בשמחה .אולם לפי הדברים
הללו עליו להכיר גם בערכה של העבודה האפשרית לו עתה ,כשהוא מתאמץ לכוון בתפילה למרות פיזור הדעת ,שומר על זמן לימוד בתוך טרדותיו או משיב
בנחת בשעה שמתעורר בו כעס — יש במעשיו גילוי של נאמנות ושל רצון לעשות נחת רוח לבוראו.
אין פירוש הדבר שעליו לבקש קשיים או להימנע מהשתדלות להקל עליהם .אלא שכל עוד הוא מתמודד עמם ,אין עבודתו מאבדת את ערכה ,הוא יכול
להתבונן ולומר ו גם במצבי זה יש בידי לעשות דבר הרצוי לפני ה׳; גם ההתגברות הקטנה הזאת יקרה לפניו .מחשבה זו נותנת תוכן לעמלו ויכולה לעורר
בו חיות ,אף כאשר התוצאה עדיין רחוקה מן השלמות שאליה הוא שואף ,שב' דברים שע"י ההכנעה מחברת את האדם אל מקור השמחה ,ויחד ההכרה בנחת
הרוח שבעבודתו מגלה לו במה לשמוח בתוך הקשר הזה .הוא מקבל עליו לעבוד את ה׳ מתוך מקומו ,ומתענג על הזכות שניתנה לו להיות רצוי לפניו .כך
יכולה קבלת עול מלכות שמים להיעשות עבודה שיש בה אהבה ושמחת הנפש .וגם בדברי הכתב סופר (ויקרא כב ,כט) מתבארת האפשרות להתבונן בייסורים
שעברו על האדם מתוך הכרה בכפרה ובחסדי ה׳ שהצילוהו .מתוך מבט זה הוא יכול להגיע להודאה ,בבחינת ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה״ (תהילים צד ,יב),
זו התבוננות של האדם בעבודתו שלו; אין היא נותנת בידינו לקבוע את סיבת ייסוריו של הזולת .לענייננו ,יש כאן דרך לבקש גם בתוך הכאב מקום לתשובה,
לתפילה ולהודאה ,ולשמור בלב את הקשר עם הבורא ,ועל דרך זה נתבאר בסה"ק מאור עינים (פרשת לך לך) ,שכוונת הבורא בבריאת האדם היא שיהיה כיסא
להשראת קדושתו ,ושגם בעולם השפל יתגלה כבודו יתברך ,מתוך כך נוכל להבין את ערכה של העבודה בתוך ההסתר :תפילה הנאמרת מתוך צער ,מצווה
הנעשית בשעת חולשה והתגברות בתוך קושי — כולן דרכים לתת מקום לקדושה בתוך חיי האדם .וזהו עומק שמחת הנפש בשעת ניסיון :הידיעה שגם כאן
יש משמעות לעבודתי ,וגם מתוך מצבי ביכולתי לעשות נחת רוח ליוצרי ,אף כשהכאב מורגש ,כשההנהגה נראית לעיניו כסותרת את הבנתו והשאלה עדיין
טעונה בירור ,נשארת בידו זכות יקרה להיאחז בה -להיות נאמן לבוראו ולהאיר במעשיו את כבודו יתברך ,דווקא בתוך המקום והמצב שבהם הוא נתון ,יש
לו חלק מיוחד בעשיית דירה לו יתברך בתחתונים :לתת מקום לקדושה בתוך חיי המעשה ,כדי שיתגדל ויתקדש שם שמים על ידו ,ההכרה שגם בשעה זו הוא
יכול למלא את שליחותו היא מקור של חיות ושמחה ,וממנה הוא שואב כוח להמשיך בעבודתו .והידיעה כי אף בעת הסתרת פנים יש ערך לעבודתו היא גופא
מקור לשמחת הנפש ,גם במעמדו ובמצבו עתה בידו לעשות נחת רוח ליוצרו ולהיות כלי להשראת קדושתו ,דרך זו מתגלית בניסיון העקדה :אברהם אבינו
עמד מול ציווי שנראה כסותר את ההבטחה שניתנה לו ,ואף על פי כן המשיך בנאמנותו לה׳ ,אף שאין אנו משיגים את מדרגתו ,אנו לומדים ממנה שאפשר
להישען על אמיתת דבר ה׳ גם בשעה שאין רואים כיצד הדברים מתיישבים ,אין הכרח שכל הקושיות ייעלמו .האדם יכול לשאת אותן מתוך אמונה ולהתפלל:
״שמח נפש עבדך כי אליך ה׳ נפשי אשא״ (תהילים פו ,ד) .בעצם פנייתו אל ה׳ הוא שומר בלבו פתח של חיות וקרבה ,אף בשעה שעדיין אינו מרגיש שמחה
בנפשו ,התפילה עצמה היא מן המעשים שבהם נבנה הקשר שעליו הוא נשען.
השמחה שלאחר הישועה והכוח שבתוך הקושי
יש שמחה שעומקה מתגלה דווקא לאחר המתנה וחיסרון .כדאי' בבאר מים חיים (פרשת תולדות) מתבאר עניין השמחה מתוך יתרון האור מן החושך .הוא מביא
את דרשת המדרש על ״טוב״ ו״טוב מאוד״ ,בבחינת הטוב ובבחינת הפורענות ,ומבאר על פיה את מידתו של יצחק :מידתו פחד וגבורה ,ואילו שמו מורה על
צחוק ושמחה ,לאחר שנות עקרותה אמרה שרה אמנו :״צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי״ (בראשית כא ,ו) .ומבאר שדווקא שם אלוקים ,המורה על הדין,
נזכר כמקור הצחוק .השמחה שבהולדת יצחק לאחר ההמתנה הממושכת הייתה עמוקה מן השמחה שהייתה אילו נולד בנעוריה .לאחר הישועה נעשה גם
החיסרון שקדם לה חלק מהכרת גודל הטובה ,בדבריו מתבאר שהדין מכוון לתכלית של טוב .אין בידינו לפרש כל מאורע פרטי ולדעת כיצד תתגלה בו תכלית
זו ,אך אנו מתחזקים באמונה שהנהגת ה׳ רחבה ממה שנראה לעינינו בשעת הקושי .לעיתים ,לאחר הישועה ,מתגלה לאדם עומק של חסד שלא היה יכול
להכיר קודם לכן .מעלה עמוקה עוד יותר היא היכולת לשמור על קשר של אהבה גם בטרם חלף הקושי .חז״ל אמרו :״הנעלבין ואינן עולבין ,שומעין חרפתן
ואינן משיבין ,עושין מאהבה ושמחין ביסורין ,עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו״ (שבת פב ,):המהר״ל (נתיבות עולם ,נתיב אהבת ֵרע -פרק א) ,מבאר
שבמעלות אלו מתגלה מידת הפשיטות .שתיקתו של הנעלב אינה בהכרח חולשה; אדרבה ,יש בה גילוי של כוח פנימי גדול ,ועליו נאמר ״כצאת השמש
בגבורתו״ ,בדרך ביאור אפשר לומר שהאדם אינו מוסר את כל הנהגתו לידי הפגיעה שפגעו בו ,שגם בשעת העלבון נשאר בו כוח לבחור כיצד לנהוג ,ומכוח
דבקותו בטוב הוא נמנע מלהשיב פגיעה תחת פגיעה .המהר״ל מקשר את שלוש המידות לשלושת האבות :הנעלבים ואינם עולבים — ליעקב שהיה נרדף;
העושים מאהבה — לאברהם; והשמחים בייסורים -ליצחק .הוא מצרף לכך את עניין השמש הכלולה משלוש בחינות (ע"פ פרקי דרבי אליעזר פרק ו).
לענייננו מתגלה כאן יסוד חשוב :קרבת ה׳ יכולה לתת לאדם כוח גם כאשר מצבו החיצוני מכאיב לו .זו מעלה גבוהה ,ואין בה חיוב לחפש ייסורים או לוותר
על הגנה ראויה מפני פגיעה .עניינה לשמור בתוך ההתמודדות על נקודת הקשר ,האהבה והבחירה בטוב ,ביסוד העבודה (חלק ג ,פרק ח) ניתנות שתי עצות
לזכות לתשובה מאהבה המתקיימת :״שתקחו אליכם מדת השמחה והתעוררות התעונג בעבודת ה׳״ ,ושגם בענייני העולם הזה ישעבד האדם את כל ענייניו
להשי״ת .על כך הוא דורש :״כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון״ (ישעיהו נה ,יב) ,ובשמחה זו יוצאים משלטון היצר ,ובשלום משיבים גם את הנפש הבהמית
לעבודת ה׳ .ההרים והגבעות רומזים לתאוות שהורגל בהן האדם ,העומדות כנגדו בשעה שהוא מבקש לעלות; ומתוך דרך זו אף הן יכולות להצטרף לרינה.
״תחת הנעצוץ יעלה ברוש״ מתפרש שם על הפיכת העבירות לזכויות ועל תשובה שיש לה קיום ,וכאשר האדם מוצא טעם וחיות בטוב ,מתעורר בו רצון
להתקרב אליו .לצד המאמץ לפרוש מן הרע ,עליו לטפח את אהבת התורה ,את טעם התפילה ואת השמחה במעשה המצווה .כך מקבלת התשובה כוח חיובי
הנושא אותה לאורך זמן .האדם לומד להכיר במה שהוא זוכה לו באמצעות התיקון :דעת נקייה יותר ,קשר עמוק יותר לתורה ,יכולת להיטיב וחיים המכוונים
לרצון ה׳ .הטוב המתגלה לפניו מחזק את רצונו להמשיך בדרך.
מתשובה וטהרה אל שמחת הסוכה
מתוך כך אנו באים לקיים את מצוות היום :״ושמחת בחגך״ ,״והיית אך שמח״ ,בנתיבות קודש (סוכות ,קפ״ד) נתבאר טעם השמחה היתרה שבחג הסוכות:
לאחר שיצאו נפשות ישראל בדימוס ביום הכיפורים וזכו לסליחה ולכפרה ,כמאמר הכתוב ״כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם״ (ויקרא טז ,ל) ,מתעוררת
השמחה על שנתקבלה תשובתם לרצון לפני ה׳ .ומה גדולה שמחתו של יהודי הזוכה לשוב ולהתקרב אל אביו שבשמים .ומבאר שם ששורש התשובה בעולם
הבינה ,שהוא עולם התענוג .התשובה מטהרת את האדם ומסירה את המחיצות המרחיקות אותו מבוראו ,ומתוך הקרבה המתחדשת מתעוררת השמחה ,זהו
״זמן שמחתנו״ :שמחתם של ישראל על שזכו להיטהר ולשוב אל מקור חיותם ,עד כאן תוכן דבריו.
נמצא ששמחת הסוכות צומחת מתוך עבודת הימים הנוראים :לאחר שקיבלנו עלינו את מלכותו ושבנו אליו בתשובה ,אנו נכנסים לחסות בצלו ולשמוח
בקרבתו .הנפש ששבה אל מקורה בימי התשובה ,זוכה עתה לטעום את השמחה שבשייכותה אליו יתברך .כדי לקרב מעט אל הבנתנו את הקשר שבין
התשובה ,הבינה והתענוג ,נקדים את הדברים שנתבארו (בחצה"ק ויקהל־פקודי תשס״ט) :עולם התשובה ועולם השמחה קשורים בשורש אחד ,שכן עולם הבינה
הוא עולם התענוג ,וחמישים שערי בינה הם כנגד חמישים שערי תשובה ,ממילא ,כאשר האדם שב אל שורש התשובה ,הוא מתקרב גם אל מקור השמחה.
בהקשר זה הובאו דברי בני יששכר (מאמרי חודש תשרי ,מאמר י ,אות ה) ,המביא את דברי המדרש (בראשית רבה כב ,יג) על יציאת קין מלפני ה׳ בשמחה .כשפגש בו
אדם הראשון ושאלו מה נעשה בדינו ,השיב שעשה תשובה ונתפשר .שמחתו באה בעקבות התשובה .ומכאן מתגלה השייכות שבין השתיים :האדם שב אל
בוראו ,ומתוך כך נפתח בלבו מקום לשמחה .ובעבודת האדם אפשר לבאר ,שהבינה עניינה התבוננות החודרת אל הלב .בזמן שהאדם עוצר ממרוצת הרגליו
ומתבונן לפני מי הוא חי ,מהי תכליתו ולאן מובילים אותו מעשיו .ככל שהוא מכיר ברוממות הבורא ובטוב קרבתו ,מתעורר בו הרצון לשוב אליו .וזהו סדר
הדברים שבפסוק :״וּלְ בָ בוֹ י ִָבין וָ ָשב וְ ָרפָ א לוֹ ״ (ישעיהו ו ,י) -ההבנה מעוררת את השיבה ,והשיבה פותחת פתח לרפואה .כאשר ההכרה חודרת לפנימיות האדם,
היא משנה את מבוקשו .הוא מתחיל לרצות בחיים של קרבת ה׳ ומרגיש את החיסרון שבריחוק ממנו .מתוך כך הוא מתחרט על העבר ומקבל עליו לתקן את
דרכו ,לצד כאב החרטה מתעוררת בו גם שמחה :הרי הוא יכול לשוב ,והדרך אל אביו שבשמים פתוחה לפניו .עצם האפשרות לתקן ולחדש את הקרבה
ממלאת את נפשו תקווה וחיות ,וממנה צומחת שמחת התשובה .ועומק נוסף מתבאר במאור ושמש (רמזי ראש השנה) ,שהשב בתשובה חוזר לבחינת ״הרת
עולם״ ,שהיא בחינת בינה ,עולם התשובה .״הרת״ היא לשון היריון :כשם שהוולד כלול במעי אמו קודם לידתו ,כך מתואר שורש המידות בבינה קודם יציאתן
אל הגילוי .גם בסידור תפילה למשה ,בביאור ״היום הרת עולם״ ,נתבאר עניין היות המידות כלולות בבינה בבחינת עיבור ,לפי דרך זו מתבאר בפנימיות
מאמר חז״ל שהתשובה קדמה לעולם .התשובה קשורה לשורש הקודם להתגלות בניין המידות ,שמהן משתלשלת הנהגת העולם ,בעת האדם שב בתשובה
פונה אל אותו שורש ,שממנו נפתחת האפשרות להתחדשות ולבניין.
ולקרב את הדברים לעבודתנו :האדם עלול לחשוב שהרגליו ומעשיו כבר קבעו את צורתו ,ואין בידו להשתנות .התשובה מגלה לו שיש בנפשו עומק שאינו
מתמצה במצבו הנוכחי .בכוחו לשוב אל רצונו הפנימי לעבוד את ה׳ ,ומתוכו לכוון מחדש את מחשבותיו ,מידותיו ומעשיו .עליו לתקן את העבר ,אך אין הוא
כלוא בו; ניתנה לו האפשרות לפתוח בדרך חדשה ,ואפשר לרמוז בלשון ״כי אליך ה׳ נפשי אשא״ -״אשא״ בגימטרייה ״שב״ ,בבחינת ״ואברהם שב למקומו״
(בראשית יח ,לג) ,שנשיאת הנפש אל ה׳ היא גם שיבתה אל מקורה ,מתוך שיבה זו מתחדשת בה החיות ,וממנה צומחת שמחתה.
הסוכה ושורש התשובה בבינה
על פי הדברים הללו אפשר להעמיק בקשר שבין התשובה לבין מצוות הסוכה .בבית אהרן (סוכות) נאמר :״וצריך לייחד אותם להסוכה שהיא למעלה מן העולם״.
על דרך פנימיות התורה יש לבאר ,שהסוכה רומזת לבחינת בינה ,שלמעלה משבע המידות שהן בניין העולם .אותה בחינה שהיא שורש התשובה מתגלה
בחג הסוכות כמקור של אור הסוכך ומקיף .כדי לקרב את הדברים להבנתנו ,נקדים מעט בביאור המושגים .בסדר הפרצופים שבפנימיות התורה ,החכמה
מכונה ״אבא״ והבינה מכונה ״אימא״; שש המידות -חסד ,גבורה ,תפארת ,נצח ,הוד ויסוד -נכללות בפרצוף ״זעיר אנפין״ ,והמלכות היא בחינת ״נוקבא״.
אלו כינויים רוחניים המתארים סדרי השפעה וקבלה ,ואין להבינם כצורות גשמיות .לענייננו ,עיקר ההבחנה הוא בין הבינה ,שהיא בחינת המקור ,לבין
המידות והמלכות המקבלות ממנה הארה וחיות ,ובפרט מדת המלכות ,שעליה נאמר ״לית לה מגרמה כלום״ -אין לה אור מצד עצמה ,והיא מקבלת מן
המדרגות שמעליה ומשפיעה אל התחתונים .הכינוי ״אימא״ מקרב את הדברים במשל האם :כשם שהאם מולידה את בניה ומוסיפה להזינם ולסוכך עליהם ,כך
הבינה מתוארת כמקור שממנו נמשכת הארה אל הבחינות היוצאות ממנה .עניין זה מפורש בפרי עץ חיים (שער חג הסוכות ,פרק ד) ״סוד הסוכה הוא בחי׳
המקיפים של החסדים דאימא״ ,מבואר שם שאור הבינה מקיף את זעיר אנפין ,את המלכות ,או את שניהם יחד .לפיכך יש לדייק :שלוש בחינות ההקפה הן
לפי המקבלים ,ואילו מקור האור בכולן הוא הבינה .גם עניין ״וימינו תחבקני״ וצורת דפנות הסוכה מתבארים שם כביטוי לחיבוק ולהקפה ,ויש לצרף לכך את
המבואר בעץ חיים (שער ו) ,שבסדר ההקבלות בין מדרגות הנשמה לספירות ,נפש כנגד מלכות ,רוח כנגד תפארת -בחינת זעיר אנפין -ונשמה כנגד בינה .
חיה ויחידה הן מדרגות נוספות ,כנגד חכמה וכתר.
על יסוד זה אפשר לקרב את הדברים לעבודת האדם ,בדרך התבוננות .ובעבודת האדם יש ללמוד מכאן את מעלת ההכנעה :ככל שהוא מכיר שכוחותיו וחיותו
ניתנים לו מאת ה׳ ,הוא נעשה כלי לקבל את הטוב ולהוציאו אל הפועל ,ההכרה שהכול ניתן לו מאת בוראו מעוררת בו הודאה ושמחה בזכות להשתמש
במתנות הללו לעבודתו יתברך ,יש באדם מעשים שהוא עושה בפועל ,יש מידות ורצונות המניעים אותו ,ויש הכרה פנימית המעניקה להם כיוון ותכלית.
כאשר הכרתו ברוממות ה׳ ובטוב קרבתו חודרת אל לבו ,היא יכולה לעורר אהבה ויראה ,ומתוכן להדריך גם את מעשיו .כך נעשית ההתבוננות מקור של
חיות המגיעה אל הלב ואל חיי המעשה.
ומכאן נבין את ההמשך שבין התשובה לסוכה .כפי שנתבאר ,התשובה קשורה לבחינת בינה :האדם שב אל שורשו ,מתבונן בתכלית חייו ומבקש לחדש את
קרבתו לבוראו .בחג הסוכות הוא מכניס את חייו לתוך הקרבה הזאת .מה שהתעורר בלבו בימי התשובה מקבל עתה ביטוי בישיבה ,באכילה ובשאר ענייני
החיים הנעשים בצל המצווה .התשובה כוללת חרטה והכרה בחיסרון ,אך תכליתה להביא את האדם לשוב אל ה׳ ,הסוכה מסייעת לו לתת מקום גם לצד הזה
של התשובה :זכיתי לשוב ,ניתנה לי האפשרות להתקרב ,ועתה אני מבקש לחיות לפניו .מתוך ההכרה הזאת יכולה להתעורר שמחה עמוקה — שמחתו של
מי שמוצא מחדש את מקומו ואת שייכותו .ולמעשה ,בכניסתו לסוכה יוכל האדם לעצור לרגע ולהתבונן :יצאתי מביתי כדי לקיים את רצון ה׳; כעת גם ישיבתי
ואכילתי נעשות בתוך מצוותו ,איני יודע כיצד יתנהלו כל עניני ,אך אני יודע שלפני הזכות ממשית לעשות את רצונו ולחסות בצלו הקב"ה ,ומחשבה זו יכולה
ללוות גם סעודה פשוטה וישיבה שקטה ושלוה בסוכה ,ולהעניק להן תוכן של קרבה ,וזו השמחה המתעוררת מתוך האור הסוכך :האדם מכיר ששייכותו אל
הקב״ה רחבה מן המציאות שהוא מצליח להבין ולסדר .מתוך קבלת עול מלכות שמים הוא מוצא מקום לעבודתו ,ומתוך הזכות להיות קרוב לבוראו הוא שואב
חיות ושמחה.
ומכאן נבין את ההמשך שבין התשובה לסוכה :כפי שנתבאר ,התשובה קשורה לבחינת בינה כנ"ל האדם מתבונן לפני מי הוא חי ,לאיזו תכלית ניתנו לו
כוחותיו ולאן מובילים אותו מעשיו .מתוך כך מתעורר בו הרצון לשוב אל ה׳ ,ליישר את מידותיו ולתקן את דרכו ,הוא שב אל שורש חיותו ,ומתוך כך גם אל
עבודתו המיוחדת לו -להשתמש בכוחות שהופקדו בידו לעשיית רצון בוראו ,כדי לקרב את הדברים נתבונן בכינוי ״אימא״ שניתן לבינה .בדרך משל ,האם
היא מקור חייהם של בניה ,וגם לאחר לידתם היא מוסיפה להזינם ,ללוותם ולסוכך עליהם ,כך מתואר הקשר שבין הבינה לבין המידות הנמשכות ממנה :גם
לאחר יציאתן אל הגילוי ,הן מקבלות הארה וחיות ממקורן .ומהו עניין ה״מקיף״? בדרך משל לעבודת הנפש ,אפשר להבחין בין דבר שהאדם מבין וקולט לפי
מידת שכלו ,לבין קשר רחב יותר ,שהוא משתייך אליו אף שאינו משיג את מלוא עומקו .ילד יכול להבין דבר שאמו מלמדת אותו ,אולם אהבתה אליו רחבה
הרבה יותר מן הדבר שהצליח להבין ,גם כשהוא מבולבל ואינו יודע להסביר את הרגשתו ,הוא יכול למצוא חיזוק בקרבתה .הקשר המקיף אותו רחב מן ההבנה
שבידו באותה שעה .על דרך זו אפשר לקרב אל הלב גם את עניין החיבוק .החיבוק מבטא קרבה הנוגעת לאדם כולו; גם בשעה שאין בכוחן של מילים ליישב
את דאגתו ,עצם הקרבה יכולה להעניק לו חיות ,זהו משל המסייע לנו להתבונן בעניין ״וימינו תחבקני״ שנתבאר בסוד הסוכה :חסד וקרבה הסוככים על האדם
ומעוררים אותו לחסות בצלו של הקב״ה.
ובפרט לאחר ימי היראה והתשובה אנו נכנסים לסוכה מתוך ההכרה הזאת .התשובה כוללת חרטה וכאב על הריחוק ,ותכליתה להשיב אותנו אל ה׳ .בסוכה
אנו נותנים מקום לשמחת השיבה :זכינו להתקרב ,נפתחה לפנינו דרך לתקן ,ועתה אנו מבקשים לחיות מתוך הקרבה שהתחדשה .ודווקא במצווה זו נכנס
האדם בכל גופו אל מקום המצווה .הוא אוכל ,שותה וישן בסוכה ,ומכניס לתוכה את סדרי חייו .הקרבה שהתעוררה בלבו בימי התשובה נעשית עתה מקום
שהוא חי בו ,גם ענייניו הפשוטים מקבלים תוכן של קבלת עול מלכות שמים ושל עשיית רצונו יתברך .אין צורך להמתין עד שכל מידותיו יתוקנו וכל שאלותיו
יתבררו כדי להתחיל בעבודה זו ,כבר עתה ,עם כוחותיו ומגבלותיו ,הוא יכול לקיים את מצוות ה׳ ולחסות בצלו .עליו להוסיף לתקן ולהתעלות ,ובתוך כך להכיר
בזכות הקרבה שכבר ניתנה לו ,הכרה זו מעניקה כוח לתיקון ומעוררת שמחה בדרך.
ולמעשה ,בכניסתו לסוכה יוכל לעצור לרגע ולהתבונן :יצאתי מביתי כדי לעשות את רצון ה׳; כעת גם ישיבתי ואכילתי נעשות בתוך מצוותו ,ואע"פ שאיני
יודע כיצד יתנהלו כל עניניו ,אך אני יודע איזו זכות עומדת לפניי בשעה הזאת -לשבת בצלו ולקיים את רצונו ,כך יכולה גם סעודה פשוטה וישיבה שקטה
בסוכה לקבל טעם של קרבה ,זו השמחה המתעוררת מתוך ההכרה באור הסוכך :שייכותו של האדם אל הקב״ה אינה מוגבלת למה שהוא מצליח להבין
ולסדר ,הוא מבקש הבנה לפי כוחו ,ובה בשעה מקבל עליו לחיות לפני ה׳ גם במקום שבו הבנתו מוגבלת ,מתוך האמונה והקבלה הזאת הוא מוצא חיות
בעבודה המסורה בידו ,ואי בשם הרה״ק דער ערשטער בעלזא רב זי״ע (במדבר קודש -פרשת וישלח) נקשר עניין הסוכה לבינה ולמלכות כנ"ל ,ולרמז זה מתאים
חשבון התיבה ״סכה״ בכתיב חסר ,עם הכולל ,העולה פ״ו -כמניין שמות אהי״ה ואדנ״י יחד .אהי״ה רומז לבינה ואדנ״י למלכות ,אשור המקור נמשך אל
המקבל ומאיר בו .ובעבודתנו אפשר לבאר ,שההכרה המתעוררת בפנימיות הלב צריכה להגיע לידי קבלת עול ולידי מעשה ,האדם מבין את יקרת הקרבה
לה׳ ,ומתוך כך מכוון את מידותיו ואת הנהגתו לרצונו .בסוכה מקבלת עבודה זו ביטוי מוחשי :הוא קובע את דירתו במקום שציווה עליו הבורא ,ומנהל בו את
חיי היום־יום ,על דרך זו אפשר לרמוז גם בפסוק ״ויבן לו בית״ (בראשית לג ,יז) ״ויבן״ מלשון בינה ,שהיא שורש התשובה .בשבעת ימי החג אנו קובעים את
ביתנו בסוכה ,ובכך ממשיכים את ההתבוננות ואת התשובה אל תוך החיים .מה שנתעורר בלב מתבטא באכילה ,בשתייה ,בשינה ובישיבה -הכול מתוך
קבלת עול מלכות שמים .בבחינה זו מקבל מהלך התשובה את השלמתו במעשה :ההכרה שבלב נעשית לדרך חיים ,גם את ריבוי הבחינות הרמוז בלשון
״בסוכות תשבו״ אפשר לקרב בדרך זו לעבודתנו :האדם מקשר את מחשבתו ,את הרגשת לבו ואת מעשיו לקדושת המצווה ,ונכנס אל הסוכה בכל הווייתו .זו
בחינת הבית שאנו בונים בסוכות :חיים המיוסדים על קרבת ה׳ ועל עשיית רצונו .דווקא ביציאה מדירת הקבע מתגלה שורש קביעותנו -שייכותנו אל הקב״ה.
מקום דירתנו ותנאי חיינו עשויים להשתנות ,אך גם בתוכם ניתנת לנו האפשרות לעבוד אותו ולחסות בצלו ,מן הקביעות הפנימית הזאת נמשכות חיות
הנפש ושמחתה.
מעתה מתבאר הקשר שבין התשובה לשמחת החג .לאחר התשובה והכפרה מתגלה הקרבה המחודשת ,והאדם נכנס אל הסוכה מתוך הכרה שהקב״ה מקרבו
וסוכך עליו .וכן מבאר הרה״ק מטאלנא זי"ע (במגן דוד ליום שני של סוכות) ,ששמחת חג הסוכות באה לאחר כפרת יום הכיפורים ונתינת הלוחות השניים .לאחר
שזכו ישראל למחילה ולחידוש הקשר עם הקב״ה ,נתגלתה אצלם השמחה האמיתית; ועל כן נתייחד חג הסוכות בהזכרת השמחה שלוש פעמים בתורה ,בכך
מאיר הפסוק ״ולישרי לב שמחה״ :ככל שהלב מיטהר ומתיישר לפני ה׳ ,הוא נעשה מוכשר יותר להרגיש את הטוב שבקרבתו .התשובה מחזירה לאדם את
תכליתו ואת המקום שאליו הוא שייך ,והידיעה שביכולתו להעמיד את חייו בדרך הישרה מעוררת בנפשו תקווה וחיות ,זו שמחת הנפש השבה אל מקורה
ומוצאת בו את חיותה ,בכך נענית השאלה על המעבר מן הימים הנוראים אל זמן שמחתנו .היראה והתשובה מכשירות את הקרבה שעליה מיוסדת השמחה.
ההכנעה לפני המלך ,החרטה על הריחוק וקבלת הדרך החדשה מביאות את האדם לשמוח בזכות לשוב ולעמוד לפני אביו שבשמים.
קביעות פנימית בדירת עראי
זו בחינת הבית שאנו בונים בסוכות :חיים המיוסדים על קרבת ה׳ ,שמתוכה נמשכות חיות הנפש ושמחתה .על דרך זו נבין את הציווי לצאת מדירת קבע
ולישב בדירת עראי .במשך שבעת ימי החג אנו מכניסים את חיינו תחת צל הסוכה ,ומתרגלים לחיות מתוך קבלת עול מלכות שמים גם בשעה שאנו יוצאים
מן הנוחות שהורגלנו בה ,הבית מעניק הגנה ונוחות ,ויש להכיר בטובה זו .אולם בסוכה מתברר ששורש קביעותנו עמוק יותר :שייכותנו ודבקותנו בהקב״ה.
תנאי חיינו עשויים להשתנות ,אך הזכות לחסות בצלו ולעשות את רצונו עומדת לנו בכל מקום .על כך נאמר :״מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך
יחסיון״ (תהילים לו ,ח) ,הסוכה מעוררת אותנו להתרומם מן המחשבה ששמחתנו יכולה להתקיים רק כאשר הכול מסודר כרצוננו .בדרך העבודה אפשר לומר
שראשית היציאה מן הקבע היא היציאה מקביעות המחשבה :״רק כך צריך להיות״ ,האדם מרפה מן הדרישה שכל פרטי חייו יתנהלו לפי הבנתו ורצונו ,ולומד
למצוא מנוחה בכך שהוא מסור להנהגת בוראו ,זהו יישוב השאלה כיצד נשמח דווקא בדירת עראי .המצווה מגלה לנו שיש טוב יציב בתוך מציאות משתנה:
הזכות לקיים את רצון ה׳ ולחיות בקרבתו .ככל שאנו נותנים לטוב הזה מקום בלב ,אפשר לשאת את השמחה הנובעת ממנו גם אל ימות השנה.
חג האסיף וההודאה לנותן הברכה
ועתה מתבאר גם מקומו של החג בזמן האסיף .הרשב״ם (ויקרא כג ,לט ומג) מבאר שסוכות הוא זמן הודאה על השפע שנאסף .דווקא כשהבית מלא מתבואת
השנה יוצא האדם לסוכה ,נזכר בחיי ישראל במדבר ,ומכיר שמקור ברכתו בה׳ .היציאה מן הבית שומרת עליו מפני המחשבה שכוחו לבדו הביא לו את
ההצלחה ,האסיף והסוכה משלימים אפוא זה את זה .האסיף מעמיד לפני האדם טובה מוחשית שעליה יודה; הסוכה מפנה את לבו אל נותן הטובה .במקום
שהשפע יעמיק את ביטחונו בעצמו בלבד ,הוא נעשה סיבה להכרת חסד ה׳ ולשמחה לפניו ,משום כך אין השאלה תלויה רק באיזו עונה מזג האוויר נוח יותר.
גם בפסח מצוּוים על שמחת הרגל ,אך בחג הסוכות מצטרפים שמחת האסיף ,טהרת יום הכיפורים והישיבה בצלו של הקב״ה .מתוך הצירוף הזה אנו מבארים
את ייחודו כזמן שמחתנו :שמחת המתנה מצטרפת לשמחה בנותנה ,וטובת הגוף נעשית כלי לשמחת הנפש.
גם השאלה על היחס שבין השמחה הפנימית למעשים מתיישבת עתה .הזמן מזמן לאדם תוכן של שמחה :מחילה ,קרבה והודאה על הטוב .כדי שתוכן זה
ייעשה מורגש בנפש ,האדם מתבונן בו ומקיים את מצוות החג .האכילה והשתייה ,הישיבה בסוכה ,הלימוד והשירה נותנים ביטוי לקרבה ומסייעים לעורר את
הלב ,וא"ל ״זמן שמחתנו״ אינו הבטחה שכל אדם יחוש מיד התלהבות .זהו זמן לעבודת השמחה ולגילויה .יש שההכרה מעוררת את המעשה ,ויש שהמעשה
מכשיר את הלב להכרה .כפי שראינו בדברי רבנו בחיי ,כוחות הגוף והנפש מסייעים זה לזה; אין צורך להמתין להרגשה שלמה כדי להתחיל בעבודה.
שמחת בית השואבה וגילוי ההשגחה
עומק נוסף מתגלה בשמחתו של אדם המוצא מחדש טוב שהיה נסתר ממנו .חז״ל אמרו ״שמחה — זה יום טוב״ (מגילה טז ,):ובמס' ביצה (יז ).נתבאר ההבדל
בין קדושת השבת ,הקבועה ועומדת ,לבין קדושת המועדים שישראל מקדשים אותם .בביאור החסידי של הדברים מתגלה מעלת החיפוש :האדם מבקש אור
מתוך חסרונו ,וזוכה להכיר בטוב שקדם לחיפושו והיה מכוסה מעיניו ,בירושלמי (פסחים פרק י ,הלכה א) מסופר על שמחת מציאת תוספתא עתיקה ,עד שהאירה
החכמה את פניו של החכם ,בבחינת ״חכמת אדם תאיר פניו״ (קהלת ח ,א) ,בס' סוד ישרים (סוכות ,אות פ״ה) מתבארת המציאה בדרך פנימית :גילוי מחודש של
דבר שנדמה כאבוד ,השמחה מתעוררת כאשר האדם מכיר שמה שנעלם ממנו לא אבד כפי שחשב ,ובס' תפארת יוסף (חג הסוכות ,ד״ה מי שלא) מתבאר עומק
שמחת בית השואבה וניסוך המים :מתגלה שהקב״ה משגיח ומנהיג גם במקומות הנראים רחוקים ,ושאין מקום הפקר .ירידת המים לתהום מבטאת ,בדרך
הדרוש ,שגם בעומק הנעלם מעיני האדם יש הנהגה אלוקית ,וממנו יכולות לצמוח השפעות טובות וישועות ,זו שמחה של גילוי .האדם חשב שמקום מסוים
בחייו מנותק מן הטוב ,והנה נפתח לפניו מבט חדש על הנהגת ה׳ .גבולות הבנתו אינם גבולות ההשגחה; גם במקום שבו לא ראה אור ,לא היה מופקר.
על דרך זו מבאר את האמירה בשמחת בית השואבה :״אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו״ — בשמחת החג מתגלה בירור פנימי שלא היה גלוי קודם
לכן .ובגמרא עצמה (סוכה נג ).מבואר שהחסידים ואנשי המעשה אמרו לשון זו ,ואילו בעלי התשובה אמרו :״אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו״ .לכל אחד דרך
ההודאה השייכת לעבודתו :זה על שנשמר ,וזה על שזכה לשוב ולתקן ,גילוי ההשגחה מעורר אפוא תקווה ואחריות .האדם יודע שגם ממקום רחוק יש דרך של
תשובה ,וגם פרק כואב בחייו יכול להיעשות פתח להכרה עמוקה יותר ולעבודה חדשה ,בהמשך הדברים מתבארת הקרבה המיוחדת של שמיני עצרת ,בבחינת
״עצרת תהיה לכם״ ,והפר היחיד שכנגד האומה היחידה ,כמבואר גם בסוכה (נה , ):לאחר עבודת ימי החג עומדים ישראל לפני הקב״ה ושמחים בעצם הקשר
אליו ,שמחה זו מלווה אותם גם בשובם אל ימות החול :יש להם אל מי לפנות ,לפני מי להתפלל ולמען מי לפעול.
עתה נבוא אל השאלה כיצד מצוּוה אדם גם על שמחת בני ביתו? ספר החינוך (מצווה תפ״ח) מלמד לשתף את בני הבית ואת הזקוקים לעזרה בשמחת הרגל.
וברמב״ם (הלכות שביתת יום טוב ו ,יז–יח) מתבאר שיש לשמח כל אחד מן הנלווים לאדם בדבר הראוי לו ,ולשתף גם את העניים בסעודה.
מכאן התשובה :אין האדם נדרש לשלוט ברגשותיו של הזולת .חובתו לפעול למען שמחתו ,לתת לו מן הראוי לו ולהכיר בצרכיו .מכיוון שדרכי השמחה שונות,
עליו להתבונן במה שמשמח את בני ביתו עצמם ,ולא להניח שכל מה שמשמח אותו ישמח בהכרח גם אותם ,ובעבודת הבית ,לצד צורכי החג ,יש לתת מקום
למאור פנים ,להקשבה ולעזרה .מי שמבקש שולחן חג שמח ישים לב גם לעייפותם של בני הבית ,יחלוק בעול ההכנות ויימנע מלדרוש שכל פרט יהיה כפי
תכנונו .לפעמים ויתור קטן ,מילה טובה או תשומת לב לילד הם המעשה שבאמצעותו מתרחבת שמחת הבית ,זו גם משמעותה של קבלת עול מלכות שמים
בתוך השמחה :איני מודד את החג רק לפי מידת הנאתי ,אלא מבקש לקיים את רצון ה׳ גם בשמחת האחר .ככל שהלב מכיר שהטוב ניתן לו מאת ה׳ ,הוא
מבקש להעניק ממנו לאחרים ,כך נעשית שמחת הנפש לנדיבות ממשית ,והשמחה שאנו מקבלים בסוכה נכנסת אל היחסים שבתוך הבית.
כי אליך נפשי אשא
לאחר שנתבאר שהשמחה נובעת מהרגשת שלמות ומהכרה בטוב ,וששורשה העמוק בדבקות בה׳ ובתורתו ,עלינו להמשיך את הדברים אל חיי המעשה.
פעמים שהאדם יודע היטב את מעלת השמחה ,אולם הוא טרוד בדאגה ,מצטער על חסרונותיו או נחלש מכישלונותיו ,ואינו מוצא את הדרך להתרומם .בשעה
כזא ת הוא זקוק לדרך עבודה :כיצד לעורר את כוחותיו ,להכיר בטוב שעדיין מצוי בו ולבנות מתוכו את המשך דרכו .הוראות אלו נועדו לחזק את הנפש; אין
בהן לקבוע שכל מצוקה נובעת מחיסרון בעבודת ה׳ ,והן יכולות להתלוות לעזרה מקצועית כאשר היא נצרכת ,וכן אי' בסה"ק תפארת שלמה (לראש חודש)
נתבאר הפסוק :״שמח נפש עבדך כי אליך ה׳ נפשי אשא״ (תהילים פו ,ד) ,״נפשי אשא״ הוא לשון הרמה :האדם צריך להרים את נפשו כדי לבוא לידי שמחה.
בתוך דבריו הוא מביא את דברי שערי הקדושה (לרבי חיים ויטאל) על חומרת העצבות ,ואת הרמז שבסידור האר״י בבקשה ״והסר ממנו יגון ואנחה״ .דבריו
מעוררים להישמר מעצבות המחלישה את האדם ומונעת ממנו לעבוד את בוראו.
יש להתבונן בלשון ״נפשי אשא״ ,אדם השקוע במרירות רואה לעיתים את כל חייו מתוך הקושי הנוכחי .דבר אחד אינו עולה בידו ,וממנו הוא מסיק שאין
ברכה בכל מעשיו; הוא נכשל בעניין מסוים ,ומרגיש שאיבד את ערכו כולו .הרמת הנפש היא הרחבת המבט :לזכור לפני מי הוא עומד ,מה עדיין ניתן בידו
ואיזו עבודה טובה הוא יכול לעשות גם עתה .הכאב קיים ,אך אין להניח לו להסתיר את כל הטוב .גם בשעת קושי נשארו באדם כוחות ,נותרו לו מצוות
שביכולתו לקיים ,ויש לפניו אפשרות של תפילה ושל התחלה חדשה ,ואף על עצם היכולת להתרומם אנו מבקשים רחמים :״שמח נפש עבדך״ ,האדם עושה
את המוטל עליו ,ובתוך כך פונה אל הקב״ה ומבקש שיאיר את לבו וייתן בו כוח לשוב ולעבדו בשמחה.
יוסף הצדיק ושמחה בתוך הצער
דרך מעשית לכך מתבארת בסה"ק מאור ושמש (פרשת וישב) ,על הפסוק :״ויהי ה׳ את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי״ (בראשית לט ,ב) .במדרש
רבה נדרש ״איש מצליח״ -״גבר קפוז״ ,ובמתנות כהונה נתפרש :״איש מקפיץ ,כלומר צהל ושמח ולב טוב״ .המדרש קושר זאת ללשון ״וצלחו הירדן לפני
המלך״ ,המתפרשת שם כעניין של תנועה וזריזות .שיוסף היה נתון בצער גדול :הוא הורחק מבית אביו ומאחיו ונמכר למצרים ,ואף הצטער על גלות השכינה
שירדה עמו ,ש גם הצלחתו בבית אדוניו לא ביטלה את כאב הריחוק .אולם בתוך מצבו הקשה השתדל לשמור על חיות נפשו כדי שיוכל לעבוד את השי״ת
בשמחה ,ובלשונו :״אף על פי כן בכל זאת עשה עצות בנפשו להרחיק מלבו כל העצבות״.
לפי דרכו מבאר הק' ש גם את האכילה ,השתייה והסלסול בשער המוזכרים בדברי חז״ל ,כפעולות שנועדו לסייע ליוסף להיות שמח וטוב לב לעבודת ה׳ .נמצא
שאף במצב של צער יש מקום לחפש דרכים ראויות להרחיב את הדעת ולחזק את כוחות הנפש .ומכאן הוראה למעשה :לעיתים האדם ממתין עד שירגיש
חיות ורק אז יתח יל לפעול .אולם מעשה טוב יכול בעצמו לעורר את החיות .לימוד המתאים לכוחותיו ,עזרה לזולת ,קבלת אחריות מועילה או השלמת דבר
קטן — כל אלו עשויים להזכיר לו שיש בכוחו לעשות ולהיטיב ,גם בחור המתקשה בלימודו או במקומו בישיבה עשוי להיבנות מחברותא מתאימה ,מתפקיד
מועיל או מעזרה שהוא מעניק לחברו .כאשר הדבר נעשה במידה הראויה ובהדרכה נכונה ,הוא מגלה שיש לו מקום ושיש ברכה בכוחותיו .מתוך כך מתחזק
בו הרצון להוסיף ולהתקדם.
הכח של אמירת חילך לאורייתא -להזלות
יסוד נוסף בדרך חיזוק הנפש עולה מן המעשה ברבי יוחנן וריש לקיש ,המובא בחז"ל (בבא מציעא פד ,).רבי יוחנן היה רוחץ בירדן ,וריש לקיש ראהו וקפץ אחריו.
אמר לו רבי יוחנן :״חילך לאורייתא״ ,ופירש רש״י :״כמה כוחך יפה לסבול עול תורה״ .בהמשך קיבל ריש לקיש עליו לשוב ,ורבי יוחנן לימדו מקרא ומשנה
ועשאו אדם גדול .רבי יוחנן ראה כוח והראה את תכליתו הראויה .אותה עוצמה שהייתה מצויה בריש לקיש יכולה לשמש לעמל התורה .יש כאן דרך גדולה
בחינוך :להכיר בכוחותיו של האדם ולהראות לו כיצד יוכל להשתמש בהם לטובה.
הכרת המעלה צריכה להיות אמיתית ומסוימת .כאשר מראים לאדם את כוח ההתמדה שבו ,את חריפות מחשבתו או את יכולתו להעניק ,ונותנים לו דרך
להוציאם אל הפועל ,הוא מקבל בסיס של ממש להמשך עבודתו .כך ההכרה בטוב שבו נעשית כוח של תיקון ,גם לאחר שהאדם עלה והתקדם ,עלולות לבוא
שעות שבהן אינו מרגיש את הטוב שבמדרגתו .בשעות אלו הוא עשוי להיזכר בעברו ולחשוב שדווקא שם היו לו כבוד ,סיפוק והצלחה .משום כך יש צורך
לשוב ולהאיר לו את ערכה של עבודתו ואת הקרבה שזכה לה .בהמשך המעשה ברבי יוחנן וריש לקיש מספרת הגמרא שנחלקו בבית המדרש מאימתי נגמרת
מלאכתם של כלי הנשק לעניין קבלת טומאה .אמר רבי יוחנן לריש לקיש :״לסטאה בלסטיותיה ידע״ .השיב לו ריש לקיש :״ומאי אהנת לי? התם רבי קרו לי,
הכא רבי קרו לי״.
אמר לו רבי יוחנן :״אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה״ .בדרך דרוש אפשר להתבונן בכך שאפילו הידיעה שרכש ריש לקיש בעברו הייתה יכולה לשמש
עתה לבירור דברי תורה .ניסיון שהיה קשור לכלי אומנות של לסטים נעשה ידיעה הנוגעת למשא ומתן של הלכה .גם כוחות וידיעות ששימשו בעבר במקום
נמוך למד רבו ר"י שיכולים לקבל כיוון חדש ולהיכלל בעבודת הקודש ,אפשרות זו היא התבוננות שלנו במעשה; החז"ל מלמדים עד כמה צריך להיות רגישה
בהזכרת עברו של אדם ,וכמה זהירות נדרשת בה ,אולם בתשובת רבי יוחנן מפורש יסוד גדול :״דאקרבינך תחת כנפי השכינה״ .ערכה של הדרך אינו נמדד
רק בכבוד שאדם מקבל ובתואר שקוראים לו .עיקרו בתוכן חייו ,בתכלית שלשמה משמשים כוחותיו ובקרבת ה׳ שהוא זוכה לה באמצעותם .בעבר שימשו
כוחותיו של ריש לקיש ללסטיות; עתה הם משמשים להבנת רצון ה׳ ולהעמדת דברי תורה ,מאמריו נעשו חלק מתורתם של ישראל ונלמדים בבתי המדרש
מדור לדור .אותם כוחות קיבלו משמעות חדשה ותכלית נצחית.
מכאן הוראה גדולה למחנכים ולמשפיעים :גם צעיר שכבר התקדם עשוי לעבור משברים ,עליות וירידות ,לעיתים הוא נחלש ,נדמה לו שבעבר היה לו טוב
יותר ,או שהוא מתחיל להתרחק מן החדר ,מן הישיבה או מן הכולל ,בשעה כזאת נדרשת מן המחנך ענווה -להניח את הפגיעה האישית ואת הצורך להוכיח
את סמכותו ,ולפנות מקום להבנת התלמיד :מה מכביד עליו ,היכן איבד את חיותו ,ומה יכול לעזור לו לשוב ולהתקדם .זו משמעותה החינוכית של הקריאה
״חילך לאורייתא״ ,שפירש רש״י :״כמה כוחך יפה לסבול עול תורה״ (שם) .רבי יוחנן ראה בריש לקיש כוח שיכול לשמש לתורה ,מתוך כך נלמד להפנות את
המבט גם אל הכוחות הטמונים בתלמיד ,ולסייע לו להכיר כיצד יוכל להשתמש בהם לטובה ,ו אין די באמירה כללית :״אתה מסוגל״ .צריך להראות לו במה
כוחו יפה :בידיעה שרכש ,בהתמדה שגילה ,בנאמנותו לחבר ,בהתגברות שהצליח בה או ביכולת המחשבה שלו ,מתוך כך יוכל להכיר שגם כעת יש בידו
להשפיע על המשך דרכו ,ולבחור צעד שיקרב אותו אל הטוב שהוא מבקש .חיזוק המבוסס על אמת נותן לאדם דבר ממשי להיאחז בו הוא מתחיל לראות
שעבודתו עד היום לא הייתה לריק ,ושיש בו כוחות שאפשר להוסיף ולבנות באמצעותם ,ואפשר להתבונן בדרך זו במפגש שבין רבי יוחנן לריש לקיש (שם).
רבי יוחנן היה רוחץ בירדן ,וכשריש לקיש ,שהיה אז לסטים ,קפץ אחריו למים ,פנה אליו בקריאה :״חילך לאורייתא״ .ופירש רש״י :״כמה כוחך יפה לסבול עול
תורה״ .בכוח שהתגלה לפניו ראה רבי יוחנן אפשרות לעמל התורה ,והראה לריש לקיש שיש בכוחו לקבל עליו את עולה ולהגיע לגדלות ,גם כאשר השיב ריש
לקיש ״שופרך לנשי״ -שיופיו של רבי יוחנן ראוי לנשים ,כפירוש רש״י -המשיך רבי יוחנן לדבר עמו ,והציע לו לשאת את אחותו אם ישוב מדרכו .הוא פתח
לפניו אפשרות ממשית לחיים אחרים ,שבהם יוכל לכוון את כוחותיו לתורה .לאחר שקיבל עליו ריש לקיש ,ביקש לחזור ולהביא את בגדיו ולא הצליח לקפוץ
כבראשונה ,רש״י מפרש :״דמשקבל עליו עול תורה תשש כוחו״ ,מכאן ואילך מתארת הגמרא את המשך הבניין :רבי יוחנן לימדו מקרא ומשנה ועשאו אדם
גדול .הקריאה ״חילך לאורייתא״ קיבלה אפוא המשך של השקעה ולימוד ,רבי יוחנן הצביע על הכוח ,פתח לפניו דרך להשתמש בו וליווה אותו בבנינו.
ומכאן יש להתבונן בנקודה נוספת בעבודת החינוך :לפעמים הקושי הוא לעזור לאדם לקבל את הטוב שאומרים עליו ,הההורים או מחנך רואה בו כוח ומבקש
לעודדו ,אך בנו/התלמיד דוחה את הדברים ,מקטין את מעלתו או משיב בביטול ,יתכן שהשבח רחוק מן האופן שבו הוא רואה את עצמו; יתכן שהורגל לשמוע
ביקורת ,או שהוא חושש שמעתה ידרשו ממנו להוכיח תמיד את מעלתו ,ויש שהוא מתבייש בתשומת הלב או חושש שההכרה בכוחותיו תביא אותו לגאווה,
ובדרך חינוכית אפשר ללמוד מן המפגש שלא להיבהל מכך שמילת חיזוק אינה מתקבלת מיד כפי שקיווינו ,רבי יוחנן אמר ״חילך לאורייתא״ ,ואף לאחר שריש
לקיש השיב ״שופרך לנשי״ ,המשיך לפתוח לפניו דרך לשוב ,בהמשך לימדו תורה ועשאו אדם גדול .ההכרה בכוחו קיבלה ביטוי בקשר ובבניין מתמשך ,כך
גם מחנך המצביע על מעלת תלמידו :אם התלמיד משיב ״אין בי כלום״ או ״הרבי אינו מכיר אותי״ ,אין צורך להתווכח עמו או לדרוש ממנו לקבל את המחמאה.
אפשר לומר בנחת :״אני שומע שקשה לך לראות זאת בעצמך ,ובכל זאת ,ראיתי כיצד התאמצת להבין ,כיצד עזרת לחבר או כיצד התגברת ,יש ערך במה
שעשית ,ואני רוצה לעזור לך לבנות ממנו את ההמשך״ ,על המחנך למצוא נקודה טובה אמיתית ולדבר עליה מכל הלב .אין די במילות עידוד הנאמרות מן
השפה ולחוץ; עליו להתבונן בתלמיד עד שיכיר בעצמו בטוב שהוא מבקש להראות לו .ככל שהחיזוק כן ,מדויק ומבוסס על מעשה ,הוא עשוי לעורר אמון
ולתת לתלמיד דבר ממשי להיאחז בו .לעיתים נדרש זמן עד שהתלמיד מסוגל לקבל את הדברים ,והסבלנות היא חלק מן הליווי.
במעשה ריש לקיש מספרת הגמרא שלאחר שקיבל עליו עול תורה לא הצליח לקפוץ כבראשונה ,ורש״י מבאר שמשקיבל עליו עול תורה תשש כוחו .אין ללמוד
מכך שכל חיזוק מבטל מיד את המשיכה לעבר; אולם בדרך עבודת החינוך אפשר להתבונן בכוחה של קבלת דרך חדשה ,כאשר האדם מתחיל להכיר שיש לו
מקום ותכלית בעבודת ה׳ ,נפתח לפניו כיוון שאליו יוכל להפנות את כוחותיו .כדי שדרך זו תיבנה ,הוא זקוק גם להדרכה ולהתמדה ,כפי שרבי יוחנן המשיך
ולימד את ריש לקיש ,וכאשר יש קושי נפשי המצריך טיפול ,יש לסייע בקבלת עזרה מתאימה ,לצד הקשר והחיזוק החינוכי ,ההקשבה והאמון מוסיפים להיות
יקרים גם בתוך תהליך זה ,חשוב גם שהשבח לא ייהפך למשא ,כשאומרים לתלמיד שיש בו כוח ,אין פירוש הדבר שמעתה אסור לו להיכשל ,יש בו מעלה
הראויה לטיפוח ,ובה בשעה הוא זקוק ללימוד ,להדרכה ולסבלנות ,אפשר לומר לו :״הקושי שלך אינו מבטל את הכוח שראיתי בך; נלמד יחד כיצד להשתמש
בו״ להצלחתך בנעימה ,כך ההכרה במעלה מעניקה תקווה ומקום לצמיחה .וגם התלמיד עצמו יכול ללמוד לקבל חיזוק בפשטות :״תודה ,הדברים מחזקים אותי״,
אין הוא נדרש להכריז על גדלותו ,אלא לתת מקום לטוב שאדם נאמן רואה בו ,ההכרה במתנה שחנן אותו הקב״ה יכולה להביא לענוה ולהודאה :ניתן לי
כוח ,ועליי ללמוד להשתמש בו לטובה ,מתוך הכרה זו יכולה להתעורר בו שמחה בחלקו ,ואיתה נכונות להוסיף ולעמול ,כאן חוזרים הדברים אל עבודת
השמחה .מי שמבטל כל מעלה וכל התקדמות מתקשה לשמוח בחלקו ,אף כשנבנה בו טוב ממשי ,חבר נאמן ומחנך מבין יכולים לסייע לו לתת לטוב הזה מקום
בלבו ,מתוך כך נעשית הקריאה ״חילך לאורייתא״ גם קריאה פנימית :יש בי כוח שנתן לי הבורא ,יש לו מקום בעבודתו ,וביכולתי לטפחו ולהוציאו אל הפועל.
ומכאן הוראה למחנך :ההכרה בכוחות התלמיד צריכה להתבטא גם בנכונות ללמדו ,להדריכו ולעזור לו להתמיד ,כך נעשה העידוד תחילתו של תהליך ,שבו
התלמיד לומד להאמין בכוחותיו מתוך קניינים ממשיים שהוא זוכה לרכוש .כדברי התוספות (בבא מציעא פד ,.ד״ה אי הדרת בך כו׳) ,בשם רבנו תם ,מעמיקים את
ההוראה :ריש לקיש כבר למד תורה וידע הרבה קודם שפרק עול ועסק בלסטיות .רבי יוחנן פגש אפוא אדם שהיה לו עבר של תורה ,ופתח לפניו דרך לשוב
ולהעמיד את כוחותיו בעבודתה .גם תלמיד שלמד והתקדם ואחר כך נחלש זקוק למי שיראה את הכוחות שנותרו בו ויעזור לו לשוב ולהשתמש בהם .״חילך
לאורייתא״ היא קריאה המעניקה לכוחו כיוון :יש בך כוח יקר ,ויש לו מקום בתור למען תדעו כל ילדינו/תלמידינו שעברו המוסודות יש לו ידיעה הרחבה ביהדות
ובכל הדברים הנדרשים ממנו ,ואם הוא מתחיל לפרוש ולשנות או להתעצל זו קריאה של שבר נפשי ,ואז לא הזמן לעורר אותו אלא לקרבו ולהבינו ובחכמה
פותח שערים כדברי חז"ל ,ש ראשית העבודה היא לפגוש את התלמיד במקום שבו הוא נמצא ,להכיר את כוחותיו ואת קשייו ולמצוא פתח להתקדמות .גם
כשהוא מדבר באופן שאינו ראוי ,יש לברר מה הוא מבקש לבטא ומה עובר עליו .לעיתים ,לצד התנהגות הטעונה תיקון ,מתגלים גם כוחות הזקוקים להכוונה
— עוז ,עצמאות ,חריפות או יכולת הנהגה .תפקיד המחנך הוא לסייע לו להבחין ביניהם וללמוד כיצד להשתמש בכוחותיו לטובה ,לשם כך יש לקבל את דבריו
בכובד ראש ,להקשיב בלי למהר לגעור ולברר מה מכביד עליו ומה עומד מאחורי התרחקותו .כאשר הוא מרגיש שיש מי שמוכן לשמוע אותו ולשאת עמו
בעול ,נפתח פתח לעזור לו לקבל אחריות ולבנות דרך לתיקון .גם כשנדרשים גבולות ,אפשר להציבם מתוך כבוד ,בהירות ורצון כן לסייע ,התלמיד צריך
לצאת מן השיחה כשהוא יודע מה מוטל עליו ,ובה בשעה מרגיש שיש מי שמאמין בכוחותיו ומוכן ללוותו .כך מצטרפות התקווה והאחריות :הוא מכיר במה
שטעון תיקון ,וגם בטוב הקיים בו ובאפשרות לבנות באמצעותו את עתידו .הקשר צריך לקבל המשך מעשי :לקבוע זמן לשיחה ,לבחור יחד יעד לימודי שיוכל
לעמוד בו ,למצוא חברותא מתאימה או להציע תפקיד שבו יוכל להועיל .לאחר זמן יש לשוב ולברר עמו מה הצליח ,מה הכביד עליו ובמה צריך להתאים את
הדרך .כך הוא זוכה לחוות שייכות והתקדמות בתוך המסגרת ,ורואה שהאמון שניתן בו מלווה בנכונות לעזור לו בפועל.
לשם כך נדרשת מן המחנך ענווה :להניח את הפגיעה האישית ואת הצורך בשליטה ,ולתת את דעתו לטובת התלמיד ולבניינו .בכלל זה עליו להקשיב גם
להורים ולתת מקום לקושי שהם נושאים בבית .פעמים שבמסגרת התלמיד מצליח להתנהג כראוי ,ואילו בבית מתגלים קשיים גדולים יותר .התנהגותו במוסד
אינה מבטלת את דברי ההורים; כל אחד רואה צד אחר בחייו ,ומתוך ההקשבה ההדדית אפשר להבין טוב יותר למה הוא זקוק .לכן נדרשת שותפות בין הבית
למוסד ,ו לשתף במה שמצליח ובמה שמכביד ,לברר מה מסייע לילד ולתאם דרך שאפשר להתמיד בה ,וגם ההורים צריכים להרגיש שיש מי שמקשיב להם
ונושא עמם בעול ,ושאינם נשארים לבדם עם הקושי ,רק מתוך קשר של אמון אפשר לבנות עבור התלמיד תמיכה עקבית ודרך ברורה להתקדמות ,כשהתלמיד
נעדר ,ראוי להתקשר אליו ולשאול בשלומו מתוך דאגה כנה :״שמנו לב שלא הגעת ,אתה חסר לנו ,מה שלומך? האם יש דבר שנוכל לעזור בו?״ חשוב שירגיש
שהבחינו בחסרונו מפני שיש לו מקום וערך ,ושמצפים לשובו ,שיחה כזאת עשויה לפתוח פתח במקום שבו הוא חש בדידות או ריחוק ,ולעיתים להיות תחילתה
של הצלה רוחנית ונפשית .ופעמים שנדרשת גם עזרה מקצועית מתאימה .במצב כזה הפנייה לעזרה מצטרפת לליווי החינוכי :המחנך מוסיף לשמור על הקשר,
לעודד ולסייע לתלמיד למצוא את מקומו במסגרת גם כאשר הוא זקוק לעזרה נוספת ,מקומו בלב מחנכיו נשמר ,והוא יודע שיש מי שמלווה אותו בדרך.
ובדרך מליצה :״ווי אַ איד לייגט אַ ריין זיינע כוחות ,דאָ רט קענען זיי זיך אַ נטוויקלען און ברענגען גרויס הצלחה״ משום כך יש חשיבות גדולה לכיוון שאליו הוא
מפנה אותם ב עוז ,חריפות וכושר הנהגה יכולים לשמש לבניין ולהטבה ,אך כשהם מופנים לדרך שאינה ראויה ,הם עלולים להוסיף כוח גם לקלקול .ובדרך זו
אפשר להבין את המסר החינוכי שבקריאת רבי יוחנן לריש לקיש :״חילך לאורייתא״ -יש בך כוח גדול ,ובכוחך להעמידו לעמל התורה ,רבי יוחנן הצביע
על האפשרות לתת לכוחו תכלית של קדושה ,ולבנות באמצעותו חיים של תורה וגדלות ,משום כך גדולה אחריותו של המחנך לסייע לתלמיד למצוא מקום
שבו יוכל לעמול ,להועיל ולהתקדם ,כאשר כוחותיו מקבלים כיוון והדרכה ,הוא זוכה לרכוש קנינים ממשיים ולהכיר בערכם ,מתוך כך יוכל לטעום את הטוב
שבעבודתו ,ולשאוב ממנו שמחה וכוח להמשך דרכו .וכן האדם כלפי עצמו :בשעת חולשה אל ימדוד את כל דרכו לפי הרגשתו הנוכחית .ישוב ויזכור מה
קנה ,במה התקדם ואיזו זכות יש לו לעבוד את ה׳ ,גם כאשר טעמה של הקרבה נסתר ממנו לזמן מה ,ערכה לא נתבטל .מתוך ההכרה בטוב שכבר נבנה בו,
ובעזרת קשר נאמן והדרכה מתאימה ,יוכל למצוא כוח לצעד הבא .כאן נפגשות עבודת החינוך ועבודת השמחה :להכיר בטוב הממשי שבנפש ,לטפחו
במעשים ולמצוא בו כוח לבניין נוסף ,ו כאשר האדם רואה שכוחותיו מקבלים ביטוי בעבודת ה׳ ,מתעוררות בו תחושת ערך ,שייכות ושמחה ,ומתוכן מתחזק
רצונו להוסיף ולהתקדם.
.
לשמוח בשייכות לברית ולתורה
על פי יסוד זה אפשר לבאר בדרך דרוש את המאמר המובא בשם מדרש פליאה ,שהובא בקדושת יום טוב (פ' יתרו) ״כששמע משה אנכי ה׳ אלקיך ,פתח ואמר
ברוך שלא עשני גוי״ ,כאשר האדם מתבונן ברוממות התביעה שב״אנכי ה׳ אלקיך״ ,הוא עשוי לחוש עד כמה הוא רחוק מן העבודה הראויה .ככל שהוא מכיר
בגדלות הבורא ובקדושת התורה ,כך מתגלה לו יותר מה שעדיין חסר בעבודתו ,דווקא בשעה זו עליו לזכור את הזכות שכבר ניתנה לו :הוא מכלל ישראל,
מן העם שהקב״ה כרת עמו ברית ונתן לו את תורתו .עוד בטרם השלים את עבודתו ,יש לו חלק בברית הזאת ודרך פתוחה להתקרב ,בכך אפשר לבאר את
ההודאה ״שלא עשני גוי״ :גם מי שעדיין מרגיש את חסרונו יכול להודות על הזכות שנצטווה בתורה ובמצוות ושניתנה לו האפשרות לעבוד את ה׳ .שמחת
השייכות אינה צריכה להמתין עד שישיג את כל המדרגות שאליהן הוא שואף ,הודאה זו עצמה מעוררת אחריות .אם זכיתי למתנה גדולה כל כך ,עליי
להשתמש בה .השמחה בחלקי נותנת לי כוח להתקדם ,וההכרה במה שעוד חסר אינה מוחקת את הזכות שכבר ניתנה לי.
יש שאדם מתאונן :איני מרגיש שמחת הנפש בעבודתי; אני לומד ,מתפלל ומקיים מצוות ,אך החיות חסרה לי! עצם הרגשת החיסרון יכולה לפתוח פתח
לעבודה :לתת מקום לפנימיות הדברים ,להתבונן בזכות להיות יהודי ובמשמעות הקשר עם הקב״ה ,לימוד ספרי החסידות ,מתוך רצון להבין ולהכניס את
הדברים אל הלב ,מסייע להכיר בטוב שבנפש ובשמחה הטמונה בעבודתה .שמחת הנפש וידידות הן יסודות יקרים בחיי החסידות :חיות בעבודת ה׳ ,לב פתוח
וקשר של אהבה בין איש לרעהו .לעיתים הן מתכסות תחת עייפות ,טרדות וחלישות הדעת ,ואז נדרשת עבודה סבלנית כדי לשוב ולעוררן .התבוננות במעלת
נשמת ישראל ,שיחה עם חבר נאמן ומעשה של נתינה יכולים לפתוח את הלב ולחדש בו חיות .כל אדם עובר בחייו משברים וגלים ,ירידות וימי קטנות .בשעות
אלו יש להתחזק באמונה פשוטה ולזכור שגם עתה יש ערך לעבודתו ,בתניא (פרק לג) מתבאר הפסוק ״וצדיק באמונתו יחיה״ :השמחה באמונה בייחוד ה׳
מעניקה לנפש חיות וכוח להתגבר על המונעים את קיום המצוות .מתוך שמחת האמונה מתעוררת הנפש לעבודת ה׳ כולה .עוד מבואר שם שזו ״שמחה כפולה
ומכופלת״ :שמחת הנפש בקרבת ה׳ ,והשמחה בנחת הרוח הנעשית לפניו יתברך כאשר מתוך החושך וההסתר מתגלה אור האמונה .נמצא שהאדם יכול
לשמוח גם בזכות שניתנה לו לגלות את אמונתו דווקא במקום שבו היא נצרכת כל כך ,בעבודתנו פירוש הדבר הוא לתת מקום גם לקולה של הנשמה .האדם
מרגיש את צערו ואת חסרונו ,אך בתוך כך יכול להזכיר לעצמו :יש בי נשמה טהורה ,ולפניי מצווה שביכולתי לקיים .גם בשעה זו ניתנה לי האפשרות לעשות
נחת רוח לבוראי .אין הכרח שהכאב יחלוף מיד .אולם לצדו יכולה להתע ורר חיות מן הטוב שעדיין אפשר לעשות .במקום למדוד את כל ערכו לפי הרגשתו
הנוכחית ,ייתן את דעתו לזכות העומדת לפניו :מילה של תורה ,תפילה בכוונה ,התגברות או עזרה לזולת ,כל מעשה כזה נותן ביטוי לחיי נשמתו ,גם
כשהשמחה עדיין אינה מורגשת ,יש ערך למעשה; ומתוך המעשה וההתבוננות בזכותו ,יכולה השמחה לשוב ולהתגלות.
לשאת את אור החג אל ימות השנה
זו מתכליות שמחת יום טוב :להשריש באדם טעם בעבודת השי״ת והשתוקקות לקרבתו ,כדי שיוכל להמשיך מהן גם לאחר החג .אף האכילה והשתייה ושאר
תענוגי החג משתתפים בעבודה זו .כפי שנתבאר בדברי רבנו בחיי ,חיזוק כוחות הגוף עשוי לעורר את כוחות הנפש ולסייע לשמחתה .הגוף והנפש מסייעים
זה לזה ,ותכלית העבודה היא שההנאה הגשמית תהיה כלי לחיות של מצווה וקרבת אלוקים .ועל דרך זו אפשר לבאר את מאמר חז״ל :״כל העושה איסור לחג
באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן״ (סוכה מה .):רש״י מפרש ״איסור לחג״ — ״אגודה לחג״ ,ומביא גם פירוש שהכוונה ליום
שלאחר החג .ובדרך העבודה אפשר לראות באגודה זו התקשרות אל קדושת החג .האדם מבקש לשאת עמו את החיות שקיבל ,ולהמשיך לכוון גם את אכילתו
ושתייתו לעבודת ה׳ .ביום טוב למד לשמוח בטוב שהקב״ה מעניק לו ,להודות עליו ולשתף בו את בני ביתו ואת זולתו; ואף בשובו אל ימות החול הוא מבקש
להמשיך בהנהגה זו ,יום אסרו חג נעשה אפוא התחלה של המשכת הקדושה אל חיי המעשה .מן היום הראשון שלאחר החג נושא האדם עמו קבלה קטנה,
התבוננות או הנהגה טובה ,ומתוכן ממשיך יום אחר יום .כך מקבלת שמחת החג מקום בעמלו ,בביתו וביחסו לזולת ,ו״עבדו את ה׳ בשמחה״ (תהילים ק ,ב) היא
דרך בעבודתנו התמידית .ובהגיע חודש אדר אנו מוסיפים עליה ,כמאמר חז״ל :״משנכנס אדר מרבין בשמחה״ (תענית כט .).מן השמחה שאנו זוכים לה בימי
החג עלינו לשאוב כוח לאחריות ולהתמודדויות המזומנות לנו בכל השנה.
****
מענה לשאלות הפתיחה ועצות למעשה
עתה מצטרפים הבירורים למהלך אחד ,ומתוכם מתיישבות השאלות שבהן פתחנו.
מדוע השמחה מתגלה דווקא בדירת עראי? הסוכה מלמדת ששורש קביעותנו הוא שייכותנו להקב״ה .גם כאשר הנוחות משתנה ואיננו שולטים בכל פרטי המציאות ,עומדת לנו הזכות
לעשות את רצונו ולחסות בצלו .מתוך הכרה זו מתעוררת שמחה ששורשה בקרבת ה׳.
מדוע דווקא בחג האסיף? באביב מתחדשת הבריאה ,ובאסיף האדם רואה את פרי עמלו .דווקא בשעה שהוא מכניס לביתו את הברכה ועלול לתלות את ביטחונו במה שצבר ,היציאה
לסוכה מעוררת אותו להכיר בנותנה .הוא שמח בטוב שקיבל ,מודה עליו ומשתמש בו לעבודת בוראו .כך מעמיקה שמחת האסיף ונעשית שמחה בחסד ה׳ ובקרבתו.
כיצד נמשכת השמחה מן התשובה? לאחר ימי היראה והטהרה נפתחת בלב קרבה מחודשת :האדם זכה לשוב ,לתקן ולהתקרב אל אביו שבשמים .בסוכות הוא מכניס את חייו לתוך
הקרבה הזאת -באכילה ,בשתייה ובישיבה בצל המצווה .שמחתו היא שמחת הנפש השבה אל מקורה ומוצאת בו חיות.
מהו ״זמן שמחתנו״ ,ומה מוטל עלינו לעשות בו? סגולת הזמן ומעשי החג מצטרפים זה לזה .ההתבוננות בתוכן החג מעוררת את הלב ,והמעשים מסייעים לשמחה להתגלות .האדם מכין
את צורכי החג ,מקיים את מצוותיו ונותן את לבו לזכות שבהן .כך הוא פותח מקום בנפשו לקבל את שמחת הזמן.
כיצד משתפים את בני הבית בשמחה? הציווי מחייב תשומת לב לצורכיו של כל אחד .האדם נדרש להקשיב ,להקל ,להעניק ולדאוג לדברים המשמחים את בני ביתו כפי הראוי להם .הוא
יוצר תנאים של מנוחה ,כבוד וקרבה ,שבהם יוכלו גם הם לשמוח .שמחתו מתרחבת כשהוא נותן מקום לשמחת זולתו.
ומה למדנו מדרשת רבי יעקב בעניינו של אחר? הבטחת הטוב ואריכות הימים מכוונת לעולם הבא ,והמאורע הנראה לעינינו אינו מגלה את אחרית השכר .בדרך עבודת הנפש למדנו לטפח
כבר עתה הכרה חיה בערך התורה והמצוות .גם בשעה שההנהגה נסתרת ,יש לאדם טוב ממשי להיאחז בו :הזכות לעבוד את בוראו ולעשות נחת רוח לפניו .הוא מבקש להבין כפי
כוחו ,ובה בשעה מוצא חיות בעבודה המסורה בידו כעת.
מתוך כל אלה מתבררת עבודתנו :להכיר בטוב שכבר ניתן ,להעמיק את הקשר עם נותנו ולהוציא הכרה זו אל חיי המעשה .כדי שהדברים יקבלו מקום בסדר היום ,ראוי לבחור הנהגה
אחת או שתיים לפי הכוחות ולהתמיד בהן .העצות שלהלן הן הצעות ליישום היסודות שנתבארו.
א .להודות על טוב מסוים :בכל יום ייתן האדם את דעתו לשלוש טובות שקיבל מאת ה׳ ,ויודה עליהן בפיו או יכתבן בימות החול .יכלול גם טובה רוחנית :לימוד שזכה לו ,תפילה ,התגברות
או אפשרות לתקן .ישתדל לפרט את הטובה ,כדי שההודאה תיגע בדבר ממשי שהוא מכיר בחייו.
ב .להתבונן לפני מצווה אחת :לפני מצווה אחת ביום יעצור לרגע ויחשוב :זכיתי לעשות את רצון בוראי .גם כשהמעשה מוכר ורגיל ,יש בו זכות של קרבה .לאחריו ייתן את לבו לכך שזכה
לקיימו ,ויודה על הכוח שניתן לו.
ג .לתת לחיסרון את מקומו :כשמתעוררת מחשבה שהכול חסר או ששום דבר אינו מצליח ,יגדיר מהו הקושי המסוים הכואב כעת .יברר מה בידו לעשות ,היכן הוא זקוק לעזרה ועל מה
עליו להתפלל .לאחר מכן יזכיר לעצמו טובה אחת שהקושי אינו מבטל .כך ייתן מקום לכאב ,ולצדו גם לטוב הקיים.
ד .לשמור על הקשר בשעת הסתר :כשאינו מבין את הנהגת ה׳ ,יפנה אליו במילותיו ויבקש כוח ואמונה .יוכל לומר בכוונה :״שמח נפש עבדך כי אליך ה׳ נפשי אשא״ .יבחר מעשה טוב
שבידו לקיים באותו יום ,וישתף בעת הצורך רב ,משפיע או חבר נאמן שיוכל להקשיב ולשאת עמו בעול.
ה .להפוך שאיפה למעשה :יבחר מטרה קטנה וברורה :זמן לימוד קבוע ,חזרה על עניין אחד ,ברכה בכוונה או התגברות מסוימת .יקבע מתי וכיצד יתחיל ,בלי להמתין להתעוררות גדולה.
לצד העבודה הפנימית ייתן מקום למנוחה ולצורכי הגוף ,כדי שיוכל לעבוד את ה׳ בדעת מיושבת.
ו .לשמח את בני הבית לפי צורכיהם :לקראת החג ובתוכו יתבונן מה יכול להקל ולשמח כל אחד מבני ביתו ,ובעת הצורך ישאל אותו .ייתן תשומת לב ,יסייע במלאכה ,יאפשר מנוחה ,יאמר
מילה טובה ויכין דבר המשמח את המקבל .מטרתו תהיה להוסיף טוב ממשי בחיי בני הבית.
ז .להוציא את הטוב אל הזולת :יעשה בכל יום מעשה חסד לפי כוחו :הקשבה ,עידוד ,עזרה או צדקה בימות החול .הנתינה מגלה שגם כשיש בחייו חסר ,יש בידו להעניק .לקראת החג
ידאג גם למי שאין בידו צורכי החג ,ובחג עצמו ייתן את דעתו למי שאין לו עם מי לשמוח.
ח .ללמוד דבר המעורר את הלב :יקבע זמן קצר ללימוד בספרי החסידות ובדברי רבותינו על אמונה ושמחה .בסיום הלימוד יבחר מחשבה אחת שירצה לשאת עמו ומעשה אחד שבו יוכל
לבטאה .כך נעשה הלימוד מקור להתבוננות ולהתחדשות בעבודה.
ט .לשמוח בפסיעה שכבר עשה :בסוף היום יזכור מעשה טוב אחד שעשה או קושי אחד שהתאמץ לעמוד בו .יכיר בערכו ,יודה לה׳ ויבקש סיוע להמשך .ישתדל למדוד את התקדמותו
לפי עבודתו וכוחותיו ,ולראות במעלות הזולת מקור ללימוד ולעידוד ,בלי להפוך אותן לחיסרון בעצמו.
י .״חילך לאורייתא״ — להכיר בכוח ולתת לו כיוון :יתן האדם את דעתו לכוח אחד שחנן אותו הקב״ה ,ויבחר כיצד להשתמש בו לעבודתו :יכולת מחשבה ללימוד ,סבלנות להקשבה ,עוז
להתגברות או כושר הנהגה לעשיית חסד .כך גם כלפי בנו או תלמידו :יצביע על מעלה שהתגלתה במעשה מסוים ,ויעזור לו לבנות ממנה את הצעד הבא .הקריאה ״חילך לאורייתא״
צריכה לקבל המשך של הדרכה וליווי ,עד שהאדם יראה בעצמו שכוחותיו נושאים פרי .מתוך כך יוכל להכיר בערך חלקו ולשמוח בזכות להשתמש בו לעבודת ה׳.
יא .להמשיך קבלה אחת לאחר החג :כבר בחג יבחר הנהגה שביכולתו להמשיך בימות החול :הודאה יומית ,התבוננות לפני מצווה ,זמן לימוד או מעשה חסד .ביום אסרו חג יתחיל לקיימה,
ולאחר שבוע יתבונן במה הצליח ומה צריך להתאים לכוחותיו .כך יקשור בפועל את קדושת החג אל שגרת חייו .ואין לדרוש מן הנפש התלהבות בכל רגע .יש שמחה שקטה של
הכרת הטוב ,ויש ימים שבהם העבודה היא לשמור על הקשר ועל המעשה ,עד שישוב הלב ויתעורר .גם אז יש ערך לנאמנות .נתחיל במה שבידינו לעשות ,נבקש רחמים על מה
שעדיין חסר ,ונשמח בזכות להתקרב בכל פסיעה.
יהי רצון שנזכה להכיר בטוב אשר נתן לנו ה׳ אלוקינו ,לשמוח בתורתו ובמצוותיו ולהמשיך משמחת החג חיות וכוח לכל ימות השנה .שנעבדהו ביראה ובאהבה ,בשמחה ובטוב לבב ,ויתקיים בנו
״וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה״ (תהילים סח ,ד) ומשפע קדושת המצווה יימשכו עלינו ועל כל ישראל ברכה והצלחה ,בני ,חיי ומזוני רוויחי ,נחת דקדושה ,שלוות הדעת
ושמחת הנפש ,אמן כן יהי רצון.
