gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

בנתיבות החיים · B'nisivis Hachaim — סוכות (2026-09-21)

מוציא לאור: בנתיבות החיים · B'nisivis Hachaim

שבוע: סוכות (2026-09-21)

בנתיבות החיים · B'nisivis Hachaim — סוכות (2026-09-21)

פתח את ה-PDF הורדה

‫נקודות למחשבה‪ :‬פנינים יקרים בשערים נבחרים – סוכות תשפ"ז‬ ‫מאת הרב יעקב יוסף ווייס שליט"א‬ ‫מחבר סדרת הספרים 'בנתיבות החיים'‪ ,‬משפיע ומחנך בעיה"ת מאנסי יצ"ו‬ ‫****‬ ‫***** מדת השמחה ‪ -‬זמן שמחתנו‬ ‫******‬ ‫פתחנו את החודש בראש השנה בהמלכת הקב״ה עלינו ועל העולם כולו‪ ,‬עמדנו לפניו ביראה וביקשנו‪ :‬״מלוך על כל העולם כולו בכבודך״‪ ,‬ביום קדוש זה זכינו‬ ‫לכפרה ולטהרה‪ .‬עיצומו של יום מכפר‪ ,‬שבו הקב"ה מטהר אותנו ומקרבנו אליו‪ ,‬וכדברי רבי עקיבא‪ :‬״אשריכם ישראל‪ ,‬לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם?‬ ‫אביכם שבשמים… מה מקוה מטהר את הטמאים‪ ,‬אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל״ (יומא פה‪ .):‬מתוך התשובה והטהרה אנו שבים לחסות תחת כנפיו‪,‬‬ ‫ומכינים את לבנו לשמחת הקרבה שתתגלה בחג הסוכות‪ ,‬ומתוך הימים הקדושים הללו אנו נכנסים לחג הסוכות‪ .‬והנה‪ ,‬דווקא עתה אנו מצוּוים לצאת מביתנו‪,‬‬ ‫כדברי חז״ל‪ :‬״צא מדירת קבע ושב בדירת עראי״ (סוכה ב‪ ,).‬אנו מניחים את הבית המוגן ואת הנוחות שהורגלנו בה‪ ,‬וקובעים את דירתנו לשבעת ימי החג‬ ‫בסוכת עראי‪ ,‬ודווקא חג זה נקרא בפי ישראל ובנוסח התפילה ״זמן שמחתנו״‪ ,‬והתורה חוזרת ומדגישה בו את מצוות השמחה‪ :‬״ושמחת בחגך אתה ובנך‬ ‫ובתך״‪ ,‬ובהמשך‪ :‬״והיית אך שמח״ (דברים טז‪ ,‬יד–טו)‪ ,‬בימי המקדש באה שמחה זו לידי גילוי מופלא בשמחת בית השואבה‪ ,‬עד שאמרו חז״ל‪ :‬״מי שלא ראה‬ ‫שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו״ (סוכה נא‪ ,).‬ו כדי לעמוד על תוכנה של שמחה זו‪ ,‬להבין את שורשה ולברר כיצד נוכל להמשיך ממנה אל חיי‬ ‫המעשה‪ ,‬נקדים שש שאלות‪.‬‬ ‫א‪ .‬שמחה בדירת עראי‪ .‬בדרך כלל סבור האדם שככל שחייו קבועים ומסודרים יותר‪ ,‬וככל שהוא מוקף בנוחות ובביטחון‪ ,‬כך יקל עליו לשמוח‪ .‬ואילו התורה‬ ‫מוציאה אותו מדירת הקבע ומושיבה אותו בסוכת עראי‪ ,‬ודווקא שם מצווה עליו לשמוח‪ .‬כיצד מתיישבת שמחה יתרה זו עם הוויתור על הנוחות והקביעות?‬ ‫ב‪ .‬זמן שמחתנו בחג האסיף‪ :‬חג הפסח בא באביב‪ ,‬כאשר החורף חולף והבריאה מתחדשת‪ ,‬ולכאורה זהו זמן הראוי להתעוררות השמחה‪ .‬חג הסוכות‪ ,‬לעומתו‪,‬‬ ‫בא לקראת החורף‪ ,‬בשעת האסיף‪ ,‬כשהאדם מכניס לביתו את ברכת עמלו ומבקש ליהנות ממנה בתוך ביתו המוגן‪ ,‬מדוע דווקא חג זה נקרא ״זמן שמחתנו״?‬ ‫ומדוע דווקא בשעה שהתבואה נאספת אל הבית‪ ,‬נצטווה האדם לצאת ממנו ולשבת בדירת עראי? מה מלמד אותנו הצירוף שבין שמחת האסיף לבין היציאה‬ ‫אל הסוכה?‬ ‫ג‪ .‬מתשובה וטהרה לשמחה‪ .‬לאחר שזכינו לסליחה ולכפרה ושבנו והתקרבנו לאבינו שבשמים‪ ,‬כיצד צומחת מן הטהרה הזאת שמחת הסוכות? מה נתחדש‬ ‫בנפש בעקבות התשובה‪ ,‬וכיצד היא מכשירה אותה לשמוח בקרבת ה׳?‬ ‫ד‪ .‬הזמן והמעשה בהולדת השמחה‪ .‬מהי משמעות הלשון ״זמן שמחתנו״? האם עלינו לעורר שמחה באמצעות מעשי החג‪ ,‬או שיש שמחה פנימית הטמונה‬ ‫בנפש והזמן מסוגל לגלותה? כיצד מצטרפים סגולת הזמן‪ ,‬ההתבוננות ומעשי המצווה לעבודה אחת?‬ ‫ה‪ .‬שמחה המקיפה את בני הבית‪ .‬נצטווינו‪ :‬״ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך״‪ .‬והרי לכל אחד מבני הבית צרכים משלו‪ ,‬דאגות משלו ודרך משלו לשמוח‪ .‬כיצד‬ ‫מצוּוה אדם על שמחת זולתו‪ ,‬ומה מוטל עליו לעשות כדי שבני ביתו יהיו שותפים בשמחת החג?‬ ‫ו‪ .‬כוחה של האמונה בשעת ניסיון‪ .‬בסיום מסכת חולין (קמב‪ ).‬אמר רב יוסף‪ :‬״אלמלא דרשיה אחר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה ‪ -‬לא חטא״‪ .‬אחר ראה‬ ‫מאורע שנראה כסותר את הבטחת השכר שבתורה‪ ,‬ולא דרש כרבי יעקב שהטובה ואריכות הימים מכוונות לעולם שכולו טוב וכולו ארוך‪ .‬אחר‪ ,‬שהיה גדול‬ ‫בתורה עד שרבי מאיר למד מפיו‪ ,‬כיצד נתערערה אמונתו מכוח המעשה שראה? מה נתחדש בדרשת רבי יעקב שהיה עשוי להצילו‪ ,‬וכיצד נעשית הידיעה‬ ‫על העולם הבא כוח חי בנפש‪ ,‬העומד לאדם בשעה שאינו מבין את הנהגת בוראו?‬ ‫מתוך בירורים אלו נעמוד תחילה על מהות השמחה ועל הקשר בינה לבין שלמות הנפש‪ .‬לאחר מכן נבאר את כוחה בשעת הסתר‪ ,‬ונשוב אל עבודת חג‬ ‫הסוכות‪ .‬יסוד הדברים הוא שההכרה בטוב ובקרבת ה׳ יכולה לתת לאדם חיות גם כל עוד לא נתמלאו כל חסרונותיו; הכרה זו זקוקה להתבוננות ולמעשים‬ ‫המכניסים אותה אל הלב ואל הבית‪.‬‬ ‫מהות השמחה והכרת הטוב‬ ‫ראשית יש לדעת שהשמחה היא צורך יסודי בטבע האדם‪ ,‬כשם שהאדם זקוק למזון‪ ,‬למנוחה ולשינה‪ ,‬כך הוא זקוק לזמנים של שמחה‪ ,‬שבהם מתרחבת נפשו‬ ‫ומתחדשים כוחותיו‪ ,‬וכך מבאר ספר החינוך‪ ,‬במצוות שמחת הרגלים (מצווה תפ״ח) ‪ ,‬שטבע האדם צריך לשמוח לפרקים‪ ,‬משום כך קבעה לנו התורה מועדים‬ ‫שבהם נזכור את הניסים והטובות שגמל עמנו הקב״ה ונשמח לפניו‪ ,‬הנלמד מדבריו שהקב״ה ברא את האדם באופן שנפשו זקוקה לשמחה ולהתרחבות‪ ,‬כשם‬ ‫שהוא זקוק למזון ולמנוחה כדי לקיים את גופו ולחדש את כוחותיו‪ ,‬כך הוא זקוק לזמנים שבהם ייהנה מן הטוב שבחייו ותתעורר בו חיות‪ .‬צורך זה עצמו יכול‬ ‫להיות חלק מעבודתו יתברך‪ .‬האדם נדרש ללמוד כיצד לשמוח‪ ,‬במה לשמוח ולאיזו תכלית לכוון את שמחתו‪.‬‬ ‫לשם כך נותנת התורה לשמחה זמן‪ ,‬תוכן וכיוון‪ ,‬היא קובעת מועדים שבהם אנו פנויים מעבודת החול‪ ,‬מזכירה לנו את חסדי ה׳ ואת הניסים שעשה עמנו‪,‬‬ ‫ומצווה אותנו לשמוח לפניו‪ ,‬כך מקבלת ההנאה משמעות פנימית‪ :‬האדם אוכל ושותה‪ ,‬לובש בגדים נאים ויושב עם בני ביתו‪ ,‬ובתוך כך נותן את לבו לכך‬ ‫שכל הטוב הזה ניתן לו מאת הקב״ה‪ ,‬ואז הוא מרגיש שיש לו על מה להודות‪ ,‬ושזכה להיות מן הקרואים לשמוח לפניו‪ ,‬ואפשר לקרב זאת במשל‪ :‬אדם המקבל‬ ‫מתנה מאוהבו נהנה מן המתנה עצמה‪ ,‬אך כשהוא מתבונן באהבה שהתגלתה בנתינתה‪ ,‬מתווספת להנאתו שמחה עמוקה יותר‪ ,‬המתנה מזכירה לו שהוא‬ ‫אהוב ושיש ביניהם קשר‪ ,‬כך‪ ,‬בדרך עבודת ה׳‪ ,‬ההתבוננות בחסד שבטובה הגשמית מעוררת את האדם להכיר בנותנה‪ ,‬ההנאה נעשית פתח להודאה‪,‬‬ ‫וההודאה מעמיקה את תחושת הקרבה‪.‬‬ ‫וכן מוסיף ספר החינוך ‪,‬שהכוונה לשמוח לשם ה׳ שומרת על האדם שלא לצאת מדרך הישר‪ ,‬כאשר ההנאה לבדה נעשית תכלית מבוקשו‪ ,‬הוא עלול להימשך‬ ‫אחריה מעבר למידה הראויה‪ ,‬עד שתסיח את דעתו מעבודתו ומחובותיו כלפי בני ביתו‪ ,‬אולם כשהוא זוכר ששמחתו היא לפני ה׳‪ ,‬הוא מבקש ליהנות מן‬ ‫הטוב באופן שיוסיף בו יישוב הדעת‪ ,‬הכרת הטוב וכוח לעבודת בוראו‪ ,‬וייתן מקום גם לשמחתם של הסובבים אותו‪ ,‬כך נעשית הכוונה לשם שמים כוח המכוון‬ ‫את השמחה ושומר על גבולותיה‪ ,‬בבחי' ״בכל דרכיך דעהו״ (משלי ג‪ ,‬ו)‪ ,‬שגם בתוך אכילתו‪ ,‬מנוחתו ושמחתו מכיר האדם את בוראו ומכוון את מעשיו לרצונו‪,‬‬ ‫הוא מקבל את הטוב בהודאה‪ ,‬נהנה ממנו במידה הראויה ומשתמש בכוחות המתחדשים בו לתורה‪ ,‬לתפילה ולגמילות חסדים‪ ,‬בדרך זו‪ ,‬ההנאה עצמה‬ ‫משתלבת בחיים של עבודת ה׳‪.‬‬ ‫ומכאן מתבאר גם מקומם של הדברים המשמחים את הגוף‪ .‬האדם נברא בגוף ובנפש‪ ,‬ומצב גופו משפיע על כוחות נפשו ועל יכולתו להתבונן ולהרגיש את‬ ‫הטוב‪ .‬רעב‪ ,‬עייפות וטרדה עלולים להכביד על הלב; ואילו מאכל ראוי‪ ,‬לבוש נאה‪ ,‬מנוחה ואווירה נעימה עשויים להרחיב את דעתו ולסייע לשמחה להתעורר‪,‬‬ ‫לפיכך‪ ,‬לצד ההתבוננות במעלת השמחה ובזכות הקרבה לה׳‪ ,‬יש לדאוג בפועל לצורכי האדם ובני ביתו‪ ,‬פעמים שהדרך לפתוח את הלב לשמחת החג מתחילה‬ ‫בהקלה על העומס‪ ,‬במתן אפשרות למנוחה או בהכנת דבר המשמח את הזולת והדאגה לצורכי הגוף‪ ,‬כשהיא נעשית לשם שמים‪ ,‬היא עצמה חלק מעבודת‬ ‫ה׳ כשהאדם נותן לגופו את המזון והמנוחה הראויים לו‪ ,‬מתוך כוונה לחדש את כוחותיו לתורה‪ ,‬לתפילה ולעשיית חסד‪ ,‬הוא מכין כלי לעבודת הנפש‪ ,‬כך יכולה‬ ‫מנוחת הגוף לסייע ליישוב הדעת‪ ,‬לפתוח את הלב ולהוסיף חיות ושמחה בעבודתו יתברך‪ ,‬ועם זאת‪ ,‬ראוי לחבר את ההכנות החיצוניות אל תוכנו הפנימי של‬ ‫החג‪ ,‬סביב שולחן נאה יכול האדם לעצור לרגע ולהתבונן‪ :‬זכינו ליום קדוש‪ ,‬זכינו לשבת יחד‪ ,‬וזכינו ליהנות מברכת ה׳‪ ,‬ההכרה הזאת מעניקה לאכילה ולשתייה‬ ‫תוכן של הודאה וקרבה‪ ,‬ומעוררת את הלב לשמוח במתנה ובנותנה‪ ,‬ו גם בשעת ההכנות אפשר לכוון לכך‪ :‬כשאדם טורח בהכנת הסעודה‪ ,‬בסידור הבית או‬ ‫בעזרה לבני משפחתו‪ ,‬יזכור שבמעשיו הוא מאפשר להם לקבל את החג במנוחה ובשמחה‪ .‬מתוך מחשבה זו‪ ,‬גם הטרחה נעשית מעשה של חסד ועבודת ה׳‪.‬‬ ‫וכשהוא נהנה מן המוכן לפניו‪ ,‬ייתן את לבו גם למי שעמל בעבורו‪ ,‬יכיר בטובתו ויודה לו‪ ,‬נמצא שעבודת השמחה כוללת שתי תנועות המסייעות זו לזו ‪:‬‬ ‫להכין בפועל את הדברים המרחיבים את הדעת‪ ,‬ולעורר בלב את ההכרה בטוב ובמי שנתנו ‪.‬ההכנה מאפשרת ללב להתפנות לשמחה‪ ,‬וההתבוננות מעניקה‬ ‫לשמחה עומק וכיוון‪ .‬מתוך כך מתקדשת השמחה הטבעית‪ ,‬וכוחות הגוף והנפש מצטרפים לעבודת ה׳‪.‬‬ ‫ובהמשך נעמוד על האחריות הנובעת מכך כלפי הזולת‪ :‬כיצד להשתמש בטוב שניתן לנו כדי להוסיף מנוחה ושמחה לבני ביתנו‪ ,‬ולשתף בו גם את מי שזקוק‬ ‫לעזרתנו‪.‬‬ ‫השמחה כביטוי של שלמות‬ ‫כ די לעמוד על מהות השמחה‪ ,‬נתבונן במאורעות המעוררים אותה‪ .‬אדם שמח בהולדת ילד‪ ,‬בנישואין‪ ,‬בהשלמת דבר שעמל עליו או בהתרת ספק שהטריד‬ ‫את מנוחתו‪ .‬המאורעות שונים זה מזה‪ ,‬אך בכולם יש צד משותף‪ :‬האדם מרגיש שזכה לבחינה של השלמה‪ .‬דבר שאליו השתוקק הגיע לידו‪ ,‬עמל ממושך נשא‬ ‫פרי‪ ,‬או דאגה שהכבידה עליו הסתלקה נוסף בחייו טוב שהיה יקר בעיניו‪ ,‬ונפשו מתעוררת לשמוח בו‪ ,‬למשל‪ ,‬אדם העמל להבין דבר בתורה עשוי להיות טרוד‬ ‫בו זמן רב‪ ,‬כל עוד הדברים אינם מתיישבים‪ ,‬הוא מרגיש שחסר לו דבר בהבנתם; וכאשר מתברר לו העניין‪ ,‬מתעוררת בו שמחה‪ :‬עתה הוא מבין דבר שהיה‬ ‫סתום לפניו‪ ,‬והפרטים שהיו נראים מפוזרים מצטרפים לעניין שלם‪ .‬כיוצא בזה‪ ,‬מי שהשלים מלאכה שעמל עליה מרגיש שיגיעתו הגיעה לתכליתה ‪.‬השמחה‬ ‫מתעוררת כאשר האדם מכיר שטוב שביקש נעשה חלק מחייו לעניין זה אפשר לצרף את דברי חז״ל‪ :‬״אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו״ (בבא‬ ‫מציעא לח‪ ,):‬ופירש רש״י ‪:‬״חביבה עליו על ידי שעמל בהן״‪ ,‬שטבעו העמל יוצר קשר בין האדם לבין פרי עבודתו‪ ,‬עד שגם מעט שעמל בו חביב עליו משפע‬ ‫שיקבל תמורתו ‪.‬‬ ‫ומכאן אפשר ללמוד לענייננו‪ :‬כאשר האדם רואה פרי ביגיעתו‪ ,‬הוא מכיר שגם כוחותיו באו לידי ביטוי‪ ,‬הוא השתוקק‪ ,‬התאמץ ולבסוף זכה להשלים דבר שהיה‬ ‫חשוב בעיניו‪ ,‬משום כך‪ ,‬גם הישג קטן עשוי לעורר בו שמחה גדולה‪ :‬הוא מכיר את הדרך שעבר ואת ההתגברות שנדרשה ממנו ‪.‬המעט הזה יקר לו מפני‬ ‫שיש בו קניין משלו — פרי עמלו וחלק מבניין נפשו‪ ,‬יסוד הקשר שבין שמחה לשלמות מתבאר בדברי המהר״ל בכמה מקומות (בחידושי אגדות ליבמות (סב‪,):‬‬ ‫בתפארת ישראל (פרק ל)‪ ,‬בדרך חיים בביאור קנייני התורה‪ ,‬בקניין ״בשמחה״‪ ,‬ובנתיבות עולם) וכך כתב בנתיב הליצנות‪ :‬״כי השמחה מצד שלימות שנמצא בו לכך הוא שמח״‪,‬‬ ‫פי' השלמות האמורה אינה מחייבת שכבר הגיע האדם לתכלית כל עבודתו‪ ,‬וגם דבר אחד שנתברר‪ ,‬כח טוב שהוציא אל הפועל או מצווה שהשלים הם בחינה‬ ‫של שלמות‪ ,‬וכאשר הוא נותן את לבו לערכם‪ ,‬נפשו מתעוררת לשמוח בטוב שזכה לו‪ ,‬ומתוך שמחה זו הוא מקבל חיות וכוח להוסיף ולהתקדם‪ .‬וכן כתב‬ ‫הערבי נחל (פרשת תולדות) ״כי ענין השמחה היא במי שחסר ואח״כ נתמלא ונעשה שלם מחסרון זה הוא שמח״‪ ,‬דבריו מבליטים את המעבר מן החיסרון אל‬ ‫המילוי‪ ,‬תחילה היה האדם משתוקק לדבר שטרם הגיע לידו‪ ,‬וכאשר נתמלא חסרונו‪ ,‬הוא מרגיש את הטובה שבהשלמתו‪ ,‬ככל שהדבר יקר בעיניו וככל שהרגיש‬ ‫בחסרונו‪ ,‬כך עשויה להיות עמוקה יותר שמחתו בהשגתו‪ ,‬שיש אפוא שמחה המתעוררת בשעה שהחיסרון מתמלא‪ ,‬ויש שמחה הנמשכת מתוך ההכרה‬ ‫בשלמות שכבר ניתנה לאדם‪ ,‬בשעת קבלת הטובה קל יותר להרגיש בה‪ ,‬מפני שההבדל בין מה שהיה חסר לבין מה שניתן עתה עומד לנגד עיניו‪ .‬לאחר זמן‬ ‫הוא עלול להתרגל אליה ולחדול מלשמוח בה‪ ,‬אף שהטובה עצמה עומדת בעינה‪.‬‬ ‫מכאן נפתח פתח לעבודת השמחה‪ :‬לחדש את ההכרה בערכו של הטוב שכבר מצוי בידינו‪ ,‬אולם אין הכוונה שרק מי שנתמלאו כל חסרונותיו יכול לשמוח‪.‬‬ ‫אילו הייתה השמחה תלויה בשלמות מוחלטת‪ ,‬כמעט שלא היה לה מקום בחיי האדם‪ ,‬שהרי תמיד יש דבר שעליו להשלים ולתקן‪ ,‬השלמות המעוררת שמחה‬ ‫יכולה להיות שלמות בעניין מסוים‪ ,‬גם כאשר בשאר עניניו הוא עדיין חסר‪ ,‬ש אדם יכול להיות טרוד בפרנסתו ובאותה שעה לשמוח בהבנה שזכה לה‬ ‫בתורה‪ ,‬הוא יכול להצטער על חולשתו במידה מסוימת‪ ,‬ובכל זאת לשמוח בהתגברות אחת שהצליח בה היום‪ .‬גם מצווה שקיים‪ ,‬תפילה שהתפלל בכוונה או‬ ‫חסד שעשה הם טוב ממשי שנוסף בחייו‪ .‬יש בהם ערך מצד עצמם‪ ,‬והקשיים שנותרו אינם מבטלים אותו‪.‬‬ ‫יתר על כן‪ ,‬גם פסיעה בדרך אל התיקון היא קניין הראוי לשמחה‪ .‬מי שעדיין לא תיקן את מידת הכעס‪ ,‬אך הצליח פעם אחת לעצור ולדבר בנחת‪ ,‬כבר הוציא‬ ‫אל הפועל כוח טוב שבנפשו‪ ,‬מוטל עליו להוסיף ולעמול‪ ,‬ובה בשעה ראוי שיכיר בערכה של אותה התגברות — בבחינת ״דידן נצח״ ‪:‬בפעם הזאת זכיתי‬ ‫להתגבר ולעשות את רצון בוראי‪ ,‬וכן בכל ניסיונותיו‪ :‬גם כשטרם הגיע לתיקון השלם‪ ,‬כל בחירה בטוב היא קניין ממשי‪ .‬אל יבטל אותה מפני הקשיים שעוד‬ ‫נותרו לו‪ .‬ההכרה במה שכבר הצליח לעשות נותנת לו כוח להמשיך בעבודת ה׳‪ ,‬מפני שהוא רואה שעמלו אינו לריק ושיש בידו להתקדם‪ .‬ונמצא שיש להבחין‬ ‫בין הטוב שהאדם קנה בנפשו לבין הכרתו בטוב והרגשת השמחה בו ‪.‬לפעמים כבר התקדם‪ ,‬אך עיניו נתונות רק במה שעדיין חסר‪ ,‬ולכן אינו שואב כוח‬ ‫מהתקדמותו‪ .‬עבודתו היא לתת מקום גם לטוב שכבר נבנה‪ :‬להכיר בו‪ ,‬להודות לה׳ על הכוח שניתן לו‪ ,‬ומתוך כך להוסיף אומץ לקראת הניסיון הבא‪ ,‬הטוב‬ ‫שהאדם זכה לו לבין הרגשת הטוב בלבו‪ ,‬ייתכן שטובות רבות יהיו מצויות בידו‪ ,‬אך כל מחשבותיו יהיו נתונות למה שעדיין חסר לו‪ .‬הוא יודע שיש לו בית‪,‬‬ ‫משפחה‪ ,‬כוחות וזכות לעסוק בתורה‪ ,‬אולם הידיעה הזאת אינה מקבלת מקום בהרגשתו‪ .‬ולעומתו‪ ,‬אדם שחלקו מצומצם יותר עשוי להתבונן במה שניתן לו‪,‬‬ ‫להכיר בערכו ולמצוא בו שמחה מרובה‪.‬‬ ‫וכאן מקומה של עבודת ההתבוננות‪ :‬לעצור ולשאול מהו הטוב שה' ניתן לי‪ ,‬מה ערכו בחיי‪ ,‬ומה אני זוכה לעשות באמצעותו כך‪ ,‬למשל‪ ,‬בשעה שהוא לומד‪,‬‬ ‫ייתן את לבו לעצם הזכות להבין דבר מתורת ה׳; בשעה שהוא יושב עם בני ביתו‪ ,‬יכיר בטוב שבקשר ובאפשרות להעניק להם; ובשעה שהתגבר על קושי‪,‬‬ ‫יזכור שזכה להשתמש בכוחותיו לעבודת בוראו‪ ,‬אין צורך להמתין עד שתתעורר הרגשה גדולה‪ .‬תחילת העבודה היא לתת לטובה את מקומה‪ :‬להבחין בה‪,‬‬ ‫להתבונן בערכה ולהודות עליה‪ .‬מתוך כך יכולה הידיעה לחדור בהדרגה אל הלב‪ ,‬והטוב שכבר נמצא בחיי האדם נעשה גם מקור של חיות ושמחה‪ ,‬שזו‬ ‫תחילתו של קניין השמחה‪ :‬להכיר בשלמות שכבר זכינו לה‪ ,‬לקבל ממנה כוח‪ ,‬ומתוכה להוסיף ולבנות את מה שעדיין טעון השלמה‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫התרחבות הנפש והתחדשות המבט‬ ‫הרמב״ם (שמונה פרקים‪ ,‬פרק א) מונה בין כוחות הנפש את ״החלק המתעורר״‪ ,‬שבו האדם משתוקק לדבר או מואס בו‪ .‬בכלל כוח זה הוא מונה את הכעס והרצון‪,‬‬ ‫הפחד והגבורה‪ ,‬האהבה והשנאה ועוד ״מקרים נפשיים״‪ .‬על פי חלוקה זו אפשר לתאר גם את השמחה כתנועה פנימית של הנפש‪ ,‬המתעוררת לנוכח דבר‬ ‫שהאדם מכיר בו כטוב‪ ,‬רבנו יונה (בפי' למשלי כא‪ ,‬טו)‪ ,‬מבאר את השמחה כהתעוררות הלב והתפשטות הרוח על השגת חפצו‪ ,‬דבריו מאירים את האופן שבו‬ ‫השמחה מורגשת‪ :‬כאשר האדם זוכה לדבר שחפץ בו‪ ,‬לבו מתרחב‪ ,‬הציפייה מוצאת מענה‪ ,‬והרגשת החסר מפנה מקום להרגשת הטוב שנוסף בחייו‪ .‬מתוך‬ ‫כך מתעוררת בו חיות‪ ,‬שלמדנו שהשלמות מעוררת את השמחה‪ ,‬והשמחה מתגלה בהתרחבות הנפש‪ ,‬האדם מכיר בטוב שזכה לו‪ ,‬לבו נפתח אליו‪ ,‬ומתוך כך‬ ‫מתעוררים בו כוחות להודות‪ ,‬להעניק ולפעול‪ .‬ומכאן נבין גם את מקומה של ההתחדשות בשמחה‪ ,‬לעיתים נוסף בחיי האדם דבר חדש המשמח אותו; ולעיתים‬ ‫הטוב כבר נמצא בידו‪ ,‬אלא שמרוב הרגל חדל להרגיש בערכו‪ .‬כאשר הוא שב ומתבונן בו‪ ,‬יכולה שמחתו להתחדש‪ ,‬אף שהמציאות עצמה לא השתנתה‬ ‫הטובה נשארה כשהייתה‪ ,‬אך הכרתו בה התחדשה‪ ,‬אדם יכול להתרגל לביתו‪ ,‬למשפחתו ולכוחות שניתנו לו‪ ,‬עד שכל אלה נעשים בעיניו מובנים מאליהם‪,‬‬ ‫גם בלימוד התורה ובקיום המצוות עלול ההרגל להקהות את הרגשת הזכות‪ ,‬והעבודה נעשית בבחינת ״מצות אנשים מלומדה״‪ ,‬וממשיך ולקיים את המוטל‬ ‫עליו‪ ,‬אך אינו נותן את לבו לגודל הטוב המונח בעצם עשייתו‪ ,‬למשל‪ ,‬אדם מתפלל שלוש פעמים ביום‪ ,‬ומרוב הרגל עיקר מחשבתו עשויה להיות שעליו‬ ‫להספיק להתפלל‪ ,‬אולם אם יעצור לרגע ויתבונן שלוש פעמים בכל יום ניתנת לי הזכות לעמוד לפני מלך מלכי המלכים‪ ,‬לשבחו‪ ,‬להודות לו ולשפוך לפניו‬ ‫את כל לבו ‪ -‬ואותה תפילה עצמה עשויה לקבל טעם חדש‪ ,‬הוא בא לפני אביו שבשמים‪ ,‬ויכול להביא עמו את דאגותיו‪ ,‬את בקשותיו ואת הודאתו על הטוב‬ ‫שקיבל‪ ,‬עצם האפשרות לפנות אליו בכל מצב היא חסד גדול הראוי לשמחה‪ .‬וכן בכל מצווה כאשר האדם נותן את לבו לכך שזכה לעשות את רצון בוראו‪,‬‬ ‫מתגלה לו ערך שהיה טמון במעשה גם קודם לכן‪ ,‬אף בחיי היום־יום‪ ,‬כשהוא מתבונן בטוב שבמשפחתו‪ ,‬בכוחותיו ובאפשרות להיטיב לזולתו‪ ,‬הוא שב ומרגיש‬ ‫בחסדים שההרגל הסתיר מעיניו‪ .‬נמצא שעבודת השמחה כוללת גם את חידוש המבט על מה שכבר ניתן לנו‪ ,‬אין צורך להמתין תמיד לטובה נוספת; יש‬ ‫מקום להעמיק בהכרת הטובה הקיימת‪ ,‬להודות עליה ולשמוח בזכות להשתמש בה לעבודת ה׳‪ ,‬מתוך הכרה זו יכול הלב להתרחב ולשמוח גם בטרם נתמלאו‬ ‫כל משאלותיו‪.‬‬ ‫ו כאן עלינו לברר‪ :‬אם השמחה נובעת משלמות‪ ,‬כיצד יוכל האדם לשמוח כל זמן שיש בחייו חסרונות? הרי אין אדם שכל ענייניו שלמים‪ ,‬וכל אחד נושא עמו‬ ‫בקשות שטרם נתמלאו וקשיים שעדיין לא מצאו את תיקונם‪ ,‬אלא שאין צורך שכל חסרונותיו של האדם יתמלאו כדי שיהיה בחייו טוב אמיתי ‪.‬השלמות שזכה‬ ‫לה בעניין אחד אינה מתבטלת מפני שעניין אחר עדיין חסר ‪.‬אדם שזכה ללמוד ולהבין דבר בתורה קנה קניין יקר‪ ,‬גם אם פרנסתו קשה עליו; מי שזכה לעשות‬ ‫חסד הוסיף טוב בעולם‪ ,‬גם אם הוא עצמו זקוק לישועה‪ .‬החיסרון ראוי לתפילה ולהשתדלות‪ ,‬והטוב שכבר קיים ראוי להכרה ולשמחה‪ ,‬ואולם בשעת קושי לא‬ ‫תמיד קל לאדם לראות את הדברים במידה הראויה‪ .‬הכאב תופס מקום גדול בלבו‪ ,‬עד שלעיתים הכול נראה בעיניו חשוך וחסר מוצא‪ .‬בשכלו הוא יודע שיש‬ ‫בחייו גם טוב‪ ,‬אך בהרגשתו נדמה לו שהכול חסר‪ .‬נוצר בו מאבק פנימי בין מה שהוא יודע לבין מה שהוא מרגיש‪ ,‬והוא מתקשה למצוא את יישוב הדעת‬ ‫הדרוש כדי לראות את מצבו בשלמותו‪ .‬כאן מתגלה מעלתו של חבר נאמן‪ ,‬ברוח דברי המשנה‪ :‬״וקנה לך חבר״ (אבות א‪ ,‬ו)‪ .‬ראוי לאדם להשקיע בקשר עם‬ ‫חבר טוב שיוכל לשתפו במה שעובר עליו; ולצעיר ‪ -‬שיהיה מחנך או משפיע שנותן בו אמון‪ ,‬ולעיתים‪ ,‬אדם המקשיב מבחוץ יכול לסייע לו להבחין בין הקושי‬ ‫המסוים לבין המסקנות הקשות שהוא מסיק ממנו על כל חייו‪.‬‬ ‫וכאן נדרשת חכמה הפותחת את שערי הלב‪ :‬להיות מבין ומאזין‪ ,‬מקשיב ונושא בעול חברו ההקשבה צריכה לבוא מתוך רצון כן להיות עמו בצערו‪ ,‬בלי‬ ‫לחקור מתוך סקרנות או לדחוק בו לספר יותר מכפי רצונו‪ ,‬ו כאשר האדם חש שמכבדים אותו ושמבקשים להבין את לבו‪ ,‬קל לו יותר להיפתח ולקבל חיזוק‪.‬‬ ‫ואין תפקידו של החבר לבטל את הכאב או למהר לומר שהכול טוב‪ ,‬תחילה עליו להקשיב ולהבין מה מכביד על לב חברו‪ ,‬ומתוך כך לסייע לו לראות גם את‬ ‫מה שהכאב מסתיר את הכוחות שעדיין מצויים בו‪ ,‬את הטוב שכבר זכה לו ואת האפשרות לעשות צעד נוסף יש שעה שבה האדם זקוק לזולתו כדי לשוב‬ ‫ולראות את הטוב שבעצמו‪ .‬וגם כשהוא נמצא לבדו ואין באותה שעה אדם שיוכל לשתפו‪ ,‬אפשר להיעזר בכתיבה‪ ,‬קנה לך חבר – העט‪ ,‬ויפנה לעצמו זמן‬ ‫במקום שקט‪ ,‬ובצדו השמאלי של הדף יכתוב את מה שכואב לו‪ :‬את דאגותיו‪ ,‬את אכזבותיו ואת החסרונות המטרידים אותו‪ ,‬כפי שהם עולים בלבו‪ ,‬בלי צורך‬ ‫לסדרם בתחילה‪ ,‬ו הכתיבה עשויה לעזור לו לתת שם לכל קושי‪ ,‬במקום להישאר בתוך הרגשה כללית שהכול מכביד עליו‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬בצדו הימני של הדף‪,‬‬ ‫יכתוב את הטוב הקיים בחייו‪ :‬דבר בתורה שזכה להבין‪ ,‬מצוה שקיים‪ ,‬אדם שאוהב אותו‪ ,‬כוח שניתן לו‪ ,‬התגברות שהצליח בה או חסד שקיבל‪ ,‬ואין צורך‬ ‫למצוא תשובה כנגד כל כאב‪ ,‬ואין הטוב שבצד אחד מוחק את החיסרון שבצד האחר‪ ,‬שמטרת ההתבוננות היא לתת מקום לשניהם‪ ,‬כדי שהחיסרון לא יתפוס‬ ‫לבדו את כל מבטו על חייו‪ ,‬ו מתוך כך יוכל לשוב אל הדברים שכתב ולהבחין בין המאורע עצמו‪ ,‬הרגש שהתעורר בעקבותיו והמסקנה שהסיק ממנו‪ ,‬למשל‪,‬‬ ‫יש הבדל בין ״לא הצלחתי בדבר זה״ לבין ״אינני מצליח בשום דבר״‪ ,‬ובין ״כעת קשה לי מאוד״ לבין ״לעולם לא אוכל להתקדם״‪ ,‬הכאב אמיתי וראוי להקשבה‪,‬‬ ‫אך המסקנה הכוללת שנולדה בשעת הכאב אינה בהכרח משקפת את כל המציאות‪ .‬כאשר הדברים מקבלים את מקומם‪ ,‬יכול האדם לשאול מתוך מבט מיושב‬ ‫יותר‪ :‬על מה עליי להתפלל? במה אפשר להשתדל? היכן אני זקוק לעזרה? ובמה עליי להתחזק באמונה ובביטחון‪ ,‬ולמסור לידי ה׳ את מה שאינו בשליטתי‪,‬‬ ‫בבחינת ״השלך על ה׳ יהבך והוא יכלכלך״ (תהילים נה‪ ,‬כג)? ולצד כל אלה — על מה כבר עתה ראוי לי להודות? בזמן שהאדם עושה את ההשתדלות המוטלת‬ ‫עליו‪ ,‬ובה בשעה זוכר שאין כל התוצאות מסורות בידו‪ .‬הוא רשאי לבקש עזרה‪ ,‬להתפלל ולהישען על בוראו‪ ,‬בלי לשאת לבדו בדאגתו את כל אשר עתיד‬ ‫לבוא‪ ,‬ו מתוך כך עשוי להתברר גם צעד קטן שביכולתו לעשות כעת‪ ,‬ומתוך הבהירות מתעורר בו כוח להמשיך‪ ,‬ואין הכוונה לכנות מצב חסר בשם שלמות‬ ‫מוחלטת‪ ,‬אלא להכיר בשלמות המסוימת שכבר נמצאת בו‪ .‬כשם שאין להתעלם מן הקושי‪ ,‬כך אין להתעלם מן החסד‪ ,‬האמת כוללת גם את מה שטרם נתקן‬ ‫וגם את הטוב שכבר נבנה; ומתוך ההכרה בשניהם יכול האדם להתפלל על החסר‪ ,‬להשתדל בתיקונו ולשמוח בטוב שניתן לו‪.‬‬ ‫ויש בזה עומק נוסף‪ :‬כאשר האדם מכוון את חייו לרצון ה׳‪ ,‬הוא מוצא ערך גם בעבודה שעדיין לא הגיעה לתוצאה המבוקשת‪ ,‬תפילה כנה‪ ,‬התגברות על מידה‬ ‫רעה ועמל בתורה הם עצמם עבודת ה׳‪ ,‬וגם אם עוד לא נושע‪ ,‬וגם אם עדיין עליו להתקדם‪ ,‬כבר עתה יש משמעות לעמלו ויש לו במה לשמוח‪ ,‬מתוך כך‬ ‫אפשר להבין כיצד שמחה וצער עשויים להתקיים בלב אחד‪ ,‬הצער נסב על החיסרון‪ ,‬ואילו השמחה נובעת מן הטוב ומן הקרבה לה׳ הקיימים גם באותה שעה‪.‬‬ ‫האדם מבקש שהחסר יתמלא‪ ,‬ובינתיים שואב כוח מן הטוב שכבר ניתן לו‪ ,‬ובהמשך נעמוד אי"ה ביתר הרחבה על הבחנה זו‪ ,‬ועל פי הדברים הללו מתבארים‬ ‫דברי המשנה‪ :‬״איזהו עשיר? השמח בחלקו‪ ,‬שנאמר‪ :‬יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך״ (אבות ד‪ ,‬א)‪ .‬העשירות שבמשנה נוגעת ליחסו של האדם אל חלקו‪ ,‬מי‬ ‫שמכיר בטוב שניתן לו מרגיש שיש בידו דבר יקר; ואילו מי שעיניו נתונות תמיד במה שעדיין לא השיג עלול לחיות בתחושת עניות גם כשנכסיו מרובים‪.‬‬ ‫השמחה בחלקו מעניקה גם לשאיפתו של האדם בסיס נכון‪ .‬הוא מבקש להתקדם מתוך הכרה בערך הקיים‪ ,‬וממנו הוא מוסיף ובונה‪ .‬ויהא לו היכולת לומר‪ :‬יש‬ ‫לי על מה להודות‪ ,‬ויש לי גם על מה להתפלל; זכיתי לטוב‪ ,‬ועדיין מוטל עליי להוציא את כוחותיי אל הפועל‪ ,‬רש״י‪ ,‬על הפסוק ״ושבחתי אני את השמחה״‬ ‫(קהלת ח‪ ,‬טו) ‪ ,‬מפרש‪ :‬״שיהא שמח בחלקו ועוסק בפקודים ישרים משמחי לב״‪ .‬בהמשך דבריו הוא מזהיר מפני הרדיפה אחר ממון‪ ,‬העלולה להביא לידי גזל‪,‬‬ ‫אונאה וריבית‪ .‬וכן מפני חוסר שביעות רצון בחיי הבית המביא לחיפוש אחר האסור‪ .‬ומדבריו עולה שהשמחה בחלקו שומרת על דרכו של האדם‪ ,‬כאשר הוא‬ ‫אינו מוצא טוב במה שניתן לו‪ ,‬תחושת החסר עלולה להשתלט על מחשבתו ולדחוף אותו לבקש את מילויה גם בדרכים שאינן ראויות‪ .‬ההכרה בערך חלקו‬ ‫מאפשרת לו לבקש את צרכיו מתוך יישוב הדעת ולשמור על גבולות התורה‪ .‬וכן פירש רש״י על הפסוק ״וטוב לב משתה תמיד״ (משלי טו‪ ,‬טו)‪ ,‬ששנותיו דומות‬ ‫לימי משתה‪ ,‬ללמד שיהא אדם שמח בחלקו‪ ,‬גם בתוך חיי היום־יום יכול האדם לטעום מן הטוב‪ .‬אין עליו להמתין עד שישיג דבר גדול שטרם הגיע לידו; כבר‬ ‫עתה יש בחלקו מתנות הראויות להכרה ולהודאה‪.‬‬ ‫מן הטוב שבחלקו אל נותן הטוב‬ ‫סיבה נוספת לכך שהאדם אינו מוצא מנוח ושמחה בחייו היא ההשוואה המתמדת לזולתו‪ .‬במקום להתבונן בחלקו‪ ,‬לפתח את הכוחות שחנן אותו השי״ת‬ ‫ולהוציאם אל הפועל‪ ,‬הוא מודד את עצמו לפי הצלחותיהם של אחרים‪ ,‬וכך עלול גם אדם בעל מעלות וכישרונות לחיות בתחושת חיסרון תמידית‪ :‬עיניו נשואות‬ ‫אל מה שניתן לחברו‪ ,‬והטוב שבידו אינו מקבל את מקומו בלבו‪ ,‬ועל דרך זו יש להתבונן בלשון הפסוק‪ :‬״ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה׳ אלקיך״ (דברים כו‪,‬‬ ‫יא)‪ ,‬וכך נאמר בסה"ק בית אהרן (פרשת כי תבוא) ‪ :‬״היינו שתשמח בבחינת טוב שלך אשר נתן לך״‪ ,‬ובהמשך‪ :‬״כפי הטוב שיש לך״‪ .‬יש כאן הכוונה להתבונן‬ ‫בטוב שניתן לאדם עצמו‪ :‬מה הפקיד הקב״ה בידי‪ ,‬במה זכיתי‪ ,‬וכיצד אוכל לעבוד אותו באמצעות המתנות הללו‪ .‬שפעמים שהאדם מכיר היטב את מעלות‬ ‫חברו‪ ,‬אך מתקשה לראות את מעלותיו שלו‪ ,‬ובדרך מליצה יש לומר לראות במעלת חברו ולא חסרונו נישט זיך אוועק מאכ'ן אויף דעם חשבון פון 'לראות‬ ‫מעלות חבירו' מיט א חסרון ומום בעצמו‪ ,‬זיי פאר דיר א גיטע חבר ולראות גם מעלות עצמו‪ ,‬העובדה שחברו נתברך בכישרון מסוים אינה גורעת מן הכוחות‬ ‫שהקב״ה העניק לו‪ ,‬עליו להכיר גם במה שניתן בידו‪ ,‬ולהיזהר שלא למעט בערכו מפני שעיניו נשואות תמיד אל מעלות הזולת‪ ,‬שכל אדם הכוחות משלו‪,‬‬ ‫אחריות משלו ותנאים שבתוכם הוא נקרא לעבוד את ה׳ שעבודתו היא להוציא אל הפועל את הטוב שהופקד בידו גם דבר הנראה קטן בעיניו עשוי להיות‬ ‫בעל ערך רב‪ ,‬יכולת להקשיב‪ ,‬סבלנות כלפי הזולת‪ ,‬נאמנות לתפקיד או התמדה בלימוד למרות הקושי‪ ,‬כאשר הוא מכיר בערכן של מעלות אלו ומשתמש בהן‬ ‫לעבודת בוראו‪ ,‬הוא מגלה שחלקו מלא אפשרויות של עשייה וברכה‪ ,‬ומתוך כך מתעוררת בו שמחה בטוב שניתן לו‪ ,‬ואפשר ללמוד ממעלותיו של חבר מזה‬ ‫שיהא אור חוזר לעצמו ולהתעורר מהן להתקדמות‪ ,‬ובה בשעה להכיר בערכו של חלקנו‪ ,‬השאלה המועילה היא‪ :‬מה אוכל ללמוד ממנו‪ ,‬וכיצד אשתמש בכך‬ ‫לפי כוחותיי ותפקידי? מתוך מבט זה‪ ,‬מעלת הזולת מעוררת לצמיחה‪ ,‬והשמחה בחלקנו מעניקה כוח לעמול‪ ,‬כפי שנתבאר‪ ,‬השמחה קשורה להרגשת השלמות‪.‬‬ ‫משום כך יש למחשבת האדם מקום מרכזי בעבודת השמחה‪ :‬כאשר מחשבתו נתונה תמיד במה שחסר לו לעומת אחרים‪ ,‬הוא מתקשה להרגיש בטוב שבידו;‬ ‫וכאשר הוא מתבונן בערך חלקו ובאפשרות לעבוד בו את ה׳‪ ,‬נפתח בלבו מקום לשמחה ‪.‬חידוש המבט אינו משנה בהכרח את מה שיש לו‪ ,‬אך הוא מגלה‬ ‫לו את ערכו‪.‬‬ ‫דרך נוספת לעורר את השמחה מתבארת (בספר רשפי אש) להרה״ק רבי מרדכי מנעשכיז זי״ע‪ ,‬על הפסוק ״ושמחת בכל הטוב״‪ .‬בדבריו מתבארות שלוש מדרגות‬ ‫בשמחה‪ ,‬המעמיקות את הכרת האדם מן הטובה שקיבל אל הקרבה לנותנה‪ ,‬במדרגה הראשונה האדם שמח בטובות העולם הזה שהקב״ה נותן לו‪ ,‬ומכיר‬ ‫שהן באות מאתו יתברך‪ .‬הוא נהנה מן הטוב‪ ,‬אך זוכר שאין הכול פרי כוחו ויגיעתו בלבד‪ ,‬הבריאות‪ ,‬הפרנסה ושאר הטובות שזכה להן מעוררות בו הודאה‬ ‫על חסדי ה׳‪ .‬כך השפע עצמו מחזק את הקשר עם נותנו ומעורר את האדם להשתמש בו כראוי‪ .‬במדרגה השניה האדם שמח בתורה ובעבודה שזכה להן‪ ,‬הוא‬ ‫מכיר שגם היכולת ללמוד‪ ,‬להתפלל ולהתגבר ניתנת לו מאת הבורא‪ ,‬המחיה אותו ונותן בו כוח‪ .‬כשהוא מצליח להבין דבר בתורה או להתגבר על רצונו‬ ‫ולעשות מצווה‪ ,‬הוא מתמלא הודאה שזכה לעבוד את ה׳‪ ,‬וזכה שכוחותיו ישמשו לעשיית רצונו ית' ככל שהוא מכיר בערכה של הזכות הזאת‪ ,‬כך מתעוררת‬ ‫בו שמחה בעבודתו‪ .‬ובמדרגה פנימית יותר‪ :‬״בכללות הטוב ישמח‪ ,‬שהוא בד׳ אלקיו‪ ,‬אשר משפיע בו חיות האלקיות״‪ .‬כאן עצם הקשר עם הקב״ה נעשה‬ ‫מקור לשמחה‪ .‬מתוך הטובות שקיבל‪ ,‬האדם מכיר במקור כל הטובות‪ ,‬המחיה אותו בכל עת‪ ,‬בבחינת ״כל הנשמה תהלל יה״ ‪ -‬על כל נשימה ונשימה‪ ,‬הוא‬ ‫מתבונן בכך שגם הנשימה הזאת והכוח הניתן לו ברגע זה הם מתנה מאת בוראו‪ ,‬כל עוד הוא חי‪ ,‬פתוחה לפניו האפשרות לפנות אל ה׳‪ ,‬להודות לו ולעשות‬ ‫את רצונו‪ ,‬הוא שמח בעצם הזכות להיות קשור לבוראו‪ ,‬לפנות אליו ולחיות לפניו‪ ,‬גם כאשר משאלה מסוימת טרם נתמלאה‪ ,‬נותר בידו הטוב היסודי הזה‪:‬‬ ‫חייו ניתנים לו מאת ה׳‪ ,‬וביכולתו להקדישם לעבודתו‪.‬‬ ‫ו לקרב את הדברים אל הלב‪ :‬כשאדם מקבל מתנה מאוהבו‪ ,‬הוא שמח בתועלת ובהנאה שיש בה‪ .‬ככל שהוא מתבונן יותר‪ ,‬הוא מרגיש גם את האהבה‬ ‫שהתגלתה בנתינתה‪ .‬המתנה נעשית עדות לקשר שביניהם‪ ,‬ועצם הקשר משמח אותו‪ .‬כך‪ ,‬בדרך עבודת ה׳‪ ,‬הטובה שקיבל מעוררת אותו להכיר בחסד‬ ‫הבורא‪ ,‬ומתוך ההכרה בחסד הוא מתקרב אל נותנו‪ .‬שלוש המדרגות מלמדות כיצד השמחה מעמיקה‪ :‬מן ההכרה בטובה הגשמית‪ ,‬אל השמחה בזכות התורה‬ ‫והעבודה‪ ,‬ועד לשמחה בעצם הקרבה אל הקב״ה‪ .‬ככל שהכרה זו חודרת אל הלב‪ ,‬מתבסס בו מקור של חיות שאינו תלוי רק בתוספת ממון או בהצלחה הנראית‬ ‫לעין‪ .‬גם כשחסר לו דבר מסוים‪ ,‬עדיין עומדת לו הזכות לפנות אל בוראו‪ ,‬ללמוד את תורתו ולעשות את רצונו‪ .‬גם נוסח ברכת השחר ״שעשה לי כל צרכי״‬ ‫יכול לעורר אותנו‪ ,‬בדרך התבוננות‪ ,‬להכיר בחסד שכבר ניתן לנו‪ .‬לצד הבקשות על מה שעוד חסר‪ ,‬אנו פותחים את היום בהודאה‪ .‬כך מתחנך הלב להבחין‬ ‫במתנות המלוות אותו‪ ,‬לקבל מהן כוח ולהמשיך מתוכן בתפילה ובעבודה‪ ,‬וזו דרך בקניין השמחה‪ :‬להכיר בטוב שכבר ניתן לנו‪ ,‬להתבונן בחסד המתגלה‬ ‫בו‪ ,‬ומתוך כך להעמיק את הקשר עם נותנו ‪ .‬השמחה בחלקנו מעניקה לנו כוח להוסיף ולתקן‪ ,‬מתוך ידיעה שכבר עתה יש בידינו טוב יקר‪ ,‬וביכולתנו לעבוד‬ ‫בו את ה׳ ולהתקרב אליו‪.‬‬ ‫ועתה נבוא אל שורשה הרוחני של השמחה‪ ,‬ונברר כיצד נותנים לו מקום בחיי המעשה‪ .‬אנו אומרים בכל בוקר‪ :‬״נשמה שנתת בי טהורה היא״‪ ,‬כדאי' ברמב״ן‪,‬‬ ‫עה"פ ״ויפח באפיו נשמת חיים״ (בראשית ב‪ ,‬ז) ‪ ,‬מבאר את מעלת הנפש‪ ,‬יסודה וסודה‪ ,‬ומסיים‪ :‬״כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו״‪ .‬דבריו מלמדים על מעלתה‬ ‫העליונה של הנשמה ועל זיקתה למקורה הרוחני‪ .‬שידיעה זו יכולה לשנות את המבט שבו האדם פותח את יומו‪ ,‬ולפעמים הוא מתעורר ומיד נזכר במה‬ ‫שמכביד עליו‪ :‬בחובותיו‪ ,‬בקשיים שבבית‪ ,‬בדבר שלא הצליח בו אתמול ובמה שעליו להספיק היום‪ ,‬כל או"א במצרים שלו בגדול כפי גדלו והקטן לפי קטנו‪,‬‬ ‫בתוך כל אלה הוא עלול לשכוח את עצם המתנה שניתנה בו — הנשמה טהורה וכוחות שבאמצעותם הוא יכול לעבוד את ה׳‪ ,‬לפיכך‪ ,‬בשעה שהוא אומר‬ ‫״נשמה שנתת בי טהורה היא״‪ ,‬יעצור לרגע וייתן את לבו גם היום ניתנו לי חיים‪ ,‬וגם היום יש בידי ללמוד‪ ,‬להתפלל‪ ,‬להיטיב ולתקן‪ .‬אין התבוננות זו מבטלת‬ ‫את הקשיים הממתינים לו‪ ,‬אך היא מוסיפה למבטו יסוד חשוב‪ :‬לצד מה שמוטל עליו לשאת‪ ,‬יש בו גם כוח לפעול ויש ערך למעשיו‪ ,‬אף אם אתמול נכשל‪ ,‬היום‬ ‫נפתחת לפניו אפשרות לשוב ולבחור בטוב‪ .‬ההכרה הזאת עשויה לעורר בו תקווה וחיות עוד קודם שהשתנה דבר בנסיבות חייו‪ .‬שעל הקב״ה נאמר‪ :‬״עז‬ ‫וחדוה במקומו״ (דברי הימים א טז‪ ,‬כז)‪ ,‬בדרך התבוננות אפשר להבין מכאן את בקשתה העמוקה של הנשמה לחיים של קרבה אל מקור הטוב‪ ,‬כאשר האדם נותן‬ ‫מקום לתורה‪ ,‬לתפילה ולחסד בתוך יומו‪ ,‬הוא מביא את כוחות נשמתו לידי ביטוי‪ ,‬ומתוך כך נפתח לפניו פתח לשמחה פנימית‪.‬‬ ‫כיצד עושים זאת בפועל? ראוי לבחור בכל יום מעשה אחד ולתת את הדעת למשמעותו‪ ,‬לפני לימוד קצר יחשוב‪ :‬עתה אני זוכה לעסוק בתורת ה׳ ולהבין דבר‬ ‫מרצונו‪ .‬לפני התפילה ישתדל לפנות את מחשבתו מן הטרדות ולהתייחד בלבו עם בוראו‪ ,‬מתוך הכרה‪ :‬יש לי אל מי לפנות; אני עומד לפני מי שמכיר את‬ ‫לבי‪ ,‬ויכול לשפוך לפניו גם את מה שקשה לי לומר לאחרים‪ .‬לפני מעשה חסד יתבונן‪ :‬בכוח שנתן לי הקב״ה אני יכול להקל כעת על אדם אחר ולהוסיף טוב‬ ‫בחייו‪ ,‬המחשבה הקצרה מחברת את המעשה אל תוכנו‪ ,‬ומעוררת את הלב להכיר בזכות הטמונה בו‪ ,‬כך הלימוד‪ ,‬התפילה והחסד מקבלים טעם של קרבה‪,‬‬ ‫ומתוך ההכרה הזאת יכולה להתעורר שמחת הנפש‪ ,‬ומאפשרת ללב להרגיש בזכות שבעשייתו‪ ,‬וגם לאחר המעשה כדאי להתעכב לרגע ולהכיר בטוב שנעשה‪,‬‬ ‫אדם שסיים ללמוד נוטה לעיתים לחשוב מיד על מה שלא הספיק; מי שהתגבר על כעסו עשוי לזכור דווקא את הפעמים שבהן נכשל‪ .‬אולם ראוי שייתן מקום‬ ‫גם לקניין של אותה שעה‪ :‬למדתי דבר בתורה; זכיתי לדבר בנחת; הקשבתי לאדם שהיה זקוק לי‪ .‬ההכרה הזאת מלווה בהודאה לה׳ על הכוח שנתן לו‪ ,‬ומחזקת‬ ‫בו את הרצון להמשיך‪ ,‬ושורש השמחה זקוק אפוא לטיפוח ולגילוי‪ ,‬לעיתים העבודה היא להסיר מחיצה של קנאה‪ ,‬השוואה או רדיפה אחר מה שאינו שלו‪,‬‬ ‫כאשר האדם מבחין שהוא עסוק שוב בהצלחת חברו‪ ,‬יוכל להפנות את מחשבתו לשאלה‪ :‬מה ניתן בידי לעשות כעת? איזו מצווה‪ ,‬אחריות או טובה ממתינה‬ ‫דווקא לי? כך הוא משיב את כוחותיו מן ההשוואה אל עבודתו שלו‪ ,‬ולעיתים העבודה היא לבנות הרגל קבוע‪ :‬זמן קצר ללימוד‪ ,‬ברכה אחת בכוונה‪ ,‬תפילה‬ ‫במילים אישיות או מעשה חסד יומי‪ .‬אין צורך להמתין להתעוררות גדולה כדי להתחיל‪ .‬מעשה קטן שחוזרים עליו בנאמנות נותן לרצון הפנימי מקום ממשי‬ ‫בתוך החיים‪ .‬גם אם השמחה אינה מורגשת מיד‪ ,‬ערכו של המעשה עומד בעינו‪ ,‬והוא יכול להכין את הלב להרגיש את הטוב שבהמשך‪ ,‬שהקב״ה נתן לנו את‬ ‫התורה הקדושה‪ ,‬שעל ידה אנו יכולים להתקרב אליו‪ ,‬כמאמר הכתוב‪ :‬״כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו״ (משלי ד‪ ,‬ב)‪ .‬התורה מלמדת אותנו את רצונו‬ ‫יתברך ומאפשרת לנו לכוון אליו את מחשבותינו‪ ,‬רצונותינו ומעשינו‪ .‬האדם הוא נברא מוגבל‪ ,‬ימיו קצובים והבנתו מצומצמת; ואף על פי כן‪ ,‬ברוב טובו‬ ‫וחסדו נתן לו הקב״ה דרך לעבוד אותו ולהידבק בו‪.‬‬ ‫וכן יש להתבונן בגודל המתנה‪ :‬בתוך יום רגיל‪ ,‬באמצעות מעשה שביכולתו לעשות‪ ,‬האדם זוכה לקיים את רצון בוראו‪ ,‬הוא נותן צדקה מכספו‪ ,‬שומר את פיו‬ ‫מדיבור אסור‪ ,‬מכבד את הוריו או עמל להבין שורה בתורה ‪ -‬ובמעשים הללו נעשים כוחותיו הגשמיים כלי לעבודת ה׳‪ .‬גם שעה שנראית פשוטה מקבלת‬ ‫תוכן של קדושה וערך נצחי‪ ,‬ככל שהכרה זו מלווה את מעשיו‪ ,‬מתווספת חיות לעבודתו‪ .‬הוא לומד לראות בכל יום אפשרויות של קרבה‪ ,‬ולהכיר בכך שגם‬ ‫בתוך טרדותיו ניתנת לו הזכות לעשות נחת רוח ליוצרו‪ ,‬זו הדרך לתת לשמחת הנשמה מקום בחיי המעשה‪ :‬לזכור את המתנה שניתנה בו‪ ,‬לבחור בטוב‬ ‫שביכולתו לעשות‪ ,‬ולהודות על הזכות להוציאו אל הפועל‪.‬‬ ‫השמחה במצווה — עבודה שהיא עצמה שכר‬ ‫השמחה בעשיית המצווה היא חלק מעבודת ה׳‪ ,‬וכפי שפסק הרמב״ם ״השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא־ל שצוה בהן עבודה גדולה היא״‬ ‫(הל' לולב ח‪ ,‬טו) האדם מתבונן בזכות שניתנה לו לעשות את רצון בוראו‪ ,‬ומתוך אהבתו אליו הוא שמח בקיום מצוותו‪ .‬כך מתווספת למעשה המצווה עבודה‬ ‫שבלב ‪ -‬הכרת ערכה ושמחה בעשייתה‪ ,‬ומתוך כך אפשר להבין כיצד השמחה עצמה נעשית גם שכר יקר בעיני האדם‪ .‬בבניהו בן יהוידע (סוטה יד‪ ).‬בשם‬ ‫בנו רבי יעקב‪ ,‬מבואר שהצדיקים מבקשים לזכות לשמחה באמצעות המצוות‪ ,‬מפני שיודעים שהקב״ה חפץ בשמחת עבדיו‪ .‬אין זו בקשת פרס הנפרד מן‬ ‫העבודה‪ ,‬שהרי השמחה עצמה רצויה לפניו יתברך‪ .‬בדרך זו הוא מבאר את מאמר חז״ל‪ :‬״שכר מצוה מצוה״ ‪ -‬קיום המצווה מזכה את האדם בשמחה‪ ,‬שהיא‬ ‫עצמה מצווה נוספת‪.‬‬ ‫ולמעשה‪ ,‬לאחר שזכה האדם ללמוד‪ ,‬להתפלל או לעשות חסד‪ ,‬ייתן את לבו לטוב שזכה בו ועשיתי את רצון בוראי‪ ,‬וזכיתי להשתמש בכוחותיי לעבודתו ‪.‬עצם‬ ‫ההכרה הזאת יכולה להעניק לו חיות ורצון להוסיף‪ ,‬וזו השמחה שהיא גם עבודה וגם שכר שהאדם שמח בזכות לעבוד את ה׳‪ ,‬ושמחתו מקרבת אותו להמשך‬ ‫העבודה‪ .‬וכן מבאר רבנו בחיי (דברים כח‪ ,‬מז)‪ ,‬שהשמחה במעשה המצווה היא מצווה בפני עצמה‪ ,‬ויש עליה שכר מלבד שכר המצווה‪ .‬נמצא שהשמחה עצמה‬ ‫היא חלק מעבודת האדם‪ ,‬ו משום כך הם רואים בשמחה הנולדת מן המצווה שכר יקר‪ .‬בקשתם לשמחה היא בקשה לזכות לעוד עבודה הרצויה לפניו יתברך‪.‬‬ ‫בדרך זו הוא מבאר את מאמר המשנה ״שכר מצוה מצוה״ (אבות ד‪ ,‬ב)‪ :‬המצווה מולידה שמחה‪ ,‬והשמחה עצמה היא מצווה נוספת‪ .‬העבודה הראשונה פותחת‬ ‫לפני האדם פתח לעבודת ה׳ בחיות ובאהבה‪ .‬עוד מבואר שם שבמצוות התלויות בארץ נמשכת שמחה יתרה‪ ,‬כלשונו‪ :‬״עשר ידות על שאר מצות״‪ .‬הוא מביא‬ ‫את שמחת מעשר שני‪ ,‬שנאמר בו ״ושמחת אתה וביתך״ (דברים יד‪ ,‬כו)‪ ,‬את שמחת הביכורים‪ ,‬״ושמחת בכל הטוב״ (שם כו‪ ,‬יא)‪ ,‬ואת שמחת העלייה לרגל‪ ,‬על‬ ‫פי זה הוא מבאר שמשה רבנו השתוקק לקיים את מצוות הארץ גם כדי לזכות לשמחה הגדולה הנמשכת מהן‪.‬‬ ‫ומכאן דרך למעשה‪ :‬לקיים את המצווה מתוך נאמנות‪ ,‬ולתת את הדעת גם על הזכות שבה‪ .‬לפני הלימוד‪ ,‬התפילה או מעשה החסד‪ ,‬יעצור האדם לרגע ויזכור‪:‬‬ ‫זכיתי עתה לעשות את רצון ה׳; ניתנה לי אפשרות להוסיף טוב ולהתקרב אליו‪ .‬לעיתים השמחה קודמת למעשה ומחיה אותו‪ ,‬ולעיתים המעשה וההתבוננות‬ ‫בזכותו מעוררים את השמחה‪ .‬כך נבנית העבודה‪ :‬מצווה מעוררת קרבה‪ ,‬הקרבה מולידה שמחה‪ ,‬והשמחה נותנת כוח להוסיף בתורה ובמצוות‪.‬‬ ‫השמחה מגלה כוחות נעלמים‬ ‫ואע"פ השמחה פנימית היא‪ ,‬אך השפעתה ניכרת גם בגוף ובמעשים‪ .‬נאמר‪ :‬״לב שמח ייטב גהה ורוח נכאה תיבש גרם״ (משלי יז‪ ,‬כב)‪ .‬האבן עזרא מפרש‬ ‫שהלב השמח בחלקו מיטיב לגוף‪ ,‬ורש״י מדגיש את הארת הפנים‪ ,‬הטוב המורגש בלב נותן את אותותיו בחיותו של האדם‪ .‬בדברי חיים (חנוכה) מבואר‬ ‫שהשמחה היא ״בעצם הנפש״‪ ,‬ולעיתים מרוב שמחה אין האדם יכול לעוצרה בלבו‪ ,‬והוא רוקד ומוחא כף‪ ,‬עד ״שגם איבריו החיצונים נתפעלים מהשמחה״‪.‬‬ ‫השמחה מתעוררת בפנים ומתפשטת אל איברי הגוף‪ ,‬ו מכאן שגם שמחה שקטה עשויה להיות עמוקה מאוד‪ ,‬אף שאינה מתבטאת בתנועות ניכרות‪ .‬וכן‬ ‫בתורת חיים (פרשת בשלח) מבואר העניין ביתר עומק‪ :‬״כאשר ישמח האדם בנפשו‪ ,‬אזי יגלה כל מצפוני לבבו שהי׳ בסוד נעלם בנפשו״‪ ,‬ובהמשך‪ :‬״השמחה‬ ‫פועלת גילוי אור העצמות וממילא נגלה כל בחי׳ ההעלם״‪ ,‬העונג והחדווה שבעצם הנפש מתעוררים ומתפשטים מן ההעלם אל הגילוי‪ .‬אפשר להמחיש זאת‬ ‫באב המשיא את בנו יחידו‪ .‬בשמחתו הוא עשוי לרקוד בחיות ובעוז שאינם ניכרים בו בימים רגילים‪ ,‬לא באותה שעה למד לרקוד; השמחה פתחה פתח לכוחות‬ ‫שהיו חבויים בו‪ .‬כך עשויה השמחה לגלות נדיבות‪ ,‬כישרון‪ ,‬רצון ללמוד וכוח להתאמץ‪ .‬כאשר האדם מכיר בטוב שבחייו ובערך עבודתו‪ ,‬מתעורר בו רצון‬ ‫לתת מעצמו‪ .‬כוחות שהיו מכוסים תחת דאגה או רפיון מקבלים מקום להתגלות‪.‬‬ ‫על כוחה של שמחת הנפש ביאר רבנו בחיי (בראשית כז‪ ,‬ד)‪ ,‬בעניין בקשת יצחק אבינו ע״ה‪ :‬״ועשה לי מטעמים… בעבור תברכך נפשי״‪ .‬כוונת יצחק הייתה‬ ‫להביא את נפשו לידי שמחה‪ ,‬שכן ״בהתחזק כוחות הגוף יתעוררו כוחות הנפש‪ ,‬ומתוך שמחת הנפש תחול עליו רוח הקודש״‪ .‬בהמשך דבריו הוא מביא את‬ ‫מאמר חז״ל שאין השכינה שורה מתוך עצלות ועצבות אלא מתוך שמחה‪ .‬מדבריו למדנו ששמחת הנפש מכשירה את האדם לקבלת השראה רוחנית‪ .‬אף‬ ‫צורכי הגוף מסייעים לעבודה זו כאשר הם מכוונים לתכליתה‪ ,‬כמו שהאדם מחזק את גופו ומרחיב את דעתו כדי שיוכל לעבוד את ה׳ בחיות ובשמחה‪ .‬לפיכך‪,‬‬ ‫לצד ההתבוננות בגודל הזכות שבעבודה‪ ,‬יש מקום גם למעשים ראויים המסייעים לנפש להתעורר‪ .‬ההנאה הגשמית יכולה לשמש כלי לשמחה של מצווה‪,‬‬ ‫כאשר האדם מכוון אותה לעבודת בוראו‪ .‬וכן כתב רבנו בחיי על הפסוק ״ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו״ (שמות כד‪ ,‬יא)‪ ,‬באחד מפירושיו בשם רבי דן‪ :‬״ונהנים‬ ‫ושמחים שמחת הנפש כמי שנהנה ושמח באכילה ושתיה״‪ .‬כשם שיש הנאה המורגשת בגוף‪ ,‬כך יש עונג ושמחה הנוגעים לנפש עצמה‪ ,‬הרוחניות יכולה‬ ‫להיעשות חיות פנימית שהאדם טועם ושמח בה; וככל שהוא נותן את לבו לטוב הזה ומטפחו בעבודתו התמידית‪ ,‬הוא בונה בקרבו מקור של כוח גם לימים‬ ‫שבהם הדרך נסתרת מעיניו‪.‬‬ ‫לברר את תוכן השמחה‬ ‫אף שהשמחה מושרשת בחיי הנשמה‪ ,‬האדם נברא בגוף‪ ,‬וטבעו עשוי להכביד עליו ולהביאו לידי עצלות ורפיון‪ .‬לפעמים הוא מכיר בערך התורה והמצוות ואף‬ ‫משתוקק לעסוק בהן‪ ,‬אך בפועל דוחה את תחילת הלימוד‪ ,‬מתפזר בתפילתו או מניח לטרדות היום למלא את כל זמנו‪ .‬חצי שעה עוברת כאן ושעה שם‪ ,‬ובסוף‬ ‫היום הוא מצטער על שלא עשה את אשר ביקש לעשות‪ ,‬אין להסיק מכך שאין בו רצון אמיתי לעבודת ה׳‪ ,‬אולם עליו לתת לרצונו צורה מעשית‪ ,‬כדי שיוכל‬ ‫לפעול גם בשעה שההתעוררות חלשה ‪.‬הרצון זקוק לכיוון ברור ולמעשה שבו יוכל להתגלות‪.‬‬ ‫בהדרכה שהובאה בספר הדרכות ישרות (דף קנ״ד) מתבארת עצה לכך‪ :‬שיתבונן האדם בעבודתו‪ ,‬יברר מה מוטל עליו לעשות ויציב לעצמו מטרה שאליה‬ ‫הוא מבקש להגיע בלימוד התורה ובשאר ענייני העבודה‪ .‬השאיפה מעניקה כיוון לעמלו ומעוררת אותו להזדרז‪ ,‬כדי להתקרב בכל יום אל מה שקיבל עליו‪,‬‬ ‫ולמעשה‪ ,‬במקום להסתפק במחשבה כללית שצריך ללמוד יותר‪ ,‬יקבע מה ברצונו ללמוד‪ ,‬מתי יתחיל ומה ישתדל להשלים‪ ,‬יבחר דבר המתאים לכוחותיו‪ :‬לברר‬ ‫עניין אחד‪ ,‬לחזור על מה שלמד או לשמור על זמן קבוע של לימוד‪ .‬בתפילה יוכל לבחור ברכה אחת שבה ישתדל לכוון; ובעבודת המידות — מצב מסוים שבו‬ ‫יתרגל להשיב בנחת‪ .‬כך נעשית השאיפה לדבר שאפשר להתחיל בו כבר היום‪ .‬ויסוד סדר העבודה מתבאר בדברי המהר״ל (בנתיבות עולם‪ ,‬נתיב הזריזות פ"ב)‪,‬‬ ‫בביאור המשנה‪ :‬״הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים״ (אבות ה‪ ,‬כ)‪ .‬שמבאר שיש כאן שלבים ביציאת האדם מכבדות‬ ‫טבעו אל הפעולה‪ :‬״עז כנמר״ ‪ -‬לעורר את עצמו לפעול; ״קל כנשר״ ‪ -‬לקום מעצלותו; ״רץ כצבי״ ‪ -‬להתקדם אל המעשה; ו״גבור כארי״ ‪ -‬לעשות את‬ ‫המעשה עצמו בכוח ובזריזות‪ ,‬תכלית כל אלה היא להתגבר על המונע הגשמי ולעשות את רצון אביו שבשמים‪.‬‬ ‫על פי דבריו אפשר להציע דרך מעשית‪ :‬תחילה יעורר האדם את רצונו בהתבוננות בערך העבודה שלפניו; לאחר מכן יקום ויכין את הנדרש לה; ייגש למעשה‬ ‫בלי להרבות בדחיות; וכשהתחיל‪ ,‬ישתדל לעסוק בו בנאמנות‪ .‬למשל‪ ,‬יזכור את הזכות שבלימוד‪ ,‬יפנה את ההפרעות‪ ,‬יפתח את הספר ויעסוק בעניין שקבע‬ ‫לעצמו‪ .‬כל שלב מקרב את הרצון אל קיומו בפועל‪ ,‬ומתוך המעשה יכולה להתעורר גם השמחה‪ .‬כשהאדם רואה שהצליח לשמור על זמן הלימוד‪ ,‬להבין דבר‬ ‫או להתגבר על נטייה שעיכבה אותו‪ ,‬הוא מכיר שקנה דבר בנפשו‪ .‬גם אם ההתקדמות קטנה‪ ,‬יש בה טוב ממשי‪ .‬ההכרה הזאת מעניקה לו כוח לשוב ולעמול‪,‬‬ ‫ומתוך ההתמדה עשויים להתגלות הבנה חדשה וטעם מחודש בעבודתו‪ ,‬אין למדוד כל יום לפי עוצמת ההתלהבות שבו‪ ,‬יש יום שההתחדשות היא בהבנה‬ ‫עמוקה‪ ,‬ויש יום שעיקר מעלתו הוא הנאמנות לעבודה בתוך הקושי‪ ,‬גם עצם ההתגברות וההתמדה הן קניין שיש להכיר בערכו ולשמוח בו‪ ,‬אמנם‪ ,‬כדי לעמוד‬ ‫על טיבה של שמחה זו נצרך בירור נוסף‪ ,‬בפנים יפות (דברים יב‪ ,‬טו) נתבאר שעל האדם לזכך את מחשבתו‪ ,‬כדי שלא תתערב בשמחת הנפש בקשת תענוג‬ ‫הגוף וכבוד עצמו‪ .‬הוא מפרש בדרך זו את הפסוק ״ולא שמחת אויבי לי״ ‪ -‬שלא יערב היצר הרע את השמחה הגופנית בתוך שמחת הקודש‪ .‬פעמים שאדם‬ ‫שמח בלימודו מפני שזכה להבין דבר בתורה‪ ,‬ופעמים שמעורבת בשמחתו גם ההרגשה שהוכיח את כישרונו או זכה להערכה‪ .‬עבודתו היא לברר את מבוקשו‬ ‫ולהעמיק את הכרתו בזכות שבעצם הלימוד ובעשיית רצון ה׳‪ .‬יוכל לשאול את עצמו‪ :‬גם כשאין איש רואה את עמלי‪ ,‬האם אני נותן את לבי לכך שזכיתי‬ ‫לעסוק בתורה? גם כשלא הצלחתי כפי שקיוויתי‪ ,‬האם אני מכיר בערך היגיעה שהשקעתי בה? התבוננות זו מעמיקה את השמחה ומבססת אותה בתוכן‬ ‫העבודה‪ .‬ההצלחה וההערכה יכולות לעודד את האדם‪ ,‬אך לצד אלה הוא לומד לשמוח בעצם הזכות לעבוד את בוראו‪ .‬אף בשעה שהלימוד קשה לו והישגיו‬ ‫אינם ניכרים‪ ,‬הוא עוסק בתורת ה׳ ועמל להבינה‪ ,‬במלבי״ם (ישעיהו כד‪ ,‬יא) מתוארת שמחת הלב כאורה המאירה את הנפש‪ ,‬וברד״ק על הפסוק ״פקודי ה׳ ישרים‬ ‫משמחי לב״ (תהילים יט‪ ,‬ט) ‪ ,‬נאמר‪ :‬״וכאשר יגבר על הגוף וינהגהו בדרכי השכל‪ ,‬אין שמחה בעולם כשמחה ההיא‪ ,‬והיא שמחת הנפש״‪ .‬יש לאדם שמחה מיוחדת‬ ‫כאשר הוא זוכה לכוון את כוחותיו אל תכליתם‪ .‬כשהוא מתגבר על רצון המרחיק אותו מעבודתו‪ ,‬מקיים מצווה או מבין דבר בתורה‪ ,‬מתגלה בו טוב השייך‬ ‫לעצם בניין נפשו‪ .‬הוא מכיר שחייו מכוונים לתכלית ושיש ערך למעשיו‪ ,‬שמחה זו יכולה להתקיים גם לצד קושי‪ ,‬ולעיתים דווקא ההתגברות שבתוך הקושי‬ ‫מעמיקה אותה‪ .‬כאשר האדם עמל בדבר שאינו בא לו בנקל ובכל זאת זוכה לעשות את רצון בוראו‪ ,‬הוא קונה בנפשו כוח של נאמנות והתמדה‪ ,‬מתוך כך‬ ‫הוא יכול להכיר בערכה המיוחד של עבודתו‪ :‬גם בתוך התנאים שניתנו לי הצלחתי להתקרב אל ה׳ ולעשות את רצונו‪ .‬ובדרך זו אפשר לקשר לענייננו את‬ ‫מאמר חז״ל‪ :‬״לפום צערא אגרא״ (אבות ה‪ ,‬כג) ‪ .‬המאמר עוסק בשכר הניתן לפי העמל והקושי; ובעבודת הנפש אפשר להוסיף‪ ,‬שההכרה בערך העמל עשויה‬ ‫להיות בעצמה מקור לשמחה‪ ,‬האדם שמח בשלמות שקנה מתוך התמודדותו‪ ,‬ובזכות לעבוד את ה׳ מתוך חלקו המיוחד לו‪ ,‬גם כשהכאב עדיין מורגש‪ ,‬יש בידו‬ ‫קניין יקר לשמוח בו‪ :‬בתוך הקושי גילה כוחות‪ ,‬התחזק באמונתו והוסיף מעשה של קרבה לבוראו‪.‬‬ ‫בעבודת השמחה נצרכים דעת והבחנה‪ ,‬היעב״ץ (בלחם שמים על אבות ה‪ ,‬יא) ‪ ,‬מעמיד זה לצד זה את פסוקי שלמה המלך‪ :‬״טוב כעס משחוק״‪ ,‬״לב חכמים בבית‬ ‫אבל״‪ ,‬״ולשמחה מה זֹה עושה״‪ ,‬ולעומתם‪ :‬״ושבחתי אני את השמחה״‪ .‬אין המקראות סותרים זה את זה‪ ,‬שכן כל אחד עוסק בבחינה אחרת ובמקום הראוי לה‪.‬‬ ‫יש שחוק של קלות ראש ויש שמחה של מצווה; יש עצבות המחלישה את האדם ויש כאב המעורר אותו לתשובה ולתיקון‪ ,‬וכלשון היעב״ץ‪ :‬״וזהו גדר החכם‬ ‫האמתי‪ ,‬שיודע להשתמש בכל מדה בדעה והשכל‪ ,‬במדה ובמשקל‪ ,‬לפי האדם והשעה והענין המצטרך״‪ ,‬עבודת המידות היא להעמיד כל רגש במקומו ולכוונו‬ ‫על פי דעת תורה‪ .‬השמחה הראויה נותנת כוח למלא את האחריות המוטלת על האדם‪ ,‬להתקרב אל בוראו ולהיטיב עם זולתו‪ ,‬וכן בסה"ק פרי הארץ (פרשת‬ ‫נח) מודגש שהמידות צריכות לצמוח מתוך יראת ה׳ ואמונה‪ .‬אין די בכך שהאדם יחליט שהוא רוצה להגיע להתפעלות מסוימת; עליו להעמיד את עצמו לפני‬ ‫הבורא ולחזק את אמונתו‪ ,‬ואז ״מה שנמשך אח״כ מן האמונה איזה אהבה או שמחה או כל מדה ומדה המה אמתיים״‪ ,‬דברים אלו מבררים את יסוד עבודת‬ ‫השמחה‪ .‬בהתבוננותנו עלינו לבקש להכיר באמת בזכות לעבוד את ה׳ ולהתקרב אליו‪ .‬כאשר האדם מקבל עליו את רצון בוראו גם במקום שהדבר דורש ממנו‬ ‫מאמץ וויתור‪ ,‬שמחתו בעבודה מקבלת יסוד עמוק‪ ,‬שהיראה מכוונת את דרכו‪ ,‬ומתוכה יכולה לצמוח שמחה של קרבה‪ .‬במי השילוח (חלק ב‪ ,‬פרשת וארא) מתבאר‬ ‫הפסוק ״אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה״ בדרך נוספת‪ ,‬הצדיק מכלכל את דרכיו על פי כללי התורה‪ ,‬ודברי התורה מאירים לו את הדרך‪ ,‬״ישרי לב״ הם מי‬ ‫שלבם נמשך אחר רצון השי״ת‪ ,‬ועומק מבוקשם הוא להיות נכנעים לפניו‪ ,‬הוא מביא את מאמר חז״ל על דוד המלך‪ :‬״כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה״‬ ‫(שבת נו‪ ,).‬ומדגיש כי לבו היה נמשך אחר רצון ה׳‪ ,‬״ותמיד מוסכם בלבו להיות מנוצח מהשי״ת״‪ ,‬לכך הוא מצרף את הפסוק ״למען תצדק בדברך תזכה בשפטך״‬ ‫(תהילים נא‪ ,‬ו)‪ ,‬את העניין המבואר בסנהדרין (קז‪ ,).‬ואת הלשון שהוא מביא מן הזוהר‪( ,‬בפ' משפטים) ״דלא לימרו עבדא זכי למריה״‪ .‬בדרך זו דורש גם את הפסוק‬ ‫״דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו״ (שיר השירים ה‪ ,‬ד) ‪ .‬״מן החור״ רומז לדברים שאינם מיופים במראם החיצוני‪ ,‬ואף בהם מתברר בעומק רצון ה׳‪ .‬לשונו‬ ‫שם עוסקת במדרגה עמוקה של פנימיות ההנהגה; אין ללמוד ממנה היתר לסטות מדברי התורה מכוח הרגשה אישית של כוונה טובה‪ .‬ההוראה לעבודתנו‬ ‫היא להשתדל להיות ישרים לפני הקב״ה‪ :‬להקשיב‪ ,‬להודות בטעות ולתקן את הטעון תיקון‪ .‬כאשר האדם אינו מוכרח להצדיק את עצמו בכל מחיר‪ ,‬לבו פנוי‬ ‫יותר לקבל את האמת ולעשות את רצון בוראו‪ .‬מתוך ישרות זו מתגלה השמחה שבקשר עמו‪.‬‬ ‫אמת חסד ושלום‬ ‫גם דרך הנהגתו של האדם עם הבריות שייכת לשורש השמחה‪ ,‬בספר החינוך (מצווה ע״ד‪ ,‬הרחקה מן השקר) מבואר שהברכה חלה על המתדמים למידותיו הטובות‬ ‫של הקב״ה‪ :‬נוהגים באמת‪ ,‬מרחמים וגומלים חסדים‪ .‬כנגד זה הוא מתאר את השקר כדרך המביאה את היפך הברכה‪ ,‬וכותב‪ :‬״והפך השמחה והשלום והתענוג‬ ‫שהם אתו‪ ,‬הוא הדאגה והקטטה והצער״‪ .‬החינוך מבאר שהדיבור על מידות הבורא הוא ״על צד המקבלים״‪ .‬לענייננו למדנו‪ ,‬שהאדם מכשיר את חייו לקבלת‬ ‫הברכה כאשר הוא הולך בדרך של אמת‪ ,‬חסד ושלום‪ .‬שמחת הנפש קשורה אפוא גם לאופן שבו הוא חי‪ ,‬מדבר ונוהג עם זולתו‪ .‬כדאי' בערבי נחל (פרשת‬ ‫תולדות)‪ ,‬בערבי נחל (פרשת תולדות)‪ ,‬בהביאו מדברי נזר הקודש ‪,‬מתבאר הפסוק ״אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה״ (תהילים צז‪ ,‬יא)‪ ,‬על ידי המצוות שבין‬ ‫אדם למקום זוכה האדם לבחינת אור‪ ,‬ועל ידי המצוות שבין אדם לחברו הוא זוכה לבחינת שמחה‪ .‬הדברים מתבארים שם על דרך הסוד‪ :‬בחינת האור קשורה‬ ‫לאות ו׳ שבשם הוי״ה‪ ,‬ובחינת השמחה לאות ה׳ האחרונה‪ ,‬בחינת המלכות‪ ,‬הנמשלת ללבנה המקבלת את אורה‪ .‬השמחה קשורה למילוי החיסרון — כאשר‬ ‫המקבל זוכה לשפע המשלים אותו‪.‬‬ ‫ובעבודת האדם אפשר לקרב את הדברים כך‪ :‬כשאדם מיטיב עם חברו‪ ,‬הוא מסייע למלא חיסרון ממשי בחייו‪ .‬הוא נותן לנצרך‪ ,‬מקשיב למצטער‪ ,‬מעודד את‬ ‫מי שנחלש או מקל על מי שנושא בעול‪ .‬מתוך כך מתעוררת שמחה אצל המקבל‪ ,‬וגם הנותן זוכה להכיר בטוב שבכוחו לעשות ובזכות שניתנה לו להיות שליח‬ ‫להיטיב‪ ,‬הנתינה מגלה לאדם שגם כאשר הוא עצמו חסר וזקוק לישועה‪ ,‬עדיין יש בידו טוב שביכולתו להעניק ‪.‬הכרה זו מרחיבה את לבו‪ :‬לצד בקשותיו‬ ‫וצרכיו‪ ,‬יש לו גם שליחות ויכולת להשפיע‪ .‬כך יכולה ההטבה לזולת לעורר בו תחושת ערך ושלמות‪ ,‬ומתוכה שמחת הנפש‪ ,‬שהתורה מאירה לאדם את דרכו‪,‬‬ ‫והחסד מעורר אותו להפנות מכוחותיו אל זולתו‪ .‬כאשר הוא זוכה להקשיב‪ ,‬לעודד ולהיטיב‪ ,‬מתגלה בו כוח הנתינה‪ .‬הוא מכיר בכך שיש בידו להוסיף טוב‬ ‫בעולם‪ ,‬ומתוך כך מתרחבת נפשו‪ .‬פעמים שאדם השרוי בדאגה שקוע כל כולו במה שחסר לו‪ .‬מעשה חסד עשוי לפתוח לפניו מבט נוסף‪ :‬גם במצבי הנוכחי‬ ‫יש לי מה לתת; גם עתה יכול אדם אחר לקבל ממני כוח‪ .‬ההכרה הזאת מעניקה משמעות למעשיו ומעוררת בו שמחה‪.‬‬ ‫אמונה ושמחה בשעת הסתר‬ ‫מן האמור מתבאר שצער ושמחה יכולים להתקיים בלב האדם בשעה אחת‪ .‬הצער מתייחס לדבר החסר או הכואב‪ ,‬ואילו השמחה נובעת מן הטוב הקיים גם‬ ‫בתוך אותו מצב‪ .‬אדם מצטער על כישלונו‪ ,‬ובה בשעה שמח שזכה להכיר בו ולפתוח בדרך של תשובה‪ .‬הוא כואב על חורבן בית המקדש‪ ,‬ובתוך כך מוצא‬ ‫חיות בעצם הגעגועים לקרבת ה׳ ולגילוי שכינתו‪ ,‬במשנה נאמר‪ :‬״חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה״ (ברכות ט‪ ,‬ה)‪ ,‬ובגמרא ביארו‪ :‬״לקבולינהו‬ ‫בשמחה״ (ברכות ס‪ .):‬ש הברכה עצמה נותנת מקום להבחנה בין הטובה לרעה‪ :‬על הרעה מברכים ״דיין האמת״‪ ,‬ועל הטובה את הברכה הראויה לה‪ .‬לצד‬ ‫ההכרה בכאב‪ ,‬האדם נקרא לקבל את הנהגת בוראו באמונה‪ .‬השמחה מתייחסת אל הקשר עם הקב״ה ואל האמון בהנהגתו‪ ,‬והצער מתייחס אל המאורע‬ ‫הכואב‪ .‬משום כך יכול לב אחד לשאת את שניהם‪ .‬זו עבודה עמוקה‪ ,‬הנבנית לפי כוחותיו ומדרגתו של האדם‪ ,‬ולעיתים עצם היכולת להתפלל מתוך הכאב היא‬ ‫ביטוי לקשר הנשמר בתוכו‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬יש עצבות המקיפה את כל מבטו של האדם‪ ,‬החיסרון המסוים נעשה בעיניו לחיסרון הכול‪ :‬הוא מתקשה להכיר בטוב‬ ‫שברשותו ומרגיש שאין טעם בעמלו‪ .‬במובן זה העצבות עומדת כנגד השמחה ‪ -‬השמחה פותחת את הלב לטוב ולעשייה‪ ,‬והעצבות סוגרת אותו בתוך הרגשת‬ ‫החסר‪ .‬ועל הבחנה זו מובא דבר נפלא (במאורן של ישראל תהילים)‪ ,‬בשם הרה״ק הישמח ישראל מאלכסנדר זי״ע‪ .‬בימי אבלותו על אביו שאל מדוע נצרכה התורה‬ ‫לצוות על האבלות‪ ,‬והרי צערו של אדם על פטירת קרובו הוא דבר טבעי‪ .‬וביאר שהכאב הטבעי עלול להביא לידי עצבות וייאוש‪ ,‬ואילו התורה נתנה לאבלות‬ ‫צורה של מצווה ושל עבודת ה׳‪ .‬והוסיף שאבלות שבתורה היא מבחינת שבירת הלב ולא מבחינת עצבות‪.‬‬ ‫עומק הדברים הוא שהתורה נותנת לאדם דרך לעמוד לפני הקב״ה גם בתוך צערו‪ .‬היא מעניקה סדר של עבודה בתוך הכאב‪ :‬אף בשעה זו יש משמעות‬ ‫למעשיו‪ ,‬והוא נשאר קשור אל רצון בוראו‪ .‬עצם האבלות נעשית חלק מעבודתו‪ ,‬ובתוכה ניתנת לו האפשרות לפנות אל ה׳ ולבקש ממנו כוח ונחמה‪ ,‬שמכיון‬ ‫שנעשתה האבלות למצווה אין היא מביאה לייאוש‪ ,‬יש להבין כהדגשת כוחה ותכליתה של המצווה‪ ,‬ולא כאמת מידה לשפוט את הרגשתו של כל אבל‪ ,‬הכאב‬ ‫עשוי להיות עמוק וממושך‪ ,‬ואין בכך כשלעצמו עדות לחיסרון באמונתו‪ ,‬שלב נשבר ושמחה פנימית יכולים אפוא לדור יחד‪ ,‬האדם מצטער על אובדנו‪ ,‬ובתוך‬ ‫צערו יכולה להישמר הידיעה שיש לו אל מי לפנות ושיש ערך לתפילתו ולעבודתו‪ ,‬לעיתים אין הוא מסוגל להרגיש שמחה‪ ,‬אך עצם הקשר הוא נקודת חיים‬ ‫שממנה יוכל לשאוב כוח בהדרגה‪ ,‬לפיכך‪ ,‬הבא לחזק אדם המצטער צריך תחילה לתת מקום לכאבו‪ ,‬להקשיב ולשאת עמו בעול‪ .‬מתוך כך יוכל לסייע לו‪ ,‬לפי‬ ‫כוחו ובקצב המתאים לו‪ ,‬לשמור על הקשר לתורה ולתפילה‪ ,‬לאנשים היקרים לו ולטוב שעודנו בידו‪ ,.‬החיזוק הוא לעזור לו למצוא משען בתוך צערו‪ ,‬בלי‬ ‫לדרוש ממנו להרגיש אחרת מכפי שהוא מרגיש כעת‪ ,‬ולמען דעת ש דברים אלו עוסקים בדרך עבודת הנפש; אין בהם הגדרה רפואית של דיכאון או שיפוט‬ ‫של האדם הסובל ממנו‪.‬‬ ‫עתה נשוב אל השאלה בעניינו של אחר‪ :‬הגמרא מלמדת שדרשת רבי יעקב הייתה יכולה להצילו מן החטא‪ :‬״למען ייטב לך״ ‪ -‬בעולם שכולו טוב‪ ,‬״ולמען‬ ‫יאריכון ימיך״ ‪ -‬בעולם שכולו ארוך‪ ,‬עיקר הביאור הוא שהמאורע שראה אינו סותר את הבטחת התורה‪ ,‬מפני שההבטחה מכוונת לחיי העולם הבא‪ ,‬ואין‬ ‫שכר המצווה נמדד רק בתוצאה הנראית בעולם הזה‪ .‬אולם לענייננו יש להתבונן גם בהוראה העולה מכאן לעבודת הנפש ‪.‬יש טוב שהאדם מצוּוה לקנות‬ ‫עתה‪ ,‬ויש שלמות שעדיין אינה בתחום השגתו ‪.‬בעולם הזה ניתנה לו האפשרות ללמוד תורה‪ ,‬לקיים מצוות ולהתקרב אל בוראו; ואילו מלוא חשבון הנהגת ה׳‬ ‫ואחרית השכר אינם גלויים לפניו‪ .‬כאשר הוא מבקש לבסס את כל שמחתו וביטחונו על הבנת החשבון השלם‪ ,‬הוא תולה את חיותו בדבר שלא ניתן לו להשיגו‬ ‫במלואו‪ .‬שאדם עשוי להיות גדול בידיעותיו‪ ,‬ואף על פי כן עדיין עליו לעמול כדי שטוב התורה יעשה גם תענוג וחיות בנפשו‪ ,‬אע"פ שהוא מבין את הדברים‪,‬‬ ‫אך צריך להוסיף ולהרגיש את הזכות שבעצם הלימוד; הוא מקיים את המצווה‪ ,‬אך צריך לתת את לבו לקרבה הטמונה בעשיית רצון בוראו ככל שהוא טועם‬ ‫את הטוב שבעבודתו במקום שבו הוא נמצא‪ ,‬יש לו מקור של חיות גם כאשר הוא פוגש דבר שמעבר להבנתו בבחי' הנסתרות לה' אלוקינו‪ ,‬ואין בידינו לקבוע‬ ‫שזהו החיסרון שהיה בפנימיותו של אחר‪ ,‬או שחז״ל תלו את נפילתו בחסרון שמחה‪ ,‬זהו רק ביאור בדרך עבודת הנפש שאנו מציעים מתוך הסוגיה דרשת‬ ‫רבי יעקב מעמידה את הבטחת השכר במקומה‪ ,‬ומתוך כך מלמדת אותנו להבחין בין העבודה המסורה בידינו לבין שלמות השכר והבנת ההנהגה‪ ,‬שאינן‬ ‫גלויות לנו במלואן בעולם הזה‪ ,‬ולכן כל זמן שנשמה באפו‪ ,‬יכול האדם למצוא טוב ושמחה בעצם הזכות לעבוד את בוראו יתברך האפשרות ללמוד‪ ,‬להתפלל‬ ‫ולקיים מצווה היא עצמה מתנה יקרה‪ ,‬שכבר עתה יש לו במה לשמוח בה‪ ,‬וכאשר הכרה זו נקבעת בנפשו‪ ,‬אין הוא תולה את כל חיותו בכך שיצליח ליישב‬ ‫כל דבר הנסתר מעיניו‪ .‬הוא מבקש להבין כפי כוחו‪ ,‬ובהגיעו לגבול השגתו הוא מוסיף להיאחז באמונה ולעשות את המוטל עליו‪ ,‬בדרך זו הוא בונה בנפשו‬ ‫כוח לעמוד בשעת ניסיון‪ ,‬ולשמור על קרבתו לה׳ גם כשאין הנהגתו מובנת לו‪ ,‬וזוהי ההוראה שאפשר ללמוד לענייננו מפרשתו של אחר להיאחז במקומו של‬ ‫עולם מתוך המקום שניתן לנו בעולם גם בשעת הסתר נותרה ביד האדם שליחות ‪ -‬לגלות במחשבתו‪ ,‬בדיבורו ובמעשיו את מלכות שד־י‪ ,‬עצם הזכות למלא‬ ‫שליחות זו מעניקה משמעות לעמלו‪ ,‬ומעוררת בו שמחת הנפש וכוח להמשיך בעבודתו‪ ,‬והבחנה זו נוגעת מאוד לשמחת האדם‪ ,‬פעמים שהוא דוחה את‬ ‫האפשרות לשמוח עד שיתורצו כל שאלותיו‪ ,‬עד שיראה הצלחה בכל עמלו‪ ,‬או עד שיגיע למדרגה שהוא מבקש להשיג‪ .‬בינתיים‪ ,‬הטוב שכבר נמצא בעבודתו‬ ‫נשאר בלי הכרה ובלי שמחה‪ .‬הוא מבקש שלמות רחוקה‪ ,‬ואינו נותן את לבו לקניין האמיתי שכבר ניתן לו‪.‬‬ ‫עבודתו היא ללמוד לשמוח באשר הוא שם‪ ,‬כגון בדבר התורה שביכולתו להבין היום‪ ,‬במצווה שבידו לקיים ובניסיון שבו הוא יכול לעשות צעד של נאמנות‬ ‫לה׳‪ .‬אין פירוש הדבר שיחדל לשאוף לגדול‪ .‬אדרבה‪ ,‬השמחה בקניין שכבר קנה מעניקה לו כוח להתקדם‪ .‬אולם הוא אינו ממתין עד שיגיע לשלמות עתידית‬ ‫כדי להכיר בערך עבודתו בהווה‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬אדם העמל בסוגיה ועדיין אינו מבינה בשלמות יכול להצטער על מה שטרם נתברר לו‪ ,‬ובה בשעה לשמוח במה‬ ‫שכבר הבין ובעצם עמלו בתורה‪ .‬גם בתפילה‪ ,‬אף שלא זכה ליישוב הדעת שקיווה לו‪ ,‬יש ערך לפנייתו אל ה׳ ולמאמציו לכוון‪ ,‬ובשעת ניסיון‪ ,‬גם כשאינו יודע‬ ‫מדוע בא עליו הקושי‪ ,‬עדיין בידו להתפלל‪ ,‬לשמור על נאמנותו ולעשות את הטוב האפשרי לו באותה שעה‪ ,‬שהשמחה נובעת מן ההכרה‪ :‬איני משיג את כל‬ ‫דרכי ההנהגה‪ ,‬אך אני יודע שיש ערך למה שנמסר לעבודתי ‪ .‬התורה שאני לומד יקרה‪ ,‬המצווה שאני מקיים מחברת אותי לרצון בוראי‪ ,‬וגם תפילה היוצאת‬ ‫מתוך כאב היא פנייה אליו‪ .‬הטוב הזה ממשי‪ ,‬ואינו מתבטל מפני שיש דבר אחר שאיני מבין‪.‬‬ ‫ומכאן גם גבול הבירור‪ :‬האדם צריך ללמוד‪ ,‬לשאול ולבקש הבנה לפי כוחו‪ ,‬ובמקום שנצרך ‪ -‬לפנות לרב ולמורה דרך‪ .‬אולם כאשר הוא מגיע אל גבול השגתו‪,‬‬ ‫עליו להכיר בכך שאין בידו לראות עתה את החשבון כולו‪ .‬במקום לבקש לדעת כיצד יסתדרו כל הדברים בעתיד‪ ,‬ייתן את דעתו לעבודה המסורה בידו בהווה‪:‬‬ ‫מה רצון ה׳ ממני כעת‪ ,‬ובמה אוכל להתקרב אליו מתוך מצבי‪ .‬גם שאלה שטרם נמצאה לה תשובה יכולה להישאר בלבו‪ ,‬ובה בשעה יוסיף לעבוד את בוראו‬ ‫מתוך אמונה‪ ,‬מה שעדיין נסתר ממנו אינו מבטל את הטוב שכבר זכה להכיר‪ .‬וזו אפוא ההתחזקות שיש לקנות עוד קודם שעת הניסיון‪ :‬לתת את הלב מדי‬ ‫יום לתענוג הרוחני שבעבודה — לשמוח בהבנה בתורה‪ ,‬להכיר בזכות שבמצווה ולהודות על האפשרות להתפלל ולעשות חסד‪ .‬לאחר מעשה טוב יעצור לרגע‬ ‫ויזכור‪ :‬זכיתי לעשות את רצון בוראי‪ .‬גם אם הרגשת התענוג מתעוררת בהדרגה‪ ,‬ההתבוננות והמעשה מטפחים בנפשו קשר חי אל הטוב‪ ,‬שממנו יוכל לשאוב‬ ‫כוח גם בשעת הסתר‪ .‬מתוך כך מתחדד הביאור שאנו מציעים בדרך עבודת הנפש‪ ,‬דרשת רבי יעקב מלמדת היכן עתידה להתגלות שלמות השכר; ועבודת‬ ‫השמחה מלמדת להכיר בטוב שניתן לנו כבר עתה‪ ,‬בדרך המוליכה אליה‪ ,‬האדם עשוי לכאוב ולשאול‪ ,‬ובתוך כך להישאר קשור לבוראו‪ .‬הוא מוסיף לשאוף‬ ‫להבנה ולשלמות‪ ,‬ושמח בזכות לעבוד את ה׳ מתוך מקומו ומצבו‪ .‬כל זמן שנשמה באפו‪ ,‬יש בידו לפנות אליו‪ ,‬לעשות את רצונו ולהאיר במעשיו את מלכותו‬ ‫יתברך‪.‬‬ ‫הכנעה המחברת למקור השמחה‬ ‫לעניין זה יש לצרף את דברי המהר״ל (בגור אריה שמות יא‪ ,‬ה) ‪ ,‬שהעושה דבר מתוך הכרח אינו שמח בעשייתו‪ .‬אולם יש להבחין בין חוסר הבנה לבין תחושת‬ ‫כפייה‪ :‬אדם יכול שלא להבין את טעם המצווה או את הנהגת הבורא‪ ,‬ובכל זאת לעשות את רצונו מתוך בחירה‪ ,‬אמונה ואהבה‪ ,‬כאשר הוא מכיר בזכות‬ ‫שניתנה לו לעבוד את ה׳‪ ,‬עצם העבודה יכולה למלא את לבו שמחה גם במקום שההבנה חסרה ‪.‬אין הכרח שיבין את כל דרכי ההנהגה כדי שירצה להיות‬ ‫נאמן למי שמנהיגו‪ .‬הבחנה נוספת מצינו במלבי״ם עה"פ ״צרות לבבי הרחיבו‪ ,‬ממצוקותי הוציאני״ (תהילים כה‪ ,‬יז)‪ .‬הוא מבדיל בין הצרה החיצונית לבין‬ ‫המצוקה הפנימית‪ :‬״ויש צרה בלא צוקה אם מקבל היסורים בשמחה‪ ,‬ויש צוקה בלא צרה‪ ,‬מי שלבו אינו שמח מכל עמלו״‪ .‬נמצא שתנאי חייו של האדם והרגשת‬ ‫נפשו אינם דבר אחד‪ .‬ייתכן שיהיה מוקף בטובה ולבו מצומצם‪ ,‬וייתכן שיימצא בתוך קושי‪ ,‬ובכל זאת תישמר בו נקודה של חיות ושל קרבת ה׳‪.‬‬ ‫וכיצד מטפחים נקודה זו? יסוד הדברים מתבאר בדברי זקני בעל קדושת לוי (פ' חיי שרה)‪ ,‬הוא מבאר שהכנעה בפני בשר ודם עשויה להביא עצבות‪ ,‬מפני‬ ‫שהאדם אינו יכול לעשות כרצונו וכחפצו; אולם כשהוא מכניע את עצמו לפני הבורא ברוך הוא‪ ,‬הוא דבק במקור השמחה‪ ,‬ומתוך כך שורים עליו ששון ושמחה‪.‬‬ ‫ש הכנעה זו מתבטאת בנכונות לעבוד את ה׳ גם כאשר הדברים אינם מתנהלים כפי שחשב ורצה‪ .‬האדם משתמש בשכלו לברר ולהבין ככל יכולתו‪ ,‬ובה‬ ‫בשעה מכיר בגבולות השגתו‪ .‬הוא מוסר את עצמו להנהגת בוראו ואינו מעמיד את עצם הקשר עמו על התנאי שכל דבר יתיישב תחילה בדעתו‪ .‬גם מתוך‬ ‫מצבו הנוכחי הוא מבקש‪ :‬מה רצון ה׳ ממני כעת‪ ,‬ובמה אוכל להתקרב אליו? ועומק נוסף בשמחה זו מתבאר (שם פ' שמיני) בביאור הפסוק ״שוש אשיש בה׳״‬ ‫הוא ממשיל זאת לבן שזכה לשפע טובה‪ ,‬ועיקר תענוגו הוא בידיעה שאביו שמח בטובתו‪ ,‬אהבתו לאביו גדולה כל כך‪ ,‬עד ששמחת האב עצמה נעשית‬ ‫שמחתו‪ .‬כך הצדיק‪ ,‬אף שהוא עתיד לזכות לרב טוב הצפון לו‪ ,‬מוצא את עיקר חדוותו בכך שהקב״ה מקבל‪ ,‬כביכול‪ ,‬נחת רוח מעבודתו‪ ,‬וזהו ביאורו ל״שוש‬ ‫אשיש בה׳״‪ :‬האדם שש ושמח על שזכה לשמח‪ ,‬כביכול‪ ,‬את בוראו‪ .‬הוא מתבונן בפלא שבדבר‪ :‬אדם קרוץ מחומר‪ ,‬מוגבל בכוחותיו ונתון בתוך טרדות העולם‪,‬‬ ‫יכול לעשות נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם ‪.‬עצם הזכות להיות רצוי לפניו ולעשות את רצונו נעשית מקור של תענוג ושמחה‪.‬‬ ‫ומוסיף שם הקדושת לוי ‪,‬שדווקא ההתמודדות המיוחדת לאדם מעניקה לעבודתו ערך גדול‪ ,‬האדם נדרש להתגבר על יצרו‪ ,‬לפנות את עצמו מעסקיו ולבחור‬ ‫בעבודת ה׳‪ .‬כאשר הוא עושה כן בלב שלם‪ ,‬יש נחת רוח לפניו יתברך מן ההתגברות ומן הרצון לעבוד אותו בתוך תנאי העולם הזה‪ .‬מכאן נפתח פתח מעשי‬ ‫לשמחה גם בשעת חולשה‪ .‬אדם עשוי לומר‪ :‬אילו הייתי מרוכז יותר‪ ,‬פנוי יותר ובעל כוחות גדולים יותר‪ ,‬הייתי יכול לעבוד את ה׳ בשמחה‪ .‬אולם לפי הדברים‬ ‫הללו עליו להכיר גם בערכה של העבודה האפשרית לו עתה‪ ,‬כשהוא מתאמץ לכוון בתפילה למרות פיזור הדעת‪ ,‬שומר על זמן לימוד בתוך טרדותיו או משיב‬ ‫בנחת בשעה שמתעורר בו כעס — יש במעשיו גילוי של נאמנות ושל רצון לעשות נחת רוח לבוראו‪.‬‬ ‫אין פירוש הדבר שעליו לבקש קשיים או להימנע מהשתדלות להקל עליהם‪ .‬אלא שכל עוד הוא מתמודד עמם‪ ,‬אין עבודתו מאבדת את ערכה‪ ,‬הוא יכול‬ ‫להתבונן ולומר ו גם במצבי זה יש בידי לעשות דבר הרצוי לפני ה׳; גם ההתגברות הקטנה הזאת יקרה לפניו ‪.‬מחשבה זו נותנת תוכן לעמלו ויכולה לעורר‬ ‫בו חיות‪ ,‬אף כאשר התוצאה עדיין רחוקה מן השלמות שאליה הוא שואף‪ ,‬שב' דברים שע"י ההכנעה מחברת את האדם אל מקור השמחה‪ ,‬ויחד ההכרה בנחת‬ ‫הרוח שבעבודתו מגלה לו במה לשמוח בתוך הקשר הזה‪ .‬הוא מקבל עליו לעבוד את ה׳ מתוך מקומו‪ ,‬ומתענג על הזכות שניתנה לו להיות רצוי לפניו‪ .‬כך‬ ‫יכולה קבלת עול מלכות שמים להיעשות עבודה שיש בה אהבה ושמחת הנפש‪ .‬וגם בדברי הכתב סופר (ויקרא כב‪ ,‬כט) מתבארת האפשרות להתבונן בייסורים‬ ‫שעברו על האדם מתוך הכרה בכפרה ובחסדי ה׳ שהצילוהו‪ .‬מתוך מבט זה הוא יכול להגיע להודאה‪ ,‬בבחינת ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה״ (תהילים צד‪ ,‬יב)‪,‬‬ ‫זו התבוננות של האדם בעבודתו שלו; אין היא נותנת בידינו לקבוע את סיבת ייסוריו של הזולת‪ .‬לענייננו‪ ,‬יש כאן דרך לבקש גם בתוך הכאב מקום לתשובה‪,‬‬ ‫לתפילה ולהודאה‪ ,‬ולשמור בלב את הקשר עם הבורא‪ ,‬ועל דרך זה נתבאר בסה"ק מאור עינים (פרשת לך לך)‪ ,‬שכוונת הבורא בבריאת האדם היא שיהיה כיסא‬ ‫להשראת קדושתו‪ ,‬ושגם בעולם השפל יתגלה כבודו יתברך‪ ,‬מתוך כך נוכל להבין את ערכה של העבודה בתוך ההסתר‪ :‬תפילה הנאמרת מתוך צער‪ ,‬מצווה‬ ‫הנעשית בשעת חולשה והתגברות בתוך קושי — כולן דרכים לתת מקום לקדושה בתוך חיי האדם‪ .‬וזהו עומק שמחת הנפש בשעת ניסיון‪ :‬הידיעה שגם כאן‬ ‫יש משמעות לעבודתי‪ ,‬וגם מתוך מצבי ביכולתי לעשות נחת רוח ליוצרי‪ ,‬אף כשהכאב מורגש‪ ,‬כשההנהגה נראית לעיניו כסותרת את הבנתו והשאלה עדיין‬ ‫טעונה בירור‪ ,‬נשארת בידו זכות יקרה להיאחז בה ‪ -‬להיות נאמן לבוראו ולהאיר במעשיו את כבודו יתברך‪ ,‬דווקא בתוך המקום והמצב שבהם הוא נתון‪ ,‬יש‬ ‫לו חלק מיוחד בעשיית דירה לו יתברך בתחתונים‪ :‬לתת מקום לקדושה בתוך חיי המעשה‪ ,‬כדי שיתגדל ויתקדש שם שמים על ידו‪ ,‬ההכרה שגם בשעה זו הוא‬ ‫יכול למלא את שליחותו היא מקור של חיות ושמחה‪ ,‬וממנה הוא שואב כוח להמשיך בעבודתו‪ .‬והידיעה כי אף בעת הסתרת פנים יש ערך לעבודתו היא גופא‬ ‫מקור לשמחת הנפש‪ ,‬גם במעמדו ובמצבו עתה בידו לעשות נחת רוח ליוצרו ולהיות כלי להשראת קדושתו‪ ,‬דרך זו מתגלית בניסיון העקדה‪ :‬אברהם אבינו‬ ‫עמד מול ציווי שנראה כסותר את ההבטחה שניתנה לו‪ ,‬ואף על פי כן המשיך בנאמנותו לה׳‪ ,‬אף שאין אנו משיגים את מדרגתו‪ ,‬אנו לומדים ממנה שאפשר‬ ‫להישען על אמיתת דבר ה׳ גם בשעה שאין רואים כיצד הדברים מתיישבים‪ ,‬אין הכרח שכל הקושיות ייעלמו‪ .‬האדם יכול לשאת אותן מתוך אמונה ולהתפלל‪:‬‬ ‫״שמח נפש עבדך כי אליך ה׳ נפשי אשא״ (תהילים פו‪ ,‬ד) ‪ .‬בעצם פנייתו אל ה׳ הוא שומר בלבו פתח של חיות וקרבה‪ ,‬אף בשעה שעדיין אינו מרגיש שמחה‬ ‫בנפשו‪ ,‬התפילה עצמה היא מן המעשים שבהם נבנה הקשר שעליו הוא נשען‪.‬‬ ‫השמחה שלאחר הישועה והכוח שבתוך הקושי‬ ‫יש שמחה שעומקה מתגלה דווקא לאחר המתנה וחיסרון‪ .‬כדאי' בבאר מים חיים (פרשת תולדות) מתבאר עניין השמחה מתוך יתרון האור מן החושך‪ .‬הוא מביא‬ ‫את דרשת המדרש על ״טוב״ ו״טוב מאוד״‪ ,‬בבחינת הטוב ובבחינת הפורענות‪ ,‬ומבאר על פיה את מידתו של יצחק‪ :‬מידתו פחד וגבורה‪ ,‬ואילו שמו מורה על‬ ‫צחוק ושמחה‪ ,‬לאחר שנות עקרותה אמרה שרה אמנו‪ :‬״צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי״ (בראשית כא‪ ,‬ו)‪ .‬ומבאר שדווקא שם אלוקים‪ ,‬המורה על הדין‪,‬‬ ‫נזכר כמקור הצחוק‪ .‬השמחה שבהולדת יצחק לאחר ההמתנה הממושכת הייתה עמוקה מן השמחה שהייתה אילו נולד בנעוריה‪ .‬לאחר הישועה נעשה גם‬ ‫החיסרון שקדם לה חלק מהכרת גודל הטובה‪ ,‬בדבריו מתבאר שהדין מכוון לתכלית של טוב‪ .‬אין בידינו לפרש כל מאורע פרטי ולדעת כיצד תתגלה בו תכלית‬ ‫זו‪ ,‬אך אנו מתחזקים באמונה שהנהגת ה׳ רחבה ממה שנראה לעינינו בשעת הקושי‪ .‬לעיתים‪ ,‬לאחר הישועה‪ ,‬מתגלה לאדם עומק של חסד שלא היה יכול‬ ‫להכיר קודם לכן‪ .‬מעלה עמוקה עוד יותר היא היכולת לשמור על קשר של אהבה גם בטרם חלף הקושי‪ .‬חז״ל אמרו‪ :‬״הנעלבין ואינן עולבין‪ ,‬שומעין חרפתן‬ ‫ואינן משיבין‪ ,‬עושין מאהבה ושמחין ביסורין‪ ,‬עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו״ (שבת פב‪ ,):‬המהר״ל (נתיבות עולם‪ ,‬נתיב אהבת ֵרע ‪ -‬פרק א)‪ ,‬מבאר‬ ‫שבמעלות אלו מתגלה מידת הפשיטות‪ .‬שתיקתו של הנעלב אינה בהכרח חולשה; אדרבה‪ ,‬יש בה גילוי של כוח פנימי גדול‪ ,‬ועליו נאמר ״כצאת השמש‬ ‫בגבורתו״‪ ,‬בדרך ביאור אפשר לומר שהאדם אינו מוסר את כל הנהגתו לידי הפגיעה שפגעו בו‪ ,‬שגם בשעת העלבון נשאר בו כוח לבחור כיצד לנהוג‪ ,‬ומכוח‬ ‫דבקותו בטוב הוא נמנע מלהשיב פגיעה תחת פגיעה‪ .‬המהר״ל מקשר את שלוש המידות לשלושת האבות‪ :‬הנעלבים ואינם עולבים — ליעקב שהיה נרדף;‬ ‫העושים מאהבה — לאברהם; והשמחים בייסורים ‪ -‬ליצחק‪ .‬הוא מצרף לכך את עניין השמש הכלולה משלוש בחינות (ע"פ פרקי דרבי אליעזר פרק ו)‪.‬‬ ‫לענייננו מתגלה כאן יסוד חשוב‪ :‬קרבת ה׳ יכולה לתת לאדם כוח גם כאשר מצבו החיצוני מכאיב לו‪ .‬זו מעלה גבוהה‪ ,‬ואין בה חיוב לחפש ייסורים או לוותר‬ ‫על הגנה ראויה מפני פגיעה‪ .‬עניינה לשמור בתוך ההתמודדות על נקודת הקשר‪ ,‬האהבה והבחירה בטוב‪ ,‬ביסוד העבודה (חלק ג‪ ,‬פרק ח) ניתנות שתי עצות‬ ‫לזכות לתשובה מאהבה המתקיימת‪ :‬״שתקחו אליכם מדת השמחה והתעוררות התעונג בעבודת ה׳״‪ ,‬ושגם בענייני העולם הזה ישעבד האדם את כל ענייניו‬ ‫להשי״ת‪ .‬על כך הוא דורש‪ :‬״כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון״ (ישעיהו נה‪ ,‬יב)‪ ,‬ובשמחה זו יוצאים משלטון היצר‪ ,‬ובשלום משיבים גם את הנפש הבהמית‬ ‫לעבודת ה׳‪ .‬ההרים והגבעות רומזים לתאוות שהורגל בהן האדם‪ ,‬העומדות כנגדו בשעה שהוא מבקש לעלות; ומתוך דרך זו אף הן יכולות להצטרף לרינה‪.‬‬ ‫״תחת הנעצוץ יעלה ברוש״ מתפרש שם על הפיכת העבירות לזכויות ועל תשובה שיש לה קיום‪ ,‬וכאשר האדם מוצא טעם וחיות בטוב‪ ,‬מתעורר בו רצון‬ ‫להתקרב אליו‪ .‬לצד המאמץ לפרוש מן הרע‪ ,‬עליו לטפח את אהבת התורה‪ ,‬את טעם התפילה ואת השמחה במעשה המצווה‪ .‬כך מקבלת התשובה כוח חיובי‬ ‫הנושא אותה לאורך זמן‪ .‬האדם לומד להכיר במה שהוא זוכה לו באמצעות התיקון‪ :‬דעת נקייה יותר‪ ,‬קשר עמוק יותר לתורה‪ ,‬יכולת להיטיב וחיים המכוונים‬ ‫לרצון ה׳‪ .‬הטוב המתגלה לפניו מחזק את רצונו להמשיך בדרך‪.‬‬ ‫מתשובה וטהרה אל שמחת הסוכה‬ ‫מתוך כך אנו באים לקיים את מצוות היום‪ :‬״ושמחת בחגך״‪ ,‬״והיית אך שמח״‪ ,‬בנתיבות קודש (סוכות‪ ,‬קפ״ד) נתבאר טעם השמחה היתרה שבחג הסוכות‪:‬‬ ‫לאחר שיצאו נפשות ישראל בדימוס ביום הכיפורים וזכו לסליחה ולכפרה‪ ,‬כמאמר הכתוב ״כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם״ (ויקרא טז‪ ,‬ל)‪ ,‬מתעוררת‬ ‫השמחה על שנתקבלה תשובתם לרצון לפני ה׳‪ .‬ומה גדולה שמחתו של יהודי הזוכה לשוב ולהתקרב אל אביו שבשמים‪ .‬ומבאר שם ששורש התשובה בעולם‬ ‫הבינה‪ ,‬שהוא עולם התענוג‪ .‬התשובה מטהרת את האדם ומסירה את המחיצות המרחיקות אותו מבוראו‪ ,‬ומתוך הקרבה המתחדשת מתעוררת השמחה‪ ,‬זהו‬ ‫״זמן שמחתנו״‪ :‬שמחתם של ישראל על שזכו להיטהר ולשוב אל מקור חיותם‪ ,‬עד כאן תוכן דבריו‪.‬‬ ‫נמצא ששמחת הסוכות צומחת מתוך עבודת הימים הנוראים‪ :‬לאחר שקיבלנו עלינו את מלכותו ושבנו אליו בתשובה‪ ,‬אנו נכנסים לחסות בצלו ולשמוח‬ ‫בקרבתו‪ .‬הנפש ששבה אל מקורה בימי התשובה‪ ,‬זוכה עתה לטעום את השמחה שבשייכותה אליו יתברך‪ .‬כדי לקרב מעט אל הבנתנו את הקשר שבין‬ ‫התשובה‪ ,‬הבינה והתענוג‪ ,‬נקדים את הדברים שנתבארו (בחצה"ק ויקהל־פקודי תשס״ט)‪ :‬עולם התשובה ועולם השמחה קשורים בשורש אחד‪ ,‬שכן עולם הבינה‬ ‫הוא עולם התענוג‪ ,‬וחמישים שערי בינה הם כנגד חמישים שערי תשובה‪ ,‬ממילא‪ ,‬כאשר האדם שב אל שורש התשובה‪ ,‬הוא מתקרב גם אל מקור השמחה‪.‬‬ ‫בהקשר זה הובאו דברי בני יששכר (מאמרי חודש תשרי‪ ,‬מאמר י‪ ,‬אות ה)‪ ,‬המביא את דברי המדרש (בראשית רבה כב‪ ,‬יג) על יציאת קין מלפני ה׳ בשמחה‪ .‬כשפגש בו‬ ‫אדם הראשון ושאלו מה נעשה בדינו‪ ,‬השיב שעשה תשובה ונתפשר‪ .‬שמחתו באה בעקבות התשובה‪ .‬ומכאן מתגלה השייכות שבין השתיים‪ :‬האדם שב אל‬ ‫בוראו‪ ,‬ומתוך כך נפתח בלבו מקום לשמחה‪ .‬ובעבודת האדם אפשר לבאר‪ ,‬שהבינה עניינה התבוננות החודרת אל הלב‪ .‬בזמן שהאדם עוצר ממרוצת הרגליו‬ ‫ומתבונן לפני מי הוא חי‪ ,‬מהי תכליתו ולאן מובילים אותו מעשיו‪ .‬ככל שהוא מכיר ברוממות הבורא ובטוב קרבתו‪ ,‬מתעורר בו הרצון לשוב אליו‪ .‬וזהו סדר‬ ‫הדברים שבפסוק‪ :‬״וּלְ בָ בוֹ י ִָבין וָ ָשב וְ ָרפָ א לוֹ ״ (ישעיהו ו‪ ,‬י) ‪ -‬ההבנה מעוררת את השיבה‪ ,‬והשיבה פותחת פתח לרפואה‪ .‬כאשר ההכרה חודרת לפנימיות האדם‪,‬‬ ‫היא משנה את מבוקשו‪ .‬הוא מתחיל לרצות בחיים של קרבת ה׳ ומרגיש את החיסרון שבריחוק ממנו‪ .‬מתוך כך הוא מתחרט על העבר ומקבל עליו לתקן את‬ ‫דרכו‪ ,‬לצד כאב החרטה מתעוררת בו גם שמחה‪ :‬הרי הוא יכול לשוב‪ ,‬והדרך אל אביו שבשמים פתוחה לפניו‪ .‬עצם האפשרות לתקן ולחדש את הקרבה‬ ‫ממלאת את נפשו תקווה וחיות‪ ,‬וממנה צומחת שמחת התשובה‪ .‬ועומק נוסף מתבאר במאור ושמש (רמזי ראש השנה)‪ ,‬שהשב בתשובה חוזר לבחינת ״הרת‬ ‫עולם״‪ ,‬שהיא בחינת בינה‪ ,‬עולם התשובה‪ .‬״הרת״ היא לשון היריון‪ :‬כשם שהוולד כלול במעי אמו קודם לידתו‪ ,‬כך מתואר שורש המידות בבינה קודם יציאתן‬ ‫אל הגילוי‪ .‬גם בסידור תפילה למשה ‪ ,‬בביאור ״היום הרת עולם״‪ ,‬נתבאר עניין היות המידות כלולות בבינה בבחינת עיבור‪ ,‬לפי דרך זו מתבאר בפנימיות‬ ‫מאמר חז״ל שהתשובה קדמה לעולם‪ .‬התשובה קשורה לשורש הקודם להתגלות בניין המידות‪ ,‬שמהן משתלשלת הנהגת העולם‪ ,‬בעת האדם שב בתשובה‬ ‫פונה אל אותו שורש‪ ,‬שממנו נפתחת האפשרות להתחדשות ולבניין‪.‬‬ ‫ולקרב את הדברים לעבודתנו‪ :‬האדם עלול לחשוב שהרגליו ומעשיו כבר קבעו את צורתו‪ ,‬ואין בידו להשתנות‪ .‬התשובה מגלה לו שיש בנפשו עומק שאינו‬ ‫מתמצה במצבו הנוכחי‪ .‬בכוחו לשוב אל רצונו הפנימי לעבוד את ה׳‪ ,‬ומתוכו לכוון מחדש את מחשבותיו‪ ,‬מידותיו ומעשיו‪ .‬עליו לתקן את העבר‪ ,‬אך אין הוא‬ ‫כלוא בו; ניתנה לו האפשרות לפתוח בדרך חדשה‪ ,‬ואפשר לרמוז בלשון ״כי אליך ה׳ נפשי אשא״ ‪ -‬״אשא״ בגימטרייה ״שב״‪ ,‬בבחינת ״ואברהם שב למקומו״‬ ‫(בראשית יח‪ ,‬לג)‪ ,‬שנשיאת הנפש אל ה׳ היא גם שיבתה אל מקורה‪ ,‬מתוך שיבה זו מתחדשת בה החיות‪ ,‬וממנה צומחת שמחתה‪.‬‬ ‫הסוכה ושורש התשובה בבינה‬ ‫על פי הדברים הללו אפשר להעמיק בקשר שבין התשובה לבין מצוות הסוכה‪ .‬בבית אהרן (סוכות) נאמר‪ :‬״וצריך לייחד אותם להסוכה שהיא למעלה מן העולם״‪.‬‬ ‫על דרך פנימיות התורה יש לבאר‪ ,‬שהסוכה רומזת לבחינת בינה‪ ,‬שלמעלה משבע המידות שהן בניין העולם‪ .‬אותה בחינה שהיא שורש התשובה מתגלה‬ ‫בחג הסוכות כמקור של אור הסוכך ומקיף‪ .‬כדי לקרב את הדברים להבנתנו‪ ,‬נקדים מעט בביאור המושגים‪ .‬בסדר הפרצופים שבפנימיות התורה‪ ,‬החכמה‬ ‫מכונה ״אבא״ והבינה מכונה ״אימא״; שש המידות ‪ -‬חסד‪ ,‬גבורה‪ ,‬תפארת‪ ,‬נצח‪ ,‬הוד ויסוד ‪ -‬נכללות בפרצוף ״זעיר אנפין״‪ ,‬והמלכות היא בחינת ״נוקבא״‪.‬‬ ‫אלו כינויים רוחניים המתארים סדרי השפעה וקבלה‪ ,‬ואין להבינם כצורות גשמיות‪ .‬לענייננו‪ ,‬עיקר ההבחנה הוא בין הבינה‪ ,‬שהיא בחינת המקור‪ ,‬לבין‬ ‫המידות והמלכות המקבלות ממנה הארה וחיות‪ ,‬ובפרט מדת המלכות‪ ,‬שעליה נאמר ״לית לה מגרמה כלום״ ‪ -‬אין לה אור מצד עצמה‪ ,‬והיא מקבלת מן‬ ‫המדרגות שמעליה ומשפיעה אל התחתונים‪ .‬הכינוי ״אימא״ מקרב את הדברים במשל האם‪ :‬כשם שהאם מולידה את בניה ומוסיפה להזינם ולסוכך עליהם‪ ,‬כך‬ ‫הבינה מתוארת כמקור שממנו נמשכת הארה אל הבחינות היוצאות ממנה‪ .‬עניין זה מפורש בפרי עץ חיים (שער חג הסוכות‪ ,‬פרק ד) ״סוד הסוכה הוא בחי׳‬ ‫המקיפים של החסדים דאימא״‪ ,‬מבואר שם שאור הבינה מקיף את זעיר אנפין‪ ,‬את המלכות‪ ,‬או את שניהם יחד‪ .‬לפיכך יש לדייק‪ :‬שלוש בחינות ההקפה הן‬ ‫לפי המקבלים‪ ,‬ואילו מקור האור בכולן הוא הבינה‪ .‬גם עניין ״וימינו תחבקני״ וצורת דפנות הסוכה מתבארים שם כביטוי לחיבוק ולהקפה‪ ,‬ויש לצרף לכך את‬ ‫המבואר בעץ חיים (שער ו)‪ ,‬שבסדר ההקבלות בין מדרגות הנשמה לספירות ‪,‬נפש כנגד מלכות‪ ,‬רוח כנגד תפארת ‪ -‬בחינת זעיר אנפין ‪ -‬ונשמה כנגד בינה ‪.‬‬ ‫חיה ויחידה הן מדרגות נוספות‪ ,‬כנגד חכמה וכתר‪.‬‬ ‫על יסוד זה אפשר לקרב את הדברים לעבודת האדם‪ ,‬בדרך התבוננות‪ .‬ובעבודת האדם יש ללמוד מכאן את מעלת ההכנעה‪ :‬ככל שהוא מכיר שכוחותיו וחיותו‬ ‫ניתנים לו מאת ה׳‪ ,‬הוא נעשה כלי לקבל את הטוב ולהוציאו אל הפועל‪ ,‬ההכרה שהכול ניתן לו מאת בוראו מעוררת בו הודאה ושמחה בזכות להשתמש‬ ‫במתנות הללו לעבודתו יתברך‪ ,‬יש באדם מעשים שהוא עושה בפועל‪ ,‬יש מידות ורצונות המניעים אותו‪ ,‬ויש הכרה פנימית המעניקה להם כיוון ותכלית‪.‬‬ ‫כאשר הכרתו ברוממות ה׳ ובטוב קרבתו חודרת אל לבו‪ ,‬היא יכולה לעורר אהבה ויראה‪ ,‬ומתוכן להדריך גם את מעשיו‪ .‬כך נעשית ההתבוננות מקור של‬ ‫חיות המגיעה אל הלב ואל חיי המעשה‪.‬‬ ‫ומכאן נבין את ההמשך שבין התשובה לסוכה‪ .‬כפי שנתבאר‪ ,‬התשובה קשורה לבחינת בינה‪ :‬האדם שב אל שורשו‪ ,‬מתבונן בתכלית חייו ומבקש לחדש את‬ ‫קרבתו לבוראו‪ .‬בחג הסוכות הוא מכניס את חייו לתוך הקרבה הזאת ‪.‬מה שהתעורר בלבו בימי התשובה מקבל עתה ביטוי בישיבה‪ ,‬באכילה ובשאר ענייני‬ ‫החיים הנעשים בצל המצווה‪ .‬התשובה כוללת חרטה והכרה בחיסרון‪ ,‬אך תכליתה להביא את האדם לשוב אל ה׳‪ ,‬הסוכה מסייעת לו לתת מקום גם לצד הזה‬ ‫של התשובה‪ :‬זכיתי לשוב‪ ,‬ניתנה לי האפשרות להתקרב‪ ,‬ועתה אני מבקש לחיות לפניו‪ .‬מתוך ההכרה הזאת יכולה להתעורר שמחה עמוקה — שמחתו של‬ ‫מי שמוצא מחדש את מקומו ואת שייכותו‪ .‬ולמעשה‪ ,‬בכניסתו לסוכה יוכל האדם לעצור לרגע ולהתבונן‪ :‬יצאתי מביתי כדי לקיים את רצון ה׳; כעת גם ישיבתי‬ ‫ואכילתי נעשות בתוך מצוותו‪ ,‬איני יודע כיצד יתנהלו כל עניני‪ ,‬אך אני יודע שלפני הזכות ממשית לעשות את רצונו ולחסות בצלו הקב"ה‪ ,‬ומחשבה זו יכולה‬ ‫ללוות גם סעודה פשוטה וישיבה שקטה ושלוה בסוכה‪ ,‬ולהעניק להן תוכן של קרבה‪ ,‬וזו השמחה המתעוררת מתוך האור הסוכך‪ :‬האדם מכיר ששייכותו אל‬ ‫הקב״ה רחבה מן המציאות שהוא מצליח להבין ולסדר ‪.‬מתוך קבלת עול מלכות שמים הוא מוצא מקום לעבודתו‪ ,‬ומתוך הזכות להיות קרוב לבוראו הוא שואב‬ ‫חיות ושמחה‪.‬‬ ‫ומכאן נבין את ההמשך שבין התשובה לסוכה‪ :‬כפי שנתבאר‪ ,‬התשובה קשורה לבחינת בינה כנ"ל האדם מתבונן לפני מי הוא חי‪ ,‬לאיזו תכלית ניתנו לו‬ ‫כוחותיו ולאן מובילים אותו מעשיו‪ .‬מתוך כך מתעורר בו הרצון לשוב אל ה׳‪ ,‬ליישר את מידותיו ולתקן את דרכו‪ ,‬הוא שב אל שורש חיותו‪ ,‬ומתוך כך גם אל‬ ‫עבודתו המיוחדת לו ‪ -‬להשתמש בכוחות שהופקדו בידו לעשיית רצון בוראו‪ ,‬כדי לקרב את הדברים נתבונן בכינוי ״אימא״ שניתן לבינה‪ .‬בדרך משל‪ ,‬האם‬ ‫היא מקור חייהם של בניה‪ ,‬וגם לאחר לידתם היא מוסיפה להזינם‪ ,‬ללוותם ולסוכך עליהם‪ ,‬כך מתואר הקשר שבין הבינה לבין המידות הנמשכות ממנה‪ :‬גם‬ ‫לאחר יציאתן אל הגילוי‪ ,‬הן מקבלות הארה וחיות ממקורן‪ .‬ומהו עניין ה״מקיף״? בדרך משל לעבודת הנפש‪ ,‬אפשר להבחין בין דבר שהאדם מבין וקולט לפי‬ ‫מידת שכלו‪ ,‬לבין קשר רחב יותר‪ ,‬שהוא משתייך אליו אף שאינו משיג את מלוא עומקו‪ .‬ילד יכול להבין דבר שאמו מלמדת אותו‪ ,‬אולם אהבתה אליו רחבה‬ ‫הרבה יותר מן הדבר שהצליח להבין‪ ,‬גם כשהוא מבולבל ואינו יודע להסביר את הרגשתו‪ ,‬הוא יכול למצוא חיזוק בקרבתה ‪.‬הקשר המקיף אותו רחב מן ההבנה‬ ‫שבידו באותה שעה‪ .‬על דרך זו אפשר לקרב אל הלב גם את עניין החיבוק‪ .‬החיבוק מבטא קרבה הנוגעת לאדם כולו; גם בשעה שאין בכוחן של מילים ליישב‬ ‫את דאגתו‪ ,‬עצם הקרבה יכולה להעניק לו חיות‪ ,‬זהו משל המסייע לנו להתבונן בעניין ״וימינו תחבקני״ שנתבאר בסוד הסוכה‪ :‬חסד וקרבה הסוככים על האדם‬ ‫ומעוררים אותו לחסות בצלו של הקב״ה‪.‬‬ ‫ובפרט לאחר ימי היראה והתשובה אנו נכנסים לסוכה מתוך ההכרה הזאת‪ .‬התשובה כוללת חרטה וכאב על הריחוק‪ ,‬ותכליתה להשיב אותנו אל ה׳‪ .‬בסוכה‬ ‫אנו נותנים מקום לשמחת השיבה‪ :‬זכינו להתקרב‪ ,‬נפתחה לפנינו דרך לתקן‪ ,‬ועתה אנו מבקשים לחיות מתוך הקרבה שהתחדשה‪ .‬ודווקא במצווה זו נכנס‬ ‫האדם בכל גופו אל מקום המצווה‪ .‬הוא אוכל‪ ,‬שותה וישן בסוכה‪ ,‬ומכניס לתוכה את סדרי חייו ‪.‬הקרבה שהתעוררה בלבו בימי התשובה נעשית עתה מקום‬ ‫שהוא חי בו‪ ,‬גם ענייניו הפשוטים מקבלים תוכן של קבלת עול מלכות שמים ושל עשיית רצונו יתברך‪ .‬אין צורך להמתין עד שכל מידותיו יתוקנו וכל שאלותיו‬ ‫יתבררו כדי להתחיל בעבודה זו‪ ,‬כבר עתה‪ ,‬עם כוחותיו ומגבלותיו‪ ,‬הוא יכול לקיים את מצוות ה׳ ולחסות בצלו‪ .‬עליו להוסיף לתקן ולהתעלות‪ ,‬ובתוך כך להכיר‬ ‫בזכות הקרבה שכבר ניתנה לו‪ ,‬הכרה זו מעניקה כוח לתיקון ומעוררת שמחה בדרך‪.‬‬ ‫ולמעשה‪ ,‬בכניסתו לסוכה יוכל לעצור לרגע ולהתבונן‪ :‬יצאתי מביתי כדי לעשות את רצון ה׳; כעת גם ישיבתי ואכילתי נעשות בתוך מצוותו‪ ,‬ואע"פ שאיני‬ ‫יודע כיצד יתנהלו כל עניניו‪ ,‬אך אני יודע איזו זכות עומדת לפניי בשעה הזאת ‪ -‬לשבת בצלו ולקיים את רצונו‪ ,‬כך יכולה גם סעודה פשוטה וישיבה שקטה‬ ‫בסוכה לקבל טעם של קרבה‪ ,‬זו השמחה המתעוררת מתוך ההכרה באור הסוכך‪ :‬שייכותו של האדם אל הקב״ה אינה מוגבלת למה שהוא מצליח להבין‬ ‫ולסדר‪ ,‬הוא מבקש הבנה לפי כוחו‪ ,‬ובה בשעה מקבל עליו לחיות לפני ה׳ גם במקום שבו הבנתו מוגבלת‪ ,‬מתוך האמונה והקבלה הזאת הוא מוצא חיות‬ ‫בעבודה המסורה בידו‪ ,‬ואי בשם הרה״ק דער ערשטער בעלזא רב זי״ע (במדבר קודש ‪ -‬פרשת וישלח) נקשר עניין הסוכה לבינה ולמלכות כנ"ל‪ ,‬ולרמז זה מתאים‬ ‫חשבון התיבה ״סכה״ בכתיב חסר‪ ,‬עם הכולל‪ ,‬העולה פ״ו ‪ -‬כמניין שמות אהי״ה ואדנ״י יחד‪ .‬אהי״ה רומז לבינה ואדנ״י למלכות‪ ,‬אשור המקור נמשך אל‬ ‫המקבל ומאיר בו‪ .‬ובעבודתנו אפשר לבאר‪ ,‬שההכרה המתעוררת בפנימיות הלב צריכה להגיע לידי קבלת עול ולידי מעשה‪ ,‬האדם מבין את יקרת הקרבה‬ ‫לה׳‪ ,‬ומתוך כך מכוון את מידותיו ואת הנהגתו לרצונו‪ .‬בסוכה מקבלת עבודה זו ביטוי מוחשי‪ :‬הוא קובע את דירתו במקום שציווה עליו הבורא‪ ,‬ומנהל בו את‬ ‫חיי היום־יום‪ ,‬על דרך זו אפשר לרמוז גם בפסוק ״ויבן לו בית״ (בראשית לג‪ ,‬יז) ״ויבן״ מלשון בינה‪ ,‬שהיא שורש התשובה‪ .‬בשבעת ימי החג אנו קובעים את‬ ‫ביתנו בסוכה‪ ,‬ובכך ממשיכים את ההתבוננות ואת התשובה אל תוך החיים‪ .‬מה שנתעורר בלב מתבטא באכילה‪ ,‬בשתייה‪ ,‬בשינה ובישיבה ‪ -‬הכול מתוך‬ ‫קבלת עול מלכות שמים‪ .‬בבחינה זו מקבל מהלך התשובה את השלמתו במעשה ‪:‬ההכרה שבלב נעשית לדרך חיים‪ ,‬גם את ריבוי הבחינות הרמוז בלשון‬ ‫״בסוכות תשבו״ אפשר לקרב בדרך זו לעבודתנו‪ :‬האדם מקשר את מחשבתו‪ ,‬את הרגשת לבו ואת מעשיו לקדושת המצווה‪ ,‬ונכנס אל הסוכה בכל הווייתו‪ .‬זו‬ ‫בחינת הבית שאנו בונים בסוכות‪ :‬חיים המיוסדים על קרבת ה׳ ועל עשיית רצונו‪ .‬דווקא ביציאה מדירת הקבע מתגלה שורש קביעותנו ‪ -‬שייכותנו אל הקב״ה‪.‬‬ ‫מקום דירתנו ותנאי חיינו עשויים להשתנות‪ ,‬אך גם בתוכם ניתנת לנו האפשרות לעבוד אותו ולחסות בצלו‪ ,‬מן הקביעות הפנימית הזאת נמשכות חיות‬ ‫הנפש ושמחתה‪.‬‬ ‫מעתה מתבאר הקשר שבין התשובה לשמחת החג‪ .‬לאחר התשובה והכפרה מתגלה הקרבה המחודשת‪ ,‬והאדם נכנס אל הסוכה מתוך הכרה שהקב״ה מקרבו‬ ‫וסוכך עליו‪ .‬וכן מבאר הרה״ק מטאלנא זי"ע (במגן דוד ליום שני של סוכות)‪ ,‬ששמחת חג הסוכות באה לאחר כפרת יום הכיפורים ונתינת הלוחות השניים‪ .‬לאחר‬ ‫שזכו ישראל למחילה ולחידוש הקשר עם הקב״ה‪ ,‬נתגלתה אצלם השמחה האמיתית; ועל כן נתייחד חג הסוכות בהזכרת השמחה שלוש פעמים בתורה‪ ,‬בכך‬ ‫מאיר הפסוק ״ולישרי לב שמחה״‪ :‬ככל שהלב מיטהר ומתיישר לפני ה׳‪ ,‬הוא נעשה מוכשר יותר להרגיש את הטוב שבקרבתו‪ .‬התשובה מחזירה לאדם את‬ ‫תכליתו ואת המקום שאליו הוא שייך‪ ,‬והידיעה שביכולתו להעמיד את חייו בדרך הישרה מעוררת בנפשו תקווה וחיות‪ ,‬זו שמחת הנפש השבה אל מקורה‬ ‫ומוצאת בו את חיותה‪ ,‬בכך נענית השאלה על המעבר מן הימים הנוראים אל זמן שמחתנו‪ .‬היראה והתשובה מכשירות את הקרבה שעליה מיוסדת השמחה‪.‬‬ ‫ההכנעה לפני המלך‪ ,‬החרטה על הריחוק וקבלת הדרך החדשה מביאות את האדם לשמוח בזכות לשוב ולעמוד לפני אביו שבשמים‪.‬‬ ‫קביעות פנימית בדירת עראי‬ ‫זו בחינת הבית שאנו בונים בסוכות‪ :‬חיים המיוסדים על קרבת ה׳‪ ,‬שמתוכה נמשכות חיות הנפש ושמחתה‪ .‬על דרך זו נבין את הציווי לצאת מדירת קבע‬ ‫ולישב בדירת עראי‪ .‬במשך שבעת ימי החג אנו מכניסים את חיינו תחת צל הסוכה‪ ,‬ומתרגלים לחיות מתוך קבלת עול מלכות שמים גם בשעה שאנו יוצאים‬ ‫מן הנוחות שהורגלנו בה‪ ,‬הבית מעניק הגנה ונוחות‪ ,‬ויש להכיר בטובה זו‪ .‬אולם בסוכה מתברר ששורש קביעותנו עמוק יותר‪ :‬שייכותנו ודבקותנו בהקב״ה‪.‬‬ ‫תנאי חיינו עשויים להשתנות‪ ,‬אך הזכות לחסות בצלו ולעשות את רצונו עומדת לנו בכל מקום‪ .‬על כך נאמר‪ :‬״מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך‬ ‫יחסיון״ (תהילים לו‪ ,‬ח)‪ ,‬הסוכה מעוררת אותנו להתרומם מן המחשבה ששמחתנו יכולה להתקיים רק כאשר הכול מסודר כרצוננו‪ .‬בדרך העבודה אפשר לומר‬ ‫שראשית היציאה מן הקבע היא היציאה מקביעות המחשבה‪ :‬״רק כך צריך להיות״‪ ,‬האדם מרפה מן הדרישה שכל פרטי חייו יתנהלו לפי הבנתו ורצונו‪ ,‬ולומד‬ ‫למצוא מנוחה בכך שהוא מסור להנהגת בוראו‪ ,‬זהו יישוב השאלה כיצד נשמח דווקא בדירת עראי‪ .‬המצווה מגלה לנו שיש טוב יציב בתוך מציאות משתנה‪:‬‬ ‫הזכות לקיים את רצון ה׳ ולחיות בקרבתו‪ .‬ככל שאנו נותנים לטוב הזה מקום בלב‪ ,‬אפשר לשאת את השמחה הנובעת ממנו גם אל ימות השנה‪.‬‬ ‫חג האסיף וההודאה לנותן הברכה‬ ‫ועתה מתבאר גם מקומו של החג בזמן האסיף‪ .‬הרשב״ם (ויקרא כג‪ ,‬לט ומג) מבאר שסוכות הוא זמן הודאה על השפע שנאסף‪ .‬דווקא כשהבית מלא מתבואת‬ ‫השנה יוצא האדם לסוכה‪ ,‬נזכר בחיי ישראל במדבר‪ ,‬ומכיר שמקור ברכתו בה׳‪ .‬היציאה מן הבית שומרת עליו מפני המחשבה שכוחו לבדו הביא לו את‬ ‫ההצלחה‪ ,‬האסיף והסוכה משלימים אפוא זה את זה‪ .‬האסיף מעמיד לפני האדם טובה מוחשית שעליה יודה; הסוכה מפנה את לבו אל נותן הטובה‪ .‬במקום‬ ‫שהשפע יעמיק את ביטחונו בעצמו בלבד‪ ,‬הוא נעשה סיבה להכרת חסד ה׳ ולשמחה לפניו‪ ,‬משום כך אין השאלה תלויה רק באיזו עונה מזג האוויר נוח יותר‪.‬‬ ‫גם בפסח מצוּוים על שמחת הרגל‪ ,‬אך בחג הסוכות מצטרפים שמחת האסיף‪ ,‬טהרת יום הכיפורים והישיבה בצלו של הקב״ה‪ .‬מתוך הצירוף הזה אנו מבארים‬ ‫את ייחודו כזמן שמחתנו‪ :‬שמחת המתנה מצטרפת לשמחה בנותנה‪ ,‬וטובת הגוף נעשית כלי לשמחת הנפש‪.‬‬ ‫גם השאלה על היחס שבין השמחה הפנימית למעשים מתיישבת עתה‪ .‬הזמן מזמן לאדם תוכן של שמחה‪ :‬מחילה‪ ,‬קרבה והודאה על הטוב‪ .‬כדי שתוכן זה‬ ‫ייעשה מורגש בנפש‪ ,‬האדם מתבונן בו ומקיים את מצוות החג‪ .‬האכילה והשתייה‪ ,‬הישיבה בסוכה‪ ,‬הלימוד והשירה נותנים ביטוי לקרבה ומסייעים לעורר את‬ ‫הלב‪ ,‬וא"ל ״זמן שמחתנו״ אינו הבטחה שכל אדם יחוש מיד התלהבות‪ .‬זהו זמן לעבודת השמחה ולגילויה‪ .‬יש שההכרה מעוררת את המעשה‪ ,‬ויש שהמעשה‬ ‫מכשיר את הלב להכרה‪ .‬כפי שראינו בדברי רבנו בחיי ‪ ,‬כוחות הגוף והנפש מסייעים זה לזה; אין צורך להמתין להרגשה שלמה כדי להתחיל בעבודה‪.‬‬ ‫שמחת בית השואבה וגילוי ההשגחה‬ ‫עומק נוסף מתגלה בשמחתו של אדם המוצא מחדש טוב שהיה נסתר ממנו‪ .‬חז״ל אמרו ״שמחה — זה יום טוב״ (מגילה טז‪ ,):‬ובמס' ביצה (יז‪ ).‬נתבאר ההבדל‬ ‫בין קדושת השבת‪ ,‬הקבועה ועומדת‪ ,‬לבין קדושת המועדים שישראל מקדשים אותם‪ .‬בביאור החסידי של הדברים מתגלה מעלת החיפוש‪ :‬האדם מבקש אור‬ ‫מתוך חסרונו‪ ,‬וזוכה להכיר בטוב שקדם לחיפושו והיה מכוסה מעיניו‪ ,‬בירושלמי (פסחים פרק י‪ ,‬הלכה א) מסופר על שמחת מציאת תוספתא עתיקה‪ ,‬עד שהאירה‬ ‫החכמה את פניו של החכם‪ ,‬בבחינת ״חכמת אדם תאיר פניו״ (קהלת ח‪ ,‬א)‪ ,‬בס' סוד ישרים (סוכות‪ ,‬אות פ״ה) מתבארת המציאה בדרך פנימית‪ :‬גילוי מחודש של‬ ‫דבר שנדמה כאבוד‪ ,‬השמחה מתעוררת כאשר האדם מכיר שמה שנעלם ממנו לא אבד כפי שחשב‪ ,‬ובס' תפארת יוסף (חג הסוכות‪ ,‬ד״ה מי שלא) מתבאר עומק‬ ‫שמחת בית השואבה וניסוך המים‪ :‬מתגלה שהקב״ה משגיח ומנהיג גם במקומות הנראים רחוקים‪ ,‬ושאין מקום הפקר‪ .‬ירידת המים לתהום מבטאת‪ ,‬בדרך‬ ‫הדרוש‪ ,‬שגם בעומק הנעלם מעיני האדם יש הנהגה אלוקית‪ ,‬וממנו יכולות לצמוח השפעות טובות וישועות‪ ,‬זו שמחה של גילוי‪ .‬האדם חשב שמקום מסוים‬ ‫בחייו מנותק מן הטוב‪ ,‬והנה נפתח לפניו מבט חדש על הנהגת ה׳‪ .‬גבולות הבנתו אינם גבולות ההשגחה; גם במקום שבו לא ראה אור‪ ,‬לא היה מופקר‪.‬‬ ‫על דרך זו מבאר את האמירה בשמחת בית השואבה‪ :‬״אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו״ — בשמחת החג מתגלה בירור פנימי שלא היה גלוי קודם‬ ‫לכן‪ .‬ובגמרא עצמה (סוכה נג‪ ).‬מבואר שהחסידים ואנשי המעשה אמרו לשון זו‪ ,‬ואילו בעלי התשובה אמרו‪ :‬״אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו״‪ .‬לכל אחד דרך‬ ‫ההודאה השייכת לעבודתו‪ :‬זה על שנשמר‪ ,‬וזה על שזכה לשוב ולתקן‪ ,‬גילוי ההשגחה מעורר אפוא תקווה ואחריות‪ .‬האדם יודע שגם ממקום רחוק יש דרך של‬ ‫תשובה‪ ,‬וגם פרק כואב בחייו יכול להיעשות פתח להכרה עמוקה יותר ולעבודה חדשה‪ ,‬בהמשך הדברים מתבארת הקרבה המיוחדת של שמיני עצרת‪ ,‬בבחינת‬ ‫״עצרת תהיה לכם״‪ ,‬והפר היחיד שכנגד האומה היחידה‪ ,‬כמבואר גם בסוכה (נה‪ , ):‬לאחר עבודת ימי החג עומדים ישראל לפני הקב״ה ושמחים בעצם הקשר‬ ‫אליו‪ ,‬שמחה זו מלווה אותם גם בשובם אל ימות החול‪ :‬יש להם אל מי לפנות‪ ,‬לפני מי להתפלל ולמען מי לפעול‪.‬‬ ‫עתה נבוא אל השאלה כיצד מצוּוה אדם גם על שמחת בני ביתו? ספר החינוך (מצווה תפ״ח) מלמד לשתף את בני הבית ואת הזקוקים לעזרה בשמחת הרגל‪.‬‬ ‫וברמב״ם (הלכות שביתת יום טוב ו‪ ,‬יז–יח) מתבאר שיש לשמח כל אחד מן הנלווים לאדם בדבר הראוי לו‪ ,‬ולשתף גם את העניים בסעודה‪.‬‬ ‫מכאן התשובה‪ :‬אין האדם נדרש לשלוט ברגשותיו של הזולת‪ .‬חובתו לפעול למען שמחתו‪ ,‬לתת לו מן הראוי לו ולהכיר בצרכיו‪ .‬מכיוון שדרכי השמחה שונות‪,‬‬ ‫עליו להתבונן במה שמשמח את בני ביתו עצמם‪ ,‬ולא להניח שכל מה שמשמח אותו ישמח בהכרח גם אותם‪ ,‬ובעבודת הבית‪ ,‬לצד צורכי החג‪ ,‬יש לתת מקום‬ ‫למאור פנים‪ ,‬להקשבה ולעזרה‪ .‬מי שמבקש שולחן חג שמח ישים לב גם לעייפותם של בני הבית‪ ,‬יחלוק בעול ההכנות ויימנע מלדרוש שכל פרט יהיה כפי‬ ‫תכנונו‪ .‬לפעמים ויתור קטן‪ ,‬מילה טובה או תשומת לב לילד הם המעשה שבאמצעותו מתרחבת שמחת הבית‪ ,‬זו גם משמעותה של קבלת עול מלכות שמים‬ ‫בתוך השמחה‪ :‬איני מודד את החג רק לפי מידת הנאתי‪ ,‬אלא מבקש לקיים את רצון ה׳ גם בשמחת האחר‪ .‬ככל שהלב מכיר שהטוב ניתן לו מאת ה׳‪ ,‬הוא‬ ‫מבקש להעניק ממנו לאחרים‪ ,‬כך נעשית שמחת הנפש לנדיבות ממשית‪ ,‬והשמחה שאנו מקבלים בסוכה נכנסת אל היחסים שבתוך הבית‪.‬‬ ‫כי אליך נפשי אשא‬ ‫לאחר שנתבאר שהשמחה נובעת מהרגשת שלמות ומהכרה בטוב‪ ,‬וששורשה העמוק בדבקות בה׳ ובתורתו‪ ,‬עלינו להמשיך את הדברים אל חיי המעשה‪.‬‬ ‫פעמים שהאדם יודע היטב את מעלת השמחה‪ ,‬אולם הוא טרוד בדאגה‪ ,‬מצטער על חסרונותיו או נחלש מכישלונותיו‪ ,‬ואינו מוצא את הדרך להתרומם‪ .‬בשעה‬ ‫כזא ת הוא זקוק לדרך עבודה‪ :‬כיצד לעורר את כוחותיו‪ ,‬להכיר בטוב שעדיין מצוי בו ולבנות מתוכו את המשך דרכו‪ .‬הוראות אלו נועדו לחזק את הנפש; אין‬ ‫בהן לקבוע שכל מצוקה נובעת מחיסרון בעבודת ה׳‪ ,‬והן יכולות להתלוות לעזרה מקצועית כאשר היא נצרכת‪ ,‬וכן אי' בסה"ק תפארת שלמה (לראש חודש)‬ ‫נתבאר הפסוק‪ :‬״שמח נפש עבדך כי אליך ה׳ נפשי אשא״ (תהילים פו‪ ,‬ד)‪ ,‬״נפשי אשא״ הוא לשון הרמה‪ :‬האדם צריך להרים את נפשו כדי לבוא לידי שמחה‪.‬‬ ‫בתוך דבריו הוא מביא את דברי שערי הקדושה (לרבי חיים ויטאל) על חומרת העצבות‪ ,‬ואת הרמז שבסידור האר״י בבקשה ״והסר ממנו יגון ואנחה״‪ .‬דבריו‬ ‫מעוררים להישמר מעצבות המחלישה את האדם ומונעת ממנו לעבוד את בוראו‪.‬‬ ‫יש להתבונן בלשון ״נפשי אשא״‪ ,‬אדם השקוע במרירות רואה לעיתים את כל חייו מתוך הקושי הנוכחי‪ .‬דבר אחד אינו עולה בידו‪ ,‬וממנו הוא מסיק שאין‬ ‫ברכה בכל מעשיו; הוא נכשל בעניין מסוים‪ ,‬ומרגיש שאיבד את ערכו כולו‪ .‬הרמת הנפש היא הרחבת המבט‪ :‬לזכור לפני מי הוא עומד‪ ,‬מה עדיין ניתן בידו‬ ‫ואיזו עבודה טובה הוא יכול לעשות גם עתה‪ .‬הכאב קיים‪ ,‬אך אין להניח לו להסתיר את כל הטוב‪ .‬גם בשעת קושי נשארו באדם כוחות‪ ,‬נותרו לו מצוות‬ ‫שביכולתו לקיים‪ ,‬ויש לפניו אפשרות של תפילה ושל התחלה חדשה‪ ,‬ואף על עצם היכולת להתרומם אנו מבקשים רחמים‪ :‬״שמח נפש עבדך״‪ ,‬האדם עושה‬ ‫את המוטל עליו‪ ,‬ובתוך כך פונה אל הקב״ה ומבקש שיאיר את לבו וייתן בו כוח לשוב ולעבדו בשמחה‪.‬‬ ‫יוסף הצדיק ושמחה בתוך הצער‬ ‫דרך מעשית לכך מתבארת בסה"ק מאור ושמש (פרשת וישב) ‪ ,‬על הפסוק‪ :‬״ויהי ה׳ את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי״ (בראשית לט‪ ,‬ב)‪ .‬במדרש‬ ‫רבה נדרש ״איש מצליח״ ‪ -‬״גבר קפוז״‪ ,‬ובמתנות כהונה נתפרש‪ :‬״איש מקפיץ‪ ,‬כלומר צהל ושמח ולב טוב״‪ .‬המדרש קושר זאת ללשון ״וצלחו הירדן לפני‬ ‫המלך״‪ ,‬המתפרשת שם כעניין של תנועה וזריזות‪ .‬שיוסף היה נתון בצער גדול‪ :‬הוא הורחק מבית אביו ומאחיו ונמכר למצרים‪ ,‬ואף הצטער על גלות השכינה‬ ‫שירדה עמו‪ ,‬ש גם הצלחתו בבית אדוניו לא ביטלה את כאב הריחוק‪ .‬אולם בתוך מצבו הקשה השתדל לשמור על חיות נפשו כדי שיוכל לעבוד את השי״ת‬ ‫בשמחה‪ ,‬ובלשונו‪ :‬״אף על פי כן בכל זאת עשה עצות בנפשו להרחיק מלבו כל העצבות״‪.‬‬ ‫לפי דרכו מבאר הק' ש גם את האכילה‪ ,‬השתייה והסלסול בשער המוזכרים בדברי חז״ל‪ ,‬כפעולות שנועדו לסייע ליוסף להיות שמח וטוב לב לעבודת ה׳‪ .‬נמצא‬ ‫שאף במצב של צער יש מקום לחפש דרכים ראויות להרחיב את הדעת ולחזק את כוחות הנפש‪ .‬ומכאן הוראה למעשה‪ :‬לעיתים האדם ממתין עד שירגיש‬ ‫חיות ורק אז יתח יל לפעול‪ .‬אולם מעשה טוב יכול בעצמו לעורר את החיות‪ .‬לימוד המתאים לכוחותיו‪ ,‬עזרה לזולת‪ ,‬קבלת אחריות מועילה או השלמת דבר‬ ‫קטן — כל אלו עשויים להזכיר לו שיש בכוחו לעשות ולהיטיב‪ ,‬גם בחור המתקשה בלימודו או במקומו בישיבה עשוי להיבנות מחברותא מתאימה‪ ,‬מתפקיד‬ ‫מועיל או מעזרה שהוא מעניק לחברו‪ .‬כאשר הדבר נעשה במידה הראויה ובהדרכה נכונה‪ ,‬הוא מגלה שיש לו מקום ושיש ברכה בכוחותיו‪ .‬מתוך כך מתחזק‬ ‫בו הרצון להוסיף ולהתקדם‪.‬‬ ‫הכח של אמירת חילך לאורייתא ‪ -‬להזלות‬ ‫יסוד נוסף בדרך חיזוק הנפש עולה מן המעשה ברבי יוחנן וריש לקיש‪ ,‬המובא בחז"ל (בבא מציעא פד‪ ,).‬רבי יוחנן היה רוחץ בירדן‪ ,‬וריש לקיש ראהו וקפץ אחריו‪.‬‬ ‫אמר לו רבי יוחנן‪ :‬״חילך לאורייתא״‪ ,‬ופירש רש״י ‪ :‬״כמה כוחך יפה לסבול עול תורה״‪ .‬בהמשך קיבל ריש לקיש עליו לשוב‪ ,‬ורבי יוחנן לימדו מקרא ומשנה‬ ‫ועשאו אדם גדול‪ .‬רבי יוחנן ראה כוח והראה את תכליתו הראויה‪ .‬אותה עוצמה שהייתה מצויה בריש לקיש יכולה לשמש לעמל התורה‪ .‬יש כאן דרך גדולה‬ ‫בחינוך‪ :‬להכיר בכוחותיו של האדם ולהראות לו כיצד יוכל להשתמש בהם לטובה‪.‬‬ ‫הכרת המעלה צריכה להיות אמיתית ומסוימת‪ .‬כאשר מראים לאדם את כוח ההתמדה שבו‪ ,‬את חריפות מחשבתו או את יכולתו להעניק‪ ,‬ונותנים לו דרך‬ ‫להוציאם אל הפועל‪ ,‬הוא מקבל בסיס של ממש להמשך עבודתו‪ .‬כך ההכרה בטוב שבו נעשית כוח של תיקון‪ ,‬גם לאחר שהאדם עלה והתקדם‪ ,‬עלולות לבוא‬ ‫שעות שבהן אינו מרגיש את הטוב שבמדרגתו‪ .‬בשעות אלו הוא עשוי להיזכר בעברו ולחשוב שדווקא שם היו לו כבוד‪ ,‬סיפוק והצלחה‪ .‬משום כך יש צורך‬ ‫לשוב ולהאיר לו את ערכה של עבודתו ואת הקרבה שזכה לה‪ .‬בהמשך המעשה ברבי יוחנן וריש לקיש מספרת הגמרא שנחלקו בבית המדרש מאימתי נגמרת‬ ‫מלאכתם של כלי הנשק לעניין קבלת טומאה‪ .‬אמר רבי יוחנן לריש לקיש‪ :‬״לסטאה בלסטיותיה ידע״‪ .‬השיב לו ריש לקיש‪ :‬״ומאי אהנת לי? התם רבי קרו לי‪,‬‬ ‫הכא רבי קרו לי״‪.‬‬ ‫אמר לו רבי יוחנן‪ :‬״אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה״‪ .‬בדרך דרוש אפשר להתבונן בכך שאפילו הידיעה שרכש ריש לקיש בעברו הייתה יכולה לשמש‬ ‫עתה לבירור דברי תורה‪ .‬ניסיון שהיה קשור לכלי אומנות של לסטים נעשה ידיעה הנוגעת למשא ומתן של הלכה‪ .‬גם כוחות וידיעות ששימשו בעבר במקום‬ ‫נמוך למד רבו ר"י שיכולים לקבל כיוון חדש ולהיכלל בעבודת הקודש‪ ,‬אפשרות זו היא התבוננות שלנו במעשה; החז"ל מלמדים עד כמה צריך להיות רגישה‬ ‫בהזכרת עברו של אדם‪ ,‬וכמה זהירות נדרשת בה‪ ,‬אולם בתשובת רבי יוחנן מפורש יסוד גדול‪ :‬״דאקרבינך תחת כנפי השכינה״‪ .‬ערכה של הדרך אינו נמדד‬ ‫רק בכבוד שאדם מקבל ובתואר שקוראים לו‪ .‬עיקרו בתוכן חייו‪ ,‬בתכלית שלשמה משמשים כוחותיו ובקרבת ה׳ שהוא זוכה לה באמצעותם‪ .‬בעבר שימשו‬ ‫כוחותיו של ריש לקיש ללסטיות; עתה הם משמשים להבנת רצון ה׳ ולהעמדת דברי תורה‪ ,‬מאמריו נעשו חלק מתורתם של ישראל ונלמדים בבתי המדרש‬ ‫מדור לדור‪ .‬אותם כוחות קיבלו משמעות חדשה ותכלית נצחית‪.‬‬ ‫מכאן הוראה גדולה למחנכים ולמשפיעים‪ :‬גם צעיר שכבר התקדם עשוי לעבור משברים‪ ,‬עליות וירידות‪ ,‬לעיתים הוא נחלש‪ ,‬נדמה לו שבעבר היה לו טוב‬ ‫יותר‪ ,‬או שהוא מתחיל להתרחק מן החדר‪ ,‬מן הישיבה או מן הכולל‪ ,‬בשעה כזאת נדרשת מן המחנך ענווה ‪ -‬להניח את הפגיעה האישית ואת הצורך להוכיח‬ ‫את סמכותו‪ ,‬ולפנות מקום להבנת התלמיד‪ :‬מה מכביד עליו‪ ,‬היכן איבד את חיותו‪ ,‬ומה יכול לעזור לו לשוב ולהתקדם‪ .‬זו משמעותה החינוכית של הקריאה‬ ‫״חילך לאורייתא״ ‪,‬שפירש רש״י ‪:‬״כמה כוחך יפה לסבול עול תורה״ (שם)‪ .‬רבי יוחנן ראה בריש לקיש כוח שיכול לשמש לתורה‪ ,‬מתוך כך נלמד להפנות את‬ ‫המבט גם אל הכוחות הטמונים בתלמיד‪ ,‬ולסייע לו להכיר כיצד יוכל להשתמש בהם לטובה‪ ,‬ו אין די באמירה כללית‪ :‬״אתה מסוגל״‪ .‬צריך להראות לו במה‬ ‫כוחו יפה‪ :‬בידיעה שרכש‪ ,‬בהתמדה שגילה‪ ,‬בנאמנותו לחבר‪ ,‬בהתגברות שהצליח בה או ביכולת המחשבה שלו‪ ,‬מתוך כך יוכל להכיר שגם כעת יש בידו‬ ‫להשפיע על המשך דרכו‪ ,‬ולבחור צעד שיקרב אותו אל הטוב שהוא מבקש ‪.‬חיזוק המבוסס על אמת נותן לאדם דבר ממשי להיאחז בו הוא מתחיל לראות‬ ‫שעבודתו עד היום לא הייתה לריק‪ ,‬ושיש בו כוחות שאפשר להוסיף ולבנות באמצעותם‪ ,‬ואפשר להתבונן בדרך זו במפגש שבין רבי יוחנן לריש לקיש (שם)‪.‬‬ ‫רבי יוחנן היה רוחץ בירדן‪ ,‬וכשריש לקיש‪ ,‬שהיה אז לסטים‪ ,‬קפץ אחריו למים‪ ,‬פנה אליו בקריאה‪ :‬״חילך לאורייתא״‪ .‬ופירש רש״י ‪:‬״כמה כוחך יפה לסבול עול‬ ‫תורה״‪ .‬בכוח שהתגלה לפניו ראה רבי יוחנן אפשרות לעמל התורה‪ ,‬והראה לריש לקיש שיש בכוחו לקבל עליו את עולה ולהגיע לגדלות‪ ,‬גם כאשר השיב ריש‬ ‫לקיש ״שופרך לנשי״ ‪ -‬שיופיו של רבי יוחנן ראוי לנשים‪ ,‬כפירוש רש״י ‪ -‬המשיך רבי יוחנן לדבר עמו‪ ,‬והציע לו לשאת את אחותו אם ישוב מדרכו‪ .‬הוא פתח‬ ‫לפניו אפשרות ממשית לחיים אחרים‪ ,‬שבהם יוכל לכוון את כוחותיו לתורה‪ .‬לאחר שקיבל עליו ריש לקיש‪ ,‬ביקש לחזור ולהביא את בגדיו ולא הצליח לקפוץ‬ ‫כבראשונה‪ ,‬רש״י מפרש‪ :‬״דמשקבל עליו עול תורה תשש כוחו״‪ ,‬מכאן ואילך מתארת הגמרא את המשך הבניין‪ :‬רבי יוחנן לימדו מקרא ומשנה ועשאו אדם‬ ‫גדול‪ .‬הקריאה ״חילך לאורייתא״ קיבלה אפוא המשך של השקעה ולימוד‪ ,‬רבי יוחנן הצביע על הכוח‪ ,‬פתח לפניו דרך להשתמש בו וליווה אותו בבנינו‪.‬‬ ‫ומכאן יש להתבונן בנקודה נוספת בעבודת החינוך‪ :‬לפעמים הקושי הוא לעזור לאדם לקבל את הטוב שאומרים עליו‪ ,‬הההורים או מחנך רואה בו כוח ומבקש‬ ‫לעודדו‪ ,‬אך בנו‪/‬התלמיד דוחה את הדברים‪ ,‬מקטין את מעלתו או משיב בביטול‪ ,‬יתכן שהשבח רחוק מן האופן שבו הוא רואה את עצמו; יתכן שהורגל לשמוע‬ ‫ביקורת‪ ,‬או שהוא חושש שמעתה ידרשו ממנו להוכיח תמיד את מעלתו‪ ,‬ויש שהוא מתבייש בתשומת הלב או חושש שההכרה בכוחותיו תביא אותו לגאווה‪,‬‬ ‫ובדרך חינוכית אפשר ללמוד מן המפגש שלא להיבהל מכך שמילת חיזוק אינה מתקבלת מיד כפי שקיווינו‪ ,‬רבי יוחנן אמר ״חילך לאורייתא״‪ ,‬ואף לאחר שריש‬ ‫לקיש השיב ״שופרך לנשי״‪ ,‬המשיך לפתוח לפניו דרך לשוב‪ ,‬בהמשך לימדו תורה ועשאו אדם גדול‪ .‬ההכרה בכוחו קיבלה ביטוי בקשר ובבניין מתמשך‪ ,‬כך‬ ‫גם מחנך המצביע על מעלת תלמידו‪ :‬אם התלמיד משיב ״אין בי כלום״ או ״הרבי אינו מכיר אותי״‪ ,‬אין צורך להתווכח עמו או לדרוש ממנו לקבל את המחמאה‪.‬‬ ‫אפשר לומר בנחת‪ :‬״אני שומע שקשה לך לראות זאת בעצמך‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬ראיתי כיצד התאמצת להבין‪ ,‬כיצד עזרת לחבר או כיצד התגברת‪ ,‬יש ערך במה‬ ‫שעשית‪ ,‬ואני רוצה לעזור לך לבנות ממנו את ההמשך״‪ ,‬על המחנך למצוא נקודה טובה אמיתית ולדבר עליה מכל הלב‪ .‬אין די במילות עידוד הנאמרות מן‬ ‫השפה ולחוץ; עליו להתבונן בתלמיד עד שיכיר בעצמו בטוב שהוא מבקש להראות לו ‪.‬ככל שהחיזוק כן‪ ,‬מדויק ומבוסס על מעשה‪ ,‬הוא עשוי לעורר אמון‬ ‫ולתת לתלמיד דבר ממשי להיאחז בו ‪.‬לעיתים נדרש זמן עד שהתלמיד מסוגל לקבל את הדברים‪ ,‬והסבלנות היא חלק מן הליווי‪.‬‬ ‫במעשה ריש לקיש מספרת הגמרא שלאחר שקיבל עליו עול תורה לא הצליח לקפוץ כבראשונה‪ ,‬ורש״י מבאר שמשקיבל עליו עול תורה תשש כוחו‪ .‬אין ללמוד‬ ‫מכך שכל חיזוק מבטל מיד את המשיכה לעבר; אולם בדרך עבודת החינוך אפשר להתבונן בכוחה של קבלת דרך חדשה‪ ,‬כאשר האדם מתחיל להכיר שיש לו‬ ‫מקום ותכלית בעבודת ה׳‪ ,‬נפתח לפניו כיוון שאליו יוכל להפנות את כוחותיו‪ .‬כדי שדרך זו תיבנה‪ ,‬הוא זקוק גם להדרכה ולהתמדה‪ ,‬כפי שרבי יוחנן המשיך‬ ‫ולימד את ריש לקיש‪ ,‬וכאשר יש קושי נפשי המצריך טיפול‪ ,‬יש לסייע בקבלת עזרה מתאימה‪ ,‬לצד הקשר והחיזוק החינוכי‪ ,‬ההקשבה והאמון מוסיפים להיות‬ ‫יקרים גם בתוך תהליך זה‪ ,‬חשוב גם שהשבח לא ייהפך למשא‪ ,‬כשאומרים לתלמיד שיש בו כוח‪ ,‬אין פירוש הדבר שמעתה אסור לו להיכשל‪ ,‬יש בו מעלה‬ ‫הראויה לטיפוח‪ ,‬ובה בשעה הוא זקוק ללימוד‪ ,‬להדרכה ולסבלנות‪ ,‬אפשר לומר לו‪ :‬״הקושי שלך אינו מבטל את הכוח שראיתי בך; נלמד יחד כיצד להשתמש‬ ‫בו״ להצלחתך בנעימה‪ ,‬כך ההכרה במעלה מעניקה תקווה ומקום לצמיחה‪ .‬וגם התלמיד עצמו יכול ללמוד לקבל חיזוק בפשטות‪ :‬״תודה‪ ,‬הדברים מחזקים אותי״‪,‬‬ ‫אין הוא נדרש להכריז על גדלותו‪ ,‬אלא לתת מקום לטוב שאדם נאמן רואה בו‪ ,‬ההכרה במתנה שחנן אותו הקב״ה יכולה להביא לענוה ולהודאה‪ :‬ניתן לי‬ ‫כוח‪ ,‬ועליי ללמוד להשתמש בו לטובה‪ ,‬מתוך הכרה זו יכולה להתעורר בו שמחה בחלקו‪ ,‬ואיתה נכונות להוסיף ולעמול‪ ,‬כאן חוזרים הדברים אל עבודת‬ ‫השמחה‪ .‬מי שמבטל כל מעלה וכל התקדמות מתקשה לשמוח בחלקו‪ ,‬אף כשנבנה בו טוב ממשי‪ ,‬חבר נאמן ומחנך מבין יכולים לסייע לו לתת לטוב הזה מקום‬ ‫בלבו‪ ,‬מתוך כך נעשית הקריאה ״חילך לאורייתא״ גם קריאה פנימית‪ :‬יש בי כוח שנתן לי הבורא‪ ,‬יש לו מקום בעבודתו‪ ,‬וביכולתי לטפחו ולהוציאו אל הפועל‪.‬‬ ‫ומכאן הוראה למחנך‪ :‬ההכרה בכוחות התלמיד צריכה להתבטא גם בנכונות ללמדו‪ ,‬להדריכו ולעזור לו להתמיד‪ ,‬כך נעשה העידוד תחילתו של תהליך‪ ,‬שבו‬ ‫התלמיד לומד להאמין בכוחותיו מתוך קניינים ממשיים שהוא זוכה לרכוש‪ .‬כדברי התוספות (בבא מציעא פד‪ ,.‬ד״ה אי הדרת בך כו׳)‪ ,‬בשם רבנו תם‪ ,‬מעמיקים את‬ ‫ההוראה‪ :‬ריש לקיש כבר למד תורה וידע הרבה קודם שפרק עול ועסק בלסטיות‪ .‬רבי יוחנן פגש אפוא אדם שהיה לו עבר של תורה‪ ,‬ופתח לפניו דרך לשוב‬ ‫ולהעמיד את כוחותיו בעבודתה‪ .‬גם תלמיד שלמד והתקדם ואחר כך נחלש זקוק למי שיראה את הכוחות שנותרו בו ויעזור לו לשוב ולהשתמש בהם ‪.‬״חילך‬ ‫לאורייתא״ היא קריאה המעניקה לכוחו כיוון‪ :‬יש בך כוח יקר‪ ,‬ויש לו מקום בתור למען תדעו כל ילדינו‪/‬תלמידינו שעברו המוסודות יש לו ידיעה הרחבה ביהדות‬ ‫ובכל הדברים הנדרשים ממנו‪ ,‬ואם הוא מתחיל לפרוש ולשנות או להתעצל זו קריאה של שבר נפשי‪ ,‬ואז לא הזמן לעורר אותו אלא לקרבו ולהבינו ובחכמה‬ ‫פותח שערים כדברי חז"ל‪ ,‬ש ראשית העבודה היא לפגוש את התלמיד במקום שבו הוא נמצא‪ ,‬להכיר את כוחותיו ואת קשייו ולמצוא פתח להתקדמות‪ .‬גם‬ ‫כשהוא מדבר באופן שאינו ראוי‪ ,‬יש לברר מה הוא מבקש לבטא ומה עובר עליו‪ .‬לעיתים‪ ,‬לצד התנהגות הטעונה תיקון‪ ,‬מתגלים גם כוחות הזקוקים להכוונה‬ ‫— עוז‪ ,‬עצמאות‪ ,‬חריפות או יכולת הנהגה‪ .‬תפקיד המחנך הוא לסייע לו להבחין ביניהם וללמוד כיצד להשתמש בכוחותיו לטובה‪ ,‬לשם כך יש לקבל את דבריו‬ ‫בכובד ראש‪ ,‬להקשיב בלי למהר לגעור ולברר מה מכביד עליו ומה עומד מאחורי התרחקותו‪ .‬כאשר הוא מרגיש שיש מי שמוכן לשמוע אותו ולשאת עמו‬ ‫בעול‪ ,‬נפתח פתח לעזור לו לקבל אחריות ולבנות דרך לתיקון‪ .‬גם כשנדרשים גבולות‪ ,‬אפשר להציבם מתוך כבוד‪ ,‬בהירות ורצון כן לסייע‪ ,‬התלמיד צריך‬ ‫לצאת מן השיחה כשהוא יודע מה מוטל עליו‪ ,‬ובה בשעה מרגיש שיש מי שמאמין בכוחותיו ומוכן ללוותו ‪.‬כך מצטרפות התקווה והאחריות‪ :‬הוא מכיר במה‬ ‫שטעון תיקון‪ ,‬וגם בטוב הקיים בו ובאפשרות לבנות באמצעותו את עתידו‪ .‬הקשר צריך לקבל המשך מעשי‪ :‬לקבוע זמן לשיחה‪ ,‬לבחור יחד יעד לימודי שיוכל‬ ‫לעמוד בו‪ ,‬למצוא חברותא מתאימה או להציע תפקיד שבו יוכל להועיל‪ .‬לאחר זמן יש לשוב ולברר עמו מה הצליח‪ ,‬מה הכביד עליו ובמה צריך להתאים את‬ ‫הדרך‪ .‬כך הוא זוכה לחוות שייכות והתקדמות בתוך המסגרת‪ ,‬ורואה שהאמון שניתן בו מלווה בנכונות לעזור לו בפועל‪.‬‬ ‫לשם כך נדרשת מן המחנך ענווה‪ :‬להניח את הפגיעה האישית ואת הצורך בשליטה‪ ,‬ולתת את דעתו לטובת התלמיד ולבניינו‪ .‬בכלל זה עליו להקשיב גם‬ ‫להורים ולתת מקום לקושי שהם נושאים בבית‪ .‬פעמים שבמסגרת התלמיד מצליח להתנהג כראוי‪ ,‬ואילו בבית מתגלים קשיים גדולים יותר‪ .‬התנהגותו במוסד‬ ‫אינה מבטלת את דברי ההורים; כל אחד רואה צד אחר בחייו‪ ,‬ומתוך ההקשבה ההדדית אפשר להבין טוב יותר למה הוא זקוק‪ .‬לכן נדרשת שותפות בין הבית‬ ‫למוסד‪ ,‬ו לשתף במה שמצליח ובמה שמכביד‪ ,‬לברר מה מסייע לילד ולתאם דרך שאפשר להתמיד בה‪ ,‬וגם ההורים צריכים להרגיש שיש מי שמקשיב להם‬ ‫ונושא עמם בעול‪ ,‬ושאינם נשארים לבדם עם הקושי‪ ,‬רק מתוך קשר של אמון אפשר לבנות עבור התלמיד תמיכה עקבית ודרך ברורה להתקדמות‪ ,‬כשהתלמיד‬ ‫נעדר‪ ,‬ראוי להתקשר אליו ולשאול בשלומו מתוך דאגה כנה‪ :‬״שמנו לב שלא הגעת‪ ,‬אתה חסר לנו‪ ,‬מה שלומך? האם יש דבר שנוכל לעזור בו?״ חשוב שירגיש‬ ‫שהבחינו בחסרונו מפני שיש לו מקום וערך‪ ,‬ושמצפים לשובו‪ ,‬שיחה כזאת עשויה לפתוח פתח במקום שבו הוא חש בדידות או ריחוק‪ ,‬ולעיתים להיות תחילתה‬ ‫של הצלה רוחנית ונפשית‪ .‬ופעמים שנדרשת גם עזרה מקצועית מתאימה‪ .‬במצב כזה הפנייה לעזרה מצטרפת לליווי החינוכי‪ :‬המחנך מוסיף לשמור על הקשר‪,‬‬ ‫לעודד ולסייע לתלמיד למצוא את מקומו במסגרת גם כאשר הוא זקוק לעזרה נוספת‪ ,‬מקומו בלב מחנכיו נשמר‪ ,‬והוא יודע שיש מי שמלווה אותו בדרך‪.‬‬ ‫ובדרך מליצה‪ :‬״ווי אַ איד לייגט אַ ריין זיינע כוחות‪ ,‬דאָ רט קענען זיי זיך אַ נטוויקלען און ברענגען גרויס הצלחה״ משום כך יש חשיבות גדולה לכיוון שאליו הוא‬ ‫מפנה אותם ב עוז‪ ,‬חריפות וכושר הנהגה יכולים לשמש לבניין ולהטבה‪ ,‬אך כשהם מופנים לדרך שאינה ראויה‪ ,‬הם עלולים להוסיף כוח גם לקלקול‪ .‬ובדרך זו‬ ‫אפשר להבין את המסר החינוכי שבקריאת רבי יוחנן לריש לקיש ‪:‬״חילך לאורייתא״ ‪ -‬יש בך כוח גדול‪ ,‬ובכוחך להעמידו לעמל התורה‪ ,‬רבי יוחנן הצביע‬ ‫על האפשרות לתת לכוחו תכלית של קדושה‪ ,‬ולבנות באמצעותו חיים של תורה וגדלות‪ ,‬משום כך גדולה אחריותו של המחנך לסייע לתלמיד למצוא מקום‬ ‫שבו יוכל לעמול‪ ,‬להועיל ולהתקדם‪ ,‬כאשר כוחותיו מקבלים כיוון והדרכה‪ ,‬הוא זוכה לרכוש קנינים ממשיים ולהכיר בערכם‪ ,‬מתוך כך יוכל לטעום את הטוב‬ ‫שבעבודתו‪ ,‬ולשאוב ממנו שמחה וכוח להמשך דרכו‪ .‬וכן האדם כלפי עצמו‪ :‬בשעת חולשה אל ימדוד את כל דרכו לפי הרגשתו הנוכחית‪ .‬ישוב ויזכור מה‬ ‫קנה‪ ,‬במה התקדם ואיזו זכות יש לו לעבוד את ה׳‪ ,‬גם כאשר טעמה של הקרבה נסתר ממנו לזמן מה‪ ,‬ערכה לא נתבטל‪ .‬מתוך ההכרה בטוב שכבר נבנה בו‪,‬‬ ‫ובעזרת קשר נאמן והדרכה מתאימה‪ ,‬יוכל למצוא כוח לצעד הבא‪ .‬כאן נפגשות עבודת החינוך ועבודת השמחה‪ :‬להכיר בטוב הממשי שבנפש‪ ,‬לטפחו‬ ‫במעשים ולמצוא בו כוח לבניין נוסף‪ ,‬ו כאשר האדם רואה שכוחותיו מקבלים ביטוי בעבודת ה׳‪ ,‬מתעוררות בו תחושת ערך‪ ,‬שייכות ושמחה‪ ,‬ומתוכן מתחזק‬ ‫רצונו להוסיף ולהתקדם‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫לשמוח בשייכות לברית ולתורה‬ ‫על פי יסוד זה אפשר לבאר בדרך דרוש את המאמר המובא בשם מדרש פליאה‪ ,‬שהובא בקדושת יום טוב (פ' יתרו) ״כששמע משה אנכי ה׳ אלקיך‪ ,‬פתח ואמר‬ ‫ברוך שלא עשני גוי״‪ ,‬כאשר האדם מתבונן ברוממות התביעה שב״אנכי ה׳ אלקיך״‪ ,‬הוא עשוי לחוש עד כמה הוא רחוק מן העבודה הראויה‪ .‬ככל שהוא מכיר‬ ‫בגדלות הבורא ובקדושת התורה‪ ,‬כך מתגלה לו יותר מה שעדיין חסר בעבודתו‪ ,‬דווקא בשעה זו עליו לזכור את הזכות שכבר ניתנה לו‪ :‬הוא מכלל ישראל‪,‬‬ ‫מן העם שהקב״ה כרת עמו ברית ונתן לו את תורתו‪ .‬עוד בטרם השלים את עבודתו‪ ,‬יש לו חלק בברית הזאת ודרך פתוחה להתקרב‪ ,‬בכך אפשר לבאר את‬ ‫ההודאה ״שלא עשני גוי״‪ :‬גם מי שעדיין מרגיש את חסרונו יכול להודות על הזכות שנצטווה בתורה ובמצוות ושניתנה לו האפשרות לעבוד את ה׳‪ .‬שמחת‬ ‫השייכות אינה צריכה להמתין עד שישיג את כל המדרגות שאליהן הוא שואף‪ ,‬הודאה זו עצמה מעוררת אחריות‪ .‬אם זכיתי למתנה גדולה כל כך‪ ,‬עליי‬ ‫להשתמש בה‪ .‬השמחה בחלקי נותנת לי כוח להתקדם‪ ,‬וההכרה במה שעוד חסר אינה מוחקת את הזכות שכבר ניתנה לי‪.‬‬ ‫יש שאדם מתאונן‪ :‬איני מרגיש שמחת הנפש בעבודתי; אני לומד‪ ,‬מתפלל ומקיים מצוות‪ ,‬אך החיות חסרה לי! עצם הרגשת החיסרון יכולה לפתוח פתח‬ ‫לעבודה‪ :‬לתת מקום לפנימיות הדברים‪ ,‬להתבונן בזכות להיות יהודי ובמשמעות הקשר עם הקב״ה‪ ,‬לימוד ספרי החסידות‪ ,‬מתוך רצון להבין ולהכניס את‬ ‫הדברים אל הלב‪ ,‬מסייע להכיר בטוב שבנפש ובשמחה הטמונה בעבודתה‪ .‬שמחת הנפש וידידות הן יסודות יקרים בחיי החסידות‪ :‬חיות בעבודת ה׳‪ ,‬לב פתוח‬ ‫וקשר של אהבה בין איש לרעהו‪ .‬לעיתים הן מתכסות תחת עייפות‪ ,‬טרדות וחלישות הדעת‪ ,‬ואז נדרשת עבודה סבלנית כדי לשוב ולעוררן‪ .‬התבוננות במעלת‬ ‫נשמת ישראל‪ ,‬שיחה עם חבר נאמן ומעשה של נתינה יכולים לפתוח את הלב ולחדש בו חיות‪ .‬כל אדם עובר בחייו משברים וגלים‪ ,‬ירידות וימי קטנות‪ .‬בשעות‬ ‫אלו יש להתחזק באמונה פשוטה ולזכור שגם עתה יש ערך לעבודתו‪ ,‬בתניא (פרק לג) מתבאר הפסוק ״וצדיק באמונתו יחיה״‪ :‬השמחה באמונה בייחוד ה׳‬ ‫מעניקה לנפש חיות וכוח להתגבר על המונעים את קיום המצוות‪ .‬מתוך שמחת האמונה מתעוררת הנפש לעבודת ה׳ כולה‪ .‬עוד מבואר שם שזו ״שמחה כפולה‬ ‫ומכופלת״‪ :‬שמחת הנפש בקרבת ה׳‪ ,‬והשמחה בנחת הרוח הנעשית לפניו יתברך כאשר מתוך החושך וההסתר מתגלה אור האמונה‪ .‬נמצא שהאדם יכול‬ ‫לשמוח גם בזכות שניתנה לו לגלות את אמונתו דווקא במקום שבו היא נצרכת כל כך‪ ,‬בעבודתנו פירוש הדבר הוא לתת מקום גם לקולה של הנשמה‪ .‬האדם‬ ‫מרגיש את צערו ואת חסרונו‪ ,‬אך בתוך כך יכול להזכיר לעצמו‪ :‬יש בי נשמה טהורה‪ ,‬ולפניי מצווה שביכולתי לקיים‪ .‬גם בשעה זו ניתנה לי האפשרות לעשות‬ ‫נחת רוח לבוראי‪ .‬אין הכרח שהכאב יחלוף מיד‪ .‬אולם לצדו יכולה להתע ורר חיות מן הטוב שעדיין אפשר לעשות‪ .‬במקום למדוד את כל ערכו לפי הרגשתו‬ ‫הנוכחית‪ ,‬ייתן את דעתו לזכות העומדת לפניו‪ :‬מילה של תורה‪ ,‬תפילה בכוונה‪ ,‬התגברות או עזרה לזולת‪ ,‬כל מעשה כזה נותן ביטוי לחיי נשמתו‪ ,‬גם‬ ‫כשהשמחה עדיין אינה מורגשת‪ ,‬יש ערך למעשה; ומתוך המעשה וההתבוננות בזכותו‪ ,‬יכולה השמחה לשוב ולהתגלות‪.‬‬ ‫לשאת את אור החג אל ימות השנה‬ ‫זו מתכליות שמחת יום טוב‪ :‬להשריש באדם טעם בעבודת השי״ת והשתוקקות לקרבתו‪ ,‬כדי שיוכל להמשיך מהן גם לאחר החג‪ .‬אף האכילה והשתייה ושאר‬ ‫תענוגי החג משתתפים בעבודה זו‪ .‬כפי שנתבאר בדברי רבנו בחיי ‪ ,‬חיזוק כוחות הגוף עשוי לעורר את כוחות הנפש ולסייע לשמחתה‪ .‬הגוף והנפש מסייעים‬ ‫זה לזה‪ ,‬ותכלית העבודה היא שההנאה הגשמית תהיה כלי לחיות של מצווה וקרבת אלוקים‪ .‬ועל דרך זו אפשר לבאר את מאמר חז״ל‪ :‬״כל העושה איסור לחג‬ ‫באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן״ (סוכה מה‪ .):‬רש״י מפרש ״איסור לחג״ — ״אגודה לחג״‪ ,‬ומביא גם פירוש שהכוונה ליום‬ ‫שלאחר החג‪ .‬ובדרך העבודה אפשר לראות באגודה זו התקשרות אל קדושת החג‪ .‬האדם מבקש לשאת עמו את החיות שקיבל‪ ,‬ולהמשיך לכוון גם את אכילתו‬ ‫ושתייתו לעבודת ה׳‪ .‬ביום טוב למד לשמוח בטוב שהקב״ה מעניק לו‪ ,‬להודות עליו ולשתף בו את בני ביתו ואת זולתו; ואף בשובו אל ימות החול הוא מבקש‬ ‫להמשיך בהנהגה זו‪ ,‬יום אסרו חג נעשה אפוא התחלה של המשכת הקדושה אל חיי המעשה‪ .‬מן היום הראשון שלאחר החג נושא האדם עמו קבלה קטנה‪,‬‬ ‫התבוננות או הנהגה טובה‪ ,‬ומתוכן ממשיך יום אחר יום‪ .‬כך מקבלת שמחת החג מקום בעמלו‪ ,‬בביתו וביחסו לזולת‪ ,‬ו״עבדו את ה׳ בשמחה״ (תהילים ק‪ ,‬ב) היא‬ ‫דרך בעבודתנו התמידית‪ .‬ובהגיע חודש אדר אנו מוסיפים עליה‪ ,‬כמאמר חז״ל‪ :‬״משנכנס אדר מרבין בשמחה״ (תענית כט‪ .).‬מן השמחה שאנו זוכים לה בימי‬ ‫החג עלינו לשאוב כוח לאחריות ולהתמודדויות המזומנות לנו בכל השנה‪.‬‬ ‫****‬ ‫מענה לשאלות הפתיחה ועצות למעשה‬ ‫עתה מצטרפים הבירורים למהלך אחד‪ ,‬ומתוכם מתיישבות השאלות שבהן פתחנו‪.‬‬ ‫מדוע השמחה מתגלה דווקא בדירת עראי? הסוכה מלמדת ששורש קביעותנו הוא שייכותנו להקב״ה‪ .‬גם כאשר הנוחות משתנה ואיננו שולטים בכל פרטי המציאות‪ ,‬עומדת לנו הזכות‬ ‫לעשות את רצונו ולחסות בצלו‪ .‬מתוך הכרה זו מתעוררת שמחה ששורשה בקרבת ה׳‪.‬‬ ‫מדוע דווקא בחג האסיף? באביב מתחדשת הבריאה‪ ,‬ובאסיף האדם רואה את פרי עמלו‪ .‬דווקא בשעה שהוא מכניס לביתו את הברכה ועלול לתלות את ביטחונו במה שצבר‪ ,‬היציאה‬ ‫לסוכה מעוררת אותו להכיר בנותנה‪ .‬הוא שמח בטוב שקיבל‪ ,‬מודה עליו ומשתמש בו לעבודת בוראו‪ .‬כך מעמיקה שמחת האסיף ונעשית שמחה בחסד ה׳ ובקרבתו‪.‬‬ ‫כיצד נמשכת השמחה מן התשובה? לאחר ימי היראה והטהרה נפתחת בלב קרבה מחודשת‪ :‬האדם זכה לשוב‪ ,‬לתקן ולהתקרב אל אביו שבשמים‪ .‬בסוכות הוא מכניס את חייו לתוך‬ ‫הקרבה הזאת ‪ -‬באכילה‪ ,‬בשתייה ובישיבה בצל המצווה‪ .‬שמחתו היא שמחת הנפש השבה אל מקורה ומוצאת בו חיות‪.‬‬ ‫מהו ״זמן שמחתנו״‪ ,‬ומה מוטל עלינו לעשות בו? סגולת הזמן ומעשי החג מצטרפים זה לזה‪ .‬ההתבוננות בתוכן החג מעוררת את הלב‪ ,‬והמעשים מסייעים לשמחה להתגלות‪ .‬האדם מכין‬ ‫את צורכי החג‪ ,‬מקיים את מצוותיו ונותן את לבו לזכות שבהן‪ .‬כך הוא פותח מקום בנפשו לקבל את שמחת הזמן‪.‬‬ ‫כיצד משתפים את בני הבית בשמחה? הציווי מחייב תשומת לב לצורכיו של כל אחד‪ .‬האדם נדרש להקשיב‪ ,‬להקל‪ ,‬להעניק ולדאוג לדברים המשמחים את בני ביתו כפי הראוי להם‪ .‬הוא‬ ‫יוצר תנאים של מנוחה‪ ,‬כבוד וקרבה‪ ,‬שבהם יוכלו גם הם לשמוח‪ .‬שמחתו מתרחבת כשהוא נותן מקום לשמחת זולתו‪.‬‬ ‫ומה למדנו מדרשת רבי יעקב בעניינו של אחר? הבטחת הטוב ואריכות הימים מכוונת לעולם הבא‪ ,‬והמאורע הנראה לעינינו אינו מגלה את אחרית השכר‪ .‬בדרך עבודת הנפש למדנו לטפח‬ ‫כבר עתה הכרה חיה בערך התורה והמצוות‪ .‬גם בשעה שההנהגה נסתרת‪ ,‬יש לאדם טוב ממשי להיאחז בו‪ :‬הזכות לעבוד את בוראו ולעשות נחת רוח לפניו‪ .‬הוא מבקש להבין כפי‬ ‫כוחו‪ ,‬ובה בשעה מוצא חיות בעבודה המסורה בידו כעת‪.‬‬ ‫מתוך כל אלה מתבררת עבודתנו‪ :‬להכיר בטוב שכבר ניתן‪ ,‬להעמיק את הקשר עם נותנו ולהוציא הכרה זו אל חיי המעשה ‪.‬כדי שהדברים יקבלו מקום בסדר היום‪ ,‬ראוי לבחור הנהגה‬ ‫אחת או שתיים לפי הכוחות ולהתמיד בהן‪ .‬העצות שלהלן הן הצעות ליישום היסודות שנתבארו‪.‬‬ ‫א‪ .‬להודות על טוב מסוים‪ :‬בכל יום ייתן האדם את דעתו לשלוש טובות שקיבל מאת ה׳‪ ,‬ויודה עליהן בפיו או יכתבן בימות החול‪ .‬יכלול גם טובה רוחנית‪ :‬לימוד שזכה לו‪ ,‬תפילה‪ ,‬התגברות‬ ‫או אפשרות לתקן‪ .‬ישתדל לפרט את הטובה‪ ,‬כדי שההודאה תיגע בדבר ממשי שהוא מכיר בחייו‪.‬‬ ‫ב‪ .‬להתבונן לפני מצווה אחת‪ :‬לפני מצווה אחת ביום יעצור לרגע ויחשוב‪ :‬זכיתי לעשות את רצון בוראי‪ .‬גם כשהמעשה מוכר ורגיל‪ ,‬יש בו זכות של קרבה‪ .‬לאחריו ייתן את לבו לכך שזכה‬ ‫לקיימו‪ ,‬ויודה על הכוח שניתן לו‪.‬‬ ‫ג‪ .‬לתת לחיסרון את מקומו‪ :‬כשמתעוררת מחשבה שהכול חסר או ששום דבר אינו מצליח‪ ,‬יגדיר מהו הקושי המסוים הכואב כעת‪ .‬יברר מה בידו לעשות‪ ,‬היכן הוא זקוק לעזרה ועל מה‬ ‫עליו להתפלל‪ .‬לאחר מכן יזכיר לעצמו טובה אחת שהקושי אינו מבטל‪ .‬כך ייתן מקום לכאב‪ ,‬ולצדו גם לטוב הקיים‪.‬‬ ‫ד‪ .‬לשמור על הקשר בשעת הסתר‪ :‬כשאינו מבין את הנהגת ה׳‪ ,‬יפנה אליו במילותיו ויבקש כוח ואמונה‪ .‬יוכל לומר בכוונה‪ :‬״שמח נפש עבדך כי אליך ה׳ נפשי אשא״‪ .‬יבחר מעשה טוב‬ ‫שבידו לקיים באותו יום‪ ,‬וישתף בעת הצורך רב‪ ,‬משפיע או חבר נאמן שיוכל להקשיב ולשאת עמו בעול‪.‬‬ ‫ה‪ .‬להפוך שאיפה למעשה‪ :‬יבחר מטרה קטנה וברורה‪ :‬זמן לימוד קבוע‪ ,‬חזרה על עניין אחד‪ ,‬ברכה בכוונה או התגברות מסוימת‪ .‬יקבע מתי וכיצד יתחיל‪ ,‬בלי להמתין להתעוררות גדולה‪.‬‬ ‫לצד העבודה הפנימית ייתן מקום למנוחה ולצורכי הגוף‪ ,‬כדי שיוכל לעבוד את ה׳ בדעת מיושבת‪.‬‬ ‫ו‪ .‬לשמח את בני הבית לפי צורכיהם‪ :‬לקראת החג ובתוכו יתבונן מה יכול להקל ולשמח כל אחד מבני ביתו‪ ,‬ובעת הצורך ישאל אותו‪ .‬ייתן תשומת לב‪ ,‬יסייע במלאכה‪ ,‬יאפשר מנוחה‪ ,‬יאמר‬ ‫מילה טובה ויכין דבר המשמח את המקבל‪ .‬מטרתו תהיה להוסיף טוב ממשי בחיי בני הבית‪.‬‬ ‫ז‪ .‬להוציא את הטוב אל הזולת‪ :‬יעשה בכל יום מעשה חסד לפי כוחו‪ :‬הקשבה‪ ,‬עידוד‪ ,‬עזרה או צדקה בימות החול‪ .‬הנתינה מגלה שגם כשיש בחייו חסר‪ ,‬יש בידו להעניק‪ .‬לקראת החג‬ ‫ידאג גם למי שאין בידו צורכי החג‪ ,‬ובחג עצמו ייתן את דעתו למי שאין לו עם מי לשמוח‪.‬‬ ‫ח‪ .‬ללמוד דבר המעורר את הלב‪ :‬יקבע זמן קצר ללימוד בספרי החסידות ובדברי רבותינו על אמונה ושמחה‪ .‬בסיום הלימוד יבחר מחשבה אחת שירצה לשאת עמו ומעשה אחד שבו יוכל‬ ‫לבטאה‪ .‬כך נעשה הלימוד מקור להתבוננות ולהתחדשות בעבודה‪.‬‬ ‫ט‪ .‬לשמוח בפסיעה שכבר עשה‪ :‬בסוף היום יזכור מעשה טוב אחד שעשה או קושי אחד שהתאמץ לעמוד בו‪ .‬יכיר בערכו‪ ,‬יודה לה׳ ויבקש סיוע להמשך‪ .‬ישתדל למדוד את התקדמותו‬ ‫לפי עבודתו וכוחותיו‪ ,‬ולראות במעלות הזולת מקור ללימוד ולעידוד‪ ,‬בלי להפוך אותן לחיסרון בעצמו‪.‬‬ ‫י‪ .‬״חילך לאורייתא״ — להכיר בכוח ולתת לו כיוון‪ :‬יתן האדם את דעתו לכוח אחד שחנן אותו הקב״ה‪ ,‬ויבחר כיצד להשתמש בו לעבודתו‪ :‬יכולת מחשבה ללימוד‪ ,‬סבלנות להקשבה‪ ,‬עוז‬ ‫להתגברות או כושר הנהגה לעשיית חסד‪ .‬כך גם כלפי בנו או תלמידו‪ :‬יצביע על מעלה שהתגלתה במעשה מסוים‪ ,‬ויעזור לו לבנות ממנה את הצעד הבא ‪.‬הקריאה ״חילך לאורייתא״‬ ‫צריכה לקבל המשך של הדרכה וליווי‪ ,‬עד שהאדם יראה בעצמו שכוחותיו נושאים פרי ‪.‬מתוך כך יוכל להכיר בערך חלקו ולשמוח בזכות להשתמש בו לעבודת ה׳‪.‬‬ ‫יא‪ .‬להמשיך קבלה אחת לאחר החג‪ :‬כבר בחג יבחר הנהגה שביכולתו להמשיך בימות החול‪ :‬הודאה יומית‪ ,‬התבוננות לפני מצווה‪ ,‬זמן לימוד או מעשה חסד‪ .‬ביום אסרו חג יתחיל לקיימה‪,‬‬ ‫ולאחר שבוע יתבונן במה הצליח ומה צריך להתאים לכוחותיו‪ .‬כך יקשור בפועל את קדושת החג אל שגרת חייו‪ .‬ואין לדרוש מן הנפש התלהבות בכל רגע‪ .‬יש שמחה שקטה של‬ ‫הכרת הטוב‪ ,‬ויש ימים שבהם העבודה היא לשמור על הקשר ועל המעשה‪ ,‬עד שישוב הלב ויתעורר‪ .‬גם אז יש ערך לנאמנות ‪.‬נתחיל במה שבידינו לעשות‪ ,‬נבקש רחמים על מה‬ ‫שעדיין חסר‪ ,‬ונשמח בזכות להתקרב בכל פסיעה‪.‬‬ ‫יהי רצון שנזכה להכיר בטוב אשר נתן לנו ה׳ אלוקינו‪ ,‬לשמוח בתורתו ובמצוותיו ולהמשיך משמחת החג חיות וכוח לכל ימות השנה‪ .‬שנעבדהו ביראה ובאהבה‪ ,‬בשמחה ובטוב לבב‪ ,‬ויתקיים בנו‬ ‫״וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה״ (תהילים סח‪ ,‬ד) ומשפע קדושת המצווה יימשכו עלינו ועל כל ישראל ברכה והצלחה‪ ,‬בני‪ ,‬חיי ומזוני רוויחי‪ ,‬נחת דקדושה‪ ,‬שלוות הדעת‬ ‫ושמחת הנפש‪ ,‬אמן כן יהי רצון‪.‬‬