gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

א גאליציאנע שטיקל תורה · A Galitsyaner Shtickel Torah — סוכות (2026-09-21)

מוציא לאור: א גאליציאנע שטיקל תורה · A Galitsyaner Shtickel Torah

שבוע: סוכות (2026-09-21)

א גאליציאנע שטיקל תורה · A Galitsyaner Shtickel Torah — סוכות (2026-09-21)

פתח את ה-PDF הורדה

‫ספר‬ ‫מגילת ספר‬ ‫~ יכיל ~‬ ‫באורים חדושים והערות‬ ‫לחמש מגילות‬ ‫ואחריו יבא שני לקודש‪ ,‬בשם‬ ‫∞פשיטי דספרא∞‬ ‫הכולל חדושים הערות והוספות שנתחדשו במשך זמן הדפסת ספר הנ"ל‬ ‫מאתי המוציא לאור מיכאל הלוי איש הורוויץ‬ ‫בן לאאמו"ר הגאון הגדול המפורסם מופת הדור‪,‬‬ ‫חיים אריה הלוי איש הורוויץ זצלל"ה‬ ‫מח"ס שו"ת חיי אריה‪ ,‬וספר תיקון עירובין ועוד‪ ,‬האבד"ק קראקא‬ ‫מגילת קהלת‬ ‫קראקא שנת "ברכת חיים" לפ"ק [תר"ץ]‬ ‫[נוסח שער החיבור]‬ ‫יו"ל סוכות תשפ"ז על ידי מערכת 'א גאליציאנע שטיקל תורה' – חיים משה הכהן זורגר‬ ‫נ‪.‬ב‪ – .‬הערת העורך‪ :‬הגהות הגהמ"ח 'פשיטי דספרא' – כאשר היה מקום הוכנסו בפנים‪ ,‬וכאשר חסר מקום‬ ‫מופיעות בהערות‪.‬‬ ‫||א‪||.‬‬ ‫שם היו אחי יוסף רועין בצאן‪ ,‬וכן בשמות [ג'‪ ,‬א'] ומשה היה‬ ‫(א) דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם‪.‬‬ ‫רועה‪ ...‬וינהג הצאן אחר המדבר‪ ,‬ובפרשת שלח [במדבר י"ד‪,‬‬ ‫ט"ז] וישחטם במדבר‪ ,‬וכתב באבן עזרא כי שם ירעו הצאן‪,‬‬ ‫מה שמיחסו עם התואר מלך – נראה כי ברש"י כתוב כאן כל‬ ‫ושם להלן פסוק [ל"ג] ובניכם יהיו רועים במדבר‪ ,‬וברשב"ם‬ ‫מקום שנאמר דברי אינו אלא דברי תוכחות‪.‬‬ ‫שם‪ ,‬וכן ברשב"ם פרשת אחרי על פסוק לשלח אותו לעזאזל‪,‬‬ ‫הגהות המחבר 'פשיטי דספרא'‪ :‬ונראה לי בזה ישוב למה‬ ‫כתב – והוא מקום מרעה הצאן‪ ,‬כדכתיב וינהג את הצאן אחר‬ ‫שמקשים על אריכת וכפל הלשון במאמר הכתוב בפרשת ויחי‬ ‫המדבר‪ ,‬ובתלמוד – מדבריות בייתיות במסכת ביצה [דף מ'‪].‬‬ ‫[בראשית מ"ט‪ ,‬כ"ח] כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת‬ ‫עיין שם‪ ,‬וברד"ק יהושע [ח'‪ ,‬ט"ו] ושמואל ב' [ט"ו‪ ,‬כ"ג] כתב‬ ‫אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם‪.‬‬ ‫– ומדבר נקרא מרעה הבהמות בין קרוב לעיר בין רחוק לעיר‪,‬‬ ‫לפיכך אמרו ורעו כבשים כדברם [ישעי'ה ל'] וכו'‪ ,‬וכן כתוב‬ ‫דהנה לפי המבואר ברש"י ויחי‪ ,‬על פסוק יהודה אתה יודוך‪,‬‬ ‫במלכים א' [ב'‪ ,‬ל"ד] על פסוק ויקברוהו בביתו במדבר‪.‬‬ ‫ובפרשת וארא [שמות ו'‪ ,‬י"ד] – הוכיח יעקב אבינו בתוכחת‬ ‫מוסר ובדברי קנטורים את שלשה שבטים הראשונים‪ ,‬ואת‬ ‫ומה שכתב המצודת ציון בשמואל א' [י"ז‪ ,‬כ"ח] דיבור‬ ‫יתר השבטים ברך‪.‬‬ ‫המתחיל המדבר‪ - ,‬מקום המרעה היה סמוך למדבר וכן כתב‬ ‫גם בירמיה [ט'‪ ,‬ט']‪ ,‬לא דק‪ ,‬דמקום המרעה בעצמו קרוי מדבר‪,‬‬ ‫וזאת מספר לנו הכתוב‪ ,‬יש אשר 'דבר' להם אביהם בדיבור‬ ‫ואף שאינו סמוך למדבר‪.‬‬ ‫קשה ועז בתוכחות וקנטורים‪ ,‬ויש אשר 'ברך' אותם אביהם‬ ‫בברכה שלימה ברכת אב‪ .‬ע"כ הג"ה‪.‬‬ ‫וזה נראה לי ברש"י תהילים [כ"ג] – ה' רועי – במדבר‪ ,‬וכן יש‬ ‫לבאר בתהילים [ס"ה‪ ,‬י"ג] ירעפו נאות מדבר וגו' לבשו כרים‬ ‫ובריש פרשת דברים כתב רש"י‪ - ,‬ומפני ד' דברים אין מוכיחין‬ ‫הצאן וכהנה עוד רבות‪ ,‬ועל כן יש לומר דרבי חנינא בן דוסא‬ ‫את האדם‪ ,‬אלא סמוך למיתה וכו' עיין שם‪ - ,‬השמיענו כאן‪,‬‬ ‫הלך למקום מרעה הבהמות אשר מחוץ לעירו מסביב‪ ,‬ושם‬ ‫שדברי תוכחות הללו של קהלת לא אמרן סמוך למיתתו‬ ‫ראה את אנשי עירו מקובצים‪ ,‬ומשם מעלים עולות ושלמים‬ ‫משום שהזכירו עם התואר מלך‪ ,‬ומצינו להלם [ח'‪ ,‬ח'] במדרש‬ ‫נדרים ונדבות לירושלם‪ ,‬כי שם במקום המרעה שכיחים צאן‬ ‫רבה על פסוק ואין שלטון ביום המות (בדוד המלך עליו‬ ‫להקרבה‪ ,‬וחשקה נפשו גם הוא להעלות דבר מה כמוהם‬ ‫השלום)‪ ,‬שכיון שנטה למות כתיב – ויקרבו ימי דוד‪ ,‬בסתם ולא‬ ‫ירושלמה‪ - ,‬וחורבה אין כאן‪ ,‬אבל יש כאן מקום מרעה הצאן‪,‬‬ ‫בכינוי מלך‪ ,‬ועל כן הכינוי מלך בירושלם האמור כאן – הוכה –‬ ‫כן נראה לי‪.‬‬ ‫דברי תוכחות הללו אמרן באמצע שנותיו‪.‬‬ ‫(ב) הבל הבלים‪.‬‬ ‫דברי קהלת וכו'‪.‬‬ ‫רש"י פירש – כלומר‪ ,‬הבל שבהבלים‪ ,‬וכוונתו שהיא הבל‬ ‫במדרש‪ - ,‬מעשה ברבי חנינא בן דוסא‪ ,‬שראה בני עירו מעלים‬ ‫כשאר הבלים‪ ,‬ובמדרש שיר השירים דרשו – שיר השירים –‬ ‫נדרים ונדבות לירושלם‪ ,‬אמר‪ ,‬הכל מעלים לירושלם נדרים‬ ‫המשובח שבשירים‪ ,‬המעולה שבשירים‪ ,‬המסולסל שבשירים‬ ‫ונדברות‪ ,‬ואני איני מעלה דבר‪ ,‬מה עשה‪ ,‬יצא למדברה של‬ ‫– משמע תוספת מרובה‪ ,‬וצריך ביאור מאי שנא?‬ ‫עירו וכו'‪ ,‬ומעשה זו מובאה גם כן במדרש ריש שיר השירים‪,‬‬ ‫ושם כתוב‪ - ,‬יצא למדבר של עירו וכו'‪ ,‬וכתב שם על זה‬ ‫ונראה בכללא דכייל לן‪ ,‬האבן עזרא פרשת נח [ט'‪ ,‬כ"ה] על‬ ‫במתנות כהונה – במדרש קהלת לא גריס ליה (בחורבה של‬ ‫פסוק עבד עבדים‪ ,‬טעמו עבד כאחד העבדים‪ ,‬ואילו היה עבד‬ ‫עירו)‪ ,‬והויא פירוש על מדברה של עירו‪ ,‬ודעתו כי מדבר‬ ‫'ה'עבדים [בתוספת ה"א]‪ ,‬היה [הפירוש] עבד 'ל'עבדים‪,‬‬ ‫וחורבה אחת היא והיינו הך‪.‬‬ ‫והעד‪ - ,‬קודש קדשים [ויקרא ו'‪ ,‬י"ח – שפירש קדש כאחד‬ ‫הקדשים‪ ,‬כי הוא מדבר לענין החטאת גם העולה‪ ,‬ושניהם‬ ‫אבל לבבי לא כן ידמה‪ ,‬ודעתי כי מדבר האמור כאן אין הכוונה‬ ‫נקראים קדשי קדשים] בקודש הקדשים [במדבר י"ח‪ ,‬י'‪- ,‬‬ ‫שיצא לחורבה כדעת המתנות כהונה‪ ,‬דבחורבא לא שכיחי‬ ‫בתוספת ה"א]‪ ,‬קדושתן יתירה‪ ,‬משום דיתרון הה"א מורה על‬ ‫אינשי‪ ,‬אלא פירושו 'שדה'‪ ,‬וכמו שמצינו ברש"י ברכות [ג'‪]:‬‬ ‫התוספת במעלה‪.‬‬ ‫בדברא – בשדה‪ ,‬ושם [ס'‪ ]:‬ובת בדברא‪ ,‬לן בשדה‪ ,‬ותענית‬ ‫[ד'‪ ]:‬ברש"י ד"ה דברא‪ ,‬במדבר כלומר בשדות ושם [כ"ג סוף‬ ‫ועל פי זה נבינה ביאור נכון ברש"י אמור [כ"א‪ ,‬כ"ב] – מקדשי‬ ‫עמוד א'] רפיק בדברא‪ - ,‬עודר בשדות‪ ,‬ובבא קמא [י"א‪].‬‬ ‫הקדשים‪ ,‬שפירש – אלו קדשי הקדשים‪ ,‬וצריך ביאור‪ ,‬מה יתן‬ ‫בדברא – בשדה‪ ,‬וכהנה עוד רבות‪.‬‬ ‫ומה יוסיף לנו רש"י ז"ל לפרש בזה‪ ,‬ויש לומר דבא להשמיענו‬ ‫מדכתיב 'ה'קדשים בה"א בראש‪ ,‬משמע קדשי הקדשים‬ ‫ובזה נראה לי לפרש בירמיה [ב'‪ ,‬ב'] לכתך אחרי במדבר בארץ‬ ‫ממש‪ ,‬וכן כתב בפירוש במדבר [ד'‪ ,‬ד'] קודש הקדשים‪- ,‬‬ ‫לא זרועה‪ ,‬ולכאורה כפל לשון היא‪ ,‬אכן לפי האמור הרי מצינו‬ ‫המקודש שבכולן‪ ,‬עיין שם‪ ,‬וכן משמע ברמב"ן פרשת עקב [י'‪,‬‬ ‫דגם מדבר קרוי שדה‪ ,‬ועל כן הכתוב עצמו מפרש‪ ,‬דמדבר‬ ‫א'] שכתב הר ההר‪ - ,‬שמו מוכיח‪ ,‬כי יקרא הר ויאמרו לו ההר‪,‬‬ ‫האמור כאן הוא מדבר אמיתי חרב ושמם מדבר גדול ונורא‪,‬‬ ‫לגודלו ואורכו‪ ,‬עיין שם כי הוספת ה"א מורה על היתרון‪.‬‬ ‫ארץ לא זרועה‪ - ,‬ועל כן יש לומר כאן בהא‪ ,‬דיצא למדברה של‬ ‫עירו‪ ,‬היינו שיצא‪ ,‬לשדה מגרש אשר סמוך וסביב לעירו‪.‬‬ ‫ולכן בשיר השירים‪ ,‬מאחרי דכתיב 'ה'שירים‪ ,‬בה"א בראש‪,‬‬ ‫נדרש שפיר שהוא המשובח המעולה והמסולסל שבשירים‪,‬‬ ‫או יש לומר דלשון 'מדבר' האמור כאן‪ ,‬הוא מקום מרעה‬ ‫אבל כאן כתיב בסתם הבלים‪ ,‬ולא נכתב הבל 'ה'הבלים ביתרון‬ ‫הבהמות‪ ,‬הוא קרוי מדבר‪ ,‬ולשם יצא רבי חנינא בן דוסא‪,‬‬ ‫וכמצינו [בראשית ל"ז] השליכו אותו אל הבור אשר במדבר כי‬ ‫מולדות בזמנה בשעת מעשה‪ ,‬שידע בכל פעם מולד חדש על‬ ‫ה"א בראש‪ ,‬על כן נשמע שהוא שוה לאחרים‪ ,‬ולזה פירש‬ ‫פי חשבון שנצטוה לידע ממולד העבר‪ ,‬ולא כמו שנוהגין‬ ‫רש"י – הבל שבהבלים‪ ,‬כן נראה לפרש‪.‬‬ ‫העולם בבית הכנסת ששואלין אחר מולד חדש טרם שמברכין‬ ‫וכו' וכו' עד כאן דבריו עיין שם‪ – .‬הרי דנמצא עוד טעם לשבח‬ ‫לדרישת המולד בעת שמברכין החודש‪.‬‬ ‫הכל הבל‪.‬‬ ‫ולעניות דעתי נראה עוד טעם אחר לקריאת המולד על פי‬ ‫הרב 'גשמי ברכה' חפר ומצא 'מקור ברוך' בכתבו כאן‪ ,‬על דבר‬ ‫דברי הירושלמי נדרים פרק הנודר מן המבושל‪ ,‬מובא במגן‬ ‫המנהג בעת שמברכין החודש‪ ,‬לדרוש לדעת זמן המולד‪ ,‬ואת‬ ‫אברהם סימן נ"ה סעיף קטן י'‪ ,‬ובש"ך יורה דעה סימן קפ"ט‬ ‫מקורו הערה‪ ,‬שהטעם בזה כדי לחשוב זמן שבעת ימים‬ ‫ס"ק י"ג‪ ,‬על פסוק לא – ל גומר עלי – בת ג' שנים ויום אחד‬ ‫מאותה השעה‪ ,‬ולברך ברכת הלבנה בזיי"ן שלמים‪ ,‬וכתב שם‪,‬‬ ‫שנבעלה אין בתוליה חוזרין‪ ,‬נמנו בית דין ועברו השנה בתוליה‬ ‫‪ -‬וזולת זה לא ראיתי טעם למנהג זה‪ ,‬עיין שם דברים של טעם‪,‬‬ ‫חוזרין‪ ,‬הוי לא – ל גומר עלי‪ ,‬שכל מה שבית דין של מטה‬ ‫וראויים למי שאומרם‪.‬‬ ‫עושים‪ ,‬בית דין של מעלה מסכימים עמהם‪ ,‬דכתיב אשר‬ ‫תקראו אותם – אשר תקראו אתם במועדם‪ ,2‬ואף בחידושי‬ ‫והנה אנכי מצאתי גם כן טעם אחר לזה המנהג‪ ,‬והוא בספר‬ ‫הגוף כן‪ 3,‬והכי איתא בנידה [ל"ח‪ ].‬שיפורא גרים‪ ,‬ופירש רש"י‬ ‫'שארית יעקב' על התורה‪( ,‬לא נודע לי מי מחברו‪ ,‬כי נחסר‬ ‫– שופר שתוקעין בו בית דין בקידוש החודש גרם‪ ,‬הרי‬ ‫השער‪ ,‬אבל ברור הוא שחי במאה העברה‪ )1‬שכתב בפרשת‬ ‫דמערכות הטבע משועבדים תחת קביעות המולדות של הבית‬ ‫ואתחנן‪ ,‬על פסוק כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים‪ ,‬וזה‬ ‫דין של מטה‪.‬‬ ‫לשונו – נראה לי טעם הגון כמו לחיך אוכל יטעם כל אדם‪,‬‬ ‫דאיתא במדרש – כל היודע לחשוב תקופות ומזלות ואינו‬ ‫ובדברי הירושלמי הללו מתרץ כבוד קדושת אדוני אבי זקיני‬ ‫חושב‪ ,‬עליו הכתוב אומר – את פועל ה' לא יביטו‪ ,‬נמצא יש‬ ‫הגאון הצדיק וכו' מוהר"ר אריה לייבוש הלוי איש הורוויץ‬ ‫כאן מצוה לחשוב מולד‪ ,‬וזו היא מצוה שאין קבוע לה זמן‪,‬‬ ‫זצלהה"ה האבד"ק סטאניסלאוו בספרו 'פני אריה'‪ ,‬ריש פרשת‬ ‫שיכול לקיים באיזה זמן שירצה‪ ,‬רק שלא ישכח אדם מצוה זו‪,‬‬ ‫בראשית בהגדה של פסח‪ ,‬בפיסקא 'אחד מי יודע'‪ ,‬ומנה שם‪,‬‬ ‫הואיל ולא נקבע לה זמן ידוע‪ ,‬מזה יבוא מנהג ותיקון יפה‬ ‫‪' -‬תשעה ירחי לידה'‪ ,‬הלא יפלא‪ ,‬הלא כל המאמר הלזה יפרש‬ ‫בשבת שמברכין החודש‪ ,‬הואיל ומזכירין עכשיו ראש חודש‪,‬‬ ‫ההבדל בינינו עם קדוש‪ ,‬לבין האומות העולם וכו' מה שאין כן‬ ‫לקיים מצוה זו‪ - ,‬חשוב מולדות בזמנם‪ ,‬ומזה נשתרבב המנהג‬ ‫ירחי לידה‪ ,‬לא נשתנו חדשי ההריון בינינו לבין אומות העולם‪,‬‬ ‫לשאול‪ ,‬טרם שמברכין החודש אחר המולד‪ - ,‬רק לא כעולם‬ ‫ומה התפארת יש בהם? אכן להנזכר לעיל‪ ,‬אם לא יעברו בית‬ ‫הטועים לשאול אחר המולד הבא בחודש הנכנס רק בעולם‬ ‫דין את החודש שעבר‪ ,‬וביום למ"ד מתחיל החודש התשיעי‪,‬‬ ‫של תקון מצוה בזמנה‪ ,‬ולשאול אחר מולד מחודש שעבר‪,‬‬ ‫אזי הילד בר קיימא‪ ,‬ובאם יעברו בית דין את החודש שעבר‪,‬‬ ‫ויוסף על מולד זה שעבר‪ ,‬א' יום‪ ,‬י"ב שעות‪ ,‬תשצ"ג חלקים‪,‬‬ ‫והיום למ"ד‪ ,‬הוא שייך עוד לחודש העבר‪ ,‬אזי הוא בן שמונה‪,‬‬ ‫ויחבר חלקים לחלקים וכו' וכו' ובזה יקיים מצות חשוב‬ ‫טועין ועשו החודש מלא או חסר שלא על פי שורת הדין בזדון או‬ ‫‪ 1‬הדברים נמצאו בספר 'שארית יעקב' עה"ת נדפס באלטונא‬ ‫בשגגה [עיין תוס' ר"ה כ"א ד"ה לוי בסוף הדיבור] ויתקלקלו זמני‬ ‫תפ"ז [ונתעטר בהכמת הג"ר יחזקאל קצינעלבויגן אב"ד אה"ו‪,‬‬ ‫המועדות וכדומה‪ ,‬והיה היום הזה לזמן כפרה‪ ,‬כנ"ל‪.‬‬ ‫שכותב שנתגדל יחד עם המחבר באותה העיר – ] הג"ר יעקב ב"ר‬ ‫ומה שהבאתי לעיל דיש אנשי מעשה שנוהגין להתענות בכל ערב‬ ‫יואל איש טיקטין מתושבי בריסק דליטא‪.‬‬ ‫ר"ח‪ ,‬נ"ל בזה שהוא עוד מטעם אחר‪.‬‬ ‫‪ 2‬הגהות המחבר 'פשיטי דספרא'‪ :‬ודרשו חכז"ל בזה [ר"ה כ"ה‪].‬‬ ‫לפי שסעודת ר"ח מצוה להרבות בה וכדאיתא באו"ח סימן תי"ט‪,‬‬ ‫אתם אפילו שוגגין אפילו מזידין אפילו מוטעין‪ ,‬וכל מה שעשו‬ ‫ועיין ירושלמי ברכות [פ"ו ה"ד] חמיין לרבנן סלקין לריש ירחא‬ ‫עשו‪.‬‬ ‫ואכלון‪ ,‬ופירש שם החרדים בשם הטור והרוקח שמצוה לעשות‬ ‫ובהא ארווחנא לתת טעם נכון במנהג דנהיגי עלמא ועושין 'יום‬ ‫סעודה בר"ח כמו במועד‪ ,‬ע"ש‪ ,‬וכן ראיתי בשם הר"ן שבת דף כ"ד‬ ‫כיפור קטן' בכל ערב ראש חודש ומתענין‪ ,‬ואשר לא מוזכר מזה‬ ‫בכתב בשם הרבינו יונתן דבר"ח מחוייב לקבוע סעודה על הפת‬ ‫בשום מקום בתלמוד ובפוסקים הראשונים‪.‬‬ ‫ולברך ברכת המזון ע"ש וכמו שמצינו במצה [מס' סופרים פכ"א‬ ‫ובפרי חדש אורח חיים סימן תי"ז כתב – דיש אנשי מעשה שנוהגין‬ ‫ה"ג] והצנועים מתענין בערב פסח בשביל המצה שיכנסו בה‬ ‫להתענות בכל ערב ר"ח בשביל מעוט הירח ומטו משמיה‬ ‫בתאוה‪ - ,‬ובסימן רמ"ט םסק המחבר דיש אנשי מעשה שמתענין‬ ‫דהמהר"ם קורדבר"ו ז"ל שהיה קורא אותו יו"כ לפי שבו מתכפרים‬ ‫בכל ערב שבת בשביל לאכול לתיאבון ע"ש‪.‬‬ ‫עוונות כל החדש‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫הכי נמי היינו טעמא של אותן אנשי מעשה שמתענין בערב ר"ח‬ ‫ועדיין תקשי הא קיי"ל אדם נדון בכל יום ובכל שעה [ר"ה ט"ז‪]:‬‬ ‫הוא בכדי שיכנסו לסעודת מצוה של ר"ח מיד לתיאבון‪ .‬ע"כ הג"ה‪.‬‬ ‫ומהיום מיומיים?‬ ‫ונראה מילתא בטעמא דצריך להתבונן למה התקינו בשנות‬ ‫‪ 3‬הגהות המחבר 'פשיטי דספרא'‪ :‬ובדברי הירושלמי הללו מטו‬ ‫העיבור לומר בתפילות מוסף של ר"ח 'ולכפרת פשע'? מה ענינה‬ ‫משמיה דהגר"א זצללה"ה לפרש דברי ירושלמי אחרים סתומים‬ ‫דוקא בנשת העיבור? ולמה בחרו בלשון זו דוקא? ויש לומר דטעם‬ ‫וחתומים בכתובות [פ"ב סוף ה"ו] – נסיב לקדמיתא ומיתת‬ ‫הדבר הוא כי לפי האמור דרשו חכז"ל אתם אפילו שוגגין אפילו‬ ‫לתנינא ומיתת וכו' אלא מן חטאת דחנניה בן אחי דר' יהושע‬ ‫מזידין אפילו מוטעין‪ ,‬כאשר יגזרו הבי"ד כן יקום‪ ,‬ולכן בשנת‬ ‫שעיבר את השנה בחוצה לארץ ע"כ‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫העיבור שעברו בי"ד את החודש השנים עשר‪ ,‬אפשר שעברוהו‬ ‫ועיין שם ביפה מראה מש"כ בהג"ה מזה‪ ,‬ובפני יהושע כתובות‬ ‫בטעות בשוגג או במזיד‪ ,‬ומה שהוסיפו את החודש הי"ג עשו שלא‬ ‫[כ"ג‪ ].‬תוד"ה עידי טומאה מפרש דברי הירושלמי הללו באופן‬ ‫כדין וכהלכה‪ ,‬לזאת התקינו לומר באותה השנה 'ולכפרת פשע'‪,‬‬ ‫אחר‪ ,‬ע"ש‪ .‬ע"כ הג"ה‪.‬‬ ‫ועל כל פשעי העיבור תכסה תפילתנו ונכפר לנו העוון‪.‬‬ ‫וכמו כן מצינו למימר‪ ,‬נתקן מטעם זה זמן כפרה יום כיפור קטן‬ ‫בכל ערב ר"ח‪ ,‬כי אולי משגה הוא בקביעות החודש‪ ,‬שהיו הבי"ד‬ ‫[להני תרי גיסי גאה"ג רבי יוסף שאול נאטאנזאהן ורבי מרדכי‬ ‫ואף אם אין יולדת למקוטעין‪ ,‬הכי נמי יהיה נפקא מינה בין‬ ‫זאב איטינגא מלבוב בעלי 'מפרשי הים'] – מכאן סמך גדול על‬ ‫מלאים וחסרים‪ ,‬שיושלמו ימי הריון על פי קביעות בית דין‬ ‫מה שכותבין שנכון לידע המולד מראש חודש‪ ,4‬ועיין עוד‬ ‫[את] החודש‪.‬‬ ‫בספר אורחות חיים על אורח חיים סימן תי"ז בהגהות‬ ‫הגאבד"ק בערזאן זצללה"ה‪ ,5‬העירני על זה הבחור החריף ובקי‬ ‫ועל כן מובן מה שהתפאר 'תשעה ירחי לידה אני יודע'‪ .‬רוצה‬ ‫מו"ה צבי זוננענשיין נ"י מפודגורזע‪.‬‬ ‫לומר שאנחנו בני ישראל על פי בית דין מגבילין וקובעין‬ ‫התשעה ירחי לידה‪ ,‬ובדידן תליא מילתא‪ ,‬מה שאין כן באומות‬ ‫ואיידי שהבאתי כאן איזה טעמים למה שמכריזין זמן המולד‬ ‫העולם‪ ,‬והבן‪ ,‬עד כאן תוכן דבריו שם‪.‬‬ ‫בעת שמברכין החודש אביא אגב גררא מה שנראה לי מילתא‬ ‫בטעמא בדבר התפלה שנתקנה לומר בעת שמברכין החדש –‬ ‫ובזה נראה לי גם כן להבין‪ ,‬בריש פרשת מטות‪ - ,‬וידבר משה‬ ‫מי שעשה ניסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחרות הוא‬ ‫אל ראשי המטות וגו' איש כי ידור נדר וגו'‪ ,‬וכל המפרשים‬ ‫יגאל אותנו בקרוב וכו'‪ ,‬ותמיהא לי מילתא מה מקום לתפילה‬ ‫מקשים‪ - ,‬מה נשתנה פרשה זו מכל פרשיות שבתורה‪,‬‬ ‫זו לברכת החודש? ועוד צריך ביאור מה נתכוונו בזה במה‬ ‫שנאמרה לראשי המטות דוקא‪ ,‬ונראה לי‪ ,‬משום דבפרשה זו‬ ‫שבחרו להזכיר מכל הניסים שנעשו לאבותינו‪ ,‬להרים על נס‬ ‫נשנו דיני נדרים בין אב לבתו בנעוריה בית אביה‪ ,‬קטנה אין‬ ‫מה שגאלנו מעבדות לחרות? והלא דבר הוא?‬ ‫נדרה נדר ובוגרת אינה ברשותו‪ ,‬ואיזה קטנה בת י"א שנה ויום‬ ‫אחד‪ ,‬ובת י"ב שנים ויום אחד אין צריך לבדוק‪ ,‬עיין שם‪,‬‬ ‫ונראה לי בהקדם מה שאמרתי בפרשת בא‪ ,‬בפסוק החדש הזה‬ ‫ומחמת אשר דבדבורם וע[י]בורם של הבית דין תליא מילתא‬ ‫לכם וגו' אשר בהשקפה ראשונה יקשה להבין‪ ,‬למה ומדוע‬ ‫לדעת אם היא קטנה או גדולה‪ ,‬אמר פרשה זו לראשי המטות‪,‬‬ ‫נצטוו ישראל עתה במצות קידוש החודש בעת צאתם‬ ‫כי הני בהני שייכי‪.‬‬ ‫ממצרים? ואיזו התיחסות יש למצוה זו עם יציאתם לחירות?‬ ‫ומה נשתנה מצוה זו מכל התרי"ג מצות שבתורה שנאמרה‬ ‫ולפי כל האמור יש לומר‪ ,‬דמטעם זה נתקן לידע ולהודיע‬ ‫להם עכשיו?‬ ‫ברבים המולד‪ ,‬כי יש נפקא מינה בכמה ענינים לדעת בדיוק‬ ‫המולד‪ ,‬כמו בענין בתוליה חוזרין‪ ,‬או אם הבן היולד הוא בן‬ ‫וליבי אומר לי בזה‪ ,‬דהנה כאשר שמענו כן ראינו שאפילו‬ ‫קיימא‪ ,‬או לענין התרת נדרים‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫בימים הקדמונים‪ ,‬בעת שהיה נוהג השעבוד בעבדים‪ ,‬גם אז‬ ‫היה הנמוס והחוק לקחת עבדים דוקא אנשים מגושמים‪ ,‬גסי‬ ‫הגהות המחבר 'פשיטי דספרא'‪ :‬והעיר על זה בן אחותי הבחור‬ ‫החומר עמא דארא‪ ,‬ולא השתעבדו באנשים בעלי דעת‬ ‫החריף ומושלם מו"ה חיים ארי'ה בערגלאז נ"י [הי"ד]‬ ‫ותבונה‪ ,‬ראה במסכת בבא מציעא [ע"ג‪ – ]:‬ר' סעורם אחוה‬ ‫מתוספות קידושין [ל"ח‪ ].‬ד"ה וה"ה ערלה‪ ,‬דיש נפקא מינה‬ ‫דרבא הוה תקיף אנשי דלא מעלי וכו'‪ ,‬מנין שאתה רשאי‬ ‫לענין ערלה וחדש‪ ,‬עיין שם‪ .‬ע"כ הג"ה‪.‬‬ ‫להשתעבד בו‪ ,‬תלמוד לומר לעולם בהם תעבודו ובאחיכם‪ ,‬עיין‬ ‫ועוד נראה לי טעם אחר לתקון מנהג הנזכר לעיל‪ ,‬משום‬ ‫שם הענין‪.‬‬ ‫דמצות קידוש הלבנה מצוה חשובה היא והחזיקו בה כל העם‬ ‫וכן ראינו אף כי לעבד נמכר יוסף‪ ,‬בכל זאת ויהי אך ראה אדוניו‬ ‫ונזהרים בה ביותר‪ ,‬משום דמובא בספרים‪ ,‬שמי שקידש‬ ‫כי ה' אתו ושם שמים שגור בפיו‪ ,‬וחכמת אדם האירה פניו‪,‬‬ ‫הלבנה מובטח לו שלא ימות מיתה משונה באותו חודש‪ ,‬ואם‬ ‫ויפקידהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו‪ ,‬מני אז הסיר ממנו‬ ‫לא קידשה דואג כל אותו חודש‪ ,‬ועוד דמשום דעל ידה זוכין‬ ‫העבדות‪ ,‬ויוסף הוא השליט והמושל בכל אשר לו בענינים‬ ‫להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש‪ ,‬ועל כן יש‬ ‫רוחנים ולמבדק כתבי חשבונותיו‪.‬‬ ‫לומר דנתקן לפרסם ולהודיע זמן המולד‪ ,‬למען דעת להקדים‬ ‫זמן קידוש הלבנה קרוב למולד בכל מה דאפשר‪ ,‬ושיהיו‬ ‫וכן היה הדבר גם במצרים‪ ,‬ויעבידו מצרים את בני ישראל‬ ‫נזהרים שלא להחמיץ ושלא לאחר קידושה‪ ,‬וכל המקדים בה‬ ‫בפרך‪ ,‬ויעבד ישראל שם רק העם אשר היה משוקע בשערי‬ ‫סמוך לזמן המולד הרי זה משובח‪.‬‬ ‫טומאה ובחומריות ובארציות‪ ,‬לא כן שבט הלוי יתר שאת להם‬ ‫שנפטרו מעבודה‪ ,‬כי היו בעלי מדע‪ ,‬והורו משפטים לעם‪,‬‬ ‫הגהות המחבר 'פשיטי דספרא'‪ :‬ומקור הדבר למה שמודיעין‬ ‫כידוע‪ ,‬ולבעבור זה עשה ה' לנו בעת צאת ישראל לחירות‬ ‫זמן המולד‪ ,‬בעת שמברכין החודש נובע מירושלמי [סנהדרין‬ ‫עולם מתחת סבלות מצרים‪ ,‬נאמר להם החדש הזה לכם ראש‬ ‫פ"ה ה"ג] אמר ר' יסא כגון אנא דמן יומא לא צלית מוספא‪ ,‬מן‬ ‫חדשים‪ ,‬נצטוו על קידוש החדשים שהיא חכמה גדולה אשר‬ ‫דלא ידע אימת ירחא‪ ,‬וכתב על זה בהגהות ציון וירושלים‬ ‫הלא הוא הגאון המהרש"ם מברעזאן – עיטר את הספר בהגהותיו‬ ‫‪ 4‬ידועים דבריו של הגאה"ק מראחוב בספרו 'ליקוטי מהרי"ח'‬ ‫המחכימות‪ ,‬וזה לשונו שם‪:‬‬ ‫שהביא שמשמעות הספר הק' אוהב ישראל פרשת בא [ד"ה עוד‬ ‫[גבי ראש חודש מותר בעשיית מלאכה וכו'] "במגן אברהם הביא‬ ‫בפסוק] היא שלא לפרסם זמן המולד ורמז לזה ממגילת אסתר –‬ ‫המנהג לברך החודש‪ ,‬ועיין ירושלמי פ"ה דנסהדרין ה"ג ובציון‬ ‫אין אסתר מגדת מולדתה כי מרדכי ציוה עליה אשר לא תגיד –‬ ‫ירושלים שם‪ ,‬ותמצא סמך למנהג זה‪ ,‬ומה שכתב דנהגו לעמוד‬ ‫ואסתר היינו 'אסתהר' כדדרשו במגילה והכוונה גם לסיהרא –‬ ‫דוגמת קידוש החודש עיין בחידושי רבינו עקיבא אייגער שתמה‬ ‫היינו הלבנה‪ ,‬דלכן פעמים שהמולד בא בארוכה ופעמים בקצרה‬ ‫שלא נמצא דבר זה בשום מקום שהיה קידוש החודש מעומד‪,‬‬ ‫כמבואר בגמרא‪ ,‬כדי שלא ידעו הקליפות והחיצונים זמן המולד‬ ‫ובריש פרק ג' דראש השנה משמע שהיה מיושב‪ ,‬עיין שם‪ ,‬ואולי‬ ‫ויוכלו להזיק ח"ו‪ ,‬וממילא אין הלבנה 'מגדת מולדתה' ‪-‬זמן המולד‪,‬‬ ‫כוונת מגן אברהם דוגמת קידוש לבנה דצריך למימרא מעומד‪ ,‬גם‬ ‫[ולכאורה להמעיין בפנים בסה"ק הנ"ל לא משמע דווקא דאסור‬ ‫יש לומר לפי מה שכתוב באשכול הלכות ברכות הודאה סימן כ"ג‬ ‫לפרסם זמן המולד‪ ,‬אך] כתב דהיות ויש מצדדים להכריז בקול‬ ‫בשם יש אומרים דהא דקידוש לבנה מעומד ילפינן מדכתיב‬ ‫ויש מצדדים שלא‪ ,‬לכן דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד‪.‬‬ ‫החודש הזה לכם – וכל היכי דכתיב לכם יליפנן מעומר דבעינן‬ ‫‪ 5‬ספר אורחות חיים חיברו הגאה"צ רבי נחמן כהנא אב"ד ספינקא‬ ‫מעומד דכתיב בקמה תספור [וכתיב 'וספרתם 'לכם'] עיין שם‪ ,‬אם‬ ‫בהגאה"ק רבי חיים אריה כהנא בעל 'דברי גאונים' מסיגעט וחתן‬ ‫כן הרי מהחדש הזה לכם ילפינן נמי קידוש החודש‪ ,‬לכן צריך‬ ‫הרה"ק ה'אמרי יוסף' מספינקא – מחותנו של הגאון המחבר זצ"ל‪,‬‬ ‫שיהיה מעומד‪".‬‬ ‫והכי נמי אמרו‪ ,‬כי כן אורחות צדיקים שמסגלין במצות‬ ‫בה ישראל יתפאר כדרשת חכמינו זכרונם לברכה בשבת‬ ‫ובמעשים טובים שהם עתידים שיחודש פניהם כגלגל חמה‪,‬‬ ‫[ע"ה‪ ].‬על פסוק כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים – איזו‬ ‫ולהתחדש כמותה‪ ,‬כי לא יחשכו כוכבי נשפם לגמרי‪ ,‬צדקתם‬ ‫חכמה ובינה שהיא לעיני העמים‪ ,‬הוי אומר זהו חשבון‬ ‫עומדת לעד‪ ,‬וזכרון לעולם יהיו‪.‬‬ ‫תקופות ומזלות‪ ,‬ועיין רש"י שם‪ ,‬כי בלבם דימו המצרים עד‬ ‫עתה שמדריגתם גדולה לגבי ישראל‪ ,‬ואך להם לבדם נהירין‬ ‫להו שבילי מהלך המזלות וחשבון התקופות‪ ,‬שהיא חכמה‬ ‫דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת‪.‬‬ ‫גדולה‪ ,‬וישראל לא עם בינות המה‪ ,6‬והראיה באמרם אליהם‪- ,‬‬ ‫ראו כי [כוכב] רעה נגד פניכם‪ ,‬על פי חשבונינו ואיצטגנינות‬ ‫ואנכי ראיתי הכונה ב'דור' הזה‪ ,‬על בני אדם אנשי הדור‪ – .‬כי‬ ‫שלנו‪ ,‬ודבר זה טמיר ונעלם מכם‪ ,‬ועל כן מותרים להשתמש‬ ‫ישנם בני אדם עושי טוב‪ ,‬הם בבחינת הולכים ועולים במדרגת‬ ‫[המצרים בישראל ולשעבד] בהם‪.‬‬ ‫השתלמותם‪ ,‬ואלה אשר ינטו מדרכי יושר‪ ,‬קרויים יורדים‬ ‫מטה ממדרגתם ומעלתם‪ ,‬וזה שאמר דור הולך הם בני אדם‬ ‫ובכוונה נאמר להם עתה – החודש הזה לכם‪ ,‬וידעו מצרים כי‬ ‫ברי לב ועושי טוב הנקראים 'הולכים'‪ ,‬ודור בא – הם בני אדם‬ ‫עם ישראל לא נופל מהם בחכמה זו‪ ,‬וחכמים המה כמותם‬ ‫אנשי רשע‪ ,‬אשר כנויים 'יורדים' ממדרגתם‪ – .‬אבל הארץ‬ ‫בחשבון התקופות‪ ,‬ובצדק מגיע להם מעתה השיחרור‪,‬‬ ‫לעולם עומדת‪ ,‬תמיד היא במדרגה אחת‪ ,‬וכאשר היתה כן‬ ‫והחרות מעבדות‪ ,‬כי לא לחכמים עבודה‪ ,‬ושעבוד ליודעי‬ ‫תהיה לעד לעולם‪.‬‬ ‫עתים לבינה‪ ,‬כאמור‪.‬‬ ‫לזאת איפוא מטעם הזה‪ ,‬גם אנחנו אלה פה כולנו היום‪ ,‬אשר‬ ‫אכתי עבדי אנן והננו עבדים בארץ לא לנו‪ ,‬בעת שאנו מברכין‬ ‫והארץ לעולם עומדת‪.‬‬ ‫החודש‪ ,‬שמורה חכמתנו ובינתנו לעיני העמים‪ ,‬מזכירין אנו‬ ‫בתפילתנו – מי שגאל את אבותנו מעבדות לחירות בימים‬ ‫במדרש מה היא עומדת מעמדת‪ – .‬יובן עם דברי המדרש‬ ‫הקדמונים‪ ,‬על ידי שהראו חזותם חכמתם ובינתם לעיני‬ ‫לקמן פרק ה' ד"ה ויתרון הארץ בכל היא‪.‬‬ ‫העמים‪ ,‬וכי יש להם יד ושם בקידוש החדשים‪ ,‬יגאל אותנו‬ ‫שדרשו חכמינו זכרונם לברכה על מאמר הכתוב [יחזקאל כ"ז]‬ ‫בקרוב כהיום הזה‪ ,‬כי על ידי ברכת החודש וחשבון קביעתו‪,‬‬ ‫על הארץ יעמודו‪ - ,‬וכי אין אנו יודעין שעל הארץ הן אומדין‪,‬‬ ‫שהוא אות וסימן לחכמתנו וידיעתנו ומגיע לנו עתה החירות‬ ‫אלא וכו' ויש לו קרקע על הארץ‪ ,‬היא מעמידו‪ ,‬אין לו קרקע‪,‬‬ ‫בדין‪ ,‬ויקבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ במהרה בימינו אמן‪.‬‬ ‫אין הבל גדול מזה עיין שם‪.‬‬ ‫שם במדרש‪ - ,‬שבעה הבלים שאמר קוהלת כנגד שבעה‬ ‫עולמות שאדם רואה וכו'‪ ,‬בן עשרים כסוס‪ ,‬נהים משפר‬ ‫גרמי'ה ובעי איתתא‪ ,‬נשא אשה הרי הוא כחמור‪ ,‬ועיין‬ ‫(ה) וזרח השמש‪.‬‬ ‫במפרשים מה שכתבו בזה‪ ,‬ולי נראה פירושו‪ ,‬דכשהוא בן‬ ‫עשרים הרי זה דומה לסוס‪ ,‬כי טבע הסוסים שהם מזוינים‬ ‫ואידך‪ ,‬וזרח משעיר [מסורה]‪ ,‬נראה לי דיש לדקדק מאי שנא‬ ‫מזוהמים ושטופים לתאוה‪ ,‬זרמתם וחומם עזה‪[ ,‬עיין מדרש‬ ‫בשעיר דנקט לשון וזרח ולא לשון הופעה‪ ,‬כאשר בהר פארן?‬ ‫רבה שיר השירים על פסוק לסוסתי]‪ ,‬וכמו כן בבן עשרים‪,‬‬ ‫ויש לומר בדבר הרשב"ם פרשת וישב [בראשית ל"ח‪ ,‬ל'] על‬ ‫כשיגיע האדם לפרק הזה‪ ,‬הטבע דורש תפקידו‪ ,‬ומשפר‬ ‫פסוק ויקרא שמו זרח‪ ,‬שכתב – וזרח לשון אדמימות היא‬ ‫גרמי'ה ובעי איתתא‪ ,‬אבל מכיון שנשא אשה ויש לו פת בסלו‪,‬‬ ‫כדכתיב והצרעת זרחה במצחו‪ ,‬וכן כל זריח השמש בבוקר‬ ‫יתקרר בקרבו אט אט חומו‪ ,‬ומצטנן טבעו כחמור הזה שטבעו‬ ‫ובערב אדום היא‪ ,‬וכתיב בבוקר – והשמש זרחה על המים‬ ‫קר כידוע שאפילו בתקופת תמוז קרירי ליה [שבת נ"ג‪ ,].‬ואתי‬ ‫ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם‪ ,‬וכן איתא במסכת‬ ‫שפיר הדמיון [ד]קודם הנישואין הרי זה דומה לסוס ואחר‬ ‫בבא בתרא [פ"ד‪ ].‬האי שמשא סומקתא היא וכו'‪.‬‬ ‫הנישואין לחמור‪ ,‬כן נראה לי‪.‬‬ ‫ועיין ברע"ב שביעיתי [פרק ד' משנה ז']‪ ,‬הפגום משיזריחו‬ ‫משיאדימו‪ ,‬וכן בשבת דף ל"ד‪ :‬רש"י דיבור המתחיל מאדימין‪,‬‬ ‫ושם [קי"ח‪ ]:‬רש"י דיבור המתחיל דמדומי חמה‪ ,‬שהיא‬ ‫מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש‪.‬‬ ‫אדומה שחרית אחרי הנצה מיד היא אדומה וכו'‪ ,‬וכן כתב‬ ‫במדרש מה הנאה יש לצדיקים‪ ,‬שמסגלין במצוות ומעשים‬ ‫באיוב [מ"א‪ ,‬י'] דמדומי חמה‪ ,‬כמו לעת בוקר שהשמש‬ ‫טובים‪ ,‬דיין שאני עתיד לחדש פניהם כגלגל חמה שכתיב‬ ‫מתאדמת‪ ,‬וברכות [נ"ט‪ ]:‬רש"י דיבור המתחיל האי דגיחורי‬ ‫[שופטים ה'] ואוהביו כצאת השמש בגבורתו‪ ,‬והמאמר‬ ‫משום דמשמשי ביממא‪ ,‬לפיכך בניהם אדומים כאדמימות‬ ‫מוקשה‪.‬‬ ‫היום (השמש)‪ ,‬רו"ש בלע"ז‪.‬‬ ‫ולי נראה עם הא שהבאתי בשיר השירים [ו'‪ ,‬א'] לפרש‬ ‫ושם [כ"ט‪ ]:‬דמדומי חמה – בתוספות רבי יהודא חסיד‪- ,‬‬ ‫המקרא הנזכר לעיל‪ - ,‬כן יאבדו כל אויביך ה'‪ ,‬ואוהביו – אפילו‬ ‫שחרית וערבית שהחמה אדומה‪ ,‬ועיין בראשית רבה פר' ע"ט‬ ‫אם יאבדו – לא יאבדו לנצח‪ ,‬והם כצאת השמש בגבורתו‪,‬‬ ‫סימן ז'‪ - ,‬ביעקב נכנס עם דמדומי חמה‪ ,‬וברמב"ן פרשת ויצא‬ ‫אשר נגהו לא יאסף‪ ,‬ואף אם יחשיך במקום הזה‪ ,‬עוד שואף‬ ‫[בראשית ל'‪ ,‬ל"ב] שכתב – ויהי חום מגזירת ואור החמה‪,‬‬ ‫זורח במקום אחר‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫שהיא דומה לשמש אשר יתאדם קצת‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫‪ 6‬על לשון הכתוב כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנהו עושהו‪.‬‬ ‫ועל כן שפיר דנקט‪ ,‬בשעיר‪ ,‬הוא עשו הוא אדום‪ ,‬לשון זריחה‪,‬‬ ‫שהיא לשון אדמומית כשמו‪ ,‬וראיה לדבר‪ ,‬דלשון וזרח משמע‬ ‫אדמימות‪ ,‬היא מן וזרח השמש וכדאמרן‪.‬‬ ‫||ב‪||.‬‬ ‫ועל פי זה נכון הדבר לפרש שם [דף י"ג‪ ].‬במחלוקת החכמים‪,‬‬ ‫(א) וראה בטוב‪.‬‬ ‫‪ -‬למה נקרא שמה אסתר? וכל אחד מן השלמים יחוה דעתו‬ ‫טעם לקריאה זו‪ ,‬ובהאמור‪ ,‬יש לומר‪ ,‬משום דהוה אמינא דשם‬ ‫במדרש – בטובתה של תורה‪ ,‬והנה גם זה הבל‪ - ,‬ר' חזקיה‬ ‫אסתר הוא שם גנאי‪ ,‬שמורה סתירה‪ ,‬הרוס ופיזור‪ ,‬ודבר זה היה‬ ‫בשם רב סימון‪ ,‬כל התורה שאתה לומד בעולם הזה‪ ,‬הבל הוא‪,‬‬ ‫קשה לחכמים הייתכן שתהיה נקראה בשם המורה גנאי ובזיון‪.‬‬ ‫לפני התורה של עולם הבא‪.‬‬ ‫ועל כן הוכיחו לנו השלמים‪ ,‬זה אומר בכה‪ ,‬וכו' וכל אחד יביע‬ ‫והוא תמוה‪ ,‬ונראה על פי דברי הבראשית רבה [פר' י"ז סימן‬ ‫דעתו‪ ,‬שקריאת שם זה היא לשון 'סוד וסתר'‪ ,‬או שהיא לשון‬ ‫ה'] – ג' נובלות הן‪ ,‬וכו'‪ ,‬רבי אבון מוסיף נובלות חכמה של‬ ‫אסתהר [ ‪ -‬לבנה] ושם הזה נאה לה ויאה לה‪.‬‬ ‫מעלה תורה [ועיין ברכות מ'‪ :‬מאי נובלות‪ ,‬תמרי דזיקא‪ ,‬ופירש‬ ‫רש"י שהרוח משירן‪ ,‬עיין שם]‪.7‬‬ ‫(ה) עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי‪.‬‬ ‫(ג) ולאחוז בסכלות‪.‬‬ ‫ובתרגום – עבידת לי גינת שקין ופרדסין וכו' ונציבת בהון אילני‬ ‫וכו'‪ ,‬וכל אילן דעבד פירן‪ ,‬ותחומיה מן שור קרתא דירושלם עד‬ ‫הבט וראה מה שכתב כאן הרב 'גשמי ברכה' וזה לשונו‪:‬‬ ‫כיף ימא דשילוח‪.‬‬ ‫"ומצינו כמה מילים שמובנם משונה בארמית מאשר בעברית"‬ ‫[ ‪ -‬לשון הקודש] בהיפוך מוחלט‪ ,‬ומנה שם ביניהם‪ ,‬גם השם‬ ‫והיינו שנטע העצים עושי פרי והפרדסים‪ ,‬מן חומת ירושלם‬ ‫'סתר'‪ ,‬אשר בעברית הוראתו 'טמון' כמו ומפניך אסתר‪,‬‬ ‫עד חוף מי השילוח‪ ,‬ולעיל בפסוק ד' על בניתי לי בתים‪ ,‬תירגם‬ ‫ובארמית הוראתו 'סתירה'‪ ,‬במובן פיזור‪ ,‬כמו הבונה ו'הסותר'‪,‬‬ ‫שבנה הבתים בתוך העיר דוקא‪.‬‬ ‫עיין שם‪.‬‬ ‫ויש לומר בטעם השינוי‪ ,‬משום דקיימא לן שאין עושין גנות‬ ‫הגהות המחבר 'פשיטי דספרא'‪ :‬בסוטה [ל"ד‪ ]:‬דרשו חכמינו‬ ‫ופרדסים בירושלים‪ ,‬כדאיתא [בבא קמא פ"ב‪ ].‬לזה שנה‬ ‫זכרונם לברכה – סתור‪ ,‬שסתר מעשיו של הקדוש ברוך הוא‬ ‫ופירש דהגנות והפרדסים נטע דוקא מקיר העיר וחוצה לה‪,‬‬ ‫ועיין רש"י שם‪ ,‬וברבה ובתנחומא דרשו שסתרו הקדוש ברוך‬ ‫ולא בתוך העיר ממש‪.‬‬ ‫הוא מן העולם‪ ,‬והמהרש"א שם כתב – ועוד יש לומר‪ ,‬כל‬ ‫אכן לדידי קשה לי בהא דבבא קמא הנכתב לעיל שאין נוטעים‬ ‫האותו והנסים המפורסמים שעשה להם מיום צאתם ממצרים‬ ‫גנות ופרדסים בירושלים‪ - ,‬מדברי הילקוט תהילים [מ"ה] על‬ ‫'הסתיר וכסה' אותם כאילו אינו רואה וכו' עיין שם‪.‬‬ ‫פסוק סובו ציון והקיפוה – כמה גינאות עתידין להיות‬ ‫ונראה דנטה מדברי הש"ס משום דהוקשה לו‪ ,‬מאחרי אשר‬ ‫בירושלים‪ ,‬אלף קפ"ד גינאות [עיין בבא בתרא‪ ,‬ע"ה‪ ,]:‬ואמר‬ ‫'סתור' הוא דבר שכתוב בתורה‪ ,‬ובלשון 'תורה' שרש 'סתר'‬ ‫רב נחמן‪ ,‬מה שהיה הוא שיהיה‪ ,‬ואיתא נמי בשבת [ס"ג‪ ].‬עצי‬ ‫משמע 'הטמנה וכסוי'‪ ,‬ולא סתירה והרוס‪ ,‬ועל כן פירש בלשון‬ ‫ירושלים של קינמון היו‪ ,‬ובשעה שהיו מסיקין מהם היו ריחן‬ ‫סתר וכיסוי‪ .‬ע"כ הג"ה‪.‬‬ ‫נודף בכל ארץ ישראל וכו'‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫ועל פי הדברים האלו‪ ,‬מובנים לי דברי רש"י במגילה [ט"ז‪– ].‬‬ ‫וכן מצינו שם [ל'‪ ].‬דדוד המלך הוה לי'ה בוסתנא אחורי ביתא‪,‬‬ ‫ואסרתינהו לכלהו בי בני‪ ,‬ופירש רש"י – צוותה עליהם‬ ‫ועיין מעשרות [פרק ב' משנה ה'] מעשה בגינת ורדים שהיה‬ ‫להחביאם‪ ,‬ולכאורה מאי בעי בזה‪ ,‬ונראה משום דבענף יוסף‬ ‫בירושלים‪ - ,‬מובא בתוספות יום טוב מדות [פרק א' משנה ב']‬ ‫ועץ יוסף על העין יעקב שם‪ ,‬מביא הגירסא – 'ואסתרינהו'‪,‬‬ ‫דיבור המתחיל קיפונוס ע"ש‪.‬‬ ‫ולפי המובן בלשון ארמי‪ ,‬היה המשמעות‪ ,‬שאסתר צותה‬ ‫מן האמור הראת לדעת‪ ,‬כי היו נוטעים אילנות גנות ופרדסים‬ ‫לסתור כל המרחצאות ולהרסם[!]‪ ,‬וזוהי קשה להעלות על‬ ‫בירושלם‪ ,‬ודוחק לומר בכל הני‪ ,‬שהיו נטועים חוץ לירושלם‪,‬‬ ‫הדעת‪.‬‬ ‫וצריך לי עיון בזה‪.‬‬ ‫ועל כן פירש רש"י‪ ,‬אשר לפניו בודאי היתה זו הגירסא‪- ,‬‬ ‫'אסתרינהו' שצוותה להחביאן‪ ,‬וסתירה האמורה כאן‪ ,‬אינה‬ ‫לשון הריסה אלא לשון החבאה והטמנה‪.‬‬ ‫הבא'!] אלא הכוונה שכמו שבאיכות‪ ,‬החלום הוא בבואה דבבואה‬ ‫‪ 7‬הא לך לשון המדרש רבה שם‪ :‬רבי חנינא בר יצחק אמר‪ :‬שלושה‬ ‫של הנבואה‪ ,‬שבת הוא מעין עולם הבא‪ ,‬כן מוסיף רבי אבין‪,‬‬ ‫נובלות הן‪ :‬נובלת מיתה ‪ -‬שינה; נובלת נבואה ‪ -‬חלום; נובלת‬ ‫שהתורה שלומדים בעולם הזה‪ ,‬היא מעין ובבואה של התורה‬ ‫העולם הבא ‪ -‬שבת‪.‬‬ ‫שלומדים בעולם הבא‪ .‬ודו"ק‪.‬‬ ‫רבי אבין מוסיף‪ :‬עוד תרתין‪ :‬נובלת אורה‪ ,‬של מעלה גלגל חמה;‬ ‫וזהו סיום דבריו במוסגר‪ ,‬שנובלות בגמ' ברכות הכוונה תמרים‬ ‫נובלת חכמה‪ .‬של מעלה תורה – עד כאן לשון המדרש‪ ,‬והכוונה‬ ‫שלא הבשילו שהרוח מפילן‪ ,‬והיינו שמה שלומדים בעולם הזה‪,‬‬ ‫בביאורו זה‪ ,‬שלא בא המדרש בקהלת לומר שהתורה שלומדים‬ ‫בהשגה ובאיכות וכו' נחשב כתמרי דזיקא לעומת מה שמשיגים‬ ‫בעולם הזה היא הבל ולכלום תיחשב ח"ו‪[ ,‬שהרי כבר לימדנו‬ ‫ולומדים בעוה"ב‪ .‬ודו"ק‪.‬‬ ‫התנא הק' רבי יעקב בפרק רביעי דמסכת אבות ש'יפה שעה אחת‬ ‫בעולם הזה בתשובה ומעשים טובים וכו' יותר מכל חיי העולם‬ ‫וישנים על הספר‪ ,‬ונאה לעולם‪ ,‬כי על ידם טל של תחיה‬ ‫(יג) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה‪.‬‬ ‫כאמור‪.8‬‬ ‫סופי תיבות ש'י'נ'ה'‪ – .‬נראה לי לפרש על פי מה שפירש הטורי‬ ‫זהב באבן העזר סימן כ"ה‪ ,‬מאמר הכתוב [תהילים קכ"ז] שוא‬ ‫לכם משכימי קום וגו' כן יתן לידידו שנא‪ ,‬שכתב שיש תלמידי‬ ‫(יד) החכם עיניו בראשו‪.‬‬ ‫חכמים שישנים הרבה‪ ,‬כדי שיהיה לכם הכח החזק‪ ,‬וזריזות לב‬ ‫מרומז אמרם ז"ל באבות [פרק ב' משנה א'] – 'דע מה למעלה‬ ‫לעסוק בתורה‪ ,‬על כן אמר שוא לכם משכימי בבוקר מצטערים‬ ‫ממך'‪ ,‬כי על ראשך שכינת א‪-‬ל‪ ,‬וזהו החכם עיניו בראשו –‬ ‫וממעטים שנתם בחינם‪ ,‬כן יתן לידידו שנא‪ ,‬דהיינו מי שישן‬ ‫מחשבתו‪[ ,‬עיין מה שכתבנו במגילת אסתר א' בפסוק להבזות‬ ‫הרבה כדי שיחוזק מוחו בתורה‪ ,‬נותן לו הקדוש ברוך הוא‬ ‫בעליהן בעיניהן] – בראשו‪ ,‬ותמיד מורא שמים עליו‪.‬‬ ‫חלקו וכו'‪.‬‬ ‫וכן נראה לפרש בפרשת יתרו – לבעבור תהיה יראתו על‬ ‫ועיין בראשית רבה [פר' ט' סימן ו'] – מתוך שאדם ישן הוא‬ ‫פניכם‪ ,‬ומצינו על – בגובה‪ ,‬כלומר – בגובה פניכם‪ ,‬על‬ ‫עומד ויגע בתורה הרבה‪ ,‬ונרמז כאן – וראיתי אני שיש יתרון‬ ‫ראשיכם‪ ,‬ותחילת חכמה יראת ה'‪[ ,‬משלי ט'‪ ,‬י'] ויראת ה' היא‬ ‫לחכמה‪ ,‬וחכמה זו תורה‪ ,‬עיין רש"י סוטה [כ"א‪ ]:‬אני חכמה זו‬ ‫חכמה [איוב כ"ח‪ ,‬כ"ח] עיין שם‪.‬‬ ‫תורה‪ ,‬ורש"י קידושין [מ"ט‪ ].‬חכמה זו תורה עיין שם‪ ,‬על ידי‬ ‫השינה‪ ,‬אם ישן הוא לחזק גופו לתורה כדאמרן‪.‬‬ ‫ועוד יש לומר כי גדולי החכמים לא הביטו מחוץ לד' אמות‬ ‫שלהם‪ ,‬ועיניהם כאילו תקועים בראשם פנימה‪ ,‬ואינם חפצים‬ ‫ועוד יש לפרש‪ ,‬דאיתא במדרש‪ ,‬דעתיד הקדוש ברוך הוא‬ ‫ליזון עיניהם שלא לצורך‪.‬‬ ‫להחיות מתים בטללי שינה‪ ,‬כשלומדים התלמידים וישנים על‬ ‫הספר‪ ,‬ריר היוצא מפיהם הקדוש ברוך הוא משמרו ועושהו‬ ‫(דומה כתבתי במגילת אסתר על פסוק – וישם כתר מלכות‬ ‫טל להחיות מתי עמי הארץ‪.‬‬ ‫בראשה – בחריץ שבראשה [היינו ד'ב' דכתיבא הכוונה 'תקוע‬ ‫בתוך'] עיין שם‪).‬‬ ‫וזהו פירוש הפיוט במוסף ליום א' דראש השנה – "אטומים‬ ‫להחיות בטללי שינה"‪ ,‬ויש לומר דנרמז בזה דיש יתרון לחכמת‬ ‫התורה‪ ,‬כי שינה לחכמים נאה להם כשמתייגעים בלימוד‬ ‫||ג‪||.‬‬ ‫ה) מרומזת חנה [שמואל א'‪ ,‬ב'‪ ,‬ה'] – עד עקרה ילדה שבעה‬ ‫(ב) עת ללדת‪.‬‬ ‫ורבת בנים אומללה‪ ,‬וברש"י – כשחנה ילדה אחד‪' ,‬עת ללדת'‬ ‫לחנה – 'עת למות' לפנינה‪ ,‬פנינה קוברת שתים‪.‬‬ ‫המפרשים האריכו למעניתם‪ ,‬כל אחד לפי דרכו‪ ,‬לפרש ולבאר‬ ‫התייחסות בעתים הללו על מה הם מרומזים זה לעומת זה‪,‬‬ ‫ו) נרמז דברי המדרש לעיל [א'‪ ,‬ה'] על פסוק וזרח השמש‪ ,‬עד‬ ‫ואענה גם אנכי חלקי לפי קט שכלי מה שלבי ראה‪ ,‬עניין‬ ‫שלא ישקע שמשו של צדיק זה הוא מזריח שמשו של צדיק‬ ‫שייכותם אהדדי באופנים שונים‪.‬‬ ‫אחר‪ - ,‬יום שמת רבי עקיבא נולד רבי וכו' עיין שם‪.9‬‬ ‫עת ללדת ועת למות‪ - ,‬יש לומר דבו נרמז א) הא דאיתא‬ ‫ז) בלידה ומיתה כמקרה זה כן מקרה זה‪ ,‬בלידה‪ - ,‬ז' ימי‬ ‫באבות [פרק ג' משנה י"ג] – 'הכל נתון בעירבון ומצודה פרוסה‬ ‫טומאה ובמיתה ז' ימי אבילות‪ ,‬ובבעל הטורים ריש פרשת‬ ‫על כל החיים'‪ ,‬דיש בירושלמי‪ ,‬דאחרי הלידה קוברין השליא‬ ‫תזריע נתן סימן לדבר‪ - ,‬לעומת שבא כן ילך‪ ,‬בלידה קרוי‬ ‫בארץ‪ ,‬והיינו שתיכף ביום הלידה נותנין עירבון לארץ שהגוף‬ ‫פתיחת המקור – 'פתיחת הקבר'‪ ,‬ובברכות [ט"ו‪ – ]:‬מה רחם‬ ‫יקבר בארץ לאחר מיתה‪ ,‬וזהו ב'עת ללדת' ניתן מיד עירבון‬ ‫מכניס ומוציא אף שאול מכניס ומוציא‪.‬‬ ‫ל'עת למות'‪.‬‬ ‫‪ -‬ובזה מובן המסורה – וראיתם על האבנים [לידה] וראיתם את‬ ‫ב) דאמרו רבותינו זכרונם לברכה [ראש השנה י"א‪ ].‬הקדוש‬ ‫הארץ‪[ - ,‬במובן של] מיתה וקבורה‪ ,‬וכן המסורה ומצרים‬ ‫ברוך הוא יושב וממלא שנותיהן של צדיקים מיום אל יום‪,‬‬ ‫בראש פסוק – ומצרים ילד‪ - ,‬ומצרים מקברים‪.‬‬ ‫ומשה רבינו עליו השלום נולד בז' אדר ומת בז' אדר‪[ ,‬מגילה‬ ‫וביאתו של אדם לעולם על ידי בכיה‪ ,‬כי כן דרך תינוק כשבא‬ ‫י"ג‪ ,]:‬וזה – עת ללדת צדיקים‪ ,‬ואז גם עתם עת למות מיום‬ ‫לאויר העולם‪ ,‬כך יציאתו מן העולם על ידי בכיה (עיין שפתי‬ ‫ליום‪.‬‬ ‫חכמים פרשת תבא‪ ,‬על פסוק ברוך אתה בבואך)‪ ,‬כי עת ללדת‬ ‫ג) שניהם‪ ,‬הלידה והמיתה מכוסים מבני אדם‪ ,‬ונעלמו מעיני‬ ‫ועת למות שווים ודומים זה לזה בכמה עניינים‪.‬‬ ‫כל חי‪ ,‬אין אדם יודע מה בעיבורה של אשה‪ ,‬ולא ידע איש את‬ ‫ח) שאלת אלכסנדרוס מוקדון במסכת תמיד [דף ל"ב‪ ].‬מה‬ ‫קבורתו‪ ,‬ועיין לקמן במדרש בפרק י"א בפסוק כאשר אינך‬ ‫יעביד איניש ויחיה‪ - ,‬ימית את עצמו‪ ,‬מה יעביד אינש וימות‪,‬‬ ‫יודע‪ ,‬ועל כן שניהם שווים‪.‬‬ ‫יחיה את עצמו‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫ד) מרומז הגזירה במצרים‪' ,‬עת ללדת' – כל הבן הילוד‪' ,‬עת‬ ‫ט) בדברי המדרש רבה פרשת אמור פרשתא ל'‪ ,‬על פסוק‬ ‫למות' – היאורה תשליכוהו‪.‬‬ ‫ולקחתם לכם ביום הראשון‪ ,‬הדא הוא דכתיב תכתב זאת לדור‬ ‫‪ 9‬וכן איתא ביומא ל"ח‪ :‬וקידושין ע"ב‪ :‬עי"ש‪.‬‬ ‫‪ 8‬וזהו חידוש כי בעלמא אמרינן ד'שינה לרשעים נאה להם ונאה‬ ‫לעולם' [סנהדרין ע"א‪ ,]:‬וכאן ישנו יתרון השינה לחכמים גם כן‪,‬‬ ‫ודו"ק‪.‬‬ ‫[ולשון הריגה במילה‪ ,‬משמע 'פציעה'‪ ,‬כדברי האבן עזרא כאן‪,‬‬ ‫אחרון‪ ,‬אלו דורות הללו שהן תלויין למיתה‪ ,‬ועם נברא יהלל י‪-‬‬ ‫ועיין מה שכתבנו במגילת אסתר ח' על פסוק הרגו חמישה‬ ‫ה‪ ,‬שעתיד לברוא אותן בריה חדשה‪.‬‬ ‫ושבעים אלף עיין שם‪.‬‬ ‫י) רמז ליציאת מצרים‪ ,‬כי בצאת ישראל ממצרים‪ ,‬היה להם‬ ‫וכן אפשר לומר דמה שכתוב בפרשת וישלח [ל"ד‪ ,‬כ"ה]‬ ‫עת ללדת‪ ,‬כי נשמטו כעובר הנשמט ממעי אמו כדאיתא‬ ‫באנשי שכם‪ ,‬ובפרשת מטות [ל"א‪ ,‬ז'] ויהרגו כל זכר‪ ,‬הכוונה‬ ‫במדרשים‪ ,10‬ובאותה השעה היה למצרים 'עת למות'‪ ,‬שמתו‬ ‫פציעה ומכה רבה‪ ,‬עד כי לא היו יכולין לערוך עוד מלחמה‬ ‫כל בכוריהם‪.‬‬ ‫נגדם‪.‬‬ ‫עת לטעת ועת לעקור נטוע‪.‬‬ ‫דאי תימא הריגה ומיתה ממש‪ ,‬האיך מצינו בדורות הבאים‬ ‫אחר כך – אנשי שכם ומדיינים‪.‬‬ ‫מרומז‪ ,‬הא דנצטוו ישראל בביאתם לארץ‪ ,‬לעסוק בנטיעות‪,‬‬ ‫והמקרא וכי תבואו אל הארץ ונטעתם – למצוה נאמר‪[ ,‬עיין‬ ‫הגהות המחבר 'פשיטי דספרא'‪ :‬ודבר זה מדויק בלשון הכתוב‬ ‫מה שכתבנו במגילת אסתר ח' בהג"ה] ובאותו הזמן נצטוו גם‬ ‫שם‪ ,‬שהרי באנשי שכם כתיב [בראשית ל"ד‪ ,‬כ"ה] ויהרגו כל‬ ‫כן לכרות ולגדע ולעקור ולשרש כל עץ רענן‪.‬‬ ‫זכר היינו שפצעום ולא הרגום ממש‪ ,‬אבל בחמור ושכם בנו‬ ‫כתוב לאמר [שם כ"ו] הרגו 'לפי חרב' משמע מיתה ממש‪ .‬ע"כ‬ ‫ב) הא דגיטין [נ"ז‪ – ].‬כד איתיליד להו ינוקא הוו שתלי ארזא‬ ‫הג"ה‪.].‬‬ ‫ובשעת הנישואין עקרוהו‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫ג) בו תרמוז המשל לקמן במדרש [פרק ה' אות י"א] על פסוק‬ ‫מתוקה שנת העובד – משל למלך שהיה לו פרדס ומסרו לבנו‪,‬‬ ‫עת לפרוץ ועת לבנות‪.‬‬ ‫וכל זמן שהיה בנו עושה רצונו היה המלך רואה איזה נטיעה‬ ‫יפה בעולם‪ ,‬ושותלה בפרדס של בנו‪ ,‬וכל זמן שלא היה בנו‬ ‫יש לומר דבא ברמז על בני ישראל במצרים‪ - ,‬וכאשר יענו אותו‬ ‫עושה רצונו‪ ,‬רואה איזה נטיעה יפה ומשובחת בפרדס‪ ,‬היה‬ ‫כן ירבה וכן יפרוץ‪ .‬ויבן וכו'‪ ,‬כי בעת אשר רבו ופרצו בני ישראל‬ ‫עוקרה‪ ,‬כך המלך זה בקדוש ברוך הוא‪ ,‬הפקרדס זה העולם‪,‬‬ ‫במספר נפשות‪ ,‬בנו אז את פיתום ואת רעמסס‪.‬‬ ‫ויש אומרים אלו ישראל‪ ,‬כל זמן שהן עושים רצונו של מקום‬ ‫ועוד יש לומר דקאי על יעקב אבינו‪ ,‬דכתיב ביה [בראשית ל']‬ ‫וכו' וכו' עיין שם‪.‬‬ ‫ויפרוץ האיש מאוד מאוד וכו'‪ ,‬וכאשר פרץ מקנהו הגיע זמנו‬ ‫ד) יש לומר דעל עצמו היה מתכוין‪ ,‬דחכמינו זכרונם לברכה‬ ‫לבנות ביתו בית יעקב‪ ,‬ושב למקום מולדתו ויבן לו בית‪.‬‬ ‫דרשו בבבא בתרא [צ"א‪ – ]:‬יושבי נטעים זה שלמה שדומה‬ ‫וכן יש לומר דמרומז 'פרץ עוזא' – והיינו בעת לפרץ כשהיה‬ ‫לנטיעה במלכותו‪ ,‬והרשב"ם שם [פירש] שהיה הולך וגדול‪– .‬‬ ‫'פרץ' עוזא‪ ,‬כמבואר [שמואל ב'‪ ,‬ו'‪ ,‬ח']‪ -‬עת לבנות‪ ,‬באותו‬ ‫ולבסוף נטרד ממלכותו על מרחק ד' מאות פרסה‪ ,‬כדאיתא‬ ‫הזמן הביאו הארון לבנות את המקדש ולטע אוהל אפדנו‪.‬‬ ‫בגיטין [ס"ח‪ ]:‬כידוע‪.‬‬ ‫(ד) עת לבכות ועת לשחוק‪.‬‬ ‫(ג) עת להרג ועת לרפא‪.‬‬ ‫יש לומר על פי דרשתם ז"ל בסנהדרין [כ"ב‪ – ].‬מוציא אסירים‬ ‫יש לומר דמרומז מצות מילה‪ ,‬דחכמינו זכרונם לברכה דרשו‬ ‫בכושרות – בכי ושירות‪ ,‬בכי למצרים ושירות לישראל‪.‬‬ ‫[בגיטין נ"ז‪ ]:‬על הכתוב בתהילים [מ"ד] כי עליך הורגנו כל היום‬ ‫– זו מילה‪ ,‬ועיין רש"י שם‪.‬‬ ‫ובמגילה [י"ז‪ ]:‬איתא – ומה ראו לומר רפואה בשמינית‪ ,‬אמר‬ ‫(ה) עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים‪.‬‬ ‫ר' אחא‪ ,‬מתוך שניתנה מילה בשמיני שצריכה רפואה וכו' עיין‬ ‫שם והבן‪.‬‬ ‫וכתב לי על זה הרב הגאון ר' שמואל מאיר הולענדער נ"י מו"ץ‬ ‫בטשערנאוויץ‪ ,‬כי אותיות תורתנו הקדושה נקראו 'אבנים'‬ ‫ולפעמים מצוה דוחה תלמוד תורה כמו שכתוב בשולחן ערוך‬ ‫המעוברות וההרות המצריות‪ - ,‬ואת בתינו הציל‪ ,‬ובית זו אשה‪,‬‬ ‫‪ 10‬הגהת הגאון המחבר ז"ל‪ :‬בספר הון עשיר‪ ,‬בכריתות [פ"א מ"ו]‬ ‫ונשי ישראל הקרוים בתים ניצולו‪.‬‬ ‫במשנה המפלת אור לשמנים ואחד כתב – קתני אור במפלת‬ ‫וכן ארז"ל ביציאת מצרים – אני ה' שהבחנתי בין טפה של בכור‬ ‫דומיא דפסחים [אור לארבעה עשר]‪ ,‬לרמוז דיציאת מצרים דומה‬ ‫לטיפה שאינה של בכור‪ ,‬ועיין רש"י סוף פרשת בשלח‪ - .‬הרי מצינו‬ ‫למפלת‪ ,‬שהולד יוצא קודם זמנו‪ ,‬כי כן אמרו רבותינו זכרונם‬ ‫השתוות והתייחסות יציאת מצרים אור לי"ד‪ ,‬עם נפלים‪.‬‬ ‫לברכה על פסוק – מדלג על ההרים וכו'‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫ועוד נראה לי דהיקש המשניות בלשון אחד‪ ,‬בא לתרץ בעיית‬ ‫ולי נראה בהתיחסות המשניות – יציאת מצרים למפלת‪ ,‬כי במכת‬ ‫הש"ס שם ד'אור' אורתא היא‪ - ,‬מנפלים‪ ,‬ונמצא רמז במקרא על‬ ‫בכורות נגפו גם המעוברות מבכורים‪ ,‬וכדאיתא במדרש רבה על‬ ‫זה [תהילים נ"ח] – נפל אשת בל חזו שמש‪.‬‬ ‫פסק ועבר ה' לנגוף‪ ,‬ואין לנגוף אלא מעוברות שנאמר ונגפו אשה‬ ‫ועוד יש לומר דרמוז הא דאיתא לקמן במדרש [פרשה ח' סימן ג']‬ ‫הרה‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫על פסוק שומר מצוה לא ידע דבר רע‪ ,‬זו אסתר שהיתה עסוקה‬ ‫ובזה נראה לי לפרש בריש פרשת מסעי – ומצרים מקברים את‬ ‫במצות ביעור חמץ‪ ,‬ואיתא באסתר רבה [פרשה ח' סימן ג']‪ ,‬על‬ ‫אשר הכה 'בהם' כל בכור‪ ,‬כלומר הנפלים בתוך מעיהם‪ ,‬ועל דרך‬ ‫פסוק ותתחלחל המלכה מאוד‪ ,‬רבנן דהכא אמרין שהפילה‬ ‫זה יפורש נמי בפרשת בא [י"ב‪ ,‬כ"ז] מאמר הכתוב בנגפו את‬ ‫עוברה‪ ,‬עיין שם‪ ,‬ולפי זה שפיר מישך שייך ההיקש‪ - ,‬אור לארבעה‬ ‫מצרים – ואין נגיפה אלא אשה הרה כדאמרן‪ ,‬והיינו שנגפו‬ ‫עשר בודקין את החמץ‪ ,‬עם המפלת‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫ואני אמרתי שיש למצוא עמוד התוך בין הדיבור והשתיקה‪,‬‬ ‫[או"ח] סימן תל"א‪ - ,‬לענין בדיקת חמץ‪ ,‬ומקרא מגילה בסימן‬ ‫על דרך שמצינו הרבה פעמים בשס 'דמחוי במחוג'‪ ,‬והדיבור‬ ‫תרפ"ז וכדומה‪.‬‬ ‫היה ברמז‪ ,‬קורץ בעיניו מולל בידיו וברגליו‪ ,‬עיין יומא [י"ט‪– ]:‬‬ ‫מחוי לי'ה רב בידיה וכו'‪ ,‬ושם [פ"ו‪ ]:‬מחוי רב יהודה וכו'‪,‬‬ ‫וזהו שכתוב עת להשליך אבנים‪ ,‬היינו שדוחה המצוה את‬ ‫וחגיגה [ה'‪ ].‬מחוי ליה במחוג‪ ,‬וברכות [מ"ו‪ ]:‬שאני פרסאי‬ ‫התלמוד תורה‪ ,‬ועת כנוס אבנים‪ - ,‬שצריך לקבוע עתים‬ ‫דמחוי לי'ה במחוג‪ ,‬ורש"י שם ומגילה [כ"ח‪ ]:‬מחוי רב חסדא‪,‬‬ ‫לתורה‪ ,‬ותלמוד תורה כנגד כולם‪ ,‬עד כאן דבריו‪.‬‬ ‫ועבודה זרה [ל'‪ ].‬מחוי להו רבי ינאי‪ ,‬ועוד כיוצא בהנה‪.‬‬ ‫ולי נראה דאיתא בשם הרבינו בחיי‪ ,‬כי שתי אבני שהם באו‬ ‫ועוד נראה לי למצא צד השוה בין הדיבור והשתיקה‪ ,‬והיא‬ ‫לכפר על שבירת הלוחות שעל ידם נעשה פרוד בין ישראל‬ ‫הכתיבה‪ ,‬אשר חד את חד יביא אומר בלי דיבור‪ ,‬וכל אחד יבין‬ ‫לאביהם שבשמים‪ ,‬ועכשיו על ידי ב' אבני שהם‪ ,‬אותיות‬ ‫את שפר רעהו על ידי משיכת בשבט סופר‪ ,‬והכתיבה היא‬ ‫'השם' ואותיות 'משה'‪ ,‬נתקבצו ונתחברו קודשא בריך הוא‬ ‫ממוצעת בין דיבור פה ובין השתיקה‪ ,‬כן נראה לי‪.‬‬ ‫משה וישראל‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫(טז) ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שם‬ ‫(ז) עת לחשות ועת לדבר‪.‬‬ ‫הרשע‪.‬‬ ‫יש לומר דכאן בא ברמז אמרם ז"ל בברכות [י'‪ – ]:‬אגרא דבי‬ ‫טמאי שתיקותיא‪ ,‬ואגרא דבי הילולי מילי‪.‬‬ ‫יש לומר דמרומז האי דבמדבר [כ"ה‪ ,‬ד'] – קח את ראשי העם‬ ‫והוקע אותם נגד השמש‪ ,‬ופירש רש"י בשם המדרש – השמש‬ ‫ועוד יש לומר דרמוז לדבר האמור ב'חשמל' בחגיגה [י"ג‪– ]:‬‬ ‫מודיע החוטאים‪ ,‬הענן נקפל מכנגדן‪ ,‬והחמה זורחת עליו‪ ,‬עיין‬ ‫עתים חשות ועתים מממללות‪ ,‬בשעה שהדיבור יוצא מפי‬ ‫שם‪.‬‬ ‫הקדוש ברוך הוא חשות‪ ,‬ובשעה שאין הדיבור יוצא מפי‬ ‫הקדוש ברוך הוא‪ ,‬ממללות‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫וזהו שכתוב‪ ,‬כי – תחת השמש היה מקום המשפט‪ ,‬וושם‬ ‫נתברר הרשע‪.‬‬ ‫שמעתי מקשים בכל העיתים שנמנו כאן‪ ,‬זה לעומת זה‪ ,‬נמצא‬ ‫עוד זמן שלישי‪ - ,‬בגדר המרכז‪ ,‬אשר יכריע ביניהם‪ ,‬על דרך‬ ‫משל בין עת לפרות ועת לבנות‪ ,‬יש זמן שלישי‪ ,‬ביניהם‪,‬‬ ‫(יט) כי מקרה בני האדם מקרה הבהמה‪ ,‬ומקרה אחד‬ ‫כשהוא בשב ואל תעשה‪ ,‬שאינו פורץ וואינו בונה‪ ,‬וכן בין עת‬ ‫להם כמות זה כן מות זה‪.‬‬ ‫לבכות ועת לשחוק יש זמן ממוצע שאינו בוכה ואינו שוחק‪,‬‬ ‫וכן בעת לאהוב ועת לשנא וכדומה‪.‬‬ ‫יש לפרש דאמרו רבותינו זכרונם לברכה [ברכות י"ז‪ ].‬סוף‬ ‫אבל לא כן הוא בעת לדבר ועת לחשות‪ ,‬כאן לא ימצא זמן‬ ‫האדם למות וסוף בהמה לשחיטה‪ ,‬כי לעתיד כשיהיה סוף‬ ‫ביניהם שלא ידבר ולא יחשה‪ ,‬ובאיזה אופן יצוייר זמן ממוצע‬ ‫האדם למות‪ ,‬תהיה אז גם סוף בהמה לשחיטה‪ ,‬לפי שאז אין‬ ‫שיכריע ביניהם שלא ידבר ולא ישתוק?‬ ‫אכילה ושתיה‪ ,‬אלא נהנין מזיו השכינה [שם]‪.‬‬ ‫[ועיין בילקוט שמעוני [משלי י'] על פסוק ברב דברים לא יחדל‬ ‫וממילא כמקרה האדם כן מקרה הבהמה כמות זה כן מות זה –‬ ‫פשע‪ ,‬מובא סיפור נפלא מוכיח מעלת הדיבור עם מעלת‬ ‫בעולם הזה – ומקרה אחד להם‪ - ,‬לעתיד‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫השתיקה‪].‬‬ ‫||ד‪||.‬‬ ‫ונראה לי בטעם הסמיכות‪ ,‬להורות לנו שיהיו נקרבים אל‬ ‫(ו) טוב מלא כף נחת וגו'‪.‬‬ ‫המזבח דוקא דברים שהם שלו‪ ,‬והקריב המקריב את קרבנו‪,‬‬ ‫מאשר שייך לו בדין‪ ,‬בצדק ובמשפט‪ ,‬ולא מן גזל ועושק‪ ,‬ואני‬ ‫הרב בעל 'גשמי ברכה' כתב כאן רמז לסמיכת הפרשיות‬ ‫ה' שונא גזל בעולה כתיב‪ ,‬כי כל אשר יובא ביתה ה' צריך‬ ‫תרומה ומשפטים עיין שם‪.‬‬ ‫שיהיה שלו על פי דבר משפט הדיינין והסנהדרין‪.‬‬ ‫ואנכי הייתי בר מזלי'ה בעיקר הרעיון ואעתיק מן הרשום‬ ‫[ועיין מה שכתבנו מזה בשיר השירים ג' על המסורה ב' פעמים‬ ‫אצלי‪ :‬בפרשת משפטים בתחילת הפרשה כתב רש"י‪ ,‬למה‬ ‫'אסובבה'‪].‬‬ ‫נסמכו דינין אצל המזבח‪ ,‬לומר לך שתשים סנהדרין אצל‬ ‫המזבח‪.‬‬ ‫‪11‬ויש לומר כי מטעם הזה יחול ברוב השנים פרשת שקלים‬ ‫בפרשת משפטים‪ ,‬להורות כי כל זהב השקלים שאדם נותן‬ ‫וכמו הבקר והצאן נכנעים ומשועבדים תחת יד אדוניהם‪ ,‬יכירו‬ ‫‪11‬הגהת הגאון המחבר ז"ל‪ :‬ועוד אמרתי בטעם הדבר שהיה מושב‬ ‫וידעו גם הם כי עבדות נתן למו ולא שררה‪ ,‬ויטו שכמם לסבול עול‬ ‫הדיינין אצל המזבח‪ ,‬כדי שיקחו הדיינין לקח‪[ ,‬ש]כמו במזבח היה‬ ‫וטורח הציבור כשור לעול וכחמור למשא‪.‬‬ ‫כל קרבן טעון ביקור טרם הקרבתו‪ ,‬כמו כן גם הדיינין‪ ,‬לא בחיפזון‬ ‫ומזה הטעם נמי פתח שם בפרשת משפטים בדיני עבד [ועיין מה‬ ‫ידונו אלא יבקרו כל דין הדק היטב טרם יוציאו לאור‪ ,‬וישפטו‬ ‫שכתבנו בשיר השירים א' בפסוק איכה תרעה]‪ ,‬וגם מטעם שהם‬ ‫במתינות ובישוב הדעת‪.‬‬ ‫לכפר בעד חטאתם [עיין נגעים פ"ב מ"א]‪ ,‬והיינו טעמא סמיכת‬ ‫ועוד נראה לומר טעם אחר – בזמן שהיתה ישיבת הדיינים אצל‬ ‫החכמים והסנהדרין‪ ,‬ובפרשת פינחס – ויסמוך משה את ידיו‪,‬‬ ‫המזבח‪ ,‬שתצא למו הוראה‪ ,‬שיהיה ליבם נכנע לסבול עול וטורח‬ ‫הורה לו הדרך שהיא כקרבן וצריך למסור את נפשו עבור ישראל‪.‬‬ ‫הציבור‪ ,‬בלי כל הרגנה‪ ,‬ועבודת הקודש עליהם בכתף ישאו עולם‪,‬‬ ‫ביצה כ"ו‪ .‬ועוד ומובא בתוספות נזיר מ"ג‪ .‬ד"ה מהכא]‪ .‬ע"כ‬ ‫לצדקה צריך שיהיה מן הבא בידו בהתירא‪ ,‬קנין שלו במשפט‪,‬‬ ‫הג"ה‪.‬‬ ‫ולא מאשר גזל ואשם‪.‬‬ ‫וזהו גם כן הטעם לסמיכת פרשת תרומה לפרשת משפטים‪,‬‬ ‫להורות שכל תרומת הקדשים צריך להיות מכספו‪ ,‬מכסף‬ ‫טהור‪ ,‬ואשר הגיע אליו בתום וביושר‪.‬‬ ‫ועם זה פירשתי מאמר הכתוב בתהילים [קי"ט] – נדבות פי‬ ‫רצה נא ה'‪ ,‬כלומר ירצו לקרבן אשה נדבותי אשר נדרתי במו‬ ‫פי‪ ,‬אם – משפטיך למדני‪ ,‬אם למדתי מתחילה דיני משפטי‬ ‫צדק ומכספי אשר חנני ה' ביגיע כפי הבאת נדבותי‪ ,‬ולא מן‬ ‫גזילות‪.‬‬ ‫ועיין ברש"י מלכים א' [ז'‪ ,‬נ"א] דשלמה הטמין כל כסף וזהב‬ ‫אשר הכין אביו‪ ,‬ולא נתנו לבית המקדש וכו' וכתב שם ברד"ק‬ ‫ובמפרשים‪ - ,‬לפי שבאו מגזילות עכו"ם‪ ,‬ומהאי טעמא הביא‬ ‫שלמה משלו‪ ,‬ואשר בהתירא באו לידו‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫והיינו טעמא סמיכת פרשת שקלים לפרשת הכיור‪ - ,‬בפרשת‬ ‫תשא‪ ,‬להורות אם ארחץ בניקיון כפי – ואסובבה את מזבחך –‬ ‫השקלים תהיינה טהורים מנוקים ומרוחצים מגזל ועשק‪.‬‬ ‫(יב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק‪.‬‬ ‫וברש"י בשם הגמרא – מי שהוא תלמיד חכם ובנו ובן בנו‬ ‫תלמיד חכם‪ ,‬שוב אין התורה פוסקת מזרעו‪.‬‬ ‫ומשמע ד'חוט' קאי על התורה‪ ,‬וצריך להבין ההתיחסות [של]‬ ‫'חוטים' לתורה?‬ ‫ונראה דכמו שחוטים נעשים על ידי טוויה ואריגה‪ ,‬הכי נמי‬ ‫מצינו לשון טוויה ואריגה בלימוד התורה‪ ,‬עיין מדרש רבה רות‬ ‫[פרשתא ב' סימן ב'] – דבר אחר אורגים‪ ,‬שהיו מעלים לו את‬ ‫ההלכה‪ ,‬והוא אורגה‪.‬‬ ‫ובתוספות יום טב בהקדמה לסדר זרעים כתב‪ ,‬דתורה שבעל‬ ‫פה דומה לצמר ופשתים שעומלים ואורגים‪ ,‬ולכן נקרא‬ ‫'מסכת' לשון אריגה‪.‬‬ ‫ומורגל בפי החכמים לומר על תלמידי חכמים – 'אשלי רברבי'‬ ‫[והיינו לא במובן של אילנות אלא של חבלים הארוגים וטוויים‬ ‫וכמדובר]‪.‬‬ ‫הגהות המחבר 'פשיטי דספרא'‪ :‬ועיין עוד חולין [נ"ח‪ ].‬בחדא‬ ‫מחתא מחתינהו‪ ,‬ופירש רש"י – וכי באריגה אחת ארגתם‬ ‫לכולם‪ ,‬לשון עובד מחו [תרגום שמות ל"ט] וכו' עיין שם‪.‬‬ ‫[ובמה שמורגל לומר על תלמידי חכמים 'אשלי רברבי'‪ ,‬כמו‬ ‫ועוד יש לומר בטעם הסמיכות הנ"ל‪ ,‬דכתיב ואלה המשפטים‬ ‫ועוד יש לומר לפי האמור בכתובות [י'‪ – ]:‬מזבח [נוטריקון] מזין‪,‬‬ ‫אשר תשים 'לפניהם' – להורות דתלמוד תורה קודמת לקרבנות‬ ‫וברש"י שם‪ ,‬הכי נמי הסנהדרין היו משפיעים פרנסה לישראל‬ ‫– עיין מגילה ג'‪ - .‬על איזה מהן באת [ששאל יהושע את המלאך]‪,‬‬ ‫ומתפללים עליהם [רש"י ברכות ג'‪.]:‬‬ ‫(אם על התורה או על העבודה)‪ ,‬אמר לו [על של] עתה באתי‬ ‫ועוד נראה לומר‪ ,‬דסידור וסמיכת הפרשיות כך היא – דאמרו רז"ל‬ ‫מיד וילן יהושע בתוך העמק מלמד שלן בעומקה של הלכה‪,‬‬ ‫באבות פ"א – על שלשה דברים העולם עומד‪ ,‬על התורה ועל‬ ‫ומרומז באומרו המשפטים אשר תשים 'לפניהם' [היינו‬ ‫העבודה ועל גמילות חסדים‪.‬‬ ‫דהמשפטים – לימוד משפטי התורה הוא 'לפניהם'‪ ,‬לפני המזבח‪,‬‬ ‫וזהו מתחילה – תורה בפרשת יתור‪ ,‬עשרת הדברות‪ ,‬ואחר כך‬ ‫‪ -‬הקרבנות‪ .‬ודו"ק‪].‬‬ ‫עבודה – פרשת המזבח‪ ,‬ואחר כך – משפטים‪ ,‬דינין וסנהדרין‪- ,‬‬ ‫הגהות המחבר 'פשיטי דספרא'‪ :‬עיין בתרגום יונתן כאן [פסוק י"ז]‬ ‫אצל המזבח‪ ,‬והיא גמילות חסדים‪ ,‬שדנין את העם משפט צדק בין‬ ‫על פסוק שמר רגלך כאשר תלך לב"א‪ ,‬וצרף לכאן‪ .‬ע"כ הג"ה‪.‬‬ ‫אדם לחבירו‪.‬‬ ‫צדיקי אכלי אפתורא דדהבא‪ ,‬דאית ליה תלת כרעי ואיהו‬ ‫ועוד יש לומר דמרומז אמרם ז"ל [עבודה זרה ג'‪ – ].‬כל העוסק‬ ‫אתרתי כרעי וכו'‪ ,‬בעי רחמי דנשקלוה מיניה‪ ,‬עיין שם‪.13‬‬ ‫בתורה בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד‪,‬‬ ‫‪ -‬משוך עליהם אשר לא במהרה יינתק‪.12‬‬ ‫ויש לומר דאמר כאן ברמז – שמר רגלך – רגל שולחנך –‬ ‫כאשר תלך לבית אלקים‪ - ,‬שלא יהיה חסר רגלים‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫(יז) שמור רגלך כאשר תלך לבית האלקים‪.‬‬ ‫נרמז עובדא דרבי חנינא בן דוסא ‪ -‬תענית [כ"ה‪ ,].‬דיהבו ליה‬ ‫חד כרעא דפתורא דדהבא מן שמיא‪ ,‬חזא בחלמא דכולהו‬ ‫||ה‪||.‬‬ ‫(ד) טוב אשר לא תידור מ'שתדור ו'לא ת'שלם‪.‬‬ ‫(א) אל תבהל את פיך וגו' על כן יהיו דבריך מעטים‪.‬‬ ‫ראשית תיבות 'מות'‪ ,‬כי בעון נדרים מתים אשתו ובניו [שבת‬ ‫בברכות [ס"א‪ ]:‬אמר רבי מאיר‪ ,‬לעולם יהיו דבריו של אדם‬ ‫ל"ב‪.]:‬‬ ‫מועטים לפני הקדוש ברוך הוא‪ ,‬כי האלקים בשמים ואתה על‬ ‫הארץ על כן יהיו דבריך מעטים‪.‬‬ ‫וכאן במדרש כתבו שגורם מיתה לעצמו‪ ,‬שנאמר כי ידרשנו‬ ‫מעמך‪ ,‬וגורם שתמות אשתו דכתיב ואני בבאי מפדן‪.‬‬ ‫וכבוד אדוני אבי זקני (אבי אבא) הגאון הגדול וכו' מוהר"ר‬ ‫שאול הלוי איש הורוויץ זצללה"ה האבד"ק טיסמניץ – מחבר‬ ‫ספר 'בשמים ראש'‪[ 14‬נסתלק כ"ח תשרי תרע"ג]‪ - ,‬כתב בזה‬ ‫(ז) אם עשק רש וגזל משפט צדק תראה במדינה אל‬ ‫בהספד 'עין דמעה' על אביו הגאון רבן של כל בני הגולה וכו'‬ ‫מוהר"ר משולם יששכר זצללה"ה האבד"ק סטאניסלאוו‪,‬‬ ‫תתמה על החפץ כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים‬ ‫[קראקא תרמ"ח]‪ ,‬וזה לשונו‪:‬‬ ‫עליהם‪.‬‬ ‫ולכאורה מה חידש רבי מאיר יותר על הכתוב‪ ,‬הלא לפי‬ ‫ואנכי הרואה בביאור הכותב המוקשה הזה הוא – אם נראה‬ ‫הנראה‪ ,‬דבריו אלה כבר אמרם שלמה המלך עליו השלום‪,‬‬ ‫במדינה‪ ,‬סלוף משפט צדק‪ ,‬ועושק רשים ועניים‪ ,‬בל יפלא זאת‬ ‫אמנם אתי שפיר‪ ,‬כי מסתם לשון הכתוב הוי משמע שיהיו‬ ‫בעיניך‪.‬‬ ‫דבריו של אדם תמיד מעטים‪ ,‬על כן הוסיף רבי מאיר מלות‬ ‫הסבה לזה כי גבוה מעל גבוה שומר – כי בודאי המלך המושל‬ ‫הללו 'לפני הקדוש ברוך הוא'‪ ,‬להורותנו בזה כוונת שלמה‬ ‫יתגאה ויתנשא‪ ,‬ולא יתערב עם העם לדעת מחסורם‬ ‫המלך עליו השלום שהזהיר אשר לא ישים האדם עיונו בענייני‬ ‫והצטרכותם‪ ,‬והנהגת המדינה מסר ביד עבדיו עושי רצונו‪.‬‬ ‫אלוקות וכיוצא באלה שהוא למעלה מהשגתו ולא יוכל להגיע‬ ‫אליו‪ ,‬אף לקחת שמץ מנהו לכוון על האמת‪.‬‬ ‫ולא כן יאלפונו משפטי התורה‪ - ,‬מקרב אחיך תשים עליך מלך‬ ‫– ולבלתי רום לבבו מאחיו – בתוך עמו ובקרבו יהיה יושב‪,‬‬ ‫וטעם הדבר כמו שאמרתי‪ - ,‬להיות האדם בתולדתו בחומריות‬ ‫לדעת לכתם וקומם וכל הדרוש למו יתקן בעצמו‪ ,‬וכן מצינו‬ ‫כל מחשבותיו ודעותיו מוגבלות ואין לשכלו שייכות רק‬ ‫במשה רבינו עליו השלום‪ - ,‬ויהי בישורון מלך – מלך ישראל‪,‬‬ ‫בדברים הטבעיים‪ ,‬אבל לא ברוחניים‪ ,‬בעניני אלוקות‬ ‫אם שהיה גבוה מעל גבוה‪ ,‬זכה למדריגה היותר גבוהה – וניגש‬ ‫המופלאים ומכוסים ממנו‪ ,‬אשר אין לו בהם שכל המקיף‪.‬‬ ‫משה לבדו – ודיבר עם ה' פנים אל פנים‪ ,‬לא הרים לבבו ולא‬ ‫והיינו דאמר רבי מאיר – לעולם יהיו דבריו של אדם מועטים‬ ‫התנשא‪.‬‬ ‫– לפני ה' דווקא‪ - ,‬בעניני השגת אלוקות‪ ,‬לשקול במאזני‬ ‫ושב אל המחנה – היה תמיד בתוך המחנה‪ ,‬התערב את המון‬ ‫שכלו על דרכיו ומידותיו יתברך‪.‬‬ ‫העם‪ ,‬לשום עין השגחתו עליהם‪ ,‬לדעת כל צרכיהם ויתקן‬ ‫ואמר הטעם – כי האלקים בשמים ואתה על הארץ – ועל כן‬ ‫בעצמו כל הצריך תיקון‪ ,‬ולא על ידי שלוחים‪ ,‬כדבר האמור‬ ‫תוכל להשיג רק בטבעיות‪ ,‬אבל לא למעלה מזה‪ ,‬ועל כן יהיו‬ ‫בפרשת יתרו‪.‬‬ ‫דבריו מועטים בזה‪ ,‬כי אדרבה על ידי הרבות החקירה בענינים‬ ‫אלו‪ ,‬תוכל לבוא חס ושלום לידי אפיקורסות וכפירה‪ ,‬אחרי‬ ‫אשר תראה כי אין יד שכלך משגת בזה‪ ,‬עד כאן דבריו שם‪.‬‬ ‫של שלושה רגלים וק להם חסרה רגל אחת‪ ,‬ביקשה מבעלה‬ ‫‪ 12‬אמר העורך‪ :‬ולענ"ד אפשר להוסיף ולפרש ביתר המתקה‪,‬‬ ‫שיתפלל שיקחו בחזרה מן השמים את אותה רגל של זהב וכך‬ ‫שהרי איתא נמי שם ובחגיגה דהלומד תורה בלילה חוט של חסד‬ ‫הוה‪ ,‬ואמרו חכמים דהאחרון גדול מן הראשון שמיהב יהבו‬ ‫משוך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי‬ ‫מישקל לא שקלו והיינו דאין לוקחין בחזרה מן השמים מה שניתן‬ ‫וכו'‪ ,‬והכוונה שהוא מחובר על ידי התורה לקדוש ברוך הוא‪ ,‬ועל‬ ‫על ידם‪.‬‬ ‫ידי שהוא מחובר לחכמה העליונה‪ ,‬נמשך עליו חן וחסד כל היום‪,‬‬ ‫‪ 14‬אין לבלבלו עם שו"ת 'בשמים ראש' שרצו ליחסו להרא"ש עם‬ ‫שהרי יצוה לשון צוותא‪ ,‬והיינו שהקב"ה מלווהו כל היום בזכות‬ ‫הגהות 'כסא דהרסנא' שהוציא לאור [בערלין תקנ"ג] ר' שאול‬ ‫בלילה שירה עמי‪ ,‬וממילא הכא נמי דהחוט המשולש הכוונה‬ ‫ברלין שיצאו עליו עוררין רבים מגדולי הדורות‪.‬‬ ‫שכולם – הסב האב והבן – הנכד רעים אהובים להקב"ה על ידי‬ ‫שו"ת בשמים ראש לג"ר שאול הורוויץ נדפס בלעמבערג תרל"ה‪.‬‬ ‫לימוד תורתם כאמור רעך ורע אביך אל תעזוב‪ .‬ודו"ק‪.‬‬ ‫אביו היה כמוזכר בפנים גאה"ג רבי משולם יששכר הלוי הורוויץ‬ ‫‪ 13‬היינו שאשת רחב"ד לא יכלה לסבול העניות וביקשה ממנו‬ ‫אב"ד סטאניסלאב ובעל 'בר ליוואי' מחושבי וגדולי הפוסקים‬ ‫שיתפלל שיתנו לו מעט מן המגיעו בעוה"ז‪ ,‬ונתנו לו רגל של זהב‪,‬‬ ‫בגאליציה [נפטר כ' חשוון תרמ"ח]‪.‬‬ ‫ובחלום הלילה ראתה שבעוה"ב יושבים הצדיקים על שולחנות‬ ‫ומקשים על זה‪ ,‬הא שבט לוי לא היה בכלל השעבוד? אכן לפי‬ ‫וירד משה מן ההר אל העם‪ ,‬ממדריגתו הגדולה והגבוהה‪,‬‬ ‫האמור יש לומר‪ - ,‬אמת דשבט לוי היה פטור מעבודה מטעם‬ ‫במקום גדולתו שם מצינו ענותנותו‪ ,‬כי השפיל עצמו אל המון‬ ‫המלכות‪ ,‬אבל משה רבינו עליו השלום‪ ,‬אפילו היותו משבט‬ ‫העם למעבד כל צרכיהון בעצמו‪.‬‬ ‫הלוי‪ ,‬מדה אחרת היתה לו‪ ,‬לסייע לכל אחיו בעבודתם הקשה‬ ‫בשדה‪ ,‬כמלך לשדה נעבד‪ ,‬כאמור‪.‬‬ ‫ובזה ישובח גם קהלת – ויותר שהיה קהלת חכם – ירד‬ ‫ממדריגתו הגבוהה והנעלה – ולימד דעת את העם‪ ,‬איזן חקר‬ ‫ותקן להם תקנות נחוצות בכבודו ובעצמו‪ ,‬ומלאכתו לא נעשה‬ ‫על ידי אחרים‪.‬‬ ‫(יא) מ'תוקה ש'נת ה'עובד‪.‬‬ ‫והוא הדבר בכתוב אשר לפנינו – אם גבוה מעל גבוה שומר‪,‬‬ ‫ראשי תיבות 'משה'‪ ,‬כי משה רבינו לא מת‪ ,‬לא ידע איש‬ ‫והוא יושב בדד בארמונו ומתעדן נפשו‪ ,‬ודבר אין לו עם בני‬ ‫קבורתו וכישן דמי‪ ,‬וערבה ומתוקה לו שנתו‪ ,‬כי תמיד לומדים‬ ‫מדינתו‪ ,‬והנהגת המדינה‪ ,‬תתנהל על ידי שועלים קטנים‬ ‫תורתו‪ ,‬ושפתותיו דובבות‪.‬‬ ‫מחבלים‪ ,‬אשר איש לבצעו הולך‪ ,‬אין לתמוה אם עשק רש‪,‬‬ ‫ואני אמרתי לפרש על פי זה מאמר הכתוב [דברים ל"א] וילך‬ ‫וגזל משפט ירביון במדינה‪.‬‬ ‫משה – מצינו הליכה על לשון מיתה‪ ,‬ואפילו כשמת – וידבר‬ ‫אבל יתרון הארץ בכל היא‪ ,‬אם מלך לשדה נעבד‪ ,‬רוצה לומר‪,‬‬ ‫את כל הדברים האלה אל כל ישראל ושפתותיו מרחשין‪.‬‬ ‫אם המלך עובד ועוסק בשדה כאחד האדם‪ ,‬ומתערב עם בני‬ ‫ולא על משה לבד נאמרו הדברים כי גם על כל הצדיקים‬ ‫המדינה‪.15‬‬ ‫התמימים והישרים העובדים‪ ,‬כי כולם נקראים בשם 'משה' על‬ ‫וכן מצינו [שמות רבה פרק א' סימן כ"ז] שזה היה מידת משה‪,‬‬ ‫דרך אומרם ז"ל [שבת ק"א‪' – ].‬משה שפיר קאמרת'‪ ,‬וגויעת‬ ‫‪ -‬וירא בסבלותם – ראה עבודתם הקשה בשדה‪ ,‬והיה מסייע‬ ‫הצדיק היא בבחינת שינה‪ ,‬ומורגל בלשון חכמים [גבי‬ ‫לכל אחד ואחד‪ ,‬ונהג עמם מנהג אחים‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫הסתלקות צדיקים ‪ ] -‬כד דמיך וכו'‪.‬‬ ‫ובזה יש ליישב מה שראיתי מקשים על הרמב"ן שמות [ד'‪,‬‬ ‫ואפשר דזאת הכונה בכתוב [שמואל א'‪ ,‬ג'‪ ,‬ג'] – ושמואל‬ ‫י"ט] שכתב – ולכן לקח [משה רבינו] אשתו ובניו עמו וכו'‪ ,‬כי‬ ‫שוכב בהיכל ה' – אפילו בהיכל ה' – במקום‪ ,‬הוא בגדר שוכב‬ ‫לא יביא אותם להיות שם עבדים וימררו את חייהם בעבודה‬ ‫וכישן דמי‪.‬‬ ‫קשה וכו'‪.‬‬ ‫||ו‪||.‬‬ ‫וגם יש לפרש הכתוב נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו‬ ‫(ז) כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא‪.‬‬ ‫[משלי ט"ז‪ ,‬כ"ו] – אז תוכל נפש העומל והעובד לעמול בעולם‬ ‫הזה למענו בעבור ישותו ועצמותו הנכבד – כי אכף עליו פיהו‪,‬‬ ‫ופירש כבוד מר אבא מו"ר הגאון האדיר מוהר"ר חיים אר'יה‬ ‫אם יאכף ויכריח פיהו‪ ,‬כלומר אם ינזר מתענוגי המותרות‪ ,‬עד‬ ‫הלוי זצללה"ה האבד"ק קראקא – בהקדם אמרם ז"ל בנידה‬ ‫כאן תוכן דבריו‪.‬‬ ‫[ל'‪ – ]:‬כשהולד במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה וכיון‬ ‫שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פי ומשכח כל התורה‪.‬‬ ‫ויש לפרש‪ ,‬כי רוב תנועת ועמל האדם הרודף אחר הגשמיות‪,‬‬ ‫(ח) כי מה יותר לחכם מן הכסיל‪.‬‬ ‫היא למען מזונו אשר יהנה בפיהו‪ ,‬כמו שאמר הקהלת – כל‬ ‫עמל האדם לפיהו‪.‬‬ ‫יש לומר כי בבחינת 'מה' יש יתרון לחכם על הכסיל‪ ,‬החכם‪,‬‬ ‫בסתם הוא עניו ושפל‪ - ,‬בבחינת ונחנו 'מה'‪ ,‬והכסיל ילבש‬ ‫וגם הנפש לא תמלא – אם הנפש הוא כלוח לבן בבואה לעולם‪,‬‬ ‫גאות‪.‬‬ ‫ריקם היא שבה‪ ,‬כמו שריקם היא יצאה לאויר העולם‪ ,‬מפני‬ ‫שכל פעולתה היתה למען הנאת מזונה ומאכל פיה‪.‬‬ ‫ויאמר כל עמל האדם לפיהו – לתאותו‪ ,‬וגם הנפש לא תמלא –‬ ‫על כן נפשו ריקה ולא תמצא בשלימות הראויה‪.‬‬ ‫||ז‪||.‬‬ ‫(ז) כי העושק יהולל חכם‪.‬‬ ‫הבריות אם עושה מלאכה בשדה כאחד האדם ובפני המון העם‪,‬‬ ‫‪ 15‬ויש להעיר על זה ממאמרם ז"ל שום תשים עליך מלך – שתהא‬ ‫והרי כבר אמרו חז"ל [קידושין ע'‪ ].‬שכיון שנתמנה פרנס על‬ ‫אימתו עליך [סנהדרין פ"ב מ"ה]‪ ,‬וכיצד תהא אימתו מוטלת על‬ ‫הציבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫בחיקך – מאין לי בשר לפרנסם באכילה גשמית‪ ,‬לא אוכל לבדי‬ ‫תא חזי מה שכתב כאן הרב 'גשמי ברכה' בשם אביו הגאון‬ ‫לשאת את כל העם הזה – בגשמיות וברוחניות‪ ,‬עלי מוטל‬ ‫זצללה"ה‪' - 16‬כי לא טוב יעשו הרבנים המשקיעים עצמם בכל‬ ‫להורות למו אורחות צדק תורה ומצוות‪ ,‬ועתה עלי היו כולנה‪,‬‬ ‫לעסקי ציבור‪ ,‬ומתוך כך תדלדל חכמתם'‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫גם לזונם בפרנסה חומרית‪ ,‬תכבד עלי העבודה וכבד היא‬ ‫ממני!‬ ‫ועל פי הדברים האלו‪ ,‬נראה לי שיצא כאור נוגה ביאור‬ ‫הכתובים‪ ,‬בוויכוח משה רבינו עליו השלום עם הקדוש ברוך‬ ‫וכזה נמצא גם בדוד המלך עליו השלום בעת שהיה להם‬ ‫הוא בפרשת בהעלותך [במדבר י"א‪ ,‬י"א]‪.‬‬ ‫לישראל דבר בין דם לדם בין דין לדין דברי ריבות או בדבר חוק‬ ‫ומשפט‪ ,‬ישב בשבת תחכמוני ומעדן עצמו כתולעת‪ ,‬ויאספו‬ ‫ויאמר משה אל ה' למה הרעות לעבדך וגו'‪ ,‬לשום את משא כל‬ ‫אליו כל מבקש ה' והורה להם חוקי ה' ותורותיו‪ ,‬זיכה וחייב‬ ‫העם הזה עלי‪ ,‬האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילידתיהו‬ ‫טיהר וטימא‪ ,‬כמבואר בפרק קמא דברכות [ד'‪.].‬‬ ‫כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישאהאומן את היונק וגו'‪,‬‬ ‫מאין לי בשר וגו' לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד‬ ‫כי זאת היתה תעודתו‪ ,‬והיה אם באו לפניו בקובלנא – עמך‬ ‫הוא ממני וגו'‪.17‬‬ ‫ישראל צריכים פרנסה ‪-‬בלחם גשמי‪ ,‬ובקשו אוכל למו‪ ,‬ויהי‬ ‫כמשיב – לכו ופשטו ידיכם (אתם בעצמם) הגדוד‪ ,‬בלעדי‪,‬‬ ‫וצריך להבין אריכת הלשון למה? והמשל מהריון ולידה – אומן‬ ‫והביאו פרנסה לתוך בתיכם מיגיע כפיכם‪.‬‬ ‫ויונק? ובדי כבשי דרחמנא למה ליה בטענות כלפי קודשא‬ ‫בריך הוא? ואם ה' צוה מי יתייצב כנגדו?‬ ‫כי לא נטל עלי לנהל אתכם בשניים‪ - ,‬גם במזון רוחני וגם‬ ‫בלחם גשמי‪ ,‬ואי ספרא לא פרנסא‪.‬‬ ‫אולם יש לומר דתוכן טענתו של משה כך היה – דאם באמת‬ ‫היה משה רבינו אב או אומן גשמי‪ ,‬אשר הרה וילד אותם‬ ‫וכן מצינו בירושלמי – למה נסמכה פרשת לא יהיה לכהנים‬ ‫בפועל‪ ,‬אזי נטל החיוב עליו במפגיע‪ ,‬להמציא למו לחם גשמי‬ ‫וללוים חלק ונחלה‪ ,‬לפרשת המלך‪ ,‬לומר שמלך לא יהיה כהן‪,‬‬ ‫באשר כן היא חובת כל אב לבנו בר בטנו‪ ,‬וחובת האומן ליונקו‪,‬‬ ‫ובעץ יוסף ‪ -‬גיטין ז'‪ – .‬כתב על זה – דמהאי טעמא נענשו‬ ‫לזונו ולפרנסו‪.‬‬ ‫מלכות בית חשמונאי‪ ,‬שהיו המלכים כהנים‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫אבל מאחרי כי עיקר תעודתו של משה רבינו עליו השלום‪ ,‬היה‬ ‫ויש לבאר מטעם הנזכר לעיל‪ ,‬כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה‬ ‫לנהל את העם על מבועי התורה להורות להם דרך ילכו בה‪,‬‬ ‫יבקשו מפיהו‪ ,‬וזוהי תעודתו‪ ,‬ותעודת המלך היא הנהגת‬ ‫דרך התורה והמצוה‪ ,‬דברים רוחניים‪.‬‬ ‫המדינה‪ ,‬ואי אפשר לתורה והנהלת המלוכה שישתמש בגוף‬ ‫אחד‪ ,18‬כאמור‪.‬‬ ‫ועל כן טען למה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם‬ ‫הזה עלי‪ ,‬הן בגשמיות והן ברוחניות – האנכי הריתי את העם‬ ‫הזה ‪ -‬ממש‪ ,‬ואם אנכי ילידתיהו בפועל – כי תאמר אלי שאהו‬ ‫ויחר אף ה' מאוד וגם בעיני משה רע‪ - ,‬כי בשר אינו הכרחי לקיום‬ ‫‪ 16‬הוא ניהו מר קשישא מגדולי הפוסקים האחרונים‪ ,‬הגאון רבי‬ ‫האדם‪ ,‬ו'מותר' האדם הוא‪ ,‬כי גם בלי אכילת בשר יחיה האדם‪ ,‬ואם‬ ‫יחיאל מיכל הלוי עפשטיין ז"ל‪ ,‬הגאב"ד נאווהרדאק ובעל 'ערוך‬ ‫כן לא שאלו כהוגן‪ ,‬ולזאת משכו על עצמם בשאלה זו חרום אף ה'‬ ‫השולחן'‪.‬‬ ‫וגם בעיני משה רע‪.‬‬ ‫הגהת הגאון המחבר ז"ל‪ :‬ובהיות עומד בזה אעתיק דבר נכון‬ ‫ובשום פעם כששאלו לחם או מים ואפילו על ידי רגון ותלונה לא‬ ‫ומתקבל על הלב אשר שמעתי מפי בן דודי הרה"ג הגביר‬ ‫מצינו חרון אף וכעס‪ ,‬ועל כן כאן אמר להם – מאין לי בשר –‬ ‫המרומם אשר יראת ה' אוצרו מו"ה מאיר וואהל נ"י (נכד המלך‬ ‫למלאות תאותכם‪ ,‬כי אכילת בשר להתלונן עליו‪ ,‬ענין תאוה היא‪,‬‬ ‫הפולני הגאון מוהר"ר שאול וואהל) נשיא אה"ק בפ"ק‪ – .‬ואשר‬ ‫ולזאת נענשו במכה רבה ושמה קברו העם המתאוים‪ ,‬ואם כי נתן‬ ‫סובב הולך על הכתובים הללו‪ ,‬והיא‪:‬‬ ‫להם שליו אז‪ ,‬בכל זאת – הבשר עודנו בין שיניהם‪ ,‬הכו בתחלואים‬ ‫על דבר חטא מי מריבה אשר נתקשו המפרשים ורבו הדיעות זה‬ ‫מרובים‪.‬‬ ‫אומר בכה וזה אומר בכה וההוא אמר‪.‬‬ ‫ובפרשת חוקת [במדבר כ'‪ ,‬א'] אחרי מות מרים‪ ,‬נמצא עוד קרא‪,‬‬ ‫אם נבין ונשכיל בסדר הנהגת כביכול עם בני ישראל על ידי משה‬ ‫‪ -‬ולא היה מים לעדה – וירב העם עם משה‪ ,‬ובכל זאת נענו ונצטוה‬ ‫נביאו‪ ,‬נראה כי בכל עת ובכל שעה‪ ,‬אם שאלו לחם או מים שהם‬ ‫מפי הגבורה – הקהל את העדה ודיברתם אל הסלע ונתן מימיו‪.‬‬ ‫דברים הכרחיים ונצרכים לקיום האדם ואשר עליהם חיו יחיה‪.‬‬ ‫כי מים שאלו כהוגן שהוא דבר נצרכיי והכרחיי לקיום האדם ואין‬ ‫נמלאה בקשתם עד מהרה בלי כל עיכוב‪ ,‬ואפילו אם השאלה‬ ‫במים שום תאוה ומותרות‪ ,‬ועל כן לא הקפיד הקב"ה עליהם וצוה‬ ‫היתה על ידי תלונה והרגנה‪ ,‬וראיות לדברינו נמצא בתורתנו‬ ‫למלאות חפצם‪.‬‬ ‫הקדושה כסדר‪--- .‬‬ ‫אבל ויהי בהקהל העדה אז על דבר המים ויאמר להם משה שמעו‬ ‫כשעלו מן הים – וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים וילונו העם על‬ ‫נא המורים וגער בם בנזיפה‪ ,‬סרבנים‪ - ,‬המן הסלע הזה נוציא לכם‬ ‫משה לאמר מה נשתה‪ ,‬מיד – ויורהו ה' עץ וישלך אל המים‬ ‫מים? ויקצוף עליהם משה‪ ,‬וכאילו שאלתם היתה שלא כהוגן ושלא‬ ‫וימתקו המים [בשלח – שמות ט"ו]‪ ,‬ושם להלן [ט"ז‪ ,‬ב'] כשכלתה‬ ‫כדת‪ ,‬ועל דבר זה הקפיד הקב"ה על משה‪ ,‬יען גער בישראל‬ ‫החררה שהוציאו ממצרים ולחם לא היה להם וחשו פן ימותו‬ ‫בביטויים קשים בשעה ששאלו מים‪ ,‬דבר מצרכי החיים הנחוצים‬ ‫ברעב‪ - ,‬וילונו כל עדת בני ישראל על משה ואהרן לאמר וגו' מי‬ ‫לאדם‪ ,‬ולא מצא בשאלה זו שום עון אשר חטא אשר מחויב לתת‬ ‫יתן מותנו במצרים בשבתנו וגו'‪ ,‬ומיד נענו – ויאמר ה' אל משה‬ ‫להם בלי כל טענה ומענה‪ ,‬ועוד יתירה‪ ,‬לקרוא אותם מורים –‬ ‫הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו וגו'‪ ,‬ועוד‬ ‫סרבנים‪ ,‬בשעה שהצדק את ישראל‪.‬‬ ‫יתירה‪ ,‬כי גם שליו נוסף להם‪ ,‬אשר לא שאלו‪ ,‬כי רעבו וגם צמאו‬ ‫לזאת אמר להם – אתם תהיו נענשים‪ ,‬ולכן לא תביאו את הקהל‬ ‫שאלתם היתה כהוגן‪ ,‬ונענו על אתר‪.‬‬ ‫הזה אל הארץ וגו'‪ - ,‬כי בשאלת המים לא חטא ישראל ואתכם‬ ‫ושם להלן בפרשת בשלח – ביהותם ברפידים [י"ז‪ .‬א'] ולא היה‬ ‫השגגה‪ ,‬וזהו חטאת משה ואהרן במי מריבה‪ ,‬עד כאן דבריו‪.‬‬ ‫מים לשתות העם‪ ,‬וירב העם עם משה תנו לנו מים ונשתה‪ ,‬ויצעק‬ ‫‪ 18‬כוונתו דאכן דוד אף על פי שהיה מלך‪ ,‬עם כל זה היה להם לרב‬ ‫משה‪ - ,‬ונצטוה להכות בצור ויזובו מימיו‪ ,‬ולא הקפיד הקב"ה על‬ ‫ומורה ומפרנס ברוחניות ולכן ראה עצמו פטור מלנהלם‬ ‫תלונותם‪ ,‬כי מים הוא דבר הכרחי לקיום האדם‪.‬‬ ‫בגשמיות ולדאוג לפרנסתם‪ - ,‬אבל תעודת המלך לאמתו של‬ ‫אבל בפרשת בהעלותך – ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' ויחר‬ ‫דבריו לדבריו היא ההנהלה הגשמית והנהגת המדינה וכו'‪.‬‬ ‫אפו‪ ,‬כי אז התאוו תאוה‪ ,‬לא ללחם ולא למים‪ ,‬הנצרכים לחיי‬ ‫האדם‪ ,‬וישובו ויבכו 'מי יאכילנו בשר – זכרנו את הדגה'‪ ,‬כתיב –‬ ‫(יז) אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא‬ ‫וכן ראיתי בביאורי הגר"א [ישעי'ה א'‪ ],‬שכתב ששה דרגין‬ ‫עתך‪.‬‬ ‫במנהיגי העדה‪ ,‬ראשי העדה הם אשר יצאו ואשר יבואו‬ ‫לפניהם לכל צבא‪ ,‬ועיני ולב העדה הם הזקנים והיושבים‬ ‫כך עלה במחשבה לפני בביאור הכתוב הזה‪ ,‬דאמרו רבותינו‬ ‫והלומדים תורה שבכתב ושבעל פה‪ ,‬עיין שם‪ – .‬ומאן דעביד‬ ‫זכרונם לברכה בסוטה ג'‪ - :‬אין אדם עובר עבירה אלא אם כן‬ ‫הא לא עביד הא‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫נכנסה בו רוח שטות‪ ,‬וגם אמרו רבותינו זכרונם לברכה [ברכות‬ ‫י"ח‪ ]:‬דרשעים בחייהם קרוים מתים‪.‬‬ ‫וזהו שאמר הכתוב – אל תרשע הרבה – לעשות עבירות‪ ,‬ואל‬ ‫(ט) כעס בחיק כסילים ינוח‪.‬‬ ‫תהי סכל – ולא תשתטה [היינו שעובר מחמת רוח שטות]‪,‬‬ ‫ונראה בהקדם דברי האלשיך הק' על פסוק וינחם ה' על הרעה‬ ‫למה תמות בלא עתף – כי הרשע נקרא 'מת' בחייו‪ ,‬כאמור –‬ ‫אשר דיבר לעשות לעמו‪ ,‬דדבר ידוע שכל זמן שאדם שרוי‬ ‫וימות בלא עתו וזמנו‪.‬‬ ‫בכעס על חבירו וכעסו טמון בלבו פנימה‪ ,‬אם יפגוש את חבירו‬ ‫הנכעס‪ ,‬יוציא עליו כל חצי זעמו‪ ,‬ולפני חמתו לא יעמוד‪.‬‬ ‫אל תרשע הרבה‪.‬‬ ‫לא כן אם ידבר רתת ויוציא רוחו ורוגזו על הנכעס‪ - ,‬על ידי‬ ‫דיבורו הקשה‪ ,‬יתרכך וישתכך כעסו ממנו לאט לאט‪.‬‬ ‫ברש"י ז"ל – אפילו רשעת מעט‪ ,‬אל תוסיף להרשיע‪ ,‬נשמע‬ ‫מדבריו דלשון 'הרבה' אין הכונה תמיד על מספר מרובה‬ ‫וזאת הכוונה‪ - ,‬וינחם ה' על הרעה‪ ,‬מטעם אשר דבר (ודיבור‬ ‫דווקא‪ ,‬ואפילו על המיעוט נמי יתכן לשון 'הרבה'‪.‬‬ ‫לשון עז) לעשות לעמו‪ ,‬ועל כן שב וניחם מאשר חשב‬ ‫להשחיתם מקודם‪ ,‬עד כאן (עיין מה שכתבנו במגילת אסתר‬ ‫ועל פי זה נראה לי לומר מה שאמר להלן [י"ב‪ ,‬י"ב] ולהג הרבה‬ ‫א' על פסוק וחמתו בערה בו‪ ,‬ואיכה ב'‪ ,‬ח')‪.‬‬ ‫יגיעת בשר‪ ,‬ונדרש [עירובין כ"א‪ ]:‬על המלעיג על דברי חכמים‬ ‫עיין שם‪ ,‬דיש לומר דאף המלעיג במקצת על דברי חכמים גדול‬ ‫וזהו שכתוב כעס בחיק כסילים ינוח‪ ,‬בקרבם פנימה‪ ,‬ולא‬ ‫עוונו מנשוא‪ ,‬ועונשו חמור כמבואר שם‪.‬‬ ‫יוציאוהו מפיהם החוצה‪ ,‬ולבעבור זה אפם עז ועברתם קשתה‪.‬‬ ‫וכן יש לומר באבות פרק א' [משנה ה' – מאמרו של יוסי בן‬ ‫ובדברי האלשיך הק' הללו‪ ,‬כתבתי לפרש מאמר הכתוב בסוף‬ ‫יוחנן איש ירושלים] – אל תרבה שיחה עם האשה‪ ,‬דאפילו‬ ‫פרשת תולדות‪ - ,‬וישטום עשו את יעקב וגו' ויאמר עשו בלבו‬ ‫מעט שיחה אסורה‪.‬‬ ‫יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי‪ ,‬ויגד לרבקה (ברש"י‬ ‫– ברוח הקודש) ותקרא ליעקב ותאמר אליו הנה עשו אחיך‬ ‫וכיוצא בו יש לומר דאף על דבר אחד נמי יתכן לומר לשון‬ ‫מתנחם לך להרגך וגו'‪.‬‬ ‫'הרבה'‪ ,‬עיין סנהדרין [ק"ג‪ – ]:‬וגם דם נקי שפך מנשה הרבה‪,‬‬ ‫ודרשו חכמינו זכרונם לברכה שהרג ישעיה‪ ,‬וברש"י פרשת‬ ‫ולכאורה על מה זה הוגד לרבקה משמים ממעל כי עשו שונה‬ ‫תשא [שמות ל"ה‪ ,‬ב'] בשם המדרש‪ - ,‬הרבה דברים ראה‬ ‫ליעקב בלבבו? ויש לומר כי מאחרי שעשו היה טומן כעסו‬ ‫אהרן‪ ,‬חור בן אחותו שהוכיחם והרגוהו‪ ,‬וכן ברש"י וארא‬ ‫בלבבו‪ ,‬וכלפי חוץ לא הראה שנאתו ורוגזו‪ ,‬ועל כן היה החשש‬ ‫[שמות ט'‪ ,‬ט']‪ ,‬והרבה יש בלשון משנה‪.‬‬ ‫פן יפגשהו עשו אחיו ויתנפל עליו ויכהו נפש‪ ,‬כי מליבי'ה‬ ‫לפומי'ה לא גליא‪ ,‬ולא נתרכך כעסו ושנאתו נגדו‪.‬‬ ‫ונמצאה [כתובה תיבת 'הרבה' והכוונה היא] רק פעם אחת‬ ‫ביומא נ"ג‪ ,]:‬וכן נשמע מרש"י לקמן פסוק ט"ז‪ - ,‬אל תהי צדיק‬ ‫ולזאת הוגד לרבקה ממרום כי שנאה נוטר עשו בחובו‪ ,‬והיא‬ ‫הרבה‪ ,‬שכתב – כשאול שריחם על הרשעים‪ ,‬והיה רק פעם‬ ‫לשחה אל יעקב לאמר – הנה עשו אחיך מתנחם – בלבבו –‬ ‫אחד‪ - ,‬הרי דאפילו על אחד מצאנו לשון 'הרבה'‪.‬‬ ‫להרגך‪ ,‬ובעת אשר אני רואה כי לא יעיר חמתו במו פיו‪,‬‬ ‫חוששני פן יבולע לך‪ ,‬ואם יקום ויתנפל עליך‪ ,‬לא ידע לרחמה‪,‬‬ ‫ואף גם זאת‪ ,‬האי כללא כייל לן רש"י ז"ל בכתובות [פ'‪ ].‬דיבור‬ ‫לזאת הנני מצוה אותך קום ברח לך‪.‬‬ ‫המתחיל רב אבא‪ ,‬דכל יותר מאחד הוה הרבה‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫וגם על שניים מצאנו לשון 'הרבה'‪ ,‬עיין תוספות חולין [כ"ו‪]:‬‬ ‫דיבור המתחיל עד שירבה השחור‪ - ,‬ובשתי שערות סגי‪- ,‬‬ ‫(יד) ביום טובה היה בטוב‪.‬‬ ‫ועירובין [דף ק'‪ ].‬הרבה ארבה – ב' טיפי דמים‪ ,‬וחידושי אגדות‬ ‫במדרש‪ ,‬רב תנחום בר חנילאי פתר קרא – ביום טובתו של‬ ‫[מהרש"א] שם‪ .‬וברש"י וארא על פסוק וזרקו משה השמימה‬ ‫חברך שמח עמו‪.‬‬ ‫– הרי ניסים הרבה – ומנה שם רק שניים‪.‬‬ ‫נראה לפרש על פי מה שכתבתי בשיר השירים ז' על פסוק מה‬ ‫ובספר מור ואהלות בדף נ' עמוד ב' בענין תפילין בחול המועד‪,‬‬ ‫יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים‪ ,‬כלומר מה יפה היא ומה‬ ‫מביא דברי רש"י [סוכה מ"ו‪ – ].‬היו לפניו מצוות הרבה כגון‬ ‫נעמה אהבת חברים‪ ,‬אם אשתתף עם חברי בשמחתו‪,‬‬ ‫ליטול לולב לישב בסוכה להניח תפילין ולהתעטף בציצית‪- ,‬‬ ‫ובשמחתו ישמח לבי גם אני‪ ,‬ולא שיתראה אהבתנו בזה במה‬ ‫ובעל כרחך דסבירא ליה דחול המועד זמן תפילין הוא – וכתב‬ ‫שאשתתף עמו בצרתו‪ ,‬וכמו צער בנפשו‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫שיש לומר דרש"י או או קתני‪ ,‬או לולב וסוכה או ציצית‬ ‫ותפילין‪.‬‬ ‫וזהו שדרשו ביום טובה – ביום טובתו של חברך ושמחת לבו‪,‬‬ ‫הראה לו אותותיך אותו אהבה ושמח תשמח עמו‪ ,‬וזהו יום‬ ‫אך דאם כן קשה לשון הרבה עיין שם‪ ,‬אולם לפי האמור‪ ,‬דלשון‬ ‫טובה ואהבה בתענוגים‪.‬‬ ‫הרבה יתכן אף על שנים‪ ,‬ניחא גם זה‪[ .‬ועיין מה שכתבנו עוד‬ ‫משהה אדם את אשתו וכו'‪ ,‬ושם [צ"ז‪ ]:‬אין אדם רוה שתתבזה‬ ‫בביאור המקרא אל תרשע הרבה להלן (ט'‪ ,‬י"ז) בפירוש דברי‬ ‫אשתו בבית דין‪ ,‬וסוטה [ב'‪ ].‬אין מזווגין לו לאדם אשה וכו'‪,‬‬ ‫חכמים וגו'‪.].‬‬ ‫וסנהדרין [כ"ב‪ ].‬אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין‬ ‫ממנו וכו'‪ ,‬ושם – כל אדם שמתה אשתו ראשונה‪ ,‬ושם‪ ,‬כל‬ ‫אדם שמתה אשתו בימיו‪ ,‬ובנדרים [כ'‪ ]:‬כל אדם שאשתו‬ ‫(כח) אדם אחד מאלף מצאתי וגו'‪.‬‬ ‫תובעתו‪.‬‬ ‫הרב 'גשמי ברכה' כתב כאן כי בכל מקום שיבא בתלמוד שם‬ ‫ועוד כהנה רבות בש"ס מימרות כאלו‪ ,‬אשר מפורש בולט‬ ‫'אדם' – כולל איש ואשה‪ ,‬ורבו מלמנות‪ ,‬וכן מצינו פעם אחת‬ ‫דלשון אדם קאי על הזכר‪ ,‬ובפרט כי לעומתו מזכיר אשה‪ ,‬ויהי‬ ‫בתלמוד בא שם זה ביחוד על הגברים‪ ,‬והוא בסוף גיטין [צ'‪]:‬‬ ‫כי הקשיתי לשאול והרציתי זאת לפני מר ידידי הרב שליט"א‪,‬‬ ‫– ורוחצת עם בני אדם‪ ,‬שהמובן הוא עם הגברים‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫ענה לי בזה הלשון! – 'כי בכל הני המקומות [ועוד אחרים] לא‬ ‫בא שם אדם להורות ולהבליט שם מין ה'זכר'‪ ,‬כי אם שם בעל‬ ‫ולדעתי הפעוטה‪ ,‬המאמר שהביא הרב שליט"א‪ ,‬לאו יחידאי‬ ‫חי מדבר המכונה 'אדם' [אלס מענטש]‪ ,‬ולא יכוון להעתיק‬ ‫הוא בתלמוד‪ ,‬ומצינו כמה פעמים בתלמוד שמוזכר שם אדם‪,‬‬ ‫בהם שם אדם לשם זכר‪ ,‬כי לא מן השם הוא זה כאן‪ ,‬ועל כן‬ ‫אשר על כרחך הכונה על גברי לחוד‪ ,‬ואציגה נא עמך מה‬ ‫מצינו שם אדם בהסבה גם על האשה לבדה [בלא השתתפות‬ ‫שעלה במצודתי‪:‬‬ ‫שם איש] והיא בישעי'ה [מ"ד] כתפארת 'אדם' לשבת בית‪,‬‬ ‫הבט וראה בכתובות [ע"ב‪ – ].‬ומדברת עם כל אדם‪ ,‬ושם‬ ‫ותרגומו – כתושבחתא 'אתתא' למיתב ביתא‪ ,‬ובמשלי [כ"ד]‬ ‫[עמוד ב'] משחקת עם הבחורים‪ ,‬ושם – ומראה זרועותיה לבני‬ ‫– ועל כרם חסר לב – זו חוה‪.‬‬ ‫אדם‪.‬‬ ‫אבל שם אדם אחד מאלף מצאתי‪ ,‬וכן ורוחצת עם בני אדם‪,‬‬ ‫ועיין [סוטה ב'‪ ].‬רש"י דיבור המתחיל מושיב יחידים‪ - ,‬אדם‬ ‫שם באים השמות להבליט ביחוד שם מין הזכר בניגוד לשם‬ ‫יחידי ואשה יחידה‪ ,‬ועיין יבמות [ס"ג‪ - ]:‬כיון שנשא אדם‪,‬‬ ‫נקבה‪ ,‬ועל כן אפשר ואפשר להעתיק השמות לשם זכר וזכרים‬ ‫אשה‪ ,‬עוונותיו מתפקקין‪ ,‬ושם‪ ,‬אין אדם מוצא קורת רוח אלא‬ ‫(היינו זכר אחד מאלף מצאתי וכו' ורוחצת עם הזכרים)‪ ,‬עד‬ ‫מאשתו‪ ,‬ושם [ק"ז‪ – ]:‬אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (‪-‬‬ ‫כאן תוכן דבריו‪.‬‬ ‫והסכמת הפוסקים שזהו דווקא בזכרים)‪ ,‬וכתובות [נ"ז‪– ].‬‬ ‫||ח‪||.‬‬ ‫ונראה לי דיעקב אבינו היה יודע בחכמת הפרצוף ככתוב‬ ‫(א) מי כהחכם ומי יודע פשר דבר חכמת אדם תאיר‬ ‫בפרשת ויצא – וירא יעקב את 'פני' לבן‪ ,‬הכיר בקלסתר פניו‬ ‫פניו‪.‬‬ ‫את אשר בלבו וכל מחשבותיו‪ ,‬וכן משה רבינו עליו השלום אף‬ ‫הוא היה בקי ומכיר בהכרת פנים‪ ,‬ומסתכל בפני אדם וידע מה‬ ‫יש לפרש דמובא בספרים הקדושים ובזוהר הקדוש פרשת‬ ‫בקרבו‪.‬‬ ‫יתרו פסוק – ואתה תחזה – דכל מעשה אדם הן מצוות והן‬ ‫עבירות‪ ,‬נחקקים וחרותים על פניו‪ ,‬ובפניו נכתבו ונחתמו‪ ,‬אבל‬ ‫וכמה שנאמר בפרשת יתרו – ואתה תחזה‪ ,‬תראה בפני‬ ‫לא כל אדם זוכה להבין ולהכיר בפני האדם מעבדיו‪ ,‬זולתי‬ ‫האנשים ותסתכל בפרצופיהם ותבין ותכיר מכל העם מי‬ ‫יחידים שרידים בעם‪.‬‬ ‫שהוא מאנשי חיל יראי אלקים ושונאי בצע‪.19‬‬ ‫וזהו שכתוב מי כהחכם ומי יודע פשר דבר‪ - ,‬להבין ולדעת‬ ‫וכן יש לומר בריש לקיש שאמרו עליו ביומא [ט"ו‪ ]:‬מאן‬ ‫חכמת האדם אשר תאיר בפניו (ועיין מה שכתבנו בשיר‬ ‫דמשתעי ריש לקיש בהדיה בשוקא‪ ,‬יהבי ליה עסקא בלא‬ ‫השירים על פסוק הראיני את מראיך)‪.‬‬ ‫סהדי‪ ,‬והטעם דידעי ביה בריש לקיש שהיה יודע ומכיר בתואר‬ ‫פניו של אדם‪ ,‬פנימיותו‪ ,‬אי גברא מהימנא הוא‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫ועוד יש לומר דאיתא בירושלמי שבת פרק י' – כשהיה רבי‬ ‫אלעזר ברבי שמעון נכנס לבית הועד‪ ,‬היו פניו של רבי‬ ‫ועיין בזוהר הקדוש פרשת אחרי‪ ,‬רב אבא הוה אזיל‬ ‫מקדירות‪ ,‬ופירוש – חשיכות‪ ,‬שהיה רבי אלעזר ב"ר שמעון‬ ‫לקפוטקיא‪ ,‬והוה עמי'ה ר' יוסי‪ ,‬עד דהוו אזלי‪ ,‬חמו חד בר נש‬ ‫מביישו בתשובות עיין שם‪.‬‬ ‫דהוה אתי ורשומא חד באפוהי‪ ,‬אמר רב אבא נסטי מהאי‬ ‫אורחא‪ ,‬דהא אנפוי דדין אסהידו עליה דעבר בערותא‬ ‫וממילא חכם שיודע פשר כל דבר‪ ,‬ולהשיב כענין‪ ,‬פניו מאירות‬ ‫דאורייתא בגין כך אתרשים באנפוהי וכו' עיין שם‪ .‬ע"כ הג"ה‪.‬‬ ‫ומצהירות – וזהו חכמת אדם תאיר פניו‪.‬‬ ‫הגהות המחבר 'פשיטי דספרא'‪ :‬עיין ברמב"ן פרשת בראשית‬ ‫על פסוק זה ספר תולדות אדם‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬וכתב רבינו שרירא‬ ‫(ג) אל תעמוד בדבר רע‪.‬‬ ‫שמסרו חכמים אחד לחבירו הכרת הפנים וסדרי השרטוטין‪,‬‬ ‫מקצתן אמורים בסדר פסוק זה ספר תולדות אדם וכו' ואין‬ ‫כי אין עמידה אלא שתיקה [סוטה ל"ט‪ .‬וילקוט ישעי'ה רמז‬ ‫מוסרין סתרי תורה ורזין אלא למי שרואין בו סימנים שראוי‬ ‫תק"ז – בעת ההיא יעמוד מיכאל‪ - ,‬ישתתק סנגורן של‬ ‫לכך‪ ,‬אלו דברי הגאון וכו' עיין שם‪.‬‬ ‫ישראל] – ואמרו רבותינו זכרונם לברכה ביומא [ע"ה‪ – ].‬דאגה‬ ‫היה ניכר בפניהם הפגמים והעוונות וכו'‪ ,‬שלולא זאת היה משה‬ ‫‪ 19‬וכן אמרו [ואין בזכרוני כעת היכן ראיתי דבר זה] לפרש על‬ ‫רבינו יכול לדונם‪ ,‬רק מחמת שהטלית גורמת שלא יהא ניכר‬ ‫הכתוב בפרשת דברים הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים‬ ‫רישום מעשיהם בפניהם‪ ,‬הוצרך למנות אנשים שמכירים אותם‬ ‫לשבטיכם ומפרש רש"י שם שמה רבינו אמר שאם בא לפני‬ ‫ויודעים מי הם ומה מעשיהם ללא צורך להסתכל בפניהם‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫מעוטף בטליתו ואיני מכיר בו וכו'‪ - ,‬שעל ידי קדושת הטלית לא‬ ‫הנני הולך בדרך כל הארץ ועוד‪ ,‬ועיין מה שכתבנו במגילת‬ ‫בלב איש ישיחנה לאחרים‪ ,‬אפשר שיתנו לו עצה טובה להנצל‬ ‫אסתר על פסוק לך כנוס]‪ - ,‬אם הם ימותו‪ ,‬ישתבחו בעיר וכולם‬ ‫וצריך להודיע צערו לרבים ויבקשו עליו רחמים [מועד קטן‬ ‫מספרים בשבחם ויגידו צדקתם‪ ,‬אף אחרי העדרם‪ ,‬אשר כן‬ ‫ה'‪.].‬‬ ‫עשו דברים טובין וישרים בחייהם וזכרם לא ימוש עד מהרה‬ ‫[ועיין מה שכתבנו בשיר השירים פסוק אנה הלך דודך]‪.20‬‬ ‫ועיין חולין [ס'‪ – ].‬דהוה נהיגי דכל דהוה מנגע ברומי‪ ,‬יהבי לי'ה‬ ‫מסתירא וכו'‪ ,‬כי היכי דליחזי איניש ולבעי רחמי עלי'ה‪ ,‬עיין‬ ‫ועוד יש לומר – אם ראיתי רשעים קבורים ובאו ישתבחו בעיר‬ ‫שם‪.‬‬ ‫– כל העם זמירות יאמרו ותשבחות ישמיעו כי באבוד רשעים‬ ‫רינה‪.‬‬ ‫[ויסופר לדור מנפוליון הגדול שצוה למשרתיו באם יארע איזה‬ ‫אסון או מקרה רע במדינה או במלחמה‪ ,‬יקיצוהו משנתו‬ ‫אפילו באמצע הלילה ויודיעוהו‪ ,‬כי אפשר יהיה עוד מועד‬ ‫להסיר הרע‪ ,‬ובבשורה טובה יחכו להודיעו עד קומו משנתו‪].‬‬ ‫(טז) כאשר נתתי אל ליבי לדעת חכמה וגו' כי גם ביום‬ ‫ובלילה שנה בעיניו איננו רואה‪.‬‬ ‫וזהו שכתוב אל תעמוד – אל תשתוק – כשאירע לך דבר רע‪- ,‬‬ ‫אלא תספר לאחרים‪ ,‬ויעוצו לך עצה‪ ,‬למען יוטב לך‪.‬‬ ‫ובמדרש – שנה בעיניו איננו רואה‪ ,‬תשובה ואינו עושה‪ ,‬שני‬ ‫דברים טובים קרובים לך ורחוקים ממך וכו'‪ ,‬ובמתנות כהונה‬ ‫ובזה נראה לי פירוש הכתוב במשלי [י"ד‪ ,‬כ"ג] – בכל עצב –‬ ‫כתב – דרש שינה מלשון 'שינוי מעשה'‪ ,‬לשוב בתשובה וכו'‪,‬‬ ‫שיש לו לאדם‪ ,‬ואינו מגיד לאחרים‪ ,‬יהיה מותר‪ ,‬ירבו עצבותיו‬ ‫ואחר כך דרשו מלשון שנים שנים‪ ,‬ופירש במהרא"י – ואי‬ ‫עוד יותר‪ - ,‬ודבר שפתים – ואם יבטא בשפתיו‪ ,‬ויודיע ויביע‬ ‫כפשוטו‪ ,‬איך יראה השינה של עיניו‪ ,‬שהשינה היא דבר שאינו‬ ‫לאחרים את אשר קרהו – אך למחסור‪ ,‬גורם שנחסר ממנו‬ ‫נראה‪ ,‬על כן דורש מלשון שינוי עיין שם‪.‬‬ ‫העצבון‪ ,‬כן נראה לפרש‪.‬‬ ‫ולדעתי אי משום הא לא איריא‪ ,‬כי מורגל היא בש"ס‬ ‫או יאמר‪ .‬כי האדם בעשותו מצוות ומעשים טובים עולה‬ ‫להשתמש בביטוי זה – כמו במגילה [י"ג‪ ]:‬מיום שבאתה זו לא‬ ‫מעלה מעלה‪ ,‬וממדריגה למדריגה‪ ,‬ומקרי 'הולך'‪ ,‬אבל אם יש‬ ‫ראינו שינה בעינינו [ ‪ -‬בגתנא ותרש על אסתר]‪ ,‬ובסוכה [נ"ג‪].‬‬ ‫לו צער או עניות המעבירים על דעת קונו‪ ,‬אז אם אי אפשר לו‬ ‫– בשמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו וכיוצא באלה‪.‬‬ ‫להתגבר עליהם נעשה 'עומד'‪.‬‬ ‫ואין הכוונה שלא היו ישנים כלל‪ ,‬דזהו דבר שאי אפשר‬ ‫וזהו שכתוב אל תעמוד – כלומר אל תהיה בבחינת עומד –‬ ‫כדאמרו רבותינו זכרונם לברכה בנדרים [ט"ז‪[ .‬וכן בשבועות‬ ‫בדבר רע‪ ,‬אם יארע לך חס ושלום דבר מקרה רע‪ ,‬התגבר‬ ‫כ"ה‪ .‬ויבמות קכ"א‪ – ]]:‬שבועה שלא אישן‪ ,‬מלקין אותו וישן‬ ‫באומץ על המכשולים‪ ,‬והייה 'הולך' ועולה‪ ,‬ואל תעמוד‪ ,‬כן‬ ‫לאלתר‪ ,‬שאי אפשר ג' ימים בלא שינה‪ ,‬אלא רוצה לומר שלא‬ ‫נראה לי‪.‬‬ ‫היו ישנים שינה עמוקה ותרדימה‪ ,‬אבל שינת עראי – נים ולא‬ ‫נים תיר ולא תיר היו ישנים‪ ,‬כי בלי שינה קלה קצת‪ ,‬מן הנמנע‬ ‫לעמוד‪21 .‬‬ ‫(י) ובכן ראיתי רשעים קבורים וממקום קדוש יהלכו‬ ‫ולא תקשי על דוד המלך עליו השלום [תהילים קל"ב] אשר‬ ‫וישתכחו בעיר אשר כן עשו‪.‬‬ ‫נשבע ונדר לאביר יעקב – אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה‬ ‫עיין רש"י שמביא דברי חכמינו זכרונם לברכה [גיטין נ"ו‪– ]:‬‬ ‫עד אמצא מקום משכנות לאביר יעקב‪ ,‬ואיך עשה כזאת‪ ,‬הא‬ ‫אל תקרי וישתכחו אלא וישתבחו‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫מלקין אותו‪.‬‬ ‫ולי נראה‪ ,‬בגירסאות הללו דטובים השנים ושניהם כאחד‬ ‫אלא כוונתו היתה שלא ישן שינה עמוקה ועל כן היתה שנתו‬ ‫טובים‪ ,‬ותוכן הכתוב‪ ,‬בו יאמר‪ ,‬אשר הן הצדיקים והן הרשעים‬ ‫כשינת הסוס‪ ,‬שינת עראי [כמבואר בברכות ג'‪ ,]:‬וכן יש לפרש‬ ‫מקרה אחד להם‪ ,‬אלה מתים ואלה מתים‪ ,‬אבל מה רב ההבדל‬ ‫ביעקב שמצינו אשר י"ד שנים שהיה בבית שם ועבר לא ישן‪.‬‬ ‫אשר אנו רואים ביניהם‪ ,‬הרשעים קבורים ובאו‪ - ,‬אם הרשעין‬ ‫וכן בסנהדרין [צ"ג‪ ]:‬שהיו אונסין עצמן מן השינה‪ ,‬ועיין מדרש‬ ‫ימותו ונקברים יבא שמשם וייאסף נגהם [מלשון ובא השמש]‬ ‫רבה איכה פרשת א' על פסוק פרשה ציון בידיה‪ - ,‬דרשו מי יתן‬ ‫נמח זכרם והיו כלא חיו‪ ,‬וישתכחו בעיר – לא נשאר כל זכר‬ ‫ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה‪ - ,‬מי אמר‬ ‫למו‪.‬‬ ‫הפסוק הזה‪ ,‬ואם תאמר ירמיה [אמרו] – אפשר לו שלא‬ ‫אבל הצדיקים אשר ממקום קדוש מוצאם‪ ,‬אם הם יהלכו‬ ‫לאכול ושלא לישן וכו'‪ - ,‬והכוונה בכל הני על שינה עמוקה‪.‬‬ ‫[ומצינו הליכה בכינוי למיתה‪ ,‬כמו בדוד המלך עליו השלום –‬ ‫||ט‪||.‬‬ ‫בעיר – מעלימים ומשכחים את הקבורה והמיתה שלא יקללו‬ ‫‪ 20‬אמר העורך‪ - :‬לי הצעיר נראה לרמז על פי מה שכתב רש"י‬ ‫הבריות וכו' [אשר כן 'עשו' – אצל עשו כן היה שהעלימו קבורת‬ ‫בפרשת וישלח [בראשית ל"ה‪ ,‬ח'] על פסוק ותמת דבורה מינקת‬ ‫אמו]‪.‬‬ ‫רבקה וכו' שהעלים הכתוב יום מיתת רבקה שלא יקללו הבריות‬ ‫‪ 21‬נראה דצריך להוסיף בראש קטע זה‪ ,‬שכן מבואר בגמרא‪ ,‬דהא‬ ‫כרס שנולד ממנו עשו – והוא ממדרש רבה‪.‬‬ ‫בגמ' בסוכה שם הקשו כן‪ ,‬ומשני – אלא הכי קאמר‪ - ,‬לא טעמנו‬ ‫והנה מרומז זה כאן לענ"ד – ראיתי רשעים – כאשר ישנו רשע‬ ‫טעם שינה‪ ,‬דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי‪.‬‬ ‫שכולם רואים ומכירים אותו‪ ,‬אזי – קבורים וממקום קדוש יהלכון‬ ‫– אם נולד הוא מצדקת כרבקה‪ ,‬אז קבורתה \פטירתה – וישתכחו‬ ‫(יב) כי גם לא ידע האדם את עתו‪ .‬כדגים שנאחזים‬ ‫(טז) וחכמת המסכן בזויה‪.‬‬ ‫במצודה רעה וגו'‪.‬‬ ‫במדרש רבה ויקרא [פרשתא ל"ד] – ח' שמות נקרא לעני‪,‬‬ ‫יש לומר כי שני מצודות יש לדגים‪ ,‬האחת עשוי מעשה רשת‬ ‫'מסכן' שהוא בזוי לכל שנאמר וחכמת המסכן בזויה‪ ,‬וכתב‬ ‫ושבכה‪ ,‬וכשמשימין אותה במים והדג בא לשם נלכד כולו‪ ,‬ויש‬ ‫במתנות כהונה שם‪ - ,‬לפי שהוא תמיד 'מסוכן'‪ ,‬והוא תמוה?‬ ‫מצודה שניה על ידי חוט ומשיחה – 'חכה' – אשר הדג נלכד‬ ‫בפיו לבד‪ ,‬ולפעמים אפשר להדג להשמט מן החוט ולהציל‬ ‫ולי נראה‪ ,‬דנגזר מלשון סכייה והבטה‪ ,‬כי כך היא וסתו של עני‪,‬‬ ‫עצמו‪.‬‬ ‫שמביטין וסוכין בו בבזיון‪ ,‬ואף הוא מביט סביביו מאין יבא‬ ‫עזרו‪ ,‬ונבזה בעיניו נמאס‪.‬‬ ‫וזהו שכתוב כי האדם נלכד במצורה דעה‪ ,‬נלכד כולו מלוא‬ ‫קומתו‪ ,‬ואי אפשר להשמט ולהציל את עצמו‪.‬‬ ‫ועיין תרגום יונתן בהעלותך [במדבר י"א‪ ,‬ו'] – בלתי אל המן‬ ‫עינינו – אינון מסתכיין כמסכן דמוריק מגיסא מידיה‪ ,‬ובמפרש‬ ‫וזה נראה לי הכוונה באבות פרק ג' ומצודה פרוסה על 'כל'‬ ‫שם‪.‬‬ ‫החיים‪ ,‬מצודה שנלכד בה האדם כולו‪ ,‬מראשו ועד רגליו‪ ,‬ורעה‬ ‫היא לגבי'ה‪ ,‬כי כשיפול בה‪ ,‬אין ביכולתו להשמט עוד ממנה‪.‬‬ ‫ויש לומר מטעם זה נקרא 'עני' – אותיות 'עין'‪ ,‬לפי שהוא‬ ‫בבחינת רואה ונראה‪ ,‬מביט ורואה סביביו מאין יושיטו לו‬ ‫ובזה יש להבין סמיכת המאמרים בסנהדרין [פ"א‪ – ]:‬מכניסין‬ ‫עזרה ומושך עין אחרים עליו לרחמהו‪.‬‬ ‫אותו לכיפה‪ ,‬מאי כיפה אמר רבי יהודא – מלא קומתו‪ ,‬והיכא‬ ‫רמיזא‪ ,‬אמר ריש לקיש – תמותת רשע רעה וגו'‪ ,‬ואמר ריש‬ ‫לקיש מאי דכתיב – כי גם לא ידע האדם את עתו‪ - ,‬כדגים‬ ‫שנאחזים במצודה רעה וגו'‪ - ,‬ונסמכו הני תרי מימרות של ריש‬ ‫(יז) דברי חכמים בנחת נשמעים‪.‬‬ ‫לקיש אהדדי‪ ,‬כי בשניהם נלכדים מלוא קומתם בכל גופם‪.‬‬ ‫נראה כי כל מקום שנאמר 'דברי' אינן אלא תוכחות [ ‪ -‬רש"י‬ ‫ומאי דקרי בש"ס שם 'מצודה רעה' – חכה‪ ,‬יש לומר משום‬ ‫בריש הספר]‪ ,‬ונודע מה שפרשו המפרשים מאמר הכתוב‬ ‫דבחכה ניצוד יחידי כל אחד לבדו הוא‪ ,‬ורעה היא לגביה‪ ,‬אבל‬ ‫[ויקרא י"ט] – הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא‪– .‬‬ ‫במצודה גדולה ניצודים הרבה יחד וצרת רבים חצי נחמה ואין‬ ‫כשתוכיח את עמיתך‪ ,‬לא תנשא ותגדיל ותגדיש עליו החטא‬ ‫רעה כל כך‪.‬‬ ‫שעשה‪ ,‬כי על ידי זה יהיה נמנע מלעשות תשובה‪.‬‬ ‫ועוד יש לומר עם המשל דרבי עקיבא לפפוס – בברכות‬ ‫וכמו דאיתא [בבבא קמא צ"ב‪ – ]:‬אמרה לו אשתו‪ ,‬אם אתה‬ ‫[ס"א‪ ]:‬שאמרו – ומה במקום חיותנו אנו מתייראין‪ ,‬במקום‬ ‫עושה תשובה אפילו אבנטך אינו שלך – ונמנע ולא עשה‬ ‫מיתתנו לא כל שכן? כי הדג כשניצוד ויבש כסלע מיד מת‪.‬‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫והכי נמי מדמה לבן אדם‪ - ,‬כדגים שנאחזו במצודה – ומיתתם‬ ‫אבל דברי חכמים‪ ,‬דברי תוכחתם בנחת – מלשון הורדה‪ ,‬כמו‬ ‫ודאית ובטוחה‪.‬‬ ‫'נחות דרגא'‪ - ,‬נשמעים‪ ,‬אדרבה‪ ,‬הם יקטינו להחוטא חטאו‬ ‫ומסבירין לו כי יש לו עוד תקוה‪ ,‬ותשובה מועלת והחטא יהיה‬ ‫נמחה‪.‬‬ ‫(יד) ובא אליה מלך‪.‬‬ ‫ומצינו בבראשית [ד'‪ ,‬ט'] – אי הבל אחיך‪ ,‬כתב רש"י שם –‬ ‫להכנס עמו בדברי נחת אולי ישוב‪ ,‬עיין שם‪ ,‬ובזה נראה לי‬ ‫ובמסורה – ואידך כי יקח איש אשה ובא אליה – בעל הטורים‬ ‫לפרש לעיל [ז'‪ ,‬י"ז] אל תרשע הרבה – אם תוכיח את אחרים‪,‬‬ ‫פרשת תצא‪.‬‬ ‫לא תגדיש עליהם סאת חטאם‪ ,‬וכי גדול עוונם מנשוא ויקיצו‬ ‫אפשר לומר דמכאן השורש למה שמובא בפרקי דרבי אליעזר‬ ‫בתוכחתך‪.‬‬ ‫סוף פרק ט"ז שהחתן נקרא מלך‪ ,‬ומרומז בזו המסורה‪.‬‬ ‫ודרך אגב נראה לפרש בפרק בתרא דיומא – 'והמלך והכלה‬ ‫ירחצו פניהם' דרוצה לומר 'החתן' [דאקרי מלך] והכלה ירחצו‬ ‫פניהם‪ - ,‬כי בזמן המשנה ואחריה לא היו מלכים בישראל‪.‬‬ ‫||י‪||.‬‬ ‫תנשא למעלה ראש‪ - ,‬עלי פיך‪ ,‬ואנכי ידעתי מריך כי פיך‬ ‫(א) זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח‪.‬‬ ‫שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה‪ ,‬ואין תוכך כברך‪.‬‬ ‫יש לומר דכוונת הכתוב כלפי אלו המסיתים והמדיחים אשר‬ ‫והן הן הדברים שאמר [שם קי"ט] – זדים הליצנוי עד מאוד ‪-‬‬ ‫זהו דרכם‪ ,‬ללכוד ברשתם תמימי דרך וישרים בליבותם ‪,‬‬ ‫באו אלי והקיפוני במליצות נאות להמליץ בעד תורתנו‬ ‫מהללים ומשבחים ומפארים את התורה ומצוותיה לפנים‪,‬‬ ‫הקדושה ואנכי ידעתי תוכם – ומתורתך לא נטיתי‪.‬‬ ‫ובקרבם ישימו ארבם‪ ,‬ביני השיטין וכלאחר יד‪ ,‬ישמיעו‬ ‫ושם – זלעפה ופלצות אחזתני מרשעים עוזבי תורתך –‬ ‫דיעותיהם הנשחתות‪.‬‬ ‫וכוונתו חיל ורעדה‪ ,‬יאחזני מאותן הרשעים שממציאין עזר‬ ‫וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום [תהילים נ"ו] ולרשע אמר‬ ‫וסעד – ראיות והוכחות לתורתך – מלשון עזב תעזב עמו‪.‬‬ ‫אלקים מה לך לספר חוקי – מלשון נפך ספיר ויהלום‪ - ,‬ותאמר‬ ‫שחוקי התורה מאירים כספירים‪ ,‬ותשא בריתי – ברית התורה‪,‬‬ ‫האבנים והעצים יזיזו ויסיעו ממקומם ויתנו עידיהן ויגידו לך‬ ‫וזה שכתוב זבובי מות – הוא השטן היצר הרע‪ ,‬המסית ומדיח‪,‬‬ ‫את כל המפעל אשר עשית‪ ,‬ותעצב וגם תסתכן בם‪.‬‬ ‫יבאיש – רצונו ועיקר תוכן כוונתו לקלקל‪ ,‬אבל לפנים יביע‬ ‫ויאמר 'שמן רקח' – כי תורתנו הקדוש היא שמן רוקח‪ ,‬ולא‬ ‫או יאמר דנגעי בתים באים על לשון הרע‪ ,‬וסותרים אבני ביתו‬ ‫נראה כבושם הזה‪ ,‬וחלקו מחמאות פיו ואין תוכו כברו‪ – .‬ועל‬ ‫וקורותיו‪ ,‬ונגלה קלונו לעין כל כי דיבר סרה על אחיו‪ ,‬או‬ ‫כן שטה מעליו ועבור‪.‬‬ ‫שיתפרסם ברבים צרות עינו שלא השאיל כליו לאחרים‪ ,‬עיין‬ ‫יומא [י"א‪ ,]:‬וכשמסיעין אבניו וקורותיו החוצה‪ ,‬יעצב בם –‬ ‫ויתעצב אל לבו‪.‬‬ ‫(ב) לב חכם לימינו‪.‬‬ ‫הרב 'גשמי ברכה' כאן כתיב כי שם 'ימין' הוראתו הצדק‬ ‫(טז) אי לך ארץ שמלכך נער‪.‬‬ ‫והיושר‪.‬‬ ‫בספר זכרון ירושלים‪ 22‬סימן ט' נסתפק אם היו הכהנים‬ ‫ובדבריו מובן בשירת הים‪ ,‬הכתוב – נטית ימינך – מצד הצדק‬ ‫מותרים לאכול קודם העבודה שלהם והאריך בענין זה‪.‬‬ ‫והיושר – תבלעמו ארץ‪ ,‬וזכו המצרים לקבורה‪.‬‬ ‫והנה לא זכר שר מדברי התרגום כאן‪ ,‬שמפרש – 'וי לך ארעא‬ ‫ועיין רמב"ן דברים [כ"א‪ ,‬כ"ב] ובאבן עזרע – כי משפט‬ ‫דישראל בזמן דמלך ירבעם‪ ,‬רברבניך עד דלא יקרבין תמידא‬ ‫הערלים והישראל שוה‪ ,‬ויהושע קבר מלכי כנען עיין שם‪.‬‬ ‫דצפרא‪ ,‬ייכלון לחמא‪ ,‬טב לך ארעא דישראל בזמן דימלוך‬ ‫עליך חזקיה בר אחז‪ ,‬דהוה גבור תקיף באורייתא ונפק ידי‬ ‫חובת פקודיך‪ ,‬ורברבניך בתר דמקרבין תמידא אכלין לחמא‬ ‫(ט) מסיע אבנים יעצב בם‪.‬‬ ‫וכו'‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫יש לומר דבא ברמז אומרם ז"ל בתענית [ט"ו‪ – ].‬אבני ביתו‬ ‫וקורות ביתו מעידין לאדם ביום הדין‪ ,‬שנאמר כי אבן מקיר‬ ‫תזעק וכפיס מעץ יעננה‪ ,‬על כן זאת ישיב האדם אל לבו כי‬ ‫||יא‪||.‬‬ ‫וזהו שאמר הכתוב – כאשר אינך יודע מה דרך הרוח – ואיך‬ ‫(ה) כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמים בבטן‬ ‫הוא נושב באופן שלא יחריב העולם‪ ,‬אינך יודע – מעצמים‬ ‫המלאה‪ ,‬ככה לא תדע את מעשה האלקים וגו'‪.‬‬ ‫בבטן המלאה‪ - ,‬מעצמות הולד שלא יזיקו לאמו המעוברת‪ ,‬כי‬ ‫הנסתרות לה' אלוקינו‪ ,‬וככה לא תדע את מעשה האלקים‬ ‫נראה על פי דברי הש"ס בגיטין [ל"א‪ – ]:‬ד' רוחות מנשבות‬ ‫ואשר הכל בצדקה עשה‪ ,‬תוכו רצוף אהבה נסתרה וכל מה‬ ‫בכל יום ורוח צפונית מנשבת עם כולם‪ ,‬שאלמלא כן אין‬ ‫דעבד רחמנא לטב עבד‪.‬‬ ‫העולם מתקיים אפילו שעה אחת‪ ,‬ורוח דרומית קשה מכולן‪,‬‬ ‫ואלמלא בן נץ מעמידה‪ ,‬מחרבת כל העולם כולו וכו'‪.‬‬ ‫מפורש יוצא מזה‪ ,‬דצדקה עשה הקדוש ברוך הוא אשר משיב‬ ‫כעצמים בבטן המלאה‪.‬‬ ‫את הרוחות באופן שלא יזיקו‪ ,‬וכמו כן ביצירת הולד‪ ,‬יצר את‬ ‫במסורה ג' פעמים 'המלאה'‪ – .‬הכא כעצמים בבטן המלאה‪,‬‬ ‫האדם בחכמה באופן שלא יזיק לאמו‪.‬‬ ‫ובפרשת תצא – [דברים כ"ב‪ ,‬ט'] פן תקדש המלאה‪ ,‬ובעמוס‬ ‫כנאמר בילקוט פרשת תזריע על פסוק [איוב י'] עור ובשר‬ ‫[ב'‪ ,‬י"ג] – העגלה המלאה‪.‬‬ ‫תלבישני ובעצמו וגידין תסוככני‪ ,‬אמר רבי אלעזר טובה גדולה‬ ‫רמוז לנו בזה איך הקפידה תורתנו הקדושה על כל מיני‬ ‫עשה הקדוש ברוך הוא עם האשה שלא התחיל יצירת הולד‬ ‫תערובות מין בשאינו מינו‪ ,‬והיא 'בבטן המלאה'‪ - ,‬נתקנו‬ ‫בגידין ועצמות‪ ,‬שאלמלא כן היה בוקע כרסה ויוצא [מובא‬ ‫שלשה ירחי הבחנה‪ ,‬להבדיל ולהבחין בין תשעה לראשון‬ ‫בתוספות נדה (כ"ה‪ ).‬דיבור המתחיל עור]‪.‬‬ ‫ושבעה לאחרון [היינו באשה שנתאלמנה שלא תינשא עד ג'‬ ‫ועל פי זה נראה לבאר פירוש הכתוב – ומבשרי – מה שיצירתי‬ ‫חדשי הבחנה וכו']‪.‬‬ ‫מתחילה מבשרי‪ ,‬ולא בעצמות – אחזה אלוקה – כי מיד ה'‬ ‫והכי נמי אסורה הזריעה חיטין וחרצן במפולת יד כאחת‪' ,‬פן‬ ‫הי'ה לי זאת לטובתי‪.‬‬ ‫תקדש המלאה'‪ ,‬והכי נמי בכלאי בהמה מין עם אינו מינו (וגם‬ ‫וכן אמרתי שזהו נמי מה שאמר אדם הראשון – זאת הפעם‬ ‫בהמה עם אדם) נאסרה ההנהגה וההמשכה 'כעגלה המלאה'‪.‬‬ ‫עצמם מעצמי ובשר מבשרי – היינו רק בפעם 'הזאת'‪ ,‬ביצירה‬ ‫ובסגנון עוד אחר יש לומר‪ .‬לפי שאומות העולם מונין את‬ ‫זו נוצרו העצמות מתחילה ואחר כך הבשר‪ ,‬ולא כן לעתיד‪,‬‬ ‫ישראל מה טעם יש בו באיסור כלאים?‬ ‫תתחיל היצירה בבשר‪ ,‬כאמור‪.‬‬ ‫ונודע תשובת רבינו הרמב"ם אליהם במשל נפלא – לאיש‬ ‫ומעתה עינינו תחזינה כי הני תרתי‪ - ,‬נשיבת הרוחות ויצירת‬ ‫ואשה שנטרפה ספינתם בים וניצולו על אחד האיים הרחוקים‬ ‫הולד בבטן אמו שווין ודומין זה לזה‪ ,‬בשניהם גבוה מעל גבוה‬ ‫שמם וריק מבני אדם‪ ,‬והאדם מצא שם רק פירות וירקות ובהם‬ ‫שומר עליהם שלא יזיקו‪.‬‬ ‫‪ 22‬לגאון רבי אליקים געציל הלוי הורוויץ מעיר טורעץ שברוסיא‪.‬‬ ‫– נדפס ווארשא – תער"ב‪.‬‬ ‫ואף אתה השב תשיב ואמור לו מבטן 'המלאה'‪ ,‬ויקבלו הרובים‬ ‫החיו את נפשם‪ ,‬ושם באותו אי ילדה האשה בן‪ ,‬ובעת לדתה‬ ‫תשובתם מיצירת הולד בבטן אמו‪ ,‬אשר בכאן אבדה חכמת‬ ‫מתה האשה‪ ,‬ויגדל הילד ויהי לבן משכיל‪ ,‬כי האדם [אביו] ידע‬ ‫כל החכמים ובינת היותר נבונים בכל יוסדות הטבע תסתתר‪,‬‬ ‫כל מיני חכמות שבעולם וכל חכמות הטבע‪ ,‬והכל לימד דעת‬ ‫כי נעלמה מעיני כל חי ושכל אנושי אין בכוחו להשיג‪.‬‬ ‫את בנו‪.‬‬ ‫כמו כן בחוקי התורה והמצות‪ ,‬אי אפשר לנו על פי קוצר דעתנו‬ ‫ויהי היום וישאל הבן לאביו‪' ,‬הגידה נא לי אבי‪ ,‬איפה ואנה‬ ‫לרדת לדעת עומק כוונתם ולהבינם על בורים‪ ,‬ועל כן במופלא‬ ‫מקור מוצא לחיותי?' – השיב לו אביו שנמצאה בעולם 'אשה'‬ ‫ממנו אל נדרוש‪ ,‬ולא ניתנה התורה אלא לצרף בהם הבריות‪,‬‬ ‫אשר בהזדווגה עם איש יולידו כדמותם וכצלמם‪.‬‬ ‫והבן‪.23‬‬ ‫והבן החכם פער את פיו בשחוק ולעג ויאמר לאביו‪' ,‬שקר אתה‬ ‫(י) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך‪.‬‬ ‫דובר‪ ,‬לא דובים ולא יער‪ ,‬כי דבריך סותרין זה את זה! כפי‬ ‫שלמדתני אתה‪ ,‬כל חכמות הטבע‪ ,‬אי אפשר שיתהוה בעל חי‬ ‫יש לדקדק אומרו בכעס לשון 'הסרה'‪ ,‬וברעה אמר לשון‬ ‫מדבר‪ ,‬מאפס ואין מטיפה סרוחה ויוגדל סגור במעי אמו זמן‬ ‫'העברה'‪ ,‬ולא דבר ריק הוא?‬ ‫רב בלי נשימת אויר שהוא עיקר חיותו של אדם!‪'...‬‬ ‫ונראה משום דהכעס מידה מגונה וגרועה היא ביותר‪ ,‬וצריכים‬ ‫ואז ימלא שחוק פי הבן כי לא האמין לו‪ ,‬אבל באמת איך שגה‬ ‫לשרש אחריה‪ ,‬לעוקרה מכל וכל‪ ,‬שלא תישאר ממנה כל‬ ‫הבן ברואה‪ ,‬ואם כי נגלו לו כמעט כל מסתרי הטבע‪ ,‬קצרה‬ ‫רושם‪[ ,‬לכן] אמר בה לשון 'הסרה' ועקירה לגמרי משמע‪,‬‬ ‫דעתו ודעת כל בן אדם להבין ולהשכיל עמקי סוגות יצירת‬ ‫לכלותה עד תומה‪.‬‬ ‫ובריאת האדם על פי יסודי הטבע‪.‬‬ ‫אבל 'רעה' – פירש רש"י כאן‪ - ,‬יצר הרע‪ ,‬וקידושין [ל'‪ ,]:‬ואף‬ ‫כמו כן – השיב הרמב"ם לשואליו – קצרה דעתינו להשיג טעם‬ ‫שגם היא מידה גרועה היא‪ ,‬אבל לפעמים צריכים לי'ה לדבר‬ ‫איסור הכלאים‪ ,‬וטעמי כל יתר החוקים‪ ,‬ובשכלנו לא נוכל‬ ‫מצוה‪ ,‬על דרך שאמרו ז"ל [ברכות נ"ד‪ ].‬בכל לבבך – בשני‬ ‫להשיג מה איכפת לי'ה להקדוש ברוך הוא לשוחט מן הצוואר‪,‬‬ ‫יצריך‪ ,‬ביצר טוב וביצר הרע‪ ,24‬והתוספות יום טוב מביא על זה‬ ‫לשוחט מן העורף‪ ,‬שעטנז כלאים וכדומה‪ ,‬ואין זו שאלה‪ ,‬כי‬ ‫לשון הרמב"ם – אפילו בשעת העברה והכעס והאף‪ ,‬שכל זה‬ ‫לא ניתנה התורה אלא לצרף בהם הבריות‬ ‫הוא יצר הרע‪ ,‬ובתלמיד רבינויונה כתב – עבודת היצר שיכבוש‬ ‫את יצרו המתגבר עליו‪ ,‬וזוהי עבודה שלו‪ ,‬מה שאדם יכול‬ ‫ובזה נבינה כוונת המסורה הנזכרת לעיל‪ - :‬כי יפגשך חוקר או‬ ‫לעבוד לבוראו ביצר הרע‪ ,‬או כשאינו מרחם על הרשעים‪ ,‬והוא‬ ‫פוקר‪ ,‬ושאלך לאמר בדבר איסור הכלאים בזרעים חטים‬ ‫אכזרי להם‪ ,‬נמצא שהוא עושה מצוה גדולה ועבודת השם עם‬ ‫בכרם‪ ,‬מפני מה נאסרים? וטעמא מאי תוקדש 'המלאה' הזרע?‬ ‫היצר הרע‪.‬‬ ‫או ישאלך למה נאסרה ההנהגה וההמשכה מין עם אינו מינו‬ ‫בעגלה 'המלאה' ‪ -‬וטעמא מאי?‬ ‫ויצא לנו מזה הוראה והוכחה רבה לחזוק דתינו‪ ,‬שאין לזלזל בכל‬ ‫‪ 23‬הגהת הגאון המחבר ז"ל‪ :‬ובמשל הנזכר נראה לי לפרש מאמר‬ ‫דבר חוק ומשפט‪ ,‬אף אם לקוצר דעתנו‪ ,‬לא נתברר לנו טוב‬ ‫הכתוב בתהילים [ב'] אספרה אל חוק – אם בדעתי להיות סופר‬ ‫טעמם‪.‬‬ ‫ומונה וטוען על חוקי התורה שאין השכל סובלתן‪ ,‬אז‪ -‬ה' אמר אלי‬ ‫וכבוד אאמו"ר הגאון זצלל"ה‪ ,‬גם הוא שנה ופירש עם משל הנזכר‪,‬‬ ‫בני אתה אני היום ילידתיך – תשובתי בצדי‪ ,‬מגבוה ייאמר אלי‪- ,‬‬ ‫סמיכת הכתובים בסוף פרשת שמיני‪ - ,‬להבדיל בין הטמא ובין‬ ‫האם תוכל להשיג בשכלך על פי חוקי ויסודות הטבע יצירתך‬ ‫הטהור‪ ,‬בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכך‪ ,‬וסמיך ליה‬ ‫ולידתך? מאין באת? – ועל כרחך תודה כי תש כוחך להבין כל‬ ‫– אשה כי תזריע וילדה זכר‪.‬‬ ‫מסתרי הבריאה וה' הבין דרכה והוא ידע מקומה‪ ,‬כמו כן הוי קבל‬ ‫ורצה לומר‪ ,‬כי יקשה בעיניך לדעת למה בהמה זו טהורה היא‬ ‫וקיים חוקי התורה‪ ,‬אף אם רחוק ממך טעמם על פי שכלך‪.‬‬ ‫ומותרת באכילה‪ ,‬וזו טמאה ואסורה‪ ,‬או כי ישאלך לבך לאמר‪ ,‬מה‬ ‫ועל דרך זה נכון לדעתי לפרש גם [שם ח'] מפי עוללים [שלא ראו‬ ‫איכפת ליה להקב"ה לשוחט מן הצוואר והשחיטה כשרה ומן‬ ‫אור‪ ,‬עוברים במעי אמם] ויונקים – אשר מצד יסודות וחוקי הטבע‬ ‫העורף נבילה‪ ,‬ומה טעם בהבדלה זו?‬ ‫והמציאות‪ ,‬דעתך נוטה שאי אפשר שיחיו ויתקיימו בבטן האם‪,‬‬ ‫ולזה תשובה בצידה‪ ,‬אישה כי תזריע וילדה זכר‪ ,‬וכי רחבה דעתך‬ ‫בלי אויר לנשימה‪ ,‬ובכל זאת עינינו תראינה כי חיים וקיימים –‬ ‫להבין ולהשכיל יצירת ולידת האדם שמסוגר במעי האם זמן‬ ‫יסדת עוז – ואין עוז אל תורה [זבחים קט"ז‪ – ]:‬מזה יסוד ובסיס‬ ‫מרובה וחיו יחיה‪ ,‬המבינתך תבין זאת? כמו כן הוי סביר וקבל‪ ,‬כי‬ ‫לחוקי התורה‪ ,‬להשבית – מארץ‪ ,‬זכר – אויב ומתנקם‪ ,‬המונים את‬ ‫חוקות תורתנו הקדושה צרופות ככסף ובחונות כזהב‪ ,‬ואין לך‬ ‫ישראל בטענותיהם על דבר החוקים‪ ,‬ועל ידי העוברים והנפלים‬ ‫רשות להרהר אחריהן‪ .‬עכת"ד‪.‬‬ ‫מסתתמים טענותיהם‪ ,‬כאמור‪.‬‬ ‫‪ 24‬הגהת הגאון המחבר ז"ל‪ :‬ויש לומר מתיבת 'בכל' לבבך מדויק‬ ‫וכזה יש לומר גם בכוונת הירולשמי נדרים [פ"ט ה"ד] – רבי‬ ‫שני יצרים‪ ,‬כדדרש רבא לקמן [ס"ג‪' ].‬בכל' דרכיך דעהו אפילו‬ ‫עקיבא אומר‪ ,‬זה ספר תולדות אדם‪ ,‬יצירת האדם והווייתו‪ ,‬זה כלל‬ ‫לדבר עבירה‪ ,‬ופירש רש"י‪ ,‬תן לב אם לצורך מצוה היא‪ ,‬כגון אליהו‬ ‫גדול בתורה‪ ,‬רוצה לומר יסוד ושורש וכלל גדול‪ ,‬לחזוק דת של‬ ‫בהר הכרמל עבור עליה עיין שם‪ ,‬והכי נמי דרש 'בכל' לבבך‪ ,‬דכל‬ ‫תורה וחוקיה‪.‬‬ ‫ריבויא הוא לרבות יצר הרע לצורך מצוה‪ ,‬כאמור‪.‬‬ ‫ועוד נראה לפרש – עם הא דכתוב ומפורש לעיל‪ ,‬ישוב נכון על‬ ‫או יש לומר‪ ,‬דהדיוק מדכתיב בכל 'לבבך' בשני ביתי"ן‪ ,‬כדברי רש"י‬ ‫התמיהה בהגדה של פסח בפסקא – אחד מי יודע‪ ,‬מה זה שקפץ‬ ‫ז"ל בפרשת וירא בפסוק וסעדו לבכם‪ ,‬לבבכם אין כתיב כאן‪ ,‬אלא‬ ‫אחד מן המנויין שם‪' ,‬תשעה ירחי לידה'‪ ,‬דאין [בזה] הבדל בין‬ ‫לבכם‪ ,‬מגיד שאין יצר הרע במלאכים‪ ,‬וכאן כתיב בכל לבבך בשני‬ ‫ישראל לאומות העולם‪ ,‬לתוך יתר המנויין דאיתנייהו רק בישראל‬ ‫ביתי"ן‪ ,‬משמע גם ביצר הרע‪.‬‬ ‫ולא עשה כן לכל גוי‪ ,‬ועירב ותני זה בהדייהו? [ועיין מה שכתבנו‬ ‫ובזה נראה לי ביאור הכתוב באיכה [ג'‪ ,‬מ"א] – נישא לבבנו אל‬ ‫מזה לעיל א' ד"ה הבל הבלים]‪.‬‬ ‫כפים אל א‪-‬ל בשמים‪ ,‬וכפילות הביתי"ן מורה לעבדו בשתים‪,‬‬ ‫אכן לפי הנחתנו נכון הדבר‪ ,‬ותשעה ירחי לידה שלנו הם‪ ,‬שהרי‬ ‫ביצר הטוב וגם ביצר הרע‪ ,‬כשהשעה צריכה לכך לדבר מצוה‬ ‫מקיום העובר זמן רב בבטן אמו בלי אויר נשימה אשר אפילו‬ ‫וכדאמרן‪.‬‬ ‫כולנו חכמים ונבונים במסתרי הטבע‪ ,‬אין אנו יודעים יסודו‪.‬‬ ‫'מבטלין' את רוע הגזירה‪ ,‬לגילוי מילתא קאתי‪ ,‬שהצום קול‬ ‫ועיין בבראשית רבה [פשרה ט' סימן י"ז] – טוב מאוד זה יצר‬ ‫וממון‪ ,‬מעבירין ממנו לעת עתה את רוע הגזירה ולא יבטלוה‬ ‫הרע‪ ,‬וכי יצר הרע טוב מאוד‪ ,‬אתמהה? אלא שאילולי יצר‬ ‫לגמרי‪ ,‬ואם חס ולשום ישוב ויחטא עוד‪ ,‬הגזירה בעמוד והחזר‬ ‫הרע‪ ,‬לא בנה אדם בית ולא נשא אישה ולא הוליד וכו'‪.‬‬ ‫כבראשונה‪.‬‬ ‫וכן שלמה הוא אומר [קהלת ד'] כי קנאת איש מרעהו ובמפרש‬ ‫וכמו כן יתפרש באבות [פרק ג' משנה ה'] – כל המקבל עליו‬ ‫שם‪ ,‬כי צדקת אברהם אבינו‪ ,‬על ידי קנאה באה‪ ,‬עיין שם‪ ,‬ושם‬ ‫עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ‪ - ,‬לא אמר‬ ‫[דף ס"ג‪ – ].‬בכל דרכיך דעהו – אפילו לדבר עבירה‪ ,‬וברש"י‬ ‫מבטלין‪ ,‬להורות כי באם יפרוק חס ושלום עול התורה‪ ,‬אז עול‬ ‫שם‪ ,‬ובספר פחד יצחק אות 'פרשה קטנה' כתב על זה –‬ ‫המלכות ועול הדרך ארץ חוזר וניעור כמקדם‪.25‬‬ ‫'ובדפוס פורטיגאל פירש רש"ע – בכל דרכיך דעהו‪ ,‬אפילו‬ ‫לדבר עבירה דעהו‪ ,‬אפילו בשבת לצורך חולה‪ ,‬או יולדת או‬ ‫ובפנים אחרים נראה לי‪ .‬דדיבר הכתוב נגד אלה הפוקרים‬ ‫הולך חוץ לתחום להשתדל בהצלת נפשות וכדומה‪.‬‬ ‫והבוגדים המקנתרים אותנו‪ ,‬שהמילה היא מעשה אכזריות‬ ‫לשפוך דם נקי‪ ,‬ועל ידה ילמד האדם להיות 'גבר אשיד דמא'‪,‬‬ ‫והנה מכל האמור‪ ,‬יצא לנו מפורש‪ ,‬דלפעמים צריכים אנו‬ ‫ובעל כעס וחימה‪.‬‬ ‫לעבודתו יתברך גם היצר הרע‪ ,‬וכן מצינו ביעל אשר חברה‬ ‫הקיני שנבעלה לסיסרא וגדולה עבירה לשמה‪.‬‬ ‫ואך הבל יפצה פיהם‪ ,‬ותורתנו הקדושה סיפרה לנו מאבינו‬ ‫אברהם אחרי מולו כל ילידי ביתו הזכרים במספר שלוש מאות‬ ‫וכן בדוד הוא אומר [תהילים קל"ט] הלא משנאיך ה' אשנא‬ ‫נפש ומעלה‪ ,‬ואדרבה נתעוררה בלבו מידת רחמנות יתירה‪,‬‬ ‫ובתקוממיך אתקוטט‪ ,‬הנה היה משתמש במידת השנאה‬ ‫וזיקי נדיבות הלב‪ ,‬ותיכף ביום שלישי למילתו בהיותו כואב‬ ‫והקטטה לצורך עבודת השם יתברך‪.‬‬ ‫וחולה מדוכא ביסורין וחם השמש כאש לוהט‪ ,‬יצא לשבת על‬ ‫פתח אהלו להכניס לביתו רעבים גם צמאים להאכילם‬ ‫וכן גם הגאוה היא מדה מאוד רעה‪ ,‬ונאמר על יהושפט [דברי‬ ‫ולהשקותם ויעש להם משתה ביד רחבה ורוח נדיבה באכילה‬ ‫הימים ב'‪ ,‬י"ז] ויגבה לבו בדרכי השם‪ ,‬ובסוטה אמרו רבותינו‬ ‫ושתיה ולויה‪.‬‬ ‫זכרונם לברכה [דף ה'‪ – ].‬תלמיד חכם צריך שיהיה בו אחד‬ ‫משמונה שבשמינית בגאוה‪ ,‬ועוד רבות כיוצא בהנה‪.‬‬ ‫ואף גם זאת ידענו כי הנימול מקרי טוב – וכדדרשינן על פסוק‬ ‫ותרא אותו כי טוב [שמות ב'‪ ,‬ב'] – שנולד מהול [סוטה י"ב‪,].‬‬ ‫ועל כן אמר ב'רעה' – יצר הרע‪ - ,‬לשון 'העברה'‪ ,‬דאינו משמע‬ ‫וממילא האינו נימול נקרא רע‪ ,‬והערלה 'רעה'‪.26‬‬ ‫עקירה לגמרי‪ ,‬רק העברה לצד אחר‪ ,‬ובעת הצורך‪ ,‬יקחהו‬ ‫להשתמש בו‪.‬‬ ‫ומעתה שיעור וביאור הכתוב כך הוא‪ :‬והסר כעס מלבבך ‪-‬‬ ‫בזאת תדע כי כעס וחמה יסירו מלבבך‪ ,‬ותהיה רחום וחנון ונח‬ ‫וכמו שכתב הרבינו עובדיה ברטנורא סנהדרין [פרק ז' משנה‬ ‫לבריות‪ ,‬כשתעביר 'רעה' מבשרך‪ ,‬כי בני ישראל הנימולים הם‬ ‫ז'] 'מעביר' ‪ -‬לצד אחר‪ ,‬ושם בגמרא דף מ'‪ – .‬ומעבירין דינו עד‬ ‫רחמנים בני רחמנים‪ ,‬ועל כן מדוייק אשר אצל הכעס אמר‬ ‫למחר‪ ,‬ועיין עוד סוטה [דף ז'‪ – ].‬היו עליה כלי זהב נזמים‬ ‫'מלבבך'‪ ,‬שהיא בלב‪ ,‬ואצל 'רעה' שהכוונה לערלה – אמר‬ ‫וטבעות מעבירין ממנה‪ ,‬ובאם נקתה היו מחזירין לה‪ ,‬ועוד‬ ‫'מבשרך'‪.‬‬ ‫כהנה‪ ,‬אשר לשון העברה אינו לשון ביטול מכל וכל אלא‬ ‫העברה לצד אחר‪.‬‬ ‫ובזה נכון בידי לפרש הפיוט בראש השנה ויום הכיפורים –‬ ‫ותשובה ותפילה וצדקה 'מעבירין' את רוע הגזירה‪ ,‬ולא אמר‬ ‫||יא‪||.‬‬ ‫(א) עד אשר לא יבואו ימי הרעה‪.‬‬ ‫לא ביום ולא בלילה‪ ,‬כך דברי תורה נאמר בהם והגית בו יומם‬ ‫וברש"י – ימי הזיקנה‪ ,‬כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה באבות‬ ‫ולילה‪ ,‬דימה לימוד התורה לטחנה‪.‬‬ ‫פרק ה' – בן שישים לזיקנה‪ ,‬ותיבת 'ימי' בגימטריא הכי הוי‪.‬‬ ‫ומצינו גם בסנהדרין [כ"ד‪ ].‬ברבי מאיר וריש לקיש [שנאמר‬ ‫עליהם] שהיו עוקרין הרים ו'טוחנן' זה בזה‪ ,‬וגיטין [ס"ג‪ ].‬רבי‬ ‫שמעון טוחן הרבה‪ ,‬פירש רש"י ‪ ,‬שנה הרבה‪ ,‬וכן יבמות [מ"ב‪]:‬‬ ‫(ד) וסגרו דלתים בשוק בשפל קול הטחנה‪.‬‬ ‫לא חש לקמחי'ה‪ ,‬ופירש רש"י מה שהוא 'טוחן'‪.‬‬ ‫ובמדרש‪ ,‬על ידי שבטלו מדברי תורה‪ ,‬אמר רבי שמואל בר‬ ‫ומעתה יש לומר בכוונת הכתוב‪ ,‬דיסגרו הדלתיים בשוק‪ ,‬רוצה‬ ‫נחמני‪ ,‬נמשלו דברי תורה לטחנה‪ ,‬מה טחנה זו אינה בטילה‬ ‫לומר דלתי חנויות הסוחרים אשר בשווקים וברחובות העיר כי‬ ‫סנהדרין נ"ב‪ :‬שבת קמ"ו‪ ].‬שהיא ענין דקירה ונעיצה בכלי מתכות‬ ‫‪ 25‬כהמשך לשון המשנה – [מאמרו של רבי נחוניא בן הקנה] וכל‬ ‫והלמ"ד נוספת‪.‬‬ ‫הפורק ממנו עול תורה‪ ,‬נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ‪.‬‬ ‫וכן ראיתי כי השם 'קרסל' מקור מוצאו 'קרס' מלשון קרסי‬ ‫‪ 26‬ויש לומר כי בתיבת 'ערל' ישנם אותיות 'רע'‪ ,‬והלמ"ד נוספת‬ ‫המשכן‪ ,‬על שם שנכפף‪ ,‬והלמ"ד נוסף בסוף התיבה‪ ,‬ועוד מצינו‬ ‫בסוף התיבה‪ ,‬מילתא דשכיחא היא‪ ,‬כמו שכתבו בתיבות חנמל‪,‬‬ ‫הרבה כמו אלו‪.‬‬ ‫חשמל‪ ,‬חרג"ל‪ ,‬ערפל‪ ,‬ועוד‪ ,‬וגם השם ברזל שורשו 'ברז' [חולין ח'‪.‬‬ ‫בראש השנה [כ"א‪ – ]:‬ביקש קהלת לדון דינין שבלב‪ ,‬שלא‬ ‫יהיו פושטים הרגל לנושיהם ואנוסים יהיו לסגר על מסגר‬ ‫בעדים ושלא בהתראה‪ ,‬יצאה בת קול ואמרה לו – וכתוב יושר‬ ‫דלתות אטליסותיהם‪.‬‬ ‫דברי אמת‪ - ,‬על פי שנים עדים יקום דבר וגו'‪ - ,‬וכן הוא בתרגום‬ ‫וכל זה בא להם בשפל קול הטחנה‪ ,‬לסבת שקול הטחנה – קול‬ ‫כאן‪ - ,‬בעי שלמה מלכא למידן דינין בלא סהדי בכן איתאמר‬ ‫יעקב בבתי מדרשות‪ ,‬בשפל המצב‪ ,‬וקול התורה לא ישמע‬ ‫ליה ברוח נבואה וכו' הא איכתב על ספר אורייתא וכו' על מימר‬ ‫באהליהם‪ ,‬ואם שערים המצויינים בהלכה ננעלו מאין יוצא‬ ‫סהדא יציב פתגם‪ .,‬עיין שם‪.‬‬ ‫ומאין בא‪ ,‬גם דלתות החנויות בשווקים נסגרים‪ ,‬כי אם אין‬ ‫ועיין מדרש רבה קהלת י'‪ ,‬על פסוק אי לך ארץ שמלכך נער‬ ‫תורה‪ ,‬אין קמח ופדיון‪ ,‬וכדאמרן‪.‬‬ ‫עיין שם‪.‬‬ ‫ועל דרך הצחות יש לומר בפסחים [פ"ח‪ ]:‬בדברי רב יוסף‬ ‫כי אסור לדון ולפסוק הדין על פי אומדנות ושלא בעדים‪,‬‬ ‫ביומא דעצרתא‪ - ,‬אי לאו האי יומא דקא גרים‪ - ,‬אם לא על‬ ‫ולדעתי יתבאר בזה מאמר הכתוב [בראשית ט'] שפך דם‬ ‫ידי התורה שניתנה ביום הזה‪ ,‬כמה יוסף איכא בשוקא‬ ‫האדם באדם דמו ישפך‪ ,‬הורה כי דווקא על ידי עדות בני אדם‬ ‫[בניחותא]‪ ,‬כמה יסובבו בשוק הסוחרים ובעלי מרכולת‪ ,‬כי הא‬ ‫ממש‪ ,‬יישפך דם הרוצח‪ ,‬ולא יומת על פי השערות וסברות‬ ‫בהא תליא‪ ,‬כי על ידי לימוד התורה יתקיימו ויתרוממו גם בעלי‬ ‫כרסיות‪.‬‬ ‫פרקמטיא‪ ,‬ודלתי החנויות בשווקים פתוחות‪.‬‬ ‫על דרך משה על ידי כלב מריח‪ ,‬או כי באיושן עינו של הנרצח‬ ‫ומורגל נמי בלישנא דש"ס [חולין מ"ח‪ ]:‬שוקא דרבנן‪ ,‬כי על‬ ‫יתראה תמונת הרוצח‪ ,‬או על ידי חלום‪ - ,‬כמו שיסופר כי מלך‬ ‫ידי הרבנן ותלמידים היושבים בבתי כנסיות ומדרשות ולומדים‬ ‫מדי אחד חלם חלום כי בן בתו ידיחוהו ממלכותו‪ ,‬ויצו לאחד‬ ‫תורה‪ ,‬מתקיים גם כן השוק‪.‬‬ ‫ממשרתיו להמיתו‪ ,‬והשר חמל עליו ומסרו לאחד הרועים‬ ‫ביער‪ ,‬והוא גדלו לגיבור משכיל ולבסוף התגר מלחמה עם אבי‬ ‫(ט) ויותר שהיה קהלת חכם איזן וחיקר ותיקן משלים‬ ‫אמו המלך ודחהו ממלכותו – ושמו כורש מלך פרס‪ ,‬עד כאן‪.‬‬ ‫הרבה‪.‬‬ ‫‪-‬וכדומה‪.‬‬ ‫וברש"י שתיקן עירובין ונטילת ידים וגזר על השניות‪ - ,‬ונראה‬ ‫וזהו 'באדם' – בעדות אדם דווקא‪ ,‬והוא עד או ראה או ידע –‬ ‫דדייק מאומרו לשון 'הרבה'‪ ,‬שתיקן ג' דברים‪ ,‬ומצינו דלשון‬ ‫אז דמו ישפך‪ ,‬ויש לומר דזהו נמי כוונתו רש"י שם‪.‬‬ ‫'הרבה' נופל על שלושה‪ ,‬עיין ביומא [פ"ז‪' ]:‬הרבה' עליו רעים‪,‬‬ ‫אמר רב חיסדא צריך לפייסו בשלשה שורות של שלשה בני‬ ‫ובמה שכתבתי נראה לי להבין בדברים [א'‪ ,‬י"ז] לא תכירו פנים‬ ‫אדם‪ ,‬ועיין שם ברי"ף על העין יעקב‪ ,‬וכן כתב התוספות יום‬ ‫במשפט‪ ,‬וכן שם להלן [ט"ז‪ ,‬י"ט] לא תטה משפט לא תכיר‬ ‫טוב במקוואות פרק ג' סוף משנה ג'‪ ,‬ושלשה קורא הרבה‪ ,‬עיין‬ ‫פנים‪ ,‬דזהו אזהרה לדיין שלא לשפוט על פי חכמת הפרצוף‬ ‫שם‪.‬‬ ‫והכרת פנים ושלא בעדים‪ ,‬וזהו שכתוב לא תכירו 'פנים'‬ ‫במשפט‪ ,‬אין דנין על פרצוף פנים‪ ,‬ועל ידי השערות‪ ,‬ואומד‬ ‫אזן‪.‬‬ ‫דעת עצמו‪ ,‬על בינתך אל תישען‪ ,‬זולתי על ידי הגדת עדים בני‬ ‫שעשה אזנים לתורה – רש"י‪ ,‬ויובן‪ ,‬כי האוזן היא האבר‬ ‫אדם ממש תשפוט עמיתך‪ ,‬כנכתב לעיל‪.‬‬ ‫העיקרי והמקורי לחיות‪ ,‬דאמרו רבותינו זכרונם לברכה‬ ‫במסכת בבא קמא [פ"ה‪ – ]:‬חרשו נותן לו דמי כולו‪ ,‬כאילו‬ ‫המיתו‪ ,‬ועיין שו"ת הלכות קטנות חלק ב' סימן נ"ב [ובזה‬ ‫(יג) סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת‬ ‫יתפרש מאמר הכתוב ישעי'ה (נ"ה‪ ,‬ג') – שמעו ותחי נפשכם]‪.‬‬ ‫מצוותיו שמור כי זה כל האדם‪.‬‬ ‫וזהו שבחו של קהלת‪ ,‬שעשה 'אזנים' לתורה‪ ,‬ותקנותיו בתורה‬ ‫כנודע בכל מעשי המצוות צריכים אנו לשניים‪ ,‬עשות המצוה‬ ‫הם מקור חיינו ואורך ימינו ועליהם חיו נחיה‪ ,‬כמו האוזן שהיא‬ ‫בפועל בגוף‪ ,‬וגם המחשבה‪ ,‬כי 'מצוות צריכות כוונה'‪ ,‬וכל‬ ‫אבר יסודי ושרשי בחיי האדם‪.‬‬ ‫האומר כי דיה המחשבה לחוד‪ ,‬ורחמנא ליבא בעי‪ ,‬או שעושה‬ ‫המצוה בפועל כפים ולבו בל עמו‪ ,‬אינו אלא טועה‪ ,‬והרי הוא‬ ‫כחצי אדם‪.‬‬ ‫(י) בקש קהלת למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי‬ ‫וזהו שכתוב סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא – בלב ונפש‬ ‫אמת‪.‬‬ ‫וכוונה טהורה ורצויה ויהיה מורא שמים עליך‪.‬‬ ‫ואת מצוותיו שמור‪ ,‬לעשותם בגוף‪ ,‬בידים עסקניות‪ ,‬זהו 'כל'‬ ‫האדם‪ ,‬עושה המצוות במחשבה ובמעשה‪ ,‬אדם תמים ושלם‬ ‫יתקרי‪ ,‬והיינו דמדייק בלשונו כי זה 'כל' האדם‪ .‬כן נראה לפרש‪.‬‬ ‫בעזר אשר לו העוז והממשלת‬ ‫סיימתי הביאורים על מגלת קהלת‬ ‫נערך ויוצא לאור על ידי‪:‬‬ ‫‪AGALITSYANER@GMAIL.COM‬‬ ‫להערות והארות על הגליון ‪:‬‬