gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

משנת אברהם · Mishnas Avraham — סוכות (2026-09-21)

מוציא לאור: משנת אברהם · Mishnas Avraham

שבוע: סוכות (2026-09-21)

משנת אברהם · Mishnas Avraham — סוכות (2026-09-21)

פתח את ה-PDF הורדה

‫תוכן ענינים‬ ‫חג הסוכות‬ ‫הקשר בין חג הסוכות לימי הרחמים והסליחות‪2.........................................‬‬ ‫מהותה של שמחת החג לאחר מחילת העוונות‬ ‫השמחה במצוות היא חלק מעבודת ה'‬ ‫גילוי השמחה לפני מלך מלכי המלכים‬ ‫השקפת התורה על זיכרון הטובה מול שכחת העוולה ‪2..............................‬‬ ‫מיעוט טובה אינו בטל ברוב רע‬ ‫זכירת מעמד הר סיני מול השכחה של חטא העגל‬ ‫משקל החסידות בהלכות חג הסוכות והמועדים מתוך הנהגות רבותינו‪3........‬‬ ‫זהירותו של החפץ חיים מגרימת חלישות הדעת בחג הסוכות‬ ‫מניעת מחלוקת בעיצומם של ימי הרחמים והרצון‬ ‫השוחט – חומרות דרבנן מול איסורים דאורייתא‬ ‫החפץ חיים וקבורת חסיד ראדזין – בזיון החיים בשם כבוד המתים‬ ‫חסידותו של רבי ישראל סלנטר‬ ‫כוונת ירבעם בן נבט בעיכוב העם מלעלות לירושלים בחג הסוכות‬ ‫מצוות החג והעלייה לרגל‪5...........................................................................‬‬ ‫קריאת המלך במצות הקהל‬ ‫חובת הטהרה ברגל – דאורייתא או דרבנן‬ ‫שני טעמים מדוע אין חיוב טהרה בזמן הזה‬ ‫עיונים ובירורים בהלכות דפנות וסכך ‪6........................................................‬‬ ‫כשרות סוכה שהדופן השלישית שלה היא דלת ללא צורת הפתח‬ ‫דין 'תעשה ולא מן העשוי' כאשר הסכך קדם לדפנות‬ ‫העמדת הסכך בדבר המקבל טומאה על ידי תוספת מעמיד כשר‬ ‫שמחת תורה‬ ‫חביבות התורה והשמחה הגדולה בשמחת תורה‪8.......................................‬‬ ‫ימי תשרי וההכנה לשמחת תורה‬ ‫חובת הנקיון והסדר בבית המדרש‬ ‫מסירותו של יהושע בן נון לסידור בית המדרש‬ ‫הברכה הגדולה שמגיעה בזכות כבוד הארון‬ ‫היחס הנכון למקדש מעט ולספרי הקודש‬ ‫חילוק בין כבוד ספר תורה לכבוד השכינה‬ ‫התורה שבעל פה ונועם המידות‪10...............................................................‬‬ ‫האדם כמשכן לתורה שבעל פה‬ ‫אש התורה ושריפת המידות הרעות‬ ‫האצילות של רבי דוד לוריא (הרד"ל)‬ ‫להיות שקוע בתורה ובשמחתה‬ ‫שמחת התורה של גדולי ישראל‬ ‫שלושה אופנים שבהם עלינו להיזהר בכבוד התורה‬ ‫נא לא לקרוא בשעת חזרת הש"ץ וקריאת התורה‬ ‫חג הסוכות‬ ‫הקשר בין חג הסוכות לימי הרחמים והסליחות‬ ‫האל שצוה בהן עבודה גדולה היא‪ ,‬וכל המונע עצמו‬ ‫מהותה של שמחת החג לאחר מחילת‬ ‫משמחה זו ראוי להפרע ממנו‪ ,‬שנאמר (דברים כח‪,‬‬ ‫העוונות‬ ‫מז) 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה‬ ‫בתורה נכתב בפרשת אמור (כג‪ ,‬לד)‪" :‬דבר אל בני‬ ‫ובטוב לבב'"‪ .‬הרי מבואר שהשמחה עצמה נחשבת‬ ‫ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחודש השביעי‬ ‫עבודת ה'‪ ,‬והיא מצוה גדולה בפני עצמה‪.‬‬ ‫הזה חג הסוכות שבעת ימים לה'"‪ .‬ולכאורה המילה‬ ‫ומה טיבה של עבודה זו‪ ,‬יש לומר שהיא נוגעת‬ ‫"הזה" נראית מיותרת‪ .‬ומפרש החתם סופר על‬ ‫לכבודו של המלך‪ .‬שכאשר עבדי המלך מראים‬ ‫התורה‪ ,‬שתיבה זו באה ללמדנו שחג הסוכות‪,‬‬ ‫צהלת פנים‪ ,‬הדבר מעיד על שביעות רצונם‬ ‫שהוא גם חג האסיף‪ ,‬נקבע בחודש השביעי לא‬ ‫ממלכותו‪ .‬וראיה ברורה לכך אנו מוצאים בספר‬ ‫רק מפני שזו התקופה שבה אוספים את התבואה‬ ‫נחמיה (ב‪ ,‬ב)‪ .‬נחמיה היה עצוב מאוד על חורבן‬ ‫מהשדה‪ ,‬אלא מפני שזהו החודש שבו חלים‬ ‫ירושלים‪ ,‬וישב בבכי ובמספד לפני ה' על מצבם‬ ‫ראש השנה ויום הכיפורים‪ ,‬ועל כן ראוי לשמוח‬ ‫הקשה של כלל ישראל‪ .‬כשהגיע נחמיה לעמוד‬ ‫אחריהם‪.‬‬ ‫לפני המלך דריוש‪ ,‬הבחין המלך בעצבונו ואמר‬ ‫כדי להבין את הקשר בין סוכות לראש השנה ויום‬ ‫לו‪" :‬מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה‪ ,‬אין זה כי‬ ‫הכיפורים‪ ,‬אפשר לבאר בפשטות שאין שמחה‬ ‫אם רוע לב"‪ ,‬ומסיים נחמיה‪" :‬ואירא הרבה מאד"‪.‬‬ ‫אמיתית אלא לאחר שנמחלו העוונות‪ ,‬כמו שכתוב‬ ‫הרי שהמלך פירש את פניו העצובות כסימן לכך‬ ‫(שיר השירים א‪ ,‬ד) "משכני אחריך נרוצה הביאני‬ ‫שנחמיה אינו שבע רצון מהמלכות‪ ,‬ואולי אף חורש‬ ‫המלך חדריו נגילה ונשמחה בך"‪ .‬המילה "חדריו"‬ ‫רעה נגדו‪ ,‬ומכאן רואים שפנים עצובות בפני המלך‬ ‫מכוונת למצות הסוכה‪ ,‬כמו שנלמד מהפסוק (שם‬ ‫הן בגדר בזיון ופגיעה בכבודו‪.‬‬ ‫ב‪ ,‬ג) "בצלו חמדתי וישבתי"‪ ,‬ופירשו אותו חז"ל על‬ ‫גילוי השמחה לפני מלך מלכי המלכים‬ ‫מצות סוכה‪.‬‬ ‫לעומת הבזיון שבפנים עצובות‪ ,‬כאשר עבדי המלך‬ ‫וז"ל הערוך השולחן (או"ח סימן תרכה)‪" :‬כמו כן‪,‬‬ ‫שמחים‪ ,‬הדבר מעיד על שבחה של המלכות‪.‬‬ ‫כדכתיב 'בצלו חמדתי וישבתי' – זו מצות סוכה‪,‬‬ ‫דוגמה לכך מצינו אצל שלמה המלך (מלכים א‬ ‫'ופריו מתוק לחכי' – זו מצות אתרוג‪ ,‬כמו שאמרו‬ ‫י‪ ,‬ח)‪ ,‬בעת שבאה מלכת שבא לבקרו וראתה את‬ ‫חז"ל במדרש חזית‪ .‬ולהורות שאחר כל החטאים‪,‬‬ ‫חכמתו‪ ,‬אמרה‪" :‬אשרי אנשיך אשרי עבדיך אלה‬ ‫הוא יתברך באהבה עמנו‪ ,‬ומשגיח עלינו להצילנו‬ ‫העומדים לפניך תמיד השומעים את חכמתך"‪.‬‬ ‫מכל צרה ופגע‪ ,‬והושיב אותנו בצלו הקדוש‬ ‫והטהור‪ ,‬והוא יתברך סוכך עלינו"‪ .‬הרי שאנו‬ ‫מכן נבין את הקשר והשייכות שבין הימים אלו‪.‬‬ ‫יכולים להיכנס בצלו של הקב"ה מתוך שמחה רק‬ ‫בעשרת ימי תשובה קיבלנו על עצמנו את מלכותו‬ ‫לאחר יום הכיפורים‪ ,‬שבו זכינו למחילת עוונות‪.‬‬ ‫של מלך מלכי המלכים בקולות ובתרועת שופר‪,‬‬ ‫ומתוך כך אנו מחויבים לכבדו בשמחה ובצהלת‬ ‫השמחה במצוות היא חלק מעבודת ה'‬ ‫פנים‪ .‬וזוהי העבודה שעליה כתב הרמב"ם שהאדם‬ ‫מלבד זאת‪ ,‬יש עוד קשר בין המועדים הללו‪.‬‬ ‫מחויב לשמוח בעשיית המצוה‪ ,‬וחובה זו שייכת‬ ‫הרמב"ם (פרק ח מהלכות לולב הלכה טו) כותב‪:‬‬ ‫בחג הסוכות שהוא זמן שמחתנו‪.‬‬ ‫"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת‬ ‫השקפת התורה על זיכרון הטובה מול שכחת העוולה‬ ‫ביסוד השקפת התורה על מידת הכרת הטוב‪,‬‬ ‫בחג הסוכות‪ ,‬שהוא "זמן שמחתנו" ובו אנו מודים‬ ‫שהוא תנאי מוכרח לשמחה אמיתית בחיים‪.‬‬ ‫על האסיף ועל כל הטוב שחננו ה'‪ ,‬ראוי להתבונן‬ ‫‪ | 2‬משנת אברהם‬ ‫את מה שיש לשני‪ .‬אדם חושב שלחבירו יש שלום‬ ‫מיעוט טובה אינו בטל ברוב רע‬ ‫בית טוב יותר או חיים קלים יותר‪ ,‬ומתוך כך הוא‬ ‫כתוב בתורה (דברים כג‪ ,‬ח)‪" :‬לא תתעב מצרי כי‬ ‫חי בטרוניות על הסבל והקשיים שלו‪ .‬אולם‪,‬‬ ‫גר היית בארצו"‪ .‬והיינו‪ ,‬שאף על פי שהמצרים‬ ‫הלימוד מהפרשה הוא‪ ,‬שהטוב אינו בטל‪ ,‬ואפילו‬ ‫התאכזרו לעם ישראל עד מאוד וזרקו את הבנים‬ ‫אם סובלים קצת צרות‪ ,‬יש מספיק נקודות טובות‬ ‫הזכרים אל היאור‪ ,‬מכל מקום התורה מצווה‪,‬‬ ‫שאנו מחויבים להכיר בהן ולהודות עליהן‪.‬‬ ‫שבעוד שעמוני ומואבי לא יבואו בקהל ה' לעולם‬ ‫זכירת מעמד הר סיני מול השכחה של חטא‬ ‫על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים‪,‬‬ ‫העגל‬ ‫המצרי מותר לבוא בקהל לאחר שלשה דורות‪,‬‬ ‫ובהפטרה של פרשת עקב כתוב (ישעיהו מט‪ ,‬יד‪-‬‬ ‫משום שבזמנו של יעקב אבינו‪ ,‬כאשר היה רעב‬ ‫טו)‪" :‬ותאמר ציון עזבני ה'‪ ,‬וה' שכחני‪ .‬התשכח‬ ‫כבד בארץ כנען‪ ,‬מצרים שימשה מקום אירוח‬ ‫אשה עולה מרחם בן בטנה‪ ,‬גם אלה תשכחנה‬ ‫ואכסניה לעם ישראל בשעת הדחק‪ .‬את מעט‬ ‫הטוב שהיה בהתחלה – אסור לשכוח! ומכאן אנו‬ ‫ואנכי לא אשכחך"‪ .‬הביאור הפשוט הוא‪ ,‬שאפילו‬ ‫לומדים מוסר השכל עצום‪ ,‬שמיעוט של טובה‬ ‫אם האשה שוכחת את בן בטנה‪ ,‬מכל מקום אני‬ ‫שנעשתה בעבר‪ ,‬אינו מתבטל לעולם אפילו ברוב‬ ‫ה' לא אשכחך‪ .‬אולם חז"ל מפרשים שהמילה‬ ‫רע שהגיע לאחר מכן‪.‬‬ ‫"אלה" עולה על חטא העגל‪ ,‬ששם כלל ישראל‬ ‫אמרו (שמות לב‪ ,‬ד) "אלה אלהיך ישראל" – את‬ ‫בגמרא (יבמות סג‪ ,‬א) מובא‪" :‬רבי חייא הוה קא‬ ‫מעשה העגל הזה הקב"ה מוכן לשכוח‪ ,‬אבל את‬ ‫מצערא ליה דביתהו‪ ,‬כי הוה משכח מידי‪ ,‬צייר‬ ‫ה"אנכי" (שם כ‪ ,‬ב) שקיבלו ישראל בהר סיני‪ ,‬את‬ ‫ליה בסודריה‪ ,‬ומייתי ניהלה‪ ,‬אמר ליה רב והא קא‬ ‫זה "לא אשכחך"‪ .‬והוא הדבר אשר דיברנו‪ :‬מעמד‬ ‫מצערא ליה למר‪ ,‬אמר ליה דיינו שמגדלות בנינו‪,‬‬ ‫הר סיני שהוא טובה‪ ,‬אינו מתבטל בגלל החטא‬ ‫ומצילות אותנו מן החטא"‪ .‬דהיינו‪ ,‬שרבי חייא לא‬ ‫הגדול‪ ,‬שאף שעד היום הזה אנו סובלים ממנו בכל‬ ‫הביא את המתנות מתוך מחשבה שהדבר יועיל‬ ‫דור ודור‪ ,‬שמעורב קצת מחטא העגל בכל עונש‬ ‫קצת לשלום בית‪ ,‬אלא מתוך מידת הכרת הטוב‪.‬‬ ‫ועונש‪ ,‬מכל מקום המעמד אינו בטל‪ ,‬וה"אנכי‬ ‫והגם שיש צרות ממנה‪ ,‬הלא על כל פנים מגדלות‬ ‫לא אשכחך" נשאר‪ ,‬ורק ה"אלה" ישתכח‪ .‬אבל‬ ‫בנינו ומצילות אותנו מן החטא‪ ,‬ולעולם אין הטוב‬ ‫יש בני אדם שעושים בדיוק להיפך‪ :‬את העוולות‬ ‫בטל ברע!‬ ‫והפגיעות שנעשו להם הם אינם שוכחים לעולם‪,‬‬ ‫אילו היינו באמת מחדירים בליבנו יסוד זה‪ ,‬היה‬ ‫אולם את הטובות ואת החסדים הרבים שעושים‬ ‫הרבה פחות עבודה לפסיכולוגים‪ .‬חלק גדול‬ ‫איתם הם ממהרים לשכוח‪.‬‬ ‫מהבעיות בשלום בית נובע מכך שרוצים תמיד‬ ‫משקל החסידות בהלכות חג הסוכות והמועדים מתוך הנהגות רבותינו‬ ‫הכותב שם‪ ,‬שאינו יודע אם הח"ח בירך על לולב‬ ‫כיצד מתגלה מידת החסידות האמיתית בימי חג‬ ‫זה‪ ,‬שדבר זה תלוי במצב הלולב אם היה יבש או‬ ‫הסוכות והמועדים? גדולי הדורות לימדונו כי‬ ‫לא]‪ .‬כשהגיעו להלל ולנענועים‪ ,‬ביקשו לכבד את‬ ‫ההידור במצוות החג לעולם אינו יכול לבוא על‬ ‫החפץ חיים שיאחז את הלולב והאתרוג‪ ,‬אך הוא‬ ‫חשבון פגיעה בזולת או גרימת חלישות דעת‪.‬‬ ‫סירב‪ .‬לאחר מכן הסביר‪ ,‬שהיו שם בציבור עוד‬ ‫תלמידי חכמים‪ ,‬וחשש שמא יראו אותו מנענע‬ ‫זהירותו של החפץ חיים מגרימת חלישות‬ ‫והם יעמדו בלא כלום ותבוא להם חלישות הדעת‪.‬‬ ‫הדעת בחג הסוכות‬ ‫ואף שהחפץ חיים היה יודע היטב את גודל הענין‬ ‫מעשה שהיה עם החפץ חיים [הובא במכתבי ח"ח‬ ‫של הנענועים [וכמו שכתבו התוס' (סוכה לט‪ ,‬א)‬ ‫(דף פד)] בזמן מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬כשהיה‬ ‫שאפשר ליטול הלולב קודם הברכה‪ ,‬ועדיין נחשב‬ ‫בעיר סנאווסק בחג הסוכות‪ .‬באותה שנה לא היה‬ ‫הדבר "עובר לעשייתן"‪ ,‬כיון שאף הנענועים הם‬ ‫לולב בנמצא אלא רק אתרוג אחד‪ ,‬אך מצאו לולב‬ ‫חלק מהמצוה]‪ ,‬מכל מקום חלישות הדעת של‬ ‫אחד ישן משנה שעברה אצל איזה בעל הבית‪,‬‬ ‫הזולת היא חשש איסור דאורייתא‪ ,‬והחפץ חיים‬ ‫ואותו נטלו כל בני העיר עם החפץ חיים [וציין‬ ‫משנת אברהם | ‪3‬‬ ‫החפץ חיים וקבורת חסיד ראדזין – בזיון‬ ‫במשקל החסידות שלו העדיף להימנע מהנענועים‬ ‫החיים בשם כבוד המתים‬ ‫ולא להיכנס לחשש גרימת חלישות הדעת‪.‬‬ ‫בימי החפץ חיים התעוררה מחלוקת בין החברא‬ ‫מניעת מחלוקת בעיצומם של ימי הרחמים‬ ‫קדישא למשפחתו של אחד מחסידי ראדזין‬ ‫והרצון‬ ‫שנפטר‪ .‬החסיד נהג בחייו ללבוש ציצית עם תכלת‪,‬‬ ‫בהלכות ראש השנה (או"ח סימן תקפא סעיף א)‬ ‫ומשפחתו רצתה לקבור אותו בטליתו עם התכלת‪,‬‬ ‫פסק הרמ"א‪" :‬וידקדקו לחזור אחר ש"ץ היותר‬ ‫ואולם אנשי החברא קדישא סירבו בתוקף בטענה‬ ‫שזהו בזיון למתים אחרים שהוא יהיה היחיד‬ ‫הגון והיותר גדול בתורה ובמעשים"‪ .‬וכתב המשנה‬ ‫שנקבר עם תכלת‪ ,‬ומחלוקת זו התפשטה בכל‬ ‫ברורה (ס"ק יא) בשם החיי אדם (כלל קלח סעיף‬ ‫העיר‪ .‬כששמע זאת החפץ חיים‪ ,‬תמה ואמר‪ :‬איני‬ ‫ד)‪ ,‬שאם אדם רואה שהוא הגון אך מינויו יגרום‬ ‫מבין‪ ,‬וכי משום חשש בזיון למתים הולכים ומבזים‬ ‫למחלוקת‪ ,‬מוטב שלא יתפלל‪ ,‬אלא יניח למי‬ ‫את החיים? הרי שהחברא קדישא חשבו שהם‬ ‫שאינו הגון להתפלל‪ ,‬ובלבד שתמנע המחלוקת‪.‬‬ ‫מקיימים מצוה גדולה בעמדם על כבוד הנפטרים‪,‬‬ ‫וכן מצינו במשנה ברורה בהלכות סוכה (סימן‬ ‫אך במשקל החסידות נמצא שאדרבא‪ ,‬הם עוברים‬ ‫תרלט ס"ק לה) בשם החיי אדם‪ ,‬שאם יורדים‬ ‫על איסורים חמורים של בזיון המשפחה וגורמים‬ ‫גשמים בלילה הראשון‪ ,‬ראוי להמתין עד חצות‬ ‫מחלוקת גדולה!‬ ‫הלילה‪ ,‬אולי יפסקו הגשמים ויוכל לקדש ולברך‬ ‫חסידותו של רבי ישראל סלנטר‬ ‫"לישב בסוכה"‪ ,‬ולקיים מצות הלילה בשלימות‪.‬‬ ‫ידועה מידת חסידותו של רבי ישראל סלנטר‪,‬‬ ‫אך כתב השער הציון (אות סז)‪ ,‬שאם יש לו אורחים‬ ‫שהיה זהיר מאוד במשקל החסידות על חשבון‬ ‫עניים‪ ,‬שמסתמא הם רעבים‪ ,‬לא ימתין עד חצות‬ ‫הזולת‪ .‬פעם ראו אותו נוטל ידיו בשיעור מצומצם‬ ‫הלילה‪ ,‬ואפשר איסורא נמי איכא‪ ,‬שהעניים אינם‬ ‫של מים‪ ,‬ותמהו תלמידיו‪ :‬הלא אמר רב חסדא‬ ‫מחויבים לצאת כל הדעות בליל ראשון [שהרי הוא‬ ‫(שבת סב‪ ,‬ב) "אנא משאי מלא חפני מיא‪ ,‬ויהבו‬ ‫מחלוקת ראשונים אם מצטער חייב בסוכה בליל‬ ‫לי מלא חפני טיבותא"‪ .‬השיב להם רבי ישראל‪:‬‬ ‫ראשון]‪ ,‬ומאידך גיסא יש כאן חשש בל תאחר אם‬ ‫החסידות ליטול מים בשפע היא טובה כשאתה‬ ‫יאחר להם הסעודה‪ ,‬רק יעשה קידוש מיד ולא‬ ‫שואב המים בעצמך‪ ,‬אך כאן שואב המים צריך‬ ‫ימתין כלל‪.‬‬ ‫להביא המים בכתפיו בקור ובשלג‪ ,‬ואין זו מידת‬ ‫רואים מזה איך השתמשו גדולי ישראל במשקל‬ ‫חסידות להדר במצוה על חשבון השואב‪.‬‬ ‫החסידות בחייהם כדי להכריע בין הידור במצוה‬ ‫וכן ידוע המעשה עמו בליל הסדר‪ ,‬שהיה ממהר‬ ‫לבין חשש פגיעה בזולת או גרימת מחלוקת‪ .‬וכן‬ ‫מאוד בעריכת הסדר‪ ,‬והסביר שאף שיש ענין‬ ‫כתב הנצי"ב (שו"ת משיב דבר חלק א סימן מד)‪,‬‬ ‫להאריך בסיפור יציאת מצרים‪ ,‬מכל מקום השפחה‬ ‫שמי שרוצה לנהוג בחסידות חייב להיות תלמיד‬ ‫המגישה את האוכל עייפה מאוד ומחכה ללכת‬ ‫חכם עצום‪ ,‬כדי לדעת להבחין בין חסידות אמיתית‬ ‫לישון‪ ,‬ואין להדר ב"כל המרבה לספר" על חשבון‬ ‫לבין מה שהוא היפך התורה‪.‬‬ ‫העייפות של אשה פשוטה‪.‬‬ ‫השוחט – חומרות דרבנן מול איסורים‬ ‫כוונת ירבעם בן נבט בעיכוב העם מלעלות‬ ‫דאורייתא‬ ‫לירושלים בחג הסוכות‬ ‫בעיר אחת התעוררה מחלוקת על השוחט ובודק‪,‬‬ ‫לעומת מידת החסידות הדואגת לזולת‪ ,‬מצינו‬ ‫בטענה שלא בדק הריאה כדת וכדין‪ .‬המחלוקת‬ ‫בתנ"ך את החורבן הנורא שמביאה הרדיפה אחר‬ ‫גדלה ועברה לאיסורי לשון הרע ורכילות‪ ,‬והיו‬ ‫הכבוד‪ ,‬אשר העבירה מלכים על דעתם ועל דעת‬ ‫שרצו לגרש את השוחט מהעיר בשם ה'חסידות'‬ ‫קונם‪ ,‬דוקא סביב מצות העלייה לרגל בחג הסוכות‪.‬‬ ‫וההידור בכשרות‪ .‬וכשנשאל על כך רבי חיים‬ ‫כאשר התפלגה הממלכה וירבעם בן נבט נתמנה‬ ‫מוולוז'ין אמר‪ :‬בדיקת הריאה היא חומרא דרבנן‪,‬‬ ‫למלך על עשרת השבטים‪ ,‬הוא מיהר להעמיד שני‬ ‫ואילו המחלוקת כרוכה בכמה איסורים דאורייתא‬ ‫עגלי זהב – אחד בדן ואחד בבית אל – כדי למנוע‬ ‫של עשין ולאוין‪ ,‬ואין זו חסידות להחמיר בחשש‬ ‫מעם ישראל לעלות לירושלים‪ .‬בספר מלכים (א יב‪,‬‬ ‫דרבנן על ידי שעוברים על איסורי תורה!‬ ‫‪ | 4‬משנת אברהם‬ ‫לאורך דורות‪ ,‬עד לימי סוף ממלכת ישראל‪ ,‬שאז‬ ‫כז) מובא החשש שלו‪" :‬אם יעלה העם הזה לעשות‬ ‫בוטלו המשמרות והותר למי שרוצה לעלות‪.‬‬ ‫זבחים בבית ה' בירושלים‪ ,‬ושב לב העם הזה אל‬ ‫ובבבלי (סנהדרין קא‪ ,‬ב) מובא טעם אחר לחששו‬ ‫אדוניהם‪ ,‬אל רחבעם מלך יהודה וגו' "‪ .‬ובירושלמי‬ ‫של ירבעם‪ :‬הדין הוא ש"אין ישיבה בעזרה אלא‬ ‫(עבודה זרה פרק א הלכה א) מבואר‪ ,‬שאותו‬ ‫למלכי בית דוד בלבד"‪ .‬ירבעם ידע שבבואם לבית‬ ‫הזמן היה סמוך לסוף שנת השמיטה‪ ,‬לקראת חג‬ ‫המקדש‪ ,‬רחבעם מלך יהודה יישב בעזרה‪ ,‬ואילו‬ ‫הסוכות שבו מתקיימת מצות הקהל‪ .‬ועשה ירבעם‬ ‫הוא‪ ,‬כמלך ישראל שאינו מבית דוד‪ ,‬יצטרך לעמוד‪.‬‬ ‫חשבון אישי של כבוד ומלכות‪ :‬כאשר יעלו כולם‬ ‫מראה זה של מלך עומד בפני מלך יושב היה פוגע‬ ‫לירושלים‪ ,‬מי יקרא בתורה לפני הציבור? ודאי‬ ‫בכבודו בעיני העם‪ .‬מכל מקום‪ ,‬הירושלמי מפרש‬ ‫שעיקר חשבונו היה סביב מעמד קריאת התורה‬ ‫שמלך יהודה‪ ,‬רחבעם‪ ,‬הוא שיקרא‪ .‬ירבעם הבין‬ ‫בהקהל בחג הסוכות‪.‬‬ ‫שאם הוא עצמו יקרא רק חלק קטן או לא יקרא‬ ‫כלל‪ ,‬יהיה בכך בזיון גדול למעמדו כמלך עשרת‬ ‫רואים מזה עד כמה נוראה היא מידת הגאווה‬ ‫והרדיפה אחר הכבוד‪ .‬מחמת נגיעות אלו‪ ,‬הפך‬ ‫השבטים‪ ,‬וכדי למנוע את הפגיעה בכבודו‪ ,‬החליט‬ ‫ירבעם לחוטא ומחטיא את הרבים‪ ,‬וגרם לביטול‬ ‫להקים את שני עגלי הזהב בצפון ודרום‪ ,‬והעמיד‬ ‫מצות עלייה לרגל ולבית המקדש מהמוני יהודים‬ ‫שמירה חזקה בדרכים‪ ,‬בהרים וברחובות‪ ,‬כדי‬ ‫למשך מאות שנים‪.‬‬ ‫למנוע מהעם לעלות לירושלים‪ .‬גזירה זו נמשכה‬ ‫מצוות החג והעלייה לרגל‬ ‫אפשר שגדול הדור‪ ,‬ראש הסנהדרין או הכהן גדול‬ ‫קריאת המלך במצות הקהל‬ ‫יכולים לקרוא ולקיים את המצוה‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬ ‫בפרשת וילך (דברים לא‪ ,‬י‪-‬יב) מצווה התורה על‬ ‫מפירוש תפארת ישראל (סוטה פרק ז משנה ח)‬ ‫מצות ה'הקהל'‪" :‬מקץ שבע שנים במועד שנת‬ ‫משמע שהדין שהמלך קורא הוא תקנה מדרבנן‬ ‫השמיטה בחג הסוכות וגו' תקרא את התורה הזאת‬ ‫כדי להרבות בכבוד התורה‪ .‬לפיכך‪ ,‬בזמן שאין‬ ‫נגד כל ישראל באזניהם‪ .‬הקהל את העם האנשים‬ ‫מלך‪ ,‬נותנים את הספר לגדול שבציבור שהתורה‬ ‫והנשים והטף וגרך אשר בשעריך‪ ,‬למען ישמעו‬ ‫מתכבדת על ידו‪.‬‬ ‫ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות‬ ‫חובת הטהרה ברגל – דאורייתא או דרבנן‬ ‫את כל דברי התורה הזאת"‪.‬‬ ‫מצוה נוספת בחג הסוכות ובשאר הרגלים היא‬ ‫לצורך המעמד היו בונים בימת עץ מיוחדת בעזרה‬ ‫חובת הטהרה‪ ,‬כדי שיוכלו כל ישראל להיכנס‬ ‫כדי שהציבור כולו יוכל לראות ולשמוע היטב‪ .‬כדי‬ ‫למקדש ולאכול מן הקורבנות‪.‬‬ ‫לחלוק כבוד לתורה‪ ,‬היו מעבירים את ספר התורה‬ ‫כתוב בתורה (דברים יב‪ ,‬יב)‪" :‬ושמחתם לפני‬ ‫מיד ליד‪ ,‬כמו ששנינו (סוטה מא‪ ,‬א)‪" :‬פרשת המלך‬ ‫ה' אלקיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם‬ ‫כיצד‪ ,‬מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני‬ ‫ואמהותיכם והלוי אשר בשעריכם כי אין לו חלק‬ ‫במוצאי שביעית‪ ,‬עושין לו בימה של עץ בעזרה‬ ‫ונחלה אתכם"‪ .‬ובפרשת פרה אדומה כתוב (במדבר‬ ‫והוא יושב עליה‪ ,‬שנאמר 'מקץ שבע שנים במועד‬ ‫יט‪ ,‬יט)‪" :‬והזה הטהור על הטמא"‪ .‬והנה בפרשת‬ ‫וגו''‪ ,‬חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש‬ ‫שמיני (ויקרא יא‪ ,‬ז‪-‬ח) כתוב‪" :‬ואת החזיר וגו' טמא‬ ‫הכנסת‪ ,‬וראש הכנסת נותנה לסגן‪ ,‬והסגן נותנה‬ ‫הוא לכם וגו' ובנבלתם לא תגעו"‪ .‬ופירש רש"י‬ ‫לכהן גדול‪ ,‬וכהן גדול נותנה למלך‪ ,‬והמלך עומד‬ ‫שם‪ ,‬דמה שכתוב "ובנבלתם לא תגעו" היינו דוקא‬ ‫ומקבל וקורא יושב"‪ .‬בקריאה זו היו מדלגים בין‬ ‫ברגל‪ .‬דאי אפשר לומר שישראל אסורים ליטמא‬ ‫כמה פרשיות מספר דברים‪.‬‬ ‫בנבלה בכל ימות השנה‪ ,‬שהרי אפילו כהנים לא‬ ‫המנחת חינוך (מצוה תריב אות ב) חוקר האם הדין‬ ‫הוזהרו אלא על טומאת מת‪ ,‬וקל וחומר לטומאת‬ ‫שהמלך קורא הוא הלכה למשה מסיני ומעכב‬ ‫נבלה שהיא קלה יותר‪ ,‬שלא תהיה אסורה לישראל‬ ‫את המצוה‪ ,‬ואם אין מלך בישראל אין מצוה כלל‪.‬‬ ‫בכל השנה‪ .‬אלא ודאי שהפסוק מדבר בימי הרגל‪,‬‬ ‫או שמא אין הדבר מעכב‪ ,‬ואם אין מלך בישראל‪,‬‬ ‫משנת אברהם | ‪5‬‬ ‫שני טעמים מדוע אין חיוב טהרה בזמן הזה‬ ‫שכן דין הוא שחייב אדם לטהר את עצמו ברגל‪.‬‬ ‫והשאגת אריה (סימן סז) ביאר באופן אחר הטעם‬ ‫ומקור דבריו במסכת ראש השנה‪.‬‬ ‫שאינו לוקה‪ .‬ובהקדם יש לבאר למה לא מצינו‬ ‫ויש לדון בזה‪ ,‬האם החיוב להיטהר ברגל הוא דין‬ ‫שיש חיוב גמור לטבול ולהיטהר ברגל בזמן הזה‪.‬‬ ‫דאורייתא‪ ,‬או שמא הוא מדרבנן וקרא אסמכתא‬ ‫והרא"ש (יומא פרק ח סימן כד) כתב‪ ,‬שכיון שאין‬ ‫בעלמא הוא‪ .‬ונחלקו בזה הרמב"ם והרמב"ן‪.‬‬ ‫לנו טהרה מטומאת מת בזמן הזה‪ ,‬ממילא אין חיוב‬ ‫הרמב"ן (ויקרא שם פסוק ח) כתב שהוא מדרבנן‪,‬‬ ‫טבילה לשאר טומאות‪ .‬והיינו‪ ,‬שכיון שאי אפשר‬ ‫וקרא אסמכתא בעלמא‪ ,‬אבל פשוטו של מקרא‬ ‫להיטהר מטומאת מת החמורה‪ ,‬אין חיוב להיטהר‬ ‫מדבר על כך שהרוצים להיות טהורים לא יגעו‬ ‫גם משאר הטומאות הקלות‪.‬‬ ‫בנבלה‪ ,‬ואין הפסוק מדבר דוקא על ימי הרגל‪.‬‬ ‫אבל באמת בלאו הכי אין מצות טהרה בזמן הזה‪,‬‬ ‫אבל מדברי הרמב"ם (פרק טז מהלכות טומאת‬ ‫ואפילו אם היה אפר פרה אדומה כמו שהיה בזמן‬ ‫אוכלין הלכה י) משמע שהוא מדאורייתא‪ ,‬שהרי‬ ‫האמוראים‪ .‬והטעם לכך הוא‪ ,‬שכל טעם הטהרה‬ ‫כתב שאם האדם נטמא ברגל אינו לוקה‪ ,‬ומזה‬ ‫ברגל הוא כדי שיהיה אפשר לקיים את מצוות‬ ‫שכתב שרק "אינו לוקה" משמע שעבר על איסור‬ ‫הרגל שאי אפשר לקיימן בטומאה‪ ,‬כמו מצות‬ ‫דאורייתא‪ ,‬אלא שאין עליו עונש מלקות‪ .‬והטעם‬ ‫חגיגה‪ ,‬ראייה ושמחה בבית המקדש‪ .‬וכן משמע‬ ‫שאינו לוקה ביאר המשנה למלך (שם)‪ ,‬שהוא‬ ‫מלשון הרמב"ם (שם) שכתב‪" :‬כל ישראל מוזהרין‬ ‫נלמד מדרשת חז"ל‪ ,‬אבל פשוטו של מקרא הוא‬ ‫להיות טהורים בכל רגל‪ ,‬מפני שהם נכונים ליכנס‬ ‫שהנוגע בנבלה נטמא וכפירוש הרמב"ן הנ"ל‪ .‬אלא‬ ‫במקדש ולאכול קדשים"‪ .‬ועל כן אין לוקים על‬ ‫שהרמב"ן סובר שהמצוה להיטהר ברגל היא רק‬ ‫ביטול מצות טהרה ברגל‪ ,‬כיון שגם על ביטול‬ ‫אסמכתא בעלמא‪ ,‬והרמב"ם סובר שהיא דין תורה‬ ‫מצוות הרגל [כמו קרבן חגיגה וראייה שאינן‬ ‫גמור‪ ,‬אלא שנלמד מדרשת חכמים ולא מפשוטו‬ ‫נוהגות ללא מקדש] עצמן אין לוקים‪ ,‬וכל שכן‬ ‫של מקרא‪ .‬ושיטת הרמב"ם בכל מקום היא שכל‬ ‫שאין לוקים על ביטול הטהרה‪ ,‬שהיא רק הכשר‬ ‫איסור שנלמד מדרשה ואינו מפורש בפשוטו של‬ ‫והכנה למצוות אלו‪.‬‬ ‫מקרא‪ ,‬אין לוקים עליו‪.‬‬ ‫עיונים ובירורים בהלכות דפנות וסכך‬ ‫מועילות בלא צורת הפתח וכו'‪ ,‬סוף דבר להלכה‬ ‫כשרות סוכה שהדופן השלישית שלה היא‬ ‫הדבר ברור דלתות לחודייהו מהני גבי שבת"‪ .‬וכן‬ ‫דלת ללא צורת הפתח‬ ‫דעת האחרונים‪ ,‬ובעל פתח הבית‪ .‬והחתם סופר‬ ‫א‪ .‬יש לדון אודות מי שבנה סוכה בחצר שבין שני‬ ‫(או"ח סימן צ) כתב דאפילו ראוי לצורת הפתח‬ ‫בתים‪ ,‬כאשר שני כתלי הבתים משמשים כשתי‬ ‫מהני‪ ,‬יעוין שם‪ .‬האומנם שזה קולא גדולה לדעתי‪,‬‬ ‫דפנות‪ ,‬ועבור הדופן השלישית הוא קבע דלת‪ ,‬אך‬ ‫אבל דלת ראוי לנעול ברור שמועיל בלא צורת‬ ‫לא עשה לה קנה עליון וקנים מהצדדים המשמשים‬ ‫הפתח"‪.‬‬ ‫כ"צורת הפתח"‪ .‬ויש לברר בזה כמה שאלות‪ :‬האם‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬החזון איש (עירובין סימן עח אות א)‬ ‫דלת זו נחשבת כפתח בפני עצמה גם כשהיא‬ ‫מחמיר בדבר ומאריך להוכיח שדלת ללא צורת‬ ‫פתוחה? ואם אינה נחשבת פתח אלא מחיצה‬ ‫הפתח אינה נחשבת מחיצה אלא כאשר היא‬ ‫רגילה‪ ,‬האם פתיחתה פוסלת את הסוכה‪ ,‬והאם‬ ‫סגורה בפועל‪ ,‬אך כאשר פותחים אותה המחיצה‬ ‫סגירתה ביום טוב אסורה משום עשיית מחיצה?‬ ‫מתבטלת לגמרי‪ .‬וז"ל‪" :‬ראינו מתקנים את‬ ‫כמו כן‪ ,‬יש חשש פסול בסוכה מצד "תעשה ולא מן‬ ‫המבואות בדלתות בלא צורת הפתח‪ ,‬במקומות‬ ‫העשוי" אם הסכך הונח לפני סגירת הדלת‪.‬‬ ‫שאי אפשר לעשות צורת הפתח מטעם פקידי‬ ‫ונידון זה תלוי במחלוקת הפוסקים‪ .‬דעת האבני‬ ‫העיר‪ ,‬ואת הדלתות נועלים פעם אחת‪ ,‬ואחר כך‬ ‫נזר (או"ח סימן רפ אות ו) לגבי מחיצות שבת להקל‬ ‫פותחים אותם ועומדים תמיד פתוחים‪ .‬ונראה‬ ‫בדבר‪ ,‬משום שדלת מועילה להחשיב את המקום‬ ‫דאין תיקון דלתות בלא צורת הפתח מועיל‬ ‫כפתח גם בלי צורת הפתח‪ .‬וז"ל‪" :‬ומדברי התוס'‬ ‫כלום‪ ,‬שדלת בלא צורת הפתח אינו עושה פתח‪,‬‬ ‫(עירובין ו‪ ,‬א ד"ה והאמר) הנ"ל מוכח דדלתות‬ ‫‪ | 6‬משנת אברהם‬ ‫טפחים סמוך לדופן‪ ,‬באופן שנוצר שיעור דופן של‬ ‫אלא אם הדלת נעול והוא כשאר מחיצה‪ ,‬ובזמן‬ ‫ארבעה טפחים על ידי דין לבוד‪ .‬ולפי זה‪ ,‬מהתורה‬ ‫שהפתח פתוח בטלה המחיצה ואסור‪ ,‬שהרי אין‬ ‫סוכה זו כשרה לגמרי עוד לפני שבת גם בלא מיגו‪,‬‬ ‫לנו בדין המחיצות אלא מה שאמרו חכמים‪ ,‬וזולת‬ ‫כיון שיש לה שתי דפנות כהלכתן ודופן שלישית‬ ‫מה שנתבאר ענינו בגמרא‪ ,‬אין ראוי לספק בו‬ ‫ברוחב טפח‪ ,‬וכל הצורך בתיקון מדרבנן בחול הוא‬ ‫ולהחשיבו כלל וכלל"‪.‬‬ ‫רק משום שהלחי אינו נחשב מחיצה ניכרת למבוי‪,‬‬ ‫עוד כתב האבני נזר (סימן רפא אות ג) לגבי סגירת‬ ‫ובשבת אנו אומרים מיגו שהלחי נחשב מחיצה‬ ‫הדלת ביום טוב‪ ,‬שאין לחוש בזה משום בנין‬ ‫לשבת‪ ,‬הוא מועיל לבטל את הגזירה דרבנן גם‬ ‫המחיצה‪ ,‬כיון שהדלת מחוברת בצירים‪ .‬וז"ל‪:‬‬ ‫לחול המועד של סוכות‪[ .‬א‪.‬ה‪ ,.‬אולם עיין בר"ן על‬ ‫וגם זאת צריך למודעי‪ ,‬שהדלתות יהיו עם צירים‬ ‫הרי"ף שם (ג‪ ,‬א ד"ה ואמר רבא סיכך ע"ג מבוי)‪].‬‬ ‫דוקא‪ ,‬דבאופן זה מותר לפותחם ולסוגרם בשבת‪.‬‬ ‫ממילא‪ָָׁ ,‬שם היה על הסכך ֵׁׁשם אוהל כשר מן התורה‬ ‫דין 'תעשה ולא מן העשוי' כאשר הסכך‬ ‫כבר משעת הנחתו‪ ,‬והדפנות קדמו לסכך‪ ,‬ולכן אין‬ ‫משם ראיה למקרה שלנו‪ ,‬שבו הסכך בא קדם לגמרי‬ ‫קדם לדפנות‬ ‫לדפנות‪ ,‬ומהתורה לא היה שם אוהל כלל‪[ .‬הערת‬ ‫ב‪ .‬נחלקו האחרונים באופן שאדם הניח הסכך‬ ‫המו"ל‪ :‬כן העיר גם התורת רפאל סימן קי"ב‪].‬‬ ‫קודם שהעמיד הדפנות‪ ,‬שכיון שבזמן הנחת‬ ‫הסכך אין זה נחשב עדיין ל'אוהל' או ל'סוכה'‬ ‫העמדת הסכך בדבר המקבל טומאה על ידי‬ ‫[בגלל העדר הדפנות]‪ ,‬הרי שכאשר מעמידים את‬ ‫תוספת מעמיד כשר‬ ‫הדפנות לאחר מכן – הסכך כבר נמצא שם "מן‬ ‫ג‪ .‬יש לדון אודות מי שהעמיד הסכך בדבר שמקבל‬ ‫העשוי" ולא נעשה לשם מצות סוכה כראוי‪ .‬ופסק‬ ‫טומאה‪ ,‬האם רשאי להוסיף לכתחילה מעמיד נוסף‬ ‫הרמ"א (או"ח סימן תרלה) שאין לעשות הסכך‬ ‫מדבר שאינו מקבל טומאה כדי להכשיר את הסוכה‪.‬‬ ‫קודם שיעשה הדפנות‪ .‬אמנם כל זה לכתחילה‪,‬‬ ‫והנה בדיני תערובות ידוע הכלל "זה וזה גורם"‬ ‫אך לגבי דיעבד נחלקו הפוסקים‪ :‬הב"ח והברכי‬ ‫– שאם דבר איסור ודבר היתר משמשים יחד‪,‬‬ ‫יוסף מכשירים‪ ,‬אולם הלבוש‪ ,‬הט"ז‪ ,‬הגר"א ועוד‬ ‫התוצאה מותרת‪ .‬אולם הש"ך (יו"ד סימן פז ס"ק‬ ‫אחרונים פוסלים‪.‬‬ ‫לו) פוסק שאם האיסור לבדו מספיק חזק כדי‬ ‫והגאון רבי שלמה יוסף זווין בספרו מועדים בהלכה‬ ‫להעמיד את הדבר ללא סיוע ההיתר‪ ,‬אין אומרים‬ ‫(פרק 'הסוכה'‪ ,‬עמ' קכא) מביא בשם ספר עמודי‬ ‫בזה "זה וזה גורם"‪ ,‬והדבר נשאר באיסורו‪.‬‬ ‫אור (סימן לט) ראיה להכשיר בדיעבד‪ ,‬מהמבואר‬ ‫ומכל מקום‪ ,‬כאן לגבי מעמיד הסוכה יש לומר‬ ‫בגמרא (סוכה ז‪ ,‬א) שאם סיכך על גבי מבוי שיש‬ ‫שהוספת המעמיד הכשר תועיל לכתחילה‪ ,‬כיון‬ ‫לו לחי – כשר‪ .‬ופירש רש"י (ד"ה סיכך) שהסוכה‬ ‫שהאיסור להעמיד סכך בדבר המקבל טומאה אינו‬ ‫כשרה דוקא בשבת ולא בחול‪" ,‬דמיגו דהוי דופן‬ ‫איסור תורה‪ ,‬אלא גזירה דרבנן שמא יבוא האדם‬ ‫לשבת למהוי רשות היחיד‪ ,‬הוי דופן לענין סוכה"‪.‬‬ ‫לטעות ולסכך בו ממש‪ .‬מעתה‪ ,‬כאשר האדם‬ ‫והרי מיגו זה חל רק עם כניסת השבת‪ ,‬ונמצא‬ ‫טורח ומוסיף להדיא סכך כשר‪ ,‬הרי הוא מגלה‬ ‫שהסכך הונח בחול לפני שהלחי נחשב לדופן‬ ‫דעתו שהוא יודע שהמעמיד הראשון פסול לסכך‬ ‫גמורה לסוכה‪ ,‬ואף על פי כן הסוכה מתכשרת‬ ‫בו‪ ,‬וממילא שוב אין מקום לחשוש שמא יבוא‬ ‫בשבת‪ ,‬ומכאן מוכח שסכך שקדם לדפנות אינו‬ ‫לסכך בו‪ .‬ומצינו סברא מעין זו בגמרא (סוכה טו‪,‬‬ ‫פוסל בדיעבד‪.‬‬ ‫א) במחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי "תקרה"‬ ‫אמנם באמת יש להשיב על ראייתו‪ ,‬על פי דברי‬ ‫[קורות גג קבועות של בית שהסירו חלק מהן לשם‬ ‫התוס' (שם ע"ב ד"ה סיכך על גבי מבוי) שהקשו‬ ‫סוכה]‪ ,‬שבית הלל מכשירים את הסוכה אם בעל‬ ‫איך לחי של מבוי‪ ,‬שהוא דין דרבנן‪ ,‬יכול להועיל‬ ‫הבית מפקפק את הקורות‪ .‬ופירש רש"י שם (ד"ה‬ ‫לדפנות סוכה שהן מדאורייתא‪ .‬ותירצו‪" :‬ויש‬ ‫בביטולי תקרה)‪" :‬ובית הלל סברי‪ ,‬כיון דביטלה‬ ‫לומר דמיירי בלחי טפח‪ ,‬כדאמרינן לעיל דמעמידו‬ ‫והוכיח שהתקרה פסולה‪ ,‬תו ליכא למגזר"‪ .‬והיינו‬ ‫בפחות מג' סמוך לדופן‪ ,‬דהיינו מדרבנן‪ ,‬ובשבת‬ ‫משום סברא זו גופא‪ ,‬שפעולת ההכשר מוציאה את‬ ‫שרי על ידי מיגו‪ ,‬ואפילו בסמוך לדופן"‪ .‬והיינו‪,‬‬ ‫החשש מהלב‪.‬‬ ‫שמדובר בלחי רחב טפח העומד בפחות מג'‬ ‫משנת אברהם | ‪7‬‬ ‫שמחת תורה‬ ‫חביבות התורה והשמחה הגדולה בשמחת תורה‬ ‫מסירותו של יהושע בן נון לסידור בית‬ ‫ימי תשרי וההכנה לשמחת תורה‬ ‫המדרש‬ ‫ימי חג הסוכות שלפני שמיני עצרת ושמחת תורה‬ ‫במדרש (במדבר רבה פרק כא) מסופר‪ ,‬שמשה‬ ‫הם ימים של שמחה עצומה‪ .‬בימים אלו עלינו‬ ‫רבינו רצה שבניו ירשו את תפקידו וינהיגו את‬ ‫להיזהר מאוד‪ ,‬להתבונן ולשמור על כבוד התורה‬ ‫עם ישראל‪ .‬וז"ל המדרש‪" :‬אמר משה‪ ,‬הרי השעה‬ ‫מתוך אהבה וחביבות‪.‬‬ ‫שאתבע בה צרכי‪ ,‬אם הבנות יורשות‪ ,‬בדין הוא‬ ‫שירשו בני את כבודי‪ .‬אמר לו הקב"ה‪' :‬נוצר תאנה‬ ‫כבוד התורה כולל כמה דברים‪ .‬הדרך הכי קלה‬ ‫יאכל פריה' (משלי כז‪ ,‬יח) – בניך ישבו להם ולא‬ ‫להתחיל בה‪ ,‬במיוחד לקראת החג שבה מוציאים‬ ‫עסקו בתורה‪ ,‬יהושע הרבה שרתך‪ ,‬והרבה חלק‬ ‫את כל ספרי התורה‪ ,‬היא לשמור על כבוד המקום‬ ‫לך כבוד‪ ,‬והוא היה משכים ומעריב בבית הועד‬ ‫שבו לומדים‪ .‬וכך פסק השולחן ערוך בהלכות ספר‬ ‫שלך‪ ,‬הוא היה מסדר את הספסלים‪ ,‬והוא פורס‬ ‫תורה (יו"ד סימן רפב סעיף א)‪" :‬חייב אדם לנהוג‬ ‫את המחצלאות‪ .‬הואיל והוא שרתך בכל כוחו‪,‬‬ ‫כבוד גדול בספר תורה‪ ,‬ומצוה לייחד לו מקום‪,‬‬ ‫כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו‪.‬‬ ‫ולכבד המקום ההוא‪ ,‬ולהדרו ביותר"‪.‬‬ ‫קח לך את יהושע בן נון‪ ,‬לקיים מה שנאמר 'נוצר‬ ‫תאנה יאכל פריה'"‪.‬‬ ‫חובת הנקיון והסדר בבית המדרש‬ ‫השולחן ערוך בהלכות בית הכנסת (או"ח סימן‬ ‫רואים מהמדרש‪ ,‬שיהושע לא זכה למלכות רק‬ ‫קנא סעיף ט) פוסק‪" :‬נוהגים בהם כבוד לכבדן‬ ‫מפני שהשכים והעריב בבית המדרש ולמד תורה‬ ‫ולרבצן"‪ .‬והיינו‪ ,‬שבית הכנסת צריך להיות נקי‬ ‫בהתמדה‪ ,‬שזה פשוט‪ ,‬אלא גם בגלל מעשים‬ ‫הנראים בעינינו כמלאכת חול פשוטה‪ ,‬כמו סידור‬ ‫מכל לכלוך‪ .‬והמגן אברהם (שם סק"י) מביא מעשה‬ ‫הספסלים והכנת המקום‪ .‬כי באמת המעשים הללו‬ ‫בענין זה מספר חסידים (סימן קכח‪ ,‬וסימן קנ)‪,‬‬ ‫אינם מלאכת חול‪ ,‬אלא מלאכת קודש גמורה‪,‬‬ ‫שרבינו יעקב‪ ,‬שהיה אחד מרבותיו של רש"י‪ ,‬היה‬ ‫שבזה מראים את חביבות התורה‪ ,‬ודואגים לכך‬ ‫מכבד [מטאטא] את הרצפה עם הזקן שלו לפני‬ ‫שמקום הלימוד יהיה מסודר ומכובד‪.‬‬ ‫הארון הקודש! איר הערט? [אתם שומעים?] פלאי‬ ‫פלאים! והמגן אברהם מביאו כדי להראות כמה‬ ‫הברכה הגדולה שמגיעה בזכות כבוד הארון‬ ‫בספר שמואל (ב ו‪ ,‬ו‪-‬יא) מובא המעשה על עוזה‬ ‫היה המקום חביב וקדוש בעיניו‪.‬‬ ‫שמת לאחר שאחז בארון הקודש ללא רשות‪ .‬וכך‬ ‫והנה חז"ל החמירו מאוד לגבי לכלוך על בגדי‬ ‫נאמר שם‪" :‬ויבואו עד גורן נכון וישלח עוזה אל‬ ‫תלמיד חכם‪ ,‬כמו שמובא בגמרא (שבת קיד‪,‬‬ ‫ארון האלקים ויאחז בו כי שמטו הבקר‪ ,‬ויחר אף‬ ‫א)‪" :‬ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן‪ ,‬כל‬ ‫ה' בעוזה ויכהו שם האלהים על השל וימת שם‬ ‫תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה‪,‬‬ ‫עם ארון האלהים‪ ,‬ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ‬ ‫שנאמר (משלי ח‪ ,‬לו) 'כל משנאי אהבו מות'‪,‬‬ ‫בעוזה‪ ,‬ויקרא למקום ההוא פרץ עוזה עד היום‬ ‫אל תקרי 'משנאי'‪ ,‬אלא 'משניאי'"‪ .‬ופירש רש"י‬ ‫הזה וירא דוד את ה' ביום ההוא ויאמר איך יבוא‬ ‫שם‪" :‬משניאי ‪ -‬שממאסין עצמן בעיני הבריות‪,‬‬ ‫אלי ארון ה'‪ ,‬ולא אבה דוד להסיר אליו את ארון ה'‬ ‫ד־ֱאֹ֖ד�֖ם הגתי וישב‬ ‫על עיר דוד‪ ,‬ויטהו דוד בית ֹעֵֹֽב�ֽ ֱ‬ ‫והבריות אומרים אוי להם ללומדי התורה שהם‬ ‫ארון ה' בית עבד אדם הגתי שלשה חדשים ויברך‬ ‫מאוסים ומגונים‪ ,‬נמצא זה משניא את התורה"‪.‬‬ ‫ה' את עבד אדם ואת כל ביתו"‪ .‬ופירש רש"י שם‪:‬‬ ‫ומכאן נלמד בקל וחומר לגבי מקום הלימוד שבו‬ ‫"ויברך ה' וגו' – אשתו ושמונה כלותיה ילדו ששה‬ ‫שורה השכינה‪ .‬לזרוק ניירות על הרצפה‪ ,‬על‬ ‫בנים בכרס אחד‪ ,‬שנאמר (דברי הימים א כו‪ ,‬ה‪-‬ח)‬ ‫הכיסאות ובחלונות‪ ,‬זהו בכלל עוון "משניאי" ח"ו‪,‬‬ ‫ְ'ְּפ ֻֻעְלְ ַּּתי השמיני וגו' ששים ושנים לעבד אדום'"‪.‬‬ ‫שזהו בזיון גדול וחילול השם למקום הקדוש‪.‬‬ ‫‪ | 8‬משנת אברהם‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬מטעם המצוה של "ומקדשי תיראו"‪,‬‬ ‫ובסוף מסכת ברכות (סג‪ ,‬ב) מובא‪" :‬פתח רבי‬ ‫ולדעת שאר הפוסקים איסורו מדרבנן‪ .‬ואף שיש‬ ‫אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בכבוד אכסניא‪,‬‬ ‫היתרים מיוחדים לאכול ולישון בבית המדרש למי‬ ‫ודרש‪' :‬ויברך ה' את עבד אדם הגתי בעבור ארון‬ ‫שתורתו אומנותו‪ ,‬אין להיתרים אלו כל שייכות‬ ‫האלקים'‪ ,‬והלא דברים קל וחומר‪ ,‬ומה ארון שלא‬ ‫לאיסור שחוק וקלות ראש‪ .‬יתר על כן‪ ,‬המשנה‬ ‫אכל ושתה‪ ,‬אלא כבד ורבץ לפניו כך‪ ,‬המארח‬ ‫ברורה (שם) מוסיף ומזהיר‪" :‬עוד יגדל העון יותר‬ ‫תלמיד חכם בתוך ביתו‪ ,‬ומאכילו ומשקהו ומהנהו‬ ‫במקום קדוש‪ ,‬כי הוא מזלזל בכבוד השכינה"‪.‬‬ ‫מנכסיו על אחת כמה וכמה"‪.‬‬ ‫ואין זו מליצה‪ .‬שוכחים שבית המדרש הוא מקום‬ ‫שכינה‪ ,‬וכל מה שעושים שם הוא לפני השכינה‪,‬‬ ‫היחס הנכון למקדש מעט ולספרי הקודש‬ ‫ומה נורא המקום הזה!‬ ‫והנה באמת כבוד התורה כולל גם את היחס‬ ‫לספרי הלימוד‪ ,‬ולכן חובה גמורה היא להחזיר‬ ‫ובהקדמת ספר חפץ חיים הוסיף עוד‪ ,‬שהמדבר‬ ‫כל הספרים למקומם כאשר מסיימים ללמוד‬ ‫בגנותו של כהן עובר על מצות "וקדשתו" (ויקרא‬ ‫בהם‪ .‬מלבד שהדבר חוסך ביטול תורה מאחרים‬ ‫כא‪ ,‬ח) שהוא חיוב לכבדו‪ ,‬וכשמדבר בגנותו זהו‬ ‫שצריכים לחפש את הספרים‪ ,‬יש בזה חובה של‬ ‫היפך "וקדשתו"‪ .‬ומכאן‪ ,‬שאדם המדבר בגנות בית‬ ‫הכרת הטוב‪ .‬ישנם בחורים שנותנים מזמנם לסדר‬ ‫המדרש וכו'‪ ,‬עובר על מצות "ומקדשי תיראו"‪,‬‬ ‫הספרים בארונות בשעות המאוחרות‪ ,‬ואני מכיר‬ ‫שמחויב לכבד מקום השכינה‪.‬‬ ‫להם טובה על כך‪.‬‬ ‫חילוק בין כבוד ספר תורה לכבוד השכינה‬ ‫כמו כן‪ ,‬צריך להיזהר שלא להרוס או ללכלך את‬ ‫אגב שעסקנו בענין כבוד השכינה‪ ,‬יש להביא‬ ‫הספסלים ואת הספרים בזמן הלימוד‪ ,‬וכל שכן‬ ‫קושיית התורה תמימה (פרשת נשא אות קלט) על‬ ‫שלא להזיק בכוונה רכוש של הישיבה‪ ,‬שזהו גזל‬ ‫תשובת הרמב"ם (סימן פה) לשואל אחד שהתרעם‬ ‫הרבים‪ .‬ועוד יש בזה חומרה יתרה כי הנזק נעשה‬ ‫על המנהג שהכהנים עומדים פניהם כלפי הקהל‬ ‫בתוך מקום קדוש‪.‬‬ ‫ואחוריהם כלפי ההיכל‪ ,‬והשיב הרמב"ם שאם‬ ‫הספרים שבהיכל גבוהים מן הארץ עשרה טפחים‪,‬‬ ‫ובאמת צריך להבין‪ ,‬שאף שברוך השם אנו נמצאים‬ ‫חולקים רשות לעצמן ואין שום איסור לכהנים בזה‬ ‫כל היום בישיבה‪ ,‬והוא כמו הבית האמיתי שלנו‪,‬‬ ‫שאחוריהם כלפי ההיכל‪ .‬ותמה התורה תמימה‪,‬‬ ‫מכל מקום אסור לשכוח לרגע שזהו מקום‬ ‫שהרי בגמרא (סוטה מ‪ ,‬א) כתוב בפירוש טעם‬ ‫השכינה ובית מקדש מעט‪ ,‬ומה נורא המקום‬ ‫אחר מדוע הכהנים עומדים כך‪" :‬לעולם תהא‬ ‫הזה‪ .‬ואין זו מליצה כלל‪ ,‬אלא בגלות זהו בית‬ ‫אימת ציבור עליך‪ ,‬שהרי כהנים פניהם כלפי העם‬ ‫המקדש שלנו‪ ,‬וכמו שכתב המשנה ברורה (סימן‬ ‫ואחוריהם כלפי שכינה"‪ .‬הרי שכבוד הציבור דוחה‬ ‫קנא סק"ב)‪" :‬ואינו דומה החוטא בינו לבין עצמו‬ ‫את כבוד השכינה‪ ,‬ואם כן למה הוצרך הרמב"ם‬ ‫לחוטא בפלטין של מלך"‪ .‬זה שאנו נמצאים רוב‬ ‫לחדש סברא שהארון הוא רשות נפרדת‪ .‬עוד כתב‬ ‫היום בישיבה בפלטין של מלך זו זכות עצומה‪ ,‬אך‬ ‫התורה תמימה שם שראה לאחד מגדולי האחרונים‬ ‫בזה מוטלת עלינו אחריות גדולה לזכור תמיד "מה‬ ‫שכתב‪" :‬כשאני דורש בפתיחת ההיכל‪ ,‬אני מצדד‬ ‫נורא המקום הזה"!‬ ‫עצמי שלא להיות אחורי אל ההיכל"‪ .‬והקשה‬ ‫החפץ חיים (פתיחה‪ ,‬עשין ח) מונה כמה איסורים‬ ‫התורה תמימה‪ ,‬שלפי המבואר בדרשת הגמרא‬ ‫שעובר האדם בעת שמדבר לשון הרע‪ ,‬וביניהם‬ ‫בסוטה‪ ,‬י"ל שגם בדרשת החכם מותר לעמוד כלפי‬ ‫הוא מונה איסור עשה מיוחד למי שמדבר לשון‬ ‫העם משום אימת וכבוד צבור‪ ,‬שהקב"ה מחל על‬ ‫הרע בתוך בית המדרש של "ומקדשי תיראו"‬ ‫כבודו עבורם‪.‬‬ ‫(ויקרא יט‪ ,‬ל)‪ ,‬והביא מכמה ראשונים שפסוק‬ ‫וביישוב קושיית התורה תמימה נראה שיש לחלק‬ ‫זה מוסב על בתי מדרשות שלנו הנחשבים כמו‬ ‫בין דין 'כבוד ספר תורה' לבין דין 'כבוד השכינה'‪.‬‬ ‫מקדש מעט‪ ,‬והוא איסור דאורייתא‪ .‬ומזה שהוא‬ ‫בגמרא לא מדובר שכבוד הציבור דוחה את כבוד‬ ‫מונה איסור זה בפתיחה משמע שכן הוא להלכה‪.‬‬ ‫ספר תורה כשאחוריו כלפי הארון‪ .‬אלא‪ ,‬הרמב"ם‬ ‫ובשולחן ערוך (או"ח סימן קנא סעיף א) פסק‬ ‫עוסק הן כשהארון סגור והן כשהוא פתוח‪ ,‬ואם‬ ‫שדברים בטלים‪ ,‬שחוק וקלות ראש אסורים‬ ‫הוא פתוח יש שאלה משום כבוד ספר תורה‪ ,‬ועל‬ ‫בבית המדרש‪ .‬לדעת כמה פוסקים איסור זה הוא‬ ‫משנת אברהם | ‪9‬‬ ‫מועיל הטעם שכבוד הציבור עדיף‪ ,‬שהרי טעם זה‬ ‫זה השיב הרמב"ם שכיון שהוא למעלה מעשרה‬ ‫נכון רק לגבי כבוד השכינה ולא לגבי כבוד ספר‬ ‫טפחים הוא חולק רשות בפני עצמו‪ .‬מה שאין כן‬ ‫תורה‪ .‬כן נראה לי ליישב‪ ,‬ולא באתי אלא לעורר‪.‬‬ ‫הגמרא עוסקת משום כבוד השכינה‪ ,‬כמו שאמרו‬ ‫שם‪" :‬לעולם תהא אימת ציבור עליך‪ ,‬שהרי כהנים‬ ‫נמצא על כל פנים‪ ,‬שבבית המדרש יש שני חיובים‬ ‫פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה"‪ ,‬וזהו‬ ‫נפרדים‪ :‬כבוד השכינה וכבוד ספר תורה‪ .‬המקום‬ ‫כשהארון סגור והשכינה חופפת מסביב להיכל‪ ,‬ויש‬ ‫צריך להיות מכובד ביותר‪ ,‬ומי שנזהר בזה מביא‬ ‫בזה משום כבוד השכינה‪ ,‬ועל זה מסיקה הגמרא‬ ‫ברכה עצומה לביתו‪ ,‬כמו שראינו אצל עובד אדום‬ ‫שכבוד הציבור עדיף‪ .‬וכן אותו גדול שהביא התורה‬ ‫הגיתי שביתו נתברך בגלל שהיה מכבד המקום‬ ‫תמימה‪ ,‬עוסק בפירוש במי שדורש בזמן פתיחת‬ ‫שבו היה הארון‪.‬‬ ‫ההיכל‪ ,‬ועל זה יש שאלה של כבוד ספר תורה‪ ,‬ולא‬ ‫התורה שבעל פה ונועם המידות‬ ‫אש התורה ושריפת המידות הרעות‬ ‫עד עתה עסקנו באופן שבו יש לכבד את התורה‬ ‫בספר מעלות התורה [שחיבר רבי אברהם מווילנה‪,‬‬ ‫בעצמה‪ ,‬שהיא תורה שבכתב‪ ,‬ועתה נעבור לדבר‬ ‫אחיו של הגר"א‪( ,‬עמ' מח)] מביא הפסוק (ירמיהו‬ ‫על הכבוד של התורה שבעל פה‪ ,‬ועל הדרך שבה‬ ‫כג‪ ,‬כט)‪" :‬הלא כה דברי כאש נאום ה'"‪ ,‬והוא‬ ‫בן תורה צריך להתנהג כדי להראות את הכבוד‬ ‫מבאר‪ ,‬שכמו שהאש שורפת את הקוצים‪ ,‬כך‬ ‫הזה‪.‬‬ ‫דברי התורה צריכים לשרוף את המידות הרעות‬ ‫האדם כמשכן לתורה שבעל פה‬ ‫שבאדם שנמשלו לקוצים‪ ,‬כמו שנאמר (שמואל ב‬ ‫כדי שהתורה שבעל פה תיבלע בדמו של האדם‬ ‫כג‪ ,‬ו) "ובליעל כקוץ ֻֻמָנָ ד"‪ .‬ואם אדם לומד תורה‬ ‫ותתקיים בנפשו‪ ,‬הוא צריך להפוך את עצמו‬ ‫והמידות הרעות שלו נשארו כפי שהיו‪ ,‬זהו סימן‬ ‫מובהק שאש התורה אינה שולטת בו‪ ,‬שהרי דברי‬ ‫ל'קלף' שעליו נכתבת התורה‪ .‬ולזה לא די רק‬ ‫ה' הם אש‪ ,‬והמידות הרעות הן הקוצים‪.‬‬ ‫לנקות ולסדר את בית המדרש‪ ,‬אלא האדם עצמו‬ ‫צריך להדר את מידותיו ולהיות נקי מכל רבב של‬ ‫פעם סיפר לי אב אחד‪ ,‬שהציעו שידוך לבתו‬ ‫מידה רעה‪ .‬זהו התנאי היסודי כדי להיות משכן‬ ‫– בחור בן ישיבה שהיה למדן גדול‪ .‬האב שמח‬ ‫ראוי לתורה שבעל פה‪.‬‬ ‫מאוד‪ ,‬והבת יצאה להיפגש עם הבחור‪ .‬כשחזרה‪,‬‬ ‫שאל אותה אביה איך היתה הפגישה‪ ,‬והיא ענתה‬ ‫חז"ל אומרים (אבות פרק ד משנה ו)‪" :‬כל המכבד‬ ‫בתבונה‪" :‬אולי הוא למדן גדול‪ ,‬אבל הוא לא 'בן‬ ‫את התורה גופו מכובד על הבריות"‪ .‬ומפרש‬ ‫תורה'!"‪ .‬כך הגדירה הבת הזו במילים פשוטות‬ ‫המאירי‪" :‬שמעטר אותה בנועם המידות‪ ,‬וזה ודאי‬ ‫את ההבדל בין מי שיודע ללמוד לבין מי שהתורה‬ ‫כבוד התורה‪ ,‬בהיות לומדיה מסולסל ונקי ובעל‬ ‫עידנה את מידותיו‪.‬‬ ‫מידות נכבדות"‪ .‬ופירוש המילה "מסולסל" הוא‬ ‫"אויסגעפוצט און ריין" [מצוחצח ונקי] במידות‬ ‫האצילות של רבי דוד לוריא (הרד"ל)‬ ‫נכבדות‪ .‬כשאנשים רואים אדם כזה‪ ,‬הם מבחינים‬ ‫סיפור מופלא מובא בספר מקור ברוך [מבעל‬ ‫מיד שהתורה נספגה בתוכו‪ ,‬ושהוא "א ריינער‪,‬‬ ‫התורה תמימה] על הגאון רבי דוד לוריא [הרד"ל‪,‬‬ ‫העכערער און שענערער מענטש" [אדם נקי יותר‪,‬‬ ‫שכתב הגהות על הש"ס‪ .‬חי בתקופת הנצי"ב‪ ,‬ונתן‬ ‫נעלה יותר ויפה יותר]‪.‬‬ ‫הסכמה לספרו העמק שאלה]‪ .‬פעם אחת העלילו‬ ‫עליו עלילת שקר שפעל נגד השר‪ ,‬והביאו אותו‬ ‫הפסוק אומר (קהלת ט‪ ,‬ח)‪" :‬בכל עת יהיו בגדיך‬ ‫למשפט חמור נגדו בפני שלשה שופטים‪ ,‬כאשר‬ ‫לבנים"‪ .‬ומפרש הגר"א שה"בגדים" הללו הם בגדי‬ ‫העונש על אשמה זו היה מוות‪ .‬באמצע הדיון‬ ‫הנפש – המידות של האדם‪ .‬וזהו ביאור דברי חז"ל‬ ‫התחילו השופטים לדבר ביניהם בשפה הצרפתית‪,‬‬ ‫(שבת קיד‪ ,‬א) "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על‬ ‫כדי שהרד"ל לא יבין את דבריהם‪ .‬כשראה זאת‬ ‫בגדו חייב מיתה"‪ ,‬שמלבד לפירוש הפשוט‪" ,‬רבב‬ ‫הרד"ל‪ ,‬קם מיד ויצא אל מחוץ לאולם המשפט‪.‬‬ ‫על הבגד" פירושו פגם במידות ובהתנהגות‪ ,‬והוא‬ ‫כאשר ראו זאת השופטים כעסו מאוד על כך שיצא‬ ‫בגדר "משניאי" ח"ו‪.‬‬ ‫‪ | 10‬משנת אברהם‬ ‫התורה‪ .‬היא גורמת לספרים להישאר מונחים‬ ‫ללא רשות‪ ,‬קראו לו לחזור ושאלו אותו לפשר‬ ‫בארון מבלי שאף אחד יפתח אותם‪ .‬אנו צריכים‬ ‫מעשהו‪ .‬השיב להם הרד"ל‪ :‬כשראיתי שהתחלתם‬ ‫חביבות התורה‪ ,‬ותשוקה גדולה ללמוד כמה‬ ‫לדבר בשפה אחרת‪ ,‬הבנתי שאינכם רוצים שאבין‬ ‫שיותר‪ ,‬מתוך הבנה שאין בתורה שום דבר לבטלה‪.‬‬ ‫את דבריכם‪ ,‬וכיון שאני מכיר היטב את השפה‬ ‫הצרפתית‪ ,‬לכן יצאתי החוצה כדי לא להפריע לכם‬ ‫שמחת התורה של גדולי ישראל‬ ‫בסודכם! השופטים התמלאו התפעלות עצומה‬ ‫בשמחת תורה אנו רוקדים בשמחה עצומה על‬ ‫מהרד"ל‪ .‬הם הבינו שכל אדם אחר היה משתוקק‬ ‫זכות זו‪ ,‬ומצינו אצל גדולי הדורות שמחה מופלאה‬ ‫לשמוע מה השופטים אומרים עליו‪ ,‬בייחוד כאשר‬ ‫כזו בכל השנה בכל פעם שזכו להבין דבר בתורה‬ ‫חייו תלויים מנגד‪ .‬האצילות והעדינות של הרד"ל‬ ‫לאמיתו‪.‬‬ ‫היו להם למופת‪ ,‬ובעקבות כך הם זיכו אותו לגמרי‬ ‫כדאי להזכיר מדוע הספר אור זרוע נקרא בשם‬ ‫וביטלו את העלילה‪.‬‬ ‫זה‪ .‬המחבר‪ ,‬רבינו יצחק מווינה‪ ,‬היה מסופק זמן‬ ‫רב כיצד כותבים את השם "עקיבא" – האם באות‬ ‫להיות שקוע בתורה ובשמחתה‬ ‫תיקון המידות אינו דבר קל‪ .‬רבי ישראל סלנטר‬ ‫אל"ף או באות ה"א בסוף‪ .‬לאחר זמן מצא מדרש‬ ‫אמר שיותר קל לו לדעת את כל הש"ס כולו‬ ‫שמגלה כי סופי התיבות בפסוק (תהלים צז‪ ,‬יא)‬ ‫מלתקן מידה אחת בשלמות‪ .‬נו‪ ,‬עבור רבי ישראל‬ ‫"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" הם השם "ר'‬ ‫כנראה היה קל לדעת את הש"ס‪ ,‬אך עבורנו אפילו‬ ‫עקיבה"‪ ,‬ומכאן שכותבים אותו באות ה"א‪ .‬ומרוב‬ ‫מסכת אחת! היא עמל גדול‪.‬‬ ‫שמחה על מציאתו קרא לספרו "אור זרוע"!‬ ‫על כל פנים יש ענין נוסף‪ .‬הגמרא (סוטה מט‪ ,‬א)‬ ‫הגאון רבי שלמה היימן זצ"ל תלמידו המובהק של‬ ‫אומרת‪" :‬משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה"‪.‬‬ ‫הגאון רבי ברוך בער זצ"ל‪ ,‬בעל הברכת שמואל‪,‬‬ ‫ולכאורה‪ ,‬הלא רבינו הקדוש חי כמה דורות אחרי‬ ‫נכנס פעם לבית רבו ומצא אותו רוקד בהתלהבות‬ ‫רבי עקיבא‪ ,‬ובימיו היה כבוד התורה עצום‪ ,‬עד‬ ‫ובשמחה עצומה עם קבוצת תלמידים מסביב‬ ‫כדי כך שאנטונינוס המלך היה יושב אצלו ללמוד‬ ‫לשולחן‪ .‬כששאל מה טיבה של שמחה זו‪ ,‬סיפרו‬ ‫מחכמתו (עבודה זרה י‪ ,‬א)‪ ,‬ואמרו בגמרא (גיטין‬ ‫לו שהוא נתקשה מאוד בדברי הרשב"א‪ ,‬ומתוך‬ ‫נט‪ ,‬א; סנהדרין לו‪ ,‬א) "מימות משה ועד רבי לא‬ ‫הפלפול והשקליא וטריא עם התלמידים אורו‬ ‫מצינו תורה וגדולה במקום אחד"‪ .‬ורש"י (סוטה‬ ‫עיניו והוא הבין את עומק כוונתו‪ ,‬ועל כך רקד‬ ‫שם) מפרש‪" :‬בטל כבוד תורה – שהיה נותן לבו‬ ‫ושמח עד מאוד‪.‬‬ ‫לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות‪ ,‬וכל שכן תיבות‬ ‫הגאון רבי ברוך בער זצ"ל אמר פעם קושיא חזקה‬ ‫יתירות ואותיות יתירות‪ ,‬כגון "בת ובת אני דורש"‬ ‫של הגאון רבי עקיבא איגר באיזה ענין‪ ,‬ובנו שהיה‬ ‫(סנהדרין נא‪ ,‬ב)‪ ,‬וזהו כבוד תורה גדול‪ ,‬שאין בה‬ ‫לידו מיהר להציע מיד יישוב לקושיא‪ .‬וגער בו אביו‬ ‫דבר לבטלה"‪.‬‬ ‫ואמר לו‪" :‬דו האסט זיך נאך נישט אנגעפרייט מיט‬ ‫עמל התורה הוא עד קוצי האותיות‪ ,‬ואם אדם‬ ‫די קשיא‪ ,‬און דו כאפסט זיך שוין זאגן א תירוץ?!"‬ ‫חושב שיש גבול כמה המוח שלו יכול להכיל‪ ,‬הוא‬ ‫[עוד לא הספקת לשמוח וליהנות מהקושיא‪ ,‬וכבר‬ ‫טועה טעות גדולה‪ .‬הרי אף אדם אינו משתמש בכל‬ ‫אתה קופץ להגיד תירוץ?!]‪.‬‬ ‫המוח שלו‪ ,‬אלא אולי בחצי‪ ,‬ברבע או בפחות מכך‪.‬‬ ‫הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל בירך פעם ברכת‬ ‫לכן‪ ,‬על אחת כמה וכמה‪ ,‬כשיש לאדם תשוקה‬ ‫שהחיינו ברבים‪ ,‬כאשר התיישבה לו קושיא בדברי‬ ‫ללמוד ולדעת‪ ,‬התשוקה הזו מרוממת אותו מעל‬ ‫החתם סופר‪ ,‬קושיא שהיה מצטער בה במשך‬ ‫הכישרונות הטבעיים שלו‪ ,‬והוא זוכה לסייעתא‬ ‫עשרים ושלש שנים [כן שמעתי מתלמידו הרה"ג‬ ‫דשמיא‪ ,‬והקב"ה נותן לו את התורה במתנה‪ ,‬ואז‬ ‫ר' מרדכי שפירא‪ ,‬רב במיאמי]‪.‬‬ ‫אין גבול ליכולת שלו‪ .‬ואנו לא מדברים רק על‬ ‫כשיש לאדם ידיעות נשגבות בתורה‪ ,‬הוא זוכה‬ ‫קוצי אותיות‪ ,‬אלא על ידיעת מסכתות‪ ,‬שולחן‬ ‫למדרגה אחרת‪ ,‬לבחינה אחרת ולמציאות אחרת‬ ‫ערוך וגופי תורה שלמים‪.‬‬ ‫לגמרי‪ ,‬ועל ידי זה הוא נקשר לגדולי ישראל‬ ‫אם אדם חושב‪" :‬הדבר הזה אינו שייך אלי"‪,‬‬ ‫בדורות הקודמים‪ .‬זהו עיקרו של כבוד התורה‪.‬‬ ‫המחשבה הזו כשלעצמה היא חסרון בכבוד‬ ‫משנת אברהם | ‪11‬‬ ‫מוכן וראוי לקבל תורה שבעל פה‪ ,‬וח"ו שלא תהיה‬ ‫שלושה אופנים שבהם עלינו להיזהר בכבוד‬ ‫התורה לבושה במלבוש של מידות רעות‪ .‬ג‪ .‬על‬ ‫התורה‬ ‫כולם‪ ,‬צריך לשאוף ללמוד ולדעת כמה שיותר‬ ‫כפי שראינו‪ ,‬ישנם שלשה אופנים עיקריים שבהם‬ ‫מכל חלקי התורה‪ ,‬ולהרגיש שכל ידיעה וכל הבנה‬ ‫עלינו להיזהר בכבוד התורה‪ .‬א‪ .‬לשמור על בית‬ ‫מביאה שמחה ותענוג לנפש‪" ,‬און דאס איז דאס‬ ‫גליק פון דעם גאנצן לעבן" [והיא האושר וההצלחה‬ ‫המדרש נקי ומסודר ביותר‪ ,‬מתוך הבנה שזהו‬ ‫של כל החיים] בעולם הזה‪ ,‬והלואי שיזכה לעליה‬ ‫מקום השכינה ממש‪ ,‬לפני ה' ללא מליצה‪ ,‬ושאנו‬ ‫בתורה ולהצלחה בתורה‪ ,‬ולהיות ממאהבי ה' ולא‬ ‫זכינו לישב רוב היום לפני השכינה‪ .‬ב‪ .‬לזכור‬ ‫ח"ו להיפך‪ ,‬ובזה יזכה לחיים ארוכים בעולם הזה‬ ‫דברי המאירי שהלומד צריך להיות מעוטר בנועם‬ ‫ובעולם הבא‪.‬‬ ‫המידות‪ ,‬מסולסל ונקי‪ ,‬ובכל מידות נכבדות‪ ,‬להיות‬ ‫‪ | 12‬משנת אברהם‬