משנת אברהם · Mishnas Avraham — סוכות (2026-09-21)

תוכן ענינים
חג הסוכות
הקשר בין חג הסוכות לימי הרחמים והסליחות2.........................................
מהותה של שמחת החג לאחר מחילת העוונות
השמחה במצוות היא חלק מעבודת ה'
גילוי השמחה לפני מלך מלכי המלכים
השקפת התורה על זיכרון הטובה מול שכחת העוולה 2..............................
מיעוט טובה אינו בטל ברוב רע
זכירת מעמד הר סיני מול השכחה של חטא העגל
משקל החסידות בהלכות חג הסוכות והמועדים מתוך הנהגות רבותינו3........
זהירותו של החפץ חיים מגרימת חלישות הדעת בחג הסוכות
מניעת מחלוקת בעיצומם של ימי הרחמים והרצון
השוחט – חומרות דרבנן מול איסורים דאורייתא
החפץ חיים וקבורת חסיד ראדזין – בזיון החיים בשם כבוד המתים
חסידותו של רבי ישראל סלנטר
כוונת ירבעם בן נבט בעיכוב העם מלעלות לירושלים בחג הסוכות
מצוות החג והעלייה לרגל5...........................................................................
קריאת המלך במצות הקהל
חובת הטהרה ברגל – דאורייתא או דרבנן
שני טעמים מדוע אין חיוב טהרה בזמן הזה
עיונים ובירורים בהלכות דפנות וסכך 6........................................................
כשרות סוכה שהדופן השלישית שלה היא דלת ללא צורת הפתח
דין 'תעשה ולא מן העשוי' כאשר הסכך קדם לדפנות
העמדת הסכך בדבר המקבל טומאה על ידי תוספת מעמיד כשר
שמחת תורה
חביבות התורה והשמחה הגדולה בשמחת תורה8.......................................
ימי תשרי וההכנה לשמחת תורה
חובת הנקיון והסדר בבית המדרש
מסירותו של יהושע בן נון לסידור בית המדרש
הברכה הגדולה שמגיעה בזכות כבוד הארון
היחס הנכון למקדש מעט ולספרי הקודש
חילוק בין כבוד ספר תורה לכבוד השכינה
התורה שבעל פה ונועם המידות10...............................................................
האדם כמשכן לתורה שבעל פה
אש התורה ושריפת המידות הרעות
האצילות של רבי דוד לוריא (הרד"ל)
להיות שקוע בתורה ובשמחתה
שמחת התורה של גדולי ישראל
שלושה אופנים שבהם עלינו להיזהר בכבוד התורה
נא לא לקרוא בשעת חזרת הש"ץ וקריאת התורה
חג הסוכות
הקשר בין חג הסוכות לימי הרחמים והסליחות
האל שצוה בהן עבודה גדולה היא ,וכל המונע עצמו מהותה של שמחת החג לאחר מחילת
משמחה זו ראוי להפרע ממנו ,שנאמר (דברים כח, העוונות
מז) 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה בתורה נכתב בפרשת אמור (כג ,לד)" :דבר אל בני
ובטוב לבב'" .הרי מבואר שהשמחה עצמה נחשבת ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחודש השביעי
עבודת ה' ,והיא מצוה גדולה בפני עצמה. הזה חג הסוכות שבעת ימים לה'" .ולכאורה המילה
ומה טיבה של עבודה זו ,יש לומר שהיא נוגעת "הזה" נראית מיותרת .ומפרש החתם סופר על
לכבודו של המלך .שכאשר עבדי המלך מראים התורה ,שתיבה זו באה ללמדנו שחג הסוכות,
צהלת פנים ,הדבר מעיד על שביעות רצונם שהוא גם חג האסיף ,נקבע בחודש השביעי לא
ממלכותו .וראיה ברורה לכך אנו מוצאים בספר רק מפני שזו התקופה שבה אוספים את התבואה
נחמיה (ב ,ב) .נחמיה היה עצוב מאוד על חורבן מהשדה ,אלא מפני שזהו החודש שבו חלים
ירושלים ,וישב בבכי ובמספד לפני ה' על מצבם ראש השנה ויום הכיפורים ,ועל כן ראוי לשמוח
הקשה של כלל ישראל .כשהגיע נחמיה לעמוד אחריהם.
לפני המלך דריוש ,הבחין המלך בעצבונו ואמר כדי להבין את הקשר בין סוכות לראש השנה ויום
לו" :מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה ,אין זה כי הכיפורים ,אפשר לבאר בפשטות שאין שמחה
אם רוע לב" ,ומסיים נחמיה" :ואירא הרבה מאד". אמיתית אלא לאחר שנמחלו העוונות ,כמו שכתוב
הרי שהמלך פירש את פניו העצובות כסימן לכך (שיר השירים א ,ד) "משכני אחריך נרוצה הביאני
שנחמיה אינו שבע רצון מהמלכות ,ואולי אף חורש המלך חדריו נגילה ונשמחה בך" .המילה "חדריו"
רעה נגדו ,ומכאן רואים שפנים עצובות בפני המלך מכוונת למצות הסוכה ,כמו שנלמד מהפסוק (שם
הן בגדר בזיון ופגיעה בכבודו. ב ,ג) "בצלו חמדתי וישבתי" ,ופירשו אותו חז"ל על
גילוי השמחה לפני מלך מלכי המלכים מצות סוכה.
לעומת הבזיון שבפנים עצובות ,כאשר עבדי המלך וז"ל הערוך השולחן (או"ח סימן תרכה)" :כמו כן,
שמחים ,הדבר מעיד על שבחה של המלכות. כדכתיב 'בצלו חמדתי וישבתי' – זו מצות סוכה,
דוגמה לכך מצינו אצל שלמה המלך (מלכים א 'ופריו מתוק לחכי' – זו מצות אתרוג ,כמו שאמרו
י ,ח) ,בעת שבאה מלכת שבא לבקרו וראתה את חז"ל במדרש חזית .ולהורות שאחר כל החטאים,
חכמתו ,אמרה" :אשרי אנשיך אשרי עבדיך אלה הוא יתברך באהבה עמנו ,ומשגיח עלינו להצילנו
העומדים לפניך תמיד השומעים את חכמתך". מכל צרה ופגע ,והושיב אותנו בצלו הקדוש
והטהור ,והוא יתברך סוכך עלינו" .הרי שאנו
מכן נבין את הקשר והשייכות שבין הימים אלו.
יכולים להיכנס בצלו של הקב"ה מתוך שמחה רק
בעשרת ימי תשובה קיבלנו על עצמנו את מלכותו
לאחר יום הכיפורים ,שבו זכינו למחילת עוונות.
של מלך מלכי המלכים בקולות ובתרועת שופר,
ומתוך כך אנו מחויבים לכבדו בשמחה ובצהלת השמחה במצוות היא חלק מעבודת ה'
פנים .וזוהי העבודה שעליה כתב הרמב"ם שהאדם מלבד זאת ,יש עוד קשר בין המועדים הללו.
מחויב לשמוח בעשיית המצוה ,וחובה זו שייכת הרמב"ם (פרק ח מהלכות לולב הלכה טו) כותב:
בחג הסוכות שהוא זמן שמחתנו. "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת
השקפת התורה על זיכרון הטובה מול שכחת העוולה
ביסוד השקפת התורה על מידת הכרת הטוב, בחג הסוכות ,שהוא "זמן שמחתנו" ובו אנו מודים
שהוא תנאי מוכרח לשמחה אמיתית בחיים. על האסיף ועל כל הטוב שחננו ה' ,ראוי להתבונן
| 2משנת אברהם
את מה שיש לשני .אדם חושב שלחבירו יש שלום מיעוט טובה אינו בטל ברוב רע
בית טוב יותר או חיים קלים יותר ,ומתוך כך הוא
כתוב בתורה (דברים כג ,ח)" :לא תתעב מצרי כי
חי בטרוניות על הסבל והקשיים שלו .אולם,
גר היית בארצו" .והיינו ,שאף על פי שהמצרים
הלימוד מהפרשה הוא ,שהטוב אינו בטל ,ואפילו התאכזרו לעם ישראל עד מאוד וזרקו את הבנים
אם סובלים קצת צרות ,יש מספיק נקודות טובות הזכרים אל היאור ,מכל מקום התורה מצווה,
שאנו מחויבים להכיר בהן ולהודות עליהן. שבעוד שעמוני ומואבי לא יבואו בקהל ה' לעולם
זכירת מעמד הר סיני מול השכחה של חטא על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים,
העגל המצרי מותר לבוא בקהל לאחר שלשה דורות,
ובהפטרה של פרשת עקב כתוב (ישעיהו מט ,יד- משום שבזמנו של יעקב אבינו ,כאשר היה רעב
טו)" :ותאמר ציון עזבני ה' ,וה' שכחני .התשכח כבד בארץ כנען ,מצרים שימשה מקום אירוח
אשה עולה מרחם בן בטנה ,גם אלה תשכחנה ואכסניה לעם ישראל בשעת הדחק .את מעט
הטוב שהיה בהתחלה – אסור לשכוח! ומכאן אנו
ואנכי לא אשכחך" .הביאור הפשוט הוא ,שאפילו
לומדים מוסר השכל עצום ,שמיעוט של טובה
אם האשה שוכחת את בן בטנה ,מכל מקום אני
שנעשתה בעבר ,אינו מתבטל לעולם אפילו ברוב
ה' לא אשכחך .אולם חז"ל מפרשים שהמילה
רע שהגיע לאחר מכן.
"אלה" עולה על חטא העגל ,ששם כלל ישראל
אמרו (שמות לב ,ד) "אלה אלהיך ישראל" – את בגמרא (יבמות סג ,א) מובא" :רבי חייא הוה קא
מעשה העגל הזה הקב"ה מוכן לשכוח ,אבל את מצערא ליה דביתהו ,כי הוה משכח מידי ,צייר
ה"אנכי" (שם כ ,ב) שקיבלו ישראל בהר סיני ,את ליה בסודריה ,ומייתי ניהלה ,אמר ליה רב והא קא
זה "לא אשכחך" .והוא הדבר אשר דיברנו :מעמד מצערא ליה למר ,אמר ליה דיינו שמגדלות בנינו,
הר סיני שהוא טובה ,אינו מתבטל בגלל החטא ומצילות אותנו מן החטא" .דהיינו ,שרבי חייא לא
הגדול ,שאף שעד היום הזה אנו סובלים ממנו בכל הביא את המתנות מתוך מחשבה שהדבר יועיל
דור ודור ,שמעורב קצת מחטא העגל בכל עונש קצת לשלום בית ,אלא מתוך מידת הכרת הטוב.
ועונש ,מכל מקום המעמד אינו בטל ,וה"אנכי והגם שיש צרות ממנה ,הלא על כל פנים מגדלות
לא אשכחך" נשאר ,ורק ה"אלה" ישתכח .אבל בנינו ומצילות אותנו מן החטא ,ולעולם אין הטוב
יש בני אדם שעושים בדיוק להיפך :את העוולות בטל ברע!
והפגיעות שנעשו להם הם אינם שוכחים לעולם, אילו היינו באמת מחדירים בליבנו יסוד זה ,היה
אולם את הטובות ואת החסדים הרבים שעושים הרבה פחות עבודה לפסיכולוגים .חלק גדול
איתם הם ממהרים לשכוח. מהבעיות בשלום בית נובע מכך שרוצים תמיד
משקל החסידות בהלכות חג הסוכות והמועדים מתוך הנהגות רבותינו
הכותב שם ,שאינו יודע אם הח"ח בירך על לולב כיצד מתגלה מידת החסידות האמיתית בימי חג
זה ,שדבר זה תלוי במצב הלולב אם היה יבש או הסוכות והמועדים? גדולי הדורות לימדונו כי
לא] .כשהגיעו להלל ולנענועים ,ביקשו לכבד את ההידור במצוות החג לעולם אינו יכול לבוא על
החפץ חיים שיאחז את הלולב והאתרוג ,אך הוא חשבון פגיעה בזולת או גרימת חלישות דעת.
סירב .לאחר מכן הסביר ,שהיו שם בציבור עוד
תלמידי חכמים ,וחשש שמא יראו אותו מנענע זהירותו של החפץ חיים מגרימת חלישות
והם יעמדו בלא כלום ותבוא להם חלישות הדעת. הדעת בחג הסוכות
ואף שהחפץ חיים היה יודע היטב את גודל הענין מעשה שהיה עם החפץ חיים [הובא במכתבי ח"ח
של הנענועים [וכמו שכתבו התוס' (סוכה לט ,א) (דף פד)] בזמן מלחמת העולם הראשונה ,כשהיה
שאפשר ליטול הלולב קודם הברכה ,ועדיין נחשב בעיר סנאווסק בחג הסוכות .באותה שנה לא היה
הדבר "עובר לעשייתן" ,כיון שאף הנענועים הם לולב בנמצא אלא רק אתרוג אחד ,אך מצאו לולב
חלק מהמצוה] ,מכל מקום חלישות הדעת של אחד ישן משנה שעברה אצל איזה בעל הבית,
הזולת היא חשש איסור דאורייתא ,והחפץ חיים ואותו נטלו כל בני העיר עם החפץ חיים [וציין
משנת אברהם | 3
החפץ חיים וקבורת חסיד ראדזין – בזיון במשקל החסידות שלו העדיף להימנע מהנענועים
החיים בשם כבוד המתים ולא להיכנס לחשש גרימת חלישות הדעת.
בימי החפץ חיים התעוררה מחלוקת בין החברא מניעת מחלוקת בעיצומם של ימי הרחמים
קדישא למשפחתו של אחד מחסידי ראדזין
והרצון
שנפטר .החסיד נהג בחייו ללבוש ציצית עם תכלת,
בהלכות ראש השנה (או"ח סימן תקפא סעיף א)
ומשפחתו רצתה לקבור אותו בטליתו עם התכלת,
פסק הרמ"א" :וידקדקו לחזור אחר ש"ץ היותר
ואולם אנשי החברא קדישא סירבו בתוקף בטענה
שזהו בזיון למתים אחרים שהוא יהיה היחיד הגון והיותר גדול בתורה ובמעשים" .וכתב המשנה
שנקבר עם תכלת ,ומחלוקת זו התפשטה בכל ברורה (ס"ק יא) בשם החיי אדם (כלל קלח סעיף
העיר .כששמע זאת החפץ חיים ,תמה ואמר :איני ד) ,שאם אדם רואה שהוא הגון אך מינויו יגרום
מבין ,וכי משום חשש בזיון למתים הולכים ומבזים למחלוקת ,מוטב שלא יתפלל ,אלא יניח למי
את החיים? הרי שהחברא קדישא חשבו שהם שאינו הגון להתפלל ,ובלבד שתמנע המחלוקת.
מקיימים מצוה גדולה בעמדם על כבוד הנפטרים, וכן מצינו במשנה ברורה בהלכות סוכה (סימן
אך במשקל החסידות נמצא שאדרבא ,הם עוברים תרלט ס"ק לה) בשם החיי אדם ,שאם יורדים
על איסורים חמורים של בזיון המשפחה וגורמים גשמים בלילה הראשון ,ראוי להמתין עד חצות
מחלוקת גדולה! הלילה ,אולי יפסקו הגשמים ויוכל לקדש ולברך
חסידותו של רבי ישראל סלנטר "לישב בסוכה" ,ולקיים מצות הלילה בשלימות.
ידועה מידת חסידותו של רבי ישראל סלנטר, אך כתב השער הציון (אות סז) ,שאם יש לו אורחים
שהיה זהיר מאוד במשקל החסידות על חשבון עניים ,שמסתמא הם רעבים ,לא ימתין עד חצות
הזולת .פעם ראו אותו נוטל ידיו בשיעור מצומצם הלילה ,ואפשר איסורא נמי איכא ,שהעניים אינם
של מים ,ותמהו תלמידיו :הלא אמר רב חסדא מחויבים לצאת כל הדעות בליל ראשון [שהרי הוא
(שבת סב ,ב) "אנא משאי מלא חפני מיא ,ויהבו מחלוקת ראשונים אם מצטער חייב בסוכה בליל
לי מלא חפני טיבותא" .השיב להם רבי ישראל: ראשון] ,ומאידך גיסא יש כאן חשש בל תאחר אם
החסידות ליטול מים בשפע היא טובה כשאתה יאחר להם הסעודה ,רק יעשה קידוש מיד ולא
שואב המים בעצמך ,אך כאן שואב המים צריך ימתין כלל.
להביא המים בכתפיו בקור ובשלג ,ואין זו מידת רואים מזה איך השתמשו גדולי ישראל במשקל
חסידות להדר במצוה על חשבון השואב. החסידות בחייהם כדי להכריע בין הידור במצוה
וכן ידוע המעשה עמו בליל הסדר ,שהיה ממהר לבין חשש פגיעה בזולת או גרימת מחלוקת .וכן
מאוד בעריכת הסדר ,והסביר שאף שיש ענין כתב הנצי"ב (שו"ת משיב דבר חלק א סימן מד),
להאריך בסיפור יציאת מצרים ,מכל מקום השפחה שמי שרוצה לנהוג בחסידות חייב להיות תלמיד
המגישה את האוכל עייפה מאוד ומחכה ללכת חכם עצום ,כדי לדעת להבחין בין חסידות אמיתית
לישון ,ואין להדר ב"כל המרבה לספר" על חשבון לבין מה שהוא היפך התורה.
העייפות של אשה פשוטה.
השוחט – חומרות דרבנן מול איסורים
כוונת ירבעם בן נבט בעיכוב העם מלעלות דאורייתא
לירושלים בחג הסוכות בעיר אחת התעוררה מחלוקת על השוחט ובודק,
לעומת מידת החסידות הדואגת לזולת ,מצינו בטענה שלא בדק הריאה כדת וכדין .המחלוקת
בתנ"ך את החורבן הנורא שמביאה הרדיפה אחר גדלה ועברה לאיסורי לשון הרע ורכילות ,והיו
הכבוד ,אשר העבירה מלכים על דעתם ועל דעת שרצו לגרש את השוחט מהעיר בשם ה'חסידות'
קונם ,דוקא סביב מצות העלייה לרגל בחג הסוכות. וההידור בכשרות .וכשנשאל על כך רבי חיים
כאשר התפלגה הממלכה וירבעם בן נבט נתמנה מוולוז'ין אמר :בדיקת הריאה היא חומרא דרבנן,
למלך על עשרת השבטים ,הוא מיהר להעמיד שני ואילו המחלוקת כרוכה בכמה איסורים דאורייתא
עגלי זהב – אחד בדן ואחד בבית אל – כדי למנוע של עשין ולאוין ,ואין זו חסידות להחמיר בחשש
מעם ישראל לעלות לירושלים .בספר מלכים (א יב, דרבנן על ידי שעוברים על איסורי תורה!
| 4משנת אברהם
לאורך דורות ,עד לימי סוף ממלכת ישראל ,שאז כז) מובא החשש שלו" :אם יעלה העם הזה לעשות
בוטלו המשמרות והותר למי שרוצה לעלות. זבחים בבית ה' בירושלים ,ושב לב העם הזה אל
ובבבלי (סנהדרין קא ,ב) מובא טעם אחר לחששו אדוניהם ,אל רחבעם מלך יהודה וגו' " .ובירושלמי
של ירבעם :הדין הוא ש"אין ישיבה בעזרה אלא (עבודה זרה פרק א הלכה א) מבואר ,שאותו
למלכי בית דוד בלבד" .ירבעם ידע שבבואם לבית הזמן היה סמוך לסוף שנת השמיטה ,לקראת חג
המקדש ,רחבעם מלך יהודה יישב בעזרה ,ואילו הסוכות שבו מתקיימת מצות הקהל .ועשה ירבעם
הוא ,כמלך ישראל שאינו מבית דוד ,יצטרך לעמוד. חשבון אישי של כבוד ומלכות :כאשר יעלו כולם
מראה זה של מלך עומד בפני מלך יושב היה פוגע
לירושלים ,מי יקרא בתורה לפני הציבור? ודאי
בכבודו בעיני העם .מכל מקום ,הירושלמי מפרש
שעיקר חשבונו היה סביב מעמד קריאת התורה שמלך יהודה ,רחבעם ,הוא שיקרא .ירבעם הבין
בהקהל בחג הסוכות. שאם הוא עצמו יקרא רק חלק קטן או לא יקרא
כלל ,יהיה בכך בזיון גדול למעמדו כמלך עשרת
רואים מזה עד כמה נוראה היא מידת הגאווה
והרדיפה אחר הכבוד .מחמת נגיעות אלו ,הפך השבטים ,וכדי למנוע את הפגיעה בכבודו ,החליט
ירבעם לחוטא ומחטיא את הרבים ,וגרם לביטול להקים את שני עגלי הזהב בצפון ודרום ,והעמיד
מצות עלייה לרגל ולבית המקדש מהמוני יהודים שמירה חזקה בדרכים ,בהרים וברחובות ,כדי
למשך מאות שנים. למנוע מהעם לעלות לירושלים .גזירה זו נמשכה
מצוות החג והעלייה לרגל
אפשר שגדול הדור ,ראש הסנהדרין או הכהן גדול קריאת המלך במצות הקהל
יכולים לקרוא ולקיים את המצוה .לעומת זאת, בפרשת וילך (דברים לא ,י-יב) מצווה התורה על
מפירוש תפארת ישראל (סוטה פרק ז משנה ח) מצות ה'הקהל'" :מקץ שבע שנים במועד שנת
משמע שהדין שהמלך קורא הוא תקנה מדרבנן השמיטה בחג הסוכות וגו' תקרא את התורה הזאת
כדי להרבות בכבוד התורה .לפיכך ,בזמן שאין נגד כל ישראל באזניהם .הקהל את העם האנשים
מלך ,נותנים את הספר לגדול שבציבור שהתורה והנשים והטף וגרך אשר בשעריך ,למען ישמעו
מתכבדת על ידו. ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות
חובת הטהרה ברגל – דאורייתא או דרבנן את כל דברי התורה הזאת".
מצוה נוספת בחג הסוכות ובשאר הרגלים היא לצורך המעמד היו בונים בימת עץ מיוחדת בעזרה
חובת הטהרה ,כדי שיוכלו כל ישראל להיכנס כדי שהציבור כולו יוכל לראות ולשמוע היטב .כדי
למקדש ולאכול מן הקורבנות. לחלוק כבוד לתורה ,היו מעבירים את ספר התורה
כתוב בתורה (דברים יב ,יב)" :ושמחתם לפני מיד ליד ,כמו ששנינו (סוטה מא ,א)" :פרשת המלך
ה' אלקיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם כיצד ,מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני
ואמהותיכם והלוי אשר בשעריכם כי אין לו חלק במוצאי שביעית ,עושין לו בימה של עץ בעזרה
ונחלה אתכם" .ובפרשת פרה אדומה כתוב (במדבר והוא יושב עליה ,שנאמר 'מקץ שבע שנים במועד
יט ,יט)" :והזה הטהור על הטמא" .והנה בפרשת וגו'' ,חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש
שמיני (ויקרא יא ,ז-ח) כתוב" :ואת החזיר וגו' טמא הכנסת ,וראש הכנסת נותנה לסגן ,והסגן נותנה
הוא לכם וגו' ובנבלתם לא תגעו" .ופירש רש"י לכהן גדול ,וכהן גדול נותנה למלך ,והמלך עומד
שם ,דמה שכתוב "ובנבלתם לא תגעו" היינו דוקא ומקבל וקורא יושב" .בקריאה זו היו מדלגים בין
ברגל .דאי אפשר לומר שישראל אסורים ליטמא כמה פרשיות מספר דברים.
בנבלה בכל ימות השנה ,שהרי אפילו כהנים לא המנחת חינוך (מצוה תריב אות ב) חוקר האם הדין
הוזהרו אלא על טומאת מת ,וקל וחומר לטומאת שהמלך קורא הוא הלכה למשה מסיני ומעכב
נבלה שהיא קלה יותר ,שלא תהיה אסורה לישראל את המצוה ,ואם אין מלך בישראל אין מצוה כלל.
בכל השנה .אלא ודאי שהפסוק מדבר בימי הרגל, או שמא אין הדבר מעכב ,ואם אין מלך בישראל,
משנת אברהם | 5
שני טעמים מדוע אין חיוב טהרה בזמן הזה שכן דין הוא שחייב אדם לטהר את עצמו ברגל.
והשאגת אריה (סימן סז) ביאר באופן אחר הטעם ומקור דבריו במסכת ראש השנה.
שאינו לוקה .ובהקדם יש לבאר למה לא מצינו ויש לדון בזה ,האם החיוב להיטהר ברגל הוא דין
שיש חיוב גמור לטבול ולהיטהר ברגל בזמן הזה. דאורייתא ,או שמא הוא מדרבנן וקרא אסמכתא
והרא"ש (יומא פרק ח סימן כד) כתב ,שכיון שאין בעלמא הוא .ונחלקו בזה הרמב"ם והרמב"ן.
לנו טהרה מטומאת מת בזמן הזה ,ממילא אין חיוב הרמב"ן (ויקרא שם פסוק ח) כתב שהוא מדרבנן,
טבילה לשאר טומאות .והיינו ,שכיון שאי אפשר וקרא אסמכתא בעלמא ,אבל פשוטו של מקרא
להיטהר מטומאת מת החמורה ,אין חיוב להיטהר מדבר על כך שהרוצים להיות טהורים לא יגעו
גם משאר הטומאות הקלות. בנבלה ,ואין הפסוק מדבר דוקא על ימי הרגל.
אבל באמת בלאו הכי אין מצות טהרה בזמן הזה, אבל מדברי הרמב"ם (פרק טז מהלכות טומאת
ואפילו אם היה אפר פרה אדומה כמו שהיה בזמן אוכלין הלכה י) משמע שהוא מדאורייתא ,שהרי
האמוראים .והטעם לכך הוא ,שכל טעם הטהרה כתב שאם האדם נטמא ברגל אינו לוקה ,ומזה
ברגל הוא כדי שיהיה אפשר לקיים את מצוות שכתב שרק "אינו לוקה" משמע שעבר על איסור
הרגל שאי אפשר לקיימן בטומאה ,כמו מצות דאורייתא ,אלא שאין עליו עונש מלקות .והטעם
חגיגה ,ראייה ושמחה בבית המקדש .וכן משמע שאינו לוקה ביאר המשנה למלך (שם) ,שהוא
מלשון הרמב"ם (שם) שכתב" :כל ישראל מוזהרין נלמד מדרשת חז"ל ,אבל פשוטו של מקרא הוא
להיות טהורים בכל רגל ,מפני שהם נכונים ליכנס שהנוגע בנבלה נטמא וכפירוש הרמב"ן הנ"ל .אלא
במקדש ולאכול קדשים" .ועל כן אין לוקים על שהרמב"ן סובר שהמצוה להיטהר ברגל היא רק
ביטול מצות טהרה ברגל ,כיון שגם על ביטול אסמכתא בעלמא ,והרמב"ם סובר שהיא דין תורה
מצוות הרגל [כמו קרבן חגיגה וראייה שאינן גמור ,אלא שנלמד מדרשת חכמים ולא מפשוטו
נוהגות ללא מקדש] עצמן אין לוקים ,וכל שכן של מקרא .ושיטת הרמב"ם בכל מקום היא שכל
שאין לוקים על ביטול הטהרה ,שהיא רק הכשר איסור שנלמד מדרשה ואינו מפורש בפשוטו של
והכנה למצוות אלו. מקרא ,אין לוקים עליו.
עיונים ובירורים בהלכות דפנות וסכך
מועילות בלא צורת הפתח וכו' ,סוף דבר להלכה כשרות סוכה שהדופן השלישית שלה היא
הדבר ברור דלתות לחודייהו מהני גבי שבת" .וכן דלת ללא צורת הפתח
דעת האחרונים ,ובעל פתח הבית .והחתם סופר א .יש לדון אודות מי שבנה סוכה בחצר שבין שני
(או"ח סימן צ) כתב דאפילו ראוי לצורת הפתח בתים ,כאשר שני כתלי הבתים משמשים כשתי
מהני ,יעוין שם .האומנם שזה קולא גדולה לדעתי, דפנות ,ועבור הדופן השלישית הוא קבע דלת ,אך
אבל דלת ראוי לנעול ברור שמועיל בלא צורת לא עשה לה קנה עליון וקנים מהצדדים המשמשים
הפתח". כ"צורת הפתח" .ויש לברר בזה כמה שאלות :האם
לעומת זאת ,החזון איש (עירובין סימן עח אות א) דלת זו נחשבת כפתח בפני עצמה גם כשהיא
מחמיר בדבר ומאריך להוכיח שדלת ללא צורת פתוחה? ואם אינה נחשבת פתח אלא מחיצה
הפתח אינה נחשבת מחיצה אלא כאשר היא רגילה ,האם פתיחתה פוסלת את הסוכה ,והאם
סגורה בפועל ,אך כאשר פותחים אותה המחיצה סגירתה ביום טוב אסורה משום עשיית מחיצה?
מתבטלת לגמרי .וז"ל" :ראינו מתקנים את כמו כן ,יש חשש פסול בסוכה מצד "תעשה ולא מן
המבואות בדלתות בלא צורת הפתח ,במקומות העשוי" אם הסכך הונח לפני סגירת הדלת.
שאי אפשר לעשות צורת הפתח מטעם פקידי ונידון זה תלוי במחלוקת הפוסקים .דעת האבני
העיר ,ואת הדלתות נועלים פעם אחת ,ואחר כך נזר (או"ח סימן רפ אות ו) לגבי מחיצות שבת להקל
פותחים אותם ועומדים תמיד פתוחים .ונראה בדבר ,משום שדלת מועילה להחשיב את המקום
דאין תיקון דלתות בלא צורת הפתח מועיל כפתח גם בלי צורת הפתח .וז"ל" :ומדברי התוס'
כלום ,שדלת בלא צורת הפתח אינו עושה פתח, (עירובין ו ,א ד"ה והאמר) הנ"ל מוכח דדלתות
| 6משנת אברהם
טפחים סמוך לדופן ,באופן שנוצר שיעור דופן של אלא אם הדלת נעול והוא כשאר מחיצה ,ובזמן
ארבעה טפחים על ידי דין לבוד .ולפי זה ,מהתורה שהפתח פתוח בטלה המחיצה ואסור ,שהרי אין
סוכה זו כשרה לגמרי עוד לפני שבת גם בלא מיגו, לנו בדין המחיצות אלא מה שאמרו חכמים ,וזולת
כיון שיש לה שתי דפנות כהלכתן ודופן שלישית מה שנתבאר ענינו בגמרא ,אין ראוי לספק בו
ברוחב טפח ,וכל הצורך בתיקון מדרבנן בחול הוא ולהחשיבו כלל וכלל".
רק משום שהלחי אינו נחשב מחיצה ניכרת למבוי, עוד כתב האבני נזר (סימן רפא אות ג) לגבי סגירת
ובשבת אנו אומרים מיגו שהלחי נחשב מחיצה הדלת ביום טוב ,שאין לחוש בזה משום בנין
לשבת ,הוא מועיל לבטל את הגזירה דרבנן גם המחיצה ,כיון שהדלת מחוברת בצירים .וז"ל:
לחול המועד של סוכות[ .א.ה ,.אולם עיין בר"ן על וגם זאת צריך למודעי ,שהדלתות יהיו עם צירים
הרי"ף שם (ג ,א ד"ה ואמר רבא סיכך ע"ג מבוי)]. דוקא ,דבאופן זה מותר לפותחם ולסוגרם בשבת.
ממילאָָׁ ,שם היה על הסכך ֵׁׁשם אוהל כשר מן התורה
דין 'תעשה ולא מן העשוי' כאשר הסכך
כבר משעת הנחתו ,והדפנות קדמו לסכך ,ולכן אין
משם ראיה למקרה שלנו ,שבו הסכך בא קדם לגמרי קדם לדפנות
לדפנות ,ומהתורה לא היה שם אוהל כלל[ .הערת ב .נחלקו האחרונים באופן שאדם הניח הסכך
המו"ל :כן העיר גם התורת רפאל סימן קי"ב]. קודם שהעמיד הדפנות ,שכיון שבזמן הנחת
הסכך אין זה נחשב עדיין ל'אוהל' או ל'סוכה'
העמדת הסכך בדבר המקבל טומאה על ידי [בגלל העדר הדפנות] ,הרי שכאשר מעמידים את
תוספת מעמיד כשר הדפנות לאחר מכן – הסכך כבר נמצא שם "מן
ג .יש לדון אודות מי שהעמיד הסכך בדבר שמקבל העשוי" ולא נעשה לשם מצות סוכה כראוי .ופסק
טומאה ,האם רשאי להוסיף לכתחילה מעמיד נוסף הרמ"א (או"ח סימן תרלה) שאין לעשות הסכך
מדבר שאינו מקבל טומאה כדי להכשיר את הסוכה. קודם שיעשה הדפנות .אמנם כל זה לכתחילה,
והנה בדיני תערובות ידוע הכלל "זה וזה גורם" אך לגבי דיעבד נחלקו הפוסקים :הב"ח והברכי
– שאם דבר איסור ודבר היתר משמשים יחד, יוסף מכשירים ,אולם הלבוש ,הט"ז ,הגר"א ועוד
התוצאה מותרת .אולם הש"ך (יו"ד סימן פז ס"ק אחרונים פוסלים.
לו) פוסק שאם האיסור לבדו מספיק חזק כדי והגאון רבי שלמה יוסף זווין בספרו מועדים בהלכה
להעמיד את הדבר ללא סיוע ההיתר ,אין אומרים (פרק 'הסוכה' ,עמ' קכא) מביא בשם ספר עמודי
בזה "זה וזה גורם" ,והדבר נשאר באיסורו. אור (סימן לט) ראיה להכשיר בדיעבד ,מהמבואר
ומכל מקום ,כאן לגבי מעמיד הסוכה יש לומר בגמרא (סוכה ז ,א) שאם סיכך על גבי מבוי שיש
שהוספת המעמיד הכשר תועיל לכתחילה ,כיון לו לחי – כשר .ופירש רש"י (ד"ה סיכך) שהסוכה
שהאיסור להעמיד סכך בדבר המקבל טומאה אינו כשרה דוקא בשבת ולא בחול" ,דמיגו דהוי דופן
איסור תורה ,אלא גזירה דרבנן שמא יבוא האדם לשבת למהוי רשות היחיד ,הוי דופן לענין סוכה".
לטעות ולסכך בו ממש .מעתה ,כאשר האדם והרי מיגו זה חל רק עם כניסת השבת ,ונמצא
טורח ומוסיף להדיא סכך כשר ,הרי הוא מגלה שהסכך הונח בחול לפני שהלחי נחשב לדופן
דעתו שהוא יודע שהמעמיד הראשון פסול לסכך גמורה לסוכה ,ואף על פי כן הסוכה מתכשרת
בו ,וממילא שוב אין מקום לחשוש שמא יבוא בשבת ,ומכאן מוכח שסכך שקדם לדפנות אינו
לסכך בו .ומצינו סברא מעין זו בגמרא (סוכה טו, פוסל בדיעבד.
א) במחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי "תקרה" אמנם באמת יש להשיב על ראייתו ,על פי דברי
[קורות גג קבועות של בית שהסירו חלק מהן לשם התוס' (שם ע"ב ד"ה סיכך על גבי מבוי) שהקשו
סוכה] ,שבית הלל מכשירים את הסוכה אם בעל איך לחי של מבוי ,שהוא דין דרבנן ,יכול להועיל
הבית מפקפק את הקורות .ופירש רש"י שם (ד"ה לדפנות סוכה שהן מדאורייתא .ותירצו" :ויש
בביטולי תקרה)" :ובית הלל סברי ,כיון דביטלה לומר דמיירי בלחי טפח ,כדאמרינן לעיל דמעמידו
והוכיח שהתקרה פסולה ,תו ליכא למגזר" .והיינו בפחות מג' סמוך לדופן ,דהיינו מדרבנן ,ובשבת
משום סברא זו גופא ,שפעולת ההכשר מוציאה את שרי על ידי מיגו ,ואפילו בסמוך לדופן" .והיינו,
החשש מהלב. שמדובר בלחי רחב טפח העומד בפחות מג'
משנת אברהם | 7
שמחת תורה
חביבות התורה והשמחה הגדולה בשמחת תורה
מסירותו של יהושע בן נון לסידור בית ימי תשרי וההכנה לשמחת תורה
המדרש ימי חג הסוכות שלפני שמיני עצרת ושמחת תורה
במדרש (במדבר רבה פרק כא) מסופר ,שמשה הם ימים של שמחה עצומה .בימים אלו עלינו
רבינו רצה שבניו ירשו את תפקידו וינהיגו את להיזהר מאוד ,להתבונן ולשמור על כבוד התורה
עם ישראל .וז"ל המדרש" :אמר משה ,הרי השעה מתוך אהבה וחביבות.
שאתבע בה צרכי ,אם הבנות יורשות ,בדין הוא
שירשו בני את כבודי .אמר לו הקב"ה' :נוצר תאנה כבוד התורה כולל כמה דברים .הדרך הכי קלה
יאכל פריה' (משלי כז ,יח) – בניך ישבו להם ולא להתחיל בה ,במיוחד לקראת החג שבה מוציאים
עסקו בתורה ,יהושע הרבה שרתך ,והרבה חלק את כל ספרי התורה ,היא לשמור על כבוד המקום
לך כבוד ,והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שבו לומדים .וכך פסק השולחן ערוך בהלכות ספר
שלך ,הוא היה מסדר את הספסלים ,והוא פורס תורה (יו"ד סימן רפב סעיף א)" :חייב אדם לנהוג
את המחצלאות .הואיל והוא שרתך בכל כוחו, כבוד גדול בספר תורה ,ומצוה לייחד לו מקום,
כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו. ולכבד המקום ההוא ,ולהדרו ביותר".
קח לך את יהושע בן נון ,לקיים מה שנאמר 'נוצר
תאנה יאכל פריה'". חובת הנקיון והסדר בבית המדרש
השולחן ערוך בהלכות בית הכנסת (או"ח סימן
רואים מהמדרש ,שיהושע לא זכה למלכות רק
קנא סעיף ט) פוסק" :נוהגים בהם כבוד לכבדן
מפני שהשכים והעריב בבית המדרש ולמד תורה
ולרבצן" .והיינו ,שבית הכנסת צריך להיות נקי
בהתמדה ,שזה פשוט ,אלא גם בגלל מעשים
הנראים בעינינו כמלאכת חול פשוטה ,כמו סידור מכל לכלוך .והמגן אברהם (שם סק"י) מביא מעשה
הספסלים והכנת המקום .כי באמת המעשים הללו בענין זה מספר חסידים (סימן קכח ,וסימן קנ),
אינם מלאכת חול ,אלא מלאכת קודש גמורה, שרבינו יעקב ,שהיה אחד מרבותיו של רש"י ,היה
שבזה מראים את חביבות התורה ,ודואגים לכך מכבד [מטאטא] את הרצפה עם הזקן שלו לפני
שמקום הלימוד יהיה מסודר ומכובד. הארון הקודש! איר הערט? [אתם שומעים?] פלאי
פלאים! והמגן אברהם מביאו כדי להראות כמה
הברכה הגדולה שמגיעה בזכות כבוד הארון
בספר שמואל (ב ו ,ו-יא) מובא המעשה על עוזה היה המקום חביב וקדוש בעיניו.
שמת לאחר שאחז בארון הקודש ללא רשות .וכך והנה חז"ל החמירו מאוד לגבי לכלוך על בגדי
נאמר שם" :ויבואו עד גורן נכון וישלח עוזה אל תלמיד חכם ,כמו שמובא בגמרא (שבת קיד,
ארון האלקים ויאחז בו כי שמטו הבקר ,ויחר אף א)" :ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ,כל
ה' בעוזה ויכהו שם האלהים על השל וימת שם תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה,
עם ארון האלהים ,ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ שנאמר (משלי ח ,לו) 'כל משנאי אהבו מות',
בעוזה ,ויקרא למקום ההוא פרץ עוזה עד היום
אל תקרי 'משנאי' ,אלא 'משניאי'" .ופירש רש"י
הזה וירא דוד את ה' ביום ההוא ויאמר איך יבוא
שם" :משניאי -שממאסין עצמן בעיני הבריות,
אלי ארון ה' ,ולא אבה דוד להסיר אליו את ארון ה'
ד־ֱאֹ֖ד�֖ם הגתי וישב
על עיר דוד ,ויטהו דוד בית ֹעֵֹֽב�ֽ ֱ והבריות אומרים אוי להם ללומדי התורה שהם
ארון ה' בית עבד אדם הגתי שלשה חדשים ויברך מאוסים ומגונים ,נמצא זה משניא את התורה".
ה' את עבד אדם ואת כל ביתו" .ופירש רש"י שם: ומכאן נלמד בקל וחומר לגבי מקום הלימוד שבו
"ויברך ה' וגו' – אשתו ושמונה כלותיה ילדו ששה שורה השכינה .לזרוק ניירות על הרצפה ,על
בנים בכרס אחד ,שנאמר (דברי הימים א כו ,ה-ח) הכיסאות ובחלונות ,זהו בכלל עוון "משניאי" ח"ו,
ְ'ְּפ ֻֻעְלְ ַּּתי השמיני וגו' ששים ושנים לעבד אדום'". שזהו בזיון גדול וחילול השם למקום הקדוש.
| 8משנת אברהם
מדאורייתא ,מטעם המצוה של "ומקדשי תיראו", ובסוף מסכת ברכות (סג ,ב) מובא" :פתח רבי
ולדעת שאר הפוסקים איסורו מדרבנן .ואף שיש אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בכבוד אכסניא,
היתרים מיוחדים לאכול ולישון בבית המדרש למי ודרש' :ויברך ה' את עבד אדם הגתי בעבור ארון
שתורתו אומנותו ,אין להיתרים אלו כל שייכות האלקים' ,והלא דברים קל וחומר ,ומה ארון שלא
לאיסור שחוק וקלות ראש .יתר על כן ,המשנה אכל ושתה ,אלא כבד ורבץ לפניו כך ,המארח
ברורה (שם) מוסיף ומזהיר" :עוד יגדל העון יותר תלמיד חכם בתוך ביתו ,ומאכילו ומשקהו ומהנהו
במקום קדוש ,כי הוא מזלזל בכבוד השכינה". מנכסיו על אחת כמה וכמה".
ואין זו מליצה .שוכחים שבית המדרש הוא מקום
שכינה ,וכל מה שעושים שם הוא לפני השכינה, היחס הנכון למקדש מעט ולספרי הקודש
ומה נורא המקום הזה! והנה באמת כבוד התורה כולל גם את היחס
לספרי הלימוד ,ולכן חובה גמורה היא להחזיר
ובהקדמת ספר חפץ חיים הוסיף עוד ,שהמדבר כל הספרים למקומם כאשר מסיימים ללמוד
בגנותו של כהן עובר על מצות "וקדשתו" (ויקרא בהם .מלבד שהדבר חוסך ביטול תורה מאחרים
כא ,ח) שהוא חיוב לכבדו ,וכשמדבר בגנותו זהו שצריכים לחפש את הספרים ,יש בזה חובה של
היפך "וקדשתו" .ומכאן ,שאדם המדבר בגנות בית הכרת הטוב .ישנם בחורים שנותנים מזמנם לסדר
המדרש וכו' ,עובר על מצות "ומקדשי תיראו", הספרים בארונות בשעות המאוחרות ,ואני מכיר
שמחויב לכבד מקום השכינה. להם טובה על כך.
חילוק בין כבוד ספר תורה לכבוד השכינה כמו כן ,צריך להיזהר שלא להרוס או ללכלך את
אגב שעסקנו בענין כבוד השכינה ,יש להביא הספסלים ואת הספרים בזמן הלימוד ,וכל שכן
קושיית התורה תמימה (פרשת נשא אות קלט) על שלא להזיק בכוונה רכוש של הישיבה ,שזהו גזל
תשובת הרמב"ם (סימן פה) לשואל אחד שהתרעם הרבים .ועוד יש בזה חומרה יתרה כי הנזק נעשה
על המנהג שהכהנים עומדים פניהם כלפי הקהל בתוך מקום קדוש.
ואחוריהם כלפי ההיכל ,והשיב הרמב"ם שאם
הספרים שבהיכל גבוהים מן הארץ עשרה טפחים, ובאמת צריך להבין ,שאף שברוך השם אנו נמצאים
חולקים רשות לעצמן ואין שום איסור לכהנים בזה כל היום בישיבה ,והוא כמו הבית האמיתי שלנו,
שאחוריהם כלפי ההיכל .ותמה התורה תמימה, מכל מקום אסור לשכוח לרגע שזהו מקום
שהרי בגמרא (סוטה מ ,א) כתוב בפירוש טעם השכינה ובית מקדש מעט ,ומה נורא המקום
אחר מדוע הכהנים עומדים כך" :לעולם תהא הזה .ואין זו מליצה כלל ,אלא בגלות זהו בית
אימת ציבור עליך ,שהרי כהנים פניהם כלפי העם המקדש שלנו ,וכמו שכתב המשנה ברורה (סימן
ואחוריהם כלפי שכינה" .הרי שכבוד הציבור דוחה קנא סק"ב)" :ואינו דומה החוטא בינו לבין עצמו
את כבוד השכינה ,ואם כן למה הוצרך הרמב"ם לחוטא בפלטין של מלך" .זה שאנו נמצאים רוב
לחדש סברא שהארון הוא רשות נפרדת .עוד כתב היום בישיבה בפלטין של מלך זו זכות עצומה ,אך
התורה תמימה שם שראה לאחד מגדולי האחרונים בזה מוטלת עלינו אחריות גדולה לזכור תמיד "מה
שכתב" :כשאני דורש בפתיחת ההיכל ,אני מצדד נורא המקום הזה"!
עצמי שלא להיות אחורי אל ההיכל" .והקשה החפץ חיים (פתיחה ,עשין ח) מונה כמה איסורים
התורה תמימה ,שלפי המבואר בדרשת הגמרא שעובר האדם בעת שמדבר לשון הרע ,וביניהם
בסוטה ,י"ל שגם בדרשת החכם מותר לעמוד כלפי הוא מונה איסור עשה מיוחד למי שמדבר לשון
העם משום אימת וכבוד צבור ,שהקב"ה מחל על הרע בתוך בית המדרש של "ומקדשי תיראו"
כבודו עבורם. (ויקרא יט ,ל) ,והביא מכמה ראשונים שפסוק
וביישוב קושיית התורה תמימה נראה שיש לחלק זה מוסב על בתי מדרשות שלנו הנחשבים כמו
בין דין 'כבוד ספר תורה' לבין דין 'כבוד השכינה'. מקדש מעט ,והוא איסור דאורייתא .ומזה שהוא
בגמרא לא מדובר שכבוד הציבור דוחה את כבוד מונה איסור זה בפתיחה משמע שכן הוא להלכה.
ספר תורה כשאחוריו כלפי הארון .אלא ,הרמב"ם ובשולחן ערוך (או"ח סימן קנא סעיף א) פסק
עוסק הן כשהארון סגור והן כשהוא פתוח ,ואם שדברים בטלים ,שחוק וקלות ראש אסורים
הוא פתוח יש שאלה משום כבוד ספר תורה ,ועל בבית המדרש .לדעת כמה פוסקים איסור זה הוא
משנת אברהם | 9
מועיל הטעם שכבוד הציבור עדיף ,שהרי טעם זה זה השיב הרמב"ם שכיון שהוא למעלה מעשרה
נכון רק לגבי כבוד השכינה ולא לגבי כבוד ספר טפחים הוא חולק רשות בפני עצמו .מה שאין כן
תורה .כן נראה לי ליישב ,ולא באתי אלא לעורר. הגמרא עוסקת משום כבוד השכינה ,כמו שאמרו
שם" :לעולם תהא אימת ציבור עליך ,שהרי כהנים
נמצא על כל פנים ,שבבית המדרש יש שני חיובים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה" ,וזהו
נפרדים :כבוד השכינה וכבוד ספר תורה .המקום כשהארון סגור והשכינה חופפת מסביב להיכל ,ויש
צריך להיות מכובד ביותר ,ומי שנזהר בזה מביא בזה משום כבוד השכינה ,ועל זה מסיקה הגמרא
ברכה עצומה לביתו ,כמו שראינו אצל עובד אדום שכבוד הציבור עדיף .וכן אותו גדול שהביא התורה
הגיתי שביתו נתברך בגלל שהיה מכבד המקום תמימה ,עוסק בפירוש במי שדורש בזמן פתיחת
שבו היה הארון. ההיכל ,ועל זה יש שאלה של כבוד ספר תורה ,ולא
התורה שבעל פה ונועם המידות
אש התורה ושריפת המידות הרעות עד עתה עסקנו באופן שבו יש לכבד את התורה
בספר מעלות התורה [שחיבר רבי אברהם מווילנה, בעצמה ,שהיא תורה שבכתב ,ועתה נעבור לדבר
אחיו של הגר"א( ,עמ' מח)] מביא הפסוק (ירמיהו על הכבוד של התורה שבעל פה ,ועל הדרך שבה
כג ,כט)" :הלא כה דברי כאש נאום ה'" ,והוא בן תורה צריך להתנהג כדי להראות את הכבוד
מבאר ,שכמו שהאש שורפת את הקוצים ,כך הזה.
דברי התורה צריכים לשרוף את המידות הרעות
האדם כמשכן לתורה שבעל פה
שבאדם שנמשלו לקוצים ,כמו שנאמר (שמואל ב
כדי שהתורה שבעל פה תיבלע בדמו של האדם
כג ,ו) "ובליעל כקוץ ֻֻמָנָ ד" .ואם אדם לומד תורה
ותתקיים בנפשו ,הוא צריך להפוך את עצמו
והמידות הרעות שלו נשארו כפי שהיו ,זהו סימן
מובהק שאש התורה אינה שולטת בו ,שהרי דברי ל'קלף' שעליו נכתבת התורה .ולזה לא די רק
ה' הם אש ,והמידות הרעות הן הקוצים. לנקות ולסדר את בית המדרש ,אלא האדם עצמו
צריך להדר את מידותיו ולהיות נקי מכל רבב של
פעם סיפר לי אב אחד ,שהציעו שידוך לבתו מידה רעה .זהו התנאי היסודי כדי להיות משכן
– בחור בן ישיבה שהיה למדן גדול .האב שמח ראוי לתורה שבעל פה.
מאוד ,והבת יצאה להיפגש עם הבחור .כשחזרה,
שאל אותה אביה איך היתה הפגישה ,והיא ענתה חז"ל אומרים (אבות פרק ד משנה ו)" :כל המכבד
בתבונה" :אולי הוא למדן גדול ,אבל הוא לא 'בן את התורה גופו מכובד על הבריות" .ומפרש
תורה'!" .כך הגדירה הבת הזו במילים פשוטות המאירי" :שמעטר אותה בנועם המידות ,וזה ודאי
את ההבדל בין מי שיודע ללמוד לבין מי שהתורה כבוד התורה ,בהיות לומדיה מסולסל ונקי ובעל
עידנה את מידותיו. מידות נכבדות" .ופירוש המילה "מסולסל" הוא
"אויסגעפוצט און ריין" [מצוחצח ונקי] במידות
האצילות של רבי דוד לוריא (הרד"ל) נכבדות .כשאנשים רואים אדם כזה ,הם מבחינים
סיפור מופלא מובא בספר מקור ברוך [מבעל מיד שהתורה נספגה בתוכו ,ושהוא "א ריינער,
התורה תמימה] על הגאון רבי דוד לוריא [הרד"ל,
העכערער און שענערער מענטש" [אדם נקי יותר,
שכתב הגהות על הש"ס .חי בתקופת הנצי"ב ,ונתן
נעלה יותר ויפה יותר].
הסכמה לספרו העמק שאלה] .פעם אחת העלילו
עליו עלילת שקר שפעל נגד השר ,והביאו אותו הפסוק אומר (קהלת ט ,ח)" :בכל עת יהיו בגדיך
למשפט חמור נגדו בפני שלשה שופטים ,כאשר לבנים" .ומפרש הגר"א שה"בגדים" הללו הם בגדי
העונש על אשמה זו היה מוות .באמצע הדיון הנפש – המידות של האדם .וזהו ביאור דברי חז"ל
התחילו השופטים לדבר ביניהם בשפה הצרפתית, (שבת קיד ,א) "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על
כדי שהרד"ל לא יבין את דבריהם .כשראה זאת בגדו חייב מיתה" ,שמלבד לפירוש הפשוט" ,רבב
הרד"ל ,קם מיד ויצא אל מחוץ לאולם המשפט. על הבגד" פירושו פגם במידות ובהתנהגות ,והוא
כאשר ראו זאת השופטים כעסו מאוד על כך שיצא בגדר "משניאי" ח"ו.
| 10משנת אברהם
התורה .היא גורמת לספרים להישאר מונחים ללא רשות ,קראו לו לחזור ושאלו אותו לפשר
בארון מבלי שאף אחד יפתח אותם .אנו צריכים מעשהו .השיב להם הרד"ל :כשראיתי שהתחלתם
חביבות התורה ,ותשוקה גדולה ללמוד כמה לדבר בשפה אחרת ,הבנתי שאינכם רוצים שאבין
שיותר ,מתוך הבנה שאין בתורה שום דבר לבטלה. את דבריכם ,וכיון שאני מכיר היטב את השפה
הצרפתית ,לכן יצאתי החוצה כדי לא להפריע לכם
שמחת התורה של גדולי ישראל בסודכם! השופטים התמלאו התפעלות עצומה
בשמחת תורה אנו רוקדים בשמחה עצומה על
מהרד"ל .הם הבינו שכל אדם אחר היה משתוקק
זכות זו ,ומצינו אצל גדולי הדורות שמחה מופלאה
לשמוע מה השופטים אומרים עליו ,בייחוד כאשר
כזו בכל השנה בכל פעם שזכו להבין דבר בתורה
חייו תלויים מנגד .האצילות והעדינות של הרד"ל
לאמיתו.
היו להם למופת ,ובעקבות כך הם זיכו אותו לגמרי
כדאי להזכיר מדוע הספר אור זרוע נקרא בשם וביטלו את העלילה.
זה .המחבר ,רבינו יצחק מווינה ,היה מסופק זמן
רב כיצד כותבים את השם "עקיבא" – האם באות
להיות שקוע בתורה ובשמחתה
תיקון המידות אינו דבר קל .רבי ישראל סלנטר
אל"ף או באות ה"א בסוף .לאחר זמן מצא מדרש
אמר שיותר קל לו לדעת את כל הש"ס כולו
שמגלה כי סופי התיבות בפסוק (תהלים צז ,יא)
מלתקן מידה אחת בשלמות .נו ,עבור רבי ישראל
"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" הם השם "ר'
כנראה היה קל לדעת את הש"ס ,אך עבורנו אפילו
עקיבה" ,ומכאן שכותבים אותו באות ה"א .ומרוב
מסכת אחת! היא עמל גדול.
שמחה על מציאתו קרא לספרו "אור זרוע"!
על כל פנים יש ענין נוסף .הגמרא (סוטה מט ,א)
הגאון רבי שלמה היימן זצ"ל תלמידו המובהק של
אומרת" :משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה".
הגאון רבי ברוך בער זצ"ל ,בעל הברכת שמואל,
ולכאורה ,הלא רבינו הקדוש חי כמה דורות אחרי
נכנס פעם לבית רבו ומצא אותו רוקד בהתלהבות
רבי עקיבא ,ובימיו היה כבוד התורה עצום ,עד
ובשמחה עצומה עם קבוצת תלמידים מסביב
כדי כך שאנטונינוס המלך היה יושב אצלו ללמוד
לשולחן .כששאל מה טיבה של שמחה זו ,סיפרו
מחכמתו (עבודה זרה י ,א) ,ואמרו בגמרא (גיטין
לו שהוא נתקשה מאוד בדברי הרשב"א ,ומתוך
נט ,א; סנהדרין לו ,א) "מימות משה ועד רבי לא
הפלפול והשקליא וטריא עם התלמידים אורו
מצינו תורה וגדולה במקום אחד" .ורש"י (סוטה
עיניו והוא הבין את עומק כוונתו ,ועל כך רקד
שם) מפרש" :בטל כבוד תורה – שהיה נותן לבו
ושמח עד מאוד.
לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות ,וכל שכן תיבות
הגאון רבי ברוך בער זצ"ל אמר פעם קושיא חזקה יתירות ואותיות יתירות ,כגון "בת ובת אני דורש"
של הגאון רבי עקיבא איגר באיזה ענין ,ובנו שהיה (סנהדרין נא ,ב) ,וזהו כבוד תורה גדול ,שאין בה
לידו מיהר להציע מיד יישוב לקושיא .וגער בו אביו דבר לבטלה".
ואמר לו" :דו האסט זיך נאך נישט אנגעפרייט מיט
עמל התורה הוא עד קוצי האותיות ,ואם אדם
די קשיא ,און דו כאפסט זיך שוין זאגן א תירוץ?!"
חושב שיש גבול כמה המוח שלו יכול להכיל ,הוא
[עוד לא הספקת לשמוח וליהנות מהקושיא ,וכבר
טועה טעות גדולה .הרי אף אדם אינו משתמש בכל
אתה קופץ להגיד תירוץ?!].
המוח שלו ,אלא אולי בחצי ,ברבע או בפחות מכך.
הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל בירך פעם ברכת לכן ,על אחת כמה וכמה ,כשיש לאדם תשוקה
שהחיינו ברבים ,כאשר התיישבה לו קושיא בדברי ללמוד ולדעת ,התשוקה הזו מרוממת אותו מעל
החתם סופר ,קושיא שהיה מצטער בה במשך הכישרונות הטבעיים שלו ,והוא זוכה לסייעתא
עשרים ושלש שנים [כן שמעתי מתלמידו הרה"ג דשמיא ,והקב"ה נותן לו את התורה במתנה ,ואז
ר' מרדכי שפירא ,רב במיאמי]. אין גבול ליכולת שלו .ואנו לא מדברים רק על
כשיש לאדם ידיעות נשגבות בתורה ,הוא זוכה קוצי אותיות ,אלא על ידיעת מסכתות ,שולחן
למדרגה אחרת ,לבחינה אחרת ולמציאות אחרת ערוך וגופי תורה שלמים.
לגמרי ,ועל ידי זה הוא נקשר לגדולי ישראל אם אדם חושב" :הדבר הזה אינו שייך אלי",
בדורות הקודמים .זהו עיקרו של כבוד התורה. המחשבה הזו כשלעצמה היא חסרון בכבוד
משנת אברהם | 11
מוכן וראוי לקבל תורה שבעל פה ,וח"ו שלא תהיה שלושה אופנים שבהם עלינו להיזהר בכבוד
התורה לבושה במלבוש של מידות רעות .ג .על התורה
כולם ,צריך לשאוף ללמוד ולדעת כמה שיותר
כפי שראינו ,ישנם שלשה אופנים עיקריים שבהם
מכל חלקי התורה ,ולהרגיש שכל ידיעה וכל הבנה
עלינו להיזהר בכבוד התורה .א .לשמור על בית
מביאה שמחה ותענוג לנפש" ,און דאס איז דאס
גליק פון דעם גאנצן לעבן" [והיא האושר וההצלחה המדרש נקי ומסודר ביותר ,מתוך הבנה שזהו
של כל החיים] בעולם הזה ,והלואי שיזכה לעליה מקום השכינה ממש ,לפני ה' ללא מליצה ,ושאנו
בתורה ולהצלחה בתורה ,ולהיות ממאהבי ה' ולא זכינו לישב רוב היום לפני השכינה .ב .לזכור
ח"ו להיפך ,ובזה יזכה לחיים ארוכים בעולם הזה דברי המאירי שהלומד צריך להיות מעוטר בנועם
ובעולם הבא. המידות ,מסולסל ונקי ,ובכל מידות נכבדות ,להיות
| 12משנת אברהם
