gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

ספיר ויהלום · Sapeer V'yalom — סוכות (2026-09-21)

מוציא לאור: ספיר ויהלום · Sapeer V'yalom

שבוע: סוכות (2026-09-21)

ספיר ויהלום · Sapeer V'yalom — סוכות (2026-09-21)

פתח את ה-PDF הורדה

‫מרגליות יקרות ואבני חושן‪,‬‬ ‫פנינים נפלאים וסיפורי צדיקים‬ ‫דברי הגות ורעיון‬ ‫מאוצרות תורת החסידות‬ ‫משובצות זהב ומסודרות‬ ‫משיעוריו ושיחותיו של‬ ‫רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט”א‬ ‫חג הסוכות‬ ‫שבת קודש‬ ‫על המועד‬ ‫אכסוף נועם שבת‬ ‫נצוצי אורה משגב‬ ‫בקדושת השבת וסגולתה‬ ‫ימי המועדים המקודשים‬ ‫אמות ברשות הרבים בשבת (ר”ה כט‪,):‬‬ ‫מצוות לולב ביום־טוב שחל‬ ‫מזכך ומקדש את חיצוניות האדם‪ ,‬ועל ידי‬ ‫מצוות הסוכה וסגולתה‬ ‫וכן כאשר חל פורים ביום השבת שתקנו‬ ‫חכמים להקדים את קריאת המגלה‪ ,‬שמא‬ ‫בשבת‬ ‫מצוות אלו זוכים להזדכך בכל הבחינות הן‬ ‫בפנימיות האדם והן מחוצה לו‪.‬‬ ‫אור מקיף ואור פנימי‬ ‫ילך אצל בקי ללמוד את סדר קריאתה‬ ‫שב ואל תעשה!‬ ‫ובהיות בני ישראל בגלות מצרים ירדו‬ ‫מה גדולה היא מעלת האמונה בבורא יתברך‪,‬‬ ‫ויעבירה ארבע אמות ברשות הרבים‬ ‫אין לך מצווה חביבה על ישראל כמצוות‬ ‫במדרגתם מאוד עד ששקעו בארבעים‬ ‫אשר הזוכה לה מקיפים אותו משמים בחסדים‬ ‫(מגילה ב‪.).‬‬ ‫נטילת לולב‪ .‬בכל הדורות הזילו עליה‬ ‫ותשעה שערי טומאה‪ ,‬וביציאתם ממצרים‬ ‫לרב‪ ,‬וכפי שנאמר (תהלים לב י) ‘הבוטח בה’‬ ‫חסד יסובבנו’‪ ,‬וזאת מלבד מנוחת הנפש‬ ‫לולב ממעמקים‬ ‫כספם וזהבם‪ ,‬מסרו עליה את נפשם‪,‬‬ ‫היו צריכים להתנקות ולהטהר מבית ומחוץ‬ ‫והשלווה הפנימית להן זוכה אדם שחי כל חייו‬ ‫אם בשופר‪ ,‬תקן רבן יוחנן בן זכאי‬ ‫והדרו בה בכל מיני הדורים‪.‬‬ ‫מזוהמת מצרים‪ ,‬ולשם כך נתנה להם מצוות‬ ‫מי שלא ראה שמחתו של יהודי האוחז‬ ‫אכילת מצה הממשיכה אור פנימי לתוך גופו‬ ‫באמונה ובטחון‪.‬‬ ‫שניתן לתקוע גם כשחל בשבת‪ ,‬בלולב‬ ‫לא מצאנו שום הסתייגות מאותה תקנת‬ ‫בידיו את הלולב ומיניו‪ ,‬לא ראה שמחה‬ ‫של האדם‪ ,‬וגם לאחר יציאתם הקיפם בענני‬ ‫ולזה אנו זוכים בחג הסוכות‪ .‬הסוכה היא‬ ‫חכמינו‪ ,‬ללא חילוק בין מקום שישנו בית‬ ‫של מצווה מימיו‪.‬‬ ‫הכבוד תחת צל השכינה‪ .‬נמצא שהיו בני‬ ‫משכן האמונה‪ ,‬ובשבתנו בה זוכים אנו לראות‬ ‫דין קבוע‪ ,‬או ירושלים עיר הקודש‪.‬‬ ‫על אף כל האמור‪ ,‬ביום השבת‪ ,‬נמנעים‬ ‫ישראל מוקפים מבחוץ באור המקיף ומבפנים‬ ‫עין בעין את השגחת הבורא עלינו השומרנו‬ ‫אנו מלקיים מצווה זו‪ ,‬על אף שאין‬ ‫באור הפנימי‪ ,‬וכל זה כדי לזכך גופם מזוהמת‬ ‫ומגן עלינו מכל רע‪ ,‬ועינו עלינו בשעה זו‬ ‫כמה מפתיע לגלות‪ ,‬שאף על פי כן‪ ,‬היו‬ ‫להאיר את נשמתנו באור השכינה ולסובבנו‬ ‫שבקשו להתיר נטילת לולב ביום טוב‬ ‫בנטילת ארבעה מינים חילול שבת‪.‬‬ ‫מצרים‪ ,‬שיהיו קדושים מבית ומבחוץ‪.‬‬ ‫בחסדים ורחמים גדולים‪.‬‬ ‫ראשון שחל בשבת!‬ ‫לא זו בלבד בששת ימים אחרונים של‬ ‫נר מצווה ותורה אור‬ ‫וכידוע‪ ,‬אין מצווה הסובבת ומקיפה את כל‬ ‫פרשייה זו מובילה אותנו לאותם ימים‬ ‫חג‪ ,‬שמצוות הנטילה מחוץ למקדש היא‬ ‫עוד כתב רבנו האריז”ל‪ ,‬שהאור המקיף‬ ‫רק מדרבנן‪ ,‬כזכר לנטילת הלולב בבית‬ ‫מהות האדם כמצוות הסוכה‪.‬‬ ‫אפלים וחשוכים‪ ,‬כמותם לא עברו על‬ ‫השורה עלינו בסוכה הוא מהארת תורה‬ ‫ישראל מאז היותו לגוי‪ ,‬ולאותה גבורה‬ ‫המקדש‪ ,‬אלא אפילו כאשר חל יום טוב‬ ‫שבכתב ותורה שבעל פה‪.‬‬ ‫הרי מצוות רבות נעשות על ידינו מדי יום‬ ‫יהודית מפעימה שנתגלתה במלוא עוזה‬ ‫ראשון בשבת ־ שבו מצווים אנו מן התורה‬ ‫ביומו ובזמנים מסוימים במעגל השנה‪ ,‬אך‬ ‫ויש להבין‪ ,‬מה שייכות יש בין שני חלקי‬ ‫בשונה מכל המצוות הנעשות לרב על ידי‬ ‫והכהתה את החמה ביפעתה‪.‬‬ ‫לטל את הלולב‪ ,‬גזרו חכמים לבטל מצווה‬ ‫התורה למצוות הסוכה?‬ ‫אותה גבורה שהפגינו יהודים מושפלים‪,‬‬ ‫כה חביבה‪ ,‬ולהמנע מן הנטילה‪.‬‬ ‫חלק מגופנו‪ ,‬אם בפה ואם ביד‪ ,‬מצוות הסוכה‬ ‫ונראה לבאר על פי מה שכתב הגאון רבי‬ ‫מקיפה ומאחדת את כל הוויתנו היות וכדי‬ ‫מורעבים‪ ,‬מרוטים וחבולים‪ ,‬יהודים‬ ‫בפרט תגדל התמיהה‪ ,‬כאשר נבין שבשנה‬ ‫מאיר פאפירש בספרו ‘אור הישר’ (עמוד התורה‬ ‫שנלקח מהם כל היקר והקדוש להם‪,‬‬ ‫שכזו אין אנו מקיימים כלל את המצווה‬ ‫לקיימה עלינו להכנס אליה ולשהות בתוכה‪.‬‬ ‫פ”א) שלאחר מיתת האדם מלווים אותו שני‬ ‫בספרו ‘שער הכוונות’ (חג הסוכות דרוש ד) חדש‬ ‫יהודים שהתעללו בהם בצורה האיומה‬ ‫מן התורה‪ ,‬כיוון שבשאר הימים אינה‬ ‫עמודים לפני מטתו‪ ,‬עמוד הענן ועמוד האש‪,‬‬ ‫ביותר שלא ניתן להעלות על הדעת‪,‬‬ ‫אלא מדרבנן!‬ ‫בכך רבנו האריז”ל דברים נוראים‪:‬‬ ‫עמוד הענן רמז לתורה שבכתב ועמוד האש‬ ‫יהודים שאבדו לנגד עיניהם את כל מה‬ ‫על מה ולמה ראו חכמינו לבטל מצווה‬ ‫רמז לתורה שבעל פה‪.‬‬ ‫עת זוכים אנו לשבת בצלה של הסוכה‪,‬‬ ‫שנתן היה לאבד‪.‬‬ ‫יקרה וחביבה זו?‬ ‫מוקפים אנו באורות השכינה הקדושה‪ ,‬ולכן‬ ‫וביאור הענין על פי המבאר במדרש (תנחומא‬ ‫נקראת הסוכה בזהר הקדוש (ח”ג קג‪‘ ).‬צלא‬ ‫ומה שהעסיק אותם באותו טרוף תת‪-‬‬ ‫טעם הדבר נתפרש בפרק רביעי של‬ ‫תשא לו) שכשעלה משה רבנו למרום היה‬ ‫אנושי היה להספיק ולחטף מצווה‬ ‫מסכת סוכה (מג‪ ,).‬שחששו חכמים‬ ‫דמהימנותא’‪ ,‬כי ‘מהימנותא’ היא השכינה‬ ‫הקדוש ברוך הוא לומד עימו תורה שבכתב‬ ‫הקדושה הנקראת אמונה‪ ,‬ודומה הדבר לאמא‬ ‫נוספת‪ ,‬לפלפל בדבר תורה‪ ,‬ולהכריע‬ ‫שיימצאו אנשים מישראל שאינם בקיאים‬ ‫ביום ותורה שבעל פה בלילה‪ .‬נמצא שתורה‬ ‫בדבר הלכה‪.‬‬ ‫בהלכות הלולב וסדר הנענועים‪ ,‬ומתוך‬ ‫המסככת ומגנה על בניה מכל פגע רע‪ ,‬וכך‬ ‫שבכתב היא הלמוד של היום ותורה שבעל‬ ‫השכינה פורשת כנפיה להגן ולשמר על בני‬ ‫כמה וכמה ספרים נכתבו בעצומם של‬ ‫טרדתם יוליכו את הלולב עימם אל החכם‬ ‫פה היא למוד הלילה‪ ,‬ועמוד הענן ששמש‬ ‫אותם לילות נוראים‪ ,‬כמה וכמה שאלות‬ ‫ללמוד‪ ,‬ויעבירו את הלולב ארבע אמות‬ ‫ישראל בשבתם בסוכה‪.‬‬ ‫ביום הוא בחינת תורה שבכתב‪ ,‬ועמוד האש‬ ‫הלכתיות נדונו בבונקרים שבגטאות‪,‬‬ ‫ברשות הרבים ביום השבת ונמצא שעברו‬ ‫וכתב הרב הקדוש רבי ירחמיאל ישראל יצחק‬ ‫ששמש בלילה הוא בחינת תורה שבעל פה‪,‬‬ ‫וכמה וכמה סוגיות חמורות נתלבנו‬ ‫על איסור מן התורה‪.‬‬ ‫מאלכסנדר זי”ע בספרו ‘ישמח ישראל’ (פר’‬ ‫וכשזוכה אדם‪ ,‬זכויות התורה שלמד מלוות‬ ‫במחנות ההשמדה והמוות‪ ,‬האחד מתוכם‬ ‫ואמנם בזמן בית המקדש‪ ,‬היה הלולב‬ ‫האזינו אות ה)‪ ,‬שבפסח אוכלים מצה שהיא‬ ‫אותו לפני מטתו‪.‬‬ ‫הוא הספר ‘שו”ת ממעמקים’‪ ,‬ששמו רומז‬ ‫נטל ביום טוב ראשון אף כשחל בשבת‪,‬‬ ‫‘מיכלא דמהימנותא’ ־ מאכל האמונה (זוה”ק‬ ‫לאותם מעמקים של מדורי גיהנום בהם‬ ‫ולפי זה יש לומר שהרי מצוות הסוכה היא זכר‬ ‫ח”ב קפג‪ ,):‬ובסוכות אוכלים בסוכה שהיא ‘צלא‬ ‫משום שלא דחו חכמינו את המצווה מן‬ ‫לענני הכבוד שהיו בין ביום ובין בלילה‪ ,‬אם כן‬ ‫נתחבר‪.‬‬ ‫התורה אלא רק זכר למקדש‪ ,‬אולם לאחר‬ ‫דמהימנותא’ ־ צל האמונה‪ ,‬וההבדל ביניהם‬ ‫הסוכה כוללת גם את בחינת היום שהיא תורה‬ ‫הוא שבפסח נכנסת האמונה בתוך האדם‬ ‫המחבר הוא הגאון רבי אפרים אשרי‬ ‫חורבן הבית אסרו את הנטילה בשבת‬ ‫שבכתב‪ ,‬וגם את בחינת הלילה שהיא תורה‬ ‫זצ”ל‪ ,‬ששהה בשנות המלחמה בגטו‬ ‫כלל‪ ,‬מפני בני המקומות הרחוקים שאינם‬ ‫ובסוכות האמונה מקיפה אותו מבחוץ‪.‬‬ ‫שבעל פה‪ ,‬ולכן כתב רבנו האריז”ל ששני‬ ‫קובנא‪ ,‬ושמש בה כמורה הוראה לצד רב‬ ‫יודעים בברור באיזה יום הוקבע החג‪,‬‬ ‫ויש להוסיף על דבריו‪ ,‬שבאכילה בסוכה זוכים‬ ‫אורות התורה שבכתב ושבעל פה נכללים‬ ‫העיר הגאון הנודע רבי אברהם דב כהנא‬ ‫ואינם יכולים ליטול את הלולב ביום טוב‬ ‫גם לאור מקיף וגם לאור פנימי; כי הסוכה‬ ‫באור המקיף של הסוכה‪.‬‬ ‫שפירא זצ”ל‪ ,‬בעל ‘דבר אברהם’‪.‬‬ ‫ראשון של חג מפני הספק‪ ,‬שמא אין זה‬ ‫מקיפה את האדם ועצם הישיבה בה מזכה‬ ‫גם בתוככי הגטו המשיך רבי אפרים‬ ‫יום טוב היום‪ ,‬ועל מנת להשוות את כל‬ ‫דרך מצותיך ארוצה‬ ‫אותו באור המקיף‪ ,‬וכשאוכל בסוכה הרי זו‬ ‫להרביץ תורה‪ ,‬והקים את חבורת ‘תפארת‬ ‫ישראל שלא ינהגו אלה בכה ואלה בכה‪,‬‬ ‫כעת נפנה להבין מדוע קבעה תורתנו לחגג‬ ‫אכילת מצווה הנכנסת בתוך גופו‪ .‬ונמצא‬ ‫בחורים’ שקיימו שעורי תורה במסירות‬ ‫ביטלו את נטילת לולב אפילו ביום טוב‬ ‫את חג הסוכות מייד לאחר סיום ימי התשובה‪,‬‬ ‫שבשעת האכילה הרי הוא מוקף באור המקיף‬ ‫נפש‪.‬‬ ‫הראשון שמצוותו מן התורה (רמב”ם לולב‬ ‫ראש השנה ויום הכיפורים‪ ,‬כי בוודאי לא‬ ‫מחמת צל הסוכה‪ ,‬וכן הוא מתמלא באור‬ ‫את כל התשובות ההלכתיות שהשיב‬ ‫פ”ז הי”ז)‪.‬‬ ‫לחנם נקבע כן וטעם יש בדבר‪.‬‬ ‫פנימי מחמת אכילת מצווה הנכנסת במעיו‪,‬‬ ‫באותן שנים איומות הטמין רבי אפרים‬ ‫חשש זה‪ ,‬שמא יעבירו את הלולב‬ ‫בספרו ‘יערות דבש’ (ח”א דרוש א) פרש הגאון‬ ‫והרי הוא מוקף באורות וקדושה מבית ומחוץ‪.‬‬ ‫באדמה‪ ,‬ולאחר המלחמה הוציא אותן‬ ‫ברשות הרבים‪ ,‬נאמר גם לגבי תקיעת‬ ‫רבי יהונתן אייבשיץ בטוב טעם את קביעות‬ ‫ובאור הדברים כי יש בחינת אור מקיף הסובב‬ ‫מן המחבוא והדפיס אותן בספרו שו”ת‬ ‫שופר בראש השנה שחל בשבת‪ ,‬שגזרו‬ ‫חג הסוכות על פי המבאר בתורה בענין‬ ‫את האדם מבחוץ‪ ,‬ויש בחינת אור פנימי‬ ‫‘ממעמקים’ על חמשת חלקיו‪ ,‬בין הכתבים‬ ‫חכמים פן יוליכו את השופר אל החכם‬ ‫הנהגת האדם כשמבחין בנגעים הבאים על‬ ‫השורה בתוך האדם‪ ,‬והאור הפנימי מזכך את‬ ‫מצאנו את השאלה הבאה (חלק ד סי’ ה)‪:‬‬ ‫ללמוד סדר התקיעות ויעבירוהו ארבע‬ ‫ביתו‪.‬‬ ‫פנימיות האדם ומקדש אותו‪ ,‬והאור המקיף‬ ‫המשך בעמוד ד’‬ ‫המשך בעמוד ב’‬ ‫המשך מעמוד א’‬ ‫על המועד‬ ‫ואכן‪ ,‬הלך המפקד הבכיר וסידר מייד את‬ ‫ומתבונן במעשיהם‪ ,‬וכאשר ראה שניים‬ ‫והטעם שיסכים הבורא להצעה שכזו‪ ,‬אף‬ ‫בבוא אדם אל ביתו ומבחין בנגע צרעת על‬ ‫ענינם של קבוצת הבחורים‪ ,‬ובכך הצילם‬ ‫עושים מלאכת אחד‪ ,‬וכן שהולכים ועוצרים‪,‬‬ ‫שאין דרכו ומדתו לתת שכר על מצווה‬ ‫קירות הבית‪ ,‬עליו ללכת אל הכהן ולספר‬ ‫ממוות לחיים‪.‬‬ ‫הולכים ועוצרים‪ ,‬היה סבור כי לצון חמדו‬ ‫בודדת תכף אחר קיומה‪ ,‬משום שחפץ‬ ‫לו ‘כנגע נראה לי בבית’ (ויקרא יד לה) כדי‬ ‫תמיד להעניק לאדם הזדמנות שניה לתקן‬ ‫כלתה נפשי לחצרות ה’‬ ‫להם‪ ,‬ומתרפים הם במלאכתם‪.‬‬ ‫את מעשיו‪ ,‬וגם כלפי האומות יחפוץ לתת‬ ‫שיבוא הכהן לראות ולהבחין האם מדובר‬ ‫בנגע טמא אם לאו‪ ,‬וכשמגיע הכהן ומבחין‬ ‫זהו המעשה הראשון אודות רבי טוביה‬ ‫בשעת ערב‪ ,‬לאחר שסיימו את מלאכתם‬ ‫ופנו אל צריפיהם לנוח מעמל היום‪ ,‬שלח‬ ‫להם את האפשרות לתקן מעשיהם אף‬ ‫שהנגע טמא‪ ,‬על האדם לפנות את כליו‬ ‫גולדשטיין‪ ,‬ועל ידו נבין גם את המעשה‬ ‫שאינם ראויים לכך‪.‬‬ ‫מביתו טרם יפסק הכהן את דינו של הנגע‬ ‫הבא שארע עם אותה קבוצת בחורים ששהו‬ ‫המפקד לקראם אל חדר ההנהלה‪ .‬במקום‬ ‫כבר המתינו כל ראשי המחנה‪ ,‬והעמידו בית‬ ‫ואכן‪ ,‬כשישמעו גויי האומות הצעה זו‬ ‫ויצווה לנתץ את הבית ולשברו‪.‬‬ ‫בערבות סיביר וביניהם רבי טוביה‪ ,‬שסיפר‬ ‫בעצמו את המעשה הבא‪:‬‬ ‫דין מיוחד לשפוט את הבחורים המחבלים‬ ‫יקבלוה בזרועות פתוחות‪ .‬מייד כל אחד‬ ‫ובכך יבאר בדרך דרוש‪ ,‬שהרי אמרו חכמינו‬ ‫במאמץ המלחמתי‪.‬‬ ‫ואחד מן הנכרים הולך ועושה סוכה בראש‬ ‫ז”ל במסכת תענית (יא‪ ).‬שאבני וקירות ביתו‬ ‫כפי שסופר‪ ,‬התאמצו הבחורים מאוד שלא‬ ‫גגו כדי לקיים מצוות סוכה‪.‬‬ ‫של אדם מעידים על מעשיו וכפי שנאמר‬ ‫לחלל את השבת ולכל הפחות להמנע‬ ‫על כס המשפט ישבו חמשה שופטים חמורי‬ ‫סבר והאזינו בכבד ראש לדברי המפקד‪,‬‬ ‫אמנם‪ ,‬עתיד הבורא להקדיר את החמה‬ ‫(חבקוק ב יא) ‘כי אבן מקיר תזעק וכפיס‬ ‫מלעשות בה מלאכות שיש בהן איסורי‬ ‫מעץ יעננה’‪ ,‬וכשנראים נגעים בביתו סימן‬ ‫תורה‪ .‬כן היה כאשר הגיע יום ראש השנה‪,‬‬ ‫שאמר‪“ :‬ראו נא שופטים נכבדים‪ ,‬בחורים‬ ‫באותה עת‪ ,‬כדי שזו תקפח על ראשם ביותר‬ ‫אלו מבקשים לסייע לאויב בשעת מלחמה‪,‬‬ ‫ותחמם את כל היקום בחומה הרב‪ ,‬וכאשר‬ ‫הוא שמעשיו אינם ראויים‪ ,‬ועליו לשבר‬ ‫חפצו בכל מאודם שיהיה ברשותם שופר‬ ‫את הבית כביכול ולנתצו על ידי תשובה‬ ‫לתקע בו‪ ,‬ומשהפכו כל אבן ולא מצאו‪,‬‬ ‫ובה בעת שזקוקים אנו למטוסים כדי לנצח‬ ‫יסבלו מן החם‪ ,‬מייד כל אחד מהם יבעט‬ ‫במלחמה‪ ,‬מתעצלים הם ועוסקים שניים‬ ‫בסוכתו ויצא‪ ,‬ונמצא שלא עמדו במצווה‬ ‫ומעשים טובים‪.‬‬ ‫הניחו למאמציהם בטענה שאנוסים הם‬ ‫ופטורים מקיום המצווה שהרי ‘אונס‬ ‫יחד במלאכה הראויה ליחיד‪ ,‬ונעמדים לנוח‬ ‫הקלה שנתבקשו לקיימה ובכך יפסידו את‬ ‫עבור תהליך זה זוכים אנו מדי שנה בשנה‬ ‫רחמנא פטריה’ (נדרים כז‪.).‬‬ ‫בכל רגע”‪.‬‬ ‫שכרם‪.‬‬ ‫לימים הנוראים‪ ,‬בהם מפשפשים אנו‬ ‫גם לאחר שסים להרצות את דבריו‪ ,‬לא‬ ‫והקשו על כך חכמינו בגמרא‪ ,‬הרי אין‬ ‫במעשינו ותרים אחר נגעי העוונות הנראים‬ ‫אמנם‪ ,‬בשונה ממצוות שופר בראש השנה‪,‬‬ ‫בתוכנו ושבים עליהם בתשובה שלמה עד‬ ‫נחה דעתו של אותו מפקד‪ ,‬עד שדרש מן‬ ‫הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו‪,‬‬ ‫כאשר קרב חג הסוכות לבוא‪ ,‬לא נסו‬ ‫שביום הכיפורים אנו שוברים כליל את‬ ‫הבחורים להציג בפני השופטים כיצד בדיוק‬ ‫ובאופן שהחום מעיק ומציק כל כך הרי‬ ‫הבחורים כלל לבנות סוכה‪ ,‬היות ששרר‬ ‫הבית ומטהרים אותו מכל כתם עוון‪.‬‬ ‫פעלו את פעולתם היום‪.‬‬ ‫גם ישראל פטורים מלשבת בסוכה‪ ,‬ולא‬ ‫במקום קר נורא ומקפיא‪ ,‬ומכיוון שמעילים‬ ‫הבחורים מצדם הבינו כי נקלעו לצרה‬ ‫מסתבר שבכך דווקא תבחן צדקתם של‬ ‫ויציאתנו מהבית אל הסוכה לאחר מכן‪,‬‬ ‫לחמם את גופם לא היו ברשותם‪ ,‬לא‬ ‫גדולה‪ ,‬וניסו בכל כוחם להסביר לפני חבר‬ ‫הגויים? ותרצו‪ ,‬כי אמנם חיוב אין לשבת‬ ‫לרמז ששברנו ונתצנו כביכול את ביתנו על‬ ‫העלו בדעתם לצאת ולשבת בסוכה‪ ,‬כיוון‬ ‫בסוכה בחם שכזה‪ ,‬אך לבעט בסוכה ־ ודאי‬ ‫שמצטערים הם מן הקר‪ ,‬והרי אמרו חכמינו‬ ‫השופטים כי חלילה להם מלפגוע במאמצי‬ ‫כל כתמיו ועוונותיו‪ ,‬וכיוון שאין לנו בית לכן‬ ‫המלחמה‪ ,‬וכל כוונתם לא היתה אלא כדי‬ ‫שלא‪ ,‬ומחמת אותה בעיטה יפסידו האומות‪.‬‬ ‫בורחים אנו לחסות בצל השכינה במצוות‬ ‫ז”ל במסכת סוכה (כו‪ ).‬שהמצטער בישיבתו‬ ‫בסוכה פטור מישיבתה‪.‬‬ ‫להמנע מעברה‪.‬‬ ‫ועל אותה שעה נאמר (תהלים ב ד) ‘יושב‬ ‫הסוכה מתוך טהרת ושלמות הנפש‪.‬‬ ‫למרות מאמציהם לא הועילו הסבריהם‬ ‫בשמיים ישחק ה’ ילעג למו’‪ ,‬כי אפילו‬ ‫וידועים דברי חכמינו ז”ל (פסיקתא דרב כהנא‪,‬‬ ‫אך הנה‪ ,‬מספר ימים טרם התקדש חג‬ ‫מצווה קלה כמצוות סוכה אין האומות‬ ‫הסוכות‪ ,‬הגיעה למקום חבורה נוספת‪,‬‬ ‫לשכנע את השופטים בצדקת מעשיהם‪ ,‬ולא‬ ‫נספחים ב פרשה אחרת‪ ,‬ד”ה באספך) שבארו‬ ‫עוד אלא שאחד השופטים טען לעומתם‪:‬‬ ‫יכולים לקיים‪ ,‬ולא עוד אלא שבעטו בה‪.‬‬ ‫טעם היציאה אל הסוכה‪ ,‬שמא נגזרה על‬ ‫והפעם של בחורים חסידיים‪ .‬והנה רואים‬ ‫בחורי הישיבה את חבריהם החסידים‬ ‫“שמעתי על הדת היהודית‪ ,‬ויודע אני כי‬ ‫ויש להבין‪ ,‬מפני מה באמת נבחרה דווקא‬ ‫האדם חובת גלות בימי הדין‪ ,‬ותתקים‬ ‫כורתים ענפי עצים‪ ,‬ומגבישי קרח גדולים‬ ‫דברי חכמה רבים כלולים בה‪ .‬אך מעשים‬ ‫מצוות סוכה לנסות בה את הגויים‪ .‬ואם‬ ‫ביציאתו לסוכה וכך אכן אנו אומרים ב’יהי‬ ‫מכינים דפנות‪ ,‬אשר מעליהן הניחו את‬ ‫כגון אלו ־ עשיית פעולה בשניים‪ ,‬ועצירה‬ ‫משום שאין בה חסרון כיס ‪ -‬כי את הסכך‬ ‫רצון’ בעת הכניסה לסוכה ‘ובזכות צאתי‬ ‫הענפים‪ ,‬כשהם ששים ושמחים לעשות‬ ‫מדי כמה רגעים בשעת הליכה ־ מעשים‬ ‫נוטלים מפסלת גרן ויקב שאינה יקרה ‪ -‬הרי‬ ‫מביתי החוצה ודרך מצותיך ארוצה‪ ,‬יחשב‬ ‫רצון קונם ולקיים מצוותו‪.‬‬ ‫משונים הם‪ ,‬ואינם יאים כלל לחכמת‬ ‫יכלו לנסותם במצוות שופר‪ ,‬שגם אם מחירו‬ ‫לי זאת כאלו הרחקתי נדוד’‪.‬‬ ‫היהודים הנודעת”‪.‬‬ ‫יקר ליחיד‪ ,‬הרי בשופר אחד אפשר להוציא‬ ‫אולם בדברי רבי יהונתן אייבשיץ האמורים‬ ‫התפלאו הבחורים הליטאיים ושאלו‪“ :‬והרי‬ ‫אלפי אנשים ידי חובתם‪ ,‬ויוכל כל אחד לתת‬ ‫מצטער פטור מן הסוכה‪ ,‬ומדוע תטרחו?”‬ ‫מה יעשו אותם בחורי חמד‪ ,‬וכיצד יסבירו‬ ‫מבאר יותר מזה‪ ,‬כי היציאה אל הסוכה‬ ‫לפני הגויים הנבערים את החכמה הגנוזה‬ ‫פרוטה‪ ,‬ובשופר אחד יעברו ויוציאו את כל‬ ‫אינה באה רק לכפרת פשע‪ ,‬אלא היא‬ ‫השיבו החסידים‪“ :‬אמת יש בדבריכם‬ ‫העיר‪.‬‬ ‫שהמצטער פטור מן הסוכה‪ ,‬אך אנו לא‬ ‫בתורתנו הקדושה‪ ,‬ואת סודותיה העמוקים?‬ ‫עצמה מרחיקה את האדם מן החטא‪ ,‬על‬ ‫מצטערים כלל‪ ,‬ובקר העז אין אנו מרגישים‬ ‫ישבו הבחורים לפני השופטים חמורי הסבר‬ ‫מדוע נחשבת מצוות סוכה קלה ופשוטה‬ ‫ידי שמכניס עצמו בצל כנפי האמונה‪ ,‬כי‬ ‫כלל‪ ,‬ואדרבה‪ ,‬שמחה עצומה היא עבורנו‬ ‫ופניהם מפוחדות‪ ,‬ולא ידעו כיצד יפול דבר‪.‬‬ ‫יותר‪ ,‬והרי בכל זאת יש לטרוח בבנייתה‪,‬‬ ‫הסוכה היא ביתו של הקדוש ברוך הוא ועל‬ ‫ולהשתדל בהשגת צרכיה‪ ,‬ובמה נחשבת‬ ‫ידי הכניסה לתוכה מסלק האדם מעליו את‬ ‫לשבת בסוכה ולקיים בה את רצון הבורא”‪.‬‬ ‫לפתע הגיעו אל המקום קבוצת קצינים‪,‬‬ ‫היא פחות מאחרים?‬ ‫שלטון היצר ונגעי העוונות שהיו דבוקים‬ ‫כך הפליא רבי טוביה את מעשיהם של‬ ‫אשר דרכם היתה לבוא פעם אחת בשנה‬ ‫בחורי הקבוצה החסידית וכשהיה מספר‬ ‫כדי לבדק את עניני המחנה האם מתנהלים‬ ‫הקל הקל תחלה‬ ‫בנשמתו‪.‬‬ ‫בשנים שלאחר מכן את דבר המעשה‬ ‫הם כשורה‪ ,‬ובדיוק באותו היום באו אל‬ ‫לתירוץ הקושיה‪ ,‬נקדים מעשה שהיה נוהג‬ ‫בין ישראל לעמים‬ ‫משבחם היה ביותר‪ ,‬כי אמנם המצטער‬ ‫המקום‪ .‬בבואם הודיעום מפקדי המחנה על‬ ‫לספר הגאון רבי טוביה גולדשטיין זצ”ל‪,‬‬ ‫על כך הביא רבי יהונתן אייבשיץ את דברי‬ ‫פטור מן הסוכה‪ ,‬אך גדול כוחה של מצוות‬ ‫מעשי הבחורים‪ ,‬וגם הם גחכו בשמעם את‬ ‫ראש ישיבת ‘עמק הלכה’‪ ,‬וכדי להבין את‬ ‫חכמינו ז”ל בתחלת מסכת עבודה זרה (ב‪-.‬‬ ‫ישיבת הסוכה וחביבותה להתגבר על כל‬ ‫טענותיהם‪.‬‬ ‫המעשה‪ ,‬נקדים לספר מעשה אחר‪ ,‬המובא‬ ‫ג‪ ,).‬שלעתיד לבוא יביא הקדוש ברוך הוא‬ ‫קושי וצער‪.‬‬ ‫אולם קצין אחד היה ביניהם‪ ,‬ששמר על‬ ‫בספר ‘המגיד’ מאת הרב פסח קראהן‬ ‫ספר תורה ויניחו בחיקו‪ ,‬ויאמר למי שעסק‬ ‫שליט”א‪ ,‬שגם הוא נסוב אודות רבי טוביה‬ ‫בה שיבוא ויטל שכרו‪.‬‬ ‫רעה תחת טובה?‬ ‫ארשת פנים חתומה‪ .‬וכאשר כלו הנוכחים‬ ‫גולדשטיין‪ ,‬ומתוך כך נבוא ליישב את‬ ‫מנהג יחודי נקט הרב הקדוש רבי מרדכי‬ ‫את דבריהם‪ ,‬קרא לבחורים לבוא אחריו‪.‬‬ ‫כמובן שגם אומות העולם יבואו לפניו‬ ‫איש לא ההין לערער על סמכותו‪ ,‬מחמת‬ ‫הסוגיא‪:‬‬ ‫יתברך וינסו לקבל שכרם‪ ,‬אך מאחר שכבר‬ ‫מנדבורנה ־ לבנות שלוש סוכות זו לפנים‬ ‫בזמן מלחמת העולם השניה‪ ,‬התגלגל רבי‬ ‫מזו‪.‬‬ ‫דרגתו הגבוהה‪ ,‬וכך נועדו הבחורים יחד‬ ‫הציע להם הקדוש ברוך הוא לקבל את‬ ‫עימו במקום צדדי כאשר אין איש אתם‬ ‫טוביה יחד עם קבוצת בחורים מישיבות‬ ‫התורה טרם נתנה לבני ישראל‪ ,‬לא יהיה‬ ‫האחת‪ ,‬משמשת היתה את האורחים‪,‬‬ ‫בחדר‪.‬‬ ‫ליטא למחנה עבודה בסיביר שברוסיה‪ .‬על‬ ‫להם פתחון פה לטעון שלא קיימו את‬ ‫השניה שמשה את בנות הבית‪ ,‬והשלישית‪,‬‬ ‫אף שבאותם הימים היה כל ענין של דת הס‬ ‫התורה משום שלא קבלוה‪ ,‬ולכן ינסו תחלה‬ ‫הפנימית מכולן את הצדיק בעצמו‪.‬‬ ‫לפליאתם הגדולה של הבחורים‪ ,‬פנה האיש‬ ‫אליהם בשפת היידיש‪ ,‬ואמר להם‪“ :‬שבו‬ ‫מלהזכיר מפני הסכנה‪ ,‬השתדלו הבחורים‬ ‫להמעיט בערכם של בני ישראל ולטעון‬ ‫בדרך צחות היה מסביר את מנהגו הטמיר‪,‬‬ ‫נא”‪ .‬תחלה לא האמינו למשמע אזניהם‪,‬‬ ‫בכל כוחם שלא לחלל את השבת‪ ,‬ולכל‬ ‫עליהם שאינם מקיימים את התורה‪ ,‬אך אז‬ ‫בכך שבתורה הקדושה נאמר שלוש פעמים‬ ‫אך אז פנה אליהם שוב האיש וברכם‪:‬‬ ‫הפחות למעט בעשית פעולות הכרוכות‬ ‫יביא הקדוש ברוך הוא עדים שיעידו על‬ ‫‘בסוכת’‪.‬‬ ‫“שבוע טוב‪ ,‬גם אני יהודי”‪ .‬עתה כבר נרגעו‬ ‫באיסור מן התורה‪.‬‬ ‫ישראל שקיימו את התורה‪ ,‬ויסתתמו כל‬ ‫בוער כשלהבת אש קודש היה רבי מרדכי‬ ‫הבחורים‪ ,‬והסבירו לקצין כי בקשו למעט‬ ‫תפקידם היה לחטב עצים‪ ,‬לנסרם לנסרים‬ ‫טענותיהם‪.‬‬ ‫בעבודת ה’ במשך כל השנה כולה‪ ,‬אולם‬ ‫בחלול שבת‪ ,‬ועשו מעשיהם לפי תומם כדי‬ ‫ולהכין מהם קורות עץ גדולות‪ ,‬אותן היו‬ ‫ועדיין לא יתייאשו אומות העולם מלנסות‬ ‫לשיא הגיעו הדברים בימי חג הסוכות‪,‬‬ ‫להמנע מאיסורי תורה ולמעט בחומרתם‬ ‫משיטים במורד הנהר‪ ,‬עד שהיו מגיעות‬ ‫ולקבל שכר‪ .‬בנסיון שני יבואו לפני הבורא‬ ‫ובפרט בעת הנענועים בהושענות‪ ,‬אז פעל‬ ‫ככל האפשר‪.‬‬ ‫למפעל ליצור מטוסים‪.‬‬ ‫ויבקשו ממנו‪“ :‬רבונו של עולם‪ ,‬תנה לנו‬ ‫ישועות לכל המבקש‪.‬‬ ‫פתח הקצין וסיפר לבחורים את סיפורו‪:‬‬ ‫כיוון שהוכרחו בעל כרחם לעבד בשבת‪,‬‬ ‫מראש ונעשנה” ‪ -‬מבקשים אנו לקבל כעת‬ ‫כל שבעת הימים לא יצא הצדיק כלל מן‬ ‫“אמנם יהודי אני‪ ,‬אך כיוון שגויסתי לצבא‬ ‫טכסו עצה ומצאו כי יוכלו להתחלק‬ ‫את התורה ולקיימה מעתה ויחשב לנו כאלו‬ ‫הסוכה‪ ,‬והתפילות אף הן נערכו בה‪.‬‬ ‫הרוסי בגיל צעיר התרחקתי משמירת‬ ‫לקבוצות‪ ,‬וכל ענף יחתכוהו שני בחורים‬ ‫קבלנוה מלפני שנים ארוכות‪.‬‬ ‫ומה מרטיט הדבר‪ ,‬שיום הסתלקותו של‬ ‫התורה והמצוות‪ ,‬אולם בעבור אמי עליה‬ ‫יחד‪ ,‬באופן שתהיה פעולתם בגדר ‘שניים‬ ‫בשמע הבורא את הצעתם התמוהה יאמר‬ ‫הצדיק הוא יום ראשון של חג‪ ,‬ועל כך‬ ‫השלום אעזר לכם‪ .‬כאשר שכבה על ערש‬ ‫שעשאוה’ הפטורים מן התורה באופן שכזה‬ ‫להם‪“ :‬שוטים שבעולם‪ ,‬מי שטרח בערב‬ ‫אמרו צדיקים‪ ,‬כי קיים הקדוש ברוך הוא‬ ‫דווי קראתני אמי ובקשה ממני כי יבוא יום‬ ‫וכפי שאמרו חכמינו במסכת שבת (ג‪.).‬‬ ‫שבת יאכל בשבת‪ ,‬מי שלא טרח בערב שבת‬ ‫את מצוות ‘ולקחתם לכם’‪ ,‬ונטל את האתרוג‬ ‫ואעזר ליהודים‪ .‬אלו היו מלותיה האחרונות‬ ‫וכן את הקורות ישאו פחות מארבע אמות‬ ‫מהיכן יאכל בשבת?! אלא‪ ,‬אף על פי כן‪,‬‬ ‫המהודר ביותר שמצא‪...‬‬ ‫אשר אחריהן נפרדה ממני לנצח‪ .‬את דבריה‬ ‫ויעמדו לנוח וחוזר חלילה‪ ,‬שאף באופן זה‬ ‫מצווה קלה יש לי וסוכה שמה‪ ,‬לכו ועשו‬ ‫בשלהי הקיץ של אותה שנה בה מתרחש‬ ‫נצרתי בלבי‪ ,‬לאחר שהבטחתי לה שאשמור‬ ‫אין חיבים מן התורה‪.‬‬ ‫אותה”‪ .‬היינו שינסה הבורא את האומות‬ ‫ספורנו‪ ,‬שררה מגפה קשה בבישטינא‪ ,‬עיר‬ ‫את בקשתה‪ .‬מאמין אני כי לשם כך נשלחתי‬ ‫אמנם‪ ,‬בשעת מעשה לא נתנו ליבם לכך‬ ‫במצוות סוכה כדי לבדוק אם יקיימוה וייתן‬ ‫מגוריו של רבי מרדכי‪.‬‬ ‫הנה‪ ,‬כדי לסייע לכם ולהצילכם”‪.‬‬ ‫שאחד ממפקדי המחנה עומד על הר גבוה‬ ‫להם שכר‪.‬‬ ‫לשנות סדרי בראשית‬ ‫תפילה‬ ‫המומחה הנודע למגפות שהובא‬ ‫מעשה באברך שהגיע אל הגאון הקדוש רבי‬ ‫מהעיר הגדולה‪ ,‬קבע נחרצות‬ ‫אברהם מסוכטשוב זי”ע‪ ,‬בעל ‘אבני נזר’‪,‬‬ ‫שהמחלה נוצרה בשל תנאי‬ ‫פנינים ומרגליות בעניני‬ ‫לאחר שעברו למעלה מעשר שנים מנישואיו‬ ‫ההיגיינה הנמוכים‪ ,‬ביבי השופכין‬ ‫הזורמים בסמטאות באין מפריע‪,‬‬ ‫עבודה שבלב זו תפילה‬ ‫וטרם זכה לילדים‪ ,‬בבקשת ישועה לזכות‬ ‫בבנים‪.‬‬ ‫וגלי הפסלת שהתגבהו בכל קרן‬ ‫רחוב‪.‬‬ ‫נענה הרבי‪“ :‬אין עצה ואין תבונה כנגד דברי‬ ‫ראש העיר הנמרץ של בישטינא‬ ‫טובת שארי בשרם”‪ ,‬נענה ואמר‪.‬‬ ‫בתכריכין – לא יגוועון אישים בכל ימי’‪.‬‬ ‫המשנה במסכת יבמות (סד‪ ,).‬עליך לגרש את‬ ‫החליט לשים קץ לדבר‪.‬‬ ‫אשתך על מנת לזכות לבנים!”‬ ‫בעל הבית הביט בו במורת‪-‬רוח‪ ,‬מצפה לרגע‬ ‫הזמן חלף‪ ,‬ובנותיו של ר’ זימל הגיעו לפרקן‪,‬‬ ‫גדודים של מנקי רחובות פשטו‬ ‫בו יפטר מהאורח הבלתי‪-‬קרוא שנחת עליו‪.‬‬ ‫ושידוך אין‪ .‬כי בלא נדוניה – אין חתן‪ .‬איש‬ ‫כשחזר לביתו וסיפר על דברי הרבי‪ ,‬נעשתה‬ ‫על הרחובות המצחינים‪ ,‬ולאחר‬ ‫לא רצה להשתדך עם בנותיו של אביון חסר‪-‬‬ ‫מהומה גדולה‪.‬‬ ‫מאמצים כבירים שארכו כמה‬ ‫ר’ זימל לא מתח אותו יתר על המידה‪“ :‬ובכן‪,‬‬ ‫מזל זה‪.‬‬ ‫האישה והוריה לא יכולים היו להאמין‬ ‫שבועות‪ ,‬היתה העיר בוהקת‬ ‫דע לך ידידי ושאר‪-‬בשרי כי עתיד אתה למות‬ ‫ראה ר’ זימל שכלתה אליו הרעה‪ ,‬והבין כי‬ ‫שכך אמר הרבי‪ ,‬וסרבו להעלות על דעתם‬ ‫בנקיונה‪ ,‬כמו מצפה לקבלת פני‬ ‫בימים הקרובים‪ ,‬ולכן אל תתעצל אלא תכתב‬ ‫אפשרות שכזו‪.‬‬ ‫תכף ומייד צוואה ותחלק את רכושך כראות‬ ‫אם לא יעשה מעשה‪ ,‬עתידות בנותיו לשבת‬ ‫הקיסר בכבודו ובעצמו‪.‬‬ ‫עיניך‪”...‬‬ ‫בביתו עד שילבין שערן‪ ,‬ויצא בדרכו לווינה‬ ‫לאחר ויכוחים מרים והטחת האשמות‪,‬‬ ‫מעתה ואילך נאכפו חוקי העזר‬ ‫הבירה‪.‬‬ ‫הסכימו ביניהם לנסוע כולם יחד לסוכטשוב‪,‬‬ ‫העירוניים‪ ,‬האוסרים להשליך‬ ‫בעל הבית כמעט שהתמוטט בו במקום‪ .‬הוא‬ ‫ולברר את העניין בעצמם לפני הרב הקדוש‪.‬‬ ‫בווינה התגורר אחד מקרובי משפחתו‬ ‫אשפה בחוצות‪ ,‬בכל חומר הדין‪.‬‬ ‫החוויר כסיד‪ ,‬ומהר לקרס על כורסה סמוכה‪.‬‬ ‫הרחוקים‪ ,‬דודנו של אמו המנוחה‪ ,‬ונצר נאמן‬ ‫מכיוון שלא היה נהוג בסוכטשוב להכניס‬ ‫פקחים חמורי סבר שוטטו בעיר‬ ‫ההלך לבוש הקרעים שנראה בעיניו כקבצן‪,‬‬ ‫נשים אל הקודש פנימה‪ ,‬נותרה האישה‬ ‫ובלשו אחר פיסות לכלוך או‬ ‫למשפחת קארגמן‪ ,‬שלפי השמועה התברך‬ ‫הפך לפתע לדמות מסתורית יודעת‪-‬כל‬ ‫לעמד בחוץ‪ ,‬על יד הדלת‪ ,‬משם שמעה את‬ ‫פסולת שלא פונתה למקומה‬ ‫בהון עתק‪ .‬יתייצב ר’ זימל לפניו וישטח‬ ‫שמהלכים לה בעולמות טמירים‪.‬‬ ‫לפניו את רע מצבו‪ ,‬ולבטח יפתח האיש‬ ‫טענות אביה עבורה‪.‬‬ ‫המיעד‪ .‬המשליכים נענשו‬ ‫אחרת‪ ,‬מנין לו לדעת על מותו הפתאומי‬ ‫את ידו ואת כיסו ויסייע לשאר בשרו הדך‬ ‫האב טען כי לא ייתכן לגרשה‪ ,‬אך הבעל‬ ‫חמורות‪.‬‬ ‫הקרב ובא?‬ ‫והנכלם‪.‬‬ ‫הציג לפני הרבי את דעת הרופאים‪ ,‬כי‬ ‫גם חוקי הבניה נאכפו מחדש‪.‬‬ ‫במוחו של העשיר‪ ,‬צפו לפתע כל כאבי הבטן‬ ‫לווה ר’ זימל מקופת הגמ”ח ממון להוצאות‬ ‫האישה היא עקרה‪.‬‬ ‫המבנים המאולתרים נהרסו‬ ‫שפקדו אותו בתקופה האחרונה‪ .‬עד עתה לא‬ ‫הדרך‪ ,‬ונסע לווינה הגדולה‪.‬‬ ‫כאשר הבין האב שדברי חתנו נכונים הם ואין‬ ‫ומהנדסים קפדניים עברו בין בתי‬ ‫יחס להם חשיבות‪ .‬חשב שבאו מרוב אכילת‬ ‫אחרי שיטוטים ובירורים מצא את הכתובת‪.‬‬ ‫ביכלתו לדחותם‪ ,‬הביע הסכמתו לנתינת גט‪.‬‬ ‫העיר ובחנו את כל בקתות העץ‬ ‫בשר ומאכלים שמנים‪ ,‬אך עתה‪ ,‬התחוורה לו‬ ‫עיף ויגע מצא את עצמו עומד לפני דלתות‬ ‫הדי הדברים הגיעו לאזני האישה שעמדה‬ ‫והמחסנים המוזנחים‪.‬‬ ‫לפתע משמעותם האיומה‪...‬‬ ‫עץ האלון החסונות המגיפות את בית המדות‬ ‫בחוץ‪ ,‬ובשמעה את השיחה נסבה על סידור‬ ‫חג הסוכות קרב ובא‪ ,‬ויהודי‬ ‫מכאן ועד לכאבי לב וחזה דמיוניים‪,‬‬ ‫הענק שבנה לו הגביר באחת משכונות הפאר‬ ‫הגט‪ ,‬פרצה בבכי מר וקורע לב‪.‬‬ ‫בישטינא היו אובדי עצות‪ .‬אלו‬ ‫צמרמורות וגלי‪-‬כאב היתה הדרך קצרה‪.‬‬ ‫של וינה‪.‬‬ ‫הבעל ששמע את בכייתה מבחוץ החל אף‬ ‫מביניהם שנסו להעמיד את‬ ‫עומד הוא למות‪ ,‬ועליו לצוות לביתו‪ .‬צדקו‬ ‫לקול הפעמון פתח אחד המשרתים לבושי‬ ‫הוא לבכות‪ ,‬ואל בני הזוג הצטרף האב‬ ‫הסוכה‪ ,‬נקנסו בו ברגע שהציבו‬ ‫המדים את הדלת‪.‬‬ ‫המיוסר‪ ,‬עד שהמקום היה לחרדת אלקים‪.‬‬ ‫את הקרש הראשון על הקרקע‪,‬‬ ‫דברי העני‪.‬‬ ‫בתוספת אזהרה על מעצר‪.‬‬ ‫כיוון שנזכר ביום המיתה הקרוב מתמיד‪ ,‬עלו‬ ‫“אמור לאדונך שקרוב משפחתו הגיע לבקרו‬ ‫מטבעו היה בעל ‘אבני נזר’ רך לבב‪ ,‬ולקול‬ ‫מעיר רחוקה”‪ .‬נקט ר’ זימל לשון ערומים‪.‬‬ ‫ההתייפחויות החל אף הוא לבכות יחד עימם‬ ‫הפקחים‪ ,‬שהבינו כי עלו על‬ ‫בו הרהורי תשובה‪ ,‬ותכף ומייד נפתחה ידו‬ ‫מכרה זהב‪ ,‬הרבו לסייר ברחובות‬ ‫הקפוצה‪.‬‬ ‫נזהר מלחשוף את מטרת הביקור המשפחתי‬ ‫עד שלא היה מסוגל עוד‪ ,‬וקרא לעברם‪:‬‬ ‫“למען ה’ הפסיקו נא לבכות‪ ,‬אינני יכול‬ ‫היהודים ומנעו כל ניסיון לבנות‬ ‫“אכן”‪ ,‬אמר בקול רועד‪“ .‬סבורני שטעיתי‪,‬‬ ‫המרגש‪.‬‬ ‫לסבול את הבכי‪”...‬‬ ‫סוכה‪.‬‬ ‫וקרובי משפחה אנו‪ .‬אתן לך סכום נכבד‬ ‫מדד אותו המשרת במבטו ונפנה למסר‬ ‫ואז‪ ,‬קם הרבי ממקומו והחל לפסוע בחדרו‬ ‫אחד היה בבישטינא‪ ,‬שהגזרה‬ ‫לנשואי בנותיך‪ ,‬רק אמר לי מהיכן באה לך‬ ‫לאדונו את הודעתו‪.‬‬ ‫החדשה כלל לא הגיעה לאזניו‪,‬‬ ‫ידיעה איומה זו שאני עומד למות?!”‬ ‫העשיר פנה תכף לקבל את פניו‪ ,‬אלא‬ ‫במהירות הלוך ושוב‪ ,‬כשפניו בוערות‬ ‫ולא סוכה אחת בנה‪ ,‬כי אם‬ ‫שבראותו את קרובו חשכו עיניו‪.‬‬ ‫כלפידים‪ ,‬לפתע נעמד באמצע החדר‪ ,‬נשא‬ ‫ר’ זימל מנה את צרור השטרות שתקע קרוב‬ ‫שלוש! הרבי‪ ,‬רבי מרדכיל’ה‬ ‫הוא לא נזקק ליותר מקמצוץ של ניסיון‬ ‫עיניו למרום‪ ,‬וצעק מרה בקול חוצב להבות‬ ‫המשפחה שהתעורר משכחתו‪ ,‬ואחר‪ ,‬נענה‬ ‫מנדבורנה‪.‬‬ ‫ארוך‪-‬שנים על מנת להבין את מטרת‬ ‫אש‪:‬‬ ‫בניחותא‪“ :‬חוזר אני בי מדברי הראשונים‪ ,‬כי‬ ‫למען האמת‪ ,‬הגיעה הגזרה‬ ‫רואה אני כעת‪ ,‬שחיה תחיה ולא תמות‪”...‬‬ ‫הביקור‪ ,‬ועינו צרה היתה בממונו וכספו עליו‬ ‫“רבונו של עולם! יודע אני שלידת אדם‬ ‫לאזניו‪ ,‬והפקחים הזריזים צצו גם‬ ‫עמל‪.‬‬ ‫ובריאתו הוא ענין של טבע העולם‪ ,‬אשר‬ ‫בחצר הרבי‪ ,‬מאיימים ומזהירים‬ ‫בעל הבית עמד נדהם‪ .‬הצבע החל לשוב‬ ‫נטבע כבר במעשה בראשית‪ ,‬אבל הלא אתה‬ ‫לפניו החוורות‪ ,‬אך הוא לא יכול היה להבין‬ ‫מי יודע כמה עתיד הביקור המשפחתי‬ ‫שיש להרוס את המבנה הבלתי‬ ‫לעלות לו‪...‬‬ ‫יכול לשנות גם טבע מעשה בראשית‪ ,‬ולא‬ ‫חוקי‪ ,‬המהווה סכנה לשלום‬ ‫את אשר דובר אליו האורח‪“ :‬וכי משטה אתה‬ ‫יבצר ממך לשנות כל סדרי הבריאה כרצונך‪.‬‬ ‫בי?!” זעם נמסך בקולו‪.‬‬ ‫“שלום עליכם!” פתח ר’ זימל בהתרגשות‪.‬‬ ‫הצבור מפני המגפה‪ ,‬אך דבריהם‬ ‫לפיכך מבקש אני ממך שתשנה גם אצל‬ ‫כלל לא נכנסו לאזניו‪ .‬משל לא‬ ‫ר’ זימל לא נבהל‪“ .‬ועתה אספר לך מנין‬ ‫“כמה שמח אני לפגש את דודנה של אמי‬ ‫אשת האברך הזה מעשה בראשית‪ ,‬באופן‬ ‫נאמרו‪.‬‬ ‫יודע אני‪ .‬פשוט מאוד‪ .‬בעירי משמש אני‬ ‫זכרונה לברכה‪ .‬לא ימוש מזכרוני כיצד היתה‬ ‫שיהיו להם בנים‪ ,‬כדי שלא אאלץ לגרשם!”‬ ‫מספרת לי תמיד על תבונתם וחכמתם של‬ ‫התגובה היחידה שיצאה מפיו‬ ‫כגבאי של חברא‪-‬קדישא‪ ,‬וסימן מובהק יש‬ ‫סיים הרבי את דבריו המרעידים‪ ,‬ופנה‬ ‫משפחת קארגמן אשר מברודי‪ ,‬והנה‪ ,‬זוכה‬ ‫בדרך אגב‪ ,‬היתה‪“ :‬מרדכיל’ה בנה‬ ‫לי מנסיוני אצל נפטרים‪ ,‬כי בשעותיהם‬ ‫אל האברך בשמחה‪“ :‬שובו לביתכם‪ ,‬כי‬ ‫סוכה בכדי שתעמד‪ ,‬ולא שיהרסו‬ ‫אני לחזות באחד מצאצאיה הנכבדים במו‬ ‫האחרונות של העומדים למות‪ ,‬אין הם‬ ‫עיני‪”...‬‬ ‫ישועתכם קרובה לבוא!”‬ ‫אותה‪”...‬‬ ‫מזהים את קרובי משפחתם‪.‬‬ ‫ובשנה ההיא ילדה לו אשתו העקרה בן זכר!‬ ‫בהחלטה של רגע עלה בדעתו של העשיר‬ ‫הפקחים ההמומים מהרו לראש‬ ‫כאשר ראיתי שאינך מזהה אותי‪ ,‬על אף‬ ‫ששאר בשרך אני‪ ,‬הבנתי מייד שבוודאי‬ ‫רעיון נפלא‪ :‬במקום לאסוף תירוצים מן‬ ‫קרבת אלקים לי טוב‬ ‫העיר וסיפרו לו על הראבין‬ ‫הגרן ומן היקב‪ ,‬ולנסות להתחמק מקרובו‬ ‫ר’ זימל הקברן לא נתברך במזל טוב‪ ,‬ביש‪-‬‬ ‫היהודי הרומס את החוק ברגל‬ ‫חולה מסוכן אתה‪ ,‬ושעתך קרובה‪ ,‬ועל כן‬ ‫בחסר הצלחה – הן מכיר הוא את טבעם‬ ‫גדא אמתי היה‪ ,‬עני ואביון שבכל אשר פנה‬ ‫גסה‪ ,‬וזה הורה לזמן את הרב‬ ‫יעצתי לך לסדר את עניניך בעולם הזה‪.‬‬ ‫של קרובים אלו שאין הם מוותרים בקלות‬ ‫נכשל‪ ,‬כה רע היה מזלו עד שככל שהלך‬ ‫ללשכתו לבירור דחוף‪.‬‬ ‫אך כעת‪ ,‬כאשר שבה אליך הכרתך‪ ,‬אין ספק‬ ‫– מוטב שיתנכר אליו בטענה שאיננו מכירו‪.‬‬ ‫מזלו ודעך כן הלך מזלם של בני העיירה‬ ‫לתדהמתם‪ ,‬הגיב הצדיק להזמנת‬ ‫שחלפה מחלתך‪ ,‬ובריא אולם אתה לארך‬ ‫“כמדומה”‪ ,‬נענה ואמר‪“ ,‬שנפלה לכבודו‬ ‫ודרך‪ ,‬זה לעומת זה‪ ,‬וזאת על שום שפרנסתו‬ ‫ראש העיר בסרוב‪.‬‬ ‫ימים ושנים טובות‪”...‬‬ ‫טעות חמורה והחליף במישהו אחר‪ ,‬כי לא‬ ‫מן החברא קדישא היתה‪.‬‬ ‫חמתו של ראש העיר בערה בו‪,‬‬ ‫על מעשה זה הסביר רבי משה צבי גאלד‬ ‫על בני משפחת קארגמן שמוצאה מברודי‬ ‫וככל שהאריכו בני העיירה ימים‪ ,‬ובריאותם‬ ‫והוא קם ויצא לבית הרבי‪.‬‬ ‫זצ”ל ממונטריאול‪ ,‬בספרו ‘חיי צבי’‪ ,‬את‬ ‫הנני נמנה‪ ,‬אלא על משפחה אחרת בתכלית”‪,‬‬ ‫איתנה היתה‪ ,‬כך היו ידיו של ר’ זימל‬ ‫“אם לא תהרוס את הסוכה‪ ,‬אדאג‬ ‫הפסוק (דברים ד ז) ‘כי מי גוי גדול אשר לו‬ ‫הסביר‪.‬‬ ‫מחוסרות‪-‬מעש‪ ,‬ופרנסתו רחוקה מאתו‪.‬‬ ‫באופן אישי שיוטל עליך עונש‬ ‫אלהים קרבים אליו כה’ אלהינו בכל קראנו‬ ‫ר’ זימל‪ ,‬כמובן לא התלהב כלל מעצתו של‬ ‫אפילו להלין על מצבו לא יכול היה ר’ זימל‪,‬‬ ‫חמור ביותר‪ ,‬אתה עלול להאסר‬ ‫אליו’‪ ,‬כי לעומת אותו בעל בית המחפש‬ ‫בעל הבית‪ .‬הייתכן שכל עמלו וטרחתו הרבה‬ ‫שהלא בל יעלה על הדעת להתלונן באזני‬ ‫ולעמוד למשפט!” איים בזעם‪.‬‬ ‫להפטר מקרוביו‪ ,‬ומתכחש אליהם על מנת‬ ‫לנסוע לווינה ירדו לטמיון?!‬ ‫חבריו שהם מאריכים ימים יתר על המידה‪...‬‬ ‫בשלווה‪:‬‬ ‫מפטיר‬ ‫והרבי‪,‬‬ ‫שלא יהיה עליו להיטיב עימם ולסייע להם‪,‬‬ ‫ביש‪-‬מזלו פרח ממנו לרגע‪ ,‬ונצנוץ של‬ ‫הם מצידם‪ ,‬השיבו לו בחסר התחשבות‬ ‫“מרדכיל’ה בנה סוכה בכדי‬ ‫הקדוש ברוך הוא חפץ להיטיב עימנו‪ ,‬וקרוב‬ ‫חריפות הבזיק במוחו‪.‬‬ ‫רעה תחת טובה‪ ,‬וגומלים לו על שתיקתו‬ ‫שתעמד‪ ,‬ולא על מנת להרסה‪”...‬‬ ‫אלינו בכל קראנו כי בניו אנו‪.‬‬ ‫“מאחר ואני עדיין סבור שקרובי משפחה‬ ‫במליצתו המפורסמת של רבנו אברהם אבן‪-‬‬ ‫זעמו של ראש העיר גאה‪ ,‬ופניו‬ ‫ועל כן‪ ,‬נענה הוא בכל עת שאנו מתפללים‬ ‫אנחנו‪ ,‬הרי שמבחינתי עלי לתת לך עצה‬ ‫עזרא על מזלו הרע‪‘ :‬לו יהיו נרות סחורתי‬ ‫סמקו בכעס נורא‪.‬‬ ‫אליו ומבקשים מאתו‪.‬‬ ‫טובה‪ ,‬כדרכם של קרובי משפחה הדורשים‬ ‫– לא יאסף שמש עדי מותי‪ ,‬לו אהיה סוחר‬ ‫בקש הצדיק לשכך את חרונו‪,‬‬ ‫המשך בעמוד ד’‬ ‫המשך מעמוד ג’‬ ‫על המועד‬ ‫המשך מעמוד א’‬ ‫שבת קודש‬ ‫שימיו ספורים‪ ,‬נטפל אליו‬ ‫ואמר לו‪“ :‬הידעת שרבי‬ ‫לצאת כלל לרשות הרבים‪.‬‬ ‫פוסק פסוקו על טיבם והדורם‪.‬‬ ‫בתשרי תש”ג עברה הרינה בגטו‬ ‫אחד מידידיו ודבר על ליבו‬ ‫מאיר’ל מפרמישלאן היה‬ ‫ואם בגמרא (סוכה מג‪ ).‬אמרו שבזמן‬ ‫פעם‪ ,‬בא לפניו במוצאי היום הקדוש‬ ‫קובנא‪ ,‬על יהודי שהגיע מווילנא‬ ‫לנסות את מזלו בעיירה‬ ‫דודי‪-‬זקני?”‬ ‫שהיה בית המקדש קיים לא גזרו‬ ‫אברך משי ואתרוגו עימו‪.‬‬ ‫ובידו ארבעה מינים‪.‬‬ ‫פרמישלאן‪ ,‬שם מתגורר‬ ‫שלא ליטול ביום טוב ראשון שחל‬ ‫הבחין ר’ זלמן שהדור הוא האתרוג‬ ‫אותו יהודי היה מומחה למכונות‬ ‫הגוי הביט ברבי בחמה‪:‬‬ ‫יהודי עושה נפלאות‪.‬‬ ‫בשבת משום שתקנו שיהא כל אחד‬ ‫ביותר‪ ,‬מראהו נקי‪ ,‬גדולו נאה ופטמו‬ ‫יצור‪ ,‬ובשל כך היה עליו לסייר‬ ‫“מה ענין דודך‪-‬זקנך אלי?!‬ ‫בין בתי החרשת שבגטאות קובנא‬ ‫ואחד נוטל בביתו‪ ,‬ועל ידי כך יזכר‬ ‫זקוף כמגדל הלבנון‪ ,‬אלא שחסר היה‬ ‫“אם תצליח לקבל את ברכתו‬ ‫עליך להרוס את הסוכה תכף‬ ‫ווילנא‪ ,‬ולנסוע מכאן לשם‪ ,‬כך הביא‬ ‫שלא להוציאו לרשות הרבים‪ ,‬קל‬ ‫אתרוג זה משהו‪.‬‬ ‫של היהודי‪ ,‬מובטח לך שבנך‬ ‫ומייד!!”‬ ‫עימו את ארבעת המינים‪.‬‬ ‫וחומר לנידוננו‪ ,‬שאם יבוא מישהו‬ ‫העיר רבי זלמן את תשומת ליבו של‬ ‫יקום מחליו”‪ ,‬טען הידיד‬ ‫הצדיק לא נבהל‪“ .‬כיוון‬ ‫להוציא את הלולב לרשות הרבים‬ ‫הקונה‪“ :‬והלא חסר הוא!”‬ ‫אי אפשר לתאר את השמחה העצומה‬ ‫בלהט‪.‬‬ ‫שבאת בצל קורתי‪ ,‬הרי אתה‬ ‫הרי זה מתחייב בנפשו ודמו בראשו‬ ‫צר היה לו לאברך על אתרוגו שנפסל‪,‬‬ ‫שפשטה בגטו כאשר נודע שבשנה‬ ‫זיק של תקווה נצת בעיני‬ ‫אורחי‪ ,‬ובכן‪ ,‬אבקשך לשמוע‬ ‫מפניהם‪.‬‬ ‫זו יזכו לברך על הלולב‪ ,‬כמו חיות‬ ‫האב‪ ,‬שדעתו כמעט ונטרפה‬ ‫מפי סיפור לא ארוך‪ ,‬אחר‬ ‫ותר אחר פתח להקל‪“ :‬הן בשנה זו‬ ‫על אף כל האמור‪ ,‬נמנע רבי אפרים‬ ‫חל יום טוב ראשון של סוכות בשבת‪,‬‬ ‫חדשה נופחה בנשמות האומללות‪,‬‬ ‫עליו באין יכולת בידו‬ ‫תעשה כרצונך”‪.‬‬ ‫מלהורות לשואליו הלכה למעשה‬ ‫וזיק של חיים נצת בעינים העצובות‪.‬‬ ‫להושיע את בנו האחרון‪,‬‬ ‫ואין מברכים על האתרוג עד לחל‬ ‫השתתק ראש העיר באי־‬ ‫שיכולים הם ליטול לולב בשבת‪.‬‬ ‫המועד‪ ,‬בהם אתרוג חסר כשר”‪.‬‬ ‫אלא שכעבר זמן קצר שבתה‬ ‫והוא מהר לפרמישלאן‪.‬‬ ‫רצון בולט‪ ,‬והניע בכתפו‬ ‫השמחה‪.‬‬ ‫תושבי הגטו הבינו מכך שלא אסר‬ ‫אותה שעה נזדעזע ר’ זלמן כמי‬ ‫נחלי דמעות שפך הגוי אצל‬ ‫בהסכמה מאולצת‪.‬‬ ‫את הנטילה‪ ,‬שהנוטל לא הפסיד‬ ‫שנשכו נחש‪“ :‬הייתכן שאברך בר‪-‬‬ ‫אותו יהודי שהגיע מווילנא נצטווה‬ ‫הצדיק מפרמישלאן‪ ,‬עד‬ ‫והרבי התחיל לספר‪:‬‬ ‫ובשעת הדחק ניתן להתיר‪ ,‬ותור ארוך‬ ‫אורין כמוך הסמוך על שולחן חותנו‬ ‫לעזוב את קובנא ולשוב לווילנא תכף‬ ‫שהפסיקו הרבי בחדות‪:‬‬ ‫“לפני שנים לא רבות‪ ,‬היה‬ ‫השתרך באחד המרתפים שבגטו‪.‬‬ ‫בעבור שיעסק בתורה‪ ,‬יהא חסר‬ ‫במוצאי יום טוב ראשון שבאותה‬ ‫“שמע נא מה שמאיר’ל‬ ‫אציל שזכה לעשרה בנים‬ ‫המוני יהודים שכל משאלתם היתה‬ ‫אמונה כה פשוטה בביאת משיח?!‬ ‫שנה חל בשבת‪ .‬ומצוות ארבעה‬ ‫אומר‪ :‬הרי היה לך בחצרך‬ ‫נאים ומוצלחים‪ .‬כולם‬ ‫לזכות לאחוז בלולב ומיניו ולברך‬ ‫הלא מחכים ומצפים אנו שיבוא בכל‬ ‫מינים מה תהא עליה?!‬ ‫גן נאה ובו אילנות נאים‬ ‫בריאים ואיתנים כארזים‪.‬‬ ‫שהחיינו בחרדת קודש ובלבבות‬ ‫יום ובכל רגע‪ ,‬ונזכה כל ישראל יחד‬ ‫יהודי הגטו לא יכלו נשא מחשבה‬ ‫ומלבלבים‪.‬‬ ‫בחצר ביתו הגדול והנאה‬ ‫נסערים‪.‬‬ ‫לברך על הלולב ביום טוב ראשון‬ ‫זו‪ .‬הנה הלולב ומיניו תחת ידם‬ ‫והנה‪ ,‬יום אחד חשקה נפשך‬ ‫של אותו אציל‪ ,‬היה גן נחמד‬ ‫רובם ככולם ברכו בעינים זולגות‬ ‫בבית המקדש!‬ ‫ובמחצתם‪ ,‬ולא יוכלו לזכות לקיים‬ ‫בגנת פרחים‪ ,‬ומה עשית?‬ ‫ובו עצי חמד ואילנות פרי‬ ‫דמעות‪ .‬דמעות של שמחה המהולה‬ ‫לא זו בלבד‪ ,‬אלא שאף בשאר ימי החג‬ ‫את המצווה?!‬ ‫כרת את כל העצים שבחצרך‬ ‫מלבלבים‪.‬‬ ‫בדאגה ובצער‪ .‬ליבם אמר להם שזו‬ ‫יהיה אתרוגך פסול במקדש‪ ,‬שהחיוב‬ ‫רב העיר ‪ -‬הגאון המפורסם רבי‬ ‫בלא להניד עפעף‪.‬‬ ‫הפעם האחרונה בחייהם‪.‬‬ ‫בו בכל שבעת הימים‪”...‬‬ ‫אברהם דב כהנא שפירא שהיה‬ ‫ביום מן הימים‪ ,‬החליט‬ ‫מגדולי הפוסקים בדור שלפני‬ ‫‘האדם עץ השדה’ (דברים כ‬ ‫יט)‪ ,‬אומרת התורה‪ ,‬ובשל‬ ‫האציל לגוון‪ :‬עצי הפרי‬ ‫אם על פניהם של יהודים פשוטים‬ ‫ארבע אמות של הלכה בגטו‬ ‫המלחמה‪ ,‬היה מוטל על מטת חליו‪,‬‬ ‫לבדם אינם מרשימים די‪,‬‬ ‫שרתה שמחה עלאית בקיום המצווה‪,‬‬ ‫אמנם אמונתו של רבי אפרים איתנה‬ ‫העובדה שגדעת על לא־דבר‬ ‫בלתי ניתן לשער את דבקותם של בני‬ ‫ובלתי ניתן היה אפילו להציע בפניו‬ ‫רצונו בגנת פרחים יפהפיה‬ ‫וחזקה כי קרובה היא הגאולה‪ ,‬אך‬ ‫את השאלה‪ ,‬ובצר להם באו יהודי‬ ‫את עצי הפרי שבחצרך‪,‬‬ ‫שתפיץ ריח משכר באפו של‬ ‫התורה והחסידים שבגטו‪.‬‬ ‫מתפקידו איננו יכול להשתמט‪.‬‬ ‫נגדעו משמיים ילדיך‬ ‫לימים תאר רבי אפרים‪ ,‬כיצד אמר‬ ‫הגטו לפני הדיין רבי אפרים ובקשוהו‬ ‫כל הבא בשערי ביתו‪.‬‬ ‫מוטל עליו לברר את ההלכה עבור‬ ‫לחפש אחר פתח לקיום המצווה‬ ‫שלך‪”...‬‬ ‫לו ר’ פייבל זיסמן הי”ד‪ ,‬מחסידי‬ ‫אדם מעשי היה האציל‪,‬‬ ‫השואלים‪ .‬תורה היא וללמוד אנו‬ ‫בשבת קודש‪ .‬הלכה ולמעשה‪...‬‬ ‫ראשו של הגוי הסתחרר‪,‬‬ ‫ובתוך ימים ספורים נעקרו‬ ‫ליובאוויטש‪ ,‬שמוכן ומזומן הוא‬ ‫צריכים‪ ,‬הלכה היא ואת הפסק הם‬ ‫עיניו חשכו‪ ,‬והוא נתמך‬ ‫האילנות מחצרו על ידי‬ ‫אפילו להיות נדון בגיהנום על כך‬ ‫מבקשים‪.‬‬ ‫בכל יום שיבוא‬ ‫בשולחן העץ הכבד‪.‬‬ ‫חבר פועלים זריזים‪ ,‬ותחתם‬ ‫שעבר על דברי חכמינו ונטל לולב‬ ‫ובשונה מאתנו המתענגים על פלפולי‬ ‫כך ישב הגאון רבי אפרים אשרי זצ”ל‪,‬‬ ‫במו ידיו המיט על עצמו את‬ ‫נשתלו פרחים ממינים‬ ‫בשבת‪ ,‬ובלבד שיזכה בפעם האחרונה‬ ‫התורה החביבים‪ ,‬נפלאים מישרותה‬ ‫גופו במעמקי גטו קובנא‪ ,‬מאחורי‬ ‫האסון הזה‪...‬‬ ‫בחייו לנענע את הלולב‪.‬‬ ‫של סברא‪ ,‬ומשתאים לעצמתה של‬ ‫גדרי התיל ותחת קני הרובים של‬ ‫שונים‪.‬‬ ‫קולו של הרבי הוא שנסך בו‬ ‫“כל חיי פזרתי הון רב תמורת אתרוג‬ ‫קושיא‪ ,‬אחרי ככלות הכל היה עליו‬ ‫קלגסי האס‪.‬אס‪ .‬הרצחנים‪ ,‬אך‬ ‫והנה‪ ,‬אך צמחו ערוגות‬ ‫ראשו ונשמתו צוללים במעמקי‬ ‫רוח חיים‪“ .‬כיוון שבאת אלי‪,‬‬ ‫מהודר”‪ ,‬אמר‪“ ,‬בטוח אני שמצווה‬ ‫לשוב ולנחות מאותו עולם מופלא‬ ‫הפרחים ולבלבו עליהם‪,‬‬ ‫ים התלמוד‪ ,‬ומחו מרחף בין דברי‬ ‫לא אשלחך ריקם‪ .‬מבטיח‬ ‫זו תעמוד לי לזכות לאחר מותי ליום‬ ‫של אביי ורבא‪ ,‬ריטב”א ופרי הארץ‪,‬‬ ‫תקפה מחלה מסתורית את‬ ‫הר”ן לשיטת התוספות‪ ,‬בין קושית‬ ‫אני לך שילדך העשירי‬ ‫הדין”‪.‬‬ ‫ולהורות לאותם יהודים אומללים‬ ‫בנו של האציל‪.‬‬ ‫רבי שלמה קלוגר לסברתו של רבי‬ ‫יתרפא ויקום ממטת חליו‬ ‫כך עמדו אותם גופים מורעבים‬ ‫שהתקבצו סביבו והשליכו עליו את‬ ‫זמן מה התפתל הבן ביסורים‬ ‫ומעונים‪ ,‬עור ועצמות‪ ,‬אנשים שאבדו‬ ‫יהבם כיצד לנהג‪ ,‬הלכה ולמעשה‪...‬‬ ‫עקיבא איגר‪.‬‬ ‫ויתהלך בריא ושלם כאחד‬ ‫עד שמת‪.‬‬ ‫האדם!”‬ ‫את כל היקר להם‪ ,‬ונשמותיהם‬ ‫וכך הכריע רבי אפרים‪ :‬היות‬ ‫בליבו פנימה התאזר באמונה תמימה‪,‬‬ ‫לא הספיק האב להתאושש‬ ‫מאירות באור יקרות‪ ,‬אורה של‬ ‫והאפשרות היחידה לקיום מצוות‬ ‫כי עד שיבוא החג‪ ,‬לא תהא השאלה‬ ‫ככלות מסכת ההודאות‬ ‫מיגונו‪ ,‬ולהנות מן הפרחים‬ ‫אלא לחדודא בעלמא‪.‬‬ ‫הנרגשות‪ ,‬שב האציל לביתו‪,‬‬ ‫המצווה‪.‬‬ ‫נטילת לולב בשנה זו‪ ,‬היא בשבת‪,‬‬ ‫משובבי העין‪ ,‬והנה חלה גם‬ ‫האם ניתן לשער את האור הגדול‬ ‫ואם לא יקיימוה ביום טוב זה שחל‬ ‫הן לכשיבוא משיח צדקנו ויגאלנו‬ ‫שם מצא את בנו‪ ,‬המחלים‬ ‫ממעמקי התפת‪ ,‬ירד בית המקדש‬ ‫בנו השני‪ ,‬ולא ארך הזמן עד‬ ‫שהאיר בשמיים מאותה נטילת לולב‬ ‫להיות בשבת‪ ,‬ייתכן שלעולם לא יזכו‬ ‫באורח פלא ממחלתו‪.‬‬ ‫בנוי ומשוכלל באש מן השמיים‪ ,‬ושם‬ ‫שנפח גם הוא את נשמתו‪.‬‬ ‫בגטו קובנא?!‬ ‫עוד לקיימה‪ ...‬ניתן לסמך על שיטת‬ ‫“עד כאן הספור עם דודי‪-‬‬ ‫בהר ה’ הלולב נטל ביום טוב ראשון‬ ‫למרבה האסון‪ ,‬עוד בטרם‬ ‫ימים בודדים לאחר מכן‪ ,‬כאשר‬ ‫רבותינו הר”ן והריטב”א הסבורים‬ ‫זקני”‪ ,‬אמר רבי מרדכי‬ ‫שחל בשבת מן התורה‪.‬‬ ‫מת הבן השני‪ ,‬דבקה המחלה‬ ‫הבריא הרב ־ רבי אברהם דב שפירא‬ ‫שלא נעקרה המצווה לגמרי‪ ,‬והעובר‬ ‫מנדבורנה לראש העיר‬ ‫שמא נזכר באותו מעשה ששחו (ר’‬ ‫האיומה והמסתורית גם בבן‬ ‫ממחלתו‪ ,‬שטח בפניו רבי אפרים‬ ‫ונוטל קיימה‪.‬‬ ‫הזועם שמולו‪.‬‬ ‫אליהו כי‪-‬טוב ז”ל‪‘ ,‬הפותח שער’ עמ’ קא)‬ ‫השלישי‪ ,‬ואחריו בבן הרביעי‬ ‫את השאלה שהגיעה לפתחו‪ ,‬ועל‬ ‫ואם אמנם גם לדעת רבותינו אלו‪,‬‬ ‫“ועתה‪ ,‬האם ידוע לך מיהו‬ ‫והחמישי‪...‬‬ ‫העובר ונוטל לולב בשבת‪ ,‬אף אם‬ ‫על הגאון הצדיק רבי זלמן בהר”ן‪,‬‬ ‫אותו ילד עשירי שהציל‬ ‫המנעותו מלהורות בה לכאן ולכאן‪.‬‬ ‫בתוך זמן קצר מתו תשעה‬ ‫קיים את המצווה מדאורייתא לא‬ ‫בנו המפורסם של הגאון הקדוש רבי‬ ‫הדוד ממוות לחיים??‬ ‫כשמע זאת בעל ‘דבר אברהם’ קרא‬ ‫נחום משאדיק‪ ,‬שהתפרסם כבונה‬ ‫מתוך עשרת בניו של האציל‪.‬‬ ‫בהחלטיות כי לכתחלה יכול היה‬ ‫קיימה כראוי וכרצון חכמים‪ ,‬חדש‬ ‫הן אתה הוא!!‬ ‫רבי אפרים לומר שבשעת דחק כה‬ ‫ירושלים ומקימה‪.‬‬ ‫הבן העשירי‪ ,‬האחרון שנותר‬ ‫להורות לשואלים לברך על הלולב‪,‬‬ ‫האם זו הטובה שהנך משיב‬ ‫גדולה כמו זו‪ ,‬והלא אין לך שעת‬ ‫ענק בתורה היה רבי זלמן‪ ,‬אך עם‬ ‫לפליטה‪ ,‬אף הוא נדבק‬ ‫משום שבשאלה כדוגמת זו לא גזרו‬ ‫לי עבור הצלתך ממוות על‬ ‫הדחק גדולה מזו‪ ,‬לא גזרו חכמים‬ ‫כל גדולתו וגאונותו‪ ,‬לא נענה‬ ‫במחלה המחרידה‪ ,‬ומצבו‬ ‫חכמים את גזרתם‪.‬‬ ‫ידי דודי???”‬ ‫כלל‪ ,‬וניתן לקיים את המצווה אפילו‬ ‫להפצרותיהם של בני ירושלים‬ ‫היה קשה ביותר‪.‬‬ ‫משם‪ ,‬מהר רבי אפרים לחברת‬ ‫שרצו להכתירו בכתר הרבנות‪ ,‬ובכר‬ ‫דממה רועמת השתררה‪.‬‬ ‫לכתחלה!‬ ‫האב השכול פזר את כל הונו‪,‬‬ ‫הלומדים שהקים במחשכי הגטו‬ ‫להתפרנס מיגיע כפו‪.‬‬ ‫פניו הסמוקות של ראש‬ ‫‘תפארת בחורים’‪ ,‬וסיפר להם את‬ ‫סברא נוספת להתר העלה רבי אפרים‬ ‫והזעיק אל מטת החולה‬ ‫בכך שהיה הגטו סגור ומסוגר בגדר‬ ‫מדי שנה בשלהי חדש תמוז יורד היה‬ ‫העיר הנדהם החווירו כסיד‪,‬‬ ‫פרופסורים ידועי שם‪,‬‬ ‫הכרעתו של הרב הנודע‪.‬‬ ‫ולאחר רגע ארוך הוא נפל‬ ‫תיל מחושמלת‪ ,‬ועל יד הגדר עמדו‬ ‫לפרדסי האתרוגים שביפו‪ ,‬ומעלה‬ ‫מומחים שביכלתם לרפא‬ ‫שמחה עצומה פרצה במרתף החנוק‪,‬‬ ‫יומם ולילה הארורים ימח‪-‬שמם‬ ‫לירושלים ארגזים מלאים‪ ,‬מהם היתה‬ ‫לרגלי הרבי ובקש את‬ ‫כל מחלה‪ ,‬אך גם הם פכרו‬ ‫על שזכו לקיים את המצווה כדת‬ ‫לשמור שלא יצא איש‪ ,‬ובאופן שכזה‬ ‫פרנסתו‪.‬‬ ‫סליחתו‪.‬‬ ‫ידיהם בצער‪ .‬חלקם הביעו‬ ‫וכהלכה‪.‬‬ ‫ודאי שלא היתה דעת חכמינו לגזר‬ ‫ולא נהג ר’ זלמן כשאר סוחרי‬ ‫הרשות נתנה לצדיק לעשות‬ ‫תמיהה על שנקראו למטתו‬ ‫מאליהן נשאו הרגלים הכחושות‪,‬‬ ‫שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות‬ ‫האתרוגים‪ .‬שאין עינו צרה בשאר‬ ‫כרצונו‪ ,‬ולו יהיו אלו עשר‬ ‫של גוסס‪.‬‬ ‫הידיים השדופות חברו זו לזו‪ ,‬ושירת‬ ‫הרבים‪ ,‬שאין כאן רשות הרבים‬ ‫בני אומנותו‪ ,‬וכל נער וזקן בירושלים‬ ‫סוכות‪...‬‬ ‫כשיצא האציל מפתח ביתו‪,‬‬ ‫קודש פרצה מפי הנוכחים‪.‬‬ ‫כלל‪ ,‬ובכלל‪ ,‬לא עלתה על דעת איש‬ ‫באים להראות לפניו את אתרוגיהם‪,‬‬ ‫פניו שחרות משחור והוא‬ ‫שמחת בית השואבה שכזו לא חווה‬ ‫לצאת עם הלולב בתוככי הגטו מפחד‬ ‫בין שנקנו אצל ר’ זלמן ובין שנקנו‬ ‫מתנודד כמוכה רעם‪ ,‬ונראה‬ ‫עוד רבי אפרים אשרי כל חייו!‬ ‫הרשעים‪ ,‬ואף אם ירצה אין איש יכול‬ ‫אצל אחרים‪ ,‬והוא בטביעת‪-‬עינו‬ ‫לשמיעת השיעורים ‪ -‬קול הלשון‪:‬‬ ‫‪03-6171077‬‬