gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

דרושים קדמונים · Drushim Kadmonim — סוכות (2026-09-21)

מוציא לאור: דרושים קדמונים · Drushim Kadmonim

שבוע: סוכות (2026-09-21)

דרושים קדמונים · Drushim Kadmonim — סוכות (2026-09-21)

פתח את ה-PDF הורדה

‫שנה ב‬ ‫גליון מז‬ ‫שנת תשפ״ז‬ ‫הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל‬ ‫בעזהשי״ת‬ ‫דרושים נחמדים וקצרים מספרי קדמונים‬ ‫לחיות יותר‪ ,‬גם כנגד האלף השביעי‪.‬‬ ‫לחג הסוכות‬ ‫עיר דוד (אות תצ) – להג"ר דוד לידא‬ ‫מקצת הספר נדפס על ידי המחבר שנת תמ"ג‪ ,‬ובשלימותו שנת תע"ט על ידי נכדו‬ ‫ארבעת המינים מרמזים על השם השלם‬ ‫ּלֹוָת ְלְ ַַה ְְראֹות ֶֶאת ַַע ְְב ְּּדָך‪ֶֶ ...‬א ְְעְּב ָָּרה ָּנּא ְוְ ֶֶא ְְר ֶֶאה ֶֶאת ָָה ָָא ֶֶרץ"‬ ‫"ַאָּתּה ַַה ִִח ָ‬ ‫ַ‬ ‫ההדס שבידו הוא המקור שמותר לשנות מפני‬ ‫(דברים ג‪ ,‬כד‪-‬כה)‪.‬‬ ‫דרכי שלום‬ ‫במדרש‪ ,‬הובא בילקוט ראובני (פרשת ואתחנן)‪" :‬אתה החלות להראות‬ ‫"ּוְלְ ַַק ְְחֶּתּ ם ָלָ ֶכֶ ם ַּבּ ּיֹום ָָה ִִראׁשֹון‪ַ ...‬וַ ֲֲעַנַ ף ֵעֵ ץ ָָעֹבֹת" (ויקרא כג‪ ,‬מ)‪.‬‬ ‫את עבדך" – ראשי תיבות ה'דס ל'ולב א'תרוג ע'רבה‪ .‬וקשה‪ ,‬מה ענין‬ ‫ארבעת המינים לתפילתו של משה שיכנס לארץ ישראל‪.‬‬ ‫איתא בגמרא דכתובות (יז ע"א)‪ :‬אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי‪,‬‬ ‫שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר "כלה נאה‬ ‫ונראה‪ ,‬בהקדם מה שאמרו שמשה היה תרומתו של עולם‪ :‬שהעולם‬ ‫וחסודה"‪ .‬ויש להתבונן‪ ,‬למה דוקא בבד של הדס אמר "כלה נאה‬ ‫שית אלפי שנין‪ ,‬ותרומה אחד מחמשים‪ ,‬ואחד מחמשים בששת‬ ‫וחסודה"‪.‬‬ ‫אלפים הוא ק"כ שנה – ולכך חי משה ק"כ שנה ולא יותר [עי'‬ ‫עמודיה שבעה עמוד הרביעי אות כא בשם האריז"ל]‪.‬‬ ‫ויש לתרץ‪ ,‬דשנינו שם‪ :‬כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי‬ ‫אומרים‪ :‬כלה כמות שהיא; ובית הלל אומרים‪ :‬כלה נאה וחסודה‪.‬‬ ‫ואיתא בראש השנה (לא ע"א)‪ :‬אמר רב קטינא‪ ,‬שיתא אלפי שני הוה‬ ‫אמרו להן בית שמאי לבית הלל‪ :‬הרי שהיתה חיגרת או סומא‪,‬‬ ‫עלמא וחד חרוב‪ ,‬שנאמר "ְוְ ִנִ ְׂׂשַּגּב ה' ְלְ ַַבּדֹו ַּבּ ּיֹום ַַההּוא" (ישעיה ב‪ ,‬יא)‪.‬‬ ‫ֶׁשֶׁקר‬ ‫ַּבר ֶ‬ ‫"ִמְּד ַ‬ ‫אומרים לה "כלה נאה וחסודה"? והתורה אמרה ִ‬ ‫ואם כן אילו מצרפין גם את האלף השביעי‪ ,‬ראוי היה לחיות יותר‪.‬‬ ‫ִּתְּר ָָחק" (שמות כג‪ ,‬ז)‪ .‬אמרו להם בית הלל לבית שמאי‪ :‬כתיב "ְוְ ָָה ֱֱא ֶֶמת‬ ‫ְ‬ ‫וכתב בתורת חיים (עבודה זרה ה ע"א) על מה שדרשו את הה"א היתירה‬ ‫ְוְ ַַהָּׁשׁלֹום ֱֱא ָָהבּו" (זכריה ח‪ ,‬יט) – דמותר לשנות מפני דרכי שלום‪.‬‬ ‫של "יֹום ַַה ִּׁׁש ִּׁׁשי"‪ :‬לפי שששת ימי בראשית הם כנגד שית אלפי שנין‬ ‫[לשון הגמרא שם – "אמרו להם בית הלל לבית שמאי‪ :‬לדבריכם‪,‬‬ ‫דהוה עלמא‪ ,‬ויום השביעי כנגד עולם הבא שכולו שבת‪ .‬ולכך הוסיף‬ ‫מי שלקח מקח רע מן השוק‪ ,‬ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי‬ ‫ה"א למלאות את השם הגדול‪ :‬ראשי תיבות "י'ום ה'ששי" – י"ה‪ ,‬חצי‬ ‫אומר ישבחנו בעיניו"‪ .‬הרי שלא מבואר בגמרא שהשיבו בית הלל‬ ‫השם‪ ,‬נרמז בגמר ששת ימי בראשית שהם כנגד העולם הזה; רמז‬ ‫שבעולם הזה אין שמו יתברך שלם‪ ,‬שנאמר "ִּכּ י ָיָ ד ַַעל ֵּכּ ס ָיָ ּה" (שמות‬ ‫מפסוק זה‪ .‬והא דמותר לשנות מפני דרכי שלום‪ ,‬יליף ביבמות (סה‬ ‫ע"ב) מפסוק אחר‪ .‬אמנם יש לסמוך לזה מה שכתב אא"ז המהר"ל‬ ‫יז‪ ,‬טז)‪ .‬ו"ו'יכולו ה'שמים" – ו"ה‪ ,‬להשלים את אותיות י"ה‪ ,‬להודיע‬ ‫בחידושי אגדות (יבמות יד ע"ב)‪" :‬האמת והשלום אהבו – פירוש‪ ,‬לאהוב‬ ‫שביום השביעי‪ ,‬שהוא כנגד עולם הבא‪ ,‬יהיה שמו יתברך שלם‬ ‫האמת הוא דבר ראוי‪ ,‬אך שיהיה השלום עם האמת ולא ידחה‬ ‫במלואו‪ .‬עכתו"ד‪.‬‬ ‫האמת את השלום"‪ .‬והיינו ממש היתר השינוי מפני השלום‪].‬‬ ‫הרי שדי לעולם הזה‪ ,‬שהוא ששת אלפים שנה‪ ,‬בחצי השם; ואין‬ ‫ובגמרא דסוכה (לב ע"ב)‪ :‬תנו רבנן‪" ,‬ענף עץ עבות" – שהוא עבות‪,‬‬ ‫השם שלם אלא בצירוף האלף השביעי‪.‬‬ ‫שענפיו חופין את עצו‪ ,‬הוי אומר זה הדס‪ .‬ואימא הירדוף? רבא‬ ‫והנה ארבעת המינים שבלולב מרמזים על השם הוי"ה‪ .‬וכמו שהביא‬ ‫אמר‪" :‬והאמת והשלום אהבו"‪ .‬ופירש רש"י‪ :‬והאי מברז בריז את‬ ‫הבית יוסף (אורח חיים סימן תרנא) בשם הרקאנטי (פרשת אמור)‪ ,‬שצריך‬ ‫הידים כקוצים‪ ,‬שראשי עליו עשויין חדין כמחט; ואינו לא אמת ולא‬ ‫לסמוך את האתרוג עם שאר המינים שלא להפרידו מן הבנין; וסוד‬ ‫שלום‪ ,‬שהוא עשוי לסם המות‪.‬‬ ‫זה נגלה לו בחלום בליל יום טוב הראשון של חג הסוכות – שראה‬ ‫ולכן רבי יהודה בר אילעאי‪ ,‬שהיה אומר "כלה נאה וחסודה" – לרמז‬ ‫אכסנאי שלו כותב את השם ומרחיק את הה"א האחרונה משלש‬ ‫שמותר לשנות מפני דרכי שלום‪ ,‬דכתיב "והאמת והשלום אהבו" –‬ ‫האותיות הראשונות‪ ,‬ומיחה בו; ולמחר ראה שאותו אכסנאי נענע‬ ‫היה מנהגו ליטול בד של הדס דוקא‪ .‬שההדס עצמו לא נבחר אלא‬ ‫את הלולב ומיניו בלא אתרוג‪ ,‬והבין פתרון חלומו‪ .‬ורז"ל רמזו סוד‬ ‫מכח הך קרא גופיה‪ :‬דקשה "ואימא הירדוף"‪ ,‬ומשני משום דכתיב‬ ‫זה בויקרא רבה (פ"ל ס"ט)‪" :‬פרי עץ הדר" – זה הקדוש ברוך הוא וכו';‬ ‫"והאמת והשלום אהבו"‪ .‬ועל כן נטל בד של הדס‪ ,‬ואמר עליו "כלה‬ ‫"כפות תמרים" – זה הקב"ה; "וענף עץ עבות" – זה הקב"ה; "וערבי‬ ‫נאה וחסודה"‪.‬‬ ‫נחל" – זה הקב"ה‪ .‬הרי שכל המינים האלו רומזים בשם יתברך‪.‬‬ ‫ולפיכך צריך שתהא לקיחתם לקיחה תמה‪ ,‬שלא יפריד חלילה בין‬ ‫נחלת יעקב הקדמון (אמור אות ו) ‪ -‬להג"ר יעקב אברהם בן הג"ר רפאל אב"ד לייפניק‬ ‫אותיות השם‪ .‬עכתו"ד‪.‬‬ ‫נדפס על ידי בנו הג"ר שמריה זלמן‪ ,‬בצירוף ספרו אבני שוהם‪ ,‬ב'אמשטרדם'‬ ‫שנת תפ"ד‪ ,‬וב'לבוב' תרכ"ב‬ ‫אם כן‪ ,‬הכי קאמר משה‪" :‬אתה החלות להראות את עבדך" – ארבעת‬ ‫המינים שנתת לנו‪ ,‬שהם מרמזים על השם השלם‪ .‬ואם כן בודאי‬ ‫מצרפינן גם את האלף השביעי; דאם לא כן‪ ,‬די לעולם הזה בחצי‬ ‫המשך בעמוד ב‬ ‫השם‪ .‬ומעתה "אעברה נא ואראה את הארץ" – שעכשיו צריך אני‬ ‫ענינים שונים בדיני קריאת התורה והמסתעף‬ ‫אוצר דרוש וחידוד משנות ש'‪-‬תקצ"ט‬ ‫עמוד ג‬ ‫עמוד א‬ ‫הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל‬ ‫א‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫המשך מעמוד א‬ ‫ומלמדי תינוקות אלא משמעון‪ ,‬כדי שיהיו נפוצים; ושבטו של לוי –‬ ‫פרשת וזאת הברכה‬ ‫עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות‪ ,‬נתן לו תפוצתו דרך‬ ‫כבוד (ומקורו לכאורה בבראשית רבה פצ"ט ס"ז)‪.‬‬ ‫וקשה‪ ,‬למה נתן ללוי תפוצתו בדרך כבוד ולשמעון בדרך בזיון‪,‬‬ ‫התפלה שהקדים משה לברכה מיעטה את ‬ ‫והלא שניהם שוים היו באותו מעשה‪.‬‬ ‫הקללות למחצה‬ ‫ולעניות דעתי‪ ,‬משה רבינו עליו השלום בא ליישב זאת באלו מקראי‬ ‫ֹלִקים ֶֶאת ְּבֵּנֵ י ִיִ ְׂש ָָׂרֵאֵל ִלִ ְְפֵנֵ י‬ ‫"ְוְ ֹזֹאת ַַהְּב ָָּרָכָ ה ֲֲאֶׁשׁר ֵּּב ַַרְך ֹמֶֹׁשׁה ִִאיׁש ָָה ֱֱא ִ‬ ‫קודש‪ ,‬על פי הירושלמי הנ"ל‪ .‬ונקדים מה שכתוב בספרי‪ ,‬והובא‬ ‫מֹותֹו" (דברים לג‪ ,‬א)‪.‬‬ ‫בילקוט‪" :‬וללוי אמר" למה נאמר – לפי ששמעון ולוי שתו בכוס‬ ‫בילקוט וזאת הברכה‪ :‬כשהיה משה אומר ברכה לישראל‪ ,‬הקדים‬ ‫אחד‪ ,‬שנאמר "ארור אפם כי עז"‪ .‬משל לשנים שלוו מן המלך‪,‬‬ ‫להם תפלה‪ .‬ויש לדקדק מנא לן הא‪ ,‬ומה טעם לדבר‪.‬‬ ‫אחד פרע‪ ,‬ואחד לא די שלא פרע אלא שחזר ולוה‪ .‬כך שמעון ולוי‪,‬‬ ‫דאיתא במסכת בבא בתרא (פט ע"ב)‪ ,‬אמר רבי לוי‪ :‬בוא וראה שלא‬ ‫ִׁשְׁמעֹון ְוְ ֵלִֵוִ י" (בראשית‬ ‫שניהם לוו בשכם‪ ,‬שנאמר "ַוַ ְִּיְּקחּו ְׁשֵׁנֵ י ְְבֵנֵ י ַיַ ֲֲעֹקֹב ְ‬ ‫כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם‪ .‬הקדוש ברוך הוא קללן‬ ‫לד‪ ,‬כה)‪ .‬לוי פרע במדבר בעגל‪ ,‬שנאמר "ויאמר מי לה' אלי ויאספו‬ ‫בשמונה אותיות וברכן בעשרים ושתים – ברכן בכ"ב מ"אם בחקותי"‬ ‫אליו בני לוי"‪ ,‬וחזר והלוה בשטים – והיינו על ידי פינחס שהיה מלוי‪.‬‬ ‫ועד "קוממיות"‪ ,‬וקללן בשמונה מ"ואם בחקותי תמאסו" ועד "ואת‬ ‫שמעון לא די שלא פרע‪ ,‬אלא שחזר ולוה‪ ,‬שנאמר "ְוְ ֵׁשׁ ם ִִאיׁש ִיִ ְׂש ָָׂרֵאֵל‬ ‫חקותי געלה נפשכם"‪ .‬ומשה רבינו ברכן בשמונה וקללן בכ"ב‬ ‫ַַה ֻּּמֶּכּה" (במדבר כה‪ ,‬יד)‪.‬‬ ‫– בירכן בשמונה מ"והיה אם שמוע" ועד "לעבדם"‪ ,‬וקללן בכ"ב‬ ‫ונראה‪ ,‬שמה שאמרו בספרי שלוו שניהם בשכם‪ ,‬שנאמר "ויקחו שני‬ ‫מ"והיה אם לא תשמע" ועד "ואין קונה"‪.‬‬ ‫בני יעקב" – היינו לומר שחטאם היה במה שלא נטלו עצה מיעקב‬ ‫והנה יש לדקדק‪ :‬מאחר שחזרו ונכתבו ברכות וקללות במשנה‬ ‫אביהם‪ .‬וכמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"פ ס"י)‪" :‬שני בני יעקב" – וכי אין‬ ‫תורה כמו בפרשת בחקותי‪ ,‬למה לא נכתבו במנין אותיות שוה לשם‬ ‫אנו יודעים ששמעון ולוי בני יעקב הם‪ ,‬אלא בא הכתוב לומר שלא‬ ‫– הברכות בכ"ב אותיות והקללות בשמונה?‬ ‫נטלו עצה מיעקב; ולכך כללם ב"ארור אפם כי עז"‪.‬‬ ‫ויראה לי‪ ,‬דבאמת אף הברכות והקללות שבמשנה תורה אמרן משה‬ ‫ומעתה מובן הענין‪ .‬משה רבינו בא להשיב על הקושיא הנ"ל‪:‬‬ ‫מפי הגבורה‪ ,‬כמו כל התורה כולה‪ .‬ובאו הכתובים שם להשוות את‬ ‫כיון ששניהם שתו בכוס אחד‪ ,‬למה נתן ללוי תפוצתו בכבוד ולא‬ ‫הברכות והפוכן זו לזו‪ ,‬שתהא כל אחת מהן במנין אותיות שוה‪.‬‬ ‫לשמעון‪ .‬והשיב בתירוצו של הספרי‪ ,‬שלוי פרע וחזר והלוה‪ ,‬מה‬ ‫שאין כן שמעון‪.‬‬ ‫שבפרשת בחקותי לא היו שוות – הברכות בכ"ב אותיות והקללות‬ ‫בח'‪ .‬ובמשנה תורה נשתוו‪ :‬ניתוספו על הברכות ח' אותיות ונעשו‬ ‫וזהו שאמר "וללוי אמר" – כלפי שכינה הוא מדבר‪ ,‬כמו שפירש‬ ‫שלשים‪ ,‬וניתוספו על הקללות כ"ב אותיות ונעשו אף הן שלשים‪.‬‬ ‫"ֲאֶׁשׁר ִנִ ִּסּ יתֹו ְּב ַַּמָּסּה"‬ ‫רש"י – תומיך ואוריך ראוי שיהיו לאיש חסידך‪ֲ ,‬‬ ‫(דברים לג‪ ,‬ח)‪ ,‬על דרך שפירשו המפרשים ז"ל; והרצון בזה שתהא‬ ‫ועל כן מה שאמר רבי לוי "שלא כמדת הקדוש ברוך הוא" כו' –‬ ‫תפוצתו בכבוד‪.‬‬ ‫הוא על שם הנראה לעינים‪ .‬שהברכות שבפרשת בחוקותי נאמרו‬ ‫בפירוש מפי הגבורה; ואילו שבמשנה תורה‪ ,‬אף שאף הן מפי‬ ‫וכי תימא‪ ,‬והלא לקתה מדת הדין‪ ,‬שהרי שניהם שתו בכוס אחד‪,‬‬ ‫הגבורה (עי' מגילה לא ע"ב)‪ ,‬מכל מקום נראין הדברים כאילו משה‬ ‫שנאמר "ויקחו שני בני יעקב"‪ .‬לזה אמר‪ ,‬אי משום הא לא איכפת‬ ‫רבינו אמרן מעצמו‪ .‬אבל באמת מבואר בכל המפרשים‪ ,‬שכל מה‬ ‫לן‪ ,‬שכבר תיקן חטא זה‪ .‬וזהו "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו"‪:‬‬ ‫שבמשנה תורה – אף על פי שנראין הדברים כאילו משה רבינו‬ ‫כלומר‪ ,‬אמת הוא שנאמר עליו "לאביו ולאמו לא ראיתיו" – שעשה‬ ‫עליו השלום אמרם מעצמו – אפילו הכי שכינה היתה מדברת מתוך‬ ‫עצמו כאילו לא ראה ולא ידע את אביו‪ ,‬שלא חלק לו כבוד ליטול‬ ‫גרונו‪ ,‬בלשון הנראה כאילו אמרם מעצמו‪.‬‬ ‫ממנו עצה במעשה דשכם‪ ,‬כפירוש הירושלמי הנ"ל – ועם כל זה‬ ‫היטבתי אשר דברתי‪ ,‬שחוב זה כבר פרעו‪ .‬וזהו "ואת אחיו לא הכיר"‪,‬‬ ‫והנה איתא במפרשים ובזוהר פרשת ויצא (קסא ע"א)‪ ,‬שכל ברכה‬ ‫במעשה העגל‪ .‬ועוד לו יתר שאת‪" ,‬ואת בניו לא ידע" במעשה זמרי –‬ ‫וברכה שבתורה היא אלף ברכות‪ ,‬שאין ברכה פחותה מאלף; אבל‬ ‫כלומר‪ ,‬שחזר והלוה בו‪ .‬מה שאין כן שמעון‪ ,‬שלא די שלא פרע אלא‬ ‫הקללות שבתורה פשוטות הן ולא כפולות כלל‪.‬‬ ‫שחזר ולוה במעשה זמרי‪.‬‬ ‫וידוע דמדה טובה מרובה ממדת פורענות חמש מאות (עי' תוס' סוטה‬ ‫ואם כן לוי בדין הוא שיטול שכרו משולם‪ ,‬שתהא תפוצתו בכבוד‪.‬‬ ‫יא ע"א ד"ה ולעולם)‪ .‬ומעתה‪ ,‬כיון שהברכות בשלשים אותיות ועולות‬ ‫ושמעון‪ ,‬שאין לו שבח אלא אדרבה גנות – לכך לא הזכירו‪.‬‬ ‫לשלשים אלף ברכות – ראויות היו הקללות להיות בששים אותיות‪,‬‬ ‫דכנגד כל אלף שבברכות ראויות שתי אותיות‪ ,‬ונגד שלשים אלף –‬ ‫פני שלמה – להג"ר שלמה אמארילייו בן הג"ר יוסף‬ ‫ששים [והוא החשבון‪ :‬שלשים אלף ברכות כנגד ששים קללות‪ ,‬הרי‬ ‫נדפס ב'שאלוניקי' שנת תע"ז‬ ‫מדה טובה מרובה חמש מאות]‪ .‬וקשה‪ ,‬למה אינן אלא בשלשים‪.‬‬ ‫לזה מתרץ‪ ,‬שמשה רבינו אוהב ישראל היה‪ ,‬והקדים להם תפלה‬ ‫ראיה מן הלוים שלא נתחייבו השבטים‬ ‫כשהיה אומר ברכה לישראל להעלות ולהרבות בברכות‪ .‬שהעלה‬ ‫במכירת יוסף‬ ‫על לבו‪ ,‬שכל מה שמוסיף בברכות ניתוספו חס ושלום גם הפוכן‬ ‫לפי ערך‪ .‬ולפי שהקדים להם תפלה – דקיימא לן (ויקרא רבה פ"י ס"ה)‬ ‫אּוֶריָך ְלְ ִִאיׁש ֲֲח ִִס ֶיֶדָך‪ָָ ...‬הֹאֵֹמֵר ְלְ ָָא ִִביו ּוְלְ ִִאּמֹו ֹלא‬ ‫"ּוְלְ ֵלִֵוִ י ָָא ַַמר ֻּּתֶּמּ יָך ְוְ ֶ‬ ‫תפלה עושה מחצה – נתמעטו הקללות‪ ,‬והיה די בשלשים אותיות‪.‬‬ ‫ָׁשְׁמרּו ִִא ְְמ ָָר ֶֶתָך‬ ‫יִתיו ְוְ ֶֶאת ֶֶא ָָחיו ֹלא ִִהִּכּ יר ְוְ ֶֶאת ָּבָּנָ יו ֹלא ָיָ ָָדע‪ִּ ,‬כּ י ְ‬ ‫ְְר ִִא ִ‬ ‫וזהו מדה טובה מרובה‪ .‬רב ברכה ושלום אמן‪.‬‬ ‫יְתָך ִיִ ְנְ ֹצֹרּו" (דברים לג‪ ,‬ח–ט)‪.‬‬ ‫ּוְב ִִר ְ‬ ‫ְ‬ ‫מאיר נתיבים – לדו"ז הג"ר מאיר בן הג"ר צבי הירש מרגליות‬ ‫ַּפְּרִׁשׁ ין ִִמן‬‫ּוִמ ְְת ְ‬ ‫יַבט ֵלִֵוִ י ְלְ פּוְלְ ַַחן ַַמְׁשַּׁכּ ן ִזִ ְְמָנָ א ִ‬ ‫ותרגם יונתן‪ַ :‬נַ ְְפ ִִקין ֵׁשׁ ַ‬ ‫נדפס ב'פולנאי' שנת תקנ"ב‪ ,‬ונדמ"ח תשפ"ד‬ ‫יִתינּון‪ְ ,‬וְ ַיַ ת ֲֲאחּוהֹון‬ ‫יַמ ְְתהֹון ָלָ א ַַח ִִמ ִ‬ ‫ַַמְׁשְּׁכֵּנֵ יהֹון‪ָָ ,‬א ְְמ ִִרין ַלַ ֲֲאבּוהֹון ּוְלְ ִִא ַ‬ ‫מֹוְדעּון ַיַ ְְתהֹון‪ְ ,‬וְ ַיַ ת ְּבֵּנֵ יהֹון ָלָ א ָיָ ְְד ִִעין‪,‬‬ ‫ְְדָלָ א ְּבֵּנֵ י ְּתָּלָ ִִתין ְׁשִׁנִ ין ָלָ א ִִאְׁשְּׁתּ ְ‬ ‫יִמין ַַעְׂש ִִׂרין ְׁשִׁנִ ין ְּב ַַּמ ַַט ְְרְּתּהֹון וכו'‪.‬‬ ‫ְְמטֹול ְְד ַַקְיְ ִ‬ ‫לוי פרע חוב שכם בעגל וחזר והלוה בזמרי –‬ ‫הרי שלדעת התרגום לא בשבח מעשה העגל מדבר הכתוב‪ ,‬אלא‬ ‫ולכך נתפזר דרך כבוד‬ ‫בעבודת המשכן‪ :‬שבט לוי פורשים לעבודתם עשרים שנה – מבן‬ ‫"ָהֹאֵֹמֵר ְלְ ָָא ִִביו ּוְלְ ִִאּמֹו‬ ‫אּוֶריָך ְלְ ִִאיׁש ֲֲח ִִס ֶיֶדָך" וגו'‪ָ ,‬‬ ‫"ּוְלְ ֵלִֵוִ י ָָא ַַמר ֻּּתֶּמּ יָך ְוְ ֶ‬ ‫שלושים‪ ,‬שבא לכלל עבודה‪ ,‬עד בן חמישים‪ ,‬שישוב מצבא העבודה‪.‬‬ ‫יִתיו ְוְ ֶֶאת ֶֶא ָָחיו ֹלא ִִהִּכּ יר ְוְ ֶֶאת ָּבָּנָ יו ֹלא ָיָ ָָדע" (דברים לג‪ ,‬ח–ט)‪.‬‬ ‫ֹלא ְְר ִִא ִ‬ ‫ומתוך אריכות הפרידה שוב אינם מכירים את אביהם ואת אמם‪ ,‬ולא‬ ‫את אחיהם שעדיין אינם בני שלושים‪ ,‬ולא את בניהם‪ ,‬כאילו לא‬ ‫ויש לשים לב בכמה דברים‪ .‬חדא‪ ,‬למה לא הזכיר את שמעון‪ .‬ועוד‪,‬‬ ‫ראום מעולם‪.‬‬ ‫אלו התארים – מה ענינם בברכה‪ .‬ועוד‪" ,‬האומר לאביו ולאמו לא‬ ‫ראיתיו" גנאי הוא לו ולא שבח‪ .‬ועוד‪" ,‬ואת אחיו לא הכיר ואת בניו‬ ‫וצריך ביאור‪ .‬שהרי סופו של הפסוק ומה שאחריו במעשה העגל‬ ‫לא ידע" – מה בא ללמדנו‪.‬‬ ‫הם מדברים‪ ,‬וכן במדרש שיבוא לפנינו נתלה כל שבחו של לוי‬ ‫במעשה העגל‪ .‬ומה ענין פרישתם לעבודת המשכן עשרים שנה‬ ‫והנה בתרגום ירושלמי פירש‪" :‬לאביו ולאמו לא ראיתיו" במעשה‬ ‫אצל זה‪ ,‬שתיכנס באמצע ברכתו של לוי‪.‬‬ ‫דחמור‪ ,‬הוא שכם בן חמור; "ואת אחיו לא הכיר" בעגל; "ואת בניו‬ ‫לא ידע" במעשה דזמרי‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולכאורה דברים תמוהים‪ ,‬מה ענין‬ ‫ויובן על פי מה שאמרו במדרש (ילקוט רמז תתקנה) על "וללוי אמר"‪:‬‬ ‫זה אצל זה – שלושה מעשים רחוקים זה מזה‪ ,‬ונכללו בכתוב אחד‪.‬‬ ‫משל לשנים שלוו מן המלך‪ ,‬אחד פרע למלך ואחד לא פרע וכו'‪.‬‬ ‫כך שמעון ולוי‪ ,‬שניהם לוו בשכם‪ ,‬כענין שנאמר "ַוַ ְִּיְּקחּו ְׁשֵׁנֵ י ְְבֵנֵ י‬ ‫"ָארּור ַַא ָּּפם ִּכּ י ָָעז‪ֲֲ ...‬א ַַחְּלֵּקֵ ם‬ ‫ונראה שיובן על פי לשון רש"י על ָ‬ ‫ְּבַּיַ ֲֲעֹקֹב ַוַ ֲֲא ִִפיֵצֵ ם ְּבִּיִ ְׂש ָָׂרֵאֵל" (בראשית מט‪ ,‬ז)‪ :‬אין לך עניים וסופרים‬ ‫המשך בעמוד ג‬ ‫הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל‬ ‫ב‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫המשך מעמוד ב‬ ‫ונראה‪ ,‬דטענת אונס זו אינה מועילה אלא על מה שנתחדש להם‬ ‫ִׁשְׁמעֹון ְוְ ֵלִֵוִ י ֲֲאֵחֵ י ִִדיָנָ ה ִִאיׁש ַַח ְְרּבֹו" (בראשית לד‪ ,‬כה); לוי פרע מה‬ ‫ַיַ ֲֲעֹקֹב ְ‬ ‫במתן תורה‪ ,‬שעליו היתה הכפיה‪ .‬אבל דבר שכבר נאסר עליהם‬ ‫ֹּיּאֶמר ִִמי ַלַ ה'‬ ‫ַּמֲּחֶנֶ ה ַוַ ֶ‬ ‫ַּׁשַׁער ַַה ֲ‬ ‫ַּיֲּעֹמֹד ֹמֶֹׁשׁה ְּב ַ‬ ‫שלוה‪ ,‬במדבר‪ ,‬שנאמר "ַוַ ֲ‬ ‫קודם לכן‪ ,‬מדין בני נח‪ ,‬הרי הם עומדים באיסורם בין שקיבלו את‬ ‫ֵאֵָלָ י" (שמות לב‪ ,‬כו)‪ ,‬ונאמר "ִׂשׂ ימּו ִִאיׁש ַַח ְְרּבֹו ַַעל ְיְ ֵרֵ כֹו" (שם‪ ,‬כז) – שחזר‬ ‫התורה ובין שלא קיבלו‪ ,‬ואין הכפיה מועילה בו כלום‪.‬‬ ‫ואחז בחרב לשם שמים; ושמעון לא פרע‪ .‬לפיכך בירך משה את לוי‪,‬‬ ‫שב"ֶה ֱֱעלּוָך"‬ ‫ֶ‬ ‫ואמרו בגמרא (סנהדרין סג ע"א)‪ ,‬אמר רבי יוחנן‪ :‬אלמלא וי"ו‬ ‫ואת שמעון לא בירך‪.‬‬ ‫נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה‪ .‬הרי שלא כפרו בעיקר במעשה‬ ‫ויש להקשות‪ :‬והלא לא במעשה שכם בלבד היו שניהם שותפין‪,‬‬ ‫העגל‪ ,‬אלא שיתפו עמו את העגל‪ ,‬ומחמת אותו שיתוף עצמו ניצולו‪.‬‬ ‫אלא אף במכירת יוסף היו שניהם באותה עצה‪ .‬ובמה פרע לוי את‬ ‫ומעתה הכל תלוי בשאלה אחת‪ :‬אם שיתוף אסור לבן נח או לאו‪.‬‬ ‫החוב הזה‪.‬‬ ‫שאם אסור להם‪ ,‬הרי כבר עמדו באיסורם קודם מתן תורה‪ ,‬ואין‬ ‫ונקדים מה שאמרו במדרש בפרשת נשא (רבה פ"ט ס"ז) על סמיכות‬ ‫הכפיה מועילה‪ ,‬ולא ניצולו‪ .‬ואם אינו אסור להם‪ ,‬נמצא שלא‬ ‫יּוָמת" (שמות כא‪ ,‬טו)‪ְ" ,‬וְ ֹגֵֹנֵב ִִאיׁש‬ ‫"ַמֵּכּ ה ָָא ִִביו ְוְ ִִאּמֹו מֹות ָ‬ ‫הפרשיות – ַ‬ ‫נתחדש להם אלא במתן תורה‪ ,‬ויש להם טענת אונס‪.‬‬ ‫יּוָמת" (שם‪ ,‬יז)‬ ‫"ּוְמ ַַקֵּלּ ל ָָא ִִביו ְוְ ִִאּמֹו מֹות ָ‬ ‫יּוָמת" (שם‪ ,‬טז)‪ְ ,‬‬ ‫ּוְמָכָ רֹו‪ ...‬מֹות ָ‬ ‫ְ‬ ‫ֹלִהים ַַעל‬ ‫ותלוי בשתי הדרשות שבסנהדרין (נו ע"ב) על "ַוַ ְיְ ַַצו ה' ֱֱא ִ‬ ‫– מה ראה הכתוב להפסיק בין מכה אביו למקלל אביו בגונב נפש‪.‬‬ ‫ָָה ָָא ָָדם" (בראשית ב‪ ,‬טז)‪ .‬דלרבי יוחנן‪" ,‬ויצו" אלו הדינין‪ ,‬שנאמר "ִּכּ י‬ ‫ללמדך שזהו עצמו טעם חיובו של הגונב נפש ומכרו‪ :‬שהוא גורם‬ ‫ּוִמְׁשׁ ָּּפט"‬ ‫ְיְ ַַד ְְעִּתּ יו ְלְ ַַמ ַַען ֲֲאֶׁשׁר ְיְ ַַצֶּוּה ֶֶאת ָּבָּנָ יו ְוְ ֶֶאת ֵּּביתֹו‪ַ ...‬לַ ֲֲעׂשֹות ְְצ ָָד ָָקה ִ‬ ‫לנגנב שיכה את אביו ואת אמו‪ .‬שהרי הפרידו מהם שנים הרבה‪,‬‬ ‫ֹלִהים‬ ‫(בראשית יח‪ ,‬יט); ו"אלהים" זו עבודה זרה‪ ,‬שנאמר "ֹלא ִיִ ְְהֶיֶ ה ְלְ ָך ֱֱא ִ‬ ‫וכשהוא חוזר אליהם שוב אינו מכירם‪ ,‬ובא לידי הכאתם‪ .‬עד כאן‬ ‫ֵחִֵרים" (שמות כ‪ ,‬ג)‪ .‬ורבי יצחק תני איפכא‪" :‬ויצו" זו עבודה זרה‪,‬‬ ‫ֲֲא ִ‬ ‫תורף לשון המדרש‪ ,‬בתוספת ביאור להבנת הענין‪.‬‬ ‫ֹלִהים" (שמות‬ ‫ַּבַּעל ַַהַּבִּיִ ת ֶֶאל ָָה ֱֱא ִ‬ ‫ו"אלהים" זו דינין‪ ,‬שנאמר "ְוְ ִנִ ְְק ַַרב ַ‬ ‫ואיתא במגילה (טז ע"ב–יז ע"א)‪ ,‬שנגזר על יעקב אבינו שיפרד ממנו‬ ‫כב‪ ,‬ז)‪.‬‬ ‫יוסף כ"ב שנה ולא יקיים בהן כיבוד אב‪ ,‬כנגד כ"ב שנה שלא קיים‬ ‫ונפקא מינה לענייננו‪ .‬שאם "ויצו" זו עבודה זרה‪ ,‬הרי מקורה מן‬ ‫יעקב כיבוד אב ואם כל זמן שהיה בבית לבן ובדרך‪.‬‬ ‫יִתם‪ָָ ,‬עׂשּו ָלָ ֶֶהם ֵעֵֶגֶ ל ַַמ ֵּּסָכָ ה" (שמות‬ ‫"ָסרּו ַַמֵהֵר ִִמן ַַהֶּדּ ֶֶרְך ֲֲאֶׁשׁר ִִצִּוּ ִ‬ ‫הכתוב ָ‬ ‫ולפי זה יש ללמד זכות על השבטים‪ .‬שכל עיקר חיובו של גונב נפש‬ ‫לב‪ ,‬ח) – מן העגל עצמו‪ ,‬שלא היה אלא שיתוף; ואם למדנו ממנו‬ ‫אינו אלא מפני שהוא גורם בפרידתו שיבוא הנגנב לידי הכאת אביו;‬ ‫אזהרה לבני נח‪ ,‬על כרחך שהשיתוף אסור להם‪ .‬אבל אם "אלהים"‬ ‫וכאן הרי כבר נגזרה גזירה מלפניו יתברך שיפרד יוסף מאביו כ"ב‬ ‫זו עבודה זרה‪ ,‬שמקורה "לא יהיה לך אלהים אחרים"‪ ,‬אין ראיה‬ ‫שנה‪ ,‬ואין המכירה גורמת בזה כלום‪ .‬נמצא שלא היה במכירתם‬ ‫משיתוף כלל‪ ,‬ומותר הוא לבן נח‪.‬‬ ‫הגורם שבשבילו חייבה תורה את גונב נפש‪.‬‬ ‫ועוד נפקא מינה ביניהם‪ ,‬והיא מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן‪.‬‬ ‫[יש לפרש כוונתו‪ :‬שאילו היה חיובו של גונב נפש על עצם מעשה‬ ‫דהרמב"ם (הלכות מלכים פ"ט הי"ד) כתב שמצות דינין שנצטוו בני נח‬ ‫הגניבה והמכירה‪ ,‬ולא על התוצאה של פרידה‪ ,‬לא היתה הגזירה‬ ‫היא להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן‬ ‫מועילה כלום‪ .‬אבל כיון שאין חיובו אלא על התוצאה‪ ,‬שהוא גורם‬ ‫ולהזהיר את העם‪ ,‬ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה‪ ,‬שהרי‬ ‫לפרידה ולמה שבא בעקבותיה‪ ,‬והפרידה כאן גזורה ועומדת‪ ,‬אין‬ ‫שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו‪.‬‬ ‫במעשיהם כדי לגרום דבר‪].‬‬ ‫והרמב"ן (בראשית לד‪ ,‬יג) חולק עליו‪ ,‬ודעתו שאין עיקר מצותם‬ ‫ואפשר שאף לטובת אביהם יעקב נתכוונו‪ ,‬שתהא הגזירה נפרעת‬ ‫בהעמדת בתי דינין להמית‪ ,‬אלא בגוף הדינין – לדון בין איש לרעהו‬ ‫ממנו בעולם הזה‪.‬‬ ‫בגנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר וכיוצא בהן‪ ,‬כענין הדינין שנצטוו‬ ‫אלא שאין לימוד זכות זה עומד אלא אם אמרינן שפרידה של שנים‬ ‫ישראל; ואף שמכלל המצוה שיושיבו דיינין‪ ,‬אין נהרגין על שלא‬ ‫הרבה מביאה לידי אי‪-‬הכרה‪ .‬אבל אם אמרינן שאדם מכיר את אביו‬ ‫הושיבום‪ ,‬שאין זו אלא מצות עשה‪ .‬וטעם שנתחייבו אנשי שכם הוא‬ ‫אפילו לאחר שנים הרבה‪ ,‬הרי זה סותר את טעם המדרש – שהיאך‬ ‫מטעם אחר‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫נאמר שמחמת פרידת הבן מאביו שוב אינו מכירו‪ .‬ועל כרחך אין‬ ‫ולפי זה תלויות שתי השיטות בשתי הדרשות‪ .‬שאם ילפינן דינין‬ ‫זה טעמה של ההפסקה‪ ,‬שהפסיק הכתוב בגונב נפש בין מכה אביו‬ ‫מ"ויצו"‪ ,‬שנאמר בו "לעשות צדקה ומשפט" – הרי המצוה לדון‬ ‫למקלל אביו‪ ,‬אלא לדרשה אחרת בא‪ ,‬ועיין שם ברש"י‪ .‬ולפי זה לא‬ ‫בין איש לרעהו בהודאות והלואות‪ ,‬כדינין שלנו‪ ,‬וכשיטת הרמב"ן‪.‬‬ ‫מצאו השבטים מענה על המעשה אשר עשו‪ ,‬שכיון שנסתר הטעם‪,‬‬ ‫אבל אם ילפינן דינין מ"אלהים"‪ ,‬שנאמר בו "ונקרב בעל הבית אל‬ ‫נסתרה עמו תשובתם‪ ,‬וק"ל‪.‬‬ ‫האלהים"‪ ,‬ו"אלהים" דהתם משמע דיינין – אם כן הכא נמי‪ ,‬והמצוה‬ ‫ולזה בא תרגום יונתן והעמיד את הטעם על מכונו‪ .‬שהרי שבט לוי‪,‬‬ ‫להושיב דיינין לדון בשש מצות שלהן‪ ,‬וכשיטת הרמב"ם‪.‬‬ ‫שפרשו לעבודת המשכן עשרים שנה‪ ,‬שוב אינם מכירים לא את‬ ‫ולזה בא הכתוב ואמר "יורו משפטיך ליעקב" – דמשפטים היינו‬ ‫אביהם ולא את אמם‪ ,‬ולא את אחיהם שאינם בני שלושים‪ ,‬ולא את‬ ‫דינין ממש‪ ,‬ליעקב נאמר ולא לבני נח‪ ,‬רק המצוה של דינין לבני‬ ‫בניהם‪ .‬הרי לך בפירוש שפרידה של שנים מביאה לידי אי‪-‬הכרה‪,‬‬ ‫נח להושיב דיינין לדון בשש מצות שלהן‪ ,‬וכשיטת הרמב"ם‪ .‬ואם כן‬ ‫וקם טעמו של המדרש על מכונו‪.‬‬ ‫"אלהים" זו דינין‪.‬‬ ‫וזהו שאמר משה "וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך"‪ .‬שלא‬ ‫וממילא "ויצו" זו עבודה זרה‪ ,‬ומקורה מן העגל שהיה שיתוף –‬ ‫"ָהֹאֵֹמֵר‬ ‫תאמר‪ ,‬סוף סוף חטא לוי במכירת אחיו; לכך הסמיך לו ָ‬ ‫ושיתוף אסור לבן נח‪ .‬ואם כן אין לישראל טענת אונס במעשה‬ ‫יִתיו" – שהם עצמם הראיה שפרידת שנים‬ ‫ְלְ ָָא ִִביו ּוְלְ ִִאּמֹו ֹלא ְְר ִִא ִ‬ ‫העגל‪ ,‬שכבר היו מוזהרים עליו קודם מתן תורה; ושפיר הרגו בהם‬ ‫מביאה לידי אי‪-‬הכרה‪ .‬ואם כן ביוסף‪ ,‬שכבר נגזר עליו להיפרד‬ ‫בני לוי‪.‬‬ ‫מאביו‪ ,‬לא היה במכירתו הגורם שבשבילו חייבה תורה את גונב‬ ‫וזהו שסמך לו "ופעל ידיו תרצה" – פועל ידיו של לוי‪ ,‬שהרג לעיר‬ ‫נפש‪ ,‬ולא נתחייבו השבטים בה כלל‪ ,‬ודוק‪.‬‬ ‫שכם‪ .‬וקשה‪ ,‬למה נתחייבו אנשי שכם הריגה‪ ,‬והלא שכם בן חמור‬ ‫צנצנת מנחם – להג"ר מנחם מענדל בן הג"ר צבי הירש‪ ,‬אב"ד הולשוב‪ ,‬זמיגראד וונגרוב‬ ‫לבדו הוא שעשה את המעשה‪ .‬ועל כרחך משום שלא הושיבו דיינין‪,‬‬ ‫נדפס ב'בערלין' שנת ת"פ‬ ‫וכמו שכתב הרמב"ם שלכך נתחייבו אנשי שכם הריגה‪ .‬ואם כן לפי‬ ‫זה שיתוף אסור לבן נח‪ ,‬ושפיר עשו במה שהרגו איש את אחיו‪,‬‬ ‫ודוק‪[ .‬ונמצא שרבי יוחנן לשיטתיה‪].‬‬ ‫שיתוף אסור לבן נח – ולכך לא הועילה ‬ ‫פרדס דוד – להג"ר דוד בן הג"ר יואל דישבעק‬ ‫לישראל טענת אונס בעגל‬ ‫נדפס ב'זולצבך' שנת תקמ"ו‬ ‫אּוֶריָך ְלְ ִִאיׁש ֲֲח ִִס ֶיֶדָך‪ָָ ...‬הֹאֵֹמֵר ְלְ ָָא ִִביו ּוְלְ ִִאּמֹו ֹלא‬‫"ּוְלְ ֵלִֵוִ י ָָא ַַמר ֻּּתֶּמּ יָך ְוְ ֶ‬ ‫ֶּטיָך ְלְ ַיַ ֲֲעֹקֹב‪ָּ ...‬בֵּרֵ ְך ה' ֵחֵ ילֹו‬ ‫יִתיו ְוְ ֶֶאת ֶֶא ָָחיו ֹלא ִִהִּכּ יר‪ ...‬יֹורּו ִִמְׁשׁ ָּפ ֶ‬ ‫ְְר ִִא ִ‬ ‫ִּתְּר ֶֶצה" (דברים לג‪ ,‬ח–יא)‪ .‬ולכאורה אין המשך הפסוקים‬ ‫ּוֹפ ַַֹעל ָיָ ָָדיו ְ‬ ‫מתפרש‪ :‬מה ענין "יורו משפטיך ליעקב" ו"ופעל ידיו תרצה" אצל‬ ‫שבחו של לוי על שהרג בישראל במעשה העגל‪.‬‬ ‫ונקדים לבאר עיקר המעשה‪" .‬האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו" –‬ ‫שהרגו שבט לוי בישראל‪ ,‬וזה להם לשבח‪ ,‬שבשכר זה זכו לאורים‬ ‫ותומים‪.‬‬ ‫וקשה על זה‪ :‬והלא יש לישראל תירוץ‪ ,‬שאנוסים היו – דמודעא‬ ‫רבה לאורייתא‪ ,‬שכפה עליהם הר כגיגית (שבת פח ע"א) – והיאך הרגו‬ ‫בהם‪.‬‬ ‫הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל‬ ‫ג‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫הרב צב"י הירש מייזליש‬ ‫ענינים שונים‬ ‫מאמר יט חלק ט‬ ‫בדיני קריאת‬ ‫התורה והמסתעף‬ ‫"ואין עולה להם מן החשבון" – שהוא לשון חשבון‪ .‬ובעמר נקא להרע"ב מפרש‬ ‫את הפסוק בלשון חשיבות‪.‬‬ ‫גדרי שינוי משמעות בקריאת התורה‪ ,‬על פי‬ ‫בֵצירי לשון חשיבות‪ .‬ואף‬ ‫בָקמץ הוא לשון חשבון‪ ,‬וִיִ ְְת ַַח �ֵּׁׁשב ֵ‬ ‫ולדעת הגאון‪ִ ,‬יִ ְְת ַַח �ָּׁׁשב ָ‬ ‫פסקי האשל אברהם – חלק ט‬ ‫שהודה ש"קרובים במכוון"‪ ,‬מכל מקום חשש‪ ,‬וסיים "כל שיש שום חשש כל דהו‬ ‫בחלקים שקדמו עברנו על כל פסקי הגאון בעל האשל אברהם שברשימתו בסימן‬ ‫משנוי משמעות נכון לחזור ולקרות"‪.‬‬ ‫קמב‪ ,‬כל אחד ואחד במקומו לפי ענינו‪ .‬ובחלק זה נביא את שלושת הפסקים‬ ‫האחרונים שנשארו‪ ,‬ובהם נשלמת הרשימה כולה‪.‬‬ ‫ולעניות דעתי אין כאן שינוי כלל‬ ‫ונראה שאין חילוק בין שתי המשמעויות כלל מצד הניקוד‪ .‬שהרי הניקוד משתנה‬ ‫בָקמץ‬ ‫ְְלֹבֹא ֲֲח ָָמת – הלמ"ד ָ‬ ‫לָקמץ – ואין זה ענין להוראה אלא לטעמים‪.‬‬ ‫מֵצירי ָ‬ ‫בהפסק מאמר ֵ‬ ‫וזה לשונו‪:‬‬ ‫וִא �ָּׁׁשה ִיִ ְְר ַַאת ה׳ ִִהיא ִִת ְְת ַַה �ָּּלל‬ ‫�ְּת ַַה �ֵּּלל ַנַ ְְפ �ִׁׁשי (תהלים לד‪ ,‬ג) ֵ‬ ‫בֵצירי‪ִ ,‬‬ ‫וראיה לדבר‪ַּ� ּ :‬בה׳ ִּת ְ‬ ‫[ַעד ְְרֹחֹב] ְְלבֹוֹ א ֲֲח ָָמת שבפרשת (ב)שלח (במדבר יג‪ ,‬כא)‬ ‫קרא הקורא כמדומה ַ‬ ‫בָקמץ – ושתיהן לשון הילול אחת‪ ,‬ואין ביניהן אלא שזו בהפסק וזו‬ ‫(משלי לא‪ ,‬ל) ָ‬ ‫[ָלבֹוֹ א]‪ .‬אולי שייך בזה שנוי משמעות‪ ,‬כי בשוא הל׳ הוא מקור‬ ‫בָקמץ ָ‬ ‫הל׳ ָ‬ ‫שלא בהפסק‪.‬‬ ‫בָקמץ משמע שיש [ר]חוב [ש]גורם שיבואו לחמת‪ ,‬ובבחינת‬ ‫וָלבֹוֹ א ָ‬ ‫כידוע‪ָ ,‬‬ ‫בָקמץ אינו אלא מפני שהוא בסוף הפסוק ובהפסק‪ ,‬ואילו‬ ‫ולפי זה אף כאן‪ִ :‬יִ ְְת ַַח �ָּׁׁשב ָ‬ ‫מקור המכוון שהרחוב הוא למקום שהוא דרך אל חמת‪ ,‬ולא שגורם לילך‬ ‫בֵצירי הוא הצורה שלא בהפסק‪ .‬ואין ההוראה משתנה כלל‪.‬‬ ‫ִיִ ְְת ַַח �ֵּׁׁשב ֵ‬ ‫�ֶּל ְְך‪,‬‬ ‫לחמת דווקא‪ .‬אך מצד שלפעמים ל׳ קמוצה מצד הידיעה כמו ָָל ִִעיר‪ַַ ,‬לֶּמ ֶ‬ ‫בָקמץ – לזה אין זה שנוי משמעות‪,‬‬ ‫ויכול להיות "בוא" מקור גם כשהלמ"ד ָ‬ ‫ומדוקדק בזה מה שהודה בעצמו "שלפום רהיטא נוטה אצלי שאין בזה שנוי‬ ‫וכל שכן בספק‪ .‬והפליג לקרות אחר כך‪ ,‬ויוצא ידי חובתו היטב‪.‬‬ ‫משמעות" – ולא חשש אלא מחמת שלא עיין בדבר כל צרכו‪.‬‬ ‫פירוש הפסוק‬ ‫ויש לצדד עוד‪ ,‬שאף לשון חשבון ולשון חשיבות ענין אחד הם‪ ,‬שהרי אין מונין‬ ‫אלא דברים חשובים‪ .‬ומשום הכי דבר שבמנין לא בטל מפאת חשיבותו‪.‬‬ ‫הפסוק הוא ַוַ �ַּי ֲֲּעלּוּ ַוַ �ָּי ֻֻּתרּוּ ֶֶאת ָָה ָָא ֶֶרץ ִִמִּמ ְ�ְּד ּ �ַּבר ִִצן ַַעד ְְרֹחֹב ְְלֹבֹא ֲֲח ָָמת‪ .‬ותרגם אונקלוס‬ ‫"ְל ָָמ ֵֵטי ֲֲח ָָמת"‪ ,‬שהוא לשון ָָמבֹוֹ א – כמו ְְמבֹוֹ א ָָה ִִעיר (שופטים א‪ ,‬כד)‪ ,‬ושם תרגם יונתן‬ ‫ְ‬ ‫�ְּק ֶֶראָנָ ה – בין לשון מקרה ללשון אמירה‬ ‫ַוַ ִּת ְ‬ ‫"ַמ ֲֲע ָָלָנָ א ְְד ַַק ְְר ּ�ָּתא"‪ ,‬היינו הדרך המוליכה אל העיר‪ .‬וכן פירש במצודת דוד (יחזקאל‬ ‫ַ‬ ‫ועוד כתב‪ ,‬וזה לשונו‪:‬‬ ‫מז‪ ,‬כ)‪ :‬עד הרחבה שדרכה באים אל חמת‪.‬‬ ‫בָקמץ ואל"ף‬ ‫�ְּק ֶֶראָנָ ה כו׳ (ויקרא י‪ ,‬יט) הרי"ש ָ‬ ‫בפרשת שמיני קרא הקורא ַוַ ִּת ְ‬ ‫ונמצא שפירוש הפסוק‪ :‬עד רחוב‪ ,‬שהוא המקום שדרכו באים אל חמת‪ .‬ואין‬ ‫�ְּק ָָר ֶֶאָנָ ה]‪ ,‬ואמרתי לו לקרות שנית פסוק זה‪ ,‬ומצד שכבר סיים‬ ‫בסגול [ַוַ ִּת ְ‬ ‫"לבוא" מתייחס אל המרגלים‪ ,‬אלא תיאור המקום הוא‪.‬‬ ‫הפרשה הוצרך לקרות ג׳ פסוקים להעולה אחר כך בפרשה הסמוכה‪ .‬כי‬ ‫ומה שסתום בדבריו‬ ‫נראה שיש בזה שנוי משמעות‪ ,‬כי כנ"ל הוא לשון קריאה‪ ,‬כאילו התי"ו מורה‬ ‫שבָקמץ "משמע שיש רחוב שגורם שיבואו לחמת" – לא זכינו להבין‪.‬‬ ‫ָ‬ ‫ומה שכתב‬ ‫כקורא שאומרים לו אתה קראת – תי"ו נוכח עבר‪ ,‬ונו"ן ה"א מורה שהקורא‬ ‫שאם כוונתו שנעשית התיבה מבנין ִִה ְְפ ִִעיל‪ ,‬שהרחוב מביאם לחמת – צריך עיון‪,‬‬ ‫קרא לנקבה או נקבות נוכחות או נסתרות‪.‬‬ ‫שאם כן היה צריך להיות ְְל ָָה ִִביא‪ ,‬או לכל הפחות ָָל ִִביא מקוצרת‪.‬‬ ‫והמכוון בפסוק זה הוא לשון מקרה‪ ,‬שסבה זו [שמתו נדב ואביהוא] הי[ת]ה‬ ‫�ֶּל ְְך – תמוה‪,‬‬ ‫וַלֶּמ ֶ‬ ‫וכן מה שסיים שלפעמים למ"ד קמוצה מצד הידיעה‪ ,‬כמו ָָל ִִעיר ַ‬ ‫�ְּק ֶֶראָנָ ה מורה על סבות רבות‬ ‫דרך מקרה כלאחר יד‪ ...‬ומצד זה לשון ַוַ ִּת ְ‬ ‫שאין ה"א הידיעה נופלת על פעולה אלא על שם‪.‬‬ ‫שהיה כעין דרך מקרה‪ ,‬ולא בחינת קריאה כלל‪ ,‬ויש בזה שנוי משמעות‪.‬‬ ‫ולזה צריכים לחזור ולקרות על ידי שנוי משמעות שבזה‪ ,‬וכן הוא נכון‪.‬‬ ‫ויתכן שכוונתו שהיו כמה דרכים להגיע לחמת‪ ,‬וזו היתה הידועה שבהן‪ .‬ואם כן‬ ‫"בוא חמת" הוא כעין שם של מקום‪ ,‬אלא שזו היתה הידועה בהם‪.‬‬ ‫שתי הוראות לשורש קר"א‬ ‫ולקושטא דמילתא‬ ‫השורש קר"א משמש בשתי הוראות‪ :‬לשון אמירה וקריאה‪ ,‬ולשון מאורע ומקרה‪.‬‬ ‫"ְלבֹוֹ א" בשוא‬ ‫ונראה שאין כאן שינוי משמעות כלל‪ ,‬מטעם אחר‪ .‬שהרי תיבת ְ‬ ‫ולשון אמירה פשוטה לכל‪ .‬ולשון מאורע מצינו בכמה מקומות‪ ,‬כגון ֲֲא �ֶׁׁשר ִיִ ְְק ָָרא‬ ‫�ַּא ֲֲח ִִרית ַַה �ָּי ִִּמים (בראשית מט‪ ,‬א)‪ ,‬וכן ּ�ִּכי ִיִ ָּק ֵ�ֵּרא ַַקן ִִצּפֹּוֹ ר ְְל ָָפֶנֶ ָ‬ ‫ב"ְלֹבֹא ֲֲח ָָמת"‪ .‬ובכל שאר‬ ‫אינה נמצאת בכל התורה אלא בשני מקומות‪ ,‬ושניהם ְ‬ ‫יָך (דברים כב‪ ,‬ו)‪ .‬וכן‬ ‫ֶֶא ְְת ֶֶכם ְּב ַ‬ ‫ַּכ�ֲּא �ֶׁׁשר ִִה ְְק ִִריב ָָלבֹוֹ א ִִמ ְְצ ָָרְיְ ָָמה‬ ‫בָקמץ והיא מקור – כגון ַוַ ְיְ ִִהי ֲ‬ ‫המקומות היא באה ָ‬ ‫בִמ ְְק ָָרא ֹק ֶֶֹדׁשׁ ‪ :‬הרמב"ן (ויקרא כג‪ ,‬ב) פירש מלשון קרואי העדה‪ ,‬שנקראים‬ ‫נחלקו ִ‬ ‫�ֵׁנֵ י ָָה ָָר ָָעב ָָלבֹוֹ א (שם מא‪,‬‬ ‫�ַׁבע ְׁש‬‫�ִּח �ֶּּליָנָ ה ֶׁש ַ‬ ‫�ֶׁמׁשׁ ָָלבֹוֹ א (שם טו‪ ,‬יב)‪ַ ,‬וַ ְּת ִ‬ ‫(בראשית יב‪ ,‬יא)‪ַ ,‬וַ ְיְ ִִהי ַַה �ֶּׁש ֶ‬ ‫ומתקבצים בו; ואונקלוס עשאו לשון מאורע‪ ,‬כמו ֲֲא �ֶׁׁשר ִיִ ְְק ָָרא ֶֶא ְְת ֶֶכם‪" ,‬בכל יום‬ ‫נד)‪ְ ,‬וְ ֹל ֹא ָיָ ֹכֹל ֹמ �ֶֹׁׁשה ָָלבֹוֹ א ֶֶאל ֹא ֶֶֹהל מֹוֹ ֵֵעד (שמות מ‪ ,‬לה)‪.‬‬ ‫שיארעו תעשו אותם קודש"‪.‬‬ ‫שהָקמץ הוא הצורה הרגילה‪ ,‬ולא יצר הקורא צורה חדשה כלל‪ .‬וכל‬ ‫ָ‬ ‫ונמצא‬ ‫ובפסוק שלפנינו תרגמו כולם בלשון מקרה‪ :‬תרגום אונקלוס "ְוְ ָָע ְְר ָָעא ָיָ ִִתי"‪ ,‬תרגום‬ ‫ובָקמץ‬ ‫ההפרש שהשוא מעמיד את הלמ"ד כתיבה בפני עצמה‪ ,‬במקום "עד" – ָ‬ ‫"ְּד�ָּא ַַרע ָיָ ִִתי"‪.‬‬ ‫המיוחס ליונתן "ַוַ ֲֲא ַַרע ָיָ ִִתי"‪ ,‬ותרגום ירושלמי ָ‬ ‫נבלעת הלמ"ד בתיבה‪ .‬וזה שינוי דק ואינו שינוי משמעות‪ ,‬שהמכוון אחד בשניהם‪.‬‬ ‫התי"ו שבראש התיבה‬ ‫ואף שאין זה מה שכתב הגאון‪.‬‬ ‫והוי"ו־תי"ו שבראש התיבה משמשת בשני פנים‪ ,‬ואינה מכריעה מעצמה כלום‪.‬‬ ‫בֵצירי‬ ‫ֹל ֹא ִיִ ְְת ַַח �ָּׁׁשב – השי"ן ֵ‬ ‫ּאֶמר ֵֵל ָָאה (בראשית כט‪ ,‬לב)‪ ,‬שהיא אמרה‪.‬‬ ‫פעמים היא לשון נקבה נסתרת – כגון ַוַ �ֹּת ֶ‬ ‫ועוד כתב‪ ,‬וזה לשונו‪:‬‬ ‫יָך (שם מד‪ ,‬כא)‪ ,‬שיהודה אומר ליוסף‬ ‫ּאֶמר ֶֶאל ֲֲע ָָב ֶֶד ָ‬ ‫ופעמים היא לשון נוכח – כגון ַוַ �ֹּת ֶ‬ ‫"ואתה אמרת"‪ .‬והצורה אחת בשתיהן‪ ,‬ואין מבחינים אלא מן הענין‪.‬‬ ‫בֵצירי השי"ן [ִיִ ְְת ַַח �ֵּׁׁשב]‪,‬‬ ‫גם קרא ֹל ֹא ִיִ ְְת ַַח �ָּׁׁשב (במדבר כג‪ ,‬ט) שבפרשת בלק ֵ‬ ‫בָקמץ‪ .‬כי אני מסופק שאולי‬ ‫ואמרתי לו גם כן שיתקן ויקרא שנית השי"ן ָ‬ ‫הנו"ן־ה"א שבסוף התיבה‬ ‫יש בזה שנוי משמעות‪ ,‬שיש לשון חשבון ויש לשון חשיבות‪ ,‬ו[ה]גם שהם‬ ‫והנו"ן־ה"א שבסוף התיבה לעולם לשון נקבה היא‪ .‬אלא שפעמים היא סימן‬ ‫קרובים במכוון‪ ,‬מכל מקום יש הפרש ביניהם בניקוד בהתפעל‪ ,‬כמו שיש‬ ‫לנקבות רבות הפועלות‪ ,‬ופעמים היא באה על מי שנעשה בו המעשה‪.‬‬ ‫הפרש בין משקל חשבון ומשקל חשיבות‪ ,‬ולא עיינתי כעת בכל זה‪.‬‬ ‫ולפי זה מתבארים דבריו‬ ‫וגם שלפום רהיטא נוטה אצלי שאין בזה שנוי משמעות‪ ,‬מכל מקום כל‬ ‫שיש שום חשש כל דהו משנוי משמעות נכון לחזור ולקרות‪ .‬ולחזור ולקרות‬ ‫לפי הניקוד שבמקרא הוא לשון מקרה‪ ,‬והסיבות הן הפועלות‪ .‬ואז הכל מתיישב‬ ‫בכזה כמה פסוקים‪ ,‬צריך לעיין עוד היטב‪.‬‬ ‫מאליו‪" :‬סיבה" לשון נקבה‪ ,‬ולפיכך התי"ו נסתרות; והנו"ן־ה"א סימן נקבות רבות;‬ ‫"ָּכ�ֵּא �ֶּּלה" לשון רבים‪ .‬ופירושו‪ :‬אירעו אותי כאלה‪.‬‬ ‫והנושא מפורש בפסוק – ֵ‬ ‫ביאור דבריו‬ ‫אבל לפי הניקוד שקרא הקורא‪ ,‬שהוא לשון אמירה – שוב אי אפשר להעמיד את‬ ‫הפסוק הוא ֶֶהן ָָעם ְְל ָָב ָָדד ִיִ ְׁש�ֹּׁכ� ּן ַּוַּבּגֹּוֹ ִיִ ם ֹל ֹא ִיִ ְְת ַַח �ָּׁׁשב‪ .‬ושתי הוראות יש לשורש‬ ‫התי"ו בלשון נקבה נסתרת‪ ,‬שאין סיבה קוראת‪ .‬ועל כרחך שהתי"ו לשון נוכח‬ ‫חש"ב‪ :‬לשון חשבון – שאינו נמנה עמהם; ולשון חשיבות – שאינו נחשב ואינו‬ ‫היא‪ ,‬ומשה הוא הקורא‪ .‬ואז הנו"ן־ה"א אינה הפועלת אלא מי שקראו אליה – וזהו‬ ‫נראה כחשוב בעיניהם‪.‬‬ ‫שכתב "ונו"ן ה"א מורה שהקורא קרא לנקבה או נקבות"‪.‬‬ ‫וגם בפירוש הפסוק דילן אכן מצינו שני הפירושים‪ :‬ברש"י "אינן נמנין עם השאר"‪,‬‬ ‫המשך בעמוד ה‬ ‫הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל‬ ‫ד‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫המשך מעמוד ד‬ ‫וכמעט שני הפכים הם‪ ,‬ומנה שם בכלל הדוגמאות ללשון הנחה ועזיבה את קרא‬ ‫ונמצא שאין הוי"ו־תי"ו מכריעה כלום‪ ,‬אלא נגררת אחר ההוראה‪ .‬ומדוקדק‬ ‫יֶכם ֶֶא ָָחד ַַה ּ�ִּניחּוּ ִִא ּ�ִּתי‪.‬‬ ‫דידן ממש‪ֲֲ ,‬א ִִח ֶ‬ ‫בזה לשונו "כאילו התי"ו מורה" – שאין היא מורה מעצמה‪ ,‬אלא נעשית כן מכח‬ ‫והנה אבקש סליחה מהמעיינים‪ ,‬כי טעיתי בזה‪ ,‬שעיינתי רק ברשימות הקצרות‬ ‫ההוראה‪.‬‬ ‫שציינתי אצלי מתוך דבריו‪ ,‬ולא עיינתי בפנים ובמקור‪ .‬ואכן הגאון מבוטשאטש‬ ‫ומה שיש לעיין‬ ‫הזכירו במפורש‪ .‬וזה לשונו‪:‬‬ ‫ומה שמנה "נקבות נוכחות" – צריך עיון‪ .‬שאם התי"ו לשון נוכח ומשה הוא הנוכח‪,‬‬ ‫נראה שאין בזה כל כך משום שנוי ענין‪ ,‬כיון שאין גוף משמעות משתנה‪ ,‬כי לשון‬ ‫שוב אין לומר שהנו"ן־ה"א מורה על נקבות נוכחות‪ ,‬שאין בפסוק אלא נוכח אחד‪.‬‬ ‫הנחה [מבחינת] עזיבה‪ ,‬ולשון הנחה מבחינת עקירה והנחה‪ ,‬אין זה משתנה על פי‬ ‫ועוד‪ ,‬שלא נתבאר בדבריו מנין ששינוי הניקוד מוציא את התיבה מלשון מקרה‬ ‫הנקודות וכל אחד ואחד מובן לפום עניני הפרשה‪.‬‬ ‫ללשון אמירה‪ .‬שהרי לא נשתנה אלא ברי"ש ובאל"ף‪ ,‬ואין באחד מהם דבר המורה‬ ‫ואין הטעות אלא בפתיחת דברינו‪ ,‬במה שכתבנו שלא הזכיר חילוק אחר כלל‪.‬‬ ‫על אמירה‪ .‬וצריך עיון‪.‬‬ ‫אבל עצם ההערה שהערנו מן הלבוש ומאא"ז היעב"ץ עומדת במקומה‪ ,‬ואדרבה‬ ‫ובענין נקודת האל"ף‬ ‫מתחזקת עתה‪ ,‬שהרי נתברר שאף הוא נגע בענין זה בעצמו‪.‬‬ ‫ויש להוסיף‪ ,‬שנקודת האל"ף אינה מעלה ואינה מורידה לענין ההוראה‪ ,‬אלא‬ ‫ודבריו צריכים עיון קצת‪ .‬שהרי הלבוש כתב שהחילוק שבין שתי הקריאות תלוי‬ ‫תלויה היא בדבר אחר לגמרי – אם יש בתיבה כינוי הפעול או אין‪.‬‬ ‫בניקוד‪ ,‬וכמעט שני הפכים הם‪ .‬ואא"ז היעב"ץ השיג עליו וכתב ששני הלשונות‬ ‫קרובים זה לזה בענינם‪ ,‬ושכל אחד מהם סובל את פירושו של חבירו‪ .‬אבל האשל‬ ‫�ֵׁכנֹוֹ ת �ֵׁׁשם‬ ‫�ְּק ֶֶראָנָ ה לֹוֹ ַַה �ְּׁש ֵ‬ ‫שכשהתיבה עומדת בלא הכינוי‪ ,‬נעלמת האל"ף – כמו ַוַ ִּת ְ‬ ‫אברהם אומר יותר מזה – שאין הפירוש משתנה על פי הנקודות כלל‪ ,‬וכל אחד‬ ‫(רות ד‪ ,‬יז)‪ ,‬שהוא לשון אמירה ממש והאל"ף נעלמת‪ .‬וכשהכינוי מובלע בתיבה‪,‬‬ ‫ואחד מובן לפי ענין הפרשה‪.‬‬ ‫�ָּאְזְ ֵנֵ ינּוּ (ירמיה לו‪ ,‬טו) שהוא לשון אמירה‪ ,‬וכמו‬ ‫ּוְּק ָָר ֶֶא ּ�ָּנה ְּב ָ‬ ‫האל"ף מורגשת – כמו �ֵׁׁשב ָנָ א ְ‬ ‫� ֶּּפן ִיִ ְְק ָָר ֶֶאּנּּוּ ָָאסֹוֹ ן (בראשית מב‪ ,‬ד) שהוא לשון מאורע‪.‬‬ ‫ואפשר שאין ביניהם אלא הבדל בטעם ולא בדין‪ ,‬שכיון שהלשונות קרובים זה‬ ‫לזה‪ ,‬ממילא אין הנקודות מכריעות והענין מכריע‪ .‬ומכל מקום אין האשל אברהם‬ ‫הרי ששתי ההוראות באות בצורה אחת‪ ,‬ושהאל"ף אינה סימן להוראה כלל‪.‬‬ ‫נכנס כלל לשאלה אם לשון אחד להם או שנים‪ ,‬ואין להעמיסה עליו‪.‬‬ ‫ובזה נשלמו כל פסקי הרשימה שבסימן קמב‪ .‬ואי"ה נדפיס אחר החג‬ ‫ודרך זו מצינו אצלו במקום אחר‪ ,‬שאף במקום שהכריע שהניקוד טעות‪ ,‬מכל‬ ‫מפתח מכל הפסקים‪ ,‬מסודר כל אחד לחלקיו‪.‬‬ ‫מקום פסק שאין הפירוש משתנה בכך‪ .‬עיין במה שכתבנו בחלק ג בענין ְׂׂש� ְ‬ ‫רּוְּך‪,‬‬ ‫הבהרה לחלק ז‪ :‬מה ששמנו את הה"א בסוגריים‬ ‫שכתב שם "אך זה טעות ודאי"‪ ,‬ואף על פי כן סיים "שוב אין בזה משמעות ענין‬ ‫משונה בהחלט"‪.‬‬ ‫הבאנו את פסק הגאון בהגיית העי"ן‪ ,‬וסיים שם‪" :‬וגם אם אין היכר נרגש בין עי"ן‬ ‫לאל"ף (או לה"א)‪ ,‬מכל מקום הסתמיות הוא שכל הקורא מכוון שיהיה על צד היותר‬ ‫הוספה‪ :‬המשך לשונו‪ ,‬ומה שיוצא ממנו‬ ‫טוב ונכון"‪ .‬ומה שהזכיר אף את הה"א – שמנוהו שם בסוגריים‪ ,‬שאין הדיון אלא‬ ‫ועוד כתב שם האשל אברהם‪ ,‬וזה לשונו‪:‬‬ ‫בין אל"ף לעי"ן שאצלינו אין מחלקים ביניהם‪ ,‬והה"א נגררת עמהן ואינה מן הענין‪.‬‬ ‫[ֵהִנִ יחּוּ] נראה שהוא כמו השנוי שמזכר‬ ‫[ַה ּ�ִּניחּוּ] לסיפור ֵ‬ ‫והשנוי שמצווי ַ‬ ‫ומכל מקום יתכן שבעירו היו מבטאים את הה"א כמו האל"ף‪ ,‬וכמו שנוהגים בימינו‬ ‫לנקבה מגרשיהן מגרשיהם רחבו רחבה וכהנה‪ .‬וכיון שהפליג ביני ביני‬ ‫קצת מן הירושלמיים – ולפיכך כללה עמהן‪.‬‬ ‫למקום רחוק ולא זכר עוד אם אמר הניחו‪ ,‬לזה לא החזרתיו בזה‪ .‬אך בנזכר‬ ‫[ושמעתי בדרך צחות‪ ,‬שאותם שאין מבחינים בין ה"א לאל"ף נמצאים מברכים‬ ‫תיכף כשיקרא שנית בזה תיבת הניחו‪ ,‬וכדומה בשארי התיבות שיש בהם‬ ‫"ֲח ַַכם ָָה ָָרִזִ ים"‪].‬‬ ‫"ֲח ַַכם ֲֲא ָָרִזִ ים" במקום ֲ‬ ‫ֲ‬ ‫שנוי קצת בהוראתם בהפעולה והזמן הוא על צד היותר טוב‪.‬‬ ‫והנה היה מקום לומר שההמשך הזה מיישב את התמיהה שהנחנו שם‪ ,‬שהרי‬ ‫הערה לחלק ב‪ַ :‬וַ �ָּי ֶֶּרב ְּב ָ�ָּל ָָבן‬ ‫מבואר כאן שמה שלא החזירו היה מפני שהפליג ביני ביני למקום רחוק‪ ,‬ולא מפני‬ ‫ובמה שכתבנו בחלק ב בענין ַוַ �ָּי ֶֶּרב (בראשית לא‪ ,‬לו)‪ ,‬שההיכר בין לשון ריב ללשון‬ ‫גדרי שינוי המשמעות‪.‬‬ ‫ריבוי מונח ביו"ד ולא ברי"ש‪ ,‬ושלא הגיע הקורא אל הצורה החולקת – יש להעיר‪.‬‬ ‫אמנם אין הדבר כן‪ ,‬ואדרבה יש בהמשך זה להחזיק את התמיהה‪ .‬שהרי "הפליג‬ ‫שאף שדבריו נכונים לענין שדן בו‪ ,‬שהרי הקורא לא שינה ביו"ד כלל – מכל מקום‬ ‫ביני ביני" משמע שעדיין באותה עליה עומד‪ ,‬ולא עבר אלא כמה פסוקים‪ .‬ואילו‬ ‫בשינוי הרי"ש נשתנה הבנין‪.‬‬ ‫בְוְ ֶֶא ְְכ � ּ‬ ‫ֹּתב כתב "נודע לי אחר כך כשסיים עם העולה"‪ ,‬שכבר נגמרה העליה‪ .‬ונמצא‬ ‫שַוַ �ָּי ֶֶּרב ברי"ש בסגול בנין ִִה ְְפ ִִעיל הוא‪ ,‬וכמו שכתב האבן עזרא על ַוַ �ָּי ֶֶּרב ָָה ָָעם ִִעם‬ ‫שדוקא במקום המרוחק יותר הורה לקרות שנית‪ ,‬ובמקום הקרוב לא החזירו‪.‬‬ ‫מּוָּדיו (שמות מ‪ ,‬יח) וַוַ �ָּי �ֶּׁׁשב ֶֶאת ּ�ָּכל ָָה ְְרכּוּׁשׁ‬ ‫ֹמ �ֶֹׁׁשה (שמות יז‪ ,‬ב)‪ ,‬והוא כדרך ַוַ �ָּי ֶֶּקם ֶֶאת ֲֲע ָ‬ ‫ועוד‪ ,‬שאף בנזכר תיכף לא חייבו לחזור‪ ,‬אלא כתב שהוא "על צד היותר טוב"‪,‬‬ ‫שהִה ְְפ ִִעיל כאן על המריבה עצמה –‬ ‫ִ‬ ‫(בראשית יד‪ ,‬טז)‪ .‬ונראה מכמה מפרשים‬ ‫דהיינו הידור ולא חיוב‪ .‬ואילו בְוְ ֶֶא ְְכ �ֹּתּב כתב "ואמרתי שלהעולה אחר כך יקרא‬ ‫בָקמץ בנין � ָּּפ ַַעל‬ ‫שהפעיל את המריבה והצית את המחלוקת‪ .‬ואילו ַוַ �ָּי ָָּרב ברי"ש ָ‬ ‫פסוק ההוא"‪ ,‬שהיא הוראה גמורה‪.‬‬ ‫הוא‪ ,‬כדרך ַוַ �ָּי ָָּקם וַוַ �ָּי �ָּׁׁשב‪ ,‬ופירושו שהוא רב בעצמו‪.‬‬ ‫ועל כרחך שאין ההפרש שביניהם בשעת הידיעה‪ ,‬אלא בגוף הדין – שבְוְ ֶֶא ְְכ � ּ‬ ‫ֹּתב‬ ‫ולפי מה שנתבאר בחלק ב‪ ,‬שחילוף הבנין נחשב שינוי משמעות במקום שהוא‬ ‫ובַה ּ�ִּניחּוּ סבר שאין בזה כל כך משום שנוי‬ ‫סבר דאין שנוי משמעות גדול מזה‪ַ ,‬‬ ‫מעביר את הפעולה ממי שהכתוב מדבר עליו לאחר – היה מקום להחזיר אף כאן‪.‬‬ ‫ענין‪ .‬וחוזרת התמיהה למקומה‪.‬‬ ‫ונראה שלא דן הגאון אלא בשאלה שנשאל‪ ,‬ולא נתן דעתו לצד זה‪ .‬וצריך עיון‪.‬‬ ‫בַה ּ�ִּניחּוּ‪ ,‬שהוא כמו השינוי‬‫ומה שנתחדש לנו מן ההמשך הוא הטעם שנקט להקל ַ‬ ‫תיקון טעות לחלק א‬ ‫שמזכר לנקבה‪ .‬ועדיין יש להתיישב למה לא נקט בטעם זה גם בְוְ ִיִ ְְהיּוּ‪ ,‬אלא תלה‬ ‫בְד ַַבר ֱֱאֹל ֵֵֹקינּוּ ָיָ קּוּם‪.‬‬ ‫את הקולא ְ‬ ‫וֵהִנִ יחּוּ‪ ,‬וזה לשוננו‪:‬‬ ‫במאמר הראשון כתבנו בסוף אות ב‪ ,‬בענין ַַה ּ�ִּניחּוּ ֵ‬ ‫ומכל מקום נראה שדרכו לצרף כמה טעמים זה על זה‪ ,‬ואינו סומך על ההפלגה‬ ‫והנה כל דברי הגאון בפיסקא זו אינם אלא מלשון ציווי ולשון עבר‪ ,‬ולא הזכיר‬ ‫לבדה‪ .‬וכמו שנתבאר בחלק ג בענין ְׂׂש� ְ‬ ‫רּוְּך‪ ,‬שאף שם כתב שמן הראוי היה להחזיר‬ ‫חילוק אחר כלל‪ .‬ואגב אעיר על ענין שאינו מגוף דבריו‪.‬‬ ‫ולא צוה‪ ,‬וצירף שם שלושה טעמים בלשון "מלבד‪ ...‬מלבד‪ ...‬בפרט"‪ .‬ולפי זה‬ ‫שַה ּ�ִּניחּוּ בנו"ן דגושה‬ ‫הנה יש מקום לומר שיש בשתי הקריאות האלו חילוק נוסף‪ַ ,‬‬ ‫אף כאן לא סמך על ההפלגה לבדה‪ ,‬אלא צירף לה את הטעם שהוא כמו השינוי‬ ‫וֵהִנִ יחּוּ בנו"ן רפה לשון מנוחה ונחת‪ .‬ומפורש כן בלבוש (או"ח‬ ‫לשון הנחה ועזיבה‪ֵ ,‬‬ ‫שמזכר לנקבה‪.‬‬ ‫לָהניח תפילין‪ ,‬שכתב דחילוק רב יש ביניהן במשמעות‬ ‫סי׳ כה סעיף ז) לענין ברכת ָ‬ ‫זיקוקין דנפקא מפומי' ‪ -‬לשמחת תורה‬ ‫היחוד‪ ,‬כשכולם מעוטפים בטלית וקיטל; והיה מקדים ואומר טעם על שמצוה לרקוד ביום‬ ‫ריקודין‪ :‬כתב אא"ז בספר אגרא דצבי (על ספה"ק אגרא דפרקא‪ ,‬אות קע)‪ ,‬בשם הרה"ק רבי יצחק‬ ‫הדין‪ ,‬במשל כעין הנ"ל‪.‬‬ ‫אייזיק מקאלוב זי"ע‪ ,‬וז"ל‪ :‬הטעם שמרקדין ושמחין כל כך בשמחת תורה‪ ,‬על פי משל‪ .‬אחד‬ ‫שיכרות‪ :‬מסופר‪ ,‬שבבית מדרשו של אא"ז הגה"ק הדברי חיים מצאנז זי"ע שתו גבאי החברא‬ ‫בא לבית מלון‪ ,‬וציוה לתת לו מכל טוב – מאכלים טובים וחדרים נאים ביותר‪ .‬וכן עשה‪ ,‬לא יום‬ ‫קדישא עד שהשתכרו‪ .‬נענה מרן הדברי חיים ואמר בצחות‪ ,‬שכעת הובנו לו דברי המדרש על‬ ‫אחד ולא יומים‪ ,‬עד שבא בעל הבית אצלו עם חשבון גדול שישלם‪ .‬אמר לו‪ :‬אין לי לשלם‪ .‬אמר‬ ‫"ַהָּיּ ם ָָר ָָאה ַוַ ָּיֹּנֹס" (תהלים קיד‪ ,‬ג) – מה ראה? ארונו של יוסף ראה‪ .‬שהים ראה את ארונו של יוסף‬ ‫ַ‬ ‫לו בעל הבית‪ :‬אם כן‪ ,‬אמסור אותך לממשלה שיתנוך אל בית הסוהר‪ .‬אמר לו‪ :‬ומה יהיה לך‬ ‫שהיה בידי החברא קדישא‪ ,‬ונבהל מפניהם שישתו מהים עד טיפה אחרונה – וינס‪.‬‬ ‫מזה? הלא לא תרויח בזה כלום‪ .‬אך כיון שאין לי לשלם‪ ,‬ארקוד לפניך ריקודים נאים כפי שאני‬ ‫יכול‪ ,‬ועל ידי זה יתרבו הבאים לכאן‪ ,‬ותרויח ממון הרבה כפי התשלומין המגיע לך‪.‬‬ ‫סיום הש"ס‪ :‬סיפר כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז זצ"ל בעל שפע חיים‪ ,‬שדודו וזקינו הגה"ק רבי מרדכי‬ ‫מהארנוסטייפל זי"ע נהג לסיים ש"ס בשמחת תורה‪.‬‬ ‫וכן הוא בשלנו‪ :‬שבכל הימים הנוראים אנו מבקשין בני חיי ומזוני‪ ,‬ומבטיחין להקדוש ברוך הוא‬ ‫להטיב מעשינו; ובהגיע יום שמחת תורה‪ ,‬ואין לנו מה לשלם – רוקדין לפניו יתברך בשמחת‬ ‫צמח הצב"י‪ :‬ואולי יש לרמז בזה מילתא‪ .‬דהנה בני ארץ ישראל לא נהגו לסיים את קריאת‬ ‫תורתו‪ ,‬ומכניסין בזה הרהורי תשובה בלבות בני ישראל‪ ,‬ועל ידי זה יתרבו מצות ומעשים‬ ‫התורה בכל שנה ושנה‪ ,‬אלא פעם אחת בקצת יותר משלש שנים; ונמצא שכל ענין שמחת‬ ‫טובים‪ .‬עכדה"ק‪.‬‬ ‫התורה הוא ממנהג בני בבל‪ .‬ובזמן הראשונים עדיין היו מקצת מקומות שנהגו כבני ארץ‬ ‫ישראל (עי' רמב"ם הל' תפלה פי"ג ה"א)‪ ,‬ולבסוף נתפשט המנהג לכל העולם‪ .‬הרי שמקור המנהג‬ ‫וכעין זה הובא בספר משנה שכיר (מועדים‪ ,‬יום הכיפורים)‪ ,‬שהגה"ק ר' הערצקא מראצפערט‬ ‫יצא מבבל; ולכן מה נאה ומה יאה לעשות ביום זה סיום התלמוד בבלי‪.‬‬ ‫זצ"ל נהג לצוות על ריקוד ומחול בבית מדרשו בליל יום הכיפורים‪ ,‬אחר גמר התפילות ושיר‬ ‫הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל‬ ‫ה‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל‬ ‫מי כתיב "עוני"? "עני" כתיב; ורבי יוסי הגלילי סבר‪ ,‬מי קרינן "עני"?‬ ‫לחג הסוכות‬ ‫"עוני" קרינן‪.‬‬ ‫והקשו התוס' (שם ד"ה עוני)‪ :‬מאי שנא גבי לולב‪ ,‬שהכל מודים ש"כפת"‬ ‫מאא"ז הג"ר אריה ליב פישלס זצ"ל אב"ד‬ ‫כתיב‪ ,‬ולא אמרינן "כפות" קרינן‪ ,‬ויהיו צריכים ליטול שני לולבים?‬ ‫קראקא – המכונה "דער הויכער ר' ליב"‬ ‫ותירץ הר"י‪ :‬משום שבלולב סומכים על "פרי עץ הדר" שלפניו‪ ,‬שאינו‬ ‫משמע אלא אחד; ולכך מודים שם הכל שדורשים מן המסורת‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬ ‫ארבעה מינים שאין להם שר ממ ונה על יהם‬ ‫הרי מבואר שאדרבה – מה שאנו יודעים שהלולב אינו אלא אחד‪,‬‬ ‫ְּתָּמ ִִרים ַוַ ֲֲעַנַ ף ֵעֵ ץ ָָעֹבֹת‬ ‫ְּפִּרי ֵעֵ ץ ָָה ָָדר ַּכֹּּפּת ָ‬ ‫"ּוְלְ ַַק ְְחֶּתּ ם ָלָ ֶכֶ ם ַּבּ ּיֹום ָָה ִִראׁשֹון ִ‬ ‫אינו אלא משום שלמדים אותו מן האתרוג‪ .‬ואם כן היאך כתב היפה‬ ‫ְוְ ַַע ְְרֵבֵ י ָנָ ַַחל" (ויקרא כג‪ ,‬מ)‪.‬‬ ‫תואר שאין דורשים "פרי עץ הדר" לשלשה מפני שהוקדם ל"כפות‬ ‫בזוהר פרשת אמור (ח"ג קד ע"א) פתח רבי שמעון על "ולקחתם לכם‬ ‫תמרים"? והרי "כפות תמרים" עצמם לא ידענו שהם אחד אלא מכח‬ ‫אִתיו ְיְ ַַצ ְְרִּתּ יו ַַאף‬ ‫בֹוִדי ְּב ָָּר ִ‬ ‫ְׁשִׁמי ְוְ ִלִ ְכְ ִ‬ ‫ִּנְּק ָָרא ִִב ִ‬ ‫ביום הראשון" בפסוק "ֹּכּל ַַה ְ‬ ‫"פרי עץ הדר"‪.‬‬ ‫ֲֲעִׂשׂ ִיִתיו" (ישעיה מג‪ ,‬ז)‪ .‬ויש להבין מה ענין פסוק זה אצל ארבעה מינים‪.‬‬ ‫ונראה לבאר‪ ,‬בהקדם הגמרא ביומא (ב ע"ב)‪ .‬שם למדו שצריך פרישה‬ ‫ויש לומר על פי דברי האלשיך ז"ל בפרשת אמור‪ ,‬על מה שאמרו‬ ‫"ַּכֲּאֶׁשׁר ָָעָׂשׂה‬ ‫שבעת ימים לפרה אדומה וליום הכיפורים‪ ,‬מן הפסוק ֲ‬ ‫"ְּפִּרי ֵעֵ ץ ָָה ָָדר" – זה הקדוש ברוך הוא‪,‬‬ ‫במדרש (ויקרא רבה פ"ל ס"ט)‪ִ :‬‬ ‫ַּבּ ּיֹום ַַהֶּזּה ִִצָּוּה ה' ַלַ ֲֲעֹׂשׂת ְלְ ַכַ ֵּּפר ֲֲעֵלֵ יֶכֶ ם" (ויקרא ח‪ ,‬לד)‪" :‬לעשות" – אלו‬ ‫ְּתָּמ ִִרים" – זה הקדוש‬ ‫שכתוב בו "הֹוד ְוְ ָָה ָָדר ָלָ ָָבְׁשׁ ָּּת" (תהלים קד‪ ,‬א); "ַּכֹּּפּת ָ‬ ‫מעשי פרה‪" ,‬לכפר" – אלו מעשה יום הכיפורים‪.‬‬ ‫ָּמר ִיִ ְְפ ָָרח" (תהלים צב‪ ,‬יג); "ַוַ ֲֲעַנַ ף ֵעֵ ץ ָָעֹבֹת"‬ ‫"ַצִּדּ יק ַּכּ ָּת ָ‬ ‫ברוך הוא‪ ,‬שכתוב בו ַ‬ ‫והקשו בגמרא‪ :‬ואימא כפרה דקרבנות? ותירצו‪ :‬דנים דבר שקבוע‬ ‫– זה הקדוש ברוך הוא‪ ,‬שכתוב בו "ְוְ הּוא ֹעֵֹמֵ ד ֵּּבין ַַה ֲֲה ַַדִּסּ ים" (זכריה א‪ ,‬ח);‬ ‫לו זמן מדבר שקבוע לו זמן‪ ,‬לאפוקי קרבנות שישנם בכל יום‪ .‬וחזרו‬ ‫ָּבֲּע ָָרבֹות‬ ‫"ְוְ ַַע ְְרֵבֵ י ָנָ ַַחל" – זה הקדוש ברוך הוא‪ ,‬שכתוב בו "ֹסֹּלּו ָלָ ֹרֵֹכֵב ֲ‬ ‫והקשו‪ :‬ואימא רגלים? ותירצו‪ :‬דנים דבר הנוהג פעם אחת בשנה‬ ‫ְּבָּיָ ּה ְׁשׁ מֹו" (תהלים סח‪ ,‬ה)‪.‬‬ ‫מדבר הנוהג פעם אחת בשנה‪ ,‬לאפוקי רגלים שאינם פעם אחת‬ ‫והביא שם בשם אומרים‪ ,‬שכוונת המדרש למה שאמרו‪ :‬ארבעה‬ ‫בשנה‪ .‬וחזרו והקשו‪ :‬ואימא רגל אחד? וכי תימא לא ידעינן הי מינייהו‬ ‫מינים הללו אין להם שר ממונה עליהם להגדילם‪ ,‬כשאר כל האילנות‬ ‫וכו'‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫והעשבים‪ ,‬אלא הקדוש ברוך הוא מגדילם בעצמו‪ .‬וזהו שאמר בכל‬ ‫וביארו המפרשים כוונת הגמרא‪ ,‬מפני מה אין דנים אלא מדבר הנוהג‬ ‫אחד ואחד "זה הקדוש ברוך הוא"‪.‬‬ ‫פעם אחת בשנה‪ :‬משום שהוא דבר הלמד מענינו‪ .‬שאי אפשר לומר‬ ‫ומעתה יובנו דברי הזוהר‪ .‬שהוקשה לרז"ל‪ :‬למה ציוה הקדוש ברוך‬ ‫שהכתוב מדבר ברגלים‪ ,‬שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש; ואם‬ ‫הוא ליטול ארבעה מינים? ותירצו‪ ,‬שהארבעה הם כנגד השם הקדוש‪,‬‬ ‫נאמר ש"לכפר" קאי על קרבנות הרגלים‪ ,‬עדיין הדבר סתום‪ ,‬שאין‬ ‫וזהו "כל הנקרא בשמי"‪ .‬ואם תאמר‪ ,‬ולמה דוקא ארבעה מינים אלו?‬ ‫אנו יודעים באיזה מהם‪ .‬ולכן דורשים אותו לכפרה של יום הכיפורים‪,‬‬ ‫לפי שאינם גדלים על ידי שר ומלאך‪ ,‬אלא מן הקדוש ברוך הוא‬ ‫שבה אין הדבר סתום‪.‬‬ ‫בעצמו‪ .‬וזהו שסיים הכתוב "לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" –‬ ‫ועוד נקדים את הגמרא בסוכה (לה ע"א)‪ :‬תנו רבנן‪" ,‬פרי עץ הדר" – עץ‬ ‫דייקא‪ ,‬על ידי‪ ,‬ולא על ידי מלאך ושר ושוטר‪ .‬ולכך ציוה הקדוש ברוך‬ ‫שטעם עצו ופריו שוה‪ ,‬הוי אומר זה אתרוג‪ .‬ואימא פלפלין? כדתניא‪,‬‬ ‫הוא ליטול ארבעה מינים אלו‪.‬‬ ‫היה רבי מאיר אומר‪ :‬ממשמע שנאמר "ּוְנְ ַַט ְְעֶּתּ ם ָּכּל ֵעֵ ץ" (ויקרא יט‪,‬‬ ‫מספר נחמות ציון (ח"ו‪ ,‬דרוש יז) להג"ר מנחם ציון רבינו ב"ר שלמה זלמן – נדפס שנת תל"ז‬ ‫כג)‪ ,‬איני יודע שהוא עץ מאכל? מה תלמוד לומר "עץ מאכל"? עץ‬ ‫שטעם עצו ופריו שוה‪ ,‬הוי אומר זה פלפלין; ללמדך שהפלפלין‬ ‫חייבין בערלה‪ ,‬ואין ארץ ישראל חסרה כלום‪ .‬ומשני‪ :‬התם משום דלא‬ ‫מאא"ז הגאון רבי יעקב יוקל סג"ל הורוויץ‬ ‫אפשר; היכי נעביד? ננקוט חדא – לא מינכרא לקיחתה; ננקוט תרי או‬ ‫זצ"ל אבד"ק גלוגא – אביו של הג"ר איציקל ‬ ‫תלתא – "פרי" אחד אמר רחמנא‪ ,‬ולא שנים ושלשה פירות‪ .‬הלכך לא‬ ‫האמבורגער‬ ‫אפשר‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫של שה אתרוגים אין צר יכים מכח הלו לב ‪ ,‬ושני ל ולבים אין‬ ‫ועל פי זה יש לומר‪ ,‬שהן דברי היפה תואר והן דברי התוס' בפסחים‬ ‫צר י כים מכח הא תר וג‬ ‫– תרוייהו איתנייהו‪ ,‬וצריכים זה לזה לברר שהאתרוג והלולב אינם‬ ‫אלא אחד‪.‬‬ ‫"ְּפִּרי ֵעֵ ץ ָָה ָָדר" (ויקרא‬ ‫בגמרא סוכה (לד ע"ב)‪ :‬תניא‪ ,‬רבי ישמעאל אומר‪ִ :‬‬ ‫ְּתָּמ ִִרים" – אחד‪ַ" ,‬וַ ֲֲעַנַ ף ֵעֵ ץ ָָעֹבֹת" – שלשה‪ְ" ,‬וְ ַַע ְְרֵבֵ י‬ ‫כג‪ ,‬מ) – אחד‪ַּ" ,‬כֹּּפּת ָ‬ ‫דהנה על קושיית התוס' בסוכה‪ ,‬מפני מה אין דורשים "פרי עץ‬ ‫ָנָ ַַחל" – שתים‪ .‬ומנין שצריך שלשה הדסים? פירש רש"י‪ ,‬שדורשים כל‬ ‫הדר" לשלשה‪ ,‬מתרצים כדברי היפה תואר‪ :‬מכיון שהוקדם ל"כפות‬ ‫תיבה בפני עצמה‪" :‬ענף" – אחד‪" ,‬עץ" – אחד‪" ,‬עבות" – אחד‪.‬‬ ‫תמרים"‪ ,‬אי אפשר לומר שצריך שלשה אתרוגים‪ ,‬שאם כן היה לו‬ ‫לכתוב לסמכו ל"ענף עץ עבות"‪.‬‬ ‫והקשו התוס' (שם ד"ה ענף)‪ :‬אם כן נדרוש כן גם באתרוג – "פרי"‪" ,‬עץ"‪,‬‬ ‫"הדר" – ויהיו צריכים שלשה אתרוגים‪ .‬ותירץ היפה תואר (ויקרא רבה פ"ל‬ ‫אלא שמזה לבדו עדיין יש לומר שצריך שני אתרוגים‪ .‬שאף שסמכו‬ ‫ס"ח)‪ :‬באתרוג אין לדרוש כן‪ ,‬שהרי הקדימו הכתוב ל"כפות תמרים"‪,‬‬ ‫הכתוב ל"כפות תמרים"‪ ,‬הרי בלולב עצמו עדיין יש לומר שצריך‬ ‫ו"כפות תמרים" אחד הוא לכולי עלמא‪ ,‬כמבואר בגמרא (שם לב ע"א)‬ ‫שנים [מיעוט רבים שנים]‪ :‬נהי ש"כפת" כתיב‪ ,‬מכל מקום יש לומר‬ ‫ש"כפת" כתיב‪ .‬ומעתה אף "פרי עץ הדר" אחד הוא; שאילו היה‬ ‫ש"כפות" קרינן‪ ,‬כמו שאמר (רבי יוסי הגלילי) [רבי עקיבא] אצל "לחם‬ ‫שלשה‪ ,‬היה לו לכתוב לסמכו ל"ענף עץ עבות"‪ ,‬שהוא דומה לו יותר‪.‬‬ ‫עוני"‪ .‬נמצא שמתירוץ זה אין אנו יודעים אלא שאין "פרי עץ הדר"‬ ‫שלשה; ועדיין יש לומר שהן האתרוג והן הלולב שנים שנים‪.‬‬ ‫ויש להקשות על דבריו ממחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא‬ ‫בפסחים (לו ע"א)‪ ,‬אם יוצאים ידי חובת מצה במעשר שני בירושלים‪.‬‬ ‫אמנם לקושטא דמילתא‪ ,‬מכיון שנתברר שאין דורשים "פרי עץ הדר"‬ ‫רבי יוסי הגלילי דורש "ֶלֶ ֶֶחם ֹעִֹנִ י" (דברים טז‪ ,‬ג) – לחם הנאכל באנינות‪,‬‬ ‫לשלשה‪ ,‬ממילא משמע שאינו אלא אחד‪ .‬שהרי מאחר שאין דורשים‬ ‫יצא מעשר שני שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה‪ .‬ורבי עקיבא‬ ‫כל תיבה בפני עצמה‪ ,‬נמצאת תיבה אחת יתירה‪ ,‬ודורשים ממנה "עץ‬ ‫אומר‪" :‬מצות" "מצות" ריבה; ומה תלמוד לומר "לחם עני"? פרט‬ ‫שטעם עצו ופריו שוה"‪ ,‬כמבואר בגמרא (שם לה ע"א)‪.‬‬ ‫לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש‪ .‬ומפרשת הגמרא‪ :‬רבי עקיבא סבר‪,‬‬ ‫המשך בעמוד ז‬ ‫הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל‬ ‫ו‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫אב"ד לובלין – זקינו של הדברי חיים‬ ‫המשך מעמוד ו‬ ‫ומתוך כך נתעוררה קושיית הגמרא "ואימא פלפלין"‪ ,‬שאף בהם טעם‬ ‫שני טעמי ם בה ושע נא רבה‪ ,‬ומפ ני מה נק ט הט ור ד ין ה מ י ם‬ ‫עצם ופרים שוה; ועל ידי כך דרשו "פרי אחד אמר רחמנא‪ ,‬ולא שנים‬ ‫ושלשה פירות"‪ .‬והיינו על פי היסוד המבואר ביומא‪ ,‬שאין דורשים‬ ‫כתב הטור (אורח חיים סימן תרסד)‪ :‬ביום חמישי של חול המועד‪ ,‬שהוא‬ ‫את הכתוב באופן שיישאר סתום‪ .‬שאילו היה "פרי עץ הדר" שנים‪,‬‬ ‫הושענא רבה‪ ,‬נוהגין וכו'‪ ,‬ואומר קדושה רבה במוסף‪ ,‬ומרבים קצת‬ ‫עדיין היה הדבר סתום‪ ,‬ולא היה לידע אם קאי על אתרוג או על‬ ‫בנרות כמו ביום הכיפורים‪ ,‬לפי שבחג נדונין על המים‪ ,‬והכל הולך‬ ‫פלפלין [שבשנים כבר מינכרא לקיחת הפלפלין‪ ,‬כמשמעות הגמרא‬ ‫אחר החתום‪ ,‬וכל חיי אדם תלויין במים‪.‬‬ ‫"ננקוט תרי או תלתא"]‪ .‬ולכן אמרינן ש"פרי" אחד אמר רחמנא‪ ,‬ואז‬ ‫ובהגהות המנהגים (חג הסוכות אות רטז)‪ :‬ביום שביעי של סוכות כתיב‬ ‫הדבר מפורש שהוא אתרוג‪.‬‬ ‫ָּטם" (במדבר כט‪ ,‬לג)‪ ,‬לומר שמה שגזר בראש השנה וחתם ביום‬ ‫"ְּכִּמְׁשׁ ָּפ ָ‬ ‫ִ‬ ‫ומאחר שנתברר שהאתרוג אינו אלא אחד‪ ,‬שוב אמרינן כדברי התוס'‬ ‫הכיפורים – מראים בצל הלבנה וכו'‪.‬‬ ‫בפסחים‪ :‬שאין אומרים "כפות" קרינן להצריך שני לולבים‪ ,‬מפני‬ ‫ועוד שם‪ :‬למה נקרא שמו הושענא רבה? אמר הקדוש ברוך הוא‬ ‫שסומכים על "פרי עץ הדר" שלפניו‪ .‬ודו"ק‪.‬‬ ‫לאברהם‪ :‬אני יחיד ואתה יחיד‪ ,‬אתן לבניך יום המיוחד לכפר בו‬ ‫דרוש לליל א' של חג הסוכות‪ ,‬מכתב יד‪ ,‬נדפס בקובץ עץ חיים (חלק ז‪ ,‬מדור שפתי ישנים)‬ ‫עונותיהם‪ ,‬וזהו הושענא רבה‪ .‬פירוש‪ :‬שמי אהי"ה בגימטריא כ"א‪,‬‬ ‫ואתה בכ"א – עשרה דורות מאדם ועד נח‪ ,‬ועשרה דורות מנח ועד‬ ‫אברהם; והושענא רבה כ"א ימים לחודש תשרי‪ .‬אמר לו הקדוש‬ ‫להושענא רבה‬ ‫ברוך הוא לאברהם‪ :‬אם אין כפרה לבניך בראש השנה‪ ,‬תהיה ביום‬ ‫מאא"ז הג"ר אריה ליב פישלס זצ"ל הנ"ל‬ ‫הכיפורים; ואם לאו‪ ,‬תהיה בהושענא רבה‪.‬‬ ‫הרי לפנינו שני טעמים בהושענא רבה‪ ,‬ושניהם רמוזים בתיבת‬ ‫ג מר החתימה בה ושענא רבה בזכ ות אברהם‬ ‫ָּטם" – לומר שיש בו משפט כמו בראש השנה‪ ,‬שכתוב בו גם‬ ‫"ְּכִּמְׁשׁ ָּפ ָ‬ ‫ִ‬ ‫כתב מהר"ר הירץ ז"ל בסידורו‪ ,‬בברכה ראשונה של תפלת שמונה‬ ‫ָּטם" (שם‪ ,‬ו)‪ .‬האחד‪ ,‬שהוא גמר דינו של ראש השנה; והשני‪,‬‬ ‫"ְּכִּמְׁשׁ ָּפ ָ‬ ‫כן ִ‬ ‫ּוָמֵגֵ ן" – "מלך" כנגד ראש השנה; "עוזר"‬ ‫"ֶמֶלֶ ְך עֹוֵזֵר ּומֹוִׁשׁ ַיַע ָ‬ ‫עשרה‪ֶ :‬‬ ‫שהוא דין המים‪ .‬והטור לא הביא אלא טעם המים‪ ,‬וקשה מפני מה‬ ‫כנגד עשרת ימי תשובה‪ ,‬על דרך "הבא לטהר מסייעין אותו" (יומא לח‬ ‫השמיט את הטעם הראשון‪.‬‬ ‫ע"ב); "ומושיע" כנגד יום הכיפורים; "ומגן" כנגד הושענא רבה‪.‬‬ ‫ולכאורה טעם זה‪ ,‬שהושענא רבה גמר דינו של ראש השנה‪ ,‬נגד‬ ‫ְׁשִׁעי ִִמִּמּ י ִִא ָיָרא ה' ָָמעֹוז ַַחַּיּ י ִִמִּמּ י‬ ‫אֹוִרי ְוְ ִיִ ִ‬ ‫וזוהי כוונת מה שדרשו על "ה' ִ‬ ‫השכל הוא; שהרי קרא כתיב "ִּכּ י ַַבּיֹום ַַהֶּזּה ְיְ ַכַ ֵּּפר ֲֲעֵלֵ יֶכֶ ם" (ויקרא טז‪ ,‬ל)‬ ‫ֶֶא ְְפ ָָחד" (תהלים כז‪ ,‬א) (ויקרא רבה פכ"א ס"ד)‪" :‬אורי" – בראש השנה‪ ,‬ו"אור"‬ ‫וגו'‪.‬‬ ‫בגימטריא יצחק עם הכולל; "וישעי" – זה יעקב‪ ,‬כנגד "ומושיע"‪ ,‬והוא‬ ‫אמנם יש ליישב על פי מה שכתב (בנ"י) [בברכת שמואל] סדר אחרי‪,‬‬ ‫ביום הכיפורים; "ממי אפחד" – בהושענא רבה‪.‬‬ ‫וזה לשונו‪ :‬והנה ידוע‪ ,‬שראש השנה של לבנה הוא ראש חודש תשרי‪,‬‬ ‫וכתבו חכמי האמת‪ ...‬אברהם בהושענא רבה‪ ,‬שהוא חסד ורחמים‬ ‫ושל חמה הוא ביום הכיפורים‪ ,‬שהוא גמר דין של ראש השנה‪ .‬וגמר‬ ‫גמורים‪ ,‬והוא גמר החתימה ביום כ"א לתשרי; ואברהם ראש לכ"א‬ ‫דין של שנות החמה הוא בכ"א בתשרי‪ ,‬שהוא הושענא רבה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫דורות מאדם הראשון (אבות פ"ה מ"ב)‪.‬‬ ‫[ומקורו בלבוש (אורח חיים סימן תרסד סעיף א)‪ ,‬שכתב טעם למעלת יום זה‬ ‫ושמעתי בשם הרב הגדול מהר"ר ארי' ליב נר"ו‪ ,‬ר"מ ואב"ד דק"ק‬ ‫על שאר הימים לפי סדר השנים ועיבורן‪ .‬וזה תוכן דבריו בקיצור‪ :‬שנת‬ ‫קראקא‪ ,‬שפירש בזה כוונת הגמרא (פסחים קיז ע"ב)‪ֶ" :‬וֶ ְְהֵיֵה ְּב ָָּרָכָ ה" (בראשית‬ ‫החמה יתירה על שנת הלבנה י' ימים כ"א שעות ר"ד חלקים‪ .‬ולפיכך‪,‬‬ ‫יב‪ ,‬ב) – יכול יהו חותמין בכולן? תלמוד לומר "והיה ברכה" – בך חותמין‪.‬‬ ‫אם נקבע ראש השנה ביום המולד כראוי‪ ,‬אין אותה שנת חמה כלה‬ ‫ירצה לומר‪ :‬ביום הושענא רבה הוא גמר החתימה‪ ,‬ואותו יום נקרא‬ ‫אלא כעשרה ימים אחר המולד של תשרי הבא – והוא יום הכיפורים‬ ‫"מגן"‪ ,‬ואברהם נקרא "מגן אברהם"‪ .‬ואם כן שפיר קאמר "בך חותמין"‬ ‫של השנה השניה‪ .‬וכשמתחילה שנת החמה ביום הכיפורים‪ ,‬אינה‬ ‫– שעיקר החתימה ביום הושענא רבה‪ ,‬והוא כנגדך‪.‬‬ ‫כלה עד הושענא רבה של השנה השלישית‪ .‬ובשלישית מעברים את‬ ‫השנה‪ ,‬וחוזר בשנה הרביעית ראש השנה של חמה ליום ראש השנה‬ ‫מספר נחמות ציון הנ"ל (ח"ד‪ ,‬דרוש יא)‪.‬‬ ‫של מולד הלבנה‪ ,‬וכן חוזר חלילה לעולם‪].‬‬ ‫מאמר זה הובא גם בספר יואל משה על העשרה מאמרות (להג"ר משה הלוי‬ ‫סגל‪ ,‬אם כל חי ח"ב סימן לב הערה ז) ‪ ,‬שנדפס ב'אמשטרדם' שנת ת"ט – קודם‬ ‫וידוע שישראל מונין ללבנה‪ ,‬ואומות העולם לחמה (סוכה כט ע"א)‪[ .‬ויש‬ ‫שנתקבל רבינו בקראקא – בשם "מ"ו מהר"ל [ר' אריה ליב] מלבוב"; וכן הובאו‬ ‫לציין‪ ,‬שלפי דברי רבינו יש ליום הכיפורים שני פנים‪ :‬לישראל הוא‬ ‫שם עוד מאמרים בשמו‪ .‬ונראה שישב בצעירותו בלבוב אצל חמיו הג"ר אפרים‬ ‫פישל אב"ד לבוב‪ ,‬ועל שמו נקרא "ר' ליב פישל'ס"‬ ‫גמר דינו של ראש השנה כמשמעו‪ ,‬ולאומות העולם אינו אלא ראש‬ ‫שנת החמה‪ ,‬והוא המוקדם שבימי דינם‪ .‬ומעתה נשתנה אף ענינו‬ ‫של הושענא רבה ממה שכתבו הגהות המנהגים‪ :‬שהם תלו אותו‬ ‫מאא"ז הגה"ק ר' שמחה כ"ץ רפאפורט זצ"ל ‬ ‫המשך בעמוד ח‬ ‫מעלת וחובת לחדש חידושי תורה ולכתבם‬ ‫מ לוקט מספר ים וס ופר ים וממל קטים‬ ‫לא יאה ליה למיכל‪ ,‬הילכך קרי עלייהו דהנהו דנפקי‪" :‬מניחין חיי עולם"‪ ,‬דהיינו מוחין עילאין‬ ‫חי דו שי תורה לפני ס עו דת יום טוב‬ ‫דזעיר אנפין‪ ,‬דהיינו "לחם מן השמים"‪ ,‬ועוסקין בחיי שעה דהיינו לחם מן הארץ‪.‬‬ ‫והנה נודע שהאדם על ידי מה שמחדש איזה חידוש בתורה‪ ,‬יש לו כח לעשות שמים חדשים‪,‬‬ ‫כתב ב"חסדי דוד" על התוספתא (סוטה פ"ז ה"ו) להג"ר דוד פארדו ז"ל (בעל משכיל לדוד על‬ ‫והיינו מוחין חדשים‪ .‬נמצא דכל כמה דלא חידש שום חידוש בתורה אכתי אינו רשאי לאכול‬ ‫פירש"י‪ ,‬מחותנו של החיד"א) וז"ל‪" :‬איתא בפרק ב' דיום טוב (ביצה טו ע"ב) "תניא‪ :‬רבי אליעזר‬ ‫ביום טוב‪ ,‬כדי שלא תהיה אכילתו כאכילת חול דהיינו חיי שעה לברר הניצוצות בלבד כדבר‬ ‫אומר‪ :‬אין לו לאדם ביום טוב‪ ,‬אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה‪ ,‬ר' יהושע אומר‪ :‬חלקהו‬ ‫האמור‪ ,‬ואי אכיל הוא לה אכילת רשות‪ ,‬אלא עיקר שמחת יום טוב תהיה אחר שכבר זכה‬ ‫חציו לה' וחציו לכם"‪ ,‬ועיי"ש בתוס' שכתבו‪ ,‬דלרבי אליעזר נמי מצוה איכא לאכול משמנים‬ ‫לחדש שום חידוש דעל ידי זה סליק לקודש ממש‪ ,‬ואז תהיה אכילתו אכילת קודש כמו בשבת‪.‬‬ ‫משום שמחת יום טוב אחר הדרשה‪ ,‬דהא ר' אליעזר גופיה אמר להם לתלמידיו‪" :‬לכו אכלו‬ ‫ואי לא זכה לחדש טפי עדיף ליה שלא יאכל אלא ישב כל היום לעסוק בתורה‪ .‬הילכך בתר‬ ‫משמנים וכו'"‪ ,‬ע"ש‪ .‬ואמנם בסוגיא שם איתא‪ ,‬דלהנהו דנפקי מבית המדרש קרי עלייהו רבי‬ ‫דסליק רבי אליעזר הדרשה שאז חידש להם חידושי תורה‪ ,‬אז אמר להם‪" :‬לכו אכלו משמנים"‬ ‫אליעזר‪" :‬מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה" וכו'‪.‬‬ ‫וכו'‪ ,‬דוודאי השתא אכילת יום טוב מצוה‪ ,‬דתו לא דמיא לאכילת חול‪ ,‬ואין הכי נמי דאפילו אי‬ ‫ואולם נלע"ד שזה יובן וממילא יתבאר במאי קא מפלגי רבי אליעזר ורבי יהושע על פי מאי‬ ‫זכה לחדש אפילו חידוש אחד בבוקר אור דתיכף רשאי לאכול‪ ,‬אלא דרבי אליעזר רצה להרבות‬ ‫דאיתא בספר הזוהר (ח"ב פח ע"ב)‪ ,‬דאי בר נש חדי ביום טוב ולא יהיב למסכני – עונשיה סגי‪,‬‬ ‫בחידושי תורה בדרשתו‪.‬‬ ‫יִתי ֶֶפ ֶֶרׁש ַַעל ְְּפֵנֵ יֶכֶ ם ֶֶּפ ֶֶרׁש ַַחֵּגֵ יֶכֶ ם" (מלאכי ב‪ ,‬ג)‪ ,‬ואילו בשבתא אע"ג דלא יהיב‬ ‫ועליה כתיב‪ְ" :‬וְ ִֵזִֵר ִ‬ ‫והשתא זהו שכתב רבי אליעזר אומר "כולו לה' או כולו לכם"‪ ,‬פירוש כולו לה' אי לאו בר הכי‬ ‫למסכני‪ ,‬לא יהבין ליה עונשא כשאר זמנין וחגין‪ ,‬דכתיב‪" :‬פרש חגיכם" ולא "פרש שבתכם"‪,‬‬ ‫הוא לחדש‪ ,‬וכולו לכם אם חידש‪ .‬אבל ר' יהושע סבר חלקהו וכו'‪ ,‬דסבירא ליה שאפילו בלא‬ ‫עיי"ש‪ .‬וטעם הדבר נראה משום דשבת הוי קודש ממש‪ ,‬הילכך האכילה בו היא קודש על כל‬ ‫חידושי תורה יכול האדם להגיע ביום טוב לאכילה עליונה על ידי מצות הצדקה‪ ,‬וכמו שכתב‬ ‫פנים‪ ,‬דהיינו אכילה רוחנית וכו'‪ ,‬והוא כאכילת המן ממש‪ ,‬ולא דמיא לאכילת חול‪ ,‬לחם מן‬ ‫בזוהר‪ ,‬ובהא פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע וכו'"‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫הארץ‪ ,‬שאינה אלא לברר ניצוצות הקדושה וכו'‪ ,‬אבל יום טוב אינו אלא "מקרא קדש" כנודע‪.‬‬ ‫והילכך סבר רבי אליעזר דכל כמה דלא משיך מעיקרא מוחין עילאין מלעילא ממדת קודש‬ ‫הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל‬ ‫ז‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫המשך מעמוד ז‬ ‫כנגד בנין בית המקדש‪ ,‬ו"ראשון" של לולב הוא כנגד משיח‪ ,‬שהוא‬ ‫בגמר הדין שנחתם ביום הכיפורים אף לישראל; ואילו לפי רבינו אין‬ ‫משיב לב ישראל לאביהם שבשמים‪ ,‬עיין שם‪ .‬מבואר שתועלת חג‬ ‫הושענא רבה גמר דין לישראל כלל‪ ,‬אלא ראש שנת החמה המאוחר‪,‬‬ ‫הסוכות היא ביאת המשיח וקיבוץ גליות‪ ,‬שלו יקהת עם ישראל יחד‬ ‫ויום הדין לאומות העולם בלבד‪].‬‬ ‫מתוך גלותם להוליכם קוממיות לארצם‪.‬‬ ‫ואם כן יש לומר‪ ,‬שמה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם "בניך" –‬ ‫ותועלת שמיני עצרת היא ירידת הגשמים‪ ,‬וכדעת רבי יהושע (תענית ב‬ ‫"ַאב ֲֲהמֹון ּגֹוִיִ ם" (בראשית יז‪ ,‬ה)‪ .‬ובזה יובן‬ ‫היינו האומות‪ ,‬שאברהם נקרא ַ‬ ‫ע"א) שמזכירים גבורות גשמים מיום טוב האחרון של חג‪ .‬ובגמרא (שם ד‬ ‫"ְּכִּמְׁשׁ ָּפ ָָּטם" דוקא בפרי החג‪ ,‬שהם שבעים כנגד‬ ‫מה שגילה הכתוב ִ‬ ‫ע"א) אמרו‪ :‬מאן תנא? אמר רבא‪ ,‬רבי יהושע היא‪ ,‬דאמר משעת הנחתו‪.‬‬ ‫שבעים אומות‪ ,‬וכמו שכתב רש"י בפרשת פנחס (במדבר כט‪ ,‬יח) שהיו‬ ‫ופירש רש"י‪ :‬משעת הנחת לולב הוא מזכיר‪ ,‬דהיינו ביום השמיני‪,‬‬ ‫מגינין עליהם‪.‬‬ ‫שהוא סמוך לגשמים‪ ,‬שמן החג ואילך זמן גשמים הוא‪ .‬והיינו טעמו‬ ‫ולפי זה מדוקדק "ִּכּ י ַַבּיֹום ַַהֶּזּה ְיְ ַכַ ֵּּפר ֲֲעֵלֵ יֶכֶ ם" – עליכם‪ ,‬ולא על אומות‬ ‫של רבי יהושע‪ ,‬שמאחר את הזכרת הגשמים עד יום אחרון של חג –‬ ‫העולם‪ ,‬שיש להם יום אחר כנ"ל‪ .‬אך מעתה יקשה מן התנא דמתניתין‬ ‫כדי להזכירם סמוך לפרקם‪ ,‬הוא זמן הרביעה‪.‬‬ ‫(ראש השנה טז ע"א)‪ ,‬שאמר שבראש השנה "כל" באי עולם עוברין לפניו‪,‬‬ ‫ועוד‪ ,‬ביומא (סד ע"א) תניא‪ :‬המפריש פסחו ואבד‪ ,‬והפריש אחר תחתיו‪,‬‬ ‫לרבות אף אומות העולם‪ .‬ולכך הוצרך הטור לטעם שבחג נידונין על‬ ‫ואחר כך נמצא הראשון‪ ,‬והרי שניהם עומדים – איזה מהם שירצה‬ ‫המים‪.‬‬ ‫יקריב‪ ,‬דברי חכמים‪ .‬רבי יוסי אומר‪ :‬מצוה בראשון‪ ,‬ואם היה השני‬ ‫חלק מדרוש שנדפס מכתב יד בקובץ בית אהרן וישראל (קובץ ל‪ ,‬שנה ה‪ ,‬גליון ו)‬ ‫מובחר ממנו – יביאנו‪ .‬הרי שמעלת המובחר והחביב עדיפא ממעלת‬ ‫הראשון‪ ,‬ודוחה אותו אפילו לגמרי‪ ,‬כמו בפסחו הראשון שנדחה מפני‬ ‫השני המובחר ממנו‪ .‬וכל שכן כשאין דוחים את הראשון לגמרי‪ ,‬אלא‬ ‫לשמיני עצרת‬ ‫רק מקדימים את המובחר‪.‬‬ ‫מאא"ז הגאון רבי יעקב יוקל סג"ל הורוויץ‬ ‫ופשוט שמעלת "מצוה בראשון" ומעלת "מצוה בשעתה" שוות זו לזו;‬ ‫וכשם שמעלת המובחר והחביב דוחה את מעלת הראשון‪ ,‬כך היא‬ ‫זצ"ל הנ"ל‬ ‫דוחה את מעלת מצוה בשעתה‪.‬‬ ‫יומו של תשר י נדחה לס וף – שהמ ובחר ד וחה מ צ וה בשע תה‬ ‫ומעתה עלתה ארוכה לקושיא הנ"ל‪ ,‬שהיה לנו להקדים את שמיני‬ ‫ְּׁשִׁמיִנִ י ֲֲע ֶֶצ ֶֶרת‬‫איתא בילקוט (פרשת פנחס רמז תשפב) על הפסוק "ַּבּ ּיֹום ַַה ִ‬ ‫עצרת‪ ,‬מאחר שהוא של חודש תשרי ומצוה בשעתה‪ .‬שלפי המבואר‬ ‫ִּתְּהֶיֶ ה ָלָ ֶכֶ ם" (במדבר כט‪ ,‬לה)‪ :‬זה שאמר הכתוב "ָיָ ַַס ְְפ ָּּת ַלַ ּגֹוי ה' ָיָ ַַס ְְפ ָּּת ַלַ ּגֹוי‬ ‫ְ‬ ‫יש שני טעמים לאחרו‪:‬‬ ‫ָּבְּד ָּּת" (ישעיה כו‪ ,‬טו)‪ .‬רבנן אמרי‪" :‬יספת לגוי" – כל שאתה מוסיף לנו‬ ‫ִנִ ְכְ ְ‬ ‫א‪ .‬מעלין בקודש‪ ,‬וזו למעלה מזו עדיף טפי‪ .‬ומאחר שתועלת חג‬ ‫ימים טובים‪ ,‬אנו מוסיפים לך קרבנות‪ .‬אמר רבי לוי‪ :‬בכל חודש וחודש‬ ‫הסוכות היא קיבוץ גליות‪ ,‬ותועלת שמיני עצרת היא הגשמים‪ ,‬וגדול‬ ‫שבקיץ ביקש הקדוש ברוך הוא ליתן לישראל מועד‪ .‬בניסן נתן להם‬ ‫יום הגשמים מקיבוץ גליות – מוטב לסדרם זו למעלה מזו‪ .‬וזה דוחה‬ ‫פסח‪ ,‬באייר נתן להם פסח קטן‪ ,‬בסיון נתן להם עצרת‪ .‬בתמוז היה‬ ‫את מעלת הקדמת מצוה בשעתה‪ ,‬ושפיר מאחרים את שמיני עצרת‬ ‫בדעתו ליתן להם מועד גדול‪ ,‬ועשו את העגל‪ ,‬ובטלו תמוז ואב ואלול‪.‬‬ ‫לאחרונה‪.‬‬ ‫ובא תשרי ופרע להם ראש השנה ויום הכיפורים והחג‪ .‬אמר לו‬ ‫הקדוש ברוך הוא‪ :‬לאחרים הוא פורע‪ ,‬ושלו אינו נוטל? תן לו יומו‪.‬‬ ‫ב‪ .‬על ידי האיחור נעשה שמיני עצרת קרוב יותר לזמן הרביעה; נמצא‬ ‫שבאיחורו הוא חביב ומובחר יותר מאילו הוקדם‪ ,‬והמובחר דוחה את‬ ‫נמצא לפי המדרש‪ ,‬שראש השנה ויום הכיפורים והחג אינם אלא‬ ‫מעלת הראשון‪ .‬ודו"ק‪.‬‬ ‫השלמה לחדשים שעברו‪ ,‬והמועד של תשרי עצמו הוא שמיני עצרת‪.‬‬ ‫מכתב יד בנו הנ"ל‪ ,‬נדפס בקובץ עץ חיים (שם)‬ ‫וקשה על זה מן הגמרא בברכות (כו ע"ב)‪ :‬תנו רבנן‪ ,‬טעה ולא התפלל‬ ‫מנחה בשבת – מתפלל במוצאי שבת שתים של חול‪ ,‬מבדיל בראשונה‬ ‫ואינו מבדיל בשניה‪ .‬ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה – שניה‬ ‫פרשת זאת הברכה‬ ‫עלתה לו‪ ,‬ראשונה לא עלתה לו‪.‬‬ ‫מאא"ז הג"ר ברוך כהנא רפאפורט זצ"ל אב"ד‬ ‫וביאר הרי"ף שם (יח ע"א מדפי הרי"ף) מפני מה ראשונה לא עלתה לו‪:‬‬ ‫פיורדא – זקנו של הברוך טעם‬ ‫מפני שצריך להקדים תפלת חובת שעתה תחילה‪ .‬וכיון שלא הבדיל‬ ‫בראשונה והבדיל בשניה‪ ,‬גילה דעתו שהשניה היא חובת שעתה;‬ ‫מ פ ני מה נספד מ שה רבינו ב "ספרא רב ה " – ו "ו י מ ת " שנעשה‬ ‫ולפיכך צריך לחזור ולהתפלל תפלה אחרת‪ ,‬כדי להקדים את חובת‬ ‫תיבה אח ת‬ ‫השעה‪.‬‬ ‫בסוף פרק קמא דסוטה (יג ע"ב) איתא‪ ,‬שהיה משה מוטל בכנפי‬ ‫הרי מבואר שחביבה מצוה בשעתה‪ ,‬וכל המשנה ידו על התחתונה‪,‬‬ ‫ָּטיו ִִעם‬ ‫ּוִמְׁשׁ ָּפ ָ‬ ‫"ִצ ְְד ַַקת ה' ָָעָׂשׂה ִ‬ ‫השכינה‪ ,‬ומלאכי השרת אומרים ִ‬ ‫עד שצריך לחזור ולהתפלל כדי לתקן את אשר עיוות‪ .‬ומעתה קשה‬ ‫ָּיָּמת ָׁשׁ ם ֹמֶֹׁשׁה ֶֶע ֶֶבד‬ ‫ִיִ ְׂש ָָׂרֵאֵל" (דברים לג‪ ,‬כא) וכו'‪ .‬רב נחמן בר יצחק אמר‪ַ" :‬וַ ָ‬ ‫על הילקוט‪ :‬אם עיקר המועד של חודש תשרי הוא שמיני עצרת‪ ,‬היה‬ ‫ה'" (שם לד‪ ,‬ה)‪ .‬סמליון אמר‪" :‬וימת שם משה – ספרא רבה דישראל"‪.‬‬ ‫לנו להקדימו ולעשותו קודם החג; שהרי החג אינו בא אלא להשלמה‬ ‫[בגמרא שלפנינו "רב נחמן" סתם‪ ,‬ו"בר יצחק" הוא נוסח עין יעקב‪,‬‬ ‫בעלמא‪ ,‬ושמיני עצרת הוא חובת היום‪.‬‬ ‫ושם נדפס בסוגריים עגולים‪ .‬ורבינו נקט כנוסח עין יעקב‪].‬‬ ‫ויש לתרץ‪ ,‬על פי הגמרא בתענית (ח ע"ב)‪ :‬אמר רבי יוחנן‪ ,‬גדול יום‬ ‫ויש להבין‪ :‬מכל התורה והמעשים הטובים שהיו במשה רבינו‪ ,‬לא‬ ‫ַּכֲּא ִִפ ִיִקים‬ ‫ְׁשִׁביֵתֵ נּו ֲ‬ ‫"ׁשּוָבה ה' ֶֶאת ִ‬ ‫ָ‬ ‫הגשמים כיום קיבוץ גליות‪ ,‬שנאמר‬ ‫מצאו להספידו אלא ב"ספרא רבה"?‬ ‫ַּבֶּּנֶּגֶ ב" (תהלים קכו‪ ,‬ד)‪ ,‬ואין אפיקים אלא מטר‪ ,‬שנאמר "ַוַ ֵּיּ ָָראּו ֲֲא ִִפֵקֵ י ָיָ ם"‬ ‫(שמואל ב כב‪ ,‬טז)‪.‬‬ ‫ויש לומר‪ .‬רב נחמן בר יצחק אמר "וימת"‪ ,‬ואיכא גירסא "וי מת" [כן‬ ‫הגירסא בעין יעקב‪ ,‬וברש"י שם בסוגריים‪" :‬וי מת – נוטריקון דוימת"]‪.‬‬ ‫והקשו התוס' שם (ד"ה גדול)‪ :‬מפני מה לא אמר "גדול יום הגשמים‬ ‫אך קשה‪ ,‬הרי לפנינו "וימת" כתוב בתיבה אחת‪.‬‬ ‫יותר מקיבוץ גליות"? שהרי "כאפיקים בנגב" כתיב‪ ,‬ומי נתלה במי –‬ ‫הקטן נתלה בגדול; נמצא שהאפיקים גדולים מיום קיבוץ גליות‪ .‬הרי‬ ‫אבל איתא בפרק גט פשוט (בבא בתרא קסג ע"א)‪ :‬שני שיטין שאמרו –‬ ‫שמעלת יום הגשמים גדולה ממעלת קיבוץ גליות‪.‬‬ ‫בכתב ידי עדים‪ ,‬ולא בכתב ידי סופר‪ .‬ומבואר שם דכתב שאינו של‬ ‫סופר‪ ,‬אותיותיו גדולות; אבל הסופר כותב בכתיבה דקה‪.‬‬ ‫ועוד‪ ,‬בפסחים (ה ע"א)‪ :‬תנא דבי רבי ישמעאל‪ ,‬בשכר שלשה "ראשון"‬ ‫זכו לשלשה "ראשון"‪ :‬להכרית זרעו של עשו‪ ,‬ולבנין בית המקדש‪,‬‬ ‫והנה לרב נחמן בר יצחק קשה‪ :‬היאך כתב משה בחייו "וימת"? ולזה‬ ‫ולשמו של משיח‪ .‬להכרית זרעו של עשו – דכתיב "ַוַ ֵּיּ ֵצֵא ָָה ִִראׁשֹון‬ ‫אמר סמליון‪ ,‬שבאמת כתב משה "וי מת" בכתיבה דקה – כי "ספרא‬ ‫ֵׂשָׂער" (בראשית כה‪ ,‬כה); ולבנין בית המקדש – דכתיב‬ ‫ְּכַּאֶּדּ ֶֶרת ָ‬ ‫ַַא ְְדמֹוִנִ י ֻּכּ ּלֹו ַ‬ ‫רבה" הוא‪[ ,‬ובכתיבה דקה נשארה קצת ריוח בין שני התיבות]‪ .‬ולאחר‬ ‫ֵמִֵראׁשֹון ְְמקֹום ִִמ ְְקָּדֵּׁשׁ נּו" (ירמיה יז‪ ,‬יב); ולשמו של‬ ‫"ִּכֵּּסא ָכָ בֹוד ָָמרֹום ִ‬ ‫ּ‬ ‫מיתת משה העביר יהושע קולמוסו עליו בכתיבה גסה‪ ,‬ונעשה תיבה‬ ‫משיח – דכתיב ִ"ִראׁשֹון ְלְ ִִצּיֹון ִִהֵּנּ ה ִִהָּנּ ם" (ישעיה מא‪ ,‬כז)‪.‬‬ ‫אחת – "וימת"‪ .‬וק"ל‪[ .‬צמח הצב"י‪ :‬נחלקו בבבא בתרא (טו ע"א) מי כתב‬ ‫וביאר הרי"ף בעין יעקב שם‪ ,‬ש"ראשון" האמור בחג הסוכות הוא‬ ‫המשך בעמוד ט‬ ‫הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל‬ ‫ח‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫המשך מעמוד ח‬ ‫כן על כרחך אין "לא בשמים היא" בא לחידוש מצוה‪ ,‬שכבר יש מקרא‬ ‫שמונה פסוקים שבסוף התורה‪ ,‬משה או יהושע; ונראה שרבינו שילב‬ ‫אחר לזה; אלא בא להורות שאין לשאול‪ ,‬אף על זה אם כיון להלכה‪.‬‬ ‫כאן את שתי הדעות‪].‬‬ ‫[ובזה מיושב מה שהשיב דוקא מן המקרא הקודם‪ ,‬שממנו נלמד‬ ‫מאמר אברהם‪ ,‬להג"ר אברהם ב"ר אשר וואליר שטיין‪ ,‬נדפס ב'פיורדא' שנת תקי"ז‬ ‫שאין השני נצרך לאותו ענין‪].‬‬ ‫אבל רבי יצחק נפחא סבירא ליה‪ ,‬שמאחר שהחזירן עתניאל שוב‬ ‫מאא"ז הג"ר יוסף תאומים זצ"ל – אבי אביו ‬ ‫לא היו מסתפקים כלל‪ ,‬שחכם עדיף מנביא (בבא בתרא יב ע"א)‪ .‬שהרי גם‬ ‫חטאת שמתו בעליה מן ההלכות שהחזירן היתה‪ ,‬והיא הלכה פסוקה‪.‬‬ ‫של הברוך טעם‬ ‫ומה ששאלו את פנחס – היינו קודם שהחזירן עתניאל; ופנחס השיב‬ ‫של שת אלפים הלכ ות שנשתכח ו בימי אבל ו של מ שה‬ ‫להם מן המקרא "אלה המצות"‪.‬‬ ‫מֹוָאב ְׁשׁ ֹלִׁשׁ ים יֹום ַוַ ִּיְּּתּ מּו ְיְ ֵמֵ י ְְבִכִ י‬ ‫"ַוַ ִּיּ ְְבּכּו ְְבֵנֵ י ִיִ ְׂש ָָׂרֵאֵל ֶֶאת ֹמֶֹׁשׁה ְּב ַַּע ְְרֹבֹת ָ‬ ‫והשתא לא קשה מידי מפני מה לא סמכו על תשובת יהושע מ"לא‬ ‫ֵאֵֶבל ֹמֶֹׁשׁה" (דברים לד‪ ,‬ח)‪.‬‬ ‫ֶ‬ ‫בשמים היא" – משום שסברו שיהושע לשיטתו אזיל‪ .‬דאיתא שם‬ ‫בגמרא‪ :‬אמר רב יהודה אמר רב‪ ,‬בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן‪,‬‬ ‫במסכת תמורה (טז ע"א)‪ :‬אמר רב יהודה אמר שמואל‪ ,‬שלשת אלפים‬ ‫אמר לו ליהושע‪ :‬שאל ממני כל ספיקות שיש לך! אמר לו‪ :‬רבי‪ ,‬כלום‬ ‫הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה‪ .‬אמרו לו ליהושע‪ :‬שאל! אמר‬ ‫ָׁשְׁרתֹו‬ ‫"ּוְמ ְ‬ ‫הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי ְ‬ ‫ָּׁשַׁמִיִ ם ִִהוא" (דברים ל‪ ,‬יב)‪ .‬אמרו לו לשמואל‪ :‬שאל! אמר‬ ‫להם‪ֹ" :‬לא ַַב ַ‬ ‫הֹוֻׁשַׁע ִּבּ ן נּון ַנַ ַַער ֹלא ָיָ ִִמיׁש ִִמּתֹוְך ָָהֹא ֶֶֹהל" (שמות לג‪ ,‬יא)? מיד תשש כחו‬ ‫ַ‬ ‫ְיְ‬ ‫ִּמְּצֹוֹת" (ויקרא כז‪ ,‬לד) – שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה‪.‬‬ ‫להם‪ֵ" :‬אֵֶּלּה ַַה ְ‬ ‫של יהושע‪ ,‬ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות‪ ,‬ונולדו לו שבע מאות‬ ‫אמר רבי יצחק נפחא‪ :‬אף חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו‬ ‫ספיקות‪.‬‬ ‫של משה‪ .‬אמרו לו לפנחס‪ :‬שאל! אמר להם‪" :‬אלה המצות" וכו'‪.‬‬ ‫ומסיק שם‪ :‬אמר רבי אבהו‪ ,‬אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך‬ ‫וכתב המהרש"א (בחידושי אגדות שם)‪ :‬ויש לומר‪ ,‬על שנתגאה יהושע לומר‬ ‫פלפולו‪[ .‬ובגמרא שלפנינו‪ ,‬בדעת רבי יצחק נפחא‪ ,‬השיב פנחס "לא‬ ‫כן שיודע הכל‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫בשמים היא"‪ ,‬ותשובת "אלה המצות" היא בפי אלעזר‪ .‬אך בהגהות‬ ‫ואיתא בעירובין (נה ע"א)‪ :‬אמר רבה‪" ,‬לא בשמים היא" – לא תמצא במי‬ ‫הב"ח (תמורה שם‪ ,‬אות א) גרס כלשון רבינו – "אמרו לפנחס שאל‪ ,‬אמר‬ ‫שמגביה דעתו עליה כשמים‪ .‬ולפי זה סברו שיהושע לשיטתו אזיל‪:‬‬ ‫להם אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה" – ותיבות‬ ‫כיון שהוא עצמו נענש על שהגביה דעתו‪ ,‬כנזכר לעיל‪ ,‬אינו מעמיד‬ ‫"אמר להם לא בשמים היא‪ ,‬אמרו לאלעזר שאל" ליתא‪ .‬ומהמשך‬ ‫את המקרא "לא בשמים היא" באותו ענין של גאוה‪ ,‬אלא מעמידו‬ ‫דברי רבינו נראה שאף רבי יצחק נפחא סבירא ליה שמתחילה שאלו‬ ‫להורות שאין לשאול‪ .‬אבל באמת אפשר לומר שאינו נסב על השאלה‬ ‫ליהושע‪ ,‬כדברי רב יהודה אמר שמואל‪ ,‬והשיב "לא בשמים היא"‪,‬‬ ‫כלל‪ ,‬אלא על הגאוה בלבד‪ .‬ולכן שאלו את פנחס שישאל‪ ,‬והשיב להם‬ ‫ושוב שאלו לפנחס‪ ,‬והשיב "אלה המצות"‪].‬‬ ‫פנחס‪ ,‬שעל כל פנים מן המקרא "אלה המצות" מוכח שפיר שאסור‬ ‫ויש לדקדק בזה טובא‪ .‬חדא‪ ,‬כיון שיהושע כבר השיב להם "לא‬ ‫לשאול‪ .‬וק"ל‪.‬‬ ‫בשמים היא"‪ ,‬מפני מה חזרו ושאלו את שמואל‪ ,‬והרי כבר נדחו‬ ‫מלשאול? ועוד‪ ,‬יהושע השיב ממקרא המאוחר שבתורה‪ ,‬שהוא‬ ‫סמיכות סוף התורה לתחילתה‬ ‫בפרשת נצבים‪ ,‬ושמואל ממקרא הקודם לו‪ ,‬שהוא בסוף ויקרא;‬ ‫ומדוע לא השיבו שניהם ממקרא אחד? ועוד‪ ,‬במה נחלק רבי יצחק‬ ‫מאא"ז הג"ר ברוך כהנא רפאפורט זצ"ל הנ"ל‬ ‫נפחא על מה שנאמר תחילה?‬ ‫סמיכות "לעיני כל ישראל" ל"בראשית ברא" – ראיה לתחיית המתים‬ ‫ונראה לי‪ .‬דהנה יש לדקדק תחילה‪ :‬כיון שכבר החזירן עתניאל‬ ‫"ֲאֶׁשׁר ָָעָׂשׂה ֹמֶֹׁשׁה ְלְ ֵעֵ יֵנֵ י ָּכּל ִיִ ְׂש ָָׂרֵאֵל" (דברים לד‪ ,‬יב)‪,‬‬ ‫התורה מסיימת ֲ‬ ‫בפלפולו‪ ,‬מפני מה הוצרכו לשאול אחר כך את שמואל‪ ,‬והלא כבר‬ ‫ָּׁשַׁמִיִ ם ְוְ ֵאֵ ת ָָה ָָא ֶֶרץ" (בראשית א‪ ,‬א)‪.‬‬ ‫ֹלִקים ֵאֵ ת ַַה ַ‬ ‫ָּבָּרא ֱֱא ִ‬ ‫ומתחילה "ְּבֵּרֵאִׁשׁ ית ָ‬ ‫חזרו ההלכות למקומן? [ועתניאל בן קנז ראשון לשופטים היה‪ ,‬מיד‬ ‫וקשה‪ ,‬מה סמיכות יש ביניהם?‬ ‫אחר יהושע‪ ,‬ושמואל אחרון להם; נמצא שהשאלה לשמואל היתה‬ ‫לאחר שכבר החזירן עתניאל מכבר‪ ].‬אלא על כרחך‪ ,‬כיון שלא החזירן‬ ‫ונקדים מה שאמרו‪ :‬מפני מה לא נכנס משה לארץ ישראל? חד אמר‪,‬‬ ‫אלא מכח פלפולו‪ ,‬לא רצו לסמוך עליו‪ ,‬ואמרו‪ :‬נשאל אם כיון להלכה‪.‬‬ ‫משום ששיבר את הלוחות [עי' בעיר דוד אות תיז]; ואידך אמר‪ ,‬כדי‬ ‫ואם כן לכאורה קשה‪ ,‬מה השיב להם "אלה המצות"? הרי מקרא זה‬ ‫שלא יאמרו מתי מדבר אין להם חלק בתחיית המתים‪ .‬ולכך מת משה‬ ‫אינו מלמד אלא שאין נביא רשאי לחדש מצוה חדשה; אבל לשאול‬ ‫במדבר‪ ,‬להורות שכשם שמשה עומד לתחיית המתים‪ ,‬כך שאר מתי‬ ‫אם כיון להלכה – לא נשמע ממנו כלל‪ .‬ואדרבה‪ ,‬המקרא המלמד‬ ‫מדבר עומדים עמו [כעין זה בדברים רבה פ"ב ס"ט]‪.‬‬ ‫על זה הוא "לא בשמים היא"‪ ,‬כדאיתא בבבא מציעא (נט ע"ב) בההיא‬ ‫ואיתא בגמרא (סנהדרין צא ע"א)‪ ,‬ששאל אותו מין‪ :‬אלקיכם מחיה מתים?‬ ‫דבת קול שיצאה ואמרה הלכה כרבי אליעזר‪ ,‬ואמר רבי יהושע‪ :‬אין‬ ‫ומה החיים מתים‪ ,‬מתים היאך יחיו? והשיבו לו‪ :‬שמים וארץ יוכיחו –‬ ‫משגיחין בבת קול‪ ,‬דכתיב "לא בשמים היא"‪ .‬הרי שמקרא זה הוא‬ ‫מה שמים וארץ לא היו בעולם כלל‪ ,‬וברא אותם הקדוש ברוך הוא;‬ ‫הבא להוציא את ההכרעה מן השמים‪ ,‬ולא "אלה המצות"‪.‬‬ ‫מתים שכבר היו בעולם‪ ,‬לא כל שכן‪[ .‬בגמרא שלפנינו הלשון‪ :‬דלא‬ ‫אך באמת יש לומר‪ ,‬שיהושע – אף על פי שהיה קודם שהחזירן עתניאל‬ ‫הוו – חיי‪ ,‬דהוו חיי – לא כל שכן; ורש"י פירש שהוכיח מאותן שלא היו‬ ‫– לא רצה להשיב להם מן המקרא "אלה המצות"‪ ,‬שאם כן יהא נשמע‬ ‫מעולם‪ ,‬שנוצרין ונולדין וחיין‪ .‬ואולי לדעת רבינו הפירוש הוא ממה‬ ‫שאם יחזירום בפלפול יהיו רשאים לשאול אם כיון להלכה‪ .‬ולזה‬ ‫שהעולם נברא יש מאין‪ ,‬וכן הובא בכמה ספרים‪].‬‬ ‫השיב להם מ"לא בשמים היא"‪ ,‬שממנו מוכח שאין לשאול אף אם‬ ‫ופירש רש"י בסוף התורה‪" :‬אשר עשה משה לעיני כל ישראל" –‬ ‫כיוונו להלכה‪[ .‬כלומר‪ ,‬יהושע ידע שאם ישיב להם מ"אלה המצות"‬ ‫שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם‪ ,‬והסכימה דעת הקדוש ברוך‬ ‫– שאין הנביא מחדש דבר – עדיין ישמעו מכללו שמותר לשאול אם‬ ‫ִׁשַּׁבְּר ָּּת" (שמות לד‪ ,‬א) – יישר כחך ששברת‪.‬‬ ‫"ֲאֶׁשׁר ְ‬ ‫הוא לדעתו‪ ,‬שנאמר ֲ‬ ‫כיון להלכה‪ ,‬שאין זה חידוש מצוה‪ .‬לפיכך הקדים והשיב תשובה‬ ‫ומעתה יש לומר כך‪ :‬מדסיימה התורה "לעיני כל ישראל"‪ ,‬ודרשוהו‬ ‫הכוללת אף את מה שעדיין לא שאלו‪ ,‬ש"לא בשמים היא" שולל את‬ ‫על שבירת הלוחות‪ ,‬שאמר עליה הקדוש ברוך הוא "יישר כחך" – על‬ ‫שניהם כאחד‪ .‬ובזה מיושב מה שהשיב דוקא מן המקרא המאוחר‪].‬‬ ‫כרחך אין זה הטעם שלא נכנס לארץ‪ ,‬שהרי הסכים על ידו‪ .‬אלא צריך‬ ‫אלא שהם לא הבינו כן בתשובתו‪ ,‬אלא סברו שמה שהשיב "לא‬ ‫לומר כטעם השני – משום תחיית המתים‪.‬‬ ‫בשמים היא" – כפשוטו‪ ,‬להוציא מצוה חדשה‪ .‬והיינו על פי מה‬ ‫אך מיד יש להקשות כקושיית המין‪ :‬היאך יחיו המתים? ולזה פתחה‬ ‫דאיתא במדרש (דברים רבה פ"ח ס"ו)‪" :‬לא בשמים היא – אמר להן משה‪:‬‬ ‫התורה "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" – שמים וארץ‬ ‫שלא תאמרו‪ ,‬משה אחר עומד ומביא לנו תורה אחרת מן השמים;‬ ‫לא היו בעולם כלל וברא אותם; מתים שכבר היו בעולם‪ ,‬לא כל שכן‪.‬‬ ‫כבר אני מודיע אתכם‪ ,‬לא בשמים היא‪ ,‬שלא נשתייר הימנה בשמים"‪.‬‬ ‫ודו"ק‪.‬‬ ‫ולפי זה אין המקרא מלמד אלא על מצוה חדשה‪ ,‬אבל לשאול אם זה‬ ‫כיון להלכה – מותר‪.‬‬ ‫כת"י ברלין‪ ,‬ספריית המדינה‪ ,‬סימן ‪1485‬‬ ‫ולזה חזרו ושאלו את שמואל‪ .‬והשיב להם שמואל שאין הדבר כן‪,‬‬ ‫שהרי כתיב "אלה המצות" – שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה‪ .‬ואם‬ ‫הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל‬ ‫ט‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל‬ ‫עושים תשובה מאהבה‪ ,‬וזדונות נעשו כזכיות‪ ,‬נהפך הרע לטוב –‬ ‫בליל יציאת מצרים זכו ישראל לצל הסוכה‬ ‫ולכן באים להתגייר‪ .‬עכתו"ד‪ ,‬והובא בספר בנין דוד (פרשת לך אות לה)‪.‬‬ ‫אֹוָתנּו ִִמִּזּ יו‬ ‫בנוסח האמירה שבהזמנת האושפיזין נאמר‪ּ" :‬וְלְ ַַה ִּּקיף ָ‬ ‫וידוע מה שכתוב בספרים הקדושים‪ ,‬שסוכות הוא זמן תשובה‬ ‫ְּכּבֹוֶדָך ַַהָּקּ דֹוׁש ְוְ ַַהָּטּהֹור‪ָ ,‬נָ טּוי ַַעל ָָראֵׁשׁ ינּו ִִמְלְ ָָמ ְְעָלָ ה‪ְּ ,‬כֶּנֶ ֶׁשׁר ָיָ ִִעיר ִִקּנֹו"‪.‬‬‫ֶ‬ ‫מאהבה‪ .‬ובזה פירש בספר הקדוש קדושת לוי את המדרש‬ ‫ויש להבין מה ענין פסוק זה לכניסה לסוכה‪.‬‬ ‫"ולקחתם לכם ביום הראשון – ראשון לחשבון עונות"‪ :‬כי עד עכשיו‬ ‫לא היה טעם למנות חשבון עונות‪ ,‬ורק עכשיו בסוכות‪ ,‬שעושין‬ ‫ויש לפרש על פי דברי קדשו של המהרי"ד מבעלזא זצ"ל (מועדים‪,‬‬ ‫תשובה מאהבה והעבירות נהפכות למצוות‪ ,‬עושים חשבון מכל‬ ‫יִאי‬ ‫ּהֹוִצ ִ‬‫סוכות) בביאור הכתוב "ִּכּ י ַַב ֻּּסּכֹות הֹוַׁשׁ ְְבִּתּ י ֶֶאת ְּבֵּנֵ י ִיִ ְׂש ָָׂרֵאֵל ְּב ִ‬ ‫העונות – כדי לחשבם למצוות‪ .‬עכדה"ק‪.‬‬ ‫ֵמֵֶא ֶֶרץ ִִמ ְְצ ָָרִיִ ם" (ויקרא כג‪ ,‬מג)‪ .‬ותמה‪ :‬הלא לא תיכף בצאתם‬ ‫אֹוָתם ֶ‬ ‫ָ‬ ‫ממצרים הושיבם בסוכות‪ ,‬אלא רק אחר כך במדבר; ומהו לשון‬ ‫ובזה יובנו דברי רש"י הנזכרים‪" :‬כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"‬ ‫"בהוציאי אותם"‪ ,‬דמשמע מיד‪.‬‬ ‫– ואז עושין תשובה מאהבה; לזה פירש רש"י "לרבות את הגרים"‪,‬‬ ‫שזה מרבה את הגרים‪ ,‬כי נהפך חלק הרע לטוב ולכן באים להתגייר‪,‬‬ ‫ויש לומר על פי תרגום יונתן (שמות יט‪ ,‬ד) על הפסוק "ָוָ ֶֶאָּׂשׂא ֶֶא ְְתֶכֶ ם‬ ‫כדברי הערבי נחל הנזכרים‪.‬‬ ‫ָׁשִׁרים"‪ ,‬שכתב‪ ,‬דבשעת יציאת מצרים‪ ,‬בליל פסח‪ ,‬בא ענן‬ ‫ַַעל ַּכְּנְ ֵפֵ י ְנְ ִ‬ ‫כבוד ונטל את כל ישראל והביאם לירושלים למקום המקדש‪ ,‬ושם‬ ‫וגם יובן בזה מה שדרש רבי זירא במחוזא‪ ,‬שהגרים אין להם דין קהל‬ ‫הקריבו קרבן פסח ואכלוהו‪ ,‬ואחר כך החזירם למקומם במצרים‪.‬‬ ‫ישראל – ולא הוי כזדונות הנעשים כזכיות; ולכן רגמוהו באתרוגייהו‪,‬‬ ‫להראות ענין זה‪ .‬וקצרתי‪.‬‬ ‫ובמדרש (בראשית רבה פנ"ו ס"י) איתא‪ :‬אברהם קרא אותו "יראה"‪,‬‬ ‫שנאמר "ַוַ ְִּיְּק ָָרא ַַא ְְב ָָר ָָהם ֵׁשׁ ם ַַהָּמּ קֹום ַַההּוא ה' ִיִ ְְר ֶֶאה" (בראשית כב‪ ,‬יד);‬ ‫מתנה על מ נת לה חזי ר – ק ושיית הי ש ו ע ו ת י עקב‬ ‫"ּוַמְלְ ִּכּ י ֶֶצ ֶֶדק ֶֶמֶלֶ ְך ָׁשֵׁלֵ ם" (בראשית יד‪,‬‬ ‫שם קרא אותו "שלם"‪ ,‬שנאמר ַ‬ ‫ונקדים הסוגיא דמתנה על מנת להחזיר‪ ,‬בקידושין (ו ע"ב) הוכיחו‬ ‫יח)‪ .‬אמר הקדוש ברוך הוא‪ :‬אם קורא אני אותו "יראה" כשם שקרא‬ ‫מדברי רבא – "הילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי‪ ,‬נטלו ויצא בו‬ ‫אותו אברהם – שם‪ ,‬אדם צדיק‪ ,‬מתרעם; ואם קורא אני אותו "שלם"‬ ‫– יצא; לא החזירו – לא יצא" – שסבירא ליה מתנה על מנת להחזיר‬ ‫– אברהם‪ ,‬אדם צדיק‪ ,‬מתרעם‪ .‬אלא הריני קורא אותו ירושלים‪ ,‬כמו‬ ‫שמה מתנה‪ .‬והקשה בישועות יעקב (סימן תרנ"ז)‪ :‬דילמא מיירי רבא‬ ‫שקראו שניהם‪ :‬יראה שלם – ירושלים‪ .‬רבי ברכיה בשם רבי חלבו‬ ‫ביום טוב שני‪ ,‬שיוצאים בו בשאול; ולעולם מתנה על מנת להחזיר‬ ‫אמר‪ :‬עד שהוא שלם‪ ,‬עשה לו הקדוש ברוך הוא סוכה והיה מתפלל‬ ‫לא שמה מתנה אלא הוי כשאול‪ ,‬ומכל מקום בלא החזירו לא יצא‪,‬‬ ‫ּוְמעֹוָנָ תֹו ְְב ִִצּיֹון" (תהלים עו‪ ,‬ג); ומה‬ ‫בתוכה‪ ,‬שנאמר "ַוַ ְיְ ִִהי ְְבָׁשֵׁלֵ ם סּוּכֹו ְ‬ ‫דאז הוי גזל‪ ,‬ואין יוצאים בגזול אף ביום טוב שני‪ .‬עכ"ד‪.‬‬ ‫היה אומר? יהי רצון שאראה בבנין ביתי‪.‬‬ ‫נמצא‪ ,‬שתיכף בשעת יציאת מצרים נטל אותם הענן אל מקום‬ ‫תיר ו ץ הבית יצ חק‬ ‫המקדש‪ ,‬ואז זכו לקדושת הסוכה‪ .‬וזהו שאמר הכתוב "כי בסוכות‬ ‫והנראה לעניות דעתי‪ .‬דהנה בשו"ת בית יצחק (חלק אורח חיים סימן קו‬ ‫הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" – היינו כדברי‬ ‫אות א) כתב ליישב את קושיית התוספות בקידושין (שם) על אותה‬ ‫התרגום יונתן‪ ,‬שענן כבוד הוליכם למקום המקדש‪ ,‬ובאותה שעה‬ ‫מימרא – היאך מועיל התנאי‪ ,‬והלא לא היה תנאי כפול‪.‬‬ ‫זכו לקדושת הסוכה‪ .‬עכ"ד המהרי"ד זצ"ל‪.‬‬ ‫וכתב לישב‪ ,‬דהנה המגן אברהם (סימן שו) הקשה על גוף הדין ד"הילך‬ ‫והנה את הפסוק "ְּכֶּנֶ ֶׁשׁר ָיָ ִִעיר ִִקּנֹו" (דברים לב‪ ,‬יא) מקשר רש"י (שם) עם‬ ‫אתרוג" וכו'‪ ,‬הא אסור ליתן מתנה ביום טוב; ותירץ‪ ,‬דכיון שהיא על‬ ‫ָׁשִׁרים"‪ .‬ולפי זה שפיר שייך‬ ‫הפסוק הנזכר "ָוָ ֶֶאָּׂשׂא ֶֶא ְְתֶכֶ ם ַַעל ַּכְּנְ ֵפֵ י ְנְ ִ‬ ‫מנת להחזיר מותר‪ ,‬שאינה דומה למקח‪ .‬עכתו"ד‪ .‬ובמקנה הקשה‬ ‫להזכיר פסוק זה בכניסה לסוכה‪ :‬כי אותה נשיאה על כנפי נשרים‬ ‫להמרדכי‪ ,‬דסבירא ליה שאף במקח‪ ,‬בשוגג ביום טוב‪ ,‬כל מקום‬ ‫היא הפעם הראשונה שזכו ישראל לישב בצלה של סוכה‪.‬‬ ‫דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני – אם כן היאך מועילה‬ ‫המתנה; ותירץ גם כן כנזכר‪.‬‬ ‫היתר כרוך בצד האיסור – בנטילת לולב‪,‬‬ ‫והנה התוספות בכתובות (נו ע"א) כתבו טעם למה בעינן משפטי‬ ‫התנאים‪ :‬דמסברא אין בתנאי כח לבטל מעשה‪ ,‬אלא דילפינן מתנאי‬ ‫בתשובה מאהבה‪ ,‬ובביטול ברוב‬ ‫בני גד ובני ראובן‪ ,‬ובעינן דומיא דתנאי שלהם שהיה כפול‪ .‬ולפי זה‬ ‫בגמרא בקידושין (עג ע"א)‪ :‬דרש רבי זירא במחוזא‪ ,‬גר מותר בממזרת‬ ‫מחדש הבית יצחק‪ ,‬שכל זה בתנאי הבא לבטל את המעשה‪ ,‬שאף‬ ‫[דאין להגרים דין קהל ישראל] – רגמוהו כולי עלמא באתרוגייהו‪.‬‬ ‫זולת התנאי היה כאן מעשה; אבל היכא שזולת התנאי לא היה‬ ‫ודקדקו‪ ,‬למה רגמוהו דוקא באתרוגים‪ .‬וכ"ק זקיני הגאון מווייצען‬ ‫מעשה כלל‪ ,‬והתנאי בא לחזק את המעשה – לא בעינן תנאי כפול‪.‬‬ ‫זצ"ל היה רגיל לדרוש בזה‪ ,‬וכתב על זה קונטרס שלם‪.‬‬ ‫ומשום הכי באתרוג‪ :‬זולת התנאי היה כאן מקח שנעשה באיסור‪,‬‬ ‫במדרש (ויקרא רבה פ"ל ס"ז)‪ּ" :‬וְלְ ַַק ְְחֶּתּ ם ָלָ ֶכֶ ם ַּבּ ּיֹום ָָה ִִראׁשֹון" (ויקרא כג‪,‬‬ ‫וכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני‪ ,‬ולא היתה כאן‬ ‫מ) – ראשון לחשבון עונות‪.‬‬ ‫מתנה כלל; אך על ידי התנאי נתחזק המעשה‪ ,‬ולא בעינן משפטי‬ ‫ַּבֻּּסֹּכּת" (ויקרא כג‪ ,‬מב)‪ ,‬ופירש רש"י‪:‬‬ ‫"ָּכּל ָָה ֶֶאְזְ ָָרח ְּבִּיִ ְׂש ָָׂרֵאֵל ֵיְֵׁשׁבּו ּ‬ ‫התנאים‪[ .‬ובזה מיישב גם כן את קושיית התוספות השניה‪ ,‬מתנאי‬ ‫"בישראל – לרבות את הגרים"‪ .‬ויש לדקדק‪ ,‬למה דוקא במצוה‬ ‫ומעשה בדבר אחד – דכאן לא בעינן משפטי התנאים‪ ].‬עכתו"ד‪.‬‬ ‫זו ריבה לן קרא את הגרים; ומהיכא תיתי למעטם‪ ,‬והלא בשאר‬ ‫המצוות אף הם חייבים‪.‬‬ ‫הית ר כר וך בצד האיס ור‬ ‫ּלֹוָת ְלְ ַַה ְְראֹות ֶֶאת‬ ‫"ַאָּתּה ַַה ִִח ָ‬ ‫במדרש פליאה (מובא בדמשק אליעזר)‪ַ :‬‬ ‫אמנם יש לעיין בדבר‪ :‬היאך נימא שמשום שעבר אמימרא דרחמנא‬ ‫ַַע ְְב ְּּדָך" (דברים ג‪ ,‬כד) – זה ארבעה מינים שבלולב‪[ .‬ומפורט יותר‬ ‫לא מהני מעשיו? דהלא אם לא מהני מעשיו‪ ,‬שוב לא עבר על שום‬ ‫בילקוט ראובנים (פ' ואתחנן) ה'חילות ל'הארות א'ת ע'בדך ר"ת הדס‬ ‫איסור‪ .‬כגון בנידון דידן‪ :‬על ידי שעבר על האיסור של נתינת מתנה‬ ‫לולב אתרוג ערבה‪ ,‬והובא בעיר דוד בית הבחירה‪ ,‬חדר ד‪ ,‬אות תצ]‪.‬‬ ‫ביום טוב נאמר שלא מהני מעשיו‪ ,‬ולא הויא מתנה כלל; אך אם‬ ‫אין מתנתו מתנה‪ ,‬שוב לא עבר על שום איסור‪ ,‬שהרי לא נתן שום‬ ‫תש ובה מאהבה ור יב וי הגר ים‬ ‫מתנה‪ .‬ואם נימא הכי‪ ,‬יש לצדד ולומר‪ :‬אם כן‪ ,‬כיון שלא עבר שום‬ ‫וכבר הייתי אומר לתרץ את השלישית‪ ,‬על פי מה שכתב בספר‬ ‫איסור‪ ,‬שוב יהני מעשיו‪ ,‬שהרי לא עבר אמימרא דרחמנא; ואם מהני‬ ‫הקדוש ערבי נחל בענין שבאים עובדי כוכבים להתגייר‪ :‬כי חיות‬ ‫המשך בעמוד יא‬ ‫העובדי כוכבים היא מחלק הרע השורר בישראל; וכשישראל‬ ‫הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל‬ ‫י‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫המשך מעמוד י‬ ‫בתר שמא‪ ,‬הוי מין בשאינו מינו‪ ,‬וכמובן)‪ .‬עכ"ד זקיני‪ ,‬ודפח"ח‪.‬‬ ‫מעשיו‪ ,‬שוב עבר איסור‪ ,‬ושוב לא יהני; ואם לא יהני‪ ,‬לא עבר על‬ ‫איסור‪ .‬ודבר זה מתהפך לבלתי תכלית‪ ,‬והוא הנקרא בפי האחרונים‬ ‫ולמה רגמ וה ו ד וקא בא תרוגים‬ ‫"היתר כרוך בצד האיסור והאיסור כרוך בצד ההיתר"‪.‬‬ ‫ולכן‪ ,‬כשדרש רבי זירא שגר מותר בממזרת‪ ,‬משום דלא איקרי‬ ‫ודימו האחרונים ענין זה לדברי התוספות במסכת פסחים (כו ע"ב ד"ה‬ ‫קהל – שוב נולדה על ידי זה הקושיא שיתבטלו ישראל לגבי אומות‬ ‫עלה עליה)‪ ,‬שהקשו‪ :‬מי פתי יהא ניחא ליה לשום עול על הפרה אדומה‬ ‫העולם‪ ,‬דהלא הוי מין בשאינו מינו‪ .‬ואין לתרץ דהוי היתר כרוך‪,‬‬ ‫ולהפסיד על ידי זה דמים יקרים? ותירצו‪ ,‬דאם נימא שמשום שאין‬ ‫שאם חס ושלום יעבדו עבודה זרה שוב יהיה מין במינו – דהלא‬ ‫נוח לו לא תיפסל בכך – שוב יהא נוח לו‪ ,‬שהרי יודע שלא תיפסל‬ ‫בהיתר כרוך אזלינן לחומרא‪ .‬ולראיה לזה רגמוהו באתרוגייהו‪,‬‬ ‫בכך‪ .‬עד כאן דבריהם‪ .‬וגם כאן יש לומר כן‪ :‬אם נימא דנפסלת‪ ,‬שוב‬ ‫להזכיר את הגמרא של "הילך אתרוג זה"‪ .‬ודו"ק‪.‬‬ ‫אין נוח לו; ואם אין נוח לו‪ ,‬לא נפסלת; אך אם לא נפסלת‪ ,‬שוב יהא‬ ‫וממילא מובנים בזה גם כן דברי רש"י "האזרח – לרבות את הגרים"‪.‬‬ ‫נוח לו – ומתהפך לבלתי תכלית‪.‬‬ ‫ודו"ק‪.‬‬ ‫ספי קא ד א ור יי תא לחומ רא – ויי ש וב ק ושיית הי ש ו ע ות י עק ב‬ ‫עי ון תפלה – וביא ור מדרש ה פל יא ה‬ ‫והנה כתבו האחרונים שענין זה הוי כדין ספיקא‪ :‬דבדאורייתא‬ ‫ועוד נקדים הקדמה אחת‪ ,‬ממה שכתב הגה"ק ממונקאטש זצ"ל‬ ‫אזלינן לחומרא‪ ,‬ובדרבנן לקולא‪ .‬ולולב ביום טוב ראשון הוא‬ ‫בדברי תורה (חלק ב אות ה) על דברי חז"ל במסכת ברכות (לב ע"ב)‪ :‬כל‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬וביום טוב שני מדרבנן‪.‬‬ ‫המעיין בתפלתו סוף בא לידי כאב לב‪ .‬ופירש רש"י‪ :‬אומר בלבו‬ ‫ולפי זה שפיר מתורצת קושיית הישועות יעקב‪ ,‬שאי אפשר לומר‬ ‫שתיעשה בקשתו‪ ,‬לפי שהתפלל בכוונה‪.‬‬ ‫שרבא מיירי ביום טוב שני‪ .‬שאם כן‪ ,‬לא היה מובן למה בלא החזירו‬ ‫ולפי זה‪ ,‬עכשיו שנודע לנו מחז"ל‪ :‬אם אחד היה לו עיון תפלה וחשב‬ ‫לא יצא; דהלא כל הטעם הוא משום דמהני התנאי‪ ,‬ויקשה שהרי‬ ‫כן‪ ,‬ועל ידי זה נרתע ונבהל – הלא על ידי זה לא תיעשה בקשתו‪ ,‬כיון‬ ‫לא היה תנאי כפול‪ ,‬ועל כרחך צריך לומר שאלמלא התנאי לא היה‬ ‫שחשב כן; ואם כן שוב נכנע לבו ואינו מצפה עוד‪ ,‬ואם כן שוב ראוי‬ ‫המעשה מתקיים – וזה גופא הוי היתר כרוך כנזכר‪ ,‬ובדרבנן אזלינן‬ ‫שתיעשה בקשתו‪ .‬אך באמת‪ ,‬אם יודע שעל ידי שנתחרט על אותה‬ ‫לקולא‪ ,‬והוה ליה לומר שיצא ידי המצוה‪ .‬ודו"ק‪.‬‬ ‫מחשבה שוב תיעשה בקשתו – אם כן גם זה בכלל עיון תפלה שאין‬ ‫תש ובה מאהבה – ובי אור "ראש ון לח שבו ן ע ונו ת"‬ ‫ממלאין בקשתו; ואם כן הוא יודע מזה‪ ,‬ושוב נכנע לבו‪ ,‬ושוב ראוי‬ ‫למלא בקשתו‪ .‬והוי כמתהפך לבלתי תכלית‪ ,‬והיינו היתר כרוך בצד‬ ‫והנה גם בענין תשובה מאהבה יש לדון בו מצד היתר כרוך‪ ,‬לפי‬ ‫האיסור‪ .‬עכתו"ד‪( .‬ועיין מה שכתב בזה זקיני בקונטרס דבר צבי אות סט‪ ,‬ועיין שם‬ ‫דברי הערבי נחל (בדרוש לשבת תשובה)‪ .‬דלכאורה‪ ,‬אם יעשה אחד היזק‬ ‫שמצדד שהתפלה אינה אלא מדרבנן ואזלינן לקולא‪).‬‬ ‫בפלטין של מלך‪ ,‬ואחר כך יפייסנו ויתחרט על מעשיו הרעים –‬ ‫וזהו שאמר משה רבינו עליו השלום‪ ,‬שהתפלל כל כך תפלות והיה‬ ‫היעלה על הדעת שיקבל עוד שכר על זה?‬ ‫מצפה שישמע קולו ויתקבלו תפלותיו‪ ,‬וחשב‪ :‬הלא אם כן יבוא לידי‬ ‫ומסביר את הענין‪ :‬דהא קיימא לן מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא‬ ‫כאב לב‪ .‬לכן התחכם בטענה‪ ,‬שהקדוש ברוך הוא צריך להחמיר‬ ‫מצרפה למעשה‪ ,‬ומחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה‪ .‬לכן השב‬ ‫מספיקא וליתן לו שכרו; ולכן הביא ראיה מארבעה מינים שבלולב‪,‬‬ ‫מיראת העונש‪ ,‬הרי אינו שב על המחשבה‪ ,‬שהרי על המחשבה ליכא‬ ‫שמשם נשמע כנזכר‪ .‬וזהו "אתה החלות להראות את עבדך" – זה‬ ‫עונש אף בלא תשובה; מה שאין כן השב מאהבה‪ ,‬שהוא מתחרט על‬ ‫ארבעה מינים שבלולב‪ .‬ודו"ק היטב בזה על דרך הדרוש‪.‬‬ ‫שהעיז נגד השם יתברך אף במחשבה‪ ,‬כי גם זה נחשב אצלו לעון –‬ ‫ובאמת אין המחשבה נחשבת לחטא‪ ,‬ועל כן מקבל שכר על שעשה‬ ‫שמחת תורה‬ ‫תשובה על המחשבה‪ .‬וזהו הענין שבתשובה מאהבה זדונות נעשו‬ ‫כזכיות‪ .‬ודפח"ח‪.‬‬ ‫המנהג שנתקבל בישראל לסיים את התורה אחת בשנה‪ ,‬וקריאת‬ ‫אמנם יש לדון בו‪ :‬שאם יתהפכו לזכיות‪ ,‬שוב גם המחשבה חשובה‪,‬‬ ‫פרשת וזאת הברכה חלה בתום ימי חג הסוכות‪ ,‬טעון ביאור — מה‬ ‫שהרי מחשבת מצוה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה; ושוב הרי‬ ‫השייכות שבין סיום התורה לחג הסוכות‪.‬‬ ‫מחויב ועומד הוא לשוב עליה‪ .‬אך אם כן‪ ,‬שוב אינו מגיע לו השכר‬ ‫וי"ל דשניהם מרמזים על ענין אחד ויסוד גדול בעבודת ה'‪ ,‬והוא‬ ‫שהזדונות יתהפכו לזכיות; ואם כן שוב אינו צריך לשוב עליה –‬ ‫כי הידור מצוה איננו נמדד לפי יפיו החיצוני של הדבר בלבד‪ ,‬אלא‬ ‫ומתהפך גם כן כנזכר‪.‬‬ ‫עיקר ההידור הוא כאשר המצוה נעשית מתוך שיתוף של רבים‪,‬‬ ‫ובזה מובן המדרש "ולקחתם לכם ביום הראשון – ראשון לחשבון‬ ‫וכוללים עמה אחרים בקיומה‪ .‬זהו ההידור האמיתי — לא יופי‬ ‫עונות"‪ :‬דמסוגיא ד"ולקחתם לכם" נשמע שבהיתר כרוך אזלינן‬ ‫הצורה‪ ,‬אלא יופי האחדות שבקיום‪ .‬אף שאדרבה‪ ,‬ע"י השיתוף‬ ‫לחומרא‪ ,‬ולכן צריך הקדוש ברוך הוא ליתן לנו את השכר הנזכר‪.‬‬ ‫יתמעט ההידור הנראה לעין‪ ,‬ויתפגם יופיו החיצוני — מכל מקום‪,‬‬ ‫ודו"ק‪.‬‬ ‫זהו הדרו האמיתי‪ ,‬כי ניכר בו רושם קדושת הרבים והכלל כולו‪.‬‬ ‫ק ושיית המי ן – ביטול ברוב‬ ‫מ שמו ש הי ד ים מ שנה מרא ה א תרוג‬ ‫והנה ידועה קושיית המין‪ ,‬שישראל יתבטלו ברוב אחרי אומות‬ ‫הנה כתב מרן החתם סופר (סוכה לו ע"א)‪:‬‬ ‫"ַא ֲֲחֵרֵ י ַַרִּבּ ים ְלְ ַַהֹּטּת" (שמות כג‪ ,‬ב)‪ .‬והנה בנחלת יעקב‬ ‫העולם‪ ,‬דכתיב ַ‬ ‫נ"ל דרוב פעמים ע"י משמוש היד ורוב הנענועים נולדו בו‬ ‫הקדמון (פרשת אמור) כתב‪ ,‬דכיון שישראל נימולים ואומות העולם‬ ‫נימורין נימורין‪ ,‬וגם נקלף קצת מקומות מהעור העליון‬ ‫אינם נימולים‪ ,‬הוי להו מין באינו מינו דלא בטיל‪ .‬ולי נראה אדרבה‪,‬‬ ‫הקליפה החיצונה ונעשה מקומות כמנומר‪ ,‬ומי יודע אם‬ ‫שמין במינו איכא מאן דאמר דלא בטיל‪ ,‬מה שאין כן מין באינו מינו‬ ‫הוא ממראה האתרוג‪ ,‬וכן משמע לעיל (לה ע"ב) פירש"י ד"ה‬ ‫– אם אינו מורגש‪ ,‬בודאי בטל‪.‬‬ ‫מפני שמפסידה קליפתה החיצונה נמאסת במשמוש הידים‬ ‫ויש לדון בו‪ :‬שאם נימא שיתבטלו‪ ,‬שוב הוי מין במינו‪ ,‬ושוב לא שייך‬ ‫ע"ש‪ ,‬ואי אפשר שיהי' כל פעם מראה אתרוג באותו הכתמים‬ ‫ביטול‪ .‬ולפי זה יש לומר‪ ,‬שהרי מצוה היא "אחרי רבים להטות"‪,‬‬ ‫והבהרות שנולדו מזיעת הידים‪ ,‬נ"ל דהוה הדר כיון שבאו ע"י‬ ‫ומחומרא היה צריך חס ושלום לעבוד עבודה זרה – דהלא היתר‬ ‫מצותו זהו הודו והדרו‪ .‬וקצת ראי' לזה מפסחים (סה ע"ב) שבח‬ ‫כרוך בדבר תורה אזלינן לחומרא‪.‬‬ ‫הוא לזרעו של אהרן שילכו עד ארכבותיהם בדם ע"ש‪ ,‬ובודאי‬ ‫בעלמא כיוצא בזה הוה 'הקריבהו נא לפחתיך'‪ ,‬והכא זהו‬ ‫[וכעת אני חושב‪ ,‬שכל טענתם היא "כתיב בתורתכם אחרי רבים‬ ‫הדרו‪ ,‬וה"נ דכוותי' כנלע"ד דרוב פעמי' בחוש"מ כבר נעשה‬ ‫להטות"; ואם נשמע לדבריהם‪ ,‬שוב אין אנו מחויבים לשמוע לדברי‬ ‫כעין מנומר ממשמוש היד ומ"מ כשר‪.‬‬ ‫תורה חס ושלום‪ ,‬ושוב אין צריך לקיים "אחרי רבים להטות" – והוי‬ ‫גם כן היתר כרוך‪].‬‬ ‫ולפי דבריו הקדושים‪ ,‬הרי מבואר דמה שנעשה על ידי קיום מצוה‬ ‫ומנהגיה – אף אם ניכר בו שינוי או פגם קל – הרי הוא הודו והדרו‬ ‫אלא צריך לתרץ כמו שכתב כ"ק זקיני שם באופן אחר‪ ,‬על פי דברי‬ ‫חז"ל שלעתיד לבוא יתגיירו כולם‪ ,‬וכמו שכתב בישמח משה (פרשת‬ ‫של המצוה עצמה‪ ,‬כי אות הוא שנעשה בגוף המצוה ובחביבותה‪.‬‬ ‫חוקת)‪ :‬אם כן הוי מין במינו‪ ,‬כיון שעתידין להתגייר‪ .‬אכן אם נימא‬ ‫בלוח דבר יום ביומו נכתב‪ :‬שצדיקי בית בעלזא נהגו בארבע מינים‬ ‫שגר נושא ממזרת משום דלא איקרי קהל ה'‪ ,‬אם כן אף לאחר‬ ‫המשך בעמוד יב‬ ‫שיתגיירו הוי מין בשאינו מינו‪ ,‬כיון דלא הוי קהל ה' (ובפרט אי אזלינן‬ ‫הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל‬ ‫אי‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫המשך מעמוד יא‬ ‫האותיות‪ ,‬ואף שממילא אין יוצאין בזה מצות הכתיבה‪ ,‬כמבואר‬ ‫של עצמם ושל הקהל‪ ,‬שלא להחליף את האתרוג והדסים וערבות‬ ‫בפוסקים בגדול שכתב צורת האות וקטן מילא אותה שאינו‬ ‫שנשנתה מראיתם מרוב שימושם‪.‬‬ ‫מקלקל בזה‪ ,‬מכיון שהגדול כבר כתב את עיקר האות‪ .‬והטעם‬ ‫ובפרט לפי הידוע‪ ,‬שבדורות הקדמונים לא היה בהישג ידו של‬ ‫ע"פ מה דאיתא במסכת גיטין (מה ע"ב) 'ספר תורה שכתבו מין‬ ‫כל יחיד ויחיד להשיג ד' מינים לעצמו‪ ,‬אלא הקהילה כולה רכשה‬ ‫ישרף‪ ,‬כתבו עכו"ם יגנז‪ ...‬נמצא ביד עכו"ם אמרי לה יגנז‪ ,‬אמרי‬ ‫אתרוג אחד וד' מינים בציבור‪ ,‬והמונים המונים עמדו בתור לברך‬ ‫לה קורין בו' וכו'‪ .‬וא"כ לפעמים כשמביאים ספר תורה מסוף‬ ‫ולנענע בהם לשם שמים‪ .‬ועל ידי שמשמשוהו ידיים רבות – נשתנה‬ ‫העולם ואין בידינו לברר מי כתבו‪ ,‬אם רואים שבסוף הספר‬ ‫מראיתו ונעשה כמטושטש מרוב משמוש‪ .‬ולפי דברי מרן החתם‬ ‫תורה האותיות מדובקות – הרי זה סימן מובהק שנכתב ע"י‬ ‫סופר זצ"ל‪ ,‬אדרבה – זהו הדרו האמיתי של האתרוג‪ ,‬כיון שניכר‬ ‫ישראל וכשר‪ ,‬כי כל זה נעשה בשעת סיום כתיבת ספר תורה‬ ‫בו רושם ידיהם של רבים מקיימי מצות ה'‪ ,‬וכל פגם שבו אינו אלא‬ ‫ותיקון הסופרים‪.‬‬ ‫חותם של קדושה ושל חביבות המצוה‪.‬‬ ‫ושוב הוסיף שם פנינה נאה‪:‬‬ ‫וכן מצאתי בכמה ספרים שהביאו את דברי החתם סופר הנ"ל‪,‬‬ ‫שמעתי בשם האדמו"ר מגור‪ ,‬בעל 'פני מנחם' זצ"ל‪ ,‬שהוסיף‬ ‫שכוונתו על דרך זה ממש — באופן שהאתרוג נעשה מנומר‬ ‫לפ"ז‪' :‬מנהג ישראל תורה היא' – כלומר שע"י מנהג ישראל‬ ‫ומטושטש על־ידי משמוש כל הקהל‪ ,‬שכל אחד מן הציבור נטל‬ ‫בסיום כתיבת ספר תורה ניתן להכשיר 'תורה'‬ ‫אותו בידו לקיים בו מצות נענועי לולב‪ ,‬ועל כן נשתנה מראהו‪.‬‬ ‫ויש שמוסיפים‪ ,‬כי אכן אירע מעין זה אצל הרה"ק החתם סופר‬ ‫ועיין במגן אברהם (סימן תרנח ס"ק יב)‪:‬‬ ‫זי"ע‪ ,‬שנשאל פעם אודות ספר תורה שנפל ספק אם כתבו ישראל‬ ‫אדם שיש לו אתרוג מיוחד‪ ,‬ובעיר אחרת אין להם כלל – מוטב‬ ‫או ערל‪ .‬והשיב החת"ס‪ ,‬שיבחנו את התיבות האחרונות שבסוף‬ ‫שישלחנו לשם‪ ,‬והוא יברך על של הקהל‪.‬‬ ‫הספר – אם האותיות מטושטשות ואינן שוות במראיהן‪ ,‬הרי זה‬ ‫והדבר יובן ביותר לפי דברי החתם סופר הנ"ל‪ ,‬שאף שהאתרוג‬ ‫סימן מובהק שנכתב ע"י יהודי כשר‪ ,‬כי מנהג ישראל לערוך סיום‬ ‫הפרטי שלו יישאר בהדרו וביופיו החיצוני‪ ,‬והאתרוג של הקהל‬ ‫ספר תורה ברוב עם ולכבד צדיקים וגדולים בכתיבת האותיות‬ ‫יתטשטש ויינמר מרוב משמוש הידים — היה מקום לחשוב שמפני‬ ‫האחרונות‪ ,‬ומשום כך אין כל האותיות האחרונות שוות בצורתן‪.‬‬ ‫הידור מצוה יחזיק את הפרטי בידו; אך לא כן הוא‪ ,‬אלא שעם כל‬ ‫אך אם יראו אותיות שוות ומדויקות ממש – חשש הוא שנכרי כתבו‪.‬‬ ‫זה ישלח את האתרוג הפרטי לזכות בו את האחרים‪ ,‬והוא עצמו לא‬ ‫וכן הביאו באוצרות הסופר (קובץ ב) בשם הגאון רבי יצחק ווייס הי"ד‬ ‫יפרוש מן הציבור ויברך על האתרוג של הקהל‪[ .‬ועיין בפוסקים‪,‬‬ ‫ראב"ד ווערבוי‪ ,‬שכעין זה אירע אצל הגרעק"א‪.‬‬ ‫שכל זה דוקא באופן שלא ייפסל האתרוג של הקהל לגמרי]‪.‬‬ ‫ולפי זה יש לומר‪ ,‬דמה שנראה לעתים טשטוש קל או מיעוט דיוק‬ ‫וכן היה המנהג אצל כמה וכמה מאדמו"רי החסידות‪ ,‬שחסידיהם‬ ‫באותיות הסיום – אין זה חיסרון אלא אדרבה‪ ,‬זהו הדרו של ספר‬ ‫נטלו ובירכו על האתרוג של רבם הקדוש‪ ,‬והיו רואים בזה זכות‬ ‫תורה‪ ,‬יען שנעשה ע"פ מנהג ישראל המקודש‪ ,‬ליתן חלק לכל‬ ‫יתירה ודביקות בקדושת רבם‪.‬‬ ‫המשתתפים במצוה‪ .‬והוא ממש כהנ"ל בענין האתרוג‪ ,‬שעל ידי‬ ‫מצות הנענועים והחיבוב נעשה כמנומר או מטושטש – וזהו עצמו‬ ‫בספר נזר הקודש‪ ,‬שסיפר שם הגה"ק רבי נפתלי ממעליץ זצ"ל‪,‬‬ ‫הודו והדרו‪.‬‬ ‫שאצל הקדוש החוזה מלובלין זצ"ל היה האתרוג נעשה שחור‬ ‫לגמרי אחר ימי החג‪ ,‬כיון שבכל שבעת הימים בירכו החסידים על‬ ‫וכן הוא גם כאן‪ ,‬דהטשטוש הבא ע"י ריבוי ידיים קדושות הנוגעות‬ ‫הד' מינים של רבם הקדוש‪.‬‬ ‫באותיות התורה לשם שמים – הוא ההדר והשבח של הספר תורה‪,‬‬ ‫כי הכל נעשה מתוך אהבה למצות הכתיבה ולקיום מנהג ישראל‬ ‫וע"ע בספר דרכי חיים ושלום (אות תשעה)‪ ,‬שכתב בשם האדמו"ר‬ ‫קדוש‪.‬‬ ‫ממונקאטש זצ"ל‪" :‬מברכותיהם של ישראל לא יתקלקל ההידור"‪.‬‬ ‫כלומר‪ ,‬שאין לחשוש שמרוב משמוש הידים ומריבוי הברכות‬ ‫וכל מי שזיכהו השם יתברך לקיים את מצות כתיבת ספר תורה‪,‬‬ ‫ייפגם הדרו של האתרוג‪ ,‬כי אדרבה — הברכות של ישראל מוסיפות‬ ‫האחרונה שבתרי"ג מצוות – בין שכתבו בעצמו‪ ,‬בין ששכר סופר‬ ‫בו הוד והדר רוחני‪.‬‬ ‫מיוחד ובדק אחריו שהוא ירא שמים ומהדר בהלכות הכתיבה‬ ‫וכתיבתו נאה – אל יאמר בלבו‪ :‬מה לי ולענין זה‪ ,‬לכבד כל מי שבא‬ ‫וכן מסופר בספר אנשי חי״ל על דו"ז הגה"ק רבי שלום אליעזר‬ ‫מן השוק שיכתוב אות במעמד סיום הכתיבה? זה אינו‪ ,‬כי מנהג זה‬ ‫מראצפעט זצ״ל‪ ,‬שבשנות המלחמה‪ ,‬כאשר היה האתרוג מצוי‬ ‫הוא מגוף המצוה‪.‬‬ ‫בקושי‪ ,‬נטלוהו המוני ישראל לברך עליו‪ ,‬וכל אחד זכה בו לשעה‬ ‫קלה‪ .‬וכשבא תורו של הרב לברך על האתרוג – כבר נשתנה מראהו‬ ‫וכן מצינו אצל משה רבינו עליו השלום עצמו‪ .‬במסכת נדרים (לח‬ ‫ונשחיר מרוב משמוש ידים‪.‬‬ ‫ע"א)‪ :‬לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו וכו'‪ ,‬ומשה נהג בה טובת‬ ‫עין ונתנה לישראל‪ ,‬ועליו הכתוב אומר "טֹוב ַַעִיִ ן הּוא ְיְ ֹב ָָֹרְך" (משלי‬ ‫בענין זה כדאי לציין מה שסיפר אדמו"ר הרה"ק רבי יצחק‬ ‫כב‪ ,‬ט)‪.‬‬ ‫מאמשינאוו זצ"ל בשם זקינו הגאון הקדוש בעל נפש חיה‪ .‬כידוע‪,‬‬ ‫באותם הימים היה המנהג ברוב קהילות ישראל שלרב דמתא היו‬ ‫ומתאים להפליא‪ ,‬שבאותן שורות אחרונות שבתורה נמצא הפסוק‬ ‫שני אתרוגים — אחד שהיה נותן לקהל לברך עליו‪ ,‬והשני‪ ,‬שהוא‬ ‫"ֲאֶׁשׁר ָָעָׂשׂה ֹמֶֹׁשׁה ְלְ ֵעֵ יֵנֵ י ָּכּל ִיִ ְׂש ָָׂרֵאֵל" – כי שם מכבדים את כל ישראל‬ ‫ֲ‬ ‫ההדור ביותר‪ ,‬היה משייר לעצמו כדי שלא יתקלקל מרוב משמוש‪.‬‬ ‫להדר בכתיבת הספר תורה‪.‬‬ ‫אך הגאון בעל נפש חיה לא ראה מנהג זה בעין יפה‪ ,‬והיה מקפיד‬ ‫ולפי זה יובן בטוב טעם הענין‪ ,‬שתיכף אחר חג הסוכות מסיימים‬ ‫שיברכו הקהל דווקא על האתרוג ההדור שלו עצמו‪ .‬ונימוקו עמו‪,‬‬ ‫לקרות פרשת וזאת הברכה‪ ,‬שהיא חתימת התורה וכנגד כתיבת‬ ‫שאם אדם אינו יכול למסור את אתרוגו ההדור לאחרים‪ ,‬הרי הוא‬ ‫אותיותיה האחרונות‪ ,‬ששם ניכרת פעולת מנהג ישראל תורה‬ ‫מגלה שאינו בעלים גמורים עליו‪ ,‬און עס פעלט אין די לכם — שחסר‬ ‫— שכל אחד מישראל נוטל חלק בהשלמת הספר וחתימתו‪ .‬ואף‬ ‫לו בשלימות קניינו ובמהות ה"לכם" שבמצות האתרוג‪.‬‬ ‫שאותיות האחרונות אינן נאות ומיושרות כשאר הכתב‪ ,‬מכל מקום‬ ‫זהו יפיה וזהו הדרה‪ ,‬כיון שבאו ע"י מנהג ישראל בקיום מצוה זו‬ ‫או תיו ת מטושטש ות שבסי ום ה תורה‬ ‫באהבה ובחביבות‪.‬‬ ‫והנה אותו ענין עצמו מצינו ג"כ בכתיבת הפסוקים האחרונים‬ ‫ונמצא‪ ,‬דכשם שכתב מרן החתם סופר זצ"ל בענין האתרוג‪ ,‬שמה‬ ‫שבספר תורה‪ ,‬שאע"פ שעל־ידי ריבוי הידיים הכותבות והמשלימות‬ ‫שנעשה מנומר וקלוף מעט ע"י משמוש הידיים אינו פגם אלא הודו‬ ‫את האותיות נשתנה יפיו החיצוני של הכתב ואינו אחיד כמהראשון‬ ‫והדרו‪ ,‬כך הוא גם בחתימת התורה — שהאותיות האחרונות‪ ,‬שאינן‬ ‫— מכל מקום זהו הודו והדרו של הספר תורה‪ ,‬יען כי נשלם ע"י‬ ‫מהודרות ביופי חיצוני‪ ,‬הן עצם הודה והדרה של תורה‪ ,‬כי בהן‬ ‫ריבוי ישראל המשתתפים במצוה‪ ,‬וכל אחד נוטל חלק בהשלמת‬ ‫נשלמת התורה ע"י כלל ישראל כאיש אחד בלב אחד‪ ,‬וכל ישראל‬ ‫התורה כולה‪.‬‬ ‫נעשו שותפין בה‪.‬‬ ‫בספר בצלו חמדתי (על הגאון שר התורה אבד"ק טשעבין זצ"ל‪ ,‬עמ' פא)‪:‬‬ ‫רבנו זצ"ל אמר בשם הרידב"ז טעם נכון למנהג שעושים בשעת‬ ‫סיום כתיבת ספר תורה שהעם נוטל חלק להשלים במילואת‬ ‫לקבלת הגליון והארות והערות‪arichimishemirim@gmail.com :‬‬ ‫מכון לכתיבת דברי תורה ודרשות של הרבנים שליט"א‬ ‫יצא לאור ע"י מכון ערוכים ושמורים‬ ‫הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל‬ ‫בי‬ ‫דרושים קדמונים‬