דרושים קדמונים · Drushim Kadmonim — סוכות (2026-09-21)

שנה ב גליון מז שנת תשפ״ז הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל בעזהשי״ת
דרושים נחמדים וקצרים מספרי קדמונים
לחיות יותר ,גם כנגד האלף השביעי. לחג הסוכות
עיר דוד (אות תצ) – להג"ר דוד לידא
מקצת הספר נדפס על ידי המחבר שנת תמ"ג ,ובשלימותו שנת תע"ט על ידי נכדו
ארבעת המינים מרמזים על השם השלם
ּלֹוָת ְלְ ַַה ְְראֹות ֶֶאת ַַע ְְב ְּּדָךֶֶ ...א ְְעְּב ָָּרה ָּנּא ְוְ ֶֶא ְְר ֶֶאה ֶֶאת ָָה ָָא ֶֶרץ"
"ַאָּתּה ַַה ִִח ָ
ַ
ההדס שבידו הוא המקור שמותר לשנות מפני (דברים ג ,כד-כה).
דרכי שלום במדרש ,הובא בילקוט ראובני (פרשת ואתחנן)" :אתה החלות להראות
"ּוְלְ ַַק ְְחֶּתּ ם ָלָ ֶכֶ ם ַּבּ ּיֹום ָָה ִִראׁשֹוןַ ...וַ ֲֲעַנַ ף ֵעֵ ץ ָָעֹבֹת" (ויקרא כג ,מ). את עבדך" – ראשי תיבות ה'דס ל'ולב א'תרוג ע'רבה .וקשה ,מה ענין
ארבעת המינים לתפילתו של משה שיכנס לארץ ישראל.
איתא בגמרא דכתובות (יז ע"א) :אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי,
שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר "כלה נאה ונראה ,בהקדם מה שאמרו שמשה היה תרומתו של עולם :שהעולם
וחסודה" .ויש להתבונן ,למה דוקא בבד של הדס אמר "כלה נאה שית אלפי שנין ,ותרומה אחד מחמשים ,ואחד מחמשים בששת
וחסודה". אלפים הוא ק"כ שנה – ולכך חי משה ק"כ שנה ולא יותר [עי'
עמודיה שבעה עמוד הרביעי אות כא בשם האריז"ל].
ויש לתרץ ,דשנינו שם :כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי
אומרים :כלה כמות שהיא; ובית הלל אומרים :כלה נאה וחסודה. ואיתא בראש השנה (לא ע"א) :אמר רב קטינא ,שיתא אלפי שני הוה
אמרו להן בית שמאי לבית הלל :הרי שהיתה חיגרת או סומא, עלמא וחד חרוב ,שנאמר "ְוְ ִנִ ְׂׂשַּגּב ה' ְלְ ַַבּדֹו ַּבּ ּיֹום ַַההּוא" (ישעיה ב ,יא).
ֶׁשֶׁקר
ַּבר ֶ "ִמְּד ַ
אומרים לה "כלה נאה וחסודה"? והתורה אמרה ִ ואם כן אילו מצרפין גם את האלף השביעי ,ראוי היה לחיות יותר.
ִּתְּר ָָחק" (שמות כג ,ז) .אמרו להם בית הלל לבית שמאי :כתיב "ְוְ ָָה ֱֱא ֶֶמת ְ וכתב בתורת חיים (עבודה זרה ה ע"א) על מה שדרשו את הה"א היתירה
ְוְ ַַהָּׁשׁלֹום ֱֱא ָָהבּו" (זכריה ח ,יט) – דמותר לשנות מפני דרכי שלום. של "יֹום ַַה ִּׁׁש ִּׁׁשי" :לפי שששת ימי בראשית הם כנגד שית אלפי שנין
[לשון הגמרא שם – "אמרו להם בית הלל לבית שמאי :לדבריכם, דהוה עלמא ,ויום השביעי כנגד עולם הבא שכולו שבת .ולכך הוסיף
מי שלקח מקח רע מן השוק ,ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי ה"א למלאות את השם הגדול :ראשי תיבות "י'ום ה'ששי" – י"ה ,חצי
אומר ישבחנו בעיניו" .הרי שלא מבואר בגמרא שהשיבו בית הלל השם ,נרמז בגמר ששת ימי בראשית שהם כנגד העולם הזה; רמז
שבעולם הזה אין שמו יתברך שלם ,שנאמר "ִּכּ י ָיָ ד ַַעל ֵּכּ ס ָיָ ּה" (שמות
מפסוק זה .והא דמותר לשנות מפני דרכי שלום ,יליף ביבמות (סה
ע"ב) מפסוק אחר .אמנם יש לסמוך לזה מה שכתב אא"ז המהר"ל יז ,טז) .ו"ו'יכולו ה'שמים" – ו"ה ,להשלים את אותיות י"ה ,להודיע
בחידושי אגדות (יבמות יד ע"ב)" :האמת והשלום אהבו – פירוש ,לאהוב שביום השביעי ,שהוא כנגד עולם הבא ,יהיה שמו יתברך שלם
האמת הוא דבר ראוי ,אך שיהיה השלום עם האמת ולא ידחה במלואו .עכתו"ד.
האמת את השלום" .והיינו ממש היתר השינוי מפני השלום]. הרי שדי לעולם הזה ,שהוא ששת אלפים שנה ,בחצי השם; ואין
ובגמרא דסוכה (לב ע"ב) :תנו רבנן" ,ענף עץ עבות" – שהוא עבות, השם שלם אלא בצירוף האלף השביעי.
שענפיו חופין את עצו ,הוי אומר זה הדס .ואימא הירדוף? רבא והנה ארבעת המינים שבלולב מרמזים על השם הוי"ה .וכמו שהביא
אמר" :והאמת והשלום אהבו" .ופירש רש"י :והאי מברז בריז את הבית יוסף (אורח חיים סימן תרנא) בשם הרקאנטי (פרשת אמור) ,שצריך
הידים כקוצים ,שראשי עליו עשויין חדין כמחט; ואינו לא אמת ולא לסמוך את האתרוג עם שאר המינים שלא להפרידו מן הבנין; וסוד
שלום ,שהוא עשוי לסם המות. זה נגלה לו בחלום בליל יום טוב הראשון של חג הסוכות – שראה
ולכן רבי יהודה בר אילעאי ,שהיה אומר "כלה נאה וחסודה" – לרמז אכסנאי שלו כותב את השם ומרחיק את הה"א האחרונה משלש
שמותר לשנות מפני דרכי שלום ,דכתיב "והאמת והשלום אהבו" – האותיות הראשונות ,ומיחה בו; ולמחר ראה שאותו אכסנאי נענע
היה מנהגו ליטול בד של הדס דוקא .שההדס עצמו לא נבחר אלא את הלולב ומיניו בלא אתרוג ,והבין פתרון חלומו .ורז"ל רמזו סוד
מכח הך קרא גופיה :דקשה "ואימא הירדוף" ,ומשני משום דכתיב זה בויקרא רבה (פ"ל ס"ט)" :פרי עץ הדר" – זה הקדוש ברוך הוא וכו';
"והאמת והשלום אהבו" .ועל כן נטל בד של הדס ,ואמר עליו "כלה "כפות תמרים" – זה הקב"ה; "וענף עץ עבות" – זה הקב"ה; "וערבי
נאה וחסודה". נחל" – זה הקב"ה .הרי שכל המינים האלו רומזים בשם יתברך.
ולפיכך צריך שתהא לקיחתם לקיחה תמה ,שלא יפריד חלילה בין
נחלת יעקב הקדמון (אמור אות ו) -להג"ר יעקב אברהם בן הג"ר רפאל אב"ד לייפניק אותיות השם .עכתו"ד.
נדפס על ידי בנו הג"ר שמריה זלמן ,בצירוף ספרו אבני שוהם ,ב'אמשטרדם'
שנת תפ"ד ,וב'לבוב' תרכ"ב אם כן ,הכי קאמר משה" :אתה החלות להראות את עבדך" – ארבעת
המינים שנתת לנו ,שהם מרמזים על השם השלם .ואם כן בודאי
מצרפינן גם את האלף השביעי; דאם לא כן ,די לעולם הזה בחצי
המשך בעמוד ב
השם .ומעתה "אעברה נא ואראה את הארץ" – שעכשיו צריך אני
ענינים שונים בדיני קריאת התורה והמסתעף אוצר דרוש וחידוד משנות ש'-תקצ"ט
עמוד ג עמוד א
הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל א דרושים קדמונים
המשך מעמוד א
ומלמדי תינוקות אלא משמעון ,כדי שיהיו נפוצים; ושבטו של לוי – פרשת וזאת הברכה
עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות ,נתן לו תפוצתו דרך
כבוד (ומקורו לכאורה בבראשית רבה פצ"ט ס"ז).
וקשה ,למה נתן ללוי תפוצתו בדרך כבוד ולשמעון בדרך בזיון,
התפלה שהקדים משה לברכה מיעטה את
והלא שניהם שוים היו באותו מעשה. הקללות למחצה
ולעניות דעתי ,משה רבינו עליו השלום בא ליישב זאת באלו מקראי ֹלִקים ֶֶאת ְּבֵּנֵ י ִיִ ְׂש ָָׂרֵאֵל ִלִ ְְפֵנֵ י
"ְוְ ֹזֹאת ַַהְּב ָָּרָכָ ה ֲֲאֶׁשׁר ֵּּב ַַרְך ֹמֶֹׁשׁה ִִאיׁש ָָה ֱֱא ִ
קודש ,על פי הירושלמי הנ"ל .ונקדים מה שכתוב בספרי ,והובא מֹותֹו" (דברים לג ,א).
בילקוט" :וללוי אמר" למה נאמר – לפי ששמעון ולוי שתו בכוס בילקוט וזאת הברכה :כשהיה משה אומר ברכה לישראל ,הקדים
אחד ,שנאמר "ארור אפם כי עז" .משל לשנים שלוו מן המלך, להם תפלה .ויש לדקדק מנא לן הא ,ומה טעם לדבר.
אחד פרע ,ואחד לא די שלא פרע אלא שחזר ולוה .כך שמעון ולוי, דאיתא במסכת בבא בתרא (פט ע"ב) ,אמר רבי לוי :בוא וראה שלא
ִׁשְׁמעֹון ְוְ ֵלִֵוִ י" (בראשית שניהם לוו בשכם ,שנאמר "ַוַ ְִּיְּקחּו ְׁשֵׁנֵ י ְְבֵנֵ י ַיַ ֲֲעֹקֹב ְ כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם .הקדוש ברוך הוא קללן
לד ,כה) .לוי פרע במדבר בעגל ,שנאמר "ויאמר מי לה' אלי ויאספו בשמונה אותיות וברכן בעשרים ושתים – ברכן בכ"ב מ"אם בחקותי"
אליו בני לוי" ,וחזר והלוה בשטים – והיינו על ידי פינחס שהיה מלוי. ועד "קוממיות" ,וקללן בשמונה מ"ואם בחקותי תמאסו" ועד "ואת
שמעון לא די שלא פרע ,אלא שחזר ולוה ,שנאמר "ְוְ ֵׁשׁ ם ִִאיׁש ִיִ ְׂש ָָׂרֵאֵל חקותי געלה נפשכם" .ומשה רבינו ברכן בשמונה וקללן בכ"ב
ַַה ֻּּמֶּכּה" (במדבר כה ,יד). – בירכן בשמונה מ"והיה אם שמוע" ועד "לעבדם" ,וקללן בכ"ב
ונראה ,שמה שאמרו בספרי שלוו שניהם בשכם ,שנאמר "ויקחו שני מ"והיה אם לא תשמע" ועד "ואין קונה".
בני יעקב" – היינו לומר שחטאם היה במה שלא נטלו עצה מיעקב והנה יש לדקדק :מאחר שחזרו ונכתבו ברכות וקללות במשנה
אביהם .וכמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"פ ס"י)" :שני בני יעקב" – וכי אין תורה כמו בפרשת בחקותי ,למה לא נכתבו במנין אותיות שוה לשם
אנו יודעים ששמעון ולוי בני יעקב הם ,אלא בא הכתוב לומר שלא – הברכות בכ"ב אותיות והקללות בשמונה?
נטלו עצה מיעקב; ולכך כללם ב"ארור אפם כי עז".
ויראה לי ,דבאמת אף הברכות והקללות שבמשנה תורה אמרן משה
ומעתה מובן הענין .משה רבינו בא להשיב על הקושיא הנ"ל: מפי הגבורה ,כמו כל התורה כולה .ובאו הכתובים שם להשוות את
כיון ששניהם שתו בכוס אחד ,למה נתן ללוי תפוצתו בכבוד ולא הברכות והפוכן זו לזו ,שתהא כל אחת מהן במנין אותיות שוה.
לשמעון .והשיב בתירוצו של הספרי ,שלוי פרע וחזר והלוה ,מה
שאין כן שמעון. שבפרשת בחקותי לא היו שוות – הברכות בכ"ב אותיות והקללות
בח' .ובמשנה תורה נשתוו :ניתוספו על הברכות ח' אותיות ונעשו
וזהו שאמר "וללוי אמר" – כלפי שכינה הוא מדבר ,כמו שפירש שלשים ,וניתוספו על הקללות כ"ב אותיות ונעשו אף הן שלשים.
"ֲאֶׁשׁר ִנִ ִּסּ יתֹו ְּב ַַּמָּסּה"
רש"י – תומיך ואוריך ראוי שיהיו לאיש חסידךֲ ,
(דברים לג ,ח) ,על דרך שפירשו המפרשים ז"ל; והרצון בזה שתהא ועל כן מה שאמר רבי לוי "שלא כמדת הקדוש ברוך הוא" כו' –
תפוצתו בכבוד. הוא על שם הנראה לעינים .שהברכות שבפרשת בחוקותי נאמרו
בפירוש מפי הגבורה; ואילו שבמשנה תורה ,אף שאף הן מפי
וכי תימא ,והלא לקתה מדת הדין ,שהרי שניהם שתו בכוס אחד, הגבורה (עי' מגילה לא ע"ב) ,מכל מקום נראין הדברים כאילו משה
שנאמר "ויקחו שני בני יעקב" .לזה אמר ,אי משום הא לא איכפת רבינו אמרן מעצמו .אבל באמת מבואר בכל המפרשים ,שכל מה
לן ,שכבר תיקן חטא זה .וזהו "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו": שבמשנה תורה – אף על פי שנראין הדברים כאילו משה רבינו
כלומר ,אמת הוא שנאמר עליו "לאביו ולאמו לא ראיתיו" – שעשה עליו השלום אמרם מעצמו – אפילו הכי שכינה היתה מדברת מתוך
עצמו כאילו לא ראה ולא ידע את אביו ,שלא חלק לו כבוד ליטול גרונו ,בלשון הנראה כאילו אמרם מעצמו.
ממנו עצה במעשה דשכם ,כפירוש הירושלמי הנ"ל – ועם כל זה
היטבתי אשר דברתי ,שחוב זה כבר פרעו .וזהו "ואת אחיו לא הכיר", והנה איתא במפרשים ובזוהר פרשת ויצא (קסא ע"א) ,שכל ברכה
במעשה העגל .ועוד לו יתר שאת" ,ואת בניו לא ידע" במעשה זמרי – וברכה שבתורה היא אלף ברכות ,שאין ברכה פחותה מאלף; אבל
כלומר ,שחזר והלוה בו .מה שאין כן שמעון ,שלא די שלא פרע אלא הקללות שבתורה פשוטות הן ולא כפולות כלל.
שחזר ולוה במעשה זמרי. וידוע דמדה טובה מרובה ממדת פורענות חמש מאות (עי' תוס' סוטה
ואם כן לוי בדין הוא שיטול שכרו משולם ,שתהא תפוצתו בכבוד. יא ע"א ד"ה ולעולם) .ומעתה ,כיון שהברכות בשלשים אותיות ועולות
ושמעון ,שאין לו שבח אלא אדרבה גנות – לכך לא הזכירו. לשלשים אלף ברכות – ראויות היו הקללות להיות בששים אותיות,
דכנגד כל אלף שבברכות ראויות שתי אותיות ,ונגד שלשים אלף –
פני שלמה – להג"ר שלמה אמארילייו בן הג"ר יוסף ששים [והוא החשבון :שלשים אלף ברכות כנגד ששים קללות ,הרי
נדפס ב'שאלוניקי' שנת תע"ז
מדה טובה מרובה חמש מאות] .וקשה ,למה אינן אלא בשלשים.
לזה מתרץ ,שמשה רבינו אוהב ישראל היה ,והקדים להם תפלה
ראיה מן הלוים שלא נתחייבו השבטים כשהיה אומר ברכה לישראל להעלות ולהרבות בברכות .שהעלה
במכירת יוסף על לבו ,שכל מה שמוסיף בברכות ניתוספו חס ושלום גם הפוכן
לפי ערך .ולפי שהקדים להם תפלה – דקיימא לן (ויקרא רבה פ"י ס"ה)
אּוֶריָך ְלְ ִִאיׁש ֲֲח ִִס ֶיֶדָךָָ ...הֹאֵֹמֵר ְלְ ָָא ִִביו ּוְלְ ִִאּמֹו ֹלא "ּוְלְ ֵלִֵוִ י ָָא ַַמר ֻּּתֶּמּ יָך ְוְ ֶ תפלה עושה מחצה – נתמעטו הקללות ,והיה די בשלשים אותיות.
ָׁשְׁמרּו ִִא ְְמ ָָר ֶֶתָך
יִתיו ְוְ ֶֶאת ֶֶא ָָחיו ֹלא ִִהִּכּ יר ְוְ ֶֶאת ָּבָּנָ יו ֹלא ָיָ ָָדעִּ ,כּ י ְ ְְר ִִא ִ וזהו מדה טובה מרובה .רב ברכה ושלום אמן.
יְתָך ִיִ ְנְ ֹצֹרּו" (דברים לג ,ח–ט). ּוְב ִִר ְ
ְ מאיר נתיבים – לדו"ז הג"ר מאיר בן הג"ר צבי הירש מרגליות
ַּפְּרִׁשׁ ין ִִמןּוִמ ְְת ְ
יַבט ֵלִֵוִ י ְלְ פּוְלְ ַַחן ַַמְׁשַּׁכּ ן ִזִ ְְמָנָ א ִ ותרגם יונתןַ :נַ ְְפ ִִקין ֵׁשׁ ַ נדפס ב'פולנאי' שנת תקנ"ב ,ונדמ"ח תשפ"ד
יִתינּוןְ ,וְ ַיַ ת ֲֲאחּוהֹון יַמ ְְתהֹון ָלָ א ַַח ִִמ ִ ַַמְׁשְּׁכֵּנֵ יהֹוןָָ ,א ְְמ ִִרין ַלַ ֲֲאבּוהֹון ּוְלְ ִִא ַ
מֹוְדעּון ַיַ ְְתהֹוןְ ,וְ ַיַ ת ְּבֵּנֵ יהֹון ָלָ א ָיָ ְְד ִִעין,
ְְדָלָ א ְּבֵּנֵ י ְּתָּלָ ִִתין ְׁשִׁנִ ין ָלָ א ִִאְׁשְּׁתּ ְ
יִמין ַַעְׂש ִִׂרין ְׁשִׁנִ ין ְּב ַַּמ ַַט ְְרְּתּהֹון וכו'.
ְְמטֹול ְְד ַַקְיְ ִ לוי פרע חוב שכם בעגל וחזר והלוה בזמרי –
הרי שלדעת התרגום לא בשבח מעשה העגל מדבר הכתוב ,אלא ולכך נתפזר דרך כבוד
בעבודת המשכן :שבט לוי פורשים לעבודתם עשרים שנה – מבן "ָהֹאֵֹמֵר ְלְ ָָא ִִביו ּוְלְ ִִאּמֹו
אּוֶריָך ְלְ ִִאיׁש ֲֲח ִִס ֶיֶדָך" וגו'ָ ,
"ּוְלְ ֵלִֵוִ י ָָא ַַמר ֻּּתֶּמּ יָך ְוְ ֶ
שלושים ,שבא לכלל עבודה ,עד בן חמישים ,שישוב מצבא העבודה. יִתיו ְוְ ֶֶאת ֶֶא ָָחיו ֹלא ִִהִּכּ יר ְוְ ֶֶאת ָּבָּנָ יו ֹלא ָיָ ָָדע" (דברים לג ,ח–ט). ֹלא ְְר ִִא ִ
ומתוך אריכות הפרידה שוב אינם מכירים את אביהם ואת אמם ,ולא
את אחיהם שעדיין אינם בני שלושים ,ולא את בניהם ,כאילו לא ויש לשים לב בכמה דברים .חדא ,למה לא הזכיר את שמעון .ועוד,
ראום מעולם. אלו התארים – מה ענינם בברכה .ועוד" ,האומר לאביו ולאמו לא
ראיתיו" גנאי הוא לו ולא שבח .ועוד" ,ואת אחיו לא הכיר ואת בניו
וצריך ביאור .שהרי סופו של הפסוק ומה שאחריו במעשה העגל לא ידע" – מה בא ללמדנו.
הם מדברים ,וכן במדרש שיבוא לפנינו נתלה כל שבחו של לוי
במעשה העגל .ומה ענין פרישתם לעבודת המשכן עשרים שנה והנה בתרגום ירושלמי פירש" :לאביו ולאמו לא ראיתיו" במעשה
אצל זה ,שתיכנס באמצע ברכתו של לוי. דחמור ,הוא שכם בן חמור; "ואת אחיו לא הכיר" בעגל; "ואת בניו
לא ידע" במעשה דזמרי ,עכ"ל .ולכאורה דברים תמוהים ,מה ענין
ויובן על פי מה שאמרו במדרש (ילקוט רמז תתקנה) על "וללוי אמר": זה אצל זה – שלושה מעשים רחוקים זה מזה ,ונכללו בכתוב אחד.
משל לשנים שלוו מן המלך ,אחד פרע למלך ואחד לא פרע וכו'.
כך שמעון ולוי ,שניהם לוו בשכם ,כענין שנאמר "ַוַ ְִּיְּקחּו ְׁשֵׁנֵ י ְְבֵנֵ י "ָארּור ַַא ָּּפם ִּכּ י ָָעזֲֲ ...א ַַחְּלֵּקֵ ם
ונראה שיובן על פי לשון רש"י על ָ
ְּבַּיַ ֲֲעֹקֹב ַוַ ֲֲא ִִפיֵצֵ ם ְּבִּיִ ְׂש ָָׂרֵאֵל" (בראשית מט ,ז) :אין לך עניים וסופרים
המשך בעמוד ג
הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל ב דרושים קדמונים
המשך מעמוד ב
ונראה ,דטענת אונס זו אינה מועילה אלא על מה שנתחדש להם ִׁשְׁמעֹון ְוְ ֵלִֵוִ י ֲֲאֵחֵ י ִִדיָנָ ה ִִאיׁש ַַח ְְרּבֹו" (בראשית לד ,כה); לוי פרע מה ַיַ ֲֲעֹקֹב ְ
במתן תורה ,שעליו היתה הכפיה .אבל דבר שכבר נאסר עליהם ֹּיּאֶמר ִִמי ַלַ ה'
ַּמֲּחֶנֶ ה ַוַ ֶ
ַּׁשַׁער ַַה ֲ
ַּיֲּעֹמֹד ֹמֶֹׁשׁה ְּב ַ שלוה ,במדבר ,שנאמר "ַוַ ֲ
קודם לכן ,מדין בני נח ,הרי הם עומדים באיסורם בין שקיבלו את ֵאֵָלָ י" (שמות לב ,כו) ,ונאמר "ִׂשׂ ימּו ִִאיׁש ַַח ְְרּבֹו ַַעל ְיְ ֵרֵ כֹו" (שם ,כז) – שחזר
התורה ובין שלא קיבלו ,ואין הכפיה מועילה בו כלום. ואחז בחרב לשם שמים; ושמעון לא פרע .לפיכך בירך משה את לוי,
שב"ֶה ֱֱעלּוָך"
ֶ ואמרו בגמרא (סנהדרין סג ע"א) ,אמר רבי יוחנן :אלמלא וי"ו ואת שמעון לא בירך.
נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה .הרי שלא כפרו בעיקר במעשה ויש להקשות :והלא לא במעשה שכם בלבד היו שניהם שותפין,
העגל ,אלא שיתפו עמו את העגל ,ומחמת אותו שיתוף עצמו ניצולו. אלא אף במכירת יוסף היו שניהם באותה עצה .ובמה פרע לוי את
ומעתה הכל תלוי בשאלה אחת :אם שיתוף אסור לבן נח או לאו. החוב הזה.
שאם אסור להם ,הרי כבר עמדו באיסורם קודם מתן תורה ,ואין ונקדים מה שאמרו במדרש בפרשת נשא (רבה פ"ט ס"ז) על סמיכות
הכפיה מועילה ,ולא ניצולו .ואם אינו אסור להם ,נמצא שלא יּוָמת" (שמות כא ,טו)ְ" ,וְ ֹגֵֹנֵב ִִאיׁש "ַמֵּכּ ה ָָא ִִביו ְוְ ִִאּמֹו מֹות ָ הפרשיות – ַ
נתחדש להם אלא במתן תורה ,ויש להם טענת אונס. יּוָמת" (שם ,יז) "ּוְמ ַַקֵּלּ ל ָָא ִִביו ְוְ ִִאּמֹו מֹות ָ
יּוָמת" (שם ,טז)ְ , ּוְמָכָ רֹו ...מֹות ָ ְ
ֹלִהים ַַעל ותלוי בשתי הדרשות שבסנהדרין (נו ע"ב) על "ַוַ ְיְ ַַצו ה' ֱֱא ִ – מה ראה הכתוב להפסיק בין מכה אביו למקלל אביו בגונב נפש.
ָָה ָָא ָָדם" (בראשית ב ,טז) .דלרבי יוחנן" ,ויצו" אלו הדינין ,שנאמר "ִּכּ י ללמדך שזהו עצמו טעם חיובו של הגונב נפש ומכרו :שהוא גורם
ּוִמְׁשׁ ָּּפט"
ְיְ ַַד ְְעִּתּ יו ְלְ ַַמ ַַען ֲֲאֶׁשׁר ְיְ ַַצֶּוּה ֶֶאת ָּבָּנָ יו ְוְ ֶֶאת ֵּּביתֹוַ ...לַ ֲֲעׂשֹות ְְצ ָָד ָָקה ִ לנגנב שיכה את אביו ואת אמו .שהרי הפרידו מהם שנים הרבה,
ֹלִהים (בראשית יח ,יט); ו"אלהים" זו עבודה זרה ,שנאמר "ֹלא ִיִ ְְהֶיֶ ה ְלְ ָך ֱֱא ִ וכשהוא חוזר אליהם שוב אינו מכירם ,ובא לידי הכאתם .עד כאן
ֵחִֵרים" (שמות כ ,ג) .ורבי יצחק תני איפכא" :ויצו" זו עבודה זרה, ֲֲא ִ תורף לשון המדרש ,בתוספת ביאור להבנת הענין.
ֹלִהים" (שמות ַּבַּעל ַַהַּבִּיִ ת ֶֶאל ָָה ֱֱא ִ
ו"אלהים" זו דינין ,שנאמר "ְוְ ִנִ ְְק ַַרב ַ ואיתא במגילה (טז ע"ב–יז ע"א) ,שנגזר על יעקב אבינו שיפרד ממנו
כב ,ז). יוסף כ"ב שנה ולא יקיים בהן כיבוד אב ,כנגד כ"ב שנה שלא קיים
ונפקא מינה לענייננו .שאם "ויצו" זו עבודה זרה ,הרי מקורה מן יעקב כיבוד אב ואם כל זמן שהיה בבית לבן ובדרך.
יִתםָָ ,עׂשּו ָלָ ֶֶהם ֵעֵֶגֶ ל ַַמ ֵּּסָכָ ה" (שמות "ָסרּו ַַמֵהֵר ִִמן ַַהֶּדּ ֶֶרְך ֲֲאֶׁשׁר ִִצִּוּ ִ הכתוב ָ ולפי זה יש ללמד זכות על השבטים .שכל עיקר חיובו של גונב נפש
לב ,ח) – מן העגל עצמו ,שלא היה אלא שיתוף; ואם למדנו ממנו אינו אלא מפני שהוא גורם בפרידתו שיבוא הנגנב לידי הכאת אביו;
אזהרה לבני נח ,על כרחך שהשיתוף אסור להם .אבל אם "אלהים" וכאן הרי כבר נגזרה גזירה מלפניו יתברך שיפרד יוסף מאביו כ"ב
זו עבודה זרה ,שמקורה "לא יהיה לך אלהים אחרים" ,אין ראיה שנה ,ואין המכירה גורמת בזה כלום .נמצא שלא היה במכירתם
משיתוף כלל ,ומותר הוא לבן נח. הגורם שבשבילו חייבה תורה את גונב נפש.
ועוד נפקא מינה ביניהם ,והיא מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. [יש לפרש כוונתו :שאילו היה חיובו של גונב נפש על עצם מעשה
דהרמב"ם (הלכות מלכים פ"ט הי"ד) כתב שמצות דינין שנצטוו בני נח הגניבה והמכירה ,ולא על התוצאה של פרידה ,לא היתה הגזירה
היא להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן מועילה כלום .אבל כיון שאין חיובו אלא על התוצאה ,שהוא גורם
ולהזהיר את העם ,ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה ,שהרי לפרידה ולמה שבא בעקבותיה ,והפרידה כאן גזורה ועומדת ,אין
שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו. במעשיהם כדי לגרום דבר].
והרמב"ן (בראשית לד ,יג) חולק עליו ,ודעתו שאין עיקר מצותם ואפשר שאף לטובת אביהם יעקב נתכוונו ,שתהא הגזירה נפרעת
בהעמדת בתי דינין להמית ,אלא בגוף הדינין – לדון בין איש לרעהו ממנו בעולם הזה.
בגנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר וכיוצא בהן ,כענין הדינין שנצטוו אלא שאין לימוד זכות זה עומד אלא אם אמרינן שפרידה של שנים
ישראל; ואף שמכלל המצוה שיושיבו דיינין ,אין נהרגין על שלא הרבה מביאה לידי אי-הכרה .אבל אם אמרינן שאדם מכיר את אביו
הושיבום ,שאין זו אלא מצות עשה .וטעם שנתחייבו אנשי שכם הוא אפילו לאחר שנים הרבה ,הרי זה סותר את טעם המדרש – שהיאך
מטעם אחר ,עיין שם. נאמר שמחמת פרידת הבן מאביו שוב אינו מכירו .ועל כרחך אין
ולפי זה תלויות שתי השיטות בשתי הדרשות .שאם ילפינן דינין זה טעמה של ההפסקה ,שהפסיק הכתוב בגונב נפש בין מכה אביו
מ"ויצו" ,שנאמר בו "לעשות צדקה ומשפט" – הרי המצוה לדון למקלל אביו ,אלא לדרשה אחרת בא ,ועיין שם ברש"י .ולפי זה לא
בין איש לרעהו בהודאות והלואות ,כדינין שלנו ,וכשיטת הרמב"ן. מצאו השבטים מענה על המעשה אשר עשו ,שכיון שנסתר הטעם,
אבל אם ילפינן דינין מ"אלהים" ,שנאמר בו "ונקרב בעל הבית אל נסתרה עמו תשובתם ,וק"ל.
האלהים" ,ו"אלהים" דהתם משמע דיינין – אם כן הכא נמי ,והמצוה ולזה בא תרגום יונתן והעמיד את הטעם על מכונו .שהרי שבט לוי,
להושיב דיינין לדון בשש מצות שלהן ,וכשיטת הרמב"ם. שפרשו לעבודת המשכן עשרים שנה ,שוב אינם מכירים לא את
ולזה בא הכתוב ואמר "יורו משפטיך ליעקב" – דמשפטים היינו אביהם ולא את אמם ,ולא את אחיהם שאינם בני שלושים ,ולא את
דינין ממש ,ליעקב נאמר ולא לבני נח ,רק המצוה של דינין לבני בניהם .הרי לך בפירוש שפרידה של שנים מביאה לידי אי-הכרה,
נח להושיב דיינין לדון בשש מצות שלהן ,וכשיטת הרמב"ם .ואם כן וקם טעמו של המדרש על מכונו.
"אלהים" זו דינין. וזהו שאמר משה "וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך" .שלא
וממילא "ויצו" זו עבודה זרה ,ומקורה מן העגל שהיה שיתוף – "ָהֹאֵֹמֵר
תאמר ,סוף סוף חטא לוי במכירת אחיו; לכך הסמיך לו ָ
ושיתוף אסור לבן נח .ואם כן אין לישראל טענת אונס במעשה יִתיו" – שהם עצמם הראיה שפרידת שנים ְלְ ָָא ִִביו ּוְלְ ִִאּמֹו ֹלא ְְר ִִא ִ
העגל ,שכבר היו מוזהרים עליו קודם מתן תורה; ושפיר הרגו בהם מביאה לידי אי-הכרה .ואם כן ביוסף ,שכבר נגזר עליו להיפרד
בני לוי. מאביו ,לא היה במכירתו הגורם שבשבילו חייבה תורה את גונב
וזהו שסמך לו "ופעל ידיו תרצה" – פועל ידיו של לוי ,שהרג לעיר נפש ,ולא נתחייבו השבטים בה כלל ,ודוק.
שכם .וקשה ,למה נתחייבו אנשי שכם הריגה ,והלא שכם בן חמור צנצנת מנחם – להג"ר מנחם מענדל בן הג"ר צבי הירש ,אב"ד הולשוב ,זמיגראד וונגרוב
לבדו הוא שעשה את המעשה .ועל כרחך משום שלא הושיבו דיינין, נדפס ב'בערלין' שנת ת"פ
וכמו שכתב הרמב"ם שלכך נתחייבו אנשי שכם הריגה .ואם כן לפי
זה שיתוף אסור לבן נח ,ושפיר עשו במה שהרגו איש את אחיו,
ודוק[ .ונמצא שרבי יוחנן לשיטתיה]. שיתוף אסור לבן נח – ולכך לא הועילה
פרדס דוד – להג"ר דוד בן הג"ר יואל דישבעק לישראל טענת אונס בעגל
נדפס ב'זולצבך' שנת תקמ"ו
אּוֶריָך ְלְ ִִאיׁש ֲֲח ִִס ֶיֶדָךָָ ...הֹאֵֹמֵר ְלְ ָָא ִִביו ּוְלְ ִִאּמֹו ֹלא"ּוְלְ ֵלִֵוִ י ָָא ַַמר ֻּּתֶּמּ יָך ְוְ ֶ
ֶּטיָך ְלְ ַיַ ֲֲעֹקֹבָּ ...בֵּרֵ ְך ה' ֵחֵ ילֹו
יִתיו ְוְ ֶֶאת ֶֶא ָָחיו ֹלא ִִהִּכּ יר ...יֹורּו ִִמְׁשׁ ָּפ ֶ ְְר ִִא ִ
ִּתְּר ֶֶצה" (דברים לג ,ח–יא) .ולכאורה אין המשך הפסוקים ּוֹפ ַַֹעל ָיָ ָָדיו ְ
מתפרש :מה ענין "יורו משפטיך ליעקב" ו"ופעל ידיו תרצה" אצל
שבחו של לוי על שהרג בישראל במעשה העגל.
ונקדים לבאר עיקר המעשה" .האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו" –
שהרגו שבט לוי בישראל ,וזה להם לשבח ,שבשכר זה זכו לאורים
ותומים.
וקשה על זה :והלא יש לישראל תירוץ ,שאנוסים היו – דמודעא
רבה לאורייתא ,שכפה עליהם הר כגיגית (שבת פח ע"א) – והיאך הרגו
בהם.
הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל ג דרושים קדמונים
הרב צב"י הירש מייזליש ענינים שונים
מאמר יט חלק ט בדיני קריאת
התורה והמסתעף
"ואין עולה להם מן החשבון" – שהוא לשון חשבון .ובעמר נקא להרע"ב מפרש
את הפסוק בלשון חשיבות.
גדרי שינוי משמעות בקריאת התורה ,על פי
בֵצירי לשון חשיבות .ואף
בָקמץ הוא לשון חשבון ,וִיִ ְְת ַַח �ֵּׁׁשב ֵ
ולדעת הגאוןִ ,יִ ְְת ַַח �ָּׁׁשב ָ
פסקי האשל אברהם – חלק ט
שהודה ש"קרובים במכוון" ,מכל מקום חשש ,וסיים "כל שיש שום חשש כל דהו בחלקים שקדמו עברנו על כל פסקי הגאון בעל האשל אברהם שברשימתו בסימן
משנוי משמעות נכון לחזור ולקרות". קמב ,כל אחד ואחד במקומו לפי ענינו .ובחלק זה נביא את שלושת הפסקים
האחרונים שנשארו ,ובהם נשלמת הרשימה כולה.
ולעניות דעתי אין כאן שינוי כלל
ונראה שאין חילוק בין שתי המשמעויות כלל מצד הניקוד .שהרי הניקוד משתנה בָקמץ
ְְלֹבֹא ֲֲח ָָמת – הלמ"ד ָ
לָקמץ – ואין זה ענין להוראה אלא לטעמים.
מֵצירי ָ
בהפסק מאמר ֵ וזה לשונו:
וִא �ָּׁׁשה ִיִ ְְר ַַאת ה׳ ִִהיא ִִת ְְת ַַה �ָּּלל �ְּת ַַה �ֵּּלל ַנַ ְְפ �ִׁׁשי (תהלים לד ,ג) ֵ
בֵציריִ , וראיה לדברַּ� ּ :בה׳ ִּת ְ [ַעד ְְרֹחֹב] ְְלבֹוֹ א ֲֲח ָָמת שבפרשת (ב)שלח (במדבר יג ,כא)
קרא הקורא כמדומה ַ
בָקמץ – ושתיהן לשון הילול אחת ,ואין ביניהן אלא שזו בהפסק וזו (משלי לא ,ל) ָ [ָלבֹוֹ א] .אולי שייך בזה שנוי משמעות ,כי בשוא הל׳ הוא מקור בָקמץ ָ הל׳ ָ
שלא בהפסק. בָקמץ משמע שיש [ר]חוב [ש]גורם שיבואו לחמת ,ובבחינת וָלבֹוֹ א ָ
כידועָ ,
בָקמץ אינו אלא מפני שהוא בסוף הפסוק ובהפסק ,ואילו
ולפי זה אף כאןִ :יִ ְְת ַַח �ָּׁׁשב ָ מקור המכוון שהרחוב הוא למקום שהוא דרך אל חמת ,ולא שגורם לילך
בֵצירי הוא הצורה שלא בהפסק .ואין ההוראה משתנה כלל. ִיִ ְְת ַַח �ֵּׁׁשב ֵ �ֶּל ְְך,
לחמת דווקא .אך מצד שלפעמים ל׳ קמוצה מצד הידיעה כמו ָָל ִִעירַַ ,לֶּמ ֶ
בָקמץ – לזה אין זה שנוי משמעות, ויכול להיות "בוא" מקור גם כשהלמ"ד ָ
ומדוקדק בזה מה שהודה בעצמו "שלפום רהיטא נוטה אצלי שאין בזה שנוי וכל שכן בספק .והפליג לקרות אחר כך ,ויוצא ידי חובתו היטב.
משמעות" – ולא חשש אלא מחמת שלא עיין בדבר כל צרכו.
פירוש הפסוק
ויש לצדד עוד ,שאף לשון חשבון ולשון חשיבות ענין אחד הם ,שהרי אין מונין
אלא דברים חשובים .ומשום הכי דבר שבמנין לא בטל מפאת חשיבותו. הפסוק הוא ַוַ �ַּי ֲֲּעלּוּ ַוַ �ָּי ֻֻּתרּוּ ֶֶאת ָָה ָָא ֶֶרץ ִִמִּמ ְ�ְּד ּ �ַּבר ִִצן ַַעד ְְרֹחֹב ְְלֹבֹא ֲֲח ָָמת .ותרגם אונקלוס
"ְל ָָמ ֵֵטי ֲֲח ָָמת" ,שהוא לשון ָָמבֹוֹ א – כמו ְְמבֹוֹ א ָָה ִִעיר (שופטים א ,כד) ,ושם תרגם יונתן ְ
�ְּק ֶֶראָנָ ה – בין לשון מקרה ללשון אמירה
ַוַ ִּת ְ "ַמ ֲֲע ָָלָנָ א ְְד ַַק ְְר ּ�ָּתא" ,היינו הדרך המוליכה אל העיר .וכן פירש במצודת דוד (יחזקאל ַ
ועוד כתב ,וזה לשונו: מז ,כ) :עד הרחבה שדרכה באים אל חמת.
בָקמץ ואל"ף
�ְּק ֶֶראָנָ ה כו׳ (ויקרא י ,יט) הרי"ש ָ
בפרשת שמיני קרא הקורא ַוַ ִּת ְ ונמצא שפירוש הפסוק :עד רחוב ,שהוא המקום שדרכו באים אל חמת .ואין
�ְּק ָָר ֶֶאָנָ ה] ,ואמרתי לו לקרות שנית פסוק זה ,ומצד שכבר סיים בסגול [ַוַ ִּת ְ "לבוא" מתייחס אל המרגלים ,אלא תיאור המקום הוא.
הפרשה הוצרך לקרות ג׳ פסוקים להעולה אחר כך בפרשה הסמוכה .כי ומה שסתום בדבריו
נראה שיש בזה שנוי משמעות ,כי כנ"ל הוא לשון קריאה ,כאילו התי"ו מורה
שבָקמץ "משמע שיש רחוב שגורם שיבואו לחמת" – לא זכינו להבין. ָ ומה שכתב
כקורא שאומרים לו אתה קראת – תי"ו נוכח עבר ,ונו"ן ה"א מורה שהקורא
שאם כוונתו שנעשית התיבה מבנין ִִה ְְפ ִִעיל ,שהרחוב מביאם לחמת – צריך עיון,
קרא לנקבה או נקבות נוכחות או נסתרות.
שאם כן היה צריך להיות ְְל ָָה ִִביא ,או לכל הפחות ָָל ִִביא מקוצרת.
והמכוון בפסוק זה הוא לשון מקרה ,שסבה זו [שמתו נדב ואביהוא] הי[ת]ה
�ֶּל ְְך – תמוה,
וַלֶּמ ֶ
וכן מה שסיים שלפעמים למ"ד קמוצה מצד הידיעה ,כמו ָָל ִִעיר ַ
�ְּק ֶֶראָנָ ה מורה על סבות רבות
דרך מקרה כלאחר יד ...ומצד זה לשון ַוַ ִּת ְ
שאין ה"א הידיעה נופלת על פעולה אלא על שם.
שהיה כעין דרך מקרה ,ולא בחינת קריאה כלל ,ויש בזה שנוי משמעות.
ולזה צריכים לחזור ולקרות על ידי שנוי משמעות שבזה ,וכן הוא נכון. ויתכן שכוונתו שהיו כמה דרכים להגיע לחמת ,וזו היתה הידועה שבהן .ואם כן
"בוא חמת" הוא כעין שם של מקום ,אלא שזו היתה הידועה בהם.
שתי הוראות לשורש קר"א
ולקושטא דמילתא
השורש קר"א משמש בשתי הוראות :לשון אמירה וקריאה ,ולשון מאורע ומקרה.
"ְלבֹוֹ א" בשוא ונראה שאין כאן שינוי משמעות כלל ,מטעם אחר .שהרי תיבת ְ
ולשון אמירה פשוטה לכל .ולשון מאורע מצינו בכמה מקומות ,כגון ֲֲא �ֶׁׁשר ִיִ ְְק ָָרא
�ַּא ֲֲח ִִרית ַַה �ָּי ִִּמים (בראשית מט ,א) ,וכן ּ�ִּכי ִיִ ָּק ֵ�ֵּרא ַַקן ִִצּפֹּוֹ ר ְְל ָָפֶנֶ ָ ב"ְלֹבֹא ֲֲח ָָמת" .ובכל שאר אינה נמצאת בכל התורה אלא בשני מקומות ,ושניהם ְ
יָך (דברים כב ,ו) .וכן ֶֶא ְְת ֶֶכם ְּב ַ
ַּכ�ֲּא �ֶׁׁשר ִִה ְְק ִִריב ָָלבֹוֹ א ִִמ ְְצ ָָרְיְ ָָמה
בָקמץ והיא מקור – כגון ַוַ ְיְ ִִהי ֲ המקומות היא באה ָ
בִמ ְְק ָָרא ֹק ֶֶֹדׁשׁ :הרמב"ן (ויקרא כג ,ב) פירש מלשון קרואי העדה ,שנקראים נחלקו ִ
�ֵׁנֵ י ָָה ָָר ָָעב ָָלבֹוֹ א (שם מא, �ַׁבע ְׁש�ִּח �ֶּּליָנָ ה ֶׁש ַ
�ֶׁמׁשׁ ָָלבֹוֹ א (שם טו ,יב)ַ ,וַ ְּת ִ
(בראשית יב ,יא)ַ ,וַ ְיְ ִִהי ַַה �ֶּׁש ֶ
ומתקבצים בו; ואונקלוס עשאו לשון מאורע ,כמו ֲֲא �ֶׁׁשר ִיִ ְְק ָָרא ֶֶא ְְת ֶֶכם" ,בכל יום
נד)ְ ,וְ ֹל ֹא ָיָ ֹכֹל ֹמ �ֶֹׁׁשה ָָלבֹוֹ א ֶֶאל ֹא ֶֶֹהל מֹוֹ ֵֵעד (שמות מ ,לה).
שיארעו תעשו אותם קודש".
שהָקמץ הוא הצורה הרגילה ,ולא יצר הקורא צורה חדשה כלל .וכל ָ ונמצא
ובפסוק שלפנינו תרגמו כולם בלשון מקרה :תרגום אונקלוס "ְוְ ָָע ְְר ָָעא ָיָ ִִתי" ,תרגום
ובָקמץ
ההפרש שהשוא מעמיד את הלמ"ד כתיבה בפני עצמה ,במקום "עד" – ָ
"ְּד�ָּא ַַרע ָיָ ִִתי".
המיוחס ליונתן "ַוַ ֲֲא ַַרע ָיָ ִִתי" ,ותרגום ירושלמי ָ
נבלעת הלמ"ד בתיבה .וזה שינוי דק ואינו שינוי משמעות ,שהמכוון אחד בשניהם.
התי"ו שבראש התיבה ואף שאין זה מה שכתב הגאון.
והוי"ו־תי"ו שבראש התיבה משמשת בשני פנים ,ואינה מכריעה מעצמה כלום. בֵצירי
ֹל ֹא ִיִ ְְת ַַח �ָּׁׁשב – השי"ן ֵ
ּאֶמר ֵֵל ָָאה (בראשית כט ,לב) ,שהיא אמרה. פעמים היא לשון נקבה נסתרת – כגון ַוַ �ֹּת ֶ ועוד כתב ,וזה לשונו:
יָך (שם מד ,כא) ,שיהודה אומר ליוסף ּאֶמר ֶֶאל ֲֲע ָָב ֶֶד ָ
ופעמים היא לשון נוכח – כגון ַוַ �ֹּת ֶ
"ואתה אמרת" .והצורה אחת בשתיהן ,ואין מבחינים אלא מן הענין. בֵצירי השי"ן [ִיִ ְְת ַַח �ֵּׁׁשב],
גם קרא ֹל ֹא ִיִ ְְת ַַח �ָּׁׁשב (במדבר כג ,ט) שבפרשת בלק ֵ
בָקמץ .כי אני מסופק שאולי ואמרתי לו גם כן שיתקן ויקרא שנית השי"ן ָ
הנו"ן־ה"א שבסוף התיבה יש בזה שנוי משמעות ,שיש לשון חשבון ויש לשון חשיבות ,ו[ה]גם שהם
והנו"ן־ה"א שבסוף התיבה לעולם לשון נקבה היא .אלא שפעמים היא סימן קרובים במכוון ,מכל מקום יש הפרש ביניהם בניקוד בהתפעל ,כמו שיש
לנקבות רבות הפועלות ,ופעמים היא באה על מי שנעשה בו המעשה. הפרש בין משקל חשבון ומשקל חשיבות ,ולא עיינתי כעת בכל זה.
ולפי זה מתבארים דבריו וגם שלפום רהיטא נוטה אצלי שאין בזה שנוי משמעות ,מכל מקום כל
שיש שום חשש כל דהו משנוי משמעות נכון לחזור ולקרות .ולחזור ולקרות
לפי הניקוד שבמקרא הוא לשון מקרה ,והסיבות הן הפועלות .ואז הכל מתיישב
בכזה כמה פסוקים ,צריך לעיין עוד היטב.
מאליו" :סיבה" לשון נקבה ,ולפיכך התי"ו נסתרות; והנו"ן־ה"א סימן נקבות רבות;
"ָּכ�ֵּא �ֶּּלה" לשון רבים .ופירושו :אירעו אותי כאלה.
והנושא מפורש בפסוק – ֵ ביאור דבריו
אבל לפי הניקוד שקרא הקורא ,שהוא לשון אמירה – שוב אי אפשר להעמיד את הפסוק הוא ֶֶהן ָָעם ְְל ָָב ָָדד ִיִ ְׁש�ֹּׁכ� ּן ַּוַּבּגֹּוֹ ִיִ ם ֹל ֹא ִיִ ְְת ַַח �ָּׁׁשב .ושתי הוראות יש לשורש
התי"ו בלשון נקבה נסתרת ,שאין סיבה קוראת .ועל כרחך שהתי"ו לשון נוכח חש"ב :לשון חשבון – שאינו נמנה עמהם; ולשון חשיבות – שאינו נחשב ואינו
היא ,ומשה הוא הקורא .ואז הנו"ן־ה"א אינה הפועלת אלא מי שקראו אליה – וזהו נראה כחשוב בעיניהם.
שכתב "ונו"ן ה"א מורה שהקורא קרא לנקבה או נקבות". וגם בפירוש הפסוק דילן אכן מצינו שני הפירושים :ברש"י "אינן נמנין עם השאר",
המשך בעמוד ה
הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל ד דרושים קדמונים
המשך מעמוד ד
וכמעט שני הפכים הם ,ומנה שם בכלל הדוגמאות ללשון הנחה ועזיבה את קרא ונמצא שאין הוי"ו־תי"ו מכריעה כלום ,אלא נגררת אחר ההוראה .ומדוקדק
יֶכם ֶֶא ָָחד ַַה ּ�ִּניחּוּ ִִא ּ�ִּתי.
דידן ממשֲֲ ,א ִִח ֶ בזה לשונו "כאילו התי"ו מורה" – שאין היא מורה מעצמה ,אלא נעשית כן מכח
והנה אבקש סליחה מהמעיינים ,כי טעיתי בזה ,שעיינתי רק ברשימות הקצרות ההוראה.
שציינתי אצלי מתוך דבריו ,ולא עיינתי בפנים ובמקור .ואכן הגאון מבוטשאטש ומה שיש לעיין
הזכירו במפורש .וזה לשונו: ומה שמנה "נקבות נוכחות" – צריך עיון .שאם התי"ו לשון נוכח ומשה הוא הנוכח,
נראה שאין בזה כל כך משום שנוי ענין ,כיון שאין גוף משמעות משתנה ,כי לשון שוב אין לומר שהנו"ן־ה"א מורה על נקבות נוכחות ,שאין בפסוק אלא נוכח אחד.
הנחה [מבחינת] עזיבה ,ולשון הנחה מבחינת עקירה והנחה ,אין זה משתנה על פי ועוד ,שלא נתבאר בדבריו מנין ששינוי הניקוד מוציא את התיבה מלשון מקרה
הנקודות וכל אחד ואחד מובן לפום עניני הפרשה. ללשון אמירה .שהרי לא נשתנה אלא ברי"ש ובאל"ף ,ואין באחד מהם דבר המורה
ואין הטעות אלא בפתיחת דברינו ,במה שכתבנו שלא הזכיר חילוק אחר כלל. על אמירה .וצריך עיון.
אבל עצם ההערה שהערנו מן הלבוש ומאא"ז היעב"ץ עומדת במקומה ,ואדרבה ובענין נקודת האל"ף
מתחזקת עתה ,שהרי נתברר שאף הוא נגע בענין זה בעצמו.
ויש להוסיף ,שנקודת האל"ף אינה מעלה ואינה מורידה לענין ההוראה ,אלא
ודבריו צריכים עיון קצת .שהרי הלבוש כתב שהחילוק שבין שתי הקריאות תלוי תלויה היא בדבר אחר לגמרי – אם יש בתיבה כינוי הפעול או אין.
בניקוד ,וכמעט שני הפכים הם .ואא"ז היעב"ץ השיג עליו וכתב ששני הלשונות
קרובים זה לזה בענינם ,ושכל אחד מהם סובל את פירושו של חבירו .אבל האשל �ֵׁכנֹוֹ ת �ֵׁׁשם
�ְּק ֶֶראָנָ ה לֹוֹ ַַה �ְּׁש ֵ
שכשהתיבה עומדת בלא הכינוי ,נעלמת האל"ף – כמו ַוַ ִּת ְ
אברהם אומר יותר מזה – שאין הפירוש משתנה על פי הנקודות כלל ,וכל אחד (רות ד ,יז) ,שהוא לשון אמירה ממש והאל"ף נעלמת .וכשהכינוי מובלע בתיבה,
ואחד מובן לפי ענין הפרשה. �ָּאְזְ ֵנֵ ינּוּ (ירמיה לו ,טו) שהוא לשון אמירה ,וכמו ּוְּק ָָר ֶֶא ּ�ָּנה ְּב ָ
האל"ף מורגשת – כמו �ֵׁׁשב ָנָ א ְ
� ֶּּפן ִיִ ְְק ָָר ֶֶאּנּּוּ ָָאסֹוֹ ן (בראשית מב ,ד) שהוא לשון מאורע.
ואפשר שאין ביניהם אלא הבדל בטעם ולא בדין ,שכיון שהלשונות קרובים זה
לזה ,ממילא אין הנקודות מכריעות והענין מכריע .ומכל מקום אין האשל אברהם הרי ששתי ההוראות באות בצורה אחת ,ושהאל"ף אינה סימן להוראה כלל.
נכנס כלל לשאלה אם לשון אחד להם או שנים ,ואין להעמיסה עליו. ובזה נשלמו כל פסקי הרשימה שבסימן קמב .ואי"ה נדפיס אחר החג
ודרך זו מצינו אצלו במקום אחר ,שאף במקום שהכריע שהניקוד טעות ,מכל מפתח מכל הפסקים ,מסודר כל אחד לחלקיו.
מקום פסק שאין הפירוש משתנה בכך .עיין במה שכתבנו בחלק ג בענין ְׂׂש� ְ
רּוְּך, הבהרה לחלק ז :מה ששמנו את הה"א בסוגריים
שכתב שם "אך זה טעות ודאי" ,ואף על פי כן סיים "שוב אין בזה משמעות ענין
משונה בהחלט". הבאנו את פסק הגאון בהגיית העי"ן ,וסיים שם" :וגם אם אין היכר נרגש בין עי"ן
לאל"ף (או לה"א) ,מכל מקום הסתמיות הוא שכל הקורא מכוון שיהיה על צד היותר
הוספה :המשך לשונו ,ומה שיוצא ממנו טוב ונכון" .ומה שהזכיר אף את הה"א – שמנוהו שם בסוגריים ,שאין הדיון אלא
ועוד כתב שם האשל אברהם ,וזה לשונו: בין אל"ף לעי"ן שאצלינו אין מחלקים ביניהם ,והה"א נגררת עמהן ואינה מן הענין.
[ֵהִנִ יחּוּ] נראה שהוא כמו השנוי שמזכר
[ַה ּ�ִּניחּוּ] לסיפור ֵ
והשנוי שמצווי ַ ומכל מקום יתכן שבעירו היו מבטאים את הה"א כמו האל"ף ,וכמו שנוהגים בימינו
לנקבה מגרשיהן מגרשיהם רחבו רחבה וכהנה .וכיון שהפליג ביני ביני קצת מן הירושלמיים – ולפיכך כללה עמהן.
למקום רחוק ולא זכר עוד אם אמר הניחו ,לזה לא החזרתיו בזה .אך בנזכר [ושמעתי בדרך צחות ,שאותם שאין מבחינים בין ה"א לאל"ף נמצאים מברכים
תיכף כשיקרא שנית בזה תיבת הניחו ,וכדומה בשארי התיבות שיש בהם "ֲח ַַכם ָָה ָָרִזִ ים"].
"ֲח ַַכם ֲֲא ָָרִזִ ים" במקום ֲ
ֲ
שנוי קצת בהוראתם בהפעולה והזמן הוא על צד היותר טוב.
והנה היה מקום לומר שההמשך הזה מיישב את התמיהה שהנחנו שם ,שהרי הערה לחלק בַ :וַ �ָּי ֶֶּרב ְּב ָ�ָּל ָָבן
מבואר כאן שמה שלא החזירו היה מפני שהפליג ביני ביני למקום רחוק ,ולא מפני ובמה שכתבנו בחלק ב בענין ַוַ �ָּי ֶֶּרב (בראשית לא ,לו) ,שההיכר בין לשון ריב ללשון
גדרי שינוי המשמעות. ריבוי מונח ביו"ד ולא ברי"ש ,ושלא הגיע הקורא אל הצורה החולקת – יש להעיר.
אמנם אין הדבר כן ,ואדרבה יש בהמשך זה להחזיק את התמיהה .שהרי "הפליג שאף שדבריו נכונים לענין שדן בו ,שהרי הקורא לא שינה ביו"ד כלל – מכל מקום
ביני ביני" משמע שעדיין באותה עליה עומד ,ולא עבר אלא כמה פסוקים .ואילו בשינוי הרי"ש נשתנה הבנין.
בְוְ ֶֶא ְְכ � ּ
ֹּתב כתב "נודע לי אחר כך כשסיים עם העולה" ,שכבר נגמרה העליה .ונמצא
שַוַ �ָּי ֶֶּרב ברי"ש בסגול בנין ִִה ְְפ ִִעיל הוא ,וכמו שכתב האבן עזרא על ַוַ �ָּי ֶֶּרב ָָה ָָעם ִִעם
שדוקא במקום המרוחק יותר הורה לקרות שנית ,ובמקום הקרוב לא החזירו.
מּוָּדיו (שמות מ ,יח) וַוַ �ָּי �ֶּׁׁשב ֶֶאת ּ�ָּכל ָָה ְְרכּוּׁשׁ
ֹמ �ֶֹׁׁשה (שמות יז ,ב) ,והוא כדרך ַוַ �ָּי ֶֶּקם ֶֶאת ֲֲע ָ
ועוד ,שאף בנזכר תיכף לא חייבו לחזור ,אלא כתב שהוא "על צד היותר טוב", שהִה ְְפ ִִעיל כאן על המריבה עצמה – ִ (בראשית יד ,טז) .ונראה מכמה מפרשים
דהיינו הידור ולא חיוב .ואילו בְוְ ֶֶא ְְכ �ֹּתּב כתב "ואמרתי שלהעולה אחר כך יקרא בָקמץ בנין � ָּּפ ַַעל שהפעיל את המריבה והצית את המחלוקת .ואילו ַוַ �ָּי ָָּרב ברי"ש ָ
פסוק ההוא" ,שהיא הוראה גמורה. הוא ,כדרך ַוַ �ָּי ָָּקם וַוַ �ָּי �ָּׁׁשב ,ופירושו שהוא רב בעצמו.
ועל כרחך שאין ההפרש שביניהם בשעת הידיעה ,אלא בגוף הדין – שבְוְ ֶֶא ְְכ � ּ
ֹּתב ולפי מה שנתבאר בחלק ב ,שחילוף הבנין נחשב שינוי משמעות במקום שהוא
ובַה ּ�ִּניחּוּ סבר שאין בזה כל כך משום שנוי סבר דאין שנוי משמעות גדול מזהַ , מעביר את הפעולה ממי שהכתוב מדבר עליו לאחר – היה מקום להחזיר אף כאן.
ענין .וחוזרת התמיהה למקומה. ונראה שלא דן הגאון אלא בשאלה שנשאל ,ולא נתן דעתו לצד זה .וצריך עיון.
בַה ּ�ִּניחּוּ ,שהוא כמו השינויומה שנתחדש לנו מן ההמשך הוא הטעם שנקט להקל ַ תיקון טעות לחלק א
שמזכר לנקבה .ועדיין יש להתיישב למה לא נקט בטעם זה גם בְוְ ִיִ ְְהיּוּ ,אלא תלה
בְד ַַבר ֱֱאֹל ֵֵֹקינּוּ ָיָ קּוּם.
את הקולא ְ וֵהִנִ יחּוּ ,וזה לשוננו:
במאמר הראשון כתבנו בסוף אות ב ,בענין ַַה ּ�ִּניחּוּ ֵ
ומכל מקום נראה שדרכו לצרף כמה טעמים זה על זה ,ואינו סומך על ההפלגה והנה כל דברי הגאון בפיסקא זו אינם אלא מלשון ציווי ולשון עבר ,ולא הזכיר
לבדה .וכמו שנתבאר בחלק ג בענין ְׂׂש� ְ
רּוְּך ,שאף שם כתב שמן הראוי היה להחזיר חילוק אחר כלל .ואגב אעיר על ענין שאינו מגוף דבריו.
ולא צוה ,וצירף שם שלושה טעמים בלשון "מלבד ...מלבד ...בפרט" .ולפי זה שַה ּ�ִּניחּוּ בנו"ן דגושה
הנה יש מקום לומר שיש בשתי הקריאות האלו חילוק נוסףַ ,
אף כאן לא סמך על ההפלגה לבדה ,אלא צירף לה את הטעם שהוא כמו השינוי וֵהִנִ יחּוּ בנו"ן רפה לשון מנוחה ונחת .ומפורש כן בלבוש (או"ח
לשון הנחה ועזיבהֵ ,
שמזכר לנקבה. לָהניח תפילין ,שכתב דחילוק רב יש ביניהן במשמעות סי׳ כה סעיף ז) לענין ברכת ָ
זיקוקין דנפקא מפומי' -לשמחת תורה
היחוד ,כשכולם מעוטפים בטלית וקיטל; והיה מקדים ואומר טעם על שמצוה לרקוד ביום ריקודין :כתב אא"ז בספר אגרא דצבי (על ספה"ק אגרא דפרקא ,אות קע) ,בשם הרה"ק רבי יצחק
הדין ,במשל כעין הנ"ל. אייזיק מקאלוב זי"ע ,וז"ל :הטעם שמרקדין ושמחין כל כך בשמחת תורה ,על פי משל .אחד
שיכרות :מסופר ,שבבית מדרשו של אא"ז הגה"ק הדברי חיים מצאנז זי"ע שתו גבאי החברא בא לבית מלון ,וציוה לתת לו מכל טוב – מאכלים טובים וחדרים נאים ביותר .וכן עשה ,לא יום
קדישא עד שהשתכרו .נענה מרן הדברי חיים ואמר בצחות ,שכעת הובנו לו דברי המדרש על אחד ולא יומים ,עד שבא בעל הבית אצלו עם חשבון גדול שישלם .אמר לו :אין לי לשלם .אמר
"ַהָּיּ ם ָָר ָָאה ַוַ ָּיֹּנֹס" (תהלים קיד ,ג) – מה ראה? ארונו של יוסף ראה .שהים ראה את ארונו של יוסף
ַ לו בעל הבית :אם כן ,אמסור אותך לממשלה שיתנוך אל בית הסוהר .אמר לו :ומה יהיה לך
שהיה בידי החברא קדישא ,ונבהל מפניהם שישתו מהים עד טיפה אחרונה – וינס. מזה? הלא לא תרויח בזה כלום .אך כיון שאין לי לשלם ,ארקוד לפניך ריקודים נאים כפי שאני
יכול ,ועל ידי זה יתרבו הבאים לכאן ,ותרויח ממון הרבה כפי התשלומין המגיע לך.
סיום הש"ס :סיפר כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז זצ"ל בעל שפע חיים ,שדודו וזקינו הגה"ק רבי מרדכי
מהארנוסטייפל זי"ע נהג לסיים ש"ס בשמחת תורה. וכן הוא בשלנו :שבכל הימים הנוראים אנו מבקשין בני חיי ומזוני ,ומבטיחין להקדוש ברוך הוא
להטיב מעשינו; ובהגיע יום שמחת תורה ,ואין לנו מה לשלם – רוקדין לפניו יתברך בשמחת
צמח הצב"י :ואולי יש לרמז בזה מילתא .דהנה בני ארץ ישראל לא נהגו לסיים את קריאת תורתו ,ומכניסין בזה הרהורי תשובה בלבות בני ישראל ,ועל ידי זה יתרבו מצות ומעשים
התורה בכל שנה ושנה ,אלא פעם אחת בקצת יותר משלש שנים; ונמצא שכל ענין שמחת טובים .עכדה"ק.
התורה הוא ממנהג בני בבל .ובזמן הראשונים עדיין היו מקצת מקומות שנהגו כבני ארץ
ישראל (עי' רמב"ם הל' תפלה פי"ג ה"א) ,ולבסוף נתפשט המנהג לכל העולם .הרי שמקור המנהג וכעין זה הובא בספר משנה שכיר (מועדים ,יום הכיפורים) ,שהגה"ק ר' הערצקא מראצפערט
יצא מבבל; ולכן מה נאה ומה יאה לעשות ביום זה סיום התלמוד בבלי. זצ"ל נהג לצוות על ריקוד ומחול בבית מדרשו בליל יום הכיפורים ,אחר גמר התפילות ושיר
הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל ה דרושים קדמונים
הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל
מי כתיב "עוני"? "עני" כתיב; ורבי יוסי הגלילי סבר ,מי קרינן "עני"? לחג הסוכות
"עוני" קרינן.
והקשו התוס' (שם ד"ה עוני) :מאי שנא גבי לולב ,שהכל מודים ש"כפת" מאא"ז הג"ר אריה ליב פישלס זצ"ל אב"ד
כתיב ,ולא אמרינן "כפות" קרינן ,ויהיו צריכים ליטול שני לולבים? קראקא – המכונה "דער הויכער ר' ליב"
ותירץ הר"י :משום שבלולב סומכים על "פרי עץ הדר" שלפניו ,שאינו
משמע אלא אחד; ולכך מודים שם הכל שדורשים מן המסורת ,עכ"ד. ארבעה מינים שאין להם שר ממ ונה על יהם
הרי מבואר שאדרבה – מה שאנו יודעים שהלולב אינו אלא אחד, ְּתָּמ ִִרים ַוַ ֲֲעַנַ ף ֵעֵ ץ ָָעֹבֹת
ְּפִּרי ֵעֵ ץ ָָה ָָדר ַּכֹּּפּת ָ
"ּוְלְ ַַק ְְחֶּתּ ם ָלָ ֶכֶ ם ַּבּ ּיֹום ָָה ִִראׁשֹון ִ
אינו אלא משום שלמדים אותו מן האתרוג .ואם כן היאך כתב היפה ְוְ ַַע ְְרֵבֵ י ָנָ ַַחל" (ויקרא כג ,מ).
תואר שאין דורשים "פרי עץ הדר" לשלשה מפני שהוקדם ל"כפות בזוהר פרשת אמור (ח"ג קד ע"א) פתח רבי שמעון על "ולקחתם לכם
תמרים"? והרי "כפות תמרים" עצמם לא ידענו שהם אחד אלא מכח אִתיו ְיְ ַַצ ְְרִּתּ יו ַַאף
בֹוִדי ְּב ָָּר ִ
ְׁשִׁמי ְוְ ִלִ ְכְ ִ
ִּנְּק ָָרא ִִב ִ
ביום הראשון" בפסוק "ֹּכּל ַַה ְ
"פרי עץ הדר". ֲֲעִׂשׂ ִיִתיו" (ישעיה מג ,ז) .ויש להבין מה ענין פסוק זה אצל ארבעה מינים.
ונראה לבאר ,בהקדם הגמרא ביומא (ב ע"ב) .שם למדו שצריך פרישה ויש לומר על פי דברי האלשיך ז"ל בפרשת אמור ,על מה שאמרו
"ַּכֲּאֶׁשׁר ָָעָׂשׂה
שבעת ימים לפרה אדומה וליום הכיפורים ,מן הפסוק ֲ "ְּפִּרי ֵעֵ ץ ָָה ָָדר" – זה הקדוש ברוך הוא, במדרש (ויקרא רבה פ"ל ס"ט)ִ :
ַּבּ ּיֹום ַַהֶּזּה ִִצָּוּה ה' ַלַ ֲֲעֹׂשׂת ְלְ ַכַ ֵּּפר ֲֲעֵלֵ יֶכֶ ם" (ויקרא ח ,לד)" :לעשות" – אלו ְּתָּמ ִִרים" – זה הקדוש שכתוב בו "הֹוד ְוְ ָָה ָָדר ָלָ ָָבְׁשׁ ָּּת" (תהלים קד ,א); "ַּכֹּּפּת ָ
מעשי פרה" ,לכפר" – אלו מעשה יום הכיפורים. ָּמר ִיִ ְְפ ָָרח" (תהלים צב ,יג); "ַוַ ֲֲעַנַ ף ֵעֵ ץ ָָעֹבֹת" "ַצִּדּ יק ַּכּ ָּת ָ
ברוך הוא ,שכתוב בו ַ
והקשו בגמרא :ואימא כפרה דקרבנות? ותירצו :דנים דבר שקבוע – זה הקדוש ברוך הוא ,שכתוב בו "ְוְ הּוא ֹעֵֹמֵ ד ֵּּבין ַַה ֲֲה ַַדִּסּ ים" (זכריה א ,ח);
לו זמן מדבר שקבוע לו זמן ,לאפוקי קרבנות שישנם בכל יום .וחזרו ָּבֲּע ָָרבֹות
"ְוְ ַַע ְְרֵבֵ י ָנָ ַַחל" – זה הקדוש ברוך הוא ,שכתוב בו "ֹסֹּלּו ָלָ ֹרֵֹכֵב ֲ
והקשו :ואימא רגלים? ותירצו :דנים דבר הנוהג פעם אחת בשנה ְּבָּיָ ּה ְׁשׁ מֹו" (תהלים סח ,ה).
מדבר הנוהג פעם אחת בשנה ,לאפוקי רגלים שאינם פעם אחת והביא שם בשם אומרים ,שכוונת המדרש למה שאמרו :ארבעה
בשנה .וחזרו והקשו :ואימא רגל אחד? וכי תימא לא ידעינן הי מינייהו מינים הללו אין להם שר ממונה עליהם להגדילם ,כשאר כל האילנות
וכו' ,עיי"ש. והעשבים ,אלא הקדוש ברוך הוא מגדילם בעצמו .וזהו שאמר בכל
וביארו המפרשים כוונת הגמרא ,מפני מה אין דנים אלא מדבר הנוהג אחד ואחד "זה הקדוש ברוך הוא".
פעם אחת בשנה :משום שהוא דבר הלמד מענינו .שאי אפשר לומר ומעתה יובנו דברי הזוהר .שהוקשה לרז"ל :למה ציוה הקדוש ברוך
שהכתוב מדבר ברגלים ,שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש; ואם הוא ליטול ארבעה מינים? ותירצו ,שהארבעה הם כנגד השם הקדוש,
נאמר ש"לכפר" קאי על קרבנות הרגלים ,עדיין הדבר סתום ,שאין וזהו "כל הנקרא בשמי" .ואם תאמר ,ולמה דוקא ארבעה מינים אלו?
אנו יודעים באיזה מהם .ולכן דורשים אותו לכפרה של יום הכיפורים, לפי שאינם גדלים על ידי שר ומלאך ,אלא מן הקדוש ברוך הוא
שבה אין הדבר סתום. בעצמו .וזהו שסיים הכתוב "לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" –
ועוד נקדים את הגמרא בסוכה (לה ע"א) :תנו רבנן" ,פרי עץ הדר" – עץ דייקא ,על ידי ,ולא על ידי מלאך ושר ושוטר .ולכך ציוה הקדוש ברוך
שטעם עצו ופריו שוה ,הוי אומר זה אתרוג .ואימא פלפלין? כדתניא, הוא ליטול ארבעה מינים אלו.
היה רבי מאיר אומר :ממשמע שנאמר "ּוְנְ ַַט ְְעֶּתּ ם ָּכּל ֵעֵ ץ" (ויקרא יט, מספר נחמות ציון (ח"ו ,דרוש יז) להג"ר מנחם ציון רבינו ב"ר שלמה זלמן – נדפס שנת תל"ז
כג) ,איני יודע שהוא עץ מאכל? מה תלמוד לומר "עץ מאכל"? עץ
שטעם עצו ופריו שוה ,הוי אומר זה פלפלין; ללמדך שהפלפלין
חייבין בערלה ,ואין ארץ ישראל חסרה כלום .ומשני :התם משום דלא
מאא"ז הגאון רבי יעקב יוקל סג"ל הורוויץ
אפשר; היכי נעביד? ננקוט חדא – לא מינכרא לקיחתה; ננקוט תרי או זצ"ל אבד"ק גלוגא – אביו של הג"ר איציקל
תלתא – "פרי" אחד אמר רחמנא ,ולא שנים ושלשה פירות .הלכך לא האמבורגער
אפשר ,עכ"ל.
של שה אתרוגים אין צר יכים מכח הלו לב ,ושני ל ולבים אין
ועל פי זה יש לומר ,שהן דברי היפה תואר והן דברי התוס' בפסחים צר י כים מכח הא תר וג
– תרוייהו איתנייהו ,וצריכים זה לזה לברר שהאתרוג והלולב אינם
אלא אחד. "ְּפִּרי ֵעֵ ץ ָָה ָָדר" (ויקרא
בגמרא סוכה (לד ע"ב) :תניא ,רבי ישמעאל אומרִ :
ְּתָּמ ִִרים" – אחדַ" ,וַ ֲֲעַנַ ף ֵעֵ ץ ָָעֹבֹת" – שלשהְ" ,וְ ַַע ְְרֵבֵ י
כג ,מ) – אחדַּ" ,כֹּּפּת ָ
דהנה על קושיית התוס' בסוכה ,מפני מה אין דורשים "פרי עץ ָנָ ַַחל" – שתים .ומנין שצריך שלשה הדסים? פירש רש"י ,שדורשים כל
הדר" לשלשה ,מתרצים כדברי היפה תואר :מכיון שהוקדם ל"כפות תיבה בפני עצמה" :ענף" – אחד" ,עץ" – אחד" ,עבות" – אחד.
תמרים" ,אי אפשר לומר שצריך שלשה אתרוגים ,שאם כן היה לו
לכתוב לסמכו ל"ענף עץ עבות". והקשו התוס' (שם ד"ה ענף) :אם כן נדרוש כן גם באתרוג – "פרי"" ,עץ",
"הדר" – ויהיו צריכים שלשה אתרוגים .ותירץ היפה תואר (ויקרא רבה פ"ל
אלא שמזה לבדו עדיין יש לומר שצריך שני אתרוגים .שאף שסמכו ס"ח) :באתרוג אין לדרוש כן ,שהרי הקדימו הכתוב ל"כפות תמרים",
הכתוב ל"כפות תמרים" ,הרי בלולב עצמו עדיין יש לומר שצריך ו"כפות תמרים" אחד הוא לכולי עלמא ,כמבואר בגמרא (שם לב ע"א)
שנים [מיעוט רבים שנים] :נהי ש"כפת" כתיב ,מכל מקום יש לומר ש"כפת" כתיב .ומעתה אף "פרי עץ הדר" אחד הוא; שאילו היה
ש"כפות" קרינן ,כמו שאמר (רבי יוסי הגלילי) [רבי עקיבא] אצל "לחם שלשה ,היה לו לכתוב לסמכו ל"ענף עץ עבות" ,שהוא דומה לו יותר.
עוני" .נמצא שמתירוץ זה אין אנו יודעים אלא שאין "פרי עץ הדר"
שלשה; ועדיין יש לומר שהן האתרוג והן הלולב שנים שנים. ויש להקשות על דבריו ממחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא
בפסחים (לו ע"א) ,אם יוצאים ידי חובת מצה במעשר שני בירושלים.
אמנם לקושטא דמילתא ,מכיון שנתברר שאין דורשים "פרי עץ הדר" רבי יוסי הגלילי דורש "ֶלֶ ֶֶחם ֹעִֹנִ י" (דברים טז ,ג) – לחם הנאכל באנינות,
לשלשה ,ממילא משמע שאינו אלא אחד .שהרי מאחר שאין דורשים יצא מעשר שני שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה .ורבי עקיבא
כל תיבה בפני עצמה ,נמצאת תיבה אחת יתירה ,ודורשים ממנה "עץ אומר" :מצות" "מצות" ריבה; ומה תלמוד לומר "לחם עני"? פרט
שטעם עצו ופריו שוה" ,כמבואר בגמרא (שם לה ע"א). לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש .ומפרשת הגמרא :רבי עקיבא סבר,
המשך בעמוד ז
הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל ו דרושים קדמונים
אב"ד לובלין – זקינו של הדברי חיים
המשך מעמוד ו
ומתוך כך נתעוררה קושיית הגמרא "ואימא פלפלין" ,שאף בהם טעם
שני טעמי ם בה ושע נא רבה ,ומפ ני מה נק ט הט ור ד ין ה מ י ם עצם ופרים שוה; ועל ידי כך דרשו "פרי אחד אמר רחמנא ,ולא שנים
ושלשה פירות" .והיינו על פי היסוד המבואר ביומא ,שאין דורשים
כתב הטור (אורח חיים סימן תרסד) :ביום חמישי של חול המועד ,שהוא את הכתוב באופן שיישאר סתום .שאילו היה "פרי עץ הדר" שנים,
הושענא רבה ,נוהגין וכו' ,ואומר קדושה רבה במוסף ,ומרבים קצת עדיין היה הדבר סתום ,ולא היה לידע אם קאי על אתרוג או על
בנרות כמו ביום הכיפורים ,לפי שבחג נדונין על המים ,והכל הולך פלפלין [שבשנים כבר מינכרא לקיחת הפלפלין ,כמשמעות הגמרא
אחר החתום ,וכל חיי אדם תלויין במים. "ננקוט תרי או תלתא"] .ולכן אמרינן ש"פרי" אחד אמר רחמנא ,ואז
ובהגהות המנהגים (חג הסוכות אות רטז) :ביום שביעי של סוכות כתיב הדבר מפורש שהוא אתרוג.
ָּטם" (במדבר כט ,לג) ,לומר שמה שגזר בראש השנה וחתם ביום "ְּכִּמְׁשׁ ָּפ ָ
ִ ומאחר שנתברר שהאתרוג אינו אלא אחד ,שוב אמרינן כדברי התוס'
הכיפורים – מראים בצל הלבנה וכו'. בפסחים :שאין אומרים "כפות" קרינן להצריך שני לולבים ,מפני
ועוד שם :למה נקרא שמו הושענא רבה? אמר הקדוש ברוך הוא שסומכים על "פרי עץ הדר" שלפניו .ודו"ק.
לאברהם :אני יחיד ואתה יחיד ,אתן לבניך יום המיוחד לכפר בו דרוש לליל א' של חג הסוכות ,מכתב יד ,נדפס בקובץ עץ חיים (חלק ז ,מדור שפתי ישנים)
עונותיהם ,וזהו הושענא רבה .פירוש :שמי אהי"ה בגימטריא כ"א,
ואתה בכ"א – עשרה דורות מאדם ועד נח ,ועשרה דורות מנח ועד
אברהם; והושענא רבה כ"א ימים לחודש תשרי .אמר לו הקדוש
להושענא רבה
ברוך הוא לאברהם :אם אין כפרה לבניך בראש השנה ,תהיה ביום מאא"ז הג"ר אריה ליב פישלס זצ"ל הנ"ל
הכיפורים; ואם לאו ,תהיה בהושענא רבה.
הרי לפנינו שני טעמים בהושענא רבה ,ושניהם רמוזים בתיבת ג מר החתימה בה ושענא רבה בזכ ות אברהם
ָּטם" – לומר שיש בו משפט כמו בראש השנה ,שכתוב בו גם "ְּכִּמְׁשׁ ָּפ ָ
ִ כתב מהר"ר הירץ ז"ל בסידורו ,בברכה ראשונה של תפלת שמונה
ָּטם" (שם ,ו) .האחד ,שהוא גמר דינו של ראש השנה; והשני, "ְּכִּמְׁשׁ ָּפ ָ
כן ִ ּוָמֵגֵ ן" – "מלך" כנגד ראש השנה; "עוזר" "ֶמֶלֶ ְך עֹוֵזֵר ּומֹוִׁשׁ ַיַע ָ
עשרהֶ :
שהוא דין המים .והטור לא הביא אלא טעם המים ,וקשה מפני מה כנגד עשרת ימי תשובה ,על דרך "הבא לטהר מסייעין אותו" (יומא לח
השמיט את הטעם הראשון. ע"ב); "ומושיע" כנגד יום הכיפורים; "ומגן" כנגד הושענא רבה.
ולכאורה טעם זה ,שהושענא רבה גמר דינו של ראש השנה ,נגד ְׁשִׁעי ִִמִּמּ י ִִא ָיָרא ה' ָָמעֹוז ַַחַּיּ י ִִמִּמּ י
אֹוִרי ְוְ ִיִ ִ
וזוהי כוונת מה שדרשו על "ה' ִ
השכל הוא; שהרי קרא כתיב "ִּכּ י ַַבּיֹום ַַהֶּזּה ְיְ ַכַ ֵּּפר ֲֲעֵלֵ יֶכֶ ם" (ויקרא טז ,ל) ֶֶא ְְפ ָָחד" (תהלים כז ,א) (ויקרא רבה פכ"א ס"ד)" :אורי" – בראש השנה ,ו"אור"
וגו'. בגימטריא יצחק עם הכולל; "וישעי" – זה יעקב ,כנגד "ומושיע" ,והוא
אמנם יש ליישב על פי מה שכתב (בנ"י) [בברכת שמואל] סדר אחרי, ביום הכיפורים; "ממי אפחד" – בהושענא רבה.
וזה לשונו :והנה ידוע ,שראש השנה של לבנה הוא ראש חודש תשרי, וכתבו חכמי האמת ...אברהם בהושענא רבה ,שהוא חסד ורחמים
ושל חמה הוא ביום הכיפורים ,שהוא גמר דין של ראש השנה .וגמר גמורים ,והוא גמר החתימה ביום כ"א לתשרי; ואברהם ראש לכ"א
דין של שנות החמה הוא בכ"א בתשרי ,שהוא הושענא רבה ,עכ"ל. דורות מאדם הראשון (אבות פ"ה מ"ב).
[ומקורו בלבוש (אורח חיים סימן תרסד סעיף א) ,שכתב טעם למעלת יום זה ושמעתי בשם הרב הגדול מהר"ר ארי' ליב נר"ו ,ר"מ ואב"ד דק"ק
על שאר הימים לפי סדר השנים ועיבורן .וזה תוכן דבריו בקיצור :שנת קראקא ,שפירש בזה כוונת הגמרא (פסחים קיז ע"ב)ֶ" :וֶ ְְהֵיֵה ְּב ָָּרָכָ ה" (בראשית
החמה יתירה על שנת הלבנה י' ימים כ"א שעות ר"ד חלקים .ולפיכך, יב ,ב) – יכול יהו חותמין בכולן? תלמוד לומר "והיה ברכה" – בך חותמין.
אם נקבע ראש השנה ביום המולד כראוי ,אין אותה שנת חמה כלה ירצה לומר :ביום הושענא רבה הוא גמר החתימה ,ואותו יום נקרא
אלא כעשרה ימים אחר המולד של תשרי הבא – והוא יום הכיפורים "מגן" ,ואברהם נקרא "מגן אברהם" .ואם כן שפיר קאמר "בך חותמין"
של השנה השניה .וכשמתחילה שנת החמה ביום הכיפורים ,אינה – שעיקר החתימה ביום הושענא רבה ,והוא כנגדך.
כלה עד הושענא רבה של השנה השלישית .ובשלישית מעברים את
השנה ,וחוזר בשנה הרביעית ראש השנה של חמה ליום ראש השנה מספר נחמות ציון הנ"ל (ח"ד ,דרוש יא).
של מולד הלבנה ,וכן חוזר חלילה לעולם]. מאמר זה הובא גם בספר יואל משה על העשרה מאמרות (להג"ר משה הלוי
סגל ,אם כל חי ח"ב סימן לב הערה ז) ,שנדפס ב'אמשטרדם' שנת ת"ט – קודם
וידוע שישראל מונין ללבנה ,ואומות העולם לחמה (סוכה כט ע"א)[ .ויש שנתקבל רבינו בקראקא – בשם "מ"ו מהר"ל [ר' אריה ליב] מלבוב"; וכן הובאו
לציין ,שלפי דברי רבינו יש ליום הכיפורים שני פנים :לישראל הוא שם עוד מאמרים בשמו .ונראה שישב בצעירותו בלבוב אצל חמיו הג"ר אפרים
פישל אב"ד לבוב ,ועל שמו נקרא "ר' ליב פישל'ס"
גמר דינו של ראש השנה כמשמעו ,ולאומות העולם אינו אלא ראש
שנת החמה ,והוא המוקדם שבימי דינם .ומעתה נשתנה אף ענינו
של הושענא רבה ממה שכתבו הגהות המנהגים :שהם תלו אותו מאא"ז הגה"ק ר' שמחה כ"ץ רפאפורט זצ"ל
המשך בעמוד ח
מעלת וחובת לחדש חידושי תורה ולכתבם
מ לוקט מספר ים וס ופר ים וממל קטים
לא יאה ליה למיכל ,הילכך קרי עלייהו דהנהו דנפקי" :מניחין חיי עולם" ,דהיינו מוחין עילאין חי דו שי תורה לפני ס עו דת יום טוב
דזעיר אנפין ,דהיינו "לחם מן השמים" ,ועוסקין בחיי שעה דהיינו לחם מן הארץ.
והנה נודע שהאדם על ידי מה שמחדש איזה חידוש בתורה ,יש לו כח לעשות שמים חדשים, כתב ב"חסדי דוד" על התוספתא (סוטה פ"ז ה"ו) להג"ר דוד פארדו ז"ל (בעל משכיל לדוד על
והיינו מוחין חדשים .נמצא דכל כמה דלא חידש שום חידוש בתורה אכתי אינו רשאי לאכול פירש"י ,מחותנו של החיד"א) וז"ל" :איתא בפרק ב' דיום טוב (ביצה טו ע"ב) "תניא :רבי אליעזר
ביום טוב ,כדי שלא תהיה אכילתו כאכילת חול דהיינו חיי שעה לברר הניצוצות בלבד כדבר אומר :אין לו לאדם ביום טוב ,אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ,ר' יהושע אומר :חלקהו
האמור ,ואי אכיל הוא לה אכילת רשות ,אלא עיקר שמחת יום טוב תהיה אחר שכבר זכה חציו לה' וחציו לכם" ,ועיי"ש בתוס' שכתבו ,דלרבי אליעזר נמי מצוה איכא לאכול משמנים
לחדש שום חידוש דעל ידי זה סליק לקודש ממש ,ואז תהיה אכילתו אכילת קודש כמו בשבת. משום שמחת יום טוב אחר הדרשה ,דהא ר' אליעזר גופיה אמר להם לתלמידיו" :לכו אכלו
ואי לא זכה לחדש טפי עדיף ליה שלא יאכל אלא ישב כל היום לעסוק בתורה .הילכך בתר משמנים וכו'" ,ע"ש .ואמנם בסוגיא שם איתא ,דלהנהו דנפקי מבית המדרש קרי עלייהו רבי
דסליק רבי אליעזר הדרשה שאז חידש להם חידושי תורה ,אז אמר להם" :לכו אכלו משמנים" אליעזר" :מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה" וכו'.
וכו' ,דוודאי השתא אכילת יום טוב מצוה ,דתו לא דמיא לאכילת חול ,ואין הכי נמי דאפילו אי ואולם נלע"ד שזה יובן וממילא יתבאר במאי קא מפלגי רבי אליעזר ורבי יהושע על פי מאי
זכה לחדש אפילו חידוש אחד בבוקר אור דתיכף רשאי לאכול ,אלא דרבי אליעזר רצה להרבות דאיתא בספר הזוהר (ח"ב פח ע"ב) ,דאי בר נש חדי ביום טוב ולא יהיב למסכני – עונשיה סגי,
בחידושי תורה בדרשתו. יִתי ֶֶפ ֶֶרׁש ַַעל ְְּפֵנֵ יֶכֶ ם ֶֶּפ ֶֶרׁש ַַחֵּגֵ יֶכֶ ם" (מלאכי ב ,ג) ,ואילו בשבתא אע"ג דלא יהיב
ועליה כתיבְ" :וְ ִֵזִֵר ִ
והשתא זהו שכתב רבי אליעזר אומר "כולו לה' או כולו לכם" ,פירוש כולו לה' אי לאו בר הכי למסכני ,לא יהבין ליה עונשא כשאר זמנין וחגין ,דכתיב" :פרש חגיכם" ולא "פרש שבתכם",
הוא לחדש ,וכולו לכם אם חידש .אבל ר' יהושע סבר חלקהו וכו' ,דסבירא ליה שאפילו בלא עיי"ש .וטעם הדבר נראה משום דשבת הוי קודש ממש ,הילכך האכילה בו היא קודש על כל
חידושי תורה יכול האדם להגיע ביום טוב לאכילה עליונה על ידי מצות הצדקה ,וכמו שכתב פנים ,דהיינו אכילה רוחנית וכו' ,והוא כאכילת המן ממש ,ולא דמיא לאכילת חול ,לחם מן
בזוהר ,ובהא פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע וכו'" ,עכ"ל. הארץ ,שאינה אלא לברר ניצוצות הקדושה וכו' ,אבל יום טוב אינו אלא "מקרא קדש" כנודע.
והילכך סבר רבי אליעזר דכל כמה דלא משיך מעיקרא מוחין עילאין מלעילא ממדת קודש
הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל ז דרושים קדמונים
המשך מעמוד ז
כנגד בנין בית המקדש ,ו"ראשון" של לולב הוא כנגד משיח ,שהוא בגמר הדין שנחתם ביום הכיפורים אף לישראל; ואילו לפי רבינו אין
משיב לב ישראל לאביהם שבשמים ,עיין שם .מבואר שתועלת חג הושענא רבה גמר דין לישראל כלל ,אלא ראש שנת החמה המאוחר,
הסוכות היא ביאת המשיח וקיבוץ גליות ,שלו יקהת עם ישראל יחד ויום הדין לאומות העולם בלבד].
מתוך גלותם להוליכם קוממיות לארצם. ואם כן יש לומר ,שמה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם "בניך" –
ותועלת שמיני עצרת היא ירידת הגשמים ,וכדעת רבי יהושע (תענית ב "ַאב ֲֲהמֹון ּגֹוִיִ ם" (בראשית יז ,ה) .ובזה יובן
היינו האומות ,שאברהם נקרא ַ
ע"א) שמזכירים גבורות גשמים מיום טוב האחרון של חג .ובגמרא (שם ד "ְּכִּמְׁשׁ ָּפ ָָּטם" דוקא בפרי החג ,שהם שבעים כנגד מה שגילה הכתוב ִ
ע"א) אמרו :מאן תנא? אמר רבא ,רבי יהושע היא ,דאמר משעת הנחתו. שבעים אומות ,וכמו שכתב רש"י בפרשת פנחס (במדבר כט ,יח) שהיו
ופירש רש"י :משעת הנחת לולב הוא מזכיר ,דהיינו ביום השמיני, מגינין עליהם.
שהוא סמוך לגשמים ,שמן החג ואילך זמן גשמים הוא .והיינו טעמו ולפי זה מדוקדק "ִּכּ י ַַבּיֹום ַַהֶּזּה ְיְ ַכַ ֵּּפר ֲֲעֵלֵ יֶכֶ ם" – עליכם ,ולא על אומות
של רבי יהושע ,שמאחר את הזכרת הגשמים עד יום אחרון של חג – העולם ,שיש להם יום אחר כנ"ל .אך מעתה יקשה מן התנא דמתניתין
כדי להזכירם סמוך לפרקם ,הוא זמן הרביעה. (ראש השנה טז ע"א) ,שאמר שבראש השנה "כל" באי עולם עוברין לפניו,
ועוד ,ביומא (סד ע"א) תניא :המפריש פסחו ואבד ,והפריש אחר תחתיו, לרבות אף אומות העולם .ולכך הוצרך הטור לטעם שבחג נידונין על
ואחר כך נמצא הראשון ,והרי שניהם עומדים – איזה מהם שירצה המים.
יקריב ,דברי חכמים .רבי יוסי אומר :מצוה בראשון ,ואם היה השני חלק מדרוש שנדפס מכתב יד בקובץ בית אהרן וישראל (קובץ ל ,שנה ה ,גליון ו)
מובחר ממנו – יביאנו .הרי שמעלת המובחר והחביב עדיפא ממעלת
הראשון ,ודוחה אותו אפילו לגמרי ,כמו בפסחו הראשון שנדחה מפני
השני המובחר ממנו .וכל שכן כשאין דוחים את הראשון לגמרי ,אלא לשמיני עצרת
רק מקדימים את המובחר. מאא"ז הגאון רבי יעקב יוקל סג"ל הורוויץ
ופשוט שמעלת "מצוה בראשון" ומעלת "מצוה בשעתה" שוות זו לזו;
וכשם שמעלת המובחר והחביב דוחה את מעלת הראשון ,כך היא
זצ"ל הנ"ל
דוחה את מעלת מצוה בשעתה. יומו של תשר י נדחה לס וף – שהמ ובחר ד וחה מ צ וה בשע תה
ומעתה עלתה ארוכה לקושיא הנ"ל ,שהיה לנו להקדים את שמיני ְּׁשִׁמיִנִ י ֲֲע ֶֶצ ֶֶרתאיתא בילקוט (פרשת פנחס רמז תשפב) על הפסוק "ַּבּ ּיֹום ַַה ִ
עצרת ,מאחר שהוא של חודש תשרי ומצוה בשעתה .שלפי המבואר ִּתְּהֶיֶ ה ָלָ ֶכֶ ם" (במדבר כט ,לה) :זה שאמר הכתוב "ָיָ ַַס ְְפ ָּּת ַלַ ּגֹוי ה' ָיָ ַַס ְְפ ָּּת ַלַ ּגֹוי ְ
יש שני טעמים לאחרו: ָּבְּד ָּּת" (ישעיה כו ,טו) .רבנן אמרי" :יספת לגוי" – כל שאתה מוסיף לנו ִנִ ְכְ ְ
א .מעלין בקודש ,וזו למעלה מזו עדיף טפי .ומאחר שתועלת חג ימים טובים ,אנו מוסיפים לך קרבנות .אמר רבי לוי :בכל חודש וחודש
הסוכות היא קיבוץ גליות ,ותועלת שמיני עצרת היא הגשמים ,וגדול שבקיץ ביקש הקדוש ברוך הוא ליתן לישראל מועד .בניסן נתן להם
יום הגשמים מקיבוץ גליות – מוטב לסדרם זו למעלה מזו .וזה דוחה פסח ,באייר נתן להם פסח קטן ,בסיון נתן להם עצרת .בתמוז היה
את מעלת הקדמת מצוה בשעתה ,ושפיר מאחרים את שמיני עצרת בדעתו ליתן להם מועד גדול ,ועשו את העגל ,ובטלו תמוז ואב ואלול.
לאחרונה. ובא תשרי ופרע להם ראש השנה ויום הכיפורים והחג .אמר לו
הקדוש ברוך הוא :לאחרים הוא פורע ,ושלו אינו נוטל? תן לו יומו.
ב .על ידי האיחור נעשה שמיני עצרת קרוב יותר לזמן הרביעה; נמצא
שבאיחורו הוא חביב ומובחר יותר מאילו הוקדם ,והמובחר דוחה את נמצא לפי המדרש ,שראש השנה ויום הכיפורים והחג אינם אלא
מעלת הראשון .ודו"ק. השלמה לחדשים שעברו ,והמועד של תשרי עצמו הוא שמיני עצרת.
מכתב יד בנו הנ"ל ,נדפס בקובץ עץ חיים (שם)
וקשה על זה מן הגמרא בברכות (כו ע"ב) :תנו רבנן ,טעה ולא התפלל
מנחה בשבת – מתפלל במוצאי שבת שתים של חול ,מבדיל בראשונה
ואינו מבדיל בשניה .ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה – שניה
פרשת זאת הברכה עלתה לו ,ראשונה לא עלתה לו.
מאא"ז הג"ר ברוך כהנא רפאפורט זצ"ל אב"ד וביאר הרי"ף שם (יח ע"א מדפי הרי"ף) מפני מה ראשונה לא עלתה לו:
פיורדא – זקנו של הברוך טעם מפני שצריך להקדים תפלת חובת שעתה תחילה .וכיון שלא הבדיל
בראשונה והבדיל בשניה ,גילה דעתו שהשניה היא חובת שעתה;
מ פ ני מה נספד מ שה רבינו ב "ספרא רב ה " – ו "ו י מ ת " שנעשה ולפיכך צריך לחזור ולהתפלל תפלה אחרת ,כדי להקדים את חובת
תיבה אח ת השעה.
בסוף פרק קמא דסוטה (יג ע"ב) איתא ,שהיה משה מוטל בכנפי הרי מבואר שחביבה מצוה בשעתה ,וכל המשנה ידו על התחתונה,
ָּטיו ִִעם ּוִמְׁשׁ ָּפ ָ
"ִצ ְְד ַַקת ה' ָָעָׂשׂה ִ
השכינה ,ומלאכי השרת אומרים ִ עד שצריך לחזור ולהתפלל כדי לתקן את אשר עיוות .ומעתה קשה
ָּיָּמת ָׁשׁ ם ֹמֶֹׁשׁה ֶֶע ֶֶבד
ִיִ ְׂש ָָׂרֵאֵל" (דברים לג ,כא) וכו' .רב נחמן בר יצחק אמרַ" :וַ ָ על הילקוט :אם עיקר המועד של חודש תשרי הוא שמיני עצרת ,היה
ה'" (שם לד ,ה) .סמליון אמר" :וימת שם משה – ספרא רבה דישראל". לנו להקדימו ולעשותו קודם החג; שהרי החג אינו בא אלא להשלמה
[בגמרא שלפנינו "רב נחמן" סתם ,ו"בר יצחק" הוא נוסח עין יעקב, בעלמא ,ושמיני עצרת הוא חובת היום.
ושם נדפס בסוגריים עגולים .ורבינו נקט כנוסח עין יעקב]. ויש לתרץ ,על פי הגמרא בתענית (ח ע"ב) :אמר רבי יוחנן ,גדול יום
ויש להבין :מכל התורה והמעשים הטובים שהיו במשה רבינו ,לא ַּכֲּא ִִפ ִיִקים ְׁשִׁביֵתֵ נּו ֲ
"ׁשּוָבה ה' ֶֶאת ִ ָ הגשמים כיום קיבוץ גליות ,שנאמר
מצאו להספידו אלא ב"ספרא רבה"? ַּבֶּּנֶּגֶ ב" (תהלים קכו ,ד) ,ואין אפיקים אלא מטר ,שנאמר "ַוַ ֵּיּ ָָראּו ֲֲא ִִפֵקֵ י ָיָ ם"
(שמואל ב כב ,טז).
ויש לומר .רב נחמן בר יצחק אמר "וימת" ,ואיכא גירסא "וי מת" [כן
הגירסא בעין יעקב ,וברש"י שם בסוגריים" :וי מת – נוטריקון דוימת"]. והקשו התוס' שם (ד"ה גדול) :מפני מה לא אמר "גדול יום הגשמים
אך קשה ,הרי לפנינו "וימת" כתוב בתיבה אחת. יותר מקיבוץ גליות"? שהרי "כאפיקים בנגב" כתיב ,ומי נתלה במי –
הקטן נתלה בגדול; נמצא שהאפיקים גדולים מיום קיבוץ גליות .הרי
אבל איתא בפרק גט פשוט (בבא בתרא קסג ע"א) :שני שיטין שאמרו – שמעלת יום הגשמים גדולה ממעלת קיבוץ גליות.
בכתב ידי עדים ,ולא בכתב ידי סופר .ומבואר שם דכתב שאינו של
סופר ,אותיותיו גדולות; אבל הסופר כותב בכתיבה דקה. ועוד ,בפסחים (ה ע"א) :תנא דבי רבי ישמעאל ,בשכר שלשה "ראשון"
זכו לשלשה "ראשון" :להכרית זרעו של עשו ,ולבנין בית המקדש,
והנה לרב נחמן בר יצחק קשה :היאך כתב משה בחייו "וימת"? ולזה ולשמו של משיח .להכרית זרעו של עשו – דכתיב "ַוַ ֵּיּ ֵצֵא ָָה ִִראׁשֹון
אמר סמליון ,שבאמת כתב משה "וי מת" בכתיבה דקה – כי "ספרא ֵׂשָׂער" (בראשית כה ,כה); ולבנין בית המקדש – דכתיב ְּכַּאֶּדּ ֶֶרת ָ
ַַא ְְדמֹוִנִ י ֻּכּ ּלֹו ַ
רבה" הוא[ ,ובכתיבה דקה נשארה קצת ריוח בין שני התיבות] .ולאחר ֵמִֵראׁשֹון ְְמקֹום ִִמ ְְקָּדֵּׁשׁ נּו" (ירמיה יז ,יב); ולשמו של "ִּכֵּּסא ָכָ בֹוד ָָמרֹום ִ ּ
מיתת משה העביר יהושע קולמוסו עליו בכתיבה גסה ,ונעשה תיבה משיח – דכתיב ִ"ִראׁשֹון ְלְ ִִצּיֹון ִִהֵּנּ ה ִִהָּנּ ם" (ישעיה מא ,כז).
אחת – "וימת" .וק"ל[ .צמח הצב"י :נחלקו בבבא בתרא (טו ע"א) מי כתב
וביאר הרי"ף בעין יעקב שם ,ש"ראשון" האמור בחג הסוכות הוא
המשך בעמוד ט
הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל ח דרושים קדמונים
המשך מעמוד ח
כן על כרחך אין "לא בשמים היא" בא לחידוש מצוה ,שכבר יש מקרא שמונה פסוקים שבסוף התורה ,משה או יהושע; ונראה שרבינו שילב
אחר לזה; אלא בא להורות שאין לשאול ,אף על זה אם כיון להלכה. כאן את שתי הדעות].
[ובזה מיושב מה שהשיב דוקא מן המקרא הקודם ,שממנו נלמד מאמר אברהם ,להג"ר אברהם ב"ר אשר וואליר שטיין ,נדפס ב'פיורדא' שנת תקי"ז
שאין השני נצרך לאותו ענין].
אבל רבי יצחק נפחא סבירא ליה ,שמאחר שהחזירן עתניאל שוב מאא"ז הג"ר יוסף תאומים זצ"ל – אבי אביו
לא היו מסתפקים כלל ,שחכם עדיף מנביא (בבא בתרא יב ע"א) .שהרי גם
חטאת שמתו בעליה מן ההלכות שהחזירן היתה ,והיא הלכה פסוקה. של הברוך טעם
ומה ששאלו את פנחס – היינו קודם שהחזירן עתניאל; ופנחס השיב של שת אלפים הלכ ות שנשתכח ו בימי אבל ו של מ שה
להם מן המקרא "אלה המצות".
מֹוָאב ְׁשׁ ֹלִׁשׁ ים יֹום ַוַ ִּיְּּתּ מּו ְיְ ֵמֵ י ְְבִכִ י
"ַוַ ִּיּ ְְבּכּו ְְבֵנֵ י ִיִ ְׂש ָָׂרֵאֵל ֶֶאת ֹמֶֹׁשׁה ְּב ַַּע ְְרֹבֹת ָ
והשתא לא קשה מידי מפני מה לא סמכו על תשובת יהושע מ"לא ֵאֵֶבל ֹמֶֹׁשׁה" (דברים לד ,ח). ֶ
בשמים היא" – משום שסברו שיהושע לשיטתו אזיל .דאיתא שם
בגמרא :אמר רב יהודה אמר רב ,בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, במסכת תמורה (טז ע"א) :אמר רב יהודה אמר שמואל ,שלשת אלפים
אמר לו ליהושע :שאל ממני כל ספיקות שיש לך! אמר לו :רבי ,כלום הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה .אמרו לו ליהושע :שאל! אמר
ָׁשְׁרתֹו
"ּוְמ ְ
הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי ְ ָּׁשַׁמִיִ ם ִִהוא" (דברים ל ,יב) .אמרו לו לשמואל :שאל! אמר להםֹ" :לא ַַב ַ
הֹוֻׁשַׁע ִּבּ ן נּון ַנַ ַַער ֹלא ָיָ ִִמיׁש ִִמּתֹוְך ָָהֹא ֶֶֹהל" (שמות לג ,יא)? מיד תשש כחו
ַ ְיְ ִּמְּצֹוֹת" (ויקרא כז ,לד) – שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. להםֵ" :אֵֶּלּה ַַה ְ
של יהושע ,ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ,ונולדו לו שבע מאות אמר רבי יצחק נפחא :אף חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו
ספיקות. של משה .אמרו לו לפנחס :שאל! אמר להם" :אלה המצות" וכו'.
ומסיק שם :אמר רבי אבהו ,אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך
וכתב המהרש"א (בחידושי אגדות שם) :ויש לומר ,על שנתגאה יהושע לומר פלפולו[ .ובגמרא שלפנינו ,בדעת רבי יצחק נפחא ,השיב פנחס "לא
כן שיודע הכל ,עכ"ל. בשמים היא" ,ותשובת "אלה המצות" היא בפי אלעזר .אך בהגהות
ואיתא בעירובין (נה ע"א) :אמר רבה" ,לא בשמים היא" – לא תמצא במי הב"ח (תמורה שם ,אות א) גרס כלשון רבינו – "אמרו לפנחס שאל ,אמר
שמגביה דעתו עליה כשמים .ולפי זה סברו שיהושע לשיטתו אזיל: להם אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה" – ותיבות
כיון שהוא עצמו נענש על שהגביה דעתו ,כנזכר לעיל ,אינו מעמיד "אמר להם לא בשמים היא ,אמרו לאלעזר שאל" ליתא .ומהמשך
את המקרא "לא בשמים היא" באותו ענין של גאוה ,אלא מעמידו דברי רבינו נראה שאף רבי יצחק נפחא סבירא ליה שמתחילה שאלו
להורות שאין לשאול .אבל באמת אפשר לומר שאינו נסב על השאלה ליהושע ,כדברי רב יהודה אמר שמואל ,והשיב "לא בשמים היא",
כלל ,אלא על הגאוה בלבד .ולכן שאלו את פנחס שישאל ,והשיב להם ושוב שאלו לפנחס ,והשיב "אלה המצות"].
פנחס ,שעל כל פנים מן המקרא "אלה המצות" מוכח שפיר שאסור ויש לדקדק בזה טובא .חדא ,כיון שיהושע כבר השיב להם "לא
לשאול .וק"ל. בשמים היא" ,מפני מה חזרו ושאלו את שמואל ,והרי כבר נדחו
מלשאול? ועוד ,יהושע השיב ממקרא המאוחר שבתורה ,שהוא
סמיכות סוף התורה לתחילתה בפרשת נצבים ,ושמואל ממקרא הקודם לו ,שהוא בסוף ויקרא;
ומדוע לא השיבו שניהם ממקרא אחד? ועוד ,במה נחלק רבי יצחק
מאא"ז הג"ר ברוך כהנא רפאפורט זצ"ל הנ"ל נפחא על מה שנאמר תחילה?
סמיכות "לעיני כל ישראל" ל"בראשית ברא" – ראיה לתחיית המתים ונראה לי .דהנה יש לדקדק תחילה :כיון שכבר החזירן עתניאל
"ֲאֶׁשׁר ָָעָׂשׂה ֹמֶֹׁשׁה ְלְ ֵעֵ יֵנֵ י ָּכּל ִיִ ְׂש ָָׂרֵאֵל" (דברים לד ,יב),
התורה מסיימת ֲ בפלפולו ,מפני מה הוצרכו לשאול אחר כך את שמואל ,והלא כבר
ָּׁשַׁמִיִ ם ְוְ ֵאֵ ת ָָה ָָא ֶֶרץ" (בראשית א ,א).
ֹלִקים ֵאֵ ת ַַה ַ ָּבָּרא ֱֱא ִ
ומתחילה "ְּבֵּרֵאִׁשׁ ית ָ חזרו ההלכות למקומן? [ועתניאל בן קנז ראשון לשופטים היה ,מיד
וקשה ,מה סמיכות יש ביניהם? אחר יהושע ,ושמואל אחרון להם; נמצא שהשאלה לשמואל היתה
לאחר שכבר החזירן עתניאל מכבר ].אלא על כרחך ,כיון שלא החזירן
ונקדים מה שאמרו :מפני מה לא נכנס משה לארץ ישראל? חד אמר, אלא מכח פלפולו ,לא רצו לסמוך עליו ,ואמרו :נשאל אם כיון להלכה.
משום ששיבר את הלוחות [עי' בעיר דוד אות תיז]; ואידך אמר ,כדי ואם כן לכאורה קשה ,מה השיב להם "אלה המצות"? הרי מקרא זה
שלא יאמרו מתי מדבר אין להם חלק בתחיית המתים .ולכך מת משה אינו מלמד אלא שאין נביא רשאי לחדש מצוה חדשה; אבל לשאול
במדבר ,להורות שכשם שמשה עומד לתחיית המתים ,כך שאר מתי אם כיון להלכה – לא נשמע ממנו כלל .ואדרבה ,המקרא המלמד
מדבר עומדים עמו [כעין זה בדברים רבה פ"ב ס"ט]. על זה הוא "לא בשמים היא" ,כדאיתא בבבא מציעא (נט ע"ב) בההיא
ואיתא בגמרא (סנהדרין צא ע"א) ,ששאל אותו מין :אלקיכם מחיה מתים? דבת קול שיצאה ואמרה הלכה כרבי אליעזר ,ואמר רבי יהושע :אין
ומה החיים מתים ,מתים היאך יחיו? והשיבו לו :שמים וארץ יוכיחו – משגיחין בבת קול ,דכתיב "לא בשמים היא" .הרי שמקרא זה הוא
מה שמים וארץ לא היו בעולם כלל ,וברא אותם הקדוש ברוך הוא; הבא להוציא את ההכרעה מן השמים ,ולא "אלה המצות".
מתים שכבר היו בעולם ,לא כל שכן[ .בגמרא שלפנינו הלשון :דלא אך באמת יש לומר ,שיהושע – אף על פי שהיה קודם שהחזירן עתניאל
הוו – חיי ,דהוו חיי – לא כל שכן; ורש"י פירש שהוכיח מאותן שלא היו – לא רצה להשיב להם מן המקרא "אלה המצות" ,שאם כן יהא נשמע
מעולם ,שנוצרין ונולדין וחיין .ואולי לדעת רבינו הפירוש הוא ממה שאם יחזירום בפלפול יהיו רשאים לשאול אם כיון להלכה .ולזה
שהעולם נברא יש מאין ,וכן הובא בכמה ספרים]. השיב להם מ"לא בשמים היא" ,שממנו מוכח שאין לשאול אף אם
ופירש רש"י בסוף התורה" :אשר עשה משה לעיני כל ישראל" – כיוונו להלכה[ .כלומר ,יהושע ידע שאם ישיב להם מ"אלה המצות"
שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם ,והסכימה דעת הקדוש ברוך – שאין הנביא מחדש דבר – עדיין ישמעו מכללו שמותר לשאול אם
ִׁשַּׁבְּר ָּּת" (שמות לד ,א) – יישר כחך ששברת. "ֲאֶׁשׁר ְ הוא לדעתו ,שנאמר ֲ כיון להלכה ,שאין זה חידוש מצוה .לפיכך הקדים והשיב תשובה
ומעתה יש לומר כך :מדסיימה התורה "לעיני כל ישראל" ,ודרשוהו הכוללת אף את מה שעדיין לא שאלו ,ש"לא בשמים היא" שולל את
על שבירת הלוחות ,שאמר עליה הקדוש ברוך הוא "יישר כחך" – על שניהם כאחד .ובזה מיושב מה שהשיב דוקא מן המקרא המאוחר].
כרחך אין זה הטעם שלא נכנס לארץ ,שהרי הסכים על ידו .אלא צריך אלא שהם לא הבינו כן בתשובתו ,אלא סברו שמה שהשיב "לא
לומר כטעם השני – משום תחיית המתים. בשמים היא" – כפשוטו ,להוציא מצוה חדשה .והיינו על פי מה
אך מיד יש להקשות כקושיית המין :היאך יחיו המתים? ולזה פתחה דאיתא במדרש (דברים רבה פ"ח ס"ו)" :לא בשמים היא – אמר להן משה:
התורה "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" – שמים וארץ שלא תאמרו ,משה אחר עומד ומביא לנו תורה אחרת מן השמים;
לא היו בעולם כלל וברא אותם; מתים שכבר היו בעולם ,לא כל שכן. כבר אני מודיע אתכם ,לא בשמים היא ,שלא נשתייר הימנה בשמים".
ודו"ק. ולפי זה אין המקרא מלמד אלא על מצוה חדשה ,אבל לשאול אם זה
כיון להלכה – מותר.
כת"י ברלין ,ספריית המדינה ,סימן 1485
ולזה חזרו ושאלו את שמואל .והשיב להם שמואל שאין הדבר כן,
שהרי כתיב "אלה המצות" – שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה .ואם
הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל ט דרושים קדמונים
הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל
עושים תשובה מאהבה ,וזדונות נעשו כזכיות ,נהפך הרע לטוב – בליל יציאת מצרים זכו ישראל לצל הסוכה
ולכן באים להתגייר .עכתו"ד ,והובא בספר בנין דוד (פרשת לך אות לה).
אֹוָתנּו ִִמִּזּ יו
בנוסח האמירה שבהזמנת האושפיזין נאמרּ" :וְלְ ַַה ִּּקיף ָ
וידוע מה שכתוב בספרים הקדושים ,שסוכות הוא זמן תשובה ְּכּבֹוֶדָך ַַהָּקּ דֹוׁש ְוְ ַַהָּטּהֹורָ ,נָ טּוי ַַעל ָָראֵׁשׁ ינּו ִִמְלְ ָָמ ְְעָלָ הְּ ,כֶּנֶ ֶׁשׁר ָיָ ִִעיר ִִקּנֹו".ֶ
מאהבה .ובזה פירש בספר הקדוש קדושת לוי את המדרש ויש להבין מה ענין פסוק זה לכניסה לסוכה.
"ולקחתם לכם ביום הראשון – ראשון לחשבון עונות" :כי עד עכשיו
לא היה טעם למנות חשבון עונות ,ורק עכשיו בסוכות ,שעושין ויש לפרש על פי דברי קדשו של המהרי"ד מבעלזא זצ"ל (מועדים,
תשובה מאהבה והעבירות נהפכות למצוות ,עושים חשבון מכל יִאי
ּהֹוִצ ִסוכות) בביאור הכתוב "ִּכּ י ַַב ֻּּסּכֹות הֹוַׁשׁ ְְבִּתּ י ֶֶאת ְּבֵּנֵ י ִיִ ְׂש ָָׂרֵאֵל ְּב ִ
העונות – כדי לחשבם למצוות .עכדה"ק. ֵמֵֶא ֶֶרץ ִִמ ְְצ ָָרִיִ ם" (ויקרא כג ,מג) .ותמה :הלא לא תיכף בצאתם אֹוָתם ֶ ָ
ממצרים הושיבם בסוכות ,אלא רק אחר כך במדבר; ומהו לשון
ובזה יובנו דברי רש"י הנזכרים" :כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" "בהוציאי אותם" ,דמשמע מיד.
– ואז עושין תשובה מאהבה; לזה פירש רש"י "לרבות את הגרים",
שזה מרבה את הגרים ,כי נהפך חלק הרע לטוב ולכן באים להתגייר, ויש לומר על פי תרגום יונתן (שמות יט ,ד) על הפסוק "ָוָ ֶֶאָּׂשׂא ֶֶא ְְתֶכֶ ם
כדברי הערבי נחל הנזכרים. ָׁשִׁרים" ,שכתב ,דבשעת יציאת מצרים ,בליל פסח ,בא ענן ַַעל ַּכְּנְ ֵפֵ י ְנְ ִ
כבוד ונטל את כל ישראל והביאם לירושלים למקום המקדש ,ושם
וגם יובן בזה מה שדרש רבי זירא במחוזא ,שהגרים אין להם דין קהל הקריבו קרבן פסח ואכלוהו ,ואחר כך החזירם למקומם במצרים.
ישראל – ולא הוי כזדונות הנעשים כזכיות; ולכן רגמוהו באתרוגייהו,
להראות ענין זה .וקצרתי. ובמדרש (בראשית רבה פנ"ו ס"י) איתא :אברהם קרא אותו "יראה",
שנאמר "ַוַ ְִּיְּק ָָרא ַַא ְְב ָָר ָָהם ֵׁשׁ ם ַַהָּמּ קֹום ַַההּוא ה' ִיִ ְְר ֶֶאה" (בראשית כב ,יד);
מתנה על מ נת לה חזי ר – ק ושיית הי ש ו ע ו ת י עקב "ּוַמְלְ ִּכּ י ֶֶצ ֶֶדק ֶֶמֶלֶ ְך ָׁשֵׁלֵ ם" (בראשית יד, שם קרא אותו "שלם" ,שנאמר ַ
ונקדים הסוגיא דמתנה על מנת להחזיר ,בקידושין (ו ע"ב) הוכיחו יח) .אמר הקדוש ברוך הוא :אם קורא אני אותו "יראה" כשם שקרא
מדברי רבא – "הילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי ,נטלו ויצא בו אותו אברהם – שם ,אדם צדיק ,מתרעם; ואם קורא אני אותו "שלם"
– יצא; לא החזירו – לא יצא" – שסבירא ליה מתנה על מנת להחזיר – אברהם ,אדם צדיק ,מתרעם .אלא הריני קורא אותו ירושלים ,כמו
שמה מתנה .והקשה בישועות יעקב (סימן תרנ"ז) :דילמא מיירי רבא שקראו שניהם :יראה שלם – ירושלים .רבי ברכיה בשם רבי חלבו
ביום טוב שני ,שיוצאים בו בשאול; ולעולם מתנה על מנת להחזיר אמר :עד שהוא שלם ,עשה לו הקדוש ברוך הוא סוכה והיה מתפלל
לא שמה מתנה אלא הוי כשאול ,ומכל מקום בלא החזירו לא יצא, ּוְמעֹוָנָ תֹו ְְב ִִצּיֹון" (תהלים עו ,ג); ומה בתוכה ,שנאמר "ַוַ ְיְ ִִהי ְְבָׁשֵׁלֵ ם סּוּכֹו ְ
דאז הוי גזל ,ואין יוצאים בגזול אף ביום טוב שני .עכ"ד. היה אומר? יהי רצון שאראה בבנין ביתי.
נמצא ,שתיכף בשעת יציאת מצרים נטל אותם הענן אל מקום
תיר ו ץ הבית יצ חק המקדש ,ואז זכו לקדושת הסוכה .וזהו שאמר הכתוב "כי בסוכות
והנראה לעניות דעתי .דהנה בשו"ת בית יצחק (חלק אורח חיים סימן קו הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" – היינו כדברי
אות א) כתב ליישב את קושיית התוספות בקידושין (שם) על אותה התרגום יונתן ,שענן כבוד הוליכם למקום המקדש ,ובאותה שעה
מימרא – היאך מועיל התנאי ,והלא לא היה תנאי כפול. זכו לקדושת הסוכה .עכ"ד המהרי"ד זצ"ל.
וכתב לישב ,דהנה המגן אברהם (סימן שו) הקשה על גוף הדין ד"הילך והנה את הפסוק "ְּכֶּנֶ ֶׁשׁר ָיָ ִִעיר ִִקּנֹו" (דברים לב ,יא) מקשר רש"י (שם) עם
אתרוג" וכו' ,הא אסור ליתן מתנה ביום טוב; ותירץ ,דכיון שהיא על ָׁשִׁרים" .ולפי זה שפיר שייך הפסוק הנזכר "ָוָ ֶֶאָּׂשׂא ֶֶא ְְתֶכֶ ם ַַעל ַּכְּנְ ֵפֵ י ְנְ ִ
מנת להחזיר מותר ,שאינה דומה למקח .עכתו"ד .ובמקנה הקשה להזכיר פסוק זה בכניסה לסוכה :כי אותה נשיאה על כנפי נשרים
להמרדכי ,דסבירא ליה שאף במקח ,בשוגג ביום טוב ,כל מקום היא הפעם הראשונה שזכו ישראל לישב בצלה של סוכה.
דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני – אם כן היאך מועילה
המתנה; ותירץ גם כן כנזכר. היתר כרוך בצד האיסור – בנטילת לולב,
והנה התוספות בכתובות (נו ע"א) כתבו טעם למה בעינן משפטי
התנאים :דמסברא אין בתנאי כח לבטל מעשה ,אלא דילפינן מתנאי
בתשובה מאהבה ,ובביטול ברוב
בני גד ובני ראובן ,ובעינן דומיא דתנאי שלהם שהיה כפול .ולפי זה בגמרא בקידושין (עג ע"א) :דרש רבי זירא במחוזא ,גר מותר בממזרת
מחדש הבית יצחק ,שכל זה בתנאי הבא לבטל את המעשה ,שאף [דאין להגרים דין קהל ישראל] – רגמוהו כולי עלמא באתרוגייהו.
זולת התנאי היה כאן מעשה; אבל היכא שזולת התנאי לא היה ודקדקו ,למה רגמוהו דוקא באתרוגים .וכ"ק זקיני הגאון מווייצען
מעשה כלל ,והתנאי בא לחזק את המעשה – לא בעינן תנאי כפול. זצ"ל היה רגיל לדרוש בזה ,וכתב על זה קונטרס שלם.
ומשום הכי באתרוג :זולת התנאי היה כאן מקח שנעשה באיסור, במדרש (ויקרא רבה פ"ל ס"ז)ּ" :וְלְ ַַק ְְחֶּתּ ם ָלָ ֶכֶ ם ַּבּ ּיֹום ָָה ִִראׁשֹון" (ויקרא כג,
וכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ,ולא היתה כאן מ) – ראשון לחשבון עונות.
מתנה כלל; אך על ידי התנאי נתחזק המעשה ,ולא בעינן משפטי ַּבֻּּסֹּכּת" (ויקרא כג ,מב) ,ופירש רש"י: "ָּכּל ָָה ֶֶאְזְ ָָרח ְּבִּיִ ְׂש ָָׂרֵאֵל ֵיְֵׁשׁבּו ּ
התנאים[ .ובזה מיישב גם כן את קושיית התוספות השניה ,מתנאי "בישראל – לרבות את הגרים" .ויש לדקדק ,למה דוקא במצוה
ומעשה בדבר אחד – דכאן לא בעינן משפטי התנאים ].עכתו"ד. זו ריבה לן קרא את הגרים; ומהיכא תיתי למעטם ,והלא בשאר
המצוות אף הם חייבים.
הית ר כר וך בצד האיס ור
ּלֹוָת ְלְ ַַה ְְראֹות ֶֶאת
"ַאָּתּה ַַה ִִח ָ במדרש פליאה (מובא בדמשק אליעזר)ַ :
אמנם יש לעיין בדבר :היאך נימא שמשום שעבר אמימרא דרחמנא ַַע ְְב ְּּדָך" (דברים ג ,כד) – זה ארבעה מינים שבלולב[ .ומפורט יותר
לא מהני מעשיו? דהלא אם לא מהני מעשיו ,שוב לא עבר על שום בילקוט ראובנים (פ' ואתחנן) ה'חילות ל'הארות א'ת ע'בדך ר"ת הדס
איסור .כגון בנידון דידן :על ידי שעבר על האיסור של נתינת מתנה לולב אתרוג ערבה ,והובא בעיר דוד בית הבחירה ,חדר ד ,אות תצ].
ביום טוב נאמר שלא מהני מעשיו ,ולא הויא מתנה כלל; אך אם
אין מתנתו מתנה ,שוב לא עבר על שום איסור ,שהרי לא נתן שום תש ובה מאהבה ור יב וי הגר ים
מתנה .ואם נימא הכי ,יש לצדד ולומר :אם כן ,כיון שלא עבר שום וכבר הייתי אומר לתרץ את השלישית ,על פי מה שכתב בספר
איסור ,שוב יהני מעשיו ,שהרי לא עבר אמימרא דרחמנא; ואם מהני הקדוש ערבי נחל בענין שבאים עובדי כוכבים להתגייר :כי חיות
המשך בעמוד יא
העובדי כוכבים היא מחלק הרע השורר בישראל; וכשישראל
הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל י דרושים קדמונים
המשך מעמוד י
בתר שמא ,הוי מין בשאינו מינו ,וכמובן) .עכ"ד זקיני ,ודפח"ח. מעשיו ,שוב עבר איסור ,ושוב לא יהני; ואם לא יהני ,לא עבר על
איסור .ודבר זה מתהפך לבלתי תכלית ,והוא הנקרא בפי האחרונים
ולמה רגמ וה ו ד וקא בא תרוגים "היתר כרוך בצד האיסור והאיסור כרוך בצד ההיתר".
ולכן ,כשדרש רבי זירא שגר מותר בממזרת ,משום דלא איקרי ודימו האחרונים ענין זה לדברי התוספות במסכת פסחים (כו ע"ב ד"ה
קהל – שוב נולדה על ידי זה הקושיא שיתבטלו ישראל לגבי אומות עלה עליה) ,שהקשו :מי פתי יהא ניחא ליה לשום עול על הפרה אדומה
העולם ,דהלא הוי מין בשאינו מינו .ואין לתרץ דהוי היתר כרוך, ולהפסיד על ידי זה דמים יקרים? ותירצו ,דאם נימא שמשום שאין
שאם חס ושלום יעבדו עבודה זרה שוב יהיה מין במינו – דהלא נוח לו לא תיפסל בכך – שוב יהא נוח לו ,שהרי יודע שלא תיפסל
בהיתר כרוך אזלינן לחומרא .ולראיה לזה רגמוהו באתרוגייהו, בכך .עד כאן דבריהם .וגם כאן יש לומר כן :אם נימא דנפסלת ,שוב
להזכיר את הגמרא של "הילך אתרוג זה" .ודו"ק. אין נוח לו; ואם אין נוח לו ,לא נפסלת; אך אם לא נפסלת ,שוב יהא
וממילא מובנים בזה גם כן דברי רש"י "האזרח – לרבות את הגרים". נוח לו – ומתהפך לבלתי תכלית.
ודו"ק.
ספי קא ד א ור יי תא לחומ רא – ויי ש וב ק ושיית הי ש ו ע ות י עק ב
עי ון תפלה – וביא ור מדרש ה פל יא ה והנה כתבו האחרונים שענין זה הוי כדין ספיקא :דבדאורייתא
ועוד נקדים הקדמה אחת ,ממה שכתב הגה"ק ממונקאטש זצ"ל אזלינן לחומרא ,ובדרבנן לקולא .ולולב ביום טוב ראשון הוא
בדברי תורה (חלק ב אות ה) על דברי חז"ל במסכת ברכות (לב ע"ב) :כל מדאורייתא ,וביום טוב שני מדרבנן.
המעיין בתפלתו סוף בא לידי כאב לב .ופירש רש"י :אומר בלבו ולפי זה שפיר מתורצת קושיית הישועות יעקב ,שאי אפשר לומר
שתיעשה בקשתו ,לפי שהתפלל בכוונה. שרבא מיירי ביום טוב שני .שאם כן ,לא היה מובן למה בלא החזירו
ולפי זה ,עכשיו שנודע לנו מחז"ל :אם אחד היה לו עיון תפלה וחשב לא יצא; דהלא כל הטעם הוא משום דמהני התנאי ,ויקשה שהרי
כן ,ועל ידי זה נרתע ונבהל – הלא על ידי זה לא תיעשה בקשתו ,כיון לא היה תנאי כפול ,ועל כרחך צריך לומר שאלמלא התנאי לא היה
שחשב כן; ואם כן שוב נכנע לבו ואינו מצפה עוד ,ואם כן שוב ראוי המעשה מתקיים – וזה גופא הוי היתר כרוך כנזכר ,ובדרבנן אזלינן
שתיעשה בקשתו .אך באמת ,אם יודע שעל ידי שנתחרט על אותה לקולא ,והוה ליה לומר שיצא ידי המצוה .ודו"ק.
מחשבה שוב תיעשה בקשתו – אם כן גם זה בכלל עיון תפלה שאין
תש ובה מאהבה – ובי אור "ראש ון לח שבו ן ע ונו ת"
ממלאין בקשתו; ואם כן הוא יודע מזה ,ושוב נכנע לבו ,ושוב ראוי
למלא בקשתו .והוי כמתהפך לבלתי תכלית ,והיינו היתר כרוך בצד והנה גם בענין תשובה מאהבה יש לדון בו מצד היתר כרוך ,לפי
האיסור .עכתו"ד( .ועיין מה שכתב בזה זקיני בקונטרס דבר צבי אות סט ,ועיין שם דברי הערבי נחל (בדרוש לשבת תשובה) .דלכאורה ,אם יעשה אחד היזק
שמצדד שהתפלה אינה אלא מדרבנן ואזלינן לקולא). בפלטין של מלך ,ואחר כך יפייסנו ויתחרט על מעשיו הרעים –
וזהו שאמר משה רבינו עליו השלום ,שהתפלל כל כך תפלות והיה היעלה על הדעת שיקבל עוד שכר על זה?
מצפה שישמע קולו ויתקבלו תפלותיו ,וחשב :הלא אם כן יבוא לידי ומסביר את הענין :דהא קיימא לן מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא
כאב לב .לכן התחכם בטענה ,שהקדוש ברוך הוא צריך להחמיר מצרפה למעשה ,ומחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה .לכן השב
מספיקא וליתן לו שכרו; ולכן הביא ראיה מארבעה מינים שבלולב, מיראת העונש ,הרי אינו שב על המחשבה ,שהרי על המחשבה ליכא
שמשם נשמע כנזכר .וזהו "אתה החלות להראות את עבדך" – זה עונש אף בלא תשובה; מה שאין כן השב מאהבה ,שהוא מתחרט על
ארבעה מינים שבלולב .ודו"ק היטב בזה על דרך הדרוש. שהעיז נגד השם יתברך אף במחשבה ,כי גם זה נחשב אצלו לעון –
ובאמת אין המחשבה נחשבת לחטא ,ועל כן מקבל שכר על שעשה
שמחת תורה תשובה על המחשבה .וזהו הענין שבתשובה מאהבה זדונות נעשו
כזכיות .ודפח"ח.
המנהג שנתקבל בישראל לסיים את התורה אחת בשנה ,וקריאת אמנם יש לדון בו :שאם יתהפכו לזכיות ,שוב גם המחשבה חשובה,
פרשת וזאת הברכה חלה בתום ימי חג הסוכות ,טעון ביאור — מה שהרי מחשבת מצוה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה; ושוב הרי
השייכות שבין סיום התורה לחג הסוכות. מחויב ועומד הוא לשוב עליה .אך אם כן ,שוב אינו מגיע לו השכר
וי"ל דשניהם מרמזים על ענין אחד ויסוד גדול בעבודת ה' ,והוא שהזדונות יתהפכו לזכיות; ואם כן שוב אינו צריך לשוב עליה –
כי הידור מצוה איננו נמדד לפי יפיו החיצוני של הדבר בלבד ,אלא ומתהפך גם כן כנזכר.
עיקר ההידור הוא כאשר המצוה נעשית מתוך שיתוף של רבים, ובזה מובן המדרש "ולקחתם לכם ביום הראשון – ראשון לחשבון
וכוללים עמה אחרים בקיומה .זהו ההידור האמיתי — לא יופי עונות" :דמסוגיא ד"ולקחתם לכם" נשמע שבהיתר כרוך אזלינן
הצורה ,אלא יופי האחדות שבקיום .אף שאדרבה ,ע"י השיתוף לחומרא ,ולכן צריך הקדוש ברוך הוא ליתן לנו את השכר הנזכר.
יתמעט ההידור הנראה לעין ,ויתפגם יופיו החיצוני — מכל מקום, ודו"ק.
זהו הדרו האמיתי ,כי ניכר בו רושם קדושת הרבים והכלל כולו.
ק ושיית המי ן – ביטול ברוב
מ שמו ש הי ד ים מ שנה מרא ה א תרוג
והנה ידועה קושיית המין ,שישראל יתבטלו ברוב אחרי אומות
הנה כתב מרן החתם סופר (סוכה לו ע"א): "ַא ֲֲחֵרֵ י ַַרִּבּ ים ְלְ ַַהֹּטּת" (שמות כג ,ב) .והנה בנחלת יעקב
העולם ,דכתיב ַ
נ"ל דרוב פעמים ע"י משמוש היד ורוב הנענועים נולדו בו הקדמון (פרשת אמור) כתב ,דכיון שישראל נימולים ואומות העולם
נימורין נימורין ,וגם נקלף קצת מקומות מהעור העליון אינם נימולים ,הוי להו מין באינו מינו דלא בטיל .ולי נראה אדרבה,
הקליפה החיצונה ונעשה מקומות כמנומר ,ומי יודע אם שמין במינו איכא מאן דאמר דלא בטיל ,מה שאין כן מין באינו מינו
הוא ממראה האתרוג ,וכן משמע לעיל (לה ע"ב) פירש"י ד"ה – אם אינו מורגש ,בודאי בטל.
מפני שמפסידה קליפתה החיצונה נמאסת במשמוש הידים ויש לדון בו :שאם נימא שיתבטלו ,שוב הוי מין במינו ,ושוב לא שייך
ע"ש ,ואי אפשר שיהי' כל פעם מראה אתרוג באותו הכתמים ביטול .ולפי זה יש לומר ,שהרי מצוה היא "אחרי רבים להטות",
והבהרות שנולדו מזיעת הידים ,נ"ל דהוה הדר כיון שבאו ע"י ומחומרא היה צריך חס ושלום לעבוד עבודה זרה – דהלא היתר
מצותו זהו הודו והדרו .וקצת ראי' לזה מפסחים (סה ע"ב) שבח כרוך בדבר תורה אזלינן לחומרא.
הוא לזרעו של אהרן שילכו עד ארכבותיהם בדם ע"ש ,ובודאי
בעלמא כיוצא בזה הוה 'הקריבהו נא לפחתיך' ,והכא זהו [וכעת אני חושב ,שכל טענתם היא "כתיב בתורתכם אחרי רבים
הדרו ,וה"נ דכוותי' כנלע"ד דרוב פעמי' בחוש"מ כבר נעשה להטות"; ואם נשמע לדבריהם ,שוב אין אנו מחויבים לשמוע לדברי
כעין מנומר ממשמוש היד ומ"מ כשר. תורה חס ושלום ,ושוב אין צריך לקיים "אחרי רבים להטות" – והוי
גם כן היתר כרוך].
ולפי דבריו הקדושים ,הרי מבואר דמה שנעשה על ידי קיום מצוה
ומנהגיה – אף אם ניכר בו שינוי או פגם קל – הרי הוא הודו והדרו אלא צריך לתרץ כמו שכתב כ"ק זקיני שם באופן אחר ,על פי דברי
חז"ל שלעתיד לבוא יתגיירו כולם ,וכמו שכתב בישמח משה (פרשת
של המצוה עצמה ,כי אות הוא שנעשה בגוף המצוה ובחביבותה.
חוקת) :אם כן הוי מין במינו ,כיון שעתידין להתגייר .אכן אם נימא
בלוח דבר יום ביומו נכתב :שצדיקי בית בעלזא נהגו בארבע מינים שגר נושא ממזרת משום דלא איקרי קהל ה' ,אם כן אף לאחר
המשך בעמוד יב שיתגיירו הוי מין בשאינו מינו ,כיון דלא הוי קהל ה' (ובפרט אי אזלינן
הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל אי דרושים קדמונים
המשך מעמוד יא
האותיות ,ואף שממילא אין יוצאין בזה מצות הכתיבה ,כמבואר של עצמם ושל הקהל ,שלא להחליף את האתרוג והדסים וערבות
בפוסקים בגדול שכתב צורת האות וקטן מילא אותה שאינו שנשנתה מראיתם מרוב שימושם.
מקלקל בזה ,מכיון שהגדול כבר כתב את עיקר האות .והטעם ובפרט לפי הידוע ,שבדורות הקדמונים לא היה בהישג ידו של
ע"פ מה דאיתא במסכת גיטין (מה ע"ב) 'ספר תורה שכתבו מין כל יחיד ויחיד להשיג ד' מינים לעצמו ,אלא הקהילה כולה רכשה
ישרף ,כתבו עכו"ם יגנז ...נמצא ביד עכו"ם אמרי לה יגנז ,אמרי אתרוג אחד וד' מינים בציבור ,והמונים המונים עמדו בתור לברך
לה קורין בו' וכו' .וא"כ לפעמים כשמביאים ספר תורה מסוף ולנענע בהם לשם שמים .ועל ידי שמשמשוהו ידיים רבות – נשתנה
העולם ואין בידינו לברר מי כתבו ,אם רואים שבסוף הספר מראיתו ונעשה כמטושטש מרוב משמוש .ולפי דברי מרן החתם
תורה האותיות מדובקות – הרי זה סימן מובהק שנכתב ע"י סופר זצ"ל ,אדרבה – זהו הדרו האמיתי של האתרוג ,כיון שניכר
ישראל וכשר ,כי כל זה נעשה בשעת סיום כתיבת ספר תורה בו רושם ידיהם של רבים מקיימי מצות ה' ,וכל פגם שבו אינו אלא
ותיקון הסופרים. חותם של קדושה ושל חביבות המצוה.
ושוב הוסיף שם פנינה נאה: וכן מצאתי בכמה ספרים שהביאו את דברי החתם סופר הנ"ל,
שמעתי בשם האדמו"ר מגור ,בעל 'פני מנחם' זצ"ל ,שהוסיף שכוונתו על דרך זה ממש — באופן שהאתרוג נעשה מנומר
לפ"ז' :מנהג ישראל תורה היא' – כלומר שע"י מנהג ישראל ומטושטש על־ידי משמוש כל הקהל ,שכל אחד מן הציבור נטל
בסיום כתיבת ספר תורה ניתן להכשיר 'תורה' אותו בידו לקיים בו מצות נענועי לולב ,ועל כן נשתנה מראהו.
ויש שמוסיפים ,כי אכן אירע מעין זה אצל הרה"ק החתם סופר ועיין במגן אברהם (סימן תרנח ס"ק יב):
זי"ע ,שנשאל פעם אודות ספר תורה שנפל ספק אם כתבו ישראל אדם שיש לו אתרוג מיוחד ,ובעיר אחרת אין להם כלל – מוטב
או ערל .והשיב החת"ס ,שיבחנו את התיבות האחרונות שבסוף שישלחנו לשם ,והוא יברך על של הקהל.
הספר – אם האותיות מטושטשות ואינן שוות במראיהן ,הרי זה והדבר יובן ביותר לפי דברי החתם סופר הנ"ל ,שאף שהאתרוג
סימן מובהק שנכתב ע"י יהודי כשר ,כי מנהג ישראל לערוך סיום הפרטי שלו יישאר בהדרו וביופיו החיצוני ,והאתרוג של הקהל
ספר תורה ברוב עם ולכבד צדיקים וגדולים בכתיבת האותיות יתטשטש ויינמר מרוב משמוש הידים — היה מקום לחשוב שמפני
האחרונות ,ומשום כך אין כל האותיות האחרונות שוות בצורתן. הידור מצוה יחזיק את הפרטי בידו; אך לא כן הוא ,אלא שעם כל
אך אם יראו אותיות שוות ומדויקות ממש – חשש הוא שנכרי כתבו. זה ישלח את האתרוג הפרטי לזכות בו את האחרים ,והוא עצמו לא
וכן הביאו באוצרות הסופר (קובץ ב) בשם הגאון רבי יצחק ווייס הי"ד יפרוש מן הציבור ויברך על האתרוג של הקהל[ .ועיין בפוסקים,
ראב"ד ווערבוי ,שכעין זה אירע אצל הגרעק"א. שכל זה דוקא באופן שלא ייפסל האתרוג של הקהל לגמרי].
ולפי זה יש לומר ,דמה שנראה לעתים טשטוש קל או מיעוט דיוק וכן היה המנהג אצל כמה וכמה מאדמו"רי החסידות ,שחסידיהם
באותיות הסיום – אין זה חיסרון אלא אדרבה ,זהו הדרו של ספר נטלו ובירכו על האתרוג של רבם הקדוש ,והיו רואים בזה זכות
תורה ,יען שנעשה ע"פ מנהג ישראל המקודש ,ליתן חלק לכל יתירה ודביקות בקדושת רבם.
המשתתפים במצוה .והוא ממש כהנ"ל בענין האתרוג ,שעל ידי
מצות הנענועים והחיבוב נעשה כמנומר או מטושטש – וזהו עצמו בספר נזר הקודש ,שסיפר שם הגה"ק רבי נפתלי ממעליץ זצ"ל,
הודו והדרו. שאצל הקדוש החוזה מלובלין זצ"ל היה האתרוג נעשה שחור
לגמרי אחר ימי החג ,כיון שבכל שבעת הימים בירכו החסידים על
וכן הוא גם כאן ,דהטשטוש הבא ע"י ריבוי ידיים קדושות הנוגעות הד' מינים של רבם הקדוש.
באותיות התורה לשם שמים – הוא ההדר והשבח של הספר תורה,
כי הכל נעשה מתוך אהבה למצות הכתיבה ולקיום מנהג ישראל וע"ע בספר דרכי חיים ושלום (אות תשעה) ,שכתב בשם האדמו"ר
קדוש. ממונקאטש זצ"ל" :מברכותיהם של ישראל לא יתקלקל ההידור".
כלומר ,שאין לחשוש שמרוב משמוש הידים ומריבוי הברכות
וכל מי שזיכהו השם יתברך לקיים את מצות כתיבת ספר תורה, ייפגם הדרו של האתרוג ,כי אדרבה — הברכות של ישראל מוסיפות
האחרונה שבתרי"ג מצוות – בין שכתבו בעצמו ,בין ששכר סופר בו הוד והדר רוחני.
מיוחד ובדק אחריו שהוא ירא שמים ומהדר בהלכות הכתיבה
וכתיבתו נאה – אל יאמר בלבו :מה לי ולענין זה ,לכבד כל מי שבא וכן מסופר בספר אנשי חי״ל על דו"ז הגה"ק רבי שלום אליעזר
מן השוק שיכתוב אות במעמד סיום הכתיבה? זה אינו ,כי מנהג זה מראצפעט זצ״ל ,שבשנות המלחמה ,כאשר היה האתרוג מצוי
הוא מגוף המצוה. בקושי ,נטלוהו המוני ישראל לברך עליו ,וכל אחד זכה בו לשעה
קלה .וכשבא תורו של הרב לברך על האתרוג – כבר נשתנה מראהו
וכן מצינו אצל משה רבינו עליו השלום עצמו .במסכת נדרים (לח
ונשחיר מרוב משמוש ידים.
ע"א) :לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו וכו' ,ומשה נהג בה טובת
עין ונתנה לישראל ,ועליו הכתוב אומר "טֹוב ַַעִיִ ן הּוא ְיְ ֹב ָָֹרְך" (משלי בענין זה כדאי לציין מה שסיפר אדמו"ר הרה"ק רבי יצחק
כב ,ט). מאמשינאוו זצ"ל בשם זקינו הגאון הקדוש בעל נפש חיה .כידוע,
באותם הימים היה המנהג ברוב קהילות ישראל שלרב דמתא היו
ומתאים להפליא ,שבאותן שורות אחרונות שבתורה נמצא הפסוק שני אתרוגים — אחד שהיה נותן לקהל לברך עליו ,והשני ,שהוא
"ֲאֶׁשׁר ָָעָׂשׂה ֹמֶֹׁשׁה ְלְ ֵעֵ יֵנֵ י ָּכּל ִיִ ְׂש ָָׂרֵאֵל" – כי שם מכבדים את כל ישראל
ֲ ההדור ביותר ,היה משייר לעצמו כדי שלא יתקלקל מרוב משמוש.
להדר בכתיבת הספר תורה. אך הגאון בעל נפש חיה לא ראה מנהג זה בעין יפה ,והיה מקפיד
ולפי זה יובן בטוב טעם הענין ,שתיכף אחר חג הסוכות מסיימים שיברכו הקהל דווקא על האתרוג ההדור שלו עצמו .ונימוקו עמו,
לקרות פרשת וזאת הברכה ,שהיא חתימת התורה וכנגד כתיבת שאם אדם אינו יכול למסור את אתרוגו ההדור לאחרים ,הרי הוא
אותיותיה האחרונות ,ששם ניכרת פעולת מנהג ישראל תורה מגלה שאינו בעלים גמורים עליו ,און עס פעלט אין די לכם — שחסר
— שכל אחד מישראל נוטל חלק בהשלמת הספר וחתימתו .ואף לו בשלימות קניינו ובמהות ה"לכם" שבמצות האתרוג.
שאותיות האחרונות אינן נאות ומיושרות כשאר הכתב ,מכל מקום
זהו יפיה וזהו הדרה ,כיון שבאו ע"י מנהג ישראל בקיום מצוה זו או תיו ת מטושטש ות שבסי ום ה תורה
באהבה ובחביבות. והנה אותו ענין עצמו מצינו ג"כ בכתיבת הפסוקים האחרונים
ונמצא ,דכשם שכתב מרן החתם סופר זצ"ל בענין האתרוג ,שמה שבספר תורה ,שאע"פ שעל־ידי ריבוי הידיים הכותבות והמשלימות
שנעשה מנומר וקלוף מעט ע"י משמוש הידיים אינו פגם אלא הודו את האותיות נשתנה יפיו החיצוני של הכתב ואינו אחיד כמהראשון
והדרו ,כך הוא גם בחתימת התורה — שהאותיות האחרונות ,שאינן — מכל מקום זהו הודו והדרו של הספר תורה ,יען כי נשלם ע"י
מהודרות ביופי חיצוני ,הן עצם הודה והדרה של תורה ,כי בהן ריבוי ישראל המשתתפים במצוה ,וכל אחד נוטל חלק בהשלמת
נשלמת התורה ע"י כלל ישראל כאיש אחד בלב אחד ,וכל ישראל התורה כולה.
נעשו שותפין בה. בספר בצלו חמדתי (על הגאון שר התורה אבד"ק טשעבין זצ"ל ,עמ' פא):
רבנו זצ"ל אמר בשם הרידב"ז טעם נכון למנהג שעושים בשעת
סיום כתיבת ספר תורה שהעם נוטל חלק להשלים במילואת
לקבלת הגליון והארות והערותarichimishemirim@gmail.com : מכון לכתיבת דברי תורה ודרשות של הרבנים שליט"א יצא לאור ע"י מכון ערוכים ושמורים
הכרבה תאז תשרפו תוכוסה גחל בי דרושים קדמונים
