הואיל משה · Hoil Moshe — סוכות (2026-09-21)

חג הסוכות
שנת תשפ"ז
הרב יצחק מאטצען
הואיל משה
מח"ס הואיל משה ושא"ס
ובספר ברכי יוסף (סי' תע"ג אות ט"ו) ד"ה ומכאן כתב ליישב ,דבאו"ח
(סי' אושפיזא דאברהם
תקפ"ח סעיף ה') כתב המחבר ,יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין
תוקעין בשופר ,וכתב הטו"ז (סק"ה) ,משום שמא יטלנו בידו לילך איתא במסכת סוכה (דף ל"א ,).ההיא סבתא
(דגזלו ממנה עבדי ריש גלותא עצים וסככו
אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א ברה"ר ,והקשה המזרחי ,ביו"ט בהן) דאתאי לקמיה דרב נחמן ,אמרה ליה ,ריש גלותא וכולהו רבנן
נמי נגזור שמא יתקן כלי שיר ,וכתב ,ועוד נ"ל לתרץ דאין להם דבי ריש גלותא בסוכה גזולה הוה יתבי ,צווחה (להחזיר לה עצים עצמן)
לגזור ולעקור לגמרי ד"ת שצותה לתקוע ביום זה ,בשלמא בשבת ולא אשגח בה רב נחמן ,אמרה ליה ,איתתא דהוה ליה לאבוהא
לא מתעקר לגמרי כיון שבלא שבת תוקעין ביו"ט ,ונראה שזהו (לאברהם אבינו) תלת מאה ותמני סרי עבדי (ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות)
בכלל מה שעשו סייג לתורה ולא לעבור על ד"ת דזהו לעבור על צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה ,אמר להו רב נחמן פעיתא היא דא
ד"ת לעקרו לגמרי ,ובזה כתב לתרץ קושית המפ' דאמאי אמרינן (קולנית היא זו) ואין לה אלא דמי עצים בלבד עיי"ש ,והאריכו המפ'
דמילה דחיא שבת ולא גזרינן שמא יעביר התינוק ד"א ברה"ר, לבאר דמה רצתה האי סבתא באמרה דהו"ל לאבוהא שי"ח עבדים,
משום דכל דבר המפורש להיתר בתורה אין כח ביד חכמים לאסרו אטו משום דהו"ל לאבוהא שי"ח עבדים יחזירו לה את העצים.
עיי"ש ,וה"נ כיון שמפורש בתורה האזרח להוציא את הנשים,
א"א לחז"ל לתקן שיתחייבו מטעמא שאף הן היו באותו הנס עכ"ד (גליון ז')והנבס"ד ,עפימש"כ השפע חיים זצ"ל בגליון ישראל סבא
השפע חיים זצ"ל. לבאר טענת האי סבתא ,דנהי דבעלמא תקינו רבנן תקנת מריש,
שהגזלן לא יצטרך לקעקע בירתו ולהחזיר המריש שגזל ,וסגי ליתן
אך עיין בשדי חמד כללים מערכת יו"ד (סי' י"ז עד סי' כ"א) שהביא כמה דמיהם ואמרינן מה לי הן מה לי דמיהן ,מ"מ כאן הואיל וצריכה
פוסקים בזה ,דפליגי על דברי הטו"ז הנ"ל וס"ל דיש כח ביד העצים עצמן לסכך בהם את הסוכה ,בכגון דא לא סגי ליתן דמיהם,
חז"ל לאסור אף בדבר המפורש בתורה להיתר עיי"ש ,ועיין בשערי דלא שייך לומר מה לי הן מה לי דמיהן ,דהא צריכה דייקא העצים
תורה כללים בענין חזקה (כלל א' פרט ג') שכתב ,דכבר פליגי בזה גופא לסכך בהן ,ולכן טענה ,דרבנן בסוכה גזולה יתבי ,כיון דלא סגי
אמוראי בירושלמי מסכת פיאה (פ"א ה"א) ,דר' יוסי ס"ל דחכמים אין במה שיתנו לה דמי עצים ,אך באמת לא צדקה בדבריה כיון דנשים
יכולים להחמיר בדבר המפורש בתורה ,ור' יונה ס"ל דאף בדבר פטורות מן הסוכה ,כדאיתא בסוכה (כ"ח ).האזרח (בבני ישראל ישבו בסוכות)
המפורש בתורה יכולין החכמים לגזור עיי"ש ,ולפי"ז שפיר יש להוציא את הנשים ,וממילא בטלה טענתה שצריכה את העצים דווקא.
מקום לחייב נשים בסוכה מטעם שאף הן היו באותו הנס ,וי"ל
דהאי סבתא נקטה כהך שיטות דפליגי על הטו"ז ,וממילא חייבת ואיתא בפסחים (ק"ח) ואמר ר' יהושע בן לוי ,נשים חייבות בארבעה
בסוכה מדרבנן מיהא ,ועל כן צווחה דליהדרו לה העצים עצמן כוסות הללו ,שאף הן היו באותו הנס (דבשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו),
לסכך בהן ולא את דמיהם. והקשו התוס' (ד"ה היו) אמאי אין נשים חייבות בסוכה מטעם שאף הן
היו באותו הנס כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו' ,ותירצו דלא
(דף קל"ב).ולכאורה יש להביא ראיה לסברת הטו"ז ,דבמסכת שבת שייך לחייב מטעם שאף הן היו באותו הנס רק במילי דרבנן כגון ד'
דרשינן וביום השמיני ימול בשר ערלתו אפילו בשבת עיי"ש ,וכן כוסות נר חנוכה ומגילה ,משא"כ בסוכה דהוא מצוה מדאורייתא.
מבואר במסכת סנהדרין (דף נ"ט ,).דאיתא (שם) ,כל מצוה שנאמרה
לבני נח ונישנית בסיני ,לזה ולזה נאמרה ,ופריך הגמ' ,והרי מילה אך כבר הקשו המפ' מהא דאיתא בפסחים (מ"ג ,):דנשים חייבות
שנאמרה לבני נח דכתיב ואתה את בריתי תשמור ,ונשנית בסיני באכילת מצה דבר תורה ,דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים
וביום השמיני ימול ,לישראל נאמרה ולא לבני נח (דלא חשבה גבי שבע תאכל עליו מצות ,כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה,
מצות) ,ומשני ,ההוא למשרי שבת הוא דאתא ביום ואפילו בשבת והני נשי נמי הואיל וישנן בבל תאכל חמץ ישנן בקום אכול מצה
עיי"ש ,והקשה בספר פנים יפות (פרשת תזריע) ד"ה ונראה ,דלמה לן עיי"ש ,והקשו התוס' במגילה (ד ).ד"ה שאף ,דלמ"ל היקשא דנשים
קרא וביום השמיני וגו' דמילה דוחה שבת ,תיפוק ליה משום עשה חייבות באכילת מצה ,תיפוק ליה מטעם שהן היו באותו הנס
דמילה דוחה הל"ת דשבת ,ואע"ג דשבת הוה לתו"ע ,הא כתבו עיי"ש ,מבואר מזה דגם לענין מצוה דאורייתא היה בדין לחייב
התוס' במסכת זבחים (דף ל"ג ):ד"ה לענין ,דעשה שיש בו כרת דוחה נשים מטעם שאף הן היו באותו הנס ,ולפי"ז אכתי תקשי אמאי לא
לתו"ע ,וה"ה למילה דהוא עשה שיש בו כרת עכ"ק. יתחייבו נשים בסוכה מהאי טעמא.
א
לחומרא ,דהרמב"ם דס"ל בהלכות טומאת מת (פ"ט ה' י"ב) ובהלכות ובהואיל משה שנת תשע"ז (אות ק"ב) כתבנו ליישב ,לפימש"כ בספר
כלאים (פ"י ה' כ"ז) ,דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ,ורק מלא הרועים ערך דשא"מ (אות ל"א) ,דשייך לומר דאיצטריך קרא
מדבריהם הוא לחומרא ,ס"ל כהשיטמ"ק דרוב אינו בירור גמור, יתירא כדי שההיתר יהיה מפורש למען לא יהיה ביד חכמים כח
וכיון דהתורה אמרה דאזלינן בתר רובא חזינן מזה דלא בעינן לאסרו וכדברי הטו"ז הנ"ל עיי"ש[ ,ועיין בשו"ת נובי"ת חיור"ד (סי'
ודאי היתר דגם רוב ספק הוא ,ואפי"ה התירה התורה ,א"כ ס"ב) ד"ה ואמנם שכתב להיפך עיי"ש] ,ולפי"ז י"ל דלכן כתבה
ע"כ דכל ספק שריא מן התורה ,דאל"כ היכא אזלינן בתר רוב ,הא התורה וביום השמיני דמילה דוחה שבת ,דאי אמרינן דהיתר מילה
ספק לחומרא וגם הרוב אינו ודאי רק ספק ,והרשב"א במסכת בשבת הוא רק משום דאמרינן עשה דדוחה ל"ת ,היה כח ביד
קידושין (דף ע"ג ).ובתורת הבית הארוך (בית ד' שער א') דס"ל דספיקא חכמים לאסרו ,ולכן כתבה התורה וביום השמיני שיהא ההיתר
דאורייתא מה"ת לחומרא ,ס"ל כהתוספות דרוב הוה ודאי ,ומה מפורש ולא יוכלו החכמים לגזור שמא יעבירנו ,ולפי"ז איכא ראיה
שהתירה התורה ואמרה דניזול בתר רובא ,משום דברוב גילתה לסברת הטו"ז ממה דצריכין קרא דמילה דוחה שבת.
התורה דספק הלז הוא ספק קרוב יותר משאר הספיקות ,ואינו ספק
שקול ,וע"כ אזלינן בהו בתר רוב ,אבל בכל שאר הספיקות ובהואיל משה (שנת תשס"ד אות ע"ד) הבאנו לתרץ ,עפימש"כ בשו"ת טוב
מחמרינן מה"ת עיי"ש. טעם ודעת (מהדו"ק סי' רכ"א) ,דיש להסתפק בדין מילה שדוחה את
השבת ,אם הוא דוקא כשהמילה נעשית על ידי האב ,או אף ע"י
ובמסכת כריתות (דף י"ז ):פליגי בדין אשם תלוי ,דחייא בר רב ס"ל שליח משום דאמרינן שלוחו של אדם כמותו עיי"ש ,ואי אמרינן
דחייב אשם תלוי רק בחתיכה אחת משתי חתיכות דאיקבע איסורא, דרק מילה ע"י האב דוחה את השבת ,יש לעיין דאיך דוחה מצות
ורב אסי סבר דחייב אף בחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן מילה את השבת ,כיון דמילה הוא רק ע"י האב ,ניחוש דלמא לאו
אף דלא איקבע איסורא ,במאי קא מיפלגי ,רב אסי סבר יש אם אביו הוא ,אך ז"א ,דהלא איתא במסכת חולין (דף י"א ,):דילפינן
למסורת ,מצות כתיב [גבי אשם תלוי כתיב (בפרשת ויקרא ה-י"ז) ועשתה דאזלינן בתר רוב ,ממכה אביו ואמו דאמר רחמנא קטליה (הורגהו),
אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עונו וליחוש דלמא לאו אביו הוא ,אלא דאזלינן בתר רוב ,ורוב בעילות
והביא את אשמו וגו'] ,וחייא בר רב סבר יש אם למקרא ,מצוות אחר הבעל עיי"ש ,וה"נ במילה סמכינן ארוב ואמרינן דהוא אביו
קרינן (דמשמע אחת מתוך שתים) עיי"ש. ושפיר דוחה את השבת ,ולפי"מ שחידש בספר עיר דוד (סי' תקע"ב)
דעשה הבא מכח רוב אין בכח לדחות ל"ת עיי"ש ,א"כ שפיר
וכתב בשו"ת מהרי"ט (חיור"ד ח"ב סי' א') ,ובספר מלא הרועים ערך צריכין קרא דמילה דוחה שבת ,דאי לאו קרא הו"א דאין בכחה
ספיקא דאורייתא (אות ד') ,דזה תלוי אי ספיקא דאורייתא מה"ת לדחות שבת מכח עשה דוחה ל"ת ,דכיון דהוא עשה הבא מכח
לקולא או לחומרא ,דלחייא בר רב דמחייב אשם תלוי רק היכא רוב ,ולכן צריכין קרא מפורש דדוחה שבת עכ"ד.
דאיקבע איסורא ,ס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ,ומשו"ה
היכא דלא איקבע איסורא לא חייבה בו תורה אשם תלוי דאין בו ובשו"ת נחלת יוסף חאו"ח (סי' מ"ו-ו) כתב ,דהא דעשה הבא מכח רוב
איסור תורה ,ורב אסי דמחייב אשם תלוי אף היכא דלא איקבע אינו דוחה ל"ת תליא אי ס"ל דרוב הוה ספק או רוב הוה ודאי,
איסורא ,ס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא עכ"ד. דהתוס' בב"מ (ו ):ד"ה קפץ הקשו ,אהא דתנן קפץ אחד מן המנויין
לתוכו כולן פטורין ,אמאי נימא דליבטיל ברובא ,ותי' השימ"ק בשם
ובמסכת נדרים (דף ל"ב ,).נחלקו בהא דכתיב וירק את חניכיו ילידי הרא"ש מפלוזי ,דבאמת גם רוב הוה ספק רק שהתורה התירה אותו
ביתו שמונה עשר ושלוש מאות ,דאיכא למ"ד שהיו ממש שי"ח ספק ,והתינח בעלמא אבל במעשר בהמה דעשירי ודאי אמר רחמנא
עבדים ,ויש אומרים שאליעזר לבדו היה והוא מנין גימטריא של ולא עשירי ספק כמבואר שם (ז ,).ממילא גם רוב דג"כ מקרי ספק אינו
שמו עיי"ש ,וכתב בעיון יעקב דמה שאמרו שנענש על שעשה מועיל עכ"ד ,והאחרונים דייקו דמדלא תירצו התוס' כן משמע דלא
אנגריא בת"ח ,זהו רק למ"ד שלקח עמו שי"ח אנשים אז שייך ס"ל הכי ,אלא דהתוס' ס"ל דרוב מיחשב בירור ודאי ,עיין בפליתי (סי'
לומר שנענש על מה שעשה אנגריא בת"ח ,משא"כ אם נאמר דלא ס"ג סק"א) ,ובס' שערי תורה ח"ג (כלל א' פרט א') שהאריכו בזה.
היה רק אליעזר לבדו א"כ ליכא למימר שעשה אנגריא בת"ח,
שהרי לא לקח אתו אלא את אליעזר לבדו שהיה עבדו וזקן ביתו ולפי"ז י"ל ,דאי ס"ל דרוב הוה ספק אז שפיר י"ל דאין בכח
שהיה משרתו בכל אשר הוא הולך ,ובזה פשיטא שלא שייך לומר העשה הבאה מכח רוב דהוה כמו ספק דהמיעוט כמאן דאיתא
שיהא נענש על שעשה אנגריא בת"ח עיי"ש. לדחות הל"ת ודאית ,אבל אם רוב הוא מתורת ודאי דהמיעוט כמאן
דליתא שפיר דוחה בכה"ג ,כיון דגילתא התורה דרוב הוה כודאי
וברש"י עה"ת פרשת לך (פרשה י"ד-י"ד) כתב ,חניכיו חנכו כתיב בלא י', שוב הוה כמקיים העשה בודאי עיי"ש ,וכן כתב בשו"ת משנת
ומזה ילפינן שהיה אליעזר לבדו ולא היו ממש שי"ח אנשים אליעזר (ח"א דרוש ג' אות ה') עיי"ש.
עיי"ש ,אך דרשה זו הוא דוקא אי ס"ל יש אם למסורת ,אך אי ס"ל
יש אם למקרא ואזלינן בתר הקרי ,והקרי הוא חניכיו לשון רבים, ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא שתיתאי (סי' ס"א) כתב ,דזה אי רוב
א"כ ס"ל שהיו ממש שי"ח עבדים. הוה ודאי או רק ספק תליא אי ס"ל ספיקא מה"ת לקולא או
הואיל משה חג הסוכות תשפ"ז דף ב
ברוב ,עיין בספר לקט יוסף (ערך אדם אות ח') ,ובספר נחלת בנימין (מצוה ובזה יבואר דברי הגמרא הנ"ל ,דהנה האי סבתא סברה דלכן לא
י"א אות א' ובריש מצוה י"ב) ,ובספר כסף נבחר (פרשת וירא) ,ובספר יושב אהלים משגחינן בטענתה שצריכה העצים עצמן ללסכך בהן את הסוכה,
(דף ה ,).ובספר בנין דוד פרשת בראשית (אות ס"ב) עיי"ש ,והקשה בספר כיון דנשים פטורות ממצות סוכה כדכתיב האזרח להוציא את
כסף נבחר (שם) ,דהא קיי"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה עכ"ק. הנשים ,אך היא סברה דנשים חייבות במ"ע דסוכה ,משום דאף היו
באותו הנס ,ואף דאיכא קרא מפורש דנשים פטורות ממצות סוכה,
ובהואיל משה בראשית (עה"פ זה ספר תולדות אדם) כתבנו לתרץ ,לפמ"ש עכ"ז יש כח ביד חכמים לגזור בדבר המפורש בתורה ,ולכאורה
הב"ח בהל' סוכה (סי' תרכ"ו) ,באילן שע"ג הסוכה שאפשר לערבו ממה דצריכין קרא דמילה דוחה שבת ,ולא אמרינן דבלא"ה דחי
ולבטלו ברוב סכך ,ולכאורה קשה דהא אין מבטלין איסור דאמרינן עשה דוחה ל"ת ,מוכח כשיטת הט"ז דבדבר המפורש
לכתחלה ,והביא הב"ח מהראבי"ה לתרץ ,דדוקא בדבר שנהנה בתורה אין כח ביד חכמים לגזור.
ממנו שייך הדין דאין מבטלין איסור לכתחלה ,משא"כ לצורך
מצוה י"ל דשפיר מבטלין איסור לכתחלה משום דמצות לאו אך הסבתא רצתה להוכיח דאף בדבר שמפורש להיתר בתורה יש
ליהנות ניתנו עיי"ש ,ואיתא (בבראשית רבה פרשה י"ט-ה) ,ותקח מפריו כח ביד חכמים לגזור ,ואינו ראיה ממילה דצריכין קרא מיוחד
ותאכל ,א"ר איבי סחטה ענבים ונתנה לו עיי"ש ,וכתבו המפ' [עיין דמילה דוחה שבת ,די"ל דהטעם דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת,
בספר עיר דוד (אות רט"ו) ,ובספר תורת מהרי"ץ (פרשת בראשית)] ,דלכן משום דהוא עשה הבא מכח רוב דאינו דוחה ל"ת ,ולכן אמרה,
סחטה לו ענבים משום דהיה צריך להיין לקיים מצות קידוש איתתא דהוה ליה לאבוה תלת מאה ותמני סריא עבדי צווחה
עיי"ש ,וכיון דהוה לצורך מצוה שפיר היה מותר לבטלו ברוב אף קמייכו וכו' ,דרמזה לו בזה ,דהיה לו לאאע"ה שי"ח עבדים ממש,
לכתחלה ,כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו. דס"ל יש אם למקרא ,ומעתה ס"ל ספיקא דאורייתא לקולא ,ורוב
הוא ספק ,ולכן אינו דוחה הל"ת דשבת ,ומעתה י"ל כהך שיטות
ובספר יושב אהלים (שם) הקשה ,דלפימש"כ קמאי דאיסור עץ דפליגי על הטו"ז ,וממילא חייבת בסוכה מדרבנן מיהא ,ועל כן
הדעת לא היה איסור עולם ,דאילו המתין אדה"ר עד שתחשך היה צווחה דליהדרו לה העצים עצמן לסכך בהן ולא את דמיהם.
רשאי לאכלו ,דהאיסור לא היה אלא עד שיתקדש היום ,א"כ הו"ל
איסור עץ הדעת דבר שיש לו מתירין ,וקיי"ל דדבר שיש לו מתירין וע"ז אמר רב נחמן פעיתא היא דא ,לומר שאינה מכירה אלא את
אפילו באלף לא בטל עכ"ק. הדיבור בקול ,דסברה יש אם למקרא ,ולכן הוכיחה דהיו לאברהם
שי"ח עבדים הוא משום דס"ל יש אם למקרא וקרינן חניכיו לשון
ובספר שדי חמד (ח"ב מערכת ד' סוף כלל ל"ט ,ובפאת השדה כלל ט' אות י"א) האריך אם רבים ,ולפי"ז הוכיחה די"ל דנשים חייבות במצות סוכה וכנ"ל,
במקום קיום מצוה נמי יש להחמיר בדבר שיש לו מתירין ,דלדעת ולכן צווחה דבסוכה גזולה הוי יתבי ,אך לשיטתי דס"ל יש אם
הגרע"א (בהגהותיו ליור"ד סי' רס"ו) דכיון דשהויי מצות לא משהינן ,א"כ למסורת ,כדאיתא במסכת יומא (דף ל"ח ,):ועיין (שם דף ע"ה ):בגליון
לא שייך סברת רש"י בביצה (ג ):ד"ה אפילו באלף ,דאחמור רבנן הש"ס שציין לכמה מקומות בש"ס ,דרב נחמן ס"ל יש אם למסורת,
הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול ולפי"ז ליכא הוכחה דנשים חייבות במ"ע דסוכה ,ולכן אין לה אלא
עיי"ש ,שהרי ראוי להזדרז בקיום המצוות ,וכן נקטו השו"מ (בהג"ה יד דמי עצים בלבד ודו"ק.
שאול ביור"ד שם אות ח') ,ובשו"ת בית יצחק חאו"ח (סי' נ"ד אות ג') ,ובחיור"ד (
ח"ב סי' צ"ב אות ה') ,ובספר העמק שאלה (פרשת לך שאילתא ט' אות ג') עיי"ש.
אושפיזא דיצחק
אך הנוב"י (חאו"ח סי' ל') ס"ל דגם במקיים מצוה ס"ל דדבר שיש לו
מתירין לא בטל עיי"ש ,ובשדי חמד הביא כמה אחרונים דס"ל כן,
מבואר מזה דכמה אחרונים ס"ל דלשיטת רש"י דלכן דבר שיש לו ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' :ואיתא
מתירין לא בטל משום עד שיאכלנו באיסור יאכלנו בהיתר ,במקום במדרש לכפר על מעשה ראשון ,ובספר דברי יונתן
(פרשת אמור)
מצוה לא אמרינן דין דדבר שיש לו מתירין ,משא"כ לשיטת הר"ן מפרש דקאי על חטא אדם הראשון ,וצ"ב.
במסכת נדרים (דף נ"ב ).ד"ה וקשיא להו שכתב טעם אחר ,ותו"ד הוא
דביטול ברוב לא שייך אלא בשני דברים המתנגדים זה לזה שאז והנבס"ד ,עפימש"כ המפ' להליץ בעד אדה"ר יציר כפיו של
הרוב גובר על המיעוט ומבטלו ,משא"כ בשני דברים השוים ואינן הקב"ה שלא עבר על הציווי של לא תאכלו ממנו ,יען שלא אכלו
מתנגדים זה לזה אין אחד מבטל את חבירו דאדרבה השנים מחזקין כמו שהיא בעין אלא ביטלו ברוב היתר ,וזהו שאמרו (בבראשית רבה פרשה
זה את זה ולא שייך בהו ביטול ,ולכן ס"ל לר"י דמב"מ לא בטיל י"ט-י"ב) עה"פ ויאמר האשה אשר נתתי עמדי היא נתנה לי מן העץ
דהוא אזיל בתר דמיון העצם של הדבר וכיון ששניהם ממין אחד ואוכל ,אמר רב אבא בר כהנא ,ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל,
אינם מתנגדים זל"ז ולא שייך בהו ביטול ,אבל רבנן ס"ל דאזלינן אכלתי ואוכל עוד ,והוא פלאי וכי ח"ו עמד אדה"ר במריו להוסיף
בתר דמיון ההיתר והאיסור ,ולכן ס"ל דגם מב"מ בטיל ,כיון חטא על פשע ,אלא דאדה"ר בא בהתנצלות אשר לא אכל רק פרי
דהאיסור וההיתר מתנגדים זל"ז הרוב מבטל את המיעוט ,ובזה העץ עצמה ,אלא אכלה לאחר שעירבה עם פירות אחרים ונתבטלה
הואיל משה חג הסוכות תשפ"ז דף ג
איסור כלל דהכל נהפך להיתר ודאי ,משא"כ אי ס"ל דמה מבאר הר"ן דהיינו טעמא דאמרינן דבדבר שיל"מ אפילו באלף
שאמרה התורה דאזלינן בתר רוב לא הוה כבירור ודאי ,א"כ לא בטיל ,דהא כל מה דס"ל לחכמים דאיסור והיתר מבטלין זה
באיסורין אמרינן דאע"ג דנתבטל מ"מ האיסור עדיין בעולם, את זה היינו משום דמתנגדים זל"ז יען שזה איסור וזה היתר,
אלא שהתורה התירה ספק כזה היכא שרובו היתר ,אבל אסור משא"כ בדבר שיל"מ שהאיסור עצמו עתיד להיות לו היתר,
לאכלו בבת אחת דממנ"פ אוכל האיסור עכ"ד. שוב אינו מתנגד לההיתר והוי כמב"מ ולא בטיל עיי"ש ,לפי"ז
י"ל דגם בקיום מצוה ס"ל דדבר שיש לו מתירין לא בטל.
ובשו"ת נחלת יוסף (או"ח סי' נ"ד אות י') כתב ,דזה אי רוב הוה ודאי
או ספק תליא אי ס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ורק ובגוף מחלוקת רש"י והר"ן כתבו האחרונים ,עיין בשו"ת באר
מדרבנן לחומרא ,א ו דספיקא מדאורייתא לחומרא ,דהקשו יצחק יור"ד (סי' י') ,ובספר משנת אליעזר מהדו"ת
(דרוש ב' אות ג')
המפרשים לשיטת הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה ועוד ,דתליא בפלוגתת הראשונים באיסור שנתבטל ברוב ,אי
לקולא ,למה לי לימודים במסכת חולין (דף י"א ).דאזלינן בתר ס"ל כשיטת הרא"ש בפרק ז' דחולין (סי' ל"ז) ,וכן פסק הטור
רובא ,תיפוק ליה דכל ספק מותר מן התורה גם בלי רוב, ביור"ד (סי' ק"ט) ,דנתהפך האיסור ונעשה היתר גמור ,ושרי לאכול
ועכצ"ל דהרמב"ם ס"ל דדין רוב הוא דין ודאי וסומכין על כל התערובות אפילו בבת אחת ,ואעפ"י שבודאי אוכל גם את
הרוב אפילו לכתחילה ,ועל זה צריך קרא לגלות שרוב הוא דין חתיכת האיסור בתוכו ,דכך היא גזירת הכתוב דהאיסור נתהפך
ודאי ,וסומכין על הרוב אף במקום שיכולין לברר ,משא"כ להיתר גמור כשנתערב ברוב ,או דס"ל כשיטת הרשב"א דאין
לשיטת הרשב"א דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ,א"כ האיסור נתהפך להיות היתר גמור ,אלא דגלי רחמנא דכל היכא
בלאו קרא דאחרי רבים להטות הוה אמינא דאסור כמו בכל שנתבטל מיעוט איסור ברוב היתר מותר לאכול התערובות,
ספק דמחמירין מן התורה ,ושפיר צריך קרא לגלות שהולכין דתלינן שאוכל מרוב היתר ולא מהחתיכה דאיסורא שהוא
אחר הרוב ,ונמצא די"ל להרשב"א דגם אחר דין אחרי רבים המיעוט ,ולפי"ז אסור לאכול את כל התערובת בבת אחת שהרי
להטות נשאר ספק אלא שהתורה התירה לנו ספק ואף על פי אז בודאי קאכיל איסורא ,כיון דאין האיסור שנתערב מתהפך
כן צריך קרא וכנ"ל עכ"ד. להיתר אלא שהתורה חידשה והתירה לאכול כל חתיכה לחוד
משום דתלינן דהאי לאו איסורא היא אלא שהוא מהרוב.
ואיתא במסכת סוכה (דף כ"ט ):לולב הגזול פסול ,בשלמא יו"ט
(מהיכא תיתיראשון דכתיב לכם משלכם ,אלא ביו"ט שני אמאי לא והאריך בזה הב"י ובשו"ע (שם) ,די"ל דרש"י שכתב דלכן
למיפסליה) ,אמר ר' יוחנן משום רשב"י ,משום דהו"ל מצוה הבאה דשיל"מ לא בטל דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר,
בעבירה ,שנאמר והבאתם את הגזול ואת הפסח וכו' ,ופליגא ולכאורה אמאי קרי ליה אכילה באיסור כיון דכבר בטל ברוב,
דר' יצחק ,דאמר ר' יצחק בר נחמני אמר שמואל ,לא שנו (דגזול וע"כ דרש"י ס"ל דבביטול ברוב אינו נהפך להיות היתר גמור
פסול) אלא ביו"ט ראשון ,אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול אלא המיעוט נשאר באיסורו ולכן אעפ"י שנתבטל מ"מ אם
(דהא ביו"ט שני לא כתיב לכם למעוטי) יוצא נמי בגזול וכו' עיי"ש ,והקשו אפשר להמתין לאכלו בהיתר גמור אין לסמוך על ביטול ברוב,
התוס' למה לי קרא לכם להוציא את הגזול ,תיפ"ל דבלא"ה והר"ן ס"ל דבביטול ברוב נהפך המיעוט לגמרי והוה היתר
אינו יוצא משום מצוה הבא בעבירה עכ"ק. גמור וליכא כאן איסור כלל ,ולכן ס"ל דאין שום סברא לומר
שנמתין לאכלו למחר דהלא כעת ע"י הביטול נעשית היתר
וכתב בספר ים התלמוד (עמ"ס ב"ק דף ס"ו) לתרץ קושית התוספות גמור ,ולכן כתב הטעם משום דהוה כמב"מ עכ"ד.
די"ל דהקרא אתא לספק גזל ,לשיטת הרמב"ם דספיקא
דאורייתא מן הצתורה לקולא ,דנודע מש"כ החוו"ד (קונטרס בית ובמחלוקת הראשונים הנ"ל גבי ביטול ברוב אי אמרינן דנעשה
הספק) דהרמב"ם הוציא דינו דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא המיעוט כמי שאינו ונהפך הכל להיות היתר גמור או לא ,כתבו
מסוטה (דף כ"ט ,):ושם מבואר דהתורה לא דיברה רק מוודאי ולא האחרונים דתליא בפלוגתת הראשונים אי הא דאזלינן בתר רוב
מספק ,וא"כ שאני בין היכא דכתיב קום ועשה לשב ואל הוא בגדר ודאי או רק בגדר ספק ,דהתוס' במסכת ב"מ (דף ו):
תעשה ,דבכל לאווין משמעות הקרא איסור וודאי לא תאכל ד"ה קפץ הקשו ,אהא דאיתא (שם) דאם קפץ אחד מן המנויין
אבל ספק יאכל ,ובקום ועשה הוא להיפוך ,דעשיית המצוה כולן פטורין ממעשר בהמה ,ולכאורה ניזול בתר רוב ויתחייבו
יהיה בסוג וודאי ולא בסוג ספק ,ולפי"ז במ"ע מודה הרמב"ם כולם ,ובשיט"מ הביא תי' בשם הר"ש ,דאפילו אי נימא
דספיקא לחומרא עכ"ד ,וא"כ הו"א דיוצא בספק גזל, דאזלינן בתר רוב מ"מ לא הוי אלא ספיקא וכיון דעשירי ודאי
דמצהב"ע ליכא כיון דבספיקא אזלינן לקולא ,ולכן צריך קרא אמר רחמנא ולא עשירי ספק פטור ,וכתבו האחרונים דמוכח
דלכם דבעינן שיהא ודאי שלו ובספק גזל אין יוצאין עיי"ש, מהתוס' דלא תירצו כן דס"ל דרוב הוה בירור ודאי ,ושפיר
אמנם זה א"ש לשיטת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא אפשר לעשר ע"י ביטול ברוב ,ומעתה אי ס"ל דמש"כ התורה
לקולא ,משא"כ לשיטת הרשב"א דספיקא דאורייתא לחומרא אחרי רבים להטות היינו דהרוב הוה ודאי גמור ,א"כ ה"ה
לא שייך לתרץ כן. באיסורין דכל היכא שנתבטל ברוב אמרינן דאין כאן חשש
הואיל משה חג הסוכות תשפ"ז דף ד
והוכיחו האחרונים מזה דהמהרי"ט ס"ל דבלאו שאין לוקין עליו ובזה יבואר דברי המדרש ,ולקחתם לכם וגו' ,וקשה למ"ל לכם
(ח"ב י"ל דנשים אין מוזהרות עליה ,וכ"כ הפמ"ג בפתיחה כוללת תיפ"ל דהוי מצוה הבא בעבירה ,וצ"ל דס"ל ספיקא דאורייתא
אות י"ד) דבלאו שאין בו מעשה לא אמרינן השוה הכתוב אשה לקולא ובספק גזל ליכא מצוה הבא בעבירה וכנ"ל ,ומעתה ס"ל
לאיש ,דרק לעונשין איתקשו וכמש"כ רש"י במסכת קידושין (דף דרוב הוא ודאי ,וס"ל דהיכא שנתבטל ברוב אמרינן דאין כאן
ל"ה ).ד"ה לכל עונשין עיי"ש ,וכ"כ בספר תיבת גמא (פרשת יתרו), חשש איסור כלל דהכל נהפך להיתר ודאי ,ולפי"ז הטעם דדבר
ועיין בספר לימודי ד' (לימוד מ"ט ונ') בשם יבין שמועה דנשים אין שיש לו מתירין אינו בטל הוא כסברת הר"ן ,וגם בקיום מצוה
מוזהרות בלאו שאב"מ ,ועיין במנחת חינוך (מצוה ח'). ס"ל דדבר שיש לו מתירין לא בטל ,וא"כ חטא אדה"ר בעץ
הדעת ,ושפיר צריך לכפר על מעשה ראשון ודו"ק.
ולפי"ז י"ל דה"ה בלאו דלא תאכל כל תועבה נשים אינן
מוזהרות ,כיון דהוה לאו שבכללות דאין לוקין עליו ,ובלא
תעשה דאין לוקין עליו ,נשים אינן מצוות ,ולפי"ז כיון דחוה ב) עוי"ל ,דלכאורה צ"ב האיך עבר אדה"ר יציר כפיו של
תלשה והיא אינה מצווה על לאו דלא תאכל כל תועבה ,ל"ש הקב"ה על מאמר פי ה' ,ובספר יציב פתגם (פרשת בראשית) כתב,
לומר דכיון שחוה עברה על איסור תלישה הרי הוא בבל תאכל די"ל דאדה"ר סבר דטעם האיסור הוא כגדר אכילת בשר שלא
משום לא תאכל כל תועבה ,דהא נשים אינן מוזהרות על הלאו הותרה לו כדאיתא במסכת סנהדרין (דף נ"ט ,):ועיין בתומר דבורה
דלא תאכל כל תועבה. (פ"ג) שצריכין לרחם על כל הנבראים ולא יעקור הצמח שלא
לצורך עיי"ש ,ואדה"ר חשב דעכ"פ צמח פרי עץ הדעת שטוב
(בפרשת אחרי פרשה ט"ז- אך י"ל ,דאיתא במסכת סוכה (דף כ"ח ,).האזרח למאכל ותאוה היא לעינים ונחמד העץ להשכיל ,גדלה מעלתו
כ"ט כתיב והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא כמעלת בעלי חיים ,ולכן נאסר לו לתלוש ולאכול ,ושם (דף נ"ו):
תעשו האזרח והגר הגר בתוככם) לרבות את הנשים האזרחיות שחייבות בתוס' ד"ה אכל תאכל כתבו ,דאיסור אכילת בשר היינו להמית
בעינוי ,ופריך הגמ' ,למ"ל קרא ,מדרב יהודה אמר רב ולאכול ,אבל מתה מאליה שריא עיי"ש ,והיה סובר שהוא הדין
נפקא ,דאמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי ר' ישמעאל, נמי בפרי עץ הדעת שלא נאסר בתלוש ועומד ,וכיון שחוה
אמר קרא איש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין תלשה והביאה לפניו שפיר אכל שכל האיסור הוא רק על
שבתורה ,ומשני ,לא נצרכא אלא לתוספת עינוי (שהצריך הכתוב להתחיל התלישה ועקירה מן המחובר.
ולהתענות מבעוד יום) ,סד"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספת עינוי
מעונש ומאזהרה (דכתיב בעינוי בעצם היום הזה על עצמו של יום ענוש כרת ואינו ענוש אך לכאורה איכא למשדי ביה נרגא ,מהא דאיתא במסכת חולין
כרת על תוספת עינוי ומאזהרה נמי אימעוט ביומא דף פ"א ,).לא נתחייבו נשים כלל (דף קי"ד ,):אמר רב אשי ,מנין לבשר בחלב שאסור באכילה,
קמ"ל ,עיי"ש. שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל
תאכל ,וכיון שנעשה בו איסור בבישול אסור באכילה עיי"ש,
חזינן דנשים חייבות בתוספות עינוי ביום הכיפורים ,אף דהוי א"כ ה"ה י"ל דכיון שנאסר להם לתלוש מעץ הדעת הוי
רק לאו הבא מכלל עשה וליכא מלקות ,ולפי"ז כתב בשו"ת בית בכלל כל שתיעבתי לך ,וכשחוה עברה על איסור תלישה הרי
יצחק (חיור"ד ח"א סי' פ"ה אות א') דילפינן מזה לכל מקום דנשים הוא בבל תאכל עכ"ד.
מוזהרות אף באיסור גרידא עיי"ש ,ולפי"ז י"ל דנשים מוזהרות
על לאו דלא תאכל כל תועבה. אמנם י"ל ,דהכנסת הגדולה
(עיין בפר"ח ובפרי תואר ס"ק א' ובפליתי ריש סי' פ"ז
סק"א) הקשה ,דלמה מיאנו כל התנאים והאמוראים בדרשת רב
ובספרי (פרשת מטות) איתא ,ר' עקיבא אומר ,כל היוצא מפיו יעשה אשי לאסור בשר בחלב משום הלאו דלא תאכל כל תועבה,
ואשה כי תדור נדר ,מקיש אשה לאיש ,מה איש עובר בבל יחל ומתרץ דעל לאו דלא תאכל כל תועבה ליכא מלקות משום
ובל תאחר ,כך אשה עובר בבל יחל ובל תאחר עיי"ש ,והנה בל דהוי לאו שבכללות ,ולכן צריכים לדרשות אחרות לאיסור בשר
תאחר הוי לאו שאין בו מעשה וליכא מלקות ,ולפי"ז שמע בחלב שיהיה לוקין עליו עכ"ד ,ועיין בצל"ח עמ"ס חולין (דף
מינה גם מכאן דאשה חייבות באיסור גרידא. קי"ד ):מש"כ בזה.
ולפי"ז כתב בספר שערי ציון (שער ד' אות ב') ,דזה אי נשים חייבות ובספר חידושי מהרי"ט עמ"ס קידושין (דף ל"ד ).הקשה על
באיסור גרידא או לא ,תליא אי ס"ל שני כתובים הבאים כאחד קושית הר"י דבמעקה אין נשים מוזהרות והאיכא לאו,
מלמדין או אין מלמדין ,דאי ס"ל אין מלמדין ,ליכא למילף לכל והקשה וז"ל ,וא"ת אבידה ושילוח הקן לאו הניתק לעשה הוא
מקום מתוס' עינוי דיוהכ"פ דחייבות אף באיסור גרידא ,משום ואין לוקין ,ומצות ל"ת נפקא ליה לקמן מאיש או אשה אשר
דתוס' עינוי ובל תאחר הוי שני כתובים ואין מלמדין ,משא"כ יעשו מכל חטאת האדם ,והני לא מקרי חטאת שנתקן לעשה,
אי ס"ל דשני כתובים מלמדין שפיר ילפינן מתוס' עינוי ובל וי"ל דמעקה אית ביה לאו גמור ולוקין עליה לכך הוצרך הר"י
תאחר דנשים חייבות אף באיסורא גרידא עיי"ש. לתרץ וכו' עיי"ש.
הואיל משה חג הסוכות תשפ"ז דף ה
אושפיזא דיעקב והבאנו מה דאיתא בסוכה (כ"ט ):לולב הגזול פסול ,דכתיב לכם
משלכם עיי"ש ,והקשו התוס' למ"ל קרא ,תיפ"ל דאינו יוצא
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען :וכתב רש"י ביקש משום מצהב"ע ,והבאנו מש"כ בספר ים התלמוד לתרץ ,די"ל
יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף עיי"ש ,וכן דהקרא אתא לספק גזל ,לשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא
איתא במדרש רבה (פרשה פ"ד-ג) ,א"ר אחא ,בשעה שהצדיקים מה"ת לקולא ,וא"כ הו"א דיוצא בספק גזל ,דמצהב"ע ליכא
יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, כיון דבספיקא אזלינן לקולא ,ולכן צריך קרא דלכם דבעינן
השטן בא ומקטרג ,אמר ,לא דיין שהוא מתוקן להם שיהא ודאי שלו ובספק גזל אין יוצאין עיי"ש ,אמנם זה א"ש
לעולם הבא ,אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם לשיטת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא לקולא ,משא"כ
הזה ,תדע לך שהוא כן ,יעקב אבינו ע"י שבקש לישב לשיטת הרשב"א דספיקא דאורייתא לחומרא ל"ש לתרץ כן.
בשלוה בעוה"ז נזדווג לו שטנו של יוסף עיי"ש.
וידוע פלוגתת הראשונים אי ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא
ודקדקו המפרשים דאמאי קפץ עליו רוגזו של יוסף דייקא, או לקולא ,דהרמב"ם ס"ל דאזלינן לקולא ,והרשב"א ס"ל
ומשמעות הדברים שיש מזה איזה שייכות לסתור מה שביקש יעקב דאזלינן לחומרא ,וכתב הרשב"א בתורת הבית (בית ד' שער א')
לישב בשלוה ,וצ"ב ההמשך. דהרמב"ם דס"ל דספק מה"ת מותר ,יליף לה ממה דאיתא
במסכת קידושין (דף ע"ג ).דספק ממזר מותר וגלי שם קרא דספק
והנבס"ד לפרש ההמשך דרוגזו של יוסף להא דיעקב ביקש לישב מותר בכ"מ ,והקשה הפר"ח (יור"ד סי' ק"י בכללי ס"ס כלל א') ,דהרי שם
בשלוה ,דבספר כרם חמד (פרשת וישב) כתב ,דלכן ביקש לישב בשלוה אמרינן דאיכא תרי קראי חד להתיר ממזר בשתוקי וחד למשרי
משום דס"ל שכר מצוה בהאי עלמא איכא עיי"ש ,וכ"כ בספר בנין שתוקי בישראל ,ובשלמא לשיטת הרשב"א דס"ל דבכה"ת
דוד (אות ט') ,וכ"כ בספר כתנות אור (פרשת וישב) דיעקב סבר שכר מצוה ספיקא לחומרא ורק בממזר גילתה התורה להתיר ,שפיר צריכין
בהאי עלמא איכא עיי"ש ,מובא בספר ישמח משה (פרשת וישב) עה"פ תרי קראי להתיר בכל גווני ,אבל להרמב"ם דמכאן ילפינן
כי ארד אל בני שאולה עיי"ש. דספיקא לקולא לכה"ת ,א"כ הא הוי שני כתובים דקיי"ל דאין
מלמדין עיי"ש.
והנה י"ל הטעם דס"ל ליעקב שכר מצוה בהאי עלמא איכא,
כיון דהוה כהן ובכהן אמרינן שכר מצוה בהאי עלמא איכא, הרי דמאן דס"ל דספק מותר מה"ת ע"כ דס"ל דב' כתובים
לפי"מ שהעיר בספר טורי אבן (עמ"ס ר"ה דף ט"ז) דלשיטת הרשב"א הבאין כאחד מלמדין ,ומאן דס"ל דספק אסור מה"ת ע"כ דס"ל
דס"ל דהמבטל מ"ע עובר משום בל תגרע ,א"כ למ"ד לאשב"מ דב' כתובים הבכ"א אין מלמדין ,דלכך כתבה התורה ב' כתובים
לוקין לילקי נמי אעשה עיי"ש ,ותי' בספר תורת חסד (כלל ל"ד) להתיר בממזר בכל גווני ,ומזה נדע דבשאר דוכתי בספיקא
דלכן אין לוקין משום דהוה לאו שבכללות עיי"ש ,ולפי"ז אזלינן לחומרא.
חידש מו"ר זצ"ל בשו"ת בנין צבי ח"א (סי' נ"ז-ג) דבכהנים אמרינן
דלוקין אעשה ,לפימש"כ רש"י במסכת תמורה (דף ד ):דכהנים ועיין בספר מסדר חילוקים ושיטות (אות תרט"ו) שהביא מאחרונים
דרבי בהן הכתוב מצוות יתירות לקי על לאו הנל"ע עיי"ש, כה"ג ,דהטעם דס"ל להרשב"א דספיקא דאורייתא מה"ת
ומעתה ה"ה י"ל דלוקין על עשה ,דכל הטעם דאמרינן דאין לחומרא ,משום דבב' מקומות גילתה התורה דספיקא לקולא,
לוקין משום דהוה לאו שבכללות ,וכיון דכהן לקי על לאו גבי ממזר דכתיב לא יבוא ממזר בקהל ה' ורק ודאי ממזר לא
ה נל"ע ה"ה נמי דלקי אלאו שבכללות ,דתרווייהו חד טעמא יבוא משא"כ ספק ממזר יבוא ,וגבי מעשר בהמה נמי אמרינן
אית להו משום דלא דמי ללאו דחסימה עיי"ש. עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק עיין במסכת ב"מ (דף
ז , ).וקיי"ל דשני כתובים הבכ"א אין מלמדין ואדרבה ילפינן
(דף ל"א): ובספר חידושי הריטב"א (עמ"ס ר"ה דף כ"ח) ,ובמסכת סוכה מיניה ההיפך דבעלמא ספד"א מה"ת לחומרא ,משא"כ למ"ד
הקשה על הא קיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו ,דהא איכא שכר דשני כתובים הבכ"א מלמדין ס"ל בכה"ת דספיקא דאורייתא
מצוה ,ותירץ דהוה רק גרם הנאה ,וכתב בשו"ת בי"צ חאו"ח (סי' נ"ו מה"ת לקולא עיי"ש.
אות ה') ,דהא לא מצינו מללה"נ רק באותן מצות שאין אדם אוכל
פירותיהן בעולם הזה ,ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא ,ובאיסורי ובזה יבואר דברי המדרש ,ולקחתם לכם וגו' ,וקשה למ"ל לכם
הנאה אסור רק הנאת הגוף בעולם הזה ולא הנאת הנפש לעולם תיפ"ל דהוי מצוה הבא בעבירה ,וצ"ל דס"ל ספיקא דאורייתא
הבא עיי"ש ,ובספר בכור שור (עמ"ס חולין דף קמ"א ):כתב ,דלכן אמרינן לקולא ובספק גזל ליכא מצוה הבא בעבירה וכנ"ל ,ומעתה ס"ל
דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא ,משום דאם מבטל המ"ע ליכא שני כתובים הבכ"א מלמדין ,וי"ל דנשים דאיסורא גרידא,
עונש בהאי עלמא ע"כ גם שכר ליכא בהאי עלמא אם מקיים וחייבות בלאו דלא תאכל כל תועבה ,ומעתה לי"ל אמתלא על
העשה ,וכתב דבל"ת דאיכא עונש אם עובר על הל"ת ,שוב איכא מה שאכל מעץ הדעת ,וא"כ חטא אדה"ר בעץ הדעת ,ושפיר
ג"כ שכר אם מקיימו עיי"ש. צריך לכפר על מעשה ראשון ודו"ק.
הואיל משה חג הסוכות תשפ"ז דף ו
מלאכה בקבלנות שאין לו שכר אלא כשגמר כל מלאכתו ,דהרי ומעתה בכהן כיון דלקי על עשה אם מבטלו ,שפיר י"ל דאם מקיים
שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ,ולכן כשנגמור לקיים כל העשה איכא שכר בהאי עלמא ,והוה השכר הנאה ממש ולא רק
התורה אז מגיע לנו שכר ,וכיון שזה אי אפשר ממילא דליכא שום גרם הנאה ,וזהו הטעם דביקש יעקב לישב בשלוה.
תביעה לקבלת שכר עיי"ש.
אמנם בספר מאה שערים (שער מ"ב) כתב ,דזהו רק להמ"ד דס"ל דלאו
אך בספר מתת יה (פרשת בהעלותך) כתב ליישב קושית המפ' דאיך אפשר שאב"מ לוקה ,והטעם דאינו לוקה על עשה משום דהוה לאו
לאדם אחד לקיים כל התרי"ג מצות ,די"ל דכמו שאמרו חז"ל שבכללות ,אז שפיר י"ל דכיון דלקי אלאו זה לקי נמי על עשה,
במסכת מנחות (דף ק"י ).כל העוסק בתורה עולה כאלו הקריב עולה משא"כ להמ"ד דלאו שאב"מ אין לוקין ,לדידיה אינו הטעם משום
עיי"ש ,א"כ כמו כן יש לומר דע"י עסק לימוד התורה יוכל לקיים דל"ה דומיא דלאו דחסימה ,דהרי מפיק ליה התם מקרא דלעשות,
כל התרי"ג מצוות ,אך כתב דזה תלוי אי מעשה גדול מתלמוד או א"כ גם כהן לא לקי אלאו שבכללות וה"ה דלא לקי על עשה,
תלמוד גדול ממעשה ,דאי ס"ל תלמוד גדול ממעשה שפיר יכול ולדידיה ל"ש לומר דבכהן איכא שכר מצוה בהאי עלמא עיי"ש.
לקיים כל התרי"ג מצוות ע"י לימוד ,משא"כ אי ס"ל מעשה גדול
מתלמוד אז צריך לקיים המצוות בפועל ממש עיי"ש. ובספר שתי ידות (פרשת שמיני דף פ"א .מדפה"ס) כתב ,דזה אי מכירת יוסף
הוה חטא או לא תליא אי ס"ל לאו שאב"מ לוקין או אין לוקין,
היוצא לנו מזה ,דאי ס"ל תלמוד גדול ממעשה ,ואז יש לקיים כל דהנה יוסף הלשין על השבטים והוציא עליהם שם רע ועבר על
התרי"ג מצוות ע"י לימוד ,אז י"ל שכר מצוה בהאי עלמא איכא, הלאו דלא תלך רכיל וחייב מלקות ,אך זהו רק אי ס"ל דלאו
אך אי ס"ל מעשה גדול מתלמוד ,ולפי"ז צריכין לקיים המצוות שאב"מ לוקין עליו ,משא"כ אי ס"ל דאין לוקין עליו א"כ ליכא
בפועל ,אז שפיר י"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. חיובא דמלקות על יוסף וחטאו על מה שמכרו אותו עיי"ש.
ובספר זכרון יצחק (פרשת לך אות ד') כתב ,דלכן אמרו ישראל נעשה ובזה יבואר ההמשך ,כיון דיעקב ביקש לישב בשלוה ,משום
ונשמע והקדימו נעשה לנשמע ,דאיתא בקידושין (דף מ ,):וכבר היה דס"ל דבכהן אמרינן דשכר מצוה איכא בהאי עלמא ,ולפי"ז ע"כ
ר' טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה (שם האיש) בלוד ,נשאלה דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ,א"כ עבר יוסף על הלאו לא
שאילה זו בפניהם ,תלמוד גדול או מעשה גדול ,נענה ר' טרפון תלך רכיל ,ואיכא חיוב מלקות על יוסף ,ולכן קפץ עליו רוגזו של
ואמר מעשה גדול וכו' עיי"ש ,ולכן אמרו בתחילה נעשה שרומז יוסף ודו"ק.
למעשה ואח"כ ונשמע שהוא בחינת תלמוד התלוי בשמיעת האוזן,
להורות דמעשה גדול מתלמוד עיי"ש ,וכתב שם עוד טעם דלכן ב) עוי"ל ,דבספר חנוכת התורה (פרשת יתרו) כתב להעיר בהא דאמרינן
הקדימו בני ישראל נעשה לנשמע ,להורות דגדול שאינו מצווה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ,הרי איתא במדרש רבה פרשת
ועושה ,דהעדיפו לעשות בטרם יהיו מצווים מפי הגבורה עכ"ד. משפטים (פרשה ל-ט) ,מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות ,חוקיו
ומשפטיו לישראל אלו המשפטים ,לפי שאין מדותיו של הקב"ה
ולפי"ז אי ס"ל גדול המצווה ועושה ,א"כ מה שאמרו נעשה קודם כמדת ב"ו ,מדת ב"ו מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום,
לנשמע ,להורות דמעשה הוא העיקר ולא התלמוד ,משא"כ אי ס"ל והקב"ה אינו כן אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות
גדול שאינו מצווה ועושה ,וזהו הטעם שהקדימו נעשה לנשמע, ולשמור (ולכן נקראו חוקיו ומשפטיו שכביכול הוא עצמו משמרן) וכו' עיי"ש ,וכן איתא
ומעתה י"ל דתלמוד גדול מן המעשה. בירושלמי ראש השנה (פ"א ה"ג) ,הרי דהקב"ה מקיים מצות התורה,
וא"כ כיון דהתורה הזהירה לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר
ובספר יציב פתגם (פרשת וישב) כתב לפרש הקרא ויבא יוסף את דבתם וביומו תתן שכרו ,האיך הקב"ה משהה שכר המצוות לעוה"ב ,הא
רעה אל אביהם ,דיש לבאר מחלוקת יוסף עם אחיו במה שהיו אית ביה משום בל תלין עיי"ש.
מזלזלים בבני השפחות לקרותם עבדים ,דהנה המהרש"א בח"א
במסכת יבמות (דף ק) כתב ,דהא דנשא אברהם את הגר שהיתה ובספר תולעת השני (דף קס"ד ).כתב לתרץ ,דלאו דבל תלין לא שייך
שפחה ואסורה לו ,משום דממילא נשתחררה כדין הנושא שפחתו, לגבי קיום המצות ,מפני שאין אדם בעולם שיוכל לגמור כל
לדעת הסוברים ביור"ד (סי' רס"ז ס"ט) דהבא על שפחתו נשתחררה, מלאכת ה' ,כמש"כ בקרית ספר מהמבי"ט (הקדמה פ"ז) ,שהאריך
דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא שחררה ,ושכן לחקור בענין חיוב התרי"ג מצות שנראה שאפשר לאיש אחד לקיים
צריך לומר גבי יעקב שנשא שפחת רחל ולאה עיי"ש ,ולכן כיון כל מצות עשה ול"ת ,וזה אינו ,כי אם נחפש המצוות אחת לאחת
שבהכרח צ"ל שנשתחררו השפחות ,ע"כ הוכיח יוסף את אחיו למצוא חשבון ,נמצא כמה מצות שאינם על כל איש ואיש אלא על
שהיו מזלזלים בהם לקרותם עבדים ,וזהו מ"ש הכתוב ויבא יוסף הציבור ,וכמה מצות שהם חובה אם יעשה פעולה פלוני או
את דבתם רעה אל אביהם דייקא ,שדבתם שהם קורים להם עבדים ימצאהו דבר פלוני וכו' ,ולעולם א"א שיקיים כל רמ"ח מצות
הוי רעה אל אביהם ,דכיון דס"ל שלא נשתחררו א"כ ח"ו עבר עשה ,ואפילו הוא מלך או כהן שנתוספו בהן הרבה מצות וכו'
אביהם באיסור נישואי שפחה. עיי"ש ,ודין שלנו לגבי קודשא בריך הוא הלא הוא כמי שקיבל
הואיל משה חג הסוכות תשפ"ז דף ז
הרי ששה ,ובשביעי אמר לו שלח נא ביד תשלח ,אמר לו אך לפימש"כ בספר אור תורה פרשת לך (אות מ"ט) גבי אברהם
הקב"ה ,משה את אומר שלח נא ביד תשלח ,חייך שאני צוררה שנשא את הגר ,דאצ"ל דמסתמא שחררה ,דאף אם לא שחררה
לך בכנפיך ,אימתי פרע לו ,ר' ברכיה אמר ר' לוי ור' חלבו ,ר' מ"מ כיון דעדיין לא קיים מצות פו"ר ,אמרינן דאתי עשה דפו"ר
לוי אמר כל ז' ימי אדר היה משה מבקש תפלה ותחנונים שיכנס ודחי הל"ת דלא יהיה קדש ,אמנם י"ל דכיון דבדידה ליכא עשה
לארץ ישראל ,ובשביעי אמר לו כי לא תעבור את הירדן הזה דנשים אינן מצוות על פו"ר ,תו ליכא למימר דעשה דוחה ל"ת
עיי"ש ,ועיין במדרש תנחומא פרשת ואתחנן (סי' ו') ,דששה כמבואר במסכת גיטין (דף מ"א ).בתוס' ד"ה לישא שפחה ,אך אי
פגמים היו למרע"ה דבשבילם נמנע הימנו לבוא לאר"י וחד ס"ל דנשים מצוות על פו"ר אז שפיר י"ל עשה דוחה ל"ת עכ"ד,
מינייהו על מה שאמר שלח נא ביד תשלח עיי"ש. ולפי"ז י"ל במה שנשא יעקב להשפחות דתליא בזה ,דאי ס"ל
דנשים אינן מצוות על פו"ר ,וליכא למימר עשה דוחה ל"ת אז
ובספר ויאמר עזרא (פרשת תשא עה"פ ויחל משה) כתב דלכן סירב משה צ"ל דשחררן ,משא"כ אי ס"ל דאף האשה מצווה על פו"ר ,י"ל
בשליחות המקום ,דס"ל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה ,והרי דבאמת לא שחררן ,אלא משום דאמרינן עשה דוחה ל"ת עכ"ד.
ישראל נראו בימי יעקב והשבטים כולם זרע אמת ,ונדחו במצרים
גוי בקרב גוי עיי"ש. ובספר משמרת אלעזר (מהרה"ג ר' שאול בראך ז"ל) ערך אורה ושמחה
(אות י"ג)
כתב וז"ל ,ויש לתת טעם לדבר למה הנשים פטורות ממצוה יקרה
ובספר ערוך לנר עמ"ס סוכה (דף ל"ג ).ד"ה יש דיחוי העיר ,למ"ד יש הלזו ,כי הנה אמרו חז"ל במסכת ע"ז (דף ג ).גדול המצווה ועושה
דיחוי אצל מצוות ,קשה במילה שלא בזמנו דאינו דוחה שבת יותר ממי שאינו מצווה ועושה ,וכתבו התוס' (ד"ה גדול) ,לפי שעל מה
כדאיתא במסכת שבת (דף קל"ב ,):היאך מלין אותו אחר השבת ,נימא שהוא מצווה היצר הרע מסיתו בכל כחו שימנע מלעשותו ,אבל
כיון שבתחילה היה נראה ונדחה בשבת ,אינו חוזר ונראה לאחר בדבר שאינו מצווה עליו אין היצר הרע מסיתו כל כך עיי"ש ,וידוע
השבת עכ"ק. שיסורי אשה בהריון ולידה הם גדולים מאוד עד שהנביאים
המשילו הצרות היותר גדולות לחבלי לידה ,ומעתה אם תהיה
ובשו"ת אבני ציון ח"א (סי' ס"ב אות ג') כתב ליישב ,עפי"מ שהקשה האשה מצווה על פו"ר אז יסיתה היצר הרע שלא תנשא לאיש ובקל
הצל"ח (עמ"ס פסחים דף צ"ז ,):דלכאורה כל קרבן שעבר עליו שבת יודחה היתה מתפתית לשמוע בקולו מאחר שיש לה יסורים גדולים מזה,
לעולם בקרבן יחיד דאינו דוחה שבת ,ומתרץ ,דכיון דבשבת אם ולכן לא חייבה הקב"ה במצוה זו כדי שלא יהיה היצר הרע מסית
עבר והקריב הקרבן כשר בדיעבד ,ע"כ לא חשיב דיחוי עכ"ד, אותה ויבוטל לגמרי מצות פו"ר עכ"ל.
ומעתה במילה שלא בזמנו אף דאינו דוחה שבת ,מכל מקום אם
עבר ומל מילה שלא בזמנו בשבת בדיעבד יצא ,וא"כ לא שייך ובזה יבואר ההמשך ,כיון דיעקב ביקש לישב בשלוה ,משום דס"ל
דיחוי במילה שלא בזמנו שעבר עליו שבת ,כיון דבדיעבד יצא לא דשכר מצוה איכא בהאי עלמא ,ע"כ דס"ל תלמוד גדול ממעשה,
חשיב דיחוי עכ"ד. ונעשה ונשמע אמרו משום דאינו מצווה ועושה גדול ממצווה
ועושה ,ולפי"ז י"ל דנשים חייבות במצוות פו"ר ,וי"ל דיעקב נשא
אך לפימש"כ בספר מנחת חינוך (מצוה ב' אות ט"ז) וז"ל ,גם אפשר לומר, את השפחות משום עשה דוחה ל"ת ולא שחררן ,ובזה קפץ עליו
אם מל בשבת שלא בזמנו הוי מצוה הבאה בעבירה ,א"כ למ"ד רוגזו של יוסף ודו"ק.
דס"ל מצוה הבאה בעבירה פסול מה"ת ,אם עבר ומל שלא בזמנו
בשבת לא יצא בדיעבד ,וצריך לחזור ולהטיף דם ברית עיי"ש,
ולפי"ז הדקל"ד היאך מלין שלא בזמנו לאחר השבת ,נימא דיחוי אושפיזא דמשה
כיון דבשבת נדחה לגמרי עיי"ש ,וע"כ מוכח מזה דבאדם לא שייך
דיחוי כלל ,ולכן שפיר מלין אותו אחר השבת ,דלא חשיב נדחה.
ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמור :ה' אלקים אתה החילות
ואיתא בירושלמי מסכת חלה (פ"א ה"ה) ובמסכת שבת (פי"ג ה"ג), להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה ,אשר מי א-
מצה גזולה אסור לברך עליה ,אמר ר' הושעיא על שם ובוצע ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתיך :אעברה
ברך נאץ ה' (וזה גוזל ומברך עליה נאץ ה') ,א"ר יונה ,הדא דתימר בתחלה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב
(קודם שקנאה ביאוש ושינוי) ,אבל בסוף (לאחר שקנאו מברך עליה) ,דמים הוא חייב הזה והלבנון :ובספר פני דוד מהחיד"א הביא מספר שתי ידות
לו (שאין לו עליו אלא לשלם הדמים אבל המצה עצמה כבר קנאה והרי היא שלו) ,ר' יונה וז"ל ,את גדלך ,אמרו רז"ל זו מתן תורה עכ"ל ,וצ"ב.
אמר אין עבירה מצוה (כל שבא ע"י עבירה אינה מצוה ,ואין לו לברך עליה) ,ר' יוסי
אמר אין מצוה עבירה (דכל שהוא מקום מצוה אין העבירה מעכב מלברך עליה) ,א"ר והנבס"ד ,דהטעם דנגזר על משרע"ה שלא יכנס לאר"י ,איתא
אילא אלה המצות ,אם עשיתן כמצותן הן מצות ,ואם לאו (אלא במד"ר פרשת שמיני (פרשה י"א-ס"ו) ,אמר רב שמואל בר נחמן ,כל
שבאו לידך ע"י עבירה) אינן מצות (וכר' יונה הוא דס"ל שאין מברכין על מצהב"ע) עיי"ש, שבעת ימי הסנה היה הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו
וכן איתא בירושלמי מסכת חלה (פ"א ה"ה) עיי"ש. למצרים ,הה"ד גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך
הואיל משה חג הסוכות תשפ"ז דף ח
ובספר מאמר מרדכי (פרשת תשא) כתב ,דלכן ניתנה התורה ע"י ואיתא במסכת יבמות (דף ע"א ,):אמר רבה בר יצחק אמר רב ,לא
משרע"ה ,משום דמלאה"ש היו טוענין דינא דבר מצרא ,ולכן ניתן ניתנה פריעה לאברהם אבינו ,שנאמר (יהושע ה-ב) בעת ההיא אמר ה'
התורה ע"י משה שהוא נקרא ג"כ מלאך ,שנאמר וישלח מלאך אל יהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מל את בני ישראל שנית,
ויוציאנו ממצרים עיי"ש. ודלמא הנך דלא מהול דכתיב (שם פסוק ה') כי מולים היו כל העם
היצאים וכל העם הילדים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו
ובספר שער החצר (אות קנ"ב) כתב ,דלכן קבלו ישראל התורה ולא וכו' ובמדבר מ"ט לא מהול וכו' עיי"ש.
מלאכי השרת ,משום דהתורה דברה כלשון בני אדם ולכן שייך
התורה לבני אדם ולא למלאכי השרת עכ"ד ,ועיין בספר עזרא (דף ואיתא במד"ר (פרשת תצא פרשה ו-א) הלכה ,תינוק שנולד כשהוא מהול
י"ג :מדפה"ס). מהו שיהא מותר למול אותו ,כך שנו חכמים ,תינוק שנולד מהול
צריך להטיף ממנו דם ברית מפני בריתו של אברהם ,ומנין אתה
ומעתה יבואר דברי המדרש ,דמשה רבינו רצה להצדיק את עצמו למד מן התורה ,שנאמר המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך ,ד"א
במה שסירב בשליחות המקום ,משום דנראה ונדחה אינו חוזר המול ימול אל תהי קורא בו אלא שתי מילות מילה ופריעה עיי"ש.
ונראה ,אך לכאורה הרי חזינן דמילה שלא בזמנה מלין אחר שבת,
ולכאורה נימא כיון דהיה נראה ונדחה בשבת אינו חוזר ונראה וכתב בספר כרם חמד (שם) ובספר נפש יהונתן (שם) ,דהני ב' דרשות
לאחר השבת ,וע"כ דבאדם לא שייך דיחוי ,ומעתה לא עשה יפה פליגי בדרשת הקרא אלה המצוות ,דבירושלמי חלה (פ"א ה"ה) איתא,
במה שסירב לילך בשליחות המקום ,ע"ז בא משה להוכיח די"ל א"ר הילא אלה המצות אם עשיתן כמצוותן הן מצות ואם לאו (אלא
דבאדם שייך דיחוי ,ומה דמלין לאחר השבת משום דשם לא הוה שבאו לידך ע"י עבירה) אינן מצות ,משום דהוי מצהב"ע עיי"ש[ ,וכן איתא
דיחוי ,ולכן אמר אתה החילות להראות את עבדך זה מתן תורה, בירושלמי מסכת שבת (פרק י"ב-ה"ו) בשם רבי אילא] ,ובמסכת מגילה
דהיינו דהתורה ניתנה על ידי משה רבינו משום שהוא מלאך וליכא (דף ב ):ילפינן מקרא דאלה המצוות ,דאין נביא רשאי לחדש דבר
דינא דבר מיצרא ,ולכאורה בלא"ה לא שייך התורה להמלאכים מעתה עיי"ש ,עפי"ד הגמ' הנ"ל דיהושע נצטווה על מצות פריעה,
כיון דדברה תורה כלשון בני אדם ,וע"כ דס"ל לא דברה תורה ובתוס' שם (ד"ה לא) הקשו דהרי אין נביא רשאי לחדש דבר ,וכיצד
כלשון בני אדם ,ומעתה ס"ל דפריעה ניתנה לאאע"ה ,ולא ניתנה חידש יהושע מצות פריעה עיי"ש ,ונמצא דאי נימא דמצוות פריעה
פריעה ליהושע ,ולפי"ז קרא דאלה המצוות אתיא דנביא אינו רשאי יהושע תיקנה ולא ילפינן לה מהמול ימול ,אז עכצ"ל דהקרא דאלה
לחדש דבר ,וי"ל דמצוה הבא בעבירה הוא מדרבנן ,ולפי"ז אם המצוות אתיא למצהב"ע דפסול מה"ת ,ולא להא דאין נביא רשאי
עבר ומל מילה שלא בזמנו בשבת יצא ,ולכן לא חשיב דיחוי, לחדש דבר מעתה ,אמנם אי דרשינן המול ימול למצוות פריעה ולא
משא"כ באדם י"ל דיחוי ,ושפיר עשיתי במה שסירבתי בשליחות אמרינן דיהושע תיקנה ,אז י"ל דמצהב"ע דרבנן ,והקרא דאלה
המקום ,ולכן אעברה נא ודו"ק. המצוות אתיא דאין נביא רשאי לחדש דבר עיי"ש.
ובירושלמי שבת (פי"ט -ה"ב) איתא ,דילפינן פריעה מדכתיב המול
אושפיזא דאהרן ימול ,מכאן לשני מילות ,אחת למילה ואחת לפריעה ,עד כדון
כר' עקיבא דו אמר לשונות ריבויין הן (דס"ל לא דברה תורה כלשון בני אדם),
כר' ישמעאל דו אמר לשונות כפולות הן (דס"ל דברה תורה כלשון בני אדם)
איתא במסכת קידושין (דף ע"ג ).דרש ר' זירא במחוזא ,גר התורה דברה כדרכה עיי"ש.
מותר בממזרת ,רגמוהו כולי עלמא באתרוגייהו
(שהיו שם
גרים הרבה והוקשה להם שאמר קהל גרים לא אקרי קהל) עיי"ש. ואיתא במסכת שבת (דף פ"ח ,):אמר ר' יהושע בן לוי ,בשעה
שעלה משה למרום ,אמרו מלאה"ש לפני הקב"ה ,רבש"ע מה
ודקדקו המפרשים ,דלמה רגמוהו דוקא באתרוגייהו ,עיין בספר לילוד אשה בינינו ,אמר להם לקבל תורה בא ,אמרו לפניו
אור חדש ,ובספר המקנה ,ובספר תפארת מנחם ,ושו"ת יודא חמדה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות
יעלה (או"ח סי' קצ"ה) ,ובספר כסף נבחר (פרשת אמור) ,ובספר דרשות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם ,מה אנוש
חת"ס (דף תי"ד) ועוד. כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ,ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל
הארץ אשר תנה הודך על השמים וכו' ,עיי"ש.
והנבס"ד ,דאיתא במסכת קידושין (דף ע"ב ,):תנו רבנן ,גר נושא
ממזרת דברי ר' יוסי ,ר' יהודה אומר גר לא ישא ממזרת וכו', והמפרשים כתבו (עיין ספר ראש דוד פרשת בשלח ,ובספר שמע יעקב פרשת במדבר,
מאי טעמא דר' יוסי ,חמשה קהלי כתיבי (גבי אזהרת פסולת יוחסין כתיבי ובספר בני יששכר במאמרים לחג השבועות מאמר ב' אות י"ט) דטענת המלאכים היתה
בפרשת כי תצא ,לא יבא ממזר בקהל ה' (פרשה כ"ג-ג) ,לא יבוא לו בקהל ה' (שם), שהם צריכים לקבל התורה מכח דינא דבר מיצרא ,דכיון
לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' (פרשה כ"ג -ד) ,לא יבא להם בקהל דהשראת השכינה הוא בגבהי מרומים ,ע"כ יש להם דין
ה' (שם) ,דור שלישי יבא להם בקהל( ,פרשה כ"ג -ט( ),מדהוה מצי למיכתבינהו מצרנים וזוכים בהתורה עפ"י שורת הדין עיי"ש.
הואיל משה חג הסוכות תשפ"ז דף ט
איסור תורה ,ורב אסי דמחייב אשם תלוי אף היכא דלא איקבע לכולהו בחדא אזהרה וחד קהל ,לא יבא ממזר ועמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם
איסורא ,ס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא עכ"ד. בקהל ה' עד עולם וגבי מצרי ואדומי דור שלישי יבא להם בכם ,דרשינן מינה) ,חד לכהנים
וחד ללוים וחד לישראלים (דאי הוה כתיב חד הו"א כהנים קאמר אבל לוים מותרים
והרשב"א (תורת הבית שער התערובת) ,ובמסכת קידושין (דף ע"ג ).הוכיח ואי כתיב תרי הו"א לוים וכהנים אבל ישראלים לא) ,וחד למישרי ממזר בשתוקי
דספיקא דאורייתא לחומרא ,מדילפינן דספק ממזר מותר ,ודוק (אעפ"י שזה ודאי וזה ספק לא חיישינן שמא זה כשר ואסור לישא ממזרת דהכי דרשינן בקהל ודאי הוא
מינה טעמא דגלי קרא הא לא גלי אפילו ספק ממזר הוא בלא דלא יבוא ממזר הא בקהל ספק כגון שתוקי יבא) ,וחד למישרי שתוקי בישראל
יבוא ,וממנה ילפינן לכל איסורי ספק דאורייתא דאזלינן (דדרשינן הכי ממזר ודאי הוא דלא יבא בקהל הא ספק ממזר יבא) ,קהל גרים לא איקרי
לחומרא ,והקשה מזה על הרמב"ם שדעתו ללמוד ממה קהל (דלא אייתר לן קרא לקהל גרים) ,ור' יהודה ,כהנים ולוים מחד קהל
שהתורה התירה ספק ממזר דספיקא דאורייתא לקולא ,דגלי נפקא (דשבט אחד הם ואין לקרות קהל חצי השבט) ,אייתר ליה לקהל גרים.
קרא בממזר ספיקו מותר ,וגמרינן מיניה לכל התורה כולה
עיי"ש ,ועיין בר"ן במסכת קידושין (דף ט"ו ):מדפי הרי"ף. ואיבעית אימא ,הני נמי תרי קהלי נינהו
(גבי כהנים ולוים איצטריכו תרי קהלה
לדרשה ואפילו הכי אייתר להו חד לקהל גרים) ,ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל
ובשו"ת חתם סופר ליקוטים (סי' כ"ה) ד"ה ואני אומר כתב ליישב מחד קרא נפקא (חד מקהל ודאי וחד מממזר ודאי) ,לא יבא ממזר בקהל ה',
דעת הרמב"ם ,דאיצטריך קרא לגלויי דלא נילוף מאשם תלוי ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא ,בקהל ודאי הוא
שספק להחמיר בכל התורה ,ואחר שגילה הכתוב בספק ממזר דלא יבא הא בקהל ספק יבא (והכי דרשינן לא יבא ממזר ודאי בקהל ודאי הא ממזר
שוב ילפינן מינה לכל התורה דספיקא לקולא ,אך אי ס"ל ספק בקהל ישראל ודאי או ממזר ודאי בספק קהל יבא) עיי"ש.
דאשם תלוי אינו חייב רק בשתי חתיכות דאיתחזק איסורא ,לא
הוה אמינא ללמוד משם לספק בעלמא ,והדרא הוכחה לדוכתא וכתב בספר תורה יפה בקונטרס טוב ויפה (אות ז' לסוכות) ,לפי"ז
דמדאיצטריך קרא להתיר ספק ממזר ,שמעת מינה דסברא הוא למאן דס"ל דקהל גרים איקרי קהל ,לדידיה י"ל דבודאי ראוי
מה"ת להחמיר בכל הספיקות. לקרבם ולהכניסם לדת ישראל ,כיון כשנכנסו לצל כנפי השכינה
יהיו כקהל עדת ישראל לכל דבר ,ומהיכי תיתי שלא לקבלם,
וכתב בספר שפע חיים לשבועות (דרוש ב' אות ד') דעפי"ז יתהפכו משא"כ למאן דס"ל דקהל גרים לא איקרי קהל ,וכיון דלאחר
הדברים ,דמאן דס"ל יש אם למקרא וקרינן מצוות ללמד דאשם שנתגיירו עדיין לא נחשבים כישראל ממש ,שפיר י"ל דאיכא
תלוי חייב רק בחתיכה אחת משתי חתיכות ,א"כ לא היינו למדים גריעותא לקבלם לעדת ישראל עכ"ד.
משם להחמיר בספק ממזר ,ועל כרחך דספיקא דאורייתא לחומרא,
ורק בממזר גלי קרא דספק מותר ,משא"כ בכל התורה ספיקא ובספר אור חדש (שם) כתב ,דר' יהודה ור' יוסי פליגי אי ספיקא
לחומרא ,ולמאן דס"ל יש אם למסורת ומצות כתיב ,וחיוב אשם דאורייתא מה"ת לקולא או לחומרא ,דר' יוסי ס"ל דספיקא
תלוי הוא גם בחתיכה אחת ,שפיר יש לתרץ דאיצטריך קרא בספק דאורייתא לחומרא ,ע"כ צריך ליה תרי קראי להתיר ממזר בשתוקי
ממזר כי היכי דלא נילוף מאשם תלוי ,ואחרי שגילה הכתוב דספק ושתוקי בישראל ,דליכא למילף חד מחבריה דהוי ילפינן מאשם
ממזר להתיר ,ילפינן משם לכל התורה דספיקא לקולא עכ"ד. תלוי דספיקא לחומרא ,אבל ר' יהודה ס"ל דספיקא דאורייתא
מה"ת לקולא ,א"כ סגי חד קרא להתיר ממזר בשתוקי ושתוקי
ואיתא במסכת סוכה (דף ל"ה ,).תנו רבנן ,פרי עץ הדר עץ שטעם בישראל ,וקרא דמיותר אתיא לאסור גר בממזרת דקהל גרים אקרי
עצו ופריו שוה ,הוי אומר זה אתרוג ,ואימא פלפלין וכו', קהל עיי"ש ,וכ"כ הפר"ח (סי' ק"י) כללי ספק ספיקא.
ומתרץ משום דלא אפשר ,ננקוט חדא (גרעין אחד) לא מינכרא
לקיחתה (מתוך קוטנה) ,ננקוט תרי או תלתא ,פרי אחד אמר רחמנא ובמסכת כריתות (דף י"ז ):פליגי בדין אשם תלוי ,דחייא בר רב ס"ל
ולא שנים ושלשה פירות וכו' עיי"ש. דחייב אשם תלוי רק בחתיכה אחת משתי חתיכות דאיקבע איסורא,
ורב אסי סבר דחייב אף בחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן
ובספר דורש לציון (דרוש י"א) הקשה ,לשיטת הש"ך חיור"ד
(סי' צ"ו) אף דלא איקבע איסורא ,במאי קא מיפלגי ,רב אסי סבר יש אם
שזית טעם עצו ופריו שוה למרירות ,וא"כ מנ"ל שהוא אתרוג למסורת ,מצות כתיב (גבי אשם תלוי כתיב בפרשת ויקרא ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא
דילמא הוא זית ובזית אחד מינכרא לקיחותו כמו באתרוג עכ"ק תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עונו והביא את אשמו וגו') ,וחייא בר רב סבר יש אם
עיי"ש ,ובפשיטות י"ל דהא איכא ילפותא אחרינא דבעינן דוקא למקרא ,מצוות קרינן (דמשמע אחת מתוך שתים) עיי"ש.
אתרוג ,דאיתא (שם) ,בן עזאי אומר ,אל תקרי הדר אלא הדור,
שכן בלשון יווני קורין למים הדור ,ואיזו הוא שגדל על כל מים וכתב בשו"ת מהרי"ט (חיור"ד ח"ב סי' א') ובספר מלא הרועים ערך
זה אתרוג עיי"ש ,ולפי"ז אינו יוצאין רק באתרוג ולא בזית ספיקא דאורייתא (אות ד') ,דזה תלוי אי ספיקא דאורייתא מה"ת
וז"פ ,אמנם י"ל דזה א"ש רק אי ס"ל יש אם למסורת ,אז י"ל לקולא או לחומרא ,דלחייא בר רב דמחייב אשם תלוי רק היכא
אל תקרי הדר אלא הדור ,משא"כ אי ס"ל יש אם למקרא אז דאיקבע איסורא ,ס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ,ומשו"ה
ע"כ הטעם הוא משום דבעינן טעם עצו ופריו שוה. היכא דלא איקבע איסורא לא חייבה בו תורה אשם תלוי דאין בו
הואיל משה חג הסוכות תשפ"ז דף י
לעצמו ואתה היית נוטל שררה לעצמך ,מחר בתך יוצא ומתענה, ובזה יבואר דברי חכמים וחידותם ,דכאשר דריש ר' זירא דגר מותר
הה"ד ותצא דינה בת לאה עיי"ש ,לפי"ז לא אמרינן דיעקב אקרי בממזרת משום דקהל גרים לא אקרי קהל ,ע"כ דס"ל ספיקא
אל ,ובספר ילקוט הגרשוני (ח"ה בהשמטות) כתב ,דאי ס"ל דדרשינן דאורייתא לחומרא ,ומעתה ס"ל יש אם למקרא ,ותו ליכא למימר
סמוכין בכה"ת ,מסתבר טפי לדרוש כר"ל שיעקב קרא לעצמו דלכן בעינן אתרוג ,משום אל תקרי הדר אלא הדור ,וע"כ הטעם
אל ,דבזה מובן הסמיכות של ותצא דינה בת לאה עיי"ש. הוא דבעינן אתרוב ,משום דבעינן שיהא עצו ופריו שוין ,ולכן
רגמוהו באתרוגייהו דלפי"ז י"ל דיוצאין גם בזית.
ובספר יציב פתגם לפרש הקרא ויבא יוסף את דבתם רעה אל
אביהם ,דיש לבאר מחלוקת יוסף עם אחיו במה שהיו מזלזלים
בבני השפחות לקרותם עבדים ,דהנה המהרש"א בח"א במסכת
יבמות (דף ק) כתב דהא דנשא אברהם את הגר שהיתה שפחה אושפיזא דיוסף
ואסורה לו ,משום דממילא נשתחררה כדין הנושא שפחתו,
לדעת הסוברים ביור"ד (סי' רס"ז ס"ט) דהבא על שפחתו נשתחררה,
דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא שחררה, ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו
ושכן צריך לומר גבי יעקב שנשא שפחת רחל ולאה עיי"ש ,ולכן ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו :ודקדקו המפ'
כיון שבהכרח צ"ל שנשתחררו השפחות ,ע"כ הוכיח יוסף את למה נכתב כאן ששנאו אותו על דבריו ,הרי דבריו היה עוד לפני
אחיו שהיו מזלזלים בהם לקרותם עבדים ,וזהו מה שאמר הכתוב שחלם ,והיה צריך לכתוב וישנאו אותו על דבריו ,ואח"כ כשחלם
ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם דייקא ,שדבתם שהם קורים הוסיפו לשנוא אותו על חלומותיו שחלם ,ולכאורה משמע מזה
להם עבדים הוי רעה אל אביהם ,דכיון דס"ל שלא נשתחררו א"כ דהשנאה על דבריו היה רק אחרי שחלם וצ"ב.
ח"ו עבר אביהם באיסור נישואי שפחה.
והנבס"ד ,דבספר בנין דוד (פרשת וישב אות נ"ג) כתב ,דהשבטים חלקו
אך לפימש"כ בספר אור תורה פרשת לך (אות מ"ט) גבי אברהם על יוסף על אמרו כי הוא אשר ימלוך עליהם ,וסברו דזה לא
שנשא את הגר ,דאצ"ל דמסתמא שחררה ,דאף אם לא שחררה יתכן כיון שיוסף בא מביאה פסולה ,שהרי יעקב נשא את רחל
מ"מ כיון דעדיין לא קיים מצות פו"ר ,אמרינן דאתי עשה דפו"ר באיסור שתי אחיות ,ואינו הגון למלכות דכתיב מקרב אחיך
ודחי הל"ת דלא יהיה קדש ,אמנם י"ל דכיון דבדידה ליכא עשה תשים עליך מלך ודרשינן במסכת ב"ק (דף פ"ח ).ממובחר שבאחיך,
דנשים אינן מצוות על פו"ר ,תו ליכא למימר דעשה דוחה ל"ת [וכן איתא במסכת יבמות (דף ע"ו ):דאמר דואג האדומי לשאול עד
כמבואר בתוס' בגיטין (דף מ"א ).בתוס' ד"ה לישא שפחה ,אך אי שאתה משאיל על דוד אם הוא הגון למלכות אם לאו שאל עליו
ס"ל דנשים מצוות על פו"ר אז שפיר י"ל עשה דוחה ל"ת עכ"ד, אם ראוי לבוא בקהל מ"ט דקאתי מרות המואביה וכו' עיי"ש],
ולפי"ז י"ל במה שנשא יעקב להשפחות דתליא בזה ,דאי ס"ל וה"נ ביוסף שבא מביאת איסור אינו ראוי להיות מלך ,וזה היה
דנשים אינן מצוות על פו"ר ,וליכא למימר עשה דוחה ל"ת אז טענת השבטים על יוסף על מה שאמר על עצמו שיהיה מלך,
צ"ל דשחררן ,משא"כ אי ס"ל דאף האשה מצווה על פו"ר ,י"ל דאין מן הראוי שיהיה מלך עכ"ד.
דבאמת לא שחררן ,אלא משום דאמרינן עשה דוחה ל"ת עכ"ד.
ונודע קושית העולם דהיאך נשא יעקב שתי אחיות ,כיון דהאבות
ואיתא במסכת יבמות (דף ס"ה ,):האיש מצווה על פו"ר אבל לא קיימו כל התורה עד שלא ניתנה ,וכתב הרדב"ז בשו"ת
(סי' תרצ"ו)
האשה ,ר' יוחנן בן ברוקה אומר ,על שניהם הוא אומר ויברך לתרץ ,דליעקב היה מותר ב' אחיות שהיה מהמרכבה משכינה
אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו ,ואמרינן בגמרא מנא הני הקדושה וצורתו חקוקה בכסא הכבוד ונקרא אל ,כדאיתא
מילי (דנשים אינן מצווין) ,אמר ר' אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון, במסכת מגילה (דף י"ח ,).א"ר אחא א"ר אלעזר ,מנין שקראו הקב"ה
אמר קרא ,ומלאו את הארץ וכבשוה ,איש דרכו לכבש ואין אשה ליעקב אל ,שנאמר ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלקי ישראל,
דרכה לכבש ,אדרבה וכבשוה תרתי משמע ,אמר רב נחמן בר דאי ס"ד למזבח קרא ליה יעקב אל ,ויקרא לו יעקב מיבעי ליה,
יצחק וכבשה כתיב עיי"ש, אלא ויקרא לו ליעקב אל ,ומי קראו אל ,אלקי ישראל ע"כ הגמ',
וכיון דאיסור עריות הוא משום דבפמליא של מעלה הוי זיווגי
וכתב בספר לקוטי סופר (מצות פו"ר דף ו ע"ד מדפה"ס) ,דתלוי אי דרשינן המדות בבחינת עריות כביכול ,ואסור להשתמש בשרביטו של
סמוכים או לא ,ד טעמייהו דחכמים דאשה פטורה מפו"ר משום מלך ,וכיון שיעקב היה בבחינת אל הותר לו להשתמש בשרביטו
דכתיב וכבשוה ודרכו של איש לכבש ואין דרכה של אשה של מלך ,ושפיר נשא שתי אחיות עכ"ד.
לכבש ,ודרשינן סמוכין דוכבשוה למה דכתיב לעיל מיניה
פרו ורבו וגו' וילפינן דמצות פו"ר נוהג דומיא דוכבשוה, אך לפי"מ דאיתא (בבראשית רבה ע"ט-ח) ,אר"ל ,ויקרא לו אל אלקי
משא"כ ריב"ב ס"ל דלא דרשינן סמוכין ולא שייך ציווי דפו"ר ישראל ,אמר ,אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים ,ר'
לוכבשוה עיי"ש. הונא בשם ריש לקיש אמר ,אפילו חזן הכנסת אינו נוטל שררה
הואיל משה חג הסוכות תשפ"ז דף יא
ומעתה לפימש"כ רש"י במסכת כריתות (דף י"ד ).ד"ה איסור הנאה ולפי"ז א"ש ,דעל דבריו לבד שקורין להם בני שפחות ,אין להם
וז"ל ,היינו מוסיף דאיתוסף איסורא אחפצא עכ"ל ,היינו דל"ת טענה די"ל דהצדק הוא עם יוסף ,דדרשינן סמוכין ,ונשים
הוי איסור חפצא ,משא"כ עשה הו"ל חובת גברא לקיים פטורות ממ"ע דפו"ר ,ומעתה אי"ל דנשא השפחות משום עשה
המצוה ,א"כ שפיר חל איסור אבר מן החי על איסור עשה דאינו דוחה ל"ת ,ובודאי שיעקב שחרר השפחות ,ולכן דיבר על אחיו
זבוח ,כיון דהעשה הו"ל איסור גברא והלאו הוי איסור חפצא על מה שמזלזלין בבני השפחות ,אמנם אחר שסיפר יוסף את
ואיסור חפצא חל על איסור גברא ,וזה שייך רק לגבי הלאו חלומו שיהיה מלך ,והטעם דרצה למלוך עליהם משום דס"ל
דאבר מן החי שחל על העשה דאינו זבוח ,משא"כ הלאו של דלא בא מביאה פסולה ,דיעקב לא חטא בחטא דשתי אחיות,
יוהכ"פ דאינו חל על עשה שאינו זבוח ,כי הלאו דיוהכ"פ הו"ל משום דיעקב נקרא אל ,דהקב"ה קראו אל ,ומעתה י"ל דלא
רק איסור גברא ,כי המאכל עצמו התירא הוא אלא דרמי איסור דרשינן סמוכין ,ולפי"ז נשים במ"ע דפו"ר ,ומעתה י"ל דנשא
על הגברא לאכול ,ולכן לגבי יוהכ"פ כיון דתרווייהו הוי איסור את השפחות משום עשה דוחה ל"ת ,וי"ל דיעקב לא שחרר
גברא אין איסור דיוהכ"פ חל על עשה דאינו זבוח. השפחות ,והם צדקו במה שהם קורין להם בני שפחות ,ולכן
ויוסיפו עוד שנוא אותו על דבריו דוקא אחר שסיפר חלומו,
ובזה א"ש מה שכתבו התוס' במסכת שבועות (דף כ"ג ):ד"ה דאחר שסיפר להם שיהיה מלך ,א"כ למה הוציא דיבה עליהם
דמוקי ,דאין איסור לאו חל על איסור עשה ,והביאו ראיה מהא ודו"ק.
דאיתא לקמן (דף כ"ה ,).כיצד ,אמר שאתן לאיש פלוני ושלא אתן
וכו' ,ופריך ,מאי אתן ,אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר
סיני הוא דכתיב נתן תתן לו עיי"ש ,דהתם מיירי באיסור שבועה ב) עוי"ל ,דאיתא (בבראשית רבה פ"ד-ז) ,מה דבתם רעה הביא יוסף
דהוי איסור גברא ולכן אינו חל על איסור עשה ,וגם ראיה שניה לאביו ,ר' מאיר אומר חשודין הן על אבר מן החי עיי"ש,
שהביאו ממה דאיתא במסכת סנהדרין (דף פ"ג ,).מנין לכהן טמא והקשו המפ' איך להאמין זה על שבטי י-ה שאכלו אבמה"ח,
שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה ,שנאמר ומתו בו כי וכתבו המפ' דאכלו חצי שיעור עכ"ד ,ולכאורה יש להבין דהא
יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומד ,ואיתא במסכת חולין (דף גם חצי שיעור אסור מה"ת כדאיתא במסכת יומא (דף ע"ד ,).וצ"ב
קי"ג ):דהטעם הוא משום דאין איסור חל על איסור ,אע"ג מה סברו השבטים במה שאכלו רק ח"ש.
דבתרומה טמאה אין בו אלא איסור עשה ,היינו משום דאיסור
של כהן טמא בתרומה טהורה הוי ג"כ רק איסור גברא ,דעל ובהואיל משה (שנת תשע"ז אות מ"ב) כתבנו סברת מחלקותם,
התרומה אין בה שום איסור רק הכהן הטמא הוא דמצווה עלה, עפימש"כ הפמ"ג חיור"ד (סי' ס"ב) דבאבר מן החי י"ל דח"ש
לכך אין איסורו חל על איסור עשה דתרומה טמאה דתרווייהו מותר עיי"ש ,ובטעמא דמילתא י"ל ,עפי"ק התוס' במסכת
הויין איסור גברא ,אבל איסור אבר מן החי דהוא איסור חפצא שבועות (דף כ"ד ).ד"ה האוכל ,דאיך חל איסור אבמה"ח על איסור
שפיר חל על איסור עשה דאינו זבוח ,וממילא דלא קשה קושית עשה דשאינו זבוח ,ותירץ בספר ראש יוסף עמ"ס חולין (דף ק"ג),
הריצב"א ,ושפיר י"ל דאינו זבוח הוי איסור עשה. ובספר המקנה עמ"ס קידושין (דף ע"ז) ,דכיון דלא משכחת לעולם
איסור אבמה"ח רק בקדים לו איסור עשה דשא"ז ,ע"כ דגזיה"כ
אמנם כ"ז א"ש לשיטת רש"י הנ"ל דאיסורי תורה המה בגדר הוא דחל דהא א"א בענין אחר עיי"ש ,ולפי"מ שכתב הפמ"ג
איסור חפצא ,וכ"כ בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תקט"ו) עיי"ש ,אבל בפתיחה כוללת (ח"א אות ט"ז) דגבי איסור בב"ח אמרינן דח"ש
לשיטת הריטב"א בנדרים (דף ט"ו) ובקידושין (נ"ד ,).וכ"ה דעת מותר מה"ת דכיון דהוה חידוש לא ילפינן לה מכל חלב עיי"ש,
הנימוק"י בנדרים (שם) ,דס"ל דאיסורי תורה הוי איסורי גברא, וכיון דאיסור אבמה"ח הוה חידוש דבאמת לא הו"ל לחול על
לא שייך לתרץ כנ"ל ,וההכרח לומר מכח קושית הריצב"א עשה דשא"ז דאין איסור חל על איסור ,רק חידוש הוא
דוזבחת אינו מ"ע ,וי"ל דהיינו טעמיה דהריצב"א דלא ניח"ל שחידשה תורה באבמה"ח דחל ,וכיון דהוה חידוש לא ילפינן
כתי' הנ"ל ,משום דס"ל כשיטת הראשונים דכל האיסורין לה מכל חלב ,ולכן באבמה"ח אמרינן דח"ש מותר.
שבתורה הוי איסור גברא ,וממילא דלא יתכן דאיסור אבר מן
החי יחול על איסור עשה דאינו זבוח ,ולכן בהכרח לומר ובספר חמודי צבי (פרשת אמור) כתב לתרץ קושית הריצב"א הנ"ל,
דוזבחת לא אתי אלא להתיר את האיסור על ידי שחיטה עכ"ד. דהיאך חל איסור אבר מן החי על איסור שאינו זבוח ,עפי"מ
שכתב הר"ן במסכת נדרים (דף י"ח ,).דהיינו טעמא שהנדרים חלין
ומעתה י"ל דבזה פליגי יוסף עם השבטים ,דהשבטים ס"ל דכל על שבועות ואין השבועות חל על הנדרים ,דהשבועה הוא
איסורין הוה איסור גברא ,והא דחל נבילה על עשה דשא"ז איסור גברא ונדרים הוי איסור חפצא ,ואיסור חפצא חל על
משום דהוה חידוש ,ואמרינן דבאיסור אבמה"ח ח"ש מותר איסור גברא ,אבל אין איסור גברא דשבועה חל על איסור
ולכן אכלו ח"ש ,ויוסף ס"ל דכל איסורין שבתורה הוי איסור חפצא דנדרים ,משום דבאיסור חפצא איסור גברא נמי אית
חפצא ,ולכן איסור נבילה חל על עשה דא"ז ,ולא משום דהוה ביה ,שהרי כשנאסר עליו קאי עלה בבל יחל ,והלאו איסור
חידוש ושפיר י"ל דבאבמה"ח אסור ח"ש ולכן דיבר על אחיו. גברא הוא ככל ל"ת שבתורה עיי"ש.
הואיל משה חג הסוכות תשפ"ז דף יב
תורין עכ"ל ,והנה ,אם ארם נהרים וארם צובה כבוש דוד ,וספק ובספר אהבת אברהם (סי' ח' אות א-ג) כתב לבאר פלוגתת הראשונים
אם הם מארץ ישראל ,כי תליא בפלוגתא אם כיבוש יחיד שמיה אי ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא או לחומרא ,דתליא אי כל
כיבוש או לא כדאיתא במסכת גיטין (דף ח ,):וא"כ תקשה היאך איסורין שבתורה הוי איסור גברא או איסור חפצא ,דאי ס"ל
נשא שם יעקב שתי אחיות ,דילמא מארץ ישראל הם ,אך י"ל דהוי איסור חפצא אז י"ל דאע"ג דאצל האדם הו"ל ספק אם
דתליא בפלוגתת הרשב"א בתורת הבית (ד' ,א' דף ק"ב) והרמב"ם הוא איסור ,מ"מ הרי סוף כל סוף החפץ לעצמו מבורר מהותו
בהל' טומאת המת (פ"ט -הי"ב) אם ספיקא מן התורה לקולא או אם הוא איסור או היתר רק שנעלם הדבר מאתנו ,ולכן להצד
לחומרא ,דלשיטת הרמב"ם דספיקא מה"ת לקולא ,שפיר היה שהוא איסור לא נפקע איסורו לעולם ,וא"כ לא שייך להתיר
יכול לישא שם שתי אחיות ולא חטא בזה עכ"ד ,הרי מזה דאי ספיקא מה"ת ,דהלא שמא איסור הוא ,וכי בשביל דהאדם אינו
ס"ל ספיקא לקולא יש לומר כמש"כ הרמב"ן דבחוץ לארץ לא יודע בוודאות שזה איסור יתהפך מציאותו להיתר ,והיינו כיון
קיימו התורה ולכן נשא שם שתי אחיות. שהאיסורין הו"ל איסור חפצא א"כ עצם מהותו של האיסור הוי
דבר מתועב ,והו"ל כמו סם המות דגם באכלו בשוגג בלא
ולפי"ז מיושב דקדוק המפ' ,דעל דבריו לבד שאכלו חצי שיעור ידיעה מזיק וממית ,ולכן אי ס"ל דאיסורי תורה רמיא על
אבמה"ח ,לא היה להם לשנוא אותו כל כך ,די"ל דהצדק הוא החפצא ס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא.
עם יוסף דאסור לאכול חצי שיעור ,ומשום דאיסורין המה
איסורי חפצא ,ולכן איסור נבילה חל עח עשה דא"ז ,ולא משום אמנם אי ס"ל דהאיסורים המה רק איסורי גברא והיינו מצד
דהוה חידוש ,ושפיר י"ל דגם באבמה"ח אסור ח"ש ,אמנם אחר חובת האדם ,אבל החפץ בעצמו אין במהותו שום איסור כלל,
שסיפר יוסף את חלומו שיהיה מלך ,ולכאורה הרי אינו מן א"כ שפיר יש מקום לחלק בין וודאי לספק ,די"ל דהתורה לא
הראוי שיהיה מלך ,כיון שביאת רחל היה באיסור ,ומי שנולד אסרה על האדם כי אם איסור וודאי אבל בספק לא אסרה
מביאה אסורה אינו נקרא ממובחר שבאחיך ,וע"כ דס"ל דליכא התורה ,דלא שייך לומר דסוף כל סוף הוי מעשה איסור ,כיון
כאן איסור שתי אחיות וכנ"ל ,ומינה דס"ל ספיקא דאורייתא דבאמת על החפץ עצמו אין עליו שם איסור כלל רק על
מה"ת לקולא ,ולפי"ז ס"ל דכל איסורים המה איסור גברא ,והא קרקפתא דגברא ,וא"כ שפיר י"ל דכל דלא הוי וודאי איסור
דחל נבילה על עשה דשא"ז משום דהוה חידוש ,וכיון דהוה ליכא בה איסורא מה"ת ,ובזה א"ש שיטת הרשב"א דס"ל
חידוש לא ילפינן לה מכל חלב ולכן באבמה"ח אמרינן דח"ש דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ,דקאי לשיטתו דס"ל
מותר ,וא"כ אמאי הוצאת דבה עלינו שאנו אוכלין אבר מן החי, דהאיסורין שבתורה הוי איסור חפצא ,והרמב"ם דס"ל דספיקא
הלא לשיטתך דאתה רוצה להיות מלך ע"כ מוכח דמותרין דאורייתא מה"ת לקולא ,אזיל לשיטתו דס"ל דהאיסורין המה
לאכול חצי שיעור אבמה"ח ,ולכן ויוסיפו עוד שנוא אותו על איסור גברא כדמוכח מדבריו בהל' שבועות (פ"ד ה"א) עיי"ש,
חלמתיו ועל דבריו ,ששניהם יחדיו סותרים זה את זה ודו"ק. וכ"כ בספר ערך שי (יור"ד סי' ק"י) ד"ה ובעיקר הפלוגתא עיי"ש.
ג) עוי"ל ,דנודע קו' המפרשים דהיאך לקח יעקב שתי אחיות, ונודע מש"כ הרמב"ן (פרשת תולדות כ"ו-ה) הטעם דלקח יעקב שתי
כיון דהאבות שמרו כל התורה עד שלא ניתנה עכ"ק ,ובספר אחיות אף דעתידה התורה לאסור ,משום דהאבות לא קיימו
כסף נבחר (פרשת וישלח) ד"ה איתא בצרור המור כתב ליישב, התורה אלא בארץ ישראל ולא בחו"ל ,ולכן לקח יעקב שתי
עפימש"כ הרמב"ן בפרשת אחרי (פרשה י"ח -י"ח) עה"פ ואשה אל אחיות בחו"ל ,ועמרם לקח את יוכבד דודתו בחו"ל עיי"ש,
אחותה לא תקח לצרור וגו' וז"ל ,ובכאן יפרש הכתוב טעם ומן הטעם הזה איתא (בזוהר חדש) מתה רחל בכניסתה לארץ ישראל
האיסור ,יאמר שאינו ראוי שתקח אשה אל אחותה לצרור אותן כדי שלא יבוא יעקב לא"י עם שתי אחיות ,וכן כתב הרמב"ן
זו לזו ,כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו לא שתהיינה (פרשת ויחי מ"ח-ז) עיי"ש.
צרות עכ"ל ,ולפי"ז י"ל דהיכא דליכא לצרור שאינה צרה
לחברתה שרי ,וא"כ אצל רחל ולאה לא היה שום חשש שיהיו ובהגדה של פסח בית אהרן (דף נ"ו ).הביא דברי הרמב"ן הנ"ל
צרות זל"ז ,שהרי רחל עצמה מסרה הסימנים ללאה כדאיתא וכתב ,ויש להוסיף נופך ,דאף שדעתו של יעקב היתה
במסכת מגילה (דף י"ג ,):ובודאי שלא היתה שנאה ביניהם ,וליכא לחזור לארץ ישראל ,מכל מקום היה דינו כמו כהן שנשא
לצרור לגבייהו ,ובכה"ג שרי גם ב' אחיות עיי"ש. אלמנה ,ואחר כך נעשה כהן גדול שאין צריך לגרשה ,והכא
נמי אף דחזר לארץ ישראל היה מותר לקיימן ,ועיין ברמב"ן
וכתב בספר יושב אהלים (פרשת מקץ ופרשת משפטים) ,דזהו רק למאן (ויקרא י"ח -כ"ה) שכתב דבאמת מהאי טעמא מתה רחל כשבאה
דס"ל דרשינן טעמא דקרא ,אז יש לומר דהטעם דאסרה תורה לארץ ישראל עיי"ש.
שתי אחיות הוא משום שלא יהיו צרות זו לזו ,והיכא דלא שייך
הטעם לא שייך האיסור ,משא"כ למאן דס"ל דלא דרשינן ולכאורה יש להקשות על זה ,דרשיז"ל כתב בפרשת תולדות
טעמא דקרא ,אין לחלק וגם היכא שי"ל דאוהבות זו את זו ,ג"כ (פרשה כ"ה-כ) עה"פ מפדן ארם וז"ל ,על שם ששני ארם היו ,ארם
יש איסור דב' אחיות עיי"ש. נהרים וארם צובה ,קורא אותו פדן ,לשון צמד בקר תרגום פדן
הואיל משה חג הסוכות תשפ"ז דף יג
ומעתה לפי"ז אם גזל לולב של חבירו ונתערב בשאר לולבין ולכאורה יש להביא ראיה דלא דרשינן טעמא דקרא ,דאיתא
שלו שמצד דין תורה יבש ביבש בטיל ברוב ,א"כ אם מצד במסכת סוכה (דף כ"ט ):דלולב הגזול פסול ,והטעם איתא
(דף מ"ג).
מצהב"ע זה הוי חלק איסור שפיר נתבטל ולא הוי מצהב"ע, דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' ,משלכם להוציא את
אבל מצד האיסור לכם שהוא ממון של חבירו אינו בטיל וצריך השאול ואת הגזול ,והקשו בתוס' (דף ל ).דלמ"ל קרא דאינו יוצא
קרא בכה"ג ,ומתורץ קושית התוס'. בגזול ,תיפ"ל דאינו יוצא משום דהו"ל מצהב"ע עכ"ק.
ולפי"ז כתב דיש לבאר מה דאיתא במסכת סוכה (דף כ"ט ):לולב ובספר חידושי חת"ס כתב לתרץ ,עפ"י שיטת הר"ת בספר
הגזול פסול ,בשלמא יו"ט ראשון דכתיב לכם משלכם ,אלא הישר דבעבירה בשוגג ליכא משום מצוה הבאה בעבירה
ביו"ט שני אמאי לא (מהיכא תיתי למיפסליה) ,אמר ר' יוחנן משום עיי"ש ,ולפי"ז י"ל דאיצטריך קרא באופן דהגזל בידו הוא
רשב"י ,משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ,שנאמר והבאתם בשגגה ,דבשוגג ליכא פסול דמצוה הבאה בעבירה ,ומ"מ
את הגזול ואת הפסח וכו' ,ופליגא דר' יצחק ,דאמר ר' יצחק בר מיפסל משום דל"ה לכם ,וכ"כ במרדכי ריש פרק לולב הגזול
נחמני אמר שמואל ,לא שנו (דגזול פסול) אלא ביו"ט ראשון ,אבל דבשוגג ליכא משום מצוה הבאה בעבירה.
ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול (דהא ביו"ט שני לא כתיב לכם למעוטי) יוצא
נמי בגזול וכו' עיי"ש. ובשו"ת מהר"ם שי"ק (חאו"ח סי' רצ"ה) כתב דהא אם בשוגג אמרינן
מהב"ע או לא ,תליא אי ס"ל דדרשינן טעמא דקרא או לא
ולכאורה צ"ב במה פליגי רבי יוחנן ושמואל ,דרבי יוחנן ס"ל דרשינן ,דאיתא (שם) משל למלך וכו' ,אף הקב"ה אמר אני ה'
מצוה הבאה בעבירה ושמואל לית ליה מצוה הבאה בעבירה, שונא גזל בעולה ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל,
ולהנ"ל מובן ,דלכאורה קשה דאכתי הוי מין במינו ומב"מ אינו דהקב"ה שונא ומרחיק כל דבר עבירה שנמאס הדבר אצלו,
בטל ,ולשיטת התוס' במסכת מנחות (דף כ"ב ):ד"ה ורבי אפילו ולכן אפילו בשוגג פסול וכדאמרינן בעלמא אדם חותה באכילת
יבש ביבש אינו בטל. איסור ,וכיון דעצם העבירה מאוס לפני הקב"ה אין לחלק בין
שוגג למזיד וכמ"ש גזול דומיא דפסח ומה לי שוגג מה לי מזיד,
רק זה אינו ,דהלא רבי יוחנן סבירא ליה במסכת עבודה זרה אבל למאן דלא דריש טעמא דקרא שפיר י"ל דבשוגג לא
(דף ע"ג ):דמין במינו בטל ,ועיין רש"י מסכת חולין (דף ק"ט) ,אבל אמרינן מצוה הבאה בעבירה ,עיי"ש.
שמואל ס"ל במסכת פסחים (דף כ"ט ):דמב"מ אינו בטיל ,ועיין
רש"י במסכת חולין (שם). ולפי"ז מוכח מדאיצטריך קרא לך למעוטי גזולה ,וקשה הלא
בלא"ה אינו יוצא משום מצוה הבאה בעבירה ,וע"כ דנפק"מ
ולפי"ז אזלי לשיטתייהו ,דשמואל לשיטתו הוכיח דע"כ היכא דעבר בשוגג דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה ,והוא
מצהב"ע אינו פסול מה"ת ,דאל"כ קשה קושית התוס' למ"ל משום דלא דרשינן טעמא דקרא.
לכם ,דאין לתרץ כמו שכתבנו דמיירי היכא שנתערב בלולבין
אחרים ,דהלא שמואל ס"ל מב"מ אינו בטל ,אע"כ דמצהב"ע אמנם אין ראיה מכאן דלא דרשינן טעמא דקרא ,דיש לתרץ קו'
לאו דאורייתא ,אבל ריו"ח לשיטתו שפיר הוכיח דמצהב"ע התוס' כמש"כ בספר מנוחת משה (סוגיא דמצהב"ע) ,דאיתא במסכת
פסול דאורייתא ,ואי דקשה קושית התוס' למה לי לכם ,שפיר ביצה (דף ל"ז ,).האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח
י"ל כתירוצינו אם גזל לולב של חבירו ונתערב ,ואי דהוי מב"מ, לעיסתה הרי הוא כרגלי שתיהן (דהיינו שאין מוליכות אותם ביו"ט אלא למקום
הלא ריו"ח ס"ל מב"מ בטל עכ"ד. ששתיהן יכולות לילך) ,וקאמר עלה בגמ' (דף ל"ח ,).כי סליק ר' אבא
אשכחיה לר' יוחנן וכו' ויתבי וקאמרי אמאי ,וליבטל מלח ומים
ואיתא (בבראשית רבה פ"ד-ז) עה"פ ויבא יוסף את דבתם רעה ,מה לגבי העיסה ,ופריך ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה
אמר ,ר' מאיר אומר חשודין הן בניך על אבר מן החי וכו' קב חטין של חבירו יאכל הלה וחדי וכו' ,א"ל מי קא מדמית
עיי"ש ,והקשו המפ' ממה נפשך ,אם היה אמת שאכלו אבר מן איסורא לממונא ,איסורא בטל ממונא לא בטל (במתניתין איכא איסור
החי ,יוקשה על השבטים היתכן שיעברו בשאט נפש על איסור תחומין של בעלת מים ומלח גם חלק ממון שיש לה ולא קשה לי על חלק ממון שיתבטל אצל הרוב
אבר מן החי דהוא מז' מצות שב"נ נצטוו עליהם ,ואם לא היה אלא האיסור תחומין יהיה בטל לגבי הרוב) ,ומשני הגמ' שמא תעשה עיסה
אמת הדבר ,היתכן דיוסף הצדיק יוציא חלילה שקר מפיו ויוציא בשותפות או תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל או משום
שם רע על אחיו עכ"ק. דהוי דבר שיש לו מתירין דלא בטיל.
ובספר שפע חיים ירח האיתנים (דרוש ע"ו אות ד') כתב ,שאכלו אחרי אמנם לולא הני טעמים הייתי אומר לשיטת ריו"ח דאם יש
שנתערב בבשר שחוט ,ויוסף סבר כר' יהודה דמין במינו לא בדבר אחד ענין איסור וגם ממון של חבירו ,אף דחלק ממון
בטל ,והשבטים סברי כר' מאיר דמין במינו בטל עיי"ש. אינו בטיל אבל צד האיסור שיש בו נתבטל.
הואיל משה חג הסוכות תשפ"ז דף יד
ביור"ד (סי' רס"ז סס"ט) ,דאם בא על שפחתו הוי הולד בן חורין לכל ולפי"ז א"ש ,דעל דבריו לבד שאכלו אבמה"ח ,אף שאכלו
דבר ,דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ,ומסתמא אחרי שנתערב בבשר שחוט ,אין להם טענה ,די"ל דהצדק הוא
שחררה כדי שלא לעבור על איסור ,אמנם י"ל ,דכיון דאאע"ה עם יוסף ,דמין במינו לא בטל ,אמנם אחר שסיפר יוסף את
לא קיים עדיין מצות פריה ורביה ,שוב י"ל דלא שחררה ,ועכ"ז חלומו שיהיה מלך ,דשפיר ראוי להיות מלך ,דאינו בא מביאה
לא עשה איסור ,משום דעשה דפריה ורביה דוחה הלאו דלא פסולה דליכא כאן איסור דשתי אחיות ,דס"ל דרשינן טעמא
יהיה קדש ,אך ז"א ,דהתוס' במסכת גיטין (דף מ"א ).ד"ה לישא דקרא ,ולכאורה מקרא דלכם מוכח דלא דרשינן טעמא דקרא,
שפחה כתבו ,דגבי מצות פריה ורביה לא אמרינן עשה דוחה ע"כ דמתרץ קושית התוס' כמש"כ בספר מנוחת משה ,אם גזל
ל"ת ,דבדידה ליכא עשה ,דאשה אינה מצווה על מצות פריה לולב של חבירו ונתערב ,ואי דהוי מין במינו ,ע"כ דס"ל מין
ורביה עיי"ש. במינו בטל ,וא"כ אמאי הוא מדבר עלינו שאנו אוכלין אבר מן
החי ,כיון דהיתה על ידי ביטול ,והוא ס"ל מין במינו בטל ,ולכן
ונמצא לפי"ז דאי ס"ל דאשה מצווה על מצות פריה ורביה, ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלמתיו ועל דבריו ,ששניהם יחדיו
שפיר י"ל דלא שחררה וישמעאל לא נחשב לזרע אברהם ,ול"ש סותרים זה את זה ודו"ק.
לומר דחצי הגלות חל על ישמעאל ,משא"כ אי ס"ל דאשה
אינה מצווה על מצות פריה ורביה ,ול"ש לומר עשה דוחה ל"ת,
וע"כ דאאע"ה שחרר את הגר ,וישמעאל נקרא זרעו של אושפיזא דדוד
אברהם ,וחצי הגלות חל על ישמעאל .
ואיתא במסכת יבמות (דף ס"ה ,):האיש מצווה על פו"ר אבל לא איתא במדרש ,איוב היה קורא תגר על היסורין עד
האשה ,רבי יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר ויברך שהראהו הקב"ה דפנות הסוכה שתים כהלכתן
אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו ,ובגמרא איתא מנה"מ ,אמר ושלישית אפילו טפח .מובא בספר בני יששכר חודש תשרי
ר' אילעא משום ראבר"ש אמר קרא ומלאו את הארץ וכבשוה מאמר י' צלא דמהימנותא (אות י"ט) בשם ספר כסף נבחר ,וצ"ב.
איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש ,ופריך אדרבה וכבשוה
תרתי משמע אמר רב נחמן בר יצחק וכבשה כתיב עיי"ש. והנבס"ד ,עפימש"כ בספר שפע חיים (ירח האתנים דרוש מ"ח אות א'),
דבכתבי האריז"ל (פרשת לך לך) כתב ,דאיוב היה גלגול תרח ,ולכן
ובספר דורש לציון (סוף דרוש י"א) כתב ,דפליגי אי יש אם למקרא או באו עליו היסורים למרק עון תרח שעבד עבודה זרה עיי"ש,
יש אם למסורת ,דר' יוחנן בן ברוקה דס"ל דעל שניהם הוא וכ"כ בספר אבני שוהם (פרשת בראשית דף ד ,).ובספר יושב אהלים
אומר פרו ורבו ,הוא משום דס"ל יש אם למקרא וכבשוה קרינן (בראשית דף י ,):עכ"ז היה איוב קורא תגר ,דאמנם בצדקתו ידע
וגם אשה מצווה אפו"ר ,והת"ק ס"ל דיש אם למסורת וכבשה והבין שהצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט ואין יסורין בלא
כתיב ואשה אינה מצווה אפו"ר עיי"ש. עון כדאיתא בשבת (דף נ"ה ,).מכל מקום אחרי שפשפש במעשיו
וחזר בתשובה חשב לנכון שהיסורים יסורו ממנו ,וביותר י"ל
ואיתא במסכת סוכה (דף ו ,):תנו רבנן ,שתים כהלכתן ושלישית למה דמצינו במסכת סוטה (דף י"א ).שאיוב היה מיועצי מצרים,
אפילו טפח ,ר"ש אומר ,שלש כהלכתן ורביעית אפילו טפח, וכשראה שבני ישראל יצאו ממצרים על אף שהיו עובדי ע"ז,
במאי קא מיפלגי ,רבנן סברי יש אם למסורת ,בסכת בסכת וזאת בגלל שראה ה' בהם שעשו תשובה ,לכן קרא תגר על
בסוכות הרי כאן ארבע ,דל חד לגופיה פשו להו תלתא שתים היסורים מדוע לא עברו ממנו אף שעשה תשובה עכ"ד.
כהלכתן ,ואתאי הלכתא וגרעתא לשלישית ואוקמיה אטפח,
ר"ש ס"ל יש אם למקרא ,בסוכות בסוכות בסוכות הרי כאן שש, ובספר קרבן שבת (פרק א' סי' ד') כתב ,דאי נימא דישמעאל הוה בנו
דל חד קרא לגופיה פשו להו ארבע שלש כהלכתן אתאי הלכתא של אאע"ה ,א"כ גם הוא בכלל הגזירה דכי גר יהיה זרעך ,א"כ
וגרעתה לרביעית ואוקמה אטפח עיי"ש ,הרי דאי ס"ל יש אם חל חובת הגלות על כל זרע אברהם דהיינו יצחק וישמעאל,
למקרא ,אז בעינן שלש דפנות ורביעית אפילו טפח ,ואי ס"ל יש ובדין שיהא כל אחד מהם משלם מחצית החוב דד' מאות שנה,
אם למסורת ,אז בעינן שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. אך כ"ז הוא דווקא אי אאע"ה שחרר את הגר וגם ישמעאל
מתייחס אחר אאע"ה ,משא"כ אי לא נשתחררה הגר והו"ל
ובזה יבואר המדרש ,דאיוב היה לו תרעומת על היסורים שבאו ישמעאל בן האמה דוולדה כמותה שאין מתייחס אחר האב ,לא
עליו ,לפי שעשה תשובה ,וההכרח דתשובה מהני אף על חטא שייך לומר על ישמעאל כי גר יהיה זרעך עכ"ד.
דע"ז ,דהלא מהאי טעמא יצאו בני ישראל ממצרים קודם הזמן,
אך כשראה דבסוכה בעינן שתים כהלכתן ושלישית אפילו ובספר אור תורה פרשת לך (אות מ"ט) כתב ,דאיתא במסכת
טפח ,דס"ל יש אם למסורת ,ולפי"ז י"ל דנשים פטורות ממ"ע קידושין (דף ס"ח ):דשפחה ולדה כמותה ,וכיון דהגר היתה שפחה,
דפו"ר ,וע"כ דאברהם שחרר את הגר וישמעאל נחשב בנו של הוי ישמעאל בנה כמותה ,ולא מקרי זרע אברהם ,אך הא קיי"ל
הואיל משה חג הסוכות תשפ"ז דף טו
חייבה הקב"ה במצוה זו כדי שלא יהיה היצר הרע מסית אותה אברהם ,וחצי הגלות חל על ישמעאל ומהאי טעמא יצאו בני
ויבוטל לגמרי מצות פו"ר עכ"ל. ישראל ממצרים ,וי"ל דתשובה לא מהני על חטא דע"ז ,ואז
נתקררה דעתו ודו"ק.
ובספר זכרון יצחק (פרשת לך אות ד') כתב ,דלכן אמרו ישראל נעשה
ונשמע והקדימו נעשה לנשמע ,דאיתא במסכת קידושין (דף מ,): ***
וכבר היה ר' טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה (שם האיש)
בלוד ,נשאלה שאילה זו בפניהם ,תלמוד גדול או מעשה גדול, בספר כסף נבחר (פרשת שמיני) הביא המדרש ,בזה הלשון,
נענה ר' טרפון ואמר מעשה גדול וכו' עיי"ש ,ולכן אמרו בשעה שקרא איוב תגר על היסורין הראה לו הקב"ה
בתחילה נעשה שרומז למעשה ואח"כ ונשמע שהוא בחינת סוכה של שלש דפנות .ובספר ישמח משה (פרשת אמור) בשם
תלמוד התלוי בשמיעת האוזן ,להורות דמעשה גדול מתלמוד ספר קהלת משה הביא הגירסא ,לא נתקררה דעתו של איוב
עיי"ש ,וכתב שם עוד טעם דלכן הקדימו בני ישראל נעשה עד שראה בסכת בסכת בסכות ג' פעמים וצ"ב.
לנשמע ,להורות דגדול שאינו מצווה ועושה ,דהעדיפו לעשות
בטרם יהיו מצווים מפי הגבורה עכ"ד. והנבס"ד ,עפימש"כ בספר שפע חיים ירח האיתנים (דרוש נ' ענף ג'),
די"ל שאיוב סבל יסורים לכפר על הפגם על מה שאמר
ולפי"ז אי ס"ל גדול המצווה ועושה ,א"כ מה שאמרו נעשה יעקב לרחל כדכתיב בפרשת ויצא (פרשה ל-ב) ,ויחר אף יעקב
קודם לנשמע ,להורות דמעשה הוא העיקר ולא התלמוד, ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן,
משא"כ אי ס"ל גדול שאינו מצווה ועושה ,וזהו הטעם שדקדק עמו הקב"ה על כך ,כדאיתא (בבראשית רבה פרשה ע"א-ז) ,אמר
שהקדימו נעשה לנשמע ,ומעתה י"ל דתלמוד גדול מן המעשה. לו הקב"ה כך עונים את המעיקות וכו' עיי"ש ,וביאר בנזר
הקודש ,דלנשים מרות נפש שהם בצרה ובצער אין ראוי
ואיתא במסכת שבת (דף ק"ד ,).אמרי ליה רבנן לר יהושע בן לוי, להשיבם אלא דברי נחמה ולא דברי רוגז עיי"ש ,כמו שמצינו
אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי באלקנה שדיבר על לב חנה כשבכתה וכעסה ,ולפי שלא השיבה
יהושע בן נו"ו לא איתמר כוותייהו ,אל"ף בי"ת אלף בינה (למוד דברי נחמה כשאמרה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי דמי
תורה) ,גימ"ל דל"ת גמול דלים עיי"ש ,ובספר בני שמואל (דף ל). שאין לו בנים חשוב כמת ,ולכן נענש איוב במדה כנגד מדה
כתב ,דאי בסדר אבג"ד ניתנה תורה ,א"כ כתיב קודם לימוד שמתו כל בניו ובנותיו.
ואח"כ המעשה צדקה ,ולפי"ז ס"ל תלמוד גדול ממעשה,
משא"כ אי נימא דבסדר תשר"ק ניתנה ,א"כ כתיב קודם מעשה ובספר חוט המשולש (פרשת ויצא שער המים) כתב לפרש דברי רחל
צדקה ואח"כ לימוד ,וממילא ס"ל מעשה גדול מתלמוד עיי"ש. ואם אין מתה אנכי ,ותשובתו של יעקב אליה ,עפי"מ דאיתא
במסכת יבמות (דף ס"ד , ).דכל מי שאינו עוסק בפו"ר חייב מיתה
ובספר ברכת שמואל עה"ת פרשת האזינו (דף תרפ"ד) כתב ,דאי עיי"ש ,ורחל סברה שגם האשה מצווה על מצות פו"ר כמו
האותיות הם בסדר תשר"ק ,אז ס"ל יש אם למסורת ,ואי סדר האיש ,ולכן אמרה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ,כי מי
האותיות הוא אבג"ד אז ס"ל יש אם למקרא עיי"ש. שאינו עוסק בפו"ר חייב מיתה ,ולכן בא יעקב לסתור כוונתה
ואמר ,התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן ,הלא ממך
ומעתה יבואר דברי המדרש ,דאיוב היה לו תרעומות על מנע ולא ממני ,ואשה אינה מצווה על מצות פו"ר כלל עכ"ד
היסורים ,משום דס"ל יש אם למסורת ונשים אינן מצווין על החוט המשולש.
מצות פו"ר ,ולפי זה כדין השיב יעקב לרחל ,ולא מגיע לו
להתייסר על כך ,אך כשהראה לו הקב"ה סוכת של שלש דפנות, ובספר משמרת אלעזר (מהרה"ג ר' שאול בראך ז"ל) ערך אורה ושמחה
(אות
משום דס"ל יש אם למקרא ,א"כ סדר האותיות הוא אבג"ד, י"ג) כתב וז"ל ,ויש לתת טעם לדבר למה הנשים פטורות ממצוה
ותלמוד גדול ממעשה ,ונעשה ונשמע אמרו משום דאינו מצווה יקרה הלזו ,כי הנה אמרו חז"ל במסכת עבודה זרה (דף ג ).גדול
גדול ממצווה ועושה ,ומעתה אשה חייבת במצות פו"ר ,ומעתה המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה ,וכתבו התוס'
צדקה רחל בדבריה ואם אין מתה אנכי ,וחשב ה' עון ליעקב מה (ד"ה גדול) ,לפי שעל מה שהוא מצווה היצר הרע מסיתו בכל כחו
שחרה אפו בה ,וכדין הוא היסורים שבאים עלי ,ואז נתקררה שימנע מלעשותו ,אבל בדבר שאינו מצווה עליו אין היצר הרע
דעתו ודו"ק. מסיתו כל כך עיי"ש ,וידוע שיסורי אשה בהריון ולידה הם
גדולים מאוד עד שהנביאים המשילו הצרות היותר גדולות
חג שמח! לחבלי לידה ,ומעתה אם תהיה האשה מצווה על פו"ר אז
יסיתה היצר הרע שלא תנשא לאיש ובקל היתה מתפתית
להערותhoilmoshe@gmail.com: לשמוע בקולו מאחר שיש לה יסורים גדולים מזה ,ולכן לא
הואיל משה חג הסוכות תשפ"ז דף טז
