גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel — סוכות (2026-09-21)

דברים אחדים :כאשר הדף הופך לסכך ,וכשעמל התורה נעשה דירת אמונה ,אז גם
הרוח הלומדת נהפכת לענן של כבוד ,המכסה את הנשמה מחום העולם הזה.
יש רגעים בעולם שבהם הדיו נעשה לקול ,והקול הזה קול תורה .יש שעות שבהן הלב
מתעורר ,מבקש להבין ,לחזור אל טעם היגיעה ,אל ניגון הישיבה הישן ,אל אותם
רגעים שבהם דף גמרא נפתח ונשמה נפתחת עמו .יש סוכה שנבנית מקרשים וסכך,
ויש סוכה שנבנית ממילים .וישנם גם רגעים שבהם דף אחד קטן מגלה עולמות.
יש רגעים בעולם שבהם הגבול בין הארעי לנצחי מיטשטש ,ושם נולדת הסוכה .אין בה קירות
של בטון ,אין בה גג של ברזל .הכול רעוע ,דק ,מתנודד ברוח .ובכל זאת שם שורה השכינה.
לימדונו חז"ל ,כי הסוכה איננה רק זכר לענני הכבוד ,אלא גילוי חי של הנצח בתוך הארעיות.
הרי זה פלא :במקום שבו האדם יוצא מדירת קבע לדירת עראי דווקא שם הוא פוגש את
הקבע האמיתי .ובמקום שבו הוא נחשף אל הרוח ,שם הוא מוגן ביותר.
כך היא גם התורה .התורה ,אף היא ,נראית לעיתים כסיפור עתיק ,מילים על קלף ,רעיונות
מן העבר ,אך כל מי שנטה אוזן בבית המדרש יודע :היא איננה עבר .היא הווה חי .היא
הסוכה של הנשמה ,מגוננת ,עוטפת ,ומחזירה את האדם אל ביתו האמיתי.
כי כל פסוק בתורה הוא קנה סכך ,וכל סוגיה היא דופן שמקיפה את הנפש .ומי שזוכה לשבת
בסוכת התורה ,דפנותיה מגינות עליו מכל כפור רוחני ,וסיכוכה משרה עליו אור של נצח.
חז"ל אמרו )אבות ו ,ב(" :וכל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה… ונעשה כמעיין
המתגבר וכנהר שאינו פוסק".
והנה פלא :אין התורה נמשלת להר איתן או לאש בוערת ,אלא למים .מים שזוחלים לכל
מקום ,מחלחלים גם ללבבות סדוקים ,מרווים כל נפש עייפה.
וכך היא גם המטרה של חוברת זו להיות נחל קטן של מים חיים ,להוליך מן הלב אל הלב,
מן הדף אל הנשמה .כי לימוד התורה איננו רק ידיעה .הוא חיות .הוא נשימה .הוא עצם
החיים.
וכמו שהסוכה עוטפת את האדם מבחוץ ,כך התורה עוטפת אותו מבפנים .סוכה של עץ וסכך
מגנה עליו מן החום ,אך סוכת התורה מגינה עליו מן הקור הרוחני של העולם.
"כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" לא רק זיכרון היסטורי ,אלא תנועה נצחית של ישיבה
תחת צלו של הבורא ,בתוך סוכת המחשבה ,הסוגיה ,והעמל.
הדפים שאתה אוחז בידך אינם עוד מאמרים .הם קורות עץ שניסרו מן עמל התורה ,וענפי
מחשבה שנגזמו מעץ החיים .הסכך שלהם עשוי פסיפס של סוגיות ,של קושיות ,של דופק
ישיבתי החי גם בזמננו .כאן נכתבו הדברים לא כדי למלא מדף ,אלא כדי לפתוח פתח .כדי
לשנע את גלגלי השכל ,להאיר את הזיכרון הלמדני ,להחיות את חדות היגיעה .כי התורה
איננה נלמדת רק ,היא נחווית.
ובעולם רווי רעש ,שבו כל ידיעה נבלעת בתוך שנייה ,באה תורה זו להזכיר :הלימוד אינו
מידע .הלימוד הוא מהות החיים עצמם .אין התורה נקנית אלא למי שנפשו בוערת בה .מי
שלבו שומע את רשרוש הסכך כקול דף גמרא ,וחש כיצד כל מילה בספר נוגעת בו ונכתבת בו
מחדש.
ואין לך זמן מתאים מזה חג הסוכות ,זמן השמחה והדבקות .כי הסוכה איננה רק מקום
ישיבה היא מקום ישוב הדעת.
שם ,בין רשרוש הסכך לנשימת הלימוד ,נולדים הרעיונות ,מתבשלות הקושיות,
ונכתבות התשובות .מי שטועם מן התורה כמות שהיא ניתנה ,טועם מן הנצח.
וזו מטרת החוברת שלפניכם:
לא רק ללמד -אלא להחיות את הלימוד.
לא רק להביא מקורות -אלא להצמיח מהם נשמה.
לא רק לכתוב תשובות -אלא לכתוב תנועה של חיים ,קול ישיבתי ,דופק רוחני.
והכול נולד כאן ,בין קירות האבן של בית המדרש "בית יוסף" השוכן ברחוב קרית יערים 32
בגבעת זאב אכסניא של תורה חיה ,מקום שבו כל דף גמרא נלמד בדופק ,וכל מילה נושאת
חום של נשמה .שם ,בלילות של לימוד ובימים של חסד ,נולדו הדברים שלפניכם.
תודה עמוקה ואוהבת לכל תלמדי החכמים הלומדים ,המשתתפים ,ולכל מי שדף זה ,ושורה
זו ,יצאו מלבו.
ומה שלפניכם איננו אלא פתח קטן לדבר הגדול הבא .בעזרת ה׳ ,בקרוב תצא לאור סדרת
הספרים "גם לנשמה מגיע אוכל" מיזם תורני רחב היקף ,שבו נאגדו מאות מאמרים
ושיעורים שנכתבו בשפה ישיבתית חיה ,פיוטית ועמוקה.
וכל מי שנדבו ליבו וחפץ להיות שותף בבניין התורה ,להנציח קרוב או ידיד ,ולזכות להיות
מן המזכים הרבים מוזמן באהבה לפנות :הרב יוסף ויצמן 052-8144488
יהי רצון שכל דף מחוברת זו יהיה נר קטן שיאיר את המחשבה ,יחמם את הלב ,ויחבר כל
לומד אל אותו קול ישן חדש ,קול בית המדרש .קול של תורה .קול של נשמה .קול של אהבה
שאין לה קץ.
ערב פסח מול ערב סוכות מדוע מלאכה נאסרה כאן ולא שם? .1
מדוע רק חג הסוכות נקרא זמן שמחתנו הרי בכל שלושת הרגלים חייבים .2
בשמחה?
בין גלות לצילא דמהימנותא מהות מצוות הסוכה .3
.4מדוע לא נאמר חג הסוכה כשם חג המצות סוכה אחת או סוכות רבות מה עומק
ההבדל?
.5מדוע סוכות בחודש תשרי ולא בניסן? סוד הזמנים הנסתרים
.6סוכה זכר לענני הכבוד .אז איפה הזכר למן ולבאר?
.7מי שמתארח ואוכל בסוכות אצל אחרים האם מותר לו להזמין את האושפיזין דהרי
אין אורח מכניס אורח?
.8מדוע נשים אינם חייבות בסוכה הרי אף הם היו באותו הנס של ענני הכבוד?
.9האם כל גשם בסוכות הוא סימן קללה או שרק בראשון לחג?
.10האם כל אדם יכול להחליט שהוא מצטער מהסוכה ולמרות שלשאר האנשים אינו
מפריע?
.11כאשר החזאים אומרים שירד גשם בליל סוכות האם מותר לישון מחוץ לסוכה?
.12סוד הפטור :מדוע מצטער נפטר ממצות סוכה
.13האם צריך להריח האתרוג של מצוה כשנוטלים אותו או יש איסור והאם צריך לברך
על הריח?
.14שתיית יין במועד האם הווה חובה יומית או הידור בלבד? והאם יוצאים בקידוש?
.15מדוע שמחת יו״ט נותרה בלא ברכה מיוחדת?
.16האם מותר לאדם להוריד נוי סוכה מהסוכה כדי לתלותה בסוכה אחרת?
.17מה נשתנה בליל הסדר ומה עם חג הסוכות? מדוע לא אומרים גם מה נשתנה?
.18האוכל בעמידה האם מברך ברכת ליישב בסוכה?
.19מי שרוצה לישון בלילה הראשון של סוכות לפני הסעודה האם צריך לברך ליישב
בסוכה?
.20היושב בסוכה והגיע עני לבקש צדקה האם חייב לתת צדקה דהרי עוסק במצווה
פטור מהמצווה?
.21אם הלולב זכר למקדש הוא למה אין אנו מתפללים על השבת העבודה?
.22האם אנו מחויבים להחיות את שמחת בית השואבה בכל דור?
.23סוכת עורו של לוויתן ,חלום עתיק או מציאות עתידית -מהו סוד
הלוויתן?
.24סיום מסכת בחול המועד האם הוא שמחת מצוה או אסור משום אין
מערבים שמחה בשמחה?
.25סעודת מצוה או סעודת רשות מה טיבה של סעודת גומרה של תורה?
.26האם אבל בתוך י"ב חודש רשאי להצטרף סעודת "חתן תורה" ו"חתן בראשית"?
.27בזמן ההקפות בשמחת תורה האם חייבים לעמוד או אפשר גם לשבת?
במחשבה תחילה :בימים אלו שלאחר שנסגר חלון ההזדמנויות הנפלא שקיבלנו חודש שלם של
פתיחת שערי שמים ,עדיין אין לנו צל צלו של מושג האם וכמה הצלחנו לפעול בתפילותינו ,רק בראש
השנה תשפ"ז הבא עלינו לטובה נוכל אולי לקבל מבט כמה הצלחנו בתפלתנו ,אמנם מבט שטחי
לחוד ,כי את האמת נוכל לראות רק בביאת המשיח במהרה בימינו.
אילו היינו יודעים את העתיד מי יודע כמה היינו מכוונים בימים הנוראים של שנת תשפ"ד עת אירע
הטבח הנורא של אחינו ואחיותינו הי"ד בעיצומם של הריקודים בשמחת תורה כאן ארץ ישראל על
ידי מחבלים צמאי דם.
דוד המלך אומר בספר תהלים )קב יח יט(" :פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם .תכתב ז ֹאת
לדור אחרון ועם נברא יהלל יה" .ופירשו במדרש שוחר טוב )שם(' :ורבנין אמרו ,אלו הדורות
שחייבים במעשיהם הרעים ,ובאים ועושים תשובה ,ומתפללים לפניך בראש השנה וביום הכפורים,
ולפי שהם מחדשים את מעשיהם ,הקב"ה בורא אותם ברייה חדשה .ומה להם לעשות? יש להם
ליטול אתרוגיהן בידיהם ,ולולביהן וערבי נחל והדסים ,להלל אותך ,הוי אומר ועם נברא יהלל יה'.
אנחנו סקרנים מה נעשה בדיננו בימים אלו ,אך מי שלא זכה לרוח הקודש יאלץ להמתין לראש
השנה תשפ"ד לדעת האם נכתב ונחתם השנה בספר החיים ,האם נכתב לחיים טובים בריאות פרנסה
טובה .וגם אז לא נדע האם היו חס ושלום גזירות רעות שהצלחנו לקרוע שערי שמים ולבטלם
בתשובתנו תפילתנו וצדקותנו ,ומה הם גזירות שהצלחנו למנוע ולבטל .אולם זה הדבר הקטן שרצינו
להשיג בימים אלו.
יש משהו הרבה יותר חשוב שאותו רצינו להשיג בימים אלו ,ועליו אנחנו מובטחים בוודאות
שהצלחנו ,אם רק קיימנו את מצות היום ,שמרנו על קדושת ראש השנה ויום כיפור ,שמענו תקיעת
שופר ,אמרנו את פסוקי מלכויות זיכרונות ושופרות ,צמנו ביום הקדוש – ומי שהרב הורה לו לאכול
קיים את רצון הבורא באכילתו ובשמירה על נפשו ,הרהרנו הרהורי תשובה ,שאפנו להיות מעט יותר
טובים בשנה הבא ,אמרנו את נוסח הווידוי .כמה גזירות רעות הצלחנו לקרוע וכמה שפע הצלחנו
להוריד את זה אנחנו לא יודעים ,וזה תלוי בכוונה כמה רציני היה התשובה ,כמה מעשים טובים
הצלחנו לעשות בימים אלו ,וזה אינו גלוי לפנינו ,אולם מי שקיים את מצות היום ,גם מי שזכה
לעשות זאת רק בצורה מינימלית בצורה יבשה כערער בערבה ,יש לנו הבטחה שבורא עולם
קיבל אותנו באהבה ,הוא שוב קרוב אלינו ואנחנו אהובים אצלו .נפתח לנו דף חדש,
התשובה הבסיסית שדי בהרהור תשובה להפך לצדיק גמור התקבלה .על כך אנחנו שמחים
ומהללים את הבורא שוב אנחנו קרובים אליו .זה השמחה העצומה שיש לנו בימי הסוכות,
אנחנו עוזבים את הבית היציב והקבוע ,ונכנסים בסוכה הקרויה 'צילא דרחמנא' ,צלו של
בורא עולם.
בעזרת ארבעת המינים אנחנו מודים לבורא על ששוב אנחנו בניו הקרובים אליו ,וגם אם חטאנו
הוא רצה בנו שוב.
בגמרא במסכת בבא בתרא )דף קטז ע"א( נאמר שאדם שיש לו חולה בביתו צריך ללכת לחכם
שיבקש עליו רחמים ,הרשב"ם מבאר שמדובר בחולה הנוטה למות שכבר נגזרה הגזירה ,לאדם
מהשורה אין בכח תפילתו כח לקרוע את רע הגזירה ,ולכן צריך ללכת לחכם.
כך גם נאמר באשרי )תהלים קמה יט(" :רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם" .רק מי
שהוא יראיו של השם הוא זוכה שרצונו נעשה ,וכשהוא מתפלל אל הבורא ,שעוותו נשמעת והוא
נושע .אולם לכל אדם יש מעלה הרבה יותר גדולה ונשגבה שהוא יכול לזכות בתפילתו ,וכפי שנאמר
)שם יח(" :קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת" -אם אנחנו קראנו לבורא באמת ,השם
קרוב אלינו ,אנחנו שוב אהובים לפניו ,ועל כך נשמח בימים נעלים אלו.
××××××
חג הסוכות נקרא כך על שם הסוכה שאנו בונים בו .הסוכה נקראת בשמה על שם הסכך הסוכך
עליה מלמעלה .דינים רבים יש לסוכה ואחד מהם קובע כי הסוכה צריכה להיות מכוסה בסכך רב
שיסתיר את השמש ,אך לא לגמרי .בשפה ההלכתית נקרא תנאי זה" :צלתה מרובה מחמתה" .אם
הסוכה תהיה במצב שבו" :חמתה מרובה מצילתה" ,כלומר שאור השמש יתפרס על פני שטח גדול
מהצל ,הסוכה תהיה פסולה .מנגד ,חשוב שהסוכה לא תהיה מכוסה בסכך רב מדי ,שיסתיר את
כוכבי השמיים.
חשוב להבין :אם הסכך נועד למנוע את אור השמש ,מדוע קיימת דרישה שניתן יהיה לראות מתוכו
את הכוכבים? ואם אומנם יש חשיבות לכך ,מדוע דילולו פוסל את הסכך? והלא בלא סכך נראים
הכוכבים טוב יותר!
אלא שסוד יש בסכך זה; הוא בא ללמד את היהודי להאמין בזמני ההסתר .בימים של "הסתר פנים"
דרושה מיומנות רבה .באותה שעה נצרך האדם לשכלל את כוח ראייתו ולשפרו בהרבה מימים
כתיקונם .הסוכה והסכך מכונים בלשון הזוהר "צילא דמהימנותא" – צל האמונה; רמז למצב שבו
אין ההשגחה גלויה ורק צילה נראה.
ואכן ,בלשון הקודש יש למילה "סכך" שתי משמעויות הפוכות .מצד אחד הסכך מסכך ומכסה,
ומצד שני הסכך עוטף; כמו שאמרו חכמינו ז"ל על שרה אימנו" :ולמה נקרא שמה יסכה ,שסוכה
היא ברוח הקודש".
הסכך מלמד את האדם כי הכיסוי אכן לפעמים מסתיר ומגביל ,אך הכיסוי גם ובעיקר שומר .הבורא
עוטף ומגן גם בימים שבהם אין האדם "רואה" אותו .אין הוא נוטש את האדם ,אפילו בימים שבהם
הוא חש נעזב .הסכך מסתיר אומנם את השמיים ,כפי שנאמר )ישעיהו ס ,ב( "כי הנה
החֹשך יכסה ארץ" ,אך למרות זאת ,יזכו המאמינים חדי העין לראות את הבורא גם
מתוך ההסתר ,וזאת על ידי התבוננות .וכבר הבטיחה התורה כי מיטיבי רואי יוכלו
לראות את הבורא דרך חרכי הסכך ,וכפי שנאמר" :ועליך יזרח ה'".
הלכה נוספת קובעת כי יש להקים את הסוכה רק תחת כיפת השמיים .אם יחצוץ גג
או אילן בין הסכך לבין השמיים – תיפסל הסוכה .רק בדרך זו יצליח המאמין לראות את השגחתו
של הבורא מן החרכים ,מחרכי הסכך.
הסכך הוא חומר גולמי מן הטבע ,חומר שיד אדם לא נגעה בו .הוא גם לא עשוי מפירות בשלים,
שהם יפים לאכילת אדם ,אך מקבלים טומאה.
הסכך צריך להיות עשוי מגידולי קרקע ,פרי ההתפתחות הטבעית של הארץ .אותה "פסולת גורן
ויקב" היא מתנת ישע שנתן ה' לברואיו .האוצרות השמימיים הטהורים הם אלו שיד אדם לא נגעה
בהם.
גם העשיר בעשירים לא יוכל לוותר על חסות זו של ה' ,וגם לעני בעניים מובטח שיזכה בה .כל השוני
הוא רק בדפנות ,שבהם נבדלים הארמונות המוצקים מן הצריפים הרעועים ,ובהם באים לידי ביטוי
העושר או העוני .המחסה הגדול המקנה לנו את שלום הבית הוא הסכך .הוא מסמל שעלינו להיות
צנועים ,ועם זאת מרוצים ושמחים.
דעה מסולפת היא שיכול האדם להגיע לידי ביטחון ושלום רק על ידי הפגנת כוחו .העובדות סותרות
כלל זה; הפגנה זו מרחיקה את השלום ,גוזלת את השלווה ביום ואת המנוחה בלילה .היא שולחת
את הפחד ואת הדאגה לחלוותנו בדרך החיים.
לא בידינו להגיע אל שלמות האושר .בהקמת הבית ובכל מאמצינו והשתדלותנו למען האישה
והילדים ,נוכל רק לעשות את שלנו ,לצאת ידי חובתנו ולהשיג רמת חיים מסוימת .אבל את אשר
השגנו ,אם הרבה ואם מעט ,עלינו למסור לחסותו של ה'.
אם נשתית את סוכת חיינו על ביטחון בה' ונקפיד להשתמש רק בחומרים שאינם מסמלים את
כוחות האדם ואת ניצול אוצרות הטבע בידו; אם נפגין את ביטחוננו בה' על ידי הרחקת כל אל זר
מסוכת חיינו – מובטח לנו שכבוד ה' יופיע עלינו ויברך אותנו ,יגן עלינו ,יאיר את דרכנו וישלח אושר
ושמחה למשפחתנו.
ביטחון זה יש לו יסוד איתן בתולדות ישראל ,בתקופת נדודי ישראל במדבר .ה' גאל אותנו מעבדות
מצרים ,הגן עלינו בעמוד אש וענן ,האכיל אותנו מן והשקה אותנו מים מן הצור .הוא היה קרוב
אלינו בארץ צייה וצלמוות ולימדנו" :כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם ,כי על כל מוצא פי ה' יחיה
האדם" )דברים ח ,ג( .האדם אינו מתקיים בכוח מעשי ידיו ,אלא מביטויי החמלה והרחמים של ה'.
ביטחון זה שלימדונו אבותינו ,והתקווה לעתיד הנובעת ממנו הם הם נחלת הבנים .על כך נאמר:
"למען ידעו דורותיכם כי בסֻ כות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אתכם מארץ מצרים" )ויקרא כג,
מג(.
ערב פסח מול ערב סוכות מדוע מלאכה נאסרה כאן ולא שם? .1
בעל הטורים )שם( :רומז שגימטרייה של תאר לך את התמונה :ערב פסח ,חצות
"גורנך" היא "סוכה" ,ללמדך שדווקא בשעת היום מתקרב ,ההתרגשות גוברת .כל
האסיף ובשעת העושר נצטווינו לשבת בצל בית ישראל טרוד בביעור חמץ ,בהכנת
הסכך ,ולהבין שאין זה אלא חסד אלוקי. המצות ,בהכנת קרבן הפסח בזמן
שבית המקדש היה קיים .וכאן קבעה
חז"ל הפליגו הרבה בהדגשת ההבדלים שבין
לנו ההלכה מקום שנהגו שלא לעשות
פסח לסוכות ,וכל אחד מהם מאיר את שאלתנו.
מלאכה בערב פסח עד חצות ,אין עושים.
במדרש פסיקתא דרב כהנא )פיסקא כח( נאמר: ומדברי רש"י למדנו ,שהטעם הוא משום שעל
משל למה הדבר דומה ,למלך שהיה לו אוהב האדם להיות פנוי וטרוד בצרכי המצה והמרור,
והיה מבקש לשהות עמו ימים רבים .אמר לו שלא ישכח ולא יתבלבל.
המלך :עד עכשיו היית בביתי ,עכשיו בוא ונצא
אך כאן מתעוררת שאלה עצומה ,שמסעירה את
לשדה ונשב שם יחדיו .כך ישראל ,לאחר הימים
גדולי האחרונים :אם כן ,מדוע לא נאמר אותו
הנוראים ויום הכיפורים ,הקב"ה מוציאם
דין בערב סוכות? הרי גם כאן יש לאדם לעסוק
מבתיהם ויושב עמהם בסוכה .למדנו מכאן
בהכנת הסוכה ,לקבוע מחיצותיה ,להניח את
שמהות חג הסוכות היא קרבה מתמשכת ,הכנה
סיכוכה ,להכינה ליום טוב .וכי אין כאן טירדא
שנעשית ימים קודם לכן ,ואין בה בהילות של
והכנה מרובה? מדוע לא מצאנו בגמרא
רגע אחד.
ובפוסקים איסור מלאכה בערב סוכות מחצות
לעומת זאת בערב פסח ,אומר המדרש )ילקוט היום והלאה ,כמו שנאסר בערב פסח?
שמעוני שמות רמז רסב( :בשעה שאמר להם
המגיד משנה כבר העיר על כך בלשון חדה ,וכן
משה מצות הפסח ,היו ישראל טרודים בביעור
האריכו בזה גדולי האחרונים התוספות יום
חמץ ובתקון מצה ובשחיטת הפסח ,והכל נעשה
טוב ,הצל"ח ,החתם סופר ,הפני יהושע וכל
בזמן קצר מאד ,בלחץ גדול .נמצא שבפסח
אחד מהם הציע חילוק וביאור .אבל עיקר
טרדת ההכנות סמוכה ממש לכניסת החג ,ואם
השאלה בוערת :מהי הייחודיות של מצה בערב
היה היתר מלאכה היו שוכחים את המצוות,
פסח שאינה מצויה בסוכה בערב חג הסוכות?
מה שאין כן בסוכה שנעשית ברווח זמן.
מהו סוד החילוק שגרם לאיסור מלאכה כאן,
עוד מצאנו במדרש תנחומא )אמור יז( :בסכות ולהיתר מלאכה שם?
הושבתי את בני ישראל אלו ענני הכבוד.
הפסוק אומר" :חג הסכת תעשה לך שבעת ימים
ומבואר שהסוכה היא מתנה קבועה ונצחית,
באספך מגורנך ומיקבך" )דברים טז ,יג(.
כבר מיום צאתם ממצרים .ולכן גם עשיית
הסוכה נתפסת כהמשך ישיר של אותה מתנה, רש"י )שם( :מדגיש את הקשר הישיר בין מצוות
ומצופה מישראל להכינה ימים רבים קודם, הסוכה לבין עבודת האסיף ,שדווקא מתוך
"זריזין מקדימין למצוות". השפע הגשמי הגורן והיקב מצווה האדם
להיכנס אל דירת עראי ,להכיר שהכול מאת ה'.
במדרש ויקרא רבה )ל פרשה טו( נאמר :משל
למלך שנתן לבנו סעודה ,אמר לו :בני ,עד הרמב"ן )שם( :מסביר שחג הסוכות נקבע בזמן
שאתה אוכל ושותה אצלי ,התקן לך סוכה בחוץ האסיף ,כדי שיפנה האדם ממלאכתו ויעסוק
כדי שתשב בצלך .רואים אנו שהסוכה היא בעבודת ה' ,בבניית סוכתו ובשמחתו לפני ה'.
הכנה ארוכה ,שונה לחלוטין מן המצה שנעשית
רבי אברהם אבן עזרא )שם( :עומד על כך
דווקא סמוך ללילה ,שאין בה אפשרות להכין
שהתורה קושרת את עשיית הסוכה דווקא
מראש.
לימים שלאחר ימי הדין ,ללמדנו שלא רק
מכאן משתמע ההבדל המהותי :פסח מצוותיו הפרנסה ביד ה' ,אלא גם עצם קיומנו.
מוכרחות להיות מוכנות ממש ברגע האחרון,
הספורנו )שם( :מבאר שמצוות הסוכה איננה
ולכן אסרו מלאכה כדי שלא יבואו לידי שכחה.
רק זכר לענני הכבוד ,אלא גם תיקון ותכלית
סוכות מצוותיו מוכנות ומסודרות ימים רבים
להוציא את האדם מן הבית הקבוע ,כדי שיכיר
קודם ,ולכן לא גזרו חכמים איסור מלאכה
שהכול זמני ותלוי ברחמי שמים.
בערב החג.
ולכן נאסר במלאכה .מכאן הבדל בגמרא פסחים )נ ע"א( :מקום שנהגו לעשות
ברור סוכות אינו תלוי בקרבן מלאכה בערב פסח עד חצות עושין ,מקום שנהגו
מיוחד שזמנו קבוע בערב החג. שלא לעשות אין עושין .ומבארת הגמרא )שם נ
ע"ב( :מדקתני עד חצות מכלל דמחצות ואילך
הטור )או"ח סימן תסח( :מביא
אסור מדינא .הרי לנו שעצם ההלכה של ערב
את דיני ערב פסח ומדגיש שהטעם
פסח ,שאין עושים מלאכה מחצות ,איננה רק
הוא כדי שלא יתבטל מתקוני
מנהג אלא דין גמור ,הקשור בהכנות היום.
מצוותיו ,מצה ,ביעור חמץ וקרבן פסח .לעומת
זאת ,בהלכות סוכה לא הזכיר כלל איסור בערב בגמרא פסחים )נה ע"א( :כל מקום שנהגו לא
החג ,ומשמע שאין גזירה כזו. לעשות מלאכה בערב פסח אין עושין .ומבאר
רש"י שם :מפני הטרדה בביעור חמץ ,במצה
הר״ן )פסחים שם( :כותב שעצם תקנת איסור
ובקרבן פסח .זו הסוגיה שמהווה יסוד לתמיהת
המלאכה בערב פסח איננה מנהג בלבד אלא דין
האחרונים מדוע אין הדבר נאמר גם בערב
הקשור בקורבן פסח .ומשום כך לא נאמר כן
סוכות.
בערב סוכות שאין בו קרבן מיוחד בערב החג.
בגמרא סוכה )י ע"א( :סוכה העשויה קודם לחג
המאירי )פסחים נ ע״א( :מטעים שמנהגי ערב
כשרה .ואף אמרו שם :סוכה ישנה כשרה ,אלא
פסח שונים משאר ערב ימים טובים ,לפי שעצם
שנחלקו אם יש בה מעלה לכתחילה .משמע
ההכנות של פסח דורשות דקדוק ושמירה
שתקון הסוכה איננו תלוי דווקא בערב החג,
יתירה שלא יבוא לידי איסור חמץ .אבל בסוכות
אלא יכול להיות ימים רבים קודם לכן ,בניגוד
ההכנות נעשות קודם לכן ואין חשש ביטול.
למצה שאסור להכין ישנה.
המגיד משנה בהלכות יום טוב )פרק ח הלכה יז(
בגמרא פסחים )לו ע"ב( :מצה ישנה לא יצא בה
הקשה בפשיטות :אם טעם רש״י הוא שמחמת
ידי חובתו .מכאן מוכרח שעיקר מצות המצה
הטרדה במצות המצה והמרור נאסר במלאכה
תלויה באפייתה הסמוכה לחג ,ואין אפשרות
בערב פסח ,אם כן בערב סוכות נמי ליגזר ,שהרי
להכין אותה זמן רב קודם.
צריך לטרוח בבניין סוכה והכנתה ,ולמה לא
נאסר במלאכה. ובגמרא סוכה )נד ע"ב( :מתוארת שמחת בית
השואבה ,שמתחילה כבר ממוצאי יום טוב
התוספות יום טוב במסכת פסחים )פרק ד
ראשון ונמשכת ,ללמדנו שעבודת הסוכה
משנה א( תירץ שחילוק גדול יש ביניהם,
מתחילה קודם החג ונמשכת לאורכו ,ללא
דעשיית הסוכה מצויה מבעוד מועד ,וזריזין
תביעה של "עכשיו או לעולם לא".
מקדימין למצוות כבר מיום מוצאי יום
הכיפורים ,מה שאין כן מצה שאסורה ישנה, בגמרא ראש השנה )טז ע"א( :כל באי עולם
והכנתה מוכרחת להיות דווקא בערב פסח. עוברים לפניו כבני מרון ,ומפרש רש"י :נכתבים
בראש השנה ונחתמים ביום הכיפורים .מיד
הצל״ח במסכת פסחים )שם( חילק שחומרת
לאחר מכן ,בלילה הראשון של סוכות ,כבר
פסח תלויה בעצם איסור התורה שמחצות היום
יושב האדם תחת הסכך המוכן לו .הרי שסוכה
כבר נאסר במלאכה מצד קדושת זמן הקרבת
נתפסת כהמשך ישיר ,כהכנה מתמשכת ,ולא
הפסח ,ולכן הוצרכו להוסיף סייגים קודם
כמצווה נקודתית הדורשת בהילות של ערב חג.
חצות .אבל ערב סוכות אין בו לא קרבן מיוחד
ולא איסור מלאכה מן התורה ,ולכן אין גוזרים. רש״י )פסחים נ ע״א( :כתב בפירושו שהטעם
שאסרו מלאכה בערב פסח הוא מפני שיש לו
החתם סופר במסכת פסחים )שם( האריך
לטרוח בצרכי מצה ומרור .כלומר ,לא גזירה
בדבריו ,ותירץ שעיקר שמחת פסח היא ביום
טכנית ,אלא חשש שמא מתוך שיתעסק
הראשון ,ואם היה היתר מלאכה היה עלול
במלאכה יבטל מן ההכנות ההכרחיות לחג.
לבטל תיקון מצות עיקריות מצה וביעור חמץ.
משא״כ בסוכות שעיקר שמחתו ביום האחרון, הרמב״ם )הלכות יום טוב פרק ח הלכה יז(:
וכבר עברו ימי הדין ,וממילא אין לחוש פוסק שאסור לעשות מלאכה בערב פסח מחצות
שיתבטל מן ההכנה ,ולכן אין בו איסור מלאכה. היום ,מפני שהוא זמן הקרבת קרבן פסח .נמצא
שעצם היום מקבל קדושת יום טוב מחצות,
זאת ,מצוותיו מוכנות מבעוד מועד ואין לחוש הפני יהושע במסכת פסחים )שם( ביאר
לשכחה ,ולכן לא אסרו בו מלאכה. באופן אחר :בפסח החשש שמא יישכח
מן ההכנות דבוק בעצם מצוות הפסח
ערוך השולחן) ,או"ח סימן תסח( :מדגיש
שהן תלויות בשעה קלה .אבל סוכה
שעיקר איסור המלאכה בערב פסח נובע מן
אפילו אם יעשה סמוך לחג אין כאן
הדוחק והזמן הקצוב של מצוות היום ביעור
שכחה ,שהרי כבר רגילים ועסוקים
חמץ ,אפיית מצה וקרבן פסח ומתוך כך נהגו
בכך ימים רבים ,ולא יתבטלו מן
מקומות אף להרחיב האיסור מפני חשש ביטול
המצווה.
ההכנות .ולעומת זאת ,בהלכות סוכה )סימן
תרכה וסמוך לו( מצייר את בניין הסוכה מרן הראשל״צ רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון
כמעשה שמקדימים לו מבעוד מועד ,מיד לאחר עובדיה )פסח ח״ב עמוד קכב -קכד( עמד על כך
יום הכיפורים ,ולכן אין צורך בגדרי איסור וביאר באריכות :עיקר ההבדל הוא מפני
מלאכה בערב החג. שבפסח יש כמה וכמה מצוות הדורשות הכנה
דחופה באותו היום ביעור חמץ ,אפיית מצה,
כף החיים) ,או"ח סימן תסח( :כותב ששורש
קרבן פסח וכל אלה תלויים בשעה קצובה.
ההנהגה בערב פסח הוא חשש השכחה
לעומת זאת בסוכה ,ההכנה נעשית קודם לכן
כשמצוות היום תלויות בשעה קצרה ,ובפרט
ברווח זמן ,ואינה תלויה בשעה מסוימת.
בביעור חמץ ונמצא שיפה עשו שנהגו שלא
וממילא אין מקום לגזירה כלל.
לעשות מלאכה כדי שלא יתבטלו מן המצוות.
מה שאין כן בערב סוכות ,שעיקר הטרחה רבנו יוסף חיים הבן איש חי )דרשות בן איש חי,
נעשית ברווח זמן ,וההידור הוא לזרז ולהקדים שנה א פרשת צו דרוש לחג הסוכות( חידד את
עשיית הסוכה ,לא לאסור מלאכה. נקודת ההכנה :בפסח ההכנה כרוכה בפחד
שמא יישאר חמץ ברשותו או יאפה מצה ישנה
מרן הראשל״צ רבנו עובדיה יוסף ,בחזון
שאינה ראויה ,מה שאין כן בסוכה ,שכל
עובדיה )פסח( :מבאר באריכות שהחילוק איננו
הטרחה היא בבניין ובסיכוך ,והכל מוכן מבעוד
רק מצד המנהג ,אלא מצד מהות היום .בערב
מועד ,ולכן אין איסור מלאכה.
פסח מצוות רבות תלויות בזמן דחוק ,ויש אף
צד קדושת היום מצד זמן הקרבת הפסח ,על כן החיד״א בספרו מחזיק ברכה )או"ח סימן
מובנת גם ההרחבה שנהגו מקומות שלא לעשות תרכה סק״א( נוגע אף הוא ביסוד זה :שונה
מלאכה כדי שלא תיפגם הכנת המצוות .בערב פסח ששייך בו טרדת איסור חמץ ועשיית מצות
סוכות אין מצווה התלויה באותה שעה דחוקה, חדשות ,משאר ימים טובים ובכללם סוכות
והכנת הסוכה מקומה בימים שלפני כן ,ולכן לא שאין בהם חשש ביטול מן המצוות מחמת
נקבע בו איסור מלאכה. מלאכה.
המשנה ברורה )סימן תסח( ובביאור הלכה רבי עקיבא איגר )שו״ת מהדורא קמא סימן כג(
)שם( :מסכם את שני הנתיבים ,מצד הדין מזכיר דרך אגב את ענין ערב פסח ,וכותב
שמחצות הרי הוא כיום הקרבת הפסח ,ומצד שדווקא שם אסרו מלאכה מחמת טרדת
החשש שמא מתוך טרדת מלאכה יתבטל מן המצות ,אבל בשאר ימים טובים לא גזרו
ההכנות )ביעור ,מצה ,פסח( .ולפי שני העיקרים ומשמע מפורש שבסוכות אינו שייך כלל.
הללו אין הצדקה להחיל גדרים דומים בערב
הכהן הגדול מאחיו במשנה ברורה )סימן תסח
סוכות ,שאיננו תלוי בשעת הכנה אחת.
סקי״א( מבאר בטוב טעם שיסוד הגזירה הוא
פוסקי הדור האחרונים )בדברי הוראה כדי שלא ישכח מביעור חמץ ומעשה הפסח.
ושיעורים מודפסים( :נוטים לנסח את העיקרון ומוסיף בביאור הלכה )שם( שמטעם זה לא
בכלליות בהירה :פסח הוא "יום שעה" של מצאנו איסור מלאכה בערב סוכות ,שאין שם
הכנות הכרחיות ,ועל כן הוסיפו גדרים וסייגים טירדא מיוחדת סמוכה ממש לחג.
כדי שלא ייפגמו ,סוכות הוא "יום תהליך" של
בסיכום דברי האחרונים :ערב פסח ייחודי
הכנה מוקדמת ,ועל כן הדגשת ההלכה היא
בהיותו משלב שלושה מרכיבים איסור מלאכה
זריזין מקדימין וצביון ההידור ,לא גדרי איסור
מן התורה מחצות ,חשש ביטול מעבודת המצות
מלאכה בערב החג.
התלויות בזמן ,ושמחת יום טוב ראשון
המחייבת הכנה מדויקת .ערב סוכות לעומת
חריפה ,לדקדוק ,להכרה שאין הקו המאחד בדברי אחרוני האחרונים הוא
מרחב זמן אינסופי יש שעת כושר, ברור :ערב פסח זמן דחוק ומצוות תלויות שעה,
ואם תפספס אותה ,איבדת את ולכן גדרי מניעת מלאכה כדי שלא יתבטלו
המצווה .ממילא אסרו מלאכה ההכנות .ערב סוכות זמן רחב להכנה מוקדמת,
בערב פסח כדי לחנך אותנו לחיות ולכן אין גדר איסור מלאכה ,עיקר העבודה היא
במודעות אל השעה ,לא לאחר את הזריזות וההקדמה ,לא ההימנעות ממלאכה
הזמן .לעומת זאת חג הסוכות סמוך לכניסת החג.
כולו הפוך .אין כאן בהילות ,אלא שלווה .אין
ולאחר שהבאנו ובארנו את דברי רבותינו נוכל
איסור מלאכה בערב החג ,כי ההכנה האמתית
למצוא את הנפקא מינות :ערב פסח בערי
מתחילה כבר ממוצאי יום הכיפורים" ,זריזין
השדה ,אם נתקע אדם במלאכה בערב פסח,
מקדימין" .לא לחץ של רגע אחד ,אלא תהליך
האם מותר לו להמשיך לעבוד עד חצות .מכל
מתמשך של יציאה מהבית הקבוע ,של בניית
דברי הראשונים והאחרונים עולה ברור לא,
דירת עראי ,של הכנה בנחת .זהו חג המחנך
שמחצות היום חל עליו איסור מלאכה גמור.
אותנו לבנות חיי אמונה לא מתוך בהילות ,אלא
בניגוד לערב סוכות ,שאפילו אם היה טרוד
מתוך רוגע ויציבות פנימית.
בבניין סוכה ברגע האחרון ,אין בו איסור
הנה אפוא שתי דרכי עבודה :חג הפסח ,מידת מלאכה.
הזריזות החפוזה ,הכנעה מוחלטת אל השעה.
מנהגי מקומות ,במקומות שנהגו להחמיר ולא
חג הסוכות ,מידת הזריזות המוקדמת,
לעשות מלאכה בערב פסח מהבוקר מנהגם דין
הנינוחה ,המוכנה מבעוד מועד .חג הפסח
הוא .בערב סוכות ,לא מצינו מנהג מקביל ,ומי
אומר :היזהר ,הזמן קצר! חג הסוכות אומר:
שירצה לפרוש ממלאכה הרי זו חומרא יתירה
עשה בנחת ,אבל עשה מראש.
ולא מנהג מחייב.
והאדם לומד :יש רגעים בחיים שצריך לעצור
טרחת בעלי מלאכה ,בערב פסח ,גם בעלי
הכל ,להפסיק כל מלאכה ולהיות פנוי למצווה.
מלאכה שמבקשים לעבוד כדי לא להפסיד
זה פסח .ויש רגעים אחרים שבהם החיים
אסורים ,מפני שההלכה תולה עצמה באיסור
נמשכים ,אך מתוך כך מכינים עצמנו באמונה
גמור מן התורה מחצות .בערב סוכות ,אין
מראש .זה סוכות .שני החגים יחד בונים אותנו
מניעה עקרונית שימשיכו במלאכתם עד סמוך
להיות עבדי ה' שזמנם מסודר בין בהילות
לכניסת החג ,כי אין גדר איסור.
לזריזות ,בין חיפזון לנחת.
קדימות בהכנות ,בסוכה אומרים חז"ל :זריזין
שמחת החג ,בפסח עיקר השמחה בראשון ,ולכן
מקדימין .הנפקא מינה מי שבונה סוכה ממש
אם לא יכין ייפגם עיקר החג .בסוכות עיקר
בערב החג ,לא עבר איסור ,אלא ביטל מידת
השמחה נמשכת לאורך כל שבעת הימים ועד
הזריזות .לעומת זאת בפסח מי שלא הכין עד
שמיני עצרת ,ולכן אין חשש ביטול שמחת החג
ערב החג ,עלול להיכשל ממש באיסור.
באותו ערב עצמו.
דין טירדא ,בפסח אם אדם יאמר "אעסוק
חינוך ההלכה ,בפסח ההלכה חינכה אותנו
במלאכה ואחר כך אכין מצה" ,אנו חוששים
להכיר את דוחק הזמן ,שלא נשכח ונחמיץ את
שישכח ויאבד זמנו .לכן נאסר .בסוכה אין
המצווה .בסוכה החינוך הוא לזריזות
מקום לחשש זה ,כי ההכנה כבר בוצעה ברוב
ולהקדמה ,לא לאיסור מלאכה.
בתי ישראל ימים קודם.
שני החגים ,פסח וסוכות הם שתי מהדורות של
כאשר נתבונן בהבדל בין ערב פסח לערב סוכות,
ברית אחת ,אך כל אחד מגלה פן אחר בעבודת
ה'. נמצא בזה ציור נשגב של שתי דרכי עבודה :חג
הפסח הוא חג של בהילות" .בחיפזון יצאת
פסח מגלה את עבודת ה' מתוך יראה הפחד מארץ מצרים" .כל מצוותיו נקבעות לשעה
להחמיץ את השעה ,האימה מן הדין ,ההכרה מדויקת :שחיטת הפסח בין הערבים ,אכילת
שהחיים הם שדה מוקשים שבו רגע של היסח מצה בליל ט"ו ,ביעור חמץ עד חצות .גם
הדעת עלול להחמיץ מצוה .לכן כל מצוות פסח הכנותיו הכל נעשה תחת לחץ הזמן" ,כחיפזון
נקבעות לשעה קבועה ומדויקת ,עד שמכח זה מצרים" .זהו חג שמחנך את האדם למודעות
מצד סוכות לבנות חיי קדושה מתוך קביעות, אף ערב פסח עצמו מקבל קדושת יום
מתוך סבלנות ,מתוך עקביות. טוב מחצות היום .זהו חינוך לנפש
האדם :דע כי חייך תלויים בנקודות
וכך יוצא שהחיים המוסריים הם שילוב :יש
ציון קטנות ומדויקות ,ודע לעמוד בהן.
נקודות חדות שבהן נדרש לחתוך מיד לא
לדחות עוד בקשת סליחה ,לא להמתין עם סוכות מגלה את עבודת ה' מתוך
התחייבות לתורה ולמצווה .ויש מסילות חיים אהבה ,לא פחד של רגע אלא קרבה
שבונים אותן יום אחר יום ,סוכה על גבי סוכה, מתמשכת .כאן אין איסור מלאכה
קורה על גבי קורה ,עד שנעשית דירת אמונה בערב החג ,כי ההכנות אינן נעשות מתוך חרדה,
יציבה. אלא מתוך מתיקות של יציאה אל הסוכה ,אל
צל השכינה .הסוכה איננה חיפזון היא דירה של
ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום:
רוגע ,של ישיבה ,של חיים מתמידים תחת סכך
האדם המודרני חי בעולם של עומסים ולחצים,
האמונה.
שבו מלאכתו רודפת אותו עד הרגע האחרון.
כאן בא ההבדל שבין ערב פסח לערב סוכות המהר"ל בספרו גבורות ה' )פרק מה( כותב
ומלמד אותנו דרך חיים. שפסח הוא זמן לידת האומה ,וסוכות זמן דירת
האומה .בלידה יש חיפזון ,חיתוך ,דם ,סכנה.
בערב פסח אנו לומדים :יש רגעים שבהם צריך
בדירה יש יציבות ,שלווה ,קביעות .לכן בערב
פשוט לעצור .לא עוד עבודה ,לא עוד משימות.
פסח אסרו מלאכה כדי ללמדנו שאין לנו אלא
יש זמן שמוקדש לנשמה ,להכנות רוחניות,
את שעת הלידה ,אין מקום לעיכוב .ואילו
לתשומת לב לנקודת האמת .אם לא תעצור
בסוכות אין איסור כזה ,כי החיים עצמם הם
תפסיד .כשם שבערב פסח אסרו מלאכה ,כך יש
ההכנה ,והאמונה חודרת לכל פרט.
מצבים שבהם עלינו לעצור מכל העיסוקים
ולפנות מקום למצווה ,למשפחה ,לעצמנו. כך נוצרת תמונה מחשבתית מרהיבה :פסח
מחנך אותנו לדקדוק במצוות השעה "אם לא
בערב סוכות אנו לומדים :אל תמתין לרגע
עכשיו אימתי" .סוכות מחנך אותנו להכניס את
האחרון .אל תבנה את חייך בחיפזון .הסוכה
האמונה ליום יום "בכל דרכיך דעהו" .שניהם
נבנית כבר ממוצאי יום הכיפורים ,בהדרגה,
יחד מעמידים את עם ישראל כעם של זריזין,
מתוך נחת .כך גם בעבודת החיים מי שמכין
אך זריזות כפולה :זריזות של בהלה מול השעה,
מראש ,מי שדואג לערכים ,למשפחה ,לקביעות
וזריזות של מתיקות ההקדמה.
בתורה ובתפילה חייו יציבים .לא ברגעי לחץ
נמדדת האמונה ,אלא בהכנה מתמשכת. כאן מתגלה חינוך עמוק לאדם בעבודתו
המוסרית :בפסח ,המסר חד :יש רגעים בחיים
מכאן לקח פשוט :יש דברים שמוכרחים
שאין לדחותם .יש מצבים שבהם האדם חייב
להיעשות מיד לא לדחות את בקשת המחילה,
לעזוב הכל ,לעצור את מרוצת היום יום ,ולהיות
לא להחמיץ שעת חסד .ויש דברים שמוכרחים
פנוי למצווה או לתיקון מידי .אם יאמר
להיבנות לאורך זמן חינוך הילדים ,יצירת בית
"אמתין" ,עלול להפסיד הכל .זהו סוד איסור
של תורה ,בניית אמון ושלום .פסח מלמד אותנו
מלאכה בערב פסח ללמד את הלב שלא כל
לעצור ברגע ,סוכות מלמד אותנו לבנות
החיים הם "מחר" ,אלא יש זמנים שבהם עכשיו
בתהליך .שניהם יחד הם המדריך לחיי היום
הוא המצווה ,עכשיו הוא ההכרעה.
יום של היהודי.
בסוכות ,המסר אחר :יש תהליכים שאין
עיקר העניין :הנה לנו שתי תחנות בחיי ישראל,
קופצים אליהם ברגע ,אלא בונים אותם בנחת.
שתי דרכי עבודת ה' המשקפות שתי פנים
הסוכה אינה מוקמת בחיפזון ,אלא מתוך
באדם :בערב פסח הכל דחוק ,הכל בהול .אין
זריזות מוקדמת ,מתוך הכנה ,מתוך יציאה
רשות לעסוק במלאכה ,כי עליך להתרכז במצות
הדרגתית מהבית הקבוע אל דירת עראי .זהו
השעה ,במצה ובפסח ובביעור חמץ .זוהי עבודת
חינוך מוסרי אחר לא תמיד נדרשת דרמטיות
ה' של יראה ,של "עכשיו או לעולם לא".
של הרגע ,אלא לפעמים דווקא עמל עקבי
בערב סוכות אין איסור מלאכה .כי ההכנה היא ומסודר ,הכנה הדרגתית ,הם הדרך הנכונה.
בנחת ,בימים שלפני כן .הסוכה נבנית כבר
האדם לומד אפוא שתי מידות :מצד פסח
ממוצאי יום הכיפורים ,והאדם נכנס אליה
להיות רגיש לזמן ,לא להחמיץ את ההזדמנות.
פסח לוחש לאדם אחוז את בנחת ,מתוך רוגע ושלווה .זוהי עבודת ה' של
ההזדמנות ,כי היא חולפת ברגע. אהבה ,של קרבה מתמשכת.
סוכות אומר לו בנה את חייך
שני החגים מלמדים אותנו את שתי המידות
בנחת ,כי השכינה ממתינה לך
הנצרכות :לדעת לעצור כשצריך זה פסח .לדעת
בסוכת שלום .והיהודי השלם הוא
להכין מבעוד מועד ,מתוך יציבות ונחת זה
זה היודע לשלב חיפזון של פסח עם
סוכות.
שלוות הסוכה ,יראה של רגע עם
אהבה מתמשכת.
.2מדוע רק חג הסוכות נקרא זמן שמחתנו הרי בכל שלושת הרגלים חייבים בשמחה?
רבי אברהם אבן עזרא )שם(" :כי יברכך ה' חגי ישראל הם אבני דרך במסע הנצחי של
אלוהיך בכל תבואתך כי הסוכות הוא חג האומה ,וכל חג נושא עמו אור מיוחד ומסר
האסיף ,והנה כל אדם שמח באסיפת התבואה". שונה .השמחה היא ניגון הנצח של עם ישראל.
השמחה היא שמחת האסיף ,שמחה טבעית בכל חג ומועד נצטווינו לשמוח ,שכן השמחה
שהופכת למצווה. איננה רק תחושה חולפת אלא עבודת ה' שלמה,
שורשית ומחייבת" .ושמחת בחגך" נאמר
הרמב"ן על התורה )שם(" :ושמחת בחגך ...כי
בפסוק ,וחז"ל למדו שחובה היא בכל שלושת
בסוכות תשלם הברכה ,שאחרי אסיפת
הרגלים .והנה פלא עצום מתנוסס לנגד עינינו:
התבואה והיין ...והיית אך שמח שתהיה שמחה
מדוע דווקא חג הסוכות ,ולא פסח ולא שבועות,
יתירה" .הרמב"ן מדגיש את שלימות הברכה
זכה לתואר הנצחי "זמן שמחתנו"?
דווקא בסוכות ,ולכן השמחה יתירה מכל
הרגלים. הלא בפסח אנו חוגגים את יציאת מצרים ,את
היציאה מעבדות לחירות ,וכי אין זו שמחה?
הספורנו )שם(" :והיית אך שמח שתשמח
הלא בשבועות אנו עומדים בהר סיני ושומעים
בהידבקך בו יתברך ,ולא כטיפשים השמחים
את עשרת הדברות ,מקבלים את התורה ,וכי
במילוי תאוותם" .השמחה בסוכות היא שמחה
אין זו שמחה שאין למעלה ממנה? מדוע אפוא
של דבקות ולא שמחה גשמית בלבד.
רק בסוכות נתקבע בלשון התפילה שם מובהק
החזקוני )שם(" :והיית אך שמח שמחת מצוה, של שמחה ,עד שאנו אומרים שלוש פעמים ביום
בסוכה ובלולב" .השמחה נובעת מקיום "אתה בחרתנו ...את יום חג הסוכות הזה ,זמן
המצוות המיוחדות של החג. שמחתנו"?
רבנו בחיי )שם(" :והיית אך שמח לשון מיעוט, השאלה מתעצמת ביתר שאת כאשר זוכרים
לומר שאין שמחה אמיתית אלא בשמחת שכל שלושת הרגלים שווים בחובת השמחה,
מצוה" .ההדגשה שמחת מצווה היא היחידה ואף התורה חזרה וחיזקה את מצוות השמחה
הנקראת שמחה אמיתית. בכל אחד מהם .אם כן ,מה סודו של חג הסוכות
שנעשה הוא "חג השמחה" ,כאילו מרכז כל
האור החיים הקדוש )שם(" :עוד ירצה על דרך השמחות כולן בו מתרכזות?
אומרם ז"ל 'ושמחת בחגך' שמחה זו רשות,
אבל 'והיית אך שמח' חובה ...או ירצה לרמוז כי "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך
יזכה לשמחה עולמית אחר שמנוקה מהעונות והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך.
ביום הכיפורים" .האור החיים קושר בין שבעת ימים תחוג לה' אלוהיך במקום אשר
מחילת העוונות ביום הכיפורים לבין שמחת יבחר ה' כי יברכך ה' אלוהיך בכל תבואתך ובכל
סוכות הנצחית. מעשה ידיך והיית אך שמח" )דברים טז יד(
המלבי"ם )שם(" :בפסח השמחה על יציאת רש"י על התורה )דברים טז טו(" :והיית אך
מצרים ,בשבועות על קבלת התורה ,ובסוכות שמח לרבות ליל יום טוב האחרון לשמחה".
כפולה היא שמחת האסיף ושמחת הכפרה ועל רש"י מראה שהפסוק מוסיף מימד שמחה נוסף
כן נאמר בו 'אך שמח'" .המלבי"ם מציב את בסוכות ,מעבר לשאר הרגלים.
לשיטתו עיקר החידוש הוא שהשמחה בסוכות סוכות כשיא השמחה המחברת גוף
איננה שמחת הגוף בלבד אלא שמחת הנשמה, ונפש ,גשמיות ורוחניות.
השמחה העליונה של הדבקות בא-ל.
בגמרא במסכת ברכות )דף ז ע"ב(
נשלים בלשון רבנו בחיי )שם(" :והיית אך שמח נאמר" :אמר רבי יוחנן משום רבי
לשון מיעוט ,לומר שאין שמחה אמיתית אלא יוסי ,מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל?
בשמחת מצוה" .כלומר ,אף שהאדם שמח שנאמר ושמחתים בבית תפילתי,
בגשמיות ,התורה מצמצמת את ההגדרה תפילתם לא נאמר אלא תפילתי ,מכאן
ואומרת השמחה האמתית היא רק במצוות שהקדוש ברוך הוא מתפלל .מאי מצלי? יהי
סוכה ולולב. רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי
על מדותי ואכנס עם בני במידת רחמים ואכנס
והנה בא האור החיים הקדוש )שם( ומרומם את
להם לפנים משורת הדין .אמר רבי יוחנן,
הדברים" :עוד ירצה לרמוז כי יזכה לשמחה
אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו ,מלמד
עולמית אחר שמנוקה מהעונות ביום
שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור
הכיפורים" .כאן מתחברת שמחת החג אל
והראה לו למשה סדר תפילה .אמר לו כל זמן
התהליך של עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים,
שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני
ומתגלה שסוכות הוא שיאו של מחזור התשובה
מוחל להם" .ובהמשך שם מביאה הגמרא משל:
מקום השמחה הנצחית.
"משל למה הדבר דומה ,לאדם שחייב לחבירו
המלבי"ם )שם( מסכם את הדברים ומעמיד שטר חוב ,עד שלא פרעו היה עצב ,פרעו שמח".
השוואה ברורה" :בפסח השמחה על יציאת
המשל הזה מלמד שהשמחה האמתית באה
מצרים ,בשבועות על קבלת התורה ,ובסוכות
לאחר פירעון החוב .בראש השנה וביום
כפולה היא :שמחת האסיף ושמחת הכפרה ,ועל
הכיפורים נידון האדם על חובותיו ,הוא נושא
כן נאמר בו 'אך שמח'" .כלומר שמחת סוכות
עול כבד של עוונות ודינים .אך משנפרע החוב
איננה שמחה בודדת אלא צירוף של שתי
ביום הכיפורים ונמחקו עוונותיו נכנס חג
שמחות גם יחד ,שמחת הגוף ושמחת הנפש,
הסוכות ,ושם מתגלה שמחת הנפש במלוא
שמחה שאין לה גבול.
עוזה ,שמחה של שחרור מוחלט ,ולכן נקרא החג
רבנו חננאל על מסכת סוכה )דף מח ע"א(: הזה "זמן שמחתנו".
"והיית אך שמח לרבות לילות של חג לסעודת
רש"י על התורה )דברים טז טו(" :והיית אך
שמחה" .מבואר שקדושת השמחה בסוכות
שמח לרבות ליל יום טוב האחרון לשמחה".
מתרחבת אל תוך הלילות ,מה שאין כן בשאר
נמצא שלדעת רש"י השמחה בסוכות נרחבת
מועדים.
ומתרחבת יותר מכל שאר הרגלים ,עד שגם מה
ספר החינוך )מצוה שכה(" :ונצטווינו לשמוח שלא נאמר מפורש נכלל בשמחת החג.
ברגלים ...ובסוכות נצטווינו על שמחה יתירה,
ונצרף לזה את לשון אבן עזרא )שם(" :כי יברכך
מפני שהוא זמן אסיפת התבואה והיין ,והאדם
ה' אלוהיך בכל תבואתך כי הסוכות הוא חג
שמח בהם ביותר" .החינוך מלמד ששמחת
האסיף ,והנה כל אדם שמח באסיפת התבואה".
הסוכות אינה רק מצווה רוחנית אלא מתאחדת
הרי מבואר שכבר מן הפשט אנו רואים ששמחת
עם שמחת האסיף הטבעית ,ועל כן היא שמחה
סוכות איננה רק מצווה אלא גם שמחה טבעית
שלמה.
של אדם המרגיש מלא ברכת ה'.
רבנו בחיי על התורה )דברים טז טו(" :והיית אך
הרמב"ן )שם( מעמיק ואומר" :ושמחת בחגך...
שמח – לשון מיעוט ,לומר שאין שמחה אמיתית
כי בסוכות תשלם הברכה ,שאחרי אסיפת
אלא שמחת מצווה" .בזה גילה רבנו בחיי כי
התבואה והיין ...והיית אך שמח שתהיה שמחה
השמחה הגשמית היא שולית ,והעיקר בשמחת
יתירה" .לפי דבריו שמחת סוכות היא השלמה,
הסוכות היא השמחה הנובעת מקיום מצוות
סגירת מעגל של שנה שלימה ,ולכן היא שמחה
הסוכה והלולב.
עליונה שאין בה חסרון.
המהרי"ל מנהגים הלכות חג הסוכות )ס"ק ה'(:
גם הספורנו )שם( ממשיך את הקו הזה ואומר:
"נשאל מהר"י סג"ל מאי שנא סוכה דאמרינן
"והיית אך שמח שתשמח בהידבקך בו יתברך,
עליו זמן שמחתנו יותר משאר רגלים .ותירץ...
ולא כטיפשים השמחים במילוי תאוותם".
בחג הסוכות הייתה בה שמחה יתירה
תלויה בריבוי ממון אלא בהכרה שמדליקים ד' מנורות שהיו מאירין בכל
שכל מה שיש הוא מתת אלוקים, ירושלים" .הרי לנו שבירושלים ניכרה שמחת
ועל זה שמחים בסוכות. סוכות בהדר מיוחד ,שמחת אור המפציע מן
המקדש ומאיר על פני כל העיר.
החתם סופר ,דרשות חתם סופר
)חלק א דרוש לסוכות(" :לכך דרשות רבי יוסף אבן שועיב )דרשה ליום ראשון
נקרא חג הסוכות זמן שמחתנו, דסוכות(" :ונראה שהתשובה בזה ,כי בעבור
דעד עתה היה יראה ופחד מיום הדין ,אבל אחר שישראל יצאו נקיים מהעוונות והפשעים...
שנמחלו עוונותינו ונכנסנו לסוכה בצל השכינה, ועוד שהוא זמן האסיף ואדם שמח
אז באה השמחה בלב כל ישראל" .החתם סופר מתבואותיו ...ונניח בתינו ונשב בצלו ר"ל
קושר את שמחת סוכות ישירות אל מחילת יום בסוכה ,ונודה למי שהכל שלו" .לפי דבריו
הכיפורים ,ומראה שהיא שמחת לב משוחרר שמחת סוכות איננה רק שמחת גשמים או
מכבלי הדין. שמחת מצוות ,אלא צירוף של מחילת עוון,
שמחת אסיף ושמחת אמונה.
הכתב סופר )דרוש לחג הסוכות(" :ושמחת
בחגך ...כי בסוכות הוא סיום כל סדר העבודה שו"ת משנה שכיר לרבי צבי הירש חיות )או"ח
של חודש תשרי ,שמתחיל מראש השנה סימן רפ"א(" :נראה לי דהוא על דרך שאמרו
ומסתיים ביום הכיפורים ,ובסוכות אנו יושבים חז"ל ...משל לאדם שחייב לחבירו שטר חוב...
בצלו יתברך ,וזהו עיקר השמחה" .נמצא עד שלא פרעו היה עצב ,פרעו שמח" .חג הסוכות
ששמחת סוכות היא שלמות של תהליך רוחני נקבע כזמן שמחה מפני שבראש השנה ויום
שלם. הכיפורים היה האדם נושא על שכמו שטרי חוב,
וכעת לאחר שנפרעו כולם באה השמחה
הערוך לנר על מסכת סוכה )דף מח ע"א(:
השלמה.
"והיית אך שמח לרבות אפילו לילות ,ולפי
שבסוכות יש שמחה רוחנית יתירה ,שהיא המנחת חינוך )מצוה שס"ד סוף הלכות וידוי(:
מחמת המחילה ,לכן נתפשטה השמחה גם "אבל אם תשובה מאהבה היא העבירות נעשו
בלילות" .חידושו שמחילת העוונות גורמת זכיות" .וכיון שבסוכות אנו באים לאחר תשובה
להרחבת חובת השמחה גם על זמנים שבשאר כללית ועצומה ,שמחתנו היא שמחה שאין בה
רגלים אינם חייבים. רושם חטא כלל אלא זכויות רבות.
החיד"א בספרו חומת אנך )דברים טז(" :והיית הישמח משה )פרשת נצבים(" :תשובת רבים
אך שמח להורות כי בסוכות שמחתנו כפולה, מיראה ג"כ יש בה מעלת תשובה מאהבה" .הרי
שמחת הגוף ושמחת הנפש" .החיד"א מלמד שכל עם ישראל בתשובתו המשותפת זוכה
ששמחת סוכות איננה חד־צדדית אלא שילוב להפיכת עוונותיו לזכויות ,וממילא השמחה
של שני רבדים ,והחיבור הזה הוא שהופך אותה בסוכות היא שמחה כוללת שאין בה חיסרון.
לייחודית.
מדרש תנחומא )פרשת אמור סימן ל'(" :ראשון
רבנו יוסף חיים הבן איש חי ,דרושים לשבת לחשבון עונות" .לאחר יום הכיפורים לא נשאר
סוכות שנה ראשונה" :שמחת החג היא מפני זכר לעוונות ,והחג הבא אחריו הוא חג של
שאדם נכתב ונחתם לחיים טובים ,והרי זו שמחה טהורה ,חג שבו האדם מתחיל מחדש.
שמחה עליונה שאין דומה לה" .כלומר עיקר
הקדושת לוי )קדושות לחנוכה קדושה רביעית(:
שמחת סוכות נובעת מביטחון הגזירה לטובה.
"ביום הראשון של חג ,שנהפך המשחית הוא
הכהן הגדול מאחיו במשנה ברורה )סימן תקכט היצר הרע לזכיות ,אז מרגישים השמחה
ס"ק א(" :מצות שמחה נוהגת בכל הרגלים, במחילת עונות" .וככל שהימים מתקדמים
אלא שבסוכות נקראת זמן שמחתנו לפי שבו השמחה נחלשת ,כי מתרגלים אליה .שמחת
נצטווינו בשמחה יתירה" .המשנה ברורה פוסק סוכות אפוא היא שמחה ראשונית בעוצמתה.
להלכה כי יש בסוכות חיוב יתר של שמחה.
הלבוש )או"ח סימן תרס"ג(" :וטעם שקורין
הכף החיים )או"ח סימן תקכט ס"ק ו(: קהלת בסוכות ...לפי שסוכות זמן שמחתנו,
"ובסוכות הוא זמן שמחתנו ביותר ,לפי שבו וספר קהלת מזרז את הבריות שישמחו
נעשה דירה לאדם ולשכינה כאחד ,והקב"ה בחלקם" .הלבוש מלמד אותנו שהשמחה איננה
היא לשמוח בחלקו .נמצא שמנהג קריאת משתעשע עם ישראל בסוכות" .הכף
קהלת איננו רק זיכרון אלא חלק ממצוות החיים מוסיף מימד פנימי :לא רק
השמחה ,ללמד מהותה האמתית. שמחתנו ,אלא שמחת הקב"ה בנו.
עוד נפקא מינה ,שבסוכות השמחה מתפשטת הגרי"ז מבריסק )חידושי הגרי"ז עה"ת
גם ללילות ,כפי שלמדו מהפסוק "והיית אך דברים טז(" :בסוכות היא שמחה
שמח" )סוכה מח ע"א( .לפי זה יש ענין להרבות מחמת המצב של כפרה גמורה ,ולכן
בלילות הסוכות בסעודות ושירה של מצווה, שמחה זו שונה בעצם משמחת פסח
מעבר למה שנוהגים בשאר רגלים. ושבועות" .הגרי"ז מבחין באיכות השמחה ולא
בכמותה.
ולבסוף ,מתוך דברי הפוסקים שהשמחה
בסוכות היא גם שמחת רבים ולא רק שמחת הראשל"צ מרן הגר״ע יוסף בספרו חזון עובדיה
יחיד ,מתברר כי סוכות הוא הזמן המיוחד סוכות )עמוד רסו(" :על כן נקרא חג הסוכות
ביותר לשמחות ציבוריות .על כן נהגו כל ישראל זמן שמחתנו ,כי לאחר שביום הכיפורים נמחל
לשמוח בשמחת בית השואבה עד אין קץ, לישראל עוונם ,הרי זו שמחה שלימה" .הרב
והדבר נחשב כהידור במצות שמחת החג. עובדיה מחזק את יסוד השמחה כשלמות
רוחנית הבאה לאחר מחילת עוונות.
שמחת חג הסוכות איננה עוד שמחה של נס
היסטורי בלבד ,כפי שהיא בפסח או בשבועות, הגרש"ז אוירבאך )הליכות שלמה מועדים ח"ב
אלא שמחה פנימית על עצם מהות הקיום פרק יב(" :שמחת סוכות איננה דומה לשאר
היהודי .לאחר ימי הדין והכפרה ,כאשר האדם שמחות ,היא שמחה שיש בה הודאה פנימית
יוצא זך ונקי ,מתאפשר לו לטעום את טעם לה' על שהחזיר אותנו אליו אחרי ימי הדין".
השמחה האמתית שמחה שאין בה חטא ,שאין דבריו מראים כי השמחה איננה חיצונית בלבד
בה פחד ,שאין בה צל של חסרון. אלא פנימית ועמוקה.
חז"ל אמרו בגמרא במסכת סוכה )נג ע"א( "מי הגרי"ש אלישיב )קובץ תשובות ח"א סימן פו(:
שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה "שמחתי של סוכות שונה משאר שמחות ,כי זו
מימיו" .שמחה זו לא הייתה שמחה של שמחה של ביטחון בהשגחה ,שהקב"ה יושב
ריקודים בלבד אלא שמחה של השראת שכינה, אתנו בסוכה" .מכאן ששמחת סוכות היא
של הופעת רוח הקודש ,של גילוי פנימי שמחת השראת שכינה מוחשית.
שהקב"ה שוכן בתוך עמו .נמצא ששמחת
נפקא מינות :ראשית ,חיוב השמחה בסוכות
הסוכות היא תוצאה של קרבת ה' המורגשת,
מרובה על פני שאר רגלים .המשנה ברורה )סימן
ולא של הנאות חיצוניות.
תקכט ס"ק א( כותב שבסוכות נקראת שמחתנו
בסוכות נצטווינו לצאת מבית הקבע שלנו משום שיש בה שמחה יתירה ,וממילא האדם
ולהיכנס לבית עראי .בכך מתגלה שהשמחה צריך להרבות ביותר בבשר ויין ובגדים נאים,
איננה תלויה בחומריות ולא בנכסים ,אלא ובפרט לדאוג לשמחת אשתו ובניו .נמצא
בהכרה שאנו יושבים בצלו של הקב"ה .זו שלדעת הפוסקים יש חיוב להדר במיוחד
שמחה שאיננה תלויה בדבר ,שמחה שיש בה בשמחת בני הבית בסוכות יותר מאשר בשאר
חירות אמיתית ,שכן היא נובעת מהתחברות חגים.
לנצח.
עוד נפקא מינה ,שאם בסוכות השמחה נובעת
ספר קהלת הנקרא בסוכות מהדהד רעיון זה. גם מהמחילה והמעמד הרוחני שלאחר יום
שלמה המלך ,החכם מכל אדם ,מעיד כי כל הכיפורים ,הרי שגם מי שנמצא במצוקה
שמחות העולם הבל הן .רק שמחת המצווה, כלכלית או גשמית מחויב לשמוח .השמחה
שמחת ההכרה במתת אלוקים ,היא שמחה איננה תלויה בעושר אלא בעצם הישיבה בצל
שלמה .על כן אנו קוראים קהלת דווקא בזמן הסוכה .לכן רבים מהפוסקים כתבו שהחיוב
שמחתנו ,כדי שלא תטעה אותנו שמחת החומר, לשמח הוא אף כאשר השפע הגשמי מצומצם,
אלא נבין כי השמחה האמתית היא פנימית, כי עיקר השמחה היא שמחת המצווה.
שמחת הנפש בה' יתברך.
כמו כן ,יש נפקא מינה בקריאת מגילת קהלת
הרי לנו ששמחת סוכות היא שמחה מוסרית בסוכות .הלבוש )או"ח סימן תרס"ג( כותב
עמוקה :היא מלמדת את האדם להכיר בערכו שהקריאה נועדה ללמד שהשמחה האמתית
הברכה ואת החיים כדבר מובן האמיתי של הקניין הרוחני לעומת החומרי,
מאליו ,אלא לראות הכל כמתת להזכיר לו שגם ביתו הפרטי אינו אלא דירת
אלוקים .ההכרה הזאת הופכת עראי ,ואילו הדבקות בה' היא הקבע הנצחי.
את חיי היום יום ל"זמן שמחתנו".
ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :חג
עיקר העניין :נמצאנו למדים כי הסוכות מלמד אותנו שהשמחה האמתית איננה
שמחת חג הסוכות איננה שמחה תלויה בגודל הבית ,בעושר הנכסים או בנוחות
רגילה של שלושת הרגלים ,אלא שמחה יתירה החיים .אנו יוצאים מדירת הקבע ,משאירים
ומיוחדת .רש"י ורבנו חננאל הדגישו שהיא מאחור את כל מה שחשבנו שהוא יסוד
מתפשטת אף אל הלילות .ספר החינוך הדגיש ביטחוננו ,ונכנסים לדירת עראי ושם מתגלה
את הקשר בין שמחת האסיף לשמחת המצווה. השמחה .זוהי קריאה יומיומית לאדם :אל
רבנו בחיי לימד שהשמחה האמתית היא רק תבקש את שמחתך ברדיפה אחרי עוד ועוד,
שמחת מצווה .האור החיים הקדוש גילה שהיא אלא גלה אותה בהכרה שהקב"ה שוכן אתך.
שמחה עולמית הבאה אחר מחילת יום
מצוות השמחה בסוכות מחייבת אותנו לא רק
הכיפורים .החיד"א ,בן איש חי ,חתם סופר,
בשמחת עצמנו אלא גם בשמחת זולתנו .התורה
משנה ברורה ,כף החיים וכל גדולי האחרונים
הדגישה "והלוי והגר והיתום והאלמנה",
חיברו את השמחה הזאת למחילת עוונות,
ללמדנו שהשמחה האמתית נבחנת כאשר אנו
לדבקות בה' ולביטחון מוחלט בהשגחה
כוללים בה גם את החלש והבודד .זוהי הדרכה
העליונה.
נצחית לכל ימות השנה :שמחה שנשארת סגורה
מכאן נפקא מינות רבות :להרבות ביותר בתוך הבית הפרטי איננה שמחה שלימה.
בשמחת החג ,להדגיש את שמחת האישה
קריאת קהלת בסוכות מעמידה בפנינו מראה
והילדים ,לקרוא את ספר קהלת כהדרכה
צלולה" :הבל הבלים הכל הבל" .אין משמעות
מוסרית ,ולזכור ששמחת סוכות מתפשטת גם
לרדיפת הממון והכבוד ,השמחה תימצא דווקא
בלילות וגם לציבור כולו.
בשמחת החלק .זהו שיעור מעשי לאדם
אך למעלה מן הכל ,חג הסוכות מלמד אותנו המודרני המתרוצץ אחר הצלחות לדעת לעצור,
מהי שמחה אמיתית :שמחה הנובעת לא מריבוי לנשום ,ולהודות על מה שיש.
הנכסים אלא מקרבת ה' ,לא מבית הקבע אלא
שמחת בית השואבה מזכירה לנו שגם השמחה
מדירת עראי המלאה באור שכינה ,לא מאגירת
הציבורית ,השמחה הקולקטיבית ,היא ערך
החומר אלא מאגירת הזכויות.
חשוב .אין די בשמחת היחיד ,אלא יש כוח
בחג הסוכות ,האדם יוצא מביתו המפואר ונכנס מיוחד לשמחה משותפת ,לריקוד ציבורי,
אל הסוכה הדלה ,ושם הוא מגלה את האור לשירה המונית ,שבה מתגלה השראת השכינה.
הגדול .דווקא תחת סכך פשוט הוא חש את גם בחיי היום יום לשמוח יחד עם הקהילה,
חיבוק השכינה ,ושם לומד כי שמחה איננה לשתף אחרים בשמחתנו ,זוהי דרך אמיתית
קירות ובתים אלא נוכחות ה' .זו היא שמחה לבנות לב מלא אור.
שאין בה פחד ,שמחה שאין לה גבול ,שמחה של
ובסופו של דבר ,סוכות מלמד אותנו לחיות
"אך שמח".
מתוך הכרת תודה .לא לקחת את הבית ,את
.3בין גלות לצילא דמהימנותא מהות מצוות הסוכה
האדם אינו אלא חלום חולף .מצד שני ,אותה השמחה שבישיבת הסוכה נושאת עמה עומק
דירת עראי עצמה היא "בצלא דמהימנותא" ,צל פלאי ,שבו מתגלים פנים מנוגדים לכאורה .מצד
השכינה ,ענני הכבוד שחופפים על ראשינו. אחד ,מצוות הסוכה באה ללמדנו כי כל ישיבתנו
הסוכה איננה גלות בלבד אלא דווקא מקום בעולם הזה אינה אלא דירת עראי ,פרוזדור
השכינה ,מקום שבו האדם מתכסה באהבת ה' שדרכו אנו עוברים אל העולם האמיתי .צא
ועוטף עצמו בהשגחה עליונה. מדירת קבע ושב בדירת עראי זו הקריאה
שנועדה לשבור את תחושת הקביעות המדומה
של חיי החומר ,ולחנך את הלב לדעת כי כל עמל
הסוכה היא המשכת חסותם של ענני ה' אל תוך והשאלה מזדקרת ,כיצד ייתכן לחבר
ימי הדורות כולם. בין שני הפכים אלו? האומנם אפשר
שבאותה מצווה יחוש האדם גם
הספורנו מפרש "למען ידעו דורותיכם"
עקירה ,ערעור וארעיות ,וגם שמחה,
שהמטרה היא לנטוע בנפש הידיעה החיה ,לא
ביטחון ונחמה? הלא מצד אחד היא
רק את זכר הנס ההיסטורי ,אלא את ההכרה
דירת עראי ממש ,ואילו מצד שני היא
המתמדת שהקיום הארעי של העולם הזה נשען
בית ה' שבו מתגלה השכינה .כיצד
על ההשגחה המתמדת של הקב"ה.
תתיישב הסתירה הפנימית במצווה זו ,ומה סוד
כל זה מראה לנו שהפסוק עצמו מכיל את שני השמחה שבישיבת הסוכה?
הכיוונים :מצד אחד "בסוכות תשבו" דירת
הפסוק המרכזי בעניין זה הוא "בסוכות תשבו
עראי ,ומצד שני "כי בסוכות הושבתי" ענני
שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות
כבוד והשכנת שכינה.
למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את
בגמרא מסכת סוכה )דף יא ע"ב( שנינו" :תנו בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה'
רבנן בסוכות תשבו שבעת ימים .ענני כבוד היו אלוהיכם" )ויקרא כג ,מב–מג(.
דברי ר' אליעזר .ר' עקיבא אומר סוכות ממש
רש"י בפירושו על התורה )ויקרא כג ,מג( כתב:
עשו להם".
"כי בסוכות הושבתי ענני כבוד היו ,להגן עליהם
ובהמשך שם הגמרא מבארת" :אמר רבי מן החמה" .דבריו הקצרים ממוקדים בנקודה
אליעזר ,כיון שיצאו ישראל ממצרים הקיפן אחת :כל מהותה של הסוכה היא מחסה אלוקי,
הקב"ה בענני כבוד ,שלא ישלוט בהן לא חמה לא מחסה אנושי .רש"י מתאר את ההגנה
ולא צינה ולא לסטים". הפשוטה ,מן החמה ,אך רמוז בו יסוד עמוק לא
מחסה טכני בלבד ,אלא סימן גלוי להשגחה
נמצא כי לפי ר' אליעזר ,עיקר מצוות הסוכה רצופה שהקיפה את ישראל בכל צעדיהם
היא זכר לענני הכבוד שסבבו את ישראל במדבר.
במדבר .זהו ההיבט של "בצלא דמהימנותא",
ישיבה בצלו של הקב"ה ממש .ואילו לשיטת ר' הרמב"ן בפירושו על התורה )ויקרא כג ,מג(
עקיבא ,הסוכה היא זכר לסוכות ממש שעשו כתב" :כי בסוכות הושבתי את בני ישראל,
להם ישראל במדבר ,דירת עראי של ממש. סוכות ממש היו שעשו להם לצל ,וזהו פשוטו
של מקרא .ודעת רבותינו )סוכה יא ע"ב( כי ענני
מחלוקת זו עצמה מלמדת על שני הפנים כבוד היו ,והכתוב כותב בלשון שיבינו העם ,כי
שבמצווה :מחד ,תחושת ארעיות והרגשת ישיבתן בסוכות סוכות של ממש ,אבל באמת יש
הגלות ,ומאידך ,השראת שכינה וחיבוק ענני כאן סוד גדול ,כי היו ישראל נתונים בצל
כבוד .שני הצדדים אמת הם ,ושניהם נמסרו לנו השכינה ,ומכוסים בענני הכבוד שלא ישלוט
כבסיס למצווה זו ,ללמדנו כי דווקא דירת עראי בהם לא חום ולא צינה ,והוא 'בצלא
נעשית לכלי להשראת שכינה. דמהימנותא'".
הרא"ש במסכת סוכה )פרק ד סימן ג( הביא את מדבריו עולה כי הרמב"ן מחבר בין שני
דברי הגמרא בסוכה )יא ע"ב( ,והכריע" :כי ההסברים :הפשט הפשוט הוא אכן סוכות
בסוכות הושבתי ענני כבוד היו ,שהקיפן הקב"ה ממש ,אך עומק העניין הוא העננים שסיככו על
כדי שלא יזוקו לא מחמה ולא מצינה". ישראל .בלשון פיוטית מלמד הרמב"ן כי הסוכה
הרא"ש מדגיש שהעננים לא רק כסו ,אלא ממש אינה רק מחסה גשמי ,אלא היא בית אלוקי,
הקיפו מכל צד ,בבחינת חיבוק עליון שאין לו מקום שבו מתגלה כי האדם חי תחת צלו של
דמיון .כך מתבהר עומק עניין הסוכה :אין זו הקב"ה .בזה הרמב"ן מניח את היסוד להבנת
הגנה חלקית ,אלא הקפה מוחלטת של עם השמחה שבישיבת הסוכה דווקא דירת עראי,
ישראל באהבת ה' והשגחתו. שבה האדם מוותר על קביעות ביתו ,הופכת
לכלי גילוי של השראת השכינה ,ובכך
רבנו בחיי בפירושו על התורה )ויקרא כג ,מג( מתאחדים שני הצדדים :גם חוויית הגלות
הרחיב" :כי בסוכות הושבתי את בני ישראל והארעיות ,וגם השמחה הגדולה שבקרבת ה'.
פירושו ענני כבוד ,ולמה נצטווינו לזכרם?
להורות כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם ,ולא בעל הטורים על הפסוק רומז שמספר המילים
בפסוק רומז לענני הכבוד ,לומר לנו שכל מהות
מבטאים את החיבור השלם :גם יגבר כוחו בקירות בתים ומבצרים ,אלא בצלו
הארעיות וגם השכינה מתגלים של הקב"ה אנו יושבים ,ובצל כנפיו נחסה".
יחד ,ואין סתירה ביניהם.
כאן מתחדד המסר החינוכי :הסוכה נועדה
רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו לשבור את תחושת הביטחון המדומה בקירות
פרי צדיק )סוכות מאמר ב( כתב: האבן ובמגדלי האדם ,ולגלות כי הביטחון
"כל זמן שאדם דר בביתו הוא האמיתי אינו אלא בצל כנפי השכינה.
סומך על דירתו ועל ממונו ,אבל כשנכנס לסוכה,
החזקוני )ויקרא כג ,מג( כתב" :כי בסוכות
אף שהיא דירת עראי ,אז הוא בוטח רק בה',
הושבתי סוכות ממש עשו להם במדבר ,ללמד
והרי זה השמחה האמתית שאין לו אלא צל
לדורות כי האדם דרכו בעולם בדירת עראי ,ועל
השכינה .ולפיכך הסוכה היא עצמה בחינת
כן ציווה להקים סוכה בכל שנה לזכר הדבר,
תשובה ,שחוזר האדם לחסות רק בה'" .רבי
שידע כי אין דירתו קבע" .החזקוני נוקט בפשט,
צדוק מגלה את עומק החוויה שמחת הסוכה
סוכות של ממש ,אך מתוכה הוא מגלה את
היא בעצם שמחת התשובה ,חזרה לצל השכינה.
עומק היסוד ללמד לדורות כי כל דירת האדם
החיד"א בספרו חומת אנך )ויקרא כג ,מג( כתב: בעולם אינה אלא ארעית ,ורק הישיבה בצלו של
"כי בסוכות הושבתי ענני כבוד היו .וזהו הקב"ה היא הקבע.
להורות כי עיקר קיומו של ישראל אינו בדירת
החתם סופר בדרשותיו )דרשות לחג הסוכות,
קבע ובבתים בנויים ,אלא בהשגחתו יתברך
ד"ה מצות סוכה( כתב" :סוכה זכר לענני
החופפת עליהם תמיד .ולכך נצטווינו לצאת
הכבוד ,להראות כי האדם חי בצל השכינה ולא
מדירת קבע לדירת עראי ,כדי להראות לעיני כל
בכוחו ועוצם ידו .והגם שהיא דירת עראי ,בזה
העולם כי בצלו יתברך אנו יושבים" .דברי
גופא השמחה ,שהרי ישראל יודעים כי לא
החיד"א מבארים שהסוכה עצמה היא הכרזה
בארמון ולא בקירות אבנים יש ביטחונם ,אלא
בפני כל העולם כי עם ישראל אינו תלוי בבתים
בצלו של הקב"ה ,ולפיכך היא 'בצלא
וחומות אלא בהשגחת ה'.
דמהימנותא'" .החתם סופר מתאר את השמחה
רבי חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי )סימן כז( שבישיבה בסוכה לא שמחה חומרית ,אלא
כתב" :כל היושב בסוכה צריך להרגיש עצמו כי שמחה רוחנית הבאה מתוך ביטול תחושת
הוא חוסה בצלו של מקום ,כמי שיושב בצל הקבע המדומה ,ומתוך גילוי כי רק בצלו של
הכנפיים .וזוהי השמחה הגדולה שיושב האדם הקב"ה האדם חי.
עם קונו בחדר אחד" .דבריו מבארים בפשטות
המלבי"ם בפירושו על ויקרא )כג ,מג( כתב:
ובחום את חווית הישיבה בסוכה – שהאדם
"סוכות ממש עשו להם במדבר ,אבל לא היו אלו
נכנס ממש לחדר המלך ,וזה מקור השמחה.
סוכות של חולין ,אלא באו בציווי ה' ובקדושתו.
רבנו יוסף חיים הבן איש חי בדרשותיו )דרוש ללמדנו כי גם דירת עראי ,כשנעשית בציוויו
לסוכות ,שנה ראשונה( כתב" :סוכה היא בחינת יתברך ,היא בית אלוקי .ומכאן שכל יהודי
צל השכינה ,ולכן אמרו להיכנס בה בשמחה ,כי הנכנס לסוכה נכנס לדירת ה' ממש" .המלבי"ם
מי יוכל לשבת עם השכינה ולא ישמח .ואף כי מדגיש שהציווי הוא המקדש את הארעיות,
היא דירת עראי ,זהו עיקר מעלתה ,להורות ומראה כי אין חילוק בין ארמון מפואר לבין
שאין לאדם בעולם הזה קביעות אלא בה' .ובזה דירת עראי שניהם כלי לקדושה כשנעשים
יתוקן חטא עגל הזהב ,שביקשו ישראל לעשות בציווי ה'.
להם אלוה קבוע ונראה לעיניים" .הבן איש חי
הערוך לנר )סוכה יא ע"ב( דן במחלוקת ר'
מגלה יסוד נפלא הארעיות של הסוכה מתקנת
אליעזר ור' עקיבא ,ומבאר" :באמת שני
את אותו חטא שבו ביקשו ישראל להעמיד
הדברים אמת .היו ענני כבוד ,וגם עשו סוכות.
לעצמם "קבע" גשמי .דווקא העראי מחזיר
אלא שענני הכבוד נתנו להם ההרגשה שאין
אותם אל הקבע האמיתי הקשר עם הקב"ה.
מציאותם תלויה כלל בבית ובסוכה שעשו ,אלא
רבי יעקב אבוחצירא בספרו פיתוחי חותם בחסות העננים .וממילא גם הסוכה שעשו הפכה
)ויקרא כג( כתב" :כי בסוכות הושבתי סוד לצל שכינה .וכך נצטווינו אנו לעשות סוכה
הסוכה הוא אור מקיף ,אור עליון המגן על ממש ,אבל להרגיש בה ענני כבוד" .דבריו
האדם מכל צד ,וזהו ענני הכבוד .והיושב בסוכה
גם אז שהוא בצל השכינה ,כדי לא להפסיד את צריך לדעת כי אור עליון זה מקיף אותו
המסר. ושומר עליו ,ועל כן אמרו חכמים
'בצלא דמהימנותא'" .בדבריו מתגלה
החמישית ,בהלכה שהובאה בשו"ת מהרי"ל
הפן הקבלי הסוכה אינה רק זכר לענני
דיסקין )קונטרס אחרון סימן קפג( ,מי שאין לו
הכבוד ,אלא גילוי של אור מקיף עליון,
אפשרות לסוכה נאה אלא בסוכה פשוטה מאוד,
שבו האדם מוקף בהשגחת ה'.
לא ימנע מלשבת בה ,כי עיקר מעלתה הוא
דווקא בכך שהיא עראית .זו נפק"מ גדולה כל אלה מצטרפים לראשונים
לדורותינו גם בסוכה קטנה ודלה אדם מקיים ולאחרונים ומראים כי מכל תפוצות ישראל
את המצווה בכל תוקף ,כי לא הבית הוא עלתה אותה הבנה :הדירה העראית אינה
המעמיד אלא ענני הכבוד. סתירה אלא היא עצמה סוד השמחה ,כי היא
פותחת פתח להרגיש את קרבת ה' ואת אור
נמצאנו למדים שהלכה ומחשבה מתחברים כאן
השכינה החופף על ישראל.
זה בזה :עצם הישיבה בסוכה היא גילוי הלכתי
של ביטול הקבע ,ואותה חובה הלכתית מחייבת נפקא מינות רבות יש לדברי הראשונים
גם את הלב להיות שמח ,להרגיש את צל והאחרונים על מהות מצוות הסוכה והשמחה
השכינה ,ולהתחבר לענני הכבוד. שבה ,ונביא כמה מהן בדרך של הלכה למעשה
עם חיבור אל עומק הדברים :האחת ,לגבי
הסוכה באה ללמד את האדם שיעור לחיים,
כוונת הלב בעת הישיבה בסוכה .בשולחן ערוך
שיעור של ענווה וביטחון .אדם דרכו לחפש
)או"ח סימן תרכה סעיף א( נפסק" :כשיכנס
קביעות ,בית יציב ,קירות בטוחים .הוא מרגיש
ליישב בסוכה יכווין שמצווה הקב"ה ליישב
שאם יש לו דירה ,ממון וקניין יש לו יציבות .אך
בסוכה זכר ליציאת מצרים ולענני כבוד שהיו
חג הסוכות בא לשבור תחושה זו ,להוציא את
מקיפין אותנו במדבר" .הרי שבלי הכוונה לזכר
האדם אל דירת עראי ,ללמדו כי אין לו קביעות
ענני כבוד ,המצווה חסרה את נשמתה .נמצא
בעולם הזה ,כי העולם כולו אינו אלא פרוזדור.
שהנפק"מ להלכה אדם הנכנס לסוכה חייב
אך כאן מתגלה סוד גדול ,דווקא במקום שבו להרגיש ולכוון כי הוא יושב בצל השכינה ,ולא
אין קביעות ואין חומות ,שם האדם מגלה כי רק יוצא ידי חובה טכנית.
הוא בצלו של מלך מלכי המלכים .כל עוד חשב
השנייה ,בעניין השמחה שבישיבת הסוכה.
שדירתו מגינה עליו לא ראה את הקב"ה .אך
פוסקים רבים ,כדברי החיד"א והבן איש חי,
כאשר הוא יוצא אל הסוכה הארעית ,ופתאום
עמדו על כך שהשמחה היא חלק מהותי
מגלה כי אין לו אלא צל הסכך הדל שם הוא חש
במצווה .נפק"מ שאדם הנכנס לסוכה בלא
את ענני הכבוד ,שם הוא מגלה את האמת:
שמחה ,כאילו פספס את עיקר היסוד שבה .ולכן
הקב"ה עוטף אותו ,מקיף אותו מכל צד ,מחבק
יש שנוהגים להרבות זמירות ודברי תורה
אותו.
בסוכה ,כדי שהשמחה תהיה שלמה ולא תישאר
המסר המוסרי ברור ,לעתים בחיי היום יום, מצוותו יבשה.
דווקא כאשר נשברים לנו הקביעות
השלישית ,נפק"מ בין פירוש ר' עקיבא לסוכות
והביטחונות המדומים ,מתגלה לנו קרבת ה'.
ממש ובין ר' אליעזר לענני כבוד .אם אדם יושב
אדם מאבד את עבודתו ,את ממונו ,את
בסוכה רעועה ביותר ,שיש בה דירת עראי
בריאותו ,והוא נאלץ להרגיש כי הכל תלוי
ברורה יוצא בה מצווה לדעת ר' עקיבא ,אבל
בריבונו של עולם .אז מתגלה לו "בצלא
צריך לזכור גם את ענני הכבוד לדעת ר' אליעזר.
דמהימנותא" ,האמונה הפשוטה שמגינה
ממילא הלכה זו מורה לאדם שגם אם סוכתו
ושמחה בו.
דלה ביותר ,אין לו בושה ,כי כך בדיוק היא
ומכאן גם השמחה ,שהרי אין שמחה כאדם מהותה להרגיש שאין לו אלא את צל השכינה.
שמוצא מחדש את קונו ,כאדם שמרגיש
הרביעית ,בהקשר של קביעות מול עראי.
שהחיבוק האלוקי עוטף אותו מכל צד .הסוכה
בגמרא בנדרים )דף לט ע"א( אמרו שישיבה היא
היא חגיגת השמחה של התלות בה' ,של ההבנה
קביעות ,עמידה היא ארעיות .נפק"מ :מי
שאין לנו דבר משלנו ,אלא הכל חסדיו.
שנכנס לסוכה רק בעמידה ,אף שאין בידו
במבט מוסרי עמוק ,הסוכה היא גם בית הספר מצוות ישיבה גמורה ,יש לו מעלה מיוחדת לכוון
לענווה .היא מלמדת אותנו לשבת בענווה,
מדירת קבע ושב בדירת עראי, להרגיש דלים ועניים ומתוך כך להרגיש את
ללמדך שאין לעולם הזה קיום עשירותנו האמתית ,את קרבת ה'.
אמיתי וכל חיי האדם אינם אלא
ומכאן ניקח עמנו התובנות לחיי היום יום מתוך
פרוזדור ,מאידך גיסא היא עצמה
נושא "השמחה שבישיבת הסוכה" :אדם חי
"בצלא דמהימנותא" ,מקום
בעולם של ריצה מתמדת אחרי יציבות ,ביטחון
חיבוק וחסות בענני הכבוד .ואין
וקרקע מוצקה .הוא משקיע את חייו בבניית
כאן סתירה כלל ,כי דווקא מתוך
בית ,רכוש ,קביעות .אך בא חג הסוכות ומזכיר
תחושת השבריריות והארעיות מגיעה ההכרה
לו שכל זה ארעי .החכמה היא לקחת את
הברורה שהקב"ה הוא לבדו מקור חיותו של
תחושת הארעיות הזו ולהפוך אותה לכלי
אדם ,ורק בהשריית שכינתו ובביטחונו בו מוצא
לחיים להבין שגם אם יש לנו ממון ,מעמד
האדם את קביעותו האמתית.
וקביעות ,הם אינם אלא דירת עראי ,הכל תלוי
על כן ,שמחת הסוכה היא שמחת הגלות לשעה ברצון ה'.
והגאולה התמידית כאחת כי ברגע שאדם יושב
התובנה לחיי היום יום היא שכל מציאות חיינו,
תחת סכך פשוט וחדיר ,והוא חש כי כל ישעו
עבודה ,משפחה ,בריאות וממון ,אינם תלויים
וכל קיומו אך ורק בידי ה' ,אזי הוא שרוי
בכוחנו ובכישרונותינו אלא בחסדיו של הקב"ה.
בעומק השמחה ובתחושת הנצח.
כשאדם קם בבוקר ויוצא לעבודתו ,הוא צריך
ובזה מתיישבת הסתירה לכאורה הדירה לזכור את ההרגשה שבסוכה ההבנה שאין לו
הארעית היא עצמה ענני הכבוד ,כי מה שנראה אלא צלו של הקב"ה .זה נותן כוח ,זה נותן
חלש וחסר קיום הופך להיות המקום הבטוח שלווה ,זה גם נותן ענווה.
ביותר ,המקום שבו מתגלה "בצל שדי יתלונן".
עוד תובנה ,דווקא ברגעים שהאדם מרגיש
וכאן ההארה המעשית לכל אחד ואחד :גם בחיי חוסר ודאות ,כשנשברו הביטחונות המדומים
היום יום ,כשהאדם נתקל בטלטלות ,בהיעדר שלו ,כשאין לו "קביעות" אז יכול הוא לחוות
יציבות ,בחרדה כלכלית או אישית זו את קרבת ה' .כמו בסוכה ,דווקא מתוך חוסר
ההזדמנות להרגיש את החיבוק האלוקי .דווקא הקביעות הוא מוצא את האחיזה האמתית .זה
ההבנה שאין לנו דבר משלנו ,אלא הכל מתנת מלמד אותנו שגם בימים של חוסר יציבות
חסד בכל רגע ורגע ,היא המולידה שלווה כלכלית ,של דאגות וקשיים ,אפשר להפוך את
ושמחה אמיתית .ולכן חג הסוכות נקרא "זמן הכל לקרבה אל ה'.
שמחתנו" ,ללמדנו שהשמחה האמתית איננה
התובנה השלישית ,שמחה אמיתית אינה
באחיזה בקרקע מוצקה ,אלא בהכרת הארעיות
בבניינים גדולים ואחיזה חיצונית ,אלא דווקא
והישענות על חיבוקו של הקב"ה.
בהבנה שכל מה שיש לנו הוא מתנה מתמדת .חג
הסוכה הפשוטה הופכת לארמון מלכות ,הסכך הסוכות נקרא "זמן שמחתנו" כי הוא מלמד את
הדל הופך לענן כבוד ,והלב החושש הופך לבטוח השמחה מתוך הארעיות .וכך גם בחיי היום יום
ושמח .כל היושב בסוכה זוכה להרגיש מעט השמחה לא נובעת ממותרות או מביטחונות
מעולם הבא ,כי שם אין אחיזה בגשמיות אלא חיצוניים ,אלא מהיכולת להרגיש את חיבוקו
קירבה תמידית לשכינה .אשרי היודע להפוך של הקב"ה בכל מצב.
את דירת העראי לדירת קבע של קרבת
עיקר העניין :נמצאנו למדים כי מצות ישיבת
אלוקים!
סוכה טומנת בחובה שני פנים ,מחד גיסא צא
.4מדוע לא נאמר חג הסוכה כשם חג המצות סוכה אחת או סוכות רבות מה עומק ההבדל?
הסוכה" בלשון יחיד אלא "חג הסוכות" בלשון חגי ישראל נושאים שמות שמגלים את מהותם
רבים. הפנימית .חג הפסח נקרא על שם הפסיחה ,חג
המצות על שם המצה ,חג השבועות על שם
הלא מצוות החג עוסקת בסוכה אחת שהאדם
ספירת השבועות .כל שם בא לחשוף את הציר
בונה ויושב בה ,מדוע אם כן לא ייקרא החג על
המרכזי סביבו סובב החג .והנה פלא עצום
שם אותה סוכה בודדת? מה פשר ריבוי הלשון?
מתנוסס לנגד עינינו חג הסוכות איננו נקרא "חג
רבנו בחיי על התורה )ויקרא כג מג(" :בסוכות שאלה זו עוררה את תימהונו של רבי
הושבתי רמז לענני הכבוד שהיו מקיפים את צבי אלימלך מדינוב בעל בני יששכר
ישראל סוכות סוכות מכל צד" .נמצא שגם הוא )מאמרי חודש תשרי מאמר ט' ,שמות
מטעים את לשון הרבים כתוצאה מריבוי החג( .הוא הקשה מדוע חג המצות
ההקפה האלוקית. נקרא בלשון רבים מובן ,שכן מצות
רבות נאפות ונאכלות ,ואף התוספות
האור החיים הקדוש על התורה )ויקרא כג מג(:
במסכת פסחים )דף קטז ע"ב ד"ה מה
"בסוכות הושבתי כי כל שבט ושבט היו לו
דרכו( כתבו שעל אף שאפשר לצאת ידי חובה
סוכות לעצמו ,גם מצד העננים שהיו מקיפים
בכזית אחד מכל מקום נקרא החג "מצות" .וכן
אותם דמות סוכות הרבה" .יוצא שלשון הרבים
חג השבועות מובן ,שהרי הוא תוצאה של מניין
הוא לשון מדויקת ,שיש בו רמז למבנה הרוחני
שבועות הרבה עד בוא החג .אבל חג הסוכות
של השכינה שסיככה על ישראל.
מדוע? הלא די היה לומר חג הסוכה.
בגמרא במסכת סוכה )דף ו ע"ב( נאמר" :תנו
שאלתו של הבני יששכר נוקבת ומעוררת
רבנן ,בסוכות תשבו שבעת ימים ,יכול יעשה
מחשבה :לשון רבים בתורה איננה סתמית ,וכל
אדם סוכה אחת לכל ישראל או סוכה אחת לכל
שינוי לשון יש בו סוד עמוק .מדוע אפוא נבחר
הדורות ,תלמוד לומר בסוכות ,מלמד שכל אחד
שם זה דווקא לחג השמחה ,החג שבו אנו
ואחד חייב לעשות סוכה לעצמו .מנין לסוכה
יושבים בצל האמונה ,החג שבו הסוכה הפרטית
שהיא כשרה בכל דבר ,תלמוד לומר בסוכות,
שלנו הופכת למקדש מעט? מה טמון בלשון
דברי רבי יהודה .רבי שמעון אומר ,בסוכות
"סוכות" ולא "סוכה"?
לרבות סוכה שנעשית בראשי בהמה ובספינה
ובכרמלית .אמר רבי שמעון בן יוחאי ,בסוכות "בחג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך
כתיב ,מלמד על ענני כבוד שהקיפן בהם הקב"ה מגורנך ומיקבך ,ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך
לישראל" .נמצא שהגמרא עצמה ראתה בלשון ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה
הרבים "בסוכות" מקור לדרשות רבות .ממנה אשר בשעריך ,שבעת ימים תחוג לה' אלוהיך
למדו שכל יחיד חייב בסוכה משלו ,שמותר במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלוהיך בכל
לעשות סוכה מכל חומר ,ושבסוכות נרמזים תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח"
ענני הכבוד שהקיפו את ישראל במדבר. )דברים טז יג(.
ובגמרא במסכת סוכה )דף ו ע"ב(" :תנו רבנן, רש"י על התורה )דברים טז יג(" :חג הסוכות
בסוכות תשבו שבעת ימים ,יכול יעשה אדם תעשה לך על שם סוכות שהושיב הקב"ה את
סוכה אחת לכל ישראל או סוכה אחת לכל ישראל בצאתם ממצרים" .רש"י מטעים ששמו
הדורות ,תלמוד לומר בסוכות ,מלמד שכל אחד של החג נובע מהסוכות שהיו בפועל ביציאת
ואחד חייב לעשות סוכה לעצמו .מנין לסוכה מצרים ,ולשונו בלשון רבים.
שהיא כשרה בכל דבר ,תלמוד לומר בסוכות,
הרמב"ן בפרושו על התורה )ויקרא כג מב(:
דברי רבי יהודה .רבי שמעון אומר ,בסוכות
"בסוכות תשבו שבעת ימים ...כי ציווה הקב"ה
לרבות סוכה שנעשית בראשי בהמה ובספינה
לעשות סוכות זכר לנס הגדול שעשה לנו
ובכרמלית .אמר רבי שמעון בן יוחאי ,בסוכות
בצאתנו ממצרים ,שהושיב אותנו בסוכות ...והן
כתיב ,מלמד על ענני כבוד שהקיפן בהם הקב"ה
ענני הכבוד" .הרמב"ן מפרש שסוכות רבות היו
לישראל" .הגמרא מבהירה שהכפילות בלשון
לישראל במדבר ,שהרי ענני הכבוד הקיפו אותם
הרבים איננה טעות ,אלא נצרכת כדי ללמד
מכל צד ,ולפיכך לשון רבים.
הלכות .ראשית ,שכל יחיד חייב בסוכה לעצמו.
שנית ,שסוכה כשרה אף מחומרים רבים הספורנו על התורה )ויקרא כג מג(" :כי בסוכות
ומגוונים .שלישית ,שהלשון רומזת לענני הכבוד הושבתי הם ענני הכבוד שהקיפום להגן בעדם".
שסבבו את ישראל. גם הוא מדבר בלשון רבים ,להדגיש ריבוי ענני
ההגנה.
ובמסכת סוכה )דף יא ע"ב(" :כי בסוכות
הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ החזקוני על התורה )דברים טז יג(" :חג הסוכות
מצרים .פליגי בה תנאי ,רבי אליעזר אומר ענני לפי שהושיב הקב"ה את ישראל בסוכות הרבה
כבוד היו ,רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו במדבר" .דבריו מורים בפשטות ששמו של החג
להם" .וכאן מתברר ש"לשון הרבים" איננה הוא על שם ריבוי הסוכות ממש.
מקרית .לדעת רבי אליעזר מדובר בענני כבוד
הרד"ק ,פירוש על ויקרא )ויקרא רבים שהקיפו את ישראל ,ולדעת רבי עקיבא
כג מג(" :בסוכות" פירוש לשון מדובר בסוכות פיזיות רבות שעשו ישראל
רבים על ריבוי הסוכות והעננים, לעצמם .לשון הרבים מתיישבת יפה לשתי
הרד"ק נותן טעם לשוני והלכתי, השיטות.
שהלשון הרבות משמשת יסוד
ובמסכת פסחים )דף קטז ע"ב(" :מה דרכו של
לקביעת דינים ותוקף הלכתי ,שכן
עני בפסח? בא בכזית מצה ויוצא ידי חובה".
מרובים הלשונות בתורה משמעם
התוספות שם שואלים מדוע החג נקרא "מצות"
הוראות הלכה רבות.
בלשון רבים אם די בכזית אחד ,ומיישבים
רש"י על התורה )דברים טז יג( מבאר בפשטות שמנהג ישראל לאפות מצות הרבה .מכאן למד
"חג הסוכות תעשה לך על שם סוכות שהושיב הבני יששכר שמילת "סוכות" דורשת טעם
הקב"ה את ישראל בצאתם ממצרים" .הרי לנו משלה ,שהרי אין די בהנחה שזו לשון רבים
שהשם בלשון רבים הוא זכר לנס המדברי ,שבו סתמית.
לא סוכה יחידה עמדה אלא סוכות רבות
לשון הרבים איננה לשון מקרה ,אלא יסוד
שסיככו על כל ישראל.
ההלכה והאגדה ,שממנה נבנו גם דיני הסוכה
וכבר מצינו בדברי הרמב"ן )ויקרא כג מב( המעשיים וגם הבנת מהותה הרוחנית.
שהעמיד את לשון הרבים על ענני הכבוד" .כי
רש"י ,פירוש על התורה )דברים טז יג(" :חג
בסוכות תשבו שבעת ימים ...כי ציווה הקב"ה
הסוכות תעשה לך" "על שם סוכות שהושיב
לעשות סוכות זכר לנס הגדול שעשה לנו
הקב"ה את ישראל בצאתם ממצרים" ,רש"י
בצאתנו ממצרים ,שהושיב אותנו בסוכות ,והן
מפנה ללשון רבים כמזכרת ריבוי הסוכות
ענני הכבוד" .לשון הרבים כאן אינה מקרה
במדבר ,לשון שנתפסת כתמצית ההיסטוריה
לשוני בלבד אלא שיקוף של ריבוי ענני ההגנה
וזיכרון הנס ,ובכך נותן לקריאת הרבים יסוד
שהקיפו את ישראל מכל עבר.
פשטני והיסטורי.
גם הספורנו )ויקרא כג מג( מסביר כן" :כי
רבי אברהם אבן עזרא ,פירוש על התורה
בסוכות הושבתי ,הם ענני הכבוד שהקיפום".
)דברים טז יג(" :כי יברכך ה' ...באספך"
משמע שאין מדובר בענן יחיד אלא בהקפה
"הסוכה היא חג האסיף" ,האבן עזרא מצמצם
שלמה מרובה ,סוכות על גבי סוכות ,שמצדיקה
את הלשון אל יסוד החקלאות ,אך מכיר בריבוי
את השם בלשון רבים.
המאוים של הסוכות המדבריות ובכך מרכין
רבנו בחיי )ויקרא כג מג( ממשיך באותו קו: שהלשון הרבות משקפת ריבוי מקרים ומצבי
"בסוכות הושבתי רמז לענני הכבוד שהיו שכינה.
מקיפים את ישראל סוכות סוכות מכל צד".
הרמב"ן ,פירוש על ויקרא פרשה תרעה וחג
מתוך דבריו מתגלה שבלשון הרבים מקופל
הסוכות )ויקרא כג מב(" :וסוכות זכר לנס
מסר עמוק ,שההגנה האלוקית לא הייתה
שעשה לנו בצאתנו ממצרים ,והן ענני הכבוד",
נקודתית אלא מקיפה ורב שכבתית.
הרמב"ן מדגיש את הרעיון ,שהעננים שהקיפו
האור החיים הקדוש )ויקרא כג מג( מציע הסבר את ישראל הם סוכות סוכות ,ומכך נגזרת לשון
נוסף" :עוד ירצה כי כל שבט ושבט היו לו הרבים כאפיפיור של ההגנה האלוקית הרבתית.
סוכות לעצמו ,גם מצד העננים שהיו מקיפים
הספורנו ,פירוש על ויקרא )ויקרא כג מג(" :כי
אותם דמות סוכות הרבה" .לפי דבריו יש כאן
בסוכות הושבתי ,הם ענני הכבוד שהקיפן",
כפילות כפולה גם ריבוי שבטים וכל אחד
הספורנו מסביר כי לשון רבים מציינת את ריבוי
בסוכתו ,וגם ריבוי ענני הכבוד .בכך מתחזקת
ההשתכנות האלוקית סביב העם ,לא סוכה
משמעות השם חג הסוכות כלשון רבים.
יחידה אלא מכל צד סוכות שמגנות ומאירות.
וכך גם החזקוני )דברים טז יג( כותב" :חג
רבנו בחיי ,פירוש על התורה )ויקרא כג מג(:
הסוכות לפי שהושיב הקב"ה את ישראל
"בסוכות הושבתי" "רמז לענני הכבוד
בסוכות הרבה במדבר" .הוא הולך בעקבות
מקיפים" ,רבנו בחיי מחבר בין לשון הרבים
פשוטו של מקרא ,ורואה בלשון הרבים עדות
לבין הממד האגדי והמיסטי ,ומוצא בשפה רמז
להיקף שכינה רחב שאינו נגמר בסוכה אחת.
הדפנות מן בסוכות ,ומורה שהרבים שבכתובים היסטורית לכך שבני ישראל לא ישבו
הוא עמוד ההוראה לצורת הבית ההלכתי שבו בסוכה אחת ,אלא כל אחד ואחד ישב
אנו יושבים ,ולפיכך השם חג הסוכות משקף בסוכתו.
הלכה בנויה מריבוי.
הבני יששכר) ,מאמרי חודש תשרי
המשנה ברורה )סימן תר"ל ס"ק ב( ,מביא את מאמר ט שמות החג(" :וטעמא דנקרא
דקדוקי הצורה שהשלישית אפילו טפח וכולל בלשון רבים סוכות ,על שם דנפקא לן
לבוד וצורת הפתח על פי בסוכות ,ומתוך כך בגמרא מנין הדפנות והסכך מן שלש
מתברר שריבוי הכתובים הוליד ריבוי פרטים פעמים בסוכות הכתובים בתורה" ,ועוד כתב
למעשה ,עד שיעור טפח וכלי מדידה שביד "עוד יש לומר ,כי המקיים מצות סוכה יזכה
הבונה. לעתיד לסוכה של לוויתן ולחופות שהקב"ה
עושה לצדיקים ,ואין פני כל הצדיקים שווין",
ערוך השולחן) ,או"ח סימן תר"ל סעיף א( ,פותח
נמצא שהריבוי יוצר הלכות רבות ומרמז לריבוי
מן המקרא בסוכות תשבו ומיד מעמיד שתי
מדרגות וחופות ,וכל סוכה וסוכה מאירה
דפנות והשלישית טפח על פי דרשות הריבוי,
בחינה אחרת של אמונה ושמחה.
ומסכם שהלשון איננה סיפור אלא יוצר דין,
ושם החג ברבים אינו כותרת בלבד אלא חותמת ובשו"ת משנה שכיר לרבי צבי הירש חיות
הלכתית של מבנה הסוכה. )או"ח סימן רפ"א(" ,נראה לי דהוא על דרך
משל שבש"ס לאדם שיצא עליו שטר חוב ,עד
כף החיים) ,או"ח סימן תר"ל ס"ק ג ד( ,מרכז
שלא פרעו היה עצב ,פרעו שמח" ,ומתוך כך
את דברי השולחן ערוך והמפרשים על שלש
נקבע חג הסוכות זמן שמחתנו ,ומטבע הדברים
הדפנות מן בסוכות ,ומוסיף רמזי סוד על ריבוי
לשון הרבים הולמת שמחת רבים לאחר פירעון
השפעות וחופות של חסד המקיפות את ישראל,
חובותיהם ,כי כל יחיד ויחיד יוצא זכאי
נמצא שהריבוי פועל בהלכה ובנסתר כאחד,
והציבור כולו מתכנס לסוכות רבות של הודאה
דפנות רבות וחיבוקים רבים.
ושירה.
רבי חיים יוסף דוד אזולאי בספרו חומת אנך
הקדושת לוי )קדושות לחנוכה קדושה רביעית(
)ויקרא כג מג( ,מדייק בלשון בסוכות כריבוי
"ביום הראשון של חג ,שנהפך המשחית הוא
סיכוכים וענני כבוד ,ומעמיד את הזיכרון
היצר הרע לזכיות ,אז מרגישים השמחה
המדברי כעטיפה מרובה שכבות ,ועל כן השם
במחילת עוונות ,וביום השני כבר דשין
ברבים מדויק ,שכן עננים מקיפים וסוכות רבים
ומורגלים בזה והשמחה נתמעטה" ,ומתוך זה
הם.
ניכר ריבוי מדרגות הימים וריבוי אופני
חתם סופר ,דרשות חתם סופר )דרוש לסוכות(, השמחה ,ועל דרך זה יפה לשון הרבים סוכות,
מצייר את ימי תשרי כשורת קירובים המגיעה כי רבות הן הופעות האור בכל יום ויום ובכל
לשיאה בסוכות ,ולשונו מורה שסוכות ברבים סוכה.
רומז לריבוי ההקפות של השגחה למעלה
הלבוש) ,או"ח סימן תרס"ג(" ,וטעם שקורין
ולריבוי הסוכות למטה ,עם שלם יושב בסוכות
קהלת בסוכות לפי שסוכות זמן שמחתנו ,וספר
רבות וכל אחת חופנת אור אחר.
קהלת משבח שישמח אדם בחלקו" ,ומכאן
רבנו יוסף חיים הבן איש חי) ,דרשות לשבת שהריבוי אינו כמותי בלבד אלא תודעתי ,ריבוי
סוכות שנה ראשונה( ,מתאר שסוכת כל יחיד לימודי מידות ושמחות הנשפכות לתוך כל
מצטרפת אל כל סוכות ישראל ,והשכינה חופפת סוכות ישראל.
על כולן ,ומכאן יופייה של לשון הרבים ,כי אין
המגן אברהם )או"ח סימן תר"ל ס"ק א( ,מברר
סוכה אחת דומה לחברתה ,וכל לב שר ניגונו
שצורת הדפנות שתי דפנות ושלישית טפח
בצילא דמהימנותא.
מיוסדת על ריבוי הלשונות בסוכות שבסוכה ו
וכך נסגר המעגל ,הלכה ואגדה נשזרות יחד, ע"א ע"ב ,נמצא שהשם ברבים קבע ריבוי
ריבוי הכתובים מוליד ריבוי דפנות ודינים, דינים ,וכל דופן וכל טפח בסוכת המצווה נולד
וריבוי הסוכות מוליד ריבוי ניגוני הלב ,ולכן מן הריבוי שבפסוק.
נקרא החג חג הסוכות ,רבים שנעשים לאחד,
ביאור הגר"א) ,או"ח סימן תר"ל ס"ק א( ,מפנה
ואחד המאיר ברבים.
ישירות לסוגיות סוכה ו ע"ב ליסוד שלש
מורה על ריבוי השפעות וחופות ובבני יששכר )מאמרי חודש תשרי מאמר ט,
של חסד המקיפות את יושב שמות החג(" :וטעם שנקרא בלשון רבים
הסוכה .נמצא שהלכה ונסתר סוכות ,על שם דנפקא לן בגמרא מנין הדפנות
נפגשים בריבוי הדפנות ובריבוי והסכך מן שלש פעמים בסוכות הכתובים
החיבוקים. בתורה" ,ועוד הוסיף "עוד יש לומר ,כי המקיים
מצות סוכה יזכה לעתיד לסוכה של לוויתן
הגאון רבי יוסף שלום אלישיב,
ולחופות שהקב"ה עושה לצדיקים ,ואין פני כל
קובץ תשובות )חלק א סימן פה( מעיר בטוב
הצדיקים שווין" .נמצא ששתי מגמות נכללות
טעם שלשון הרבים נאה גם לשיטת רבי עקיבא
בשם החג ,הן ריבוי ההלכות הנלמדות מריבוי
בסוכה יא ע"ב ,שסוכות ממש עשו להם ,שהרי
הכתובים ,והן ריבוי מדרגות וחופות לעתיד
כל בית אב וסוכתו .נמצא ששמו של החג מתאר
לבוא ,ואין סוכה אחת דומה לחברתה.
מציאות חיה של רבים יושבים בסוכותיהם
לדורות. מרן בשולחן ערוך ,רבנו יוסף קארו )או"ח סימן
תר"ל סעיפים א–ב( "סוכה צריכה שלש
מרן הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך ,הליכות
דפנות"" ,שתי דפנות שלימות והשלישית אפילו
שלמה )מועדים ,סוכות פרק י -יב ,הלכות
טפח" .יסוד הצורה נבנה מדרשות "בסוכות"
סוכה( מבאר את מהלך הדפנות והסכך
שבסוכה ו ע"ב ,וממילא שם החג בלשון רבים
כעומדים על דרשות "בסוכות" ,ומשחיל את
נשמע בתוך גופי הדינים ,שהרי מן הריבוי נקבעו
הנימה הפנימית של שמחת הרבים .לשון הרבים
הדפנות בפועל.
של הכתוב מתגלה כיסוד הלכתי וכצל של
אמונה על כל קהילת ישראל. המגן אברהם) ,או"ח סימן תר"ל ס"ק א( מקשר
מעיקר הדין של שתי דפנות והשלישית טפח
הראשון לציון הגר"י יוסף ,בספרו ילקוט יוסף
לדרשות "בסוכות" ,ומלמד שהריבוי שבפסוק
)סוכות סימן תר"ל סעיף א( מסדר להלכה את
איננו נופל סגנוני ,אלא לשון יוצר דין .מתוך כך
צורת הדפנות על פי דרשות "בסוכות" ,ומעמיד
שם החג ברבים משתקף במבנה הבית ההלכתי
למעשה לבני ספרד את פרטי הבניין .כך שומר
שבו אנו יושבים.
שם החג בלשון רבים על נחלתו גם בפסקי דורנו,
שהריבוי שבפסוק נעשה הוראה מעשית לכל הגאון רבי אליהו מווילנה ,בביאור הגר"א
בית ובית. )או"ח סימן תר"ל ס"ק א( מצביע תמציתית
לסוכה ו ע"ב כמקור שלוש הדפנות מן
כך נשזר הקו כולו .מן "בסוכות" נבנים דינים
"בסוכות" .מתברר שהרבים שבכתובים נעשה
רבים בדפנות ובסכך ,ומן "סוכות" מתנוצצים
עמוד הוראה לצורת הדפנות ,ולכן טבעי ששמו
ריבוי מדרגות של השגחה וחופה .על כן נקבע
של החג ישמר את לשון הרבים.
שמו של החג בלשון רבים ,כדי ללמד שגם
ההלכה בנויה מריבוי כתובים וגם הנשמה רבי ישראל מאיר הכהן ,משנה ברורה )או"ח
נעטפת בריבוי הקפות ,וכל יחיד ויחיד יושב סימן תר"ל ס"ק ב( מבאר את דקדוקי הצורה,
בסוכתו ושר ניגונו בצילא דמהימנותא. "ומהן שתי דפנות שלימות והשלישית אפילו
טפח" ,והכל נסמך על ריבוי הכתובים
הזהר הקדוש פרשת אמור )דף קג ע"א(" ,סוכה
"בסוכות" .יוצא שהשם ברבים מוליד ריבוי
צילא דמהימנותא" .מתוך לשון הזהר מתבהר
פרטי דינים ,עד שיעור טפח ולבוד וצורת הפתח.
שהסוכה היא צל האמונה ,וכיוון שהאמונה
מתגלה במדרגות רבות לפי שורש נשמתו של כל הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין ,ערוך השולחן
יחיד ,יפה שנקבע שם החג בלשון רבים .רבים )או"ח סימן תר"ל סעיף א( פותח מן "בסוכות
הם הצללים הקדושים ,וכל סוכה מגלה גוון תשבו" ומעמיד מיד את שתי הדפנות והשלישית
אחר של דבקות. טפח מכוח הסוגיה .מדגיש שלשון הרבים של
הכתוב היא לשון היוצרת דין ,ועל כן שם החג
הגמרא במסכת בבא בתרא )דף עה ע"א(" ,עתיד
ברבים אינו תיאור בלבד אלא חותמת הלכתית.
הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של
לוויתן" .ועוד שם משתקף עניין ה"חופה" ,שכל רבי יעקב חיים סופר ,כף החיים )או"ח סימן
אחד ואחד זוכה למדרגה מיוחדת .מכאן תר"ל ס"ק ג–ד( מרכז את דיני שלוש הדפנות מן
שהריבוי איננו רק לשון ,אלא הבטחה פנימית "בסוכות" ,ומוסיף בדרך רמז שלשון רבים
כעין תדורו" ,כדי שהקביעות תיצור נפש שקטה לריבוי הופעות של השראת שכינה
ושמחה .מקור הדין בלשונו של הרמב"ם "כל בעולם הבא ובעולם הזה ,וכל סוכה
שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו שלנו היא הד קל של אותה סוכה
עראי" )הרמב"ם הלכות סוכה ,פרק ו הלכה ו(. עליונה.
לשמח את בני הבית כראוי .לא די בשמחה הילקוט שמעוני) ,ישעיה רמז ת(,
כללית ,אלא שמחה מדודה לפי צרכי כל אחד, "אפילו הצדיקים לא יהיו כל אנפין
אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן ,והקטנים שווין וכל צדיק נכווה מחופתו של
במיני מתיקה ,ובכלל זה להזמין מסובים בדרך חברו" .אם חופות הצדיקים אינן דומות זו לזו,
כבוד" .וחייב להאכיל לגר וליתום ולאלמנה" גם סוכות ישראל בעולם הזה אינן אחידות .שם
ובלשונו "אין זו שמחת מצוה אלא שמחת החג בלשון רבים נעשה מפתח להבנה מוסרית,
כריסו" אם נועל דלתו מפניהם .כך כתב שכל אדם מוצא את סוכתו הייחודית ,את
הרמב"ם על שמחת יום טוב )הרמב"ם הלכות חופתו הפנימית ,וממילא שמחתו של זה איננה
יום טוב ,פרק ו הלכות יז -יח( .וכן מבואר זהה לשמחתו של חברו ,אך כולן נשזרות יחד
בגמרא "חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל" תחת סוכת שלום.
עם פירוט הראוי לכל אחד )פסחים ק"ט ע"א(.
האור החיים הקדוש )ויקרא כג מג(" ,כל שבט
לפתוח את הסוכה לאחרים .הפסוק "והלוי ושבט היו לו סוכות לעצמו ,גם מצד העננים
והגר והיתום והאלמנה" יוצר הכוונה יומיומית שהיו מקיפים אותם דמות סוכות הרבה".
לביקור ,הזמנה ושיתוף ,שהרי שמחה של מצוה מדבריו נרמז שתכלית הסוכה היא להכיל את
נבחנת כשחולקים אותה .כך נאמר "ושמחת ריבוי השבטים וריבוי הסגנונות בעבודת ה'.
בחגך" בלשון המתפשטת אל כל מעגלי הבית לשון הרבים נעשית שפה של הכלה ,שבה כל
והקהילה )תורה ,דברים טז יג(. שבט וכל בית מעמיד את סוכתו לפי עניינו,
ובכולן מתנוצצת אותה אמונה אחת.
לשיר הלל בכל יום מן הימים .להניח שהשירה
היא סדן השמחה ולא הקישוט שלה ,שהרי רבנו בחיי )ויקרא כג מג(" ,בסוכות הושבתי...
"שמונה עשר יום היחיד גומר בהן את ההלל" סוכות סוכות מכל צד" .כאשר ההקפה
ונמנה בהם חג הסוכות כולו .כך קובעת הגמרא האלוקית היא רב שכבתית ,גם עבודת האדם
את שיגרת השירה של ימות החג ,וזו עצמה נעשית רבת פנים .מכאן קריאה מוסרית עדינה,
תובנה מעשית לבניית יום שמח מראשיתו לבנות סוכה שמקיפה לא רק את עצמנו ,אלא
)ערכין י' ע"א(. גם את הזולת ,לגר וליתום ולאלמנה ,כדי
ששמחת הסוכות תהא שמחת רבים באמת.
להכניס את ה"אושפיזין" לא רק בפה אלא
במעשה .הזמנה בפה היא פתיחה ,אך גמילות כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו
חסד בפועל היא קיום .הזוהר קורא לסוכה לפעמים נדמה לאדם שעבודת ה' היא משימה
"צילא דמהימנותא" ,וצל האמונה נעשה ממשי בלתי אפשרית .הוא אומר לעצמו" :אני לא
כאשר אורחים ניזונים מן השולחן ומתברכים מהגדולים ,אין לי ראש ללימוד ,אין לי לב של
מן האווירה )זהר ,אמור ק"ג ע"א(. צדיקים ,אני רחוק מדי" .ואז בא הפסוק ומפרק
את כל הטיעונים :כי קרוב אליך הדבר מאד.
להודות בפשטות על הלחם והיין .לאכילה
התורה אינה בשמים ,היא לא מעבר לים ,היא
בסוכה ניתן טעם של הודיה ,שהרי "לך אכול
נמצאת בתוכך בפיך ,בלבבך ,לעשותו.
בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך" ,וקריאת
הפסוק לפני הסעודה או בתוכה נותנת מסגרת הרמב"ם בהלכות תשובה )פרק ז הלכה ה(
של הודיה וחן ,להפוך כל סעודה לשולחן מלא כותב" :אל ידמה אדם בלבו שהוא רחוק מדרכי
כוונה )כתובים ,קהלת ט ז(. תשובה ,אלא קרוב הוא מאד ,ולא בשמים
היא" .כלומר ,התשובה אינה עניין של מלאכים,
לייפות את הסוכה לפי היכולת .נוי הסוכה אינו
אלא של בני אדם פשוטים.
מותרות אלא חינוך ל"זה אלי ואנווהו" ,לתפור
לדפנות כבוד ,ולאסוף את ילדי הבית לנוי של ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום:
מצוה .כך נוצר מפגש בין אסתטיקה לקדושה, לחיות בתוך הסוכה באמת .להפוך את הסוכה
וביד כל אדם ליתן לכך מידה לפי כוחו ועניינו, לבית הקבע של הלב ,להביא לשם את האכילה,
השתייה ושיחת החולין הקדושה ,כדין "תשבו
משפחות רבות ,שתיהן מתיישבות שהרי "זה אלי ואנווהו" הוא כלל יסוד בעבודת
עם לשון הרבים שבפסוקים ,וכך החג כולו )תורה ,שמות טו ב(.
ביארו רבותינו הראשונים שהקיפו
לשאת את השמחה אל אחר החג .לצאת מן
את העניין ,הרמב"ן והספורנו
הסוכה אל הקבע עם לקח של הסתפקות,
ורבנו בחיי והאור החיים הקדוש,
הכנסת אורחים ,שירה ותפילה ,ולהשאיר בלב
שכל אחד הבליט ריבוי צללי
"צל" קבוע של אמונה .כך נעשות הסוכות
ההגנה סביב העם.
הרבות לשערים רבים אל שנה שלמה ,שבה כל
מצד הדרוש והמחשבה ,כבר גילה הבני יששכר יום ויום נמדד בשמחה של מצוה ולא בהבל
שהריבוי רומז גם לחופות העתידות ולסוכת החולף.
לוויתן ,ושאין סוכה אחת דומה לחברתה ,כשם
עיקר העניין :נמצא כי לשון הרבים "חג
שאין חופתו של צדיק דומה לחופתו של חברו.
הסוכות" מדויקת על פני כמה רבדים השלובים
לפי זה מתברר שהשם "סוכות" איננו לשון
זה בזה .מצד ההלכה ,ריבוי הכתובים
ריבוי טכני ,אלא שם המשקף ריבוי הלכות
"בסוכות" נעשה מקור לדרשות הסוגיה בסוכה
היוצאות מריבוי הכתובים ,ריבוי סוכות ממש
ו ע"ב ,ומהן נבנו דיני צורת הסוכה של שתי
בישראל בכל דור ובכל בית ,וריבוי מדרגות של
דפנות ושלישית טפח ,ונקבעו בפסקי הדורות
השראת שכינה וחופה .על כן נקרא שמו של החג
בשולחן ערוך או"ח לאות ולסימן ,ובנושאי כליו
בלשון רבים ,ללמד שכל ישראל יושבים בסוכות
לכדי הלכה חיה שכל בית בישראל בונה לפיה.
הרבה ונעשים לגוף אחד של שמחה ,שצילא
מצד הזיכרון ההיסטורי והפשט ,הן שיטת רבי
דמהימנותא חופף על כל יחיד ועל הכלל כולו
אליעזר שהיו ענני כבוד רבים שסיככו מכל עבר,
יחד ,והכל נקרא בשם אחד ,חג הסוכות.
הן שיטת רבי עקיבא שסוכות ממש עשו להם
"ותן חלקנו בתורתך"
זה התחיל כמעט בצנעה .עלון אחד ,מודפס בפשטות ,מחולק לשולחנות שבת .כמה רעיונות קצרים ,שורה של
הלכה ,פסקה של מחשבה .לאט לאט מצאו דברי העלון את דרכם אל לבבות האנשים.
אנשים מספרים :העלון שינה לנו את שולחן השבת ,כל המשפחה מחכה לקרוא אותו .אחרים מעידים :למדנו
את פרשת השבוע עשרות שנים ,ופתאום גילינו אותה מחדש .יש שאמרו :העלון שינה לנו את צורת החשיבה,
הוא התחיל להפעיל לנו את גלגלי המוח .ובכל שבוע נוסף עוד ניצוץ קטן.
שנים חלפו .העלון גדל .נוספו מדורים חדשים ,נושאים מרתקים ,הלכות מעשיות ,דברי חיזוק ,מחשבות לעומק.
מאות עלונים נכתבו ,אלפי עמודים הודפסו .הם נאספו בבית אב של תלמידי חכמים ,בבתי כנסת ,בבתים .דפי
נייר פשוטים אך דיבוריהם היו מלאים אור.
והנה ,עתה ,אחרי מסע של שנים כל האוצר הגדול הזה מתאגד לכדי יצירה אחת אדירה:
חמישה כרכים מפוארים על פרשיות השבוע ושלושה כרכים על המועדים .ספרים שיחזיקו בין דפיהם את
עמל השנים ,את ההשראה ואת הרגעים שבהם עלון קטן הפך למגדל של תורה.
אך יש עוד שלב במסע הזה והוא מזמין אותך .הספרים הללו לא נכתבים על נייר בלבד .הם נכתבים בזכות ובשותפות.
הקדשה נצחית בכרך שלם ,בפרשה מסוימת ביום היארצייט ,או בפרק לעילוי נשמת יקיריך היא הדרך שלך
להיות חלק מן המסע .שמך ושם יקיריך יחרטו בדפי תורה חיים ,ויזכו להיקרא בכל מקום שבו ייפתחו
הספרים ,בכל זמן שבו יילמדו .יש מי שמנציח בניין .יש מי שמקים גשר .אך יש מי שמקים דברי תורה וזוהי
הנצחה שאין לה קץ .בכל בית ,בכל שולחן ,בכל שיעור יעמדו דבריך חיים ,יוסיפו אור וזכות ,וילוו את
נשמות יקיריך לעולם.
📞📞 לפרטים נוספים והקדשות :הרב יוסף ויצמן 052-8144488
הצטרף למסע .היה שותף בזיכוי הרבים ובהפצת התורה.
קנה חלק נצחי בספרי התורה וקנה את עולמך.
מדוע סוכות בחודש תשרי ולא בניסן? סוד הזמנים הנסתרים .5
השמש הקופחת .בכך נבנית הסוכה כסמל חג הסוכות ,הקרוי בפי כל "זמן
לאפסות האדם ותלותו בהשגחת הבורא. שמחתנו" ,פותח בפנינו שערים של אור
ושל קושיות כאחד .אנו יושבים
אבן עזרא )שם( כתב" :והנכון שהיו סוכות
בסוכה ,זכר ליציאת מצרים ,זכר לענני
ממש ,אך גם בזה נס ,כי במדבר לא ייתכן לאדם
הכבוד שהקיפו את ישראל במדבר,
לשבת בלא צל ,וה' נתן להם דעת לעשות כן".
והכתוב מעיד על כך במילים חיות:
כלומר ,אף לסוכות הפשוטות יש ממד ניסי ,שכן
"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את
עצם קיומן במדבר מהווה השגחה אלוקית.
בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"
הרמב"ן )שם( האריך לבאר ש"סוכות ממש היו, )ויקרא כג ,מג( .אך מיד מתעוררת התמיהה
אלא שהן באות ללמד שהקב"ה ריחם עליהם מדוע לא נצטווינו על חג זה בחודש ניסן ,מועד
במדבר שלא ישבו גלויים לשמש ולסערות". היציאה עצמה ,אלא דווקא בחודש תשרי,
והרמב"ן מטעים שהדבר אינו רק סיפור לאחר ימים נוראים ויום הכיפורים?
היסטורי אלא מסר נצחי שגם כשאדם יוצא
ולא זו בלבד ,אלא שגם שמחת התורה ,שהיא
לגלות ,הקב"ה מקים לו סוכה לצל ולמחסה.
עטרת חיינו ,נקבעה דווקא בסיומו של חג
הספורנו )שם( כתב" :כי בסוכות הושבתי הסוכות בשמיני עצרת ולא בשבועות ,חג מתן
בסוכת ענניו ,שהיה משגיח עליהם יום ולילה, תורתנו .וכי לא היה ראוי יותר לסיים ולהתחיל
להיותם דרים בצל שכינתו" .כאן הסוכה כבר את התורה דווקא ביום שבו ניתנה לנו לראשונה
נמשכת לתוך עבודת האדם היא הופכת את בהר סיני?
ביתו הזמני למשכן שכינה.
ולבסוף ,עומד לפנינו מדרש פלאי" :כל מי
בעל הטורים )שם( רמז ש"סוכות" עולה שמקיים מצות סוכה בעולם הזה ,הקב"ה
בגימטרייה "כבוד" ,לרמוז שזוהי סוכה של מושיבו לעתיד לבוא בסוכתו של לוויתן" .והלא
כבוד ענני כבוד. סוכה כשרה דוקא מפסולת גורן ויקב ,ומה עניין
לה ללוויתן הענק ,ראש בריות הים ,שנברא
נמצאנו למדים מכל המפרשים הללו שני פנים בחסד בראשית? מה הקשר בין סוכת עראי
פן של עראיות ומסע במדבר ,ופן של כבוד שלנו ,הדלה והענווה ,לבין סוכת עורו של
והשגחה ,ענני השכינה .ועלינו להבין כיצד שני לוויתן ,סמל לחסד עצום ולעתיד לבוא?
הפנים הללו מתאחדים זה בזה מצד אחד גלות
ועראי ,ומצד שני השראת כבודו יתברך. שאלות אלו אינן רק פלפול למדני הן נוגעות
בשורש השמחה ,בסוד תיקון הבריאה,
רבנו אשר בטור )או"ח סימן תרכה( כתב: ובמעמדנו אנו האם שמחתנו נובעת מכוחנו או
"שואלני לבי למה נצטווינו לעשות סוכות בחג מחסד שמים ,מאחיזתנו בעולם הזה או מהבנה
הזה שהוא בחדש תשרי ולא בחדש ניסן שיצאו שהוא כולו דירת עראי בצלו של הקב"ה.
ממצרים ...אלא לפי שהוא ימות הקיץ שאדם
עושה סוכה לצל ,אם נעשה אז סוכות נראין כמי הפסוק אומר" :למען ידעו דורותיכם כי
שעושין דרך קיץ ,לפיכך ציוונו הקב"ה לעשותן בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם
בחדש תשרי שהוא ימות הגשמים ...להראות מארץ מצרים" )ויקרא כג ,מג(.
שאנו עושין לשם מצוה" .הטור מחדד שמועד
רש"י )שם( כתב" :בסוכות הושבתי ענני כבוד
החג נועד לשלול כל מראית עין של מנהג טבעי,
היו" .כלומר ,לא סוכות ממש ,אלא ענני כבוד
ולהדגיש שמדובר בעבודת ה'.
שהקיפו את ישראל לבל יכה בהם החמה ושלא
הר"ן בדרשותיו )דרוש עשירי( כתב" :בעבור ישלוט בהם אויב .רש"י מלמד אותנו שעצם
שיצאו ממצרים בניסן ,ציוונו הקב"ה לעשות הישיבה בסוכה היא ישיבה בצלו של הקב"ה,
הסוכות בזמן אחר ,כדי שתהא ניכרת לא רק תזכורת טכנית ליציאת מצרים.
המצווה ...כי בניסן דרך בני אדם לעשות סוכות
הרשב"ם )שם( חלק וכתב" :בסוכות ממש
לצל ,ולא ידעו הכל שעושין כן במצות הבורא
הושיבם ,שהיו עושים סוכות במדבר מפני
יתברך" .דבריו הולכים בעקבות הטור ,אך
החמה" .לשיטתו ,אין כאן נס ,אלא זיכרון
מוסיף שמצוות הסוכה איננה זכר טכני ,אלא
מוחשי לחיי המדבר ולחולשת האדם תחת
החיד"א במחזיק ברכה )או"ח גילוי ברור שכל חיי האדם תלויים ברצון
סימן תרכה( כתב" :מצות סוכה הבורא.
אינה כמצווה בלבד אלא היא אות
המהר"ל בגבורות ה' )פרק מח( מבאר שמהות
ברית ...כי כמו שהעננים סוככים
הסוכה היא ביטול האדם אל ההשגחה
על ישראל במדבר ומגינים עליהם,
האלוקית .ובזה מתבררת השאלה מדוע בחודש
כך הסוכה מגינה על יושביה מן
תשרי? כי זה זמן האסיף שבו האדם מלא
הפורענות" .החיד"א מחבר את
תחושת עצמאות וכח "כחי ועוצם ידי עשה לי
ההיסטוריה עם המציאות הרוחנית הנוכחית
את החיל הזה" .דווקא אז אנו יוצאים מביתנו
של כל יהודי.
הקבוע אל סוכה רעועה ,כדי להחדיר בלבנו
החתם סופר בתשובותיו )או"ח סימן קפח( שהכל תלוי רק בה'.
כתב" :ומדוע בחודש השביעי מפני שהוא סוף
הרא"ש )סוכה פרק ד סימן ג( כתב" :והטעם
ימות הדין ...וכיון שנמחלו עוונותינו בראש
שנצטווינו בחג הזה ...לפי שעתה כל אחד ואחד
השנה ויום הכיפורים ,אנו נכנסים לסוכה כסמל
אוסף תבואתו לתוך ביתו ,ויושב בסוכה
לנישואי ישראל עם אביהם שבשמים" .כאן
להראות שאין אנו בוטחין אלא בה'" .בכך
מתווסף מימד של קשר אהבה.
רואים שהסוכה היא סמל לאמונה דווקא בשיא
המלבי"ם בפירושו לתורה )ויקרא כג( כתב: השפע.
"הסוכה אינה זיכרון בלבד ,אלא מורה כי אף
הריטב"א )סוכה דף יא ע"ב( חיבר בין שני
עתה כל ישיבתנו היא בסוכה תחת השגחתו
העניינים ,ענני כבוד וסוכות ממש וכתב:
יתברך ...ואף כי בתשרי עת גשמים הוא ,ולא
"דתרווייהו איתנהו ,שהרי ענני כבוד היו
דרך בני אדם לצאת מדירתם ,על כן ידעו הכל
מסבבין אותם ,וגם עשו סוכות ממש לשבת
כי לשם שמים אנו עושים".
בצל" .לפי דבריו ,שני המובנים אינם סותרים
רבנו יוסף חיים הבן איש חי בדרשותיו )דרוש אלא משלימים זה את זה.
לחג הסוכות שנה ראשונה( כתב" :דירת סוכה
רבי יוסף קארו בבית יוסף )או"ח סימן תרכה(
היא דירת עראי ,לרמוז שכל חיי האדם
הביא את דברי הטור כלשונם והוסיף" :ונראה
עראיים ...אך מי שזוכה לחסות בצל האמונה
דלא זו בלבד נצטווינו להראות שאנו יושבין
הרי דירתו קבע לעד".
לשם מצוה ,אלא גם להורות שאף בשעה שאדם
הערוך השולחן )או"ח סימן תרכה סעיף א( מלא שפע ברכתו ואסף תבואתו ...מראה הוא
כתב" :הטעם שנצטווינו בתשרי ולא בניסן... כי אינו בוטח אלא בצל שדי יתלונן" .כאן
להורות לנו כי אף אחרי שאספנו כל יבולנו מודגש החיבור הפנימי בין השמחה על האסיף
לבתינו ,אנו יוצאים מדירתנו להראות כי לא לבין ההכרה שכל השפע בא מה'.
הבית ולא האוצרות מגינים עלינו כי אם השם
המהר"ל בגור אריה )ויקרא כג ,מג( כתב:
יתברך".
"בעבור שיציאת מצרים הוציאה אותנו מן
הרב קוק בעין איה )סוכה דף יא ע"ב( כתב: הטבע ...לכך ציוונו ליישב בסוכות דווקא בזמן
"הסוכה באה להכניס בלב האדם שתי הרגשות שהאדם חוזר לטבעו ,דהיינו בחודש תשרי...
יחד עניות האדם מצד אחד ,ותפארת קדושתו כדי שידע כי לא הטבע הוא מחזיקו כי אם השם
מצד שני .והנה דווקא בתשרי ,לאחר ימי הדין, יתברך" .דבריו הופכים את חג הסוכות למוקד
אפשר לישראל לשלב ענווה עם שמחה עליונה". של אמונה בהשגחה מול כוחות הטבע.
הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך במנחת שלמה האלשיך הקדוש בפירושו לתורה )ויקרא כג(
)חלק ב סימן נו( חידד" :כל ענין הסוכה איננו כתב" :למען ידעו דורותיכם לא שידעו בלבד,
רק זכר לענני כבוד ,אלא הוא עצמו ענני כבוד... אלא שירגישו ממש בכל חושיהם כי ענני כבוד
שהרי השכינה שורה בצילא דמהימנותא, הקיפום ,ולכך יצאו מבתיהם הקבועים וישבו
ומכאן הסבר נוסף לטעם שנעשה בתשרי ,שהוא בדירת עראי ,והרי להם כחוש מובהק שה' הוא
זמן השראת השכינה". השומר עליהם" .כאן נחשף ממד חווייתי ולא
רק עיוני.
ניגש לנפקא מינות ההלכתיות שנובעות מהבנת
סיבת מצות הסוכה דווקא בתשרי ומה עניינה:
ובכל זאת הוא שרוי שם בשמחה .המסר הוא נפקא מינה ראשונה ,אם עיקר מצות
ברור אין הביטחון נובע מקירות בטון או מגג הסוכה היא זכר לענני הכבוד ,הרי
רעפים ,אלא מהצל האמיתי" ,בצלא שמעלת הכוונה בעת הישיבה בסוכה
דמהימנותא" .הסוכה מחנכת את האדם שכל תגדל ,ויהא חיוב על האדם לכוון שהוא
מחסה ומחיה אינו אלא מאת ה'. יושב בצילא דמהימנותא ,לא רק זכר
ליציאת מצרים ,אלא כחוויה של
זוהי גם משמעות דברי הגמרא בערכין ,שבימי
השראת שכינה ממש .לכן כתב
עזרא "כי לא עשו כסוכות הזה מימי יהושע בן
האלשיך שכל החושים צריכים להרגיש ממש
נון" .קדושת יהושע הייתה בכוח צבא וניצחון,
ענני הכבוד ולא די בזיכרון שכלי.
אך קדושת עזרא הייתה בכוח דמעות ותפילה.
זוהי סוכה אמיתית לא בנויה מגבורת הזרוע נפקא מינה שנייה ,אם כדברי הערוך השולחן
אלא מתחושת החסד העליון .ולכן הסוכה והמלבי"ם מצות הסוכה היא להראות
מחנכת אותנו לאמת זו שכל מה שיש לנו אינו שהאוצרות והבתים אינם שומרים אלא
שלנו ,אלא מתנת שמים היא. השגחתו יתברך ,יוצא שחובת האדם להקפיד
לעשות את הסוכה דווקא כדירת עראי ,ולא
בזה גם מתורצת הסתירה שבין "דירת עראי"
לבנותה בצורה הדומה לבית קבע ,כדי שלא
ל"ענני כבוד" .דווקא מפני שהאדם מפקיע
תתבטל מטרת ההוראה.
מעצמו תחושת קבע ,ממילא נפתחת לפניו
הדרך לחוש את ענני הכבוד .מי שצמוד לביתו נפקא מינה שלישית ,לפי החתם סופר שהסוכה
ולנכסיו אינו מרגיש בהשגחה ,אבל מי שמפקיר היא כניסה לחופה בין ישראל לאביהם
את עצמו לדירת עראי הוא זה שחווה את קרבת שבשמים לאחר מחילת עוונות ,יוצא שחובת
השכינה. השמחה בסוכה היא מעין שמחת חתן וכלה,
ולכן יובן מדוע נאמר בסוכות "ושמחת בחגך
מכאן גם ההשלכה המוסרית לחיי היום יום.
והיית אך שמח" .השמחה אינה תוספת למצווה
כמה פעמים אנו נאחזים בביטחון מדומה
אלא עצם מהותה.
בממון ,בתפקיד ,במעמד חברתי ושוכחים שכל
אלו אינם אלא סכך דק שאין בו ממש .חג נפקא מינה רביעית ,לפי החיד"א שמצות סוכה
הסוכות מחנך אותנו שהביטחון האמיתי היא אות ברית שהקב"ה מגן על ישראל ,יוצא
והיחיד הוא בצלו של הקב"ה .כשם שישראל שגם כאשר יושב בסוכה בלא מצה או קידוש
הלכו במדבר ארבעים שנה ולא חסרו דבר ,כך וכדומה ,הרי הוא כמקיים מצוה המגינה עליו,
גם האדם אם יבטח באמת בה' ,ימצא את ענני ויש משמעות עמוקה אף לישיבה הפשוטה
הכבוד מלוים אותו בכל צעדיו. בסוכה.
ולכן חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו" .כי אין נפקא מינה חמישית ,לפי דברי הרב קוק בעין
שמחה אמיתית כזו הבאה מתוך ביטול הדאגות איה שהסוכה מחברת ענוה ושמחה ,יוצא
המדומות ,ומתוך תחושת ביטחון גמור במלך שהישיבה בסוכה יכולה להוות גם הכנה פנימית
מלכי המלכים. לשאר ימות השנה ,וכשם שקדושת עזרא
נתקדשה לעולם מחמת עמל וענווה ,כך הסוכה
ומכאן ניקח עמנו את התובנות לחיי היום יום:
מקבעת באדם כוח של אמונה גם אחר יציאתו
כשאדם יושב בסוכה שבעת ימים ,עם כל אי
ממנה.
הנוחות שבדירת עראי ,הוא מתלמד בעבודת
הלב שאין לו על מי להישען אלא על אביו נפקא מינה שישית ,לפי הרמח"ל והמהר"ל
שבשמים .החיים המודרניים מושכים אותנו שעניינה של הסוכה הוא גילוי שאין טבע העולם
אחר תחושת ביטחון כוזבת ביטחון בבנקים, שולט ,אלא ההשגחה האלוקית ,יוצא שגם בימי
ביטחון בטכנולוגיה ,ביטחון בקשרים הגשמים כאשר נראה שאין דרך ליישב בסוכה,
חברתיים .חג הסוכות בא לנפץ את כל אלו קיום המצווה באותם ימים מגלה ביותר את
ולומר :הסכך הדק והרעוע הוא החוסם אותנו בטחונו של האדם בהשגחת ה'.
מחמה ומגשם ,והוא שגורם לנו להרגיש את
הסוכה היא שיעור חי אמונה .האדם עוזב את
השגחתו הישירה של הקב"ה.
דירתו הקבועה ,את בטחונו המדומה ,את
מכאן לומד האדם מוסר גדול :ככל שהוא המחסנים ואת המפתחות ,ויוצא ליישב תחת
מבטל את תחושת "כוחי ועוצם ידי" ,כך הוא סכך דק שאינו מגן לא מן הקור ולא מן החום.
שבימי עזרא ,כאשר לא היה בידם זוכה לחוש את ענני הכבוד המקיפים אותו ,לא
לא צבא ולא כוח ,זכו לקדושה רק בשבעת הימים אלא בכל ימות השנה .זהו
נצחית דווקא מפני שחיו מתוך שיעור מתמיד לדעת שכל מה שיש לאדם אינו
תלות מוחלטת בבורא ,כך גם אנו קבוע ואינו נצחי ,אלא מתנה זמנית מאת ה'.
כל עוד נלמד להשליך יהבנו עליו דווקא מתוך תחושת העראי מתגלה הקבע
ולהבין כי אין לנו דבר משלנו, האמיתי הקשר הנצחי בין ישראל לאביהם
נזכה ליישב בתוך ענני הכבוד גם שבשמים .ולכן חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו"
בעולם הזה. כי אין שמחה גדולה מזו של מי שיודע שהכול
ביד ה' ,וכל מחסה ומחיה שלו אינו אלא מהצל
ועל כן בברכת המזון אנו מוסיפים ומבקשים:
האמיתי" ,בצלא דמהימנותא".
"הרחמן הוא יזכנו ליישב בסוכת עורו של
לוויתן" שנזכה ליום שבו יתקבצו כל הצדיקים עיקר העניין :מצות הסוכה טומנת בחובה שני
בסוכת החסד העליון ,וכל אחד יכיר שכל מה פנים שנראים כסותרים ,אך באמת הם
שעבר עליו היה חלק מתפקידו המיוחד .אז מתלכדים כאחד .מצד אחד דירת עראי היא,
תימחה קנאה ותישאר שמחה טהורה ,שמחת ללמד את האדם שאין העולם הזה אלא
התורה ושמחת הדבקות בבורא. פרוזדור ,שאין קיום אמיתי לכל רכושו וביתו
וכבודו .ומצד שני ,בצלו של הקב"ה הוא יושב,
היושב בסוכה בימינו יכול לקחת עמו מסר
בצל העננים שהקיפו את ישראל במדבר ,ובכך
נצחי :גם כשנדמה שהחיים מתערערים ואין
חש הוא עצמו כי מחסה אמיתי ויציב יש לו רק
מחסה ,גם כאשר אין קירות עבים ומוגנים
תחת כנפי השכינה.
סביבו ,הרי דווקא אז קרוב הוא ביותר אל
מחסה האמיתי "סוכת שלום עלינו ועל כל עמו זהו סוד השמחה של חג הסוכות ,שהרי אין
ישראל". שמחה גדולה מהידיעה שהכול ביד ה' ,וכל
דאגות האדם בטלות כשהוא חוסה בצלו .וכשם
.6סוכה זכר לענני הכבוד .אז איפה הזכר למן ולבאר?
הלא אם הכוונה לזכור חסדי המדבר בכלל ,בני לילה של תשרי .האדם יוצא מדירת קבעו,
הדעת ישאלו מדוע לא נקבע זכר למן ,שבלעדיו מותיר מאחור קירות בטון ובטחון מדומה,
אין מחיה ,או זכר לבאר ,שבלעדיה אין שתייה. ונכנס לצל דקיק של סכך .הרוח מרשרשת
ואם הכוונה ליציאת מצרים ,הרי מצוות רבות בעלים ,ועיניו נושאות מעלה אל שמים
כבר נקבעו לזכרה ,ומה מוסיף לנו דווקא זכר מנוקבים באור .כאן ,בצילא דמהימנותא,
העננים .ואם הכוונה להנכיח נס ,כיצד ניכר הנס נשמעת קריאה עתיקה" :בסכות תשבו שבעת
בענן יותר מאשר בלחם משמיים ובמים ימים ...למען ידעו דורותיכם כי בסוכות
הנובעים מסלע. הושבתי את בני ישראל" )ויקרא כג מב( .ואם
למען ידעו ,נשאל ביושר מהו בדיוק הדבר שעליו
הרי זו שאלת עומק שאינה מניחה את הדעת:
מצווה התורה להנציח לדורות.
למה עושין זכר לענני הכבוד שהיו כאשר יצאנו
ממצרים ,ואין עושים זכר לשאר ניסים ,המן או שהרי במדבר היו ניסים גדולים רבים .לחם ירד
הבאר .מהו המסר שהתורה מבקשת להחתים מן השמים בכל בוקר .מים בקעו מן הסלע
בו את נפשנו כשאנו משנים את מושבנו לשבעת ומלווים היו במסעות המחנה .וענני כבוד סיככו
ימים ,ומה חסר היה בהנצחת הלחם והמים. על ישראל והקיפום מכל צד .ואף על פי כן,
שאלה זו כבר הועלתה בפי גדולי הראשונים דורות הולכים ודורות באים ,והמצווה
והאחרונים ,והיא תיפתח לפנינו בלשונם שנמסרה לדורות לזכר חסדי המדבר היא
בהמשך ,אך בשעה זו אנו מעמידים אותה על מצוות סוכה ,זכר לענני הכבוד דווקא .מדוע זכו
עומקה ,כדי שתאיר את מהות החג ותוליך העננים להיהפך למקום ששוהים בו שבעת
אותנו אל בירור הדברים צעד אחר צעד. ימים ,בעוד המן והבאר לא קיבלו מסגרת
מצווה קבועה לדורות.
"בסכות תשבו שבעת ימים ,כל האזרח בישראל
ישבו בסכות .למען ידעו דורותיכם כי בסכות
האור החיים הקדוש) ,שם(" :עוד ירצה ,כי כל הושבתי את בני ישראל ,בהוציאי
שבט ושבט היו לו סוכות לעצמו ,גם מצד אותם מארץ מצרים ,אני ה׳ אלוהיכם"
העננים שהיו מקיפים אותם דמות סוכות )ויקרא כג מב(.
הרבה" .כאן נשזר הפשט עם הסוד ,סוכות של
רש"י) ,שם(" :כי בסוכות הושבתי את
מטה וסוכות של מעלה ,והפסוק מלמד שידיעה
בני ישראל ,ענני כבוד היו" .מתוך
לדורות טעונה גוף ונשמה כאחד.
לשונו הקצרה והבהירה ניכר כי עיקר
בתרגום אונקלוס )שם(" :במטלת ענני יקרא הזיכרון הוא לצל העליון שסיכך
אושבת ית בני ישראל" .גם תרגום המקרא והקיף ,לא לצריף של קנים ,ומכאן מושכת
נוקט ענני יקרא כסוכות ,ומעמידנו על כך המצווה את טעמה לתוך צילא דמהימנותא.
שהידיעה לדורות לא נועדה לספר רק על דירת
הרשב"ם )שם(" :סוכות ממש עשו להם" .כאן
עראי ,אלא להוליך את היושב בסוכה לתחושת
מונחת דרך הפשט הגמור .לא ענן דקיק של
מקיף של קדושה.
רמזים ,אלא דירת עראי כפשוטה במדבר .ולפי
כך מתברר שהפסוק עצמו נושא קול כפול זה ניכר שהפסוק עצמו סובל שתי פנים ,ובין
ומכוון .מן הצד האחד דירת עראי כפשוטה ,מן הפשט לדרש נולדה מצוות הסוכה שמכילה את
הצד האחר ענני הכבוד כהקפה עליונה .ושניהם שניהם ,הן צורה של דירה והן צל של השגחה.
נקשרים למען ידעו דורותיכם ,כדי שהישיבה
הרמב"ן מבאר )שם(" :וציווה לעשות סוכות
תהיה ידיעה ,והצל יהפוך עדות.
לזיכרון הנסים ...ובחר בתשרי ,כי דרך בני אדם
תחילה נעמיד את היסוד מן הסוגיא עצמה. לעשות סוכות בימות החמה ,ואם יעשוהו בניסן
במסכת סוכה נאמר בפירוש מהו ה"סוכות" יאמרו מפני החום נעשית" .דבריו חורזים בין
שעליהן נצטווינו ,ומתוך כך מתבררת שאלתנו ההיסטוריה להלכה ,ומתוך בחירת הזמן
לאורה. מתברר שהסוכה איננה מקלט אקלימי ,אלא
אות זיכרון מכוון ,החושף את יד ה׳ בתוך מנהגו
והנה בגמרא בסוכה )יא ע"ב(" :תניא ,כי
של עולם.
בסוכות הושבתי את בני ישראל .רבי אליעזר
אומר ענני כבוד היו .רבי עקיבא אומר סוכות רבי אברהם אבן עזרא )שם(" :בסוכות ,על דרך
ממש עשו להם". הפשט סוכות ממש" .ובפירוש הארוך רומז
לדרך הדרש .נמצא כי אף לשיטת בעל הפשט,
כאן נפתח השער .אם נאמר ענני כבוד היו ,הרי
הלשון נוטה תחילה אל דירת עראי ,אולם אין
עצם מצוות הסוכה נעשתה זכר לענן המקיף.
היא נועלת שערי הסוד ,והפסוק נושא שתי פנים
ואם נאמר סוכות ממש ,עדיין עומדת שאלתנו,
זו בצד זו.
מדוע תיקנו דוקא דירת עראי לזכר זה ,ולא
נקבע זכר למן או לבאר .שתי הדרכים עומדות הספורנו )שם(" :כי בסוכות הושבתי ,הם ענני
זו בצד זו ,והן המצע לשקילת דברי הראשונים הכבוד שהקיפום" .לפי זה ניכר שמוקד המצווה
והאחרונים. איננו במחסה של קנים אלא בהיקף של חסד,
וכך נמסרת הדעת לדורות במעשה ישיבה שבו
ומכאן נרחיב מעט את המסגרת ,כדי לראות את
האדם נכנס ממש לתוך ההקפה האלוקית.
מקומם של שלושת הניסים במדבר ,ועל ידי כך
להעמיק את הקושיה. רבנו בחיי )שם(" :בסוכות הושבתי ,רמז לענני
הכבוד ...סוכות סוכות מכל צד" .לשונו מעבה
בגמרא במסכת תענית )דף ט ע"א( "שלשה
את התמונה ,לא עננה דקה אלא שכבות של
פרנסים טובים עמדו לישראל ,משה ואהרן
הגנה ,וכשישראל יושבים בסוכתם הרי הם
ומרים .ושלש מתנות טובות ניתנו על ידן,
שבים ומעמידים סביבם את מעגלי הענן
הבאר ,והמן ,והענן .באר בזכות מרים ,מן
הקדום.
בזכות משה ,וענן בזכות אהרן .מתה מרים
נסתלק הבאר ,חזרה בזכות משה .מת אהרן החזקוני ,פירש )שם(" :בסוכות ,לשון רבים,
נסתלקו ענני כבוד ,חזרו בזכות משה". לפי שהושיבם בסוכות הרבה במדבר" .נמצא
שהריבוי בפסוק איננו מקרה של לשון ,אלא
לשון הסוגיא מציבה את המן ,את הבאר ואת
עדות לריבוי מופעים ומדרגות ,שכל שבט וכל
הענן כאחיות סודרות ,מתנות טובות לכל
בית וסוכתו ,ועל גביהם נושבת רוח אחת של
מסעיהם .נמצא שלא נס אחד היה ,אלא
אמונה.
מן ונתן לנו באר ושאר חסדים, שלישיה מופלאה המלווה את ישראל .ומתוך כך
ולמה נצטווינו לזכור דוקא זה. מתעצמת השאלה ,למה זכתה מצוות סוכה
אבל אם העיקר לזכור יציאת להנציח דווקא את הענן.
מצרים ,אשר ,שכן הרבה מצוות
ולשם העמקת ציור המן ,שמא יאמר אדם
נצטווו זכר ליציאת מצרים".
שהמן נס נסתר היה ואיננו מתאים לזכר מעשי,
לשונו מעמיד את מצות סוכה על
מצאנו בגמרא שירדה בו חיבה יתירה ונוראות.
ציר כללי של זכר ליציאת מצרים.
נמצא שאין כאן העדפה שרירותית של הענן על בגמרא ביומא )דף עה ע"א( "ויאכילהו מן...
פני המן והבאר ,אלא קיבוע הזכר כולו במסגרת לחם אבירים אכל איש .לחם שמלאכי השרת
היציאה ,ומתוכה נבחר המעשה שבו הידיעה אוכלין .אמר רבי עקיבא .אמר לו רבי ישמעאל,
נעשית ישיבה ממש תחת צל. וכי מלאכי השרת אוכלין לחם .והלא כבר נאמר
לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי .אלא לחם
ואחריו ,המבי"ט ,בית אלוהים שער היסודות
שנבלע במאתיים וארבעים ושמונה איברים".
)פרק לז( "אף על פי שהמן והבאר ניסים
מפורסמים היו ,סוף סוף צורך גמור היו ,שאי הרי שהמן אינו רק מאכל קיום ,אלא לחם נסי
אפשר בלעדיהם ,אבל ענני הכבוד לא היו שנבלע כולו באיברים ,עד שאין בו פסולת ,מושג
הכרחיים ,לכך נקבע זכר לזה ,להודיע שאף של פלא מתמיד .ואף על פי כן ,לא ניתנה מצווה
בדבר שאין בו הכרח עשה עמנו ה ק נס ופלא". לדורות לזכרו.
ועוד כתב שם טעם שני" ,שבישיבה בסוכה ניכר
הזכר לענני כבוד ,מה שאין כן באכילת לחם או ולעניין הבאר ,מלבד שירת הבאר שבתורה,
שתיית מים ,שאף בשאר ימות השנה כן עושים חז"ל הפליגו בציור נסיעתה והופעת מימיה בכל
ואין היכר לנס" .מכאן מתברר כיוון כפול .מצד חניה.
אחד ,זכר קבוע נקבע לנס שאינו הכרח קיום, בגמרא במסכת תענית )דף ט ע"א( "באר בזכות
ללמד על חיבוק יתר .מצד שני ,הזכר צריך מרים ...והיכן הייתה נגללת .הולכת עם ישראל
להיות ניכר בגוף המעשה ,ולכן נבחרה דירת לכל מקום חנייתם".
עראי השוברת את שגרת הקבע ומבליטה את
הענן. ובהמשך הסוגיא נתבאר שניגונו של המחנה
נשאב מן הבאר ,עד שהיו ישראל רואים בה אות
ומעתה ,החיד"א ,ראש דוד על התורה )פרשת תמידי של חסד .ואף על פי כן ,לא נקבעה מצווה
אמור( "מה שהמן והבאר נתנו על ידי תלונתם מיוחדת לזכרה.
ותרעומתם ,לכן לא ניתנה מצוה לדורות זכר
למן ובאר .אבל ענני הכבוד נתנו לעם ישראל עתה ,לאחר שקבענו את לשון הגמרות במקומן,
בלא תלונה ובלא בקשה ,אלא רק בטובו וחסדו עומדת לפנינו תמונה שלימה .שלוש מתנות
הגדול יתברך ,לכן עושים זכר לדבר במצות טובות ,שלושה ניסים מהלכים ,ושלוש הנהגות
סוכה". שהגן ה' בהם על עמו .ובמרכזה של התמונה
מצוות סוכה על פי סוכה יא ע"ב ,העולה כשתי
ועוד הוסיף שם" ,כשם שבמן היו כל טעמי פנים ,או ענני כבוד או דירת עראי .מכאן תיפתח
המאכלים ,כך בבאר היו כל טעמי המשקים, דלת הראשונים לבאר מפני מה נבחר הענן
וכשאנו אוכלים בסעודת החג מיני מעדנים להיות מצווה לדורות ,ומה ראו שלא לקבוע זכר
ושותים מיני ממתקים ,אנו עושים בזה זכר גם למן ולבאר .האם מן שהנס שבו נבלע באיברים
למן ולבאר" .ועוד כתב שם טעם שלישי" ,שנס איננו מתאים למסגרת מצווה .האם מים
ענני הכבוד היה נס מיוחד לישראל ולא לערב שבאים דרך טבע העולם אינם מבחינים את
רב ,ואילו נס המן והבאר היה גם בשביל הערב הנס בתוך המעשה .או שמא יש סיבה מהותית
רב". בענן שהוא מקיף ולא מחיה ,חופה ולא מזון ,צל
נמצא שלפי דבריו נחתמה בחירת הענן בשלשה: אמונה ולא צורך מוכרח.
בחינת החסד שאינו בא מתרעומת ,בחינת הזכר הב"ח על הטור )או"ח סימן תרכה(" :כי אם
המשתקף כבר בסעודת יום טוב ,ובחינת הייחוד היה עיקר הכוונה בלמען ידעו שההושבה הייתה
לישראל ,שעל ידו יפה שנקבע זכר לדורות. בסוכות לבד ,אין בזה אלא זיכרון חסד אחד,
וכמה מעלות טובות למקום עלינו ,שהאכילנו
קיומי אלא חיבוק ,יש לייפות את הסוכה ולבסוף ,הבני יששכר ,מאמרי חודש
בכלים נאים ובדים יפים ,ככתבו של הרמ״א תשרי )מאמר י( מדייק בפסוק "למען
"ויש לנאותה" בשולחן ערוך )או"ח סימן תרלח ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את
סעיף א( .וכבר בכלל גדול אמרו "זה אלי בני ישראל" כי נאמר בני ישראל דוקא,
ואנווהו" ,ומכאן קריאה חינוכית לשתף את בני למעט ערב רב" ,כי בענני הכבוד נבחנה
הבית בבניין ובנוי כדרך חביבות. תפארת ישראל".
עוד נלמד לפתוח את דלת הסוכה .הזכר לענן ולפי זה נשזרים דברי החיד"א
המקיף את כלל ישראל מחייב שמחת רבים ולא והמבי"ט אל לשון הכתוב עצמו .הזכר לדורות
שמחת יחיד .הרמב"ם כתב שאין שמחת יום נתון בענן המיוחד לישראל ,ודווקא בו הידיעה
טוב שמחה של מצוה אם נועל אדם דלתו ואוכל נעשית מעשה של ישיבה בצילא דמהימנותא.
עם בניו לבדם ,אלא "חייב להאכיל לגר וליתום
וכדי לקשור את כל הקצוות בלב ובשכל ,עולה
ולאלמנה" הרמב"ם ,משנה תורה ,הלכות יום
קו שיטתי מן האחרונים .הבסיס ההלכתי מושך
טוב )פרק ו הלכות יז–יח( .כך נהפך זכר הענן
אל ציר יציאת מצרים ,המבט הרעיוני מבליט
המקיף להקפה של חסד בין אדם לחברו.
נס שאינו הכרח קיומי כדי לחנך לחיבוק שאינו
ומאידך ,יש להבדיל בין אכילה ושתיה לשגרה. תלוי בדבר ,והצד המעשי דורש היכר ניכר לעין,
מאחר ש"היכר נס" ניכר בדירת עראי ולא מה שאין כן באכילה ושתיה של שגרת השנה.
באכילה ושתיה שהן דרך כל השנה ,כדברי ובצד הסגולי ,מודגש ייחוד הענן לבני ישראל,
המבי״ט ,בית אלוהים שער היסודות )פרק לז(, עד שנעשה שמה של המצווה בית חי לזכר שכבת
יפה לייחד את סעודות החג בסוכה בניגון של ההקפה האלוקית .כך נוצרה מצות סוכה כזכר
הודאה והדגשת ייחודיות המקום ,ולא להניח לענני הכבוד דווקא ,בעוד שהמן והבאר
להן להיות עוד סעודת חול בבית קבע. מקבלים את זכרם בתוך סעודת החג ובתוך זכר
היציאה הכללי ,אך אינם זקוקים למסגרת
נוסף לכך ,הקריאה בקהלת מכוונת את
מצוה עצמאית לדורות.
השמחה שלא תישטף אל הבל העולם .מנהג
קריאת קהלת בסוכות ,כלשון הרמ״א "יש ומעתה ,לאחר שנתבררה בחירת הזכר דוקא
מקומות שקורין קהלת" )או"ח סימן תרפט בענני הכבוד ,נציע פירות מעשיים היוצאים מן
סעיף ח( ,משמש סדנה של ידיעה לדורות, המהלך.
להעמיד את ההנאה על הסתפקות ושמחת
ראשית ,קביעת הדירה למעשה .שורת ההלכה
חלק ,וזו ממש תשתית זכר הענן שאינו מזון
מחייבת להפוך את הסוכה ל"דירת קבע" ואת
ואינו מים אלא מקיף של אמונה.
הבית ל"עראי" ,לא כסיסמה אלא כמתכונת
ולבסוף ,סדר השינה והחיים" .תשבו כעין חיים לשבעה ימים .כך נפסק "כל שבעת הימים
תדורו" אינו סיסמה רעיונית בלבד ,אלא אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי" ברמב"ם,
הדרכה להעתיק את שגרת הלילה אף היא, משנה תורה ,הלכות סוכה )פרק ו הלכה ו(,
כמבואר בסוכה "כווין דאמר רחמנא תשבו כעין וכהדגשת השו״ע "יאכל וישתה וישן בסוכה כל
תדורו" ,סוכה )דף כח ע״ב( ,והלכה למעשה שבעה" בשולחן ערוך )או"ח סימן תרלט סעיף
בשולחן ערוך )או"ח סימן תרלט סעיף א( .בכך א( .מילה במילה ,זהו גילום הזכר לענן מקיף
נעשה הזכר לנס למצב קיומי שלם לשבעת במעשה דירה מתמשך.
ימים ,שבו כל חלקי החיים חוסים בצל.
ועוד ,כוונת הלב בעת הישיבה .כדי ש"למען
מכלל הדברים עולה דרך סדורה :דירה בפועל, ידעו דורותיכם" לא ייעקר לגוף בלבד ,ראוי
כוונה מפורשת ,נוי של חיבה ,הכנסת אורחים לאדם לכוון בשעת הישיבה שהוא יושב "זכר
של רבים ,היכר נס שאיננו מתבלבל בשגרה, לענני הכבוד" ,וכך העלה המשנה ברורה בראש
ותודעת הסתפקות .כולם יחד שוזרים את זכר הסימן "שישב בסוכה לשם מצוה" ויזכור טעם
הענן במעשה חי של שבעת ימים ,עד שנעשים המצווה שהושיבנו בסוכות במדבר ,משנה
אנו יושבים לא רק בסכך של קנים ,אלא בצילא ברורה )סימן תרכה ס״ק א( .נמצא שקיום
דמהימנותא. הדירה מקבל נשמה מן הידיעה.
מן הבחירה בענן נחשפת תמצית הזכר שהתורה יתרה מזו ,נוי הסוכה כגילוי חיבה .מאחר
מבקשת לחרוט בנפש .הענן איננו מזון ואיננו שהמצווה נועדה להבליט זכר שאיננו הכרח
לזכר .הגוף בסעודתו .הנפש מים ,אלא מקיף .הוא חיבוק .הזמנה להיכנס
בהודאתה .והקיום כולו בצל לצל של אמון .לכך קראו חכמי האמת לסוכה
אמונתו. "צילא דמהימנותא" בזוהר ,פרשת אמור )קג
ע"א( ,לאמור שהישיבה בסוכה אינה רק פעולה
ועוד רמזו האחרונים בבחירת
טכנית של דירה זמנית ,אלא כניסה לתחום של
הכתוב "בני ישראל" דווקא .הבני
אמונה מקיפה ,כעין חופה שישראל נכנסים
יששכר ,מאמרי חודש תשרי
תחתיה.
)מאמר י( ,דייק כי ענני הכבוד מבחינים את
תפארת ישראל ולא את הערב רב .לפי זה יש ומכאן נבין מדוע גוף המצווה נמסר כמעשה של
כאן שיעור זהותי .הסוכה מחנכת אותנו לזהות דירה ולא כאכילה ושתיה .כבר עמד המבי"ט,
יהודית חיה שאיננה רק קיום של צורך ,אלא בית אלוהים שער היסודות )פרק לז( ,על כך
היקף של חיבה ,בחינה משפחתית המייחדת את שזכר צריך להיות ניכר בפועל .אכילת לחם
נשמת האומה .זוהי "ידיעה לדורות" במובן ושתיית מים נעשות כל השנה ואינן מבליטות
העמוק .לא רק זיכרון אירועי עבר ,אלא עיצוב נס ,ואילו דירת עראי לשבעה ימים שוברת את
תודעת שייכות בהווה. שגרת הקבע ומכריזה בפועל כי אנו יושבים
תחת מחסה שאיננו הכרח קיום אלא אות של
בכל זה שבים אנו אל יסוד הסוגיה" ,כי בסוכות
חיבה .מכאן לקח מוסרי בהיר ,להכיר תודה לא
הושבתי" שנתפרשה לענני כבוד או לסוכות
רק על מה שמקיים אותנו ,אלא גם על מה
ממש ,סוכה )יא ע"ב( .שתי הפנים נושמות יחד.
שמקיף אותנו ,על חסד שאיננו תלוי בצורך.
דירת עראי של מטה וענן מקיף של מעלה.
מעשה וגוון נשמה .על כן יפה נקבע הזכר דווקא דבר זה מתיישב היטב עם לשון הרמב"ן,
בענן .הוא מאחד את ההלכה והמוסר .הוא )ויקרא כג מג( ,שביאר כי מצות סוכה נקבעה
מבליט נס שאיננו הכרח .הוא מחנך לאמון בתשרי ,דווקא כדי שלא תתפרש כדירת קיץ
שקט ,להכרת הטוב שאינה נשענת על מצוקה, טבעית ,אלא תעמוד כסימן גלוי לנס .נמצא
ולזהות ישראלית שאינה תלויה בגורם חיצוני. שמטרת המצווה היא חינוך לידיעה חיה" ,למען
וכשנצרף לזה את לשון הזוהר על הסוכה ידעו דורותיכם" ,ידיעה שאיננה נשארת
כ"צילא דמהימנותא" ואת לשון הרמב"ן על בזיכרון שכלי ,אלא נטמעת בגוף הדירה ,באופן
בחירת הזמן המבליטה את הנס ,תתקבל שבו כל מעשה החג הופך עדות.
תמונה חינוכית שלמה .שבעה ימים שבהם אנו
ולצד זאת מתגלה גם שיעור עדין של טהרת
לומדים לשכון תחת חיבוק ,להודות על מקיף,
הלב .החיד"א ,ראש דוד על התורה )פרשת
ולהפוך את הידע לאו"ח.
אמור( ,לימד שהמן והבאר נתנו מתוך תלונות
ומכאן שביל ברור אל שאר פרקי הדברים .אם ותרעומות ,ואילו ענני הכבוד נתנו לישראל בלא
הענן הוא החיבוק וההקפה ,ראוי שנעמיד את בקשה ובלא תרעומת ,בטובו וחסדו .לפיכך יפה
חיי הסוכה על נדיבות ,הכנסת אורחים ונוי של נקבע לדורות זכר דוקא לענן .המסר המוסרי
מצוה .אם הזכר צריך להיות ניכר ,יפה שנייחד חד .אמון קודם לפרנסה ,חיבה קודמת
לכל ערב סדר עבודה קצר של תודה ומחשבה. לתועלת .כשאנו יושבים בסוכה אנו מתרגלים
ואם זהו זכר של אמון שאיננו תלוי בדבר ,נזכה אמון שאינו תלוי בדבר ,חיבה שאינה תוצאת
לשאת אותו עמנו גם אחר החג ,כדי שכל ביתנו לחץ ,ובכך אנו מרפאים את מקום התרעומת
של השנה יישא מעט מאותו צל של אמונה. ומחליפים אותו בשפת תודה.
עיקר העניין :נמצא כי סוד הבחירה בענני עוד צד נפתח מדברי החיד"א שם ,שהמן נשא
הכבוד איננו טכני אלא לב הדברים .אין זה זכר כל טעמי המאכל והבאר כל טעמי המשקה ,ולכן
למזון ואין זה זכר למים ,אלא זכר לחיבוק אף סעודת החג ,בעושרה המתון ,משמרת זכר
מקיף .הענן איננו מכניס לתוך האדם דבר ,הוא למן ולבאר .נמצא שאין כאן הזנחה של הנסים
עוטף אותו מבחוץ ,ובזה טמון שיעור הדורות. האחרים ,אלא חלוקת תפקידים רוחנית .זכר
התורה לא ביקשה רק שנזכור כי היינו ניזונים המן והבאר משתלב בתוך שמחת האכילה
ונשקים במדבר ,אלא שנחיה שבעת ימים והשתייה של יום טוב ,ואילו זכר הענן נעשה
בתחושה מוחשית שהחיים מוקפים בהשגחה, בית הדירה כולו .כך כל כוחות האדם נכנסים
שהבית הוא צל אמונה .על כן מצות סוכה
בדבר )מבי״ט ,בית אלוהים שער היסודות פרק נמסרה כדירה ולא כסעיף באכילה
לז(. ושתייה .דירה משנה את מקצב החיים,
שוזרת את הזכר בתוך כל רגע ביום
ובתוך כך מאירה דרכו של החיד״א .נסי המן
ובלילה ,עד שידיעה נהפכת לחוויה.
והבאר נולדו מתוך תרעומת ותלונה ,ומשום כך
זהו לב דברי הרמב״ן שביאר כי נקבעה
לא נקבעו להם מצוות לדורות ,ואילו ענני
המצווה בתשרי כדי שתהיה אות גלוי
הכבוד ניתנו לישראל בלא תביעה אלא בחסד
ולא מנהג עונתי ,כדי שיראו הכל שזה
חינם ,ועל כן הוטבע זכרם במצווה לדורות .ואף
זכר לנס ולא תועלת של מזג האוויר )רמב״ן,
שאין אנו מקימים מסגרת מצוה עצמאית למן
ויקרא כג מג(.
ולבאר ,הרי סעודת יום טוב עצמה ,העשירה
בטעמים ובמשקאות ,נושאת זכר פנימי לאותם ומשום כך מובנת גם תמיהת הב"ח .אם היה
פלאים .נמצא שכל החושים נכנסים לפרקי כאן זיכרון חסד אחד בלבד ,מה טעם הועדף
הזכר .הגוף בסעודתו ,הלב בידיעתו ,והאדם הענן על פני המן והבאר .אלא שמצות סוכה
כולו בחיבוק של הסוכה .ועוד צד חינוכי עדין, נשזרת בכלל זכר יציאת מצרים ,וכשמציבים
שהעננים היו מיוחדים לישראל ולא לערב רב, את הזכר במסגרת הגדולה ,מתברר שהמעשה
ועל כן לשון הכתוב בני ישראל מדויקת, הראוי לקבוע לדורות הוא מעשה שמכריז
והסוכה נקבעת כחופה המופקדת על תפארת ידיעה .דירת עראי שמספרת לגוף ולנפש
ישראל לדורותיה ,כפי שדייק בעל בני יששכר שהאדם איננו תלוי בקירותיו אלא בצל רחמי
)חיד״א ,ראש דוד אמור .בני יששכר ,מאמרי שמים .כך מתיישב דברי הב"ח על מכונם ,שאין
תשרי מאמר י(. כאן העדפה שרירותית אלא בחירה בחוויה
המקבעת את הידיעה בלבבות לדורות רבים
בסיכומם של פרקי הדברים מתקבל קו אחד זך.
)ב"ח ,או״ח תרכה(.
מצד ההלכה ,הדירה עצמה היא חילוף תודעתי.
לא אוכלים אחרת ולא שותים אחרת בלבד, ועוד מתעמק המבט בדרך המבי״ט .המן
אלא גרים אחרת .מצד המוסר ,אנו לומדים והבאר ,עם כל פלאם ,היו צורך גמור .בלעדיהם
להודות על חיבוק שאיננו הכרח ,ולקלף מן הלב אין קיום .העננים לא היו הכרח ,ואף על פי כן
את תרבות התרעומת .מצד הזהות ,הסוכה היא נתן לנו הקב״ה חיבוק מקיף .מצות סוכה באה
חופה של עם ישראל ,מקום של צל משותף ,שבו לחנך את הלב להכיר תודה לא רק על מה
ריבוי סוכות של מטה מצטרפות לסוכת שלום שמקיים אותנו בפנים ,אלא גם על מה שמקיף
אחת של מעלה .לכן נקבע זכר לענן דווקא .הוא אותנו מבחוץ .ועוד שהזכר צריך להיות ניכר,
השיעור המקיף ,הוא הבית שמלמד אמון ,והוא ואכילה ושתייה דרכן בכל השנה ,ואילו דירת
השפה שבה הלב מדבר שבעה ימים רצופים עראי שוברת את ההרגל ומבליטה לעין כל את
צילא דמהימנותא. אות הענן .זו בחירה מחנכת ,מלטשת ,מעדנת
את הלב לשפת אמון ותודה שאיננה תלויה
.7מי שמתארח ואוכל בסוכות אצל אחרים האם מותר לו להזמין את האושפיזין דהרי
אין אורח מכניס אורח?
ומכאן מתעוררת השאלה החריפה .אדם שנכנס חג הסוכות נקרא בזוהר הקדוש "צלא
לא לסוכתו אלא לסוכת חברו ,והוא יושב דמהימנותא" צל האמונה .בשעה שאדם נכנס
כאורח על שולחנו ,האם גם הוא רשאי להזמין אל הסוכה ,נוהגים ישראל מדורי דורות להזמין
בפיו את האושפיזין ,או שמא אין זה ראוי שהרי בפה מלא את שבעת הרועים ,אברהם ,יצחק,
"אין אורח מכניס אורח"? הרי הביאו גדולי יעקב ,משה ,אהרן ,יוסף ,דוד "אושפיזין
הדורות )ספר יסוד ושורש העבודה ,ספר הרי קדישין" .כך העיד השל"ה הקדוש ,שכאשר
בשמים בהקדמת בנו ,ילקוט שפע טוב עמ' פב( הוא נכנס לסוכה היה מזמין בפיו את הצדיקים,
שמי שאינו מזמין בפיו אין האושפיזין באים כדוגמת רב המנונא סבא בזוהר )ח"ג קג ע"ב(,
כלל .ובפרט מסופר על מרן בעל הייטב לב, שהיה עומד על פתח הסוכה ואומר בקול
ששאלוהו תלמידיו אם אורח רשאי להזמין, שמחה" :בסוכות תשבו שבעת ימים תיבו
והשיב תחילה שאין אורח מכניס אורח ,אך אושפיזין עילאין ,תיבו ,תיבו אושפיזי
מהימנותא".
רש"י שם ,לאו דווקא בפועל אלא לאחר עיון אמר לתלמיד חכם שיכול גם הוא
הכוונה שכולם מצווים במצות להזמין ,כי הצדיקים באים גם אליו.
סוכה בשווה ,והסוכה כעין דירה
נמצאנו שואלים :האם מצות הזמנת
אחת לישראל .למדנו מזה יסוד,
האושפיזין מוטלת רק על בעל הבית ,או שמא
שאין ישיבת הסוכה פעולה פרטית
כל סועד בפני עצמו רשאי להזמין אף בסוכה
גרידא אלא ביטוי לאחדות כללית
שאינה שלו?
של עם ישראל תחת צל השכינה.
נאמר בפרשת אמור "בסוכות תשבו שבעת ימים
עוד מצינו במסכת סוכה )דף ט ע"א( "תשבו
כל האזרח בישראל ישבו בסוכות .למען ידעו
כעין תדורו" מה דירה אדם עושה בה אכילה
דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל
ושתייה ולינה ,אף סוכה כן .וביארו התוספות
בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוהיכם"
שם שאין די בעצם הכניסה לסוכה אלא צריך
)ויקרא כג מב-מג(.
לקיים בה כל צורכי דירה .הרי לנו שהכניסה של
האורח לסוכה איננה מעשה טפל ,אלא היא רש"י )שם( מפרש "בסוכות תשבו" סוכות ממש
חלק מן ה"כעין תדורו" המוטל גם עליו. עשו להם במדבר ,דברי רבי עקיבא ,ורבי
אליעזר אומר ענני כבוד היו .הרי למדנו שבין
ובגמרא סוכה )דף נא ע"ב( מסופר על הסוכה של
אם הסוכה היא גשמיות של דפנות וסכך ובין
הלל הזקן שהייתה גדולה כל כך שכל ישראל
אם היא גילוי של ענני הכבוד ,עניינה לגלות
היו יכולים להיכנס בה .הרעיון המרכזי הוא
השראת השכינה סביב האדם.
שהסוכה איננה שייכת לאדם יחיד אלא נחשבת
בית לאומי ,מקום משותף לכלל ישראל ,שבו כל הרמב"ן )שם( כתב שעצם הישיבה בסוכה היא
אחד נעשה כבן בית. זכר לנסים ,והוסיף שפסוק זה נכתב כדי
להדגיש שדווקא על ידי ישיבה זו זוכרים כל
ובזוהר )חלק ג דף קג ע"ב ,פרשת אמור( הובא
הדורות את יציאת מצרים .נמצא שהישיבה
בפירוש שרב המנונא סבא היה עומד על פתח
אינה רק פעולה טכנית ,אלא בניין רוחני שבו
הסוכה ואומר "נזמין לאושפיזין עילאין",
האדם מוקף בסמלי אמונה.
ומכאן שעניין ההזמנה אינו טפל אלא חלק
אינטגרלי מן המצווה .ומעתה מתעוררת בעל הטורים כתב על הפסוק "בסוכות תשבו"
השאלה – האם דווקא בעל הבית המעמיד את ראשי תיבות "בית ספר תורה וקמיצה תמידין"
הסוכה הוא המוזמן לקרוא לאושפיזין ,או לרמז שכל עניין הסוכה מחבר בין התורה,
שמא כל היושב בה ,אף אורח ,שותף באותה הקרבנות ,והשראת השכינה ,וכולם נאספים
קריאה. בסוכה אחת.
ברמב"ם בהלכות סוכה )פרק ו הלכה ה( כתב הספורנו כתב "למען ידעו דורותיכם" לא סתם
שכל מה שעושה אדם בסוכתו ,בין אכילה ישיבה ,אלא ידיעה בפועל .כל דורותיכם ילמדו
ושתיה ובין קריאה ושיחה ,הרי הוא מקיים מתוך המעשה החיצוני את המשמעות הפנימית,
מצות עשה ,שנאמר "בסוכות תשבו שבעת שחסד השם סובב אותנו תמיד.
ימים" .הרי שהרמב"ם הדגיש שהישיבה עצמה
היא קיום מצוה ,לא תלוי אם הוא בעל הבית או הכלי יקר הוסיף שדווקא ישיבת האדם תחת
אורח ,וכל היושב נעשה חלק מן המצווה. סכך דל וארעי ,מזכירה לו שהקיום איננו תלוי
בכוחו אלא בחסד השם ,וזה עצמו מזמין את
בריטב"א )סוכה כז ע"ב( כתב שהטעם שכל "האושפיזין עילאין" כי האבות הם סמל החסד,
ישראל ראויים ליישב בסוכה אחת הוא מפני הגבורה ,האמונה והענווה.
שסוכת מצוה נחשבת כעין בית המקדש ,מקום
שהשכינה שורה בו ,וכל ישראל נעשים שותפים מכאן החיבור הישיר לשאלתנו .אם התורה
בו .לפי דבריו מובן שגם האורח יוכל להזמין את ציוותה שכל ישראל ידעו לדורותיהם ,הרי לא
האושפיזין ,כי הרי אין זה עניין של בעלות אלא רק בעל הבית מחויב לזיכרון ולחיבור הזה,
של השראת שכינה. אלא כל היושב בסוכה ,גם האורח ,נכנס לתוך
מעגל הזכרת הנסים והאמונה.
הרשב"א )שו"ת חלק א סימן תשסב( ביאר יסוד
ישיבת הסוכה שאינה פעולה פרטית אלא בגמרא מסכת סוכה )דף כז ע"ב( נאמר "כל
ישראל ראויים ליישב בסוכה אחת" .ופירש
גם האורח יכול לומר נוסח האושפיזין ואין בכך מציאות כללית של השראת קדושה
משום "אין אורח מכניס אורח". בדירת האדם ,וכל המשתתף בה נכלל
במצווה .נמצא שכל היושב ,אף
מו"ר הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות
כמתארח ,נעשה כבן בית גמור לעניין
)חלק ב סימן ש"ו( :דן בדבר וכתב שאף שיש צד
קדושת הסוכה.
לומר שרק בעל הבית מזמין ,מכל מקום כיון
שהאושפיזין אינם נאספים רק לבעל הבית אלא הכהן הגדול מאחיו במשנה ברורה
לעצם הסוכה שבה מתקיימת המצווה ,רשאי )סימן תרל"ט ס"ק כ"ו( כותב שכל
גם האורח להזמין ,וטוב שיכוון בדבריו שהוא היושב בסוכה מקיים מצוה ,ואין הבדל אם הוא
עושה כן ברשות בעל הבית. בעל הסוכה או אורח ,כי המצווה חלה על עצם
הישיבה בסוכה .לפי זה גם אורח שותף במצווה
מכאן אנו רואים שהיו דעות להחמיר ולהגביל
ויכול להזמין את האושפיזין.
את ההזמנה לבעל הבית בלבד ,אולם רוב
האחרונים הכריעו שגם אורח רשאי להזמין, החיד"א ,בברכי יוסף )או"ח סימן תרל"ט
שהרי הוא שותף גמור במצות הישיבה בסוכה. סק"ו( :כתב בענייני האושפיזין הקדישין
שמנהג ישראל לומר נוסח ההזמנה בפה ,וכל
ומכל האמור יוצאים לנו נפקא מינות להלכה
אדם היושב בסוכה רשאי לעשות כן .מבואר
ולמעשה :א .אורח יושב בסוכה אצל בעל הבית
מדבריו שמעלת ההזמנה אינה מוגבלת לבעל
לדעת רוב האחרונים ,כולל הכף החיים,
הסוכה בלבד אלא לכל מי שזוכה ליישב בסוכה
החיד"א ,השפע חיים ומרן רבנו עובדיה יוסף
לשם מצוה ,והרי גם אורח בכלל.
זצ"ל ,רשאי להזמין את האושפיזין בפיו ,שהרי
מצות הישיבה בסוכה חלה עליו בעצמו ולא על הכף החיים )או"ח סימן תרל"ט ס"ק כ"ג(:
בעלות הסוכה. האריך בענייני הזמנת האושפיזין והביא דברי
הזוהר הקדוש שצריך להזמין כל אחד בשמו.
ב .אם בעל הבית כבר הזמין את האושפיזין
ומשמע מלשונו שכל אחד מן היושבים בסוכה
לדעת בעל היטב לב יש מקום לחשוש שלא
רשאי ומצווה להזמין ,ולא חילק כלל בין בעל
יחזור האורח להזמין ,כי "אין אורח מכניס
הבית לאורח ,כיון שעצם הישיבה לשם מצוה
אורח" .אולם לדעת האחרונים ,גם במקרה זה
היא המכניסה את האושפיזין.
רשאי האורח לומר הנוסח ,מפני שאין זו
כפילות אלא גילוי רצון והזמנה נוספת שיש לה הרי בשמים )בהקדמת בנו( :מובא שם מעשה
מעלה בפני עצמה. בשאלה שנשאל מרן בעל היטב לב זצ"ל אם
אורח רשאי להזמין את האושפיזין ,והשיב
ג .אורח תלמיד חכם לפי מעשה המובא בהרי
שאין אורח מכניס אורח .אלא שבנו בעל
בשמים ,תלמיד חכם ודאי רשאי להזמין אף
הקדושת יו"ט שאל על כך אם תלמיד חכם
כשאוכל על שולחן אחרים ,כיון שהאושפיזין
רשאי להזמין ,ובסופו של דבר הכריע מרן היטב
נמשכים גם אליו .למעשה נלמד מזה שגם כל
לב שבמקרה כזה יכול לומר ,כי ההשפעה חלה
אדם ירא שמים יכול לומר הנוסח בכוונה
גם עליו .הרי לנו שיש מחלוקת ,ויש צד לומר
גמורה.
שאורח אינו מזמין ,אלא שבעל הבית או מי
ד .אם חושש משום כבוד בעל הבית ראוי לומר שנחשב כשותף במעמד מזמין.
הנוסח בלחש ,או להוסיף בדבריו "ברשות בעל
רבנו חיים מצאנז ,שפע חיים )סוכות אות ט"ו(:
הבית" ,וכך יוצא ידי כל הדעות ומרבה קדושה
כתב שכל יהודי שנכנס לסוכה לשם מצוה רשאי
בסוכה.
להזמין את האושפיזין הקדישין ,משום
ה .יש נפקא מינה גם לעניין חיוב הצדקה שהרי שהאושפיזין מתאספים סביב עצם מצות
הזוהר הקדוש אמר שאם מזמינים את הישיבה בסוכה ולא סביב בעלות הסוכה .נמצא
האושפיזין ואינם נותנים לעניים הרי זה חמור שגם אורח בכלל הזמנה זו.
מאד .לפי זה ,אורח המזמין בסוכה של אחרים
מרן הראשון לציון הגר"ע יוסף זצ"ל ,חזון
צריך להיזהר וליתן צדקה משלו ,כדי שיהיה לו
עובדיה )סוכות עמוד שע"א( :כתב במפורש
חלק בקיום הדבר ולא ייחשב כנהנה מסעודתם
שאין ההזמנה תלויה בבעלות הסוכה אלא
בלבד.
בעצם המציאות של הישיבה לשם מצוה ,ולכן
הקדושה ,אלא כל ישראל נוטלים יש כאן מסר עמוק הנוגע לכל אחד מאתנו.
בה חלק .כך גם בחיי היום יום, פעמים רבות אדם אומר לעצמו :איני אלא
בעבודת ה' ובקהילה עלינו לדעת אורח ,אין זה מקומי ,אין זה ביתי ,וממילא אין
לפתוח את הלב לאחרים ,לראות לי אחריות ואין לי חלק .אבל דוקא מצות סוכה
גם את "האורח" כשותף מלא. מלמדת אחרת גם כאשר האדם מתארח
בסוכתו של חברו ,הרי הוא שותף גמור במצווה,
והלקח המעשי :בכל מקום
ישיבתו עצמה מושכת את האושפיזין העליונים.
שנזדמן לנו להיות בו ,אם בביתנו ואם בבית
אחר ,נחפש איך להביא אתנו קדושה ,נתינה, כך בחיים בכלל :גם במקום שאיננו "בעלי
פתיחת הלב והכנסת אורחים .בזה נהפוך גם הבית" בין אם זה בבית הכנסת ,במקום
את מציאות ה"אורח" להזדמנות לבניין רוחני העבודה ,או בסביבה חברתית אין אנו פטורים
גדול. מן האחריות הרוחנית .כל יהודי הוא בן מלך,
וכל מקום שהוא יושב בו לשם שמים נעשה לו
עיקר העניין :הוזכרו דברי הזוהר הקדוש
בית של קדושה.
והשל"ה שצריך להזמין את האושפיזין בפיו,
ונחלקו האחרונים אם אורח רשאי להזמין או ועוד לקח גדול :האושפיזין אינם באים בשביל
שמא "אין אורח מכניס אורח" .מדברי הקירות או הבעלות ,אלא בשביל הלב הפתוח.
החיד"א ,הכף החיים ,השפע חיים ומרן רבנו בעל הבית או אורח שניהם זוכים להשראת
עובדיה יוסף זצ"ל עולה בבירור שכל היושב השכינה כאשר הם מזמינים באמת ובכוונה.
בסוכה בכלל המצווה הוא ,ולכן גם אורח רשאי בזה מתבטלת ההבחנה בין "שלי" ל"שאינו
להזמין האושפיזין בפיו .לעומתם ,בעל היטב שלי" ,ונעשית הסוכה סוכה אחת של כל עם
לב הסתפק בזה ונטה לומר שאורח פטור ישראל.
מלומר ,אלא שבנו הקדושת יו"ט חידש
ומכאן אזהרה עדינה :כמו שהזוהר הקדוש
שתלמיד חכם ודאי יכול להזמין ,וכן הכריעו
הזהיר ,מי שמזמין את האושפיזין ואינו נותן
עוד פוסקים שראוי לאורח לומר "ברשות בעל
לעניים נענש .הרי שלימדונו חכמים שאין די
הבית".
באמירה שפתיים ,אלא צריך להוציא גם יד
למעשה ,ההולך בדרך הפוסקים שראו לצדקה .ובכך נבין שהזמנת האושפיזין איננה
באושפיזין גילוי של השראת השכינה לכל טקס בלבד אלא מחייבת מעשה בפועל.
היושבים בסוכה ,יכול האורח להזמין ,ובלבד
כאן המקום להעמיק גם בתובנות לחיי היום
שיתכוון לשם שמים ויזכור ליתן צדקה משלו
יום :האדם פעמים רבות נמצא כ"אורח"
כדי למלא את התנאי שנזכר בדברי הזוהר.
במציאות חייו בעבודה חדשה ,בקהילה זרה,
ובזה מתברר המסר :אין יהודי בעולם שנחשב במצבים שלא הוא יזם .הנטייה הטבעית לומר
"רק אורח" .עצם ישיבתו בסוכה עושהו לבן "אני רק אורח ,אין זה תפקידי" .אבל הסוכה
בית ,לשותף גמור במעמד הקדוש .כך גם בחיים מלמדת אותנו שיעור הפוך גם האורח בסוכה
בכל מקום שנמצא בו האדם ,אפילו אם נדמה נחשב כבן בית ,גם לו ניתנה האפשרות להזמין
לו שאינו "בעל הבית" ,עליו לדעת שיש לו חלק את האושפיזין ,גם לו ניתנה זכות להאיר את
פעיל ,אחריות ,וכוח להזמין עמו את השכינה המקום.
ואת הצדיקים.
בכך מתגלה יסוד חשוב :כל מקום שבו נמצא
ובשפת הלב נאמר :הסוכה איננה בית של יחיד האדם ,הוא נדרש להוסיף בו אור ,אחריות
אלא ביתו של עם ישראל כולו .כשיהודי נכנס וקדושה ,גם אם אינו בעל הבית .לא לברוח מן
אליה ומזמין את האושפיזין ,הרי הוא מצהיר האחריות ,אלא להאיר ככל יכולתו.
שאין בעלות פרטית על הקדושה ,אלא כולנו
עוד לימוד לחיים :כאשר אדם מזמין את
יושבים יחד בצל אמונה אחת .בזה נבנית
האושפיזין ,הוא בעצם מצהיר שכל מי שיושב
הסוכה האמתית סוכה של אהבה ,של אחדות,
עמו בסוכה שותף בשולחן אחד ,בשייכות אחת.
של לבבות פתוחים ,שבה השכינה שורה
זהו שיעור באחדות שאין "בעלים" על
ומאירה על כל ישראל כאיש אחד בלב אחד.
מדוע נשים אינם חייבות בסוכה הרי אף הם היו באותו הנס של ענני .8
הכבוד?
הרשב"ם )שם(" :סוכות ממש עשו להם", ערב סוכות יורד על הגגות .הסכך רומז
להטעים שהפשט דורש דירה מוחשית .דווקא שמים ,הרוח מעבירה לחישה דקה של
הגוף היושב בדירת עראי הוא המוליד בלב אמון ,והלב נכנס לצל שאיננו קיר אלא
ידיעה ,ותחת הפשט הזה נשמעת גם לחישת חיבוק .האדם עוזב את קירות הקבע
הענן ,כי דירת עראי נקראת לשמש עדות חיה. ובוחר לשכון רגעים ארוכים תחת ענני
כבוד קטנים שבנה לעצמו ,כדי לזכור את ענני
אונקלוס )שם(" :במטלת ענני יקרא אושבת ית
הכבוד הגדולים שהקיפו את ישראל .ובתוך
בני ישראל" ,עדות עתיקה וברורה שסוכות ענני
האור המנוקב מתרוממת קריאה של בירור נקי
כבוד הן .לא דימוי מרחף אלא תרגום המקבע
ועמוק ,לשון בית מדרש חיה .אם החיבוק
את מעשה הסוכה כסמל מפורש לענן המקיף.
העליון נפרש על כולם ,אם ענן האמונה הקיף
התורת כהנים) ,אמור פרשה יז(" :כל האזרח" את כל המחנה ,איך נכתב החיוב על חלק ולא
לרבות גרים ,כדי שלמען ידעו יתפשט לגלי על הכל .האם סוכת האומה איננה פרושה גם
הדורות .הזיכרון אינו רגע היסטורי סגור אלא על בנות ישראל .האם דירת עראי של אמון
ירושה חיה לכל שבטי ישראל ולכל המצטרפים ושמחה אינה נוגעת גם להן .השאלה תובעת
תחת כנפי השכינה. יושר של תורה ,ענווה של לומדים ,ושפה קולחת
שמושכת את הלב פנימה.
הרמב"ן )שם( :ציווה הכתוב לעשות סוכות
לזכר הנסים ובחר בתשרי כדי שלא יאמרו מפני מדוע נשים אינם חייבות במצוות סוכה והרי אף
החום נעשית .יוצא שהזיכרון מתוכנן להיות הם היו באותו הנס של ענני הכבוד?
היכר גלוי לעין ,מעשה דירה שאיננו מתפרש
השאלה איננה טכנית .היא נוגעת בעצבים
כטבע אלא כהודאה .בזה הסוכה נהפכת לשפה
חשופים של ההלכה והזהות .מצד אחד עומדת
מחנכת של ידיעה.
מצות סוכה כדירת אמון ,דירת עראי שמלמדת
הספורנו )שם(" :הם ענני הכבוד שהקיפום", את הלב שהקבע האמיתי הוא צל ההשגחה.
וממילא הישיבה אינה רק תחת סכך אלא בתוך מצד שני ניצבת המסורת הממפה חובות
הקפה אלוקית .האדם מתיישב והענן מחבק, וזמנים .בין השניים מתעורר מתח חיובי
והחג הופך מסיפור עבר למפגש עכשווי עם המבקש בירור .האם הזכר לענני הכבוד,
השגחה מקיפה. שהקיפו את ישראל מכל צד ,אינו מחייב את כל
מי שנקרא בשם ישראל .האם עקרונות הכלל
רבנו בחיי )שם(" :סוכות סוכות מכל צד" ,ריבוי של חלוקת החיובים דוחים את קול החיבוק של
שכבות של סיכוך .הזיכרון נקרא להקיף את כל העננים ,או שמא יש כאן סוד עמוק יותר של
מעגלי החיים ,מן האכילה והשתייה ועד הדיבור גבולות וגבורה ,של זכירה על ידי דירה לעומת
והשינה ,כדי שכל פרטי היום יעמדו בצלו של זכירה בדרכים אחרות .כל אלה מבקשים
חסד. מאתנו לבנות דרך ישרה ,שזורת מילות קישור,
האור החיים הקדוש )שם(" :כל שבט ושבט היו המוליכה מן השאלה אל יסודות המקרא ,אל
לו סוכות לעצמו" וגם דמות סוכות למעלה שורשי הסוגיה ,ואל דברי הפוסקים
בעננים .כאן נשזרים מטה ומעלה ,סוכות רבות והמהדרים ,בנחת ובפנימיות.
של ישראל למטה מקבילות לענני כבוד של הפסוק" :בסכות תשבו שבעת ימים כל האזרח
מעלה ,וכולן חופה אחת של אמונה. בישראל ישבו בסכות .למען ידעו דורותיכם כי
החזקוני )שם( :לשון רבים על סוכות הרבה בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם
במדבר ,והרי הזיכרון הוא כלל ישראלי .כל בית מארץ מצרים אני ה׳ אלוהיכם" )ויקרא כג מב(.
וכל שבט ,כל מסע וכל חניה ,נכרכים בשם אחד רש"י )שם(" :ענני כבוד היו" ,ללמדך שהזיכרון
כדי להנחיל ידיעה קולקטיבית שההשגחה איננו על דפנות וקנים בלבד אלא על חיבוק
מקיפה ציבור לא פחות מן היחיד. מקיף .הישיבה נעשית כניסה ממשית אל צל
המלבי"ם )שם(" :למען ידעו" קובע יעד חינוכי חסד ,כדי שהידיעה לדורות תהיה חוויה ולא
מובהק .הידיעה איננה קריאה בעל פה אלא שורה בספר.
דירה בפועל ,ומתוך הדירה מתגבשת תודעה.
בעיקרו על הלכה למשה מסיני. לכן לשון הפסוק מוליכה מן הישיבה לידיעה,
אסמכתא, שהדרשה יוצא שהישיבה היא הכלי והידיעה היא התכלית.
והמסורת הקדומה קובעת.
הכלי יקר )שם( :מדגיש שדירת עראי נבחרה
הגמרא במסכת פסחים )דף ק"ח דווקא משום שהיא שוברת את השגרה
ע"ב(" :שאף הן היו באותו הנס" ומבליטה את הזכר .כשאדם עוזב קבע ונכנס
בארבע כוסות .כאן נקבע כלל גדול לצל ,נחקק בו שהקבע האמיתי איננו הבניין
במצוות דרבנן של פרסומי ניסא .נשים בכלל אלא החסד המקיף.
ההודאה .מכאן חריפות שאלתנו לשון מוסרית.
הגמרא במסכת סוכה )דף כ"ח ע"א(" :נשים
אם ענני הכבוד חפפו את הכלל ,מדוע לא ייכנסו
ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה" .זו אבן
בזכר הסוכה .התשובה הכללית תאמר .זה כוחו
הראשה של כל הסוגיה .הפטור נאמר כתנוחת
של דרבנן וזה כוחו של דאורייתא ,וכאשר
פתיחה ,ועל גביה תיבנה כל המחשבה מדוע ועל
עומדת הלכה למשה מסיני אין סברת נס
שום מה.
מעבירה על גזרתה.
הגמרא במסכת סוכה )דף כ"ח ע"א(" :הלכה
הגמרא במסכת מגילה )דף ד' ע"א(" :שאף הן
למשה מסיני" .לא סמכינן כאן על הכלל הכללי
היו באותו הנס" במקרא מגילה .נרקם החוט
של מצות עשה שהזמן גרמא .מסורת עתיקה
השלישי של פרסומי ניסא .פסחים ,מגילה,
חקקה את הפטור .נמצא שהבירור ינוע בין
שבת .שלושתם מרימים את קולה של האשה
הווה אמינא לחייב לבין גזירת המסורה
בהודאה .זהו עולם תקנות ,ולא עולם הלכה
הממעטת.
למשה מסיני.
הגמרא במסכת סוכה )דף כ"ח ע"א( :אביי
וכן בגמרא במסכת שבת )דף כ"ג ע"א( :נשים
מעמיד הווה אמינא מ"תשבו כעין תדורו" .מה
חייבות בנר חנוכה "שאף הן היו באותו הנס".
דירה איש ואשתו ,אף סוכה איש ואשתו .טבע
כאן מתברר יסוד החיוב .שותפות בנס והכנסה
הדירה מושך לכלול את האשה ,שהרי דירת
אל מעגל הפרסום .עוד נדבך המעמיד את
הבית שלהם היא .קמה הלכה למשה מסיני
ההבחנה בין תקנה של הודאה לבין מצוה
דאורייתא שההלכה קדמה בה. וסוגרת השער .למדנו כמה קרוב היה החיוב
מצד הסברא ,וכמה איתנה גזרת המסורה.
ובגמרא במסכת פסחים )דף מ"ג ע"ב( :נשים
הגמרא במסכת סוכה )דף כ"ח ע"א( :רבא
חייבות במצה בליל פסח .על אף שמצה מצות
מעלה הווה אמינא אחרת מן "יליף ט"ו ט"ו"
עשה שהזמן גרמא ,חיובן מן התורה נלמד
מחג המצות .מה להלן נשים בכלל ,אף כאן
בהיקש לבל תאכל חמץ .לפנינו דגם.
נשים בכלל .שוב הלכה למשה מסיני נוטלת את
בדאורייתא נצרך לימוד מפורש ,ולא די בסברת
רסן הסוגיה והולכתה אל פטור .נשמעת כאן
נס .מכאן נתיישבת שיטת התוספות שלא סמכו
הדהוד חשוב .גם לשון הכתוב יכלה להוליך
על "שאף הן" לחייב בדאורייתא בלא לימוד.
לחיוב ,אלמלא גזרת הלממסי.
וכן גמרא במסכת ברכות )דף כ' ע"ב( :נשים
בגמרא במסכת סוכה )דף כ' ע"ב( :מעשה דטבי
חייבות בקידוש היום" .זכור ושמור" בדיבור
עבדו של רבן גמליאל שישן תחת המטה .פירש
אחד .כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה .נמצא
רש"י שם שעבד פטור ,שהרי כל שחובת האשה
שחיוב נשים בשבת נסמך על קשר פסוקי ולא
עליו חובת העבד עליו ,וכל שהאשה פטורה אף
על סברת נס .דרך זו מצטרפת לגדרי המצה.
הוא פטור .נמצא שהכלל של זמן גרמא מצטרף
בגמרא במסכת שבועות )דף כ' ע"ב(" :זכור כאן כרקע ,אך העיקר אצלנו נשען על ההלכה
ושמור" כאחת .הלכה זו מעמידה את הזיקה למשה מסיני.
בין איסור מלאכה לקדושת הדיבור .שוב ניכר
הגמרא במסכת קידושין )דף ל"ד ע"א( :דרשת
שהפסוק והדרשה הם המפתח בדאורייתא.
"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" .הסוגיה
וכן גמרא במסכת תענית )דף ט' ע"א( :שלשה מביאה ברייתא הדנה ב"האזרח" .מסקנת פרק
פרנסים טובים ושלש מתנות טובות .באר ,מן, הישן בסוכה היא שאין "האזרח" בא למעט
ענן .הסוגיה מציירת את שלישיית הנסים. נשים אלא לרבות גרים ,והפטור דנשים נסמך
מתוכה יתחדד במחשבה רמז הבחירה בענן
המרחיבים את החיוב לנשים ,לבין סוכה שהיא לזכר דירה ,בעוד שחיוב נשים בדרבנן
דאורייתא שנמסרה בפטור מסורתי. נולד מן פרסום הנס ,וכל זה יתחבר
בעזרת ה' בדברי הראשונים
רמב״ם ,הלכות חמץ ומצה )פרק ו הלכה י(:
והאחרונים.
"נשים חייבות באכילת מצה" ,וחיובן נלמד מן
ההיקש לבל תאכל חמץ בגמרא פסחים )מ״ג רש״י ,סוכה )דף כ״ח ע״א(" :נשים
ע״ב( ללמדך שבדאורייתא אין די בסברת נס, ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה",
אלא צריך לימוד דייקני ,ומעתה בסוכה ,משאין ומיד "הלכה למשה מסיני" לפטור
לימוד המחייב ,והלכה למשה מסיני מיעטה, נשים ,ללמד שהפטור בסוכה איננו רק מחמת
יישב הפטור על מכונו. הכלל של מצוות עשה שהזמן גרמא ,אלא עומד
על מסורת קדומה שסותמת את שתי ההוויות,
הריטב״א ,סוכה )דף כ״ח ע״א( :מעמיד בפירוש
של תשבו כעין תדורו ושל יליף ט״ו ט״ו ,ולכן
שהוצרכנו להלכה למשה מסיני ,לפי שסברות
אף שסברת הדירה מושכת לחיוב ,ההלכה
דתשבו כעין תדורו וגזירת ט״ו ט״ו מושכות אל
המסורה מכריעה לפטור.
החיוב ,ועל כן נקבע בידי המסורה לפטור נשים,
ונמצא שהפטור אינו תוצאת זמן גרמא לבדו תוספות ,בגמרא במסכת פסחים )דף ק״ח ע״ב
אלא הכרעת מסורת כנגד הוויות החיוב. ד״ה שאף הן( :מבארים שחיוב נשים משום
"שאף הן היו באותו הנס" נקבע בעיקרו
הרא״ש ,סוכה )פרק ב ,על משנת נשים
במצוות דרבנן של פרסומי ניסא ,כגון ד׳ כוסות,
פטורות( :פוסק כפשוטה של משנה ודברי
ולא במצוות דאורייתא ,ומתוך כך נפתח ציר
הגמרא ,ומצרף דיני עבד לאשה מכוח הכלל דכל
עקרוני ,שדרבנן נענות לסברת הנס ומכניסות
שחייבת האשה חייב העבד ,וכל שפטורה אף
נשים לחיוב ,ואילו בדאורייתא אין הסברה
הוא פטור ,ובזה תיווצר מסגרת אחת שבה
לבדה מגעת כי אם בלימוד מפורש.
ההלכה למשה מסיני מגדירה את דיני הסוכה,
והכלל של זמן גרמא מיישר קו. תוספות ,בגמרא במסכת מגילה )דף ד׳ ע״א ד״ה
שאף הן( :מחזקים היסוד דלעיל במקרא
הרשב״א ,חידושים לסוכה )דף כ״ח ע״א(:
מגילה ,ושואלים אל מצה מדאורייתא היכן
מבאר כי אף שדירת סוכה דומה לדירת בית,
עומד העיקרון ,ולשיטתם מתיישב שאין "שאף
מכל מקום "לא גמרינן דירה דסוכה מדירת בית
הן" יוצר חיוב דאורייתא מעצמו ,אלא במקום
לחייב נשים" ,מפני שהלכה למשה מסיני
שיש לימוד מיוחד ,ובלאו הכי תעמוד חלוקת
הקדימה וקבעה פטור ,ולומד מזה כלל,
הפטורים על מכונה.
שבמקום מסורה קדומה אין סברת דמיון
מכרעת את הדין. הרמב״ם ,הלכות סוכה )פרק ו הלכה י״ג(:
"נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה",
המאירי ,סוכה )דף כ״ח ע״א( :כותב בלשונו
קובע בפסק קצר ובהיר את גבול החיוב
שפטור נשים בסוכה "מסור בידינו" ולא מדין
והפטור ,ומשאיר את טעם הדבר כנתון
זמן גרמא בלבד ,ועוד שפרסומי ניסא של דרבנן,
למסורת ,ומתוך זה מסתבר שהלכה למשה
בניגוד לדאורייתא זו ,מכניסים נשים משום
מסיני היא המסגרת המוסרית שמפעמת
שותפותן בנס ,ומתוך כך עומדת ההבחנה בין
מאחורי לשון ההלכה.
עולמות התקנה לבין עולמות המסורה.
וכן הרמב״ם ,הלכות חנוכה )פרק ג הלכה ד(:
הרמב״ן ,ויקרא )כג מג( :מעמיד יסוד מצות
"נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו
סוכה כזכר לנסים בבחירת זמן תשרי כדי שיהא
הנס" ,קובע שחובת נשים בפרסומי ניסא
היכר ,ומתוך כך נשמעת נימה רעיונית ,שמעשה
מקבלת תוקף הלכתי גם בלי פסוק ,שהרי דרבנן
הדירה יוצר ידיעה לדורות ,אולם דין החיוב
נקבעו על דרך הסברה הזאת ,ונמצא חוט מחבר
והפטור נקבע על פי מסורת הסוגיה ,ולפיכך אף
בין נר חנוכה ,מקרא מגילה וד׳ כוסות.
שהזכר מקיף את הכלל ,גדר החיוב נשאר
לגברים. וכתב הרמב״ם ,הלכות מגילה וחנוכה )פרק א
הלכה ב(" :נשים ועבדים חייבים בקריאת
רבי אברהם אבן עזרא הארוך ,ויקרא )שם(:
המגילה" ,והיסוד הוא שותפותן בנס ,ולפי זה
מזכיר שתי הדרכים ,פשט של סוכות ממש ודרך
מתעצם ההבדל בין פרסומי ניסא של דרבנן
חז״ל בענני כבוד ,ומתוך כפילות זו ניכר שגוף
המצווה יכול להכיל שני קולות ,אך חובת
כיון שאין לימוד מחייב אלא הנשים איננה נקבעת מן הפשט אלא מן מסירת
הלכה למשה מסיני הממעטת, ההלכה שביד חז״ל.
עומד הפטור על תילו.
הספורנו ,ויקרא )שם(" :הם ענני הכבוד
ולגוף החידוד כתב מהר״ם שהקיפום" ,מצייר את אופייה של המצווה
מרוטנבורג בתשובה )סימן תע״ג(: כהקפה ,וממילא ברור ששותפות הנס איננה
ש"שאף הן" מחייב כשהנס היה מספקת לבדה ליצור חיוב בלא לימוד מפורש,
של סכנה והצלה ,אבל ענני הכבוד לא היו מצלת וכל שכן במקום שהלכה למשה מסיני מיעטה.
סכנה ,וממילא אין מכוח הסברה לחייבן.
נמצא שפרקי הראשונים שוזרים קו אחד,
ומתוך כך נפתח פתח עיון בין טיבו של נס הענן
שמצד ההלכה ,סוכה היא מצות דאורייתא
לבין גדרי "שאף הן".
שפטור הנשים בה נקבע בהלכה למשה מסיני,
ועל זה העיר הערוך לנר בסוכה )כח ע״ב( :שענני ומצד הכלל" ,שאף הן היו באותו הנס" פועל
הכבוד עצמם היו הצלה מסכנה ,שהיו שורפים במצוות דרבנן ,ובדאורייתא רק במקום של
נחש ועקרב ,ומפני כך לא ניחא לתוספות לתלות לימוד מפורש ,כגון מצה וקידוש ,ייכנסו הנשים
ההיתר בכך ,שהרי יש בנס הענן צד הצלה לחיוב .כך מתיישבות שתי הנהגות ,זכר מקיף
מובהק ,והדין חוזר אל מסילת דאורייתא לכלל ישראל לעומת גדרי חובת המצווה
והלכה למשה מסיני. המוטלת.
ומעתה האיר מרן פאר הדור הראשון לציון והנה כתב רש״י על אתר בסוכה )כח ע״א(:
רבינו עובדיה יוסף זצ״ל ,חזון עובדיה )תשובות שהפטור של נשים אינו נסמך רק לכלל דמצוות
ומועדים ח״א סימן כ ,עמוד רצ״ב( :לבאר שהיו עשה שהזמן גרמא ,אלא נאמר בו בפירוש
עננים הרבה ,וענן ההליכה לפני המחנה הוא "הלכה למשה מסיני" ,ללמד שהמסורת סוגרת
שהכּה בנחש ועקרב ,אבל ענני הכבוד שסבבו את שתי ההוויות דחיוב שעלו בגמרא ,ותוחמת
ומלמעלה הם הזכר בסוכות ,ואינם נס הצלה את גבול המצווה בפועל.
של סכנה ,וממילא אין מכוח "שאף הן" לחייב
ומאחר שדרך הפשט נוטה לדירת עראי ,בא
בדאורייתא במקום שהלכה למשה מסיני
רשב״ם בסוכה )כח ע״א( לבאר שדמיון הדירה
מיעטה.
כמעט מחייב" ,מה דירה איש ואשתו" ,אלא
ולצד בירור זה הוסיף תפארת ירושלים על שהלכה למשה מסיני הכריעה .נמצא שהסברא
תוספות רעק״א ,מגילה )פ״ב מ״ד אות יח(: לבדה אינה נושאת כאן חיוב כנגד מסורת
שאף לשיטת התוספות אין הכוונה לשלול קודמת.
לעולם חיוב נשים בדאורייתא מצד "שאף הן",
ועוד העיר פני יהושע בקידושין )לד ע״א(:
אלא לומר שכאשר יש מיעוט מפורש או הלכה
שדרשות "האזרח" אינן המפתח לפטור ,שהרי
למשה מסיני ,אין בכוח הסברה לעוקרה ,אבל
סוף פרק הישן מסקינן דפטור נשים מסוכה
במקום שאין מיעוט מפורש ונקבע לימוד
אינו מ"האזרח" אלא מן ההלכה למשה מסיני,
מיוחד ,כח החיוב קיים.
והדרשה אינה אלא אסמכתא ,ובכך מתיישבת
ועוד חיזקו האחרונים את המסילה מן קושיית רש״י שם על מקומה.
הדאורייתא למדרש הפסוקים ,שבדוגמת מצה
ואף שתוספות חיזקו כלל "שאף הן היו באותו
וקידוש שבת נצרך לימוד ברור ,ברכות )כ ע״ב(
הנס" בפרסומי ניסא ,כבר פרשו בפסחים )קח
ושבועות )כ ע״ב(" ,זכור ושמור" בדיבור אחד,
ע״ב ד״ה שאף הן( שאין סברה זו קובעת חיוב
וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ,מה שאין כן
בדאורייתא בלא לימוד מפורש ,ומתוך כך מובן
בסוכות שהמסורת מיעטה.
בסוכות שאין לנו כח לעקור הלכה למשה מסיני
נמצא שפרקי הראשונים נשזרים לקו אחד. מצד שותפות הנס.
במקום שמסורת של הלכה למשה מסיני מציבה
ומכל מקום ראו תוספות במגילה )ד ע״א ד״ה
גבול ,אין סברת נס ולא הוויות של דירה וגזירה
שאף הן( לשאול ממצה ,וליישב שבדאורייתא
שווה הופכות את הדין .ובמקום שקיים לימוד
מחייבים נשים רק בלימוד מיוחד ,וכשם שמצה
מפורש או פרסומי ניסא של דרבנן ,שם
נלמדת בהיקש בפסחים )מג ע״ב( ,כן בסוכה,
תיכנסנה נשים לחיוב.
ונמצא שהקו הבא מן האחרונים אחיד ומדויק. והנה כתב מהר״ם מרוטנבורג
במקום שהדין נחתך במסורת קדומה של הלכה בתשובות )סימן תע״ג( :שיסוד "שאף
למשה מסיני ,אין סברת נס ולא קל וחומר מן הן היו באותו הנס" מחייב נשים דוקא
הוויות הסוגיא מחוללים חיוב ,ובמקום תקנות במקום שהנס היה נס הצלה מסכנה,
של פרסומי ניסא דרבנן ,או בלימוד מפורש שכן ההודאה נולדת מן הסכנה ,ומשום
בדאורייתא ,שם ייכנסו נשים לחיוב .כך מיושב כך בסוכות ,שענני הכבוד אינם
לב השאלה מבלי לפגום בצל החיבוק של הסוכה מציאות של הצלה לדעתו ,אין מן
לכלל ישראל ומבלי לטשטש את גבולות החיוב הסברה לחייבן ,ונשאר הפטור על מכונו מכוח
המוטל על הגברים. ההלכה למשה מסיני.
והנה העיר מרן פאר הדור הראשון לציון רבינו עוד הקשה ודן מהר״ם מרוטנבורג בתשובות
עובדיה יוסף זצ״ל ,חזון עובדיה תשובות )סימן רע״ג( :בעניין חיוב נשים בקידוש ,ולמה
ומועדים )ח״א סימן כ עמוד רצ״ב( :לחלק בין נזקקה תורה ל"קשר פסוקי" ולא סמכה על
ענן ההולך לפניהם שהכה נחש ועקרב ,לבין ענני "שאף הן" .ומתוך דבריו מתבררת מתכונת
הכבוד שסבבו ומלמעלה ,וזכר הסוכה הוא היסוד ,שבדאורייתא אין סברת נס מחייבת
לעננים המקיפים שאינם נס הצלה ממש, מאליה ,וכל שכן במקום שיש מיעוט מפורש או
וממילא אין מכוח "שאף הן היו באותו הנס" מסורת קדומה.
לחייב בדאורייתא במקום שהלכה למשה מסיני
ועל גבי זה העיר הערוך לנר ,סוכה )כח ע״ב(:
מיעטה ,ומתוך כך נחה דעת הסוגיה שהפטור
שאין לדחות את ענני הכבוד מן גדר הצלה,
עומד על תילו ,אף שיד החיבוק של העננים
שהרי הענן "שורף כל נחש ועקרב" ,ומצד עצם
פרושה על כל ישראל.
הנס ודאי יש בו צד סכנה והצלה .אלא שגם אם
ואף חיזק זאת הגאון רבי יעקב עטלינגר ,ערוך תאמר כן ,אין בכוח הסברה לעקור הלכה למשה
לנר סוכה )דף כ״ח ע״ב( :שענני הכבוד עצמם מסיני שקבעה את גבול הפטור.
כללו צד הצלה שהיו שורפים נחש ועקרב,
וכבר קבע החתם סופר ,או״ח )סימן קפ״ה(:
ולכאורה היה מקום לסברת חיוב מצד סכנה
לבאר למה הוצרכנו ל"קרא מיוחד" בקידוש
והודאה ,אולם מכיוון שבסוכה נקבעה הלכה
נשים ,ולמה אין "זכר ליציאת מצרים" מכריע
למשה מסיני למעט ,שוב אין סברת נס גוברת
מעצמו .ותשובתו מלמדת דרך כוללת ,שעיקר
על מסורת קדומה ,ונמצא שעיקר הדין נחתך מן
טעמן של מצוות איננו תלוי בזכר היציאה
ההלכה ולא מן ההיקש.
בלבד ,אלא בעבודת עבד לבוראו ,וה"זכר"
וכעין זה נקט הגאון בעל תפארת ירושלים על מצטרף ואינו יוצר חיוב במקום שדאורייתא
תוספות רעק״א ,מגילה )פ״ב משנה ד אות י״ח(: מיעטה או שדרשה מיוחדת נדרשת.
שאין כוונת התוספות לומר שבכל מצוה
ובדרך יישוב חריפה כתב תפארת ירושלים על
דאורייתא אין מקום כלל ל"שאף הן" ,אלא
תוספות רעק״א ,מגילה פ״ב מ״ד )אות י״ח(:
דוקא במקום שנמסרה הלכה למשה מסיני או
שאין כוונת התוספות לשלול לעולם חיוב נשים
מיעוט מפורש ,אין בסברת הנס כדי לעקור ,אבל
במצוות דאורייתא מצד "שאף הן" ,אלא לומר
בדוגמת מצה ,שיש לימוד מיוחד בפסחים מ״ג
שכאשר יש הלכה למשה מסיני או מיעוט
ע״ב ,נכנסות הנשים לחיוב מה שאין כן בסוכה
מפורש ,אין מקום לחולל חיוב כנגד המסורת,
שנחתך דינה ע״פ ההלכה המסורה.
אולם במקום שאין מיעוט ,וכשיש לימוד מיוחד
וכן העלה בעל חתם סופר ,שו״ת )או״ח סימן כמצה ,שם תיפתח הדלת לחיובן.
קפ״ה( :לבאר מדוע בקידוש היום הוצרכנו
ועוד האיר מרן פאר הדור הראשון לציון רבינו
לקשר "זכור ושמור" ולא סמכינן על "זכר
עובדיה יוסף זצ״ל ,חזון עובדיה )תשובות
ליציאת מצרים" ועל סברת נס ,ללמדנו שכלל
ומועדים ח״א סימן כ ,עמוד רצ״ב( :לחלק בין
"שאף הן" איננו יוצר חיוב דאורייתא מעצמו,
הענן ההולך לפניהם שהכה את הנחש והעקרב,
אלא היכא דאיכא לימוד מפורש מה שמעמידנו
לבין ענני הכבוד שסבבו ומלמעלה ,וזכר הסוכה
גם בסוכה על גבול המסורת ולא על סברת הנס.
הוא לענני הכבוד המקיפים ,שאינם נס הצלה
ומתוך כך מתיישבת מסילת ההלכה :היכן שיש ממש ,וממילא אין כאן עילה לחיוב נשים מצד
פרסומי ניסא של דרבנן נשים בפנים מכוח "שאף הן" ,וההלכה למשה מסיני עומדת על
"שאף הן" ,היכן שיש דאורייתא עם לימוד תילה.
שולחן ערוך )או"ח סימן תר״מ מיוחד נשים בפנים מכוח הדרשה ,היכן
סעיף ב( .משנה ברורה )סימן שנמסרה הלכה למשה מסיני למעט אין הסברה
תר״מ ס"ק ה(. מחוללת חיוב .ולצד זאת ,יד החיבוק של ענני
הכבוד שהסוכה זכר להם פרושה על כולן ,אלא
נשים הנוהגות ליישב בסוכה
המעשי נקבע לגברים בלבד ,על פי גדרי
ִ שהחיוב
תדיר ,טוב שתאמרנה מראש "בלי
המסורת.
נדר" ,לבל ייחשב הדבר כנדר
הנהגה לאחר שלוש פעמים ,ככללי קבלת נפקא מינות למעשה :נשים פטורות מן הסוכה
חומרא .שולחן ערוך יורה דעה )סימן רי״ד סעיף לגמרי ,ועל כן רשאיות לאכול אף פת חוץ
א( .משנה ברורה )סימן רלג ס"ק ל"א( לענין לסוכה ,ואילו האיש חייב בדירת הסוכה כל
קביעות מנהגי חומרא. שבעה ,ובכלל זה אכילה ושינה ,ובמיוחד בלילה
הראשון שיש בו חיוב אכילת כזית בסוכה.
סעודות נשים בסוכה .אף שלספרדים אין ברכה
שולחן ערוך )או"ח סימן תרלט סעיף א ,סימן
על הישיבה ,מכל מקום נכון ליפות את הסעודה
תרלט סעיף ג( .משנה ברורה )סימן תרלט ס"ק
בדברי הודאה ולכוון לזכר ענני הכבוד ,ובפרט
א ,ס"ק טו(.
בלילות החג ,כדי לקיים "למען ידעו דורותיכם"
גם במי שאינה מחויבת .רמב״ן על התורה למנהג אשכנז ,אשה היושבת בסוכה מקיימת
)ויקרא כג מג( .ילקוט יוסף מועדים סוכות ,סדר מצוה כדבר הרשות ומברכת "ליישב בסוכה",
הסעודות והכוונה. שהרי נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן
גרמא שהן עושות מדעתן .רמ״א )או"ח סימן
נשים והקמת סוכה .מותר ואף מהודר שנשים
תקפ״ט סעיף ו( .משנה ברורה )סימן תקפ״ט
תסייענה בבניית הסוכה ובנויה ,שהרי בנין ונוי
ס"ק ו( .רמ״א )או"ח סימן תרנ״ב סעיף ב(.
אינם גוף החיוב אלא חיבוב מצוה ומחנכים את
הבית כולו .שולחן ערוך )או"ח סימן תרלח למנהג ספרד ,אשה היושבת בסוכה אינה
סעיף א( .רמ״א שם .משנה ברורה )סימן תרלח מברכת "ליישב בסוכה" ,אף שמצווה בידה ,לפי
ס"ק א(. כללי מרן שאין נשים מברכות על מצוות עשה
שהזמן גרמא שהן פטורות מהן .שולחן ערוך
שאלת הברכה לבת אשכנזית המתארחת אצל
)או"ח סימן תקפ״ט סעיף ו( .כף החיים )סימן
בני ספרד .במקום שנוהגים כדעת מרן ,אין
תקפ״ט ס"ק כג( .חזון עובדיה סוכות ,הלכות
האשה האשכנזית מברכת בקול רם בתוך בית
סוכה לנשים והברכה עליה )חלק המועדים ,ערך
ספרדי ,אלא תכוון בלבה ,או תברך בלחש בלא
סוכה לנשים(.
לשנות מנהג המקום ,כדי שלא תצא תקלה של
שינוי המנהג .ערוך השולחן )סימן תקפ״ט סעיף בליל ראשון ,האיש חייב בכזית בסוכה ,ואילו
ז( .חזון עובדיה סוכות ,מנהגי ברכה לאורחים. האשה פטורה .ממילא אם עייפות גדולה או קור
וכדומה ,אין לה צורך להחמיר על עצמה .שולחן
צל הסוכה איננו רק מחסה טכני אלא לשון של
ערוך )או"ח סימן תרלט סעיף ג( .משנה ברורה
חיבוק .לשון הזוהר קראה לסוכה "צילא
)סימן תרלט ס"ק טו(.
דמהימנותא" ,והרי ישיבה תחת צל זה היא
כניסה לתחום של אמון מקיף ,לא עוד מעשה בקידוש של לילת יו״ט בסוכה ,נשים חייבות
נקודתי אלא דירה של לב .זוהר ,אמור )קג בקידוש ממש כגברים ,מכוח "זכור ושמור"
ע"א(. בדיבור אחד ,ולכן יכולות להוציא אף גברים ידי
חובת קידוש .אולם בברכת "ליישב בסוכה"
ומעתה נבין מדוע נקבע הזכר כמעשה דירה ולא
אינן מוציאות איש המחויב ,שהרי "מי שאינו
כמעשה אכילה בלבד .כיוון שידיעת הנס צריכה
מחויב בדבר אינו מוציא את המחויב" .שולחן
היכר גלוי ,לא זיכרון שבשפה בלבד אלא חוויה
ערוך )או"ח סימן רע״א סעיף ב( .ראש השנה
שמטביעה את עצמה בגוף החיים .כך הדריך
)דף כט ע״א(.
הרמב"ן שבחר הכתוב בתשרי כדי שיהיה היכר
שאין זו דירת קיץ טבעית ,אלא אות של זכר מצות חינוך לקטן .אף שנשים פטורות ,מכל
לנסים .רמב"ן ,ויקרא )כג מג(. מקום מצות החינוך על הקטן חלה ,ובפרט
בקטן שאינו צריך לאמו שחייב מדרבנן בסוכה,
ולצד היכר זה מבואר שאין סוד הסוכה נמדד
ויש להרגילו באכילה ובשינה בסוכה לפי כוחו.
במידת החיוב ההלכתי לבדו .גם מי שאינה
שהישיבה תהיה זכר גלוי ולא מנהג עונתי ,כדרך מחויבת בגדרי הדין ,יכולה להיכנס אל
שביאר הרמב״ן שהמצווה נקבעה בתשרי כדי צילא דמהימנותא דרך מהלכי החג ,כי
שיהיה היכר לנס ,ותיקרא הסוכה צילא הסוכה מטבעה מקיפה את כל בני
דמהימנותא בלשון הזוהר ,כדי שנחיה את הבית ומדריכה את כולם לשוהות של
ההקפה ולא רק נדבר עליה )רמב״ן ויקרא כג אמון ,של תודה ,ושל צניעות הדירה.
מג ,זוהר אמור קג ע״א(. אור החיים ,ויקרא )כג מג(.
כדי להפוך ידיעה לחוויה ,טוב לפתוח כל סעודה ועוד יתבאר ,שאין דירת הסוכה באה
במשפט קצר של הצבת כוונה ולקרוא בקול את רק לזכור הצלה מצרה ,אלא להזכיר חיבוק
לשון הכתוב למען ידעו דורותיכם ,שהרי שאיננו תלוי בצורך .זהו זכר לענני כבוד שסיככו
התורה הפקידה את הידיעה ביד הדירה עצמה מכל צד ,גם כשהקיום היה מובטח .בזה מתברר
ולא ביד זיכרון יבש )ויקרא כג מג(. שהפטור ההלכתי אינו סילוק מן הסוד ,אלא
פתיחת שער אחר להשתתפות :בסעודתה של
לשבעה ימים הופכים את הסוכה לקבע ואת
מצוה ,בנוי הסוכה ,בהכנסת אורחים ,בהודיה
הבית לעראי ,לא בסיסמה אלא במעשה יומיומי
הנאמרת בלב נכון .חיד"א ,ראש דוד )פרשת
של אכילה ,שתיה ושינה ,כפי שסידר מרן
אמור(.
שהאדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי ,ומתוך
כך הלב מתרגל שהקבע האמיתי הוא ההשגחה ומפני שהסוכה היא חופה כללית ,יפה הדקדוק
ולא הקירות )שולחן ערוך או"ח סימן תרל״ט שנאמר "למען ידעו דורותיכם" .הידיעה
סעיף א(. מושתלת בדורות דרך הדירה המשותפת ,שבה
כל בית ובית נעשה נקודת מפגש בין פשט לדרש,
שלום הבית נלמד מן עצם ההווה אמינא דמה
בין סכך של מטה לענן של מעלה ,ובו כל בני
דירה איש ואשתו ,ועל כן ראוי להקדיש בכל
הבית לומדים להחליף קבע של קירות בקבע של
ערב רגע של דיבור טוב ונחת בין בני הזוג ובין
השגחה .כלי יקר ,ויקרא )כג מג(.
בני הבית ,שהרי זו דירת אמון שמחנכת
לשותפות ולא להתגוששות )סוכה כח ע״א(. וכדי שלא תאמר שההקפה היא ענין פרטי
בלבד ,כבר האירו הראשונים שהלשון
להרחיב את ההודאה גם על ה״מקיף״ ולא רק
"בסוכות" בלשון רבים מוסרת שעצם הזכר
על ההכרחי ,שכן המבי״ט הדגיש שענני הכבוד
הוא כללי ,ריבוי של סוכות וריבוי של מדרגות,
לא היו צורך קיומי ובכל זאת נקבע להם זכר,
ומתוך כך מתהווה תחושת שייכות שבה גם מי
ללמד שנכיר תודה לא רק על לחם ומים אלא
שאינה מצווה וחייבת נוטלת חלק במעשה
גם על חיבוק שאיננו תלוי בדבר )בית אלוהים
ההודאה הציבורית .חזקוני ,ויקרא )כג מג(.
שער היסודות פרק לז(.
ובשולי הדברים ,מה שנשאל הלב מדוע אין כאן
פתיחת הסוכה לאורחים היא חלק מתבנית
כוחו של "שאף הן היו באותו הנס" לחייב ,כבר
השמחה ,והרמב״ם צייר ששמחת יו״ט אינה
עמדו האחרונים לבאר שהסוכה זכר לעננים
אמיתית אם נועלים את הדלת ,ועל כן טוב
המקיפים ,לא לענן ההולך לפניהם המכה נחש
להרגיל את הלב להקיף אחרים בחסד ,כשם
ועקרב ,ועל כן אין כאן נס הצלה המחייב בשבח
שהענן הקיף את ישראל )משנה תורה הלכות
על דרך פרסומי ניסא ,והחיוב נשאר בגבולותיו,
יום טוב פרק ו הלכות יז -יח(.
אך סוד ההקפה נשאר פתוח לכולן .חזון עובדיה
נוי הסוכה הוא דיבור של אהבה ,זה אלי תשובות ומועדים ,חלק א )סימן כ עמוד רצ"ב(.
ואנווהו ,ועל כן מייפים את הסוכה בנוי נקי
נמצא שהסוכה מלמדת שני קולות כאחד .קול
ומכובד ,לא כראווה אלא כחיבוב מצוה שמספר
ההלכה הקוצב חיוב מדויק ,וקול הסוד המכניס
ללב למה אנחנו כאן )שמות טו ב ,שולחן ערוך
כל נפש ישראל לצל אמונה ,לחיבוב הדירה,
או"ח סימן תרל״ח סעיף א ,משנה ברורה סימן
ולהודאה שאיננה תלויה בדבר .מי שחייב יושב
תרל״ח ס״ק א(.
לשם מצוה ,ומי שפטורה נכנסת לשם חיבוב,
שיתוף נשים בדרך הראויה נעשה בנחת :לבנות וביחד נעשית הסוכה לבית מדרש של אמון ושל
אשכנז נאה שתברכנה כשיושבות מדעתן, שייכות.
כדרכו של הרמ״א שנשים מברכות על מצוות
ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום:
עשה שהזמן גרמא שעושות ,ולבנות ספרד נאה
כשנכנסים לסוכה נכון להציב כוונה חיה,
לעשות בלי ברכה כדעת מרן ,ובכל האופנים
כוסות בפסחים )קח ע״ב( ,במקרא לכוון יחד לזכר ענני הכבוד )רמ״א או"ח סימן
מגילה במגילה )ד ע״א( ,ובנר תקפ״ט סעיף ו ,שולחן ערוך או"ח סימן תקפ״ט
ע״א(. )כג בשבת חנוכה סעיף ו(.
בדאורייתא אין סברת הנס לבדה
בקידוש לילות החג נאה לגלגל מילה של
מחוללת חיוב אלא במקום לימוד
אמונה :נשים חייבות בקידוש כמו האנשים
מפורש .כך נתחייבו במצה בהיקש
מכוח זכור ושמור שנאמרו בדיבור אחד ,ומתוך
לבל תאכל חמץ בפסחים )מג ע״ב(,
כך טוב להטעים בקול את הזכר ליציאת מצרים
ובקידוש היום מכוח זכור ושמור שנאמרו
ואת צל העננים ,כדי שהשולחן יהיה בית מדרש
בדיבור אחד בברכות ושבועות )כ ע״ב( .מאחר
של אמון )ברכות כ ע״ב ,שבועות כ ע״ב ,שולחן
שבסוכה נמסרה הלכה למשה מסיני הממעטת,
ערוך או"ח סימן רס״א סעיף ב(.
שוב אין בכוח שאף הן לעוקרה.
חינוך קטנים נעשה כעין דירה :גם אם אינם
ומעתה מתיישבים דברי הראשונים והאחרונים
ישנים כל הלילה בסוכה ,מרגילים אותם לאכול
זה עם זה .כך דרכו של רש״י בסוכה שמעמיד
ולשהות בה לפי כוחם ,כדי ש״למען ידעו״ תהיה
את הפטור על ההלכה למשה מסיני אף שסברת
ירושה חיה ולא סיסמה )שולחן ערוך או"ח
דירה מושכת לחייב .וכך דרכו של הריטב״א
סימן תר״מ סעיף ב ,משנה ברורה סימן תר״מ
בסוכה שאין גומרים דירת סוכה מדירת בית
ס״ק ה(.
כנגד מסירת ההלכה .ולגוף ההלכה פסק
הרמב״ם בהלכות סוכה שנשים ועבדים וקטנים טוב לומר מראש בלי נדר כאשר מקבלים מנהג
פטורים ,ופסקו כן בעלי הפסק שבידינו .ומהצד טוב קבוע ,כדי שחומרא של חיבה לא תהפוך
המברר את גדרו של שאף הן כתבו תוספות לנדר שלא מדעת ,והכול בשמחה ונחת )רמ״א
בפסחים ובמגילה שיסוד זה קיים בדרבנן, יורה דעה סימן רי״ד סעיף א(.
ובדאורייתא צריך לימוד מיוחד .ומהר״ם
מרוטנבורג בתשובות חילק שיסוד ההודאה לקבלה קטנה תחת הסכך יש כוח גדול :לקבוע
נולד במקום סכנה ,והערוך לנר בסוכה העיר קמצוץ של דיבור נקי ,בלא לשון הרע ומדנים,
שגם בענני הכבוד יש צד הצלה .וחזון עובדיה שהרי הסוכה נקראת צילא דמהימנותא ,וחופה
תשובות ומועדים חילק בין הענן ההולך לפניהם זו מבקשת דיבור של אמונה )זוהר אמור קג
שהכה נחש ועקרב לבין ענני הכבוד המקיפים ע״א(.
שעליהם הזכר בסוכה ,וממילא אין כאן נס עיקר העניין :עיקר הדין הוכרע במסורת
הצלה המוליד חיוב דאורייתא מכוח שאף הן קדומה .בסוכה פטור נשים נקבע מכוח הלכה
והמסורת נשארת על עומדה. למשה מסיני ,אף שהיו הוויות חזקות לחיוב הן
נמצא שצל הסוכה מקיף את הכלל ,והחיוב מצד תשבו כעין תדורו והן מצד יליף חמשה
המעשי נקבע לגברים על פי המסורה .דרבנן של עשר מחג המצות ,וכולן נדחו מפני המסורה,
פרסומי ניסא מכניסים נשים מכוח שאף הן, וכך הועמד היסוד בסוגיות עצמן בסוכה )כח
ובדאורייתא תיכנסנה על ידי דרשה מפורשת, ע״א( .נמצא שאין הפטור תולדה טכנית של זמן
אך במקום שהלכה למשה מסיני מיעטה אין גרמא בלבד אלא גזירת הלכה המגדירה את
כוח לסברה לשנות .כך נשמרים גם צילא גבול החיוב.
דמהימנותא לכל בני הבית וגם דקדוק גבולות כלל שאף הן היו באותו הנס פועל בעיקרו
החיוב כפי שקיבלנו מרבותינו. בתקנות פרסומי ניסא .לפיכך נשים חייבות בד׳
.9האם כל גשם בסוכות הוא סימן קללה או שרק בראשון לחג?
בתחילה טיפות קלות ואחר כך זרם בלתי פוסק. דמיין את הסצנה :בית מלא שמחה ,שולחן
השמחה נקטעת ,הדפנות נרטבות ,הסכך ערוך ,נרות חג מאירים ,וכל המשפחה נכנסת
מטפטף ,והלב נשבר. אל הסוכה לאחר ימי הדין והרחמים .זהו רגע
של התחלה חדשה ,של ישיבה בצל השכינה,
חז"ל מציירים את זה במשל חריף" :דומה
"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את
לעבד ששפך לו רבו קיתון על פניו ואמר לו אי
בני ישראל" .והנה לפתע הגשם מתחיל לנטוף,
בעל הטורים )שם( :רומז בפסוק "למען ידעו אפשי בשימושך" )סוכה כט ע"א(.
דורותיכם" גימטרייה "גשם" .לומר לך ,שאף כביכול הקב"ה אומר :איני חפץ
הגשם בסוכה הוא חלק מהידיעה והזיכרון ,אך בעבודתך עתה .דימוי קשה ,נוקב,
כשנמשך עד כדי ביטול מצוה הרי הוא סימן כמעט צורב .וכאן מתעוררת השאלה
שאין הקב"ה חפץ בשימושנו באותו רגע. הגדולה :האם באמת ירידת גשמים
בסוכות היא תמיד סימן קללה? או
האבן עזרא )שם( :מדגיש כי הסוכה עצמה אינה
שמא אין זה אלא בלילה הראשון,
תכלית אלא אמצעי ל"ידיעה" .נמצא שאם ירדו
ששם החיוב באכילת סוכה מוחלט ,ובשאר
גשמים נגרעת האפשרות לשבת בסוכה,
הימים אין זה אלא מניעת שמחה אך לא אות
והידיעה מתעמעמת .זהו שורש המשל הקשה
רע?
של העבד ששפך לו רבו קיתון על פניו.
המשנה במסכת תענית מוסיפה נדבך חדש :רבי
בפסיקתא דרב כהנא )פיסקא כט( :דרשו חז"ל
אליעזר אומר שמזכירין גבורות גשמים כבר
שישראל יוצאים מדירת קבע לדירת עראי,
ביום טוב הראשון של חג ,ורבי יהושע אומר
ובכך מראים שהכל תלוי ברצונו יתברך .ואם
ביום האחרון .ולכאורה משתמע מדבריו של
יורדים גשמים ומונעים ישיבה הרי זה כסימן
רבי יהושע ,שכל ימות החג אין הגשמים בהם
שאין רצון ה׳ בעבודתם באותה שעה.
סימן של ברכה .אם כן ,כיצד נבין את דברי
במדרש תנחומא )אמור פרק כב( :נאמר המשנה בסוכה? האם המשל על העבד חל על כל
שישראל יוצאים לסוכה "כדי שידעו החג כולו או שמא רק על הלילה הראשון שבו
דורותיכם" ,כלומר זהו מעמד של התקרבות חובת האכילה בסוכה מן התורה?
לאביהם שבשמים .ומבואר שם שאם הגשמים
הדברים מגיעים לדיון רחב בין הראשונים
שוטפים את הסוכה זהו כעין ביטוי לכך
והאחרונים ,רבינו אפרים ,הריטב"א ,המשנה
שהקב"ה מסלק פניו מהם ,ולפיכך המשל של
ברורה ,וכל אחד מהם נוגע בשאלה זו מזווית
העבד ורבו בא להמחיש תחושה זו.
אחרת :מתי הגשם סימן קללה ,מתי הוא רק
במדרש רבה )ויקרא פרשה ל(" :כל זמן מניעת מצוה ,ומתי הוא אף עשוי להיחשב
שישראל עושים רצונו של מקום אפילו גשמים כזכות יתירה של מצוה מתוך צער.
לטובה יורדים בשעתן .ואם אין עושין רצונו
הפסוק אומר" :בסכות תשבו שבעת ימים כל
יורדים שלא בשעתן" .נמצא שגשם בסוכות,
האזרח בישראל ישבו בסכות .למען ידעו
שבו עיקר המצווה היא הישיבה בסוכה ,הוא
דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל
ירידה שלא בשעתה ,ומורה אפוא על חוסר
בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה׳ אלוקיכם"
רצון.
)ויקרא כג מב(.
במדרש שיר השירים רבה )פרשה א( :על הפסוק
רש"י )שם( :מפרש ש"כי בסכות הושבתי" אלו
"הביאני המלך חדריו" דרשו חז"ל שזו הסוכה.
ענני הכבוד .כלומר עצם הישיבה בסוכה היא
ולפי זה ,כשנכנסים לסוכה וגשם מגרשם הרי
ישיבה בצל ענני שכינה .לפי זה ,כאשר יורד גשם
זה כאילו יצאו מחדר המלך .זו פגיעה לא רק
בסוכה ומונע את הישיבה הרי זה כאילו נדחינו
במצווה המעשית אלא בעצם הקרבה.
מהצל האלוהי.
ועפ"י זה נוכל להבין את שאלתנו :האם גשם
הרמב"ן )שם( :רואה בסוכה מעמד של הודאה
בסוכה הוא תמיד אות של דחייה ,או שמא
תמידית על חסדי יציאת מצרים ,ועל ההגנה
בלילה הראשון בלבד שאז החיוב גמור הוא
האלוקית במדבר .ממילא ,כאשר מתבטלת
סימן קללה ,ובשאר הימים אינו אלא ביטול
הישיבה בסוכה בגשם כאילו הופרע גילוי אותה
מצוה אך לא קללה.
הודאה.
במסכת סוכה )כט ע"א(" :משנה ,ירדו גשמים
הספורנו )שם( :עומד על כך שישראל נצטווו
מאימתי מותר לפנות? משיסרח המקפה .משל
לצאת מדירת קבע לדירת עראי ,כדי שידעו שכל
למה הדבר דומה? לעבד שבא למזוג כוס לרבו
ביטחונם בה׳ .ואם יורד גשם ההפרעה עצמה
ושפך לו קיתון על פניו" כלומר ,עצם ירידת
מלמדת שה׳ רוצה שנכיר עד כמה אנו תלויים בו
הגשמים נחשבת כמעין אות שאין רצון ה׳
בכל פרט ,אפילו בשינה או באכילה הפשוטה
במעשינו ,עד שאמרו חז"ל שזהו כמי שדוחה ביותר.
את עבדו מעל פניו.
בערב סוכות ,ותוך כדי דבריו נגע בגמרא תענית )ב ע"א(" :מאימתי מזכירין
גם בנידון זה ,והעיר שמסתבר גבורות גשמים? רבי אליעזר אומר מיום טוב
יותר שאין הבדל שכל החג סימן הראשון של חג ,רבי יהושע אומר מיום טוב
קללה ,אלא שהלילה הראשון האחרון של חג" ולכאורה משמע מדברי רבי
חמור יותר ,משום שמצות יהושע שאין להזכיר גשמים בתחילת החג ,כי
האכילה בו חיובית ומוחלטת. אינם סימן של ברכה באותה שעה ,אלא ביטול
שמחת הסוכה.
הגאונים )הובא בר"ן ותוס' רי"ד( חלקו בזה,
ויש מהם שאמרו שבלילה הראשון בלבד הוא עוד שם בתענית )ב ע"ב( :דנו חז"ל אם ירידת
סימן קללה ,שהרי שם אי אפשר לצאת ידי גשם בשעת מצוה היא לטובה או לרעה ,ומבואר
חובה כלל ,אבל מכאן ואילך אינו סימן אלא שלפחות בסוכות אין זה סימן ברכה .ולפי
מניעת קיום ,ולפיכך אינו נחשב דחייה אלא אי גרסאות מסוימות ,אפילו רבי אליעזר מודה
מציאות של מצוה. שבפועל הגשם נתפס כקללה.
המגן אברהם )או"ח סימן תרלט ס"ק ט( דן במסכת סוכה )כז ע"א( :נחלקו לגבי אכילת
בדברי הרמ"א שכתב "כשירדו גשמים הוי לילה ראשון שהיא חובה גמורה .ואם כן ,כאשר
כאילו שפך לו רבו קיתון על פניו" ,והעיר שאינו יורדים גשמים בלילה הראשון ,הדבר בולט עוד
מבואר אם הכוונה דווקא בלילה הראשון או אף יותר כ"סימן קללה" שהרי נפסלת האפשרות
בכל שבעת הימים. לקיים מצוה שהיא חובת היום.
המשנה ברורה )שם ס"ק לט( הרחיב בזה והביא ועפ"י זה נוכל להבין את עוצמת השאלה :האם
את דברי הריטב"א שכתב שכל ימי החג אם כל ימות החג בכלל דין "כשופך קיתון" ,או
ירדו גשמים הרי הם סימן קללה ,וכן דעת עוד שמא רק בלילה הראשון שבו יש מצות אכילה
כמה ראשונים .אולם הזכיר גם את רבינו מן התורה זה נחשב לאות של דחייה ,ואילו
אפרים שצמצם דין זה ללילה הראשון בלבד. בשאר הימים אינו אלא גרימת ביטול המצווה
אך לא אות רע.
בשו"ת חתם סופר )חלק א או"ח סימן קצו(
כתב שיש לחלק :בלילה הראשון ,כיון שיש חיוב רבינו אפרים )מובא בריטב"א סוכה כט ע"א(
גמור של אכילה בסוכה ,ירידת גשמים מורה על כתב בפירושו :ירידת גשמים בלילה הראשון
דחייה חמורה יותר ,וזהו סימן קללה גמור. בלבד נחשבת סימן קללה ,משום שחובה לאכול
אולם בשאר הימים ,כיון שאין חובה מוחלטת בו בסוכה מדאורייתא ,וכשנמנעים מכך מחמת
אלא באכילת קבע ,ממילא הגשמים אינם סימן הגשם הרי זה כאילו הקב"ה דחה את ישראל
ברכה אבל גם לא קללה ממש ,אלא כעין מניעת ממצותיהם .אבל בשאר הימים אין זה סימן רע,
רצון שמים. כי סוף סוף אין חובה מן התורה לאכול דווקא
בסוכה אלא אם עושה סעודה ,וממילא אינו
הפני יהושע )סוכה כט ע"א( נקט שהראיה
ניכר כקיתון על פניו.
ממסכת תענית מוכיחה כדעת הריטב"א שכל
החג אם ירדו גשמים הוי סימן קללה ,שהרי רבי הריטב"א )שם( חלק על כך ,וכתב שמדברי
יהושע אמר שאין מזכירין גשמים משום שאין המשנה בתענית )ב ע"א( נראה ברור שכל שבעת
זה סימן ברכה ,והרי לא חילק בין ימים. הימים נחשבים ,ואם ירדו גשמים סימן קללה
הוא ,שהרי רבי יהושע אמר שאין להזכיר
מרן הבית יוסף )או"ח סימן תרלט ד"ה כתב
גשמים בחג כי אינם סימן ברכה ,ולא חילק בין
הכלבו( כבר הביא את דברי הכלבו שכתב
יום ראשון לשאר הימים.
שגשמים בחג סימן קללה ,ומשמע מלשונו שאין
חילוק בין לילה ראשון לשאר הימים .וכך גם המאירי )סוכה שם( הסביר שהמשל של "קיתון
הבין מרן בשולחן ערוך שכתב סתם ולא חילק. על פניו" בא להראות יחס של דחייה ,ולדבריו
אין הכרח לומר שזה דווקא בלילה הראשון,
הבכור שור )סוכה שם( כתב טעם נוסף :מפני
אלא בכל עת שגשמים מונעים את מצות
שכל ימי החג נחשבים "זמן שמחתנו" ,ואם
הסוכה.
הגשמים מונעים קיום המצווה הרי זה פוגם
בעצם השמחה ,ועל כן נחשב סימן קללה בכל התוספות יום טוב )פסחים ד ,א( הביא את
החג. שאלת המגיד משנה מדוע לא אסרו מלאכה
ניכנס אל הנפקא מינות ונדייק לפי כל השיטות הגר"א בביאורו לשו"ע )שם( ציין
והדעות שהבאנו ,כדי לראות מה יוצא למעשה: שנראה כהריטב"א שכל החג כך ,מפני
א .האם הגשמים בלילה הראשון בלבד נחשבים שיסוד ההשוואה הוא בעצם דחיית
סימן קללה ,או בכל ימי החג :לדעת רבינו המצווה ,ואין הבדל אם זה בלילה
אפרים וכן חלק מהגאונים רק בלילה הראשון הראשון או באחרים.
יש בכך סימן קללה ,שכן אז יש חיוב גמור
רבנו יוסף חיים הבן איש חי )שנה שניה
לאכול בסוכה ,ונמצא שנדחה לגמרי מן
פרשת האזינו הלכה יא( כתב שהמנהג
המצווה .בשאר הימים אין זה אלא מניעת
הפשוט לראות בזה סימן קללה בכל החג ,אולם
מצוה אך לא סימן קללה.
בלילה הראשון החומרא יתירה ,שכן נמנעים
ואילו לדעת הריטב"א ,הפני יהושע ,החיד"א, ממצווה דאורייתא ,ובשאר ימים אין זה אלא
הבית יוסף ,הגר"א ,רוב האחרונים ,וכן דעת הימנעות ממצווה דרבנן.
הכף החיים והבן איש חי בכל ימי החג ירידת
הכף החיים )או"ח סימן תרלט ס"ק פז( הביא
גשמים היא סימן קללה ,מפני שבכל הימים
את כל הדעות ,ופסק למעשה שיש לחשוש
גשמים מונעים קיום מצות הסוכה ,ואינם סימן
לדברי הריטב"א והרבה ראשונים שכל ימי החג
ברכה כלל.
בכלל ,אלא שיש דרגה מיוחדת בלילה הראשון,
ב .האם יש מדרגות בחומרת הסימן :גם לדעת שבו החיסרון גדול ביותר.
המחמירים שכל החג בכלל ,יש מעלה מיוחדת
רבינו יעקב בן חביב ,מחבר עין יעקב )סוכה כט
בלילה הראשון ,שבו יש חיוב גמור לאכול
ע"א( ,כתב בפירוש שהמשל של "קיתון על פניו"
בסוכה ,והדחייה חדה יותר .לכן בלילה הראשון
מלמד שכל ימות החג אם יורדים גשמים אות
הקפידה המשנה יותר ,ושם למשל נקטו "קיתון
הוא שאין הקב"ה חפץ בשירות עבדיו.
על פניו" בצורה חריפה יותר.
החיד"א במחזיק ברכה )או"ח תרלט סק"ו(
ג .הזכרת גשמים בתפילה :לפי דעת רבי יהושע
כתב" :ולעניות דעתי נראין דברי הריטב"א שכל
בתענית אין להזכיר גשמים בחג כי אינם סימן
שבעה בכלל ,דהא בגמרא תענית אמרינן דלאו
ברכה .נפקא מינה :בלילה הראשון לפי רבינו
סימן ברכה נינהו ,ולא חלקו חכמים אלא בלילה
אפרים ,עיקר הסיבה היא מפני ששם קללה,
הראשון שחובה עליו יותר" .כלומר החיד"א
בשאר הימים כבר אין מניעה .ואילו לשיטת
מחזק את גישת הריטב"א ,שכל החג כולו בכלל,
הריטב"א והפוסקים שהסכימו עמו כל החג
ורק הלילה הראשון חמור יותר.
בכלל ,ולכן אין להזכיר כלל ,עד שמיני עצרת.
רבי חיים פלאג'י ברוח חיים )תרלט סק"ט(
ד .יחס ההלכה לרמז זה :לדעת החתם סופר
האריך בזה ,והסביר שבלילה הראשון יש בזה
בלילה הראשון זו קללה ממש ,ובשאר ימים
רמז מיוחד ,שאז ניכר אם ישראל נכנסים
לכל היותר חיסרון ברכה .לפי הכף החיים אף
למצווה מתוך קורת רוח או מתוך דחייה ,אבל
בשאר הימים זה סימן קללה ,אלא שעוצמתו
בכל הימים גם כן נחשב סימן קללה ,אלא
קטנה יותר .לפי האור לציון והיחווה דעת אין
שהעוצמה קטנה יותר.
זו הלכה מעשית אלא רמז בעלמא ,ואין נפקותא
למעשה חוץ מהתבוננות מוסרית. מו"ר הגרב"צ אבא שאול )אור לציון ח"ג פרק ד
הלכה ט( כתב בפשטות שהמנהג הרווח לראות
ה .האם מותר לראות בזה גם סימן ברכה:
בכל ימי החג סימן קללה ,אולם אינו אלא רמז
לדעת שיטה מסוימת שהביא המשנה ברורה
וסימן מלמעלה ,ולא דין מעכב ,שהרי סוף סוף
בשם כמה פוסקים אם ירדו גשמים בלילה
התורה עצמה התירה מצטער לצאת מן הסוכה.
הראשון והאדם מתאמץ בכל זאת לקיים מצוה,
אפשר לראות בזה ריבוי שכרו ,והרי זה כסימן הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל )יחווה דעת ח"א
טוב .אך רוב הפוסקים לא הזכירו כיוון זה, סימן סח( נגע בזה ,וכתב שנראה יותר כפוסקים
אלא קיבלו את המשנה כלשונה" :קיתון על שהחמירו לראות את ירידת הגשמים כסימן
פניו" אות של דחייה. קללה בכל החג ,מפני שלא מצינו חילוק בגמרא
עצמה ,אולם למעשה אין בזה שום נפקותא
כאשר המשנה אמרה שירידת גשמים בסוכות
הלכתית אלא רמז בלבד.
דומה לעבד ששפך לו רבו קיתון על פניו ,אין
הכוונה רק לרמז חיצוני ,אלא לגילוי פנימי:
מסוים מצווה ,לימוד ,מפגש, האדם יוצא מביתו ,מניח את קביעותו ,ונכנס
מיזם הכל מוכן ,והנה "יורדים תחת סוכת ה' ,תחת ענני הכבוד .והוא מצפה
גשמים" :מחלה ,עיכוב ,נסיבות עכשיו יאיר עליו אור השכינה ,שהרי "בצל שדי
משתבש. והכול חיצוניות, יתלונן" .ואז לפתע ירדו גשמים ,והוא נדחה מן
התחושה הטבעית היא של דחייה, הסוכה .זו חוויה עמוקה של סתירה פנימית:
של אכזבה ,כאילו מישהו שופך הוא בא לדור אצל הקב"ה ,והמציאות עצמה
עלינו מים קרים. מגרשתו החוצה.
אבל כאן מתגלה העומק :לא כל גשם הוא אבל באמת ,אין כאן סתירה ,אלא לימוד.
קללה ,אלא הזמנה לבדוק את עצמנו .אם ללמדנו שהקב"ה אינו רוצה בעבודתנו
העבודה שלנו מבוססת רק על תנאים חיצוניים, החיצונית בלבד ,אלא מבקש את לבבנו .יש זמן
ברגע שמשהו נופל הכל מתפורר .אבל אם היא שבו המצווה עצמה נהפכת לבלתי אפשרית ,ואז
נובעת מדבקות פנימית ,הרי שגם אם נמנענו מן נבחן האדם אם עבודתו נובעת רק מן החובה
המעשה ,הלב ממשיך לדבוק בבורא. הפורמלית או שמא הוא מרים עיניו לשמים
ואומר" :ריבונו של עולם ,גם אם לא תיתן בידי
כך גם בסוכה אם ירדו גשמים והאדם נאלץ
לקיים את מצות סוכה בפועל לבי ונשמתי
לצאת ,אל לו לראות זאת כסתם ביטול ,אלא
מסורים לך".
כהזדמנות לבחון את הלב :האם עבודתי תלויה
בקירות הסוכה בלבד ,או שאני חי עם הקב"ה ובזה מתבאר עומק ההבדל בין הלילה הראשון
גם בבית ,גם במקום שלא נראית עליו קדושה לשאר הימים .הלילה הראשון הוא קבלת עול
גלויה? מלכות שמים על דרך הסוכה ,וכאשר אז יורד
גשם הרי זה כאילו נסגרה הדלת ,וניכר דחייתו.
ובחיים המעשיים :כשיש הפרעות בלימוד
בשאר הימים ,אף שיש רמז של קללה ,אבל כבר
התורה ,כשיש קשיים בפרנסה ,כשבאים
זכה האדם להיכנס לסוכה ולהיקשר למצווה,
ניסיונות משפחתיים השאלה היא אם האדם
ואין הגשם אלא מעין תזכורת :דע לך ,לא
יודע להפוך את ה"גשם" שנפל עליו להזדמנות
קירות הסוכה הם העיקר ,אלא דביקותך
לצמיחה ,להזכיר לעצמו שהעיקר הוא הלב,
הפנימית בבורא.
ולא רק המסגרת החיצונית.
הגשם הוא פרדוקס :מצד אחד הוא ברכת
ובציבור :יש פעמים שבהן הקהילה מתכנסת
הארץ "למטר השמים תשתה מים" .מצד שני,
לדרך מסוימת ,ותכניות משתבשות .גם אז,
כשהוא יורד בסוכה הוא מסלק את האדם מן
התגובה הנכונה איננה ייאוש אלא חיפוש :איך
המצווה .ללמדך כל דבר טוב תלוי במקום
מגלים את רצון ה' גם כשהדרך שנראתה לנו
ובזמן .מה שברכה במקום אחד יכול להיות
נסגרת.
קללה במקום אחר .זהו שיעור עצום בעבודת
עיקר העניין :ירידת גשמים בחג הסוכות היא ה' :לא עצם הדבר מגדיר את ערכו אלא יחסו
משל עז ונוקב :עבד שבא לשרת את רבו ,ולפתע לרצון ה'.
נשפך עליו קיתון של מים .בתחילה זה נראה
ובזה טמון לימוד מוסרי לאדם .פעמים רבות
כדחייה ,כאי רצון .אך בעומק ,זהו קול דק מן
אנחנו משקיעים במעשה טוב ,ובאה מציאות
השמים האומר אל תסתפק בחיצוניות ,חפש
וחוסמת אותנו חולי ,טירדא ,עיכוב .קל
את הלב.
לחשוב :אם כך ,אולי אינני רצוי .אבל חז"ל
בלילה הראשון ,כשיש חיוב מוחלט של אכילה מלמדים :אין זו דחייה מוחלטת ,אלא פנייה
בסוכה ,הדחייה חריפה יותר ,עד שנראית מהקב"ה אל לבבך "אל תישאר רק בעשייה
כסימן קללה גמור .בשאר הימים ,יש שראו בזה החיצונית ,תביא לי את ליבך".
רמז בלבד ,ויש שראו בזה סימן לכל החג .מכל
וכך הופך סימן הקללה לסימן של בירור :עד
מקום ,המסר ברור :אין די בבניין הסוכה,
כמה עבודתך לשם שמים ,עד כמה הנך דבוק בו
בקיום המעשים ,בקירות ובסכך הקב"ה מבקש
גם כשנסגרו שערי המעשה.
אותנו עצמנו ,את דבקות הלב הפנימית.
הדימוי של "קיתון על פניו" נוגע עמוק לחיי
והמסר לחיינו :פעמים רבות השמים שופכים
היום יום .כמה פעמים אנחנו מתכוננים לדבר
עלינו "קיתון" תכניות נופלות ,חלומות
הרי לנו כי "אין שום עצב למי שמכיר את אור מתרסקים ,מצוות שאי אפשר לקיים
האורות של האמת" .גם כשנדמה שמים כמתוכנן .ובאותם רגעים עלינו להיזכר
סוערים עוטפים אותנו ,עצם הדבקות בה' שהעיקר איננו רק המעשה אלא הקשר,
ובתורתו הופכת את סימן הקללה לסימן חיים, לא רק החיצוניות אלא הפנימיות .אם
ואת הקיתון על פנינו לרחיצת לבנו במים הלב דבוק בריבונו של עולם גם הגשם
טהורים. נהפך לטל של ברכה.
"ותן חלקנו בתורתך"
זה התחיל כמעט בצנעה .עלון אחד ,מודפס בפשטות ,מחולק לשולחנות שבת .כמה רעיונות קצרים ,שורה
של הלכה ,פסקה של מחשבה .לאט לאט מצאו דברי העלון את דרכם אל לבבות האנשים.
אנשים מספרים :העלון שינה לנו את שולחן השבת ,כל המשפחה מחכה לקרוא אותו .אחרים מעידים :למדנו
את פרשת השבוע עשרות שנים ,ופתאום גילינו אותה מחדש .יש שאמרו :העלון שינה לנו את צורת החשיבה,
הוא התחיל להפעיל לנו את גלגלי המוח .ובכל שבוע נוסף עוד ניצוץ קטן.
שנים חלפו .העלון גדל .נוספו מדורים חדשים ,נושאים מרתקים ,הלכות מעשיות ,דברי חיזוק ,מחשבות
לעומק .מאות עלונים נכתבו ,אלפי עמודים הודפסו .הם נאספו בבית אב של תלמידי חכמים ,בבתי כנסת,
בבתים .דפי נייר פשוטים אך דיבוריהם היו מלאים אור.
והנה ,עתה ,אחרי מסע של שנים כל האוצר הגדול הזה מתאגד לכדי יצירה אחת אדירה:
חמישה כרכים מפוארים על פרשיות השבוע ושלושה כרכים על המועדים .ספרים שיחזיקו בין
דפיהם את עמל השנים ,את ההשראה ואת הרגעים שבהם עלון קטן הפך למגדל של תורה.
אך יש עוד שלב במסע הזה והוא מזמין אותך .הספרים הללו לא נכתבים על נייר בלבד .הם נכתבים
בזכות ובשותפות.
הקדשה נצחית בכרך שלם ,בפרשה מסוימת ביום היארצייט ,או בפרק לעילוי נשמת יקיריך היא הדרך
שלך להיות חלק מן המסע .שמך ושם יקיריך יחרטו בדפי תורה חיים ,ויזכו להיקרא בכל מקום שבו
ייפתחו הספרים ,בכל זמן שבו יילמדו .יש מי שמנציח בניין .יש מי שמקים גשר .אך יש מי שמקים דברי
תורה וזוהי הנצחה שאין לה קץ .בכל בית ,בכל שולחן ,בכל שיעור יעמדו דבריך חיים ,יוסיפו אור וזכות,
וילוו את נשמות יקיריך לעולם.
📞📞 לפרטים נוספים והקדשות :הרב יוסף ויצמן 052-8144488
הצטרף למסע .היה שותף בזיכוי הרבים ובהפצת התורה .קנה חלק נצחי בספרי התורה וקנה
את עולמך.
.10האם כל אדם יכול להחליט שהוא מצטער מהסוכה ולמרות שלשאר האנשים אינו מפריע?
שיש מקום להבין שכל אדם יכול לומר מצטער דמיין את ימי חג הסוכות ,עת ישראל כולם
אני גם בדבר שאין רוב בני אדם מצטערים יוצאים מדירת קבעם ונכנסים אל דירת עראי
ממנו. לצילא דמהימנותא .והנה יושב אדם בסוכתו,
והרוח נושבת או הצינה חודרת או קיסמי הסכך
על כך דנו רבים מן האחרונים ,אם ההיתר של
נושרים אל מאכלו ,והוא חש מצוקה ואי נוחות.
רב יוסף נאמר רק עליו מפני שהיה ידוע כאנין
דעת ,או שכל מי שיודע בעצמו שהוא אנין דעת נשאלת השאלה :האם כל אחד יכול להחליט על
יכול להיפטר ,או שמא אין זה אלא כשהצער דעת עצמו שהוא מצטער ופטור מן הסוכה ,אף
הוא דבר שדרך רוב בני אדם להצטער ממנו. אם לרוב בני האדם אין בכך צער כלל ,או שמא
אין הדבר תלוי ברגשותיו האישיים אלא במה
נאמר בתורה "בסכת תשבו שבעת ימים כל
שדרך רוב בני אדם להצטער ממנו?
האזרח בישראל ישבו בסכות למען ידעו
דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל הטור )או"ח סימן תר"מ( וכן פסק הרמ"א )שם
בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוקיכם" ס"ק ד( כתבו שאין כל אדם יכול לומר מצטער
)ויקרא כג מב–מג(. אני להיפטר ,אלא בדבר שדרך בני אדם
להצטער בו .אולם הב"ח )שם ס"ק ג( הקשה
רש"י )שם פסוק מג( כתב" :כי בסכות הושבתי
מדברי הגמרא במסכת סוכה )כט ע"א( שרב
ענני כבוד היו שהקיפן בהם להגן עליהם מן
יוסף פטר את עצמו מפני שהרוח הביאה
החמה ומן השרב" .הרי שמהות הישיבה בסוכה
קיסמים על מאכלו ,ואמר לדידי כיון דאנינא
היא חווית החסות האלוקית.
דעתי כמשתסרח המקפה דמי .והרי"ף )סוכה יג
ע"א( והרא"ש )סימן כ( הביאוהו להלכה .נמצא
בדבר שהוא יחידי ונדיר בטלה הרמב"ן )שם( ביאר" :כי בסכות הושבתי ...
דעתו אצל הכלל? שנדע לדורות כי בסכות ממש ישבנו במדבר",
או בענני הכבוד ,להראות שהחיים במדבר היו
הרי"ף במסכת סוכה )דף יג ע"א
מסורים ביד ההשגחה.
מדפי הרי"ף( העתיק להלכה את
דברי הגמרא שרב יוסף יצא מן הספורנו )שם( כתב" :למען ידעו דורותיכם
הסוכה מפני שנשרו קיסמים על שישיבתם במדבר לא הייתה במקרה אלא
מאכלו ואמר "אנא דאנינא דעתי" .הרי"ף לא בהשגחת השם" ,ומכאן שמצוות סוכה נועדה
הסתייג ולא הגביל את הדבר ,ומבואר בדבריו להשריש ידיעה זו.
שכך היא ההלכה ,שאף אדם יחיד אנין דעת
בעל הטורים ציין ש"סכת" גימטרייה "צל",
נחשב כמצטער.
לרמז על הצל האלוקי הפרוס על ישראל.
הרא"ש במסכת סוכה )פרק ב סימן כ( הביא אף
הכלי יקר )שם( הוסיף שציווי זה בא ללמד שכל
הוא את הסיפור של רב יוסף ופסקו להלכה .גם
העולם הזה איננו אלא דירת עראי ,והקביעות
כאן אין כל הסתייגות ,משמע שדעתו הייתה
האמתית היא תחת סוכת ה'.
שכל מי שמרגיש צער אישי אף שאינו מצוי אצל
הכלל ,הרי הוא בכלל מצטער ופטור מן הסוכה. מתוך דברי המפרשים מתחדדת ההבנה כי
הסוכה איננה רק מקום ישיבה חיצוני אלא
הרשב"א בחידושיו לסוכה )דף כט ע"א( פירש
גילוי של השגחת ה' .ולכן מתעוררת השאלה:
שהטעם הוא שמצות סוכה נאמרה "תשבו כעין
אם הסוכה נועדה לחנך את האדם לביטחון
תדורו" ,וכל דבר שבדירה רגילה היה מונע את
בה' ,האם רשאי כל יחיד לטעון שמצטער הוא
האדם מלשבת שם ,הרי הוא פוטר גם בסוכה.
ולצאת מן הסוכה ,או שהפטור ניתן רק כאשר
וממילא גם צער פרטי של יחיד ,אם אמיתי הוא,
הצער הוא דבר המקובל על דרך כל בני אדם?
בכלל זה.
בגמרא מסכת סוכה )דף כו ע"א( נאמר:
הריטב"א בסוכה )דף כט ע"א( כתב" :כל דבר
"מצטער פטור מן הסוכה" .ופירש שם רש"י:
שמצטער בו האדם עד שאין דר בביתו כך פטור
"מצטער כגון שנופלים קיסמין מן הסכך לתוך
מן הסוכה" .ומבואר שגם אם זה אינו צער
עיניו ,או שריח רע בא לו בסוכה" .הרי שמצוות
המשותף לכלל האנשים ,מכל מקום כל צער
הישיבה בסוכה נועדה להיות לדירה ולא לצער,
שיש בו ממש ,דינו שווה.
ולכן במקום צער פטור.
לעומת זאת ,יש ראשונים שהבינו שרק בדבר
עוד בגמרא מסכת סוכה )דף כט ע"א( מסופר:
שהוא צער המצוי אצל רוב בני אדם נחשב
"אביי הווה יתיב קמיה דרב יוסף במטללתא,
כמצטער ,אבל צער יוצא מן הכלל בטלה דעתו.
נשיב זיקא וקא מייתי ציבותא ,אמר להו רב
יסוד זה עולה מדברי רש"י )סוכה כה ע"ב(
יוסף פנו לי מנאי מהכא .אמר ליה אביי והאנן
שכתב "צערא דממילא כגון חמה או צינה או
תנן משתסרח המקפה .אמר ליה לדידי כיון
סירחא" ,משמע שהפטור הוא דווקא בצער
ברור ומצוי. דאנינא דעתי – כמשתסרח המקפה דמי".
מבואר מכאן שרב יוסף פטר את עצמו מן
נמצא כי בדברי הראשונים עצמם יש מקום הסוכה מחמת רגישותו המיוחדת ,אף על פי
לבירור :האם צער סובייקטיבי של יחיד די בו שלא היה בכך צער לרוב בני האדם.
לפטור ,או שצריך שיהיה זה צער המוגדר אצל
ובגמרא מסכת סוכה )דף כה ע"ב( לעניין
רוב בני אדם.
שומרים שפטורים מן הסוכה ,כתב רש"י:
הטור) ,או"ח סימן תר"מ(" :ואין כל אדם יכול "צערא דממילא כגון חמה או צינה או סירחא".
לומר מצטער אני להיפטר ,אלא בדבר שדרך בני מכאן יסוד גדול :צער הבא ממילא פוטר מן
אדם להצטער בו" .הטור קובע גבול ברור :לא הסוכה ,ואין חיוב לאדם לשבת במקום
כל תחושת צער סובייקטיבית פוטרת ,אלא רק שמצטער.
מה שנחשב צער אצל רוב בני האדם.
המקורות מן הגמרא הם הבסיס לשאלתנו:
הרמ"א ,שולחן ערוך )או"ח סימן תר"מ סעיף האם כל אחד רשאי להגדיר עצמו כמצטער ,או
ד(" :ולא יוכל אדם לומר מצטער אני ,אלא שרק בדבר שדרך בני אדם להצטער בו ,ואילו
"דסוכה ניתנה לדירה ולא לצער" ,ואף אם לא בדבר שדרך בני אדם להצטער בו".
מצטערים אחרים ,כל שמצטער בעצמו – פטור. הרמ"א העתיק להלכה את לשון הטור,
וביסס את הכלל שרק צער המצוי
הראשל"צ הגר"ע יוסף בחזון עובדיה )סוכות,
פוטר.
עמוד רמו( כתב" :אין כל אדם רשאי לטעון
מצטער אני להיפטר ,אלא אם כן יש צער הב"ח )או"ח סימן תר"מ ס"ק ג(:
אמיתי ,אך אם ידוע בעצמו שאינו יכול לשבת הקשה על דברי הטור והרמ"א מדברי
פטור ,ואין לומר בזה בטלה דעתו" .ומוסיף: הגמרא על רב יוסף" .והרי אמר רב
"שכן מוכח מסוגיא דרב יוסף דאנינא דעתיה, יוסף לדידי דאנינא דעתי כמשתסרח המקפה
דכל שניכר אצלו שהוא מצטער ,פטור". דמי" .ומבואר שכל אדם לפי רגישותו נידון.
ותירץ :ייתכן שדווקא אניני הדעת ,שכך דרכם,
מו"ר הגרב"צ אבא שאול באור לציון )חלק ג
נחשבים רבים ,ולכן צערם נחשב צער ממשי.
פרק יט הלכה ה( פסק" :מי שמצטער בסוכה,
עוד כתב שבמקומות קרים כגון ארצות רוסיה,
אפילו אין אחרים מצטערים בכך ,כל שיש לו
צינה נחשבת צער המצוי אצל כולם ,וכולם
צער אמיתי פטור" .אולם הוסיף שמי שרק
פטורים.
מחפש תואנה לפטור עצמו ,אין דבריו נשמעים,
ורק צער אמיתי משחרר מן החיוב. הט"ז )או"ח סימן תר"מ ס"ק ו( :הקשה על
הרמ"א" :והא מצינו שרב יוסף היה אנין דעת
נמצא שכל האחרונים נחלקו בביאור סוגית רב
ופטור" .ותירץ" :כל אניני הדעת שווין בזה,
יוסף :האם צער פרטי נחשב צער גמור ,או שמא
ולגבי דידהו מקרי רבים ,ואין לומר בטלה
רק צער המקובל אצל רוב בני אדם .להלכה רוב
דעתם אצל כל אדם" .כלומר ,אם אדם ידוע
הפוסקים הסכימו שמי שיש לו צער אמיתי
כאנין דעת ,דינו כרבים.
בסוכה פטור ,אף שאין שאר בני אדם מצטערים
בכך ,ובלבד שאין זו טענת שווא אלא תחושת המגן אברהם )או"ח סימן תר"מ ס"ק ד( :פירש
צער ממשית. שהפטור של רב יוסף אינו ראיה לכל אחד ,אלא
מפני שהיה ידוע כעניו דעת ,לכן נחשב צערו
ומן העולה מהדברים יוצאים הרבה נפקא
כצער אמיתי .אולם סתם אדם אינו יכול לומר
מינות הלכה למעשה :נפקא מינה ראשונה .מי
כן.
שטוען צער מחמת רגישות אישית כגון קיסמי
סכך שנושרים על המאכל או רעש קל מבחוץ. המשנה ברורה )סימן תר"מ ס"ק יט( :הביא את
לדעת הטור והרמ״א צריך שיהיה זה דבר שדרך דברי המגן אברהם ופירש" :דבעינן שיהא ידוע
בני אדם להצטער בו ורק אז ייפטר .לדעת הב״ח שהוא מאניני הדעת ,ואז מקרי צער ,אבל סתם
והט״ז וכל שדומה לרב יוסף אנין הדעת הרי אדם אינו יכול לטעון כך" .אלא שבשער הציון
צערו נחשב צער של רבים לגביו והוא פטור. )ס"ק מג( הביא דעות החולקים וכתבו שאף אם
למעשה אם אכן רגישותו מוכרת לו כאמתית אינו ידוע לאחרים ,כל שיודע בעצמו שהוא
ואינו מחפש תואנה רשאי לצאת בלא חשש. מצטער ,די בזה ,ואין דברי המגן אברהם
מוכרחים.
נפקא מינה שניה .האם צריך שיהיה ידוע
לאחרים שהוא אנין הדעת .מהמגן אברהם הביכורי יעקב )סימן תר"מ ס"ק יב( :כתב
משמע שצריך שיהא ידוע כך ברבים .מהב״ח בפירוש שאין דברי המגן אברהם מוכרחים,
ומהשער הציון עולה שגם ידיעה עצמית אלא כל שאדם יודע בעצמו שאינו יכול לשבת
מספקת אם האדם מכיר בצערו באמת .בפועל בסוכה מחמת הצער ,הרי הוא פטור.
אם זו הכרה פנימית מוצקה והוא אכן מצטער
הכף החיים )או"ח סימן תר"מ ס"ק לח( :סיכם
אינו זקוק לאישור חיצוני.
את הדעות :יש אומרים דבעינן צער המצוי אצל
נפקא מינה שלישית .צער צינה או חום. כל אדם ,ויש אומרים שאף צער מיוחד לאדם
בארצות קרות או בגל קור לילי אם האדם מסוים פוטר .ולמעשה כתב שאם ברור לאדם
מצטנן או סובל צער ממשי פטור אף אם חברו שמצטער באמת ,יכול לצאת ,אך לכתחילה לא
מחוסן יותר .ואם יש אמצעי סביר להסרת ימהר להקל אלא אם כן יש לו צער ממשי.
הצער כגון לבוש חם שמיכה או תנור בטיחותי
רבנו יוסף חיים בבן איש חי )שנה ראשונה,
מן הדין להעדיף תיקון הצער ולקיים ישיבה
פרשת האזינו הלכה ט( :פסק שאם יש צינה
בסוכה.
גדולה בסוכה עד שמצטער ,פטור מליישב בה,
אין זו עוד דירה אלא מאסר. נפקא מינה רביעית .נזילות וריח .אם רטיבות
התורה לא נתנה מצות עינוי אלא יורדת מן הסכך או שעולה ריח מעופש מן
מצות דירה תחת צל השכינה. הדפנות והאדם נחלש או נגעל עד שאין דר
בביתו כך פטור מיד .אם אפשר לתקן במהירות
זה מלמד אותנו יסוד גדול בעבודת
כגון להזיז מקום השולחן להחליף מחצלת או
ה' .יש מצוות שמטבען כרוכות
לאוורר חובה לתקן ולקיים מצוה.
במסירות ובמאמץ ,אבל יש מצוות
שתכליתן דווקא להשרות נחת ולגלות שהחיים נפקא מינה חמישית .שעה חולפת לעומת מצב
עם ה' אינם עול אלא מתיקות .הסוכה נועדה קבוע .ברוח פתאומית שמביאה קיסמים על
להיות חיבוק ,מחסה ,מקום שבו האדם חש השולחן ויוצרת צער זמני רשאי לצאת עד
אהבה והגנה .לכן במקום שהסוכה נהפכת שיעבור הצער ושב ויכנס כאשר נתרצה מזג
לצער פטור הוא. האוויר .בצער קבוע שאינו בר תיקון באותה עת
פטור לכל משך הקיום של אותו צער.
המסר העולה מכאן לחיי האדם כולו הוא לדעת
את האיזון :לא לרמות את עצמו ולמצוא נפקא מינה שישית .לילה מול יום .יש הסובלים
תואנות ,אך גם לא להחמיר עד כדי סבל מיותר. בלילה מקור או מרעש שכנים באופן שאינם
עבודת ה' נעשית לא רק בעמל אלא גם בשמחה. יכולים לישון כלל .כיון שתשבו כעין תדורו אם
הסוכה היא שיעור חי אין עניינה להכאיב אלא בבית היה נכנס לישון במקום אחר כן דינו
לקרב ,לא להכביד אלא לחבק. בסוכה ופטור משינה באותה עת .ביום בשעת
אכילה אם ניתן לאכול בנחת בתוך הסוכה אינו
יש כאן מחשבה פנימית עדינה .הסוכה מלמדת
נפטר בטענת צער הלילה.
אותנו שהעולם הזה כולו איננו אלא דירת עראי,
מקום מעבר שבו האדם עובר את ימי חייו עד נפקא מינה שביעית .אדם עם מצב רפואי רגיש
שיגיע אל ביתו האמיתי בעולם הבא .אם כך, כגון אסתמה אלרגיה לאבק סכך או כאבי ראש
איך ייתכן שדווקא במצווה זו יישב האדם שנגרמים מריח הסכך או מהרוח הקרה .אם
בצער? הרי מטרת הסוכה להשרות ביטחון הצער ניכר וממשי פטור .אם יש פתרון פשוט
ושמחה תחת כנפי השכינה ,ולא להכניס את ובטוח כגון מסנן אוורור תרופה או החלפת
האדם למועקה. מקום בסוכה יש למצותו תחילה.
רב יוסף שאמר "אנא דאנינא דעתי" מגלה לנו נפקא מינה שמינית .מקום שאין סוכה אחרת
נקודה עמוקה :כל אדם צריך להכיר את עצמו. לעומת מקום שיש חלופה .אם יש סוכה נוספת
יש מי שנראה לרבים כקטנוני ,אך באמת הוא בבית אחר או בחצר אחרת ללא הצער עדיף
בעל נפש עדינה ,וכל קוץ קטן מפריע לו .התורה לעבור אליה ולקיים המצווה שם .אם אין
לא אומרת לו "בטלה דעתך" ,אלא מכירה בכך חלופה והצער ממשי פטור בלא אשמה.
שמדידת הצער תלויה במציאות האישית .זהו
נפקא מינה תשיעית .ברכת ליישב בסוכה .מי
שיעור מוסרי עצום לא למדוד אחרים במידת
שיצא מחמת צער באמצע סעודה ונרגע הצער
עצמך ,ולא למדוד עצמך במידת אחרים ,אלא
וחוזר אחר כך לאכול קביעות נוספת יברך שוב
לדעת את מקומך ,להכיר את נקודות החולשה
ליישב בסוכה .אם רק חזר להשלים מעט
שלך ,ולדעת מתי עבודת ה' שלך מחייבת מאמץ
אכילת עראי בלי קביעות אין ברכה חדשה.
נוסף ומתי פוטרת אותך מלסבול.
נפקא מינה עשירית .חשש תואנה .אם ברור למי
ובכך נרמז מסר לכל חיי האדם :הקב"ה חפץ
שיודע את עצמו שאינו מצטער אלא מבקש
באדם כפי שהוא ,לא בדמות מדומיינת .מצוות
קולה אין זו טענת מצטער .בית דין של לב יודע
הסוכה היא דירת אמת דירת עראי שמזכירה
לאדם את ערכו גם כשהוא חלש או עדין. כי לפני מי שאמר והיה עולם .אבל אם הצער
אמיתי אף שאינו שכיח אצל שכניו אין אומרים
יש כאן לקח מעשי ברור .בחיי היום יום כולנו בטלה דעתו.
נתקלים במצבים שבהם אנחנו מצטערים:
נראה כאן נקודת עומק :מצות הסוכה מצווה
בעבודה ,במשפחה ,בחיי הרוח .השאלה היא
אותנו "תשבו כעין תדורו" .הדירה היא מקום
האם עלינו להכריח את עצמנו להמשיך למרות
מנוחה ורגיעה .אם הסוכה הופכת לבית של צער
שהדבר גורם לנו עינוי ,או שמא מותר להכיר
דירה של סבל .לכן מי שמצטער באמת פטור מן בצער ולדעת לשחרר .דיני "מצטער
הסוכה ,גם אם צערו איננו מצוי אצל כל בני בסוכה" מגלים לנו את הדרך :אם
אדם ,ובלבד שהוא אמיתי ונוגע ללבו. הצער הוא אמיתי וממשי אין חובה
הראשונים והאחרונים לימדונו שאין כאן פתח להמשיך בכוח .התורה עצמה לא חפצה
לתואנה אלא דין של חמלה ,כדי שלא יהפוך חג שנסבול לשם שמים ,אלא שנעבוד
השמחה למצוות עינוי. אותו מתוך שמחה ונחת.
וכאן טמון סוד עדין :הסוכה עצמה מלמדת באותה מידה ,עלינו להבחין בין צער
אותנו שיעור לחיים לא כל אחד דומה לחברו, אמיתי לבין תואנה .יש מצבים שאדם מתרץ
ויש מקום להכיר ברגישות האישית של כל את עצמו כדי להימלט מחובותיו .לזה לא
אדם .כשם שרב יוסף אמר "אנא דאנינא התכוונה תורה .אבל כשיש קושי אמיתי התורה
דעתי" ,כך כל אחד נבחן לפי מדרגתו ומציאותו. חומלת ואומרת :אל תכריח את עצמך .זהו כלל
התורה מבקשת שנשב בצילא דמהימנותא גדול גם בחיים לדעת לאזן בין מחויבות לבין
מתוך שמחה ,ומתוך נחת ,לא מתוך כפייה. שמירה על הגוף והנפש.
פיוט המסתתר בסוכה אומר :צל הסכך כך מתגלה הדרכה מעשית לחיי היום יום :לא
המתנועע ברוח אינו רק מחסה אלא ליטוף .ריח להחמיר על עצמנו יתר על המידה עד שנישבר,
העצים והקירות הארעיים אינם רק זכר ולא לחפש פתחים של תירוצים .לחיות מתוך
לנדודים אלא חיבוק של שכינה .ואם הצער אמת ,להכיר בצער הראוי לשמו ,ולדעת שגם בו
מכסה את פניו התורה אומרת "צא החוצה ,כי הקב"ה מצפה מאתנו לשמור על שמחה פנימית
איני חפצה בצערך אלא בשמחתך" .בזה נגלה ולמצוא דרך ישרה לעבודתו.
היופי של מצות סוכה בית עראי שבו מתגלה
עיקר העניין הוא שמצות הסוכה ניתנה "תשבו
בית הנצח ,שמחת עולם בצלו של מקום.
כעין תדורו" דירה של נחת ושל שמחה ולא
.11כאשר החזאים אומרים שירד גשם בליל סוכות האם מותר לישון מחוץ לסוכה?
כאשר יורד גשם? האם לא נשללה מטרת חג הסוכות ,חג האמונה והביטחון ,נושא בקרבו
הסוכה כאשר איננה מגינה מן המטר? דילמות עדינות ונשגבות .הרי מצות הישיבה
בסוכה אינה רק ישיבה חיצונית אלא כניסה
הרד"ק )שם(" :וסוכה תהיה לצל ענן ה' יכסה
לדירת עראי שבה נבחנת נאמנותנו תחת צל
עליהם להיות להם במקום סוכה לשמירה מן
האמונה.
החום ומן הגשם" .הרי שהסוכה היא דימוי לענן
כבוד ,ובמצב שהגשם חודר פנימה הרי לא אך מה יעשה האדם כאשר שומע את החזאים
מתקיימת המטרה ,והאדם מצטער .מזה משמע צופים גשם בליל סוכות? האם חייב בכל זאת
שכשם שבענני הכבוד לא היה מקום לצער ,כך להניח ראשו בסוכה ולישון שם עד אשר ירדו
גם סוכה שבגשם אינה עוד בגדר סוכה ראויה. בפועל הטיפות הראשונות ,או שמא עצם
העובדה שצפוי לרדת גשם כבר הופכת אותו
המצודת דוד )שם(" :וסוכה תהיה לצל הסוכה
ל"מצטער" הפטור מן הסוכה? והרי בביתו
הזאת תהיה לצל ביום מן החורב ולמחסה מן
הפרטי ודאי לא היה הולך לישון בחדר שיודע
הזרם" .ביאר בפשיטות שהתכלית של הסוכה
מראש שהגשמים יפריעו את מנוחתו .האם
היא הגנה והצללה .וכאשר בפועל אין היא
תחזית מזג האוויר יוצרת מציאות הלכתית
מגינה אלא מכניסה צער ,שוב אין בה את
חדשה או שעלינו להמתין עד שתבוא ההצפה
מהותה.
ממש ותגרום צער מוחשי?
המלבי"ם )שם(" :וסוכה תהיה לצל יומם
הפסוק אומר "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב
מחורב מציין כי הסוכה נועדה לשמור על האדם
ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" )ישעיה ד ,ו(.
מפני החיצונים ,מן החום ומן הגשם .ובזה נודע
כי אין השם חפץ בצערם אלא בשמירתם". רש"י )שם(" :למחסה מגשמים ,ולמסתור
הדברים מאירים שגם בסוכת החג אין מטרת מרוחות" .מבואר בדבריו שסוכת ה' נועדה
המצווה לגרום סבל אלא לשמש דירה שמגינה, לשמש כמקום הגנה מן המטר והסער .ולכאורה
קשה אם כן ,כיצד נבין את מצות ישיבת הסוכה
שלדעת הר"ן אין לסמוך על כך וכאשר היא נהפכת למקום צער הרי אין זה
אלא כשכבר התחיל לרדת בפועל. רצון המצווה.
הב"ח )או"ח סימן תרל"ט ד"ה נמצא שמפרשי הפסוק כולם מדגישים שתכלית
כתב הרא"ש( ביאר את שיטת הסוכה היא הגנה ומחסה ,וכשבאה מציאות של
הראשונים ,ועמד על כך שאין די מטר החודרת לתוכה היא עצמה מאבדת את
בחשש רחוק אלא צריך צער קרוב טעם מהותה .מכאן נוכל להבין היטב את היסוד
ומוחשי .לדבריו ,עצם החשש שירד גשם אינו בהלכה של "מצטער פטור מן הסוכה".
פוטר ,אלא אם כן רואה בעיניו את השמים
בגמרא במסכת סוכה )דף כח ע"ב ( שנינו:
מתקדרים בעננים באופן ברור ,וזה גופא נחשב
"משירדו גשמים ,מאימתי מותר לפנות?
צער.
משתסרח המקפה" .כלומר ,שיעור הפטור מן
הט"ז )או"ח סימן תרל"ט ס"ק ה( כתב שאף על הסוכה תלוי בצער שנגרם מהגשמים עד כדי
פי שחז"ל נתנו שיעור "משתסרח המקפה" ,אין קלקול תבשילו של אדם.
הכוונה דווקא למקרה זה ,אלא לכל צער אמיתי
רש"י )דף כח ע"ב( פירש "משתסרח המקפה
שמפריע לישיבה בסוכה .נמצא שלדבריו גם
כגון עדשים שנתבשלו ונפגמו מחמת המטר".
במקרה של ציפייה ברורה לצער קרוב כגון
כלומר ,הצער נמדד לפי שיעורו של מאכל פשוט
רוחות קשות או עננים שחורים המודיעים על
שנפסד מן הגשם ,ללמד שהפטור נובע לא מעצם
גשם הרי זה בכלל מצטער.
ירידת הגשמים אלא מן הצער המעשי שנגרם.
המגן אברהם )סימן תרל"ט ס"ק י"ג( עמד על
בתוספות )דף כט ע"א ד"ה משתסרח( כתבו
כך שדין מצטער בסוכה נלמד מתשבו כעין
שהטעם שנקטו חז"ל "מקפה" ולא "פת" מפני
תדורו כל דבר שאדם לא היה דר בו בביתו אינו
שמקפה מתקלקלת במהרה ,ולמדו מזה שכל
מחויב בו גם בסוכה .ואם כן ,כשם שבביתו לא
שהסוכה גורמת לו טרדה מיותרת הרי זה בכלל
היה הולך לישון בחדר שבטוח שיחדור אליו
מצטער.
גשם באמצע הלילה ,כך גם בסוכה אינו מחויב
בכך. הרא"ש )פרק ב סימן יג( העתיק להלכה שמותר
לצאת מן הסוכה כשנגרם צער מחמת גשמים,
הכהן הגדול מאחיו במשנה ברורה )סימן
והוסיף שהשיעור משתנה לפי מצב האדם "כל
תרל"ט ס"ק ל"ה( מביא את שיטות הראשונים,
דבר שדרך בני אדם להצטער בו מקרי צער".
ומציין שהשיעור "משתסרח המקפה" הוא
דוגמה ,והעיקר הוא כל דבר שהסוכה גורמת לו הריטב"א )שם דף כט ע"א( חידש חידוש נוגע
טירדא שאין דרך בני אדם ליישב בה ,שאז הוא ממש לשאלתנו :אם לא ירד עדיין הגשם אלא
פטור .מכל מקום נקט שהפטור אינו חל אלא שמים מתקדרים בעבים ונראה שעתיד לרדת,
כאשר אכן יש מציאות ממשית של צער ולא כבר רשאי לאכול חוץ לסוכה ,שאין מטריחים
חשש גרידא. אותו להיכנס עד שיתחיל לסבול ממש.
הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד )סוכה מאידך הר"ן )דף יג ע"א מדפי הרי"ף ד"ה
דף כט ע"א( הביא למעשה את שאלתנו מתני'( חלק וכתב שאין לסמוך על סברא זו בלא
מהמציאות החדשה – חזאים וצפי מזג האוויר. ראיה ברורה ,ומכל מקום משמע מדבריו
העלה שהדבר תלוי ממש במחלוקת הריטב"א שדווקא אם כבר נכנס והתחיל באכילה אין
והר"ן .שלדעת הריטב"א כיון שכבר רואים בעין מוציאים אותו עד שיסריח המקפה ,אבל אם
מציאות שעתיד לרדת גשם ,פטור אפילו קודם עדיין לא נכנס כל שמצטער מחמת הגשמים
שירדו בפועל .ולדעת הר"ן אין להקל בכך כל מותר להימנע ,אלא שבסוף הודה שאינו מברר
עוד לא ירדו בפועל גשמים .והוסיף שהחילוק מסברתו כי אין ראיה ברורה.
בין אכילה לשינה עשוי להיות משמעותי ,מפני
שצער השינה גדול יותר. נמצאנו למדים מדברי הגמרא והראשונים
שהפטור מן הסוכה תלוי בצער ממשי ,אלא
הב"ח) ,או"ח סימן תרלט ד"ה כתב הרא"ש( שלדעת הריטב"א גם ראיית סימני הגשם
מדגיש שעיקר דין מצטער נמדד בצער המצוי מראש מהווים צער שדי בו כדי לפטור ,בעוד
והקרוב ,לא בחששות רחוקים .אם ניכרת
גשמים לכאורה נגד רוב הפוסקים ,ובצד מציאות שתגרום טירדא שאין דרך בני
הברכה כתב שמקום ספק בכהאי גוונא הוי ספק אדם לדור בה ,הרי זה בכלל מצטער.
ברכות להקל .נפקותא .אף אם יקל לעניין עצם בנידוננו ,תחזית שמבוססת על סימנים
החיוב ,לעניין ברכה בוודאי יחוש לספק. ניכרים וקרובים לשעה הבאה תיחשב
שיקול ,אך לא חשש רחוק.
מו"ר הגר"י זילברשטיין חשוקי חמד על סוכה)
כט ע"א( דן במציאות בני זמננו של תחזיות הט"ז) ,או"ח סימן תרלט ס"ק ה(
מדויקות יחסית .מסיק שהדבר תלוי במחלוקת מפרש ששיעור "משתסרח המקפה"
הריטב"א והר"ן .מצד אחד ,לריטב"א כשרואה הוא דוגמה ,והעיקר כל צער אמיתי שמונע דירה
שמים מתקדרים וניכרים סימני מטר ,אינו כסדר .השלכה .לשינה ,שהטרדה בה חמורה
מטריחים אותו להתחיל .מצד שני ,הר"ן יותר מאכילה ,יש מקום לפטור מוקדם יותר
הסתייג בלי ראיה ברורה .מוסיף לחלק בין כשהצער צפוי וממשי.
אכילה לשינה ,שכאב הטרדה בשינה גדול יותר
המגן אברהם )או"ח סימן תרלט ס"ק יג( קושר
ולכן יש מקום לפטור מוקדם יותר .והיישום.
את דין מצטער ל"תשבו כעין תדורו" .כל מה
כשיש תחזית מבוססת מאוד ובצירוף סימנים
שבביתו לא היה דר בו ,אינו חייב בו בסוכה.
ניכרים ,יש צד חזק לפטור מלינה.
השלכה .אם אדם רגיל שלא להירדם בחדר
מרן פוסק הדור הגר"ע יוסף זצ"ל ,חזון עובדיה שמסתבר שיגיעו אליו גשמים באמצע הלילה
)סוכות( בכללי מצטער קובע בפשיטות שדין ויעירוהו ,גם בסוכה אינו מחויב להתחיל לישון
מצטער נמדד לפי דרך בני אדם ,ומה שבביתו כשמסתמן צער קרוב.
לא היה דר בו פטור בסוכה .באשר לגשמים
המשנה ברורה )סימן תרלט ס"ק לה( מסכם
מטעים שברגע שזה מצב של טירדא שאינה דרך
שעיקר הדין תלוי בצער ממשי ולא בחשש
דירה ,פטור .לגבי תחזית ,דרך כלל נוקט שלא
גרידא ,אבל מודה שהשיעור של מקפה הוא רק
לפטור על חשש גרידא בלי סימנים ניכרים ,אך
דוגמה ,וכל טירדא המקלקלת את דרך הדירה
במקום ודאות קרובה וטרדה של שינה ,יש
בכלל .נפקותא .לעניין תחזית ,אם היא יוצרת
לסמוך להקל .נפקותא .אם יש אינדיקציות
ודאות קרובה לטרדת שינה ,יש מקום לפטור.
מוצקות שהלילה יופסק בשינה ,אין לחייב
אם היא מסופקת ורחוקה ,אין לפטור מקודם.
להיכנס לשינה שתיפסק מיד.
ובשער הציון )שם ס"ק כט( מטעים שמקום
מרן הראשון לציון הגר"י יוסף ילקוט יוסף
שיש ספק ברכה ,נלך לקולא בברכות ,אך לגבי
)סוכות( מסכם את דיני מצטער על פי רוב
עצם הפטור הכלל הוא כמידת הצער .יישום.
הפוסקים .מדגיש שתשבו כעין תדורו מגדיר את
אם ההתארגנות לשינה תחייב ברכה ואחר כך
הרף .לעניין תחזית ,אם היא כללית ומסופקת
יציאה ודאית מחמת מטר ,מן הראוי להיזהר
אין לפטור .אם היא ודאית מאוד וניכרים
בסדרי הברכות ולהימנע ממצב של ברכה
סימנים ,בפרט בלינה ,אפשר להקל מדין
לבטלה.
מצטער .וההבחנה ברורה בין אכילה קצרה
שניתן לדחות לבין שינה ארוכה שתופרע ודאי. ערוך השולחן )או"ח סימן תרלט סעיפים יז כ(
כותב בפשיטות שירידת גשמים היא סימן שאין
מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל ,אור
כאן דירה ,ודין מצטער רחב לפי מנהגי המקום
לציון )חלק ג הלכות סוכה( מטעים שדין מצטער
וזמן .ולענייננו .אם דרך בני אדם במקום זה
תלוי בהגדרת דירה .בשינה הטרדה מרובה ,ועל
להימנע מתחילת שינה כשמזג האוויר הקרוב
כן אם מסתמן בבירור שיפסיק באמצע ,אין
מעיד על הפרעה ממשית ,ייחשב מצטער.
לחייב להתחיל .נפקותא .אין מטריחים אדם
לסדר מיטתו בסוכה כשברור שייאלץ לקום הבכורי יעקב )על סימן תרכט סק"ל( נוגע
מחמת מטר. בספקות ברכה בהקשר גשמים ,ומורה זהירות
בברכה כשיש חשש מוצדק להפסקה קרובה.
מו"ר הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות
ההשלכה .אם ברור כמעט שיצטרך לצאת
)ח"ב ועוד( מרחיב שיסוד מצטער הוא מהותי,
באמצע הלילה ,ינהג בזהירות בברכות ויטה
לא טכני .היכן שהשינה אינה יכולה להתקיים
שלא להתחיל מצב שמביא לידי הפסקה ודאית.
כדרך דירה ,פטור .לעניין צפוי גשם ,אם יש
ודאות קרובה וחזקה ,יש לדון כמצטער אף הדעת תורה למהרש"ם )סימן תרלט סעיף ה(
קודם ירידת הטיפה הראשונה ,ובוודאי שלא מציין שדברי הריטב"א המתירים באופק
ה .בלינה חמורה המציאות יותר יכניס עצמו לספק ברכות .יישום .לינה אינה
מאכילה ,ולכן אם ברור שייפסק דומה לנשנוש .במקום צפי מוצק לטרדה ,פטור
באמצע ,הרבה אחרונים מקילים מתחילה.
שפטור מלהתחיל בה.
הכף החיים ,רבי יעקב חיים סופר )או"ח סימן
יש כאן הוראה נפלאה לחיים. תרלט( אוסף דיני מצטער ומדגיש ללכת אחר
חז"ל לימדונו ש"מצטער פטור מן מנהג מקומו ודעת רוב בני אדם .במקום ספקי
הסוכה" אין הקב"ה חפץ בעבודת ה' מתוך צער ברכה ,להקל .נפקותא .אם תחזית יוצרת ספק
מיותר ,אלא בעבודה מתוך דירה נאה וצל מהותי בברכה ובקיום ,אין לברך ,ועל לינה יש
אמונה .אך כאשר האדם מתבונן בתחזיות, מקום לפטור כשהטרדה קרובה ומוחשית.
בידע האנושי ובחכמה הטכנולוגית ,הוא עלול
הגרי"ש אלישיב זצ"ל )מסורות תלמידיו
לחשוב שהכול בידו הוא יודע מראש מה יקרה
והליכותיו( מקפיד להגדיר מצטער לפי מציאות.
ומנהל את חייו על פי החזאים .התורה
לגבי תחזית ,אם יש סימנים ברורים ונראים
מלמדתנו :חכמה זו מועילה ,אך אין היא
לעין שהגשם בפתח ,אין מטריחים להתחיל
מוחלטת .אנו נדרשים לאזן בין התכנון לבין
לינה שתופסק ,אך לא סומכים על דיבורים
קבלת הדין והכניעה לרצון ה'.
בעלמא .יישום .צירוף תחזית איתנה עם
ובזה יסוד עמוק .כשם שאין להכניס עצמו סימנים נראים ,בפרט בלינה ,מכריע להקל.
למצב של טירדא ודאית בלינה ,כך גם בחיים
הגרש"ז אוירבאך זצ"ל ,הליכות שלמה
בכלל אין לאדם להכניס עצמו לדרכים שהוא
)מועדים סוכות( יסודו תמיד "כעין תדורו" .אין
יודע שיביאוהו לנפילה רוחנית או לצער נפשי.
חיוב להכניס עצמו למצב של טירדא ודאית
תכנון נכון פירושו להימנע מראש מהיכנס
בשינה .אם התחזית חזקה בצירוף סימנים
למצבים כאלה.
בשטח ,יש מקום לפטור מלינה .אם אין אלא
מאידך ,כשעדיין אין ודאות אלא חשש בלבד, חשש כללי ,לא ייפטר .נפקותא .קביעת הרף לפי
אין לאדם להשתמט מחובותיו בשם הפחדים. רמת הוודאות והסימנים בשטח.
עליו להיכנס אל המצווה ,לעשות את שלו ,ואם
ומכל האמור יוצאים לנו נפקא מינות להלכה
יבוא הצער אז יקום ויפטור עצמו .זהו שיעור
ולמעשה :א .אם יש רק תחזית כללית בלא
עצום של אמונה :לחיות בין השערת העתיד
סימנים ניכרים אינו נפטר ,וחייב לישון בסוכה,
לבין דרישת ההווה.
דלא חשיב מצטער על סמך חשש רחוק.
תובנה נוספת :הסוכה נבנית להיות "למחסה
ב .אם ניכרים סימנים ברורים בשמים ,עננים
ולמסתור מזרם וממטר" כלומר ,גם כאשר
שחורים ורוחות עזות ,והתחזית מחזקת את
הגשם יורד ,יש מציאות שבה ההגנה האלוקית
המציאות לדעת הריטב"א ודעימיה יכול
שורה עלינו .ההכרה הזאת מעניקה לאדם מבט
להימנע מלהתחיל לינה בסוכה .לדעת הר"ן אין
חדש :אף על פי שהתחזיות קודרות ,יד ה'
לסמוך על כך ,אולם הרבה מאחרוני זמננו נטו
מנהיגה את עולמו ,ואנו נדרשים לא להיבהל
לדמות את זה למצטער גמור בלינה.
אלא לעשות את חלקנו בנאמנות.
ג .אם כבר נכנס לסוכה ועדיין לא ירדו גשמים
עיקר העניין :נמצאנו למדים מדברי הראשונים
בפועל לשיטת רוב הפוסקים עליו להתחיל ,ורק
והאחרונים כי דין "מצטער פטור מן הסוכה"
כשיתחיל הצער בפועל מותר לצאת .אך לשיטת
אינו תלוי בחשש גרידא אלא בצער ממשי .לדעת
הריטב"א כשברור שעומד לרדת מיד ,רשאי
הריטב"א ,אם ניכרים סימני גשמים בבירור
להימנע גם מלהתחיל.
רשאי להימנע מלהתחיל לינה בסוכה ,כי אין
מטריחים אותו להיכנס למצב שייאלץ ד .לגבי ברכת ליישב בסוכה גם אם יקיים חלק
להפסיקו .אך לדעת הר"ן וכמה ראשונים אין מן המצווה ,אם ברור שייאלץ לקום בתוך זמן
להסתמך על כך כל עוד לא ירדו בפועל גשמים. קצר ,יש לחוש לספק ברכה .למעשה ,במקום
אחרוני זמננו הכריעו כי בתחזית כללית בלבד כזה ספק ברכות להקל ,ולא יברך.
אין לפטור ,אבל אם יש סימנים ברורים וודאות
קרובה בפרט לעניין שינה שהיא צער גדול יותר
מאכילה נחשב כמצטער ופטור .לעניין הברכה,
ברור שיבוא צער כבד ,אין להכניס עצמו במקרה כזה אין לברך ליישב בסוכה,
לניסיונות מיותרים .זהו שיעור של איזון :מצד כי הוי ספק ברכות להקל.
אחד לעשות את חובת ההווה בנאמנות ,ומצד
ולנשמת הדברים :הסוכה נועדה
שני לדעת מתי לעצור ולהבין שזו אינה השעה.
להיות "למחסה ולמסתור מזרם
האדם נכנס אל הסוכה עם האמונה כי השכינה וממטר" ,מקום שבו האדם חש ביטחון
חופפת עליו ,גם כאשר שמי הסתיו מתקדרים וחסות תחת צל האמונה .כאשר היא
בעננים .הוא לומד לחיות בין התחזית לבין הופכת למקום צער פטור ,כי אין רצון
המציאות ,בין העתיד הלא ידוע לבין ההווה התורה בעבודת ה' מתוך טירדא מיותרת .מכאן
הברור .בזה הוא קונה לו מבט של אמונה לדעת נלמד גם לחיים לא כל פחד וחשש עתידי פוטר
מתי להמתין בגבורה ,ומתי לפנות בענווה ,ובכל את האדם ממעשיו .אם יש רק ספק ,חובה
דרכיו לחוש שהקב"ה מלווה אותו בצל סוכתו. להיכנס אל המצווה ולעשות את שלנו .אך אם
.12סוד הפטור :מדוע מצטער נפטר ממצות סוכה
ספורנו )שם(" :למען ידעו דורותיכם כי בסוכות חג הסוכות נושא בקרבו מסר כפול ומרתק.
הושבתי ...להודיעם כי לא בצורת ביתם מצד אחד הוא חג האסיף ,זמן שמחתנו ,מלא
ובטיחות קירותיהם היו חיים ,אלא הוד והדר ,סוכות נאות ונוי מצוה .מצד שני,
בהשגחתי" .הרי שהכוונה אינה לצער אלא חז"ל גילו לנו סוד עמוק הסוכה נועדה להזכיר
לחינוך לאמונה ,להסיר את הביטחון המדומה לנו גלות ,יציאה מבית הקבע לסוכה דלה ,כמי
בבית הקבע. שגלה מארצו.
אור החיים הקדוש )שם(" :בסוכות תשבו... במדרש ילקוט שמעוני ובפסיקתא דרב כהנא
למען ידעו דורותיכם שידעו ויכירו כי לא בכוחם מתבאר שכאשר נגזר על ישראל דין גלות,
יחיו ולא בחוזק ידם יתקיימו ,אלא בצל הסוכה יוצאים הם אל הסוכה והקב"ה מעלה עליהם
אשר ציוויתי" .לפי דבריו אין זה מצות עינוי כאילו גלו לבבל.
אלא מצות חינוך לאמונה בהשגחה.
כאן מתעוררת שאלה עצומה :אם הסוכה היא
נמצא אפוא ,שמפרשי הפסוק כולם מדגישים דימוי לגלות ,ואם כל עניינה ליצור צער ,מדוע
שהסוכה נועדה להזכיר את חסות ה' וענני פסקה ההלכה "מצטער פטור מן הסוכה"? והרי
הכבוד ,ואת ארעיות דירת האדם .הצער איננו גלות ביסודה היא צער ,ואם כן הלא זה תכלית
מטרה ,אלא ההכרה שהאדם איננו נשען על המצווה! האם לא היה ראוי שכל צער שבסוכה
בטון ואבן אלא על אמונה .מכאן מובן מדוע יחייב יותר ולא יפטור?
"מצטער פטור מן הסוכה" כי המטרה אינה
הפסוק המרכזי הוא "בסוכות תשבו שבעת
עינוי עצמי אלא יצירה של תודעת אמונה
ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות .למען
ושכינה.
ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני
בגמרא במסכת סוכה )דף כו ע"א( נאמר: ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" )ויקרא
"מצטער פטור מן הסוכה" .ושואלת הגמרא שם כג ,מב מג(.
על חולים ומשמשיהם שהם פטורים ,ולומדים
רש"י )שם פסוק מג(" :כי בסוכות הושבתי ענני
מכאן שהסוכה אינה מצוה של עינוי ,אלא מצוה
כבוד היו" .לפי רש"י אין כאן צער של גלות אלא
של דירה תשבו כעין תדורו.
זיכרון לחסות העננים ,שהיו מגינים על ישראל
רש"י )שם ד"ה מצטער( מבאר" :פטור דתשבו מהחום והצינה .הרי שהמטרה היא דווקא
כעין תדורו כתיב ,מה דירה אדם דר במקום נוח להראות חסות ה' ונועם קרבתו ,לא צער וגלות
לו ,כך בסוכה" .נמצא שיסוד הפטור נובע בפועל.
מהגדרת עצם המצווה ,לא משום קולא צדדית,
אבן עזרא )שם(" :בסוכות סוכות ממש שעשו
אלא משום שאין כאן קיום מצוה כלל כשיש
להם לצל" .מבואר שצורת החיים במדבר
צער.
חייבה יציאה מהקבע אל דירת עראי ,אך
תוספות )דף כו ע"א ד"ה מצטער( מוסיפים המטרה היא להמחיש את ארעיות האדם ,לא
שצער שאדם רגיל להתרחק ממנו בביתו ,אינו לחייבו בצער בלתי נסבל.
מקום של סבל גופני ממש ,הרי זו מחויב לקבלו בסוכה ,מפני שכל ההגדרה היא
לא דירה אלא צער ,והתורה לא "כעין תדורו".
חפצה בכך.
הרא"ש )פרק ב סימן יג( כתב" :מצטער פטור –
הבעל באר יוסף )פרשת אמור( שאין זו דירה אלא צער ,ולא נצטווינו אלא על
כתב יסוד זה בארוכה :הגלות דירה" .הרי לנו שהפטור הוא חלק מן המצווה
שמכוונים אליה בחג הסוכות היא עצמה ,שאין שם דירה על צורת חיים כזאת.
יציאה מהבית ,אבל לא צער ישיר .כי תכלית
הריטב"א )שם דף כט ע"א( כתב טעם מיוחד:
המצווה אינה לסבול אלא להתבונן .לכן כל
אם רואה שהולך לרדת גשם אינו חייב להתחיל
שנעשה צער של ממש ,פטור ,שאין זו מצות
לאכול בסוכה ,מפני שהכניסה למקום שברור
סוכה אלא חבלה במצווה.
שיהפוך לצער אינה בגדר דירה .נמצא שאף על
הפרי צדיק )סוכות ,ד"ה עניין חג הסוכות( חשש קרוב לצער כבר לא מתקיימת מצוה.
הדגיש כי הסוכה היא ביטוי של יציאה
נמצא אפוא ,שהגמרא והראשונים הגדירו
מהקביעות ,לזכור שישראל תחת צל השכינה.
בבירור :מצות הסוכה אינה מצות צער אלא
זהו גלות סמלי המוביל לשמחה ,ולא גלות
מצות דירה ,ודירה מטבעה היא מקום מנוחה.
כפשוטה של סבל .לכן מצטער פטור.
כל מצב של טירדא הגורמת לאי אפשרות של
נמצא אפוא שכל גדולי הראשונים והאחרונים דירה אינו בכלל מצות סוכה ,ולכך מצטער
מיישבים ש"גלות" שבסוכה היא גלות רעיונית פטור.
או סמלית ,אך לא חיוב בצער .התורה לא
הנה נבאר את דברי הראשונים הנוספים
ביקשה להטריח את ישראל בצער של ממש,
והאחרונים ,כיצד חילקו בין עצם היציאה
ולכן מצטער פטור.
מהבית כבחינת גלות ,לבין צער ממש שממנו
מרן הבית יוסף )או"ח סימן תרמ( מביא את פטור:
דברי הראשונים שהמצטער פטור מן הסוכה,
הבכור שור )סוכה כו ע"א( כתב שפטור מצטער
ופוסק כך בשולחן ערוך שם .הרי שדעתו להלכה
יסודו בתשבו כעין תדורו ,שכל מה שאין דרך
ברורה עיקר המצווה היא דירה ,לא צער ,ולכן
לדור בו אינו בכלל מצוה .וכיון שכן ,אין עניינה
אין לחייב את המצטער.
של סוכה לחייב אדם ליישב במקום טירדא.
החיד"א ,בספרו מחזיק ברכה )או"ח סימן תרמ הרי שעצם היציאה מהבית היא מעין גלות ,אבל
סק"א( ,כותב שבכל מקום שבו הצער הוא צער נוסף אין התורה חפצה בו.
באופן שאין דרך בני אדם לדור כך ,פטור.
המהרש"א )חידושי אגדות סוכה כו ע"א( ביאר
ומבאר שדין זה נלמד מתשבו כעין תדורו ,שאין
את דברי הגמרא שמצטער פטור ,שעניינה של
התורה מחייבת אלא דירה של נחת ,לא של
הסוכה הוא לשבת בצל האמונה ולא לשם סבל.
טירדא.
הגלות שברעיון היא גלות רכה ,לא צער פיזי
רבי חיים יוסף דוד אזולאי גם בספרו יוסף שאינו נסבל.
אומץ )עמוד רכ"ד( העיר שבכל מצוות הסוכה
הפרי מגדים )או"ח תרלט אשל אברהם סק"ו(
עיקר הדגש הוא על הכוונה והישיבה לשם
דקדק בלשון הראשונים וכתב שכל צער שאין
שמים ,לא על קבלת צער פיזי ,ולכן אין ענין
דרכו של אדם לדור בו ,הרי זה פטור .אבל אם
להחמיר כשיש צער שאדם רגיל להימנע ממנו.
זו אי נוחות קלה שדרך בני אדם לסבול אינו
הכף החיים )או"ח סימן תרלט סק"ל סקמ"ה( פטור .נמצא שההבדל הוא בין אי נוחות שהיא
מאריך מאוד בפרטי דין מצטער .הוא מביא חלק מן הגלות הסמלית ,לבין צער קיצוני שאינו
מדברי הזוהר והפוסקים שהמטרה היא לשבת דרך דירה.
בסוכה מתוך שמחה ,ולכן אם יש צער של ממש
הביכורי יעקב )סימן תרמ סק"ל( מקשה מדברי
פטור ,ואין מקום להחמיר בזה.
המדרש שאמרו שגלות היא צער ,ואם כן מדוע
הבן איש חי )פרשת האזינו שנה א אות טז( מצטער פטור? ומתרץ שהצער שכוונת המדרש
פוסק להלכה שבמצב של צער ממש פטור ,אלא אליו הוא עצם יציאה מהבית לסוכה ,שהיא
שמכל מקום טוב להשתדל לקיים ככל האפשר, גלות סמלית .אבל כאשר הסוכה עצמה נעשית
מלמד אותנו על ארעיות חיינו ועל תלותנו בה'. וכתב שיזהר לומר לשם יחוד ומחשבה
אך יש צער שמפרק את הדירה והופך אותה נכונה גם כשפטור ,כי עיקר מצות
למקום שאינו ראוי בזה פטור. הסוכה היא זכר לענני הכבוד.
זהו שיעור לחיים :יש מצבים שבהם הקושי גם מרן הגאון הגר"ע יוסף זצ"ל בחזון
הוא חלק מן הדרך ,ועלינו לשאתו באמונה זהו עובדיה )סוכות עמ' שיז שכג( עוסק
"הצער המחנך" .ויש מצבים שבהם הקושי כבר בהרחבה בדיני מצטער .הוא מדגיש
שובר את האדם ומונע ממנו שמחה ועבודת ה' שאין חיוב להישאר בסוכה בצער ,כי
בזה הקב"ה עצמו אומר "אינני חפץ בצער זה". המצווה היא "תשבו כעין תדורו" ,והביא שהדין
החכמה היא להבחין בין שני המצבים. מוסכם על כל הפוסקים .ובדבריו מבאר את
הקושיא מהמדרש ,ומסכים עם מה שתירצו
ובכך האדם לומד איך לחיות לשאת על עצמו
האחרונים שהצער הנדרש הוא רק עצם
את האחריות הרוחנית גם אם לא נוח ,אך לדעת
היציאה מהבית ,לא צער נוסף של ממש.
גם לשחרר כשזה כבר סבל שאין בו תועלת .זהו
איזון של אמונה עמוקה ,שהקב"ה רוצה אותנו ומכל האמור יוצאים לנו נפקא מינות להלכה
שמחים בעבודתו ולא עצובים. ולמעשה :א .אי נוחות קלה כגון חום קל,
יתושים בודדים ,מעט רוח בזה אין דין מצטער,
ומכאן עולות התובנות לחיי היום יום מתוך
כיון שדרך בני אדם לסבול כך גם בדירתם
שאלתנו :האדם נוטה לחשוב שככל שהוא
הקבועה .לכן חייב להישאר בסוכה.
מצטער יותר כך עבודתו נחשבת יותר .אבל
מצות סוכה מלמדת אחרת אין רצון ה' בצער ב .צער ממש ,כגון גשם המטפטף לתוך הצלחת,
לשמו ,אלא בעבודת ה' מתוך דירה נעימה קור חזק שאין לו בגדים לכסות עצמו ,או
ושמחה .ההלכה ש"מצטער פטור מן הסוכה" יתושים וחרקים שמטרידים את מנוחתו עד
מלמדת אותנו שיעור עמוק :לפעמים הוויתור שאינו יכול לשבת שם הרי זה נקרא מצטער
על הכאב הוא דווקא רצון הבורא. ופטור ,שהרי אין זו דירה אלא סבל.
ובחיים עצמם ,יש רגעים שעלינו לקבל על ג .בלילה ,בשעת שינה ,רגישות הצער גדולה
עצמנו טירדא קלה ,כמו לצאת מבית הקבע אל יותר .אם אינו יכול לישון כדרך בני אדם ,כגון
דירת עראי ,כי בכך מתבררת האמונה .אבל שרועש מאוד או שמסתמן שירד גשם שיפריע לו
כשצער גדול הופך את הדירה לבלתי אפשרית, בשנתו ,הרי זה בכלל מצטער .אבל אם רק
התורה עצמה אומרת "פטור" .מכאן נלמד שגם חושש מחוסר נוחות קלה אינו נפטר.
בחיים האישיים לא כל סבל מועיל .יש סבל
ד .ברכת "ליישב בסוכה" ,בכל מצב של ספק אם
מחנך ויש סבל מחבל.
זה צער המחייב לצאת ,אין לברך ,משום ספק
האדם החכם יודע להבחין :האם זהו קושי ברכות להקל .כלומר ,יכול לנסות לשבת בסוכה
שמחזק אותי ,שמלמד אותי אמונה וצניעות ,או בלי לברך ,ואם לא יוכל לסבול יצא.
שזהו קושי שמונע ממני לחיות בשמחה ולעבוד
ה .נוי מצוה ,אפילו כשהוא מצטער ופטור מן
את ה'? אם זה מחזק עלי לשאתו .אם זה מחבל
הסוכה ,טוב שישתדל להיכנס וליישב מעט בלי
עלי לשחרר.
ברכה ,כדי שלא יבטל לגמרי את המצווה ,ובכך
ובכך מקבלים אנחנו שיעור עצום :עבודת ה' יראה חיבתו למצווה.
והחיים בכלל אינם תחרות סבל ,אלא מסע של
כאן מתגלה לנו יסוד עמוק לעבודת ה' ולחיי
שמחה באמונה .הקב"ה רוצה שנשב בצל
היום יום .מצות הסוכה אינה בנויה על סבל
סוכתו ,אך לא בצער מיותר אלא מתוך חיות
ועינוי ,אלא על דירה של אמונה ושמחה .התורה
ושמחה.
רוצה שנחיה בהכרה שהבית האמיתי הוא תחת
עיקר העניין :ההלכה מבררת בפירוש כי צל השכינה ,אך יחד עם זאת היא מגלה לנו
"מצטער פטור מן הסוכה" ,לא מפני שמצות שאין רצון ה' בעבודת מצוה מתוך צער מיותר.
סוכה איננה קשורה לגלות וצער ,אלא משום
מכאן לומד האדם שיעור גדול לא כל אי נוחות
שעיקר המצווה הוא עצם הישיבה בדירת עראי,
היא סיבה לברוח מהתמודדות ,אך גם לא כל
והצער אינו אלא כלי להבנה ,לא מטרה בפני
צער הוא חלק ממצווה .יש צער שהוא מחנך,
עצמה .לכן אין התורה חפצה בצער מיותר
כמו עצם היציאה מבית הקבע לדירת עראי זה
שאינו מאפשר חווית מצוה כעין דירה.
הסוכה נראית כדירת ארעי ומכאן יוצא מסר עמוק :חיי האדם אינם
רעועה ,אך באמת היא בנין עדי נמדדים לפי עוצמת הסבל שהוא סובל אלא לפי
עד ,היא נצח ישראל .ובתוכה יכולתו להפוך גם את דירת הארעי לחוויה של
הקב"ה יושב עמנו ,אומר לנו בני אמונה ,של שמחה ושל קרבה לה' .הסוכה
אהובי ,איני מבקש מכם צער אלא מלמדת אותנו שיעור עצום יש צער שבונה ויש
דירה קטנה של אמונה .אם צער שמרסק ,התורה מצווה אותנו לבחור
הסוכה מצערת אתכם פטורים בחיים מתוך שמחה ולא להפוך את העינוי
אתם ,כי רצוני שתהיו בני חורין בשמחה ,לא לאידיאל.
שבויים בכאב .זהו סוד הסוכה גלות קלה שהיא
וכשם שאמרו חז"ל "ושמחת בחגך והיית אך
גאולה גדולה ,עראי שהוא נצח ,שמחה
שמח" ,כך בסוכה יש שמחה דווקא כאשר היא
שממלאת את כל ימי החג ויוצקת חיות לשנה
נעשית דירה נוחה של אמונה ,ולא מקום של
שלימה.
צער שאין בו קיום של דירה כלל.
.13האם צריך להריח האתרוג של מצוה כשנוטלים אותו או יש איסור והאם צריך לברך
על הריח?
הרמב"ן שם כותב שהאתרוג הוא פרי שניכר בין טעם למצווה ,בין ריח להלכה ,עומד לו
בריחו ובטעמו ,שיש בו שילוב של חומר ורוח, האתרוג של חג הסוכות כעד חי ,פרי עץ הדר
וזו סיבת בחירתו למצות ארבעת המינים, שיש בו גם טעם וגם ריח ,סמל לישראל שיש
להורות על שלמות האדם שיש בו גם תורה וגם בהם תורה ומעשים טובים .אך הנה השאלה
מעשים טובים. מתפרצת כהרף עין :האם מותר לאדם להריח
באתרוג של מצווה ,שהרי לכאורה אינו מיועד
הספורנו מבאר שהאתרוג הוא סמל לאדם
להנאת הגוף אלא לעבודת המצווה ,ואם הריח
השלם ,שכולו נתון לעבודת ה' ,שממנו נודף ריח
בו האם עליו לברך ברכת "בורא עצי בשמים"
טוב ומשובח גם החוצה ,ללמד שישראל לא
או שמא יזהר וימנע פן יבוא לידי ספק ברכה
נועדו לעצמם בלבד אלא גם להיות אור
לבטלה .וביותר ,יש להעמיק :האם עצם
לאחרים.
העובדה שהאתרוג נועד למצווה מפקיעה ממנו
בעל הטורים מעיר ש"פרי עץ הדר" גימטרייה את דין הריח או שמא מצווה זו עצמה מרוממת
זה אתרוג ,ומוסיף ש"עץ הדר" רומז לצדיק גם את ההנאה מהריח להיות חלק ממעשה
הדר בתורה ומעשיו ניכרים בריח טוב לכל המצווה.
סביבתו.
האם הריח הוא חלק ממצוות ארבעת המינים
הכלי יקר עומד על לשון "ושמחתם לפני ה'", או שמא תוספת צדדית שאין לה מקום? האם
לומר שהשמחה מושגת לא רק באכילה הברכה על הריח תוסיף קומה למצווה או
ובשתייה אלא גם בהנאה רוחנית ,והריח של תהפוך למעשה של חסרון וחשש? זו השאלה
האתרוג מורה על ההנאה שאינה גשמית אלא העומדת לפתחנו מצוות האתרוג ביד ,וריחו
נעלה ,ומשם נלמד שדווקא בריח טמון סוד באף ,מהו הדין.
המצווה.
הפסוק נאמר בתורה "ולקחתם לכם ביום
הרי לנו שפסוק זה לא רק מצווה על נטילת הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות
האתרוג אלא פותח פתח להבין את עומק וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת
השאלה שלנו :אם האתרוג נבחר למצווה ימים" )ויקרא כג ,מ( .מפרשי התורה עמדו על
דווקא משום יופיו ,טעמו וריחו ,האם לא בא הביטוי "פרי עץ הדר" שהוא האתרוג ,וביארו
הריח להיות חלק מהמצווה ,או שמא המצווה רבות את עניינו.
מפקיעה אותו מכל שימוש חוץ מנטילתו לשם
רש"י שם מביא מדרש חז"ל ש"הדר" הוא לשון
שמים.
דירה ,פרי הדר באילנו משנה לשנה ,ובכך ניכר
בגמרא במסכת סוכה )דף לז ע"ב( נאמר: ייחודו של האתרוג.
"אתרוג מותר להריח בו ,לולב אסור להריח
למנוע מלהריח בשעת המצווה כיון שהנאת בו" .ופירש רש"י שם :אתרוג לא
הריח אינה מוציאה מן ההקצאה למצווה. הוקצה אלא מאכילה ,שהרי עיקרו
לאכילה עומד ,וריח לא הוקצה ,לפיכך
הרשב"א )שו"ת ח"א סימן רעח( נשאל אם
מותר להריח בו .אבל לולב הרי הוא
אתרוג של מצווה עומד גם לריח ,והשיב שהריח
מיועד למצוותו בלבד ,ולריח לא נועד
אינו עיקר ואינו מצריך ברכה ,אלא דינו כטפל
כלל ,וממילא אסור להריח בו.
למצווה.
ובתוספות )שם ד"ה אתרוג( הקשו:
נמצא שכל הראשונים שהאריכו בעניין מודים
אם אתרוג עומד גם לריח ,היה צריך לברך עליו
בעיקרון :מותר להריח באתרוג ,אלא שאין
בשעה שמריח בו ,ומדוע לא נזכר בגמרא עניין
מברכים עליו בשעת נטילתו למצווה ,מפני
הברכה .ומתרצים שכשנוטלו למצוותו אין זה
שעיקר נטילתו היא למצווה ולא לריח.
נחשב שנוטלו להריח ,אלא למצווה בלבד ,ולכן
הט"ז )או"ח סימן תרנ"ג ס"ק ב( כתב "ואותן אינו מברך.
שמריחין בו בשעת ברכה מנהג שטות הוא",
הריטב"א )שם( מבאר :כיון שעיקר נטילת
כלומר אין לנהוג להריח בו בשעת הנטילה ,שכן
האתרוג היא לשם מצווה ,הרי כל כוונת האדם
מצוותו אינה לריח אלא לנטילה בלבד ,והרי זו
באותה שעה היא לשם מצווה בלבד ,ואפילו אם
זילותא במצווה אם מערבים בה ריח.
נהנה מהריח ,הרי זו הנאה טפלה ואינה מחייבת
המגן אברהם )סימן רט"ז ס"ק לו( כתב בשם ברכה.
מהרש"ל "דווקא בשעת נטילתו למצווה אין
המאירי )שם( מוסיף :שמצוות נטילת לולב
לברך על הריח ,אבל קודם לכן או לאחר מכן
ואתרוג נועדו לא לשם הנאת הגוף אלא לשם
יכול לברך ,דהא לא הקצהו אלא מן האכילה
מצווה ,ולכן אין הברכה על הריח חלה אלא אם
ולא מן הריח" .אך ציין שגם בזה יש חולקים
כן ניטל האתרוג במפורש לשם ריחו.
וסוברים שכל ימי החג הרי הוא מוקצה למצווה
ולא עומד כלל לריח. מדברי הגמרא והראשונים עולה יסוד ברור:
מצד אחד ,אתרוג של מצווה לא נפקע לגמרי
המשנה ברורה )סימן רט"ז ס"ק נא( חילק :אם
מדין ריחו ,ומותר להריח בו .מצד שני ,בשעה
לא נתכוון להריח אלא רק הריח ממילא אין
שנוטלו למצווה הריח טפל למצווה ואינו מחייב
לברך ,אבל אם נטלו במפורש כדי להריח ,יש
ברכה .נשאר לברר :האם לאחר סיום המצווה
מקום לברכה לפי הדעה הראשונה .אולם פסק
או בשעה שאינו עוסק בה ,יש לברך על ריחו.
למעשה שכדאי להימנע מחשש ספק ברכות.
הרא"ש) ,סוכה פרק ג סימן ל( מביא את לשון
הביאור הלכה )שם ד"ה אתרוג של מצווה(
הגמרא "אתרוג מותר להריח בו" ומבאר
הביא באריכות את דברי הראשונים
שהטעם הוא מפני שעיקר ההקצאה היא
והאחרונים .הוא מקשה קושיא גדולה :הרי
מאכילה ולא מריח ,אבל בשעה שהוא עסוק
בגמרא בסוכה )לז ע"ב( מבואר להדיא שאתרוג
במצווה עצמה אין לברך על הריח כיון שאין
מותר להריח בו ,ואם כן כיצד אמרו הפוסקים
הריח עיקר.
שאין לברך עליו? ותירץ ,שעיקר הנטילה
למצווה מפקיעה את הריח מלהיות עיקר ,ולכן רבנו פרץ )הובא בתוספות סוכה לז ע"ב( כתב
אף שהריח מותר ברכה אין בו. שהריח מותר ,אולם ברכה על הריח לא יברך,
משום דלאו לריח עבידא ,ועיקרו למצווה.
הב"ח )או"ח סימן תרנ"ג( כתב חידוש נפלא:
"שכן במדרש נאמר שהאתרוג יש בו גם טעם בעל האשכול )הלכות לולב עמ' קיח מהדורת
וגם ריח ,ללמד על ישראל שיש בהם תורה אלבק( כתב :אתרוג של מצווה מותר להריח בו,
ומעשים טובים ,נמצא דאתרוג נמי עבידא ואף ראוי להריח בו להראות יופיו והדרו ,אבל
לריח ,וממילא מי שמריח בו צריך לברך" .אלא אין לברך משום שהנאת הריח אינה עיקר אלא
שמסיים הב"ח דמ"מ נכון להיזהר שלא להריח טפלה למצווה.
בו ,כדי לצאת מספק ברכה בפלוגתא.
רבנו ירוחם )נתיב ח ח"ב דף עא ע"ד( הביא את
הפרי מגדים )אשל אברהם סימן תרנ"ג ס"ק ב( דברי הראשונים הללו ,וסיכם שהריח מותר
כתב "יש להיזהר שלא להריח ,דהא יש בזה אבל אין מברכים ,והוסיף שבכל מקרה אין
ספק ברכה".
ומכל האמור יוצאים לנו נפקא בעל הלבוש )או"ח סימן תרנ"ג( כתב "אתרוג של
מינות להלכה ולמעשה :א .אדם מצווה אין לברך עליו ברכת ריח ,משום
הנוטל אתרוג של מצווה בשעת שהוקצה למצותו ואינו עומד להריח" ,וחילק
קיום המצווה ,אם מתכוון להריח בין פרי העומד לאכילה שיש בו גם הנאת ריח
בו יש מחלוקת אם חייב לברך על שם מברכים ,לבין אתרוג של מצווה שכולו
הריח .מרן בשולחן ערוך הביא למצווה.
דעה שמברכים ,ודעה שאינן
האליה רבה )סימן תרנ"ג ס"ק ח( וכן המטה
מברכים ,וסיים שנכון שלא להריח בו ,כדי שלא
יהודה )סימן תרנ"ג( כתבו שדעת הסוברים
ייכנס לחשש ספק ברכות.
שאין לברך על ריחו עיקר ,כיון שכל שבעה
ב .מי שמחזיק אתרוג של מצווה אחר שסיים מוקצה הוא למצווה.
את הנטילה ,ורוצה להריח בו שלא לשם
מרן הבית יוסף )או"ח סימן רט"ז( הביא את
המצווה יש פוסקים שכתבו דיכול לברך )כגון
שיטת ראבי"ה שכתב שמברכים על הריח ,וכן
ראבי"ה והב"ח( ,אולם רוב האחרונים ובראשם
פסק בשולחן ערוך )שם סעיף יד(" :המריח
מרן הגאון הגר"ע יוסף זצ"ל בחזון עובדיה ,וכן
באתרוג של מצווה מברך עליו" ,והוסיף "ויש
הכף החיים ,כתבו שלא יברך ,דהא הוקצה
אומרים שאינו מברך ,ולכן נכון שלא להריח
למצוותו ואינו עומד להריח.
בו" .נמצא שמרן הכריע להלכה כדעת ראבי"ה,
ג .אם נטל אתרוג שאינו מיועד למצווה כלל אך למעשה כתב להחמיר ולהימנע מחשש ספק.
אלא לאכילה או להנאה בזה לכו"ע אם מריח
הכף החיים )או"ח סימן תרנ"ג ס"ק כב( האריך
בו ,מברך עליו "אשר נתן ריח טוב בפירות" ,שכן
לבאר שמכיוון שיש מחלוקת ,נכון שלא להריח
זהו אתרוג העומד גם לריח.
כלל ,ובפרט בשעת הנטילה ,אבל אם הריח אחר
ד .בשבת ויום טוב שאין נוטלים לולב ,יש המצווה יכול לברך .הוא מביא בזה שיטות
פוסקים שכתבו דמותר להריח באתרוג של רבות ,ומסכם שדרך הזהירות היא המובחרת.
מצווה ולברך עליו ,שכן אינו משמש למצווה
מרן הגאון הגר"ע יוסף זצ"ל בחזון עובדיה
באותה שעה ,ויש שחלקו וסברו שגם בזה אין
)סוכות עמ' תקל( כתב להדיא" :אין לברך על
לברך מחשש ספק ברכות.
ריח האתרוג של מצווה ,שהרי הוקצה למצוותו
ה .למעשה ,המנהג הרווח אצל רוב ישראל הוא ואינו עומד להריח" .אלא שמוסיף שאם נטל
שלא להריח באתרוג של מצווה כלל בשבעת אתרוג שאינו מיועד למצווה אלא לאכילה,
הימים ,כדי שלא ייכנס לחשש ספק ברכה ובכל זאת הריח בו ,מברך עליו.
לבטלה ,ובזה יוצא ידי כל השיטות.
רבנו יוסף חיים הבן איש חי )שנה א פרשת
האתרוג נבחר מכל הפירות לשמש במצוות האזינו הלכה יג( כתב" :אתרוג של מצווה אסור
ארבעת המינים לא רק מפני יופיו אלא גם להריח בו בשעת הנטילה ,כיון שאין זה דרך
משום מהותו הפנימית .חז"ל דרשו עליו שהוא כבוד למצווה" ,אולם מותר להריח בו בשאר
"פרי עץ הדר" יש בו גם טעם וגם ריח ,רמז זמנים ,אך לא יברך עליו מספק ברכה.
לישראל שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים.
המקובל רבי יעקב חיים סופר בספר כף הנחמה
הריח ,בניגוד לטעם ,הוא עדין ובלתי מוחשי,
)סימן תרנ"ג( כתב שמי שמתכוון להריח אחר
חודר לנפש פנימה ומגיע עד הנשמה ,כדברי
המצווה יכול לברך ,שכן עיקר ההקצאה היא
חז"ל שהריח הוא ההנאה היחידה שנהנית
מהאכילה ולא מהריח ,והדבר תלוי בכוונתו.
ממנה הנשמה ולא הגוף.
נמצא שסיכום כל דברי האחרונים הוא כך :מן
מכאן ההבנה :כאשר יהודי לוקח את האתרוג
הדין יש שיטה לחייב ברכה על ריח האתרוג של
ומקיים בו מצווה ,הוא מתעלה מעל המוחשי
מצווה )ראבי"ה ,ב"ח( ,אך רוב האחרונים
והגשמי ומגיע עד לריח הרוחני ,לנקודה
הכריעו שאין לברך מספק ,ונכון ליזהר שלא
הפנימית של החיים .דווקא משום כך נחלקו
להריח בו בשבעת הימים ,מחשש ספק ברכות.
הפוסקים אם לברך על ריחו שהרי עיקר ייעודו
ומכל מקום ,אם הריח במפורש אחר המצווה
למצווה ,אולם גם הריח רומז לכך שהמצווה
יש מקום לברכה ,אך המנהג הרווח להימנע
מחשש.
ונכנסת אל הנשמה .כך גם אנו צריכים להשאיר צריכה לחדור אל כל ישות האדם ,לא
אחרינו "ריח טוב" שם טוב ,מעשים טובים רק למעשה אלא גם להרגשה ולנשמה.
שניכרים גם כשאין אותנו בפועל .השאלה
העומק הוא שכאשר אנו מחזיקים את
האמיתית איננה רק מה עשינו ,אלא איזה
האתרוג בידינו ,אנו מחזיקים סמל של
רושם נותר אחרינו.
שלימות .הוא מורה לנו שעלינו לשלב
עיקר העניין :הדיון ההלכתי מלמד אותנו כי תורה עם מעשים טובים ,לימוד עם
אתרוג של מצווה עיקרו למצוותו ,ונחלקו מידות ,טעם עם ריח .ואם יש מי
הפוסקים אם יש לברך על ריחו .יש שהכריעו שנמנע מלהריח בו מחשש ספק ברכות עדיין
שחייבים בברכה ,ויש שסברו שאין לברך כלל, עצם ההימנעות מלמדת אותנו יראת שמים
ולמעשה כתבו רוב האחרונים שטוב להימנע ואחריות שלא להיכשל בברכה לבטלה .נמצא
מלהריח בו כדי שלא להיכנס לחשש ספק שגם ההימנעות עצמה יש בה חינוך ,שמירה
ברכות .אולם אם מדובר באתרוג שאינו מיועד וקדושה.
למצווה אלא להנאה מברכים עליו בלא פקפוק.
ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום:
אך מעבר לדקדוק ההלכתי ,טמון כאן יסוד האתרוג מלמד אותנו יסוד עמוק :לא די
לחיי האדם :האתרוג מלמד על השילוב הנצרך במעשה חיצוני ,יש צורך גם בניחוח פנימי.
בין טעם לריח ,בין תורה למעשה ,בין חכמה הטעם מסמל את התורה ,הריח מסמל את
למעשה טוב .הריח אינו נתפס בידיים ,הוא המעשים הטובים והמידות .כך גם בחיים לא די
עדין ,רוחני ,ונכנס ישר לנפש .כך עלינו לשאוף להופיע כלפי חוץ כמצליח או כתורני ,אלא
להשאיר בעולם לא רק מעשים ניכרים אלא גם נדרש שיהיה ריח טוב המורגש גם מרחוק,
"ריח טוב" שם טוב ,השפעה חיובית ,עדינות כלומר שמעשיו של אדם יקרינו חום ,חסד ,דרך
שמורגשת גם לאחר שנלך. ארץ.
וכשם שהפוסקים הזהירו לבל יברך אדם ברכה כמו שהאתרוג נלקח במצווה אבל יש דיון אם
מסופקת ,כך נלמד שבחיים לא כל מה שמותר להריח בו או להימנע מחשש ברכה כך גם אנו
הוא גם נכון .לעיתים הקדושה מתגלית דווקא בחיי היום יום נדרשים לשים לב :לא כל דבר
בזהירות ובהימנעות .המצווה עם האתרוג היא שאפשרי הוא ראוי .יש מקרים שבהם הזהירות
מצווה ביד ,אך הריח הוא מצווה בלב. וההימנעות היא עצמה דרך של קדושה .יהודי
אמיתי בוחן את דרכיו ,לא רק מה מותר אלא
והרי זה משל חי :יהודי שנוטל אתרוג מקיים
מה מביא לידי שלימות ,מה מריח טוב בעיני
מצווה במעשה ,אבל אם הוא גם זוכר שהאתרוג
שמים.
נועד ללמדו על הצורך לחיות עם ריח טוב של
יושר ,של חסד ,של דרך ארץ אזי המצווה ומכאן לקח נוסף :הריח הוא ההנאה היחידה
חודרת אל עצמותו ומשאירה רושם נצחי. שאינה נתפסת בידיים ,היא חומקת מהחומר
.14שתיית יין במועד האם הווה חובה יומית או הידור בלבד? והאם יוצאים בקידוש?
ועוד ,האם ניתן לצאת ידי חובת שמחת החג בין כל המצוות שנצטווינו בחגי ישראל ,מצוה
בכוס הקידוש וההבדלה ,או שמא יש לחשוש אחת חורזת את כל הרגלים מצות השמחה .אך
לעשיית מצוות חבילות ולחייב שתיה נוספת. מהותה השתנתה מדור לדור .בזמן שבית
וכן מהו שיעור השתייה האם דוקא כדי שתיית המקדש היה קיים ,השמחה נמדדה באכילת
רביעית בבת אחת ,או שמא סגי אף בשתייה בשר שלמי שמחה" ,וזבחת שלמים ואכלת שם
לאט לאט .שאלות אלו נוגעות לליבת הגדרת ושמחת לפני ה' אלוקיך" .אבל משחרב הבית,
השמחה בחגי ישראל ,והן מלוות אותנו בכל קבעו חכמים ש"אין שמחה אלא ביין"" ,ויין
סעודה של מועד ,בכל קידוש ובהבדלה ,עת אנו ישמח לבב אנוש".
מגששים להבין מהי שמחתנו בזמן הזה.
וכאן נולדת השאלה הגדולה :האם בזמן הזה
הפסוק היסודי בעניין שמחת הרגלים הוא מוטל על כל אחד חיוב גמור לשתות רביעית יין
"ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך בכל אחד מימי החג ,כדי לקיים מצות שמחת
והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" החג ,או שמא אין זה אלא הידור בלבד.
ואחד ,במה משמחן? ביין". )דברים טז ,יד( ,ולאחר מכן נאמר "והיית אך
ובהמשך )שם(" :בזמן שבית שמח" )דברים טז ,טו(.
המקדש קיים אין שמחה אלא
רש"י )דברים טז ,יד( פירש "ושמחת בחגך
בבשר ,ועכשיו שאין בית המקדש
לחייבך על השמחה ,לרבות כל אחד מישראל
קיים אין שמחה אלא ביין".
בשמחה ,לרבות אף הגר והיתום והאלמנה".
הגמרא מקבילה לדברי פסחים,
ומוסיף רש"י )שם טו( "והיית אך שמח לרבות
ומחזקת שהשמחה ביין בזמן הזה
לילי יו"ט האחרון לשמחה" .הרי שהשמחה
אינה רק מנהג אלא חיוב ממש.
נוגעת לכל ימי החג וכל חלקי העם.
בגמרא במסכת חגיגה )ח .ע"א(" :ושמחת בחגך
הרמב"ן )שם פסוק יד( הרחיב ואמר" :מצות
לרבות כל מיני שמחות לשמחה .מכאן אמרו:
עשה שישמחו לפני השם בכל מועד במאכל
ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות
ובמשתה ...ויודע כי השמחה הזו מצוה בפני
ובמעשר בהמה ,והכוהנים בחטאת ואשם
עצמה ,לא תלויה בקרבנות לבד" .ובהמשך )שם
ובבכור ובחזה ושוק" .הרי לנו שבזמן שבית
טו( כתב" :והיית אך שמח זו שמחה יתירה
המקדש קיים ,עצם אכילת קדשים היא שמחת
ביום השמיני" .כלומר ,התורה הדגישה
החג ,וזה עיקר תפקיד קרבן שלמי שמחה ,אבל
שהשמחה היא עצם מהות החג ,מעבר
היסוד חיוב שמחה בכל יום מימי החג עומד
לקרבנות.
בעינו גם לאחר החורבן ,אלא שהתורה גלתה
שעתה זה ביין. רבי אברהם אבן עזרא )שם פסוק יד( כתב:
"ושמחת בחגך תעשה השמחה ולא תסמוך על
בגמרא במסכת כריתות )יג .ע"ב(" :כמה שיעור
מה שיש בלבבך ,כי בעשותך השמחה אז תזכה
יין כדי לשכר רביעית .שתה רביעית ועמד על
לשמחה בלב" .יש כאן הדגשה שחיוב השמחה
דעתו חייב" .מכאן שנמצא שהשיעור שראוי
הוא מעשה בפועל ,באכילה ובשתייה.
לשתות לשם שמחת יו"ט הוא רביעית ,דווקא
בשתייה ראויה לשכר. הספורנו )שם פסוק יד( פירש" :ושמחת בחגך
תדבק בשמחתך עם משפחתך ועניי עמך,
מכאן למדנו שיסוד שמחת המועד איננו תחושה
להורות שאין שמחתך שמחת הוללות אלא
בלב בלבד אלא מעשה בפועל ,באכילה ושתיה,
שמחת מצוה" .כלומר ,השמחה צריכה להיות
כאשר בזמן המקדש היה זה בבשר קרבנות
מכוונת לשם שמים ולא לתאוות.
השלמים ,ובזמן הזה ביין דווקא ,כפי שנפסק
להלכה בביאור הלכה )תקכט ד"ה כיצד(. בעל הטורים )שם פסוק יד( רמז" :ושמחת בחגך
בגימטרייה זה יין" ,לרמוז על דברי חז"ל שאין
רש"י בפסחים )קט .ע"א ד"ה אין שמחה אלא
שמחה אלא ביין.
בבשר( כתב "בזמן שבית המקדש קיים בבשר
שלמים ,עכשיו שאין בית המקדש קיים אין הקשר לפסוקים אלו הוא ברור :התורה עצמה
שמחה אלא ביין ,דכתיב ויין ישמח לבב אנוש". מציבה את השמחה כעמוד תווך של חגי תשרי,
רש"י מדגיש שעצם המצווה של "ושמחת וחז"ל דרשו מהם את גדרי השמחה לדורות
בחגך" משתנה בהתאם למציאות :בזמן שבית בשר בזמן המקדש ,ויין בזמן הזה.
המקדש קיים הקרבת שלמי שמחה ,לאחר
החורבן שתיית יין. בגמרא במסכת פסחים )קט .ע"א(" :תניא ,רבי
יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש
הרמב"ם בהלכות יום טוב )פ"ו ה"י י"ח( כתב: קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת
"כשם שמצווה לכבד את השבת ולענגה כך כל שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוקיך,
ימים טובים ...וחייב אדם להיות שמח וטוב לב, ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא
הוא ובניו ובני ביתו וכל הנלווים עליו ,שנאמר ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש" .מכאן היסוד
ושמחת בחגך ...ואיך היא שמחה זו? לשתות היסודי שכל שמחת המועד בזמן הזה תלויה
יין" .ובהמשך )שם הלכה י"ח(" :והקטנים נותן בשתיית יין ,כתחליף לקרבנות שלמי שמחה.
להם קליות ואגוזים והנשים קונה להן בגדים
ותכשיטין כפי ממונו ,והאנשים אוכלין בשר בגמרא במסכת סוכה )מח .ע"א(" :ושמחתם
ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים מלמד שחייב
אלא ביין" .נראה שהרמב"ם לא הסתפק אדם לשמוח הוא ובניו ובני ביתו בכל אחד
הבית יוסף )או"ח סימן תקכ"ט ד"ה כיצד( בהגדרה כללית של שמחה ,אלא פירט
מביא לשון הרמב"ם שכתב שחייב אדם להיות באופן מחייב את הדרך בה מתקיימת
שמח וטוב לב ביין ,ומוסיף שהמנהג כן פשוט המצווה :אכילת בשר ושתיית יין ,אך
בישראל .הבית יוסף מדייק שאין השמחה לאחר החורבן נשארה חובת היין עיקר
נקבעת לפי הרגש הסובייקטיבי אלא לפי המצווה ,כדברי הגמרא בפסחים.
הגדרת חז"ל ,ושבימינו היא דווקא על ידי היין.
הריטב"א בחידושיו לסוכה )מח .ע"א(
המגן אברהם )או"ח סימן תקכ"ט סק"ה( כתב: כתב" :ועכשיו שאין לנו שלמים ,אין
"ועכשיו שאין בית המקדש קיים ,אין שמחה שמחה אלא ביין ,דכתיב ויין ישמח לבב אנוש,
אלא ביין ...ומכל מקום נכון לאכול בשר". ואפילו ישמח בדברים אחרים אין זו שמחת
למדנו ממנו שגם אם היין הוא עיקר המצווה, מצוה אלא שמחת חול" .מכאן למדנו שהשמחה
מכל מקום טוב להדר בבשר ,שהרי גם הוא ההלכתית של החג אינה נמדדת לפי הרגש
בכלל שמחה. הפרטי בלבד אלא יש לה מסגרת הלכתית
קבועה :יין דווקא.
הט"ז )או"ח סימן תקכ"ט סק"ד( כתב" :חייב
לשתות יין בכל יום ויום ,כיון שאין שמחה אלא הרא"ש בפסחים )פ"י סי' כו( הביא את לשון
ביין" .ומדבריו משמע שזהו חיוב גמור ולא הגמרא וכתב" :שמחת יו"ט בזמן הזה ביין,
רשות בלבד. ומכל מקום טוב שיאכל בשר שמן ויטיב
סעודתו" .הרי שהרא"ש מחלק :החיוב מן הדין
המשנה ברורה )שם ס"ק טו( פוסק להלכה:
הוא ביין ,אך מן הראוי להדר גם בבשר,
"ועכשיו שאין בית המקדש קיים ,אין יוצאין
להידמות לשמחת המקדש.
ידי שמחה אלא ביין ,שנאמר ויין ישמח לבב
אנוש ...ומכל מקום מצוה נמי בבשר ,כי גם הוא המאירי בפסחים )קט .ע"א( הרחיב" :ועכשיו
משמח הלב" .ובביאור הלכה )ד"ה כיצד( הדגיש שאין לנו מקדש ,אין אנו יוצאין ידי שמחה אלא
בפירוש שמי שאינו שותה יין אינו יוצא ידי ביין ,ואף על פי שבשר משמח אין זה חיובו של
חובת שמחת יו"ט. מקרא אלא תוספת שמחה בעלמא" .נמצא כי
היין בזמן הזה הוא העיקר ,וכל שאר הדברים,
החיד"א בברכי יוסף )או"ח סימן תקכ"ט ס"ק
אפילו בשר ,אינם אלא הידור.
ב( כתב" :ישתדל לשתות יין בכל יום מימי החג,
כי בו מתקיימת מצות השמחה" .והוסיף הר"ן בדרשותיו )דרוש וענין חג הסוכות( כתב:
שמנהגי ישראל ביסודם נשענים על עיקרי הלכה "עיקר השמחה בזמן הזה הוא היין ,דכתיב ויין
זו. ישמח לבב אנוש ,וצריך לשתות ממנו בכל יום,
כי בזה הוא מתקיים ושמחת בחגך" .הר"ן
האליה רבה )או"ח סימן תקכ"ט סק"ו( כתב
מדגיש את תדירות החיוב בכל יום ,כשם
שאף מי שמרגיש שמחה בדברים אחרים ,מכל
ששלמי שמחה בזמן הבית היו בכל יום.
מקום אינו נפטר בלא שתיית יין ,כי "אין שמחה
אלא ביין". עוד מצינו בדברי הסמ"ג )עשין כז( שהביא לשון
הגמרא בפסחים והוסיף" :ולכן נהגו כל ישראל
הכף החיים )או"ח סימן תקכ"ט ס"ק לג לד(
לשתות יין בסעודות יום טוב" .הרי שראה בזה
האריך לבאר שמצוות השמחה כוללת סעודה,
לא רק דין הלכתי אלא מנהג כולל הנוגע לכל
בשר ,בגדים לנשים ומתנות לילדים ,אך עיקר
בית ישראל.
חובת הגבר הוא ביין דווקא ,וזה עיקר שמחת
יו"ט בזמן הזה. בעל המאור )סוכה מח .ע"א מדפי הרי"ף( מבאר
שמקור החיוב הוא דווקא מן התורה ,אלא
בשו"ת אגרות משה )או"ח חלק ה' בהקדמה,
שבאין קרבן שלמים היין הוא התחליף שנבחר
וכן הובאו דבריו בספר שמעתתא דמשה תקל א(
על ידי התורה עצמה ,כי "ויין ישמח לבב אנוש"
כתב שנהג בעצמו לשתות רביעית יין בכל יום
הוא גילוי פסוקי להלכה.
מימי החג ולאכול בשר ,והחשיב זאת כקיום
מצוה גמורה. נמצא מכל הראשונים הללו שדין שמחת החג
אינו מצוה כללית בלבד אלא יש לה ביטוי
הגרש"ז אויערבאך בשולחן שלמה )סימן
מוגדר :בזמן המקדש אכילת בשר שלמים,
תקכ"ט הערה ז( כתב שהמצווה מתקיימת אף
בזמן הזה שתיית יין בכל יום מימי החג ,ובזה
בשתיית היין של קידוש ,ואין צריך להוסיף עוד
מתקיים "ושמחת בחגך".
משכרת אלא אם שותה בבת אחת, כוס מיוחדת ,כיון שעיקר המצווה היא שתיית
אבל אם שותה יותר מרביעית היין ,ואינו נחשב "עושה מצוות חבילות".
משכר גם אם שותה בהפסקות,
מרן הגר״ע יוסף בשו"ת יחווה דעת )ח"ג סימן
בתנאי שלא ישהה בכדי אכילת
ע( פסק" :עיקר מצות שמחת יו"ט בזמן הזה
פרס .לפי זה ,מצוה מן המובחר
היא ביין ,ולכן אף מי ששמח בדברים אחרים
לשתות רביעית בבת אחת ,אך אם
לא יצא ידי חובת שמחה ,אלא ישתה יין דווקא,
שתה יותר מרביעית בתוך כדי
ורצוי רביעית בכל יום ויום".
שיעור יצא ידי חובתו.
נמצא מכל דברי האחרונים ואחרוני האחרונים
נמצאנו למדים :א .חיוב ברור יש בכל אחד
שיש חיוב ברור לשתות יין בכל אחד מימי החג,
מימי החג בשתיית יין .ב .לכתחילה רביעית,
ולכתחילה בשיעור רביעית ,ומעלה יתירה יש גם
ועדיף לשתותה בבת אחת .ג .יוצא ידי חובה
בבשר ,אך עיקר המצווה הוא יין דווקא.
בכוס קידוש אם שתה ממנו רביעית .ד .אין
יוצאים במיץ ענבים אלא ביין שיש בו משכר .ה. ניכנס לנפקא מינות המעשיות שהעלו הפוסקים
יש מחמירים לשתות גם ביום וגם בלילה ,ויש בנוגע לחיוב שמחת יו"ט על ידי היין:
סוברים שדי פעם אחת ביממה.
החזון איש )הערות למסכת פסחים עא(.
נוכל להעמיק במשמעות שמחת היין במועד ,לא הסתפק אם חיוב השמחה בזמן המקדש שהיה
כעוד פרט טכני של מצוה ,אלא כמהות פנימית בבשר שלמים חייב ביום וגם בלילה ,או די
של חגי ישראל :הגמרא בפסחים קובעת "אין בפעם אחת בכל יממה .ולפי זה דן אם בזמן
שמחה אלא בבשר ...ועכשיו אין שמחה אלא הזה ,ששמחת יו"ט היא ביין ,חייבים לשתות
ביין" .אם נבין זאת כפשוטו בלבד ,הרי יין גם ביום וגם בלילה ,או שמא די ברביעית
שהשמחה תלויה במשקה או במאכל .אולם אחת ליום.
עומק הדברים הוא ,שהיין מבטא את היכולת
להפוך דבר טבעי – פרי הגפן – לכלי קודש .היין הכהן הגדול מאחיו במשנה ברורה )סימן
שנכבש בחביות זמן רב ,נהיה משקה המשמח תקכ"ט ס"ק טו( כותב בפשטות שחובה לשתות
לבבות ,ובכוחו לחבר בין לבבות בסעודה של יין בכל יום ויום ,ולדעתו יוצאים ידי חובה גם
מצוה. בשתיית כוס הקידוש.
חז"ל אמרו )ברכות לה" (:יין ניתן בשבעה הגרש"ז אויערבאך בשולחן שלמה )סימן
לשונות של שמחה" .כלומר ,ליין כוח פנימי תקכ"ט הערה ז( דימה זאת לכוס של קידוש
לעורר באדם רגשות עליונים .לא השכרות וברית מילה שנעשו על כוס אחת ,שאין זה בגדר
החיצונית היא השמחה ,אלא אותה התעלות "עושה מצות חבילות" .וממילא יוצא אדם ידי
דקה שהיין מסוגל לעורר ,כשהוא נשתה במידה חובת שמחת יו"ט בשתיית כוס הקידוש ,ואין
הנכונה ובהקשר הנכון סעודת מצוה ,קידוש ,או צריך כוס נוסף.
שולחן יו"ט. לעומת זאת ,בשבות יצחק )פסח י–ד בשם
החגים כולם מצווים אותנו "ושמחת בחגך", הגריש"א( הובא שמצווה לשתות רביעית יין
אך ייחודו של היין הוא שבכוחו לגלות את לשם שמחת החג דווקא ,ולא די בכוס הקידוש
נקודת הפנימיות .הבשר משביע את הגוף ,אך בלבד אם לא שתה ממנו רביעית.
היין נוגע בנפש .וכדברי שלמה המלך )קהלת ט, עוד דנו האחרונים אם מיץ ענבים מועיל .דעת
ז(" :לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב הגריש"א בשבות יצחק שם ,ודעת הגר"מ
יינך" .הלב טוב הוא סוד היין כי הוא פותח את פיינשטיין )שמעתתא דמשה תקל א( ,שאין
הלב. יוצאים ידי חובת שמחת יו"ט במיץ ענבים ,כי
במועד ,כאשר עם ישראל מתכנס סביב שולחן אין בו תכונת "ויין ישמח לבב אנוש" ,אלא
אחד ,סועדים יחד ,מקדשים יחד ,שרים יחד דווקא ביין שיש בו אלכוהול ומשכר .אמנם מי
היין הוא סמל האחדות .כל כוס שנשתית לשם ששונא יין לגמרי אינו מחויב.
שמחה של מצוה היא ביטוי לכך שגם בחסרון שיעור השתייה :המנחת חינוך )מצוה קנב(
הקרבנות ,עדיין יכול האדם למצוא את הדרך והערוך השולחן העתיד )ביאת המקדש לג כא(
להרגיש קרבת אלוקים ושמחה פנימית. הביאו מהגמרא כריתות )יג (:שרביעית יין אינה
גדול במצות היום .בזמן שבית המקדש קיים ומכאן מסר לימינו :שמחה אמיתית
הייתה השמחה מתבטאת בשלמי שמחה ,וכיום אינה נמדדת בריבוי חיצוני של
שאין לנו מזבח שלמים ,עיקרה ביין המשמח מותרות ,אלא ביכולת לשתות את
לבב אנוש .מדברי רבותינו למדנו שיעור "רביעית היין" של החיים למצוא בכל
השתייה רביעית של יין אחת ליום או לכל יום מעט רגע של עונג פשוט ,ולהקדישו
הפחות פעם אחת ביממה ,ויש מהפוסקים לה' .לאהוב את משפחתו ,לשבת עם
שהחמירו אף לשתות גם ביום וגם בלילה .המיץ ילדיו ,לחזק חבר במילה טובה .זהו יין
ענבים אינו ממלא מקום יין אלא אם כן יש בו שישמח לבב אנוש.
ממשות של יין ,ורק מי שאין לו כל הנאה ביין
בסופו של דבר ,שמחת היין במועד היא לא רק
נפטר ממנו .עוד התבאר שאפשר לקיים מצות
מצוה פרטית ,אלא שיעור נצחי :האדם נדרש
שמחת יו״ט אף בכוס הקידוש או ההבדלה ואין
להכניס שמחה פנימית בכל מעשיו ,לא לתת
זה בכלל עושה מצות חבילות חבילות ,כיון
לשגרה לשחוק את הלב ,אלא להפוך כל כוס וכל
שהשמחה נגרמת באותה פעולה עצמה.
סעודה לכלי של עבודת ה'.
ומכאן מתבררת הנפקא מינה המעשית :מי
התובנות העולות מהנושא של חיוב שתיית יין
שאינו שותה כלל יין במועד לא קיים מצות
במועד לחיי היום יום :א .שמחה איננה תלוית
שמחת יו״ט כהלכתה .ומי ששמח בדברים
מותרות .די ברביעית יין אחת כדי לקיים מצות
אחרים ,כגון במאכלים טובים או בלבוש נאה,
שמחת יו״ט .מכאן לימוד גדול :אדם אינו נדרש
אף שראוי הדבר ,מכל מקום אינו נפטר מהחיוב
לריבוי חיצוני כדי לשמוח ,אלא לדעת לייחד
לשתות יין ,כי השמחה המיוחדת של חגי ישראל
את המעט שיש בידו ולהפוך אותו לכלי של
קשורה דווקא בו.
קדושה.
והמסר היוצא לחיי היום יום :שמחה אמיתית
ב .היין פותח את הלב .כשם שהיין במידה
אינה נמדדת בריבוי חיצוני אלא ביכולת
הנכונה יוצר פתיחות ושמחה פנימית ,כך על
להוקיר את המעט שיש ,להפוך כוס יין אחת
האדם להכניס אל תוכו "יין" רוחני דיבור טוב,
לכלי של קדושה ,לחיבור ולשמחה .וכשם שהיין
חיבוק חם ,מילה מנחמת כל אלו מסוגלים
במידה פותח את הלב ומקרב בין אנשים ,כך
לשמח את הלבבות.
עלינו לדעת לשמח את זולתנו במילה טובה
ובמעשה קטן .השמחה של חג אינה שלמה אם ג .שמחה אמיתית היא בשיתוף .מצות שמחת
אינה כוללת גם אחרים ,שהרי נאמר ושמחת החג כוללת גם את בני הבית ,את העני ,היתום
בחגך אתה ובנך ובתך והגר והיתום והאלמנה. והאלמנה .כך גם בחיים השמחה של האדם
לעולם לא תהיה שלמה אם היא נשארת לעצמו.
וכשם שבזמן שאין מקדש השמחה לא בטלה
כל שמחה מתעצמת כשהיא ניתנת לאחרים.
אלא קיבלה צורה אחרת ,כן בחיי האדם גם
כאשר חסר משהו ,גם כאשר יש גלות פרטית ד .היין מלמד על מידה .אם שותים מעט יש
וקשיים ,עדיין אפשר למצוא את השמחה שמחה ,אם מרבים בא לידי קלקול .כך גם בחיי
הפנימית .די בכוס אחת ,די במעשה קטן ,כדי היום יום :כל מידה במקומה ,וכל שמחה
להפוך את החג לאור גדול. כשהיא באיזון בונה.
וכאן מתגלה עוד רובד של הפסוק "ויין ישמח ה .שמחת המועד מלמדת שגם בזמנים קשים,
לבב אנוש" לא היין בלבד הוא המשמח אלא כשאין קרבן ואין מקדש ,עדיין יש דרך לשמוח
עצם ההכרה שהקב״ה נתן לנו כלים לשמוח ,גם ולהתחבר לה' .כך גם חיי האדם :גם בחסרון
בקטן ,גם בדבר מועט .זוהי שמחה שאינה ובגלות הפרטית ,עדיין יש אפשרות למצוא
פוסקת לעולם. נקודת שמחה פנימית.
עיקר העניין :נמצא מכל האמור שחיוב
השמחה במועדי ה׳ אינו ענין צדדי אלא יסוד
.15מדוע שמחת יו״ט נותרה בלא ברכה מיוחדת?
ישראל" .ושמחת בחגך" נשמע כציווי מתמשך מעטות הן המצוות שהתורה חזרה עליהן שוב
ורווי הוד ,וכבר פירש הרמב"ם כי "השמחה ושוב בלשון כה עזה ,כמו מצות השמחה במועדי
לעצמו בלבד זו אינה שמחה של שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל
מצוה אלא הוללות .התורה שציווה בהן עבודה גדולה היא".
חידשה ששמחת החג תכלול את
ובכל זאת ,פלא עצום על מצוה זו ,שהיא עיקרו
כל השדרות.
של החג ,לא תקנו חכמים ברכה .אין אנו
בעל הטורים )שם( דרש ששלוש פותחים את סעודת יו״ט ב״ברוך אתה ה׳...
פעמים נאמר "ושמחת" כנגד אשר קדשנו במצותיו וצוונו לשמוח בחג״ .אין
שלוש הרגלים ,ללמד שכל חג טעון שמחה בפני נוסח ברכה כזה לא בבית הכנסת ולא בבית
עצמו ,אך הדגשה יתירה נאמרה בחג הסוכות היהודי .והרי מצות השמחה נאמרה בפירוש
מפני ריבוי השמחה שבו. בתורה ,ואף נוהגת גם בנשים ,כלשון המשנה
ברורה.
מתוך דברי המפרשים עולה כי שמחת החג
איננה מוגבלת למעשים חיצוניים בלבד ,אלא והשאלה מזדקרת במלוא חריפותה :מדוע
היא כוללת את פנימיות האדם ,את משפחתו, באמת לא תקנו חז״ל ברכה מיוחדת על מצות
את סביבתו ואת כלל האומה .אך בכך מתחדדת שמחת יו״ט ,כשם שתקנו על סוכה ,לולב,
השאלה :אם כן ,מדוע לא תקנו חז"ל ברכה תפילין ,מזוזה וכל שאר מצוות המועדים? האם
מפורשת על מצוה כל כך מרכזית ,כשם שברכו יעלה על הדעת שהתורה חזרה והדגישה מצוה
על לולב וסוכה? זו וחז״ל השאירו אותה בלא ברכה? מה סוד
השמחה שאין לה נוסח קבוע?
בגמרא פסחים )קט ע"א( נאמר "בזמן שבית
המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר ...ועכשיו הפסוק המרכזי הוא "ושמחת בחגך אתה ובנך
שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין", ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום
ומכאן יסוד גדול להבנת גדר מצות השמחה והאלמנה אשר בשעריך" )דברים טז ,יד(.
בזמן הזה.
רש"י )שם( פירש שהשמחה היא ע"י אכילת
במסכת חגיגה )ח ע"א( שנינו "ושמחת בחגך בשר שלמים ,והוסיף "אין שמחה אלא בבשר".
לרבות כל מיני שמחות" ,ומבואר שהשמחה מבואר בדבריו שהשמחה איננה סתם הרגשה
כוללת אכילת קדשים ,נדרים ונדבות ,ואף פנימית אלא פעולה מוחשית ,הקרבת הקרבן
מעשר בהמה .ומדברי חז"ל אלו נראה ואכילתו ,שמביאה לידי שמחת הלב.
שהשמחה היא מצוה כוללת ולא מצוה פרטית
הרמב"ן )שם( כתב כי השמחה כוללת לא רק
על מעשה אחד בלבד.
את הקרבת הקרבנות ,אלא גם אכילה ושתיה
הרמב"ם )הלכות יו"ט פרק ו הלכה יז יח( פסק: בבית ,ובפרט השותפות עם בני הבית ,הלויים
"מצות עשה להרבות בשמחה זו ...והאנשים והגרים ,כי השמחה האמיתית היא רק כאשר
אוכלין בשר ושותין יין ...והנשים קונות להן היא כוללת את כולם .בזה ביאר את הייחודיות
בגדים ותכשיטין כפי ממונו ,והקטנים נותן של שמחת החג ,שהיא מצוה החובקת את כלל
להם קליות ואגוזים" .ומדבריו עולה שאין ישראל ולא רק את היחיד.
השמחה מוגדרת במעשה אחד בלבד ,אלא כלול
רבי אברהם אבן עזרא )שם( פירש שהשמחה
בה מכלול פעולות שונות המביאות את האדם
היא בלב ,אולם הדרך להגיע אליה היא
לשמחת הלב.
באמצעות המאכל והמשתה .הוא עמד על כך
הטור )או"ח סימן תקכט( כתב שמצות שמחה שהתורה חזרה על מצות השמחה כמה פעמים
נוהגת גם בזמן הזה ,אלא שאינה ע"י קרבנות באותו פרק ,להדגיש את חיובה וערכה.
אלא ע"י יין .והוסיף שבשר ג"כ בכלל שמחה
הספורנו )שם( כתב שעיקר מצות השמחה הוא
הוא ,אולם עיקר החיוב הוא ביין ,על פי הגמרא
שתהיה השמחה בה' יתברך ,ושהשמחה
הנ"ל.
הגשמית של סעודה ויין איננה אלא אמצעי כדי
השל"ה )מסכת סוכה נר מצוה אות לח( חידד להביא את האדם אל הדבקות השכלית
שאין השמחה מצוה עצמאית שניתן לברך והפנימית בקב"ה.
עליה ,אלא היא מסגרת כוללת של חג ,וכל
החזקוני )שם( כתב שייחוד מצות השמחה הוא
מצוות החג סוכה ,לולב ,קרבן נועדו להשרות
בשיתוף בני הבית והאביונים ,שאם אדם שמח
קרבנות ואכילה ושתיה ,וממילא אינה פעולה את השמחה ,ולכן לא שייך לברך "אשר
מסוימת אלא מצב מתמשך ,ולכן לא נתקנה קדשנו במצותיו וצוונו על שמחת
ברכה. יו"ט".
רבי משה בן נחמן בפירושו על התורה )ויקרא כג המגן אברהם )או"ח סימן תקכט
מג( ביאר שתכלית החגים היא השמחה והשבח סק"ו( כתב שהטעם שאין מברכים על
לה' ,וזו מצוה כוללת ,ועל כן אינה דומה לשאר מצוה זו הוא מפני שאינה מצוה שיש
מצוות פרטיות אלא היא מסגרת שלימה של לה פעולה מוגדרת ,אלא היא חיוב
עבודת ה'. כללי על מצב נפשי של שמחה ,ואין על זה לשון
של ברכה.
המהר"ל )גבורות ה' פרק נב( כתב שאין ברכה
אלא במצווה שעיקרה במעשה ,ולא במצווה נמצא בדברי הראשונים והאחרונים קו ברור:
שעיקרה בלב .ומכיוון שהשמחה עיקרה כל מצוה שעניינה פעולה מוחשית מברכים
פנימיות הלב ,אין מברכים עליה. עליה ,אך כאשר עיקרה הוא תחושה פנימית או
חיוב מתמשך שאינו מוגדר ,אין מקום לברכה.
ובשו"ת זיכרון אהרן )או"ח סימן רנח( חידד
שגם מצות שמחה בזמן הזה אינה אלא ע"י רבי שלמה בן אדרת בתשובות הרשב"א )חלק א
היין ,והוא גורם ולא עיקר המצווה ,ולכן אין סימן יח( כתב כלל גדול שאין מברכים על
לברך עליו ברכה מיוחדת לשם מצות שמחה. מצוות שאינן תלויות כולן ביד העושה ,כגון
מתנות לאביונים ,מפני שאפשר שהמקבל ימנע
רבי יעקב חאגיז בספר הלכות קטנות )חלק ב
או לא ירצה לקבל ,נמצא שהמצווה תלויה
סימן י( כתב שהטעם שאין מברכים על מצות
בזולתו ואינה בשלמות ביד האדם ,ולכן אין
שמחה הוא מפני שמצוותה כל היום וכל הלילה,
שייך לברך .ולפי"ז גם מצות שמחה ,שהיא
ואין לה זמן מוגדר לתחילת עשיה ,ומצוות
כוללת לשמח את אשתו ובניו ואת הגר והיתום
כאלה אין מברכים עליהן.
והאלמנה ,הרי אינה בידו בלבד ,ועל כן לא
רבי יצחק אלחנן ספקטור בשו"ת עין יצחק נתקנה ברכה.
)חלק א או"ח סימן לב( כתב שבנוסף לכל
האור זרוע )חלק ב סימן קמ( כתב שאין
הטעמים ,יש לומר שעצם החג עצמו נקרא "זמן
מברכים על מצוה שאי אפשר לעשותה בבת
שמחתנו" והוא הברכה הכללית שמברכים
אחת ,כגון מצות ארבע כוסות בליל הסדר שאין
בתפילה ובקידוש ,ובזה כלולה הברכה על מצות
שותין בבת אחת ,וכן מצות שמחה שאי אפשר
שמחה ואין צורך בברכה נוספת.
לקיימה בפעם אחת אלא נמשכת על פני ימים
רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין בערוך השולחן ולילות עם הפסקות של שינה ,ולכן אין לברך.
)חושן משפט סוף הספר( כתב שאין מברכים על
רבי דוד אבודרהם בספרו )סדר ההגדה בשם
מצוות שכליות שמצויות בכל אומה ולשון ,אלא
הרשב"א( כתב שאין מברכים על קריאת ההגדה
רק על מצוות מיוחדות לישראל .וכיון ששמחה
מפני שאין לה קצבה ,ואפילו דיבור מועט נחשב
בחג היא מצוה טבעית ושכלית שיש בכל עם ,לא
מצוה ,ועל כן אי אפשר לקבוע ברכה .והוא הדין
תקנו עליה ברכה.
לשמחת יו"ט שאין לה שיעור מוגדר ,וכל אדם
הרי לנו שורת טעמים רחבה :יש שאמרו מפני לפי מדרגתו.
שתלויה בזולת ,יש שאמרו מפני שאין לה
רבי יצחק בר ששת בתשובות הריב"ש )סימן
קצבה ,יש שאמרו מפני שאי אפשר לקיימה
תפה( העיר שברכה שייכת רק על מצוה מעשית
בבת אחת ,יש שאמרו מפני שהיא מצוה שבלב,
ומוגדרת ,ואילו מצוה שמוטלת על הלב כגון
ויש שאמרו מפני שהיא מצוה טבעית ,ויש שמחה או אהבה אינה ראויה לברכה.
שאמרו שכלולה היא בברכת "זמן שמחתנו".
רבי יוסף קארו בבית יוסף )או"ח סימן תלב(
נעמיק בנפקא מינות היוצאות מן הטעמים
כתב שאין מברכים על דברים שבלב ,כגון
שכתבו הפוסקים מדוע לא תקנו ברכה על מצות
שמחת יו"ט שהיא ענין נפשי ,ולכן אין ברכה
שמחת יו"ט ,ונראה איך לפי כל שיטה ייתכנו
מיוחדת עליה.
השלכות מעשיות שונות:
רבי אליהו מזרחי בפירושו על התורה )דברים
ראשית ,לפי הרשב"א )חלק א סימן יח( שהטעם
טז( ביאר שמצות שמחה היא תוצאה של עשיית
מפני שתלויה בזולת נמצא שאם המצווה הייתה
"זמן שמחתנו" בקידוש ,אולי היה רק על האדם עצמו לשמוח ,ולא על שמחת בני
מקום לתקן ברכה בפני עצמה. ביתו ויתום ואלמנה ,היה מקום לתקן ברכה,
שהרי אז כל המצווה בידו .ולפי"ז כל מצוה
נמצא שכל טעם מגדיר את גבולות
שתלויה באחר ,כגון מתנות לאביונים ,לא
ההבנה מהי ברכה ומהי מצוה
תיתכן בה ברכה.
הראויה לברכה.
לפי האור זרוע )חלק ב סימן קמ( שהטעם הוא
אם נרצה לתרגם זאת לחיי היום
שאין מצוה נמשכת שאינה נגמרת בפעם אחת
יום אדם הרוצה לשמוח באמת בחגיו ,צריך
ראויה לברכה יוצא שכל מצוה שהיא מתמשכת
לדעת שהשמחה אינה מעשה חד פעמי ,אלא
בהכרח ואי אפשר לקיימה בבת אחת ,כגון
היא מצב מתמשך ,ולכן אין ברכה מיוחדת
מצות ארבע כוסות או שמחת יו"ט ,אין בה
עליה ,אלא היא עצם תוכן החג .זה מלמד
ברכה .אולם מצוה ארוכה שאפשר לקיימה
שהשמחה אינה "מצוה טכנית" אלא אווירה
ברציפות ללא הפסק ,כגון ישיבת סוכה שבעה
שלימה ,יחס פנימי ,קיום תמידי .ועוד
ימים ,שיש בה ישיבה רצופה וראויה כן מברכים
שהשמחה אינה תלויה רק בו ,אלא באשתו
עליה.
ובניו ,ובמי שסביבו ,ולפיכך מוטל עליו לא רק
להיות שמח בעצמו אלא לשמח אחרים. לפי האבודרהם בשם הרשב"א שאין מברכים
על מצוה שאין לה קצבה יוצא שאם הייתה
נלך ונבאר כל אחד מן הטעמים שהוזכרו מדוע
השמחה קצובה ,כגון חיוב ברור לשתות יין בכל
לא תקנו ברכה על מצות שמחת יו״ט ,ונראה
יום או לאכול בשר כל יום ,היה מקום לברך על
מה הוא מלמד אותנו בעבודת ה׳ ובחיי היום
כך .ולפי זה מה שחז"ל אמרו "אין שמחה אלא
יום :ראשית ,לפי הרשב״א )חלק א סימן יח(
בבשר ויין" ,אילו היה זה חיוב מדויק ומוגדר,
שכתב שאין מברכים על מצוה שתלויה בזולת
אפשר שהיה מקום לברכה.
מלמדנו כי השמחה איננה דבר פרטי בלבד ,אלא
היא תלויה במעגל רחב יותר ,באשה ,בילדים, לפי הריב"ש )סימן תפה( ולפי המהר"ל )גבורות
ביתום ובאלמנה .אי אפשר לאדם לסגור עצמו ה' פרק נב( שמצווה שעיקרה בלב אינה ראויה
בתוך ד' אמותיו ולומר "אני שמח" כל עוד לברכה יוצא שגם מצות אהבת ה' ויראתו
סביבו יש מי שאינם שמחים .זהו שיעור עצום ומצות זכור את אשר עשה לך עמלק בלב אין
לחיים :השמחה השלמה אינה נבנית רק ממה להן ברכה .וכן מצות תלמוד תורה ,שיסודה
שאני לוקח ,אלא ממה שאני מעניק לאחרים. בלב ,אף על פי כן יש ברכה משום שיש בה מעשה
ברור של דיבור.
לפי האור זרוע )חלק ב סימן קמ( שכתב שאין
מברכים על מצוה שאי אפשר לקיימה בפעם לפי הבית יוסף )או"ח סימן תלב( שאין מברכים
אחת למדנו כי השמחה האמיתית איננה הבזק על דברים שבלב יוצא שגם השמחה הפנימית
רגעי אלא תהליך מתמשך .אין ברכה רגעית על עצמה היא הבעיה ,ולא פעולת האכילה
שמחה ,כי שמחה צריכה ללוות את האדם יום והשתייה.
אחר יום ,צעד אחר צעד ,באכילה ,בשתייה,
לפי דברי הערוך השולחן )חו"מ סוף הספר(
בשיחה טובה ובחסד לזולת .זהו יסוד עמוק:
שאין מברכים על מצוות שכליות המובנות
השמחה האמיתית נבחנת ברציפותה ,לא ברגע
בשכל האנושי יוצא שגם מצות כיבוד אב ואם
אחד.
או גמילות חסדים ,שהן שכליות ,לולי שהוזכרו
לפי האבודרהם בשם הרשב״א שכתב שאין בתורה ,לא היו ראויות לברכה מצד עצמן.
מברכים על מצוה שאין לה קצבה נלמד שאין ובאמת אנו רואים שאין ברכה על כיבוד אב
לשמחה מידה אחת לכולם .כל אחד שמח כפי ואם ולא על צדקה.
כוחו ,אופיו ,עניינו ומצבו .אחד מתמלא שמחה
לפי העין יצחק )ח"א או"ח סימן לב( שהטעם
בשירה ,אחר בלימוד ,אחר בחסד .אין קצבה
הוא מפני שכבר נכללה הברכה בקידוש בתיבת
לשמחה ,ואין לה נוסחה אחת .זה מלמדנו לקבל
"זמן שמחתנו" יוצא שלדעתו אין חיסרון
כל אדם במקום שבו הוא נמצא ,ולהבין כי גם
עקרוני בברכה על שמחה ,אלא שכבר נכללה
אם שמחתו אינה כדמות שמחתנו ,מכל מקום
בברכה אחרת .ולפי"ז אילו לא היו מזכירים
היא שמחה של מצוה.
בחיי היום יום ,זהו יסוד גדול :אל תחפש את לפי המהר״ל )גבורות ה׳ פרק נב( שכתב
השמחה רק ברגעי שיא חגיגיים ,אלא בחיים שאין ברכה על דברים שבלב נבין כי
עצמם במפגש עם המשפחה ,בשולחן שבת עיקר השמחה איננה רק במעשה
פשוט ,בכוס יין קטנה ,במילה טובה לילד, החיצוני ,אלא בהרגשה הפנימית.
בחיוך ליתום ולאלמנה ,באוזן קשבת לאשתך. אכילה ושתיה אינם אלא כלים לעורר
כל אלו הם השמחה האמיתית. את הלב ,אבל לב השמחה הוא
הפנימיות .כאן מגלה לנו המהר״ל:
עיקר העניין :השמחה שביו״ט איננה עוד מצוה
ברכה נאמרת על מעשה ,אבל השמחה היא
טכנית הנמדדת בשיעור או במעשה ,אלא מצב
תחושת הלב ,ועל כן אין לה ברכה כי היא עצמה
נפשי עמוק שבו האדם נפתח אל הקב״ה ואל
היא התכלית.
הבריות .לא נתקנה עליה ברכה ,מפני שאין היא
פעולה רגעית אלא תהליך חי שנמשך על פני כל לפי הערוך השולחן )חו״מ סוף הספר( שכתב
הימים ,ואינו תלוי רק ביד האדם אלא גם שאין מברכים על מצוות שכליות ,נבין כי
בשותפים לשמחתו .היא אינה קצובה ,היא השמחה היא צורך אנושי טבעי ,חלק ממהות
אינה נמדדת ,היא אינה ניתנת לגבול .השמחה החיים .התורה לא חידשה את השמחה ,אלא
היא הלב עצמו. כיוונה אותה והעמידה אותה לשמו יתברך .לכן
לא תקנו לה ברכה .יסוד זה מלמד אותנו :את
ומכאן לימוד עצום :מי שמחפש את השמחה
הטבעים האנושיים הצורך לשמוח ,לאהוב,
רק באירועים גדולים או במעמדים חיצוניים,
לנוח לא באה התורה לעקור ,אלא לרומם
יחמיץ את סודה .השמחה נבנית בקטנות,
ולכוון ,לתת להם מטרה אלוקית.
בארוחה משותפת ,בשיר של שבת ,בחיבוק של
אב לילדו ,בכבוד שנותן אדם לאשתו ,במילה ולפי דברי הפוסקים שכתבו שעיקר שמחת החג
טובה ליתום ולאלמנה .בזה נבחנת שמחת החג היה בשמחת בית השואבה ,והרי לא כל העם
האם היא חודרת לכל פינה בבית ,לכל אדם נטל בה חלק ,נמצא שמצוות השמחה איננה
במשפחה ,לכל שכן ורע. שווה לכל נפש בפועל ,ולכן לא תקנו ברכה .וזה
מלמד אותנו כי גם כאשר אינני שותף בכל ,עלי
השמחה איננה מתנה שאוחזים ביד אלא אור
לשמוח במה שיש לי ,ולא לומר "אם אין לי את
שנשפך אל הלב .היא איננה גבול של כוס יין
הכל אין לי כלום".
אלא נהר של טוב הממלא את כליו .וכשעם
ישראל שמחים לשם שמים ,אזי מתגשם כללו של דבר :אין ברכה על שמחת יו״ט כי
הפסוק )תהלים קיח ,כד( "זה היום עשה ה' שמחה אינה פעולה חיצונית ,אלא מציאות
נגילה ונשמחה בו" בו ולא במתנתו ,בו ולא פנימית .היא אינה מוגדרת ,אינה קצובה ,אינה
במאורעו ,אלא בו יתברך בעצמו. נמדדת בשיעור של כזית או רביעית ,אלא
נמשכת על פני הימים כולם ,ועוברת דרך
הלבבות כולם.
.16האם מותר לאדם להוריד נוי סוכה מהסוכה כדי לתלותה בסוכה אחרת?
שכבר נתקדש למצווה בסוכה אחת ,מותר בימי חג הסוכות מתמלאים רחובות ישראל
להורידו ולהעתיקו לסוכה אחרת ,או שמא בזוהר מיוחד ,בכל חצר נבנית סוכה ,ובכל בית
קדושתו נשארת חקוקה דווקא באותה סוכה, נשפך הלב לעטר ולקשט את דירת הארעי,
ואין רשות להוציאו משם? וכן יש להסתפק כאילו מבקש כל יהודי להפוך אותה לבית נצחי
במקרה נוסף :אם עף סכך מסוכה אחת ,והרי של אמונה .הילדים מביאים בגאווה את
יש לו לאדם סוכה אחרת שיש בה סכך יתר על קישוטיהם מהגן ,ההורים תולים אותם בדפנות
המידה ,האם מותר לקחת מסוכה לסוכה כדי ובסכך ,וכל פיסת נייר צבעוני הופכת לחלק
להשלים את החסר ,או שמא קדושת הסכך מתפארת של מצוה.
חוסמת כל אפשרות של מעבר והעתקה?
אך לפעמים מתעורר מצב לא פשוט :המשפחה
נאמר בפסוק" :וחגותם אותו חג לה' שבעת נוסעת אל סבא וסבתא להמשך ימי החג,
ימים בשנה חקת עולם לדרתיכם בחודש ורוצים לקחת איתם את הקישוטים ולתלותם
השביעי תחגו אותו" )ויקרא כג מא(. בסוכת הסבא .והשאלה חודרת ללב :האם הנוי
מסוימת ,אינו יוצא לחולין עד "תחגו אותו" פירש רש"י" :לשם החג תקבעוהו
אחר ימי המצווה .וזהו מקור נוסף ולא לדבר אחר" .כלומר ,קדושת החג מגדירה
לכך שעצי הסוכה ונויה נאסרים שכל עניינו לשם שמים בלבד ,ולא לערב בו
בשימוש כל זמן החג. שימושים חיצוניים .מתוך כך נבין שכל מה
שנעשה חלק מן החג אף הקישוטים עצמם נגרר
שלושת המקורות יחד יוצרים
אחרי קדושת ימי החג.
בנין :האיסור להשתמש בנוי סוכה
נובע הן מדין ביזוי מצוה ואכחושי מצוה ,הן בפירוש הרמב"ן נכתב" :החג הזה יהיה כולו
מדין מוקצה למצותו ,והן מהשם שמים שחל על לשם ה' כעניין 'חג לה'' בחג הפסח ,לא שתהיה
הסוכה עצמה ,ועל כל פרטיה. השמחה שמחת הוללות ,רק לפני ה'" .וכך מובן
כי עצם המושג חג לה' מטיל חלות קדושה לא
בפירוש הרא"ש )כלל י סימן א( כתב" :נוי סוכה
רק על הימים אלא אף על המעשים וכלי
וכל מה שתלה בה אסור להשתמש בו כל שמונת
המצווה שבאותו הזמן.
הימים ,משום דחל עליו שם שמים" .ומבואר
בדבריו שהאיסור איננו רק מצד מוקצה ,אלא בספורנו נאמר" :תחגו אותו לשם ה' בעשותכם
משום עצם קדושת המצווה שהחלה עליהם, בו מצוותיו" .והרי שכוונת התורה להפוך כל
כעין חפצי קדושה. פרט ופרט במעשה החג לעבודה לשם שמים,
כולל הנוי והקישוטים אשר מכוונים לרומם את
בתוספות סוכה )דף ט ע"א ד"ה חג הסוכות(
המצווה.
נאמר" :חג הסוכות שבעת ימים לה' ,מה חגיגה
לשם ה' אף סוכה לשם ה'" .ולמדו מכאן בכלי יקר מבואר" :תחגו אותו כי החג הוא
שקדושת שם שמים חלה לא רק על הקרבן אלא הקפה והקפה זו מורה על כך שאתם מקיפים
אף על עצי הסוכה ונויה ,ולכן אסור ליהנות עצמכם בקדושה" .על פי זה מתבאר שנוי
מהם .נמצא שכל פריט בסוכה נכנס תחת הסוכה והסכך אינם רק קישוט חיצוני אלא
הכותרת "לה'" ,והנוי אינו רק תוספת של יופי חלק מן ההקפה בקדושה שסובבת את האדם
אלא חלק מהקדושה עצמה. בכל שבעת הימים.
בפירוש הטור )או"ח סימן תרל"ח( הובא" :עצי ובעל הטורים רמז כי לשון "תחגו אותו" מורה
סוכה ונוי הסוכה אסור להשתמש בהם כל גם על עצם דירת הסוכה ,שהיא עצמה חג לה',
שמונת הימים משום שנעשו מוקצה למצותם". כעין כלי שרת שנתקדשו למקדש .נמצאנו
הטור מדגיש את גדר המוקצה ,אך מכלל דבריו למדים שכל עצי הסוכה ונויה נטענים
עולה שגם לאחר זמן קביעת הסוכה חל עליהם במשמעות של קדושה מיוחדת ,כחלק מהיות
דין איסור שימוש ,ואין רשות להעתיקם החג כולו לה'.
ממקומם.
בגמרא במסכת שבת )דף כב ע"א( נאמר" :אמר
נמצא לפי ראשונים אלו שני נדבכים :יש רב אין מדליקין מנר לנר" .ומבואר בגמרא שם
הסוברים שעצם שם שמים מחיל קדושה על שנחלקו מה הטעם ,האם משום ביזוי מצוה או
הנוי ,ויש הרואים בכך גדר מוקצה למצותו. משום אכחושי מצוה .כלומר ,האם עצם
אולם לכולי עלמא הנוי נאסר בשימוש, ההעתקה מחפץ של מצוה אחת לחפץ אחר
והשאלה האם מותר להעבירו לסוכה אחרת נחשב זלזול בכבודה של המצווה הראשונה ,או
תלויה בבירור מהות האיסור אם קדושה חלה שמא הבעיה היא שחפץ המצווה הראשון נחלש
עליו ,שוב אין מקום להזיזו ,ואם רק מוקצה ונתמעט בכוחו.
למצותו ,אולי יש לדון בהעברה לשם מצוה
במסכת סוכה )דף ט ע"א( נדרש הפסוק "חג
אחרת.
הסוכות שבעת ימים לה'" ,ללמד שכשם שחל
הט"ז )יו"ד סימן ער"ד ס"ק ד( כתב" :דאין שם שמים על קרבן חגיגה ,כך חל שם שמים על
הטעם משום אכחושי מצוה אלא משום ביזוי הסוכה עצמה ,בין על הסכך ובין על דפנותיה
מצוה" ,כלומר עיקר האיסור להשתמש בחפצי ובין על נויה .מכאן הונח היסוד שכל עצי סוכה
מצוה תלוי בעצם הפגיעה בכבודה של המצווה, ונויה נאסרים בהנאה כל שבעת הימים.
ולא בחיסרון בחפץ עצמו .מתוך דבריו נפקא
וכן במסכת ביצה )דף ל ע"ב( מבואר דין
"מוקצה למצותו" כל חפץ שהוקצה למצווה
בשו"ת אור לציון )חלק ג פרק כג הלכה ב( כתב מינה שאם משתמשים לצורך מצוה
בפשטות" :נוי הסוכה אסור להשתמש בו כל אחרת ,אפשר שאין כאן ביזוי כלל.
שבעת הימים ,אפילו לצורך מצוה אחרת ,אלא
בשו"ת שואל ומשיב )מהדורה רביעאה
אם כן היה מתנה בפירוש קודם החג" .הרי
חלק ג סימן כח( כתב" :הסתפקתי אם
שמחמיר בזה ,בניגוד לדברי הציץ אליעזר
יש איסור לקחת סכך מסוכה לסוכה
שהקל.
אחרת ...ולעניין נוי סוכה נראה פשוט
נמצא שבקרב הפוסקים חלקם נטו לחומרא, שיש בו משום ביזוי מצוה ואכחושי
בעיקר מצד דין מוקצה למצותו וקדושת שם מצוה ...אבל לגבי סכך כיון שחל עליו שם שמים
שמים החלה על הסוכה ,וחלקם לא נקטו אינו יכול לעבור ממקום למקום" .נמצא
להיתר ברור כהציץ אליעזר. שמחלק בין נוי לסכך ,שבנוי עיקר הבעיה ביזוי
מצוה ,ובסכך קדושת המקום עצמו.
ומכל האמור נביא את הנפקא מינות העולות:
נפקא מינה ראשונה ,בין נוי לסכך .בסכך כיון בכף החיים )סימן תרל"ח ס"ק נז( כתב" :אסור
שהוא גוף הסוכה ובלעדיו אין שם סוכה ,חל ליטול נוי סוכה מסוכה לסוכה" ,והביא בשם
עליו שם שמים ממש ,ולדעת הרבה פוסקים אי השואל ומשיב לחומרא .כלומר למעשה החמיר
אפשר להעבירו כלל מסוכה לסוכה .מה שאין כן בנוי סוכה שלא יועתק כלל.
נוי סוכה ,שעיקר קדושתו משום ביזוי מצוה או
בביאור הלכה )סימן תרל"ח ד"ה כל שמונה(
משום מוקצה למצווה ,ושם יש לדון אם יש
הביא בשם שו"ת חתם סופר )או"ח סימן קפ"ד(
היתר להעבירו לצורך מצוה אחרת.
שהתיר ליטול אתרוג שהיה תלוי לנוי סוכה
נפקא מינה שניה ,בין שימוש לצורך רשות ולצאת בו ,וכתב שם" :ליטול ממצווה אחת
לשימוש לצורך מצוה .אם רוצה אדם לקחת נוי למצווה אחרת אין בזה משום ביזוי מצוה...
סוכה לשם תועלת חולין ,לכולי עלמא אסור. דמתירין מבגד לבגד ומדליקין מנר לנר" .יסוד
אבל אם כוונתו להוסיף יופי למצווה אחרת, דבריו שכשנעשה הדבר לצורך מצוה נוספת ,אין
נחלקו הפוסקים יש שראו בזה ביזוי מצוה כאן פגיעה בכבוד המצווה אלא אדרבה מעלין
ואסרו ,ויש שהתירו והעמידו את זה בכלל בקודש.
מעלין בקודש.
בשו"ת ציץ אליעזר )חלק י"ג סימן ס"ז( הקשה
נפקא מינה שלישית ,אם היה תנאי קודם החג. על דברי השואל ומשיב ,וסיכם" :להלכה
אדם שהתנה בפירוש בשעת תליית הנוי שיוכל למעשה מותר ליקח נוי סוכה מסוכה אחת
להסירו ולהשתמש בו ,לדעת חלק מהפוסקים ולתלותה בסוכה אחרת ,דלא גרע מהדלקה מנר
יש ממש בתנאי זה ומתיר להשתמש בו אף בתוך לנר ...וכל שכן דיש כאן מעלין בקודש" .לדבריו
ימי החג ,ואילו לדעת אחרים אין התנאי מועיל אין לחשוש לביזוי מצוה בהעתקה לצורך מצוה
כיון ששם שמים חל על הנוי מכוח עצם קביעתו אחרת.
לסוכה.
עוד כתב רבנו יוסף חיים בבן איש חי )שנה
נפקא מינה רביעית ,בין מצוה עוברת למצווה ראשונה פרשת האזינו הלכה יז(" :נוי הסוכה
שאינה עוברת .למשל ,אם באפשרותו להשתמש וכל מה שתלה בה אסור להשתמש בהם כל
בנוי הסוכה כדי לקיים מצוה אחרת שתעבור מן שמונת הימים" .אמנם לא דן במפורש בהעתקה
העולם אם לא ייטול אותה מיד ,יש מקום גדול לסוכה אחרת ,אך לשונו מורה שהוא מחמיר
להקל בזה יותר ,מה שאין כן אם מדובר רק שלא להשתמש כלל ,ומסתבר שלדעתו אף
ביופי נוסף שאינו מעכב. בהעברה מסוכה לסוכה יש איסור.
נפקא מינה חמישית ,בין פוסקים שנקטו גם בשו"ת יביע אומר )חלק ה או"ח סימן מח(
שהיסוד הוא ביזוי מצוה )שאז בהעברה לשם האריך בבירור גדרי מוקצה למצווה ,והביא את
מצוה אחרת מותר( ,לבין מי שנקטו שהיסוד דברי הראשונים והאחרונים שנוי סוכה אסור
הוא חלות שם שמים )שאז אין העברה מועילה בהנאה .אף כי לא דן ישירות בהעתקה מסוכה
כלל(. לסוכה ,מכלל דבריו נראה שסבר לאסור ,שהרי
ראה את הנוי כחפצי מצוה האסורים בשימוש
הרעיון העולה מכל הסוגיא הוא שהיופי של
עד אחר החג.
המצווה איננו רק קישוט חיצוני אלא ביטוי
פנימי למעמד הקדושה .הנוי שבסוכה מורה לנו
שמחה וגם חיות .כאשר הילד על חובת האדם להדר במצוות ,להוסיף נוי וזיו
מביא את ציוריו מן הגן והאב לחפצי הקדושה ,ולא להסתפק בעצם קיומם
תולה אותם בסוכה ,מתברר כי לא היבש .אך מתעוררת השאלה :האם היופי הזה
רק האב מקיים מצוה אלא גם הוא מהותי עד שאין לו זכות קיום אלא במקום
הילד שותף בהדרתה .זו שותפות שבו נתקדש ,או שמא היופי נודד ,ויכול לעבור
משפחתית ומוסרית ,המלמדת כי מסוכה לסוכה ,מחיים לחיים ,ממקום למקום.
הקדושה אינה נבנית רק על ידי
אם נאמר שאין להעתיק את הנוי הרי זה מלמד
יחיד אלא על ידי שותפות של דורות.
שהקדושה שורה במקום אחד ,וכל העתקה היא
השאלה אם מותר להעביר את הנוי מסוכה ביזוי ופגיעה .אולם אם נאמר שמותר להעתיקו,
לסוכה מעוררת אותנו לשאול עד כמה אנו הרי זה מלמד שהקדושה מתפשטת ,והנוי הוא
נאחזים ביופי החיצוני לצרכינו האישיים ועד גשר בין מצוות ,הוא מחבר בין דורות הילדים
כמה אנו רואים בו מתנה כללית .אם נוי הסוכה מקשטים ,ההורים מעבירים ,והסבא זוכה
נתפס כחלק ממצווה פרטית בלבד ,האדם בסוכה מוארת.
יחזיק בו לעצמו .אך אם יבין כי מטרתו לייפות
וזה עומק מעלין בקודש ואין מורידין :אין זה
את המצוות כולן ,יהיה מוכן להעבירו גם
רק דין טכני ,אלא יסוד מהותי הקדושה איננה
לסוכה אחרת כדי להרבות הדר במצוות.
מוגבלת ,אלא מתעלה ממדרגה למדרגה,
וזהו המסר המוסרי הגדול :כל יופי שהקב"ה ממצווה למצווה .נוי הסוכה הוא איפוא סמל
נותן לאדם ,כל כישרון וכל ברכה ,אינם רכוש לכך שהיופי אינו מטרה בפני עצמה ,אלא כלי
פרטי אלא כלי לעבודתו יתברך .כשם שהנוי המשמש להעלות את המצווה למדרגה נעלה
נועד לשמש לא את דירת הארעי אלא את החג יותר.
כולו ,כך גם כל חן שבחיי האדם נועד להרבות
העומק המחשבתי מלמד כי דיני נוי הסוכה
כבוד שמים ולהוסיף קדושה בעולם.
מגלים לנו יחס עמוק שבין חפץ למצווה .האדם
ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום רגיל לחשוב כי הקדושה מצויה רק בגוף
מלמדות אותנו כי נוי הסוכה איננו רק עניין של המצווה עצמה ,בלולב ,בסכך ,בדפנות ,אך חז"ל
קישוט חגיגי אלא הדרכה לחיים שלמים. גילו שהקדושה חלה גם על הקישוטים ,על מה
האדם מצווה לייפות את מצוותיו ,אבל גם שנראה תוספת חיצונית בלבד .זהו מסר נשגב,
לייפות את חייו עצמם .כשם שאסור לבזות נוי שגם מה שנראה נלווה למצווה זוכה לאור
סוכה ולהפוך אותו לחולין ,כך עלינו לשמור על הקדושה כאשר נכרך במצווה.
הקדושה שבכל רגע של שמחה משפחתית,
יתרה מזו ,עצם הדיון אם מותר להעביר את
בלימוד תורה ,בתפילה ובחסד.
הנוי מסוכה לסוכה מראה שהקדושה איננה
כמו כן נוי הסוכה מזכיר לנו כי גם החיצוניות סטטית אלא דינמית ,היא ניתנת להעתקה
צריכה לשרת את הפנימיות .בגדים ,בית ,מקום ולהמשך .כשם שהשכינה שורה עם ישראל בכל
עבודה ,כל אלו יכולים להיות ריקים אם אינם מסעיהם ,כך גם הנוי יכול להמשיך את קדושתו
מחוברים לנשמה ,אך כאשר החיצוניות נרתמת ולהעבירו ממקום למקום .זהו ביטוי לכך
להאדרת הקדושה היא הופכת לחלק בלתי נפרד שהקדושה מלווה את האדם בכל מסעו ,ואין
מהחיים הרוחניים. היא נעצרת במקום שבו החלה.
עוד יש כאן לקח באחדות הדורות .הילד מכין ומכאן רעיון עמוק :האדם עצמו הוא נוי
קישוט קטן ,ההורה תולה אותו ,והסבא נהנה למצוותיו .כל מעשה טוב ,כל הארה קטנה
ממנו בסוכתו .כך גם בחיים :מעשה קטן של שהוא מוסיף ,הופכת לחלק מן ההדר של חייו.
ילד יכול להאיר את חיי ההורים והסבים .אל גם אם נדמה לו שהיופי הזה מקומי בלבד,
לנו לזלזל בשום מעשה טוב ,גם הקטן ביותר ,כי התורה מלמדת שהיופי יכול להתפשט ,לעבור,
הוא הופך לנוי שמפאר את המצווה בכל מקום וללוות אותו בכל מקום ובכל שלב.
שאליו יגיע.
נוי הסוכה מסמל את היכולת של האדם להעניק
עיקר העניין הוא שנוי הסוכה וכל מה שתלה יופי למצוותיו .לא די בקיום טכני ויבש ,אלא
בה נאסרו בהנאה כל שבעת ימי החג ,אולם בדין יש להכניס בלב המצווה גם הוד והדר ,גם
ומכאן נלמד לקח נשגב .כשם שהקישוטים העברתם מסוכה לסוכה נחלקו הדעות.
הקטנים הופכים תחת כנפי הסוכה לחפצי יש שפסקו לאסור מטעם ביזוי מצוה
קדושה ,כך כל מעשה קטן של האדם ,ציור של או משום קדושה שחל עליהן ,ויש
ילד או חוט צבעוני ,נעשה לחלק ממארג גדול שהתירו כאשר מדובר בהעברה לצורך
של עבודת השם .ויותר מכך ,הנוי יכול לעבור מצוה אחרת ,דכיון דמעלין בקודש
ולהתנוסס גם במקום אחר ,להמשיך לזרוח גם ואין מורידין אין כאן ביזוי אלא
בבית הסבא ,לרומם גם מצוה נוספת .בזה מגלה אדרבה ריבוי הדר למצווה .בסכך
לנו חג הסוכות כי אין קדושה נשארת כלואה, עצמו רוב הפוסקים מחמירים יותר מפני שהוא
אלא היא מתפשטת ממקום למקום ,מאדם גוף הסוכה ונתקדש בקדושת שם שמים ,ואילו
לאדם ,מדור לדור ,ומעלה אותנו כולנו יחדיו אל בנוי הסוכה יש מקום לסמוך על דברי המתירים
מרומי הקודש. כאשר התכלית להרבות מצוה ולהוסיף הדר.
.17מה נשתנה בליל הסדר ומה עם חג הסוכות? מדוע לא אומרים גם מה נשתנה?
בפסח ,שבו נצטווו לשבת כבני חורין כדרך בחג הפסח אנו יושבים בליל הסדר ומזמינים
מלכים ,וזהו שינוי מובהק שאינו רגיל ולכן הוא את הילדים לשאול מה נשתנה ,כדי להכניסם
מעורר את השאלה. לעומק סיפור יציאת מצרים .אולם דווקא בחג
הסוכות ,שבו השינוי החיצוני גדול הרבה יותר,
ויש שהעמיקו יותר ואמרו שפסח הוא חג
אנו עוזבים את הבית הקבוע ,מקימים דירת
ההתהוות ,יציאה מתוהו ובהו לבריאה חדשה,
ארעי ,ומעבירים לתוכה את כל חיינו לשבוע
יום ההשתנות שבו אדם בוחר לאן הוא שייך,
שלם – אין תקנה מפורשת שהילדים ישאלו מה
ולכן השאלה נדרשת בו .לעומת זאת סוכות הוא
נשתנה .והרי לכאורה זה פלא ,שהרי אם בליל
חג ההשלמה ,חג שבו מתברר מקומו של עם
הסדר השאלה נדרשת כדי לעורר את הלבבות,
ישראל בין האומות ,חג שבו נבנית מערכת
קל וחומר היה צריך הדבר בחג הסוכות ,שבו
היחסים בין ישראל לעולם כולו ,ושם אין
השינוי זועק לעין כל.
השאלה מה נשתנה שייכת באותו האופן אלא
ההכרה שהקדושה מתפשטת בעולם עד הסיום נאמר בפרשת אמור "בסכות תשבו שבעת ימים
המוחלט בשמיני עצרת. כל האזרח בישראל ישבו בסכות למען ידעו
דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל
וכאן המקום להוסיף בדרך הפשט והאגדה:
בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוהיכם"
לכאורה דווקא בסוכות השינוי החיצוני גדול
)ויקרא כג מב-מג( .והקדושת לוי בדרושו
בהרבה ,שהרי האדם מקים מבנה ארעי ,מכניס
הראשון לפסח הקשה :מדוע בחג הסוכות אין
לתוכו מיטה ושולחן ,חי בו ימים רבים וכל זאת
את ההלכה לשאול מה נשתנה ,והרי כאן עושים
איננו מצריך מה נשתנה .יש שהסבירו כי לעם
דבר הרבה יותר משונה מאשר בפסח ,שיוצאים
ישראל הנודד ,שהיה רגיל לגלויות ולחילופי
מהבית הקבוע ועוברים לדירת ארעי?
דירות ,אין זו חידוש גדול ,בעוד שבליל פסח
הישיבה כמלכים ,חירות מוחלטת ,היא והנה רבנו חננאל במסכת סוכה )דף ב ע"א( כתב
שעוררה את השאלה. חידוש גדול" :למען ידעו דורותיכם כי בסכות
הושבתי את בני ישראל" ידיעה לדורות ,כלומר
ואף יש ללמוד מוסר מן הדברים ,שכשם שעם
הדורות הבאים ,כיון שרואים שעושים סוכות
הנדודים היהודי פיתח חדות מחשבה וכושר
ומניחים בית דירתן ויושבים בסוכה ,שואלים
הסתגלות ,כך גם אנו צריכים לשוב ולהתחדש
מפני מה עושין כך ,ומגידים להם אבותיהם
על ידי הסוכה ,להסתכל על חיינו מבחוץ,
מעשה יציאת מצרים .הרי שלדבריו התינוקות
ולשאול את עצמנו לאן פנינו מועדות ,מה חשוב
כן שואלים בחג הסוכות מה נשתנה ,והמצווה
ומה טפל ,ובאיזה אופן אנו פותחים את השנה
עצמה מזמינה את השאלה.
החדשה.
יש שרצו ליישב מדוע אין תקנה מפורשת
והנה כתיב בקרא" :בסכות תשבו שבעת ימים
לשאלה זו ,מפני שבחג הסוכות עם ישראל
כל האזרח בישראל ישבו בסכות למען ידעו
מורגל ביציאה מן הבית ובנדודים ,כי כל
דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל
תולדותיו רצופות גלות ונדידה ,מה שאין כן
עוד שנינו במסכת פסחים )דף קטז בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוהיכם"
ע"א(" :מתחיל בגנות ומסיים )ויקרא כג מב-מג(.
בשבח ודורש מארמי אובד אבי".
בפירוש רש"י" :בסכות תשבו כאלו דייר בה"
ומבואר שם שהשאלות הן חלק
ומבאר "כי בסכות הושבתי ענני כבוד היו" .הרי
מהותי מן הסיפור .ולכאורה היה
שהפסוק קובע יסוד כפול ,ישיבה ממשית
מקום להקיש מסוכה לפסח ,אלא
בדירת עראי ,ותכליתה לגלות לדורות את ענני
ששם נתקנה שאלת מה נשתנה
הכבוד שסוככו על ישראל במדבר.
באופן מחייב ,וכאן הדברים נובעים בעצמם
מתוך המעשה המוחשי. בפירוש הרמב"ן נכתב" :למען ידעו דורותיכם
שתדעו ותבינו כי בסכות ממש הושבתי אותם,
נמצא שבשתי הסוגיות משתקף עניין השאלות.
או שנאמר שהיו ענני כבוד מקיפים אותם".
בפסח תקנה מחייבת של שאלת מה נשתנה.
הרמב"ן מחזק את הקשר הישיר בין הישיבה
ובסוכות עצם המצווה מעוררת את השאלה,
בפועל בסוכה לבין הידיעה והזיכרון לדורות.
וכך הילדים לומדים את מעשה יציאת מצרים.
הספורנו ביאר" :למען ידעו דורותיכם שתהיו
בפירוש הרמב"ם בהלכות סוכה )פרק ו הלכה
נמשכים אחרי ידיעת ה' ותשמרו מצוותיו כי
ה( כתב" :מצות סוכה כל שבעת הימים להיות
ידעו אבותיכם שהושבתי אותם בענני הכבוד".
אדם אוכל ושותה וישן בסוכה ,בין ביום בין
בזה מצאנו שכוונת המצווה איננה רק ידיעה
בלילה ,כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות
היסטורית אלא דבקות מתמדת בידיעת ה'.
השנה" .מדבריו עולה שהחידוש שבדירה
בסוכה הוא בעצם המעבר מהבית הקבוע אל בעל הטורים רמז" :בסכות תשבו גימטרייה
דירת עראי ,וזהו עצמו שמעורר פליאה ושאלה. תשבו כעין תדורו" ללמד שחיוב הישיבה הוא
ממש כדרך הדירה ,עם מיטה ושולחן וכל צרכי
בספר החינוך )מצוה שכה( כתב" :למען נדע
הבית .נמצא שהשינוי המוחשי במעבר מן הבית
ונתבונן ענני הכבוד שסכך עלינו הקב"ה
אל הסוכה הוא עצמו מעורר את השאלה
במדבר" .ומוסיף שם שהישיבה בסוכה היא
לדורות.
מצוה חינוכית בעיקרה ,להחדיר בלב הבנים את
ידיעת חסדי ה' .מכאן עולה שהשאלה מה הכלי יקר כתב" :למען ידעו דורותיכם כי
נשתנה מצויה ממילא במעשה המצווה ,אף אם הסוכה מורה על חיי האדם בעולם הזה ,שאין
לא נתקנה כאן כנוסח קבוע. דירתו קבועה אלא עראי ,ובזה יכיר כי ה'
אלוקיו עמו לעולם" .נמצא שהשאלה שמעלה
ברשב"א בתשובותיו )חלק א סימן רסט( מבואר
הילד איננה רק היסטורית ,אלא גם קיומית,
שהסוכה היא זכר לענני הכבוד ולישיבה
מהות החיים עצמם.
במדבר ,ולכן כל שינוי והעתקה מן הבית אל
הדירה הארעית הוא חלק מהמסר של המצווה. בגמרא במסכת סוכה )דף ב ע"א( נאמר" :בסכת
לשיטתו ברור שמקום לשאלות הילדים קיים תשבו שבעת ימים ,כל האזרח בישראל ישבו
בסוכות כמו בפסח ,אלא שאין צורך לחייב בסכת ,למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי
נוסח קבוע ,כי השאלה מתעוררת מאליה. את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים".
ומבואר שם בגמרא שכל דיני הסוכה נלמדים
נמצא בדברי הראשונים כי עצם הישיבה בסוכה
מפסוק זה ,עד לפרטי דירת עראי לעומת דירת
היא תשובה לשאלה שתתעורר בלב הילד.
קבע.
השינוי הבולט והמוחשי מספיק כדי לחנך
ולמסור את המסר ,אף בלא שתקבע הלכה רבנו חננאל שם מפרש" :למען ידעו דורותיכם
לשאול מה נשתנה. הדורות הבאים כיון שרואים שעושים סוכות
ושואלים מפני מה עושים כך ,מגידים להם
החתם סופר ,שו"ת חתם סופר )או"ח סימן
אבותיהם מעשה יציאת מצרים" .הרי מפורש
קפד(" :כל ענין הסוכה הוא כדי שידעו
בגמרא לפי פירושו שהמצווה בנויה כך
דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל...
שהתינוקות שואלים ,ותשובת ההורים משמרת
והרי בעצם הישיבה יש בזה חינוך לדורות...
את הידיעה לדורות.
ואין צריך להוסיף שאלות מיוחדות כי המעשה
עצמו מגלה את תוכנו" .כלומר ,החתם סופר
ושואלים" .לדבריו ,המצווה עצמה היא הגורם מדגיש כי עיקר מהות הסוכה היא
לשאלה ,אין צורך בחיוב נוסף. שהמעשה יוצר את השאלה ,ולכן לא
תקנו נוסח קבוע כמו בליל הסדר.
מו"ר הגרב"צ אבא שאול ,שו"ת אור לציון
)חלק ג פרק יט הלכה ד(" :כוונת התורה שכל המהרש"ם ,שו"ת מהרש"ם )חלק א
דור ידע מתוך המעשה שיושבים בסוכה את ענני סימן קצג(" :בליל פסח שאין הדבר
הכבוד שסכך עלינו הקב"ה .ממילא הילדים ניכר אלא במהפכת הסעודה ,צריך
שואלים והאבות משיבים ,ואין צורך לתקן סדר לעורר שאלות כדי שיתבוננו ...אבל
שאלות נוסף" .הוא מחזק את יסוד הידיעה בסוכות שהשינוי גלוי וניכר ,אין צורך בתקנה
הנובעת מן המעשה עצמו. מפורשת" .לדבריו ,ההבדל ברור בפסח השינוי
עדין וחבוי ,לכן צריך מה נשתנה .בסוכות
כל הפוסקים ,מצביעים על אותו כיוון עקרוני:
השינוי עצום ונראה לעין ,ממילא אין צורך
בפסח נתקן נוסח שאלות מחייב ,משום
בתקנה.
שהשינוי איננו ניכר לעין .ואילו בסוכות השינוי
גלוי וניכר ,ולכן עצם המצווה מעוררת את הציץ אליעזר ,שו"ת ציץ אליעזר )חלק יח סימן
השאלות ומביאה לתשובה .יש שהוסיפו שזהו לא(" :בפסח הציווי הוא 'והגדת לבנך' ,ולכן
עצם הפשט של "למען ידעו דורותיכם" נתקן נוסח שאלות ,ואילו בסוכות נאמר 'למען
שהשאלות יבואו מאליהן ,והידיעה תיוולד ידעו דורותיכם' ,שהוא חיוב ידיעה ...עצם
מתוך המעשה. הישיבה היא הידיעה ,ואין צורך לתקן שאלה
ותשובה בפה" .הוא מחדד את ההבדל בין שני
נפקא מינות רבות יוצאות מכל הדיון הזה ,כדי
המועדים :פסח שאלה ותשובה .סוכות ידיעה
לגלות את מלוא התמונה :ראשית ,נפקא מינה
טבעית.
לעניין נוסח קבוע של שאלות .בליל פסח יש
חיוב מפורש לשאול "מה נשתנה" ולענות עליו, הכף החיים ,כף החיים )או"ח סימן תרכה ס"ק
כפי שתקנו חכמים .לפי דברי החתם סופר א(" :עיקר המצווה בסוכה היא שידעו הבנים
)או"ח סימן קפד( מתברר שבסוכות לא נתקן את אשר הושב הקב"ה את ישראל בסוכות
נוסח מפורש ,משום שעצם הישיבה בסוכה היא במדבר ,וזהו 'למען ידעו דורותיכם' ...וכיון
תשובה לשאלה המתעוררת מאליה ,ואין צורך שעושים כן שואלים התינוקות למה ,ועונים
להוסיף נוסח קבוע .מכאן יוצא שבפסח אם לא להם האבות" .כלומר ,הכף החיים מבסס על
נשאלו השאלות יש חובה לעוררן ,ואילו בסוכות דברי הראשונים שהשאלה בסוכות קיימת,
גם אם הילדים לא שאלו בפה ,עצם המציאות אלא שהיא טבעית מתוך המצווה עצמה.
היא השאלה והתשובה כאחד.
החיד"א ,פני דוד )דרושים לסוכות ,דרוש
שנית ,נפקא מינה להבנת מהות השאלה. ראשון(" :כי בסוכות הושבתי את בני ישראל –
המהרש"ם )חלק א סימן קצג( מבאר שבפסח בא לרמוז שהתינוקות שואלים והאבות
צריך לעורר שאלה מלאכותית ,מפני משיבים ,ובזה מתקיים למען ידעו דורותיכם".
שהשינויים הם בתוך הבית ,ורק בסעודה, החיד"א מפרש בפירוש שזו מצות חינוך :הילד
ואינם ניכרים כל כך .בסוכות לעומת זאת שואל והאב משיב ,ומתקיים היעוד של ידיעה
השינוי גלוי וגדול כולם רואים שיצאו מן הבית לדורות.
והקימו דירת עראי וממילא השאלה מתעוררת
רבנו יוסף חיים הבן איש חי ,בן איש חי )שנה
מאליה .נמצא שלדעתו סוכות איננו זקוק
ראשונה פרשת האזינו הלכה יז(" :מצות עשה
לתוספת חיצונית של שאלות ,משום שכל
לשבת בסוכה ...למען ידעו דורותיכם כדי שידעו
המצווה היא כשאלה גדולה אחת.
הבנים חסדי ה' שעשה עמנו במדבר" .כאן הדגש
שלישית ,נפקא מינה בגדר הידיעה לדורות .הכף על החינוך לדורות שהבנים יכירו וידעו ,ומובן
החיים )או"ח סימן תרכה ס"ק א( הביא מדברי מאליו שישאלו ויקבלו תשובה.
הראשונים כי כל מהות מצות הסוכה היא
הראשל"צ מרן הגר"ע יוסף ,שו"ת יביע אומר
להנחיל לדורות את הידיעה על ענני הכבוד ,ולכן
)חלק ט או"ח סימן סח(" :בחג הסוכות אין
כשילדים רואים את השינוי ,הם שואלים
תקנה לשאול מה נשתנה ,לפי שהפסוק אומר
מאליהם וההורים עונים להם .לשיטתו ,מצות
'למען ידעו דורותיכם' והידיעה מתהווה
הסוכה כוללת בעצמה את החינוך לדורות ,ואין
מעצמה ,שהרי רואים בעיניהם הישיבה בסוכה
צורך להנהיג בה סדר שאלות נוסף.
משמעות השינוי .השאלות יוצרות רביעית ,נפקא מינה בהגדרת פסוק "למען
את הדיאלוג ,והדיאלוג מוליד את ידעו" .החיד"א בספר פני דוד )דרושים לסוכות,
ההכרה. דרוש ראשון( פירש במפורש שהפסוק בא ללמד
שהתינוקות שואלים והאבות משיבים להם,
בסוכות לעומת זאת ,עיקר
הרי שהשאלות אינן רק אפשרות אלא חלק
המצווה הוא הישיבה בסוכה,
ממגמת המצווה .דבריו מראים שהילדים
כלומר מעבר מדירת קבע לדירת
שותפים פעילים בעצם קיום המצווה ,בכך שהם
עראי .שינוי זה איננו צריך הסבר מלאכותי,
שואלים וההורים עונים.
הוא זועק מאליו ,וממילא מתעוררות השאלות
הטבעיות .כאן התורה לא ציוותה על ניסוח חמישית ,נפקא מינה ביסוד ההבדל בין פסח
מפורש של "מה נשתנה" אלא על "למען ידעו לסוכות .הציץ אליעזר )חלק יח סימן לא( כתב
דורותיכם" .הידיעה איננה רק לימוד שבפסח עיקר הציווי הוא "והגדת לבנך",
אינטלקטואלי אלא חוויה חיה :האדם חי ומשום כך נתקן נוסח שאלות ברור .בסוכות
בסוכה ,הילדים רואים ,תמהים ושואלים, לעומת זאת נאמר "למען ידעו דורותיכם",
וההורים משיבים. ודגשו של הפסוק איננו על השאלה אלא על
הידיעה .הידיעה נוצרת על ידי עצם הישיבה
זוהי ידיעה שנמסרת לא דרך לימוד בלבד אלא
בסוכה ,ולכן אין צורך בתקנה קבועה של
באמצעות חיים עצמם .בעוד שבפסח השאלות
שאלות.
הן הכלי ליצור את הדיבור ,בסוכות החיים
עצמם הופכים לדיבור ,הבית הארעי נהיה שישית ,נפקא מינה הבן איש חי )שנה ראשונה
לשיעור חי בהיסטוריה ובאמונה .בכך נגלית פרשת האזינו הלכה יז( כתב שעיקר מצות
עומק המחשבה ,שאין זו ידיעה תאורטית אלא הסוכה היא חינוכית ,כדי שידעו הבנים את
ידיעה חווייתית שמוטבעת בלבבות לדורות. חסדי ה' במדבר .אף שלא קבע סדר שאלות,
מכלל דבריו עולה שהילדים אמורים לשאול
בעומק המחשבתי נבין כי מהות ההבדל בין
באופן טבעי .רב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר
פסח לסוכות איננה רק טכנית אלא יסודית
)חלק ט או"ח סימן סח( הדגיש שהידיעה נוצרת
בהבנת הקשר שבין ישראל להקב"ה .פסח הוא
מתוך המעשה עצמו ,ולכן אין צורך בשאלות
זמן ההתהוות ,לילה שבו עם נולד מחדש ,ולכן
מפורשות .ואילו רב בן ציון אבא שאול בשו"ת
נדרשת שאלה מפורשת ,שהרי כל הולדה מלווה
אור לציון )חלק ג פרק יט הלכה ד( כתב
בתמיהה .הילד שואל כדי להבין את נקודת
שהתורה התכוונה לכך שכל דור ידע מתוך
המפנה ,ואביו משיב לו על יסוד החירות ועל
מעשה הסוכה ,וממילא שאלות הילדים נובעות
בחירת ה'.
מאליהן.
לעומת זאת סוכות בא לאחר ראש השנה ויום
מכאן יוצא שנפקא מינה עיקרית להלכה היא:
הכיפורים ,לאחר שכבר התברר מקומו של עם
בפסח חובה לעורר שאלה ולענות ,ובסוכות אין
ישראל ונמחלו עוונותיו .סוכות הוא חג
חיוב נוסח קבוע ,אלא עצם המצווה מעוררת
ההשלמה ,חג ההשראה ,שבו השכינה שורה
את השאלה ומביאה לידי תשובה .בפסח הילד
בסוכה והעם חווה את ליווי ההשגחה .כאן אין
חייב לשאול בפה ,בסוכות הילד שואל בלבו,
צורך בשאלות מלאכותיות ,שכן עצם המציאות
והמעשה עצמו מסביר לו את התשובה.
מהווה את התשובה .זהו "למען ידעו" ידיעה
ישירה ,בלתי אמצעית ,שאיננה דורשת דיבור נמצא שנפקא מינות רבות תלויות בהבנה זו:
מפורש אלא נבנית מתוך החוויה. האם צריך נוסח קבוע ,האם האב חייב לעורר
שאלות ,מהו עיקר הפסוק ידיעה או שאלה ,ומה
יש כאן מהלך מחשבתי עמוק :בפסח הידיעה
גדר החינוך בסוכות לעומת פסח.
באה מן החוץ ,דרך שאלות ותשובות ,מפני
שהחירות היא חידוש .בסוכות הידיעה באה מן אנו למדים כי חג הפסח וחג הסוכות מבטאים
הפנים ,מתוך עצם הישיבה תחת הסכך ,מפני שני מהלכים שונים בחיי האומה .בפסח – זהו
שהאמון בהשגחת ה' כבר נרשם בנפש לאחר לילה של הולדת עם ,לילה של שינוי מהותי,
מחזור ימים נוראים .בכך מתגלה כי יש שני מעבר מעבדות לחירות .שינוי כזה איננו מובן
סוגי ידיעה :ידיעה שדורשת שאלה ,וידיעה מאליו ועל כן יש הכרח לעורר שאלות
שמתגלמת בחיים עצמם. מפורשות ,כדי שהבנים יתעוררו להבין את
ועוד תובנה חשובה היא שאין לזלזל בכוחם של שאלת הילדים איננה רק הלכה טכנית
המעשים הקטנים .כמו שהסוכה עצמה ,על אף אלא יסוד גדול בחינוך .בפסח ההורים
שהיא דירת עראי פשוטה ,נושאת מסר נצחי מצווים לעורר את הבנים לשאול ,מפני
לדורות ,כך גם בחיים – מעשים קטנים שהילד לומד מתוך דיאלוג ,והסיפור
ופשוטים ,חיוך ,מילה טובה ,הכנסת אורח, נחרט בליבו כשהוא בא כתשובה
יכולים להיות נוי ומסגרת של אמונה שנחקקים לשאלה שלו .זהו מסר מוסרי להורים
לדורות. לא להסתפק בהעברת מידע אלא
לעורר סקרנות ,לתת לילד מקום לשאול ,ורק
עיקר העניין הוא שבליל פסח נתקנה תקנה
אז להשיב.
מיוחדת של שאלות כדי לעורר את הילדים,
מפני שהשינוי איננו מוחשי כל כך והיה צורך בסוכות לעומת זאת מלמדת אותנו התורה מסר
בשאלה ותשובה מפורשים .אבל בחג הסוכות נוסף .לפעמים אין צורך להרבות מילים .עצם
אין צורך בתקנה כזו ,שהרי עצם הישיבה אורח החיים ,עצם המעשה החזותי ,הוא
בסוכה היא חידוש גדול ונראה לעין ,ומתוך כך השיעור המוסרי .כשהילד רואה את אביו ואמו
הילדים שואלים מעצמם וההורים משיבים עוזבים את הבית הנוח ועוברים לדירת עראי,
להם .בזה מתקיים "למען ידעו דורותיכם כי כשהוא ישן על מיטה אחרת מתחת לסכך ,הוא
בסוכות הושבתי את בני ישראל" )ויקרא כג שואל ממילא ,ובלבו נחרטת התשובה ביטחון
מג(. בה' ,פשטות ,צניעות ,הכנסת אורחים.
לדברי האחרונים מתברר שההבדל איננו מקרי ומכאן מסר לכל החיים :יש חינוך שבא דרך
אלא מהותי .פסח עוסק בהולדת האומה מילים ושאלות ,ויש חינוך שבא דרך דוגמה
ובחירותה ,ועל כן נדרשת שאלה מפורשת אישית ומעשה .לפעמים כוחו של המעשה גדול
שתעורר את הלב להבין את הנס .סוכות עוסק מן הדיבור .זהו יסוד מוסרי עמוק ההורים הם
בליווי ההשגחה ובענני הכבוד ,ולכן הידיעה לא רק מספרים אלא גם דוגמה חיה ,והמעשה
נוצרת מתוך עצם החוויה .הפוסקים כולם שלהם הוא התשובה לשאלת ילדיהם.
מסכימים כי יש כאן יסוד חינוכי ,אלא שנבדל
ומכאן לתובנות לחיי היום יום הנלמדות מן
אופן ביצועו בפסח דרך דיבור מפורש ,ובסוכות
הדברים הן כי יש דרכים שונות להעביר מסרים
דרך מעשה נראה.
ולחנך את הבנים .לעיתים נדרשת שיחה ישירה,
הסוכה עצמה היא התשובה ,היא הספר הפתוח שאלות ותשובות ,כמו בליל הפסח ,כדי לעורר
שילדים קוראים בו בעיניהם .אבא ואמא את הילד לשאול ולהתעניין .ולעיתים די בעצם
יוצאים מן הבית הקבוע ונכנסים לדירת עראי, אורח החיים ,כמו בסוכות ,שבו עצם המעשה
והילדים שואלים מה פשר הדבר .הסכך מלמד החזותי ,הישיבה בדירת עראי ,הוא הלימוד
אמונה ,הדפנות מחנכות לצניעות ,השולחן והמסר.
הפשוט מזכיר הכנסת אורחים ,והכול אומר
מכאן נלמד כי בחיי היום יום אין להסתפק
ללבבות :לא בקירות ולא באבנים הביטחון,
במילים בלבד אלא יש להקפיד שגם המעשה
אלא בצל שדי יתלונן .זו השאלה וזו התשובה,
ישמש דוגמה .הילד לומד הרבה יותר ממה
וזו הידיעה שעוברת מדור לדור כי ה' אלוקינו
שהוא רואה מאשר ממה שהוא שומע.
עמנו בכל מסענו ,ובאמונה פשוטה ובשמחה
כשההורה מראה בפועל אמונה וביטחון בה',
עילאית אנו הולכים אחריו במדבר ,בארץ לא
צניעות והסתפקות במועט ,הכנסת אורחים
זרועה ,עד שנזכה לשבת בצל שכינתו לעולם.
ושמחה פשוטה הילד קולט זאת בנפשו לעומק.
.18האוכל בעמידה האם מברך ברכת ליישב בסוכה?
שאלתנו נוגעת בלב מצוות הסוכה :ברכת חג הסוכות הוא זמן שבו כל תנועה ודקדוק
"ליישב בסוכה" .האם כוונת הברכה היא על מקבלים משמעות הלכתית ורוחנית .לא רק
ישיבה ממש ,דהיינו התיישבות הגוף ,או שמא עצם הישיבה בסוכה ,אלא גם אופן הברכה,
הכוונה לקביעות דירה וקביעות האכילה ,גם רגעי הקידוש ואפילו תנוחת הגוף בשעת
אם היא נעשית בעמידה .אם כן ,מה דינו של מי האכילה.
שאוכל בעמידה האם יוכל לברך "ליישב
בסוכה וגם העומד ואוכל בקביעות בסוכה" ,או שמא יצא שברכתו איננה מתאימה
הרי הוא בכלל "תשבו". למעשהו.
הרמב"ם ,משנה תורה הלכות "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל
שופר וסוכה ולולב )פרק ו הלכה ישבו בסוכות למען ידעו דורותיכם כי בסוכות
יב(" :כל זמן שיכנס ליישב בסוכה הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ
כל שבעה מברך קודם שישב אשר מצרים אני ה' אלוהיכם" )ויקרא כג מב–מג(.
קדשנו במצותיו וצוונו ליישב בסוכה ,ובלילי
רש"י" :בסוכות הושבתי ענני כבוד היו" .לשון
יום טוב הראשון מברך על הסוכה ואחר כך
"תשבו" היא מציאות של חיים תחת ההגנה
מברך על הזמן ,נמצא מקדש מעומד ומברך
האלוקית.
ליישב בסוכה ויושב" .הרמב"ם רואה את עצם
הישיבה כעיקר המצווה ,ולכן חייבת הברכה הרמב"ן" :כי בסוכות הושבתי ענני כבוד סכך
להיאמר קודם הישיבה .לפי זה יש מקום עליהם לשמור אותם" .הישיבה הזו אינה
לשאלה חריפה :מי שאוכל בעמידה ,כיצד יברך ישיבה פיזית בלבד אלא ישיבה של חיבוק
"ליישב" אם אינו יושב כלל. והגנה.
הראב"ד ,השגות על הרמב"ם שם )ו יב(" :א"א הספורנו" :למען ידעו דורותיכם שתדעו ותודו
לא דייק ...הישיבה אינה אלא על דעת האכילה, כי אני השוכן עמכם גם במקום שאין בו יישוב".
וכל זמן שאינו אוכל הברכה אינה עובר מצוות הישיבה נועדה לגלות קביעות של שכינה
למצוותה" .לדעת הראב"ד עיקר המצווה איננה עם ישראל.
ישיבה גופנית אלא האכילה עצמה .לכן אין
עניין לברך בעמידה על עצם הישיבה אלא בשעת האברבנאל :מדוע זכר הכתוב דווקא את
התחלת האכילה. העננים ולא את המן והבאר .מפני שהעננים לא
נתנו רק אמצעי הישרדות אלא גילוי של דירה
הרא"ש ,מסכת סוכה )פרק ד סימן ג(" :ותמה אחרת ,חיים בעולם עליון.
אני על דברי רבינו משה ,שאם על הישיבה הוא
מברך ,היה לו לברך קודם כניסתו לסוכה .אלא נמצא שהפסוק "תשבו" איננו רק הוראת ישיבה
ודאי אין ענין לברכה זו אלא על האכילה ,שהיא גופנית ,אלא לשון דירה וקביעות .זהו הבסיס
קביעות הסוכה". לדיונם של הפוסקים האם ברכת "ליישב
בסוכה" נתקנה על עצם ישיבה פיזית ,או על
הרא"ש חולק נמרצות :אם אכן הברכה על הקביעות והדירה בסוכה.
הישיבה ,הרי מן הדין לברך קודם שנכנס כלל.
אלא עיקרה של הברכה על האכילה שהיא במסכת סוכה )דף כו ע"א( נאמר" :אכילת עראי
הקובעת את הדירה בסוכה. חוץ לסוכה ,אכילת קבע בתוך הסוכה" .כלומר,
עצם חיוב הישיבה בסוכה הוא כאשר האדם
הבית יוסף) ,או"ח סימן תרמג( :מביא את שתי קובע עצמו לאכילה.
השיטות ,ומכריע שהמנהג להלכה כדעת
הרא"ש .נמצא שהברכה אינה על עצם הישיבה, עוד במסכת סוכה )דף י ע"ב(" :תשבו כעין
אלא על האכילה כקביעות הסוכה. תדורו" מה דירה קבע ,אף סוכה קבע .ומה
דירה אין אדם עומד ואוכל אלא יושב וקובע,
הט"ז )או"ח סימן תרמג ס"ק א(" :ישיבה כך בסוכה צריך להיות אכילה של קביעות.
הכוונה לקביעות מלשון עכבה ,ולכן נתקנה
הברכה על תחילת הקביעות" .לדבריו ,אין ובמסכת ברכות )דף יא ע"ב( מצינו שברכות
הכוונה ישיבה גופנית בלבד ,אלא עצם קביעות המצוות טעונות להיות "עובר לעשייתן" ,ולכן
האדם .ממילא גם אוכל בעמידה יכול לברך ,כי תקנו לברך קודם התחלת הישיבה או קודם
עיקר המצווה היא הקביעות. התחלת האכילה.
המגן אברהם )או"ח סימן ח ס"ק ב( :הביא מכאן נחלקו הראשונים :האם "תשבו" הכוונה
מהירושלמי שכל ברכת מצוות בעמידה .לפי זה לישיבה ממש ,דהיינו תנוחת הגוף בישיבה ,ולכן
יש לפרש שגם ברכת ליישב בסוכה בעמידה. מי שאוכל בעמידה לא שייך בו "ליישב" ,או
שמא "תשבו" הכוונה קביעות דירה וקביעות
ג .למנהג העולם כפי שפסקו הבית יוסף אולם רבי אליהו מווילנה ,ביאור
והרמ"א ,אפשר לברך גם מיושב ואפילו אוכל הגר"א )או"ח סימן ח ס"ק א( :חלק
בעמידה אינו חסר ,והברכה מתייחסת לעצם וכתב שאין הלכה כן ,אלא אפשר לברך
המצווה ולא לתנוחת הגוף. גם מיושב.
ד .לדעת המשנה ברורה ,המחמיר כדעת מפרי מגדים אשל אברהם )סימן תרמג
הרמב"ם לעמוד ולברך אף בכל הימים ,תבוא ס"ק ב( :מסביר שהראב"ד ראה את
עליו ברכה ,אולם אין בזה חיוב גמור. ברכת הסוכה כברכת הנהנין שמתירה
אכילה ,ולכן אינה צריכה להיאמר בעמידה.
ה .לפי דברי הפרי מגדים שברכת הסוכה דומה
לברכת הנהנין ,יוצא שמי שאוכל בעמידה אינו רבי מאיר שמחה מדווינסק ,מרומי שדה על
חסר דבר ,כי הברכה מתירה את האכילה ואינה מסכת סוכה )דף ט ע"ב( :חילק בין הלילה
תלויה בישיבה ממש. הראשון לשאר הימים .בלילה הראשון יש חיוב
כזית ולכן צריך ישיבה ממש ,ואילו בשאר
ו .למעשה נפסק שמותר לאכול בעמידה ולברך,
הימים הברכה היא על עצם הדירה ולא על
אלא שלכתחילה טוב יותר לשבת כדי לצאת ידי
ישיבה גופנית.
שיטת הרמב"ם והמחמירים ,וכך לחבר את
"ליישב בסוכה" לישיבה כפשוטה. ובמשנה ברורה )או"ח סימן תרמג ס"ק ג(:
"נכון להחמיר כדעת הרמב"ם והגר"א לברך
מצוות הסוכה מציבה את האדם במבחן של
מעומד אף בכל הימים" .הוא ממליץ לחוש
תפיסה .מהי ישיבה אמיתית .האם ישיבה היא
לשיטות המחמירות ולברך בעמידה ,אף שמנהג
רק תנוחת גוף ,או שמא היא ביטוי לקביעות,
העולם להקל.
להשתקעות ,לדירה .המחלוקת בין הרמב"ם
לראב"ד ולרא"ש איננה טכנית בלבד אלא נוגעת הרשל"צ מרן הגר"ע יוסף ,חזון עובדיה )סוכות
למהות הישיבה. עמוד שיח(" :להלכה אין צריך להקפיד לברך
בעמידה אלא מברך גם בישיבה וכן המנהג.
לפי הרמב"ם ,ישיבה כפשוטה האדם מתיישב,
אמנם המחמיר לעמוד ולברך תבוא עליו
נרגע ,מתמסר אל ביתו הארעי ,ורק אז מברך.
ברכה" .הוא מכריע שמנהג ההלכה כדעת
זהו ביטוי של מסירת הגוף כולו לצל השכינה.
הרא"ש ,אך המחמיר כרמב"ם הרי זה משובח.
ואילו לפי הראב"ד והרא"ש ,עיקר הישיבה הוא
הקביעות – עצם המעשה של קביעת דירה בערוך השולחן )או"ח סימן תרמג סעיף ג(:
בסוכה ,גם אם נעשה בעמידה .כאן הישיבה "ודאי אין עיכובא בדבר ,שאף אם מברך
היא חוויית חיים ולא רק תנוחת הגוף. בישיבה יצא ידי חובה .וכל עיקר כוונת הברכה
היא על עצם הדירה בסוכה".
ונמצא ששני הפירושים משלימים זה את זה.
ברכת ליישב בסוכה נועדה ללמד שהקיום רבנו יוסף חיים מבגדד ,הבן איש חי שנה
היהודי איננו רק גופני או רק רעיוני .ישיבת ראשונה פרשת האזינו )הלכה י(" :ומברך ליישב
הסוכה דורשת הן את התיישבות הגוף בצל בסוכה מיד בתחילת הסעודה ואין קפידא אם
הסכך ,והן את קביעות החיים בתוך עולם של יושב או עומד אלא על עצם קביעות האכילה
אמונה. מברך".
כך מתברר שהמחלוקת ההלכתית היא גם נפקא מינות למעשה :א .לפי שיטת הרמב"ם
שיעור רוחני :כיצד האדם קובע את מקומו והגר"א ,מי שרוצה לצאת ידי חובתו בשלמות
בעולם האם רק בתנוחות הגוף ,או בעיקר צריך להחמיר ולעמוד בשעת הברכה ואחר כך
בהפנמת הלב והדעת. ליישב ,ולכן מי שאוכל בעמידה נתקל בקושי
כיצד לקיים את הברכה ,ויש לדקדק שישב
ברכת ליישב בסוכה מגלמת רעיון עמוק על
בשעת הברכה.
מהות החיים .האדם סבור שהוא עומד על
רגליו ,נשען על כוחו ויכולתו ,אך התורה ב .לפי דעת הראב"ד ,הרא"ש והשו"ע ,הברכה
מלמדת אותו שאין די בעמידה .מי שעומד עדיין אינה על עצם הישיבה הגופנית אלא על קביעות
תלוי בעצמו ,ביכולתו האישית .לעומת זאת, האכילה ,ולכן גם אם אוכל בעמידה יכול לברך
הישיבה היא מצב של התמסרות ,שבו האדם "ליישב בסוכה" ,שהרי סוף סוף הוא מקיים
דירת קבע בסוכה.
ג .מי שמכניס אחרים לסוכתו מניח את גופו כולו ונותן אמון במקום שבו הוא
לומד שגם בחיים הפרטיים עליו יושב.
להעניק מקום וחיבוק ,כשם
כך גם הסוכה .היא איננה עוד בית שבנינו
שהקב"ה פורס עלינו סוכת שלום.
בכוחותינו אלא דירה ארעית ,שסככה דק
ד .השמחה בסוכות מלמדת שגם ושברירי .הישיבה בה היא הכרזה מחשבתית:
בתוך דירת עראי אפשר לחיות אינני נשען על עצמי אלא על בוראי .ברכת
באושר ,כי האושר תלוי בתחושת הקירבה ליישב בסוכה מבטאת את ההכרה שהישיבה
לאלוקים ולא בכוחו של הקיר או בעובי שלי בעולם היא ישיבה בצל השכינה.
התקרה.
ואפילו אם נחלקו הפוסקים אם צריך דווקא
ה .לימוד גדול לחיי היום יום הוא לראות את ישיבה גופנית או די בקביעות האכילה ,המסר
עצמך יושב תמיד בסוכה ,דהיינו חי בארעיות, המחשבתי ברור .האדם נדרש לשאול את עצמו
ומתוך כך לא ליפול בייאוש אלא להפוך את האם חייו הם עמידה על רגליו בלבד ,או שמא
הארעיות לאמונה מתמדת. ישיבה אמיתית בצל הרחמים האלוקיים.
עיקר העניין :נמצא שהמחלוקת אם האוכל האדם מטבעו רוצה להראות יציב ,לעמוד זקוף,
בעמידה רשאי לברך ליישב בסוכה תלויה להוכיח שהוא שולט במציאות .אך מצוות
בהבנת המילה ליישב .לדעת הרמב"ם ליישב הסוכה באה ללמדו מוסר גדול .אין די בעמידה
פירושו ישיבה ממש ,ולכן תקנת הברכה היא בלבד ,כי עמידה משדרת ארעיות ,חולף ,חוסר
לעמוד ולברך ואחר כך ליישב .לדעת הראב"ד קביעות .הישיבה ,לעומת זאת ,היא ביטוי של
והרא"ש ליישב הכוונה לקביעות ,וממילא גם קביעות ,של השרשה ,של שייכות.
האוכל בעמידה בכלל יושב הוא ,שהרי קובע
כאשר יהודי מברך ליישב בסוכה ,הוא מצהיר
עצמו לאכילה .השולחן ערוך מביא שתי
כי קביעותו האמיתית איננה בביתו הקבוע אלא
השיטות ,והרמ"א פוסק שהמנהג כדעת
דווקא בדירת עראי ,בסוכה הרעועה .זהו מוסר
הרא"ש .המשנה ברורה מוסיף שנכון להחמיר
חי :העולם הזה כולו דירת עראי ,והקביעות
כרמב"ם ,ואחרוני הדורות פוסקים למעשה
היא רק תחת צילא דמהימנותא.
שאין הכרח לעמוד ,אך המחמיר תבוא עליו
ברכה. ומכאן גם מוסר חברתי .כשם שהקב"ה מזמין
אותנו לשבת בצלו ,כך עלינו לפתוח את סוכתנו
העומק ההלכתי מגלה לנו מסר עמוק .ישיבה
ולתת מקום לאחרים .מי שיושב לבדו אינו
איננה רק תנוחה גופנית אלא הכרזה
מקיים את תכלית הישיבה ,שהרי שמחה
שהקביעות שלנו היא בצילא דמהימנותא .גם
וקביעות אינן שלמות בלי לשתף בהן את הזולת.
כשאדם עומד ,גם כשהוא חש ארעי ,הסוכה
מקנה לו תחושת קביעות אמיתית .לא בקירות ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :א.
הבית ולא בעמידת הגוף תלוי הדבר ,אלא יהודי הלומד לברך ליישב בסוכה מבין
באמונה. שהקביעות האמיתית אינה בביתו או ברכושו
אלא באמונה .זהו שיעור מתמיד שכל שנה חוזר
יהודי נכנס לסוכה ,נושם את אוויר האמונה,
ומלווה את חייו.
ומרגיש כי העולם כולו דירת עראי .אך תחת
סכך פשוט זה הוא יושב בצל השכינה ,עטוף ב .גם אם לעיתים האדם מרגיש שהוא עומד
בחיבוקו של הקב"ה .זהו ליישב בסוכה לשבת לבדו בעמידה לא יציבה ,הסוכה מזכירה לו
בעולם הזה כארעי ,ולהרגיש בו נצחיות של שהדרך היא לשבת בצל השכינה ,למסור עצמו
קרבת אלוקים. לרחמי שמים.
.19מי שרוצה לישון בלילה הראשון של סוכות לפני הסעודה האם צריך לברך ליישב
בסוכה?
במסכת ברכות )י ע"ב( דנו אם מברכים על חג הסוכות פותח שעריו כזמן של דירה
השינה בסוכה .תוספות שם שואלים מדוע אין בצל השכינה ,תשבו כעין תדורו,
מברכים ליישב בסוכה בשעת שינה ,ותירצו: אכילה ,שתייה ושינה כולם נעשים
"שמא לא יישן והוי ברכה לבטלה ,לכך אין בסוכה.
מברכין על השינה ,אלא ברכת האכילה
והנה פסק השולחן ערוך )או"ח סימן
שמברכין ליישב בסוכה פוטרת גם את השינה".
תרלט סעיף ב( "אוכלים ושותים
הרי שמצד הדין גם השינה בכלל מצוות
וישנים בסוכה כל שבעה בין ביום בין
"תשבו" ,אלא שחז"ל חששו שמא לא תתקיים
בלילה ואין ישנים חוץ לסוכה אפילו שינת
בפועל.
עראי" .ובכל זאת כתב שם )סעיף ח( "נהגו שאין
במסכת סוכה )כח ע"ב( נאמר" :תשבו כעין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה".
תדורו מה דירה דרך אכילה ושתייה ושינה ,אף
והנה השאלה מתעוררת בעוצמה בלילה
כאן בסוכה" .ומבואר שהשינה נחשבת חלק מן
הראשון ,שבו יש חיוב כזית בסוכה ,אך אדם
המצווה ,ואסור לישון חוץ לסוכה אפילו שינת
עייף מבקש לישון קודם אכילתו .האם עליו
עראי.
לברך ליישב בסוכה על עצם השינה ,שהרי עדיין
עוד במסכת ברכות )יא ע"א( מצינו יסוד כללי: לא נפטר בברכת האכילה ,או שמא אין לו לברך
"כל הברכות כולן עובר לעשייתן" ,ולפי זה היה כלל ,כי ברכת האכילה היא העיקר והיא פוטרת
מקום לחייב ברכה גם על השינה .אך מפני גם את השינה ,ואפילו את זו שקודמת לאכילה.
החשש שמא לא יירדם ,ובגלל שהאכילה
"בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל
נחשבת עיקר הדירה בסוכה ,לא תקנו ברכה
ישבו בסוכות למען ידעו דורותיכם כי בסוכות
מיוחדת לשינה.
הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ
נמצא מן הגמרא שהשינה היא חלק אינטגרלי מצרים אני ה' אלוהיכם" )ויקרא כג מב–מג(.
מן המצווה ,אלא שברכתה נבלעת בתוך ברכת
דרשו חז"ל במסכת סוכה )כח ע"ב( "תשבו כעין
האכילה.
תדורו" מה דירה קבועה כוללת אכילה ,שתייה,
תוספות ברכות )י ע"ב ד"ה יוצאין( :מעוררים לימוד ושינה ,אף כאן כל ענייני החיים צריכים
את פליאת הלב :וכי יעלה על הדעת שהשינה, להיות בסוכה.
שהיא חלק ממצוות תשבו כעין תדורו ,תישאר
רש"י )ויקרא כג מג( מפרש "כי בסוכות הושבתי
בלא ברכה? אלא מוכרחים לומר ,שמא לא
ענני כבוד היו" .הרי שהמצווה אינה רק לשבת
יירדם והברכה תצא לבטלה .ועוד ,ברכת
אלא לחיות בתוך זכר לענני הכבוד.
האכילה עצמה פוטרת גם את השינה ,שהרי
האכילה היא עיקר הדירה ,והשינה וכל שאר רבי אברהם אבן עזרא )שם( כותב "בסוכות
צרכי הבית טפלים לה .נמצאנו למדים ,שאדם ממש ,כי במדבר היו עושים להם סוכות".
הנכנס לסוכה לאכול אינו מברך רק על הלחם, לשיטתו מדובר בסוכות גשמיות ,והעיקר
אלא מברך גם על כל לילות השינה וכל השעות שנזכור את הישיבה במדבר.
שהוא שוהה שם.
הרמב"ן )שם( מפרש "למען ידעו דורותיכם
הרא"ש סוכה )פרק ד סימן ג( :מציב קו ברור: תכלית המצווה שנלמד לבטוח בה' בכל מצב,
הישיבה בסוכה איננה עניין של תנוחת הגוף כשם שישבנו במדבר חסרי ישות קבועה".
בלבד אלא של קביעות הדירה .האכילה היא
עיקר הקביעות ,ולכן ברכת ליישב בשעת הספורנו )שם( כתב "למען ידעו – שידעו הדורות
האכילה פוטרת גם שינה ,טיול ושיחה .דמותו כי בסוכות הושבתי ,ולא חששו על קביעות
של הרא"ש עולה מתוך דבריו הוא דורש שנחוש דירה כי היו דבקים בה'".
שהישיבה בסוכה היא בית ממש ,שבו אין צורך מכאן שיסוד המצווה הוא לחיות בסוכה כאילו
בברכה חדשה על כל פעולה. היא דירתנו הקבועה ,ולכן גם השינה בכלל
הריטב"א ,סוכה )כח ע"ב( :מגלה פנים חדשות: מצוות "תשבו" ,אלא שהשאלה היא אם נתקנה
"אפילו שינה עראי אסורה חוץ לסוכה" ,ללמדך עליה ברכה בפני עצמה או שנכללת בברכת
ששינה איננה רק מנוחה גופנית אלא גם חלק האכילה.
מהחיים שראויים לקדושה .ואף על פי כן ,ברכה
כל אחרון מוסיף נדבך משלו לעצמה לא נתקנה ,כיון שאין השינה מעשה
המשנה ברורה מדגיש את מנהג ודאי .הריטב"א מלמדנו שקדושת הסוכה שורה
העולם ,הפרי מגדים מחדד את גם ברגעי השפל והחולשה ,כשהאדם נרדם.
חשש הברכה לבטלה ,הבן איש חי
מתוך דברי הראשונים עולה רחש עמוק:
מראה את הפן הרוחני של
האכילה היא הלב הפועם של מצוות הסוכה,
האכילה כעיקר ,חזון עובדיה
אבל השינה נמשכת אחריה כנהר המתמלא מן
פוסק להלכה ,וערוך השולחן
המעיין .הברכה אינה נאמרת בשעת שינה ,אך
מראה את כוחו של המנהג.
קדושתה חופפת גם עליה.
נפקא מינות למעשה :א .אדם שרוצה לישון
המשנה ברורה ,רבי ישראל מאיר הכהן מראדין
קודם האכילה בלילה הראשון של חג הסוכות
)סימן תרלט ס"ק מ(" :מנהג כל העולם שאין
אין לו לברך ליישב בסוכה ,כיון שברכת
מברכין אלא בשעת האכילה ,ואפילו אם ישב
האכילה היא הפוטרת את השינה ,וגם בלילה
בסוכה שעה ארוכה קודם האכילה אין מברך,
הראשון לא תקנו ברכה לשינה בלבד.
דהא ברכת האכילה היא העיקר והיא פוטרת
ב .מי שיושב בסוכה שעה ארוכה קודם הסעודה את השינה והטיול והלימוד" .דבריו מבהירים
אף על פי שישיבת הסוכה עצמה היא מצווה, שהעולם נוהג בפשטות ,אין ברכה נפרדת
אינו מברך ,כי מנהג העולם והכרעת הפוסקים לשינה ,אלא הכול נכלל בברכה אחת מרכזית.
שאין לברך אלא בשעת אכילה.
הפרי מגדים אשל אברהם )סימן תרלט ס"ק ח(:
ג .מי שנכנס לסוכה לשם שינה בלבד בלי לאכול כותב שהסיבה שאין לברך על השינה היא משום
כלל אף הוא אינו מברך ליישב בסוכה ,אולם יש חשש ברכה לבטלה ,שהרי ייתכן שלא יירדם
עצה שיבקש מחברו העומד לאכול שיוציא אותו כלל .וכיון שהברכה תלויה במעשה שאינו ודאי,
בברכתו ,וכך נהגו גדולי ישראל כדי לכלול גם לא תקנוה חכמים .בזה מגלה הפרי מגדים את
את השינה בברכת הסוכה. עומק החכמה :לא להעמיד את האדם במצב
שבו ברכתו תישאר תלויה באוויר.
ד .שינת עראי מחוץ לסוכה אסורה ,אפילו רגע
קל ,כיון שתשבו כעין תדורו נאמר גם על שינה. רבינו יוסף חיים מבגדד בבן איש חי )שנה
אלא שברכה לשינה לא נתקנה ,אלא היא נגררת ראשונה פרשת האזינו הלכה י(" :ומברך ליישב
אחרי ברכת האכילה. בסוכה בתחילת הסעודה ואין מברכין על
השינה כלל ,כי ברכת האכילה פוטרת גם את
ה .מי שמחמיר לברך על כל ישיבה בסוכה לא
השינה" .הבן איש חי מטעים שמצוות הסוכה
יעשה כן בשעת שינה בלבד ,פן ייכשל בברכה
מקיפה את כל חיי האדם ,והברכה נאמרת על
לבטלה ,אלא אם כן מצרף עצמו לברכת חברו
האכילה כפעולה המרכזית ,וממנה נמשכת
האוכל.
קדושה גם לשינה.
השינה בסוכה איננה רק מעשה גופני של מנוחה,
הרשל"צ מרן הגר"ע יוסף בחזון עובדיה
אלא ביטוי עילאי של "תשבו כעין תדורו".
)סוכות עמוד שיח(" :להלכה אין צריך לברך
בביתו של אדם הוא אוכל ,לומד ,ישן והנה
ליישב בסוכה קודם השינה אפילו בלילה
התורה צוותה אותנו להעתיק את כל אורחות
הראשון קודם אכילה ,שהרי ברכת האכילה
חיינו לסוכה .לא רק רגעי הערנות הקדושה,
היא העיקר ופוטרת את הכל" .דבריו חדים
אלא גם רגעי החולשה ,ההירדמות ,השכיבה
וברורים :גם בלילה הראשון ,שבו החיוב חזק
בלא שליטה גם הם הופכים להיות קודש לה'.
ביותר ,אין לברך על שינה בלבד.
האכילה היא עיקר הקביעות ,ולכן הברכה עליה
ובערוך השולחן )או"ח סימן תרלט סעיף יט(:
פוטרת גם את השינה .אולם מתחת למעטה
"הנהגת ישראל תורה היא שאין מברכין אלא
ההלכה מסתתר רעיון עמוק :יהודי אינו צריך
בשעת אכילה ,כי האכילה היא עיקר הישיבה
לברך ברכה מיוחדת על השינה ,כי עצם זה
בסוכה וכל השאר טפלים לה" .הערוך השולחן
שהוא שם את גופו הרפוי בצילא דמהימנותא
מציב את הדברים כמסורת מוצקה שעברה
הרי זה כשלעצמו קידוש שם שמים.
מדור לדור.
חולשתו .לא לדחות את הנופל ,אלא לפרוס עליו דווקא בלילה הראשון ,שבו השאלה
כנפיים של חמלה. חריפה יותר האם לברך על השינה
קודם האכילה מגלה לנו ההלכה את
ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :א .כל
העומק הרעיוני :אין צורך ,כי כל חיי
לילה שבו יהודי מניח את ראשו בסוכה מזכיר
האדם מתלכדים לברכה אחת כוללת.
לו שאין ביטחון אמיתי אלא בצל השכינה ,לא
ברכת האכילה היא ברכת החיים,
בביתו הקבוע ולא בקירותיו החזקים.
והשינה נגררת אחריה .בזה נרמז
ב .עצם ההבנה שגם בשעת שינה מקיים האדם שאצל יהודי אין הפרדה בין תחומי החיים כולם
מצווה מחזקת את הידיעה שכל רגע בחיים יכול מתקדשים מכוח אמונה אחת.
להפוך לעבודת ה'.
מצוות השינה בסוכה מגלה את סוד הקיום
ג .כשם שברכת האכילה פוטרת גם את השינה, היהודי .בשעת אכילה האדם ער ,פועל ,מודע,
כך גם בחיי היום יום מעשה מרכזי אחד של ועל כן הוא מברך במילים מפורשות .אולם
קדושה יכול להקרין על כל שאר המעשים בשעת שינה כל כוחותיו מושבתים ,הדיבור
הפשוטים ולרומם אותם. פוסק ,התודעה מתמסרת .ובכל זאת ,גם אז
הוא מקיים מצווה ,גם אז השכינה חופפת עליו.
ד .כשאדם מתרגל לישון בסוכה הוא לומד
להרגיש שקט גם בתוך ארעיות החיים ,לחיות כאן מתגלה עומק מחשבתי :הקדושה איננה
בעולם כצל חולף אך בלב איתן ובוטח. תלויה בפעולה מודעת בלבד .יהודי יכול להיות
שליח נאמן גם בשעה שהוא איננו ער לכך .עצם
ה .בשעת שינה האדם מתנתק משליטתו ,ובכל הימצאותו בסוכה הופכת אותו לנתון בצל
זאת הוא נתון בחיבוק אלוקי מכאן נלמד שגם שכינה .זו הוראה נפלאה שהחיים כולם ,גם
בחיים עצמם ,ברגעי חוסר שליטה ,אנו עטופים כשהם שגרתיים ואפילו פסיביים ,יכולים
ברחמים. להיות חלק מעבודת ה'.
עיקר העניין :הלכה פסוקה היא שאין מברכים והלימוד עוד מתרחב אין צורך בברכה מיוחדת
ברכת ליישב בסוכה על השינה ,לא בלילה על השינה ,כי המציאות עצמה כבר מבורכת.
הראשון ולא בשאר הימים .טעמי הדבר עצם השהות תחת הסכך היא ברכה ,והברכה
מבוארים בראשונים ואחרונים חשש ברכה שנאמרה על האכילה מרחיבה כנפיה גם על
לבטלה שמא לא יירדם ,וכן שהשינה וכל שאר השינה .נמצא שאין תחום מחיי האדם שנשאר
ענייני הדירה טפלים לאכילה ,וברכת האכילה מחוץ לקדושה.
היא העיקר והיא פוטרת את כולם .הפתרון למי
שרוצה להדר הוא שישמע את ברכת חברו יש בשינה בסוכה מסר מוסרי עמוק .אדם
האוכל ויכוון לצאת בה ידי חובה .כך נהגו גדולי ההולך לישון נוטש את שליטתו ,מוסר את נפשו
ישראל להחמיר ולשלב את השינה בכלל ואת גופו בלא ערובה שיקום .בתוך חולשה זו
הברכה. מצווה אותו הכתוב לישון דווקא בסוכה ,תחת
הסכך הדל ,כביכול לומר לו :אל תבטח בבניין
אך מאחורי פסיקת ההלכה מסתתרת מגמת הקבע שבנית בעמלך ,אלא תבטח ביושב בסתר
עומק .התורה לימדה אותנו ששינה פשוטה, עליון.
מנוחה טבעית ,גם היא הופכת להיות קדושה
כשנעשית בצילא דמהימנותא .אין צורך בברכה כאן נבחן האדם האם הוא מסוגל להניח את
נפרדת ,כי ברכת החיים עצמה ברכת האכילה ראשו דווקא במקום שאינו מבטיח נוחות
מקיפה גם את רגעי השינה .נמצא שכל חיי מלאה ,ובכל זאת לישון מתוך ביטחון באלוקיו.
האדם ,גם הפסיביים ,עטופים בקדושה אחת זהו שיעור בענווה ,בהפנמת הידיעה שאין כוחי
כוללת. ועוצם ידי הם שיצרו לי מנוחה ,אלא חסדו של
הקב"ה.
יהודי נשכב בסוכה ,מרים עיניו אל הסכך,
כוכבים נוצצים בין הענפים ,והוא נרדם בידיעה ומכאן גם מסר חברתי :כשם שהקב"ה מקבל
שאף בשעת חולשתו הוא שרוי בחיבוק השכינה. אותנו לחסות בצלו גם בשעה שאנו חלשים
הסכך הפשוט נהפך לחופת אמונה ,והשינה וחסרי שליטה ,כך עלינו לחבק את האחר ברגעי
הארעית מתמלאת באור נצח.
.20היושב בסוכה והגיע עני לבקש צדקה האם חייב לתת צדקה דהרי עוסק
במצווה פטור מהמצווה?
בגמרא במסכת סוכה )דף כה ע"א( דמיין את הסצנה בליל חג הסוכות :האדם יושב
נאמר" :שלוחי מצוה פטורין מן בסוכתו ,מוקף באורה הרכה של הנרות
הסוכה" .ומבואר שמי שעוסק ובחיבוק דפנות האמונה ,מתענג על קיום מצות
במצווה אחת פטור ממצווה "תשבו בסוכות שבעת ימים" .פתאום נשמעת
אחרת .וכן מצינו בגמרא במסכת ברכות )דף יא דפיקה קלה בדלת ,ונכנס עני שבא לבקש פרוטה
ע"א( שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. כדי להחיות את נפשו .כעת מתעורר בלב
השאלה :האם מצות הסוכה שבה האדם עסוק
במסכת בבא קמא )דף ט ע"ב( נאמר" :העוסק
ברגע זה פוטרת אותו מלתת צדקה ,שהרי
במצווה פטור מן המצווה" ,ומביאה הגמרא
העוסק במצווה פטור מן המצווה ,או שמא
ראיה משומרי אבדה שפטורים מקריאת שמע,
אדרבה ,דווקא בעת שהוא יושב בסוכה דירת
מפני שהם עוסקים במצווה.
האמונה והחסד מוטלת עליו החובה לעמוד
ובמסכת כתובות )דף יז ע"א( למדנו שגם ולמלא גם את מצות הצדקה?
העוסקים בלוויית המת פטורים מן הקריאה
והשאלה נוקבת :היושב בסוכה והגיע עני לבקש
ומהתפלה ומהתפילין ,מפני שהם עוסקים
צדקה ,האם חייב הוא ליתן ,או שמא יכול לומר
במצווה.
אני עוסק במצות ישיבת סוכה ולכן פטור?
בכל המקומות הללו מבואר יסוד הכלל ,אלא
הפסוק אומר" :וחג הסכת תעשה לך שבעת
שצריך עיון אם נאמר גם במצות ישיבת סוכה,
ימים באספך מגרנך ומיקבך" )דברים טז יג(.
שהיא מצוה של דירה ,ולא של פעולה חד
פעמית ,האם יש לדון את היושב בה כעוסק רש"י פירש" :באספך כשאתה מאסף את
במצווה באופן שיפטור אותו מכל מצוה אחרת, תבואתך מן הגורן והיקב" .מבואר שמצות
או שמא אין כאן עיסוק פעיל אלא קיום סוכה באה דווקא בעונת האסיף ,כאשר השפע
מציאותי ,ובמקרה זה אין סברא לפוטרו. גנוז בבית ,כדי שיזכור האדם שכל הטוב מאת
ה' ולא יבטח בכוחו.
הרמב"ם בהלכות סוכה )פרק ו הלכה ה( כתב:
"האוכל בסוכה והישן בסוכה הרי זה מקיים הרמב"ן )שם( כתב" :הטעם שנצטווו בחג
מצות עשה" .מדבריו ניכר שאין הישיבה בסוכה האסיף לשבת בסוכות ,כדי שיזכרו ימים שעברו
פעולה הדורשת עיסוק מתמיד ,אלא מציאות במדבר ,שאין להם נחלות ושדות ,ויהיו נכנעים
של דירה .זה מעורר ספק אם בכלל נכלל בזה לה' ויודו לו על נחלתם" .הרי שהסוכה באה
הכלל של העוסק במצווה פטור מן המצווה. לעורר את האדם לענווה ולחסד.
הריטב"א במסכת סוכה )דף כה ע"א( כתב" :לא הספורנו ביאר" :למען תזכור כי בסכות
אמרו העוסק במצווה פטור מן המצווה אלא הושבתי ...ולא בחילך ובכוח ידך תזכה לשבת
כשאי אפשר לקיים שתיהן ,אבל אם אפשר בטח" .וזו סיבה לחנך את הלב לפתוח ידו
לקיים שתיהן אינו נפטר" .הרי שלדבריו אם לזולת ,שהרי הכל מאת ה'.
יכול ליתן צדקה מבלי לבטל מצות סוכה ,אין
הכלי יקר כתב" :כי בסוכות הושבתי להורות
פטור כלל.
שהעולם הזה כולו כעראי ...וכל העשיריות
התוספות במסכת סוכה )דף כה ע"א ד"ה שלוחי נאספות אליו רק כפיקדון" .אם כן ,דווקא בימי
מצוה( הקשו למה צריך פסוק לפטור שלוחי הסוכה מתגלה חיוב הצדקה ביתר שאת ,כי
מצוה מן הסוכה ,והרי כלל הוא שהעוסק ממילא אין ממון הקניין אלא פיקדון בידו.
במצווה פטור מן המצווה .ותירצו שצריך ,מפני
הפסוק אפוא מניח יסוד עמוק :הסוכה איננה
שסוכה היא מצוה מתמדת" ,כל שבעת ימים
רק זכר לענני הכבוד ,אלא גם זכר לחיי עניותם
כעין דירה" .נמצא שלדבריהם יש צד לומר
של ישראל במדבר .ומתוך זיכרון זה ,כשנכנס
שסוכה שונה ממצווה רגילה ,ולכן הצריכה
עני לשערי הסוכה ,קשה להימנע מלשאול האם
פסוק מיוחד.
יאמר היושב "פטור אני" או שמא יקום וייתן,
כדרך שחסדו של מקום חופף עליו בכל לילה?
מו"ר הגר"נ קרליץ זצ"ל בספרו חוט השני רש"י )שם( פירש" :שלוחי מצוה
)סימן תר"מ( פסק בפשטות שחייב ליתן צדקה פטורים מן הסוכה מפני שהם עוסקים
אפילו כשהוא בסוכה ,שהרי "תשבו כעין במצותן" .ולא חילק בין מצוה למצווה,
תדורו" ובביתו ודאי לא היה נפטר ממצווה זו. ומבואר בדבריו שהכלל חל גם בסוכה.
נמצא שהאחרונים חלוקים :יש שסברו שפטור הרא"ש במסכת סוכה )פרק ב סימן ה(
מצד עוסק במצווה פטור מן המצווה ,ויש הביא את דברי הסוגיא ,והעמיד
שהדגישו שמצות סוכה אינה מפקיעה ממנו את להלכה ששלוחי מצוה פטורים מן
חובת הצדקה ,אלא עליו לקיימה אף שם. הסוכה ,משום שהעוסק במצווה פטור מן
המצווה.
מתוך הדברים העולים נביא את הנפקא מינות
היוצאות מהדברים :נפקא מינה ראשונה .אדם נמצא כי הראשונים נחלקו אם ישיבת סוכה
יושב בסוכתו בלילה ועובר עני ומבקש פרוטה. נחשבת כעיסוק הפוטר ממצווה אחרת ,או שמא
לשיטת מי יהודה יכול להיפטר באומרו אני אינה אלא דירה מתמדת ,שאינה מסלקת
עוסק במצווה ,לשיטת רוב האחרונים ובפרט חובות אחרות כאשר ניתן לקיימן.
חזון עובדיה וחוט השני – חייב לקום ולתת.
המשנה ברורה )סימן תרל"ט ס"ק ל( כתב
נפקא מינה שניה .אם יכול להכניס את העני אל במפורש שאין מצות ישיבת סוכה דומה לשאר
תוך הסוכה וליתן לו שם .לדעת כולם במקרה מצוות שבהן האדם עסוק בפעולה ,אלא זוהי
כזה חייב ליתן ,כיון שיכול לקיים שתיהן גם מצוה של דירה .לכן אם מזדמנת לו מצוה
יחד ואין לומר עוסק במצווה פטור מן המצווה. אחרת שאפשר לקיימה בלא ביטול סוכה ,אינו
נפטר ממנה.
נפקא מינה שלישית .אם אין אפשרות ליתן
לבלי לצאת מהסוכה והוא באמצע סעודה, הכף החיים )סימן תרל"ט ס"ק נה( כתב שגם מי
לדעת המקילים אין לו חובת יציאה ,ולדעת שיושב בסוכה אינו נחשב כעוסק במצווה באופן
המחייבים חייב לקום ולתת כי כך היה עושה הפוטר מכל שאר מצוות .והוסיף שדווקא
בביתו. שלוחי מצוה שהולכים לדרכם פטורים ,אבל
היושב בסוכה אינו פטור מלדאוג לצדקה.
נפקא מינה רביעית .אדם ששכר גמילות חסדים
קבועה עם צדקה הנותנת לו אפשרות להעביר החזון איש )או"ח סימן קלה אות ה( חידד
תרומתו בלא לצאת מהסוכה .לדעת כולם זו שהעוסק במצווה פטור מן המצווה נאמר רק
הדרך הראויה ,שכן מקיים גם את הסוכה במצוות שמעסיקות את גופו ודעתו ,אבל מצוה
בשלמות וגם את הצדקה. שהיא במצב מתמשך כישיבת סוכה אינה
מונעת ממנו לעסוק בדברים נוספים.
נפקא מינה חמישית .האם להחמיר להניח
בסוכה קופה קטנה של צדקה ליום טוב .לפי בשו"ת מי יהודה )או"ח סימן ה( כתב להדיא
הדעות המחייבות זה הידור גדול ,כיון שכך שהיושב בסוכה נחשב עוסק במצווה ,ולפיכך
ממזג את שתי המצוות יחד. אם בא עני בשעה שאי אפשר לקיים שניהם
יחד ,הרי הוא פטור מלתת צדקה.
נפקא מינה שישית .בימי חול המועד כאשר
האדם מצוי הרבה בסוכה .לשיטת המקילים מרן הראשון לציון רבינו עובדיה יוסף זצ"ל
יכול להסתפק באי מתן צדקה מזדמנת, בחזון עובדיה )סוכות עמוד רסב( כתב שמצות
ולשיטת המחייבים אסור להימנע. סוכה אינה פוטרת את האדם ממצוות צדקה,
כיון שיכול לקיימה גם תוך כדי נתינה .ואם בכל
נפקא מינה שביעית .בחגיגות משפחתיות
זאת צריך לצאת מן הסוכה כדי ליתן ,עדיין
בסוכה שיש עניים המגיעים .לשיטת המחייבים
חייב ,מפני שתשבו כעין תדורו – וכשם שבביתו
חובה ליתן להם חלק ,שהרי חלקם של
היה נותן ,כן בסוכתו ייתן.
האושפיזין תלוי בהם.
בעל שבט הלוי )חלק ז סימן מח( כתב שחובה על
נפקא מינה שמינית .אדם זקן או חלש הקשה
האדם ליתן צדקה אף בשעה שהוא יושב
עליו מאוד לקום ולצאת אל העני .לשיטת
בסוכה ,שהרי אין ישיבתו דוחה מצות הצדקה,
המחייבים אם היה קם בביתו חייב גם כאן,
ורק במקום שאין אפשרות כלל לקיים שתיהן
ואם בביתו לא היה יכול פטור.
אפשר לדון.
אבל הסוכה באה ללמד אותנו נפקא מינה תשיעית .מי שמתפלל בסוכה ועני
אחרת .דירת עראי זו פותחת חלון נכנס .האם יפסיק תפילתו .בזה ודאי אין לו
להיזכר כי העולם כולו עובר ,ומה להפסיק באמצע ברכה ,אבל אם יכול להמתין
שנשאר לנצח הוא חסד שנעשה עם רגע ולתת אחר כך מחויב.
אחרים.
נפקא מינה עשירית .לעניין חינוך הילדים .לפי
כך בחיים :גם כאשר אתה שקוע הדעות המחייבות יש ללמדם שדווקא בסוכה
בתורה ,בתפילה או בעבודת ה' ,אם מזדמנת לך חובה ליתן צדקה ,כדי שיראו במו עיניהם
הזדמנות לעזור לאדם אחר אל תתחמק. שהסוכה אינה דירת הסתגרות אלא דירת
אדרבה ,תשלב את שני העולמות .המצוות נועדו נדיבות וחסד.
להרחיב את הלב ולא לצמצמו.
כאן נגלית משמעות פנימית .הסוכה איננה רק
ובחיי היום יום זה מתבטא בפשטות :באמצע דירת עראי של זכר ליציאת מצרים ,אלא היא
לימוד ,אם ילד מבקש תשומת לב תן לו רגע. מרחב של השראת שכינה .מי שנכנס לתוכה
באמצע סעודה משפחתית ,אם שכן דופק כאילו נכנס לחדר קבלת פנים של מלך .והרי
ומבקש סיוע פתח את הדלת .בסוכה אנו ידוע שצדקה היא המפתח לפתיחת שערי
לומדים שהשכינה יושבת אתנו רק אם גם העני רחמים .אם כן ,כיצד ייתכן שאדם יישב
יושב אתנו. בסוכתו ,אורחים עילאין נכנסים אצלו ,והעני
חלקם האמיתי יידחה החוצה בטענה של עוסק
עיקר העניין הוא שמצות הסוכה אמנם מצוה
במצווה.
גדולה ונמשכת ,אך אין היא פוטרת את האדם
מן החובה לעזור לעני הבא לפתחה .כל יסוד העוסק במצווה פטור מן המצווה מלמד אותנו
"העוסק במצווה פטור מן המצווה" נאמר מסגרת התורה לא רוצה להכביד על האדם
במקום שאי אפשר לקיים את שתיהן כאחת, לעשות שתיים בבת אחת .אבל בסוכה עצמה יש
אבל בסוכה שתשובתה כעין תדורו הרי כשם עניין מיוחד להחיות את העני ,כי הסוכה היא
שבביתו היה נותן צדקה כן בסוכתו אינו נפטר. דירת הכלל ולא דירת היחיד .אין אדם יושב
בסוכה רק לעצמו ,אלא כאורח במלון שמימני
ומעלת החסד בימי הסוכות כפולה ומכופלת,
שבו כל עם ישראל שוכן .ולכן צדקה בסוכה היא
שהרי זוהי דירת האמונה והחסד ,וכל עניינה
ביטוי לכך שהדירה הזו איננה שלי בלבד אלא
לארח את האושפיזין ולהיות דירה פתוחה .אם
דירה של חסד.
כן כאשר עני בא אל דלת הסוכה ,זו ההזדמנות
לממש את מטרת המצווה – להפוך את דירת יש כאן גם הדרכה לחיים :אדם לא יאמר "אני
העראי למקום של נתינה ושיתוף. עסוק במצוותיי" ויפטור עצמו מן הזולת.
להיפך ,דווקא מי שעוסק בקודש צריך לתת
האדם היושב בסוכה ומניח את פרוטתו ביד
מקום לעני בדלתו .הסוכה מלמדת שהקודש
העני זוכה לשבת בצילא דמהימנותא באמת ,כי
האמיתי איננו בהסתגרות אלא בפתיחת הדלת.
אין השכינה שורה במקום של סגירות הלב אלא
במקום שבו הלב פתוח .דפנות הסוכה מלמדות יש כאן מסר מעשי חד .האדם פעמים רבות
שכל רכושנו זמני ועראי ,אך המעשה הקטן של עוסק בענייני קדושה בלימוד ,בתפילה,
נתינה נשאר נצחי וחקוק לעד. בשבתות ובחגים והוא עלול לחשוב שהעיסוק
במצווה פוטר אותו מכל האחריות כלפי הזולת.
.21אם הלולב זכר למקדש הוא למה אין אנו מתפללים על השבת העבודה?
ושנמשיך לחיות עם געגוע מתמיד אל אותו בית בדמיון הראשוני נדמה ,כי דווקא מצוות הלולב
עולמים. הניטלת בידינו בכל שבעת ימי החג זכר למקדש
הייתה ראויה להיות מלווה בתפילה נרגשת
ואם כן ,פלא עצום הוא כיצד זה על העומר,
"יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו".
אשר עניינו סב סביב הקרבת הקרבן והמזבח,
הרי כל עצם תקנת רבן יוחנן בן זכאי שלאחר
אנו אומרים בפירוש אחר ברכתו תפילה לבניין
החורבן ניטול לולב במדינה שבעה ימים ,באה
המקדש ,ואילו בלולב ,שאין עניינו קטן פחות
כדי שלא תשתכח מצוות המקדש מליבנו,
וחסדיו ,כדי שנכוון את כל שמחתנו אליו ולא בזיכרון המקדש ,שותקים לגמרי
לשכוח אותו. מתפילה זו .האין זה חסרון בזיכרון,
או שמא יש כאן עומק אחר בגזירת
כל המפרשים מצביעים על אותו יסוד שבעת ימי
חכמים ,שיש בו ללמדנו יסוד עמוק בין
הלולב במקדש הם זיכרון מתמיד לנוכחות
זיכרון במעשה לבין תפילה בפה?
השכינה "לפני ה'" .ולכן יש מקום לשאול :אם
כל התקנה של רבן יוחנן בן זכאי הייתה זכר והנה לפנינו השאלה :מדוע אנו
למקדש ,מדוע לא תיקנו חכמים לומר אחר אומרים אחר ברכת העומר "יהי רצון
הנטילה תפילה "יהי רצון שיבנה בית המקדש", שיבנה בית המקדש" ,ואילו אחר ברכת הלולב
כפי שתיקנו בספירת העומר? לא תיקנו כן ,אף שמצוות נטילת הלולב כל
שבעת הימים אינה אלא זכר למקדש?
במסכת סוכה )מא ע"א( נאמר" :בראשונה היה
לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת
משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני
שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש". ה' אלוקיכם שבעת ימים" )ויקרא כג ,מ(.
הגמרא מדגישה כאן שני עיקרים .ראשית, רש"י )ויקרא כג ,מ( מפרש" :ולקחתם לכם –
ההבדל המהותי בין מצוות לולב במקדש שיהא כל אחד ואחד לוקח בידו" ,ללמד שכל
שנוהגת כל שבעה מן התורה לבין המצווה אחד מישראל חייב בעצמו ולא די בשליח .עוד
במדינה שנוהגת מן התורה רק ביום הראשון. מפרש "פרי עץ הדר הוא אתרוג ...כפות תמרים
ושנית ,גזרת חכמים שלאחר החורבן :תקנת זה לולב ...ענף עץ עבת הדס ...וערבי נחל
רבן יוחנן בן זכאי שכל ישראל ייטלו לולב בכל ערבה" .ולשון "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם
שבעת הימים זכר למקדש ,כדי שהגעגוע שבעת ימים" במקדש ,שם הייתה המצווה
והקשר לבית המקדש לא יישכח מלב האומה. שבעת ימים ,אבל במדינה רק יום אחד.
לעומת זאת ,במסכת מנחות )סו ע"א( מצאנו הרמב"ן )ויקרא כג ,מ( מבאר עומק מיוחד:
ביחס לקרבן העומר" :מצוותו להביא מן המצווה לקחת ד' מינים היא להודות לה' על
הקרוב ,ואם אינו מצוי מביא מכל מקום .הביא היבול ,שהרי זה זמן האסיף ,והלולב רמז לעץ
עומר מתלוש כשר .אמר רב חסדא :אחר העומר התמר אשר פריו מתוק ,וההדס ניחוחו טוב,
היו אומרים יהי רצון שיבנה בית המקדש הערבה אין לה טעם וריח ,והאתרוג יש בו טעם
במהרה בימינו" .הרי שדווקא בעומר תיקן וריח .כולם מסמלים את כל חלקי האומה,
המנהג לומר תפילה על בניין המקדש ,ולא וכשמתאגדים יחד יש שמחה שלמה לפני ה' .עוד
בלולב ,אף שגם הוא זכר למקדש. מדגיש הרמב"ן כי "ושמחתם לפני ה'" מורה על
שמחת מקדש במקום השראת השכינה.
ובמסכת מגילה )כ ע"ב( בתוספות תמהו :למה
בלולב לא תיקנו לומר כן ,והרי גם הוא כולו זכר הספורנו )ויקרא כג ,מ( כותב" :ולקחתם לכם...
למקדש? ותירצו כמה טעמים ,כמבואר שנביא ושמחתם לזכר הצלחותיכם הרוחניות
להלן. והמוסריות" .הד' מינים מבטאים את חיי
האדם ,והם סמל לקיום הרוחני ,ולכן המצווה
כאן מתחדדת השאלה יותר ויותר :אם כל
ליטול אותם ולהודות לה' בכל שבעה במקדש.
תקנת לולב שבעת ימים במדינה אינה אלא זכר
למקדש ,מדוע לא נתקנה לומר בפה מלא תפילה רבי אברהם אבן עזרא )ויקרא כג ,מ( מפרש:
על שיבנה המקדש כפי שתוקן בעומר? "פרי עץ הדר האתרוג ,כי ישב על העץ משנה
לשנה" ,ומבאר שאר המינים .ומוסיף על
תוספות ,מסכת מגילה )כ ע"ב ד"ה אחר ברכת
"ושמחתם לפני ה'" לא במקצת ,אלא כל שבעה,
הלולב(" :ואם תאמר ,אמאי אין אנו אומרים
כי השכינה שורה במקדש.
אחר ברכת הלולב יהי רצון שיבנה בית המקדש,
כמו שאנו אומרים אחר ברכת העומר? ויש ספר החינוך )מצוה שכד( מדגיש יסוד עמוק:
לומר ,דשאני עומר ,דכולו זכר למקדש ,שהרי ימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל כי זה
אף הספירה אינה אלא זכר להקרבה ,לכך זמן אסיף הפירות והתבואה ,והאדם עלול
מתפללים על בנין הבית .אבל לולב ,אף על פי לשכוח את הבורא מתוך השפע .לכן ציווה ה'
שהוא זכר למקדש ,מכל מקום יש בו מעשה ליטול ד' מינים בידינו ,שהם סמל השגחתו
מצוה בכל מקום ,לכך לא תקנו".
במקדש בלבד ,שהרי מצוותו גם לדעת התוספות יש לחלק בין העומר שכל עניינו
במדינה ,מה שאין כן בעומר שכל הוא זכר למקדש ,כי עיקרו הקרבה במקדש
עיקרו במקדש". ואילו בזמן הזה אין אלא זכר בלבד ,לכן ראוי
שיקבעו בו תפילה מפורשת .אבל הלולב ,אף
הטור הולך בדרכו של שבולי
שהוא זכר למקדש בימי החורבן ,מכל מקום
הלקט ,אבל מדגיש נקודה נוספת:
הרי יש כאן גוף מצווה של נטילה ,מצווה חיה
הלולב הוא מצווה שמתקיימת גם
וקיימת בכל מקום ,ולא רק זכר בעלמא .ולכן
במדינה ,ולכן אינו תלוי רק במקדש ,בניגוד
לא ראו חכמים צורך לקבוע בו תפילה מיוחדת
לעומר שכל כולו עבודה מקדשית.
על הבית.
המגן אברהם )או"ח סימן תרנא ס"ק ב(" :כתב
ובשיבולי הלקט )סדר חג הסוכות סימן שס(:
שבולי הלקט שאין אומרים בלולב יהי רצון
"ושאלו ,למה אין אומרים אחר ברכת הלולב
וכו' ,כי לולב ניטל גם במדינה ,ולא שייך לומר
יהי רצון שיבנה בית המקדש כמו שאומרים
עליו זכר למקדש לגמרי".
אחר ברכת העומר? והשיב אחי ר' בנימין ז"ל:
המגן אברהם חוזר על דברי הראשונים ומקבעם אין לתמוה ,כי בעומר היה המזבח זוכה בו,
להלכה ,שאין מקום לתוספת תפילה אחר כדכתיב 'והקרבתם ביום הניפכם את העומר
הלולב ,מפני אופיו הכפול זכר למקדש ,אך גם כבש תמים' וגו' ,לכך מתפללים על העבודה
מצווה עצמאית בכל דור. שתחזור למקומה .אבל לולב ,באיזה קרבן זוכה
בו המזבח? ועוד ,לולב היה ניטל במדינה יום
הפרי מגדים )אשל אברהם שם ס"ק ב(" :היינו אחד בלבד ,וכיון שבאותו יום אין זכר למקדש,
טעמא שאין אומרים ,לפי שהלולב יש בו מעשה אף לשאר הימים אין צריכין לתפילה זכר
מצוה בעצמו ,ולא דמי לעומר שאין בו עתה למקדש" .עוד כתב שם" :דוקא בספירת העומר
אלא זכר". תיקנו ,לפי שאין בה אלא הזכרה בלבד לבניין
הפרי מגדים מבאר בדומה ,אלא שהוא מדגיש הבית ,אבל בלולב ובשופר יש עשייה של מצווה,
את נקודת ה"עשייה" הלולב הוא מעשה מלא, לכך לא תקנו".
חי ונושם ,ולכן לא נצרכה תוספת תפילה. השיבולי הלקט מביא שלושה טעמים .האחד,
החיד"א ,מחזיק ברכה )או"ח סימן תרנא ס"ק מפני שעומר היה קשור לקרבן ולמזבח ,ולפיכך
ב(" :ולולב ,אף על פי שאנו עושים זכר למקדש, מתפללים על חזרת העבודה .השני ,מפני
מכל מקום מצות עשה בעצמו הוא ,ואין שבלולב לא היה אלא יום אחד בלבד במדינה מן
להצריך לומר יהי רצון אחריו ,כי כבר בעצם התורה ,ואין זה מספיק כדי שיתקינו תפילה על
מעשה המצווה אנו מורים על בנין המקדש". כל הימים .השלישי ,מפני שבלולב ובשופר יש
מעשה מצווה חי וקיים ,ולא זכר בלבד ,בשונה
דברי החיד"א מאירים באור חדש :עצם עשיית מספירה שאין בה אלא זכר למקדש ,וממילא
המצווה היא כשלעצמה תפילה וקריאה לבניין התפילה שייכת דווקא בה.
המקדש .אין צורך במילים נוספות ,שהרי כל
טלטול הלולב זועק 'החזירנו לבית הבחירה'. מהר"י אבוהב ,ספר המנהיג )הלכות סוכות
סימן תתצג(" :לא תקנו לומר אחר ברכת הלולב
הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך שו"ת מנחת יהי רצון שיבנה בית המקדש ,כי הלולב יש בו
שלמה )תנינא סימן נז(" :נראה פשוט ,שחז"ל גוף מצוה ,ולא דמי לעומר ,שאין בו אלא זכר
רצו ללמדנו שבמצוות הלולב עצמה טמונה בלבד".
דרישת ציון ,ואין צורך בתוספת תפילה ,שלא
תהיה המצווה כבקשה חיצונית אלא כהבעת כאן מונח יסוד ברור :ההבדל איננו בפרטים
געגוע פנימי .אבל בעומר ,שאין המעשה ניכר צדדיים ,אלא בעצם ההגדרה .הלולב מצווה
אלא הזכרה בלבד ,שם הוסיפו חז"ל תפילה חיה הנעשית בידינו ,ואילו העומר לאחר
בפה". החורבן אינו אלא זכר גרידא .ולפיכך יש צורך
בתפילה שם ,אך לא כאן.
ובזה מתבאר העניין בעומק גדול :הלולב
בידינו ,הנענועים עצמם ,הם ה"יהי רצון". הטור )או"ח סימן תרנא(" :ולא מצאנו שתקנו
והעומר ,שאין בו אלא זיכרון ,נצרך להיאמר לומר בלולב יהי רצון שיבנה בית המקדש ,כמו
בפה. שאומרים בעומר ,מפני שאין הלולב תלוי
מצווה במעשה גמור .בזה חכמים ראו שאין כעת השאלה שהתחילה כפלא
צורך להוסיף תפילה בפה ,כי עצם המעשה מתבארת :בלולב ,מעשה המצווה
מדבר .הלולב הוא כשופר אילם ,אך נענועיו עצמו הוא התפילה .בספירת העומר,
מרעידים עולמות .הוא איננו רק זכר ,אלא חיות נדרשת הוספה בפה.
רוחנית שעדיין קיימת בידינו ,אף בלא מקדש.
ניגש עתה אל הנפקא מינות שעולות
יש כאן יסוד עמוק :יש מצוות שעניינן לעורר מתוך הסוגיא :א .אם מצוות הלולב
אותנו מבחוץ ,כמו העומר ,ולכן יש צורך היא זכר למקדש ובכל זאת לא תקנו
בתפילה בפה ,קריאה חיצונית .ויש מצוות בה תפילה ,מתברר שעצם עשיית המצווה
שמדברות אל הנשמה מעצמן ,ואין צורך מחליפה את התפילה .נמצא שמי שנוטל לולב
להוסיף עליהן דבר ,כמו הלולב .נענועי הלולב כראוי ,מקיים לא רק מצווה אלא גם זיכרון
הם בעצמם קריאת "יהי רצון" .כשיהודי עומד בפועל למקדש .זה נותן עומק נוסף לנטילה כל
בסוכה ומנענע לולב ,הוא כולו תפילה אילמת תנועה של הנענוע היא קריאה לבניין המקדש,
אל ה' ,זעקה שקטה" :השיבנו לבית המקדש". גם בלי מילים.
וזה עומק ההבדל ספירה היא מספר ,דבר יבש,
ב .לעומת זאת ,בספירת העומר ,אם לא אמר
והיא זקוקה לתפילה שתכניס בה חום .הלולב,
את התפילה "יהי רצון שיבנה" לאחר הספירה,
לעומתה ,הוא כולו לב חי ,נושא עמו ריח ,טעם,
הפסיד ממעלת התקנה ,כי כאן התפילה היא
צבע ,תנועה כולו דיבור חי עם בוראו ,ולכן אין
עצם הזיכרון .נמצא שהלולב והעומר שונים לא
צורך להוסיף עליו תפילה בפה.
רק בתוכן אלא גם באופן ההשלמה :האחד
האדם פעמים רבות מוצא את עצמו במציאות במעשה ,האחר בדיבור.
שבה נותר בידו רק "זכר" ולא המעשה עצמו.
ג .לענין ספקות ,אם אדם טעה ולא ידע אם עליו
יש מצבים שבהם עבודת ה' היא יבשה ,טכנית,
לומר תפילה זו אחר הלולב ,אינו מחויב בה
לא מרגשת .זהו בחינת "ספירת העומר" אנו
כלל ,שהרי מעשה המצווה גופא נחשב תפילה.
אומרים מספר ,מציינים עובדה ,אך הלב לא
אבל בעומר אם דילג על התפילה ,אף שאין זה
מתמלא חום .במצבים כאלה נדרשת תפילה
לעיכובא ,מכל מקום הפסיד מעלה מיוחדת.
בפה ,בקשה גלויה אל ה' ,כדי לתת חיות למה
שנותר רק זכר. ד .לענין לימוד וחינוך ,מי שמלמד בביתו על
מצוות הלולב ,עליו להדגיש לבניו כי עצם קיום
אבל יש מצבים שבהם בידינו מצווה חיה ,כמו
המצווה הוא הכרזה מתמדת על געגוע לבית
הלולב .כאן האדם לא צריך להרבות דיבורים,
הבחירה ,ואין צורך להוסיף בפה .בזה מתקיים
אלא להכניס כוונה חיה במעשה עצמו .המעשה
מה שכתבו האחרונים ,שחובת ההסברה בבית
מדבר בשפתו ,הנענוע רוטט ומבקש .אם ננענע
היא להחדיר שנטילת הלולב כל שבעת הימים
בלי לב ,הפכנו מצווה חיה לחסרת נשמה .ואם
איננה מנהג בלבד אלא זכר למקדש ממש.
ננענע עם לב ,הרי כל נענוע הוא תחינה אילמת.
ה .עוד יש נפקא מינה בעניין כוונה ,במצות
זהו מסר מוסרי עצום לפעמים עלינו להרבות
הלולב יש להוסיף כוונה מפורשת "הריני נוטל
תפילות כי אין לנו מעשים חיים .אבל כשיש לנו
לולב זה זכר למקדש" ,וכך הופכת המצווה
מעשים חיים ,חובה עלינו להשקיע בהם את
עצמה להיות גם תפילה ,מה שאין כן בספירה
הלב .לא די להחזיק לולב ביד ולבצע תנועה
שהדיבור עצמו הוא התפילה.
טכנית .אם אין שם רגש ,הרי זה כגוף בלי
נשמה. העומר הוא מצווה שאין בה ממשות בידינו .אין
מזבח ,אין הקרבה ,אין קרבן .כל מה שנותר
הלולב מלמד אותנו שאי אפשר להסתפק
בידינו הוא זכר בלבד ,ספירה יבשה של ימים.
בזכירה חיצונית .עלינו להחיות את המצווה,
לכן תיקנו חכמים להוסיף תפילה ,כי בלא זה
להכניס בה חום ,לב ,נשמה .אזי כל מעשה הופך
הספירה עלולה להישאר טכנית .התפילה היא
לתפילה אילמת ,וכל תפילה חיה הופכת למעשה
המעניקה לספירה את הנשמה ,את החיבור
גמור.
למקדש שאיננו.
ומכאן ניקח עמנו התובנות לחיי היום יום ,כדי
הלולב שונה לגמרי .הלולב הוא מצווה חיה
שלא תישאר הסוגיא רק ברובד הלמדני אלא
תרד ותאיר את המעשה. ונושמת .אנו מחזיקים בידינו את ארבעת
המינים ,מנענעים אותם לכל רוח ,ומקיימים
חיה ,מצווה שיש בה מעשה מלא, התובנה הראשונה היא ללמוד ממצוות הלולב
נענועים חיים ,צבע ,טעם וריח. שלא כל דבר צריך לומר במילים .יש מעשים
בעצם מעשה הנטילה גלומה שמדברים בעד עצמם .לפעמים בבית,
התפילה ,וכל נענוע הוא "יהי במשפחה ,עם הילדים לא הנאומים ולא
רצון" אילם ,זעקה חרישית לבניין הדרשות הן שמחנכות ,אלא המעשים
בית עולמים. הפשוטים ,הלבביים .כשאב מניח יד על כתף
בנו ,זהו "נענוע לולב" קטן ,שמסוגל לומר יותר
הראשונים והאחרונים לימדונו כי אין כאן
מאלף מילים.
חסרון אלא יתרון .לא נתקנה תפילה אחר
הלולב מפני שאין צורך בה הלולב עצמו הוא התובנה השנייה :כאשר אין לנו מעשה מוחשי,
תפילה .מעשה המצווה הוא לבוש הגעגוע, כמו בספירת העומר ,עלינו למלא את החלל
והנענוע הוא הנשימה העמוקה של הנשמה במילים ,בתפילה ,בבקשה .זה מלמד שכאשר
הכמהה לציון. איננו מצליחים לפעול בפועל ,עלינו לפחות
להרבות בפה ,בלב ,בבקשה ובתחינה.
ומכאן המסר לחיי היום יום :יש פעמים
שהאדם נדרש להרבות תפילות ודיבורים ,מפני התובנה השלישית :לא די לעשות מצוות מתוך
שאין בידו אלא זכר ,רצון בלבד .ויש פעמים הרגל .הנטילה של הלולב ,הנענוע ,חייבים
שהמעשים עצמם הם התפילה .כשהמעשה חי, להיות מלאים ברגש .כך גם בשגרת היום יום
כשהוא מלא לב ונשמה אין צורך במילים תפילה ,ברכה ,לימוד ,חסד כל אלה יכולים
נוספות .האתגר הגדול הוא לא להפוך את להיות יבשים וחוזרים על עצמם ,או מלאים
המצוות לטכניות ,אלא לחיות אותן עד שכל נשמה וחום.
תנועה תהיה תפילה חיה.
התובנה הרביעית :הלולב מחנך אותנו להיות
וכך אנו לומדים :לא תמיד צריך להוסיף בפה. בעצמנו "יהי רצון מהלך" .כל הליכותינו ,כל
לעיתים צריך להוסיף בלב .הלולב מלמדנו מעשינו ,צריכים לשאת בתוכם קריאה אילמת:
שהלב יכול לדבר דרך הידיים ,דרך התנועה, "יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידי" .לא די
דרך המעשה .כשיהודי עומד ביום טוב ,מנענע להגות תפילות בפה ,אלא להפוך את עצמנו
את הלולב לכל רוחות העולם ,כולו זועק בלי לתפילה מהלכת.
מילים :ריבונו של עולם ,השיבנו לביתך,
עיקר העניין :נמצא מכל האמור ,כי ההבדל
השיבנו לשכינתך ,השיבנו אליך.
העמוק בין העומר ללולב טמון בעצם מהותם.
וכשם שהלולב נע ונד ,אך שורשו קבוע ,כך עלינו העומר לאחר חורבן המקדש איננו אלא זכר,
לנוע בכל רוחות החיים ,אך להיות נטועים פעולה שאין בה ממשות ,ועל כן נצרכה תפילה
בשורש האמונה ,עד שנזכה לשוב ולשמוח לפני בפה ,בקשה גלויה על בניין הבית .הלולב
ה' בירושלים הבנויה ,במהרה בימינו. לעומתו אף שהוא זכר למקדש הרי הוא מצווה
.22האם אנו מחויבים להחיות את שמחת בית השואבה בכל דור?
אין לה זכר .כאילו נעלמה מן ההלכה .והרי כל דמיין את הלילות המוארים של ירושלים בימי
ילד הלומד מסכת סוכה יודע כי זו השמחה בית שני לפידים בידיהם ,שמחה סוערת שאין
הגדולה ביותר ,השיא של ימי החג! וכך עולה כדוגמתה ,גדולי הדור מרקדים לפני ההמון,
מיד השאלה האומנם נותרה מצוה זו תלויה רק והכל שרים ורוקדים "מי שלא ראה שמחת בית
בזיכרון רחוק ,או שמא יש לה מהות גם בזמננו? השואבה לא ראה שמחה מימיו" .לא עוד שמחה
פרטית של סעודה משפחתית ,אלא התפרצות
ובזה מתעוררת מחלוקת היסוד .האם שמחת
עצומה של כלל ישראל בעזרה ,לפני ה' ,באור
בית השואבה איננה אלא שמחת ניסוך המים,
מנורות הזהב שהאירו עד כל ירושלים.
שמחה טפלה לקרבן ,וכל עיקרה תלוי במקדש
ובעבודתו ,כפי שהבינו רש"י ותוספות? או שמא והנה ,לפתע ,כאשר פותחים את ה"שולחן
כדברי הרמב"ם והחינוך ,אין זו שמחה צדדית ערוך" דממה .מרן מביא את דיני סוכה ,ארבעת
אלא עיקר שמחת החג "ושמחת בחגך" שמצאה המינים ,ההושענות אך שמחת בית השואבה?
ומכאן השאלה צוברת משנה תוקף :אם הפסוק את ביטויה השלם דווקא במקדש,
מצווה על שמחה כפולה ומרובה דווקא מקום השראת השכינה?
בסוכות ,ומפרשי התורה מדגישים את ייחודה
אם כן ,נבקש להבין :אם לרש"י
ואת היותה קשורה למקדש מה פשר שתיקת
ותוספות אין לנו אלא זכר לשמחת
השולחן ערוך לגבי שמחת בית השואבה? האם
המקדש ,הרי פשוט שבזמננו אין אלא
השמחה הזו מוגבלת דווקא ל"בית ה'" או שיש
מנהג חסידים ואנשי מעשה .אבל לדעת
לה אחיזה גם בזמן הזה?
הרמב"ם מדוע ייחד שמחה זו דווקא
במשנה סוכה )נא ע"א( נאמר" :מי שלא ראה למקדש? וכי שמחת החג אינה נוהגת בכל מקום
שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". ובכל זמן? ואם כן ,למה באמת נעלם דין זה
המשנה אינה מדברת על סעודה פרטית או משולחן ערוך?
שמחה מקומית ,אלא על התפרצות אדירה של
הרי לנו שאלה כפולה :מהו היסוד האמיתי של
שירה ,מחול וניגון ,שמילאה את כל ירושלים עד
שמחת בית השואבה ומה חלקה בחיינו בזמן
שלא היה אדם שלא נמשך אחריה.
הזה ,כאשר אין לנו מזבח ,אין ניסוך ,אך יש לנו
בגמרא סוכה )נ ע"ב( מתואר שהיו מנורות של לבבות מלאי געגוע ושמחה של מצוה?
זהב בעזרה ,ארבע ספלים בראשיהן ,וסולמות
"ושמחת בחגך ...שבעת ימים תחוג לה' אלוהיך
גדולים ,והבחורים מן הכוהנים עולים בידיהם
במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלוהיך בכל
כדי למלא את הספלים בשמן .מנורות אלו
תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח"
האירו את כל ירושלים כביום.
)דברים טז יד(.
שם נאמר עוד" :חסידים ואנשי מעשה היו
רש"י )שם( ביאר שהפסוק עוסק במצות שמחה
מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהם
המחייבת את האדם לשתף את כל בני ביתו
ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות" .לא
ושכיניו "אתה ובנך ובתך ועבדך ...והלוי והגר
הייתה זו שמחת הדיוטות ,אלא של גדולי הדור
והיתום והאלמנה" .כלומר ,שמחה זו איננה
עצמם ,המראים כי עבודת ה' אינה רק ביראה
פרטית אלא קולקטיבית ,שמחת כלל ישראל
אלא גם בשירה.
במקום אשר יבחר ה'.
במדרש )ירושלמי סוכה פרק ה הלכה א( נאמר:
הרמב"ן )שם( מדגיש שהביטוי "והיית אך
"מפני מה נקרא שמה בית השואבה? שממנו
שמח" ייחודי לסוכות ללמד ששמחה זו כפולה
שואבים רוח הקודש" .כלומר ,לא רק שמחה
ומרובה על פני שאר מועדים ,שכן היא באה
של ניגון וריקוד הייתה שם ,אלא השראה
לאחר אסיפת התבואה והברכה המרובה.
רוחנית עד שהנביאים נמשכו מכוח אותה
שמחה. ספר החינוך )מצוה שצ( כותב שהשמחה בחג
הסוכות היא הביטוי המלא ביותר לשמחת
בתוספתא )סוכה ד ,א( מתואר כיצד היו
המועדים ,מפני שהיא חותמת את מחזור השנה
מחלקים את העם בעלי שירה בכלי זמר ,הלויים
החקלאי והרוחני ,ומציינת את קרבת ישראל
בשירם ,הכוהנים בחצוצרותיהם וכל עם ישראל
לפני ה'.
בשירה וריקודים.
האבן עזרא )שם( מדגיש את המילים "במקום
פסיקתא דרב כהנא )פסקא כט( הוסיפה
אשר יבחר" ללמד ששמחת החג האמיתית
שהשמחה הייתה כה גדולה עד שהייתה מכפרת
איננה שלמה אלא במקדש ,כי שם מתגלה
על חטאי ישראל ,שכן מתוך ריבוי השירה לפני
השכינה במלואה ,ושם הקרבנות והניסוך
ה' נמשכת רחמים לעולם.
יוצרים את ההשלמה בין שמחת הגוף לשמחת
בגמרא סוכה )נא ע"א( נאמר" :מי שלא ראה הנשמה.
שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".
רבי יצחק עראמה בעל ספר העקדה )שער סג(
חז"ל העמידו את השמחה הזו כפסגת
כתב שהשמחה בסוכות היא "שמחה לפני ה'",
השמחות ,למעלה מכל שמחת יחיד או קהילה.
ולכן היא מתבטאת לא רק בסעודה פרטית אלא
בגמרא סוכה )נ ע"א( נחלקו :שמחת בית בשמחת המקדש הציבורית שמחת בית
השואבה על שם מה? רש"י פירש שהיא על שם השואבה שמעלתה שאין כמותה.
ניסוך המים ,שנאמר "ושאבתם מים בששון"
שבעת ימים" .כלומר ,לשיטתו )ישעיהו יב ,ג( .הרי שעצם מקור השם קשור
השמחה לא הייתה רק נספחת לעבודה ייחודית לחג הסוכות ,והיא ניסוך
לניסוך המים אלא גילוי של מצות המים על גבי המזבח.
שמחת החג במדרגתה העליונה.
בתוספות )שם ד"ה מי שלא( העירו שיש מן
ומאחר שהמקום שבו השמחה
הראשונים שסברו שאין עיקר השמחה אלא
שלמה הוא במקדש שם נתקיימה
כעין תוספת שמחה לניסוך המים ,וממילא
בפועל.
כשהמקדש חרב עיקרה בטל.
בספר החינוך )מצוה שצ( הלך בעקבות הרמב"ם
בגמרא סוכה )נג ע"א( מסופר על רבן שמעון בן
וכתב כי עיקר שמחת החג מתגלה בסוכות,
גמליאל שהיה מרקד בשמחת בית השואבה
ושמחת בית השואבה היא צורתה הציבורית
בשמונה אבוקות של אור בידו ,ולא נגעה זו בזו,
והמקדשית .לפי זה ,אין זו שמחה צדדית אלא
ועוד היה כורע ומשתחווה ומנשק את הקרקע
עיקר מצות שמחת החג.
ללמדך שעבודת ה' יכולה להתבטא גם בשמחה
הריטב"א )סוכה נ ע"א( הסביר שהשמחה גופנית עצומה.
נתקנה דווקא במקדש מפני ששם הייתה
בתלמוד ירושלמי )סוכה ה ,א( נאמר "מפני מה
השראת שכינה ,ושם הייתה השמחה הציבורית
נקרא שמה בית השואבה? שממנה שואבים רוח
מתעלה עד כדי השראת רוח הקודש.
הקודש" .וכך נלמד ששמחה אמיתית כשהיא
המאירי )סוכה נ ע"א( כתב ששמחת בית נעשית "לפני ה'" איננה רק שחרור רגשי אלא
השואבה היא ביטוי לשמחה ציבורית נעלה, שער לגילוי רוחני נעלה.
וראה בה חובת כלל ישראל בשעה שהם באים
בגמרא ערכין )י ע"ב( נאמר שכלי שיר במקדש
להיראות לפני ה' ,ולכן מקומה דווקא במקדש.
אינם אלא מדברי סופרים ,אולם השירה עצמה
הכהן הגדול מאחיו במשנה ברורה )סימן תקס היא מצוה מן התורה ללמד שהשמחה אינה
סימן קטן ב( כתב" :חסידים ואנשי מעשה קישוט צדדי אלא יסוד בעבודת המקדש.
נוהגים לעשות שמחת בית השואבה זכר
ומכאן נולדת השאלה מחדש :אם כל כך הדגישו
לשמחה שהייתה במקדש" .הרי שהשמחה בזמן
חז"ל את ייחודה של שמחת בית השואבה ,אם
הזה אינה חיוב הלכתי ,אלא מנהג חסידות
ראו בה שיא של השראת השכינה ורוח הקודש
לזכר המקדש.
כיצד נבין את השמטת מרן בשולחן ערוך ,וכיצד
החתם סופר )חידושים לסוכה נא ע"א( הסביר נברר מקומה בזמן הזה?
שהשמחה נתקנה בעיקר על ניסוך המים .מאחר
רש"י )סוכה נ ע"א ד"ה מי שלא ראה( פירש
שבזמננו אין ניסוך המים ,ממילא אין גם מקום
בפשטות ששמחת בית השואבה אינה אלא על
לשמחת בית השואבה כחובה גמורה ,אלא כזכר
שם ניסוך המים ,שנאמר "ושאבתם מים
בלבד.
בששון" )ישעיהו יב ,ג( .כלומר ,כל השירה,
הערוך לנר )סוכה נא ע"א( כתב שגם אם נבין הריקוד והזמרה נבעו מן ההודאה על המים
כרמב"ם שהשמחה הייתה גילוי של "ושמחת שניסכו על גבי המזבח .לפי זה השמחה קשורה
בחגך" ,עדיין מקומה במקדש בלבד ,משום במישרין לקרבן התמיד וניסוך המים ,וממילא
שעיקר מצות שמחה בשלמותה היא "לפני ה'", תלויה בקיומו של בית המקדש.
ושם מקום השראת השכינה .לכן מחוץ למקדש
התוספות )סוכה נ ע"א ד"ה מי שלא( כתבו
אין חיוב מיוחד לשמחת בית השואבה.
שמצוות השמחה כאן אינה אלא תוספת שמחה
רבנו יוסף חיים בבן איש חי )שנה א פרשת לניסוך המים .לדבריהם ,כל גדרה היא שמחה
האזינו הלכה יז( כתב להדיא שמנהג פשוט בכל צדדית המתלווה לעבודה ,ולכן בזמן שאין בית
הקהילות לקיים בכל לילה משבעת ימי החג מקדש אין מקום למצווה זו.
שמחה גדולה וריקודים בליווי כלי שיר ,זכר
הרמב"ם )הלכות לולב פ"ח הי"ב טו( כתב:
לשמחת בית השואבה ,והדגיש שבכך מקיימים
"שמחת בית השואבה שהיו עושים במקדש לא
גם את מצות "ושמחת בחגך".
הייתה שמחת הדיוטות ...אלא שמחה של
מצוה ...ונאמר ושמחתם לפני ה' אלוהיכם
ג .אופי השמחה :אם נאמר כרש"י ותוספות הכף החיים )או"ח סימן תקס ס"ק יג(
השמחה בזמן הזה איננה אלא זכר טקסי ,ולכן אסף דעות רבות וכתב כי ראוי ונכון
אין חיוב להרבות בכלי שיר וריקודים .אם להרבות בשמחה בכל לילות החג,
נאמר כרמב"ם והחינוך אף בזמן הזה כל שמחה ומנהג פשוט בכל תפוצות ישראל
בלימוד תורה ,בשירה ובריקודים בכלל לערוך שמחות ופיוטים בלילות
"ושמחת בחגך" ,ושמחת בית השואבה היא רק הסוכות ,ובפרט זכר לשמחת בית
הצורה הנעלית ביותר שהייתה במקדש. השואבה.
ד .האם יש מעלה בלילות דווקא :יש הגרי"ז מבריסק )חידושי מרן הגרי"ז על
מהאחרונים שכתבו )כמו בן איש חי וכף החיים( הרמב"ם הל' לולב( ביאר בדקדוק בלשון
שיש מעלה להרבות בשמחה בלילות החג ,זכר הרמב"ם :לא כתב שיש מצוה לשמוח בשואבה
למקדש .אחרים לא חילקו ,ולדבריהם די בכך מדין ניסוך המים בלבד ,אלא הדגיש שהיא
שהשמחה תהיה חלק מכל ימי החג. "שמחה של מצוה" .משמע ,אף שהיא יסודה
במקדש ,הרי בעצם היא גילוי של מצות שמחת
ה .גדר ההשתתפות :האם זו מצוה אישית על
החג ,וממילא גם בזמן הזה יש מקום להרבות
כל אדם כרמב"ם והחינוך .או שמא בעיקר
בשמחה.
שמחת ציבור במקדש כרש"י ותוספות .לפי זה,
בזמן הזה :אם היא מצוה ציבורית די שנעשה הגאון רבי דוד כהן ראש ישיבת חברון בספרו
זכר בציבור ,אם היא מצוה אישית יש עניין שכל דברי פי חכם כתב שעצם מהותה של שמחת
אדם ישתדל לשמוח בפועל ,בריקוד ושירה. החג בסוכות היא על מחילת עוונות יום
הכיפורים ,ולכן נאמר "ושמחתם לפני ה'"
חז"ל קבעו" :מי שלא ראה שמחת בית השואבה
השמחה היא דווקא במקום ההופעה האלוקית,
לא ראה שמחה מימיו" .לא נאמר כך על מתן
במקדש .לפי זה ברור מדוע נתקנה שמחת בית
תורה ,לא על חנוכת המשכן ,אלא דווקא על
השואבה דווקא שם .אולם בזמן הזה ,אף שאין
שמחה זו .מה פשר עוצמתה?
מקדש ,מכל מקום ראוי להרבות בשמחה כזכר
השמחה בסוכות איננה עוד שמחה של הצלחה ולגלות שהיא שמחה על מחילת העוונות.
גשמית ,אלא שמחה של טהרה רוחנית .אחרי
ועתה נברר את הנפקא מינות למעשה :א .האם
יום הכיפורים ,כשהאדם נברא מחדש ,נפתח
יש חיוב גמור בזמן הזה או רק מנהג חסידות:
הלב להכיר שמחילת החטא אינה סוף הדרך
לדעת רש"י ותוספות כל עיקר שמחת בית
אלא התחלה חדשה .שמחת בית השואבה היא
השואבה הייתה קשורה לניסוך המים ,וכיון
התפרצות השמחה על עצם הקשר עם הקב"ה
שאין לנו מקדש ואין ניסוך המים ,לא שייך
"ושמחתם לפני ה'".
חיוב זה כלל .בזמן הזה כל השמחות הן רק
לא במקרה נקשרה שמחה זו לניסוך המים. "זכר" למה שהיה .לדעת הרמב"ם ,החינוך,
מים הם יסוד החיים" .אין מים אלא תורה" המאירי והריטב"א יסוד השמחה הוא חלק
שמחת בית השואבה היא שמחת השאיבה ממצות "ושמחת בחגך" .אולם כיון שנקבעה
ממקור החיים .השאיבה אינה רק מן השילוח בפועל במקדש ,בזמן הזה אין לה דין חיוב גמור
אלא מן השורש הרוחני ,ממעיין התורה אלא לכל היותר מנהג זכר .לדעת המשנה
והשכינה. ברורה ,הבן איש חי והכף החיים בזמן הזה יש
מקום להרבות בשמחה כזכר ,והדבר נחשב
ומדוע נאמר שהיו שואבים שם רוח הקודש? כי קיום של מצות שמחה בחג ,אף שאין זה חיוב
כאשר שמחת המצווה היא שלמה ,כאשר גמור.
הריקוד והשירה אינם פורקן אלא התקשרות
אלוקית נפתח הלב לשמוע נבואה ,להתקרב ב .מקום השמחה :לשיטת הראשונים הסוברים
לגילוי שכינה .השמחה איננה טפל ,אלא כלי שהשמחה הייתה על ניסוך המים דווקא
להשראת רוח ה'. במקדש ,כי שם מקום הקרבן .לשיטת הרמב"ם
והחינוך שהשמחה היא חלק ממצות החג מצד
ומכאן נלמד לחיינו :פעמים רבות אנו מביטים הדין היה ראוי שתהיה בכל מקום ,אלא שחז"ל
על שמחה דתית כעל "תוספת צבע" ,אבל באמת תיקנוה במיוחד במקדש ,ולכן בזמן הזה
היא לב העניין .אם עבודת ה' נעשית בעצבות, מקיימים זכר במקומותינו ,אולם העיקר חסר.
היא חסרה את נשמתה .דווקא השמחה הופכת
המדרש ,בקהילה שממנו שואבים את התורה והמצוות למעיין חיים ,שאדם יכול
רוח חדשה להמשך כל השנה. לשאוב ממנו כוח לכל ימות השנה.
עיקר העניין :שמחת בית ובכך מתברר גם ההבדל בין שמחת יחיד לבין
השואבה היא תופעה ייחודית: שמחת הציבור .שמחת יחיד היא מוגבלת ,אבל
מצד אחד נתקנה במקדש על ניסוך שמחת הציבור ,כשהלבבות מתלכדים סביב
המים ,מצד שני גילתה את עומק התורה והמצוות ,בוקעת את כל המחיצות.
מצות "ושמחת בחגך" .הראשונים נחלקו אם שמחת בית השואבה לימדה את הדורות שכל
עיקרה תלוי בקרבן התמיד וניסוך המים ,או שמחת החג אינה פרטית ,אלא "ושמחתם לפני
שמא היא גילוי של שמחת החג .האחרונים ה'" לפני השכינה ,בציבור כולו.
ביררו אם בזמן הזה יש לה מקום כמצווה או
ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום:
רק כזכר ,והמנהג פשוט להרבות בשמחה ,שירה
שמחת בית השואבה איננה רק זיכרון היסטורי.
וריקוד בלילות הסוכות.
היא מדריך לחיים :האדם רגיל לשמוח בשעה
היסוד נשאר ברור :כל מהותה של שמחת בית שהוא מצליח ,כשהוא מקבל שפע גשמי או
השואבה היא לשאוב רוח חדשה .לא מים בלבד, מחמאה רוחנית .אבל שמחת בית השואבה
אלא מים חיים של תורה ,רוח הקודש ושכינה. מלמדת שהשמחה האמיתית אינה על הישג
גם כשאין לנו מקדש ,יכולים אנו לשאוב שמחה מסוים ,אלא על עצם הזכות להיות חלק מעם
זו בכל בית כנסת ובית מדרש ,בכל מקום שבו ה' ולחיות לפניו .מי שלא שואב את שמחתו מן
יהודים מתכנסים לעבודת ה' מתוך שמחה. המקור התורה ,המצוות ,הקשר עם השכינה
שמחתו זמנית ודלה.
וכאן מתגלה עומק המסר .מי שלא ראה שמחת
בית השואבה לא ראה שמחה מימיו מפני שזו בימינו ,כשאין מקדש ואין ניסוך המים ,אנחנו
שמחה שאין לה תלות בחומר ,בשפע גשמי או נדרשים לשאוב שמחה מסוג אחר שמחה
בהישג זמני ,אלא שמחה על עצם הקרבה אל ה'. מלימוד התורה ,מהתפילה בציבור ,מהחיבור
שמחה שאדם שואב מעצם היותו בן בריתו של לחברים בבית המדרש .כל "שמחת בית
הקב"ה. השואבה" שאנו עורכים ,עם ניגון וריקוד,
איננה רק חיקוי למקדש ,אלא דרך לשאוב את
וכשם שבמקדש השמחה הזו שימשה שער לרוח
הלב פנימה ,לזכור שגם בעולמנו הגשמי יש
הקודש ,כך גם בימינו :השמחה הפנימית של
מקור חיים נצחי.
התורה והתפילה ,השמחה הציבורית של
קהילה בוערת באהבת ה' ,יכולה להפוך כל יום יש בכך גם תזכורת מוסרית :שמחה אמיתית
רגיל למעיין חיים. איננה בריחה מהחיים אלא התעלות בתוכם.
כאשר אדם שר ורוקד בשמחת מצוה ,הוא לומד
בלילות הסוכות אנו עומדים תחת סכך רעוע,
לראות שגם עמל יומו ,עיסוקיו הקטנים,
אבל הלב מלא אור .אנו רוקדים ,שרים,
יכולים להפוך לעבודת ה' בשמחה.
ומרגישים כאילו מנורות המקדש מאירות שוב
בירושלים .כי השמחה הזו אינה תלויה ולציבור :השמחה הגדולה ביותר נוצרת כאשר
בקירות ,אלא בלבבות .שמחה שהיא שאיבה הלבבות מתלכדים .שמחת בית השואבה לא
ממקור מים חיים ,שאיבה מרוח ה' ,שאיבה של הייתה של יחיד אלא של כל ישראל בירושלים.
נצח. כך גם אנחנו :לא די בשמחה בבית הפרטי ,אלא
יש לחפש שמחה משותפת בבית הכנסת ,בבית
.23סוכת עורו של לוויתן ,חלום עתיק או מציאות עתידית מהו סוד הלוויתן?
אינן רק סיום טקסי ,אלא ביטוי עמוק לאמונה דמיין את סיומו של חג הסוכות ,כאשר הלב
נצחית בחזון העתיד ,חזון שבו הסוכה הארעית מלא תחושת הוד והנשמה רוויה באור ימי החג.
שלנו מתמירה והופכת לסוכה עליונה ,נצחית, זה הרגע שבו אנו נפרדים מן הסוכה ,אותה
עשויה מעורו של לוויתן. דירת עראי שהפכה לבית אמיתי של אמונה,
ושפתינו לוחשות תפילה פלאית" :יהי רצון
שנזכה ליישב בסכת עורו של לוויתן" .מלים אלו
הפסוק אומר" :בסכת תשבו שבעת ימים כל ולא רק ברגעי הסיום של החג אנו
האזרח בישראל ישבו בסכת" )ויקרא כג מב(. מזכירים זאת .אנחנו הספרדים וכל בני
בפשטות מדובר בציווי המצווה ,אך מפרשי עדות המזרח בכל סעודה וסעודה ,בכל
התורה מציבים כאן עומק נוסף הקשור לסוכת ברכת המזון של ימי הסוכות ,אנו
העתיד. מוסיפים בקול מלא געגוע" :הרחמן
הוא יזכנו ליישב בסכת עורו של
רש"י )ויקרא כג מג( מפרש שזיכרון הסוכה הוא
לוויתן" .נמצא שהכמיהה לסוכה
"למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את
העתידית אינה נותרת רק בסוף הדרך ,אלא
בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים".
מלווה אותנו לאורך כל ימי החג ,בכל ברכה
והביא רש"י מחלוקת אם היו אלו סוכות ממש
ובכל סעודה.
או ענני הכבוד .נמצא שכבר בפשט הראשון יש
לנו שתי פנים הסוכה החומרית והסוכה כבר במבט ראשון מתעורר הבלבול :הסוכה
הרוחנית. שלנו כמה פשוטה היא ,כמה דלה .קנים ,בדים,
סכך .והיא ,למרות פשטותה ,מבטאת את
הרמב"ן )שם( הרחיב שענני הכבוד היו חופה
החיבוק האלוקי .אולם כאן נחשפת תמונה
רוחנית ,שכיסתה והגנה על ישראל .ומכאן נוכל
אחרת סוכת עורו של לוויתן .סוכה עתידית,
להבין שהסוכה הארעית היא רק דמיון חלקי
עליונה ,שאין בה חיסרון ,אלא שלימות של
לדבר נצחי עליון ,דירת הגנה רוחנית מקיפה,
חיבור ודבקות בה'.
כעין סכת עורו של לוויתן שעתידה לשרות עלינו
לעתיד לבוא. והרי שאלה עזה עולה כאן :מה טיבה של אותה
"סכת עורו של לוויתן"? מהו אותו לוויתן? מה
רבי אברהם אבן עזרא )שם( פירש שמדובר
פשרו של לוויתן זה ,האם מדובר בבריה ימית
בסוכות ממש שעשו ישראל במדבר .אולם גם
ענקית ,שתהיה לעתיד לבוא מקור סעודה
הוא רומז שהסוכה הארעית נושאת בקרבה
לצדיקים ,כפי שמסופר במדרש? או שמא
משמעות נצחית שהרי כל מצוה בתורה אינה רק
מדובר ברעיון נשגב ,שמסמל את הדבקות ,את
זיכרון היסטורי ,אלא מפתח לעתיד.
הלוויה ,את ההתחברות המוחלטת בין ישראל
בעל הטורים )שם( כתב על הפסוק "בסכת לאביהם שבשמים?
תשבו" רמזים גדולים – שראשי התיבות מורים
ולמה עורו דווקא נעשה לסוכה? האם מדובר
על שמירת ישראל מכל צדדיהם ,ודרשו שצורת
במשל עמוק לחיבור הנצחי של עם ישראל אל
הסוכה מלמדת על היותה דירת הגנה כוללת,
בוראו ,כדברי המהר"ל והגר"א שביארו
לא רק בעבר אלא גם לעתיד.
ש"לויתן" לשון לויה והתחברות ,או שמא יש
האור החיים הקדוש )שם( האריך שענני הכבוד כאן ממשות של ממש ,מציאות נסתרת שעתידה
הם גילוי של השראת שכינה המקיפה ,ובהם להתגלות לעיני כל?
טמון סוד מיוחד של דבקות ,שעתיד להתגלות
ואף צריך להבין :מדוע קבעו חכמים שנזכיר
בשלמות בביאת הגואל .וכבר רמז בדבריו
בקשה זו שוב ושוב דווקא בתוך ברכת המזון,
שהסוכה אינה רק גדר זמני אלא הכנה למדרגה
במקום שבו אנו מודים על הלחם והחיים
עליונה ,לחופה רוחנית העתידה לשרות על
הגשמיים? וכי לא היה ראוי להזכיר תפילה
ישראל.
נשגבה זו דווקא בתוך תפילות השבח בבית
והנה אם נצרף דברי הנביא מיכה "חולי וגוחי הכנסת? מדוע דוקא בהקשר של סעודה ,בסוכת
בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת עראי ,אנו נושאים עינינו לסוכה הנצחית של
בשדה ובאת עד בבל ושם תנצלי שם יגאלך ה' עורו של לוויתן?
מכף אויביך" )מיכה ד י( ,כבר ראו המדרשים
השאלות הללו אינן קושיות גרידא אלא פתחים
בזה רמז לגלות הסוכה ,שישראל יוצאים
לעולם של עומק .עולם שבו סוכת החג הארעית
מביתם ויושבים בסוכה כעין גלות ,ומתוך גלות
שלנו משמשת חלון אל הנצח ,והחיבור הרגעי
זו יזכו לגאולה .ובמובן זה סכת עורו של לוויתן
הופך לסמל הדבקות השלמה .עולם שבו כל
היא גאולת הסוכות ,כאשר הארעי נהפך לנצחי.
סעודה ,כל ברכה ,כל "הרחמן" ,הופכים לזעקת
בגמרא בבבא בתרא )עד ע"ב( נאמר "עתיד געגוע ליום שבו יתממש החזון" :ויסך ה' על כל
הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים עם ועל כל הגויים בסכת שלום" )ישעיה כה(.
מבשרו של לוויתן ,ועורו פורש על הסוכה ,וזיוו
אלא רמז עמוק ,כי עור הלוויתן הולך מסוף העולם ועד סופו" .הרי לנו המקור
מרמז על אור השכינה ,וסוכה זו היסודי לסכת עורו של לוויתן ,שיש בה גם
היא בעצם השראת כבודו יתברך סעודה רוחנית של בשר הלוויתן ,גם סוכה
על יראיו. מיוחדת מעורו ,וגם הארה עצומה שתאיר לכל
העולם.
הרמב"ן ,בראשית )שם( ,כתב
שעניין הלוויתן הוא מן הניסים במדרש תנחומא )פנחס סימן כד( נאמר" :אמר
הנסתרים ,וביאר שכמו שבתחילת הבריאה הקדוש ברוך הוא עתיד אני לשחוט את הלוויתן
הוכן כל הנצרך לעולם ,כן הוכן לעתיד לבוא ולתת מסכת עורו של לוויתן לצדיקים" .ושם
שכרם של הצדיקים ,ובתוכם גם סוכת עורו של מפורש שמדובר בגמול גדול ונשגב המיועד
לוויתן ,שעל ידה יושפע אור מיוחד לצדיקים. לעתיד לבוא ,כעין שכר על מצות סוכה.
המהר"ל ,באר הגולה )באר ד( ,הרחיב מאוד בפסיקתא דרב כהנא )פסיקתא אחריתא
וביאר ששם לוויתן מלשון לויה וחיבור ,כלומר דסוכות דף קפז ע"ב( נאמר שבצאתנו מן הסוכה
מה שמיוחד בסוכה זו שהיא מחברת ומדבקת אנו אומרים "יהי רצון שנזכה ליישב בסכת עורו
את ישראל בקונם בחיבור שאין אחריו פירוד של לוויתן" .חז"ל קבעו לנו נוסח תפילה זה,
כלל .ואמר שהסוכה שלנו בעולם הזה אינה ללמד שמהות הסוכה בעולם הזה היא רק
אלא צל דק של אותה סוכה העתידה ,שהיא הכנה ,בבואה דבבואה ,לסוכה העליונה לעתיד
בבחינת שלימות הדבקות. לבוא.
הגר"א ,אבן שלמה )פרק יא אות ט( ,פירש בדרך במדרש שוחר טוב )תהלים קד( מתואר הלוויתן
דומה ,שעניינו של לוויתן הוא גילוי ההתקשרות כיצור נורא והוד ,שנברא לשעשועי ה' ולעתיד
הגמורה של עם ישראל להקב"ה ,והסוכה מעורו לבוא ייהפך לשעשועם של צדיקים .נמצא
של לוויתן היא הסמל העליון של אותה לויה שמעשה בראשית זה נועד מראש להופיע בעתיד
ושלמות החיבור ,לא בבחינת עראי אלא כסמל לגאולה ,לדבקות ולשמחה העליונה.
בבחינת נצח.
בזוהר הקדוש )חלק ב קפג ע"ב( נאמר על סכת
המדרש תנחומא ,פקודי )סימן ג( ,מביא לשון הלוויתן שהיא "צל דמהימנותא" – צל של
דומה" :סוכה שעשויה מעורו של לוויתן ,מי אמונה ,אשר יכסה את ישראל לעתיד לבוא.
שנכנס לתוכה נרפא ,והאור שבה מאיר מסוף בזה מתבאר שסוכת עורו של לוויתן איננה רק
העולם ועד סופו" .הרי לנו שהדימוי אינו רק דימוי פיזי ,אלא חופה רוחנית של אמונה,
לסוכה מגוננת אלא גם לרפואה ואור עליון מקבילה לענני הכבוד שהקיפו את ישראל
לצדיקים. במדבר.
הזוהר הקדוש ,חלק ב )דף קפו ע"ב( ,מתאר המדרש אגדה )בראשית פרק א( אומר" :עתיד
באריכות את מלחמת הלוויתן והבהמות, הקדוש ברוך הוא לעשות חופה לצדיקים מעורו
ומתוך כך את חלקם של הצדיקים בסעודתו של לוויתן" .ומפורש בזה שהסוכה אינה רק
ובעורו ,ושם מבואר שהסוכה ההיא היא מחסה אלא חופה מקום קידושין ונישואין,
בבחינת "צל דמהימנותא" מושלם ,שבו מתגלה מקום דבקות נצחית בין כנסת ישראל לקב"ה.
אור השכינה בשלימות.
כל המדרשים הללו מציירים תמונה אחת :סכת
על פי הדברים הללו נוכל להבין מדוע אנו עורו של לוויתן היא גילוי העתיד של הסוכה,
מזכירים גם בברכת המזון בכל שבעת ימי החג: כאשר מה שזמני וארעי נהפך לנצחי ,ומה
"הרחמן הוא יזכנו ליישב בסכת עורו של שגשמי נהפך לרוחני עליון.
לוויתן" ,ולא רק בסיום החג ביהי רצון .כי כל
רבינו בחיי ,בראשית )א כא( ,כתב שהלוויתן
סעודה בסוכה בעולם הזה אינה אלא הכנה
נברא בששת ימי בראשית ,אלא שראה הקב"ה
והצצה לאותה סוכה עליונה העתידה.
שאם יהיו פרים ורבים יחריבו את העולם ,ולכן
בגמרא במסכת בבא בתרא )דף עד ע"ב( שחט את הנקבה וצפנה לצדיקים לעתיד לבוא,
מתואר" :עתיד הקב"ה לעשות סעודה ומבשרו עתידים הצדיקים ליהנות בסעודה,
לצדיקים מבשרו של לוויתן ...ועורו של לוויתן ועורו יעשה הקב"ה מהם סוכה גדולה .ומסביר
עושה בו סוכה לצדיקים" .הדברים טעונים שם רבינו בחיי ,שאין הכוונה רק למשל גשמי
מהר"ל בבאר הגולה )באר הרביעי( האריך ביאור :מהו אותו לוויתן ,וכיצד עורו
להסביר כי "לוויתן" מלשון לויה וחיבור .זהו נהפך לסוכה? הרי אין כאן משל גס
סמל להתדבקות הגמורה של הצדיקים אלא סוד עליון ,שהרי בגמרא עצמה
בהקב"ה .בעולם הזה ,אפילו בסוכה ,הדבקות ניכר שהסוכה אינה אלא צילם של
חסרה ,שהרי הדירה היא דירת עראי ,הצל הוא צדיקים לעתיד לבוא .עצם השימוש
צל דק ,והחיבור זמני .אבל לעתיד לבוא הסוכה בעורו של הלוויתן מלמד ,שהגוף
תהיה מעורו של לוויתן ,דהיינו עצם סמל החיצוני של בריה קדמונית זו יהפוך
ההתחברות .הרי עורו אינו סתם קליפה ,אלא להיות מחיצה וסוכה לצדיקים מחיצה של
החיצוניות שהופכת ליכולת ללוות ולחבר .ובכך קדושה ,של חיבור ושל השראת שכינה .כאן
ביאר המהר"ל ,שכל ישיבתנו בסוכות היא רק מונחת ההבנה הראשונית :סוכת הלוויתן היא
בבואה ,רמז וזכר ,לישיבה העליונה בסוכת סמל להקפה של צדיקים בצל אלוקי ממש,
לוויתן. כאשר עצמות בריה זו נהפכת לכלי דירה של
שכינה.
הגר"א ,אבן שלמה )פרק יא אות ט( מאריך בכך
ודבריו מעצימים את אותו קו :הלוויתן הוא ובפסיקתא דרב כהנא )פסיקתא אחריתא
לשון לויה והתחברות .סוכת הלוויתן אינה אלא דסוכות דף קפז ע"ב( "נזכה ליישב בסוכת עורו
הדבקות המוחלטת של ישראל בבוראם .כאן של לוויתן" .מכאן תקנו לומר בברכת המזון
מוסיף הגר"א עומק נוסף :בסוכה דידן יש "הרחמן הוא יזכנו ליישב בסכת עורו של
דבקות אך גם פרוד ,יש חיבור אך גם העלם ,יש לוויתן" .וכבר העירו גדולי המפרשים :הרי לא
קירבה אך גם מחיצות דקות .לעומת זאת, מדובר כאן רק באגדה פיוטית אלא בנוסח
הסוכה העליונה של לוויתן היא דבקות שאין תפילה שנכנס לתוך סידור ישראל .משמעות
אחריה פרוד ,לויה נצחית שאין בה הפסק. הדבר היא שחז"ל ראו את סוכת הלוויתן כיעד
ממשי ,שממנו שואב היהודי את תקוותו ואת
בזוהר הקדוש ,פרשת שמות )דף קפב ע"ב(
דבקותו .הרי בכל ברכה וברכה על הלחם ,אנו
נאמר שהלוויתן סובב את העולם כולו ,ובעתיד
מבקשים :כשם שאנו יושבים בסוכה זמנית,
הצדיקים יאכלו מבשרו ויתעטפו בעורו.
נזכה לשבת באותה סוכה עליונה של לוויתן.
הצדיקים יכנסו אל תוכו כמו אל חופה ,ושם
יזכו לאור פני מלך חיים .כלומר ,לא מדובר רק רבינו בחיי ,בראשית )פרק א פסוק כא( מבאר
במחיצה של שמירה אלא בחופה של נישואין בין שבריאת הלוויתן והזכרתו בתורה אינה אלא
כנסת ישראל לקונה ,והלוויתן הופך להיות רמז לעתיד לבוא" .ויברא אלוקים את התנינים
כסות לאותו חיבור נצחי. הגדולים" אלו הם הלוויתן והבן זוג שלו.
הקב"ה בראם כדי להועיד בהם סוד הצדיקים
אור החיים הקדוש ,ויקרא )כג ,מב( עמד על
לעתיד לבוא .עורו של לוויתן מוכן להיות
הפסוק "בסכות תשבו שבעת ימים" וכתב,
מחיצות לצדיקים ,כלומר ,דפנות הסוכה
שהסוכה היא סמל לשכינה ,והצל שבה הוא
העתידה ,שבה ישרה הקב"ה שכינתו עליהם.
"צלא דמהימנותא" .כאשר אנו מבקשים "סכת
לפי דבריו מתגלה שהלוויתן אינו בריה טבעית
עורו של לוויתן" ,אנו מבקשים את אותה דרגה
בלבד אלא מציאות עליונה ,שנבראה לצורך
עליונה שבה הסוכה אינה רק זכר לענני הכבוד
הייעוד העתידי של הצדיקים .נמצאנו למדים:
אלא הופכת להיות גילוי מוחלט של שכינה.
כל יצירתו של הלוויתן נועדה מראש לשמש
המלבי"ם )ישעיהו כז ,א( פירש את הפסוק כחומר בניין לסוכה העליונה.
"ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה ...על
רש"י ,בבא בתרא )עד ע"ב( מפרש בפשטות את
לוויתן נחש בריח ועל לוויתן נחש עקלתון" .לפי
דברי הגמרא" :עושה לצדיקים סוכה" פירושו
דבריו ,הלוויתן מורה על כוחות העולם הזה ועל
מחיצה ממש .אך עומק דבריו ניכר :סוכה אינה
ממשלותיו .לעתיד לבוא ,כאשר יתבטלו כוחות
אלא מקום השראת שכינה" ,בצל כנפיך
החומר ויתוקנו ,נהפכים הם עצמם לחופה
יחסיון" .הרי שעורו של לוויתן שהוא קליפה
ולמחיצה לצדיקים .נמצא שהעור של הלוויתן,
גשמית של בריה מיסטית הופך לצל קדוש
שהיה סמל לכוח גשמי ,הופך לסוכה קדושה.
המחבר את הצדיקים אל בוראם .רש"י מלמד
בפרקי דרבי אליעזר )פרק י( מסופר באריכות אותנו ,שהשפה של חז"ל איננה דימוי בלבד
על בריאת הלוויתן ,הזכר והנקבה ,ועל כך אלא ממשות רוחנית-גשמית שתהיה לעתיד
שהקב"ה הכין את עורו של הנקבה לצדיקים לבוא.
בלשון נוקבת" :ומפני שאין לעתיד לבוא .כבר בזמן הבריאה נקבע ייעודו
מברכים ברכה מיוחדת על סוכה של עור זה :להגן ולהקיף את הצדיקים .זהו
זו ,נתפשט המנהג להזכירה פלא העולם לא נברא אלא בהכנה לעתיד,
בברכת המזון ,למען לא תישכח להכנת סוכה מיוחדת שבה ישרה ה'.
מלב ישראל" .דבריו מדגישים
במדרש בילקוט שמעוני ,ישעיהו )רמז תצט(
שהבקשה אינה פיוט בלבד אלא
"עתיד הקב"ה לעשות לצדיקים חופה מעורו של
הלכה רבת משקל ,והיא עומדת
לוויתן" .הילקוט מוסיף שהצדיקים יושבים
במקום של זיכרון מתמיד.
שם ונהנים מזיו השכינה .משמע ,שהעור הוא
האבני נזר ,יו"ד )סימן תרסו( מדגיש שהעור לא רק הגנה אלא עצם המעמד של חופה ,של
מסמל את החיצוניות של הבריאה ,שבעולם שמחה ושל נישואין רוחניים.
הזה היא מעלימה ,ולעתיד היא עצמה תהפוך
מרן הראשל"צ רבינו עובדיה יוסף ,חזון עובדיה
להיות הכלי המחבר אל הפנימיות .הוא כותב:
סוכות )עמוד שנא ואילך( הרחיב וביאר ,שזכר
"כי הסוכה היא בצל ,והצל מורה על חסרון
לסכת עורו של לוויתן אנו אומרים בכל ברכת
אור .אבל לעתיד לבוא ייהפך הצל לאור ,והעור
המזון בימי החג ,כדי לחדד בליבנו שהישיבה
שהיה מסך ייעשה למאור" .כאן ניכר עומק
בסוכה שלנו אינה אלא הכנה וישועה לקראת
עצום :הלוויתן ,שהיה בהווייתו חיה עוצמתית
אותה סוכה עליונה .הוא מביא שם את דברי
ומכסה ,יהפוך להיות כלי של אור שמקרב ולא
רבותינו הקדמונים ומחברם להלכה למעשה:
מרחיק.
לא נברך על עצם הישיבה בסוכה העליונה ,אבל
הערוך לנר ,סוכה )נב ע"א( מסביר שהלוויתן כל ברכה שלנו בסוכה הזמנית היא תפילה
עצמו מורה על חיבור שמים וארץ .הסוכה להגיע לאותה מדרגה.
מעורו היא סמל לחיבור הזה ,שבו גם הגוף
כף החיים )סימן תרל"ט ס"ק מו( כתב שראוי
והעור הופכים לכלי קודש .לפי דבריו ,יש כאן
לאדם לכוון בכל אמירת "הרחמן" בברכת
לימוד גדול :לא רק הנשמה מתקדשת אלא גם
המזון ,שהישיבה בסוכה היא רק בבואה,
החומר ,גם העור ,גם החיצוניות ,זוכים
ויבקש מעומק ליבו שיזכה לישיבה בסוכה
להתעלות .בזה יובן מדוע אומרים זאת בכל
השלימה של לוויתן .דבריו חורזים את ההלכה
ברכת המזון ,שכן כל אכילה היא חיבור של
והאגדה ,את הנוסח הקבוע בסידור עם התקווה
חומר ורוח ,וכל סעודה מזכירה לנו שהגוף עתיד
העתידית של עם ישראל.
להתקדש ממש עד שיהפוך לסוכה לצדיקים.
החתם סופר ,חידושים לסוכה )דף נב ע"א ד"ה
רבנו יוסף חיים הבן איש חי בשו"ת תורה
תנו רבנן( מבאר ש"סוכת עורו של לוויתן" אינה
לשמה )סימן רל"ד( מצינו דברים מופלאים :אם
רק עניין אגדי אלא עניין ממשי של גילוי שכינה
אדם נודר לעשות סוכה ,הרי זה נדר מצוה
לעתיד לבוא .הוא כותב שם שכשם שבעולם
גמורה ,כי עשיית הסוכה עצמה היא מצוה ולא
הזה הסוכה היא מצוה העוטפת את האדם מכל
רק הכשר מצוה .הוא קושר זאת לסוכת עורו
צדדיו ,כך לעתיד תהיה סוכה זו גילוי מקיף של
של לוויתן ,ואומר שלעתיד יתברר שעצם עשיית
קדושה שאין בה הסתרה כלל .לשונו" :כי אז
הסוכה היא הכנה ישירה לסוכה ההיא .כלומר,
יהיה האדם כולו מוקף קדושה בלי צד חול,
כל סוכה שאנו בונים כאן היא דמות מוקדמת
והסוכה ההיא מעורו של לוויתן איננה מחיצה
של אותה סוכה נשגבה .לשונו מלהיבה" :ודע כי
בעלמא אלא גילוי נצחי" .נמצאנו למדים,
אין זו אגדה לבד אלא שורש מצוה ,שכל סוכה
שעצם עורו של הלוויתן הופך להיות האור
בעולם הזה היא אבן בניין בסוכה העליונה".
הסובב של הצדיקים ,ולא עוד אלא שההבדלה
הכף החיים )או"ח סימן תרל"ט ס"ק מו( כותב בין מחיצה לצל הופכת לאור מקיף של דבקות.
שיש לכוון באמירת "הרחמן הוא יזכנו ליישב
השדי חמד ,מערכת חג הסוכות )כללים א-ב(
בסכת עורו של לוויתן" שתהיה זו ישיבה של
ליקט את כל המקומות שבהם הוזכרה סוכת
דבקות גמורה .הוא מביא בשם ספרי הקבלה
עורו של לוויתן והעמיד כי יש להבין זאת לא
שהעור מסמל את שם הוי"ה המקיף את האדם,
כדבר רחוק אלא כתפילה מעשית שאנו אומרים
ובכך הסוכה העליונה הופכת להיות דירה
בכל סעודה .הוא מביא מקורות רבים שמנהגי
נצחית שאין אחריה גלות.
ישראל הם חלק מגילוי הסוד הזה ,ומסיים
תרלט ס"ק עח ,חזון עובדיה סוכות עמ' תמד– מרן הראשל"צ רבינו עובדיה יוסף חזון
תמה(. עובדיה ,סוכות )עמוד שנא ואילך(
מבאר באריכות ,שסוכת עורו של
שלישית ,ביסוד ההידור .אם העור מסמל
לוויתן אינה משל בלבד אלא גילוי של
חיצוניות שנהפכת לכלי קודש לעתיד לבוא ,כפי
מדרגת השכינה לעתיד לבוא .לדבריו,
שדייק האבני נזר ש"הצל ייהפך לאור ,והעור
זהו טעם ברור למנהג להזכירה בברכת
שהיה מסך ייעשה למאור" )אבני נזר יו"ד סי'
המזון ,שהרי הסוכה אינה רק זכר
תרסו( ,הרי שאצלנו כל הידור בחומרי הסוכה
לענני הכבוד אלא שער אל העתיד .הוא מוסיף
והסכך איננו קישוט אלא עבודה :להפוך
שראוי לאדם לחנך את ילדיו לכוון בכל פעם
"חומר" ל"כלי שכינה" .זה מניע להדר בנוי
שהוא מזכיר זאת ,כדי לחבר את ההווה עם
הסוכה ,בנקיותה ,בשלום שבין יושביה ,שלא
העתיד.
תהא "דירת מצוה" נעשית בחיפזון ובפירוד,
אלא באהבה וביישוב הדעת. האדמו"ר הזקן הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי
תורה אור ,דרושי סוכות )דרוש ב( מבאר
רביעית ,בתוכן הסעודה .בבבא בתרא נאמר על
שסוכת עורו של לוויתן היא "מקיף דלעתיד
סעודת הצדיקים מן הלוויתן ועורו לסוכה )בבא
לבוא" .בסוכות שלנו ,המקיף עדיין נסתר ,צל,
בתרא עד ע"ב( .סעודת הסוכה שלנו נעשית
ענן .לעתיד לבוא המקיף עצמו יהפוך לאור.
אפוא "הדמיה" דקה של סעודת העתיד .ממילא
כלומר ,מה שכיום אנו רואים כצל ,אז יהיה
יש מקום להוסיף ניגון ,לומר דברי אגדה
גילוי מלא .בכך סוכת עורו של לוויתן היא סמל
העוסקים בגאולה ובדבקות ,ולעצב את
למהפך של כל ההסתרות לגילוי.
הסעודה באווירה של קדושה ושמחה – לא
לשובע גופני בלבד אלא להארת נפש .רבינו בחיי לאחר שהבאנו את דברי רבותינו הגיע הזמן
שכתב שעור הלוויתן מרמז ללבוש האור )רבינו לרדת אל שדה המעשה ,לנפקא מינות חיות
בחיי בראשית א ,כא( ,מזכיר שכל תוספת אור שהולכות עם האדם בסוכה ובהלכה ,ולא
בסעודה שלנו ברכת המזון בכוונה ,זימון יישארו כדברים של דרוש לבד:
מפואר ,הכנסת אורחים כבר שייכת לעורו של
ראשית ,באמירת "הרחמן" .אם סוכת עורו של
לוויתן.
לוויתן היא יעד ממשי ולא מליצה ,הרי שבכל
חמישית ,בחינוך .אם הלוויתן "נברא ברכת המזון בימי החג יש כאן כוונה מחייבת:
לשעשועים" )מדרש שוחר טוב תהלים קד, לא להפטיר בפה ,אלא להגביה את הסעודה
מלבי"ם שם( ,הרי שעבודת הסוכה צריכה שלנו ולהפוך אותה לטעימה מן העתיד .לשון
להיות שמחה מאירה ולא עול כבד .לחנך ילדים הפסיקתא "כשהם יוצאין מן הסוכה אומרים
שסוכה היא בית של אור ,משחק קדוש ,קרבת יהי רצון… שנזכה ליישב בסכת עורו של
ה' שמחה ,להראות להם שבכל "הרחמן" אנחנו לוויתן" )פסיקתא דרב כהנא ,אחריתא דסוכות
באמת "מתגעגעים" אל סוכת הנצח .כך דף קפז ע"ב( ,וכפי שנקבע בעם ישראל להוסיף
כותבים האחרונים שמכאן מקום לחזק את בברכת המזון "הרחמן הוא יזכנו…" .נמצא
המנהג לומר "הרחמן" בנעימה ולהסבירו בבית שמי שמקפיד לכוון שהאכילה שלו בסוכה היא
לא כטקסט קפוא ,אלא כתקווה חיה )כף החיים הכנה לחופה העליונה ,מקיים "זיכרון" חי ,וכל
או"ח תרל"ט ס"ק מו(. סעודה שלו נעשית חלק מעבודת ה' בגובה.
שישית ,במבנה הדרשות והתפילה .אם סוכת שנית ,במבט על עצם ישיבת הסוכה .אם נאמר
הלוויתן היא "חופה" )מדרש אגדה לבראשית כדברי המהר"ל ש"לויתן" לשון לויה וחיבור,
א ,ילקוט שמעוני ישעיה רמז תצט( ,הרי לא די והסוכה העתידה היא שלמות ההתחברות
לומר "פרוס עלינו סכת שלומך" כסעיף בסידור, )מהר"ל ,באר הגולה ,באר ד( ,יוצא שגם הסוכה
אלא להטעין את תפילת הערב של החג ,את שלנו אינה "מחסה זמני" בלבד אלא אימון
ההקפות ואת ה"הושענות" ,בתודעת חופה :אנו לדבקות .ממילא יש מעלה להרבות בישיבה של
תחת אוהל של שכינה ,מצפים ליום שבו החופה ממש :לימוד ,שיחה של תורה ,זימון ,הכנסת
תהיה גלויה .זו נפקא מינה לעיצוב ההדרכה אורחים ,כדי ש"צילא דמהימנותא" יהיה צל
בבית הכנסת :לשזור את האמירה העתידית שחיים בו ולא קופסה טכנית .זה ניכר בפוסקים
בתוך ההווה ,לעשות מקום לקטעי פיוט שדחקו להרבות בקביעת סעודות בסוכה כל
שעוסקים ב"אורו של עור". שבעה כדי להרבות בקיום "תשבו כעין תדורו"
)עי' חיי אדם כלל קנג סעיף ז ,כף החיים או"ח
סעודה שלו שמחה אחרת ,וכל שביעית ,בשפת ההלכה המעשית .השדי חמד
יציאה מן הסוכה כניסה לחופה ליקט שמנהג להזכיר "סוכת עורו של לוויתן"
שעדיין נבנית. נועד שלא תישכח מן הלב )שדי חמד ,מערכת חג
הסוכות ,כללים א-ב( .לפיכך ,מי שמדקדק
הלוויתן ,כפי שהעמידוהו חז"ל,
בברכת המזון אף אם מקצר בשאר הרחמנים –
איננו רק יצור מיתולוגי אלא סמל
טוב שלא יוותר על זה .ואם סועד עם אורחים
עצום לעולם כולו .עורו שהוא
שאינם מכירים שיאמר בקול נעים ויסביר
החיצוניות ,המסך ,מה שבעולם הזה נתפס
בקצרה :כך מעבירים מסורת ,כך מדליקים
כמסתיר יהפוך לעתיד להיות המחיצה הקדושה
לבבות.
שסוככת על הצדיקים .כאן טמון רעיון אדיר:
כל מה שנראה לנו היום כהסתר פנים ,כל קושי, שמינית ,ביחסי גוף ונשמה .הערוך לנר העיר
כל לבוש גס של מציאות חומרית עתיד להתברר שסוכת הלוויתן מלמדת שגם "העור",
כאור עליון ,כחופה של דבקות .זהו היסוד של החיצוניות ,זוכה לקדושה )ערוך לנר סוכה נב.(.
"סוכת עורו של לוויתן" :מה שחשבנו שהוא זו הוראה יומיומית :לא לזלזל בצדדים
קליפה ,מה שראינו כעור ,ייהפך בעצמו לסוכה. הטכניים של המצווה – ניקיון הסוכה ,סדר
השולחן ,יופי הקישוטים כי החוץ נעשה לכלי
מכאן יסוד רחב לעבודת ה' :כל חיצוניות
של פנים .זו תשובה עדינה לכל מי ששואל "מה
שבעולם בין אם היא גשמיות ,בין אם היא
אכפת לה' בקישוטים?" אכפת מאוד ,כי אנו
מציאות קשה או אפילו נפילה של אדם יכולה
מתאמנים להפוך עור למאור.
להפוך לכלי קודש אם היא מתבררת ומועמדת
לשירות האמת .הסוכה שלנו היא ציור מוקטן תשיעית ,בהליכות בין אדם לחברו .אם סוכתנו
של זה :עראית ,רעועה ,אבל דרכה אנו לומדים מכוונת לחופה של שלום ,אי אפשר לבנותה על
שה' שוכן דווקא בה .וכך גם חיי היום יום חשבון זולתו .מי שזוכר שבסיומה יאמר "נזכה
דווקא במקומות שנראים ארעיים וחלשים, ליישב בסוכת עורו של לוויתן" ,לא יכה פטישים
מתגלית שכינה. מאוחרים בלילות ,לא יכביד על שכנים ,לא
יגנוב שינה .הסוכה שלנו צריכה להיות צל שלום
האדם יוצא מביתו הקבוע ,מבית האבן המוגן,
בפועל ממש ,כדי שנהיה ראויים לסכת שלום
אל סוכה רעועה ,מחופה בענפים דקים .בזה
העתידה )עי' תנחומא פקודי ג" :מי שנכנס
הוא לומד את מידת הענווה לדעת שהכול ביד
לתוכה נרפא" – אם שם היא מרפא ,גם כאן
שמים ,ואין לו קיום אלא בצילו של הקדוש
עלינו להיות מרפא לזולת(.
ברוך הוא .אך אם בסוכה זו הוא מבקש לגור,
והרי אנו מבקשים בכל סעודה "הרחמן הוא עשירית ,בכוונת הישיבה עצמה .הזוהר קרא
יזכנו ליישב בסכת עורו של לוויתן" ,עליו לסוכה "צילא דמהימנותא" .בתורת החסידות
לשאול את עצמו :האם סוכתי נבנית בשלום? ביארו שסוכת הלוויתן היא "מקיף דלעתיד"
האם היא מביאה מנוחה או צער לסובבים ההקפה העליונה תהפוך לאור )תורה אור,
אותי? דרושי סוכות( .מכאן כוונה פשוטה לכל יושבי
הסוכה :אע"פ שכרגע אני יושב בצל ,מבקש אני
חז"ל אמרו )יומא פה ע"ב( שעבירות שבין אדם
שהצל הזה יאיר .ממילא כל רגע של שקט
לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את
בסוכה ,כל דקה של התבודדות ,כל אמירת
חברו .ומה טעם לנו לצאת מיום הכיפורים ישר
תהלים אינן "הפסק" בין הסעודות ,אלא הכנת
אל בניין הסוכה אם נבנה אותה על חשבון
נפש לחופה הגדולה.
מנוחת השכן ,על חשבון בכיו של תינוק שזה
עתה נרדם ,או על חשבון אשה שזה עתה ילדה ולבסוף ,נקודת הכרעה פנימית :האם הכל משל
והיא זקוקה לשקט? וכי סוכה כזו תהיה כלי או כפשוטו .הראשונים הראו שאין סתירה – יש
לשכינה? והרי הסוכה עצמה נקראת "סכת פשט של מציאות לעתיד ,ויש עומק של סמל
שלום" ,ואם אינה נבנית בשלום ,היא כגוף בלי עכשיו )בבא בתרא עד ,:רבינו בחיי בראשית
נשמה. א,כא ,רמב"ן שם( .הנפקא מינה איננה אם
נדמיין דג ענק או רק אור עליון ,אלא איך נחיה
וכבר אמרו במדרש )תנחומא פקודי ג( על
את סוכתנו :כבית לאמונה שמכין אותנו
המשכן" :מי שנכנס לתוכו נרפא" .אף הסוכה –
לעתיד .מי שחי כך ,כל "הרחמן" שלו טעון ,כל
אם היא סוכה אמיתית מביאה רפואה וברכה.
עיקר העניין :נמצאנו למדים כי סוכת עורו של אך אם היא בנויה ברעש ,בכעס,
לוויתן איננה משל ציורי בלבד ,אלא חזון בפגיעה בזולת ,חסרה היא מתפקידה.
אמיתי המלווה אותנו בכל יציאה לסוכה ובכל סוכה אמיתית היא מקום של מנוחה,
ברכת המזון שאנו מברכים בחג .כבר עכשיו, מקום של חסד ,מקום שבו אור השלום
בסוכה הארעית שלנו ,אנו מציצים אל סוכת מאיר.
הנצח העתידה ,אל השעה שבה החומר כולו
ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום
יהפוך לכלי קודש ,וישראל ישבו סביב שולחנו
יום :כשאדם יושב בסוכה ,עליו לזכור
של מקום ויתענגו מזיו השכינה.
שזו אינה רק מצווה טכנית של "תשבו כעין
מכאן תובנה יסודית לחיינו :הסוכה מלמדת תדורו" ,אלא חוויה של אמונה .הסוכה מלמדת
אותנו שדווקא הארעיות ,הדלות ,והצל הדקיק אותנו להפוך כל פרט קטן בחיים – אפילו
– יכולים להיות השראת שכינה .לא ארמון של ישיבה פשוטה תחת סכך דק לשער אל השכינה.
שיש ולא מבנה מפואר הם שעושים את האדם
בכל סעודה ,כשמוסיפים את הנוסח "הרחמן
קרוב לאלוהיו ,אלא ענווה ,פשטות ושמחה
הוא יזכנו ליישב בסכת עורו של לוויתן" ,יש
פנימית .כך גם בחיי היום יום :מי שחי מתוך
כאן קריאה פנימית :תביט על שולחנך ,על
אמונה ,גם קורות פשוטים וסכך ירוק נהפכים
ילדיך סביבך ,על החברים שאתה מארח ,ותדע
בעבורו לכתר מלכות.
שכל זה הוא ציור מוקטן של סעודת הצדיקים
ודווקא כאן מתגלה עומק המשל :אם עורו של לעתיד לבוא .ברגע שאתה אוכל בכוונה ,מברך
לוויתן דבר גס וחומרי יהפוך לסוכה עליונה, בברכת המזון בדבקות ,מספר דבר תורה
הרי שאין מציאות בעולם שאינה יכולה בשולחן אתה כבר עכשיו חי טיפה מן העתיד.
להתקדש .גם המעשה הפשוט ביותר ,אם הוא
בסוכה לומדים גם את כוח הפשטות .הבית
נעשה לשם שמים ,הופך להיות סכך של סוכה
הפארי נשאר מאחור ,ודווקא ישיבה במקום
עליונה.
דל ,עם רוחות נושבות ,היא שמביאה שמחה
וממילא ,בכל סעודה בסוכה ,בכל שיחה פשוטה מיוחדת .מכאן תובנה יומיומית :לא תמיד
סביב השולחן ,עלינו לזכור שאנו טועמים טעם הגדלות היא בארמון ובקירות שיש ,אלא
העתיד ,טעם של סעודת הצדיקים .בזה נבין את בשמחה אמיתית הפורצת גם מתוך עראי ,גם
מהות הבקשה" :הרחמן הוא יזכנו ליישב מתוך עמל יומיומי.
בסכת עורו של לוויתן" לא רק בקשה לעתיד
עוד תובנה :אם עורו של לוויתן החומר הגס
הרחוק ,אלא הצהרה שכבר עכשיו אנו רוצים
והחיצוני עתיד להפוך לסוכה של קדושה ,הרי
לחיות כך ,חיים של סוכה ,חיים של אמונה
שגם חיי היום יום שלנו ,החומריים לכאורה
ושמחה ,חיים שכל פרט בהם מקבל משמעות
העבודה ,העסק ,המאמצים לפרנסה יכולים
נצחית.
להפוך לחופה של קודש אם נעשה אותם לשם
כמו ילד קטן היוצא בליל סוכות מן הבית שמים .כל דיבור נקי ,כל עזרה לשכן ,כל קניית
המואר אל סוכה דלה ,ומביט מבעד לסכך מכולת באמונה ובכשרות כולם טלאים טלאים
ורואה את הכוכבים מנצנצים ,כך גם אנחנו של "סוכת עורו של לוויתן".
עומדים תחת סכך עולמנו הארעי ,אך מבעד
בסופו של דבר ,הסוכה מלמדת אותנו לראות
לחלונות קטנים של אמונה מציצים אל אור
באור חדש את חיינו :כל צל ,כל קושי ,כל מסך
הנצח .כל נר שאנו מדליקים בסוכה ,כל שיר
עתיד להתברר כאור .כל סעודה משפחתית ,כל
שאנו שרים בה ,כל ברכה שאנו מברכים – הם
לילה בסוכה עם שיר ושיחה הם בניין לבנה
קרני אור הבוקעים מן העתיד ,מרמזים לנו על
נוספת בסוכה העליונה.
היום הגדול שבו נהיה כולנו יושבים בסוכת
עורו של לוויתן.
.24סיום מסכת בחול המועד האם הוא שמחת מצוה או אסור משום אין מערבים שמחה
בשמחה?
להודות על הנסים והישועות .דווקא בזמנים ימי המועד הם ימים של שמחה מיוחדת ,בהם
אלו עולה שאלה עדינה ומורכבת :האם מותר ישראל יושבים בצל מצות ה' וליבם פתוח
קווינו לו ויושיענו" .ונמצא לאדם לעשות סעודת סיום מסכת בתוך ימי חול
ששמחת הצדיקים היא בשכר המועד ,ולשמוח בשמחת התורה ,או שמא יש
לימודם ועבודתם בתורה. בזה משום עירוב שמחות ,כשם שאסרו חכמים
לישא אשה במועד מפני שאין מערבין שמחה
ובמסכת מגילה )לא ע"א( איתא:
בשמחה .מצד אחד ,כל סעודת סיום היא ביטוי
"משה תקן להם לישראל שיהיו
לשמחת התורה ,ואין שמחה כהשלמת חלק
קורין בתורה במועדו של כל
בתורה.
מועד" ,ומכאן שיסוד שמחת המועדים כולל
בקריאתה ובסיום התורה בה. מצד שני ,הרי כבר נקבע שמחת המועד ,ואולי
יש בזה טשטוש הגבולות .יש המבקשים להביא
הרמב"ם בהלכות יום טוב )פרק ז הלכה טז(
ראיה מהמנהג הנפוץ בשמחת תורה ,בו
כתב" :אין נושאין נשים במועד ...מפני ששמחה
מסיימים את חמשה חומשי תורה ועורכים
אחרת היא ואין מערבין שמחה בשמחה".
ריקודים ורוב שמחה ,ואף בספרי הפוסקים
ומבואר בדבריו שיסוד האיסור הוא דווקא
מצאנו שהזכירו היתר בזה .מאידך יש לשקול
במקום שיש שמחה של סעודה ומשתה ,אבל לא
אם אכן המשל דומה לנמשל .מהו אפוא דינה
מצינו שיאסור בלימוד תורה או בסיומו.
של סעודת סיום מסכת בחול המועד ,והאם
הטור ב)או"ח סימן תקמו( הביא דברי הגמרא שמחת התורה היא שמחה העומדת לעצמה
שאין נושאין נשים במועד ,וכתב בשם הרא"ש: שאינה נכללת בגדר "אין מערבין שמחה
"משום דטריד בשמחת אשתו ואין לבו שמח בשמחה".
בשמחת הרגל" .הרי שביאר טעם נוסף לאיסור,
בפרשת ראה נאמר "ושמחת בחגך אתה ובנך
משום שהשמחה האחרת פוגעת בשמחת
ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום
המועד ,מה שאין כן בסיום מסכת ,ששמחתה
והאלמנה אשר בשעריך" )דברים טז יד( .פסוק
שמחת התורה היא ,והיא עצמה עיקר שמחת
זה הוא המקור למצוות השמחה ברגל ,ומכאן
הרגל.
עולה השאלה האם שמחת התורה של סיום
הר"ן על הרי"ף )מועד קטן דף ב ע"א בדפי מסכת היא בכלל שמחה זו או שמחה נוספת
הרי"ף( כתב" :אין מערבין שמחה בשמחה לפי שעלולה לערבב.
שאין יכול לשמוח שתיהן כאחת" .למדנו
במסכת מועד קטן )ח ע"ב( אמרו" :אין נושאין
מדבריו שהאיסור נובע ממהות השמחה שאינה
נשים במועד ,לא בתולות ולא אלמנות ולא
מתמזגת .אבל שמחת תורה ושמחת הרגל חד
מיבמין ,מפני ששמחה היא לו" .ופרש"י שם:
היא ,שהרי "ושמחת בחגך" כוללת גם בלימוד
"שמחת הרגל היא ,ואין מערבין שמחה
התורה ,כמו שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי
בשמחה" .הרי לנו כלל גדול שחכמים גזרו שלא
לב".
לערב שמחת הרגל בשמחה אחרת.
רבנו יונה )ברכות כא ע"א בדפי הרי"ף( כתב
ובמסכת פסחים )סח ע"ב( אמרו" :חציו לכם
בשם מדרש שיר השירים" :זה היום עשה ה'
וחציו לה'" .ופירש"י שם :חציו לכם לאכול
נגילה ונשמחה בו – איני יודע אם ביום אם
ולשתות ,חציו לה' לעסוק בתורה .למדנו
בהקב"ה ...עד שבא שלמה ואמר בך בתורתך".
ששמחת הרגל איננה רק בסעודה ובמשתה אלא
הרי ששמחת התורה עצמה היא פירוש השמחה גם בשמחת התורה.
שבמועדים ,ולפיכך אין מקום לאסור סיום
מסכת ,אלא אדרבה ,הוא מעלה את שמחת ובמסכת שבת )קיח ע"ב( אמרו" :לעולם ישלים
הרגל לגובה נוסף. אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד
תרגום" ,ודרשו חז"ל" :כל המשלים פרשיותיו
הרשב"א בחידושיו )מועד קטן ח ע"ב( כתב
מאריכין לו ימיו ושנותיו" .הרי שסיום לימוד
בטעם איסור נישואין במועד" :שמא יבטל
הוא עצמו ענין של שמחה.
משמחת הרגל" .ולפי זה אין שייך לומר כן
בסיום מסכת ,שאין בו ביטול שמחת הרגל אלא ובמסכת תענית )לא ע"א( אמרו על לעתיד
הוספה של שמחת התורה לתוך שמחת החג. לבוא" :עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול
לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד
הריטב"א )מועד קטן ח ע"ב( כתב" :שאין
ואחד מראהו באצבעו שנאמר זה אלוקינו
מערבין שמחה בשמחה ,פירוש שלא יבטל
הבן איש חי )שנה שניה ,פרשת צו ,הלכה יב( שמחת החג בשביל שמחת אשתו".
כתב להדיא שמותר לעשות סעודת סיום ושוב מבואר כדברי הרשב"א.
במועד ,והוסיף שזהו זמן מתאים ביותר ,שכן
המאירי )מועד קטן שם( הרחיב בזה
שמחת התורה מתמזגת עם שמחת החג.
וכתב" :כל שאין שמחתו תלויה אלא
הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך במנחת שלמה בשמחת הרגל מותר ,אבל אם יש
)חלק א סימן צא( חידד שאין להחשיב סעודת שמחה אחרת הבאה מחמתו אסור".
סיום כשמחה עצמאית ,אלא היא תוספת למדנו מדבריו שסיום מסכת אינו
לשמחת המועד ,והביא ראיה מכך שבשמחת נחשב שמחה נפרדת אלא מחובר לשמחת
תורה עיקר החגיגה היא על הסיום. התורה שהיא עצם שמחת המועד.
הגאון רבי משה פיינשטיין באגרות משה )או"ח המהרש"ל בים של שלמה )בבא קמא פרק ז
חלק א סימן קסח( כתב להיתר גמור לעשות סימן לז( כתב" :סעודת סיום מסכת אינה בכלל
סיום במועד ,וכתב שמצווה רבה היא להוסיף שמחה אחרת ,דכל שמחתה אינה אלא של
שמחת התורה על שמחת החג. מצוה ,ואין כאן חשש ביטול שמחת הרגל ,אלא
אדרבה תוספת שמחה היא" .מדבריו עולה
מרן הרשל"צ הגאון הגר"ע יוסף בשו"ת יביע
בבירור שסיום מסכת במועד מותר ואף ראוי.
אומר )חלק ט או"ח סימן סו( כתב" :סעודת
סיום מותרת במועד ,ואין בזה משום עירוב הט"ז ב)או"ח סימן תקמו ס"ק ה( כתב" :אין
שמחות ,אלא עצם מצוה גדולה היא להוסיף מערבין שמחה בשמחה – היינו נישואין וכיוצא
שמחת התורה אל שמחת החג" ,והביא סמך בזה ,אבל סעודת מצוה כגון ברית מילה או
לכך משמחת תורה. סיום מסכת ,לא גרעי משמחת המועד ,ומותר".
ומכאן עלינו לקח עמנו תובנות לחיי היום יום: המגן אברהם )סימן תקמו ס"ק ז( כתב:
הרי למדנו מכאן יסוד גדול :אין שמחה של "סעודת מצוה מותרת במועד ,ולא חיישינן
יהודי שלמה בלא תורה .סעודת סיום איננה משום אין מערבין שמחה בשמחה ,דשמחה של
סעודה טכנית של גמר לימוד בלבד ,אלא היא מצוה היא בכלל שמחת הרגל".
ביטוי חי למפגש של האדם עם התורה,
הפרי מגדים )אשל אברהם סימן תקמו ס"ק ז(
ולשמחת הניצחון הרוחני על הזמן והעצלות.
דייק מלשון המגן אברהם שגם אם יש סעודה
במועד ,כאשר כולנו שקועים באווירת שמחה
וריקודים אין בזה איסור ,כיון שכל מהותה
קדושה ,הסיום מוסיף לנו שכבה נוספת של
שמחת מצוה.
תוכן ומשמעות מלמדנו שהשמחה האמיתית
אינה נמדדת בבשר ויין ,אלא בדבקותנו בתורת הגר"א בביאורו לשולחן ערוך )סימן תקמו ס"ק
ה'. ח( כתב" :שמחת התורה בכלל שמחת הרגל
היא" ,והביא סמך מן המדרש על הפסוק "זה
בכל יום ויום ,גם בשגרת החיים ,יכול כל אחד
היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" ,שכוונתו
ליצור לעצמו "סיום קטן" מטרה של לימוד ,דף
לתורה.
גמרא ,משנה או הלכה ,וכשמגיע לסיומה יחגוג
בלבו ,אפילו בשקט ,על שהשלים עוד לבנה המשנה ברורה )סימן תקמו ס"ק יג( כתב:
בבניין הרוחני שלו .אם נכניס לחיינו הרגל קבוע "סעודת מצוה כגון סיום מסכת מותר במועד,
של שמחות תורה קטנות ,הרי שבכל ימי השנה דאין בזה משום שמחה אחרת" .ומדגיש שם
נוכל לחוש את אותה תחושה של "שמחת שאין כל חשש של עירוב שמחות ,כיון שזו
תורה". שמחה רוחנית השייכת לחג עצמו.
יתרה מזו ,ההיתר והמנהג לערוך סיום במועד הכף החיים )סימן תקמו ס"ק כט( האריך לבאר
מגלים לנו שאין ניגוד בין חיי המעשה לבין חיי שגם מצד מנהג העולם לא חששו לערוך סיומים
התורה ,אלא אדרבה שמחת החיים מתמלאת במועד ,והביא סמך לכך משמחת תורה שכולה
תוכן כשהיא משולבת בשמחת התורה .כך אדם מבוססת על סיום התורה וריקודים ,וממילא
לומד שגם בתוך ימי חוליו ,בתוך עסקיו ברור שמותר.
וטרדותיו ,עליו להוסיף נופך רוחני ,כי שמחה
שאין בה תורה שמחה חסרה היא. החיד"א בברכי יוסף )סימן תקמו ס"ק ד( כתב:
"סיום מסכת מותר במועד ,וגדולה שמחה זו
שהיא עצם שמחת החג".
בכל אדם ואדם נדרש למצוא המסר לחיי היום יום ברור :עלינו לחפש כל
רגעים קטנים של "שמחת תורה", הזדמנות להפוך את לימוד התורה למרכז
של סיום אישי ,ולחגוג עליהם השמחה שלנו .לא להסתפק בשמחות חיצוניות,
באהבה ובקרבה אל הקב"ה. אלא לדעת ששמחת הלב ,העמוקה והנצחית,
השמחה הזו איננה סותרת את נמצאת בסיום עוד מסכת ,בהבנת עוד סוגיא,
שמחת המועד אלא היא היא בהוספת עוד מילה בתורה הקדושה.
שלמותה ,היא המעניקה לו נשמה
עיקר העניין :מכל העיון עולה ברור כשמש:
יתרה.
שמחת התורה איננה בגדר "שמחה נוספת"
כאן מונחת תובנה גדולה לחיי היום יום :יהודי שנאסר לערבה במועד ,אלא היא עצם נשמתו
איננו זקוק לאירועי פאר חיצוניים כדי לשמוח של החג .כשם שבשמחת תורה אנו מסיימים
באמת .די לו להשלים עוד פרק ,עוד הלכה ,עוד את חמשת חומשי תורה ורוקדים מתוך דבקות
דף גמרא ולדעת כי בזה נבנית נשמתו .שמחה זו והתלהבות ,כן בכל סעודת סיום ,גם במועד ,אין
איננה תלויה באחרים ואינה נגזלת לעולם ,אלא כאן שמחה של גוף בלבד אלא שמחה של נשמה
הולכת עמו בכל מקום .כל סיום קטן הופך לחג שמחה בדבקות בקב"ה ותורתו .דברי
פרטי שבו הקב"ה בעצמו שותף. הראשונים והאחרונים שהבאנו מצטרפים
להראות כי מצוות לימוד התורה והשלמתה
וכדברי המדרש "זה היום עשה ה' נגילה
יוצרת שמחה המותרת אף במועד ,שהרי
ונשמחה בו" בו בתורה ,בו ביראה ,בו בקב"ה.
התורה עצמה היא מקור כל שמחתנו.
שמחת התורה אינה רק לשמיני עצרת ,אלא
לכל יום ויום שבו יהודי זוכה להוסיף נדבך בכך מתבאר היטב שאין לחשוש כאן לאיסור
בבניינו הרוחני. "אין מערבין שמחה בשמחה" .נישואין
מבטאים שמחה פרטית ,גופנית וחומרית ,ואילו
חג הסוכות נקרא "זמן שמחתנו" ,ושמיני עצרת
סיום התורה מבטא שמחה אלוקית ,נשמתית
הוא "שמחת תורה" .השמחה שלנו איננה ביין
ורוחנית .כל מציאותו של חג הסוכות נקראת
ובשירה בלבד ,אלא בשירת התורה החקוקה
"זמן שמחתנו" ,ומהותה של שמחה זו אינה
בלבבותינו .מי שיודע לשמוח בתורה ,יודע
אלא שמחת הדבקות בתורה.
לשמוח באמת .כל דף גמרא שנחתם וכל מצווה
שנשלמת היא ניצחון קטן ,שמצטרף לניצחון וכשם שבכל דור ודור אנו מסיימים את התורה
הגדול להיות בן תורה ובן עולם הבא. בשמיני עצרת ומתחילים מחדש בראשית ,כך
.25סעודת מצוה או סעודת רשות מה טיבה של סעודת גומרה של תורה?
ההתרגשות לשיאה שמחת תורה .לא עוד במרכז מעגלי הריקוד ,בשיא השמחה
קריאה בפרשה בלבד ,אלא מעמד שבו כל עם וההתרגשות ,מתרומם קול התורה ומאחד
ישראל עומד סביב ספר התורה החתום והנפתח לבבות סיום התורה .עם ישראל כולו נאסף,
מחדש ,מסיים ומתחיל כאחד .לא בכדי נשתרש גדולים וקטנים ,תלמידי חכמים ואנשי
המנהג הקדמון לערוך סעודה מיוחדת סעודת המלאכה ,וכולם כאחד חשים כי לא די להם
מצוה ,סעודת גומרה של תורה. בקריאת "וזאת הברכה" בבית הכנסת ,אלא
צריכים הם להוסיף שמחה יתירה ,סעודה ויין,
אך כאן מתעוררת השאלה :האם סעודה זו היא
משתה ושירה ,כדי להראות שגמרה של תורה
חלק מהשמחה הכללית של יום טוב ,כשאר
יקרה להם כחופה וככתר מלכות .הנה כך נהגו
סעודות יו"ט החייבות בבשר ויין ,או שמא
בכל הדורות ,כמו שכתבו גדולי הפוסקים,
מדובר בחיוב נוסף "משתה לגומרה של תורה"
שהמסיים והמתחיל עושה משתה ושמחה ויום
שמצינו לו יסוד במעשה שלמה המלך ,שכאשר
טוב לכבוד התורה ,ומחלק מיני מתיקה
זכה לחכמה עליונה עשה משתה לעבדיו ,ומכאן
ומעדנים לכבוד הציבור.
למדו חז"ל שעושים סעודה לגמרה של תורה?
והאם מותר ומצוה לקיימה אף קודם הקריאה כל השנה כולה לומדים אנו תורה ,פותחים
בפועל בפרשת "וזאת הברכה" ,שהרי עדיין לא פרשיות ,סוגרים דפים ,עולים ויורדים בסולם
הסתיימה התורה במעשה ,או שמא עיקר החכמה ,אך יש יום אחד בשנה שבו מגיעה
הספורנו )שם( פירש" :מורשה חובה מוטלת על הסעודה תלויה בסיום עצמו דווקא?
כל קהל יעקב לעסוק בה ולדקדק בה". הרי לפנינו שאלה עמוקה :מה טיבה
של סעודת שמחת תורה סעודת יו"ט
האור החיים הקדוש )שם( חידש" :מורשה
בלבד ,או סעודת מצוה עצמאית
קהלת יעקב ירמוז כי ירושה זו אינה ניתנת אלא
שמקורה בסיום התורה ,ומשום כך
כאשר קהל יעקב כולו נאספים יחד" ,דהיינו
נהגו להדר בה בייחודיות ,בכבוד
שדווקא כאשר יש קהילתיות והתכנסות סביב
ובשמחה יתירה?
התורה ,מתגלה זכות הירושה השלמה.
האבודרהם כותב שיש מקומות שנוהגים
ומכאן למדנו כי עצם שמחת התורה בשמחת
שהמסיים והמתחיל עושים משתה ושמחה
תורה אינה רק על עצם הקריאה או הסיום,
ביום טוב לגומרה של תורה ,וקוראים לכל
אלא על הירושה הקבועה והנצחית שניתנה
קרוביהם וחבריהם .מקור זה הובא ברמ"א
לישראל בכללותם .סעודת "גומרה של תורה"
)או"ח סימן תרסט( ,ומשמע ממנו שעיקר
מבטאת בדיוק רעיון זה לא סעודה פרטית
השמחה של שמחת תורה מתבטאת בסעודה
בלבד ,אלא התכנסות של קהל ועדה סביב
מיוחדת ,ולא בריקודים בלבד .עוד הוסיף ספר
מתנת התורה שהיא ירושה משותפת לכולנו.
האשכול בהלכות סוכה ,שמקור השמחה
במסכת מגילה )לא ע"א( נאמר" :אמר רבי במעשה שלמה המלך ,שכאשר זכה לחכמה
שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן ,מפני מה בחלום גילה שמחתו במשתה גדול .נמצאנו
קורין בפרשת וזאת הברכה בשמחת תורה? לפי למדים כי השמחה איננה רק על סיום הקריאה,
שישראל מסיימין בה את התורה ,ומיד אלא על עצם ההתקשרות עם החכמה.
מתחילין בבראשית ,כדי שלא יהא קטרוג
כך גם בשבלי הלקט )סימן שע"ב( כתב שנהגו
לשטן" .הרי לנו שיסוד קריאת התורה בשמחת
חתן התורה לעשות סעודה ולחלק מגדים ומיני
תורה הוא הסיום וההתחלה גם יחד ,שהרי כל
מתיקה לציבור ,ויסודו באגדה על שלמה המלך.
סיום אינו אלא פתח לראשית חדשה.
עולה מכאן שמנהג קדום הוא לערוך סעודת
ובמדרש רבה )מלכים א פרק ג( דרשו על מעשה שמחה מיוחדת לכבוד התורה ,ודווקא בשמחת
שלמה המלך :לאחר שחלם בחלום הלילה ונתן תורה הוא מתגלה.
לו הקב"ה חכמה" ,וייקץ שלמה והנה חלום,
ועתה השאלה הנשאלת אפוא :האם יש לקיים
ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל
סעודה זו דווקא לאחר קריאת התורה וסיום
עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו"
סדר הקריאה ,או שמא אפשר לקיימה כבר
)מלכים א ג ,טו( .הרי למדנו מכאן שכאשר זכה
קודם קריאת התורה ,כמעשה שלמה ששמח
שלמה לחכמה ,לא הסתפק בהודאה בקרבן
בעצם מתנת החכמה אף בטרם באה לידי גילוי
אלא הוסיף גם משתה ושמחה עם כל עבדיו.
בפועל.
הגמרא במסכת שבת )ל ע"ב( גם מבארת" :אין
בפרשת וזאת הברכה ,בה אנו קוראים בשמחת
שמחה אלא בבשר ויין" ,ולמדו מכאן יסוד כללי
תורה ,נאמר" :תורה צווה לנו משה מורשה
שבשמחה של תורה ובגילוי רוחני יש ביטוי
קהלת יעקב" )דברים לג ,ד(.
גשמי של סעודה ושמחת הלב.
רש"י )שם( פירש" :מורשה ירושה היא לנו".
הרי אפוא שקביעת סעודת גומרה של תורה
כלומר ,התורה נמסרה לישראל לא כמתנה
אינה מנהג גרידא ,אלא יש לה שורש במעשה
זמנית אלא כירושה נצחית שאין אדם יכול
שלמה ,בשמחת ישראל על סיום התורה ,וביסוד
ליטול אותה מהם.
הכללי שאין שמחה שלמה אלא בסעודת בשר
ויין. רבי אברהם אבן עזרא )שם( כתב" :מורשה כמו
נחלה" ,כלומר התורה היא נחלה קבועה ביד
האבודרהם )דיני שמחת תורה(" :יש מקומות
ישראל ,כמו שדה העוברת מאב לבן.
שנוהגין שהמסיים והמתחיל לעשות משתה
ושמחה ויום טוב לסיומה של תורה ,וקוראין הרמב"ן )שם( הוסיף" :מורשה קהלת יעקב כי
לכל קרוביהם וחבריהם" .מכאן יסוד המנהג אין התורה ירושה ליחיד ,אלא לכל הקהל יחד,
שסעודה זו אינה רק מנהג חיצוני אלא סעודת כל אחד ואחד מישראל חלק לו בה".
מצוה לכבוד התורה ,ונעשית בציבור עם
הכהן הגדול מאחיו במשנה ברורה קרובים וחברים להראות שהשמחה שייכת
)או"ח סימן תרסט ס"ק ט(: לכלל.
"ומנהג לעשות סעודה גדולה ביום
הרמ"א )או"ח סימן תרסט(" :ויש מקומות
זה ,ויש נוהגין שגם חתן תורה
שנוהגים להרבות בשמחה ביום זה יותר משאר
עושה סעודה לעצמו ומחלק מיני
ימים טובים" .משמע שעיקר שמחת תורה אינה
מתיקה לציבור" .הוא מדגיש כי
בריקודים בלבד אלא גם בסעודה מיוחדת ,עד
לא רק הציבור שמח אלא גם חתן
כדי כך שניכר שהיום הזה מובדל מכל יום טוב
התורה נוטל חלק פעיל ,ובכך מתממשת
אחר.
השמחה בקיום סעודה ובהמתקת התורה בפני
הקהל. ספר האשכול )הלכות סוכה(" :ומנהג זה נלמד
משלמה ,שכאשר נתן לו הקב"ה חכמה עשה
כף החיים )או"ח סימן תרסט ס"ק יג(" :ועיין
מיד משתה לכל עבדיו ,מכאן שעושין סעודה
באבודרהם שהביא מנהג זה לעשות משתה
לגומרה של תורה" .הרי שהמקור אינו רק
ושמחה בסיום התורה ,וכן הביא בשבלי הלקט
במנהג מאוחר אלא במעשה מלכותי של שלמה
שמנהג חתן תורה לעשות סעודה ולחלק מיני
המלך ,שממנו נגזרה הנהגה נצחית בישראל.
מתיקה לציבור ,ומנהג יפה הוא ,וראוי להחמיר
לעשותו" .הכף החיים מרומם את המנהג עד שבלי הלקט )סימן שע"ב(" :מנהג חתן תורה
כדי קביעה שהוא מנהג נכון וראוי להקפיד עליו, לעשות סעודה ולחלק לציבור מגדים ומיני
ואינו רשות בלבד. מתיקה ,שכך מצינו באגדה חזית ויבא שלמה
וגו'" .הוא מטעים שהשמחה אינה שמחה
רבנו יוסף חיים בבן איש חי )שנה ראשונה,
אישית בלבד אלא כוללת חלוקה לציבור,
פרשת וזאת הברכה הלכה יט(" :נוהגים
להדגיש שהשמחה בתורה היא נחלת הכלל
להרבות בשמחה ובסעודה ביום שמחת תורה,
כולו.
ועושין סעודה לחתן תורה וחולק מיני מתיקה
לקטנים ,כדי לחבב את התורה עליהם" .חידושו מגן אברהם )או"ח סימן תרסט ס"ק א(" :ויש
המיוחד הוא הצד החינוכי ,שהסעודה אינה מקומות שנוהגים להרבות בסעודה ושמחה
שמחת גדולים בלבד אלא מתבטאת בחינוך ביום זה יותר משאר ימים טובים ,ונראה דהוא
הדור הצעיר לאהבת התורה באמצעות מתיקה משום דמסיימין התורה בו ,וסעודת מצוה
ושמחה מוחשית. היא" .למדנו מדבריו שמעמד הסעודה איננו רק
תוספת חגיגית אלא סעודת מצוה גמורה ,כשם
החיד"א ,מחזיק ברכה )או"ח סימן תרסט(:
שסיום מסכת מחייב סעודה לשם שמים ,כך גם
"מנהג זה לעשות סעודה גדולה בשמחת תורה
גומרה של תורה מחייבת סעודה לכבודה.
לכבוד התורה קדוש הוא ,ויש לסעדו מדברי
האבודרהם ושבלי הלקט ,וכל מה שמוסיפים בו הט"ז )או"ח סימן תרסט ס"ק א(" :יום זה
הרי זה כבוד התורה" .החיד"א מתנסח בלשון שמחתו אינה כדוגמת שאר ימים טובים ,דשאר
חריפה' ,קדוש הוא' ,ובכך נותן תוקף של ממש ימים שמחתם על קדושת היום ,אבל יום זה
למנהג ,עד שהמרבה הרי זה מוסיף כבוד שמחתו על התורה" .הט"ז חידש יסוד עצום,
התורה. שההבדל המהותי בשמחת תורה הוא ששמחתו
נובעת מן התורה עצמה ולא מן קדושת החג
ערוך השולחן )או"ח סימן תרסט סעיף ז(" :כל
בלבד ,ועל כן סעודה זו היא מעין הודאה על
המרבה בשמחה ביום זה הרי זה משובח ,כי אין
עצם מתנת התורה.
שמחה כהודאה על התורה הקדושה ,ועל כן
נוהגין להרבות במיני מטעמים ולחלקם ,כדי האדמו"ר הזקן בשולחן ערוך הרב )או"ח סימן
להראות גודל השמחה" .הוא מציב עיקרון: תרסט סעיף יג(" :ומנהג יפה הוא להרבות
השמחה היא הודאה ,והאופן שבו אנו מראים בשמחה ובסעודה ביום זה ,לפי שביום זה
הודאה זו הוא באמצעות סעודה נדיבה וחלוקה מסיימין ומתחילין בתורה ,וכל השמח בו הרי
לציבור. זה משובח" .דבריו מחזקים את המנהג
והופכים אותו לעקרון מובהק ,שכל המרבה
ולפי מה שהבאנו עד עתה ,נוכל לראות את
הרי זה משובח ,כלומר אין כאן שיעור אלא
הנפקא מינות העולות מהדברים :כשם שאין
שמחה מתפשטת.
חתן בלא כלה ואין כלה בלא ריקוד ,כך אין
וכי מה ראה שלמה המלך לשמוח בסעודה "גומרה של תורה" בלא סעודה .והדבר
גדולה ברגע שקיבל חכמה מן השמים? מפני נוגע אל הלב האם סעודה זו היא חובת
שהבין כי חכמה אמיתית איננה נשארת במוח היום או רק הידור?
בלבד ,אלא חייבת לחדור אל כל אבר ואבר ,עד
האבודרהם והמגן אברהם מלמדים
שגם הסעודה הופכת להיות חלק מהשמחה
אותנו שאין זו תוספת בלבד ,אלא
הרוחנית .כשישראל עושים סעודה לגומרה של
סעודת מצוה ממש .נמצא ,שאם אדם
תורה ,הם אומרים בזה :התורה אינה רק ספר
נדר "סעודת מצוה" יכול הוא לפרוע
על המדף ,אלא היא יורדת אל הבית ,אל
נדרו ביום שמחת תורה ,שהרי סעודה זו נחשבת
השולחן ,אל הצלחת ואל הכוס .כל קיום חיינו
כעין סיום מסכת .זוהי נפקא מינה הלכתית
הוא חגיגת תורה.
ברורה ,המחברת את שמחת הלב עם דין גמור.
ועוד ,יש בסעודה זו סוד נוסף :שמחת התורה
ומצד שני ,שבלי הלקט והבן איש חי לימדונו
אינה שמחה של יחיד .גם חתן תורה עצמו ,גם
שחתן התורה אינו שמח לבדו .שמחת התורה
מי שסיים את הפרשה מחויב לשתף את
איננה פרטית אלא קהילתית .מכאן נפקא מינה
הציבור ,לחלק מתיקה לקטנים ,להכניס אל
חיה :חובה לפתוח את דלתות הבית ,להזמין
לבם כי התורה מתוקה .זהו יסוד עמוק :התורה
קרובים וחברים ,ולחלק מיני מתיקה דווקא
אינה ירושה ליחידים אלא "מורשה קהלת
לילדים .שהרי התורה היא ירושת עם ,והילדים
יעקב" .שמחתה של התורה מתגלה דווקא
הם שיביאוה אל העתיד .סעודה זו הופכת
כשהיא מתפשטת אל כל הקהל ,מהגדול ועד
לשיעור חינוכי בפועל מתיקות התורה נטמעת
הקטן ,מן הלומד ועד השומע.
בלב הקטנים ע"י סוכריות ודברי מתיקה ,עד
הרי לך שהסעודה הזו אינה רק פרק צדדי שכל חייהם יזכרו שהתורה מתוקה מדבש
בשמחת תורה ,אלא היא מגדירה את מהותה ונופת צופים.
של שמחת תורה התורה שייכת לכולנו ,השמחה
ומה באשר לשאלה אם חייבים להמתין עד
על סיומה היא ירושה לכל העם ,והביטוי לכך
קריאת התורה? כאן המעשה של שלמה המלך
הוא סעודה שכוללת את הכלל כולו.
נוקב :הוא לא המתין עד שיממש את חכמתו,
שמחת תורה ,ובעיקר סעודת גומרה של תורה, אלא מיד עשה משתה .כך גם אנו כבר בעצם
היא סוד עמוק במבנה הנפש הישראלית .הרי הידיעה שהתורה ירושה לנו ,כבר בעצם מתנת
כל השנה כולה עמלנו ויגעו ידינו ,עינינו שקדו החכמה יש מקום להרבות בשמחה .נמצא נפקא
על האותיות ,שפתותינו לחשו פסוק אחר פסוק, מינה למעשה :גם סעודה בליל שמחת תורה או
והנה ביום זה אנו חותמים את התורה .טבעו אף קודם הקריאה נחשבת ,שהרי שמחת
של אדם שכאשר הוא מסיים ספר או עבודה, התורה אינה על סיום פסוק זה או אחר ,אלא
ירגיש עייפות או ריקנות" ,מה עתה?" .אבל על עצם החיבור הנצחי ל"תורה צווה לנו משה
ישראל הפכו את הסיום להתחלה .לא מניחים מורשה קהלת יעקב".
ריקנות ,אלא מיד פותחים "בראשית ברא
ולבסוף ,יש כאן גם נפקא מינה מהותית :צורת
אלוקים" .זו תנועה פנימית של נצח התורה
הסעודה .לא די בכיבוד קל ,אלא סעודה ממש
לעולם איננה מסתיימת ,היא עיגול שאין לו
בבשר ויין ,כי "אין שמחה אלא בבשר ויין" .ככל
סוף.
שנרבה בכבוד ,במטעמים ובשמחת הלב ,כן
הסעודה אפוא באה לבטא רעיון זה :איננו רק נגלה יותר את יקרת ערכה של התורה הקדושה.
חוגגים את מה שהיה ,אלא את ההמשכיות.
אין דומה סעודת יו"ט לסעודת גומרה של
כשם ששלמה המלך קם מהחלום ובטרם ראה
תורה .סעודת יו"ט היא סעודה של חובת היום,
את פירות חכמתו כבר ערך משתה ,כך גם אנו
מצוה כללית לשמוח בגוף ובנפש .אבל סעודת
מבטאים בעצם הסעודה שהשמחה על התורה
גומרה של תורה זו סעודה שיש בה ניחוח אחר,
איננה רק על מה שסיימנו אלא על עצם היותה
טעם אחר ,ניגון אחר .זו סעודה שמחברת את
ירושה בידינו.
שמחת החומר עם נשמת התורה ,את שולחן
בחכמת הקבלה נרמז )כתבי האר"י ,שער הלחם עם לוחות האבן ,את כוס היין עם
הכוונות ,דרושי חג הסוכות ושמיני עצרת( אותיות הקודש.
ששמיני עצרת ושמחת תורה הם חיתום השפע
העליון .כל השפע שהגיע בימים הנוראים
ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי ובסוכות נחתם ונבלע בתוכנו ביום זה .מהי
היום יום :סעודת גומרה של תורה הדרך לבלוע את השפע? על ידי סעודה .הסעודה
אינה מסתיימת במנהגי שמחת הופכת את אור התורה והחכמה לאנרגיה בנפש,
תורה בלבד ,אלא היא מאירה לאוכל שמחיה את הגוף ,לתורה שחיה בגידים
נתיב לחיי היום יום של כל יהודי. ובבשר.
כשם שביום החג אנו לומדים ומכאן עומק נוסף :בסעודת גומרה של תורה
לשתף את שמחת התורה עם אחרים ,כך גם אנו לומדים שהתורה איננה תיאוריה בלבד
בחיי היום יום עלינו להפוך כל לימוד וכל מצוה אלא חיים ,מציאות .היא נכתבת על לוח לבנו,
להזדמנות לשמחה משותפת .אם למדת חידוש מתגלמת בלחמנו ובייננו ,ויורדת להיות חיות
שתף בו חבר ,אם זכית לסיים מסכת ערוך גופנו ממש .זוהי מחשבת עומק של שמחת תורה
סעודה ,אם השגת הבנה חדשה הכנס אורח להפוך את התורה מאור עליון אל חיי יום יום,
לשולחנך .כי התורה אינה סוד פרטי אלא מאור נעלם אל סעודת בית ,מטקסט אל
ירושה משותפת. מתיקות שאדם טועם בפיו.
כשם שבני אדם מרבים להמתיק את התורה אין שמחה של תורה אלא כשהיא נוגעת בנפש
לילדים בחלוקת מיני מתיקה ,כך בחיים עלינו ומרוממת את המידות .סעודת גומרה של תורה
לחפש את הדרך להראות פנים מאירות כלפי איננה רק חגיגה ,אלא שיעור מוסרי חי .מי
הדור הבא .הילדים לומדים לא רק מספרים שסיים את התורה ושמח – נדרש להודות לא
אלא בעיקר מהחוויה שהם סופגים .אם חוויית רק בפה אלא במעשה .ועל כן סעודה זו כוללת
התורה תהיה אצלם מתוקה ,הם ירצו בה כל חלוקה לאחרים ,הכנסת אורחים ,מתיקות
חייהם. לילדים .היא מלמדת אותנו :שמחה אמיתית
איננה אגואיסטית ,אלא כזו שמתרחבת החוצה
כמו כן ,הסעודה מלמדת אותנו עקרון יסוד :לא
ומשקה אחרים.
להשאיר את התורה ברמה מופשטת .בדיוק כפי
שבסעודה התורה נכנסת אל הלחם והיין הבן איש חי לימד אותנו שמחלקים מתיקה
והופכת לחלק מגופנו ,כך גם בלימוד עלינו לקטנים כדי לחבב עליהם את התורה .זה מוסר
להוריד את הדברים למעשה .כל חידוש ,כל לדורות אם אנחנו רוצים שהילדים יישאו את
שיעור ,כל דרשה איננה שלמה עד שהיא הלפיד אחרינו ,לא די בדיבורים על קדושה,
מתגלמת במעשה קטן ,במידת חסד ,באור פנים, אלא יש להכניס בליבם מתיקות מוחשית,
במילה טובה לזולת. לחבר אותם לחוויה שמחה ,חיובית ומאירה.
התורה אינה נמסרת בכפייה אלא באהבה.
ובנוסף ,יש כאן מסר לחיי קהילה :כל שמחה
אמיתית נוצרת רק כשהיא נחווית יחד .כשם ועוד עומק :שלמה המלך בשעה שקיבל חכמה
שחתן התורה מזמין את חבריו לסעודתו ,כך לא הסתגר בעולמו ולא אמר "לי ולי בלבד".
עלינו לזכור שכל לימוד וכל מצוה מקבלים אלא פתח שולחן גדול והזמין את עבדיו ,כי מי
משמעות מחודשת כאשר הם נעשים בחבורה, שחננו ה' בחכמה חובתו לשתף אחרים ,להפיץ
במניין ,בקהילה .התורה היא ירושה ל"קהלת אור ,להפוך את מתנת ה' לרכוש הכלל .זהו יסוד
יעקב" ,וכך גם השמחה שבה. מוסרי שמלווה כל תלמיד חכם :חכמתך איננה
שלך בלבד ,היא ירושה לכל עם ישראל.
עיקר העניין :העיון בכל המקורות מגלה תמונה
בהירה :סעודת גומרה של תורה איננה תוספת והמסר המוסרי לכולנו :כשם שסעודת גומרה
צדדית אלא סעודת מצוה של ממש .יסודה של תורה נחשבת סעודת מצוה כי היא מהללת
בדברי האבודרהם והשבלי הלקט ,נתמכת את התורה ומרוממת אותה ,כך על כל שמחה
ברמ"א ,ומקבלת תוקף בדברי המגן אברהם, שלנו להיות מקודשת ,לא שמחה ריקה אלא
הט"ז ,המשנה ברורה ,הכף החיים ,החיד"א, שמחה שיש בה ערך ,שמחה שיש בה הודאה
הבן איש חי וערוך השולחן .כולם כאחד ראו בה לבורא .כי שמחה פרטית שנשארת אצלך
ביטוי לשמחת התורה עצמה ,לא שמחה דועכת .אבל שמחה שאתה חולק עם אחרים
חיצונית אלא מהותית ,נצחית. מתעצמת ונשארת נצחית.
ביום שמחת תורה השולחן נהפך למזבח, נפקא מינה עולה לעניין הגדרת
והלחם והיין לכתר .אין זו סעודת בשר בלבד הסעודה כסעודת מצוה ,קיומה גם
אלא סעודת נשמה ,סעודה שבה אותיות התורה קודם קריאת התורה ,והחובה לשתפה
יורדות ומתגלמות במאכל ובמשקה .שלמה עם הציבור ולחבב את התורה על
שמח בחכמה שניתנה לו ,וישראל שמחים הילדים .במישור הרעיוני למדנו
בתורה שניתנה להם .כל אחד מאתנו מוזמן שהסעודה אינה רק הודאה אלא
להפוך את ביתו לבית מדרש קטן ,את שולחנו הטמעת התורה בגוף ובחיים ,חיבור
לשולחן התורה ,ואת סעודתו להודאה נצחית התורה אל השולחן והחיים המעשיים .במישור
על "תורה צווה לנו משה מורשה קהלת יעקב". המוסרי גילינו כי שמחה אמיתית היא שמחה
שמשתפת אחרים ,שמחנכת את הדור הבא,
שמחזקת את הקהילה ומפיצה את אור התורה
החוצה.
.26האם אבל בתוך י"ב חודש רשאי להצטרף סעודת "חתן תורה" ו"חתן בראשית"?
הסיום עצמו ,ולא כשדוחים את הסעודה לאחר שמחת התורה – היא שמחה שאין למעלה
מכן. ממנה .ברגעי השיא של שמחת תורה ,כאשר כל
הקהל מרקד סביב ספרי התורה ,חתן תורה
ומאידך ,מצאנו בספר דברי סופרים )יו"ד סימן
וחתן בראשית זוכים להעלות קרן התורה
שצ"א( שהביא את דברי הביכורי יעקב ,וכתב
בציבור .אך עם כל השמחה ,מתעוררת שאלה
שגם סעודת התחלת התורה הוי סעודת מצוה
נוקבת המפלחת את האוויר :מה יהא על
שמותר לאבל לאכול בה ,שהרי גם הוא מתחיל
האבל? אותו יהודי הנמצא בתוך י"ב חודש
עתה עם הציבור .ואף בקיצור דברי סופרים
לאביו או לאמו ,והוא מצדו אסור בשמחה
הוסיף שגם כאשר סעודת חתן בראשית נעשית
יתירה ,כיצד ינהג מול סעודת "חתן תורה"?
בשבת בראשית מותר לאבל להשתתף בה,
האם יוכל להצטרף אל הקהל ולהסב אל שולחן
ואדרבה אז גדולה השמחה.
השמחה ,או שמא עליו להימנע ולהסתגר,
אך יש מקום להקשות :הרי מלשון הביכורי בשעה שכל הציבור שר ורוקד?
יעקב נראה שדיבר על סעודה אחת משותפת
דווקא במקום שבו התורה מגלה את חביבותה
לשני החתנים ,כפי שהיה מנהג קדום ,ועל כן
הגדולה ,דווקא במעמד שמניף את קרן התורה
ההיתר נובע משותפותו של האבל בסיום .אבל
ברוב עם שם צצה השאלה הדקה :האם האבל
בסעודה נפרדת של חתן בראשית בלבד האם
שייך לסעודה זו ,או שמא האבלות גוברת
נחשבת כסעודת מצוה עד שתתיר לאבל
ומרחיקה אותו משמחת הציבור?
להשתתף?
כתב הרמ"א )סימן תרס"ט(" :ונוהגין
ובכך תלוי הדבר בגדר סעודת חתן בראשית.
שהמסיים התורה והמתחיל בראשית נודרים
האם היא סעודה עצמאית של התחלת התורה,
נדבות וקוראים לאחרים לעשות משתה".
או שמא איננה אלא שותפות בסיום התורה עם
חתן תורה? אם היא שותפות בסיום אולי אין ובמשנה ברורה )סק"ח( כתב" :וגם אבל בתוך
לעשותה בנפרד ,וממילא אין לאבל היתר י"ב חודש יכול לאכול על סעודת משתה זו",
להשתתף בה כשהיא עומדת לעצמה .ואם היא והוא על פי דברי הביכורי יעקב )סק"ז(.
סעודה עצמאית על עצם ההתחלה הרי שגם
אך יש מקום להסתפק :האם מותר לאבל
בנפרד יש לה תוקף של סעודת מצוה ,ומותר
להשתתף בקידוש זה גם כאשר החתנים דוחים
לאבל להשתתף בה.
את הסעודה ואינם עורכים אותה ביום שמחת
בפרשת בראשית ,שהיא גם הפרשה שבה תורה עצמו ,אלא בשבת פרשת בראשית או
נוהגים להתחיל מחדש לאחר הסיום ,נאמר: אפילו מאוחר יותר? הביכורי יעקב נימק את
"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ההיתר בכך שאף האבל סיים את התורה,
ויהי ערב ויהי בקר יום השישי" )בראשית א, ולפיכך גם לו חלק בסעודה ,כדין סעודת סיום.
לא(. לפי זה ,ייתכן שההיתר קיים דווקא ביום
כאשר מצטרף אליו גם המוות רש"י שם כתב" :טוב מאד זה המוות" .פירושו
והצער .נמצא שגם מציאות שדווקא המוות ,שהוא לכאורה הקושי הגדול,
האבלות כלולה במעשה בראשית נחשב לטוב מאד ,כי הוא מביא מנוחה לעמל.
עצמו ,והיא חלק מתיקון העולם. דבר זה נוגע ישירות לנידוננו אף האבל ,שנמצא
בתוך י"ב חודש של צער ,נכלל בתוך מעגל
ובמדרש תנחומא )בראשית א(:
החיים והטוב שהקב"ה קבע בעולמו.
"בראשית בשביל ישראל שנקראו
ראשית ,ובשביל התורה שנקראת ראשית" .הרי הרמב"ן שם פירש" :טוב מאד כוללם יחדיו ,כי
שהתורה והעם כרוכים זה בזה מראשית כל דבר בפני עצמו טוב ,אבל בהצטרפם כולם
הבריאה .מכאן מובן שבכל שמחת התורה גם נעשה טוב מאד" .כלומר ,שלמות הבריאה
האבל בכלל ,שהרי אף הוא שותף לירושה ניכרת רק כאשר כל חלקי ההוויה מצטרפים
הנצחית הזאת. יחד .יש כאן הוראה מוסרית עמוקה גם האבל,
אף שהוא במצב של קדרות ,מצטרף בסופו של
במדרש ויקרא רבה )פרשה ל ,יב( נאמר" :אמר
דבר אל כלל הציבור והשמחה ,ומתוך השותפות
ר' חמא בר חנינא :כל מי שעוסק בתורה יסורין
הכללית נבנית השלמות.
בדילין הימנו" .אמנם האבל שקוע בצערו ,אבל
על ידי השתתפותו בסעודת תורה הרי הוא נכלל הספורנו כתב" :טוב מאד על שלימות המציאות
באותה שמחת תורה שמגינה מן הצער. בכללה ,בהיותה כלי אל תכלית הנרצה".
ללמדך שגם הקושי והחסרונות ,ואף האבלות,
ובמדרש קהלת רבה )פרשה ז ,יא(" :עת לבכות
חלק הם מהכלי שמוביל לתכלית והיא הדבקות
ועת לשחוק" .חז"ל דרשו :עת לבכות זה אבל,
בה'.
עת לשחוק זה חתן .ללמדך שיש זמנים קבועים
לכל תחושה ,אבל תכליתם שתיהן אחת לבנות האור החיים הקדוש כתב" :טוב מאד לרבות
שלמות בחיי האדם .מכאן רמז שחתן התורה יצר הרע ,כי גם הוא צורך גדול ,שעל ידו יש
והאבל יכולים לעמוד זה בצד זה מתוך שמחה לאדם בחירה וזכות" .הרי שכל מה שנראה
וזה מתוך צער ובסעודת התורה שניהם כחושך יש בו תיקון .זה נותן מקום לשילוב
מתמזגים יחד לעבודת ה'. האבל בתוך שמחת הציבור אין ההסתרה
והצער מוציאים אותו מן המעגל ,אלא דווקא
כל המדרשים הללו מראים כי השמחה והצער
מצרפים אותו לתיקון הכללי.
אינם הפכים המבטלים זה את זה ,אלא חלקים
משלימים בתמונה אחת .לכן גם האבל יכול המלבי"ם כתב" :טוב מאד – היינו שכל אחד מן
למצוא את מקומו בסעודת תורה ,שהיא שמחת הנבראים מצא מקומו בהשגת התכלית ,ואין
כלל ישראל. דבר לבטלה" .משמעות הדברים :גם חוויות של
צער ואובדן הן חלק ממערך השלם של חיי
במסכת מועד קטן )כב ע״ב( שנינו" :אין מערבין
האדם ,ואין להוציאן ממעגל השמחה
שמחה בשמחה" .ומשם למדו שאין לערב
הציבורית.
שמחת נישואין בתוך ימי חג .ומבואר בגמרא
שם )כג ע״א( שיש גדרים מתי האבל נמנע ובכך נלמד מן הפסוק הראשון של חיינו שאין
משמחות .אולם כאשר מדובר ב"סעודת מצוה" מושג של חצאי מציאויות .גם הצער וגם
נחלקו תנאים ואמוראים עד כמה האבל שייך השמחה שזורים זה בזה ,והם יחד יוצרים את
לה. ה"טוב מאד" .מכאן חיבור ברור לנידון שלנו:
אף האבל בתוך י"ב חודש ,שיש עליו צל של
במסכת ברכות )יז ע״א( אמרו" :תלמידי
עצב ,עדיין יש לו מקום בסעודת חתן תורה ,כי
חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא
חלקו בשמחת התורה אינו בטל מפני צערו,
בעולם הבא ,שנאמר ילכו מחיל אל חיל" .הרי
אלא מתמזג עמו.
שהתורה איננה נפסקת לעולם .נמצא שסעודת
מצוה של תורה גם האבל בכלל ,כי אף הוא חלק במדרש בראשית רבה )פרשה ט ,ה( נאמר על
מן ההילוך מחיל אל חיל הפסוק "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה
טוב מאד"" :טוב זה יצר טוב ,מאד זה יצר הרע.
במסכת שבת )קיח ע״ב( דרש רבי יוסי" :יהא
טוב זה מלאך החיים ,מאד זה מלאך המוות".
חלקי עם גומרי הלל בכל יום" .ופרשו שם
חז"ל גילו לנו שהטוב השלם מתגלה דווקא
התוספות שזהו סיום והתחלה תמידית .מכאן
מורים שההתחלה איננה טפלה בלבד ,אלא עצם למדנו שסעודת סיום תורה היא סעודת
חיבת התורה ניכרת דווקא בכך שאחר סיום מצוה מובהקת.
מיד מתחילים מחדש.
ובמסכת סנהדרין )לט ע״א( נאמר:
שבלי הלקט )סימן שע"ב(" :חתן תורה עושה "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו
סעודה גדולה ומחלק מיני מתיקה לציבור ,וכן שהוא בן עולם הבא" .הרי שמי
המתחיל בראשית שמח בשמחת חברו" .מבואר שמשתתף בסיום תורה נחשב שותף
אצלו שסעודת חתן בראשית מעיקרה נובעת בכל התורה כולה .ומזה למדו
משמחת חתן התורה ,כלומר שותפות יותר הפוסקים שכשם שסעודת סיום מסכת היא
מאשר עצמאות. סעודת מצוה ,כך סעודת סיום התורה ואף
סעודת התחלת התורה היא סעודת מצוה.
נמצא מתוך הראשונים שתי דרכים :יש
הסוברים שסעודת ההתחלה נגררת אחר סיום ובמועד קטן )כג ע״ב( דנו בפירוש על דיני אבלות
התורה ,ויש הסוברים שיש בה תוכן עצמאי לעניין סעודת מצוה" :אבל מותר לאכול
גילוי של חיבת התורה בהתחלה מחודשת. בסעודת מצוה" .הגדרה זו כוללת סעודת ברית
מילה ,פדיון הבן ,וסיום מסכת .ומשם למדו
המגן אברהם )או"ח סימן תרס"ט ס"ק א(:
הפוסקים לדון גם בסעודת חתן תורה.
"עושין משתה ושמחה ויו"ט לסיומה של תורה,
ואף חתן בראשית בכלל זה .ונראה דסעודת הרי שהגמרא נתנה בידינו יסוד ברור :כל
מצוה היא ,דומיא דסיום מסכת" .דבריו סעודת מצוה נבדלת מסעודת רשות ,ואף האבל
מחדדים את עיקר יסוד השאלה שלנו :עצם רשאי להשתתף בה .מכאן פתח לדון :האם
ההגדרה כ"סעודת מצוה" .ואם כן ,כל דיני סעודת חתן תורה וחתן בראשית נחשבת סעודת
סעודת מצוה יחולו עליה ,ובכללם ההיתר לאבל מצוה גמורה ,וכיצד בדיוק להגדיר את מעמדה.
להשתתף בה.
הטור )או"ח סימן תרס"ט(" :ונוהגין באשכנז
בטורי זהב )שם ס"ק א(" :השמחה ביום זה שהמסיים התורה והמתחיל בראשית נודרים
איננה כשאר ימים טובים ששמחתן משום נדבות ,וקוראין לכל מרעיהן ועושין משתה
קדושת היום ,אלא שמחתן משום התורה. ושמחה ויו"ט לסיומה של תורה ולהתחלתה".
לפיכך גם סעודה זו סעודת מצוה גמורה היא". מלשונו ניכר שעצם ההתחלה נחשבת עניין
מבואר בדבריו שההיתר לאבל להשתתף מיוחד כשלעצמו ,ובצירוף הסיום יש כאן
בסעודה איננו טפל ,אלא חלק אינטגרלי של סעודת מצוה ברורה.
מצוות השמחה בתורה.
הבית יוסף )שם(" :ומצאתי כתוב במרדכי,
משנה ברורה )שם ס"ק ח(" :וגם אבל בתוך י"ב מנהג שכל המסיימים התורה עושים שמחה
חודש יכול לאכול על סעודת משתה זו ,והוא גדולה ,אבל לא מצאתי שורש ברור לעניין
מהביכורי יעקב" .המשנה ברורה מתבסס סעודת התחלה ,אלא עיקרו לסיום התורה".
ישירות על הביכורי יעקב ,אשר ראה בסעודת הרי שלדעתו עיקר ההיתר והגדרת הסעודה
חתן תורה סעודת סיום שהתורה היא שותפות היא מצד סיום התורה ,וההתחלה נגררת
בה לכל ישראל ,ולכן גם האבל בכלל. אחריו.
ביכורי יעקב )סימן תרס"ט ס"ק ז(" :נראה לי הלבוש )או"ח סימן תרס"ט(" :המסיים
שגם אבל בתוך י"ב חודש יכול לאכול על סעודת והמתחיל נודרים נדרים ונדבות ,וקוראים לכל
משתה זו ,דהוי כסעודת סיום מסכת ,וכל אחד מרעיהם ועושים משתה ושמחה ויו"ט לסיומה
מישראל שותף בזה ,שהרי אף הוא סיים של תורה" .בדבריו השמיט לגמרי את עניין
התורה" .יסוד דבריו ברור היתר האבל נובע ההתחלה ,ולמדו מזה כמה פוסקים שסעודת
מכך שסעודת חתן תורה מוגדרת כסיום שבו כל חתן בראשית אינה אלא שותפות עם סעודת
ישראל שותפים ,ולא כמשתה פרטי של יחיד. הסיום ואינה ענין לעצמה.
דברי סופרים )יו"ד סימן שצ"א אות ס'(: אבודרהם )סדר שמחת תורה(" :נוהגין במסיים
"מבואר מזה שגם סעודת התחלת התורה הוי התורה ובמתחיל בראשית לעשות שמחה
סעודת מצוה ,ומותר לאבל לאכול שם ,כי כולם ומשתה ,שלא יהא פתחון פה למקטרג לומר
מתחילים התורה" .בספרו ביאר בפשטות שגם שסיימו התורה ואינם חפצים בה עוד ,אלא
סעודת חתן בראשית נחשבת סעודת מצוה, מראין חיבתה שעוד מתחילין מחדש" .דבריו
מותר לאכול ,כי אין זו שמחה והיתר האבל נובע מכך שגם הוא מתחיל עם
פרטית אלא שמחת הכלל ,שהרי כולם מחדש.
התורה ירושה לכולנו" .מדבריו
קיצור דברי סופרים )עמ' תרל"ה(" :גם
יוצא יסוד חשוב :סעודה זו איננה
כשעושים סעודת חתן בראשית בשבת בראשית
סעודת יחיד אלא סעודת הכלל,
מותר לאבל להשתתף ,ואדרבה אז השמחה
ולכן גם האבל שייך לה.
יותר גדולה שמתחילים קריאת התורה
כל האחרונים ואחרוני האחרונים מציבים כסדרה" .הוא מוסיף נדבך לא זו בלבד שמותר,
בפנינו שתי דרכים :יש שהבינו שסעודת חתן אלא שהשמחה גדולה יותר ,והשתתפות האבל
בראשית היא טפלה לסיום ולכן נחשבת איננה בגדר קולא אלא עצם מצוה.
כסעודת מצוה רק בצירוף הסיום ,ויש שהבינו
לבוש )או"ח סימן תרס"ט(" :והמסיים
שהיא סעודה עצמאית על עצם התחלת התורה,
והמתחיל נודרים נדרים ונדבות ,וקורין לכל
ולכן מותר לאבל להשתתף בה גם כשהיא
מרעיהן ועושין משתה ושמחה ויו"ט לסיומה
נפרדת.
של תורה" .הלבוש לא הזכיר כלל ענין התחלת
נפקא מינות רבות נובעות מהמקורות שראינו: התורה ,ומשמע שסעודת חתן בראשית איננה
האחת ,אם סעודת חתן בראשית נחשבת סעודה ענין בפני עצמו ,אלא הצטרפות לסיום .וממילא
עצמאית על עצם ההתחלה מותר לאבל אם נפרדה ספק אם דינה כסעודת מצוה לעניין
להשתתף בה גם אם נעשית בנפרד ,ואפילו אבל.
בשבת בראשית או לאחריה .אך אם איננה אלא
הגר"ש דבליצקי ,קונטרס אוצר נחמד )עמ' ע'(:
טפלה לסיום ההיתר לאבל קיים רק כשנעשית
הביא את לשון הלבוש וכתב" :החתן בראשית
יחד עם סעודת חתן תורה ביום שמחת תורה
עושה שמחה על התחלתו ,ולא כמשתתף בלבד,
עצמו.
אלא משום סימן טוב להתחלת התורה מתוך
השנייה ,אם רואים בסעודה זו סעודת מצוה שמחה" .הרי שיש מקום לראות את סעודת
ממש דינה כדין סעודת סיום מסכת .לפי זה ,גם ההתחלה כדבר עצמאי ,ולא רק טפל לסיום.
נודר שנדר להשתתף בסעודת מצוה יוצא ידי
כף החיים )או"ח סימן תרס"ט ס"ק יג(" :מותר
חובתו באכילה שם .אבל אם רואים בה סעודת
לאבל לאכול בסעודת חתן תורה ,דהוי סעודת
רשות לא יקיים נדרו בכך.
מצוה ,דומיא דסיום מסכת" .ואף מוסיף שראוי
השלישית ,לעניין ההגדרה של סעודת הכלל אם לנהוג כן כדי להראות שותפותו של האבל בכלל
סעודה זו נחשבת שמחת הכלל ,יש מקום להקל ישראל ,ששמחת התורה היא ירושת כולם.
באבלות גם בפרטים נוספים ,כגון לשבת עמהם
רבנו יוסף חיים בבן איש חי )שנה ראשונה,
סביב השולחן ולהשתתף בכל שמחתם .אבל אם
פרשת וזאת הברכה הלכה יט(" :נוהגין לעשות
היא סעודת יחיד של חתן תורה בלבד האבל
סעודה גדולה לחתן תורה ולחתן בראשית,
אמנם רשאי לטעום כדי שלא יראה פורש מן
ולחלק מיני מתיקה לקטנים ,והכל הוא בכלל
הציבור ,אך יימנע מלשבת עמהם דרך שמחה.
סעודת מצוה .ולכן מותר לאבל להיות נוכח שם,
הרביעית ,נפקא מינה להנהגת הקהילות אם שאף הוא בכלל הסיום וההתחלה" .הוא חידש
סעודת חתן בראשית היא ענין עצמאי ,יש מקום שהמתיקות לקטנים איננה רק נוי ,אלא מעשה
לערוך לה סעודה נפרדת בהידור ובפרסום .אבל שמרבה בשמחת התורה ,והיא מצוה לכל.
אם איננה אלא טפלה לסיום נכון יותר לצרפה
החיד"א )מחזיק ברכה או"ח סימן תרס"ט(:
לסעודת חתן תורה ולא לפצלה.
"מנהג זה קדוש הוא ,ועיקרו כי כל ישראל
החמישית ,לעניין מתיקות לקטנים לפי דברי סיימו התורה יחד ,וכל המשתתף בשמחת תורה
הבן איש חי והחיד"א ,עצם חלוקת המגדים הרי זה משובח ,ואפילו אבל מותר לאכול שם".
היא חלק מן המצווה .נמצא שגם האבל ,אם לשונו החריפה "מנהג קדוש" הופכת את
משתתף שם ,אינו פורש מן הציבור אלא אף ההשתתפות לדבר הכרחי כמעט ,ולא רק קולא.
הוא שותף במצווה זו ,שמטרתה להרבות חיבת
ערוך השולחן )או"ח סימן תרס"ט סעיף ז(:
התורה בלב הדור הבא.
"המסיים והמתחיל עושים סעודה ,וכל המרבה
בשמחה ביום זה הרי זה משובח .ואף האבל
שהרי התורה איננה מותרות של רגעי חדווה, השישית ,להלכה למעשה מקום
אלא יסוד החיים כולם. שנוהגים לעשות סעודות נפרדות ,יש
להקל לאבל להשתתף ,כפי שהביא
בכתבי החסידות נאמר שישראל והתורה
דברי סופרים וקיצור דברי סופרים .אך
והקב"ה חד הם .ממילא אי אפשר להפריד
מקום שאין נוהגים כן ספק אם מותר
יהודי מהתורה אף לרגע .גם כשהוא שקוע
לו ,והעיקר שישאל חכם לפי מנהג
באבלו ,התורה מחוברת אליו .לכן הסעודה של
מקומו.
חתן תורה היא גם שלו ,כי התורה ירושה לכל.
ויש כאן עומק מופלא :התורה היא ירושה
ועוד עומק :שמחת התורה היא ביטוי לנצחיות.
נצחית לישראל ,וכשם ש"מורשה קהלת יעקב"
היא איננה שמחה על רגע פרטי ,אלא על דבר
נאמר על כולם כך גם האבל שייך אליה בכל
שאין לו סוף .לכן היא יכולה לכלול גם את
זמן .התורה איננה קנין של שמחים בלבד ,אלא
האבלות ,שהיא עצמה ביטוי לסופיות
גם של הדווים והכואבים .דווקא בשמחת תורה
ולחולשה .התורה באה ואומרת :גם המוות
מתגלה שהיא מחבקת כל יהודי ,גם זה שעיניו
איננו סופי ,גם הצער איננו חותם התורה גוברת
דומעות.
על הכל.
השתתפות האבל בסעודת חתן תורה מגלה יסוד
נמצא שההלכה שהתירה לאבל להשתתף
עמוק :אין שמחה של תורה סותרת את
בסעודת חתן תורה מלמדת יסוד מחשבתי:
האבלות ,אלא היא עוטפת גם אותו .התורה
התורה חזקה מן הזמן ,חזקה מן החיים
יודעת להכיל את שני הקצוות את הריקוד
והמוות ,והיא נצחית לכול .שמחת התורה
והמחול מצד אחד ,ואת הדמעה והשבר מצד
חובקת גם את הדמעה ,ומתוכה היא מגלה את
שני .זהו סוד "וירא אלוקים את כל אשר עשה
הנצח.
והנה טוב מאד" גם המוות ,גם הצער ,מצטרפים
המוסר הנלמד מכאן נוקב עד הלב .יהודי אל התמונה הכללית.
שנמצא בעיצומה של אבלות ,שמוטל עליו
ועוד ,סעודת חתן תורה היא סעודת הכלל ,לא
להמעיט בשמחה ולהתרחק מהילול ,בכל זאת
סעודת יחיד .לכן גם האבל נכלל בה .ללמדנו
שייך הוא אל שמחת התורה .ללמדך קשרו של
שאין יהודי מחוץ למעגל התורה .גם כאשר הוא
יהודי אל התורה אינו פוסק לעולם .אפילו
שקוע בצערו האישי ,התורה אוספת אותו
בשעת צער ,התורה מחבקת אותו ומכניסה ומחברת אותו אל כלל ישראל.
אותו תחת חופתה.
ויש כאן גם מסר של תיקון :האבל לומד
כמה פעמים בחיי היום יום אנו נוטים לחשוב:
שהחיים אינם נפסקים עם המוות .כשם
"עת צרה היא ,אין בי כוח ללמוד ,אין בי כוח
שסיימנו תורה ומיד התחלנו מחדש ,כך גם הוא
לשמוח" .אבל ההלכה הזאת מלמדת אותנו
אף על פי שחייו נקטעו בכאב ,התורה מגלה לו
מוסר עמוק :גם ברגעי שבר חייב האדם למצוא
שיש התחלה חדשה ,יש המשכיות ,יש חיות
את עצמו בתוך התורה .התורה היא חבל הצלה
נצחית.
שאינו מתנתק ,והאדם גם כשהוא חלש או שבור
מחובר אליה. השמחה אינה מוחקת את הצער ,אלא הופכת
אותו לחלק מהשלמות .זהו רעיון נשגב
יש כאן גם לימוד גדול ביחסי קהילה .דווקא
המתגלה דווקא בסעודת חתן תורה שבה יושב
בשעת האבלות ,כשאדם מבודד מן הציבור,
גם האבל מחובק על ידי התורה ,על ידי קהילתו,
התורה והציבור אינם מפקירים אותו .אדרבה,
ועל ידי שמחת הכלל.
מכניסים אותו לסעודת מצוה כללית ,כדי
שירגיש שגם הוא חלק מהשמחה .המוסר ברור: דין זה איננו הלכה טכנית בלבד ,אלא הוא גילוי
אל תותיר את חברך לבדו בצערו .תמיד דאג של אמונת הנצח .התורה היא מעל הזמן .היא
להכניסו אל תוך המעגל ,אל תוך החיבוק איננה תלויה במצבו של האדם שמח או דואב,
הציבורי ,אל תוך שמחת התורה. חי או מתאבל .היא חובקת את הכול ,וכל אחד
מישראל קשור בה בקשר שאין לו הפסק .לכן
ולבסוף ,המוסר האישי .עלינו ללמוד מן האבל
דווקא האבל ,שלכאורה הוא מנותק משמחה,
שהצטרף לסעודת חתן תורה :גם אם אני שרוי
שייך לשמחת התורה לא פחות מן האחרים.
בכאב פנימי ,יש בי חובה לשבת אל שולחן
התורה .לא לשקוע באבלות עד שתנתק אותי
וגם בשעת עלייה .זה חינוך לחיים מהקשר שלי עם התורה .דווקא מתוך הצער,
שלמים עם התורה. אני מוצא כוח להידבק בשמחת התורה ,ומתוך
כך נבנה מחדש.
עיקר העניין :המקורות כולם
מצביעים על יסוד אחד :סעודת ומכאן ניקח עמנו תובנות חיות נובעות מכאן
חתן תורה וסעודת חתן בראשית לכל תחומי החיים :ראשית ,לימוד לתלמיד
אינן סעודת רשות ,אלא סעודת חכם וללומד הפשוט כאחד לעולם לא לעזוב את
מצוה .משום כך גם האבל בתוך י"ב חודש נכלל התורה .גם אם מצבך הרגשי קשה ,גם אם אתה
בהן .הראשונים הטור ,הבית יוסף ,האבודרהם טרוד בצער או במתח ,אל תיתן לשום דבר לנתק
והלבוש נחלקו אם סעודת ההתחלה עניין אותך מן התורה .שהרי אפילו האבל ,בלב
לעצמו או נגררת אחר הסיום .ובאחרונים המגן השבר ,נכנס אל סעודת חתן תורה.
אברהם ,הט"ז ,המשנה ברורה ,הביכורי יעקב,
שנית ,בחיי הקהילה כאשר יש יהודי השרוי
דברי סופרים ,הכף החיים ,החיד"א ,הבן איש
בצער ,אל תידחוק אותו אל מחוץ למעגל.
חי והערוך השולחן התברר שהמגמה הכללית
אדרבה ,מצוה לקרבו ולהכניסו אל שמחת
היא לראות גם בסעודת ההתחלה סעודת מצוה,
הכלל .כשם שההלכה מצרפת את האבל
ולפיכך מותר לאבל להשתתף בה.
לסעודת תורה ,כך גם הקהילה מצווה לחבק כל
נפקא מינה למעשה :אם הסעודות נפרדות יש אחד ,שלא ירגיש זר ונפרד.
מקום להחמיר לפי חלק מן הפוסקים ,אולם
שלישית ,בחיי המשפחה כשבני הבית חווים
רבים הורו להקל ולראות גם בסעודת חתן
תקופה קשה ,אל תנתקו את רגעי השמחה .חגגו
בראשית סעודת מצוה עצמאית ,שמותר לאבל
יחד ,עשו סעודה קטנה ,אמרו דברי תורה .כמו
להשתתף בה .הטעם פשוט התורה היא ירושת
שהאבל משתתף בסעודת התורה ,כך גם
הכלל ,וכל ישראל סיימו אותה יחד ומתחילים
המשפחה יכולה לשאת את שני הצדדים יחד גם
בה יחד .אין אדם מודר מחגיגתה ,אפילו לא
צער וגם שמחה.
האבל.
רביעית ,בעבודת המידות הלומד לומד שלא
ביום שמחת תורה ,כאשר קול התופים מתערב
להתרחק מהשגרה הרוחנית .גם כשאין מצב
בקול הדמעה ,מתברר הסוד :התורה חובקת גם
רוח ,גם כשיש קושי ,דווקא אז אל תפסיק.
את השמח וגם את האבל .היא ניתנה לעם שלם,
המשך לקרוא פרק יומי ,המשך לומר "שמע
לא ליחידים .סיום התורה אינו סוף ,והתחלת
ישראל" ,המשך להיכנס לבית הכנסת .התורה
בראשית אינה התחלה בלבד אלא מעגל נצח
שייכת לך תמיד.
שבו כל יהודי נושא חלק .גם מי שעיניו דומעות,
יושב אל השולחן ושותף לשירה .כי התורה היא חמישית ,בחינוך ללמד את ילדינו שהקשר
מורשה קהלת יעקב קהלת כולם ,החיים לתורה אינו תלוי במצב .כשם שהאבל נכנס
והשמחים ,הכואבים והמתגעגעים .זו שמחת לסעודת תורה ,כך גם הילד צריך לדעת
התורה ,שמחה שאין לה גבול ,המחבקת את כל שהתורה מלווה אותו בכל מצב ,גם בשעת נפילה
הנשמות יחד.
.27בזמן ההקפות בשמחת תורה האם חייבים לעמוד או אפשר גם לשבת?
הוא לשבת לפרקים ,כדרך שהקהל נוהג ,בין שמחת תורה ,שיאה של שמחת ישראל בתורה.
ריקוד לריקוד? ספרי התורה כולם מוצאים מההיכל ,נשאים על
זרועות אנשי הקהילה ,וריקודים סוערים
מצד אחד ,ספר התורה הוא רבו המובהק של
ממלאים את בית הכנסת .שבע הקפות ,שירה
כלל ישראל ,וחיוב הקימה לפניו מן החמורים
אדירה ,דמעות בעיניים הלב מרגיש כי התורה
ביותר .מצד שני ,המציאות בשעת ההקפות
היא חיינו .אך דווקא ברגעי השיא ,שעה
שונה :הספר נישא ,נע ומסתובב ,לעיתים מונח
שהספר הקדוש עובר בינינו ,מתעוררת שאלה
ביד המחזיקים בו ,ולעיתים מונח על הבימה.
כבדה :האם חייב כל אדם לעמוד לפני ספר
האם דינו כספר תורה המהלך שחייבים לעמוד
התורה במשך כל זמן ההקפות? או שמא רשאי
"לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד עד שיגיע למקומו ,או שמא בשעת
ארון ברית ה' אלוקיכם ,והיה שם בך לעד" ההקפות נחשב "במקומו" ואין החיוב
)דברים לא ,כו(. חל באותה מידה?
רש"י" :והיה שם בך לעד אם תעברו על בגמרא בקידושין )לג ע"א( איבעיה
מצוותיה ,היא תהיה בכם לעד ,שתתקיים בכם להו :מהו לעמוד בפני ספר תורה?
הפורענות הכתובה בה" .כלומר ,ספר התורה ופשיט ליה מק"ו אם מפני לומדיה
איננו רק זיכרון אלא עד חי על מעשי ישראל, עומדים ,מפניה לא כל שכן .ולכאורה
המחייב את יחס הכבוד כלפיו תמיד. משמע שהחיוב כקימה לפני תלמיד חכם .אולם
מרן בשולחן ערוך )יו"ד סימן רפ"ב סעיף ב'(
הרמב"ן" :ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' –
פסק" :הרואה ספר תורה כשהוא מהלך חייב
והנה הוא לעד בכם ,שכל דור ודור יראהו וידע
לעמוד לפניו ,ויהיו הכל עומדים עד שיעמוד זה
כי התורה אמת נצחית" .מבואר מדבריו שעצם
שמוליכו ויגיענו למקומו או עד שיתכסה
נוכחותו של ספר התורה בבית ה' נועדה
מעיניהם" .מבואר שחיוב הקימה לפני ספר
להשריש בלב ישראל את נצחיות התורה,
תורה איננו מוגבל לארבע אמות כבתלמיד
וממילא מחייבת קימה והדר.
חכם ,אלא כל זמן שהספר נראה עד הגיעו
כתב הספורנו" :לקוח את ספר התורה הזה למקומו.
להיות מונח לעד לעיני כל ישראל ,כי ממנו
יש לדון גם בעצם מהות הקימה :קימה לפני
ילמדו כל הימים" .הספורנו רואה בספר התורה
תלמיד חכם קימה של הידור ,ולכן פטור בבית
מקור חיות רוחנית מתמדת ,ומכאן נגזר חיוב
המרחץ או כשיש חסרון כיס )יו"ד סימן רמ"ד
כבוד תמידי.
סעיף ה'( .אבל קימה לפני רבו מובהק קימה של
ובאור החיים הקדוש" :ושמתם אותו מצד ארון מורא ,וחייב לעמוד אף במצבים אלו .אם כן,
ברית ה' להראות כי התורה היא עיקר חיות ייתכן שגם בפני ספר תורה החיוב יהיה כשל רבו
ישראל ,ולכך תהיה לעד לדורות ,שעליה עומד מובהק ,וחייב לעמוד אף כשיש חסרון כיס.
קיומם" .הרי שלדעתו ספר התורה איננו חפץ
עוד נפסק )יו"ד סימן רפ"ב סעיף י"ח( :כשספר
בלבד ,אלא נשמת האומה ,ולכן כבודו שייך בכל
התורה מונח על הבימה אין הציבור צריכים
זמן.
לעמוד ,כי הספר ברשות אחרת .הט"ז )סקי"ג(
המלבי"ם" :לקוח את ספר התורה הזה ספר ביאר :גם על שולחן גבוה עשרה טפחים ורחב
התורה יעמוד אצל הארון תמיד ,והוא עד חי כי ארבע דינו כרשות אחרת .ואף כשמונח בארון
ה' דיבר עמנו פנים בפנים" .לשונו מבהירה הקודש אין חיוב לעמוד ,אלא שנוהגים כן דרך
שתוקף ספר התורה הוא עדות חיה לנבואה כבוד .המגן אברהם )או"ח סימן קמ"ו סק"ו(
האלוקית ,ולכן היחס אליו חייב להיות כיחס כתב שאין צריך לעמוד אלא כשאדם נושא את
לרבו מובהק. הספר ,אבל כשהוא מונח במקומו אין חיוב
לעמוד.
נמצאנו למדים :הפסוק מגלה שהספר איננו
"טקסט כתוב" בלבד אלא "עד חי" .כל מפרש ומעתה ,מה דינם של ההקפות בשמחת תורה?
מדגיש היבט אחר רש"י את תוקף הפורענות, שם אין הספר מונח בארון או על הבימה ,אלא
הרמב"ן את נצחיות התורה ,הספורנו את עיני נישא ומסובב בין הקהל .האם נאמר שחייבים
ישראל הנשואות אליו ,האור החיים את חיות לעמוד כל זמן שהוא נראה ,שהרי מוליכים
האומה ,והמלבי"ם את עדות הנבואה .כל אלה אותו ,או נאמר שכיון שזהו מקומו באותה שעה
מציירים את היסוד :עצם מציאות ספר התורה ההקפות נחשב כ"מונח במקומו" ואין החיוב
מחייבת מורא ,קימה ועמידה של כבוד. חמור כל כך? ערוך השולחן )יו"ד סימן רפ"ב
סעיף ה'( כבר הסתפק בזה וכתב" :בשעת
במדרש תנחומא )פרשת וילך ,סימן ז( נאמר: ההקפות מחויבים לעמוד ,אבל בין הקפה
"לקוח את ספר התורה הזה ...והיה שם בך להקפה כשהספר בידיהם אין צריך לעמוד".
לעד" אמר הקב"ה לישראל :ספר זה יהיה עדות
עליכם לעולם ,שכשתסתלקו מדרכי התורה – נמצא שהשאלה נוקבת :מה גדר החיוב לעמוד
יעמוד ויעיד .הרי לנו שספר התורה איננו רק בפני ספר תורה בשעת ההקפות האם כחיוב
חפץ של קדושה אלא עד חי ,עדות נצחית קימה גמורה עד להחזרת הספר להיכל ,או
שמחייבת יחס של מורא ועמידה. שמותר לשבת לפרקים כפי המנהג?
בגמרא מועד קטן )כו ע"א( נאמר במדרש דברים רבה )פרשה ט ,ט(" :בשעה שהיו
לגבי קימה לתלמיד חכם" :תלמיד ישראל נכנסים לבית המקדש ורואים ספר
חכם עומד מפניו ד' אמות" .ואילו תורה נתון בארון ,היו נופלים על פניהם
בספר תורה נחלקו אם חיובו ואומרים התורה הזאת תהיה עד בנו" .מכאן
כבתלמיד חכם או חמור יותר, מבואר שהספר עצמו מושך את העם לעמידה
כרבו מובהק ,שמלוא עיניו חייב ולכריעה של כבוד.
לעמוד עד שישב במקומו.
בבראשית רבה )פרשה לג ,א(" :מפני מה
נמצא מדברי הגמרא שהחיוב לעמוד בפני ספר עומדים לפני תלמידי חכמים? מפני שהתורה
תורה נלמד מק"ו והוא יסודי מאד .ונשאר חקוקה בלבם .קל וחומר לפני ספר תורה
לדון :מה שיעור החיוב ,מתי הוא חל ,האם דינו עצמה" .המדרש עושה את הק"ו שהגמרא
כבתלמיד חכם או כרבו מובהק וכל זה מסרו בקידושין מביאה אם מפני לומדיה עומדים,
הפוסקים להכרעה. מפניה לא כל שכן.
הרמב"ם )הלכות תלמוד תורה פרק ו הלכה א(: ובמדרש שיר השירים רבה )פרשה א(" :כשם
"גדול כבוד התורה ,ואין דבר בעולם שעומד שחתן וכלה נכנסים לחופה וכל הקהל עומדים
בפני כבוד התורה .לפיכך צריך לעמוד מפני ספר מפניהם ,כך כשספר תורה נכנס למקומו כל
תורה כשמוליכין אותו ממקום למקום ,וכן העם עומדים מפניו" .כאן המדרש ממשיל את
מפני תלמידי חכמים" .בדבריו מונח יסוד גדול: הכנסת ספר התורה לחופה ,ללמד שהיחס
הקימה איננה רק הידור אלא היא משום "גדול כלפיו הוא יחס של מורא ושמחה כאחת.
כבוד התורה" ,וחייבת היא בכל מצב.
נמצא ,שמדרשי חז"ל כולם מורים בקול אחד:
ספר החינוך )מצוה רל"א(" :ומצוות עשה ספר התורה איננו חפץ שולי ,אלא עיקר חיות
לעמוד מפני תלמידי חכמים ...והוא הדין לעמוד האומה .על כן מחויב כל ישראל לעמוד בפניו
מפני ספר תורה ,כי התורה היא חיינו ואורך תמיד ,והדבר מתעצם פי כמה במעמד שמחת
ימינו .וכשנושאה אדם ממקום למקום חובה על תורה ,שבו הוא נישא על זרועות הקהל ומקיף
כל מי שרואהו לעמוד עד שיתכסה מעיניו". את ההיכל.
מדבריו משמע בפירוש שחיוב ספר תורה שווה
בגמרא קידושין )לג ע"א( שנינו" :איבעיה להו,
ואולי אף חמור מחיוב תלמיד חכם ,וחיובו
מהו לעמוד מפני ספר תורה? – ופשיט ליה
נמשך עד שיעלם מן העין.
מק"ו :אם מפני לומדיה עומדים ,מפניה לא כל
הטור )יורה דעה סימן רפ"ב(" :הרואה ספר שכן" .הגמרא עצמה מבררת :האם ספר התורה
תורה כשהוא מוליך אותו חייב לעמוד מפניו, נחשב כמי שלומד תורה? ומשיבה בק"ו אם
ויהיו כל העם עומדים עד שיגיע למקומו או עד מפני לומדיה עומדים ,כל שכן שיש לעמוד מפני
שיתכסה מן העין" .לשונו ברורה מאוד ,וממנה עצם התורה הכתובה.
העתיק המחבר בשולחן ערוך.
ובהמשך )לג ע"ב(" :הרואה ספר תורה עומד
הרא"ש )קידושין פרק א סימן כז(" :ומפני ספר לפניו" .ולא פירשה הגמרא שיעור הד' אמות או
תורה עומדים כל זמן שמוליכו ,שהרי לומדיה זמן מסוים ,אלא משמע שמחויב לעמוד מפניו
עומדים מפניה ,כל שכן מפניה עצמה" .דבריו ככל דין של מורא.
הם ציטוט ישיר מן הגמרא ,אך הוא מחדד
במסכת מכות )כב ע"ב( מצינו" :מפני מה
שהחיוב הוא "כל זמן שמוליכו" ,ומכאן ההיקף
עומדים לפני תלמיד חכם? מפני שהתורה
הרחב של החיוב.
נמשלה לו .ספר תורה מפני כבוד התורה
ובספר חסידים )סימן תשצ"ב(" :כשנושאים עצמה" .נמצא שעמידה זו שייכת בעצם כבודה
ספר תורה ,יעמדו כולם מפניו ,ולא ישבו עד של תורה ולא מצד האדם הנושא אותה.
שינוח במקומו ,כי כל זמן שהוא ביד התורה
וכן בבבא מציעא )לג ע"ב(" :אם מפני לומדיה
מהלכת היא ,וחייבים לעמוד מפניה" .לשונו
עומדים ,מפניה לא כל שכן" וחוזרת הגמרא על
מראה שהחובה היא מפני עצם תנועת התורה,
אותו ק"ו.
ולא מפני האדם שנושאה.
המנהג כן לא יפה הם עושים" .לשונו חריפה, נמצא שדברי הראשונים כולם
והוא מציין במפורש את ההקפות. מצביעים על חומרת החיוב לא כקימה
של הידור בלבד ,אלא כקימה של מורא
החיד"א )ברכי יוסף יו"ד סימן רפ"ב סק"א(:
וכבוד מוחלט ,עד שינוח הספר
"כל שיש תנועה בספר תורה חייב לעמוד מפניו,
במקומו.
ואין חילוק אם הוא דרך הכנסת ספר תורה או
דרך שמחת תורה" .החיד"א מחיל את החיוב מגן אברהם )או"ח סימן קמ"ו סק"ו(:
על כל מצב שבו הספר בתנועה. "דאין צריך לעמוד אלא כשאדם
נושאה ,אבל כשהיא מונחת במקומה אין צריך
ערוך לנר )קידושין לג ע"א(" :יש לחלק בין
לעמוד" .דבריו מלמדים שהחיוב הוא דווקא
תלמיד חכם לספר תורה ,שתלמיד חכם אין
בשעת תנועת ספר התורה .אבל כאשר היא
החיוב אלא בהידור ,אבל ספר תורה חיובו
מונחת על בימה או בארון הרי היא במקומה
במורא ,ועל כן חייב לעמוד אף כשיש חסרון
ואין החיוב חל.
כיס" .כאן הוא מחדש שהחיוב בספר תורה
דומה לרבו מובהק ,ולכן גובר גם על טעמים טורי זהב )יו"ד סימן רפ"ב סקי"ג(" :וה"ה אם
שפוטרים מתלמיד חכם. מונחת על השולחן גבוה עשרה ורחב ארבע הוי
רשות אחרת ואין צריכים לעמוד ,וכן כשמונח
נמצא ,שכל האחרונים העלו מתח :מצד הדין
בארון הקודש .ומה שנוהגים לעמוד כשפתוח
ספר תורה בהקפות מחייב עמידה ,שכן הוא
ההיכל דרך כבוד הוא" .הט"ז מגדיר זאת
בתנועה .מצד המנהג רבים יושבים בין
כ"ברשות אחרת" ,ולכן אין חיוב גמור אלא
ההקפות .חלקם הסבירו שזה נחשב "מקומו",
מנהג של כבוד.
וחלקם ראו בכך מנהג שקשה להעמידו על יסוד.
הכהן הגדול מאחיו במשנה ברורה )או"ח סימן
נפקא מינות מעשיות רבות עולות מתוך כל
קמ"ו ס"ק יז(" :מכל מקום ראוי לעמוד אפילו
הדיון :האחת ,עצם זמן החיוב :האם חייבים
כשהספר מונח בארון ופתוח ,כיון דהכל עושים
לעמוד במשך כל זמן ההקפות ,או רק בעת
כן דרך כבוד" .כלומר ,אף שאין חיוב ,מן הראוי
שהספר בתנועה? לדעת הערוך השולחן בשעת
להדר ולעמוד.
הריקוד והמעגלים חייבים לעמוד ,אך
כשמחזיקים הספר ביד במנוחה רשאים לשבת. ערוך השולחן )יו"ד סימן רפ"ב סעיף ה(" :יש לי
לשיטת הכף החיים והבן איש חי גם בשעת מקום ספק בשמחת תורה בשעת ההקפות
ההקפות עצמן מן הדין חייבים לעמוד ,ומה שנוטלים כל ספרי התורה ...ולכאורה אסור
שאין העולם נזהרים בזה צריך ביאור. ליישב עד שמחזירים אותן להיכל ,ולא נהגו כן.
ונראה שבין הקפה להקפה כשמחזיקים הס"ת
השנייה ,עמידה בין הקפה להקפה :לפי הערוך
בידיהם אין איסור ליישב ,דהוי כס"ת על
השולחן ,ברגעי ההפסקה שמחזיקים את הספר
מקומו ,אבל בשעת ההקפה מחויבים לעמוד".
בידיהם ולא בתנועה מותר לשבת ,דהוי כספר
הוא מחלק בין שעת ההקפה עצמה שבה הספר
מונח במקומו .אבל לדעת החיד"א כל זמן
בתנועה ,שחייבים לעמוד ,לבין רגעי ההפסקה
שהספר איננו במקומו הקבוע )בארון( יש חיוב
שבהם הספר מוחזק ביד כאילו מונח במקומו.
עמידה.
כף החיים )או"ח סימן קמ"ו ס"ק כח(" :ספר
השלישית ,הגדרת החיוב :אם דינו כעמידה
תורה כשהוא ביד מוליכו כל הרואים חייבים
לפני תלמיד חכם אפשר לומר שחיובו קימה של
לעמוד מפניו עד שישימו אותו במקומו ,וכן
הידור ,ויש מקומות לפטור )כגון חסרון כיס(.
בשמחת תורה בהקפות מן הדין מחויבים
אך אם דינו כרבו מובהק אזי החיוב הוא קימה
לעמוד .ומה שאין נזהרים בזה צריך ביאור".
של מורא ,ואין פטור אפילו בבית מרחץ או
הכף החיים תמה על מנהג העולם לשבת ומחזק
בחסרון כיס .הערוך לנר והגרי"ז ביארו שבספר
שהחיוב מן הדין קיים.
תורה מדובר בקימה של מורא ,וחיובו חמור.
רבנו יוסף חיים בבן איש חי )שנה א ,פרשת
הרביעית ,עמידה כשספר התורה על הבימה:
תולדות ,הלכה טז(" :כשמוליכין ספר תורה
לפי הט"ז והמג"א כשהספר מונח על הבימה
עומדים כל הקהל מפניו ,וכן בשמחת תורה
אין חיוב לעמוד .לכן בשעת ההקפות ,כשהספר
בהקפות ,מן הדין מחויבים לעמוד ,ואע"פ שאין
מונח על השולחן לרגע ,אין חובה לעמוד .אבל
כל זמן שהוא נישא ביד חיוב גמור לעמוד.
שייך לברית הזאת ,אני נכלל החמישית ,מנהג העולם :רבים נוהגים לשבת
בעדות הנצח של התורה. חלק מההקפות .יש מי שמבאר שהציבור תופס
את כל זמן ההקפות כמקום קבוע של הספר,
בשעת ההקפות ,כל ספרי התורה
ולכן מותר לשבת .אחרים אומרים שזו הנהגה
נישאים על הזרועות .זוהי תמונה
שלא כדין ,אלא שנפוצה מחמת טורח הציבור.
של עם שלם הנושא את תורתו.
השמחה רבה ,אך העמידה מלמדת השישית ,חיוב נשים וקטנים :כיוון שחיוב
שהתורה אינה נישאת בידינו בלבד היא נושאת העמידה בפני ספר תורה נובע מ"מורא התורה",
אותנו .כוחה של התורה להעמיד אותנו, גם נשים וקטנים בכלל החיוב ,ולא רק תלמידי
וממילא כשאנו עומדים לפניה ,אנו מגלים את חכמים .ממילא בהקפות עליהם לעמוד כמו
האמת :היא מקור חיינו. שאר הציבור.
בעומק הקבלי ,כתבי האר״י מלמדים כי בספר השביעית ,הבדל בין ספר תורה לאדם
תורה חבוי אור האצילות ,וכל אות ואות המחזיקו :לדעת רוב הפוסקים ,החיוב הוא
מקשרת את ישראל לשורש נשמתם .לכן מפני הספר עצמו ולא מפני הנושא .לכן גם אם
העמידה איננה רק גדר הלכתי ,אלא מעשה של הנושא הוא קטן החיוב בעמידה במקומו קיים.
התקשרות קימה היא התייצבות הנשמה מול
יש כאן רעיון נשגב .דווקא בשעת ההקפות,
האור האלוקי.
כשהשמחה פורצת גבולות ,התורה מורה לנו:
העמידה גם מבטאת את רעיון הנצח :כל עוד אל תשכח את המורא .הרגליים רוקדות,
ספר התורה בידינו ,גם אם אנחנו בגלות ,גם אם הידיים מוחאות כף ,השירה ממריאה ,אך הלב
אנו מוקפים אויבים ,אנו עומדים .אין ישיבה, חייב לדעת ספר התורה איננו סתם דגל בידינו,
אין ניתוק .עם ישראל עומד לדורי דורות מפני אלא הוא נשמת חיינו .ולכן מחייב הוא אותנו
התורה ,כי היא מחזיקה אותנו בחיים. לעמוד ביראה ,גם בתוך המחול.
זהו עומק שמחת תורה :השמחה איננה הוללות העמידה מלמדת שהכבוד לתורה קודם לכל.
חולפת אלא עדות נצח ,שהתורה חיה בתוכנו. אפשר לשמוח ,אפשר לרקוד ,אבל הכול מתוך
לכן העמידה איננה רק כבוד חיצוני אלא גילוי תחושת גודל וקדושה .התורה איננה כלי בידינו
פנימי ההודאה שבלב ,שהתורה היא מעל הכול, לשמחה היא עצם השמחה ,היא מקור החיים.
והיא נצחית. העמידה מזכירה לנו שהשמחה אינה חסרת
גבולות ,אלא עטופה בכבוד ובמעמד.
העמידה בפני ספר התורה בשעת ההקפות
איננה רק הלכה יבשה ,אלא קריאה חיה לאדם ומכאן גם עומק נוסף :פעמים רבות בחיים אנו
כיצד לעמוד בחייו .כשם שאתה נדרש לעמוד נסחפים בשמחות ,ולעיתים עלולים לשכוח את
מפני ספר התורה כך עליך לעמוד גם בפני העיקר .חובת העמידה בהקפות אומרת לנו גם
התורה בחיי היום יום .כשאתה נתקל בפסוק בשיא הריקוד ,עצור רגע ועמוד ביראה .למד את
שדורש ממך שינוי ,במצווה שמחייבת אותך, עצמך שגם בתוך סערת החיים ,בתוך שיא
במוסר נוקב שמזעזע אותך אל תישאר יושב השמחה והצלחתך ,אל תשכח את המבט של
באדישות .קום! עמוד! הראה לתורה שאתה מורא התורה ,את היסוד שלא נפרד לעולם.
נענה לקריאתה.
זוהי תנועה כפולה שמחה ללא גבול ,ומורא ללא
עוד יש ללמוד :אם אנו מחויבים לעמוד בפני הפסק .שמחת תורה איננה שמחה של הוללות,
ספר התורה גם בשעה של שמחה ,קל וחומר אלא שמחה של קדושה .העמידה בפני ספר
בחיים עצמם .שמחת תורה איננה רק ריקוד התורה בשעת ההקפות היא תזכורת חיה:
שנגמר ,אלא שיעור מתמשך גם כשאתה שקוע התורה היא לא רק סיבה לריקוד ,אלא היא
בשמחות פרטיות ,חתונה ,ברכה ,הצלחה אל עצמה המלך שבשדה ,שלפניו כולנו עומדים.
תשכח את מורא התורה .התורה צריכה להיות
והעיון לעומק מגלה כאן עומק נצחי :ספר
מעל כל שמחה אישית.
התורה איננו ספר בלבד ,אלא הוא מעמד נבואי
המוסר נוגע גם ליחס לחבר .כשם שאתה קם מתמשך "אנכי ה' אלוקיך" החקוק לדורות.
לכבוד ספר התורה כך עליך לעמוד לכבוד צלם כשיהודי עומד לפניו ,הוא בעצם מעיד :אני
אלוקים שבאדם .לכבד את זולתך ,לתת לו
החמישית ,התחדשות בכל יום :כשם שבהקפות הרגשה של חשיבות .מי שמתרגל
אין די בישיבה נינוחה אלא יש צורך בעמידה לעמוד לפני התורה ,יתרגל גם לעמוד
מחודשת מול כל הקפה ,כך בחיים כל יום מזמן לפני כבוד חברו.
לך "ספר תורה" חדש ,כל יום מזמן לך מפגש
ובמישור הפנימי :העמידה מבטאת
עם התורה ,ועליך לעמוד מולו ביראה מחודשת.
דריכות .אל תחיה ישיבה שאננה,
השישית ,חינוך לדורות :להרגיל את הילדים קהה ,עייפה .חיי תורה דורשים עמידה
שכבוד התורה איננו רק בריקוד ובשמחה ,אלא דריכות מתמדת ,מוכנות להיענות
גם בעמידה ובהדר .בכך אנו מחנכים אותם לקריאה האלוקית .כך הופכת שמחת תורה
שהתורה מלווה אותנו בכל מצב גם בשיא לשיעור מוסרי עמוק :חייך עצמם צריכים
השמחה וגם בשעת הרצינות. להיות עמידה מתמדת לפני נוכחות התורה.
עיקר העניין :נתבאר כי חיוב העמידה בפני ספר ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום מתוך
תורה יסודו בגמרא בקידושין ,ונפסק להלכה חיוב העמידה בפני ספר תורה בהקפות :האחת,
בשולחן ערוך :כל זמן שספר התורה נישא חיים בדריכות מתמדת :כשם שההלכה
ממקומו חייבים לעמוד עד שיגיע למקומו או מחייבת אותנו לעמוד ביראת כבוד מול ספר
יתכסה מן העין .הראשונים והאחרונים חקרו התורה ,כך בחיי היום יום עלינו לעמוד דרוכים
האם דינו כעמידה בפני תלמיד חכם שהיא מול אתגרי החיים .לא להתרשל ,לא להיסחף
קימה של הידור ,או כעמידה בפני רבו מובהק בקלות ,אלא להיות בעמידה ערים לקריאה
שהיא קימה של מורא .רבים הכריעו שהוא הרוחנית שמסביבנו.
חיוב מורא ממש ,וחומרתו גדולה.
השנייה ,כבוד לספרי קודש :ההלכה על ספר
לעניין שמחת תורה ערוך השולחן הסתפק, תורה בהקפות מחייבת אותנו לשים לב גם
האם יש חיוב לעמוד במשך כל ההקפות ,או לסידור ,לחומש ,למשנה .אם אנו נדרשים
שמא בין הקפה להקפה כשהספר מוחזק ביד לעמוד בפני ספר התורה ,קל וחומר שעלינו
כאילו במקומו מותר לשבת .הכף החיים והבן לשמור בקפדנות על קדושת כל ספר קודש לא
איש חי כתבו בפירוש שחייבים לעמוד גם בשעת להניחו בביזיון ,לא להניח עליו חפצים ,לנהוג בו
ההקפות ,והמנהג להקל טעון ביאור .נמצא ברעדה.
שלדינא יש כאן מקום להחמיר ולעמוד כל זמן
השלישית ,כבוד לאדם :מי שמתרגל לעמוד
שהספר בתנועה ,ובוודאי שהראוי ליראי ה'
לפני ספר התורה ,יידע גם לעמוד בפני אדם
לנהוג כך ,כדי לגלות מורא התורה גם בתוך
אחר לכבד את זולתו ,לא לזלזל בו .אם התורה
השמחה.
מחייבת עמידה ,צלם אלוקים שבאדם ודאי
ההקפות סוערות ,רגליים רוקדות ,הלב מתרונן. מחייב יחס של כבוד.
אבל אז מתייצבת התורה ואומרת :עמוד! כי
הרביעית ,איזון בין שמחה למורא :בהקפות
אינני רק סיבת השמחה אני מלכת השמחה .אני
אנו רוקדים ,אך גם נדרשים לעמוד .כך גם בחיי
לא עוד דגל בידך אני הדגל שאתה נושא בלבך.
היום יום מותר לשמוח ,מותר לשיר ,אך הכול
לכן כשאתה רוקד ,זכור גם לעמוד .עמוד ביראה
מתוך גבולות של יראת שמים .השמחה איננה
מול התורה ,גם בתוך מעגלי השירה .כך שמחת
סותרת את המורא ,אלא מאזנת אותו.
תורה מגלה לנו סוד נצח ישראל :שמחה שאין
לה גבול ,עטופה ביראה שאין לה הפסק.
.28בחול המועד כאשר יורד גשם האם יכול לשבת עם מטריה בסוכה ולברך ליישב בסוכה?
.29כאשר יורד גשם בסוכה שלו ובסוכה אחרת לא יורד גשם האם יכול לברך ליישב בסוכה?
.30מדוע סוכות נקראת 'סוכת דוד' ושמיני עצרת 'בית יעקב'?
.31מדוע פטרה התורה מצטער רק במצוות סוכה ולא בשאר מצוות?
.32מי שיש לו מקום בסוכה או לבנו הקטן שהגיע לחינוך או לבנו הגדול למי יש לו חיוב לתת?
.33האם מותר לתלות קישוטי סוכה ע''י גוי או ילד קטן?
.34אדם שמסופק האם בירך ליישב בסוכה בסוכות האם צריך לחזור ולברך?
.35האם חייבים להשאיר את השולחן בסוכה בשעת השינה?
.36האם באמצע הסעודה בסוכה מותר לצאת עם אוכל שבפיו מחוץ לסוכה או עם
שתיה?
.37בית הכנסת אסור כקפנדריא ומה דינה של הסוכה?
.38האם כל גשם בסוכות הוא סימן קללה או שרק בראשון לחג?
.39כאשר החזאים אומרים שירד גשם בליל סוכות האם מותר לישון מחוץ לסוכה?
.40בחול המועד כאשר יורד גשם האם יכול לשבת עם מטריה בסוכה ולברך ליישב בסוכה?
.41כאשר יורד גשם בסוכה שלו ובסוכה אחרת לא יורד גשם האם יכול לברך ליישב בסוכה?
.42האם צריך להריח האתרוג של מצוה כשנוטלים אותו או יש איסור והאם צריך לברך על הריח?
.43כשהשולחן בורח אל מחוץ לסוכה ,ראשו ורובו בסוכה אך השולחן בבית ,האם הישיבה
היא מצוה או שמא היא רק אשליה?
.44ניסוך המים או ענני הכבוד מה מקור השמחה היתירה בחג הסוכות?
.45לולב בכל שבעה חיוב המקום או חיוב העלייה האם בזמן הזה ירושלים שונה משאר ערי ישראל?
.46מדוע דוקא חכמי ישראל הם שרקדו בשמחת בית השואבה והמון העם צופים?
.47מדוע סיום התורה נקבע דווקא בשמחת תורה?
" .48האם שמיני עצרת היום שבו השמחה עצמה היא המצווה?"
.49מדוע לא מניחים לתורה לנוח? סוד ההתחלה מיד לאחר הסיום
