gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel — סוכות (2026-09-21)

מוציא לאור: גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel

שבוע: סוכות (2026-09-21)

גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel — סוכות (2026-09-21)

פתח את ה-PDF הורדה

‫דברים אחדים‪ :‬כאשר הדף הופך לסכך‪ ,‬וכשעמל התורה נעשה דירת אמונה‪ ,‬אז גם‬ ‫הרוח הלומדת נהפכת לענן של כבוד‪ ,‬המכסה את הנשמה מחום העולם הזה‪.‬‬ ‫יש רגעים בעולם שבהם הדיו נעשה לקול‪ ,‬והקול הזה קול תורה‪ .‬יש שעות שבהן הלב‬ ‫מתעורר‪ ,‬מבקש להבין‪ ,‬לחזור אל טעם היגיעה‪ ,‬אל ניגון הישיבה הישן‪ ,‬אל אותם‬ ‫רגעים שבהם דף גמרא נפתח ונשמה נפתחת עמו‪ .‬יש סוכה שנבנית מקרשים וסכך‪,‬‬ ‫ויש סוכה שנבנית ממילים‪ .‬וישנם גם רגעים שבהם דף אחד קטן מגלה עולמות‪.‬‬ ‫יש רגעים בעולם שבהם הגבול בין הארעי לנצחי מיטשטש‪ ,‬ושם נולדת הסוכה‪ .‬אין בה קירות‬ ‫של בטון‪ ,‬אין בה גג של ברזל‪ .‬הכול רעוע‪ ,‬דק‪ ,‬מתנודד ברוח‪ .‬ובכל זאת שם שורה השכינה‪.‬‬ ‫לימדונו חז"ל‪ ,‬כי הסוכה איננה רק זכר לענני הכבוד‪ ,‬אלא גילוי חי של הנצח בתוך הארעיות‪.‬‬ ‫הרי זה פלא‪ :‬במקום שבו האדם יוצא מדירת קבע לדירת עראי דווקא שם הוא פוגש את‬ ‫הקבע האמיתי‪ .‬ובמקום שבו הוא נחשף אל הרוח‪ ,‬שם הוא מוגן ביותר‪.‬‬ ‫כך היא גם התורה‪ .‬התורה‪ ,‬אף היא‪ ,‬נראית לעיתים כסיפור עתיק‪ ,‬מילים על קלף‪ ,‬רעיונות‬ ‫מן העבר‪ ,‬אך כל מי שנטה אוזן בבית המדרש יודע‪ :‬היא איננה עבר‪ .‬היא הווה חי‪ .‬היא‬ ‫הסוכה של הנשמה‪ ,‬מגוננת‪ ,‬עוטפת‪ ,‬ומחזירה את האדם אל ביתו האמיתי‪.‬‬ ‫כי כל פסוק בתורה הוא קנה סכך‪ ,‬וכל סוגיה היא דופן שמקיפה את הנפש‪ .‬ומי שזוכה לשבת‬ ‫בסוכת התורה‪ ,‬דפנותיה מגינות עליו מכל כפור רוחני‪ ,‬וסיכוכה משרה עליו אור של נצח‪.‬‬ ‫חז"ל אמרו )אבות ו‪ ,‬ב(‪" :‬וכל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה… ונעשה כמעיין‬ ‫המתגבר וכנהר שאינו פוסק‪".‬‬ ‫והנה פלא‪ :‬אין התורה נמשלת להר איתן או לאש בוערת‪ ,‬אלא למים‪ .‬מים שזוחלים לכל‬ ‫מקום‪ ,‬מחלחלים גם ללבבות סדוקים‪ ,‬מרווים כל נפש עייפה‪.‬‬ ‫וכך היא גם המטרה של חוברת זו להיות נחל קטן של מים חיים‪ ,‬להוליך מן הלב אל הלב‪,‬‬ ‫מן הדף אל הנשמה‪ .‬כי לימוד התורה איננו רק ידיעה‪ .‬הוא חיות‪ .‬הוא נשימה‪ .‬הוא עצם‬ ‫החיים‪.‬‬ ‫וכמו שהסוכה עוטפת את האדם מבחוץ‪ ,‬כך התורה עוטפת אותו מבפנים‪ .‬סוכה של עץ וסכך‬ ‫מגנה עליו מן החום‪ ,‬אך סוכת התורה מגינה עליו מן הקור הרוחני של העולם‪.‬‬ ‫"כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" לא רק זיכרון היסטורי‪ ,‬אלא תנועה נצחית של ישיבה‬ ‫תחת צלו של הבורא‪ ,‬בתוך סוכת המחשבה‪ ,‬הסוגיה‪ ,‬והעמל‪.‬‬ ‫הדפים שאתה אוחז בידך אינם עוד מאמרים‪ .‬הם קורות עץ שניסרו מן עמל התורה‪ ,‬וענפי‬ ‫מחשבה שנגזמו מעץ החיים‪ .‬הסכך שלהם עשוי פסיפס של סוגיות‪ ,‬של קושיות‪ ,‬של דופק‬ ‫ישיבתי החי גם בזמננו‪ .‬כאן נכתבו הדברים לא כדי למלא מדף‪ ,‬אלא כדי לפתוח פתח‪ .‬כדי‬ ‫לשנע את גלגלי השכל‪ ,‬להאיר את הזיכרון הלמדני‪ ,‬להחיות את חדות היגיעה‪ .‬כי התורה‬ ‫איננה נלמדת רק‪ ,‬היא נחווית‪.‬‬ ‫ובעולם רווי רעש‪ ,‬שבו כל ידיעה נבלעת בתוך שנייה‪ ,‬באה תורה זו להזכיר‪ :‬הלימוד אינו‬ ‫מידע‪ .‬הלימוד הוא מהות החיים עצמם‪ .‬אין התורה נקנית אלא למי שנפשו בוערת בה‪ .‬מי‬ ‫שלבו שומע את רשרוש הסכך כקול דף גמרא‪ ,‬וחש כיצד כל מילה בספר נוגעת בו ונכתבת בו‬ ‫מחדש‪.‬‬ ‫ואין לך זמן מתאים מזה חג הסוכות‪ ,‬זמן השמחה והדבקות‪ .‬כי הסוכה איננה רק מקום‬ ‫ישיבה היא מקום ישוב הדעת‪.‬‬ ‫שם‪ ,‬בין רשרוש הסכך לנשימת הלימוד‪ ,‬נולדים הרעיונות‪ ,‬מתבשלות הקושיות‪,‬‬ ‫ונכתבות התשובות‪ .‬מי שטועם מן התורה כמות שהיא ניתנה‪ ,‬טועם מן הנצח‪.‬‬ ‫וזו מטרת החוברת שלפניכם‪:‬‬ ‫לא רק ללמד ‪ -‬אלא להחיות את הלימוד‪.‬‬ ‫לא רק להביא מקורות ‪ -‬אלא להצמיח מהם נשמה‪.‬‬ ‫לא רק לכתוב תשובות ‪ -‬אלא לכתוב תנועה של חיים‪ ,‬קול ישיבתי‪ ,‬דופק רוחני‪.‬‬ ‫והכול נולד כאן‪ ,‬בין קירות האבן של בית המדרש "בית יוסף" השוכן ברחוב קרית יערים ‪32‬‬ ‫בגבעת זאב אכסניא של תורה חיה‪ ,‬מקום שבו כל דף גמרא נלמד בדופק‪ ,‬וכל מילה נושאת‬ ‫חום של נשמה‪ .‬שם‪ ,‬בלילות של לימוד ובימים של חסד‪ ,‬נולדו הדברים שלפניכם‪.‬‬ ‫תודה עמוקה ואוהבת לכל תלמדי החכמים הלומדים‪ ,‬המשתתפים‪ ,‬ולכל מי שדף זה‪ ,‬ושורה‬ ‫זו‪ ,‬יצאו מלבו‪.‬‬ ‫ומה שלפניכם איננו אלא פתח קטן לדבר הגדול הבא‪ .‬בעזרת ה׳‪ ,‬בקרוב תצא לאור סדרת‬ ‫הספרים "גם לנשמה מגיע אוכל" מיזם תורני רחב היקף‪ ,‬שבו נאגדו מאות מאמרים‬ ‫ושיעורים שנכתבו בשפה ישיבתית חיה‪ ,‬פיוטית ועמוקה‪.‬‬ ‫וכל מי שנדבו ליבו וחפץ להיות שותף בבניין התורה‪ ,‬להנציח קרוב או ידיד‪ ,‬ולזכות להיות‬ ‫מן המזכים הרבים מוזמן באהבה לפנות‪ :‬הרב יוסף ויצמן ‪052-8144488‬‬ ‫יהי רצון שכל דף מחוברת זו יהיה נר קטן שיאיר את המחשבה‪ ,‬יחמם את הלב‪ ,‬ויחבר כל‬ ‫לומד אל אותו קול ישן חדש‪ ,‬קול בית המדרש‪ .‬קול של תורה‪ .‬קול של נשמה‪ .‬קול של אהבה‬ ‫שאין לה קץ‪.‬‬ ‫ערב פסח מול ערב סוכות מדוע מלאכה נאסרה כאן ולא שם?‬ ‫‪.1‬‬ ‫מדוע רק חג הסוכות נקרא זמן שמחתנו הרי בכל שלושת הרגלים חייבים‬ ‫‪.2‬‬ ‫בשמחה?‬ ‫בין גלות לצילא דמהימנותא מהות מצוות הסוכה‬ ‫‪.3‬‬ ‫‪ .4‬מדוע לא נאמר חג הסוכה כשם חג המצות סוכה אחת או סוכות רבות מה עומק‬ ‫ההבדל?‬ ‫‪ .5‬מדוע סוכות בחודש תשרי ולא בניסן? סוד הזמנים הנסתרים‬ ‫‪ .6‬סוכה זכר לענני הכבוד‪ .‬אז איפה הזכר למן ולבאר?‬ ‫‪ .7‬מי שמתארח ואוכל בסוכות אצל אחרים האם מותר לו להזמין את האושפיזין דהרי‬ ‫אין אורח מכניס אורח?‬ ‫‪ .8‬מדוע נשים אינם חייבות בסוכה הרי אף הם היו באותו הנס של ענני הכבוד?‬ ‫‪ .9‬האם כל גשם בסוכות הוא סימן קללה או שרק בראשון לחג?‬ ‫‪ .10‬האם כל אדם יכול להחליט שהוא מצטער מהסוכה ולמרות שלשאר האנשים אינו‬ ‫מפריע?‬ ‫‪ .11‬כאשר החזאים אומרים שירד גשם בליל סוכות האם מותר לישון מחוץ לסוכה?‬ ‫‪ .12‬סוד הפטור‪ :‬מדוע מצטער נפטר ממצות סוכה‬ ‫‪ .13‬האם צריך להריח האתרוג של מצוה כשנוטלים אותו או יש איסור והאם צריך לברך‬ ‫על הריח?‬ ‫‪ .14‬שתיית יין במועד האם הווה חובה יומית או הידור בלבד? והאם יוצאים בקידוש?‬ ‫‪ .15‬מדוע שמחת יו״ט נותרה בלא ברכה מיוחדת?‬ ‫‪ .16‬האם מותר לאדם להוריד נוי סוכה מהסוכה כדי לתלותה בסוכה אחרת?‬ ‫‪ .17‬מה נשתנה בליל הסדר ומה עם חג הסוכות? מדוע לא אומרים גם מה נשתנה?‬ ‫‪ .18‬האוכל בעמידה האם מברך ברכת ליישב בסוכה?‬ ‫‪ .19‬מי שרוצה לישון בלילה הראשון של סוכות לפני הסעודה האם צריך לברך ליישב‬ ‫בסוכה?‬ ‫‪ .20‬היושב בסוכה והגיע עני לבקש צדקה האם חייב לתת צדקה דהרי עוסק במצווה‬ ‫פטור מהמצווה?‬ ‫‪ .21‬אם הלולב זכר למקדש הוא למה אין אנו מתפללים על השבת העבודה?‬ ‫‪ .22‬האם אנו מחויבים להחיות את שמחת בית השואבה בכל דור?‬ ‫‪ .23‬סוכת עורו של לוויתן‪ ,‬חלום עתיק או מציאות עתידית ‪ -‬מהו סוד‬ ‫הלוויתן?‬ ‫‪ .24‬סיום מסכת בחול המועד האם הוא שמחת מצוה או אסור משום אין‬ ‫מערבים שמחה בשמחה?‬ ‫‪ .25‬סעודת מצוה או סעודת רשות מה טיבה של סעודת גומרה של תורה?‬ ‫‪ .26‬האם אבל בתוך י"ב חודש רשאי להצטרף סעודת "חתן תורה" ו"חתן בראשית"?‬ ‫‪ .27‬בזמן ההקפות בשמחת תורה האם חייבים לעמוד או אפשר גם לשבת?‬ ‫במחשבה תחילה‪ :‬בימים אלו שלאחר שנסגר חלון ההזדמנויות הנפלא שקיבלנו חודש שלם של‬ ‫פתיחת שערי שמים‪ ,‬עדיין אין לנו צל צלו של מושג האם וכמה הצלחנו לפעול בתפילותינו‪ ,‬רק בראש‬ ‫השנה תשפ"ז הבא עלינו לטובה נוכל אולי לקבל מבט כמה הצלחנו בתפלתנו‪ ,‬אמנם מבט שטחי‬ ‫לחוד‪ ,‬כי את האמת נוכל לראות רק בביאת המשיח במהרה בימינו‪.‬‬ ‫אילו היינו יודעים את העתיד מי יודע כמה היינו מכוונים בימים הנוראים של שנת תשפ"ד עת אירע‬ ‫הטבח הנורא של אחינו ואחיותינו הי"ד בעיצומם של הריקודים בשמחת תורה כאן ארץ ישראל על‬ ‫ידי מחבלים צמאי דם‪.‬‬ ‫דוד המלך אומר בספר תהלים )קב יח יט(‪" :‬פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם‪ .‬תכתב ז ֹאת‬ ‫לדור אחרון ועם נברא יהלל יה"‪ .‬ופירשו במדרש שוחר טוב )שם(‪' :‬ורבנין אמרו‪ ,‬אלו הדורות‬ ‫שחייבים במעשיהם הרעים‪ ,‬ובאים ועושים תשובה‪ ,‬ומתפללים לפניך בראש השנה וביום הכפורים‪,‬‬ ‫ולפי שהם מחדשים את מעשיהם‪ ,‬הקב"ה בורא אותם ברייה חדשה‪ .‬ומה להם לעשות? יש להם‬ ‫ליטול אתרוגיהן בידיהם‪ ,‬ולולביהן וערבי נחל והדסים‪ ,‬להלל אותך‪ ,‬הוי אומר ועם נברא יהלל יה'‪.‬‬ ‫אנחנו סקרנים מה נעשה בדיננו בימים אלו‪ ,‬אך מי שלא זכה לרוח הקודש יאלץ להמתין לראש‬ ‫השנה תשפ"ד לדעת האם נכתב ונחתם השנה בספר החיים‪ ,‬האם נכתב לחיים טובים בריאות פרנסה‬ ‫טובה‪ .‬וגם אז לא נדע האם היו חס ושלום גזירות רעות שהצלחנו לקרוע שערי שמים ולבטלם‬ ‫בתשובתנו תפילתנו וצדקותנו‪ ,‬ומה הם גזירות שהצלחנו למנוע ולבטל‪ .‬אולם זה הדבר הקטן שרצינו‬ ‫להשיג בימים אלו‪.‬‬ ‫יש משהו הרבה יותר חשוב שאותו רצינו להשיג בימים אלו‪ ,‬ועליו אנחנו מובטחים בוודאות‬ ‫שהצלחנו‪ ,‬אם רק קיימנו את מצות היום‪ ,‬שמרנו על קדושת ראש השנה ויום כיפור‪ ,‬שמענו תקיעת‬ ‫שופר‪ ,‬אמרנו את פסוקי מלכויות זיכרונות ושופרות‪ ,‬צמנו ביום הקדוש – ומי שהרב הורה לו לאכול‬ ‫קיים את רצון הבורא באכילתו ובשמירה על נפשו‪ ,‬הרהרנו הרהורי תשובה‪ ,‬שאפנו להיות מעט יותר‬ ‫טובים בשנה הבא‪ ,‬אמרנו את נוסח הווידוי‪ .‬כמה גזירות רעות הצלחנו לקרוע וכמה שפע הצלחנו‬ ‫להוריד את זה אנחנו לא יודעים‪ ,‬וזה תלוי בכוונה כמה רציני היה התשובה‪ ,‬כמה מעשים טובים‬ ‫הצלחנו לעשות בימים אלו‪ ,‬וזה אינו גלוי לפנינו‪ ,‬אולם מי שקיים את מצות היום‪ ,‬גם מי שזכה‬ ‫לעשות זאת רק בצורה מינימלית בצורה יבשה כערער בערבה‪ ,‬יש לנו הבטחה שבורא עולם‬ ‫קיבל אותנו באהבה‪ ,‬הוא שוב קרוב אלינו ואנחנו אהובים אצלו‪ .‬נפתח לנו דף חדש‪,‬‬ ‫התשובה הבסיסית שדי בהרהור תשובה להפך לצדיק גמור התקבלה‪ .‬על כך אנחנו שמחים‬ ‫ומהללים את הבורא שוב אנחנו קרובים אליו‪ .‬זה השמחה העצומה שיש לנו בימי הסוכות‪,‬‬ ‫אנחנו עוזבים את הבית היציב והקבוע‪ ,‬ונכנסים בסוכה הקרויה 'צילא דרחמנא'‪ ,‬צלו של‬ ‫בורא עולם‪.‬‬ ‫בעזרת ארבעת המינים אנחנו מודים לבורא על ששוב אנחנו בניו הקרובים אליו‪ ,‬וגם אם חטאנו‬ ‫הוא רצה בנו שוב‪.‬‬ ‫בגמרא במסכת בבא בתרא )דף קטז ע"א( נאמר שאדם שיש לו חולה בביתו צריך ללכת לחכם‬ ‫שיבקש עליו רחמים‪ ,‬הרשב"ם מבאר שמדובר בחולה הנוטה למות שכבר נגזרה הגזירה‪ ,‬לאדם‬ ‫מהשורה אין בכח תפילתו כח לקרוע את רע הגזירה‪ ,‬ולכן צריך ללכת לחכם‪.‬‬ ‫כך גם נאמר באשרי )תהלים קמה יט(‪" :‬רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם"‪ .‬רק מי‬ ‫שהוא יראיו של השם הוא זוכה שרצונו נעשה‪ ,‬וכשהוא מתפלל אל הבורא‪ ,‬שעוותו נשמעת והוא‬ ‫נושע‪ .‬אולם לכל אדם יש מעלה הרבה יותר גדולה ונשגבה שהוא יכול לזכות בתפילתו‪ ,‬וכפי שנאמר‬ ‫)שם יח(‪" :‬קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת" ‪ -‬אם אנחנו קראנו לבורא באמת‪ ,‬השם‬ ‫קרוב אלינו‪ ,‬אנחנו שוב אהובים לפניו‪ ,‬ועל כך נשמח בימים נעלים אלו‪.‬‬ ‫××××××‬ ‫חג הסוכות נקרא כך על שם הסוכה שאנו בונים בו‪ .‬הסוכה נקראת בשמה על שם הסכך הסוכך‬ ‫עליה מלמעלה‪ .‬דינים רבים יש לסוכה ואחד מהם קובע כי הסוכה צריכה להיות מכוסה בסכך רב‬ ‫שיסתיר את השמש‪ ,‬אך לא לגמרי‪ .‬בשפה ההלכתית נקרא תנאי זה‪" :‬צלתה מרובה מחמתה"‪ .‬אם‬ ‫הסוכה תהיה במצב שבו‪" :‬חמתה מרובה מצילתה"‪ ,‬כלומר שאור השמש יתפרס על פני שטח גדול‬ ‫מהצל‪ ,‬הסוכה תהיה פסולה‪ .‬מנגד‪ ,‬חשוב שהסוכה לא תהיה מכוסה בסכך רב מדי‪ ,‬שיסתיר את‬ ‫כוכבי השמיים‪.‬‬ ‫חשוב להבין‪ :‬אם הסכך נועד למנוע את אור השמש‪ ,‬מדוע קיימת דרישה שניתן יהיה לראות מתוכו‬ ‫את הכוכבים? ואם אומנם יש חשיבות לכך‪ ,‬מדוע דילולו פוסל את הסכך? והלא בלא סכך נראים‬ ‫הכוכבים טוב יותר!‬ ‫אלא שסוד יש בסכך זה; הוא בא ללמד את היהודי להאמין בזמני ההסתר‪ .‬בימים של "הסתר פנים"‬ ‫דרושה מיומנות רבה‪ .‬באותה שעה נצרך האדם לשכלל את כוח ראייתו ולשפרו בהרבה מימים‬ ‫כתיקונם‪ .‬הסוכה והסכך מכונים בלשון הזוהר "צילא דמהימנותא" – צל האמונה; רמז למצב שבו‬ ‫אין ההשגחה גלויה ורק צילה נראה‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬בלשון הקודש יש למילה "סכך" שתי משמעויות הפוכות‪ .‬מצד אחד הסכך מסכך ומכסה‪,‬‬ ‫ומצד שני הסכך עוטף; כמו שאמרו חכמינו ז"ל על שרה אימנו‪" :‬ולמה נקרא שמה יסכה‪ ,‬שסוכה‬ ‫היא ברוח הקודש"‪.‬‬ ‫הסכך מלמד את האדם כי הכיסוי אכן לפעמים מסתיר ומגביל‪ ,‬אך הכיסוי גם ובעיקר שומר‪ .‬הבורא‬ ‫עוטף ומגן גם בימים שבהם אין האדם "רואה" אותו‪ .‬אין הוא נוטש את האדם‪ ,‬אפילו בימים שבהם‬ ‫הוא חש נעזב‪ .‬הסכך מסתיר אומנם את השמיים‪ ,‬כפי שנאמר )ישעיהו ס‪ ,‬ב( "כי הנה‬ ‫החֹשך יכסה ארץ"‪ ,‬אך למרות זאת‪ ,‬יזכו המאמינים חדי העין לראות את הבורא גם‬ ‫מתוך ההסתר‪ ,‬וזאת על ידי התבוננות‪ .‬וכבר הבטיחה התורה כי מיטיבי רואי יוכלו‬ ‫לראות את הבורא דרך חרכי הסכך‪ ,‬וכפי שנאמר‪" :‬ועליך יזרח ה'"‪.‬‬ ‫הלכה נוספת קובעת כי יש להקים את הסוכה רק תחת כיפת השמיים‪ .‬אם יחצוץ גג‬ ‫או אילן בין הסכך לבין השמיים – תיפסל הסוכה‪ .‬רק בדרך זו יצליח המאמין לראות את השגחתו‬ ‫של הבורא מן החרכים‪ ,‬מחרכי הסכך‪.‬‬ ‫הסכך הוא חומר גולמי מן הטבע‪ ,‬חומר שיד אדם לא נגעה בו‪ .‬הוא גם לא עשוי מפירות בשלים‪,‬‬ ‫שהם יפים לאכילת אדם‪ ,‬אך מקבלים טומאה‪.‬‬ ‫הסכך צריך להיות עשוי מגידולי קרקע‪ ,‬פרי ההתפתחות הטבעית של הארץ‪ .‬אותה "פסולת גורן‬ ‫ויקב" היא מתנת ישע שנתן ה' לברואיו‪ .‬האוצרות השמימיים הטהורים הם אלו שיד אדם לא נגעה‬ ‫בהם‪.‬‬ ‫גם העשיר בעשירים לא יוכל לוותר על חסות זו של ה'‪ ,‬וגם לעני בעניים מובטח שיזכה בה‪ .‬כל השוני‬ ‫הוא רק בדפנות‪ ,‬שבהם נבדלים הארמונות המוצקים מן הצריפים הרעועים‪ ,‬ובהם באים לידי ביטוי‬ ‫העושר או העוני‪ .‬המחסה הגדול המקנה לנו את שלום הבית הוא הסכך‪ .‬הוא מסמל שעלינו להיות‬ ‫צנועים‪ ,‬ועם זאת מרוצים ושמחים‪.‬‬ ‫דעה מסולפת היא שיכול האדם להגיע לידי ביטחון ושלום רק על ידי הפגנת כוחו‪ .‬העובדות סותרות‬ ‫כלל זה; הפגנה זו מרחיקה את השלום‪ ,‬גוזלת את השלווה ביום ואת המנוחה בלילה‪ .‬היא שולחת‬ ‫את הפחד ואת הדאגה לחלוותנו בדרך החיים‪.‬‬ ‫לא בידינו להגיע אל שלמות האושר‪ .‬בהקמת הבית ובכל מאמצינו והשתדלותנו למען האישה‬ ‫והילדים‪ ,‬נוכל רק לעשות את שלנו‪ ,‬לצאת ידי חובתנו ולהשיג רמת חיים מסוימת‪ .‬אבל את אשר‬ ‫השגנו‪ ,‬אם הרבה ואם מעט‪ ,‬עלינו למסור לחסותו של ה'‪.‬‬ ‫אם נשתית את סוכת חיינו על ביטחון בה' ונקפיד להשתמש רק בחומרים שאינם מסמלים את‬ ‫כוחות האדם ואת ניצול אוצרות הטבע בידו; אם נפגין את ביטחוננו בה' על ידי הרחקת כל אל זר‬ ‫מסוכת חיינו – מובטח לנו שכבוד ה' יופיע עלינו ויברך אותנו‪ ,‬יגן עלינו‪ ,‬יאיר את דרכנו וישלח אושר‬ ‫ושמחה למשפחתנו‪.‬‬ ‫ביטחון זה יש לו יסוד איתן בתולדות ישראל‪ ,‬בתקופת נדודי ישראל במדבר‪ .‬ה' גאל אותנו מעבדות‬ ‫מצרים‪ ,‬הגן עלינו בעמוד אש וענן‪ ,‬האכיל אותנו מן והשקה אותנו מים מן הצור‪ .‬הוא היה קרוב‬ ‫אלינו בארץ צייה וצלמוות ולימדנו‪" :‬כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם‪ ,‬כי על כל מוצא פי ה' יחיה‬ ‫האדם" )דברים ח‪ ,‬ג(‪ .‬האדם אינו מתקיים בכוח מעשי ידיו‪ ,‬אלא מביטויי החמלה והרחמים של ה'‪.‬‬ ‫ביטחון זה שלימדונו אבותינו‪ ,‬והתקווה לעתיד הנובעת ממנו הם הם נחלת הבנים‪ .‬על כך נאמר‪:‬‬ ‫"למען ידעו דורותיכם כי בסֻ כות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אתכם מארץ מצרים" )ויקרא כג‪,‬‬ ‫מג(‪.‬‬ ‫ערב פסח מול ערב סוכות מדוע מלאכה נאסרה כאן ולא שם?‬ ‫‪.1‬‬ ‫בעל הטורים )שם(‪ :‬רומז שגימטרייה של‬ ‫תאר לך את התמונה‪ :‬ערב פסח‪ ,‬חצות‬ ‫"גורנך" היא "סוכה"‪ ,‬ללמדך שדווקא בשעת‬ ‫היום מתקרב‪ ,‬ההתרגשות גוברת‪ .‬כל‬ ‫האסיף ובשעת העושר נצטווינו לשבת בצל‬ ‫בית ישראל טרוד בביעור חמץ‪ ,‬בהכנת‬ ‫הסכך‪ ,‬ולהבין שאין זה אלא חסד אלוקי‪.‬‬ ‫המצות‪ ,‬בהכנת קרבן הפסח בזמן‬ ‫שבית המקדש היה קיים‪ .‬וכאן קבעה‬ ‫חז"ל הפליגו הרבה בהדגשת ההבדלים שבין‬ ‫לנו ההלכה מקום שנהגו שלא לעשות‬ ‫פסח לסוכות‪ ,‬וכל אחד מהם מאיר את שאלתנו‪.‬‬ ‫מלאכה בערב פסח עד חצות‪ ,‬אין עושים‪.‬‬ ‫במדרש פסיקתא דרב כהנא )פיסקא כח( נאמר‪:‬‬ ‫ומדברי רש"י למדנו‪ ,‬שהטעם הוא משום שעל‬ ‫משל למה הדבר דומה‪ ,‬למלך שהיה לו אוהב‬ ‫האדם להיות פנוי וטרוד בצרכי המצה והמרור‪,‬‬ ‫והיה מבקש לשהות עמו ימים רבים‪ .‬אמר לו‬ ‫שלא ישכח ולא יתבלבל‪.‬‬ ‫המלך‪ :‬עד עכשיו היית בביתי‪ ,‬עכשיו בוא ונצא‬ ‫אך כאן מתעוררת שאלה עצומה‪ ,‬שמסעירה את‬ ‫לשדה ונשב שם יחדיו‪ .‬כך ישראל‪ ,‬לאחר הימים‬ ‫גדולי האחרונים‪ :‬אם כן‪ ,‬מדוע לא נאמר אותו‬ ‫הנוראים ויום הכיפורים‪ ,‬הקב"ה מוציאם‬ ‫דין בערב סוכות? הרי גם כאן יש לאדם לעסוק‬ ‫מבתיהם ויושב עמהם בסוכה‪ .‬למדנו מכאן‬ ‫בהכנת הסוכה‪ ,‬לקבוע מחיצותיה‪ ,‬להניח את‬ ‫שמהות חג הסוכות היא קרבה מתמשכת‪ ,‬הכנה‬ ‫סיכוכה‪ ,‬להכינה ליום טוב‪ .‬וכי אין כאן טירדא‬ ‫שנעשית ימים קודם לכן‪ ,‬ואין בה בהילות של‬ ‫והכנה מרובה? מדוע לא מצאנו בגמרא‬ ‫רגע אחד‪.‬‬ ‫ובפוסקים איסור מלאכה בערב סוכות מחצות‬ ‫לעומת זאת בערב פסח‪ ,‬אומר המדרש )ילקוט‬ ‫היום והלאה‪ ,‬כמו שנאסר בערב פסח?‬ ‫שמעוני שמות רמז רסב(‪ :‬בשעה שאמר להם‬ ‫המגיד משנה כבר העיר על כך בלשון חדה‪ ,‬וכן‬ ‫משה מצות הפסח‪ ,‬היו ישראל טרודים בביעור‬ ‫האריכו בזה גדולי האחרונים התוספות יום‬ ‫חמץ ובתקון מצה ובשחיטת הפסח‪ ,‬והכל נעשה‬ ‫טוב‪ ,‬הצל"ח‪ ,‬החתם סופר‪ ,‬הפני יהושע וכל‬ ‫בזמן קצר מאד‪ ,‬בלחץ גדול‪ .‬נמצא שבפסח‬ ‫אחד מהם הציע חילוק וביאור‪ .‬אבל עיקר‬ ‫טרדת ההכנות סמוכה ממש לכניסת החג‪ ,‬ואם‬ ‫השאלה בוערת‪ :‬מהי הייחודיות של מצה בערב‬ ‫היה היתר מלאכה היו שוכחים את המצוות‪,‬‬ ‫פסח שאינה מצויה בסוכה בערב חג הסוכות?‬ ‫מה שאין כן בסוכה שנעשית ברווח זמן‪.‬‬ ‫מהו סוד החילוק שגרם לאיסור מלאכה כאן‪,‬‬ ‫עוד מצאנו במדרש תנחומא )אמור יז(‪ :‬בסכות‬ ‫ולהיתר מלאכה שם?‬ ‫הושבתי את בני ישראל אלו ענני הכבוד‪.‬‬ ‫הפסוק אומר‪" :‬חג הסכת תעשה לך שבעת ימים‬ ‫ומבואר שהסוכה היא מתנה קבועה ונצחית‪,‬‬ ‫באספך מגורנך ומיקבך" )דברים טז‪ ,‬יג(‪.‬‬ ‫כבר מיום צאתם ממצרים‪ .‬ולכן גם עשיית‬ ‫הסוכה נתפסת כהמשך ישיר של אותה מתנה‪,‬‬ ‫רש"י )שם(‪ :‬מדגיש את הקשר הישיר בין מצוות‬ ‫ומצופה מישראל להכינה ימים רבים קודם‪,‬‬ ‫הסוכה לבין עבודת האסיף‪ ,‬שדווקא מתוך‬ ‫"זריזין מקדימין למצוות"‪.‬‬ ‫השפע הגשמי הגורן והיקב מצווה האדם‬ ‫להיכנס אל דירת עראי‪ ,‬להכיר שהכול מאת ה'‪.‬‬ ‫במדרש ויקרא רבה )ל פרשה טו( נאמר‪ :‬משל‬ ‫למלך שנתן לבנו סעודה‪ ,‬אמר לו‪ :‬בני‪ ,‬עד‬ ‫הרמב"ן )שם(‪ :‬מסביר שחג הסוכות נקבע בזמן‬ ‫שאתה אוכל ושותה אצלי‪ ,‬התקן לך סוכה בחוץ‬ ‫האסיף‪ ,‬כדי שיפנה האדם ממלאכתו ויעסוק‬ ‫כדי שתשב בצלך‪ .‬רואים אנו שהסוכה היא‬ ‫בעבודת ה'‪ ,‬בבניית סוכתו ובשמחתו לפני ה'‪.‬‬ ‫הכנה ארוכה‪ ,‬שונה לחלוטין מן המצה שנעשית‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא )שם(‪ :‬עומד על כך‬ ‫דווקא סמוך ללילה‪ ,‬שאין בה אפשרות להכין‬ ‫שהתורה קושרת את עשיית הסוכה דווקא‬ ‫מראש‪.‬‬ ‫לימים שלאחר ימי הדין‪ ,‬ללמדנו שלא רק‬ ‫מכאן משתמע ההבדל המהותי‪ :‬פסח מצוותיו‬ ‫הפרנסה ביד ה'‪ ,‬אלא גם עצם קיומנו‪.‬‬ ‫מוכרחות להיות מוכנות ממש ברגע האחרון‪,‬‬ ‫הספורנו )שם(‪ :‬מבאר שמצוות הסוכה איננה‬ ‫ולכן אסרו מלאכה כדי שלא יבואו לידי שכחה‪.‬‬ ‫רק זכר לענני הכבוד‪ ,‬אלא גם תיקון ותכלית‬ ‫סוכות מצוותיו מוכנות ומסודרות ימים רבים‬ ‫להוציא את האדם מן הבית הקבוע‪ ,‬כדי שיכיר‬ ‫קודם‪ ,‬ולכן לא גזרו חכמים איסור מלאכה‬ ‫שהכול זמני ותלוי ברחמי שמים‪.‬‬ ‫בערב החג‪.‬‬ ‫ולכן נאסר במלאכה‪ .‬מכאן הבדל‬ ‫בגמרא פסחים )נ ע"א(‪ :‬מקום שנהגו לעשות‬ ‫ברור סוכות אינו תלוי בקרבן‬ ‫מלאכה בערב פסח עד חצות עושין‪ ,‬מקום שנהגו‬ ‫מיוחד שזמנו קבוע בערב החג‪.‬‬ ‫שלא לעשות אין עושין‪ .‬ומבארת הגמרא )שם נ‬ ‫ע"ב(‪ :‬מדקתני עד חצות מכלל דמחצות ואילך‬ ‫הטור )או"ח סימן תסח(‪ :‬מביא‬ ‫אסור מדינא‪ .‬הרי לנו שעצם ההלכה של ערב‬ ‫את דיני ערב פסח ומדגיש שהטעם‬ ‫פסח‪ ,‬שאין עושים מלאכה מחצות‪ ,‬איננה רק‬ ‫הוא כדי שלא יתבטל מתקוני‬ ‫מנהג אלא דין גמור‪ ,‬הקשור בהכנות היום‪.‬‬ ‫מצוותיו‪ ,‬מצה‪ ,‬ביעור חמץ וקרבן פסח‪ .‬לעומת‬ ‫זאת‪ ,‬בהלכות סוכה לא הזכיר כלל איסור בערב‬ ‫בגמרא פסחים )נה ע"א(‪ :‬כל מקום שנהגו לא‬ ‫החג‪ ,‬ומשמע שאין גזירה כזו‪.‬‬ ‫לעשות מלאכה בערב פסח אין עושין‪ .‬ומבאר‬ ‫רש"י שם‪ :‬מפני הטרדה בביעור חמץ‪ ,‬במצה‬ ‫הר״ן )פסחים שם(‪ :‬כותב שעצם תקנת איסור‬ ‫ובקרבן פסח‪ .‬זו הסוגיה שמהווה יסוד לתמיהת‬ ‫המלאכה בערב פסח איננה מנהג בלבד אלא דין‬ ‫האחרונים מדוע אין הדבר נאמר גם בערב‬ ‫הקשור בקורבן פסח‪ .‬ומשום כך לא נאמר כן‬ ‫סוכות‪.‬‬ ‫בערב סוכות שאין בו קרבן מיוחד בערב החג‪.‬‬ ‫בגמרא סוכה )י ע"א(‪ :‬סוכה העשויה קודם לחג‬ ‫המאירי )פסחים נ ע״א(‪ :‬מטעים שמנהגי ערב‬ ‫כשרה‪ .‬ואף אמרו שם‪ :‬סוכה ישנה כשרה‪ ,‬אלא‬ ‫פסח שונים משאר ערב ימים טובים‪ ,‬לפי שעצם‬ ‫שנחלקו אם יש בה מעלה לכתחילה‪ .‬משמע‬ ‫ההכנות של פסח דורשות דקדוק ושמירה‬ ‫שתקון הסוכה איננו תלוי דווקא בערב החג‪,‬‬ ‫יתירה שלא יבוא לידי איסור חמץ‪ .‬אבל בסוכות‬ ‫אלא יכול להיות ימים רבים קודם לכן‪ ,‬בניגוד‬ ‫ההכנות נעשות קודם לכן ואין חשש ביטול‪.‬‬ ‫למצה שאסור להכין ישנה‪.‬‬ ‫המגיד משנה בהלכות יום טוב )פרק ח הלכה יז(‬ ‫בגמרא פסחים )לו ע"ב(‪ :‬מצה ישנה לא יצא בה‬ ‫הקשה בפשיטות‪ :‬אם טעם רש״י הוא שמחמת‬ ‫ידי חובתו‪ .‬מכאן מוכרח שעיקר מצות המצה‬ ‫הטרדה במצות המצה והמרור נאסר במלאכה‬ ‫תלויה באפייתה הסמוכה לחג‪ ,‬ואין אפשרות‬ ‫בערב פסח‪ ,‬אם כן בערב סוכות נמי ליגזר‪ ,‬שהרי‬ ‫להכין אותה זמן רב קודם‪.‬‬ ‫צריך לטרוח בבניין סוכה והכנתה‪ ,‬ולמה לא‬ ‫נאסר במלאכה‪.‬‬ ‫ובגמרא סוכה )נד ע"ב(‪ :‬מתוארת שמחת בית‬ ‫השואבה‪ ,‬שמתחילה כבר ממוצאי יום טוב‬ ‫התוספות יום טוב במסכת פסחים )פרק ד‬ ‫ראשון ונמשכת‪ ,‬ללמדנו שעבודת הסוכה‬ ‫משנה א( תירץ שחילוק גדול יש ביניהם‪,‬‬ ‫מתחילה קודם החג ונמשכת לאורכו‪ ,‬ללא‬ ‫דעשיית הסוכה מצויה מבעוד מועד‪ ,‬וזריזין‬ ‫תביעה של "עכשיו או לעולם לא"‪.‬‬ ‫מקדימין למצוות כבר מיום מוצאי יום‬ ‫הכיפורים‪ ,‬מה שאין כן מצה שאסורה ישנה‪,‬‬ ‫בגמרא ראש השנה )טז ע"א(‪ :‬כל באי עולם‬ ‫והכנתה מוכרחת להיות דווקא בערב פסח‪.‬‬ ‫עוברים לפניו כבני מרון‪ ,‬ומפרש רש"י‪ :‬נכתבים‬ ‫בראש השנה ונחתמים ביום הכיפורים‪ .‬מיד‬ ‫הצל״ח במסכת פסחים )שם( חילק שחומרת‬ ‫לאחר מכן‪ ,‬בלילה הראשון של סוכות‪ ,‬כבר‬ ‫פסח תלויה בעצם איסור התורה שמחצות היום‬ ‫יושב האדם תחת הסכך המוכן לו‪ .‬הרי שסוכה‬ ‫כבר נאסר במלאכה מצד קדושת זמן הקרבת‬ ‫נתפסת כהמשך ישיר‪ ,‬כהכנה מתמשכת‪ ,‬ולא‬ ‫הפסח‪ ,‬ולכן הוצרכו להוסיף סייגים קודם‬ ‫כמצווה נקודתית הדורשת בהילות של ערב חג‪.‬‬ ‫חצות‪ .‬אבל ערב סוכות אין בו לא קרבן מיוחד‬ ‫ולא איסור מלאכה מן התורה‪ ,‬ולכן אין גוזרים‪.‬‬ ‫רש״י )פסחים נ ע״א(‪ :‬כתב בפירושו שהטעם‬ ‫שאסרו מלאכה בערב פסח הוא מפני שיש לו‬ ‫החתם סופר במסכת פסחים )שם( האריך‬ ‫לטרוח בצרכי מצה ומרור‪ .‬כלומר‪ ,‬לא גזירה‬ ‫בדבריו‪ ,‬ותירץ שעיקר שמחת פסח היא ביום‬ ‫טכנית‪ ,‬אלא חשש שמא מתוך שיתעסק‬ ‫הראשון‪ ,‬ואם היה היתר מלאכה היה עלול‬ ‫במלאכה יבטל מן ההכנות ההכרחיות לחג‪.‬‬ ‫לבטל תיקון מצות עיקריות מצה וביעור חמץ‪.‬‬ ‫משא״כ בסוכות שעיקר שמחתו ביום האחרון‪,‬‬ ‫הרמב״ם )הלכות יום טוב פרק ח הלכה יז(‪:‬‬ ‫וכבר עברו ימי הדין‪ ,‬וממילא אין לחוש‬ ‫פוסק שאסור לעשות מלאכה בערב פסח מחצות‬ ‫שיתבטל מן ההכנה‪ ,‬ולכן אין בו איסור מלאכה‪.‬‬ ‫היום‪ ,‬מפני שהוא זמן הקרבת קרבן פסח‪ .‬נמצא‬ ‫שעצם היום מקבל קדושת יום טוב מחצות‪,‬‬ ‫זאת‪ ,‬מצוותיו מוכנות מבעוד מועד ואין לחוש‬ ‫הפני יהושע במסכת פסחים )שם( ביאר‬ ‫לשכחה‪ ,‬ולכן לא אסרו בו מלאכה‪.‬‬ ‫באופן אחר‪ :‬בפסח החשש שמא יישכח‬ ‫מן ההכנות דבוק בעצם מצוות הפסח‬ ‫ערוך השולחן‪) ,‬או"ח סימן תסח(‪ :‬מדגיש‬ ‫שהן תלויות בשעה קלה‪ .‬אבל סוכה‬ ‫שעיקר איסור המלאכה בערב פסח נובע מן‬ ‫אפילו אם יעשה סמוך לחג אין כאן‬ ‫הדוחק והזמן הקצוב של מצוות היום ביעור‬ ‫שכחה‪ ,‬שהרי כבר רגילים ועסוקים‬ ‫חמץ‪ ,‬אפיית מצה וקרבן פסח ומתוך כך נהגו‬ ‫בכך ימים רבים‪ ,‬ולא יתבטלו מן‬ ‫מקומות אף להרחיב האיסור מפני חשש ביטול‬ ‫המצווה‪.‬‬ ‫ההכנות‪ .‬ולעומת זאת‪ ,‬בהלכות סוכה )סימן‬ ‫תרכה וסמוך לו( מצייר את בניין הסוכה‬ ‫מרן הראשל״צ רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון‬ ‫כמעשה שמקדימים לו מבעוד מועד‪ ,‬מיד לאחר‬ ‫עובדיה )פסח ח״ב עמוד קכב ‪ -‬קכד( עמד על כך‬ ‫יום הכיפורים‪ ,‬ולכן אין צורך בגדרי איסור‬ ‫וביאר באריכות‪ :‬עיקר ההבדל הוא מפני‬ ‫מלאכה בערב החג‪.‬‬ ‫שבפסח יש כמה וכמה מצוות הדורשות הכנה‬ ‫דחופה באותו היום ביעור חמץ‪ ,‬אפיית מצה‪,‬‬ ‫כף החיים‪) ,‬או"ח סימן תסח(‪ :‬כותב ששורש‬ ‫קרבן פסח וכל אלה תלויים בשעה קצובה‪.‬‬ ‫ההנהגה בערב פסח הוא חשש השכחה‬ ‫לעומת זאת בסוכה‪ ,‬ההכנה נעשית קודם לכן‬ ‫כשמצוות היום תלויות בשעה קצרה‪ ,‬ובפרט‬ ‫ברווח זמן‪ ,‬ואינה תלויה בשעה מסוימת‪.‬‬ ‫בביעור חמץ ונמצא שיפה עשו שנהגו שלא‬ ‫וממילא אין מקום לגזירה כלל‪.‬‬ ‫לעשות מלאכה כדי שלא יתבטלו מן המצוות‪.‬‬ ‫מה שאין כן בערב סוכות‪ ,‬שעיקר הטרחה‬ ‫רבנו יוסף חיים הבן איש חי )דרשות בן איש חי‪,‬‬ ‫נעשית ברווח זמן‪ ,‬וההידור הוא לזרז ולהקדים‬ ‫שנה א פרשת צו דרוש לחג הסוכות( חידד את‬ ‫עשיית הסוכה‪ ,‬לא לאסור מלאכה‪.‬‬ ‫נקודת ההכנה‪ :‬בפסח ההכנה כרוכה בפחד‬ ‫שמא יישאר חמץ ברשותו או יאפה מצה ישנה‬ ‫מרן הראשל״צ רבנו עובדיה יוסף‪ ,‬בחזון‬ ‫שאינה ראויה‪ ,‬מה שאין כן בסוכה‪ ,‬שכל‬ ‫עובדיה )פסח(‪ :‬מבאר באריכות שהחילוק איננו‬ ‫הטרחה היא בבניין ובסיכוך‪ ,‬והכל מוכן מבעוד‬ ‫רק מצד המנהג‪ ,‬אלא מצד מהות היום‪ .‬בערב‬ ‫מועד‪ ,‬ולכן אין איסור מלאכה‪.‬‬ ‫פסח מצוות רבות תלויות בזמן דחוק‪ ,‬ויש אף‬ ‫צד קדושת היום מצד זמן הקרבת הפסח‪ ,‬על כן‬ ‫החיד״א בספרו מחזיק ברכה )או"ח סימן‬ ‫מובנת גם ההרחבה שנהגו מקומות שלא לעשות‬ ‫תרכה סק״א( נוגע אף הוא ביסוד זה‪ :‬שונה‬ ‫מלאכה כדי שלא תיפגם הכנת המצוות‪ .‬בערב‬ ‫פסח ששייך בו טרדת איסור חמץ ועשיית מצות‬ ‫סוכות אין מצווה התלויה באותה שעה דחוקה‪,‬‬ ‫חדשות‪ ,‬משאר ימים טובים ובכללם סוכות‬ ‫והכנת הסוכה מקומה בימים שלפני כן‪ ,‬ולכן לא‬ ‫שאין בהם חשש ביטול מן המצוות מחמת‬ ‫נקבע בו איסור מלאכה‪.‬‬ ‫מלאכה‪.‬‬ ‫המשנה ברורה )סימן תסח( ובביאור הלכה‬ ‫רבי עקיבא איגר )שו״ת מהדורא קמא סימן כג(‬ ‫)שם(‪ :‬מסכם את שני הנתיבים‪ ,‬מצד הדין‬ ‫מזכיר דרך אגב את ענין ערב פסח‪ ,‬וכותב‬ ‫שמחצות הרי הוא כיום הקרבת הפסח‪ ,‬ומצד‬ ‫שדווקא שם אסרו מלאכה מחמת טרדת‬ ‫החשש שמא מתוך טרדת מלאכה יתבטל מן‬ ‫המצות‪ ,‬אבל בשאר ימים טובים לא גזרו‬ ‫ההכנות )ביעור‪ ,‬מצה‪ ,‬פסח(‪ .‬ולפי שני העיקרים‬ ‫ומשמע מפורש שבסוכות אינו שייך כלל‪.‬‬ ‫הללו אין הצדקה להחיל גדרים דומים בערב‬ ‫הכהן הגדול מאחיו במשנה ברורה )סימן תסח‬ ‫סוכות‪ ,‬שאיננו תלוי בשעת הכנה אחת‪.‬‬ ‫סקי״א( מבאר בטוב טעם שיסוד הגזירה הוא‬ ‫פוסקי הדור האחרונים )בדברי הוראה‬ ‫כדי שלא ישכח מביעור חמץ ומעשה הפסח‪.‬‬ ‫ושיעורים מודפסים(‪ :‬נוטים לנסח את העיקרון‬ ‫ומוסיף בביאור הלכה )שם( שמטעם זה לא‬ ‫בכלליות בהירה‪ :‬פסח הוא "יום שעה" של‬ ‫מצאנו איסור מלאכה בערב סוכות‪ ,‬שאין שם‬ ‫הכנות הכרחיות‪ ,‬ועל כן הוסיפו גדרים וסייגים‬ ‫טירדא מיוחדת סמוכה ממש לחג‪.‬‬ ‫כדי שלא ייפגמו‪ ,‬סוכות הוא "יום תהליך" של‬ ‫בסיכום דברי האחרונים‪ :‬ערב פסח ייחודי‬ ‫הכנה מוקדמת‪ ,‬ועל כן הדגשת ההלכה היא‬ ‫בהיותו משלב שלושה מרכיבים איסור מלאכה‬ ‫זריזין מקדימין וצביון ההידור‪ ,‬לא גדרי איסור‬ ‫מן התורה מחצות‪ ,‬חשש ביטול מעבודת המצות‬ ‫מלאכה בערב החג‪.‬‬ ‫התלויות בזמן‪ ,‬ושמחת יום טוב ראשון‬ ‫המחייבת הכנה מדויקת‪ .‬ערב סוכות לעומת‬ ‫חריפה‪ ,‬לדקדוק‪ ,‬להכרה שאין‬ ‫הקו המאחד בדברי אחרוני האחרונים הוא‬ ‫מרחב זמן אינסופי יש שעת כושר‪,‬‬ ‫ברור‪ :‬ערב פסח זמן דחוק ומצוות תלויות שעה‪,‬‬ ‫ואם תפספס אותה‪ ,‬איבדת את‬ ‫ולכן גדרי מניעת מלאכה כדי שלא יתבטלו‬ ‫המצווה‪ .‬ממילא אסרו מלאכה‬ ‫ההכנות‪ .‬ערב סוכות זמן רחב להכנה מוקדמת‪,‬‬ ‫בערב פסח כדי לחנך אותנו לחיות‬ ‫ולכן אין גדר איסור מלאכה‪ ,‬עיקר העבודה היא‬ ‫במודעות אל השעה‪ ,‬לא לאחר את‬ ‫הזריזות וההקדמה‪ ,‬לא ההימנעות ממלאכה‬ ‫הזמן‪ .‬לעומת זאת חג הסוכות‬ ‫סמוך לכניסת החג‪.‬‬ ‫כולו הפוך‪ .‬אין כאן בהילות‪ ,‬אלא שלווה‪ .‬אין‬ ‫ולאחר שהבאנו ובארנו את דברי רבותינו נוכל‬ ‫איסור מלאכה בערב החג‪ ,‬כי ההכנה האמתית‬ ‫למצוא את הנפקא מינות‪ :‬ערב פסח בערי‬ ‫מתחילה כבר ממוצאי יום הכיפורים‪" ,‬זריזין‬ ‫השדה‪ ,‬אם נתקע אדם במלאכה בערב פסח‪,‬‬ ‫מקדימין"‪ .‬לא לחץ של רגע אחד‪ ,‬אלא תהליך‬ ‫האם מותר לו להמשיך לעבוד עד חצות‪ .‬מכל‬ ‫מתמשך של יציאה מהבית הקבוע‪ ,‬של בניית‬ ‫דברי הראשונים והאחרונים עולה ברור לא‪,‬‬ ‫דירת עראי‪ ,‬של הכנה בנחת‪ .‬זהו חג המחנך‬ ‫שמחצות היום חל עליו איסור מלאכה גמור‪.‬‬ ‫אותנו לבנות חיי אמונה לא מתוך בהילות‪ ,‬אלא‬ ‫בניגוד לערב סוכות‪ ,‬שאפילו אם היה טרוד‬ ‫מתוך רוגע ויציבות פנימית‪.‬‬ ‫בבניין סוכה ברגע האחרון‪ ,‬אין בו איסור‬ ‫הנה אפוא שתי דרכי עבודה‪ :‬חג הפסח‪ ,‬מידת‬ ‫מלאכה‪.‬‬ ‫הזריזות החפוזה‪ ,‬הכנעה מוחלטת אל השעה‪.‬‬ ‫מנהגי מקומות‪ ,‬במקומות שנהגו להחמיר ולא‬ ‫חג הסוכות‪ ,‬מידת הזריזות המוקדמת‪,‬‬ ‫לעשות מלאכה בערב פסח מהבוקר מנהגם דין‬ ‫הנינוחה‪ ,‬המוכנה מבעוד מועד‪ .‬חג הפסח‬ ‫הוא‪ .‬בערב סוכות‪ ,‬לא מצינו מנהג מקביל‪ ,‬ומי‬ ‫אומר‪ :‬היזהר‪ ,‬הזמן קצר! חג הסוכות אומר‪:‬‬ ‫שירצה לפרוש ממלאכה הרי זו חומרא יתירה‬ ‫עשה בנחת‪ ,‬אבל עשה מראש‪.‬‬ ‫ולא מנהג מחייב‪.‬‬ ‫והאדם לומד‪ :‬יש רגעים בחיים שצריך לעצור‬ ‫טרחת בעלי מלאכה‪ ,‬בערב פסח‪ ,‬גם בעלי‬ ‫הכל‪ ,‬להפסיק כל מלאכה ולהיות פנוי למצווה‪.‬‬ ‫מלאכה שמבקשים לעבוד כדי לא להפסיד‬ ‫זה פסח‪ .‬ויש רגעים אחרים שבהם החיים‬ ‫אסורים‪ ,‬מפני שההלכה תולה עצמה באיסור‬ ‫נמשכים‪ ,‬אך מתוך כך מכינים עצמנו באמונה‬ ‫גמור מן התורה מחצות‪ .‬בערב סוכות‪ ,‬אין‬ ‫מראש‪ .‬זה סוכות‪ .‬שני החגים יחד בונים אותנו‬ ‫מניעה עקרונית שימשיכו במלאכתם עד סמוך‬ ‫להיות עבדי ה' שזמנם מסודר בין בהילות‬ ‫לכניסת החג‪ ,‬כי אין גדר איסור‪.‬‬ ‫לזריזות‪ ,‬בין חיפזון לנחת‪.‬‬ ‫קדימות בהכנות‪ ,‬בסוכה אומרים חז"ל‪ :‬זריזין‬ ‫שמחת החג‪ ,‬בפסח עיקר השמחה בראשון‪ ,‬ולכן‬ ‫מקדימין‪ .‬הנפקא מינה מי שבונה סוכה ממש‬ ‫אם לא יכין ייפגם עיקר החג‪ .‬בסוכות עיקר‬ ‫בערב החג‪ ,‬לא עבר איסור‪ ,‬אלא ביטל מידת‬ ‫השמחה נמשכת לאורך כל שבעת הימים ועד‬ ‫הזריזות‪ .‬לעומת זאת בפסח מי שלא הכין עד‬ ‫שמיני עצרת‪ ,‬ולכן אין חשש ביטול שמחת החג‬ ‫ערב החג‪ ,‬עלול להיכשל ממש באיסור‪.‬‬ ‫באותו ערב עצמו‪.‬‬ ‫דין טירדא‪ ,‬בפסח אם אדם יאמר "אעסוק‬ ‫חינוך ההלכה‪ ,‬בפסח ההלכה חינכה אותנו‬ ‫במלאכה ואחר כך אכין מצה"‪ ,‬אנו חוששים‬ ‫להכיר את דוחק הזמן‪ ,‬שלא נשכח ונחמיץ את‬ ‫שישכח ויאבד זמנו‪ .‬לכן נאסר‪ .‬בסוכה אין‬ ‫המצווה‪ .‬בסוכה החינוך הוא לזריזות‬ ‫מקום לחשש זה‪ ,‬כי ההכנה כבר בוצעה ברוב‬ ‫ולהקדמה‪ ,‬לא לאיסור מלאכה‪.‬‬ ‫בתי ישראל ימים קודם‪.‬‬ ‫שני החגים‪ ,‬פסח וסוכות הם שתי מהדורות של‬ ‫כאשר נתבונן בהבדל בין ערב פסח לערב סוכות‪,‬‬ ‫ברית אחת‪ ,‬אך כל אחד מגלה פן אחר בעבודת‬ ‫ה'‪.‬‬ ‫נמצא בזה ציור נשגב של שתי דרכי עבודה‪ :‬חג‬ ‫הפסח הוא חג של בהילות‪" .‬בחיפזון יצאת‬ ‫פסח מגלה את עבודת ה' מתוך יראה הפחד‬ ‫מארץ מצרים"‪ .‬כל מצוותיו נקבעות לשעה‬ ‫להחמיץ את השעה‪ ,‬האימה מן הדין‪ ,‬ההכרה‬ ‫מדויקת‪ :‬שחיטת הפסח בין הערבים‪ ,‬אכילת‬ ‫שהחיים הם שדה מוקשים שבו רגע של היסח‬ ‫מצה בליל ט"ו‪ ,‬ביעור חמץ עד חצות‪ .‬גם‬ ‫הדעת עלול להחמיץ מצוה‪ .‬לכן כל מצוות פסח‬ ‫הכנותיו הכל נעשה תחת לחץ הזמן‪" ,‬כחיפזון‬ ‫נקבעות לשעה קבועה ומדויקת‪ ,‬עד שמכח זה‬ ‫מצרים"‪ .‬זהו חג שמחנך את האדם למודעות‬ ‫מצד סוכות לבנות חיי קדושה מתוך קביעות‪,‬‬ ‫אף ערב פסח עצמו מקבל קדושת יום‬ ‫מתוך סבלנות‪ ,‬מתוך עקביות‪.‬‬ ‫טוב מחצות היום‪ .‬זהו חינוך לנפש‬ ‫האדם‪ :‬דע כי חייך תלויים בנקודות‬ ‫וכך יוצא שהחיים המוסריים הם שילוב‪ :‬יש‬ ‫ציון קטנות ומדויקות‪ ,‬ודע לעמוד בהן‪.‬‬ ‫נקודות חדות שבהן נדרש לחתוך מיד לא‬ ‫לדחות עוד בקשת סליחה‪ ,‬לא להמתין עם‬ ‫סוכות מגלה את עבודת ה' מתוך‬ ‫התחייבות לתורה ולמצווה‪ .‬ויש מסילות חיים‬ ‫אהבה‪ ,‬לא פחד של רגע אלא קרבה‬ ‫שבונים אותן יום אחר יום‪ ,‬סוכה על גבי סוכה‪,‬‬ ‫מתמשכת‪ .‬כאן אין איסור מלאכה‬ ‫קורה על גבי קורה‪ ,‬עד שנעשית דירת אמונה‬ ‫בערב החג‪ ,‬כי ההכנות אינן נעשות מתוך חרדה‪,‬‬ ‫יציבה‪.‬‬ ‫אלא מתוך מתיקות של יציאה אל הסוכה‪ ,‬אל‬ ‫צל השכינה‪ .‬הסוכה איננה חיפזון היא דירה של‬ ‫ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום‪:‬‬ ‫רוגע‪ ,‬של ישיבה‪ ,‬של חיים מתמידים תחת סכך‬ ‫האדם המודרני חי בעולם של עומסים ולחצים‪,‬‬ ‫האמונה‪.‬‬ ‫שבו מלאכתו רודפת אותו עד הרגע האחרון‪.‬‬ ‫כאן בא ההבדל שבין ערב פסח לערב סוכות‬ ‫המהר"ל בספרו גבורות ה' )פרק מה( כותב‬ ‫ומלמד אותנו דרך חיים‪.‬‬ ‫שפסח הוא זמן לידת האומה‪ ,‬וסוכות זמן דירת‬ ‫האומה‪ .‬בלידה יש חיפזון‪ ,‬חיתוך‪ ,‬דם‪ ,‬סכנה‪.‬‬ ‫בערב פסח אנו לומדים‪ :‬יש רגעים שבהם צריך‬ ‫בדירה יש יציבות‪ ,‬שלווה‪ ,‬קביעות‪ .‬לכן בערב‬ ‫פשוט לעצור‪ .‬לא עוד עבודה‪ ,‬לא עוד משימות‪.‬‬ ‫פסח אסרו מלאכה כדי ללמדנו שאין לנו אלא‬ ‫יש זמן שמוקדש לנשמה‪ ,‬להכנות רוחניות‪,‬‬ ‫את שעת הלידה‪ ,‬אין מקום לעיכוב‪ .‬ואילו‬ ‫לתשומת לב לנקודת האמת‪ .‬אם לא תעצור‬ ‫בסוכות אין איסור כזה‪ ,‬כי החיים עצמם הם‬ ‫תפסיד‪ .‬כשם שבערב פסח אסרו מלאכה‪ ,‬כך יש‬ ‫ההכנה‪ ,‬והאמונה חודרת לכל פרט‪.‬‬ ‫מצבים שבהם עלינו לעצור מכל העיסוקים‬ ‫ולפנות מקום למצווה‪ ,‬למשפחה‪ ,‬לעצמנו‪.‬‬ ‫כך נוצרת תמונה מחשבתית מרהיבה‪ :‬פסח‬ ‫מחנך אותנו לדקדוק במצוות השעה "אם לא‬ ‫בערב סוכות אנו לומדים‪ :‬אל תמתין לרגע‬ ‫עכשיו אימתי"‪ .‬סוכות מחנך אותנו להכניס את‬ ‫האחרון‪ .‬אל תבנה את חייך בחיפזון‪ .‬הסוכה‬ ‫האמונה ליום יום "בכל דרכיך דעהו"‪ .‬שניהם‬ ‫נבנית כבר ממוצאי יום הכיפורים‪ ,‬בהדרגה‪,‬‬ ‫יחד מעמידים את עם ישראל כעם של זריזין‪,‬‬ ‫מתוך נחת‪ .‬כך גם בעבודת החיים מי שמכין‬ ‫אך זריזות כפולה‪ :‬זריזות של בהלה מול השעה‪,‬‬ ‫מראש‪ ,‬מי שדואג לערכים‪ ,‬למשפחה‪ ,‬לקביעות‬ ‫וזריזות של מתיקות ההקדמה‪.‬‬ ‫בתורה ובתפילה חייו יציבים‪ .‬לא ברגעי לחץ‬ ‫נמדדת האמונה‪ ,‬אלא בהכנה מתמשכת‪.‬‬ ‫כאן מתגלה חינוך עמוק לאדם בעבודתו‬ ‫המוסרית‪ :‬בפסח‪ ,‬המסר חד‪ :‬יש רגעים בחיים‬ ‫מכאן לקח פשוט‪ :‬יש דברים שמוכרחים‬ ‫שאין לדחותם‪ .‬יש מצבים שבהם האדם חייב‬ ‫להיעשות מיד לא לדחות את בקשת המחילה‪,‬‬ ‫לעזוב הכל‪ ,‬לעצור את מרוצת היום יום‪ ,‬ולהיות‬ ‫לא להחמיץ שעת חסד‪ .‬ויש דברים שמוכרחים‬ ‫פנוי למצווה או לתיקון מידי‪ .‬אם יאמר‬ ‫להיבנות לאורך זמן חינוך הילדים‪ ,‬יצירת בית‬ ‫"אמתין"‪ ,‬עלול להפסיד הכל‪ .‬זהו סוד איסור‬ ‫של תורה‪ ,‬בניית אמון ושלום‪ .‬פסח מלמד אותנו‬ ‫מלאכה בערב פסח ללמד את הלב שלא כל‬ ‫לעצור ברגע‪ ,‬סוכות מלמד אותנו לבנות‬ ‫החיים הם "מחר"‪ ,‬אלא יש זמנים שבהם עכשיו‬ ‫בתהליך‪ .‬שניהם יחד הם המדריך לחיי היום‬ ‫הוא המצווה‪ ,‬עכשיו הוא ההכרעה‪.‬‬ ‫יום של היהודי‪.‬‬ ‫בסוכות‪ ,‬המסר אחר‪ :‬יש תהליכים שאין‬ ‫עיקר העניין‪ :‬הנה לנו שתי תחנות בחיי ישראל‪,‬‬ ‫קופצים אליהם ברגע‪ ,‬אלא בונים אותם בנחת‪.‬‬ ‫שתי דרכי עבודת ה' המשקפות שתי פנים‬ ‫הסוכה אינה מוקמת בחיפזון‪ ,‬אלא מתוך‬ ‫באדם‪ :‬בערב פסח הכל דחוק‪ ,‬הכל בהול‪ .‬אין‬ ‫זריזות מוקדמת‪ ,‬מתוך הכנה‪ ,‬מתוך יציאה‬ ‫רשות לעסוק במלאכה‪ ,‬כי עליך להתרכז במצות‬ ‫הדרגתית מהבית הקבוע אל דירת עראי‪ .‬זהו‬ ‫השעה‪ ,‬במצה ובפסח ובביעור חמץ‪ .‬זוהי עבודת‬ ‫חינוך מוסרי אחר לא תמיד נדרשת דרמטיות‬ ‫ה' של יראה‪ ,‬של "עכשיו או לעולם לא"‪.‬‬ ‫של הרגע‪ ,‬אלא לפעמים דווקא עמל עקבי‬ ‫בערב סוכות אין איסור מלאכה‪ .‬כי ההכנה היא‬ ‫ומסודר‪ ,‬הכנה הדרגתית‪ ,‬הם הדרך הנכונה‪.‬‬ ‫בנחת‪ ,‬בימים שלפני כן‪ .‬הסוכה נבנית כבר‬ ‫האדם לומד אפוא שתי מידות‪ :‬מצד פסח‬ ‫ממוצאי יום הכיפורים‪ ,‬והאדם נכנס אליה‬ ‫להיות רגיש לזמן‪ ,‬לא להחמיץ את ההזדמנות‪.‬‬ ‫פסח לוחש לאדם אחוז את‬ ‫בנחת‪ ,‬מתוך רוגע ושלווה‪ .‬זוהי עבודת ה' של‬ ‫ההזדמנות‪ ,‬כי היא חולפת ברגע‪.‬‬ ‫אהבה‪ ,‬של קרבה מתמשכת‪.‬‬ ‫סוכות אומר לו בנה את חייך‬ ‫שני החגים מלמדים אותנו את שתי המידות‬ ‫בנחת‪ ,‬כי השכינה ממתינה לך‬ ‫הנצרכות‪ :‬לדעת לעצור כשצריך זה פסח‪ .‬לדעת‬ ‫בסוכת שלום‪ .‬והיהודי השלם הוא‬ ‫להכין מבעוד מועד‪ ,‬מתוך יציבות ונחת זה‬ ‫זה היודע לשלב חיפזון של פסח עם‬ ‫סוכות‪.‬‬ ‫שלוות הסוכה‪ ,‬יראה של רגע עם‬ ‫אהבה מתמשכת‪.‬‬ ‫‪ .2‬מדוע רק חג הסוכות נקרא זמן שמחתנו הרי בכל שלושת הרגלים חייבים בשמחה?‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא )שם(‪" :‬כי יברכך ה'‬ ‫חגי ישראל הם אבני דרך במסע הנצחי של‬ ‫אלוהיך בכל תבואתך כי הסוכות הוא חג‬ ‫האומה‪ ,‬וכל חג נושא עמו אור מיוחד ומסר‬ ‫האסיף‪ ,‬והנה כל אדם שמח באסיפת התבואה"‪.‬‬ ‫שונה‪ .‬השמחה היא ניגון הנצח של עם ישראל‪.‬‬ ‫השמחה היא שמחת האסיף‪ ,‬שמחה טבעית‬ ‫בכל חג ומועד נצטווינו לשמוח‪ ,‬שכן השמחה‬ ‫שהופכת למצווה‪.‬‬ ‫איננה רק תחושה חולפת אלא עבודת ה' שלמה‪,‬‬ ‫שורשית ומחייבת‪" .‬ושמחת בחגך" נאמר‬ ‫הרמב"ן על התורה )שם(‪" :‬ושמחת בחגך‪ ...‬כי‬ ‫בפסוק‪ ,‬וחז"ל למדו שחובה היא בכל שלושת‬ ‫בסוכות תשלם הברכה‪ ,‬שאחרי אסיפת‬ ‫הרגלים‪ .‬והנה פלא עצום מתנוסס לנגד עינינו‪:‬‬ ‫התבואה והיין‪ ...‬והיית אך שמח שתהיה שמחה‬ ‫מדוע דווקא חג הסוכות‪ ,‬ולא פסח ולא שבועות‪,‬‬ ‫יתירה"‪ .‬הרמב"ן מדגיש את שלימות הברכה‬ ‫זכה לתואר הנצחי "זמן שמחתנו"?‬ ‫דווקא בסוכות‪ ,‬ולכן השמחה יתירה מכל‬ ‫הרגלים‪.‬‬ ‫הלא בפסח אנו חוגגים את יציאת מצרים‪ ,‬את‬ ‫היציאה מעבדות לחירות‪ ,‬וכי אין זו שמחה?‬ ‫הספורנו )שם(‪" :‬והיית אך שמח שתשמח‬ ‫הלא בשבועות אנו עומדים בהר סיני ושומעים‬ ‫בהידבקך בו יתברך‪ ,‬ולא כטיפשים השמחים‬ ‫את עשרת הדברות‪ ,‬מקבלים את התורה‪ ,‬וכי‬ ‫במילוי תאוותם"‪ .‬השמחה בסוכות היא שמחה‬ ‫אין זו שמחה שאין למעלה ממנה? מדוע אפוא‬ ‫של דבקות ולא שמחה גשמית בלבד‪.‬‬ ‫רק בסוכות נתקבע בלשון התפילה שם מובהק‬ ‫החזקוני )שם(‪" :‬והיית אך שמח שמחת מצוה‪,‬‬ ‫של שמחה‪ ,‬עד שאנו אומרים שלוש פעמים ביום‬ ‫בסוכה ובלולב"‪ .‬השמחה נובעת מקיום‬ ‫"אתה בחרתנו‪ ...‬את יום חג הסוכות הזה‪ ,‬זמן‬ ‫המצוות המיוחדות של החג‪.‬‬ ‫שמחתנו"?‬ ‫רבנו בחיי )שם(‪" :‬והיית אך שמח לשון מיעוט‪,‬‬ ‫השאלה מתעצמת ביתר שאת כאשר זוכרים‬ ‫לומר שאין שמחה אמיתית אלא בשמחת‬ ‫שכל שלושת הרגלים שווים בחובת השמחה‪,‬‬ ‫מצוה"‪ .‬ההדגשה שמחת מצווה היא היחידה‬ ‫ואף התורה חזרה וחיזקה את מצוות השמחה‬ ‫הנקראת שמחה אמיתית‪.‬‬ ‫בכל אחד מהם‪ .‬אם כן‪ ,‬מה סודו של חג הסוכות‬ ‫שנעשה הוא "חג השמחה"‪ ,‬כאילו מרכז כל‬ ‫האור החיים הקדוש )שם(‪" :‬עוד ירצה על דרך‬ ‫השמחות כולן בו מתרכזות?‬ ‫אומרם ז"ל 'ושמחת בחגך' שמחה זו רשות‪,‬‬ ‫אבל 'והיית אך שמח' חובה‪ ...‬או ירצה לרמוז כי‬ ‫"ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך‬ ‫יזכה לשמחה עולמית אחר שמנוקה מהעונות‬ ‫והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך‪.‬‬ ‫ביום הכיפורים"‪ .‬האור החיים קושר בין‬ ‫שבעת ימים תחוג לה' אלוהיך במקום אשר‬ ‫מחילת העוונות ביום הכיפורים לבין שמחת‬ ‫יבחר ה' כי יברכך ה' אלוהיך בכל תבואתך ובכל‬ ‫סוכות הנצחית‪.‬‬ ‫מעשה ידיך והיית אך שמח" )דברים טז יד(‬ ‫המלבי"ם )שם(‪" :‬בפסח השמחה על יציאת‬ ‫רש"י על התורה )דברים טז טו(‪" :‬והיית אך‬ ‫מצרים‪ ,‬בשבועות על קבלת התורה‪ ,‬ובסוכות‬ ‫שמח לרבות ליל יום טוב האחרון לשמחה"‪.‬‬ ‫כפולה היא שמחת האסיף ושמחת הכפרה ועל‬ ‫רש"י מראה שהפסוק מוסיף מימד שמחה נוסף‬ ‫כן נאמר בו 'אך שמח'"‪ .‬המלבי"ם מציב את‬ ‫בסוכות‪ ,‬מעבר לשאר הרגלים‪.‬‬ ‫לשיטתו עיקר החידוש הוא שהשמחה בסוכות‬ ‫סוכות כשיא השמחה המחברת גוף‬ ‫איננה שמחת הגוף בלבד אלא שמחת הנשמה‪,‬‬ ‫ונפש‪ ,‬גשמיות ורוחניות‪.‬‬ ‫השמחה העליונה של הדבקות בא‪-‬ל‪.‬‬ ‫בגמרא במסכת ברכות )דף ז ע"ב(‬ ‫נשלים בלשון רבנו בחיי )שם(‪" :‬והיית אך שמח‬ ‫נאמר‪" :‬אמר רבי יוחנן משום רבי‬ ‫לשון מיעוט‪ ,‬לומר שאין שמחה אמיתית אלא‬ ‫יוסי‪ ,‬מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל?‬ ‫בשמחת מצוה"‪ .‬כלומר‪ ,‬אף שהאדם שמח‬ ‫שנאמר ושמחתים בבית תפילתי‪,‬‬ ‫בגשמיות‪ ,‬התורה מצמצמת את ההגדרה‬ ‫תפילתם לא נאמר אלא תפילתי‪ ,‬מכאן‬ ‫ואומרת השמחה האמתית היא רק במצוות‬ ‫שהקדוש ברוך הוא מתפלל‪ .‬מאי מצלי? יהי‬ ‫סוכה ולולב‪.‬‬ ‫רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי‬ ‫על מדותי ואכנס עם בני במידת רחמים ואכנס‬ ‫והנה בא האור החיים הקדוש )שם( ומרומם את‬ ‫להם לפנים משורת הדין‪ .‬אמר רבי יוחנן‪,‬‬ ‫הדברים‪" :‬עוד ירצה לרמוז כי יזכה לשמחה‬ ‫אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו‪ ,‬מלמד‬ ‫עולמית אחר שמנוקה מהעונות ביום‬ ‫שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור‬ ‫הכיפורים"‪ .‬כאן מתחברת שמחת החג אל‬ ‫והראה לו למשה סדר תפילה‪ .‬אמר לו כל זמן‬ ‫התהליך של עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים‪,‬‬ ‫שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני‬ ‫ומתגלה שסוכות הוא שיאו של מחזור התשובה‬ ‫מוחל להם"‪ .‬ובהמשך שם מביאה הגמרא משל‪:‬‬ ‫מקום השמחה הנצחית‪.‬‬ ‫"משל למה הדבר דומה‪ ,‬לאדם שחייב לחבירו‬ ‫המלבי"ם )שם( מסכם את הדברים ומעמיד‬ ‫שטר חוב‪ ,‬עד שלא פרעו היה עצב‪ ,‬פרעו שמח"‪.‬‬ ‫השוואה ברורה‪" :‬בפסח השמחה על יציאת‬ ‫המשל הזה מלמד שהשמחה האמתית באה‬ ‫מצרים‪ ,‬בשבועות על קבלת התורה‪ ,‬ובסוכות‬ ‫לאחר פירעון החוב‪ .‬בראש השנה וביום‬ ‫כפולה היא‪ :‬שמחת האסיף ושמחת הכפרה‪ ,‬ועל‬ ‫הכיפורים נידון האדם על חובותיו‪ ,‬הוא נושא‬ ‫כן נאמר בו 'אך שמח'"‪ .‬כלומר שמחת סוכות‬ ‫עול כבד של עוונות ודינים‪ .‬אך משנפרע החוב‬ ‫איננה שמחה בודדת אלא צירוף של שתי‬ ‫ביום הכיפורים ונמחקו עוונותיו נכנס חג‬ ‫שמחות גם יחד‪ ,‬שמחת הגוף ושמחת הנפש‪,‬‬ ‫הסוכות‪ ,‬ושם מתגלה שמחת הנפש במלוא‬ ‫שמחה שאין לה גבול‪.‬‬ ‫עוזה‪ ,‬שמחה של שחרור מוחלט‪ ,‬ולכן נקרא החג‬ ‫רבנו חננאל על מסכת סוכה )דף מח ע"א(‪:‬‬ ‫הזה "זמן שמחתנו"‪.‬‬ ‫"והיית אך שמח לרבות לילות של חג לסעודת‬ ‫רש"י על התורה )דברים טז טו(‪" :‬והיית אך‬ ‫שמחה"‪ .‬מבואר שקדושת השמחה בסוכות‬ ‫שמח לרבות ליל יום טוב האחרון לשמחה"‪.‬‬ ‫מתרחבת אל תוך הלילות‪ ,‬מה שאין כן בשאר‬ ‫נמצא שלדעת רש"י השמחה בסוכות נרחבת‬ ‫מועדים‪.‬‬ ‫ומתרחבת יותר מכל שאר הרגלים‪ ,‬עד שגם מה‬ ‫ספר החינוך )מצוה שכה(‪" :‬ונצטווינו לשמוח‬ ‫שלא נאמר מפורש נכלל בשמחת החג‪.‬‬ ‫ברגלים‪ ...‬ובסוכות נצטווינו על שמחה יתירה‪,‬‬ ‫ונצרף לזה את לשון אבן עזרא )שם(‪" :‬כי יברכך‬ ‫מפני שהוא זמן אסיפת התבואה והיין‪ ,‬והאדם‬ ‫ה' אלוהיך בכל תבואתך כי הסוכות הוא חג‬ ‫שמח בהם ביותר"‪ .‬החינוך מלמד ששמחת‬ ‫האסיף‪ ,‬והנה כל אדם שמח באסיפת התבואה"‪.‬‬ ‫הסוכות אינה רק מצווה רוחנית אלא מתאחדת‬ ‫הרי מבואר שכבר מן הפשט אנו רואים ששמחת‬ ‫עם שמחת האסיף הטבעית‪ ,‬ועל כן היא שמחה‬ ‫סוכות איננה רק מצווה אלא גם שמחה טבעית‬ ‫שלמה‪.‬‬ ‫של אדם המרגיש מלא ברכת ה'‪.‬‬ ‫רבנו בחיי על התורה )דברים טז טו(‪" :‬והיית אך‬ ‫הרמב"ן )שם( מעמיק ואומר‪" :‬ושמחת בחגך‪...‬‬ ‫שמח – לשון מיעוט‪ ,‬לומר שאין שמחה אמיתית‬ ‫כי בסוכות תשלם הברכה‪ ,‬שאחרי אסיפת‬ ‫אלא שמחת מצווה"‪ .‬בזה גילה רבנו בחיי כי‬ ‫התבואה והיין‪ ...‬והיית אך שמח שתהיה שמחה‬ ‫השמחה הגשמית היא שולית‪ ,‬והעיקר בשמחת‬ ‫יתירה"‪ .‬לפי דבריו שמחת סוכות היא השלמה‪,‬‬ ‫הסוכות היא השמחה הנובעת מקיום מצוות‬ ‫סגירת מעגל של שנה שלימה‪ ,‬ולכן היא שמחה‬ ‫הסוכה והלולב‪.‬‬ ‫עליונה שאין בה חסרון‪.‬‬ ‫המהרי"ל מנהגים הלכות חג הסוכות )ס"ק ה'(‪:‬‬ ‫גם הספורנו )שם( ממשיך את הקו הזה ואומר‪:‬‬ ‫"נשאל מהר"י סג"ל מאי שנא סוכה דאמרינן‬ ‫"והיית אך שמח שתשמח בהידבקך בו יתברך‪,‬‬ ‫עליו זמן שמחתנו יותר משאר רגלים‪ .‬ותירץ‪...‬‬ ‫ולא כטיפשים השמחים במילוי תאוותם"‪.‬‬ ‫בחג הסוכות הייתה בה שמחה יתירה‬ ‫תלויה בריבוי ממון אלא בהכרה‬ ‫שמדליקים ד' מנורות שהיו מאירין בכל‬ ‫שכל מה שיש הוא מתת אלוקים‪,‬‬ ‫ירושלים"‪ .‬הרי לנו שבירושלים ניכרה שמחת‬ ‫ועל זה שמחים בסוכות‪.‬‬ ‫סוכות בהדר מיוחד‪ ,‬שמחת אור המפציע מן‬ ‫המקדש ומאיר על פני כל העיר‪.‬‬ ‫החתם סופר‪ ,‬דרשות חתם סופר‬ ‫)חלק א דרוש לסוכות(‪" :‬לכך‬ ‫דרשות רבי יוסף אבן שועיב )דרשה ליום ראשון‬ ‫נקרא חג הסוכות זמן שמחתנו‪,‬‬ ‫דסוכות(‪" :‬ונראה שהתשובה בזה‪ ,‬כי בעבור‬ ‫דעד עתה היה יראה ופחד מיום הדין‪ ,‬אבל אחר‬ ‫שישראל יצאו נקיים מהעוונות והפשעים‪...‬‬ ‫שנמחלו עוונותינו ונכנסנו לסוכה בצל השכינה‪,‬‬ ‫ועוד שהוא זמן האסיף ואדם שמח‬ ‫אז באה השמחה בלב כל ישראל"‪ .‬החתם סופר‬ ‫מתבואותיו‪ ...‬ונניח בתינו ונשב בצלו ר"ל‬ ‫קושר את שמחת סוכות ישירות אל מחילת יום‬ ‫בסוכה‪ ,‬ונודה למי שהכל שלו"‪ .‬לפי דבריו‬ ‫הכיפורים‪ ,‬ומראה שהיא שמחת לב משוחרר‬ ‫שמחת סוכות איננה רק שמחת גשמים או‬ ‫מכבלי הדין‪.‬‬ ‫שמחת מצוות‪ ,‬אלא צירוף של מחילת עוון‪,‬‬ ‫שמחת אסיף ושמחת אמונה‪.‬‬ ‫הכתב סופר )דרוש לחג הסוכות(‪" :‬ושמחת‬ ‫בחגך‪ ...‬כי בסוכות הוא סיום כל סדר העבודה‬ ‫שו"ת משנה שכיר לרבי צבי הירש חיות )או"ח‬ ‫של חודש תשרי‪ ,‬שמתחיל מראש השנה‬ ‫סימן רפ"א(‪" :‬נראה לי דהוא על דרך שאמרו‬ ‫ומסתיים ביום הכיפורים‪ ,‬ובסוכות אנו יושבים‬ ‫חז"ל‪ ...‬משל לאדם שחייב לחבירו שטר חוב‪...‬‬ ‫בצלו יתברך‪ ,‬וזהו עיקר השמחה"‪ .‬נמצא‬ ‫עד שלא פרעו היה עצב‪ ,‬פרעו שמח"‪ .‬חג הסוכות‬ ‫ששמחת סוכות היא שלמות של תהליך רוחני‬ ‫נקבע כזמן שמחה מפני שבראש השנה ויום‬ ‫שלם‪.‬‬ ‫הכיפורים היה האדם נושא על שכמו שטרי חוב‪,‬‬ ‫וכעת לאחר שנפרעו כולם באה השמחה‬ ‫הערוך לנר על מסכת סוכה )דף מח ע"א(‪:‬‬ ‫השלמה‪.‬‬ ‫"והיית אך שמח לרבות אפילו לילות‪ ,‬ולפי‬ ‫שבסוכות יש שמחה רוחנית יתירה‪ ,‬שהיא‬ ‫המנחת חינוך )מצוה שס"ד סוף הלכות וידוי(‪:‬‬ ‫מחמת המחילה‪ ,‬לכן נתפשטה השמחה גם‬ ‫"אבל אם תשובה מאהבה היא העבירות נעשו‬ ‫בלילות"‪ .‬חידושו שמחילת העוונות גורמת‬ ‫זכיות"‪ .‬וכיון שבסוכות אנו באים לאחר תשובה‬ ‫להרחבת חובת השמחה גם על זמנים שבשאר‬ ‫כללית ועצומה‪ ,‬שמחתנו היא שמחה שאין בה‬ ‫רגלים אינם חייבים‪.‬‬ ‫רושם חטא כלל אלא זכויות רבות‪.‬‬ ‫החיד"א בספרו חומת אנך )דברים טז(‪" :‬והיית‬ ‫הישמח משה )פרשת נצבים(‪" :‬תשובת רבים‬ ‫אך שמח להורות כי בסוכות שמחתנו כפולה‪,‬‬ ‫מיראה ג"כ יש בה מעלת תשובה מאהבה"‪ .‬הרי‬ ‫שמחת הגוף ושמחת הנפש"‪ .‬החיד"א מלמד‬ ‫שכל עם ישראל בתשובתו המשותפת זוכה‬ ‫ששמחת סוכות איננה חד־צדדית אלא שילוב‬ ‫להפיכת עוונותיו לזכויות‪ ,‬וממילא השמחה‬ ‫של שני רבדים‪ ,‬והחיבור הזה הוא שהופך אותה‬ ‫בסוכות היא שמחה כוללת שאין בה חיסרון‪.‬‬ ‫לייחודית‪.‬‬ ‫מדרש תנחומא )פרשת אמור סימן ל'(‪" :‬ראשון‬ ‫רבנו יוסף חיים הבן איש חי‪ ,‬דרושים לשבת‬ ‫לחשבון עונות"‪ .‬לאחר יום הכיפורים לא נשאר‬ ‫סוכות שנה ראשונה‪" :‬שמחת החג היא מפני‬ ‫זכר לעוונות‪ ,‬והחג הבא אחריו הוא חג של‬ ‫שאדם נכתב ונחתם לחיים טובים‪ ,‬והרי זו‬ ‫שמחה טהורה‪ ,‬חג שבו האדם מתחיל מחדש‪.‬‬ ‫שמחה עליונה שאין דומה לה"‪ .‬כלומר עיקר‬ ‫הקדושת לוי )קדושות לחנוכה קדושה רביעית(‪:‬‬ ‫שמחת סוכות נובעת מביטחון הגזירה לטובה‪.‬‬ ‫"ביום הראשון של חג‪ ,‬שנהפך המשחית הוא‬ ‫הכהן הגדול מאחיו במשנה ברורה )סימן תקכט‬ ‫היצר הרע לזכיות‪ ,‬אז מרגישים השמחה‬ ‫ס"ק א(‪" :‬מצות שמחה נוהגת בכל הרגלים‪,‬‬ ‫במחילת עונות"‪ .‬וככל שהימים מתקדמים‬ ‫אלא שבסוכות נקראת זמן שמחתנו לפי שבו‬ ‫השמחה נחלשת‪ ,‬כי מתרגלים אליה‪ .‬שמחת‬ ‫נצטווינו בשמחה יתירה"‪ .‬המשנה ברורה פוסק‬ ‫סוכות אפוא היא שמחה ראשונית בעוצמתה‪.‬‬ ‫להלכה כי יש בסוכות חיוב יתר של שמחה‪.‬‬ ‫הלבוש )או"ח סימן תרס"ג(‪" :‬וטעם שקורין‬ ‫הכף החיים )או"ח סימן תקכט ס"ק ו(‪:‬‬ ‫קהלת בסוכות‪ ...‬לפי שסוכות זמן שמחתנו‪,‬‬ ‫"ובסוכות הוא זמן שמחתנו ביותר‪ ,‬לפי שבו‬ ‫וספר קהלת מזרז את הבריות שישמחו‬ ‫נעשה דירה לאדם ולשכינה כאחד‪ ,‬והקב"ה‬ ‫בחלקם"‪ .‬הלבוש מלמד אותנו שהשמחה איננה‬ ‫היא לשמוח בחלקו‪ .‬נמצא שמנהג קריאת‬ ‫משתעשע עם ישראל בסוכות"‪ .‬הכף‬ ‫קהלת איננו רק זיכרון אלא חלק ממצוות‬ ‫החיים מוסיף מימד פנימי‪ :‬לא רק‬ ‫השמחה‪ ,‬ללמד מהותה האמתית‪.‬‬ ‫שמחתנו‪ ,‬אלא שמחת הקב"ה בנו‪.‬‬ ‫עוד נפקא מינה‪ ,‬שבסוכות השמחה מתפשטת‬ ‫הגרי"ז מבריסק )חידושי הגרי"ז עה"ת‬ ‫גם ללילות‪ ,‬כפי שלמדו מהפסוק "והיית אך‬ ‫דברים טז(‪" :‬בסוכות היא שמחה‬ ‫שמח" )סוכה מח ע"א(‪ .‬לפי זה יש ענין להרבות‬ ‫מחמת המצב של כפרה גמורה‪ ,‬ולכן‬ ‫בלילות הסוכות בסעודות ושירה של מצווה‪,‬‬ ‫שמחה זו שונה בעצם משמחת פסח‬ ‫מעבר למה שנוהגים בשאר רגלים‪.‬‬ ‫ושבועות"‪ .‬הגרי"ז מבחין באיכות השמחה ולא‬ ‫בכמותה‪.‬‬ ‫ולבסוף‪ ,‬מתוך דברי הפוסקים שהשמחה‬ ‫בסוכות היא גם שמחת רבים ולא רק שמחת‬ ‫הראשל"צ מרן הגר״ע יוסף בספרו חזון עובדיה‬ ‫יחיד‪ ,‬מתברר כי סוכות הוא הזמן המיוחד‬ ‫סוכות )עמוד רסו(‪" :‬על כן נקרא חג הסוכות‬ ‫ביותר לשמחות ציבוריות‪ .‬על כן נהגו כל ישראל‬ ‫זמן שמחתנו‪ ,‬כי לאחר שביום הכיפורים נמחל‬ ‫לשמוח בשמחת בית השואבה עד אין קץ‪,‬‬ ‫לישראל עוונם‪ ,‬הרי זו שמחה שלימה"‪ .‬הרב‬ ‫והדבר נחשב כהידור במצות שמחת החג‪.‬‬ ‫עובדיה מחזק את יסוד השמחה כשלמות‬ ‫רוחנית הבאה לאחר מחילת עוונות‪.‬‬ ‫שמחת חג הסוכות איננה עוד שמחה של נס‬ ‫היסטורי בלבד‪ ,‬כפי שהיא בפסח או בשבועות‪,‬‬ ‫הגרש"ז אוירבאך )הליכות שלמה מועדים ח"ב‬ ‫אלא שמחה פנימית על עצם מהות הקיום‬ ‫פרק יב(‪" :‬שמחת סוכות איננה דומה לשאר‬ ‫היהודי‪ .‬לאחר ימי הדין והכפרה‪ ,‬כאשר האדם‬ ‫שמחות‪ ,‬היא שמחה שיש בה הודאה פנימית‬ ‫יוצא זך ונקי‪ ,‬מתאפשר לו לטעום את טעם‬ ‫לה' על שהחזיר אותנו אליו אחרי ימי הדין"‪.‬‬ ‫השמחה האמתית שמחה שאין בה חטא‪ ,‬שאין‬ ‫דבריו מראים כי השמחה איננה חיצונית בלבד‬ ‫בה פחד‪ ,‬שאין בה צל של חסרון‪.‬‬ ‫אלא פנימית ועמוקה‪.‬‬ ‫חז"ל אמרו בגמרא במסכת סוכה )נג ע"א( "מי‬ ‫הגרי"ש אלישיב )קובץ תשובות ח"א סימן פו(‪:‬‬ ‫שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה‬ ‫"שמחתי של סוכות שונה משאר שמחות‪ ,‬כי זו‬ ‫מימיו"‪ .‬שמחה זו לא הייתה שמחה של‬ ‫שמחה של ביטחון בהשגחה‪ ,‬שהקב"ה יושב‬ ‫ריקודים בלבד אלא שמחה של השראת שכינה‪,‬‬ ‫אתנו בסוכה"‪ .‬מכאן ששמחת סוכות היא‬ ‫של הופעת רוח הקודש‪ ,‬של גילוי פנימי‬ ‫שמחת השראת שכינה מוחשית‪.‬‬ ‫שהקב"ה שוכן בתוך עמו‪ .‬נמצא ששמחת‬ ‫נפקא מינות‪ :‬ראשית‪ ,‬חיוב השמחה בסוכות‬ ‫הסוכות היא תוצאה של קרבת ה' המורגשת‪,‬‬ ‫מרובה על פני שאר רגלים‪ .‬המשנה ברורה )סימן‬ ‫ולא של הנאות חיצוניות‪.‬‬ ‫תקכט ס"ק א( כותב שבסוכות נקראת שמחתנו‬ ‫בסוכות נצטווינו לצאת מבית הקבע שלנו‬ ‫משום שיש בה שמחה יתירה‪ ,‬וממילא האדם‬ ‫ולהיכנס לבית עראי‪ .‬בכך מתגלה שהשמחה‬ ‫צריך להרבות ביותר בבשר ויין ובגדים נאים‪,‬‬ ‫איננה תלויה בחומריות ולא בנכסים‪ ,‬אלא‬ ‫ובפרט לדאוג לשמחת אשתו ובניו‪ .‬נמצא‬ ‫בהכרה שאנו יושבים בצלו של הקב"ה‪ .‬זו‬ ‫שלדעת הפוסקים יש חיוב להדר במיוחד‬ ‫שמחה שאיננה תלויה בדבר‪ ,‬שמחה שיש בה‬ ‫בשמחת בני הבית בסוכות יותר מאשר בשאר‬ ‫חירות אמיתית‪ ,‬שכן היא נובעת מהתחברות‬ ‫חגים‪.‬‬ ‫לנצח‪.‬‬ ‫עוד נפקא מינה‪ ,‬שאם בסוכות השמחה נובעת‬ ‫ספר קהלת הנקרא בסוכות מהדהד רעיון זה‪.‬‬ ‫גם מהמחילה והמעמד הרוחני שלאחר יום‬ ‫שלמה המלך‪ ,‬החכם מכל אדם‪ ,‬מעיד כי כל‬ ‫הכיפורים‪ ,‬הרי שגם מי שנמצא במצוקה‬ ‫שמחות העולם הבל הן‪ .‬רק שמחת המצווה‪,‬‬ ‫כלכלית או גשמית מחויב לשמוח‪ .‬השמחה‬ ‫שמחת ההכרה במתת אלוקים‪ ,‬היא שמחה‬ ‫איננה תלויה בעושר אלא בעצם הישיבה בצל‬ ‫שלמה‪ .‬על כן אנו קוראים קהלת דווקא בזמן‬ ‫הסוכה‪ .‬לכן רבים מהפוסקים כתבו שהחיוב‬ ‫שמחתנו‪ ,‬כדי שלא תטעה אותנו שמחת החומר‪,‬‬ ‫לשמח הוא אף כאשר השפע הגשמי מצומצם‪,‬‬ ‫אלא נבין כי השמחה האמתית היא פנימית‪,‬‬ ‫כי עיקר השמחה היא שמחת המצווה‪.‬‬ ‫שמחת הנפש בה' יתברך‪.‬‬ ‫כמו כן‪ ,‬יש נפקא מינה בקריאת מגילת קהלת‬ ‫הרי לנו ששמחת סוכות היא שמחה מוסרית‬ ‫בסוכות‪ .‬הלבוש )או"ח סימן תרס"ג( כותב‬ ‫עמוקה‪ :‬היא מלמדת את האדם להכיר בערכו‬ ‫שהקריאה נועדה ללמד שהשמחה האמתית‬ ‫הברכה ואת החיים כדבר מובן‬ ‫האמיתי של הקניין הרוחני לעומת החומרי‪,‬‬ ‫מאליו‪ ,‬אלא לראות הכל כמתת‬ ‫להזכיר לו שגם ביתו הפרטי אינו אלא דירת‬ ‫אלוקים‪ .‬ההכרה הזאת הופכת‬ ‫עראי‪ ,‬ואילו הדבקות בה' היא הקבע הנצחי‪.‬‬ ‫את חיי היום יום ל"זמן שמחתנו"‪.‬‬ ‫ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום‪ :‬חג‬ ‫עיקר העניין‪ :‬נמצאנו למדים כי‬ ‫הסוכות מלמד אותנו שהשמחה האמתית איננה‬ ‫שמחת חג הסוכות איננה שמחה‬ ‫תלויה בגודל הבית‪ ,‬בעושר הנכסים או בנוחות‬ ‫רגילה של שלושת הרגלים‪ ,‬אלא שמחה יתירה‬ ‫החיים‪ .‬אנו יוצאים מדירת הקבע‪ ,‬משאירים‬ ‫ומיוחדת‪ .‬רש"י ורבנו חננאל הדגישו שהיא‬ ‫מאחור את כל מה שחשבנו שהוא יסוד‬ ‫מתפשטת אף אל הלילות‪ .‬ספר החינוך הדגיש‬ ‫ביטחוננו‪ ,‬ונכנסים לדירת עראי ושם מתגלה‬ ‫את הקשר בין שמחת האסיף לשמחת המצווה‪.‬‬ ‫השמחה‪ .‬זוהי קריאה יומיומית לאדם‪ :‬אל‬ ‫רבנו בחיי לימד שהשמחה האמתית היא רק‬ ‫תבקש את שמחתך ברדיפה אחרי עוד ועוד‪,‬‬ ‫שמחת מצווה‪ .‬האור החיים הקדוש גילה שהיא‬ ‫אלא גלה אותה בהכרה שהקב"ה שוכן אתך‪.‬‬ ‫שמחה עולמית הבאה אחר מחילת יום‬ ‫מצוות השמחה בסוכות מחייבת אותנו לא רק‬ ‫הכיפורים‪ .‬החיד"א‪ ,‬בן איש חי‪ ,‬חתם סופר‪,‬‬ ‫בשמחת עצמנו אלא גם בשמחת זולתנו‪ .‬התורה‬ ‫משנה ברורה‪ ,‬כף החיים וכל גדולי האחרונים‬ ‫הדגישה "והלוי והגר והיתום והאלמנה"‪,‬‬ ‫חיברו את השמחה הזאת למחילת עוונות‪,‬‬ ‫ללמדנו שהשמחה האמתית נבחנת כאשר אנו‬ ‫לדבקות בה' ולביטחון מוחלט בהשגחה‬ ‫כוללים בה גם את החלש והבודד‪ .‬זוהי הדרכה‬ ‫העליונה‪.‬‬ ‫נצחית לכל ימות השנה‪ :‬שמחה שנשארת סגורה‬ ‫מכאן נפקא מינות רבות‪ :‬להרבות ביותר‬ ‫בתוך הבית הפרטי איננה שמחה שלימה‪.‬‬ ‫בשמחת החג‪ ,‬להדגיש את שמחת האישה‬ ‫קריאת קהלת בסוכות מעמידה בפנינו מראה‬ ‫והילדים‪ ,‬לקרוא את ספר קהלת כהדרכה‬ ‫צלולה‪" :‬הבל הבלים הכל הבל"‪ .‬אין משמעות‬ ‫מוסרית‪ ,‬ולזכור ששמחת סוכות מתפשטת גם‬ ‫לרדיפת הממון והכבוד‪ ,‬השמחה תימצא דווקא‬ ‫בלילות וגם לציבור כולו‪.‬‬ ‫בשמחת החלק‪ .‬זהו שיעור מעשי לאדם‬ ‫אך למעלה מן הכל‪ ,‬חג הסוכות מלמד אותנו‬ ‫המודרני המתרוצץ אחר הצלחות לדעת לעצור‪,‬‬ ‫מהי שמחה אמיתית‪ :‬שמחה הנובעת לא מריבוי‬ ‫לנשום‪ ,‬ולהודות על מה שיש‪.‬‬ ‫הנכסים אלא מקרבת ה'‪ ,‬לא מבית הקבע אלא‬ ‫שמחת בית השואבה מזכירה לנו שגם השמחה‬ ‫מדירת עראי המלאה באור שכינה‪ ,‬לא מאגירת‬ ‫הציבורית‪ ,‬השמחה הקולקטיבית‪ ,‬היא ערך‬ ‫החומר אלא מאגירת הזכויות‪.‬‬ ‫חשוב‪ .‬אין די בשמחת היחיד‪ ,‬אלא יש כוח‬ ‫בחג הסוכות‪ ,‬האדם יוצא מביתו המפואר ונכנס‬ ‫מיוחד לשמחה משותפת‪ ,‬לריקוד ציבורי‪,‬‬ ‫אל הסוכה הדלה‪ ,‬ושם הוא מגלה את האור‬ ‫לשירה המונית‪ ,‬שבה מתגלה השראת השכינה‪.‬‬ ‫הגדול‪ .‬דווקא תחת סכך פשוט הוא חש את‬ ‫גם בחיי היום יום לשמוח יחד עם הקהילה‪,‬‬ ‫חיבוק השכינה‪ ,‬ושם לומד כי שמחה איננה‬ ‫לשתף אחרים בשמחתנו‪ ,‬זוהי דרך אמיתית‬ ‫קירות ובתים אלא נוכחות ה'‪ .‬זו היא שמחה‬ ‫לבנות לב מלא אור‪.‬‬ ‫שאין בה פחד‪ ,‬שמחה שאין לה גבול‪ ,‬שמחה של‬ ‫ובסופו של דבר‪ ,‬סוכות מלמד אותנו לחיות‬ ‫"אך שמח"‪.‬‬ ‫מתוך הכרת תודה‪ .‬לא לקחת את הבית‪ ,‬את‬ ‫‪ .3‬בין גלות לצילא דמהימנותא מהות מצוות הסוכה‬ ‫האדם אינו אלא חלום חולף‪ .‬מצד שני‪ ,‬אותה‬ ‫השמחה שבישיבת הסוכה נושאת עמה עומק‬ ‫דירת עראי עצמה היא "בצלא דמהימנותא"‪ ,‬צל‬ ‫פלאי‪ ,‬שבו מתגלים פנים מנוגדים לכאורה‪ .‬מצד‬ ‫השכינה‪ ,‬ענני הכבוד שחופפים על ראשינו‪.‬‬ ‫אחד‪ ,‬מצוות הסוכה באה ללמדנו כי כל ישיבתנו‬ ‫הסוכה איננה גלות בלבד אלא דווקא מקום‬ ‫בעולם הזה אינה אלא דירת עראי‪ ,‬פרוזדור‬ ‫השכינה‪ ,‬מקום שבו האדם מתכסה באהבת ה'‬ ‫שדרכו אנו עוברים אל העולם האמיתי‪ .‬צא‬ ‫ועוטף עצמו בהשגחה עליונה‪.‬‬ ‫מדירת קבע ושב בדירת עראי זו הקריאה‬ ‫שנועדה לשבור את תחושת הקביעות המדומה‬ ‫של חיי החומר‪ ,‬ולחנך את הלב לדעת כי כל עמל‬ ‫הסוכה היא המשכת חסותם של ענני ה' אל תוך‬ ‫והשאלה מזדקרת‪ ,‬כיצד ייתכן לחבר‬ ‫ימי הדורות כולם‪.‬‬ ‫בין שני הפכים אלו? האומנם אפשר‬ ‫שבאותה מצווה יחוש האדם גם‬ ‫הספורנו מפרש "למען ידעו דורותיכם"‬ ‫עקירה‪ ,‬ערעור וארעיות‪ ,‬וגם שמחה‪,‬‬ ‫שהמטרה היא לנטוע בנפש הידיעה החיה‪ ,‬לא‬ ‫ביטחון ונחמה? הלא מצד אחד היא‬ ‫רק את זכר הנס ההיסטורי‪ ,‬אלא את ההכרה‬ ‫דירת עראי ממש‪ ,‬ואילו מצד שני היא‬ ‫המתמדת שהקיום הארעי של העולם הזה נשען‬ ‫בית ה' שבו מתגלה השכינה‪ .‬כיצד‬ ‫על ההשגחה המתמדת של הקב"ה‪.‬‬ ‫תתיישב הסתירה הפנימית במצווה זו‪ ,‬ומה סוד‬ ‫כל זה מראה לנו שהפסוק עצמו מכיל את שני‬ ‫השמחה שבישיבת הסוכה?‬ ‫הכיוונים‪ :‬מצד אחד "בסוכות תשבו" דירת‬ ‫הפסוק המרכזי בעניין זה הוא "בסוכות תשבו‬ ‫עראי‪ ,‬ומצד שני "כי בסוכות הושבתי" ענני‬ ‫שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות‬ ‫כבוד והשכנת שכינה‪.‬‬ ‫למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את‬ ‫בגמרא מסכת סוכה )דף יא ע"ב( שנינו‪" :‬תנו‬ ‫בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה'‬ ‫רבנן בסוכות תשבו שבעת ימים‪ .‬ענני כבוד היו‬ ‫אלוהיכם" )ויקרא כג‪ ,‬מב–מג(‪.‬‬ ‫דברי ר' אליעזר‪ .‬ר' עקיבא אומר סוכות ממש‬ ‫רש"י בפירושו על התורה )ויקרא כג‪ ,‬מג( כתב‪:‬‬ ‫עשו להם"‪.‬‬ ‫"כי בסוכות הושבתי ענני כבוד היו‪ ,‬להגן עליהם‬ ‫ובהמשך שם הגמרא מבארת‪" :‬אמר רבי‬ ‫מן החמה"‪ .‬דבריו הקצרים ממוקדים בנקודה‬ ‫אליעזר‪ ,‬כיון שיצאו ישראל ממצרים הקיפן‬ ‫אחת‪ :‬כל מהותה של הסוכה היא מחסה אלוקי‪,‬‬ ‫הקב"ה בענני כבוד‪ ,‬שלא ישלוט בהן לא חמה‬ ‫לא מחסה אנושי‪ .‬רש"י מתאר את ההגנה‬ ‫ולא צינה ולא לסטים"‪.‬‬ ‫הפשוטה‪ ,‬מן החמה‪ ,‬אך רמוז בו יסוד עמוק לא‬ ‫מחסה טכני בלבד‪ ,‬אלא סימן גלוי להשגחה‬ ‫נמצא כי לפי ר' אליעזר‪ ,‬עיקר מצוות הסוכה‬ ‫רצופה שהקיפה את ישראל בכל צעדיהם‬ ‫היא זכר לענני הכבוד שסבבו את ישראל‬ ‫במדבר‪.‬‬ ‫במדבר‪ .‬זהו ההיבט של "בצלא דמהימנותא"‪,‬‬ ‫ישיבה בצלו של הקב"ה ממש‪ .‬ואילו לשיטת ר'‬ ‫הרמב"ן בפירושו על התורה )ויקרא כג‪ ,‬מג(‬ ‫עקיבא‪ ,‬הסוכה היא זכר לסוכות ממש שעשו‬ ‫כתב‪" :‬כי בסוכות הושבתי את בני ישראל‪,‬‬ ‫להם ישראל במדבר‪ ,‬דירת עראי של ממש‪.‬‬ ‫סוכות ממש היו שעשו להם לצל‪ ,‬וזהו פשוטו‬ ‫של מקרא‪ .‬ודעת רבותינו )סוכה יא ע"ב( כי ענני‬ ‫מחלוקת זו עצמה מלמדת על שני הפנים‬ ‫כבוד היו‪ ,‬והכתוב כותב בלשון שיבינו העם‪ ,‬כי‬ ‫שבמצווה‪ :‬מחד‪ ,‬תחושת ארעיות והרגשת‬ ‫ישיבתן בסוכות סוכות של ממש‪ ,‬אבל באמת יש‬ ‫הגלות‪ ,‬ומאידך‪ ,‬השראת שכינה וחיבוק ענני‬ ‫כאן סוד גדול‪ ,‬כי היו ישראל נתונים בצל‬ ‫כבוד‪ .‬שני הצדדים אמת הם‪ ,‬ושניהם נמסרו לנו‬ ‫השכינה‪ ,‬ומכוסים בענני הכבוד שלא ישלוט‬ ‫כבסיס למצווה זו‪ ,‬ללמדנו כי דווקא דירת עראי‬ ‫בהם לא חום ולא צינה‪ ,‬והוא 'בצלא‬ ‫נעשית לכלי להשראת שכינה‪.‬‬ ‫דמהימנותא'"‪.‬‬ ‫הרא"ש במסכת סוכה )פרק ד סימן ג( הביא את‬ ‫מדבריו עולה כי הרמב"ן מחבר בין שני‬ ‫דברי הגמרא בסוכה )יא ע"ב(‪ ,‬והכריע‪" :‬כי‬ ‫ההסברים‪ :‬הפשט הפשוט הוא אכן סוכות‬ ‫בסוכות הושבתי ענני כבוד היו‪ ,‬שהקיפן הקב"ה‬ ‫ממש‪ ,‬אך עומק העניין הוא העננים שסיככו על‬ ‫כדי שלא יזוקו לא מחמה ולא מצינה"‪.‬‬ ‫ישראל‪ .‬בלשון פיוטית מלמד הרמב"ן כי הסוכה‬ ‫הרא"ש מדגיש שהעננים לא רק כסו‪ ,‬אלא ממש‬ ‫אינה רק מחסה גשמי‪ ,‬אלא היא בית אלוקי‪,‬‬ ‫הקיפו מכל צד‪ ,‬בבחינת חיבוק עליון שאין לו‬ ‫מקום שבו מתגלה כי האדם חי תחת צלו של‬ ‫דמיון‪ .‬כך מתבהר עומק עניין הסוכה‪ :‬אין זו‬ ‫הקב"ה‪ .‬בזה הרמב"ן מניח את היסוד להבנת‬ ‫הגנה חלקית‪ ,‬אלא הקפה מוחלטת של עם‬ ‫השמחה שבישיבת הסוכה דווקא דירת עראי‪,‬‬ ‫ישראל באהבת ה' והשגחתו‪.‬‬ ‫שבה האדם מוותר על קביעות ביתו‪ ,‬הופכת‬ ‫לכלי גילוי של השראת השכינה‪ ,‬ובכך‬ ‫רבנו בחיי בפירושו על התורה )ויקרא כג‪ ,‬מג(‬ ‫מתאחדים שני הצדדים‪ :‬גם חוויית הגלות‬ ‫הרחיב‪" :‬כי בסוכות הושבתי את בני ישראל‬ ‫והארעיות‪ ,‬וגם השמחה הגדולה שבקרבת ה'‪.‬‬ ‫פירושו ענני כבוד‪ ,‬ולמה נצטווינו לזכרם?‬ ‫להורות כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם‪ ,‬ולא‬ ‫בעל הטורים על הפסוק רומז שמספר המילים‬ ‫בפסוק רומז לענני הכבוד‪ ,‬לומר לנו שכל מהות‬ ‫מבטאים את החיבור השלם‪ :‬גם‬ ‫יגבר כוחו בקירות בתים ומבצרים‪ ,‬אלא בצלו‬ ‫הארעיות וגם השכינה מתגלים‬ ‫של הקב"ה אנו יושבים‪ ,‬ובצל כנפיו נחסה"‪.‬‬ ‫יחד‪ ,‬ואין סתירה ביניהם‪.‬‬ ‫כאן מתחדד המסר החינוכי‪ :‬הסוכה נועדה‬ ‫רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו‬ ‫לשבור את תחושת הביטחון המדומה בקירות‬ ‫פרי צדיק )סוכות מאמר ב( כתב‪:‬‬ ‫האבן ובמגדלי האדם‪ ,‬ולגלות כי הביטחון‬ ‫"כל זמן שאדם דר בביתו הוא‬ ‫האמיתי אינו אלא בצל כנפי השכינה‪.‬‬ ‫סומך על דירתו ועל ממונו‪ ,‬אבל כשנכנס לסוכה‪,‬‬ ‫החזקוני )ויקרא כג‪ ,‬מג( כתב‪" :‬כי בסוכות‬ ‫אף שהיא דירת עראי‪ ,‬אז הוא בוטח רק בה'‪,‬‬ ‫הושבתי סוכות ממש עשו להם במדבר‪ ,‬ללמד‬ ‫והרי זה השמחה האמתית שאין לו אלא צל‬ ‫לדורות כי האדם דרכו בעולם בדירת עראי‪ ,‬ועל‬ ‫השכינה‪ .‬ולפיכך הסוכה היא עצמה בחינת‬ ‫כן ציווה להקים סוכה בכל שנה לזכר הדבר‪,‬‬ ‫תשובה‪ ,‬שחוזר האדם לחסות רק בה'"‪ .‬רבי‬ ‫שידע כי אין דירתו קבע"‪ .‬החזקוני נוקט בפשט‪,‬‬ ‫צדוק מגלה את עומק החוויה שמחת הסוכה‬ ‫סוכות של ממש‪ ,‬אך מתוכה הוא מגלה את‬ ‫היא בעצם שמחת התשובה‪ ,‬חזרה לצל השכינה‪.‬‬ ‫עומק היסוד ללמד לדורות כי כל דירת האדם‬ ‫החיד"א בספרו חומת אנך )ויקרא כג‪ ,‬מג( כתב‪:‬‬ ‫בעולם אינה אלא ארעית‪ ,‬ורק הישיבה בצלו של‬ ‫"כי בסוכות הושבתי ענני כבוד היו‪ .‬וזהו‬ ‫הקב"ה היא הקבע‪.‬‬ ‫להורות כי עיקר קיומו של ישראל אינו בדירת‬ ‫החתם סופר בדרשותיו )דרשות לחג הסוכות‪,‬‬ ‫קבע ובבתים בנויים‪ ,‬אלא בהשגחתו יתברך‬ ‫ד"ה מצות סוכה( כתב‪" :‬סוכה זכר לענני‬ ‫החופפת עליהם תמיד‪ .‬ולכך נצטווינו לצאת‬ ‫הכבוד‪ ,‬להראות כי האדם חי בצל השכינה ולא‬ ‫מדירת קבע לדירת עראי‪ ,‬כדי להראות לעיני כל‬ ‫בכוחו ועוצם ידו‪ .‬והגם שהיא דירת עראי‪ ,‬בזה‬ ‫העולם כי בצלו יתברך אנו יושבים"‪ .‬דברי‬ ‫גופא השמחה‪ ,‬שהרי ישראל יודעים כי לא‬ ‫החיד"א מבארים שהסוכה עצמה היא הכרזה‬ ‫בארמון ולא בקירות אבנים יש ביטחונם‪ ,‬אלא‬ ‫בפני כל העולם כי עם ישראל אינו תלוי בבתים‬ ‫בצלו של הקב"ה‪ ,‬ולפיכך היא 'בצלא‬ ‫וחומות אלא בהשגחת ה'‪.‬‬ ‫דמהימנותא'"‪ .‬החתם סופר מתאר את השמחה‬ ‫רבי חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי )סימן כז(‬ ‫שבישיבה בסוכה לא שמחה חומרית‪ ,‬אלא‬ ‫כתב‪" :‬כל היושב בסוכה צריך להרגיש עצמו כי‬ ‫שמחה רוחנית הבאה מתוך ביטול תחושת‬ ‫הוא חוסה בצלו של מקום‪ ,‬כמי שיושב בצל‬ ‫הקבע המדומה‪ ,‬ומתוך גילוי כי רק בצלו של‬ ‫הכנפיים‪ .‬וזוהי השמחה הגדולה שיושב האדם‬ ‫הקב"ה האדם חי‪.‬‬ ‫עם קונו בחדר אחד"‪ .‬דבריו מבארים בפשטות‬ ‫המלבי"ם בפירושו על ויקרא )כג‪ ,‬מג( כתב‪:‬‬ ‫ובחום את חווית הישיבה בסוכה – שהאדם‬ ‫"סוכות ממש עשו להם במדבר‪ ,‬אבל לא היו אלו‬ ‫נכנס ממש לחדר המלך‪ ,‬וזה מקור השמחה‪.‬‬ ‫סוכות של חולין‪ ,‬אלא באו בציווי ה' ובקדושתו‪.‬‬ ‫רבנו יוסף חיים הבן איש חי בדרשותיו )דרוש‬ ‫ללמדנו כי גם דירת עראי‪ ,‬כשנעשית בציוויו‬ ‫לסוכות‪ ,‬שנה ראשונה( כתב‪" :‬סוכה היא בחינת‬ ‫יתברך‪ ,‬היא בית אלוקי‪ .‬ומכאן שכל יהודי‬ ‫צל השכינה‪ ,‬ולכן אמרו להיכנס בה בשמחה‪ ,‬כי‬ ‫הנכנס לסוכה נכנס לדירת ה' ממש"‪ .‬המלבי"ם‬ ‫מי יוכל לשבת עם השכינה ולא ישמח‪ .‬ואף כי‬ ‫מדגיש שהציווי הוא המקדש את הארעיות‪,‬‬ ‫היא דירת עראי‪ ,‬זהו עיקר מעלתה‪ ,‬להורות‬ ‫ומראה כי אין חילוק בין ארמון מפואר לבין‬ ‫שאין לאדם בעולם הזה קביעות אלא בה'‪ .‬ובזה‬ ‫דירת עראי שניהם כלי לקדושה כשנעשים‬ ‫יתוקן חטא עגל הזהב‪ ,‬שביקשו ישראל לעשות‬ ‫בציווי ה'‪.‬‬ ‫להם אלוה קבוע ונראה לעיניים"‪ .‬הבן איש חי‬ ‫הערוך לנר )סוכה יא ע"ב( דן במחלוקת ר'‬ ‫מגלה יסוד נפלא הארעיות של הסוכה מתקנת‬ ‫אליעזר ור' עקיבא‪ ,‬ומבאר‪" :‬באמת שני‬ ‫את אותו חטא שבו ביקשו ישראל להעמיד‬ ‫הדברים אמת‪ .‬היו ענני כבוד‪ ,‬וגם עשו סוכות‪.‬‬ ‫לעצמם "קבע" גשמי‪ .‬דווקא העראי מחזיר‬ ‫אלא שענני הכבוד נתנו להם ההרגשה שאין‬ ‫אותם אל הקבע האמיתי הקשר עם הקב"ה‪.‬‬ ‫מציאותם תלויה כלל בבית ובסוכה שעשו‪ ,‬אלא‬ ‫רבי יעקב אבוחצירא בספרו פיתוחי חותם‬ ‫בחסות העננים‪ .‬וממילא גם הסוכה שעשו הפכה‬ ‫)ויקרא כג( כתב‪" :‬כי בסוכות הושבתי סוד‬ ‫לצל שכינה‪ .‬וכך נצטווינו אנו לעשות סוכה‬ ‫הסוכה הוא אור מקיף‪ ,‬אור עליון המגן על‬ ‫ממש‪ ,‬אבל להרגיש בה ענני כבוד"‪ .‬דבריו‬ ‫האדם מכל צד‪ ,‬וזהו ענני הכבוד‪ .‬והיושב בסוכה‬ ‫גם אז שהוא בצל השכינה‪ ,‬כדי לא להפסיד את‬ ‫צריך לדעת כי אור עליון זה מקיף אותו‬ ‫המסר‪.‬‬ ‫ושומר עליו‪ ,‬ועל כן אמרו חכמים‬ ‫'בצלא דמהימנותא'"‪ .‬בדבריו מתגלה‬ ‫החמישית‪ ,‬בהלכה שהובאה בשו"ת מהרי"ל‬ ‫הפן הקבלי הסוכה אינה רק זכר לענני‬ ‫דיסקין )קונטרס אחרון סימן קפג(‪ ,‬מי שאין לו‬ ‫הכבוד‪ ,‬אלא גילוי של אור מקיף עליון‪,‬‬ ‫אפשרות לסוכה נאה אלא בסוכה פשוטה מאוד‪,‬‬ ‫שבו האדם מוקף בהשגחת ה'‪.‬‬ ‫לא ימנע מלשבת בה‪ ,‬כי עיקר מעלתה הוא‬ ‫דווקא בכך שהיא עראית‪ .‬זו נפק"מ גדולה‬ ‫כל אלה מצטרפים לראשונים‬ ‫לדורותינו גם בסוכה קטנה ודלה אדם מקיים‬ ‫ולאחרונים ומראים כי מכל תפוצות ישראל‬ ‫את המצווה בכל תוקף‪ ,‬כי לא הבית הוא‬ ‫עלתה אותה הבנה‪ :‬הדירה העראית אינה‬ ‫המעמיד אלא ענני הכבוד‪.‬‬ ‫סתירה אלא היא עצמה סוד השמחה‪ ,‬כי היא‬ ‫פותחת פתח להרגיש את קרבת ה' ואת אור‬ ‫נמצאנו למדים שהלכה ומחשבה מתחברים כאן‬ ‫השכינה החופף על ישראל‪.‬‬ ‫זה בזה‪ :‬עצם הישיבה בסוכה היא גילוי הלכתי‬ ‫של ביטול הקבע‪ ,‬ואותה חובה הלכתית מחייבת‬ ‫נפקא מינות רבות יש לדברי הראשונים‬ ‫גם את הלב להיות שמח‪ ,‬להרגיש את צל‬ ‫והאחרונים על מהות מצוות הסוכה והשמחה‬ ‫השכינה‪ ,‬ולהתחבר לענני הכבוד‪.‬‬ ‫שבה‪ ,‬ונביא כמה מהן בדרך של הלכה למעשה‬ ‫עם חיבור אל עומק הדברים‪ :‬האחת‪ ,‬לגבי‬ ‫הסוכה באה ללמד את האדם שיעור לחיים‪,‬‬ ‫כוונת הלב בעת הישיבה בסוכה‪ .‬בשולחן ערוך‬ ‫שיעור של ענווה וביטחון‪ .‬אדם דרכו לחפש‬ ‫)או"ח סימן תרכה סעיף א( נפסק‪" :‬כשיכנס‬ ‫קביעות‪ ,‬בית יציב‪ ,‬קירות בטוחים‪ .‬הוא מרגיש‬ ‫ליישב בסוכה יכווין שמצווה הקב"ה ליישב‬ ‫שאם יש לו דירה‪ ,‬ממון וקניין יש לו יציבות‪ .‬אך‬ ‫בסוכה זכר ליציאת מצרים ולענני כבוד שהיו‬ ‫חג הסוכות בא לשבור תחושה זו‪ ,‬להוציא את‬ ‫מקיפין אותנו במדבר"‪ .‬הרי שבלי הכוונה לזכר‬ ‫האדם אל דירת עראי‪ ,‬ללמדו כי אין לו קביעות‬ ‫ענני כבוד‪ ,‬המצווה חסרה את נשמתה‪ .‬נמצא‬ ‫בעולם הזה‪ ,‬כי העולם כולו אינו אלא פרוזדור‪.‬‬ ‫שהנפק"מ להלכה אדם הנכנס לסוכה חייב‬ ‫אך כאן מתגלה סוד גדול‪ ,‬דווקא במקום שבו‬ ‫להרגיש ולכוון כי הוא יושב בצל השכינה‪ ,‬ולא‬ ‫אין קביעות ואין חומות‪ ,‬שם האדם מגלה כי‬ ‫רק יוצא ידי חובה טכנית‪.‬‬ ‫הוא בצלו של מלך מלכי המלכים‪ .‬כל עוד חשב‬ ‫השנייה‪ ,‬בעניין השמחה שבישיבת הסוכה‪.‬‬ ‫שדירתו מגינה עליו לא ראה את הקב"ה‪ .‬אך‬ ‫פוסקים רבים‪ ,‬כדברי החיד"א והבן איש חי‪,‬‬ ‫כאשר הוא יוצא אל הסוכה הארעית‪ ,‬ופתאום‬ ‫עמדו על כך שהשמחה היא חלק מהותי‬ ‫מגלה כי אין לו אלא צל הסכך הדל שם הוא חש‬ ‫במצווה‪ .‬נפק"מ שאדם הנכנס לסוכה בלא‬ ‫את ענני הכבוד‪ ,‬שם הוא מגלה את האמת‪:‬‬ ‫שמחה‪ ,‬כאילו פספס את עיקר היסוד שבה‪ .‬ולכן‬ ‫הקב"ה עוטף אותו‪ ,‬מקיף אותו מכל צד‪ ,‬מחבק‬ ‫יש שנוהגים להרבות זמירות ודברי תורה‬ ‫אותו‪.‬‬ ‫בסוכה‪ ,‬כדי שהשמחה תהיה שלמה ולא תישאר‬ ‫המסר המוסרי ברור‪ ,‬לעתים בחיי היום יום‪,‬‬ ‫מצוותו יבשה‪.‬‬ ‫דווקא כאשר נשברים לנו הקביעות‬ ‫השלישית‪ ,‬נפק"מ בין פירוש ר' עקיבא לסוכות‬ ‫והביטחונות המדומים‪ ,‬מתגלה לנו קרבת ה'‪.‬‬ ‫ממש ובין ר' אליעזר לענני כבוד‪ .‬אם אדם יושב‬ ‫אדם מאבד את עבודתו‪ ,‬את ממונו‪ ,‬את‬ ‫בסוכה רעועה ביותר‪ ,‬שיש בה דירת עראי‬ ‫בריאותו‪ ,‬והוא נאלץ להרגיש כי הכל תלוי‬ ‫ברורה יוצא בה מצווה לדעת ר' עקיבא‪ ,‬אבל‬ ‫בריבונו של עולם‪ .‬אז מתגלה לו "בצלא‬ ‫צריך לזכור גם את ענני הכבוד לדעת ר' אליעזר‪.‬‬ ‫דמהימנותא"‪ ,‬האמונה הפשוטה שמגינה‬ ‫ממילא הלכה זו מורה לאדם שגם אם סוכתו‬ ‫ושמחה בו‪.‬‬ ‫דלה ביותר‪ ,‬אין לו בושה‪ ,‬כי כך בדיוק היא‬ ‫ומכאן גם השמחה‪ ,‬שהרי אין שמחה כאדם‬ ‫מהותה להרגיש שאין לו אלא את צל השכינה‪.‬‬ ‫שמוצא מחדש את קונו‪ ,‬כאדם שמרגיש‬ ‫הרביעית‪ ,‬בהקשר של קביעות מול עראי‪.‬‬ ‫שהחיבוק האלוקי עוטף אותו מכל צד‪ .‬הסוכה‬ ‫בגמרא בנדרים )דף לט ע"א( אמרו שישיבה היא‬ ‫היא חגיגת השמחה של התלות בה'‪ ,‬של ההבנה‬ ‫קביעות‪ ,‬עמידה היא ארעיות‪ .‬נפק"מ‪ :‬מי‬ ‫שאין לנו דבר משלנו‪ ,‬אלא הכל חסדיו‪.‬‬ ‫שנכנס לסוכה רק בעמידה‪ ,‬אף שאין בידו‬ ‫במבט מוסרי עמוק‪ ,‬הסוכה היא גם בית הספר‬ ‫מצוות ישיבה גמורה‪ ,‬יש לו מעלה מיוחדת לכוון‬ ‫לענווה‪ .‬היא מלמדת אותנו לשבת בענווה‪,‬‬ ‫מדירת קבע ושב בדירת עראי‪,‬‬ ‫להרגיש דלים ועניים ומתוך כך להרגיש את‬ ‫ללמדך שאין לעולם הזה קיום‬ ‫עשירותנו האמתית‪ ,‬את קרבת ה'‪.‬‬ ‫אמיתי וכל חיי האדם אינם אלא‬ ‫ומכאן ניקח עמנו התובנות לחיי היום יום מתוך‬ ‫פרוזדור‪ ,‬מאידך גיסא היא עצמה‬ ‫נושא "השמחה שבישיבת הסוכה"‪ :‬אדם חי‬ ‫"בצלא דמהימנותא"‪ ,‬מקום‬ ‫בעולם של ריצה מתמדת אחרי יציבות‪ ,‬ביטחון‬ ‫חיבוק וחסות בענני הכבוד‪ .‬ואין‬ ‫וקרקע מוצקה‪ .‬הוא משקיע את חייו בבניית‬ ‫כאן סתירה כלל‪ ,‬כי דווקא מתוך‬ ‫בית‪ ,‬רכוש‪ ,‬קביעות‪ .‬אך בא חג הסוכות ומזכיר‬ ‫תחושת השבריריות והארעיות מגיעה ההכרה‬ ‫לו שכל זה ארעי‪ .‬החכמה היא לקחת את‬ ‫הברורה שהקב"ה הוא לבדו מקור חיותו של‬ ‫תחושת הארעיות הזו ולהפוך אותה לכלי‬ ‫אדם‪ ,‬ורק בהשריית שכינתו ובביטחונו בו מוצא‬ ‫לחיים להבין שגם אם יש לנו ממון‪ ,‬מעמד‬ ‫האדם את קביעותו האמתית‪.‬‬ ‫וקביעות‪ ,‬הם אינם אלא דירת עראי‪ ,‬הכל תלוי‬ ‫על כן‪ ,‬שמחת הסוכה היא שמחת הגלות לשעה‬ ‫ברצון ה'‪.‬‬ ‫והגאולה התמידית כאחת כי ברגע שאדם יושב‬ ‫התובנה לחיי היום יום היא שכל מציאות חיינו‪,‬‬ ‫תחת סכך פשוט וחדיר‪ ,‬והוא חש כי כל ישעו‬ ‫עבודה‪ ,‬משפחה‪ ,‬בריאות וממון‪ ,‬אינם תלויים‬ ‫וכל קיומו אך ורק בידי ה'‪ ,‬אזי הוא שרוי‬ ‫בכוחנו ובכישרונותינו אלא בחסדיו של הקב"ה‪.‬‬ ‫בעומק השמחה ובתחושת הנצח‪.‬‬ ‫כשאדם קם בבוקר ויוצא לעבודתו‪ ,‬הוא צריך‬ ‫ובזה מתיישבת הסתירה לכאורה הדירה‬ ‫לזכור את ההרגשה שבסוכה ההבנה שאין לו‬ ‫הארעית היא עצמה ענני הכבוד‪ ,‬כי מה שנראה‬ ‫אלא צלו של הקב"ה‪ .‬זה נותן כוח‪ ,‬זה נותן‬ ‫חלש וחסר קיום הופך להיות המקום הבטוח‬ ‫שלווה‪ ,‬זה גם נותן ענווה‪.‬‬ ‫ביותר‪ ,‬המקום שבו מתגלה "בצל שדי יתלונן"‪.‬‬ ‫עוד תובנה‪ ,‬דווקא ברגעים שהאדם מרגיש‬ ‫וכאן ההארה המעשית לכל אחד ואחד‪ :‬גם בחיי‬ ‫חוסר ודאות‪ ,‬כשנשברו הביטחונות המדומים‬ ‫היום יום‪ ,‬כשהאדם נתקל בטלטלות‪ ,‬בהיעדר‬ ‫שלו‪ ,‬כשאין לו "קביעות" אז יכול הוא לחוות‬ ‫יציבות‪ ,‬בחרדה כלכלית או אישית זו‬ ‫את קרבת ה'‪ .‬כמו בסוכה‪ ,‬דווקא מתוך חוסר‬ ‫ההזדמנות להרגיש את החיבוק האלוקי‪ .‬דווקא‬ ‫הקביעות הוא מוצא את האחיזה האמתית‪ .‬זה‬ ‫ההבנה שאין לנו דבר משלנו‪ ,‬אלא הכל מתנת‬ ‫מלמד אותנו שגם בימים של חוסר יציבות‬ ‫חסד בכל רגע ורגע‪ ,‬היא המולידה שלווה‬ ‫כלכלית‪ ,‬של דאגות וקשיים‪ ,‬אפשר להפוך את‬ ‫ושמחה אמיתית‪ .‬ולכן חג הסוכות נקרא "זמן‬ ‫הכל לקרבה אל ה'‪.‬‬ ‫שמחתנו"‪ ,‬ללמדנו שהשמחה האמתית איננה‬ ‫התובנה השלישית‪ ,‬שמחה אמיתית אינה‬ ‫באחיזה בקרקע מוצקה‪ ,‬אלא בהכרת הארעיות‬ ‫בבניינים גדולים ואחיזה חיצונית‪ ,‬אלא דווקא‬ ‫והישענות על חיבוקו של הקב"ה‪.‬‬ ‫בהבנה שכל מה שיש לנו הוא מתנה מתמדת‪ .‬חג‬ ‫הסוכה הפשוטה הופכת לארמון מלכות‪ ,‬הסכך‬ ‫הסוכות נקרא "זמן שמחתנו" כי הוא מלמד את‬ ‫הדל הופך לענן כבוד‪ ,‬והלב החושש הופך לבטוח‬ ‫השמחה מתוך הארעיות‪ .‬וכך גם בחיי היום יום‬ ‫ושמח‪ .‬כל היושב בסוכה זוכה להרגיש מעט‬ ‫השמחה לא נובעת ממותרות או מביטחונות‬ ‫מעולם הבא‪ ,‬כי שם אין אחיזה בגשמיות אלא‬ ‫חיצוניים‪ ,‬אלא מהיכולת להרגיש את חיבוקו‬ ‫קירבה תמידית לשכינה‪ .‬אשרי היודע להפוך‬ ‫של הקב"ה בכל מצב‪.‬‬ ‫את דירת העראי לדירת קבע של קרבת‬ ‫עיקר העניין‪ :‬נמצאנו למדים כי מצות ישיבת‬ ‫אלוקים!‬ ‫סוכה טומנת בחובה שני פנים‪ ,‬מחד גיסא צא‬ ‫‪ .4‬מדוע לא נאמר חג הסוכה כשם חג המצות סוכה אחת או סוכות רבות מה עומק ההבדל?‬ ‫הסוכה" בלשון יחיד אלא "חג הסוכות" בלשון‬ ‫חגי ישראל נושאים שמות שמגלים את מהותם‬ ‫רבים‪.‬‬ ‫הפנימית‪ .‬חג הפסח נקרא על שם הפסיחה‪ ,‬חג‬ ‫המצות על שם המצה‪ ,‬חג השבועות על שם‬ ‫הלא מצוות החג עוסקת בסוכה אחת שהאדם‬ ‫ספירת השבועות‪ .‬כל שם בא לחשוף את הציר‬ ‫בונה ויושב בה‪ ,‬מדוע אם כן לא ייקרא החג על‬ ‫המרכזי סביבו סובב החג‪ .‬והנה פלא עצום‬ ‫שם אותה סוכה בודדת? מה פשר ריבוי הלשון?‬ ‫מתנוסס לנגד עינינו חג הסוכות איננו נקרא "חג‬ ‫רבנו בחיי על התורה )ויקרא כג מג(‪" :‬בסוכות‬ ‫שאלה זו עוררה את תימהונו של רבי‬ ‫הושבתי רמז לענני הכבוד שהיו מקיפים את‬ ‫צבי אלימלך מדינוב בעל בני יששכר‬ ‫ישראל סוכות סוכות מכל צד"‪ .‬נמצא שגם הוא‬ ‫)מאמרי חודש תשרי מאמר ט'‪ ,‬שמות‬ ‫מטעים את לשון הרבים כתוצאה מריבוי‬ ‫החג(‪ .‬הוא הקשה מדוע חג המצות‬ ‫ההקפה האלוקית‪.‬‬ ‫נקרא בלשון רבים מובן‪ ,‬שכן מצות‬ ‫רבות נאפות ונאכלות‪ ,‬ואף התוספות‬ ‫האור החיים הקדוש על התורה )ויקרא כג מג(‪:‬‬ ‫במסכת פסחים )דף קטז ע"ב ד"ה מה‬ ‫"בסוכות הושבתי כי כל שבט ושבט היו לו‬ ‫דרכו( כתבו שעל אף שאפשר לצאת ידי חובה‬ ‫סוכות לעצמו‪ ,‬גם מצד העננים שהיו מקיפים‬ ‫בכזית אחד מכל מקום נקרא החג "מצות"‪ .‬וכן‬ ‫אותם דמות סוכות הרבה"‪ .‬יוצא שלשון הרבים‬ ‫חג השבועות מובן‪ ,‬שהרי הוא תוצאה של מניין‬ ‫הוא לשון מדויקת‪ ,‬שיש בו רמז למבנה הרוחני‬ ‫שבועות הרבה עד בוא החג‪ .‬אבל חג הסוכות‬ ‫של השכינה שסיככה על ישראל‪.‬‬ ‫מדוע? הלא די היה לומר חג הסוכה‪.‬‬ ‫בגמרא במסכת סוכה )דף ו ע"ב( נאמר‪" :‬תנו‬ ‫שאלתו של הבני יששכר נוקבת ומעוררת‬ ‫רבנן‪ ,‬בסוכות תשבו שבעת ימים‪ ,‬יכול יעשה‬ ‫מחשבה‪ :‬לשון רבים בתורה איננה סתמית‪ ,‬וכל‬ ‫אדם סוכה אחת לכל ישראל או סוכה אחת לכל‬ ‫שינוי לשון יש בו סוד עמוק‪ .‬מדוע אפוא נבחר‬ ‫הדורות‪ ,‬תלמוד לומר בסוכות‪ ,‬מלמד שכל אחד‬ ‫שם זה דווקא לחג השמחה‪ ,‬החג שבו אנו‬ ‫ואחד חייב לעשות סוכה לעצמו‪ .‬מנין לסוכה‬ ‫יושבים בצל האמונה‪ ,‬החג שבו הסוכה הפרטית‬ ‫שהיא כשרה בכל דבר‪ ,‬תלמוד לומר בסוכות‪,‬‬ ‫שלנו הופכת למקדש מעט? מה טמון בלשון‬ ‫דברי רבי יהודה‪ .‬רבי שמעון אומר‪ ,‬בסוכות‬ ‫"סוכות" ולא "סוכה"?‬ ‫לרבות סוכה שנעשית בראשי בהמה ובספינה‬ ‫ובכרמלית‪ .‬אמר רבי שמעון בן יוחאי‪ ,‬בסוכות‬ ‫"בחג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך‬ ‫כתיב‪ ,‬מלמד על ענני כבוד שהקיפן בהם הקב"ה‬ ‫מגורנך ומיקבך‪ ,‬ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך‬ ‫לישראל"‪ .‬נמצא שהגמרא עצמה ראתה בלשון‬ ‫ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה‬ ‫הרבים "בסוכות" מקור לדרשות רבות‪ .‬ממנה‬ ‫אשר בשעריך‪ ,‬שבעת ימים תחוג לה' אלוהיך‬ ‫למדו שכל יחיד חייב בסוכה משלו‪ ,‬שמותר‬ ‫במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלוהיך בכל‬ ‫לעשות סוכה מכל חומר‪ ,‬ושבסוכות נרמזים‬ ‫תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח"‬ ‫ענני הכבוד שהקיפו את ישראל במדבר‪.‬‬ ‫)דברים טז יג(‪.‬‬ ‫ובגמרא במסכת סוכה )דף ו ע"ב(‪" :‬תנו רבנן‪,‬‬ ‫רש"י על התורה )דברים טז יג(‪" :‬חג הסוכות‬ ‫בסוכות תשבו שבעת ימים‪ ,‬יכול יעשה אדם‬ ‫תעשה לך על שם סוכות שהושיב הקב"ה את‬ ‫סוכה אחת לכל ישראל או סוכה אחת לכל‬ ‫ישראל בצאתם ממצרים"‪ .‬רש"י מטעים ששמו‬ ‫הדורות‪ ,‬תלמוד לומר בסוכות‪ ,‬מלמד שכל אחד‬ ‫של החג נובע מהסוכות שהיו בפועל ביציאת‬ ‫ואחד חייב לעשות סוכה לעצמו‪ .‬מנין לסוכה‬ ‫מצרים‪ ,‬ולשונו בלשון רבים‪.‬‬ ‫שהיא כשרה בכל דבר‪ ,‬תלמוד לומר בסוכות‪,‬‬ ‫הרמב"ן בפרושו על התורה )ויקרא כג מב(‪:‬‬ ‫דברי רבי יהודה‪ .‬רבי שמעון אומר‪ ,‬בסוכות‬ ‫"בסוכות תשבו שבעת ימים‪ ...‬כי ציווה הקב"ה‬ ‫לרבות סוכה שנעשית בראשי בהמה ובספינה‬ ‫לעשות סוכות זכר לנס הגדול שעשה לנו‬ ‫ובכרמלית‪ .‬אמר רבי שמעון בן יוחאי‪ ,‬בסוכות‬ ‫בצאתנו ממצרים‪ ,‬שהושיב אותנו בסוכות‪ ...‬והן‬ ‫כתיב‪ ,‬מלמד על ענני כבוד שהקיפן בהם הקב"ה‬ ‫ענני הכבוד"‪ .‬הרמב"ן מפרש שסוכות רבות היו‬ ‫לישראל"‪ .‬הגמרא מבהירה שהכפילות בלשון‬ ‫לישראל במדבר‪ ,‬שהרי ענני הכבוד הקיפו אותם‬ ‫הרבים איננה טעות‪ ,‬אלא נצרכת כדי ללמד‬ ‫מכל צד‪ ,‬ולפיכך לשון רבים‪.‬‬ ‫הלכות‪ .‬ראשית‪ ,‬שכל יחיד חייב בסוכה לעצמו‪.‬‬ ‫שנית‪ ,‬שסוכה כשרה אף מחומרים רבים‬ ‫הספורנו על התורה )ויקרא כג מג(‪" :‬כי בסוכות‬ ‫ומגוונים‪ .‬שלישית‪ ,‬שהלשון רומזת לענני הכבוד‬ ‫הושבתי הם ענני הכבוד שהקיפום להגן בעדם"‪.‬‬ ‫שסבבו את ישראל‪.‬‬ ‫גם הוא מדבר בלשון רבים‪ ,‬להדגיש ריבוי ענני‬ ‫ההגנה‪.‬‬ ‫ובמסכת סוכה )דף יא ע"ב(‪" :‬כי בסוכות‬ ‫הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ‬ ‫החזקוני על התורה )דברים טז יג(‪" :‬חג הסוכות‬ ‫מצרים‪ .‬פליגי בה תנאי‪ ,‬רבי אליעזר אומר ענני‬ ‫לפי שהושיב הקב"ה את ישראל בסוכות הרבה‬ ‫כבוד היו‪ ,‬רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו‬ ‫במדבר"‪ .‬דבריו מורים בפשטות ששמו של החג‬ ‫להם"‪ .‬וכאן מתברר ש"לשון הרבים" איננה‬ ‫הוא על שם ריבוי הסוכות ממש‪.‬‬ ‫מקרית‪ .‬לדעת רבי אליעזר מדובר בענני כבוד‬ ‫הרד"ק‪ ,‬פירוש על ויקרא )ויקרא‬ ‫רבים שהקיפו את ישראל‪ ,‬ולדעת רבי עקיבא‬ ‫כג מג(‪" :‬בסוכות" פירוש לשון‬ ‫מדובר בסוכות פיזיות רבות שעשו ישראל‬ ‫רבים על ריבוי הסוכות והעננים‪,‬‬ ‫לעצמם‪ .‬לשון הרבים מתיישבת יפה לשתי‬ ‫הרד"ק נותן טעם לשוני והלכתי‪,‬‬ ‫השיטות‪.‬‬ ‫שהלשון הרבות משמשת יסוד‬ ‫ובמסכת פסחים )דף קטז ע"ב(‪" :‬מה דרכו של‬ ‫לקביעת דינים ותוקף הלכתי‪ ,‬שכן‬ ‫עני בפסח? בא בכזית מצה ויוצא ידי חובה"‪.‬‬ ‫מרובים הלשונות בתורה משמעם‬ ‫התוספות שם שואלים מדוע החג נקרא "מצות"‬ ‫הוראות הלכה רבות‪.‬‬ ‫בלשון רבים אם די בכזית אחד‪ ,‬ומיישבים‬ ‫רש"י על התורה )דברים טז יג( מבאר בפשטות‬ ‫שמנהג ישראל לאפות מצות הרבה‪ .‬מכאן למד‬ ‫"חג הסוכות תעשה לך על שם סוכות שהושיב‬ ‫הבני יששכר שמילת "סוכות" דורשת טעם‬ ‫הקב"ה את ישראל בצאתם ממצרים"‪ .‬הרי לנו‬ ‫משלה‪ ,‬שהרי אין די בהנחה שזו לשון רבים‬ ‫שהשם בלשון רבים הוא זכר לנס המדברי‪ ,‬שבו‬ ‫סתמית‪.‬‬ ‫לא סוכה יחידה עמדה אלא סוכות רבות‬ ‫לשון הרבים איננה לשון מקרה‪ ,‬אלא יסוד‬ ‫שסיככו על כל ישראל‪.‬‬ ‫ההלכה והאגדה‪ ,‬שממנה נבנו גם דיני הסוכה‬ ‫וכבר מצינו בדברי הרמב"ן )ויקרא כג מב(‬ ‫המעשיים וגם הבנת מהותה הרוחנית‪.‬‬ ‫שהעמיד את לשון הרבים על ענני הכבוד‪" .‬כי‬ ‫רש"י‪ ,‬פירוש על התורה )דברים טז יג(‪" :‬חג‬ ‫בסוכות תשבו שבעת ימים‪ ...‬כי ציווה הקב"ה‬ ‫הסוכות תעשה לך" "על שם סוכות שהושיב‬ ‫לעשות סוכות זכר לנס הגדול שעשה לנו‬ ‫הקב"ה את ישראל בצאתם ממצרים"‪ ,‬רש"י‬ ‫בצאתנו ממצרים‪ ,‬שהושיב אותנו בסוכות‪ ,‬והן‬ ‫מפנה ללשון רבים כמזכרת ריבוי הסוכות‬ ‫ענני הכבוד"‪ .‬לשון הרבים כאן אינה מקרה‬ ‫במדבר‪ ,‬לשון שנתפסת כתמצית ההיסטוריה‬ ‫לשוני בלבד אלא שיקוף של ריבוי ענני ההגנה‬ ‫וזיכרון הנס‪ ,‬ובכך נותן לקריאת הרבים יסוד‬ ‫שהקיפו את ישראל מכל עבר‪.‬‬ ‫פשטני והיסטורי‪.‬‬ ‫גם הספורנו )ויקרא כג מג( מסביר כן‪" :‬כי‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא‪ ,‬פירוש על התורה‬ ‫בסוכות הושבתי‪ ,‬הם ענני הכבוד שהקיפום"‪.‬‬ ‫)דברים טז יג(‪" :‬כי יברכך ה'‪ ...‬באספך"‬ ‫משמע שאין מדובר בענן יחיד אלא בהקפה‬ ‫"הסוכה היא חג האסיף"‪ ,‬האבן עזרא מצמצם‬ ‫שלמה מרובה‪ ,‬סוכות על גבי סוכות‪ ,‬שמצדיקה‬ ‫את הלשון אל יסוד החקלאות‪ ,‬אך מכיר בריבוי‬ ‫את השם בלשון רבים‪.‬‬ ‫המאוים של הסוכות המדבריות ובכך מרכין‬ ‫רבנו בחיי )ויקרא כג מג( ממשיך באותו קו‪:‬‬ ‫שהלשון הרבות משקפת ריבוי מקרים ומצבי‬ ‫"בסוכות הושבתי רמז לענני הכבוד שהיו‬ ‫שכינה‪.‬‬ ‫מקיפים את ישראל סוכות סוכות מכל צד"‪.‬‬ ‫הרמב"ן‪ ,‬פירוש על ויקרא פרשה תרעה וחג‬ ‫מתוך דבריו מתגלה שבלשון הרבים מקופל‬ ‫הסוכות )ויקרא כג מב(‪" :‬וסוכות זכר לנס‬ ‫מסר עמוק‪ ,‬שההגנה האלוקית לא הייתה‬ ‫שעשה לנו בצאתנו ממצרים‪ ,‬והן ענני הכבוד"‪,‬‬ ‫נקודתית אלא מקיפה ורב שכבתית‪.‬‬ ‫הרמב"ן מדגיש את הרעיון‪ ,‬שהעננים שהקיפו‬ ‫האור החיים הקדוש )ויקרא כג מג( מציע הסבר‬ ‫את ישראל הם סוכות סוכות‪ ,‬ומכך נגזרת לשון‬ ‫נוסף‪" :‬עוד ירצה כי כל שבט ושבט היו לו‬ ‫הרבים כאפיפיור של ההגנה האלוקית הרבתית‪.‬‬ ‫סוכות לעצמו‪ ,‬גם מצד העננים שהיו מקיפים‬ ‫הספורנו‪ ,‬פירוש על ויקרא )ויקרא כג מג(‪" :‬כי‬ ‫אותם דמות סוכות הרבה"‪ .‬לפי דבריו יש כאן‬ ‫בסוכות הושבתי‪ ,‬הם ענני הכבוד שהקיפן"‪,‬‬ ‫כפילות כפולה גם ריבוי שבטים וכל אחד‬ ‫הספורנו מסביר כי לשון רבים מציינת את ריבוי‬ ‫בסוכתו‪ ,‬וגם ריבוי ענני הכבוד‪ .‬בכך מתחזקת‬ ‫ההשתכנות האלוקית סביב העם‪ ,‬לא סוכה‬ ‫משמעות השם חג הסוכות כלשון רבים‪.‬‬ ‫יחידה אלא מכל צד סוכות שמגנות ומאירות‪.‬‬ ‫וכך גם החזקוני )דברים טז יג( כותב‪" :‬חג‬ ‫רבנו בחיי‪ ,‬פירוש על התורה )ויקרא כג מג(‪:‬‬ ‫הסוכות לפי שהושיב הקב"ה את ישראל‬ ‫"בסוכות הושבתי" "רמז לענני הכבוד‬ ‫בסוכות הרבה במדבר"‪ .‬הוא הולך בעקבות‬ ‫מקיפים"‪ ,‬רבנו בחיי מחבר בין לשון הרבים‬ ‫פשוטו של מקרא‪ ,‬ורואה בלשון הרבים עדות‬ ‫לבין הממד האגדי והמיסטי‪ ,‬ומוצא בשפה רמז‬ ‫להיקף שכינה רחב שאינו נגמר בסוכה אחת‪.‬‬ ‫הדפנות מן בסוכות‪ ,‬ומורה שהרבים שבכתובים‬ ‫היסטורית לכך שבני ישראל לא ישבו‬ ‫הוא עמוד ההוראה לצורת הבית ההלכתי שבו‬ ‫בסוכה אחת‪ ,‬אלא כל אחד ואחד ישב‬ ‫אנו יושבים‪ ,‬ולפיכך השם חג הסוכות משקף‬ ‫בסוכתו‪.‬‬ ‫הלכה בנויה מריבוי‪.‬‬ ‫הבני יששכר‪) ,‬מאמרי חודש תשרי‬ ‫המשנה ברורה )סימן תר"ל ס"ק ב(‪ ,‬מביא את‬ ‫מאמר ט שמות החג(‪" :‬וטעמא דנקרא‬ ‫דקדוקי הצורה שהשלישית אפילו טפח וכולל‬ ‫בלשון רבים סוכות‪ ,‬על שם דנפקא לן‬ ‫לבוד וצורת הפתח על פי בסוכות‪ ,‬ומתוך כך‬ ‫בגמרא מנין הדפנות והסכך מן שלש‬ ‫מתברר שריבוי הכתובים הוליד ריבוי פרטים‬ ‫פעמים בסוכות הכתובים בתורה"‪ ,‬ועוד כתב‬ ‫למעשה‪ ,‬עד שיעור טפח וכלי מדידה שביד‬ ‫"עוד יש לומר‪ ,‬כי המקיים מצות סוכה יזכה‬ ‫הבונה‪.‬‬ ‫לעתיד לסוכה של לוויתן ולחופות שהקב"ה‬ ‫עושה לצדיקים‪ ,‬ואין פני כל הצדיקים שווין"‪,‬‬ ‫ערוך השולחן‪) ,‬או"ח סימן תר"ל סעיף א(‪ ,‬פותח‬ ‫נמצא שהריבוי יוצר הלכות רבות ומרמז לריבוי‬ ‫מן המקרא בסוכות תשבו ומיד מעמיד שתי‬ ‫מדרגות וחופות‪ ,‬וכל סוכה וסוכה מאירה‬ ‫דפנות והשלישית טפח על פי דרשות הריבוי‪,‬‬ ‫בחינה אחרת של אמונה ושמחה‪.‬‬ ‫ומסכם שהלשון איננה סיפור אלא יוצר דין‪,‬‬ ‫ושם החג ברבים אינו כותרת בלבד אלא חותמת‬ ‫ובשו"ת משנה שכיר לרבי צבי הירש חיות‬ ‫הלכתית של מבנה הסוכה‪.‬‬ ‫)או"ח סימן רפ"א(‪" ,‬נראה לי דהוא על דרך‬ ‫משל שבש"ס לאדם שיצא עליו שטר חוב‪ ,‬עד‬ ‫כף החיים‪) ,‬או"ח סימן תר"ל ס"ק ג ד(‪ ,‬מרכז‬ ‫שלא פרעו היה עצב‪ ,‬פרעו שמח"‪ ,‬ומתוך כך‬ ‫את דברי השולחן ערוך והמפרשים על שלש‬ ‫נקבע חג הסוכות זמן שמחתנו‪ ,‬ומטבע הדברים‬ ‫הדפנות מן בסוכות‪ ,‬ומוסיף רמזי סוד על ריבוי‬ ‫לשון הרבים הולמת שמחת רבים לאחר פירעון‬ ‫השפעות וחופות של חסד המקיפות את ישראל‪,‬‬ ‫חובותיהם‪ ,‬כי כל יחיד ויחיד יוצא זכאי‬ ‫נמצא שהריבוי פועל בהלכה ובנסתר כאחד‪,‬‬ ‫והציבור כולו מתכנס לסוכות רבות של הודאה‬ ‫דפנות רבות וחיבוקים רבים‪.‬‬ ‫ושירה‪.‬‬ ‫רבי חיים יוסף דוד אזולאי בספרו חומת אנך‬ ‫הקדושת לוי )קדושות לחנוכה קדושה רביעית(‬ ‫)ויקרא כג מג(‪ ,‬מדייק בלשון בסוכות כריבוי‬ ‫"ביום הראשון של חג‪ ,‬שנהפך המשחית הוא‬ ‫סיכוכים וענני כבוד‪ ,‬ומעמיד את הזיכרון‬ ‫היצר הרע לזכיות‪ ,‬אז מרגישים השמחה‬ ‫המדברי כעטיפה מרובה שכבות‪ ,‬ועל כן השם‬ ‫במחילת עוונות‪ ,‬וביום השני כבר דשין‬ ‫ברבים מדויק‪ ,‬שכן עננים מקיפים וסוכות רבים‬ ‫ומורגלים בזה והשמחה נתמעטה"‪ ,‬ומתוך זה‬ ‫הם‪.‬‬ ‫ניכר ריבוי מדרגות הימים וריבוי אופני‬ ‫חתם סופר‪ ,‬דרשות חתם סופר )דרוש לסוכות(‪,‬‬ ‫השמחה‪ ,‬ועל דרך זה יפה לשון הרבים סוכות‪,‬‬ ‫מצייר את ימי תשרי כשורת קירובים המגיעה‬ ‫כי רבות הן הופעות האור בכל יום ויום ובכל‬ ‫לשיאה בסוכות‪ ,‬ולשונו מורה שסוכות ברבים‬ ‫סוכה‪.‬‬ ‫רומז לריבוי ההקפות של השגחה למעלה‬ ‫הלבוש‪) ,‬או"ח סימן תרס"ג(‪" ,‬וטעם שקורין‬ ‫ולריבוי הסוכות למטה‪ ,‬עם שלם יושב בסוכות‬ ‫קהלת בסוכות לפי שסוכות זמן שמחתנו‪ ,‬וספר‬ ‫רבות וכל אחת חופנת אור אחר‪.‬‬ ‫קהלת משבח שישמח אדם בחלקו"‪ ,‬ומכאן‬ ‫רבנו יוסף חיים הבן איש חי‪) ,‬דרשות לשבת‬ ‫שהריבוי אינו כמותי בלבד אלא תודעתי‪ ,‬ריבוי‬ ‫סוכות שנה ראשונה(‪ ,‬מתאר שסוכת כל יחיד‬ ‫לימודי מידות ושמחות הנשפכות לתוך כל‬ ‫מצטרפת אל כל סוכות ישראל‪ ,‬והשכינה חופפת‬ ‫סוכות ישראל‪.‬‬ ‫על כולן‪ ,‬ומכאן יופייה של לשון הרבים‪ ,‬כי אין‬ ‫המגן אברהם )או"ח סימן תר"ל ס"ק א(‪ ,‬מברר‬ ‫סוכה אחת דומה לחברתה‪ ,‬וכל לב שר ניגונו‬ ‫שצורת הדפנות שתי דפנות ושלישית טפח‬ ‫בצילא דמהימנותא‪.‬‬ ‫מיוסדת על ריבוי הלשונות בסוכות שבסוכה ו‬ ‫וכך נסגר המעגל‪ ,‬הלכה ואגדה נשזרות יחד‪,‬‬ ‫ע"א ע"ב‪ ,‬נמצא שהשם ברבים קבע ריבוי‬ ‫ריבוי הכתובים מוליד ריבוי דפנות ודינים‪,‬‬ ‫דינים‪ ,‬וכל דופן וכל טפח בסוכת המצווה נולד‬ ‫וריבוי הסוכות מוליד ריבוי ניגוני הלב‪ ,‬ולכן‬ ‫מן הריבוי שבפסוק‪.‬‬ ‫נקרא החג חג הסוכות‪ ,‬רבים שנעשים לאחד‪,‬‬ ‫ביאור הגר"א‪) ,‬או"ח סימן תר"ל ס"ק א(‪ ,‬מפנה‬ ‫ואחד המאיר ברבים‪.‬‬ ‫ישירות לסוגיות סוכה ו ע"ב ליסוד שלש‬ ‫מורה על ריבוי השפעות וחופות‬ ‫ובבני יששכר )מאמרי חודש תשרי מאמר ט‪,‬‬ ‫של חסד המקיפות את יושב‬ ‫שמות החג(‪" :‬וטעם שנקרא בלשון רבים‬ ‫הסוכה‪ .‬נמצא שהלכה ונסתר‬ ‫סוכות‪ ,‬על שם דנפקא לן בגמרא מנין הדפנות‬ ‫נפגשים בריבוי הדפנות ובריבוי‬ ‫והסכך מן שלש פעמים בסוכות הכתובים‬ ‫החיבוקים‪.‬‬ ‫בתורה"‪ ,‬ועוד הוסיף "עוד יש לומר‪ ,‬כי המקיים‬ ‫מצות סוכה יזכה לעתיד לסוכה של לוויתן‬ ‫הגאון רבי יוסף שלום אלישיב‪,‬‬ ‫ולחופות שהקב"ה עושה לצדיקים‪ ,‬ואין פני כל‬ ‫קובץ תשובות )חלק א סימן פה( מעיר בטוב‬ ‫הצדיקים שווין"‪ .‬נמצא ששתי מגמות נכללות‬ ‫טעם שלשון הרבים נאה גם לשיטת רבי עקיבא‬ ‫בשם החג‪ ,‬הן ריבוי ההלכות הנלמדות מריבוי‬ ‫בסוכה יא ע"ב‪ ,‬שסוכות ממש עשו להם‪ ,‬שהרי‬ ‫הכתובים‪ ,‬והן ריבוי מדרגות וחופות לעתיד‬ ‫כל בית אב וסוכתו‪ .‬נמצא ששמו של החג מתאר‬ ‫לבוא‪ ,‬ואין סוכה אחת דומה לחברתה‪.‬‬ ‫מציאות חיה של רבים יושבים בסוכותיהם‬ ‫לדורות‪.‬‬ ‫מרן בשולחן ערוך‪ ,‬רבנו יוסף קארו )או"ח סימן‬ ‫תר"ל סעיפים א–ב( "סוכה צריכה שלש‬ ‫מרן הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך‪ ,‬הליכות‬ ‫דפנות"‪" ,‬שתי דפנות שלימות והשלישית אפילו‬ ‫שלמה )מועדים‪ ,‬סוכות פרק י ‪ -‬יב‪ ,‬הלכות‬ ‫טפח"‪ .‬יסוד הצורה נבנה מדרשות "בסוכות"‬ ‫סוכה( מבאר את מהלך הדפנות והסכך‬ ‫שבסוכה ו ע"ב‪ ,‬וממילא שם החג בלשון רבים‬ ‫כעומדים על דרשות "בסוכות"‪ ,‬ומשחיל את‬ ‫נשמע בתוך גופי הדינים‪ ,‬שהרי מן הריבוי נקבעו‬ ‫הנימה הפנימית של שמחת הרבים‪ .‬לשון הרבים‬ ‫הדפנות בפועל‪.‬‬ ‫של הכתוב מתגלה כיסוד הלכתי וכצל של‬ ‫אמונה על כל קהילת ישראל‪.‬‬ ‫המגן אברהם‪) ,‬או"ח סימן תר"ל ס"ק א( מקשר‬ ‫מעיקר הדין של שתי דפנות והשלישית טפח‬ ‫הראשון לציון הגר"י יוסף‪ ,‬בספרו ילקוט יוסף‬ ‫לדרשות "בסוכות"‪ ,‬ומלמד שהריבוי שבפסוק‬ ‫)סוכות סימן תר"ל סעיף א( מסדר להלכה את‬ ‫איננו נופל סגנוני‪ ,‬אלא לשון יוצר דין‪ .‬מתוך כך‬ ‫צורת הדפנות על פי דרשות "בסוכות"‪ ,‬ומעמיד‬ ‫שם החג ברבים משתקף במבנה הבית ההלכתי‬ ‫למעשה לבני ספרד את פרטי הבניין‪ .‬כך שומר‬ ‫שבו אנו יושבים‪.‬‬ ‫שם החג בלשון רבים על נחלתו גם בפסקי דורנו‪,‬‬ ‫שהריבוי שבפסוק נעשה הוראה מעשית לכל‬ ‫הגאון רבי אליהו מווילנה‪ ,‬בביאור הגר"א‬ ‫בית ובית‪.‬‬ ‫)או"ח סימן תר"ל ס"ק א( מצביע תמציתית‬ ‫לסוכה ו ע"ב כמקור שלוש הדפנות מן‬ ‫כך נשזר הקו כולו‪ .‬מן "בסוכות" נבנים דינים‬ ‫"בסוכות"‪ .‬מתברר שהרבים שבכתובים נעשה‬ ‫רבים בדפנות ובסכך‪ ,‬ומן "סוכות" מתנוצצים‬ ‫עמוד הוראה לצורת הדפנות‪ ,‬ולכן טבעי ששמו‬ ‫ריבוי מדרגות של השגחה וחופה‪ .‬על כן נקבע‬ ‫של החג ישמר את לשון הרבים‪.‬‬ ‫שמו של החג בלשון רבים‪ ,‬כדי ללמד שגם‬ ‫ההלכה בנויה מריבוי כתובים וגם הנשמה‬ ‫רבי ישראל מאיר הכהן‪ ,‬משנה ברורה )או"ח‬ ‫נעטפת בריבוי הקפות‪ ,‬וכל יחיד ויחיד יושב‬ ‫סימן תר"ל ס"ק ב( מבאר את דקדוקי הצורה‪,‬‬ ‫בסוכתו ושר ניגונו בצילא דמהימנותא‪.‬‬ ‫"ומהן שתי דפנות שלימות והשלישית אפילו‬ ‫טפח"‪ ,‬והכל נסמך על ריבוי הכתובים‬ ‫הזהר הקדוש פרשת אמור )דף קג ע"א(‪" ,‬סוכה‬ ‫"בסוכות"‪ .‬יוצא שהשם ברבים מוליד ריבוי‬ ‫צילא דמהימנותא"‪ .‬מתוך לשון הזהר מתבהר‬ ‫פרטי דינים‪ ,‬עד שיעור טפח ולבוד וצורת הפתח‪.‬‬ ‫שהסוכה היא צל האמונה‪ ,‬וכיוון שהאמונה‬ ‫מתגלה במדרגות רבות לפי שורש נשמתו של כל‬ ‫הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין‪ ,‬ערוך השולחן‬ ‫יחיד‪ ,‬יפה שנקבע שם החג בלשון רבים‪ .‬רבים‬ ‫)או"ח סימן תר"ל סעיף א( פותח מן "בסוכות‬ ‫הם הצללים הקדושים‪ ,‬וכל סוכה מגלה גוון‬ ‫תשבו" ומעמיד מיד את שתי הדפנות והשלישית‬ ‫אחר של דבקות‪.‬‬ ‫טפח מכוח הסוגיה‪ .‬מדגיש שלשון הרבים של‬ ‫הכתוב היא לשון היוצרת דין‪ ,‬ועל כן שם החג‬ ‫הגמרא במסכת בבא בתרא )דף עה ע"א(‪" ,‬עתיד‬ ‫ברבים אינו תיאור בלבד אלא חותמת הלכתית‪.‬‬ ‫הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של‬ ‫לוויתן"‪ .‬ועוד שם משתקף עניין ה"חופה"‪ ,‬שכל‬ ‫רבי יעקב חיים סופר‪ ,‬כף החיים )או"ח סימן‬ ‫אחד ואחד זוכה למדרגה מיוחדת‪ .‬מכאן‬ ‫תר"ל ס"ק ג–ד( מרכז את דיני שלוש הדפנות מן‬ ‫שהריבוי איננו רק לשון‪ ,‬אלא הבטחה פנימית‬ ‫"בסוכות"‪ ,‬ומוסיף בדרך רמז שלשון רבים‬ ‫כעין תדורו"‪ ,‬כדי שהקביעות תיצור נפש שקטה‬ ‫לריבוי הופעות של השראת שכינה‬ ‫ושמחה‪ .‬מקור הדין בלשונו של הרמב"ם "כל‬ ‫בעולם הבא ובעולם הזה‪ ,‬וכל סוכה‬ ‫שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו‬ ‫שלנו היא הד קל של אותה סוכה‬ ‫עראי" )הרמב"ם הלכות סוכה‪ ,‬פרק ו הלכה ו(‪.‬‬ ‫עליונה‪.‬‬ ‫לשמח את בני הבית כראוי‪ .‬לא די בשמחה‬ ‫הילקוט שמעוני‪) ,‬ישעיה רמז ת(‪,‬‬ ‫כללית‪ ,‬אלא שמחה מדודה לפי צרכי כל אחד‪,‬‬ ‫"אפילו הצדיקים לא יהיו כל אנפין‬ ‫אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן‪ ,‬והקטנים‬ ‫שווין וכל צדיק נכווה מחופתו של‬ ‫במיני מתיקה‪ ,‬ובכלל זה להזמין מסובים בדרך‬ ‫חברו"‪ .‬אם חופות הצדיקים אינן דומות זו לזו‪,‬‬ ‫כבוד‪" .‬וחייב להאכיל לגר וליתום ולאלמנה"‬ ‫גם סוכות ישראל בעולם הזה אינן אחידות‪ .‬שם‬ ‫ובלשונו "אין זו שמחת מצוה אלא שמחת‬ ‫החג בלשון רבים נעשה מפתח להבנה מוסרית‪,‬‬ ‫כריסו" אם נועל דלתו מפניהם‪ .‬כך כתב‬ ‫שכל אדם מוצא את סוכתו הייחודית‪ ,‬את‬ ‫הרמב"ם על שמחת יום טוב )הרמב"ם הלכות‬ ‫חופתו הפנימית‪ ,‬וממילא שמחתו של זה איננה‬ ‫יום טוב‪ ,‬פרק ו הלכות יז ‪ -‬יח(‪ .‬וכן מבואר‬ ‫זהה לשמחתו של חברו‪ ,‬אך כולן נשזרות יחד‬ ‫בגמרא "חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל"‬ ‫תחת סוכת שלום‪.‬‬ ‫עם פירוט הראוי לכל אחד )פסחים ק"ט ע"א(‪.‬‬ ‫האור החיים הקדוש )ויקרא כג מג(‪" ,‬כל שבט‬ ‫לפתוח את הסוכה לאחרים‪ .‬הפסוק "והלוי‬ ‫ושבט היו לו סוכות לעצמו‪ ,‬גם מצד העננים‬ ‫והגר והיתום והאלמנה" יוצר הכוונה יומיומית‬ ‫שהיו מקיפים אותם דמות סוכות הרבה"‪.‬‬ ‫לביקור‪ ,‬הזמנה ושיתוף‪ ,‬שהרי שמחה של מצוה‬ ‫מדבריו נרמז שתכלית הסוכה היא להכיל את‬ ‫נבחנת כשחולקים אותה‪ .‬כך נאמר "ושמחת‬ ‫ריבוי השבטים וריבוי הסגנונות בעבודת ה'‪.‬‬ ‫בחגך" בלשון המתפשטת אל כל מעגלי הבית‬ ‫לשון הרבים נעשית שפה של הכלה‪ ,‬שבה כל‬ ‫והקהילה )תורה‪ ,‬דברים טז יג(‪.‬‬ ‫שבט וכל בית מעמיד את סוכתו לפי עניינו‪,‬‬ ‫ובכולן מתנוצצת אותה אמונה אחת‪.‬‬ ‫לשיר הלל בכל יום מן הימים‪ .‬להניח שהשירה‬ ‫היא סדן השמחה ולא הקישוט שלה‪ ,‬שהרי‬ ‫רבנו בחיי )ויקרא כג מג(‪" ,‬בסוכות הושבתי‪...‬‬ ‫"שמונה עשר יום היחיד גומר בהן את ההלל"‬ ‫סוכות סוכות מכל צד"‪ .‬כאשר ההקפה‬ ‫ונמנה בהם חג הסוכות כולו‪ .‬כך קובעת הגמרא‬ ‫האלוקית היא רב שכבתית‪ ,‬גם עבודת האדם‬ ‫את שיגרת השירה של ימות החג‪ ,‬וזו עצמה‬ ‫נעשית רבת פנים‪ .‬מכאן קריאה מוסרית עדינה‪,‬‬ ‫תובנה מעשית לבניית יום שמח מראשיתו‬ ‫לבנות סוכה שמקיפה לא רק את עצמנו‪ ,‬אלא‬ ‫)ערכין י' ע"א(‪.‬‬ ‫גם את הזולת‪ ,‬לגר וליתום ולאלמנה‪ ,‬כדי‬ ‫ששמחת הסוכות תהא שמחת רבים באמת‪.‬‬ ‫להכניס את ה"אושפיזין" לא רק בפה אלא‬ ‫במעשה‪ .‬הזמנה בפה היא פתיחה‪ ,‬אך גמילות‬ ‫כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו‬ ‫חסד בפועל היא קיום‪ .‬הזוהר קורא לסוכה‬ ‫לפעמים נדמה לאדם שעבודת ה' היא משימה‬ ‫"צילא דמהימנותא"‪ ,‬וצל האמונה נעשה ממשי‬ ‫בלתי אפשרית‪ .‬הוא אומר לעצמו‪" :‬אני לא‬ ‫כאשר אורחים ניזונים מן השולחן ומתברכים‬ ‫מהגדולים‪ ,‬אין לי ראש ללימוד‪ ,‬אין לי לב של‬ ‫מן האווירה )זהר‪ ,‬אמור ק"ג ע"א(‪.‬‬ ‫צדיקים‪ ,‬אני רחוק מדי"‪ .‬ואז בא הפסוק ומפרק‬ ‫את כל הטיעונים‪ :‬כי קרוב אליך הדבר מאד‪.‬‬ ‫להודות בפשטות על הלחם והיין‪ .‬לאכילה‬ ‫התורה אינה בשמים‪ ,‬היא לא מעבר לים‪ ,‬היא‬ ‫בסוכה ניתן טעם של הודיה‪ ,‬שהרי "לך אכול‬ ‫נמצאת בתוכך בפיך‪ ,‬בלבבך‪ ,‬לעשותו‪.‬‬ ‫בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך"‪ ,‬וקריאת‬ ‫הפסוק לפני הסעודה או בתוכה נותנת מסגרת‬ ‫הרמב"ם בהלכות תשובה )פרק ז הלכה ה(‬ ‫של הודיה וחן‪ ,‬להפוך כל סעודה לשולחן מלא‬ ‫כותב‪" :‬אל ידמה אדם בלבו שהוא רחוק מדרכי‬ ‫כוונה )כתובים‪ ,‬קהלת ט ז(‪.‬‬ ‫תשובה‪ ,‬אלא קרוב הוא מאד‪ ,‬ולא בשמים‬ ‫היא"‪ .‬כלומר‪ ,‬התשובה אינה עניין של מלאכים‪,‬‬ ‫לייפות את הסוכה לפי היכולת‪ .‬נוי הסוכה אינו‬ ‫אלא של בני אדם פשוטים‪.‬‬ ‫מותרות אלא חינוך ל"זה אלי ואנווהו"‪ ,‬לתפור‬ ‫לדפנות כבוד‪ ,‬ולאסוף את ילדי הבית לנוי של‬ ‫ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום‪:‬‬ ‫מצוה‪ .‬כך נוצר מפגש בין אסתטיקה לקדושה‪,‬‬ ‫לחיות בתוך הסוכה באמת‪ .‬להפוך את הסוכה‬ ‫וביד כל אדם ליתן לכך מידה לפי כוחו ועניינו‪,‬‬ ‫לבית הקבע של הלב‪ ,‬להביא לשם את האכילה‪,‬‬ ‫השתייה ושיחת החולין הקדושה‪ ,‬כדין "תשבו‬ ‫משפחות רבות‪ ,‬שתיהן מתיישבות‬ ‫שהרי "זה אלי ואנווהו" הוא כלל יסוד בעבודת‬ ‫עם לשון הרבים שבפסוקים‪ ,‬וכך‬ ‫החג כולו )תורה‪ ,‬שמות טו ב(‪.‬‬ ‫ביארו רבותינו הראשונים שהקיפו‬ ‫לשאת את השמחה אל אחר החג‪ .‬לצאת מן‬ ‫את העניין‪ ,‬הרמב"ן והספורנו‬ ‫הסוכה אל הקבע עם לקח של הסתפקות‪,‬‬ ‫ורבנו בחיי והאור החיים הקדוש‪,‬‬ ‫הכנסת אורחים‪ ,‬שירה ותפילה‪ ,‬ולהשאיר בלב‬ ‫שכל אחד הבליט ריבוי צללי‬ ‫"צל" קבוע של אמונה‪ .‬כך נעשות הסוכות‬ ‫ההגנה סביב העם‪.‬‬ ‫הרבות לשערים רבים אל שנה שלמה‪ ,‬שבה כל‬ ‫מצד הדרוש והמחשבה‪ ,‬כבר גילה הבני יששכר‬ ‫יום ויום נמדד בשמחה של מצוה ולא בהבל‬ ‫שהריבוי רומז גם לחופות העתידות ולסוכת‬ ‫החולף‪.‬‬ ‫לוויתן‪ ,‬ושאין סוכה אחת דומה לחברתה‪ ,‬כשם‬ ‫עיקר העניין‪ :‬נמצא כי לשון הרבים "חג‬ ‫שאין חופתו של צדיק דומה לחופתו של חברו‪.‬‬ ‫הסוכות" מדויקת על פני כמה רבדים השלובים‬ ‫לפי זה מתברר שהשם "סוכות" איננו לשון‬ ‫זה בזה‪ .‬מצד ההלכה‪ ,‬ריבוי הכתובים‬ ‫ריבוי טכני‪ ,‬אלא שם המשקף ריבוי הלכות‬ ‫"בסוכות" נעשה מקור לדרשות הסוגיה בסוכה‬ ‫היוצאות מריבוי הכתובים‪ ,‬ריבוי סוכות ממש‬ ‫ו ע"ב‪ ,‬ומהן נבנו דיני צורת הסוכה של שתי‬ ‫בישראל בכל דור ובכל בית‪ ,‬וריבוי מדרגות של‬ ‫דפנות ושלישית טפח‪ ,‬ונקבעו בפסקי הדורות‬ ‫השראת שכינה וחופה‪ .‬על כן נקרא שמו של החג‬ ‫בשולחן ערוך או"ח לאות ולסימן‪ ,‬ובנושאי כליו‬ ‫בלשון רבים‪ ,‬ללמד שכל ישראל יושבים בסוכות‬ ‫לכדי הלכה חיה שכל בית בישראל בונה לפיה‪.‬‬ ‫הרבה ונעשים לגוף אחד של שמחה‪ ,‬שצילא‬ ‫מצד הזיכרון ההיסטורי והפשט‪ ,‬הן שיטת רבי‬ ‫דמהימנותא חופף על כל יחיד ועל הכלל כולו‬ ‫אליעזר שהיו ענני כבוד רבים שסיככו מכל עבר‪,‬‬ ‫יחד‪ ,‬והכל נקרא בשם אחד‪ ,‬חג הסוכות‪.‬‬ ‫הן שיטת רבי עקיבא שסוכות ממש עשו להם‬ ‫"ותן חלקנו בתורתך"‬ ‫זה התחיל כמעט בצנעה‪ .‬עלון אחד‪ ,‬מודפס בפשטות‪ ,‬מחולק לשולחנות שבת‪ .‬כמה רעיונות קצרים‪ ,‬שורה של‬ ‫הלכה‪ ,‬פסקה של מחשבה‪ .‬לאט לאט מצאו דברי העלון את דרכם אל לבבות האנשים‪.‬‬ ‫אנשים מספרים‪ :‬העלון שינה לנו את שולחן השבת‪ ,‬כל המשפחה מחכה לקרוא אותו‪ .‬אחרים מעידים‪ :‬למדנו‬ ‫את פרשת השבוע עשרות שנים‪ ,‬ופתאום גילינו אותה מחדש‪ .‬יש שאמרו‪ :‬העלון שינה לנו את צורת החשיבה‪,‬‬ ‫הוא התחיל להפעיל לנו את גלגלי המוח‪ .‬ובכל שבוע נוסף עוד ניצוץ קטן‪.‬‬ ‫שנים חלפו‪ .‬העלון גדל‪ .‬נוספו מדורים חדשים‪ ,‬נושאים מרתקים‪ ,‬הלכות מעשיות‪ ,‬דברי חיזוק‪ ,‬מחשבות לעומק‪.‬‬ ‫מאות עלונים נכתבו‪ ,‬אלפי עמודים הודפסו‪ .‬הם נאספו בבית אב של תלמידי חכמים‪ ,‬בבתי כנסת‪ ,‬בבתים‪ .‬דפי‬ ‫נייר פשוטים אך דיבוריהם היו מלאים אור‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬עתה‪ ,‬אחרי מסע של שנים כל האוצר הגדול הזה מתאגד לכדי יצירה אחת אדירה‪:‬‬ ‫חמישה כרכים מפוארים על פרשיות השבוע ושלושה כרכים על המועדים‪ .‬ספרים שיחזיקו בין דפיהם את‬ ‫עמל השנים‪ ,‬את ההשראה ואת הרגעים שבהם עלון קטן הפך למגדל של תורה‪.‬‬ ‫אך יש עוד שלב במסע הזה והוא מזמין אותך‪ .‬הספרים הללו לא נכתבים על נייר בלבד‪ .‬הם נכתבים בזכות ובשותפות‪.‬‬ ‫הקדשה נצחית בכרך שלם‪ ,‬בפרשה מסוימת ביום היארצייט‪ ,‬או בפרק לעילוי נשמת יקיריך היא הדרך שלך‬ ‫להיות חלק מן המסע‪ .‬שמך ושם יקיריך יחרטו בדפי תורה חיים‪ ,‬ויזכו להיקרא בכל מקום שבו ייפתחו‬ ‫הספרים‪ ,‬בכל זמן שבו יילמדו‪ .‬יש מי שמנציח בניין‪ .‬יש מי שמקים גשר‪ .‬אך יש מי שמקים דברי תורה וזוהי‬ ‫הנצחה שאין לה קץ‪ .‬בכל בית‪ ,‬בכל שולחן‪ ,‬בכל שיעור יעמדו דבריך חיים‪ ,‬יוסיפו אור וזכות‪ ,‬וילוו את‬ ‫נשמות יקיריך לעולם‪.‬‬ ‫📞📞 לפרטים נוספים והקדשות‪ :‬הרב יוסף ויצמן ‪052-8144488‬‬ ‫הצטרף למסע‪ .‬היה שותף בזיכוי הרבים ובהפצת התורה‪.‬‬ ‫קנה חלק נצחי בספרי התורה וקנה את עולמך‪.‬‬ ‫מדוע סוכות בחודש תשרי ולא בניסן? סוד הזמנים הנסתרים‬ ‫‪.5‬‬ ‫השמש הקופחת‪ .‬בכך נבנית הסוכה כסמל‬ ‫חג הסוכות‪ ,‬הקרוי בפי כל "זמן‬ ‫לאפסות האדם ותלותו בהשגחת הבורא‪.‬‬ ‫שמחתנו"‪ ,‬פותח בפנינו שערים של אור‬ ‫ושל קושיות כאחד‪ .‬אנו יושבים‬ ‫אבן עזרא )שם( כתב‪" :‬והנכון שהיו סוכות‬ ‫בסוכה‪ ,‬זכר ליציאת מצרים‪ ,‬זכר לענני‬ ‫ממש‪ ,‬אך גם בזה נס‪ ,‬כי במדבר לא ייתכן לאדם‬ ‫הכבוד שהקיפו את ישראל במדבר‪,‬‬ ‫לשבת בלא צל‪ ,‬וה' נתן להם דעת לעשות כן"‪.‬‬ ‫והכתוב מעיד על כך במילים חיות‪:‬‬ ‫כלומר‪ ,‬אף לסוכות הפשוטות יש ממד ניסי‪ ,‬שכן‬ ‫"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את‬ ‫עצם קיומן במדבר מהווה השגחה אלוקית‪.‬‬ ‫בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"‬ ‫הרמב"ן )שם( האריך לבאר ש"סוכות ממש היו‪,‬‬ ‫)ויקרא כג‪ ,‬מג(‪ .‬אך מיד מתעוררת התמיהה‬ ‫אלא שהן באות ללמד שהקב"ה ריחם עליהם‬ ‫מדוע לא נצטווינו על חג זה בחודש ניסן‪ ,‬מועד‬ ‫במדבר שלא ישבו גלויים לשמש ולסערות"‪.‬‬ ‫היציאה עצמה‪ ,‬אלא דווקא בחודש תשרי‪,‬‬ ‫והרמב"ן מטעים שהדבר אינו רק סיפור‬ ‫לאחר ימים נוראים ויום הכיפורים?‬ ‫היסטורי אלא מסר נצחי שגם כשאדם יוצא‬ ‫ולא זו בלבד‪ ,‬אלא שגם שמחת התורה‪ ,‬שהיא‬ ‫לגלות‪ ,‬הקב"ה מקים לו סוכה לצל ולמחסה‪.‬‬ ‫עטרת חיינו‪ ,‬נקבעה דווקא בסיומו של חג‬ ‫הספורנו )שם( כתב‪" :‬כי בסוכות הושבתי‬ ‫הסוכות בשמיני עצרת ולא בשבועות‪ ,‬חג מתן‬ ‫בסוכת ענניו‪ ,‬שהיה משגיח עליהם יום ולילה‪,‬‬ ‫תורתנו‪ .‬וכי לא היה ראוי יותר לסיים ולהתחיל‬ ‫להיותם דרים בצל שכינתו"‪ .‬כאן הסוכה כבר‬ ‫את התורה דווקא ביום שבו ניתנה לנו לראשונה‬ ‫נמשכת לתוך עבודת האדם היא הופכת את‬ ‫בהר סיני?‬ ‫ביתו הזמני למשכן שכינה‪.‬‬ ‫ולבסוף‪ ,‬עומד לפנינו מדרש פלאי‪" :‬כל מי‬ ‫בעל הטורים )שם( רמז ש"סוכות" עולה‬ ‫שמקיים מצות סוכה בעולם הזה‪ ,‬הקב"ה‬ ‫בגימטרייה "כבוד"‪ ,‬לרמוז שזוהי סוכה של‬ ‫מושיבו לעתיד לבוא בסוכתו של לוויתן"‪ .‬והלא‬ ‫כבוד ענני כבוד‪.‬‬ ‫סוכה כשרה דוקא מפסולת גורן ויקב‪ ,‬ומה עניין‬ ‫לה ללוויתן הענק‪ ,‬ראש בריות הים‪ ,‬שנברא‬ ‫נמצאנו למדים מכל המפרשים הללו שני פנים‬ ‫בחסד בראשית? מה הקשר בין סוכת עראי‬ ‫פן של עראיות ומסע במדבר‪ ,‬ופן של כבוד‬ ‫שלנו‪ ,‬הדלה והענווה‪ ,‬לבין סוכת עורו של‬ ‫והשגחה‪ ,‬ענני השכינה‪ .‬ועלינו להבין כיצד שני‬ ‫לוויתן‪ ,‬סמל לחסד עצום ולעתיד לבוא?‬ ‫הפנים הללו מתאחדים זה בזה מצד אחד גלות‬ ‫ועראי‪ ,‬ומצד שני השראת כבודו יתברך‪.‬‬ ‫שאלות אלו אינן רק פלפול למדני הן נוגעות‬ ‫בשורש השמחה‪ ,‬בסוד תיקון הבריאה‪,‬‬ ‫רבנו אשר בטור )או"ח סימן תרכה( כתב‪:‬‬ ‫ובמעמדנו אנו האם שמחתנו נובעת מכוחנו או‬ ‫"שואלני לבי למה נצטווינו לעשות סוכות בחג‬ ‫מחסד שמים‪ ,‬מאחיזתנו בעולם הזה או מהבנה‬ ‫הזה שהוא בחדש תשרי ולא בחדש ניסן שיצאו‬ ‫שהוא כולו דירת עראי בצלו של הקב"ה‪.‬‬ ‫ממצרים‪ ...‬אלא לפי שהוא ימות הקיץ שאדם‬ ‫עושה סוכה לצל‪ ,‬אם נעשה אז סוכות נראין כמי‬ ‫הפסוק אומר‪" :‬למען ידעו דורותיכם כי‬ ‫שעושין דרך קיץ‪ ,‬לפיכך ציוונו הקב"ה לעשותן‬ ‫בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם‬ ‫בחדש תשרי שהוא ימות הגשמים‪ ...‬להראות‬ ‫מארץ מצרים" )ויקרא כג‪ ,‬מג(‪.‬‬ ‫שאנו עושין לשם מצוה"‪ .‬הטור מחדד שמועד‬ ‫רש"י )שם( כתב‪" :‬בסוכות הושבתי ענני כבוד‬ ‫החג נועד לשלול כל מראית עין של מנהג טבעי‪,‬‬ ‫היו"‪ .‬כלומר‪ ,‬לא סוכות ממש‪ ,‬אלא ענני כבוד‬ ‫ולהדגיש שמדובר בעבודת ה'‪.‬‬ ‫שהקיפו את ישראל לבל יכה בהם החמה ושלא‬ ‫הר"ן בדרשותיו )דרוש עשירי( כתב‪" :‬בעבור‬ ‫ישלוט בהם אויב‪ .‬רש"י מלמד אותנו שעצם‬ ‫שיצאו ממצרים בניסן‪ ,‬ציוונו הקב"ה לעשות‬ ‫הישיבה בסוכה היא ישיבה בצלו של הקב"ה‪,‬‬ ‫הסוכות בזמן אחר‪ ,‬כדי שתהא ניכרת‬ ‫לא רק תזכורת טכנית ליציאת מצרים‪.‬‬ ‫המצווה‪ ...‬כי בניסן דרך בני אדם לעשות סוכות‬ ‫הרשב"ם )שם( חלק וכתב‪" :‬בסוכות ממש‬ ‫לצל‪ ,‬ולא ידעו הכל שעושין כן במצות הבורא‬ ‫הושיבם‪ ,‬שהיו עושים סוכות במדבר מפני‬ ‫יתברך"‪ .‬דבריו הולכים בעקבות הטור‪ ,‬אך‬ ‫החמה"‪ .‬לשיטתו‪ ,‬אין כאן נס‪ ,‬אלא זיכרון‬ ‫מוסיף שמצוות הסוכה איננה זכר טכני‪ ,‬אלא‬ ‫מוחשי לחיי המדבר ולחולשת האדם תחת‬ ‫החיד"א במחזיק ברכה )או"ח‬ ‫גילוי ברור שכל חיי האדם תלויים ברצון‬ ‫סימן תרכה( כתב‪" :‬מצות סוכה‬ ‫הבורא‪.‬‬ ‫אינה כמצווה בלבד אלא היא אות‬ ‫המהר"ל בגבורות ה' )פרק מח( מבאר שמהות‬ ‫ברית‪ ...‬כי כמו שהעננים סוככים‬ ‫הסוכה היא ביטול האדם אל ההשגחה‬ ‫על ישראל במדבר ומגינים עליהם‪,‬‬ ‫האלוקית‪ .‬ובזה מתבררת השאלה מדוע בחודש‬ ‫כך הסוכה מגינה על יושביה מן‬ ‫תשרי? כי זה זמן האסיף שבו האדם מלא‬ ‫הפורענות"‪ .‬החיד"א מחבר את‬ ‫תחושת עצמאות וכח "כחי ועוצם ידי עשה לי‬ ‫ההיסטוריה עם המציאות הרוחנית הנוכחית‬ ‫את החיל הזה"‪ .‬דווקא אז אנו יוצאים מביתנו‬ ‫של כל יהודי‪.‬‬ ‫הקבוע אל סוכה רעועה‪ ,‬כדי להחדיר בלבנו‬ ‫החתם סופר בתשובותיו )או"ח סימן קפח(‬ ‫שהכל תלוי רק בה'‪.‬‬ ‫כתב‪" :‬ומדוע בחודש השביעי מפני שהוא סוף‬ ‫הרא"ש )סוכה פרק ד סימן ג( כתב‪" :‬והטעם‬ ‫ימות הדין‪ ...‬וכיון שנמחלו עוונותינו בראש‬ ‫שנצטווינו בחג הזה‪ ...‬לפי שעתה כל אחד ואחד‬ ‫השנה ויום הכיפורים‪ ,‬אנו נכנסים לסוכה כסמל‬ ‫אוסף תבואתו לתוך ביתו‪ ,‬ויושב בסוכה‬ ‫לנישואי ישראל עם אביהם שבשמים"‪ .‬כאן‬ ‫להראות שאין אנו בוטחין אלא בה'"‪ .‬בכך‬ ‫מתווסף מימד של קשר אהבה‪.‬‬ ‫רואים שהסוכה היא סמל לאמונה דווקא בשיא‬ ‫המלבי"ם בפירושו לתורה )ויקרא כג( כתב‪:‬‬ ‫השפע‪.‬‬ ‫"הסוכה אינה זיכרון בלבד‪ ,‬אלא מורה כי אף‬ ‫הריטב"א )סוכה דף יא ע"ב( חיבר בין שני‬ ‫עתה כל ישיבתנו היא בסוכה תחת השגחתו‬ ‫העניינים‪ ,‬ענני כבוד וסוכות ממש וכתב‪:‬‬ ‫יתברך‪ ...‬ואף כי בתשרי עת גשמים הוא‪ ,‬ולא‬ ‫"דתרווייהו איתנהו‪ ,‬שהרי ענני כבוד היו‬ ‫דרך בני אדם לצאת מדירתם‪ ,‬על כן ידעו הכל‬ ‫מסבבין אותם‪ ,‬וגם עשו סוכות ממש לשבת‬ ‫כי לשם שמים אנו עושים"‪.‬‬ ‫בצל"‪ .‬לפי דבריו‪ ,‬שני המובנים אינם סותרים‬ ‫רבנו יוסף חיים הבן איש חי בדרשותיו )דרוש‬ ‫אלא משלימים זה את זה‪.‬‬ ‫לחג הסוכות שנה ראשונה( כתב‪" :‬דירת סוכה‬ ‫רבי יוסף קארו בבית יוסף )או"ח סימן תרכה(‬ ‫היא דירת עראי‪ ,‬לרמוז שכל חיי האדם‬ ‫הביא את דברי הטור כלשונם והוסיף‪" :‬ונראה‬ ‫עראיים‪ ...‬אך מי שזוכה לחסות בצל האמונה‬ ‫דלא זו בלבד נצטווינו להראות שאנו יושבין‬ ‫הרי דירתו קבע לעד"‪.‬‬ ‫לשם מצוה‪ ,‬אלא גם להורות שאף בשעה שאדם‬ ‫הערוך השולחן )או"ח סימן תרכה סעיף א(‬ ‫מלא שפע ברכתו ואסף תבואתו‪ ...‬מראה הוא‬ ‫כתב‪" :‬הטעם שנצטווינו בתשרי ולא בניסן‪...‬‬ ‫כי אינו בוטח אלא בצל שדי יתלונן"‪ .‬כאן‬ ‫להורות לנו כי אף אחרי שאספנו כל יבולנו‬ ‫מודגש החיבור הפנימי בין השמחה על האסיף‬ ‫לבתינו‪ ,‬אנו יוצאים מדירתנו להראות כי לא‬ ‫לבין ההכרה שכל השפע בא מה'‪.‬‬ ‫הבית ולא האוצרות מגינים עלינו כי אם השם‬ ‫המהר"ל בגור אריה )ויקרא כג‪ ,‬מג( כתב‪:‬‬ ‫יתברך"‪.‬‬ ‫"בעבור שיציאת מצרים הוציאה אותנו מן‬ ‫הרב קוק בעין איה )סוכה דף יא ע"ב( כתב‪:‬‬ ‫הטבע‪ ...‬לכך ציוונו ליישב בסוכות דווקא בזמן‬ ‫"הסוכה באה להכניס בלב האדם שתי הרגשות‬ ‫שהאדם חוזר לטבעו‪ ,‬דהיינו בחודש תשרי‪...‬‬ ‫יחד עניות האדם מצד אחד‪ ,‬ותפארת קדושתו‬ ‫כדי שידע כי לא הטבע הוא מחזיקו כי אם השם‬ ‫מצד שני‪ .‬והנה דווקא בתשרי‪ ,‬לאחר ימי הדין‪,‬‬ ‫יתברך"‪ .‬דבריו הופכים את חג הסוכות למוקד‬ ‫אפשר לישראל לשלב ענווה עם שמחה עליונה"‪.‬‬ ‫של אמונה בהשגחה מול כוחות הטבע‪.‬‬ ‫הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך במנחת שלמה‬ ‫האלשיך הקדוש בפירושו לתורה )ויקרא כג(‬ ‫)חלק ב סימן נו( חידד‪" :‬כל ענין הסוכה איננו‬ ‫כתב‪" :‬למען ידעו דורותיכם לא שידעו בלבד‪,‬‬ ‫רק זכר לענני כבוד‪ ,‬אלא הוא עצמו ענני כבוד‪...‬‬ ‫אלא שירגישו ממש בכל חושיהם כי ענני כבוד‬ ‫שהרי השכינה שורה בצילא דמהימנותא‪,‬‬ ‫הקיפום‪ ,‬ולכך יצאו מבתיהם הקבועים וישבו‬ ‫ומכאן הסבר נוסף לטעם שנעשה בתשרי‪ ,‬שהוא‬ ‫בדירת עראי‪ ,‬והרי להם כחוש מובהק שה' הוא‬ ‫זמן השראת השכינה"‪.‬‬ ‫השומר עליהם"‪ .‬כאן נחשף ממד חווייתי ולא‬ ‫רק עיוני‪.‬‬ ‫ניגש לנפקא מינות ההלכתיות שנובעות מהבנת‬ ‫סיבת מצות הסוכה דווקא בתשרי ומה עניינה‪:‬‬ ‫ובכל זאת הוא שרוי שם בשמחה‪ .‬המסר הוא‬ ‫נפקא מינה ראשונה‪ ,‬אם עיקר מצות‬ ‫ברור אין הביטחון נובע מקירות בטון או מגג‬ ‫הסוכה היא זכר לענני הכבוד‪ ,‬הרי‬ ‫רעפים‪ ,‬אלא מהצל האמיתי‪" ,‬בצלא‬ ‫שמעלת הכוונה בעת הישיבה בסוכה‬ ‫דמהימנותא"‪ .‬הסוכה מחנכת את האדם שכל‬ ‫תגדל‪ ,‬ויהא חיוב על האדם לכוון שהוא‬ ‫מחסה ומחיה אינו אלא מאת ה'‪.‬‬ ‫יושב בצילא דמהימנותא‪ ,‬לא רק זכר‬ ‫ליציאת מצרים‪ ,‬אלא כחוויה של‬ ‫זוהי גם משמעות דברי הגמרא בערכין‪ ,‬שבימי‬ ‫השראת שכינה ממש‪ .‬לכן כתב‬ ‫עזרא "כי לא עשו כסוכות הזה מימי יהושע בן‬ ‫האלשיך שכל החושים צריכים להרגיש ממש‬ ‫נון"‪ .‬קדושת יהושע הייתה בכוח צבא וניצחון‪,‬‬ ‫ענני הכבוד ולא די בזיכרון שכלי‪.‬‬ ‫אך קדושת עזרא הייתה בכוח דמעות ותפילה‪.‬‬ ‫זוהי סוכה אמיתית לא בנויה מגבורת הזרוע‬ ‫נפקא מינה שנייה‪ ,‬אם כדברי הערוך השולחן‬ ‫אלא מתחושת החסד העליון‪ .‬ולכן הסוכה‬ ‫והמלבי"ם מצות הסוכה היא להראות‬ ‫מחנכת אותנו לאמת זו שכל מה שיש לנו אינו‬ ‫שהאוצרות והבתים אינם שומרים אלא‬ ‫שלנו‪ ,‬אלא מתנת שמים היא‪.‬‬ ‫השגחתו יתברך‪ ,‬יוצא שחובת האדם להקפיד‬ ‫לעשות את הסוכה דווקא כדירת עראי‪ ,‬ולא‬ ‫בזה גם מתורצת הסתירה שבין "דירת עראי"‬ ‫לבנותה בצורה הדומה לבית קבע‪ ,‬כדי שלא‬ ‫ל"ענני כבוד"‪ .‬דווקא מפני שהאדם מפקיע‬ ‫תתבטל מטרת ההוראה‪.‬‬ ‫מעצמו תחושת קבע‪ ,‬ממילא נפתחת לפניו‬ ‫הדרך לחוש את ענני הכבוד‪ .‬מי שצמוד לביתו‬ ‫נפקא מינה שלישית‪ ,‬לפי החתם סופר שהסוכה‬ ‫ולנכסיו אינו מרגיש בהשגחה‪ ,‬אבל מי שמפקיר‬ ‫היא כניסה לחופה בין ישראל לאביהם‬ ‫את עצמו לדירת עראי הוא זה שחווה את קרבת‬ ‫שבשמים לאחר מחילת עוונות‪ ,‬יוצא שחובת‬ ‫השכינה‪.‬‬ ‫השמחה בסוכה היא מעין שמחת חתן וכלה‪,‬‬ ‫ולכן יובן מדוע נאמר בסוכות "ושמחת בחגך‬ ‫מכאן גם ההשלכה המוסרית לחיי היום יום‪.‬‬ ‫והיית אך שמח"‪ .‬השמחה אינה תוספת למצווה‬ ‫כמה פעמים אנו נאחזים בביטחון מדומה‬ ‫אלא עצם מהותה‪.‬‬ ‫בממון‪ ,‬בתפקיד‪ ,‬במעמד חברתי ושוכחים שכל‬ ‫אלו אינם אלא סכך דק שאין בו ממש‪ .‬חג‬ ‫נפקא מינה רביעית‪ ,‬לפי החיד"א שמצות סוכה‬ ‫הסוכות מחנך אותנו שהביטחון האמיתי‬ ‫היא אות ברית שהקב"ה מגן על ישראל‪ ,‬יוצא‬ ‫והיחיד הוא בצלו של הקב"ה‪ .‬כשם שישראל‬ ‫שגם כאשר יושב בסוכה בלא מצה או קידוש‬ ‫הלכו במדבר ארבעים שנה ולא חסרו דבר‪ ,‬כך‬ ‫וכדומה‪ ,‬הרי הוא כמקיים מצוה המגינה עליו‪,‬‬ ‫גם האדם אם יבטח באמת בה'‪ ,‬ימצא את ענני‬ ‫ויש משמעות עמוקה אף לישיבה הפשוטה‬ ‫הכבוד מלוים אותו בכל צעדיו‪.‬‬ ‫בסוכה‪.‬‬ ‫ולכן חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו"‪ .‬כי אין‬ ‫נפקא מינה חמישית‪ ,‬לפי דברי הרב קוק בעין‬ ‫שמחה אמיתית כזו הבאה מתוך ביטול הדאגות‬ ‫איה שהסוכה מחברת ענוה ושמחה‪ ,‬יוצא‬ ‫המדומות‪ ,‬ומתוך תחושת ביטחון גמור במלך‬ ‫שהישיבה בסוכה יכולה להוות גם הכנה פנימית‬ ‫מלכי המלכים‪.‬‬ ‫לשאר ימות השנה‪ ,‬וכשם שקדושת עזרא‬ ‫נתקדשה לעולם מחמת עמל וענווה‪ ,‬כך הסוכה‬ ‫ומכאן ניקח עמנו את התובנות לחיי היום יום‪:‬‬ ‫מקבעת באדם כוח של אמונה גם אחר יציאתו‬ ‫כשאדם יושב בסוכה שבעת ימים‪ ,‬עם כל אי‬ ‫ממנה‪.‬‬ ‫הנוחות שבדירת עראי‪ ,‬הוא מתלמד בעבודת‬ ‫הלב שאין לו על מי להישען אלא על אביו‬ ‫נפקא מינה שישית‪ ,‬לפי הרמח"ל והמהר"ל‬ ‫שבשמים‪ .‬החיים המודרניים מושכים אותנו‬ ‫שעניינה של הסוכה הוא גילוי שאין טבע העולם‬ ‫אחר תחושת ביטחון כוזבת ביטחון בבנקים‪,‬‬ ‫שולט‪ ,‬אלא ההשגחה האלוקית‪ ,‬יוצא שגם בימי‬ ‫ביטחון בטכנולוגיה‪ ,‬ביטחון בקשרים‬ ‫הגשמים כאשר נראה שאין דרך ליישב בסוכה‪,‬‬ ‫חברתיים‪ .‬חג הסוכות בא לנפץ את כל אלו‬ ‫קיום המצווה באותם ימים מגלה ביותר את‬ ‫ולומר‪ :‬הסכך הדק והרעוע הוא החוסם אותנו‬ ‫בטחונו של האדם בהשגחת ה'‪.‬‬ ‫מחמה ומגשם‪ ,‬והוא שגורם לנו להרגיש את‬ ‫הסוכה היא שיעור חי אמונה‪ .‬האדם עוזב את‬ ‫השגחתו הישירה של הקב"ה‪.‬‬ ‫דירתו הקבועה‪ ,‬את בטחונו המדומה‪ ,‬את‬ ‫מכאן לומד האדם מוסר גדול‪ :‬ככל שהוא‬ ‫המחסנים ואת המפתחות‪ ,‬ויוצא ליישב תחת‬ ‫מבטל את תחושת "כוחי ועוצם ידי"‪ ,‬כך הוא‬ ‫סכך דק שאינו מגן לא מן הקור ולא מן החום‪.‬‬ ‫שבימי עזרא‪ ,‬כאשר לא היה בידם‬ ‫זוכה לחוש את ענני הכבוד המקיפים אותו‪ ,‬לא‬ ‫לא צבא ולא כוח‪ ,‬זכו לקדושה‬ ‫רק בשבעת הימים אלא בכל ימות השנה‪ .‬זהו‬ ‫נצחית דווקא מפני שחיו מתוך‬ ‫שיעור מתמיד לדעת שכל מה שיש לאדם אינו‬ ‫תלות מוחלטת בבורא‪ ,‬כך גם אנו‬ ‫קבוע ואינו נצחי‪ ,‬אלא מתנה זמנית מאת ה'‪.‬‬ ‫כל עוד נלמד להשליך יהבנו עליו‬ ‫דווקא מתוך תחושת העראי מתגלה הקבע‬ ‫ולהבין כי אין לנו דבר משלנו‪,‬‬ ‫האמיתי הקשר הנצחי בין ישראל לאביהם‬ ‫נזכה ליישב בתוך ענני הכבוד גם‬ ‫שבשמים‪ .‬ולכן חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו"‬ ‫בעולם הזה‪.‬‬ ‫כי אין שמחה גדולה מזו של מי שיודע שהכול‬ ‫ביד ה'‪ ,‬וכל מחסה ומחיה שלו אינו אלא מהצל‬ ‫ועל כן בברכת המזון אנו מוסיפים ומבקשים‪:‬‬ ‫האמיתי‪" ,‬בצלא דמהימנותא"‪.‬‬ ‫"הרחמן הוא יזכנו ליישב בסוכת עורו של‬ ‫לוויתן" שנזכה ליום שבו יתקבצו כל הצדיקים‬ ‫עיקר העניין‪ :‬מצות הסוכה טומנת בחובה שני‬ ‫בסוכת החסד העליון‪ ,‬וכל אחד יכיר שכל מה‬ ‫פנים שנראים כסותרים‪ ,‬אך באמת הם‬ ‫שעבר עליו היה חלק מתפקידו המיוחד‪ .‬אז‬ ‫מתלכדים כאחד‪ .‬מצד אחד דירת עראי היא‪,‬‬ ‫תימחה קנאה ותישאר שמחה טהורה‪ ,‬שמחת‬ ‫ללמד את האדם שאין העולם הזה אלא‬ ‫התורה ושמחת הדבקות בבורא‪.‬‬ ‫פרוזדור‪ ,‬שאין קיום אמיתי לכל רכושו וביתו‬ ‫וכבודו‪ .‬ומצד שני‪ ,‬בצלו של הקב"ה הוא יושב‪,‬‬ ‫היושב בסוכה בימינו יכול לקחת עמו מסר‬ ‫בצל העננים שהקיפו את ישראל במדבר‪ ,‬ובכך‬ ‫נצחי‪ :‬גם כשנדמה שהחיים מתערערים ואין‬ ‫חש הוא עצמו כי מחסה אמיתי ויציב יש לו רק‬ ‫מחסה‪ ,‬גם כאשר אין קירות עבים ומוגנים‬ ‫תחת כנפי השכינה‪.‬‬ ‫סביבו‪ ,‬הרי דווקא אז קרוב הוא ביותר אל‬ ‫מחסה האמיתי "סוכת שלום עלינו ועל כל עמו‬ ‫זהו סוד השמחה של חג הסוכות‪ ,‬שהרי אין‬ ‫ישראל"‪.‬‬ ‫שמחה גדולה מהידיעה שהכול ביד ה'‪ ,‬וכל‬ ‫דאגות האדם בטלות כשהוא חוסה בצלו‪ .‬וכשם‬ ‫‪ .6‬סוכה זכר לענני הכבוד‪ .‬אז איפה הזכר למן ולבאר?‬ ‫הלא אם הכוונה לזכור חסדי המדבר בכלל‪ ,‬בני‬ ‫לילה של תשרי‪ .‬האדם יוצא מדירת קבעו‪,‬‬ ‫הדעת ישאלו מדוע לא נקבע זכר למן‪ ,‬שבלעדיו‬ ‫מותיר מאחור קירות בטון ובטחון מדומה‪,‬‬ ‫אין מחיה‪ ,‬או זכר לבאר‪ ,‬שבלעדיה אין שתייה‪.‬‬ ‫ונכנס לצל דקיק של סכך‪ .‬הרוח מרשרשת‬ ‫ואם הכוונה ליציאת מצרים‪ ,‬הרי מצוות רבות‬ ‫בעלים‪ ,‬ועיניו נושאות מעלה אל שמים‬ ‫כבר נקבעו לזכרה‪ ,‬ומה מוסיף לנו דווקא זכר‬ ‫מנוקבים באור‪ .‬כאן‪ ,‬בצילא דמהימנותא‪,‬‬ ‫העננים‪ .‬ואם הכוונה להנכיח נס‪ ,‬כיצד ניכר הנס‬ ‫נשמעת קריאה עתיקה‪" :‬בסכות תשבו שבעת‬ ‫בענן יותר מאשר בלחם משמיים ובמים‬ ‫ימים‪ ...‬למען ידעו דורותיכם כי בסוכות‬ ‫הנובעים מסלע‪.‬‬ ‫הושבתי את בני ישראל" )ויקרא כג מב(‪ .‬ואם‬ ‫למען ידעו‪ ,‬נשאל ביושר מהו בדיוק הדבר שעליו‬ ‫הרי זו שאלת עומק שאינה מניחה את הדעת‪:‬‬ ‫מצווה התורה להנציח לדורות‪.‬‬ ‫למה עושין זכר לענני הכבוד שהיו כאשר יצאנו‬ ‫ממצרים‪ ,‬ואין עושים זכר לשאר ניסים‪ ,‬המן או‬ ‫שהרי במדבר היו ניסים גדולים רבים‪ .‬לחם ירד‬ ‫הבאר‪ .‬מהו המסר שהתורה מבקשת להחתים‬ ‫מן השמים בכל בוקר‪ .‬מים בקעו מן הסלע‬ ‫בו את נפשנו כשאנו משנים את מושבנו לשבעת‬ ‫ומלווים היו במסעות המחנה‪ .‬וענני כבוד סיככו‬ ‫ימים‪ ,‬ומה חסר היה בהנצחת הלחם והמים‪.‬‬ ‫על ישראל והקיפום מכל צד‪ .‬ואף על פי כן‪,‬‬ ‫שאלה זו כבר הועלתה בפי גדולי הראשונים‬ ‫דורות הולכים ודורות באים‪ ,‬והמצווה‬ ‫והאחרונים‪ ,‬והיא תיפתח לפנינו בלשונם‬ ‫שנמסרה לדורות לזכר חסדי המדבר היא‬ ‫בהמשך‪ ,‬אך בשעה זו אנו מעמידים אותה על‬ ‫מצוות סוכה‪ ,‬זכר לענני הכבוד דווקא‪ .‬מדוע זכו‬ ‫עומקה‪ ,‬כדי שתאיר את מהות החג ותוליך‬ ‫העננים להיהפך למקום ששוהים בו שבעת‬ ‫אותנו אל בירור הדברים צעד אחר צעד‪.‬‬ ‫ימים‪ ,‬בעוד המן והבאר לא קיבלו מסגרת‬ ‫מצווה קבועה לדורות‪.‬‬ ‫"בסכות תשבו שבעת ימים‪ ,‬כל האזרח בישראל‬ ‫ישבו בסכות‪ .‬למען ידעו דורותיכם כי בסכות‬ ‫האור החיים הקדוש‪) ,‬שם(‪" :‬עוד ירצה‪ ,‬כי כל‬ ‫הושבתי את בני ישראל‪ ,‬בהוציאי‬ ‫שבט ושבט היו לו סוכות לעצמו‪ ,‬גם מצד‬ ‫אותם מארץ מצרים‪ ,‬אני ה׳ אלוהיכם"‬ ‫העננים שהיו מקיפים אותם דמות סוכות‬ ‫)ויקרא כג מב(‪.‬‬ ‫הרבה"‪ .‬כאן נשזר הפשט עם הסוד‪ ,‬סוכות של‬ ‫רש"י‪) ,‬שם(‪" :‬כי בסוכות הושבתי את‬ ‫מטה וסוכות של מעלה‪ ,‬והפסוק מלמד שידיעה‬ ‫בני ישראל‪ ,‬ענני כבוד היו"‪ .‬מתוך‬ ‫לדורות טעונה גוף ונשמה כאחד‪.‬‬ ‫לשונו הקצרה והבהירה ניכר כי עיקר‬ ‫בתרגום אונקלוס )שם(‪" :‬במטלת ענני יקרא‬ ‫הזיכרון הוא לצל העליון שסיכך‬ ‫אושבת ית בני ישראל"‪ .‬גם תרגום המקרא‬ ‫והקיף‪ ,‬לא לצריף של קנים‪ ,‬ומכאן מושכת‬ ‫נוקט ענני יקרא כסוכות‪ ,‬ומעמידנו על כך‬ ‫המצווה את טעמה לתוך צילא דמהימנותא‪.‬‬ ‫שהידיעה לדורות לא נועדה לספר רק על דירת‬ ‫הרשב"ם )שם(‪" :‬סוכות ממש עשו להם"‪ .‬כאן‬ ‫עראי‪ ,‬אלא להוליך את היושב בסוכה לתחושת‬ ‫מונחת דרך הפשט הגמור‪ .‬לא ענן דקיק של‬ ‫מקיף של קדושה‪.‬‬ ‫רמזים‪ ,‬אלא דירת עראי כפשוטה במדבר‪ .‬ולפי‬ ‫כך מתברר שהפסוק עצמו נושא קול כפול‬ ‫זה ניכר שהפסוק עצמו סובל שתי פנים‪ ,‬ובין‬ ‫ומכוון‪ .‬מן הצד האחד דירת עראי כפשוטה‪ ,‬מן‬ ‫הפשט לדרש נולדה מצוות הסוכה שמכילה את‬ ‫הצד האחר ענני הכבוד כהקפה עליונה‪ .‬ושניהם‬ ‫שניהם‪ ,‬הן צורה של דירה והן צל של השגחה‪.‬‬ ‫נקשרים למען ידעו דורותיכם‪ ,‬כדי שהישיבה‬ ‫הרמב"ן מבאר )שם(‪" :‬וציווה לעשות סוכות‬ ‫תהיה ידיעה‪ ,‬והצל יהפוך עדות‪.‬‬ ‫לזיכרון הנסים‪ ...‬ובחר בתשרי‪ ,‬כי דרך בני אדם‬ ‫תחילה נעמיד את היסוד מן הסוגיא עצמה‪.‬‬ ‫לעשות סוכות בימות החמה‪ ,‬ואם יעשוהו בניסן‬ ‫במסכת סוכה נאמר בפירוש מהו ה"סוכות"‬ ‫יאמרו מפני החום נעשית"‪ .‬דבריו חורזים בין‬ ‫שעליהן נצטווינו‪ ,‬ומתוך כך מתבררת שאלתנו‬ ‫ההיסטוריה להלכה‪ ,‬ומתוך בחירת הזמן‬ ‫לאורה‪.‬‬ ‫מתברר שהסוכה איננה מקלט אקלימי‪ ,‬אלא‬ ‫אות זיכרון מכוון‪ ,‬החושף את יד ה׳ בתוך מנהגו‬ ‫והנה בגמרא בסוכה )יא ע"ב(‪" :‬תניא‪ ,‬כי‬ ‫של עולם‪.‬‬ ‫בסוכות הושבתי את בני ישראל‪ .‬רבי אליעזר‬ ‫אומר ענני כבוד היו‪ .‬רבי עקיבא אומר סוכות‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא )שם(‪" :‬בסוכות‪ ,‬על דרך‬ ‫ממש עשו להם"‪.‬‬ ‫הפשט סוכות ממש"‪ .‬ובפירוש הארוך רומז‬ ‫לדרך הדרש‪ .‬נמצא כי אף לשיטת בעל הפשט‪,‬‬ ‫כאן נפתח השער‪ .‬אם נאמר ענני כבוד היו‪ ,‬הרי‬ ‫הלשון נוטה תחילה אל דירת עראי‪ ,‬אולם אין‬ ‫עצם מצוות הסוכה נעשתה זכר לענן המקיף‪.‬‬ ‫היא נועלת שערי הסוד‪ ,‬והפסוק נושא שתי פנים‬ ‫ואם נאמר סוכות ממש‪ ,‬עדיין עומדת שאלתנו‪,‬‬ ‫זו בצד זו‪.‬‬ ‫מדוע תיקנו דוקא דירת עראי לזכר זה‪ ,‬ולא‬ ‫נקבע זכר למן או לבאר‪ .‬שתי הדרכים עומדות‬ ‫הספורנו )שם(‪" :‬כי בסוכות הושבתי‪ ,‬הם ענני‬ ‫זו בצד זו‪ ,‬והן המצע לשקילת דברי הראשונים‬ ‫הכבוד שהקיפום"‪ .‬לפי זה ניכר שמוקד המצווה‬ ‫והאחרונים‪.‬‬ ‫איננו במחסה של קנים אלא בהיקף של חסד‪,‬‬ ‫וכך נמסרת הדעת לדורות במעשה ישיבה שבו‬ ‫ומכאן נרחיב מעט את המסגרת‪ ,‬כדי לראות את‬ ‫האדם נכנס ממש לתוך ההקפה האלוקית‪.‬‬ ‫מקומם של שלושת הניסים במדבר‪ ,‬ועל ידי כך‬ ‫להעמיק את הקושיה‪.‬‬ ‫רבנו בחיי )שם(‪" :‬בסוכות הושבתי‪ ,‬רמז לענני‬ ‫הכבוד‪ ...‬סוכות סוכות מכל צד"‪ .‬לשונו מעבה‬ ‫בגמרא במסכת תענית )דף ט ע"א( "שלשה‬ ‫את התמונה‪ ,‬לא עננה דקה אלא שכבות של‬ ‫פרנסים טובים עמדו לישראל‪ ,‬משה ואהרן‬ ‫הגנה‪ ,‬וכשישראל יושבים בסוכתם הרי הם‬ ‫ומרים‪ .‬ושלש מתנות טובות ניתנו על ידן‪,‬‬ ‫שבים ומעמידים סביבם את מעגלי הענן‬ ‫הבאר‪ ,‬והמן‪ ,‬והענן‪ .‬באר בזכות מרים‪ ,‬מן‬ ‫הקדום‪.‬‬ ‫בזכות משה‪ ,‬וענן בזכות אהרן‪ .‬מתה מרים‬ ‫נסתלק הבאר‪ ,‬חזרה בזכות משה‪ .‬מת אהרן‬ ‫החזקוני‪ ,‬פירש )שם(‪" :‬בסוכות‪ ,‬לשון רבים‪,‬‬ ‫נסתלקו ענני כבוד‪ ,‬חזרו בזכות משה"‪.‬‬ ‫לפי שהושיבם בסוכות הרבה במדבר"‪ .‬נמצא‬ ‫שהריבוי בפסוק איננו מקרה של לשון‪ ,‬אלא‬ ‫לשון הסוגיא מציבה את המן‪ ,‬את הבאר ואת‬ ‫עדות לריבוי מופעים ומדרגות‪ ,‬שכל שבט וכל‬ ‫הענן כאחיות סודרות‪ ,‬מתנות טובות לכל‬ ‫בית וסוכתו‪ ,‬ועל גביהם נושבת רוח אחת של‬ ‫מסעיהם‪ .‬נמצא שלא נס אחד היה‪ ,‬אלא‬ ‫אמונה‪.‬‬ ‫מן ונתן לנו באר ושאר חסדים‪,‬‬ ‫שלישיה מופלאה המלווה את ישראל‪ .‬ומתוך כך‬ ‫ולמה נצטווינו לזכור דוקא זה‪.‬‬ ‫מתעצמת השאלה‪ ,‬למה זכתה מצוות סוכה‬ ‫אבל אם העיקר לזכור יציאת‬ ‫להנציח דווקא את הענן‪.‬‬ ‫מצרים‪ ,‬אשר‪ ,‬שכן הרבה מצוות‬ ‫ולשם העמקת ציור המן‪ ,‬שמא יאמר אדם‬ ‫נצטווו זכר ליציאת מצרים"‪.‬‬ ‫שהמן נס נסתר היה ואיננו מתאים לזכר מעשי‪,‬‬ ‫לשונו מעמיד את מצות סוכה על‬ ‫מצאנו בגמרא שירדה בו חיבה יתירה ונוראות‪.‬‬ ‫ציר כללי של זכר ליציאת מצרים‪.‬‬ ‫נמצא שאין כאן העדפה שרירותית של הענן על‬ ‫בגמרא ביומא )דף עה ע"א( "ויאכילהו מן‪...‬‬ ‫פני המן והבאר‪ ,‬אלא קיבוע הזכר כולו במסגרת‬ ‫לחם אבירים אכל איש‪ .‬לחם שמלאכי השרת‬ ‫היציאה‪ ,‬ומתוכה נבחר המעשה שבו הידיעה‬ ‫אוכלין‪ .‬אמר רבי עקיבא‪ .‬אמר לו רבי ישמעאל‪,‬‬ ‫נעשית ישיבה ממש תחת צל‪.‬‬ ‫וכי מלאכי השרת אוכלין לחם‪ .‬והלא כבר נאמר‬ ‫לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי‪ .‬אלא לחם‬ ‫ואחריו‪ ,‬המבי"ט‪ ,‬בית אלוהים שער היסודות‬ ‫שנבלע במאתיים וארבעים ושמונה איברים"‪.‬‬ ‫)פרק לז( "אף על פי שהמן והבאר ניסים‬ ‫מפורסמים היו‪ ,‬סוף סוף צורך גמור היו‪ ,‬שאי‬ ‫הרי שהמן אינו רק מאכל קיום‪ ,‬אלא לחם נסי‬ ‫אפשר בלעדיהם‪ ,‬אבל ענני הכבוד לא היו‬ ‫שנבלע כולו באיברים‪ ,‬עד שאין בו פסולת‪ ,‬מושג‬ ‫הכרחיים‪ ,‬לכך נקבע זכר לזה‪ ,‬להודיע שאף‬ ‫של פלא מתמיד‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬לא ניתנה מצווה‬ ‫בדבר שאין בו הכרח עשה עמנו ה ק נס ופלא"‪.‬‬ ‫לדורות לזכרו‪.‬‬ ‫ועוד כתב שם טעם שני‪" ,‬שבישיבה בסוכה ניכר‬ ‫הזכר לענני כבוד‪ ,‬מה שאין כן באכילת לחם או‬ ‫ולעניין הבאר‪ ,‬מלבד שירת הבאר שבתורה‪,‬‬ ‫שתיית מים‪ ,‬שאף בשאר ימות השנה כן עושים‬ ‫חז"ל הפליגו בציור נסיעתה והופעת מימיה בכל‬ ‫ואין היכר לנס"‪ .‬מכאן מתברר כיוון כפול‪ .‬מצד‬ ‫חניה‪.‬‬ ‫אחד‪ ,‬זכר קבוע נקבע לנס שאינו הכרח קיום‪,‬‬ ‫בגמרא במסכת תענית )דף ט ע"א( "באר בזכות‬ ‫ללמד על חיבוק יתר‪ .‬מצד שני‪ ,‬הזכר צריך‬ ‫מרים‪ ...‬והיכן הייתה נגללת‪ .‬הולכת עם ישראל‬ ‫להיות ניכר בגוף המעשה‪ ,‬ולכן נבחרה דירת‬ ‫לכל מקום חנייתם"‪.‬‬ ‫עראי השוברת את שגרת הקבע ומבליטה את‬ ‫הענן‪.‬‬ ‫ובהמשך הסוגיא נתבאר שניגונו של המחנה‬ ‫נשאב מן הבאר‪ ,‬עד שהיו ישראל רואים בה אות‬ ‫ומעתה‪ ,‬החיד"א‪ ,‬ראש דוד על התורה )פרשת‬ ‫תמידי של חסד‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬לא נקבעה מצווה‬ ‫אמור( "מה שהמן והבאר נתנו על ידי תלונתם‬ ‫מיוחדת לזכרה‪.‬‬ ‫ותרעומתם‪ ,‬לכן לא ניתנה מצוה לדורות זכר‬ ‫למן ובאר‪ .‬אבל ענני הכבוד נתנו לעם ישראל‬ ‫עתה‪ ,‬לאחר שקבענו את לשון הגמרות במקומן‪,‬‬ ‫בלא תלונה ובלא בקשה‪ ,‬אלא רק בטובו וחסדו‬ ‫עומדת לפנינו תמונה שלימה‪ .‬שלוש מתנות‬ ‫הגדול יתברך‪ ,‬לכן עושים זכר לדבר במצות‬ ‫טובות‪ ,‬שלושה ניסים מהלכים‪ ,‬ושלוש הנהגות‬ ‫סוכה"‪.‬‬ ‫שהגן ה' בהם על עמו‪ .‬ובמרכזה של התמונה‬ ‫מצוות סוכה על פי סוכה יא ע"ב‪ ,‬העולה כשתי‬ ‫ועוד הוסיף שם‪" ,‬כשם שבמן היו כל טעמי‬ ‫פנים‪ ,‬או ענני כבוד או דירת עראי‪ .‬מכאן תיפתח‬ ‫המאכלים‪ ,‬כך בבאר היו כל טעמי המשקים‪,‬‬ ‫דלת הראשונים לבאר מפני מה נבחר הענן‬ ‫וכשאנו אוכלים בסעודת החג מיני מעדנים‬ ‫להיות מצווה לדורות‪ ,‬ומה ראו שלא לקבוע זכר‬ ‫ושותים מיני ממתקים‪ ,‬אנו עושים בזה זכר גם‬ ‫למן ולבאר‪ .‬האם מן שהנס שבו נבלע באיברים‬ ‫למן ולבאר"‪ .‬ועוד כתב שם טעם שלישי‪" ,‬שנס‬ ‫איננו מתאים למסגרת מצווה‪ .‬האם מים‬ ‫ענני הכבוד היה נס מיוחד לישראל ולא לערב‬ ‫שבאים דרך טבע העולם אינם מבחינים את‬ ‫רב‪ ,‬ואילו נס המן והבאר היה גם בשביל הערב‬ ‫הנס בתוך המעשה‪ .‬או שמא יש סיבה מהותית‬ ‫רב"‪.‬‬ ‫בענן שהוא מקיף ולא מחיה‪ ,‬חופה ולא מזון‪ ,‬צל‬ ‫נמצא שלפי דבריו נחתמה בחירת הענן בשלשה‪:‬‬ ‫אמונה ולא צורך מוכרח‪.‬‬ ‫בחינת החסד שאינו בא מתרעומת‪ ,‬בחינת הזכר‬ ‫הב"ח על הטור )או"ח סימן תרכה(‪" :‬כי אם‬ ‫המשתקף כבר בסעודת יום טוב‪ ,‬ובחינת הייחוד‬ ‫היה עיקר הכוונה בלמען ידעו שההושבה הייתה‬ ‫לישראל‪ ,‬שעל ידו יפה שנקבע זכר לדורות‪.‬‬ ‫בסוכות לבד‪ ,‬אין בזה אלא זיכרון חסד אחד‪,‬‬ ‫וכמה מעלות טובות למקום עלינו‪ ,‬שהאכילנו‬ ‫קיומי אלא חיבוק‪ ,‬יש לייפות את הסוכה‬ ‫ולבסוף‪ ,‬הבני יששכר‪ ,‬מאמרי חודש‬ ‫בכלים נאים ובדים יפים‪ ,‬ככתבו של הרמ״א‬ ‫תשרי )מאמר י( מדייק בפסוק "למען‬ ‫"ויש לנאותה" בשולחן ערוך )או"ח סימן תרלח‬ ‫ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את‬ ‫סעיף א(‪ .‬וכבר בכלל גדול אמרו "זה אלי‬ ‫בני ישראל" כי נאמר בני ישראל דוקא‪,‬‬ ‫ואנווהו"‪ ,‬ומכאן קריאה חינוכית לשתף את בני‬ ‫למעט ערב רב‪" ,‬כי בענני הכבוד נבחנה‬ ‫הבית בבניין ובנוי כדרך חביבות‪.‬‬ ‫תפארת ישראל"‪.‬‬ ‫עוד נלמד לפתוח את דלת הסוכה‪ .‬הזכר לענן‬ ‫ולפי זה נשזרים דברי החיד"א‬ ‫המקיף את כלל ישראל מחייב שמחת רבים ולא‬ ‫והמבי"ט אל לשון הכתוב עצמו‪ .‬הזכר לדורות‬ ‫שמחת יחיד‪ .‬הרמב"ם כתב שאין שמחת יום‬ ‫נתון בענן המיוחד לישראל‪ ,‬ודווקא בו הידיעה‬ ‫טוב שמחה של מצוה אם נועל אדם דלתו ואוכל‬ ‫נעשית מעשה של ישיבה בצילא דמהימנותא‪.‬‬ ‫עם בניו לבדם‪ ,‬אלא "חייב להאכיל לגר וליתום‬ ‫וכדי לקשור את כל הקצוות בלב ובשכל‪ ,‬עולה‬ ‫ולאלמנה" הרמב"ם‪ ,‬משנה תורה‪ ,‬הלכות יום‬ ‫קו שיטתי מן האחרונים‪ .‬הבסיס ההלכתי מושך‬ ‫טוב )פרק ו הלכות יז–יח(‪ .‬כך נהפך זכר הענן‬ ‫אל ציר יציאת מצרים‪ ,‬המבט הרעיוני מבליט‬ ‫המקיף להקפה של חסד בין אדם לחברו‪.‬‬ ‫נס שאינו הכרח קיומי כדי לחנך לחיבוק שאינו‬ ‫ומאידך‪ ,‬יש להבדיל בין אכילה ושתיה לשגרה‪.‬‬ ‫תלוי בדבר‪ ,‬והצד המעשי דורש היכר ניכר לעין‪,‬‬ ‫מאחר ש"היכר נס" ניכר בדירת עראי ולא‬ ‫מה שאין כן באכילה ושתיה של שגרת השנה‪.‬‬ ‫באכילה ושתיה שהן דרך כל השנה‪ ,‬כדברי‬ ‫ובצד הסגולי‪ ,‬מודגש ייחוד הענן לבני ישראל‪,‬‬ ‫המבי״ט‪ ,‬בית אלוהים שער היסודות )פרק לז(‪,‬‬ ‫עד שנעשה שמה של המצווה בית חי לזכר שכבת‬ ‫יפה לייחד את סעודות החג בסוכה בניגון של‬ ‫ההקפה האלוקית‪ .‬כך נוצרה מצות סוכה כזכר‬ ‫הודאה והדגשת ייחודיות המקום‪ ,‬ולא להניח‬ ‫לענני הכבוד דווקא‪ ,‬בעוד שהמן והבאר‬ ‫להן להיות עוד סעודת חול בבית קבע‪.‬‬ ‫מקבלים את זכרם בתוך סעודת החג ובתוך זכר‬ ‫היציאה הכללי‪ ,‬אך אינם זקוקים למסגרת‬ ‫נוסף לכך‪ ,‬הקריאה בקהלת מכוונת את‬ ‫מצוה עצמאית לדורות‪.‬‬ ‫השמחה שלא תישטף אל הבל העולם‪ .‬מנהג‬ ‫קריאת קהלת בסוכות‪ ,‬כלשון הרמ״א "יש‬ ‫ומעתה‪ ,‬לאחר שנתבררה בחירת הזכר דוקא‬ ‫מקומות שקורין קהלת" )או"ח סימן תרפט‬ ‫בענני הכבוד‪ ,‬נציע פירות מעשיים היוצאים מן‬ ‫סעיף ח(‪ ,‬משמש סדנה של ידיעה לדורות‪,‬‬ ‫המהלך‪.‬‬ ‫להעמיד את ההנאה על הסתפקות ושמחת‬ ‫ראשית‪ ,‬קביעת הדירה למעשה‪ .‬שורת ההלכה‬ ‫חלק‪ ,‬וזו ממש תשתית זכר הענן שאינו מזון‬ ‫מחייבת להפוך את הסוכה ל"דירת קבע" ואת‬ ‫ואינו מים אלא מקיף של אמונה‪.‬‬ ‫הבית ל"עראי"‪ ,‬לא כסיסמה אלא כמתכונת‬ ‫ולבסוף‪ ,‬סדר השינה והחיים‪" .‬תשבו כעין‬ ‫חיים לשבעה ימים‪ .‬כך נפסק "כל שבעת הימים‬ ‫תדורו" אינו סיסמה רעיונית בלבד‪ ,‬אלא‬ ‫אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי" ברמב"ם‪,‬‬ ‫הדרכה להעתיק את שגרת הלילה אף היא‪,‬‬ ‫משנה תורה‪ ,‬הלכות סוכה )פרק ו הלכה ו(‪,‬‬ ‫כמבואר בסוכה "כווין דאמר רחמנא תשבו כעין‬ ‫וכהדגשת השו״ע "יאכל וישתה וישן בסוכה כל‬ ‫תדורו"‪ ,‬סוכה )דף כח ע״ב(‪ ,‬והלכה למעשה‬ ‫שבעה" בשולחן ערוך )או"ח סימן תרלט סעיף‬ ‫בשולחן ערוך )או"ח סימן תרלט סעיף א(‪ .‬בכך‬ ‫א(‪ .‬מילה במילה‪ ,‬זהו גילום הזכר לענן מקיף‬ ‫נעשה הזכר לנס למצב קיומי שלם לשבעת‬ ‫במעשה דירה מתמשך‪.‬‬ ‫ימים‪ ,‬שבו כל חלקי החיים חוסים בצל‪.‬‬ ‫ועוד‪ ,‬כוונת הלב בעת הישיבה‪ .‬כדי ש"למען‬ ‫מכלל הדברים עולה דרך סדורה‪ :‬דירה בפועל‪,‬‬ ‫ידעו דורותיכם" לא ייעקר לגוף בלבד‪ ,‬ראוי‬ ‫כוונה מפורשת‪ ,‬נוי של חיבה‪ ,‬הכנסת אורחים‬ ‫לאדם לכוון בשעת הישיבה שהוא יושב "זכר‬ ‫של רבים‪ ,‬היכר נס שאיננו מתבלבל בשגרה‪,‬‬ ‫לענני הכבוד"‪ ,‬וכך העלה המשנה ברורה בראש‬ ‫ותודעת הסתפקות‪ .‬כולם יחד שוזרים את זכר‬ ‫הסימן "שישב בסוכה לשם מצוה" ויזכור טעם‬ ‫הענן במעשה חי של שבעת ימים‪ ,‬עד שנעשים‬ ‫המצווה שהושיבנו בסוכות במדבר‪ ,‬משנה‬ ‫אנו יושבים לא רק בסכך של קנים‪ ,‬אלא בצילא‬ ‫ברורה )סימן תרכה ס״ק א(‪ .‬נמצא שקיום‬ ‫דמהימנותא‪.‬‬ ‫הדירה מקבל נשמה מן הידיעה‪.‬‬ ‫מן הבחירה בענן נחשפת תמצית הזכר שהתורה‬ ‫יתרה מזו‪ ,‬נוי הסוכה כגילוי חיבה‪ .‬מאחר‬ ‫מבקשת לחרוט בנפש‪ .‬הענן איננו מזון ואיננו‬ ‫שהמצווה נועדה להבליט זכר שאיננו הכרח‬ ‫לזכר‪ .‬הגוף בסעודתו‪ .‬הנפש‬ ‫מים‪ ,‬אלא מקיף‪ .‬הוא חיבוק‪ .‬הזמנה להיכנס‬ ‫בהודאתה‪ .‬והקיום כולו בצל‬ ‫לצל של אמון‪ .‬לכך קראו חכמי האמת לסוכה‬ ‫אמונתו‪.‬‬ ‫"צילא דמהימנותא" בזוהר‪ ,‬פרשת אמור )קג‬ ‫ע"א(‪ ,‬לאמור שהישיבה בסוכה אינה רק פעולה‬ ‫ועוד רמזו האחרונים בבחירת‬ ‫טכנית של דירה זמנית‪ ,‬אלא כניסה לתחום של‬ ‫הכתוב "בני ישראל" דווקא‪ .‬הבני‬ ‫אמונה מקיפה‪ ,‬כעין חופה שישראל נכנסים‬ ‫יששכר‪ ,‬מאמרי חודש תשרי‬ ‫תחתיה‪.‬‬ ‫)מאמר י(‪ ,‬דייק כי ענני הכבוד מבחינים את‬ ‫תפארת ישראל ולא את הערב רב‪ .‬לפי זה יש‬ ‫ומכאן נבין מדוע גוף המצווה נמסר כמעשה של‬ ‫כאן שיעור זהותי‪ .‬הסוכה מחנכת אותנו לזהות‬ ‫דירה ולא כאכילה ושתיה‪ .‬כבר עמד המבי"ט‪,‬‬ ‫יהודית חיה שאיננה רק קיום של צורך‪ ,‬אלא‬ ‫בית אלוהים שער היסודות )פרק לז(‪ ,‬על כך‬ ‫היקף של חיבה‪ ,‬בחינה משפחתית המייחדת את‬ ‫שזכר צריך להיות ניכר בפועל‪ .‬אכילת לחם‬ ‫נשמת האומה‪ .‬זוהי "ידיעה לדורות" במובן‬ ‫ושתיית מים נעשות כל השנה ואינן מבליטות‬ ‫העמוק‪ .‬לא רק זיכרון אירועי עבר‪ ,‬אלא עיצוב‬ ‫נס‪ ,‬ואילו דירת עראי לשבעה ימים שוברת את‬ ‫תודעת שייכות בהווה‪.‬‬ ‫שגרת הקבע ומכריזה בפועל כי אנו יושבים‬ ‫תחת מחסה שאיננו הכרח קיום אלא אות של‬ ‫בכל זה שבים אנו אל יסוד הסוגיה‪" ,‬כי בסוכות‬ ‫חיבה‪ .‬מכאן לקח מוסרי בהיר‪ ,‬להכיר תודה לא‬ ‫הושבתי" שנתפרשה לענני כבוד או לסוכות‬ ‫רק על מה שמקיים אותנו‪ ,‬אלא גם על מה‬ ‫ממש‪ ,‬סוכה )יא ע"ב(‪ .‬שתי הפנים נושמות יחד‪.‬‬ ‫שמקיף אותנו‪ ,‬על חסד שאיננו תלוי בצורך‪.‬‬ ‫דירת עראי של מטה וענן מקיף של מעלה‪.‬‬ ‫מעשה וגוון נשמה‪ .‬על כן יפה נקבע הזכר דווקא‬ ‫דבר זה מתיישב היטב עם לשון הרמב"ן‪,‬‬ ‫בענן‪ .‬הוא מאחד את ההלכה והמוסר‪ .‬הוא‬ ‫)ויקרא כג מג(‪ ,‬שביאר כי מצות סוכה נקבעה‬ ‫מבליט נס שאיננו הכרח‪ .‬הוא מחנך לאמון‬ ‫בתשרי‪ ,‬דווקא כדי שלא תתפרש כדירת קיץ‬ ‫שקט‪ ,‬להכרת הטוב שאינה נשענת על מצוקה‪,‬‬ ‫טבעית‪ ,‬אלא תעמוד כסימן גלוי לנס‪ .‬נמצא‬ ‫ולזהות ישראלית שאינה תלויה בגורם חיצוני‪.‬‬ ‫שמטרת המצווה היא חינוך לידיעה חיה‪" ,‬למען‬ ‫וכשנצרף לזה את לשון הזוהר על הסוכה‬ ‫ידעו דורותיכם"‪ ,‬ידיעה שאיננה נשארת‬ ‫כ"צילא דמהימנותא" ואת לשון הרמב"ן על‬ ‫בזיכרון שכלי‪ ,‬אלא נטמעת בגוף הדירה‪ ,‬באופן‬ ‫בחירת הזמן המבליטה את הנס‪ ,‬תתקבל‬ ‫שבו כל מעשה החג הופך עדות‪.‬‬ ‫תמונה חינוכית שלמה‪ .‬שבעה ימים שבהם אנו‬ ‫ולצד זאת מתגלה גם שיעור עדין של טהרת‬ ‫לומדים לשכון תחת חיבוק‪ ,‬להודות על מקיף‪,‬‬ ‫הלב‪ .‬החיד"א‪ ,‬ראש דוד על התורה )פרשת‬ ‫ולהפוך את הידע לאו"ח‪.‬‬ ‫אמור(‪ ,‬לימד שהמן והבאר נתנו מתוך תלונות‬ ‫ומכאן שביל ברור אל שאר פרקי הדברים‪ .‬אם‬ ‫ותרעומות‪ ,‬ואילו ענני הכבוד נתנו לישראל בלא‬ ‫הענן הוא החיבוק וההקפה‪ ,‬ראוי שנעמיד את‬ ‫בקשה ובלא תרעומת‪ ,‬בטובו וחסדו‪ .‬לפיכך יפה‬ ‫חיי הסוכה על נדיבות‪ ,‬הכנסת אורחים ונוי של‬ ‫נקבע לדורות זכר דוקא לענן‪ .‬המסר המוסרי‬ ‫מצוה‪ .‬אם הזכר צריך להיות ניכר‪ ,‬יפה שנייחד‬ ‫חד‪ .‬אמון קודם לפרנסה‪ ,‬חיבה קודמת‬ ‫לכל ערב סדר עבודה קצר של תודה ומחשבה‪.‬‬ ‫לתועלת‪ .‬כשאנו יושבים בסוכה אנו מתרגלים‬ ‫ואם זהו זכר של אמון שאיננו תלוי בדבר‪ ,‬נזכה‬ ‫אמון שאינו תלוי בדבר‪ ,‬חיבה שאינה תוצאת‬ ‫לשאת אותו עמנו גם אחר החג‪ ,‬כדי שכל ביתנו‬ ‫לחץ‪ ,‬ובכך אנו מרפאים את מקום התרעומת‬ ‫של השנה יישא מעט מאותו צל של אמונה‪.‬‬ ‫ומחליפים אותו בשפת תודה‪.‬‬ ‫עיקר העניין‪ :‬נמצא כי סוד הבחירה בענני‬ ‫עוד צד נפתח מדברי החיד"א שם‪ ,‬שהמן נשא‬ ‫הכבוד איננו טכני אלא לב הדברים‪ .‬אין זה זכר‬ ‫כל טעמי המאכל והבאר כל טעמי המשקה‪ ,‬ולכן‬ ‫למזון ואין זה זכר למים‪ ,‬אלא זכר לחיבוק‬ ‫אף סעודת החג‪ ,‬בעושרה המתון‪ ,‬משמרת זכר‬ ‫מקיף‪ .‬הענן איננו מכניס לתוך האדם דבר‪ ,‬הוא‬ ‫למן ולבאר‪ .‬נמצא שאין כאן הזנחה של הנסים‬ ‫עוטף אותו מבחוץ‪ ,‬ובזה טמון שיעור הדורות‪.‬‬ ‫האחרים‪ ,‬אלא חלוקת תפקידים רוחנית‪ .‬זכר‬ ‫התורה לא ביקשה רק שנזכור כי היינו ניזונים‬ ‫המן והבאר משתלב בתוך שמחת האכילה‬ ‫ונשקים במדבר‪ ,‬אלא שנחיה שבעת ימים‬ ‫והשתייה של יום טוב‪ ,‬ואילו זכר הענן נעשה‬ ‫בתחושה מוחשית שהחיים מוקפים בהשגחה‪,‬‬ ‫בית הדירה כולו‪ .‬כך כל כוחות האדם נכנסים‬ ‫שהבית הוא צל אמונה‪ .‬על כן מצות סוכה‬ ‫בדבר )מבי״ט‪ ,‬בית אלוהים שער היסודות פרק‬ ‫נמסרה כדירה ולא כסעיף באכילה‬ ‫לז(‪.‬‬ ‫ושתייה‪ .‬דירה משנה את מקצב החיים‪,‬‬ ‫שוזרת את הזכר בתוך כל רגע ביום‬ ‫ובתוך כך מאירה דרכו של החיד״א‪ .‬נסי המן‬ ‫ובלילה‪ ,‬עד שידיעה נהפכת לחוויה‪.‬‬ ‫והבאר נולדו מתוך תרעומת ותלונה‪ ,‬ומשום כך‬ ‫זהו לב דברי הרמב״ן שביאר כי נקבעה‬ ‫לא נקבעו להם מצוות לדורות‪ ,‬ואילו ענני‬ ‫המצווה בתשרי כדי שתהיה אות גלוי‬ ‫הכבוד ניתנו לישראל בלא תביעה אלא בחסד‬ ‫ולא מנהג עונתי‪ ,‬כדי שיראו הכל שזה‬ ‫חינם‪ ,‬ועל כן הוטבע זכרם במצווה לדורות‪ .‬ואף‬ ‫זכר לנס ולא תועלת של מזג האוויר )רמב״ן‪,‬‬ ‫שאין אנו מקימים מסגרת מצוה עצמאית למן‬ ‫ויקרא כג מג(‪.‬‬ ‫ולבאר‪ ,‬הרי סעודת יום טוב עצמה‪ ,‬העשירה‬ ‫בטעמים ובמשקאות‪ ,‬נושאת זכר פנימי לאותם‬ ‫ומשום כך מובנת גם תמיהת הב"ח‪ .‬אם היה‬ ‫פלאים‪ .‬נמצא שכל החושים נכנסים לפרקי‬ ‫כאן זיכרון חסד אחד בלבד‪ ,‬מה טעם הועדף‬ ‫הזכר‪ .‬הגוף בסעודתו‪ ,‬הלב בידיעתו‪ ,‬והאדם‬ ‫הענן על פני המן והבאר‪ .‬אלא שמצות סוכה‬ ‫כולו בחיבוק של הסוכה‪ .‬ועוד צד חינוכי עדין‪,‬‬ ‫נשזרת בכלל זכר יציאת מצרים‪ ,‬וכשמציבים‬ ‫שהעננים היו מיוחדים לישראל ולא לערב רב‪,‬‬ ‫את הזכר במסגרת הגדולה‪ ,‬מתברר שהמעשה‬ ‫ועל כן לשון הכתוב בני ישראל מדויקת‪,‬‬ ‫הראוי לקבוע לדורות הוא מעשה שמכריז‬ ‫והסוכה נקבעת כחופה המופקדת על תפארת‬ ‫ידיעה‪ .‬דירת עראי שמספרת לגוף ולנפש‬ ‫ישראל לדורותיה‪ ,‬כפי שדייק בעל בני יששכר‬ ‫שהאדם איננו תלוי בקירותיו אלא בצל רחמי‬ ‫)חיד״א‪ ,‬ראש דוד אמור‪ .‬בני יששכר‪ ,‬מאמרי‬ ‫שמים‪ .‬כך מתיישב דברי הב"ח על מכונם‪ ,‬שאין‬ ‫תשרי מאמר י(‪.‬‬ ‫כאן העדפה שרירותית אלא בחירה בחוויה‬ ‫המקבעת את הידיעה בלבבות לדורות רבים‬ ‫בסיכומם של פרקי הדברים מתקבל קו אחד זך‪.‬‬ ‫)ב"ח‪ ,‬או״ח תרכה(‪.‬‬ ‫מצד ההלכה‪ ,‬הדירה עצמה היא חילוף תודעתי‪.‬‬ ‫לא אוכלים אחרת ולא שותים אחרת בלבד‪,‬‬ ‫ועוד מתעמק המבט בדרך המבי״ט‪ .‬המן‬ ‫אלא גרים אחרת‪ .‬מצד המוסר‪ ,‬אנו לומדים‬ ‫והבאר‪ ,‬עם כל פלאם‪ ,‬היו צורך גמור‪ .‬בלעדיהם‬ ‫להודות על חיבוק שאיננו הכרח‪ ,‬ולקלף מן הלב‬ ‫אין קיום‪ .‬העננים לא היו הכרח‪ ,‬ואף על פי כן‬ ‫את תרבות התרעומת‪ .‬מצד הזהות‪ ,‬הסוכה היא‬ ‫נתן לנו הקב״ה חיבוק מקיף‪ .‬מצות סוכה באה‬ ‫חופה של עם ישראל‪ ,‬מקום של צל משותף‪ ,‬שבו‬ ‫לחנך את הלב להכיר תודה לא רק על מה‬ ‫ריבוי סוכות של מטה מצטרפות לסוכת שלום‬ ‫שמקיים אותנו בפנים‪ ,‬אלא גם על מה שמקיף‬ ‫אחת של מעלה‪ .‬לכן נקבע זכר לענן דווקא‪ .‬הוא‬ ‫אותנו מבחוץ‪ .‬ועוד שהזכר צריך להיות ניכר‪,‬‬ ‫השיעור המקיף‪ ,‬הוא הבית שמלמד אמון‪ ,‬והוא‬ ‫ואכילה ושתייה דרכן בכל השנה‪ ,‬ואילו דירת‬ ‫השפה שבה הלב מדבר שבעה ימים רצופים‬ ‫עראי שוברת את ההרגל ומבליטה לעין כל את‬ ‫צילא דמהימנותא‪.‬‬ ‫אות הענן‪ .‬זו בחירה מחנכת‪ ,‬מלטשת‪ ,‬מעדנת‬ ‫את הלב לשפת אמון ותודה שאיננה תלויה‬ ‫‪ .7‬מי שמתארח ואוכל בסוכות אצל אחרים האם מותר לו להזמין את האושפיזין דהרי‬ ‫אין אורח מכניס אורח?‬ ‫ומכאן מתעוררת השאלה החריפה‪ .‬אדם שנכנס‬ ‫חג הסוכות נקרא בזוהר הקדוש "צלא‬ ‫לא לסוכתו אלא לסוכת חברו‪ ,‬והוא יושב‬ ‫דמהימנותא" צל האמונה‪ .‬בשעה שאדם נכנס‬ ‫כאורח על שולחנו‪ ,‬האם גם הוא רשאי להזמין‬ ‫אל הסוכה‪ ,‬נוהגים ישראל מדורי דורות להזמין‬ ‫בפיו את האושפיזין‪ ,‬או שמא אין זה ראוי שהרי‬ ‫בפה מלא את שבעת הרועים‪ ,‬אברהם‪ ,‬יצחק‪,‬‬ ‫"אין אורח מכניס אורח"? הרי הביאו גדולי‬ ‫יעקב‪ ,‬משה‪ ,‬אהרן‪ ,‬יוסף‪ ,‬דוד "אושפיזין‬ ‫הדורות )ספר יסוד ושורש העבודה‪ ,‬ספר הרי‬ ‫קדישין"‪ .‬כך העיד השל"ה הקדוש‪ ,‬שכאשר‬ ‫בשמים בהקדמת בנו‪ ,‬ילקוט שפע טוב עמ' פב(‬ ‫הוא נכנס לסוכה היה מזמין בפיו את הצדיקים‪,‬‬ ‫שמי שאינו מזמין בפיו אין האושפיזין באים‬ ‫כדוגמת רב המנונא סבא בזוהר )ח"ג קג ע"ב(‪,‬‬ ‫כלל‪ .‬ובפרט מסופר על מרן בעל הייטב לב‪,‬‬ ‫שהיה עומד על פתח הסוכה ואומר בקול‬ ‫ששאלוהו תלמידיו אם אורח רשאי להזמין‪,‬‬ ‫שמחה‪" :‬בסוכות תשבו שבעת ימים תיבו‬ ‫והשיב תחילה שאין אורח מכניס אורח‪ ,‬אך‬ ‫אושפיזין עילאין‪ ,‬תיבו‪ ,‬תיבו אושפיזי‬ ‫מהימנותא"‪.‬‬ ‫רש"י שם‪ ,‬לאו דווקא בפועל אלא‬ ‫לאחר עיון אמר לתלמיד חכם שיכול גם הוא‬ ‫הכוונה שכולם מצווים במצות‬ ‫להזמין‪ ,‬כי הצדיקים באים גם אליו‪.‬‬ ‫סוכה בשווה‪ ,‬והסוכה כעין דירה‬ ‫נמצאנו שואלים‪ :‬האם מצות הזמנת‬ ‫אחת לישראל‪ .‬למדנו מזה יסוד‪,‬‬ ‫האושפיזין מוטלת רק על בעל הבית‪ ,‬או שמא‬ ‫שאין ישיבת הסוכה פעולה פרטית‬ ‫כל סועד בפני עצמו רשאי להזמין אף בסוכה‬ ‫גרידא אלא ביטוי לאחדות כללית‬ ‫שאינה שלו?‬ ‫של עם ישראל תחת צל השכינה‪.‬‬ ‫נאמר בפרשת אמור "בסוכות תשבו שבעת ימים‬ ‫עוד מצינו במסכת סוכה )דף ט ע"א( "תשבו‬ ‫כל האזרח בישראל ישבו בסוכות‪ .‬למען ידעו‬ ‫כעין תדורו" מה דירה אדם עושה בה אכילה‬ ‫דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל‬ ‫ושתייה ולינה‪ ,‬אף סוכה כן‪ .‬וביארו התוספות‬ ‫בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוהיכם"‬ ‫שם שאין די בעצם הכניסה לסוכה אלא צריך‬ ‫)ויקרא כג מב‪-‬מג(‪.‬‬ ‫לקיים בה כל צורכי דירה‪ .‬הרי לנו שהכניסה של‬ ‫האורח לסוכה איננה מעשה טפל‪ ,‬אלא היא‬ ‫רש"י )שם( מפרש "בסוכות תשבו" סוכות ממש‬ ‫חלק מן ה"כעין תדורו" המוטל גם עליו‪.‬‬ ‫עשו להם במדבר‪ ,‬דברי רבי עקיבא‪ ,‬ורבי‬ ‫אליעזר אומר ענני כבוד היו‪ .‬הרי למדנו שבין‬ ‫ובגמרא סוכה )דף נא ע"ב( מסופר על הסוכה של‬ ‫אם הסוכה היא גשמיות של דפנות וסכך ובין‬ ‫הלל הזקן שהייתה גדולה כל כך שכל ישראל‬ ‫אם היא גילוי של ענני הכבוד‪ ,‬עניינה לגלות‬ ‫היו יכולים להיכנס בה‪ .‬הרעיון המרכזי הוא‬ ‫השראת השכינה סביב האדם‪.‬‬ ‫שהסוכה איננה שייכת לאדם יחיד אלא נחשבת‬ ‫בית לאומי‪ ,‬מקום משותף לכלל ישראל‪ ,‬שבו כל‬ ‫הרמב"ן )שם( כתב שעצם הישיבה בסוכה היא‬ ‫אחד נעשה כבן בית‪.‬‬ ‫זכר לנסים‪ ,‬והוסיף שפסוק זה נכתב כדי‬ ‫להדגיש שדווקא על ידי ישיבה זו זוכרים כל‬ ‫ובזוהר )חלק ג דף קג ע"ב‪ ,‬פרשת אמור( הובא‬ ‫הדורות את יציאת מצרים‪ .‬נמצא שהישיבה‬ ‫בפירוש שרב המנונא סבא היה עומד על פתח‬ ‫אינה רק פעולה טכנית‪ ,‬אלא בניין רוחני שבו‬ ‫הסוכה ואומר "נזמין לאושפיזין עילאין"‪,‬‬ ‫האדם מוקף בסמלי אמונה‪.‬‬ ‫ומכאן שעניין ההזמנה אינו טפל אלא חלק‬ ‫אינטגרלי מן המצווה‪ .‬ומעתה מתעוררת‬ ‫בעל הטורים כתב על הפסוק "בסוכות תשבו"‬ ‫השאלה – האם דווקא בעל הבית המעמיד את‬ ‫ראשי תיבות "בית ספר תורה וקמיצה תמידין"‬ ‫הסוכה הוא המוזמן לקרוא לאושפיזין‪ ,‬או‬ ‫לרמז שכל עניין הסוכה מחבר בין התורה‪,‬‬ ‫שמא כל היושב בה‪ ,‬אף אורח‪ ,‬שותף באותה‬ ‫הקרבנות‪ ,‬והשראת השכינה‪ ,‬וכולם נאספים‬ ‫קריאה‪.‬‬ ‫בסוכה אחת‪.‬‬ ‫ברמב"ם בהלכות סוכה )פרק ו הלכה ה( כתב‬ ‫הספורנו כתב "למען ידעו דורותיכם" לא סתם‬ ‫שכל מה שעושה אדם בסוכתו‪ ,‬בין אכילה‬ ‫ישיבה‪ ,‬אלא ידיעה בפועל‪ .‬כל דורותיכם ילמדו‬ ‫ושתיה ובין קריאה ושיחה‪ ,‬הרי הוא מקיים‬ ‫מתוך המעשה החיצוני את המשמעות הפנימית‪,‬‬ ‫מצות עשה‪ ,‬שנאמר "בסוכות תשבו שבעת‬ ‫שחסד השם סובב אותנו תמיד‪.‬‬ ‫ימים"‪ .‬הרי שהרמב"ם הדגיש שהישיבה עצמה‬ ‫היא קיום מצוה‪ ,‬לא תלוי אם הוא בעל הבית או‬ ‫הכלי יקר הוסיף שדווקא ישיבת האדם תחת‬ ‫אורח‪ ,‬וכל היושב נעשה חלק מן המצווה‪.‬‬ ‫סכך דל וארעי‪ ,‬מזכירה לו שהקיום איננו תלוי‬ ‫בכוחו אלא בחסד השם‪ ,‬וזה עצמו מזמין את‬ ‫בריטב"א )סוכה כז ע"ב( כתב שהטעם שכל‬ ‫"האושפיזין עילאין" כי האבות הם סמל החסד‪,‬‬ ‫ישראל ראויים ליישב בסוכה אחת הוא מפני‬ ‫הגבורה‪ ,‬האמונה והענווה‪.‬‬ ‫שסוכת מצוה נחשבת כעין בית המקדש‪ ,‬מקום‬ ‫שהשכינה שורה בו‪ ,‬וכל ישראל נעשים שותפים‬ ‫מכאן החיבור הישיר לשאלתנו‪ .‬אם התורה‬ ‫בו‪ .‬לפי דבריו מובן שגם האורח יוכל להזמין את‬ ‫ציוותה שכל ישראל ידעו לדורותיהם‪ ,‬הרי לא‬ ‫האושפיזין‪ ,‬כי הרי אין זה עניין של בעלות אלא‬ ‫רק בעל הבית מחויב לזיכרון ולחיבור הזה‪,‬‬ ‫של השראת שכינה‪.‬‬ ‫אלא כל היושב בסוכה‪ ,‬גם האורח‪ ,‬נכנס לתוך‬ ‫מעגל הזכרת הנסים והאמונה‪.‬‬ ‫הרשב"א )שו"ת חלק א סימן תשסב( ביאר יסוד‬ ‫ישיבת הסוכה שאינה פעולה פרטית אלא‬ ‫בגמרא מסכת סוכה )דף כז ע"ב( נאמר "כל‬ ‫ישראל ראויים ליישב בסוכה אחת"‪ .‬ופירש‬ ‫גם האורח יכול לומר נוסח האושפיזין ואין בכך‬ ‫מציאות כללית של השראת קדושה‬ ‫משום "אין אורח מכניס אורח"‪.‬‬ ‫בדירת האדם‪ ,‬וכל המשתתף בה נכלל‬ ‫במצווה‪ .‬נמצא שכל היושב‪ ,‬אף‬ ‫מו"ר הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות‬ ‫כמתארח‪ ,‬נעשה כבן בית גמור לעניין‬ ‫)חלק ב סימן ש"ו(‪ :‬דן בדבר וכתב שאף שיש צד‬ ‫קדושת הסוכה‪.‬‬ ‫לומר שרק בעל הבית מזמין‪ ,‬מכל מקום כיון‬ ‫שהאושפיזין אינם נאספים רק לבעל הבית אלא‬ ‫הכהן הגדול מאחיו במשנה ברורה‬ ‫לעצם הסוכה שבה מתקיימת המצווה‪ ,‬רשאי‬ ‫)סימן תרל"ט ס"ק כ"ו( כותב שכל‬ ‫גם האורח להזמין‪ ,‬וטוב שיכוון בדבריו שהוא‬ ‫היושב בסוכה מקיים מצוה‪ ,‬ואין הבדל אם הוא‬ ‫עושה כן ברשות בעל הבית‪.‬‬ ‫בעל הסוכה או אורח‪ ,‬כי המצווה חלה על עצם‬ ‫הישיבה בסוכה‪ .‬לפי זה גם אורח שותף במצווה‬ ‫מכאן אנו רואים שהיו דעות להחמיר ולהגביל‬ ‫ויכול להזמין את האושפיזין‪.‬‬ ‫את ההזמנה לבעל הבית בלבד‪ ,‬אולם רוב‬ ‫האחרונים הכריעו שגם אורח רשאי להזמין‪,‬‬ ‫החיד"א‪ ,‬בברכי יוסף )או"ח סימן תרל"ט‬ ‫שהרי הוא שותף גמור במצות הישיבה בסוכה‪.‬‬ ‫סק"ו(‪ :‬כתב בענייני האושפיזין הקדישין‬ ‫שמנהג ישראל לומר נוסח ההזמנה בפה‪ ,‬וכל‬ ‫ומכל האמור יוצאים לנו נפקא מינות להלכה‬ ‫אדם היושב בסוכה רשאי לעשות כן‪ .‬מבואר‬ ‫ולמעשה‪ :‬א‪ .‬אורח יושב בסוכה אצל בעל הבית‬ ‫מדבריו שמעלת ההזמנה אינה מוגבלת לבעל‬ ‫לדעת רוב האחרונים‪ ,‬כולל הכף החיים‪,‬‬ ‫הסוכה בלבד אלא לכל מי שזוכה ליישב בסוכה‬ ‫החיד"א‪ ,‬השפע חיים ומרן רבנו עובדיה יוסף‬ ‫לשם מצוה‪ ,‬והרי גם אורח בכלל‪.‬‬ ‫זצ"ל‪ ,‬רשאי להזמין את האושפיזין בפיו‪ ,‬שהרי‬ ‫מצות הישיבה בסוכה חלה עליו בעצמו ולא על‬ ‫הכף החיים )או"ח סימן תרל"ט ס"ק כ"ג(‪:‬‬ ‫בעלות הסוכה‪.‬‬ ‫האריך בענייני הזמנת האושפיזין והביא דברי‬ ‫הזוהר הקדוש שצריך להזמין כל אחד בשמו‪.‬‬ ‫ב‪ .‬אם בעל הבית כבר הזמין את האושפיזין‬ ‫ומשמע מלשונו שכל אחד מן היושבים בסוכה‬ ‫לדעת בעל היטב לב יש מקום לחשוש שלא‬ ‫רשאי ומצווה להזמין‪ ,‬ולא חילק כלל בין בעל‬ ‫יחזור האורח להזמין‪ ,‬כי "אין אורח מכניס‬ ‫הבית לאורח‪ ,‬כיון שעצם הישיבה לשם מצוה‬ ‫אורח"‪ .‬אולם לדעת האחרונים‪ ,‬גם במקרה זה‬ ‫היא המכניסה את האושפיזין‪.‬‬ ‫רשאי האורח לומר הנוסח‪ ,‬מפני שאין זו‬ ‫כפילות אלא גילוי רצון והזמנה נוספת שיש לה‬ ‫הרי בשמים )בהקדמת בנו(‪ :‬מובא שם מעשה‬ ‫מעלה בפני עצמה‪.‬‬ ‫בשאלה שנשאל מרן בעל היטב לב זצ"ל אם‬ ‫אורח רשאי להזמין את האושפיזין‪ ,‬והשיב‬ ‫ג‪ .‬אורח תלמיד חכם לפי מעשה המובא בהרי‬ ‫שאין אורח מכניס אורח‪ .‬אלא שבנו בעל‬ ‫בשמים‪ ,‬תלמיד חכם ודאי רשאי להזמין אף‬ ‫הקדושת יו"ט שאל על כך אם תלמיד חכם‬ ‫כשאוכל על שולחן אחרים‪ ,‬כיון שהאושפיזין‬ ‫רשאי להזמין‪ ,‬ובסופו של דבר הכריע מרן היטב‬ ‫נמשכים גם אליו‪ .‬למעשה נלמד מזה שגם כל‬ ‫לב שבמקרה כזה יכול לומר‪ ,‬כי ההשפעה חלה‬ ‫אדם ירא שמים יכול לומר הנוסח בכוונה‬ ‫גם עליו‪ .‬הרי לנו שיש מחלוקת‪ ,‬ויש צד לומר‬ ‫גמורה‪.‬‬ ‫שאורח אינו מזמין‪ ,‬אלא שבעל הבית או מי‬ ‫ד‪ .‬אם חושש משום כבוד בעל הבית ראוי לומר‬ ‫שנחשב כשותף במעמד מזמין‪.‬‬ ‫הנוסח בלחש‪ ,‬או להוסיף בדבריו "ברשות בעל‬ ‫רבנו חיים מצאנז‪ ,‬שפע חיים )סוכות אות ט"ו(‪:‬‬ ‫הבית"‪ ,‬וכך יוצא ידי כל הדעות ומרבה קדושה‬ ‫כתב שכל יהודי שנכנס לסוכה לשם מצוה רשאי‬ ‫בסוכה‪.‬‬ ‫להזמין את האושפיזין הקדישין‪ ,‬משום‬ ‫ה‪ .‬יש נפקא מינה גם לעניין חיוב הצדקה שהרי‬ ‫שהאושפיזין מתאספים סביב עצם מצות‬ ‫הזוהר הקדוש אמר שאם מזמינים את‬ ‫הישיבה בסוכה ולא סביב בעלות הסוכה‪ .‬נמצא‬ ‫האושפיזין ואינם נותנים לעניים הרי זה חמור‬ ‫שגם אורח בכלל הזמנה זו‪.‬‬ ‫מאד‪ .‬לפי זה‪ ,‬אורח המזמין בסוכה של אחרים‬ ‫מרן הראשון לציון הגר"ע יוסף זצ"ל‪ ,‬חזון‬ ‫צריך להיזהר וליתן צדקה משלו‪ ,‬כדי שיהיה לו‬ ‫עובדיה )סוכות עמוד שע"א(‪ :‬כתב במפורש‬ ‫חלק בקיום הדבר ולא ייחשב כנהנה מסעודתם‬ ‫שאין ההזמנה תלויה בבעלות הסוכה אלא‬ ‫בלבד‪.‬‬ ‫בעצם המציאות של הישיבה לשם מצוה‪ ,‬ולכן‬ ‫הקדושה‪ ,‬אלא כל ישראל נוטלים‬ ‫יש כאן מסר עמוק הנוגע לכל אחד מאתנו‪.‬‬ ‫בה חלק‪ .‬כך גם בחיי היום יום‪,‬‬ ‫פעמים רבות אדם אומר לעצמו‪ :‬איני אלא‬ ‫בעבודת ה' ובקהילה עלינו לדעת‬ ‫אורח‪ ,‬אין זה מקומי‪ ,‬אין זה ביתי‪ ,‬וממילא אין‬ ‫לפתוח את הלב לאחרים‪ ,‬לראות‬ ‫לי אחריות ואין לי חלק‪ .‬אבל דוקא מצות סוכה‬ ‫גם את "האורח" כשותף מלא‪.‬‬ ‫מלמדת אחרת גם כאשר האדם מתארח‬ ‫בסוכתו של חברו‪ ,‬הרי הוא שותף גמור במצווה‪,‬‬ ‫והלקח המעשי‪ :‬בכל מקום‬ ‫ישיבתו עצמה מושכת את האושפיזין העליונים‪.‬‬ ‫שנזדמן לנו להיות בו‪ ,‬אם בביתנו ואם בבית‬ ‫אחר‪ ,‬נחפש איך להביא אתנו קדושה‪ ,‬נתינה‪,‬‬ ‫כך בחיים בכלל‪ :‬גם במקום שאיננו "בעלי‬ ‫פתיחת הלב והכנסת אורחים‪ .‬בזה נהפוך גם‬ ‫הבית" בין אם זה בבית הכנסת‪ ,‬במקום‬ ‫את מציאות ה"אורח" להזדמנות לבניין רוחני‬ ‫העבודה‪ ,‬או בסביבה חברתית אין אנו פטורים‬ ‫גדול‪.‬‬ ‫מן האחריות הרוחנית‪ .‬כל יהודי הוא בן מלך‪,‬‬ ‫וכל מקום שהוא יושב בו לשם שמים נעשה לו‬ ‫עיקר העניין‪ :‬הוזכרו דברי הזוהר הקדוש‬ ‫בית של קדושה‪.‬‬ ‫והשל"ה שצריך להזמין את האושפיזין בפיו‪,‬‬ ‫ונחלקו האחרונים אם אורח רשאי להזמין או‬ ‫ועוד לקח גדול‪ :‬האושפיזין אינם באים בשביל‬ ‫שמא "אין אורח מכניס אורח"‪ .‬מדברי‬ ‫הקירות או הבעלות‪ ,‬אלא בשביל הלב הפתוח‪.‬‬ ‫החיד"א‪ ,‬הכף החיים‪ ,‬השפע חיים ומרן רבנו‬ ‫בעל הבית או אורח שניהם זוכים להשראת‬ ‫עובדיה יוסף זצ"ל עולה בבירור שכל היושב‬ ‫השכינה כאשר הם מזמינים באמת ובכוונה‪.‬‬ ‫בסוכה בכלל המצווה הוא‪ ,‬ולכן גם אורח רשאי‬ ‫בזה מתבטלת ההבחנה בין "שלי" ל"שאינו‬ ‫להזמין האושפיזין בפיו‪ .‬לעומתם‪ ,‬בעל היטב‬ ‫שלי"‪ ,‬ונעשית הסוכה סוכה אחת של כל עם‬ ‫לב הסתפק בזה ונטה לומר שאורח פטור‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫מלומר‪ ,‬אלא שבנו הקדושת יו"ט חידש‬ ‫ומכאן אזהרה עדינה‪ :‬כמו שהזוהר הקדוש‬ ‫שתלמיד חכם ודאי יכול להזמין‪ ,‬וכן הכריעו‬ ‫הזהיר‪ ,‬מי שמזמין את האושפיזין ואינו נותן‬ ‫עוד פוסקים שראוי לאורח לומר "ברשות בעל‬ ‫לעניים נענש‪ .‬הרי שלימדונו חכמים שאין די‬ ‫הבית"‪.‬‬ ‫באמירה שפתיים‪ ,‬אלא צריך להוציא גם יד‬ ‫למעשה‪ ,‬ההולך בדרך הפוסקים שראו‬ ‫לצדקה‪ .‬ובכך נבין שהזמנת האושפיזין איננה‬ ‫באושפיזין גילוי של השראת השכינה לכל‬ ‫טקס בלבד אלא מחייבת מעשה בפועל‪.‬‬ ‫היושבים בסוכה‪ ,‬יכול האורח להזמין‪ ,‬ובלבד‬ ‫כאן המקום להעמיק גם בתובנות לחיי היום‬ ‫שיתכוון לשם שמים ויזכור ליתן צדקה משלו‬ ‫יום‪ :‬האדם פעמים רבות נמצא כ"אורח"‬ ‫כדי למלא את התנאי שנזכר בדברי הזוהר‪.‬‬ ‫במציאות חייו בעבודה חדשה‪ ,‬בקהילה זרה‪,‬‬ ‫ובזה מתברר המסר‪ :‬אין יהודי בעולם שנחשב‬ ‫במצבים שלא הוא יזם‪ .‬הנטייה הטבעית לומר‬ ‫"רק אורח"‪ .‬עצם ישיבתו בסוכה עושהו לבן‬ ‫"אני רק אורח‪ ,‬אין זה תפקידי"‪ .‬אבל הסוכה‬ ‫בית‪ ,‬לשותף גמור במעמד הקדוש‪ .‬כך גם בחיים‬ ‫מלמדת אותנו שיעור הפוך גם האורח בסוכה‬ ‫בכל מקום שנמצא בו האדם‪ ,‬אפילו אם נדמה‬ ‫נחשב כבן בית‪ ,‬גם לו ניתנה האפשרות להזמין‬ ‫לו שאינו "בעל הבית"‪ ,‬עליו לדעת שיש לו חלק‬ ‫את האושפיזין‪ ,‬גם לו ניתנה זכות להאיר את‬ ‫פעיל‪ ,‬אחריות‪ ,‬וכוח להזמין עמו את השכינה‬ ‫המקום‪.‬‬ ‫ואת הצדיקים‪.‬‬ ‫בכך מתגלה יסוד חשוב‪ :‬כל מקום שבו נמצא‬ ‫ובשפת הלב נאמר‪ :‬הסוכה איננה בית של יחיד‬ ‫האדם‪ ,‬הוא נדרש להוסיף בו אור‪ ,‬אחריות‬ ‫אלא ביתו של עם ישראל כולו‪ .‬כשיהודי נכנס‬ ‫וקדושה‪ ,‬גם אם אינו בעל הבית‪ .‬לא לברוח מן‬ ‫אליה ומזמין את האושפיזין‪ ,‬הרי הוא מצהיר‬ ‫האחריות‪ ,‬אלא להאיר ככל יכולתו‪.‬‬ ‫שאין בעלות פרטית על הקדושה‪ ,‬אלא כולנו‬ ‫עוד לימוד לחיים‪ :‬כאשר אדם מזמין את‬ ‫יושבים יחד בצל אמונה אחת‪ .‬בזה נבנית‬ ‫האושפיזין‪ ,‬הוא בעצם מצהיר שכל מי שיושב‬ ‫הסוכה האמתית סוכה של אהבה‪ ,‬של אחדות‪,‬‬ ‫עמו בסוכה שותף בשולחן אחד‪ ,‬בשייכות אחת‪.‬‬ ‫של לבבות פתוחים‪ ,‬שבה השכינה שורה‬ ‫זהו שיעור באחדות שאין "בעלים" על‬ ‫ומאירה על כל ישראל כאיש אחד בלב אחד‪.‬‬ ‫מדוע נשים אינם חייבות בסוכה הרי אף הם היו באותו הנס של ענני‬ ‫‪.8‬‬ ‫הכבוד?‬ ‫הרשב"ם )שם(‪" :‬סוכות ממש עשו להם"‪,‬‬ ‫ערב סוכות יורד על הגגות‪ .‬הסכך רומז‬ ‫להטעים שהפשט דורש דירה מוחשית‪ .‬דווקא‬ ‫שמים‪ ,‬הרוח מעבירה לחישה דקה של‬ ‫הגוף היושב בדירת עראי הוא המוליד בלב‬ ‫אמון‪ ,‬והלב נכנס לצל שאיננו קיר אלא‬ ‫ידיעה‪ ,‬ותחת הפשט הזה נשמעת גם לחישת‬ ‫חיבוק‪ .‬האדם עוזב את קירות הקבע‬ ‫הענן‪ ,‬כי דירת עראי נקראת לשמש עדות חיה‪.‬‬ ‫ובוחר לשכון רגעים ארוכים תחת ענני‬ ‫כבוד קטנים שבנה לעצמו‪ ,‬כדי לזכור את ענני‬ ‫אונקלוס )שם(‪" :‬במטלת ענני יקרא אושבת ית‬ ‫הכבוד הגדולים שהקיפו את ישראל‪ .‬ובתוך‬ ‫בני ישראל"‪ ,‬עדות עתיקה וברורה שסוכות ענני‬ ‫האור המנוקב מתרוממת קריאה של בירור נקי‬ ‫כבוד הן‪ .‬לא דימוי מרחף אלא תרגום המקבע‬ ‫ועמוק‪ ,‬לשון בית מדרש חיה‪ .‬אם החיבוק‬ ‫את מעשה הסוכה כסמל מפורש לענן המקיף‪.‬‬ ‫העליון נפרש על כולם‪ ,‬אם ענן האמונה הקיף‬ ‫התורת כהנים‪) ,‬אמור פרשה יז(‪" :‬כל האזרח"‬ ‫את כל המחנה‪ ,‬איך נכתב החיוב על חלק ולא‬ ‫לרבות גרים‪ ,‬כדי שלמען ידעו יתפשט לגלי‬ ‫על הכל‪ .‬האם סוכת האומה איננה פרושה גם‬ ‫הדורות‪ .‬הזיכרון אינו רגע היסטורי סגור אלא‬ ‫על בנות ישראל‪ .‬האם דירת עראי של אמון‬ ‫ירושה חיה לכל שבטי ישראל ולכל המצטרפים‬ ‫ושמחה אינה נוגעת גם להן‪ .‬השאלה תובעת‬ ‫תחת כנפי השכינה‪.‬‬ ‫יושר של תורה‪ ,‬ענווה של לומדים‪ ,‬ושפה קולחת‬ ‫שמושכת את הלב פנימה‪.‬‬ ‫הרמב"ן )שם(‪ :‬ציווה הכתוב לעשות סוכות‬ ‫לזכר הנסים ובחר בתשרי כדי שלא יאמרו מפני‬ ‫מדוע נשים אינם חייבות במצוות סוכה והרי אף‬ ‫החום נעשית‪ .‬יוצא שהזיכרון מתוכנן להיות‬ ‫הם היו באותו הנס של ענני הכבוד?‬ ‫היכר גלוי לעין‪ ,‬מעשה דירה שאיננו מתפרש‬ ‫השאלה איננה טכנית‪ .‬היא נוגעת בעצבים‬ ‫כטבע אלא כהודאה‪ .‬בזה הסוכה נהפכת לשפה‬ ‫חשופים של ההלכה והזהות‪ .‬מצד אחד עומדת‬ ‫מחנכת של ידיעה‪.‬‬ ‫מצות סוכה כדירת אמון‪ ,‬דירת עראי שמלמדת‬ ‫הספורנו )שם(‪" :‬הם ענני הכבוד שהקיפום"‪,‬‬ ‫את הלב שהקבע האמיתי הוא צל ההשגחה‪.‬‬ ‫וממילא הישיבה אינה רק תחת סכך אלא בתוך‬ ‫מצד שני ניצבת המסורת הממפה חובות‬ ‫הקפה אלוקית‪ .‬האדם מתיישב והענן מחבק‪,‬‬ ‫וזמנים‪ .‬בין השניים מתעורר מתח חיובי‬ ‫והחג הופך מסיפור עבר למפגש עכשווי עם‬ ‫המבקש בירור‪ .‬האם הזכר לענני הכבוד‪,‬‬ ‫השגחה מקיפה‪.‬‬ ‫שהקיפו את ישראל מכל צד‪ ,‬אינו מחייב את כל‬ ‫מי שנקרא בשם ישראל‪ .‬האם עקרונות הכלל‬ ‫רבנו בחיי )שם(‪" :‬סוכות סוכות מכל צד"‪ ,‬ריבוי‬ ‫של חלוקת החיובים דוחים את קול החיבוק של‬ ‫שכבות של סיכוך‪ .‬הזיכרון נקרא להקיף את כל‬ ‫העננים‪ ,‬או שמא יש כאן סוד עמוק יותר של‬ ‫מעגלי החיים‪ ,‬מן האכילה והשתייה ועד הדיבור‬ ‫גבולות וגבורה‪ ,‬של זכירה על ידי דירה לעומת‬ ‫והשינה‪ ,‬כדי שכל פרטי היום יעמדו בצלו של‬ ‫זכירה בדרכים אחרות‪ .‬כל אלה מבקשים‬ ‫חסד‪.‬‬ ‫מאתנו לבנות דרך ישרה‪ ,‬שזורת מילות קישור‪,‬‬ ‫האור החיים הקדוש )שם(‪" :‬כל שבט ושבט היו‬ ‫המוליכה מן השאלה אל יסודות המקרא‪ ,‬אל‬ ‫לו סוכות לעצמו" וגם דמות סוכות למעלה‬ ‫שורשי הסוגיה‪ ,‬ואל דברי הפוסקים‬ ‫בעננים‪ .‬כאן נשזרים מטה ומעלה‪ ,‬סוכות רבות‬ ‫והמהדרים‪ ,‬בנחת ובפנימיות‪.‬‬ ‫של ישראל למטה מקבילות לענני כבוד של‬ ‫הפסוק‪" :‬בסכות תשבו שבעת ימים כל האזרח‬ ‫מעלה‪ ,‬וכולן חופה אחת של אמונה‪.‬‬ ‫בישראל ישבו בסכות‪ .‬למען ידעו דורותיכם כי‬ ‫החזקוני )שם(‪ :‬לשון רבים על סוכות הרבה‬ ‫בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם‬ ‫במדבר‪ ,‬והרי הזיכרון הוא כלל ישראלי‪ .‬כל בית‬ ‫מארץ מצרים אני ה׳ אלוהיכם" )ויקרא כג מב(‪.‬‬ ‫וכל שבט‪ ,‬כל מסע וכל חניה‪ ,‬נכרכים בשם אחד‬ ‫רש"י )שם(‪" :‬ענני כבוד היו"‪ ,‬ללמדך שהזיכרון‬ ‫כדי להנחיל ידיעה קולקטיבית שההשגחה‬ ‫איננו על דפנות וקנים בלבד אלא על חיבוק‬ ‫מקיפה ציבור לא פחות מן היחיד‪.‬‬ ‫מקיף‪ .‬הישיבה נעשית כניסה ממשית אל צל‬ ‫המלבי"ם )שם(‪" :‬למען ידעו" קובע יעד חינוכי‬ ‫חסד‪ ,‬כדי שהידיעה לדורות תהיה חוויה ולא‬ ‫מובהק‪ .‬הידיעה איננה קריאה בעל פה אלא‬ ‫שורה בספר‪.‬‬ ‫דירה בפועל‪ ,‬ומתוך הדירה מתגבשת תודעה‪.‬‬ ‫בעיקרו על הלכה למשה מסיני‪.‬‬ ‫לכן לשון הפסוק מוליכה מן הישיבה לידיעה‪,‬‬ ‫אסמכתא‪,‬‬ ‫שהדרשה‬ ‫יוצא‬ ‫שהישיבה היא הכלי והידיעה היא התכלית‪.‬‬ ‫והמסורת הקדומה קובעת‪.‬‬ ‫הכלי יקר )שם(‪ :‬מדגיש שדירת עראי נבחרה‬ ‫הגמרא במסכת פסחים )דף ק"ח‬ ‫דווקא משום שהיא שוברת את השגרה‬ ‫ע"ב(‪" :‬שאף הן היו באותו הנס"‬ ‫ומבליטה את הזכר‪ .‬כשאדם עוזב קבע ונכנס‬ ‫בארבע כוסות‪ .‬כאן נקבע כלל גדול‬ ‫לצל‪ ,‬נחקק בו שהקבע האמיתי איננו הבניין‬ ‫במצוות דרבנן של פרסומי ניסא‪ .‬נשים בכלל‬ ‫אלא החסד המקיף‪.‬‬ ‫ההודאה‪ .‬מכאן חריפות שאלתנו לשון מוסרית‪.‬‬ ‫הגמרא במסכת סוכה )דף כ"ח ע"א(‪" :‬נשים‬ ‫אם ענני הכבוד חפפו את הכלל‪ ,‬מדוע לא ייכנסו‬ ‫ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה"‪ .‬זו אבן‬ ‫בזכר הסוכה‪ .‬התשובה הכללית תאמר‪ .‬זה כוחו‬ ‫הראשה של כל הסוגיה‪ .‬הפטור נאמר כתנוחת‬ ‫של דרבנן וזה כוחו של דאורייתא‪ ,‬וכאשר‬ ‫פתיחה‪ ,‬ועל גביה תיבנה כל המחשבה מדוע ועל‬ ‫עומדת הלכה למשה מסיני אין סברת נס‬ ‫שום מה‪.‬‬ ‫מעבירה על גזרתה‪.‬‬ ‫הגמרא במסכת סוכה )דף כ"ח ע"א(‪" :‬הלכה‬ ‫הגמרא במסכת מגילה )דף ד' ע"א(‪" :‬שאף הן‬ ‫למשה מסיני"‪ .‬לא סמכינן כאן על הכלל הכללי‬ ‫היו באותו הנס" במקרא מגילה‪ .‬נרקם החוט‬ ‫של מצות עשה שהזמן גרמא‪ .‬מסורת עתיקה‬ ‫השלישי של פרסומי ניסא‪ .‬פסחים‪ ,‬מגילה‪,‬‬ ‫חקקה את הפטור‪ .‬נמצא שהבירור ינוע בין‬ ‫שבת‪ .‬שלושתם מרימים את קולה של האשה‬ ‫הווה אמינא לחייב לבין גזירת המסורה‬ ‫בהודאה‪ .‬זהו עולם תקנות‪ ,‬ולא עולם הלכה‬ ‫הממעטת‪.‬‬ ‫למשה מסיני‪.‬‬ ‫הגמרא במסכת סוכה )דף כ"ח ע"א(‪ :‬אביי‬ ‫וכן בגמרא במסכת שבת )דף כ"ג ע"א(‪ :‬נשים‬ ‫מעמיד הווה אמינא מ"תשבו כעין תדורו"‪ .‬מה‬ ‫חייבות בנר חנוכה "שאף הן היו באותו הנס"‪.‬‬ ‫דירה איש ואשתו‪ ,‬אף סוכה איש ואשתו‪ .‬טבע‬ ‫כאן מתברר יסוד החיוב‪ .‬שותפות בנס והכנסה‬ ‫הדירה מושך לכלול את האשה‪ ,‬שהרי דירת‬ ‫אל מעגל הפרסום‪ .‬עוד נדבך המעמיד את‬ ‫הבית שלהם היא‪ .‬קמה הלכה למשה מסיני‬ ‫ההבחנה בין תקנה של הודאה לבין מצוה‬ ‫דאורייתא שההלכה קדמה בה‪.‬‬ ‫וסוגרת השער‪ .‬למדנו כמה קרוב היה החיוב‬ ‫מצד הסברא‪ ,‬וכמה איתנה גזרת המסורה‪.‬‬ ‫ובגמרא במסכת פסחים )דף מ"ג ע"ב(‪ :‬נשים‬ ‫הגמרא במסכת סוכה )דף כ"ח ע"א(‪ :‬רבא‬ ‫חייבות במצה בליל פסח‪ .‬על אף שמצה מצות‬ ‫מעלה הווה אמינא אחרת מן "יליף ט"ו ט"ו"‬ ‫עשה שהזמן גרמא‪ ,‬חיובן מן התורה נלמד‬ ‫מחג המצות‪ .‬מה להלן נשים בכלל‪ ,‬אף כאן‬ ‫בהיקש לבל תאכל חמץ‪ .‬לפנינו דגם‪.‬‬ ‫נשים בכלל‪ .‬שוב הלכה למשה מסיני נוטלת את‬ ‫בדאורייתא נצרך לימוד מפורש‪ ,‬ולא די בסברת‬ ‫רסן הסוגיה והולכתה אל פטור‪ .‬נשמעת כאן‬ ‫נס‪ .‬מכאן נתיישבת שיטת התוספות שלא סמכו‬ ‫הדהוד חשוב‪ .‬גם לשון הכתוב יכלה להוליך‬ ‫על "שאף הן" לחייב בדאורייתא בלא לימוד‪.‬‬ ‫לחיוב‪ ,‬אלמלא גזרת הלממסי‪.‬‬ ‫וכן גמרא במסכת ברכות )דף כ' ע"ב(‪ :‬נשים‬ ‫בגמרא במסכת סוכה )דף כ' ע"ב(‪ :‬מעשה דטבי‬ ‫חייבות בקידוש היום‪" .‬זכור ושמור" בדיבור‬ ‫עבדו של רבן גמליאל שישן תחת המטה‪ .‬פירש‬ ‫אחד‪ .‬כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה‪ .‬נמצא‬ ‫רש"י שם שעבד פטור‪ ,‬שהרי כל שחובת האשה‬ ‫שחיוב נשים בשבת נסמך על קשר פסוקי ולא‬ ‫עליו חובת העבד עליו‪ ,‬וכל שהאשה פטורה אף‬ ‫על סברת נס‪ .‬דרך זו מצטרפת לגדרי המצה‪.‬‬ ‫הוא פטור‪ .‬נמצא שהכלל של זמן גרמא מצטרף‬ ‫בגמרא במסכת שבועות )דף כ' ע"ב(‪" :‬זכור‬ ‫כאן כרקע‪ ,‬אך העיקר אצלנו נשען על ההלכה‬ ‫ושמור" כאחת‪ .‬הלכה זו מעמידה את הזיקה‬ ‫למשה מסיני‪.‬‬ ‫בין איסור מלאכה לקדושת הדיבור‪ .‬שוב ניכר‬ ‫הגמרא במסכת קידושין )דף ל"ד ע"א(‪ :‬דרשת‬ ‫שהפסוק והדרשה הם המפתח בדאורייתא‪.‬‬ ‫"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"‪ .‬הסוגיה‬ ‫וכן גמרא במסכת תענית )דף ט' ע"א(‪ :‬שלשה‬ ‫מביאה ברייתא הדנה ב"האזרח"‪ .‬מסקנת פרק‬ ‫פרנסים טובים ושלש מתנות טובות‪ .‬באר‪ ,‬מן‪,‬‬ ‫הישן בסוכה היא שאין "האזרח" בא למעט‬ ‫ענן‪ .‬הסוגיה מציירת את שלישיית הנסים‪.‬‬ ‫נשים אלא לרבות גרים‪ ,‬והפטור דנשים נסמך‬ ‫מתוכה יתחדד במחשבה רמז הבחירה בענן‬ ‫המרחיבים את החיוב לנשים‪ ,‬לבין סוכה שהיא‬ ‫לזכר דירה‪ ,‬בעוד שחיוב נשים בדרבנן‬ ‫דאורייתא שנמסרה בפטור מסורתי‪.‬‬ ‫נולד מן פרסום הנס‪ ,‬וכל זה יתחבר‬ ‫בעזרת ה' בדברי הראשונים‬ ‫רמב״ם‪ ,‬הלכות חמץ ומצה )פרק ו הלכה י(‪:‬‬ ‫והאחרונים‪.‬‬ ‫"נשים חייבות באכילת מצה"‪ ,‬וחיובן נלמד מן‬ ‫ההיקש לבל תאכל חמץ בגמרא פסחים )מ״ג‬ ‫רש״י‪ ,‬סוכה )דף כ״ח ע״א(‪" :‬נשים‬ ‫ע״ב( ללמדך שבדאורייתא אין די בסברת נס‪,‬‬ ‫ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה"‪,‬‬ ‫אלא צריך לימוד דייקני‪ ,‬ומעתה בסוכה‪ ,‬משאין‬ ‫ומיד "הלכה למשה מסיני" לפטור‬ ‫לימוד המחייב‪ ,‬והלכה למשה מסיני מיעטה‪,‬‬ ‫נשים‪ ,‬ללמד שהפטור בסוכה איננו רק מחמת‬ ‫יישב הפטור על מכונו‪.‬‬ ‫הכלל של מצוות עשה שהזמן גרמא‪ ,‬אלא עומד‬ ‫על מסורת קדומה שסותמת את שתי ההוויות‪,‬‬ ‫הריטב״א‪ ,‬סוכה )דף כ״ח ע״א(‪ :‬מעמיד בפירוש‬ ‫של תשבו כעין תדורו ושל יליף ט״ו ט״ו‪ ,‬ולכן‬ ‫שהוצרכנו להלכה למשה מסיני‪ ,‬לפי שסברות‬ ‫אף שסברת הדירה מושכת לחיוב‪ ,‬ההלכה‬ ‫דתשבו כעין תדורו וגזירת ט״ו ט״ו מושכות אל‬ ‫המסורה מכריעה לפטור‪.‬‬ ‫החיוב‪ ,‬ועל כן נקבע בידי המסורה לפטור נשים‪,‬‬ ‫ונמצא שהפטור אינו תוצאת זמן גרמא לבדו‬ ‫תוספות‪ ,‬בגמרא במסכת פסחים )דף ק״ח ע״ב‬ ‫אלא הכרעת מסורת כנגד הוויות החיוב‪.‬‬ ‫ד״ה שאף הן(‪ :‬מבארים שחיוב נשים משום‬ ‫"שאף הן היו באותו הנס" נקבע בעיקרו‬ ‫הרא״ש‪ ,‬סוכה )פרק ב‪ ,‬על משנת נשים‬ ‫במצוות דרבנן של פרסומי ניסא‪ ,‬כגון ד׳ כוסות‪,‬‬ ‫פטורות(‪ :‬פוסק כפשוטה של משנה ודברי‬ ‫ולא במצוות דאורייתא‪ ,‬ומתוך כך נפתח ציר‬ ‫הגמרא‪ ,‬ומצרף דיני עבד לאשה מכוח הכלל דכל‬ ‫עקרוני‪ ,‬שדרבנן נענות לסברת הנס ומכניסות‬ ‫שחייבת האשה חייב העבד‪ ,‬וכל שפטורה אף‬ ‫נשים לחיוב‪ ,‬ואילו בדאורייתא אין הסברה‬ ‫הוא פטור‪ ,‬ובזה תיווצר מסגרת אחת שבה‬ ‫לבדה מגעת כי אם בלימוד מפורש‪.‬‬ ‫ההלכה למשה מסיני מגדירה את דיני הסוכה‪,‬‬ ‫והכלל של זמן גרמא מיישר קו‪.‬‬ ‫תוספות‪ ,‬בגמרא במסכת מגילה )דף ד׳ ע״א ד״ה‬ ‫שאף הן(‪ :‬מחזקים היסוד דלעיל במקרא‬ ‫הרשב״א‪ ,‬חידושים לסוכה )דף כ״ח ע״א(‪:‬‬ ‫מגילה‪ ,‬ושואלים אל מצה מדאורייתא היכן‬ ‫מבאר כי אף שדירת סוכה דומה לדירת בית‪,‬‬ ‫עומד העיקרון‪ ,‬ולשיטתם מתיישב שאין "שאף‬ ‫מכל מקום "לא גמרינן דירה דסוכה מדירת בית‬ ‫הן" יוצר חיוב דאורייתא מעצמו‪ ,‬אלא במקום‬ ‫לחייב נשים"‪ ,‬מפני שהלכה למשה מסיני‬ ‫שיש לימוד מיוחד‪ ,‬ובלאו הכי תעמוד חלוקת‬ ‫הקדימה וקבעה פטור‪ ,‬ולומד מזה כלל‪,‬‬ ‫הפטורים על מכונה‪.‬‬ ‫שבמקום מסורה קדומה אין סברת דמיון‬ ‫מכרעת את הדין‪.‬‬ ‫הרמב״ם‪ ,‬הלכות סוכה )פרק ו הלכה י״ג(‪:‬‬ ‫"נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה"‪,‬‬ ‫המאירי‪ ,‬סוכה )דף כ״ח ע״א(‪ :‬כותב בלשונו‬ ‫קובע בפסק קצר ובהיר את גבול החיוב‬ ‫שפטור נשים בסוכה "מסור בידינו" ולא מדין‬ ‫והפטור‪ ,‬ומשאיר את טעם הדבר כנתון‬ ‫זמן גרמא בלבד‪ ,‬ועוד שפרסומי ניסא של דרבנן‪,‬‬ ‫למסורת‪ ,‬ומתוך זה מסתבר שהלכה למשה‬ ‫בניגוד לדאורייתא זו‪ ,‬מכניסים נשים משום‬ ‫מסיני היא המסגרת המוסרית שמפעמת‬ ‫שותפותן בנס‪ ,‬ומתוך כך עומדת ההבחנה בין‬ ‫מאחורי לשון ההלכה‪.‬‬ ‫עולמות התקנה לבין עולמות המסורה‪.‬‬ ‫וכן הרמב״ם‪ ,‬הלכות חנוכה )פרק ג הלכה ד(‪:‬‬ ‫הרמב״ן‪ ,‬ויקרא )כג מג(‪ :‬מעמיד יסוד מצות‬ ‫"נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו‬ ‫סוכה כזכר לנסים בבחירת זמן תשרי כדי שיהא‬ ‫הנס"‪ ,‬קובע שחובת נשים בפרסומי ניסא‬ ‫היכר‪ ,‬ומתוך כך נשמעת נימה רעיונית‪ ,‬שמעשה‬ ‫מקבלת תוקף הלכתי גם בלי פסוק‪ ,‬שהרי דרבנן‬ ‫הדירה יוצר ידיעה לדורות‪ ,‬אולם דין החיוב‬ ‫נקבעו על דרך הסברה הזאת‪ ,‬ונמצא חוט מחבר‬ ‫והפטור נקבע על פי מסורת הסוגיה‪ ,‬ולפיכך אף‬ ‫בין נר חנוכה‪ ,‬מקרא מגילה וד׳ כוסות‪.‬‬ ‫שהזכר מקיף את הכלל‪ ,‬גדר החיוב נשאר‬ ‫לגברים‪.‬‬ ‫וכתב הרמב״ם‪ ,‬הלכות מגילה וחנוכה )פרק א‬ ‫הלכה ב(‪" :‬נשים ועבדים חייבים בקריאת‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא הארוך‪ ,‬ויקרא )שם(‪:‬‬ ‫המגילה"‪ ,‬והיסוד הוא שותפותן בנס‪ ,‬ולפי זה‬ ‫מזכיר שתי הדרכים‪ ,‬פשט של סוכות ממש ודרך‬ ‫מתעצם ההבדל בין פרסומי ניסא של דרבנן‬ ‫חז״ל בענני כבוד‪ ,‬ומתוך כפילות זו ניכר שגוף‬ ‫המצווה יכול להכיל שני קולות‪ ,‬אך חובת‬ ‫כיון שאין לימוד מחייב אלא‬ ‫הנשים איננה נקבעת מן הפשט אלא מן מסירת‬ ‫הלכה למשה מסיני הממעטת‪,‬‬ ‫ההלכה שביד חז״ל‪.‬‬ ‫עומד הפטור על תילו‪.‬‬ ‫הספורנו‪ ,‬ויקרא )שם(‪" :‬הם ענני הכבוד‬ ‫ולגוף החידוד כתב מהר״ם‬ ‫שהקיפום"‪ ,‬מצייר את אופייה של המצווה‬ ‫מרוטנבורג בתשובה )סימן תע״ג(‪:‬‬ ‫כהקפה‪ ,‬וממילא ברור ששותפות הנס איננה‬ ‫ש"שאף הן" מחייב כשהנס היה‬ ‫מספקת לבדה ליצור חיוב בלא לימוד מפורש‪,‬‬ ‫של סכנה והצלה‪ ,‬אבל ענני הכבוד לא היו מצלת‬ ‫וכל שכן במקום שהלכה למשה מסיני מיעטה‪.‬‬ ‫סכנה‪ ,‬וממילא אין מכוח הסברה לחייבן‪.‬‬ ‫נמצא שפרקי הראשונים שוזרים קו אחד‪,‬‬ ‫ומתוך כך נפתח פתח עיון בין טיבו של נס הענן‬ ‫שמצד ההלכה‪ ,‬סוכה היא מצות דאורייתא‬ ‫לבין גדרי "שאף הן"‪.‬‬ ‫שפטור הנשים בה נקבע בהלכה למשה מסיני‪,‬‬ ‫ועל זה העיר הערוך לנר בסוכה )כח ע״ב(‪ :‬שענני‬ ‫ומצד הכלל‪" ,‬שאף הן היו באותו הנס" פועל‬ ‫הכבוד עצמם היו הצלה מסכנה‪ ,‬שהיו שורפים‬ ‫במצוות דרבנן‪ ,‬ובדאורייתא רק במקום של‬ ‫נחש ועקרב‪ ,‬ומפני כך לא ניחא לתוספות לתלות‬ ‫לימוד מפורש‪ ,‬כגון מצה וקידוש‪ ,‬ייכנסו הנשים‬ ‫ההיתר בכך‪ ,‬שהרי יש בנס הענן צד הצלה‬ ‫לחיוב‪ .‬כך מתיישבות שתי הנהגות‪ ,‬זכר מקיף‬ ‫מובהק‪ ,‬והדין חוזר אל מסילת דאורייתא‬ ‫לכלל ישראל לעומת גדרי חובת המצווה‬ ‫והלכה למשה מסיני‪.‬‬ ‫המוטלת‪.‬‬ ‫ומעתה האיר מרן פאר הדור הראשון לציון‬ ‫והנה כתב רש״י על אתר בסוכה )כח ע״א(‪:‬‬ ‫רבינו עובדיה יוסף זצ״ל‪ ,‬חזון עובדיה )תשובות‬ ‫שהפטור של נשים אינו נסמך רק לכלל דמצוות‬ ‫ומועדים ח״א סימן כ‪ ,‬עמוד רצ״ב(‪ :‬לבאר שהיו‬ ‫עשה שהזמן גרמא‪ ,‬אלא נאמר בו בפירוש‬ ‫עננים הרבה‪ ,‬וענן ההליכה לפני המחנה הוא‬ ‫"הלכה למשה מסיני"‪ ,‬ללמד שהמסורת סוגרת‬ ‫שהכּה בנחש ועקרב‪ ,‬אבל ענני הכבוד שסבבו‬ ‫את שתי ההוויות דחיוב שעלו בגמרא‪ ,‬ותוחמת‬ ‫ומלמעלה הם הזכר בסוכות‪ ,‬ואינם נס הצלה‬ ‫את גבול המצווה בפועל‪.‬‬ ‫של סכנה‪ ,‬וממילא אין מכוח "שאף הן" לחייב‬ ‫ומאחר שדרך הפשט נוטה לדירת עראי‪ ,‬בא‬ ‫בדאורייתא במקום שהלכה למשה מסיני‬ ‫רשב״ם בסוכה )כח ע״א( לבאר שדמיון הדירה‬ ‫מיעטה‪.‬‬ ‫כמעט מחייב‪" ,‬מה דירה איש ואשתו"‪ ,‬אלא‬ ‫ולצד בירור זה הוסיף תפארת ירושלים על‬ ‫שהלכה למשה מסיני הכריעה‪ .‬נמצא שהסברא‬ ‫תוספות רעק״א‪ ,‬מגילה )פ״ב מ״ד אות יח(‪:‬‬ ‫לבדה אינה נושאת כאן חיוב כנגד מסורת‬ ‫שאף לשיטת התוספות אין הכוונה לשלול‬ ‫קודמת‪.‬‬ ‫לעולם חיוב נשים בדאורייתא מצד "שאף הן"‪,‬‬ ‫ועוד העיר פני יהושע בקידושין )לד ע״א(‪:‬‬ ‫אלא לומר שכאשר יש מיעוט מפורש או הלכה‬ ‫שדרשות "האזרח" אינן המפתח לפטור‪ ,‬שהרי‬ ‫למשה מסיני‪ ,‬אין בכוח הסברה לעוקרה‪ ,‬אבל‬ ‫סוף פרק הישן מסקינן דפטור נשים מסוכה‬ ‫במקום שאין מיעוט מפורש ונקבע לימוד‬ ‫אינו מ"האזרח" אלא מן ההלכה למשה מסיני‪,‬‬ ‫מיוחד‪ ,‬כח החיוב קיים‪.‬‬ ‫והדרשה אינה אלא אסמכתא‪ ,‬ובכך מתיישבת‬ ‫ועוד חיזקו האחרונים את המסילה מן‬ ‫קושיית רש״י שם על מקומה‪.‬‬ ‫הדאורייתא למדרש הפסוקים‪ ,‬שבדוגמת מצה‬ ‫ואף שתוספות חיזקו כלל "שאף הן היו באותו‬ ‫וקידוש שבת נצרך לימוד ברור‪ ,‬ברכות )כ ע״ב(‬ ‫הנס" בפרסומי ניסא‪ ,‬כבר פרשו בפסחים )קח‬ ‫ושבועות )כ ע״ב(‪" ,‬זכור ושמור" בדיבור אחד‪,‬‬ ‫ע״ב ד״ה שאף הן( שאין סברה זו קובעת חיוב‬ ‫וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה‪ ,‬מה שאין כן‬ ‫בדאורייתא בלא לימוד מפורש‪ ,‬ומתוך כך מובן‬ ‫בסוכות שהמסורת מיעטה‪.‬‬ ‫בסוכות שאין לנו כח לעקור הלכה למשה מסיני‬ ‫נמצא שפרקי הראשונים נשזרים לקו אחד‪.‬‬ ‫מצד שותפות הנס‪.‬‬ ‫במקום שמסורת של הלכה למשה מסיני מציבה‬ ‫ומכל מקום ראו תוספות במגילה )ד ע״א ד״ה‬ ‫גבול‪ ,‬אין סברת נס ולא הוויות של דירה וגזירה‬ ‫שאף הן( לשאול ממצה‪ ,‬וליישב שבדאורייתא‬ ‫שווה הופכות את הדין‪ .‬ובמקום שקיים לימוד‬ ‫מחייבים נשים רק בלימוד מיוחד‪ ,‬וכשם שמצה‬ ‫מפורש או פרסומי ניסא של דרבנן‪ ,‬שם‬ ‫נלמדת בהיקש בפסחים )מג ע״ב(‪ ,‬כן בסוכה‪,‬‬ ‫תיכנסנה נשים לחיוב‪.‬‬ ‫ונמצא שהקו הבא מן האחרונים אחיד ומדויק‪.‬‬ ‫והנה כתב מהר״ם מרוטנבורג‬ ‫במקום שהדין נחתך במסורת קדומה של הלכה‬ ‫בתשובות )סימן תע״ג(‪ :‬שיסוד "שאף‬ ‫למשה מסיני‪ ,‬אין סברת נס ולא קל וחומר מן‬ ‫הן היו באותו הנס" מחייב נשים דוקא‬ ‫הוויות הסוגיא מחוללים חיוב‪ ,‬ובמקום תקנות‬ ‫במקום שהנס היה נס הצלה מסכנה‪,‬‬ ‫של פרסומי ניסא דרבנן‪ ,‬או בלימוד מפורש‬ ‫שכן ההודאה נולדת מן הסכנה‪ ,‬ומשום‬ ‫בדאורייתא‪ ,‬שם ייכנסו נשים לחיוב‪ .‬כך מיושב‬ ‫כך בסוכות‪ ,‬שענני הכבוד אינם‬ ‫לב השאלה מבלי לפגום בצל החיבוק של הסוכה‬ ‫מציאות של הצלה לדעתו‪ ,‬אין מן‬ ‫לכלל ישראל ומבלי לטשטש את גבולות החיוב‬ ‫הסברה לחייבן‪ ,‬ונשאר הפטור על מכונו מכוח‬ ‫המוטל על הגברים‪.‬‬ ‫ההלכה למשה מסיני‪.‬‬ ‫והנה העיר מרן פאר הדור הראשון לציון רבינו‬ ‫עוד הקשה ודן מהר״ם מרוטנבורג בתשובות‬ ‫עובדיה יוסף זצ״ל‪ ,‬חזון עובדיה תשובות‬ ‫)סימן רע״ג(‪ :‬בעניין חיוב נשים בקידוש‪ ,‬ולמה‬ ‫ומועדים )ח״א סימן כ עמוד רצ״ב(‪ :‬לחלק בין‬ ‫נזקקה תורה ל"קשר פסוקי" ולא סמכה על‬ ‫ענן ההולך לפניהם שהכה נחש ועקרב‪ ,‬לבין ענני‬ ‫"שאף הן"‪ .‬ומתוך דבריו מתבררת מתכונת‬ ‫הכבוד שסבבו ומלמעלה‪ ,‬וזכר הסוכה הוא‬ ‫היסוד‪ ,‬שבדאורייתא אין סברת נס מחייבת‬ ‫לעננים המקיפים שאינם נס הצלה ממש‪,‬‬ ‫מאליה‪ ,‬וכל שכן במקום שיש מיעוט מפורש או‬ ‫וממילא אין מכוח "שאף הן היו באותו הנס"‬ ‫מסורת קדומה‪.‬‬ ‫לחייב בדאורייתא במקום שהלכה למשה מסיני‬ ‫ועל גבי זה העיר הערוך לנר‪ ,‬סוכה )כח ע״ב(‪:‬‬ ‫מיעטה‪ ,‬ומתוך כך נחה דעת הסוגיה שהפטור‬ ‫שאין לדחות את ענני הכבוד מן גדר הצלה‪,‬‬ ‫עומד על תילו‪ ,‬אף שיד החיבוק של העננים‬ ‫שהרי הענן "שורף כל נחש ועקרב"‪ ,‬ומצד עצם‬ ‫פרושה על כל ישראל‪.‬‬ ‫הנס ודאי יש בו צד סכנה והצלה‪ .‬אלא שגם אם‬ ‫ואף חיזק זאת הגאון רבי יעקב עטלינגר‪ ,‬ערוך‬ ‫תאמר כן‪ ,‬אין בכוח הסברה לעקור הלכה למשה‬ ‫לנר סוכה )דף כ״ח ע״ב(‪ :‬שענני הכבוד עצמם‬ ‫מסיני שקבעה את גבול הפטור‪.‬‬ ‫כללו צד הצלה שהיו שורפים נחש ועקרב‪,‬‬ ‫וכבר קבע החתם סופר‪ ,‬או״ח )סימן קפ״ה(‪:‬‬ ‫ולכאורה היה מקום לסברת חיוב מצד סכנה‬ ‫לבאר למה הוצרכנו ל"קרא מיוחד" בקידוש‬ ‫והודאה‪ ,‬אולם מכיוון שבסוכה נקבעה הלכה‬ ‫נשים‪ ,‬ולמה אין "זכר ליציאת מצרים" מכריע‬ ‫למשה מסיני למעט‪ ,‬שוב אין סברת נס גוברת‬ ‫מעצמו‪ .‬ותשובתו מלמדת דרך כוללת‪ ,‬שעיקר‬ ‫על מסורת קדומה‪ ,‬ונמצא שעיקר הדין נחתך מן‬ ‫טעמן של מצוות איננו תלוי בזכר היציאה‬ ‫ההלכה ולא מן ההיקש‪.‬‬ ‫בלבד‪ ,‬אלא בעבודת עבד לבוראו‪ ,‬וה"זכר"‬ ‫וכעין זה נקט הגאון בעל תפארת ירושלים על‬ ‫מצטרף ואינו יוצר חיוב במקום שדאורייתא‬ ‫תוספות רעק״א‪ ,‬מגילה )פ״ב משנה ד אות י״ח(‪:‬‬ ‫מיעטה או שדרשה מיוחדת נדרשת‪.‬‬ ‫שאין כוונת התוספות לומר שבכל מצוה‬ ‫ובדרך יישוב חריפה כתב תפארת ירושלים על‬ ‫דאורייתא אין מקום כלל ל"שאף הן"‪ ,‬אלא‬ ‫תוספות רעק״א‪ ,‬מגילה פ״ב מ״ד )אות י״ח(‪:‬‬ ‫דוקא במקום שנמסרה הלכה למשה מסיני או‬ ‫שאין כוונת התוספות לשלול לעולם חיוב נשים‬ ‫מיעוט מפורש‪ ,‬אין בסברת הנס כדי לעקור‪ ,‬אבל‬ ‫במצוות דאורייתא מצד "שאף הן"‪ ,‬אלא לומר‬ ‫בדוגמת מצה‪ ,‬שיש לימוד מיוחד בפסחים מ״ג‬ ‫שכאשר יש הלכה למשה מסיני או מיעוט‬ ‫ע״ב‪ ,‬נכנסות הנשים לחיוב מה שאין כן בסוכה‬ ‫מפורש‪ ,‬אין מקום לחולל חיוב כנגד המסורת‪,‬‬ ‫שנחתך דינה ע״פ ההלכה המסורה‪.‬‬ ‫אולם במקום שאין מיעוט‪ ,‬וכשיש לימוד מיוחד‬ ‫וכן העלה בעל חתם סופר‪ ,‬שו״ת )או״ח סימן‬ ‫כמצה‪ ,‬שם תיפתח הדלת לחיובן‪.‬‬ ‫קפ״ה(‪ :‬לבאר מדוע בקידוש היום הוצרכנו‬ ‫ועוד האיר מרן פאר הדור הראשון לציון רבינו‬ ‫לקשר "זכור ושמור" ולא סמכינן על "זכר‬ ‫עובדיה יוסף זצ״ל‪ ,‬חזון עובדיה )תשובות‬ ‫ליציאת מצרים" ועל סברת נס‪ ,‬ללמדנו שכלל‬ ‫ומועדים ח״א סימן כ‪ ,‬עמוד רצ״ב(‪ :‬לחלק בין‬ ‫"שאף הן" איננו יוצר חיוב דאורייתא מעצמו‪,‬‬ ‫הענן ההולך לפניהם שהכה את הנחש והעקרב‪,‬‬ ‫אלא היכא דאיכא לימוד מפורש מה שמעמידנו‬ ‫לבין ענני הכבוד שסבבו ומלמעלה‪ ,‬וזכר הסוכה‬ ‫גם בסוכה על גבול המסורת ולא על סברת הנס‪.‬‬ ‫הוא לענני הכבוד המקיפים‪ ,‬שאינם נס הצלה‬ ‫ומתוך כך מתיישבת מסילת ההלכה‪ :‬היכן שיש‬ ‫ממש‪ ,‬וממילא אין כאן עילה לחיוב נשים מצד‬ ‫פרסומי ניסא של דרבנן נשים בפנים מכוח‬ ‫"שאף הן"‪ ,‬וההלכה למשה מסיני עומדת על‬ ‫"שאף הן"‪ ,‬היכן שיש דאורייתא עם לימוד‬ ‫תילה‪.‬‬ ‫שולחן ערוך )או"ח סימן תר״מ‬ ‫מיוחד נשים בפנים מכוח הדרשה‪ ,‬היכן‬ ‫סעיף ב(‪ .‬משנה ברורה )סימן‬ ‫שנמסרה הלכה למשה מסיני למעט אין הסברה‬ ‫תר״מ ס"ק ה(‪.‬‬ ‫מחוללת חיוב‪ .‬ולצד זאת‪ ,‬יד החיבוק של ענני‬ ‫הכבוד שהסוכה זכר להם פרושה על כולן‪ ,‬אלא‬ ‫נשים הנוהגות ליישב בסוכה‬ ‫המעשי נקבע לגברים בלבד‪ ,‬על פי גדרי‬ ‫ִ‬ ‫שהחיוב‬ ‫תדיר‪ ,‬טוב שתאמרנה מראש "בלי‬ ‫המסורת‪.‬‬ ‫נדר"‪ ,‬לבל ייחשב הדבר כנדר‬ ‫הנהגה לאחר שלוש פעמים‪ ,‬ככללי קבלת‬ ‫נפקא מינות למעשה‪ :‬נשים פטורות מן הסוכה‬ ‫חומרא‪ .‬שולחן ערוך יורה דעה )סימן רי״ד סעיף‬ ‫לגמרי‪ ,‬ועל כן רשאיות לאכול אף פת חוץ‬ ‫א(‪ .‬משנה ברורה )סימן רלג ס"ק ל"א( לענין‬ ‫לסוכה‪ ,‬ואילו האיש חייב בדירת הסוכה כל‬ ‫קביעות מנהגי חומרא‪.‬‬ ‫שבעה‪ ,‬ובכלל זה אכילה ושינה‪ ,‬ובמיוחד בלילה‬ ‫הראשון שיש בו חיוב אכילת כזית בסוכה‪.‬‬ ‫סעודות נשים בסוכה‪ .‬אף שלספרדים אין ברכה‬ ‫שולחן ערוך )או"ח סימן תרלט סעיף א‪ ,‬סימן‬ ‫על הישיבה‪ ,‬מכל מקום נכון ליפות את הסעודה‬ ‫תרלט סעיף ג(‪ .‬משנה ברורה )סימן תרלט ס"ק‬ ‫בדברי הודאה ולכוון לזכר ענני הכבוד‪ ,‬ובפרט‬ ‫א‪ ,‬ס"ק טו(‪.‬‬ ‫בלילות החג‪ ,‬כדי לקיים "למען ידעו דורותיכם"‬ ‫גם במי שאינה מחויבת‪ .‬רמב״ן על התורה‬ ‫למנהג אשכנז‪ ,‬אשה היושבת בסוכה מקיימת‬ ‫)ויקרא כג מג(‪ .‬ילקוט יוסף מועדים סוכות‪ ,‬סדר‬ ‫מצוה כדבר הרשות ומברכת "ליישב בסוכה"‪,‬‬ ‫הסעודות והכוונה‪.‬‬ ‫שהרי נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן‬ ‫גרמא שהן עושות מדעתן‪ .‬רמ״א )או"ח סימן‬ ‫נשים והקמת סוכה‪ .‬מותר ואף מהודר שנשים‬ ‫תקפ״ט סעיף ו(‪ .‬משנה ברורה )סימן תקפ״ט‬ ‫תסייענה בבניית הסוכה ובנויה‪ ,‬שהרי בנין ונוי‬ ‫ס"ק ו(‪ .‬רמ״א )או"ח סימן תרנ״ב סעיף ב(‪.‬‬ ‫אינם גוף החיוב אלא חיבוב מצוה ומחנכים את‬ ‫הבית כולו‪ .‬שולחן ערוך )או"ח סימן תרלח‬ ‫למנהג ספרד‪ ,‬אשה היושבת בסוכה אינה‬ ‫סעיף א(‪ .‬רמ״א שם‪ .‬משנה ברורה )סימן תרלח‬ ‫מברכת "ליישב בסוכה"‪ ,‬אף שמצווה בידה‪ ,‬לפי‬ ‫ס"ק א(‪.‬‬ ‫כללי מרן שאין נשים מברכות על מצוות עשה‬ ‫שהזמן גרמא שהן פטורות מהן‪ .‬שולחן ערוך‬ ‫שאלת הברכה לבת אשכנזית המתארחת אצל‬ ‫)או"ח סימן תקפ״ט סעיף ו(‪ .‬כף החיים )סימן‬ ‫בני ספרד‪ .‬במקום שנוהגים כדעת מרן‪ ,‬אין‬ ‫תקפ״ט ס"ק כג(‪ .‬חזון עובדיה סוכות‪ ,‬הלכות‬ ‫האשה האשכנזית מברכת בקול רם בתוך בית‬ ‫סוכה לנשים והברכה עליה )חלק המועדים‪ ,‬ערך‬ ‫ספרדי‪ ,‬אלא תכוון בלבה‪ ,‬או תברך בלחש בלא‬ ‫סוכה לנשים(‪.‬‬ ‫לשנות מנהג המקום‪ ,‬כדי שלא תצא תקלה של‬ ‫שינוי המנהג‪ .‬ערוך השולחן )סימן תקפ״ט סעיף‬ ‫בליל ראשון‪ ,‬האיש חייב בכזית בסוכה‪ ,‬ואילו‬ ‫ז(‪ .‬חזון עובדיה סוכות‪ ,‬מנהגי ברכה לאורחים‪.‬‬ ‫האשה פטורה‪ .‬ממילא אם עייפות גדולה או קור‬ ‫וכדומה‪ ,‬אין לה צורך להחמיר על עצמה‪ .‬שולחן‬ ‫צל הסוכה איננו רק מחסה טכני אלא לשון של‬ ‫ערוך )או"ח סימן תרלט סעיף ג(‪ .‬משנה ברורה‬ ‫חיבוק‪ .‬לשון הזוהר קראה לסוכה "צילא‬ ‫)סימן תרלט ס"ק טו(‪.‬‬ ‫דמהימנותא"‪ ,‬והרי ישיבה תחת צל זה היא‬ ‫כניסה לתחום של אמון מקיף‪ ,‬לא עוד מעשה‬ ‫בקידוש של לילת יו״ט בסוכה‪ ,‬נשים חייבות‬ ‫נקודתי אלא דירה של לב‪ .‬זוהר‪ ,‬אמור )קג‬ ‫בקידוש ממש כגברים‪ ,‬מכוח "זכור ושמור"‬ ‫ע"א(‪.‬‬ ‫בדיבור אחד‪ ,‬ולכן יכולות להוציא אף גברים ידי‬ ‫חובת קידוש‪ .‬אולם בברכת "ליישב בסוכה"‬ ‫ומעתה נבין מדוע נקבע הזכר כמעשה דירה ולא‬ ‫אינן מוציאות איש המחויב‪ ,‬שהרי "מי שאינו‬ ‫כמעשה אכילה בלבד‪ .‬כיוון שידיעת הנס צריכה‬ ‫מחויב בדבר אינו מוציא את המחויב"‪ .‬שולחן‬ ‫היכר גלוי‪ ,‬לא זיכרון שבשפה בלבד אלא חוויה‬ ‫ערוך )או"ח סימן רע״א סעיף ב(‪ .‬ראש השנה‬ ‫שמטביעה את עצמה בגוף החיים‪ .‬כך הדריך‬ ‫)דף כט ע״א(‪.‬‬ ‫הרמב"ן שבחר הכתוב בתשרי כדי שיהיה היכר‬ ‫שאין זו דירת קיץ טבעית‪ ,‬אלא אות של זכר‬ ‫מצות חינוך לקטן‪ .‬אף שנשים פטורות‪ ,‬מכל‬ ‫לנסים‪ .‬רמב"ן‪ ,‬ויקרא )כג מג(‪.‬‬ ‫מקום מצות החינוך על הקטן חלה‪ ,‬ובפרט‬ ‫בקטן שאינו צריך לאמו שחייב מדרבנן בסוכה‪,‬‬ ‫ולצד היכר זה מבואר שאין סוד הסוכה נמדד‬ ‫ויש להרגילו באכילה ובשינה בסוכה לפי כוחו‪.‬‬ ‫במידת החיוב ההלכתי לבדו‪ .‬גם מי שאינה‬ ‫שהישיבה תהיה זכר גלוי ולא מנהג עונתי‪ ,‬כדרך‬ ‫מחויבת בגדרי הדין‪ ,‬יכולה להיכנס אל‬ ‫שביאר הרמב״ן שהמצווה נקבעה בתשרי כדי‬ ‫צילא דמהימנותא דרך מהלכי החג‪ ,‬כי‬ ‫שיהיה היכר לנס‪ ,‬ותיקרא הסוכה צילא‬ ‫הסוכה מטבעה מקיפה את כל בני‬ ‫דמהימנותא בלשון הזוהר‪ ,‬כדי שנחיה את‬ ‫הבית ומדריכה את כולם לשוהות של‬ ‫ההקפה ולא רק נדבר עליה )רמב״ן ויקרא כג‬ ‫אמון‪ ,‬של תודה‪ ,‬ושל צניעות הדירה‪.‬‬ ‫מג‪ ,‬זוהר אמור קג ע״א(‪.‬‬ ‫אור החיים‪ ,‬ויקרא )כג מג(‪.‬‬ ‫כדי להפוך ידיעה לחוויה‪ ,‬טוב לפתוח כל סעודה‬ ‫ועוד יתבאר‪ ,‬שאין דירת הסוכה באה‬ ‫במשפט קצר של הצבת כוונה ולקרוא בקול את‬ ‫רק לזכור הצלה מצרה‪ ,‬אלא להזכיר חיבוק‬ ‫לשון הכתוב למען ידעו דורותיכם‪ ,‬שהרי‬ ‫שאיננו תלוי בצורך‪ .‬זהו זכר לענני כבוד שסיככו‬ ‫התורה הפקידה את הידיעה ביד הדירה עצמה‬ ‫מכל צד‪ ,‬גם כשהקיום היה מובטח‪ .‬בזה מתברר‬ ‫ולא ביד זיכרון יבש )ויקרא כג מג(‪.‬‬ ‫שהפטור ההלכתי אינו סילוק מן הסוד‪ ,‬אלא‬ ‫פתיחת שער אחר להשתתפות‪ :‬בסעודתה של‬ ‫לשבעה ימים הופכים את הסוכה לקבע ואת‬ ‫מצוה‪ ,‬בנוי הסוכה‪ ,‬בהכנסת אורחים‪ ,‬בהודיה‬ ‫הבית לעראי‪ ,‬לא בסיסמה אלא במעשה יומיומי‬ ‫הנאמרת בלב נכון‪ .‬חיד"א‪ ,‬ראש דוד )פרשת‬ ‫של אכילה‪ ,‬שתיה ושינה‪ ,‬כפי שסידר מרן‬ ‫אמור(‪.‬‬ ‫שהאדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי‪ ,‬ומתוך‬ ‫כך הלב מתרגל שהקבע האמיתי הוא ההשגחה‬ ‫ומפני שהסוכה היא חופה כללית‪ ,‬יפה הדקדוק‬ ‫ולא הקירות )שולחן ערוך או"ח סימן תרל״ט‬ ‫שנאמר "למען ידעו דורותיכם"‪ .‬הידיעה‬ ‫סעיף א(‪.‬‬ ‫מושתלת בדורות דרך הדירה המשותפת‪ ,‬שבה‬ ‫כל בית ובית נעשה נקודת מפגש בין פשט לדרש‪,‬‬ ‫שלום הבית נלמד מן עצם ההווה אמינא דמה‬ ‫בין סכך של מטה לענן של מעלה‪ ,‬ובו כל בני‬ ‫דירה איש ואשתו‪ ,‬ועל כן ראוי להקדיש בכל‬ ‫הבית לומדים להחליף קבע של קירות בקבע של‬ ‫ערב רגע של דיבור טוב ונחת בין בני הזוג ובין‬ ‫השגחה‪ .‬כלי יקר‪ ,‬ויקרא )כג מג(‪.‬‬ ‫בני הבית‪ ,‬שהרי זו דירת אמון שמחנכת‬ ‫לשותפות ולא להתגוששות )סוכה כח ע״א(‪.‬‬ ‫וכדי שלא תאמר שההקפה היא ענין פרטי‬ ‫בלבד‪ ,‬כבר האירו הראשונים שהלשון‬ ‫להרחיב את ההודאה גם על ה״מקיף״ ולא רק‬ ‫"בסוכות" בלשון רבים מוסרת שעצם הזכר‬ ‫על ההכרחי‪ ,‬שכן המבי״ט הדגיש שענני הכבוד‬ ‫הוא כללי‪ ,‬ריבוי של סוכות וריבוי של מדרגות‪,‬‬ ‫לא היו צורך קיומי ובכל זאת נקבע להם זכר‪,‬‬ ‫ומתוך כך מתהווה תחושת שייכות שבה גם מי‬ ‫ללמד שנכיר תודה לא רק על לחם ומים אלא‬ ‫שאינה מצווה וחייבת נוטלת חלק במעשה‬ ‫גם על חיבוק שאיננו תלוי בדבר )בית אלוהים‬ ‫ההודאה הציבורית‪ .‬חזקוני‪ ,‬ויקרא )כג מג(‪.‬‬ ‫שער היסודות פרק לז(‪.‬‬ ‫ובשולי הדברים‪ ,‬מה שנשאל הלב מדוע אין כאן‬ ‫פתיחת הסוכה לאורחים היא חלק מתבנית‬ ‫כוחו של "שאף הן היו באותו הנס" לחייב‪ ,‬כבר‬ ‫השמחה‪ ,‬והרמב״ם צייר ששמחת יו״ט אינה‬ ‫עמדו האחרונים לבאר שהסוכה זכר לעננים‬ ‫אמיתית אם נועלים את הדלת‪ ,‬ועל כן טוב‬ ‫המקיפים‪ ,‬לא לענן ההולך לפניהם המכה נחש‬ ‫להרגיל את הלב להקיף אחרים בחסד‪ ,‬כשם‬ ‫ועקרב‪ ,‬ועל כן אין כאן נס הצלה המחייב בשבח‬ ‫שהענן הקיף את ישראל )משנה תורה הלכות‬ ‫על דרך פרסומי ניסא‪ ,‬והחיוב נשאר בגבולותיו‪,‬‬ ‫יום טוב פרק ו הלכות יז ‪ -‬יח(‪.‬‬ ‫אך סוד ההקפה נשאר פתוח לכולן‪ .‬חזון עובדיה‬ ‫נוי הסוכה הוא דיבור של אהבה‪ ,‬זה אלי‬ ‫תשובות ומועדים‪ ,‬חלק א )סימן כ עמוד רצ"ב(‪.‬‬ ‫ואנווהו‪ ,‬ועל כן מייפים את הסוכה בנוי נקי‬ ‫נמצא שהסוכה מלמדת שני קולות כאחד‪ .‬קול‬ ‫ומכובד‪ ,‬לא כראווה אלא כחיבוב מצוה שמספר‬ ‫ההלכה הקוצב חיוב מדויק‪ ,‬וקול הסוד המכניס‬ ‫ללב למה אנחנו כאן )שמות טו ב‪ ,‬שולחן ערוך‬ ‫כל נפש ישראל לצל אמונה‪ ,‬לחיבוב הדירה‪,‬‬ ‫או"ח סימן תרל״ח סעיף א‪ ,‬משנה ברורה סימן‬ ‫ולהודאה שאיננה תלויה בדבר‪ .‬מי שחייב יושב‬ ‫תרל״ח ס״ק א(‪.‬‬ ‫לשם מצוה‪ ,‬ומי שפטורה נכנסת לשם חיבוב‪,‬‬ ‫שיתוף נשים בדרך הראויה נעשה בנחת‪ :‬לבנות‬ ‫וביחד נעשית הסוכה לבית מדרש של אמון ושל‬ ‫אשכנז נאה שתברכנה כשיושבות מדעתן‪,‬‬ ‫שייכות‪.‬‬ ‫כדרכו של הרמ״א שנשים מברכות על מצוות‬ ‫ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום‪:‬‬ ‫עשה שהזמן גרמא שעושות‪ ,‬ולבנות ספרד נאה‬ ‫כשנכנסים לסוכה נכון להציב כוונה חיה‪,‬‬ ‫לעשות בלי ברכה כדעת מרן‪ ,‬ובכל האופנים‬ ‫כוסות בפסחים )קח ע״ב(‪ ,‬במקרא‬ ‫לכוון יחד לזכר ענני הכבוד )רמ״א או"ח סימן‬ ‫מגילה במגילה )ד ע״א(‪ ,‬ובנר‬ ‫תקפ״ט סעיף ו‪ ,‬שולחן ערוך או"ח סימן תקפ״ט‬ ‫ע״א(‪.‬‬ ‫)כג‬ ‫בשבת‬ ‫חנוכה‬ ‫סעיף ו(‪.‬‬ ‫בדאורייתא אין סברת הנס לבדה‬ ‫בקידוש לילות החג נאה לגלגל מילה של‬ ‫מחוללת חיוב אלא במקום לימוד‬ ‫אמונה‪ :‬נשים חייבות בקידוש כמו האנשים‬ ‫מפורש‪ .‬כך נתחייבו במצה בהיקש‬ ‫מכוח זכור ושמור שנאמרו בדיבור אחד‪ ,‬ומתוך‬ ‫לבל תאכל חמץ בפסחים )מג ע״ב(‪,‬‬ ‫כך טוב להטעים בקול את הזכר ליציאת מצרים‬ ‫ובקידוש היום מכוח זכור ושמור שנאמרו‬ ‫ואת צל העננים‪ ,‬כדי שהשולחן יהיה בית מדרש‬ ‫בדיבור אחד בברכות ושבועות )כ ע״ב(‪ .‬מאחר‬ ‫של אמון )ברכות כ ע״ב‪ ,‬שבועות כ ע״ב‪ ,‬שולחן‬ ‫שבסוכה נמסרה הלכה למשה מסיני הממעטת‪,‬‬ ‫ערוך או"ח סימן רס״א סעיף ב(‪.‬‬ ‫שוב אין בכוח שאף הן לעוקרה‪.‬‬ ‫חינוך קטנים נעשה כעין דירה‪ :‬גם אם אינם‬ ‫ומעתה מתיישבים דברי הראשונים והאחרונים‬ ‫ישנים כל הלילה בסוכה‪ ,‬מרגילים אותם לאכול‬ ‫זה עם זה‪ .‬כך דרכו של רש״י בסוכה שמעמיד‬ ‫ולשהות בה לפי כוחם‪ ,‬כדי ש״למען ידעו״ תהיה‬ ‫את הפטור על ההלכה למשה מסיני אף שסברת‬ ‫ירושה חיה ולא סיסמה )שולחן ערוך או"ח‬ ‫דירה מושכת לחייב‪ .‬וכך דרכו של הריטב״א‬ ‫סימן תר״מ סעיף ב‪ ,‬משנה ברורה סימן תר״מ‬ ‫בסוכה שאין גומרים דירת סוכה מדירת בית‬ ‫ס״ק ה(‪.‬‬ ‫כנגד מסירת ההלכה‪ .‬ולגוף ההלכה פסק‬ ‫הרמב״ם בהלכות סוכה שנשים ועבדים וקטנים‬ ‫טוב לומר מראש בלי נדר כאשר מקבלים מנהג‬ ‫פטורים‪ ,‬ופסקו כן בעלי הפסק שבידינו‪ .‬ומהצד‬ ‫טוב קבוע‪ ,‬כדי שחומרא של חיבה לא תהפוך‬ ‫המברר את גדרו של שאף הן כתבו תוספות‬ ‫לנדר שלא מדעת‪ ,‬והכול בשמחה ונחת )רמ״א‬ ‫בפסחים ובמגילה שיסוד זה קיים בדרבנן‪,‬‬ ‫יורה דעה סימן רי״ד סעיף א(‪.‬‬ ‫ובדאורייתא צריך לימוד מיוחד‪ .‬ומהר״ם‬ ‫מרוטנבורג בתשובות חילק שיסוד ההודאה‬ ‫לקבלה קטנה תחת הסכך יש כוח גדול‪ :‬לקבוע‬ ‫נולד במקום סכנה‪ ,‬והערוך לנר בסוכה העיר‬ ‫קמצוץ של דיבור נקי‪ ,‬בלא לשון הרע ומדנים‪,‬‬ ‫שגם בענני הכבוד יש צד הצלה‪ .‬וחזון עובדיה‬ ‫שהרי הסוכה נקראת צילא דמהימנותא‪ ,‬וחופה‬ ‫תשובות ומועדים חילק בין הענן ההולך לפניהם‬ ‫זו מבקשת דיבור של אמונה )זוהר אמור קג‬ ‫שהכה נחש ועקרב לבין ענני הכבוד המקיפים‬ ‫ע״א(‪.‬‬ ‫שעליהם הזכר בסוכה‪ ,‬וממילא אין כאן נס‬ ‫עיקר העניין‪ :‬עיקר הדין הוכרע במסורת‬ ‫הצלה המוליד חיוב דאורייתא מכוח שאף הן‬ ‫קדומה‪ .‬בסוכה פטור נשים נקבע מכוח הלכה‬ ‫והמסורת נשארת על עומדה‪.‬‬ ‫למשה מסיני‪ ,‬אף שהיו הוויות חזקות לחיוב הן‬ ‫נמצא שצל הסוכה מקיף את הכלל‪ ,‬והחיוב‬ ‫מצד תשבו כעין תדורו והן מצד יליף חמשה‬ ‫המעשי נקבע לגברים על פי המסורה‪ .‬דרבנן של‬ ‫עשר מחג המצות‪ ,‬וכולן נדחו מפני המסורה‪,‬‬ ‫פרסומי ניסא מכניסים נשים מכוח שאף הן‪,‬‬ ‫וכך הועמד היסוד בסוגיות עצמן בסוכה )כח‬ ‫ובדאורייתא תיכנסנה על ידי דרשה מפורשת‪,‬‬ ‫ע״א(‪ .‬נמצא שאין הפטור תולדה טכנית של זמן‬ ‫אך במקום שהלכה למשה מסיני מיעטה אין‬ ‫גרמא בלבד אלא גזירת הלכה המגדירה את‬ ‫כוח לסברה לשנות‪ .‬כך נשמרים גם צילא‬ ‫גבול החיוב‪.‬‬ ‫דמהימנותא לכל בני הבית וגם דקדוק גבולות‬ ‫כלל שאף הן היו באותו הנס פועל בעיקרו‬ ‫החיוב כפי שקיבלנו מרבותינו‪.‬‬ ‫בתקנות פרסומי ניסא‪ .‬לפיכך נשים חייבות בד׳‬ ‫‪ .9‬האם כל גשם בסוכות הוא סימן קללה או שרק בראשון לחג?‬ ‫בתחילה טיפות קלות ואחר כך זרם בלתי פוסק‪.‬‬ ‫דמיין את הסצנה‪ :‬בית מלא שמחה‪ ,‬שולחן‬ ‫השמחה נקטעת‪ ,‬הדפנות נרטבות‪ ,‬הסכך‬ ‫ערוך‪ ,‬נרות חג מאירים‪ ,‬וכל המשפחה נכנסת‬ ‫מטפטף‪ ,‬והלב נשבר‪.‬‬ ‫אל הסוכה לאחר ימי הדין והרחמים‪ .‬זהו רגע‬ ‫של התחלה חדשה‪ ,‬של ישיבה בצל השכינה‪,‬‬ ‫חז"ל מציירים את זה במשל חריף‪" :‬דומה‬ ‫"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את‬ ‫לעבד ששפך לו רבו קיתון על פניו ואמר לו אי‬ ‫בני ישראל"‪ .‬והנה לפתע הגשם מתחיל לנטוף‪,‬‬ ‫בעל הטורים )שם(‪ :‬רומז בפסוק "למען ידעו‬ ‫אפשי בשימושך" )סוכה כט ע"א(‪.‬‬ ‫דורותיכם" גימטרייה "גשם"‪ .‬לומר לך‪ ,‬שאף‬ ‫כביכול הקב"ה אומר‪ :‬איני חפץ‬ ‫הגשם בסוכה הוא חלק מהידיעה והזיכרון‪ ,‬אך‬ ‫בעבודתך עתה‪ .‬דימוי קשה‪ ,‬נוקב‪,‬‬ ‫כשנמשך עד כדי ביטול מצוה הרי הוא סימן‬ ‫כמעט צורב‪ .‬וכאן מתעוררת השאלה‬ ‫שאין הקב"ה חפץ בשימושנו באותו רגע‪.‬‬ ‫הגדולה‪ :‬האם באמת ירידת גשמים‬ ‫בסוכות היא תמיד סימן קללה? או‬ ‫האבן עזרא )שם(‪ :‬מדגיש כי הסוכה עצמה אינה‬ ‫שמא אין זה אלא בלילה הראשון‪,‬‬ ‫תכלית אלא אמצעי ל"ידיעה"‪ .‬נמצא שאם ירדו‬ ‫ששם החיוב באכילת סוכה מוחלט‪ ,‬ובשאר‬ ‫גשמים נגרעת האפשרות לשבת בסוכה‪,‬‬ ‫הימים אין זה אלא מניעת שמחה אך לא אות‬ ‫והידיעה מתעמעמת‪ .‬זהו שורש המשל הקשה‬ ‫רע?‬ ‫של העבד ששפך לו רבו קיתון על פניו‪.‬‬ ‫המשנה במסכת תענית מוסיפה נדבך חדש‪ :‬רבי‬ ‫בפסיקתא דרב כהנא )פיסקא כט(‪ :‬דרשו חז"ל‬ ‫אליעזר אומר שמזכירין גבורות גשמים כבר‬ ‫שישראל יוצאים מדירת קבע לדירת עראי‪,‬‬ ‫ביום טוב הראשון של חג‪ ,‬ורבי יהושע אומר‬ ‫ובכך מראים שהכל תלוי ברצונו יתברך‪ .‬ואם‬ ‫ביום האחרון‪ .‬ולכאורה משתמע מדבריו של‬ ‫יורדים גשמים ומונעים ישיבה הרי זה כסימן‬ ‫רבי יהושע‪ ,‬שכל ימות החג אין הגשמים בהם‬ ‫שאין רצון ה׳ בעבודתם באותה שעה‪.‬‬ ‫סימן של ברכה‪ .‬אם כן‪ ,‬כיצד נבין את דברי‬ ‫במדרש תנחומא )אמור פרק כב(‪ :‬נאמר‬ ‫המשנה בסוכה? האם המשל על העבד חל על כל‬ ‫שישראל יוצאים לסוכה "כדי שידעו‬ ‫החג כולו או שמא רק על הלילה הראשון שבו‬ ‫דורותיכם"‪ ,‬כלומר זהו מעמד של התקרבות‬ ‫חובת האכילה בסוכה מן התורה?‬ ‫לאביהם שבשמים‪ .‬ומבואר שם שאם הגשמים‬ ‫הדברים מגיעים לדיון רחב בין הראשונים‬ ‫שוטפים את הסוכה זהו כעין ביטוי לכך‬ ‫והאחרונים‪ ,‬רבינו אפרים‪ ,‬הריטב"א‪ ,‬המשנה‬ ‫שהקב"ה מסלק פניו מהם‪ ,‬ולפיכך המשל של‬ ‫ברורה‪ ,‬וכל אחד מהם נוגע בשאלה זו מזווית‬ ‫העבד ורבו בא להמחיש תחושה זו‪.‬‬ ‫אחרת‪ :‬מתי הגשם סימן קללה‪ ,‬מתי הוא רק‬ ‫במדרש רבה )ויקרא פרשה ל(‪" :‬כל זמן‬ ‫מניעת מצוה‪ ,‬ומתי הוא אף עשוי להיחשב‬ ‫שישראל עושים רצונו של מקום אפילו גשמים‬ ‫כזכות יתירה של מצוה מתוך צער‪.‬‬ ‫לטובה יורדים בשעתן‪ .‬ואם אין עושין רצונו‬ ‫הפסוק אומר‪" :‬בסכות תשבו שבעת ימים כל‬ ‫יורדים שלא בשעתן"‪ .‬נמצא שגשם בסוכות‪,‬‬ ‫האזרח בישראל ישבו בסכות‪ .‬למען ידעו‬ ‫שבו עיקר המצווה היא הישיבה בסוכה‪ ,‬הוא‬ ‫דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל‬ ‫ירידה שלא בשעתה‪ ,‬ומורה אפוא על חוסר‬ ‫בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה׳ אלוקיכם"‬ ‫רצון‪.‬‬ ‫)ויקרא כג מב(‪.‬‬ ‫במדרש שיר השירים רבה )פרשה א(‪ :‬על הפסוק‬ ‫רש"י )שם(‪ :‬מפרש ש"כי בסכות הושבתי" אלו‬ ‫"הביאני המלך חדריו" דרשו חז"ל שזו הסוכה‪.‬‬ ‫ענני הכבוד‪ .‬כלומר עצם הישיבה בסוכה היא‬ ‫ולפי זה‪ ,‬כשנכנסים לסוכה וגשם מגרשם הרי‬ ‫ישיבה בצל ענני שכינה‪ .‬לפי זה‪ ,‬כאשר יורד גשם‬ ‫זה כאילו יצאו מחדר המלך‪ .‬זו פגיעה לא רק‬ ‫בסוכה ומונע את הישיבה הרי זה כאילו נדחינו‬ ‫במצווה המעשית אלא בעצם הקרבה‪.‬‬ ‫מהצל האלוהי‪.‬‬ ‫ועפ"י זה נוכל להבין את שאלתנו‪ :‬האם גשם‬ ‫הרמב"ן )שם(‪ :‬רואה בסוכה מעמד של הודאה‬ ‫בסוכה הוא תמיד אות של דחייה‪ ,‬או שמא‬ ‫תמידית על חסדי יציאת מצרים‪ ,‬ועל ההגנה‬ ‫בלילה הראשון בלבד שאז החיוב גמור הוא‬ ‫האלוקית במדבר‪ .‬ממילא‪ ,‬כאשר מתבטלת‬ ‫סימן קללה‪ ,‬ובשאר הימים אינו אלא ביטול‬ ‫הישיבה בסוכה בגשם כאילו הופרע גילוי אותה‬ ‫מצוה אך לא קללה‪.‬‬ ‫הודאה‪.‬‬ ‫במסכת סוכה )כט ע"א(‪" :‬משנה‪ ,‬ירדו גשמים‬ ‫הספורנו )שם(‪ :‬עומד על כך שישראל נצטווו‬ ‫מאימתי מותר לפנות? משיסרח המקפה‪ .‬משל‬ ‫לצאת מדירת קבע לדירת עראי‪ ,‬כדי שידעו שכל‬ ‫למה הדבר דומה? לעבד שבא למזוג כוס לרבו‬ ‫ביטחונם בה׳‪ .‬ואם יורד גשם ההפרעה עצמה‬ ‫ושפך לו קיתון על פניו" כלומר‪ ,‬עצם ירידת‬ ‫מלמדת שה׳ רוצה שנכיר עד כמה אנו תלויים בו‬ ‫הגשמים נחשבת כמעין אות שאין רצון ה׳‬ ‫בכל פרט‪ ,‬אפילו בשינה או באכילה הפשוטה‬ ‫במעשינו‪ ,‬עד שאמרו חז"ל שזהו כמי שדוחה‬ ‫ביותר‪.‬‬ ‫את עבדו מעל פניו‪.‬‬ ‫בערב סוכות‪ ,‬ותוך כדי דבריו נגע‬ ‫בגמרא תענית )ב ע"א(‪" :‬מאימתי מזכירין‬ ‫גם בנידון זה‪ ,‬והעיר שמסתבר‬ ‫גבורות גשמים? רבי אליעזר אומר מיום טוב‬ ‫יותר שאין הבדל שכל החג סימן‬ ‫הראשון של חג‪ ,‬רבי יהושע אומר מיום טוב‬ ‫קללה‪ ,‬אלא שהלילה הראשון‬ ‫האחרון של חג" ולכאורה משמע מדברי רבי‬ ‫חמור יותר‪ ,‬משום שמצות‬ ‫יהושע שאין להזכיר גשמים בתחילת החג‪ ,‬כי‬ ‫האכילה בו חיובית ומוחלטת‪.‬‬ ‫אינם סימן של ברכה באותה שעה‪ ,‬אלא ביטול‬ ‫שמחת הסוכה‪.‬‬ ‫הגאונים )הובא בר"ן ותוס' רי"ד( חלקו בזה‪,‬‬ ‫ויש מהם שאמרו שבלילה הראשון בלבד הוא‬ ‫עוד שם בתענית )ב ע"ב(‪ :‬דנו חז"ל אם ירידת‬ ‫סימן קללה‪ ,‬שהרי שם אי אפשר לצאת ידי‬ ‫גשם בשעת מצוה היא לטובה או לרעה‪ ,‬ומבואר‬ ‫חובה כלל‪ ,‬אבל מכאן ואילך אינו סימן אלא‬ ‫שלפחות בסוכות אין זה סימן ברכה‪ .‬ולפי‬ ‫מניעת קיום‪ ,‬ולפיכך אינו נחשב דחייה אלא אי‬ ‫גרסאות מסוימות‪ ,‬אפילו רבי אליעזר מודה‬ ‫מציאות של מצוה‪.‬‬ ‫שבפועל הגשם נתפס כקללה‪.‬‬ ‫המגן אברהם )או"ח סימן תרלט ס"ק ט( דן‬ ‫במסכת סוכה )כז ע"א(‪ :‬נחלקו לגבי אכילת‬ ‫בדברי הרמ"א שכתב "כשירדו גשמים הוי‬ ‫לילה ראשון שהיא חובה גמורה‪ .‬ואם כן‪ ,‬כאשר‬ ‫כאילו שפך לו רבו קיתון על פניו"‪ ,‬והעיר שאינו‬ ‫יורדים גשמים בלילה הראשון‪ ,‬הדבר בולט עוד‬ ‫מבואר אם הכוונה דווקא בלילה הראשון או אף‬ ‫יותר כ"סימן קללה" שהרי נפסלת האפשרות‬ ‫בכל שבעת הימים‪.‬‬ ‫לקיים מצוה שהיא חובת היום‪.‬‬ ‫המשנה ברורה )שם ס"ק לט( הרחיב בזה והביא‬ ‫ועפ"י זה נוכל להבין את עוצמת השאלה‪ :‬האם‬ ‫את דברי הריטב"א שכתב שכל ימי החג אם‬ ‫כל ימות החג בכלל דין "כשופך קיתון"‪ ,‬או‬ ‫ירדו גשמים הרי הם סימן קללה‪ ,‬וכן דעת עוד‬ ‫שמא רק בלילה הראשון שבו יש מצות אכילה‬ ‫כמה ראשונים‪ .‬אולם הזכיר גם את רבינו‬ ‫מן התורה זה נחשב לאות של דחייה‪ ,‬ואילו‬ ‫אפרים שצמצם דין זה ללילה הראשון בלבד‪.‬‬ ‫בשאר הימים אינו אלא גרימת ביטול המצווה‬ ‫אך לא אות רע‪.‬‬ ‫בשו"ת חתם סופר )חלק א או"ח סימן קצו(‬ ‫כתב שיש לחלק‪ :‬בלילה הראשון‪ ,‬כיון שיש חיוב‬ ‫רבינו אפרים )מובא בריטב"א סוכה כט ע"א(‬ ‫גמור של אכילה בסוכה‪ ,‬ירידת גשמים מורה על‬ ‫כתב בפירושו‪ :‬ירידת גשמים בלילה הראשון‬ ‫דחייה חמורה יותר‪ ,‬וזהו סימן קללה גמור‪.‬‬ ‫בלבד נחשבת סימן קללה‪ ,‬משום שחובה לאכול‬ ‫אולם בשאר הימים‪ ,‬כיון שאין חובה מוחלטת‬ ‫בו בסוכה מדאורייתא‪ ,‬וכשנמנעים מכך מחמת‬ ‫אלא באכילת קבע‪ ,‬ממילא הגשמים אינם סימן‬ ‫הגשם הרי זה כאילו הקב"ה דחה את ישראל‬ ‫ברכה אבל גם לא קללה ממש‪ ,‬אלא כעין מניעת‬ ‫ממצותיהם‪ .‬אבל בשאר הימים אין זה סימן רע‪,‬‬ ‫רצון שמים‪.‬‬ ‫כי סוף סוף אין חובה מן התורה לאכול דווקא‬ ‫בסוכה אלא אם עושה סעודה‪ ,‬וממילא אינו‬ ‫הפני יהושע )סוכה כט ע"א( נקט שהראיה‬ ‫ניכר כקיתון על פניו‪.‬‬ ‫ממסכת תענית מוכיחה כדעת הריטב"א שכל‬ ‫החג אם ירדו גשמים הוי סימן קללה‪ ,‬שהרי רבי‬ ‫הריטב"א )שם( חלק על כך‪ ,‬וכתב שמדברי‬ ‫יהושע אמר שאין מזכירין גשמים משום שאין‬ ‫המשנה בתענית )ב ע"א( נראה ברור שכל שבעת‬ ‫זה סימן ברכה‪ ,‬והרי לא חילק בין ימים‪.‬‬ ‫הימים נחשבים‪ ,‬ואם ירדו גשמים סימן קללה‬ ‫הוא‪ ,‬שהרי רבי יהושע אמר שאין להזכיר‬ ‫מרן הבית יוסף )או"ח סימן תרלט ד"ה כתב‬ ‫גשמים בחג כי אינם סימן ברכה‪ ,‬ולא חילק בין‬ ‫הכלבו( כבר הביא את דברי הכלבו שכתב‬ ‫יום ראשון לשאר הימים‪.‬‬ ‫שגשמים בחג סימן קללה‪ ,‬ומשמע מלשונו שאין‬ ‫חילוק בין לילה ראשון לשאר הימים‪ .‬וכך גם‬ ‫המאירי )סוכה שם( הסביר שהמשל של "קיתון‬ ‫הבין מרן בשולחן ערוך שכתב סתם ולא חילק‪.‬‬ ‫על פניו" בא להראות יחס של דחייה‪ ,‬ולדבריו‬ ‫אין הכרח לומר שזה דווקא בלילה הראשון‪,‬‬ ‫הבכור שור )סוכה שם( כתב טעם נוסף‪ :‬מפני‬ ‫אלא בכל עת שגשמים מונעים את מצות‬ ‫שכל ימי החג נחשבים "זמן שמחתנו"‪ ,‬ואם‬ ‫הסוכה‪.‬‬ ‫הגשמים מונעים קיום המצווה הרי זה פוגם‬ ‫בעצם השמחה‪ ,‬ועל כן נחשב סימן קללה בכל‬ ‫התוספות יום טוב )פסחים ד‪ ,‬א( הביא את‬ ‫החג‪.‬‬ ‫שאלת המגיד משנה מדוע לא אסרו מלאכה‬ ‫ניכנס אל הנפקא מינות ונדייק לפי כל השיטות‬ ‫הגר"א בביאורו לשו"ע )שם( ציין‬ ‫והדעות שהבאנו‪ ,‬כדי לראות מה יוצא למעשה‪:‬‬ ‫שנראה כהריטב"א שכל החג כך‪ ,‬מפני‬ ‫א‪ .‬האם הגשמים בלילה הראשון בלבד נחשבים‬ ‫שיסוד ההשוואה הוא בעצם דחיית‬ ‫סימן קללה‪ ,‬או בכל ימי החג‪ :‬לדעת רבינו‬ ‫המצווה‪ ,‬ואין הבדל אם זה בלילה‬ ‫אפרים וכן חלק מהגאונים רק בלילה הראשון‬ ‫הראשון או באחרים‪.‬‬ ‫יש בכך סימן קללה‪ ,‬שכן אז יש חיוב גמור‬ ‫רבנו יוסף חיים הבן איש חי )שנה שניה‬ ‫לאכול בסוכה‪ ,‬ונמצא שנדחה לגמרי מן‬ ‫פרשת האזינו הלכה יא( כתב שהמנהג‬ ‫המצווה‪ .‬בשאר הימים אין זה אלא מניעת‬ ‫הפשוט לראות בזה סימן קללה בכל החג‪ ,‬אולם‬ ‫מצוה אך לא סימן קללה‪.‬‬ ‫בלילה הראשון החומרא יתירה‪ ,‬שכן נמנעים‬ ‫ואילו לדעת הריטב"א‪ ,‬הפני יהושע‪ ,‬החיד"א‪,‬‬ ‫ממצווה דאורייתא‪ ,‬ובשאר ימים אין זה אלא‬ ‫הבית יוסף‪ ,‬הגר"א‪ ,‬רוב האחרונים‪ ,‬וכן דעת‬ ‫הימנעות ממצווה דרבנן‪.‬‬ ‫הכף החיים והבן איש חי בכל ימי החג ירידת‬ ‫הכף החיים )או"ח סימן תרלט ס"ק פז( הביא‬ ‫גשמים היא סימן קללה‪ ,‬מפני שבכל הימים‬ ‫את כל הדעות‪ ,‬ופסק למעשה שיש לחשוש‬ ‫גשמים מונעים קיום מצות הסוכה‪ ,‬ואינם סימן‬ ‫לדברי הריטב"א והרבה ראשונים שכל ימי החג‬ ‫ברכה כלל‪.‬‬ ‫בכלל‪ ,‬אלא שיש דרגה מיוחדת בלילה הראשון‪,‬‬ ‫ב‪ .‬האם יש מדרגות בחומרת הסימן‪ :‬גם לדעת‬ ‫שבו החיסרון גדול ביותר‪.‬‬ ‫המחמירים שכל החג בכלל‪ ,‬יש מעלה מיוחדת‬ ‫רבינו יעקב בן חביב‪ ,‬מחבר עין יעקב )סוכה כט‬ ‫בלילה הראשון‪ ,‬שבו יש חיוב גמור לאכול‬ ‫ע"א(‪ ,‬כתב בפירוש שהמשל של "קיתון על פניו"‬ ‫בסוכה‪ ,‬והדחייה חדה יותר‪ .‬לכן בלילה הראשון‬ ‫מלמד שכל ימות החג אם יורדים גשמים אות‬ ‫הקפידה המשנה יותר‪ ,‬ושם למשל נקטו "קיתון‬ ‫הוא שאין הקב"ה חפץ בשירות עבדיו‪.‬‬ ‫על פניו" בצורה חריפה יותר‪.‬‬ ‫החיד"א במחזיק ברכה )או"ח תרלט סק"ו(‬ ‫ג‪ .‬הזכרת גשמים בתפילה‪ :‬לפי דעת רבי יהושע‬ ‫כתב‪" :‬ולעניות דעתי נראין דברי הריטב"א שכל‬ ‫בתענית אין להזכיר גשמים בחג כי אינם סימן‬ ‫שבעה בכלל‪ ,‬דהא בגמרא תענית אמרינן דלאו‬ ‫ברכה‪ .‬נפקא מינה‪ :‬בלילה הראשון לפי רבינו‬ ‫סימן ברכה נינהו‪ ,‬ולא חלקו חכמים אלא בלילה‬ ‫אפרים‪ ,‬עיקר הסיבה היא מפני ששם קללה‪,‬‬ ‫הראשון שחובה עליו יותר"‪ .‬כלומר החיד"א‬ ‫בשאר הימים כבר אין מניעה‪ .‬ואילו לשיטת‬ ‫מחזק את גישת הריטב"א‪ ,‬שכל החג כולו בכלל‪,‬‬ ‫הריטב"א והפוסקים שהסכימו עמו כל החג‬ ‫ורק הלילה הראשון חמור יותר‪.‬‬ ‫בכלל‪ ,‬ולכן אין להזכיר כלל‪ ,‬עד שמיני עצרת‪.‬‬ ‫רבי חיים פלאג'י ברוח חיים )תרלט סק"ט(‬ ‫ד‪ .‬יחס ההלכה לרמז זה‪ :‬לדעת החתם סופר‬ ‫האריך בזה‪ ,‬והסביר שבלילה הראשון יש בזה‬ ‫בלילה הראשון זו קללה ממש‪ ,‬ובשאר ימים‬ ‫רמז מיוחד‪ ,‬שאז ניכר אם ישראל נכנסים‬ ‫לכל היותר חיסרון ברכה‪ .‬לפי הכף החיים אף‬ ‫למצווה מתוך קורת רוח או מתוך דחייה‪ ,‬אבל‬ ‫בשאר הימים זה סימן קללה‪ ,‬אלא שעוצמתו‬ ‫בכל הימים גם כן נחשב סימן קללה‪ ,‬אלא‬ ‫קטנה יותר‪ .‬לפי האור לציון והיחווה דעת אין‬ ‫שהעוצמה קטנה יותר‪.‬‬ ‫זו הלכה מעשית אלא רמז בעלמא‪ ,‬ואין נפקותא‬ ‫למעשה חוץ מהתבוננות מוסרית‪.‬‬ ‫מו"ר הגרב"צ אבא שאול )אור לציון ח"ג פרק ד‬ ‫הלכה ט( כתב בפשטות שהמנהג הרווח לראות‬ ‫ה‪ .‬האם מותר לראות בזה גם סימן ברכה‪:‬‬ ‫בכל ימי החג סימן קללה‪ ,‬אולם אינו אלא רמז‬ ‫לדעת שיטה מסוימת שהביא המשנה ברורה‬ ‫וסימן מלמעלה‪ ,‬ולא דין מעכב‪ ,‬שהרי סוף סוף‬ ‫בשם כמה פוסקים אם ירדו גשמים בלילה‬ ‫התורה עצמה התירה מצטער לצאת מן הסוכה‪.‬‬ ‫הראשון והאדם מתאמץ בכל זאת לקיים מצוה‪,‬‬ ‫אפשר לראות בזה ריבוי שכרו‪ ,‬והרי זה כסימן‬ ‫הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל )יחווה דעת ח"א‬ ‫טוב‪ .‬אך רוב הפוסקים לא הזכירו כיוון זה‪,‬‬ ‫סימן סח( נגע בזה‪ ,‬וכתב שנראה יותר כפוסקים‬ ‫אלא קיבלו את המשנה כלשונה‪" :‬קיתון על‬ ‫שהחמירו לראות את ירידת הגשמים כסימן‬ ‫פניו" אות של דחייה‪.‬‬ ‫קללה בכל החג‪ ,‬מפני שלא מצינו חילוק בגמרא‬ ‫עצמה‪ ,‬אולם למעשה אין בזה שום נפקותא‬ ‫כאשר המשנה אמרה שירידת גשמים בסוכות‬ ‫הלכתית אלא רמז בלבד‪.‬‬ ‫דומה לעבד ששפך לו רבו קיתון על פניו‪ ,‬אין‬ ‫הכוונה רק לרמז חיצוני‪ ,‬אלא לגילוי פנימי‪:‬‬ ‫מסוים מצווה‪ ,‬לימוד‪ ,‬מפגש‪,‬‬ ‫האדם יוצא מביתו‪ ,‬מניח את קביעותו‪ ,‬ונכנס‬ ‫מיזם הכל מוכן‪ ,‬והנה "יורדים‬ ‫תחת סוכת ה'‪ ,‬תחת ענני הכבוד‪ .‬והוא מצפה‬ ‫גשמים"‪ :‬מחלה‪ ,‬עיכוב‪ ,‬נסיבות‬ ‫עכשיו יאיר עליו אור השכינה‪ ,‬שהרי "בצל שדי‬ ‫משתבש‪.‬‬ ‫והכול‬ ‫חיצוניות‪,‬‬ ‫יתלונן"‪ .‬ואז לפתע ירדו גשמים‪ ,‬והוא נדחה מן‬ ‫התחושה הטבעית היא של דחייה‪,‬‬ ‫הסוכה‪ .‬זו חוויה עמוקה של סתירה פנימית‪:‬‬ ‫של אכזבה‪ ,‬כאילו מישהו שופך‬ ‫הוא בא לדור אצל הקב"ה‪ ,‬והמציאות עצמה‬ ‫עלינו מים קרים‪.‬‬ ‫מגרשתו החוצה‪.‬‬ ‫אבל כאן מתגלה העומק‪ :‬לא כל גשם הוא‬ ‫אבל באמת‪ ,‬אין כאן סתירה‪ ,‬אלא לימוד‪.‬‬ ‫קללה‪ ,‬אלא הזמנה לבדוק את עצמנו‪ .‬אם‬ ‫ללמדנו שהקב"ה אינו רוצה בעבודתנו‬ ‫העבודה שלנו מבוססת רק על תנאים חיצוניים‪,‬‬ ‫החיצונית בלבד‪ ,‬אלא מבקש את לבבנו‪ .‬יש זמן‬ ‫ברגע שמשהו נופל הכל מתפורר‪ .‬אבל אם היא‬ ‫שבו המצווה עצמה נהפכת לבלתי אפשרית‪ ,‬ואז‬ ‫נובעת מדבקות פנימית‪ ,‬הרי שגם אם נמנענו מן‬ ‫נבחן האדם אם עבודתו נובעת רק מן החובה‬ ‫המעשה‪ ,‬הלב ממשיך לדבוק בבורא‪.‬‬ ‫הפורמלית או שמא הוא מרים עיניו לשמים‬ ‫ואומר‪" :‬ריבונו של עולם‪ ,‬גם אם לא תיתן בידי‬ ‫כך גם בסוכה אם ירדו גשמים והאדם נאלץ‬ ‫לקיים את מצות סוכה בפועל לבי ונשמתי‬ ‫לצאת‪ ,‬אל לו לראות זאת כסתם ביטול‪ ,‬אלא‬ ‫מסורים לך"‪.‬‬ ‫כהזדמנות לבחון את הלב‪ :‬האם עבודתי תלויה‬ ‫בקירות הסוכה בלבד‪ ,‬או שאני חי עם הקב"ה‬ ‫ובזה מתבאר עומק ההבדל בין הלילה הראשון‬ ‫גם בבית‪ ,‬גם במקום שלא נראית עליו קדושה‬ ‫לשאר הימים‪ .‬הלילה הראשון הוא קבלת עול‬ ‫גלויה?‬ ‫מלכות שמים על דרך הסוכה‪ ,‬וכאשר אז יורד‬ ‫גשם הרי זה כאילו נסגרה הדלת‪ ,‬וניכר דחייתו‪.‬‬ ‫ובחיים המעשיים‪ :‬כשיש הפרעות בלימוד‬ ‫בשאר הימים‪ ,‬אף שיש רמז של קללה‪ ,‬אבל כבר‬ ‫התורה‪ ,‬כשיש קשיים בפרנסה‪ ,‬כשבאים‬ ‫זכה האדם להיכנס לסוכה ולהיקשר למצווה‪,‬‬ ‫ניסיונות משפחתיים השאלה היא אם האדם‬ ‫ואין הגשם אלא מעין תזכורת‪ :‬דע לך‪ ,‬לא‬ ‫יודע להפוך את ה"גשם" שנפל עליו להזדמנות‬ ‫קירות הסוכה הם העיקר‪ ,‬אלא דביקותך‬ ‫לצמיחה‪ ,‬להזכיר לעצמו שהעיקר הוא הלב‪,‬‬ ‫הפנימית בבורא‪.‬‬ ‫ולא רק המסגרת החיצונית‪.‬‬ ‫הגשם הוא פרדוקס‪ :‬מצד אחד הוא ברכת‬ ‫ובציבור‪ :‬יש פעמים שבהן הקהילה מתכנסת‬ ‫הארץ "למטר השמים תשתה מים"‪ .‬מצד שני‪,‬‬ ‫לדרך מסוימת‪ ,‬ותכניות משתבשות‪ .‬גם אז‪,‬‬ ‫כשהוא יורד בסוכה הוא מסלק את האדם מן‬ ‫התגובה הנכונה איננה ייאוש אלא חיפוש‪ :‬איך‬ ‫המצווה‪ .‬ללמדך כל דבר טוב תלוי במקום‬ ‫מגלים את רצון ה' גם כשהדרך שנראתה לנו‬ ‫ובזמן‪ .‬מה שברכה במקום אחד יכול להיות‬ ‫נסגרת‪.‬‬ ‫קללה במקום אחר‪ .‬זהו שיעור עצום בעבודת‬ ‫עיקר העניין‪ :‬ירידת גשמים בחג הסוכות היא‬ ‫ה'‪ :‬לא עצם הדבר מגדיר את ערכו אלא יחסו‬ ‫משל עז ונוקב‪ :‬עבד שבא לשרת את רבו‪ ,‬ולפתע‬ ‫לרצון ה'‪.‬‬ ‫נשפך עליו קיתון של מים‪ .‬בתחילה זה נראה‬ ‫ובזה טמון לימוד מוסרי לאדם‪ .‬פעמים רבות‬ ‫כדחייה‪ ,‬כאי רצון‪ .‬אך בעומק‪ ,‬זהו קול דק מן‬ ‫אנחנו משקיעים במעשה טוב‪ ,‬ובאה מציאות‬ ‫השמים האומר אל תסתפק בחיצוניות‪ ,‬חפש‬ ‫וחוסמת אותנו חולי‪ ,‬טירדא‪ ,‬עיכוב‪ .‬קל‬ ‫את הלב‪.‬‬ ‫לחשוב‪ :‬אם כך‪ ,‬אולי אינני רצוי‪ .‬אבל חז"ל‬ ‫בלילה הראשון‪ ,‬כשיש חיוב מוחלט של אכילה‬ ‫מלמדים‪ :‬אין זו דחייה מוחלטת‪ ,‬אלא פנייה‬ ‫בסוכה‪ ,‬הדחייה חריפה יותר‪ ,‬עד שנראית‬ ‫מהקב"ה אל לבבך "אל תישאר רק בעשייה‬ ‫כסימן קללה גמור‪ .‬בשאר הימים‪ ,‬יש שראו בזה‬ ‫החיצונית‪ ,‬תביא לי את ליבך"‪.‬‬ ‫רמז בלבד‪ ,‬ויש שראו בזה סימן לכל החג‪ .‬מכל‬ ‫וכך הופך סימן הקללה לסימן של בירור‪ :‬עד‬ ‫מקום‪ ,‬המסר ברור‪ :‬אין די בבניין הסוכה‪,‬‬ ‫כמה עבודתך לשם שמים‪ ,‬עד כמה הנך דבוק בו‬ ‫בקיום המעשים‪ ,‬בקירות ובסכך הקב"ה מבקש‬ ‫גם כשנסגרו שערי המעשה‪.‬‬ ‫אותנו עצמנו‪ ,‬את דבקות הלב הפנימית‪.‬‬ ‫הדימוי של "קיתון על פניו" נוגע עמוק לחיי‬ ‫והמסר לחיינו‪ :‬פעמים רבות השמים שופכים‬ ‫היום יום‪ .‬כמה פעמים אנחנו מתכוננים לדבר‬ ‫עלינו "קיתון" תכניות נופלות‪ ,‬חלומות‬ ‫הרי לנו כי "אין שום עצב למי שמכיר את אור‬ ‫מתרסקים‪ ,‬מצוות שאי אפשר לקיים‬ ‫האורות של האמת"‪ .‬גם כשנדמה שמים‬ ‫כמתוכנן‪ .‬ובאותם רגעים עלינו להיזכר‬ ‫סוערים עוטפים אותנו‪ ,‬עצם הדבקות בה'‬ ‫שהעיקר איננו רק המעשה אלא הקשר‪,‬‬ ‫ובתורתו הופכת את סימן הקללה לסימן חיים‪,‬‬ ‫לא רק החיצוניות אלא הפנימיות‪ .‬אם‬ ‫ואת הקיתון על פנינו לרחיצת לבנו במים‬ ‫הלב דבוק בריבונו של עולם גם הגשם‬ ‫טהורים‪.‬‬ ‫נהפך לטל של ברכה‪.‬‬ ‫"ותן חלקנו בתורתך"‬ ‫זה התחיל כמעט בצנעה‪ .‬עלון אחד‪ ,‬מודפס בפשטות‪ ,‬מחולק לשולחנות שבת‪ .‬כמה רעיונות קצרים‪ ,‬שורה‬ ‫של הלכה‪ ,‬פסקה של מחשבה‪ .‬לאט לאט מצאו דברי העלון את דרכם אל לבבות האנשים‪.‬‬ ‫אנשים מספרים‪ :‬העלון שינה לנו את שולחן השבת‪ ,‬כל המשפחה מחכה לקרוא אותו‪ .‬אחרים מעידים‪ :‬למדנו‬ ‫את פרשת השבוע עשרות שנים‪ ,‬ופתאום גילינו אותה מחדש‪ .‬יש שאמרו‪ :‬העלון שינה לנו את צורת החשיבה‪,‬‬ ‫הוא התחיל להפעיל לנו את גלגלי המוח‪ .‬ובכל שבוע נוסף עוד ניצוץ קטן‪.‬‬ ‫שנים חלפו‪ .‬העלון גדל‪ .‬נוספו מדורים חדשים‪ ,‬נושאים מרתקים‪ ,‬הלכות מעשיות‪ ,‬דברי חיזוק‪ ,‬מחשבות‬ ‫לעומק‪ .‬מאות עלונים נכתבו‪ ,‬אלפי עמודים הודפסו‪ .‬הם נאספו בבית אב של תלמידי חכמים‪ ,‬בבתי כנסת‪,‬‬ ‫בבתים‪ .‬דפי נייר פשוטים אך דיבוריהם היו מלאים אור‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬עתה‪ ,‬אחרי מסע של שנים כל האוצר הגדול הזה מתאגד לכדי יצירה אחת אדירה‪:‬‬ ‫חמישה כרכים מפוארים על פרשיות השבוע ושלושה כרכים על המועדים‪ .‬ספרים שיחזיקו בין‬ ‫דפיהם את עמל השנים‪ ,‬את ההשראה ואת הרגעים שבהם עלון קטן הפך למגדל של תורה‪.‬‬ ‫אך יש עוד שלב במסע הזה והוא מזמין אותך‪ .‬הספרים הללו לא נכתבים על נייר בלבד‪ .‬הם נכתבים‬ ‫בזכות ובשותפות‪.‬‬ ‫הקדשה נצחית בכרך שלם‪ ,‬בפרשה מסוימת ביום היארצייט‪ ,‬או בפרק לעילוי נשמת יקיריך היא הדרך‬ ‫שלך להיות חלק מן המסע‪ .‬שמך ושם יקיריך יחרטו בדפי תורה חיים‪ ,‬ויזכו להיקרא בכל מקום שבו‬ ‫ייפתחו הספרים‪ ,‬בכל זמן שבו יילמדו‪ .‬יש מי שמנציח בניין‪ .‬יש מי שמקים גשר‪ .‬אך יש מי שמקים דברי‬ ‫תורה וזוהי הנצחה שאין לה קץ‪ .‬בכל בית‪ ,‬בכל שולחן‪ ,‬בכל שיעור יעמדו דבריך חיים‪ ,‬יוסיפו אור וזכות‪,‬‬ ‫וילוו את נשמות יקיריך לעולם‪.‬‬ ‫📞📞 לפרטים נוספים והקדשות‪ :‬הרב יוסף ויצמן ‪052-8144488‬‬ ‫הצטרף למסע‪ .‬היה שותף בזיכוי הרבים ובהפצת התורה‪ .‬קנה חלק נצחי בספרי התורה וקנה‬ ‫את עולמך‪.‬‬ ‫‪ .10‬האם כל אדם יכול להחליט שהוא מצטער מהסוכה ולמרות שלשאר האנשים אינו מפריע?‬ ‫שיש מקום להבין שכל אדם יכול לומר מצטער‬ ‫דמיין את ימי חג הסוכות‪ ,‬עת ישראל כולם‬ ‫אני גם בדבר שאין רוב בני אדם מצטערים‬ ‫יוצאים מדירת קבעם ונכנסים אל דירת עראי‬ ‫ממנו‪.‬‬ ‫לצילא דמהימנותא‪ .‬והנה יושב אדם בסוכתו‪,‬‬ ‫והרוח נושבת או הצינה חודרת או קיסמי הסכך‬ ‫על כך דנו רבים מן האחרונים‪ ,‬אם ההיתר של‬ ‫נושרים אל מאכלו‪ ,‬והוא חש מצוקה ואי נוחות‪.‬‬ ‫רב יוסף נאמר רק עליו מפני שהיה ידוע כאנין‬ ‫דעת‪ ,‬או שכל מי שיודע בעצמו שהוא אנין דעת‬ ‫נשאלת השאלה‪ :‬האם כל אחד יכול להחליט על‬ ‫יכול להיפטר‪ ,‬או שמא אין זה אלא כשהצער‬ ‫דעת עצמו שהוא מצטער ופטור מן הסוכה‪ ,‬אף‬ ‫הוא דבר שדרך רוב בני אדם להצטער ממנו‪.‬‬ ‫אם לרוב בני האדם אין בכך צער כלל‪ ,‬או שמא‬ ‫אין הדבר תלוי ברגשותיו האישיים אלא במה‬ ‫נאמר בתורה "בסכת תשבו שבעת ימים כל‬ ‫שדרך רוב בני אדם להצטער ממנו?‬ ‫האזרח בישראל ישבו בסכות למען ידעו‬ ‫דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל‬ ‫הטור )או"ח סימן תר"מ( וכן פסק הרמ"א )שם‬ ‫בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוקיכם"‬ ‫ס"ק ד( כתבו שאין כל אדם יכול לומר מצטער‬ ‫)ויקרא כג מב–מג(‪.‬‬ ‫אני להיפטר‪ ,‬אלא בדבר שדרך בני אדם‬ ‫להצטער בו‪ .‬אולם הב"ח )שם ס"ק ג( הקשה‬ ‫רש"י )שם פסוק מג( כתב‪" :‬כי בסכות הושבתי‬ ‫מדברי הגמרא במסכת סוכה )כט ע"א( שרב‬ ‫ענני כבוד היו שהקיפן בהם להגן עליהם מן‬ ‫יוסף פטר את עצמו מפני שהרוח הביאה‬ ‫החמה ומן השרב"‪ .‬הרי שמהות הישיבה בסוכה‬ ‫קיסמים על מאכלו‪ ,‬ואמר לדידי כיון דאנינא‬ ‫היא חווית החסות האלוקית‪.‬‬ ‫דעתי כמשתסרח המקפה דמי‪ .‬והרי"ף )סוכה יג‬ ‫ע"א( והרא"ש )סימן כ( הביאוהו להלכה‪ .‬נמצא‬ ‫בדבר שהוא יחידי ונדיר בטלה‬ ‫הרמב"ן )שם( ביאר‪" :‬כי בסכות הושבתי ‪...‬‬ ‫דעתו אצל הכלל?‬ ‫שנדע לדורות כי בסכות ממש ישבנו במדבר"‪,‬‬ ‫או בענני הכבוד‪ ,‬להראות שהחיים במדבר היו‬ ‫הרי"ף במסכת סוכה )דף יג ע"א‬ ‫מסורים ביד ההשגחה‪.‬‬ ‫מדפי הרי"ף( העתיק להלכה את‬ ‫דברי הגמרא שרב יוסף יצא מן‬ ‫הספורנו )שם( כתב‪" :‬למען ידעו דורותיכם‬ ‫הסוכה מפני שנשרו קיסמים על‬ ‫שישיבתם במדבר לא הייתה במקרה אלא‬ ‫מאכלו ואמר "אנא דאנינא דעתי"‪ .‬הרי"ף לא‬ ‫בהשגחת השם"‪ ,‬ומכאן שמצוות סוכה נועדה‬ ‫הסתייג ולא הגביל את הדבר‪ ,‬ומבואר בדבריו‬ ‫להשריש ידיעה זו‪.‬‬ ‫שכך היא ההלכה‪ ,‬שאף אדם יחיד אנין דעת‬ ‫בעל הטורים ציין ש"סכת" גימטרייה "צל"‪,‬‬ ‫נחשב כמצטער‪.‬‬ ‫לרמז על הצל האלוקי הפרוס על ישראל‪.‬‬ ‫הרא"ש במסכת סוכה )פרק ב סימן כ( הביא אף‬ ‫הכלי יקר )שם( הוסיף שציווי זה בא ללמד שכל‬ ‫הוא את הסיפור של רב יוסף ופסקו להלכה‪ .‬גם‬ ‫העולם הזה איננו אלא דירת עראי‪ ,‬והקביעות‬ ‫כאן אין כל הסתייגות‪ ,‬משמע שדעתו הייתה‬ ‫האמתית היא תחת סוכת ה'‪.‬‬ ‫שכל מי שמרגיש צער אישי אף שאינו מצוי אצל‬ ‫הכלל‪ ,‬הרי הוא בכלל מצטער ופטור מן הסוכה‪.‬‬ ‫מתוך דברי המפרשים מתחדדת ההבנה כי‬ ‫הסוכה איננה רק מקום ישיבה חיצוני אלא‬ ‫הרשב"א בחידושיו לסוכה )דף כט ע"א( פירש‬ ‫גילוי של השגחת ה'‪ .‬ולכן מתעוררת השאלה‪:‬‬ ‫שהטעם הוא שמצות סוכה נאמרה "תשבו כעין‬ ‫אם הסוכה נועדה לחנך את האדם לביטחון‬ ‫תדורו"‪ ,‬וכל דבר שבדירה רגילה היה מונע את‬ ‫בה'‪ ,‬האם רשאי כל יחיד לטעון שמצטער הוא‬ ‫האדם מלשבת שם‪ ,‬הרי הוא פוטר גם בסוכה‪.‬‬ ‫ולצאת מן הסוכה‪ ,‬או שהפטור ניתן רק כאשר‬ ‫וממילא גם צער פרטי של יחיד‪ ,‬אם אמיתי הוא‪,‬‬ ‫הצער הוא דבר המקובל על דרך כל בני אדם?‬ ‫בכלל זה‪.‬‬ ‫בגמרא מסכת סוכה )דף כו ע"א( נאמר‪:‬‬ ‫הריטב"א בסוכה )דף כט ע"א( כתב‪" :‬כל דבר‬ ‫"מצטער פטור מן הסוכה"‪ .‬ופירש שם רש"י‪:‬‬ ‫שמצטער בו האדם עד שאין דר בביתו כך פטור‬ ‫"מצטער כגון שנופלים קיסמין מן הסכך לתוך‬ ‫מן הסוכה"‪ .‬ומבואר שגם אם זה אינו צער‬ ‫עיניו‪ ,‬או שריח רע בא לו בסוכה"‪ .‬הרי שמצוות‬ ‫המשותף לכלל האנשים‪ ,‬מכל מקום כל צער‬ ‫הישיבה בסוכה נועדה להיות לדירה ולא לצער‪,‬‬ ‫שיש בו ממש‪ ,‬דינו שווה‪.‬‬ ‫ולכן במקום צער פטור‪.‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬יש ראשונים שהבינו שרק בדבר‬ ‫עוד בגמרא מסכת סוכה )דף כט ע"א( מסופר‪:‬‬ ‫שהוא צער המצוי אצל רוב בני אדם נחשב‬ ‫"אביי הווה יתיב קמיה דרב יוסף במטללתא‪,‬‬ ‫כמצטער‪ ,‬אבל צער יוצא מן הכלל בטלה דעתו‪.‬‬ ‫נשיב זיקא וקא מייתי ציבותא‪ ,‬אמר להו רב‬ ‫יסוד זה עולה מדברי רש"י )סוכה כה ע"ב(‬ ‫יוסף פנו לי מנאי מהכא‪ .‬אמר ליה אביי והאנן‬ ‫שכתב "צערא דממילא כגון חמה או צינה או‬ ‫תנן משתסרח המקפה‪ .‬אמר ליה לדידי כיון‬ ‫סירחא"‪ ,‬משמע שהפטור הוא דווקא בצער‬ ‫ברור ומצוי‪.‬‬ ‫דאנינא דעתי – כמשתסרח המקפה דמי"‪.‬‬ ‫מבואר מכאן שרב יוסף פטר את עצמו מן‬ ‫נמצא כי בדברי הראשונים עצמם יש מקום‬ ‫הסוכה מחמת רגישותו המיוחדת‪ ,‬אף על פי‬ ‫לבירור‪ :‬האם צער סובייקטיבי של יחיד די בו‬ ‫שלא היה בכך צער לרוב בני האדם‪.‬‬ ‫לפטור‪ ,‬או שצריך שיהיה זה צער המוגדר אצל‬ ‫ובגמרא מסכת סוכה )דף כה ע"ב( לעניין‬ ‫רוב בני אדם‪.‬‬ ‫שומרים שפטורים מן הסוכה‪ ,‬כתב רש"י‪:‬‬ ‫הטור‪) ,‬או"ח סימן תר"מ(‪" :‬ואין כל אדם יכול‬ ‫"צערא דממילא כגון חמה או צינה או סירחא"‪.‬‬ ‫לומר מצטער אני להיפטר‪ ,‬אלא בדבר שדרך בני‬ ‫מכאן יסוד גדול‪ :‬צער הבא ממילא פוטר מן‬ ‫אדם להצטער בו"‪ .‬הטור קובע גבול ברור‪ :‬לא‬ ‫הסוכה‪ ,‬ואין חיוב לאדם לשבת במקום‬ ‫כל תחושת צער סובייקטיבית פוטרת‪ ,‬אלא רק‬ ‫שמצטער‪.‬‬ ‫מה שנחשב צער אצל רוב בני האדם‪.‬‬ ‫המקורות מן הגמרא הם הבסיס לשאלתנו‪:‬‬ ‫הרמ"א‪ ,‬שולחן ערוך )או"ח סימן תר"מ סעיף‬ ‫האם כל אחד רשאי להגדיר עצמו כמצטער‪ ,‬או‬ ‫ד(‪" :‬ולא יוכל אדם לומר מצטער אני‪ ,‬אלא‬ ‫שרק בדבר שדרך בני אדם להצטער בו‪ ,‬ואילו‬ ‫"דסוכה ניתנה לדירה ולא לצער"‪ ,‬ואף אם לא‬ ‫בדבר שדרך בני אדם להצטער בו"‪.‬‬ ‫מצטערים אחרים‪ ,‬כל שמצטער בעצמו – פטור‪.‬‬ ‫הרמ"א העתיק להלכה את לשון הטור‪,‬‬ ‫וביסס את הכלל שרק צער המצוי‬ ‫הראשל"צ הגר"ע יוסף בחזון עובדיה )סוכות‪,‬‬ ‫פוטר‪.‬‬ ‫עמוד רמו( כתב‪" :‬אין כל אדם רשאי לטעון‬ ‫מצטער אני להיפטר‪ ,‬אלא אם כן יש צער‬ ‫הב"ח )או"ח סימן תר"מ ס"ק ג(‪:‬‬ ‫אמיתי‪ ,‬אך אם ידוע בעצמו שאינו יכול לשבת‬ ‫הקשה על דברי הטור והרמ"א מדברי‬ ‫פטור‪ ,‬ואין לומר בזה בטלה דעתו"‪ .‬ומוסיף‪:‬‬ ‫הגמרא על רב יוסף‪" .‬והרי אמר רב‬ ‫"שכן מוכח מסוגיא דרב יוסף דאנינא דעתיה‪,‬‬ ‫יוסף לדידי דאנינא דעתי כמשתסרח המקפה‬ ‫דכל שניכר אצלו שהוא מצטער‪ ,‬פטור"‪.‬‬ ‫דמי"‪ .‬ומבואר שכל אדם לפי רגישותו נידון‪.‬‬ ‫ותירץ‪ :‬ייתכן שדווקא אניני הדעת‪ ,‬שכך דרכם‪,‬‬ ‫מו"ר הגרב"צ אבא שאול באור לציון )חלק ג‬ ‫נחשבים רבים‪ ,‬ולכן צערם נחשב צער ממשי‪.‬‬ ‫פרק יט הלכה ה( פסק‪" :‬מי שמצטער בסוכה‪,‬‬ ‫עוד כתב שבמקומות קרים כגון ארצות רוסיה‪,‬‬ ‫אפילו אין אחרים מצטערים בכך‪ ,‬כל שיש לו‬ ‫צינה נחשבת צער המצוי אצל כולם‪ ,‬וכולם‬ ‫צער אמיתי פטור"‪ .‬אולם הוסיף שמי שרק‬ ‫פטורים‪.‬‬ ‫מחפש תואנה לפטור עצמו‪ ,‬אין דבריו נשמעים‪,‬‬ ‫ורק צער אמיתי משחרר מן החיוב‪.‬‬ ‫הט"ז )או"ח סימן תר"מ ס"ק ו(‪ :‬הקשה על‬ ‫הרמ"א‪" :‬והא מצינו שרב יוסף היה אנין דעת‬ ‫נמצא שכל האחרונים נחלקו בביאור סוגית רב‬ ‫ופטור"‪ .‬ותירץ‪" :‬כל אניני הדעת שווין בזה‪,‬‬ ‫יוסף‪ :‬האם צער פרטי נחשב צער גמור‪ ,‬או שמא‬ ‫ולגבי דידהו מקרי רבים‪ ,‬ואין לומר בטלה‬ ‫רק צער המקובל אצל רוב בני אדם‪ .‬להלכה רוב‬ ‫דעתם אצל כל אדם"‪ .‬כלומר‪ ,‬אם אדם ידוע‬ ‫הפוסקים הסכימו שמי שיש לו צער אמיתי‬ ‫כאנין דעת‪ ,‬דינו כרבים‪.‬‬ ‫בסוכה פטור‪ ,‬אף שאין שאר בני אדם מצטערים‬ ‫בכך‪ ,‬ובלבד שאין זו טענת שווא אלא תחושת‬ ‫המגן אברהם )או"ח סימן תר"מ ס"ק ד(‪ :‬פירש‬ ‫צער ממשית‪.‬‬ ‫שהפטור של רב יוסף אינו ראיה לכל אחד‪ ,‬אלא‬ ‫מפני שהיה ידוע כעניו דעת‪ ,‬לכן נחשב צערו‬ ‫ומן העולה מהדברים יוצאים הרבה נפקא‬ ‫כצער אמיתי‪ .‬אולם סתם אדם אינו יכול לומר‬ ‫מינות הלכה למעשה‪ :‬נפקא מינה ראשונה‪ .‬מי‬ ‫כן‪.‬‬ ‫שטוען צער מחמת רגישות אישית כגון קיסמי‬ ‫סכך שנושרים על המאכל או רעש קל מבחוץ‪.‬‬ ‫המשנה ברורה )סימן תר"מ ס"ק יט(‪ :‬הביא את‬ ‫לדעת הטור והרמ״א צריך שיהיה זה דבר שדרך‬ ‫דברי המגן אברהם ופירש‪" :‬דבעינן שיהא ידוע‬ ‫בני אדם להצטער בו ורק אז ייפטר‪ .‬לדעת הב״ח‬ ‫שהוא מאניני הדעת‪ ,‬ואז מקרי צער‪ ,‬אבל סתם‬ ‫והט״ז וכל שדומה לרב יוסף אנין הדעת הרי‬ ‫אדם אינו יכול לטעון כך"‪ .‬אלא שבשער הציון‬ ‫צערו נחשב צער של רבים לגביו והוא פטור‪.‬‬ ‫)ס"ק מג( הביא דעות החולקים וכתבו שאף אם‬ ‫למעשה אם אכן רגישותו מוכרת לו כאמתית‬ ‫אינו ידוע לאחרים‪ ,‬כל שיודע בעצמו שהוא‬ ‫ואינו מחפש תואנה רשאי לצאת בלא חשש‪.‬‬ ‫מצטער‪ ,‬די בזה‪ ,‬ואין דברי המגן אברהם‬ ‫מוכרחים‪.‬‬ ‫נפקא מינה שניה‪ .‬האם צריך שיהיה ידוע‬ ‫לאחרים שהוא אנין הדעת‪ .‬מהמגן אברהם‬ ‫הביכורי יעקב )סימן תר"מ ס"ק יב(‪ :‬כתב‬ ‫משמע שצריך שיהא ידוע כך ברבים‪ .‬מהב״ח‬ ‫בפירוש שאין דברי המגן אברהם מוכרחים‪,‬‬ ‫ומהשער הציון עולה שגם ידיעה עצמית‬ ‫אלא כל שאדם יודע בעצמו שאינו יכול לשבת‬ ‫מספקת אם האדם מכיר בצערו באמת‪ .‬בפועל‬ ‫בסוכה מחמת הצער‪ ,‬הרי הוא פטור‪.‬‬ ‫אם זו הכרה פנימית מוצקה והוא אכן מצטער‬ ‫הכף החיים )או"ח סימן תר"מ ס"ק לח(‪ :‬סיכם‬ ‫אינו זקוק לאישור חיצוני‪.‬‬ ‫את הדעות‪ :‬יש אומרים דבעינן צער המצוי אצל‬ ‫נפקא מינה שלישית‪ .‬צער צינה או חום‪.‬‬ ‫כל אדם‪ ,‬ויש אומרים שאף צער מיוחד לאדם‬ ‫בארצות קרות או בגל קור לילי אם האדם‬ ‫מסוים פוטר‪ .‬ולמעשה כתב שאם ברור לאדם‬ ‫מצטנן או סובל צער ממשי פטור אף אם חברו‬ ‫שמצטער באמת‪ ,‬יכול לצאת‪ ,‬אך לכתחילה לא‬ ‫מחוסן יותר‪ .‬ואם יש אמצעי סביר להסרת‬ ‫ימהר להקל אלא אם כן יש לו צער ממשי‪.‬‬ ‫הצער כגון לבוש חם שמיכה או תנור בטיחותי‬ ‫רבנו יוסף חיים בבן איש חי )שנה ראשונה‪,‬‬ ‫מן הדין להעדיף תיקון הצער ולקיים ישיבה‬ ‫פרשת האזינו הלכה ט(‪ :‬פסק שאם יש צינה‬ ‫בסוכה‪.‬‬ ‫גדולה בסוכה עד שמצטער‪ ,‬פטור מליישב בה‪,‬‬ ‫אין זו עוד דירה אלא מאסר‪.‬‬ ‫נפקא מינה רביעית‪ .‬נזילות וריח‪ .‬אם רטיבות‬ ‫התורה לא נתנה מצות עינוי אלא‬ ‫יורדת מן הסכך או שעולה ריח מעופש מן‬ ‫מצות דירה תחת צל השכינה‪.‬‬ ‫הדפנות והאדם נחלש או נגעל עד שאין דר‬ ‫בביתו כך פטור מיד‪ .‬אם אפשר לתקן במהירות‬ ‫זה מלמד אותנו יסוד גדול בעבודת‬ ‫כגון להזיז מקום השולחן להחליף מחצלת או‬ ‫ה'‪ .‬יש מצוות שמטבען כרוכות‬ ‫לאוורר חובה לתקן ולקיים מצוה‪.‬‬ ‫במסירות ובמאמץ‪ ,‬אבל יש מצוות‬ ‫שתכליתן דווקא להשרות נחת ולגלות שהחיים‬ ‫נפקא מינה חמישית‪ .‬שעה חולפת לעומת מצב‬ ‫עם ה' אינם עול אלא מתיקות‪ .‬הסוכה נועדה‬ ‫קבוע‪ .‬ברוח פתאומית שמביאה קיסמים על‬ ‫להיות חיבוק‪ ,‬מחסה‪ ,‬מקום שבו האדם חש‬ ‫השולחן ויוצרת צער זמני רשאי לצאת עד‬ ‫אהבה והגנה‪ .‬לכן במקום שהסוכה נהפכת‬ ‫שיעבור הצער ושב ויכנס כאשר נתרצה מזג‬ ‫לצער פטור הוא‪.‬‬ ‫האוויר‪ .‬בצער קבוע שאינו בר תיקון באותה עת‬ ‫פטור לכל משך הקיום של אותו צער‪.‬‬ ‫המסר העולה מכאן לחיי האדם כולו הוא לדעת‬ ‫את האיזון‪ :‬לא לרמות את עצמו ולמצוא‬ ‫נפקא מינה שישית‪ .‬לילה מול יום‪ .‬יש הסובלים‬ ‫תואנות‪ ,‬אך גם לא להחמיר עד כדי סבל מיותר‪.‬‬ ‫בלילה מקור או מרעש שכנים באופן שאינם‬ ‫עבודת ה' נעשית לא רק בעמל אלא גם בשמחה‪.‬‬ ‫יכולים לישון כלל‪ .‬כיון שתשבו כעין תדורו אם‬ ‫הסוכה היא שיעור חי אין עניינה להכאיב אלא‬ ‫בבית היה נכנס לישון במקום אחר כן דינו‬ ‫לקרב‪ ,‬לא להכביד אלא לחבק‪.‬‬ ‫בסוכה ופטור משינה באותה עת‪ .‬ביום בשעת‬ ‫אכילה אם ניתן לאכול בנחת בתוך הסוכה אינו‬ ‫יש כאן מחשבה פנימית עדינה‪ .‬הסוכה מלמדת‬ ‫נפטר בטענת צער הלילה‪.‬‬ ‫אותנו שהעולם הזה כולו איננו אלא דירת עראי‪,‬‬ ‫מקום מעבר שבו האדם עובר את ימי חייו עד‬ ‫נפקא מינה שביעית‪ .‬אדם עם מצב רפואי רגיש‬ ‫שיגיע אל ביתו האמיתי בעולם הבא‪ .‬אם כך‪,‬‬ ‫כגון אסתמה אלרגיה לאבק סכך או כאבי ראש‬ ‫איך ייתכן שדווקא במצווה זו יישב האדם‬ ‫שנגרמים מריח הסכך או מהרוח הקרה‪ .‬אם‬ ‫בצער? הרי מטרת הסוכה להשרות ביטחון‬ ‫הצער ניכר וממשי פטור‪ .‬אם יש פתרון פשוט‬ ‫ושמחה תחת כנפי השכינה‪ ,‬ולא להכניס את‬ ‫ובטוח כגון מסנן אוורור תרופה או החלפת‬ ‫האדם למועקה‪.‬‬ ‫מקום בסוכה יש למצותו תחילה‪.‬‬ ‫רב יוסף שאמר "אנא דאנינא דעתי" מגלה לנו‬ ‫נפקא מינה שמינית‪ .‬מקום שאין סוכה אחרת‬ ‫נקודה עמוקה‪ :‬כל אדם צריך להכיר את עצמו‪.‬‬ ‫לעומת מקום שיש חלופה‪ .‬אם יש סוכה נוספת‬ ‫יש מי שנראה לרבים כקטנוני‪ ,‬אך באמת הוא‬ ‫בבית אחר או בחצר אחרת ללא הצער עדיף‬ ‫בעל נפש עדינה‪ ,‬וכל קוץ קטן מפריע לו‪ .‬התורה‬ ‫לעבור אליה ולקיים המצווה שם‪ .‬אם אין‬ ‫לא אומרת לו "בטלה דעתך"‪ ,‬אלא מכירה בכך‬ ‫חלופה והצער ממשי פטור בלא אשמה‪.‬‬ ‫שמדידת הצער תלויה במציאות האישית‪ .‬זהו‬ ‫נפקא מינה תשיעית‪ .‬ברכת ליישב בסוכה‪ .‬מי‬ ‫שיעור מוסרי עצום לא למדוד אחרים במידת‬ ‫שיצא מחמת צער באמצע סעודה ונרגע הצער‬ ‫עצמך‪ ,‬ולא למדוד עצמך במידת אחרים‪ ,‬אלא‬ ‫וחוזר אחר כך לאכול קביעות נוספת יברך שוב‬ ‫לדעת את מקומך‪ ,‬להכיר את נקודות החולשה‬ ‫ליישב בסוכה‪ .‬אם רק חזר להשלים מעט‬ ‫שלך‪ ,‬ולדעת מתי עבודת ה' שלך מחייבת מאמץ‬ ‫אכילת עראי בלי קביעות אין ברכה חדשה‪.‬‬ ‫נוסף ומתי פוטרת אותך מלסבול‪.‬‬ ‫נפקא מינה עשירית‪ .‬חשש תואנה‪ .‬אם ברור למי‬ ‫ובכך נרמז מסר לכל חיי האדם‪ :‬הקב"ה חפץ‬ ‫שיודע את עצמו שאינו מצטער אלא מבקש‬ ‫באדם כפי שהוא‪ ,‬לא בדמות מדומיינת‪ .‬מצוות‬ ‫קולה אין זו טענת מצטער‪ .‬בית דין של לב יודע‬ ‫הסוכה היא דירת אמת דירת עראי שמזכירה‬ ‫לאדם את ערכו גם כשהוא חלש או עדין‪.‬‬ ‫כי לפני מי שאמר והיה עולם‪ .‬אבל אם הצער‬ ‫אמיתי אף שאינו שכיח אצל שכניו אין אומרים‬ ‫יש כאן לקח מעשי ברור‪ .‬בחיי היום יום כולנו‬ ‫בטלה דעתו‪.‬‬ ‫נתקלים במצבים שבהם אנחנו מצטערים‪:‬‬ ‫נראה כאן נקודת עומק‪ :‬מצות הסוכה מצווה‬ ‫בעבודה‪ ,‬במשפחה‪ ,‬בחיי הרוח‪ .‬השאלה היא‬ ‫אותנו "תשבו כעין תדורו"‪ .‬הדירה היא מקום‬ ‫האם עלינו להכריח את עצמנו להמשיך למרות‬ ‫מנוחה ורגיעה‪ .‬אם הסוכה הופכת לבית של צער‬ ‫שהדבר גורם לנו עינוי‪ ,‬או שמא מותר להכיר‬ ‫דירה של סבל‪ .‬לכן מי שמצטער באמת פטור מן‬ ‫בצער ולדעת לשחרר‪ .‬דיני "מצטער‬ ‫הסוכה‪ ,‬גם אם צערו איננו מצוי אצל כל בני‬ ‫בסוכה" מגלים לנו את הדרך‪ :‬אם‬ ‫אדם‪ ,‬ובלבד שהוא אמיתי ונוגע ללבו‪.‬‬ ‫הצער הוא אמיתי וממשי אין חובה‬ ‫הראשונים והאחרונים לימדונו שאין כאן פתח‬ ‫להמשיך בכוח‪ .‬התורה עצמה לא חפצה‬ ‫לתואנה אלא דין של חמלה‪ ,‬כדי שלא יהפוך חג‬ ‫שנסבול לשם שמים‪ ,‬אלא שנעבוד‬ ‫השמחה למצוות עינוי‪.‬‬ ‫אותו מתוך שמחה ונחת‪.‬‬ ‫וכאן טמון סוד עדין‪ :‬הסוכה עצמה מלמדת‬ ‫באותה מידה‪ ,‬עלינו להבחין בין צער‬ ‫אותנו שיעור לחיים לא כל אחד דומה לחברו‪,‬‬ ‫אמיתי לבין תואנה‪ .‬יש מצבים שאדם מתרץ‬ ‫ויש מקום להכיר ברגישות האישית של כל‬ ‫את עצמו כדי להימלט מחובותיו‪ .‬לזה לא‬ ‫אדם‪ .‬כשם שרב יוסף אמר "אנא דאנינא‬ ‫התכוונה תורה‪ .‬אבל כשיש קושי אמיתי התורה‬ ‫דעתי"‪ ,‬כך כל אחד נבחן לפי מדרגתו ומציאותו‪.‬‬ ‫חומלת ואומרת‪ :‬אל תכריח את עצמך‪ .‬זהו כלל‬ ‫התורה מבקשת שנשב בצילא דמהימנותא‬ ‫גדול גם בחיים לדעת לאזן בין מחויבות לבין‬ ‫מתוך שמחה‪ ,‬ומתוך נחת‪ ,‬לא מתוך כפייה‪.‬‬ ‫שמירה על הגוף והנפש‪.‬‬ ‫פיוט המסתתר בסוכה אומר‪ :‬צל הסכך‬ ‫כך מתגלה הדרכה מעשית לחיי היום יום‪ :‬לא‬ ‫המתנועע ברוח אינו רק מחסה אלא ליטוף‪ .‬ריח‬ ‫להחמיר על עצמנו יתר על המידה עד שנישבר‪,‬‬ ‫העצים והקירות הארעיים אינם רק זכר‬ ‫ולא לחפש פתחים של תירוצים‪ .‬לחיות מתוך‬ ‫לנדודים אלא חיבוק של שכינה‪ .‬ואם הצער‬ ‫אמת‪ ,‬להכיר בצער הראוי לשמו‪ ,‬ולדעת שגם בו‬ ‫מכסה את פניו התורה אומרת "צא החוצה‪ ,‬כי‬ ‫הקב"ה מצפה מאתנו לשמור על שמחה פנימית‬ ‫איני חפצה בצערך אלא בשמחתך"‪ .‬בזה נגלה‬ ‫ולמצוא דרך ישרה לעבודתו‪.‬‬ ‫היופי של מצות סוכה בית עראי שבו מתגלה‬ ‫עיקר העניין הוא שמצות הסוכה ניתנה "תשבו‬ ‫בית הנצח‪ ,‬שמחת עולם בצלו של מקום‪.‬‬ ‫כעין תדורו" דירה של נחת ושל שמחה ולא‬ ‫‪ .11‬כאשר החזאים אומרים שירד גשם בליל סוכות האם מותר לישון מחוץ לסוכה?‬ ‫כאשר יורד גשם? האם לא נשללה מטרת‬ ‫חג הסוכות‪ ,‬חג האמונה והביטחון‪ ,‬נושא בקרבו‬ ‫הסוכה כאשר איננה מגינה מן המטר?‬ ‫דילמות עדינות ונשגבות‪ .‬הרי מצות הישיבה‬ ‫בסוכה אינה רק ישיבה חיצונית אלא כניסה‬ ‫הרד"ק )שם(‪" :‬וסוכה תהיה לצל ענן ה' יכסה‬ ‫לדירת עראי שבה נבחנת נאמנותנו תחת צל‬ ‫עליהם להיות להם במקום סוכה לשמירה מן‬ ‫האמונה‪.‬‬ ‫החום ומן הגשם"‪ .‬הרי שהסוכה היא דימוי לענן‬ ‫כבוד‪ ,‬ובמצב שהגשם חודר פנימה הרי לא‬ ‫אך מה יעשה האדם כאשר שומע את החזאים‬ ‫מתקיימת המטרה‪ ,‬והאדם מצטער‪ .‬מזה משמע‬ ‫צופים גשם בליל סוכות? האם חייב בכל זאת‬ ‫שכשם שבענני הכבוד לא היה מקום לצער‪ ,‬כך‬ ‫להניח ראשו בסוכה ולישון שם עד אשר ירדו‬ ‫גם סוכה שבגשם אינה עוד בגדר סוכה ראויה‪.‬‬ ‫בפועל הטיפות הראשונות‪ ,‬או שמא עצם‬ ‫העובדה שצפוי לרדת גשם כבר הופכת אותו‬ ‫המצודת דוד )שם(‪" :‬וסוכה תהיה לצל הסוכה‬ ‫ל"מצטער" הפטור מן הסוכה? והרי בביתו‬ ‫הזאת תהיה לצל ביום מן החורב ולמחסה מן‬ ‫הפרטי ודאי לא היה הולך לישון בחדר שיודע‬ ‫הזרם"‪ .‬ביאר בפשיטות שהתכלית של הסוכה‬ ‫מראש שהגשמים יפריעו את מנוחתו‪ .‬האם‬ ‫היא הגנה והצללה‪ .‬וכאשר בפועל אין היא‬ ‫תחזית מזג האוויר יוצרת מציאות הלכתית‬ ‫מגינה אלא מכניסה צער‪ ,‬שוב אין בה את‬ ‫חדשה או שעלינו להמתין עד שתבוא ההצפה‬ ‫מהותה‪.‬‬ ‫ממש ותגרום צער מוחשי?‬ ‫המלבי"ם )שם(‪" :‬וסוכה תהיה לצל יומם‬ ‫הפסוק אומר "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב‬ ‫מחורב מציין כי הסוכה נועדה לשמור על האדם‬ ‫ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" )ישעיה ד‪ ,‬ו(‪.‬‬ ‫מפני החיצונים‪ ,‬מן החום ומן הגשם‪ .‬ובזה נודע‬ ‫כי אין השם חפץ בצערם אלא בשמירתם"‪.‬‬ ‫רש"י )שם(‪" :‬למחסה מגשמים‪ ,‬ולמסתור‬ ‫הדברים מאירים שגם בסוכת החג אין מטרת‬ ‫מרוחות"‪ .‬מבואר בדבריו שסוכת ה' נועדה‬ ‫המצווה לגרום סבל אלא לשמש דירה שמגינה‪,‬‬ ‫לשמש כמקום הגנה מן המטר והסער‪ .‬ולכאורה‬ ‫קשה אם כן‪ ,‬כיצד נבין את מצות ישיבת הסוכה‬ ‫שלדעת הר"ן אין לסמוך על כך‬ ‫וכאשר היא נהפכת למקום צער הרי אין זה‬ ‫אלא כשכבר התחיל לרדת בפועל‪.‬‬ ‫רצון המצווה‪.‬‬ ‫הב"ח )או"ח סימן תרל"ט ד"ה‬ ‫נמצא שמפרשי הפסוק כולם מדגישים שתכלית‬ ‫כתב הרא"ש( ביאר את שיטת‬ ‫הסוכה היא הגנה ומחסה‪ ,‬וכשבאה מציאות של‬ ‫הראשונים‪ ,‬ועמד על כך שאין די‬ ‫מטר החודרת לתוכה היא עצמה מאבדת את‬ ‫בחשש רחוק אלא צריך צער קרוב‬ ‫טעם מהותה‪ .‬מכאן נוכל להבין היטב את היסוד‬ ‫ומוחשי‪ .‬לדבריו‪ ,‬עצם החשש שירד גשם אינו‬ ‫בהלכה של "מצטער פטור מן הסוכה"‪.‬‬ ‫פוטר‪ ,‬אלא אם כן רואה בעיניו את השמים‬ ‫בגמרא במסכת סוכה )דף כח ע"ב ( שנינו‪:‬‬ ‫מתקדרים בעננים באופן ברור‪ ,‬וזה גופא נחשב‬ ‫"משירדו גשמים‪ ,‬מאימתי מותר לפנות?‬ ‫צער‪.‬‬ ‫משתסרח המקפה"‪ .‬כלומר‪ ,‬שיעור הפטור מן‬ ‫הט"ז )או"ח סימן תרל"ט ס"ק ה( כתב שאף על‬ ‫הסוכה תלוי בצער שנגרם מהגשמים עד כדי‬ ‫פי שחז"ל נתנו שיעור "משתסרח המקפה"‪ ,‬אין‬ ‫קלקול תבשילו של אדם‪.‬‬ ‫הכוונה דווקא למקרה זה‪ ,‬אלא לכל צער אמיתי‬ ‫רש"י )דף כח ע"ב( פירש "משתסרח המקפה‬ ‫שמפריע לישיבה בסוכה‪ .‬נמצא שלדבריו גם‬ ‫כגון עדשים שנתבשלו ונפגמו מחמת המטר"‪.‬‬ ‫במקרה של ציפייה ברורה לצער קרוב כגון‬ ‫כלומר‪ ,‬הצער נמדד לפי שיעורו של מאכל פשוט‬ ‫רוחות קשות או עננים שחורים המודיעים על‬ ‫שנפסד מן הגשם‪ ,‬ללמד שהפטור נובע לא מעצם‬ ‫גשם הרי זה בכלל מצטער‪.‬‬ ‫ירידת הגשמים אלא מן הצער המעשי שנגרם‪.‬‬ ‫המגן אברהם )סימן תרל"ט ס"ק י"ג( עמד על‬ ‫בתוספות )דף כט ע"א ד"ה משתסרח( כתבו‬ ‫כך שדין מצטער בסוכה נלמד מתשבו כעין‬ ‫שהטעם שנקטו חז"ל "מקפה" ולא "פת" מפני‬ ‫תדורו כל דבר שאדם לא היה דר בו בביתו אינו‬ ‫שמקפה מתקלקלת במהרה‪ ,‬ולמדו מזה שכל‬ ‫מחויב בו גם בסוכה‪ .‬ואם כן‪ ,‬כשם שבביתו לא‬ ‫שהסוכה גורמת לו טרדה מיותרת הרי זה בכלל‬ ‫היה הולך לישון בחדר שבטוח שיחדור אליו‬ ‫מצטער‪.‬‬ ‫גשם באמצע הלילה‪ ,‬כך גם בסוכה אינו מחויב‬ ‫בכך‪.‬‬ ‫הרא"ש )פרק ב סימן יג( העתיק להלכה שמותר‬ ‫לצאת מן הסוכה כשנגרם צער מחמת גשמים‪,‬‬ ‫הכהן הגדול מאחיו במשנה ברורה )סימן‬ ‫והוסיף שהשיעור משתנה לפי מצב האדם "כל‬ ‫תרל"ט ס"ק ל"ה( מביא את שיטות הראשונים‪,‬‬ ‫דבר שדרך בני אדם להצטער בו מקרי צער"‪.‬‬ ‫ומציין שהשיעור "משתסרח המקפה" הוא‬ ‫דוגמה‪ ,‬והעיקר הוא כל דבר שהסוכה גורמת לו‬ ‫הריטב"א )שם דף כט ע"א( חידש חידוש נוגע‬ ‫טירדא שאין דרך בני אדם ליישב בה‪ ,‬שאז הוא‬ ‫ממש לשאלתנו‪ :‬אם לא ירד עדיין הגשם אלא‬ ‫פטור‪ .‬מכל מקום נקט שהפטור אינו חל אלא‬ ‫שמים מתקדרים בעבים ונראה שעתיד לרדת‪,‬‬ ‫כאשר אכן יש מציאות ממשית של צער ולא‬ ‫כבר רשאי לאכול חוץ לסוכה‪ ,‬שאין מטריחים‬ ‫חשש גרידא‪.‬‬ ‫אותו להיכנס עד שיתחיל לסבול ממש‪.‬‬ ‫הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד )סוכה‬ ‫מאידך הר"ן )דף יג ע"א מדפי הרי"ף ד"ה‬ ‫דף כט ע"א( הביא למעשה את שאלתנו‬ ‫מתני'( חלק וכתב שאין לסמוך על סברא זו בלא‬ ‫מהמציאות החדשה – חזאים וצפי מזג האוויר‪.‬‬ ‫ראיה ברורה‪ ,‬ומכל מקום משמע מדבריו‬ ‫העלה שהדבר תלוי ממש במחלוקת הריטב"א‬ ‫שדווקא אם כבר נכנס והתחיל באכילה אין‬ ‫והר"ן‪ .‬שלדעת הריטב"א כיון שכבר רואים בעין‬ ‫מוציאים אותו עד שיסריח המקפה‪ ,‬אבל אם‬ ‫מציאות שעתיד לרדת גשם‪ ,‬פטור אפילו קודם‬ ‫עדיין לא נכנס כל שמצטער מחמת הגשמים‬ ‫שירדו בפועל‪ .‬ולדעת הר"ן אין להקל בכך כל‬ ‫מותר להימנע‪ ,‬אלא שבסוף הודה שאינו מברר‬ ‫עוד לא ירדו בפועל גשמים‪ .‬והוסיף שהחילוק‬ ‫מסברתו כי אין ראיה ברורה‪.‬‬ ‫בין אכילה לשינה עשוי להיות משמעותי‪ ,‬מפני‬ ‫שצער השינה גדול יותר‪.‬‬ ‫נמצאנו למדים מדברי הגמרא והראשונים‬ ‫שהפטור מן הסוכה תלוי בצער ממשי‪ ,‬אלא‬ ‫הב"ח‪) ,‬או"ח סימן תרלט ד"ה כתב הרא"ש(‬ ‫שלדעת הריטב"א גם ראיית סימני הגשם‬ ‫מדגיש שעיקר דין מצטער נמדד בצער המצוי‬ ‫מראש מהווים צער שדי בו כדי לפטור‪ ,‬בעוד‬ ‫והקרוב‪ ,‬לא בחששות רחוקים‪ .‬אם ניכרת‬ ‫גשמים לכאורה נגד רוב הפוסקים‪ ,‬ובצד‬ ‫מציאות שתגרום טירדא שאין דרך בני‬ ‫הברכה כתב שמקום ספק בכהאי גוונא הוי ספק‬ ‫אדם לדור בה‪ ,‬הרי זה בכלל מצטער‪.‬‬ ‫ברכות להקל‪ .‬נפקותא‪ .‬אף אם יקל לעניין עצם‬ ‫בנידוננו‪ ,‬תחזית שמבוססת על סימנים‬ ‫החיוב‪ ,‬לעניין ברכה בוודאי יחוש לספק‪.‬‬ ‫ניכרים וקרובים לשעה הבאה תיחשב‬ ‫שיקול‪ ,‬אך לא חשש רחוק‪.‬‬ ‫מו"ר הגר"י זילברשטיין חשוקי חמד על סוכה)‬ ‫כט ע"א( דן במציאות בני זמננו של תחזיות‬ ‫הט"ז‪) ,‬או"ח סימן תרלט ס"ק ה(‬ ‫מדויקות יחסית‪ .‬מסיק שהדבר תלוי במחלוקת‬ ‫מפרש ששיעור "משתסרח המקפה"‬ ‫הריטב"א והר"ן‪ .‬מצד אחד‪ ,‬לריטב"א כשרואה‬ ‫הוא דוגמה‪ ,‬והעיקר כל צער אמיתי שמונע דירה‬ ‫שמים מתקדרים וניכרים סימני מטר‪ ,‬אינו‬ ‫כסדר‪ .‬השלכה‪ .‬לשינה‪ ,‬שהטרדה בה חמורה‬ ‫מטריחים אותו להתחיל‪ .‬מצד שני‪ ,‬הר"ן‬ ‫יותר מאכילה‪ ,‬יש מקום לפטור מוקדם יותר‬ ‫הסתייג בלי ראיה ברורה‪ .‬מוסיף לחלק בין‬ ‫כשהצער צפוי וממשי‪.‬‬ ‫אכילה לשינה‪ ,‬שכאב הטרדה בשינה גדול יותר‬ ‫המגן אברהם )או"ח סימן תרלט ס"ק יג( קושר‬ ‫ולכן יש מקום לפטור מוקדם יותר‪ .‬והיישום‪.‬‬ ‫את דין מצטער ל"תשבו כעין תדורו"‪ .‬כל מה‬ ‫כשיש תחזית מבוססת מאוד ובצירוף סימנים‬ ‫שבביתו לא היה דר בו‪ ,‬אינו חייב בו בסוכה‪.‬‬ ‫ניכרים‪ ,‬יש צד חזק לפטור מלינה‪.‬‬ ‫השלכה‪ .‬אם אדם רגיל שלא להירדם בחדר‬ ‫מרן פוסק הדור הגר"ע יוסף זצ"ל‪ ,‬חזון עובדיה‬ ‫שמסתבר שיגיעו אליו גשמים באמצע הלילה‬ ‫)סוכות( בכללי מצטער קובע בפשיטות שדין‬ ‫ויעירוהו‪ ,‬גם בסוכה אינו מחויב להתחיל לישון‬ ‫מצטער נמדד לפי דרך בני אדם‪ ,‬ומה שבביתו‬ ‫כשמסתמן צער קרוב‪.‬‬ ‫לא היה דר בו פטור בסוכה‪ .‬באשר לגשמים‬ ‫המשנה ברורה )סימן תרלט ס"ק לה( מסכם‬ ‫מטעים שברגע שזה מצב של טירדא שאינה דרך‬ ‫שעיקר הדין תלוי בצער ממשי ולא בחשש‬ ‫דירה‪ ,‬פטור‪ .‬לגבי תחזית‪ ,‬דרך כלל נוקט שלא‬ ‫גרידא‪ ,‬אבל מודה שהשיעור של מקפה הוא רק‬ ‫לפטור על חשש גרידא בלי סימנים ניכרים‪ ,‬אך‬ ‫דוגמה‪ ,‬וכל טירדא המקלקלת את דרך הדירה‬ ‫במקום ודאות קרובה וטרדה של שינה‪ ,‬יש‬ ‫בכלל‪ .‬נפקותא‪ .‬לעניין תחזית‪ ,‬אם היא יוצרת‬ ‫לסמוך להקל‪ .‬נפקותא‪ .‬אם יש אינדיקציות‬ ‫ודאות קרובה לטרדת שינה‪ ,‬יש מקום לפטור‪.‬‬ ‫מוצקות שהלילה יופסק בשינה‪ ,‬אין לחייב‬ ‫אם היא מסופקת ורחוקה‪ ,‬אין לפטור מקודם‪.‬‬ ‫להיכנס לשינה שתיפסק מיד‪.‬‬ ‫ובשער הציון )שם ס"ק כט( מטעים שמקום‬ ‫מרן הראשון לציון הגר"י יוסף ילקוט יוסף‬ ‫שיש ספק ברכה‪ ,‬נלך לקולא בברכות‪ ,‬אך לגבי‬ ‫)סוכות( מסכם את דיני מצטער על פי רוב‬ ‫עצם הפטור הכלל הוא כמידת הצער‪ .‬יישום‪.‬‬ ‫הפוסקים‪ .‬מדגיש שתשבו כעין תדורו מגדיר את‬ ‫אם ההתארגנות לשינה תחייב ברכה ואחר כך‬ ‫הרף‪ .‬לעניין תחזית‪ ,‬אם היא כללית ומסופקת‬ ‫יציאה ודאית מחמת מטר‪ ,‬מן הראוי להיזהר‬ ‫אין לפטור‪ .‬אם היא ודאית מאוד וניכרים‬ ‫בסדרי הברכות ולהימנע ממצב של ברכה‬ ‫סימנים‪ ,‬בפרט בלינה‪ ,‬אפשר להקל מדין‬ ‫לבטלה‪.‬‬ ‫מצטער‪ .‬וההבחנה ברורה בין אכילה קצרה‬ ‫שניתן לדחות לבין שינה ארוכה שתופרע ודאי‪.‬‬ ‫ערוך השולחן )או"ח סימן תרלט סעיפים יז כ(‬ ‫כותב בפשיטות שירידת גשמים היא סימן שאין‬ ‫מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל‪ ,‬אור‬ ‫כאן דירה‪ ,‬ודין מצטער רחב לפי מנהגי המקום‬ ‫לציון )חלק ג הלכות סוכה( מטעים שדין מצטער‬ ‫וזמן‪ .‬ולענייננו‪ .‬אם דרך בני אדם במקום זה‬ ‫תלוי בהגדרת דירה‪ .‬בשינה הטרדה מרובה‪ ,‬ועל‬ ‫להימנע מתחילת שינה כשמזג האוויר הקרוב‬ ‫כן אם מסתמן בבירור שיפסיק באמצע‪ ,‬אין‬ ‫מעיד על הפרעה ממשית‪ ,‬ייחשב מצטער‪.‬‬ ‫לחייב להתחיל‪ .‬נפקותא‪ .‬אין מטריחים אדם‬ ‫לסדר מיטתו בסוכה כשברור שייאלץ לקום‬ ‫הבכורי יעקב )על סימן תרכט סק"ל( נוגע‬ ‫מחמת מטר‪.‬‬ ‫בספקות ברכה בהקשר גשמים‪ ,‬ומורה זהירות‬ ‫בברכה כשיש חשש מוצדק להפסקה קרובה‪.‬‬ ‫מו"ר הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות‬ ‫ההשלכה‪ .‬אם ברור כמעט שיצטרך לצאת‬ ‫)ח"ב ועוד( מרחיב שיסוד מצטער הוא מהותי‪,‬‬ ‫באמצע הלילה‪ ,‬ינהג בזהירות בברכות ויטה‬ ‫לא טכני‪ .‬היכן שהשינה אינה יכולה להתקיים‬ ‫שלא להתחיל מצב שמביא לידי הפסקה ודאית‪.‬‬ ‫כדרך דירה‪ ,‬פטור‪ .‬לעניין צפוי גשם‪ ,‬אם יש‬ ‫ודאות קרובה וחזקה‪ ,‬יש לדון כמצטער אף‬ ‫הדעת תורה למהרש"ם )סימן תרלט סעיף ה(‬ ‫קודם ירידת הטיפה הראשונה‪ ,‬ובוודאי שלא‬ ‫מציין שדברי הריטב"א המתירים באופק‬ ‫ה‪ .‬בלינה חמורה המציאות יותר‬ ‫יכניס עצמו לספק ברכות‪ .‬יישום‪ .‬לינה אינה‬ ‫מאכילה‪ ,‬ולכן אם ברור שייפסק‬ ‫דומה לנשנוש‪ .‬במקום צפי מוצק לטרדה‪ ,‬פטור‬ ‫באמצע‪ ,‬הרבה אחרונים מקילים‬ ‫מתחילה‪.‬‬ ‫שפטור מלהתחיל בה‪.‬‬ ‫הכף החיים‪ ,‬רבי יעקב חיים סופר )או"ח סימן‬ ‫יש כאן הוראה נפלאה לחיים‪.‬‬ ‫תרלט( אוסף דיני מצטער ומדגיש ללכת אחר‬ ‫חז"ל לימדונו ש"מצטער פטור מן‬ ‫מנהג מקומו ודעת רוב בני אדם‪ .‬במקום ספקי‬ ‫הסוכה" אין הקב"ה חפץ בעבודת ה' מתוך צער‬ ‫ברכה‪ ,‬להקל‪ .‬נפקותא‪ .‬אם תחזית יוצרת ספק‬ ‫מיותר‪ ,‬אלא בעבודה מתוך דירה נאה וצל‬ ‫מהותי בברכה ובקיום‪ ,‬אין לברך‪ ,‬ועל לינה יש‬ ‫אמונה‪ .‬אך כאשר האדם מתבונן בתחזיות‪,‬‬ ‫מקום לפטור כשהטרדה קרובה ומוחשית‪.‬‬ ‫בידע האנושי ובחכמה הטכנולוגית‪ ,‬הוא עלול‬ ‫הגרי"ש אלישיב זצ"ל )מסורות תלמידיו‬ ‫לחשוב שהכול בידו הוא יודע מראש מה יקרה‬ ‫והליכותיו( מקפיד להגדיר מצטער לפי מציאות‪.‬‬ ‫ומנהל את חייו על פי החזאים‪ .‬התורה‬ ‫לגבי תחזית‪ ,‬אם יש סימנים ברורים ונראים‬ ‫מלמדתנו‪ :‬חכמה זו מועילה‪ ,‬אך אין היא‬ ‫לעין שהגשם בפתח‪ ,‬אין מטריחים להתחיל‬ ‫מוחלטת‪ .‬אנו נדרשים לאזן בין התכנון לבין‬ ‫לינה שתופסק‪ ,‬אך לא סומכים על דיבורים‬ ‫קבלת הדין והכניעה לרצון ה'‪.‬‬ ‫בעלמא‪ .‬יישום‪ .‬צירוף תחזית איתנה עם‬ ‫ובזה יסוד עמוק‪ .‬כשם שאין להכניס עצמו‬ ‫סימנים נראים‪ ,‬בפרט בלינה‪ ,‬מכריע להקל‪.‬‬ ‫למצב של טירדא ודאית בלינה‪ ,‬כך גם בחיים‬ ‫הגרש"ז אוירבאך זצ"ל‪ ,‬הליכות שלמה‬ ‫בכלל אין לאדם להכניס עצמו לדרכים שהוא‬ ‫)מועדים סוכות( יסודו תמיד "כעין תדורו"‪ .‬אין‬ ‫יודע שיביאוהו לנפילה רוחנית או לצער נפשי‪.‬‬ ‫חיוב להכניס עצמו למצב של טירדא ודאית‬ ‫תכנון נכון פירושו להימנע מראש מהיכנס‬ ‫בשינה‪ .‬אם התחזית חזקה בצירוף סימנים‬ ‫למצבים כאלה‪.‬‬ ‫בשטח‪ ,‬יש מקום לפטור מלינה‪ .‬אם אין אלא‬ ‫מאידך‪ ,‬כשעדיין אין ודאות אלא חשש בלבד‪,‬‬ ‫חשש כללי‪ ,‬לא ייפטר‪ .‬נפקותא‪ .‬קביעת הרף לפי‬ ‫אין לאדם להשתמט מחובותיו בשם הפחדים‪.‬‬ ‫רמת הוודאות והסימנים בשטח‪.‬‬ ‫עליו להיכנס אל המצווה‪ ,‬לעשות את שלו‪ ,‬ואם‬ ‫ומכל האמור יוצאים לנו נפקא מינות להלכה‬ ‫יבוא הצער אז יקום ויפטור עצמו‪ .‬זהו שיעור‬ ‫ולמעשה‪ :‬א‪ .‬אם יש רק תחזית כללית בלא‬ ‫עצום של אמונה‪ :‬לחיות בין השערת העתיד‬ ‫סימנים ניכרים אינו נפטר‪ ,‬וחייב לישון בסוכה‪,‬‬ ‫לבין דרישת ההווה‪.‬‬ ‫דלא חשיב מצטער על סמך חשש רחוק‪.‬‬ ‫תובנה נוספת‪ :‬הסוכה נבנית להיות "למחסה‬ ‫ב‪ .‬אם ניכרים סימנים ברורים בשמים‪ ,‬עננים‬ ‫ולמסתור מזרם וממטר" כלומר‪ ,‬גם כאשר‬ ‫שחורים ורוחות עזות‪ ,‬והתחזית מחזקת את‬ ‫הגשם יורד‪ ,‬יש מציאות שבה ההגנה האלוקית‬ ‫המציאות לדעת הריטב"א ודעימיה יכול‬ ‫שורה עלינו‪ .‬ההכרה הזאת מעניקה לאדם מבט‬ ‫להימנע מלהתחיל לינה בסוכה‪ .‬לדעת הר"ן אין‬ ‫חדש‪ :‬אף על פי שהתחזיות קודרות‪ ,‬יד ה'‬ ‫לסמוך על כך‪ ,‬אולם הרבה מאחרוני זמננו נטו‬ ‫מנהיגה את עולמו‪ ,‬ואנו נדרשים לא להיבהל‬ ‫לדמות את זה למצטער גמור בלינה‪.‬‬ ‫אלא לעשות את חלקנו בנאמנות‪.‬‬ ‫ג‪ .‬אם כבר נכנס לסוכה ועדיין לא ירדו גשמים‬ ‫עיקר העניין‪ :‬נמצאנו למדים מדברי הראשונים‬ ‫בפועל לשיטת רוב הפוסקים עליו להתחיל‪ ,‬ורק‬ ‫והאחרונים כי דין "מצטער פטור מן הסוכה"‬ ‫כשיתחיל הצער בפועל מותר לצאת‪ .‬אך לשיטת‬ ‫אינו תלוי בחשש גרידא אלא בצער ממשי‪ .‬לדעת‬ ‫הריטב"א כשברור שעומד לרדת מיד‪ ,‬רשאי‬ ‫הריטב"א‪ ,‬אם ניכרים סימני גשמים בבירור‬ ‫להימנע גם מלהתחיל‪.‬‬ ‫רשאי להימנע מלהתחיל לינה בסוכה‪ ,‬כי אין‬ ‫מטריחים אותו להיכנס למצב שייאלץ‬ ‫ד‪ .‬לגבי ברכת ליישב בסוכה גם אם יקיים חלק‬ ‫להפסיקו‪ .‬אך לדעת הר"ן וכמה ראשונים אין‬ ‫מן המצווה‪ ,‬אם ברור שייאלץ לקום בתוך זמן‬ ‫להסתמך על כך כל עוד לא ירדו בפועל גשמים‪.‬‬ ‫קצר‪ ,‬יש לחוש לספק ברכה‪ .‬למעשה‪ ,‬במקום‬ ‫אחרוני זמננו הכריעו כי בתחזית כללית בלבד‬ ‫כזה ספק ברכות להקל‪ ,‬ולא יברך‪.‬‬ ‫אין לפטור‪ ,‬אבל אם יש סימנים ברורים וודאות‬ ‫קרובה בפרט לעניין שינה שהיא צער גדול יותר‬ ‫מאכילה נחשב כמצטער ופטור‪ .‬לעניין הברכה‪,‬‬ ‫ברור שיבוא צער כבד‪ ,‬אין להכניס עצמו‬ ‫במקרה כזה אין לברך ליישב בסוכה‪,‬‬ ‫לניסיונות מיותרים‪ .‬זהו שיעור של איזון‪ :‬מצד‬ ‫כי הוי ספק ברכות להקל‪.‬‬ ‫אחד לעשות את חובת ההווה בנאמנות‪ ,‬ומצד‬ ‫ולנשמת הדברים‪ :‬הסוכה נועדה‬ ‫שני לדעת מתי לעצור ולהבין שזו אינה השעה‪.‬‬ ‫להיות "למחסה ולמסתור מזרם‬ ‫האדם נכנס אל הסוכה עם האמונה כי השכינה‬ ‫וממטר"‪ ,‬מקום שבו האדם חש ביטחון‬ ‫חופפת עליו‪ ,‬גם כאשר שמי הסתיו מתקדרים‬ ‫וחסות תחת צל האמונה‪ .‬כאשר היא‬ ‫בעננים‪ .‬הוא לומד לחיות בין התחזית לבין‬ ‫הופכת למקום צער פטור‪ ,‬כי אין רצון‬ ‫המציאות‪ ,‬בין העתיד הלא ידוע לבין ההווה‬ ‫התורה בעבודת ה' מתוך טירדא מיותרת‪ .‬מכאן‬ ‫הברור‪ .‬בזה הוא קונה לו מבט של אמונה לדעת‬ ‫נלמד גם לחיים לא כל פחד וחשש עתידי פוטר‬ ‫מתי להמתין בגבורה‪ ,‬ומתי לפנות בענווה‪ ,‬ובכל‬ ‫את האדם ממעשיו‪ .‬אם יש רק ספק‪ ,‬חובה‬ ‫דרכיו לחוש שהקב"ה מלווה אותו בצל סוכתו‪.‬‬ ‫להיכנס אל המצווה ולעשות את שלנו‪ .‬אך אם‬ ‫‪ .12‬סוד הפטור‪ :‬מדוע מצטער נפטר ממצות סוכה‬ ‫ספורנו )שם(‪" :‬למען ידעו דורותיכם כי בסוכות‬ ‫חג הסוכות נושא בקרבו מסר כפול ומרתק‪.‬‬ ‫הושבתי‪ ...‬להודיעם כי לא בצורת ביתם‬ ‫מצד אחד הוא חג האסיף‪ ,‬זמן שמחתנו‪ ,‬מלא‬ ‫ובטיחות קירותיהם היו חיים‪ ,‬אלא‬ ‫הוד והדר‪ ,‬סוכות נאות ונוי מצוה‪ .‬מצד שני‪,‬‬ ‫בהשגחתי"‪ .‬הרי שהכוונה אינה לצער אלא‬ ‫חז"ל גילו לנו סוד עמוק הסוכה נועדה להזכיר‬ ‫לחינוך לאמונה‪ ,‬להסיר את הביטחון המדומה‬ ‫לנו גלות‪ ,‬יציאה מבית הקבע לסוכה דלה‪ ,‬כמי‬ ‫בבית הקבע‪.‬‬ ‫שגלה מארצו‪.‬‬ ‫אור החיים הקדוש )שם(‪" :‬בסוכות תשבו‪...‬‬ ‫במדרש ילקוט שמעוני ובפסיקתא דרב כהנא‬ ‫למען ידעו דורותיכם שידעו ויכירו כי לא בכוחם‬ ‫מתבאר שכאשר נגזר על ישראל דין גלות‪,‬‬ ‫יחיו ולא בחוזק ידם יתקיימו‪ ,‬אלא בצל הסוכה‬ ‫יוצאים הם אל הסוכה והקב"ה מעלה עליהם‬ ‫אשר ציוויתי"‪ .‬לפי דבריו אין זה מצות עינוי‬ ‫כאילו גלו לבבל‪.‬‬ ‫אלא מצות חינוך לאמונה בהשגחה‪.‬‬ ‫כאן מתעוררת שאלה עצומה‪ :‬אם הסוכה היא‬ ‫נמצא אפוא‪ ,‬שמפרשי הפסוק כולם מדגישים‬ ‫דימוי לגלות‪ ,‬ואם כל עניינה ליצור צער‪ ,‬מדוע‬ ‫שהסוכה נועדה להזכיר את חסות ה' וענני‬ ‫פסקה ההלכה "מצטער פטור מן הסוכה"? והרי‬ ‫הכבוד‪ ,‬ואת ארעיות דירת האדם‪ .‬הצער איננו‬ ‫גלות ביסודה היא צער‪ ,‬ואם כן הלא זה תכלית‬ ‫מטרה‪ ,‬אלא ההכרה שהאדם איננו נשען על‬ ‫המצווה! האם לא היה ראוי שכל צער שבסוכה‬ ‫בטון ואבן אלא על אמונה‪ .‬מכאן מובן מדוע‬ ‫יחייב יותר ולא יפטור?‬ ‫"מצטער פטור מן הסוכה" כי המטרה אינה‬ ‫הפסוק המרכזי הוא "בסוכות תשבו שבעת‬ ‫עינוי עצמי אלא יצירה של תודעת אמונה‬ ‫ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות‪ .‬למען‬ ‫ושכינה‪.‬‬ ‫ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני‬ ‫בגמרא במסכת סוכה )דף כו ע"א( נאמר‪:‬‬ ‫ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" )ויקרא‬ ‫"מצטער פטור מן הסוכה"‪ .‬ושואלת הגמרא שם‬ ‫כג‪ ,‬מב מג(‪.‬‬ ‫על חולים ומשמשיהם שהם פטורים‪ ,‬ולומדים‬ ‫רש"י )שם פסוק מג(‪" :‬כי בסוכות הושבתי ענני‬ ‫מכאן שהסוכה אינה מצוה של עינוי‪ ,‬אלא מצוה‬ ‫כבוד היו"‪ .‬לפי רש"י אין כאן צער של גלות אלא‬ ‫של דירה תשבו כעין תדורו‪.‬‬ ‫זיכרון לחסות העננים‪ ,‬שהיו מגינים על ישראל‬ ‫רש"י )שם ד"ה מצטער( מבאר‪" :‬פטור דתשבו‬ ‫מהחום והצינה‪ .‬הרי שהמטרה היא דווקא‬ ‫כעין תדורו כתיב‪ ,‬מה דירה אדם דר במקום נוח‬ ‫להראות חסות ה' ונועם קרבתו‪ ,‬לא צער וגלות‬ ‫לו‪ ,‬כך בסוכה"‪ .‬נמצא שיסוד הפטור נובע‬ ‫בפועל‪.‬‬ ‫מהגדרת עצם המצווה‪ ,‬לא משום קולא צדדית‪,‬‬ ‫אבן עזרא )שם(‪" :‬בסוכות סוכות ממש שעשו‬ ‫אלא משום שאין כאן קיום מצוה כלל כשיש‬ ‫להם לצל"‪ .‬מבואר שצורת החיים במדבר‬ ‫צער‪.‬‬ ‫חייבה יציאה מהקבע אל דירת עראי‪ ,‬אך‬ ‫תוספות )דף כו ע"א ד"ה מצטער( מוסיפים‬ ‫המטרה היא להמחיש את ארעיות האדם‪ ,‬לא‬ ‫שצער שאדם רגיל להתרחק ממנו בביתו‪ ,‬אינו‬ ‫לחייבו בצער בלתי נסבל‪.‬‬ ‫מקום של סבל גופני ממש‪ ,‬הרי זו‬ ‫מחויב לקבלו בסוכה‪ ,‬מפני שכל ההגדרה היא‬ ‫לא דירה אלא צער‪ ,‬והתורה לא‬ ‫"כעין תדורו"‪.‬‬ ‫חפצה בכך‪.‬‬ ‫הרא"ש )פרק ב סימן יג( כתב‪" :‬מצטער פטור –‬ ‫הבעל באר יוסף )פרשת אמור(‬ ‫שאין זו דירה אלא צער‪ ,‬ולא נצטווינו אלא על‬ ‫כתב יסוד זה בארוכה‪ :‬הגלות‬ ‫דירה"‪ .‬הרי לנו שהפטור הוא חלק מן המצווה‬ ‫שמכוונים אליה בחג הסוכות היא‬ ‫עצמה‪ ,‬שאין שם דירה על צורת חיים כזאת‪.‬‬ ‫יציאה מהבית‪ ,‬אבל לא צער ישיר‪ .‬כי תכלית‬ ‫הריטב"א )שם דף כט ע"א( כתב טעם מיוחד‪:‬‬ ‫המצווה אינה לסבול אלא להתבונן‪ .‬לכן כל‬ ‫אם רואה שהולך לרדת גשם אינו חייב להתחיל‬ ‫שנעשה צער של ממש‪ ,‬פטור‪ ,‬שאין זו מצות‬ ‫לאכול בסוכה‪ ,‬מפני שהכניסה למקום שברור‬ ‫סוכה אלא חבלה במצווה‪.‬‬ ‫שיהפוך לצער אינה בגדר דירה‪ .‬נמצא שאף על‬ ‫הפרי צדיק )סוכות‪ ,‬ד"ה עניין חג הסוכות(‬ ‫חשש קרוב לצער כבר לא מתקיימת מצוה‪.‬‬ ‫הדגיש כי הסוכה היא ביטוי של יציאה‬ ‫נמצא אפוא‪ ,‬שהגמרא והראשונים הגדירו‬ ‫מהקביעות‪ ,‬לזכור שישראל תחת צל השכינה‪.‬‬ ‫בבירור‪ :‬מצות הסוכה אינה מצות צער אלא‬ ‫זהו גלות סמלי המוביל לשמחה‪ ,‬ולא גלות‬ ‫מצות דירה‪ ,‬ודירה מטבעה היא מקום מנוחה‪.‬‬ ‫כפשוטה של סבל‪ .‬לכן מצטער פטור‪.‬‬ ‫כל מצב של טירדא הגורמת לאי אפשרות של‬ ‫נמצא אפוא שכל גדולי הראשונים והאחרונים‬ ‫דירה אינו בכלל מצות סוכה‪ ,‬ולכך מצטער‬ ‫מיישבים ש"גלות" שבסוכה היא גלות רעיונית‬ ‫פטור‪.‬‬ ‫או סמלית‪ ,‬אך לא חיוב בצער‪ .‬התורה לא‬ ‫הנה נבאר את דברי הראשונים הנוספים‬ ‫ביקשה להטריח את ישראל בצער של ממש‪,‬‬ ‫והאחרונים‪ ,‬כיצד חילקו בין עצם היציאה‬ ‫ולכן מצטער פטור‪.‬‬ ‫מהבית כבחינת גלות‪ ,‬לבין צער ממש שממנו‬ ‫מרן הבית יוסף )או"ח סימן תרמ( מביא את‬ ‫פטור‪:‬‬ ‫דברי הראשונים שהמצטער פטור מן הסוכה‪,‬‬ ‫הבכור שור )סוכה כו ע"א( כתב שפטור מצטער‬ ‫ופוסק כך בשולחן ערוך שם‪ .‬הרי שדעתו להלכה‬ ‫יסודו בתשבו כעין תדורו‪ ,‬שכל מה שאין דרך‬ ‫ברורה עיקר המצווה היא דירה‪ ,‬לא צער‪ ,‬ולכן‬ ‫לדור בו אינו בכלל מצוה‪ .‬וכיון שכן‪ ,‬אין עניינה‬ ‫אין לחייב את המצטער‪.‬‬ ‫של סוכה לחייב אדם ליישב במקום טירדא‪.‬‬ ‫החיד"א‪ ,‬בספרו מחזיק ברכה )או"ח סימן תרמ‬ ‫הרי שעצם היציאה מהבית היא מעין גלות‪ ,‬אבל‬ ‫סק"א(‪ ,‬כותב שבכל מקום שבו הצער הוא‬ ‫צער נוסף אין התורה חפצה בו‪.‬‬ ‫באופן שאין דרך בני אדם לדור כך‪ ,‬פטור‪.‬‬ ‫המהרש"א )חידושי אגדות סוכה כו ע"א( ביאר‬ ‫ומבאר שדין זה נלמד מתשבו כעין תדורו‪ ,‬שאין‬ ‫את דברי הגמרא שמצטער פטור‪ ,‬שעניינה של‬ ‫התורה מחייבת אלא דירה של נחת‪ ,‬לא של‬ ‫הסוכה הוא לשבת בצל האמונה ולא לשם סבל‪.‬‬ ‫טירדא‪.‬‬ ‫הגלות שברעיון היא גלות רכה‪ ,‬לא צער פיזי‬ ‫רבי חיים יוסף דוד אזולאי גם בספרו יוסף‬ ‫שאינו נסבל‪.‬‬ ‫אומץ )עמוד רכ"ד( העיר שבכל מצוות הסוכה‬ ‫הפרי מגדים )או"ח תרלט אשל אברהם סק"ו(‬ ‫עיקר הדגש הוא על הכוונה והישיבה לשם‬ ‫דקדק בלשון הראשונים וכתב שכל צער שאין‬ ‫שמים‪ ,‬לא על קבלת צער פיזי‪ ,‬ולכן אין ענין‬ ‫דרכו של אדם לדור בו‪ ,‬הרי זה פטור‪ .‬אבל אם‬ ‫להחמיר כשיש צער שאדם רגיל להימנע ממנו‪.‬‬ ‫זו אי נוחות קלה שדרך בני אדם לסבול אינו‬ ‫הכף החיים )או"ח סימן תרלט סק"ל סקמ"ה(‬ ‫פטור‪ .‬נמצא שההבדל הוא בין אי נוחות שהיא‬ ‫מאריך מאוד בפרטי דין מצטער‪ .‬הוא מביא‬ ‫חלק מן הגלות הסמלית‪ ,‬לבין צער קיצוני שאינו‬ ‫מדברי הזוהר והפוסקים שהמטרה היא לשבת‬ ‫דרך דירה‪.‬‬ ‫בסוכה מתוך שמחה‪ ,‬ולכן אם יש צער של ממש‬ ‫הביכורי יעקב )סימן תרמ סק"ל( מקשה מדברי‬ ‫פטור‪ ,‬ואין מקום להחמיר בזה‪.‬‬ ‫המדרש שאמרו שגלות היא צער‪ ,‬ואם כן מדוע‬ ‫הבן איש חי )פרשת האזינו שנה א אות טז(‬ ‫מצטער פטור? ומתרץ שהצער שכוונת המדרש‬ ‫פוסק להלכה שבמצב של צער ממש פטור‪ ,‬אלא‬ ‫אליו הוא עצם יציאה מהבית לסוכה‪ ,‬שהיא‬ ‫שמכל מקום טוב להשתדל לקיים ככל האפשר‪,‬‬ ‫גלות סמלית‪ .‬אבל כאשר הסוכה עצמה נעשית‬ ‫מלמד אותנו על ארעיות חיינו ועל תלותנו בה'‪.‬‬ ‫וכתב שיזהר לומר לשם יחוד ומחשבה‬ ‫אך יש צער שמפרק את הדירה והופך אותה‬ ‫נכונה גם כשפטור‪ ,‬כי עיקר מצות‬ ‫למקום שאינו ראוי בזה פטור‪.‬‬ ‫הסוכה היא זכר לענני הכבוד‪.‬‬ ‫זהו שיעור לחיים‪ :‬יש מצבים שבהם הקושי‬ ‫גם מרן הגאון הגר"ע יוסף זצ"ל בחזון‬ ‫הוא חלק מן הדרך‪ ,‬ועלינו לשאתו באמונה זהו‬ ‫עובדיה )סוכות עמ' שיז שכג( עוסק‬ ‫"הצער המחנך"‪ .‬ויש מצבים שבהם הקושי כבר‬ ‫בהרחבה בדיני מצטער‪ .‬הוא מדגיש‬ ‫שובר את האדם ומונע ממנו שמחה ועבודת ה'‬ ‫שאין חיוב להישאר בסוכה בצער‪ ,‬כי‬ ‫בזה הקב"ה עצמו אומר "אינני חפץ בצער זה"‪.‬‬ ‫המצווה היא "תשבו כעין תדורו"‪ ,‬והביא שהדין‬ ‫החכמה היא להבחין בין שני המצבים‪.‬‬ ‫מוסכם על כל הפוסקים‪ .‬ובדבריו מבאר את‬ ‫הקושיא מהמדרש‪ ,‬ומסכים עם מה שתירצו‬ ‫ובכך האדם לומד איך לחיות לשאת על עצמו‬ ‫האחרונים שהצער הנדרש הוא רק עצם‬ ‫את האחריות הרוחנית גם אם לא נוח‪ ,‬אך לדעת‬ ‫היציאה מהבית‪ ,‬לא צער נוסף של ממש‪.‬‬ ‫גם לשחרר כשזה כבר סבל שאין בו תועלת‪ .‬זהו‬ ‫איזון של אמונה עמוקה‪ ,‬שהקב"ה רוצה אותנו‬ ‫ומכל האמור יוצאים לנו נפקא מינות להלכה‬ ‫שמחים בעבודתו ולא עצובים‪.‬‬ ‫ולמעשה‪ :‬א‪ .‬אי נוחות קלה כגון חום קל‪,‬‬ ‫יתושים בודדים‪ ,‬מעט רוח בזה אין דין מצטער‪,‬‬ ‫ומכאן עולות התובנות לחיי היום יום מתוך‬ ‫כיון שדרך בני אדם לסבול כך גם בדירתם‬ ‫שאלתנו‪ :‬האדם נוטה לחשוב שככל שהוא‬ ‫הקבועה‪ .‬לכן חייב להישאר בסוכה‪.‬‬ ‫מצטער יותר כך עבודתו נחשבת יותר‪ .‬אבל‬ ‫מצות סוכה מלמדת אחרת אין רצון ה' בצער‬ ‫ב‪ .‬צער ממש‪ ,‬כגון גשם המטפטף לתוך הצלחת‪,‬‬ ‫לשמו‪ ,‬אלא בעבודת ה' מתוך דירה נעימה‬ ‫קור חזק שאין לו בגדים לכסות עצמו‪ ,‬או‬ ‫ושמחה‪ .‬ההלכה ש"מצטער פטור מן הסוכה"‬ ‫יתושים וחרקים שמטרידים את מנוחתו עד‬ ‫מלמדת אותנו שיעור עמוק‪ :‬לפעמים הוויתור‬ ‫שאינו יכול לשבת שם הרי זה נקרא מצטער‬ ‫על הכאב הוא דווקא רצון הבורא‪.‬‬ ‫ופטור‪ ,‬שהרי אין זו דירה אלא סבל‪.‬‬ ‫ובחיים עצמם‪ ,‬יש רגעים שעלינו לקבל על‬ ‫ג‪ .‬בלילה‪ ,‬בשעת שינה‪ ,‬רגישות הצער גדולה‬ ‫עצמנו טירדא קלה‪ ,‬כמו לצאת מבית הקבע אל‬ ‫יותר‪ .‬אם אינו יכול לישון כדרך בני אדם‪ ,‬כגון‬ ‫דירת עראי‪ ,‬כי בכך מתבררת האמונה‪ .‬אבל‬ ‫שרועש מאוד או שמסתמן שירד גשם שיפריע לו‬ ‫כשצער גדול הופך את הדירה לבלתי אפשרית‪,‬‬ ‫בשנתו‪ ,‬הרי זה בכלל מצטער‪ .‬אבל אם רק‬ ‫התורה עצמה אומרת "פטור"‪ .‬מכאן נלמד שגם‬ ‫חושש מחוסר נוחות קלה אינו נפטר‪.‬‬ ‫בחיים האישיים לא כל סבל מועיל‪ .‬יש סבל‬ ‫ד‪ .‬ברכת "ליישב בסוכה"‪ ,‬בכל מצב של ספק אם‬ ‫מחנך ויש סבל מחבל‪.‬‬ ‫זה צער המחייב לצאת‪ ,‬אין לברך‪ ,‬משום ספק‬ ‫האדם החכם יודע להבחין‪ :‬האם זהו קושי‬ ‫ברכות להקל‪ .‬כלומר‪ ,‬יכול לנסות לשבת בסוכה‬ ‫שמחזק אותי‪ ,‬שמלמד אותי אמונה וצניעות‪ ,‬או‬ ‫בלי לברך‪ ,‬ואם לא יוכל לסבול יצא‪.‬‬ ‫שזהו קושי שמונע ממני לחיות בשמחה ולעבוד‬ ‫ה‪ .‬נוי מצוה‪ ,‬אפילו כשהוא מצטער ופטור מן‬ ‫את ה'? אם זה מחזק עלי לשאתו‪ .‬אם זה מחבל‬ ‫הסוכה‪ ,‬טוב שישתדל להיכנס וליישב מעט בלי‬ ‫עלי לשחרר‪.‬‬ ‫ברכה‪ ,‬כדי שלא יבטל לגמרי את המצווה‪ ,‬ובכך‬ ‫ובכך מקבלים אנחנו שיעור עצום‪ :‬עבודת ה'‬ ‫יראה חיבתו למצווה‪.‬‬ ‫והחיים בכלל אינם תחרות סבל‪ ,‬אלא מסע של‬ ‫כאן מתגלה לנו יסוד עמוק לעבודת ה' ולחיי‬ ‫שמחה באמונה‪ .‬הקב"ה רוצה שנשב בצל‬ ‫היום יום‪ .‬מצות הסוכה אינה בנויה על סבל‬ ‫סוכתו‪ ,‬אך לא בצער מיותר אלא מתוך חיות‬ ‫ועינוי‪ ,‬אלא על דירה של אמונה ושמחה‪ .‬התורה‬ ‫ושמחה‪.‬‬ ‫רוצה שנחיה בהכרה שהבית האמיתי הוא תחת‬ ‫עיקר העניין‪ :‬ההלכה מבררת בפירוש כי‬ ‫צל השכינה‪ ,‬אך יחד עם זאת היא מגלה לנו‬ ‫"מצטער פטור מן הסוכה"‪ ,‬לא מפני שמצות‬ ‫שאין רצון ה' בעבודת מצוה מתוך צער מיותר‪.‬‬ ‫סוכה איננה קשורה לגלות וצער‪ ,‬אלא משום‬ ‫מכאן לומד האדם שיעור גדול לא כל אי נוחות‬ ‫שעיקר המצווה הוא עצם הישיבה בדירת עראי‪,‬‬ ‫היא סיבה לברוח מהתמודדות‪ ,‬אך גם לא כל‬ ‫והצער אינו אלא כלי להבנה‪ ,‬לא מטרה בפני‬ ‫צער הוא חלק ממצווה‪ .‬יש צער שהוא מחנך‪,‬‬ ‫עצמה‪ .‬לכן אין התורה חפצה בצער מיותר‬ ‫כמו עצם היציאה מבית הקבע לדירת עראי זה‬ ‫שאינו מאפשר חווית מצוה כעין דירה‪.‬‬ ‫הסוכה נראית כדירת ארעי‬ ‫ומכאן יוצא מסר עמוק‪ :‬חיי האדם אינם‬ ‫רעועה‪ ,‬אך באמת היא בנין עדי‬ ‫נמדדים לפי עוצמת הסבל שהוא סובל אלא לפי‬ ‫עד‪ ,‬היא נצח ישראל‪ .‬ובתוכה‬ ‫יכולתו להפוך גם את דירת הארעי לחוויה של‬ ‫הקב"ה יושב עמנו‪ ,‬אומר לנו בני‬ ‫אמונה‪ ,‬של שמחה ושל קרבה לה'‪ .‬הסוכה‬ ‫אהובי‪ ,‬איני מבקש מכם צער אלא‬ ‫מלמדת אותנו שיעור עצום יש צער שבונה ויש‬ ‫דירה קטנה של אמונה‪ .‬אם‬ ‫צער שמרסק‪ ,‬התורה מצווה אותנו לבחור‬ ‫הסוכה מצערת אתכם פטורים‬ ‫בחיים מתוך שמחה ולא להפוך את העינוי‬ ‫אתם‪ ,‬כי רצוני שתהיו בני חורין בשמחה‪ ,‬לא‬ ‫לאידיאל‪.‬‬ ‫שבויים בכאב‪ .‬זהו סוד הסוכה גלות קלה שהיא‬ ‫וכשם שאמרו חז"ל "ושמחת בחגך והיית אך‬ ‫גאולה גדולה‪ ,‬עראי שהוא נצח‪ ,‬שמחה‬ ‫שמח"‪ ,‬כך בסוכה יש שמחה דווקא כאשר היא‬ ‫שממלאת את כל ימי החג ויוצקת חיות לשנה‬ ‫נעשית דירה נוחה של אמונה‪ ,‬ולא מקום של‬ ‫שלימה‪.‬‬ ‫צער שאין בו קיום של דירה כלל‪.‬‬ ‫‪ .13‬האם צריך להריח האתרוג של מצוה כשנוטלים אותו או יש איסור והאם צריך לברך‬ ‫על הריח?‬ ‫הרמב"ן שם כותב שהאתרוג הוא פרי שניכר‬ ‫בין טעם למצווה‪ ,‬בין ריח להלכה‪ ,‬עומד לו‬ ‫בריחו ובטעמו‪ ,‬שיש בו שילוב של חומר ורוח‪,‬‬ ‫האתרוג של חג הסוכות כעד חי‪ ,‬פרי עץ הדר‬ ‫וזו סיבת בחירתו למצות ארבעת המינים‪,‬‬ ‫שיש בו גם טעם וגם ריח‪ ,‬סמל לישראל שיש‬ ‫להורות על שלמות האדם שיש בו גם תורה וגם‬ ‫בהם תורה ומעשים טובים‪ .‬אך הנה השאלה‬ ‫מעשים טובים‪.‬‬ ‫מתפרצת כהרף עין‪ :‬האם מותר לאדם להריח‬ ‫באתרוג של מצווה‪ ,‬שהרי לכאורה אינו מיועד‬ ‫הספורנו מבאר שהאתרוג הוא סמל לאדם‬ ‫להנאת הגוף אלא לעבודת המצווה‪ ,‬ואם הריח‬ ‫השלם‪ ,‬שכולו נתון לעבודת ה'‪ ,‬שממנו נודף ריח‬ ‫בו האם עליו לברך ברכת "בורא עצי בשמים"‬ ‫טוב ומשובח גם החוצה‪ ,‬ללמד שישראל לא‬ ‫או שמא יזהר וימנע פן יבוא לידי ספק ברכה‬ ‫נועדו לעצמם בלבד אלא גם להיות אור‬ ‫לבטלה‪ .‬וביותר‪ ,‬יש להעמיק‪ :‬האם עצם‬ ‫לאחרים‪.‬‬ ‫העובדה שהאתרוג נועד למצווה מפקיעה ממנו‬ ‫בעל הטורים מעיר ש"פרי עץ הדר" גימטרייה‬ ‫את דין הריח או שמא מצווה זו עצמה מרוממת‬ ‫זה אתרוג‪ ,‬ומוסיף ש"עץ הדר" רומז לצדיק‬ ‫גם את ההנאה מהריח להיות חלק ממעשה‬ ‫הדר בתורה ומעשיו ניכרים בריח טוב לכל‬ ‫המצווה‪.‬‬ ‫סביבתו‪.‬‬ ‫האם הריח הוא חלק ממצוות ארבעת המינים‬ ‫הכלי יקר עומד על לשון "ושמחתם לפני ה'"‪,‬‬ ‫או שמא תוספת צדדית שאין לה מקום? האם‬ ‫לומר שהשמחה מושגת לא רק באכילה‬ ‫הברכה על הריח תוסיף קומה למצווה או‬ ‫ובשתייה אלא גם בהנאה רוחנית‪ ,‬והריח של‬ ‫תהפוך למעשה של חסרון וחשש? זו השאלה‬ ‫האתרוג מורה על ההנאה שאינה גשמית אלא‬ ‫העומדת לפתחנו מצוות האתרוג ביד‪ ,‬וריחו‬ ‫נעלה‪ ,‬ומשם נלמד שדווקא בריח טמון סוד‬ ‫באף‪ ,‬מהו הדין‪.‬‬ ‫המצווה‪.‬‬ ‫הפסוק נאמר בתורה "ולקחתם לכם ביום‬ ‫הרי לנו שפסוק זה לא רק מצווה על נטילת‬ ‫הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות‬ ‫האתרוג אלא פותח פתח להבין את עומק‬ ‫וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת‬ ‫השאלה שלנו‪ :‬אם האתרוג נבחר למצווה‬ ‫ימים" )ויקרא כג‪ ,‬מ(‪ .‬מפרשי התורה עמדו על‬ ‫דווקא משום יופיו‪ ,‬טעמו וריחו‪ ,‬האם לא בא‬ ‫הביטוי "פרי עץ הדר" שהוא האתרוג‪ ,‬וביארו‬ ‫הריח להיות חלק מהמצווה‪ ,‬או שמא המצווה‬ ‫רבות את עניינו‪.‬‬ ‫מפקיעה אותו מכל שימוש חוץ מנטילתו לשם‬ ‫רש"י שם מביא מדרש חז"ל ש"הדר" הוא לשון‬ ‫שמים‪.‬‬ ‫דירה‪ ,‬פרי הדר באילנו משנה לשנה‪ ,‬ובכך ניכר‬ ‫בגמרא במסכת סוכה )דף לז ע"ב( נאמר‪:‬‬ ‫ייחודו של האתרוג‪.‬‬ ‫"אתרוג מותר להריח בו‪ ,‬לולב אסור להריח‬ ‫למנוע מלהריח בשעת המצווה כיון שהנאת‬ ‫בו"‪ .‬ופירש רש"י שם‪ :‬אתרוג לא‬ ‫הריח אינה מוציאה מן ההקצאה למצווה‪.‬‬ ‫הוקצה אלא מאכילה‪ ,‬שהרי עיקרו‬ ‫לאכילה עומד‪ ,‬וריח לא הוקצה‪ ,‬לפיכך‬ ‫הרשב"א )שו"ת ח"א סימן רעח( נשאל אם‬ ‫מותר להריח בו‪ .‬אבל לולב הרי הוא‬ ‫אתרוג של מצווה עומד גם לריח‪ ,‬והשיב שהריח‬ ‫מיועד למצוותו בלבד‪ ,‬ולריח לא נועד‬ ‫אינו עיקר ואינו מצריך ברכה‪ ,‬אלא דינו כטפל‬ ‫כלל‪ ,‬וממילא אסור להריח בו‪.‬‬ ‫למצווה‪.‬‬ ‫ובתוספות )שם ד"ה אתרוג( הקשו‪:‬‬ ‫נמצא שכל הראשונים שהאריכו בעניין מודים‬ ‫אם אתרוג עומד גם לריח‪ ,‬היה צריך לברך עליו‬ ‫בעיקרון‪ :‬מותר להריח באתרוג‪ ,‬אלא שאין‬ ‫בשעה שמריח בו‪ ,‬ומדוע לא נזכר בגמרא עניין‬ ‫מברכים עליו בשעת נטילתו למצווה‪ ,‬מפני‬ ‫הברכה‪ .‬ומתרצים שכשנוטלו למצוותו אין זה‬ ‫שעיקר נטילתו היא למצווה ולא לריח‪.‬‬ ‫נחשב שנוטלו להריח‪ ,‬אלא למצווה בלבד‪ ,‬ולכן‬ ‫הט"ז )או"ח סימן תרנ"ג ס"ק ב( כתב "ואותן‬ ‫אינו מברך‪.‬‬ ‫שמריחין בו בשעת ברכה מנהג שטות הוא"‪,‬‬ ‫הריטב"א )שם( מבאר‪ :‬כיון שעיקר נטילת‬ ‫כלומר אין לנהוג להריח בו בשעת הנטילה‪ ,‬שכן‬ ‫האתרוג היא לשם מצווה‪ ,‬הרי כל כוונת האדם‬ ‫מצוותו אינה לריח אלא לנטילה בלבד‪ ,‬והרי זו‬ ‫באותה שעה היא לשם מצווה בלבד‪ ,‬ואפילו אם‬ ‫זילותא במצווה אם מערבים בה ריח‪.‬‬ ‫נהנה מהריח‪ ,‬הרי זו הנאה טפלה ואינה מחייבת‬ ‫המגן אברהם )סימן רט"ז ס"ק לו( כתב בשם‬ ‫ברכה‪.‬‬ ‫מהרש"ל "דווקא בשעת נטילתו למצווה אין‬ ‫המאירי )שם( מוסיף‪ :‬שמצוות נטילת לולב‬ ‫לברך על הריח‪ ,‬אבל קודם לכן או לאחר מכן‬ ‫ואתרוג נועדו לא לשם הנאת הגוף אלא לשם‬ ‫יכול לברך‪ ,‬דהא לא הקצהו אלא מן האכילה‬ ‫מצווה‪ ,‬ולכן אין הברכה על הריח חלה אלא אם‬ ‫ולא מן הריח"‪ .‬אך ציין שגם בזה יש חולקים‬ ‫כן ניטל האתרוג במפורש לשם ריחו‪.‬‬ ‫וסוברים שכל ימי החג הרי הוא מוקצה למצווה‬ ‫ולא עומד כלל לריח‪.‬‬ ‫מדברי הגמרא והראשונים עולה יסוד ברור‪:‬‬ ‫מצד אחד‪ ,‬אתרוג של מצווה לא נפקע לגמרי‬ ‫המשנה ברורה )סימן רט"ז ס"ק נא( חילק‪ :‬אם‬ ‫מדין ריחו‪ ,‬ומותר להריח בו‪ .‬מצד שני‪ ,‬בשעה‬ ‫לא נתכוון להריח אלא רק הריח ממילא אין‬ ‫שנוטלו למצווה הריח טפל למצווה ואינו מחייב‬ ‫לברך‪ ,‬אבל אם נטלו במפורש כדי להריח‪ ,‬יש‬ ‫ברכה‪ .‬נשאר לברר‪ :‬האם לאחר סיום המצווה‬ ‫מקום לברכה לפי הדעה הראשונה‪ .‬אולם פסק‬ ‫או בשעה שאינו עוסק בה‪ ,‬יש לברך על ריחו‪.‬‬ ‫למעשה שכדאי להימנע מחשש ספק ברכות‪.‬‬ ‫הרא"ש‪) ,‬סוכה פרק ג סימן ל( מביא את לשון‬ ‫הביאור הלכה )שם ד"ה אתרוג של מצווה(‬ ‫הגמרא "אתרוג מותר להריח בו" ומבאר‬ ‫הביא באריכות את דברי הראשונים‬ ‫שהטעם הוא מפני שעיקר ההקצאה היא‬ ‫והאחרונים‪ .‬הוא מקשה קושיא גדולה‪ :‬הרי‬ ‫מאכילה ולא מריח‪ ,‬אבל בשעה שהוא עסוק‬ ‫בגמרא בסוכה )לז ע"ב( מבואר להדיא שאתרוג‬ ‫במצווה עצמה אין לברך על הריח כיון שאין‬ ‫מותר להריח בו‪ ,‬ואם כן כיצד אמרו הפוסקים‬ ‫הריח עיקר‪.‬‬ ‫שאין לברך עליו? ותירץ‪ ,‬שעיקר הנטילה‬ ‫למצווה מפקיעה את הריח מלהיות עיקר‪ ,‬ולכן‬ ‫רבנו פרץ )הובא בתוספות סוכה לז ע"ב( כתב‬ ‫אף שהריח מותר ברכה אין בו‪.‬‬ ‫שהריח מותר‪ ,‬אולם ברכה על הריח לא יברך‪,‬‬ ‫משום דלאו לריח עבידא‪ ,‬ועיקרו למצווה‪.‬‬ ‫הב"ח )או"ח סימן תרנ"ג( כתב חידוש נפלא‪:‬‬ ‫"שכן במדרש נאמר שהאתרוג יש בו גם טעם‬ ‫בעל האשכול )הלכות לולב עמ' קיח מהדורת‬ ‫וגם ריח‪ ,‬ללמד על ישראל שיש בהם תורה‬ ‫אלבק( כתב‪ :‬אתרוג של מצווה מותר להריח בו‪,‬‬ ‫ומעשים טובים‪ ,‬נמצא דאתרוג נמי עבידא‬ ‫ואף ראוי להריח בו להראות יופיו והדרו‪ ,‬אבל‬ ‫לריח‪ ,‬וממילא מי שמריח בו צריך לברך"‪ .‬אלא‬ ‫אין לברך משום שהנאת הריח אינה עיקר אלא‬ ‫שמסיים הב"ח דמ"מ נכון להיזהר שלא להריח‬ ‫טפלה למצווה‪.‬‬ ‫בו‪ ,‬כדי לצאת מספק ברכה בפלוגתא‪.‬‬ ‫רבנו ירוחם )נתיב ח ח"ב דף עא ע"ד( הביא את‬ ‫הפרי מגדים )אשל אברהם סימן תרנ"ג ס"ק ב(‬ ‫דברי הראשונים הללו‪ ,‬וסיכם שהריח מותר‬ ‫כתב "יש להיזהר שלא להריח‪ ,‬דהא יש בזה‬ ‫אבל אין מברכים‪ ,‬והוסיף שבכל מקרה אין‬ ‫ספק ברכה"‪.‬‬ ‫ומכל האמור יוצאים לנו נפקא‬ ‫בעל הלבוש )או"ח סימן תרנ"ג( כתב "אתרוג של‬ ‫מינות להלכה ולמעשה‪ :‬א‪ .‬אדם‬ ‫מצווה אין לברך עליו ברכת ריח‪ ,‬משום‬ ‫הנוטל אתרוג של מצווה בשעת‬ ‫שהוקצה למצותו ואינו עומד להריח"‪ ,‬וחילק‬ ‫קיום המצווה‪ ,‬אם מתכוון להריח‬ ‫בין פרי העומד לאכילה שיש בו גם הנאת ריח‬ ‫בו יש מחלוקת אם חייב לברך על‬ ‫שם מברכים‪ ,‬לבין אתרוג של מצווה שכולו‬ ‫הריח‪ .‬מרן בשולחן ערוך הביא‬ ‫למצווה‪.‬‬ ‫דעה שמברכים‪ ,‬ודעה שאינן‬ ‫האליה רבה )סימן תרנ"ג ס"ק ח( וכן המטה‬ ‫מברכים‪ ,‬וסיים שנכון שלא להריח בו‪ ,‬כדי שלא‬ ‫יהודה )סימן תרנ"ג( כתבו שדעת הסוברים‬ ‫ייכנס לחשש ספק ברכות‪.‬‬ ‫שאין לברך על ריחו עיקר‪ ,‬כיון שכל שבעה‬ ‫ב‪ .‬מי שמחזיק אתרוג של מצווה אחר שסיים‬ ‫מוקצה הוא למצווה‪.‬‬ ‫את הנטילה‪ ,‬ורוצה להריח בו שלא לשם‬ ‫מרן הבית יוסף )או"ח סימן רט"ז( הביא את‬ ‫המצווה יש פוסקים שכתבו דיכול לברך )כגון‬ ‫שיטת ראבי"ה שכתב שמברכים על הריח‪ ,‬וכן‬ ‫ראבי"ה והב"ח(‪ ,‬אולם רוב האחרונים ובראשם‬ ‫פסק בשולחן ערוך )שם סעיף יד(‪" :‬המריח‬ ‫מרן הגאון הגר"ע יוסף זצ"ל בחזון עובדיה‪ ,‬וכן‬ ‫באתרוג של מצווה מברך עליו"‪ ,‬והוסיף "ויש‬ ‫הכף החיים‪ ,‬כתבו שלא יברך‪ ,‬דהא הוקצה‬ ‫אומרים שאינו מברך‪ ,‬ולכן נכון שלא להריח‬ ‫למצוותו ואינו עומד להריח‪.‬‬ ‫בו"‪ .‬נמצא שמרן הכריע להלכה כדעת ראבי"ה‪,‬‬ ‫ג‪ .‬אם נטל אתרוג שאינו מיועד למצווה כלל‬ ‫אך למעשה כתב להחמיר ולהימנע מחשש ספק‪.‬‬ ‫אלא לאכילה או להנאה בזה לכו"ע אם מריח‬ ‫הכף החיים )או"ח סימן תרנ"ג ס"ק כב( האריך‬ ‫בו‪ ,‬מברך עליו "אשר נתן ריח טוב בפירות"‪ ,‬שכן‬ ‫לבאר שמכיוון שיש מחלוקת‪ ,‬נכון שלא להריח‬ ‫זהו אתרוג העומד גם לריח‪.‬‬ ‫כלל‪ ,‬ובפרט בשעת הנטילה‪ ,‬אבל אם הריח אחר‬ ‫ד‪ .‬בשבת ויום טוב שאין נוטלים לולב‪ ,‬יש‬ ‫המצווה יכול לברך‪ .‬הוא מביא בזה שיטות‬ ‫פוסקים שכתבו דמותר להריח באתרוג של‬ ‫רבות‪ ,‬ומסכם שדרך הזהירות היא המובחרת‪.‬‬ ‫מצווה ולברך עליו‪ ,‬שכן אינו משמש למצווה‬ ‫מרן הגאון הגר"ע יוסף זצ"ל בחזון עובדיה‬ ‫באותה שעה‪ ,‬ויש שחלקו וסברו שגם בזה אין‬ ‫)סוכות עמ' תקל( כתב להדיא‪" :‬אין לברך על‬ ‫לברך מחשש ספק ברכות‪.‬‬ ‫ריח האתרוג של מצווה‪ ,‬שהרי הוקצה למצוותו‬ ‫ה‪ .‬למעשה‪ ,‬המנהג הרווח אצל רוב ישראל הוא‬ ‫ואינו עומד להריח"‪ .‬אלא שמוסיף שאם נטל‬ ‫שלא להריח באתרוג של מצווה כלל בשבעת‬ ‫אתרוג שאינו מיועד למצווה אלא לאכילה‪,‬‬ ‫הימים‪ ,‬כדי שלא ייכנס לחשש ספק ברכה‬ ‫ובכל זאת הריח בו‪ ,‬מברך עליו‪.‬‬ ‫לבטלה‪ ,‬ובזה יוצא ידי כל השיטות‪.‬‬ ‫רבנו יוסף חיים הבן איש חי )שנה א פרשת‬ ‫האתרוג נבחר מכל הפירות לשמש במצוות‬ ‫האזינו הלכה יג( כתב‪" :‬אתרוג של מצווה אסור‬ ‫ארבעת המינים לא רק מפני יופיו אלא גם‬ ‫להריח בו בשעת הנטילה‪ ,‬כיון שאין זה דרך‬ ‫משום מהותו הפנימית‪ .‬חז"ל דרשו עליו שהוא‬ ‫כבוד למצווה"‪ ,‬אולם מותר להריח בו בשאר‬ ‫"פרי עץ הדר" יש בו גם טעם וגם ריח‪ ,‬רמז‬ ‫זמנים‪ ,‬אך לא יברך עליו מספק ברכה‪.‬‬ ‫לישראל שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים‪.‬‬ ‫המקובל רבי יעקב חיים סופר בספר כף הנחמה‬ ‫הריח‪ ,‬בניגוד לטעם‪ ,‬הוא עדין ובלתי מוחשי‪,‬‬ ‫)סימן תרנ"ג( כתב שמי שמתכוון להריח אחר‬ ‫חודר לנפש פנימה ומגיע עד הנשמה‪ ,‬כדברי‬ ‫המצווה יכול לברך‪ ,‬שכן עיקר ההקצאה היא‬ ‫חז"ל שהריח הוא ההנאה היחידה שנהנית‬ ‫מהאכילה ולא מהריח‪ ,‬והדבר תלוי בכוונתו‪.‬‬ ‫ממנה הנשמה ולא הגוף‪.‬‬ ‫נמצא שסיכום כל דברי האחרונים הוא כך‪ :‬מן‬ ‫מכאן ההבנה‪ :‬כאשר יהודי לוקח את האתרוג‬ ‫הדין יש שיטה לחייב ברכה על ריח האתרוג של‬ ‫ומקיים בו מצווה‪ ,‬הוא מתעלה מעל המוחשי‬ ‫מצווה )ראבי"ה‪ ,‬ב"ח(‪ ,‬אך רוב האחרונים‬ ‫והגשמי ומגיע עד לריח הרוחני‪ ,‬לנקודה‬ ‫הכריעו שאין לברך מספק‪ ,‬ונכון ליזהר שלא‬ ‫הפנימית של החיים‪ .‬דווקא משום כך נחלקו‬ ‫להריח בו בשבעת הימים‪ ,‬מחשש ספק ברכות‪.‬‬ ‫הפוסקים אם לברך על ריחו שהרי עיקר ייעודו‬ ‫ומכל מקום‪ ,‬אם הריח במפורש אחר המצווה‬ ‫למצווה‪ ,‬אולם גם הריח רומז לכך שהמצווה‬ ‫יש מקום לברכה‪ ,‬אך המנהג הרווח להימנע‬ ‫מחשש‪.‬‬ ‫ונכנסת אל הנשמה‪ .‬כך גם אנו צריכים להשאיר‬ ‫צריכה לחדור אל כל ישות האדם‪ ,‬לא‬ ‫אחרינו "ריח טוב" שם טוב‪ ,‬מעשים טובים‬ ‫רק למעשה אלא גם להרגשה ולנשמה‪.‬‬ ‫שניכרים גם כשאין אותנו בפועל‪ .‬השאלה‬ ‫העומק הוא שכאשר אנו מחזיקים את‬ ‫האמיתית איננה רק מה עשינו‪ ,‬אלא איזה‬ ‫האתרוג בידינו‪ ,‬אנו מחזיקים סמל של‬ ‫רושם נותר אחרינו‪.‬‬ ‫שלימות‪ .‬הוא מורה לנו שעלינו לשלב‬ ‫עיקר העניין‪ :‬הדיון ההלכתי מלמד אותנו כי‬ ‫תורה עם מעשים טובים‪ ,‬לימוד עם‬ ‫אתרוג של מצווה עיקרו למצוותו‪ ,‬ונחלקו‬ ‫מידות‪ ,‬טעם עם ריח‪ .‬ואם יש מי‬ ‫הפוסקים אם יש לברך על ריחו‪ .‬יש שהכריעו‬ ‫שנמנע מלהריח בו מחשש ספק ברכות עדיין‬ ‫שחייבים בברכה‪ ,‬ויש שסברו שאין לברך כלל‪,‬‬ ‫עצם ההימנעות מלמדת אותנו יראת שמים‬ ‫ולמעשה כתבו רוב האחרונים שטוב להימנע‬ ‫ואחריות שלא להיכשל בברכה לבטלה‪ .‬נמצא‬ ‫מלהריח בו כדי שלא להיכנס לחשש ספק‬ ‫שגם ההימנעות עצמה יש בה חינוך‪ ,‬שמירה‬ ‫ברכות‪ .‬אולם אם מדובר באתרוג שאינו מיועד‬ ‫וקדושה‪.‬‬ ‫למצווה אלא להנאה מברכים עליו בלא פקפוק‪.‬‬ ‫ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום‪:‬‬ ‫אך מעבר לדקדוק ההלכתי‪ ,‬טמון כאן יסוד‬ ‫האתרוג מלמד אותנו יסוד עמוק‪ :‬לא די‬ ‫לחיי האדם‪ :‬האתרוג מלמד על השילוב הנצרך‬ ‫במעשה חיצוני‪ ,‬יש צורך גם בניחוח פנימי‪.‬‬ ‫בין טעם לריח‪ ,‬בין תורה למעשה‪ ,‬בין חכמה‬ ‫הטעם מסמל את התורה‪ ,‬הריח מסמל את‬ ‫למעשה טוב‪ .‬הריח אינו נתפס בידיים‪ ,‬הוא‬ ‫המעשים הטובים והמידות‪ .‬כך גם בחיים לא די‬ ‫עדין‪ ,‬רוחני‪ ,‬ונכנס ישר לנפש‪ .‬כך עלינו לשאוף‬ ‫להופיע כלפי חוץ כמצליח או כתורני‪ ,‬אלא‬ ‫להשאיר בעולם לא רק מעשים ניכרים אלא גם‬ ‫נדרש שיהיה ריח טוב המורגש גם מרחוק‪,‬‬ ‫"ריח טוב" שם טוב‪ ,‬השפעה חיובית‪ ,‬עדינות‬ ‫כלומר שמעשיו של אדם יקרינו חום‪ ,‬חסד‪ ,‬דרך‬ ‫שמורגשת גם לאחר שנלך‪.‬‬ ‫ארץ‪.‬‬ ‫וכשם שהפוסקים הזהירו לבל יברך אדם ברכה‬ ‫כמו שהאתרוג נלקח במצווה אבל יש דיון אם‬ ‫מסופקת‪ ,‬כך נלמד שבחיים לא כל מה שמותר‬ ‫להריח בו או להימנע מחשש ברכה כך גם אנו‬ ‫הוא גם נכון‪ .‬לעיתים הקדושה מתגלית דווקא‬ ‫בחיי היום יום נדרשים לשים לב‪ :‬לא כל דבר‬ ‫בזהירות ובהימנעות‪ .‬המצווה עם האתרוג היא‬ ‫שאפשרי הוא ראוי‪ .‬יש מקרים שבהם הזהירות‬ ‫מצווה ביד‪ ,‬אך הריח הוא מצווה בלב‪.‬‬ ‫וההימנעות היא עצמה דרך של קדושה‪ .‬יהודי‬ ‫אמיתי בוחן את דרכיו‪ ,‬לא רק מה מותר אלא‬ ‫והרי זה משל חי‪ :‬יהודי שנוטל אתרוג מקיים‬ ‫מה מביא לידי שלימות‪ ,‬מה מריח טוב בעיני‬ ‫מצווה במעשה‪ ,‬אבל אם הוא גם זוכר שהאתרוג‬ ‫שמים‪.‬‬ ‫נועד ללמדו על הצורך לחיות עם ריח טוב של‬ ‫יושר‪ ,‬של חסד‪ ,‬של דרך ארץ אזי המצווה‬ ‫ומכאן לקח נוסף‪ :‬הריח הוא ההנאה היחידה‬ ‫חודרת אל עצמותו ומשאירה רושם נצחי‪.‬‬ ‫שאינה נתפסת בידיים‪ ,‬היא חומקת מהחומר‬ ‫‪ .14‬שתיית יין במועד האם הווה חובה יומית או הידור בלבד? והאם יוצאים בקידוש?‬ ‫ועוד‪ ,‬האם ניתן לצאת ידי חובת שמחת החג‬ ‫בין כל המצוות שנצטווינו בחגי ישראל‪ ,‬מצוה‬ ‫בכוס הקידוש וההבדלה‪ ,‬או שמא יש לחשוש‬ ‫אחת חורזת את כל הרגלים מצות השמחה‪ .‬אך‬ ‫לעשיית מצוות חבילות ולחייב שתיה נוספת‪.‬‬ ‫מהותה השתנתה מדור לדור‪ .‬בזמן שבית‬ ‫וכן מהו שיעור השתייה האם דוקא כדי שתיית‬ ‫המקדש היה קיים‪ ,‬השמחה נמדדה באכילת‬ ‫רביעית בבת אחת‪ ,‬או שמא סגי אף בשתייה‬ ‫בשר שלמי שמחה‪" ,‬וזבחת שלמים ואכלת שם‬ ‫לאט לאט‪ .‬שאלות אלו נוגעות לליבת הגדרת‬ ‫ושמחת לפני ה' אלוקיך"‪ .‬אבל משחרב הבית‪,‬‬ ‫השמחה בחגי ישראל‪ ,‬והן מלוות אותנו בכל‬ ‫קבעו חכמים ש"אין שמחה אלא ביין"‪" ,‬ויין‬ ‫סעודה של מועד‪ ,‬בכל קידוש ובהבדלה‪ ,‬עת אנו‬ ‫ישמח לבב אנוש"‪.‬‬ ‫מגששים להבין מהי שמחתנו בזמן הזה‪.‬‬ ‫וכאן נולדת השאלה הגדולה‪ :‬האם בזמן הזה‬ ‫הפסוק היסודי בעניין שמחת הרגלים הוא‬ ‫מוטל על כל אחד חיוב גמור לשתות רביעית יין‬ ‫"ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך‬ ‫בכל אחד מימי החג‪ ,‬כדי לקיים מצות שמחת‬ ‫והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך"‬ ‫החג‪ ,‬או שמא אין זה אלא הידור בלבד‪.‬‬ ‫ואחד‪ ,‬במה משמחן? ביין"‪.‬‬ ‫)דברים טז‪ ,‬יד(‪ ,‬ולאחר מכן נאמר "והיית אך‬ ‫ובהמשך )שם(‪" :‬בזמן שבית‬ ‫שמח" )דברים טז‪ ,‬טו(‪.‬‬ ‫המקדש קיים אין שמחה אלא‬ ‫רש"י )דברים טז‪ ,‬יד( פירש "ושמחת בחגך‬ ‫בבשר‪ ,‬ועכשיו שאין בית המקדש‬ ‫לחייבך על השמחה‪ ,‬לרבות כל אחד מישראל‬ ‫קיים אין שמחה אלא ביין"‪.‬‬ ‫בשמחה‪ ,‬לרבות אף הגר והיתום והאלמנה"‪.‬‬ ‫הגמרא מקבילה לדברי פסחים‪,‬‬ ‫ומוסיף רש"י )שם טו( "והיית אך שמח לרבות‬ ‫ומחזקת שהשמחה ביין בזמן הזה‬ ‫לילי יו"ט האחרון לשמחה"‪ .‬הרי שהשמחה‬ ‫אינה רק מנהג אלא חיוב ממש‪.‬‬ ‫נוגעת לכל ימי החג וכל חלקי העם‪.‬‬ ‫בגמרא במסכת חגיגה )ח‪ .‬ע"א(‪" :‬ושמחת בחגך‬ ‫הרמב"ן )שם פסוק יד( הרחיב ואמר‪" :‬מצות‬ ‫לרבות כל מיני שמחות לשמחה‪ .‬מכאן אמרו‪:‬‬ ‫עשה שישמחו לפני השם בכל מועד במאכל‬ ‫ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות‬ ‫ובמשתה‪ ...‬ויודע כי השמחה הזו מצוה בפני‬ ‫ובמעשר בהמה‪ ,‬והכוהנים בחטאת ואשם‬ ‫עצמה‪ ,‬לא תלויה בקרבנות לבד"‪ .‬ובהמשך )שם‬ ‫ובבכור ובחזה ושוק"‪ .‬הרי לנו שבזמן שבית‬ ‫טו( כתב‪" :‬והיית אך שמח זו שמחה יתירה‬ ‫המקדש קיים‪ ,‬עצם אכילת קדשים היא שמחת‬ ‫ביום השמיני"‪ .‬כלומר‪ ,‬התורה הדגישה‬ ‫החג‪ ,‬וזה עיקר תפקיד קרבן שלמי שמחה‪ ,‬אבל‬ ‫שהשמחה היא עצם מהות החג‪ ,‬מעבר‬ ‫היסוד חיוב שמחה בכל יום מימי החג עומד‬ ‫לקרבנות‪.‬‬ ‫בעינו גם לאחר החורבן‪ ,‬אלא שהתורה גלתה‬ ‫שעתה זה ביין‪.‬‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא )שם פסוק יד( כתב‪:‬‬ ‫"ושמחת בחגך תעשה השמחה ולא תסמוך על‬ ‫בגמרא במסכת כריתות )יג‪ .‬ע"ב(‪" :‬כמה שיעור‬ ‫מה שיש בלבבך‪ ,‬כי בעשותך השמחה אז תזכה‬ ‫יין כדי לשכר רביעית‪ .‬שתה רביעית ועמד על‬ ‫לשמחה בלב"‪ .‬יש כאן הדגשה שחיוב השמחה‬ ‫דעתו חייב"‪ .‬מכאן שנמצא שהשיעור שראוי‬ ‫הוא מעשה בפועל‪ ,‬באכילה ובשתייה‪.‬‬ ‫לשתות לשם שמחת יו"ט הוא רביעית‪ ,‬דווקא‬ ‫בשתייה ראויה לשכר‪.‬‬ ‫הספורנו )שם פסוק יד( פירש‪" :‬ושמחת בחגך‬ ‫תדבק בשמחתך עם משפחתך ועניי עמך‪,‬‬ ‫מכאן למדנו שיסוד שמחת המועד איננו תחושה‬ ‫להורות שאין שמחתך שמחת הוללות אלא‬ ‫בלב בלבד אלא מעשה בפועל‪ ,‬באכילה ושתיה‪,‬‬ ‫שמחת מצוה"‪ .‬כלומר‪ ,‬השמחה צריכה להיות‬ ‫כאשר בזמן המקדש היה זה בבשר קרבנות‬ ‫מכוונת לשם שמים ולא לתאוות‪.‬‬ ‫השלמים‪ ,‬ובזמן הזה ביין דווקא‪ ,‬כפי שנפסק‬ ‫להלכה בביאור הלכה )תקכט ד"ה כיצד(‪.‬‬ ‫בעל הטורים )שם פסוק יד( רמז‪" :‬ושמחת בחגך‬ ‫בגימטרייה זה יין"‪ ,‬לרמוז על דברי חז"ל שאין‬ ‫רש"י בפסחים )קט‪ .‬ע"א ד"ה אין שמחה אלא‬ ‫שמחה אלא ביין‪.‬‬ ‫בבשר( כתב "בזמן שבית המקדש קיים בבשר‬ ‫שלמים‪ ,‬עכשיו שאין בית המקדש קיים אין‬ ‫הקשר לפסוקים אלו הוא ברור‪ :‬התורה עצמה‬ ‫שמחה אלא ביין‪ ,‬דכתיב ויין ישמח לבב אנוש"‪.‬‬ ‫מציבה את השמחה כעמוד תווך של חגי תשרי‪,‬‬ ‫רש"י מדגיש שעצם המצווה של "ושמחת‬ ‫וחז"ל דרשו מהם את גדרי השמחה לדורות‬ ‫בחגך" משתנה בהתאם למציאות‪ :‬בזמן שבית‬ ‫בשר בזמן המקדש‪ ,‬ויין בזמן הזה‪.‬‬ ‫המקדש קיים הקרבת שלמי שמחה‪ ,‬לאחר‬ ‫החורבן שתיית יין‪.‬‬ ‫בגמרא במסכת פסחים )קט‪ .‬ע"א(‪" :‬תניא‪ ,‬רבי‬ ‫יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש‬ ‫הרמב"ם בהלכות יום טוב )פ"ו ה"י י"ח( כתב‪:‬‬ ‫קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת‬ ‫"כשם שמצווה לכבד את השבת ולענגה כך כל‬ ‫שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוקיך‪,‬‬ ‫ימים טובים‪ ...‬וחייב אדם להיות שמח וטוב לב‪,‬‬ ‫ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא‬ ‫הוא ובניו ובני ביתו וכל הנלווים עליו‪ ,‬שנאמר‬ ‫ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש"‪ .‬מכאן היסוד‬ ‫ושמחת בחגך‪ ...‬ואיך היא שמחה זו? לשתות‬ ‫היסודי שכל שמחת המועד בזמן הזה תלויה‬ ‫יין"‪ .‬ובהמשך )שם הלכה י"ח(‪" :‬והקטנים נותן‬ ‫בשתיית יין‪ ,‬כתחליף לקרבנות שלמי שמחה‪.‬‬ ‫להם קליות ואגוזים והנשים קונה להן בגדים‬ ‫ותכשיטין כפי ממונו‪ ,‬והאנשים אוכלין בשר‬ ‫בגמרא במסכת סוכה )מח‪ .‬ע"א(‪" :‬ושמחתם‬ ‫ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה‬ ‫לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים מלמד שחייב‬ ‫אלא ביין"‪ .‬נראה שהרמב"ם לא הסתפק‬ ‫אדם לשמוח הוא ובניו ובני ביתו בכל אחד‬ ‫הבית יוסף )או"ח סימן תקכ"ט ד"ה כיצד(‬ ‫בהגדרה כללית של שמחה‪ ,‬אלא פירט‬ ‫מביא לשון הרמב"ם שכתב שחייב אדם להיות‬ ‫באופן מחייב את הדרך בה מתקיימת‬ ‫שמח וטוב לב ביין‪ ,‬ומוסיף שהמנהג כן פשוט‬ ‫המצווה‪ :‬אכילת בשר ושתיית יין‪ ,‬אך‬ ‫בישראל‪ .‬הבית יוסף מדייק שאין השמחה‬ ‫לאחר החורבן נשארה חובת היין עיקר‬ ‫נקבעת לפי הרגש הסובייקטיבי אלא לפי‬ ‫המצווה‪ ,‬כדברי הגמרא בפסחים‪.‬‬ ‫הגדרת חז"ל‪ ,‬ושבימינו היא דווקא על ידי היין‪.‬‬ ‫הריטב"א בחידושיו לסוכה )מח‪ .‬ע"א(‬ ‫המגן אברהם )או"ח סימן תקכ"ט סק"ה( כתב‪:‬‬ ‫כתב‪" :‬ועכשיו שאין לנו שלמים‪ ,‬אין‬ ‫"ועכשיו שאין בית המקדש קיים‪ ,‬אין שמחה‬ ‫שמחה אלא ביין‪ ,‬דכתיב ויין ישמח לבב אנוש‪,‬‬ ‫אלא ביין‪ ...‬ומכל מקום נכון לאכול בשר"‪.‬‬ ‫ואפילו ישמח בדברים אחרים אין זו שמחת‬ ‫למדנו ממנו שגם אם היין הוא עיקר המצווה‪,‬‬ ‫מצוה אלא שמחת חול"‪ .‬מכאן למדנו שהשמחה‬ ‫מכל מקום טוב להדר בבשר‪ ,‬שהרי גם הוא‬ ‫ההלכתית של החג אינה נמדדת לפי הרגש‬ ‫בכלל שמחה‪.‬‬ ‫הפרטי בלבד אלא יש לה מסגרת הלכתית‬ ‫קבועה‪ :‬יין דווקא‪.‬‬ ‫הט"ז )או"ח סימן תקכ"ט סק"ד( כתב‪" :‬חייב‬ ‫לשתות יין בכל יום ויום‪ ,‬כיון שאין שמחה אלא‬ ‫הרא"ש בפסחים )פ"י סי' כו( הביא את לשון‬ ‫ביין"‪ .‬ומדבריו משמע שזהו חיוב גמור ולא‬ ‫הגמרא וכתב‪" :‬שמחת יו"ט בזמן הזה ביין‪,‬‬ ‫רשות בלבד‪.‬‬ ‫ומכל מקום טוב שיאכל בשר שמן ויטיב‬ ‫סעודתו"‪ .‬הרי שהרא"ש מחלק‪ :‬החיוב מן הדין‬ ‫המשנה ברורה )שם ס"ק טו( פוסק להלכה‪:‬‬ ‫הוא ביין‪ ,‬אך מן הראוי להדר גם בבשר‪,‬‬ ‫"ועכשיו שאין בית המקדש קיים‪ ,‬אין יוצאין‬ ‫להידמות לשמחת המקדש‪.‬‬ ‫ידי שמחה אלא ביין‪ ,‬שנאמר ויין ישמח לבב‬ ‫אנוש‪ ...‬ומכל מקום מצוה נמי בבשר‪ ,‬כי גם הוא‬ ‫המאירי בפסחים )קט‪ .‬ע"א( הרחיב‪" :‬ועכשיו‬ ‫משמח הלב"‪ .‬ובביאור הלכה )ד"ה כיצד( הדגיש‬ ‫שאין לנו מקדש‪ ,‬אין אנו יוצאין ידי שמחה אלא‬ ‫בפירוש שמי שאינו שותה יין אינו יוצא ידי‬ ‫ביין‪ ,‬ואף על פי שבשר משמח אין זה חיובו של‬ ‫חובת שמחת יו"ט‪.‬‬ ‫מקרא אלא תוספת שמחה בעלמא"‪ .‬נמצא כי‬ ‫היין בזמן הזה הוא העיקר‪ ,‬וכל שאר הדברים‪,‬‬ ‫החיד"א בברכי יוסף )או"ח סימן תקכ"ט ס"ק‬ ‫אפילו בשר‪ ,‬אינם אלא הידור‪.‬‬ ‫ב( כתב‪" :‬ישתדל לשתות יין בכל יום מימי החג‪,‬‬ ‫כי בו מתקיימת מצות השמחה"‪ .‬והוסיף‬ ‫הר"ן בדרשותיו )דרוש וענין חג הסוכות( כתב‪:‬‬ ‫שמנהגי ישראל ביסודם נשענים על עיקרי הלכה‬ ‫"עיקר השמחה בזמן הזה הוא היין‪ ,‬דכתיב ויין‬ ‫זו‪.‬‬ ‫ישמח לבב אנוש‪ ,‬וצריך לשתות ממנו בכל יום‪,‬‬ ‫כי בזה הוא מתקיים ושמחת בחגך"‪ .‬הר"ן‬ ‫האליה רבה )או"ח סימן תקכ"ט סק"ו( כתב‬ ‫מדגיש את תדירות החיוב בכל יום‪ ,‬כשם‬ ‫שאף מי שמרגיש שמחה בדברים אחרים‪ ,‬מכל‬ ‫ששלמי שמחה בזמן הבית היו בכל יום‪.‬‬ ‫מקום אינו נפטר בלא שתיית יין‪ ,‬כי "אין שמחה‬ ‫אלא ביין"‪.‬‬ ‫עוד מצינו בדברי הסמ"ג )עשין כז( שהביא לשון‬ ‫הגמרא בפסחים והוסיף‪" :‬ולכן נהגו כל ישראל‬ ‫הכף החיים )או"ח סימן תקכ"ט ס"ק לג לד(‬ ‫לשתות יין בסעודות יום טוב"‪ .‬הרי שראה בזה‬ ‫האריך לבאר שמצוות השמחה כוללת סעודה‪,‬‬ ‫לא רק דין הלכתי אלא מנהג כולל הנוגע לכל‬ ‫בשר‪ ,‬בגדים לנשים ומתנות לילדים‪ ,‬אך עיקר‬ ‫בית ישראל‪.‬‬ ‫חובת הגבר הוא ביין דווקא‪ ,‬וזה עיקר שמחת‬ ‫יו"ט בזמן הזה‪.‬‬ ‫בעל המאור )סוכה מח‪ .‬ע"א מדפי הרי"ף( מבאר‬ ‫שמקור החיוב הוא דווקא מן התורה‪ ,‬אלא‬ ‫בשו"ת אגרות משה )או"ח חלק ה' בהקדמה‪,‬‬ ‫שבאין קרבן שלמים היין הוא התחליף שנבחר‬ ‫וכן הובאו דבריו בספר שמעתתא דמשה תקל א(‬ ‫על ידי התורה עצמה‪ ,‬כי "ויין ישמח לבב אנוש"‬ ‫כתב שנהג בעצמו לשתות רביעית יין בכל יום‬ ‫הוא גילוי פסוקי להלכה‪.‬‬ ‫מימי החג ולאכול בשר‪ ,‬והחשיב זאת כקיום‬ ‫מצוה גמורה‪.‬‬ ‫נמצא מכל הראשונים הללו שדין שמחת החג‬ ‫אינו מצוה כללית בלבד אלא יש לה ביטוי‬ ‫הגרש"ז אויערבאך בשולחן שלמה )סימן‬ ‫מוגדר‪ :‬בזמן המקדש אכילת בשר שלמים‪,‬‬ ‫תקכ"ט הערה ז( כתב שהמצווה מתקיימת אף‬ ‫בזמן הזה שתיית יין בכל יום מימי החג‪ ,‬ובזה‬ ‫בשתיית היין של קידוש‪ ,‬ואין צריך להוסיף עוד‬ ‫מתקיים "ושמחת בחגך"‪.‬‬ ‫משכרת אלא אם שותה בבת אחת‪,‬‬ ‫כוס מיוחדת‪ ,‬כיון שעיקר המצווה היא שתיית‬ ‫אבל אם שותה יותר מרביעית‬ ‫היין‪ ,‬ואינו נחשב "עושה מצוות חבילות"‪.‬‬ ‫משכר גם אם שותה בהפסקות‪,‬‬ ‫מרן הגר״ע יוסף בשו"ת יחווה דעת )ח"ג סימן‬ ‫בתנאי שלא ישהה בכדי אכילת‬ ‫ע( פסק‪" :‬עיקר מצות שמחת יו"ט בזמן הזה‬ ‫פרס‪ .‬לפי זה‪ ,‬מצוה מן המובחר‬ ‫היא ביין‪ ,‬ולכן אף מי ששמח בדברים אחרים‬ ‫לשתות רביעית בבת אחת‪ ,‬אך אם‬ ‫לא יצא ידי חובת שמחה‪ ,‬אלא ישתה יין דווקא‪,‬‬ ‫שתה יותר מרביעית בתוך כדי‬ ‫ורצוי רביעית בכל יום ויום"‪.‬‬ ‫שיעור יצא ידי חובתו‪.‬‬ ‫נמצא מכל דברי האחרונים ואחרוני האחרונים‬ ‫נמצאנו למדים‪ :‬א‪ .‬חיוב ברור יש בכל אחד‬ ‫שיש חיוב ברור לשתות יין בכל אחד מימי החג‪,‬‬ ‫מימי החג בשתיית יין‪ .‬ב‪ .‬לכתחילה רביעית‪,‬‬ ‫ולכתחילה בשיעור רביעית‪ ,‬ומעלה יתירה יש גם‬ ‫ועדיף לשתותה בבת אחת‪ .‬ג‪ .‬יוצא ידי חובה‬ ‫בבשר‪ ,‬אך עיקר המצווה הוא יין דווקא‪.‬‬ ‫בכוס קידוש אם שתה ממנו רביעית‪ .‬ד‪ .‬אין‬ ‫יוצאים במיץ ענבים אלא ביין שיש בו משכר‪ .‬ה‪.‬‬ ‫ניכנס לנפקא מינות המעשיות שהעלו הפוסקים‬ ‫יש מחמירים לשתות גם ביום וגם בלילה‪ ,‬ויש‬ ‫בנוגע לחיוב שמחת יו"ט על ידי היין‪:‬‬ ‫סוברים שדי פעם אחת ביממה‪.‬‬ ‫החזון איש )הערות למסכת פסחים עא‪(.‬‬ ‫נוכל להעמיק במשמעות שמחת היין במועד‪ ,‬לא‬ ‫הסתפק אם חיוב השמחה בזמן המקדש שהיה‬ ‫כעוד פרט טכני של מצוה‪ ,‬אלא כמהות פנימית‬ ‫בבשר שלמים חייב ביום וגם בלילה‪ ,‬או די‬ ‫של חגי ישראל‪ :‬הגמרא בפסחים קובעת "אין‬ ‫בפעם אחת בכל יממה‪ .‬ולפי זה דן אם בזמן‬ ‫שמחה אלא בבשר‪ ...‬ועכשיו אין שמחה אלא‬ ‫הזה‪ ,‬ששמחת יו"ט היא ביין‪ ,‬חייבים לשתות‬ ‫ביין"‪ .‬אם נבין זאת כפשוטו בלבד‪ ,‬הרי‬ ‫יין גם ביום וגם בלילה‪ ,‬או שמא די ברביעית‬ ‫שהשמחה תלויה במשקה או במאכל‪ .‬אולם‬ ‫אחת ליום‪.‬‬ ‫עומק הדברים הוא‪ ,‬שהיין מבטא את היכולת‬ ‫להפוך דבר טבעי – פרי הגפן – לכלי קודש‪ .‬היין‬ ‫הכהן הגדול מאחיו במשנה ברורה )סימן‬ ‫שנכבש בחביות זמן רב‪ ,‬נהיה משקה המשמח‬ ‫תקכ"ט ס"ק טו( כותב בפשטות שחובה לשתות‬ ‫לבבות‪ ,‬ובכוחו לחבר בין לבבות בסעודה של‬ ‫יין בכל יום ויום‪ ,‬ולדעתו יוצאים ידי חובה גם‬ ‫מצוה‪.‬‬ ‫בשתיית כוס הקידוש‪.‬‬ ‫חז"ל אמרו )ברכות לה‪" (:‬יין ניתן בשבעה‬ ‫הגרש"ז אויערבאך בשולחן שלמה )סימן‬ ‫לשונות של שמחה"‪ .‬כלומר‪ ,‬ליין כוח פנימי‬ ‫תקכ"ט הערה ז( דימה זאת לכוס של קידוש‬ ‫לעורר באדם רגשות עליונים‪ .‬לא השכרות‬ ‫וברית מילה שנעשו על כוס אחת‪ ,‬שאין זה בגדר‬ ‫החיצונית היא השמחה‪ ,‬אלא אותה התעלות‬ ‫"עושה מצות חבילות"‪ .‬וממילא יוצא אדם ידי‬ ‫דקה שהיין מסוגל לעורר‪ ,‬כשהוא נשתה במידה‬ ‫חובת שמחת יו"ט בשתיית כוס הקידוש‪ ,‬ואין‬ ‫הנכונה ובהקשר הנכון סעודת מצוה‪ ,‬קידוש‪ ,‬או‬ ‫צריך כוס נוסף‪.‬‬ ‫שולחן יו"ט‪.‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬בשבות יצחק )פסח י–ד בשם‬ ‫החגים כולם מצווים אותנו "ושמחת בחגך"‪,‬‬ ‫הגריש"א( הובא שמצווה לשתות רביעית יין‬ ‫אך ייחודו של היין הוא שבכוחו לגלות את‬ ‫לשם שמחת החג דווקא‪ ,‬ולא די בכוס הקידוש‬ ‫נקודת הפנימיות‪ .‬הבשר משביע את הגוף‪ ,‬אך‬ ‫בלבד אם לא שתה ממנו רביעית‪.‬‬ ‫היין נוגע בנפש‪ .‬וכדברי שלמה המלך )קהלת ט‪,‬‬ ‫עוד דנו האחרונים אם מיץ ענבים מועיל‪ .‬דעת‬ ‫ז(‪" :‬לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב‬ ‫הגריש"א בשבות יצחק שם‪ ,‬ודעת הגר"מ‬ ‫יינך"‪ .‬הלב טוב הוא סוד היין כי הוא פותח את‬ ‫פיינשטיין )שמעתתא דמשה תקל א(‪ ,‬שאין‬ ‫הלב‪.‬‬ ‫יוצאים ידי חובת שמחת יו"ט במיץ ענבים‪ ,‬כי‬ ‫במועד‪ ,‬כאשר עם ישראל מתכנס סביב שולחן‬ ‫אין בו תכונת "ויין ישמח לבב אנוש"‪ ,‬אלא‬ ‫אחד‪ ,‬סועדים יחד‪ ,‬מקדשים יחד‪ ,‬שרים יחד‬ ‫דווקא ביין שיש בו אלכוהול ומשכר‪ .‬אמנם מי‬ ‫היין הוא סמל האחדות‪ .‬כל כוס שנשתית לשם‬ ‫ששונא יין לגמרי אינו מחויב‪.‬‬ ‫שמחה של מצוה היא ביטוי לכך שגם בחסרון‬ ‫שיעור השתייה‪ :‬המנחת חינוך )מצוה קנב(‬ ‫הקרבנות‪ ,‬עדיין יכול האדם למצוא את הדרך‬ ‫והערוך השולחן העתיד )ביאת המקדש לג כא(‬ ‫להרגיש קרבת אלוקים ושמחה פנימית‪.‬‬ ‫הביאו מהגמרא כריתות )יג‪ (:‬שרביעית יין אינה‬ ‫גדול במצות היום‪ .‬בזמן שבית המקדש קיים‬ ‫ומכאן מסר לימינו‪ :‬שמחה אמיתית‬ ‫הייתה השמחה מתבטאת בשלמי שמחה‪ ,‬וכיום‬ ‫אינה נמדדת בריבוי חיצוני של‬ ‫שאין לנו מזבח שלמים‪ ,‬עיקרה ביין המשמח‬ ‫מותרות‪ ,‬אלא ביכולת לשתות את‬ ‫לבב אנוש‪ .‬מדברי רבותינו למדנו שיעור‬ ‫"רביעית היין" של החיים למצוא בכל‬ ‫השתייה רביעית של יין אחת ליום או לכל‬ ‫יום מעט רגע של עונג פשוט‪ ,‬ולהקדישו‬ ‫הפחות פעם אחת ביממה‪ ,‬ויש מהפוסקים‬ ‫לה'‪ .‬לאהוב את משפחתו‪ ,‬לשבת עם‬ ‫שהחמירו אף לשתות גם ביום וגם בלילה‪ .‬המיץ‬ ‫ילדיו‪ ,‬לחזק חבר במילה טובה‪ .‬זהו יין‬ ‫ענבים אינו ממלא מקום יין אלא אם כן יש בו‬ ‫שישמח לבב אנוש‪.‬‬ ‫ממשות של יין‪ ,‬ורק מי שאין לו כל הנאה ביין‬ ‫בסופו של דבר‪ ,‬שמחת היין במועד היא לא רק‬ ‫נפטר ממנו‪ .‬עוד התבאר שאפשר לקיים מצות‬ ‫מצוה פרטית‪ ,‬אלא שיעור נצחי‪ :‬האדם נדרש‬ ‫שמחת יו״ט אף בכוס הקידוש או ההבדלה ואין‬ ‫להכניס שמחה פנימית בכל מעשיו‪ ,‬לא לתת‬ ‫זה בכלל עושה מצות חבילות חבילות‪ ,‬כיון‬ ‫לשגרה לשחוק את הלב‪ ,‬אלא להפוך כל כוס וכל‬ ‫שהשמחה נגרמת באותה פעולה עצמה‪.‬‬ ‫סעודה לכלי של עבודת ה'‪.‬‬ ‫ומכאן מתבררת הנפקא מינה המעשית‪ :‬מי‬ ‫התובנות העולות מהנושא של חיוב שתיית יין‬ ‫שאינו שותה כלל יין במועד לא קיים מצות‬ ‫במועד לחיי היום יום‪ :‬א‪ .‬שמחה איננה תלוית‬ ‫שמחת יו״ט כהלכתה‪ .‬ומי ששמח בדברים‬ ‫מותרות‪ .‬די ברביעית יין אחת כדי לקיים מצות‬ ‫אחרים‪ ,‬כגון במאכלים טובים או בלבוש נאה‪,‬‬ ‫שמחת יו״ט‪ .‬מכאן לימוד גדול‪ :‬אדם אינו נדרש‬ ‫אף שראוי הדבר‪ ,‬מכל מקום אינו נפטר מהחיוב‬ ‫לריבוי חיצוני כדי לשמוח‪ ,‬אלא לדעת לייחד‬ ‫לשתות יין‪ ,‬כי השמחה המיוחדת של חגי ישראל‬ ‫את המעט שיש בידו ולהפוך אותו לכלי של‬ ‫קשורה דווקא בו‪.‬‬ ‫קדושה‪.‬‬ ‫והמסר היוצא לחיי היום יום‪ :‬שמחה אמיתית‬ ‫ב‪ .‬היין פותח את הלב‪ .‬כשם שהיין במידה‬ ‫אינה נמדדת בריבוי חיצוני אלא ביכולת‬ ‫הנכונה יוצר פתיחות ושמחה פנימית‪ ,‬כך על‬ ‫להוקיר את המעט שיש‪ ,‬להפוך כוס יין אחת‬ ‫האדם להכניס אל תוכו "יין" רוחני דיבור טוב‪,‬‬ ‫לכלי של קדושה‪ ,‬לחיבור ולשמחה‪ .‬וכשם שהיין‬ ‫חיבוק חם‪ ,‬מילה מנחמת כל אלו מסוגלים‬ ‫במידה פותח את הלב ומקרב בין אנשים‪ ,‬כך‬ ‫לשמח את הלבבות‪.‬‬ ‫עלינו לדעת לשמח את זולתנו במילה טובה‬ ‫ובמעשה קטן‪ .‬השמחה של חג אינה שלמה אם‬ ‫ג‪ .‬שמחה אמיתית היא בשיתוף‪ .‬מצות שמחת‬ ‫אינה כוללת גם אחרים‪ ,‬שהרי נאמר ושמחת‬ ‫החג כוללת גם את בני הבית‪ ,‬את העני‪ ,‬היתום‬ ‫בחגך אתה ובנך ובתך והגר והיתום והאלמנה‪.‬‬ ‫והאלמנה‪ .‬כך גם בחיים השמחה של האדם‬ ‫לעולם לא תהיה שלמה אם היא נשארת לעצמו‪.‬‬ ‫וכשם שבזמן שאין מקדש השמחה לא בטלה‬ ‫כל שמחה מתעצמת כשהיא ניתנת לאחרים‪.‬‬ ‫אלא קיבלה צורה אחרת‪ ,‬כן בחיי האדם גם‬ ‫כאשר חסר משהו‪ ,‬גם כאשר יש גלות פרטית‬ ‫ד‪ .‬היין מלמד על מידה‪ .‬אם שותים מעט יש‬ ‫וקשיים‪ ,‬עדיין אפשר למצוא את השמחה‬ ‫שמחה‪ ,‬אם מרבים בא לידי קלקול‪ .‬כך גם בחיי‬ ‫הפנימית‪ .‬די בכוס אחת‪ ,‬די במעשה קטן‪ ,‬כדי‬ ‫היום יום‪ :‬כל מידה במקומה‪ ,‬וכל שמחה‬ ‫להפוך את החג לאור גדול‪.‬‬ ‫כשהיא באיזון בונה‪.‬‬ ‫וכאן מתגלה עוד רובד של הפסוק "ויין ישמח‬ ‫ה‪ .‬שמחת המועד מלמדת שגם בזמנים קשים‪,‬‬ ‫לבב אנוש" לא היין בלבד הוא המשמח אלא‬ ‫כשאין קרבן ואין מקדש‪ ,‬עדיין יש דרך לשמוח‬ ‫עצם ההכרה שהקב״ה נתן לנו כלים לשמוח‪ ,‬גם‬ ‫ולהתחבר לה'‪ .‬כך גם חיי האדם‪ :‬גם בחסרון‬ ‫בקטן‪ ,‬גם בדבר מועט‪ .‬זוהי שמחה שאינה‬ ‫ובגלות הפרטית‪ ,‬עדיין יש אפשרות למצוא‬ ‫פוסקת לעולם‪.‬‬ ‫נקודת שמחה פנימית‪.‬‬ ‫עיקר העניין‪ :‬נמצא מכל האמור שחיוב‬ ‫השמחה במועדי ה׳ אינו ענין צדדי אלא יסוד‬ ‫‪ .15‬מדוע שמחת יו״ט נותרה בלא ברכה מיוחדת?‬ ‫ישראל‪" .‬ושמחת בחגך" נשמע כציווי מתמשך‬ ‫מעטות הן המצוות שהתורה חזרה עליהן שוב‬ ‫ורווי הוד‪ ,‬וכבר פירש הרמב"ם כי "השמחה‬ ‫ושוב בלשון כה עזה‪ ,‬כמו מצות השמחה במועדי‬ ‫לעצמו בלבד זו אינה שמחה של‬ ‫שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל‬ ‫מצוה אלא הוללות‪ .‬התורה‬ ‫שציווה בהן עבודה גדולה היא"‪.‬‬ ‫חידשה ששמחת החג תכלול את‬ ‫ובכל זאת‪ ,‬פלא עצום על מצוה זו‪ ,‬שהיא עיקרו‬ ‫כל השדרות‪.‬‬ ‫של החג‪ ,‬לא תקנו חכמים ברכה‪ .‬אין אנו‬ ‫בעל הטורים )שם( דרש ששלוש‬ ‫פותחים את סעודת יו״ט ב״ברוך אתה ה׳‪...‬‬ ‫פעמים נאמר "ושמחת" כנגד‬ ‫אשר קדשנו במצותיו וצוונו לשמוח בחג״‪ .‬אין‬ ‫שלוש הרגלים‪ ,‬ללמד שכל חג טעון שמחה בפני‬ ‫נוסח ברכה כזה לא בבית הכנסת ולא בבית‬ ‫עצמו‪ ,‬אך הדגשה יתירה נאמרה בחג הסוכות‬ ‫היהודי‪ .‬והרי מצות השמחה נאמרה בפירוש‬ ‫מפני ריבוי השמחה שבו‪.‬‬ ‫בתורה‪ ,‬ואף נוהגת גם בנשים‪ ,‬כלשון המשנה‬ ‫ברורה‪.‬‬ ‫מתוך דברי המפרשים עולה כי שמחת החג‬ ‫איננה מוגבלת למעשים חיצוניים בלבד‪ ,‬אלא‬ ‫והשאלה מזדקרת במלוא חריפותה‪ :‬מדוע‬ ‫היא כוללת את פנימיות האדם‪ ,‬את משפחתו‪,‬‬ ‫באמת לא תקנו חז״ל ברכה מיוחדת על מצות‬ ‫את סביבתו ואת כלל האומה‪ .‬אך בכך מתחדדת‬ ‫שמחת יו״ט‪ ,‬כשם שתקנו על סוכה‪ ,‬לולב‪,‬‬ ‫השאלה‪ :‬אם כן‪ ,‬מדוע לא תקנו חז"ל ברכה‬ ‫תפילין‪ ,‬מזוזה וכל שאר מצוות המועדים? האם‬ ‫מפורשת על מצוה כל כך מרכזית‪ ,‬כשם שברכו‬ ‫יעלה על הדעת שהתורה חזרה והדגישה מצוה‬ ‫על לולב וסוכה?‬ ‫זו וחז״ל השאירו אותה בלא ברכה? מה סוד‬ ‫השמחה שאין לה נוסח קבוע?‬ ‫בגמרא פסחים )קט ע"א( נאמר "בזמן שבית‬ ‫המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר‪ ...‬ועכשיו‬ ‫הפסוק המרכזי הוא "ושמחת בחגך אתה ובנך‬ ‫שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין"‪,‬‬ ‫ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום‬ ‫ומכאן יסוד גדול להבנת גדר מצות השמחה‬ ‫והאלמנה אשר בשעריך" )דברים טז‪ ,‬יד(‪.‬‬ ‫בזמן הזה‪.‬‬ ‫רש"י )שם( פירש שהשמחה היא ע"י אכילת‬ ‫במסכת חגיגה )ח ע"א( שנינו "ושמחת בחגך‬ ‫בשר שלמים‪ ,‬והוסיף "אין שמחה אלא בבשר"‪.‬‬ ‫לרבות כל מיני שמחות"‪ ,‬ומבואר שהשמחה‬ ‫מבואר בדבריו שהשמחה איננה סתם הרגשה‬ ‫כוללת אכילת קדשים‪ ,‬נדרים ונדבות‪ ,‬ואף‬ ‫פנימית אלא פעולה מוחשית‪ ,‬הקרבת הקרבן‬ ‫מעשר בהמה‪ .‬ומדברי חז"ל אלו נראה‬ ‫ואכילתו‪ ,‬שמביאה לידי שמחת הלב‪.‬‬ ‫שהשמחה היא מצוה כוללת ולא מצוה פרטית‬ ‫הרמב"ן )שם( כתב כי השמחה כוללת לא רק‬ ‫על מעשה אחד בלבד‪.‬‬ ‫את הקרבת הקרבנות‪ ,‬אלא גם אכילה ושתיה‬ ‫הרמב"ם )הלכות יו"ט פרק ו הלכה יז יח( פסק‪:‬‬ ‫בבית‪ ,‬ובפרט השותפות עם בני הבית‪ ,‬הלויים‬ ‫"מצות עשה להרבות בשמחה זו‪ ...‬והאנשים‬ ‫והגרים‪ ,‬כי השמחה האמיתית היא רק כאשר‬ ‫אוכלין בשר ושותין יין‪ ...‬והנשים קונות להן‬ ‫היא כוללת את כולם‪ .‬בזה ביאר את הייחודיות‬ ‫בגדים ותכשיטין כפי ממונו‪ ,‬והקטנים נותן‬ ‫של שמחת החג‪ ,‬שהיא מצוה החובקת את כלל‬ ‫להם קליות ואגוזים"‪ .‬ומדבריו עולה שאין‬ ‫ישראל ולא רק את היחיד‪.‬‬ ‫השמחה מוגדרת במעשה אחד בלבד‪ ,‬אלא כלול‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא )שם( פירש שהשמחה‬ ‫בה מכלול פעולות שונות המביאות את האדם‬ ‫היא בלב‪ ,‬אולם הדרך להגיע אליה היא‬ ‫לשמחת הלב‪.‬‬ ‫באמצעות המאכל והמשתה‪ .‬הוא עמד על כך‬ ‫הטור )או"ח סימן תקכט( כתב שמצות שמחה‬ ‫שהתורה חזרה על מצות השמחה כמה פעמים‬ ‫נוהגת גם בזמן הזה‪ ,‬אלא שאינה ע"י קרבנות‬ ‫באותו פרק‪ ,‬להדגיש את חיובה וערכה‪.‬‬ ‫אלא ע"י יין‪ .‬והוסיף שבשר ג"כ בכלל שמחה‬ ‫הספורנו )שם( כתב שעיקר מצות השמחה הוא‬ ‫הוא‪ ,‬אולם עיקר החיוב הוא ביין‪ ,‬על פי הגמרא‬ ‫שתהיה השמחה בה' יתברך‪ ,‬ושהשמחה‬ ‫הנ"ל‪.‬‬ ‫הגשמית של סעודה ויין איננה אלא אמצעי כדי‬ ‫השל"ה )מסכת סוכה נר מצוה אות לח( חידד‬ ‫להביא את האדם אל הדבקות השכלית‬ ‫שאין השמחה מצוה עצמאית שניתן לברך‬ ‫והפנימית בקב"ה‪.‬‬ ‫עליה‪ ,‬אלא היא מסגרת כוללת של חג‪ ,‬וכל‬ ‫החזקוני )שם( כתב שייחוד מצות השמחה הוא‬ ‫מצוות החג סוכה‪ ,‬לולב‪ ,‬קרבן נועדו להשרות‬ ‫בשיתוף בני הבית והאביונים‪ ,‬שאם אדם שמח‬ ‫קרבנות ואכילה ושתיה‪ ,‬וממילא אינה פעולה‬ ‫את השמחה‪ ,‬ולכן לא שייך לברך "אשר‬ ‫מסוימת אלא מצב מתמשך‪ ,‬ולכן לא נתקנה‬ ‫קדשנו במצותיו וצוונו על שמחת‬ ‫ברכה‪.‬‬ ‫יו"ט"‪.‬‬ ‫רבי משה בן נחמן בפירושו על התורה )ויקרא כג‬ ‫המגן אברהם )או"ח סימן תקכט‬ ‫מג( ביאר שתכלית החגים היא השמחה והשבח‬ ‫סק"ו( כתב שהטעם שאין מברכים על‬ ‫לה'‪ ,‬וזו מצוה כוללת‪ ,‬ועל כן אינה דומה לשאר‬ ‫מצוה זו הוא מפני שאינה מצוה שיש‬ ‫מצוות פרטיות אלא היא מסגרת שלימה של‬ ‫לה פעולה מוגדרת‪ ,‬אלא היא חיוב‬ ‫עבודת ה'‪.‬‬ ‫כללי על מצב נפשי של שמחה‪ ,‬ואין על זה לשון‬ ‫של ברכה‪.‬‬ ‫המהר"ל )גבורות ה' פרק נב( כתב שאין ברכה‬ ‫אלא במצווה שעיקרה במעשה‪ ,‬ולא במצווה‬ ‫נמצא בדברי הראשונים והאחרונים קו ברור‪:‬‬ ‫שעיקרה בלב‪ .‬ומכיוון שהשמחה עיקרה‬ ‫כל מצוה שעניינה פעולה מוחשית מברכים‬ ‫פנימיות הלב‪ ,‬אין מברכים עליה‪.‬‬ ‫עליה‪ ,‬אך כאשר עיקרה הוא תחושה פנימית או‬ ‫חיוב מתמשך שאינו מוגדר‪ ,‬אין מקום לברכה‪.‬‬ ‫ובשו"ת זיכרון אהרן )או"ח סימן רנח( חידד‬ ‫שגם מצות שמחה בזמן הזה אינה אלא ע"י‬ ‫רבי שלמה בן אדרת בתשובות הרשב"א )חלק א‬ ‫היין‪ ,‬והוא גורם ולא עיקר המצווה‪ ,‬ולכן אין‬ ‫סימן יח( כתב כלל גדול שאין מברכים על‬ ‫לברך עליו ברכה מיוחדת לשם מצות שמחה‪.‬‬ ‫מצוות שאינן תלויות כולן ביד העושה‪ ,‬כגון‬ ‫מתנות לאביונים‪ ,‬מפני שאפשר שהמקבל ימנע‬ ‫רבי יעקב חאגיז בספר הלכות קטנות )חלק ב‬ ‫או לא ירצה לקבל‪ ,‬נמצא שהמצווה תלויה‬ ‫סימן י( כתב שהטעם שאין מברכים על מצות‬ ‫בזולתו ואינה בשלמות ביד האדם‪ ,‬ולכן אין‬ ‫שמחה הוא מפני שמצוותה כל היום וכל הלילה‪,‬‬ ‫שייך לברך‪ .‬ולפי"ז גם מצות שמחה‪ ,‬שהיא‬ ‫ואין לה זמן מוגדר לתחילת עשיה‪ ,‬ומצוות‬ ‫כוללת לשמח את אשתו ובניו ואת הגר והיתום‬ ‫כאלה אין מברכים עליהן‪.‬‬ ‫והאלמנה‪ ,‬הרי אינה בידו בלבד‪ ,‬ועל כן לא‬ ‫רבי יצחק אלחנן ספקטור בשו"ת עין יצחק‬ ‫נתקנה ברכה‪.‬‬ ‫)חלק א או"ח סימן לב( כתב שבנוסף לכל‬ ‫האור זרוע )חלק ב סימן קמ( כתב שאין‬ ‫הטעמים‪ ,‬יש לומר שעצם החג עצמו נקרא "זמן‬ ‫מברכים על מצוה שאי אפשר לעשותה בבת‬ ‫שמחתנו" והוא הברכה הכללית שמברכים‬ ‫אחת‪ ,‬כגון מצות ארבע כוסות בליל הסדר שאין‬ ‫בתפילה ובקידוש‪ ,‬ובזה כלולה הברכה על מצות‬ ‫שותין בבת אחת‪ ,‬וכן מצות שמחה שאי אפשר‬ ‫שמחה ואין צורך בברכה נוספת‪.‬‬ ‫לקיימה בפעם אחת אלא נמשכת על פני ימים‬ ‫רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין בערוך השולחן‬ ‫ולילות עם הפסקות של שינה‪ ,‬ולכן אין לברך‪.‬‬ ‫)חושן משפט סוף הספר( כתב שאין מברכים על‬ ‫רבי דוד אבודרהם בספרו )סדר ההגדה בשם‬ ‫מצוות שכליות שמצויות בכל אומה ולשון‪ ,‬אלא‬ ‫הרשב"א( כתב שאין מברכים על קריאת ההגדה‬ ‫רק על מצוות מיוחדות לישראל‪ .‬וכיון ששמחה‬ ‫מפני שאין לה קצבה‪ ,‬ואפילו דיבור מועט נחשב‬ ‫בחג היא מצוה טבעית ושכלית שיש בכל עם‪ ,‬לא‬ ‫מצוה‪ ,‬ועל כן אי אפשר לקבוע ברכה‪ .‬והוא הדין‬ ‫תקנו עליה ברכה‪.‬‬ ‫לשמחת יו"ט שאין לה שיעור מוגדר‪ ,‬וכל אדם‬ ‫הרי לנו שורת טעמים רחבה‪ :‬יש שאמרו מפני‬ ‫לפי מדרגתו‪.‬‬ ‫שתלויה בזולת‪ ,‬יש שאמרו מפני שאין לה‬ ‫רבי יצחק בר ששת בתשובות הריב"ש )סימן‬ ‫קצבה‪ ,‬יש שאמרו מפני שאי אפשר לקיימה‬ ‫תפה( העיר שברכה שייכת רק על מצוה מעשית‬ ‫בבת אחת‪ ,‬יש שאמרו מפני שהיא מצוה שבלב‪,‬‬ ‫ומוגדרת‪ ,‬ואילו מצוה שמוטלת על הלב כגון‬ ‫ויש שאמרו מפני שהיא מצוה טבעית‪ ,‬ויש‬ ‫שמחה או אהבה אינה ראויה לברכה‪.‬‬ ‫שאמרו שכלולה היא בברכת "זמן שמחתנו"‪.‬‬ ‫רבי יוסף קארו בבית יוסף )או"ח סימן תלב(‬ ‫נעמיק בנפקא מינות היוצאות מן הטעמים‬ ‫כתב שאין מברכים על דברים שבלב‪ ,‬כגון‬ ‫שכתבו הפוסקים מדוע לא תקנו ברכה על מצות‬ ‫שמחת יו"ט שהיא ענין נפשי‪ ,‬ולכן אין ברכה‬ ‫שמחת יו"ט‪ ,‬ונראה איך לפי כל שיטה ייתכנו‬ ‫מיוחדת עליה‪.‬‬ ‫השלכות מעשיות שונות‪:‬‬ ‫רבי אליהו מזרחי בפירושו על התורה )דברים‬ ‫ראשית‪ ,‬לפי הרשב"א )חלק א סימן יח( שהטעם‬ ‫טז( ביאר שמצות שמחה היא תוצאה של עשיית‬ ‫מפני שתלויה בזולת נמצא שאם המצווה הייתה‬ ‫"זמן שמחתנו" בקידוש‪ ,‬אולי היה‬ ‫רק על האדם עצמו לשמוח‪ ,‬ולא על שמחת בני‬ ‫מקום לתקן ברכה בפני עצמה‪.‬‬ ‫ביתו ויתום ואלמנה‪ ,‬היה מקום לתקן ברכה‪,‬‬ ‫שהרי אז כל המצווה בידו‪ .‬ולפי"ז כל מצוה‬ ‫נמצא שכל טעם מגדיר את גבולות‬ ‫שתלויה באחר‪ ,‬כגון מתנות לאביונים‪ ,‬לא‬ ‫ההבנה מהי ברכה ומהי מצוה‬ ‫תיתכן בה ברכה‪.‬‬ ‫הראויה לברכה‪.‬‬ ‫לפי האור זרוע )חלק ב סימן קמ( שהטעם הוא‬ ‫אם נרצה לתרגם זאת לחיי היום‬ ‫שאין מצוה נמשכת שאינה נגמרת בפעם אחת‬ ‫יום אדם הרוצה לשמוח באמת בחגיו‪ ,‬צריך‬ ‫ראויה לברכה יוצא שכל מצוה שהיא מתמשכת‬ ‫לדעת שהשמחה אינה מעשה חד פעמי‪ ,‬אלא‬ ‫בהכרח ואי אפשר לקיימה בבת אחת‪ ,‬כגון‬ ‫היא מצב מתמשך‪ ,‬ולכן אין ברכה מיוחדת‬ ‫מצות ארבע כוסות או שמחת יו"ט‪ ,‬אין בה‬ ‫עליה‪ ,‬אלא היא עצם תוכן החג‪ .‬זה מלמד‬ ‫ברכה‪ .‬אולם מצוה ארוכה שאפשר לקיימה‬ ‫שהשמחה אינה "מצוה טכנית" אלא אווירה‬ ‫ברציפות ללא הפסק‪ ,‬כגון ישיבת סוכה שבעה‬ ‫שלימה‪ ,‬יחס פנימי‪ ,‬קיום תמידי‪ .‬ועוד‬ ‫ימים‪ ,‬שיש בה ישיבה רצופה וראויה כן מברכים‬ ‫שהשמחה אינה תלויה רק בו‪ ,‬אלא באשתו‬ ‫עליה‪.‬‬ ‫ובניו‪ ,‬ובמי שסביבו‪ ,‬ולפיכך מוטל עליו לא רק‬ ‫להיות שמח בעצמו אלא לשמח אחרים‪.‬‬ ‫לפי האבודרהם בשם הרשב"א שאין מברכים‬ ‫על מצוה שאין לה קצבה יוצא שאם הייתה‬ ‫נלך ונבאר כל אחד מן הטעמים שהוזכרו מדוע‬ ‫השמחה קצובה‪ ,‬כגון חיוב ברור לשתות יין בכל‬ ‫לא תקנו ברכה על מצות שמחת יו״ט‪ ,‬ונראה‬ ‫יום או לאכול בשר כל יום‪ ,‬היה מקום לברך על‬ ‫מה הוא מלמד אותנו בעבודת ה׳ ובחיי היום‬ ‫כך‪ .‬ולפי זה מה שחז"ל אמרו "אין שמחה אלא‬ ‫יום‪ :‬ראשית‪ ,‬לפי הרשב״א )חלק א סימן יח(‬ ‫בבשר ויין"‪ ,‬אילו היה זה חיוב מדויק ומוגדר‪,‬‬ ‫שכתב שאין מברכים על מצוה שתלויה בזולת‬ ‫אפשר שהיה מקום לברכה‪.‬‬ ‫מלמדנו כי השמחה איננה דבר פרטי בלבד‪ ,‬אלא‬ ‫היא תלויה במעגל רחב יותר‪ ,‬באשה‪ ,‬בילדים‪,‬‬ ‫לפי הריב"ש )סימן תפה( ולפי המהר"ל )גבורות‬ ‫ביתום ובאלמנה‪ .‬אי אפשר לאדם לסגור עצמו‬ ‫ה' פרק נב( שמצווה שעיקרה בלב אינה ראויה‬ ‫בתוך ד' אמותיו ולומר "אני שמח" כל עוד‬ ‫לברכה יוצא שגם מצות אהבת ה' ויראתו‬ ‫סביבו יש מי שאינם שמחים‪ .‬זהו שיעור עצום‬ ‫ומצות זכור את אשר עשה לך עמלק בלב אין‬ ‫לחיים‪ :‬השמחה השלמה אינה נבנית רק ממה‬ ‫להן ברכה‪ .‬וכן מצות תלמוד תורה‪ ,‬שיסודה‬ ‫שאני לוקח‪ ,‬אלא ממה שאני מעניק לאחרים‪.‬‬ ‫בלב‪ ,‬אף על פי כן יש ברכה משום שיש בה מעשה‬ ‫ברור של דיבור‪.‬‬ ‫לפי האור זרוע )חלק ב סימן קמ( שכתב שאין‬ ‫מברכים על מצוה שאי אפשר לקיימה בפעם‬ ‫לפי הבית יוסף )או"ח סימן תלב( שאין מברכים‬ ‫אחת למדנו כי השמחה האמיתית איננה הבזק‬ ‫על דברים שבלב יוצא שגם השמחה הפנימית‬ ‫רגעי אלא תהליך מתמשך‪ .‬אין ברכה רגעית על‬ ‫עצמה היא הבעיה‪ ,‬ולא פעולת האכילה‬ ‫שמחה‪ ,‬כי שמחה צריכה ללוות את האדם יום‬ ‫והשתייה‪.‬‬ ‫אחר יום‪ ,‬צעד אחר צעד‪ ,‬באכילה‪ ,‬בשתייה‪,‬‬ ‫לפי דברי הערוך השולחן )חו"מ סוף הספר(‬ ‫בשיחה טובה ובחסד לזולת‪ .‬זהו יסוד עמוק‪:‬‬ ‫שאין מברכים על מצוות שכליות המובנות‬ ‫השמחה האמיתית נבחנת ברציפותה‪ ,‬לא ברגע‬ ‫בשכל האנושי יוצא שגם מצות כיבוד אב ואם‬ ‫אחד‪.‬‬ ‫או גמילות חסדים‪ ,‬שהן שכליות‪ ,‬לולי שהוזכרו‬ ‫לפי האבודרהם בשם הרשב״א שכתב שאין‬ ‫בתורה‪ ,‬לא היו ראויות לברכה מצד עצמן‪.‬‬ ‫מברכים על מצוה שאין לה קצבה נלמד שאין‬ ‫ובאמת אנו רואים שאין ברכה על כיבוד אב‬ ‫לשמחה מידה אחת לכולם‪ .‬כל אחד שמח כפי‬ ‫ואם ולא על צדקה‪.‬‬ ‫כוחו‪ ,‬אופיו‪ ,‬עניינו ומצבו‪ .‬אחד מתמלא שמחה‬ ‫לפי העין יצחק )ח"א או"ח סימן לב( שהטעם‬ ‫בשירה‪ ,‬אחר בלימוד‪ ,‬אחר בחסד‪ .‬אין קצבה‬ ‫הוא מפני שכבר נכללה הברכה בקידוש בתיבת‬ ‫לשמחה‪ ,‬ואין לה נוסחה אחת‪ .‬זה מלמדנו לקבל‬ ‫"זמן שמחתנו" יוצא שלדעתו אין חיסרון‬ ‫כל אדם במקום שבו הוא נמצא‪ ,‬ולהבין כי גם‬ ‫עקרוני בברכה על שמחה‪ ,‬אלא שכבר נכללה‬ ‫אם שמחתו אינה כדמות שמחתנו‪ ,‬מכל מקום‬ ‫בברכה אחרת‪ .‬ולפי"ז אילו לא היו מזכירים‬ ‫היא שמחה של מצוה‪.‬‬ ‫בחיי היום יום‪ ,‬זהו יסוד גדול‪ :‬אל תחפש את‬ ‫לפי המהר״ל )גבורות ה׳ פרק נב( שכתב‬ ‫השמחה רק ברגעי שיא חגיגיים‪ ,‬אלא בחיים‬ ‫שאין ברכה על דברים שבלב נבין כי‬ ‫עצמם במפגש עם המשפחה‪ ,‬בשולחן שבת‬ ‫עיקר השמחה איננה רק במעשה‬ ‫פשוט‪ ,‬בכוס יין קטנה‪ ,‬במילה טובה לילד‪,‬‬ ‫החיצוני‪ ,‬אלא בהרגשה הפנימית‪.‬‬ ‫בחיוך ליתום ולאלמנה‪ ,‬באוזן קשבת לאשתך‪.‬‬ ‫אכילה ושתיה אינם אלא כלים לעורר‬ ‫כל אלו הם השמחה האמיתית‪.‬‬ ‫את הלב‪ ,‬אבל לב השמחה הוא‬ ‫הפנימיות‪ .‬כאן מגלה לנו המהר״ל‪:‬‬ ‫עיקר העניין‪ :‬השמחה שביו״ט איננה עוד מצוה‬ ‫ברכה נאמרת על מעשה‪ ,‬אבל השמחה היא‬ ‫טכנית הנמדדת בשיעור או במעשה‪ ,‬אלא מצב‬ ‫תחושת הלב‪ ,‬ועל כן אין לה ברכה כי היא עצמה‬ ‫נפשי עמוק שבו האדם נפתח אל הקב״ה ואל‬ ‫היא התכלית‪.‬‬ ‫הבריות‪ .‬לא נתקנה עליה ברכה‪ ,‬מפני שאין היא‬ ‫פעולה רגעית אלא תהליך חי שנמשך על פני כל‬ ‫לפי הערוך השולחן )חו״מ סוף הספר( שכתב‬ ‫הימים‪ ,‬ואינו תלוי רק ביד האדם אלא גם‬ ‫שאין מברכים על מצוות שכליות‪ ,‬נבין כי‬ ‫בשותפים לשמחתו‪ .‬היא אינה קצובה‪ ,‬היא‬ ‫השמחה היא צורך אנושי טבעי‪ ,‬חלק ממהות‬ ‫אינה נמדדת‪ ,‬היא אינה ניתנת לגבול‪ .‬השמחה‬ ‫החיים‪ .‬התורה לא חידשה את השמחה‪ ,‬אלא‬ ‫היא הלב עצמו‪.‬‬ ‫כיוונה אותה והעמידה אותה לשמו יתברך‪ .‬לכן‬ ‫לא תקנו לה ברכה‪ .‬יסוד זה מלמד אותנו‪ :‬את‬ ‫ומכאן לימוד עצום‪ :‬מי שמחפש את השמחה‬ ‫הטבעים האנושיים הצורך לשמוח‪ ,‬לאהוב‪,‬‬ ‫רק באירועים גדולים או במעמדים חיצוניים‪,‬‬ ‫לנוח לא באה התורה לעקור‪ ,‬אלא לרומם‬ ‫יחמיץ את סודה‪ .‬השמחה נבנית בקטנות‪,‬‬ ‫ולכוון‪ ,‬לתת להם מטרה אלוקית‪.‬‬ ‫בארוחה משותפת‪ ,‬בשיר של שבת‪ ,‬בחיבוק של‬ ‫אב לילדו‪ ,‬בכבוד שנותן אדם לאשתו‪ ,‬במילה‬ ‫ולפי דברי הפוסקים שכתבו שעיקר שמחת החג‬ ‫טובה ליתום ולאלמנה‪ .‬בזה נבחנת שמחת החג‬ ‫היה בשמחת בית השואבה‪ ,‬והרי לא כל העם‬ ‫האם היא חודרת לכל פינה בבית‪ ,‬לכל אדם‬ ‫נטל בה חלק‪ ,‬נמצא שמצוות השמחה איננה‬ ‫במשפחה‪ ,‬לכל שכן ורע‪.‬‬ ‫שווה לכל נפש בפועל‪ ,‬ולכן לא תקנו ברכה‪ .‬וזה‬ ‫מלמד אותנו כי גם כאשר אינני שותף בכל‪ ,‬עלי‬ ‫השמחה איננה מתנה שאוחזים ביד אלא אור‬ ‫לשמוח במה שיש לי‪ ,‬ולא לומר "אם אין לי את‬ ‫שנשפך אל הלב‪ .‬היא איננה גבול של כוס יין‬ ‫הכל אין לי כלום"‪.‬‬ ‫אלא נהר של טוב הממלא את כליו‪ .‬וכשעם‬ ‫ישראל שמחים לשם שמים‪ ,‬אזי מתגשם‬ ‫כללו של דבר‪ :‬אין ברכה על שמחת יו״ט כי‬ ‫הפסוק )תהלים קיח‪ ,‬כד( "זה היום עשה ה'‬ ‫שמחה אינה פעולה חיצונית‪ ,‬אלא מציאות‬ ‫נגילה ונשמחה בו" בו ולא במתנתו‪ ,‬בו ולא‬ ‫פנימית‪ .‬היא אינה מוגדרת‪ ,‬אינה קצובה‪ ,‬אינה‬ ‫במאורעו‪ ,‬אלא בו יתברך בעצמו‪.‬‬ ‫נמדדת בשיעור של כזית או רביעית‪ ,‬אלא‬ ‫נמשכת על פני הימים כולם‪ ,‬ועוברת דרך‬ ‫הלבבות כולם‪.‬‬ ‫‪ .16‬האם מותר לאדם להוריד נוי סוכה מהסוכה כדי לתלותה בסוכה אחרת?‬ ‫שכבר נתקדש למצווה בסוכה אחת‪ ,‬מותר‬ ‫בימי חג הסוכות מתמלאים רחובות ישראל‬ ‫להורידו ולהעתיקו לסוכה אחרת‪ ,‬או שמא‬ ‫בזוהר מיוחד‪ ,‬בכל חצר נבנית סוכה‪ ,‬ובכל בית‬ ‫קדושתו נשארת חקוקה דווקא באותה סוכה‪,‬‬ ‫נשפך הלב לעטר ולקשט את דירת הארעי‪,‬‬ ‫ואין רשות להוציאו משם? וכן יש להסתפק‬ ‫כאילו מבקש כל יהודי להפוך אותה לבית נצחי‬ ‫במקרה נוסף‪ :‬אם עף סכך מסוכה אחת‪ ,‬והרי‬ ‫של אמונה‪ .‬הילדים מביאים בגאווה את‬ ‫יש לו לאדם סוכה אחרת שיש בה סכך יתר על‬ ‫קישוטיהם מהגן‪ ,‬ההורים תולים אותם בדפנות‬ ‫המידה‪ ,‬האם מותר לקחת מסוכה לסוכה כדי‬ ‫ובסכך‪ ,‬וכל פיסת נייר צבעוני הופכת לחלק‬ ‫להשלים את החסר‪ ,‬או שמא קדושת הסכך‬ ‫מתפארת של מצוה‪.‬‬ ‫חוסמת כל אפשרות של מעבר והעתקה?‬ ‫אך לפעמים מתעורר מצב לא פשוט‪ :‬המשפחה‬ ‫נאמר בפסוק‪" :‬וחגותם אותו חג לה' שבעת‬ ‫נוסעת אל סבא וסבתא להמשך ימי החג‪,‬‬ ‫ימים בשנה חקת עולם לדרתיכם בחודש‬ ‫ורוצים לקחת איתם את הקישוטים ולתלותם‬ ‫השביעי תחגו אותו" )ויקרא כג מא(‪.‬‬ ‫בסוכת הסבא‪ .‬והשאלה חודרת ללב‪ :‬האם הנוי‬ ‫מסוימת‪ ,‬אינו יוצא לחולין עד‬ ‫"תחגו אותו" פירש רש"י‪" :‬לשם החג תקבעוהו‬ ‫אחר ימי המצווה‪ .‬וזהו מקור נוסף‬ ‫ולא לדבר אחר"‪ .‬כלומר‪ ,‬קדושת החג מגדירה‬ ‫לכך שעצי הסוכה ונויה נאסרים‬ ‫שכל עניינו לשם שמים בלבד‪ ,‬ולא לערב בו‬ ‫בשימוש כל זמן החג‪.‬‬ ‫שימושים חיצוניים‪ .‬מתוך כך נבין שכל מה‬ ‫שנעשה חלק מן החג אף הקישוטים עצמם נגרר‬ ‫שלושת המקורות יחד יוצרים‬ ‫אחרי קדושת ימי החג‪.‬‬ ‫בנין‪ :‬האיסור להשתמש בנוי סוכה‬ ‫נובע הן מדין ביזוי מצוה ואכחושי מצוה‪ ,‬הן‬ ‫בפירוש הרמב"ן נכתב‪" :‬החג הזה יהיה כולו‬ ‫מדין מוקצה למצותו‪ ,‬והן מהשם שמים שחל על‬ ‫לשם ה' כעניין 'חג לה'' בחג הפסח‪ ,‬לא שתהיה‬ ‫הסוכה עצמה‪ ,‬ועל כל פרטיה‪.‬‬ ‫השמחה שמחת הוללות‪ ,‬רק לפני ה'"‪ .‬וכך מובן‬ ‫כי עצם המושג חג לה' מטיל חלות קדושה לא‬ ‫בפירוש הרא"ש )כלל י סימן א( כתב‪" :‬נוי סוכה‬ ‫רק על הימים אלא אף על המעשים וכלי‬ ‫וכל מה שתלה בה אסור להשתמש בו כל שמונת‬ ‫המצווה שבאותו הזמן‪.‬‬ ‫הימים‪ ,‬משום דחל עליו שם שמים"‪ .‬ומבואר‬ ‫בדבריו שהאיסור איננו רק מצד מוקצה‪ ,‬אלא‬ ‫בספורנו נאמר‪" :‬תחגו אותו לשם ה' בעשותכם‬ ‫משום עצם קדושת המצווה שהחלה עליהם‪,‬‬ ‫בו מצוותיו"‪ .‬והרי שכוונת התורה להפוך כל‬ ‫כעין חפצי קדושה‪.‬‬ ‫פרט ופרט במעשה החג לעבודה לשם שמים‪,‬‬ ‫כולל הנוי והקישוטים אשר מכוונים לרומם את‬ ‫בתוספות סוכה )דף ט ע"א ד"ה חג הסוכות(‬ ‫המצווה‪.‬‬ ‫נאמר‪" :‬חג הסוכות שבעת ימים לה'‪ ,‬מה חגיגה‬ ‫לשם ה' אף סוכה לשם ה'"‪ .‬ולמדו מכאן‬ ‫בכלי יקר מבואר‪" :‬תחגו אותו כי החג הוא‬ ‫שקדושת שם שמים חלה לא רק על הקרבן אלא‬ ‫הקפה והקפה זו מורה על כך שאתם מקיפים‬ ‫אף על עצי הסוכה ונויה‪ ,‬ולכן אסור ליהנות‬ ‫עצמכם בקדושה"‪ .‬על פי זה מתבאר שנוי‬ ‫מהם‪ .‬נמצא שכל פריט בסוכה נכנס תחת‬ ‫הסוכה והסכך אינם רק קישוט חיצוני אלא‬ ‫הכותרת "לה'"‪ ,‬והנוי אינו רק תוספת של יופי‬ ‫חלק מן ההקפה בקדושה שסובבת את האדם‬ ‫אלא חלק מהקדושה עצמה‪.‬‬ ‫בכל שבעת הימים‪.‬‬ ‫בפירוש הטור )או"ח סימן תרל"ח( הובא‪" :‬עצי‬ ‫ובעל הטורים רמז כי לשון "תחגו אותו" מורה‬ ‫סוכה ונוי הסוכה אסור להשתמש בהם כל‬ ‫גם על עצם דירת הסוכה‪ ,‬שהיא עצמה חג לה'‪,‬‬ ‫שמונת הימים משום שנעשו מוקצה למצותם"‪.‬‬ ‫כעין כלי שרת שנתקדשו למקדש‪ .‬נמצאנו‬ ‫הטור מדגיש את גדר המוקצה‪ ,‬אך מכלל דבריו‬ ‫למדים שכל עצי הסוכה ונויה נטענים‬ ‫עולה שגם לאחר זמן קביעת הסוכה חל עליהם‬ ‫במשמעות של קדושה מיוחדת‪ ,‬כחלק מהיות‬ ‫דין איסור שימוש‪ ,‬ואין רשות להעתיקם‬ ‫החג כולו לה'‪.‬‬ ‫ממקומם‪.‬‬ ‫בגמרא במסכת שבת )דף כב ע"א( נאמר‪" :‬אמר‬ ‫נמצא לפי ראשונים אלו שני נדבכים‪ :‬יש‬ ‫רב אין מדליקין מנר לנר"‪ .‬ומבואר בגמרא שם‬ ‫הסוברים שעצם שם שמים מחיל קדושה על‬ ‫שנחלקו מה הטעם‪ ,‬האם משום ביזוי מצוה או‬ ‫הנוי‪ ,‬ויש הרואים בכך גדר מוקצה למצותו‪.‬‬ ‫משום אכחושי מצוה‪ .‬כלומר‪ ,‬האם עצם‬ ‫אולם לכולי עלמא הנוי נאסר בשימוש‪,‬‬ ‫ההעתקה מחפץ של מצוה אחת לחפץ אחר‬ ‫והשאלה האם מותר להעבירו לסוכה אחרת‬ ‫נחשב זלזול בכבודה של המצווה הראשונה‪ ,‬או‬ ‫תלויה בבירור מהות האיסור אם קדושה חלה‬ ‫שמא הבעיה היא שחפץ המצווה הראשון נחלש‬ ‫עליו‪ ,‬שוב אין מקום להזיזו‪ ,‬ואם רק מוקצה‬ ‫ונתמעט בכוחו‪.‬‬ ‫למצותו‪ ,‬אולי יש לדון בהעברה לשם מצוה‬ ‫במסכת סוכה )דף ט ע"א( נדרש הפסוק "חג‬ ‫אחרת‪.‬‬ ‫הסוכות שבעת ימים לה'"‪ ,‬ללמד שכשם שחל‬ ‫הט"ז )יו"ד סימן ער"ד ס"ק ד( כתב‪" :‬דאין‬ ‫שם שמים על קרבן חגיגה‪ ,‬כך חל שם שמים על‬ ‫הטעם משום אכחושי מצוה אלא משום ביזוי‬ ‫הסוכה עצמה‪ ,‬בין על הסכך ובין על דפנותיה‬ ‫מצוה"‪ ,‬כלומר עיקר האיסור להשתמש בחפצי‬ ‫ובין על נויה‪ .‬מכאן הונח היסוד שכל עצי סוכה‬ ‫מצוה תלוי בעצם הפגיעה בכבודה של המצווה‪,‬‬ ‫ונויה נאסרים בהנאה כל שבעת הימים‪.‬‬ ‫ולא בחיסרון בחפץ עצמו‪ .‬מתוך דבריו נפקא‬ ‫וכן במסכת ביצה )דף ל ע"ב( מבואר דין‬ ‫"מוקצה למצותו" כל חפץ שהוקצה למצווה‬ ‫בשו"ת אור לציון )חלק ג פרק כג הלכה ב( כתב‬ ‫מינה שאם משתמשים לצורך מצוה‬ ‫בפשטות‪" :‬נוי הסוכה אסור להשתמש בו כל‬ ‫אחרת‪ ,‬אפשר שאין כאן ביזוי כלל‪.‬‬ ‫שבעת הימים‪ ,‬אפילו לצורך מצוה אחרת‪ ,‬אלא‬ ‫בשו"ת שואל ומשיב )מהדורה רביעאה‬ ‫אם כן היה מתנה בפירוש קודם החג"‪ .‬הרי‬ ‫חלק ג סימן כח( כתב‪" :‬הסתפקתי אם‬ ‫שמחמיר בזה‪ ,‬בניגוד לדברי הציץ אליעזר‬ ‫יש איסור לקחת סכך מסוכה לסוכה‬ ‫שהקל‪.‬‬ ‫אחרת‪ ...‬ולעניין נוי סוכה נראה פשוט‬ ‫נמצא שבקרב הפוסקים חלקם נטו לחומרא‪,‬‬ ‫שיש בו משום ביזוי מצוה ואכחושי‬ ‫בעיקר מצד דין מוקצה למצותו וקדושת שם‬ ‫מצוה‪ ...‬אבל לגבי סכך כיון שחל עליו שם שמים‬ ‫שמים החלה על הסוכה‪ ,‬וחלקם לא נקטו‬ ‫אינו יכול לעבור ממקום למקום"‪ .‬נמצא‬ ‫להיתר ברור כהציץ אליעזר‪.‬‬ ‫שמחלק בין נוי לסכך‪ ,‬שבנוי עיקר הבעיה ביזוי‬ ‫מצוה‪ ,‬ובסכך קדושת המקום עצמו‪.‬‬ ‫ומכל האמור נביא את הנפקא מינות העולות‪:‬‬ ‫נפקא מינה ראשונה‪ ,‬בין נוי לסכך‪ .‬בסכך כיון‬ ‫בכף החיים )סימן תרל"ח ס"ק נז( כתב‪" :‬אסור‬ ‫שהוא גוף הסוכה ובלעדיו אין שם סוכה‪ ,‬חל‬ ‫ליטול נוי סוכה מסוכה לסוכה"‪ ,‬והביא בשם‬ ‫עליו שם שמים ממש‪ ,‬ולדעת הרבה פוסקים אי‬ ‫השואל ומשיב לחומרא‪ .‬כלומר למעשה החמיר‬ ‫אפשר להעבירו כלל מסוכה לסוכה‪ .‬מה שאין כן‬ ‫בנוי סוכה שלא יועתק כלל‪.‬‬ ‫נוי סוכה‪ ,‬שעיקר קדושתו משום ביזוי מצוה או‬ ‫בביאור הלכה )סימן תרל"ח ד"ה כל שמונה(‬ ‫משום מוקצה למצווה‪ ,‬ושם יש לדון אם יש‬ ‫הביא בשם שו"ת חתם סופר )או"ח סימן קפ"ד(‬ ‫היתר להעבירו לצורך מצוה אחרת‪.‬‬ ‫שהתיר ליטול אתרוג שהיה תלוי לנוי סוכה‬ ‫נפקא מינה שניה‪ ,‬בין שימוש לצורך רשות‬ ‫ולצאת בו‪ ,‬וכתב שם‪" :‬ליטול ממצווה אחת‬ ‫לשימוש לצורך מצוה‪ .‬אם רוצה אדם לקחת נוי‬ ‫למצווה אחרת אין בזה משום ביזוי מצוה‪...‬‬ ‫סוכה לשם תועלת חולין‪ ,‬לכולי עלמא אסור‪.‬‬ ‫דמתירין מבגד לבגד ומדליקין מנר לנר"‪ .‬יסוד‬ ‫אבל אם כוונתו להוסיף יופי למצווה אחרת‪,‬‬ ‫דבריו שכשנעשה הדבר לצורך מצוה נוספת‪ ,‬אין‬ ‫נחלקו הפוסקים יש שראו בזה ביזוי מצוה‬ ‫כאן פגיעה בכבוד המצווה אלא אדרבה מעלין‬ ‫ואסרו‪ ,‬ויש שהתירו והעמידו את זה בכלל‬ ‫בקודש‪.‬‬ ‫מעלין בקודש‪.‬‬ ‫בשו"ת ציץ אליעזר )חלק י"ג סימן ס"ז( הקשה‬ ‫נפקא מינה שלישית‪ ,‬אם היה תנאי קודם החג‪.‬‬ ‫על דברי השואל ומשיב‪ ,‬וסיכם‪" :‬להלכה‬ ‫אדם שהתנה בפירוש בשעת תליית הנוי שיוכל‬ ‫למעשה מותר ליקח נוי סוכה מסוכה אחת‬ ‫להסירו ולהשתמש בו‪ ,‬לדעת חלק מהפוסקים‬ ‫ולתלותה בסוכה אחרת‪ ,‬דלא גרע מהדלקה מנר‬ ‫יש ממש בתנאי זה ומתיר להשתמש בו אף בתוך‬ ‫לנר‪ ...‬וכל שכן דיש כאן מעלין בקודש"‪ .‬לדבריו‬ ‫ימי החג‪ ,‬ואילו לדעת אחרים אין התנאי מועיל‬ ‫אין לחשוש לביזוי מצוה בהעתקה לצורך מצוה‬ ‫כיון ששם שמים חל על הנוי מכוח עצם קביעתו‬ ‫אחרת‪.‬‬ ‫לסוכה‪.‬‬ ‫עוד כתב רבנו יוסף חיים בבן איש חי )שנה‬ ‫נפקא מינה רביעית‪ ,‬בין מצוה עוברת למצווה‬ ‫ראשונה פרשת האזינו הלכה יז(‪" :‬נוי הסוכה‬ ‫שאינה עוברת‪ .‬למשל‪ ,‬אם באפשרותו להשתמש‬ ‫וכל מה שתלה בה אסור להשתמש בהם כל‬ ‫בנוי הסוכה כדי לקיים מצוה אחרת שתעבור מן‬ ‫שמונת הימים"‪ .‬אמנם לא דן במפורש בהעתקה‬ ‫העולם אם לא ייטול אותה מיד‪ ,‬יש מקום גדול‬ ‫לסוכה אחרת‪ ,‬אך לשונו מורה שהוא מחמיר‬ ‫להקל בזה יותר‪ ,‬מה שאין כן אם מדובר רק‬ ‫שלא להשתמש כלל‪ ,‬ומסתבר שלדעתו אף‬ ‫ביופי נוסף שאינו מעכב‪.‬‬ ‫בהעברה מסוכה לסוכה יש איסור‪.‬‬ ‫נפקא מינה חמישית‪ ,‬בין פוסקים שנקטו‬ ‫גם בשו"ת יביע אומר )חלק ה או"ח סימן מח(‬ ‫שהיסוד הוא ביזוי מצוה )שאז בהעברה לשם‬ ‫האריך בבירור גדרי מוקצה למצווה‪ ,‬והביא את‬ ‫מצוה אחרת מותר(‪ ,‬לבין מי שנקטו שהיסוד‬ ‫דברי הראשונים והאחרונים שנוי סוכה אסור‬ ‫הוא חלות שם שמים )שאז אין העברה מועילה‬ ‫בהנאה‪ .‬אף כי לא דן ישירות בהעתקה מסוכה‬ ‫כלל(‪.‬‬ ‫לסוכה‪ ,‬מכלל דבריו נראה שסבר לאסור‪ ,‬שהרי‬ ‫ראה את הנוי כחפצי מצוה האסורים בשימוש‬ ‫הרעיון העולה מכל הסוגיא הוא שהיופי של‬ ‫עד אחר החג‪.‬‬ ‫המצווה איננו רק קישוט חיצוני אלא ביטוי‬ ‫פנימי למעמד הקדושה‪ .‬הנוי שבסוכה מורה לנו‬ ‫שמחה וגם חיות‪ .‬כאשר הילד‬ ‫על חובת האדם להדר במצוות‪ ,‬להוסיף נוי וזיו‬ ‫מביא את ציוריו מן הגן והאב‬ ‫לחפצי הקדושה‪ ,‬ולא להסתפק בעצם קיומם‬ ‫תולה אותם בסוכה‪ ,‬מתברר כי לא‬ ‫היבש‪ .‬אך מתעוררת השאלה‪ :‬האם היופי הזה‬ ‫רק האב מקיים מצוה אלא גם‬ ‫הוא מהותי עד שאין לו זכות קיום אלא במקום‬ ‫הילד שותף בהדרתה‪ .‬זו שותפות‬ ‫שבו נתקדש‪ ,‬או שמא היופי נודד‪ ,‬ויכול לעבור‬ ‫משפחתית ומוסרית‪ ,‬המלמדת כי‬ ‫מסוכה לסוכה‪ ,‬מחיים לחיים‪ ,‬ממקום למקום‪.‬‬ ‫הקדושה אינה נבנית רק על ידי‬ ‫אם נאמר שאין להעתיק את הנוי הרי זה מלמד‬ ‫יחיד אלא על ידי שותפות של דורות‪.‬‬ ‫שהקדושה שורה במקום אחד‪ ,‬וכל העתקה היא‬ ‫השאלה אם מותר להעביר את הנוי מסוכה‬ ‫ביזוי ופגיעה‪ .‬אולם אם נאמר שמותר להעתיקו‪,‬‬ ‫לסוכה מעוררת אותנו לשאול עד כמה אנו‬ ‫הרי זה מלמד שהקדושה מתפשטת‪ ,‬והנוי הוא‬ ‫נאחזים ביופי החיצוני לצרכינו האישיים ועד‬ ‫גשר בין מצוות‪ ,‬הוא מחבר בין דורות הילדים‬ ‫כמה אנו רואים בו מתנה כללית‪ .‬אם נוי הסוכה‬ ‫מקשטים‪ ,‬ההורים מעבירים‪ ,‬והסבא זוכה‬ ‫נתפס כחלק ממצווה פרטית בלבד‪ ,‬האדם‬ ‫בסוכה מוארת‪.‬‬ ‫יחזיק בו לעצמו‪ .‬אך אם יבין כי מטרתו לייפות‬ ‫וזה עומק מעלין בקודש ואין מורידין‪ :‬אין זה‬ ‫את המצוות כולן‪ ,‬יהיה מוכן להעבירו גם‬ ‫רק דין טכני‪ ,‬אלא יסוד מהותי הקדושה איננה‬ ‫לסוכה אחרת כדי להרבות הדר במצוות‪.‬‬ ‫מוגבלת‪ ,‬אלא מתעלה ממדרגה למדרגה‪,‬‬ ‫וזהו המסר המוסרי הגדול‪ :‬כל יופי שהקב"ה‬ ‫ממצווה למצווה‪ .‬נוי הסוכה הוא איפוא סמל‬ ‫נותן לאדם‪ ,‬כל כישרון וכל ברכה‪ ,‬אינם רכוש‬ ‫לכך שהיופי אינו מטרה בפני עצמה‪ ,‬אלא כלי‬ ‫פרטי אלא כלי לעבודתו יתברך‪ .‬כשם שהנוי‬ ‫המשמש להעלות את המצווה למדרגה נעלה‬ ‫נועד לשמש לא את דירת הארעי אלא את החג‬ ‫יותר‪.‬‬ ‫כולו‪ ,‬כך גם כל חן שבחיי האדם נועד להרבות‬ ‫העומק המחשבתי מלמד כי דיני נוי הסוכה‬ ‫כבוד שמים ולהוסיף קדושה בעולם‪.‬‬ ‫מגלים לנו יחס עמוק שבין חפץ למצווה‪ .‬האדם‬ ‫ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום‬ ‫רגיל לחשוב כי הקדושה מצויה רק בגוף‬ ‫מלמדות אותנו כי נוי הסוכה איננו רק עניין של‬ ‫המצווה עצמה‪ ,‬בלולב‪ ,‬בסכך‪ ,‬בדפנות‪ ,‬אך חז"ל‬ ‫קישוט חגיגי אלא הדרכה לחיים שלמים‪.‬‬ ‫גילו שהקדושה חלה גם על הקישוטים‪ ,‬על מה‬ ‫האדם מצווה לייפות את מצוותיו‪ ,‬אבל גם‬ ‫שנראה תוספת חיצונית בלבד‪ .‬זהו מסר נשגב‪,‬‬ ‫לייפות את חייו עצמם‪ .‬כשם שאסור לבזות נוי‬ ‫שגם מה שנראה נלווה למצווה זוכה לאור‬ ‫סוכה ולהפוך אותו לחולין‪ ,‬כך עלינו לשמור על‬ ‫הקדושה כאשר נכרך במצווה‪.‬‬ ‫הקדושה שבכל רגע של שמחה משפחתית‪,‬‬ ‫יתרה מזו‪ ,‬עצם הדיון אם מותר להעביר את‬ ‫בלימוד תורה‪ ,‬בתפילה ובחסד‪.‬‬ ‫הנוי מסוכה לסוכה מראה שהקדושה איננה‬ ‫כמו כן נוי הסוכה מזכיר לנו כי גם החיצוניות‬ ‫סטטית אלא דינמית‪ ,‬היא ניתנת להעתקה‬ ‫צריכה לשרת את הפנימיות‪ .‬בגדים‪ ,‬בית‪ ,‬מקום‬ ‫ולהמשך‪ .‬כשם שהשכינה שורה עם ישראל בכל‬ ‫עבודה‪ ,‬כל אלו יכולים להיות ריקים אם אינם‬ ‫מסעיהם‪ ,‬כך גם הנוי יכול להמשיך את קדושתו‬ ‫מחוברים לנשמה‪ ,‬אך כאשר החיצוניות נרתמת‬ ‫ולהעבירו ממקום למקום‪ .‬זהו ביטוי לכך‬ ‫להאדרת הקדושה היא הופכת לחלק בלתי נפרד‬ ‫שהקדושה מלווה את האדם בכל מסעו‪ ,‬ואין‬ ‫מהחיים הרוחניים‪.‬‬ ‫היא נעצרת במקום שבו החלה‪.‬‬ ‫עוד יש כאן לקח באחדות הדורות‪ .‬הילד מכין‬ ‫ומכאן רעיון עמוק‪ :‬האדם עצמו הוא נוי‬ ‫קישוט קטן‪ ,‬ההורה תולה אותו‪ ,‬והסבא נהנה‬ ‫למצוותיו‪ .‬כל מעשה טוב‪ ,‬כל הארה קטנה‬ ‫ממנו בסוכתו‪ .‬כך גם בחיים‪ :‬מעשה קטן של‬ ‫שהוא מוסיף‪ ,‬הופכת לחלק מן ההדר של חייו‪.‬‬ ‫ילד יכול להאיר את חיי ההורים והסבים‪ .‬אל‬ ‫גם אם נדמה לו שהיופי הזה מקומי בלבד‪,‬‬ ‫לנו לזלזל בשום מעשה טוב‪ ,‬גם הקטן ביותר‪ ,‬כי‬ ‫התורה מלמדת שהיופי יכול להתפשט‪ ,‬לעבור‪,‬‬ ‫הוא הופך לנוי שמפאר את המצווה בכל מקום‬ ‫וללוות אותו בכל מקום ובכל שלב‪.‬‬ ‫שאליו יגיע‪.‬‬ ‫נוי הסוכה מסמל את היכולת של האדם להעניק‬ ‫עיקר העניין הוא שנוי הסוכה וכל מה שתלה‬ ‫יופי למצוותיו‪ .‬לא די בקיום טכני ויבש‪ ,‬אלא‬ ‫בה נאסרו בהנאה כל שבעת ימי החג‪ ,‬אולם בדין‬ ‫יש להכניס בלב המצווה גם הוד והדר‪ ,‬גם‬ ‫ומכאן נלמד לקח נשגב‪ .‬כשם שהקישוטים‬ ‫העברתם מסוכה לסוכה נחלקו הדעות‪.‬‬ ‫הקטנים הופכים תחת כנפי הסוכה לחפצי‬ ‫יש שפסקו לאסור מטעם ביזוי מצוה‬ ‫קדושה‪ ,‬כך כל מעשה קטן של האדם‪ ,‬ציור של‬ ‫או משום קדושה שחל עליהן‪ ,‬ויש‬ ‫ילד או חוט צבעוני‪ ,‬נעשה לחלק ממארג גדול‬ ‫שהתירו כאשר מדובר בהעברה לצורך‬ ‫של עבודת השם‪ .‬ויותר מכך‪ ,‬הנוי יכול לעבור‬ ‫מצוה אחרת‪ ,‬דכיון דמעלין בקודש‬ ‫ולהתנוסס גם במקום אחר‪ ,‬להמשיך לזרוח גם‬ ‫ואין מורידין אין כאן ביזוי אלא‬ ‫בבית הסבא‪ ,‬לרומם גם מצוה נוספת‪ .‬בזה מגלה‬ ‫אדרבה ריבוי הדר למצווה‪ .‬בסכך‬ ‫לנו חג הסוכות כי אין קדושה נשארת כלואה‪,‬‬ ‫עצמו רוב הפוסקים מחמירים יותר מפני שהוא‬ ‫אלא היא מתפשטת ממקום למקום‪ ,‬מאדם‬ ‫גוף הסוכה ונתקדש בקדושת שם שמים‪ ,‬ואילו‬ ‫לאדם‪ ,‬מדור לדור‪ ,‬ומעלה אותנו כולנו יחדיו אל‬ ‫בנוי הסוכה יש מקום לסמוך על דברי המתירים‬ ‫מרומי הקודש‪.‬‬ ‫כאשר התכלית להרבות מצוה ולהוסיף הדר‪.‬‬ ‫‪ .17‬מה נשתנה בליל הסדר ומה עם חג הסוכות? מדוע לא אומרים גם מה נשתנה?‬ ‫בפסח‪ ,‬שבו נצטווו לשבת כבני חורין כדרך‬ ‫בחג הפסח אנו יושבים בליל הסדר ומזמינים‬ ‫מלכים‪ ,‬וזהו שינוי מובהק שאינו רגיל ולכן הוא‬ ‫את הילדים לשאול מה נשתנה‪ ,‬כדי להכניסם‬ ‫מעורר את השאלה‪.‬‬ ‫לעומק סיפור יציאת מצרים‪ .‬אולם דווקא בחג‬ ‫הסוכות‪ ,‬שבו השינוי החיצוני גדול הרבה יותר‪,‬‬ ‫ויש שהעמיקו יותר ואמרו שפסח הוא חג‬ ‫אנו עוזבים את הבית הקבוע‪ ,‬מקימים דירת‬ ‫ההתהוות‪ ,‬יציאה מתוהו ובהו לבריאה חדשה‪,‬‬ ‫ארעי‪ ,‬ומעבירים לתוכה את כל חיינו לשבוע‬ ‫יום ההשתנות שבו אדם בוחר לאן הוא שייך‪,‬‬ ‫שלם – אין תקנה מפורשת שהילדים ישאלו מה‬ ‫ולכן השאלה נדרשת בו‪ .‬לעומת זאת סוכות הוא‬ ‫נשתנה‪ .‬והרי לכאורה זה פלא‪ ,‬שהרי אם בליל‬ ‫חג ההשלמה‪ ,‬חג שבו מתברר מקומו של עם‬ ‫הסדר השאלה נדרשת כדי לעורר את הלבבות‪,‬‬ ‫ישראל בין האומות‪ ,‬חג שבו נבנית מערכת‬ ‫קל וחומר היה צריך הדבר בחג הסוכות‪ ,‬שבו‬ ‫היחסים בין ישראל לעולם כולו‪ ,‬ושם אין‬ ‫השינוי זועק לעין כל‪.‬‬ ‫השאלה מה נשתנה שייכת באותו האופן אלא‬ ‫ההכרה שהקדושה מתפשטת בעולם עד הסיום‬ ‫נאמר בפרשת אמור "בסכות תשבו שבעת ימים‬ ‫המוחלט בשמיני עצרת‪.‬‬ ‫כל האזרח בישראל ישבו בסכות למען ידעו‬ ‫דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל‬ ‫וכאן המקום להוסיף בדרך הפשט והאגדה‪:‬‬ ‫בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוהיכם"‬ ‫לכאורה דווקא בסוכות השינוי החיצוני גדול‬ ‫)ויקרא כג מב‪-‬מג(‪ .‬והקדושת לוי בדרושו‬ ‫בהרבה‪ ,‬שהרי האדם מקים מבנה ארעי‪ ,‬מכניס‬ ‫הראשון לפסח הקשה‪ :‬מדוע בחג הסוכות אין‬ ‫לתוכו מיטה ושולחן‪ ,‬חי בו ימים רבים וכל זאת‬ ‫את ההלכה לשאול מה נשתנה‪ ,‬והרי כאן עושים‬ ‫איננו מצריך מה נשתנה‪ .‬יש שהסבירו כי לעם‬ ‫דבר הרבה יותר משונה מאשר בפסח‪ ,‬שיוצאים‬ ‫ישראל הנודד‪ ,‬שהיה רגיל לגלויות ולחילופי‬ ‫מהבית הקבוע ועוברים לדירת ארעי?‬ ‫דירות‪ ,‬אין זו חידוש גדול‪ ,‬בעוד שבליל פסח‬ ‫הישיבה כמלכים‪ ,‬חירות מוחלטת‪ ,‬היא‬ ‫והנה רבנו חננאל במסכת סוכה )דף ב ע"א( כתב‬ ‫שעוררה את השאלה‪.‬‬ ‫חידוש גדול‪" :‬למען ידעו דורותיכם כי בסכות‬ ‫הושבתי את בני ישראל" ידיעה לדורות‪ ,‬כלומר‬ ‫ואף יש ללמוד מוסר מן הדברים‪ ,‬שכשם שעם‬ ‫הדורות הבאים‪ ,‬כיון שרואים שעושים סוכות‬ ‫הנדודים היהודי פיתח חדות מחשבה וכושר‬ ‫ומניחים בית דירתן ויושבים בסוכה‪ ,‬שואלים‬ ‫הסתגלות‪ ,‬כך גם אנו צריכים לשוב ולהתחדש‬ ‫מפני מה עושין כך‪ ,‬ומגידים להם אבותיהם‬ ‫על ידי הסוכה‪ ,‬להסתכל על חיינו מבחוץ‪,‬‬ ‫מעשה יציאת מצרים‪ .‬הרי שלדבריו התינוקות‬ ‫ולשאול את עצמנו לאן פנינו מועדות‪ ,‬מה חשוב‬ ‫כן שואלים בחג הסוכות מה נשתנה‪ ,‬והמצווה‬ ‫ומה טפל‪ ,‬ובאיזה אופן אנו פותחים את השנה‬ ‫עצמה מזמינה את השאלה‪.‬‬ ‫החדשה‪.‬‬ ‫יש שרצו ליישב מדוע אין תקנה מפורשת‬ ‫והנה כתיב בקרא‪" :‬בסכות תשבו שבעת ימים‬ ‫לשאלה זו‪ ,‬מפני שבחג הסוכות עם ישראל‬ ‫כל האזרח בישראל ישבו בסכות למען ידעו‬ ‫מורגל ביציאה מן הבית ובנדודים‪ ,‬כי כל‬ ‫דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל‬ ‫תולדותיו רצופות גלות ונדידה‪ ,‬מה שאין כן‬ ‫עוד שנינו במסכת פסחים )דף קטז‬ ‫בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוהיכם"‬ ‫ע"א(‪" :‬מתחיל בגנות ומסיים‬ ‫)ויקרא כג מב‪-‬מג(‪.‬‬ ‫בשבח ודורש מארמי אובד אבי"‪.‬‬ ‫בפירוש רש"י‪" :‬בסכות תשבו כאלו דייר בה"‬ ‫ומבואר שם שהשאלות הן חלק‬ ‫ומבאר "כי בסכות הושבתי ענני כבוד היו"‪ .‬הרי‬ ‫מהותי מן הסיפור‪ .‬ולכאורה היה‬ ‫שהפסוק קובע יסוד כפול‪ ,‬ישיבה ממשית‬ ‫מקום להקיש מסוכה לפסח‪ ,‬אלא‬ ‫בדירת עראי‪ ,‬ותכליתה לגלות לדורות את ענני‬ ‫ששם נתקנה שאלת מה נשתנה‬ ‫הכבוד שסוככו על ישראל במדבר‪.‬‬ ‫באופן מחייב‪ ,‬וכאן הדברים נובעים בעצמם‬ ‫מתוך המעשה המוחשי‪.‬‬ ‫בפירוש הרמב"ן נכתב‪" :‬למען ידעו דורותיכם‬ ‫שתדעו ותבינו כי בסכות ממש הושבתי אותם‪,‬‬ ‫נמצא שבשתי הסוגיות משתקף עניין השאלות‪.‬‬ ‫או שנאמר שהיו ענני כבוד מקיפים אותם"‪.‬‬ ‫בפסח תקנה מחייבת של שאלת מה נשתנה‪.‬‬ ‫הרמב"ן מחזק את הקשר הישיר בין הישיבה‬ ‫ובסוכות עצם המצווה מעוררת את השאלה‪,‬‬ ‫בפועל בסוכה לבין הידיעה והזיכרון לדורות‪.‬‬ ‫וכך הילדים לומדים את מעשה יציאת מצרים‪.‬‬ ‫הספורנו ביאר‪" :‬למען ידעו דורותיכם שתהיו‬ ‫בפירוש הרמב"ם בהלכות סוכה )פרק ו הלכה‬ ‫נמשכים אחרי ידיעת ה' ותשמרו מצוותיו כי‬ ‫ה( כתב‪" :‬מצות סוכה כל שבעת הימים להיות‬ ‫ידעו אבותיכם שהושבתי אותם בענני הכבוד"‪.‬‬ ‫אדם אוכל ושותה וישן בסוכה‪ ,‬בין ביום בין‬ ‫בזה מצאנו שכוונת המצווה איננה רק ידיעה‬ ‫בלילה‪ ,‬כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות‬ ‫היסטורית אלא דבקות מתמדת בידיעת ה'‪.‬‬ ‫השנה"‪ .‬מדבריו עולה שהחידוש שבדירה‬ ‫בסוכה הוא בעצם המעבר מהבית הקבוע אל‬ ‫בעל הטורים רמז‪" :‬בסכות תשבו גימטרייה‬ ‫דירת עראי‪ ,‬וזהו עצמו שמעורר פליאה ושאלה‪.‬‬ ‫תשבו כעין תדורו" ללמד שחיוב הישיבה הוא‬ ‫ממש כדרך הדירה‪ ,‬עם מיטה ושולחן וכל צרכי‬ ‫בספר החינוך )מצוה שכה( כתב‪" :‬למען נדע‬ ‫הבית‪ .‬נמצא שהשינוי המוחשי במעבר מן הבית‬ ‫ונתבונן ענני הכבוד שסכך עלינו הקב"ה‬ ‫אל הסוכה הוא עצמו מעורר את השאלה‬ ‫במדבר"‪ .‬ומוסיף שם שהישיבה בסוכה היא‬ ‫לדורות‪.‬‬ ‫מצוה חינוכית בעיקרה‪ ,‬להחדיר בלב הבנים את‬ ‫ידיעת חסדי ה'‪ .‬מכאן עולה שהשאלה מה‬ ‫הכלי יקר כתב‪" :‬למען ידעו דורותיכם כי‬ ‫נשתנה מצויה ממילא במעשה המצווה‪ ,‬אף אם‬ ‫הסוכה מורה על חיי האדם בעולם הזה‪ ,‬שאין‬ ‫לא נתקנה כאן כנוסח קבוע‪.‬‬ ‫דירתו קבועה אלא עראי‪ ,‬ובזה יכיר כי ה'‬ ‫אלוקיו עמו לעולם"‪ .‬נמצא שהשאלה שמעלה‬ ‫ברשב"א בתשובותיו )חלק א סימן רסט( מבואר‬ ‫הילד איננה רק היסטורית‪ ,‬אלא גם קיומית‪,‬‬ ‫שהסוכה היא זכר לענני הכבוד ולישיבה‬ ‫מהות החיים עצמם‪.‬‬ ‫במדבר‪ ,‬ולכן כל שינוי והעתקה מן הבית אל‬ ‫הדירה הארעית הוא חלק מהמסר של המצווה‪.‬‬ ‫בגמרא במסכת סוכה )דף ב ע"א( נאמר‪" :‬בסכת‬ ‫לשיטתו ברור שמקום לשאלות הילדים קיים‬ ‫תשבו שבעת ימים‪ ,‬כל האזרח בישראל ישבו‬ ‫בסוכות כמו בפסח‪ ,‬אלא שאין צורך לחייב‬ ‫בסכת‪ ,‬למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי‬ ‫נוסח קבוע‪ ,‬כי השאלה מתעוררת מאליה‪.‬‬ ‫את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"‪.‬‬ ‫ומבואר שם בגמרא שכל דיני הסוכה נלמדים‬ ‫נמצא בדברי הראשונים כי עצם הישיבה בסוכה‬ ‫מפסוק זה‪ ,‬עד לפרטי דירת עראי לעומת דירת‬ ‫היא תשובה לשאלה שתתעורר בלב הילד‪.‬‬ ‫קבע‪.‬‬ ‫השינוי הבולט והמוחשי מספיק כדי לחנך‬ ‫ולמסור את המסר‪ ,‬אף בלא שתקבע הלכה‬ ‫רבנו חננאל שם מפרש‪" :‬למען ידעו דורותיכם‬ ‫לשאול מה נשתנה‪.‬‬ ‫הדורות הבאים כיון שרואים שעושים סוכות‬ ‫ושואלים מפני מה עושים כך‪ ,‬מגידים להם‬ ‫החתם סופר‪ ,‬שו"ת חתם סופר )או"ח סימן‬ ‫אבותיהם מעשה יציאת מצרים"‪ .‬הרי מפורש‬ ‫קפד(‪" :‬כל ענין הסוכה הוא כדי שידעו‬ ‫בגמרא לפי פירושו שהמצווה בנויה כך‬ ‫דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל‪...‬‬ ‫שהתינוקות שואלים‪ ,‬ותשובת ההורים משמרת‬ ‫והרי בעצם הישיבה יש בזה חינוך לדורות‪...‬‬ ‫את הידיעה לדורות‪.‬‬ ‫ואין צריך להוסיף שאלות מיוחדות כי המעשה‬ ‫עצמו מגלה את תוכנו"‪ .‬כלומר‪ ,‬החתם סופר‬ ‫ושואלים"‪ .‬לדבריו‪ ,‬המצווה עצמה היא הגורם‬ ‫מדגיש כי עיקר מהות הסוכה היא‬ ‫לשאלה‪ ,‬אין צורך בחיוב נוסף‪.‬‬ ‫שהמעשה יוצר את השאלה‪ ,‬ולכן לא‬ ‫תקנו נוסח קבוע כמו בליל הסדר‪.‬‬ ‫מו"ר הגרב"צ אבא שאול‪ ,‬שו"ת אור לציון‬ ‫)חלק ג פרק יט הלכה ד(‪" :‬כוונת התורה שכל‬ ‫המהרש"ם‪ ,‬שו"ת מהרש"ם )חלק א‬ ‫דור ידע מתוך המעשה שיושבים בסוכה את ענני‬ ‫סימן קצג(‪" :‬בליל פסח שאין הדבר‬ ‫הכבוד שסכך עלינו הקב"ה‪ .‬ממילא הילדים‬ ‫ניכר אלא במהפכת הסעודה‪ ,‬צריך‬ ‫שואלים והאבות משיבים‪ ,‬ואין צורך לתקן סדר‬ ‫לעורר שאלות כדי שיתבוננו‪ ...‬אבל‬ ‫שאלות נוסף"‪ .‬הוא מחזק את יסוד הידיעה‬ ‫בסוכות שהשינוי גלוי וניכר‪ ,‬אין צורך בתקנה‬ ‫הנובעת מן המעשה עצמו‪.‬‬ ‫מפורשת"‪ .‬לדבריו‪ ,‬ההבדל ברור בפסח השינוי‬ ‫עדין וחבוי‪ ,‬לכן צריך מה נשתנה‪ .‬בסוכות‬ ‫כל הפוסקים‪ ,‬מצביעים על אותו כיוון עקרוני‪:‬‬ ‫השינוי עצום ונראה לעין‪ ,‬ממילא אין צורך‬ ‫בפסח נתקן נוסח שאלות מחייב‪ ,‬משום‬ ‫בתקנה‪.‬‬ ‫שהשינוי איננו ניכר לעין‪ .‬ואילו בסוכות השינוי‬ ‫גלוי וניכר‪ ,‬ולכן עצם המצווה מעוררת את‬ ‫הציץ אליעזר‪ ,‬שו"ת ציץ אליעזר )חלק יח סימן‬ ‫השאלות ומביאה לתשובה‪ .‬יש שהוסיפו שזהו‬ ‫לא(‪" :‬בפסח הציווי הוא 'והגדת לבנך'‪ ,‬ולכן‬ ‫עצם הפשט של "למען ידעו דורותיכם"‬ ‫נתקן נוסח שאלות‪ ,‬ואילו בסוכות נאמר 'למען‬ ‫שהשאלות יבואו מאליהן‪ ,‬והידיעה תיוולד‬ ‫ידעו דורותיכם'‪ ,‬שהוא חיוב ידיעה‪ ...‬עצם‬ ‫מתוך המעשה‪.‬‬ ‫הישיבה היא הידיעה‪ ,‬ואין צורך לתקן שאלה‬ ‫ותשובה בפה"‪ .‬הוא מחדד את ההבדל בין שני‬ ‫נפקא מינות רבות יוצאות מכל הדיון הזה‪ ,‬כדי‬ ‫המועדים‪ :‬פסח שאלה ותשובה‪ .‬סוכות ידיעה‬ ‫לגלות את מלוא התמונה‪ :‬ראשית‪ ,‬נפקא מינה‬ ‫טבעית‪.‬‬ ‫לעניין נוסח קבוע של שאלות‪ .‬בליל פסח יש‬ ‫חיוב מפורש לשאול "מה נשתנה" ולענות עליו‪,‬‬ ‫הכף החיים‪ ,‬כף החיים )או"ח סימן תרכה ס"ק‬ ‫כפי שתקנו חכמים‪ .‬לפי דברי החתם סופר‬ ‫א(‪" :‬עיקר המצווה בסוכה היא שידעו הבנים‬ ‫)או"ח סימן קפד( מתברר שבסוכות לא נתקן‬ ‫את אשר הושב הקב"ה את ישראל בסוכות‬ ‫נוסח מפורש‪ ,‬משום שעצם הישיבה בסוכה היא‬ ‫במדבר‪ ,‬וזהו 'למען ידעו דורותיכם'‪ ...‬וכיון‬ ‫תשובה לשאלה המתעוררת מאליה‪ ,‬ואין צורך‬ ‫שעושים כן שואלים התינוקות למה‪ ,‬ועונים‬ ‫להוסיף נוסח קבוע‪ .‬מכאן יוצא שבפסח אם לא‬ ‫להם האבות"‪ .‬כלומר‪ ,‬הכף החיים מבסס על‬ ‫נשאלו השאלות יש חובה לעוררן‪ ,‬ואילו בסוכות‬ ‫דברי הראשונים שהשאלה בסוכות קיימת‪,‬‬ ‫גם אם הילדים לא שאלו בפה‪ ,‬עצם המציאות‬ ‫אלא שהיא טבעית מתוך המצווה עצמה‪.‬‬ ‫היא השאלה והתשובה כאחד‪.‬‬ ‫החיד"א‪ ,‬פני דוד )דרושים לסוכות‪ ,‬דרוש‬ ‫שנית‪ ,‬נפקא מינה להבנת מהות השאלה‪.‬‬ ‫ראשון(‪" :‬כי בסוכות הושבתי את בני ישראל –‬ ‫המהרש"ם )חלק א סימן קצג( מבאר שבפסח‬ ‫בא לרמוז שהתינוקות שואלים והאבות‬ ‫צריך לעורר שאלה מלאכותית‪ ,‬מפני‬ ‫משיבים‪ ,‬ובזה מתקיים למען ידעו דורותיכם"‪.‬‬ ‫שהשינויים הם בתוך הבית‪ ,‬ורק בסעודה‪,‬‬ ‫החיד"א מפרש בפירוש שזו מצות חינוך‪ :‬הילד‬ ‫ואינם ניכרים כל כך‪ .‬בסוכות לעומת זאת‬ ‫שואל והאב משיב‪ ,‬ומתקיים היעוד של ידיעה‬ ‫השינוי גלוי וגדול כולם רואים שיצאו מן הבית‬ ‫לדורות‪.‬‬ ‫והקימו דירת עראי וממילא השאלה מתעוררת‬ ‫רבנו יוסף חיים הבן איש חי‪ ,‬בן איש חי )שנה‬ ‫מאליה‪ .‬נמצא שלדעתו סוכות איננו זקוק‬ ‫ראשונה פרשת האזינו הלכה יז(‪" :‬מצות עשה‬ ‫לתוספת חיצונית של שאלות‪ ,‬משום שכל‬ ‫לשבת בסוכה‪ ...‬למען ידעו דורותיכם כדי שידעו‬ ‫המצווה היא כשאלה גדולה אחת‪.‬‬ ‫הבנים חסדי ה' שעשה עמנו במדבר"‪ .‬כאן הדגש‬ ‫שלישית‪ ,‬נפקא מינה בגדר הידיעה לדורות‪ .‬הכף‬ ‫על החינוך לדורות שהבנים יכירו וידעו‪ ,‬ומובן‬ ‫החיים )או"ח סימן תרכה ס"ק א( הביא מדברי‬ ‫מאליו שישאלו ויקבלו תשובה‪.‬‬ ‫הראשונים כי כל מהות מצות הסוכה היא‬ ‫הראשל"צ מרן הגר"ע יוסף‪ ,‬שו"ת יביע אומר‬ ‫להנחיל לדורות את הידיעה על ענני הכבוד‪ ,‬ולכן‬ ‫)חלק ט או"ח סימן סח(‪" :‬בחג הסוכות אין‬ ‫כשילדים רואים את השינוי‪ ,‬הם שואלים‬ ‫תקנה לשאול מה נשתנה‪ ,‬לפי שהפסוק אומר‬ ‫מאליהם וההורים עונים להם‪ .‬לשיטתו‪ ,‬מצות‬ ‫'למען ידעו דורותיכם' והידיעה מתהווה‬ ‫הסוכה כוללת בעצמה את החינוך לדורות‪ ,‬ואין‬ ‫מעצמה‪ ,‬שהרי רואים בעיניהם הישיבה בסוכה‬ ‫צורך להנהיג בה סדר שאלות נוסף‪.‬‬ ‫משמעות השינוי‪ .‬השאלות יוצרות‬ ‫רביעית‪ ,‬נפקא מינה בהגדרת פסוק "למען‬ ‫את הדיאלוג‪ ,‬והדיאלוג מוליד את‬ ‫ידעו"‪ .‬החיד"א בספר פני דוד )דרושים לסוכות‪,‬‬ ‫ההכרה‪.‬‬ ‫דרוש ראשון( פירש במפורש שהפסוק בא ללמד‬ ‫שהתינוקות שואלים והאבות משיבים להם‪,‬‬ ‫בסוכות לעומת זאת‪ ,‬עיקר‬ ‫הרי שהשאלות אינן רק אפשרות אלא חלק‬ ‫המצווה הוא הישיבה בסוכה‪,‬‬ ‫ממגמת המצווה‪ .‬דבריו מראים שהילדים‬ ‫כלומר מעבר מדירת קבע לדירת‬ ‫שותפים פעילים בעצם קיום המצווה‪ ,‬בכך שהם‬ ‫עראי‪ .‬שינוי זה איננו צריך הסבר מלאכותי‪,‬‬ ‫שואלים וההורים עונים‪.‬‬ ‫הוא זועק מאליו‪ ,‬וממילא מתעוררות השאלות‬ ‫הטבעיות‪ .‬כאן התורה לא ציוותה על ניסוח‬ ‫חמישית‪ ,‬נפקא מינה ביסוד ההבדל בין פסח‬ ‫מפורש של "מה נשתנה" אלא על "למען ידעו‬ ‫לסוכות‪ .‬הציץ אליעזר )חלק יח סימן לא( כתב‬ ‫דורותיכם"‪ .‬הידיעה איננה רק לימוד‬ ‫שבפסח עיקר הציווי הוא "והגדת לבנך"‪,‬‬ ‫אינטלקטואלי אלא חוויה חיה‪ :‬האדם חי‬ ‫ומשום כך נתקן נוסח שאלות ברור‪ .‬בסוכות‬ ‫בסוכה‪ ,‬הילדים רואים‪ ,‬תמהים ושואלים‪,‬‬ ‫לעומת זאת נאמר "למען ידעו דורותיכם"‪,‬‬ ‫וההורים משיבים‪.‬‬ ‫ודגשו של הפסוק איננו על השאלה אלא על‬ ‫הידיעה‪ .‬הידיעה נוצרת על ידי עצם הישיבה‬ ‫זוהי ידיעה שנמסרת לא דרך לימוד בלבד אלא‬ ‫בסוכה‪ ,‬ולכן אין צורך בתקנה קבועה של‬ ‫באמצעות חיים עצמם‪ .‬בעוד שבפסח השאלות‬ ‫שאלות‪.‬‬ ‫הן הכלי ליצור את הדיבור‪ ,‬בסוכות החיים‬ ‫עצמם הופכים לדיבור‪ ,‬הבית הארעי נהיה‬ ‫שישית‪ ,‬נפקא מינה הבן איש חי )שנה ראשונה‬ ‫לשיעור חי בהיסטוריה ובאמונה‪ .‬בכך נגלית‬ ‫פרשת האזינו הלכה יז( כתב שעיקר מצות‬ ‫עומק המחשבה‪ ,‬שאין זו ידיעה תאורטית אלא‬ ‫הסוכה היא חינוכית‪ ,‬כדי שידעו הבנים את‬ ‫ידיעה חווייתית שמוטבעת בלבבות לדורות‪.‬‬ ‫חסדי ה' במדבר‪ .‬אף שלא קבע סדר שאלות‪,‬‬ ‫מכלל דבריו עולה שהילדים אמורים לשאול‬ ‫בעומק המחשבתי נבין כי מהות ההבדל בין‬ ‫באופן טבעי‪ .‬רב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר‬ ‫פסח לסוכות איננה רק טכנית אלא יסודית‬ ‫)חלק ט או"ח סימן סח( הדגיש שהידיעה נוצרת‬ ‫בהבנת הקשר שבין ישראל להקב"ה‪ .‬פסח הוא‬ ‫מתוך המעשה עצמו‪ ,‬ולכן אין צורך בשאלות‬ ‫זמן ההתהוות‪ ,‬לילה שבו עם נולד מחדש‪ ,‬ולכן‬ ‫מפורשות‪ .‬ואילו רב בן ציון אבא שאול בשו"ת‬ ‫נדרשת שאלה מפורשת‪ ,‬שהרי כל הולדה מלווה‬ ‫אור לציון )חלק ג פרק יט הלכה ד( כתב‬ ‫בתמיהה‪ .‬הילד שואל כדי להבין את נקודת‬ ‫שהתורה התכוונה לכך שכל דור ידע מתוך‬ ‫המפנה‪ ,‬ואביו משיב לו על יסוד החירות ועל‬ ‫מעשה הסוכה‪ ,‬וממילא שאלות הילדים נובעות‬ ‫בחירת ה'‪.‬‬ ‫מאליהן‪.‬‬ ‫לעומת זאת סוכות בא לאחר ראש השנה ויום‬ ‫מכאן יוצא שנפקא מינה עיקרית להלכה היא‪:‬‬ ‫הכיפורים‪ ,‬לאחר שכבר התברר מקומו של עם‬ ‫בפסח חובה לעורר שאלה ולענות‪ ,‬ובסוכות אין‬ ‫ישראל ונמחלו עוונותיו‪ .‬סוכות הוא חג‬ ‫חיוב נוסח קבוע‪ ,‬אלא עצם המצווה מעוררת‬ ‫ההשלמה‪ ,‬חג ההשראה‪ ,‬שבו השכינה שורה‬ ‫את השאלה ומביאה לידי תשובה‪ .‬בפסח הילד‬ ‫בסוכה והעם חווה את ליווי ההשגחה‪ .‬כאן אין‬ ‫חייב לשאול בפה‪ ,‬בסוכות הילד שואל בלבו‪,‬‬ ‫צורך בשאלות מלאכותיות‪ ,‬שכן עצם המציאות‬ ‫והמעשה עצמו מסביר לו את התשובה‪.‬‬ ‫מהווה את התשובה‪ .‬זהו "למען ידעו" ידיעה‬ ‫ישירה‪ ,‬בלתי אמצעית‪ ,‬שאיננה דורשת דיבור‬ ‫נמצא שנפקא מינות רבות תלויות בהבנה זו‪:‬‬ ‫מפורש אלא נבנית מתוך החוויה‪.‬‬ ‫האם צריך נוסח קבוע‪ ,‬האם האב חייב לעורר‬ ‫שאלות‪ ,‬מהו עיקר הפסוק ידיעה או שאלה‪ ,‬ומה‬ ‫יש כאן מהלך מחשבתי עמוק‪ :‬בפסח הידיעה‬ ‫גדר החינוך בסוכות לעומת פסח‪.‬‬ ‫באה מן החוץ‪ ,‬דרך שאלות ותשובות‪ ,‬מפני‬ ‫שהחירות היא חידוש‪ .‬בסוכות הידיעה באה מן‬ ‫אנו למדים כי חג הפסח וחג הסוכות מבטאים‬ ‫הפנים‪ ,‬מתוך עצם הישיבה תחת הסכך‪ ,‬מפני‬ ‫שני מהלכים שונים בחיי האומה‪ .‬בפסח – זהו‬ ‫שהאמון בהשגחת ה' כבר נרשם בנפש לאחר‬ ‫לילה של הולדת עם‪ ,‬לילה של שינוי מהותי‪,‬‬ ‫מחזור ימים נוראים‪ .‬בכך מתגלה כי יש שני‬ ‫מעבר מעבדות לחירות‪ .‬שינוי כזה איננו מובן‬ ‫סוגי ידיעה‪ :‬ידיעה שדורשת שאלה‪ ,‬וידיעה‬ ‫מאליו ועל כן יש הכרח לעורר שאלות‬ ‫שמתגלמת בחיים עצמם‪.‬‬ ‫מפורשות‪ ,‬כדי שהבנים יתעוררו להבין את‬ ‫ועוד תובנה חשובה היא שאין לזלזל בכוחם של‬ ‫שאלת הילדים איננה רק הלכה טכנית‬ ‫המעשים הקטנים‪ .‬כמו שהסוכה עצמה‪ ,‬על אף‬ ‫אלא יסוד גדול בחינוך‪ .‬בפסח ההורים‬ ‫שהיא דירת עראי פשוטה‪ ,‬נושאת מסר נצחי‬ ‫מצווים לעורר את הבנים לשאול‪ ,‬מפני‬ ‫לדורות‪ ,‬כך גם בחיים – מעשים קטנים‬ ‫שהילד לומד מתוך דיאלוג‪ ,‬והסיפור‬ ‫ופשוטים‪ ,‬חיוך‪ ,‬מילה טובה‪ ,‬הכנסת אורח‪,‬‬ ‫נחרט בליבו כשהוא בא כתשובה‬ ‫יכולים להיות נוי ומסגרת של אמונה שנחקקים‬ ‫לשאלה שלו‪ .‬זהו מסר מוסרי להורים‬ ‫לדורות‪.‬‬ ‫לא להסתפק בהעברת מידע אלא‬ ‫לעורר סקרנות‪ ,‬לתת לילד מקום לשאול‪ ,‬ורק‬ ‫עיקר העניין הוא שבליל פסח נתקנה תקנה‬ ‫אז להשיב‪.‬‬ ‫מיוחדת של שאלות כדי לעורר את הילדים‪,‬‬ ‫מפני שהשינוי איננו מוחשי כל כך והיה צורך‬ ‫בסוכות לעומת זאת מלמדת אותנו התורה מסר‬ ‫בשאלה ותשובה מפורשים‪ .‬אבל בחג הסוכות‬ ‫נוסף‪ .‬לפעמים אין צורך להרבות מילים‪ .‬עצם‬ ‫אין צורך בתקנה כזו‪ ,‬שהרי עצם הישיבה‬ ‫אורח החיים‪ ,‬עצם המעשה החזותי‪ ,‬הוא‬ ‫בסוכה היא חידוש גדול ונראה לעין‪ ,‬ומתוך כך‬ ‫השיעור המוסרי‪ .‬כשהילד רואה את אביו ואמו‬ ‫הילדים שואלים מעצמם וההורים משיבים‬ ‫עוזבים את הבית הנוח ועוברים לדירת עראי‪,‬‬ ‫להם‪ .‬בזה מתקיים "למען ידעו דורותיכם כי‬ ‫כשהוא ישן על מיטה אחרת מתחת לסכך‪ ,‬הוא‬ ‫בסוכות הושבתי את בני ישראל" )ויקרא כג‬ ‫שואל ממילא‪ ,‬ובלבו נחרטת התשובה ביטחון‬ ‫מג(‪.‬‬ ‫בה'‪ ,‬פשטות‪ ,‬צניעות‪ ,‬הכנסת אורחים‪.‬‬ ‫לדברי האחרונים מתברר שההבדל איננו מקרי‬ ‫ומכאן מסר לכל החיים‪ :‬יש חינוך שבא דרך‬ ‫אלא מהותי‪ .‬פסח עוסק בהולדת האומה‬ ‫מילים ושאלות‪ ,‬ויש חינוך שבא דרך דוגמה‬ ‫ובחירותה‪ ,‬ועל כן נדרשת שאלה מפורשת‬ ‫אישית ומעשה‪ .‬לפעמים כוחו של המעשה גדול‬ ‫שתעורר את הלב להבין את הנס‪ .‬סוכות עוסק‬ ‫מן הדיבור‪ .‬זהו יסוד מוסרי עמוק ההורים הם‬ ‫בליווי ההשגחה ובענני הכבוד‪ ,‬ולכן הידיעה‬ ‫לא רק מספרים אלא גם דוגמה חיה‪ ,‬והמעשה‬ ‫נוצרת מתוך עצם החוויה‪ .‬הפוסקים כולם‬ ‫שלהם הוא התשובה לשאלת ילדיהם‪.‬‬ ‫מסכימים כי יש כאן יסוד חינוכי‪ ,‬אלא שנבדל‬ ‫ומכאן לתובנות לחיי היום יום הנלמדות מן‬ ‫אופן ביצועו בפסח דרך דיבור מפורש‪ ,‬ובסוכות‬ ‫הדברים הן כי יש דרכים שונות להעביר מסרים‬ ‫דרך מעשה נראה‪.‬‬ ‫ולחנך את הבנים‪ .‬לעיתים נדרשת שיחה ישירה‪,‬‬ ‫הסוכה עצמה היא התשובה‪ ,‬היא הספר הפתוח‬ ‫שאלות ותשובות‪ ,‬כמו בליל הפסח‪ ,‬כדי לעורר‬ ‫שילדים קוראים בו בעיניהם‪ .‬אבא ואמא‬ ‫את הילד לשאול ולהתעניין‪ .‬ולעיתים די בעצם‬ ‫יוצאים מן הבית הקבוע ונכנסים לדירת עראי‪,‬‬ ‫אורח החיים‪ ,‬כמו בסוכות‪ ,‬שבו עצם המעשה‬ ‫והילדים שואלים מה פשר הדבר‪ .‬הסכך מלמד‬ ‫החזותי‪ ,‬הישיבה בדירת עראי‪ ,‬הוא הלימוד‬ ‫אמונה‪ ,‬הדפנות מחנכות לצניעות‪ ,‬השולחן‬ ‫והמסר‪.‬‬ ‫הפשוט מזכיר הכנסת אורחים‪ ,‬והכול אומר‬ ‫מכאן נלמד כי בחיי היום יום אין להסתפק‬ ‫ללבבות‪ :‬לא בקירות ולא באבנים הביטחון‪,‬‬ ‫במילים בלבד אלא יש להקפיד שגם המעשה‬ ‫אלא בצל שדי יתלונן‪ .‬זו השאלה וזו התשובה‪,‬‬ ‫ישמש דוגמה‪ .‬הילד לומד הרבה יותר ממה‬ ‫וזו הידיעה שעוברת מדור לדור כי ה' אלוקינו‬ ‫שהוא רואה מאשר ממה שהוא שומע‪.‬‬ ‫עמנו בכל מסענו‪ ,‬ובאמונה פשוטה ובשמחה‬ ‫כשההורה מראה בפועל אמונה וביטחון בה'‪,‬‬ ‫עילאית אנו הולכים אחריו במדבר‪ ,‬בארץ לא‬ ‫צניעות והסתפקות במועט‪ ,‬הכנסת אורחים‬ ‫זרועה‪ ,‬עד שנזכה לשבת בצל שכינתו לעולם‪.‬‬ ‫ושמחה פשוטה הילד קולט זאת בנפשו לעומק‪.‬‬ ‫‪ .18‬האוכל בעמידה האם מברך ברכת ליישב בסוכה?‬ ‫שאלתנו נוגעת בלב מצוות הסוכה‪ :‬ברכת‬ ‫חג הסוכות הוא זמן שבו כל תנועה ודקדוק‬ ‫"ליישב בסוכה"‪ .‬האם כוונת הברכה היא על‬ ‫מקבלים משמעות הלכתית ורוחנית‪ .‬לא רק‬ ‫ישיבה ממש‪ ,‬דהיינו התיישבות הגוף‪ ,‬או שמא‬ ‫עצם הישיבה בסוכה‪ ,‬אלא גם אופן הברכה‪,‬‬ ‫הכוונה לקביעות דירה וקביעות האכילה‪ ,‬גם‬ ‫רגעי הקידוש ואפילו תנוחת הגוף בשעת‬ ‫אם היא נעשית בעמידה‪ .‬אם כן‪ ,‬מה דינו של מי‬ ‫האכילה‪.‬‬ ‫שאוכל בעמידה האם יוכל לברך "ליישב‬ ‫בסוכה וגם העומד ואוכל בקביעות‬ ‫בסוכה"‪ ,‬או שמא יצא שברכתו איננה מתאימה‬ ‫הרי הוא בכלל "תשבו"‪.‬‬ ‫למעשהו‪.‬‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬משנה תורה הלכות‬ ‫"בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל‬ ‫שופר וסוכה ולולב )פרק ו הלכה‬ ‫ישבו בסוכות למען ידעו דורותיכם כי בסוכות‬ ‫יב(‪" :‬כל זמן שיכנס ליישב בסוכה‬ ‫הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ‬ ‫כל שבעה מברך קודם שישב אשר‬ ‫מצרים אני ה' אלוהיכם" )ויקרא כג מב–מג(‪.‬‬ ‫קדשנו במצותיו וצוונו ליישב בסוכה‪ ,‬ובלילי‬ ‫רש"י‪" :‬בסוכות הושבתי ענני כבוד היו"‪ .‬לשון‬ ‫יום טוב הראשון מברך על הסוכה ואחר כך‬ ‫"תשבו" היא מציאות של חיים תחת ההגנה‬ ‫מברך על הזמן‪ ,‬נמצא מקדש מעומד ומברך‬ ‫האלוקית‪.‬‬ ‫ליישב בסוכה ויושב"‪ .‬הרמב"ם רואה את עצם‬ ‫הישיבה כעיקר המצווה‪ ,‬ולכן חייבת הברכה‬ ‫הרמב"ן‪" :‬כי בסוכות הושבתי ענני כבוד סכך‬ ‫להיאמר קודם הישיבה‪ .‬לפי זה יש מקום‬ ‫עליהם לשמור אותם"‪ .‬הישיבה הזו אינה‬ ‫לשאלה חריפה‪ :‬מי שאוכל בעמידה‪ ,‬כיצד יברך‬ ‫ישיבה פיזית בלבד אלא ישיבה של חיבוק‬ ‫"ליישב" אם אינו יושב כלל‪.‬‬ ‫והגנה‪.‬‬ ‫הראב"ד‪ ,‬השגות על הרמב"ם שם )ו יב(‪" :‬א"א‬ ‫הספורנו‪" :‬למען ידעו דורותיכם שתדעו ותודו‬ ‫לא דייק‪ ...‬הישיבה אינה אלא על דעת האכילה‪,‬‬ ‫כי אני השוכן עמכם גם במקום שאין בו יישוב"‪.‬‬ ‫וכל זמן שאינו אוכל הברכה אינה עובר‬ ‫מצוות הישיבה נועדה לגלות קביעות של שכינה‬ ‫למצוותה"‪ .‬לדעת הראב"ד עיקר המצווה איננה‬ ‫עם ישראל‪.‬‬ ‫ישיבה גופנית אלא האכילה עצמה‪ .‬לכן אין‬ ‫עניין לברך בעמידה על עצם הישיבה אלא בשעת‬ ‫האברבנאל‪ :‬מדוע זכר הכתוב דווקא את‬ ‫התחלת האכילה‪.‬‬ ‫העננים ולא את המן והבאר‪ .‬מפני שהעננים לא‬ ‫נתנו רק אמצעי הישרדות אלא גילוי של דירה‬ ‫הרא"ש‪ ,‬מסכת סוכה )פרק ד סימן ג(‪" :‬ותמה‬ ‫אחרת‪ ,‬חיים בעולם עליון‪.‬‬ ‫אני על דברי רבינו משה‪ ,‬שאם על הישיבה הוא‬ ‫מברך‪ ,‬היה לו לברך קודם כניסתו לסוכה‪ .‬אלא‬ ‫נמצא שהפסוק "תשבו" איננו רק הוראת ישיבה‬ ‫ודאי אין ענין לברכה זו אלא על האכילה‪ ,‬שהיא‬ ‫גופנית‪ ,‬אלא לשון דירה וקביעות‪ .‬זהו הבסיס‬ ‫קביעות הסוכה"‪.‬‬ ‫לדיונם של הפוסקים האם ברכת "ליישב‬ ‫בסוכה" נתקנה על עצם ישיבה פיזית‪ ,‬או על‬ ‫הרא"ש חולק נמרצות‪ :‬אם אכן הברכה על‬ ‫הקביעות והדירה בסוכה‪.‬‬ ‫הישיבה‪ ,‬הרי מן הדין לברך קודם שנכנס כלל‪.‬‬ ‫אלא עיקרה של הברכה על האכילה שהיא‬ ‫במסכת סוכה )דף כו ע"א( נאמר‪" :‬אכילת עראי‬ ‫הקובעת את הדירה בסוכה‪.‬‬ ‫חוץ לסוכה‪ ,‬אכילת קבע בתוך הסוכה"‪ .‬כלומר‪,‬‬ ‫עצם חיוב הישיבה בסוכה הוא כאשר האדם‬ ‫הבית יוסף‪) ,‬או"ח סימן תרמג(‪ :‬מביא את שתי‬ ‫קובע עצמו לאכילה‪.‬‬ ‫השיטות‪ ,‬ומכריע שהמנהג להלכה כדעת‬ ‫הרא"ש‪ .‬נמצא שהברכה אינה על עצם הישיבה‪,‬‬ ‫עוד במסכת סוכה )דף י ע"ב(‪" :‬תשבו כעין‬ ‫אלא על האכילה כקביעות הסוכה‪.‬‬ ‫תדורו" מה דירה קבע‪ ,‬אף סוכה קבע‪ .‬ומה‬ ‫דירה אין אדם עומד ואוכל אלא יושב וקובע‪,‬‬ ‫הט"ז )או"ח סימן תרמג ס"ק א(‪" :‬ישיבה‬ ‫כך בסוכה צריך להיות אכילה של קביעות‪.‬‬ ‫הכוונה לקביעות מלשון עכבה‪ ,‬ולכן נתקנה‬ ‫הברכה על תחילת הקביעות"‪ .‬לדבריו‪ ,‬אין‬ ‫ובמסכת ברכות )דף יא ע"ב( מצינו שברכות‬ ‫הכוונה ישיבה גופנית בלבד‪ ,‬אלא עצם קביעות‬ ‫המצוות טעונות להיות "עובר לעשייתן"‪ ,‬ולכן‬ ‫האדם‪ .‬ממילא גם אוכל בעמידה יכול לברך‪ ,‬כי‬ ‫תקנו לברך קודם התחלת הישיבה או קודם‬ ‫עיקר המצווה היא הקביעות‪.‬‬ ‫התחלת האכילה‪.‬‬ ‫המגן אברהם )או"ח סימן ח ס"ק ב(‪ :‬הביא‬ ‫מכאן נחלקו הראשונים‪ :‬האם "תשבו" הכוונה‬ ‫מהירושלמי שכל ברכת מצוות בעמידה‪ .‬לפי זה‬ ‫לישיבה ממש‪ ,‬דהיינו תנוחת הגוף בישיבה‪ ,‬ולכן‬ ‫יש לפרש שגם ברכת ליישב בסוכה בעמידה‪.‬‬ ‫מי שאוכל בעמידה לא שייך בו "ליישב"‪ ,‬או‬ ‫שמא "תשבו" הכוונה קביעות דירה וקביעות‬ ‫ג‪ .‬למנהג העולם כפי שפסקו הבית יוסף‬ ‫אולם רבי אליהו מווילנה‪ ,‬ביאור‬ ‫והרמ"א‪ ,‬אפשר לברך גם מיושב ואפילו אוכל‬ ‫הגר"א )או"ח סימן ח ס"ק א(‪ :‬חלק‬ ‫בעמידה אינו חסר‪ ,‬והברכה מתייחסת לעצם‬ ‫וכתב שאין הלכה כן‪ ,‬אלא אפשר לברך‬ ‫המצווה ולא לתנוחת הגוף‪.‬‬ ‫גם מיושב‪.‬‬ ‫ד‪ .‬לדעת המשנה ברורה‪ ,‬המחמיר כדעת‬ ‫מפרי מגדים אשל אברהם )סימן תרמג‬ ‫הרמב"ם לעמוד ולברך אף בכל הימים‪ ,‬תבוא‬ ‫ס"ק ב(‪ :‬מסביר שהראב"ד ראה את‬ ‫עליו ברכה‪ ,‬אולם אין בזה חיוב גמור‪.‬‬ ‫ברכת הסוכה כברכת הנהנין שמתירה‬ ‫אכילה‪ ,‬ולכן אינה צריכה להיאמר בעמידה‪.‬‬ ‫ה‪ .‬לפי דברי הפרי מגדים שברכת הסוכה דומה‬ ‫לברכת הנהנין‪ ,‬יוצא שמי שאוכל בעמידה אינו‬ ‫רבי מאיר שמחה מדווינסק‪ ,‬מרומי שדה על‬ ‫חסר דבר‪ ,‬כי הברכה מתירה את האכילה ואינה‬ ‫מסכת סוכה )דף ט ע"ב(‪ :‬חילק בין הלילה‬ ‫תלויה בישיבה ממש‪.‬‬ ‫הראשון לשאר הימים‪ .‬בלילה הראשון יש חיוב‬ ‫כזית ולכן צריך ישיבה ממש‪ ,‬ואילו בשאר‬ ‫ו‪ .‬למעשה נפסק שמותר לאכול בעמידה ולברך‪,‬‬ ‫הימים הברכה היא על עצם הדירה ולא על‬ ‫אלא שלכתחילה טוב יותר לשבת כדי לצאת ידי‬ ‫ישיבה גופנית‪.‬‬ ‫שיטת הרמב"ם והמחמירים‪ ,‬וכך לחבר את‬ ‫"ליישב בסוכה" לישיבה כפשוטה‪.‬‬ ‫ובמשנה ברורה )או"ח סימן תרמג ס"ק ג(‪:‬‬ ‫"נכון להחמיר כדעת הרמב"ם והגר"א לברך‬ ‫מצוות הסוכה מציבה את האדם במבחן של‬ ‫מעומד אף בכל הימים"‪ .‬הוא ממליץ לחוש‬ ‫תפיסה‪ .‬מהי ישיבה אמיתית‪ .‬האם ישיבה היא‬ ‫לשיטות המחמירות ולברך בעמידה‪ ,‬אף שמנהג‬ ‫רק תנוחת גוף‪ ,‬או שמא היא ביטוי לקביעות‪,‬‬ ‫העולם להקל‪.‬‬ ‫להשתקעות‪ ,‬לדירה‪ .‬המחלוקת בין הרמב"ם‬ ‫לראב"ד ולרא"ש איננה טכנית בלבד אלא נוגעת‬ ‫הרשל"צ מרן הגר"ע יוסף‪ ,‬חזון עובדיה )סוכות‬ ‫למהות הישיבה‪.‬‬ ‫עמוד שיח(‪" :‬להלכה אין צריך להקפיד לברך‬ ‫בעמידה אלא מברך גם בישיבה וכן המנהג‪.‬‬ ‫לפי הרמב"ם‪ ,‬ישיבה כפשוטה האדם מתיישב‪,‬‬ ‫אמנם המחמיר לעמוד ולברך תבוא עליו‬ ‫נרגע‪ ,‬מתמסר אל ביתו הארעי‪ ,‬ורק אז מברך‪.‬‬ ‫ברכה"‪ .‬הוא מכריע שמנהג ההלכה כדעת‬ ‫זהו ביטוי של מסירת הגוף כולו לצל השכינה‪.‬‬ ‫הרא"ש‪ ,‬אך המחמיר כרמב"ם הרי זה משובח‪.‬‬ ‫ואילו לפי הראב"ד והרא"ש‪ ,‬עיקר הישיבה הוא‬ ‫הקביעות – עצם המעשה של קביעת דירה‬ ‫בערוך השולחן )או"ח סימן תרמג סעיף ג(‪:‬‬ ‫בסוכה‪ ,‬גם אם נעשה בעמידה‪ .‬כאן הישיבה‬ ‫"ודאי אין עיכובא בדבר‪ ,‬שאף אם מברך‬ ‫היא חוויית חיים ולא רק תנוחת הגוף‪.‬‬ ‫בישיבה יצא ידי חובה‪ .‬וכל עיקר כוונת הברכה‬ ‫היא על עצם הדירה בסוכה"‪.‬‬ ‫ונמצא ששני הפירושים משלימים זה את זה‪.‬‬ ‫ברכת ליישב בסוכה נועדה ללמד שהקיום‬ ‫רבנו יוסף חיים מבגדד‪ ,‬הבן איש חי שנה‬ ‫היהודי איננו רק גופני או רק רעיוני‪ .‬ישיבת‬ ‫ראשונה פרשת האזינו )הלכה י(‪" :‬ומברך ליישב‬ ‫הסוכה דורשת הן את התיישבות הגוף בצל‬ ‫בסוכה מיד בתחילת הסעודה ואין קפידא אם‬ ‫הסכך‪ ,‬והן את קביעות החיים בתוך עולם של‬ ‫יושב או עומד אלא על עצם קביעות האכילה‬ ‫אמונה‪.‬‬ ‫מברך"‪.‬‬ ‫כך מתברר שהמחלוקת ההלכתית היא גם‬ ‫נפקא מינות למעשה‪ :‬א‪ .‬לפי שיטת הרמב"ם‬ ‫שיעור רוחני‪ :‬כיצד האדם קובע את מקומו‬ ‫והגר"א‪ ,‬מי שרוצה לצאת ידי חובתו בשלמות‬ ‫בעולם האם רק בתנוחות הגוף‪ ,‬או בעיקר‬ ‫צריך להחמיר ולעמוד בשעת הברכה ואחר כך‬ ‫בהפנמת הלב והדעת‪.‬‬ ‫ליישב‪ ,‬ולכן מי שאוכל בעמידה נתקל בקושי‬ ‫כיצד לקיים את הברכה‪ ,‬ויש לדקדק שישב‬ ‫ברכת ליישב בסוכה מגלמת רעיון עמוק על‬ ‫בשעת הברכה‪.‬‬ ‫מהות החיים‪ .‬האדם סבור שהוא עומד על‬ ‫רגליו‪ ,‬נשען על כוחו ויכולתו‪ ,‬אך התורה‬ ‫ב‪ .‬לפי דעת הראב"ד‪ ,‬הרא"ש והשו"ע‪ ,‬הברכה‬ ‫מלמדת אותו שאין די בעמידה‪ .‬מי שעומד עדיין‬ ‫אינה על עצם הישיבה הגופנית אלא על קביעות‬ ‫תלוי בעצמו‪ ,‬ביכולתו האישית‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬ ‫האכילה‪ ,‬ולכן גם אם אוכל בעמידה יכול לברך‬ ‫הישיבה היא מצב של התמסרות‪ ,‬שבו האדם‬ ‫"ליישב בסוכה"‪ ,‬שהרי סוף סוף הוא מקיים‬ ‫דירת קבע בסוכה‪.‬‬ ‫ג‪ .‬מי שמכניס אחרים לסוכתו‬ ‫מניח את גופו כולו ונותן אמון במקום שבו הוא‬ ‫לומד שגם בחיים הפרטיים עליו‬ ‫יושב‪.‬‬ ‫להעניק מקום וחיבוק‪ ,‬כשם‬ ‫כך גם הסוכה‪ .‬היא איננה עוד בית שבנינו‬ ‫שהקב"ה פורס עלינו סוכת שלום‪.‬‬ ‫בכוחותינו אלא דירה ארעית‪ ,‬שסככה דק‬ ‫ד‪ .‬השמחה בסוכות מלמדת שגם‬ ‫ושברירי‪ .‬הישיבה בה היא הכרזה מחשבתית‪:‬‬ ‫בתוך דירת עראי אפשר לחיות‬ ‫אינני נשען על עצמי אלא על בוראי‪ .‬ברכת‬ ‫באושר‪ ,‬כי האושר תלוי בתחושת הקירבה‬ ‫ליישב בסוכה מבטאת את ההכרה שהישיבה‬ ‫לאלוקים ולא בכוחו של הקיר או בעובי‬ ‫שלי בעולם היא ישיבה בצל השכינה‪.‬‬ ‫התקרה‪.‬‬ ‫ואפילו אם נחלקו הפוסקים אם צריך דווקא‬ ‫ה‪ .‬לימוד גדול לחיי היום יום הוא לראות את‬ ‫ישיבה גופנית או די בקביעות האכילה‪ ,‬המסר‬ ‫עצמך יושב תמיד בסוכה‪ ,‬דהיינו חי בארעיות‪,‬‬ ‫המחשבתי ברור‪ .‬האדם נדרש לשאול את עצמו‬ ‫ומתוך כך לא ליפול בייאוש אלא להפוך את‬ ‫האם חייו הם עמידה על רגליו בלבד‪ ,‬או שמא‬ ‫הארעיות לאמונה מתמדת‪.‬‬ ‫ישיבה אמיתית בצל הרחמים האלוקיים‪.‬‬ ‫עיקר העניין‪ :‬נמצא שהמחלוקת אם האוכל‬ ‫האדם מטבעו רוצה להראות יציב‪ ,‬לעמוד זקוף‪,‬‬ ‫בעמידה רשאי לברך ליישב בסוכה תלויה‬ ‫להוכיח שהוא שולט במציאות‪ .‬אך מצוות‬ ‫בהבנת המילה ליישב‪ .‬לדעת הרמב"ם ליישב‬ ‫הסוכה באה ללמדו מוסר גדול‪ .‬אין די בעמידה‬ ‫פירושו ישיבה ממש‪ ,‬ולכן תקנת הברכה היא‬ ‫בלבד‪ ,‬כי עמידה משדרת ארעיות‪ ,‬חולף‪ ,‬חוסר‬ ‫לעמוד ולברך ואחר כך ליישב‪ .‬לדעת הראב"ד‬ ‫קביעות‪ .‬הישיבה‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬היא ביטוי של‬ ‫והרא"ש ליישב הכוונה לקביעות‪ ,‬וממילא גם‬ ‫קביעות‪ ,‬של השרשה‪ ,‬של שייכות‪.‬‬ ‫האוכל בעמידה בכלל יושב הוא‪ ,‬שהרי קובע‬ ‫כאשר יהודי מברך ליישב בסוכה‪ ,‬הוא מצהיר‬ ‫עצמו לאכילה‪ .‬השולחן ערוך מביא שתי‬ ‫כי קביעותו האמיתית איננה בביתו הקבוע אלא‬ ‫השיטות‪ ,‬והרמ"א פוסק שהמנהג כדעת‬ ‫דווקא בדירת עראי‪ ,‬בסוכה הרעועה‪ .‬זהו מוסר‬ ‫הרא"ש‪ .‬המשנה ברורה מוסיף שנכון להחמיר‬ ‫חי‪ :‬העולם הזה כולו דירת עראי‪ ,‬והקביעות‬ ‫כרמב"ם‪ ,‬ואחרוני הדורות פוסקים למעשה‬ ‫היא רק תחת צילא דמהימנותא‪.‬‬ ‫שאין הכרח לעמוד‪ ,‬אך המחמיר תבוא עליו‬ ‫ברכה‪.‬‬ ‫ומכאן גם מוסר חברתי‪ .‬כשם שהקב"ה מזמין‬ ‫אותנו לשבת בצלו‪ ,‬כך עלינו לפתוח את סוכתנו‬ ‫העומק ההלכתי מגלה לנו מסר עמוק‪ .‬ישיבה‬ ‫ולתת מקום לאחרים‪ .‬מי שיושב לבדו אינו‬ ‫איננה רק תנוחה גופנית אלא הכרזה‬ ‫מקיים את תכלית הישיבה‪ ,‬שהרי שמחה‬ ‫שהקביעות שלנו היא בצילא דמהימנותא‪ .‬גם‬ ‫וקביעות אינן שלמות בלי לשתף בהן את הזולת‪.‬‬ ‫כשאדם עומד‪ ,‬גם כשהוא חש ארעי‪ ,‬הסוכה‬ ‫מקנה לו תחושת קביעות אמיתית‪ .‬לא בקירות‬ ‫ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום‪ :‬א‪.‬‬ ‫הבית ולא בעמידת הגוף תלוי הדבר‪ ,‬אלא‬ ‫יהודי הלומד לברך ליישב בסוכה מבין‬ ‫באמונה‪.‬‬ ‫שהקביעות האמיתית אינה בביתו או ברכושו‬ ‫אלא באמונה‪ .‬זהו שיעור מתמיד שכל שנה חוזר‬ ‫יהודי נכנס לסוכה‪ ,‬נושם את אוויר האמונה‪,‬‬ ‫ומלווה את חייו‪.‬‬ ‫ומרגיש כי העולם כולו דירת עראי‪ .‬אך תחת‬ ‫סכך פשוט זה הוא יושב בצל השכינה‪ ,‬עטוף‬ ‫ב‪ .‬גם אם לעיתים האדם מרגיש שהוא עומד‬ ‫בחיבוקו של הקב"ה‪ .‬זהו ליישב בסוכה לשבת‬ ‫לבדו בעמידה לא יציבה‪ ,‬הסוכה מזכירה לו‬ ‫בעולם הזה כארעי‪ ,‬ולהרגיש בו נצחיות של‬ ‫שהדרך היא לשבת בצל השכינה‪ ,‬למסור עצמו‬ ‫קרבת אלוקים‪.‬‬ ‫לרחמי שמים‪.‬‬ ‫‪ .19‬מי שרוצה לישון בלילה הראשון של סוכות לפני הסעודה האם צריך לברך ליישב‬ ‫בסוכה?‬ ‫במסכת ברכות )י ע"ב( דנו אם מברכים על‬ ‫חג הסוכות פותח שעריו כזמן של דירה‬ ‫השינה בסוכה‪ .‬תוספות שם שואלים מדוע אין‬ ‫בצל השכינה‪ ,‬תשבו כעין תדורו‪,‬‬ ‫מברכים ליישב בסוכה בשעת שינה‪ ,‬ותירצו‪:‬‬ ‫אכילה‪ ,‬שתייה ושינה כולם נעשים‬ ‫"שמא לא יישן והוי ברכה לבטלה‪ ,‬לכך אין‬ ‫בסוכה‪.‬‬ ‫מברכין על השינה‪ ,‬אלא ברכת האכילה‬ ‫והנה פסק השולחן ערוך )או"ח סימן‬ ‫שמברכין ליישב בסוכה פוטרת גם את השינה"‪.‬‬ ‫תרלט סעיף ב( "אוכלים ושותים‬ ‫הרי שמצד הדין גם השינה בכלל מצוות‬ ‫וישנים בסוכה כל שבעה בין ביום בין‬ ‫"תשבו"‪ ,‬אלא שחז"ל חששו שמא לא תתקיים‬ ‫בלילה ואין ישנים חוץ לסוכה אפילו שינת‬ ‫בפועל‪.‬‬ ‫עראי"‪ .‬ובכל זאת כתב שם )סעיף ח( "נהגו שאין‬ ‫במסכת סוכה )כח ע"ב( נאמר‪" :‬תשבו כעין‬ ‫מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה"‪.‬‬ ‫תדורו מה דירה דרך אכילה ושתייה ושינה‪ ,‬אף‬ ‫והנה השאלה מתעוררת בעוצמה בלילה‬ ‫כאן בסוכה"‪ .‬ומבואר שהשינה נחשבת חלק מן‬ ‫הראשון‪ ,‬שבו יש חיוב כזית בסוכה‪ ,‬אך אדם‬ ‫המצווה‪ ,‬ואסור לישון חוץ לסוכה אפילו שינת‬ ‫עייף מבקש לישון קודם אכילתו‪ .‬האם עליו‬ ‫עראי‪.‬‬ ‫לברך ליישב בסוכה על עצם השינה‪ ,‬שהרי עדיין‬ ‫עוד במסכת ברכות )יא ע"א( מצינו יסוד כללי‪:‬‬ ‫לא נפטר בברכת האכילה‪ ,‬או שמא אין לו לברך‬ ‫"כל הברכות כולן עובר לעשייתן"‪ ,‬ולפי זה היה‬ ‫כלל‪ ,‬כי ברכת האכילה היא העיקר והיא פוטרת‬ ‫מקום לחייב ברכה גם על השינה‪ .‬אך מפני‬ ‫גם את השינה‪ ,‬ואפילו את זו שקודמת לאכילה‪.‬‬ ‫החשש שמא לא יירדם‪ ,‬ובגלל שהאכילה‬ ‫"בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל‬ ‫נחשבת עיקר הדירה בסוכה‪ ,‬לא תקנו ברכה‬ ‫ישבו בסוכות למען ידעו דורותיכם כי בסוכות‬ ‫מיוחדת לשינה‪.‬‬ ‫הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ‬ ‫נמצא מן הגמרא שהשינה היא חלק אינטגרלי‬ ‫מצרים אני ה' אלוהיכם" )ויקרא כג מב–מג(‪.‬‬ ‫מן המצווה‪ ,‬אלא שברכתה נבלעת בתוך ברכת‬ ‫דרשו חז"ל במסכת סוכה )כח ע"ב( "תשבו כעין‬ ‫האכילה‪.‬‬ ‫תדורו" מה דירה קבועה כוללת אכילה‪ ,‬שתייה‪,‬‬ ‫תוספות ברכות )י ע"ב ד"ה יוצאין(‪ :‬מעוררים‬ ‫לימוד ושינה‪ ,‬אף כאן כל ענייני החיים צריכים‬ ‫את פליאת הלב‪ :‬וכי יעלה על הדעת שהשינה‪,‬‬ ‫להיות בסוכה‪.‬‬ ‫שהיא חלק ממצוות תשבו כעין תדורו‪ ,‬תישאר‬ ‫רש"י )ויקרא כג מג( מפרש "כי בסוכות הושבתי‬ ‫בלא ברכה? אלא מוכרחים לומר‪ ,‬שמא לא‬ ‫ענני כבוד היו"‪ .‬הרי שהמצווה אינה רק לשבת‬ ‫יירדם והברכה תצא לבטלה‪ .‬ועוד‪ ,‬ברכת‬ ‫אלא לחיות בתוך זכר לענני הכבוד‪.‬‬ ‫האכילה עצמה פוטרת גם את השינה‪ ,‬שהרי‬ ‫האכילה היא עיקר הדירה‪ ,‬והשינה וכל שאר‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא )שם( כותב "בסוכות‬ ‫צרכי הבית טפלים לה‪ .‬נמצאנו למדים‪ ,‬שאדם‬ ‫ממש‪ ,‬כי במדבר היו עושים להם סוכות"‪.‬‬ ‫הנכנס לסוכה לאכול אינו מברך רק על הלחם‪,‬‬ ‫לשיטתו מדובר בסוכות גשמיות‪ ,‬והעיקר‬ ‫אלא מברך גם על כל לילות השינה וכל השעות‬ ‫שנזכור את הישיבה במדבר‪.‬‬ ‫שהוא שוהה שם‪.‬‬ ‫הרמב"ן )שם( מפרש "למען ידעו דורותיכם‬ ‫הרא"ש סוכה )פרק ד סימן ג(‪ :‬מציב קו ברור‪:‬‬ ‫תכלית המצווה שנלמד לבטוח בה' בכל מצב‪,‬‬ ‫הישיבה בסוכה איננה עניין של תנוחת הגוף‬ ‫כשם שישבנו במדבר חסרי ישות קבועה"‪.‬‬ ‫בלבד אלא של קביעות הדירה‪ .‬האכילה היא‬ ‫עיקר הקביעות‪ ,‬ולכן ברכת ליישב בשעת‬ ‫הספורנו )שם( כתב "למען ידעו – שידעו הדורות‬ ‫האכילה פוטרת גם שינה‪ ,‬טיול ושיחה‪ .‬דמותו‬ ‫כי בסוכות הושבתי‪ ,‬ולא חששו על קביעות‬ ‫של הרא"ש עולה מתוך דבריו הוא דורש שנחוש‬ ‫דירה כי היו דבקים בה'"‪.‬‬ ‫שהישיבה בסוכה היא בית ממש‪ ,‬שבו אין צורך‬ ‫מכאן שיסוד המצווה הוא לחיות בסוכה כאילו‬ ‫בברכה חדשה על כל פעולה‪.‬‬ ‫היא דירתנו הקבועה‪ ,‬ולכן גם השינה בכלל‬ ‫הריטב"א‪ ,‬סוכה )כח ע"ב(‪ :‬מגלה פנים חדשות‪:‬‬ ‫מצוות "תשבו"‪ ,‬אלא שהשאלה היא אם נתקנה‬ ‫"אפילו שינה עראי אסורה חוץ לסוכה"‪ ,‬ללמדך‬ ‫עליה ברכה בפני עצמה או שנכללת בברכת‬ ‫ששינה איננה רק מנוחה גופנית אלא גם חלק‬ ‫האכילה‪.‬‬ ‫מהחיים שראויים לקדושה‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬ברכה‬ ‫כל אחרון מוסיף נדבך משלו‬ ‫לעצמה לא נתקנה‪ ,‬כיון שאין השינה מעשה‬ ‫המשנה ברורה מדגיש את מנהג‬ ‫ודאי‪ .‬הריטב"א מלמדנו שקדושת הסוכה שורה‬ ‫העולם‪ ,‬הפרי מגדים מחדד את‬ ‫גם ברגעי השפל והחולשה‪ ,‬כשהאדם נרדם‪.‬‬ ‫חשש הברכה לבטלה‪ ,‬הבן איש חי‬ ‫מתוך דברי הראשונים עולה רחש עמוק‪:‬‬ ‫מראה את הפן הרוחני של‬ ‫האכילה היא הלב הפועם של מצוות הסוכה‪,‬‬ ‫האכילה כעיקר‪ ,‬חזון עובדיה‬ ‫אבל השינה נמשכת אחריה כנהר המתמלא מן‬ ‫פוסק להלכה‪ ,‬וערוך השולחן‬ ‫המעיין‪ .‬הברכה אינה נאמרת בשעת שינה‪ ,‬אך‬ ‫מראה את כוחו של המנהג‪.‬‬ ‫קדושתה חופפת גם עליה‪.‬‬ ‫נפקא מינות למעשה‪ :‬א‪ .‬אדם שרוצה לישון‬ ‫המשנה ברורה‪ ,‬רבי ישראל מאיר הכהן מראדין‬ ‫קודם האכילה בלילה הראשון של חג הסוכות‬ ‫)סימן תרלט ס"ק מ(‪" :‬מנהג כל העולם שאין‬ ‫אין לו לברך ליישב בסוכה‪ ,‬כיון שברכת‬ ‫מברכין אלא בשעת האכילה‪ ,‬ואפילו אם ישב‬ ‫האכילה היא הפוטרת את השינה‪ ,‬וגם בלילה‬ ‫בסוכה שעה ארוכה קודם האכילה אין מברך‪,‬‬ ‫הראשון לא תקנו ברכה לשינה בלבד‪.‬‬ ‫דהא ברכת האכילה היא העיקר והיא פוטרת‬ ‫ב‪ .‬מי שיושב בסוכה שעה ארוכה קודם הסעודה‬ ‫את השינה והטיול והלימוד"‪ .‬דבריו מבהירים‬ ‫אף על פי שישיבת הסוכה עצמה היא מצווה‪,‬‬ ‫שהעולם נוהג בפשטות‪ ,‬אין ברכה נפרדת‬ ‫אינו מברך‪ ,‬כי מנהג העולם והכרעת הפוסקים‬ ‫לשינה‪ ,‬אלא הכול נכלל בברכה אחת מרכזית‪.‬‬ ‫שאין לברך אלא בשעת אכילה‪.‬‬ ‫הפרי מגדים אשל אברהם )סימן תרלט ס"ק ח(‪:‬‬ ‫ג‪ .‬מי שנכנס לסוכה לשם שינה בלבד בלי לאכול‬ ‫כותב שהסיבה שאין לברך על השינה היא משום‬ ‫כלל אף הוא אינו מברך ליישב בסוכה‪ ,‬אולם יש‬ ‫חשש ברכה לבטלה‪ ,‬שהרי ייתכן שלא יירדם‬ ‫עצה שיבקש מחברו העומד לאכול שיוציא אותו‬ ‫כלל‪ .‬וכיון שהברכה תלויה במעשה שאינו ודאי‪,‬‬ ‫בברכתו‪ ,‬וכך נהגו גדולי ישראל כדי לכלול גם‬ ‫לא תקנוה חכמים‪ .‬בזה מגלה הפרי מגדים את‬ ‫את השינה בברכת הסוכה‪.‬‬ ‫עומק החכמה‪ :‬לא להעמיד את האדם במצב‬ ‫שבו ברכתו תישאר תלויה באוויר‪.‬‬ ‫ד‪ .‬שינת עראי מחוץ לסוכה אסורה‪ ,‬אפילו רגע‬ ‫קל‪ ,‬כיון שתשבו כעין תדורו נאמר גם על שינה‪.‬‬ ‫רבינו יוסף חיים מבגדד בבן איש חי )שנה‬ ‫אלא שברכה לשינה לא נתקנה‪ ,‬אלא היא נגררת‬ ‫ראשונה פרשת האזינו הלכה י(‪" :‬ומברך ליישב‬ ‫אחרי ברכת האכילה‪.‬‬ ‫בסוכה בתחילת הסעודה ואין מברכין על‬ ‫השינה כלל‪ ,‬כי ברכת האכילה פוטרת גם את‬ ‫ה‪ .‬מי שמחמיר לברך על כל ישיבה בסוכה לא‬ ‫השינה"‪ .‬הבן איש חי מטעים שמצוות הסוכה‬ ‫יעשה כן בשעת שינה בלבד‪ ,‬פן ייכשל בברכה‬ ‫מקיפה את כל חיי האדם‪ ,‬והברכה נאמרת על‬ ‫לבטלה‪ ,‬אלא אם כן מצרף עצמו לברכת חברו‬ ‫האכילה כפעולה המרכזית‪ ,‬וממנה נמשכת‬ ‫האוכל‪.‬‬ ‫קדושה גם לשינה‪.‬‬ ‫השינה בסוכה איננה רק מעשה גופני של מנוחה‪,‬‬ ‫הרשל"צ מרן הגר"ע יוסף בחזון עובדיה‬ ‫אלא ביטוי עילאי של "תשבו כעין תדורו"‪.‬‬ ‫)סוכות עמוד שיח(‪" :‬להלכה אין צריך לברך‬ ‫בביתו של אדם הוא אוכל‪ ,‬לומד‪ ,‬ישן והנה‬ ‫ליישב בסוכה קודם השינה אפילו בלילה‬ ‫התורה צוותה אותנו להעתיק את כל אורחות‬ ‫הראשון קודם אכילה‪ ,‬שהרי ברכת האכילה‬ ‫חיינו לסוכה‪ .‬לא רק רגעי הערנות הקדושה‪,‬‬ ‫היא העיקר ופוטרת את הכל"‪ .‬דבריו חדים‬ ‫אלא גם רגעי החולשה‪ ,‬ההירדמות‪ ,‬השכיבה‬ ‫וברורים‪ :‬גם בלילה הראשון‪ ,‬שבו החיוב חזק‬ ‫בלא שליטה גם הם הופכים להיות קודש לה'‪.‬‬ ‫ביותר‪ ,‬אין לברך על שינה בלבד‪.‬‬ ‫האכילה היא עיקר הקביעות‪ ,‬ולכן הברכה עליה‬ ‫ובערוך השולחן )או"ח סימן תרלט סעיף יט(‪:‬‬ ‫פוטרת גם את השינה‪ .‬אולם מתחת למעטה‬ ‫"הנהגת ישראל תורה היא שאין מברכין אלא‬ ‫ההלכה מסתתר רעיון עמוק‪ :‬יהודי אינו צריך‬ ‫בשעת אכילה‪ ,‬כי האכילה היא עיקר הישיבה‬ ‫לברך ברכה מיוחדת על השינה‪ ,‬כי עצם זה‬ ‫בסוכה וכל השאר טפלים לה"‪ .‬הערוך השולחן‬ ‫שהוא שם את גופו הרפוי בצילא דמהימנותא‬ ‫מציב את הדברים כמסורת מוצקה שעברה‬ ‫הרי זה כשלעצמו קידוש שם שמים‪.‬‬ ‫מדור לדור‪.‬‬ ‫חולשתו‪ .‬לא לדחות את הנופל‪ ,‬אלא לפרוס עליו‬ ‫דווקא בלילה הראשון‪ ,‬שבו השאלה‬ ‫כנפיים של חמלה‪.‬‬ ‫חריפה יותר האם לברך על השינה‬ ‫קודם האכילה מגלה לנו ההלכה את‬ ‫ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום‪ :‬א‪ .‬כל‬ ‫העומק הרעיוני‪ :‬אין צורך‪ ,‬כי כל חיי‬ ‫לילה שבו יהודי מניח את ראשו בסוכה מזכיר‬ ‫האדם מתלכדים לברכה אחת כוללת‪.‬‬ ‫לו שאין ביטחון אמיתי אלא בצל השכינה‪ ,‬לא‬ ‫ברכת האכילה היא ברכת החיים‪,‬‬ ‫בביתו הקבוע ולא בקירותיו החזקים‪.‬‬ ‫והשינה נגררת אחריה‪ .‬בזה נרמז‬ ‫ב‪ .‬עצם ההבנה שגם בשעת שינה מקיים האדם‬ ‫שאצל יהודי אין הפרדה בין תחומי החיים כולם‬ ‫מצווה מחזקת את הידיעה שכל רגע בחיים יכול‬ ‫מתקדשים מכוח אמונה אחת‪.‬‬ ‫להפוך לעבודת ה'‪.‬‬ ‫מצוות השינה בסוכה מגלה את סוד הקיום‬ ‫ג‪ .‬כשם שברכת האכילה פוטרת גם את השינה‪,‬‬ ‫היהודי‪ .‬בשעת אכילה האדם ער‪ ,‬פועל‪ ,‬מודע‪,‬‬ ‫כך גם בחיי היום יום מעשה מרכזי אחד של‬ ‫ועל כן הוא מברך במילים מפורשות‪ .‬אולם‬ ‫קדושה יכול להקרין על כל שאר המעשים‬ ‫בשעת שינה כל כוחותיו מושבתים‪ ,‬הדיבור‬ ‫הפשוטים ולרומם אותם‪.‬‬ ‫פוסק‪ ,‬התודעה מתמסרת‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬גם אז‬ ‫הוא מקיים מצווה‪ ,‬גם אז השכינה חופפת עליו‪.‬‬ ‫ד‪ .‬כשאדם מתרגל לישון בסוכה הוא לומד‬ ‫להרגיש שקט גם בתוך ארעיות החיים‪ ,‬לחיות‬ ‫כאן מתגלה עומק מחשבתי‪ :‬הקדושה איננה‬ ‫בעולם כצל חולף אך בלב איתן ובוטח‪.‬‬ ‫תלויה בפעולה מודעת בלבד‪ .‬יהודי יכול להיות‬ ‫שליח נאמן גם בשעה שהוא איננו ער לכך‪ .‬עצם‬ ‫ה‪ .‬בשעת שינה האדם מתנתק משליטתו‪ ,‬ובכל‬ ‫הימצאותו בסוכה הופכת אותו לנתון בצל‬ ‫זאת הוא נתון בחיבוק אלוקי מכאן נלמד שגם‬ ‫שכינה‪ .‬זו הוראה נפלאה שהחיים כולם‪ ,‬גם‬ ‫בחיים עצמם‪ ,‬ברגעי חוסר שליטה‪ ,‬אנו עטופים‬ ‫כשהם שגרתיים ואפילו פסיביים‪ ,‬יכולים‬ ‫ברחמים‪.‬‬ ‫להיות חלק מעבודת ה'‪.‬‬ ‫עיקר העניין‪ :‬הלכה פסוקה היא שאין מברכים‬ ‫והלימוד עוד מתרחב אין צורך בברכה מיוחדת‬ ‫ברכת ליישב בסוכה על השינה‪ ,‬לא בלילה‬ ‫על השינה‪ ,‬כי המציאות עצמה כבר מבורכת‪.‬‬ ‫הראשון ולא בשאר הימים‪ .‬טעמי הדבר‬ ‫עצם השהות תחת הסכך היא ברכה‪ ,‬והברכה‬ ‫מבוארים בראשונים ואחרונים חשש ברכה‬ ‫שנאמרה על האכילה מרחיבה כנפיה גם על‬ ‫לבטלה שמא לא יירדם‪ ,‬וכן שהשינה וכל שאר‬ ‫השינה‪ .‬נמצא שאין תחום מחיי האדם שנשאר‬ ‫ענייני הדירה טפלים לאכילה‪ ,‬וברכת האכילה‬ ‫מחוץ לקדושה‪.‬‬ ‫היא העיקר והיא פוטרת את כולם‪ .‬הפתרון למי‬ ‫שרוצה להדר הוא שישמע את ברכת חברו‬ ‫יש בשינה בסוכה מסר מוסרי עמוק‪ .‬אדם‬ ‫האוכל ויכוון לצאת בה ידי חובה‪ .‬כך נהגו גדולי‬ ‫ההולך לישון נוטש את שליטתו‪ ,‬מוסר את נפשו‬ ‫ישראל להחמיר ולשלב את השינה בכלל‬ ‫ואת גופו בלא ערובה שיקום‪ .‬בתוך חולשה זו‬ ‫הברכה‪.‬‬ ‫מצווה אותו הכתוב לישון דווקא בסוכה‪ ,‬תחת‬ ‫הסכך הדל‪ ,‬כביכול לומר לו‪ :‬אל תבטח בבניין‬ ‫אך מאחורי פסיקת ההלכה מסתתרת מגמת‬ ‫הקבע שבנית בעמלך‪ ,‬אלא תבטח ביושב בסתר‬ ‫עומק‪ .‬התורה לימדה אותנו ששינה פשוטה‪,‬‬ ‫עליון‪.‬‬ ‫מנוחה טבעית‪ ,‬גם היא הופכת להיות קדושה‬ ‫כשנעשית בצילא דמהימנותא‪ .‬אין צורך בברכה‬ ‫כאן נבחן האדם האם הוא מסוגל להניח את‬ ‫נפרדת‪ ,‬כי ברכת החיים עצמה ברכת האכילה‬ ‫ראשו דווקא במקום שאינו מבטיח נוחות‬ ‫מקיפה גם את רגעי השינה‪ .‬נמצא שכל חיי‬ ‫מלאה‪ ,‬ובכל זאת לישון מתוך ביטחון באלוקיו‪.‬‬ ‫האדם‪ ,‬גם הפסיביים‪ ,‬עטופים בקדושה אחת‬ ‫זהו שיעור בענווה‪ ,‬בהפנמת הידיעה שאין כוחי‬ ‫כוללת‪.‬‬ ‫ועוצם ידי הם שיצרו לי מנוחה‪ ,‬אלא חסדו של‬ ‫הקב"ה‪.‬‬ ‫יהודי נשכב בסוכה‪ ,‬מרים עיניו אל הסכך‪,‬‬ ‫כוכבים נוצצים בין הענפים‪ ,‬והוא נרדם בידיעה‬ ‫ומכאן גם מסר חברתי‪ :‬כשם שהקב"ה מקבל‬ ‫שאף בשעת חולשתו הוא שרוי בחיבוק השכינה‪.‬‬ ‫אותנו לחסות בצלו גם בשעה שאנו חלשים‬ ‫הסכך הפשוט נהפך לחופת אמונה‪ ,‬והשינה‬ ‫וחסרי שליטה‪ ,‬כך עלינו לחבק את האחר ברגעי‬ ‫הארעית מתמלאת באור נצח‪.‬‬ ‫‪ .20‬היושב בסוכה והגיע עני לבקש צדקה האם חייב לתת צדקה דהרי עוסק‬ ‫במצווה פטור מהמצווה?‬ ‫בגמרא במסכת סוכה )דף כה ע"א(‬ ‫דמיין את הסצנה בליל חג הסוכות‪ :‬האדם יושב‬ ‫נאמר‪" :‬שלוחי מצוה פטורין מן‬ ‫בסוכתו‪ ,‬מוקף באורה הרכה של הנרות‬ ‫הסוכה"‪ .‬ומבואר שמי שעוסק‬ ‫ובחיבוק דפנות האמונה‪ ,‬מתענג על קיום מצות‬ ‫במצווה אחת פטור ממצווה‬ ‫"תשבו בסוכות שבעת ימים"‪ .‬פתאום נשמעת‬ ‫אחרת‪ .‬וכן מצינו בגמרא במסכת ברכות )דף יא‬ ‫דפיקה קלה בדלת‪ ,‬ונכנס עני שבא לבקש פרוטה‬ ‫ע"א( שהעוסק במצווה פטור מן המצווה‪.‬‬ ‫כדי להחיות את נפשו‪ .‬כעת מתעורר בלב‬ ‫השאלה‪ :‬האם מצות הסוכה שבה האדם עסוק‬ ‫במסכת בבא קמא )דף ט ע"ב( נאמר‪" :‬העוסק‬ ‫ברגע זה פוטרת אותו מלתת צדקה‪ ,‬שהרי‬ ‫במצווה פטור מן המצווה"‪ ,‬ומביאה הגמרא‬ ‫העוסק במצווה פטור מן המצווה‪ ,‬או שמא‬ ‫ראיה משומרי אבדה שפטורים מקריאת שמע‪,‬‬ ‫אדרבה‪ ,‬דווקא בעת שהוא יושב בסוכה דירת‬ ‫מפני שהם עוסקים במצווה‪.‬‬ ‫האמונה והחסד מוטלת עליו החובה לעמוד‬ ‫ובמסכת כתובות )דף יז ע"א( למדנו שגם‬ ‫ולמלא גם את מצות הצדקה?‬ ‫העוסקים בלוויית המת פטורים מן הקריאה‬ ‫והשאלה נוקבת‪ :‬היושב בסוכה והגיע עני לבקש‬ ‫ומהתפלה ומהתפילין‪ ,‬מפני שהם עוסקים‬ ‫צדקה‪ ,‬האם חייב הוא ליתן‪ ,‬או שמא יכול לומר‬ ‫במצווה‪.‬‬ ‫אני עוסק במצות ישיבת סוכה ולכן פטור?‬ ‫בכל המקומות הללו מבואר יסוד הכלל‪ ,‬אלא‬ ‫הפסוק אומר‪" :‬וחג הסכת תעשה לך שבעת‬ ‫שצריך עיון אם נאמר גם במצות ישיבת סוכה‪,‬‬ ‫ימים באספך מגרנך ומיקבך" )דברים טז יג(‪.‬‬ ‫שהיא מצוה של דירה‪ ,‬ולא של פעולה חד‬ ‫פעמית‪ ,‬האם יש לדון את היושב בה כעוסק‬ ‫רש"י פירש‪" :‬באספך כשאתה מאסף את‬ ‫במצווה באופן שיפטור אותו מכל מצוה אחרת‪,‬‬ ‫תבואתך מן הגורן והיקב"‪ .‬מבואר שמצות‬ ‫או שמא אין כאן עיסוק פעיל אלא קיום‬ ‫סוכה באה דווקא בעונת האסיף‪ ,‬כאשר השפע‬ ‫מציאותי‪ ,‬ובמקרה זה אין סברא לפוטרו‪.‬‬ ‫גנוז בבית‪ ,‬כדי שיזכור האדם שכל הטוב מאת‬ ‫ה' ולא יבטח בכוחו‪.‬‬ ‫הרמב"ם בהלכות סוכה )פרק ו הלכה ה( כתב‪:‬‬ ‫"האוכל בסוכה והישן בסוכה הרי זה מקיים‬ ‫הרמב"ן )שם( כתב‪" :‬הטעם שנצטווו בחג‬ ‫מצות עשה"‪ .‬מדבריו ניכר שאין הישיבה בסוכה‬ ‫האסיף לשבת בסוכות‪ ,‬כדי שיזכרו ימים שעברו‬ ‫פעולה הדורשת עיסוק מתמיד‪ ,‬אלא מציאות‬ ‫במדבר‪ ,‬שאין להם נחלות ושדות‪ ,‬ויהיו נכנעים‬ ‫של דירה‪ .‬זה מעורר ספק אם בכלל נכלל בזה‬ ‫לה' ויודו לו על נחלתם"‪ .‬הרי שהסוכה באה‬ ‫הכלל של העוסק במצווה פטור מן המצווה‪.‬‬ ‫לעורר את האדם לענווה ולחסד‪.‬‬ ‫הריטב"א במסכת סוכה )דף כה ע"א( כתב‪" :‬לא‬ ‫הספורנו ביאר‪" :‬למען תזכור כי בסכות‬ ‫אמרו העוסק במצווה פטור מן המצווה אלא‬ ‫הושבתי‪ ...‬ולא בחילך ובכוח ידך תזכה לשבת‬ ‫כשאי אפשר לקיים שתיהן‪ ,‬אבל אם אפשר‬ ‫בטח"‪ .‬וזו סיבה לחנך את הלב לפתוח ידו‬ ‫לקיים שתיהן אינו נפטר"‪ .‬הרי שלדבריו אם‬ ‫לזולת‪ ,‬שהרי הכל מאת ה'‪.‬‬ ‫יכול ליתן צדקה מבלי לבטל מצות סוכה‪ ,‬אין‬ ‫הכלי יקר כתב‪" :‬כי בסוכות הושבתי להורות‬ ‫פטור כלל‪.‬‬ ‫שהעולם הזה כולו כעראי‪ ...‬וכל העשיריות‬ ‫התוספות במסכת סוכה )דף כה ע"א ד"ה שלוחי‬ ‫נאספות אליו רק כפיקדון"‪ .‬אם כן‪ ,‬דווקא בימי‬ ‫מצוה( הקשו למה צריך פסוק לפטור שלוחי‬ ‫הסוכה מתגלה חיוב הצדקה ביתר שאת‪ ,‬כי‬ ‫מצוה מן הסוכה‪ ,‬והרי כלל הוא שהעוסק‬ ‫ממילא אין ממון הקניין אלא פיקדון בידו‪.‬‬ ‫במצווה פטור מן המצווה‪ .‬ותירצו שצריך‪ ,‬מפני‬ ‫הפסוק אפוא מניח יסוד עמוק‪ :‬הסוכה איננה‬ ‫שסוכה היא מצוה מתמדת‪" ,‬כל שבעת ימים‬ ‫רק זכר לענני הכבוד‪ ,‬אלא גם זכר לחיי עניותם‬ ‫כעין דירה"‪ .‬נמצא שלדבריהם יש צד לומר‬ ‫של ישראל במדבר‪ .‬ומתוך זיכרון זה‪ ,‬כשנכנס‬ ‫שסוכה שונה ממצווה רגילה‪ ,‬ולכן הצריכה‬ ‫עני לשערי הסוכה‪ ,‬קשה להימנע מלשאול האם‬ ‫פסוק מיוחד‪.‬‬ ‫יאמר היושב "פטור אני" או שמא יקום וייתן‪,‬‬ ‫כדרך שחסדו של מקום חופף עליו בכל לילה?‬ ‫מו"ר הגר"נ קרליץ זצ"ל בספרו חוט השני‬ ‫רש"י )שם( פירש‪" :‬שלוחי מצוה‬ ‫)סימן תר"מ( פסק בפשטות שחייב ליתן צדקה‬ ‫פטורים מן הסוכה מפני שהם עוסקים‬ ‫אפילו כשהוא בסוכה‪ ,‬שהרי "תשבו כעין‬ ‫במצותן"‪ .‬ולא חילק בין מצוה למצווה‪,‬‬ ‫תדורו" ובביתו ודאי לא היה נפטר ממצווה זו‪.‬‬ ‫ומבואר בדבריו שהכלל חל גם בסוכה‪.‬‬ ‫נמצא שהאחרונים חלוקים‪ :‬יש שסברו שפטור‬ ‫הרא"ש במסכת סוכה )פרק ב סימן ה(‬ ‫מצד עוסק במצווה פטור מן המצווה‪ ,‬ויש‬ ‫הביא את דברי הסוגיא‪ ,‬והעמיד‬ ‫שהדגישו שמצות סוכה אינה מפקיעה ממנו את‬ ‫להלכה ששלוחי מצוה פטורים מן‬ ‫חובת הצדקה‪ ,‬אלא עליו לקיימה אף שם‪.‬‬ ‫הסוכה‪ ,‬משום שהעוסק במצווה פטור מן‬ ‫המצווה‪.‬‬ ‫מתוך הדברים העולים נביא את הנפקא מינות‬ ‫היוצאות מהדברים‪ :‬נפקא מינה ראשונה‪ .‬אדם‬ ‫נמצא כי הראשונים נחלקו אם ישיבת סוכה‬ ‫יושב בסוכתו בלילה ועובר עני ומבקש פרוטה‪.‬‬ ‫נחשבת כעיסוק הפוטר ממצווה אחרת‪ ,‬או שמא‬ ‫לשיטת מי יהודה יכול להיפטר באומרו אני‬ ‫אינה אלא דירה מתמדת‪ ,‬שאינה מסלקת‬ ‫עוסק במצווה‪ ,‬לשיטת רוב האחרונים ובפרט‬ ‫חובות אחרות כאשר ניתן לקיימן‪.‬‬ ‫חזון עובדיה וחוט השני – חייב לקום ולתת‪.‬‬ ‫המשנה ברורה )סימן תרל"ט ס"ק ל( כתב‬ ‫נפקא מינה שניה‪ .‬אם יכול להכניס את העני אל‬ ‫במפורש שאין מצות ישיבת סוכה דומה לשאר‬ ‫תוך הסוכה וליתן לו שם‪ .‬לדעת כולם במקרה‬ ‫מצוות שבהן האדם עסוק בפעולה‪ ,‬אלא זוהי‬ ‫כזה חייב ליתן‪ ,‬כיון שיכול לקיים שתיהן גם‬ ‫מצוה של דירה‪ .‬לכן אם מזדמנת לו מצוה‬ ‫יחד ואין לומר עוסק במצווה פטור מן המצווה‪.‬‬ ‫אחרת שאפשר לקיימה בלא ביטול סוכה‪ ,‬אינו‬ ‫נפטר ממנה‪.‬‬ ‫נפקא מינה שלישית‪ .‬אם אין אפשרות ליתן‬ ‫לבלי לצאת מהסוכה והוא באמצע סעודה‪,‬‬ ‫הכף החיים )סימן תרל"ט ס"ק נה( כתב שגם מי‬ ‫לדעת המקילים אין לו חובת יציאה‪ ,‬ולדעת‬ ‫שיושב בסוכה אינו נחשב כעוסק במצווה באופן‬ ‫המחייבים חייב לקום ולתת כי כך היה עושה‬ ‫הפוטר מכל שאר מצוות‪ .‬והוסיף שדווקא‬ ‫בביתו‪.‬‬ ‫שלוחי מצוה שהולכים לדרכם פטורים‪ ,‬אבל‬ ‫היושב בסוכה אינו פטור מלדאוג לצדקה‪.‬‬ ‫נפקא מינה רביעית‪ .‬אדם ששכר גמילות חסדים‬ ‫קבועה עם צדקה הנותנת לו אפשרות להעביר‬ ‫החזון איש )או"ח סימן קלה אות ה( חידד‬ ‫תרומתו בלא לצאת מהסוכה‪ .‬לדעת כולם זו‬ ‫שהעוסק במצווה פטור מן המצווה נאמר רק‬ ‫הדרך הראויה‪ ,‬שכן מקיים גם את הסוכה‬ ‫במצוות שמעסיקות את גופו ודעתו‪ ,‬אבל מצוה‬ ‫בשלמות וגם את הצדקה‪.‬‬ ‫שהיא במצב מתמשך כישיבת סוכה אינה‬ ‫מונעת ממנו לעסוק בדברים נוספים‪.‬‬ ‫נפקא מינה חמישית‪ .‬האם להחמיר להניח‬ ‫בסוכה קופה קטנה של צדקה ליום טוב‪ .‬לפי‬ ‫בשו"ת מי יהודה )או"ח סימן ה( כתב להדיא‬ ‫הדעות המחייבות זה הידור גדול‪ ,‬כיון שכך‬ ‫שהיושב בסוכה נחשב עוסק במצווה‪ ,‬ולפיכך‬ ‫ממזג את שתי המצוות יחד‪.‬‬ ‫אם בא עני בשעה שאי אפשר לקיים שניהם‬ ‫יחד‪ ,‬הרי הוא פטור מלתת צדקה‪.‬‬ ‫נפקא מינה שישית‪ .‬בימי חול המועד כאשר‬ ‫האדם מצוי הרבה בסוכה‪ .‬לשיטת המקילים‬ ‫מרן הראשון לציון רבינו עובדיה יוסף זצ"ל‬ ‫יכול להסתפק באי מתן צדקה מזדמנת‪,‬‬ ‫בחזון עובדיה )סוכות עמוד רסב( כתב שמצות‬ ‫ולשיטת המחייבים אסור להימנע‪.‬‬ ‫סוכה אינה פוטרת את האדם ממצוות צדקה‪,‬‬ ‫כיון שיכול לקיימה גם תוך כדי נתינה‪ .‬ואם בכל‬ ‫נפקא מינה שביעית‪ .‬בחגיגות משפחתיות‬ ‫זאת צריך לצאת מן הסוכה כדי ליתן‪ ,‬עדיין‬ ‫בסוכה שיש עניים המגיעים‪ .‬לשיטת המחייבים‬ ‫חייב‪ ,‬מפני שתשבו כעין תדורו – וכשם שבביתו‬ ‫חובה ליתן להם חלק‪ ,‬שהרי חלקם של‬ ‫היה נותן‪ ,‬כן בסוכתו ייתן‪.‬‬ ‫האושפיזין תלוי בהם‪.‬‬ ‫בעל שבט הלוי )חלק ז סימן מח( כתב שחובה על‬ ‫נפקא מינה שמינית‪ .‬אדם זקן או חלש הקשה‬ ‫האדם ליתן צדקה אף בשעה שהוא יושב‬ ‫עליו מאוד לקום ולצאת אל העני‪ .‬לשיטת‬ ‫בסוכה‪ ,‬שהרי אין ישיבתו דוחה מצות הצדקה‪,‬‬ ‫המחייבים אם היה קם בביתו חייב גם כאן‪,‬‬ ‫ורק במקום שאין אפשרות כלל לקיים שתיהן‬ ‫ואם בביתו לא היה יכול פטור‪.‬‬ ‫אפשר לדון‪.‬‬ ‫אבל הסוכה באה ללמד אותנו‬ ‫נפקא מינה תשיעית‪ .‬מי שמתפלל בסוכה ועני‬ ‫אחרת‪ .‬דירת עראי זו פותחת חלון‬ ‫נכנס‪ .‬האם יפסיק תפילתו‪ .‬בזה ודאי אין לו‬ ‫להיזכר כי העולם כולו עובר‪ ,‬ומה‬ ‫להפסיק באמצע ברכה‪ ,‬אבל אם יכול להמתין‬ ‫שנשאר לנצח הוא חסד שנעשה עם‬ ‫רגע ולתת אחר כך מחויב‪.‬‬ ‫אחרים‪.‬‬ ‫נפקא מינה עשירית‪ .‬לעניין חינוך הילדים‪ .‬לפי‬ ‫כך בחיים‪ :‬גם כאשר אתה שקוע‬ ‫הדעות המחייבות יש ללמדם שדווקא בסוכה‬ ‫בתורה‪ ,‬בתפילה או בעבודת ה'‪ ,‬אם מזדמנת לך‬ ‫חובה ליתן צדקה‪ ,‬כדי שיראו במו עיניהם‬ ‫הזדמנות לעזור לאדם אחר אל תתחמק‪.‬‬ ‫שהסוכה אינה דירת הסתגרות אלא דירת‬ ‫אדרבה‪ ,‬תשלב את שני העולמות‪ .‬המצוות נועדו‬ ‫נדיבות וחסד‪.‬‬ ‫להרחיב את הלב ולא לצמצמו‪.‬‬ ‫כאן נגלית משמעות פנימית‪ .‬הסוכה איננה רק‬ ‫ובחיי היום יום זה מתבטא בפשטות‪ :‬באמצע‬ ‫דירת עראי של זכר ליציאת מצרים‪ ,‬אלא היא‬ ‫לימוד‪ ,‬אם ילד מבקש תשומת לב תן לו רגע‪.‬‬ ‫מרחב של השראת שכינה‪ .‬מי שנכנס לתוכה‬ ‫באמצע סעודה משפחתית‪ ,‬אם שכן דופק‬ ‫כאילו נכנס לחדר קבלת פנים של מלך‪ .‬והרי‬ ‫ומבקש סיוע פתח את הדלת‪ .‬בסוכה אנו‬ ‫ידוע שצדקה היא המפתח לפתיחת שערי‬ ‫לומדים שהשכינה יושבת אתנו רק אם גם העני‬ ‫רחמים‪ .‬אם כן‪ ,‬כיצד ייתכן שאדם יישב‬ ‫יושב אתנו‪.‬‬ ‫בסוכתו‪ ,‬אורחים עילאין נכנסים אצלו‪ ,‬והעני‬ ‫חלקם האמיתי יידחה החוצה בטענה של עוסק‬ ‫עיקר העניין הוא שמצות הסוכה אמנם מצוה‬ ‫במצווה‪.‬‬ ‫גדולה ונמשכת‪ ,‬אך אין היא פוטרת את האדם‬ ‫מן החובה לעזור לעני הבא לפתחה‪ .‬כל יסוד‬ ‫העוסק במצווה פטור מן המצווה מלמד אותנו‬ ‫"העוסק במצווה פטור מן המצווה" נאמר‬ ‫מסגרת התורה לא רוצה להכביד על האדם‬ ‫במקום שאי אפשר לקיים את שתיהן כאחת‪,‬‬ ‫לעשות שתיים בבת אחת‪ .‬אבל בסוכה עצמה יש‬ ‫אבל בסוכה שתשובתה כעין תדורו הרי כשם‬ ‫עניין מיוחד להחיות את העני‪ ,‬כי הסוכה היא‬ ‫שבביתו היה נותן צדקה כן בסוכתו אינו נפטר‪.‬‬ ‫דירת הכלל ולא דירת היחיד‪ .‬אין אדם יושב‬ ‫בסוכה רק לעצמו‪ ,‬אלא כאורח במלון שמימני‬ ‫ומעלת החסד בימי הסוכות כפולה ומכופלת‪,‬‬ ‫שבו כל עם ישראל שוכן‪ .‬ולכן צדקה בסוכה היא‬ ‫שהרי זוהי דירת האמונה והחסד‪ ,‬וכל עניינה‬ ‫ביטוי לכך שהדירה הזו איננה שלי בלבד אלא‬ ‫לארח את האושפיזין ולהיות דירה פתוחה‪ .‬אם‬ ‫דירה של חסד‪.‬‬ ‫כן כאשר עני בא אל דלת הסוכה‪ ,‬זו ההזדמנות‬ ‫לממש את מטרת המצווה – להפוך את דירת‬ ‫יש כאן גם הדרכה לחיים‪ :‬אדם לא יאמר "אני‬ ‫העראי למקום של נתינה ושיתוף‪.‬‬ ‫עסוק במצוותיי" ויפטור עצמו מן הזולת‪.‬‬ ‫להיפך‪ ,‬דווקא מי שעוסק בקודש צריך לתת‬ ‫האדם היושב בסוכה ומניח את פרוטתו ביד‬ ‫מקום לעני בדלתו‪ .‬הסוכה מלמדת שהקודש‬ ‫העני זוכה לשבת בצילא דמהימנותא באמת‪ ,‬כי‬ ‫האמיתי איננו בהסתגרות אלא בפתיחת הדלת‪.‬‬ ‫אין השכינה שורה במקום של סגירות הלב אלא‬ ‫במקום שבו הלב פתוח‪ .‬דפנות הסוכה מלמדות‬ ‫יש כאן מסר מעשי חד‪ .‬האדם פעמים רבות‬ ‫שכל רכושנו זמני ועראי‪ ,‬אך המעשה הקטן של‬ ‫עוסק בענייני קדושה בלימוד‪ ,‬בתפילה‪,‬‬ ‫נתינה נשאר נצחי וחקוק לעד‪.‬‬ ‫בשבתות ובחגים והוא עלול לחשוב שהעיסוק‬ ‫במצווה פוטר אותו מכל האחריות כלפי הזולת‪.‬‬ ‫‪ .21‬אם הלולב זכר למקדש הוא למה אין אנו מתפללים על השבת העבודה?‬ ‫ושנמשיך לחיות עם געגוע מתמיד אל אותו בית‬ ‫בדמיון הראשוני נדמה‪ ,‬כי דווקא מצוות הלולב‬ ‫עולמים‪.‬‬ ‫הניטלת בידינו בכל שבעת ימי החג זכר למקדש‬ ‫הייתה ראויה להיות מלווה בתפילה נרגשת‬ ‫ואם כן‪ ,‬פלא עצום הוא כיצד זה על העומר‪,‬‬ ‫"יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו"‪.‬‬ ‫אשר עניינו סב סביב הקרבת הקרבן והמזבח‪,‬‬ ‫הרי כל עצם תקנת רבן יוחנן בן זכאי שלאחר‬ ‫אנו אומרים בפירוש אחר ברכתו תפילה לבניין‬ ‫החורבן ניטול לולב במדינה שבעה ימים‪ ,‬באה‬ ‫המקדש‪ ,‬ואילו בלולב‪ ,‬שאין עניינו קטן פחות‬ ‫כדי שלא תשתכח מצוות המקדש מליבנו‪,‬‬ ‫וחסדיו‪ ,‬כדי שנכוון את כל שמחתנו אליו ולא‬ ‫בזיכרון המקדש‪ ,‬שותקים לגמרי‬ ‫לשכוח אותו‪.‬‬ ‫מתפילה זו‪ .‬האין זה חסרון בזיכרון‪,‬‬ ‫או שמא יש כאן עומק אחר בגזירת‬ ‫כל המפרשים מצביעים על אותו יסוד שבעת ימי‬ ‫חכמים‪ ,‬שיש בו ללמדנו יסוד עמוק בין‬ ‫הלולב במקדש הם זיכרון מתמיד לנוכחות‬ ‫זיכרון במעשה לבין תפילה בפה?‬ ‫השכינה "לפני ה'"‪ .‬ולכן יש מקום לשאול‪ :‬אם‬ ‫כל התקנה של רבן יוחנן בן זכאי הייתה זכר‬ ‫והנה לפנינו השאלה‪ :‬מדוע אנו‬ ‫למקדש‪ ,‬מדוע לא תיקנו חכמים לומר אחר‬ ‫אומרים אחר ברכת העומר "יהי רצון‬ ‫הנטילה תפילה "יהי רצון שיבנה בית המקדש"‪,‬‬ ‫שיבנה בית המקדש"‪ ,‬ואילו אחר ברכת הלולב‬ ‫כפי שתיקנו בספירת העומר?‬ ‫לא תיקנו כן‪ ,‬אף שמצוות נטילת הלולב כל‬ ‫שבעת הימים אינה אלא זכר למקדש?‬ ‫במסכת סוכה )מא ע"א( נאמר‪" :‬בראשונה היה‬ ‫לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד‪.‬‬ ‫"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת‬ ‫משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי‬ ‫תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני‬ ‫שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש"‪.‬‬ ‫ה' אלוקיכם שבעת ימים" )ויקרא כג‪ ,‬מ(‪.‬‬ ‫הגמרא מדגישה כאן שני עיקרים‪ .‬ראשית‪,‬‬ ‫רש"י )ויקרא כג‪ ,‬מ( מפרש‪" :‬ולקחתם לכם –‬ ‫ההבדל המהותי בין מצוות לולב במקדש‬ ‫שיהא כל אחד ואחד לוקח בידו"‪ ,‬ללמד שכל‬ ‫שנוהגת כל שבעה מן התורה לבין המצווה‬ ‫אחד מישראל חייב בעצמו ולא די בשליח‪ .‬עוד‬ ‫במדינה שנוהגת מן התורה רק ביום הראשון‪.‬‬ ‫מפרש "פרי עץ הדר הוא אתרוג‪ ...‬כפות תמרים‬ ‫ושנית‪ ,‬גזרת חכמים שלאחר החורבן‪ :‬תקנת‬ ‫זה לולב‪ ...‬ענף עץ עבת הדס‪ ...‬וערבי נחל‬ ‫רבן יוחנן בן זכאי שכל ישראל ייטלו לולב בכל‬ ‫ערבה"‪ .‬ולשון "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם‬ ‫שבעת הימים זכר למקדש‪ ,‬כדי שהגעגוע‬ ‫שבעת ימים" במקדש‪ ,‬שם הייתה המצווה‬ ‫והקשר לבית המקדש לא יישכח מלב האומה‪.‬‬ ‫שבעת ימים‪ ,‬אבל במדינה רק יום אחד‪.‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬במסכת מנחות )סו ע"א( מצאנו‬ ‫הרמב"ן )ויקרא כג‪ ,‬מ( מבאר עומק מיוחד‪:‬‬ ‫ביחס לקרבן העומר‪" :‬מצוותו להביא מן‬ ‫המצווה לקחת ד' מינים היא להודות לה' על‬ ‫הקרוב‪ ,‬ואם אינו מצוי מביא מכל מקום‪ .‬הביא‬ ‫היבול‪ ,‬שהרי זה זמן האסיף‪ ,‬והלולב רמז לעץ‬ ‫עומר מתלוש כשר‪ .‬אמר רב חסדא‪ :‬אחר העומר‬ ‫התמר אשר פריו מתוק‪ ,‬וההדס ניחוחו טוב‪,‬‬ ‫היו אומרים יהי רצון שיבנה בית המקדש‬ ‫הערבה אין לה טעם וריח‪ ,‬והאתרוג יש בו טעם‬ ‫במהרה בימינו"‪ .‬הרי שדווקא בעומר תיקן‬ ‫וריח‪ .‬כולם מסמלים את כל חלקי האומה‪,‬‬ ‫המנהג לומר תפילה על בניין המקדש‪ ,‬ולא‬ ‫וכשמתאגדים יחד יש שמחה שלמה לפני ה'‪ .‬עוד‬ ‫בלולב‪ ,‬אף שגם הוא זכר למקדש‪.‬‬ ‫מדגיש הרמב"ן כי "ושמחתם לפני ה'" מורה על‬ ‫שמחת מקדש במקום השראת השכינה‪.‬‬ ‫ובמסכת מגילה )כ ע"ב( בתוספות תמהו‪ :‬למה‬ ‫בלולב לא תיקנו לומר כן‪ ,‬והרי גם הוא כולו זכר‬ ‫הספורנו )ויקרא כג‪ ,‬מ( כותב‪" :‬ולקחתם לכם‪...‬‬ ‫למקדש? ותירצו כמה טעמים‪ ,‬כמבואר שנביא‬ ‫ושמחתם לזכר הצלחותיכם הרוחניות‬ ‫להלן‪.‬‬ ‫והמוסריות"‪ .‬הד' מינים מבטאים את חיי‬ ‫האדם‪ ,‬והם סמל לקיום הרוחני‪ ,‬ולכן המצווה‬ ‫כאן מתחדדת השאלה יותר ויותר‪ :‬אם כל‬ ‫ליטול אותם ולהודות לה' בכל שבעה במקדש‪.‬‬ ‫תקנת לולב שבעת ימים במדינה אינה אלא זכר‬ ‫למקדש‪ ,‬מדוע לא נתקנה לומר בפה מלא תפילה‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא )ויקרא כג‪ ,‬מ( מפרש‪:‬‬ ‫על שיבנה המקדש כפי שתוקן בעומר?‬ ‫"פרי עץ הדר האתרוג‪ ,‬כי ישב על העץ משנה‬ ‫לשנה"‪ ,‬ומבאר שאר המינים‪ .‬ומוסיף על‬ ‫תוספות‪ ,‬מסכת מגילה )כ ע"ב ד"ה אחר ברכת‬ ‫"ושמחתם לפני ה'" לא במקצת‪ ,‬אלא כל שבעה‪,‬‬ ‫הלולב(‪" :‬ואם תאמר‪ ,‬אמאי אין אנו אומרים‬ ‫כי השכינה שורה במקדש‪.‬‬ ‫אחר ברכת הלולב יהי רצון שיבנה בית המקדש‪,‬‬ ‫כמו שאנו אומרים אחר ברכת העומר? ויש‬ ‫ספר החינוך )מצוה שכד( מדגיש יסוד עמוק‪:‬‬ ‫לומר‪ ,‬דשאני עומר‪ ,‬דכולו זכר למקדש‪ ,‬שהרי‬ ‫ימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל כי זה‬ ‫אף הספירה אינה אלא זכר להקרבה‪ ,‬לכך‬ ‫זמן אסיף הפירות והתבואה‪ ,‬והאדם עלול‬ ‫מתפללים על בנין הבית‪ .‬אבל לולב‪ ,‬אף על פי‬ ‫לשכוח את הבורא מתוך השפע‪ .‬לכן ציווה ה'‬ ‫שהוא זכר למקדש‪ ,‬מכל מקום יש בו מעשה‬ ‫ליטול ד' מינים בידינו‪ ,‬שהם סמל השגחתו‬ ‫מצוה בכל מקום‪ ,‬לכך לא תקנו"‪.‬‬ ‫במקדש בלבד‪ ,‬שהרי מצוותו גם‬ ‫לדעת התוספות יש לחלק בין העומר שכל עניינו‬ ‫במדינה‪ ,‬מה שאין כן בעומר שכל‬ ‫הוא זכר למקדש‪ ,‬כי עיקרו הקרבה במקדש‬ ‫עיקרו במקדש"‪.‬‬ ‫ואילו בזמן הזה אין אלא זכר בלבד‪ ,‬לכן ראוי‬ ‫שיקבעו בו תפילה מפורשת‪ .‬אבל הלולב‪ ,‬אף‬ ‫הטור הולך בדרכו של שבולי‬ ‫שהוא זכר למקדש בימי החורבן‪ ,‬מכל מקום‬ ‫הלקט‪ ,‬אבל מדגיש נקודה נוספת‪:‬‬ ‫הרי יש כאן גוף מצווה של נטילה‪ ,‬מצווה חיה‬ ‫הלולב הוא מצווה שמתקיימת גם‬ ‫וקיימת בכל מקום‪ ,‬ולא רק זכר בעלמא‪ .‬ולכן‬ ‫במדינה‪ ,‬ולכן אינו תלוי רק במקדש‪ ,‬בניגוד‬ ‫לא ראו חכמים צורך לקבוע בו תפילה מיוחדת‬ ‫לעומר שכל כולו עבודה מקדשית‪.‬‬ ‫על הבית‪.‬‬ ‫המגן אברהם )או"ח סימן תרנא ס"ק ב(‪" :‬כתב‬ ‫ובשיבולי הלקט )סדר חג הסוכות סימן שס(‪:‬‬ ‫שבולי הלקט שאין אומרים בלולב יהי רצון‬ ‫"ושאלו‪ ,‬למה אין אומרים אחר ברכת הלולב‬ ‫וכו'‪ ,‬כי לולב ניטל גם במדינה‪ ,‬ולא שייך לומר‬ ‫יהי רצון שיבנה בית המקדש כמו שאומרים‬ ‫עליו זכר למקדש לגמרי"‪.‬‬ ‫אחר ברכת העומר? והשיב אחי ר' בנימין ז"ל‪:‬‬ ‫המגן אברהם חוזר על דברי הראשונים ומקבעם‬ ‫אין לתמוה‪ ,‬כי בעומר היה המזבח זוכה בו‪,‬‬ ‫להלכה‪ ,‬שאין מקום לתוספת תפילה אחר‬ ‫כדכתיב 'והקרבתם ביום הניפכם את העומר‬ ‫הלולב‪ ,‬מפני אופיו הכפול זכר למקדש‪ ,‬אך גם‬ ‫כבש תמים' וגו'‪ ,‬לכך מתפללים על העבודה‬ ‫מצווה עצמאית בכל דור‪.‬‬ ‫שתחזור למקומה‪ .‬אבל לולב‪ ,‬באיזה קרבן זוכה‬ ‫בו המזבח? ועוד‪ ,‬לולב היה ניטל במדינה יום‬ ‫הפרי מגדים )אשל אברהם שם ס"ק ב(‪" :‬היינו‬ ‫אחד בלבד‪ ,‬וכיון שבאותו יום אין זכר למקדש‪,‬‬ ‫טעמא שאין אומרים‪ ,‬לפי שהלולב יש בו מעשה‬ ‫אף לשאר הימים אין צריכין לתפילה זכר‬ ‫מצוה בעצמו‪ ,‬ולא דמי לעומר שאין בו עתה‬ ‫למקדש"‪ .‬עוד כתב שם‪" :‬דוקא בספירת העומר‬ ‫אלא זכר"‪.‬‬ ‫תיקנו‪ ,‬לפי שאין בה אלא הזכרה בלבד לבניין‬ ‫הפרי מגדים מבאר בדומה‪ ,‬אלא שהוא מדגיש‬ ‫הבית‪ ,‬אבל בלולב ובשופר יש עשייה של מצווה‪,‬‬ ‫את נקודת ה"עשייה" הלולב הוא מעשה מלא‪,‬‬ ‫לכך לא תקנו"‪.‬‬ ‫חי ונושם‪ ,‬ולכן לא נצרכה תוספת תפילה‪.‬‬ ‫השיבולי הלקט מביא שלושה טעמים‪ .‬האחד‪,‬‬ ‫החיד"א‪ ,‬מחזיק ברכה )או"ח סימן תרנא ס"ק‬ ‫מפני שעומר היה קשור לקרבן ולמזבח‪ ,‬ולפיכך‬ ‫ב(‪" :‬ולולב‪ ,‬אף על פי שאנו עושים זכר למקדש‪,‬‬ ‫מתפללים על חזרת העבודה‪ .‬השני‪ ,‬מפני‬ ‫מכל מקום מצות עשה בעצמו הוא‪ ,‬ואין‬ ‫שבלולב לא היה אלא יום אחד בלבד במדינה מן‬ ‫להצריך לומר יהי רצון אחריו‪ ,‬כי כבר בעצם‬ ‫התורה‪ ,‬ואין זה מספיק כדי שיתקינו תפילה על‬ ‫מעשה המצווה אנו מורים על בנין המקדש"‪.‬‬ ‫כל הימים‪ .‬השלישי‪ ,‬מפני שבלולב ובשופר יש‬ ‫מעשה מצווה חי וקיים‪ ,‬ולא זכר בלבד‪ ,‬בשונה‬ ‫דברי החיד"א מאירים באור חדש‪ :‬עצם עשיית‬ ‫מספירה שאין בה אלא זכר למקדש‪ ,‬וממילא‬ ‫המצווה היא כשלעצמה תפילה וקריאה לבניין‬ ‫התפילה שייכת דווקא בה‪.‬‬ ‫המקדש‪ .‬אין צורך במילים נוספות‪ ,‬שהרי כל‬ ‫טלטול הלולב זועק 'החזירנו לבית הבחירה'‪.‬‬ ‫מהר"י אבוהב‪ ,‬ספר המנהיג )הלכות סוכות‬ ‫סימן תתצג(‪" :‬לא תקנו לומר אחר ברכת הלולב‬ ‫הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך שו"ת מנחת‬ ‫יהי רצון שיבנה בית המקדש‪ ,‬כי הלולב יש בו‬ ‫שלמה )תנינא סימן נז(‪" :‬נראה פשוט‪ ,‬שחז"ל‬ ‫גוף מצוה‪ ,‬ולא דמי לעומר‪ ,‬שאין בו אלא זכר‬ ‫רצו ללמדנו שבמצוות הלולב עצמה טמונה‬ ‫בלבד"‪.‬‬ ‫דרישת ציון‪ ,‬ואין צורך בתוספת תפילה‪ ,‬שלא‬ ‫תהיה המצווה כבקשה חיצונית אלא כהבעת‬ ‫כאן מונח יסוד ברור‪ :‬ההבדל איננו בפרטים‬ ‫געגוע פנימי‪ .‬אבל בעומר‪ ,‬שאין המעשה ניכר‬ ‫צדדיים‪ ,‬אלא בעצם ההגדרה‪ .‬הלולב מצווה‬ ‫אלא הזכרה בלבד‪ ,‬שם הוסיפו חז"ל תפילה‬ ‫חיה הנעשית בידינו‪ ,‬ואילו העומר לאחר‬ ‫בפה"‪.‬‬ ‫החורבן אינו אלא זכר גרידא‪ .‬ולפיכך יש צורך‬ ‫בתפילה שם‪ ,‬אך לא כאן‪.‬‬ ‫ובזה מתבאר העניין בעומק גדול‪ :‬הלולב‬ ‫בידינו‪ ,‬הנענועים עצמם‪ ,‬הם ה"יהי רצון"‪.‬‬ ‫הטור )או"ח סימן תרנא(‪" :‬ולא מצאנו שתקנו‬ ‫והעומר‪ ,‬שאין בו אלא זיכרון‪ ,‬נצרך להיאמר‬ ‫לומר בלולב יהי רצון שיבנה בית המקדש‪ ,‬כמו‬ ‫בפה‪.‬‬ ‫שאומרים בעומר‪ ,‬מפני שאין הלולב תלוי‬ ‫מצווה במעשה גמור‪ .‬בזה חכמים ראו שאין‬ ‫כעת השאלה שהתחילה כפלא‬ ‫צורך להוסיף תפילה בפה‪ ,‬כי עצם המעשה‬ ‫מתבארת‪ :‬בלולב‪ ,‬מעשה המצווה‬ ‫מדבר‪ .‬הלולב הוא כשופר אילם‪ ,‬אך נענועיו‬ ‫עצמו הוא התפילה‪ .‬בספירת העומר‪,‬‬ ‫מרעידים עולמות‪ .‬הוא איננו רק זכר‪ ,‬אלא חיות‬ ‫נדרשת הוספה בפה‪.‬‬ ‫רוחנית שעדיין קיימת בידינו‪ ,‬אף בלא מקדש‪.‬‬ ‫ניגש עתה אל הנפקא מינות שעולות‬ ‫יש כאן יסוד עמוק‪ :‬יש מצוות שעניינן לעורר‬ ‫מתוך הסוגיא‪ :‬א‪ .‬אם מצוות הלולב‬ ‫אותנו מבחוץ‪ ,‬כמו העומר‪ ,‬ולכן יש צורך‬ ‫היא זכר למקדש ובכל זאת לא תקנו‬ ‫בתפילה בפה‪ ,‬קריאה חיצונית‪ .‬ויש מצוות‬ ‫בה תפילה‪ ,‬מתברר שעצם עשיית המצווה‬ ‫שמדברות אל הנשמה מעצמן‪ ,‬ואין צורך‬ ‫מחליפה את התפילה‪ .‬נמצא שמי שנוטל לולב‬ ‫להוסיף עליהן דבר‪ ,‬כמו הלולב‪ .‬נענועי הלולב‬ ‫כראוי‪ ,‬מקיים לא רק מצווה אלא גם זיכרון‬ ‫הם בעצמם קריאת "יהי רצון"‪ .‬כשיהודי עומד‬ ‫בפועל למקדש‪ .‬זה נותן עומק נוסף לנטילה כל‬ ‫בסוכה ומנענע לולב‪ ,‬הוא כולו תפילה אילמת‬ ‫תנועה של הנענוע היא קריאה לבניין המקדש‪,‬‬ ‫אל ה'‪ ,‬זעקה שקטה‪" :‬השיבנו לבית המקדש"‪.‬‬ ‫גם בלי מילים‪.‬‬ ‫וזה עומק ההבדל ספירה היא מספר‪ ,‬דבר יבש‪,‬‬ ‫ב‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬בספירת העומר‪ ,‬אם לא אמר‬ ‫והיא זקוקה לתפילה שתכניס בה חום‪ .‬הלולב‪,‬‬ ‫את התפילה "יהי רצון שיבנה" לאחר הספירה‪,‬‬ ‫לעומתה‪ ,‬הוא כולו לב חי‪ ,‬נושא עמו ריח‪ ,‬טעם‪,‬‬ ‫הפסיד ממעלת התקנה‪ ,‬כי כאן התפילה היא‬ ‫צבע‪ ,‬תנועה כולו דיבור חי עם בוראו‪ ,‬ולכן אין‬ ‫עצם הזיכרון‪ .‬נמצא שהלולב והעומר שונים לא‬ ‫צורך להוסיף עליו תפילה בפה‪.‬‬ ‫רק בתוכן אלא גם באופן ההשלמה‪ :‬האחד‬ ‫האדם פעמים רבות מוצא את עצמו במציאות‬ ‫במעשה‪ ,‬האחר בדיבור‪.‬‬ ‫שבה נותר בידו רק "זכר" ולא המעשה עצמו‪.‬‬ ‫ג‪ .‬לענין ספקות‪ ,‬אם אדם טעה ולא ידע אם עליו‬ ‫יש מצבים שבהם עבודת ה' היא יבשה‪ ,‬טכנית‪,‬‬ ‫לומר תפילה זו אחר הלולב‪ ,‬אינו מחויב בה‬ ‫לא מרגשת‪ .‬זהו בחינת "ספירת העומר" אנו‬ ‫כלל‪ ,‬שהרי מעשה המצווה גופא נחשב תפילה‪.‬‬ ‫אומרים מספר‪ ,‬מציינים עובדה‪ ,‬אך הלב לא‬ ‫אבל בעומר אם דילג על התפילה‪ ,‬אף שאין זה‬ ‫מתמלא חום‪ .‬במצבים כאלה נדרשת תפילה‬ ‫לעיכובא‪ ,‬מכל מקום הפסיד מעלה מיוחדת‪.‬‬ ‫בפה‪ ,‬בקשה גלויה אל ה'‪ ,‬כדי לתת חיות למה‬ ‫שנותר רק זכר‪.‬‬ ‫ד‪ .‬לענין לימוד וחינוך‪ ,‬מי שמלמד בביתו על‬ ‫מצוות הלולב‪ ,‬עליו להדגיש לבניו כי עצם קיום‬ ‫אבל יש מצבים שבהם בידינו מצווה חיה‪ ,‬כמו‬ ‫המצווה הוא הכרזה מתמדת על געגוע לבית‬ ‫הלולב‪ .‬כאן האדם לא צריך להרבות דיבורים‪,‬‬ ‫הבחירה‪ ,‬ואין צורך להוסיף בפה‪ .‬בזה מתקיים‬ ‫אלא להכניס כוונה חיה במעשה עצמו‪ .‬המעשה‬ ‫מה שכתבו האחרונים‪ ,‬שחובת ההסברה בבית‬ ‫מדבר בשפתו‪ ,‬הנענוע רוטט ומבקש‪ .‬אם ננענע‬ ‫היא להחדיר שנטילת הלולב כל שבעת הימים‬ ‫בלי לב‪ ,‬הפכנו מצווה חיה לחסרת נשמה‪ .‬ואם‬ ‫איננה מנהג בלבד אלא זכר למקדש ממש‪.‬‬ ‫ננענע עם לב‪ ,‬הרי כל נענוע הוא תחינה אילמת‪.‬‬ ‫ה‪ .‬עוד יש נפקא מינה בעניין כוונה‪ ,‬במצות‬ ‫זהו מסר מוסרי עצום לפעמים עלינו להרבות‬ ‫הלולב יש להוסיף כוונה מפורשת "הריני נוטל‬ ‫תפילות כי אין לנו מעשים חיים‪ .‬אבל כשיש לנו‬ ‫לולב זה זכר למקדש"‪ ,‬וכך הופכת המצווה‬ ‫מעשים חיים‪ ,‬חובה עלינו להשקיע בהם את‬ ‫עצמה להיות גם תפילה‪ ,‬מה שאין כן בספירה‬ ‫הלב‪ .‬לא די להחזיק לולב ביד ולבצע תנועה‬ ‫שהדיבור עצמו הוא התפילה‪.‬‬ ‫טכנית‪ .‬אם אין שם רגש‪ ,‬הרי זה כגוף בלי‬ ‫נשמה‪.‬‬ ‫העומר הוא מצווה שאין בה ממשות בידינו‪ .‬אין‬ ‫מזבח‪ ,‬אין הקרבה‪ ,‬אין קרבן‪ .‬כל מה שנותר‬ ‫הלולב מלמד אותנו שאי אפשר להסתפק‬ ‫בידינו הוא זכר בלבד‪ ,‬ספירה יבשה של ימים‪.‬‬ ‫בזכירה חיצונית‪ .‬עלינו להחיות את המצווה‪,‬‬ ‫לכן תיקנו חכמים להוסיף תפילה‪ ,‬כי בלא זה‬ ‫להכניס בה חום‪ ,‬לב‪ ,‬נשמה‪ .‬אזי כל מעשה הופך‬ ‫הספירה עלולה להישאר טכנית‪ .‬התפילה היא‬ ‫לתפילה אילמת‪ ,‬וכל תפילה חיה הופכת למעשה‬ ‫המעניקה לספירה את הנשמה‪ ,‬את החיבור‬ ‫גמור‪.‬‬ ‫למקדש שאיננו‪.‬‬ ‫ומכאן ניקח עמנו התובנות לחיי היום יום‪ ,‬כדי‬ ‫הלולב שונה לגמרי‪ .‬הלולב הוא מצווה חיה‬ ‫שלא תישאר הסוגיא רק ברובד הלמדני אלא‬ ‫תרד ותאיר את המעשה‪.‬‬ ‫ונושמת‪ .‬אנו מחזיקים בידינו את ארבעת‬ ‫המינים‪ ,‬מנענעים אותם לכל רוח‪ ,‬ומקיימים‬ ‫חיה‪ ,‬מצווה שיש בה מעשה מלא‪,‬‬ ‫התובנה הראשונה היא ללמוד ממצוות הלולב‬ ‫נענועים חיים‪ ,‬צבע‪ ,‬טעם וריח‪.‬‬ ‫שלא כל דבר צריך לומר במילים‪ .‬יש מעשים‬ ‫בעצם מעשה הנטילה גלומה‬ ‫שמדברים בעד עצמם‪ .‬לפעמים בבית‪,‬‬ ‫התפילה‪ ,‬וכל נענוע הוא "יהי‬ ‫במשפחה‪ ,‬עם הילדים לא הנאומים ולא‬ ‫רצון" אילם‪ ,‬זעקה חרישית לבניין‬ ‫הדרשות הן שמחנכות‪ ,‬אלא המעשים‬ ‫בית עולמים‪.‬‬ ‫הפשוטים‪ ,‬הלבביים‪ .‬כשאב מניח יד על כתף‬ ‫בנו‪ ,‬זהו "נענוע לולב" קטן‪ ,‬שמסוגל לומר יותר‬ ‫הראשונים והאחרונים לימדונו כי אין כאן‬ ‫מאלף מילים‪.‬‬ ‫חסרון אלא יתרון‪ .‬לא נתקנה תפילה אחר‬ ‫הלולב מפני שאין צורך בה הלולב עצמו הוא‬ ‫התובנה השנייה‪ :‬כאשר אין לנו מעשה מוחשי‪,‬‬ ‫תפילה‪ .‬מעשה המצווה הוא לבוש הגעגוע‪,‬‬ ‫כמו בספירת העומר‪ ,‬עלינו למלא את החלל‬ ‫והנענוע הוא הנשימה העמוקה של הנשמה‬ ‫במילים‪ ,‬בתפילה‪ ,‬בבקשה‪ .‬זה מלמד שכאשר‬ ‫הכמהה לציון‪.‬‬ ‫איננו מצליחים לפעול בפועל‪ ,‬עלינו לפחות‬ ‫להרבות בפה‪ ,‬בלב‪ ,‬בבקשה ובתחינה‪.‬‬ ‫ומכאן המסר לחיי היום יום‪ :‬יש פעמים‬ ‫שהאדם נדרש להרבות תפילות ודיבורים‪ ,‬מפני‬ ‫התובנה השלישית‪ :‬לא די לעשות מצוות מתוך‬ ‫שאין בידו אלא זכר‪ ,‬רצון בלבד‪ .‬ויש פעמים‬ ‫הרגל‪ .‬הנטילה של הלולב‪ ,‬הנענוע‪ ,‬חייבים‬ ‫שהמעשים עצמם הם התפילה‪ .‬כשהמעשה חי‪,‬‬ ‫להיות מלאים ברגש‪ .‬כך גם בשגרת היום יום‬ ‫כשהוא מלא לב ונשמה אין צורך במילים‬ ‫תפילה‪ ,‬ברכה‪ ,‬לימוד‪ ,‬חסד כל אלה יכולים‬ ‫נוספות‪ .‬האתגר הגדול הוא לא להפוך את‬ ‫להיות יבשים וחוזרים על עצמם‪ ,‬או מלאים‬ ‫המצוות לטכניות‪ ,‬אלא לחיות אותן עד שכל‬ ‫נשמה וחום‪.‬‬ ‫תנועה תהיה תפילה חיה‪.‬‬ ‫התובנה הרביעית‪ :‬הלולב מחנך אותנו להיות‬ ‫וכך אנו לומדים‪ :‬לא תמיד צריך להוסיף בפה‪.‬‬ ‫בעצמנו "יהי רצון מהלך"‪ .‬כל הליכותינו‪ ,‬כל‬ ‫לעיתים צריך להוסיף בלב‪ .‬הלולב מלמדנו‬ ‫מעשינו‪ ,‬צריכים לשאת בתוכם קריאה אילמת‪:‬‬ ‫שהלב יכול לדבר דרך הידיים‪ ,‬דרך התנועה‪,‬‬ ‫"יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידי"‪ .‬לא די‬ ‫דרך המעשה‪ .‬כשיהודי עומד ביום טוב‪ ,‬מנענע‬ ‫להגות תפילות בפה‪ ,‬אלא להפוך את עצמנו‬ ‫את הלולב לכל רוחות העולם‪ ,‬כולו זועק בלי‬ ‫לתפילה מהלכת‪.‬‬ ‫מילים‪ :‬ריבונו של עולם‪ ,‬השיבנו לביתך‪,‬‬ ‫עיקר העניין‪ :‬נמצא מכל האמור‪ ,‬כי ההבדל‬ ‫השיבנו לשכינתך‪ ,‬השיבנו אליך‪.‬‬ ‫העמוק בין העומר ללולב טמון בעצם מהותם‪.‬‬ ‫וכשם שהלולב נע ונד‪ ,‬אך שורשו קבוע‪ ,‬כך עלינו‬ ‫העומר לאחר חורבן המקדש איננו אלא זכר‪,‬‬ ‫לנוע בכל רוחות החיים‪ ,‬אך להיות נטועים‬ ‫פעולה שאין בה ממשות‪ ,‬ועל כן נצרכה תפילה‬ ‫בשורש האמונה‪ ,‬עד שנזכה לשוב ולשמוח לפני‬ ‫בפה‪ ,‬בקשה גלויה על בניין הבית‪ .‬הלולב‬ ‫ה' בירושלים הבנויה‪ ,‬במהרה בימינו‪.‬‬ ‫לעומתו אף שהוא זכר למקדש הרי הוא מצווה‬ ‫‪ .22‬האם אנו מחויבים להחיות את שמחת בית השואבה בכל דור?‬ ‫אין לה זכר‪ .‬כאילו נעלמה מן ההלכה‪ .‬והרי כל‬ ‫דמיין את הלילות המוארים של ירושלים בימי‬ ‫ילד הלומד מסכת סוכה יודע כי זו השמחה‬ ‫בית שני לפידים בידיהם‪ ,‬שמחה סוערת שאין‬ ‫הגדולה ביותר‪ ,‬השיא של ימי החג! וכך עולה‬ ‫כדוגמתה‪ ,‬גדולי הדור מרקדים לפני ההמון‪,‬‬ ‫מיד השאלה האומנם נותרה מצוה זו תלויה רק‬ ‫והכל שרים ורוקדים "מי שלא ראה שמחת בית‬ ‫בזיכרון רחוק‪ ,‬או שמא יש לה מהות גם בזמננו?‬ ‫השואבה לא ראה שמחה מימיו"‪ .‬לא עוד שמחה‬ ‫פרטית של סעודה משפחתית‪ ,‬אלא התפרצות‬ ‫ובזה מתעוררת מחלוקת היסוד‪ .‬האם שמחת‬ ‫עצומה של כלל ישראל בעזרה‪ ,‬לפני ה'‪ ,‬באור‬ ‫בית השואבה איננה אלא שמחת ניסוך המים‪,‬‬ ‫מנורות הזהב שהאירו עד כל ירושלים‪.‬‬ ‫שמחה טפלה לקרבן‪ ,‬וכל עיקרה תלוי במקדש‬ ‫ובעבודתו‪ ,‬כפי שהבינו רש"י ותוספות? או שמא‬ ‫והנה‪ ,‬לפתע‪ ,‬כאשר פותחים את ה"שולחן‬ ‫כדברי הרמב"ם והחינוך‪ ,‬אין זו שמחה צדדית‬ ‫ערוך" דממה‪ .‬מרן מביא את דיני סוכה‪ ,‬ארבעת‬ ‫אלא עיקר שמחת החג "ושמחת בחגך" שמצאה‬ ‫המינים‪ ,‬ההושענות אך שמחת בית השואבה?‬ ‫ומכאן השאלה צוברת משנה תוקף‪ :‬אם הפסוק‬ ‫את ביטויה השלם דווקא במקדש‪,‬‬ ‫מצווה על שמחה כפולה ומרובה דווקא‬ ‫מקום השראת השכינה?‬ ‫בסוכות‪ ,‬ומפרשי התורה מדגישים את ייחודה‬ ‫אם כן‪ ,‬נבקש להבין‪ :‬אם לרש"י‬ ‫ואת היותה קשורה למקדש מה פשר שתיקת‬ ‫ותוספות אין לנו אלא זכר לשמחת‬ ‫השולחן ערוך לגבי שמחת בית השואבה? האם‬ ‫המקדש‪ ,‬הרי פשוט שבזמננו אין אלא‬ ‫השמחה הזו מוגבלת דווקא ל"בית ה'" או שיש‬ ‫מנהג חסידים ואנשי מעשה‪ .‬אבל לדעת‬ ‫לה אחיזה גם בזמן הזה?‬ ‫הרמב"ם מדוע ייחד שמחה זו דווקא‬ ‫במשנה סוכה )נא ע"א( נאמר‪" :‬מי שלא ראה‬ ‫למקדש? וכי שמחת החג אינה נוהגת בכל מקום‬ ‫שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"‪.‬‬ ‫ובכל זמן? ואם כן‪ ,‬למה באמת נעלם דין זה‬ ‫המשנה אינה מדברת על סעודה פרטית או‬ ‫משולחן ערוך?‬ ‫שמחה מקומית‪ ,‬אלא על התפרצות אדירה של‬ ‫הרי לנו שאלה כפולה‪ :‬מהו היסוד האמיתי של‬ ‫שירה‪ ,‬מחול וניגון‪ ,‬שמילאה את כל ירושלים עד‬ ‫שמחת בית השואבה ומה חלקה בחיינו בזמן‬ ‫שלא היה אדם שלא נמשך אחריה‪.‬‬ ‫הזה‪ ,‬כאשר אין לנו מזבח‪ ,‬אין ניסוך‪ ,‬אך יש לנו‬ ‫בגמרא סוכה )נ ע"ב( מתואר שהיו מנורות של‬ ‫לבבות מלאי געגוע ושמחה של מצוה?‬ ‫זהב בעזרה‪ ,‬ארבע ספלים בראשיהן‪ ,‬וסולמות‬ ‫"ושמחת בחגך‪ ...‬שבעת ימים תחוג לה' אלוהיך‬ ‫גדולים‪ ,‬והבחורים מן הכוהנים עולים בידיהם‬ ‫במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלוהיך בכל‬ ‫כדי למלא את הספלים בשמן‪ .‬מנורות אלו‬ ‫תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח"‬ ‫האירו את כל ירושלים כביום‪.‬‬ ‫)דברים טז יד(‪.‬‬ ‫שם נאמר עוד‪" :‬חסידים ואנשי מעשה היו‬ ‫רש"י )שם( ביאר שהפסוק עוסק במצות שמחה‬ ‫מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהם‬ ‫המחייבת את האדם לשתף את כל בני ביתו‬ ‫ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות"‪ .‬לא‬ ‫ושכיניו "אתה ובנך ובתך ועבדך‪ ...‬והלוי והגר‬ ‫הייתה זו שמחת הדיוטות‪ ,‬אלא של גדולי הדור‬ ‫והיתום והאלמנה"‪ .‬כלומר‪ ,‬שמחה זו איננה‬ ‫עצמם‪ ,‬המראים כי עבודת ה' אינה רק ביראה‬ ‫פרטית אלא קולקטיבית‪ ,‬שמחת כלל ישראל‬ ‫אלא גם בשירה‪.‬‬ ‫במקום אשר יבחר ה'‪.‬‬ ‫במדרש )ירושלמי סוכה פרק ה הלכה א( נאמר‪:‬‬ ‫הרמב"ן )שם( מדגיש שהביטוי "והיית אך‬ ‫"מפני מה נקרא שמה בית השואבה? שממנו‬ ‫שמח" ייחודי לסוכות ללמד ששמחה זו כפולה‬ ‫שואבים רוח הקודש"‪ .‬כלומר‪ ,‬לא רק שמחה‬ ‫ומרובה על פני שאר מועדים‪ ,‬שכן היא באה‬ ‫של ניגון וריקוד הייתה שם‪ ,‬אלא השראה‬ ‫לאחר אסיפת התבואה והברכה המרובה‪.‬‬ ‫רוחנית עד שהנביאים נמשכו מכוח אותה‬ ‫שמחה‪.‬‬ ‫ספר החינוך )מצוה שצ( כותב שהשמחה בחג‬ ‫הסוכות היא הביטוי המלא ביותר לשמחת‬ ‫בתוספתא )סוכה ד‪ ,‬א( מתואר כיצד היו‬ ‫המועדים‪ ,‬מפני שהיא חותמת את מחזור השנה‬ ‫מחלקים את העם בעלי שירה בכלי זמר‪ ,‬הלויים‬ ‫החקלאי והרוחני‪ ,‬ומציינת את קרבת ישראל‬ ‫בשירם‪ ,‬הכוהנים בחצוצרותיהם וכל עם ישראל‬ ‫לפני ה'‪.‬‬ ‫בשירה וריקודים‪.‬‬ ‫האבן עזרא )שם( מדגיש את המילים "במקום‬ ‫פסיקתא דרב כהנא )פסקא כט( הוסיפה‬ ‫אשר יבחר" ללמד ששמחת החג האמיתית‬ ‫שהשמחה הייתה כה גדולה עד שהייתה מכפרת‬ ‫איננה שלמה אלא במקדש‪ ,‬כי שם מתגלה‬ ‫על חטאי ישראל‪ ,‬שכן מתוך ריבוי השירה לפני‬ ‫השכינה במלואה‪ ,‬ושם הקרבנות והניסוך‬ ‫ה' נמשכת רחמים לעולם‪.‬‬ ‫יוצרים את ההשלמה בין שמחת הגוף לשמחת‬ ‫בגמרא סוכה )נא ע"א( נאמר‪" :‬מי שלא ראה‬ ‫הנשמה‪.‬‬ ‫שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"‪.‬‬ ‫רבי יצחק עראמה בעל ספר העקדה )שער סג(‬ ‫חז"ל העמידו את השמחה הזו כפסגת‬ ‫כתב שהשמחה בסוכות היא "שמחה לפני ה'"‪,‬‬ ‫השמחות‪ ,‬למעלה מכל שמחת יחיד או קהילה‪.‬‬ ‫ולכן היא מתבטאת לא רק בסעודה פרטית אלא‬ ‫בגמרא סוכה )נ ע"א( נחלקו‪ :‬שמחת בית‬ ‫בשמחת המקדש הציבורית שמחת בית‬ ‫השואבה על שם מה? רש"י פירש שהיא על שם‬ ‫השואבה שמעלתה שאין כמותה‪.‬‬ ‫ניסוך המים‪ ,‬שנאמר "ושאבתם מים בששון"‬ ‫שבעת ימים"‪ .‬כלומר‪ ,‬לשיטתו‬ ‫)ישעיהו יב‪ ,‬ג(‪ .‬הרי שעצם מקור השם קשור‬ ‫השמחה לא הייתה רק נספחת‬ ‫לעבודה ייחודית לחג הסוכות‪ ,‬והיא ניסוך‬ ‫לניסוך המים אלא גילוי של מצות‬ ‫המים על גבי המזבח‪.‬‬ ‫שמחת החג במדרגתה העליונה‪.‬‬ ‫בתוספות )שם ד"ה מי שלא( העירו שיש מן‬ ‫ומאחר שהמקום שבו השמחה‬ ‫הראשונים שסברו שאין עיקר השמחה אלא‬ ‫שלמה הוא במקדש שם נתקיימה‬ ‫כעין תוספת שמחה לניסוך המים‪ ,‬וממילא‬ ‫בפועל‪.‬‬ ‫כשהמקדש חרב עיקרה בטל‪.‬‬ ‫בספר החינוך )מצוה שצ( הלך בעקבות הרמב"ם‬ ‫בגמרא סוכה )נג ע"א( מסופר על רבן שמעון בן‬ ‫וכתב כי עיקר שמחת החג מתגלה בסוכות‪,‬‬ ‫גמליאל שהיה מרקד בשמחת בית השואבה‬ ‫ושמחת בית השואבה היא צורתה הציבורית‬ ‫בשמונה אבוקות של אור בידו‪ ,‬ולא נגעה זו בזו‪,‬‬ ‫והמקדשית‪ .‬לפי זה‪ ,‬אין זו שמחה צדדית אלא‬ ‫ועוד היה כורע ומשתחווה ומנשק את הקרקע‬ ‫עיקר מצות שמחת החג‪.‬‬ ‫ללמדך שעבודת ה' יכולה להתבטא גם בשמחה‬ ‫הריטב"א )סוכה נ ע"א( הסביר שהשמחה‬ ‫גופנית עצומה‪.‬‬ ‫נתקנה דווקא במקדש מפני ששם הייתה‬ ‫בתלמוד ירושלמי )סוכה ה‪ ,‬א( נאמר "מפני מה‬ ‫השראת שכינה‪ ,‬ושם הייתה השמחה הציבורית‬ ‫נקרא שמה בית השואבה? שממנה שואבים רוח‬ ‫מתעלה עד כדי השראת רוח הקודש‪.‬‬ ‫הקודש"‪ .‬וכך נלמד ששמחה אמיתית כשהיא‬ ‫המאירי )סוכה נ ע"א( כתב ששמחת בית‬ ‫נעשית "לפני ה'" איננה רק שחרור רגשי אלא‬ ‫השואבה היא ביטוי לשמחה ציבורית נעלה‪,‬‬ ‫שער לגילוי רוחני נעלה‪.‬‬ ‫וראה בה חובת כלל ישראל בשעה שהם באים‬ ‫בגמרא ערכין )י ע"ב( נאמר שכלי שיר במקדש‬ ‫להיראות לפני ה'‪ ,‬ולכן מקומה דווקא במקדש‪.‬‬ ‫אינם אלא מדברי סופרים‪ ,‬אולם השירה עצמה‬ ‫הכהן הגדול מאחיו במשנה ברורה )סימן תקס‬ ‫היא מצוה מן התורה ללמד שהשמחה אינה‬ ‫סימן קטן ב( כתב‪" :‬חסידים ואנשי מעשה‬ ‫קישוט צדדי אלא יסוד בעבודת המקדש‪.‬‬ ‫נוהגים לעשות שמחת בית השואבה זכר‬ ‫ומכאן נולדת השאלה מחדש‪ :‬אם כל כך הדגישו‬ ‫לשמחה שהייתה במקדש"‪ .‬הרי שהשמחה בזמן‬ ‫חז"ל את ייחודה של שמחת בית השואבה‪ ,‬אם‬ ‫הזה אינה חיוב הלכתי‪ ,‬אלא מנהג חסידות‬ ‫ראו בה שיא של השראת השכינה ורוח הקודש‬ ‫לזכר המקדש‪.‬‬ ‫כיצד נבין את השמטת מרן בשולחן ערוך‪ ,‬וכיצד‬ ‫החתם סופר )חידושים לסוכה נא ע"א( הסביר‬ ‫נברר מקומה בזמן הזה?‬ ‫שהשמחה נתקנה בעיקר על ניסוך המים‪ .‬מאחר‬ ‫רש"י )סוכה נ ע"א ד"ה מי שלא ראה( פירש‬ ‫שבזמננו אין ניסוך המים‪ ,‬ממילא אין גם מקום‬ ‫בפשטות ששמחת בית השואבה אינה אלא על‬ ‫לשמחת בית השואבה כחובה גמורה‪ ,‬אלא כזכר‬ ‫שם ניסוך המים‪ ,‬שנאמר "ושאבתם מים‬ ‫בלבד‪.‬‬ ‫בששון" )ישעיהו יב‪ ,‬ג(‪ .‬כלומר‪ ,‬כל השירה‪,‬‬ ‫הערוך לנר )סוכה נא ע"א( כתב שגם אם נבין‬ ‫הריקוד והזמרה נבעו מן ההודאה על המים‬ ‫כרמב"ם שהשמחה הייתה גילוי של "ושמחת‬ ‫שניסכו על גבי המזבח‪ .‬לפי זה השמחה קשורה‬ ‫בחגך"‪ ,‬עדיין מקומה במקדש בלבד‪ ,‬משום‬ ‫במישרין לקרבן התמיד וניסוך המים‪ ,‬וממילא‬ ‫שעיקר מצות שמחה בשלמותה היא "לפני ה'"‪,‬‬ ‫תלויה בקיומו של בית המקדש‪.‬‬ ‫ושם מקום השראת השכינה‪ .‬לכן מחוץ למקדש‬ ‫התוספות )סוכה נ ע"א ד"ה מי שלא( כתבו‬ ‫אין חיוב מיוחד לשמחת בית השואבה‪.‬‬ ‫שמצוות השמחה כאן אינה אלא תוספת שמחה‬ ‫רבנו יוסף חיים בבן איש חי )שנה א פרשת‬ ‫לניסוך המים‪ .‬לדבריהם‪ ,‬כל גדרה היא שמחה‬ ‫האזינו הלכה יז( כתב להדיא שמנהג פשוט בכל‬ ‫צדדית המתלווה לעבודה‪ ,‬ולכן בזמן שאין בית‬ ‫הקהילות לקיים בכל לילה משבעת ימי החג‬ ‫מקדש אין מקום למצווה זו‪.‬‬ ‫שמחה גדולה וריקודים בליווי כלי שיר‪ ,‬זכר‬ ‫הרמב"ם )הלכות לולב פ"ח הי"ב טו( כתב‪:‬‬ ‫לשמחת בית השואבה‪ ,‬והדגיש שבכך מקיימים‬ ‫"שמחת בית השואבה שהיו עושים במקדש לא‬ ‫גם את מצות "ושמחת בחגך"‪.‬‬ ‫הייתה שמחת הדיוטות‪ ...‬אלא שמחה של‬ ‫מצוה‪ ...‬ונאמר ושמחתם לפני ה' אלוהיכם‬ ‫ג‪ .‬אופי השמחה‪ :‬אם נאמר כרש"י ותוספות‬ ‫הכף החיים )או"ח סימן תקס ס"ק יג(‬ ‫השמחה בזמן הזה איננה אלא זכר טקסי‪ ,‬ולכן‬ ‫אסף דעות רבות וכתב כי ראוי ונכון‬ ‫אין חיוב להרבות בכלי שיר וריקודים‪ .‬אם‬ ‫להרבות בשמחה בכל לילות החג‪,‬‬ ‫נאמר כרמב"ם והחינוך אף בזמן הזה כל שמחה‬ ‫ומנהג פשוט בכל תפוצות ישראל‬ ‫בלימוד תורה‪ ,‬בשירה ובריקודים בכלל‬ ‫לערוך שמחות ופיוטים בלילות‬ ‫"ושמחת בחגך"‪ ,‬ושמחת בית השואבה היא רק‬ ‫הסוכות‪ ,‬ובפרט זכר לשמחת בית‬ ‫הצורה הנעלית ביותר שהייתה במקדש‪.‬‬ ‫השואבה‪.‬‬ ‫ד‪ .‬האם יש מעלה בלילות דווקא‪ :‬יש‬ ‫הגרי"ז מבריסק )חידושי מרן הגרי"ז על‬ ‫מהאחרונים שכתבו )כמו בן איש חי וכף החיים(‬ ‫הרמב"ם הל' לולב( ביאר בדקדוק בלשון‬ ‫שיש מעלה להרבות בשמחה בלילות החג‪ ,‬זכר‬ ‫הרמב"ם‪ :‬לא כתב שיש מצוה לשמוח בשואבה‬ ‫למקדש‪ .‬אחרים לא חילקו‪ ,‬ולדבריהם די בכך‬ ‫מדין ניסוך המים בלבד‪ ,‬אלא הדגיש שהיא‬ ‫שהשמחה תהיה חלק מכל ימי החג‪.‬‬ ‫"שמחה של מצוה"‪ .‬משמע‪ ,‬אף שהיא יסודה‬ ‫במקדש‪ ,‬הרי בעצם היא גילוי של מצות שמחת‬ ‫ה‪ .‬גדר ההשתתפות‪ :‬האם זו מצוה אישית על‬ ‫החג‪ ,‬וממילא גם בזמן הזה יש מקום להרבות‬ ‫כל אדם כרמב"ם והחינוך‪ .‬או שמא בעיקר‬ ‫בשמחה‪.‬‬ ‫שמחת ציבור במקדש כרש"י ותוספות‪ .‬לפי זה‪,‬‬ ‫בזמן הזה‪ :‬אם היא מצוה ציבורית די שנעשה‬ ‫הגאון רבי דוד כהן ראש ישיבת חברון בספרו‬ ‫זכר בציבור‪ ,‬אם היא מצוה אישית יש עניין שכל‬ ‫דברי פי חכם כתב שעצם מהותה של שמחת‬ ‫אדם ישתדל לשמוח בפועל‪ ,‬בריקוד ושירה‪.‬‬ ‫החג בסוכות היא על מחילת עוונות יום‬ ‫הכיפורים‪ ,‬ולכן נאמר "ושמחתם לפני ה'"‬ ‫חז"ל קבעו‪" :‬מי שלא ראה שמחת בית השואבה‬ ‫השמחה היא דווקא במקום ההופעה האלוקית‪,‬‬ ‫לא ראה שמחה מימיו"‪ .‬לא נאמר כך על מתן‬ ‫במקדש‪ .‬לפי זה ברור מדוע נתקנה שמחת בית‬ ‫תורה‪ ,‬לא על חנוכת המשכן‪ ,‬אלא דווקא על‬ ‫השואבה דווקא שם‪ .‬אולם בזמן הזה‪ ,‬אף שאין‬ ‫שמחה זו‪ .‬מה פשר עוצמתה?‬ ‫מקדש‪ ,‬מכל מקום ראוי להרבות בשמחה כזכר‬ ‫השמחה בסוכות איננה עוד שמחה של הצלחה‬ ‫ולגלות שהיא שמחה על מחילת העוונות‪.‬‬ ‫גשמית‪ ,‬אלא שמחה של טהרה רוחנית‪ .‬אחרי‬ ‫ועתה נברר את הנפקא מינות למעשה‪ :‬א‪ .‬האם‬ ‫יום הכיפורים‪ ,‬כשהאדם נברא מחדש‪ ,‬נפתח‬ ‫יש חיוב גמור בזמן הזה או רק מנהג חסידות‪:‬‬ ‫הלב להכיר שמחילת החטא אינה סוף הדרך‬ ‫לדעת רש"י ותוספות כל עיקר שמחת בית‬ ‫אלא התחלה חדשה‪ .‬שמחת בית השואבה היא‬ ‫השואבה הייתה קשורה לניסוך המים‪ ,‬וכיון‬ ‫התפרצות השמחה על עצם הקשר עם הקב"ה‬ ‫שאין לנו מקדש ואין ניסוך המים‪ ,‬לא שייך‬ ‫"ושמחתם לפני ה'"‪.‬‬ ‫חיוב זה כלל‪ .‬בזמן הזה כל השמחות הן רק‬ ‫לא במקרה נקשרה שמחה זו לניסוך המים‪.‬‬ ‫"זכר" למה שהיה‪ .‬לדעת הרמב"ם‪ ,‬החינוך‪,‬‬ ‫מים הם יסוד החיים‪" .‬אין מים אלא תורה"‬ ‫המאירי והריטב"א יסוד השמחה הוא חלק‬ ‫שמחת בית השואבה היא שמחת השאיבה‬ ‫ממצות "ושמחת בחגך"‪ .‬אולם כיון שנקבעה‬ ‫ממקור החיים‪ .‬השאיבה אינה רק מן השילוח‬ ‫בפועל במקדש‪ ,‬בזמן הזה אין לה דין חיוב גמור‬ ‫אלא מן השורש הרוחני‪ ,‬ממעיין התורה‬ ‫אלא לכל היותר מנהג זכר‪ .‬לדעת המשנה‬ ‫והשכינה‪.‬‬ ‫ברורה‪ ,‬הבן איש חי והכף החיים בזמן הזה יש‬ ‫מקום להרבות בשמחה כזכר‪ ,‬והדבר נחשב‬ ‫ומדוע נאמר שהיו שואבים שם רוח הקודש? כי‬ ‫קיום של מצות שמחה בחג‪ ,‬אף שאין זה חיוב‬ ‫כאשר שמחת המצווה היא שלמה‪ ,‬כאשר‬ ‫גמור‪.‬‬ ‫הריקוד והשירה אינם פורקן אלא התקשרות‬ ‫אלוקית נפתח הלב לשמוע נבואה‪ ,‬להתקרב‬ ‫ב‪ .‬מקום השמחה‪ :‬לשיטת הראשונים הסוברים‬ ‫לגילוי שכינה‪ .‬השמחה איננה טפל‪ ,‬אלא כלי‬ ‫שהשמחה הייתה על ניסוך המים דווקא‬ ‫להשראת רוח ה'‪.‬‬ ‫במקדש‪ ,‬כי שם מקום הקרבן‪ .‬לשיטת הרמב"ם‬ ‫והחינוך שהשמחה היא חלק ממצות החג מצד‬ ‫ומכאן נלמד לחיינו‪ :‬פעמים רבות אנו מביטים‬ ‫הדין היה ראוי שתהיה בכל מקום‪ ,‬אלא שחז"ל‬ ‫על שמחה דתית כעל "תוספת צבע"‪ ,‬אבל באמת‬ ‫תיקנוה במיוחד במקדש‪ ,‬ולכן בזמן הזה‬ ‫היא לב העניין‪ .‬אם עבודת ה' נעשית בעצבות‪,‬‬ ‫מקיימים זכר במקומותינו‪ ,‬אולם העיקר חסר‪.‬‬ ‫היא חסרה את נשמתה‪ .‬דווקא השמחה הופכת‬ ‫המדרש‪ ,‬בקהילה שממנו שואבים‬ ‫את התורה והמצוות למעיין חיים‪ ,‬שאדם יכול‬ ‫רוח חדשה להמשך כל השנה‪.‬‬ ‫לשאוב ממנו כוח לכל ימות השנה‪.‬‬ ‫עיקר העניין‪ :‬שמחת בית‬ ‫ובכך מתברר גם ההבדל בין שמחת יחיד לבין‬ ‫השואבה היא תופעה ייחודית‪:‬‬ ‫שמחת הציבור‪ .‬שמחת יחיד היא מוגבלת‪ ,‬אבל‬ ‫מצד אחד נתקנה במקדש על ניסוך‬ ‫שמחת הציבור‪ ,‬כשהלבבות מתלכדים סביב‬ ‫המים‪ ,‬מצד שני גילתה את עומק‬ ‫התורה והמצוות‪ ,‬בוקעת את כל המחיצות‪.‬‬ ‫מצות "ושמחת בחגך"‪ .‬הראשונים נחלקו אם‬ ‫שמחת בית השואבה לימדה את הדורות שכל‬ ‫עיקרה תלוי בקרבן התמיד וניסוך המים‪ ,‬או‬ ‫שמחת החג אינה פרטית‪ ,‬אלא "ושמחתם לפני‬ ‫שמא היא גילוי של שמחת החג‪ .‬האחרונים‬ ‫ה'" לפני השכינה‪ ,‬בציבור כולו‪.‬‬ ‫ביררו אם בזמן הזה יש לה מקום כמצווה או‬ ‫ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום‪:‬‬ ‫רק כזכר‪ ,‬והמנהג פשוט להרבות בשמחה‪ ,‬שירה‬ ‫שמחת בית השואבה איננה רק זיכרון היסטורי‪.‬‬ ‫וריקוד בלילות הסוכות‪.‬‬ ‫היא מדריך לחיים‪ :‬האדם רגיל לשמוח בשעה‬ ‫היסוד נשאר ברור‪ :‬כל מהותה של שמחת בית‬ ‫שהוא מצליח‪ ,‬כשהוא מקבל שפע גשמי או‬ ‫השואבה היא לשאוב רוח חדשה‪ .‬לא מים בלבד‪,‬‬ ‫מחמאה רוחנית‪ .‬אבל שמחת בית השואבה‬ ‫אלא מים חיים של תורה‪ ,‬רוח הקודש ושכינה‪.‬‬ ‫מלמדת שהשמחה האמיתית אינה על הישג‬ ‫גם כשאין לנו מקדש‪ ,‬יכולים אנו לשאוב שמחה‬ ‫מסוים‪ ,‬אלא על עצם הזכות להיות חלק מעם‬ ‫זו בכל בית כנסת ובית מדרש‪ ,‬בכל מקום שבו‬ ‫ה' ולחיות לפניו‪ .‬מי שלא שואב את שמחתו מן‬ ‫יהודים מתכנסים לעבודת ה' מתוך שמחה‪.‬‬ ‫המקור התורה‪ ,‬המצוות‪ ,‬הקשר עם השכינה‬ ‫שמחתו זמנית ודלה‪.‬‬ ‫וכאן מתגלה עומק המסר‪ .‬מי שלא ראה שמחת‬ ‫בית השואבה לא ראה שמחה מימיו מפני שזו‬ ‫בימינו‪ ,‬כשאין מקדש ואין ניסוך המים‪ ,‬אנחנו‬ ‫שמחה שאין לה תלות בחומר‪ ,‬בשפע גשמי או‬ ‫נדרשים לשאוב שמחה מסוג אחר שמחה‬ ‫בהישג זמני‪ ,‬אלא שמחה על עצם הקרבה אל ה'‪.‬‬ ‫מלימוד התורה‪ ,‬מהתפילה בציבור‪ ,‬מהחיבור‬ ‫שמחה שאדם שואב מעצם היותו בן בריתו של‬ ‫לחברים בבית המדרש‪ .‬כל "שמחת בית‬ ‫הקב"ה‪.‬‬ ‫השואבה" שאנו עורכים‪ ,‬עם ניגון וריקוד‪,‬‬ ‫איננה רק חיקוי למקדש‪ ,‬אלא דרך לשאוב את‬ ‫וכשם שבמקדש השמחה הזו שימשה שער לרוח‬ ‫הלב פנימה‪ ,‬לזכור שגם בעולמנו הגשמי יש‬ ‫הקודש‪ ,‬כך גם בימינו‪ :‬השמחה הפנימית של‬ ‫מקור חיים נצחי‪.‬‬ ‫התורה והתפילה‪ ,‬השמחה הציבורית של‬ ‫קהילה בוערת באהבת ה'‪ ,‬יכולה להפוך כל יום‬ ‫יש בכך גם תזכורת מוסרית‪ :‬שמחה אמיתית‬ ‫רגיל למעיין חיים‪.‬‬ ‫איננה בריחה מהחיים אלא התעלות בתוכם‪.‬‬ ‫כאשר אדם שר ורוקד בשמחת מצוה‪ ,‬הוא לומד‬ ‫בלילות הסוכות אנו עומדים תחת סכך רעוע‪,‬‬ ‫לראות שגם עמל יומו‪ ,‬עיסוקיו הקטנים‪,‬‬ ‫אבל הלב מלא אור‪ .‬אנו רוקדים‪ ,‬שרים‪,‬‬ ‫יכולים להפוך לעבודת ה' בשמחה‪.‬‬ ‫ומרגישים כאילו מנורות המקדש מאירות שוב‬ ‫בירושלים‪ .‬כי השמחה הזו אינה תלויה‬ ‫ולציבור‪ :‬השמחה הגדולה ביותר נוצרת כאשר‬ ‫בקירות‪ ,‬אלא בלבבות‪ .‬שמחה שהיא שאיבה‬ ‫הלבבות מתלכדים‪ .‬שמחת בית השואבה לא‬ ‫ממקור מים חיים‪ ,‬שאיבה מרוח ה'‪ ,‬שאיבה של‬ ‫הייתה של יחיד אלא של כל ישראל בירושלים‪.‬‬ ‫נצח‪.‬‬ ‫כך גם אנחנו‪ :‬לא די בשמחה בבית הפרטי‪ ,‬אלא‬ ‫יש לחפש שמחה משותפת בבית הכנסת‪ ,‬בבית‬ ‫‪ .23‬סוכת עורו של לוויתן‪ ,‬חלום עתיק או מציאות עתידית מהו סוד הלוויתן?‬ ‫אינן רק סיום טקסי‪ ,‬אלא ביטוי עמוק לאמונה‬ ‫דמיין את סיומו של חג הסוכות‪ ,‬כאשר הלב‬ ‫נצחית בחזון העתיד‪ ,‬חזון שבו הסוכה הארעית‬ ‫מלא תחושת הוד והנשמה רוויה באור ימי החג‪.‬‬ ‫שלנו מתמירה והופכת לסוכה עליונה‪ ,‬נצחית‪,‬‬ ‫זה הרגע שבו אנו נפרדים מן הסוכה‪ ,‬אותה‬ ‫עשויה מעורו של לוויתן‪.‬‬ ‫דירת עראי שהפכה לבית אמיתי של אמונה‪,‬‬ ‫ושפתינו לוחשות תפילה פלאית‪" :‬יהי רצון‬ ‫שנזכה ליישב בסכת עורו של לוויתן"‪ .‬מלים אלו‬ ‫הפסוק אומר‪" :‬בסכת תשבו שבעת ימים כל‬ ‫ולא רק ברגעי הסיום של החג אנו‬ ‫האזרח בישראל ישבו בסכת" )ויקרא כג מב(‪.‬‬ ‫מזכירים זאת‪ .‬אנחנו הספרדים וכל בני‬ ‫בפשטות מדובר בציווי המצווה‪ ,‬אך מפרשי‬ ‫עדות המזרח בכל סעודה וסעודה‪ ,‬בכל‬ ‫התורה מציבים כאן עומק נוסף הקשור לסוכת‬ ‫ברכת המזון של ימי הסוכות‪ ,‬אנו‬ ‫העתיד‪.‬‬ ‫מוסיפים בקול מלא געגוע‪" :‬הרחמן‬ ‫הוא יזכנו ליישב בסכת עורו של‬ ‫רש"י )ויקרא כג מג( מפרש שזיכרון הסוכה הוא‬ ‫לוויתן"‪ .‬נמצא שהכמיהה לסוכה‬ ‫"למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את‬ ‫העתידית אינה נותרת רק בסוף הדרך‪ ,‬אלא‬ ‫בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"‪.‬‬ ‫מלווה אותנו לאורך כל ימי החג‪ ,‬בכל ברכה‬ ‫והביא רש"י מחלוקת אם היו אלו סוכות ממש‬ ‫ובכל סעודה‪.‬‬ ‫או ענני הכבוד‪ .‬נמצא שכבר בפשט הראשון יש‬ ‫לנו שתי פנים הסוכה החומרית והסוכה‬ ‫כבר במבט ראשון מתעורר הבלבול‪ :‬הסוכה‬ ‫הרוחנית‪.‬‬ ‫שלנו כמה פשוטה היא‪ ,‬כמה דלה‪ .‬קנים‪ ,‬בדים‪,‬‬ ‫סכך‪ .‬והיא‪ ,‬למרות פשטותה‪ ,‬מבטאת את‬ ‫הרמב"ן )שם( הרחיב שענני הכבוד היו חופה‬ ‫החיבוק האלוקי‪ .‬אולם כאן נחשפת תמונה‬ ‫רוחנית‪ ,‬שכיסתה והגנה על ישראל‪ .‬ומכאן נוכל‬ ‫אחרת סוכת עורו של לוויתן‪ .‬סוכה עתידית‪,‬‬ ‫להבין שהסוכה הארעית היא רק דמיון חלקי‬ ‫עליונה‪ ,‬שאין בה חיסרון‪ ,‬אלא שלימות של‬ ‫לדבר נצחי עליון‪ ,‬דירת הגנה רוחנית מקיפה‪,‬‬ ‫חיבור ודבקות בה'‪.‬‬ ‫כעין סכת עורו של לוויתן שעתידה לשרות עלינו‬ ‫לעתיד לבוא‪.‬‬ ‫והרי שאלה עזה עולה כאן‪ :‬מה טיבה של אותה‬ ‫"סכת עורו של לוויתן"? מהו אותו לוויתן? מה‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא )שם( פירש שמדובר‬ ‫פשרו של לוויתן זה‪ ,‬האם מדובר בבריה ימית‬ ‫בסוכות ממש שעשו ישראל במדבר‪ .‬אולם גם‬ ‫ענקית‪ ,‬שתהיה לעתיד לבוא מקור סעודה‬ ‫הוא רומז שהסוכה הארעית נושאת בקרבה‬ ‫לצדיקים‪ ,‬כפי שמסופר במדרש? או שמא‬ ‫משמעות נצחית שהרי כל מצוה בתורה אינה רק‬ ‫מדובר ברעיון נשגב‪ ,‬שמסמל את הדבקות‪ ,‬את‬ ‫זיכרון היסטורי‪ ,‬אלא מפתח לעתיד‪.‬‬ ‫הלוויה‪ ,‬את ההתחברות המוחלטת בין ישראל‬ ‫בעל הטורים )שם( כתב על הפסוק "בסכת‬ ‫לאביהם שבשמים?‬ ‫תשבו" רמזים גדולים – שראשי התיבות מורים‬ ‫ולמה עורו דווקא נעשה לסוכה? האם מדובר‬ ‫על שמירת ישראל מכל צדדיהם‪ ,‬ודרשו שצורת‬ ‫במשל עמוק לחיבור הנצחי של עם ישראל אל‬ ‫הסוכה מלמדת על היותה דירת הגנה כוללת‪,‬‬ ‫בוראו‪ ,‬כדברי המהר"ל והגר"א שביארו‬ ‫לא רק בעבר אלא גם לעתיד‪.‬‬ ‫ש"לויתן" לשון לויה והתחברות‪ ,‬או שמא יש‬ ‫האור החיים הקדוש )שם( האריך שענני הכבוד‬ ‫כאן ממשות של ממש‪ ,‬מציאות נסתרת שעתידה‬ ‫הם גילוי של השראת שכינה המקיפה‪ ,‬ובהם‬ ‫להתגלות לעיני כל?‬ ‫טמון סוד מיוחד של דבקות‪ ,‬שעתיד להתגלות‬ ‫ואף צריך להבין‪ :‬מדוע קבעו חכמים שנזכיר‬ ‫בשלמות בביאת הגואל‪ .‬וכבר רמז בדבריו‬ ‫בקשה זו שוב ושוב דווקא בתוך ברכת המזון‪,‬‬ ‫שהסוכה אינה רק גדר זמני אלא הכנה למדרגה‬ ‫במקום שבו אנו מודים על הלחם והחיים‬ ‫עליונה‪ ,‬לחופה רוחנית העתידה לשרות על‬ ‫הגשמיים? וכי לא היה ראוי להזכיר תפילה‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫נשגבה זו דווקא בתוך תפילות השבח בבית‬ ‫והנה אם נצרף דברי הנביא מיכה "חולי וגוחי‬ ‫הכנסת? מדוע דוקא בהקשר של סעודה‪ ,‬בסוכת‬ ‫בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת‬ ‫עראי‪ ,‬אנו נושאים עינינו לסוכה הנצחית של‬ ‫בשדה ובאת עד בבל ושם תנצלי שם יגאלך ה'‬ ‫עורו של לוויתן?‬ ‫מכף אויביך" )מיכה ד י(‪ ,‬כבר ראו המדרשים‬ ‫השאלות הללו אינן קושיות גרידא אלא פתחים‬ ‫בזה רמז לגלות הסוכה‪ ,‬שישראל יוצאים‬ ‫לעולם של עומק‪ .‬עולם שבו סוכת החג הארעית‬ ‫מביתם ויושבים בסוכה כעין גלות‪ ,‬ומתוך גלות‬ ‫שלנו משמשת חלון אל הנצח‪ ,‬והחיבור הרגעי‬ ‫זו יזכו לגאולה‪ .‬ובמובן זה סכת עורו של לוויתן‬ ‫הופך לסמל הדבקות השלמה‪ .‬עולם שבו כל‬ ‫היא גאולת הסוכות‪ ,‬כאשר הארעי נהפך לנצחי‪.‬‬ ‫סעודה‪ ,‬כל ברכה‪ ,‬כל "הרחמן"‪ ,‬הופכים לזעקת‬ ‫בגמרא בבבא בתרא )עד ע"ב( נאמר "עתיד‬ ‫געגוע ליום שבו יתממש החזון‪" :‬ויסך ה' על כל‬ ‫הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים‬ ‫עם ועל כל הגויים בסכת שלום" )ישעיה כה(‪.‬‬ ‫מבשרו של לוויתן‪ ,‬ועורו פורש על הסוכה‪ ,‬וזיוו‬ ‫אלא רמז עמוק‪ ,‬כי עור הלוויתן‬ ‫הולך מסוף העולם ועד סופו"‪ .‬הרי לנו המקור‬ ‫מרמז על אור השכינה‪ ,‬וסוכה זו‬ ‫היסודי לסכת עורו של לוויתן‪ ,‬שיש בה גם‬ ‫היא בעצם השראת כבודו יתברך‬ ‫סעודה רוחנית של בשר הלוויתן‪ ,‬גם סוכה‬ ‫על יראיו‪.‬‬ ‫מיוחדת מעורו‪ ,‬וגם הארה עצומה שתאיר לכל‬ ‫העולם‪.‬‬ ‫הרמב"ן‪ ,‬בראשית )שם(‪ ,‬כתב‬ ‫שעניין הלוויתן הוא מן הניסים‬ ‫במדרש תנחומא )פנחס סימן כד( נאמר‪" :‬אמר‬ ‫הנסתרים‪ ,‬וביאר שכמו שבתחילת הבריאה‬ ‫הקדוש ברוך הוא עתיד אני לשחוט את הלוויתן‬ ‫הוכן כל הנצרך לעולם‪ ,‬כן הוכן לעתיד לבוא‬ ‫ולתת מסכת עורו של לוויתן לצדיקים"‪ .‬ושם‬ ‫שכרם של הצדיקים‪ ,‬ובתוכם גם סוכת עורו של‬ ‫מפורש שמדובר בגמול גדול ונשגב המיועד‬ ‫לוויתן‪ ,‬שעל ידה יושפע אור מיוחד לצדיקים‪.‬‬ ‫לעתיד לבוא‪ ,‬כעין שכר על מצות סוכה‪.‬‬ ‫המהר"ל‪ ,‬באר הגולה )באר ד(‪ ,‬הרחיב מאוד‬ ‫בפסיקתא דרב כהנא )פסיקתא אחריתא‬ ‫וביאר ששם לוויתן מלשון לויה וחיבור‪ ,‬כלומר‬ ‫דסוכות דף קפז ע"ב( נאמר שבצאתנו מן הסוכה‬ ‫מה שמיוחד בסוכה זו שהיא מחברת ומדבקת‬ ‫אנו אומרים "יהי רצון שנזכה ליישב בסכת עורו‬ ‫את ישראל בקונם בחיבור שאין אחריו פירוד‬ ‫של לוויתן"‪ .‬חז"ל קבעו לנו נוסח תפילה זה‪,‬‬ ‫כלל‪ .‬ואמר שהסוכה שלנו בעולם הזה אינה‬ ‫ללמד שמהות הסוכה בעולם הזה היא רק‬ ‫אלא צל דק של אותה סוכה העתידה‪ ,‬שהיא‬ ‫הכנה‪ ,‬בבואה דבבואה‪ ,‬לסוכה העליונה לעתיד‬ ‫בבחינת שלימות הדבקות‪.‬‬ ‫לבוא‪.‬‬ ‫הגר"א‪ ,‬אבן שלמה )פרק יא אות ט(‪ ,‬פירש בדרך‬ ‫במדרש שוחר טוב )תהלים קד( מתואר הלוויתן‬ ‫דומה‪ ,‬שעניינו של לוויתן הוא גילוי ההתקשרות‬ ‫כיצור נורא והוד‪ ,‬שנברא לשעשועי ה' ולעתיד‬ ‫הגמורה של עם ישראל להקב"ה‪ ,‬והסוכה מעורו‬ ‫לבוא ייהפך לשעשועם של צדיקים‪ .‬נמצא‬ ‫של לוויתן היא הסמל העליון של אותה לויה‬ ‫שמעשה בראשית זה נועד מראש להופיע בעתיד‬ ‫ושלמות החיבור‪ ,‬לא בבחינת עראי אלא‬ ‫כסמל לגאולה‪ ,‬לדבקות ולשמחה העליונה‪.‬‬ ‫בבחינת נצח‪.‬‬ ‫בזוהר הקדוש )חלק ב קפג ע"ב( נאמר על סכת‬ ‫המדרש תנחומא‪ ,‬פקודי )סימן ג(‪ ,‬מביא לשון‬ ‫הלוויתן שהיא "צל דמהימנותא" – צל של‬ ‫דומה‪" :‬סוכה שעשויה מעורו של לוויתן‪ ,‬מי‬ ‫אמונה‪ ,‬אשר יכסה את ישראל לעתיד לבוא‪.‬‬ ‫שנכנס לתוכה נרפא‪ ,‬והאור שבה מאיר מסוף‬ ‫בזה מתבאר שסוכת עורו של לוויתן איננה רק‬ ‫העולם ועד סופו"‪ .‬הרי לנו שהדימוי אינו רק‬ ‫דימוי פיזי‪ ,‬אלא חופה רוחנית של אמונה‪,‬‬ ‫לסוכה מגוננת אלא גם לרפואה ואור עליון‬ ‫מקבילה לענני הכבוד שהקיפו את ישראל‬ ‫לצדיקים‪.‬‬ ‫במדבר‪.‬‬ ‫הזוהר הקדוש‪ ,‬חלק ב )דף קפו ע"ב(‪ ,‬מתאר‬ ‫המדרש אגדה )בראשית פרק א( אומר‪" :‬עתיד‬ ‫באריכות את מלחמת הלוויתן והבהמות‪,‬‬ ‫הקדוש ברוך הוא לעשות חופה לצדיקים מעורו‬ ‫ומתוך כך את חלקם של הצדיקים בסעודתו‬ ‫של לוויתן"‪ .‬ומפורש בזה שהסוכה אינה רק‬ ‫ובעורו‪ ,‬ושם מבואר שהסוכה ההיא היא‬ ‫מחסה אלא חופה מקום קידושין ונישואין‪,‬‬ ‫בבחינת "צל דמהימנותא" מושלם‪ ,‬שבו מתגלה‬ ‫מקום דבקות נצחית בין כנסת ישראל לקב"ה‪.‬‬ ‫אור השכינה בשלימות‪.‬‬ ‫כל המדרשים הללו מציירים תמונה אחת‪ :‬סכת‬ ‫על פי הדברים הללו נוכל להבין מדוע אנו‬ ‫עורו של לוויתן היא גילוי העתיד של הסוכה‪,‬‬ ‫מזכירים גם בברכת המזון בכל שבעת ימי החג‪:‬‬ ‫כאשר מה שזמני וארעי נהפך לנצחי‪ ,‬ומה‬ ‫"הרחמן הוא יזכנו ליישב בסכת עורו של‬ ‫שגשמי נהפך לרוחני עליון‪.‬‬ ‫לוויתן"‪ ,‬ולא רק בסיום החג ביהי רצון‪ .‬כי כל‬ ‫רבינו בחיי‪ ,‬בראשית )א כא(‪ ,‬כתב שהלוויתן‬ ‫סעודה בסוכה בעולם הזה אינה אלא הכנה‬ ‫נברא בששת ימי בראשית‪ ,‬אלא שראה הקב"ה‬ ‫והצצה לאותה סוכה עליונה העתידה‪.‬‬ ‫שאם יהיו פרים ורבים יחריבו את העולם‪ ,‬ולכן‬ ‫בגמרא במסכת בבא בתרא )דף עד ע"ב(‬ ‫שחט את הנקבה וצפנה לצדיקים לעתיד לבוא‪,‬‬ ‫מתואר‪" :‬עתיד הקב"ה לעשות סעודה‬ ‫ומבשרו עתידים הצדיקים ליהנות בסעודה‪,‬‬ ‫לצדיקים מבשרו של לוויתן‪ ...‬ועורו של לוויתן‬ ‫ועורו יעשה הקב"ה מהם סוכה גדולה‪ .‬ומסביר‬ ‫עושה בו סוכה לצדיקים"‪ .‬הדברים טעונים‬ ‫שם רבינו בחיי‪ ,‬שאין הכוונה רק למשל גשמי‬ ‫מהר"ל בבאר הגולה )באר הרביעי( האריך‬ ‫ביאור‪ :‬מהו אותו לוויתן‪ ,‬וכיצד עורו‬ ‫להסביר כי "לוויתן" מלשון לויה וחיבור‪ .‬זהו‬ ‫נהפך לסוכה? הרי אין כאן משל גס‬ ‫סמל להתדבקות הגמורה של הצדיקים‬ ‫אלא סוד עליון‪ ,‬שהרי בגמרא עצמה‬ ‫בהקב"ה‪ .‬בעולם הזה‪ ,‬אפילו בסוכה‪ ,‬הדבקות‬ ‫ניכר שהסוכה אינה אלא צילם של‬ ‫חסרה‪ ,‬שהרי הדירה היא דירת עראי‪ ,‬הצל הוא‬ ‫צדיקים לעתיד לבוא‪ .‬עצם השימוש‬ ‫צל דק‪ ,‬והחיבור זמני‪ .‬אבל לעתיד לבוא הסוכה‬ ‫בעורו של הלוויתן מלמד‪ ,‬שהגוף‬ ‫תהיה מעורו של לוויתן‪ ,‬דהיינו עצם סמל‬ ‫החיצוני של בריה קדמונית זו יהפוך‬ ‫ההתחברות‪ .‬הרי עורו אינו סתם קליפה‪ ,‬אלא‬ ‫להיות מחיצה וסוכה לצדיקים מחיצה של‬ ‫החיצוניות שהופכת ליכולת ללוות ולחבר‪ .‬ובכך‬ ‫קדושה‪ ,‬של חיבור ושל השראת שכינה‪ .‬כאן‬ ‫ביאר המהר"ל‪ ,‬שכל ישיבתנו בסוכות היא רק‬ ‫מונחת ההבנה הראשונית‪ :‬סוכת הלוויתן היא‬ ‫בבואה‪ ,‬רמז וזכר‪ ,‬לישיבה העליונה בסוכת‬ ‫סמל להקפה של צדיקים בצל אלוקי ממש‪,‬‬ ‫לוויתן‪.‬‬ ‫כאשר עצמות בריה זו נהפכת לכלי דירה של‬ ‫שכינה‪.‬‬ ‫הגר"א‪ ,‬אבן שלמה )פרק יא אות ט( מאריך בכך‬ ‫ודבריו מעצימים את אותו קו‪ :‬הלוויתן הוא‬ ‫ובפסיקתא דרב כהנא )פסיקתא אחריתא‬ ‫לשון לויה והתחברות‪ .‬סוכת הלוויתן אינה אלא‬ ‫דסוכות דף קפז ע"ב( "נזכה ליישב בסוכת עורו‬ ‫הדבקות המוחלטת של ישראל בבוראם‪ .‬כאן‬ ‫של לוויתן"‪ .‬מכאן תקנו לומר בברכת המזון‬ ‫מוסיף הגר"א עומק נוסף‪ :‬בסוכה דידן יש‬ ‫"הרחמן הוא יזכנו ליישב בסכת עורו של‬ ‫דבקות אך גם פרוד‪ ,‬יש חיבור אך גם העלם‪ ,‬יש‬ ‫לוויתן"‪ .‬וכבר העירו גדולי המפרשים‪ :‬הרי לא‬ ‫קירבה אך גם מחיצות דקות‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬ ‫מדובר כאן רק באגדה פיוטית אלא בנוסח‬ ‫הסוכה העליונה של לוויתן היא דבקות שאין‬ ‫תפילה שנכנס לתוך סידור ישראל‪ .‬משמעות‬ ‫אחריה פרוד‪ ,‬לויה נצחית שאין בה הפסק‪.‬‬ ‫הדבר היא שחז"ל ראו את סוכת הלוויתן כיעד‬ ‫ממשי‪ ,‬שממנו שואב היהודי את תקוותו ואת‬ ‫בזוהר הקדוש‪ ,‬פרשת שמות )דף קפב ע"ב(‬ ‫דבקותו‪ .‬הרי בכל ברכה וברכה על הלחם‪ ,‬אנו‬ ‫נאמר שהלוויתן סובב את העולם כולו‪ ,‬ובעתיד‬ ‫מבקשים‪ :‬כשם שאנו יושבים בסוכה זמנית‪,‬‬ ‫הצדיקים יאכלו מבשרו ויתעטפו בעורו‪.‬‬ ‫נזכה לשבת באותה סוכה עליונה של לוויתן‪.‬‬ ‫הצדיקים יכנסו אל תוכו כמו אל חופה‪ ,‬ושם‬ ‫יזכו לאור פני מלך חיים‪ .‬כלומר‪ ,‬לא מדובר רק‬ ‫רבינו בחיי‪ ,‬בראשית )פרק א פסוק כא( מבאר‬ ‫במחיצה של שמירה אלא בחופה של נישואין בין‬ ‫שבריאת הלוויתן והזכרתו בתורה אינה אלא‬ ‫כנסת ישראל לקונה‪ ,‬והלוויתן הופך להיות‬ ‫רמז לעתיד לבוא‪" .‬ויברא אלוקים את התנינים‬ ‫כסות לאותו חיבור נצחי‪.‬‬ ‫הגדולים" אלו הם הלוויתן והבן זוג שלו‪.‬‬ ‫הקב"ה בראם כדי להועיד בהם סוד הצדיקים‬ ‫אור החיים הקדוש‪ ,‬ויקרא )כג‪ ,‬מב( עמד על‬ ‫לעתיד לבוא‪ .‬עורו של לוויתן מוכן להיות‬ ‫הפסוק "בסכות תשבו שבעת ימים" וכתב‪,‬‬ ‫מחיצות לצדיקים‪ ,‬כלומר‪ ,‬דפנות הסוכה‬ ‫שהסוכה היא סמל לשכינה‪ ,‬והצל שבה הוא‬ ‫העתידה‪ ,‬שבה ישרה הקב"ה שכינתו עליהם‪.‬‬ ‫"צלא דמהימנותא"‪ .‬כאשר אנו מבקשים "סכת‬ ‫לפי דבריו מתגלה שהלוויתן אינו בריה טבעית‬ ‫עורו של לוויתן"‪ ,‬אנו מבקשים את אותה דרגה‬ ‫בלבד אלא מציאות עליונה‪ ,‬שנבראה לצורך‬ ‫עליונה שבה הסוכה אינה רק זכר לענני הכבוד‬ ‫הייעוד העתידי של הצדיקים‪ .‬נמצאנו למדים‪:‬‬ ‫אלא הופכת להיות גילוי מוחלט של שכינה‪.‬‬ ‫כל יצירתו של הלוויתן נועדה מראש לשמש‬ ‫המלבי"ם )ישעיהו כז‪ ,‬א( פירש את הפסוק‬ ‫כחומר בניין לסוכה העליונה‪.‬‬ ‫"ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה‪ ...‬על‬ ‫רש"י‪ ,‬בבא בתרא )עד ע"ב( מפרש בפשטות את‬ ‫לוויתן נחש בריח ועל לוויתן נחש עקלתון"‪ .‬לפי‬ ‫דברי הגמרא‪" :‬עושה לצדיקים סוכה" פירושו‬ ‫דבריו‪ ,‬הלוויתן מורה על כוחות העולם הזה ועל‬ ‫מחיצה ממש‪ .‬אך עומק דבריו ניכר‪ :‬סוכה אינה‬ ‫ממשלותיו‪ .‬לעתיד לבוא‪ ,‬כאשר יתבטלו כוחות‬ ‫אלא מקום השראת שכינה‪" ,‬בצל כנפיך‬ ‫החומר ויתוקנו‪ ,‬נהפכים הם עצמם לחופה‬ ‫יחסיון"‪ .‬הרי שעורו של לוויתן שהוא קליפה‬ ‫ולמחיצה לצדיקים‪ .‬נמצא שהעור של הלוויתן‪,‬‬ ‫גשמית של בריה מיסטית הופך לצל קדוש‬ ‫שהיה סמל לכוח גשמי‪ ,‬הופך לסוכה קדושה‪.‬‬ ‫המחבר את הצדיקים אל בוראם‪ .‬רש"י מלמד‬ ‫בפרקי דרבי אליעזר )פרק י( מסופר באריכות‬ ‫אותנו‪ ,‬שהשפה של חז"ל איננה דימוי בלבד‬ ‫על בריאת הלוויתן‪ ,‬הזכר והנקבה‪ ,‬ועל כך‬ ‫אלא ממשות רוחנית‪-‬גשמית שתהיה לעתיד‬ ‫שהקב"ה הכין את עורו של הנקבה לצדיקים‬ ‫לבוא‪.‬‬ ‫בלשון נוקבת‪" :‬ומפני שאין‬ ‫לעתיד לבוא‪ .‬כבר בזמן הבריאה נקבע ייעודו‬ ‫מברכים ברכה מיוחדת על סוכה‬ ‫של עור זה‪ :‬להגן ולהקיף את הצדיקים‪ .‬זהו‬ ‫זו‪ ,‬נתפשט המנהג להזכירה‬ ‫פלא העולם לא נברא אלא בהכנה לעתיד‪,‬‬ ‫בברכת המזון‪ ,‬למען לא תישכח‬ ‫להכנת סוכה מיוחדת שבה ישרה ה'‪.‬‬ ‫מלב ישראל"‪ .‬דבריו מדגישים‬ ‫במדרש בילקוט שמעוני‪ ,‬ישעיהו )רמז תצט(‬ ‫שהבקשה אינה פיוט בלבד אלא‬ ‫"עתיד הקב"ה לעשות לצדיקים חופה מעורו של‬ ‫הלכה רבת משקל‪ ,‬והיא עומדת‬ ‫לוויתן"‪ .‬הילקוט מוסיף שהצדיקים יושבים‬ ‫במקום של זיכרון מתמיד‪.‬‬ ‫שם ונהנים מזיו השכינה‪ .‬משמע‪ ,‬שהעור הוא‬ ‫האבני נזר‪ ,‬יו"ד )סימן תרסו( מדגיש שהעור‬ ‫לא רק הגנה אלא עצם המעמד של חופה‪ ,‬של‬ ‫מסמל את החיצוניות של הבריאה‪ ,‬שבעולם‬ ‫שמחה ושל נישואין רוחניים‪.‬‬ ‫הזה היא מעלימה‪ ,‬ולעתיד היא עצמה תהפוך‬ ‫מרן הראשל"צ רבינו עובדיה יוסף‪ ,‬חזון עובדיה‬ ‫להיות הכלי המחבר אל הפנימיות‪ .‬הוא כותב‪:‬‬ ‫סוכות )עמוד שנא ואילך( הרחיב וביאר‪ ,‬שזכר‬ ‫"כי הסוכה היא בצל‪ ,‬והצל מורה על חסרון‬ ‫לסכת עורו של לוויתן אנו אומרים בכל ברכת‬ ‫אור‪ .‬אבל לעתיד לבוא ייהפך הצל לאור‪ ,‬והעור‬ ‫המזון בימי החג‪ ,‬כדי לחדד בליבנו שהישיבה‬ ‫שהיה מסך ייעשה למאור"‪ .‬כאן ניכר עומק‬ ‫בסוכה שלנו אינה אלא הכנה וישועה לקראת‬ ‫עצום‪ :‬הלוויתן‪ ,‬שהיה בהווייתו חיה עוצמתית‬ ‫אותה סוכה עליונה‪ .‬הוא מביא שם את דברי‬ ‫ומכסה‪ ,‬יהפוך להיות כלי של אור שמקרב ולא‬ ‫רבותינו הקדמונים ומחברם להלכה למעשה‪:‬‬ ‫מרחיק‪.‬‬ ‫לא נברך על עצם הישיבה בסוכה העליונה‪ ,‬אבל‬ ‫הערוך לנר‪ ,‬סוכה )נב ע"א( מסביר שהלוויתן‬ ‫כל ברכה שלנו בסוכה הזמנית היא תפילה‬ ‫עצמו מורה על חיבור שמים וארץ‪ .‬הסוכה‬ ‫להגיע לאותה מדרגה‪.‬‬ ‫מעורו היא סמל לחיבור הזה‪ ,‬שבו גם הגוף‬ ‫כף החיים )סימן תרל"ט ס"ק מו( כתב שראוי‬ ‫והעור הופכים לכלי קודש‪ .‬לפי דבריו‪ ,‬יש כאן‬ ‫לאדם לכוון בכל אמירת "הרחמן" בברכת‬ ‫לימוד גדול‪ :‬לא רק הנשמה מתקדשת אלא גם‬ ‫המזון‪ ,‬שהישיבה בסוכה היא רק בבואה‪,‬‬ ‫החומר‪ ,‬גם העור‪ ,‬גם החיצוניות‪ ,‬זוכים‬ ‫ויבקש מעומק ליבו שיזכה לישיבה בסוכה‬ ‫להתעלות‪ .‬בזה יובן מדוע אומרים זאת בכל‬ ‫השלימה של לוויתן‪ .‬דבריו חורזים את ההלכה‬ ‫ברכת המזון‪ ,‬שכן כל אכילה היא חיבור של‬ ‫והאגדה‪ ,‬את הנוסח הקבוע בסידור עם התקווה‬ ‫חומר ורוח‪ ,‬וכל סעודה מזכירה לנו שהגוף עתיד‬ ‫העתידית של עם ישראל‪.‬‬ ‫להתקדש ממש עד שיהפוך לסוכה לצדיקים‪.‬‬ ‫החתם סופר‪ ,‬חידושים לסוכה )דף נב ע"א ד"ה‬ ‫רבנו יוסף חיים הבן איש חי בשו"ת תורה‬ ‫תנו רבנן( מבאר ש"סוכת עורו של לוויתן" אינה‬ ‫לשמה )סימן רל"ד( מצינו דברים מופלאים‪ :‬אם‬ ‫רק עניין אגדי אלא עניין ממשי של גילוי שכינה‬ ‫אדם נודר לעשות סוכה‪ ,‬הרי זה נדר מצוה‬ ‫לעתיד לבוא‪ .‬הוא כותב שם שכשם שבעולם‬ ‫גמורה‪ ,‬כי עשיית הסוכה עצמה היא מצוה ולא‬ ‫הזה הסוכה היא מצוה העוטפת את האדם מכל‬ ‫רק הכשר מצוה‪ .‬הוא קושר זאת לסוכת עורו‬ ‫צדדיו‪ ,‬כך לעתיד תהיה סוכה זו גילוי מקיף של‬ ‫של לוויתן‪ ,‬ואומר שלעתיד יתברר שעצם עשיית‬ ‫קדושה שאין בה הסתרה כלל‪ .‬לשונו‪" :‬כי אז‬ ‫הסוכה היא הכנה ישירה לסוכה ההיא‪ .‬כלומר‪,‬‬ ‫יהיה האדם כולו מוקף קדושה בלי צד חול‪,‬‬ ‫כל סוכה שאנו בונים כאן היא דמות מוקדמת‬ ‫והסוכה ההיא מעורו של לוויתן איננה מחיצה‬ ‫של אותה סוכה נשגבה‪ .‬לשונו מלהיבה‪" :‬ודע כי‬ ‫בעלמא אלא גילוי נצחי"‪ .‬נמצאנו למדים‪,‬‬ ‫אין זו אגדה לבד אלא שורש מצוה‪ ,‬שכל סוכה‬ ‫שעצם עורו של הלוויתן הופך להיות האור‬ ‫בעולם הזה היא אבן בניין בסוכה העליונה"‪.‬‬ ‫הסובב של הצדיקים‪ ,‬ולא עוד אלא שההבדלה‬ ‫הכף החיים )או"ח סימן תרל"ט ס"ק מו( כותב‬ ‫בין מחיצה לצל הופכת לאור מקיף של דבקות‪.‬‬ ‫שיש לכוון באמירת "הרחמן הוא יזכנו ליישב‬ ‫השדי חמד‪ ,‬מערכת חג הסוכות )כללים א‪-‬ב(‬ ‫בסכת עורו של לוויתן" שתהיה זו ישיבה של‬ ‫ליקט את כל המקומות שבהם הוזכרה סוכת‬ ‫דבקות גמורה‪ .‬הוא מביא בשם ספרי הקבלה‬ ‫עורו של לוויתן והעמיד כי יש להבין זאת לא‬ ‫שהעור מסמל את שם הוי"ה המקיף את האדם‪,‬‬ ‫כדבר רחוק אלא כתפילה מעשית שאנו אומרים‬ ‫ובכך הסוכה העליונה הופכת להיות דירה‬ ‫בכל סעודה‪ .‬הוא מביא מקורות רבים שמנהגי‬ ‫נצחית שאין אחריה גלות‪.‬‬ ‫ישראל הם חלק מגילוי הסוד הזה‪ ,‬ומסיים‬ ‫תרלט ס"ק עח‪ ,‬חזון עובדיה סוכות עמ' תמד–‬ ‫מרן הראשל"צ רבינו עובדיה יוסף חזון‬ ‫תמה(‪.‬‬ ‫עובדיה‪ ,‬סוכות )עמוד שנא ואילך(‬ ‫מבאר באריכות‪ ,‬שסוכת עורו של‬ ‫שלישית‪ ,‬ביסוד ההידור‪ .‬אם העור מסמל‬ ‫לוויתן אינה משל בלבד אלא גילוי של‬ ‫חיצוניות שנהפכת לכלי קודש לעתיד לבוא‪ ,‬כפי‬ ‫מדרגת השכינה לעתיד לבוא‪ .‬לדבריו‪,‬‬ ‫שדייק האבני נזר ש"הצל ייהפך לאור‪ ,‬והעור‬ ‫זהו טעם ברור למנהג להזכירה בברכת‬ ‫שהיה מסך ייעשה למאור" )אבני נזר יו"ד סי'‬ ‫המזון‪ ,‬שהרי הסוכה אינה רק זכר‬ ‫תרסו(‪ ,‬הרי שאצלנו כל הידור בחומרי הסוכה‬ ‫לענני הכבוד אלא שער אל העתיד‪ .‬הוא מוסיף‬ ‫והסכך איננו קישוט אלא עבודה‪ :‬להפוך‬ ‫שראוי לאדם לחנך את ילדיו לכוון בכל פעם‬ ‫"חומר" ל"כלי שכינה"‪ .‬זה מניע להדר בנוי‬ ‫שהוא מזכיר זאת‪ ,‬כדי לחבר את ההווה עם‬ ‫הסוכה‪ ,‬בנקיותה‪ ,‬בשלום שבין יושביה‪ ,‬שלא‬ ‫העתיד‪.‬‬ ‫תהא "דירת מצוה" נעשית בחיפזון ובפירוד‪,‬‬ ‫אלא באהבה וביישוב הדעת‪.‬‬ ‫האדמו"ר הזקן הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי‬ ‫תורה אור‪ ,‬דרושי סוכות )דרוש ב( מבאר‬ ‫רביעית‪ ,‬בתוכן הסעודה‪ .‬בבבא בתרא נאמר על‬ ‫שסוכת עורו של לוויתן היא "מקיף דלעתיד‬ ‫סעודת הצדיקים מן הלוויתן ועורו לסוכה )בבא‬ ‫לבוא"‪ .‬בסוכות שלנו‪ ,‬המקיף עדיין נסתר‪ ,‬צל‪,‬‬ ‫בתרא עד ע"ב(‪ .‬סעודת הסוכה שלנו נעשית‬ ‫ענן‪ .‬לעתיד לבוא המקיף עצמו יהפוך לאור‪.‬‬ ‫אפוא "הדמיה" דקה של סעודת העתיד‪ .‬ממילא‬ ‫כלומר‪ ,‬מה שכיום אנו רואים כצל‪ ,‬אז יהיה‬ ‫יש מקום להוסיף ניגון‪ ,‬לומר דברי אגדה‬ ‫גילוי מלא‪ .‬בכך סוכת עורו של לוויתן היא סמל‬ ‫העוסקים בגאולה ובדבקות‪ ,‬ולעצב את‬ ‫למהפך של כל ההסתרות לגילוי‪.‬‬ ‫הסעודה באווירה של קדושה ושמחה – לא‬ ‫לשובע גופני בלבד אלא להארת נפש‪ .‬רבינו בחיי‬ ‫לאחר שהבאנו את דברי רבותינו הגיע הזמן‬ ‫שכתב שעור הלוויתן מרמז ללבוש האור )רבינו‬ ‫לרדת אל שדה המעשה‪ ,‬לנפקא מינות חיות‬ ‫בחיי בראשית א‪ ,‬כא(‪ ,‬מזכיר שכל תוספת אור‬ ‫שהולכות עם האדם בסוכה ובהלכה‪ ,‬ולא‬ ‫בסעודה שלנו ברכת המזון בכוונה‪ ,‬זימון‬ ‫יישארו כדברים של דרוש לבד‪:‬‬ ‫מפואר‪ ,‬הכנסת אורחים כבר שייכת לעורו של‬ ‫ראשית‪ ,‬באמירת "הרחמן"‪ .‬אם סוכת עורו של‬ ‫לוויתן‪.‬‬ ‫לוויתן היא יעד ממשי ולא מליצה‪ ,‬הרי שבכל‬ ‫חמישית‪ ,‬בחינוך‪ .‬אם הלוויתן "נברא‬ ‫ברכת המזון בימי החג יש כאן כוונה מחייבת‪:‬‬ ‫לשעשועים" )מדרש שוחר טוב תהלים קד‪,‬‬ ‫לא להפטיר בפה‪ ,‬אלא להגביה את הסעודה‬ ‫מלבי"ם שם(‪ ,‬הרי שעבודת הסוכה צריכה‬ ‫שלנו ולהפוך אותה לטעימה מן העתיד‪ .‬לשון‬ ‫להיות שמחה מאירה ולא עול כבד‪ .‬לחנך ילדים‬ ‫הפסיקתא "כשהם יוצאין מן הסוכה אומרים‬ ‫שסוכה היא בית של אור‪ ,‬משחק קדוש‪ ,‬קרבת‬ ‫יהי רצון… שנזכה ליישב בסכת עורו של‬ ‫ה' שמחה‪ ,‬להראות להם שבכל "הרחמן" אנחנו‬ ‫לוויתן" )פסיקתא דרב כהנא‪ ,‬אחריתא דסוכות‬ ‫באמת "מתגעגעים" אל סוכת הנצח‪ .‬כך‬ ‫דף קפז ע"ב(‪ ,‬וכפי שנקבע בעם ישראל להוסיף‬ ‫כותבים האחרונים שמכאן מקום לחזק את‬ ‫בברכת המזון "הרחמן הוא יזכנו…"‪ .‬נמצא‬ ‫המנהג לומר "הרחמן" בנעימה ולהסבירו בבית‬ ‫שמי שמקפיד לכוון שהאכילה שלו בסוכה היא‬ ‫לא כטקסט קפוא‪ ,‬אלא כתקווה חיה )כף החיים‬ ‫הכנה לחופה העליונה‪ ,‬מקיים "זיכרון" חי‪ ,‬וכל‬ ‫או"ח תרל"ט ס"ק מו(‪.‬‬ ‫סעודה שלו נעשית חלק מעבודת ה' בגובה‪.‬‬ ‫שישית‪ ,‬במבנה הדרשות והתפילה‪ .‬אם סוכת‬ ‫שנית‪ ,‬במבט על עצם ישיבת הסוכה‪ .‬אם נאמר‬ ‫הלוויתן היא "חופה" )מדרש אגדה לבראשית‬ ‫כדברי המהר"ל ש"לויתן" לשון לויה וחיבור‪,‬‬ ‫א‪ ,‬ילקוט שמעוני ישעיה רמז תצט(‪ ,‬הרי לא די‬ ‫והסוכה העתידה היא שלמות ההתחברות‬ ‫לומר "פרוס עלינו סכת שלומך" כסעיף בסידור‪,‬‬ ‫)מהר"ל‪ ,‬באר הגולה‪ ,‬באר ד(‪ ,‬יוצא שגם הסוכה‬ ‫אלא להטעין את תפילת הערב של החג‪ ,‬את‬ ‫שלנו אינה "מחסה זמני" בלבד אלא אימון‬ ‫ההקפות ואת ה"הושענות"‪ ,‬בתודעת חופה‪ :‬אנו‬ ‫לדבקות‪ .‬ממילא יש מעלה להרבות בישיבה של‬ ‫תחת אוהל של שכינה‪ ,‬מצפים ליום שבו החופה‬ ‫ממש‪ :‬לימוד‪ ,‬שיחה של תורה‪ ,‬זימון‪ ,‬הכנסת‬ ‫תהיה גלויה‪ .‬זו נפקא מינה לעיצוב ההדרכה‬ ‫אורחים‪ ,‬כדי ש"צילא דמהימנותא" יהיה צל‬ ‫בבית הכנסת‪ :‬לשזור את האמירה העתידית‬ ‫שחיים בו ולא קופסה טכנית‪ .‬זה ניכר בפוסקים‬ ‫בתוך ההווה‪ ,‬לעשות מקום לקטעי פיוט‬ ‫שדחקו להרבות בקביעת סעודות בסוכה כל‬ ‫שעוסקים ב"אורו של עור"‪.‬‬ ‫שבעה כדי להרבות בקיום "תשבו כעין תדורו"‬ ‫)עי' חיי אדם כלל קנג סעיף ז‪ ,‬כף החיים או"ח‬ ‫סעודה שלו שמחה אחרת‪ ,‬וכל‬ ‫שביעית‪ ,‬בשפת ההלכה המעשית‪ .‬השדי חמד‬ ‫יציאה מן הסוכה כניסה לחופה‬ ‫ליקט שמנהג להזכיר "סוכת עורו של לוויתן"‬ ‫שעדיין נבנית‪.‬‬ ‫נועד שלא תישכח מן הלב )שדי חמד‪ ,‬מערכת חג‬ ‫הסוכות‪ ,‬כללים א‪-‬ב(‪ .‬לפיכך‪ ,‬מי שמדקדק‬ ‫הלוויתן‪ ,‬כפי שהעמידוהו חז"ל‪,‬‬ ‫בברכת המזון אף אם מקצר בשאר הרחמנים –‬ ‫איננו רק יצור מיתולוגי אלא סמל‬ ‫טוב שלא יוותר על זה‪ .‬ואם סועד עם אורחים‬ ‫עצום לעולם כולו‪ .‬עורו שהוא‬ ‫שאינם מכירים שיאמר בקול נעים ויסביר‬ ‫החיצוניות‪ ,‬המסך‪ ,‬מה שבעולם הזה נתפס‬ ‫בקצרה‪ :‬כך מעבירים מסורת‪ ,‬כך מדליקים‬ ‫כמסתיר יהפוך לעתיד להיות המחיצה הקדושה‬ ‫לבבות‪.‬‬ ‫שסוככת על הצדיקים‪ .‬כאן טמון רעיון אדיר‪:‬‬ ‫כל מה שנראה לנו היום כהסתר פנים‪ ,‬כל קושי‪,‬‬ ‫שמינית‪ ,‬ביחסי גוף ונשמה‪ .‬הערוך לנר העיר‬ ‫כל לבוש גס של מציאות חומרית עתיד להתברר‬ ‫שסוכת הלוויתן מלמדת שגם "העור"‪,‬‬ ‫כאור עליון‪ ,‬כחופה של דבקות‪ .‬זהו היסוד של‬ ‫החיצוניות‪ ,‬זוכה לקדושה )ערוך לנר סוכה נב‪.(.‬‬ ‫"סוכת עורו של לוויתן"‪ :‬מה שחשבנו שהוא‬ ‫זו הוראה יומיומית‪ :‬לא לזלזל בצדדים‬ ‫קליפה‪ ,‬מה שראינו כעור‪ ,‬ייהפך בעצמו לסוכה‪.‬‬ ‫הטכניים של המצווה – ניקיון הסוכה‪ ,‬סדר‬ ‫השולחן‪ ,‬יופי הקישוטים כי החוץ נעשה לכלי‬ ‫מכאן יסוד רחב לעבודת ה'‪ :‬כל חיצוניות‬ ‫של פנים‪ .‬זו תשובה עדינה לכל מי ששואל "מה‬ ‫שבעולם בין אם היא גשמיות‪ ,‬בין אם היא‬ ‫אכפת לה' בקישוטים?" אכפת מאוד‪ ,‬כי אנו‬ ‫מציאות קשה או אפילו נפילה של אדם יכולה‬ ‫מתאמנים להפוך עור למאור‪.‬‬ ‫להפוך לכלי קודש אם היא מתבררת ומועמדת‬ ‫לשירות האמת‪ .‬הסוכה שלנו היא ציור מוקטן‬ ‫תשיעית‪ ,‬בהליכות בין אדם לחברו‪ .‬אם סוכתנו‬ ‫של זה‪ :‬עראית‪ ,‬רעועה‪ ,‬אבל דרכה אנו לומדים‬ ‫מכוונת לחופה של שלום‪ ,‬אי אפשר לבנותה על‬ ‫שה' שוכן דווקא בה‪ .‬וכך גם חיי היום יום‬ ‫חשבון זולתו‪ .‬מי שזוכר שבסיומה יאמר "נזכה‬ ‫דווקא במקומות שנראים ארעיים וחלשים‪,‬‬ ‫ליישב בסוכת עורו של לוויתן"‪ ,‬לא יכה פטישים‬ ‫מתגלית שכינה‪.‬‬ ‫מאוחרים בלילות‪ ,‬לא יכביד על שכנים‪ ,‬לא‬ ‫יגנוב שינה‪ .‬הסוכה שלנו צריכה להיות צל שלום‬ ‫האדם יוצא מביתו הקבוע‪ ,‬מבית האבן המוגן‪,‬‬ ‫בפועל ממש‪ ,‬כדי שנהיה ראויים לסכת שלום‬ ‫אל סוכה רעועה‪ ,‬מחופה בענפים דקים‪ .‬בזה‬ ‫העתידה )עי' תנחומא פקודי ג‪" :‬מי שנכנס‬ ‫הוא לומד את מידת הענווה לדעת שהכול ביד‬ ‫לתוכה נרפא" – אם שם היא מרפא‪ ,‬גם כאן‬ ‫שמים‪ ,‬ואין לו קיום אלא בצילו של הקדוש‬ ‫עלינו להיות מרפא לזולת(‪.‬‬ ‫ברוך הוא‪ .‬אך אם בסוכה זו הוא מבקש לגור‪,‬‬ ‫והרי אנו מבקשים בכל סעודה "הרחמן הוא‬ ‫עשירית‪ ,‬בכוונת הישיבה עצמה‪ .‬הזוהר קרא‬ ‫יזכנו ליישב בסכת עורו של לוויתן"‪ ,‬עליו‬ ‫לסוכה "צילא דמהימנותא"‪ .‬בתורת החסידות‬ ‫לשאול את עצמו‪ :‬האם סוכתי נבנית בשלום?‬ ‫ביארו שסוכת הלוויתן היא "מקיף דלעתיד"‬ ‫האם היא מביאה מנוחה או צער לסובבים‬ ‫ההקפה העליונה תהפוך לאור )תורה אור‪,‬‬ ‫אותי?‬ ‫דרושי סוכות(‪ .‬מכאן כוונה פשוטה לכל יושבי‬ ‫הסוכה‪ :‬אע"פ שכרגע אני יושב בצל‪ ,‬מבקש אני‬ ‫חז"ל אמרו )יומא פה ע"ב( שעבירות שבין אדם‬ ‫שהצל הזה יאיר‪ .‬ממילא כל רגע של שקט‬ ‫לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את‬ ‫בסוכה‪ ,‬כל דקה של התבודדות‪ ,‬כל אמירת‬ ‫חברו‪ .‬ומה טעם לנו לצאת מיום הכיפורים ישר‬ ‫תהלים אינן "הפסק" בין הסעודות‪ ,‬אלא הכנת‬ ‫אל בניין הסוכה אם נבנה אותה על חשבון‬ ‫נפש לחופה הגדולה‪.‬‬ ‫מנוחת השכן‪ ,‬על חשבון בכיו של תינוק שזה‬ ‫עתה נרדם‪ ,‬או על חשבון אשה שזה עתה ילדה‬ ‫ולבסוף‪ ,‬נקודת הכרעה פנימית‪ :‬האם הכל משל‬ ‫והיא זקוקה לשקט? וכי סוכה כזו תהיה כלי‬ ‫או כפשוטו‪ .‬הראשונים הראו שאין סתירה – יש‬ ‫לשכינה? והרי הסוכה עצמה נקראת "סכת‬ ‫פשט של מציאות לעתיד‪ ,‬ויש עומק של סמל‬ ‫שלום"‪ ,‬ואם אינה נבנית בשלום‪ ,‬היא כגוף בלי‬ ‫עכשיו )בבא בתרא עד‪ ,:‬רבינו בחיי בראשית‬ ‫נשמה‪.‬‬ ‫א‪,‬כא‪ ,‬רמב"ן שם(‪ .‬הנפקא מינה איננה אם‬ ‫נדמיין דג ענק או רק אור עליון‪ ,‬אלא איך נחיה‬ ‫וכבר אמרו במדרש )תנחומא פקודי ג( על‬ ‫את סוכתנו‪ :‬כבית לאמונה שמכין אותנו‬ ‫המשכן‪" :‬מי שנכנס לתוכו נרפא"‪ .‬אף הסוכה –‬ ‫לעתיד‪ .‬מי שחי כך‪ ,‬כל "הרחמן" שלו טעון‪ ,‬כל‬ ‫אם היא סוכה אמיתית מביאה רפואה וברכה‪.‬‬ ‫עיקר העניין‪ :‬נמצאנו למדים כי סוכת עורו של‬ ‫אך אם היא בנויה ברעש‪ ,‬בכעס‪,‬‬ ‫לוויתן איננה משל ציורי בלבד‪ ,‬אלא חזון‬ ‫בפגיעה בזולת‪ ,‬חסרה היא מתפקידה‪.‬‬ ‫אמיתי המלווה אותנו בכל יציאה לסוכה ובכל‬ ‫סוכה אמיתית היא מקום של מנוחה‪,‬‬ ‫ברכת המזון שאנו מברכים בחג‪ .‬כבר עכשיו‪,‬‬ ‫מקום של חסד‪ ,‬מקום שבו אור השלום‬ ‫בסוכה הארעית שלנו‪ ,‬אנו מציצים אל סוכת‬ ‫מאיר‪.‬‬ ‫הנצח העתידה‪ ,‬אל השעה שבה החומר כולו‬ ‫ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום‬ ‫יהפוך לכלי קודש‪ ,‬וישראל ישבו סביב שולחנו‬ ‫יום‪ :‬כשאדם יושב בסוכה‪ ,‬עליו לזכור‬ ‫של מקום ויתענגו מזיו השכינה‪.‬‬ ‫שזו אינה רק מצווה טכנית של "תשבו כעין‬ ‫מכאן תובנה יסודית לחיינו‪ :‬הסוכה מלמדת‬ ‫תדורו"‪ ,‬אלא חוויה של אמונה‪ .‬הסוכה מלמדת‬ ‫אותנו שדווקא הארעיות‪ ,‬הדלות‪ ,‬והצל הדקיק‬ ‫אותנו להפוך כל פרט קטן בחיים – אפילו‬ ‫– יכולים להיות השראת שכינה‪ .‬לא ארמון של‬ ‫ישיבה פשוטה תחת סכך דק לשער אל השכינה‪.‬‬ ‫שיש ולא מבנה מפואר הם שעושים את האדם‬ ‫בכל סעודה‪ ,‬כשמוסיפים את הנוסח "הרחמן‬ ‫קרוב לאלוהיו‪ ,‬אלא ענווה‪ ,‬פשטות ושמחה‬ ‫הוא יזכנו ליישב בסכת עורו של לוויתן"‪ ,‬יש‬ ‫פנימית‪ .‬כך גם בחיי היום יום‪ :‬מי שחי מתוך‬ ‫כאן קריאה פנימית‪ :‬תביט על שולחנך‪ ,‬על‬ ‫אמונה‪ ,‬גם קורות פשוטים וסכך ירוק נהפכים‬ ‫ילדיך סביבך‪ ,‬על החברים שאתה מארח‪ ,‬ותדע‬ ‫בעבורו לכתר מלכות‪.‬‬ ‫שכל זה הוא ציור מוקטן של סעודת הצדיקים‬ ‫ודווקא כאן מתגלה עומק המשל‪ :‬אם עורו של‬ ‫לעתיד לבוא‪ .‬ברגע שאתה אוכל בכוונה‪ ,‬מברך‬ ‫לוויתן דבר גס וחומרי יהפוך לסוכה עליונה‪,‬‬ ‫בברכת המזון בדבקות‪ ,‬מספר דבר תורה‬ ‫הרי שאין מציאות בעולם שאינה יכולה‬ ‫בשולחן אתה כבר עכשיו חי טיפה מן העתיד‪.‬‬ ‫להתקדש‪ .‬גם המעשה הפשוט ביותר‪ ,‬אם הוא‬ ‫בסוכה לומדים גם את כוח הפשטות‪ .‬הבית‬ ‫נעשה לשם שמים‪ ,‬הופך להיות סכך של סוכה‬ ‫הפארי נשאר מאחור‪ ,‬ודווקא ישיבה במקום‬ ‫עליונה‪.‬‬ ‫דל‪ ,‬עם רוחות נושבות‪ ,‬היא שמביאה שמחה‬ ‫וממילא‪ ,‬בכל סעודה בסוכה‪ ,‬בכל שיחה פשוטה‬ ‫מיוחדת‪ .‬מכאן תובנה יומיומית‪ :‬לא תמיד‬ ‫סביב השולחן‪ ,‬עלינו לזכור שאנו טועמים טעם‬ ‫הגדלות היא בארמון ובקירות שיש‪ ,‬אלא‬ ‫העתיד‪ ,‬טעם של סעודת הצדיקים‪ .‬בזה נבין את‬ ‫בשמחה אמיתית הפורצת גם מתוך עראי‪ ,‬גם‬ ‫מהות הבקשה‪" :‬הרחמן הוא יזכנו ליישב‬ ‫מתוך עמל יומיומי‪.‬‬ ‫בסכת עורו של לוויתן" לא רק בקשה לעתיד‬ ‫עוד תובנה‪ :‬אם עורו של לוויתן החומר הגס‬ ‫הרחוק‪ ,‬אלא הצהרה שכבר עכשיו אנו רוצים‬ ‫והחיצוני עתיד להפוך לסוכה של קדושה‪ ,‬הרי‬ ‫לחיות כך‪ ,‬חיים של סוכה‪ ,‬חיים של אמונה‬ ‫שגם חיי היום יום שלנו‪ ,‬החומריים לכאורה‬ ‫ושמחה‪ ,‬חיים שכל פרט בהם מקבל משמעות‬ ‫העבודה‪ ,‬העסק‪ ,‬המאמצים לפרנסה יכולים‬ ‫נצחית‪.‬‬ ‫להפוך לחופה של קודש אם נעשה אותם לשם‬ ‫כמו ילד קטן היוצא בליל סוכות מן הבית‬ ‫שמים‪ .‬כל דיבור נקי‪ ,‬כל עזרה לשכן‪ ,‬כל קניית‬ ‫המואר אל סוכה דלה‪ ,‬ומביט מבעד לסכך‬ ‫מכולת באמונה ובכשרות כולם טלאים טלאים‬ ‫ורואה את הכוכבים מנצנצים‪ ,‬כך גם אנחנו‬ ‫של "סוכת עורו של לוויתן"‪.‬‬ ‫עומדים תחת סכך עולמנו הארעי‪ ,‬אך מבעד‬ ‫בסופו של דבר‪ ,‬הסוכה מלמדת אותנו לראות‬ ‫לחלונות קטנים של אמונה מציצים אל אור‬ ‫באור חדש את חיינו‪ :‬כל צל‪ ,‬כל קושי‪ ,‬כל מסך‬ ‫הנצח‪ .‬כל נר שאנו מדליקים בסוכה‪ ,‬כל שיר‬ ‫עתיד להתברר כאור‪ .‬כל סעודה משפחתית‪ ,‬כל‬ ‫שאנו שרים בה‪ ,‬כל ברכה שאנו מברכים – הם‬ ‫לילה בסוכה עם שיר ושיחה הם בניין לבנה‬ ‫קרני אור הבוקעים מן העתיד‪ ,‬מרמזים לנו על‬ ‫נוספת בסוכה העליונה‪.‬‬ ‫היום הגדול שבו נהיה כולנו יושבים בסוכת‬ ‫עורו של לוויתן‪.‬‬ ‫‪ .24‬סיום מסכת בחול המועד האם הוא שמחת מצוה או אסור משום אין מערבים שמחה‬ ‫בשמחה?‬ ‫להודות על הנסים והישועות‪ .‬דווקא בזמנים‬ ‫ימי המועד הם ימים של שמחה מיוחדת‪ ,‬בהם‬ ‫אלו עולה שאלה עדינה ומורכבת‪ :‬האם מותר‬ ‫ישראל יושבים בצל מצות ה' וליבם פתוח‬ ‫קווינו לו ויושיענו"‪ .‬ונמצא‬ ‫לאדם לעשות סעודת סיום מסכת בתוך ימי חול‬ ‫ששמחת הצדיקים היא בשכר‬ ‫המועד‪ ,‬ולשמוח בשמחת התורה‪ ,‬או שמא יש‬ ‫לימודם ועבודתם בתורה‪.‬‬ ‫בזה משום עירוב שמחות‪ ,‬כשם שאסרו חכמים‬ ‫לישא אשה במועד מפני שאין מערבין שמחה‬ ‫ובמסכת מגילה )לא ע"א( איתא‪:‬‬ ‫בשמחה‪ .‬מצד אחד‪ ,‬כל סעודת סיום היא ביטוי‬ ‫"משה תקן להם לישראל שיהיו‬ ‫לשמחת התורה‪ ,‬ואין שמחה כהשלמת חלק‬ ‫קורין בתורה במועדו של כל‬ ‫בתורה‪.‬‬ ‫מועד"‪ ,‬ומכאן שיסוד שמחת המועדים כולל‬ ‫בקריאתה ובסיום התורה בה‪.‬‬ ‫מצד שני‪ ,‬הרי כבר נקבע שמחת המועד‪ ,‬ואולי‬ ‫יש בזה טשטוש הגבולות‪ .‬יש המבקשים להביא‬ ‫הרמב"ם בהלכות יום טוב )פרק ז הלכה טז(‬ ‫ראיה מהמנהג הנפוץ בשמחת תורה‪ ,‬בו‬ ‫כתב‪" :‬אין נושאין נשים במועד‪ ...‬מפני ששמחה‬ ‫מסיימים את חמשה חומשי תורה ועורכים‬ ‫אחרת היא ואין מערבין שמחה בשמחה"‪.‬‬ ‫ריקודים ורוב שמחה‪ ,‬ואף בספרי הפוסקים‬ ‫ומבואר בדבריו שיסוד האיסור הוא דווקא‬ ‫מצאנו שהזכירו היתר בזה‪ .‬מאידך יש לשקול‬ ‫במקום שיש שמחה של סעודה ומשתה‪ ,‬אבל לא‬ ‫אם אכן המשל דומה לנמשל‪ .‬מהו אפוא דינה‬ ‫מצינו שיאסור בלימוד תורה או בסיומו‪.‬‬ ‫של סעודת סיום מסכת בחול המועד‪ ,‬והאם‬ ‫הטור ב)או"ח סימן תקמו( הביא דברי הגמרא‬ ‫שמחת התורה היא שמחה העומדת לעצמה‬ ‫שאין נושאין נשים במועד‪ ,‬וכתב בשם הרא"ש‪:‬‬ ‫שאינה נכללת בגדר "אין מערבין שמחה‬ ‫"משום דטריד בשמחת אשתו ואין לבו שמח‬ ‫בשמחה"‪.‬‬ ‫בשמחת הרגל"‪ .‬הרי שביאר טעם נוסף לאיסור‪,‬‬ ‫בפרשת ראה נאמר "ושמחת בחגך אתה ובנך‬ ‫משום שהשמחה האחרת פוגעת בשמחת‬ ‫ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום‬ ‫המועד‪ ,‬מה שאין כן בסיום מסכת‪ ,‬ששמחתה‬ ‫והאלמנה אשר בשעריך" )דברים טז יד(‪ .‬פסוק‬ ‫שמחת התורה היא‪ ,‬והיא עצמה עיקר שמחת‬ ‫זה הוא המקור למצוות השמחה ברגל‪ ,‬ומכאן‬ ‫הרגל‪.‬‬ ‫עולה השאלה האם שמחת התורה של סיום‬ ‫הר"ן על הרי"ף )מועד קטן דף ב ע"א בדפי‬ ‫מסכת היא בכלל שמחה זו או שמחה נוספת‬ ‫הרי"ף( כתב‪" :‬אין מערבין שמחה בשמחה לפי‬ ‫שעלולה לערבב‪.‬‬ ‫שאין יכול לשמוח שתיהן כאחת"‪ .‬למדנו‬ ‫במסכת מועד קטן )ח ע"ב( אמרו‪" :‬אין נושאין‬ ‫מדבריו שהאיסור נובע ממהות השמחה שאינה‬ ‫נשים במועד‪ ,‬לא בתולות ולא אלמנות ולא‬ ‫מתמזגת‪ .‬אבל שמחת תורה ושמחת הרגל חד‬ ‫מיבמין‪ ,‬מפני ששמחה היא לו"‪ .‬ופרש"י שם‪:‬‬ ‫היא‪ ,‬שהרי "ושמחת בחגך" כוללת גם בלימוד‬ ‫"שמחת הרגל היא‪ ,‬ואין מערבין שמחה‬ ‫התורה‪ ,‬כמו שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי‬ ‫בשמחה"‪ .‬הרי לנו כלל גדול שחכמים גזרו שלא‬ ‫לב"‪.‬‬ ‫לערב שמחת הרגל בשמחה אחרת‪.‬‬ ‫רבנו יונה )ברכות כא ע"א בדפי הרי"ף( כתב‬ ‫ובמסכת פסחים )סח ע"ב( אמרו‪" :‬חציו לכם‬ ‫בשם מדרש שיר השירים‪" :‬זה היום עשה ה'‬ ‫וחציו לה'"‪ .‬ופירש"י שם‪ :‬חציו לכם לאכול‬ ‫נגילה ונשמחה בו – איני יודע אם ביום אם‬ ‫ולשתות‪ ,‬חציו לה' לעסוק בתורה‪ .‬למדנו‬ ‫בהקב"ה‪ ...‬עד שבא שלמה ואמר בך בתורתך"‪.‬‬ ‫ששמחת הרגל איננה רק בסעודה ובמשתה אלא‬ ‫הרי ששמחת התורה עצמה היא פירוש השמחה‬ ‫גם בשמחת התורה‪.‬‬ ‫שבמועדים‪ ,‬ולפיכך אין מקום לאסור סיום‬ ‫מסכת‪ ,‬אלא אדרבה‪ ,‬הוא מעלה את שמחת‬ ‫ובמסכת שבת )קיח ע"ב( אמרו‪" :‬לעולם ישלים‬ ‫הרגל לגובה נוסף‪.‬‬ ‫אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד‬ ‫תרגום"‪ ,‬ודרשו חז"ל‪" :‬כל המשלים פרשיותיו‬ ‫הרשב"א בחידושיו )מועד קטן ח ע"ב( כתב‬ ‫מאריכין לו ימיו ושנותיו"‪ .‬הרי שסיום לימוד‬ ‫בטעם איסור נישואין במועד‪" :‬שמא יבטל‬ ‫הוא עצמו ענין של שמחה‪.‬‬ ‫משמחת הרגל"‪ .‬ולפי זה אין שייך לומר כן‬ ‫בסיום מסכת‪ ,‬שאין בו ביטול שמחת הרגל אלא‬ ‫ובמסכת תענית )לא ע"א( אמרו על לעתיד‬ ‫הוספה של שמחת התורה לתוך שמחת החג‪.‬‬ ‫לבוא‪" :‬עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול‬ ‫לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד‬ ‫הריטב"א )מועד קטן ח ע"ב( כתב‪" :‬שאין‬ ‫ואחד מראהו באצבעו שנאמר זה אלוקינו‬ ‫מערבין שמחה בשמחה‪ ,‬פירוש שלא יבטל‬ ‫הבן איש חי )שנה שניה‪ ,‬פרשת צו‪ ,‬הלכה יב(‬ ‫שמחת החג בשביל שמחת אשתו"‪.‬‬ ‫כתב להדיא שמותר לעשות סעודת סיום‬ ‫ושוב מבואר כדברי הרשב"א‪.‬‬ ‫במועד‪ ,‬והוסיף שזהו זמן מתאים ביותר‪ ,‬שכן‬ ‫המאירי )מועד קטן שם( הרחיב בזה‬ ‫שמחת התורה מתמזגת עם שמחת החג‪.‬‬ ‫וכתב‪" :‬כל שאין שמחתו תלויה אלא‬ ‫הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך במנחת שלמה‬ ‫בשמחת הרגל מותר‪ ,‬אבל אם יש‬ ‫)חלק א סימן צא( חידד שאין להחשיב סעודת‬ ‫שמחה אחרת הבאה מחמתו אסור"‪.‬‬ ‫סיום כשמחה עצמאית‪ ,‬אלא היא תוספת‬ ‫למדנו מדבריו שסיום מסכת אינו‬ ‫לשמחת המועד‪ ,‬והביא ראיה מכך שבשמחת‬ ‫נחשב שמחה נפרדת אלא מחובר לשמחת‬ ‫תורה עיקר החגיגה היא על הסיום‪.‬‬ ‫התורה שהיא עצם שמחת המועד‪.‬‬ ‫הגאון רבי משה פיינשטיין באגרות משה )או"ח‬ ‫המהרש"ל בים של שלמה )בבא קמא פרק ז‬ ‫חלק א סימן קסח( כתב להיתר גמור לעשות‬ ‫סימן לז( כתב‪" :‬סעודת סיום מסכת אינה בכלל‬ ‫סיום במועד‪ ,‬וכתב שמצווה רבה היא להוסיף‬ ‫שמחה אחרת‪ ,‬דכל שמחתה אינה אלא של‬ ‫שמחת התורה על שמחת החג‪.‬‬ ‫מצוה‪ ,‬ואין כאן חשש ביטול שמחת הרגל‪ ,‬אלא‬ ‫אדרבה תוספת שמחה היא"‪ .‬מדבריו עולה‬ ‫מרן הרשל"צ הגאון הגר"ע יוסף בשו"ת יביע‬ ‫בבירור שסיום מסכת במועד מותר ואף ראוי‪.‬‬ ‫אומר )חלק ט או"ח סימן סו( כתב‪" :‬סעודת‬ ‫סיום מותרת במועד‪ ,‬ואין בזה משום עירוב‬ ‫הט"ז ב)או"ח סימן תקמו ס"ק ה( כתב‪" :‬אין‬ ‫שמחות‪ ,‬אלא עצם מצוה גדולה היא להוסיף‬ ‫מערבין שמחה בשמחה – היינו נישואין וכיוצא‬ ‫שמחת התורה אל שמחת החג"‪ ,‬והביא סמך‬ ‫בזה‪ ,‬אבל סעודת מצוה כגון ברית מילה או‬ ‫לכך משמחת תורה‪.‬‬ ‫סיום מסכת‪ ,‬לא גרעי משמחת המועד‪ ,‬ומותר"‪.‬‬ ‫ומכאן עלינו לקח עמנו תובנות לחיי היום יום‪:‬‬ ‫המגן אברהם )סימן תקמו ס"ק ז( כתב‪:‬‬ ‫הרי למדנו מכאן יסוד גדול‪ :‬אין שמחה של‬ ‫"סעודת מצוה מותרת במועד‪ ,‬ולא חיישינן‬ ‫יהודי שלמה בלא תורה‪ .‬סעודת סיום איננה‬ ‫משום אין מערבין שמחה בשמחה‪ ,‬דשמחה של‬ ‫סעודה טכנית של גמר לימוד בלבד‪ ,‬אלא היא‬ ‫מצוה היא בכלל שמחת הרגל"‪.‬‬ ‫ביטוי חי למפגש של האדם עם התורה‪,‬‬ ‫הפרי מגדים )אשל אברהם סימן תקמו ס"ק ז(‬ ‫ולשמחת הניצחון הרוחני על הזמן והעצלות‪.‬‬ ‫דייק מלשון המגן אברהם שגם אם יש סעודה‬ ‫במועד‪ ,‬כאשר כולנו שקועים באווירת שמחה‬ ‫וריקודים אין בזה איסור‪ ,‬כיון שכל מהותה‬ ‫קדושה‪ ,‬הסיום מוסיף לנו שכבה נוספת של‬ ‫שמחת מצוה‪.‬‬ ‫תוכן ומשמעות מלמדנו שהשמחה האמיתית‬ ‫אינה נמדדת בבשר ויין‪ ,‬אלא בדבקותנו בתורת‬ ‫הגר"א בביאורו לשולחן ערוך )סימן תקמו ס"ק‬ ‫ה'‪.‬‬ ‫ח( כתב‪" :‬שמחת התורה בכלל שמחת הרגל‬ ‫היא"‪ ,‬והביא סמך מן המדרש על הפסוק "זה‬ ‫בכל יום ויום‪ ,‬גם בשגרת החיים‪ ,‬יכול כל אחד‬ ‫היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו"‪ ,‬שכוונתו‬ ‫ליצור לעצמו "סיום קטן" מטרה של לימוד‪ ,‬דף‬ ‫לתורה‪.‬‬ ‫גמרא‪ ,‬משנה או הלכה‪ ,‬וכשמגיע לסיומה יחגוג‬ ‫בלבו‪ ,‬אפילו בשקט‪ ,‬על שהשלים עוד לבנה‬ ‫המשנה ברורה )סימן תקמו ס"ק יג( כתב‪:‬‬ ‫בבניין הרוחני שלו‪ .‬אם נכניס לחיינו הרגל קבוע‬ ‫"סעודת מצוה כגון סיום מסכת מותר במועד‪,‬‬ ‫של שמחות תורה קטנות‪ ,‬הרי שבכל ימי השנה‬ ‫דאין בזה משום שמחה אחרת"‪ .‬ומדגיש שם‬ ‫נוכל לחוש את אותה תחושה של "שמחת‬ ‫שאין כל חשש של עירוב שמחות‪ ,‬כיון שזו‬ ‫תורה"‪.‬‬ ‫שמחה רוחנית השייכת לחג עצמו‪.‬‬ ‫יתרה מזו‪ ,‬ההיתר והמנהג לערוך סיום במועד‬ ‫הכף החיים )סימן תקמו ס"ק כט( האריך לבאר‬ ‫מגלים לנו שאין ניגוד בין חיי המעשה לבין חיי‬ ‫שגם מצד מנהג העולם לא חששו לערוך סיומים‬ ‫התורה‪ ,‬אלא אדרבה שמחת החיים מתמלאת‬ ‫במועד‪ ,‬והביא סמך לכך משמחת תורה שכולה‬ ‫תוכן כשהיא משולבת בשמחת התורה‪ .‬כך אדם‬ ‫מבוססת על סיום התורה וריקודים‪ ,‬וממילא‬ ‫לומד שגם בתוך ימי חוליו‪ ,‬בתוך עסקיו‬ ‫ברור שמותר‪.‬‬ ‫וטרדותיו‪ ,‬עליו להוסיף נופך רוחני‪ ,‬כי שמחה‬ ‫שאין בה תורה שמחה חסרה היא‪.‬‬ ‫החיד"א בברכי יוסף )סימן תקמו ס"ק ד( כתב‪:‬‬ ‫"סיום מסכת מותר במועד‪ ,‬וגדולה שמחה זו‬ ‫שהיא עצם שמחת החג"‪.‬‬ ‫בכל אדם ואדם נדרש למצוא‬ ‫המסר לחיי היום יום ברור‪ :‬עלינו לחפש כל‬ ‫רגעים קטנים של "שמחת תורה"‪,‬‬ ‫הזדמנות להפוך את לימוד התורה למרכז‬ ‫של סיום אישי‪ ,‬ולחגוג עליהם‬ ‫השמחה שלנו‪ .‬לא להסתפק בשמחות חיצוניות‪,‬‬ ‫באהבה ובקרבה אל הקב"ה‪.‬‬ ‫אלא לדעת ששמחת הלב‪ ,‬העמוקה והנצחית‪,‬‬ ‫השמחה הזו איננה סותרת את‬ ‫נמצאת בסיום עוד מסכת‪ ,‬בהבנת עוד סוגיא‪,‬‬ ‫שמחת המועד אלא היא היא‬ ‫בהוספת עוד מילה בתורה הקדושה‪.‬‬ ‫שלמותה‪ ,‬היא המעניקה לו נשמה‬ ‫עיקר העניין‪ :‬מכל העיון עולה ברור כשמש‪:‬‬ ‫יתרה‪.‬‬ ‫שמחת התורה איננה בגדר "שמחה נוספת"‬ ‫כאן מונחת תובנה גדולה לחיי היום יום‪ :‬יהודי‬ ‫שנאסר לערבה במועד‪ ,‬אלא היא עצם נשמתו‬ ‫איננו זקוק לאירועי פאר חיצוניים כדי לשמוח‬ ‫של החג‪ .‬כשם שבשמחת תורה אנו מסיימים‬ ‫באמת‪ .‬די לו להשלים עוד פרק‪ ,‬עוד הלכה‪ ,‬עוד‬ ‫את חמשת חומשי תורה ורוקדים מתוך דבקות‬ ‫דף גמרא ולדעת כי בזה נבנית נשמתו‪ .‬שמחה זו‬ ‫והתלהבות‪ ,‬כן בכל סעודת סיום‪ ,‬גם במועד‪ ,‬אין‬ ‫איננה תלויה באחרים ואינה נגזלת לעולם‪ ,‬אלא‬ ‫כאן שמחה של גוף בלבד אלא שמחה של נשמה‬ ‫הולכת עמו בכל מקום‪ .‬כל סיום קטן הופך לחג‬ ‫שמחה בדבקות בקב"ה ותורתו‪ .‬דברי‬ ‫פרטי שבו הקב"ה בעצמו שותף‪.‬‬ ‫הראשונים והאחרונים שהבאנו מצטרפים‬ ‫להראות כי מצוות לימוד התורה והשלמתה‬ ‫וכדברי המדרש "זה היום עשה ה' נגילה‬ ‫יוצרת שמחה המותרת אף במועד‪ ,‬שהרי‬ ‫ונשמחה בו" בו בתורה‪ ,‬בו ביראה‪ ,‬בו בקב"ה‪.‬‬ ‫התורה עצמה היא מקור כל שמחתנו‪.‬‬ ‫שמחת התורה אינה רק לשמיני עצרת‪ ,‬אלא‬ ‫לכל יום ויום שבו יהודי זוכה להוסיף נדבך‬ ‫בכך מתבאר היטב שאין לחשוש כאן לאיסור‬ ‫בבניינו הרוחני‪.‬‬ ‫"אין מערבין שמחה בשמחה"‪ .‬נישואין‬ ‫מבטאים שמחה פרטית‪ ,‬גופנית וחומרית‪ ,‬ואילו‬ ‫חג הסוכות נקרא "זמן שמחתנו"‪ ,‬ושמיני עצרת‬ ‫סיום התורה מבטא שמחה אלוקית‪ ,‬נשמתית‬ ‫הוא "שמחת תורה"‪ .‬השמחה שלנו איננה ביין‬ ‫ורוחנית‪ .‬כל מציאותו של חג הסוכות נקראת‬ ‫ובשירה בלבד‪ ,‬אלא בשירת התורה החקוקה‬ ‫"זמן שמחתנו"‪ ,‬ומהותה של שמחה זו אינה‬ ‫בלבבותינו‪ .‬מי שיודע לשמוח בתורה‪ ,‬יודע‬ ‫אלא שמחת הדבקות בתורה‪.‬‬ ‫לשמוח באמת‪ .‬כל דף גמרא שנחתם וכל מצווה‬ ‫שנשלמת היא ניצחון קטן‪ ,‬שמצטרף לניצחון‬ ‫וכשם שבכל דור ודור אנו מסיימים את התורה‬ ‫הגדול להיות בן תורה ובן עולם הבא‪.‬‬ ‫בשמיני עצרת ומתחילים מחדש בראשית‪ ,‬כך‬ ‫‪ .25‬סעודת מצוה או סעודת רשות מה טיבה של סעודת גומרה של תורה?‬ ‫ההתרגשות לשיאה שמחת תורה‪ .‬לא עוד‬ ‫במרכז מעגלי הריקוד‪ ,‬בשיא השמחה‬ ‫קריאה בפרשה בלבד‪ ,‬אלא מעמד שבו כל עם‬ ‫וההתרגשות‪ ,‬מתרומם קול התורה ומאחד‬ ‫ישראל עומד סביב ספר התורה החתום והנפתח‬ ‫לבבות סיום התורה‪ .‬עם ישראל כולו נאסף‪,‬‬ ‫מחדש‪ ,‬מסיים ומתחיל כאחד‪ .‬לא בכדי נשתרש‬ ‫גדולים וקטנים‪ ,‬תלמידי חכמים ואנשי‬ ‫המנהג הקדמון לערוך סעודה מיוחדת סעודת‬ ‫המלאכה‪ ,‬וכולם כאחד חשים כי לא די להם‬ ‫מצוה‪ ,‬סעודת גומרה של תורה‪.‬‬ ‫בקריאת "וזאת הברכה" בבית הכנסת‪ ,‬אלא‬ ‫צריכים הם להוסיף שמחה יתירה‪ ,‬סעודה ויין‪,‬‬ ‫אך כאן מתעוררת השאלה‪ :‬האם סעודה זו היא‬ ‫משתה ושירה‪ ,‬כדי להראות שגמרה של תורה‬ ‫חלק מהשמחה הכללית של יום טוב‪ ,‬כשאר‬ ‫יקרה להם כחופה וככתר מלכות‪ .‬הנה כך נהגו‬ ‫סעודות יו"ט החייבות בבשר ויין‪ ,‬או שמא‬ ‫בכל הדורות‪ ,‬כמו שכתבו גדולי הפוסקים‪,‬‬ ‫מדובר בחיוב נוסף "משתה לגומרה של תורה"‬ ‫שהמסיים והמתחיל עושה משתה ושמחה ויום‬ ‫שמצינו לו יסוד במעשה שלמה המלך‪ ,‬שכאשר‬ ‫טוב לכבוד התורה‪ ,‬ומחלק מיני מתיקה‬ ‫זכה לחכמה עליונה עשה משתה לעבדיו‪ ,‬ומכאן‬ ‫ומעדנים לכבוד הציבור‪.‬‬ ‫למדו חז"ל שעושים סעודה לגמרה של תורה?‬ ‫והאם מותר ומצוה לקיימה אף קודם הקריאה‬ ‫כל השנה כולה לומדים אנו תורה‪ ,‬פותחים‬ ‫בפועל בפרשת "וזאת הברכה"‪ ,‬שהרי עדיין לא‬ ‫פרשיות‪ ,‬סוגרים דפים‪ ,‬עולים ויורדים בסולם‬ ‫הסתיימה התורה במעשה‪ ,‬או שמא עיקר‬ ‫החכמה‪ ,‬אך יש יום אחד בשנה שבו מגיעה‬ ‫הספורנו )שם( פירש‪" :‬מורשה חובה מוטלת על‬ ‫הסעודה תלויה בסיום עצמו דווקא?‬ ‫כל קהל יעקב לעסוק בה ולדקדק בה"‪.‬‬ ‫הרי לפנינו שאלה עמוקה‪ :‬מה טיבה‬ ‫של סעודת שמחת תורה סעודת יו"ט‬ ‫האור החיים הקדוש )שם( חידש‪" :‬מורשה‬ ‫בלבד‪ ,‬או סעודת מצוה עצמאית‬ ‫קהלת יעקב ירמוז כי ירושה זו אינה ניתנת אלא‬ ‫שמקורה בסיום התורה‪ ,‬ומשום כך‬ ‫כאשר קהל יעקב כולו נאספים יחד"‪ ,‬דהיינו‬ ‫נהגו להדר בה בייחודיות‪ ,‬בכבוד‬ ‫שדווקא כאשר יש קהילתיות והתכנסות סביב‬ ‫ובשמחה יתירה?‬ ‫התורה‪ ,‬מתגלה זכות הירושה השלמה‪.‬‬ ‫האבודרהם כותב שיש מקומות שנוהגים‬ ‫ומכאן למדנו כי עצם שמחת התורה בשמחת‬ ‫שהמסיים והמתחיל עושים משתה ושמחה‬ ‫תורה אינה רק על עצם הקריאה או הסיום‪,‬‬ ‫ביום טוב לגומרה של תורה‪ ,‬וקוראים לכל‬ ‫אלא על הירושה הקבועה והנצחית שניתנה‬ ‫קרוביהם וחבריהם‪ .‬מקור זה הובא ברמ"א‬ ‫לישראל בכללותם‪ .‬סעודת "גומרה של תורה"‬ ‫)או"ח סימן תרסט(‪ ,‬ומשמע ממנו שעיקר‬ ‫מבטאת בדיוק רעיון זה לא סעודה פרטית‬ ‫השמחה של שמחת תורה מתבטאת בסעודה‬ ‫בלבד‪ ,‬אלא התכנסות של קהל ועדה סביב‬ ‫מיוחדת‪ ,‬ולא בריקודים בלבד‪ .‬עוד הוסיף ספר‬ ‫מתנת התורה שהיא ירושה משותפת לכולנו‪.‬‬ ‫האשכול בהלכות סוכה‪ ,‬שמקור השמחה‬ ‫במסכת מגילה )לא ע"א( נאמר‪" :‬אמר רבי‬ ‫במעשה שלמה המלך‪ ,‬שכאשר זכה לחכמה‬ ‫שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן‪ ,‬מפני מה‬ ‫בחלום גילה שמחתו במשתה גדול‪ .‬נמצאנו‬ ‫קורין בפרשת וזאת הברכה בשמחת תורה? לפי‬ ‫למדים כי השמחה איננה רק על סיום הקריאה‪,‬‬ ‫שישראל מסיימין בה את התורה‪ ,‬ומיד‬ ‫אלא על עצם ההתקשרות עם החכמה‪.‬‬ ‫מתחילין בבראשית‪ ,‬כדי שלא יהא קטרוג‬ ‫כך גם בשבלי הלקט )סימן שע"ב( כתב שנהגו‬ ‫לשטן"‪ .‬הרי לנו שיסוד קריאת התורה בשמחת‬ ‫חתן התורה לעשות סעודה ולחלק מגדים ומיני‬ ‫תורה הוא הסיום וההתחלה גם יחד‪ ,‬שהרי כל‬ ‫מתיקה לציבור‪ ,‬ויסודו באגדה על שלמה המלך‪.‬‬ ‫סיום אינו אלא פתח לראשית חדשה‪.‬‬ ‫עולה מכאן שמנהג קדום הוא לערוך סעודת‬ ‫ובמדרש רבה )מלכים א פרק ג( דרשו על מעשה‬ ‫שמחה מיוחדת לכבוד התורה‪ ,‬ודווקא בשמחת‬ ‫שלמה המלך‪ :‬לאחר שחלם בחלום הלילה ונתן‬ ‫תורה הוא מתגלה‪.‬‬ ‫לו הקב"ה חכמה‪" ,‬וייקץ שלמה והנה חלום‪,‬‬ ‫ועתה השאלה הנשאלת אפוא‪ :‬האם יש לקיים‬ ‫ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל‬ ‫סעודה זו דווקא לאחר קריאת התורה וסיום‬ ‫עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו"‬ ‫סדר הקריאה‪ ,‬או שמא אפשר לקיימה כבר‬ ‫)מלכים א ג‪ ,‬טו(‪ .‬הרי למדנו מכאן שכאשר זכה‬ ‫קודם קריאת התורה‪ ,‬כמעשה שלמה ששמח‬ ‫שלמה לחכמה‪ ,‬לא הסתפק בהודאה בקרבן‬ ‫בעצם מתנת החכמה אף בטרם באה לידי גילוי‬ ‫אלא הוסיף גם משתה ושמחה עם כל עבדיו‪.‬‬ ‫בפועל‪.‬‬ ‫הגמרא במסכת שבת )ל ע"ב( גם מבארת‪" :‬אין‬ ‫בפרשת וזאת הברכה‪ ,‬בה אנו קוראים בשמחת‬ ‫שמחה אלא בבשר ויין"‪ ,‬ולמדו מכאן יסוד כללי‬ ‫תורה‪ ,‬נאמר‪" :‬תורה צווה לנו משה מורשה‬ ‫שבשמחה של תורה ובגילוי רוחני יש ביטוי‬ ‫קהלת יעקב" )דברים לג‪ ,‬ד(‪.‬‬ ‫גשמי של סעודה ושמחת הלב‪.‬‬ ‫רש"י )שם( פירש‪" :‬מורשה ירושה היא לנו"‪.‬‬ ‫הרי אפוא שקביעת סעודת גומרה של תורה‬ ‫כלומר‪ ,‬התורה נמסרה לישראל לא כמתנה‬ ‫אינה מנהג גרידא‪ ,‬אלא יש לה שורש במעשה‬ ‫זמנית אלא כירושה נצחית שאין אדם יכול‬ ‫שלמה‪ ,‬בשמחת ישראל על סיום התורה‪ ,‬וביסוד‬ ‫ליטול אותה מהם‪.‬‬ ‫הכללי שאין שמחה שלמה אלא בסעודת בשר‬ ‫ויין‪.‬‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא )שם( כתב‪" :‬מורשה כמו‬ ‫נחלה"‪ ,‬כלומר התורה היא נחלה קבועה ביד‬ ‫האבודרהם )דיני שמחת תורה(‪" :‬יש מקומות‬ ‫ישראל‪ ,‬כמו שדה העוברת מאב לבן‪.‬‬ ‫שנוהגין שהמסיים והמתחיל לעשות משתה‬ ‫ושמחה ויום טוב לסיומה של תורה‪ ,‬וקוראין‬ ‫הרמב"ן )שם( הוסיף‪" :‬מורשה קהלת יעקב כי‬ ‫לכל קרוביהם וחבריהם"‪ .‬מכאן יסוד המנהג‬ ‫אין התורה ירושה ליחיד‪ ,‬אלא לכל הקהל יחד‪,‬‬ ‫שסעודה זו אינה רק מנהג חיצוני אלא סעודת‬ ‫כל אחד ואחד מישראל חלק לו בה"‪.‬‬ ‫מצוה לכבוד התורה‪ ,‬ונעשית בציבור עם‬ ‫הכהן הגדול מאחיו במשנה ברורה‬ ‫קרובים וחברים להראות שהשמחה שייכת‬ ‫)או"ח סימן תרסט ס"ק ט(‪:‬‬ ‫לכלל‪.‬‬ ‫"ומנהג לעשות סעודה גדולה ביום‬ ‫הרמ"א )או"ח סימן תרסט(‪" :‬ויש מקומות‬ ‫זה‪ ,‬ויש נוהגין שגם חתן תורה‬ ‫שנוהגים להרבות בשמחה ביום זה יותר משאר‬ ‫עושה סעודה לעצמו ומחלק מיני‬ ‫ימים טובים"‪ .‬משמע שעיקר שמחת תורה אינה‬ ‫מתיקה לציבור"‪ .‬הוא מדגיש כי‬ ‫בריקודים בלבד אלא גם בסעודה מיוחדת‪ ,‬עד‬ ‫לא רק הציבור שמח אלא גם חתן‬ ‫כדי כך שניכר שהיום הזה מובדל מכל יום טוב‬ ‫התורה נוטל חלק פעיל‪ ,‬ובכך מתממשת‬ ‫אחר‪.‬‬ ‫השמחה בקיום סעודה ובהמתקת התורה בפני‬ ‫הקהל‪.‬‬ ‫ספר האשכול )הלכות סוכה(‪" :‬ומנהג זה נלמד‬ ‫משלמה‪ ,‬שכאשר נתן לו הקב"ה חכמה עשה‬ ‫כף החיים )או"ח סימן תרסט ס"ק יג(‪" :‬ועיין‬ ‫מיד משתה לכל עבדיו‪ ,‬מכאן שעושין סעודה‬ ‫באבודרהם שהביא מנהג זה לעשות משתה‬ ‫לגומרה של תורה"‪ .‬הרי שהמקור אינו רק‬ ‫ושמחה בסיום התורה‪ ,‬וכן הביא בשבלי הלקט‬ ‫במנהג מאוחר אלא במעשה מלכותי של שלמה‬ ‫שמנהג חתן תורה לעשות סעודה ולחלק מיני‬ ‫המלך‪ ,‬שממנו נגזרה הנהגה נצחית בישראל‪.‬‬ ‫מתיקה לציבור‪ ,‬ומנהג יפה הוא‪ ,‬וראוי להחמיר‬ ‫לעשותו"‪ .‬הכף החיים מרומם את המנהג עד‬ ‫שבלי הלקט )סימן שע"ב(‪" :‬מנהג חתן תורה‬ ‫כדי קביעה שהוא מנהג נכון וראוי להקפיד עליו‪,‬‬ ‫לעשות סעודה ולחלק לציבור מגדים ומיני‬ ‫ואינו רשות בלבד‪.‬‬ ‫מתיקה‪ ,‬שכך מצינו באגדה חזית ויבא שלמה‬ ‫וגו'"‪ .‬הוא מטעים שהשמחה אינה שמחה‬ ‫רבנו יוסף חיים בבן איש חי )שנה ראשונה‪,‬‬ ‫אישית בלבד אלא כוללת חלוקה לציבור‪,‬‬ ‫פרשת וזאת הברכה הלכה יט(‪" :‬נוהגים‬ ‫להדגיש שהשמחה בתורה היא נחלת הכלל‬ ‫להרבות בשמחה ובסעודה ביום שמחת תורה‪,‬‬ ‫כולו‪.‬‬ ‫ועושין סעודה לחתן תורה וחולק מיני מתיקה‬ ‫לקטנים‪ ,‬כדי לחבב את התורה עליהם"‪ .‬חידושו‬ ‫מגן אברהם )או"ח סימן תרסט ס"ק א(‪" :‬ויש‬ ‫המיוחד הוא הצד החינוכי‪ ,‬שהסעודה אינה‬ ‫מקומות שנוהגים להרבות בסעודה ושמחה‬ ‫שמחת גדולים בלבד אלא מתבטאת בחינוך‬ ‫ביום זה יותר משאר ימים טובים‪ ,‬ונראה דהוא‬ ‫הדור הצעיר לאהבת התורה באמצעות מתיקה‬ ‫משום דמסיימין התורה בו‪ ,‬וסעודת מצוה‬ ‫ושמחה מוחשית‪.‬‬ ‫היא"‪ .‬למדנו מדבריו שמעמד הסעודה איננו רק‬ ‫תוספת חגיגית אלא סעודת מצוה גמורה‪ ,‬כשם‬ ‫החיד"א‪ ,‬מחזיק ברכה )או"ח סימן תרסט(‪:‬‬ ‫שסיום מסכת מחייב סעודה לשם שמים‪ ,‬כך גם‬ ‫"מנהג זה לעשות סעודה גדולה בשמחת תורה‬ ‫גומרה של תורה מחייבת סעודה לכבודה‪.‬‬ ‫לכבוד התורה קדוש הוא‪ ,‬ויש לסעדו מדברי‬ ‫האבודרהם ושבלי הלקט‪ ,‬וכל מה שמוסיפים בו‬ ‫הט"ז )או"ח סימן תרסט ס"ק א(‪" :‬יום זה‬ ‫הרי זה כבוד התורה"‪ .‬החיד"א מתנסח בלשון‬ ‫שמחתו אינה כדוגמת שאר ימים טובים‪ ,‬דשאר‬ ‫חריפה‪' ,‬קדוש הוא'‪ ,‬ובכך נותן תוקף של ממש‬ ‫ימים שמחתם על קדושת היום‪ ,‬אבל יום זה‬ ‫למנהג‪ ,‬עד שהמרבה הרי זה מוסיף כבוד‬ ‫שמחתו על התורה"‪ .‬הט"ז חידש יסוד עצום‪,‬‬ ‫התורה‪.‬‬ ‫שההבדל המהותי בשמחת תורה הוא ששמחתו‬ ‫נובעת מן התורה עצמה ולא מן קדושת החג‬ ‫ערוך השולחן )או"ח סימן תרסט סעיף ז(‪" :‬כל‬ ‫בלבד‪ ,‬ועל כן סעודה זו היא מעין הודאה על‬ ‫המרבה בשמחה ביום זה הרי זה משובח‪ ,‬כי אין‬ ‫עצם מתנת התורה‪.‬‬ ‫שמחה כהודאה על התורה הקדושה‪ ,‬ועל כן‬ ‫נוהגין להרבות במיני מטעמים ולחלקם‪ ,‬כדי‬ ‫האדמו"ר הזקן בשולחן ערוך הרב )או"ח סימן‬ ‫להראות גודל השמחה"‪ .‬הוא מציב עיקרון‪:‬‬ ‫תרסט סעיף יג(‪" :‬ומנהג יפה הוא להרבות‬ ‫השמחה היא הודאה‪ ,‬והאופן שבו אנו מראים‬ ‫בשמחה ובסעודה ביום זה‪ ,‬לפי שביום זה‬ ‫הודאה זו הוא באמצעות סעודה נדיבה וחלוקה‬ ‫מסיימין ומתחילין בתורה‪ ,‬וכל השמח בו הרי‬ ‫לציבור‪.‬‬ ‫זה משובח"‪ .‬דבריו מחזקים את המנהג‬ ‫והופכים אותו לעקרון מובהק‪ ,‬שכל המרבה‬ ‫ולפי מה שהבאנו עד עתה‪ ,‬נוכל לראות את‬ ‫הרי זה משובח‪ ,‬כלומר אין כאן שיעור אלא‬ ‫הנפקא מינות העולות מהדברים‪ :‬כשם שאין‬ ‫שמחה מתפשטת‪.‬‬ ‫חתן בלא כלה ואין כלה בלא ריקוד‪ ,‬כך אין‬ ‫וכי מה ראה שלמה המלך לשמוח בסעודה‬ ‫"גומרה של תורה" בלא סעודה‪ .‬והדבר‬ ‫גדולה ברגע שקיבל חכמה מן השמים? מפני‬ ‫נוגע אל הלב האם סעודה זו היא חובת‬ ‫שהבין כי חכמה אמיתית איננה נשארת במוח‬ ‫היום או רק הידור?‬ ‫בלבד‪ ,‬אלא חייבת לחדור אל כל אבר ואבר‪ ,‬עד‬ ‫האבודרהם והמגן אברהם מלמדים‬ ‫שגם הסעודה הופכת להיות חלק מהשמחה‬ ‫אותנו שאין זו תוספת בלבד‪ ,‬אלא‬ ‫הרוחנית‪ .‬כשישראל עושים סעודה לגומרה של‬ ‫סעודת מצוה ממש‪ .‬נמצא‪ ,‬שאם אדם‬ ‫תורה‪ ,‬הם אומרים בזה‪ :‬התורה אינה רק ספר‬ ‫נדר "סעודת מצוה" יכול הוא לפרוע‬ ‫על המדף‪ ,‬אלא היא יורדת אל הבית‪ ,‬אל‬ ‫נדרו ביום שמחת תורה‪ ,‬שהרי סעודה זו נחשבת‬ ‫השולחן‪ ,‬אל הצלחת ואל הכוס‪ .‬כל קיום חיינו‬ ‫כעין סיום מסכת‪ .‬זוהי נפקא מינה הלכתית‬ ‫הוא חגיגת תורה‪.‬‬ ‫ברורה‪ ,‬המחברת את שמחת הלב עם דין גמור‪.‬‬ ‫ועוד‪ ,‬יש בסעודה זו סוד נוסף‪ :‬שמחת התורה‬ ‫ומצד שני‪ ,‬שבלי הלקט והבן איש חי לימדונו‬ ‫אינה שמחה של יחיד‪ .‬גם חתן תורה עצמו‪ ,‬גם‬ ‫שחתן התורה אינו שמח לבדו‪ .‬שמחת התורה‬ ‫מי שסיים את הפרשה מחויב לשתף את‬ ‫איננה פרטית אלא קהילתית‪ .‬מכאן נפקא מינה‬ ‫הציבור‪ ,‬לחלק מתיקה לקטנים‪ ,‬להכניס אל‬ ‫חיה‪ :‬חובה לפתוח את דלתות הבית‪ ,‬להזמין‬ ‫לבם כי התורה מתוקה‪ .‬זהו יסוד עמוק‪ :‬התורה‬ ‫קרובים וחברים‪ ,‬ולחלק מיני מתיקה דווקא‬ ‫אינה ירושה ליחידים אלא "מורשה קהלת‬ ‫לילדים‪ .‬שהרי התורה היא ירושת עם‪ ,‬והילדים‬ ‫יעקב"‪ .‬שמחתה של התורה מתגלה דווקא‬ ‫הם שיביאוה אל העתיד‪ .‬סעודה זו הופכת‬ ‫כשהיא מתפשטת אל כל הקהל‪ ,‬מהגדול ועד‬ ‫לשיעור חינוכי בפועל מתיקות התורה נטמעת‬ ‫הקטן‪ ,‬מן הלומד ועד השומע‪.‬‬ ‫בלב הקטנים ע"י סוכריות ודברי מתיקה‪ ,‬עד‬ ‫הרי לך שהסעודה הזו אינה רק פרק צדדי‬ ‫שכל חייהם יזכרו שהתורה מתוקה מדבש‬ ‫בשמחת תורה‪ ,‬אלא היא מגדירה את מהותה‬ ‫ונופת צופים‪.‬‬ ‫של שמחת תורה התורה שייכת לכולנו‪ ,‬השמחה‬ ‫ומה באשר לשאלה אם חייבים להמתין עד‬ ‫על סיומה היא ירושה לכל העם‪ ,‬והביטוי לכך‬ ‫קריאת התורה? כאן המעשה של שלמה המלך‬ ‫הוא סעודה שכוללת את הכלל כולו‪.‬‬ ‫נוקב‪ :‬הוא לא המתין עד שיממש את חכמתו‪,‬‬ ‫שמחת תורה‪ ,‬ובעיקר סעודת גומרה של תורה‪,‬‬ ‫אלא מיד עשה משתה‪ .‬כך גם אנו כבר בעצם‬ ‫היא סוד עמוק במבנה הנפש הישראלית‪ .‬הרי‬ ‫הידיעה שהתורה ירושה לנו‪ ,‬כבר בעצם מתנת‬ ‫כל השנה כולה עמלנו ויגעו ידינו‪ ,‬עינינו שקדו‬ ‫החכמה יש מקום להרבות בשמחה‪ .‬נמצא נפקא‬ ‫על האותיות‪ ,‬שפתותינו לחשו פסוק אחר פסוק‪,‬‬ ‫מינה למעשה‪ :‬גם סעודה בליל שמחת תורה או‬ ‫והנה ביום זה אנו חותמים את התורה‪ .‬טבעו‬ ‫אף קודם הקריאה נחשבת‪ ,‬שהרי שמחת‬ ‫של אדם שכאשר הוא מסיים ספר או עבודה‪,‬‬ ‫התורה אינה על סיום פסוק זה או אחר‪ ,‬אלא‬ ‫ירגיש עייפות או ריקנות‪" ,‬מה עתה?"‪ .‬אבל‬ ‫על עצם החיבור הנצחי ל"תורה צווה לנו משה‬ ‫ישראל הפכו את הסיום להתחלה‪ .‬לא מניחים‬ ‫מורשה קהלת יעקב"‪.‬‬ ‫ריקנות‪ ,‬אלא מיד פותחים "בראשית ברא‬ ‫ולבסוף‪ ,‬יש כאן גם נפקא מינה מהותית‪ :‬צורת‬ ‫אלוקים"‪ .‬זו תנועה פנימית של נצח התורה‬ ‫הסעודה‪ .‬לא די בכיבוד קל‪ ,‬אלא סעודה ממש‬ ‫לעולם איננה מסתיימת‪ ,‬היא עיגול שאין לו‬ ‫בבשר ויין‪ ,‬כי "אין שמחה אלא בבשר ויין"‪ .‬ככל‬ ‫סוף‪.‬‬ ‫שנרבה בכבוד‪ ,‬במטעמים ובשמחת הלב‪ ,‬כן‬ ‫הסעודה אפוא באה לבטא רעיון זה‪ :‬איננו רק‬ ‫נגלה יותר את יקרת ערכה של התורה הקדושה‪.‬‬ ‫חוגגים את מה שהיה‪ ,‬אלא את ההמשכיות‪.‬‬ ‫אין דומה סעודת יו"ט לסעודת גומרה של‬ ‫כשם ששלמה המלך קם מהחלום ובטרם ראה‬ ‫תורה‪ .‬סעודת יו"ט היא סעודה של חובת היום‪,‬‬ ‫את פירות חכמתו כבר ערך משתה‪ ,‬כך גם אנו‬ ‫מצוה כללית לשמוח בגוף ובנפש‪ .‬אבל סעודת‬ ‫מבטאים בעצם הסעודה שהשמחה על התורה‬ ‫גומרה של תורה זו סעודה שיש בה ניחוח אחר‪,‬‬ ‫איננה רק על מה שסיימנו אלא על עצם היותה‬ ‫טעם אחר‪ ,‬ניגון אחר‪ .‬זו סעודה שמחברת את‬ ‫ירושה בידינו‪.‬‬ ‫שמחת החומר עם נשמת התורה‪ ,‬את שולחן‬ ‫בחכמת הקבלה נרמז )כתבי האר"י‪ ,‬שער‬ ‫הלחם עם לוחות האבן‪ ,‬את כוס היין עם‬ ‫הכוונות‪ ,‬דרושי חג הסוכות ושמיני עצרת(‬ ‫אותיות הקודש‪.‬‬ ‫ששמיני עצרת ושמחת תורה הם חיתום השפע‬ ‫העליון‪ .‬כל השפע שהגיע בימים הנוראים‬ ‫ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי‬ ‫ובסוכות נחתם ונבלע בתוכנו ביום זה‪ .‬מהי‬ ‫היום יום‪ :‬סעודת גומרה של תורה‬ ‫הדרך לבלוע את השפע? על ידי סעודה‪ .‬הסעודה‬ ‫אינה מסתיימת במנהגי שמחת‬ ‫הופכת את אור התורה והחכמה לאנרגיה בנפש‪,‬‬ ‫תורה בלבד‪ ,‬אלא היא מאירה‬ ‫לאוכל שמחיה את הגוף‪ ,‬לתורה שחיה בגידים‬ ‫נתיב לחיי היום יום של כל יהודי‪.‬‬ ‫ובבשר‪.‬‬ ‫כשם שביום החג אנו לומדים‬ ‫ומכאן עומק נוסף‪ :‬בסעודת גומרה של תורה‬ ‫לשתף את שמחת התורה עם אחרים‪ ,‬כך גם‬ ‫אנו לומדים שהתורה איננה תיאוריה בלבד‬ ‫בחיי היום יום עלינו להפוך כל לימוד וכל מצוה‬ ‫אלא חיים‪ ,‬מציאות‪ .‬היא נכתבת על לוח לבנו‪,‬‬ ‫להזדמנות לשמחה משותפת‪ .‬אם למדת חידוש‬ ‫מתגלמת בלחמנו ובייננו‪ ,‬ויורדת להיות חיות‬ ‫שתף בו חבר‪ ,‬אם זכית לסיים מסכת ערוך‬ ‫גופנו ממש‪ .‬זוהי מחשבת עומק של שמחת תורה‬ ‫סעודה‪ ,‬אם השגת הבנה חדשה הכנס אורח‬ ‫להפוך את התורה מאור עליון אל חיי יום יום‪,‬‬ ‫לשולחנך‪ .‬כי התורה אינה סוד פרטי אלא‬ ‫מאור נעלם אל סעודת בית‪ ,‬מטקסט אל‬ ‫ירושה משותפת‪.‬‬ ‫מתיקות שאדם טועם בפיו‪.‬‬ ‫כשם שבני אדם מרבים להמתיק את התורה‬ ‫אין שמחה של תורה אלא כשהיא נוגעת בנפש‬ ‫לילדים בחלוקת מיני מתיקה‪ ,‬כך בחיים עלינו‬ ‫ומרוממת את המידות‪ .‬סעודת גומרה של תורה‬ ‫לחפש את הדרך להראות פנים מאירות כלפי‬ ‫איננה רק חגיגה‪ ,‬אלא שיעור מוסרי חי‪ .‬מי‬ ‫הדור הבא‪ .‬הילדים לומדים לא רק מספרים‬ ‫שסיים את התורה ושמח – נדרש להודות לא‬ ‫אלא בעיקר מהחוויה שהם סופגים‪ .‬אם חוויית‬ ‫רק בפה אלא במעשה‪ .‬ועל כן סעודה זו כוללת‬ ‫התורה תהיה אצלם מתוקה‪ ,‬הם ירצו בה כל‬ ‫חלוקה לאחרים‪ ,‬הכנסת אורחים‪ ,‬מתיקות‬ ‫חייהם‪.‬‬ ‫לילדים‪ .‬היא מלמדת אותנו‪ :‬שמחה אמיתית‬ ‫איננה אגואיסטית‪ ,‬אלא כזו שמתרחבת החוצה‬ ‫כמו כן‪ ,‬הסעודה מלמדת אותנו עקרון יסוד‪ :‬לא‬ ‫ומשקה אחרים‪.‬‬ ‫להשאיר את התורה ברמה מופשטת‪ .‬בדיוק כפי‬ ‫שבסעודה התורה נכנסת אל הלחם והיין‬ ‫הבן איש חי לימד אותנו שמחלקים מתיקה‬ ‫והופכת לחלק מגופנו‪ ,‬כך גם בלימוד עלינו‬ ‫לקטנים כדי לחבב עליהם את התורה‪ .‬זה מוסר‬ ‫להוריד את הדברים למעשה‪ .‬כל חידוש‪ ,‬כל‬ ‫לדורות אם אנחנו רוצים שהילדים יישאו את‬ ‫שיעור‪ ,‬כל דרשה איננה שלמה עד שהיא‬ ‫הלפיד אחרינו‪ ,‬לא די בדיבורים על קדושה‪,‬‬ ‫מתגלמת במעשה קטן‪ ,‬במידת חסד‪ ,‬באור פנים‪,‬‬ ‫אלא יש להכניס בליבם מתיקות מוחשית‪,‬‬ ‫במילה טובה לזולת‪.‬‬ ‫לחבר אותם לחוויה שמחה‪ ,‬חיובית ומאירה‪.‬‬ ‫התורה אינה נמסרת בכפייה אלא באהבה‪.‬‬ ‫ובנוסף‪ ,‬יש כאן מסר לחיי קהילה‪ :‬כל שמחה‬ ‫אמיתית נוצרת רק כשהיא נחווית יחד‪ .‬כשם‬ ‫ועוד עומק‪ :‬שלמה המלך בשעה שקיבל חכמה‬ ‫שחתן התורה מזמין את חבריו לסעודתו‪ ,‬כך‬ ‫לא הסתגר בעולמו ולא אמר "לי ולי בלבד"‪.‬‬ ‫עלינו לזכור שכל לימוד וכל מצוה מקבלים‬ ‫אלא פתח שולחן גדול והזמין את עבדיו‪ ,‬כי מי‬ ‫משמעות מחודשת כאשר הם נעשים בחבורה‪,‬‬ ‫שחננו ה' בחכמה חובתו לשתף אחרים‪ ,‬להפיץ‬ ‫במניין‪ ,‬בקהילה‪ .‬התורה היא ירושה ל"קהלת‬ ‫אור‪ ,‬להפוך את מתנת ה' לרכוש הכלל‪ .‬זהו יסוד‬ ‫יעקב"‪ ,‬וכך גם השמחה שבה‪.‬‬ ‫מוסרי שמלווה כל תלמיד חכם‪ :‬חכמתך איננה‬ ‫שלך בלבד‪ ,‬היא ירושה לכל עם ישראל‪.‬‬ ‫עיקר העניין‪ :‬העיון בכל המקורות מגלה תמונה‬ ‫בהירה‪ :‬סעודת גומרה של תורה איננה תוספת‬ ‫והמסר המוסרי לכולנו‪ :‬כשם שסעודת גומרה‬ ‫צדדית אלא סעודת מצוה של ממש‪ .‬יסודה‬ ‫של תורה נחשבת סעודת מצוה כי היא מהללת‬ ‫בדברי האבודרהם והשבלי הלקט‪ ,‬נתמכת‬ ‫את התורה ומרוממת אותה‪ ,‬כך על כל שמחה‬ ‫ברמ"א‪ ,‬ומקבלת תוקף בדברי המגן אברהם‪,‬‬ ‫שלנו להיות מקודשת‪ ,‬לא שמחה ריקה אלא‬ ‫הט"ז‪ ,‬המשנה ברורה‪ ,‬הכף החיים‪ ,‬החיד"א‪,‬‬ ‫שמחה שיש בה ערך‪ ,‬שמחה שיש בה הודאה‬ ‫הבן איש חי וערוך השולחן‪ .‬כולם כאחד ראו בה‬ ‫לבורא‪ .‬כי שמחה פרטית שנשארת אצלך‬ ‫ביטוי לשמחת התורה עצמה‪ ,‬לא שמחה‬ ‫דועכת‪ .‬אבל שמחה שאתה חולק עם אחרים‬ ‫חיצונית אלא מהותית‪ ,‬נצחית‪.‬‬ ‫מתעצמת ונשארת נצחית‪.‬‬ ‫ביום שמחת תורה השולחן נהפך למזבח‪,‬‬ ‫נפקא מינה עולה לעניין הגדרת‬ ‫והלחם והיין לכתר‪ .‬אין זו סעודת בשר בלבד‬ ‫הסעודה כסעודת מצוה‪ ,‬קיומה גם‬ ‫אלא סעודת נשמה‪ ,‬סעודה שבה אותיות התורה‬ ‫קודם קריאת התורה‪ ,‬והחובה לשתפה‬ ‫יורדות ומתגלמות במאכל ובמשקה‪ .‬שלמה‬ ‫עם הציבור ולחבב את התורה על‬ ‫שמח בחכמה שניתנה לו‪ ,‬וישראל שמחים‬ ‫הילדים‪ .‬במישור הרעיוני למדנו‬ ‫בתורה שניתנה להם‪ .‬כל אחד מאתנו מוזמן‬ ‫שהסעודה אינה רק הודאה אלא‬ ‫להפוך את ביתו לבית מדרש קטן‪ ,‬את שולחנו‬ ‫הטמעת התורה בגוף ובחיים‪ ,‬חיבור‬ ‫לשולחן התורה‪ ,‬ואת סעודתו להודאה נצחית‬ ‫התורה אל השולחן והחיים המעשיים‪ .‬במישור‬ ‫על "תורה צווה לנו משה מורשה קהלת יעקב"‪.‬‬ ‫המוסרי גילינו כי שמחה אמיתית היא שמחה‬ ‫שמשתפת אחרים‪ ,‬שמחנכת את הדור הבא‪,‬‬ ‫שמחזקת את הקהילה ומפיצה את אור התורה‬ ‫החוצה‪.‬‬ ‫‪ .26‬האם אבל בתוך י"ב חודש רשאי להצטרף סעודת "חתן תורה" ו"חתן בראשית"?‬ ‫הסיום עצמו‪ ,‬ולא כשדוחים את הסעודה לאחר‬ ‫שמחת התורה – היא שמחה שאין למעלה‬ ‫מכן‪.‬‬ ‫ממנה‪ .‬ברגעי השיא של שמחת תורה‪ ,‬כאשר כל‬ ‫הקהל מרקד סביב ספרי התורה‪ ,‬חתן תורה‬ ‫ומאידך‪ ,‬מצאנו בספר דברי סופרים )יו"ד סימן‬ ‫וחתן בראשית זוכים להעלות קרן התורה‬ ‫שצ"א( שהביא את דברי הביכורי יעקב‪ ,‬וכתב‬ ‫בציבור‪ .‬אך עם כל השמחה‪ ,‬מתעוררת שאלה‬ ‫שגם סעודת התחלת התורה הוי סעודת מצוה‬ ‫נוקבת המפלחת את האוויר‪ :‬מה יהא על‬ ‫שמותר לאבל לאכול בה‪ ,‬שהרי גם הוא מתחיל‬ ‫האבל? אותו יהודי הנמצא בתוך י"ב חודש‬ ‫עתה עם הציבור‪ .‬ואף בקיצור דברי סופרים‬ ‫לאביו או לאמו‪ ,‬והוא מצדו אסור בשמחה‬ ‫הוסיף שגם כאשר סעודת חתן בראשית נעשית‬ ‫יתירה‪ ,‬כיצד ינהג מול סעודת "חתן תורה"?‬ ‫בשבת בראשית מותר לאבל להשתתף בה‪,‬‬ ‫האם יוכל להצטרף אל הקהל ולהסב אל שולחן‬ ‫ואדרבה אז גדולה השמחה‪.‬‬ ‫השמחה‪ ,‬או שמא עליו להימנע ולהסתגר‪,‬‬ ‫אך יש מקום להקשות‪ :‬הרי מלשון הביכורי‬ ‫בשעה שכל הציבור שר ורוקד?‬ ‫יעקב נראה שדיבר על סעודה אחת משותפת‬ ‫דווקא במקום שבו התורה מגלה את חביבותה‬ ‫לשני החתנים‪ ,‬כפי שהיה מנהג קדום‪ ,‬ועל כן‬ ‫הגדולה‪ ,‬דווקא במעמד שמניף את קרן התורה‬ ‫ההיתר נובע משותפותו של האבל בסיום‪ .‬אבל‬ ‫ברוב עם שם צצה השאלה הדקה‪ :‬האם האבל‬ ‫בסעודה נפרדת של חתן בראשית בלבד האם‬ ‫שייך לסעודה זו‪ ,‬או שמא האבלות גוברת‬ ‫נחשבת כסעודת מצוה עד שתתיר לאבל‬ ‫ומרחיקה אותו משמחת הציבור?‬ ‫להשתתף?‬ ‫כתב הרמ"א )סימן תרס"ט(‪" :‬ונוהגין‬ ‫ובכך תלוי הדבר בגדר סעודת חתן בראשית‪.‬‬ ‫שהמסיים התורה והמתחיל בראשית נודרים‬ ‫האם היא סעודה עצמאית של התחלת התורה‪,‬‬ ‫נדבות וקוראים לאחרים לעשות משתה"‪.‬‬ ‫או שמא איננה אלא שותפות בסיום התורה עם‬ ‫חתן תורה? אם היא שותפות בסיום אולי אין‬ ‫ובמשנה ברורה )סק"ח( כתב‪" :‬וגם אבל בתוך‬ ‫לעשותה בנפרד‪ ,‬וממילא אין לאבל היתר‬ ‫י"ב חודש יכול לאכול על סעודת משתה זו"‪,‬‬ ‫להשתתף בה כשהיא עומדת לעצמה‪ .‬ואם היא‬ ‫והוא על פי דברי הביכורי יעקב )סק"ז(‪.‬‬ ‫סעודה עצמאית על עצם ההתחלה הרי שגם‬ ‫אך יש מקום להסתפק‪ :‬האם מותר לאבל‬ ‫בנפרד יש לה תוקף של סעודת מצוה‪ ,‬ומותר‬ ‫להשתתף בקידוש זה גם כאשר החתנים דוחים‬ ‫לאבל להשתתף בה‪.‬‬ ‫את הסעודה ואינם עורכים אותה ביום שמחת‬ ‫בפרשת בראשית‪ ,‬שהיא גם הפרשה שבה‬ ‫תורה עצמו‪ ,‬אלא בשבת פרשת בראשית או‬ ‫נוהגים להתחיל מחדש לאחר הסיום‪ ,‬נאמר‪:‬‬ ‫אפילו מאוחר יותר? הביכורי יעקב נימק את‬ ‫"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד‬ ‫ההיתר בכך שאף האבל סיים את התורה‪,‬‬ ‫ויהי ערב ויהי בקר יום השישי" )בראשית א‪,‬‬ ‫ולפיכך גם לו חלק בסעודה‪ ,‬כדין סעודת סיום‪.‬‬ ‫לא(‪.‬‬ ‫לפי זה‪ ,‬ייתכן שההיתר קיים דווקא ביום‬ ‫כאשר מצטרף אליו גם המוות‬ ‫רש"י שם כתב‪" :‬טוב מאד זה המוות"‪ .‬פירושו‬ ‫והצער‪ .‬נמצא שגם מציאות‬ ‫שדווקא המוות‪ ,‬שהוא לכאורה הקושי הגדול‪,‬‬ ‫האבלות כלולה במעשה בראשית‬ ‫נחשב לטוב מאד‪ ,‬כי הוא מביא מנוחה לעמל‪.‬‬ ‫עצמו‪ ,‬והיא חלק מתיקון העולם‪.‬‬ ‫דבר זה נוגע ישירות לנידוננו אף האבל‪ ,‬שנמצא‬ ‫בתוך י"ב חודש של צער‪ ,‬נכלל בתוך מעגל‬ ‫ובמדרש תנחומא )בראשית א(‪:‬‬ ‫החיים והטוב שהקב"ה קבע בעולמו‪.‬‬ ‫"בראשית בשביל ישראל שנקראו‬ ‫ראשית‪ ,‬ובשביל התורה שנקראת ראשית"‪ .‬הרי‬ ‫הרמב"ן שם פירש‪" :‬טוב מאד כוללם יחדיו‪ ,‬כי‬ ‫שהתורה והעם כרוכים זה בזה מראשית‬ ‫כל דבר בפני עצמו טוב‪ ,‬אבל בהצטרפם כולם‬ ‫הבריאה‪ .‬מכאן מובן שבכל שמחת התורה גם‬ ‫נעשה טוב מאד"‪ .‬כלומר‪ ,‬שלמות הבריאה‬ ‫האבל בכלל‪ ,‬שהרי אף הוא שותף לירושה‬ ‫ניכרת רק כאשר כל חלקי ההוויה מצטרפים‬ ‫הנצחית הזאת‪.‬‬ ‫יחד‪ .‬יש כאן הוראה מוסרית עמוקה גם האבל‪,‬‬ ‫אף שהוא במצב של קדרות‪ ,‬מצטרף בסופו של‬ ‫במדרש ויקרא רבה )פרשה ל‪ ,‬יב( נאמר‪" :‬אמר‬ ‫דבר אל כלל הציבור והשמחה‪ ,‬ומתוך השותפות‬ ‫ר' חמא בר חנינא‪ :‬כל מי שעוסק בתורה יסורין‬ ‫הכללית נבנית השלמות‪.‬‬ ‫בדילין הימנו"‪ .‬אמנם האבל שקוע בצערו‪ ,‬אבל‬ ‫על ידי השתתפותו בסעודת תורה הרי הוא נכלל‬ ‫הספורנו כתב‪" :‬טוב מאד על שלימות המציאות‬ ‫באותה שמחת תורה שמגינה מן הצער‪.‬‬ ‫בכללה‪ ,‬בהיותה כלי אל תכלית הנרצה"‪.‬‬ ‫ללמדך שגם הקושי והחסרונות‪ ,‬ואף האבלות‪,‬‬ ‫ובמדרש קהלת רבה )פרשה ז‪ ,‬יא(‪" :‬עת לבכות‬ ‫חלק הם מהכלי שמוביל לתכלית והיא הדבקות‬ ‫ועת לשחוק"‪ .‬חז"ל דרשו‪ :‬עת לבכות זה אבל‪,‬‬ ‫בה'‪.‬‬ ‫עת לשחוק זה חתן‪ .‬ללמדך שיש זמנים קבועים‬ ‫לכל תחושה‪ ,‬אבל תכליתם שתיהן אחת לבנות‬ ‫האור החיים הקדוש כתב‪" :‬טוב מאד לרבות‬ ‫שלמות בחיי האדם‪ .‬מכאן רמז שחתן התורה‬ ‫יצר הרע‪ ,‬כי גם הוא צורך גדול‪ ,‬שעל ידו יש‬ ‫והאבל יכולים לעמוד זה בצד זה מתוך שמחה‬ ‫לאדם בחירה וזכות"‪ .‬הרי שכל מה שנראה‬ ‫וזה מתוך צער ובסעודת התורה שניהם‬ ‫כחושך יש בו תיקון‪ .‬זה נותן מקום לשילוב‬ ‫מתמזגים יחד לעבודת ה'‪.‬‬ ‫האבל בתוך שמחת הציבור אין ההסתרה‬ ‫והצער מוציאים אותו מן המעגל‪ ,‬אלא דווקא‬ ‫כל המדרשים הללו מראים כי השמחה והצער‬ ‫מצרפים אותו לתיקון הכללי‪.‬‬ ‫אינם הפכים המבטלים זה את זה‪ ,‬אלא חלקים‬ ‫משלימים בתמונה אחת‪ .‬לכן גם האבל יכול‬ ‫המלבי"ם כתב‪" :‬טוב מאד – היינו שכל אחד מן‬ ‫למצוא את מקומו בסעודת תורה‪ ,‬שהיא שמחת‬ ‫הנבראים מצא מקומו בהשגת התכלית‪ ,‬ואין‬ ‫כלל ישראל‪.‬‬ ‫דבר לבטלה"‪ .‬משמעות הדברים‪ :‬גם חוויות של‬ ‫צער ואובדן הן חלק ממערך השלם של חיי‬ ‫במסכת מועד קטן )כב ע״ב( שנינו‪" :‬אין מערבין‬ ‫האדם‪ ,‬ואין להוציאן ממעגל השמחה‬ ‫שמחה בשמחה"‪ .‬ומשם למדו שאין לערב‬ ‫הציבורית‪.‬‬ ‫שמחת נישואין בתוך ימי חג‪ .‬ומבואר בגמרא‬ ‫שם )כג ע״א( שיש גדרים מתי האבל נמנע‬ ‫ובכך נלמד מן הפסוק הראשון של חיינו שאין‬ ‫משמחות‪ .‬אולם כאשר מדובר ב"סעודת מצוה"‬ ‫מושג של חצאי מציאויות‪ .‬גם הצער וגם‬ ‫נחלקו תנאים ואמוראים עד כמה האבל שייך‬ ‫השמחה שזורים זה בזה‪ ,‬והם יחד יוצרים את‬ ‫לה‪.‬‬ ‫ה"טוב מאד"‪ .‬מכאן חיבור ברור לנידון שלנו‪:‬‬ ‫אף האבל בתוך י"ב חודש‪ ,‬שיש עליו צל של‬ ‫במסכת ברכות )יז ע״א( אמרו‪" :‬תלמידי‬ ‫עצב‪ ,‬עדיין יש לו מקום בסעודת חתן תורה‪ ,‬כי‬ ‫חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא‬ ‫חלקו בשמחת התורה אינו בטל מפני צערו‪,‬‬ ‫בעולם הבא‪ ,‬שנאמר ילכו מחיל אל חיל"‪ .‬הרי‬ ‫אלא מתמזג עמו‪.‬‬ ‫שהתורה איננה נפסקת לעולם‪ .‬נמצא שסעודת‬ ‫מצוה של תורה גם האבל בכלל‪ ,‬כי אף הוא חלק‬ ‫במדרש בראשית רבה )פרשה ט‪ ,‬ה( נאמר על‬ ‫מן ההילוך מחיל אל חיל‬ ‫הפסוק "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה‬ ‫טוב מאד"‪" :‬טוב זה יצר טוב‪ ,‬מאד זה יצר הרע‪.‬‬ ‫במסכת שבת )קיח ע״ב( דרש רבי יוסי‪" :‬יהא‬ ‫טוב זה מלאך החיים‪ ,‬מאד זה מלאך המוות"‪.‬‬ ‫חלקי עם גומרי הלל בכל יום"‪ .‬ופרשו שם‬ ‫חז"ל גילו לנו שהטוב השלם מתגלה דווקא‬ ‫התוספות שזהו סיום והתחלה תמידית‪ .‬מכאן‬ ‫מורים שההתחלה איננה טפלה בלבד‪ ,‬אלא עצם‬ ‫למדנו שסעודת סיום תורה היא סעודת‬ ‫חיבת התורה ניכרת דווקא בכך שאחר סיום‬ ‫מצוה מובהקת‪.‬‬ ‫מיד מתחילים מחדש‪.‬‬ ‫ובמסכת סנהדרין )לט ע״א( נאמר‪:‬‬ ‫שבלי הלקט )סימן שע"ב(‪" :‬חתן תורה עושה‬ ‫"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו‬ ‫סעודה גדולה ומחלק מיני מתיקה לציבור‪ ,‬וכן‬ ‫שהוא בן עולם הבא"‪ .‬הרי שמי‬ ‫המתחיל בראשית שמח בשמחת חברו"‪ .‬מבואר‬ ‫שמשתתף בסיום תורה נחשב שותף‬ ‫אצלו שסעודת חתן בראשית מעיקרה נובעת‬ ‫בכל התורה כולה‪ .‬ומזה למדו‬ ‫משמחת חתן התורה‪ ,‬כלומר שותפות יותר‬ ‫הפוסקים שכשם שסעודת סיום מסכת היא‬ ‫מאשר עצמאות‪.‬‬ ‫סעודת מצוה‪ ,‬כך סעודת סיום התורה ואף‬ ‫סעודת התחלת התורה היא סעודת מצוה‪.‬‬ ‫נמצא מתוך הראשונים שתי דרכים‪ :‬יש‬ ‫הסוברים שסעודת ההתחלה נגררת אחר סיום‬ ‫ובמועד קטן )כג ע״ב( דנו בפירוש על דיני אבלות‬ ‫התורה‪ ,‬ויש הסוברים שיש בה תוכן עצמאי‬ ‫לעניין סעודת מצוה‪" :‬אבל מותר לאכול‬ ‫גילוי של חיבת התורה בהתחלה מחודשת‪.‬‬ ‫בסעודת מצוה"‪ .‬הגדרה זו כוללת סעודת ברית‬ ‫מילה‪ ,‬פדיון הבן‪ ,‬וסיום מסכת‪ .‬ומשם למדו‬ ‫המגן אברהם )או"ח סימן תרס"ט ס"ק א(‪:‬‬ ‫הפוסקים לדון גם בסעודת חתן תורה‪.‬‬ ‫"עושין משתה ושמחה ויו"ט לסיומה של תורה‪,‬‬ ‫ואף חתן בראשית בכלל זה‪ .‬ונראה דסעודת‬ ‫הרי שהגמרא נתנה בידינו יסוד ברור‪ :‬כל‬ ‫מצוה היא‪ ,‬דומיא דסיום מסכת"‪ .‬דבריו‬ ‫סעודת מצוה נבדלת מסעודת רשות‪ ,‬ואף האבל‬ ‫מחדדים את עיקר יסוד השאלה שלנו‪ :‬עצם‬ ‫רשאי להשתתף בה‪ .‬מכאן פתח לדון‪ :‬האם‬ ‫ההגדרה כ"סעודת מצוה"‪ .‬ואם כן‪ ,‬כל דיני‬ ‫סעודת חתן תורה וחתן בראשית נחשבת סעודת‬ ‫סעודת מצוה יחולו עליה‪ ,‬ובכללם ההיתר לאבל‬ ‫מצוה גמורה‪ ,‬וכיצד בדיוק להגדיר את מעמדה‪.‬‬ ‫להשתתף בה‪.‬‬ ‫הטור )או"ח סימן תרס"ט(‪" :‬ונוהגין באשכנז‬ ‫בטורי זהב )שם ס"ק א(‪" :‬השמחה ביום זה‬ ‫שהמסיים התורה והמתחיל בראשית נודרים‬ ‫איננה כשאר ימים טובים ששמחתן משום‬ ‫נדבות‪ ,‬וקוראין לכל מרעיהן ועושין משתה‬ ‫קדושת היום‪ ,‬אלא שמחתן משום התורה‪.‬‬ ‫ושמחה ויו"ט לסיומה של תורה ולהתחלתה"‪.‬‬ ‫לפיכך גם סעודה זו סעודת מצוה גמורה היא"‪.‬‬ ‫מלשונו ניכר שעצם ההתחלה נחשבת עניין‬ ‫מבואר בדבריו שההיתר לאבל להשתתף‬ ‫מיוחד כשלעצמו‪ ,‬ובצירוף הסיום יש כאן‬ ‫בסעודה איננו טפל‪ ,‬אלא חלק אינטגרלי של‬ ‫סעודת מצוה ברורה‪.‬‬ ‫מצוות השמחה בתורה‪.‬‬ ‫הבית יוסף )שם(‪" :‬ומצאתי כתוב במרדכי‪,‬‬ ‫משנה ברורה )שם ס"ק ח(‪" :‬וגם אבל בתוך י"ב‬ ‫מנהג שכל המסיימים התורה עושים שמחה‬ ‫חודש יכול לאכול על סעודת משתה זו‪ ,‬והוא‬ ‫גדולה‪ ,‬אבל לא מצאתי שורש ברור לעניין‬ ‫מהביכורי יעקב"‪ .‬המשנה ברורה מתבסס‬ ‫סעודת התחלה‪ ,‬אלא עיקרו לסיום התורה"‪.‬‬ ‫ישירות על הביכורי יעקב‪ ,‬אשר ראה בסעודת‬ ‫הרי שלדעתו עיקר ההיתר והגדרת הסעודה‬ ‫חתן תורה סעודת סיום שהתורה היא שותפות‬ ‫היא מצד סיום התורה‪ ,‬וההתחלה נגררת‬ ‫בה לכל ישראל‪ ,‬ולכן גם האבל בכלל‪.‬‬ ‫אחריו‪.‬‬ ‫ביכורי יעקב )סימן תרס"ט ס"ק ז(‪" :‬נראה לי‬ ‫הלבוש )או"ח סימן תרס"ט(‪" :‬המסיים‬ ‫שגם אבל בתוך י"ב חודש יכול לאכול על סעודת‬ ‫והמתחיל נודרים נדרים ונדבות‪ ,‬וקוראים לכל‬ ‫משתה זו‪ ,‬דהוי כסעודת סיום מסכת‪ ,‬וכל אחד‬ ‫מרעיהם ועושים משתה ושמחה ויו"ט לסיומה‬ ‫מישראל שותף בזה‪ ,‬שהרי אף הוא סיים‬ ‫של תורה"‪ .‬בדבריו השמיט לגמרי את עניין‬ ‫התורה"‪ .‬יסוד דבריו ברור היתר האבל נובע‬ ‫ההתחלה‪ ,‬ולמדו מזה כמה פוסקים שסעודת‬ ‫מכך שסעודת חתן תורה מוגדרת כסיום שבו כל‬ ‫חתן בראשית אינה אלא שותפות עם סעודת‬ ‫ישראל שותפים‪ ,‬ולא כמשתה פרטי של יחיד‪.‬‬ ‫הסיום ואינה ענין לעצמה‪.‬‬ ‫דברי סופרים )יו"ד סימן שצ"א אות ס'(‪:‬‬ ‫אבודרהם )סדר שמחת תורה(‪" :‬נוהגין במסיים‬ ‫"מבואר מזה שגם סעודת התחלת התורה הוי‬ ‫התורה ובמתחיל בראשית לעשות שמחה‬ ‫סעודת מצוה‪ ,‬ומותר לאבל לאכול שם‪ ,‬כי כולם‬ ‫ומשתה‪ ,‬שלא יהא פתחון פה למקטרג לומר‬ ‫מתחילים התורה"‪ .‬בספרו ביאר בפשטות שגם‬ ‫שסיימו התורה ואינם חפצים בה עוד‪ ,‬אלא‬ ‫סעודת חתן בראשית נחשבת סעודת מצוה‪,‬‬ ‫מראין חיבתה שעוד מתחילין מחדש"‪ .‬דבריו‬ ‫מותר לאכול‪ ,‬כי אין זו שמחה‬ ‫והיתר האבל נובע מכך שגם הוא מתחיל עם‬ ‫פרטית אלא שמחת הכלל‪ ,‬שהרי‬ ‫כולם מחדש‪.‬‬ ‫התורה ירושה לכולנו"‪ .‬מדבריו‬ ‫קיצור דברי סופרים )עמ' תרל"ה(‪" :‬גם‬ ‫יוצא יסוד חשוב‪ :‬סעודה זו איננה‬ ‫כשעושים סעודת חתן בראשית בשבת בראשית‬ ‫סעודת יחיד אלא סעודת הכלל‪,‬‬ ‫מותר לאבל להשתתף‪ ,‬ואדרבה אז השמחה‬ ‫ולכן גם האבל שייך לה‪.‬‬ ‫יותר גדולה שמתחילים קריאת התורה‬ ‫כל האחרונים ואחרוני האחרונים מציבים‬ ‫כסדרה"‪ .‬הוא מוסיף נדבך לא זו בלבד שמותר‪,‬‬ ‫בפנינו שתי דרכים‪ :‬יש שהבינו שסעודת חתן‬ ‫אלא שהשמחה גדולה יותר‪ ,‬והשתתפות האבל‬ ‫בראשית היא טפלה לסיום ולכן נחשבת‬ ‫איננה בגדר קולא אלא עצם מצוה‪.‬‬ ‫כסעודת מצוה רק בצירוף הסיום‪ ,‬ויש שהבינו‬ ‫לבוש )או"ח סימן תרס"ט(‪" :‬והמסיים‬ ‫שהיא סעודה עצמאית על עצם התחלת התורה‪,‬‬ ‫והמתחיל נודרים נדרים ונדבות‪ ,‬וקורין לכל‬ ‫ולכן מותר לאבל להשתתף בה גם כשהיא‬ ‫מרעיהן ועושין משתה ושמחה ויו"ט לסיומה‬ ‫נפרדת‪.‬‬ ‫של תורה"‪ .‬הלבוש לא הזכיר כלל ענין התחלת‬ ‫נפקא מינות רבות נובעות מהמקורות שראינו‪:‬‬ ‫התורה‪ ,‬ומשמע שסעודת חתן בראשית איננה‬ ‫האחת‪ ,‬אם סעודת חתן בראשית נחשבת סעודה‬ ‫ענין בפני עצמו‪ ,‬אלא הצטרפות לסיום‪ .‬וממילא‬ ‫עצמאית על עצם ההתחלה מותר לאבל‬ ‫אם נפרדה ספק אם דינה כסעודת מצוה לעניין‬ ‫להשתתף בה גם אם נעשית בנפרד‪ ,‬ואפילו‬ ‫אבל‪.‬‬ ‫בשבת בראשית או לאחריה‪ .‬אך אם איננה אלא‬ ‫הגר"ש דבליצקי‪ ,‬קונטרס אוצר נחמד )עמ' ע'(‪:‬‬ ‫טפלה לסיום ההיתר לאבל קיים רק כשנעשית‬ ‫הביא את לשון הלבוש וכתב‪" :‬החתן בראשית‬ ‫יחד עם סעודת חתן תורה ביום שמחת תורה‬ ‫עושה שמחה על התחלתו‪ ,‬ולא כמשתתף בלבד‪,‬‬ ‫עצמו‪.‬‬ ‫אלא משום סימן טוב להתחלת התורה מתוך‬ ‫השנייה‪ ,‬אם רואים בסעודה זו סעודת מצוה‬ ‫שמחה"‪ .‬הרי שיש מקום לראות את סעודת‬ ‫ממש דינה כדין סעודת סיום מסכת‪ .‬לפי זה‪ ,‬גם‬ ‫ההתחלה כדבר עצמאי‪ ,‬ולא רק טפל לסיום‪.‬‬ ‫נודר שנדר להשתתף בסעודת מצוה יוצא ידי‬ ‫כף החיים )או"ח סימן תרס"ט ס"ק יג(‪" :‬מותר‬ ‫חובתו באכילה שם‪ .‬אבל אם רואים בה סעודת‬ ‫לאבל לאכול בסעודת חתן תורה‪ ,‬דהוי סעודת‬ ‫רשות לא יקיים נדרו בכך‪.‬‬ ‫מצוה‪ ,‬דומיא דסיום מסכת"‪ .‬ואף מוסיף שראוי‬ ‫השלישית‪ ,‬לעניין ההגדרה של סעודת הכלל אם‬ ‫לנהוג כן כדי להראות שותפותו של האבל בכלל‬ ‫סעודה זו נחשבת שמחת הכלל‪ ,‬יש מקום להקל‬ ‫ישראל‪ ,‬ששמחת התורה היא ירושת כולם‪.‬‬ ‫באבלות גם בפרטים נוספים‪ ,‬כגון לשבת עמהם‬ ‫רבנו יוסף חיים בבן איש חי )שנה ראשונה‪,‬‬ ‫סביב השולחן ולהשתתף בכל שמחתם‪ .‬אבל אם‬ ‫פרשת וזאת הברכה הלכה יט(‪" :‬נוהגין לעשות‬ ‫היא סעודת יחיד של חתן תורה בלבד האבל‬ ‫סעודה גדולה לחתן תורה ולחתן בראשית‪,‬‬ ‫אמנם רשאי לטעום כדי שלא יראה פורש מן‬ ‫ולחלק מיני מתיקה לקטנים‪ ,‬והכל הוא בכלל‬ ‫הציבור‪ ,‬אך יימנע מלשבת עמהם דרך שמחה‪.‬‬ ‫סעודת מצוה‪ .‬ולכן מותר לאבל להיות נוכח שם‪,‬‬ ‫הרביעית‪ ,‬נפקא מינה להנהגת הקהילות אם‬ ‫שאף הוא בכלל הסיום וההתחלה"‪ .‬הוא חידש‬ ‫סעודת חתן בראשית היא ענין עצמאי‪ ,‬יש מקום‬ ‫שהמתיקות לקטנים איננה רק נוי‪ ,‬אלא מעשה‬ ‫לערוך לה סעודה נפרדת בהידור ובפרסום‪ .‬אבל‬ ‫שמרבה בשמחת התורה‪ ,‬והיא מצוה לכל‪.‬‬ ‫אם איננה אלא טפלה לסיום נכון יותר לצרפה‬ ‫החיד"א )מחזיק ברכה או"ח סימן תרס"ט(‪:‬‬ ‫לסעודת חתן תורה ולא לפצלה‪.‬‬ ‫"מנהג זה קדוש הוא‪ ,‬ועיקרו כי כל ישראל‬ ‫החמישית‪ ,‬לעניין מתיקות לקטנים לפי דברי‬ ‫סיימו התורה יחד‪ ,‬וכל המשתתף בשמחת תורה‬ ‫הבן איש חי והחיד"א‪ ,‬עצם חלוקת המגדים‬ ‫הרי זה משובח‪ ,‬ואפילו אבל מותר לאכול שם"‪.‬‬ ‫היא חלק מן המצווה‪ .‬נמצא שגם האבל‪ ,‬אם‬ ‫לשונו החריפה "מנהג קדוש" הופכת את‬ ‫משתתף שם‪ ,‬אינו פורש מן הציבור אלא אף‬ ‫ההשתתפות לדבר הכרחי כמעט‪ ,‬ולא רק קולא‪.‬‬ ‫הוא שותף במצווה זו‪ ,‬שמטרתה להרבות חיבת‬ ‫ערוך השולחן )או"ח סימן תרס"ט סעיף ז(‪:‬‬ ‫התורה בלב הדור הבא‪.‬‬ ‫"המסיים והמתחיל עושים סעודה‪ ,‬וכל המרבה‬ ‫בשמחה ביום זה הרי זה משובח‪ .‬ואף האבל‬ ‫שהרי התורה איננה מותרות של רגעי חדווה‪,‬‬ ‫השישית‪ ,‬להלכה למעשה מקום‬ ‫אלא יסוד החיים כולם‪.‬‬ ‫שנוהגים לעשות סעודות נפרדות‪ ,‬יש‬ ‫להקל לאבל להשתתף‪ ,‬כפי שהביא‬ ‫בכתבי החסידות נאמר שישראל והתורה‬ ‫דברי סופרים וקיצור דברי סופרים‪ .‬אך‬ ‫והקב"ה חד הם‪ .‬ממילא אי אפשר להפריד‬ ‫מקום שאין נוהגים כן ספק אם מותר‬ ‫יהודי מהתורה אף לרגע‪ .‬גם כשהוא שקוע‬ ‫לו‪ ,‬והעיקר שישאל חכם לפי מנהג‬ ‫באבלו‪ ,‬התורה מחוברת אליו‪ .‬לכן הסעודה של‬ ‫מקומו‪.‬‬ ‫חתן תורה היא גם שלו‪ ,‬כי התורה ירושה לכל‪.‬‬ ‫ויש כאן עומק מופלא‪ :‬התורה היא ירושה‬ ‫ועוד עומק‪ :‬שמחת התורה היא ביטוי לנצחיות‪.‬‬ ‫נצחית לישראל‪ ,‬וכשם ש"מורשה קהלת יעקב"‬ ‫היא איננה שמחה על רגע פרטי‪ ,‬אלא על דבר‬ ‫נאמר על כולם כך גם האבל שייך אליה בכל‬ ‫שאין לו סוף‪ .‬לכן היא יכולה לכלול גם את‬ ‫זמן‪ .‬התורה איננה קנין של שמחים בלבד‪ ,‬אלא‬ ‫האבלות‪ ,‬שהיא עצמה ביטוי לסופיות‬ ‫גם של הדווים והכואבים‪ .‬דווקא בשמחת תורה‬ ‫ולחולשה‪ .‬התורה באה ואומרת‪ :‬גם המוות‬ ‫מתגלה שהיא מחבקת כל יהודי‪ ,‬גם זה שעיניו‬ ‫איננו סופי‪ ,‬גם הצער איננו חותם התורה גוברת‬ ‫דומעות‪.‬‬ ‫על הכל‪.‬‬ ‫השתתפות האבל בסעודת חתן תורה מגלה יסוד‬ ‫נמצא שההלכה שהתירה לאבל להשתתף‬ ‫עמוק‪ :‬אין שמחה של תורה סותרת את‬ ‫בסעודת חתן תורה מלמדת יסוד מחשבתי‪:‬‬ ‫האבלות‪ ,‬אלא היא עוטפת גם אותו‪ .‬התורה‬ ‫התורה חזקה מן הזמן‪ ,‬חזקה מן החיים‬ ‫יודעת להכיל את שני הקצוות את הריקוד‬ ‫והמוות‪ ,‬והיא נצחית לכול‪ .‬שמחת התורה‬ ‫והמחול מצד אחד‪ ,‬ואת הדמעה והשבר מצד‬ ‫חובקת גם את הדמעה‪ ,‬ומתוכה היא מגלה את‬ ‫שני‪ .‬זהו סוד "וירא אלוקים את כל אשר עשה‬ ‫הנצח‪.‬‬ ‫והנה טוב מאד" גם המוות‪ ,‬גם הצער‪ ,‬מצטרפים‬ ‫המוסר הנלמד מכאן נוקב עד הלב‪ .‬יהודי‬ ‫אל התמונה הכללית‪.‬‬ ‫שנמצא בעיצומה של אבלות‪ ,‬שמוטל עליו‬ ‫ועוד‪ ,‬סעודת חתן תורה היא סעודת הכלל‪ ,‬לא‬ ‫להמעיט בשמחה ולהתרחק מהילול‪ ,‬בכל זאת‬ ‫סעודת יחיד‪ .‬לכן גם האבל נכלל בה‪ .‬ללמדנו‬ ‫שייך הוא אל שמחת התורה‪ .‬ללמדך קשרו של‬ ‫שאין יהודי מחוץ למעגל התורה‪ .‬גם כאשר הוא‬ ‫יהודי אל התורה אינו פוסק לעולם‪ .‬אפילו‬ ‫שקוע בצערו האישי‪ ,‬התורה אוספת אותו‬ ‫בשעת צער‪ ,‬התורה מחבקת אותו ומכניסה‬ ‫ומחברת אותו אל כלל ישראל‪.‬‬ ‫אותו תחת חופתה‪.‬‬ ‫ויש כאן גם מסר של תיקון‪ :‬האבל לומד‬ ‫כמה פעמים בחיי היום יום אנו נוטים לחשוב‪:‬‬ ‫שהחיים אינם נפסקים עם המוות‪ .‬כשם‬ ‫"עת צרה היא‪ ,‬אין בי כוח ללמוד‪ ,‬אין בי כוח‬ ‫שסיימנו תורה ומיד התחלנו מחדש‪ ,‬כך גם הוא‬ ‫לשמוח"‪ .‬אבל ההלכה הזאת מלמדת אותנו‬ ‫אף על פי שחייו נקטעו בכאב‪ ,‬התורה מגלה לו‬ ‫מוסר עמוק‪ :‬גם ברגעי שבר חייב האדם למצוא‬ ‫שיש התחלה חדשה‪ ,‬יש המשכיות‪ ,‬יש חיות‬ ‫את עצמו בתוך התורה‪ .‬התורה היא חבל הצלה‬ ‫נצחית‪.‬‬ ‫שאינו מתנתק‪ ,‬והאדם גם כשהוא חלש או שבור‬ ‫מחובר אליה‪.‬‬ ‫השמחה אינה מוחקת את הצער‪ ,‬אלא הופכת‬ ‫אותו לחלק מהשלמות‪ .‬זהו רעיון נשגב‬ ‫יש כאן גם לימוד גדול ביחסי קהילה‪ .‬דווקא‬ ‫המתגלה דווקא בסעודת חתן תורה שבה יושב‬ ‫בשעת האבלות‪ ,‬כשאדם מבודד מן הציבור‪,‬‬ ‫גם האבל מחובק על ידי התורה‪ ,‬על ידי קהילתו‪,‬‬ ‫התורה והציבור אינם מפקירים אותו‪ .‬אדרבה‪,‬‬ ‫ועל ידי שמחת הכלל‪.‬‬ ‫מכניסים אותו לסעודת מצוה כללית‪ ,‬כדי‬ ‫שירגיש שגם הוא חלק מהשמחה‪ .‬המוסר ברור‪:‬‬ ‫דין זה איננו הלכה טכנית בלבד‪ ,‬אלא הוא גילוי‬ ‫אל תותיר את חברך לבדו בצערו‪ .‬תמיד דאג‬ ‫של אמונת הנצח‪ .‬התורה היא מעל הזמן‪ .‬היא‬ ‫להכניסו אל תוך המעגל‪ ,‬אל תוך החיבוק‬ ‫איננה תלויה במצבו של האדם שמח או דואב‪,‬‬ ‫הציבורי‪ ,‬אל תוך שמחת התורה‪.‬‬ ‫חי או מתאבל‪ .‬היא חובקת את הכול‪ ,‬וכל אחד‬ ‫מישראל קשור בה בקשר שאין לו הפסק‪ .‬לכן‬ ‫ולבסוף‪ ,‬המוסר האישי‪ .‬עלינו ללמוד מן האבל‬ ‫דווקא האבל‪ ,‬שלכאורה הוא מנותק משמחה‪,‬‬ ‫שהצטרף לסעודת חתן תורה‪ :‬גם אם אני שרוי‬ ‫שייך לשמחת התורה לא פחות מן האחרים‪.‬‬ ‫בכאב פנימי‪ ,‬יש בי חובה לשבת אל שולחן‬ ‫התורה‪ .‬לא לשקוע באבלות עד שתנתק אותי‬ ‫וגם בשעת עלייה‪ .‬זה חינוך לחיים‬ ‫מהקשר שלי עם התורה‪ .‬דווקא מתוך הצער‪,‬‬ ‫שלמים עם התורה‪.‬‬ ‫אני מוצא כוח להידבק בשמחת התורה‪ ,‬ומתוך‬ ‫כך נבנה מחדש‪.‬‬ ‫עיקר העניין‪ :‬המקורות כולם‬ ‫מצביעים על יסוד אחד‪ :‬סעודת‬ ‫ומכאן ניקח עמנו תובנות חיות נובעות מכאן‬ ‫חתן תורה וסעודת חתן בראשית‬ ‫לכל תחומי החיים‪ :‬ראשית‪ ,‬לימוד לתלמיד‬ ‫אינן סעודת רשות‪ ,‬אלא סעודת‬ ‫חכם וללומד הפשוט כאחד לעולם לא לעזוב את‬ ‫מצוה‪ .‬משום כך גם האבל בתוך י"ב חודש נכלל‬ ‫התורה‪ .‬גם אם מצבך הרגשי קשה‪ ,‬גם אם אתה‬ ‫בהן‪ .‬הראשונים הטור‪ ,‬הבית יוסף‪ ,‬האבודרהם‬ ‫טרוד בצער או במתח‪ ,‬אל תיתן לשום דבר לנתק‬ ‫והלבוש נחלקו אם סעודת ההתחלה עניין‬ ‫אותך מן התורה‪ .‬שהרי אפילו האבל‪ ,‬בלב‬ ‫לעצמו או נגררת אחר הסיום‪ .‬ובאחרונים המגן‬ ‫השבר‪ ,‬נכנס אל סעודת חתן תורה‪.‬‬ ‫אברהם‪ ,‬הט"ז‪ ,‬המשנה ברורה‪ ,‬הביכורי יעקב‪,‬‬ ‫שנית‪ ,‬בחיי הקהילה כאשר יש יהודי השרוי‬ ‫דברי סופרים‪ ,‬הכף החיים‪ ,‬החיד"א‪ ,‬הבן איש‬ ‫בצער‪ ,‬אל תידחוק אותו אל מחוץ למעגל‪.‬‬ ‫חי והערוך השולחן התברר שהמגמה הכללית‬ ‫אדרבה‪ ,‬מצוה לקרבו ולהכניסו אל שמחת‬ ‫היא לראות גם בסעודת ההתחלה סעודת מצוה‪,‬‬ ‫הכלל‪ .‬כשם שההלכה מצרפת את האבל‬ ‫ולפיכך מותר לאבל להשתתף בה‪.‬‬ ‫לסעודת תורה‪ ,‬כך גם הקהילה מצווה לחבק כל‬ ‫נפקא מינה למעשה‪ :‬אם הסעודות נפרדות יש‬ ‫אחד‪ ,‬שלא ירגיש זר ונפרד‪.‬‬ ‫מקום להחמיר לפי חלק מן הפוסקים‪ ,‬אולם‬ ‫שלישית‪ ,‬בחיי המשפחה כשבני הבית חווים‬ ‫רבים הורו להקל ולראות גם בסעודת חתן‬ ‫תקופה קשה‪ ,‬אל תנתקו את רגעי השמחה‪ .‬חגגו‬ ‫בראשית סעודת מצוה עצמאית‪ ,‬שמותר לאבל‬ ‫יחד‪ ,‬עשו סעודה קטנה‪ ,‬אמרו דברי תורה‪ .‬כמו‬ ‫להשתתף בה‪ .‬הטעם פשוט התורה היא ירושת‬ ‫שהאבל משתתף בסעודת התורה‪ ,‬כך גם‬ ‫הכלל‪ ,‬וכל ישראל סיימו אותה יחד ומתחילים‬ ‫המשפחה יכולה לשאת את שני הצדדים יחד גם‬ ‫בה יחד‪ .‬אין אדם מודר מחגיגתה‪ ,‬אפילו לא‬ ‫צער וגם שמחה‪.‬‬ ‫האבל‪.‬‬ ‫רביעית‪ ,‬בעבודת המידות הלומד לומד שלא‬ ‫ביום שמחת תורה‪ ,‬כאשר קול התופים מתערב‬ ‫להתרחק מהשגרה הרוחנית‪ .‬גם כשאין מצב‬ ‫בקול הדמעה‪ ,‬מתברר הסוד‪ :‬התורה חובקת גם‬ ‫רוח‪ ,‬גם כשיש קושי‪ ,‬דווקא אז אל תפסיק‪.‬‬ ‫את השמח וגם את האבל‪ .‬היא ניתנה לעם שלם‪,‬‬ ‫המשך לקרוא פרק יומי‪ ,‬המשך לומר "שמע‬ ‫לא ליחידים‪ .‬סיום התורה אינו סוף‪ ,‬והתחלת‬ ‫ישראל"‪ ,‬המשך להיכנס לבית הכנסת‪ .‬התורה‬ ‫בראשית אינה התחלה בלבד אלא מעגל נצח‬ ‫שייכת לך תמיד‪.‬‬ ‫שבו כל יהודי נושא חלק‪ .‬גם מי שעיניו דומעות‪,‬‬ ‫יושב אל השולחן ושותף לשירה‪ .‬כי התורה היא‬ ‫חמישית‪ ,‬בחינוך ללמד את ילדינו שהקשר‬ ‫מורשה קהלת יעקב קהלת כולם‪ ,‬החיים‬ ‫לתורה אינו תלוי במצב‪ .‬כשם שהאבל נכנס‬ ‫והשמחים‪ ,‬הכואבים והמתגעגעים‪ .‬זו שמחת‬ ‫לסעודת תורה‪ ,‬כך גם הילד צריך לדעת‬ ‫התורה‪ ,‬שמחה שאין לה גבול‪ ,‬המחבקת את כל‬ ‫שהתורה מלווה אותו בכל מצב‪ ,‬גם בשעת נפילה‬ ‫הנשמות יחד‪.‬‬ ‫‪ .27‬בזמן ההקפות בשמחת תורה האם חייבים לעמוד או אפשר גם לשבת?‬ ‫הוא לשבת לפרקים‪ ,‬כדרך שהקהל נוהג‪ ,‬בין‬ ‫שמחת תורה‪ ,‬שיאה של שמחת ישראל בתורה‪.‬‬ ‫ריקוד לריקוד?‬ ‫ספרי התורה כולם מוצאים מההיכל‪ ,‬נשאים על‬ ‫זרועות אנשי הקהילה‪ ,‬וריקודים סוערים‬ ‫מצד אחד‪ ,‬ספר התורה הוא רבו המובהק של‬ ‫ממלאים את בית הכנסת‪ .‬שבע הקפות‪ ,‬שירה‬ ‫כלל ישראל‪ ,‬וחיוב הקימה לפניו מן החמורים‬ ‫אדירה‪ ,‬דמעות בעיניים הלב מרגיש כי התורה‬ ‫ביותר‪ .‬מצד שני‪ ,‬המציאות בשעת ההקפות‬ ‫היא חיינו‪ .‬אך דווקא ברגעי השיא‪ ,‬שעה‬ ‫שונה‪ :‬הספר נישא‪ ,‬נע ומסתובב‪ ,‬לעיתים מונח‬ ‫שהספר הקדוש עובר בינינו‪ ,‬מתעוררת שאלה‬ ‫ביד המחזיקים בו‪ ,‬ולעיתים מונח על הבימה‪.‬‬ ‫כבדה‪ :‬האם חייב כל אדם לעמוד לפני ספר‬ ‫האם דינו כספר תורה המהלך שחייבים לעמוד‬ ‫התורה במשך כל זמן ההקפות? או שמא רשאי‬ ‫"לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד‬ ‫עד שיגיע למקומו‪ ,‬או שמא בשעת‬ ‫ארון ברית ה' אלוקיכם‪ ,‬והיה שם בך לעד"‬ ‫ההקפות נחשב "במקומו" ואין החיוב‬ ‫)דברים לא‪ ,‬כו(‪.‬‬ ‫חל באותה מידה?‬ ‫רש"י‪" :‬והיה שם בך לעד אם תעברו על‬ ‫בגמרא בקידושין )לג ע"א( איבעיה‬ ‫מצוותיה‪ ,‬היא תהיה בכם לעד‪ ,‬שתתקיים בכם‬ ‫להו‪ :‬מהו לעמוד בפני ספר תורה?‬ ‫הפורענות הכתובה בה"‪ .‬כלומר‪ ,‬ספר התורה‬ ‫ופשיט ליה מק"ו אם מפני לומדיה‬ ‫איננו רק זיכרון אלא עד חי על מעשי ישראל‪,‬‬ ‫עומדים‪ ,‬מפניה לא כל שכן‪ .‬ולכאורה‬ ‫המחייב את יחס הכבוד כלפיו תמיד‪.‬‬ ‫משמע שהחיוב כקימה לפני תלמיד חכם‪ .‬אולם‬ ‫מרן בשולחן ערוך )יו"ד סימן רפ"ב סעיף ב'(‬ ‫הרמב"ן‪" :‬ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' –‬ ‫פסק‪" :‬הרואה ספר תורה כשהוא מהלך חייב‬ ‫והנה הוא לעד בכם‪ ,‬שכל דור ודור יראהו וידע‬ ‫לעמוד לפניו‪ ,‬ויהיו הכל עומדים עד שיעמוד זה‬ ‫כי התורה אמת נצחית"‪ .‬מבואר מדבריו שעצם‬ ‫שמוליכו ויגיענו למקומו או עד שיתכסה‬ ‫נוכחותו של ספר התורה בבית ה' נועדה‬ ‫מעיניהם"‪ .‬מבואר שחיוב הקימה לפני ספר‬ ‫להשריש בלב ישראל את נצחיות התורה‪,‬‬ ‫תורה איננו מוגבל לארבע אמות כבתלמיד‬ ‫וממילא מחייבת קימה והדר‪.‬‬ ‫חכם‪ ,‬אלא כל זמן שהספר נראה עד הגיעו‬ ‫כתב הספורנו‪" :‬לקוח את ספר התורה הזה‬ ‫למקומו‪.‬‬ ‫להיות מונח לעד לעיני כל ישראל‪ ,‬כי ממנו‬ ‫יש לדון גם בעצם מהות הקימה‪ :‬קימה לפני‬ ‫ילמדו כל הימים"‪ .‬הספורנו רואה בספר התורה‬ ‫תלמיד חכם קימה של הידור‪ ,‬ולכן פטור בבית‬ ‫מקור חיות רוחנית מתמדת‪ ,‬ומכאן נגזר חיוב‬ ‫המרחץ או כשיש חסרון כיס )יו"ד סימן רמ"ד‬ ‫כבוד תמידי‪.‬‬ ‫סעיף ה'(‪ .‬אבל קימה לפני רבו מובהק קימה של‬ ‫ובאור החיים הקדוש‪" :‬ושמתם אותו מצד ארון‬ ‫מורא‪ ,‬וחייב לעמוד אף במצבים אלו‪ .‬אם כן‪,‬‬ ‫ברית ה' להראות כי התורה היא עיקר חיות‬ ‫ייתכן שגם בפני ספר תורה החיוב יהיה כשל רבו‬ ‫ישראל‪ ,‬ולכך תהיה לעד לדורות‪ ,‬שעליה עומד‬ ‫מובהק‪ ,‬וחייב לעמוד אף כשיש חסרון כיס‪.‬‬ ‫קיומם"‪ .‬הרי שלדעתו ספר התורה איננו חפץ‬ ‫עוד נפסק )יו"ד סימן רפ"ב סעיף י"ח(‪ :‬כשספר‬ ‫בלבד‪ ,‬אלא נשמת האומה‪ ,‬ולכן כבודו שייך בכל‬ ‫התורה מונח על הבימה אין הציבור צריכים‬ ‫זמן‪.‬‬ ‫לעמוד‪ ,‬כי הספר ברשות אחרת‪ .‬הט"ז )סקי"ג(‬ ‫המלבי"ם‪" :‬לקוח את ספר התורה הזה ספר‬ ‫ביאר‪ :‬גם על שולחן גבוה עשרה טפחים ורחב‬ ‫התורה יעמוד אצל הארון תמיד‪ ,‬והוא עד חי כי‬ ‫ארבע דינו כרשות אחרת‪ .‬ואף כשמונח בארון‬ ‫ה' דיבר עמנו פנים בפנים"‪ .‬לשונו מבהירה‬ ‫הקודש אין חיוב לעמוד‪ ,‬אלא שנוהגים כן דרך‬ ‫שתוקף ספר התורה הוא עדות חיה לנבואה‬ ‫כבוד‪ .‬המגן אברהם )או"ח סימן קמ"ו סק"ו(‬ ‫האלוקית‪ ,‬ולכן היחס אליו חייב להיות כיחס‬ ‫כתב שאין צריך לעמוד אלא כשאדם נושא את‬ ‫לרבו מובהק‪.‬‬ ‫הספר‪ ,‬אבל כשהוא מונח במקומו אין חיוב‬ ‫לעמוד‪.‬‬ ‫נמצאנו למדים‪ :‬הפסוק מגלה שהספר איננו‬ ‫"טקסט כתוב" בלבד אלא "עד חי"‪ .‬כל מפרש‬ ‫ומעתה‪ ,‬מה דינם של ההקפות בשמחת תורה?‬ ‫מדגיש היבט אחר רש"י את תוקף הפורענות‪,‬‬ ‫שם אין הספר מונח בארון או על הבימה‪ ,‬אלא‬ ‫הרמב"ן את נצחיות התורה‪ ,‬הספורנו את עיני‬ ‫נישא ומסובב בין הקהל‪ .‬האם נאמר שחייבים‬ ‫ישראל הנשואות אליו‪ ,‬האור החיים את חיות‬ ‫לעמוד כל זמן שהוא נראה‪ ,‬שהרי מוליכים‬ ‫האומה‪ ,‬והמלבי"ם את עדות הנבואה‪ .‬כל אלה‬ ‫אותו‪ ,‬או נאמר שכיון שזהו מקומו באותה שעה‬ ‫מציירים את היסוד‪ :‬עצם מציאות ספר התורה‬ ‫ההקפות נחשב כ"מונח במקומו" ואין החיוב‬ ‫מחייבת מורא‪ ,‬קימה ועמידה של כבוד‪.‬‬ ‫חמור כל כך? ערוך השולחן )יו"ד סימן רפ"ב‬ ‫סעיף ה'( כבר הסתפק בזה וכתב‪" :‬בשעת‬ ‫במדרש תנחומא )פרשת וילך‪ ,‬סימן ז( נאמר‪:‬‬ ‫ההקפות מחויבים לעמוד‪ ,‬אבל בין הקפה‬ ‫"לקוח את ספר התורה הזה‪ ...‬והיה שם בך‬ ‫להקפה כשהספר בידיהם אין צריך לעמוד"‪.‬‬ ‫לעד" אמר הקב"ה לישראל‪ :‬ספר זה יהיה עדות‬ ‫עליכם לעולם‪ ,‬שכשתסתלקו מדרכי התורה –‬ ‫נמצא שהשאלה נוקבת‪ :‬מה גדר החיוב לעמוד‬ ‫יעמוד ויעיד‪ .‬הרי לנו שספר התורה איננו רק‬ ‫בפני ספר תורה בשעת ההקפות האם כחיוב‬ ‫חפץ של קדושה אלא עד חי‪ ,‬עדות נצחית‬ ‫קימה גמורה עד להחזרת הספר להיכל‪ ,‬או‬ ‫שמחייבת יחס של מורא ועמידה‪.‬‬ ‫שמותר לשבת לפרקים כפי המנהג?‬ ‫בגמרא מועד קטן )כו ע"א( נאמר‬ ‫במדרש דברים רבה )פרשה ט‪ ,‬ט(‪" :‬בשעה שהיו‬ ‫לגבי קימה לתלמיד חכם‪" :‬תלמיד‬ ‫ישראל נכנסים לבית המקדש ורואים ספר‬ ‫חכם עומד מפניו ד' אמות"‪ .‬ואילו‬ ‫תורה נתון בארון‪ ,‬היו נופלים על פניהם‬ ‫בספר תורה נחלקו אם חיובו‬ ‫ואומרים התורה הזאת תהיה עד בנו"‪ .‬מכאן‬ ‫כבתלמיד חכם או חמור יותר‪,‬‬ ‫מבואר שהספר עצמו מושך את העם לעמידה‬ ‫כרבו מובהק‪ ,‬שמלוא עיניו חייב‬ ‫ולכריעה של כבוד‪.‬‬ ‫לעמוד עד שישב במקומו‪.‬‬ ‫בבראשית רבה )פרשה לג‪ ,‬א(‪" :‬מפני מה‬ ‫נמצא מדברי הגמרא שהחיוב לעמוד בפני ספר‬ ‫עומדים לפני תלמידי חכמים? מפני שהתורה‬ ‫תורה נלמד מק"ו והוא יסודי מאד‪ .‬ונשאר‬ ‫חקוקה בלבם‪ .‬קל וחומר לפני ספר תורה‬ ‫לדון‪ :‬מה שיעור החיוב‪ ,‬מתי הוא חל‪ ,‬האם דינו‬ ‫עצמה"‪ .‬המדרש עושה את הק"ו שהגמרא‬ ‫כבתלמיד חכם או כרבו מובהק וכל זה מסרו‬ ‫בקידושין מביאה אם מפני לומדיה עומדים‪,‬‬ ‫הפוסקים להכרעה‪.‬‬ ‫מפניה לא כל שכן‪.‬‬ ‫הרמב"ם )הלכות תלמוד תורה פרק ו הלכה א(‪:‬‬ ‫ובמדרש שיר השירים רבה )פרשה א(‪" :‬כשם‬ ‫"גדול כבוד התורה‪ ,‬ואין דבר בעולם שעומד‬ ‫שחתן וכלה נכנסים לחופה וכל הקהל עומדים‬ ‫בפני כבוד התורה‪ .‬לפיכך צריך לעמוד מפני ספר‬ ‫מפניהם‪ ,‬כך כשספר תורה נכנס למקומו כל‬ ‫תורה כשמוליכין אותו ממקום למקום‪ ,‬וכן‬ ‫העם עומדים מפניו"‪ .‬כאן המדרש ממשיל את‬ ‫מפני תלמידי חכמים"‪ .‬בדבריו מונח יסוד גדול‪:‬‬ ‫הכנסת ספר התורה לחופה‪ ,‬ללמד שהיחס‬ ‫הקימה איננה רק הידור אלא היא משום "גדול‬ ‫כלפיו הוא יחס של מורא ושמחה כאחת‪.‬‬ ‫כבוד התורה"‪ ,‬וחייבת היא בכל מצב‪.‬‬ ‫נמצא‪ ,‬שמדרשי חז"ל כולם מורים בקול אחד‪:‬‬ ‫ספר החינוך )מצוה רל"א(‪" :‬ומצוות עשה‬ ‫ספר התורה איננו חפץ שולי‪ ,‬אלא עיקר חיות‬ ‫לעמוד מפני תלמידי חכמים‪ ...‬והוא הדין לעמוד‬ ‫האומה‪ .‬על כן מחויב כל ישראל לעמוד בפניו‬ ‫מפני ספר תורה‪ ,‬כי התורה היא חיינו ואורך‬ ‫תמיד‪ ,‬והדבר מתעצם פי כמה במעמד שמחת‬ ‫ימינו‪ .‬וכשנושאה אדם ממקום למקום חובה על‬ ‫תורה‪ ,‬שבו הוא נישא על זרועות הקהל ומקיף‬ ‫כל מי שרואהו לעמוד עד שיתכסה מעיניו"‪.‬‬ ‫את ההיכל‪.‬‬ ‫מדבריו משמע בפירוש שחיוב ספר תורה שווה‬ ‫בגמרא קידושין )לג ע"א( שנינו‪" :‬איבעיה להו‪,‬‬ ‫ואולי אף חמור מחיוב תלמיד חכם‪ ,‬וחיובו‬ ‫מהו לעמוד מפני ספר תורה? – ופשיט ליה‬ ‫נמשך עד שיעלם מן העין‪.‬‬ ‫מק"ו‪ :‬אם מפני לומדיה עומדים‪ ,‬מפניה לא כל‬ ‫הטור )יורה דעה סימן רפ"ב(‪" :‬הרואה ספר‬ ‫שכן"‪ .‬הגמרא עצמה מבררת‪ :‬האם ספר התורה‬ ‫תורה כשהוא מוליך אותו חייב לעמוד מפניו‪,‬‬ ‫נחשב כמי שלומד תורה? ומשיבה בק"ו אם‬ ‫ויהיו כל העם עומדים עד שיגיע למקומו או עד‬ ‫מפני לומדיה עומדים‪ ,‬כל שכן שיש לעמוד מפני‬ ‫שיתכסה מן העין"‪ .‬לשונו ברורה מאוד‪ ,‬וממנה‬ ‫עצם התורה הכתובה‪.‬‬ ‫העתיק המחבר בשולחן ערוך‪.‬‬ ‫ובהמשך )לג ע"ב(‪" :‬הרואה ספר תורה עומד‬ ‫הרא"ש )קידושין פרק א סימן כז(‪" :‬ומפני ספר‬ ‫לפניו"‪ .‬ולא פירשה הגמרא שיעור הד' אמות או‬ ‫תורה עומדים כל זמן שמוליכו‪ ,‬שהרי לומדיה‬ ‫זמן מסוים‪ ,‬אלא משמע שמחויב לעמוד מפניו‬ ‫עומדים מפניה‪ ,‬כל שכן מפניה עצמה"‪ .‬דבריו‬ ‫ככל דין של מורא‪.‬‬ ‫הם ציטוט ישיר מן הגמרא‪ ,‬אך הוא מחדד‬ ‫במסכת מכות )כב ע"ב( מצינו‪" :‬מפני מה‬ ‫שהחיוב הוא "כל זמן שמוליכו"‪ ,‬ומכאן ההיקף‬ ‫עומדים לפני תלמיד חכם? מפני שהתורה‬ ‫הרחב של החיוב‪.‬‬ ‫נמשלה לו‪ .‬ספר תורה מפני כבוד התורה‬ ‫ובספר חסידים )סימן תשצ"ב(‪" :‬כשנושאים‬ ‫עצמה"‪ .‬נמצא שעמידה זו שייכת בעצם כבודה‬ ‫ספר תורה‪ ,‬יעמדו כולם מפניו‪ ,‬ולא ישבו עד‬ ‫של תורה ולא מצד האדם הנושא אותה‪.‬‬ ‫שינוח במקומו‪ ,‬כי כל זמן שהוא ביד התורה‬ ‫וכן בבבא מציעא )לג ע"ב(‪" :‬אם מפני לומדיה‬ ‫מהלכת היא‪ ,‬וחייבים לעמוד מפניה"‪ .‬לשונו‬ ‫עומדים‪ ,‬מפניה לא כל שכן" וחוזרת הגמרא על‬ ‫מראה שהחובה היא מפני עצם תנועת התורה‪,‬‬ ‫אותו ק"ו‪.‬‬ ‫ולא מפני האדם שנושאה‪.‬‬ ‫המנהג כן לא יפה הם עושים"‪ .‬לשונו חריפה‪,‬‬ ‫נמצא שדברי הראשונים כולם‬ ‫והוא מציין במפורש את ההקפות‪.‬‬ ‫מצביעים על חומרת החיוב לא כקימה‬ ‫של הידור בלבד‪ ,‬אלא כקימה של מורא‬ ‫החיד"א )ברכי יוסף יו"ד סימן רפ"ב סק"א(‪:‬‬ ‫וכבוד מוחלט‪ ,‬עד שינוח הספר‬ ‫"כל שיש תנועה בספר תורה חייב לעמוד מפניו‪,‬‬ ‫במקומו‪.‬‬ ‫ואין חילוק אם הוא דרך הכנסת ספר תורה או‬ ‫דרך שמחת תורה"‪ .‬החיד"א מחיל את החיוב‬ ‫מגן אברהם )או"ח סימן קמ"ו סק"ו(‪:‬‬ ‫על כל מצב שבו הספר בתנועה‪.‬‬ ‫"דאין צריך לעמוד אלא כשאדם‬ ‫נושאה‪ ,‬אבל כשהיא מונחת במקומה אין צריך‬ ‫ערוך לנר )קידושין לג ע"א(‪" :‬יש לחלק בין‬ ‫לעמוד"‪ .‬דבריו מלמדים שהחיוב הוא דווקא‬ ‫תלמיד חכם לספר תורה‪ ,‬שתלמיד חכם אין‬ ‫בשעת תנועת ספר התורה‪ .‬אבל כאשר היא‬ ‫החיוב אלא בהידור‪ ,‬אבל ספר תורה חיובו‬ ‫מונחת על בימה או בארון הרי היא במקומה‬ ‫במורא‪ ,‬ועל כן חייב לעמוד אף כשיש חסרון‬ ‫ואין החיוב חל‪.‬‬ ‫כיס"‪ .‬כאן הוא מחדש שהחיוב בספר תורה‬ ‫דומה לרבו מובהק‪ ,‬ולכן גובר גם על טעמים‬ ‫טורי זהב )יו"ד סימן רפ"ב סקי"ג(‪" :‬וה"ה אם‬ ‫שפוטרים מתלמיד חכם‪.‬‬ ‫מונחת על השולחן גבוה עשרה ורחב ארבע הוי‬ ‫רשות אחרת ואין צריכים לעמוד‪ ,‬וכן כשמונח‬ ‫נמצא‪ ,‬שכל האחרונים העלו מתח‪ :‬מצד הדין‬ ‫בארון הקודש‪ .‬ומה שנוהגים לעמוד כשפתוח‬ ‫ספר תורה בהקפות מחייב עמידה‪ ,‬שכן הוא‬ ‫ההיכל דרך כבוד הוא"‪ .‬הט"ז מגדיר זאת‬ ‫בתנועה‪ .‬מצד המנהג רבים יושבים בין‬ ‫כ"ברשות אחרת"‪ ,‬ולכן אין חיוב גמור אלא‬ ‫ההקפות‪ .‬חלקם הסבירו שזה נחשב "מקומו"‪,‬‬ ‫מנהג של כבוד‪.‬‬ ‫וחלקם ראו בכך מנהג שקשה להעמידו על יסוד‪.‬‬ ‫הכהן הגדול מאחיו במשנה ברורה )או"ח סימן‬ ‫נפקא מינות מעשיות רבות עולות מתוך כל‬ ‫קמ"ו ס"ק יז(‪" :‬מכל מקום ראוי לעמוד אפילו‬ ‫הדיון‪ :‬האחת‪ ,‬עצם זמן החיוב‪ :‬האם חייבים‬ ‫כשהספר מונח בארון ופתוח‪ ,‬כיון דהכל עושים‬ ‫לעמוד במשך כל זמן ההקפות‪ ,‬או רק בעת‬ ‫כן דרך כבוד"‪ .‬כלומר‪ ,‬אף שאין חיוב‪ ,‬מן הראוי‬ ‫שהספר בתנועה? לדעת הערוך השולחן בשעת‬ ‫להדר ולעמוד‪.‬‬ ‫הריקוד והמעגלים חייבים לעמוד‪ ,‬אך‬ ‫כשמחזיקים הספר ביד במנוחה רשאים לשבת‪.‬‬ ‫ערוך השולחן )יו"ד סימן רפ"ב סעיף ה(‪" :‬יש לי‬ ‫לשיטת הכף החיים והבן איש חי גם בשעת‬ ‫מקום ספק בשמחת תורה בשעת ההקפות‬ ‫ההקפות עצמן מן הדין חייבים לעמוד‪ ,‬ומה‬ ‫שנוטלים כל ספרי התורה‪ ...‬ולכאורה אסור‬ ‫שאין העולם נזהרים בזה צריך ביאור‪.‬‬ ‫ליישב עד שמחזירים אותן להיכל‪ ,‬ולא נהגו כן‪.‬‬ ‫ונראה שבין הקפה להקפה כשמחזיקים הס"ת‬ ‫השנייה‪ ,‬עמידה בין הקפה להקפה‪ :‬לפי הערוך‬ ‫בידיהם אין איסור ליישב‪ ,‬דהוי כס"ת על‬ ‫השולחן‪ ,‬ברגעי ההפסקה שמחזיקים את הספר‬ ‫מקומו‪ ,‬אבל בשעת ההקפה מחויבים לעמוד"‪.‬‬ ‫בידיהם ולא בתנועה מותר לשבת‪ ,‬דהוי כספר‬ ‫הוא מחלק בין שעת ההקפה עצמה שבה הספר‬ ‫מונח במקומו‪ .‬אבל לדעת החיד"א כל זמן‬ ‫בתנועה‪ ,‬שחייבים לעמוד‪ ,‬לבין רגעי ההפסקה‬ ‫שהספר איננו במקומו הקבוע )בארון( יש חיוב‬ ‫שבהם הספר מוחזק ביד כאילו מונח במקומו‪.‬‬ ‫עמידה‪.‬‬ ‫כף החיים )או"ח סימן קמ"ו ס"ק כח(‪" :‬ספר‬ ‫השלישית‪ ,‬הגדרת החיוב‪ :‬אם דינו כעמידה‬ ‫תורה כשהוא ביד מוליכו כל הרואים חייבים‬ ‫לפני תלמיד חכם אפשר לומר שחיובו קימה של‬ ‫לעמוד מפניו עד שישימו אותו במקומו‪ ,‬וכן‬ ‫הידור‪ ,‬ויש מקומות לפטור )כגון חסרון כיס(‪.‬‬ ‫בשמחת תורה בהקפות מן הדין מחויבים‬ ‫אך אם דינו כרבו מובהק אזי החיוב הוא קימה‬ ‫לעמוד‪ .‬ומה שאין נזהרים בזה צריך ביאור"‪.‬‬ ‫של מורא‪ ,‬ואין פטור אפילו בבית מרחץ או‬ ‫הכף החיים תמה על מנהג העולם לשבת ומחזק‬ ‫בחסרון כיס‪ .‬הערוך לנר והגרי"ז ביארו שבספר‬ ‫שהחיוב מן הדין קיים‪.‬‬ ‫תורה מדובר בקימה של מורא‪ ,‬וחיובו חמור‪.‬‬ ‫רבנו יוסף חיים בבן איש חי )שנה א‪ ,‬פרשת‬ ‫הרביעית‪ ,‬עמידה כשספר התורה על הבימה‪:‬‬ ‫תולדות‪ ,‬הלכה טז(‪" :‬כשמוליכין ספר תורה‬ ‫לפי הט"ז והמג"א כשהספר מונח על הבימה‬ ‫עומדים כל הקהל מפניו‪ ,‬וכן בשמחת תורה‬ ‫אין חיוב לעמוד‪ .‬לכן בשעת ההקפות‪ ,‬כשהספר‬ ‫בהקפות‪ ,‬מן הדין מחויבים לעמוד‪ ,‬ואע"פ שאין‬ ‫מונח על השולחן לרגע‪ ,‬אין חובה לעמוד‪ .‬אבל‬ ‫כל זמן שהוא נישא ביד חיוב גמור לעמוד‪.‬‬ ‫שייך לברית הזאת‪ ,‬אני נכלל‬ ‫החמישית‪ ,‬מנהג העולם‪ :‬רבים נוהגים לשבת‬ ‫בעדות הנצח של התורה‪.‬‬ ‫חלק מההקפות‪ .‬יש מי שמבאר שהציבור תופס‬ ‫את כל זמן ההקפות כמקום קבוע של הספר‪,‬‬ ‫בשעת ההקפות‪ ,‬כל ספרי התורה‬ ‫ולכן מותר לשבת‪ .‬אחרים אומרים שזו הנהגה‬ ‫נישאים על הזרועות‪ .‬זוהי תמונה‬ ‫שלא כדין‪ ,‬אלא שנפוצה מחמת טורח הציבור‪.‬‬ ‫של עם שלם הנושא את תורתו‪.‬‬ ‫השמחה רבה‪ ,‬אך העמידה מלמדת‬ ‫השישית‪ ,‬חיוב נשים וקטנים‪ :‬כיוון שחיוב‬ ‫שהתורה אינה נישאת בידינו בלבד היא נושאת‬ ‫העמידה בפני ספר תורה נובע מ"מורא התורה"‪,‬‬ ‫אותנו‪ .‬כוחה של התורה להעמיד אותנו‪,‬‬ ‫גם נשים וקטנים בכלל החיוב‪ ,‬ולא רק תלמידי‬ ‫וממילא כשאנו עומדים לפניה‪ ,‬אנו מגלים את‬ ‫חכמים‪ .‬ממילא בהקפות עליהם לעמוד כמו‬ ‫האמת‪ :‬היא מקור חיינו‪.‬‬ ‫שאר הציבור‪.‬‬ ‫בעומק הקבלי‪ ,‬כתבי האר״י מלמדים כי בספר‬ ‫השביעית‪ ,‬הבדל בין ספר תורה לאדם‬ ‫תורה חבוי אור האצילות‪ ,‬וכל אות ואות‬ ‫המחזיקו‪ :‬לדעת רוב הפוסקים‪ ,‬החיוב הוא‬ ‫מקשרת את ישראל לשורש נשמתם‪ .‬לכן‬ ‫מפני הספר עצמו ולא מפני הנושא‪ .‬לכן גם אם‬ ‫העמידה איננה רק גדר הלכתי‪ ,‬אלא מעשה של‬ ‫הנושא הוא קטן החיוב בעמידה במקומו קיים‪.‬‬ ‫התקשרות קימה היא התייצבות הנשמה מול‬ ‫יש כאן רעיון נשגב‪ .‬דווקא בשעת ההקפות‪,‬‬ ‫האור האלוקי‪.‬‬ ‫כשהשמחה פורצת גבולות‪ ,‬התורה מורה לנו‪:‬‬ ‫העמידה גם מבטאת את רעיון הנצח‪ :‬כל עוד‬ ‫אל תשכח את המורא‪ .‬הרגליים רוקדות‪,‬‬ ‫ספר התורה בידינו‪ ,‬גם אם אנחנו בגלות‪ ,‬גם אם‬ ‫הידיים מוחאות כף‪ ,‬השירה ממריאה‪ ,‬אך הלב‬ ‫אנו מוקפים אויבים‪ ,‬אנו עומדים‪ .‬אין ישיבה‪,‬‬ ‫חייב לדעת ספר התורה איננו סתם דגל בידינו‪,‬‬ ‫אין ניתוק‪ .‬עם ישראל עומד לדורי דורות מפני‬ ‫אלא הוא נשמת חיינו‪ .‬ולכן מחייב הוא אותנו‬ ‫התורה‪ ,‬כי היא מחזיקה אותנו בחיים‪.‬‬ ‫לעמוד ביראה‪ ,‬גם בתוך המחול‪.‬‬ ‫זהו עומק שמחת תורה‪ :‬השמחה איננה הוללות‬ ‫העמידה מלמדת שהכבוד לתורה קודם לכל‪.‬‬ ‫חולפת אלא עדות נצח‪ ,‬שהתורה חיה בתוכנו‪.‬‬ ‫אפשר לשמוח‪ ,‬אפשר לרקוד‪ ,‬אבל הכול מתוך‬ ‫לכן העמידה איננה רק כבוד חיצוני אלא גילוי‬ ‫תחושת גודל וקדושה‪ .‬התורה איננה כלי בידינו‬ ‫פנימי ההודאה שבלב‪ ,‬שהתורה היא מעל הכול‪,‬‬ ‫לשמחה היא עצם השמחה‪ ,‬היא מקור החיים‪.‬‬ ‫והיא נצחית‪.‬‬ ‫העמידה מזכירה לנו שהשמחה אינה חסרת‬ ‫גבולות‪ ,‬אלא עטופה בכבוד ובמעמד‪.‬‬ ‫העמידה בפני ספר התורה בשעת ההקפות‬ ‫איננה רק הלכה יבשה‪ ,‬אלא קריאה חיה לאדם‬ ‫ומכאן גם עומק נוסף‪ :‬פעמים רבות בחיים אנו‬ ‫כיצד לעמוד בחייו‪ .‬כשם שאתה נדרש לעמוד‬ ‫נסחפים בשמחות‪ ,‬ולעיתים עלולים לשכוח את‬ ‫מפני ספר התורה כך עליך לעמוד גם בפני‬ ‫העיקר‪ .‬חובת העמידה בהקפות אומרת לנו גם‬ ‫התורה בחיי היום יום‪ .‬כשאתה נתקל בפסוק‬ ‫בשיא הריקוד‪ ,‬עצור רגע ועמוד ביראה‪ .‬למד את‬ ‫שדורש ממך שינוי‪ ,‬במצווה שמחייבת אותך‪,‬‬ ‫עצמך שגם בתוך סערת החיים‪ ,‬בתוך שיא‬ ‫במוסר נוקב שמזעזע אותך אל תישאר יושב‬ ‫השמחה והצלחתך‪ ,‬אל תשכח את המבט של‬ ‫באדישות‪ .‬קום! עמוד! הראה לתורה שאתה‬ ‫מורא התורה‪ ,‬את היסוד שלא נפרד לעולם‪.‬‬ ‫נענה לקריאתה‪.‬‬ ‫זוהי תנועה כפולה שמחה ללא גבול‪ ,‬ומורא ללא‬ ‫עוד יש ללמוד‪ :‬אם אנו מחויבים לעמוד בפני‬ ‫הפסק‪ .‬שמחת תורה איננה שמחה של הוללות‪,‬‬ ‫ספר התורה גם בשעה של שמחה‪ ,‬קל וחומר‬ ‫אלא שמחה של קדושה‪ .‬העמידה בפני ספר‬ ‫בחיים עצמם‪ .‬שמחת תורה איננה רק ריקוד‬ ‫התורה בשעת ההקפות היא תזכורת חיה‪:‬‬ ‫שנגמר‪ ,‬אלא שיעור מתמשך גם כשאתה שקוע‬ ‫התורה היא לא רק סיבה לריקוד‪ ,‬אלא היא‬ ‫בשמחות פרטיות‪ ,‬חתונה‪ ,‬ברכה‪ ,‬הצלחה אל‬ ‫עצמה המלך שבשדה‪ ,‬שלפניו כולנו עומדים‪.‬‬ ‫תשכח את מורא התורה‪ .‬התורה צריכה להיות‬ ‫והעיון לעומק מגלה כאן עומק נצחי‪ :‬ספר‬ ‫מעל כל שמחה אישית‪.‬‬ ‫התורה איננו ספר בלבד‪ ,‬אלא הוא מעמד נבואי‬ ‫המוסר נוגע גם ליחס לחבר‪ .‬כשם שאתה קם‬ ‫מתמשך "אנכי ה' אלוקיך" החקוק לדורות‪.‬‬ ‫לכבוד ספר התורה כך עליך לעמוד לכבוד צלם‬ ‫כשיהודי עומד לפניו‪ ,‬הוא בעצם מעיד‪ :‬אני‬ ‫אלוקים שבאדם‪ .‬לכבד את זולתך‪ ,‬לתת לו‬ ‫החמישית‪ ,‬התחדשות בכל יום‪ :‬כשם שבהקפות‬ ‫הרגשה של חשיבות‪ .‬מי שמתרגל‬ ‫אין די בישיבה נינוחה אלא יש צורך בעמידה‬ ‫לעמוד לפני התורה‪ ,‬יתרגל גם לעמוד‬ ‫מחודשת מול כל הקפה‪ ,‬כך בחיים כל יום מזמן‬ ‫לפני כבוד חברו‪.‬‬ ‫לך "ספר תורה" חדש‪ ,‬כל יום מזמן לך מפגש‬ ‫ובמישור הפנימי‪ :‬העמידה מבטאת‬ ‫עם התורה‪ ,‬ועליך לעמוד מולו ביראה מחודשת‪.‬‬ ‫דריכות‪ .‬אל תחיה ישיבה שאננה‪,‬‬ ‫השישית‪ ,‬חינוך לדורות‪ :‬להרגיל את הילדים‬ ‫קהה‪ ,‬עייפה‪ .‬חיי תורה דורשים עמידה‬ ‫שכבוד התורה איננו רק בריקוד ובשמחה‪ ,‬אלא‬ ‫דריכות מתמדת‪ ,‬מוכנות להיענות‬ ‫גם בעמידה ובהדר‪ .‬בכך אנו מחנכים אותם‬ ‫לקריאה האלוקית‪ .‬כך הופכת שמחת תורה‬ ‫שהתורה מלווה אותנו בכל מצב גם בשיא‬ ‫לשיעור מוסרי עמוק‪ :‬חייך עצמם צריכים‬ ‫השמחה וגם בשעת הרצינות‪.‬‬ ‫להיות עמידה מתמדת לפני נוכחות התורה‪.‬‬ ‫עיקר העניין‪ :‬נתבאר כי חיוב העמידה בפני ספר‬ ‫ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום מתוך‬ ‫תורה יסודו בגמרא בקידושין‪ ,‬ונפסק להלכה‬ ‫חיוב העמידה בפני ספר תורה בהקפות‪ :‬האחת‪,‬‬ ‫בשולחן ערוך‪ :‬כל זמן שספר התורה נישא‬ ‫חיים בדריכות מתמדת‪ :‬כשם שההלכה‬ ‫ממקומו חייבים לעמוד עד שיגיע למקומו או‬ ‫מחייבת אותנו לעמוד ביראת כבוד מול ספר‬ ‫יתכסה מן העין‪ .‬הראשונים והאחרונים חקרו‬ ‫התורה‪ ,‬כך בחיי היום יום עלינו לעמוד דרוכים‬ ‫האם דינו כעמידה בפני תלמיד חכם שהיא‬ ‫מול אתגרי החיים‪ .‬לא להתרשל‪ ,‬לא להיסחף‬ ‫קימה של הידור‪ ,‬או כעמידה בפני רבו מובהק‬ ‫בקלות‪ ,‬אלא להיות בעמידה ערים לקריאה‬ ‫שהיא קימה של מורא‪ .‬רבים הכריעו שהוא‬ ‫הרוחנית שמסביבנו‪.‬‬ ‫חיוב מורא ממש‪ ,‬וחומרתו גדולה‪.‬‬ ‫השנייה‪ ,‬כבוד לספרי קודש‪ :‬ההלכה על ספר‬ ‫לעניין שמחת תורה ערוך השולחן הסתפק‪,‬‬ ‫תורה בהקפות מחייבת אותנו לשים לב גם‬ ‫האם יש חיוב לעמוד במשך כל ההקפות‪ ,‬או‬ ‫לסידור‪ ,‬לחומש‪ ,‬למשנה‪ .‬אם אנו נדרשים‬ ‫שמא בין הקפה להקפה כשהספר מוחזק ביד‬ ‫לעמוד בפני ספר התורה‪ ,‬קל וחומר שעלינו‬ ‫כאילו במקומו מותר לשבת‪ .‬הכף החיים והבן‬ ‫לשמור בקפדנות על קדושת כל ספר קודש לא‬ ‫איש חי כתבו בפירוש שחייבים לעמוד גם בשעת‬ ‫להניחו בביזיון‪ ,‬לא להניח עליו חפצים‪ ,‬לנהוג בו‬ ‫ההקפות‪ ,‬והמנהג להקל טעון ביאור‪ .‬נמצא‬ ‫ברעדה‪.‬‬ ‫שלדינא יש כאן מקום להחמיר ולעמוד כל זמן‬ ‫השלישית‪ ,‬כבוד לאדם‪ :‬מי שמתרגל לעמוד‬ ‫שהספר בתנועה‪ ,‬ובוודאי שהראוי ליראי ה'‬ ‫לפני ספר התורה‪ ,‬יידע גם לעמוד בפני אדם‬ ‫לנהוג כך‪ ,‬כדי לגלות מורא התורה גם בתוך‬ ‫אחר לכבד את זולתו‪ ,‬לא לזלזל בו‪ .‬אם התורה‬ ‫השמחה‪.‬‬ ‫מחייבת עמידה‪ ,‬צלם אלוקים שבאדם ודאי‬ ‫ההקפות סוערות‪ ,‬רגליים רוקדות‪ ,‬הלב מתרונן‪.‬‬ ‫מחייב יחס של כבוד‪.‬‬ ‫אבל אז מתייצבת התורה ואומרת‪ :‬עמוד! כי‬ ‫הרביעית‪ ,‬איזון בין שמחה למורא‪ :‬בהקפות‬ ‫אינני רק סיבת השמחה אני מלכת השמחה‪ .‬אני‬ ‫אנו רוקדים‪ ,‬אך גם נדרשים לעמוד‪ .‬כך גם בחיי‬ ‫לא עוד דגל בידך אני הדגל שאתה נושא בלבך‪.‬‬ ‫היום יום מותר לשמוח‪ ,‬מותר לשיר‪ ,‬אך הכול‬ ‫לכן כשאתה רוקד‪ ,‬זכור גם לעמוד‪ .‬עמוד ביראה‬ ‫מתוך גבולות של יראת שמים‪ .‬השמחה איננה‬ ‫מול התורה‪ ,‬גם בתוך מעגלי השירה‪ .‬כך שמחת‬ ‫סותרת את המורא‪ ,‬אלא מאזנת אותו‪.‬‬ ‫תורה מגלה לנו סוד נצח ישראל‪ :‬שמחה שאין‬ ‫לה גבול‪ ,‬עטופה ביראה שאין לה הפסק‪.‬‬ ‫‪ .28‬בחול המועד כאשר יורד גשם האם יכול לשבת עם מטריה בסוכה ולברך ליישב בסוכה?‬ ‫‪ .29‬כאשר יורד גשם בסוכה שלו ובסוכה אחרת לא יורד גשם האם יכול לברך ליישב בסוכה?‬ ‫‪ .30‬מדוע סוכות נקראת 'סוכת דוד' ושמיני עצרת 'בית יעקב'?‬ ‫‪ .31‬מדוע פטרה התורה מצטער רק במצוות סוכה ולא בשאר מצוות?‬ ‫‪ .32‬מי שיש לו מקום בסוכה או לבנו הקטן שהגיע לחינוך או לבנו הגדול למי יש לו חיוב לתת?‬ ‫‪ .33‬האם מותר לתלות קישוטי סוכה ע''י גוי או ילד קטן?‬ ‫‪ .34‬אדם שמסופק האם בירך ליישב בסוכה בסוכות האם צריך לחזור ולברך?‬ ‫‪ .35‬האם חייבים להשאיר את השולחן בסוכה בשעת השינה?‬ ‫‪ .36‬האם באמצע הסעודה בסוכה מותר לצאת עם אוכל שבפיו מחוץ לסוכה או עם‬ ‫שתיה?‬ ‫‪ .37‬בית הכנסת אסור כקפנדריא ומה דינה של הסוכה?‬ ‫‪ .38‬האם כל גשם בסוכות הוא סימן קללה או שרק בראשון לחג?‬ ‫‪ .39‬כאשר החזאים אומרים שירד גשם בליל סוכות האם מותר לישון מחוץ לסוכה?‬ ‫‪ .40‬בחול המועד כאשר יורד גשם האם יכול לשבת עם מטריה בסוכה ולברך ליישב בסוכה?‬ ‫‪ .41‬כאשר יורד גשם בסוכה שלו ובסוכה אחרת לא יורד גשם האם יכול לברך ליישב בסוכה?‬ ‫‪ .42‬האם צריך להריח האתרוג של מצוה כשנוטלים אותו או יש איסור והאם צריך לברך על הריח?‬ ‫‪ .43‬כשהשולחן בורח אל מחוץ לסוכה‪ ,‬ראשו ורובו בסוכה אך השולחן בבית‪ ,‬האם הישיבה‬ ‫היא מצוה או שמא היא רק אשליה?‬ ‫‪ .44‬ניסוך המים או ענני הכבוד מה מקור השמחה היתירה בחג הסוכות?‬ ‫‪ .45‬לולב בכל שבעה חיוב המקום או חיוב העלייה האם בזמן הזה ירושלים שונה משאר ערי ישראל?‬ ‫‪ .46‬מדוע דוקא חכמי ישראל הם שרקדו בשמחת בית השואבה והמון העם צופים?‬ ‫‪ .47‬מדוע סיום התורה נקבע דווקא בשמחת תורה?‬ ‫‪" .48‬האם שמיני עצרת היום שבו השמחה עצמה היא המצווה?"‬ ‫‪ .49‬מדוע לא מניחים לתורה לנוח? סוד ההתחלה מיד לאחר הסיום‬