שמעתתא אליבא דהילכתא · Shmaatsa Aliba D'Hilchasa — סוכות (2026-09-21)

ב"ה
שמעתתא אליבא דהלכתא
שיטות הראשונים והאחרונים טור בית יוסף והנושאי כלים ודברי הפוסקים עד הלכה למעשה
כפי המציאות שבזמנינו ,היוצאים מסוגיות הגמרא הנלמדת במסגרת חבורת יסודי התורה
מסכת בבא קמא גליון מ"ג סוכות תשפ"ז לפ"ק
והבית יוסף כתב ,שבנוסח הרי''ף שלפנינו הסכים לדעת הרמב"ם שבדמים אלו כולל הכל דף צ ע"א
והכי נקטינן ,וכתב עוד בדעת הרמב"ם ,מיהו הני מילי כשלא היה באותה מכה כדי לעשות
(א) מתני' ,התוקע לחבירו נותן לו סלע ,רבי יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה.
נזק גדול ,אבל אם הכהו בחוזק באותן מיני הכאות עד שהיה בהן כדי לעשות נזק גדול
ביותר ,משמע לי דמודה הרמב"ם שישלם ריפוי ושבת ,וכן נראה מתוך לשונו דלא איירי בגמרא ,איבעיא להו מנה צורי תנן או מנה מדינה תנן ,תא שמע דההוא גברא
בהכהו בחוזק ביותר. דתקע ליה לחבריה אתא לקמיה דר' יהודה נשיאה אמר ליה הא אנא הא ר' יוסי
הגלילי הב ליה מנה צורי שמע מינה מנה צורי תנן.
פסק המחבר (סי' תכ סעי' מ"א):
רש"י מבאר ,מנה מדינה שמינית שבמנה צורי ,סלע של מדינה חצי זוז.
יש הכאות רבות שיש בהם ביזוי וצער מעט ,ואין בהם נזק ,וכבר פסקו להם חכמים
דמים קצובים ,וכל המכה את חבירו הכאה מהן משלם אותו הממון הקצוב ,וכולם והנה לעיל (דף לו ):מבואר דמה ששנינו התוקע לחבירו נותן לו סלע הכוונה לסלע מדינה,
קנסות הן ,ואותו הממון הקצוב הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת ,בין צריך דאמרו שם ההוא גברא דתקע לחבריה שלחיה רב טוביה בר מתנה לקמיה דרב יוסף סלע
לרפואה בין לא צריך ,זהו משלם .וכמה הוא משלם וכו' ,תקע את חבירו בכפו ,משלם צורי תנן או סלע מדינה תנן וכו' מאי הוי עלה פשטוה מהא דאמר רב יהודה אמר רב כל
סלע וכו'. כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה ,והקשו התוס' (ד"ה נותן) דנמצא
שמה שאמר תנא קמא נותן לו סלע ,בסלע מדינה איירי ,שהוא חצי זוז ,ומנה דרבי יוסי
והרמ"א כתב (סעי' מ"ג) :יש אומרים שאלו הדברים אינן רק משום בושת וצער ,אבל
הגלילי הוא מנה צורי ,ותימה לומר שחלוקים כל כך זה מזה ,דסלע מדינה אחד ממאתים
ריפוי ושבת הכל לפי הענין.
במנה צורי ,וכתבו התוס' דנראה לר"ת דלא פליגי ,אלא האי בעני והאי בעשיר ,אבל הקשו
כתב עוד המחבר (סעיף מ"ב) ממה שאמרו הא אנא הא רבי יוסי הגלילי משמע קצת דפליגי ,אבל כתבו דמ"מ אף על גב
כל אלו הסלעים ,הם מכסף מדינה שאין בו כסף אלא שמינית ,שהם שלש מעין ,שכל דפליגי מצינו למימר דזה דיבר בעשיר וזה דיבר בעני כר"ת ,דא"א שאם בושתו של עני
מעה משקל ט"ז שעורות כסף צרוף ,שהוא עוטמני א'. סלע שלא יעלה בושתו של עשיר או פחות או יותר ממנה.
ומבאר הסמ"ע ,שכאשר יבוא לשלם לו בסלעים דמדינה יראה שלא יהא בהן פחות מי"ב וראה בנימוקי התוס' שהביאו מהריא"ף שכתב דרבי יוסי הגלילי דס"ל דהבושת של
סלעים ומחצה כסף והמותר יהיה נחושת ,ומשום דהמקומות והזמנים משתנים שפוחתין העשיר הוא מנה צורי ,לא יתכן שהבושת של עני יהיה רק סלע מדינה ,וכמו כן לת"ק דס"ל
בסלע מדינה הכסף ומוסיפין במקומו נחושת ,משו"ה כתב שיעור הכסף שלא יפחות מזה, שהבושת של עני הוא סלע מדינה ,לא יתכן דהבושת של העשיר הוא מנה צורי ,ונמצא
ובהרי הלכות הביא שסלע מדינה הוא בערך 2.4גרם כסף. שיש מח' ביניהם ,אלא שרבי יוסי הגלילי הזכיר את דמי בושתו של העשיר ,והתנא קמא
(ב) מתני' ,סטרו נותן לו מאתים זוז ,לאחר ידו נותן לו ארבע מאות זוז ,צרם באזנו הזכיר דמי בשתו של העני.
תלש בשערו רקק והגיע בו רוקו העביר טליתו ממנו פרע ראש האשה בשוק נותן המהרש"ל (בפ' החובל) הקשה כמה קו' על מהלך הר"ת ומשום כן כתב דמתניתין איירי
לו ארבע מאות זוז. בסתם אדם ,שאינו עני ואינו עשיר מופלג גדול שבישראל ,ונקרא אדם מכובד ,ולכן
מהלשון ששנינו העביר טליתו ממנו משמע שגם אם לא נעשה ערום עי"ז הוא מתחייב, נכתבו כל המעשים בתלמוד סתם ,כי בסתם אדם מיירי ,ומה שהקשו תוס' דתימה לומר
וכן משמע מלשון הפתחי חושן שכתב ,המפשיט בגדי חבירו ,כולם או מקצתם ,באופן שחלוקים כל כך זה מזה ,כתב שאין זה תימה ,דהת"ק לא חשיב תקיעת קול לביוש רב,
שמתבייש חייב. אלא לצחוק בעלמא ,ולכן די בסלע מדינה דמי בושת .ורבי יוסי חשבו לביוש רב.
ונמצא לפי זה שמי שלקח מחבירו את הכובע עליון שלו או בגד עליון במקום שכל הרא"ש פסק כתנא קמא דהתוקע לחבירו נותן סלע מדינה דהוא פלגא דזוזא .וכן
הנמצאים לובשים בגד עליון ובזה ביישהו ,הרי הוא מתחייב בבושת. פסק הרמב"ם.
פסק המחבר (סי' תכ סעי' מ"א): ומהו התוקע ,רש"י פירש ב' ביאורים ,פירוש ראשון שהכהו על אזנו ,לישנא אחרינא
תוקע ממש .והרמב"ם (פ"ג מהל' חובל ומזיק ה"ט) כתב ,תקע את חבירו בכפו משלם סלע.
סטרו על פניו ,משלם חמשים סלעים .סטרו באחורי ידו ,משלם ק' סלעים ,וכן אם
צרם באזנו או תלש בשערו או רקק והגיע בו הרוק ,משלם מאה סלעים ,וכזה הוא הטור (סי' תכ) כתב כדברי הרמב"ם ,וכתב הבית יוסף דיתר מפרשים פירשו שתקע בקול
משלם על כל מעשה ומעשה .כיצד ,כגון שבעט בחבירו ארבע בעיטות ,אפילו זו באזנו שתקע בו קול גדול ,ופירוש אחר המכה כנגד אזנו.
אחר זו ,משלם עשרים סלעים .סטרו על פניו שתי סטירות ,משלם מאה סלע, רש"י לעיל (דף לו ):כתב שהשיעור בתוקע לחבירו שנותן לו סלע ,היינו דמי בושתו ,לבד
וכן בשאר. צער ונזק ורפוי אם ישנם שם .אבל הרא"ש כתב דהוא כולל דמי בשתו וצערו ,וכתב שכן
השיעור שכתב המחבר הוא בסלעים ,והמשנה בזוזים ולכן הוא סכום רבע ממה ששנינו כתב הרי"ף ,והטור כתב ,כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' חובל ומזיק ה"ח) יש הכאות רבות שיש בהן
במשנה ,כי הסלע הוא ארבע זוזים. צער וביזוי מעט ואין להן נזק ,וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים שיתן אותו דבר
הקצוב ,ובכללן הוא דמי הצער והריפוי והשבת והבושת ,בין אם צריך לרפואה בין אין צריך
(ג) מתני' ,זה הכלל הכל לפי כבודו ,אמר רבי עקיבא אפי' עניים שבישראל רואין כזה הוא משלם .וכתב עוד שהרי"ף כתב שאלו דמים הקצובים אינן אלא בשביל הבושת
אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב. והצער ,ששני דברים אלו ישנן ברוב היזק שאדם עושה לחבירו ,ואם יש ריפוי ושבת הכל
ומסיק בגמרא דתנא קמא לקולא ,דאיכא עני דלא בעי למשקל כולי האי. לפי הענין ,ובזה לא יכלו חכמים ליתן קצבה ,וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל.
וכן פסק המחבר (סי' תכ סעי' ל"א): פסק המחבר (סי' תכ סעי' מ"ג):
החובל בעצמו ,אף על פי שאינו רשאי ,פטור ,אחרים שחבלו בו ,חייבים. במה דברים אמורים במכובד ,אבל אדם שהוא מבוזה ואינו מקפיד בכל אלו הדברים
מבואר שאסור לאדם לחבול בעצמו ,וי"א שאיסור זה הוא מדאורייתא ,וראה מה שכתב וכיוצא בהם ,אינו אלא כפי מה שיראו הדיינים שראוי ליטול.
בשולחן ערוך הרב (דיני נזקי גוף ונפש ס"ד) ,אסור להכות את חבירו אפילו הוא נותן לו רשות למעשה להלכה בכל מה שנתפרש אין דנים בזמננו דיני קנסות ,וכמו שכתב המחבר (סי'
להכותו ,כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער ,אפילו א') ,כל הקנסות שקנסו חכמים ,כתוקע לחבירו ,וכסוטר את חבירו ,וכן כל המשלם יותר
במניעת איזה מאכל או משתה ,אלא אם כן עושה בדרך תשובה שצער זה טובה היא לו ממה שהזיק ,או שמשלם חצי נזק ,אין דנין אותו אלא מומחים הסמוכים בארץ ישראל.
להציל נפשו משחת ,ולכן מותר להתענות לתשובה אפילו מי שאינו יכול להתענות ,ומי ובסעיף ה' כתב ,אעפ"י שדיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל אינן מגבין קנסות ,אם תפס
שיכול להתענות מותר אפילו שלא בדרך תשובה אלא כדי למרק נפשו לה' שאין טוב הניזק שיעור מה שראוי לו ליטול ,אין מוציאין מידו ,וכתב הרמ"א ,ואם יאמר הניזק שומו
למעלה מטובה זו. לי נזקי ,שאדע עד כמה אתפוס ,אין שומעין לו ,אלא אם כבר תפס שמין לו ואומרים לו כך
היוצא לנו להלכה: וכך תחזיק וכך וכך תחזיר.
•לדעת רוב הפוסקים אסור לחבול בעצמו. עוד כתב הרמ"א ,וכל זה דוקא בקנסות הכתובים ,אבל קנסות שבאים חכמים לקנוס
•וכן אסור לאדם לצער או לסגף את עצמו ,מלבד אם הוא עושה כן בדרך תשובה או מעצמן על תקנתן ,גובין בכל מקום.
להתקרב אל ה'. היוצא לנו להלכה
(ו) בגמרא ,הקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי פטור אחרים חייבין .תני רבה שאם סטר אחד לחבירו על הלחי אין הב''ד דנין ע''ז ,אבל יכול לתפוס מעות או חפיצים
בר בר חנה קמיה דרב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה ששווה חמישים סלעים שהוא בערך 120גרם כסף שהוא עולה כהיום בערך $250ואם
אמרת לי לקוצצו פטור ,אמר ליה ,אם כן לא שבקת חיי לברייתא ,כל כמיניה, סטרו לו שתים משלם שתי פעמים ויכול לתפוס שוה $500ואם הסוטר טוען שתפס יותר
אמר ליה איסמייה ,אמר ליה לא ,תתרגם מתניתך בשור העומד להריגה ובאילן או שהוא אינה מכובד אז ידוני הבי''ד ע''ז ,וכן אם רקק עליו והגיעו בו הרוק יכול לתפוס
העומד לקציצה ,אי הכי מאי קא טעין ליה ,דאמר ליה אנא בעינא למיעבד הא מאה סלעים שהוא עולה כהיום בערך $500וכן בכל שאר דברים הנזכר לעיל.
מצוה ,דתניא ושפך וכסה מי ששפך יכסה ,ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו אבל יש לדון בכל עניני הקנסות שקנסו חז"ל ,הנה כשאחד מזיק את חבירו הרי הוא
וכסה וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים. מתחייב לשלם על ההיזק גם ללא בית דין ,אלא שהבי"ד דנים כמה הוא נתחייב ,ששמים
כתבו התוס' (ד"ה וחייבו) על מה שאמרו שחייבו רבן גמליאל ליתן י' זהובים ,דבפרק כסוי כמה הוא נתחייב ,והבי"ד כופים אותו לשלם ,אבל בכל הקנסות שמנו במשנה לגבי
הדם מוכח שזהו שכר ברכה ,והקשו התוס' ,דאם כן שכר דמצוה עצמה היכא אזיל ,מאחר המבייש את השני ,אפשר שהקנס הוא שהבי"ד יש להם הכח לחייבו ,סכום זה אע''פ
ששילם לו על הברכה בלבד עשרה זהובים ,ותירצו דמצוה וברכה הכל אחד ,ואף על גב שאינו שווה הבושת כ''כ אבל כל זמן שלא חייבוהו בי"ד אין כאן חיוב ,ואם כן בזמננו שאין
דשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה יש שכר מצוה אף על פי שאין ברכה ,מכל בי"ד דנים בקנסות אין לו שום חיוב לשלם ,ולא מהני תפיסה ,וכן לענין לצאת ידי שמים
מקום התם שכר מצות כיסוי וברכה לא היה כי אם י' זהובים ,וכתבו עוד דשכר ברכת שאינו צריך לשלם.
המזון ארבע ברכות ,מ' זהובים. אבל הסכום ששווה באמת הבושה והצער בוודאי יכול לתפוס והמבייש צריך לשלם לצאת
עוד כתבו התוס' ,מעשה באחד שקראו ש"צ לקרות בס"ת ,ובא אחר וקדם וקרא ,ושאל ידי שמים וכן צריך לפייסו כי עון גדול הוא המבייש את חבירו.
לר"ת ואמר לו שיתן לו תרנגולת לשחוט תחת אותם שתי ברכות ,אבל כתבו דאין נראה
לר"י טעם זה ,דאם כן למה חייבו רבן גמליאל עשרה זהובים ,ועוד פטרו ר"ת משום שיענה דף צ ע"ב
אמן ,וגדול העונה אמן יותר מן המברך ,ועוד אמר רבינו תם דבבבל אין דנין מילתא דלית (ד) מתני' ,החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור אחרים שחבלו בו חייבים.
ביה חסרון כיס. מבואר שגם מי שאינו מקפיד על עצמו ,אחר שעשה לו מעשה בושת הרי הוא חייב
כתבו הרי"ף והרא"ש ,איכא מאן דאמר הא דחייבו רבן גמליאל י' זהובים קנסא הוא ולא בתשלומי בושת.
גמרינן מיניה לדינא אחרינא ,אבל כתבו שאין זה כך ,דכי מעיינת ביה בגמרא לא משכחת פסק המחבר (סי' תכ סעי' ל"א):
להאי סברא ,דאי סלקא דעתך קנסא הוי ולא ילפינן מינה אמאי גמר מינה רב להא דתניא
החובל בעצמו ,אף על פי שאינו רשאי ,פטור ,אחרים שחבלו בו ,חייבים.
נטיעותי קצצת אתה אמרת לי לקוצצו פטור ,דשמעת מינה טעמא דאמר הכי הא לא אמר
חייב ,אלא לאו דינא הוא וגמרינן מיניה .ועוד אי לאו דינא הוא מה שייך הכא למיקנסיה, היוצא לנו להלכה
גברא למצוה קא מיכוין ואנן ניקום וניקנסיה .ועוד דבפרק כיסוי הדם מיבעיא ליה אהך מי שאינו נזהר בבגדיו שלא יקרעו או שאינו נזהר בכובע עליון שלו שלא יבא עליו לכלוך
דרבן גמליאל שכר מצוה או שכר ברכה למאי נפ"מ לכוס של ברכה. וכדומה ,אם אחד קרע את בגדו או טינפו הרי הוא חייב.
כתב הרמב"ם (פרק ז' מהל' חובל ומזיק הל' י"ג-י"ד): וכמו כן מי שנוסע עם הקאר שלו באופן שאינו נזהר שלא יפגע הקאר ,אם אחד הזיק את
שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הבריות ,ואילן שהוא עומד לקציצה הקאר הרי הוא חייב בתשלומין.
מפני שהוא מזיק את הרבים ,וקדם אחד ושחט שור זה וקצץ אילן זה שלא מדעת
בעליו ,חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים ,שהרי הפקיען מלעשות מצוה ,ואם דף צ"א ע"ב
טען ואמר אתה אמרת לי להרגו ולקצצו הואיל והוא עומד לכך הרי זה פטור. (ה) בגמרא ,האי תנא הוא דתניא אמר רבי אלעזר הקפר ברבי מה ת"ל וכפר עליו
וכן מי ששחט חיה או עוף ובא אחר וכסה הדם שלא מדעת השוחט ,חייב ליתן כמו מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין והלא
שיראו הדיינים ,ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא עשרה זהובים ,וכן הורו דברים ק"ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל
שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהן ראויין לעשותה וקדם אחר ועשאה דבר על אחת כמה וכמה.
משלם לבעלים עשרה זהובים. כתב הטור (סי' תכ) ,כתב הרמ"ה שאינה הלכה אלא האדם רשאי לחבול בעצמו.
וכתב המגיד משנה ,שדיעות אלו שכתב הרמב"ם אם הוא דבר קצוב או למראית העין, אבל הרמב"ם נקט להלכה כרבי אלעזר הקפר וכתב (פ"ה מהל' חובל ומזיק ה"א) ,אסור לאדם
סברות הם כתובות בהלכות ,והרי"ף הכריע כדעת האחרון שהוא דבר קצוב ,וכתב עוד לחבול בין בעצמו בין בחבירו.
וכתב עוד דנראה דמהאי טעמא אם קדם אחד ומל בנו של חבירו ,אף שהאב יכול לענות בשם הרשב"א ,דמ"מ לא מגבינן ליה בבבל ,דהא אמר לעיל דלא עבדינן שליחותייהו בכל
אמן אחר המברך ,מ"מ כיון דהמצוה מיוחדת לאב בבנו יותר מלשאר כל אדם ,לא פטרינן מידי דלא חסריה ממונא ,אבל אי תפס לא מפקינן מיניה.
להמקדים מכח עניית אמן דהאב ,ומחייבים אותו. פסק המחבר (סי' שפב):
במה שכתב המחבר לגבי שור שעומד להריגה ,בפתחי חושן הביא בשם הריב"ש (סי' תקו)
שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הבריות ,ואילן העומד לקציצה מפני
דמביא בשם שני חכמים ,ונראה שהסכים עמהם ,שאפילו מי שעלול להנזק מהאילן או שהוא מזיק את הרבים ,וקדם אחד ושחט שור זה וקצץ אילן זה שלא מדעת הבעלים,
הכותל ,אינו רשאי לעשות זאת בעצמו ,ואם עשה חייב לשלם שכר ביטול מצוה ,אא"כ חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים ,שהרי הפקיעם מלעשות מצוה .ואם טען
הוא שוגג ,או באופן שהבעלים מתרשלים בדבר. ואמר אתה אמרת לי להרגו ולקצצו ,הואיל והוא עומד לכך ,הרי זה פטור .וכתב
המהרש"ל מביא דעת הרא"ש דלעניין קריאת התורה ,אם עמד אחד שלא קרא החזן הרמ"א :אבל שאר מזיק אינו נאמן לומר שהוא נתן לו רשות ,אפילו יש לו מיגו לומר
וקרא בתורה פטור ,דבקריאת התורה הכל חייבים ,וקריאת החזן אינו אלא כי היכא דלא לא הזקתי ,כגון דליכא עדים שהזיקו ,דהוי כמיגו במקום חזקה דלא הוי מיגו.
ליתא לאינצוי .ואפילו אם עמד ישראל במקום הכהן אין לחייבו ,ואע"ג דדרשינן וקדשתו וכן מי ששחט חיה ועוף ,ובא אחר וכיסה הדם שלא מדעת השוחט ,חייב ליתן כמו
לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון ,אסמכתא בעלמא היא. שיראו הדיינים .וכתב הרמ"א :ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב ,והוא עשרה
אבל כתב דנראה דהיינו דוקא בימיהם ,שלא היו קונים המצוות ,אבל עכשיו ,מי שקנה זהובים .וכן הורו שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהם ראויים לעשותה,
שלישי ,או ששי ,או שביעי ,וקדם חבירו ועלה במקומו ,חייב ליתן לו י' זהובים ,וכתב וקדם אחר ועשאה ,משלם לבעלים י' זהובים .היה לו בן למול ,ובא אחר ומלו ,חייב
בפתחי חושן דנראה פשוט דאיירי שקנה העליה בפחות ,אבל הסכום שבו קנה המצוה, ליתן לו י' זהובים .אבל נתנו לאחר למול ,ובא אחר ומלו ,פטור ,ובזמן הזה אין מגבין
ודאי שחייב לשלם לו ,ואפשר שאף מדינא חייב לשלם. אותו ,אבל אם תפס לא מפקינן מיניה.
וכתב עוד המהרש"ל ,דבמקום שקונין סגן ,דהיינו שבעל סגן קורא למי שירצה ,וקרא בביאור מח' הראשונים אם נותן עשרה זהובים בדוקא או לא מבאר הסמ"ע ,שהנה
לראובן ,ושמעון קדם ובירך ,אפ"ה חייב ,אף שראובן לא קנה המצוה ,מ"מ מאחר שבעל המעשה בגמרא היה שבא אחד לפני רבן גמליאל וקנסוהו י' זהובים ,רק שדעה קמייתא
סגן זכה במצוה ,ונתנה לזה ,וציוה לש"ץ לקרות אותו בפרהסיא ,זוכה באותו מצוה .דכה"ג ס"ל שראות עיניו דרבן גמליאל באותו איש כך היה ,אבל כל דיין יקנוס כפי ראות עיניו.
הלך אחרי המנהג. וכיצד דנים הדיינים כמה צריך לשלם עבור ביטול מצוה ,כתב הסמ"ע ,נראה דראיית
באופן שלקח ממנו מצוה דרבנן נח' הראשונים אם חייב לשלם לו ,ובחטף ממנו ברכה ,גם עיני דיינים בזה ובביטל ממנו שאר מצות עשה דבסמוך הוא דיראו אם איש זה שביטל
בדרבנן ,וכגון שחטף ממנו ברכה של סידור קידושין ושבע ברכות חייב לשלם לו ,אבל אם ממנו המצוה הוא איש שמדקדק בקיום שאר מצוות ,אזי יקנסו המבטל ממנו הרבה,
שמע הברכה ויכול לענות אמן י''א שפטור. ולפי מיעוטו בדקדוק מצוות ימעט הקנס מהמבטל ,גם ישערו בטירחת קיום המצוה,
חטף ממנו ברכה של ברכת הנהנין אין צריך לשלם. דפעמים מונע אדם עצמו מהמצוה מכח טירחא ,וניחא ליה שאחרים יעשוה ,וכתב בספר
הרי הלכות ,שגם מי שאינו מדקדק בדרך כלל במצוות ,אם יודעים שבמצוה זו הוא מהדר
היוצא לנו להלכה: ומדקדק ,חייב לתת לו.
•הקוצץ נטיעות של השני חייב ,אף שהבעה"ב קוצץ בעצמו נטיעותיו ,וגם אם אמר וכתב בערוך השולחן דמדברי הטור משמע דמצוה שעל האדם לעשות בחיוב ,כמילה
לבעה"ב אתה אמרת לי לקצצו חייב ,וגם במקום שיש לו מיגו. וכיסוי הדם ,הקנס קצוב עשרה זהובים ,ומצוה שעל האדם לעשות להציל מנזק כמו
•שור המזיק שהוא עומד להריגה וכן הכותל והאילן שעומדים לסתור ולקצצם ויש בזה הריגת מזיק וקציצת אילן וכיוצא בזה אין הקנס קצוב ,אלא כפי ראות עיני הדיינים,
מצוה להסירם לסלק המזיק ובא אחר והקדים ותפס את המצוה משלם לו קנס ,כפי והטעם נראה דאין זה חשובה כל כך ,דאם היה צדיק לא היה מניח לבא לידי כך ,וכן נראה
מה שיראו הדיינים ,והיינו שמשערים עד כמה הוא מדקדק במצוות ,ואם טעון המזיק שאין דומות זל"ז.
אתה אמרתי לי להרגו או לקוצצו והבעה''ב מכחישו נאמן המזיק. וכתב עוד הסמ"ע דהאופן שמבואר בשו"ע שבא אחר וכיסה ,דוקא בכה"ג ,דמצות כיסוי
•השוחט חיה ועוף והקדים אחר וכיסה הדם חייב לשלם לו ,וכן בהיה לו בן למול ועמד רמיא על השוחט ,שנאמר (ויקרא יז ,יג) ושחט וכסה ,מי ששחט הוא יכסה ,אבל אם נתנו לו
אחד והקדימו ,או קבע מזוזה על פתחו או קשר ציצות על בגדו ובכל אופן שחטף בהמה לשחוט ובא אחר ושחטה פטור ,דשאני מצוה דנצטוינו לעשותה ,כגון כיסוי הדם,
ממנו קיום מצוה המוטלת עליו חייב החוטף לשלם לו. דלאחר ששחט אי אפשר להפטר מהכיסוי ,דוקא קנסינן ,משא"כ שחיטה דאי לא רצה
•שלח שליח למול וכדו' ובא אחר וחטף ממנו ,י"א דפטור מלשלם ,וי"א דמאחר לאכול בשר אינו מחויב לשחוט ,בכה"ג לא קנסינן.
ששלוחו של אדם כמותו הרי זה נחשב כחטף המצוה מיד הבעלים וכ''ש אם עשה ויש המדקדקים מדברי הסמ"ע שמה שפטר בנתנו לו בהמה לשחוט היינו דוקא בבהמה
שליח בשכר ,וי"א שהחוטף יכול לעשות עצמו לשליח. שאין שם מצות כיסוי הדם ולכן אין זה נחשב שלקחו ממנו מצוה ,דאי לא רצה לאכול בשר
•ובכללות במילה נחלקו הפוסקים אם אב שיכול למול בעצמו אם נכון שימנה אינו מחויב לשחוט ,אבל במסר לו עוף לשחוט ,שלאחר השחיטה יש שם גם מצות כיסוי
לכתחילה שליח. הדם ,בכה"ג קנסינן ,אבל בדברי הפרישה בהל' מילה משמע להדיא דאיירי גם בשחיטת
תרנגול ,אף שעל ידי זה הפסיד ממנו מצות הכיסוי ,ויש לומר שהרי זה נחשב רק לגרמא.
•י"א שבכל מצוה צריכים לשער כמה הזיקו ,והשיעור הוא עד כמה חשוב הוא המצוה
אצלו ,וכן כפי הטירחה של המצוה ,וי"א שיש בזה סכום קצוב של עשרה זהובים ,וכן מה שהביא הרמ"א לגבי ברית מילה נותנו לאחר למול פטור יש אומרים דאם מינה אותו
אין יכול לשלם לו במצווה אחרת. האב לשליח ,בכה"ג חייב לתת לו עשרה זהובים ,דשליחו של אדם כמותו.
•עמד א' לשחוט בהמתו ועמד א' והקדימו פטור לפי שאין חיוב לשחוט הבהמה. וכתב הסמ"ע ,כתב הטור בחלק יו"ד (סוף סימן כ"ח) דלענין מילה ,אפילו תפס מפקינן מיניה,
כיון דענה אמן על הברכה ,דהא אמרינן גדול העונה אמן יותר מן המברך ,ואם שמע ולא
•מי שקראו לו לעלות לתורה ועמד א' והקדימו פטור ,לפי שעדיין לא זכה בו ,והמצוה ענה איהו דאפסיד אנפשיה ,אבל אין לפוטרו מטעם שיתן לו תרנגול לשחוט ,דזו מצוה
מטול על כ''א מישראל אבל אם מכרו את העליה חייב לשלם לו ,והסכום שקנה אחרת היא ומצוה ראשונה הלכה לה ,ומעוות אשר לא יוכל לתקן הוא .וכתב עוד דשם
העליה חייב לשלם מדינא. בפרישה כתב דנראה דלא פטרו מכח עניית אמן אלא במצות מילה דנתקנה ברכה בציבור
•באופן שיש סגן ממונה לחלק העליות י''א הרי הוא נחשב כבעה"ב ע''כ אם קרא ובקול רם ,דכיון דצריך לברך בקול רם ודאי שמע הברכה ,משא"כ בברכת השחיטה,
לאחד לעלות זכה בו הנקרא ומי שחטף עליה חייב לשלם לו. ומשו"ה הטעם בחטף ממנו השחיטה הוא משום דלא מחשב מצוה דרמיא עליה דאינשי.
ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותם מעין ומאבד •מי שכבדו אותו לזמן ועמד אחד והקדימו משלם ארבעים זהובים ,ואפשר שכהיום
מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית ,ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם. שכל אחד מברך ואינו מוציא הרבים אינו צריך לשלם שאין כאן ברכה שחטף ממנו
המשנה למלך בהל' איסורי מזבח כתב דאיסור השחתת אילן שייך רק בקצץ האילן ולא ואפשר שזה כמו מצוה אחד שיש מצוה לזמן.
בקוצץ ענפים ,ויש חולקים עליו. •אבל י"א שבכל אופן שהחוטף ברכה ומברך בקול רם באופן שהשני יכול לענות אמן,
גם אם למעשה לא ענה אמן איהו דאפסיד אנפשיה והחוטף פטור ,אבל אם בירך
פסק הטורי זהב (יו"ד סי' קטז ס"ק ו): באופן שא"א לענות אמן הרי הוא חייב.
עוד אחר מצינו שאסרו חז"ל מפני הסכנה ,שלא לקוץ אילן העושה פירות ,דאיתא •חטף ממנו ברכה של ברכת הנהנין אין צריך לשלם.
בפרק החובל אמר רב האי דיקלא דטעון קבא אסור למקצציה ,ואמר רב חנינא לא •חטף ממנו מצוה המוטלת עליו שיש לו ברכה ושמע הנחטף את הברכה ויכול
שכיב שכבת ברי אלא דקץ תאנה בלא זימנא ,ואמרינן התם דרב חסדא חזי לדקל לענות אמן י''א שאינו משלם לו וי''א שמשלם ,ואם לא היה אפשר לשמוע הברכה,
דקאי ביני גופני ,אמר ליה לשמעיה זיל עקרינהו ,פירוש שעושין היזיקא ביניקת חייב לכ''ע.
הארץ לגפנים והם חשובים יותר ,וכתב הרא"ש שם וכן אם היה צריך למקומו מותר,
•ולמעשה בזה"ז לא תפסינן קנס ,אבל אם תפס לא מפקינן מיניה ,ואפשר שאפי' אם
עכ"ל ,ומזה התרתי לאחד שהיה לו קרקע עם אילנות לקוץ האילנות אף על פי שיש
תפס עד עשרה זהובים לא מפקינן מינה.
בהם פירות כדי לבנות בית דירה עליה ,ותמהתי שבטור לא הביא דין זה בשום מקום
מן קציצת האילן הנ"ל. •באופן שחטף ממנו מצוה והחוטף אומר שבעל המצוה שלחו לעשות כן ,אפשר שהוא
נאמן ,דומיא דסוג' הגמרא דאתה אמרת לי לקצצו.
החתם סופר מדייק מלשונו של רב חסדא אייתי לי מקורייהו דמה שהתירו באופן שהאילן
(ז) בגמרא ,אמר רב דיקלא דטען קבא אסור למקצציה ,מיתיבי כמה יהא בזית
מזיק לשאר פירות וכד' ,אם יש לו יכולת לעקרו עם השורשים שיוכל לטעת את האילן
ולא יקצצו רובע ,שאני זיתים דחשיבי ,אמר רבי חנינא לא שכיב שיבחת ברי
במקום אחר שיעשה כן ,לפי שאז אין זה דרך השחתה.
אלא דקץ תאינתא בלא זמנה ,אמר רבינא ואם היה מעולה בדמים מותר.
החיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' כג) מביא מה שהזהיר בצוואת רבי יהודה החסיד (אות נ"ג) שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי אכיל טעים בהו טעמא דחמרא א"ל מאי האי
דאילן העושה פירות אין לקצוץ אותו ,וכתב החיד"א דיש לצדד בזה דכוונתו דהגם דמותר א"ל ביני גופני קיימי אמר מכחשי בחמרא כולי האי למחר אייתי לי מקורייהו.
מן הדין לא יקוץ ,כמו שרוב הצוואות הם דברים המותרים לפום דינא ,אבל כתב שעל
מבואר בדברי הגמרא שאסור לקצוץ אילן מאכל ויש סכנה בדבר ,ואיסור זה הוא בדוקא
קצתם אין העולם חוששין כלל ,ועל כן נראה דלרווחא דמילתא יקוץ אותו על ידי גוי.
בדרך השחתה ,אבל אם יש לו טעם בדבר לפי שהוא מזיק את שדהו הרי זה מותר ,וכמו כן
ובשו"ת חיים ביד למוהר"ח פלאג'י הביא דאנן בדידן ראינו להחמיר ככל צוואות רבי יהודה אם היו דמיו יקרים לבנין יותר משבח פירותיו מותר לקצוץ האילן.
החסיד ,כי העובר עליהם לא ימנע מעונש מיתה או עוני ח"ו ,ולכן אין היתר אפילו על ידי ומה שהביאו בגמרא שיעור קב או רובע הקב י''א היינו לאחר שינכה ההוצאות ,כן כתב
גוי ,וראוי להחמיר בזה. בשיטה מקובצת בשם הר"מ מסרקסטה.
היוצא לנו להלכה: וכתב הרא"ש שכשם שאם היו דמיו יקרים לבנין יותר משבח פירותיו מותר לקצוץ האילן,
•אסור לקוץ עץ מאכל ,וכל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה. כמו כן אם היה צריך למקומו נראה דמותר ,ועוד מבאר הרא"ש שמה שאמרו שכאשר
האילן מוציא פירות בשיעור רובע לא יקצצנו ,לכל אילן שיעורו לפי חשיבותו ,וגפן דטעין
•אבל אם אין האילן נותן שיעור פירות חשובים ,כל אילן כפי מה שהוא ,באופן שאין כל דהו אסור לקוצו.
ראוי לטרוח עליו ,מותר לקצצו ,וכמן כן אם האילן שוה יותר מפירותיו ,או שהוא צריך
כתב הרמב"ם (פרק ו' מהל' מלכים הל' ח-י):
למקומו ,או שמזיק לשאר אילנות ,בכה"ג מותר לקצוץ האילנות.
כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה ,אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות
•ולדעת החת"ס בכה"ג שמזיק לשאר אילנות יקצצו עם שרשיו ויטע אותו אחרים או מפני שמזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים ,לא אסרה תורה אלא
במקום אחר. דרך השחתה.
•ויש בזה צוואת רבי יהודה החסיד שלא לקצץ האילן גם באופן המותר ,וי"א שיכול כל אילן סרק מותר לקוץ אותו ואפילו אינו צריך לו וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה
לעשות כן ע"י גוי ,וי"א להחמיר גם ע"י גוי ,ולפי שיש בזה משום סכנה ,לא יקצץ אילן אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו מותר לקוץ אותו ,וכמה יהא הזית עושה ולא
מאכל ללא שישאל את המורה ,ולא יקל בזה. יקוצנו רובע הקב זיתים ודקל שהוא עושה קב תמרים לא יקוצנו.
•הגליון נערך ונסדר ע"י הרב ר' שלמה לייב וויינבערגער שליט"א להערות אפשר לפנות אל 845-537-1300
•לקבל הגליון מדי שבוע באימעיל ,נא לשלוח אימעיל אלshmaatsa@gmail.com :
•בכל יום מתקיים שיעור כללי בין מנחה ומעריב ע"י הרב הנ"ל בחורף בביהמ"ד אבני צדק .ובקיץ בביהמ''ד באגאד וגם אפשר לשמוע השיעור על 'קול סאטמאר'
845-537-4000נומ2-1-1-2-6 .
•הגליון עובר תחת עין הבקורת של הרה"ג ר' יוסף שמואל ראטנבערג שליט''א מו"ץ ד'קהלתינו וחבר הבי''ד קרית יואל
ומי שיש לו איזה שאלה בהלכות שנכתבו בהגליון או בדומה לו יכולין לפנות אליו 845-239-1351
•וגם מוסיפין ההלכות כפי המציאות של זמנינו שנשאלה בבית הוראה במשך השנים ,ע''י הרה"ג ר' יחזקאל געלבשטיין שליט"א מרבני בית הוראה לעניני
ממונות קרית יואל .וכן אפשר לפנות אליו בכל שאלה בדיני ממונות .בבית הוראה 845-782-6465עקסט6 .
•ואף מי שאין לו פנאי ללמוד ההלכות בפנים ,אפשר לו לשמוע השיעור או לעיין בהגליון ,ונמצא שעל ידי הוספה קטנה של לערך חמש מינוט ליום יוכלו גם לסיים
ד' חלקי ש"ע ביום סיום הש"ס בס"ד.
845-210-6668
