כתב מרדכי · Ktav Mordechai — סוכות (2026-09-21)

בס''ד
כתב מרדכי
חג הסוכות
ה'תשפ"ז
שנה ב' גליון ל"ו
סוכות כתב מרדכי
ב
הגליון השבוע מוקדש לעילוי נשמת אדוני זקני
הגאון רבי עקיבא ב"ר משה גינז איגר זי"ע שיומא
דהילולא דיליה חל בי"ג תשרי
ולע"נ א"ז הגאון רבי אליהו ב"ר שלמה זלמן
מווילנא זי"ע שהיו"ד חל בי"ט תשרי
שיליצו טוב בעדינו וזכותם תגן עלינו ועכי"א
להארות והערות ניתן לפנות למיילKESAVMORDCHAI@GMAIL.COM :
סוכות כתב מרדכי
ג
פנים לתורה
דעת ושלום — סוד המחבר בסוכה
דעת — כוח החיבור בין הפכים
הנה דעת היא הכוח הבא לאחר חכמה ובינה ,והיא הכוח המקשר
המחבר והמאחד .חכמה היא נקודת השכל הראשון ,כח מופשט של
השכל ,בבחי' "כח-מה" שאינו נתפס עדיין; בינה היא ההתפשטות
וההבנה המפורטת שלה ,מבין דבר מ"תוך" דבר – היינו שמשיג ה'תוך'
וה'פנים' של הדבר ,ומכוח זה מדמה מילתא למילתא .שני אלו הם
הפכים גמורים — נקודה מול התפשטות ,העלם מול גילוי ,בחי' אבא
[חכמה] ואמא [בינה] .ותפקידה של הדעת לחבר את שני הכוחות הללו
ומזווג ביניהם ,עד שמכוחו נמשך שפע אל שש המידות .וזהו מקור
הלשון "וידע אדם את חוה אשתו" — כי דעת היא לשון התקשרות
וזיווג[ ,כי מכוח הידיעה נמשך כוח ה'אהבה' ועל ידה באה החיבור
והאיחוד].
אם אין דעת — הבדלה מנין
אך כאן עולה תמיהה .חז"ל תקנו לומר הבדלה דווקא בברכת "אתה
חונן לאדם דעת" (ברכות לג ,).וטעמם" :אם אין דעת — הבדלה מנין".
נמצא שאותו כוח עצמו שתיארנו כמזווג ,הוא בדיוק הכוח המבדיל
ביניהם .וכי אין כאן סתירה — האם הדעת מחברת או מפרידה?
אלא כנראה אין כאן שתי פעולות נפרדות אלא פעולה אחת .הבדלה
שטחית — הפרדה גרידא בין שני דברים — אינה זקוקה לדעת כלל;
די בכך שלא יתערבבו .אך הבדלה אמיתית ,המכירה את מהותו
הפנימית והמדויקת של כל צד וצד ,אפשרית רק למי שיודע — במובן
העמוק של "דעת" — את שני הקצוות לעומקם .וממילא ,אותו כוח
בדיוק המאפשר להבדיל לאשורה ,ולא לטשטש ,הוא הוא הכוח
שמאפשר אחר כך לחבר לאשורה ,ולא לערבב .חיבור בלא הבדלה
קודמת אינו זיווג אלא בלבול; והבדלה בלא כוונה לחיבור שלאחריה
סוכות כתב מרדכי
ד
אינה אלא קרע .הדעת היא זו שיודעת לעשות את שתיהן כאחת —
להכיר את השוני במלוא חדותו ,ודווקא מתוכו לבנות את האחדות.
וזהו סוד ארבעת המינים שבסוכות .האגודה אינה נעשית על ידי
טשטוש ההבדלים ביניהם — אתרוג נשאר אתרוג ,יש בו טעם
וריח; ערבה נשארת ערבה ,אין בה לא זה ולא זה .ה"אגודה אחת"
(עי' ויקרא רבה ל ,יב) קמה דווקא מפני שכל מין שומר על זהותו
המובחנת עד תום ,ומתוך אותה הבדלה מדויקת נבנה החיבור .זו
סוכת הדעת :לא כור היתוך שבו הכול נמס לגוש אחד ,אלא אגד
של נבדלים שדעת חיברה אותם.
שלום — אותו כוח עצמו ,למטה
וכנגד הדעת שלמעלה ,יש למטה ,בסוף קו המידות ,את ספירת היסוד,
הנקראת "שלום" — "גדול השלום שנקרא הקב"ה שלום" (עי' פרקי
דרבי אליעזר פי"א) .היסוד עושה למטה ,בעולם המידות ,את מה
שהדעת עושה למעלה בעולם השכל :מקבץ הפכים — חסד וגבורה,
נצח והוד — לנקודה אחת שלמה .שלום אינו העדר מחלוקת או ויתור
על הקצוות; שלום הוא דעת שהתלבשה במידות.
יעקב — איש תם ,בעל התפארת המאחדת והכוללת
וזהו סוד היותו של יעקב אבינו מכוון כנגד מידת התפארת ,קו האמצע
המכריע בין חסד [אברהם] לגבורה [יצחק]" .ויעקב איש תם" (בראשית
כה ,כז) — תם מלשון שלימות ,שהרי בו מתאחדים שני הקווים
המנוגדים של אבותיו לכלל דמות אחת .ומכאן מובן מדוע דווקא
יעקב הוא זה שהתורה מייחס אותו לסוכה" :ויעקב נסע סכתה...
על כן קרא שם המקום סכות" (בראשית לג ,יז) .מי שכל מהותו
כוח המחבר בין הפכים — הוא הראשון שמעמיד סוכה ,כי
הסוכה עצמה מבנה של דעת ושל שלום כפי שיתבאר .וכמדומני
שבטור גם כן איתא שהיו"ט של סוכות הוא כנגד יעקב אבינו,
עי"ש.
סוכות כתב מרדכי
ה
שמחה ושלמות
ומעתה מתבארת גם מהותה של השמחה .שמחה חלקית ,הבאה על
חלק אחד בלבד מן המציאות תוך התעלמות משאר חלקיה ,אינה
שמחה שלמה — היא לכל היותר הנאה פרטית וחלקית .השמחה
הגדולה ,זו הראויה לשם "זמן שמחתנו" ,נובעת דווקא מן
השלמות :מרגע שבו כל החלקים הנבדלים — הפכים לכאורה
— מתאחדים לכלל אחד שלם ,ואינו חסר עוד דבר.
ואין זה מקרה שהשורש של "שלום" הוא ממש שורשה של "שלמות"
(עי' אבן עזרא שמות יח ,ז) .היסוד הנקרא שלום אינו רק מפסיק
מחלוקת בין המידות ,אלא בונה מהן שלם אחד; וכשם שכל מין נותר
במין שהוא ,אך הצטרפותם לאגודה יוצרת שלם שלא היה קיים באף
אחד מהם לחוד ,כך גם שמחת האדם :היא נולדת לא מהתעלמות מן
החסר או מן השונה ,אלא מן הרגע שבו הוא מוצא את מקומו הנכון
בתוך שלם גדול ממנו.
וזהו גם סוד היות סוכות "חג האסיף" (שמות לד ,כב) — חג של
כינוס וקיבוץ .כל יבול השדה ,שגדל בפזור על פני חלקות שונות
ובעונות שונות ,נאסף עתה לכלל אחד .השמחה הבאה עם האסיף
אינה שמחה על תבואה זו או אחרת ,אלא על השלמות שנוצרה
מקיבוצן יחד .וכך גם האדם :אחרי ימי הדין ,שבהם עמד לבדו
מול חשבון נפשו המפורט והמובדל ,הוא יוצא אל הסוכה כדי
לאסוף את כל חלקיו — הטובים והחסרים ,הקרובים והרחוקים
— לכלל שלם אחד .וזוהי שמחה שאין למעלה הימנה :שמחת
הדעת שידעה להבדיל היטב בין כל חלק לחברו ,ומתוך כך ,ורק
מתוך כך ,זכתה לחברם לשלום ולשלמות אחת.
ועל פי האמור יבואר היטב עומק כוונת הכתוב "למען ידעו"
דורותיכם" ,דעת דייקא כנ"ל.
עוד בפנימיות חג הסוכות
ובעומק פנימיות הענין נראה ,שראש השנה הוא בבחי' "חכמה" ,שהרי בו
נברא העולם והאדם – שהם נבראו בכוח החכמה של הרבש"ע ,כדאיתא
סוכות כתב מרדכי
ו
"בראשית – בחכמתא" .והוא ה"ראש" – היינו בחי' החכמה ,ולכן הוא ב א'
תשרי ותחילת השנה כי הוא הכוח מה – ראשית ותחילת החכמה .ויום
הכיפורים הוא בבחי' ולבבו יבין – המורה על כוח הבינה והתשובה הבאה
מכוחה ,והיו"ד הוא הפנימיות והתוכיות של כל דבר ,בבחי' הנקודה
הפנימיות של היהודי ,וזהו כוח הבינה והתשובה של יום הקדוש .וכאמור
סוכות הוא כוח ה"דעת" ,כדכתיב "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות
הושבתי את בני ישראל" .בראש השנה ממליכים את הרבש"ע על ידי כוח
ובחינת ה"יראה" ,ויראה באה מכוח ה"חכמה" כענין שנאמר "ראשית
חכמה -יראת השם" .ולכן הוא יום הדין ויום הנורא ,ובו צריך האדם
להתקרב אל אדונו בהתעוררות דלתתא ,ומכוח העבודה שלו בבחי' "אני
לדודי" .וביום הכיפורים נמשך התעוררות דלמעלה של חסד ורחמים,
חמלה וכפרה ,על הכלל ישראל .ובאמת בפנימיות היום גם מי שלא שב –
זוכה להארת הכפרה שבעיצומו של יום ,כי בעצם – עיצומו של יום מכפר,
וזהו בחינת בינה ,בחינת תשובה – שהיא כל כולה חסד ה' .ראש השנה
הוא כנגד חג הפסח שהוא כוח ה"מלכות" ,וכדי להמליך את הרבש"ע צריך
"חכמה" ,ויום הכיפורים מכוון כנגד חג השבועות ,כי בשבועות זכינו לקבלת
התורה – תורת חסד ,בחי' ה"בינה" שמתוך התורה מבינים את הפנימיות
של הבריאה ,והשמות וההנהגות של נותן התורה .ועד"ז ביום כיפור שזכינו
לקבל את הלוחות שניות בכוח הבינה – כוח התשובה וכפרת חטא העגל.
ולעומתם – חג הסוכות מאיר לנו כוח הדעת ,חג האסיף ,אגודה אחת,
המאחד והמחבר הדק היטב את הראש השנה והיום כיפור יחדיו ,כוח
החכמה והבינה ביחד ,ומידת היראה והאהבה ,ועל ידיהם – ועל ידי הדעת
שמאחד אותם בצוותא ובכנישתא חדא – זוכים לישב בצילא דמהימנותא
ז' ימים כנגד הז' מידות ,כי על ידי הדעת מתפשטים החכמה והבינה בכלי
המעשה והמידות .ולכן מצות ישיבת סוכה מתקיימת בגוף ,באכילה ושינה
וכדו' שהם עניינים גשמיים וגופניים דייקא ,כי זהו ממידת ה"שלום" המסוגל
לאחד בין הגוף לנפש ,בין הגשמיות להרוחניות כחדא ,כענין "שבת שלום"
עינוגא דגופא ונפשא כחדא .וזהו כוח של יעקב איש "תם" המושל על
השלימות והתמימות .ולכן "ראשו ורובו" צריך להיות בתוך הסוכה ,כי
צריך להעלות כל עצמיותו אל בחינת הקדושה .וזהו מידת "יסוד צדיק"
המקדש כל העניינים הגשמיים והארציים ,ומעלה אותם ומרומם אותם
לקדושה ולצדקות .והנה כי כן נקרא חג הסוכות "זמן שמחתינו" כי שמחה
תיפול על ה"שלימות" כדאיתא במהר"ל ,כי הרגשת השמחה נובעת מכוח
השגת השלימות .ושמחה אמיתית באה מכוח היראה והאהבה ,כמו דאיתא
סוכות כתב מרדכי
ז
בתנדב"א "שמחתי מתוך יראתי" ,וה"אהבה" היא המוליד את ה"שמחה"
ועל ידה מתפשטת השמחה במעשה ובפועל ממש .וזהו הכוח של "ושמחת
בחגיך" ,הבא אחרי ראש השנה ויום הכיפורים דייקא ,וככל המבואר .וזהו
סוד "סוכת שלומיך" – כי הסוכה מוקפת בכוח השלום – כוח האיחוד,
והשלימות הנובעת ממנו[ .וע"פ האמור יובן למה דייקא כשנעשה האדם י"ג
שנים – נעשה בר מצוה ו"בר דעת" ,כי המספר י"ג מורה על כוח הדעת
וכוח האחדות והאהבה ,כפי שאחד בגימטריא י"ג ,וכן אהבה בגי' י"ג ,כי
זהו כוח הדעת שממשיך אהבה ומכוחה בא לאיחוד ולחיבור ,ודייקא אז
זוכה להיות מצווה ועושה .והבן].
התורה והמצוה
מהות מצות סוכה — חובת מעשה או חובת ישיבה
הגדרת המצוה
הרמב"ם (הל' סוכה פ"ו ה"ו) כותב" :מצות עשה לישב בסוכה שבעת
ימים ...כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה" .ולכאורה תמוה:
כמעט בכל מצוות עשה שבתורה מוגדרת חובת גברא ברורה — פעולה
מסוימת שיש לעשותה ,כגון אכילת מצה ,תקיעת שופר ,נטילת לולב.
אך "ישיבה בסוכה" אינה מעשה מוגדר כלל; היא בעצם מצב מתמשך
של היות במקום מסוים .מהי ,אם כן ,ה"פעולה" שהתורה דורשת —
ובאיזה רגע מקיים האדם את המצוה?
"תשבו כעין תדורו" — סוכה כדירה
הגמרא (סוכה כח ):לומדת מן הפסוק "בסוכות תשבו" את הכלל היסודי:
"תשבו — כעין תדורו" ,כלומר כשם שאדם עושה בביתו הקבוע —
אוכל ,שותה ,ישן ,מטייל ,ומשתמש בכליו — כך עליו לעשות בסוכה
למשך שבעת הימים .מכלל זה נגזרות רוב הלכות המצטער ,השינה,
ואכילת עראי מחוץ לסוכה.
אך יש לדקדק :האם כלל זה קובע רק כיצד לקיים את המצוה בפועל
— כלומר ,המצוה היא לשבת בסוכה ,וההלכה מלמדת אותנו שישיבה
סוכות כתב מרדכי
ח
זו צריכה להיות ישיבת קבע ולא ישיבת ארעי — או שמא הכלל "כעין
תדורו" מגדיר את עצם החפצא של המצוה :החובה אינה "לשבת
בסוכה" כפעולה ,אלא "להפוך את הסוכה לביתך" למשך שבעה ימים,
שהיא הגדרה של מצב ולא של מעשה.
הנפקא מינה :דין מצטער
הבדל זה עולה בבירור מדין המצטער .הגמרא (כו ).פוסקת ש"מצטער
פטור מן הסוכה" — מי שאינו יכול לישון או לשהות בסוכה מחמת
צער [גשם ,קור ,ריח רע וכדומה] פטור לגמרי ,ואינו חייב לסבול כדי
לקיים את המצוה.
לכאורה תמוה :בכל מצוות עשה ,צער או אי־נוחות אינם פוטרים מן
החיוב [עי' כתובות ל :לענין "וחי בהם"] .מדוע דווקא כאן פוטר הצער?
ויש לתרץ על פי היסוד הנ"ל :אם המצוה היא מעשה של "ישיבה",
אין סיבה שהצער יפטור ממנה — הרי הוא יכול לשבת גם כשהוא
מצטער .אך אם המצוה מוגדרת כ"כעין תדורו" — כלומר ,שהסוכה
צריכה לתפקד עבורו כדירה של ממש — הרי שאדם אינו דר במקום
שגורם לו צער; ביתו הקבוע הוא מקום שבו הוא נמלט מגשם ומקור,
ולא מקום שבו הוא סובל מהם .ממילא ,כאשר הסוכה גורמת לו צער,
היא מפסיקה לתפקד כ"דירה" עבורו מבחינה מהותית — לא רק שהוא
פטור מלשבת בה ,אלא שהחפצא של "דירה" חסר .זהו יסוד מדוקדק
בדברי הר"ן (סוכה יא .בדפי הרי"ף) והריטב"א ,המבארים שהפטור אינו
מדין "אונס" גרידא ,אלא מעצם ההגדרה של המצוה.
הנפקא מינה :מדוע אין שליחות בסוכה
מכאן מיושבת גם שאלה אחרת :מדוע אין מקיימים מצות סוכה על
ידי שליח ,כדוגמת מצוות אחרות שיש בהן דין "שלוחו של אדם
כמותו"? הביאור הפשוט :שליחות שייכת רק במעשה שניתן להעביר
ביצועו לגברא אחר — כגון הפרשת תרומה או שחיטת קרבן .אך
"דירה" אינה מעשה הניתן להעברה; לא ניתן למנות שליח שידור
במקומך .עצם ההגדרה של המצוה כ"מצב של דירה" ולא כ"מעשה"
היא זו השוללת מיניה וביה את האפשרות של שליחות.
סוכות כתב מרדכי
ט
הלכה למעשה
מן היסוד הזה נובעות כמה הלכות מהלכות סוכה (עי' שו"ע או"ח סי'
תרלט):
כל עוד אדם נמצא בסוכה — אף בלא מעשה אכילה או שתיה
בפועל ,אף בשעת שינה ומנוחה — הוא מקיים את המצוה ,כי
החפצא של "דירה" מתקיים בעצם השהות שם.
אכילת עראי ,כגון פירות וכיוצא בהם ,מותרת מחוץ לסוכה (סעי'
ב) ,כי אין בכך משום פעולה הסותרת את מהות ה"דירה"; רק
אכילת קבע ,ה"עוקרת" את מרכז חייו לשעה ,חייבת בסוכה.
מצטער פטור לגמרי ,כמבואר לעיל ,מפני שאין כאן "דירה"
עבורו.
נמצא ,שמצות סוכה מלמדת אותנו עומק גדול בדרך קיום המצוות :לא כל
מצוה מתקיימת ברגע מעשה אחד ותו לא; יש מצוות שכל ענינן הוא יצירת
מצב הנמשך תמיד ,ודוקא בהיותה כזאת — פנויה מטורח השעה ,אך
תובעת שהייה תמידית — מתגלה בה מדרגה עמוקה יותר בעבודת הבורא:
לא "לעשות" דבר לפי שעה קצובה ,אלא "לחיות" בתוך המצוה עצמה כל
שבעת הימים.
וזה מבדיל את מצות הסוכה מרוב מצוות עשה שבתורה .תקיעת שופר,
למשל ,כלה כליל עם תום הקול; אכילת מצה כלה עם גמר האכילה; אף
נטילת לולב ,אף על פי שיש בה קיום כל שבעה ,עיקר קיומה בכל יום ויום
הוא נטילה ונענוע שיש להם התחלה וסוף מוגדרים בתוך אותו יום .אך
ישיבת הסוכה אין בה רגע התחלה ורגע סיום נבדלים כלל; היא שוררת
כל עוד האדם נמצא במקומה ,בין בישן ובין בניעור ,בין באוכל ובין בשותק.
אין כאן מעשה שהאדם עושה ,אלא מקום שהאדם נמצא בו — וממילא,
כל רגע ורגע מרגעי השהייה נחשב קיום שלם של המצוה כשלעצמו ,ולא
הכנה למצוה או המשך שלה.
ומזה יוצא ענין נפלא :ברוב המצוות ,האדם פורש לפרק זמן קצוב מתוך
שטף חייו הרגילים כדי לקיים את חובתו ,ואחר כך שב אל דרכו .אך בסוכה
— ההפך הוא הנכון :כל דרכו הרגילה של האדם ,אכילתו ושתיתו ומנוחתו,
נכנסת היא עצמה לתוך המצוה ,ונעשית לחלק ממנה .אין האדם יוצא מחייו
כדי לקיים מצוה ,אלא מכניס את כל חייו לתוך המצוה .וזהו סוד לשון
סוכות כתב מרדכי
י
חכמים "תשבו כעין תדורו" — לא רק הוראה טכנית כיצד לנהוג בסוכה,
אלא גילוי שכל עצם הדירה ,על כל פרטיה הקטנים ,נעשית גוף המצוה.
ומכאן למד האדם דבר גדול על עבודת הבורא בכלל :יש עתים שהעבודה
תלויה במעשה נבחר ,מכוון ומוגדר; ויש עתים שהעבודה השלמה יותר
אינה תלויה במעשה כלל ,אלא בהיות האדם נמצא ,בכל שעותיו הפשוטות,
בתוך מקום שהוא כולו קדוש .וזה החידוש הגדול שבסוכה ,ומתוכו נמשכת
שמחת החג :שמחה שאינה תלויה במעשה חד־פעמי שכלה ועבר ,אלא
שרויה על כל שעה ושעה כל אימת שהאדם יושב תחת הסכך.
חזק ואמץ
דברי חיזוק ושמחה לשבעת ימי החג
שבעה ימים אלו ,שנקראו "זמן שמחתנו" ,אינם ימי מנוחה סתם לאחר
עמל הדין ,אלא בנין בהדרגה ,יום אחר יום ,של שמחה שלמה .חז"ל
ייסדו שבכל יום ויום נכנס לסוכתנו אושפיזא אחר — אברהם ,יצחק,
יעקב ,משה ,אהרן ,יוסף ,דוד — וכל אחד מהם מכוון כנגד מדה אחרת
בעבודת הבורא .וכן דרך הרוצה להתחזק ,ילך שבעה ימים ,יום אחר
יום ,ויקח לו נקודת חיזוק הראוי ליום ההוא ,עד שבסוף השבעה יעמוד
שלם בכל המדות יחד.
יום ראשון — אברהם אבינו ,מדת החסד :לפתוח את הלב
אברהם אבינו ישב פתח אהלו "כחם היום" (בראשית יח ,א) לחפש
אורחים ,אף שהיה חולה וכואב מן המילה .ולימדונו חז"ל ,שהקב"ה
בעצמו בא לבקרו ,ואף על פי כן "ראה אותם — רץ לקראתם" (שם ב-
ב) והניח את השכינה ,כדי לרוץ אחר עוברי דרכים.
ליל ראשון של סוכות ,כשאנו מכניסים לסוכתנו אורח עליון שכזה ,אין
ראוי שנסתגר בתוך עצמנו .יש כח לפתוח את הלב — לחוש שכל
אחד ,ראוי להכנסה .אדם שנוהג בצמצום כל השנה ,ירגיש היום כמה
טוב לתת בלי חשבון ,ולפתוח את פתח האהל לרווחה .וזוהי ראשית
השמחה :לא שמחה סגורה בתוך העצמיות ,אלא שמחה שיוצאת
סוכות כתב מרדכי
יא
החוצה לקראת הזולת .וזהו מדתו של אברהם אבינו – מידת "החסד",
הכנסת אורחים וכדו'.
יום שני — יצחק אבינו ,מדת הגבורה :כח העמידה
יצחק לא ברח ,לא נסתתר; הוא נעקד באמונה שלמה .ולא זו בלבד,
אלא שאחר כל הנסיונות ,כשחפרו פלשתים את בארותיו וסתמו אותם,
"וישב יצחק ויחפר ...ויקרא להן שמות כשמת אשר קרא להן אביו"
(בראשית כו ,יח) — הוא לא ויתר ולא נלחם; הוא חזר ובנה ,בשקט,
בעקביות.
זהו יום של גבורה פנימית :לא הפגנת כח כלפי חוץ ,אלא הכח לעמוד
במקום ,לחזור ולבנות אחרי כל מכשול ,בלי לאבד את הרוח .מי שחש
שנפל ,שנסתתמה בארו — ילמד מיצחק :לחפור מחדש ,בשקט ,בלי
יאוש ,ולקרוא שוב לדברים בשמם .זוהי מידתו של יצחק מידת
"הגבורה" – הכוח לעמוד בנסיון ,ומי שזוכה לעמוד איתן בנסיון זוכה
לשמחה אמיתית.
יום שלישי — יעקב אבינו ,מדת התפארת :לחבר את הכל
כפי שנתבאר ,יעקב הוא איש התם המחבר את חסד אברהם עם גבורת
יצחק ,ודוקא הוא "נסע סכתה ויבן לו בית ...ולמקנהו עשה סכת"
(בראשית לג ,יז) — הראשון שבנה סוכה.
זהו יום לחבר את כל החלקים שבתוכנו שנראים כסותרים :הרצון לתת
והצורך לשמור על גבול ,החום והקור ,החוזק והרוך .אדם שמרגיש
קרוע בין שתי נטיות שבתוכו ,ילמד היום שאין צורך לבחור באחת
ולבטל את השניה; יש כח לקחת את שתיהן ולבנות מהן סוכה אחת
שלמה — בית שיש בו גם חום וגם מבנה ,גם רגש וגם סדר .זוהי מידת
ה"תפארת" של יעקב – פאר ויופי הוא תוצרת ופרי השלימות ,וממילא
זוכים לשמחה תמימה ושלימה.
יום רביעי — משה רבינו ,מדת הנצח :לא לוותר
משה רבינו נלחם על עמו בלי הרף ,גם כשהעם עצמו התלונן וכפר.
הוא עמד ארבעים יום בלי אכול ובלי שתות (דברים ט ,ט) כדי להשיג
סוכות כתב מרדכי
יב
כפרה עבורם .זו מדת הנצח — כח ההתמדה שאינו נשבר גם
כשהמאמץ ארוך ואינו רואה תוצאה תיכף ומיד.
מי שעמל זה זמן רב בדבר מה — במעשה ,בעבודת המדות ,בגידול
ילדים ,בכל דבר שדורש סבלנות ממושכת — ומרגיש שכוחו תש :היום
כחו של משה נותן חיזוק .הנצחון האמיתי אינו מכה חד פעמית ,אלא
היכולת שלא לעזוב את העמדה גם כשהדרך ארוכה .זהו מדת ה"נצח"
של משה רבינו ,ובזכות זה הנהיג את העם כולו בתקיפות ובנצחון,
והוא משה רבינו הנצחי המנהיג אותנו בכל דור[ .בכל דור יש
התפשטות הנשמה של משה רבינו כידוע ,ותורת משה לא תהא
מוחלפת וכו' ,כל זה מכוח מדת הנצח שלו].
יום חמישי — אהרן הכהן ,מדת ההוד :אוהב שלום ורודף שלום
אהרן הכהן היה "אוהב שלום ורודף שלום ,אוהב את הבריות ומקרבן
לתורה" (אבות פ"א מי"ב) .מדת ההוד קשורה בהודאה ובהכנעה —
היכולת להניח בצד את הצדק האישי למען השלום.
זהו יום המיוחד לעבודת הבין־אדם־לחברו .אדם המחזיק במריבה
ישנה ,בטינא כלפי מישהו ,ולו קטנה — ימצא היום כח מיוחד לוותר,
לגשת ,לפייס .לא מתוך חולשה ,אלא מתוך הכרה שכבודו של השלום
גדול מכבודו האישי .וכח ההכנעה מביא לשמחה ,כי שמחה היא פרי
הענווה וההודאה.
יום שישי — יוסף הצדיק ,מדת היסוד :לשמור על הטהרה
יוסף עמד בנסיון הקשה מכל ולא נכשל (בראשית לט) ,ולכן נקרא
"צדיק" — שם המורה על מדת היסוד ,המקבצת את כל המדות
הקודמות ומעבירה אותן הלאה בטהרה.
זהו יום לבחון :כל החסד ,הגבורה ,האחדות ,ההתמדה והשלום שקנינו
בימים הקודמים — האם הם מועברים הלאה בצורה טהורה ,בלי פניות
זרות? יום זה קורא לזהירות ולכנות פנימית :לא רק לעשות דברים
טובים ,אלא שיהיו טובים גם בשורשם .כמו כן על ידי מידת יסוד צדיק
זוכים להכניס אלוקותו יתברך בתוך העניינים הגשמיים דייקא [וזהו
סוד הפיכת היגון והאנחה לששון ולשמחה ,ע"י שמהפכין העניינים
סוכות כתב מרדכי
יג
השליליים ומכניסם אל תוך הקדושה והשמחה .ומכוח זה זוכים להפוך
את העבירות לזכיות ,ודו"ק].
יום שביעי — הושענא רבה ,דוד המלך ,מדת המלכות :להמליך
היום השביעי ,הושענא רבה ,נקרא גם "חותם" — יום שבו נחתם הדין
הבא מראש השנה .ביום זה חוזרים לההמלכה של ראש השנה .דוד
המלך ,המכוון כנגד מדת המלכות ,הוא זה שאינו מוסיף מדה חדשה
משלו ,בבחינת מלכות דלית לה מדגרמיה כלום ,אלא מקבל את כל
שש המדות שקדמו לו ומגלה אותן בפועל ,במלכות שבעולם" .לב נשבר
ונדכה אלהים לא תבזה" (תהלים נא ,יט) — דוד הוא איש התפילה,
המקבל בענוה כל מה שניתן לו מלמעלה.
זהו יום סיכום :לא להוסיף עוד מדה ,אלא להמליך את הקב"ה על כל
מה שקנינו במשך השבוע — על החסד ,הגבורה ,האחדות ,ההתמדה,
השלום והטהרה — ולבקש שיתקבעו בנו לימות החול .וכשם שהערבה,
הנלקטת ביום זה בהקפות מיוחדות ,אין בה לא טעם ולא ריח — כך
גם עבודת המלכות :לא זקוקה למעלה ניכרת משלה ,אלא ליכולת
לקבל ולשמור את מה שקיבלה.
קצירת האומ"ר:
שבעת ימי החג הללו הם ,אם כן ,מסלול שלם :מפתיחת הלב באהבת
חסד ,דרך כח העמידה ,איחוד ההפכים ,ההתמדה ,השלום ,הטהרה,
ועד להמלכת הכל בפני הבורא .מי שהולך בדרך זו יום אחר יום ,זוכה
לא רק לשמחת החג אלא לבנין קבוע בנפשו — "חזק ואמץ" ,שכל
מדה שקנה תישאר עמו גם כשיפרוק את הסוכה וישוב אל ביתו הקבוע.
סוכות כתב מרדכי
יד
נפלאות התורה
רמזים נפלאים לחג הסוכות
"סוכה" בגימטריא
תיבת "סוכה" עולה בגימטריה – 91כמנין "ה' אחד" [הוי"ה = ,26
אחד = ,13ובחשבון המלא של הוי"ה במילוי אלפין :י' יו"ד = ,20ה'
הא = ,6ו' ואו = ,12ה' הא = – 6ובחשבון פשוט :הוי"ה +אחד =
;39=26+13אך בדרך אחרת 91 :הוא גם המספר המשותף לשם הוי"ה
ולשם אדנ"י כאחד ,שכן הוי"ה= 26ואדנ"י= ,65ו ]91=26+65-וזהו רמז
נפלא :הסוכה מגלה את היחוד המושלם בין מדת הרחמים [הוי"ה]
למדת הדין המתמתקת [אדנ"י] – "צלא דמהימנותא" שמאחדת את
שני השמות לאחד ממש ,תחת סכך אחד.
ו"סוכה" בגי' גם י"ג פעמים ז' ,לרמז שהכוח של ז' ימי הסוכות הם כל
כולם מוקפים בכח אחדותו ית' ואהבתו ית"ש ,ודו"ק.
ד' המינים כנגד ד' אותיות השם
רבותינו רמזו כי ארבעת המינים מכוונים כנגד ארבע אותיות שם
הוי"ה :הלולב [עמוד השדרה] כנגד היו"ד ,ההדסים [העינים] כנגד
ההי"א ,הערבות [השפתים] כנגד הוא"ו ,והאתרוג [הלב] כנגד ההי"א
האחרונה .ונפלא לגלות" :ארבעת המינים" עולה [עם הכולל ד' כנגד
ד' המינים] ל"ב פעמים של — 26מספרו של שם הוי"ה — רמז שכל
האגודה כולה אינה אלא התגלות שם הוי"ה השלם בארבעה גוונים,
ובעיקר להכניס ההוי"ה ב"ה לכוחות הלב שהוא הלולב – המאגד את
כולם.
שם החג — "סוכות" בלשון רבים
לשון התורה "חג הסוכות" [ולא" :חג הסוכה"] מלמדת נפלאה :אין זו
מצוה של סוכה אחת ,אלא של ריבוי סוכות — כי כל אחד ואחד
מישראל ,על אף שונותו וייחודו ,בונה סוכתו שלו ,ובכל זאת כל
הסוכות יחד מצטרפות לחג אחד .וזהו סוד רבוי הלשון :אחדות מתוך
סוכות כתב מרדכי
טו
ריבוי ,כדרך שנתבאר לעיל בסוד ד' המינים .וכל ישראל היו ראויין
באמת לישב בסוכה אחת כדאיתא.
משיבת נפש
השפעת "צלא דמהימנותא" על השבת הנפש
"בסוכות תשבו שבעת ימים" .אחר כל העבודה הגדולה של חודש אלול,
ראש השנה ,עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים ,שבה התורה ומכניסה
את האדם אל הסוכה .ויש להתבונן ,מה עניינה של סמיכות זו? הלא
בראש השנה וביום הכיפורים האדם עומד לפני הקב"ה ביראה ובשברון
לב ,עושה חשבון הנפש ומבקש סליחה וכפרה ,והנה מיד לאחר מכן
מצווה הוא "ושמחת בחגך" ולהיכנס לדירת עראי .אלא שבזה גופא
טמון סדר העבודה :לאחר שהאדם שב בתשובה על העבר ,אין עבודתו
להישאר שקוע בעבר או לדאוג מן העתיד ,אלא להיכנס תחת צלו של
הקב"ה וללמוד מחדש מהו ביטחון.
השפת אמת זי"ע מבאר שמצות סוכה היא בבחינת מידת הביטחון
בהשי"ת ,ועל כן נאמר "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי" ,שלא לבטוח
בעושר ובנכסים אלא בה' .ומוסיף השפת אמת יסוד נפלא ,שזהו גם
הטעם שסוכות הוא "זמן שמחתנו" ,כי "אין שמחה כשמחת הבוטח בה'
באמת" .הרי שהשמחה של סוכות אינה תוצאה מכך שהאדם סידר את
כל ענייניו והגיע למצב שאין לו עוד מה לדאוג; אדרבה ,השמחה
נובעת מכך שהוא יוצא מן התלות במה שנראה לו קבוע ובטוח ,ומעביר
את משענתו אל הקב"ה.
והנה לכאורה יש כאן פליאה :מדוע נקראת הסוכה "דירת עראי" ,והרי
כל עניינה הוא השראת השכינה והביטחון בה'? אלא שאפשר לומר
שזהו עומק הדברים :האדם צריך להפוך את הסדר .מה שבעולם הזה
נראה לו "קבע" — מעמדו ,ממונו ,ביתו ,תכניותיו ,הצלחותיו וכל מה
שהוא סבור שמחזיק את חייו — צריך אצלו להיות בבחינת עראי;
ומה שנראה לעיני בשר כ"עראי" — דבקותו בה' ,אמונתו ,תפילתו
סוכות כתב מרדכי
טז
והישענותו על אביו שבשמים — צריך להיות אצלו הקבע .וכך מבואר
בשפת אמת במקומות רבים בענין הסוכה ,שהיציאה מדירת הקבע
אינה רק יציאה מביתו ,אלא יציאה מן השקיעה בטבע ובענייני העולם
הזה ,כדי להכיר שעיקר דירתו של איש ישראל היא תחת צלו של
הקב"ה.
וזהו גם ענין "בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ
מצרים" .ביציאת מצרים לא רק יצאו ישראל משעבוד מצרים ,אלא
ניתנה להם האפשרות לצאת מהרגשת ה"קבע" של הטבע .במצרים
היה נדמה שהמציאות היא קבועה :פרעה מושל ,ישראל עבדים ,ואין
אפשרות לשנות .ובאה יציאת מצרים וגילתה שהטבע אינו בעל הבית.
הקב"ה יכול להפוך את כל סדרי המציאות ברגע אחד .אלא שלאחר
יציאת מצרים צריך האדם ללמוד לחיות עם הידיעה הזאת גם כאשר
אינו רואה ניסים גלויים .לכך ניתנה לנו הסוכה :לזכור שגם כאשר
נדמה שהעולם מתנהל בדרך הטבע ,אין הטבע אלא לבוש להנהגתו
יתברך.
וזהו עומק מה שנקראת הסוכה בזוה"ק "צלא דמהימנותא" — צל
האמונה .האמונה הגדולה ביותר אינה דווקא כאשר הכול גלוי וברור.
כאשר האדם רואה בחוש שהקב"ה מנהיג אותו ,קל לו להאמין; אבל
כאשר הוא נמצא בצל ,כאשר אינו רואה את כל התמונה ואינו מבין
מדוע הדברים מתנהלים כפי שהם מתנהלים ,והוא בכל זאת נשען על
הקב"ה — זו אמונה עמוקה יותר .בסוכה אין האדם יושב תחת תקרה
אטומה וסגורה מן השמים; הוא יושב תחת סכך ,תחת צל שיש בו גם
הסתר .דווקא שם הוא לומד :גם כאשר אינני רואה הכול ,אני יודע
שיש מי שמקיף אותי.
ומעתה יובן גם ענין "זמן שמחתנו" .שמחה אמיתית אינה שמחה של
אדם שסבור שהכול בידו .אדם כזה הרי צריך לפחד תמיד שמא יאבד
את מה שיש לו .אבל הבוטח בה' יודע שהדברים אינם עומדים מכוחו
בלבד .הוא עושה את המוטל עליו ,משתדל כפי יכולתו ,מתפלל ומבקש,
אבל אינו מוסר את נפשו לתוצאה .הוא יודע שיש דברים שבידו
ויש דברים שאינם בידו ,ובמה שאינו בידו הוא נשען על אביו
שבשמים .לכן דווקא לאחר יום הכיפורים וראש השנה בא סוכות:
סוכות כתב מרדכי
יז
ביום הכיפורים ובר"ה האדם מוסר את עצמו אל מידת הדין והרחמים;
בסוכות הוא לומד לחיות מתוך הביטחון שנולד מן ההפקדה הזאת.
ביום הכיפורים האדם מתרחק מן הרע ,ובסוכות הוא נכנס אל החיבוק
של הקב"ה ,בבחינת "וימינו תחבקני" .לכן סוכות הוא "זמן שמחתנו":
לאחר שהאדם טיהר את עצמו ,הוא אינו נשאר עסוק במה שהיה ,אלא
מתנער מענייני העולם הזה ונכנס לסוכה ,למקום שבו הוא יכול להיות
עם קונו.
ובזה יש חיזוק גדול לנפש האדם .פעמים שאדם חושב שהמנוחה תגיע
אליו רק כאשר דבר מסוים יסתדר :כאשר תהיה לו תשובה לשאלה
שמטרידה אותו ,כאשר מצב מסוים ישתנה ,כאשר אדם אחר יעשה
את מה שהוא מצפה ממנו ,כאשר יידע בוודאות מה יהיה בעתיד .אבל
התורה מלמדת אותו שאין זו הדרך .אם המנוחה תלויה בכך שכל
התנאים החיצוניים יהיו מסודרים ,הרי האדם מוסר את מנוחתו
לידי המציאות ,והמציאות אינה תמיד בידו .אבל אם המנוחה
תלויה בביטחון בה' ,הרי שגם בתוך מצב שאינו ברור אפשר למצוא
נקודת מנוחה.
אין פירוש הדבר שהאדם אינו צריך לפעול .אדרבה ,הביטחון אינו פוטר
את האדם מהשתדלות ,מתפילה ומאחריות .אלא שאחר שעשה את
אשר מוטל עליו ,עליו לדעת לומר :מכאן ואילך — בידך .וזהו "שב
בדירת עראי" .לא נאמר רק "לך לדירת עראי" ,אלא "שב" .ישיבה
היא לשון מנוחה .האדם נכנס למקום שאינו קבוע מצד עצמו ,ובכל
זאת דווקא שם הוא מוצא מנוחה ,מפני שהקביעות שלו אינה בקירות
אלא בקב"ה.
וזהו גם ענין ארבעת המינים .כל אחד מהם שונה מחבירו ,ובכל זאת
אנו נוטלים אותם באגודה אחת .האדם אינו נדרש להיות דומה לחבירו
כדי להיות שלם .לכל נשמה יש את עבודתה ,את ניסיונותיה ואת
חלקה .פעמים שהאדם מאבד את מנוחתו מפני שהוא מודד את
עצמו ביחס לאחרים ,ובכך הוא שוכח שהקב"ה אינו מבקש ממנו
להיות אדם אחר אלא להיות הוא עצמו ,ולעבוד אותו מתוך
הכוחות והמציאות שבהם העמיד אותו .כשם שאין האתרוג צריך
סוכות כתב מרדכי
יח
להיות לולב ואין הלולב צריך להיות הדס ,כך אין יהודי צריך להפוך
לאדם אחר כדי למצוא את מקומו בעבודת ה'.
והנה השפת אמת מוסיף עוד נקודה נפלאה :הסוכה היא הכנה לכל
השנה .שבעת ימי הסוכה אינם רק זכר למה שהיה במדבר ,אלא הם
נותנים לאדם כוח כיצד לחיות גם לאחר שיוצא מן הסוכה .במשך
השנה חוזר האדם לביתו הקבוע ולעסקיו ולטרדותיו ,ושוב העולם
נראה לו "קבוע" .לכן התורה נותנת לו שבעה ימים שבהם הוא מתרגל
לחיות תחת צלו של הקב"ה ,כדי שגם כאשר יחזור לביתו ידע שהבית
אינו מקור הביטחון האמיתי שלו.
וזהו אולי אחד הסודות הגדולים של "השבת הנפש" :לפעמים אין צורך
שהמציאות כולה תשתנה כדי שהנפש תשוב למנוחתה .לפעמים מה
שצריך להשתנות הוא המקום שממנו האדם מבקש את הביטחון .אם
הוא מבקש אותו מן העולם — לעולם לא יהיה לו די; אם הוא מבקש
אותו מן הקב"ה — גם בתוך דירת עראי הוא יכול למצוא קביעות.
ולכן אומרת התורה" :כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" .כל יהודי ,בכל
מדרגה שבה הוא נמצא ,יכול להיכנס תחת צלו של הקב"ה .אין צורך
להיות בעל מדרגה מופלגת כדי להתחיל לבטוח .אפילו אדם שיודע
בעצמו כמה הוא רחוק וכמה הוא עדיין צריך לתקן ,לאחר יום
הכיפורים הוא מוזמן להיכנס לסוכה .בזה מלמדת אותנו התורה שאין
לומר :כאשר אהיה מתוקן יותר — אז אוכל לשמוח; כאשר הכול
יסתדר — אז אוכל לבטוח; כאשר אהיה ראוי יותר — אז אוכל
להתקרב .לא .עכשיו ,במצב שבו אתה נמצא ,היכנס לסוכה.
כי הסוכה אינה אומרת לאדם שהעולם בטוח .היא אומרת לו דבר עמוק
יותר :גם כאשר העולם אינו בטוח — יש לך על מי להישען.
וזהו "ה' צלך על יד ימינך" :הקב"ה אינו רק נותן לאדם מקום לשבת
בו ,אלא הוא עצמו נעשה צלו ומחסהו .וכאשר האדם יושב בסוכה,
אוכל בה ,שותה בה ,לומד בה ושמח בה ,עליו לזכור שכל עניינה הוא
להכניס את האמונה לתוך החיים עצמם :לא רק להתפלל אל הקב"ה
בבית הכנסת ,אלא לאכול ולשתות ולחיות תחת צלו; לא רק להאמין
שהקב"ה מנהיג את העולם באופן כללי ,אלא להכניס את הידיעה
סוכות כתב מרדכי
יט
הזאת אל תוך הלב הפרטי ,אל תוך הדאגות ,השאלות והדברים שעדיין
אינם מובנים.
אולי משום כך סוכות מגיע דווקא לאחר יום הכיפורים .ביום הכיפורים
האדם אומר" :אשמנו ,בגדנו" ,ומכיר בכך שהוא זקוק לרחמי שמים.
ובסוכות הוא אומר" :אני נכנס תחת צלך" .זו המשכה של התשובה :לא
רק למחוק את העבר ,אלא ללמוד כיצד לחיות את העתיד .לא רק
לבקש שהקב"ה יסלח לי ,אלא להאמין שהקב"ה מוליך אותי .לא רק
לעמוד לפניו בבכייה ,אלא לשבת לפניו בשמחה.
וזוהי שמחת סוכות — שמחתו של מי שאינו מוכרח להחזיק את הכול
בידיו .הוא יודע שהדרך לפניו אינה ברורה תמיד ,אבל מי שהוליך את
אבותינו במדבר ארבעים שנה יכול להוליך גם אותו .הוא יודע שלא
כל מה שהוא רוצה יתקיים כפי שתכנן ,אבל הוא מאמין שגם מה
שאינו מובן לו אינו יוצא ח"ו מהשגחתו יתברך .והוא יודע שהבית
הקבוע בעולם הזה הוא באמת עראי ,אבל מי שזוכה לעשות את הקב"ה
לדירת הקבע של לבו ,זוכה למצוא מנוחה גם במקום שנראה עראי.
"בצלו חמדתי וישבתי ,ופריו מתוק לחכי ".יהי רצון שנזכה בימים
הקדושים הללו לצאת מדירת הקבע של ההרגל ,הפחד וההישענות על
כוחנו ,ולהיכנס לדירת האמונה; שנזכה להרגיש כי גם בתוך כל הסתר
יש צל של רחמים ,שגם כאשר הדרך אינה ברורה יש מנהיג המוליך
אותנו ,ושנזכה לשמחה האמיתית — שמחת הבוטח בה' ,היודע כי "גם
כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע ,כי אתה עמדי".
