gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

כתב מרדכי · Ktav Mordechai — סוכות (2026-09-21)

מוציא לאור: כתב מרדכי · Ktav Mordechai

שבוע: סוכות (2026-09-21)

כתב מרדכי · Ktav Mordechai — סוכות (2026-09-21)

פתח את ה-PDF הורדה

‫בס''ד‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫חג הסוכות‬ ‫ה'תשפ"ז‬ ‫שנה ב' גליון ל"ו‬ ‫סוכות‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ב‬ ‫הגליון השבוע מוקדש לעילוי נשמת אדוני זקני‬ ‫הגאון רבי עקיבא ב"ר משה גינז איגר זי"ע שיומא‬ ‫דהילולא דיליה חל בי"ג תשרי‬ ‫ולע"נ א"ז הגאון רבי אליהו ב"ר שלמה זלמן‬ ‫מווילנא זי"ע שהיו"ד חל בי"ט תשרי‬ ‫שיליצו טוב בעדינו וזכותם תגן עלינו ועכי"א‬ ‫להארות והערות ניתן לפנות למייל‪KESAVMORDCHAI@GMAIL.COM :‬‬ ‫סוכות‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ג‬ ‫פנים לתורה‬ ‫דעת ושלום — סוד המחבר בסוכה‬ ‫דעת — כוח החיבור בין הפכים‬ ‫הנה דעת היא הכוח הבא לאחר חכמה ובינה‪ ,‬והיא הכוח המקשר‬ ‫המחבר והמאחד‪ .‬חכמה היא נקודת השכל הראשון‪ ,‬כח מופשט של‬ ‫השכל‪ ,‬בבחי' "כח‪-‬מה" שאינו נתפס עדיין; בינה היא ההתפשטות‬ ‫וההבנה המפורטת שלה‪ ,‬מבין דבר מ"תוך" דבר – היינו שמשיג ה'תוך'‬ ‫וה'פנים' של הדבר‪ ,‬ומכוח זה מדמה מילתא למילתא‪ .‬שני אלו הם‬ ‫הפכים גמורים — נקודה מול התפשטות‪ ,‬העלם מול גילוי‪ ,‬בחי' אבא‬ ‫[חכמה] ואמא [בינה]‪ .‬ותפקידה של הדעת לחבר את שני הכוחות הללו‬ ‫ומזווג ביניהם‪ ,‬עד שמכוחו נמשך שפע אל שש המידות‪ .‬וזהו מקור‬ ‫הלשון "וידע אדם את חוה אשתו" — כי דעת היא לשון התקשרות‬ ‫וזיווג‪[ ,‬כי מכוח הידיעה נמשך כוח ה'אהבה' ועל ידה באה החיבור‬ ‫והאיחוד]‪.‬‬ ‫אם אין דעת — הבדלה מנין‬ ‫אך כאן עולה תמיהה‪ .‬חז"ל תקנו לומר הבדלה דווקא בברכת "אתה‬ ‫חונן לאדם דעת" (ברכות לג‪ ,).‬וטעמם‪" :‬אם אין דעת — הבדלה מנין"‪.‬‬ ‫נמצא שאותו כוח עצמו שתיארנו כמזווג‪ ,‬הוא בדיוק הכוח המבדיל‬ ‫ביניהם‪ .‬וכי אין כאן סתירה — האם הדעת מחברת או מפרידה?‬ ‫אלא כנראה אין כאן שתי פעולות נפרדות אלא פעולה אחת‪ .‬הבדלה‬ ‫שטחית — הפרדה גרידא בין שני דברים — אינה זקוקה לדעת כלל;‬ ‫די בכך שלא יתערבבו‪ .‬אך הבדלה אמיתית‪ ,‬המכירה את מהותו‬ ‫הפנימית והמדויקת של כל צד וצד‪ ,‬אפשרית רק למי שיודע — במובן‬ ‫העמוק של "דעת" — את שני הקצוות לעומקם‪ .‬וממילא‪ ,‬אותו כוח‬ ‫בדיוק המאפשר להבדיל לאשורה‪ ,‬ולא לטשטש‪ ,‬הוא הוא הכוח‬ ‫שמאפשר אחר כך לחבר לאשורה‪ ,‬ולא לערבב‪ .‬חיבור בלא הבדלה‬ ‫קודמת אינו זיווג אלא בלבול; והבדלה בלא כוונה לחיבור שלאחריה‬ ‫סוכות‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ד‬ ‫אינה אלא קרע‪ .‬הדעת היא זו שיודעת לעשות את שתיהן כאחת —‬ ‫להכיר את השוני במלוא חדותו‪ ,‬ודווקא מתוכו לבנות את האחדות‪.‬‬ ‫וזהו סוד ארבעת המינים שבסוכות‪ .‬האגודה אינה נעשית על ידי‬ ‫טשטוש ההבדלים ביניהם — אתרוג נשאר אתרוג‪ ,‬יש בו טעם‬ ‫וריח; ערבה נשארת ערבה‪ ,‬אין בה לא זה ולא זה‪ .‬ה"אגודה אחת"‬ ‫(עי' ויקרא רבה ל‪ ,‬יב) קמה דווקא מפני שכל מין שומר על זהותו‬ ‫המובחנת עד תום‪ ,‬ומתוך אותה הבדלה מדויקת נבנה החיבור‪ .‬זו‬ ‫סוכת הדעת‪ :‬לא כור היתוך שבו הכול נמס לגוש אחד‪ ,‬אלא אגד‬ ‫של נבדלים שדעת חיברה אותם‪.‬‬ ‫שלום — אותו כוח עצמו‪ ,‬למטה‬ ‫וכנגד הדעת שלמעלה‪ ,‬יש למטה‪ ,‬בסוף קו המידות‪ ,‬את ספירת היסוד‪,‬‬ ‫הנקראת "שלום" — "גדול השלום שנקרא הקב"ה שלום" (עי' פרקי‬ ‫דרבי אליעזר פי"א)‪ .‬היסוד עושה למטה‪ ,‬בעולם המידות‪ ,‬את מה‬ ‫שהדעת עושה למעלה בעולם השכל‪ :‬מקבץ הפכים — חסד וגבורה‪,‬‬ ‫נצח והוד — לנקודה אחת שלמה‪ .‬שלום אינו העדר מחלוקת או ויתור‬ ‫על הקצוות; שלום הוא דעת שהתלבשה במידות‪.‬‬ ‫יעקב — איש תם ‪ ,‬בעל התפארת המאחדת והכוללת‬ ‫וזהו סוד היותו של יעקב אבינו מכוון כנגד מידת התפארת‪ ,‬קו האמצע‬ ‫המכריע בין חסד [אברהם] לגבורה [יצחק]‪" .‬ויעקב איש תם" (בראשית‬ ‫כה‪ ,‬כז) — תם מלשון שלימות‪ ,‬שהרי בו מתאחדים שני הקווים‬ ‫המנוגדים של אבותיו לכלל דמות אחת‪ .‬ומכאן מובן מדוע דווקא‬ ‫יעקב הוא זה שהתורה מייחס אותו לסוכה‪" :‬ויעקב נסע סכתה‪...‬‬ ‫על כן קרא שם המקום סכות" (בראשית לג‪ ,‬יז)‪ .‬מי שכל מהותו‬ ‫כוח המחבר בין הפכים — הוא הראשון שמעמיד סוכה‪ ,‬כי‬ ‫הסוכה עצמה מבנה של דעת ושל שלום כפי שיתבאר‪ .‬וכמדומני‬ ‫שבטור גם כן איתא שהיו"ט של סוכות הוא כנגד יעקב אבינו‪,‬‬ ‫עי"ש‪.‬‬ ‫סוכות‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ה‬ ‫שמחה ושלמות‬ ‫ומעתה מתבארת גם מהותה של השמחה‪ .‬שמחה חלקית‪ ,‬הבאה על‬ ‫חלק אחד בלבד מן המציאות תוך התעלמות משאר חלקיה‪ ,‬אינה‬ ‫שמחה שלמה — היא לכל היותר הנאה פרטית וחלקית‪ .‬השמחה‬ ‫הגדולה‪ ,‬זו הראויה לשם "זמן שמחתנו"‪ ,‬נובעת דווקא מן‬ ‫השלמות‪ :‬מרגע שבו כל החלקים הנבדלים — הפכים לכאורה‬ ‫— מתאחדים לכלל אחד שלם‪ ,‬ואינו חסר עוד דבר‪.‬‬ ‫ואין זה מקרה שהשורש של "שלום" הוא ממש שורשה של "שלמות"‬ ‫(עי' אבן עזרא שמות יח‪ ,‬ז)‪ .‬היסוד הנקרא שלום אינו רק מפסיק‬ ‫מחלוקת בין המידות‪ ,‬אלא בונה מהן שלם אחד; וכשם שכל מין נותר‬ ‫במין שהוא‪ ,‬אך הצטרפותם לאגודה יוצרת שלם שלא היה קיים באף‬ ‫אחד מהם לחוד‪ ,‬כך גם שמחת האדם‪ :‬היא נולדת לא מהתעלמות מן‬ ‫החסר או מן השונה‪ ,‬אלא מן הרגע שבו הוא מוצא את מקומו הנכון‬ ‫בתוך שלם גדול ממנו‪.‬‬ ‫וזהו גם סוד היות סוכות "חג האסיף" (שמות לד‪ ,‬כב) — חג של‬ ‫כינוס וקיבוץ‪ .‬כל יבול השדה‪ ,‬שגדל בפזור על פני חלקות שונות‬ ‫ובעונות שונות‪ ,‬נאסף עתה לכלל אחד‪ .‬השמחה הבאה עם האסיף‬ ‫אינה שמחה על תבואה זו או אחרת‪ ,‬אלא על השלמות שנוצרה‬ ‫מקיבוצן יחד‪ .‬וכך גם האדם‪ :‬אחרי ימי הדין‪ ,‬שבהם עמד לבדו‬ ‫מול חשבון נפשו המפורט והמובדל‪ ,‬הוא יוצא אל הסוכה כדי‬ ‫לאסוף את כל חלקיו — הטובים והחסרים‪ ,‬הקרובים והרחוקים‬ ‫— לכלל שלם אחד‪ .‬וזוהי שמחה שאין למעלה הימנה‪ :‬שמחת‬ ‫הדעת שידעה להבדיל היטב בין כל חלק לחברו‪ ,‬ומתוך כך‪ ,‬ורק‬ ‫מתוך כך‪ ,‬זכתה לחברם לשלום ולשלמות אחת‪.‬‬ ‫ועל פי האמור יבואר היטב עומק כוונת הכתוב "למען ידעו"‬ ‫דורותיכם"‪ ,‬דעת דייקא כנ"ל‪.‬‬ ‫עוד בפנימיות חג הסוכות‬ ‫ובעומק פנימיות הענין נראה‪ ,‬שראש השנה הוא בבחי' "חכמה"‪ ,‬שהרי בו‬ ‫נברא העולם והאדם – שהם נבראו בכוח החכמה של הרבש"ע‪ ,‬כדאיתא‬ ‫סוכות‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ו‬ ‫"בראשית – בחכמתא"‪ .‬והוא ה"ראש" – היינו בחי' החכמה‪ ,‬ולכן הוא ב א'‬ ‫תשרי ותחילת השנה כי הוא הכוח מה – ראשית ותחילת החכמה‪ .‬ויום‬ ‫הכיפורים הוא בבחי' ולבבו יבין – המורה על כוח הבינה והתשובה הבאה‬ ‫מכוחה‪ ,‬והיו"ד הוא הפנימיות והתוכיות של כל דבר‪ ,‬בבחי' הנקודה‬ ‫הפנימיות של היהודי‪ ,‬וזהו כוח הבינה והתשובה של יום הקדוש‪ .‬וכאמור‬ ‫סוכות הוא כוח ה"דעת"‪ ,‬כדכתיב "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות‬ ‫הושבתי את בני ישראל"‪ .‬בראש השנה ממליכים את הרבש"ע על ידי כוח‬ ‫ובחינת ה"יראה"‪ ,‬ויראה באה מכוח ה"חכמה" כענין שנאמר "ראשית‬ ‫חכמה ‪ -‬יראת השם"‪ .‬ולכן הוא יום הדין ויום הנורא‪ ,‬ובו צריך האדם‬ ‫להתקרב אל אדונו בהתעוררות דלתתא‪ ,‬ומכוח העבודה שלו בבחי' "אני‬ ‫לדודי"‪ .‬וביום הכיפורים נמשך התעוררות דלמעלה של חסד ורחמים‪,‬‬ ‫חמלה וכפרה‪ ,‬על הכלל ישראל‪ .‬ובאמת בפנימיות היום גם מי שלא שב –‬ ‫זוכה להארת הכפרה שבעיצומו של יום‪ ,‬כי בעצם – עיצומו של יום מכפר‪,‬‬ ‫וזהו בחינת בינה‪ ,‬בחינת תשובה – שהיא כל כולה חסד ה'‪ .‬ראש השנה‬ ‫הוא כנגד חג הפסח שהוא כוח ה"מלכות"‪ ,‬וכדי להמליך את הרבש"ע צריך‬ ‫"חכמה"‪ ,‬ויום הכיפורים מכוון כנגד חג השבועות‪ ,‬כי בשבועות זכינו לקבלת‬ ‫התורה – תורת חסד‪ ,‬בחי' ה"בינה" שמתוך התורה מבינים את הפנימיות‬ ‫של הבריאה‪ ,‬והשמות וההנהגות של נותן התורה‪ .‬ועד"ז ביום כיפור שזכינו‬ ‫לקבל את הלוחות שניות בכוח הבינה – כוח התשובה וכפרת חטא העגל‪.‬‬ ‫ולעומתם – חג הסוכות מאיר לנו כוח הדעת‪ ,‬חג האסיף‪ ,‬אגודה אחת‪,‬‬ ‫המאחד והמחבר הדק היטב את הראש השנה והיום כיפור יחדיו‪ ,‬כוח‬ ‫החכמה והבינה ביחד‪ ,‬ומידת היראה והאהבה‪ ,‬ועל ידיהם – ועל ידי הדעת‬ ‫שמאחד אותם בצוותא ובכנישתא חדא – זוכים לישב בצילא דמהימנותא‬ ‫ז' ימים כנגד הז' מידות‪ ,‬כי על ידי הדעת מתפשטים החכמה והבינה בכלי‬ ‫המעשה והמידות‪ .‬ולכן מצות ישיבת סוכה מתקיימת בגוף‪ ,‬באכילה ושינה‬ ‫וכדו' שהם עניינים גשמיים וגופניים דייקא‪ ,‬כי זהו ממידת ה"שלום" המסוגל‬ ‫לאחד בין הגוף לנפש‪ ,‬בין הגשמיות להרוחניות כחדא‪ ,‬כענין "שבת שלום"‬ ‫עינוגא דגופא ונפשא כחדא‪ .‬וזהו כוח של יעקב איש "תם" המושל על‬ ‫השלימות והתמימות‪ .‬ולכן "ראשו ורובו" צריך להיות בתוך הסוכה‪ ,‬כי‬ ‫צריך להעלות כל עצמיותו אל בחינת הקדושה‪ .‬וזהו מידת "יסוד צדיק"‬ ‫המקדש כל העניינים הגשמיים והארציים‪ ,‬ומעלה אותם ומרומם אותם‬ ‫לקדושה ולצדקות‪ .‬והנה כי כן נקרא חג הסוכות "זמן שמחתינו" כי שמחה‬ ‫תיפול על ה"שלימות" כדאיתא במהר"ל‪ ,‬כי הרגשת השמחה נובעת מכוח‬ ‫השגת השלימות‪ .‬ושמחה אמיתית באה מכוח היראה והאהבה‪ ,‬כמו דאיתא‬ ‫סוכות‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ז‬ ‫בתנדב"א "שמחתי מתוך יראתי"‪ ,‬וה"אהבה" היא המוליד את ה"שמחה"‬ ‫ועל ידה מתפשטת השמחה במעשה ובפועל ממש‪ .‬וזהו הכוח של "ושמחת‬ ‫בחגיך"‪ ,‬הבא אחרי ראש השנה ויום הכיפורים דייקא‪ ,‬וככל המבואר‪ .‬וזהו‬ ‫סוד "סוכת שלומיך" – כי הסוכה מוקפת בכוח השלום – כוח האיחוד‪,‬‬ ‫והשלימות הנובעת ממנו‪[ .‬וע"פ האמור יובן למה דייקא כשנעשה האדם י"ג‬ ‫שנים – נעשה בר מצוה ו"בר דעת"‪ ,‬כי המספר י"ג מורה על כוח הדעת‬ ‫וכוח האחדות והאהבה‪ ,‬כפי שאחד בגימטריא י"ג‪ ,‬וכן אהבה בגי' י"ג‪ ,‬כי‬ ‫זהו כוח הדעת שממשיך אהבה ומכוחה בא לאיחוד ולחיבור‪ ,‬ודייקא אז‬ ‫זוכה להיות מצווה ועושה‪ .‬והבן‪].‬‬ ‫התורה והמצוה‬ ‫מהות מצות סוכה — חובת מעשה או חובת ישיבה‬ ‫הגדרת המצוה‬ ‫הרמב"ם (הל' סוכה פ"ו ה"ו) כותב‪" :‬מצות עשה לישב בסוכה שבעת‬ ‫ימים‪ ...‬כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה"‪ .‬ולכאורה תמוה‪:‬‬ ‫כמעט בכל מצוות עשה שבתורה מוגדרת חובת גברא ברורה — פעולה‬ ‫מסוימת שיש לעשותה‪ ,‬כגון אכילת מצה‪ ,‬תקיעת שופר‪ ,‬נטילת לולב‪.‬‬ ‫אך "ישיבה בסוכה" אינה מעשה מוגדר כלל; היא בעצם מצב מתמשך‬ ‫של היות במקום מסוים‪ .‬מהי‪ ,‬אם כן‪ ,‬ה"פעולה" שהתורה דורשת —‬ ‫ובאיזה רגע מקיים האדם את המצוה?‬ ‫"תשבו כעין תדורו" — סוכה כדירה‬ ‫הגמרא (סוכה כח‪ ):‬לומדת מן הפסוק "בסוכות תשבו" את הכלל היסודי‪:‬‬ ‫"תשבו — כעין תדורו"‪ ,‬כלומר כשם שאדם עושה בביתו הקבוע —‬ ‫אוכל‪ ,‬שותה‪ ,‬ישן‪ ,‬מטייל‪ ,‬ומשתמש בכליו — כך עליו לעשות בסוכה‬ ‫למשך שבעת הימים‪ .‬מכלל זה נגזרות רוב הלכות המצטער‪ ,‬השינה‪,‬‬ ‫ואכילת עראי מחוץ לסוכה‪.‬‬ ‫אך יש לדקדק‪ :‬האם כלל זה קובע רק כיצד לקיים את המצוה בפועל‬ ‫— כלומר‪ ,‬המצוה היא לשבת בסוכה‪ ,‬וההלכה מלמדת אותנו שישיבה‬ ‫סוכות‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ח‬ ‫זו צריכה להיות ישיבת קבע ולא ישיבת ארעי — או שמא הכלל "כעין‬ ‫תדורו" מגדיר את עצם החפצא של המצוה‪ :‬החובה אינה "לשבת‬ ‫בסוכה" כפעולה‪ ,‬אלא "להפוך את הסוכה לביתך" למשך שבעה ימים‪,‬‬ ‫שהיא הגדרה של מצב ולא של מעשה‪.‬‬ ‫הנפקא מינה‪ :‬דין מצטער‬ ‫הבדל זה עולה בבירור מדין המצטער‪ .‬הגמרא (כו‪ ).‬פוסקת ש"מצטער‬ ‫פטור מן הסוכה" — מי שאינו יכול לישון או לשהות בסוכה מחמת‬ ‫צער [גשם‪ ,‬קור‪ ,‬ריח רע וכדומה] פטור לגמרי‪ ,‬ואינו חייב לסבול כדי‬ ‫לקיים את המצוה‪.‬‬ ‫לכאורה תמוה‪ :‬בכל מצוות עשה‪ ,‬צער או אי־נוחות אינם פוטרים מן‬ ‫החיוב [עי' כתובות ל‪ :‬לענין "וחי בהם"]‪ .‬מדוע דווקא כאן פוטר הצער?‬ ‫ויש לתרץ על פי היסוד הנ"ל‪ :‬אם המצוה היא מעשה של "ישיבה"‪,‬‬ ‫אין סיבה שהצער יפטור ממנה — הרי הוא יכול לשבת גם כשהוא‬ ‫מצטער‪ .‬אך אם המצוה מוגדרת כ"כעין תדורו" — כלומר‪ ,‬שהסוכה‬ ‫צריכה לתפקד עבורו כדירה של ממש — הרי שאדם אינו דר במקום‬ ‫שגורם לו צער; ביתו הקבוע הוא מקום שבו הוא נמלט מגשם ומקור‪,‬‬ ‫ולא מקום שבו הוא סובל מהם‪ .‬ממילא‪ ,‬כאשר הסוכה גורמת לו צער‪,‬‬ ‫היא מפסיקה לתפקד כ"דירה" עבורו מבחינה מהותית — לא רק שהוא‬ ‫פטור מלשבת בה‪ ,‬אלא שהחפצא של "דירה" חסר‪ .‬זהו יסוד מדוקדק‬ ‫בדברי הר"ן (סוכה יא‪ .‬בדפי הרי"ף) והריטב"א‪ ,‬המבארים שהפטור אינו‬ ‫מדין "אונס" גרידא‪ ,‬אלא מעצם ההגדרה של המצוה‪.‬‬ ‫הנפקא מינה‪ :‬מדוע אין שליחות בסוכה‬ ‫מכאן מיושבת גם שאלה אחרת‪ :‬מדוע אין מקיימים מצות סוכה על‬ ‫ידי שליח‪ ,‬כדוגמת מצוות אחרות שיש בהן דין "שלוחו של אדם‬ ‫כמותו"? הביאור הפשוט‪ :‬שליחות שייכת רק במעשה שניתן להעביר‬ ‫ביצועו לגברא אחר — כגון הפרשת תרומה או שחיטת קרבן‪ .‬אך‬ ‫"דירה" אינה מעשה הניתן להעברה; לא ניתן למנות שליח שידור‬ ‫במקומך‪ .‬עצם ההגדרה של המצוה כ"מצב של דירה" ולא כ"מעשה"‬ ‫היא זו השוללת מיניה וביה את האפשרות של שליחות‪.‬‬ ‫סוכות‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ט‬ ‫הלכה למעשה‬ ‫מן היסוד הזה נובעות כמה הלכות מהלכות סוכה (עי' שו"ע או"ח סי'‬ ‫תרלט)‪:‬‬ ‫כל עוד אדם נמצא בסוכה — אף בלא מעשה אכילה או שתיה‬ ‫‪‬‬ ‫בפועל‪ ,‬אף בשעת שינה ומנוחה — הוא מקיים את המצוה‪ ,‬כי‬ ‫החפצא של "דירה" מתקיים בעצם השהות שם‪.‬‬ ‫אכילת עראי‪ ,‬כגון פירות וכיוצא בהם‪ ,‬מותרת מחוץ לסוכה (סעי'‬ ‫‪‬‬ ‫ב)‪ ,‬כי אין בכך משום פעולה הסותרת את מהות ה"דירה"; רק‬ ‫אכילת קבע‪ ,‬ה"עוקרת" את מרכז חייו לשעה‪ ,‬חייבת בסוכה‪.‬‬ ‫מצטער פטור לגמרי‪ ,‬כמבואר לעיל‪ ,‬מפני שאין כאן "דירה"‬ ‫‪‬‬ ‫עבורו‪.‬‬ ‫נמצא‪ ,‬שמצות סוכה מלמדת אותנו עומק גדול בדרך קיום המצוות‪ :‬לא כל‬ ‫מצוה מתקיימת ברגע מעשה אחד ותו לא; יש מצוות שכל ענינן הוא יצירת‬ ‫מצב הנמשך תמיד‪ ,‬ודוקא בהיותה כזאת — פנויה מטורח השעה‪ ,‬אך‬ ‫תובעת שהייה תמידית — מתגלה בה מדרגה עמוקה יותר בעבודת הבורא‪:‬‬ ‫לא "לעשות" דבר לפי שעה קצובה‪ ,‬אלא "לחיות" בתוך המצוה עצמה כל‬ ‫שבעת הימים‪.‬‬ ‫וזה מבדיל את מצות הסוכה מרוב מצוות עשה שבתורה‪ .‬תקיעת שופר‪,‬‬ ‫למשל‪ ,‬כלה כליל עם תום הקול; אכילת מצה כלה עם גמר האכילה; אף‬ ‫נטילת לולב‪ ,‬אף על פי שיש בה קיום כל שבעה‪ ,‬עיקר קיומה בכל יום ויום‬ ‫הוא נטילה ונענוע שיש להם התחלה וסוף מוגדרים בתוך אותו יום‪ .‬אך‬ ‫ישיבת הסוכה אין בה רגע התחלה ורגע סיום נבדלים כלל; היא שוררת‬ ‫כל עוד האדם נמצא במקומה‪ ,‬בין בישן ובין בניעור‪ ,‬בין באוכל ובין בשותק‪.‬‬ ‫אין כאן מעשה שהאדם עושה‪ ,‬אלא מקום שהאדם נמצא בו — וממילא‪,‬‬ ‫כל רגע ורגע מרגעי השהייה נחשב קיום שלם של המצוה כשלעצמו‪ ,‬ולא‬ ‫הכנה למצוה או המשך שלה‪.‬‬ ‫ומזה יוצא ענין נפלא‪ :‬ברוב המצוות‪ ,‬האדם פורש לפרק זמן קצוב מתוך‬ ‫שטף חייו הרגילים כדי לקיים את חובתו‪ ,‬ואחר כך שב אל דרכו‪ .‬אך בסוכה‬ ‫— ההפך הוא הנכון‪ :‬כל דרכו הרגילה של האדם‪ ,‬אכילתו ושתיתו ומנוחתו‪,‬‬ ‫נכנסת היא עצמה לתוך המצוה‪ ,‬ונעשית לחלק ממנה‪ .‬אין האדם יוצא מחייו‬ ‫כדי לקיים מצוה‪ ,‬אלא מכניס את כל חייו לתוך המצוה‪ .‬וזהו סוד לשון‬ ‫סוכות‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫י‬ ‫חכמים "תשבו כעין תדורו" — לא רק הוראה טכנית כיצד לנהוג בסוכה‪,‬‬ ‫אלא גילוי שכל עצם הדירה‪ ,‬על כל פרטיה הקטנים‪ ,‬נעשית גוף המצוה‪.‬‬ ‫ומכאן למד האדם דבר גדול על עבודת הבורא בכלל‪ :‬יש עתים שהעבודה‬ ‫תלויה במעשה נבחר‪ ,‬מכוון ומוגדר; ויש עתים שהעבודה השלמה יותר‬ ‫אינה תלויה במעשה כלל‪ ,‬אלא בהיות האדם נמצא‪ ,‬בכל שעותיו הפשוטות‪,‬‬ ‫בתוך מקום שהוא כולו קדוש‪ .‬וזה החידוש הגדול שבסוכה‪ ,‬ומתוכו נמשכת‬ ‫שמחת החג‪ :‬שמחה שאינה תלויה במעשה חד־פעמי שכלה ועבר‪ ,‬אלא‬ ‫שרויה על כל שעה ושעה כל אימת שהאדם יושב תחת הסכך‪.‬‬ ‫חזק ואמץ‬ ‫דברי חיזוק ושמחה לשבעת ימי החג‬ ‫שבעה ימים אלו‪ ,‬שנקראו "זמן שמחתנו"‪ ,‬אינם ימי מנוחה סתם לאחר‬ ‫עמל הדין‪ ,‬אלא בנין בהדרגה‪ ,‬יום אחר יום‪ ,‬של שמחה שלמה‪ .‬חז"ל‬ ‫ייסדו שבכל יום ויום נכנס לסוכתנו אושפיזא אחר — אברהם‪ ,‬יצחק‪,‬‬ ‫יעקב‪ ,‬משה‪ ,‬אהרן‪ ,‬יוסף‪ ,‬דוד — וכל אחד מהם מכוון כנגד מדה אחרת‬ ‫בעבודת הבורא‪ .‬וכן דרך הרוצה להתחזק‪ ,‬ילך שבעה ימים‪ ,‬יום אחר‬ ‫יום‪ ,‬ויקח לו נקודת חיזוק הראוי ליום ההוא‪ ,‬עד שבסוף השבעה יעמוד‬ ‫שלם בכל המדות יחד‪.‬‬ ‫יום ראשון — אברהם אבינו‪ ,‬מדת החסד‪ :‬לפתוח את הלב‬ ‫אברהם אבינו ישב פתח אהלו "כחם היום" (בראשית יח‪ ,‬א) לחפש‬ ‫אורחים‪ ,‬אף שהיה חולה וכואב מן המילה‪ .‬ולימדונו חז"ל‪ ,‬שהקב"ה‬ ‫בעצמו בא לבקרו‪ ,‬ואף על פי כן "ראה אותם — רץ לקראתם" (שם ב‪-‬‬ ‫ב) והניח את השכינה‪ ,‬כדי לרוץ אחר עוברי דרכים‪.‬‬ ‫ליל ראשון של סוכות‪ ,‬כשאנו מכניסים לסוכתנו אורח עליון שכזה‪ ,‬אין‬ ‫ראוי שנסתגר בתוך עצמנו‪ .‬יש כח לפתוח את הלב — לחוש שכל‬ ‫אחד‪ ,‬ראוי להכנסה‪ .‬אדם שנוהג בצמצום כל השנה‪ ,‬ירגיש היום כמה‬ ‫טוב לתת בלי חשבון‪ ,‬ולפתוח את פתח האהל לרווחה‪ .‬וזוהי ראשית‬ ‫השמחה‪ :‬לא שמחה סגורה בתוך העצמיות‪ ,‬אלא שמחה שיוצאת‬ ‫סוכות‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫יא‬ ‫החוצה לקראת הזולת‪ .‬וזהו מדתו של אברהם אבינו – מידת "החסד"‪,‬‬ ‫הכנסת אורחים וכדו'‪.‬‬ ‫יום שני — יצחק אבינו‪ ,‬מדת הגבורה‪ :‬כח העמידה‬ ‫יצחק לא ברח‪ ,‬לא נסתתר; הוא נעקד באמונה שלמה‪ .‬ולא זו בלבד‪,‬‬ ‫אלא שאחר כל הנסיונות‪ ,‬כשחפרו פלשתים את בארותיו וסתמו אותם‪,‬‬ ‫"וישב יצחק ויחפר‪ ...‬ויקרא להן שמות כשמת אשר קרא להן אביו"‬ ‫(בראשית כו‪ ,‬יח) — הוא לא ויתר ולא נלחם; הוא חזר ובנה‪ ,‬בשקט‪,‬‬ ‫בעקביות‪.‬‬ ‫זהו יום של גבורה פנימית‪ :‬לא הפגנת כח כלפי חוץ‪ ,‬אלא הכח לעמוד‬ ‫במקום‪ ,‬לחזור ולבנות אחרי כל מכשול‪ ,‬בלי לאבד את הרוח‪ .‬מי שחש‬ ‫שנפל‪ ,‬שנסתתמה בארו — ילמד מיצחק‪ :‬לחפור מחדש‪ ,‬בשקט‪ ,‬בלי‬ ‫יאוש‪ ,‬ולקרוא שוב לדברים בשמם‪ .‬זוהי מידתו של יצחק מידת‬ ‫"הגבורה" – הכוח לעמוד בנסיון‪ ,‬ומי שזוכה לעמוד איתן בנסיון זוכה‬ ‫לשמחה אמיתית‪.‬‬ ‫יום שלישי — יעקב אבינו‪ ,‬מדת התפארת‪ :‬לחבר את הכל‬ ‫כפי שנתבאר‪ ,‬יעקב הוא איש התם המחבר את חסד אברהם עם גבורת‬ ‫יצחק‪ ,‬ודוקא הוא "נסע סכתה ויבן לו בית‪ ...‬ולמקנהו עשה סכת"‬ ‫(בראשית לג‪ ,‬יז) — הראשון שבנה סוכה‪.‬‬ ‫זהו יום לחבר את כל החלקים שבתוכנו שנראים כסותרים‪ :‬הרצון לתת‬ ‫והצורך לשמור על גבול‪ ,‬החום והקור‪ ,‬החוזק והרוך‪ .‬אדם שמרגיש‬ ‫קרוע בין שתי נטיות שבתוכו‪ ,‬ילמד היום שאין צורך לבחור באחת‬ ‫ולבטל את השניה; יש כח לקחת את שתיהן ולבנות מהן סוכה אחת‬ ‫שלמה — בית שיש בו גם חום וגם מבנה‪ ,‬גם רגש וגם סדר‪ .‬זוהי מידת‬ ‫ה"תפארת" של יעקב – פאר ויופי הוא תוצרת ופרי השלימות‪ ,‬וממילא‬ ‫זוכים לשמחה תמימה ושלימה‪.‬‬ ‫יום רביעי — משה רבינו‪ ,‬מדת הנצח‪ :‬לא לוותר‬ ‫משה רבינו נלחם על עמו בלי הרף‪ ,‬גם כשהעם עצמו התלונן וכפר‪.‬‬ ‫הוא עמד ארבעים יום בלי אכול ובלי שתות (דברים ט‪ ,‬ט) כדי להשיג‬ ‫סוכות‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫יב‬ ‫כפרה עבורם‪ .‬זו מדת הנצח — כח ההתמדה שאינו נשבר גם‬ ‫כשהמאמץ ארוך ואינו רואה תוצאה תיכף ומיד‪.‬‬ ‫מי שעמל זה זמן רב בדבר מה — במעשה‪ ,‬בעבודת המדות‪ ,‬בגידול‬ ‫ילדים‪ ,‬בכל דבר שדורש סבלנות ממושכת — ומרגיש שכוחו תש‪ :‬היום‬ ‫כחו של משה נותן חיזוק‪ .‬הנצחון האמיתי אינו מכה חד פעמית‪ ,‬אלא‬ ‫היכולת שלא לעזוב את העמדה גם כשהדרך ארוכה‪ .‬זהו מדת ה"נצח"‬ ‫של משה רבינו‪ ,‬ובזכות זה הנהיג את העם כולו בתקיפות ובנצחון‪,‬‬ ‫והוא משה רבינו הנצחי המנהיג אותנו בכל דור‪[ .‬בכל דור יש‬ ‫התפשטות הנשמה של משה רבינו כידוע‪ ,‬ותורת משה לא תהא‬ ‫מוחלפת וכו'‪ ,‬כל זה מכוח מדת הנצח שלו]‪.‬‬ ‫יום חמישי — אהרן הכהן‪ ,‬מדת ההוד‪ :‬אוהב שלום ורודף שלום‬ ‫אהרן הכהן היה "אוהב שלום ורודף שלום‪ ,‬אוהב את הבריות ומקרבן‬ ‫לתורה" (אבות פ"א מי"ב)‪ .‬מדת ההוד קשורה בהודאה ובהכנעה —‬ ‫היכולת להניח בצד את הצדק האישי למען השלום‪.‬‬ ‫זהו יום המיוחד לעבודת הבין־אדם־לחברו‪ .‬אדם המחזיק במריבה‬ ‫ישנה‪ ,‬בטינא כלפי מישהו‪ ,‬ולו קטנה — ימצא היום כח מיוחד לוותר‪,‬‬ ‫לגשת‪ ,‬לפייס‪ .‬לא מתוך חולשה‪ ,‬אלא מתוך הכרה שכבודו של השלום‬ ‫גדול מכבודו האישי‪ .‬וכח ההכנעה מביא לשמחה‪ ,‬כי שמחה היא פרי‬ ‫הענווה וההודאה‪.‬‬ ‫יום שישי — יוסף הצדיק‪ ,‬מדת היסוד‪ :‬לשמור על הטהרה‬ ‫יוסף עמד בנסיון הקשה מכל ולא נכשל (בראשית לט)‪ ,‬ולכן נקרא‬ ‫"צדיק" — שם המורה על מדת היסוד‪ ,‬המקבצת את כל המדות‬ ‫הקודמות ומעבירה אותן הלאה בטהרה‪.‬‬ ‫זהו יום לבחון‪ :‬כל החסד‪ ,‬הגבורה‪ ,‬האחדות‪ ,‬ההתמדה והשלום שקנינו‬ ‫בימים הקודמים — האם הם מועברים הלאה בצורה טהורה‪ ,‬בלי פניות‬ ‫זרות? יום זה קורא לזהירות ולכנות פנימית‪ :‬לא רק לעשות דברים‬ ‫טובים‪ ,‬אלא שיהיו טובים גם בשורשם‪ .‬כמו כן על ידי מידת יסוד צדיק‬ ‫זוכים להכניס אלוקותו יתברך בתוך העניינים הגשמיים דייקא [וזהו‬ ‫סוד הפיכת היגון והאנחה לששון ולשמחה‪ ,‬ע"י שמהפכין העניינים‬ ‫סוכות‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫יג‬ ‫השליליים ומכניסם אל תוך הקדושה והשמחה‪ .‬ומכוח זה זוכים להפוך‬ ‫את העבירות לזכיות‪ ,‬ודו"ק]‪.‬‬ ‫יום שביעי — הושענא רבה‪ ,‬דוד המלך‪ ,‬מדת המלכות‪ :‬להמליך‬ ‫היום השביעי‪ ,‬הושענא רבה‪ ,‬נקרא גם "חותם" — יום שבו נחתם הדין‬ ‫הבא מראש השנה‪ .‬ביום זה חוזרים לההמלכה של ראש השנה‪ .‬דוד‬ ‫המלך‪ ,‬המכוון כנגד מדת המלכות‪ ,‬הוא זה שאינו מוסיף מדה חדשה‬ ‫משלו‪ ,‬בבחינת מלכות דלית לה מדגרמיה כלום‪ ,‬אלא מקבל את כל‬ ‫שש המדות שקדמו לו ומגלה אותן בפועל‪ ,‬במלכות שבעולם‪" .‬לב נשבר‬ ‫ונדכה אלהים לא תבזה" (תהלים נא‪ ,‬יט) — דוד הוא איש התפילה‪,‬‬ ‫המקבל בענוה כל מה שניתן לו מלמעלה‪.‬‬ ‫זהו יום סיכום‪ :‬לא להוסיף עוד מדה‪ ,‬אלא להמליך את הקב"ה על כל‬ ‫מה שקנינו במשך השבוע — על החסד‪ ,‬הגבורה‪ ,‬האחדות‪ ,‬ההתמדה‪,‬‬ ‫השלום והטהרה — ולבקש שיתקבעו בנו לימות החול‪ .‬וכשם שהערבה‪,‬‬ ‫הנלקטת ביום זה בהקפות מיוחדות‪ ,‬אין בה לא טעם ולא ריח — כך‬ ‫גם עבודת המלכות‪ :‬לא זקוקה למעלה ניכרת משלה‪ ,‬אלא ליכולת‬ ‫לקבל ולשמור את מה שקיבלה‪.‬‬ ‫קצירת האומ"ר‪:‬‬ ‫שבעת ימי החג הללו הם‪ ,‬אם כן‪ ,‬מסלול שלם‪ :‬מפתיחת הלב באהבת‬ ‫חסד‪ ,‬דרך כח העמידה‪ ,‬איחוד ההפכים‪ ,‬ההתמדה‪ ,‬השלום‪ ,‬הטהרה‪,‬‬ ‫ועד להמלכת הכל בפני הבורא‪ .‬מי שהולך בדרך זו יום אחר יום‪ ,‬זוכה‬ ‫לא רק לשמחת החג אלא לבנין קבוע בנפשו — "חזק ואמץ"‪ ,‬שכל‬ ‫מדה שקנה תישאר עמו גם כשיפרוק את הסוכה וישוב אל ביתו הקבוע‪.‬‬ ‫סוכות‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫יד‬ ‫נפלאות התורה‬ ‫רמזים נפלאים לחג הסוכות‬ ‫"סוכה" בגימטריא‬ ‫תיבת "סוכה" עולה בגימטריה ‪ – 91‬כמנין "ה' אחד" [הוי"ה = ‪,26‬‬ ‫אחד = ‪ ,13‬ובחשבון המלא של הוי"ה במילוי אלפין‪ :‬י' יו"ד = ‪ ,20‬ה'‬ ‫הא = ‪ ,6‬ו' ואו = ‪ ,12‬ה' הא = ‪ – 6‬ובחשבון פשוט‪ :‬הוי"ה ‪ +‬אחד =‬ ‫‪ ;39=26+13‬אך בדרך אחרת‪ 91 :‬הוא גם המספר המשותף לשם הוי"ה‬ ‫ולשם אדנ"י כאחד‪ ,‬שכן הוי"ה=‪ 26‬ואדנ"י=‪ ,65‬ו‪ ]91=26+65-‬וזהו רמז‬ ‫נפלא‪ :‬הסוכה מגלה את היחוד המושלם בין מדת הרחמים [הוי"ה]‬ ‫למדת הדין המתמתקת [אדנ"י] – "צלא דמהימנותא" שמאחדת את‬ ‫שני השמות לאחד ממש‪ ,‬תחת סכך אחד‪.‬‬ ‫ו"סוכה" בגי' גם י"ג פעמים ז'‪ ,‬לרמז שהכוח של ז' ימי הסוכות הם כל‬ ‫כולם מוקפים בכח אחדותו ית' ואהבתו ית"ש‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫ד' המינים כנגד ד' אותיות השם‬ ‫רבותינו רמזו כי ארבעת המינים מכוונים כנגד ארבע אותיות שם‬ ‫הוי"ה‪ :‬הלולב [עמוד השדרה] כנגד היו"ד‪ ,‬ההדסים [העינים] כנגד‬ ‫ההי"א‪ ,‬הערבות [השפתים] כנגד הוא"ו‪ ,‬והאתרוג [הלב] כנגד ההי"א‬ ‫האחרונה‪ .‬ונפלא לגלות‪" :‬ארבעת המינים" עולה [עם הכולל ד' כנגד‬ ‫ד' המינים] ל"ב פעמים של ‪ — 26‬מספרו של שם הוי"ה — רמז שכל‬ ‫האגודה כולה אינה אלא התגלות שם הוי"ה השלם בארבעה גוונים‪,‬‬ ‫ובעיקר להכניס ההוי"ה ב"ה לכוחות הלב שהוא הלולב – המאגד את‬ ‫כולם‪.‬‬ ‫שם החג — "סוכות" בלשון רבים‬ ‫לשון התורה "חג הסוכות" [ולא‪" :‬חג הסוכה"] מלמדת נפלאה‪ :‬אין זו‬ ‫מצוה של סוכה אחת‪ ,‬אלא של ריבוי סוכות — כי כל אחד ואחד‬ ‫מישראל‪ ,‬על אף שונותו וייחודו‪ ,‬בונה סוכתו שלו‪ ,‬ובכל זאת כל‬ ‫הסוכות יחד מצטרפות לחג אחד‪ .‬וזהו סוד רבוי הלשון‪ :‬אחדות מתוך‬ ‫סוכות‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫טו‬ ‫ריבוי‪ ,‬כדרך שנתבאר לעיל בסוד ד' המינים‪ .‬וכל ישראל היו ראויין‬ ‫באמת לישב בסוכה אחת כדאיתא‪.‬‬ ‫משיבת נפש‬ ‫השפעת "צלא דמהימנותא" על השבת הנפש‬ ‫"בסוכות תשבו שבעת ימים"‪ .‬אחר כל העבודה הגדולה של חודש אלול‪,‬‬ ‫ראש השנה‪ ,‬עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים‪ ,‬שבה התורה ומכניסה‬ ‫את האדם אל הסוכה‪ .‬ויש להתבונן‪ ,‬מה עניינה של סמיכות זו? הלא‬ ‫בראש השנה וביום הכיפורים האדם עומד לפני הקב"ה ביראה ובשברון‬ ‫לב‪ ,‬עושה חשבון הנפש ומבקש סליחה וכפרה‪ ,‬והנה מיד לאחר מכן‬ ‫מצווה הוא "ושמחת בחגך" ולהיכנס לדירת עראי‪ .‬אלא שבזה גופא‬ ‫טמון סדר העבודה‪ :‬לאחר שהאדם שב בתשובה על העבר‪ ,‬אין עבודתו‬ ‫להישאר שקוע בעבר או לדאוג מן העתיד‪ ,‬אלא להיכנס תחת צלו של‬ ‫הקב"ה וללמוד מחדש מהו ביטחון‪.‬‬ ‫השפת אמת זי"ע מבאר שמצות סוכה היא בבחינת מידת הביטחון‬ ‫בהשי"ת‪ ,‬ועל כן נאמר "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי"‪ ,‬שלא לבטוח‬ ‫בעושר ובנכסים אלא בה'‪ .‬ומוסיף השפת אמת יסוד נפלא‪ ,‬שזהו גם‬ ‫הטעם שסוכות הוא "זמן שמחתנו"‪ ,‬כי "אין שמחה כשמחת הבוטח בה'‬ ‫באמת"‪ .‬הרי שהשמחה של סוכות אינה תוצאה מכך שהאדם סידר את‬ ‫כל ענייניו והגיע למצב שאין לו עוד מה לדאוג; אדרבה‪ ,‬השמחה‬ ‫נובעת מכך שהוא יוצא מן התלות במה שנראה לו קבוע ובטוח‪ ,‬ומעביר‬ ‫את משענתו אל הקב"ה‪.‬‬ ‫והנה לכאורה יש כאן פליאה‪ :‬מדוע נקראת הסוכה "דירת עראי"‪ ,‬והרי‬ ‫כל עניינה הוא השראת השכינה והביטחון בה'? אלא שאפשר לומר‬ ‫שזהו עומק הדברים‪ :‬האדם צריך להפוך את הסדר‪ .‬מה שבעולם הזה‬ ‫נראה לו "קבע" — מעמדו‪ ,‬ממונו‪ ,‬ביתו‪ ,‬תכניותיו‪ ,‬הצלחותיו וכל מה‬ ‫שהוא סבור שמחזיק את חייו — צריך אצלו להיות בבחינת עראי;‬ ‫ומה שנראה לעיני בשר כ"עראי" — דבקותו בה'‪ ,‬אמונתו‪ ,‬תפילתו‬ ‫סוכות‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫טז‬ ‫והישענותו על אביו שבשמים — צריך להיות אצלו הקבע‪ .‬וכך מבואר‬ ‫בשפת אמת במקומות רבים בענין הסוכה‪ ,‬שהיציאה מדירת הקבע‬ ‫אינה רק יציאה מביתו‪ ,‬אלא יציאה מן השקיעה בטבע ובענייני העולם‬ ‫הזה‪ ,‬כדי להכיר שעיקר דירתו של איש ישראל היא תחת צלו של‬ ‫הקב"ה‪.‬‬ ‫וזהו גם ענין "בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ‬ ‫מצרים"‪ .‬ביציאת מצרים לא רק יצאו ישראל משעבוד מצרים‪ ,‬אלא‬ ‫ניתנה להם האפשרות לצאת מהרגשת ה"קבע" של הטבע‪ .‬במצרים‬ ‫היה נדמה שהמציאות היא קבועה‪ :‬פרעה מושל‪ ,‬ישראל עבדים‪ ,‬ואין‬ ‫אפשרות לשנות‪ .‬ובאה יציאת מצרים וגילתה שהטבע אינו בעל הבית‪.‬‬ ‫הקב"ה יכול להפוך את כל סדרי המציאות ברגע אחד‪ .‬אלא שלאחר‬ ‫יציאת מצרים צריך האדם ללמוד לחיות עם הידיעה הזאת גם כאשר‬ ‫אינו רואה ניסים גלויים‪ .‬לכך ניתנה לנו הסוכה‪ :‬לזכור שגם כאשר‬ ‫נדמה שהעולם מתנהל בדרך הטבע‪ ,‬אין הטבע אלא לבוש להנהגתו‬ ‫יתברך‪.‬‬ ‫וזהו עומק מה שנקראת הסוכה בזוה"ק "צלא דמהימנותא" — צל‬ ‫האמונה‪ .‬האמונה הגדולה ביותר אינה דווקא כאשר הכול גלוי וברור‪.‬‬ ‫כאשר האדם רואה בחוש שהקב"ה מנהיג אותו‪ ,‬קל לו להאמין; אבל‬ ‫כאשר הוא נמצא בצל‪ ,‬כאשר אינו רואה את כל התמונה ואינו מבין‬ ‫מדוע הדברים מתנהלים כפי שהם מתנהלים‪ ,‬והוא בכל זאת נשען על‬ ‫הקב"ה — זו אמונה עמוקה יותר‪ .‬בסוכה אין האדם יושב תחת תקרה‬ ‫אטומה וסגורה מן השמים; הוא יושב תחת סכך‪ ,‬תחת צל שיש בו גם‬ ‫הסתר‪ .‬דווקא שם הוא לומד‪ :‬גם כאשר אינני רואה הכול‪ ,‬אני יודע‬ ‫שיש מי שמקיף אותי‪.‬‬ ‫ומעתה יובן גם ענין "זמן שמחתנו"‪ .‬שמחה אמיתית אינה שמחה של‬ ‫אדם שסבור שהכול בידו‪ .‬אדם כזה הרי צריך לפחד תמיד שמא יאבד‬ ‫את מה שיש לו‪ .‬אבל הבוטח בה' יודע שהדברים אינם עומדים מכוחו‬ ‫בלבד‪ .‬הוא עושה את המוטל עליו‪ ,‬משתדל כפי יכולתו‪ ,‬מתפלל ומבקש‪,‬‬ ‫אבל אינו מוסר את נפשו לתוצאה‪ .‬הוא יודע שיש דברים שבידו‬ ‫ויש דברים שאינם בידו‪ ,‬ובמה שאינו בידו הוא נשען על אביו‬ ‫שבשמים‪ .‬לכן דווקא לאחר יום הכיפורים וראש השנה בא סוכות‪:‬‬ ‫סוכות‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫יז‬ ‫ביום הכיפורים ובר"ה האדם מוסר את עצמו אל מידת הדין והרחמים;‬ ‫בסוכות הוא לומד לחיות מתוך הביטחון שנולד מן ההפקדה הזאת‪.‬‬ ‫ביום הכיפורים האדם מתרחק מן הרע‪ ,‬ובסוכות הוא נכנס אל החיבוק‬ ‫של הקב"ה‪ ,‬בבחינת "וימינו תחבקני"‪ .‬לכן סוכות הוא "זמן שמחתנו"‪:‬‬ ‫לאחר שהאדם טיהר את עצמו‪ ,‬הוא אינו נשאר עסוק במה שהיה‪ ,‬אלא‬ ‫מתנער מענייני העולם הזה ונכנס לסוכה‪ ,‬למקום שבו הוא יכול להיות‬ ‫עם קונו‪.‬‬ ‫ובזה יש חיזוק גדול לנפש האדם‪ .‬פעמים שאדם חושב שהמנוחה תגיע‬ ‫אליו רק כאשר דבר מסוים יסתדר‪ :‬כאשר תהיה לו תשובה לשאלה‬ ‫שמטרידה אותו‪ ,‬כאשר מצב מסוים ישתנה‪ ,‬כאשר אדם אחר יעשה‬ ‫את מה שהוא מצפה ממנו‪ ,‬כאשר יידע בוודאות מה יהיה בעתיד‪ .‬אבל‬ ‫התורה מלמדת אותו שאין זו הדרך‪ .‬אם המנוחה תלויה בכך שכל‬ ‫התנאים החיצוניים יהיו מסודרים‪ ,‬הרי האדם מוסר את מנוחתו‬ ‫לידי המציאות‪ ,‬והמציאות אינה תמיד בידו‪ .‬אבל אם המנוחה‬ ‫תלויה בביטחון בה'‪ ,‬הרי שגם בתוך מצב שאינו ברור אפשר למצוא‬ ‫נקודת מנוחה‪.‬‬ ‫אין פירוש הדבר שהאדם אינו צריך לפעול‪ .‬אדרבה‪ ,‬הביטחון אינו פוטר‬ ‫את האדם מהשתדלות‪ ,‬מתפילה ומאחריות‪ .‬אלא שאחר שעשה את‬ ‫אשר מוטל עליו‪ ,‬עליו לדעת לומר‪ :‬מכאן ואילך — בידך‪ .‬וזהו "שב‬ ‫בדירת עראי"‪ .‬לא נאמר רק "לך לדירת עראי"‪ ,‬אלא "שב"‪ .‬ישיבה‬ ‫היא לשון מנוחה‪ .‬האדם נכנס למקום שאינו קבוע מצד עצמו‪ ,‬ובכל‬ ‫זאת דווקא שם הוא מוצא מנוחה‪ ,‬מפני שהקביעות שלו אינה בקירות‬ ‫אלא בקב"ה‪.‬‬ ‫וזהו גם ענין ארבעת המינים‪ .‬כל אחד מהם שונה מחבירו‪ ,‬ובכל זאת‬ ‫אנו נוטלים אותם באגודה אחת‪ .‬האדם אינו נדרש להיות דומה לחבירו‬ ‫כדי להיות שלם‪ .‬לכל נשמה יש את עבודתה‪ ,‬את ניסיונותיה ואת‬ ‫חלקה‪ .‬פעמים שהאדם מאבד את מנוחתו מפני שהוא מודד את‬ ‫עצמו ביחס לאחרים‪ ,‬ובכך הוא שוכח שהקב"ה אינו מבקש ממנו‬ ‫להיות אדם אחר אלא להיות הוא עצמו‪ ,‬ולעבוד אותו מתוך‬ ‫הכוחות והמציאות שבהם העמיד אותו‪ .‬כשם שאין האתרוג צריך‬ ‫סוכות‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫יח‬ ‫להיות לולב ואין הלולב צריך להיות הדס‪ ,‬כך אין יהודי צריך להפוך‬ ‫לאדם אחר כדי למצוא את מקומו בעבודת ה'‪.‬‬ ‫והנה השפת אמת מוסיף עוד נקודה נפלאה‪ :‬הסוכה היא הכנה לכל‬ ‫השנה‪ .‬שבעת ימי הסוכה אינם רק זכר למה שהיה במדבר‪ ,‬אלא הם‬ ‫נותנים לאדם כוח כיצד לחיות גם לאחר שיוצא מן הסוכה‪ .‬במשך‬ ‫השנה חוזר האדם לביתו הקבוע ולעסקיו ולטרדותיו‪ ,‬ושוב העולם‬ ‫נראה לו "קבוע"‪ .‬לכן התורה נותנת לו שבעה ימים שבהם הוא מתרגל‬ ‫לחיות תחת צלו של הקב"ה‪ ,‬כדי שגם כאשר יחזור לביתו ידע שהבית‬ ‫אינו מקור הביטחון האמיתי שלו‪.‬‬ ‫וזהו אולי אחד הסודות הגדולים של "השבת הנפש"‪ :‬לפעמים אין צורך‬ ‫שהמציאות כולה תשתנה כדי שהנפש תשוב למנוחתה‪ .‬לפעמים מה‬ ‫שצריך להשתנות הוא המקום שממנו האדם מבקש את הביטחון‪ .‬אם‬ ‫הוא מבקש אותו מן העולם — לעולם לא יהיה לו די; אם הוא מבקש‬ ‫אותו מן הקב"ה — גם בתוך דירת עראי הוא יכול למצוא קביעות‪.‬‬ ‫ולכן אומרת התורה‪" :‬כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"‪ .‬כל יהודי‪ ,‬בכל‬ ‫מדרגה שבה הוא נמצא‪ ,‬יכול להיכנס תחת צלו של הקב"ה‪ .‬אין צורך‬ ‫להיות בעל מדרגה מופלגת כדי להתחיל לבטוח‪ .‬אפילו אדם שיודע‬ ‫בעצמו כמה הוא רחוק וכמה הוא עדיין צריך לתקן‪ ,‬לאחר יום‬ ‫הכיפורים הוא מוזמן להיכנס לסוכה‪ .‬בזה מלמדת אותנו התורה שאין‬ ‫לומר‪ :‬כאשר אהיה מתוקן יותר — אז אוכל לשמוח; כאשר הכול‬ ‫יסתדר — אז אוכל לבטוח; כאשר אהיה ראוי יותר — אז אוכל‬ ‫להתקרב‪ .‬לא‪ .‬עכשיו‪ ,‬במצב שבו אתה נמצא‪ ,‬היכנס לסוכה‪.‬‬ ‫כי הסוכה אינה אומרת לאדם שהעולם בטוח‪ .‬היא אומרת לו דבר עמוק‬ ‫יותר‪ :‬גם כאשר העולם אינו בטוח — יש לך על מי להישען‪.‬‬ ‫וזהו "ה' צלך על יד ימינך"‪ :‬הקב"ה אינו רק נותן לאדם מקום לשבת‬ ‫בו‪ ,‬אלא הוא עצמו נעשה צלו ומחסהו‪ .‬וכאשר האדם יושב בסוכה‪,‬‬ ‫אוכל בה‪ ,‬שותה בה‪ ,‬לומד בה ושמח בה‪ ,‬עליו לזכור שכל עניינה הוא‬ ‫להכניס את האמונה לתוך החיים עצמם‪ :‬לא רק להתפלל אל הקב"ה‬ ‫בבית הכנסת‪ ,‬אלא לאכול ולשתות ולחיות תחת צלו; לא רק להאמין‬ ‫שהקב"ה מנהיג את העולם באופן כללי‪ ,‬אלא להכניס את הידיעה‬ ‫סוכות‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫יט‬ ‫הזאת אל תוך הלב הפרטי‪ ,‬אל תוך הדאגות‪ ,‬השאלות והדברים שעדיין‬ ‫אינם מובנים‪.‬‬ ‫אולי משום כך סוכות מגיע דווקא לאחר יום הכיפורים‪ .‬ביום הכיפורים‬ ‫האדם אומר‪" :‬אשמנו‪ ,‬בגדנו"‪ ,‬ומכיר בכך שהוא זקוק לרחמי שמים‪.‬‬ ‫ובסוכות הוא אומר‪" :‬אני נכנס תחת צלך"‪ .‬זו המשכה של התשובה‪ :‬לא‬ ‫רק למחוק את העבר‪ ,‬אלא ללמוד כיצד לחיות את העתיד‪ .‬לא רק‬ ‫לבקש שהקב"ה יסלח לי‪ ,‬אלא להאמין שהקב"ה מוליך אותי‪ .‬לא רק‬ ‫לעמוד לפניו בבכייה‪ ,‬אלא לשבת לפניו בשמחה‪.‬‬ ‫וזוהי שמחת סוכות — שמחתו של מי שאינו מוכרח להחזיק את הכול‬ ‫בידיו‪ .‬הוא יודע שהדרך לפניו אינה ברורה תמיד‪ ,‬אבל מי שהוליך את‬ ‫אבותינו במדבר ארבעים שנה יכול להוליך גם אותו‪ .‬הוא יודע שלא‬ ‫כל מה שהוא רוצה יתקיים כפי שתכנן‪ ,‬אבל הוא מאמין שגם מה‬ ‫שאינו מובן לו אינו יוצא ח"ו מהשגחתו יתברך‪ .‬והוא יודע שהבית‬ ‫הקבוע בעולם הזה הוא באמת עראי‪ ,‬אבל מי שזוכה לעשות את הקב"ה‬ ‫לדירת הקבע של לבו‪ ,‬זוכה למצוא מנוחה גם במקום שנראה עראי‪.‬‬ ‫"בצלו חמדתי וישבתי‪ ,‬ופריו מתוק לחכי‪ ".‬יהי רצון שנזכה בימים‬ ‫הקדושים הללו לצאת מדירת הקבע של ההרגל‪ ,‬הפחד וההישענות על‬ ‫כוחנו‪ ,‬ולהיכנס לדירת האמונה; שנזכה להרגיש כי גם בתוך כל הסתר‬ ‫יש צל של רחמים‪ ,‬שגם כאשר הדרך אינה ברורה יש מנהיג המוליך‬ ‫אותנו‪ ,‬ושנזכה לשמחה האמיתית — שמחת הבוטח בה'‪ ,‬היודע כי "גם‬ ‫כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע‪ ,‬כי אתה עמדי"‪.‬‬