gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

נר מערבי · Ner Ma'aravi — סוכות (2026-09-21)

מוציא לאור: נר מערבי · Ner Ma'aravi

שבוע: סוכות (2026-09-21)

נר מערבי · Ner Ma'aravi — סוכות (2026-09-21)

פתח את ה-PDF הורדה

‫בס״ד‬ ‫ֵנ ר ַמ ֲע ָר ִב י‬ ‫עלון שבועי של תורה‪ ,‬חסידות וחיזוק · יוצא לאור לזיכוי הרבים‬ ‫גיליון ט"ו · ַמ ֲה דּוַר ת ֻס ּכֹות תשפ"ז · קּוְנְט ֵר ס ָׁש ֵלם ְל ִת ְׁש ַע ת ְיֵמ י ֶה ָח ג‬ ‫ט"ו–כ"ג בתשרי · פרק ליום‪ ,‬לקרוא בסוכה‬ ‫ִצ ָּל א ִד ְמ ֵה יְמ נּו ָת א‬ ‫ִּת ְׁש ָע ה ְּפ ָר ִק ים ְל ִת ְׁש ַע ת ְי ֵמ י ֶה ָח ג — ִׁש ְב ָע ה אֹוְר ִח ים‪ּ ,‬וְׁש ֵנ י ָי ִמ ים ֶׁש ֵא ין ָּב ֶה ם אֹוֵר ַח‬ ‫מיום טוב ראשון עד שמחת תורה · תשפ"ז‬ ‫"ְׂש ֹמאלֹו ַּת ַח ת ְל ֹראִׁש י‪ִ ,‬ו יִמ ינֹו ְּת ַח ְּב ֵק ִנ י" — השמאל‪ :‬ראש השנה ויום הכיפורים; הימין‪ :‬הסוכה‪ .‬תשעה פרקים כתובים מבפנים‪ ,‬פרק ליום‪:‬‬ ‫בכל יום נכנס אורח אחר מן השבעה ומלמד אופן אחר לשבת בצל — לפתוח‪ ,‬לאחוז‪ ,‬לשאוב‪ ,‬לצעוד‪ ,‬לסגת‪ ,‬לשמור‪ ,‬לפתוח את הפה —‬ ‫וביום השמיני הצל נכנס הביתה‪ ,‬ובתשיעי הוא נעשה ריקוד‪ .‬בסוף כל פרק‪ :‬מה לחשוב היום‪ ,‬ומה לעשות היום‪.‬‬ ‫ַמ ַּפ ת ַה ּקּוְנ ְט ֵר ס‬ ‫פרק א' · ַה ְּכ ִנ יָס ה ַל ֵּצ ל — ַא ְב ָר ָה ם‪ְ ,‬ו ַה ָּי ד ֶׁש ְּמ ַח ֶּב ֶק ת‬ ‫יום ראשון של חג — שבת קודש‪ ,‬ט"ו בתשרי‬ ‫פרק ב' · ַה ָּי ד ֶׁש אֹוֶח ֶז ת — ִי ְצ ָח ק‪ְ ,‬ו ַא ְר ָּב ָע ה ִמ יִנ ים ְּב ֶא ֶג ד ֶא ָח ד‬ ‫יום שני של חג — ט"ז בתשרי‬ ‫פרק ג' · ַה ָּי ִמ ים ֶׁש ַּמ ְר ִּג יִׁש ים ָּב ֶה ם ְּכ לּום — ַי ֲע ֹקב‪ֹ ,‬חל ַה ּמֹוֵע ד‪ּ ,‬וַמ ִי ם ֶׁש ּׁשֹוֲא ִב ים ְּב ָׂש ׂשֹון‬ ‫חול המועד — י"ז בתשרי‬ ‫פרק ד' · ַה ּיֹום ֶׁש ָּב ֶא ְמ ַצ ע — ֹמֶׁש ה‪ֶ ,‬ל ֶח ם ֶׁש ּיֹוֵר ד ְּד ַב ר יֹום ְּב יֹומֹו‪ּ ,‬וָפ ִנ ים ֶׁש ַּמ ְת ִח ילֹות ְל ָה ִא יר‬ ‫חול המועד — י"ח בתשרי‬ ‫פרק ה' · ֶה ָע ָנ ן ֶׁש ל ַא ֲה ֹרן — ֻס ַּכ ת ָׁש לֹום‪ּ ,‬וָמ ה עֹוִׂש ים ְּכ ֶׁש ֻּכ ָּל ם ַע ל ָה ֲע ַצ ִּב ים‬ ‫חול המועד — י"ט בתשרי‬ ‫פרק ו' · ַה ּבֹור ָה ֵר יק ְו ַה ַּצ ִּד יק — יֹוֵס ף‪ַ ,‬ה ָּׁש עֹות ֶׁש ֵא ין ָּב ֶה ן ַמ ִי ם‪ְ ,‬ו ַה ֻּס ָּכ ה ֶׁש ּבֹוְר ִח ים ֵא ֶל יָה‬ ‫חול המועד — כ' בתשרי‬ ‫פרק ז' · יֹום ָה ֲע ָר ָב ה — ָּד ִו ד‪ַ ,‬ה ֶּפ ה ֶׁש ֵא ין לֹו ְּכ לּום‪ְ ,‬ו ַה ֲח ִת יָמ ה ֶׁש ִּנ ְג ֶמ ֶר ת ְּב "הֹוַׁש ע ָנ א"‬ ‫הושענא רבה — כ"א בתשרי‬ ‫פרק ח' · "ָק ֶׁש ה ָע ַל י ְּפ ִר יַד ְת ֶכ ם" — ַה ּיֹום ַה ְּׁש ִמ יִנ י‪ַ ,‬ה ֶּג ֶׁש ם ֶׁש ִּמ ְת ַה ֵּפ ְך‪ְ ,‬ו ַה ֵּצ ל ֶׁש ִּנ ְכ ָנ ס ַה ַּב ְי ָת ה‬ ‫שמיני עצרת — שבת קודש‪ ,‬כ"ב בתשרי‬ ‫פרק ט' · ָה ִר ּקּוד ִע ם ַה ּתֹוָר ה ַה ְּס גּוָר ה — "ְל ֵע יֵנ י ָּכ ל־ִי ְׂש ָר ֵא ל"‪ְּ" ,‬ב ֵר אִׁש ית"‪ְ ,‬ו ַה ּסֹוף ֶׁש הּוא ַה ְת ָח ָל ה‬ ‫שמחת תורה — כ"ג בתשרי‬ ‫גיליון ט"ו · ַמ ֲה דּוַר ת ֻס ּכֹות תשפ"ז · ֶּפֶר ק א' ִמ ּתֹוְך ִּת ְׁש ָע ה · יֹום ִר אׁשֹון ֶׁש ל ַח ג — ַׁש ָּבת ֹקֶד ׁש‪ ,‬ט"ו ְּב ִת ְׁש ֵר י · אּוְׁש ִּפ יָזא‪ַ :‬אְב ָר ָה ם — ֶח ֶס ד‬ ‫תשעה פרקים לתשעת ימי החג — פרק ליום‪ ,‬לקרוא בסוכה‬ ‫ַמ ֲה דּוַר ת ֻס ּכֹות · ֶּפ ֶר ק א'‬ ‫ִצ ָּל א ִד ְמ ֵה יְמ נּו ָת א‬ ‫ַה ְּכ ִניָס ה ַלֵּצל — ַאְב ָר ָה ם‪ְ ,‬וַה ָּיד ֶׁש ְּמ ַח ֶּבֶק ת‬ ‫"ַּב ֻּס ֹּכת ֵּת ְׁש בּו ִׁש ְב ַע ת ָי ִמ ים‪ָּ ,‬כ ל־ָה ֶא ְז ָר ח ְּב ִי ְׂש ָר ֵא ל ֵי ְׁש בּו ַּב ֻּס ֹּכת‪ְ .‬ל ַמ ַע ן ֵי ְד עּו ֹדֹרֵת יֶכ ם ִּכ י ַב ֻּס ּכֹות הֹוַׁש ְב ִּת י ֶא ת־ְּב ֵנ י ִי ְׂש ָר ֵא ל ְּב הֹוִצ יִא י‬ ‫אֹוָת ם ֵמ ֶא ֶר ץ ִמ ְצ ָר ִי ם"‬ ‫(ויקרא כג‪ ,‬מב–מג)‬ ‫הלילה הזה נכנסים‪ .‬ארבעה ימים בלבד עברו מאז שנסגר השער בנעילה‪ ,‬ובידיים שעוד זוכרות את הפטיש עומדים אנחנו על סף‬ ‫בית שאין לו דלת‪ :‬שלושה קירות‪ ,‬סכך שרואים דרכו כוכבים‪ ,‬שולחן ונר‪ .‬מי שיביט בדבר מבחוץ יראה סוכה של קרשים; ומי‬ ‫שיביט בו מבפנים — מן הצד שהתורה מבקשת שנביט ממנו — יראה יד‪ְׂ" .‬ש ֹמאלֹו ַּת ַח ת ְל ֹראִׁש י‪ִ ,‬ו יִמ ינֹו ְּת ַח ְּב ֵק ִנ י" (שיר השירים ב‪ ,‬ו)‪:‬‬ ‫השמאל — כך דרשו בעלי הסוד — היא ראש השנה ויום הכיפורים‪ ,‬יד הדין שתחת הראש‪ ,‬שמרימה את הראש ואינה מניחה לו‬ ‫ליפול; והימין — סוכות‪ ,‬יד החיבוק‪ .‬הפרק הזה‪ ,‬ושמונת האחים שיבואו אחריו יום אחר יום‪ ,‬כתובים מבפנים‪ :‬תשעה פרקים‬ ‫לתשעת ימי החג‪ ,‬פרק ליום‪ ,‬לקרוא בסוכה‪ .‬ובכל יום נכנס אורח אחר — אחד משבעת הרועים שמנה הזוהר — ומלמד אופן אחר‬ ‫לשבת בצל‪ .‬הראשון שנכנס הלילה הוא אברהם‪.‬‬ ‫ַא ְב ָר ָה ם — "ְו הּוא ֹיֵׁש ב ֶּפ ַת ח ָה ֹאֶה ל"‬ ‫א‪ָ .‬ה אּוְׁש ִּפ יָז א‬ ‫"תא חזי" — בוא וראה — כך פותח הזוהר את דבריו על הסוכה (אמור ק"ג ע"ב)‪ ,‬ואלה דבריו בתרגום‪ :‬בשעה שאדם יושב במדור‬ ‫הזה‪" ,‬צילא דמהימנותא"‪ ,‬צל האמונה — השכינה פורשת כנפיה עליו מלמעלה‪ ,‬ואברהם וחמישה צדיקים אחרים ודוד המלך‬ ‫שורים עמו‪ .‬ומוסיף הזוהר‪ :‬וצריך אדם לשמוח בכל יום ויום‪ ,‬בפנים מאירות‪ ,‬באורחים העליונים הללו‪ .‬שבעה רועים‪ ,‬שבעה ימים;‬ ‫בכל יום באים כולם‪ ,‬ואחד מהם מוביל‪ .‬וסדר הכניסה‪ ,‬על פי האר"י‪ ,‬הוא סדר הספירות‪ :‬אברהם — חסד‪ ,‬יצחק — גבורה‪ ,‬יעקב —‬ ‫תפארת‪ ,‬משה — נצח‪ ,‬אהרן — הוד‪ ,‬יוסף — יסוד‪ ,‬ודוד — מלכות‪ .‬שבע מידות שבהן נברא העולם ובהן הוא מתנהג‪ ,‬ושבעת ימי החג‬ ‫הם שבע דלתות‪ :‬בכל יום פותח אדם דלת אחת של סוכתו‪ ,‬ונכנס בה אורח שכל חייו היו מידה אחת‪.‬‬ ‫ולמה אברהם ראשון? לא רק מפני שהוא הראשון בזמן‪ .‬הוא ראשון מפני שהסוכה כולה — מידתו‪ .‬סוכה היא בית של חסד‪ :‬בית‬ ‫שאין לו דלת לנעול‪ ,‬שאין בו קיר רביעי‪ ,‬שהחוץ נכנס לתוכו ברוח ובגשם ובכוכבים‪ .‬ומי הראשון שבנה בית כזה? "ְו הּוא ֹיֵׁש ב ֶּפ ַת ח־‬ ‫ָה ֹאֶה ל ְּכ ֹחם ַה ּיֹום" (בראשית יח‪ ,‬א) — זקן בן תשעים ותשע‪ ,‬ביום השלישי למילתו‪ ,‬יושב לא בתוך האוהל אלא בפתחו‪ ,‬בחום‪,‬‬ ‫ומחכה‪ .‬ואמרו במדרש (בראשית רבה‪ ,‬וירא) שאוהלו של אברהם היה פתוח לארבע רוחות‪ ,‬שלא יצטרך עובר אורח להקיף כדי‬ ‫למצוא את הפתח‪ .‬הרי לך סוכה‪ :‬דירה שכל עניינה פתח‪ .‬ואת האשל שנטע בבאר שבע — "ַו ִּי ַּט ע ֶא ֶׁש ל ִּב ְב ֵא ר ָׁש ַב ע" (כא‪ ,‬לג) —‬ ‫דרשו חכמים‪ :‬אשל — אכילה‪ ,‬שתייה‪ ,‬לוויה; פונדק פתוח‪ ,‬סוכה שבה מאכילים ומשקים ומלווים‪ .‬אברהם הוא האיש שהמציא את‬ ‫הצל שנותנים לאחרים‪ .‬ולכן כשנכנס אדם לסוכתו בליל החג הראשון‪ ,‬הראשון שמקדים אותו לשם הוא מי שהסוכה נבנתה על‬ ‫תבניתו‪.‬‬ ‫ואם תשאל‪ :‬מהי בעצם "דירת עראי" הראשונה שנזכרה בתורה? — אוהלו של אברהם‪ֶ" .‬ל ְך־ְל ָך ֵמ ַא ְר ְצ ָך ּוִמ ּמֹוַל ְד ְּת ָך ּוִמ ֵּב ית ָא ִב יָך"‬ ‫(בראשית יב‪ ,‬א) — הציווי הראשון שנצטווה בו אדם מישראל הוא לצאת מדירת קבע‪ .‬ומאז לא ישב אברהם בבית‪ַ" :‬ו ַּי ְע ֵּת ק ִמ ָּׁש ם‬ ‫ָה ָה ָר ה‪ַ ...‬ו ֵּי ט ָא ֳה ֹלה" (יב‪ ,‬ח)‪ַ" ,‬ו ֶּי ֱא ַה ל ַא ְב ָר ם" (יג‪ ,‬יח)‪ָ" ,‬ה לֹוְך ְו ָנ סֹוַע " (יב‪ ,‬ט) — איש של אוהלים‪ ,‬שכל ימיו נטה ופירק‪ ,‬נטה ופירק‪ .‬וזו‬ ‫מידתו לא פחות מן החסד‪ :‬אין חסד בלי עראי‪ .‬מי שכל כולו קבע — ביתו סגור‪ ,‬זמנו סגור‪ ,‬לבו סגור — אין לו מהיכן לתת; החסד‬ ‫יוצא דווקא מן הפתח‪ ,‬ופתח יש רק למי שגר באוהל‪ .‬ולכן קבעה התורה את מצוות הסוכה בלשון ישיבה — "ֵּת ְׁש בּו" — ולא בלשון‬ ‫בנייה‪ :‬כי ניסיונו של אברהם לא היה לבנות‪ ,‬אלא לשבת בעראי כאילו הוא קבע‪ ,‬ולהיות בו שמח ופתוח‪ .‬שבעת ימי החג מבקשים‬ ‫מכל יהודי לחיות שבוע אחד את מה שאברהם חי עשרות שנים — לנטות אוהל‪ ,‬ולשבת בפתחו‪.‬‬ ‫ועוד למדו חכמים מלשון הכתוב "ָּכ ל־ָה ֶא ְז ָר ח ְּב ִי ְׂש ָר ֵא ל ֵי ְׁש בּו ַּב ֻּס ֹּכת" (סוכה כז ע"ב)‪" :‬מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה‬ ‫אחת"‪ .‬סוכה אחת לכל ישראל — לא סוכה לכל משפחה‪ ,‬לא סוכה לכל חצר‪ :‬אחת‪ .‬וזו מידתו של אברהם‪ַ" ,‬א ב ֲה מֹון ּגֹוִי ם"‪ ,‬שאוהלו‬ ‫לא ידע את ההבדל בין קרוב לרחוק‪ .‬הסוכה שאתה יושב בה הלילה היא‪ ,‬בעצם‪ ,‬חלק מסוכה אחת גדולה שכל ישראל יושבים בה‬ ‫— ורק הקרשים מפרידים‪ .‬ומי שמרגיש שאין לו מקום בה — יש לו‪" :‬ראויים לישב"‪ .‬אין יהודי שאין לו מקום בסוכה אחת‪ .‬ואולי לכך‬ ‫רמזה התורה בכתבה "ֵי ְׁש בּו" — לשון רבים — במצווה שכל אחד מקיים לבדו‪ :‬אין ישיבה בסוכה של יחיד; גם היושב לבדו יושב עם‬ ‫כולם‪.‬‬ ‫ועמוד על הלשון "צילא דמהימנותא" — צל האמונה‪ .‬מדוע צל דווקא? הרי יכול היה הזוהר לקרוא לה "בית האמונה"‪" ,‬אור‬ ‫האמונה"‪ .‬אלא שצל הוא דבר מיוחד‪ :‬הוא הסימן של מה שאינך רואה‪ .‬היושב בצל אינו רואה את השמש — אבל הוא יודע שהיא‬ ‫שם‪ ,‬ויודע היכן היא‪ ,‬ויודע כמה היא חזקה‪ ,‬מן הצל עצמו‪ .‬וכך כתב השפת אמת (סוכות)‪ :‬הסוכה — צל האמונה‪ ,‬שהאמונה היא‬ ‫לישב תחת צלו של מי שאינך רואה‪ ,‬ולדעת מן הצל שהוא שם‪ .‬כל השנה מבקש אדם ראיות; שבעה ימים בשנה לומד הוא לגור‬ ‫בתוך צל‪ .‬ואברהם‪ ,‬ראש המאמינים — "ְו ֶה ֱא ִמ ן ַּב ה'‪ַ ,‬ו ַּי ְח ְׁש ֶב ָה ּלֹו ְצ ָד ָק ה" (טו‪ ,‬ו) — הוא הראשון שידע לגור בצל‪ :‬הלך אל ארץ שלא‬ ‫ראה‪ ,‬האמין בבן שלא נולד‪ ,‬וישב בפתח אוהלו בחום היום ולא ידע שהאורחים מלאכים‪ .‬הוא לא ראה כלום; הוא ישב בצל‪.‬‬ ‫ומידתו — חסד — היא הצד השני של אותו דבר בדיוק‪ :‬מי שיודע שכל מה שיש לו הוא צל של יד גדולה — נותן‪ .‬מי שחושב‬ ‫שהשמש שלו — סוגר את הדלת‪.‬‬ ‫והזוהר‪ ,‬באותו מקום (ק"ד ע"א)‪ ,‬אינו נשאר בשמים‪ .‬הוא מוסיף תנאי‪ ,‬ובלשון קשה‪ :‬מי שיושב בצל האמונה הזה ומזמין את‬ ‫האורחים העליונים ואינו נותן להם את חלקם — "חולקא דאושפיזין" — הרי חלקם של האורחים הוא חלקם של העניים; הזמין את‬ ‫אברהם ולא הושיב עני — קמים כולם ויוצאים ממנו‪ ,‬ואומרים עליו את הפסוק "ַא ל־ִּת ְל ַח ם ֶא ת־ֶל ֶח ם ַר ע ָע ִי ן" (משלי כג‪ ,‬ו)‪ .‬הבן את‬ ‫הדין‪ :‬אורחים עליונים אין להם פה לאכול; הפה שבו הם אוכלים הוא פיו של העני שבשולחן‪ .‬וזה מה שאומר בעצם נוסח ההזמנה‬ ‫של האר"י‪ ,‬כשאדם עומד בפתח סוכתו ואומר "ֲא ַז ִּמ ין ִל ְס עּוָד ִת י אּוְׁש ִּפ יִז ין ִע ָּל ִא ין"‪ :‬אני מזמין — ומי שמזמין צריך שיהיה לו מקום‬ ‫פנוי‪ .‬אברהם נכנס הלילה לסוכה שיש בה כיסא ריק‪ .‬ואם אין כיסא ריק — הוא עומד בפתח‪ ,‬כמו שישב בפתח כל ימיו‪ ,‬ומחכה‪.‬‬ ‫ַה ֻּס ָּכ ה — ֶה ָע ָנ ן ֶׁש ָח ַז ר‪ְ ,‬ו ַה ֵּצ ל ֶׁש רֹוִא ים ַּד ְר ּכֹו ּכֹוָכ ִב ים‬ ‫ב‪ִ .‬ע ְנ ַי ן ַה ּיֹום‬ ‫"ְל ַמ ַע ן ֵי ְד עּו ֹדֹרֵת יֶכ ם ִּכ י ַב ֻּס ּכֹות הֹוַׁש ְב ִּת י ֶא ת־ְּב ֵנ י ִי ְׂש ָר ֵא ל"‪ .‬ונחלקו תנאים (סוכה יא ע"ב)‪" :‬ענני כבוד היו — דברי רבי אליעזר; רבי‬ ‫עקיבא אומר‪ :‬סוכות ממש עשו להם"‪ .‬ולהלכה — כך הביא הטור (או"ח סימן תרכה) — הסוכות שאומר הכתוב הן ענני הכבוד‪ :‬לא‬ ‫בקתות שבנו להם ישראל‪ ,‬אלא ענן שהקיף אותם‪ ,‬מלמעלה ומששת הצדדים‪ ,‬ארבעים שנה במדבר‪ .‬ומכאן שואל הטור את‬ ‫שאלת השאלות‪ :‬אם זכר לענני הכבוד — למה בתשרי? הענן הקיף אותם מניסן; היה ראוי לחוג את הסוכה באביב‪ .‬ומשיב‪ :‬מפני‬ ‫שבאביב אדם יוצא לסוכה ממילא‪ ,‬להנאתו‪ ,‬ואין ניכר שלשם מצווה יצא; ולכן ציוותה התורה לצאת בתשרי‪ ,‬בזמן הגשמים‪ ,‬כשכל‬ ‫אדם יוצא מסוכתו לביתו — ואנו יוצאים מביתנו לסוכה‪ .‬הרי לך שני דברים בסוכה‪ :‬היא ענן‪ ,‬והיא נבנית דווקא בעונה שבה איש‬ ‫אינו רוצה בה‪ .‬הסוכה איננה נוחה; היא ניכרת‪.‬‬ ‫ויש כאן עומק שספרי הסוד מגלים‪ ,‬ואת קצהו ראינו במוצאי יום הכיפורים‪ :‬הענן שהקיף את ישראל במדבר נסתלק בחטא העגל‪,‬‬ ‫וחזר — כך דייק הגר"א בפירושו לשיר השירים (א‪ ,‬ד) — בחמישה עשר בתשרי‪ ,‬כשהחלו במלאכת המשכן אחרי שנתרצה הקדוש‬ ‫ברוך הוא ביום הכיפורים‪ .‬נמצא שהסוכה שאנו נכנסים אליה הלילה איננה זכר לענן שהיה — היא זכר לענן שחזר‪ .‬ויש הבדל גדול‪.‬‬ ‫ענן שהיה מספר על חסד ראשון‪ ,‬על יציאת מצרים‪ ,‬על נתינה שלא נתבקשה; ענן שחזר מספר על סליחה‪ :‬על יד שנסוגה בכעס‬ ‫ושבה לחבק‪ .‬ולכן הסוכה עומדת דווקא כאן בלוח‪ ,‬חמישה ימים אחרי יום הכיפורים — היא הימין שאחרי השמאל‪ִ" ,‬ו יִמ ינֹו‬ ‫ְּת ַח ְּב ֵק ִנ י" שאחרי "ְׂש ֹמאלֹו ַּת ַח ת ְל ֹראִׁש י"‪ .‬מי שנחתם ביום הכיפורים ומרגיש שיצא נקי אבל ריק — מקבל בסוכה את החלק השני‬ ‫של הסליחה‪ :‬לא רק שהוסר ממנו‪ ,‬אלא שהוקף מחדש‪ .‬ולעתיד‪ ,‬כך הנביא‪ְ" ,‬ו ֻס ָּכ ה ִּת ְה ֶי ה ְל ֵצ ל־יֹוָמ ם ֵמ ֹחֶר ב‪ּ ,‬וְל ַמ ְח ֶס ה ּוְל ִמ ְס ּתֹור‬ ‫ִמ ֶּז ֶר ם ּוִמ ָּמ ָט ר" (ישעיהו ד‪ ,‬ו)‪ :‬הסוכה של הגאולה היא צל ומחסה — לא ארמון‪ .‬גם בסוף הימים אין הקדוש ברוך הוא מבטיח‬ ‫לישראל בית אבן; הוא מבטיח צל‪ .‬כי הצל הוא הקרבה‪ :‬בית אבן מרחיק את השמש; צל — נעשה ממנה‪.‬‬ ‫ומה היא היד הזאת? הבט בהלכה של הקירות‪ְׁ" :‬ש ַּת ִי ם ְּכ ִה ְל ָכ ָת ן‪ּ ,‬וְׁש ִל יִׁש ית ֲא ִפ ּלּו ֶט ַפ ח" (סוכה ו ע"ב) — סוכה כשרה בשני קירות‬ ‫שלמים וקיר שלישי של טפח‪ .‬ומובא בשם האר"י‪ ,‬ונתפרש הרבה בספרי החסידות‪ ,‬שזו צורתה של הזרוע החובקת‪ :‬הזרוע — קיר‬ ‫שלם; האמה — קיר שלם; וכף היד — הטפח‪ִ" .‬ו יִמ ינֹו ְּת ַח ְּב ֵק ִנ י" — הסוכה הכשרה הקטנה ביותר היא בדיוק צורתה של יד שמקיפה‪.‬‬ ‫ולכן אין בסוכה קיר רביעי‪ :‬חיבוק אינו כלא‪ .‬הצד הרביעי פתוח — כי מי שמחובק יכול ללכת‪ ,‬והוא נשאר מרצונו‪ .‬וזה עומק לשונו‬ ‫של הכתוב‪ַּ" :‬ב ֻּס ֹּכת ֵּת ְׁש בּו" — לא "תיכנסו"‪ ,‬לא "תיסגרו" — תשבו‪ .‬ישיבה היא מעשה של מי שיכול לקום ואינו קם‪.‬‬ ‫ועוד רמז שמסרו בעלי הסוד‪ ,‬וכל אחד יכול לבדוק אותו באצבעותיו‪ :‬סוכה בגימטריא תשעים ואחת — הוי"ה (עשרים ושש)‬ ‫ואדנ"י (ששים וחמש) יחד‪ .‬שני השמות‪ :‬השם הנסתר‪ ,‬שאין הוגים אותו‪ ,‬ושם האדנות‪ ,‬שבו הוגים אותו‪ .‬ומהי סוכה? המקום שבו‬ ‫הנסתר והנגלה נעשים דבר אחד — ששם אתה יושב בתוך מה שאינך רואה‪ ,‬ורואה אותו מבפנים‪ .‬וזהו "צל"‪ :‬שם אדנ"י הוא הצל‬ ‫של שם הוי"ה — הדרך שבה השמש שאין להביט בה מגיעה אליך במידה שאתה יכול לשאת‪ֹ" .‬יֵׁש ב ְּב ֵס ֶת ר ֶע ְל יֹון — ְּב ֵצ ל ַׁש ַּד י ִי ְת לֹוָנ ן"‬ ‫(תהלים צא‪ ,‬א)‪ :‬הסתר שלמעלה נעשה צל שלמטה‪ ,‬ובצל הזה אפשר ללון‪ .‬הסוכה עשויה מן הצל הזה‪ .‬ולכן קבעו חכמים במשנה‬ ‫הראשונה של המסכת (סוכה א‪ ,‬א)‪ִ" :‬צ ָּל ָת ּה ְמ ֻר ָּב ה ֵמ ַח ָּמ ָת ּה" — סוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה‪ .‬הסכך צריך להיות רוב;‬ ‫האמונה צריכה להיות רוב‪ .‬אבל שים לב מה פסק בשולחן ערוך (או"ח תרלא‪ ,‬ג)‪ :‬סוכה שסככה עבה כל כך שאין הכוכבים נראים‬ ‫מתוכה — כשרה‪ ,‬ואף על פי כן כתבו הפוסקים שלכתחילה יש להיזהר שייראו הכוכבים‪ .‬הצל צריך להיות רוב‪ ,‬אבל לא הכול; דרך‬ ‫צל האמונה צריכים להיראות כוכבים‪ .‬אמונה שסותמת את השמים אינה אמונה; היא תקרה‪ .‬ומי שיושב הלילה בסוכתו ומביט‬ ‫למעלה ורואה כוכב בין הענפים — רואה בדיוק את המידה שקבעו חכמים‪ :‬מוגן‪ ,‬ולא סגור‪.‬‬ ‫ומהו הסכך שעושה את הצל הזה? דרשו חכמים (סוכה יב ע"א) מן הפסוק "ַח ג ַה ֻּס ֹּכת ַּת ֲע ֶׂש ה ְל ָך‪ְּ ...‬ב ָא ְס ְּפ ָך ִמ ָּג ְר ְנ ָך ּוִמ ִּי ְק ֶב ָך" (דברים‬ ‫טז‪ ,‬יג)‪ :‬בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר — הסכך הכשר הוא דבר שגידולו מן הארץ‪ ,‬שנתלש ממקומו‪ ,‬ושאינו מקבל טומאה‪.‬‬ ‫שלושה תנאים למה שמותר לו להאהיל על ראשך‪ .‬שים לב לשלושתם‪ :‬צריך שיהיה מן הארץ — לא מעשה ידי אדם‪ ,‬לא מתכת‬ ‫ולא בד; צריך שיהיה תלוש — ענף שנכרת מעצו‪ ,‬שוויתר על שורשו כדי להיות צל; וצריך שלא יקבל טומאה — דבר פשוט‪ ,‬שאין לו‬ ‫חשיבות של כלי‪ .‬ושמו של הסכך בלשון חכמים‪" :‬פסולת גורן ויקב" — מה שנשאר אחרי שאספו את התבואה ואת היין‪ .‬הרי לך‪:‬‬ ‫התקרה של המצווה היחידה שנכנסים לתוכה בכל הגוף עשויה מן השאריות‪ .‬לא הדגן — הקש; לא הענבים — הזמורות‪ .‬וספרי‬ ‫החסידות שמעו כאן דבר גדול על האדם עצמו‪ :‬מה שאדם חושב לפסולת שבו — כישלונותיו‪ ,‬השנים שהחמיץ‪ ,‬מה שנשאר אחרי‬ ‫שאספו ממנו את המובחר — מזה דווקא‪ ,‬כשהוא מונח למעלה מן הראש לשם שמים‪ ,‬נעשה הצל‪ .‬אין צל בלי פסולת; ואין אדם‬ ‫בלי סכך‪.‬‬ ‫ועוד שני שיעורים שנתנו חכמים לסוכה‪ ,‬ושניהם על הצל‪ .‬סוכה גבוהה מעשרים אמה — פסולה (סוכה ב ע"א)‪ .‬ולמה? "משום דלא‬ ‫שלטא בה עינא" — שאין העין שולטת בסכך‪ :‬אדם היושב תחת תקרה כה גבוהה אינו רואה שהוא יושב תחת סכך‪ ,‬ומרגיש שהוא‬ ‫בבית‪ .‬ולפי הטעם השני שם‪ :‬מפני שבסוכה גבוהה כל כך אין הצל בא מן הסכך אלא מן הדפנות — "צל דפנות"‪ ,‬ולא "צל סוכה"‪.‬‬ ‫הרי לך שני פסולים שהם דבר אחד‪ :‬אמונה שהיא גבוהה מכדי שתראה אותה — איננה סוכה; ומי שיושב בצל שעושים לו הקירות‬ ‫שהוא עצמו בנה — יושב בצל עצמו‪ ,‬לא בצל האמונה‪ .‬וכנגדם‪ ,‬סוכה נמוכה מעשרה טפחים פסולה גם היא‪ :‬צל שאי אפשר לשבת‬ ‫בתוכו בקומה זקופה אינו צל של יהודי‪ .‬והפסול השלישי חותם‪ָ" :‬ה עֹוֶׂש ה ֻס ָּכ תֹו ַּת ַח ת ָה ִא יָל ן — ְּכ ִא ּלּו ֲע ָׂש ָא ּה ְּב תֹוְך ַה ַּב ִי ת" (משנה‬ ‫סוכה א‪ ,‬ב)‪ :‬סכך כשר שמונח תחת עץ — פסול‪ ,‬שהצל בא מן העץ ולא מן הסוכה‪ .‬אין אדם יכול לשבת בצל האמונה כשמעליו צל‬ ‫אחר — צל של ביטחון בממון‪ ,‬בכוח‪ ,‬בקשרים‪ ,‬בעצמו‪ .‬הסוכה מבקשת שמעל הסכך יהיו רק שמים‪ .‬וכל השיעורים האלה הם‬ ‫שיעור אחד‪ :‬הצל צריך להיות של הסכך — לא של הקירות‪ ,‬לא של האילן‪ ,‬לא של הגובה — ובגובה שהעין רואה‪ .‬אמונה במידת‬ ‫האדם‪.‬‬ ‫ובשבת הזאת‪ ,‬שהיא היום הראשון של החג‪ ,‬יש דבר שלא יהיה בשאר הימים‪ :‬אין לולב‪ .‬ביום הראשון שבו נצטווינו "ּוְל ַק ְח ֶּת ם ָל ֶכ ם‬ ‫ַּב ּיֹום ָה ִר אׁשֹון" (ויקרא כג‪ ,‬מ) גזרו חכמים שלא ליטול בשבת‪ ,‬כדרך שגזרו על השופר — ואת כוחה של הגזרה הזאת ראינו בראש‬ ‫השנה‪ .‬נמצא שהיום הראשון של החג השנה הוא יום שכולו סוכה‪ :‬אין מה לנענע‪ ,‬אין מה להחזיק‪ ,‬אין מה לעשות‪ .‬רק לשבת‪.‬‬ ‫ומובא בשם הגר"א שתי מצוות יש שאדם נכנס לתוכן בכל גופו — ארץ ישראל וסוכה; בשאר המצוות אדם עושה משהו‪ ,‬ובאלה —‬ ‫הוא בתוכן‪ .‬וזהו "אור מקיף" שבלשון המקובלים‪ :‬יש אור שאדם מקבל לתוכו‪ ,‬בהבנה‪ ,‬בהרגשה‪ ,‬במעשה — "אור פנימי"; ויש אור‬ ‫שגדול ממה שאדם יכול להכניס‪ ,‬והוא מקיף אותו מבחוץ‪ ,‬כולל אותו בלי שיוכל להכילו‪ .‬הסוכה היא המצווה היחידה שכולה‬ ‫מקיף‪ :‬הסכך מעל הראש‪ ,‬הקירות מסביב — ובפנים אדם שלא צריך להבין כלום כדי להיות מוקף‪ .‬ולכן דווקא בשבת‪ ,‬כשאין לולב‪,‬‬ ‫מתגלה הסוכה בטהרתה‪ :‬יום שבו אינך מבקש להשיג — רק להיות בפנים‪ .‬ומי שבא לסוכה עייף — ממחזור‪ ,‬מיום הכיפורים‪,‬‬ ‫מנעילה‪ ,‬מבנייה בשלושה ימים — ואינו מסוגל להרגיש דבר‪ ,‬לא הפסיד כלום‪ .‬אור מקיף אינו תלוי בהרגשה של המוקף‪ .‬הוא מקיף‪.‬‬ ‫וכבר בליל שבת‪ ,‬ב"ַה ְׁש ִּכ יֵב נּו"‪ ,‬ביקשנו‪ּ" :‬וְפ רֹוׂש ָע ֵל ינּו ֻס ַּכ ת ְׁש לֹוֶמ ָך"‪ .‬וכתב הזוהר (בראשית מח ע"א) שבליל שבת פורשת השכינה‬ ‫את סוכת השלום שלה על ישראל‪ ,‬ולכן חותמים "ַה ּפֹוֵר ׂש ֻס ַּכ ת ָׁש לֹום"‪ .‬הרי שבכל ליל שבת יש סוכה; אלא שהיא סוכה שאין‬ ‫רואים‪ .‬והלילה‪ ,‬אחת לכמה שנים‪ ,‬נפגשות שתי הסוכות‪ :‬זו של השבת‪ ,‬שאין רואים‪ ,‬וזו של החג‪ ,‬שרואים — ואדם יושב בתוך‬ ‫שתיהן‪ .‬הסכך שמעל ראשו הוא הצל הנראה של סוכת השלום שאינה נראית‪ .‬שבת סוכות היא אולי הלילה היחיד בשנה שבו‬ ‫אדם יכול להצביע על מקום ולומר‪ :‬כאן‪ ,‬בדיוק כאן‪ ,‬פרושה סוכת שלומו‪.‬‬ ‫"ֵּת ְׁש בּו — ְּכ ֵע ין ָּת דּורּו"‬ ‫ג‪ֲ .‬ע בֹוַד ת ַה ּיֹום‬ ‫אמרו חכמים (סוכה כח ע"ב)‪ֵּ" :‬ת ְׁש בּו — ְּכ ֵע ין ָּת דּורּו"‪ .‬כל שבעת הימים עושה אדם את סוכתו קבע ואת ביתו עראי‪ :‬אוכל שם‪,‬‬ ‫שותה שם‪ ,‬לומד שם‪ ,‬ישן שם‪ ,‬מכניס לשם את כליו הנאים‪ .‬ומכאן ההלכה הראשונה של המסכת‪ ,‬שכולה משפט אחד‪ֵ" :‬צ א‬ ‫ִמ ִּד יַר ת ֶק ַב ע ְו ֵׁש ב ְּב ִד יַר ת ֲע ַר אי" (סוכה ב ע"א)‪ .‬והחסידות שמעה בשני המאמרים האלה מהלך שלם של נפש‪ .‬יש לאדם דירת קבע‬ ‫— ולא רק בית‪ :‬יש לו דעות קבועות‪ ,‬הרגלים קבועים‪ ,‬פחדים קבועים‪ ,‬תמונה קבועה של מי הוא ומה אפשר לצפות ממנו ומן‬ ‫החיים‪ .‬הקבע הזה הוא נחמתו‪ ,‬והוא כלאו‪ .‬ואומרת התורה‪ :‬שבעה ימים בשנה — צא‪ .‬עבור לגור בדבר שעלול ליפול ברוח‪,‬‬ ‫שהגשם נכנס אליו‪ ,‬שאיננו שלך באמת‪ .‬ואז — "כעין תדורו"‪ :‬ובדירת העראי הזאת תגור כאילו היא הקבע‪ .‬תכניס לשם את הכלים‬ ‫הנאים‪ .‬תישן שם‪ .‬תתייחס לדבר הרעוע הזה כאילו הוא הבית‪ .‬ומה קורה לאדם שעושה כך שבעה ימים? הוא מגלה שהקבע היה‬ ‫עראי‪ ,‬ושהעראי — הצל שמעליו‪ ,‬שאין לו ממנו הוכחה — הוא הקבע היחיד שיש‪ .‬וכך כתב השפת אמת‪ :‬הסוכה מלמדת שהעראי‬ ‫של האדם‪ ,‬כשהוא נעשה מרצון ולשם שמים‪ ,‬הוא הקבע; ומה שאדם חושב לקבע — אינו אלא סוכה‪ .‬שבעה ימים של ישיבה‬ ‫בעראי — כדי לחיות שנה שלמה בקבע האמיתי‪.‬‬ ‫ומה מלמד אברהם‪ ,‬האורח של היום‪ ,‬על הישיבה הזאת? הוא מלמד היכן לשבת‪ :‬בפתח‪ְ" .‬ו הּוא ֹיֵׁש ב ֶּפ ַת ח־ָה ֹאֶה ל"‪ .‬אדם יכול לשבת‬ ‫בסוכתו במרכז — ליהנות מצילה‪ ,‬לאכול‪ ,‬לשיר; ואדם יכול לשבת בסוכתו בפתח — פנים החוצה‪ ,‬עיניים לדרך‪ ,‬רואה מי עובר‪.‬‬ ‫שניהם בסוכה; אבל רק אחד מהם יושב כאברהם‪ .‬הישיבה של היום הראשון היא ישיבה של חסד‪ :‬לשבת בפתח הצל שקיבלת‬ ‫ולחפש למי לתת אותו‪ .‬ומי שאין לו למי — יש לו‪ :‬הזוהר אמר שהאורחים העליונים אוכלים בפיו של העני‪ .‬ועני איננו רק מי שאין‬ ‫לו לחם; עני הוא מי שאין לו סוכה — מי שאין לו לאן ללכת הלילה‪ ,‬מי שיושב לבד‪ ,‬מי שהחג הזה כבד עליו‪ .‬הכיסא הריק שבסוכה‬ ‫הוא הכיסא של אברהם‪ ,‬ואברהם אינו יושב בו; הוא מחכה שתושיב בו מישהו‪.‬‬ ‫וכאן נוגע היום הראשון במה שלמדנו כל השנה בשער הבטחון‪ ,‬כי הסוכה היא שיעורו האחרון של אלול‪ .‬הבטחון‪ ,‬למדנו‪ ,‬הוא‬ ‫חלוקת עבודה‪ :‬העבודה שלנו‪ ,‬התוצאה שלו‪ .‬והסוכה מציירת את זה בקרשים‪ :‬אתה בנית — שלושה ימים‪ ,‬פטיש ומסמרים‪ ,‬ברגים‬ ‫וסכך — ואת הצל אינך יכול לעשות‪ .‬הצל בא מן השמש‪ ,‬שאינה שלך‪ ,‬דרך סכך שאתה רק הנחת‪ .‬אין אדם מייצר צל; הוא מכין רק‬ ‫מקום שהצל יכול ליפול בו‪ .‬וכל החג הוא זה‪ :‬לשבת בתוך תוצאה שאינה שלך‪ ,‬בבית שאתה בנית‪ִּ" .‬כ י ִי ְצ ְּפ ֵנ ִנ י ְּב ֻס ֹּכה ְּב יֹום ָר ָע ה"‬ ‫(תהלים כז‪ ,‬ה) — אמרנו את זה חמישים יום‪ ,‬פעמיים ביום‪ ,‬ב"ְל ָד ִו ד ה' אֹוִר י"; זהו השם השלישי של המזמור‪ ,‬אחרי "אורי" של ראש‬ ‫השנה ו"ישעי" של יום הכיפורים‪ :‬סוכה‪ .‬הצפנה‪ִ" .‬י ְצ ְּפ ֵנ ִנ י" — הוא מצפין; אני נצפן‪ .‬ומי שאמר את המזמור בכל בוקר של אלול —‬ ‫יושב הלילה בתוך הפסוק האחרון שלו‪.‬‬ ‫ובכל זה — "ְו ָׂש ַמ ְח ָּת ְּב ַח ֶּג ָך‪ְ ...‬ו ָה ִי יָת ַא ְך ָׂש ֵמ ַח " (דברים טז‪ ,‬יד–טו)‪ .‬שלוש פעמים כתובה שמחה בחג הזה‪ ,‬ובתפילה הוא נקרא "ְז ַמ ן‬ ‫ִׂש ְמ ָח ֵת נּו" — לא זמן חירותנו כפסח‪ ,‬לא זמן מתן תורתנו כשבועות‪ :‬שמחה בעצמה‪ .‬ותמה‪ :‬מה משמח כל כך בישיבה בבקתה? הרי‬ ‫הסרנו מעלינו את הבית‪ ,‬את הנוחות‪ ,‬את הקבע‪ .‬אלא שכאן טמון סודה של השמחה‪ ,‬וכתבו בעלי החסידות שהיא היפוכו של‬ ‫הכעס‪ :‬אדם כועס על מה שיש לו ואינו כרצונו; אדם שמח על מה שניתן לו בלי שיהיה שלו‪ .‬וכל השנה אין אדם שמח באמת‪ ,‬מפני‬ ‫שכל השנה הוא בעל בית — ובעל בית תמיד חסר לו משהו‪ .‬שבעה ימים בשנה הוא אורח‪ :‬הבית — צל; השולחן — "חולקא דמסכני";‬ ‫האורחים — צדיקים שאינם שלו; והקירות — יד שאינה שלו‪ .‬ומי שהוא אורח — שמח בכל מה שמגישים לו‪ .‬זו השמחה של הסוכה‪:‬‬ ‫לא שמחה של מי שהשיג‪ ,‬אלא של מי שהוקף‪ .‬ואולי לכן אמרה התורה "ַא ְך ָׂש ֵמ ַח " — שמח‪ ,‬ורק שמח; שאין בשמחה הזאת‬ ‫תערובת של דאגה‪ ,‬כי מי שיושב בצל אינו צריך לדאוג לשמש‪.‬‬ ‫ַמ ה ַּל ְח ֹׁשב ַה ּיֹום‪ :‬כשתשב הלילה ומחר בסוכה‪ ,‬חשוב על הקירות כעל יד — זרוע‪ ,‬אמה‪ ,‬כף‪ :‬שני קירות וטפח‪ .‬אינך יושב‬ ‫במבנה; אתה יושב בתוך חיבוק שהתחיל ביום הכיפורים ונגמר כאן‪ .‬והצד הרביעי הפתוח — הוא הכבוד שנותנים לך‪ :‬אפשר‬ ‫לצאת‪ ,‬ואתה נשאר‪ .‬ובשעה שתביט למעלה ותראה כוכב בין הענפים — זכור את המשנה‪ :‬צילתה מרובה מחמתה‪ ,‬והכוכבים‬ ‫נראים‪ .‬אמונה שהיא רוב — ולא הכול‪ .‬זו המידה‪.‬‬ ‫ַמ ה ַּל ֲע ׂשֹות ַה ּיֹום‪ :‬לפני שתשב לסעודה‪ ,‬בפתח הסוכה‪ ,‬אמור את הזמנת האורחים — "ֲא ַז ִּמ ין ִל ְס עּוָד ִת י אּוְׁש ִּפ יִז ין ִע ָּל ִא ין" —‬ ‫לאט‪ ,‬ותן לעצמך לשאול‪ :‬היכן הכיסא שלהם? ואם יש לך שולחן ואין בו כיסא ריק — הזמן אליו מחר אדם אחד‪ ,‬לסעודת‬ ‫היום או לקידוש‪ ,‬שלא היה בא מעצמו‪ :‬שכן שיושב לבד‪ ,‬בחור שאין לו סוכה‪ ,‬מישהו שהחג כבד עליו‪ .‬ואם אין מי להזמין —‬ ‫קבע לך לפני צאת השבת סכום או מעשה שיהיה "חולקא דמסכני"‪ ,‬חלק העניים‪ ,‬של הסוכה שלך‪ .‬ודבר שלישי‪ ,‬קטן‪ :‬שב‬ ‫שעה אחת ביום‪ ,‬בלי ספר ובלי שיחה‪ ,‬בפתח הסוכה‪ ,‬פנים החוצה‪ .‬כך ישב אברהם‪ .‬אין צריך להרגיש דבר; צריך רק לשבת‬ ‫בצל‪ ,‬ולהניח לו להיות רוב‪.‬‬ ‫ַׁש ָּב ת ָׁש לֹום ְו ַח ג ָׂש ֵמ ַח · מֹוֲע ִד ים ְל ִׂש ְמ ָח ה‬ ‫ֵנר ַמ ֲעָר ִב י · גיליון ט"ו · מהדורת סוכות תשפ"ז — ִצ ָּלא ִד ְמ ֵה יְמ נּוָת א · פרק א' — יום ראשון של חג‪ ,‬ט"ו בתשרי · אושפיזא‪ :‬אברהם — חסד · מחר‪ ,‬פרק ב'‪ :‬יצחק‬ ‫— גבורה · ִנָּת ן ְל ַצֵּלם ּוְל ָה ִפ יץ ְל ִזּכּוי ָה ַר ִּב ים‬ ‫גיליון ט"ו · ַמ ֲה דּוַר ת ֻס ּכֹות תשפ"ז · ֶּפֶר ק ב' ִמ ּתֹוְך ִּת ְׁש ָע ה · יֹום ֵׁש ִני ֶׁש ל ַח ג — יֹום ִר אׁשֹון‪ ,‬ט"ז ְּב ִת ְׁש ֵר י · אּוְׁש ִּפ יָזא‪ִ :‬יְצ ָח ק — ְּגבּוָר ה‬ ‫תשעה פרקים לתשעת ימי החג — פרק ליום‪ ,‬לקרוא בסוכה · היום‪ :‬הלולב הראשון של השנה‬ ‫ַמ ֲה דּוַר ת ֻס ּכֹות · ֶּפ ֶר ק ב'‬ ‫ִצ ָּל א ִד ְמ ֵה יְמ נּו ָת א‬ ‫ַה ָּיד ֶׁש אֹוֶח ֶזת — ִיְצ ָח ק‪ְ ,‬ו ַאְר ָּבָע ה ִמ יִנים ְּב ֶא ֶגד ֶא ָח ד‬ ‫"ּוְל ַק ְח ֶּת ם ָל ֶכ ם ַּב ּיֹום ָה ִר אׁשֹון ְּפ ִר י ֵע ץ ָה ָד ר‪ַּ ,‬כ ֹּפת ְּת ָמ ִר ים‪ַ ,‬ו ֲע ַנ ף ֵע ץ־ָע ֹבת ְו ַע ְר ֵב י־ָנ ַח ל‪ּ ,‬וְׂש ַמ ְח ֶּת ם ִל ְפ ֵנ י ה' ֱא ֹלֵה יֶכ ם ִׁש ְב ַע ת ָי ִמ ים"‬ ‫(ויקרא כג‪ ,‬מ)‬ ‫הבוקר‪ ,‬לראשונה השנה‪ ,‬נכנס אדם לבית הכנסת ובידו דבר חי‪ :‬ענף תמר‪ ,‬שלושה הדסים‪ ,‬שתי ערבות‪ ,‬ופרי שאין דומה לו‪.‬‬ ‫אתמול היה יום שכולו סוכה — ישבנו‪ ,‬ולא היה מה להחזיק; והיום‪ ,‬ביום השני של החג שהוא השנה יומו הראשון של הלולב‪,‬‬ ‫מתחילה עבודת היד‪ .‬ואין מקרה בסדר הזה‪ .‬אתמול נכנס אברהם — חסד — ולמד אותנו לפתוח‪ :‬לשבת בפתח‪ ,‬להשאיר קיר רביעי‬ ‫פתוח‪ ,‬להושיב עני‪ .‬היום נכנס יצחק — גבורה — ומלמד את ההפך המשלים‪ :‬לאחוז‪ .‬חסד פורש את היד; גבורה סוגרת אותה סביב‬ ‫דבר‪ .‬ובלי השנייה‪ ,‬הראשונה אינה יכולה לתת כלום‪ :‬יד שאינה יודעת לאחוז אינה יכולה להושיט‪ .‬תשעה ימים‪ ,‬תשעה אופנים‬ ‫לשבת בצל; והאופן של היום הוא הישיבה של מי שמחזיק משהו בידו‪.‬‬ ‫ִי ְצ ָח ק — ַה ִּג ּבֹור ֶׁש ֹּלא ָי ָצ א ִמ ן ָה ָא ֶר ץ‬ ‫א‪ָ .‬ה אּוְׁש ִּפ יָז א‬ ‫גבורה — המילה מטעה‪ .‬שומעים אותה וחושבים על כוח‪ ,‬על ניצחון‪ ,‬על יד שמכה‪ .‬והנה האורח של היום‪ ,‬יצחק‪ ,‬שמידתו גבורה‪,‬‬ ‫הוא האב שכמעט לא עשה דבר‪ :‬נעקד ולא עקד; נחפר ולא חפר — הבארות שחפר היו של אביו‪ ,‬וסתמום‪ ,‬וחזר וחפרן; נתברך בלי‬ ‫לראות את מי הוא מברך; וכל ימיו חי בארץ אחת‪ ,‬שלא יצא ממנה מעולם‪ּ" .‬גּור ָּב ָא ֶר ץ ַה ֹּזאת" (בראשית כו‪ ,‬ב) — ואמרו במדרש‬ ‫(בראשית רבה סד‪ ,‬ג)‪ :‬אתה עולה תמימה‪ ,‬ואין חוצה לארץ כדאי לך‪ .‬ומהי‪ ,‬אם כן‪ ,‬גבורתו? שנינו במשנה (אבות ד‪ ,‬א)‪ֵ" :‬א יֶז הּו ִג ּבֹור‬ ‫— ַה ּכֹוֵב ׁש ֶא ת ִי ְצ רֹו"‪ .‬הגיבור איננו מי שמכה; הוא מי שאוחז‪ .‬גבורה היא הכוח לעצור‪ ,‬להחזיק‪ ,‬להישאר‪ ,‬לחזור ולחפור‪ .‬יצחק הוא‬ ‫האיש שיודע לאחוז בדבר אחד ולא להרפות — בארץ‪ ,‬בבאר‪ ,‬בברכה‪ ,‬בתפילה — כשכל העולם אומר לו להרפות‪.‬‬ ‫ובעלי הסוד גילו שהגבורה היא הראשונה שבבריאה‪ .‬כידוע מדברי האר"י בתחילת עץ חיים‪ ,‬כשעלה ברצונו של אין־סוף לברוא‬ ‫עולמות‪ ,‬לא התחיל בנתינה אלא בצמצום‪ :‬צמצם את אורו והניח מקום פנוי‪ ,‬חלל‪ ,‬שבו יוכל לעמוד דבר שאיננו הוא‪ .‬הבריאה‬ ‫מתחילה מגבורה — מן היכולת להתאפק‪ ,‬לסגת‪ ,‬להניח מקום‪ .‬וכך גם הסוכה‪ :‬אתמול למדנו שהקירות הם היד המחבקת; אבל מה‬ ‫עושה קיר לקיר? גבורה‪ .‬קיר הוא הדבר שאומר "עד כאן"‪ :‬מחיצה‪ .‬ואין סוכה בלי מחיצות — סכך שאין תחתיו דפנות אינו סוכה‬ ‫אלא צל בעלמא‪ .‬החסד של אברהם — הצל — זקוק לגבורה של יצחק — הדפנות — כדי להיות בית‪ .‬ובאדם‪ :‬אהבה שאין לה גבולות‬ ‫אינה מקום שאפשר לגור בו‪ .‬יצחק בונה את הקירות של אברהם; הוא הופך את הפתח לבית‪.‬‬ ‫ומה אחז יצחק כל ימיו? הבט בשלושת המקומות שבהם נגלה‪ַ" .‬ו ֵּי ֵצ א ִי ְצ ָח ק ָל ׂשּוַח ַּב ָּׂש ֶד ה ִל ְפ נֹות ָע ֶר ב" (בראשית כד‪ ,‬סג) — ואמרו‬ ‫חכמים (ברכות כו ע"ב)‪ :‬יצחק תיקן תפילת מנחה‪ .‬אברהם תיקן שחרית‪ ,‬בתחילת היום‪ ,‬כשהכול פתוח; יעקב — ערבית‪ ,‬בסוף‪.‬‬ ‫ויצחק תיקן את התפילה של אמצע היום‪ :‬של האיש שעומד בתוך העבודה‪ ,‬השדה מלא‪ ,‬השמש עדיין גבוהה — ועוצר‪ .‬מנחה היא‬ ‫תפילת הגבורה‪ ,‬מפני שהיא דורשת מאדם לעזוב באמצע‪ .‬השנייה — הבארות‪ַ" :‬ו ָּי ָׁש ב ִי ְצ ָח ק ַו ַּי ְח ֹּפר ֶא ת ְּב ֵא ֹרת ַה ַּמ ִי ם ֲא ֶׁש ר ָח ְפ רּו‬ ‫ִּב יֵמ י ַא ְב ָר ָה ם ָא ִב יו‪ַ ,‬ו ְי ַס ְּת מּום ְּפ ִל ְׁש ִּת ים" (כו‪ ,‬יח); ואחר כך ֵע ֶׂש ק‪ ,‬וִׂש ְט ָנ ה‪ ,‬וְר ֹחבֹות — באר שרבים עליה‪ ,‬ובאר ששוטנים אותה‪ ,‬ורק‬ ‫בשלישית "ִה ְר ִח יב ה' ָל נּו"‪ .‬אין הוא ממציא; הוא חופר מחדש את מה שנסתם‪ .‬גבורה היא לחזור אל המקום שנסתם ולחפור בו‬ ‫שוב‪ .‬והשלישית — שמו‪ַּ" :‬פ ַח ד ִי ְצ ָח ק" (לא‪ ,‬מב)‪ .‬יעקב‪ ,‬כשהוא נשבע‪ ,‬אינו נשבע באלוהי אברהם בלבד אלא ב"פחד יצחק" —‬ ‫הפחד שהיה ליצחק‪ ,‬שהוא היה שלו‪ .‬ובחג שנקרא "זמן שמחתנו" — למה בא אורח ששמו פחד? מפני שאין שמחה עומדת בלי‬ ‫פחד שתחתיה‪ :‬השמחה של הסוכה איננה קלות ראש; היא שמחה של מי שיודע מול מי הוא יושב‪ .‬הפחד של יצחק אינו פחד‬ ‫מפני העולם — הוא יראה‪ ,‬האחיזה הפנימית שאינה מניחה לשמחה להתפזר‪.‬‬ ‫ועוד דבר אחד שאין לשכוח על יצחק‪ ,‬והוא נוגע לשמו של החג הזה בתורה‪ְ" :‬ו ַח ג ָה ָא ִס ף ְּב ֵצ את ַה ָּׁש ָנ ה‪ְּ ,‬ב ָא ְס ְּפ ָך ֶא ת ַמ ֲע ֶׂש יָך ִמ ן‬ ‫ַה ָּׂש ֶד ה" (שמות כג‪ ,‬טז)‪ .‬סוכות הוא חג האסיף — החג שבו מכניסים הביתה את מה שצמח‪ .‬ומי מן האבות זרע וקצר? אברהם רעה‬ ‫צאן‪ ,‬יעקב רעה צאן; יצחק לבדו — "ַו ִּי ְז ַר ע ִי ְצ ָח ק ָּב ָא ֶר ץ ַה ִה וא‪ַ ,‬ו ִּי ְמ ָצ א ַּב ָּׁש ָנ ה ַה ִה וא ֵמ ָא ה ְׁש ָע ִר ים" (בראשית כו‪ ,‬יב)‪ .‬בשנת רעב‪ ,‬בארץ‬ ‫קשה‪ ,‬זרע — ומצא מאה שערים‪ .‬ופירש רש"י‪" :‬אומד זה למעשרות" — הוא מדד את התבואה כדי לעשר ממנה; ומידה‪ ,‬ומדידה‪,‬‬ ‫וקצירה‪ ,‬ואסיפה — כולן מעשי גבורה‪ :‬להחזיק את מה שניתן‪ ,‬למדוד אותו‪ ,‬להכניס אותו‪ ,‬לתת ממנו את החלק שאיננו שלך‪ .‬חסד‬ ‫זורע לכל רוח; גבורה אוספת‪ .‬ולכן אורחו של חג האסיף השני הוא האיש שידע לאסוף‪ .‬ואם תאמר‪ :‬מה לי ולשדה — מה אספתי‬ ‫השנה? הבט אחורה על אלול ועל הימים הנוראים‪ :‬שלושים תקיעות‪ ,‬ארבעה לילות של סליחות‪ ,‬יום כיפור שלם‪ ,‬שורות שסימנת‬ ‫בלוח‪ .‬זה השדה‪ .‬וחג האסיף שואל את מי שזרע‪ :‬היכן אתה מכניס את זה — או שיישאר בשדה עד שיירקב? יצחק הוא האורח‬ ‫שאומר‪ :‬אסוף‪ .‬מדוד‪ .‬הכנס הביתה מה שצמח בך בחודשיים האלה‪ ,‬ועשר ממנו — תן חלק ממנו למישהו‪.‬‬ ‫ובזוהר‪ ,‬הגבורה נקראת "ְׂש ָמ אָל א" — השמאל‪ .‬אתמול פתחנו ב"ְׂש ֹמאלֹו ַּת ַח ת ְל ֹראִׁש י‪ִ ,‬ו יִמ ינֹו ְּת ַח ְּב ֵק ִנ י" (שיר השירים ב‪ ,‬ו)‪ ,‬ואמרנו‬ ‫שהשמאל — ימי הדין — כבר עברה‪ ,‬והחג הוא הימין‪ .‬אבל התבונן שוב בפסוק‪ :‬השמאל לא הלכה לשום מקום‪ַּ" .‬ת ַח ת ְל ֹראִׁש י" —‬ ‫היא נשארת תחת הראש‪ ,‬בעוד הימין מחבקת‪ .‬שתי הידיים יחד‪ :‬הימין מקיפה‪ ,‬והשמאל תומכת‪ .‬הראש שמונח על שמאלו של‬ ‫המחבק — אינו נופל‪ .‬וזה מקומו של יצחק בסוכה‪ :‬הוא היד השנייה‪ ,‬זו שאינה נראית מפני שהיא מתחת‪ ,‬וזו שבלעדיה החיבוק היה‬ ‫נפילה‪ .‬מי שמרגיש ביום השני של החג שהשמחה של אתמול התפזרה מעט‪ ,‬שהיום כבר חול — ידע שנכנס אליו האורח שכל‬ ‫מלאכתו לאחוז במה שניתן‪ ,‬שלא יישמט‪.‬‬ ‫ולמה נתמעטו עיניו של יצחק — "ַו ִּת ְכ ֶה יָן ֵע יָנ יו ֵמ ְר ֹאת" (כז‪ ,‬א)? אמרו במדרש (בראשית רבה סה‪ ,‬י)‪ :‬בשעה שנעקד על גבי המזבח‪,‬‬ ‫בכו מלאכי השרת ונשרו דמעותיהם לתוך עיניו‪ .‬הרי לך גבורה‪ :‬אדם שראה מה שראה — ונשאר‪ .‬לא ברח‪ ,‬לא יצא מן הארץ‪ ,‬לא‬ ‫הפך את הפחד לחרון‪ .‬עיניו כהו‪ ,‬ולבו לא‪ .‬ואולי זה סודו של ההדס‪ ,‬שדרשו חכמים כנגד העיניים‪ :‬הדסיו של יצחק‪ .‬נשוב לזה‬ ‫בשעה שניקח את הלולב ליד‪.‬‬ ‫ַה ּלּוָל ב ָה ִר אׁשֹון — ַא ְר ָּב ָע ה ִמ יִנ ים‪ִׁ ,‬ש ְב ָע ה אֹוְר ִח ים‪ְ ,‬ו ֵׁש ם ֶא ָח ד‬ ‫ב‪ִ .‬ע ְנ ַי ן ַה ּיֹום‬ ‫"ּוְל ַק ְח ֶּת ם ָל ֶכ ם ַּב ּיֹום ָה ִר אׁשֹון"‪ .‬ודרשו חכמים (סוכה מא ע"ב)‪ָ" :‬ל ֶכ ם — ִמ ֶּׁש ָּל ֶכ ם"‪ ,‬להוציא את השאול ואת הגזול‪ .‬ביום הראשון של‬ ‫הלולב אין אדם יוצא בלולב שאול; צריך שיהיה שלו ממש‪ .‬ומה שאין כן בשאר הימים‪ ,‬שיוצאים בלולב של חברו‪ .‬עמוד על הדבר‪:‬‬ ‫המצווה הראשונה שאדם עושה בידיו אחרי יום הכיפורים — התורה מקפידה שתהיה שלו‪ .‬אין להתחיל שנה בהשאלה‪ .‬ודרשו עוד‬ ‫(ויקרא רבה ל‪ ,‬ז)‪ַּ" :‬ב ּיֹום ָה ִר אׁשֹון — ראשון לחשבון עוונות"‪ :‬מיום הכיפורים ועד החג עסוקים ישראל במצוות — זה בסוכתו‪ ,‬זה‬ ‫בלולבו — ואין החשבון החדש נפתח אלא כשנוטלים את הלולב‪ .‬נמצא שהיום נפתח הפנקס של השנה‪ ,‬והדבר הראשון שנרשם בו‬ ‫הוא דבר שאדם אחז בידו ושהיה שלו‪ .‬ולכן קראו למצווה "נטילת לולב" — לשון נטילה‪ ,‬לקיחה ביד — ולא "ראיית לולב" ולא‬ ‫"ישיבה בלולב"‪ :‬כל עניינה שתהיה לך יד שיודעת לקחת‪.‬‬ ‫ועוד דין אחד מיוחד ליום הראשון של הלולב‪ ,‬והוא כמעט אותו דין בלבוש אחר‪ :‬אתרוג חסר — שנחסר ממנו כלשהו — פסול ביום‬ ‫הראשון‪ ,‬וכשר בשאר הימים (סוכה לו ע"ב; שו"ע או"ח תרמט‪ ,‬ה)‪ .‬ביום הראשון התורה מבקשת שני דברים‪ :‬שיהיה שלך‪ ,‬ושיהיה‬ ‫שלם‪ָ" .‬ל ֶכ ם" — ו"ָה ָד ר"‪ .‬ולכאורה קשה‪ :‬הרי כל דין הלולב הוא שאין מאבדים איש — הערבה שאין בה טעם ואין בה ריח באגד;‬ ‫ומדוע האתרוג נדרש להיות בלי חיסרון? אלא שהערבה חסרה מטבעה‪ ,‬ואינה חסרה מעצמה — כך נבראה; והאתרוג החסר הוא‬ ‫אתרוג שהיה שלם ונפגם‪ .‬ועל הלב — האתרוג — מבקשת התורה ביום הראשון‪ :‬אל תביא לב שנפגם ואינך יודע; הבא לב שלם‪.‬‬ ‫ואיזהו לב שלם ביום הראשון של השנה החדשה? לא לב שלא נפגם מעולם — אין כזה; אלא לב שיצא מיום הכיפורים‪ ,‬שהיום‬ ‫נאמר בו "ְל ַט ֵה ר ֶא ְת ֶכ ם"‪ ,‬ושלא נפגם מאז‪ .‬חמישה ימים יש לך לב שלם ממש‪ .‬ביום הראשון של הלולב‪ ,‬כשאתה אוחז את האתרוג‬ ‫בשמאל — אתה אוחז אותו‪ .‬ומכאן ואילך‪ ,‬בשאר הימים‪ ,‬גם החסר כשר‪ :‬כי הימים באים‪ ,‬והלב נפגם‪ ,‬והמצווה נשארת‪ .‬תמימות‬ ‫היא של יום ראשון; נאמנות — של כל שבעה‪ .‬ויצחק‪" ,‬עולה תמימה"‪ ,‬הוא האורח של השלם — והוא גם זה שחזר וחפר את‬ ‫הבארות הסתומות‪ .‬שניהם‪.‬‬ ‫ומה לוקחים? ארבעה מינים‪ ,‬ובהם קרא המדרש (ויקרא רבה ל‪ ,‬יב) את כל ישראל‪ :‬האתרוג — שיש בו טעם וריח — אלו שיש בהם‬ ‫תורה ומעשים טובים; התמר — טעם ואין ריח — תורה בלי מעשים; ההדס — ריח ואין טעם — מעשים בלי תורה; והערבה — לא טעם‬ ‫ולא ריח — לא תורה ולא מעשים‪" .‬ומה הקדוש ברוך הוא עושה להם? לאבדן אי אפשר — אלא יוקשרו כולם אגודה אחת‪ ,‬והן‬ ‫מכפרין אלו על אלו"‪ .‬שים לב למילה‪" :‬לאבדן אי אפשר"‪ .‬לא "חבל"‪ ,‬לא "רחמנות" — אי אפשר‪ .‬כשם שאי אפשר לקיים מצוות‬ ‫לולב בלי ערבה‪ ,‬כך אי אפשר לקיים את ישראל בלי מי שאין בו לא טעם ולא ריח‪ .‬ועוד דרשו שם (ל‪ ,‬יד)‪ :‬לולב — דומה לשדרה;‬ ‫הדס — דומה לעין; ערבה — דומה לפה; אתרוג — דומה ללב‪ .‬אדם שלם עומד בידך‪ :‬שדרה שמחזיקה‪ ,‬עיניים שרואות‪ ,‬פה שמדבר‪,‬‬ ‫ולב‪ .‬ומה עושים בהם? מנענעים — כל האיברים יחד‪ ,‬לפני ה'‪ .‬אין מצווה אחרת שבה אדם לוקח את עצמו כולו ביד ומניע אותו‪.‬‬ ‫ובזוהר ובכתבי האר"י הלכו עמוק יותר‪ ,‬ומה שגילו נוגע בדיוק לחג שלנו‪ :‬ארבעת המינים הם שבעת האורחים‪ .‬שלושת ההדסים —‬ ‫אברהם‪ ,‬יצחק ויעקב‪ ,‬חסד גבורה ותפארת; שתי הערבות — משה ואהרן‪ ,‬נצח והוד; הלולב — יוסף הצדיק‪ ,‬יסוד; והאתרוג — דוד‪,‬‬ ‫מלכות‪ .‬האורחים שהזמנת אתמול בערב אל שולחנך בפתח הסוכה — היום הם בידך‪ .‬וזה סדר החג‪ :‬בערב הראשון מזמינים אותם‬ ‫למדור; מן היום השני מחזיקים אותם ביד ומנענעים לשש רוחות‪ .‬האושפיזין אינם רק אורחים שיושבים; הם מה שאדם נושא‬ ‫ומרים ומוליך ומביא‪ .‬ועוד מובא בכתבי האר"י‪ ,‬שארבעת המינים הם ארבע אותיות השם‪ :‬ההדסים — יו"ד‪ ,‬הערבות — ה"א‪ ,‬הלולב‬ ‫— וא"ו‪ ,‬והאתרוג — ה"א אחרונה‪ .‬ולכן אוחזים את האתרוג לחוד ומקרבים אותו ללולב בשעת הברכה‪ :‬ה"א אחרונה‪ ,‬המלכות‪,‬‬ ‫שמצטרפת אל השם‪ .‬אדם עומד בבית הכנסת ובידיו — שם שלם‪ ,‬ואורחיו‪ ,‬וכל ישראל‪ ,‬ואבריו שלו‪ .‬אין מעשה קטן‪ .‬ולמה מברכים‬ ‫דווקא "ַע ל ְנ ִט יַל ת לּוָל ב"‪ ,‬ולא על ארבעת המינים? "הואיל ובמינו גבוה מכולן" (סוכה לז ע"ב)‪ :‬המצווה נקראת על שם מה שעומד‬ ‫זקוף‪ .‬ובאדם — על שם השדרה‪.‬‬ ‫ויש ביום הזה עוד מעשה שאינו אלא בבית הכנסת‪ ,‬ובו יצחק נמצא יותר מבכל מקום‪ :‬ההושענות‪ .‬שנינו במשנה (סוכה מה ע"א)‪:‬‬ ‫"בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת‪ ,‬ואומרים‪ָ :‬א ָּנ א ה' הֹוִׁש יָע ה ָּנ א‪ָ ,‬א ָּנ א ה' ַה ְצ ִל יָח ה ָּנ א; ואותו היום — שבע פעמים"‪ .‬וכיוון‬ ‫שחרב הבית‪ ,‬מקיפים את הבימה ועליה ספר תורה‪ ,‬זכר להקפת המזבח (שו"ע או"ח תרס)‪ .‬וכיוון שאתמול שבת‪ ,‬ההקפה‬ ‫הראשונה של השנה — היום‪ .‬עמוד רגע לפני שתצטרף למעגל וחשוב מה אתה עושה‪ :‬אתה מקיף מזבח‪ ,‬ובידך ארבעה מינים‪,‬‬ ‫ובתוך המינים — יצחק‪ .‬האיש שנעקד על גבי המזבח הוא ההדס שבידך‪ ,‬ובידך אתה מקיף את המקום שבו נעקד‪ .‬שבעת הרועים‬ ‫סובבים את המזבח בידיהם של ישראל‪ ,‬ומן המזבח ומעליו — ספר תורה‪ .‬ואומרים "הושיעה נא" — ולא "סלח נא"‪ :‬ימי הסליחה‬ ‫עברו‪ .‬עכשיו מבקשים ישועה — לשנה‪ ,‬לגשם‪ ,‬לארץ‪ ,‬לבית‪ .‬ההקפה היא תנועתה של הגבורה בבית הכנסת‪ :‬לא לרוץ לכל צד‪ ,‬אלא‬ ‫לסובב מרכז אחד‪ .‬מי שהקיף את הבימה שבע ימים ידע בסופם היכן המרכז שלו‪.‬‬ ‫וכאן נכנס יצחק‪ְּ" .‬פ ִר י ֵע ץ ָה ָד ר" — ומהו הדר? שלוש דרשות בגמרא (סוכה לה ע"א)‪ ,‬וכולן מידת הגבורה‪ֵ" .‬ע ץ ֶׁש ַּט ַע ם ֵע צֹו ּוִפ ְר יֹו‬ ‫ָׁש ֶו ה" — האתרוג הוא הפרי היחיד שטעם עצו כטעם פריו; תוכו כברו‪ ,‬אין בו הפרש בין מה שהוא מבפנים למה שהוא מבחוץ‪ .‬ובן‬ ‫עזאי דרש‪ָ" :‬ה ָד ר — ַה ָּד ר ְּב ִא יָל נֹו ִמ ָּׁש ָנ ה ְל ָׁש ָנ ה"‪ :‬האתרוג נשאר על עצו כל השנה‪ ,‬עובר חורף וקיץ‪ ,‬קור וחום‪ ,‬ואינו נושר‪ .‬פרי שאינו‬ ‫יוצא מן העץ שלו — כיצחק‪ ,‬שלא יצא מן הארץ‪ .‬ההדר של האתרוג איננו יופיו בלבד; הוא כוח העמידה שלו‪ .‬וכנגדו הלולב‪ַּ" :‬כ ֹּפת‬ ‫ְּת ָמ ִר ים" — ודרשו (סוכה לב ע"א)‪ַּ" :‬כ ֹּפת" כתיב‪ ,‬חסר — "ָּכ פּות"‪ :‬שיהיו עליו כפותים‪ ,‬סגורים‪ ,‬צמודים זה לזה; לולב שנפרצו עליו —‬ ‫פסול‪ .‬הלולב הכשר הוא לולב סגור‪ .‬הנה מידת הגבורה בעלה‪ :‬כוח שאינו מתפזר‪ .‬ולולב שעליו פרושים לכל צד — יפה אולי‪ ,‬אבל‬ ‫אינו לולב‪ .‬ומה בין הדס להדס? "ֵע ץ ָע ֹבת" — משולש‪ ,‬שלושה עלים בכל קן‪ ,‬כפול ומכוסה‪ ,‬שהעלים חופפים זה על זה‪ .‬שלושה‬ ‫הדסים‪ ,‬שלושה אבות; ההדס האמצעי — יצחק‪ ,‬שעיניו כהו ולבו לא‪ .‬עיניים שראו את המזבח — ונשארו‪.‬‬ ‫והלכה אחת בנטילה אומרת את כל זה בשתי ידיים‪" :‬לּוָל ב ְּב ָי ִמ ין ְו ֶא ְת רֹוג ִּב ְׂש ֹמאל" (סוכה לז ע"ב) — ונתנה הגמרא טעם‪" :‬הללו‬ ‫שלוש מצוות‪ ,‬והללו מצווה אחת"; שלושה מינים אגודים ביד ימין‪ ,‬ופרי אחד ביד שמאל‪ .‬ושים לב מה אוחזת השמאל‪ :‬את‬ ‫האתרוג — שדרשו חכמים כנגד הלב‪ .‬הלב מוחזק ביד שמאל‪ ,‬ביד הגבורה‪ ,‬ביד יצחק‪ .‬לא ביד ימין הפתוחה‪ ,‬הנותנת — ביד השנייה‪,‬‬ ‫הסוגרת‪ .‬ואולי זהו הפירוש הפשוט ביותר של "ְׂש ֹמאלֹו ַּת ַח ת ְל ֹראִׁש י"‪ :‬הלב צריך יד שתחזיק אותו‪ ,‬והיד הזאת היא שמאל‪ .‬ואז —‬ ‫ההלכה השנייה‪ :‬מקרבים את שתי הידיים ומחברים את האתרוג ללולב‪ ,‬שיהיו ארבעת המינים אגודים יחד בשעת הברכה‬ ‫והנענוע‪ .‬שתי הידיים של הפסוק נעשות שתי הידיים של המצווה‪ :‬הימין שמחבקת‪ ,‬והשמאל שתומכת; הימין שבה שלושת‬ ‫האורחים והרועים‪ ,‬והשמאל שבה הלב — ואדם עומד ומחבר‪ .‬אין בכל התורה מצווה שבה ההלכה מכריחה אדם‪ ,‬פשוטו כמשמעו‪,‬‬ ‫לצרף את ימינו לשמאלו‪ .‬ומה שהאדם עושה בידיו — עושה הקדוש ברוך הוא בו‪ :‬מחבק‪ ,‬ותומך‪ .‬ביום השני של החג עומד יהודי‬ ‫בבית הכנסת‪ ,‬ובלי שידע — הוא צורת החיבוק כולה‪.‬‬ ‫ומכל דיני ארבעת המינים‪ ,‬זה שנחלקו בו — "לולב צריך אגד" (סוכה יא ע"ב; לג ע"א)‪ :‬רבי יהודה אומר אגוד כשר‪ ,‬שאינו אגוד‬ ‫פסול; וחכמים מכשירים בלא אגד‪ ,‬אלא שמצווה לאגוד‪" ,‬משום ֶז ה ֵא ִל י ְו ַא ְנ ֵו הּו" — התנאה לפניו במצוות‪ ,‬כפי שדרשו (שבת קלג‬ ‫ע"ב) על "סוכה נאה ולולב נאה"‪ .‬להלכה מצווה לאגוד‪ ,‬וכך נוהגים כל ישראל‪ :‬לפני החג יושבים וקושרים את הלולב עם ההדסים‬ ‫והערבות בקשר אחד‪ .‬ומה היא האגידה? מעשה יצחק — "ַו ַּי ֲע ֹקד"‪ .‬אברהם עקד את יצחק‪ ,‬ומאז יצחק הוא הנעקד‪ ,‬האגוד‪ .‬וביום‬ ‫שנכנס יצחק לסוכה‪ ,‬לוקחים את שבעת האורחים ואת ארבעת סוגי ישראל ואת האיברים כולם — ואוגדים אותם‪ .‬אין יופי בפיזור‪.‬‬ ‫הגבורה של היום השני היא ליטול את מה שנפתח אתמול ולקשור אותו לדבר אחד‪.‬‬ ‫ואז — הנענועים‪" .‬מֹוִל יְך ּוֵמ ִב יא — ְל ִמ י ֶׁש ַא ְר ַּב ע רּוחֹות ֶׁש ּלֹו; ַמ ֲע ֶל ה ּומֹוִר יד — ְל ִמ י ֶׁש ַה ָּׁש ַמ ִי ם ְו ָה ָא ֶר ץ ֶׁש ּלֹו" (סוכה לז ע"ב)‪ .‬ועוד אמרו‬ ‫שם‪ :‬מוליך ומביא — כדי לעצור רוחות רעות; מעלה ומוריד — כדי לעצור טללים רעים‪ .‬עמוד על הלשון‪ :‬לעצור‪ .‬הנענוע איננו‬ ‫ריקוד; הוא עצירה‪ .‬אדם מוליך את הלולב לכל רוח ומביא אותו חזרה אל לבו — ושוב‪ ,‬ושוב — שש רוחות‪ ,‬ובכל פעם חוזר אל הלב‪.‬‬ ‫ומה נעצר בזה? הרוחות הרעות — כל מה שמושך את האדם החוצה‪ ,‬לכל צד‪ ,‬בלי מרכז‪ .‬הנענוע מלמד את הגוף מה שהאתרוג‬ ‫יודע‪ :‬יש מקום אחד שאליו הכול חוזר‪ .‬ובזה הבן מה שכתב השפת אמת על הנענועים‪ :‬שאדם מוליך את הלולב לכל הרוחות כדי‬ ‫לבטל אותן אל הלב‪ ,‬להעיד שאין רוח שהיא רשות בפני עצמה — הכול חוזר "לפני ה'"‪ .‬ומדוע דווקא בגבורה? מפני שהלב אינו יכול‬ ‫לחזור אם היד אינה מחזיקה‪ .‬הנענוע כולו — גבורה‪ :‬לשלוח ולהחזיר‪ ,‬ולא להניח‪.‬‬ ‫"ּוְׂש ַמ ְח ֶּת ם ִל ְפ ֵנ י ה'" — ַה ִּׂש ְמ ָח ה ֶׁש ֵּי ׁש ָל ּה ָי ד‬ ‫ג‪ֲ .‬ע בֹוַד ת ַה ּיֹום‬ ‫"ּוְׂש ַמ ְח ֶּת ם ִל ְפ ֵנ י ה' ֱא ֹלֵה יֶכ ם ִׁש ְב ַע ת ָי ִמ ים" — הפסוק שמצווה על הלולב מסתיים בשמחה‪ ,‬והשמחה כתובה "לפני ה'"‪ .‬ואמרו‬ ‫חכמים‪" :‬לפני ה'" — במקדש; ומן המקדש למדנו ליטול לולב שבעה בכל מקום‪ ,‬זכר למקדש‪ .‬ולמה נסמכה השמחה דווקא ללולב‪,‬‬ ‫ולא לסוכה? מפני שיש שמחה של ישיבה ויש שמחה של אחיזה‪ ,‬והתורה ביקשה את השנייה‪ .‬שמחת הסוכה — אתמול — היא‬ ‫שמחת המוקף‪ :‬נכנסת‪ ,‬ומקיפים אותך‪ .‬שמחת הלולב היא שמחת מי שיש לו מה להחזיק‪ :‬אדם עומד‪ ,‬ובידו דבר שהוא שלו‪,‬‬ ‫שאגד אותו בעצמו‪ ,‬שנושא בתוכו את כל ישראל ואת האורחים ואת השם — ומרים אותו‪ .‬אין שמחה עמוקה יותר משמחתו של‬ ‫מי שיש לו מה לתת ליד‪ .‬ובזה הבן את אורחו של היום‪ :‬יצחק‪ ,‬שכל שמחתו — "ִי ְצ ָח ק"‪ ,‬לשון צחוק — היא שמחה של מי שאוחז‪.‬‬ ‫הוא צוחק לא מפני שהכול קל‪ ,‬אלא מפני שהכול בידו‪ :‬הארץ‪ ,‬הבאר‪ ,‬הברכה‪ .‬שמחה שיש לה יד‪.‬‬ ‫ומה העבודה של היום‪ ,‬ביד? שלושה דברים למדנו מן הלולב‪ ,‬ושלושתם מעשי גבורה בתוך השמחה‪ .‬הראשון — "לכם"‪ :‬שיהיה‬ ‫שלך‪ .‬יש אדם שכל יהדותו שאולה‪ :‬הוא מתפלל מפני שכך נוהגים‪ ,‬יושב בסוכה מפני שכך יושבים‪ ,‬שמח מפני שהכול שמחים‪.‬‬ ‫ביום הראשון של הלולב אומרת התורה‪ :‬לא‪ .‬היום — משלך‪ .‬קח דבר אחד בעבודת החג הזה שאתה עושה מפני שאתה רוצה בו‪:‬‬ ‫ברכה אחת שאתה מבין‪ ,‬נענוע אחד שאתה מכוון בו‪ ,‬שיר אחד ששרים על שולחנך שאתה יודע למה‪ .‬השני — "כפות"‪ :‬סגור‪.‬‬ ‫הלולב הכשר עליו צמודים‪ .‬יש דברים שראוי לפתוח — הסוכה‪ ,‬הפתח‪ ,‬השולחן; ויש דבר אחד שראוי לאגוד‪ :‬הדעת‪ .‬חג שכולו‬ ‫שמחה מפזר בקלות — הזמן‪ ,‬הדיבור‪ ,‬האכילה‪ ,‬השיחה‪ .‬יצחק מבקש דבר אחד סגור בתוך היום הפתוח‪ :‬תפילת מנחה שלו‪,‬‬ ‫באמצע היום‪ ,‬בכוונה‪ ,‬בלי למהר — כי מנחה היא תפילת האיש שעוצר באמצע‪ .‬והשלישי — "מוליך ומביא"‪ :‬להחזיר אל הלב‪ .‬בכל‬ ‫נענוע‪ ,‬כשהיד חוזרת אל החזה‪ ,‬יש רגע קטן שבו הלולב נוגע בלב‪ .‬שים לב לרגע הזה‪ .‬שש פעמים בכל סדר — שש הזדמנויות ביום‬ ‫להביא משהו חזרה‪.‬‬ ‫ורמזו בעלי החסידות‪ :‬לּוָל ב — "לֹו ֵל ב"‪ .‬מי שנוטל לולב — יש לו לב‪ .‬והרמז הזה אינו משחק מילים‪ :‬הוא כל תורת הנענועים‪ .‬הלולב‬ ‫הוא השדרה — ודרשו חכמים שהוא דומה לה — והשדרה אינה מרגישה; היא מחזיקה‪ .‬ומה שאינו מרגיש‪ ,‬כשהוא מוליך ומביא‬ ‫ומעלה ומוריד וחוזר בכל פעם אל החזה — מלמד את הלב‪ .‬יש מי שבא לחג הזה ואומר‪ :‬אין לי לב לזה‪ ,‬אני עייף‪ ,‬השמחה אינה‬ ‫נכנסת‪ .‬והתורה אומרת לו‪ :‬אל תחפש את הלב; קח לולב‪ .‬אחוז ביד‪ ,‬נענע‪ ,‬החזר אל החזה — והלב ילמד מן היד‪ .‬זה עומק הסדר‬ ‫שבפסוק‪ּ" :‬וְל ַק ְח ֶּת ם" קודם‪ ,‬ו"ּוְׂש ַמ ְח ֶּת ם" אחריו‪ .‬השמחה אינה תנאי לנטילה; היא תוצאתה‪ .‬וזוהי הגבורה של יצחק בעבודת ה'‪:‬‬ ‫לעשות עם הידיים לפני שהלב מסכים — ולתת ללב ללמוד‪ .‬אברהם עבד מאהבה‪ ,‬שהלב קדם ליד; יצחק עבד מיראה‪ ,‬שהיד קדמה‬ ‫ללב‪ .‬ושניהם — הדסים באותו אגד‪.‬‬ ‫ומה על השמאל שתחת הראש? כאן נוגע היום השני בשער הבטחון‪ ,‬ובעומק‪ .‬כל ימי אלול למדנו שהבטחון הוא להניח את‬ ‫התוצאה ביד אחרת; ועכשיו מלמד יצחק את הצד השני‪ :‬הבטחון איננו רפיון‪ .‬מי שבוטח — אוחז‪ .‬יצחק בטח בה' והמשיך לחפור‬ ‫בארות שסתמו לו; בטח — ולא יצא מן הארץ ברעב; בטח — ותיקן תפילה באמצע היום‪ .‬הבטחון של יצחק הוא בטחון שיש לו יד‪:‬‬ ‫הוא אינו אומר "יהיה מה שיהיה"‪ ,‬הוא אומר "אני חופר‪ ,‬וה' ירחיב"‪ .‬ולכן דווקא הוא האורח של יום הלולב‪ :‬אתמול ישבנו בצל‬ ‫שאיננו שלנו; היום אנו אוחזים בדבר שהוא שלנו — ומרימים אותו אל מי שהצל שלו‪ .‬שתי הידיים של הפסוק‪ :‬הימין שמחבקת‬ ‫מלמעלה‪ ,‬והשמאל שתומכת מלמטה‪ .‬הבטחון השלם הוא של מי שיודע שהוא מוחזק — ומחזיק‪.‬‬ ‫ַמ ה ַּל ְח ֹׁשב ַה ּיֹום‪ :‬כשתאחז הבוקר בלולב‪ ,‬זכור מה שבידך‪ :‬שם של ארבע אותיות; שבעת האורחים שהזמנת אמש; ארבעה‬ ‫סוגי יהודים שאי אפשר לאבד אחד מהם; ושדרה‪ ,‬עיניים‪ ,‬פה ולב — אתה עצמך‪ .‬ובשעת הנענוע‪ ,‬כשהיד חוזרת אל החזה —‬ ‫חשוב‪" :‬לכאן הכול חוזר"‪ .‬ובמשך היום‪ ,‬כשתרגיש שהשמחה של אמש התפזרה — זכור את "ְׂש ֹמאלֹו ַּת ַח ת ְל ֹראִׁש י"‪ :‬יש יד‬ ‫שנייה‪ ,‬שאינה נראית‪ ,‬שאוחזת‪ .‬אתה לא נופל‪.‬‬ ‫ַמ ה ַּל ֲע ׂשֹות ַה ּיֹום‪ :‬שלושה מעשים של יד‪ .‬קודם הברכה‪ ,‬אחוז את הלולב רגע אחד בשתיקה‪ ,‬ואמור בלב‪ָ" :‬ל ֶכ ם — ִמ ֶּׁש ָּל ֶכ ם" —‬ ‫זה שלי‪ ,‬ואת השנה הזאת אני מתחיל במה ששלי‪ .‬בנענועים — האט; שש פעמים בכל סדר תחזור היד אל הלב‪ ,‬ובכל פעם‬ ‫הבא אליו דבר אחד‪ :‬אדם‪ ,‬דאגה‪ ,‬תודה‪ .‬ובאמצע היום — מנחה של יצחק‪ :‬לא בין הדברים‪ ,‬אלא כעצירה; צא רגע מן הסוכה‬ ‫ומן השולחן‪ ,‬כמי שיוצא לשוח בשדה‪ ,‬והתפלל אותה כאילו היא היחידה היום‪ .‬ואם יש באר בחייך שסתמוה — שיחה‬ ‫שנפסקה‪ ,‬לימוד שנזנח‪ ,‬מנהג טוב שנשבר — היום‪ ,‬ביום יצחק‪ ,‬חזור וחפור בה פעם אחת‪.‬‬ ‫מֹוֲע ִד ים ְל ִׂש ְמ ָח ה · ַח ג ָׂש ֵמ ַח‬ ‫ֵנר ַמ ֲעָר ִב י · גיליון ט"ו · מהדורת סוכות תשפ"ז — ִצ ָּלא ִד ְמ ֵה יְמ נּוָת א · פרק ב' — יום שני של חג‪ ,‬ט"ז בתשרי · אושפיזא‪ :‬יצחק — גבורה · מחר‪ ,‬פרק ג'‪ :‬יעקב —‬ ‫תפארת · ִנָּת ן ְל ַצֵּלם ּוְל ָה ִפ יץ ְל ִזּכּוי ָה ַר ִּב ים‬ ‫גיליון ט"ו · ַמ ֲה דּוַר ת ֻס ּכֹות תשפ"ז · ֶּפֶר ק ג' ִמ ּתֹוְך ִּת ְׁש ָע ה · ֹחל ַה ּמֹוֵע ד — יֹום ֵׁש ִני ַּבָּׁש בּוַע ‪ ,‬י"ז ְּב ִת ְׁש ֵר י · אּוְׁש ִּפ יָזא‪ַ :‬יֲעֹקב — ִּת ְפ ֶא ֶר ת‬ ‫תשעה פרקים לתשעת ימי החג — פרק ליום‪ ,‬לקרוא בסוכה · הלילה‪ :‬שמחת בית השואבה‬ ‫ַמ ֲה דּוַר ת ֻס ּכֹות · ֶּפ ֶר ק ג'‬ ‫ִצ ָּל א ִד ְמ ֵה יְמ נּו ָת א‬ ‫ַה ָּיִמ ים ֶׁש ַּמ ְר ִּגיִׁש ים ָּבֶה ם ְּכ לּום — ַיֲעֹקב‪ֹ ,‬חל ַה ּמֹוֵע ד‪ּ ,‬וַמ ִים ֶׁש ּׁשֹוֲאִב ים ְּב ָׂש ׂשֹון‬ ‫"ְו ַי ֲע ֹקב ָנ ַס ע ֻס ֹּכָת ה‪ַ ,‬ו ִּי ֶב ן לֹו ָּב ִי ת‪ּ ,‬וְל ִמ ְק ֵנ הּו ָע ָׂש ה ֻס ֹּכת‪ַ ,‬ע ל־ֵּכ ן ָק ָר א ֵׁש ם־ַה ָּמ קֹום ֻס ּכֹות"‬ ‫(בראשית לג‪ ,‬יז)‬ ‫הבוקר השלישי‪ .‬שני ימים של יום טוב מאחורינו — קידוש וסעודות ותפילות ארוכות ולולב ראשון — והיום‪ ,‬יום שני בשבוע‪ ,‬י"ז‬ ‫בתשרי‪ ,‬מתחיל הדבר שאין לו שם מדויק‪ :‬חול המועד‪ .‬אין ללכת לעבודה‪ ,‬ואין גם מה לעשות‪ .‬הסוכה עומדת בשעה אחת עשרה‬ ‫בבוקר‪ ,‬ריקה קצת; הילדים כבר קמו ברגל שמאל ושואלים לאן נוסעים; מישהו מתכנן טיול‪ ,‬מישהו אומר שהוא עייף; ובשולחן‪,‬‬ ‫בין הקפה לבין הוויכוח על הנסיעה‪ ,‬נשמע הקול הידוע‪ .‬הוא לא אומר "תחטא"‪ .‬הוא אומר משהו חכם יותר‪ :‬כלום לא קורה‪ .‬אתה‬ ‫לא מרגיש שום דבר‪ .‬אלול עבר‪ ,‬ראש השנה עבר‪ ,‬יום כיפור עבר — ושוב פספסת; והחג הזה‪ ,‬שכולם אומרים עליו "זמן שמחתנו"‪,‬‬ ‫מרגיש כמו שבוע ארוך של ארוחות בבקתה‪ .‬ובלי שתשים לב‪ ,‬מן הבוקר עד הצהריים‪ ,‬נמשך אדם למטה‪ ,‬למטה‪ ,‬למטה‪ .‬הימים‬ ‫האלה — כך יודע כל מי שעבר אותם — הם הימים האהובים על הבעל דבר‪ .‬לא הימים הנוראים‪ ,‬ששם עומדים על המשמר; דווקא‬ ‫הימים שבאמצע‪ ,‬שאין להם צורה‪ .‬והתורה ידעה זאת‪ ,‬ושלחה אליהם אורח מדויק‪ :‬יעקב‪ .‬האב של הימים שבאמצע — עשרים‬ ‫שנה בבית לבן‪ ,‬שנים של צאן וחשבונות וימים דומים זה לזה‪ָ" ,‬ה ִי יִת י ַב ּיֹום ֲא ָכ ַל ִנ י ֹחֶר ב ְו ֶק ַר ח ַּב ָּל ְי ָל ה" (בראשית לא‪ ,‬מ) — ומהם יצא‬ ‫עם שנים עשר שבטים ועם השם ישראל‪ .‬אתמול ושלשום למדנו לפתוח ולאחוז‪ :‬אברהם — היד הפתוחה; יצחק — היד הסוגרת‪.‬‬ ‫היום נכנס מי שמידתו תפארת — הקו האמצעי‪ ,‬היופי שנעשה מן השניים; ומי שיודע לעשות יופי מן האמצע‪ ,‬יודע לעשות אותו‬ ‫גם מן הימים שבאמצע‪ .‬תשעה ימים‪ ,‬תשעה אופנים לשבת בצל; והאופן של היום — לשבת בסוכה ביום שנדמה שאין בו כלום‪.‬‬ ‫ַי ֲע ֹקב — ָה ִא יׁש ֶׁש ָּק ָר א ַל ָּמ קֹום ֻס ּכֹות‬ ‫א‪ָ .‬ה אּוְׁש ִּפ יָז א‬ ‫בכל התורה כולה אין סוכה שנבנתה בידי אדם אלא אחת — וזו של יעקב‪ְ" .‬ו ַי ֲע ֹקב ָנ ַס ע ֻס ֹּכָת ה‪ַ ,‬ו ִּי ֶב ן לֹו ָּב ִי ת‪ּ ,‬וְל ִמ ְק ֵנ הּו ָע ָׂש ה ֻס ֹּכת"‪.‬‬ ‫שים לב היכן הפסוק הזה עומד‪ .‬יעקב חוזר מעשרים שנות גלות אצל לבן; חצה את הנחל בלילה ונאבק עם המלאך עד עלות‬ ‫השחר; פגש את עשו וחיבוקו ובכיו; והנה‪ ,‬ברגע הראשון שבו הוא חופשי — אין רודף‪ ,‬אין מרמה‪ ,‬אין מאבק — הדבר הראשון‬ ‫שהוא עושה‪ :‬בונה בית לעצמו‪ ,‬וסוכות למקנהו‪ .‬ואת המקום הוא קורא לא על שם הבית אלא על שם הסוכות‪ .‬ופירש רש"י מדברי‬ ‫חכמים (מגילה יז ע"א)‪ :‬שהה שם שמונה עשר חודש — קיץ וחורף וקיץ; בקיץ סוכות‪ ,‬בחורף בית‪ ,‬ובקיץ סוכות‪ .‬הרי לך את סדר‬ ‫החיים של האורח‪ :‬בית לחורף וסוכה לקיץ‪ ,‬קבע ועראי בזה אחר זה‪ ,‬ומי שיודע מתי זה ומתי זה — קורא לכל המקום על שם‬ ‫העראי‪ .‬כי הבית נשכח‪ ,‬והסוכה נותנת שם‪.‬‬ ‫ומה ביקש יעקב מן החיים? הוא אמר את זה בעצמו‪ ,‬בסוף‪ְ" :‬י ֵמ י ְׁש ֵנ י ְמ גּוַר י ְׁש ֹלִׁש ים ּוְמ ַא ת ָׁש ָנ ה" (בראשית מז‪ ,‬ט) — "מגורי"‪ ,‬לשון‬ ‫ֵּג רּות‪ ,‬לשון דירת עראי‪ .‬מלך מצרים שואל אותו בן כמה הוא‪ ,‬והוא עונה במילה שאומרת‪ :‬אני אורח‪ .‬מאה ושלושים שנה של‬ ‫סוכות‪ .‬וכך התחיל‪ִ" :‬א יׁש ָּת ם ֹיֵׁש ב ֹאָה ִל ים" (כה‪ ,‬כז) — לא בית‪ ,‬אוהלים; ובדרך לחרן ישן על אבן תחת השמים‪ְ" ,‬ו ִה ֵּנ ה ֻס ָּל ם ֻמ ָּצ ב‬ ‫ַא ְר ָצ ה ְו ֹראׁשֹו ַמ ִּג יַע ַה ָּׁש ָמ ְי ָמ ה" (כח‪ ,‬יב)‪ .‬הסולם הזה הוא תפארת בעצמה‪ :‬דבר שרגליו בארץ וראשו בשמים ואינו נשבר באמצע‪.‬‬ ‫ובזוהר (פרשת תרומה) נדרש על יעקב הפסוק "ְו ַה ְּב ִר יַח ַה ִּת יֹכן ְּב תֹוְך ַה ְּק ָר ִׁש ים‪ַ ,‬מ ְב ִר ַח ִמ ן־ַה ָּק ֶצ ה ֶא ל־ַה ָּק ֶצ ה" (שמות כו‪ ,‬כח) —‬ ‫הבריח האמצעי של המשכן‪ ,‬שעובר דרך כל הקרשים מקצה לקצה ומחזיק אותם לדבר אחד‪ .‬אברהם קצה‪ ,‬יצחק קצה — חסד‬ ‫וגבורה‪ ,‬ימין ושמאל‪ ,‬פתוח וסגור — ויעקב הוא הבריח שעובר בשניהם ועושה מהם משכן‪ .‬ולכן נאמר עליו "ִּת ֵּת ן ֱא ֶמ ת ְל ַי ֲע ֹקב"‬ ‫(מיכה ז‪ ,‬כ)‪ :‬אמת אינה חסד ואינה דין; אמת היא מה שנשאר כששניהם מסכימים‪.‬‬ ‫ויש פסוק אחד ביעקב שהוא‪ ,‬בעצם‪ ,‬כל תורתם של הימים שבאמצע‪ .‬בדרך לחרן‪ ,‬כשישן על האבנים ותחת השמים‪ ,‬בלי סוכה‬ ‫ובלי בית‪ ,‬בלילה שבו לא הרגיש כלום — אדם עייף שמניח את ראשו על אבן — חלם את הסולם‪ַ" .‬ו ִּי יַק ץ ַי ֲע ֹקב ִמ ְּׁש ָנ תֹו ַו ֹּיאֶמ ר‪ָ :‬א ֵכ ן‬ ‫ֵי ׁש ה' ַּב ָּמ קֹום ַה ֶּז ה‪ְ ,‬ו ָא ֹנִכ י ֹלא ָי ָד ְע ִּת י" (כח‪ ,‬טז)‪ .‬המקום הזה — לא בית אל של אחר כך‪ ,‬אלא צד הדרך‪ .‬יש ה' במקום הזה‪ .‬ואנוכי לא‬ ‫ידעתי‪ .‬שים לב מה נאמר כאן ומה לא‪ :‬לא נאמר "ואנוכי לא הרגשתי‪ ,‬ולכן לא היה"; נאמר — היה‪ ,‬ולא ידעתי‪ .‬ההרגשה איננה‬ ‫עדות; היעדרה איננו ראיה‪ .‬זה הפסוק שצריך לומר בשעה ארבע אחר הצהריים של חול המועד‪ ,‬כשנדמה שהחג התרוקן‪ :‬יש ה'‬ ‫במקום הזה‪ .‬ואנוכי לא ידעתי‪ .‬ומה עשה יעקב למחרת? "ַו ַּי ְׁש ֵּכ ם ַי ֲע ֹקב ַּב ֹּבֶק ר‪ַ ,‬ו ִּי ַּק ח ֶא ת־ָה ֶא ֶב ן ֲא ֶׁש ר־ָׂש ם ְמ ַר ֲא ֹׁשָת יו‪ַ ,‬ו ָּי ֶׂש ם ֹאָת ּה‬ ‫ַמ ֵּצ ָב ה" (שם‪ ,‬יח) — את האבן של השינה‪ ,‬את הכר של הדרך‪ ,‬את הדבר שלא היה בו כלום‪ ,‬הפך למצבה‪ .‬הרי לך כל מלאכת חול‬ ‫המועד‪ :‬לקחת את הרגיל ביותר של היום ולהעמיד אותו‪ .‬ומי שיושב היום בסוכה עם קפה וילדים ועייפות‪ ,‬ופתאום‪ ,‬לרגע‪ ,‬יודע‬ ‫שיש ה' במקום הזה — התעורר בדיוק כמו יעקב‪ ,‬ואינו צריך להרגיש יותר מזה‪ .‬ההמשך תלוי רק באחד‪ :‬אם יקום בבוקר וישים את‬ ‫האבן‪.‬‬ ‫ולמה נקראת מידתו תפארת — יופי? מפני שיופי הוא תמיד דבר של שניים ויותר‪ .‬צבע אחד אינו יפה; שני צבעים שנפגשים — יפים‪.‬‬ ‫קול אחד אינו שיר; שני קולות — הרמוניה‪ .‬וזה יעקב‪ :‬האיש שנשא את שתי האחיות‪ ,‬שהוליד שנים עשר שבטים שאינם דומים זה‬ ‫לזה‪ ,‬ושבירך כל אחד מהם בברכה אחרת — "ִא יׁש ֲא ֶׁש ר ְּכ ִב ְר ָכ תֹו ֵּב ַר ְך ֹאָת ם" (מט‪ ,‬כח) — ולא ביקש שיהיו אחד‪ .‬תפארת היא היכולת‬ ‫להחזיק ריבוי בלי לשבור אותו לאחדות כוזבת‪ .‬ובסוכה‪ :‬הסכך — חסד‪ ,‬הצל שניתן מלמעלה; הדפנות — גבורה‪ ,‬הגבול; ומה‬ ‫שנעשה משניהם — מקום שאפשר לגור בו‪ ,‬בית שהוא סוכה וסוכה שהיא בית‪ .‬ובאדם‪ :‬ימים גדולים — ראש השנה‪ ,‬יום כיפור‪ ,‬יום‬ ‫טוב — הם החסד‪ :‬אור שניתן מלמעלה בלי שביקשת‪ .‬וימים רגילים — הם הגבורה‪ :‬מה שאתה מחזיק לבדך‪ ,‬בלי אור‪ .‬ותפארת —‬ ‫היופי — נעשית רק כשמחברים אותם‪ :‬כשאדם לוקח מה שקיבל בימים הגדולים ומחזיק אותו ביום שאין בו כלום‪ .‬חול המועד הוא‬ ‫המקום שבו יופי נבחן‪ .‬ולכן אין יופי בלי אמצע‪.‬‬ ‫ועוד שני דברים על יעקב שיחזרו אלינו לפני שיגמר היום‪ .‬האחד — המים‪ַ" .‬ו ִּי ַּג ׁש ַי ֲע ֹקב ַו ָּי ֶג ל ֶא ת־ָה ֶא ֶב ן ֵמ ַע ל ִּפ י ַה ְּב ֵא ר‪ַ ,‬ו ַּי ְׁש ְק ֶא ת־ֹצאן‬ ‫ָל ָב ן" (כט‪ ,‬י)‪ .‬הרועים כולם המתינו עד שייאספו העדרים כדי לגלול יחד את האבן; ויעקב‪ ,‬לבדו‪ ,‬ברגע שראה את רחל — גלל אותה‬ ‫ושאב והשקה‪ .‬יש אבן על פי הבאר‪ ,‬וכל העולם מחכה שיתאספו; ויש איש שאינו מחכה‪ .‬זכור את זה כשנגיע הלילה לשמחת בית‬ ‫השואבה‪ .‬והשני — "ַי ֲע ֹקב ָא ִב ינּו ֹלא ֵמ ת" (תענית ה ע"ב)‪ .‬ותמהה הגמרא‪ :‬וכי בחינם ספדו ספדנים וחנטו חונטים? ומשיבה‪" :‬מה‬ ‫זרעו בחיים — אף הוא בחיים"‪ .‬יעקב איננו מת מפני שהוא הקו האמצעי‪ ,‬וקו אמצעי אינו נגמר‪ :‬כל זמן שיש בעולם חסד וגבורה‪,‬‬ ‫יש מי שמחבר אותם‪ .‬אברהם ויצחק הם אבות; יעקב הוא ישראל — השם שאנו קרויים בו‪ .‬האורח של היום איננו רק אורח; הוא‬ ‫בעל הבית שאנו יושבים בסוכתו‪ .‬ומי שמרגיש היום שהוא "מת" קצת מבפנים — יזכור מי בעל הבית‪ :‬זה שאמרו עליו שלא מת‪,‬‬ ‫מפני שמה שבאמצע אינו נגמר‪.‬‬ ‫ֹחל ַה ּמֹוֵע ד — ַה ָּי ִמ ים ֶׁש ַה ַּב ַע ל ָּד ָב ר אֹוֵה ב‪ְ ,‬ו ַה ַּל ְי ָל ה ֶׁש ּבֹו ׁשֹוֲא ִב ים ַמ ִי ם ְּב ָׂש ׂשֹון‬ ‫ב‪ִ .‬ע ְנ ַי ן ַה ּיֹום‬ ‫חול המועד — שני שמות שאינם הולכים יחד‪ ,‬ובכל זאת נעשו שם אחד‪ .‬לא יום טוב‪ ,‬שאסור בו במלאכה ויש לו קידוש ותפילה‬ ‫משלו; ולא חול‪ ,‬שהסוכה והלולב וההלל בו‪ .‬ימים שהתורה קראה להם "ִמ ְק ָר ֵא י ֹקֶד ׁש" ואסרה בהם מלאכת עבודה ולא אסרה‬ ‫בהם כל מלאכה — ונחלקו חכמים אם איסור המלאכה בהם מן התורה או מדבריהם‪ ,‬מפני שהם באמת גבול‪ :‬קודש שיש בו חול‪,‬‬ ‫חול שיש בו קודש‪ .‬וכתב השפת אמת (סוכות) שכל עניינם של ימי חול המועד הוא להראות שהמועד יכול להיכנס לתוך החול —‬ ‫שאין הקדושה נזקקת ליום שכולו תפילה כדי להימצא; היא נמצאת גם ביום של טיול ובישול וילדים‪ ,‬ובלבד שייעשה בסוכה‪ .‬ולכן‬ ‫האורח של חול המועד הראשון הוא יעקב‪ ,‬שכל גדולתו נבנתה בימים שאין להם שם‪ :‬לא בהר המוריה‪ ,‬לא על גבי מזבח — בבית‬ ‫לבן‪ ,‬בין הצאן‪ .‬תפארת איננה היופי של בית הכנסת; היא היופי של יום רגיל כשהוא נעשה מועד‪.‬‬ ‫אבל אמור את האמת על הימים האלה‪ ,‬כי מי שאינו אומר אותה — נופל בהם‪ .‬אמרו חכמים (כתובות נט ע"ב)‪ַ" :‬ה ַּב ָּט ָל ה ְמ ִב יָא ה‬ ‫ִל יֵד י ִׁש ֲע מּום" — ורש"י פירש‪ :‬שיגעון‪ .‬אדם שאין לו מה לעשות אינו נשאר במקומו; הוא יורד‪ .‬ואין בכל השנה ימים בטלים כחול‬ ‫המועד‪ :‬אין עבודה‪ ,‬אין ישיבה‪ ,‬אין סדר יום‪ ,‬והשעות ארוכות‪ .‬וכאן פועל הבעל דבר בחכמה‪ ,‬וצריך לדעת את דרכו‪ :‬הוא אינו‬ ‫מציע לך עבירה — בחג‪ ,‬מי יחטא? — הוא מציע לך כלום‪ .‬ריקנות‪ .‬עייפות בלי סיבה‪" .‬לא בא לי"‪ .‬ואחר כך‪ ,‬כשהריקנות עשתה את‬ ‫שלה‪ ,‬הוא מלביש אותה בלבוש של צדקות‪ :‬הנה‪ ,‬אתה רואה‪ ,‬לא הרגשת כלום בסוכה — סימן שכל תשרי שלך לא היה שווה‪.‬‬ ‫פספסת‪ .‬וכתב בעל התניא (פרק כו) כלל גדול בעבודת ה'‪ :‬כשם שאין מנצחים במלחמה גשמית בעצלות וכבדות הנמשכות‬ ‫מעצבות‪ ,‬כך במלחמת היצר — אי אפשר לנצחו אלא "ִּב ְז ִר יזּות ַה ִּנ ְמ ֶׁש ֶכ ת ִמ ִּׂש ְמ ָח ה ּוְפ ִת יַח ת ַה ֵּל ב"; והעצבות שנופלת על האדם‬ ‫באמצע עבודתו‪ ,‬אפילו כשהיא נראית כחשבון נפש — מעצת היצר היא‪ ,‬שכל מגמתו להפיל את האדם לעצבות כדי שיוכל אחר כך‬ ‫להפילו לכל דבר‪ .‬הרי לך‪ :‬הרגש "לא מרגישים כלום" איננו העניין; העניין הוא מה שבא אחריו‪ .‬ומי שמזהה את הקול הזה בשעה‬ ‫ארבע אחר הצהריים ויודע לקרוא לו בשמו — "זה הבעל דבר‪ ,‬וזה יומו" — כבר ניצח חצי‪.‬‬ ‫ורבי נחמן מברסלב כתב את המשפט שכל יהודי צריך לדעת בעל פה בימים האלה (ליקוטי מוהר"ן תנינא‪ ,‬כד)‪ִ" :‬מ ְצ ָו ה ְּג דֹוָל ה‬ ‫ִל ְה יֹות ְּב ִׂש ְמ ָח ה ָּת ִמ יד‪ּ ,‬וְל ִה ְת ַּג ֵּב ר ְל ַה ְר ִח יק ָה ַע ְצ בּות ְו ַה ָּמ ָר ה ְׁש חֹוָר ה ְּב ָכ ל ֹּכחֹו"‪ .‬והוסיף שם דבר שרק מי שידע מרה שחורה יכול‬ ‫לכתוב‪ :‬שלפעמים צריך אדם להכריח את עצמו לשמחה גם על ידי "ִמ ֵּל י ִד ְׁש טּוָת א" — דברים של שטות‪ ,‬שחוק‪ ,‬דבר קל — כדי לבוא‬ ‫לשמחה; ושכל המחלות באות מקלקול השמחה‪ .‬הבן מה נאמר כאן‪ :‬השמחה בימים האלה איננה תוצאה — אם תרגיש‪ ,‬תשמח;‬ ‫היא מצווה — ושמחה של מצווה עושים גם כשאין מרגישים‪ ,‬כמו שמניחים תפילין גם בלי הרגשה‪ .‬ואם צריך‪ ,‬על ידי שטות‪ .‬ומה‬ ‫שאמר רבי נחמן — אמרה כבר התורה על החג הזה בעצמו‪ְ" :‬ו ָׂש ַמ ְח ָּת ְּב ַח ֶּג ָך‪ְ ...‬ו ָה ִי יָת ַא ְך ָׂש ֵמ ַח " — ציווי‪ ,‬לא תיאור‪ .‬אין התורה‬ ‫מבטיחה שתרגיש; היא מצווה שתשמח‪ .‬ומי שהיא מצווה עליו — יכול‪.‬‬ ‫ובכל בוקר של חול המועד סוכות אומרים הלל שלם — לא כפסח‪ ,‬שבחול המועד שלו אומרים חצי‪ .‬ושאלו בגמרא (ערכין י ע"א)‪:‬‬ ‫מה בין חג הסוכות לפסח? והשיבו‪ :‬ימי הסוכות "ֲח לּוִק ין ְּב ָק ְר ְּב נֹוֵת יֶה ן" — כל יום מימי החג קרבן מוסף אחר לו‪ ,‬שלושה עשר פרים‬ ‫ביום הראשון‪ ,‬שנים עשר בשני‪ ,‬אחד עשר בשלישי‪ ,‬ופוחתים והולכים; ואילו בפסח כל הימים שווים‪ .‬ומפני שכל יום שונה מחברו‬ ‫— כל יום הוא חג לעצמו‪ ,‬וכל יום אומרים בו הלל שלם‪ .‬וזה היסוד של הפרקים האלה‪ ,‬וזה גם הכזב הגדול של הבעל דבר בימים‬ ‫האלה‪" :‬פספסת"‪ .‬פספסת מה? אין שבעת ימי הסוכות יום אחד שמתארך‪ ,‬שמי שהחמיץ את תחילתו החמיץ אותו; הם שבעה‬ ‫ימים שונים‪ ,‬שבכל אחד קרבן אחר ואורח אחר והלל שלם‪ .‬היום השלישי איננו שאריות של הראשון‪ .‬מי שאתמול לא הרגיש —‬ ‫היום יש לו חג חדש‪ ,‬אורח חדש‪ ,‬הלל שלם משלו‪ .‬ואין בכל התורה מילה כמו "פספסת" בימי הסוכות‪ :‬כל יום מתחיל מאחד עשר‬ ‫פרים משלו‪.‬‬ ‫והלילה‪ ,‬במוצאי חול המועד הראשון‪ ,‬מתחילה השמחה שאין כמותה בשנה — והיא נקבעה בדיוק כנגד הימים האלה‪ .‬שנינו‬ ‫במשנה (סוכה ה‪ ,‬א)‪ִ" :‬מ י ֶׁש ֹּלא ָר ָא ה ִׂש ְמ ַח ת ֵּב ית ַה ּׁשֹוֵא ָב ה — ֹלא ָר ָא ה ִׂש ְמ ָח ה ִמ ָּי ָמ יו"‪ .‬והמשנה מתארת (שם ב–ד)‪ :‬במוצאי יום טוב‬ ‫הראשון של חג ירדו לעזרת נשים; מנורות של זהב‪ ,‬וארבעה ספלים של זהב בראשיהן‪ ,‬וארבעה ילדים מפרחי כהונה עולים‬ ‫ובידיהם כדים של שמן; ומבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהם היו מפקיעין פתילות — "ְו ֹלא ָה ָי ה ָח ֵצ ר ִּב ירּוָׁש ַל ִי ם ֶׁש ֵא יָנ ּה ְמ ִא יָר ה ֵמ אֹור‬ ‫ֵּב ית ַה ּׁשֹוֵא ָב ה"‪ .‬וחסידים ואנשי מעשה מרקדים לפניהם באבוקות של אור‪ ,‬ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות; והלויים‬ ‫בכינורות ובנבלים ובמצלתיים על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים — כנגד חמישה עשר שיר המעלות‬ ‫שבתהלים‪ .‬עמוד על הפרט הקטן‪ :‬הפתילות‪ .‬את הפתילות של המנורות שהאירו את כל ירושלים עשו מבגדי הכהנים שבלו —‬ ‫מכנסיים שנקרעו‪ ,‬אבנטים שנשחקו‪ .‬כמו הסכך מפסולת גורן ויקב‪ :‬השמחה הגדולה ביותר בשנה מאירה מן הבלאי‪ .‬ומי שמרגיש‬ ‫היום בלוי — יידע שממנו עושים פתילות‪.‬‬ ‫ומה עשו שם גדולי הדור? הגמרא (סוכה נג ע"א) מספרת‪ :‬רבן שמעון בן גמליאל היה נוטל שמונה אבוקות של אור וזורק אחת‬ ‫ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו; והלל הזקן‪ ,‬כשהיה שמח בשמחת בית השואבה‪ ,‬היה אומר‪ִ" :‬א ם ֲא ִנ י ָּכ אן — ַה ֹּכל ָּכ אן; ְו ִא ם ֵא יִנ י ָּכ אן‬ ‫— ִמ י ָּכ אן?" ופירשו‪ :‬על השכינה אמר כן‪ .‬אבל שמע את הדבר כפי שנשמע — זקן שמרקד ואומר "אם אני כאן‪ ,‬הכול כאן"‪ :‬זה ההפך‬ ‫הגמור של הימים שבאמצע‪ ,‬שבהם אדם נמצא בגופו בסוכה ובראשו בכל מקום אחר‪ .‬ורבי יהושע בן חנניה אמר שם‪ :‬כשהיינו‬ ‫שמחים שמחת בית השואבה — "ֹלא ָר ִא ינּו ֵׁש ָנ ה ְּב ֵע יֵנ ינּו"‪ .‬ומנה את יומו‪ :‬שעה ראשונה — תמיד של שחר; משם לתפילה; משם‬ ‫למוסף; משם לבית המדרש; משם לאכילה ושתייה; משם למנחה; משם לתמיד של בין הערבים; ומשם לשמחת בית השואבה‪.‬‬ ‫קרא את הרשימה הזאת פעם נוספת‪ ,‬כי היא התשובה ההלכתית לבטלה‪ :‬יום שלם של חול המועד‪ ,‬שעה אחר שעה‪ ,‬ואין בו שעה‬ ‫ריקה‪ .‬תנא שיודע לרקוד עם אבוקות הוא תנא שיש לו סדר יום‪ .‬השמחה של הלילה נבנתה ביום — ולא ביום שבו "לא בא לי"‪,‬‬ ‫אלא ביום שיש בו שמונה תחנות‪.‬‬ ‫ומה חגגו בעצם? ניסוך המים‪ .‬כל השנה מנסכים על המזבח יין; בחג הסוכות — גם מים‪ִ" .‬נ ּסּוְך ַה ַּמ ִי ם — ֲה ָל ָכ ה ְל ֹמֶׁש ה ִמ ִּס יַנ י" (תענית‬ ‫ג ע"א)‪ ,‬ורבי יהודה בן בתירא מצא לו רמז בתורה (תענית ב ע"ב)‪ :‬בפרשת המוספין של החג כתוב ביום השני "ְו ִנ ְס ֵּכ יֶה ם"‪ ,‬בשישי‬ ‫"ּוְנ ָס ֶכ יָה "‪ ,‬ובשביעי "ְּכ ִמ ְׁש ָּפ ָט ם" — מ"ם‪ ,‬יו"ד‪ ,‬מ"ם‪ :‬מים‪ .‬התורה הצפינה את המים באותיות יתרות‪ ,‬ואת ניסוכם לא כתבה בפירוש;‬ ‫והמים הללו — עליהם השמחה‪ .‬ועכשיו הבן את הדבר בדיוק כנגד היום‪ :‬מהו יין ומהו מים? יין יש בו טעם‪ ,‬וריח‪ ,‬וצבע; הוא משמח‬ ‫בעצמו — שמחה של מי שמרגיש‪ .‬מים — אין בהם כלום‪ :‬לא טעם ולא ריח ולא צבע‪ .‬וכל השנה משמחים את המזבח ביין; ובחג‬ ‫הזה מוסיפים מים‪ ,‬ועל המים דווקא — השמחה הגדולה‪ .‬כי יש שמחה של יין‪ ,‬שמחתו של מי שיש לו טעם בפה; ויש שמחה של‬ ‫מים — שמחתו של מי שאינו מרגיש כלום‪ ,‬ושמח‪ .‬ניסוך המים הוא ההלכה למשה מסיני של חול המועד‪ :‬לרקוד על דבר שאין בו‬ ‫טעם‪ .‬וזה בדיוק היום‪ .‬ומהיכן שאבו? מן השילוח‪ ,‬בצלוחית של זהב (סוכה מח ע"א)‪ :‬מעיין קטן בתחתית ירושלים‪ ,‬שמימיו זוחלים‬ ‫לאט‪ .‬יורדים למקום הנמוך‪ ,‬עם כלי של זהב — ומה שמעלים‪ ,‬בו שמחים‪.‬‬ ‫ואמרו בירושלמי (סוכה ה‪ ,‬א)‪ָ" :‬ל ָּמ ה ִנ ְק ָר א ְׁש ָמ ּה ֵּב ית ַה ּׁשֹוֵא ָב ה? ֶׁש ִּמ ָּׁש ם ׁשֹוֲא ִב ים רּוַח ַה ֹּקֶד ׁש" — על שם "ּוְׁש ַא ְב ֶּת ם ַמ ִי ם ְּב ָׂש ׂשֹון‬ ‫ִמ ַּמ ַע ְי ֵנ י ַה ְי ׁשּוָע ה" (ישעיהו יב‪ ,‬ג)‪ .‬ומביא הירושלמי ראיה‪ :‬יונה בן אמיתי מעולי הרגלים היה‪ ,‬ונכנס לשמחת בית השואבה —‬ ‫ושרתה עליו רוח הקודש‪ .‬יונה‪ .‬הנביא שקראנו בו לפני ימים אחדים‪ ,‬במנחה של יום הכיפורים — נבואתו התחילה בריקוד‪ .‬לא בבית‬ ‫המדרש‪ ,‬לא בצום‪ :‬בין האבוקות‪ .‬ואמרו חכמים (שבת ל ע"ב)‪ֵ" :‬א ין ַה ְּׁש ִכ יָנ ה ׁשֹוָר ה ֹלא ִמ ּתֹוְך ַע ְצ בּות‪ֶ ...‬א ָּל א ִמ ּתֹוְך ִׂש ְמ ָח ה ֶׁש ל‬ ‫ִמ ְצ ָו ה"‪ .‬שים לב שלא נאמר "מתוך הרגשה"; נאמר — מתוך שמחה של מצווה‪ .‬השמחה של המצווה קודמת להשראה‪ ,‬לא להפך‪.‬‬ ‫מי שיושב ומחכה שירגיש כדי לשמוח — מחכה בסדר הפוך‪ .‬ומי שמרגיש כלום ורוקד — ממנו שואבים רוח הקודש‪ .‬והמעיין איננו‬ ‫למעלה; הוא בתחתית העיר‪ ,‬ויורדים אליו‪ .‬וכיצד נגמר הלילה ההוא? בעלות השחר‪ ,‬בשער היוצא מזרח‪ ,‬הפכו כולם את פניהם‬ ‫למערב ואמרו (משנה סוכה ה‪ ,‬ד)‪ֲ" :‬א בֹוֵת ינּו ֶׁש ָה יּו ַּב ָּמ קֹום ַה ֶּז ה‪ֲ ,‬א חֹוֵר יֶה ם ֶא ל ֵה יַכ ל ה'‪ְ ...‬ו ָא נּו — ְל ָי ּה ֵע יֵנ ינּו"‪ .‬לילה שלם של אור‪,‬‬ ‫ובסופו — הפיכת פנים‪ .‬ואולי לכך אמרו "לא ראינו שינה בעינינו"‪ :‬לא מפני שלא ישנו‪ ,‬אלא מפני שהעיניים היו תפוסות — ליה‬ ‫עינינו‪.‬‬ ‫ומדוע מים דווקא בחג הזה? מפני שבו נידונים עליהם‪ֶּ" :‬ב ָח ג ִנ ּדֹוִנ ין ַע ל ַה ַּמ ִי ם" (ראש השנה טז ע"א) — בחג הסוכות נגזר כמה גשם‬ ‫יירד השנה; ולפיכך אמרה תורה נסכו לפני מים בחג‪ ,‬כדי שיתברכו גשמי השנה‪ .‬הרי שהשמחה של הלילה הזה איננה סיום; היא‬ ‫תפילה‪ :‬אדם רוקד על מים שנשאבו‪ ,‬כדי שיירדו מים שטרם ירדו‪ .‬ועכשיו שוב יעקב‪ַ" :‬ו ָּי ֶג ל ֶא ת־ָה ֶא ֶב ן ֵמ ַע ל ִּפ י ַה ְּב ֵא ר"‪ .‬כל הרועים‬ ‫חיכו; הוא לא חיכה‪ .‬וזה כל עניינה של שמחת בית השואבה בזמן הזה‪ ,‬בלי מקדש‪ :‬יש אבן על פי הבאר — העייפות‪ ,‬המבוכה‪" ,‬לא‬ ‫בא לי"‪" ,‬מה יגידו" — וכל אחד מחכה שיתאספו‪ ,‬שיהיה מקדש‪ ,‬שתהיה הרגשה‪ .‬ומי שבא לשמחת בית השואבה בחצר בית‬ ‫מדרש‪ ,‬בקור‪ ,‬בערב של חול המועד‪ ,‬ורוקד כאילו יש מנורות של זהב — גלל את האבן לבדו‪ .‬ומה שנשאב אחר כך — משקה את‬ ‫הצאן‪.‬‬ ‫ִל ְׁש ֹאב — ָׁש ֹלׁש ְמ ִׁש יכֹות ֶׁש ל ַה ַּב ַע ל ָּד ָב ר‪ּ ,‬וְׁש ֹלָׁש ה ַמ ֲע ִנ ים ֶׁש ל ַי ֲע ֹקב‬ ‫ג‪ֲ .‬ע בֹוַד ת ַה ּיֹום‬ ‫שני ימים למדנו את הידיים‪ :‬יד שנפתחת‪ ,‬יד שאוחזת‪ .‬והיום — יד ששואבת‪ :‬יד שיורדת לתוך דבר נמוך כדי להעלות ממנו‪.‬‬ ‫"ַמ ְל ֲא ֵכ י ֱא ֹלִה ים ֹעִל ים ְו ֹיְר ִד ים ּבֹו" — בסולם שראה יעקב‪ ,‬ראשו בשמים ורגליו בארץ‪ .‬ועבודת חול המועד היא עבודת הסולם‪ :‬לא‬ ‫לברוח מן היום הריק ולא לשקוע בו‪ ,‬אלא לעמוד עליו ולהעלות ממנו‪ .‬ושלוש משיכות יש לבעל דבר בימים האלה‪ ,‬שכל אחד‬ ‫מכיר‪ ,‬וכנגדן שלושה מענים‪.‬‬ ‫המשיכה הראשונה — "אני לא מרגיש כלום"‪ .‬והמענה — "ְו ָא ֹנִכ י ֹלא ָי ָד ְע ִּת י"‪ .‬יעקב לא הרגיש בלילה ההוא כלום‪ ,‬ולמחרת ידע‬ ‫שהמקום היה מלא‪ .‬ומה שלמדנו ביום הראשון של החג עומד כאן בכל כוחו‪ :‬הסוכה היא אור מקיף — והמקיף אינו תלוי בהרגשת‬ ‫המוקף‪ .‬ניסוך המים אומר את זה בהלכה‪ :‬השמחה של החג היא על מים‪ ,‬שאין בהם טעם‪ .‬אדם שאינו מרגיש ויושב בסוכה‪ ,‬ומברך‬ ‫על הלולב‪ ,‬ואומר הלל שלם בבוקר בלי שום התעוררות — מקיים את החג בשלמותו‪ ,‬ואולי בשלמות גדולה יותר‪ :‬כי שמחה של יין‬ ‫כל אדם יכול‪ ,‬ושמחה של מים — רק מי שנשאר בסוכה כשלא הרגיש כלום‪ .‬המשיכה השנייה — "פספסתי"‪ .‬והמענה — הלל שלם‪.‬‬ ‫שבעה ימים‪ ,‬שבעה חגים‪ ,‬שבעה מוספים שונים; אין בסוכות יום שהוא שאריות של יום אחר‪ .‬ויעקב — עשרים שנה אצל לבן‪ ,‬ימים‬ ‫דומים שלא היה בהם לא מזבח ולא חלום — ומהם שנים עשר שבטים‪ .‬שום דבר לא פוספס‪ .‬מה שנעשה בתשרי כתוב; ומה שלא‬ ‫נעשה — יש לו היום חג חדש להיעשות בו‪ .‬המשיכה השלישית — הבית‪ :‬הילדים מתעצבנים‪ ,‬כולם בסוכה קטנה‪ ,‬השעות ארוכות‪,‬‬ ‫ומריבה קטנה אחת הופכת את הצל לחום‪ .‬והמענה — "ִא יׁש ֲא ֶׁש ר ְּכ ִב ְר ָכ תֹו ֵּב ַר ְך ֹאָת ם"‪ .‬יעקב‪ ,‬האב היחיד שכל שנים עשר בניו יצאו‬ ‫ממנו כשבטים‪ ,‬לא ביקש מיהודה שיהיה יששכר ולא מזבולון שיהיה לוי‪ .‬תפארת היא היופי של ריבוי שאינו מתבטל — ואין מקום‬ ‫שבו נבחנת המידה הזאת יותר מסוכה מלאה ילדים בחול המועד‪ :‬זה רוצה לנסוע‪ ,‬זה רוצה ללמוד‪ ,‬זה ישן עד הצהריים‪ ,‬זה שואל‬ ‫שאלות שאין להן סוף‪ .‬ההורה שמבקש שכולם יהיו אחד — שובר את היופי; וזה שנותן היום לכל אחד את ברכתו שלו — בונה‬ ‫סוכה למקנה‪ּ" .‬וְל ִמ ְק ֵנ הּו ָע ָׂש ה ֻס ֹּכת" — לצאן‪ ,‬לדבר הנמוך ביותר שהיה לו‪ ,‬בנה יעקב סוכות; ועל שמן נקרא המקום‪.‬‬ ‫ומה על השמחה? כאן נוגע היום השלישי בשער הבטחון‪ ,‬ובנקודה שאין למדים אותה בשום מקום אחר‪ :‬שהשמחה עצמה היא‬ ‫בטחון‪ .‬פתח את הנביא במקום שממנו לקחו חכמים את שמה של השמחה‪ּ" :‬וְׁש ַא ְב ֶּת ם ַמ ִי ם ְּב ָׂש ׂשֹון ִמ ַּמ ַע ְי ֵנ י ַה ְי ׁשּוָע ה" (ישעיהו יב‪,‬‬ ‫ג) — ובפסוק שלפניו‪ִ" :‬ה ֵּנ ה ֵא ל ְי ׁשּוָע ִת י‪ֶ ,‬א ְב ַט ח ְו ֹלא ֶא ְפ ָח ד" (שם‪ ,‬ב)‪ .‬קודם "אבטח ולא אפחד"‪ ,‬ורק אחר כך "ושאבתם בששון"‪.‬‬ ‫אדם שרוקד בלילה על מים שנשאבו — כדי שיירדו מים שטרם ירדו — עושה מעשה של בטחון בגופו‪ :‬הוא שמח על מה שעוד לא‬ ‫ניתן‪ .‬הבוטח אינו מחכה לגשם כדי לשמוח; הוא שמח‪ ,‬והגשם בא‪ .‬ויעקב — האיש שנשבע "ְו ָנ ַת ן־ִל י ֶל ֶח ם ֶל ֱא ֹכל ּוֶב ֶג ד ִל ְל ֹּבׁש"‬ ‫(בראשית כח‪ ,‬כ)‪ ,‬שביקש לחם ובגד ושמח בהם — הוא האורח של שמחת המים‪ .‬ומי שרוצה לדעת אם יש לו בטחון — יבדוק אם‬ ‫הוא יכול לשמוח הלילה בלי סיבה‪ .‬אם כן — יש לו; ואם עדיין לא — ילך לשמחת בית השואבה‪ ,‬וירקוד עד שיהיה‪ַ" .‬מ ַע ְי ֵנ י" — לשון‬ ‫רבים‪ :‬לכל אדם מעיין ישועה משלו‪ ,‬במקום הנמוך של חייו שלו‪ :‬השילוח של האחד הוא הסוכה הריקה בארבע אחר הצהריים;‬ ‫של השני — הילד שמתעצבן; של השלישי — הלב שלא מרגיש‪ .‬יורדים לשם עם צלוחית של זהב‪ ,‬ועולים בששון‪.‬‬ ‫ַמ ה ַּל ְח ֹׁשב ַה ּיֹום‪ :‬כשיבוא הקול של "כלום לא קורה‪ ,‬אתה לא מרגיש‪ ,‬פספסת" — קרא לו בשמו‪ :‬זה הבעל דבר‪ ,‬ואלה הימים‬ ‫שלו‪ ,‬והוא לא מציע עבירה אלא ריקנות‪ .‬ואמור כנגדו את הפסוק של יעקב‪ָ" :‬א ֵכ ן ֵי ׁש ה' ַּב ָּמ קֹום ַה ֶּז ה‪ְ ,‬ו ָא ֹנִכ י ֹלא ָי ָד ְע ִּת י" —‬ ‫ההרגשה אינה עדות‪ .‬וזכור את ניסוך המים‪ :‬השמחה של החג הזה היא על דבר שאין בו טעם‪ .‬מי שיושב בסוכה ואינו מרגיש‬ ‫כלום — מנסך מים‪ .‬ובכל בוקר של חול המועד‪ ,‬כשתאמר הלל שלם — אמור לעצמך למה שלם‪ :‬כי היום חג לעצמו‪ ,‬ולא‬ ‫פספסת אותו‪.‬‬ ‫ַמ ה ַּל ֲע ׂשֹות ַה ּיֹום‪ :‬קודם — סדר יום‪ ,‬כרבי יהושע בן חנניה‪ :‬לפני שהיום מתחיל‪ ,‬כתוב על פתק שמונה תחנות — שחרית‪ ,‬לימוד‬ ‫קצר בסוכה‪ ,‬ארוחה‪ ,‬טיול או מעשה עם הילדים‪ ,‬מנחה‪ ,‬שיחה עם מישהו‪ ,‬שמחת בית השואבה — ואל תשאיר שעה בלי שם‪,‬‬ ‫כי הבטלה מביאה לידי שעמום‪ .‬אחר כך — "מילי דשטותא" של רבי נחמן‪ :‬עשה היום דבר אחד שטותי ושמח עם הילדים‪,‬‬ ‫בכוונה‪ ,‬כמצווה — שיר בקול‪ ,‬משחק‪ ,‬טיפשות קטנה בסוכה — ואל תחכה שיבוא לך; עשה‪ ,‬ויבוא‪ .‬ובלילה — לך לשמחת בית‬ ‫השואבה‪ ,‬ואל תעמוד בצד‪ :‬יש אבן על פי הבאר‪ ,‬וכל הרועים מחכים שמישהו אחר יזוז‪ .‬היה יעקב — גלול אותה לבדך‪ ,‬ורקוד‬ ‫רבע שעה כאילו יש מנורות של זהב ואיש אינו רואה‪ .‬ואם התעצבן היום ילד — או אתה — ברך אותו בלב בברכה שלו‪ ,‬לא‬ ‫בברכה שרצית לתת‪ .‬זו הסוכה למקנה‪.‬‬ ‫מֹוֲע ִד ים ְל ִׂש ְמ ָח ה · ַח ִּג ים ּוְז ַמ ִּנ ים ְל ָׂש ׂשֹון‬ ‫ֵנר ַמ ֲעָר ִב י · גיליון ט"ו · מהדורת סוכות תשפ"ז — ִצ ָּלא ִד ְמ ֵה יְמ נּוָת א · פרק ג' — חול המועד‪ ,‬י"ז בתשרי · אושפיזא‪ :‬יעקב — תפארת · מחר‪ ,‬פרק ד'‪ :‬משה — נצח ·‬ ‫ִנָּת ן ְל ַצֵּלם ּוְל ָה ִפ יץ ְל ִזּכּוי ָה ַר ִּב ים‬ ‫גיליון ט"ו · ַמ ֲה דּוַר ת ֻס ּכֹות תשפ"ז · ֶּפֶר ק ד' ִמ ּתֹוְך ִּת ְׁש ָע ה · ֹחל ַה ּמֹוֵע ד — יֹום ְׁש ִל יִׁש י ַּבָּׁש בּוַע ‪ ,‬י"ח ְּב ִת ְׁש ֵר י · אּוְׁש ִּפ יָזא‪ֹ :‬מֶׁש ה — ֶנַצח‬ ‫תשעה פרקים לתשעת ימי החג — פרק ליום‪ ,‬לקרוא בסוכה · היום‪ :‬אמצע החג‬ ‫ַמ ֲה דּוַר ת ֻס ּכֹות · ֶּפ ֶר ק ד'‬ ‫ִצ ָּל א ִד ְמ ֵה יְמ נּו ָת א‬ ‫ַה ּיֹום ֶׁש ָּבֶא ְמ ַצע — ֹמֶׁש ה‪ֶ ,‬לֶח ם ֶׁש ּיֹוֵר ד ְּד ַבר יֹום ְּב יֹומֹו‪ּ ,‬וָפִנים ֶׁש ַּמ ְת ִח ילֹות ְל ָה ִא יר‬ ‫"ִה ְנ ִנ י ַמ ְמ ִט יר ָל ֶכ ם ֶל ֶח ם ִמ ן־ַה ָּׁש ָמ ִי ם‪ְ ,‬ו ָי ָצ א ָה ָע ם ְו ָל ְק טּו ְּד ַב ר־יֹום ְּב יֹומֹו‪ְ ,‬ל ַמ ַע ן ֲא ַנ ֶּס ּנּו ֲה ֵי ֵל ְך ְּב תֹוָר ִת י ִא ם־ֹלא"‬ ‫(שמות טז‪ ,‬ד)‬ ‫היום הרביעי‪ .‬שלושה ימים מאחור‪ ,‬שלושה ימים לפנים — האמצע המדויק של שבעת ימי החג‪ .‬וכל מי שהלך פעם דרך ארוכה‬ ‫יודע מהו אמצע‪ :‬ההתלהבות של ההתחלה כבר נגמרה‪ ,‬והסוף עוד אינו נראה‪ .‬ביום הראשון הכול חדש; ביום האחרון הכול יקר;‬ ‫ובאמצע — "עוד יום כזה"‪ .‬וזה בדיוק הרגע שבו הבעל דבר‪ ,‬שאתמול הציע ריקנות‪ ,‬מציע היום כבדות‪ :‬הצל אותו צל‪ ,‬הסוכה אותה‬ ‫סוכה‪ ,‬הלולב אותו לולב‪ ,‬הילדים אותם ילדים — ומה‪ ,‬בעצם‪ ,‬הטעם ביום רביעי שאין בו כלום ממה שלא היה בשלישי? ולכן שלחה‬ ‫התורה ליום הזה את מי שהלך ארבעים שנה באותו מדבר‪ ,‬באותו מן‪ ,‬באותו ענן‪ ,‬יום אחר יום — ולא התעייף‪ :‬משה‪ .‬ומידתו נצח‪.‬‬ ‫ונצח היא מילה כפולה בלשון הקודש‪ֵ :‬נ ַצ ח — לעולם‪ ,‬מה שאינו נגמר; ְו ִנ ָּצ חֹון — ההתגברות‪ .‬ושתיהן דבר אחד‪ ,‬כי מי שאינו נגמר —‬ ‫מנצח‪ .‬שלושה ימים למדנו את הידיים — לפתוח‪ ,‬לאחוז‪ ,‬לשאוב; והיום‪ ,‬מן היום הרביעי‪ ,‬עוברים אל הרגליים‪ .‬בלשון הסוד נצח‬ ‫והוד הן שתי הרגליים של הקומה העליונה‪ :‬אחרי הזרועות והלב — הרגליים‪ ,‬שנושאות את הכול קדימה‪ .‬והיום היא הרגל‬ ‫הראשונה‪ ,‬הימנית‪ :‬הצעד‪ .‬וכל מה שכתוב כאן מבקש דבר אחד‪ :‬לא רק שלא תיפול היום — שתעלה‪ .‬כי משה הוא האיש שנכנס‬ ‫לתוך הענן ויצא ממנו כשפניו מאירות‪ ,‬והסוכה היא הענן‪ ,‬והיום הוא יומו‪.‬‬ ‫ֹמֶׁש ה — ָה ִא יׁש ֶׁש ִּנ ְכ ַנ ס ְל תֹוְך ֶה ָע ָנ ן‬ ‫א‪ָ .‬ה אּוְׁש ִּפ יָז א‬ ‫מכל שבעת האורחים‪ ,‬אחד בלבד ישב בסוכה ממש — בענני הכבוד עצמם‪ ,‬שעליהם נאמר "ִּכ י ַב ֻּס ּכֹות הֹוַׁש ְב ִּת י ֶא ת ְּב ֵנ י ִי ְׂש ָר ֵא ל" —‬ ‫ולא רק ישב בהם‪ ,‬אלא נכנס לתוכם‪ַ" :‬ו ָּי ֹבא ֹמֶׁש ה ְּב תֹוְך ֶה ָע ָנ ן ַו ַּי ַע ל ֶא ל־ָה ָה ר‪ַ ,‬ו ְי ִה י ֹמֶׁש ה ָּב ָה ר ַא ְר ָּב ִע ים יֹום ְו ַא ְר ָּב ִע ים ָל ְי ָל ה" (שמות כד‪,‬‬ ‫יח)‪ .‬כל ישראל ראו את הענן מבחוץ; משה נכנס בו‪ .‬וארבעים יום ישב בתוך הענן‪ ,‬בלי לחם ובלי מים‪ ,‬וקיבל תורה‪ .‬הרי לך את‬ ‫האורח של היום‪ :‬לא מי שבנה סוכה ולא מי שנכנס לצל — מי שגר בתוך הענן שממנו הסוכה‪ .‬ומה יצא לו מזה? "ּוֹמֶׁש ה ֹלא־ָי ַד ע ִּכ י‬ ‫ָק ַר ן עֹור ָּפ ָנ יו ְּב ַד ְּב רֹו ִא ּתֹו" (לד‪ ,‬כט)‪ .‬פניו האירו — והוא לא ידע‪ .‬כל ישראל ראו‪ ,‬ואהרן ראה‪ ,‬ומשה בעצמו לא הרגיש דבר‪ .‬אתמול‬ ‫למדנו את "ְו ָא ֹנִכ י ֹלא ָי ָד ְע ִּת י" של יעקב — יש ה' במקום הזה ולא ידעתי; והיום המדרגה שלמעלה ממנו‪ּ" :‬וֹמֶׁש ה ֹלא ָי ַד ע ִּכ י ָק ַר ן" —‬ ‫לא רק שהמקום מלא ואינך יודע; אתה עצמך מאיר ואינך יודע‪ .‬אדם יושב ארבעה ימים בתוך ענן ואומר "אני לא מרגיש כלום" —‬ ‫ואיש אינו אומר לו שפניו כבר השתנו‪ .‬הענן עושה את שלו בפנים שלא מרגישות‪ .‬זה הדבר הראשון שמשה מביא לסוכה‪ :‬הידיעה‬ ‫שהאור ניכר בך לפני שהוא ניכר לך‪.‬‬ ‫ולמה מידתו נצח? התבונן כיצד נבחר‪ּ" .‬וֹמֶׁש ה ָה ָי ה ֹרֶע ה" — ואמרו במדרש (שמות רבה ב‪ ,‬ב)‪ :‬ברח ממנו גדי אחד‪ ,‬ורץ אחריו עד‬ ‫שהגיע לבריכה של מים ועמד לשתות; אמר לו‪ :‬לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא‪ ,‬עייף אתה — הרכיבו על כתפו והלך‪ .‬אמר‬ ‫הקדוש ברוך הוא‪ :‬יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך — חייך‪ ,‬אתה תרעה צאני ישראל‪ .‬מנהיג ישראל נבחר על שום גדי‬ ‫אחד‪ ,‬וריצה אחת‪ ,‬וכתף אחת‪ .‬ומה ראה בו הקדוש ברוך הוא? לא חכמה ולא כוח — התמדה‪ :‬אדם שאינו מניח דבר קטן שברח‪.‬‬ ‫וזה נצח‪ :‬לא הכוח לעשות דבר גדול‪ ,‬אלא הכוח לא להרפות מדבר קטן‪ .‬ארבעים שנה הוליך משה עם שמתלונן‪ ,‬סוטה‪ ,‬בונה עגל‪,‬‬ ‫מבקש לחזור למצרים — ולא הניח‪ַ" .‬ו ִּי ֹּפל ֹמֶׁש ה ַע ל ָּפ ָנ יו" פעמים אין ספור‪ ,‬וקם‪ .‬ובימים שבאמצע של החג‪ ,‬כשאדם אומר "עוד יום‬ ‫כזה" — נכנס אליו האיש שאמר "עוד יום כזה" ארבעה עשר אלף פעמים במדבר‪ ,‬ושבכל אחד מהם ירד מן‪ .‬ומכאן השם השני‪:‬‬ ‫ִנ ָּצ חֹון‪ .‬הנצחון של משה לא היה על פרעה — היה על היום השני‪ ,‬והשלישי‪ ,‬והאלף‪ .‬מי שיודע לקום ביום שאינו שונה מאתמול —‬ ‫ניצח את הבעל דבר במלחמתו הקשה‪ ,‬שהיא לא מלחמת החטא אלא מלחמת השגרה‪.‬‬ ‫ויש במשה דבר שנוגע דווקא ליהודי שמרגיש שאין לו מה לומר בסוכה‪ֹ" .‬לא ִא יׁש ְּד ָב ִר ים ָא ֹנִכ י‪ִּ ...‬כ י ְכ ַב ד־ֶּפ ה ּוְכ ַב ד ָל ׁשֹון ָא ֹנִכ י"‬ ‫(שמות ד‪ ,‬י)‪ .‬האיש שדרכו ניתנה כל התורה לא ידע לדבר‪ .‬ובכתבי האר"י‪ ,‬ארבעת המינים הם שבעת האורחים‪ :‬שלושת ההדסים‬ ‫— אברהם יצחק ויעקב; הלולב — יוסף; האתרוג — דוד; ושתי הערבות — משה ואהרן‪ .‬ערבה‪ .‬ודרשו חכמים (ויקרא רבה ל‪ ,‬יד)‪:‬‬ ‫"ֲע ָר ָב ה — ּדֹוָמ ה ְל ֶפ ה"‪ .‬המין שאין בו לא טעם ולא ריח‪ ,‬שהוא הפה‪ ,‬הוא משה‪ .‬הבן‪ :‬הפה של משה‪ ,‬כבד הפה‪ ,‬הוא הערבה —‬ ‫ודווקא עליו נאמר "ֶּפ ה ֶא ל־ֶּפ ה ֲא ַד ֶּב ר־ּבֹו" (במדבר יב‪ ,‬ח)‪ .‬הקדוש ברוך הוא בחר לדבר פה אל פה עם הפה שאינו יודע לדבר‪ .‬ומי‬ ‫שיושב היום בסוכה ואינו מוצא בפיו שיר‪ ,‬לא דבר תורה‪ ,‬לא מילה אחת של התעוררות — הוא ערבה‪ :‬אין בו טעם ואין בו ריח‪.‬‬ ‫ואומרת התורה‪ :‬הערבה הזאת היא משה‪ .‬ובהושענא רבה‪ ,‬בעוד שלושה ימים‪ ,‬כשיניחו את הלולב ויאחזו ערבה לבדה ויחבטו‬ ‫אותה בקרקע חמש פעמים — נראה שיש יום שכולו ערבה‪ ,‬שכולו פה שאין בו טעם‪ ,‬ושהוא היום הגדול מכולם‪ .‬אבל זה עוד‬ ‫לפנינו‪ .‬היום צריך לדעת רק זאת‪ :‬כבד הפה הוא זה שאיתו מדברים פה אל פה‪.‬‬ ‫וכיוון שהזכרנו את הענן — יש בו סדר‪ ,‬וסדר החג בנוי עליו‪ .‬אמרו חכמים (תענית ט ע"א)‪ :‬שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל —‬ ‫משה ואהרן ומרים — ושלוש מתנות ניתנו על ידם‪ :‬באר בזכות מרים‪ ,‬עמוד ענן בזכות אהרן‪ ,‬ומן בזכות משה‪ .‬עמוד הענן — הסוכה‬ ‫עצמה — בזכות אהרן; והוא האורח של מחר‪ .‬והמן — בזכות משה; וזה עניינו של היום‪ .‬ולכן הימים שבאמצע נמסרו לשניהם‪ :‬היום‬ ‫הלחם‪ ,‬מחר הענן‪ .‬ומה בין הלחם לענן? הענן מקיף מבחוץ — אור מקיף‪ ,‬כמו שלמדנו ביום הראשון; המן נכנס פנימה — "ֶל ֶח ם‬ ‫ֶׁש ִּנ ְב ָל ע ְּב ֵא יָב ִר ים" (יומא עה ע"ב)‪ .‬ביום השלישי ראינו את הסוכה נעשית בית; היום הסוכה נעשית לחם — משהו שנכנס לתוך‬ ‫האדם ומזין אותו מבפנים‪ .‬ואם עד היום היה אפשר לומר "אני יושב בצל ואינו נכנס בי" — היום מלמד משה שהצל יורד גם כלחם‪.‬‬ ‫ובלשון הכתוב על המן‪ַ" :‬ו ֹּיאְמ רּו ִא יׁש ֶא ל־ָא ִח יו ָמ ן הּוא‪ִּ ,‬כ י ֹלא ָי ְד עּו ַמ ה־הּוא" (שמות טז‪ ,‬טו) — שוב "לא ידעו"‪ :‬אכלו ולא ידעו מה‬ ‫אכלו‪ .‬שלושה "לא ידע" בשלושה ימים — יעקב‪ ,‬משה‪ ,‬ואוכלי המן — ושלושתם קיבלו את הדבר הגדול ביותר בלי לדעת‪ .‬ההשראה‬ ‫של תשרי איננה תלויה בהכרה; היא לחם‪ ,‬ואוכלים אותו‪.‬‬ ‫ויש עוד דבר שקושר את משה אל הימים האלה ממש‪ ,‬אל התאריך‪ .‬ביום הראשון של החג ראינו את דברי הגר"א‪ :‬ענני הכבוד‬ ‫שנסתלקו בחטא העגל חזרו בחמישה עשר בתשרי — כשהתחילו במלאכת המשכן‪ .‬ומי אסף את העם למלאכה הזאת? "ַו ַּי ְק ֵה ל‬ ‫ֹמֶׁש ה ֶא ת־ָּכ ל־ֲע ַד ת ְּב ֵנ י ִי ְׂש ָר ֵא ל" (שמות לה‪ ,‬א) — ואמרו חכמים‪ :‬למחרת יום הכיפורים‪ .‬משה ירד מן ההר בעשירי בתשרי עם‬ ‫הלוחות ועם "סלחתי"‪ ,‬ולמחרת הקהיל את כולם ואמר‪ :‬בנו‪ .‬ומן הבנייה חזר הענן‪ .‬הרי לך את סדר הימים שאנו עומדים בהם‪ :‬יום‬ ‫הכיפורים — סליחה; למחרת — משה מקהיל; ארבעה ימים — בונים; ט"ו — הענן חוזר‪ ,‬והמשכן‪ ,‬שעליו נאמר "ְו ָע ׂשּו ִל י ִמ ְק ָּד ׁש‬ ‫ְו ָׁש ַכ ְנ ִּת י ְּב תֹוָכ ם" (כה‪ ,‬ח)‪ .‬ודקדקו קדמונים‪" :‬בתוכו" לא נאמר‪ ,‬אלא "בתוכם" — בתוך כל אחד ואחד‪ .‬המשכן שבנו בימים שבין יום‬ ‫הכיפורים לסוכות לא נועד להיות מקום שהשכינה יושבת בו; הוא נועד להיות הדרך שבה השכינה נכנסת לתוך האנשים שבנו‬ ‫אותו‪ .‬וזו הסוכה שאתה יושב בה ביום הרביעי‪ :‬ארבעה ימים אחרי שנכנסת — כארבעת ימי הבנייה — ואיש אינו רואה עדיין ענן‪.‬‬ ‫אבל משה יודע מה קורה ביום הרביעי של מלאכת המשכן‪ :‬עוד מעט‪ ,‬ובלי שתרגיש‪ְ" ,‬ו ָׁש ַכ ְנ ִּת י ְּב תֹוָכ ם"‪ .‬הוא האורח שראה את‬ ‫הענן חוזר על מלאכה שנראתה כמו קרשים ויריעות ואנשים עייפים‪ .‬ולכן דווקא הוא נכנס ביום שבו הסוכה נראית כמו קרשים‪.‬‬ ‫ועוד מילה על נצח‪ ,‬מפני שהיא הפסוק שכולנו מכירים‪ֹ" :‬מֶׁש ה ֱא ֶמ ת ְו תֹוָר תֹו ֱא ֶמ ת" (בבא בתרא עד ע"א) — כך צעקו בני קרח מתוך‬ ‫האדמה‪ .‬ואמת בלשון הסוד היא תפארת‪ ,‬מידתו של יעקב; ומשה הוא נצח — מה שמנצח את הזמן‪ .‬תורתו של משה נצחית לא‬ ‫מפני שהיא ישנה‪ ,‬אלא מפני שהיא יורדת מחדש כל יום‪ ,‬כמן‪ַ" .‬ו ַּי ֲא ִמ ינּו ַּב ה' ּוְב ֹמֶׁש ה ַע ְב ּדֹו" (שמות יד‪ ,‬לא)‪ :‬משה הוא האיש של‬ ‫האמונה — צילא דמהימנותא‪ ,‬צל האמונה; מי שנכנס לענן ויצא ממנו עם התורה הוא זה שנתן לצל את שמו‪ .‬ואולי לכן הוא‬ ‫האורח של האמצע‪ :‬כי האמונה איננה נבחנת בהתחלה‪ ,‬כשהכול חדש‪ ,‬ולא בסוף‪ ,‬כשהכול ברור‪ ,‬אלא ביום הרביעי — היום שאין‬ ‫בו שום סיבה להאמין חוץ מזה שהאמנת אתמול‪.‬‬ ‫ַה ָּמ ן — ֶל ֶח ם ֶׁש ל ֶא ְמ ַצ ע‪ְ ,‬ו תֹוַר ת ַה ִּׂש ְמ ָח ה ֶׁש ל ָה ַר ְמ ַּב "ם‬ ‫ב‪ִ .‬ע ְנ ַי ן ַה ּיֹום‬ ‫"ִה ְנ ִנ י ַמ ְמ ִט יר ָל ֶכ ם ֶל ֶח ם ִמ ן־ַה ָּׁש ָמ ִי ם‪ְ ,‬ו ָי ָצ א ָה ָע ם ְו ָל ְק טּו ְּד ַב ר־יֹום ְּב יֹומֹו‪ְ ,‬ל ַמ ַע ן ֲא ַנ ֶּס ּנּו ֲה ֵי ֵל ְך ְּב תֹוָר ִת י ִא ם־ֹלא"‪ .‬קרא את הפסוק לאט‪ ,‬כי‬ ‫כל תורת הימים שבאמצע כתובה בו‪ְּ" .‬ד ַב ר־יֹום ְּב יֹומֹו" — לחם של יום אחד‪ .‬מי שלקט יותר‪ַ" ,‬ו ָּי ֻר ם ּתֹוָל ִע ים ַו ִּי ְב ַא ׁש" (טז‪ ,‬כ)‪ :‬המן לא‬ ‫ידע להישמר‪ .‬ארבעים שנה חי עם שלם בלי מזווה‪ ,‬בלי מחר‪ .‬וזה הניסיון — "ְל ַמ ַע ן ֲא ַנ ֶּס ּנּו"‪ :‬לא ניסיון של רעב‪ ,‬שהרי הלחם ירד;‬ ‫ניסיון של מחר‪ .‬האם אתה יכול לאכול היום בלי לדאוג למחר? ואמרו חכמים (סוטה מח ע"ב)‪ָּ" :‬כ ל ִמ י ֶׁש ֵּי ׁש לֹו ַּפ ת ְּב ַס ּלֹו ְו אֹוֵמ ר ָמ ה‬ ‫ֹאַכ ל ְל ָמ ָח ר — ֵא ינֹו ֶא ָּל א ִמ ְּק ַט ֵּנ י ֲא ָמ ָנ ה"‪ .‬שים לב‪ :‬לא מי שאין לו פת — מי שיש לו‪ .‬הפת בסל‪ ,‬והשאלה בפה‪ .‬ועל זה ירד המן‬ ‫ארבעים שנה‪ :‬ללמד עם שלם‪ ,‬יום אחר יום‪ ,‬שהלחם של היום ניתן היום‪ ,‬ושהדאגה למחר איננה זהירות אלא קטנות אמונה‪ .‬ומה‬ ‫זה נוגע לחול המועד? הבט מה הבעל דבר עושה בימים האלה‪ ,‬כשהריקנות אינה מספיקה לו‪ :‬הוא מביא את המחר‪ .‬אחרי החג יש‬ ‫חשבונות; אחרי החג חוזרים; אחרי החג — הכסף שהוצאנו‪ ,‬העבודה שמחכה‪ ,‬החורף‪ .‬הוא יושב בסוכה ואוכל את הלחם של אחרי‬ ‫סוכות‪ .‬וזה מה שהתורה קראה לו‪ :‬תולעים‪ .‬הלחם של מחר‪ ,‬כשאוכלים אותו היום‪ ,‬מבאיש‪.‬‬ ‫ומה היה המן? "ֶל ֶח ם ַא ִּב יִר ים ָא ַכ ל ִא יׁש" (תהלים עח‪ ,‬כה) — ודרשו (יומא עה ע"ב)‪ :‬רבי עקיבא אומר‪ ,‬לחם שמלאכי השרת אוכלים;‬ ‫רבי ישמעאל אומר‪ ,‬לחם שנבלע ברמ"ח איברים‪ .‬ועוד אמרו שם (עה ע"א)‪ :‬כל אחד טעם בו מה שרצה — בחור טועם בו טעם‬ ‫לחם‪ ,‬זקן — טעם דבש‪ ,‬תינוק — טעם חלב‪ .‬לחם אחד לכל ישראל‪ ,‬וטעם אחר לכל אדם‪ .‬הרי לך שלושה דברים‪ :‬לחם של מלאכים‬ ‫— מזון שאינו מן הארץ; לחם שנבלע כולו — שאין בו פסולת‪ ,‬שהכול נעשה אדם; ולחם שטעמו לפי האוכל‪ .‬וספרי הסוד קראו‬ ‫לאוכלי המן "ְּב ֵנ י ְמ ֵה יְמ נּוָת א" — בני האמונה; ובזוהר (בשלח) אמרו שמי שאכל מן היה מסתכל בחכמה של מעלה‪ ,‬שהמן היה מזון‬ ‫של דעת‪ .‬ואמרו במכילתא (בשלח‪ ,‬ויסע)‪ֹ" :‬לא ִנ ְּת ָנ ה תֹוָר ה ִל ְד ֹרׁש ֶא ָּל א ְל אֹוְכ ֵל י ַה ָּמ ן"‪ .‬התורה ניתנה לאוכלי המן — לאנשים שחיו‬ ‫יום אחד בכל פעם‪ ,‬שלא היה להם מחר במזווה‪ .‬מי שלבו במחר אינו יכול לקבל תורה‪ ,‬מפני שהתורה נאמרת היום‪ַ" :‬ה ּיֹום‪ִ ,‬א ם‬ ‫ְּב ֹקלֹו ִת ְׁש ָמ עּו"‪ .‬ומכאן לחול המועד‪ :‬אמרו בירושלמי (מועד קטן ב‪ ,‬ג)‪ְּ" :‬כ לּום ָא ְס רּו ַל ֲע ׂשֹות ְמ ָל אָכ ה ְּב ֻח ּלֹו ֶׁש ל מֹוֵע ד ֶא ָּל א ְּכ ֵד י ֶׁש ְּי הּו‬ ‫אֹוְכ ִל ין ְו ׁשֹוִת ין ִו יֵג ִע ין ַּב ּתֹוָר ה"‪ .‬זהו חול המועד להלכה‪ :‬לא בטלה — ימים שנתפנו מן המלאכה כדי שיהיו בהם אכילה ושתייה‬ ‫ותורה‪ .‬ומי שאוכל בסוכה‪ ,‬בצל הענן‪ ,‬כמו אוכל מן — נעשה מאוכלי המן‪ ,‬ואוכלי המן הם שניתנה להם תורה‪ .‬היום הרביעי הוא‬ ‫היום ללמוד תורה בסוכה‪ :‬כי הסוכה היא הענן‪ ,‬והענן הוא המקום שבו קיבל משה תורה‪ ,‬ואתה בפנים‪.‬‬ ‫ועכשיו הרמב"ם‪ .‬בסוף הלכות לולב (פרק ח)‪ ,‬אחרי כל דיני ארבעת המינים‪ ,‬מביא הרמב"ם את שמחת בית השואבה‪ ,‬ומסיים‬ ‫בהלכה שאין דומה לה בכל ארבעה עשר ספריו‪ַ" :‬ה ִּׂש ְמ ָח ה ֶׁש ִּי ְׂש ַמ ח ָא ָד ם ַּב ֲע ִׂש ַּי ת ַה ִּמ ְצ ָו ה ּוְב ַא ֲה ַב ת ָה ֵא ל ֶׁש ִּצ ָּוה ָּב ֶה ן — ֲע בֹוָד ה ְּג דֹוָל ה‬ ‫ִה יא‪ְ .‬ו ָכ ל ַה ּמֹוֵנ ַע ַע ְצ מֹו ִמ ִּׂש ְמ ָח ה זֹו — ָר אּוי ְל ִה ָּפ ַר ע ִמ ֶּמ ּנּו‪ֶׁ ,‬ש ֶּנ ֱא ַמ ר‪ַּ :‬ת ַח ת ֲא ֶׁש ר ֹלא־ָע ַב ְד ָּת ֶא ת־ה' ֱא ֹלֶה יָך ְּב ִׂש ְמ ָח ה ּוְב טּוב ֵל ָב ב" (הלכות‬ ‫לולב ח‪ ,‬טו)‪ .‬עמוד על שני הדברים‪" .‬עבודה גדולה היא" — השמחה איננה תוספת‪ ,‬איננה אווירה‪ ,‬איננה מה שקורה כשהכול הולך‬ ‫טוב; היא עבודה‪ ,‬כתפילה וכתפילין‪ ,‬ועבודה גדולה‪ .‬ו"כל המונע עצמו משמחה זו" — לא כל מי שאינו שמח‪ :‬מי שמונע את עצמו‪.‬‬ ‫הרמב"ם מניח שהשמחה מבקשת להיכנס‪ ,‬ושיש אדם שמונע אותה — בעצבות‪ ,‬בחשבונות של מחר‪ ,‬ב"עוד יום כזה"‪ .‬ועליו נאמר‬ ‫הפסוק מן התוכחה‪ :‬תחת אשר לא עבדת בשמחה‪ .‬הרי לך‪ :‬התוכחה כולה‪" ,‬מפני שלא עבדת בשמחה"‪ .‬ומהי העבודה? היא‬ ‫שאלת הימים שבאמצע‪ :‬ביום הראשון השמחה באה מעצמה; ביום הרביעי — היא עבודה‪.‬‬ ‫וממשיך הרמב"ם‪ ,‬ומגלה את הסוד של הנצחון‪ְ" :‬ו ָכ ל ַה ֵּמ ִג יס ַּד ְע ּתֹו ְו חֹוֵל ק ָּכ בֹוד ְל ַע ְצ מֹו ּוִמ ְת ַּכ ֵּב ד ְּב ֵע יָנ יו ִּב ְמ קֹומֹות ֵא ּלּו — חֹוֵט א‬ ‫ְו ׁשֹוֶט ה‪ְ ...‬ו ָכ ל ַה ַּמ ְׁש ִּפ יל ַע ְצ מֹו ּוֵמ ֵק ל ּגּופֹו ִּב ְמ קֹומֹות ֵא ּלּו — הּוא ַה ָּג דֹול ַה ְמ ֻכ ָּב ד ָה עֹוֵב ד ֵמ ַא ֲה ָב ה‪ְ .‬ו ֵכ ן ָּד ִו ד ֶמ ֶל ְך ִי ְׂש ָר ֵא ל ָא ַמ ר‪ּ :‬וְנ ַק ֹּלִת י עֹוד‬ ‫ִמ ֹּזאת ְו ָה ִי יִת י ָׁש ָפ ל ְּב ֵע יָנ י" (שם)‪ .‬דוד רקד לפני הארון "ְמ ַפ ֵּז ז ּוְמ ַכ ְר ֵּכ ר‪ְּ ...‬ב ָכ ל ֹעז" (שמואל ב ו‪ ,‬טז)‪ ,‬ומיכל בזה לו — מלך שמגלה עצמו‬ ‫כאחד הריקים; והוא ענה‪ :‬ונקלותי עוד מזאת‪ .‬ופסק הרמב"ם‪ :‬זה הגדול‪ ,‬זה המכובד‪ .‬ועוד כתב שם (ח‪ ,‬יד) ששמחת בית השואבה‬ ‫לא היו עושים אותה עמי הארץ וכל מי שירצה‪ ,‬אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים — "ֵה ם‬ ‫ֶׁש ָה יּו ְמ ַר ְּק ִד ין ּוְמ ַס ְּפ ִק ין ּוְמ ַנ ְּג ִנ ין ּוְמ ַׂש ְּמ ִח ין"‪ .‬הגדולים רקדו; העם ראה‪ .‬ומדוע? כי הריקוד הוא הנצחון‪ ,‬והנצחון הוא של מי שיודע‬ ‫להשפיל את גופו‪ .‬הבעל דבר בימים שבאמצע יושב על הכבוד‪" :‬מה אני‪ ,‬ילד‪ ,‬שארקוד? מה יגידו?" — והרמב"ם קורא לזה חוטא‬ ‫ושוטה‪ .‬ומי שמקל את גופו — "העובד מאהבה"‪ .‬זה נצח‪ :‬לא לנצח את האויב‪ ,‬לנצח את הכבוד‪ .‬ומשה — שעליו נאמר "ְו ָה ִא יׁש‬ ‫ֹמֶׁש ה ָע ָנ ו ְמ ֹאד ִמ ֹּכל ָה ָא ָד ם" (במדבר יב‪ ,‬ג) — הוא האורח של ההלכה הזאת‪.‬‬ ‫ומה בין המן לריקוד? שניהם דבר אחד‪ :‬דבר שיורד מלמעלה ואינו נשמר‪ .‬המן ירד כל בוקר ונמס בחום השמש — "ְו ַח ם ַה ֶּׁש ֶמ ׁש‬ ‫ְו ָנ ָמ ס" (שמות טז‪ ,‬כא); מי שלא לקט בבוקר — לא היה לו‪ .‬והשמחה של המצווה יורדת כל יום מחדש‪ ,‬ומי שמונע את עצמו ממנה‬ ‫— היא נמסה‪ .‬אין שמחה של אתמול‪ .‬זה הדבר שהאמצע מלמד‪ :‬הימים אינם מצטברים‪ .‬שמחת יום א' אינה נשמרת ליום ד'; ולכן‪,‬‬ ‫הפוך‪ ,‬גם עצבות של יום ג' אינה נמשכת אל יום ד' אלא אם אדם לוקח אותה אתו‪ .‬כל בוקר — לחם חדש‪ .‬וזו הבשורה של האמצע‪,‬‬ ‫שאין נחמה גדולה ממנה למי שאתמול לא הרגיש‪ :‬הבוקר ירד מן חדש‪ .‬אתה יכול ללקוט או לא; אבל הוא ירד‪.‬‬ ‫ַל ֲע לֹות — ָׁש ֹלׁש ֲע ִל ּיֹות ֶׁש ל ַה ּיֹום ָה ְר ִב יִע י‬ ‫ג‪ֲ .‬ע בֹוַד ת ַה ּיֹום‬ ‫אתמול למדנו לשאוב — לרדת אל המקום הנמוך ולהעלות ממנו‪ .‬היום העבודה היא העלייה עצמה‪ .‬ולא עלייה של הרגשה — עלייה‬ ‫של רגל‪ :‬הצעד‪ ,‬המידה של נצח‪ .‬שלוש עליות יש ביום הרביעי‪ ,‬ושלושתן משה‪.‬‬ ‫העלייה הראשונה — לאכול כמו מן‪ְּ" .‬ד ַב ר־יֹום ְּב יֹומֹו"‪ .‬יש אדם שיושב בסוכה וכל אכילתו לחם של מחר‪ :‬מה יהיה אחרי החג‪ ,‬כמה‬ ‫עלה החג‪ ,‬איך יהיה החורף‪ ,‬מתי הבן יתחיל ללמוד ברצינות‪ .‬וכל המחשבות האלה — פת בסל‪ ,‬ו"מה אוכל למחר"‪ .‬והעלייה היא‬ ‫להוציא את המחר מן הסוכה‪ .‬לא לזלזל בו‪ :‬לדעת שהוא אינו כאן‪ .‬המן של מחר עוד לא ירד‪ ,‬ומי שאוכל אותו היום — אוכל‬ ‫תולעים‪ .‬ומה שיש היום — סוכה‪ ,‬ילדים‪ ,‬לולב‪ ,‬ארוחה‪ ,‬שעה — זה הלחם‪ .‬ומי שמצליח לאכול היום את היום בלבד — עשה את‬ ‫ניסיון המן‪ְ" :‬ל ַמ ַע ן ֲא ַנ ֶּס ּנּו"‪ .‬ומעבר לנחת שבזה‪ ,‬יש בו הבטחה‪ :‬אוכלי המן הם שקיבלו תורה‪ .‬מי שהוריד היום את המחר מן‬ ‫השולחן — פנוי לעלייה השנייה‪.‬‬ ‫העלייה השנייה — להיכנס לענן‪ַ" .‬ו ָּי ֹבא ֹמֶׁש ה ְּב תֹוְך ֶה ָע ָנ ן" — ומה עשה שם? קיבל תורה‪ .‬חול המועד‪ ,‬כך הירושלמי‪ ,‬ניתן כדי שיהיו‬ ‫יגעים בתורה; והסוכה היא הענן; ולימוד תורה בסוכה ביום הרביעי הוא כניסה לתוך הענן של משה‪ .‬ואל תאמר‪ :‬אין לי ראש‪ ,‬החג‪,‬‬ ‫הילדים‪ ,‬העייפות‪ .‬משה נכנס לענן בלי לחם ובלי מים; אתה נכנס אליו עם קפה‪ .‬שעה אחת‪ .‬גמרא‪ ,‬חומש עם רש"י‪ ,‬ספר חסידות‪,‬‬ ‫פרק בתהלים עם פירוש — מה שאתה יודע ללמוד‪ .‬ומי שאין לו עם מי — ילמד עם ילד את הפרשה‪ ,‬או ישב עם הגיליון הזה ועם‬ ‫המקורות שבו ויפתח אותם בפנים‪ .‬שעה בתוך הענן‪ .‬ואינך צריך להרגיש שם דבר‪ ,‬ולא לזכור אחר כך מה למדת‪ּ" :‬וֹמֶׁש ה ֹלא־ָי ַד ע‬ ‫ִּכ י ָק ַר ן עֹור ָּפ ָנ יו"‪ .‬הפנים ילמדו ממה שהראש לא זכר‪ .‬וזו העלייה — לא ההרגשה; הכניסה‪.‬‬ ‫העלייה השלישית — להקל את הגוף‪ְ" .‬ו ָכ ל ַה ַּמ ְׁש ִּפ יל ַע ְצ מֹו ּוֵמ ֵק ל ּגּופֹו" — הרמב"ם‪ .‬ביום הרביעי הגוף כבד‪ :‬אכילה‪ ,‬שינה מאוחרת‪,‬‬ ‫שעות ארוכות; והכבדות מולידה עצבות‪ ,‬והעצבות — כך התניא — היא כלי היצר‪ .‬והנצחון על זה איננו במחשבה אלא ברגל‪ :‬לרקוד‪.‬‬ ‫הערב יש שמחת בית השואבה בכל מקום; ומי שאין לו — יש לו סוכה ושולחן וילדים‪ .‬שיר אחד בעמידה‪ .‬ניגון אחד בקול‪ .‬ריקוד‬ ‫של שתי דקות סביב השולחן עם הקטנים‪ ,‬גם אם הגדולים מגלגלים עיניים‪ּ" .‬וְנ ַק ֹּלִת י עֹוד ִמ ֹּזאת" — מלך ישראל אמר‪ .‬ואם תשאל‬ ‫מה יש בשתי דקות — הרמב"ם ענה‪" :‬הוא הגדול המכובד העובד מאהבה"‪ .‬לא מי שרקד שעה — מי שהקל את גופו‪ .‬הנצחון של‬ ‫היום הרביעי הוא על הכבוד; ומי שהשפיל את עצמו לרקוד ביום שאין בו כלום — עלה למעלה מכל ימי החג‪.‬‬ ‫וכאן שער הבטחון‪ ,‬בפרק שהוא כולו בטחון‪ ,‬כי המן הוא הספר הראשון שנכתב על הבטחון בעולם‪ .‬חובת הלבבות‪ ,‬בשער‬ ‫הבטחון‪ ,‬בנה את כל השער על יסוד אחד‪ :‬שהבוטח יודע שפרנסתו קצובה לו מן השמים‪ ,‬ושהשתדלותו איננה אלא מס‪ .‬והמן הוא‬ ‫הפסוק שממנו למד‪ְּ" :‬ד ַב ר־יֹום ְּב יֹומֹו" — הקצבה היומית‪ ,‬שמי שלקט הרבה לא העדיף ומי שלקט מעט לא החסיר‪ִ" ,‬א יׁש ְל ִפ י־ָא ְכ לֹו‬ ‫ָל ָק טּו" (שמות טז‪ ,‬יח)‪ .‬ארבעים שנה של שיעור בטחון בשטח‪ ,‬יום אחר יום‪ ,‬ועם שלם למד‪ .‬ומה נשאר מזה? "ַו ֹּיאֶמ ר ֹמֶׁש ה ֶא ל־‬ ‫ַא ֲה ֹרן‪ַ :‬ק ח ִצ ְנ ֶצ ֶנ ת ַא ַח ת ְו ֶת ן־ָׁש ָּמ ה ְמ ֹלא־ָה ֹעֶמ ר ָמ ן‪ְ ,‬ו ַה ַּנ ח ֹאתֹו ִל ְפ ֵנ י ה' ְל ִמ ְׁש ֶמ ֶר ת ְל ֹדֹרֵת יֶכ ם" (שם‪ ,‬לג) — צנצנת של מן‪ ,‬שמורה בקודש‪,‬‬ ‫לדורות‪ .‬ואמרו חכמים (מכילתא שם) שירמיהו הראה אותה לישראל כשאמרו לו "נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה‪ ,‬מהיכן נתפרנס?"‬ ‫— הוציא להם את הצנצנת‪ :‬ראו במה התפרנסו אבותיכם‪ .‬הצנצנת הזאת עומדת גם היום‪ ,‬ביום הרביעי‪ ,‬במקום שבו הבעל דבר‬ ‫מדבר על מחר‪ :‬לחם של יום אחד‪ ,‬שנשמר לנצח‪ .‬וזה נצח‪ :‬לחם שאינו נשמר ליום — נשמר לדורות‪ .‬הבטחון של היום איננו רק‬ ‫שלא לדאוג; הוא לדעת שמה שאכלת היום בסוכה — נשמר‪.‬‬ ‫ופסוק אחד לסיום‪ ,‬שנאמר למשה בעצמו‪ֲ" :‬ע ֵל ה ֵא ַל י ָה ָה ָר ה — ֶו ְה ֵי ה־ָׁש ם" (שמות כד‪ ,‬יב)‪ .‬ותמהו‪ :‬אם עלה אל ההר — ודאי הוא שם;‬ ‫מה טעם "והיה שם"? ואמרו בשם צדיקים‪ :‬אפשר לעלות אל ההר ולא להיות שם — הגוף למעלה והראש למטה‪ ,‬בבית‪ ,‬במחר‪.‬‬ ‫"והיה שם" — כשאתה עולה‪ ,‬היה במקום שאליו עלית‪ .‬וזו העלייה של היום הרביעי‪ ,‬שאין אחריה עוד מה לבקש‪ :‬לא להרגיש‬ ‫הרבה‪ ,‬לא לעלות גבוה — להיות במקום שבו אתה‪ .‬בסוכה — בסוכה‪ .‬בלימוד — בלימוד‪ .‬בריקוד — בריקוד‪ .‬אדם שהיה שם‪ ,‬גם יום‬ ‫אחד מתוך שבעה‪ ,‬ניצח‪.‬‬ ‫ַמ ה ַּל ְח ֹׁשב ַה ּיֹום‪ :‬כשיבוא הקול של "עוד יום כזה" — ענה לו‪ :‬היום ירד מן חדש‪ .‬שמחה של אתמול לא נשמרת‪ ,‬וגם עצבות של‬ ‫אתמול לא; כל בוקר לחם אחר‪ .‬וכשיבוא הקול של מחר — החשבונות‪ ,‬אחרי החג‪ ,‬החורף — קרא לו בשמו‪ :‬לחם של מחר‪ ,‬ומי‬ ‫שאוכל אותו היום אוכל תולעים‪ .‬ואמור בלב‪ְּ" :‬ד ַב ר־יֹום ְּב יֹומֹו"‪ .‬ואם תרגיש שאין בך אור — זכור‪ּ" :‬וֹמֶׁש ה ֹלא־ָי ַד ע ִּכ י ָק ַר ן עֹור‬ ‫ָּפ ָנ יו"‪ .‬ארבעה ימים בתוך ענן עושים משהו לפנים‪ ,‬גם כשהפנים אינן יודעות‪.‬‬ ‫ַמ ה ַּל ֲע ׂשֹות ַה ּיֹום‪ :‬שלוש עליות של רגל‪ .‬קודם — הוצא את המחר מן הסוכה‪ :‬אם עולה בשולחן שיחה על "אחרי החג" —‬ ‫הכסף‪ ,‬העבודה‪ ,‬מה יהיה — אמור בקול‪ ,‬בחיוך‪" :‬זה לחם של מחר‪ ,‬לא היום"‪ ,‬ותחזיר את השיחה לסוכה‪ .‬אחר כך — שעה‬ ‫בתוך הענן‪ :‬קבע לך היום שעה של לימוד בסוכה‪ ,‬מה שאתה יודע ללמוד‪ ,‬לבד או עם ילד‪ ,‬ואל תמדוד אותה בהרגשה‪.‬‬ ‫ובערב — הקל את גופך‪ :‬בשמחת בית השואבה‪ ,‬ואם לא — סביב השולחן; ניגון אחד בעמידה וריקוד קצר עם הקטנים‪ ,‬ואמור‬ ‫בלב את הפסוק של דוד‪ּ" :‬וְנ ַק ֹּלִת י עֹוד ִמ ֹּזאת"‪ .‬ודבר אחד לפני השינה‪ :‬הנח "צנצנת" — כתוב במשפט אחד דבר טוב אחד‬ ‫שהיה היום‪ ,‬ושמור אותו‪ .‬לחם של יום אחד‪ ,‬שנשמר‪.‬‬ ‫מֹוֲע ִד ים ְל ִׂש ְמ ָח ה · ַח ִּג ים ּוְז ַמ ִּנ ים ְל ָׂש ׂשֹון‬ ‫ֵנר ַמ ֲעָר ִב י · גיליון ט"ו · מהדורת סוכות תשפ"ז — ִצ ָּלא ִד ְמ ֵה יְמ נּוָת א · פרק ד' — חול המועד‪ ,‬י"ח בתשרי · אושפיזא‪ :‬משה — נצח · מחר‪ ,‬פרק ה'‪ :‬אהרן — הוד‪,‬‬ ‫ענני הכבוד · ִנָּת ן ְל ַצֵּלם ּוְל ָה ִפ יץ ְל ִזּכּוי ָה ַר ִּב ים‬ ‫גיליון ט"ו · ַמ ֲה דּוַר ת ֻס ּכֹות תשפ"ז · ֶּפֶר ק ה' ִמ ּתֹוְך ִּת ְׁש ָע ה · ֹחל ַה ּמֹוֵע ד — יֹום ְר ִב יִע י ַּבָּׁש בּוַע ‪ ,‬י"ט ְּב ִת ְׁש ֵר י · אּוְׁש ִּפ יָזא‪ַ :‬אֲהֹרן — הֹוד‬ ‫תשעה פרקים לתשעת ימי החג — פרק ליום‪ ,‬לקרוא בסוכה · היום‪ :‬הענן של אהרן‬ ‫ַמ ֲה דּוַר ת ֻס ּכֹות · ֶּפ ֶר ק ה'‬ ‫ִצ ָּל א ִד ְמ ֵה יְמ נּו ָת א‬ ‫ֶה ָע ָנן ֶׁש ל ַאֲהֹרן — ֻס ַּכת ָׁש לֹום‪ּ ,‬וָמ ה עֹוִׂש ים ְּכ ֶׁש ֻּכָּלם ַע ל ָה ֲעַצִּב ים‬ ‫"ְׁש ֹלָׁש ה ַּפ ְר ָנ ִס ים טֹוִב ים ָע ְמ דּו ְל ִי ְׂש ָר ֵא ל — ֹמֶׁש ה ְו ַא ֲה ֹרן ּוִמ ְר ָי ם‪ְ ,‬ו ָׁש ֹלׁש ַמ ָּת נֹות טֹובֹות ִנ ְּת נּו ַע ל ָי ָד ם‪ְּ :‬ב ֵא ר‪ְ ,‬ו ָע ָנ ן‪ּ ,‬וָמ ן‪ְּ .‬ב ֵא ר — ִּב ְז כּות‬ ‫ִמ ְר ָי ם; ַע ּמּוד ָע ָנ ן — ִּב ְז כּות ַא ֲה ֹרן; ָמ ן — ִּב ְז כּות ֹמֶׁש ה‪ֵ ...‬מ ת ַא ֲה ֹרן — ִנ ְס ַּת ְּל קּו ַע ְנ ֵנ י ָכ בֹוד"‬ ‫(תענית ט ע"א)‬ ‫היום החמישי‪ ,‬השלישי של חול המועד — והסוכה נעשתה קטנה‪ .‬לא באמת; היא באותו גודל שהייתה בשבת‪ .‬אבל ביום החמישי‬ ‫יושבים בה אנשים שכבר חמישה ימים יושבים בה יחד‪ ,‬ומשהו בין האנשים נעשה צר‪ .‬הילדים רבים על כיסא; מישהו אמר משהו‬ ‫על הטיול של אתמול; הקרובים שבאו לביקור נשארו קצת יותר מדי; ובין בעל לאשתו‪ ,‬אחרי חמישה ימים של אורחים ובישולים‬ ‫ושעות שאין להן צורה — מתח דק‪ ,‬שאיש לא בחר בו‪ .‬וזה‪ ,‬בדיוק זה‪ ,‬ההיצע השלישי של הבעל דבר בימים האלה‪ .‬ביום השלישי‬ ‫הציע ריקנות; ברביעי — כבדות; והיום‪ ,‬כשגם זה וגם זה לא הפילו — הוא מציע מריבה‪ .‬לא מריבה גדולה‪ ,‬חלילה; קול קצת גבוה‪,‬‬ ‫מילה קצת חדה‪ ,‬עצבנות שאין לה שם‪ .‬והוא יודע למה דווקא זה‪ :‬כי כל הצל של הסוכה עומד על דבר אחד‪ .‬שמע את הגמרא‬ ‫שבראש הפרק‪ :‬ענני הכבוד — בזכות אהרן‪ .‬וכשמת אהרן — נסתלקו‪ .‬הסוכה שאתה יושב בה היא הענן של האיש שכל חייו היו‬ ‫אהבת שלום; ובמקום שאין אהרן — אין ענן‪ .‬מריבה בסוכה איננה רק עגמת נפש; היא סילוק הענן ממנה‪ .‬ולכן שלחה התורה ליום‬ ‫החמישי‪ ,‬יום המתח‪ ,‬את האורח שהוא עצמו הענן‪ .‬ומידתו הוד — הרגל השנייה‪ ,‬השמאלית; ומה שלמדנו אתמול על הצעד‪ ,‬נשלם‬ ‫היום בצעד השני‪ ,‬שהוא צעד אחורה‪ .‬ההוד‪ ,‬כפי שנראה‪ ,‬הוא היופי של מי שיודע לוותר‪ .‬ופרק זה כתוב לסוכה שיש בה קצת‬ ‫עצבים — כלומר‪ ,‬לכל סוכה‪.‬‬ ‫ַא ֲה ֹרן — ָה ִא יׁש ֶׁש ֶה ָע ָנ ן ָה ָי ה ֶׁש ּלֹו‬ ‫א‪ָ .‬ה אּוְׁש ִּפ יָז א‬ ‫מדוע דווקא הענן בזכות אהרן? המן — בזכות משה‪ ,‬שהוריד תורה‪ ,‬לחם מן השמים; הבאר — בזכות מרים‪ ,‬שעמדה על היאור‬ ‫ושמרה על אחיה במים‪ .‬אבל ענן? שמע מה הענן עושה‪ :‬הוא מקיף‪ .‬הוא אינו בוחר את מי להקיף — הצדיק והרשע‪ ,‬המתלונן‬ ‫והמודה‪ ,‬מי שבנה עגל ומי שנתן זהב למשכן — כולם באותו ענן‪ ,‬ארבעים שנה‪ .‬הענן איננו יודע להפלות; זו כל מהותו‪ .‬ומי היה‬ ‫בישראל כזה? "ִה ֵּל ל אֹוֵמ ר‪ֱ :‬ה ֵו י ִמ ַּת ְל ִמ יָד יו ֶׁש ל ַא ֲה ֹרן — אֹוֵה ב ָׁש לֹום ְו רֹוֵד ף ָׁש לֹום‪ ,‬אֹוֵה ב ֶא ת ַה ְּב ִר ּיֹות ּוְמ ָק ְר ָב ן ַל ּתֹוָר ה" (אבות א‪ ,‬יב)‪.‬‬ ‫"אוהב את הבריות" — לא את הצדיקים‪ ,‬לא את התלמידים‪ :‬את הבריות‪ ,‬כל מי שנברא‪ .‬אהרן היה ענן‪ :‬הקיף את כולם‪ .‬ולכן הענן‬ ‫שלו‪ .‬ומה קרה כשמת? "ַו ִּי ְר אּו ָּכ ל־ָה ֵע ָד ה ִּכ י ָג ַו ע ַא ֲה ֹרן‪ַ ,‬ו ִּי ְב ּכּו ֶא ת־ַא ֲה ֹרן ְׁש ֹלִׁש ים יֹום ֹּכל ֵּב ית ִי ְׂש ָר ֵא ל" (במדבר כ‪ ,‬כט)‪ .‬ופירש רש"י‪:‬‬ ‫"ֹּכל בית ישראל — האנשים והנשים‪ ,‬לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו"‪ .‬על משה —‬ ‫כשמת — נאמר "ְּב ֵנ י ִי ְׂש ָר ֵא ל" בכו; על אהרן — "ֹּכל ֵּב ית ִי ְׂש ָר ֵא ל"‪ .‬כי לכל בית בישראל היה אהרן משלו‪ :‬הפעם ההיא שבין איש‬ ‫לאשתו‪ ,‬שבאה לידי מריבה‪ ,‬ובא אהרן ועשה שלום‪ .‬הענן הסתלק במותו מפני שהענן היה הוא‪.‬‬ ‫וכיצד עשה שלום? מסופר באבות דרבי נתן (פרק יב)‪ :‬שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה — הלך אהרן וישב אצל אחד מהם‪,‬‬ ‫ואמר לו‪ :‬בני‪ ,‬ראה חברך מה הוא אומר; מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר‪ :‬אוי לי‪ ,‬היאך אשא את עיני ואראה את חברי‪,‬‬ ‫בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו‪ .‬והיה יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו‪ .‬ואחר כך הולך ויושב אצל חברו ואומר לו את‬ ‫אותם הדברים‪ .‬וכשנפגשו זה עם זה — גפפו ונשקו זה לזה‪ .‬עמוד על שלושה דברים במעשה הזה‪ .‬האחד‪ :‬אהרן לא בירר מי צודק‪.‬‬ ‫אין בסיפור מילה על הדין‪ .‬הוא לא שאל מי התחיל ומי אשם; הוא ידע שבמריבה אין שאלת הצדק פותחת דבר — היא סוגרת‪.‬‬ ‫השני‪ :‬הוא ישב‪" .‬והיה יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו" — לא שלח‪ ,‬לא דיבר בטלפון‪ ,‬לא אמר "תתפייסו כבר"; ישב‪ ,‬שעה‬ ‫ארוכה‪ ,‬אצל כל אחד לחוד‪ .‬השלישי‪ :‬הוא אמר לכל אחד מה שהשני חש ולא אמר‪ .‬לא שקר — הבושה של המריבה אמיתית‪,‬‬ ‫ושניהם חשו אותה; אהרן רק אמר אותה בקול במקום האיש שלא יכול‪ .‬הוד — כך נפרש עוד מעט — היא המידה שאומרת בקול‬ ‫את מה שהלב מודה בו ואינו מעז‪ .‬וזה אהרן‪.‬‬ ‫ואהרן הוא איש של עננים גם בפנים‪ ,‬לא רק בחוץ‪ .‬פעם אחת בשנה נכנס לפני ולפנים — ביום הכיפורים‪ ,‬לפני ימים אחדים — ונאמר‬ ‫לו‪ִּ" :‬כ י ֶּב ָע ָנ ן ֵא ָר ֶא ה ַע ל־ַה ַּכ ֹּפֶר ת" (ויקרא טז‪ ,‬ב)‪ ,‬ונצטווה להביא קטורת‪ְ" ,‬ו ִכ ָּס ה ֲע ַנ ן ַה ְּק ֹטֶר ת ֶא ת־ַה ַּכ ֹּפֶר ת" (שם‪ ,‬יג)‪ .‬הענן שבחוץ —‬ ‫של הכבוד; הענן שבפנים — של הקטורת; ושניהם של אהרן‪ .‬ומה היא הקטורת? אחד עשר סממנים‪ ,‬ובהם החלבנה שריחה רע —‬ ‫וראינו ביום הכיפורים שקטורת שחסרה החלבנה פסולה‪ .‬אהרן‪ ,‬אם כן‪ ,‬הוא האיש שיודע לעשות ענן מאחד עשר סממנים שאינם‬ ‫דומים‪ ,‬ואחד מהם מסריח — ולהיכנס עם הענן הזה למקום הקדוש ביותר‪ .‬וזו סוכה של משפחה‪ :‬אחד עשר סממנים‪ ,‬לכל אחד‬ ‫ריח משלו‪ ,‬ואחד מהם קשה — ואהרן עושה מכולם ענן‪ .‬ועוד מעשה בקטורת‪ ,‬והוא ההוד בשיאו‪ :‬אחרי מחלוקת קרח פרצה מגפה‬ ‫בעם‪ ,‬ומשה אמר לאהרן‪ַ" :‬ק ח ֶא ת־ַה ַּמ ְח ָּת ה‪ְ ...‬ו ִׂש ים ְק ֹטֶר ת ְו הֹוֵל ְך ְמ ֵה ָר ה ֶא ל־ָה ֵע ָד ה" — "ַו ָּי ָר ץ ֶא ל־ּתֹוְך ַה ָּק ָה ל‪ַ ...‬ו ִּי ֵּת ן ֶא ת־ַה ְּק ֹטֶר ת ַו ְי ַכ ֵּפ ר‬ ‫ַע ל־ָה ָע ם‪ַ .‬ו ַּי ֲע ֹמד ֵּב ין־ַה ֵּמ ִת ים ּוֵב ין ַה ַח ִּי ים‪ַ ,‬ו ֵּת ָע ַצ ר ַה ַּמ ֵּג ָפ ה" (במדבר יז‪ ,‬יא–יג)‪ .‬אהרן רץ לתוך המגפה‪ .‬לא עמד מרחוק ולא המתין‬ ‫שתיגמר; רץ פנימה‪ ,‬עם ענן של קטורת בידו‪ ,‬ועמד באמצע — בין המתים ובין החיים — עד שנעצרה‪ .‬הרי לך את המקום של רודף‬ ‫השלום‪ :‬לא בצד‪ ,‬שמח שאינו מעורב; באמצע‪ ,‬בין שני הצדדים‪ ,‬במקום שבו מסוכן לעמוד‪ .‬ועל שני המעשים האלה — הענן‬ ‫והריצה — נאמר על יורשיו‪ :‬כהנים‪ ,‬שהם "בני אהרן"‪ ,‬ושברכתם נגמרת בשלום‪.‬‬ ‫ומידתו הוד‪ .‬ובלשון הסוד‪ ,‬נצח והוד הן שתי הרגליים‪ :‬נצח — ימין‪ ,‬הרגל שצועדת קדימה‪ ,‬מידתו של משה; הוד — שמאל‪ ,‬הרגל‬ ‫שנשארת מאחור‪ ,‬שנותנת לגוף לעמוד‪ .‬אין הליכה בלי שתיהן‪ :‬הרגל שמתקדמת והרגל שמוותרת על ההתקדמות כדי לשאת את‬ ‫הכובד‪ .‬ואם נצח היא לנצח‪ ,‬הוד היא להודות‪ .‬ולמילה "הודאה" שני פירושים‪ ,‬ושניהם אהרן‪ :‬להודות — לומר תודה; ולהודות —‬ ‫לומר "אתה צודק"‪ .‬והדבר השני קשה מן הראשון; ובמריבה הוא כל התורה‪ .‬מי ששני אנשים כועסים זה על זה — כל אחד מהם‬ ‫מחזיק ראיה שהוא הצודק‪ ,‬ומי שמוותר עליה ראשון — מודה‪ .‬ואהרן ידע‪ַ" :‬ו ִּי ֹּדם ַא ֲה ֹרן" (ויקרא י‪ ,‬ג)‪ .‬ביום שחנכו את המשכן‪ ,‬ביום‬ ‫שמחתו הגדולה‪ ,‬מתו שני בניו לפניו — ואהרן שתק‪ .‬לא צעק‪ ,‬לא שאל למה‪ ,‬לא דרש דין‪ .‬וידום‪ .‬ובשתיקה ההיא‪ ,‬אומרים חכמים‪,‬‬ ‫קיבל שכר‪ :‬שנתייחד עמו הדיבור‪ .‬ההוד הוא זה‪ :‬לדעת שיש שעה שבה הדבר הגדול ביותר הוא לא לומר את מה שיש לך לומר‪.‬‬ ‫ומי שאתמול למד לצעוד‪ ,‬ילמד היום לעצור את הרגל‪ .‬כי מריבה נגמרת רק כשאחד עוצר‪.‬‬ ‫וזכור מה למדנו אתמול על הערבה‪ .‬שתי הערבות שבלולב — משה ואהרן; והערבה‪ ,‬אמרו חכמים‪ ,‬דומה לפה‪ .‬משה — הפה הכבד;‬ ‫ואהרן — הפה הקל‪ְ" :‬ו ַד ֵּב ר ְי ַד ֵּב ר הּוא" (שמות ד‪ ,‬יד)‪ ,‬הפה שנתן לו הקדוש ברוך הוא למשה כדי שידבר במקומו‪ .‬ומה הוציא הפה‬ ‫הזה כל ימיו? "ְי ָב ֶר ְכ ָך ה' ְו ִי ְׁש ְמ ֶר ָך‪ִ ...‬י ָּׂש א ה' ָּפ ָנ יו ֵא ֶל יָך ְו ָי ֵׂש ם ְל ָך ָׁש לֹום" (במדבר ו‪ ,‬כד–כו)‪ .‬ברכת כהנים — הברכה שהכהנים בני אהרן‬ ‫מברכים בה את ישראל עד היום — מסתיימת בשלום‪ .‬וסיימו חכמים את כל ששת סדרי המשנה במילים (עוקצין ג‪ ,‬יב)‪ֹ" :‬לא ָמ ָצ א‬ ‫ַה ָּק דֹוׁש ָּב רּוְך הּוא ְּכ ִל י ַמ ֲח ִז יק ְּב ָר ָכ ה ְל ִי ְׂש ָר ֵא ל ֶא ָּל א ַה ָּׁש לֹום"‪ .‬כל ששת הסדרים‪ ,‬כל התורה שבעל פה‪ ,‬נגמרת בזה‪ :‬הברכה צריכה‬ ‫כלי‪ ,‬והכלי היחיד הוא השלום‪ .‬סוכה שיש בה ברכה — אורחים עליונים‪ ,‬לולב‪ ,‬הלל‪ ,‬שולחן ערוך — ואין בה שלום‪ ,‬היא ברכה‬ ‫שנשפכת על הרצפה‪ ,‬שאין לה כלי‪ .‬ושים לב‪ :‬לא "שלום הוא ברכה" — שלום הוא הכלי‪ .‬הוא לא מה שמקבלים; הוא מה שמחזיק‬ ‫את מה שמקבלים‪ .‬ומי שביום החמישי של החג יושב בסוכה עם מתח בשולחן — אינו חסר ברכה; חסר לו הכלי‪.‬‬ ‫ודבר אחד באהרן שהוא כל ההתרוממות של היום‪ .‬אחרי מחלוקת קרח — מריבה‪ ,‬הגדולה שבמריבות‪ ,‬שבלעה אנשים באדמה —‬ ‫ביקש הקדוש ברוך הוא להראות לישראל מי הנבחר‪ ,‬ואמר לקחת שנים עשר מטות‪ ,‬מטה לכל שבט‪ ,‬ולהניחם באוהל מועד‪ַ" .‬ו ְי ִה י‬ ‫ִמ ָּמ ֳח ָר ת‪ְ ...‬ו ִה ֵּנ ה ָּפ ַר ח ַמ ֵּט ה־ַא ֲה ֹרן ְל ֵב ית ֵל ִו י‪ַ ,‬ו ֹּיֵצ א ֶפ ַר ח ַו ָּי ֵצ ץ ִצ יץ ַו ִּי ְג ֹמל ְׁש ֵק ִד ים" (במדבר יז‪ ,‬כג)‪ .‬מטה — מקל יבש‪ ,‬עץ שנכרת מזמן‪,‬‬ ‫בלי שורש ובלי מים‪ .‬ובלילה אחד‪ ,‬בתוך האוהל‪ ,‬פרח וציץ ונשא שקדים‪ .‬ובאיזה לילה? בלילה שאחרי המריבה‪ .‬אחרי היום הקשה‬ ‫ביותר של המדבר‪ ,‬אחרי המחלוקת — מקל יבש נעשה עץ חי‪ .‬הרי לך מה שיודע אהרן ואיש מלבדו‪ :‬שהיבש ביותר יכול לפרוח‬ ‫בלילה אחד‪ ,‬ודווקא אחרי מריבה‪ ,‬ודווקא באוהל‪ .‬ומי שמרגיש היום שהלב שלו מקל יבש — חמישה ימים של חג ואין בו פרח —‬ ‫יזכור את המטה של האורח‪ :‬הניחו אותו באוהל‪ ,‬ובבוקר היו עליו שקדים‪ .‬השקד — העץ שממהר לפרוח לפני כולם‪ָׁ" .‬ש ֵק ד ֲא ִנ י ַע ל־‬ ‫ְּד ָב ִר י ַל ֲע ֹׂשתֹו" (ירמיהו א‪ ,‬יב)‪.‬‬ ‫ַע ְנ ֵנ י ַה ָּכ בֹוד — ֶה ָע ָנ ן ֶׁש ִה ִּק יף ַע ם ֶׁש ל ַּב ֲע ֵל י ְמ ִר יָב ה‬ ‫ב‪ִ .‬ע ְנ ַי ן ַה ּיֹום‬ ‫ביום הראשון של החג למדנו שהסוכה היא זכר לענני הכבוד‪ ,‬ושהיא זכר לענן שחזר‪ .‬היום‪ ,‬ביום אהרן‪ ,‬הענן עצמו‪ַ" .‬ו ֲע ַנ ן ה' ֲע ֵל יֶה ם‬ ‫יֹוָמ ם ְּב ָנ ְס ָע ם ִמ ן־ַה ַּמ ֲח ֶנ ה" (במדבר י‪ ,‬לד) — ופירש רש"י מדברי חכמים‪ :‬שבעה עננים כתובים במסעות — ארבעה מארבע רוחות‪,‬‬ ‫ואחד מלמעלה‪ ,‬ואחד מלמטה‪ ,‬ואחד מלפניהם‪ַ" :‬מ ְׁש ִּפ יל ֶא ת ַה ָּג בֹוַּה ּוַמ ְג ִּב יַּה ֶא ת ַה ָּנ מּוְך‪ְ ,‬ו הֹוֵר ג ְנ ָח ִׁש ים ְו ַע ְק ַר ִּב ים"‪ .‬שבעה עננים —‬ ‫כנגד שבעת ימי החג‪ ,‬ואולי כנגד שבעת האורחים; ואחד מהם‪ ,‬השביעי‪ ,‬הולך לפני העם ומיישר את הדרך‪ :‬הר — מנמיך; בור —‬ ‫מגביה; נחש — הורג‪ .‬ומי הוא הענן הזה‪ ,‬אם לא אהרן? "משפיל את הגבוה ומגביה את הנמוך" — זה בדיוק מעשהו של אהרן בין שני‬ ‫בעלי מריבה‪ :‬את זה שגבה לבו הוא משפיל‪ ,‬ואת זה שנמוך בעיניו הוא מגביה‪ ,‬עד שיכולים לפגוש זה את זה במישור‪ .‬ואת‬ ‫הנחשים — הלשון הרעה‪ ,‬הקנאה‪" ,‬הוא התחיל" — הורג‪ .‬הענן השביעי הוא ענן של שלום‪ ,‬והוא ההולך לפני המחנה‪ :‬כי אין המחנה‬ ‫יכול לנסוע אם לא יישרו קודם את מה שבין האנשים‪.‬‬ ‫ועכשיו שמע את הדבר המפליא ביותר בעננים‪ :‬את מי הם הקיפו‪ .‬עם שהתלונן על מים‪ ,‬ועל בשר‪ ,‬ועל המן עצמו — "ְו ַנ ְפ ֵׁש נּו ָק ָצ ה‬ ‫ַּב ֶּל ֶח ם ַה ְּק ֹלֵק ל"; עם שבנה עגל בתוך ארבעים יום למתן תורה; שבכה במרגלים; שנחלק בקרח; שרב על כל דבר ארבעים שנה‪ .‬עם‬ ‫של בעלי מריבה‪ .‬והענן לא זז‪ .‬לא סר בשעת המחלוקת‪ ,‬לא התרחק בשעת התלונה‪ ,‬לא נתן לנחשים להיכנס‪ .‬הוא הקיף עם שרב —‬ ‫ארבעים שנה — מפני שהיה של אהרן‪ ,‬ואהרן אוהב את הבריות‪ .‬הבן מה זה אומר לסוכה של היום החמישי‪ :‬הסוכה איננה זכר לענן‬ ‫שהקיף צדיקים; היא זכר לענן שהקיף אנשים על העצבים‪ .‬הענן יודע לסבול מריבה‪ .‬ומה שהוא אינו סובל — הוא רק מותו של‬ ‫אהרן‪ :‬לא את הכעס‪ ,‬אלא את היעדר מי שרודף שלום‪ .‬כל זמן שיש בסוכה אדם אחד שמנסה — הענן עומד‪ .‬ברגע שאיש אינו‬ ‫מנסה — "מת אהרן‪ ,‬נסתלקו ענני כבוד"‪ .‬ומכאן הבשורה והתביעה כאחת‪ :‬לא שיהיה שלום‪ ,‬אלא שיהיה אהרן‪ .‬אדם אחד בשולחן‬ ‫שרודף‪.‬‬ ‫וכתב הנביא על העננים לעתיד לבוא‪ּ" :‬וָב ָר א ה' ַע ל ָּכ ל־ְמ כֹון ַה ר־ִצ ּיֹון ְו ַע ל־ִמ ְק ָר ֶא ָה ָע ָנ ן יֹוָמ ם ְו ָע ָׁש ן ְו ֹנַג ּה ֵא ׁש ֶל ָה ָב ה ָל ְי ָל ה‪ִּ ,‬כ י ַע ל־ָּכ ל־‬ ‫ָּכ בֹוד ֻח ָּפ ה‪ְ .‬ו ֻס ָּכ ה ִּת ְה ֶי ה ְל ֵצ ל־יֹוָמ ם" (ישעיהו ד‪ ,‬ה–ו)‪ .‬הענן — חופה; והסוכה — צל‪ .‬ופסוקי הנביא הולכים יחד‪ :‬הענן שעל הר ציון‬ ‫הוא חופה‪ ,‬כלומר סוכה של חתן וכלה‪ .‬ובזה נשמע מה שהחסידות שמעה בימי החג‪ :‬שבעת ימי הסוכות הם שבעת ימי המשתה —‬ ‫שבעה ימים של חופה בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל‪ ,‬אחרי הפיוס של יום הכיפורים‪ .‬ומי עומד תחת החופה? חתן וכלה —‬ ‫ובבית‪ :‬איש ואשתו‪ .‬ולכן דווקא אהרן‪" ,‬מטיל אהבה בין איש לאשתו"‪ ,‬הוא האורח שהענן שלו‪ .‬חופה שיש בה מריבה — אין הענן‬ ‫יכול להיות עליה‪ .‬וכל מי שיושב היום בסוכתו עם אשתו וילדיו — יושב תחת חופה; ובחופה יש כלל אחד‪ :‬החתן והכלה אינם‬ ‫מבררים מי צודק‪.‬‬ ‫ועוד דבר שאין דומה לו בכל השנה מתרחש בחג הזה‪ ,‬ובזמן המקדש היה זה עיקרו‪ :‬הקרבנות‪ּ" .‬וַב ּיֹום ַה ֲח ִמ יִׁש י ָּפ ִר ים ִּת ְׁש ָע ה"‬ ‫(במדבר כט‪ ,‬כו) — היום‪ .‬שלושה עשר ביום הראשון‪ ,‬שנים עשר‪ ,‬אחד עשר‪ ,‬עשרה‪ ,‬תשעה‪ ,‬שמונה‪ ,‬שבעה‪ :‬שבעים פרים בכל‬ ‫החג‪ .‬ואמרו חכמים (סוכה נה ע"ב)‪ִׁ" :‬ש ְב ִע ים ָּפ ִר ים — ְּכ ֶנ ֶג ד ִמ י? ְּכ ֶנ ֶג ד ִׁש ְב ִע ים ֻא ּמֹות"‪ .‬בחג הזה‪ ,‬זמן שמחתנו‪ ,‬מקריבים ישראל‬ ‫שבעים פרים על שבעים אומות העולם — לכפר עליהן‪ ,‬שיירדו גשמים בכל העולם‪ .‬ועוד אמרו שם‪" :‬אֹוי ָל ֶה ם ְל ֻא ּמֹות ָה עֹוָל ם‬ ‫ֶׁש ָא ְב דּו ְו ֵא ין יֹוְד ִע ין ַמ ה ֶּׁש ָא ְב דּו‪ִּ :‬ב ְז ַמ ן ֶׁש ֵּב ית ַה ִּמ ְק ָּד ׁש ַק ָּי ם — ִמ ְז ֵּב ַח ְמ ַכ ֵּפ ר ֲע ֵל יֶה ם"‪ .‬הרי לך את הענן של אהרן במלוא רוחבו‪ :‬הסוכה‬ ‫של ישראל מקיפה גם את מי שאינו בה — שבעים אומות‪ ,‬שרובן אינן יודעות שיש בירושלים מי שמקריב עליהן‪ .‬אין חג בישראל‬ ‫שבו התפילה יוצאת רחוק כל כך אל החוץ‪ .‬ואם החג הזה מסוגל לכפר על שבעים אומות שאינן יודעות — ודאי שהוא מסוגל לכפר‬ ‫על גיס אחד ששוהה יותר מדי‪ ,‬ועל ילד שרב על כיסא‪ .‬ומי שמתפלל היום בסוכתו על השלום בעולם — יתחיל בשלום שבשולחן‪.‬‬ ‫ומה מבקשים כשמבקשים סוכה? הבט בנוסח‪ּ" :‬וְפ רֹוׂש ָע ֵל ינּו ֻס ַּכ ת ְׁש לֹוֶמ ָך" — ובחתימה‪ַ" :‬ה ּפֹוֵר ׂש ֻס ַּכ ת ָׁש לֹום ָע ֵל ינּו ְו ַע ל ָּכ ל־ַע ּמֹו‬ ‫ִי ְׂש ָר ֵא ל ְו ַע ל ְי רּוָׁש ָל ִי ם"‪ .‬שלושה מעגלים‪ :‬עלינו‪ ,‬ועל כל עמו ישראל‪ ,‬ועל ירושלים‪ .‬הסוכה של שלום מתחילה ב"עלינו" — הבית —‬ ‫ומתרחבת‪ .‬ואמרו בזוהר (בראשית מח ע"א) שבליל שבת פורשת השכינה סוכת שלום על ישראל‪ ,‬ובשעה שהיא פרושה — כל‬ ‫המזיקים מסתלקים ואין צריך שמירה‪ ,‬ולכן אין אומרים בליל שבת "שומר עמו ישראל לעד" אלא "הפורש סוכת שלום"‪ .‬הסוכה‬ ‫עצמה היא השמירה‪ .‬ובאדם‪ :‬אין שומר טוב לבית מן השלום שבו‪ .‬הבעל דבר שמציע היום מריבה יודע את זה יותר מכולם‪ :‬הוא‬ ‫איננו מחפש את הכעס; הוא מחפש את הפרצה בסוכה‪ ,‬את המקום שדרכו ייכנס‪ .‬ומי שסגר היום פרצה אחת — מילה שלא‬ ‫נאמרה‪ ,‬טון שהונמך — פרש סוכת שלום‪ .‬ואינו צריך "שומר"‪.‬‬ ‫ולבסוף‪ ,‬השם עצמו‪ :‬הוד‪ .‬בכל בוקר של החג‪ ,‬בהלל שלם‪ ,‬פותחים ומסיימים באותה מילה — "הֹודּו ַל ה' ִּכ י־טֹוב‪ִּ ,‬כ י ְל עֹוָל ם ַח ְס ּדֹו" —‬ ‫וחוזרים עליה‪ ,‬והקהל עונה‪ .‬ההוד של החג הוא ההודאה; והשם של האורח והשם של ההלל אחד הם‪ .‬ואמרו צדיקים דבר פשוט‪,‬‬ ‫שהוא תרופה לבית בימים האלה‪ :‬אין שני אנשים רבים בשעה שהם מודים‪ .‬הבעל דבר מציע מריבה על מה שחסר; ההוד עונה‬ ‫במה שיש‪" .‬הודו" — לא לה' בלבד‪ :‬לאישה‪ ,‬לילד‪ ,‬לאורח‪ ,‬למי שבישל ולמי שהדיח‪ .‬סוכה שנאמר בה "תודה" עשר פעמים ביום —‬ ‫אין בה מקום לנחשים‪.‬‬ ‫ָל ֶס ֶג ת — ַה ַּצ ַע ד ַה ֵּׁש ִנ י‪ּ ,‬וְׁש ֹלָׁש ה ַמ ֲע ִׂש ים ֶׁש ל ַא ֲה ֹרן‬ ‫ג‪ֲ .‬ע בֹוַד ת ַה ּיֹום‬ ‫אתמול למדנו את הרגל הימנית — לצעוד‪ :‬לאכול כמו מן‪ ,‬להיכנס לענן‪ ,‬להקל את הגוף‪ .‬והיום הרגל השמאלית — הוד‪ :‬לסגת צעד‬ ‫אחד‪ .‬אין הליכה בלי זה; רגל שאינה יודעת להישאר מאחור אינה רגל אלא נפילה קדימה‪ .‬ובימים של מתח בבית‪ ,‬זו כל העבודה‪:‬‬ ‫לא לנצח את המריבה — לסגת ממנה בכבוד‪ ,‬בהוד‪ .‬שלושה מעשים של אהרן‪ ,‬כנגד שלוש הפרצות‪.‬‬ ‫המעשה הראשון — "ַו ִּי ֹּדם ַא ֲה ֹרן"‪ .‬יש רגע בכל מריבה ביתית — כל אדם מכיר אותו — שבו המילה הבאה כבר עומדת בפה‪ ,‬והיא‬ ‫צודקת‪ ,‬והיא חדה‪ ,‬והיא תסגור את הוויכוח‪ .‬אהרן מלמד‪ :‬ברגע הזה — וידום‪ .‬לא לומר את המילה הצודקת‪ .‬וזה קשה יותר מכל‬ ‫התעניות‪ ,‬כי אדם יכול לוותר על אוכל ואינו יכול לוותר על צדק‪ .‬אבל שמע מה נאמר אחרי "וידום אהרן"‪ַ" :‬ו ְי ַד ֵּב ר ה' ֶא ל־ַא ֲה ֹרן"‬ ‫(ויקרא י‪ ,‬ח) — מיד אחרי השתיקה‪ ,‬הדיבור מלמעלה נאמר אליו לבדו‪ .‬השותק במריבה — מדברים אליו‪ .‬ומי שמנצח בה — נשאר‬ ‫עם הנצחון ובלי הענן‪ .‬וכיצד שותקים כשהמילה כבר בפה? יש עצה ישנה‪ ,‬ואולי היא הפירוש הפשוט של "הוד"‪ :‬להודות‪ .‬לומר‬ ‫בלב‪ ,‬ברגע ההוא‪ ,‬שלוש מילים — "אולי אתה צודק" — גם אם אינך מאמין בהן‪ .‬הן אינן חייבות להיות אמת בדין; הן אמת בכלי‪ .‬כי‬ ‫הברכה של הסוכה הזאת עומדת בכלי‪ ,‬ובלי הכלי אין מה לחלק‪.‬‬ ‫המעשה השני — לשבת אצל אחד מהם‪ .‬אהרן לא חיכה שיבואו אליו; הלך וישב‪ .‬ומי שיש בסוכתו היום אדם שהתקרר עמו — בן‪,‬‬ ‫אח‪ ,‬גיס‪ ,‬האישה‪ ,‬בעלה — לא יחכה שהשני יזוז‪ .‬בטחון‪ ,‬למדנו כל השנה‪ ,‬הוא לדעת מי עושה את התוצאה; ובשלום — התוצאה‬ ‫שלו‪ ,‬ההליכה שלך‪ .‬לך אתה ראשון‪ ,‬ושב אצלו‪ ,‬ואמור לו את מה שהוא חש ואינו מעז‪" :‬גם לי לא נעים מזה"‪ .‬זה מה שאהרן אמר‬ ‫— לא "אתה צודק" ולא "הוא צודק"‪ ,‬אלא‪ :‬לשניכם קשה‪ .‬ומי שאמר את המשפט הזה ראשון — לא הפסיד את הדין; הוא זכה בענן‪.‬‬ ‫ואם אינך יכול ללכת אליו — הרי אהרן ידע גם את זה‪ :‬ישב "אצל אחד מהם"‪ .‬גם צעד אחד לכיוון אחד מספיק כדי שהענן יישאר‪.‬‬ ‫המעשה השלישי — "ְּב ַה ֲע ֹלְת ָך ֶא ת־ַה ֵּנ ֹרת" (במדבר ח‪ ,‬ב)‪ .‬זו הייתה עבודתו של אהרן יום יום במשכן‪ :‬להדליק את המנורה‪ .‬ופירש‬ ‫רש"י מדברי חכמים‪" :‬בהעלותך — עד שתהא שלהבת עולה מאליה"‪ .‬להדליק — ולהחזיק את האש אצל הפתילה עד שהיא עולה‬ ‫לבדה‪ ,‬ולא לזוז לפני כן‪ .‬ומי שיש לו בבית פתילה שאינה נדלקת — ילד שמתעצבן‪ ,‬נער שאין לו חשק לחג‪ ,‬אישה עייפה‪ ,‬בעל‬ ‫שקוע — ההוד מלמד‪ :‬אל תצא‪ ,‬ואל תאמר "לא נדלק"‪ .‬החזק את האש אצל הפתילה‪ :‬מילה טובה‪ ,‬ועוד אחת‪ ,‬ועוד — עד‬ ‫שהשלהבת עולה מאליה‪ .‬וזו עבודה של הוד‪ ,‬לא של נצח‪ :‬לא לדחוף אלא להמתין‪ ,‬לא לצעוד אלא לעמוד‪ .‬ואל תבקש להדליק‬ ‫את כולם היום; אהרן הדליק שבעה נרות‪ .‬פתילה אחת ליום‪ .‬ומי שעשה היום את שלושת המעשים האלה — שתק פעם אחת‪ ,‬ישב‬ ‫אצל אחד‪ ,‬והחזיק אש אצל פתילה אחת — הענן על סוכתו‪.‬‬ ‫וכאן שער הבטחון‪ ,‬כי המריבה בבית באה כמעט תמיד ממקום אחד‪ ,‬וההוד הוא תשובתו‪ .‬מדוע רבים? כמעט תמיד על חלוקה‪ :‬מי‬ ‫עשה יותר‪ ,‬מי קיבל פחות‪ ,‬מי ישן ומי בישל‪ ,‬מי נסע ומי נשאר‪ .‬וכל זה בנוי על אמונה סמויה — שיש כמות קצובה של דבר‪ ,‬ומה‬ ‫שלקח האחר חסר לשני‪ .‬ואמרו חכמים (יומא לח ע"ב)‪ֵ" :‬א ין ָא ָד ם נֹוֵג ַע ַּב ּמּוָכ ן ַל ֲח ֵב רֹו ֲא ִפ ּלּו ִּכ ְמ ֹלא ִנ יָמ א"‪ .‬אין אדם יכול לקחת ממה‬ ‫שהוכן לחברו — אפילו כחוט השערה‪ .‬הבטחון של הבית הוא זה‪ :‬מה שנועד לך — לך הוא‪ ,‬ואין הגיס ואין הילד ואין האח יכולים‬ ‫לקחת ממנו; ומה שלא נועד לך — לא היה שלך‪ ,‬גם אילו רבת עליו וניצחת‪ .‬ומי שמאמין בזה — למה יריב? ואהרן ידע זאת ביותר‬ ‫מכולם‪ :‬הוא‪ ,‬הבכור‪ ,‬הגדול‪ ,‬ראה את אחיו הצעיר נעשה מנהיג ונביא‪ ,‬ו"ָר ֲא ָך ְו ָׂש ַמ ח ְּב ִל ּבֹו" (שמות ד‪ ,‬יד) — שמח בלב‪ .‬לא הודה‬ ‫בפה וקינא בלב; שמח בלב‪ .‬ועל הלב הזה‪ ,‬אומרים חכמים‪ ,‬נשא את החושן‪ .‬ההוד הוא בטחון שאין אדם נוגע במוכן לחברו — ולכן‬ ‫אפשר לשמוח בחלקו של אחר‪ .‬ומי שבטח בזה בסוכה — אין לו על מה לריב‪ ,‬כי אין מה לחלק‪ :‬לכל אחד הענן שלו‪ ,‬והוא אותו ענן‪.‬‬ ‫ַמ ה ַּל ְח ֹׁשב ַה ּיֹום‪ :‬כשיתחיל הטון לעלות בסוכה — חשוב על הגמרא‪ :‬ענני כבוד בזכות אהרן‪ ,‬ומת אהרן — נסתלקו‪ .‬המריבה‬ ‫איננה רק מריבה; היא הסתלקות הענן מן הסוכה‪ .‬ואז חשוב את ההפך‪ ,‬שהוא הנחמה‪ :‬הענן הקיף עם של בעלי מריבה‬ ‫ארבעים שנה ולא זז — כי היה בו אהרן‪ .‬הסוכה לא צריכה בית בלי כעס; היא צריכה אדם אחד שרודף שלום‪ .‬תהיה אתה‬ ‫האחד‪ .‬ו"אין אדם נוגע במוכן לחברו" — אין לך על מה לריב‪ ,‬כי אין מה שאפשר לקחת ממך‪.‬‬ ‫ַמ ה ַּל ֲע ׂשֹות ַה ּיֹום‪ :‬שלושה מעשים של אהרן‪ ,‬בסדר הזה‪ .‬הראשון — "וידום"‪ :‬פעם אחת היום‪ ,‬כשהמילה הצודקת עומדת‬ ‫בפה‪ ,‬אל תאמר אותה; אמור בלב "אולי אתה צודק"‪ ,‬ותן לענן להישאר‪ .‬השני — לך ראשון‪ :‬יש בסוכה שלך‪ ,‬או קרוב אליה‪,‬‬ ‫אדם שהתקרר אתך בימים האלה; לפני מנחה‪ ,‬שב אצלו רגע‪ ,‬ואמור משפט אחד רך שאינו מברר מי צודק — "גם לי לא נעים‬ ‫מזה"‪ .‬השלישי — פתילה אחת‪ :‬בחר בן בית אחד שהחג כבד עליו‪ ,‬והחזק אצלו אש היום — שלוש מילים טובות‪ ,‬בשלוש‬ ‫שעות שונות — עד שתהא שלהבת עולה מאליה‪ .‬ובברכת השלום שבסוף העמידה‪ ,‬כשתאמר "ָׁש לֹום" — כוון על השולחן‬ ‫שלך‪ .‬משם מתחילה סוכת השלום‪ :‬עלינו‪ ,‬ואחר כך על כל עמו ישראל‪.‬‬ ‫מֹוֲע ִד ים ְל ִׂש ְמ ָח ה · ַח ִּג ים ּוְז ַמ ִּנ ים ְל ָׂש ׂשֹון‬ ‫ֵנר ַמ ֲעָר ִב י · גיליון ט"ו · מהדורת סוכות תשפ"ז — ִצ ָּלא ִד ְמ ֵה יְמ נּוָת א · פרק ה' — חול המועד‪ ,‬י"ט בתשרי · אושפיזא‪ :‬אהרן — הוד · מחר‪ ,‬פרק ו'‪ :‬יוסף — יסוד ·‬ ‫ִנָּת ן ְל ַצֵּלם ּוְל ָה ִפ יץ ְל ִזּכּוי ָה ַר ִּב ים‬ ‫גיליון ט"ו · ַמ ֲה דּוַר ת ֻס ּכֹות תשפ"ז · ֶּפֶר ק ו' ִמ ּתֹוְך ִּת ְׁש ָע ה · ֹחל ַה ּמֹוֵע ד — יֹום ֲחִמ יִׁש י ַּבָּׁש בּוַע ‪ ,‬כ' ְּב ִת ְׁש ֵר י · אּוְׁש ִּפ יָזא‪ :‬יֹוֵסף — ְיסֹוד‬ ‫תשעה פרקים לתשעת ימי החג — פרק ליום‪ ,‬לקרוא בסוכה · היום‪ :‬הצדיק‪ ,‬והבור שאין בו מים‬ ‫ַמ ֲה דּוַר ת ֻס ּכֹות · ֶּפ ֶר ק ו'‬ ‫ִצ ָּל א ִד ְמ ֵה יְמ נּו ָת א‬ ‫ַה ּבֹור ָה ֵר יק ְוַה ַּצִּד יק — יֹוֵסף‪ַ ,‬ה ָּׁש עֹות ֶׁש ֵא ין ָּבֶה ן ַמ ִים‪ְ ,‬וַה ֻּס ָּכה ֶׁש ּבֹוְר ִח ים ֵא ֶליָה‬ ‫"ְו ַצ ִּד יק ְי סֹוד עֹוָל ם"‬ ‫(משלי י‪ ,‬כה)‬ ‫היום השישי‪ .‬יום חמישי בשבוע‪ ,‬כ' בתשרי — היום האחרון של חול המועד שהוא סתם חול המועד‪ :‬מחר הושענא רבה‪ ,‬ואחריו‬ ‫שבת שהיא שמיני עצרת‪ ,‬ואחריה שמחת תורה‪ ,‬והחג נגמר‪ .‬וביום השישי הבעל דבר מחליף שוב לבוש‪ ,‬וזו הפעם הרביעית‪ .‬הוא‬ ‫כבר הציע ריקנות‪ ,‬וכבדות‪ ,‬ומריבה; היום הוא בא בשני קולות שאינם נשמעים כיצר הרע כלל‪ .‬הקול הראשון‪" :‬זה כבר נגמר‪.‬‬ ‫פספסת את החג‪ ,‬כמו שפספסת את אלול"‪ .‬והקול השני — הוא הקשה‪ ,‬ועליו הפרק הזה — הוא הקול של הבור‪ .‬ששה ימים של‬ ‫שעות ארוכות בלי סדר‪ :‬טיולים‪ ,‬המתנות‪ ,‬חנויות‪ ,‬מכשירים בכיס‪ ,‬עיניים שהולכות לאן שהן הולכות‪ .‬ואמרו חכמים (כתובות נט‬ ‫ע"ב) — ואת חציו השני של המאמר ראינו ביום השלישי — "ַה ַּב ָּט ָל ה ְמ ִב יָא ה ִל יֵד י ִז ָּמ ה"‪ .‬זה החצי הראשון‪ .‬הבטלה של הימים האלה‬ ‫אינה מביאה רק לשעמום; היא מביאה למקום שהוא כל עניינו של יוסף‪ .‬ואחר כך בא הגרוע מכול‪ ,‬שהוא הקול השני בלבוש של‬ ‫צדקות‪" :‬אחרי מה שראית השבוע‪ ,‬אחרי מה שחשבת — החג הזה לא שלך‪ .‬שב בצד"‪ .‬ולכן ליום הזה‪ ,‬האחרון של הימים הריקים‪,‬‬ ‫נשלח האורח שנקרא בכל התורה כולה "הצדיק"‪ :‬יוסף‪ .‬הנער שהושלך לבור ריק‪ ,‬ונמכר‪ ,‬ונתנסה בבית אדוניו בניסיון שאין קשה‬ ‫ממנו‪ ,‬וישב שתים עשרה שנה בבית האסורים — והוא היסוד שהעולם עומד עליו‪ְ" .‬ו ַצ ִּד יק ְי סֹוד עֹוָל ם"‪ .‬יסוד‪ :‬הדבר שהכול נשען‬ ‫עליו‪ ,‬ושאיש אינו רואה‪ ,‬מפני שהוא מתחת לאדמה‪ .‬ובלשון הסוד‪ ,‬יסוד היא המידה של הברית — של הקדושה השמורה — והיא‬ ‫נקראת "צדיק"‪ ,‬מפני שמי שנוטר אותה נקרא צדיק‪ .‬ובלולב שבידך היא הלולב עצמו‪ :‬כפות תמרים‪ַ" ,‬צ ִּד יק ַּכ ָּת ָמ ר ִי ְפ ָר ח"‪ .‬תשעה‬ ‫ימים‪ ,‬תשעה אופנים לשבת בצל; והאופן של היום — לשבת בסוכה כמי שברח אליה‪.‬‬ ‫יֹוֵס ף — ַה ַּנ ַע ר ֶׁש ָר ץ ַה חּוָצ ה‬ ‫א‪ָ .‬ה אּוְׁש ִּפ יָז א‬ ‫מכל אישי התנ"ך‪ ,‬אחד בלבד קרוי בפי כל ישראל בתואר "הצדיק" — יוסף הצדיק‪ .‬לא אברהם‪ ,‬לא משה‪ ,‬לא דוד; יוסף‪ .‬ומדוע?‬ ‫הזוהר אומר את הדבר בפשטות‪ :‬מי שנוטר את הברית נקרא צדיק‪ .‬ומעשהו ידוע‪ ,‬ואין צריך לפרטו‪ :‬נער בן שבע עשרה‪ ,‬לבדו‬ ‫במצרים‪ ,‬בלי אב ובלי אח ובלי איש שמכיר אותו‪ ,‬בבית אדוניו‪ַ" ,‬ו ִּת ָּׂש א ֵא ֶׁש ת־ֲא ֹדָנ יו ֶא ת־ֵע יֶנ יָה ֶא ל־יֹוֵס ף" (בראשית לט‪ ,‬ז) — יום‬ ‫אחר יום‪ַ" ,‬ו ְי ִה י ְּכ ַד ְּב ָר ּה ֶא ל־יֹוֵס ף יֹום יֹום" (שם‪ ,‬י)‪ .‬וביום שנשאר לבדו בבית‪ ,‬אמרו חכמים (סוטה לו ע"ב)‪ְּ" :‬ב אֹוָת ּה ָׁש ָע ה ָּב אָת ה‬ ‫ְּד יֹוְק נֹו ֶׁש ל ָא ִב יו ְו ִנ ְר ֲא ָת ה לֹו ַּב ַח ּלֹון‪ָ ,‬א ַמ ר לֹו‪ :‬יֹוֵס ף‪ֲ ,‬ע ִת יִד ין ַא ֶח יָך ֶׁש ִּי ָּכ ְת בּו ַע ל ַא ְב ֵנ י ֵא פֹוד ְו ַא ָּת ה ֵּב יֵנ יֶה ם — ְר צֹוְנ ָך ֶׁש ִּי ָּמ ֶח ה ִׁש ְמ ָך‬ ‫ִמ ֵּב יֵנ יֶה ם?" ואז — "ַו ָּי ָנ ס ַו ֵּי ֵצ א ַה חּוָצ ה" (לט‪ ,‬יב)‪ .‬עמוד על שלושת הדברים‪ .‬האחד‪ :‬מה עצר אותו לא היה מחשבה על עונש ולא‬ ‫מחשבה על איסור — הייתה זו פנים בחלון‪ .‬פניו של אביו‪" .‬רצונך שיימחה שמך מביניהם?" — האם אתה רוצה להיות מחוץ‬ ‫למשפחה שלך‪ .‬יסוד אינו נשמר ביראה בלבד; הוא נשמר בזיכרון של מי אתה ושל מי אתה‪ .‬השני‪ :‬הוא לא ניצח בוויכוח — הוא‬ ‫ברח‪" .‬וינס"‪ .‬הצדיק לא עמד להתווכח עם היצר‪ ,‬לא הסביר‪ ,‬לא ניסה להוכיח לעצמו שהוא חזק‪ .‬רץ‪ .‬יש ניסיונות שהנצחון בהם‬ ‫הוא רגליים‪ .‬והשלישי‪ ,‬והוא הנוגע לחג‪ַ" :‬ו ֵּי ֵצ א ַה חּוָצ ה"‪ .‬החוצה — מחוץ לבית‪ .‬הבית היה מקום הניסיון; החוץ — מקום ההצלה‪.‬‬ ‫ומה היא סוכה אם לא "החוצה"? "ֵצ א ִמ ִּד יַר ת ֶק ַב ע" — צא מן הבית‪ ,‬שהוא מקום הניסיון של הימים האלה‪ ,‬ושב בחוץ‪ ,‬תחת סכך‪.‬‬ ‫הסוכה היא המקום שיוסף רץ אליו‪.‬‬ ‫ועל הפסוק שבראש הפרק אמרו חכמים (חגיגה יב ע"ב)‪ :‬על מה העולם עומד? "ַע ל ַע ּמּוד ֶא ָח ד‪ְ ,‬ו ַצ ִּד יק ְׁש מֹו‪ֶׁ ,‬ש ֶּנ ֱא ַמ ר‪ְ :‬ו ַצ ִּד יק ְי סֹוד‬ ‫עֹוָל ם"‪ .‬לא על שנים עשר עמודים ולא על שבעה — על אחד‪ .‬וספרי החסידות הוסיפו‪ :‬העמוד האחד הזה איננו רק צדיק הדור; הוא‬ ‫בכל בית‪ .‬כל בית עומד על אדם אחד ששומר את יסודו‪ ,‬במקום שאיש אינו רואה; והוא אינו יודע שהבית עומד עליו‪ ,‬כשם‬ ‫שהיסוד שמתחת לאדמה אינו רואה את הבניין‪ .‬ומי שיושב ביום השישי בסוכתו ושואל "מה אני" — ידע מה הוא‪ :‬העמוד‪ .‬לא מפני‬ ‫שהוא צדיק גמור‪ ,‬אלא מפני שהוא נלחם — וצדיקים נדמה להם היצר כהר‪ ,‬כפי שנראה מיד‪.‬‬ ‫ומידתו יסוד‪ .‬ובלשון הסוד‪ ,‬אחרי הזרועות והלב ושתי הרגליים — יסוד היא המידה שבה נאסף כל השפע של המידות העליונות‬ ‫ועובר אל המלכות‪ ,‬אל העולם‪ .‬יסוד היא הצינור‪ .‬וזה יוסף בפשטות‪ ,‬בסיפור התורה‪ְ" :‬ו יֹוֵס ף הּוא ַה ַּׁש ִּל יט ַע ל־ָה ָא ֶר ץ‪ ,‬הּוא ַה ַּמ ְׁש ִּב יר‬ ‫ְל ָכ ל־ַע ם ָה ָא ֶר ץ" (מב‪ ,‬ו)‪ .‬האיש שאסף את תבואת שבע השנים הטובות והוציא אותה בשבע הרעות; שהאכיל את מצרים‪ ,‬ואת‬ ‫אחיו‪ ,‬ואת העולם‪ .‬יסוד היא המידה שנותנת לחם — והלחם עובר דרך אדם אחד‪ .‬ומדוע דווקא הוא? מפני שמי ששמר את עצמו‬ ‫במקום שאיש לא ראה — נעשה צינור שהכול עובר דרכו‪ .‬יש כאן חוק שאין לו יוצאים מן הכלל‪ ,‬ובעלי החסידות חזרו עליו בכל‬ ‫ספריהם‪ :‬הקדושה הפרטית של האדם‪ ,‬במקום הסמוי ביותר‪ ,‬היא מה שקובע כמה ברכה יכולה לעבור דרכו אל ביתו‪ .‬אדם שברח‬ ‫החוצה בשעה שאיש לא ראה — הוא זה שכל מצרים באו אליו ללחם בשעה שכולם ראו‪ .‬יוסף במצרים לא נעשה שליט למרות‬ ‫הניסיון בבית פוטיפר; הוא נעשה שליט מפני שעמד בו‪ .‬ומי ששמר את יסודו בימים הריקים — נעשה יסוד לביתו כל השנה‪.‬‬ ‫ומה עם הבור? "ַו ִּי ָּק ֻח הּו ַו ַּי ְׁש ִל כּו ֹאתֹו ַה ֹּבָר ה‪ְ ,‬ו ַה ּבֹור ֵר ק ֵא ין ּבֹו ָמ ִי ם" (לז‪ ,‬כד)‪ .‬ושאלו חכמים (שבת כב ע"א)‪ :‬ממשמע שנאמר "והבור‬ ‫רק" — איני יודע שאין בו מים? ומה תלמוד לומר "אין בו מים"? "ַמ ִי ם ֵא ין ּבֹו‪ֲ ,‬א ָב ל ְנ ָח ִׁש ים ְו ַע ְק ַר ִּב ים ֵי ׁש ּבֹו"‪ .‬זה הפסוק של חול‬ ‫המועד‪ ,‬ואולי של כל שעה ריקה בחיי אדם‪ :‬בור ריק אינו ריק לעולם‪ .‬אם אין בו מים — יש בו נחשים‪ .‬ומים‪ ,‬אמרו חכמים‪ ,‬אינם‬ ‫אלא תורה‪ .‬שעה שאין בה מים אינה שעה של כלום; היא שעה של נחשים ועקרבים — מחשבות‪ ,‬עיניים‪ ,‬מכשירים‪ ,‬דמיונות‪ .‬הבור‬ ‫של הימים האלה איננו ריק‪ .‬ובו הושלך יוסף בן שבע עשרה‪ ,‬ומשם התחיל‪ .‬שים לב שהתורה פותחת את סיפור הצדיק בבור ריק‪:‬‬ ‫לא בבית מדרש‪ ,‬לא בהר — בבור שיש בו נחשים ואין בו מים‪ .‬וזה מקומו של כל אדם ביום השישי של חול המועד‪ .‬ואיך יוצאים‬ ‫משם? "ַו ִּי ְמ ְׁש כּו ַו ַּי ֲע לּו ֶא ת־יֹוֵס ף ִמ ן־ַה ּבֹור" (לז‪ ,‬כח) — משכו‪ .‬ואמרו חכמים (סוכה נב ע"ב)‪ְּ" :‬ב ִנ י‪ִ ,‬א ם ָּפ ַג ע ְּב ָך ְמ ֻנ ָּול ֶז ה — ָמ ְׁש ֵכ הּו ְל ֵב ית‬ ‫ַה ִּמ ְד ָר ׁש; ִא ם ֶא ֶב ן הּוא — ִנ ּמֹוַח ‪ְ ,‬ו ִא ם ַּב ְר ֶז ל הּוא — ִמ ְת ּפֹוֵצ ץ"‪ .‬אותה מילה‪ :‬משכהו‪ .‬מן הבור מושכים למקום שיש בו מים‪.‬‬ ‫וכיוון שהזכרנו את הלולב — הוא יוסף‪ .‬בכתבי האר"י‪ ,‬שלושת ההדסים הם האבות‪ ,‬שתי הערבות — משה ואהרן‪ ,‬האתרוג — דוד‪,‬‬ ‫והלולב — יוסף הצדיק‪ ,‬יסוד‪ .‬ולמה לולב? "ַצ ִּד יק ַּכ ָּת ָמ ר ִי ְפ ָר ח" (תהלים צב‪ ,‬יג) — הצדיק נמשל לתמר‪ ,‬וכפות התמרים הן הלולב‪.‬‬ ‫ואמרו חכמים (סוכה מה ע"ב)‪ָ" :‬מ ה ָּת ָמ ר ֶז ה ֵא ין לֹו ֶא ָּל א ֵל ב ֶא ָח ד — ַא ף ִי ְׂש ָר ֵא ל ֵא ין ָל ֶה ם ֶא ָּל א ֵל ב ֶא ָח ד ַל ֲא ִב יֶה ם ֶׁש ַּב ָּׁש ַמ ִי ם"‪ .‬התמר —‬ ‫לב אחד‪ :‬אין לו ענפים המתפצלים‪ ,‬אלא גזע אחד וראש אחד‪ .‬וזה יסוד‪ :‬לב אחד‪ ,‬שאינו נחלק לשניים‪ .‬הפגם של הימים הריקים‬ ‫איננו רק במעשה; הוא בלב שנחלק — חציו בסוכה וחציו במקום אחר‪ ,‬בעיניים‪ ,‬במסך‪ ,‬בדמיון‪ .‬והלולב הכשר — למדנו ביום השני —‬ ‫"ָּכ פּות"‪ :‬עליו סגורים‪ ,‬צמודים לשדרה‪ ,‬שאינם נפרצים לצדדים‪ .‬לולב שנפרצו עליו פסול‪ .‬ובאדם‪ :‬הצדיק הוא זה שעליו סגורים —‬ ‫לא מפני שאין לו יצר‪ ,‬אלא מפני שאינו מניח לעלים להיפרץ‪ .‬ולכן הברכה על ארבעת המינים היא "ַע ל ְנ ִט יַל ת לּוָל ב" — על שם‬ ‫הגבוה שבהם‪ ,‬על שם היסוד‪ .‬כל המצווה נקראת על שם השמירה‪.‬‬ ‫ודבר אחד בשמו של יוסף הוא התשובה לקול הראשון של היום — "זה כבר נגמר"‪ .‬רחל קראה לו יוסף על שם "ֹיֵס ף ה' ִל י ֵּב ן ַא ֵח ר"‬ ‫(ל‪ ,‬כד)‪ :‬יוסף — לשון תוספת‪ .‬השם שלו הוא "עוד"‪ .‬יוסף הוא האיש שנכנס כשכולם חושבים שנגמר‪ ,‬ומוסיף‪ .‬שבע שנים טובות‬ ‫נגמרו‪ ,‬ובאו הרעב — ויוסף הוסיף לחם; אחיו מכרו אותו‪ ,‬וסברו שנגמר — והוא הוסיף להם ארץ גושן; יעקב סבר שמת — "עֹוד יֹוֵס ף‬ ‫ַח י" (מה‪ ,‬כו)‪ .‬ובחג הזה‪ :‬ביום השישי נדמה שנגמר — והנה שלושת הימים הגדולים ביותר עוד לפנינו‪ :‬הושענא רבה‪ ,‬שמיני עצרת‪,‬‬ ‫שמחת תורה‪ .‬הסוף של סוכות איננו ירידה; הוא הוספה‪ .‬ומי שמרגיש היום שהחג עבר עליו — יזכור שהאורח של היום הוא "עוד"‪:‬‬ ‫מה שלא היה בששת הימים יכול להתווסף בשלושה‪ .‬ואפרים ומנשה‪ ,‬בניו‪ ,‬שנולדו במצרים‪ִּ" :‬כ י־ִה ְפ ַר ִנ י ֱא ֹלִה ים ְּב ֶא ֶר ץ ָע ְנ ִי י" (מא‪,‬‬ ‫נב) — פרה ורבה דווקא בארץ העוני‪ .‬הצדיק אינו פורח בגן; הוא פורח בבור‪ ,‬ובבית האסורים‪ ,‬ובמצרים‪ .‬וביום השישי של חול‬ ‫המועד‪.‬‬ ‫ַמ ֶּס ֶכ ת ֻס ָּכ ה ַּד ף נ"ב — ַה ִּת ּקּון ַה ָּג דֹול‪ּ ,‬וַמ ה ֶּׁש ִּג ּלּו ֲח ָכ ִמ ים ַע ל ַה ֵּי ֶצ ר ְּב תֹוְך ַה ִּׂש ְמ ָח ה‬ ‫ב‪ִ .‬ע ְנ ַי ן ַה ּיֹום‬ ‫יש דבר מופלא במסכת סוכה‪ ,‬ומי שיודע אותו יודע מה החג הזה יודע על היצר‪ .‬הסוגיה הגדולה ביותר בכל הש"ס על יצר הרע —‬ ‫שמותיו‪ ,‬כוחו‪ ,‬סופו‪ ,‬והעצה כנגדו — אינה כתובה במסכת יומא ולא בקידושין בלבד; היא כתובה בסוכה‪ ,‬דף נ"ב‪ ,‬בתוך הסוגיה של‬ ‫שמחת בית השואבה‪ .‬וכך היא מתחילה (סוכה נא ע"ב)‪ְּ" :‬ב מֹוָצ ֵא י יֹום טֹוב ָה ִר אׁשֹון ֶׁש ל ַח ג ָי ְר דּו ְל ֶע ְז ַר ת ָנ ִׁש ים ּוְמ ַת ְּק ִנ ין ָׁש ם ִּת ּקּון‬ ‫ָּג דֹול" — ושאלה הגמרא‪ :‬מהו התיקון הגדול? והשיבה‪ :‬שבתחילה היו הנשים בפנים והאנשים בחוץ‪ ,‬ובאו לידי קלות ראש; התקינו‬ ‫שיהיו הנשים בחוץ והאנשים בפנים‪ ,‬ועדיין באו לידי קלות ראש; והתקינו שיהיו הנשים יושבות מלמעלה והאנשים מלמטה —‬ ‫גזוזטרא‪ .‬זהו "התיקון הגדול" של שמחת בית השואבה‪ :‬לא המנורות של זהב‪ ,‬לא הפתילות‪ ,‬לא הריקוד — ההפרדה‪ .‬הגדולה‬ ‫שבשמחות בשנה‪ ,‬שאמרו עליה "מי שלא ראה — לא ראה שמחה מימיו"‪ ,‬הייתה צריכה תיקון גדול‪ ,‬בבית המקדש עצמו‪ ,‬בין‬ ‫צדיקים — מפני שהשמחה‪ ,‬כשהיא גדולה‪ ,‬פותחת פתח‪ .‬וכתבו בעלי החסידות‪ :‬לפי גודל האור — גודל הקליפה שרוצה לאחוז בו‪.‬‬ ‫אין הימים האלה מסוכנים מפני שהם חול; הם מסוכנים מפני שהם שמחה‪ .‬ובעל דבר של היום השישי אינו בא מן העצבות של‬ ‫אתמול; הוא בא מתוך הריקוד‪.‬‬ ‫ומשם ממשיכה הגמרא (נב ע"א) לומר על היצר דברים שאין כמותם‪ֶ" :‬ל ָע ִת יד ָל בֹוא ְמ ִב יאֹו ַה ָּק דֹוׁש ָּב רּוְך הּוא ְל ֵי ֶצ ר ָה ַר ע ְו ׁשֹוֲח טֹו‬ ‫ִּב ְפ ֵנ י ַה ַּצ ִּד יִק ים ּוִב ְפ ֵנ י ָה ְר ָׁש ִע ים; ַצ ִּד יִק ים ִנ ְד ֶמ ה ָל ֶה ם ְּכ ַה ר ָּג בֹוַּה ‪ּ ,‬וְר ָׁש ִע ים ִנ ְד ֶמ ה ָל ֶה ם ְּכ חּוט ַה ַּׂש ֲע ָר ה‪ַ .‬ה ָּל לּו ּבֹוִכ ין ְו ַה ָּל לּו ּבֹוִכ ין‪ַ :‬צ ִּד יִק ים‬ ‫ּבֹוִכ ין ְו אֹוְמ ִר ים — ֵה יַא ְך ָי ֹכְל נּו ִל ְכ ֹּבׁש ַה ר ָּג בֹוַּה ָּכ ֶז ה; ּוְר ָׁש ִע ים ּבֹוִכ ין ְו אֹוְמ ִר ים — ֵה יַא ְך ֹלא ָי ֹכְל נּו ִל ְכ ֹּבׁש חּוט ַה ַּׂש ֲע ָר ה ַה ֶּז ה"‪ .‬שמע‪ :‬אותו‬ ‫יצר‪ ,‬לצדיק הוא הר ולרשע הוא חוט‪ .‬מי שנלחם בו יודע כמה הוא גדול; מי שנכנע לו — לא ראה מעולם מה גודלו‪ .‬ואם נדמה לך‬ ‫שהניסיון של הימים האלה הוא הר — סימן שאתה נלחם‪ .‬ועוד שם‪ָּ" :‬כ ל ַה ָּג דֹול ֵמ ֲח ֵב רֹו — ִי ְצ רֹו ָּג דֹול ֵה יֶמ ּנּו"‪ .‬היצר אינו סימן‬ ‫לשפלות; הוא סימן לגודל‪ .‬ועוד‪ִׁ" :‬ש ְב ָע ה ֵׁש מֹות ֵי ׁש לֹו ְל ֵי ֶצ ר ָה ַר ע" — רע‪ ,‬ערל‪ ,‬טמא‪ ,‬שונא‪ ,‬מכשול‪ ,‬אבן‪ ,‬צפוני — שבעה שמות‪,‬‬ ‫שבעה לבושים‪ ,‬כמו שבעת הלבושים שראינו בימים האלה‪ :‬ריקנות‪ ,‬כבדות‪ ,‬מריבה‪ ,‬ושני הקולות של היום‪ .‬ועוד (שם)‪ֵ" :‬י ֶצ ר ָה ַר ע‬ ‫ַּב ְּת ִח ָּל ה ּדֹוֶמ ה ְל חּוט ֶׁש ל ּבּוְכ ָי א‪ּ ,‬וְל ַב ּסֹוף ּדֹוֶמ ה ַּכ ֲע בֹותֹות ָה ֲע ָג ָל ה" — מתחיל כחוט של קורי עכביש‪ ,‬ונגמר כחבל של עגלה‪ .‬הוא נכנס‬ ‫בדבר קטן‪ :‬מבט אחד‪ ,‬שעה אחת ריקה‪" ,‬רק אבדוק"‪ .‬ובסוף — עבותות‪.‬‬ ‫ואז — הדבר שבשבילו נאמר הכול‪ ,‬והוא הדבר הגדול ביותר שנאמר על מלחמת האדם (סוכה נב ע"ב; קידושין ל ע"ב)‪ִ" :‬י ְצ רֹו ֶׁש ל‬ ‫ָא ָד ם ִמ ְת ַּג ֵּב ר ָע ָל יו ְּב ָכ ל יֹום ּוְמ ַב ֵּק ׁש ַל ֲה ִמ יתֹו‪ְ ...‬ו ִא ְל ָמ ֵל א ַה ָּק דֹוׁש ָּב רּוְך הּוא עֹוְז רֹו — ֵא ין ָי כֹול לֹו"‪ .‬קרא זאת שלוש פעמים‪ .‬אין אדם‬ ‫יכול ליצרו‪ .‬אף אדם‪ .‬לא צדיק‪ ,‬לא גדול‪ ,‬לא יוסף‪" .‬ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו" — המלחמה הזאת אינה מלחמה שמנצחים‬ ‫בכוח‪ ,‬מפני שהיצר חזק מכל אדם; היא מלחמה שמנצחים בעזרה‪ .‬וזה כל שער הבטחון בשורה אחת‪ :‬אינך צריך להיות חזק מן‬ ‫היצר; אתה צריך להיות מי שמבקש עזרה‪ .‬ומיד אחריו — העצה‪ְּ" :‬ב ִנ י‪ִ ,‬א ם ָּפ ַג ע ְּב ָך ְמ ֻנ ָּול ֶז ה — ָמ ְׁש ֵכ הּו ְל ֵב ית ַה ִּמ ְד ָר ׁש"‪ .‬לא "נצח‬ ‫אותו"‪ ,‬לא "התאפק" — משוך אותו למקום שיש בו מים‪ .‬אם אבן הוא — נימוח; אם ברזל — מתפוצץ‪ .‬הבור הריק מתמלא מים‪,‬‬ ‫והנחשים יוצאים‪ .‬ומכאן ליום השישי‪ :‬מי שמרגיש שנפל השבוע — ידע שני דברים‪ .‬שהיצר הר‪ ,‬וגם יוסף ראה הר; ושאיש אינו‬ ‫מנצח לבדו‪ ,‬וגם יוסף לא ניצח לבדו — פנים בחלון עזרו לו‪.‬‬ ‫ומה עם הקול השני — "החג הזה לא שלך"? כאן צריך לומר דבר ברור‪ ,‬מפני שהקול הזה הפיל יותר אנשים מן היצר עצמו‪ .‬אמרו‬ ‫חכמים (גיטין מג ע"א)‪ֵ" :‬א ין ָא ָד ם עֹוֵמ ד ַע ל ִּד ְב ֵר י תֹוָר ה ֶא ָּל א ִא ם ֵּכ ן ִנ ְכ ַׁש ל ָּב ֶה ן"‪ .‬הכישלון איננו הוכחה שאינך שייך; הוא הדרך שבה‬ ‫אדם עומד על דבר‪ .‬ורבי נחמן מברסלב אמר את הדבר שאולי הוא החזק ביותר שנאמר לדורות האחרונים (ליקוטי מוהר"ן תנינא‪,‬‬ ‫קיב)‪ִ" :‬א ם ַא ָּת ה ַמ ֲא ִמ ין ֶׁש ְּי כֹוִל ין ְל ַק ְל ֵק ל — ַּת ֲא ִמ ין ֶׁש ְּי כֹוִל ין ְל ַת ֵּק ן"‪ .‬האמונה שקלקלת היא חצי אמונה; מי שמאמין בחצי הראשון‬ ‫ואינו מאמין בשני — אינו צנוע‪ ,‬הוא כופר בחצי‪ .‬ועוד גילה רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן א‪ ,‬רה) שתיקונו של היסוד — של הפגם הזה‬ ‫דווקא — הוא על ידי שמחה‪ :‬על ידי "ֲע ָׂש ָר ה ִמ יֵנ י ְנ ִג יָנ ה"‪ ,‬עשרה סוגי שיר שנאמר בהם ספר תהלים‪ ,‬וקבע עשרה מזמורים כנגדם‪,‬‬ ‫וקרא להם "ִּת ּקּון ַה ְּכ ָל ִל י"‪ :‬טז‪ ,‬לב‪ ,‬מא‪ ,‬מב‪ ,‬נט‪ ,‬עז‪ ,‬צ‪ ,‬קה‪ ,‬קלז‪ ,‬קנ‪ .‬ואל יהיה הדבר קל בעיניך‪ :‬התיקון של המקום הנמוך ביותר‬ ‫איננו סיגוף ואיננו עצבות — הוא שירה‪ .‬וזה מה שהגמרא בסוכה אמרה בדרכה‪ :‬הסוגיה של היצר כתובה בתוך הסוגיה של הריקוד‪,‬‬ ‫כי התיקון והשמחה כרוכים זה בזה‪ .‬אדם שנפל ובוכה על עצמו בעצבות — נותן ליצר את מה שביקש; אדם שנפל ואומר מזמור‬ ‫בשמחה — משך אותו לבית המדרש‪ .‬ועוד‪ :‬מי שנפל ואינו מאמין בתיקון — הוא שמפר את הברית באמת; כי הברית היא אמונה‬ ‫שהקשר לא נשבר‪.‬‬ ‫ויש בימים האלה דבר שכולנו עושים ואיננו יודעים למה‪ ,‬והוא היסוד ממש‪ :‬מנהג החסידים שלא להניח תפילין בחול המועד‪.‬‬ ‫ובמה תלוי הדבר? אמרו בזוהר ובכתבי האר"י‪ ,‬והביאו הפוסקים‪ :‬התפילין הן "אות" — "ְו ָה ָי ה ְל אֹות ַע ל־ָי ְד ָכ ה" — והמועד עצמו‬ ‫"אות" הוא‪ ,‬ואין מניחים אות על אות‪ .‬שבת — אות; מילה — אות; תפילין — אות; והחג — אות‪ .‬וכל "אות" בלשון הסוד היא יסוד‪:‬‬ ‫הסימן שבגוף‪ ,‬הברית שבבשר‪ ,‬מה שמעיד על האדם שהוא של מי שהוא‪ .‬ובחול המועד אין צריך תפילין‪ ,‬כי הסוכה עצמה היא‬ ‫האות‪ :‬אתה יושב בתוך הסימן‪ .‬ומכאן דבר שאין רך ממנו לימים הריקים‪ :‬אינך צריך לייצר לעצמך היום סימן שאתה של הקדוש‬ ‫ברוך הוא — אתה יושב בתוכו‪ .‬הסוכה מעידה עליך‪ .‬וכשם שיוסף ראה בחלון את פני אביו‪ ,‬ושאל אותו הפנים "רצונך שיימחה‬ ‫שמך?" — כך הסוכה שואלת בשקט את היושב בה‪ :‬אתה בתוך האות; רצונך לצאת ממנו? ומי ששמע את השאלה — כבר רץ‬ ‫החוצה‪ ,‬אל הסוכה‪.‬‬ ‫ולסיום העניין‪ ,‬הנקודה שבה יוסף ודוד נפגשים‪ :‬הלולב והאתרוג‪ .‬בכל יום מימי החג אוחזים את הלולב בימין ואת האתרוג‬ ‫בשמאל‪ ,‬ומחברים אותם — יסוד ומלכות‪ ,‬יוסף ודוד‪ .‬ומחר‪ ,‬בהושענא רבה‪ ,‬יום המלכות‪ ,‬יבוא דוד; והחיבור של היום למחר הוא‬ ‫החיבור של הלולב לאתרוג‪ :‬הצדיק והמלך‪ ,‬הצינור והכלי‪ .‬ובלשון הסוד‪ ,‬אין המלכות מקבלת אלא מן היסוד‪ :‬כל מה שיורד לעולם‬ ‫— הבית‪ ,‬הפרנסה‪ ,‬הילדים‪ ,‬השנה — עובר דרך מידת הצדיק‪ .‬ומי ששמר את היסוד שלו ביום השישי‪ ,‬במקום שאיש אינו רואה —‬ ‫פתח את הצינור למחר‪ ,‬ליום שבו נחתמים הפתקים‪ .‬ואמרו בספרי הסוד שהושענא רבה הוא גמר החתימה‪ ,‬ושהגזר דין נמסר‬ ‫לשלוחיו; ובמה תלויה החתימה? בצינור שדרכו היא יורדת‪ .‬היום — הלולב; מחר — האתרוג‪ .‬היום מחזיקים; מחר מקבלים‪.‬‬ ‫ָל רּוץ ַה חּוָצ ה — ְׁש ֹלָׁש ה ַמ ֲע ִׂש ים ֶׁש ל יֹוֵס ף‬ ‫ג‪ֲ .‬ע בֹוַד ת ַה ּיֹום‬ ‫חמישה ימים למדנו את הגוף‪ :‬הידיים‪ ,‬הלב‪ ,‬שתי הרגליים‪ .‬והיום — היסוד‪ :‬המקום שכל הגוף עומד עליו‪ ,‬ושאיש אינו רואה‪ .‬ואין‬ ‫עבודה עדינה ממנה‪ ,‬ואין עבודה שהבעל דבר משקיע בה יותר בימים האלה‪ .‬שלושה מעשים של יוסף‪ ,‬כנגד שלושת מקומותיו‪:‬‬ ‫הבור‪ ,‬החלון‪ ,‬והחוץ‪.‬‬ ‫המעשה הראשון — למלא את הבור‪ַ" .‬מ ִי ם ֵא ין ּבֹו‪ֲ ,‬א ָב ל ְנ ָח ִׁש ים ְו ַע ְק ַר ִּב ים ֵי ׁש ּבֹו"‪ .‬אין שעה ריקה; יש שעה עם מים ושעה עם נחשים‪.‬‬ ‫וביום השישי‪ ,‬האחרון של הבטלה‪ ,‬העבודה היא שלא תישאר בור אחד ריק‪ :‬כל שעה שאין לה שם — מלא אותה במים‪ .‬לא בהכרח‬ ‫לימוד גדול‪ :‬פרק משניות‪ ,‬דף גמרא‪ ,‬ספר חסידות‪ ,‬תהלים — משהו שהוא מים‪ .‬ובעיקר‪ ,‬במקום שהנחשים נכנסים בו בימים האלה‬ ‫— המכשיר שבכיס‪ ,‬ההמתנה בדרך‪ ,‬הרגע שלפני השינה — שם דווקא הנח מים‪ :‬קבע לך היום דבר אחד שיהיה ביד במקום‬ ‫המכשיר‪ ,‬ושעה אחת שהמכשיר יישאר בבית כשאתה בסוכה‪ָ" .‬מ ְׁש ֵכ הּו ְל ֵב ית ַה ִּמ ְד ָר ׁש" — הסוכה היא בית המדרש של היום; ומה‬ ‫שנמשך אליה — אם אבן הוא‪ ,‬נימוח‪.‬‬ ‫המעשה השני — החלון‪ .‬יוסף לא ניצח בכוח; פנים בחלון ניצחו‪ .‬ומי שיודע שהניסיון של הימים האלה בא ברגע קטן — "חוט של‬ ‫בוכיא" — יכין לעצמו את החלון מראש‪ :‬פנים אחת שאתה רואה כשהיצר בא‪ .‬פני אביך‪ ,‬או פני ילדך‪ ,‬או פני מי שאתה רוצה להיות‬ ‫בעיניו מה שאתה‪ְ" .‬ר צֹוְנ ָך ֶׁש ִּי ָּמ ֶח ה ִׁש ְמ ָך ִמ ֵּב יֵנ יֶה ם?" — ואל תזלזל בזה‪ :‬יסוד אינו נשמר במחשבות על איסור‪ ,‬כי ברגע ההוא אין‬ ‫מחשבה; הוא נשמר בפנים‪ .‬וזו גם ההתרוממות של היום‪ ,‬כי החלון עובד לשני הכיוונים‪ :‬כשם שאתה רואה בו את אביך — יש מי‬ ‫שרואה בו אותך‪ .‬יש ילד‪ ,‬אולי‪ ,‬שהחלון שלו הוא הפנים שלך‪.‬‬ ‫המעשה השלישי — "ַו ָּי ָנ ס ַו ֵּי ֵצ א ַה חּוָצ ה"‪ .‬לרוץ‪ .‬ברגע שבא היצר — לא להתווכח‪ ,‬לא לבדוק אם זה חמור‪ ,‬לא להסביר לעצמך‪ :‬לקום‬ ‫ולצאת החוצה‪ .‬והחוץ בימים האלה עומד בחצר‪ :‬הסוכה‪ .‬קום ולך לסוכה‪ .‬שב בה עם ספר‪ ,‬או בלי; אמור בה מזמור אחד מן‬ ‫העשרה‪ ,‬בקול‪ ,‬בניגון — "תיקון הכללי" איננו רק לאחר נפילה; הוא גם לפניה‪ .‬ומי שיכול — "ֲע ָׂש ָר ה ִמ יֵנ י ְנ ִג יָנ ה"‪ :‬שיר‪ .‬תיקונו של‬ ‫המקום הנמוך ביותר בשירה‪ .‬ואם נפלת השבוע — לא בסוכה מקום העצבות‪ִ" :‬א ם ַא ָּת ה ַמ ֲא ִמ ין ֶׁש ְּי כֹוִל ין ְל ַק ְל ֵק ל‪ַּ ,‬ת ֲא ִמ ין ֶׁש ְּי כֹוִל ין‬ ‫ְל ַת ֵּק ן"‪ .‬ומי שאמר היום מזמור אחד בשמחה אחרי שנפל — משך את היצר לבית המדרש‪ ,‬ואבן נימוחה‪.‬‬ ‫וכאן שער הבטחון‪ ,‬בפרק שכולו מלחמה‪ ,‬כי כל המלחמה הזאת עומדת על משפט אחד‪ְ" :‬ו ִא ְל ָמ ֵל א ַה ָּק דֹוׁש ָּב רּוְך הּוא עֹוְז רֹו — ֵא ין‬ ‫ָי כֹול לֹו"‪ .‬יש שסוברים שהבטחון שייך לפרנסה בלבד — לדעת שהלחם יבוא‪ .‬ובעלי המוסר לימדו שעיקר הבטחון הוא כאן‪ :‬לדעת‬ ‫שאינך יכול ליצרך‪ ,‬ושאינך צריך להיות יכול‪ .‬הבעל דבר בימים האלה עובד עם משפט אחד‪" :‬אתה לבד"‪ .‬לבד בבית פוטיפר‪ ,‬לבד‬ ‫בבור‪ ,‬לבד עם המכשיר‪ .‬ואומרת הגמרא‪ :‬אתה לבד — ולכן אינך יכול; ואינך לבד — ולכן אינך צריך‪ .‬הבטחון של היסוד הוא לבקש‪.‬‬ ‫"ַו ְי ִה י ה' ֶא ת־יֹוֵס ף ַו ְי ִה י ִא יׁש ַמ ְצ ִל יַח " (בראשית לט‪ ,‬ב) — בבית פוטיפר‪ ,‬לפני הניסיון‪ ,‬ה' את יוסף; "ַו ְי ִה י ה' ֶא ת־יֹוֵס ף ַו ֵּי ט ֵא ָל יו ָח ֶס ד"‬ ‫(לט‪ ,‬כא) — בבית האסורים‪ ,‬אחרי הניסיון‪ .‬לא נאמר שיוסף היה חזק; נאמר שה' היה אתו‪ .‬וזו ההצלה של הצדיק‪ :‬לא כוחו —‬ ‫עזרתו‪ .‬ומי שיאמר היום‪ ,‬ברגע הקטן‪ ,‬שלוש מילים בלב — "אני לא יכול" — כבר אמר את מה שהגמרא אמרה‪ ,‬וממילא בא ההמשך‪:‬‬ ‫"ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו"‪ .‬מי שיודע שאינו יכול — נעזר‪ .‬ומי שנעזר — יסוד עולם‪.‬‬ ‫ַמ ה ַּל ְח ֹׁשב ַה ּיֹום‪ :‬כשיבוא הקול של "נגמר‪ ,‬פספסת" — זכור את שמו של האורח‪ :‬יוסף‪" ,‬עוד"‪ .‬שלושת הימים הגדולים של‬ ‫החג עוד לפניך‪ ,‬והם באים דווקא אחרי הבור‪ .‬וכשיבוא הקול של "אחרי מה שהיה השבוע — זה לא שלך" — קרא לו בשמו‬ ‫הגדול מכולם‪ :‬זה הלבוש השביעי של היצר‪ ,‬וזה הקול שהפיל את מי שהיצר עצמו לא הפיל‪ .‬ואמור כנגדו‪" :‬אין אדם עומד‬ ‫על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן"‪ ,‬ו"אם אתה מאמין שיכולין לקלקל — תאמין שיכולין לתקן"‪ .‬ובכל שעה ריקה‪ ,‬חשוב‪:‬‬ ‫הבור לא ריק‪ .‬מים או נחשים‪ .‬ובכל ניסיון — "ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו"‪ :‬אינך צריך להיות חזק; אתה צריך לבקש‪.‬‬ ‫ַמ ה ַּל ֲע ׂשֹות ַה ּיֹום‪ :‬שלושה מעשים של יוסף‪ .‬הבור — קבע היום דבר אחד שיהיה ביד במקום המכשיר‪ ,‬ושעה אחת בסוכה‬ ‫שהמכשיר נשאר בבית; ומלא שעה אחת ריקה במים — פרק‪ ,‬דף‪ ,‬מזמור‪ .‬החלון — בחר פנים אחת‪ ,‬ואמור לעצמך בשקט‪:‬‬ ‫כשיבוא הרגע‪ ,‬את הפנים האלה אני רואה; ואם יש בבית ילד שאתה החלון שלו — היה היום הפנים שהוא צריך לראות‪.‬‬ ‫והחוץ — "תיקון הכללי"‪ ,‬או מזמור אחד מן העשרה‪ ,‬בסוכה‪ ,‬בקול‪ ,‬בניגון — ולא כתשובה על נפילה בלבד‪ ,‬אלא כשירה של‬ ‫יסוד; ואם היה השבוע דבר שאתה מתבייש בו — אל תשב עליו בעצבות; קום‪ ,‬צא החוצה לסוכה‪ ,‬ואמור מזמור בשמחה‪ .‬זה‬ ‫מה שיוסף עשה‪ :‬רץ‪ .‬והצינור של מחר — הושענא רבה‪ ,‬יום החתימה — עובר דרך מי ששמר היום את הלולב שלו כפות‪.‬‬ ‫מֹוֲע ִד ים ְל ִׂש ְמ ָח ה · ַח ִּג ים ּוְז ַמ ִּנ ים ְל ָׂש ׂשֹון‬ ‫ֵנר ַמ ֲעָר ִב י · גיליון ט"ו · מהדורת סוכות תשפ"ז — ִצ ָּלא ִד ְמ ֵה יְמ נּוָת א · פרק ו' — חול המועד‪ ,‬כ' בתשרי · אושפיזא‪ :‬יוסף — יסוד · מחר‪ ,‬פרק ז'‪ :‬דוד — מלכות‪,‬‬ ‫הושענא רבה · ִנָּת ן ְל ַצֵּלם ּוְל ָה ִפ יץ ְל ִזּכּוי ָה ַר ִּב ים‬ ‫גיליון ט"ו · ַמ ֲה דּוַר ת ֻס ּכֹות תשפ"ז · ֶּפֶר ק ז' ִמ ּתֹוְך ִּת ְׁש ָע ה · הֹוַׁש ְע ָנא ַר ָּבה — יֹום ִׁש ִּׁש י‪ ,‬כ"א ְּב ִת ְׁש ֵר י‪ֶ ,‬ע ֶר ב ַׁש ָּבת · אּוְׁש ִּפ יָזא‪ָּ :‬ד ִוד — ַמ ְל כּות‬ ‫תשעה פרקים לתשעת ימי החג — פרק ליום‪ ,‬לקרוא בסוכה · היום‪ :‬יום הערבה‪ ,‬וגמר החתימה‬ ‫ַמ ֲה דּוַר ת ֻס ּכֹות · ֶּפ ֶר ק ז'‬ ‫ִצ ָּל א ִד ְמ ֵה יְמ נּו ָת א‬ ‫יֹום ָה ֲעָר ָבה — ָּד ִוד‪ַ ,‬ה ֶּפה ֶׁש ֵא ין לֹו ְּכ לּום‪ְ ,‬וַה ֲחִת יָמ ה ֶׁש ִּנְגֶמ ֶר ת ְּב "הֹוַׁש ע ָנא"‬ ‫"ֶא ֶב ן ָמ ֲא סּו ַה ּבֹוִנ ים ָה ְי ָת ה ְל ֹראׁש ִּפ ָּנ ה‪ָ ...‬א ָּנ א ה' הֹוִׁש יָע ה ָּנ א‪ָ ,‬א ָּנ א ה' ַה ְצ ִל יָח ה ָּנ א‪ִ ...‬א ְס רּו־ַח ג ַּב ֲע ֹבִת ים ַע ד ַק ְר נֹות ַה ִּמ ְז ֵּב ַח "‬ ‫(תהלים קיח‪ ,‬כב–כז — מן ההלל של כל ימי החג)‬ ‫היום השביעי‪ .‬יום שישי בשבוע‪ ,‬כ"א בתשרי‪ ,‬ערב שבת — והוא הושענא רבה‪ .‬היום האחרון שיושבים בו בסוכה בברכה; מחר‪,‬‬ ‫בשמיני עצרת‪ ,‬עוד יושבים בה — בלי ברכה‪ ,‬כמי שנשאר עוד רגע בבית שכבר נפרד ממנו‪ .‬והיום הזה הוא היום העמוס ביותר של‬ ‫החג‪ :‬הושענות ארוכות‪ ,‬ערבה חובטים‪ ,‬ובבית מבשלים לשבת וליום טוב כאחד‪ ,‬והילדים‪ ,‬והעייפות של שבוע‪ .‬ומתחת לכל זה‬ ‫יושב הדבר שהיום הזה נושא בשמו‪ :‬הזוהר קורא לו יום גמר הדין‪ .‬בראש השנה נכתב‪ ,‬ביום הכיפורים נחתם‪ ,‬והיום — נמסרים‬ ‫הפתקים‪ .‬ומי ששומע את זה בערב שבת עמוס‪ ,‬כשהוא אותו אדם שהיה בערב ראש השנה — שומע גם את הקול‪" :‬נחתם‪ .‬ואתה‬ ‫כפי שהיית"‪ .‬וכנגד היום הזה שלחה התורה את האורח השביעי‪ :‬דוד המלך‪ .‬ומידתו מלכות — האחרונה בשבע‪ ,‬זו שמקבלת מכולן‬ ‫ואין לה משלה כלום‪ .‬ובלולב — האתרוג‪ :‬הלב‪ ,‬שלמדנו ביום השני שהוא מוחזק ביד שמאל‪ .‬ובעבודת היום — לא האתרוג ולא‬ ‫הלולב‪ :‬ערבה אחת‪ ,‬שאין בה לא טעם ולא ריח‪ ,‬שחובטים אותה בקרקע‪ .‬הבן את הסתירה‪ ,‬כי היא כל היום‪ :‬יום גמר הדין‪ ,‬הגדול‬ ‫שבימי הדין‪ ,‬ומצוותו — הענף הפשוט ביותר בעולם‪ .‬ומי שיודע למה‪ ,‬יודע במה נחתמים הפתקים‪ .‬תשעה ימים‪ ,‬תשעה אופנים‬ ‫לשבת בצל; והאופן של היום — לשבת בסוכה כמי שאין לו כלום‪ ,‬ולפתוח את הפה‪.‬‬ ‫ָּד ִו ד — ַה ֶּמ ֶל ְך ֶׁש ָּכ ל ַמ ְל כּותֹו ֶּפ ה‬ ‫א‪ָ .‬ה אּוְׁש ִּפ יָז א‬ ‫מה יש למלכות משלה? בלשון הזוהר — "ֵל ית ָל ּה ִמ ַּג ְר ָמ ּה ְּכ לּום"‪ :‬אין לה מעצמה כלום‪ .‬שש המידות שקדמו לה — חסד‪ ,‬גבורה‪,‬‬ ‫תפארת‪ ,‬נצח‪ ,‬הוד‪ ,‬יסוד — כל אחת יש בה דבר משלה‪ :‬הפתיחה‪ ,‬האחיזה‪ ,‬היופי‪ ,‬הצעד‪ ,‬הנסיגה‪ ,‬הצינור‪ .‬והמלכות — הלבנה‪ :‬אין‬ ‫לה אור משלה‪ ,‬וכל אורה ממה שהיא מקבלת‪ .‬ולכן‪ ,‬כשמקדשים את הלבנה בכל חודש‪ ,‬אומרים "ָּד ִו ד ֶמ ֶל ְך ִי ְׂש ָר ֵא ל ַח י ְו ַק ָּי ם" (ראש‬ ‫השנה כה ע"א)‪ :‬דוד הוא הלבנה‪ .‬מלך שכל מלכותו מקבלת‪ .‬ושמע כיצד הוא מדבר על עצמו‪ִּ" :‬כ י־ָע ִנ י ְו ֶא ְב יֹון ָא ִנ י" (תהלים פו‪ ,‬א);‬ ‫"ַו ֲא ִנ י ְת ִפ ָּל ה" (קט‪ ,‬ד) — לא "אני מתפלל"‪ :‬אני תפילה‪ .‬מלך ישראל‪ ,‬כובש ירושלים‪ ,‬מלך שהמשיח יוצא ממנו — ומה יש לו? פה‪ .‬וזה‬ ‫אינו ענווה בלבד; זו מלכות בעצמה‪ .‬כי מה שאין לו כלום — יכול לקבל הכול‪ .‬הכלי הריק הוא הכלי המלא ביותר‪ .‬ובזה נפתח היום‪:‬‬ ‫הזוהר בהקדמת התיקונים (פתח אליהו) מונה את המידות כנגד איברי האדם‪ ,‬וכשמגיע למלכות אומר‪ַ" :‬מ ְל כּות — ֶּפ ה‪ּ ,‬תֹוָר ה ֶׁש ְּב ַע ל‬ ‫ֶּפ ה ָק ֵר יַנ ן ָל ּה"‪ .‬המלכות היא הפה‪ .‬ומיד הבן שלושה דברים שנעשו אחד‪ :‬המידה של היום — פה; האורח של היום — "נעים זמירות‬ ‫ישראל"‪ ,‬האיש שכל ישראל מתפללים בפיו; והמצווה של היום — הערבה‪ ,‬שאמרו עליה חכמים (ויקרא רבה ל‪ ,‬יד)‪ֲ" :‬ע ָר ָב ה — ּדֹוָמ ה‬ ‫ְל ֶפ ה"‪ .‬הושענא רבה הוא יום הפה‪.‬‬ ‫ומה עשה הפה הזה בלילות? אמרו חכמים (ברכות ג ע"ב)‪ִּ" :‬כ ּנֹור ָה ָי ה ָּת לּוי ְל ַמ ְע ָל ה ִמ ִּמ ָּט תֹו ֶׁש ל ָּד ִו ד‪ְ ,‬ו ֵכ יָו ן ֶׁש ִה ִּג יַע ֲח צֹות ַל ְי ָל ה ָּב א‬ ‫רּוַח ְצ פֹוִנ ית ְו נֹוֶׁש ֶב ת ּבֹו ּוְמ ַנ ֵּג ן ֵמ ֵא ָל יו — ִמ ָּי ד ָה ָי ה עֹוֵמ ד ְו עֹוֵס ק ַּב ּתֹוָר ה ַע ד ֶׁש ָע ָל ה ַע ּמּוד ַה ַּׁש ַח ר"‪ .‬כינור שמנגן מאליו‪ .‬דוד לא ניגן בו;‬ ‫הרוח ניגנה‪ .‬וזוהי מלכות בתמונה אחת‪ :‬כלי שאין לו מנגינה משלו‪ ,‬שהרוח באה ומנגנת בו‪ ,‬והוא קם‪" .‬לית לה מגרמה כלום" —‬ ‫הכינור אינו מנגן; הוא מנוגן‪ .‬ובליל הושענא רבה‪ ,‬כשיושבים בכל בתי ישראל ואומרים תהלים עד עלות השחר — יושבים ליד‬ ‫מיטתו של דוד ומחכים לרוח‪ .‬וזה מה שצריך לדעת מי שנכנס ללילה הזה עייף‪ ,‬אחרי שבוע‪ ,‬בלי כוח לנגן‪ :‬אינך צריך לנגן‪ .‬אתה‬ ‫הכינור‪ .‬אמור את המילים — והרוח תנגן‪ .‬וספר תהלים כולו נגמר בפסוק "ֹּכל ַה ְּנ ָׁש ָמ ה ְּת ַה ֵּל ל ָי ּה" (תהלים קנ‪ ,‬ו)‪ ,‬ודרשו חכמים‬ ‫(בראשית רבה יד‪ ,‬ט)‪ַ" :‬ע ל ָּכ ל ְנ ִׁש יָמ ה ּוְנ ִׁש יָמ ה ֶׁש ָא ָד ם נֹוֵׁש ם — ָצ ִר יְך ְל ַק ֵּל ס ַל ּבֹוֵר א"‪ .‬כל נשימה — הלל‪ .‬הפה שאין לו כלום — יש לו‬ ‫נשימה; והנשימה‪ ,‬לפי דוד‪ ,‬היא הכינור‪ .‬מי שנושם — כבר מנגן‪.‬‬ ‫ומי היה דוד לפני שהיה מלך? הבן הנדחה‪ .‬כשבא שמואל לבית ישי למשוח מלך‪ ,‬העבירו לפניו שבעה בנים‪ ,‬ודוד לא היה שם —‬ ‫"ִה ֵּנ ה ַה ָּק ֹטן ְו ִה ֵּנ ה ֹרֶע ה ַּב ֹּצאן" (שמואל א טז‪ ,‬יא); לא חשבו להביאו‪ .‬ואמרו במדרש שהיה נחשב בבית אביו כמי שאינו מן הבית‪.‬‬ ‫והוא כתב על עצמו את הפסוק שאנו אומרים בהלל בכל ימי החג‪ֶ" :‬א ֶב ן ָמ ֲא סּו ַה ּבֹוִנ ים — ָה ְי ָת ה ְל ֹראׁש ִּפ ָּנ ה" (תהלים קיח‪ ,‬כב)‪ .‬האבן‬ ‫שהבונים זרקו — נעשתה ראש הפינה‪ .‬וכך היה‪ :‬הרועה הקטן שלא הובא אל הנביא — הוא המלך‪ .‬ומכאן לערבה‪ :‬מארבעת המינים‪,‬‬ ‫היא זו ש"אין בה לא טעם ולא ריח" — ודרשו (ויקרא רבה ל‪ ,‬יב)‪ :‬אלו שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים‪ .‬המין הנדחה‪ ,‬שאיש‬ ‫לא היה בוחר בו‪ ,‬שאין לו מה להביא‪ .‬ובהושענא רבה — כל היום שלה‪ .‬הלולב מונח‪ ,‬האתרוג מונח‪ ,‬ההדס מונח‪ ,‬ובידי כל ישראל —‬ ‫ערבה לבדה‪ .‬האבן שמאסו הבונים היא ראש הפינה‪ ,‬והערבה שאין בה כלום היא מצוות היום הגדול‪ .‬זה דוד‪ :‬המלכות ניתנת‬ ‫דווקא למי שהיה "הקטן‪ ,‬רועה בצאן"‪ ,‬כי מי שאין לו — הוא שיודע לקבל‪.‬‬ ‫ודוד ידע גם את הדבר השני שאין מלכות בלעדיו‪ :‬לומר "חטאתי"‪ .‬כשבא אליו נתן הנביא במשל כבשת הרש‪ ,‬ואמר לו "ַא ָּת ה‬ ‫ָה ִא יׁש" — לא התווכח‪ ,‬לא הצדיק‪ ,‬לא הסביר‪ .‬שתי מילים‪ָ" :‬ח ָט אִת י ַל ה'" — ומיד‪ַּ" :‬ג ם־ה' ֶה ֱע ִב יר ַח ָּט אְת ָך‪ֹ ,‬לא ָת מּות" (שמואל ב יב‪,‬‬ ‫יג)‪ .‬ואמרו חכמים ששאול איבד את מלכותו על שני חטאים‪ ,‬ודוד לא איבד אותה על חטא כבד יותר — כי שאול הצטדק‪ ,‬ודוד‬ ‫אמר חטאתי‪ .‬המלכות‪ ,‬אם כן‪ ,‬אינה עומדת על מי שלא נפל; היא עומדת על מי שיודע לומר את המילה‪ .‬ובזה ההבדל בין הפה של‬ ‫דוד לכל פה אחר‪ :‬הוא פה שאומר את האמת על עצמו במהירות‪ .‬וזה עומק היום‪ :‬בגמר הדין אין דנים על מי שלא נפל בתשרי —‬ ‫כולם נפלו; דנים על מי שפיו יודע לומר‪ .‬ולכן היום‪ ,‬יום המלכות‪ ,‬הוא יום שכל עבודתו בפה‪ :‬הושענות‪ .‬עשרות פעמים "הֹוַׁש ע ָנ א"‬ ‫— מי שאין לו כלום מלבד הקריאה‪.‬‬ ‫ומן המזמור שכתב אחרי אותו "חטאתי" — מזמור נ"א — לקחו חכמים את הפסוק שכל יהודי אומר לפני כל תפילת עמידה‪ ,‬שלוש‬ ‫פעמים בכל יום‪ֲ" :‬א ֹדָנ י ְׂש ָפ ַת י ִּת ְפ ָּת ח‪ּ ,‬וִפ י ַי ִּג יד ְּת ִה ָּל ֶת ָך" (תהלים נא‪ ,‬יז)‪ .‬עמוד על מה שמבקש כאן הפה‪ :‬לא שיישמע‪ ,‬לא שייענה —‬ ‫שייפתח‪ .‬הפה של המלכות אינו יודע אפילו להיפתח מעצמו; גם את הפתיחה הוא מבקש‪ .‬וזה מה שאומר כל יהודי לפני שהוא‬ ‫מתחיל להתפלל — הוא אומר את מזמור התשובה של דוד‪ ,‬ומודה שגם השפתיים אינן שלו‪ .‬ואם כך לפני כל עמידה‪ ,‬על אחת כמה‬ ‫וכמה היום‪ ,‬לפני ההושענות‪" :‬שפתי תפתח" — ואחר כך "הושע נא"‪ .‬מי שביקש קודם שייפתח לו הפה — פיו כבר פתוח‪.‬‬ ‫ומידת המלכות היא השביעית‪ ,‬ושבע הוא שבת‪ .‬ולכן אמרו‪ :‬שבת — מלכתא‪ ,‬המלכה‪ .‬והיום‪ ,‬בהשגחה שאין שנייה לה‪ ,‬הושענא‬ ‫רבה חל בערב שבת‪ :‬היום השביעי של החג נכנס ליום השביעי של השבוע‪ ,‬מלכות לתוך מלכות‪ .‬ומה מלמדת שבת על מלכות?‬ ‫ששת ימים אדם עושה‪ ,‬ובשביעי — מקבל‪ .‬שבת היא היום שאין עושים בו כלום — ובו יורד הכול‪ .‬וזה גם דוד‪ ,‬וזה גם הערבה‪ ,‬וזה‬ ‫גם הושענא רבה‪ :‬היום שבו נגמרת העשייה של תשרי — חמישים יום של תקיעות וסליחות ותשובה וסוכה ולולב — ומה שנשאר‬ ‫הוא לעמוד בפה פתוח ולקבל‪ .‬אין עוד מה לעשות בשלושים ושבעה ימים שמראש חודש אלול; יש מה לומר‪" :‬הושע נא"‪ .‬ובערב‪,‬‬ ‫כשתדליק אשתך את הנרות‪ ,‬ייכנס לתוך יום המלכות — יום המלכה‪.‬‬ ‫ודבר אחד בדוד שהוא ההתרוממות של היום‪ ,‬ואולי של כל החג‪" .‬ה' ֹרִע י‪ֹ ,‬לא ֶא ְח ָס ר" (תהלים כג‪ ,‬א)‪ .‬מי כתב את זה? רועה‪ .‬האיש‬ ‫שידע מהו רועה מבפנים — שהלך אחרי הצאן במדבר‪ ,‬שהרג ארי ודוב על שה אחד — הוא שאמר על עצמו‪ :‬אני השה‪" .‬ה' רועי"‪.‬‬ ‫יש כאן היפוך שאין דומה לו‪ :‬המלך של ישראל‪ ,‬הרועה של העם כולו‪ ,‬מגדיר את עצמו לא כרועה אלא כצאן‪ .‬וזה שער הבטחון‬ ‫בשורה אחת‪ :‬מלכות היא לדעת שאתה מונהג‪" .‬לא אחסר" — לא מפני שיש לי‪ ,‬אלא מפני שיש מי שרועה‪ .‬ואם היום נמסרים‬ ‫הפתקים — הבן מי כותב אותם‪ :‬לא הדיין הזר של ראש השנה — הרועה‪ִּ" .‬ב ְנ אֹות ֶּד ֶׁש א ַי ְר ִּב יֵצ ִנ י‪ַ ,‬ע ל־ֵמ י ְמ ֻנ חֹות ְי ַנ ֲה ֵל ִנ י" — הפתק‬ ‫שנמסר היום נכתב על ידי מי שמחפש לך נאות דשא‪ .‬ובמזמור הזה‪ ,‬בפסוק החמישי — "ַּת ֲע ֹרְך ְל ָפ ַנ י ֻׁש ְל ָח ן ֶנ ֶג ד ֹצְר ָר י" — השולחן‪.‬‬ ‫הרועה עורך לך שולחן‪ .‬ומחר בערב‪ ,‬בשבת ובשמיני עצרת‪ ,‬תשב אל שולחן שהוא ערך‪.‬‬ ‫הֹוַׁש ְע ָנ א ַר ָּב ה — ָה ֲע ָר ָב ה‪ֶׁ ,‬ש ַב ע ַה ָּק פֹות‪ּ ,‬וִפ ְת ָק א ָט ָב א‬ ‫ב‪ִ .‬ע ְנ ַי ן ַה ּיֹום‬ ‫"ִמ ְצ ַו ת ֲע ָר ָב ה ֵּכ יַצ ד? ָמ קֹום ָה ָי ה ְל ַמ ָּט ה ִמ ירּוָׁש ַל ִי ם ְו ִנ ְק ָר א מֹוָצ א; יֹוְר ִד ין ְל ָׁש ם ּוְמ ַל ְּק ִט ין ִמ ָּׁש ם ֻמ ְר ִּב ּיֹות ֶׁש ל ֲע ָר ָב ה‪ּ ,‬וָב ִא ין ְו זֹוְק ִפ ין אֹוָת ן‬ ‫ְּב ִצ ֵּד י ַה ִּמ ְז ֵּב ַח ‪ְּ ...‬ב ָכ ל יֹום ַמ ִּק יִפ ין ֶא ת ַה ִּמ ְז ֵּב ַח ַּפ ַע ם ַא ַח ת ְו אֹוְמ ִר ים‪ָ :‬א ָּנ א ה' הֹוִׁש יָע ה ָּנ א‪ָ ,‬א ָּנ א ה' ַה ְצ ִל יָח ה ָּנ א‪ְ ...‬ו אֹותֹו ַה ּיֹום — ַמ ִּק יִפ ין ֶא ת‬ ‫ַה ִּמ ְז ֵּב ַח ֶׁש ַב ע ְּפ ָע ִמ ים‪ִּ .‬ב ְׁש ַע ת ְּפ ִט יָר ָת ן ָמ ה ֵה ן אֹוְמ ִר ים? ֹיִפ י ְל ָך ִמ ְז ֵּב ַח ‪ֹ ,‬יִפ י ְל ָך ִמ ְז ֵּב ַח " (משנה סוכה ד‪ ,‬ה)‪ .‬זה הושענא רבה במקדש‪:‬‬ ‫ערבות גדולות‪ ,‬זקופות בצידי המזבח‪ ,‬גבוהות ממנו אמה‪ ,‬כפופות עליו; ושבע הקפות‪ ,‬ובכל אחת "הושיעה נא"; ובסוף — נפרדים‬ ‫מן המזבח כמו שנפרדים מאדם‪ :‬יופי לך‪ ,‬מזבח‪ .‬ועל הערבה נחלקו‪ :‬מצווה מן התורה היא‪ ,‬או הלכה למשה מסיני‪ ,‬או "ִמ ְנ ַה ג‬ ‫ְנ ִב יִא ים" (סוכה מד ע"א) — שהנביאים האחרונים‪ ,‬חגי זכריה ומלאכי‪ ,‬תיקנו אותה‪ .‬ולכן חובטים אותה ואין מברכים עליה‪ָ" :‬ח ִב יט‬ ‫ָח ִב יט ְו ָל א ָּב ִר יְך" (שם‪ ,‬מד ע"ב) — הוא חבט ולא בירך‪ ,‬שסבר מנהג נביאים הוא‪ ,‬ואין מברכים על מנהג‪ .‬הבן את השלמות‪ :‬המין‬ ‫שאין בו טעם ואין בו ריח — גם המצווה שלו אין בה ברכה‪ .‬ערבה שאין בה כלום‪ ,‬ביד של מי שאין לו כלום‪ ,‬במעשה שאין עליו‬ ‫ברכה‪ ,‬ביום גמר הדין‪ .‬וזהו היום‪.‬‬ ‫ומהי ערבה? "ַע ְר ֵב י־ָנ ַח ל" — ותיארו חכמים (סוכה לד ע"א)‪ :‬קנה שלה אדום‪ ,‬ועלה שלה משוך כנחל‪ ,‬ופיה חלק‪ .‬עלה משוך — ארוך‪,‬‬ ‫צר‪ ,‬כמו שפה‪ .‬ובמדרש (ויקרא רבה ל‪ ,‬יד)‪ֲ" :‬ע ָר ָב ה — ּדֹוָמ ה ְל ֶפ ה"‪ .‬וגדלה על הנחל‪ ,‬על המים‪ ,‬ואינה יכולה בלעדיהם‪ :‬הערבה נובלת‬ ‫ראשונה מכל המינים‪ ,‬יום או יומיים אחרי שנקטפה‪ .‬אין מין שתלוי במים כערבה‪ .‬ובאדם‪ :‬הפה שאין לו טעם משלו ואין לו ריח‬ ‫משלו‪ ,‬שאם אינו על הנחל — נובל‪ .‬וזה כל יהודי בהושענא רבה‪ :‬לא הפה של החכם שיש בו דברי תורה‪ ,‬לא הפה של החסיד שיש‬ ‫בו תפילה מתוקה — הפה הפשוט‪ ,‬שכל מה שהוא יודע לומר הוא "הושע נא"‪ ,‬והוא נובל אם אינו על הנחל‪ .‬ואת הפה הזה בחרו‬ ‫הנביאים לגמר הדין‪ .‬ולמה? מפני שגמר הדין אינו נעשה על פי טעם וריח‪ :‬על הטעם והריח כבר דנו; מה שנשאר לדון הוא הפה —‬ ‫האם יש בו קריאה‪ .‬וזה כל דוד‪ַ" :‬ו ֲא ִנ י ְת ִפ ָּל ה"‪.‬‬ ‫ומה חובטים? "ִח ּבּוט ֲע ָר ָב ה" — חמש חבטות בקרקע‪ ,‬עד שנושרים מקצת עליה‪ .‬ובכתבי האר"י דרשו בזה סודות עמוקים‪ ,‬בחמש‬ ‫הגבורות שנמתקות; ובפשטות‪ ,‬לעניין שלנו‪ ,‬כך‪ :‬אדם עומד ביום השביעי של החג‪ ,‬אחרי חמישים יום של עבודה‪ ,‬עם ענף ביד —‬ ‫וחובט אותו בקרקע‪ ,‬ועליו נושרים‪ .‬מה נושר? כל מה שחשבת שהבאת‪ .‬הטעם והריח שנדמה לך שיש לך; ההרגשה של ראש‬ ‫השנה; הבכי של יום הכיפורים; ששת הימים בסוכה‪ .‬חובטים‪ ,‬והעלים נושרים‪ ,‬ונשאר קנה אדום חשוף — פה בלי מילים‪ .‬ואיתו‬ ‫נכנסים לשבת‪ .‬ומי שחושב שזה עצוב — לא הבין את הערבה‪ :‬הערבה שנחבטה נזקפת בצידי המזבח‪ ,‬כפופה עליו‪ .‬היא נשענת‪ .‬אין‬ ‫מין שמותר לו להישען על המזבח אלא הערבה — לא הלולב הגאה ולא האתרוג המפואר; הערבה‪ ,‬בלי עליה‪ִ" .‬א ְס רּו־ַח ג ַּב ֲע ֹבִת ים‬ ‫ַע ד ַק ְר נֹות ַה ִּמ ְז ֵּב ַח " (תהלים קיח‪ ,‬כז) — קושרים את החג בענפים אל קרנות המזבח; ואמרו חכמים (סוכה מה ע"ב)‪ :‬כל העושה‬ ‫איסור לחג באכילה ושתייה — מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן‪ .‬הערבה הקשורה למזבח היא סוף החג‪ :‬היום‬ ‫השביעי קושר את כל השבעה אל המזבח‪ .‬ומי שהביא היום את מה שאין לו — קשר את החג כולו‪.‬‬ ‫ושבע הקפות‪ .‬בכל יום מימי החג הקפנו את הבימה פעם אחת עם הלולב — ולמדנו ביום השני שההקפה היא תנועתה של הגבורה‪,‬‬ ‫לסובב מרכז אחד‪ .‬והיום — שבע‪ .‬שבע הקפות‪ ,‬ושבעה ימים‪ ,‬ושבעה אורחים‪ :‬כל אורח שנכנס לסוכה בשבוע הזה מקיף היום‬ ‫איתנו פעם אחת‪ .‬וספר התורה במרכז‪ .‬ומה אומרים בהקפות? הושענות — פיוטים ארוכים‪ ,‬ובכל שורה "הושע נא"‪ .‬ובמקדש —‬ ‫"ֲא ִנ י ָו הֹו הֹוִׁש יָע ה ָּנ א"‪ .‬ופירשו בעלי הסוד ש"אני והו" הם משמות הקודש‪ ,‬ושהשכינה כביכול אומרת עם ישראל‪ :‬הושיעה נא — לי‬ ‫ולך‪ִ" .‬ע ּמֹו ָא ֹנִכ י ְב ָצ ָר ה" (תהלים צא‪ ,‬טו)‪ .‬הפה שקורא "הושע נא" אינו קורא לבדו‪ .‬ואחר כך‪ ,‬בסוף‪ֹ" ,‬יִפ י ְל ָך ִמ ְז ֵּב ַח "‪ :‬נפרדים מן‬ ‫המזבח ביופי‪ .‬ומהו היופי של מזבח שנשענות עליו ערבות? שהוא מקבל את מי שאין לו‪ .‬וכך נפרדים היום מן הסוכה — הסעודה‬ ‫האחרונה בברכה‪ ,‬לפני השקיעה של ערב שבת — יופי לך‪ ,‬סוכה‪ :‬שהיית שבעה ימים למי שלא הביא לך כלום‪.‬‬ ‫ומה עם הפתקים? הזוהר (פרשת צו) אומר שביום השביעי של החג נגמר הדין‪ ,‬והפתקים יוצאים מבית המלך ונמסרים‪ .‬ומכאן‬ ‫הברכה של היום — "ִּפ ְת ָק א ָט ָב א" — פתק טוב‪ .‬ושמע מה הזוהר אומר ומה אינו אומר‪ .‬הוא אינו אומר שהיום נכתב דבר חדש;‬ ‫הכתיבה הייתה בראש השנה‪ ,‬והחתימה ביום הכיפורים‪ .‬היום — נמסר‪ .‬ומה יש בין החתימה למסירה? שלושה עשר יום — ובהם‬ ‫סוכה‪ ,‬ולולב‪ ,‬ושמחה‪ ,‬ושבעה אורחים‪ .‬הפתק שנחתם ביום הכיפורים עובר את ימי הסוכות לפני שהוא נמסר — עובר דרך הצל‪,‬‬ ‫דרך היד המחבקת‪ ,‬דרך השמחה‪ .‬ומי שישב שבעה ימים בצל האמונה — הפתק שלו עבר דרך שבעה ימים של "וימינו תחבקני"‬ ‫לפני שנמסר‪ .‬ובמה מוסרים? בפה‪ .‬ולכן היום כולו הושענות‪ :‬הפה שקורא "הושע נא" הוא היד שמקבלת את הפתק‪ .‬ובלילה‬ ‫שלפניו‪ ,‬כמנהג הקדמונים על פי האר"י‪ ,‬קוראים משנה תורה — ספרו של משה — ואת כל ספר תהלים — ספרו של דוד‪ :‬האורח‬ ‫הרביעי והאורח השביעי‪ ,‬הפה הכבד והפה שכולו שיר‪ ,‬יושבים בלילה אחד‪ .‬וכל מי שאמר תהלים בליל הושענא רבה‪ ,‬ולו מזמור‬ ‫אחד — דיבר בפיו של האורח‪.‬‬ ‫ועוד מזמור אחד של דוד הוא כל החג — המזמור שבראש הפרק‪ ,‬קי"ח‪ ,‬שאומרים בהלל בכל אחד מימי הסוכות‪ .‬פתח אותו‬ ‫ותראה שהוא הולך את הדרך של תשרי כולה‪ִ" :‬מ ן־ַה ֵּמ ַצ ר ָק ָר אִת י ָּי ּה‪ָ ,‬ע ָנ ִנ י ַב ֶּמ ְר ָח ב ָי ּה" — הפסוק שאומרים לפני התקיעות‪ ,‬ראש‬ ‫השנה; "ֹלא־ָא מּות ִּכ י־ֶא ְח ֶי ה" — יום הכיפורים; "ֶא ֶב ן ָמ ֲא סּו ַה ּבֹוִנ ים ָה ְי ָת ה ְל ֹראׁש ִּפ ָּנ ה" — הערבה; "ֶז ה־ַה ּיֹום ָע ָׂש ה ה'‪ָ ,‬נ ִג יָל ה ְו ִנ ְׂש ְמ ָח ה‬ ‫בֹו" — זמן שמחתנו; "ָא ָּנ א ה' הֹוִׁש יָע ה ָּנ א" — ההושענות; "ִא ְס רּו־ַח ג ַּב ֲע ֹבִת ים" — הסוף‪ .‬המלך שאין לו כלום כתב את המפה של‬ ‫החודש‪ ,‬והיא נאמרת בפינו בכל בוקר של החג בלי שנשים לב‪ .‬ושים לב לפסוק שבאמצע‪ ,‬שהוא הפסוק של היום השביעי בכל‬ ‫שבוע ובכל חג‪ֶ" :‬ז ה־ַה ּיֹום ָע ָׂש ה ה'" — זה היום; לא אתמול‪ ,‬שהיה טוב יותר‪ ,‬ולא מחר‪ .‬ומי שמרגיש היום שהחג עבר עליו — יאמר‬ ‫את הפסוק במלואו‪ :‬זה היום עשה ה' — הוא עשה אותו‪ ,‬לא אתה — נגילה ונשמחה בו‪ .‬השמחה איננה על מה שעשית בו; היא על‬ ‫שהוא נעשה‪ .‬וזה הפה של דוד‪ :‬שמח ביום שלא הוא עשה‪.‬‬ ‫ויש עוד סיום אחד היום‪ ,‬שקט‪ ,‬שרוב האנשים אינם שמים לב אליו‪ :‬המזמור‪ .‬מראש חודש אלול‪ ,‬פעמיים בכל יום‪ ,‬אמרנו "ְל ָד ִו ד‬ ‫ה' אֹוִר י ְו ִי ְׁש ִע י" — ובקהילות רבות‪ ,‬היום במנחה היא הפעם האחרונה‪ .‬חמישים ואחד יום של מזמור אחד‪ ,‬ובו שלושת השמות‪:‬‬ ‫"אֹוִר י" — ראש השנה; "ִי ְׁש ִע י" — יום הכיפורים; "ִּכ י ִי ְצ ְּפ ֵנ ִנ י ְּב ֻס ֹּכה" — סוכות‪ .‬והיום‪ ,‬בסוכה‪ ,‬ביום דוד‪ ,‬המזמור של דוד נגמר‪ .‬ופסוקו‬ ‫האחרון‪ַ" :‬ק ֵּוה ֶא ל־ה'‪ֲ ,‬ח ַז ק ְו ַי ֲא ֵמ ץ ִל ֶּב ָך‪ְ ,‬ו ַק ֵּוה ֶא ל־ה'"‪ .‬פעמיים "קוה"‪ ,‬ובאמצע — "ויאמץ"‪ .‬ואלה המילים האחרונות של תשרי‪ ,‬מפי‬ ‫האורח של היום‪ :‬לא "הגעת"‪ ,‬לא "נגמר" — קוה‪ .‬ומי שנגמר לו החג ואינו יודע אם הפתק טוב — יש לו את הפסוק האחרון‪ :‬קוה‪,‬‬ ‫ואמץ‪ ,‬וקוה שוב‪.‬‬ ‫ִל ְפ ֹּתַח ֶא ת ַה ֶּפ ה — ְׁש ֹלָׁש ה ַמ ֲע ִׂש ים ֶׁש ל ֲע ָר ָב ה‬ ‫ג‪ֲ .‬ע בֹוַד ת ַה ּיֹום‬ ‫ששה ימים למדנו את הקומה כולה‪ :‬הידיים‪ ,‬הלב‪ ,‬הרגליים‪ ,‬היסוד‪ .‬והיום — הפה‪ .‬האיבר האחרון‪ ,‬ובלשון התיקונים — המלכות‪ .‬וכל‬ ‫העבודה של גמר הדין היא בו‪ :‬לא לעשות עוד דבר — כבר עשית חמישים יום — אלא לפתוח את הפה‪ .‬ושלושה מעשים של ערבה‪,‬‬ ‫שכולם קלים ביד וכבדים בלב‪.‬‬ ‫המעשה הראשון — "הֹוַׁש ע ָנ א" כפשוטו‪ .‬ההושענות ארוכות‪ ,‬ואדם עובר אותן בריצה; והיום — לא‪ .‬אמור אותן היום כמי שאין לו‬ ‫כלום‪" .‬הושע נא" פירושו‪ :‬הושע — אני לא יכול‪ .‬ומי שיכול לומר את זה בלב — אמר את התפילה של הערבה‪ .‬ואל תחפש כוונות‪:‬‬ ‫הערבה אין לה טעם‪ .‬הכוונה של היום היא היעדר הכוונה — הפה הפשוט‪ .‬וכשתקיף את הבימה שבע פעמים‪ ,‬זכור שבכל הקפה‬ ‫מקיף איתך אורח אחד‪ :‬בראשונה אברהם‪ ,‬ובשנייה יצחק — עד דוד בשביעית‪ .‬שבעה ימים סובבים היום את ספר התורה‪.‬‬ ‫המעשה השני — לחבוט‪ .‬חמש חבטות‪ ,‬והעלים נושרים‪ .‬וכשתחבוט — תן לנשור‪ :‬לכל מה שנדמה לך שהבאת‪ ,‬לכל הטענות‪ ,‬ל"אני‬ ‫השתדלתי" ול"אני לא השתדלתי" גם יחד‪ .‬ערבה חבוטה אין לה טענות; יש לה קנה‪ ,‬והיא נשענת‪ .‬ואחרי החבטה — הישען‪ .‬יש‬ ‫בכל בית כנסת רגע כזה‪ ,‬אחרי ההושענות‪ ,‬כשמניחים את הערבה‪ :‬שם‪ ,‬רגע אחד‪ ,‬אמור בלב‪ :‬אין לי — ואני נשען‪ֹ" .‬יִפ י ְל ָך ִמ ְז ֵּב ַח "‪.‬‬ ‫וזה שער הבטחון בסופו‪ :‬הבוטח אינו מי שיש לו על מה לסמוך; הוא מי שאין לו על מה לסמוך — ונשען‪ .‬הערבה היא הבוטח‪ ,‬מפני‬ ‫שאין לה ברירה‪ .‬ומי שהגיע להושענא רבה בלי ברירה — הגיע‪.‬‬ ‫המעשה השלישי — תהלים‪ .‬הלילה‪ ,‬או היום‪ ,‬בפה של דוד‪ :‬ספר אחד מחמשת הספרים‪ ,‬או המזמורים העשרה שלמדנו אתמול‪ ,‬או‬ ‫קיח לבדו — "אנא ה' הושיעה נא" — או כז‪ ,‬בפעם האחרונה‪ .‬ולא בעיניים — בפה‪ַ" .‬מ ְל כּות — ֶּפ ה"‪ :‬התהלים שנאמר בשפתיים הוא‬ ‫מלכות; שנקרא בעיניים — הוא ספר‪ .‬ואם יש לך ילד או ילדה שיודעים לקרוא — קראו יחד מזמור אחד בקול; פה קטן שאומר‬ ‫"הושיעה נא" הוא הערבה הכשרה ביותר‪ .‬ואחר כך‪ ,‬לפני שבת — "ִּפ ְת ָק א ָט ָב א" למישהו‪ :‬לא כאיחול‪ ,‬כמעשה‪ .‬תן לאדם אחד לפני‬ ‫השקיעה משהו שהוא היה מתפלל עליו — סעודה‪ ,‬כסף‪ ,‬ביקור‪ ,‬מילה — ותהיה אתה מי שמוסר לו פתק‪ .‬הרועה עורך שולחן; ומי‬ ‫שערך היום שולחן לאחר — יושב מחר אל שולחן ערוך‪.‬‬ ‫ובסוף‪ ,‬ערב שבת‪ .‬הסעודה האחרונה בסוכה בברכה — לפני השקיעה; ואחר כך שבת‪ ,‬שהיא מלכות‪ ,‬ושמיני עצרת‪ ,‬שהוא "עצרת"‬ ‫— עצירה‪ .‬מחר נלמד מה קורה כשהצל נכנס הביתה‪ .‬אבל היום‪ ,‬בערב שבת של הושענא רבה‪ ,‬שב רגע אחד בסוכה לפני שתיכנס‬ ‫להכנות‪ ,‬ואמור לה מה שאמרו למזבח‪ :‬יופי לך‪ .‬שבעה ימים היית צל למי שלא הביא לך כלום‪ .‬ולסוכה‪ ,‬כמו למזבח‪ ,‬אין תשובה;‬ ‫היא נשארת עומדת בחצר גם בשבת‪ ,‬ריקה‪ ,‬ומחכה שתישב בה מחר עוד פעם — בלי ברכה‪ ,‬כמי שנשאר עוד רגע‪.‬‬ ‫ַמ ה ַּל ְח ֹׁשב ַה ּיֹום‪ :‬כשיבוא הקול של "נחתם‪ ,‬ואתה כפי שהיית" — זכור מה הוא היום‪ :‬יום הערבה‪ .‬היום הגדול שבימי הדין נתן‬ ‫את מצוותו למין שאין בו טעם ואין בו ריח ואין על מצוותו ברכה — כי גמר הדין אינו על מה שיש לך; הוא על הפה‪ַ" .‬ו ֲא ִנ י‬ ‫ְת ִפ ָּל ה"‪ .‬וזכור מי מוסר את הפתק‪" :‬ה' ֹרִע י ֹלא ֶא ְח ָס ר" — לא דיין‪ ,‬רועה; והפתק עבר שבעה ימים של צל לפני שנמסר‪ .‬ו"ֵל ית‬ ‫ָל ּה ִמ ַּג ְר ָמ ּה ְּכ לּום" — למלכות אין משלה כלום‪ ,‬ולכן היא מקבלת הכול‪ .‬אין לך — זה הכלי‪.‬‬ ‫ַמ ה ַּל ֲע ׂשֹות ַה ּיֹום‪ :‬שלושה מעשים של פה‪ .‬ההושענות — לאט‪ ,‬ו"הושע נא" כמו שהוא‪ :‬אני לא יכול; ובשבע ההקפות — שבעה‬ ‫אורחים‪ ,‬אחד לכל הקפה‪ .‬החבטה — חמש‪ ,‬ותן לנשור לכל מה שהבאת; ואחר כך‪ ,‬כשמניחים את הערבה‪ ,‬רגע אחד של "אין‬ ‫לי‪ ,‬ואני נשען"‪ .‬תהלים — בפה‪ ,‬לא בעיניים‪ :‬ספר אחד‪ ,‬או עשרת המזמורים‪ ,‬או קיח‪ ,‬או "לדוד ה' אורי" בפעם האחרונה —‬ ‫ואם אפשר‪ ,‬עם ילד‪ ,‬בקול‪ .‬ולפני השקיעה — "פתקא טבא" כמעשה‪ :‬תן לאדם אחד דבר שהוא היה מתפלל עליו‪ .‬ואחרון‪:‬‬ ‫לפני ההכנות לשבת‪ ,‬שב רגע בסוכה ואמור לה — יופי לך; ואם נשאר עוד רגע‪ ,‬אמור בה את הפסוק האחרון של המזמור‪,‬‬ ‫בפעם האחרונה השנה‪ַ" :‬ק ֵּוה ֶא ל־ה'‪ֲ ,‬ח ַז ק ְו ַי ֲא ֵמ ץ ִל ֶּב ָך‪ְ ,‬ו ַק ֵּוה ֶא ל־ה'"‪.‬‬ ‫ִּפ ְת ָק א ָט ָב א · ַׁש ָּב ת ָׁש לֹום ְו ַח ג ָׂש ֵמ ַח‬ ‫ֵנר ַמ ֲעָר ִב י · גיליון ט"ו · מהדורת סוכות תשפ"ז — ִצ ָּלא ִד ְמ ֵה יְמ נּוָת א · פרק ז' — הושענא רבה‪ ,‬כ"א בתשרי · אושפיזא‪ :‬דוד — מלכות · מחר‪ ,‬פרק ח'‪ :‬שמיני עצרת‬ ‫— "קשה עלי פרידתכם" · ִנָּת ן ְל ַצֵּלם ּוְל ָה ִפ יץ ְל ִזּכּוי ָה ַר ִּב ים‬ ‫גיליון ט"ו · ַמ ֲה דּוַר ת ֻס ּכֹות תשפ"ז · ֶּפֶר ק ח' ִמ ּתֹוְך ִּת ְׁש ָע ה · ְׁש ִמ יִני ֲעֶצֶר ת — ַׁש ָּבת ֹקֶד ׁש‪ ,‬כ"ב ְּב ִת ְׁש ֵר י · ַה ּיֹום ֶׁש ֵא ין ּבֹו אֹוֵר ַח‬ ‫תשעה פרקים לתשעת ימי החג — פרק ליום · היום‪ :‬הצל נכנס הביתה‬ ‫ַמ ֲה דּוַר ת ֻס ּכֹות · ֶּפ ֶר ק ח'‬ ‫ִצ ָּל א ִד ְמ ֵה יְמ נּו ָת א‬ ‫"ָק ֶׁש ה ָע ַלי ְּפ ִר יַד ְת ֶכם" — ַה ּיֹום ַה ְּׁש ִמ יִני‪ַ ,‬ה ֶּגֶׁש ם ֶׁש ִּמ ְת ַה ֵּפ ְך ‪ְ ,‬וַה ֵּצל ֶׁש ִּנְכ ָנס ַה ַּבְיָת ה‬ ‫"ַּב ּיֹום ַה ְּׁש ִמ יִנ י ֲע ֶצ ֶר ת ִּת ְה ֶי ה ָל ֶכ ם‪ָּ ,‬כ ל־ְמ ֶל אֶכ ת ֲע ֹבָד ה ֹלא ַת ֲע ׂשּו‪ְ .‬ו ִה ְק ַר ְב ֶּת ם ֹעָל ה‪ַּ ...‬פ ר ֶא ָח ד‪ַ ,‬א ִי ל ֶא ָח ד"‬ ‫(במדבר כט‪ ,‬לה–לו)‬ ‫היום השמיני‪ .‬שבת קודש‪ ,‬כ"ב בתשרי — ואין בו שום דבר‪ .‬לא סוכה בברכה‪ ,‬לא לולב‪ ,‬לא ערבה‪ ,‬לא הקפת המזבח; שבעה ימים‬ ‫היו הידיים מלאות‪ ,‬והיום הן ריקות‪ .‬והתורה‪ ,‬שקראה לכל יום מימי החג בשם מצוותו‪ ,‬קראה ליום הזה בשם אחד קצר‪ֲ" :‬ע ֶצ ֶר ת" —‬ ‫עצירה‪ .‬ואמרו חכמים שהיום הזה רגל בפני עצמו — לא היום השמיני של סוכות‪ ,‬אלא חג משלו‪ ,‬שאין לו סוכה ואין לו לולב‪ .‬חג‬ ‫ריק? הסוכה עומדת בחצר‪ ,‬כפי שעמדה שבעה ימים‪ ,‬ואתה יושב בבית — או בסוכה בלי ברכה‪ ,‬כמנהג ארצות הגולה‪ ,‬כמי שנשאר‬ ‫עוד רגע במקום שכבר נפרד ממנו‪ .‬ומי שמאזין היטב ישמע היום קול‪ ,‬אחרון בסדרת הקולות של הבעל דבר‪" :‬נגמר‪ .‬ומה שהיה —‬ ‫יאבד‪ .‬עוד יומיים חוזרים לשגרה‪ ,‬והכול יימחק"‪ .‬והתורה קדמה לקול הזה‪ ,‬ונתנה ליום הזה משל שאין רך ממנו בכל התורה‪ ,‬ואותו‬ ‫נביא מיד‪ .‬ואמרנו ביום הראשון‪ :‬תשעה ימים‪ ,‬תשעה אופנים לשבת בצל‪ .‬שבעה ימים למדנו את הקומה — הידיים‪ ,‬הלב‪ ,‬הרגליים‪,‬‬ ‫היסוד‪ ,‬הפה — עם שבעה אורחים‪ .‬והיום אין אורח‪ .‬לא מפני שהחג נגמר; מפני שהיום אין איש אורח‪" .‬אני ואתה"‪ ,‬אומר המלך —‬ ‫ושבת היא‪ ,‬שבה בין כך אין עושים כלום‪ ,‬ובה בין כך יורד הכול‪ .‬והאופן של היום לשבת בצל — הוא לקחת את הצל הביתה‪.‬‬ ‫ַה ֶּמ ֶל ְך ֶׁש ִּב ֵּק ׁש עֹוד יֹום — ְו ַה ּיֹום ֶׁש ְּל ַמ ְע ָל ה ִמ ן ַה ִּׁש ְב ָע ה‬ ‫א‪ֲ" .‬ע ֶצ ֶר ת"‬ ‫שבעים פרים הוקרבו בשבעת ימי החג — שלושה עשר‪ ,‬שנים עשר‪ ,‬אחד עשר‪ ,‬ופוחתים והולכים עד שבעה; כנגד שבעים אומות‬ ‫העולם‪ ,‬כפי שראינו ביום אהרן‪ .‬וביום השמיני — "ַּפ ר ֶא ָח ד‪ַ ,‬א ִי ל ֶא ָח ד"‪ .‬ושאלו חכמים (סוכה נה ע"ב)‪ :‬הפר האחד הזה — כנגד מי?‬ ‫ואמרו‪ :‬כנגד אומה יחידה‪ .‬ומשלו משל‪ָ" :‬מ ָׁש ל ְל ֶמ ֶל ְך ָּב ָׂש ר ָו ָד ם ֶׁש ָא ַמ ר ַל ֲע ָב ָד יו‪ֲ :‬ע ׂשּו ִל י ְס עּוָד ה ְּג דֹוָל ה‪ַ .‬ל ּיֹום ָה ַא ֲח רֹון ָא ַמ ר ְל אֹוֲה בֹו‪:‬‬ ‫ֲע ֵׂש ה ִל י ְס עּוָד ה ְק ַט ָּנ ה — ְּכ ֵד י ֶׁש ֵא ָה ֶנ ה ִמ ְּמ ָך"‪ .‬שבעה ימים סעודה גדולה‪ ,‬לכל העולם; וביום האחרון — סעודה קטנה‪ ,‬לאוהב לבדו‪,‬‬ ‫"כדי שאהנה ממך"‪ .‬ורש"י על הפסוק (ויקרא כג‪ ,‬לו) מביא את המשל השני‪ ,‬ואין בכל התורה דבר רך ממנו‪ֲ" :‬ע ֶצ ֶר ת ִה יא — ֲע ַצ ְר ִּת י‬ ‫ֶא ְת ֶכ ם ֶא ְצ ִל י; ְּכ ֶמ ֶל ְך ֶׁש ִּז ֵּמ ן ֶא ת ָּב ָנ יו ִל ְס עּוָד ה ְל ָכ ְך ְו ָכ ְך ָי ִמ ים‪ֵּ ,‬כ יָו ן ֶׁש ִה ִּג יַע ְז ַמ ָּנ ן ְל ִה ָּפ ֵט ר‪ָ ,‬א ַמ ר‪ָּ :‬ב ַנ י‪ְּ ,‬ב ַב ָּק ָׁש ה ִמ ֶּכ ם‪ַ ,‬ע ְּכ בּו ִע ִּמ י עֹוד יֹום ֶא ָח ד‬ ‫— ָק ָׁש ה ָע ַל י ְּפ ִר יַד ְת ֶכ ם"‪ .‬קרא את זה שוב‪ ,‬כי זה היום‪ :‬מלך שאומר "בבקשה"‪ .‬לא מצווה — מבקש‪ .‬לא "יום שמיני יהיה לכם" —‬ ‫"עכבו עמי"‪ .‬ולא מפני שחסר לו דבר‪ ,‬אלא מפני שקשה עליו‪ .‬שמיני עצרת הוא היום שבו הקדוש ברוך הוא אומר לישראל שקשה‬ ‫עליו להיפרד מהם‪ .‬ומי שבא לבית הכנסת היום עם הקול של "נגמר" — ישמע מי אמר קודם שקשה לו שזה נגמר‪ .‬לא אתה ביקשת‬ ‫עוד יום‪ .‬הוא ביקש‪.‬‬ ‫ומה עושים ביום שמבקשים בו עוד יום? כלום‪ .‬וזה כל הסוד‪ .‬שבעה ימים היו מצוות — סוכה‪ ,‬לולב‪ ,‬הקפות‪ ,‬ערבה — כלים שבהם‬ ‫פוגשים את המלך; והיום השמיני אין בו כלי‪ ,‬כי הוא היום שבו יושבים עם המלך בלי כלי‪ .‬ובזוהר (אמור) נאמר על היום הזה שהוא‬ ‫יום של ישראל לבדם‪ ,‬שאין בו קרבנות על האומות‪ ,‬אלא "ֲא ִנ י ְו ַא ָּת ה" — כמלך שהזמין אורחים והאכילם‪ ,‬וכשהלכו אמר לאוהבו‪:‬‬ ‫עכשיו נשמח שנינו לבד‪ .‬ובעלי החסידות פירשו את השם‪" :‬עצרת" — מלשון עצירה וקליטה; כאדם שעוצר דבר בתוכו כדי שלא‬ ‫יצא‪ .‬שבעה ימים נכנס אור החג מבחוץ — הסכך‪ ,‬הדפנות‪ ,‬ארבעת המינים‪ ,‬השמחה; והיום השמיני עוצר את הכול בפנים‪ .‬אין הוא‬ ‫יום שאין בו כלום; הוא היום שבו כל מה שהיה בשבעה נעצר בתוך האדם ונעשה שלו‪ .‬ומכאן התשובה לקול של הבוקר — "מה‬ ‫שהיה יאבד"‪ :‬ההפך‪ .‬היום הוא היום שבו הוא נשאר‪ .‬עצרת — שלא יאבד‪ .‬שבעה ימים יושבים בסוכה; ביום השמיני הסוכה יושבת‬ ‫בך‪.‬‬ ‫ויש ביום הזה‪ ,‬השנה‪ ,‬ספר שלם שקוראים בו‪ ,‬וכולו שאלת היום‪ :‬קהלת‪ .‬בשנים שיש בהן שבת חול המועד קוראים אותה אז;‬ ‫ובשנה כזאת‪ ,‬שיום טוב ראשון ושמיני עצרת חלים בשבת ואין שבת בחול המועד‪ ,‬קוראים את קהלת היום‪ ,‬בשמיני עצרת (רמ"א‬ ‫או"ח תרסג‪ ,‬ב)‪ .‬ומה שואל קהלת מן המילה הראשונה? "ַמ ה־ִּי ְת רֹון ָל ָא ָד ם ְּב ָכ ל־ֲע ָמ לֹו ֶׁש ַּי ֲע ֹמל ַּת ַח ת ַה ָּׁש ֶמ ׁש" (קהלת א‪ ,‬ג) — "ִי ְת רֹון"‪:‬‬ ‫מה נשאר‪ .‬מה נותר לאדם מכל מה שעמל‪ .‬וזו בדיוק שאלת הבוקר — "מה יישאר מן החג" — ששלמה המלך שאל אותה על החיים‬ ‫כולם‪ ,‬ובנה עליה ספר‪ .‬ומה ענה? שנים עשר פרקים של "ֲה ֵב ל ֲה ָב ִל ים" — כל דבר תחת השמש עובר; ובסוף‪ ,‬במילים האחרונות‪:‬‬ ‫"סֹוף ָּד ָב ר ַה ֹּכל ִנ ְׁש ָמ ע‪ֶ :‬א ת־ָה ֱא ֹלִה ים ְי ָר א ְו ֶא ת־ִמ ְצ ֹ‍וָת יו ְׁש מֹור‪ִּ ,‬כ י־ֶז ה ָּכ ל־ָה ָא ָד ם" (יב‪ ,‬יג)‪ .‬מה נשאר? הכול נשמע — הכול עובר‪ ,‬וכל מה‬ ‫שנשמע נשאר‪ .‬וקבעו חכמים לקרוא את הספר הזה דווקא בחג של השמחה — כדי שהשמחה תדע מה נשאר ממנה‪ .‬ואם קוראים‬ ‫אותו היום‪ ,‬ביום העצירה‪ ,‬הרי הוא הפירוש של "עצרת"‪ :‬מכל מה שעמלת בתשרי‪ ,‬תחת השמש ובצל הסכך — "יתרון" הוא מה‬ ‫שנעצר‪ .‬לא הסוכה — היראה שנשארה ממנה‪" .‬כי זה כל האדם"‪.‬‬ ‫ומדוע שמיני? מה בין שבעה לשמונה? כתב המהר"ל בכמה מקומות‪ :‬שבעה — הטבע‪ ,‬כשבעת ימי בראשית; ושמונה — מה‬ ‫שלמעלה מן הטבע‪ .‬ולכן ברית מילה ביום השמיני‪ ,‬ולכן שמיני עצרת‪ .‬ואמרו חכמים (ערכין יג ע"ב)‪ִּ" :‬כ ּנֹור ֶׁש ל ִמ ְק ָּד ׁש ֶׁש ל ֶׁש ַב ע‬ ‫ִנ יִמ ין ָה ָי ה‪ְ ...‬ו ֶׁש ל ְי מֹות ַה ָּמ ִׁש יַח — ְׁש מֹוֶנ ה‪ְ ...‬ו ֶׁש ל ָה עֹוָל ם ַה ָּב א — ֶע ֶׂש ר"‪ .‬הכינור של המקדש — שבע נימים‪ ,‬כשבעת ימי החג‪ ,‬כשבעת‬ ‫האורחים‪ ,‬כשבע המידות‪ .‬וכינור של ימות המשיח — שמונה‪ :‬נימה אחת שאין לה מקום בטבע‪ .‬ושמיני עצרת הוא הנימה‬ ‫השמינית‪ :‬הצליל שאין לו כלי בשבעת הימים‪ .‬אתמול למדנו את כינורו של דוד‪ ,‬שמנגן מאליו ברוח; והיום מוסיפים לו נימה‪ .‬ומה‬ ‫מנגנת הנימה השמינית? את מה שאין המידות מנגנות — לא חסד ולא גבורה ולא מלכות‪ ,‬אלא מה שלמעלה מכולן‪ :‬את הקשר‬ ‫עצמו‪ .‬שבעה ימים למדנו אופנים לשבת בצל; והיום לומדים שאין צורך באופן‪ .‬יושבים‪ .‬וכשם שברית מילה — הברית שלמדנו ביום‬ ‫יוסף — נעשית דווקא בשמיני‪ ,‬כך היום‪ :‬הקשר שאין לו טעם ואין לו סיבה‪ ,‬שנחתם בבשר ביום שמעבר לשבוע‪.‬‬ ‫ופעם אחת בתורה כבר היה "יום שמיני" אחרי שבעה ימים — והוא היום שכל ימי המילואים חיכו לו‪ .‬שבעת ימי המילואים ישבו‬ ‫אהרן ובניו בפתח אוהל מועד ולא יצאו‪ִּ" ,‬כ י ִׁש ְב ַע ת ָי ִמ ים ְי ַמ ֵּל א ֶא ת־ֶי ְד ֶכ ם" (ויקרא ח‪ ,‬לג); ואז — "ַו ְי ִה י ַּב ּיֹום ַה ְּׁש ִמ יִנ י ָק ָר א ֹמֶׁש ה‬ ‫ְל ַא ֲה ֹרן ּוְל ָב ָנ יו‪ִּ ...‬כ י ַה ּיֹום ה' ִנ ְר ָא ה ֲא ֵל יֶכ ם" (ט‪ ,‬א–ד)‪ .‬היום ה' נראה אליכם‪ .‬שבעה ימים של הכנה בפתח האוהל — וביום השמיני‪:‬‬ ‫"ַו ֵּי ָר א ְכ בֹוד־ה' ֶא ל־ָּכ ל־ָה ָע ם‪ַ ,‬ו ֵּת ֵצ א ֵא ׁש ִמ ִּל ְפ ֵנ י ה'‪ַ ...‬ו ַּי ְר א ָּכ ל־ָה ָע ם ַו ָּי ֹרּנּו ַו ִּי ְּפ לּו ַע ל־ְּפ ֵנ יֶה ם" (ט‪ ,‬כג–כד)‪ .‬ואמרו חכמים (שבת פז ע"ב)‬ ‫שאותו יום נטל עשר עטרות‪ .‬הרי לך את היום השמיני בתורה‪ :‬לא היום שאחרי‪ ,‬אלא היום שבשבילו‪ .‬שבעה ימים בפתח האוהל —‬ ‫ההכנה; והשמיני — ההתגלות‪ .‬וכך שבעת ימי הסוכה‪ :‬ישיבה בפתח‪ ,‬בצל‪ ,‬עם אורחים; ומה שכל השבעה חיכו לו הוא היום שאין‬ ‫בו כלום — "כי היום ה' נראה אליכם"‪ .‬ומי שמרגיש היום שאין לו כלים — ידע שביום המילואים השמיני האש ירדה מעצמה‪ ,‬ולא‬ ‫בגלל כלי‪" .‬וירונו ויפלו על פניהם" — הרינה והנפילה כאחת‪ :‬זה מה שקורה ביום שמיני‪ ,‬כשהצל שהיה מעל הראש נעשה אש‬ ‫שיורדת לתוך הבית‪.‬‬ ‫ומה עם הסוכה? היא עומדת בחצר‪ ,‬כפי שעמדה‪ ,‬ואיש אינו מברך עליה‪ .‬בארץ ישראל אין יושבים בה היום כלל; ובחוץ לארץ‬ ‫פסקו חכמים (סוכה מז ע"א)‪ָ" :‬י תֹוֵב י ָי ְת ִב יַנ ן‪ְּ ,‬ב רּוֵכ י ָל א ְמ ָב ְר ִכ יַנ ן" — יושבים‪ ,‬ואין מברכים; ויש שנהגו רק לקדש בה‪ ,‬ויש שאינם‬ ‫יושבים — וכל אחד לפי מנהג אבותיו‪ .‬ומה טעם הדבר בעומקו? היום השמיני הוא גבול‪ ,‬וגבול הוא מקום שעומדים בו בשני‬ ‫הצדדים‪ .‬הסוכה של ליל שמיני עצרת היא סוכה של פרידה‪ :‬לא מצווה ולא רשות — "עוד רגע"‪ .‬ומכאן לעניין הגדול של הפרק‬ ‫הזה‪ ,‬ושל כל הסדרה‪ :‬הצל נכנס הביתה‪ .‬שבעה ימים למדנו לשבת בצל האמונה — לפתוח‪ ,‬לאחוז‪ ,‬לשאוב‪ ,‬לצעוד‪ ,‬לסגת‪ ,‬לשמור‪,‬‬ ‫לפתוח פה; ואם היה זה רק כדי לשבת בסוכה — לא היה טעם בשמיני‪ .‬הסוכה הייתה בית ספר; הבית הוא הבחינה‪ֵ" .‬צ א ִמ ִּד יַר ת‬ ‫ֶק ַב ע ְו ֵׁש ב ְּב ִד יַר ת ֲע ַר אי" — למדנו ביום הראשון; והיום ההפך‪ ,‬שהוא התכלית‪ :‬בוא אל דירת הקבע — עם הצל‪ .‬שהקירות של הבית‬ ‫ייעשו יד‪ ,‬כמו שהיו קירות הסוכה; שהשולחן בבית יהיה שולחן של סוכה; שהדאגה למחר תישאר בחוץ‪ ,‬כפי שנשארה בסוכה‪.‬‬ ‫"ְו ָע ׂשּו ִל י ִמ ְק ָּד ׁש ְו ָׁש ַכ ְנ ִּת י ְּב תֹוָכ ם" — למדנו ביום משה‪ :‬בתוכם‪ ,‬בתוך כל אחד‪ .‬ביום השמיני מתקיים הפסוק‪ :‬הצל שהיה מעל הראש‬ ‫נעשה צל שבתוך האדם‪ ,‬ונכנס איתו הביתה‪.‬‬ ‫ויש עוד דבר ביום הזה‪ ,‬ורבים אינם יודעים שהוא שייך לו‪" :‬יזכור"‪ .‬בארצות הגולה מזכירים נשמות ביום שמיני עצרת‪ .‬ולמה‬ ‫דווקא היום? מפני שהיום הזה יודע מה זו פרידה — הוא היום ש"קשה עלי פרידתכם"‪ .‬ביום שבו המלך אומר שקשה לו להיפרד‬ ‫מבניו — נזכרים הבנים במי שנפרדו מהם‪ .‬ואין זה עצב שנכנס לתוך שמחה; זה עומקה של השמחה‪ .‬כי היום השמיני‪ ,‬שלמעלה מן‬ ‫הטבע‪ ,‬הוא היום שבו הפרידה איננה סוף‪ :‬מי שאמר "עכבו עמי עוד יום אחד" יודע לעכב גם את מי שהלך‪ .‬והנימה השמינית‬ ‫מנגנת גם להם‪.‬‬ ‫ַה ֶּג ֶׁש ם ֶׁש ִּמ ְת ַה ֵּפ ְך — ְּת ִפ ַּל ת ֶּג ֶׁש ם‪ִׁ ,‬ש ְב ַע ת ָה אֹוְר ִח ים ֶׁש חֹוְז ִר ים ְּכ ַמ ִי ם‪ְ ,‬ו ַה ַה ְפ ָט ָר ה ֶׁש ל ַה ֲה ִל יָכ ה ַה ַּב ְי ָת ה‬ ‫ב‪ִ .‬ע ְנ ַי ן ַה ּיֹום‬ ‫שנינו במשנה (סוכה ב‪ ,‬ט)‪ָּ" :‬כ ל ִׁש ְב ַע ת ַה ָּי ִמ ים ָא ָד ם עֹוֶׂש ה ֻס ָּכ תֹו ֶק ַב ע ּוֵב יתֹו ֲע ַר אי‪ָ .‬י ְר דּו ְג ָׁש ִמ ים — ֵמ ֵא יָמ ַת י ֻמ ָּת ר ְל ַפ ּנֹות? ִמ ֶּׁש ִּת ְס ַר ח‬ ‫ַה ִּמ ְק ָּפ ה‪ָ .‬מ ְׁש לּו ָמ ָׁש ל‪ְ :‬ל ָמ ה ַה ָּד ָב ר ּדֹוֶמ ה? ְל ֶע ֶב ד ֶׁש ָּב א ִל ְמ ֹזג ּכֹוס ְל ַר ּבֹו‪ְ ,‬ו ָׁש ַפ ְך לֹו ִק יתֹון ַע ל ָּפ ָנ יו"‪ .‬גשם בסוכות — סימן רע‪ :‬העבד בא‬ ‫לשרת‪ ,‬והאדון שופך לו את הכד על הפנים‪ .‬שבעת הימים היה הגשם הדבר שאיש לא רצה בו‪ .‬וביום השמיני — הכול מתהפך‪:‬‬ ‫"ֵמ ֵא יָמ ַת י ַמ ְז ִּכ יִר ין ְּג בּורֹות ְּג ָׁש ִמ ים? ְּב יֹום טֹוב ָה ַא ֲח רֹון ֶׁש ל ַח ג" (משנה תענית א‪ ,‬א)‪ .‬היום‪ ,‬במוסף‪ ,‬מתחילים לומר "ַמ ִּׁש יב ָה רּוַח‬ ‫ּומֹוִר יד ַה ֶּג ֶׁש ם"‪ ,‬ומתפללים תפילת גשם‪ .‬אותו גשם‪ :‬אתמול — קיתון על הפנים; היום — ברכה שמבקשים עליה‪ .‬ומה השתנה? לא‬ ‫הגשם‪ .‬השתנה מקום האדם‪ :‬אתמול ישב בסוכה‪ ,‬והיום בבית‪ .‬וזה כל עניינו של היום השמיני‪ ,‬בטיפה אחת של מים‪ :‬מה שהיה‬ ‫סימן דחייה בשעה שהיית בחוץ — נעשה ברכה בשעה שנכנסת‪ .‬ומכאן לכל מה שמפחיד ב"אחרי החג"‪ :‬השגרה‪ ,‬החורף‪ ,‬הימים‬ ‫הרגילים — אלה הגשם‪ .‬בסוכה הם היו קיתון על הפנים‪ ,‬הפרעה‪ ,‬סימן שהחג נגמר; ומי שהכניס את הצל הביתה — אצלו הם ברכה‪.‬‬ ‫הגשם לא ישתנה; אתה‪ ,‬אם תיכנס עם הצל — תשתנה‪.‬‬ ‫ובתפילת הגשם‪ ,‬בפיוט "ְז כֹור ָא ב" שאומר החזן במוסף‪ ,‬מתרחש הדבר שאיש אינו שם לב אליו‪ :‬שבעת האורחים חוזרים‪ .‬שבוע‬ ‫שלם ישבו בסוכה‪ ,‬ואתמול נפרדנו מהם; והיום‪ ,‬בבית הכנסת‪ ,‬כשמבקשים גשם‪ ,‬מונה הפייטן אחד אחד את מי שהיה בסוכה —‬ ‫ובכל אחד‪ ,‬מים‪ְ" .‬ז כֹור ָא ב ִנ ְמ ַׁש ְך ַא ֲח ֶר יָך ַּכ ַּמ ִי ם" — אברהם; "ְז כֹור ַה ּנֹוָל ד ִּב ְב ׂשֹוַר ת ֻי ַּק ח ָנ א ְמ ַע ט ַמ ִי ם" — יצחק; "ְז כֹור ָט ַע ן ַמ ְק לֹו ְו ָע ַב ר‬ ‫ַי ְר ֵּד ן ַמ ִי ם‪ִ ,‬י ַח ד ֵל ב ְו ָג ל ֶא ֶב ן ִמ ִּפ י ְב ֵא ר ַמ ִי ם" — יעקב‪ ,‬והאבן שגלל‪ ,‬שראינו ביום השלישי; "ְז כֹור ָמ ׁשּוי ְּב ֵת ַב ת ֹּגֶמ א ִמ ן ַה ַּמ ִי ם" — משה;‬ ‫"ְז כֹור ְּפ ִק יד ָׁש תֹות טֹוֵב ל ָח ֵמ ׁש ְט ִב ילֹות ַּב ַּמ ִי ם" — אהרן; ואחר כך שנים עשר השבטים שעברו בגזרת מים‪ .‬וכל אורח — "ַּב ֲע בּורֹו ַא ל‬ ‫ִּת ְמ ַנ ע ָמ ִי ם"‪ .‬הרי לך מה נעשה מן האורחים ביום השמיני‪ :‬הם נעשו זכות‪ .‬כל ימי החג ישבו בסוכתך כאורחים; והיום‪ ,‬כשאתה‬ ‫מבקש על השנה‪ ,‬הם עומדים בעדך‪ :‬בעבור אברהם‪ ,‬בעבור יצחק — אל תמנע מים‪ .‬ומכאן הבן את סדר החג כולו‪ :‬ראשית‬ ‫מזמינים‪ ,‬אחר כך יושבים‪ ,‬ובסוף — כשמבקשים על החיים — הם המליצים‪ .‬ומי שהכניס אותם לסוכתו שבעת ימי החג — יש לו‬ ‫היום שבעה מליצים בתפילת גשם‪.‬‬ ‫ושים לב למספר של היום‪ .‬שבעים פרים בשבעה ימים — ופוחתים; וביום השמיני‪ַּ" :‬פ ר ֶא ָח ד‪ַ ,‬א ִי ל ֶא ָח ד"‪ .‬אחד‪ .‬ואמרו חכמים‪ :‬כנגד‬ ‫אומה יחידה — "ּוִמ י ְכ ַע ְּמ ָך ִי ְׂש ָר ֵא ל ּגֹוי ֶא ָח ד ָּב ָא ֶר ץ" (שמואל ב ז‪ ,‬כג)‪ .‬היום השמיני הוא יום האחד‪ :‬פר אחד‪ ,‬איל אחד‪ ,‬גוי אחד‪ ,‬לפני‬ ‫מי שנאמר בו "ה' ֶא ָח ד"‪ .‬והמילה הזאת היא המילה שכל יהודי אומר פעמיים ביום ומכסה את עיניו‪ֶ" :‬א ָח ד"‪ .‬ולמדנו בראש השנה‬ ‫ש"שמע ישראל" הוא פסוק של מלכויות — ההכתרה נעשית באחד‪ .‬ובחג הזה‪ ,‬אחרי שלושה עשר ושנים עשר ואחד עשר‪ ,‬אחרי‬ ‫שבעים אומות ושבעה אורחים וארבעה מינים — הכול מתכנס לאחד‪ :‬מלך אחד‪ ,‬עם אחד‪ ,‬יום אחד‪ ,‬קרבן אחד‪" .‬עצרת" היא‬ ‫הכינוס לאחד‪ .‬ומכאן שהיום הזה איננו קטן ממה שקדם לו — הוא מה שקדם לו‪ ,‬מכונס‪ .‬ואולי זו הנחמה הגדולה ביותר למי‬ ‫שמרגיש שהחג הולך ומתמעט‪ :‬הפרים פחתו מפני שהם הלכו אל האחד‪ .‬ומה שהתמעט — לא אבד; התכנס‪ .‬וכשתאמר הערב‬ ‫"שמע ישראל" — תדע שכל החג בתוך המילה האחרונה‪.‬‬ ‫ומה מבקשים? גשם — ובחג הזה "ִנ ּדֹוִנ ין ַע ל ַה ַּמ ִי ם" (ראש השנה טז ע"א)‪ ,‬כפי שראינו ביום השלישי‪ .‬הפתקים נמסרו אתמול‪,‬‬ ‫בהושענא רבה; והיום מבקשים על המים של השנה‪ .‬ובלשון הסוד‪ ,‬מים — חסד‪ ,‬וגשם — השפע שיורד מלמעלה למטה‪ ,‬מן השמים‬ ‫אל הארץ‪ ,‬מן החג אל השנה‪ .‬תפילת גשם היא הבקשה שכל מה שנאסף בשבעת הימים — ירד‪ .‬שמונה ימים של אור‪ ,‬ואם אינו‬ ‫יורד לארץ — הוא נשאר בשמים; ומה שנשאר בשמים אינו מצמיח‪ .‬ולכן דווקא ביום העצירה מבקשים ירידה‪" :‬עצרת" בפנים‪,‬‬ ‫וגשם החוצה‪ .‬ומכאן הבן את "ַמ ִּׁש יב ָה רּוַח ּומֹוִר יד ַה ֶּג ֶׁש ם" שנאמר מהיום ועד פסח‪ ,‬בכל תפילה — כחצי שנה‪ :‬אין זו תפילה על מזג‬ ‫אוויר; זו בקשה שהחג יירד לתוך החורף‪ .‬בכל פעם שתאמר את זה בשנה הזאת‪ ,‬בבוקר קר של שבט — אתה מבקש שהסוכה תרד‬ ‫לתוך היום‪.‬‬ ‫וההפטרה של היום היא הפרק של ההליכה הביתה‪ .‬שלמה המלך חנך את בית המקדש בחג הסוכות — שבעת ימי החנוכה ושבעת‬ ‫ימי החג — ובסוף‪ַּ" :‬ב ּיֹום ַה ְּׁש ִמ יִנ י ִׁש ַּל ח ֶא ת־ָה ָע ם‪ַ ,‬ו ְי ָב ְר כּו ֶא ת־ַה ֶּמ ֶל ְך‪ַ ,‬ו ֵּי ְל כּו ְל ָא ֳה ֵל יֶה ם ְׂש ֵמ ִח ים ְו טֹוֵב י ֵל ב ַע ל ָּכ ל־ַה ּטֹוָב ה ֲא ֶׁש ר ָע ָׂש ה ה'‬ ‫ְל ָד ִו ד ַע ְב ּדֹו ּוְל ִי ְׂש ָר ֵא ל ַע ּמֹו" (מלכים א ח‪ ,‬סו)‪ .‬זה מה שקוראים בנביא בשמיני עצרת‪ :‬ביום השמיני — הלכו הביתה‪ְ" .‬ל ָא ֳה ֵל יֶה ם" —‬ ‫לבתיהם; "ְׂש ֵמ ִח ים ְו טֹוֵב י ֵל ב"‪ .‬קבעו חכמים להפטיר ביום הזה בפרק שכולו הליכה הביתה מן המקדש — כי זו עבודתו של היום‪ :‬לא‬ ‫להישאר‪ ,‬ללכת‪ .‬ושים לב לסדר‪" :‬שילח את העם" — הוא שילח; "ויברכו את המלך" — הם בירכו; "וילכו לאהליהם" — הלכו;‬ ‫"שמחים וטובי לב" — כך הלכו‪ .‬אין כאן עצב של סוף‪ .‬אין "וישובו אל חוליהם"‪ .‬יש הליכה הביתה בשמחה‪ ,‬מפני שכל הטובה‬ ‫הולכת אתם‪ .‬ואולי זה הפירוש הפשוט של "עצרת"‪ :‬לעצור בתוך הלב את "כל הטובה"‪ ,‬ולקחת אותה לאוהל‪ .‬ומי שיוצא מן החג‬ ‫בהרגשה של "נגמר" — לא קרא את ההפטרה‪ :‬לא נגמר; שולח‪ .‬ויוצאים שמחים וטובי לב — אם לוקחים את הטובה‪.‬‬ ‫ובלילה‪ ,‬בליל שמיני עצרת‪ ,‬בקהילות רבות של חסידים — הקפות‪ .‬ספרי תורה יוצאים מן הארון‪ ,‬והקהל סובב אותם ורוקד; ומחר‪,‬‬ ‫בשמחת תורה‪ ,‬שוב‪ .‬ושים לב מה זה‪ :‬שבעה ימים סובבנו את הבימה עם לולב ביד — הקפה ליום‪ ,‬ושבע בהושענא רבה‪ .‬והיום‬ ‫סובבים בידיים ריקות — אין לולב‪ ,‬אין ערבה — ובמרכז אותו ספר תורה‪ .‬ההקפות של שמיני עצרת הן ההקפות של הידיים הריקות‪:‬‬ ‫אדם שאין בידו כלום סובב את התורה ורוקד‪ .‬ומה שהלולב עשה שבוע‪ ,‬עושה היום הגוף בעצמו‪ :‬מוליך ומביא‪ .‬ולמדנו ביום השני‬ ‫שהנענוע הוא "כדי לעצור רוחות רעות"; והריקוד בידיים ריקות — עצירה בלי כלי‪ :‬עצרת‪ .‬מי שרקד הלילה סביב התורה ידע מה‬ ‫נעצר בו‪.‬‬ ‫ומחר — שמחת תורה‪ :‬היום שבו גומרים את התורה ומתחילים אותה באותה נשימה‪ְ" ,‬ל ֵע יֵנ י ָּכ ל־ִי ְׂש ָר ֵא ל" ו"ְּב ֵר אִׁש ית"‪ .‬וזהו סודו של‬ ‫השמיני‪ ,‬שיתגלה מחר במלואו‪ :‬שמונה איננו סוף של שבעה; הוא אחד של המחזור הבא‪ .‬היום השמיני של המילואים היה יום‬ ‫ראשון של המשכן; והיום השמיני של החג הוא היום שלפני "בראשית"‪ .‬מי שנכנס היום הביתה עם הצל — מחר מתחיל את התורה‬ ‫מתחילתה‪ ,‬בבית‪.‬‬ ‫ְל ַה ְכ ִנ יס — ְׁש ֹלָׁש ה ַמ ֲע ִׂש ים ֶׁש ל ֲע ֶצ ֶר ת‬ ‫ג‪ֲ .‬ע בֹוַד ת ַה ּיֹום‬ ‫שבעת הימים למדנו מה לעשות בצל‪ .‬היום לומדים מה לעשות אתו‪ :‬להכניס‪ .‬ושלושה מעשים של עצרת — של עצירה‪ ,‬של קליטה‬ ‫— כנגד שלוש הדלתות שבין הסוכה לבית‪.‬‬ ‫ושבת‪ ,‬שהיום חל בה‪ ,‬היא שיודעת את העניין הזה מששת ימי בראשית‪ַ" .‬ו ְי ַכ ל ֱא ֹלִה ים ַּב ּיֹום ַה ְּׁש ִב יִע י ְמ ַל אְכ ּתֹו ֲא ֶׁש ר ָע ָׂש ה"‬ ‫(בראשית ב‪ ,‬ב) — ושאלו חכמים‪ :‬וכי ביום השביעי כילה? הרי בשישי נגמרה המלאכה‪ .‬ואמרו (בראשית רבה י‪ ,‬ט; רש"י שם)‪ָ" :‬מ ה‬ ‫ָה ָי ה ָה עֹוָל ם ָח ֵס ר? ְמ נּוָח ה‪ָּ .‬ב את ַׁש ָּב ת — ָּב את ְמ נּוָח ה‪ָּ ,‬כ ְל ָת ה ְו ִנ ְג ְמ ָר ה ַה ְּמ ָל אָכ ה"‪ .‬העולם היה גמור‪ ,‬וחסר; ומה שהשלים אותו לא היה‬ ‫עוד מעשה — היה אי־מעשה‪ .‬המנוחה היא בריאה‪ .‬וזה שמיני עצרת‪ :‬החג היה גמור בשבעה — סוכה‪ ,‬לולב‪ ,‬ערבה‪ ,‬שמחה‪,‬‬ ‫הושענות — וחסר; ומה שמשלים אותו הוא יום שאין עושים בו כלום‪ .‬עצרת היא המנוחה של החג‪ ,‬כשבת למעשה בראשית‪ :‬לא‬ ‫תוספת‪ ,‬השלמה‪ .‬ומי שיושב היום ואומר "אין מה לעשות" — צודק‪ ,‬וזה כל היום‪ :‬היום שבו לא‪-‬לעשות הוא הבריאה‪.‬‬ ‫המעשה הראשון — עוד רגע‪ .‬מי שנוהג לשבת היום בסוכה — ישב בה בידיעה שאין זו מצווה ולא רשות‪ ,‬אלא פרידה‪ַ" :‬ע ְּכ בּו ִע ִּמ י‬ ‫עֹוד יֹום ֶא ָח ד"‪ .‬ומי שאינו נוהג — ייכנס אליה רגע אחד‪ ,‬אפילו בלי לאכול‪ ,‬ויעמוד‪ .‬כי צריך לעמוד פעם אחת בסוכה בלי ברכה כדי‬ ‫להבין מה הייתה הברכה‪ :‬הצל אותו צל‪ ,‬הסכך אותו סכך‪ ,‬ומה שהיה כאן שבעה ימים היה מצווה — ועכשיו זה עץ‪ .‬ומן ההבנה‬ ‫הזאת נולדת ההכנסה‪ :‬מה שהיה כאן לא היה הקרשים‪ .‬ולמד מזה מה לוקחים‪ :‬לא את הסוכה — את הצל‪.‬‬ ‫המעשה השני — לעצור‪ .‬שבעה אורחים היו כאן‪ ,‬ושבעה דברים למדנו‪ ,‬פרק ליום‪ .‬ומה שלא נעצר — יורד עם הסוכה‪ .‬היום‪ ,‬בשולחן‬ ‫שבת‪ ,‬אמור בקול — לבני הבית‪ ,‬או לעצמך — שבע מילים‪ ,‬אחת לכל אורח‪ :‬אברהם — הפתח; יצחק — היד; יעקב — הבור שיש בו‬ ‫מים; משה — לחם של היום; אהרן — הענן שנשאר; יוסף — החלון; דוד — הפה‪ .‬שבע מילים שהן כל החג‪ ,‬ומי שאמר אותן — עצר את‬ ‫החג בתוכו‪ .‬ואל תבקש יותר‪" :‬עצרת" היא יום של דבר אחד קטן שנשאר‪ ,‬לא של סיכום גדול‪ .‬ואם יש בבית ילד — תן לו לומר‬ ‫אורח אחד; מה שילד אומר בשולחן שבת — נעצר לשנים‪.‬‬ ‫המעשה השלישי — לבקש גשם‪ .‬במוסף‪ ,‬כשיאמר החזן "ַמ ִּׁש יב ָה רּוַח ּומֹוִר יד ַה ֶּג ֶׁש ם" בפעם הראשונה — כוון על הדבר שבסוכה‬ ‫היה קיתון על הפנים ובבית יהיה ברכה‪ :‬השגרה‪ .‬הימים הרגילים שמתחילים מחרתיים‪ .‬בקש שיירדו כגשם‪ ,‬ולא כמבול; שהחורף‬ ‫של השנה הזאת יהיה גשם שמצמיח‪ ,‬ולא גשם שמרטיב‪ .‬וזה שער הבטחון ביומו האחרון בסוכה‪ ,‬והוא סוף המזמור שאמרנו‬ ‫אתמול‪" :‬ה' ֹרִע י ֹלא ֶא ְח ָס ר" — כך פתח דוד; ואיך סיים? "ְו ַׁש ְב ִּת י ְּב ֵב ית־ה' ְל ֹאֶר ְך ָי ִמ ים" (תהלים כג‪ ,‬ו)‪ .‬המזמור של הרועה‪ ,‬של נאות‬ ‫הדשא ומי המנוחות‪ ,‬של השולחן שנערך — נגמר בבית‪ .‬לא בשדה‪ ,‬לא בסוכה — בבית‪ ,‬לאורך ימים‪ .‬הבטחון שלמדנו כל תשרי לא‬ ‫נועד לימים הנוראים; הוא נועד לבית‪ ,‬לאורך ימים‪ .‬והיום השמיני הוא היום שבו הוא נכנס לשם‪ .‬ומי שנכנס הביתה היום עם הצל‬ ‫— הגשם של השנה הזאת יורד עליו כברכה‪ .‬ואם יבוא אחר החג יום שהוא קיתון על הפנים — יזכור שהוא רק צריך להיכנס‪.‬‬ ‫ַמ ה ַּל ְח ֹׁשב ַה ּיֹום‪ :‬כשיבוא הקול של "נגמר‪ ,‬ומה שהיה יאבד" — ענה לו במשל של רש"י‪ַ" :‬ע ְּכ בּו ִע ִּמ י עֹוד יֹום ֶא ָח ד‪ָ ,‬ק ָׁש ה ָע ַל י‬ ‫ְּפ ִר יַד ְת ֶכ ם"‪ .‬לא אתה ביקשת עוד יום; הוא ביקש‪ .‬והיום נקרא "עצרת" — שלא יאבד‪ :‬שבעת הימים ישבת בסוכה‪ ,‬וביום‬ ‫השמיני הסוכה יושבת בך‪ .‬וחשוב על הגשם‪ :‬מה שהיה סימן דחייה בחוץ נעשה ברכה בפנים — הגשם לא משתנה; מקום‬ ‫האדם משתנה‪ .‬השגרה שמתחילה מחרתיים היא הגשם‪ .‬ו"ושבתי בבית ה' לאורך ימים" — המזמור של הרועה נגמר בבית‪.‬‬ ‫ַמ ה ַּל ֲע ׂשֹות ַה ּיֹום‪ :‬שלושה מעשים של עצרת‪ .‬עוד רגע — עמוד היום פעם אחת בסוכה‪ ,‬בלי ברכה‪ ,‬כמי שנשאר במקום שנפרד‬ ‫ממנו‪ ,‬ולמד מזה מה לוקחים‪ :‬לא את הקרשים‪ .‬לעצור — בשולחן שבת‪ ,‬שבע מילים בקול‪ ,‬אחת לכל אורח‪ ,‬ותן לילד לומר‬ ‫אחת‪ .‬לבקש גשם — במוסף‪ ,‬ב"משיב הרוח" הראשון‪ ,‬כוון על הימים הרגילים‪ :‬שיירדו כגשם שמצמיח‪ .‬ובלילה — הקפות‬ ‫בידיים ריקות‪ :‬רקוד סביב התורה בלי לולב‪ ,‬ודע שמה שהלולב עשה שבוע שלם‪ ,‬עושה עכשיו הגוף לבדו‪.‬‬ ‫ַׁש ָּב ת ָׁש לֹום ְו ַח ג ָׂש ֵמ ַח · מֹוֲע ִד ים ְל ִׂש ְמ ָח ה‬ ‫ֵנר ַמ ֲעָר ִב י · גיליון ט"ו · מהדורת סוכות תשפ"ז — ִצ ָּלא ִד ְמ ֵה יְמ נּוָת א · פרק ח' — שמיני עצרת‪ ,‬שבת קודש‪ ,‬כ"ב בתשרי · מחר‪ ,‬פרק ט'‪ :‬שמחת תורה — הריקוד עם‬ ‫התורה הסגורה · ִנָּת ן ְל ַצֵּלם ּוְל ָה ִפ יץ ְל ִזּכּוי ָה ַר ִּב ים‬ ‫גיליון ט"ו · ַמ ֲה דּוַר ת ֻס ּכֹות תשפ"ז · ֶּפֶר ק ט' ִמ ּתֹוְך ִּת ְׁש ָע ה — ָה ַאֲחרֹון · ִׂש ְמ ַח ת ּתֹוָר ה — יֹום ִר אׁשֹון‪ ,‬כ"ג ְּב ִת ְׁש ֵר י‬ ‫תשעה פרקים לתשעת ימי החג · היום‪ :‬הצל נעשה ריקוד‬ ‫ַמ ֲה דּוַר ת ֻס ּכֹות · ֶּפ ֶר ק ט'‬ ‫ִצ ָּל א ִד ְמ ֵה יְמ נּו ָת א‬ ‫ָה ִר ּקּוד ִע ם ַה ּתֹוָר ה ַה ְּס גּוָר ה — "ְל ֵע יֵני ָּכל־ִיְׂש ָר ֵא ל"‪ְּ" ,‬ב ֵר אִׁש ית"‪ְ ,‬וַה ּסֹוף ֶׁש הּוא ַה ְת ָח ָלה‬ ‫"ּוְל ֹכל ַה ָּי ד ַה ֲח ָז ָק ה ּוְל ֹכל ַה ּמֹוָר א ַה ָּג דֹול ֲא ֶׁש ר ָע ָׂש ה ֹמֶׁש ה ְל ֵע יֵנ י ָּכ ל־ִי ְׂש ָר ֵא ל" · "ְּב ֵר אִׁש ית ָּב ָר א ֱא ֹלִה ים ֵא ת ַה ָּׁש ַמ ִי ם ְו ֵא ת ָה ָא ֶר ץ"‬ ‫(דברים לד‪ ,‬יב · בראשית א‪ ,‬א — המילים האחרונות והראשונות של התורה‪ ,‬שנקראות היום בנשימה אחת)‬ ‫היום התשיעי‪ ,‬והאחרון‪ .‬יום ראשון‪ ,‬כ"ג בתשרי‪ ,‬שמחת תורה — והסוכה בחצר ריקה‪ ,‬ואיש אינו נכנס אליה עוד‪ .‬תשעה ימים‬ ‫למדנו לשבת בצל‪ :‬לפתוח‪ ,‬לאחוז‪ ,‬לשאוב‪ ,‬לצעוד‪ ,‬לסגת‪ ,‬לשמור‪ ,‬לפתוח פה‪ ,‬ולהכניס הביתה‪ .‬והיום הצל נעשה משהו שלא היה‬ ‫כל הימים‪ :‬ריקוד‪ .‬אין סוכה‪ ,‬אין לולב‪ ,‬אין ערבה‪ ,‬אין קרבן שמספרים אותו‪ ,‬אין הושענות; יש ספרי תורה שיוצאים מן הארון —‬ ‫סגורים‪ ,‬עטופים במעיליהם — ויהודים שרוקדים איתם‪ .‬ולמי שמאזין עוד לקול הבעל דבר — יש לו היום מילה אחרונה‪ ,‬והיא‬ ‫הקשה מכולן‪ ,‬מפני שהיא נשמעת כמו האמת‪" :‬מחר זה נגמר‪ .‬אסרו חג‪ ,‬ואחריו מרחשוון‪ ,‬והחורף‪ ,‬והשגרה‪ .‬תשעה ימים של‬ ‫גיליונות‪ ,‬חמישים יום של תשרי — ומחר הכול חוזר להיות כפי שהיה"‪ .‬ועל הקול הזה עונה היום הזה בעצם מהותו‪ ,‬לא במילים‪:‬‬ ‫ביום הזה גומרים את התורה — "ְל ֵע יֵנ י ָּכ ל־ִי ְׂש ָר ֵא ל" — ובאותה נשימה‪ ,‬בלי להפסיק‪ ,‬מתחילים‪ְּ" :‬ב ֵר אִׁש ית"‪ .‬אין בתורה סוף‪ .‬יש מילה‬ ‫אחרונה‪ ,‬ואחריה מיד המילה הראשונה‪ .‬ומי שרוקד היום עם ספר תורה סגור אינו חוגג סיום; הוא חוגג שאין סיום‪ .‬ואין אורח‬ ‫היום — כי היום התורה עצמה היא בעלת הבית‪ ,‬וכולנו האורחים שלה‪ .‬ופרק זה‪ ,‬האחרון‪ ,‬נכתב למי שרוצה לדעת מה עושים עם‬ ‫תשעה ימים של צל כשהסוכה מתקפלת‪ :‬רוקדים איתם‪ ,‬ואז מתחילים מבראשית‪.‬‬ ‫ָל ָּמ ה רֹוְק ִד ים ַּד ְו ָק א ִע ם ֵס ֶפ ר ֶׁש ֵא ין קֹוְר ִא ים ּבֹו‬ ‫א‪ַ .‬ה ּתֹוָר ה ַה ְּס גּוָר ה‬ ‫הבט מה קורה היום בבית הכנסת‪ ,‬כי הוא הדבר המוזר ביותר בשנה‪ .‬כל השנה כולה‪ ,‬ספר תורה הוא דבר שקוראים בו‪ :‬פותחים‪,‬‬ ‫מגביהים‪ ,‬קוראים‪ ,‬מתרגמים‪ ,‬מפרשים‪ .‬והיום — מוציאים את כל הספרים מן הארון‪ ,‬ואיש אינו פותח אותם‪ .‬סגורים‪ ,‬במעיליהם‪,‬‬ ‫בכתריהם — ורוקדים‪ .‬שבע הקפות‪ ,‬ובכל הקפה "ָא ָּנ א ה' הֹוִׁש יָע ה ָּנ א" — אותן מילים שאמרנו שבעה ימים עם הלולב ושלשום עם‬ ‫הערבה — ושירה‪ ,‬וריקוד‪ ,‬ולמדנים ובעלי בתים וילדים על הכתפיים‪ ,‬וכולם שווים‪ .‬וזו כל התורה של היום‪ :‬הריקוד הוא עם התורה‬ ‫הסגורה‪ ,‬מפני שבתורה הפתוחה יש הבדלים — זה מבין וזה לא‪ ,‬זה למד וזה לא — ובתורה הסגורה כולם אוחזים אותו דבר‪ .‬הריקוד‬ ‫עם התורה הסגורה הוא הריקוד עם עצם הקשר‪ ,‬לא עם ההבנה‪ .‬ומי שבא היום ואומר "אני לא למדן‪ ,‬מה לי ולשמחת תורה" —‬ ‫הוא בדיוק מי שבשבילו סגרו את הספר‪ .‬ואמרו בעלי החסידות‪ ,‬בשם הבעל שם טוב‪ :‬אין השמחה של היום על התורה שלמדנו;‬ ‫השמחה היא של התורה עצמה — שיש לה עם שרוקד איתה‪ִׂ" .‬ש יׂשּו ְו ִׂש ְמ חּו ְּב ִׂש ְמ ַח ת ּתֹוָר ה" — לא "בשמחת הלומדים"‪ :‬בשמחת‬ ‫התורה‪ .‬היא שמחה; אנחנו רק הרגליים‪.‬‬ ‫ומה עושה ריקוד? כתב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן א‪ ,‬י)‪ַ" :‬ע ל ְי ֵד י ִר ּקּוִד ין ְו ַה ְמ ָח ַא ת ַּכ ף — ִנ ְמ ָּת ִק ין ַה ִּד יִנ ין"‪ .‬ריקוד ומחיאת‬ ‫כפיים ממתיקים את הדין‪ .‬עמוד על המילים‪ ,‬כי הן סיום של כל תשרי‪ :‬ראש השנה — כתיבה; יום הכיפורים — חתימה; הושענא רבה‬ ‫— מסירת הפתקים; ומה נשאר לעשות אחרי שהדין נגמר? להמתיק אותו‪ .‬והמתקה איננה ביטול‪ :‬הדין נשאר‪ ,‬אלא שמה שהיה מר‬ ‫נעשה מתוק — כמו הגשם של אתמול‪ ,‬שהיה קיתון על הפנים ונעשה ברכה‪ .‬ובמה ממתיקים? ברגליים‪ .‬לא בראש‪ ,‬לא בלב‪ ,‬לא בפה‬ ‫— בדבר הנמוך ביותר בגוף‪ ,‬שמכה בקרקע‪ .‬הרגליים‪ ,‬שבמשך השנה נושאות את האדם למקומות שהוא לא רצה ללכת אליהם‪,‬‬ ‫מרימות היום את התורה‪ .‬ובעל שם טוב אמר‪ ,‬כך מוסרים בשמו‪ :‬כשהרגליים רוקדות — הראש בסוף מסכים‪ .‬יש אדם שאומר‪ :‬אני‬ ‫לא מרגיש שמחה‪ ,‬איך ארקוד? וזו טעות בסדר‪ :‬הריקוד אינו הבעה של שמחה; הוא יצירתה‪ .‬הרגליים מלמדות את הלב‪ ,‬כמו‬ ‫שהלולב לימד אותו ביום השני — "לּוָל ב‪ ,‬לֹו ֵל ב"‪ .‬ומי שרקד היום עשר דקות בלי לרצות — ראה מה קרה בדקה האחת עשרה‪.‬‬ ‫ודע שהריקוד הזה עומד על הלכה שאין דומה לה‪ .‬שנינו (ביצה לו ע"ב)‪ֵ" :‬א ין ְמ ַט ְּפ ִח ין ְו ֵא ין ְמ ַס ְּפ ִק ין ְו ֵא ין ְמ ַר ְּק ִד ין" ביום טוב — גזרה‪,‬‬ ‫שמא יתקן כלי שיר‪ .‬דין גמור‪ ,‬מדברי חכמים‪ ,‬לכל ימים טובים שבשנה‪ .‬ובא הרמ"א ופסק (או"ח תרסט)‪ְ" :‬ו נֹוֲה ִג ין‪ְ ...‬ל ַר ֵּק ד ּוְל ַׂש ֵּמ ַח‬ ‫ִל ְכ בֹוד ַה ּתֹוָר ה"‪ ,‬והביאו הפוסקים בשם המהרי"ק שמותר לרקד בשמחת תורה לכבוד התורה‪ ,‬אף שבכל יום טוב אסור‪ .‬הבן מה‬ ‫נאמר כאן‪ :‬גדר שגדרו חכמים כדי לשמור על היום — נפתח לכבוד התורה‪ .‬יש בכל התורה גדר אחד שנפתח לריקוד‪ ,‬והוא זה‪ .‬ומה‬ ‫אומר הדבר על היום? שהשמחה של התורה גדולה מן הגדרות שנבנו כדי לשמור עליה; שהתורה עצמה מעדיפה שירקדו איתה‬ ‫על פני שיישמרו סביבה‪ .‬ובאדם‪ :‬יש שכל השנה בונה גדרות — הרגלים‪ ,‬סייגים‪ ,‬זהירות‪ ,‬וכולם נכונים; והיום‪ ,‬יום אחד‪ ,‬פותחים גדר‬ ‫אחת בשביל ריקוד‪ .‬מי שאינו יודע לפתוח גדר לשמחה — הגדרות שלו יישארו‪ ,‬והתורה תלך לרקוד עם אחרים‪.‬‬ ‫ומי רוקד? הבט סביב‪ .‬וזכור מה כתבו בניו של הגר"א בהקדמתם לביאורו על השולחן ערוך — על האיש שכל השנה כולה ישב סגור‬ ‫בחדרו ולא הרים את עיניו מן הספר‪ :‬שבשמחת תורה היה הולך לפני ספר התורה בשמחה גדולה ורוקד בכל כוחו‪ ,‬ופניו בוערות‬ ‫כלפידים‪ .‬הגאון מווילנא — בכל כוחו‪ .‬ולמה? כי הלמדן הגדול ביותר יודע יותר מכולם שמה שיש לו מן התורה אינו כלום לעומת‬ ‫מה שהיא; והוא רוקד עם הספר הסגור כמו ילד‪ ,‬כי מול הספר הסגור הוא ילד‪ .‬וזה הדבר השני שהתורה הסגורה מלמדת‪ :‬לא רק‬ ‫שכולם שווים — אלא שכולם קטנים‪ .‬ודווקא זה משמח‪ .‬כי כל השנה מודדים‪ :‬כמה למדתי‪ ,‬כמה הבנתי‪ ,‬כמה הספקתי; והיום‬ ‫מניחים את המידה ורוקדים עם מה שאין לו מידה‪ .‬אין ריקוד למי שמודד‪ .‬ומי שהגיע לשמחת תורה עם החשבון של תשרי — כמה‬ ‫עשיתי וכמה לא — יניח היום את החשבון בארון‪ ,‬ויוציא במקומו ספר סגור‪.‬‬ ‫ובריקוד היום — כל היד‪ְ" .‬ו ַא ֶּת ם ַה ְּד ֵב ִק ים ַּב ה' ֱא ֹלֵה יֶכ ם‪ַ ,‬ח ִּי ים ֻּכ ְּל ֶכ ם ַה ּיֹום" (דברים ד‪ ,‬ד) — כך פותחים את ההקפות‪ .‬דבקים‪ .‬ובזוהר‬ ‫נאמר על התורה שהיא כלה‪ ,‬וישראל חתנה; ולכן קוראים לעולים האחרון והראשון "ֲח ַת ן ּתֹוָר ה" ו"ֲח ַת ן ְּב ֵר אִׁש ית" — שני חתנים‬ ‫לכלה אחת‪ .‬ומה עושים חתן וכלה? רוקדים‪ .‬ואין רוקדים עם ספר פתוח כשם שאין רוקדים עם ספר חשבונות; רוקדים עם מי‬ ‫שאוהבים‪ ,‬כמו שהוא‪ ,‬סגור‪ .‬ומי שראה ילד קטן על כתפי אביו בהקפות‪ ,‬אוחז בדגל ובכתר של הספר‪ ,‬ואינו יודע מילה אחת ממה‬ ‫שכתוב בו — ראה את הריקוד הנכון ביותר של היום‪ .‬אביו ילמד אותו לקרוא בשנה הבאה; היום הוא לומד לרקוד‪.‬‬ ‫ושבע הקפות‪ .‬בהושענא רבה סובבנו שבע פעמים עם הערבה‪ ,‬ואמרנו שבכל הקפה מקיף איתנו אורח; והיום — שבע פעמים סביב‬ ‫הבימה‪ ,‬בלי ערבה ובלי לולב‪ ,‬עם הספרים ביד‪ .‬ובכל הקפה‪ ,‬על פי מנהג הקדמונים‪ ,‬מזכירים את המידה שלה‪ :‬חסד‪ ,‬גבורה‪,‬‬ ‫תפארת‪ ,‬נצח‪ ,‬הוד‪ ,‬יסוד‪ ,‬מלכות — "ֵא ל ַה הֹוָד אֹות‪ַ ...‬ז ַּכ אי ְו ָי ָׁש ר‪ ...‬שֹוֵמ ַע ֶא ְב יֹוִנ ים‪ — "...‬שבע הקפות‪ ,‬שבעה אורחים‪ ,‬ותשעה ימים‬ ‫שנעשו עיגול‪ .‬אברהם רוקד בראשונה ודוד בשביעית‪ ,‬וכולם סביב אותו ספר‪ .‬הרי לך פרידת האושפיזין‪ :‬לא בסוכה‪ ,‬שאיש אינו‬ ‫נכנס אליה עוד‪ ,‬אלא בבית הכנסת‪ ,‬כשהם מקיפים את התורה שבשבילה באו‪ .‬ומי שספר בשבוע הזה את האורחים אחד אחד —‬ ‫יספור אותם היום ברגליים‪.‬‬ ‫ומה עם הצל? תשעה ימים דיברנו על צל האמונה — "צילא דמהימנותא" — ועל היד המחבקת שהסוכה עשויה בצורתה‪ .‬והיום‪,‬‬ ‫בבית הכנסת‪ ,‬כשאתה מרים ספר תורה ומחזיק אותו בשתי זרועותיך — הזרוע‪ ,‬האמה‪ ,‬כף היד‪ ,‬כשני קירות וטפח — הבן מה קרה‪:‬‬ ‫תשעה ימים היה הצל מעליך‪ ,‬יד שמחבקת אותך; והיום היד שלך‪ .‬אתה מחבק‪ .‬הסוכה עשתה לך שבעה ימים מה שאתה עושה‬ ‫היום לספר‪ .‬וזה שער הבטחון בפסוקו האחרון‪ֵ" :‬ע ץ־ַח ִּי ים ִה יא ַל ַּמ ֲח ִז יִק ים ָּב ּה‪ְ ,‬ו ֹתְמ ֶכ יָה ְמ ֻא ָּׁש ר" (משלי ג‪ ,‬יח) — הפסוק שאומרים‬ ‫כשמחזירים את הספר לארון‪ .‬למחזיקים בה‪ .‬הבטחון של תשרי כולו היה לדעת שמחזיקים אותך; והיום‪ ,‬בסופו‪ ,‬מגלים שהבוטח‬ ‫הוא מי שמחזיק‪ .‬הצל שהיה מעל הראש ירד אל הזרועות‪ .‬ומי שאחז היום ספר תורה סגור ורקד — החזיק בידיו את מה שהחזיק‬ ‫אותו חמישים יום‪.‬‬ ‫"ְל ֵע יֵנ י ָּכ ל־ִי ְׂש ָר ֵא ל" — ַה ּתֹוָר ה ִנ ְג ֶמ ֶר ת ְּב לּוחֹות ְׁש בּוִר ים‪ּ ,‬וַמ ְת ִח יָל ה ְּב אֹור‬ ‫ב‪ִ .‬ע ְנ ַי ן ַה ּיֹום‬ ‫ומה קוראים היום‪ ,‬באמצע הריקוד? את מותו של משה‪ַ" .‬ו ָּי ָמ ת ָׁש ם ֹמֶׁש ה ֶע ֶב ד־ה' ְּב ֶא ֶר ץ מֹוָא ב ַע ל־ִּפ י ה'‪ְ ...‬ו ֹלא־ָי ַד ע ִא יׁש ֶא ת־ְק ֻב ָר תֹו‬ ‫ַע ד ַה ּיֹום ַה ֶּז ה" (דברים לד‪ ,‬ה–ו)‪ .‬שמונה פסוקים אחרונים‪ ,‬ונחלקו בהם חכמים (בבא בתרא טו ע"א)‪ :‬יהושע כתבם — או משה‬ ‫כתבם בדמע‪" .‬משה כותב בדמע"‪ :‬האיש שכתב את כל התורה מפי הגבורה‪ ,‬כותב את שמונת הפסוקים על מותו שלו‪ ,‬ודמעותיו‬ ‫על הקלף‪ .‬ואת זה קוראים בשמחת תורה‪ ,‬בקול‪ ,‬בניגון של חג‪ ,‬והקהל עומד ושמח‪ .‬אין בכל השנה רגע שבו הסתירה גדולה יותר‪:‬‬ ‫מיתת הרועה — ושמחה‪ .‬ומכאן הבן שהשמחה של היום איננה שמחה שמתעלמת; היא שמחה שיודעת‪ .‬יודעת שמשה מת‪,‬‬ ‫שהחג נגמר‪ ,‬שהסוכה מתקפלת‪ ,‬שמחר שגרה — ורוקדת‪ .‬כי בתורה אחרי "וימת שם משה" בא "ְו ֹלא־ָק ם ָנ ִב יא עֹוד ְּב ִי ְׂש ָר ֵא ל‬ ‫ְּכ ֹמֶׁש ה" — ואחריו "ְּב ֵר אִׁש ית"‪ .‬השמחה של היום עומדת על זה‪ :‬שאחרי הסוף כתובה התחלה‪ ,‬ולא כתוב ביניהם כלום — לא נקודה‪,‬‬ ‫לא שורה ריקה‪ .‬חתן תורה יורד‪ ,‬וחתן בראשית עולה‪.‬‬ ‫ולפני מותו של משה — הברכה‪ְ" .‬ו ֹזאת ַה ְּב ָר ָכ ה ֲא ֶׁש ר ֵּב ַר ְך ֹמֶׁש ה ִא יׁש ָה ֱא ֹלִה ים ֶא ת־ְּב ֵנ י ִי ְׂש ָר ֵא ל ִל ְפ ֵנ י מֹותֹו" (דברים לג‪ ,‬א)‪ .‬האיש‬ ‫ששבר את הלוחות‪ ,‬שהוכיח את ישראל ארבעים שנה‪ ,‬שספר דברים כולו תוכחתו — מה הדבר האחרון שהוא עושה לפני שהוא‬ ‫עולה להר? מברך‪ .‬שבט אחר שבט‪ ,‬בשמו‪ ,‬בברכה משלו — כמו יעקב‪ ,‬האורח השלישי‪ ,‬שבירך כל בן בברכתו‪ .‬ואמרו בספרי‪" :‬וזאת‬ ‫הברכה" — מוסיף על ברכתו של יעקב; מה שיעקב הוכיח‪ ,‬משה בירך‪ .‬ואיך נגמרים דבריו האחרונים של משה אל העם? "ַא ְׁש ֶר יָך‬ ‫ִי ְׂש ָר ֵא ל‪ִ ,‬מ י ָכ מֹוָך‪ַ ,‬ע ם נֹוַׁש ע ַּב ה'" (לג‪ ,‬כט)‪ .‬אשריך‪ .‬המילה האחרונה שאומר משה לישראל — הרועה שהתלוננו עליו‪ ,‬שרבו עמו‪,‬‬ ‫שבנו עגל בהיעדרו — היא "אשריך ישראל"‪ .‬ומיד אחריה עולה ומת‪ .‬וזו התורה של היום‪ :‬הסיום איננו חשבון; הוא ברכה‪ .‬מי‬ ‫שגומר תורה — מברך; מי שגומר תשרי — מברך‪ .‬ומי שיש לו הבוקר בפה מילה על עצמו או על ביתו או על השנה שהייתה — יבדוק‬ ‫אם היא המילה של משה‪" .‬אשריך"‪ .‬ואם אינה — ילמד מן הפרשה שקוראים היום‪ :‬כך גומרים‪.‬‬ ‫ומהי המילה האחרונה של התורה? "ְל ֵע יֵנ י ָּכ ל־ִי ְׂש ָר ֵא ל"‪ .‬ופירש רש"י מן הספרי‪ֶׁ" :‬ש ְּנ ָׂש אֹו ִל ּבֹו ִל ְׁש ֹּבר ַה ּלּוחֹות ְל ֵע יֵנ יֶה ם‪ֶׁ ,‬ש ֶּנ ֱא ַמ ר‬ ‫ָו ֲא ַׁש ְּב ֵר ם ְל ֵע יֵנ יֶכ ם — ְו ִה ְס ִּכ יָמ ה ַּד ַע ת ַה ָּק דֹוׁש ָּב רּוְך הּוא ְל ַד ְע ּתֹו‪ֶׁ ,‬ש ֶּנ ֱא ַמ ר ֲא ֶׁש ר ִׁש ַּב ְר ָּת — ִי יַׁש ר ֹּכֲח ָך ֶׁש ִּׁש ַּב ְר ָּת " (שבת פז ע"א)‪ .‬עמוד על‬ ‫זה‪ ,‬כי הוא סיום של כל המסע שהתחיל באלול‪ .‬התורה כולה — חמישה חומשים‪ ,‬מבראשית — נגמרת במעשה אחד‪ ,‬והוא‪ :‬שבירת‬ ‫הלוחות‪ .‬המילים האחרונות של התורה משבחות את משה על שבירת הלוחות הראשונות‪ .‬ומיד — "בראשית"‪ .‬התחלנו את המסע‪,‬‬ ‫בשבת הראשונה של אלול‪ ,‬בלוחות השניות; ראינו ביום השלישי של החג שיום הכיפורים הוא היום שבו ירדו הלוחות השניות עם‬ ‫"סלחתי"; והתורה עצמה נגמרת בשבירה — עם "יישר כוח"‪ .‬הבן מה נאמר כאן‪ :‬אין שום שבירה בסיפור של ישראל שהיא סוף‪.‬‬ ‫הלוחות שנשברו — התורה מסיימת בהן‪ ,‬ואומרת עליהן יישר כוח‪ ,‬ומתחילה מיד "בראשית ברא אלהים"‪ .‬ומי שנשבר לו משהו‬ ‫בתשרי — קבלה שלא עמדה‪ ,‬יום שנפל‪ ,‬לב שלא הרגיש — יזכור מה כתוב במילה האחרונה של התורה‪ ,‬ומה כתוב מיד אחריה‪.‬‬ ‫ומהי המילה הראשונה של הבריאה עצמה? "ְי ִה י אֹור" (בראשית א‪ ,‬ג)‪ .‬אחרי הלוחות השבורים — אור‪.‬‬ ‫ויש ביום הזה‪ ,‬בארצות הגולה‪ ,‬דבר שראוי לחשוב עליו‪ :‬אין הוא יום מן התורה‪ .‬בארץ ישראל שמיני עצרת ושמחת תורה יום אחד‬ ‫הם; ובגולה‪" ,‬יום טוב שני של גלויות" — היום שנקבע מפני שלא ידעו מתי קידשו בית דין את החודש‪ ,‬יום של ספק‪ .‬וביום הספק‬ ‫הזה‪ ,‬שכל קיומו מפני שלא ידעו‪ ,‬קבעו ישראל את השמחה הגדולה ביותר בשנה — את הריקוד עם התורה‪ .‬הרי לך דבר‪ :‬היום‬ ‫שנולד מן הספק נעשה יום הוודאות הגדולה ביותר‪ .‬ומה יש כאן לימים שאחרי החג? שהספק — "האם יישאר משהו"‪" ,‬האם‬ ‫באמת השתניתי" — אינו סוף‪ .‬יום שלם‪ ,‬הגדול שבימי השמחה‪ ,‬עומד על ספק שהפכו אותו לריקוד‪ .‬וכך גם עם התשובה של‬ ‫תשרי‪ :‬אינך יודע אם התקבלה; ואינך צריך לדעת‪ .‬רוקדים על הספק‪ ,‬ומן הריקוד נעשה יום טוב‪.‬‬ ‫ורמזו קדמונים‪ :‬התורה מתחילה באות ב' — "בראשית" — ונגמרת באות ל' — "ישראל"; והאותיות יחד‪ֵ :‬ל ב‪ .‬הלב של התורה הוא‬ ‫הסוף שנוגע בהתחלה‪ .‬וכל השנה קוראים את התורה כמו קו — מבראשית ועד וזאת הברכה; והיום‪ ,‬כשגומרים ומתחילים בנשימה‬ ‫אחת‪ ,‬מתגלה שהיא עיגול‪ .‬ועיגול הוא צורתו של ריקוד‪ :‬ההקפות סובבות את הבימה‪ ,‬כמו שסובבו את המזבח‪ ,‬כמו שהתורה‬ ‫סובבת את עצמה‪ .‬ובעלי הסוד אמרו שהעיגול הוא צורת האור המקיף — האור שלמדנו ביום הראשון‪ ,‬שאינו נכנס לתוך האדם‬ ‫אלא מקיף אותו‪ ,‬ואינו תלוי בהרגשתו‪ .‬ההקפות של שמחת תורה הן האור המקיף של הסוכה‪ ,‬אחרי שהסוכה נפרקה‪ :‬הסכך ירד‪,‬‬ ‫והמעגל נשאר — סביב הבימה‪ ,‬סביב הספר‪ ,‬סביב האדם‪ .‬ומי ששאל בכל החג "מה נשאר מן הצל כשהסוכה תיפרק" — יראה היום‪:‬‬ ‫המעגל נשאר‪ .‬הוא רק זז מן החצר לבית הכנסת‪ ,‬ומחר — לבית‪.‬‬ ‫ומניין לנו שגומרים תורה בסעודה ובשמחה? משלמה המלך‪ .‬כשנתן לו הקדוש ברוך הוא חכמה בגבעון‪ַ" ,‬ו ָּי ֹבא ְי רּוָׁש ִ‍ַלם ַו ַּי ֲע ֹמד ִל ְפ ֵנ י‬ ‫ֲא רֹון ְּב ִר ית־ה'‪ַ ...‬ו ַּי ַע ׂש ִמ ְׁש ֶּת ה ְל ָכ ל־ֲע ָב ָד יו" (מלכים א ג‪ ,‬טו) — ואמרו במדרש (שיר השירים רבה א‪ ,‬ט)‪ִ" :‬מ ָּכ אן ֶׁש עֹוִׂש ין ְס עּוָד ה‬ ‫ִל ְג ָמ ָר ּה ֶׁש ל ּתֹוָר ה"‪ .‬וזה שמחת תורה‪ :‬הסיום של כל ישראל‪ ,‬כולם יחד‪ ,‬סעודה אחת לגמרה של תורה‪ .‬ואם היית בסיום מסכת‪,‬‬ ‫אתה יודע מה אומרים בו‪ַ" :‬ה ְד ָר ן ֲע ָל ְך" — נחזור אליך‪ .‬אין הסיום אומר "נגמר"; הוא אומר "נשוב"‪ .‬וזה‪ ,‬בעצם‪ ,‬כל היום‪ :‬הדרן עלך‬ ‫תורה — היום גמרנו אותך‪ ,‬ומחר נחזור‪ .‬ועל כל תשרי אפשר לומר אותו דבר‪ :‬הדרן עלך — נחזור אליך‪ .‬לא "היה יפה"; נשוב‪ .‬וכל‬ ‫הסוכות של השנים הבאות הן "הדרן"‪.‬‬ ‫ומה קוראים אחרי בראשית? את ההפטרה‪ :‬יהושע פרק א — היום שאחרי מות משה‪ֹ" .‬מֶׁש ה ַע ְב ִּד י ֵמ ת‪ְ ,‬ו ַע ָּת ה קּום" (יהושע א‪ ,‬ב)‪.‬‬ ‫קום‪ .‬ומה אומר הקדוש ברוך הוא לאיש שצריך לקום ביום שאחרי? שלוש פעמים‪ֲ" :‬ח ַז ק ֶו ֱא ָמ ץ" (שם ו‪ ,‬ז‪ ,‬ט) — ובאמצע‪ֹ" :‬לא־ָי מּוׁש‬ ‫ֵס ֶפ ר ַה ּתֹוָר ה ַה ֶּז ה ִמ ִּפ יָך‪ְ ,‬ו ָה ִג יָת ּבֹו יֹוָמ ם ָו ַל ְי ָל ה" (שם‪ ,‬ח)‪ .‬ההפטרה של שמחת תורה היא היום שאחרי החג‪ .‬משה — הרועה‪ ,‬המנהיג‪,‬‬ ‫האיש שהתורה ניתנה על ידו — איננו; ומה שנשאר לאיש הפשוט שקם במקומו איננו נבואה ולא ענן ולא מן‪ :‬ספר‪" .‬לא ימוש ספר‬ ‫התורה הזה מפיך"‪ .‬ובזה נגמר גם המזמור שאמרנו חמישים יום‪ֲ" :‬ח ַז ק ְו ַי ֲא ֵמ ץ ִל ֶּב ָך" — כך סיים דוד את "לדוד ה' אורי"‪ ,‬בפעם‬ ‫האחרונה שלשום; והיום‪ ,‬בנביא‪ ,‬אותן מילים ליהושע‪ .‬תשרי מתחיל ב"ה' אורי" ונגמר ב"חזק ואמץ" — ומה שביניהם הוא ספר‬ ‫שאינו מש‪ .‬ומי שמפחד ממחר — ממרחשוון‪ ,‬מן החורף — יקרא את ההפטרה עד סופה‪ :‬לא נאמר ליהושע "אל תדאג"‪ ,‬נאמר לו‬ ‫"קום‪ ,‬ולא ימוש"‪ .‬החורף איננו הזמן שבו התורה נעלמת; הוא הזמן שבו היא בפה‪.‬‬ ‫ויש היום דבר שאין כמותו בשנה‪ :‬כולם עולים לתורה‪ .‬כמנהג הקדמונים (רמ"א או"ח תרסט)‪ ,‬קוראים ביום הזה את "וזאת‬ ‫הברכה" שוב ושוב עד שכל אנשי בית הכנסת עלו — הלמדן ומי שאינו יודע לקרוא‪ ,‬הזקן והנער‪ .‬ובסוף‪ָּ" ,‬כ ל ַה ְּנ ָע ִר ים"‪ :‬כל הילדים‬ ‫עולים יחד‪ ,‬תחת טלית פרושה‪ ,‬ומברכים אותם בברכתו של יעקב‪ַ" :‬ה ַּמ ְל ָא ְך ַה ֹּגֵא ל ֹאִת י ִמ ָּכ ל־ָר ע ְי ָב ֵר ְך ֶא ת־ַה ְּנ ָע ִר ים‪ְ ...‬ו ִי ְד ּגּו ָל ֹרב ְּב ֶק ֶר ב‬ ‫ָה ָא ֶר ץ" (בראשית מח‪ ,‬טז)‪ .‬ולמה עולים כולם? מפני הפסוק שקוראים היום‪ ,‬שהוא הפסוק הראשון שיהודי לומד בחייו‪ּ" :‬תֹוָר ה‬ ‫ִצ ָּוה־ָל נּו ֹמֶׁש ה‪ ,‬מֹוָר ָׁש ה ְק ִה ַּל ת ַי ֲע ֹקב" (דברים לג‪ ,‬ד)‪ .‬ואמרו חכמים (סוכה מב ע"א) — במסכת סוכה דווקא‪ָ" :‬ק ָט ן ַה ּיֹוֵד ַע ְל ַד ֵּב ר —‬ ‫ָא ִב יו ְמ ַל ְּמ דֹו ּתֹוָר ה‪ַ ...‬מ אי ּתֹוָר ה? ּתֹוָר ה ִצ ָּוה ָל נּו ֹמֶׁש ה מֹוָר ָׁש ה ְק ִה ַּל ת ַי ֲע ֹקב"‪" .‬מורשה" — ירושה‪ .‬התורה אינה שכר ללומדים; היא‬ ‫ירושה לכל מי שנולד למשפחה‪ .‬ואין ירושה תלויה בזכות‪ :‬היורש יורש מפני שהוא בן‪ .‬ולכן עולים היום כולם‪ ,‬ולכן הילדים תחת‬ ‫הטלית‪ ,‬ולכן רוקדים עם הספר סגור‪ :‬כי הבן אינו צריך לדעת מה כתוב בצוואה כדי לרשת‪ .‬ומי שלא למד השנה — יורש‪ .‬ומי‬ ‫שיירש — ילמד‪.‬‬ ‫ִל ְר ֹקד‪ְ ,‬ו ִל ְפ ֹּתַח — ַה ֵּצ ל ֶׁש ַּנ ֲע ָׂש ה ֵס ֶד ר‬ ‫ג‪ֲ .‬ע בֹוַד ת ַה ּיֹום‬ ‫תשעה ימים של עבודות‪ :‬פתחנו ואחזנו ושאבנו וצעדנו וסגנו ושמרנו ופתחנו פה והכנסנו‪ .‬והיום שתיים‪ ,‬שהן אחת‪ :‬לרקוד עם‬ ‫הספר הסגור — ומחר לפתוח אותו‪ .‬כי הצל שהיה סוכה‪ ,‬ונעשה בית‪ ,‬ונעשה ריקוד — צריך למחרת שמחת תורה להיעשות דבר‬ ‫אחד פשוט שאין לו שם יפה‪ :‬סדר‪ .‬שלושה מעשים אחרונים‪.‬‬ ‫המעשה הראשון — לרקוד עם הרגליים לפני הראש‪ .‬אל תחכה לשמחה; היא באה בדקה האחת עשרה‪ .‬וכשתאחז בספר — הבן מה‬ ‫אתה אוחז‪ :‬לא ספר; את היד שאחזה אותך תשעה ימים‪ .‬ואם אינך רוקד בטבעך — עשה כגר"א‪ :‬לא כמי שיודע לרקוד‪ ,‬כמי‬ ‫שרוצה‪ .‬ובשעה שיעלו כל הנערים תחת הטלית — עמוד קרוב‪ ,‬ואם יש לך ילד‪ ,‬שים את ידך על ראשו כשאומרים "המלאך הגואל"‪:‬‬ ‫הברכה של יעקב‪ ,‬האורח השלישי‪ ,‬נאמרת היום על הילד שלך‪ ,‬ואתה הצינור‪ .‬וזכור את "מורשה"‪ :‬הילד הזה יורש‪ .‬ואתה גם‪.‬‬ ‫המעשה השני — לקחת אליה כירושה‪ .‬כשתעלה היום לתורה — וכולם עולים — אמור את הברכה "ֲא ֶׁש ר ָּב ַח ר ָּב נּו‪ְ ...‬ו ָנ ַת ן ָל נּו ֶא ת‬ ‫ּתֹוָר תֹו" כמי שקורא צוואה‪ :‬נתן‪ .‬לא השאיל‪ ,‬לא הבטיח למי שיזכה — נתן‪ .‬ואם עלה בך השבוע הקול "התורה לא שלי‪ ,‬אני לא‬ ‫למדן" — הברכה של היום היא התשובה‪ :‬בחר בנו‪ ,‬נתן לנו‪ .‬ואחרי הברכה‪ ,‬כשתחזור למקומך‪ ,‬אמור לעצמך משפט אחד של‬ ‫ירושה‪" :‬יש לי חלק בזה"‪ .‬זו כל שמחת תורה‪.‬‬ ‫המעשה השלישי — מחר‪ְּ" .‬ב ֵר אִׁש ית"‪ .‬ההפטרה אמרה "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" — ומה שאינו מש צריך מקום קבוע‪ .‬קבע‬ ‫לך מחר‪ ,‬באסרו חג‪ ,‬לפני שמרחשוון סוגר את הדלת‪ ,‬דבר אחד‪ :‬סדר‪ .‬לא גדול — קבוע‪ :‬פרשה עם רש"י בכל יום‪ ,‬דף אחד‪ ,‬פרק‬ ‫משניות‪ ,‬שיעור בבית הכנסת‪ ,‬לימוד עם ילד בליל שבת‪ .‬דבר אחד שהוא "לא ימוש"‪ .‬ובזה נעשה הצל של תשעת הימים סדר של‬ ‫שנה‪ :‬כי סוכה מתפרקת‪ ,‬ולולב מתייבש‪ ,‬וריקוד נגמר — וסדר לימוד אינו מש‪ֵ" .‬נ ר ִמ ְצ ָו ה ְו תֹוָר ה אֹור" (משלי ו‪ ,‬כג)‪ :‬המצווה — נר;‬ ‫והתורה — אור‪ .‬הסוכה הייתה נר — מצווה שדולקת שבעה ימים; ומן הנר הזה מדליקים עכשיו אור לשנה‪ .‬מנר לנר‪ ,‬כמו שלמדנו כל‬ ‫השנה‪ ,‬והאור אותו אור‪ .‬ואם תשאל מה יישאר מתשעת הפרקים — זה‪ :‬לא הרעיונות‪ ,‬לא המקורות‪ ,‬אלא השעה הקבועה שבה הם‬ ‫יורדים מן הדף אל הפה‪ .‬ובזה סוגר גם שער הבטחון את שנתו הראשונה‪ :‬הבטחון‪ ,‬למדנו חמישים יום‪ ,‬הוא שהתוצאה שלו‬ ‫והעבודה שלנו‪ .‬ומהי העבודה בשנה שמתחילה מחר? "והגית בו"‪ .‬והתוצאה — "ָא ז ַּת ְצ ִל יַח ֶא ת־ְּד ָר ֶכ ָך ְו ָא ז ַּת ְׂש ִּכ יל" (יהושע א‪ ,‬ח) —‬ ‫שלו‪ .‬ובין השניים — "חזק ואמץ"‪ .‬חזק — על העבודה; ואמץ — על הבטחון‪.‬‬ ‫ומילה אחרונה לתשעת הימים‪ .‬ביום הראשון אמרנו שהסוכה היא יד — "וימינו תחבקני" — שני קירות וטפח‪ ,‬והצד הרביעי פתוח‪,‬‬ ‫כדי שתוכל לצאת ותישאר מרצונך‪ .‬תשעה ימים לא יצאת‪ .‬והיום הצד הרביעי הוא שיוצא‪ :‬הסוכה נפרקת‪ ,‬והיד נשארת — לא‬ ‫מסביבך‪ ,‬אלא בתוכך‪ ,‬ומחר בשולחן שלך‪ ,‬ובבית שלך‪ ,‬ובספר שלך‪ַּ" .‬ב ֻּס ֹּכת ֵּת ְׁש בּו" — ישבנו‪ .‬ומעכשיו ההפך‪ :‬הסוכה תשב בנו‪.‬‬ ‫שנה שלמה‪ ,‬עד לסוכה הבאה‪ ,‬שבה — אם ירצה ה' — ניכנס שוב‪ ,‬עם אותם שבעה אורחים‪ ,‬אל אותו צל‪ ,‬כמי שחוזר הביתה‪.‬‬ ‫ַמ ה ַּל ְח ֹׁשב ַה ּיֹום‪ :‬כשיבוא הקול של "מחר זה נגמר" — ענה לו בסדר הקריאה של היום‪ְ" :‬ל ֵע יֵנ י ָּכ ל־ִי ְׂש ָר ֵא ל" — ומיד "ְּב ֵר אִׁש ית"‪,‬‬ ‫בלי שורה ריקה ביניהם‪ .‬אין בתורה סוף; יש מילה אחרונה ואחריה הראשונה‪ .‬והמילה האחרונה היא לוחות שבורים עם‬ ‫"יישר כוח" — ואחריהן "יהי אור"‪ .‬וחשוב על הספר הסגור‪ :‬היום כולם שווים וכולם קטנים‪ ,‬וזה מה שמשמח‪ .‬ו"מורשה" —‬ ‫אתה יורש‪ ,‬לא מפני שלמדת‪ ,‬אלא מפני שנולדת‪ .‬ועל הצל‪ :‬היד שחיבקה אותך תשעה ימים נעשית היום היד שלך‪,‬‬ ‫שמחבקת ספר‪.‬‬ ‫ַמ ה ַּל ֲע ׂשֹות ַה ּיֹום‪ :‬שלושה מעשים אחרונים‪ .‬לרקוד — עם הרגליים לפני הראש‪ ,‬עשר דקות בלי לרצות‪ ,‬ולראות מה קורה‬ ‫באחת עשרה; וכש"כל הנערים" עולים — יד על ראש הילד ב"המלאך הגואל"‪ .‬לעלות — ולומר "ונתן לנו את תורתו" כמי‬ ‫שקורא צוואה‪ ,‬ולומר בלב‪ :‬יש לי חלק בזה‪ .‬ומחר — לקבוע‪ :‬דבר אחד של "לא ימוש"‪ ,‬קטן וקבוע‪ ,‬לפני שמרחשוון סוגר את‬ ‫הדלת; ולכתוב אותו על הפתק שבכיס‪ ,‬מתחת לקבלה של אלול‪ .‬נר מצוה — ותורה אור‪.‬‬ ‫ִׂש יׂשּו ְו ִׂש ְמ חּו ְּב ִׂש ְמ ַח ת ּתֹוָר ה · ַח ג ָׂש ֵמ ַח · ּוִמ ָּמ ֳח ָר ת — ְּב ֵר אִׁש ית‬ ‫ֵנר ַמ ֲעָר ִב י · גיליון ט"ו · מהדורת סוכות תשפ"ז — ִצ ָּלא ִד ְמ ֵה יְמ נּוָת א · פרק ט' — שמחת תורה‪ ,‬כ"ג בתשרי · סיום תשעת הפרקים · בשבת הבאה אי"ה‪ :‬גיליון ט"ז‬ ‫— פרשת בראשית · ִנָּת ן ְל ַצֵּלם ּוְל ָה ִפ יץ ְל ִזּכּוי ָה ַר ִּב ים‬ ‫ִס ּיּום ִּת ְׁש ַע ת ַה ְּפ ָר ִק ים · "ַּב ֻּס ֹּכת ֵּת ְׁש בּו" — ָי ַׁש ְב נּו; ּוֵמ ַע ְכ ָׁש ו ַה ֻּס ָּכ ה ֵּת ֵׁש ב ָּב נּו‬ ‫ְל ֶה ָע רֹות ְו ֶה ָא רֹות‪ְ ,‬ו ִל ְק ָּב ַל ת ַה ִּג ָּל יֹון ִמ ֵּד י ָׁש בּוַע ַּב ֹּדַא ״ל‪nergilyon@gmail.com :‬‬