gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

משנת השבוע · Mishnas Hashevuah — בראשית (2026-10-05)

מוציא לאור: משנת השבוע · Mishnas Hashevuah

שבוע: בראשית (2026-10-05)

משנת השבוע · Mishnas Hashevuah — בראשית (2026-10-05)

פתח את ה-PDF הורדה

‫א‬ ‫משנת השבוע‬ ‫פרשת בראשית תשפ"ז‬ ‫[שנה ט"ז ‪ -‬גליון ד']‬ ‫לימוד מצוה יומית‬ ‫כ"ח תשרי‬ ‫ערב שבת‪:‬‬ ‫לא לתבוע חובו‬ ‫מצוה סז‪.‬‬ ‫כ"ט תשרי‬ ‫שבת קודש‪:‬‬ ‫מצוה סח‪ .‬לא לשית יד בריבית‬ ‫פרשת נח‬ ‫ל' תשרי‬ ‫יום ראשון‪:‬‬ ‫שלא לקלל הדיין‬ ‫מצוה סט‪.‬‬ ‫תוכן הענינים‬ ‫א' מרחשון‬ ‫לאו דברכת השם‬ ‫יום שני‪:‬‬ ‫מצוה ע‪.‬‬ ‫דברות קודש‬ ‫ב' מרחשון‬ ‫יום שלישי‪:‬‬ ‫מכ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק זצוקללה"ה ‪..‬ג‬ ‫שלא לקלל הנשיא‬ ‫מצוה עא‪.‬‬ ‫ג' מרחשון‬ ‫יום רביעי‪:‬‬ ‫מצוה יומית‪ ..........................................‬ו‬ ‫סדר חוק התבואה‬ ‫מצוה עב‪.‬‬ ‫ד' מרחשון‬ ‫יום חמישי‪:‬‬ ‫ליקוטי מגיד משנה‪ .............................‬ט‬ ‫שלא לאכול טריפה‬ ‫מצוה עג‪.‬‬ ‫דא"ח מכ"ק מרן אדמו"ר שליט"א ‪.....‬יד‬ ‫מערכת המשנה ‪ ..............................‬כט‬ ‫שיעורי הלכה ‪ ..................................‬לא‬ ‫ניצוצי הדף ‪.......................................‬לה‬ ‫מראי מקומות ללימוד דף היומי ‪ .........‬מג‬ ‫הילולא דצדיקיא ‪ ..............................‬מג‬ ‫מגיד משנה לנוער ‪ ............................‬נא‬ ‫‪ ‬אונגוואר ‪‬‬ ‫יצא לאור ע"י‬ ‫מכון משנה הלכות‬ ‫‪1578 53rd St‬‬ ‫‪Brooklyn, NY 11219‬‬ ‫לשלוח תגובות והערות‬ ‫בכל עניני הגליון בפאקס‬ ‫‪718-851-2660‬‬ ‫לקבל הקונטרס באי‪-‬מייל‪:‬‬ ‫‪KhalUngvar@gmail.com‬‬ ‫ג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫דברות קודש‬ ‫מאת כ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק זצוקללה"ה‬ ‫פרשת בראשית תשל"ד‬ ‫חולק‪ ,‬גוזרני עליך שלא יעברו בך מים‬ ‫"ולמשול ביום ובלילה" (א‪:‬יח)‪ .‬במ"ר (ו'‬ ‫לעולם‪ .‬חלק לי'‪.‬‬ ‫ט') הלוא כבר נאמר 'את המאור הגדול‬ ‫הוה ההוא גברא דהוה דארי [נושא] חיטי‬ ‫לממשלת היום'‪ ,‬ומה ת"ל 'ולמשול ביום‬ ‫ובלילה'? אלא אלו הצדיקים שהן שולטין‬ ‫לפסחא‪ .‬א"ל [רבי פנחס לנהר] חלוק לי'‬ ‫נמי להאי‪ ,‬דבמצוה עסיק‪ ,‬חלק לי'‪ .‬הוה‬ ‫במה שנברא להאיר ביום ובמה שנברא‬ ‫ההוא טייעא [סוחר ערבי] דלווה בהדייהו‬ ‫להאיר בלילה‪ .‬הה"ד (יהושע י‪:‬יג) "וידום‬ ‫א"ל חלוק לי' נמי וכו' עיי"ש‪ .‬נראה מוכח‬ ‫השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו"‪,‬‬ ‫ע"ש‪.‬‬ ‫דצדיק גדול ממלאך‪.‬‬ ‫והנראה לפ"מ שנחלקו בעלי תריסין אי‬ ‫ועיין סנהדרין (צב‪-:‬צג‪ ).‬א"ר יוחנן‪,‬‬ ‫מלאכים גדולים מצדיקים‪ ,‬או צדיקים‬ ‫גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת‬ ‫גדולים ממלאכים‪ .‬ופשטו להם מה"ת ומן‬ ‫[שהזכירם הכתוב קודם למלאך]‪ ,‬שנאמר‬ ‫(דניאל ג‪:‬כה) "ענה ואמר [נבוכדנצר] הא‬ ‫הנביאים ומן הכתובים‪ ,‬ודברי חז"ל‬ ‫אנה חזה גוברין ארבעה שריין מהלכין‬ ‫דגדולים צדיקים ממלאכי השרת‪ ,‬חדא‬ ‫בגוא נורא וחבל לא איתי בהון ורויה די‬ ‫כיון שמלאכים אין יכולים לשנות בעולם‬ ‫רביעאה דמה לבר אלהין" [ראיתי ארבעה‬ ‫ממנהגו הטבעי ‪ -‬לא בעוה"ז ולא בעוה"ב‬ ‫אנשים מותרים מאסוריהם‪ ,‬מהלכים בתוך‬ ‫שום דבר רק בציווי ה'‪ ,‬ובלי זה הם‬ ‫מתנהגים בהכרח‪ .‬וצדיק מושל ביראת ה'‬ ‫האש‪ ,‬ואין בהם חבלה‪ ,‬ותוארו של הרביעי‬ ‫(עי' ש"ב כג‪:‬ג)‪ ,‬ובידו לגזור ולשנות מעשה‬ ‫דומה למלאך אלקים]‪ .‬ופרש"י‪ ,‬דברישא‬ ‫בראשית‪ .‬ובתורה כתיב "וישלח יעקב‬ ‫חשיב לתלתא צדיקי‪ ,‬ומלאך לבסוף‬ ‫מלאכים" (בראשית לב‪:‬ד)‪ ,‬בא ללמדך‬ ‫דכתיב 'ורויה די רביעאה דמי לבר אלהין'‬ ‫ע"ש‪.‬‬ ‫שגדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת‪,‬‬ ‫דמי גדול ‪ -‬המשלח או השליח‪.‬‬ ‫ועיין זה"ק פ' לך לך (דף צ' ומדרש תנחומא‬ ‫כאן ב'‪ ,‬ועי' משנת ר' אליעזר פט"ו עמ' רצ"ו)‬ ‫ומצינו (חולין ז‪ ).‬ברפב"י שהלך לפדיון‬ ‫ר' יהודה אומר‪ ,‬תדע לך שהצדיקים‬ ‫שבוים‪ .‬פגע ביה בגינאי נהרא‪ ,‬א"ל גינאי‬ ‫גדולים מן המלאכים‪ ,‬וכי מי גדול‪ ,‬הנושא‬ ‫חלוק לי מימך ואעבור בך‪ .‬א"ל‪ ,‬אתה‬ ‫הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות‬ ‫או הנישא? שכן דרך עבדי המלך נושאין‬ ‫את אדוניהם‪ ,‬וכתיב בצדיקים (תהלים צא‪:‬יב)‬ ‫רצון קוני‪ .‬אתה ספק עושה ספק אי אתה‬ ‫"על כפים ישאונך"‪ ,‬הרי שהצדיקים‬ ‫עושה‪ ,‬אני ודאי עושה‪ .‬א"ל‪ ,‬אם אי אתה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ד‬ ‫בא"י אמ"ה אשר הראה לנו מאור הגנוז‬ ‫גדולים מן המלאכים‪ .‬ועיין עץ חיים‬ ‫מששת ימי בראשית (מובא בדרשות חת"ס‬ ‫להאריז"ל (היכל ה' דרושי הצלם ספ"א)‬ ‫ובערוה"ב)‪.‬‬ ‫שיש מלאכים מרכבה לאדם‪ ,‬ואלו‬ ‫וי"ל דזה נמי ביאור הגמ' (ברכות נח‪ ).‬רב‬ ‫המלאכים הם גרועים מהאדם‪ .‬אך‬ ‫ששת סגי נהור הוה‪ .‬הוה קאזלי כולי‬ ‫המלאכים שהם מרכבה להקב"ה הם‬ ‫עלמא לקבולי אפי מלכא‪ ,‬וקם אזל‬ ‫גבוהים מאדם‪.‬‬ ‫בהדייהו‪ .‬אשכחיה האי צדוקי‪ ,‬א"ל חצבי‬ ‫ובאמת כי איתא בגמ' (סנהדרין קב‪).‬‬ ‫לנהרא [כדים] שלמים הולכים לנהר‬ ‫שתפשו הקב"ה לירבעם בבגדו וא"ל‬ ‫לשאוב מים]‪ .‬כגני לייא [הכדים‬ ‫חזור בך‪ ,‬ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן‬ ‫השבורים‪ ,‬לאן יש להם לילך?] כלומר‪,‬‬ ‫עדן‪ .‬והנה הוא גדול מן המלאכים‪,‬‬ ‫הרואה הולך לראות‪ ,‬אבל מה לו לסגי‬ ‫דהמלאכים יש להם גבול בל יעבורון‬ ‫נהור‪ .‬א"ל תא חזי [בא וראה‪ ,‬דאע"פ‬ ‫לגשת‪ ,‬ובצדיקים אני ואתה נטייל‪ .‬וקצת‬ ‫שהנני סומא]‪ ,‬דידענא טפי מינך [בביאת‬ ‫יש לדחוק דהתם בג"ע ושם כו"ע מודי‪.‬‬ ‫המלך] וכו'‪ .‬מאי הוה ליה לההוא צדוקי?‬ ‫ובשל"ה הק' האריך הרבה בזה אי גדולים‬ ‫איכא דאמרי כחלינהו לעיניה [אומה‬ ‫צדיקים יותר ממלאכי השרת‪.‬‬ ‫רשעה שהיתה בימיהם נקרו את עיניו]‪,‬‬ ‫ולפ"ז א"ש "ולמשול ביום ובלילה" ‪-‬‬ ‫וא"ד רב ששת נתן עיניו בו ונעשה גל של‬ ‫אלו הצדיקים‪ ,‬שהם שולטים במה שנברא‬ ‫עצמות‪ .‬ואם סגי נהור הוה‪ ,‬היאך יהיב בו‬ ‫להאיר ביום ובמה שנברא להאיר בלילה‪.‬‬ ‫עיניו? אלא דאור הגנוז סגי נהור נמי‬ ‫וזהו הרבותא שהכניע את המאורות בעת‬ ‫רואה בו‪.‬‬ ‫בריאתם תחת שליטת צדיקי העולם‪,‬‬ ‫ונראה דזה הוא האור מה שתינוק במעי‬ ‫שיהיו הם המושלים בהם‪.‬‬ ‫אמו רואה בו‪ ,‬שהרי אינו רואה כלל דרך‬ ‫א"י דרש"י פי' עה"פ "להבדיל בין היום‬ ‫בטן אמו ומ"מ רואה מסוף העולם ועד‬ ‫ובין הלילה" (א‪:‬יד) משנגנז האור‬ ‫סופו (עיין נדה ל‪ ):‬והוא באור הגנוז‪ .‬ומי‬ ‫הראשון‪ ,‬אבל בשבעת ימי בראשית‬ ‫שזכה בו‪ ,‬אצלו לילה כיום יאיר‪ .‬ובחי' זה‬ ‫שמשו האור והחושך הראשונים שניהם‬ ‫היתה בליל פסח‪ .‬ומצאתי כן גם בהגדת‬ ‫יחד בין ביום בין בלילה‪ ,‬ע"ש‪ .‬ועה"פ‬ ‫החיד"א ז"ל‪.‬‬ ‫"וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל"‬ ‫ובזה יש לבאר בהגש"פ‪ ,‬מעשה בר"א‬ ‫(א‪:‬ד) פירש"י ראוהו שאינו כדאי‬ ‫ור"י ור"ע ור"ט שהיו מסובין בבני ברק‬ ‫להשתמש בו רשעים‪ ,‬והבדילו לצדיקים‬ ‫וכו' כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם‬ ‫לעת"ל‪ .‬כלומר‪ ,‬שעתידים להיות בעולם‬ ‫ואמרו רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית‪.‬‬ ‫והצדיקים משתמשים בו כשזוכים‪.‬‬ ‫וקשה‪ ,‬דקאמר כל אותו הלילה‪ ,‬א"כ אכתי‬ ‫וידוע ממרן כק"ז הגה"ק ר' עמרם חסידא‬ ‫לילה היתה‪ .‬וגם האיך לא חשוב בעיני הני‬ ‫זיע"א שבירך קודם פטירתו בשם ומלכות‬ ‫ה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ואמר הה"ד "שמש בגבעון ידום וירח‬ ‫ד' מלאכי מעלה לק"ש של שחרית‪ ,‬עד‬ ‫בעמק אילון"‪ ,‬ואז העולם היה חסר אור‬ ‫שבאו תלמידיהם להזכירם‪.‬‬ ‫המאורות‪ ,‬שהרי עמדו מלשמש‪ .‬אלא‬ ‫אמנם להנ"ל אתי שפיר‪ ,‬דהם זכו לאור‬ ‫שיהושע השתמש אז באור הגנוז‪ ,‬ולכן‬ ‫הגנוז והי' אצלם לילה כיום יאיר‪ .‬ונכנסו‬ ‫כתיב "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי‬ ‫תלמידיהם וראו האור‪ ,‬חשבו שכבר הגיע‬ ‫ו‪:‬כג)‪ ,‬כי נר הוא מה שכל אחד מדליק‪,‬‬ ‫זמן ק"ש של שחרית‪ ,‬ובאמת אכתי לילה‬ ‫ואורו מוגבל ביד כל אדם מדליק נר אחד‬ ‫היתה‪ ,‬וכמ"ש כל אותו הלילה‪ ,‬כלומר‬ ‫או שנים כרצונו ולכל אשר יחפוץ יטלנו‪.‬‬ ‫שאכתי לילה היתה‪ ,‬והם חשבוהו ליום‪.‬‬ ‫אבל אור הוא בלתי מוגבל לאין שיעור‬ ‫ולפ"ז נראה דיהושע כשהעמיד השמש‬ ‫ואין ערך‪ ,‬ובפרט להזוכה לאור תורתו‬ ‫בגבעון וירח בעמק אילון (עי' יהושע י‪:‬יב)‪,‬‬ ‫זורחת על פניו‪ ,‬שהוא מאור הגנוז שבו‬ ‫לא היו המאורות שולטים אז‪ ,‬שיהושע‬ ‫נברא העולם והוא בלתי מוגבל‪ .‬ובבריאת‬ ‫העמידן ופסקו מלשמש‪ ,‬וא"כ נעדר‬ ‫העולם הביט הקב"ה בתורה ובו ברא‬ ‫המאור מן העולם‪ .‬וצ"ל שיהושע‬ ‫העולם‪.‬‬ ‫השתמש באור הגנוז מששת ימי בראשית‪,‬‬ ‫ולכן מתפללים 'והאר עינינו בתורתך'‪.‬‬ ‫ואור זה לילה כיום יאיר‪.‬‬ ‫וצדיקים זוכים ורואים מסוף העולם ועד‬ ‫וז"ש המדרש "המאור הגדול לממשלת‬ ‫סופו‪ ,‬שאין דבר המבדיל באור הגנוז‬ ‫היום וגו' ויתן אותם אלקים ברקיע‬ ‫בתורה שיכסנו‪ ,‬ולא כאור החמה אלא‬ ‫השמים להאיר על הארץ"‪ ,‬אלא שהם אין‬ ‫כאור שבעת ימי בראשית‪ .‬ולכן כתיב‬ ‫כחם בין ביום ובין בלילה‪ ,‬אלא זה כחו‬ ‫'ויהי אור' אלו מעשיהם של צדיקים‪.‬‬ ‫ביום וזה כחו בלילה‪ .‬ולכן הוסיף‬ ‫ועיין הקדמה לס' הקנינים במ"ח דברים‪,‬‬ ‫"ולמשול ביום ובלילה" ‪ -‬אלו הצדיקים‬ ‫שצדיק הגדול משתמש באור הגנוז‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫שע"י אור הגנוז מאירים בין ביום ובין‬ ‫בלילה כמו בשבעת ימי בראשית‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ו‬ ‫מצוה יומית‬ ‫ד' מרחשון תשפ"ז‬ ‫מצוה עג‪ .‬שלא לאכול טריפה‬ ‫ושתו חלב וגבינה מעולל ויונק עד איש‬ ‫מדוע אין חשש לשתות חלב בהמה‬ ‫שיבה‪ .‬ובפשטות סמכו דרוב בהמות‬ ‫בענין כשרות החלב בזמנינו‪ ,‬ומקום‬ ‫כשרות הן‪ .‬ומיהו אפילו נימא מטעם אחר‬ ‫השאלה כיון שידוע שבזמננו נמצא אצל‬ ‫הכמוס מאתנו‪ ,‬יהיה מאיזה טעם שיהיה‪,‬‬ ‫כל בהמות אפילו הבריאות והצעירות‪,‬‬ ‫כך היה מקובל מפי משה רבינו ויהושע‬ ‫חלק גדול מאד של טריפות‪ ,‬והאיך אנחנו‬ ‫בן נון‪ ,‬עד אברהם אבינו שלקח חמאה‬ ‫שותין חלב ואוכלין גבינה‪ ,‬שברור לנו‬ ‫וחלב ובן הבקר (בראשית יח‪:‬ח)‪ .‬ואנן‬ ‫שיש בין ששים בהמות בבירור יותר‬ ‫עכשיו נשאל להכחיש מה שמסרו לנו‬ ‫מעשר טרפות‪ ,‬ואפילו עד עשרים ושמנה‪.‬‬ ‫אבותינו‪ ,‬ולא נבוש ולא נכלם מהם‪,‬‬ ‫והגם שאם היו חולבין כל פרה ופרה‬ ‫ונכריז על החלב ששתו שהיה חלב‬ ‫בנפרד היה מותר‪ ,‬דסומכין שהיא מהרוב‬ ‫א‬ ‫טריפה‪.‬‬ ‫כשרות‪ ,‬מ"מ כשמערבין חלב ממאות או‬ ‫והנלענ"ד‪ ,‬מתחילה עלינו להעמיד יסוד‬ ‫אלפי פרות‪ ,‬עלינו לדון‪ :‬האם אין בכל‬ ‫גדול בדיני התורה‪ ,‬ובפרט בדין רוב‬ ‫אלה חלק אחד מששים טריפות‪.‬‬ ‫וחזקה שאמרה תורה "אחרי רבים להטות"‬ ‫ואין סברא לומר דרובא דליתא קמן‬ ‫(שמות כג‪:‬ב) ובין ברובא דאיתא קמן ובין‬ ‫המעיד על כל בהמה פרטית שמסתבר‬ ‫ברובא דליתא קמן‪.‬‬ ‫שהיא מן הרוב‪ ,‬יועיל גם לומר שאין‬ ‫ביאור מאמר חז"ל בחולין‬ ‫בכולם אפילו חלק אחד מן הטריפות מה‬ ‫שהוא בניגוד להסברא ולבו נוקפו‪ .‬ואפילו‬ ‫אמר הקב"ה למשה‪" ,‬זאת החיה אשר‬ ‫נימא דיש גזירת הכתוב מדין רוב‪ ,‬מ"מ‬ ‫תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ"‬ ‫אכתי מי שברי לו אסור לשתות‪ .‬ונפשו‬ ‫(ויקרא יא‪:‬א‪-‬ב)‪ .‬ובגמרא (חולין מב‪' ):‬זאת‬ ‫בשאלתו אם יש עכ"פ לסדר עצה טכנית‬ ‫החיה אשר תאכלו' ‪ -‬חיה אכול‪ ,‬שאינה‬ ‫לסלק חשש זה‪.‬‬ ‫חיה לא תיכול‪ ,‬מכלל דטרפה לא חיה‪.‬‬ ‫ואידך האי 'זאת החיה' מאי עביד ליה‪,‬‬ ‫כל הדורות שתו אבותינו חלב‬ ‫מיבעיא לי לכדתנא דבי ר' ישמעאל‪,‬‬ ‫בראשונה אומר‪ :‬אבותינו מעולם אכלו‬ ‫א‬ ‫ובני ישראל אכלו מאכלי חלב מיד אחרי קבלת התורה‪ ,‬וכמו שמובא בשם הרה"ק מקאריץ זי"ע‬ ‫(אמרי פנחס שבועות רס"ו) כי קודם מתן תורה היה מותר בשר נחירה‪ ,‬ובשעת מתן תורה נאסר והוצרכו‬ ‫לשחוט‪ .‬ולכו"ע בשבת ניתנה תורה (שבת פו‪ , ):‬ובאותה שבת לא היה להם בשר שחוטה ולא יכלו‬ ‫לשחוט‪ ,‬והוצרכו לאכול מאכלי חלב‪ .‬ולזכר זה אנו אוכלין ג"כ מאכלי חלב‪.‬‬ ‫ושאלתי דשחיטה ניתנה אח"כ במ' יום שהיה משה בהר‪ ,‬כדאיתא בט"ז (יו"ד סי' א')‪ .‬והשיב מו"ה דוד‬ ‫ישראל נ"י‪ ,‬בנו של רבי בנימין זאב ז"ל‪ ,‬שבעשרת הדברות מרומז כל המצוות‪ .‬וכן מובא במשנה‬ ‫ברורה (סי' תצ"ד סקי"ב) בשם גדול אחד שאמר טעם נכון לזה‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫ז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ואמר לן דאזלינן בתר רובא‪ .‬ואיתא‬ ‫דתנא דבי ר"י‪' ,‬זאת החיה אשר תאכלו'‬ ‫בגמרא (חולין יא‪-.‬יא‪ ):‬מנא הא מילתא‬ ‫‪ -‬מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין‬ ‫דאמור רבנן זיל בתר רובא‪ ,‬מנלן דכתיב‬ ‫והראה לו למשה‪ ,‬ואמר לו זה אכול‪ ,‬וזה‬ ‫"אחרי רבים להטות" וכו' רב אשי אמר‬ ‫לא תיכול‪ .‬ובתו"כ (הובא ברש"י עה"ת)‪,‬‬ ‫אתיא משחיטה עצמה‪ ,‬דאמר רחמנא‬ ‫מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה‬ ‫שחוט ואכול‪ ,‬וליחוש שמא במקום נקב‬ ‫אותה לישראל‪ ,‬זאת תאכלו‪ ,‬וזאת לא‬ ‫קא שחיט וכו'‪ ,‬ורב כהנא אמר היכא דלא‬ ‫תאכלו וכו'‪.‬‬ ‫אפשר לא אפשר ואוכל‪ ,‬דאי לא תימא‬ ‫והנה צוה הקב"ה עוד‪ ,‬דהגם דצוה אותה‬ ‫הכי‪ ,‬לר"מ דחייש למיעוטא הכ"נ דלא‬ ‫תאכלו‪ ,‬מ"מ יש עוד תנאי מהלכה למשה‬ ‫אכל בישרא‪ .‬וכ"ת הכ"נ פסח וקדשים‬ ‫מסיני‪" ,‬ושחטתם בזה" (ש"א יד‪:‬לד)‪ ,‬ואמרו‬ ‫מאי איכא למימר וכו'‪ ,‬ע"כ היכא דלא‬ ‫חז"ל דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת‬ ‫אפשר שאני‪ ,‬הכ"נ היכא דלא אפשר לא‬ ‫באיסור אבר מן החי עד שתשחט‪ ,‬והוא‬ ‫אפשר‪ .‬ועי' רש"י שם‪.‬‬ ‫מהלכה למשה מסיני דיני שחיטה‪ .‬עוד‬ ‫אזלינן בתר רוב‬ ‫איתא שם בגמרא‪ ,‬דטריפה אסורה‬ ‫והנה לן יסוד‪ ,‬דהתורה התירה ואסרה‪,‬‬ ‫באכילה אפילו שחטה‪ ,‬והוא מדרשה‬ ‫וחזרה והתירה‪ .‬התירה דכל החיה אכול‪,‬‬ ‫דחיה אכול‪ ,‬שאינה חיה לא תאכל‪ ,‬למ"ד‬ ‫והיה נכלל גם טריפות בכלל‪ .‬ובא הכתוב‬ ‫דטריפה אינה חי‪ .‬ולמ"ד חי‪ ,‬ילפינן לה‬ ‫ומיעט טריפות לא תאכל‪ ,‬והני טריפות‬ ‫ממקום אחר‪.‬‬ ‫למיניהם י"ח הם ‪ -‬והם הלכה למשה‬ ‫סברת האמוראים איך אוכלין בשר‬ ‫מסיני‪ ,‬ולרמב"ם שבעים מיני טריפות‬ ‫ומעתה הרי יש לפנינו הלכה אחת סותרת‬ ‫הם‪ ,‬אלא דא"כ לא נוכל לאכול‪ ,‬דלעולם‬ ‫השני‪ :‬אחת‪ ,‬דתפס הקב"ה מכל ומין‬ ‫נחוש שמא נטרפה‪ ,‬ועכ"פ בשעת שחיטה‬ ‫והראה למשה‪ ,‬ואמר ליה זאת אכול‪,‬‬ ‫שמא במקום נקב קא שחט‪ .‬לכן אמרה‬ ‫ומשמע דכל שימצא מין ממינים הכשרים‬ ‫תורה 'אחרי רבים להטות'‪ ,‬כלומר אפילו‬ ‫מותר לנו לאכול‪ .‬ומדכתיב "להבדיל וגו'‬ ‫יש שם ודאי טריפות‪ ,‬התורה התירה‬ ‫ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא‬ ‫טריפה כזו‪ ,‬ומותר לאכול ד'אחרי רבים‬ ‫תאכל" (ויקרא יא‪:‬מז)‪ ,‬נשמע מינה מאידך‬ ‫להטות'‪ ,‬ובין רובא דאיתיה קמן‪ ,‬ובין‬ ‫תנא דבי ר"י‪ ,‬דמינה ילפינן י"ח מיני‬ ‫רובא דליתיה קמן‪ ,‬כל מיני רוב נכלל‬ ‫טריפות שנאמרו הלכה למשה מסיני‪.‬‬ ‫בזה‪.‬‬ ‫ושמעינן דטריפה חיה ואסר לנו לאכלה‪,‬‬ ‫ובזה מובן‪ ,‬כל שעה שתהיה בהמה לפנינו‬ ‫א"כ מנע אותנו מהלכה למשה מסיני‬ ‫מזאת החיה אשר צוה לנו הקב"ה ע"י‬ ‫שלא נאכל רק אותה שאין בה מיני‬ ‫משה רבינו‪ ,‬ולא נראה בה טריפות‬ ‫טריפות‪ .‬נמצא דההלכה למשה מסיני‬ ‫מבחוץ‪ ,‬מותרת היא וחלבה‪ .‬הגם שאפשר‬ ‫די"ח טריפות מונע מלאכול הבהמה עד‬ ‫שלאחר שחיטה תמצא טריפה‪ ,‬מ"מ‬ ‫שנדע שאינה טרפה‪ ,‬ונמצא הדברים‬ ‫התורה התירה כל זמן שלא נשחטה מדין‬ ‫סותרים ונעלמים‪ ,‬כיצד נעשה‪.‬‬ ‫ד'אחרי רבים'‪ ,‬דרוב בהמות כשרות הן‪,‬‬ ‫ולזה בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם‪,‬‬ ‫והוא היתר ולא דחויה‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ח‬ ‫חלב שמא ימצא טריפה‪ .‬ומעולם לא‬ ‫מי שמחמיר חומרות שלא שמענו מעולם‬ ‫שמענו מי שלא ישתה חלב ולא יאכל‬ ‫זה חסרון אמונה בתורת ה'‬ ‫ביצים מחמת חומרא‪.‬‬ ‫ומי שמחמיר לאחרים מפסיד ממון‬ ‫אלא ודאי דכה"ג לאו חומרא הוא‪ ,‬אלא‬ ‫ישראל‪ .‬ומיהו לעצמו יכול לומר דכל‬ ‫ח"ו חסרון אמונה בתורת ה' שאמרה‬ ‫אשר לו יתן בעד נפשו ונותן אדם כל‬ ‫"אחרי רבים להטות"‪ ,‬והיא מצוה ממצות‬ ‫הונו להנצל מספק איסור‪ .‬אבל גם זה‬ ‫התורה‪( .‬שו"ת חלק ט"ז סי' קל"ז‪ ,‬עי' שם‬ ‫אינו‪ ,‬דאם נחמיר לבדוק אחר כל טריפות‬ ‫שרבינו מאריך שם‪ ,‬שגם לא יעשה עצות כגון‬ ‫כ"כ‪ ,‬נחמיר גם שלא לקנות ביצים‪,‬‬ ‫לראות אם הבהמה כשרה ע"י עקסריי)‪.‬‬ ‫ונצטרך לבדוק אחר ח"י טריפות והוה‬ ‫מיעוט המצוי בעולם‪ ,‬וא"כ לא נשתה‬ ‫ומי שילמוד במשנה הלכות‬ ‫אי"ה אם יהי' לי זכות בעוה"ב‬ ‫אשתדל להתפלל בעדו‬ ‫מהקדמת שו"ת משנ"ה מהד' תשס"ט‬ ‫ט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ליקוטי מגיד משנה‬ ‫פרשת בראשית‬ ‫בריאת העולם בשביל התורה ובשביל ישראל‬ ‫"בראשית ברא וגו'" (א‪:‬א)‪ .‬אמרו חז"ל (ב"ר א' א') בשביל התורה שנקראת 'ראשית'‪,‬‬ ‫ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית'‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫חובה להאמין שהכל נעשה בשביל ישראל‬ ‫האדם מחוייב להאמיןא שכל הנעשה בעולם הכל בשביל ישראל‪ ,‬כי בשבילם היתה‬ ‫ב‬ ‫תכלית הבריאה‪ ,‬וכמו שנאמר 'בראשית ברא אלקים'‪ ,‬ודרשו רז"ל בראשית בשביל‬ ‫התורה ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית'‪ ,‬שנאמר (ירמי' ב‪:‬ג) "ראשית תבואתה"‪ .‬וכבר‬ ‫פתח רבי יצחק ואמר‪ :‬לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם'‪,‬‬ ‫שהוא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל‪ ,‬ומה טעם פתח ב'בראשית'‪ ,‬משום (תהלים קיא‪:‬ו)‬ ‫"כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"‪ ,‬שאם יאמרו האומות‪ ,‬ליסטים אתם‬ ‫שכבשתם ארצות שבעה גוים‪ ,‬הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא‪ ,‬הוא בראה‬ ‫א‬ ‫כ"ק אדמו"ר מראדומישלא זי"ע מביא בספרו‪ :‬שמעתי מתלמידי הרה"ק רבי שימע'לי זעליחובער‬ ‫הי"ד [שהיה גאון ומופלא ואיש קדוש ומקובל]‪ ,‬והיה לו קבלות מתלמידי הבעש"ט זי"ע‪ ,‬ואמר‬ ‫הבעש"ט הק' הוסיף שני עיקרים על הי"ג עיקרים של הרמב"ם‪ ,‬א' שכל המאורעות בעולם הוא‬ ‫בשביל ישראל‪ .‬והב' שבכל דור ודור יש צדיקים כמו הג' אבות והז' רועים‪.‬‬ ‫(שיחתן של עבדי אבות ח"ב מערכת הבעש"ט)‬ ‫ב‬ ‫ומובא ברשפי אש מהרה"ק רבי מרדכי מנעשכיז זי"ע על זה הפסוק‪ :‬כי כל הבריות וכל המאורעות‬ ‫מה שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית‪ ,‬הכל הוא בהשתלשלות מששת ימי‬ ‫הבריאה‪ ,‬וכל יום שהקב"ה מחדש עולמו הוא ג"כ בשביל ישראל‪ ,‬שיעבדוהו באותו יום כדי שיכירו‬ ‫גדלותו‪.‬‬ ‫וזה לשון הר"ן (דרוש ו') ולפעמים מתחדשים מקרים בריחוק מקום ובאיים הרחוקים‪ ,‬כדי שיתעוררו‬ ‫ישראל אל התשובה‪ ,‬וייראו ויפחדו פן יגיעם הפורענות‪ .‬והוא מאמר הנביא (צפני' ג‪:‬ו‪-‬ז) "הכרתי גוים‬ ‫נשמו פנותם החרבתי חוצותם מבלי עובר‪ ,‬נצדו עריהם מבלי איש מאין יושב‪ ,‬אמרתי אך תיראי אותי‬ ‫תקחי מוסר"‪ .‬וכשאינם מתיסרים ברעת האחרים‪ ,‬הפורענות הולך הלוך ונסוע‪ ,‬וילך הלוך וקרב‪ .‬ואין‬ ‫ספק כי מי שרואה כל אלו התלאות‪ ,‬אשר הם באמת התראות השי"ת‪ ,‬ועודנו מחזיק בדרכו אשר דרך‬ ‫בה‪ ,‬הוא כמי שעובר עבירה וקיבל עליו התראה‪ ,‬שהתיר עצמו למיתה מכאן ואילך (סנהדרין מא‪.).‬‬ ‫ובספר קובץ מאמרים ואגרות מהגה"ק רבי אלחנן וואסרמאן הי"ד (ח"א מאמר זכור ימות עולם אות א')‬ ‫מובא‪ :‬וא"כ גם המעשים הנעשים בעולם‪ ,‬תכליתם רק בשביל ישראל‪ ,‬וזה מפורש בכתוב "הכרתי‬ ‫גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם וגו' אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר"‪ .‬ומזה למדנו שאין‬ ‫פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל (יבמות סג‪ .).‬ולדוגמא גבולות העמים והמדינות בשנים‬ ‫האחרונות שנקבעו אחרי המלחמה )‪ ,)WWI‬צריך להבין ולזכור כי טרם שנכתבו בוורסייל )למס'‬ ‫‪ ,)Treaty of Versailles - June 1919‬כבר נכתבו ונחתמו בב"ד של מעלה‪ ,‬ושמה עיקר השקפתם היא‬ ‫רק בשביל ישראל‪ ,‬לטובתם או לפורענותם להוכיחם‪ ,‬כמו שכתוב (ישעי' י‪:‬ה) "הוי אשור שבט אפי"‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫י‬ ‫ונתנה לאשר ישר בעיניו‪ ,‬ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו‪ .‬הרי שכל‬ ‫הבריאה מבראשית ועד אחרית הכל נעשה בשביל ישראל‪ ,‬והמלכת מלכים וגדלותן‬ ‫ג‬ ‫והורדתם והשפלתן הכל בשביל ישראל הוא‪( .‬וצדיק באמונתו יחיה‪ ,‬משנה א' נתיב ב')‬ ‫❖‬ ‫בתחילה עלה במחשבתו של הקב"ה לברוא העולם במדת הדין‬ ‫"בראשית ברא אלקים" (א‪:‬א)‪ .‬ולא אמר 'ברא ה'' (עיין רש"י‪ ,‬וב"ר י"ב ט"ו)‪ ,‬שבתחילה‬ ‫עלה במחשבה לבראתו במדת הדין‪ ,‬וראה שאין העולם מתקיים‪ ,‬הקדים מדת הרחמים‬ ‫ושיתפה למדת הדין‪ ,‬והיינו דכתיב (ב‪:‬ד) "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים"‪.‬‬ ‫עיקר הבריאה במדת הדין‬ ‫ונראה לנעוץ סופו בתחילתו‪ ,‬ובתחילה נקדים קושיא אחת‪ ,‬דמאחר שראה שאין העולם‬ ‫מתקיים‪ ,‬למה ליה לשתפו למדת הדין ‪ -‬יברא העולם מתחילה במדת הרחמים לבד‪,‬‬ ‫ומדת הדין יבטל לגמרי מעוה"ז‪ .‬ונראה דלאו קושיא הוא‪ ,‬דע"כ עיקר ועצם הבריאה‬ ‫הוא במדת הדין‪ ,‬וזהו עצם הבריאה‪ ,‬ולא רצה הקב"ה לבטל בריאה זו‪ ,‬ולכן נשארה‬ ‫עיקר הבריאה גם קודם וגם לאחריו‪ ,‬ואין כאן חזרה או שינוי במעשה בראשית‪ .‬אלא‬ ‫לאחר שברא העולם במחשבה שהוא מדת הדין‪ ,‬וראה שאין העולם מתקיים‪ ,‬עשה לה‬ ‫תקנה ושיתף מדת הרחמים למדת הדין‪ ,‬ומיהו לאו לכל מילי שותף הוא‪ ,‬אלא למה‬ ‫ג‬ ‫סיפר המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לעווינשטיין זצ"ל‪ :‬זכורני בלומדי בראדין‪ ,‬היה באותה תקופה‬ ‫רעידת אדמה ביפן )‪ , (Japan‬ונהרגו בה אלפי איש‪ .‬והחפץ חיים זצ"ל התעורר ודיבר בזה רבות‪.‬‬ ‫וזכורני שאמר‪ :‬שמכיון שביפן אין לומדי תורה‪ ,‬ולכן קרה זאת להם‪ .‬ועוד האריך בהתעוררות נוספת‪,‬‬ ‫כי בודאי שרעידת אדמה עושה הקב"ה כדי להתעורר ממנה‪ ,‬ואיתא בחז"ל (ש"ר כ"ט ט') א"ל מהיכן‬ ‫הרעש נעשה‪ ,‬א"ל ר' עקיבא‪ :‬בשעה שהקב"ה היה מסתכל לבתי עכו"ם ועובדיה היאך נתונים בשקט‬ ‫ושלוה‪ ,‬וראה ביתו נחרב ונתון בידם‪ ,‬כביכול הקב"ה מתקנא ושואג‪ ,‬מיד השמים והארץ רועשים‪,‬‬ ‫שנאמר (יואל ד‪:‬טז) "מציון ישאג ומירושלים יתן קולה"‪ .‬וישראל מה היו עושין‪ ,‬הקב"ה מגין עליהם‬ ‫וכו'‪ .‬מבואר שרעידת אדמה לעונשי שמים נעשית‪ ,‬ודרוש לכך שהקב"ה יגין עלינו‪ ,‬וא"כ אף אנו‬ ‫(אור יחזקאל ח"ד מדות מאמר לעשות נקמה בגוים)‬ ‫היינו צריכים להתחזק כדי שהקב"ה יעזור לנו‪.‬‬ ‫והגאון רבי שמואל בירנבוים זצ"ל‪ ,‬ראש ישיבת מיר בארה"ב סיפר‪ :‬וזכורני בהיותי ילד קטן אירע‬ ‫שטבעו כמדומה לי ארבעים אנשים בשטף מים ביפן‪ .‬יפן היתה יותר רחוק מאתנו ממרחק הלבנה‬ ‫היום‪ ,‬כמעט לא ידענו ממציאותה בהעולם‪ ,‬ודיבר אז החפץ חיים מתוך התפעלות על שנהרגו מ'‬ ‫אנשים ארבעים צלם אלקים‪ ,‬וכאן נהרגו ע' יהודים ‪ -‬אין שום דבר גורם זאת בלתי החטאים‪ ,‬וצריכים‬ ‫אנו לשוב בתשובה‪ ,‬אולי אין אנו עושים מדי קידוש ה' למלאות את תפקידנו‪ ,‬וכמו שהראה הקב"ה‬ ‫(קובץ בית הלל ל"ז עמ' קי"ב)‬ ‫בימים ההם גם להן‪.‬‬ ‫ובקובץ עץ חיים (כרך ו' בפתיחה) מובא‪ :‬מספרים על החפץ חיים שלפני כמאה שנים היתה רעידת‬ ‫אדמה גדולה ביפן‪ ,‬והח"ח ביקש ממישהו ששרד משם‪ ,‬שיספר לו בדיוק מה קרה‪ ,‬וכמה הרוגים‬ ‫וניצולים היו וכו'‪ .‬והסביר שאם יגיע מישהו לדבר בשפה זרה‪ ,‬רק מי שמבין את אותה שפה ירצה‬ ‫לשמוע‪ .‬אבל אם הוא ידבר בשפה שלנו‪ ,‬כולם ירצו לשמוע‪ .‬וגם כאן כאשר הקב"ה עשה רעידת‬ ‫אדמה‪ ,‬הוא לא עשה בשבילם‪ ,‬אלא כדי שבני ישראל יתעוררו‪ ,‬אז אני רוצה לשמוע בדיוק מה‬ ‫הקב"ה אומר‪ ,‬שהרי הוא דיבר אלי‪.‬‬ ‫יא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫שאין העולם מתקיים‪ ,‬אבל היכא דהעולם מתקיים בלי שותף‪ ,‬או אדרבה השותף של‬ ‫מדת רחמים גריעותא הוא‪ ,‬אז נשארה הבריאה בקדמותה על מדת הדין‪.‬‬ ‫ביאור הענין שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה‬ ‫ובזה נראה ליישב מה שאמרו חז"ל (ב"ק נ‪ ).‬עה"פ (תהלים נ‪:‬ג) "וסביביו נשערה מאד"‪,‬‬ ‫שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים אפי' כחוט השערה‪ .‬והדבר פלא‪ ,‬ואטו בשביל שהם‬ ‫צדיקים יענשו יותר‪ ,‬אדרבה הסברא והדין נותן לוותר להם יותר‪ ,‬וכמו שאמרו (ברכות‬ ‫כ‪ ):‬איך לא אשא להם פנים לישראל‪ ,‬אני אמרתי "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח‪:‬י)‪,‬‬ ‫והם מדקדקין על עצמן עד כזית עד כביצה‪ ,‬ע"ש‪ .‬הרי‪ ,‬דכיון שהם מדקדקין על עצמן‪,‬‬ ‫הקב"ה נושא להם פנים‪ ,‬ומאי שנא כאן דלא נושא להם פנים‪ ,‬אלא מדקדק עמהם עד‬ ‫כחוט השערה‪.‬‬ ‫צדיקים ראויים להתקיים במדת הדין‬ ‫ולפ" מ שכתבתי מובן‪ ,‬דבאמת עצם הבריאה לצדיקים נשארה באותו המדה כפי מה‬ ‫שעלה במחשבה‪ ,‬ולכן אצלם כיון דמתחילה עלה במחשבה להבראות במדת הדין‪ ,‬והם‬ ‫בצדקתם ראויים להתקיים במדת הדין לבד‪ ,‬ואין להם צורך בשיתוף של מדת הרחמים‪,‬‬ ‫ד‬ ‫אצלם נשאר כפי המחשבה הראשונה‪ ,‬ולכן וסביביו נשערה מאד‪.‬‬ ‫יישוב איך שייך שינוי אצל הקב"ה‬ ‫ובזה נראה ליישב עוד קושיא אחת שהקשו‪ ,‬איך ח"ו תחול בו כביכול שינוי‪ ,‬שמתחילה‬ ‫עלה במחשבה במדת הדין‪ ,‬וכשראה שאין העולם מתקיים וכו' והוא ראשון והוא אחרון‪,‬‬ ‫ואין אצלו תחילה וסוף לומר מתחילה עלה במחשבה כן‪ ,‬ושוב נעשה שינוי ונחם‬ ‫מלעשותו‪ .‬וכעי"ז הקשה אפיקורוס אחד את רבי יהושע בן קרחה (ב"ר כ"ז ד'‪ ,‬הובא‬ ‫ד‬ ‫בספר אבני המקום מהגה"ק רבי שלמה זלמן עהרענרייך זצ"ל משאמלויא (אבן נזר אות ט"ו) ביאר‬ ‫מדוע הקב"ה נושא פנים לישראל‪ ,‬הגם שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה‪ .‬וז"ל‪ :‬ואמנם מבואר‬ ‫בספרים‪ ,‬דמי שהוא עניו ושפל רוח ואינו מחזיק את עצמו למאומה‪ ,‬גם הקב"ה אינו מחשבו לחשוּב‬ ‫ונכבד‪ ,‬רק כפחות כמו שהוא מחזיק את עצמו‪ .‬ולפי ערך השפל שהוא מחזיק את עצמו‪ ,‬ראוי שיתנהג‬ ‫עמו השי"ת ברחמים ולא בדין‪ ,‬שהנהגת הדין הוא רק עם גדולים וחשובים וכו'‪ .‬והנה מה שהקב"ה‬ ‫אינו נושא פנים‪ ,‬היא ג"כ מצד הנהגת הדין‪ ,‬אבל עפ"י מדת הרחמים נושא השי"ת פנים לישראל‪.‬‬ ‫והנה הברכה שמודה להקב"ה בברכת המזון‪ ,‬על הטוב שנתן לו לאכול ולשבוע‪ ,‬בזה מורה ענוה‪ ,‬כי‬ ‫הפועל שהבעה"ב משלם שכרו‪ ,‬לא יודה לבעה"ב בעד שכרו‪ .‬א"כ מראה בברכתו שמה שאכל לא‬ ‫היה מפני מעשיו‪ ,‬רק מתנת חנם מהקב''ה‪ ,‬ע"כ מחויב להודות על חסדו יתברך‪ .‬ואין לך ענוה יותר‬ ‫מזו‪ ,‬שהוא מכיר שאינו כדאי במעשיו לאכילה שאכל‪.‬‬ ‫ואמנם עדיין יש לומר‪ ,‬דהן אמת אכילה מרובה שהוא שבע ממנה‪ ,‬ומכ"ש סעודה גדולה במאכלים‬ ‫שונים‪ ,‬זה מכיר שאינו בזכותו ורק בחסדי ה'‪ .‬אבל כזית או כביצה‪ ,‬כדאי גם הוא לזה שעכ"פ כך‬ ‫וכך מעשים יש לו‪ ,‬שכדאי הוא שישולם לו עבורם עכ"פ אכילת כזית וכביצה‪ ,‬וא"כ שוב אין צריך‬ ‫לברך בר המ''ז על כזית וכביצה להודות להשי"ת ע''ז‪ ,‬כמו הפועל שאינו מודה את הבעה''ב‪ .‬אבל‬ ‫ישראל כל כך הם שפלים בעיניהם‪ ,‬שאין להם שום דבר טוב שיהיו כדאים לאכול כזית וכביצה‪ ,‬ע"כ‬ ‫הם מדקדקין על עצמם נברך עד כזית וכביצה‪ ,‬וזהו מרוב הענוה שבהם‪ .‬וכיון שכן‪ ,‬שוב הקב''ה אינו‬ ‫מדקדק עמהם במדת הדין‪ ,‬רק מתנהג עמהם במדת הרחמים כנ"ל‪ ,‬וע"כ נושא להם פנים‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יב‬ ‫ברש"י ו‪:‬ו עה"פ "וינחם ה' אשר עשה ויתעצב אל לבו"‪ ,‬ע"ש)ה‪ .‬אמנם לפ"מ שכתבתי מובן‪,‬‬ ‫שכלל לא היה שום שינוי‪.‬‬ ‫מצוות שעוברים עליהם במחשבה‬ ‫הנה יש מצוות שעוברים עליהם במחשבה‪ ,‬והעונש עליהם בא על המחשבה‪ ,‬והיינו‬ ‫במדת הדין‪ ,‬וכמ"ש מתחילה עלה במחשבה שהוא מדת הדין‪ ,‬ולכן בע"ז כתיב (יחזקאל‬ ‫יד‪:‬ה) "למען תפוש את בית ישראל בלבם"‪ ,‬שהוא מחשבת ע"ז‪ ,‬ובע"ז וכיו"ב נשאר‬ ‫מדת הדין במקומה כבשעת הבריאה‪.‬‬ ‫נעוץ סוף התורה בתחלתה‬ ‫ובזה נראה לנעוץ סוף התורה בתחילתה‪ ,‬התורה מסיים 'ולכל היד החזקה' ‪ -‬זו שבירת‬ ‫הלוחות (עיין שבת פז‪ . ).‬ויש לדייק כיון ששיתף מדת הרחמים לקיום העולם‪ ,‬אמאי שבר‬ ‫משה הלוחות ביד החזקה‪ ,‬היה לו לבקש מהקב"ה שיתנהג במדת הרחמים‪ ,‬ולא לשבר‬ ‫את הלוחות שהוא מדת הדין‪.‬‬ ‫וי"ל לפי ששבירת הלוחות היתה בשביל ע"ז‪ ,‬ודוקא בשאר עבירות אמרינן שיתף מדת‬ ‫הרחמים‪ ,‬אבל לא בע"ז שעובר במחשבה ונשאר על מדת הדין‪ .‬וזה שאמר 'ולכל היד‬ ‫החזקה' זו שבירת הלוחות‪ ,‬וכדי שלא תקשה איה מדת הרחמים‪ ,‬מיד התחיל 'בראשית‬ ‫ברא אלקים'‪ ,‬דהרי הבריאה היתה במדת הדין ושבירת הלוחות היתה בשביל ע"ז‪ ,‬ובע"ז‬ ‫הרי נשאר בחינת אלקים שהוא דין‪ ,‬דעונשין מצד הדין‪ .‬ולכן שבר משה הלוחות שידונו‬ ‫כפנויה‪ ,‬כיון שהלוחות היו הקידושין (עיין ש"ר מ"ג א') ולא סמך על מדת הרחמים‪ .‬ובזה‬ ‫יש לנעוץ סוף התורה בתחילתה‪.‬‬ ‫❖‬ ‫" ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וגו' כי בו שבת מכל מלאכתו אשר‬ ‫ברא אלקים לעשות" (ב‪:‬א)‪ .‬וצ"ב כיון שגמר כל מלאכתו‪ ,‬מאי 'לעשות' איכא‪ ,‬היה לו‬ ‫לומר 'כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא'‪ ,‬או 'אשר עשה'‪.‬‬ ‫מעשה בראשית בתנאי שיקבלו בני ישראל את התורה‬ ‫ונראה דבגמרא (שבת פח‪" ).‬ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" (בראשית א‪:‬לא)‪ ,‬הוסיף ה'‬ ‫ב'ששי' בגמר מעשה בראשית‪ ,‬לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו ישראל את התורה‪,‬‬ ‫שאם יקבלו ישראל את התורה יחזקו‪ ,‬ואם לאו יחזור העולם לתוהו‪ .‬והיו תלויין על‬ ‫קבלת התורה עד יום הששי בסיון‪ ,‬ואז נתחזקו ונתבססו כל יצירות בראשית‪ ,‬ונחשב‬ ‫כאילו נברא העולם בששי בסיון‪.‬‬ ‫ה‬ ‫וז"ל‪ :‬אפיקורס אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה‪ ,‬אמר לו אין אתם מודים שהקב"ה רואה את‬ ‫הנולד‪ .‬אמר לו הן‪ .‬א"ל‪ ,‬והא כתיב 'ויתעצב אל לבו'‪ .‬א"ל נולד לך בן זכר מימיך‪ .‬א"ל הן‪ .‬א"ל ומה‬ ‫עשית‪ .‬א"ל שמחתי ושימחתי את הכל‪ .‬א"ל ולא היית יודע שסופו למות‪ .‬א"ל בשעת חדותא חדותא‪,‬‬ ‫בשעת אבלא אבלא‪ .‬א"ל כך מעשה הקב"ה ‪ -‬אע"פ שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן‪ ,‬לא נמנע‬ ‫מלבראן‪ ,‬בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם‪.‬‬ ‫יג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫'לעשות' ‪ -‬עשיית ישראל בעת מתן תורה‬ ‫ובגמרא (סנהדרין צט‪ ):‬עה"פ (ירמי' לג‪:‬כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ‬ ‫לא שמתי"‪ ,‬ונמצא דהגם דויכל אלקים את כל מלאכתו אשר עשה‪ ,‬ויכלו השמים והארץ‬ ‫וכל צבאם‪ ,‬מ"מ הכל תלוי בגמר ובקבלת התורה ע"י ישראל‪ .‬וז"ש וסיים "כי בו שבת‬ ‫מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות"‪ ,‬כלומר שיעשו עוד ישראל גמר המלאכה‬ ‫בקבלת התורה ויגמרו הבריאה‪ .‬ושפיר נסמך הכתוב "אלה תולדות השמים והארץ"‬ ‫(בראשית ב‪:‬ד) ‪ ,‬כלומר דייקא לאחר קבלת התורה הם תולדות השמים והארץ בהבראם‪.‬‬ ‫❖‬ ‫בקריאת השם אחר הנפטר ‪ -‬אי עדיף ליתן שם אחר קרוביו‪ ,‬ואם יש בזה זכות לנפטר‬ ‫"ולשם יולד גם הוא" (ד‪:‬כו)‪ .‬איתא במדרש (ב"ר ל"ז ז') "ולשם יולד גם הוא"‪ ,‬רבי יוסי‬ ‫אומר‪ :‬הראשונים ע"י שהיו מכירים את ייחוסיהם היו מוציאין ְשמן לשם המאורע‪ .‬אבל‬ ‫אנו שאין אנו מכירים את ייחוסינו‪ ,‬אנו מוציאין לשם אבותינו‪ .‬רשב"ג אומר‪ :‬הראשונים‬ ‫ע" י שהיו משתמשין ברוח הקודש היו מוציאין לשם המאורע‪ ,‬אבל אנו שאין אנו‬ ‫משתמשין ברוה"ק‪ ,‬אנו מוציאין לשם אבותינו‪ .‬ועי' פי' הרז"ו שפירש שהיו מכירים‬ ‫יחוסיהם‪ ,‬שהיו בחיים לפניהם‪ ,‬שראו זה את זה עד נח‪ ,‬לכן קראו על שם המאורע‪ .‬אך‬ ‫אחר שנתמעטו השנים‪ ,‬ואין אדם מכיר יחוס אבותיו שכבר מתו‪ ,‬ע"כ קראו שם בניהם‬ ‫(עי' שו"ת משנה הלכות ח"ד סי' קי"ד ד"ה איברא)‬ ‫בשם אבותם שלא ישכחו‪.‬‬ ‫גודל הענין ליתן שם אחר משפחתו‬ ‫וקבלתי העתק מכתב מהגאון הגדול בעל מחנה חיים‪ ,‬שכתב להגאון בעל דברי ירמיהו‪,‬‬ ‫שמתחרט על שהבטיח לרבו בעל שערי תורה שיתן לאחד מבניו שם רבו‪ ,‬שיש בו‬ ‫טעמים ונימוקים ויסודות גדולים ליתן השם דוקא רק אחר המשפחה‪ .‬וכתב וז"ל‪ ,‬רק‬ ‫עכשיו זכיתי לירד לסוף דעתו של אדמ"ו החת"ס ז"ל‪ ,‬שלא נתן לאחד מבניו שמו של‬ ‫רבו המובהק רבי נתן אדלר‪ ,‬אע"פ שלא נשארו לו בנים‪ ,‬ע"ש‪.‬‬ ‫לקרוא שם אחר אביו בכלל כיבוד אב‬ ‫הנה מבואר עכ"פ דאיכא ענין גדול בקריאת השם אחר המשפחה‪ ,‬וכן נהגו מימים‬ ‫הקדמונים‪ ,‬ובפרט בן אחר אביו‪ ,‬שכנראה שהוא גם בכלל כיבוד אב (עיין עקרי הד"ט‬ ‫סי' כ"ה)‪ ,‬מפני מה נענש אהרן בשני בניו נדב ואביהוא‪ ,‬שקראו על שם חמיו קודם‬ ‫שנתן שם על שם אביו‪.‬ו וכנראה דאז כבר היה מנהגם לקרוא שם אפי' אחר החיים‪.‬‬ ‫ועיין ספר חסידים (סי' ת"ס) נכרים שקוראים לבניהם בשם אביהם אין בכך כלום‪,‬‬ ‫והיהודים מקפידים על כך‪ ,‬ויש מקומות שאין קורין אחר שמות החיים (וע"ע משנה‬ ‫(שו"ת משנ"ה ח"ו סי' רנ"ב)‬ ‫הלכות ח"ט סי' ש"ח‪ ,‬ח"י סי' רס"א)‪.‬‬ ‫ו‬ ‫דמתחילה נתן השם 'נדב' לבנו על שם חמיו 'עמינדב'‪ ,‬ואח"כ 'אביהוא' על שם אביו‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יד‬ ‫דברי אלקים חיים‬ ‫מאת כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א‬ ‫אסרו חג שמחת תורה תשפ"ו‬ ‫והירח לא רצו לצאת ולהאיר מפני כבודו‬ ‫רש"י בתחילת הפרשה מביא‪' ,‬אמר רבי‬ ‫של משה‪ .‬ואמרו‪ ,‬רבש"ע‪ ,‬אם אתה עושה‬ ‫יצחק‪ ,‬לא היה צריך להתחיל את התורה‬ ‫דין לבן עמרם אנו מאירים‪ ,‬ואם לאו אין‬ ‫אלא מהחדש הזה לכם‪ ,‬שהיא מצוה‬ ‫אנו מאירין‪ .‬באותה שעה כביכול ירה בהן‬ ‫ראשונה שנצטוו בה ישראל‪ ,‬ומה טעם‬ ‫הקב"ה חיצים וחניתות‪ ,‬ואמר להם‪ ,‬בכל‬ ‫פתח בבראשית‪ ,‬משום כח מעשיו הגיד‬ ‫יום ויום משתחוים לכם ואתם מאירים‪,‬‬ ‫לעמו וכו''‪.‬‬ ‫בכבודי לא מחיתם‪ ,‬בכבוד בשר ודם‬ ‫ולכאורה יש להתבונן בזה‪ .‬וכי כל מה‬ ‫מחיתם? ובכל יום ויום הקב"ה כביכול‬ ‫שנאמר מ'בראשית ברא אלקים' ועד‬ ‫יורה בהם חיצים וחניתות כדי שיצאו‬ ‫'החדש הזה לכם' אינו נצרך בתורה‪ .‬והלוא‬ ‫ויאירו‪ .‬הרי עד היכן הדברים מגיעים‪,‬‬ ‫יסוד הכל הוא האמונה והידיעה שהקב"ה‬ ‫שאף השמש והירח ביקשו למחות על‬ ‫ברא שמים וארץ וכל אשר בהם‪.‬‬ ‫הפגיעה בכבודו של משה רבינו‪.‬‬ ‫כח חכמי ישראל במערכות השמים‬ ‫וכן מצינו ביהושע בן נון שאמר (יהושע‬ ‫י‪:‬יב) 'שמש בגבעון דום וירח בעמק‬ ‫והנה הקב"ה ברא את השמש ואת הירח‬ ‫אילון'‪ ,‬ועמדה החמה במקומה‪ .‬לא היה זה‬ ‫וקבע להם סדר ומהלך‪ ,‬ועם כל זה מצינו‬ ‫שינוי קל במהלך הטבע‪ ,‬אלא כל מערכת‬ ‫שנתן כח ביד צדיקיו לשנות בשעת‬ ‫השמים נעצרה לצורך ישועת ישראל‬ ‫הצורך אף את סדרי בראשית‪ .‬כאשר‬ ‫וקידוש שמו יתברך‪.‬‬ ‫הדבר נצרך לכבוד שמים ולקידוש שמו‬ ‫יתברך‪ ,‬אין המזלות וכל מערכות הטבע‬ ‫נמצא שהקב"ה מסר כח לצדיקים‪,‬‬ ‫עומדים כנגדם‪.‬‬ ‫שבשעה שהדבר נצרך לכבוד שמים‬ ‫יכולים הם לפעול אף שינוי בסדרי‬ ‫וכבר מצינו במשה רבינו‪ ,‬בשעת מלחמת‬ ‫בראשית‪ .‬ויש לרמז בזה גם בלשון הכתוב‬ ‫סיחון‪ ,‬שהעמיד לו הקב"ה את החמה‪ ,‬כמו‬ ‫(איוב לח‪:‬טו) 'וימנע מרשעים אורם'‪ .‬כאשר‬ ‫שאמרו חז"ל (ע"ז כה‪ .).‬וכן מצינו בכמה‬ ‫הרשעים מבקשים להשתמש באור‬ ‫מקומות בדברי חז"ל‪ ,‬שהשמש והירח‬ ‫ובכחות הבריאה כנגד רצון השי"ת‪ ,‬מונע‬ ‫אינם עומדים מכח עצמם‪ ,‬אלא כל‬ ‫מהם הקב"ה את האור‪ .‬ואילו הצדיק‪ ,‬שכל‬ ‫מהלכם תלוי ברצונו של הקב"ה ובכבודם‬ ‫השתמשותו בבריאה היא לעבודתו יתברך‪,‬‬ ‫של צדיקיו‪.‬‬ ‫נמסר בידו כח לפעול בה כפי הצורך‪.‬‬ ‫וכן מצינו במחלוקתו של קרח על משה‬ ‫ומסופר שפעם‪ ,‬בשנה האחרונה לחייו‪,‬‬ ‫רבינו‪ ,‬שאמרו חז"ל (נדרים לט‪ ):‬שהשמש‬ ‫טו‬ ‫משנת השבוע‬ ‫פועל אף במציאות הבריאה‪ .‬אם היתה‬ ‫היה הרה"ק הרבי מלובלין זי"ע חלוש‬ ‫קטנה בת שלש שנים ויום אחד‪ ,‬ואח"כ‬ ‫ביותר ולא היה בכחו לצאת לקדש את‬ ‫נמלכו בית דין ועיברו את החודש או את‬ ‫הלבנה‪ .‬באותה שעה היה אצלו הרה"ק‬ ‫השנה‪ ,‬באופן שעדיין אינה בת שלש‪,‬‬ ‫רבי צבי הירש מזידיטשוב זי"ע‪ ,‬ואמר‬ ‫המציאות עצמה משתנה לפי קביעתם של‬ ‫הרה"ק מזידיטשוב זי"ע שישנו חלון‬ ‫חכמי ישראל‪ ,‬ובתוליה חוזרין‪ .‬הרי‬ ‫מסוים שממנו יוכל הרבי לראות את‬ ‫שהקב"ה כביכול מסר את קביעת סדר‬ ‫הלבנה ולקדשה ממקומו‪ .‬ואכן נראתה‬ ‫הזמנים לחכמי ישראל‪ ,‬ועל פיהם‬ ‫הלבנה דרך אותו חלון‪ ,‬אף שמעולם לא‬ ‫מתנהגת הבריאה‪.‬‬ ‫היתה דרכה להיראות משם‪.‬‬ ‫ומעתה יש לפרש 'לא היה צריך להתחיל‬ ‫אמר הרה"ק הרבי מלובלין זי"ע‪ ,‬שהרה"ק‬ ‫את התורה אלא מהחודש הזה לכם'‪.‬‬ ‫מזידיטשוב זי"ע הביא את הלבנה לכאן‪,‬‬ ‫כלומר‪ ,‬בפרשת קידוש החודש כבר‬ ‫והפך את כל מערכת השמים כדי שתאיר‬ ‫נתגלה עד היכן מגיע הכח שמסר הקב"ה‬ ‫הלבנה דרך חלון זה‪ .‬ויל"פ הטעם‪ ,‬משום‬ ‫לבית דין‪ .‬הקב"ה ברא תחילה את העולם‪,‬‬ ‫שלקידוש לבנה צריכים לראותה‬ ‫'בראשית ברא אלקים את השמים ואת‬ ‫בחידושה (סנהדרין מב‪ ,).‬ולפיכך היה צריך‬ ‫הארץ'‪ ,‬ולאחר מכן מסר לצדיקים כח‬ ‫לסדר כביכול את כל מערכת השמים‬ ‫לפעול בתוך אותה בריאה‪ ,‬ולקבוע את‬ ‫באופן שתגיע הלבנה לכאן כשהיא ראויה‬ ‫סדריה על פי התורה‪.‬‬ ‫לקידושה‪.‬‬ ‫ועל זה בא התירוץ‪' ,‬כח מעשיו הגיד‬ ‫הרי לנו‪ ,‬שצדיק הדבוק ברצונו של מקום‬ ‫לעמו'‪ .‬כי בודאי כל כוחם של הצדיקים‬ ‫מקבל כח מן השמים אף על מערכות‬ ‫אינו כח בפני עצמו‪ ,‬אלא הכל מכוחו‬ ‫השמים‪ .‬וכאשר הדבר נצרך לעבודת‬ ‫יתברך‪ ,‬אשר הוא שמסר להם כח לפעול‬ ‫השי"ת‪ ,‬נעשית הבריאה כולה כלי לסייע‬ ‫בעולמו‪.‬‬ ‫בידו‪.‬‬ ‫'כרגע באפו חיים ברצונו'‬ ‫ובזה פירש כ"ק מרן אאדמו"ר זצוק"ל‬ ‫ונדבר מעוד נקודה השייכת ביותר לימים‬ ‫את דברי רבי יצחק שהביא רש"י‪ :‬לא היה‬ ‫הקדושים‪ .‬איתא בגמרא (ברכות ז‪ ).‬בענין‬ ‫צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש‬ ‫בלעם‪ ,‬דכתיב ביה (במדבר כד‪:‬טז) 'ויודע‬ ‫הזה לכם"‪ ,‬שהיא מצוה ראשונה שנצטוו‬ ‫דעת עליון'‪ .‬והקשו חז"ל‪' ,‬השתא דעת‬ ‫בה ישראל‪ ,‬ומה טעם פתח בבראשית‪.‬‬ ‫בהמתו לא הוה ידע‪ ,‬דעת עליון הוה ידע'‪.‬‬ ‫שיש לומר בדרך רמז‪ ,‬שבפרשת 'החודש‬ ‫ומתרצת הגמרא‪ ,‬שהיה יודע לכוין אותה‬ ‫הזה לכם' נתגלה כח נפלא שמסר הקב"ה‬ ‫שעה שהקב"ה כועס בה כביכול‪ ,‬שעליה‬ ‫לישראל‪ ,‬שכח קידוש החודש נמסר לבית‬ ‫נאמר (שם ל‪:‬ו) 'כי רגע באפו חיים ברצונו'‪,‬‬ ‫דין‪ .‬הם הקובעים אימתי יחול ראש חודש‪,‬‬ ‫ובאותה שעה ביקש בלעם לקלל את‬ ‫ועל פיהם נקבעים כל מועדי ישראל‪.‬‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫ומצינו בירושלמי (כתובות פ"א ה"ב) על‬ ‫וזהו שאמר הנביא לישראל‪' ,‬עמי זכר נא‬ ‫הכתוב (תהלים נז‪:‬ג) 'לא־ל גומר עלי'‪,‬‬ ‫מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו‬ ‫שכוחם של בית דין בקביעת החודש‬ ‫משנת השבוע‬ ‫טז‬ ‫יתברך היה שסיבב את ביאת בלעם דוקא‬ ‫בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל‬ ‫בימים אלו שבין ראש השנה ליום‬ ‫למען דעת צדקות ה'' (מיכה ו‪:‬ה)‪ .‬ואמרו‬ ‫הכפורים‪ .‬בלעם חשב שמאחר שהם ימי‬ ‫חז"ל‪ ,‬מאי 'למען דעת צדקות ה''? אמר‬ ‫דין יוכל לכוין בהם את שעת הזעם‪ ,‬אבל‬ ‫להם הקב"ה לישראל‪ ,‬דעו כמה צדקות‬ ‫מחשבתו לא עלתה בידו‪ ,‬כי דוקא בימים‬ ‫עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם‬ ‫אלו אין הקב"ה זועם כלל‪.‬‬ ‫הרשע‪ ,‬שאלמלי כעסתי לא נשתייר‬ ‫משונאיהם של ישראל שריד ופליט‪.‬‬ ‫וזהו שאמרו חז"ל שעשה הקב"ה צדקה‬ ‫והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק (במדבר‬ ‫עם ישראל שלא כעס כל אותן הימים‪ .‬לא‬ ‫כג‪:‬ח) 'מה אקב לא קבה א־ל ומה אזעם‬ ‫ששינה בשביל בלעם את חוק העולם‪,‬‬ ‫לא זעם ה''‪ .‬מלמד שכל אותן הימים לא‬ ‫אלא שסיבב בהשגחתו שיבוא לקלל‬ ‫זעם‪.‬‬ ‫דוקא בזמן שאין בו זעם‪.‬‬ ‫וכתב יערות דבש (ח"א דרוש ו') דיש‬ ‫אמנם עדיין צריך ביאור‪ ,‬מה היא הצדקה‬ ‫להקשות‪ ,‬כיון שהקב"ה חקק מתחילת‬ ‫הגדולה כל כך בכך שלא היה כעס באותם‬ ‫הבריאה שיהא זועם בכל יום לצורך‬ ‫הימים‪ ,‬ומפני מה בכלל נצרכת בכל יום‬ ‫הנהגת העולם‪ ,‬מפני מה שינה סדר זה‬ ‫אותה שעה של כעס‪.‬‬ ‫בשביל בלעם הרשע‪ .‬והלוא היה יכול‬ ‫'בקנאו את קנאתי'‬ ‫למנעו מלקלל בדרך אחרת‪ ,‬מבלי לשנות‬ ‫ומבואר בספרים הקדושים יסוד נפלא‪,‬‬ ‫מסדר הבריאה‪.‬‬ ‫שהקב"ה ברא בעולמו מדות וכוחות‪ ,‬וכל‬ ‫ומבאר‪ ,‬דכל עשרת הימים שמראש השנה‬ ‫כח יש לו תכלית בעבודת האדם‪ .‬מדת‬ ‫ועד יום הכפורים הם ימי דין‪ ,‬ואעפ"כ‬ ‫החסד נבראה כדי שייטיב האדם עם‬ ‫דוקא בהם יפה הצעקה והתשובה ביותר‪.‬‬ ‫חבירו‪ ,‬יאהב את חבירו‪ ,‬ישא בעולו‬ ‫והטעם‪ ,‬שכל זמן שהדין עדיין מתנהל ולא‬ ‫ויבקש את טובתו‪ .‬וכן מדת הגבורה‬ ‫נגמר‪ ,‬אין ראוי לדיין לכעוס על בעל הדין‬ ‫נבראה לצורך עבודת השי"ת‪ ,‬וכמאמרם‬ ‫כדי שלא לסתום טענותיו ושלא יצא‬ ‫ז"ל 'איזהו גבור הכובש את יצרו' (אבות‬ ‫המשפט מעוקל מתוך הכעס‪ ,‬וכמו שאמרו‬ ‫פ"ד מ"א)‪ .‬האדם צריך כח של גבורה כדי‬ ‫חז"ל (ספרי מטות מ"ח) 'בא לכלל כעס בא‬ ‫לעמוד כנגד יצרו‪ ,‬לעצור עצמו במקום‬ ‫לכלל טעות'‪.‬‬ ‫שצריך עצירה ולהתגבר על תאוותיו‪.‬‬ ‫וכן כביכול הקב"ה‪ ,‬שהוא 'המלך המשפט'‬ ‫ומה שהקב"ה זועם בכל יום‪ ,‬עי"ז‬ ‫עושה כעובדא דלתתא‪ ,‬וכל זמן שעוסק‬ ‫מתעוררת בעולם בחינה של כעס‬ ‫בדין אינו כועס‪ .‬ורק לאחר גמר הדין‬ ‫דקדושה‪ ,‬שמכוחה יכול האדם להרגיז יצר‬ ‫שייך ענין הזעם‪ .‬ולפיכך עשי"ת‪ ,‬אף שהם‬ ‫טוב על יצר הרע ולהתגבר עליו‪ .‬וכענין‬ ‫ימי דין‪ ,‬הם גם ימי חפץ ורצון‪ ,‬כי כל אותו‬ ‫שאמרו בגמרא (ברכות ה‪' ).‬לעולם ירגיז‬ ‫הזמן עדיין הדין תלוי ועומד‪.‬‬ ‫אדם יצר טוב על יצר הרע‪ ,‬שנאמר "רגזו‬ ‫ואל תחטאו" (תהלים ד‪:‬ה)‪.‬‬ ‫ומבואר במדרש (ילקו"ש ח"א רמז תשס"ה)‬ ‫שמלחמות סיחון ועוג היו בימי אלול‪,‬‬ ‫וכיון שבאותם ימים לא כעס הקב"ה כלל‪,‬‬ ‫ולאחריהן בא מעשה בלק ובלעם‪ .‬ומחסדו‬ ‫יז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫אז משפיע הקב"ה ליהודי כח אחר‪ .‬לא רק‬ ‫נמצא שחסר בעולם אותו שפע של גבורה‬ ‫כח להתגבר על היצר בדרך של מלחמה‪,‬‬ ‫המסייע לאדם לכבוש את יצרו‪ .‬ובלעם‬ ‫אלא אור של אהבה ורצון‪ .‬מרוב אהבתו‬ ‫ידע זאת‪ .‬ולכן לאחר שלא עלה בידו‬ ‫להקב"ה אין האדם רוצה כלל לעשות‬ ‫לקלל את ישראל‪ ,‬בא בעצה להכשילם‬ ‫דבר המרחיקו ממנו יתברך‪.‬‬ ‫בבנות מדין‪ ,‬כדאיתא בגמרא (סנהדרין‬ ‫קו‪ ,).‬משום שידע שבאותם ימים אין אותה‬ ‫בשאר ימות השנה צריך האדם לעתים‬ ‫התעוררות של גבורה בעולם‪ ,‬וממילא‬ ‫להילחם‪ ,‬לכבוש ולשבור את רצונו‪ .‬אבל‬ ‫קשה יותר לאדם לעמוד כנגד הנסיון‪.‬‬ ‫כאשר מאירה בלבו אהבת השי"ת‪ ,‬שוב‬ ‫אין אותו צורך במלחמה ‪ -‬הוא עצמו אינו‬ ‫ואז עמד פנחס ועשה מעשה של גבורה‪,‬‬ ‫חפץ בדבר המרחיקו מן הקב"ה‪.‬‬ ‫'בקנאו את קנאתי בתוכם' (במדבר כה‪:‬יא)‪.‬‬ ‫פנחס עורר מחדש את מדת הגבורה בתוך‬ ‫וזהו כוונת 'חיים ברצונו'‪ .‬יש חיים הבאים‬ ‫כלל ישראל‪ ,‬ובמעשהו הכניס כח של‬ ‫מכח הכפייה וההתגברות‪ ,‬ויש חיים הבאים‬ ‫התגברות בכלל ישראל כולו‪ .‬מכח 'בקנאו‬ ‫מכח הרצון‪ .‬בימים הקדושים זוכים‬ ‫את קנאתי' קיבלו ישראל את היכולת‬ ‫לבחינת 'חיים ברצונו'‪ ,‬שהאדם עצמו חפץ‬ ‫א‬ ‫להתגבר כנגד החטא ולהפסיק את‬ ‫ורוצה להתקרב להשי"ת‪.‬‬ ‫המכשול‪ .‬וזה שפירש רש"י‪' ,‬בקנאו את‬ ‫ועפ"ז מובן ביותר מה שכתבו הספרים‬ ‫קנאתי ‪ -‬בקצפו את הקצף שהיה לי‬ ‫הקדושים בענין הזהירות מן הכעס בשבת‬ ‫לקצוף'‪ .‬כביכול אותו כעס שהיה חסר‬ ‫ובימים הקדושים‪ .‬כדאיתא בתיקוני זוהר‬ ‫באותם הימים‪ ,‬עוררו פנחס בקנאתו‪.‬‬ ‫(תיקון מ"ח‪ ,‬דף פה‪ ).‬שדרשו את הכתוב‬ ‫וזהו אחד הכחות הגדולים הנצרכים‬ ‫(שמות לה‪:‬ג) 'לא תבערו אש בכל‬ ‫ליהודי בכל יום‪ ,‬כח העצירה וההתגברות‪.‬‬ ‫מושבותיכם ביום השבת'‪ ,‬שלא יעורר‬ ‫אין האדם יכול לעבוד את השי"ת בחסד‬ ‫האדם אש של כעס ביום השבת‪.‬‬ ‫ואהבה בלבד‪ .‬פעמים שעליו לומר לעצמו‬ ‫וכדרך זה כתב בתומר דבורה (פרק ב')‪,‬‬ ‫שאין לעשות דבר זה‪ ,‬ולכבוש את רצונו‬ ‫שבזמנים שהם שעות רצון ורחמים‬ ‫מפני רצון קונו‪.‬‬ ‫למעלה‪ ,‬כגון שבתות‪ ,‬ימים טובים ויום‬ ‫הימים הקדושים מכח האהבה‬ ‫הכפורים‪ ,‬צריך גם האדם להתרחק מן‬ ‫הכעס וממדות הקשות‪ ,‬ואפילו מכעס‬ ‫אמנם בימים הקדושים הללו אפשר שאין‬ ‫שהוא לשם שמים‪ .‬כי כאשר למעלה מאיר‬ ‫צורך באותה מדת גבורה כפי שיש בשאר‬ ‫אור הרצון והרחמים‪ ,‬ראוי שגם הנהגת‬ ‫ימות השנה‪ ,‬מפני שהרע עצמו נחלש‪ .‬כאשר‬ ‫האדם למטה תהיה באותה מדה‪.‬‬ ‫מגיעים ראש השנה‪ ,‬יום הקדוש וסוכות‪,‬‬ ‫וישראל עסוקים בתפלה‪ ,‬בתשובה ובמצוות‬ ‫והרה"ק הבני יששכר זי"ע מבאר באגרא‬ ‫מאיר בעולם אור גדול של קדושה‪.‬‬ ‫דכלה (פ' ויקהל ד"ה לא תבערו אש)‪ ,‬שאין‬ ‫א‬ ‫הרד"ק עה"פ מפרש‪' :‬כי אם יכעס על האדם רגע ומעט זמן יהיה כעסו‪ ,‬אבל רצונו‪ ,‬עם רצונו יהיה‬ ‫זמן רב וחיים ארוכים'‪ .‬ובשערי תשובה לרבינו יונה (שער א' אות מ"ב) כתוב‪' :‬ורצונו החיים הקיימים‬ ‫והאמיתיים והאור הגדול הכולל כל הנעימות‪ ,‬כענין שנאמר חיים ברצונו'‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יח‬ ‫בכל מצוה אנו אומרים 'אשר קדשנו‬ ‫הכוונה רק לכעס האסור בכל ימות‬ ‫במצותיו וצונו'‪ .‬יש כאן לשון של ציווי‪,‬‬ ‫השבוע‪ ,‬שהרי ודאי מדת הכעס אינה‬ ‫משום שהאדם מצד עצמו עדיין אינו‬ ‫רצויה אף בחול‪ .‬אלא אפילו במקום‬ ‫עומד באותה מדרגה‪ ,‬ולכן צריך לצוותו‬ ‫שאינו כועס באמת‪ ,‬רק שיש צורך‬ ‫לעשות את המצוה‪.‬‬ ‫להראות פנים של כעס לבני ביתו‪,‬‬ ‫כדאיתא בגמרא (שבת קה‪ ):‬וכ"פ ברמב"ם‬ ‫אבל בקדושת שבת אומרים 'אשר קדשנו‬ ‫(הל' דעות פ"ב ה"ג)‪ ,‬בשבת אין ראוי‬ ‫במצותיו ורצה בנו'‪ .‬כאן מתגלה בחינה‬ ‫לעשות כן‪ .‬כי בשבת צריך האדם להראות‬ ‫אחרת‪ .‬לא רק 'וצונו'‪ ,‬אלא 'ורצה בנו'‪ .‬אין‬ ‫חדוה ושמחה‪ ,‬ולכן אפילו מראה של רוגז‬ ‫צריכים לדחוף את האדם מבחוץ‪ ,‬אלא‬ ‫וקפידה אינו ראוי ביום השבת‪.‬‬ ‫כאשר הוא מרגיש כמה הקב"ה רוצה בו‬ ‫וכמה הוא קרוב להקב"ה‪ ,‬הוא עצמו חפץ‬ ‫ודבר זה הוא לפעמים נסיון גדול‪ .‬בימות‬ ‫לקיים את רצונו יתברך‪.‬‬ ‫החול פעמים שהבית שקט יותר‪ ,‬הילדים‬ ‫נמצאים כל אחד בסדר יומו‪ ,‬ואדם יכול‬ ‫וזוהי בחינת הימים הגדולים‪' ,‬ורצה בנו'‪.‬‬ ‫להחזיק עצמו במנוחה‪ .‬אבל כאשר מגיעה‬ ‫הקב"ה מגלה את אהבתו לישראל‪ ,‬ומכח‬ ‫שבת קודש וכל בני הבית יושבים יחד‪,‬‬ ‫אותה אהבה רוצה היהודי מעצמו לדבוק‬ ‫ב‬ ‫ובפרט בבית שיש בו ילדים‪ ,‬חתנים‬ ‫בו יתברך‪.‬‬ ‫ואורחים‪ ,‬כמעט תמיד יש איזה דבר‬ ‫אסרו חג והאור הנשאר מיו"ט‬ ‫שאינו נעשה בדיוק כפי שהיה האדם‬ ‫וזהו גם ענינו של אסרו חג‪ .‬דאיתא‬ ‫רוצה ‪ -‬ודוקא אז נבחן האדם‪.‬‬ ‫בגמרא (סוכה מה‪ ).‬על הכתוב (תהלים‬ ‫'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום‬ ‫קיח‪:‬כז) 'אסרו חג בעבותים עד קרנות‬ ‫השבת' (שמות לה‪:‬ג)‪ .‬לא זו בלבד שלא‬ ‫המזבח'‪ :‬כל הנוטל לולב באגודו והדס‬ ‫יבער הכעס בלבו‪ ,‬אלא אף מבחוץ לא‬ ‫בעבותו‪ ,‬מעלה עליו הכתוב כאילו בנה‬ ‫יראה מראה של כעס‪ .‬שבת היא זמן של‬ ‫מזבח והקריב עליו קרבן‪.‬‬ ‫אהבה ורצון‪ ,‬ואין ראוי לעורר בה מדה של‬ ‫ועוד אמרו שם (מה‪ ):‬על הכתוב 'אסרו חג‬ ‫דין‪.‬‬ ‫בעבותים עד קרנות המזבח'‪ ,‬שכל העושה‬ ‫וכן הוא בראש השנה וביום הקדוש‪ ,‬ביום‬ ‫איסור לחג באכילה ושתיה‪ ,‬מעלה עליו‬ ‫טוב ובשבת‪ ,‬כאשר יורד לעולם אור גדול‬ ‫הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו‬ ‫כל כך של אהבת השי"ת‪ ,‬העבודה אינה‬ ‫קרבן‪.‬‬ ‫ע"י כעס וגבורה‪ ,‬אלא ע"י התרוממות‬ ‫ואפשר לפרש הענין‪ ,‬שלא רק ביו"ט ובד'‬ ‫והתקרבות‪ .‬מרוב אהבת ה' אין האדם‬ ‫מינים דסוכות יש בחינה של קרבת‬ ‫רוצה לחטוא ‪ -‬הוא מרגיש 'כי ה' הוא‬ ‫אלקים כעבודת הקרבן‪ ,‬אלא אף באסרו‬ ‫האלקים אין עוד מלבדו' (דברים ד‪:‬לה)‪,‬‬ ‫חג נשאר אצל האדם כח מיו"ט‪ .‬היו"ט‬ ‫וממילא נעשה רצונו כרצון קונו‪.‬‬ ‫כבר עבר‪ ,‬אבל בלבו עדיין נשארת אותה‬ ‫וראיתי פעם פירוש נאה בשם צדיקים‪.‬‬ ‫ב‬ ‫עי' שפת אמת (בשלח תרס"ב‪-‬תרס"ג‪ ,‬נשא תרנ"ב) בענין זה‪.‬‬ ‫יט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לעתר [כלי שמשתמשים בו להפך‬ ‫אהבה ואותה קרבת אלקים‪ ,‬והיא נותנת‬ ‫התבואה]‪ .‬כשם שהעתר מהפך את‬ ‫לו כח להמשיך בעבודתו‪ ,‬ועל ידה יכול‬ ‫התבואה ממקום למקום‪ ,‬כך תפלתן של‬ ‫להמשיך מהארת יו"ט גם לתוך ימות החול‪.‬‬ ‫צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת‬ ‫'אסרו חג בעבותים'‪ .‬צריך לקשור את‬ ‫הדין למדת הרחמים‪.‬‬ ‫החג אליו‪ ,‬לבל ייפרד ממנו‪ .‬לקחת את‬ ‫הצדיק אינו חפץ שהאדם יתעורר ע"י‬ ‫ההארה‪ ,‬את האהבה ואת הרצון של יום‬ ‫יסורים‪ .‬הוא מבקש להפוך את הגבורות‬ ‫טוב‪ ,‬ולהמשיך בהם גם לימות החול‪.‬‬ ‫לרחמים‪ ,‬להשפיע ליהודי ישועה‪ ,‬ומתוך‬ ‫תשובה ע"י רחמים‬ ‫הישועה עצמה יכיר בחסדי השי"ת‬ ‫ויתקרב אליו‪.‬‬ ‫והנה כתב הרמב"ם (הל' תעניות פ"א ה"ג)‪,‬‬ ‫שכאשר באה צרה על הציבור צריכים‬ ‫ומסופר על הרה"ק רבי משה‬ ‫לדעת שאין הדבר מקרה‪ ,‬אלא קריאה‬ ‫מראזוואדוב זי"ע‪ ,‬בנו של הרה"ק רבי‬ ‫היא מן השמים להתעורר ולשוב בתשובה‪.‬‬ ‫אליעזר מדזיקוב זי"ע‪ ,‬שנתמנה לרב‬ ‫ואם אומרים שהדבר אירע בדרך מקרה‬ ‫בראזוואדוב בחיי אביו‪ .‬פעם הזמין אדם‬ ‫ואין מתעוררים ממנו‪ ,‬הרי זו דרך‬ ‫לדין תורה‪ ,‬והלה סירב לבוא אף לאחר‬ ‫אכזריות‪.‬‬ ‫שהתרו בו כמה פעמים‪ .‬לבסוף יצאה מפי‬ ‫רבי משה קפידה קשה‪ ,‬ולאחר זמן קצר‬ ‫נמצא שלפעמים מעורר הקב"ה את האדם‬ ‫חלה אותו אדם ונפטר‪.‬‬ ‫לתשובה ע"י מדת הדין והצער‪ .‬באה צרה‬ ‫רחמנא ליצלן‪ ,‬ומתוכה מתעורר האדם‬ ‫כאשר בא הרה"ק מראזוואדוב לאחר מכן‬ ‫לפשפש בדרכיו ולשוב אליו יתברך‪.‬‬ ‫אל אביו‪ ,‬הוכיחו אביו ואמר לו‪ ,‬מופתים‬ ‫כאלה הנך עושה? לא זו הדרך‪ .‬עיקר‬ ‫אבל באמת אין הכרח שתבוא‬ ‫החכמה היא לפעול ישועה ליהודי‪ ,‬עד‬ ‫ההתעוררות לתשובה בדרך זו‪ .‬יכול‬ ‫שמתוך הישועה עצמה יכיר בחסדי‬ ‫האדם להתעורר גם מתוך חסד‪ .‬הקב"ה‬ ‫השי"ת וייעשה יהודי טוב יותר‪.‬‬ ‫יכול להשפיע עליו טובה וישועה‪ ,‬ומתוך‬ ‫הכרת הטוב והרגשת אהבת השי"ת‬ ‫ועל דרך זה פירש את הכתוב (תהלים‬ ‫יתקרב האדם אליו‪.‬‬ ‫פח‪:‬יא) 'הלמתים תעשה פלא‪ ,‬אם רפאים‬ ‫יקומו יודוך סלה' ‪ -‬וכי זו חכמה לעשות‬ ‫ואדרבה‪ ,‬דרך נעלית ומתוקה היא יותר‪.‬‬ ‫מופת שעל ידו ימות יהודי? אדרבה‪ ,‬עיקר‬ ‫אין צורך להמתין עד שהצער יעורר את‬ ‫הפלא הוא 'אם רפאים יקומו'‪ ,‬להעמיד‬ ‫האדם‪ .‬אפשר להתעורר מתוך רוב טובה‬ ‫את החולה על רגליו ולהחיותו‪ ,‬ואז 'יודוך‬ ‫וחסד‪.‬‬ ‫ג‬ ‫סלה'‪.‬‬ ‫'הלמתים תעשה פלא'‬ ‫הקב"ה אינו חפץ להביא את האדם‬ ‫ואיתא בגמרא (סוכה יד‪ ,.‬יבמות סד‪ ).‬עה"פ‬ ‫לתשובה דוקא ע"י מכות ויסורים‪ .‬הוא‬ ‫'ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו' (בראשית‬ ‫כה‪:‬כא)‪ ,‬שתפלתן של צדיקים נמשלה‬ ‫ג‬ ‫וכעי"ז מפרש האבן עזרא‪ :‬הלמתים ‪ -‬הטעם‪ ,‬עשה פלא עמי בעודני חי וארפא‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כ‬ ‫הימים הגדולים‪ .‬מגיע אסרו חג‪ ,‬והאדם‬ ‫יכול להרעיף עליו חסדים‪ ,‬וברוב טובה‬ ‫צריך לקחת עמו את קדושת יו"ט‪ ,‬את‬ ‫יתעורר לבו לעבודת השי"ת‪.‬‬ ‫הארת יו"ט ואת הרחמים של יו"ט‪ ,‬ולא‬ ‫לא לאבד את הארת יו"ט‬ ‫להניח להם לצאת מידו‪.‬‬ ‫וראיתי פעם בקובץ אחד בשם הגאון רבי‬ ‫הקב"ה הרים אותו בימים הללו לבחינה‬ ‫יעקב קמנצקי זצ"ל‪ ,‬שביאר בדרך נפלאה‬ ‫של 'ורצה בנו'‪ .‬הוא הרגיש קרבת אלקים‪,‬‬ ‫טעם המנהג שאין אומרים תחנון בימים‬ ‫אהבה ורצון‪ .‬עתה מוטלת עליו העבודה‬ ‫שלאחר שמחת תורה‪ ,‬כדאיתא במגן‬ ‫לשמור אצלו משהו מאותה מדרגה גם‬ ‫אברהם (או"ח סי' תרס"ט)‪.‬‬ ‫כאשר הוא חוזר לסדר ימי החול‪.‬‬ ‫שכאשר שלמה המלך השלים את בנין‬ ‫והרי זו עת רצון גדולה לבקש שיושפעו‬ ‫ביהמ"ק‪ ,‬עשה שבעת ימים של שמחה‬ ‫רחמים וחסדים על כלל ישראל‪,‬‬ ‫(מ"א ח‪:‬סה)‪ .‬והנה שמחת תורה היא יום‬ ‫ושיתהפכו כל הגבורות לרחמים ולחסדים‪.‬‬ ‫של סיום התורה‪ .‬וכשם שסיום בנין בית‬ ‫ויה"ר שיזכו ישראל לבנים ובני בנים‬ ‫המקדש נמשך אחריו שבעת ימי שמחה‪,‬‬ ‫עוסקים בתורה ובמצוות‪ ,‬לאריכות ימים‬ ‫כך גם לאחר שסיימו את התורה יש מקום‬ ‫ושנים‪ ,‬לבריאות‪ ,‬לשידוכים טובים‪ ,‬ולכל‬ ‫לשבעת ימים של שמחת הסיום‪.‬‬ ‫הישועות הנצרכות בכלליות ובפרטיות‪,‬‬ ‫ויש בזה מוסר גדול‪ .‬סיום אינו דבר‬ ‫ברוחניות ובגשמיות‪ ,‬להרחבת הדעת‬ ‫הנגמר ברגע אחד‪ .‬כאשר אדם מסיים‬ ‫ולשמחת החיים‪ ,‬ושיומתקו כל הדינים‬ ‫תורה‪ ,‬מסכת או עבודה גדולה‪ ,‬האור של‬ ‫ויתהפכו לרחמים ולחסדים‪ ,‬ונזכה לגאולה‬ ‫הסיום צריך להימשך גם לאחר מכן‪.‬‬ ‫השלימה במהרה בימינו אמן‪.‬‬ ‫וזהו הכח הגדול שנשאר אצל יהודי לאחר‬ ‫❖‬ ‫שבת בראשית‬ ‫ליל שב"ק חת"ק‬ ‫של הבל לא נתקבל קרבנו‪ ,‬ותלה את זה‬ ‫"ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה‬ ‫מחמת גדלות וזהירות של הבל בקרבנו‪.‬‬ ‫מנחה לה'‪ :‬והבל הביא גם הוא מבכורות‬ ‫וכמ"ש בא אלי להזכיר עוני (עי' ב"ר נ' י"א)‪.‬‬ ‫צאנו ומחלבהן וישע ה' אל הבל ואל‬ ‫מנחתו‪ :‬ואל קין ואל מנחתו לא שעה ויחר‬ ‫וראיתי בשם ספר זבד טוב (לבוב תרע"א דף‬ ‫לקין מאד ויפלו פניו‪ :‬ויאמר ה' אל קין למה‬ ‫ב') וז"ל מאדמ"ו הקדוש מהרי"א‬ ‫חרה לך ולמה נפלו פניך‪ :‬הלוא אם תיטיב‬ ‫מזידיטשוב זי"ע עה"פ "ויתהלך חנוך את‬ ‫שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ‬ ‫האלקים ואיננו וגו'" (ה‪:‬כד)‪ .‬והרב החסיד‬ ‫ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו" (ד‪:‬ג‪-‬ז)‬ ‫המקובל המפורסם בקדושתו וטהרתו ר'‬ ‫שלמה סופר מדאלינא זצ"ל היה מסתופף‬ ‫בא אלי להזכיר עוני‬ ‫בצל קדשו של מרן הרה"ק מלובלין‬ ‫ואולי דקין הרג את הבל‪ ,‬כי בשביל חשיבות‬ ‫כא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מצוה ואפי' עבירה לשמה מ"מ גוררת ר"ל‪.‬‬ ‫זצוקלל"ה זי"ע‪ ,‬ואח"כ נסע לרבינו הקדוש‬ ‫מהרי"א זצוקללה"ה‪ .‬סיפר לרבינו מעשה‬ ‫ואיתא בספרים (עי' ברית אברהם להרה"ק רבי‬ ‫הקדוש מלובלין‪ ,‬כאשר נסתלק מזה העולם‬ ‫יוסף משה מזאלאזיץ פ' בראשית אות ג'‪ ,‬בני‬ ‫רש"י הקדוש יצאו לקראתו כל הפמליא של‬ ‫יששכר חודש סיון מאמר ה') דמטעם זה דמצוה‬ ‫מעלה חוץ ממלאך הקדוש מט"ט שר הפנים‬ ‫גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה‪ ,‬אם יקרה‬ ‫שלא רצה לצאת לקראתו‪ ,‬מחמת שכתב‬ ‫לאדם ב' ענינים ביחד ‪ -‬או לעשות מצוה‬ ‫רש"י על הפסוק 'ויתהלך חנוך את האלקים‬ ‫שלא לשמה‪ ,‬או לעשות עבירה לשמה‪ ,‬ואי‬ ‫ואיננו כי לקח אותו אלקים' ‪ -‬צדיק היה וקל‬ ‫אפשר לקיים שתיהם כי אם אחת מהם‪ .‬יבחר‬ ‫בדעתו לשוב להרשיע‪ ,‬לפיכך מיהר הקב"ה‬ ‫במצוה שלא לשמה‪ ,‬כי מצוה גוררת מצוה‪,‬‬ ‫וסילקו כו'‪ ,‬ע"כ‪ .‬התרעם על רש"י שכתב כן‪.‬‬ ‫לכן מצוה זו שלא לשמה תגרור עוד מצוה‪,‬‬ ‫כך סיפר הרב ר' שלמה זצ"ל‪.‬‬ ‫ושמא יזכה לעשות המצוה האחרת לשמה‪.‬‬ ‫אבל עבירה גוררת עבירה‪ ,‬שמא יעשה‬ ‫ואמר רבינו אני אתרץ רש"י‪ ,‬כי מצינו‬ ‫עבירה האחרת לשם עבירה ממש רח"ל‪ .‬לכן‬ ‫בגמרא (שבת לג‪ ):‬כשיצאו ר' שמעון בן יוחי‬ ‫יברור האדם לעצמו במצוה אפילו שלא‬ ‫ור' אלעזר בנו מן המערה אחר תריסר שני‪,‬‬ ‫לשמה‪ ,‬ואל יברור אדם לו עבירות אפילו‬ ‫חזו אינשי דקא כרבי וזרעי‪ .‬אמר מניחין חיי‬ ‫לשמה כנ"ל‪.‬‬ ‫עולם ועוסקין בחיי שעה? כל מקום שנותנין‬ ‫עיניהם מיד נשרף‪ .‬יצתה בת קול ואמרה‬ ‫וזהו כוונת התנא‪ ,‬הוי רץ למצוה קלה (אבות‬ ‫להם להחריב עולמי יצאתם? חזרו‬ ‫פ"ד מ"ב)‪ .‬וקשה‪ ,‬וכי ידעינן איזהו מצוה‬ ‫למערתכם‪ .‬הדור אזול יתבו תריסר ירחי‬ ‫קלה? אלא מצוה שלא לשמה היא מצוה‬ ‫שתא‪ ,‬אמרו וכו'‪.‬‬ ‫קלה‪ .‬ובורח מן העבירה‪ ,‬היינו עבירה‬ ‫לשמה‪ ,‬כי עבירה לשם עבירה אינו צריך‬ ‫וזה אמר רש"י בלשונו הקדוש‪ ,‬צדיק היה‪,‬‬ ‫לאשמעינן‪ ,‬אלא זאת בודאי צריך לאשמעינן‬ ‫היינו שהיה כ"כ צדיק גדול שלא היה יכול‬ ‫שיהיה רץ למצוה אפילו שלא לשמה‪ ,‬ויברח‬ ‫לסבול זה העולם כשהיו עוסקין בצרכי‬ ‫מן העבירה לשמה‪ .‬ומפרש הטעם ואמר‬ ‫העולם‪ ,‬וקל בדעתו לשוב ולהרשיע‪ ,‬הוא‬ ‫שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה‬ ‫לשון מפעיל לאחרים‪ ,‬היינו שיעשה ח"ו כל‬ ‫כנ"ל‪.‬‬ ‫העולם לרשעים‪ .‬לפיכך מיהר הקב"ה שלא‬ ‫להיות בעוה"ז שלא יחריב עולמו ח"ו‪,‬‬ ‫הרב אדרת אליהו ז"ל בסדר היום‪ ,‬בפסוק‬ ‫ונעשה תיכף בשרו ללפיד אש‪ ,‬ולקח אותו‬ ‫"היא נתנה לי מן העץ ואוכל" (ג‪:‬יב)‪ ,‬דמה‬ ‫בשמי מרומים‪ ,‬עכלה"ק‪.‬‬ ‫שאכל אדם הראשון מעץ הדעת כוונתו‬ ‫לעשות עבירה לשמה‪ ,‬ד"י אכילת עץ הדעת‬ ‫ותיכף כשתירץ זה אמר רבינו‪ ,‬הנה עתה‬ ‫מתאוה‪ ,‬ורצונו לקיים מצות פריה ורביה‪.‬‬ ‫יצא המלאך הקדוש לקראת רש"י זצ"ל‪ ,‬ע"כ‬ ‫שמעתי משמו‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫וכעין מה ששמעתי בכוונת אכילת אז‪,‬‬ ‫מכ"ק אאדמו"ר זי"ע שפעם שאל הרה"ק‬ ‫עבירות אדה"ר היה לשמה‬ ‫הר"ר זושא זיע"א לאחיו הרה"ק הר"ר‬ ‫ואולי השורש הראשון גם שאדה"ר היה‬ ‫אלימלך זיע"א‪ ,‬דאם נשמת אדם הראשון‬ ‫עבירה לשמה‪ ,‬ומזה השאלה עבירה לשמה‬ ‫היתה כוללת את כל הנשמות עד סוף כל‬ ‫ומצוה שלא לשמה‪ ,‬ובודאי מצוה גוררת‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כב‬ ‫אך ע"י שעושין עבירה לשמה‪ ,‬הרי מצד‬ ‫הדורות‪ ,‬נמצא שגם נשמתינו היתה נכללת‬ ‫החטא שבה יחולו על ראש שונאיהם רעה‪,‬‬ ‫בתוכה‪ ,‬וא"כ האיך הנחנו אותו לחטוא?‬ ‫ומצד המצוה שבה יתעורר טוב על ישראל‪.‬‬ ‫ענה לו הרה"ק הרר"א‪ ,‬שחטא עץ הדעת‬ ‫ולכן מצינו במרדכי "ויעבור מרדכי" (אסתר‬ ‫היה עבירה לשמה‪ ,‬דכיון שהנחש הסיתו‬ ‫ד‪:‬יז)‪ ,‬ואמרו חז"ל (מגילה טו‪ ).‬שהעביר יום‬ ‫לאכלו ואמר לו "והייתם כאלקים יודעי טוב‬ ‫ראשון של פסח בתענית‪ ,‬ע"ש‪ .‬והיתה בזה‬ ‫ורע" (ג‪:‬ה)‪ ,‬לכן כדי לצאת מזה הספק הנחנו‬ ‫בחינת עבירה לשמה‪ ,‬ובזה המשיך גאולה‬ ‫אותו לחטוא שעי"ז יצא לגמרי מספק זה‪.‬‬ ‫וישועה לישראל ורעה על המן ועמו‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫מ"מ כאן היה עבירה לשמה כדברי הרבי ר'‬ ‫ומזה יש לומר שנצמח עונש המבול והצלת‬ ‫אלימלך זי"ע לרבי ר' זושא הנ"ל‪ .‬ומזה‬ ‫נח‪ ,‬ונשאר כל העולם כולו מכח חלק‬ ‫נשאר לומר הנה בספה"ק בני יששכר (ניסן‬ ‫הלשמה שנעשה‪ .‬אבל העונש להרשעים‬ ‫מאמר ד' אות ז') מבואר דטבע וסגולת המצוות‬ ‫היה מכח שהיה עבירה‪ ,‬אבל העיקר שיהיה‬ ‫להשפיע הדרוש טובה לכל העולמות‪,‬‬ ‫הוה רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה‪.‬‬ ‫וסגולת העבירה היא בטבע להשפיע‬ ‫כבר מתחיל שנה חדשה ‪ -‬קריאת התורה‬ ‫להיפוך‪ .‬ולפעמים מצטרכים ישראל‬ ‫חדש‪ .‬השי"ת ישפיע דיינו וכל מאויינו‪,‬‬ ‫להשפיע רעות לשונאיהם וטובות על בני‬ ‫ונזכה לגדל צאצאינו לתורה לשם לתפארת‬ ‫ישראל‪ ,‬והיאך יהיה זה באפשרי אם הוא‬ ‫לגפן אדרת‪ ,‬ונזכה לכל ההשפעות הטובות‪,‬‬ ‫מפאת המצות‪ ,‬הלוא בטבעה כל טוב‪ .‬ואם‬ ‫ובקרוב נזכה לגאולה שלימה בב"א‪.‬‬ ‫מפאת העבירות‪ ,‬הלוא באיסורייהו קיימי‪.‬‬ ‫❖‬ ‫שבת מברכים‬ ‫מלאך המות כי אותן שנים שנחסרו לה‬ ‫"ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה‬ ‫יתוספו לצורבא מרבנן דמעביר במיליה‪.‬‬ ‫ושלשים שנה וימת" (ה‪:‬ה)‪ .‬ויש להבין למה‬ ‫מוכח מהתם דלאו כל אדם משלים שנותיו‪.‬‬ ‫נקט הלשון 'אשר חי'‪ ,‬כי זה פשיטא‪.‬‬ ‫וכן היה באברהם‪ ,‬כי שנותיו היו ק"פ שנים‬ ‫כתב (תורת משה דברים כב‪:‬ז)‬ ‫החת"ס‬ ‫כמו יצחק‪ ,‬רק עשו קיצר משנותיו ה' שנים‬ ‫"והארכת ימים"‪ ,‬כתיב (במדבר יד‪:‬לח)‬ ‫(ב"ר ס"ג י"ב)‪ .‬וזה "ואלה ימי שני חיי‬ ‫"ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו"‪ ,‬יתפרש‬ ‫אברהם אשר חי מאה ושבעים וחמש"‪ ,‬זה‬ ‫ג"כ מה דכתיב (בראשית כה‪:‬ז) "ימי שני חיי‬ ‫היה שנותיו אשר חי‪ ,‬אבל שנותיו הי' ק"פ‪.‬‬ ‫אברהם אשר חי"‪' ,‬אשר חי' מיותר כי‬ ‫וכן באדם הראשון שהיו שנותיו יותר‬ ‫פשיטא הוא‪.‬‬ ‫שבעים שנה‪ ,‬כי נקצב לו לחיות יום שלם של‬ ‫הקב"ה שהוא אלף שנים‪ ,‬רק שנתן במתנה‬ ‫וי"ל כי עני חשוב כמת (נדרים סד‪ ,):‬רק‬ ‫שבעים שנה לדוד המלך כדאיתא במדרש‬ ‫אברהם אשר היה תמיד משופע בכל טובה‬ ‫(יל"ש בראשית ר' מ"א)‪ ,‬כתיב 'אשר חי'‪ ,‬אבל‬ ‫חי ממש אותן שנים‪ .‬וזה 'אשר חי'‪ ,‬ולא היה‬ ‫שנותיו היו יותר‪.‬‬ ‫כמת‪ .‬ועוד י"ל כי איתא בגמרא (חגיגה ד‪):‬‬ ‫מרים מגדלא דרדקי מתה קודם זמנה‪ ,‬ואמר‬ ‫כג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫בתשובה שו"ת משנה הלכות (ח"ט סי' רט"ז)‬ ‫ולפ"ז אותן שנים שנחסרו ממרגלים שמתו‬ ‫ובתשובה אחת הבאתי מדברי הזוהר פ'‬ ‫במגפה לפני זמנם נתוסף ליהושע וכלב‪ .‬וזה‬ ‫וירא[ אסור לו לאדם שיתפלל על הרשעים‬ ‫"חיו מן האנשים" (במדבר יד‪:‬לח)‪ ,‬שיהושע‬ ‫שיסתלקו מן העולם‪ .‬שאלמלא סלקו‬ ‫וכלב חיו ביותר ובא להם השנים מן‬ ‫הקב"ה לתרח מן העולם כשהיה עובד ע"ז‬ ‫האנשים המרגלים‪ .‬וגבי שילוח הקן מבטיח‬ ‫לא בא אברהם אבינו לעולם‪ ,‬ושבטי ישראל‬ ‫הכתוב כי ייטב לך‪ ,‬ותזכה להארכת ימים‬ ‫לא היו והמלך דוד ומלך המשיח והתורה לא‬ ‫ממילא ע"י הטבת ימים מעצמך‪ ,‬ולא שתהא‬ ‫נתנה‪ ,‬וכל אותם הצדיקים והחסידים‬ ‫צריך לקבל שנים מאחר‪ ,‬רק "ייטב לך‬ ‫והנביאים לא היו בעולם‪ .‬ועיין תוס' ע"ז ד‪.:‬‬ ‫והארכת ימים" (דברים כב‪:‬ז)‪.‬‬ ‫ועיין עוד חזו"א (חו"מ סי' י"ג אות ט"ז) בזה"ז‬ ‫בראשית נמי מאמר ולא כתיב ויאמר‬ ‫שנשכחה האמונה מדלת העם‪ ,‬עלינו‬ ‫אהבה‬ ‫בעבותות‬ ‫למוטב‬ ‫להחזירם‬ ‫גם ענין למה דאי' במשנה (אבות פ"ה מ"א)‬ ‫ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת‪,‬‬ ‫בעשרה מאמרות נברא העולם‪ .‬ויש בגמ'‬ ‫עכל"ק‪.‬‬ ‫(ר"ה לב‪ ).‬שמונה י' מאמרות ומק' דחסר‬ ‫מאמר א'‪ ,‬ומיישב 'בראשית' נמי מאמר‪ .‬ויש‬ ‫אמנם לאידך גיסא הרי אנו מתפללין בכל‬ ‫להבין באמת למה לא כתיב אמירה‪.‬‬ ‫יום 'ולמלשינים אל תהי תקוה וכל המינים‬ ‫כרגע יאבדו'‪ .‬וצ"ל דדוקא ברשעים שלא‬ ‫אמנם הרי לא נשאר מעשרה דורות מאדם‬ ‫יצאו מהם בנים כשרים הוא דיש להתפלל‬ ‫ועד נח‪ ,‬אלא נח ודורות היוצאים ממנו 'ואת‬ ‫עליהם שימותו ומותר להדיחם‪ .‬וכמו‬ ‫נח זכרת'‪ .‬אבל מצד אדם הראשון לא נשאר‬ ‫שמצינו במשה (שמות ב‪:‬יב) "וירא כי אין‬ ‫מאלו שום דבר‪ .‬ומשו"ז לא נקרא מאמר‬ ‫איש"‪ ,‬ודרשו ז"ל שראה שאין סופו לצאת‬ ‫אלא בראשית‪ ,‬כי מתחילה עלה במחשבה‬ ‫ממנו שום צדיק‪ .‬ובגמ' סוטה (מו‪ ):‬אילמלא‬ ‫לברוא העולם במדת הדין‪ ,‬וראה שאינו‬ ‫ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים‬ ‫מתקיים כו' וזהו בראשית‪.‬‬ ‫לתינוקות וכו' ויראם ויקללם בשם ה'‪ .‬מה‬ ‫והנה דבר פלא יש לראות כאן‪ ,‬שע"י נח לא‬ ‫ראה? רבי יוחנן אמר‪ ,‬ראה שלא היתה בהם‬ ‫הי' שום דבר שיחזור בתשובה לכל‪ .‬וידוע‬ ‫לחלוחית של מצוה לא בם ולא בזרעם עד‬ ‫אימרות העולם כי לא נתן לאכול‪ ,‬משא"כ‬ ‫סוף כל הדורות ע"ש‪ .‬מבואר דאילו היה‬ ‫אברהם אבינו נתן לאכול להמאלכים‪.‬‬ ‫רואה בם לחלוחית או בזרעם לא היה‬ ‫וכדברי כ"ק אבי שאמר המחלוקת לגבי רבי‬ ‫מקללם‪ .‬וע"כ דחיישינן דילמא נפיק מיניה‬ ‫חנינא ורבי חייא כד הוי מינצי‪ ,‬ומייתי שם‬ ‫זרעא מעליא‪ .‬ויש בזה אריכות דברים מה‬ ‫שרבי חייא חילק בשר להילדים‪ .‬ועל זה‬ ‫שאין הזמן גרמא‪ .‬עכד"ק‪.‬‬ ‫נאמר 'כמה גדולי מעשה חייא'‪ ,‬שהשפיע‬ ‫ועל דרך יש לומר דבודאי לא היה יוצא מכל‬ ‫מזה שלא תשתכח תורה ישראל‪.‬‬ ‫הדורות האלו אפילו א' ואולי מחמת שלקחו‬ ‫מוכרח שמכל עשרה דורות אילו היה‬ ‫וקלקלו בנשים באיסור עריות וממילא‬ ‫רואה בם לחלוחית או בזרעם לא היה בא‬ ‫נתקלקלו הדורות‪ ,‬וממילא רק נח מזה‬ ‫המבול‬ ‫נשאר‪ .‬ואולי כי מצא חן וכדאי' בראשונים‬ ‫שלא נכשל בזה ועצר מעיינו‪ ,‬וכל מי שיש‬ ‫ויש להביא כאן דבר פלא כדברי כ"ק‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כד‬ ‫וגם את נח זכרת באהבה‪ .‬יה"ר שנזכה‬ ‫לו חן בידוע שהוא ירא שמים (סוכה מ"ט)‪,‬‬ ‫לקיים את כל דברי תלמוד תורתיך באהבה‪.‬‬ ‫דאי לאו הכי היה עכ"פ בזכות הדורות‬ ‫שיהיה קיום בבני חיי אריכי ומזוני רויחי‬ ‫הבאים היו נשארים עוד כמה ממתי המבול‪.‬‬ ‫וסייעתא חנא וחסדא וכל הישועות לנו ולכל‬ ‫ומשו"ה כתיב "אשר חי" ‪ -‬שחי לבד‪ ,‬כי‬ ‫ישראל‪ .‬ובקרוב ממש נזכה לגאולה שלימה‬ ‫הדורות לא נשארו אלא נח‪.‬‬ ‫בב"א‪.‬‬ ‫❖‬ ‫קידושא שבת בראשית‬ ‫היראה שגם היא נקראת חכמה‬ ‫"בראשית ברא"‪ .‬איתא בסה"ק ר"ת‬ ‫וז"ש כלי מלא מחזיק‬ ‫בירא"ת ש'‪ .‬ויש להסביר הענין‪ .‬ונקדים‬ ‫דברי הטור בענין למה מתחילין בראשית‬ ‫הנה היראה ראשית מעלת החכמה והיראה‬ ‫מחמת הקטרוג ‪ .‬בשו"ת הרדב"ז ח"א (ס"ס‬ ‫גם היא נקראת חכמה‪ ,‬ואחז"ל (ברכות לג‪):‬‬ ‫רפ"ח)‪ ,‬הביא מ"ש הראשונים שנוהגים‬ ‫הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים‪ .‬ויבואר‬ ‫בשמחת תורה שמיד עם סיום התורה‬ ‫כי עיקר הכל הוא היראה האמיתית‬ ‫מתחילים בראשית‪ ,‬והיינו טעמא‪ ,‬כדי שלא‬ ‫מהשי"ת‪ ,‬ועל ידה עוזרו הקב"ה וחונן אותו‬ ‫יקטרג השטן‪ .‬וכתב‪ ,‬ומטעם זה אני רגיל‬ ‫דעה והשכל להשיג התורה והמצוה ונותן לו‬ ‫לסמוך שתי קריאות אלו‪ ,‬ואפי' בברכה‬ ‫חכמה‪ .‬וז"ש אין הקב"ה נותן חכמה אלא‬ ‫אחרונה איני מפסיק ביניהם‪ ,‬וכ"ש שאין‬ ‫למי שיש לו חכמה‪ ,‬ר"ל היראה שגם היא‬ ‫להפסיק בקדיש‪ .‬ע"ש‪.‬‬ ‫נקראת חכמה‪ .‬וז"ש כלי מלא מחזיק‪ ,‬ריקן‬ ‫אינו מחזיק‪ ,‬כי היראה היא חכמה‪ ,‬ראשית‬ ‫והנה יש להקדים ע"פ דאי' בספר רוח חיים‬ ‫לכל החכמות‪ ,‬ובלא יראה אין מתקיימת‪ ,‬אך‬ ‫(אבות פ"ד) כתב על מאחז"ל (ברכות מ‪ ).‬לא‬ ‫יראה בלא חכמה גם היראה אינה נחשבת‬ ‫כמדת הקב"ה מדת בשר ודם וכו' מדת‬ ‫לכלום‪ ,‬כי היראה בית קיבול שתתקיים בה‬ ‫הקב"ה כלי מלא מחזיק‪ ,‬ריקן אינו מחזיק‪,‬‬ ‫החכמה ובלא חכמה היא ככלי ריקן‪ ,‬וכל‬ ‫ע"כ‪ .‬וצריך להבין א"כ אם אין הקב"ה נותן‬ ‫המוסיף להתחכם יוסיף תת כח בהיראה‬ ‫חכמה אלא למי שיש לו חכמה‪ ,‬א"כ ראשית‬ ‫והיראה תוסיף כח בהחכמה‪ ,‬ע"כ תו"ד‪.‬‬ ‫חכמה ממי יצאה‪ ,‬הלוא הקב"ה נתן לו גם‬ ‫[ומה נאה עד"ז להבין דברי חכמים וחידות‬ ‫הראשונה‪ ,‬דמתחילה הי' סכל גמור‪ .‬אך יובן‬ ‫כידוע שפ"א אמר הרה"ק מלובלין להרה"ק‬ ‫ע"פ מאחז"ל (שבת לא‪ ):‬אין לו להקב"ה‬ ‫הר"ר נפתלי מראפשיץ זי"ע ועל כל ישראל‪,‬‬ ‫בעולמו אלא יראת שמים בלבד‪ ,‬שנא'‬ ‫שהיה מוחזק בעולם לחכם גדול כידוע‪,‬‬ ‫"ועתה ישראל" (דברים י‪:‬יב) וכו'‪ .‬ונראה כי‬ ‫דאינו כתיב בתורה "חכם תהי' עם ה'‬ ‫היראה לבדה היא חכמה ובלעדה אין‬ ‫אלקיך" אלא "תמים תהי'" וכו'‪ .‬והשיבו‬ ‫חכמה‪ ,‬ושלמה אמר בחכמתו "תחילת‬ ‫הרה"ק מראפשיץ‪ ,‬לזה צריך חכמה גדולה‬ ‫חכמה יראת ה'" (משלי ט‪:‬י)‪ ,‬ובתהלים‬ ‫להיות תמים עם ה'‪ ,‬ודפח"ח (הובא בס' אהל‬ ‫(קיא‪:‬י) "ראשית חכמה יראת ה'"‪.‬‬ ‫נפתלי)‪ ,‬וד"ל]‪ .‬וזהו שבת בראשית‪.‬‬ ‫כה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫סעודת רעוד"ר‬ ‫בכתבי הרמב"ן הוצ' קוק עמוד קס"ז) הוסיף‬ ‫"ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו‬ ‫בזה וז"ל‪ ,‬שכל התורה שמותיו של הקב"ה‬ ‫וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה‬ ‫ובכל פרשה ופרשה יש בה שם‪ ,‬ובו נוצר‬ ‫ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ"‬ ‫הדבר או שנעשה בו או שמקיים אותו ענין‬ ‫(בראשית א‪:‬כו)‪ .‬וברש"י‪ ,‬אמר להם יש‬ ‫שבו‪ .‬ויש במקצת בזה בספר הנקרא שמוש‬ ‫בעליונים כדמותי‪ ,‬אם אין בתחתונים‬ ‫תורה שמפרש הפרשיות שמוש כל אחת‬ ‫כדמותי‪ ,‬הרי יש קנאה במעשה בראשית‪,‬‬ ‫מהם והשם היוצא ממנה והיאך יוצא ממנה‬ ‫ע"כ‪ .‬ויש להבין ענין זה מעליונים‬ ‫והיאך משתמשין בה‪ ,‬עכ"ל הרמב"ן‪ .‬ונמצא‬ ‫מתחתונים‪.‬‬ ‫דבפרשה דהבריאה שבתורה נמצאים‬ ‫איסתכל בהאי מלה וברא את השמים‬ ‫שימושי השמות דהבריאה שבהם נוצרו‬ ‫באורייתא‬ ‫ומתקיימים‪ ,‬וא"כ דברי הזוה"ק דאיסתכל‬ ‫באורייתא בפסוקי הבריאה וברא עלמא‪,‬‬ ‫ואולי הכוונה בזה כדאי' במדרש ובזוה"ק‬ ‫ודברי רש"י שהקב"ה ברא עולמו בצירוף‬ ‫(פרשת תרומה קס"א א') איתא‪ ,‬איסתכל‬ ‫אותיות השם ‪ -‬דא ודא חד המה‪ .‬ועיין בתוס'‬ ‫באורייתא וברא עלמא באורייתא כתיב‬ ‫חגיגה (יא‪ ):‬דשם בן מ"ב אותיות יוצא‬ ‫"בראשית ברא אלקים את השמים ואת‬ ‫מבראשית ומפסוק שאחריו (עיין ס' פלאות‬ ‫הארץ"‪ .‬איסתכל בהאי מלה וברא את‬ ‫עדותיך סי' ח')‪.‬‬ ‫השמים‪ .‬באורייתא כתיב "ויהי אור"‪,‬‬ ‫איסתכל בהאי מלה וברא את האור‪ .‬וכן בכל‬ ‫גם החת"ס מרמז דבר נפלא בדרשות חת"ס‬ ‫מלה ומלה דכתיב באורייתא אסתכל הקב"ה‬ ‫(חלק א' דף קט‪ .‬ד"ה ולמען) כתוב שכל המכות‬ ‫ועבד ההיא מלה‪ ,‬עכ"ל הזוה"ק‪ .‬ואין זה‬ ‫של פרעה באו מן התורה מן האותיות‬ ‫סותר לדברי רש"י (סנהדרין סז‪ ):‬דהקב"ה‬ ‫שבתורה שמביא מספר יצירה שאותיות‬ ‫ברא עולמו ע"י צירוף אותיות השם‪ ,‬דכבר‬ ‫התורה הם ס"א כי יש י"ז אותיות שנכתבות‬ ‫כתב הרמב"ן עה"ת בפתיחה "עוד יש בידינו‬ ‫במילואן בשלוש כמו אל"ף בי"ת גמ"ל וכן‬ ‫קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו‬ ‫כולם‪ .‬ויש חמש מהם שנכתבות רק בשתי‬ ‫של הקב"ה" עיי"ש‪ .‬ועיין בנפש החיים (שער‬ ‫אותיות וסימן שלהם מהופך מ"ם ו"ו ה"א‬ ‫ד' פרק י"ט) שהביא מקומות הרבה בזוה"ק‬ ‫פ"א כ"ף‪ ,‬וביחד הם ס"א‪ .‬וזה ג"כ מספר‬ ‫דמפורש כן‪ .‬ועיין במס' ברכות (כא‪ ).‬נאמר‬ ‫'אני' ‪ -‬אני אמית ואחיה‪ .‬וזה פירוש (שמות‬ ‫מנין לברכת התורה לפניה מן התורה‪,‬‬ ‫י‪:‬א) "כי אני הכבדתי את לבו"‪ ,‬ר"ל התורה‬ ‫שנאמר "כי שם ה' אקרא הבו גודל‬ ‫שמרומז באנ"י היא הכבידה את לבו‪" ,‬למען‬ ‫לאלקינו"‪ ,‬וביאר המהרש"א וז"ל‪" :‬מצאתי‬ ‫שתי אותותי אלה בקרבו" ‪ -‬כל האותיות‬ ‫כתוב דהכי משמע ליה ברכת התורה 'כי שם‬ ‫שבתורהץ ובזה פירש ג"כ הפסוק "ומותר‬ ‫ה' אקרא' דהיינו כשאני קורא בתורה שהיא‬ ‫האדם מן הבהמה אין" ‪ -‬ר"ל התורה‪ ,‬כי‬ ‫כולה שמות של הקב"ה‪ ,‬שכל התורה‬ ‫'אין' כמו אני ס"א‪.‬‬ ‫באותיותיה היא שמותיו של הקב"ה‬ ‫ולפ"ז יש לומר דבכל התנהגות האדם‬ ‫כדאיתא במדרשות"‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫צריכים לעשות כמעשה הקב"ה‪ ,‬דהיינו‬ ‫וברמב"ן בדרשת תורת ה' תמימה (נדפס‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כו‬ ‫לבלתי יכנס רוח שטות לתוך מוחו ולבו‬ ‫להסתכל באורייתא ולראות אם עושה הכל‬ ‫ועיניו ואזניו ודבוריו‪ ,‬בזה יהיה צלם אלקים‬ ‫ע"פ תורה‪ .‬וזהו 'כדמותנו' ‪ -‬שכן עשה‬ ‫חופף עליו כל היום‪ .‬וכל איש הישראלי‬ ‫הקב"ה‪.‬‬ ‫צריך להתבונן על זה אם הצלם עודנו עליו‬ ‫בצלמנו כדמותנו‬ ‫או לא חס ושלום‪ .‬והסימן הוא כי הצלם‬ ‫בעודנו על האדם נמשך לב האדם אחר‬ ‫ויש להמתיק ענין של 'בצלמנו כדמותנו'‬ ‫עבודתו יתברך ורצונו תמיד לעסוק בתורה‬ ‫כמו שאמרתי שזה על גדלות כמו שדרשו‬ ‫ובמצוות באהבה ויראה‪ ,‬ולהיפך חס ושלום‬ ‫(יומא ס"ט) למה נקראו אנשי כנסת הגדולה‪,‬‬ ‫נמשך לבו אחר התאוות רעות‪ .‬ועל זה אמר‬ ‫ומפרש גדול שבטלו היצר הרע מעבודה זרה‬ ‫בן עזאי שזה כלל גדול בתורה‪ ,‬והיינו שבכל‬ ‫וכן חלק מיצרא דעריות עיי"ש באריכות‪.‬‬ ‫עת יעיין האדם בעצמו אם הצלם עודנו עליו‬ ‫והכוונה בזה שיהיה לאיש ישראל צלם א'‬ ‫וכנ"ל‪.‬‬ ‫כדברי הרה"ק באוהב ישראל (ליקוטים‬ ‫חדשים פרשת בראשית)‪.‬‬ ‫ובענין הזה פירשנו דברי הגמ' (כתובות קי‪):‬‬ ‫כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו‬ ‫במדרש רבה (ב"ר ס"פ כ"ד) "זה ספר‬ ‫אלוה‪ ,‬והדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו‬ ‫תולדות אדם" (בראשית ה‪:‬א) בן עזאי אומר‪,‬‬ ‫אלוה"‪ ,‬ע"ש‪ .‬והוא תמוה מה שאמר דומה‬ ‫זה כלל גדול בתורה‪ .‬רבי עקיבא אומר‪,‬‬ ‫כמי שיש לו‪ ,‬ומשמע שח"ו האמת הוא שאין‬ ‫"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט‪:‬יח) זה כלל‬ ‫לו אלוה‪ ,‬וח"ו על חכמינו לומר כל זה‪.‬‬ ‫גדול בתורה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬נראה דהנה סיפא דקרא‬ ‫"זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלקים‬ ‫אבל הענין הוא כמו שאמרנו כי האדם נברא‬ ‫אדם בדמות אלקים עשה אותו"‪ ,‬ובא‬ ‫בצלם‪ ,‬וכמו שאמר הכתוב (תהלים לט‪:‬ז) "אך‬ ‫להורות אותנו שהאדם נברא בצלם אלקים‬ ‫בצלם יתהלך איש"‪ ,‬והנה יש כמה מדריגות‬ ‫ומהות הצלם הוא תקונין קדישין ואורות‬ ‫בהצלם כי אות צ' הוא בחינת צלם‪ ,‬ואות ל'‬ ‫עליונים אורות מקיפין הנמצאים מן‬ ‫הוא בחינת צלם‪ ,‬ואות מ' הוא ג"כ בחינת‬ ‫המעשים ישרים ותורה ומצוות שהאדם‬ ‫צלם‪.‬‬ ‫עוסק בהם באהבה ויראה‪.‬‬ ‫ויש עוד בחינה אחת והיא בחינת 'דמות'‪,‬‬ ‫והנה הצלם הזה מה מאוד צריך לשמור‬ ‫כמו שאמר הכתוב (יחזקאל א‪:‬ה) "ודמות‬ ‫אותו לבלתי יסתלק וילך לו ע"י רוח שטות‬ ‫אדם להנה"‪ .‬והחילוק שבין בחינת צלם‬ ‫שיכנס בהאדם‪ ,‬כי אמרו חכמינו ז"ל (סוטה‬ ‫לבחינת דמות הוא‪ ,‬שצלם הוא דכר‪ ,‬בחינת‬ ‫ג‪ ).‬אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח‬ ‫אדם היושב מלמעלה‪ .‬ובחינת דמות הוא‬ ‫שטות‪.‬‬ ‫נוקבא‪ .‬וזה הדר בחוץ לארץ דומה‪ ,‬היינו אף‬ ‫מי שזוכה לבחינת דמות הוא ג"כ כמו שאין‬ ‫והענין הוא כי באמת קשה על האדם הנברא‬ ‫לו אלוה‪ ,‬כי בחוץ לארץ צריכין אנחנו‬ ‫בצלם אלקים ואורות עליונים מקיפין אותו‬ ‫לבחינת צלם דווקא‪ .‬אבל הדר בארץ ישראל‬ ‫איך יכול לעשות עבירה בפועל‪ .‬לכך אמר‬ ‫דומה‪ ,‬היינו מי שזוכה רק לבחינת דמות הוא‬ ‫אין אדם עושה עבירה אא"כ נכנס בו רוח‬ ‫ג"כ כמי שיש לו אלוה‪ ,‬אבל העיקר הוא‬ ‫שטות‪ ,‬וכשנכנס רוח שטות לתוך איבריו‬ ‫שצריך להשתדל לזכות לבחינת צלם והבן‪.‬‬ ‫יסתלק הצלם מעליו ח"ו‪ ,‬ואז יכול לעשות‬ ‫עבירה בפועל‪ .‬לכך צריך לשמור את עצמו‬ ‫כז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫המודיעים הנ"ל‪ .‬עכד"ק‪ .‬והכ"נ איסתכל‬ ‫ובאמת אי גם לבן נח יש צלם או לא‬ ‫באורייתא ויודע מה לעשות‪ .‬וזה בצלמנו‬ ‫הארכנו מזה (ועיין במדרש שמואל על אבות‬ ‫וכדמותינו וביתר שאת‪.‬‬ ‫ובשו"ת משנה הלכות ואין המקום כעת בזה)‪.‬‬ ‫ואז לא נגרר לחטא‪ .‬וניצול רוח שטות‪.‬‬ ‫דע מה למעלה ממך‬ ‫אמנם איתא מהמגיד הק' מקאזניץ זצ"ל על‬ ‫וזה כמ"ש בעבודת ישראל עה"מ ונהני"ן‬ ‫המשנה (אבות פ"ב מ"א) "דע מה למעלה‬ ‫ממנו עצה ותושיה‪ .‬כי מסתכל באורייתא‬ ‫ממך‪ ,‬עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך‬ ‫מקודם‪ .‬וזהו התכלית שבכל דבר יראה‬ ‫בספר נכתבים" ‪ -‬כי בבית ראשון ידענו מה‬ ‫בתורה ומזה ישכיל ויצליח‪.‬‬ ‫נעשה למעלה ע"י האורים ותומים‪ ,‬ובבית‬ ‫איזו הוא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכו'‬ ‫שני שנחסרו האורים ותומים‪ ,‬ידענו ע"י‬ ‫דברי התולדות יעקב יוסף (פ'‬ ‫ובידוע‬ ‫הבת קול‪ ,‬ועתה שגם הבת קול נחסר לנו ‪-‬‬ ‫בהעלותך) ומפרש במשנה ב' יותר‪ ,‬איזו הוא‬ ‫יכולים לדעת ע"י הסתכלות בספר‪ .‬וזה "דע‬ ‫דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכו' (פסחים‬ ‫מה למעלה"‪ ,‬הידיעה מה שלמעלה היא ע"י‬ ‫צג‪ .):‬דכתבתי במקום אחר דהקשה מורי‬ ‫"עין רואה"‪ ,‬היינו‪ ,‬בבית הא' ראו באורים‬ ‫זלה"ה‪ ,‬על מה שאמרו רז"ל בכל יום בת קול‬ ‫ותומים‪ .‬ו"אוזן שומעת" ‪ -‬בבית שני‬ ‫יוצאת מהר חורב ומכרזת וכו'‪ .‬ממה נפשך‪,‬‬ ‫ששמענו בת קול‪ .‬ועתה "וכל מעשיך בספר‬ ‫אם אי אפשר שישמע שום אדם הכרוז‪ ,‬א"כ‬ ‫נכתבים"‪ ,‬ותוכל לדעת ע"י שרואים‬ ‫למה יוצא בת קול כלל‪ ,‬ואם אפשר שישמע‬ ‫לפעמים בספר‪ ,‬עכ"ל הק'‪ .‬עיין ספר דרך‬ ‫א"כ מ"ט לא נשמע‪ .‬וביא(ו)ר‪ ,‬כי הרהורי‬ ‫המלך (שמות תרפ"ט)‪.‬‬ ‫תשובה הבאין לאדם הוא מן הכרוז והבת‬ ‫שנתן מחכמתו ליראיו‬ ‫קול‪ ,‬ודפח"ח‪.‬‬ ‫והנה שבת בראשית יראת ה' ניתן לבאר‬ ‫אמנם כל זה בבחינת אנשי המחשבה‪ ,‬אך‬ ‫הברכה שמברכין לחכם מחכמי ישראל‬ ‫לאינך יש הודעה בדיבור‪ ,‬כמ"ש בזוהר (ח"ג‬ ‫"ברוך שחלק מחכמתו ליראיו"‪ ,‬וכתב ע"ז‬ ‫כג‪:‬ב) "או הודע אליו חטאתו" (ויקרא ד‪:‬כג)‬ ‫המהרש"א (חי' אגדות ברכות נ"ח) שלכן‬ ‫במה באורייתא וכו'‪ .‬ויש הודעה במעשה‪,‬‬ ‫תיקנו חכמים בלשון הברכה שחלק‬ ‫כמו שכתב הר"מ אלשיך בפ' שמיני (ויקרא‬ ‫מחכמתו ליראיו‪ ,‬שכל שיראת חטאו קודמת‬ ‫ט‪:‬א)‪ ,‬מוסר השכל בפסוק (תהלים סב‪:‬יג)‬ ‫לחכמתו חכמתו מתקיימת‪ ,‬עיי"ש‪ .‬ולהנ"ל‬ ‫"ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש‬ ‫עוד יותר יש להדגיש‪ ,‬דכל החכמה המגיע‬ ‫כמעשהו"‪ ,‬שירגיש אדם בכל מעשה הנעשה‬ ‫לחכם מישראל‪ ,‬הראשית חכמה שלו היא‬ ‫שלא לרצונו‪ ,‬מיד יקח מוסר לנפשו מזה‬ ‫היראת שמים‪ ,‬ועי"ז זכה להחכמה שיהיב‬ ‫וכו'‪ ,‬יעו"ש‪ .‬וכתבתי מזה במקום אחר‪ .‬ובזה‬ ‫חכמה לחכימין‪.‬‬ ‫כתבתי 'דע מה למעלה ממך' (אבות פ"ב‬ ‫ברכת שלא עשני גוי ‪ -‬אלא חלק אלוק‬ ‫מ"א)‪ ,‬שיוכל לידע מה למעלה‪ ,‬ע"י מה‬ ‫שנעשה למטה באדם עצמו‪ ,‬וזהו ממ"ך‪,‬‬ ‫ממעל‬ ‫והבן‪ .‬ובחינה זו נקרא מן המודיעים ולפנים‪,‬‬ ‫והנה לענ"ד אולי יש לומר בזה עוד כוונה‪,‬‬ ‫משא"כ מי שאינו בבחינה זו‪ ,‬נקרא מן‬ ‫ונבאר בזה מה שמברכים בכל יום 'שלא‬ ‫המודיעים ולחוץ‪ ,‬שהוא לחוץ מבחי'‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כח‬ ‫מראשית השנה וגו' שלא תחת שרים כשאר‬ ‫עשני גוי'‪ ,‬ובירושלמי אי' 'שעשני ישראל'‪.‬‬ ‫אומות‪ .‬וע"ד זה אמר שלמה המלך בקהלת‬ ‫ובא"ר (או"ח סי' מ"ו) דדוקא אחר שאמר‬ ‫"הבל הבלים הכל הבל"‪ ,‬זכר שבעה הבלים‬ ‫'שלא עשנו עבד' יכול לברך כן‪ ,‬ובמ"ב‬ ‫נגד שבעת ימי בראשית‪ ,‬ומגנה בכל ספרו‬ ‫מפקפק שלא יברך כן‪ .‬ובט"ז הקשה למה‬ ‫עניני עוה"ז‪ ,‬עד שחתם ספרו "סוף דבר הכל‬ ‫מברכים בלשון שלילי‪ ,‬ותי' משום שנח לו‬ ‫נשמע את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור‬ ‫לאדם שלא נברא‪ ,‬וממילא אי אפשר לברך‬ ‫כי זה כל האדם"‪ ,‬ר"ל כי הכל תחת השמש‬ ‫על שנברא‪ .‬ועיין בעוד אחרונים בזה‪.‬‬ ‫הוא הבל‪ ,‬ואפי' שבע חכמות שהם בכלל ז'‬ ‫אמנם נקדים מה שכתב כ"ק אאדמו"ר‬ ‫הבלים שנכללו בזה ואין זה מגיע אותם‬ ‫הגה"ק זצוקללה"ה זי"ע בשו"ת משנה‬ ‫לעוה"ב‪ ,‬אלא סוף האדם שמביא לידי‬ ‫הלכות (חלק ט"ו סי' ע"ה בא"ד) לישראל‬ ‫עוה"ב הוא 'את האלקים ירא ואת מצותיו‬ ‫תיקנו ברכת 'שחלק מחכמתו ליראיו' לפי‬ ‫שמור'‪ .‬וגם חסידי אומות העולם שיזכו‬ ‫שישראל יש להם חלק אלוק ממעל (עיין ט"ז‬ ‫לעוה"ב אינו בשביל השבע חכמות שזה‬ ‫ומג"א)‪ .‬ועיין תוס' (ע"ז ה‪ .‬ד"ה אין בן דוד)‬ ‫אינו מועיל להגיע לעוה"ב‪ ,‬אלא ע"י קיום‬ ‫ואומר הר"ר אלחנן דנשמות של ישראל ושל‬ ‫הז' מצות שלהם שאם יקיימום יזכו לחיי‬ ‫עובדי כוכבים אינן בגוף אחד‪ ,‬ע"כ‪ .‬והיינו‬ ‫עוה"ב‪ ,‬ואם לאו לא יגיעו לעוה"ב‪ ,‬וכמ"ש‬ ‫נשמת ישראל שהוא חלק אלוק ממעל שנפח‬ ‫הרמב"ם ז"ל (סוף פ"ח מהל' מלכים)‪ .‬ועיין‬ ‫בישראל‪ ,‬וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה "נר‬ ‫בספר שפע טל בהקדמה בן מאה שנה‬ ‫ה' נשמת אדם" (משלי כ‪:‬כז) והוא חלק ממנו‬ ‫באריכות‪ ,‬וכבר ציין עליהם בתוס' חיים (אות‬ ‫ומעצמותו‪ ,‬וע"ז מתפרש "בנים אתם לה'‬ ‫י"ח) ע"ש והבן (וכ"ז כתב שהעיקר לברך שחלק‬ ‫אלקיכם" (דברים יד‪:‬א) שא"א לפרש שאנחנו‬ ‫מחכמתו ליראיו לכל ישראל)‪ ,‬עכתודה"ק‬ ‫בנים להקב"ה מצד הגוף‪ ,‬כי מה החייחסות‬ ‫עיי"ש‪.‬‬ ‫ושייכות יש לגוף עם הקב"ה‪ ,‬אבל מצד‬ ‫השי"ת ישרה שכינתו עלינו ונזכה להיות‬ ‫הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל אנחנו בנים‬ ‫מרכבה לשכינה כאשר היה עם אבותינו‪.‬‬ ‫ממש‪ ,‬וכמ"ש "וייצר ה' אלקים את האדם‬ ‫ונזכה למוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים‬ ‫וגו' ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב‪:‬ז)‬ ‫כל דברי תלמוד תורתיך באהבה‪ .‬ויושפע‬ ‫והיו הדורות עד האבות ומשם נפרדו נשמות‬ ‫שפע רב בני ובני בנים עוסקים בתורה ויראת‬ ‫ישראל‪ ,‬כמ"ש "בהפרידו בני אדם" (דברים‬ ‫שמים בהצלחה מרובה וסייעתא דשמיא‬ ‫לב‪:‬ח)‪ ,‬וביעקב נשלמה מטתו וכמ"ש "שבטי‬ ‫ושידוכים הגונים נאה ומתקבל‪ ,‬ואריכות‬ ‫י‪-‬ה עדות לישראל" (תהלים קכב‪:‬ד)‪ ,‬חתם‬ ‫ימים שנים דשנים ורעננים בריות גופא‬ ‫הקב"ה שמו על בנ"י "משפחות הראובני‬ ‫ונהרוא מעליא וסייעתא דשמיא חנא‬ ‫משפחת החנוכי וגו'" (במדבר כ"ו) ‪ -‬בכולהו‬ ‫וחסדא‪ .‬ובקרוב נזכה ליום הגדול ביאת‬ ‫באו אותיות השם בשמותיהן לחתום עדות‬ ‫משיח צדקנו בבנין בית מקדשינו ותפארתנו‬ ‫מפורסמת לישראל שהם חלק אלוק ממעל‪.‬‬ ‫בב"א‪.‬‬ ‫ואמר הקב"ה "ואבדיל אתכם מן העמים‬ ‫להיות לי" (ויקרא כ‪:‬כו)‪ ,‬וגם נתן להם את‬ ‫ארץ ישראל‪ ,‬ארץ אשר ה' דורש אותה‬ ‫כט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מערכת המשנה‬ ‫ליקוטים קצרים מתוך שו"ת משנה הלכות ושאר ספרי רבינו הקדוש זי"ע‬ ‫נערך ע"י הרב מרדכי צבי גינזבורג | אין ללמוד מכאן הלכה למעשה‬ ‫בכורות כ"ב ע"א‬ ‫במסגרת דף היומי‬ ‫שיודע שיש שם חמץ‪ .‬והכ"נ כשנתבטל‬ ‫מבואר בגמ' לגבי טומאת משא‪ ,‬דכזית‬ ‫החמץ חד בתרי הו"ל כנפל עליו הגל‪ ,‬ויותר‬ ‫נבילה שנתערב חד בתרי מטמא במשא‪,‬‬ ‫מזה‪ ,‬שהרי נאבד ואינו מצוי כלל‪ ,‬שנתבטל‬ ‫משום דכל היכי דאיתיה מטמא‪.‬‬ ‫ממנו ֵשם חמץ‪.‬‬ ‫הנה בספר מקראי קודש (עמ' רמ"א) הקשה‬ ‫[ועיין בביאור הגר"א (שם ס"ק כ"ב) דאף‬ ‫הג"ר שמעון אייברשטאק ז"ל להג"ר צבי‬ ‫שבשאר איסורים כשנתבטל האיסור ושוב‬ ‫פסח פראנק ז"ל‪ ,‬אמאי כשנתערב כזית חמץ‬ ‫נתרבה האיסור‪ ,‬חוזר וניעור‪ ,‬מ"מ איסור חמץ‬ ‫בשני זיתים מצה לפני פסח ‪ -‬בטיל חד בתרי‬ ‫אינו חוזר וניעור כיון דאיסורו הוא במשהו]‪.‬‬ ‫ומותר לאכלו ולהשהותו בפסח‪ ,‬ואינו עובר‬ ‫עליו משום בל יראה (עיין או"ח סי' תמ"ז שיטת‬ ‫והנה חקרו גדולי עולם בהאוכל כזית מצה‬ ‫הטור בשם רש"י ובעה"ט ותרוה"ד בשם הגהות‪,‬‬ ‫בליל פסח‪ ,‬ואכל עמה כזית חמץ ‪ -‬אי יצא ידי‬ ‫ובשו"ע שם סע' ד')‪ ,‬הא לכאורה דמי לטומאת‬ ‫חובת מצה וגם חייב כרת על החמץ שאכל‪,‬‬ ‫משא דאמרינן בסוגין דכזית נבילה שנתערב‬ ‫או דילמא אף ידי מצה לא יצא‪ ,‬דאתי חמץ‬ ‫חד בתרי מטמא במשא‪ ,‬משום דכל היכי‬ ‫ומבטל להמצה‪.‬‬ ‫דאיתיה מטמא‪ .‬א"כ גם בל יראה נמי הו"ל‬ ‫וכתב רבינו דלפ"מ דמבואר דחמץ שנתערב‬ ‫למימר דעובר‪ ,‬דדמיא לטומאת משא‪.‬‬ ‫ונתבטל לפני פסח אינו חוזר וניעור בפסח‬ ‫והשיב הג"ר צבי פסח עפ"מ שכתב הר"ן‪,‬‬ ‫ומותר לאכלו‪ ,‬א"כ אם נתערבה לו כזית חמץ‬ ‫דענין בל יראה הוא כדי שלא יבוא לאכלה‪.‬‬ ‫עם שתי זיתים מצה‪ ,‬דבטל החמץ במצה‬ ‫א"כ כל היכא דליתא באכילה‪ ,‬דהא בטיל‪,‬‬ ‫ומותר לאכלה בפסח‪ ,‬והאוכל ממצה זו יוצא‬ ‫אינו עובר שוב גם בבל יראה‪ ,‬דבאיסור‬ ‫ידי אכילת מצה [לדעת כמה שיטות]‪ ,‬אלא‬ ‫אכילה תליא מילתא‪.‬‬ ‫שצריך לאכול לכה"פ שתי זיתים כדי שיהי'‬ ‫ודאי שאכל כזית מצה‪ ,‬הרי שאכל כזית חמץ‬ ‫ורבינו בשו"ת משנה הלכות (חט"ו סי' קנ"ב‬ ‫עם הכזית מצה‪ .‬ואעפ"כ יצא ידי חובתו באכילת‬ ‫ד"ה וראיתי) כתב ליישב באופן אחר‪ ,‬דאיסור‬ ‫מצה‪ ,‬והחמץ לא ביטל את מצות מצה‪ .‬וא"כ‬ ‫טומאה ואיסור נבילה הם תרי איסורים‪ ,‬ואם‬ ‫הכ"נ בחקירה דידן‪ ,‬כיון שאכל כזית מצה‪,‬‬ ‫נתערב איסור נבילה חד בתרי שנתבטל‬ ‫יצא ידי חובתו אף שאכל חמץ עמו‪.‬‬ ‫איסור נבילה‪ ,‬אבל איסור טומאה לא נתבטל‬ ‫ואין לו ביטול‪ ,‬ושפיר מטמא בכל מקום‬ ‫שוב כתב רבינו דאפשר לחלק‪ ,‬דהתם עכ"פ‬ ‫שהוא‪ .‬אבל בל יראה ובל ימצא הוא איסור‬ ‫כיון שנתבטל החמץ קודם זמנו‪ ,‬ופרח מיניה‬ ‫גברא‪ ,‬שלא יראה ולא ימצא חמץ‪ .‬ואם יש לו‬ ‫ֵשם חמץ‪ ,‬אלא דלא קיבל עליו ֵשם מצה‪,‬‬ ‫חמץ שנפל עליו הגל‪ ,‬אינו עובר עליו‪ ,‬הגם‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ל‬ ‫חמץ‪ ,‬שפרח לה ֵשם חמץ‪ ,‬שפיר יצא‪.‬‬ ‫דביטול עושה רק העדר אבל אינו עושה הויה‬ ‫משא"כ באוכל חמץ עם מצה‪ ,‬שיש לפנינו‬ ‫‪ -‬כלומר‪ ,‬חמץ שנתבטל‪ ,‬בטל ֵשם חמץ מיניה‬ ‫שני שמות ומציאות ‪ -‬חמץ ומצה‪ ,‬ואוכל‬ ‫והו"ל כאילו אין כאן חמץ‪ ,‬אבל שהביטול‬ ‫שניהם‪ ,‬נאמר שהחמץ מבטל המצה‪ .‬וע"ע‬ ‫יעשה ֵשם מצה ‪ -‬זה אינו‪ .‬ולכן האוכל שני‬ ‫בתוך התשו'‪.‬‬ ‫זיתים‪ ,‬ואחד מצה והשני אינו מצה אבל אינו‬ ‫לא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫שיעורי הלכה‬ ‫יום א' פרשת בשלח תשע"ח לפ"ק‬ ‫הלכות ריבית – יו"ד סי' קנ"ט‬ ‫שנת השמיטה עובר בלאו כמ"ש בפרשת‬ ‫מצוות עשה להלוות מעות לישראל‬ ‫ראה (דברים טו‪:‬ט) כתיב "השמר לך פן‬ ‫הקדמה‪ :‬מצות עשה מן התורה על כל איש‬ ‫יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור קרבה‬ ‫ישראל שילווה מעות לעני‪ ,‬כמ"ש (שמות‬ ‫שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך‬ ‫כ"ב כ"ד) אם כסף תלוה את עמי את העני‬ ‫ג‬ ‫א‬ ‫באחיך האביון וגו'" (חינוך מצוה ת"פ)‪.‬‬ ‫עמך וגו'‪ ,‬ומקיים בזה גם מה שנאמר‬ ‫בתורה (ויקרא כה‪:‬לה) "והחזקת בו גר‬ ‫ולאו דוקא לעני מצוה להלוות דהוא הדין‬ ‫ב‬ ‫ותושב וחי עמך"‪.‬‬ ‫גם לעשיר וכמ"ש בשו"ע חו"מ (סי' צ"ז‬ ‫סע' א') "שאפילו עשיר שצריך להלוות‬ ‫והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות‬ ‫מצווה להלוותו לפי שעה"‪ .‬והוא בכלל‬ ‫לעני שנאמר "ורעה עינך באחיך האביון‬ ‫ד‬ ‫גמילת חסדים (ע"פ סוכה מט‪.):‬‬ ‫ולא תתן לו וגו'" (רמב"ם הל' מלוה ולוה‬ ‫פ"א ה"א)‪ .‬ומי שנמנע מלהלוות לעני קודם‬ ‫א‬ ‫בספר החינוך (מצוה ס"ו) כתב‪ :‬להלוות לעני‪ ,‬כהשגת היד כפי מה שצריך לו‪ ,‬למען הרחיב לו‬ ‫ולהקל מעליו אנחתו‪ .‬וזאת המצוה של הלואה היא יותר חזקה ומחוייבת ממצות נתינת הצדקה‪ ,‬שמי‬ ‫שנתגלה ונודע דחקו בין בני אדם‪ ,‬וגילה פניו לשאול מהן ‪ -‬אין דחקו ואפילתו כמי שעדיין לא בא‬ ‫לאותה בושה וירא מהכנס בה‪ .‬ואם יהי' לו מעט סעד של הלואה‪ ,‬במה שירווח מעט אולי לא יצטרך‬ ‫לבא לשאלה לעולם‪ ,‬וכשירחמנו הקל בריוח ישלם נושיו ויחיה בנותר‪ .‬ועל כן הזהירתנו תורתינו‬ ‫השלימה על זה לסעוד המך בהלואה טרם יצטרך לבוא אל השאלה‪ ,‬שנאמר "אם כסף תלוה את‬ ‫עמי"‪ ,‬ואמרו ז"ל במכילתא‪ ,‬כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה שהם חובה‪ ,‬וזה אחד מהם‪.‬‬ ‫ויכריחו הדבר‪ ,‬מדכתיב במקום אחר בתורה דרך צוואה "והעבט תעביטנו" (דברים טו‪:‬ח)‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫וברש"י עה"פ "אם כסף תלוה" הביא דרשת המכילתא‪ ,‬וע"ע רש"י סוף פ' יתרו‪.‬‬ ‫ב‬ ‫זה לשון הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"י ה"ז)‪ :‬שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו (ראה בפי' רבינו‬ ‫בחיי עה"פ 'אם כסף תלוה' שמונה אותם) וכו' מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק בידי ישראל‬ ‫שמך ונותן לו מתנה או הלואה וכו' עד שלא יצטרך לבריות וישאל‪ ,‬ועל זה נאמר "והחזקת בו גר‬ ‫ותושב וחי עמך"‪.‬‬ ‫ג‬ ‫בלחם משנה (שם) הקשה על הרמב"ם הנ"ל‪ ,‬דכיון שהפסוק מיירי במי שמונע עצמו מלהלוות מפני‬ ‫שלא ישמט שביעית‪ ,‬א"כ היכי יליף מיניה לכל מי שנמנע להלוות לעני‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫ד‬ ‫ובמס' ב"מ (עא‪" ).‬אם כסף תלוה" וכו' עני ועשיר ‪ -‬עני קודם‪ ,‬משמע דגם לעשיר מצוה להלוות‬ ‫(ביאור הגר"א חו"מ שם)‪ .‬וראה מצות המלך ‪ -‬משנה הלכות (מצוה ס"ו)‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לב‬ ‫כן אמר "למען יברכך ה' אלקיך"‪ ,‬כי חסד‬ ‫אסור להלוות לישראל ברבית‬ ‫ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילונו בלא‬ ‫יחד עם מצות הלואה הזהירה התורה שלא‬ ‫ה‬ ‫ריבית ותחשב לו לצדקה‪.‬‬ ‫לקחת ריבית על ההלואה‪ ,‬כמ"ש "אם כסף‬ ‫תלוה את עמי את העני עמך לא תהי' לו‬ ‫ובטור (סי' קנ"ט) "דבר תורה מותר‬ ‫כנושה לא תשימון עליו נשך"‪ .‬והזהירה‬ ‫להלוות לגוי ברבית‪ ,‬דטעמא דרבית דכתיב‬ ‫התורה על זה כמה פעמים‪ :‬בפרשת בהר‬ ‫'וחי אחיך עמך' וגוי אין מצווין להחיותו"‪.‬‬ ‫(ויקרא כה‪:‬לה‪-‬לז) "וכי ימוך אחיך ומטה‬ ‫[ובלבוש מבאר דלא ילפינן לה מדכתיב‬ ‫ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך"‬ ‫'לנכרי תשיך'‪ ,‬דא"כ לנכרי תשוך מיבעא‬ ‫[וזה אחד מהמקורות שהבאנו לעיל שיש‬ ‫ליה‪ ,‬דאז הוה משמע תשיך אותו‪ ,‬כלומר‬ ‫מצוה להלוות לחבירו]‪" ,‬אל תקח מאתו נשך‬ ‫תקח ממנו ריבית‪ .‬אבל מדכתיב 'תשיך'‬ ‫ותרבית ויראת מאלקיך וחי אחיך עמך‪ ,‬את‬ ‫לשון מפעיל הוא‪ ,‬ומשמעו תגרום לו שישיך‬ ‫כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן‬ ‫אותך‪ ,‬כלומר יכול אתה ליתן לו ריבית ולא‬ ‫אכלך"‪.‬‬ ‫שתקח ממנו ריבית]‪.‬‬ ‫רבנן אסרו להלוות לגוי ברבית שלא ילמד ממעשיו‬ ‫מן התורה מותר להלוות לגוי ברבית‬ ‫ובפרשת כי תצא (כג‪:‬כ‪-‬כא) יש אזהרה‬ ‫רבנן אסרו להלוות לגוי בריבית גזירה שמא‬ ‫ללוה‪" ,‬לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל‬ ‫ילמד ממעשיו (ב"מ עא‪ ,).‬חוץ מכדי חייו‬ ‫נשך כל דבר אשר ישך‪ ,‬לנכרי תשיך ולאחיך‬ ‫שבזה לא גזרו‪ .‬וכן בתלמיד חכם לא גזרו‬ ‫לא תשיך למען יברכך ה' אלקיך וגו'"‪ .‬ומן‬ ‫אפילו יותר מכדי חייו‪ ,‬דהטעם שגזרו רבנן‬ ‫התורה ריבית נכרי מותרת‪ ,‬וכמ"ש‬ ‫הוא שמא ילמד ממעשיו‪ ,‬וכיון דתלמיד‬ ‫הרמב"ן (שם) וז"ל‪ ,‬וביאר בכאן שיהי'‬ ‫חכם הוא לא ילמד ממעשיו‪ .‬וכ"כ הטור‪.‬‬ ‫ריבית הנכרי מותר‪ ,‬ולא הזכיר כן בגזל‬ ‫בזמן הזה מותר ‪ -‬כיון שאנו ממילא‬ ‫ובגניבה כמו שאמרו (ב"ק קיג‪ ):‬גזל גוי‬ ‫נושאים ונותנים עם הגוים‬ ‫אסור‪.‬‬ ‫בזמן הזה כתבו התוס' (ע‪ :‬ד"ה תשיך)‬ ‫שמותר אפילו מדרבנן‪ ,‬כיון שאנו שרויין בין‬ ‫אבל הריבית שהוא נעשה לדעת שניהם‬ ‫האומות ואי אפשר לנו להשתכר בשום דבר‬ ‫וברצונם לא נאסר אלא מצד האחוה והחסד‪,‬‬ ‫אם לא נישא וניתן עמהם‪ ,‬הלכך אין לאסור‬ ‫כמו שצוה (ויקרא יט‪:‬יח) "ואהבת לרעך‬ ‫ו‬ ‫ריבית יותר משאר משא ומתן‪.‬‬ ‫כמוך"‪ ,‬וכמו שאמר (דברים טו‪:‬ט) "השמר‬ ‫לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל וגו'"‪ ,‬ועל‬ ‫ה‬ ‫ובפ' משפטים ביאר "ולא תשים עליו נשך"‪ ,‬שהוא נשך כסף נשך אוכל‪ .‬אבל תהיה ההלואה אליו‬ ‫חסד ‪ -‬לא תטול ממנו תועלת כבוד ולא תועלת ממון‪.‬‬ ‫ו‬ ‫מצינו כעין זה שגזרו חז"ל גזירה‪ ,‬וכשנשתנה או נתבטל הענין בטלה הגזירה‪ ,‬והוא בשו"ע (או"ח‬ ‫סי' קנ"ו) הלכות סדר משא ומתן‪ :‬ויזהר מלהשתתף עם העכו"ם‪ ,‬שמא יתחייב לו שבועה ועובר משום‬ ‫לג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מצווה להחיות‪ ,‬ונכרי אי אתה מצווה‬ ‫הלבוש הקשה‪ ,‬מאי שנא שבימיהם גזרו על‬ ‫להחיותו‪ ,‬ע"כ‪ .‬ויש ללמוד מזה בכ"ש שיש‬ ‫הלואות הריבית לגוי משום שמא ילמד‬ ‫למכור ולקנות לישראל אפילו שאצל עכו"ם‬ ‫ממעשיו יותר מבשאר משא ומתן‪ ,‬שהרי לא‬ ‫היה יכול להרויח יותר‪ ,‬דזה אתה מצווה‬ ‫מצינו בשום מקום שגזרו על שום משא ומתן‬ ‫להחיותו ואפילו נתינה יש להקדים אליו‪.‬‬ ‫עם הגוים משום שמא ילמד ממעשיו‪ ,‬רק‬ ‫גבי הלואה להם בריבית‪.‬‬ ‫ומסיק הלבוש‪ ,‬אבל משא ומתן דהלואת‬ ‫ריבית‪ ,‬דאיפכא הוא‪ ,‬שהוא נאסר לגבי‬ ‫ותירץ דכל זה היה בימיהם‪ ,‬שהיו הרבה‬ ‫ישראל חבירו‪ .‬ועוד שהוא משא ומתן שלבו‬ ‫ישראל דרים יחד והיו יכולים לישא וליתן זה‬ ‫של אדם נמשך אחריו מפני שהוא משא ומתן‬ ‫עם זה‪ ,‬לא חשו חז"ל לגזור שלא ישאו ויתנו‬ ‫שאין בו טורח וריוח בניקל היא‪ ,‬חששו ז"ל‬ ‫עם גוים משום שמא ילמד ממעשיהם‪,‬‬ ‫שכל מי שיהי' לו מעות הרבה יעמיד כל‬ ‫דלמה ישא ויתן עם גוים ולא עם ישראל‬ ‫משאו ומתנו על הריבית להלוות לגוים‪,‬‬ ‫חבירו‪ .‬ואדרבה כל ישראל בחזקת כשרים‬ ‫ויהי' עסקו עמהם ולא יהי' לו שום עסק עם‬ ‫הם אצלם‪ ,‬ולא יעברו על סמך הדרש שדרשו‬ ‫ישראל חבירו‪ ,‬לפיכך גזרו עליו שלא ילמד‬ ‫ז"ל (תורת כהנים שם) מפסוק (ויקרא‬ ‫ממעשיו‪.‬‬ ‫כה‪:‬יד) "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה‬ ‫מיד עמיתך"‪ ,‬שדרשו בו מנין כשאתה מוכר‬ ‫***‬ ‫מכור לישראל חבירך‪ ,‬ת"ל "וכי תמכרו‬ ‫רבנן לא גזרו על ריבית דרבנן‬ ‫ממכר לעמיתך" מכור‪ .‬ומנין שאם באת‬ ‫שו"ע סע' א' "דבר תורה מותר להלוות‬ ‫לקנות קנה מישראל חבירך‪ ,‬ת"ל "או קנה‬ ‫לגוי בריבית‪ ,‬וחכמים אסרוהו אם לא כדי‬ ‫מיד עמיתך"‪ .‬לפיכך לא הוצרכו לגזור על‬ ‫חייו‪ ,‬או לתלמיד חכם‪ ,‬או ברבית דרבנן‪,‬‬ ‫ז‬ ‫שאר משא ומתן‪.‬‬ ‫והאידנא מותר [הג"ה] בכל ענין"‪.‬‬ ‫ויש להוסיף בענין להקדים לקנות ולמכור‬ ‫הטעם שמותר ברבית דרבנן כיון שהוא‬ ‫לישראל‪ ,‬מדברי הגמרא (פסחים כא‪ ):‬ורבי‬ ‫גזירה לגזירה‪ ,‬דכל האיסור להלוות לגוי‬ ‫יהודה להקדים נתינה לגר למכירה דנכרי‬ ‫הוא רק איסור דרבנן‪ ,‬אבל כל זה אינו נוגע‬ ‫לא צריך קרא‪ ,‬סברא הוא‪ ,‬כיון דגר אתה‬ ‫"לא ישמע על פיך"‪ .‬הג"ה‪ ,‬ויש מקילין בעשיית שותפות עם העכו"ם בזמן הזה‪ ,‬משום שאין העכו"ם‬ ‫בזמן הזה נשבעין בעבודת אלילים‪ .‬ואע"ג דמזכירין העבודה זרה‪ ,‬מ"מ כוונתם לעושה שמים וארץ‪,‬‬ ‫אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר‪ .‬ולא מצינו שיש בזה משום "ולפני עור לא תתן מכשול"‪ ,‬דהרי‬ ‫אינם מוזהרים על השיתוף‪.‬‬ ‫ז‬ ‫ומוסיף‪ :‬וגם לא אסרוהו מדרש‪ ,‬דפסוק "וכי תמכרו וגו'" שאינו אלא אסמכתא‪ ,‬דעיקר קרא לאו‬ ‫להכי אתי כדפרישית שם‪ .‬ועוד גם האסמכתא לא נאמרה אלא להקדים הישראל לגוי‪ ,‬ולא לאסור‬ ‫המשא ומתן עמהם‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לד‬ ‫וכאן לא שייך דת"ח מותר דלא גמיר‬ ‫למעשה כיון שבזמן הזה ממילא מותר‬ ‫ממעשיו וכו'‪.‬‬ ‫אפילו ברבית דאורייתא‪.‬‬ ‫ועם האדון הסליחה‪ ,‬דהא דאסרו חכמים‬ ‫רמב"ם‪ :‬האיסור הוא רק להלוות לגוי‬ ‫והתירו לת"ח‪ ,‬והפוסקים התירו האידנא‬ ‫אבל ללוות מגוי מותר‬ ‫וכו' ‪ -‬כל זה להלוות לעכו"ם ברבית‪ .‬אבל‬ ‫הרמב"ם (ריש פ"ה הל' מלוה ולוה ה"ב)‬ ‫ללוות לרבית מעכו"ם כעובדי' שלוה‬ ‫ס"ל שלא אסרו חכמים אלא שיהיה ישראל‬ ‫מיהורם‪ ,‬זה מותר לכל בכל זמן ולא אסרוהו‬ ‫מלוה את העכו"ם‪ ,‬אבל ללוות מעכו"ם לא‬ ‫חכמים‪ ,‬ואין צורך להליץ בעד עובדיה‬ ‫גזרו רבנן‪ ,‬וכמ"ש‪ ,‬אסרו חכמים שיהיה‬ ‫שהיה ת"ח וגם שהיה רגיל שם‪ ,‬כמו‬ ‫ישראל מלוה את העכו"ם רבית קצוצה אלא‬ ‫שהתירו הפוסקים עתה‪.‬‬ ‫בכדי חייו‪ ,‬שמא ילמוד ממעשיו ברוב‬ ‫ישיבתו עמו‪ .‬לפיכך מותר ללוות מן‬ ‫ומביא ששוב ראה להרב בית דוד שהאריך‬ ‫העכו"ם ברבית‪ ,‬שהרי הוא בורח מלפניו‬ ‫בי"ד על דברי הטור בסימן זה‪ ,‬ובתוך‬ ‫ואינו רגיל אצלו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ועי"ש בהרב‬ ‫דבריו (דף ל"ו ע"א) כתב שדעתו ז"ל‬ ‫המגיד‪.‬‬ ‫דללוות מהגוי פלוגתא דאמוראי‪ ,‬ע"ש‬ ‫ודו"ק‪ .‬ומאי דמסיק הרב מהר"ש פרימו‬ ‫החיד"א (שיורי ברכה סק"א) תמה מזה‬ ‫שם דיהורם עכו"ם גמור הוה‪ ,‬הנה‬ ‫על מה שכתב בדרשות כמהר"ש פרימו ז"ל‬ ‫התוספות (ע"ז כו‪ :‬ד"ה אני) כתבו דישראל‬ ‫(פ' וירא) דעובדי' שלוה ברבית מיהורם‬ ‫משומד הוה יהורם‪ .‬ומה שלוה ממנו‬ ‫(ש"ר ל"א ד') כדין עבד‪ ,‬דיהורם עכו"ם‬ ‫עובדי' ברבית הוה משום פיקוח נפש‪ ,‬עיין‬ ‫הוה דהוא בן איזבל‪ ,‬ובנך הבאה מהעכו"ם‬ ‫בדבריהם‪ .‬עכ"ל החיד"א‪.‬‬ ‫נקרא בנה ומותר ללוות מעכו"ם ברבית‪,‬‬ ‫אלא מדרבנן אסור שלא ילמוד ממעשיו‪.‬‬ ‫לה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ניצוצי הדף‬ ‫בכורות ו' ע"ב‬ ‫אי חלב הי' אסור זה כבר דוקא בכזית‪,‬‬ ‫ואימא חלב לחודי' כו'‪ .‬ילע"י דהנה חלב‬ ‫ויל"ע‪.‬‬ ‫חצי זית וחצי זית בשר מצטרפים‪ ,‬משא"כ‬ ‫❖‬ ‫דף ח' ע"ב‬ ‫אבל האנשים המכירים את סוד נשמת האדם‬ ‫יש אולי לברר קצת ענין אם מותר ללמד‬ ‫אשר מקורה היא אמת‪ ,‬כל דבר היוצא מגדר‬ ‫תורה שלא לשמה לכתחילה או לא‪ .‬ואם‬ ‫האמת היא תועבה גדולה ובכלל שוא ושקר‬ ‫לומד על מנת לקנטר ויוכל אחר לשוב‬ ‫יחשב‪ ,‬וזה מונע מהנשמה להגיע אל מקורה‬ ‫בתשובה‪ ,‬מה יהי' התורה שלמד לקנטר ‪-‬‬ ‫הראשון‪.‬‬ ‫האם נחשב בכלל כתורה ושאר מצוות‪,‬‬ ‫שכשעושה תשובה נעשה מזה מצוה‪ ,‬או‬ ‫וזה היה הויכוח בין סבי דאתונא לריב"ח‪,‬‬ ‫דנימא דאינו נחשב כלימוד ושום דבר יוכל‬ ‫שהם אמרו לו שיאמר להם את הגדר של‬ ‫להחזיר‪ ,‬או שנעשה מזה הקינטור תשובה‬ ‫שקר שצריך להתרחק מזה‪ .‬ואמר להם‬ ‫אבל לא להתורה‪.‬‬ ‫פרידה שילדה‪ ,‬ואמרו לו שזה שקר שאינו‬ ‫יוצא ממנו שום הפסד‪ ,‬כי הוא ידוע לכולם‬ ‫במסכת בכורות (ח‪ ):‬אמרו ליה [סבי דבי‬ ‫שהוא שקר‪ .‬ואמר להם ריב"ח שגם זה בכלל‬ ‫אתונא לרבי יהושע בן חנניא] אימא לן מילי‬ ‫השקר שצריך להתרחק מזה‪ .‬ולכאורה לפי‬ ‫דבדיאי‪ ,‬אמר להו הוה ההוא כודניתא‬ ‫זה גם סיפור בדיוני אסור‪ ,‬כיון שמקור‬ ‫דילידא‪ ,‬אמרו ליה וכודניתא מי ילדה‪ ,‬אמר‬ ‫הנשמה הוא אמת‪ ,‬ויש לומר רק את האמת‪,‬‬ ‫להו הי ניהו מילי דבדיאי‪.‬‬ ‫עיי"ש‪.‬‬ ‫ובספר אפיקי יהודה (דרוש החמישי ערבי נחל‬ ‫והנה על דבריו הנפלאים יש לדון הרבה‪,‬‬ ‫אות י"א) הביא מדברי הראנ"ח שפירש את‬ ‫במה שמצינו בזה פלוגתא דרבוותא אי‬ ‫המשא ומתן שבין ריב"ח לסבי אתונא‪.‬‬ ‫מותר לומר שקר ללא תועלת‪ .‬ומצינו דכתוב‬ ‫שהרשעים גם הם מודים שהאמת היא מדה‬ ‫בתורה "מדבר שקר תרחק" (שמות כג‪:‬ז)‪,‬‬ ‫יקרה עד מאד‪ ,‬שאם כל אחד יתנהג עם רעהו‬ ‫ומבואר (כתובות יז‪ ).‬דמהכא ילפינן דאסור‬ ‫במדת השקר יהיה כל היום חמס וריב בעיר‪.‬‬ ‫לשקר‪ .‬וכן משמע מהמרדכי (מו"ק סי' תתקל"ג‪,‬‬ ‫אמנם מפני שכל מגמתם היא הצלחת‬ ‫הובא בשו"ע יו"ד סי' ת"ב סע' י"ב)‪ .‬אלא‬ ‫הטובה הגופנית בלבד‪ ,‬מתועב ביניהם‬ ‫שבגמ' (סוכה מו‪ ,:‬יבמות סג‪ ):‬נראה שלמדו‬ ‫השקר שאפשר לאדם לחשוב שהיא אמת‪,‬‬ ‫איסור שקר מפסוק אחר (ירמי' ט‪:‬ד) "למדו‬ ‫מפני ששקר כזה מרבה עול וחמס בין‬ ‫לשונם דבר שקר"‪ .‬ועי' בשערי תשובה (שער‬ ‫הבריות‪ .‬אבל הדבר הידוע שהוא שקר אינו‬ ‫ג' אות קפ"א) וברשב"א (ח"ג סי' פ"א)‪.‬‬ ‫נחשב ביניהם לפחיתות‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לו‬ ‫לפעמים היתר לאשה לאכול דבר איסור‬ ‫אולם מצינו כמה מגדולי מוני המצוות שלא‬ ‫מפני פיקוח נפש‪ ,‬מ"מ לא תניק את התינוק‪.‬‬ ‫מנו פסוק הנ"ל למצות עשה‪ ,‬הלא המה‬ ‫וכן כתב הש"ך (שם ס"ק כ"ה) וז"ל‪ :‬ונ"ל אם‬ ‫הרס"ג הרמב"ם הרמב"ן והחינוך‪ .‬וכתב‬ ‫היא חולה בענין שצריך להאכילה דברים‬ ‫הגרי"פ לרס"ג (עשה כ"ב עמ' קנ"ח ד"ה ולכן)‬ ‫האסורים‪ ,‬לא יתן האב לתינוק לינק ממנה‪,‬‬ ‫די"ל שלדבריהם ליכא איסור תורה באמירת‬ ‫אלא ישכור לו מינקת אחרת ישראל‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫שקרים‪ ,‬והאי קרא לא קאי אלא לאזהרה‬ ‫ומשמע מדבריהם דאפילו במקום שיש‬ ‫לדיינים‪ .‬ואם הם רק פיטומי מילי בעלמא‬ ‫היתר לאכול דברים האסורים מצד פיקוח‬ ‫ואין הפסד כלל לשום אדם‪ ,‬אפשר דאפי‬ ‫נפש‪ ,‬גורם לטמטום הלב והולדת טבע רע‬ ‫איסור דרבנן ליכא‪ ,‬והוי רק דבר מגונה‪.‬‬ ‫באוכל‪.‬‬ ‫אמנם הסמ"ג (סי' ק"ז) הסמ"ק (סי' רכ"ו)‬ ‫וכך משמע מדברי האוה"ח (ויקרא יא‪:‬י)‬ ‫היראים (סי' רל"ה) הזוהר הרקיע (סי' קנ"ט)‬ ‫דכתב לפרש מש"כ "ושקץ יהיו לכם"‪,‬‬ ‫מנו מצוה זו‪ .‬וכן בספר חפץ חיים (פתיחה‬ ‫פירוש לרבות אפילו בשוגג שלא תתכוונו‬ ‫עשין י"ג) נקט שהמדבר שקר עובר על מצות‬ ‫לאכלם‪ ,‬אעפ"כ ישקצו את הנפש‪ ,‬דהתיעוב‬ ‫עשה זו‪ .‬ועיי"ש בבאר מים חיים שכתב‬ ‫יעשה מעשהו בנפש האדם‪ ,‬אפילו בהיסח‬ ‫שעכ"פ יש איסור לאו לכל הדעות‪ ,‬אלא‬ ‫הדעת ובשוגג תטמא נפשו ותטמטם‪ ,‬והוא‬ ‫דהתם מיירי בשקר‪.‬‬ ‫אמרו ולא תטמאו ונטמתם בה‪.‬‬ ‫עכ"פ לפי דברי הגאון בעל אפיקי יהודה‬ ‫וכן נראה מדברי החת"ס בתשובתיו (או"ח‬ ‫שענה שיש לומר רק האמת‪ ,‬א"כ הסכים‬ ‫סי' פ"ג) שדן בענין להכניס קטן שוטה‬ ‫לשי' הנ"ל דאמרינן דלומר שקר ללא תועלת‬ ‫למקום שיאכילוהו מאכלות אסורות כדי‬ ‫יש בה איסור‪ .‬אמנם יש מקום לומר דאפילו‬ ‫לרפאותו‪ ,‬וכתב ע"ז‪" :‬נלענ"ד להיתר‪ ,‬ומ"מ‬ ‫אין איסור האמירה מאיזה פסוק ילפינן‪,‬‬ ‫העידו קדמונינו שע"י מאכלות אסורות‬ ‫מ"מ מגיע פגם לאדם כאשר מדבר שקר‬ ‫בנערות מטמטם הלב ומוליד טבע רע‪,‬‬ ‫וכי"ב‪ ,‬וכמ"ש כיון שמקור הנשמה הוא‬ ‫ועדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל‬ ‫אמת‪ ,‬ויש לומר רק את האמת‪ .‬עיי"ש‪.‬‬ ‫ימיו"‪ .‬משמע שטמטום הלב שייך אפילו אם‬ ‫וכעין מה שאמרו אי יש טמטום הלב‬ ‫אוכל בהיתר‪ ,‬שהרי המטרה היתה לרפואתו‪.‬‬ ‫באכילת מאכל שנתבטל בששים או ברוב‪,‬‬ ‫המשך חכמה בפ' ואתחנן (דברים ו‪:‬יא) כתב‬ ‫בכה"ג לא שייך טמטום הלב‪ .‬כתב הרמ"א‬ ‫לפרש הפסוק "והיה כי יביאך וגו' ערים‬ ‫(יו"ד סי' פ"א סע' ג')‪ :‬חלב מצרית כחלב‬ ‫גדולות וטובות אשר לא בנית‪ ,‬ובתים‬ ‫ישראלית‪ ,‬ומ"מ לא יניקו תינוק מן המצרית‬ ‫מלאים כל טוב אשר לא מלאת וגו'"‪ ,‬עפ"י‬ ‫אם אפשר בישראלית‪ ,‬דחלב עובדת כוכבים‬ ‫דברי הגמ' (חולין יז‪" ).‬ובתים מלאים כל‬ ‫מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע‪ .‬וכן לא‬ ‫טוב"‪ ,‬אמר רבי ירמיה אמר רב קדלי דחזירי‪,‬‬ ‫תאכל המינקת אפילו ישראלית דברים‬ ‫מלמד שאפילו דברים טמאים הותרו להם‪.‬‬ ‫האסורים מן התינוק בעצמו‪ ,‬כי כל זה מזיק‬ ‫וממשיך המשך חכמה‪ ,‬דלפיכך מיד בפסוק‬ ‫לו בזקנותו‪.‬‬ ‫אחרי זה נאמר "השמר לך פן תשכח את ה'‬ ‫וכתב הט"ז (שם ס"ק י"ג) לפרש מש"כ וכן‬ ‫אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים"‪.‬‬ ‫לא תאכל המינקת‪ ,‬דזה מדובר אפילו אם יש‬ ‫לז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מותר לאכול דבר טמא‪ ,‬בכל זאת לא נפקע‬ ‫דמדוע יש חשש שתשכח‪ ,‬כיון שטבע‬ ‫כח המזיק והשלילי שיש במאכלות‬ ‫הדברים האסורים שמטמטמים את הלב‪,‬‬ ‫האסורות‪ ,‬דעצם מציאות האיסור מטמטם‬ ‫וכמו שכתוב 'ונטמתם בם'‪ ,‬ואפילו אם‬ ‫את לבו של אדם‪.‬‬ ‫אוכלן בהיתר‪ .‬ולכן אע"פ שהותר להם לפי‬ ‫שעה לאכול דברים אסורים אלו‪ ,‬מ"מ יש‬ ‫אולם מאידך מדברי זה"ק המהר"ל מפראג‬ ‫חשש שמחמת טמטום הלב שיש ע"י‬ ‫בספרו תפארת ישראל (פ"ח) משמע אחרת‪,‬‬ ‫אכילתם אפילו בהיתר‪ ,‬עלולים ח"ו לשכוח‬ ‫שכתב כי קדלי דחזירי שהותרו לישראל‬ ‫את ה' וזקוקים לשמירה מעולה‪ ,‬ככתוב‬ ‫בבואם לארץ‪ ,‬כמובא (חולין יז‪ ).‬לא היו‬ ‫"השמר לך"‪.‬‬ ‫גורמים טמטום‪ ,‬שלא יתכן שהבטיחה תורה‬ ‫שיהיה להם בתים מלאים כל טוב על דברים‬ ‫נפסק בשו"ע (סי' שכ"ח סע' י"ד)‬ ‫ולכן‬ ‫המטמטמים את הלב‪ ,‬כמש"כ הרמב"ן‬ ‫דיחללו שבת‪ ,‬דהיינו שישחטו עוף לחולה‬ ‫(במדבר לא‪:‬כג) והחינוך (מצוה תקכ"ז)‪ .‬וא"כ‬ ‫ולא יאכלו אותו נבילה‪ ,‬משום שאף‬ ‫ה"ה חולה שיש בו סכנה הזקוק לאכול‬ ‫שאוכלים בהיתר דבר איסור מ"מ יש‬ ‫מאכלות אסורות‪ ,‬שאין בזה טמטום‪ ,‬שהוא‬ ‫טמטום הלב‪.‬‬ ‫עשה מצוה של ונשמרתם לנפשותיכם‬ ‫וכן כתוב בחידושי חתם סופר (כתובות ק‪):‬‬ ‫באכילתו‪ .‬ודלא כמו שכתבו הנצי"ב והמשך‬ ‫דאפילו אם אוכל באונס‪ ,‬כגון שהוא חולה‬ ‫חכמה שם שאעפ"כ זה גורם לטמטום הלב‪.‬‬ ‫שמוכרח לו אכילת האיסור‪ ,‬מ"מ עצם‬ ‫וכן כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ד חלק סוד‬ ‫האיסור מטמטם הלב אע"פ שהיתה באונס‬ ‫ישרים סי' ו') שאין אכילת טריפות מטמאת‬ ‫ופטור מעונש‪ .‬אולם יש שהעירו שהחת"ס‬ ‫נפש האדם אלא כשאוכל ליהנות ממנה‪,‬‬ ‫סותר דבריו ממש"כ בחידושיו עה"ת (פ'‬ ‫אבל אם הוא אונס גמור אין הטומאה נכנסת‬ ‫ואתחנן ד"ה כי ישאלך) שאין טמטום באכילת‬ ‫בו‪ .‬וכן הובא בס' עובדות והנהגות לבית‬ ‫איסור במקום שהותר האיסור כגון פיקוח‬ ‫בריסק (ח"ב עמ' נ') בשם הגרי"ז זצ"ל שאין‬ ‫נפש‪.‬‬ ‫המאכל מטמטם אלא האיסור‪ ,‬ולכן אם‬ ‫וכן משמע בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' קמ"ג)‪,‬‬ ‫אוכל באופן המותר אינו מטמטם (עי' שו"ת‬ ‫מי שנותנים לו בחירה בימי המלחמה לחלל‬ ‫חמדת שלמה יו"ד סי' א')‪ .‬וצ"ל לדבריהם‬ ‫שבת או לאכול נבילות וטריפות‪ ,‬והוא‬ ‫דמש"כ בשו"ע הנ"ל בחולה ששוחטים לו‬ ‫מוכרח בסכנת נפש לבחור באחת משתי‬ ‫עוף ולא אוכל נבילות‪ ,‬מפני שבשחיטה‬ ‫אלה‪ ,‬יש לו לבחור בחילול שבת אף שהוא‬ ‫עובר איסור חד פעמי‪ ,‬ואילו באכילת‬ ‫חמור‪ ,‬כי מזה אינו נהנה‪ ,‬וההיזק באכילת‬ ‫נבילות עובר על כל כזית וכזית איסור‪,‬‬ ‫טריפות הוא יותר‪ ,‬כי הנאה כל שהיא של‬ ‫ועדיף למעט בריבוי איסורין‪.‬‬ ‫איסור מטילה זוהמא‪ .‬ואף שיש לו היתר‬ ‫וראוי לציין שבשו"ת דברי מלכיאל (ח"א סי'‬ ‫מחמת סכנה‪ ,‬עי' אתוון דאורייתא (כלל י')‬ ‫כ"ח‪ ,‬ח"ב סי' ט"ו) כתב שאם אפשר להשיג‬ ‫שהאריך בזה‪.‬‬ ‫מזון כשר ללא מאמץ רב‪ ,‬אלא שמחירו‬ ‫וכך כתב הנצי"ב בהעמק דבר (ויקרא יז‪:‬טז‪,‬‬ ‫גבוה‪ ,‬חייבים להוציא הוצאות מרובות כדי‬ ‫דברים ו‪:‬י)‪ ,‬ועי' פנ"י (ב"מ דף נ"ח)‪ .‬וע"כ צ"ל‬ ‫לקנות מזון כשר‪.‬‬ ‫שגם במקרה של פיקוח נפש שמצד הדין‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לח‬ ‫שמקור הנשמה הוא אמת‪ ,‬ויש לומר רק את‬ ‫עי' בקצות השלחן (ח"ט עמ' י"א) שכתב‬ ‫האמת‪ .‬א"כ אינו ענין מחמת צווי הבורא‪,‬‬ ‫דדבר שנתבטל אין בו נזק ע"י אכילתו‪ .‬וכן‬ ‫אלא דהוה כאוכל דבר מקולקל ומטמטם‬ ‫דעת הגרח"פ שיינברג זצ"ל והגר"ח‬ ‫וכי"ב‪.‬‬ ‫קניבסקי זצ"ל המובאים בספר הליכות חיים‬ ‫(אות רכ"ז ובהערה שם)‪ .‬ועי' בשו"ת דברי‬ ‫אולם ביערות דבש (ח"ב דרוש ח') הסביר את‬ ‫חכמים (יו"ד פרק א' אות ד') שהביא שכן גם‬ ‫הויכוח ביניהם בצורה אחרת‪ ,‬שמבואר‬ ‫דעת הגר"י קמינצקי זצ"ל‪.‬‬ ‫בגמרא (סנהדרין יז‪ ).‬שסנהדרין שראו כולם‬ ‫לחובה פוטרים אותו‪ .‬וכתב שהדיין האחרון‬ ‫אמנם עי' בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סי'‬ ‫שרואה לחובה‪ ,‬מצוה עליו לומר זכאי כדי‬ ‫ק"צ ד"ה ועוד) וז"ל‪" ,‬במאכלות אסורות אך‬ ‫לעשות משפט צדק‪ .‬שהנה מבואר (שם)‬ ‫באופן שהתורה התירו מדין 'הלך אחר‬ ‫שאין ממנים בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר‬ ‫הרוב' או משום חזקה‪ ,‬היינו שמדינא מותר‬ ‫שרץ מהתורה‪ ,‬דהיינו שיוכל לומר על טמא‬ ‫לתלות שאין כאן האיסור‪ .‬אבל בנמצא‬ ‫טהור וכן להיפך ומראה לו פנים‪.‬‬ ‫אח"כ איסור‪ ,‬אף אם האכילה בשעתה לא‬ ‫היתה באיסור‪ ,‬מטמטם את הלב ולכן צריך‬ ‫והקשו התוספות (שם ד"ה שיודע) מה לנו‬ ‫כפרה"‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ונראה מדבריו שדוקא אם‬ ‫בחריפות של הבל‪ .‬ויש לבאר‪ ,‬שמצוה היא‬ ‫אח"כ מצא שעדיין טועמים את האיסור אז‬ ‫לבער רשעים ולעשות משפט בעושי רע‪ .‬אך‬ ‫יש טמטום באכילתו‪.‬‬ ‫לכאורה מי שירצח או יעשה שאר עבירות‬ ‫בפני בית דין עד שלא יהיה פתחון פה לצדד‬ ‫אמנם עי' בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' ק"ד‬ ‫בזכותו‪ ,‬יצא זכאי‪ ,‬כי בית דין שאמרו כולם‬ ‫ד"ה וראיה) שכתב וז"ל‪" ,‬לענין ביטול ברוב‪,‬‬ ‫לחובה זכאי‪ ,‬וא"כ יצא נקי ברשעתו‪ ,‬ואף‬ ‫הגם שהתורה אמרה דדבר טמא מטמטם את‬ ‫הם מרבים שפיכות דמים בישראל‪ .‬אך‬ ‫הלב והתורה אסרתו‪ ,‬אם נפל בהיתר‬ ‫באמת כשיקרה דבר נבלה כזה‪ ,‬יקום אחד‬ ‫ונתבטל מותר לאכלו והאומר דאסור לאכלו‬ ‫מהסנהדרין ויראה בכח פלפולו על החייב‬ ‫עובר על הא ד'אחרי רבים להטות'‪ .‬אבל‬ ‫שהוא זכאי‪ ,‬וע"י כך יוציאו משפטו להריגה‬ ‫מ"מ אם הוא יודע שהדבר מותר‪ ,‬אלא‬ ‫ויעשו משפט צדק‪.‬‬ ‫שאינו רוצה לאכלו משום דבר הטמא‬ ‫המטמטם את הלב שנתערב בו עכשיו‪,‬‬ ‫וזהו ששאלו סבי אתונא‪ ,‬שהיו פילוסופים‬ ‫ופורש ממנו מטעם זה‪ ,‬ליכא בזה איסור‬ ‫וראשי מדרש אומות העולם אז‪ ,‬וצחקו על‬ ‫כלל‪ .‬ואדרבה‪ ,‬הרי הוא עושה דבר טוב במה‬ ‫חכמי ישראל שהחכמים שלהם מראים‬ ‫שאינו אוכל כיון שהוא פורש עצמו מצד‬ ‫עוצם פלפולם בתורה לומר על טמא טהור‪,‬‬ ‫טבע האיסור שהוא מטמטם את הלב‪ ,‬לא‬ ‫ובזה כדאים לישב בסנהדרין‪ ,‬והיא חריפות‬ ‫מטעם שהוא אסור מה"ת"‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫של שקר כקושיית התוספות‪ .‬וזהו שביקשו‬ ‫שיאמר להם מדברי פלפול השקר ההוא‪.‬‬ ‫וכה"נ יש לעיין באמירת שקר אם האיסור‬ ‫וריב"ח עשה עצמו כאינו מבין‪ ,‬ואמר להם‬ ‫של האמירה מטמטם הלב או פוגם האדם‪,‬‬ ‫שקר מוחלט של פרידה שילדה‪ .‬ושאלוהו‬ ‫א"כ כל דיבור שהתורה לא אסרתו‪ ,‬אינו‬ ‫וכי פרידה יולדת‪ ,‬וכי שקר כזה אנו‬ ‫נחשב כאילו דהוה שקר ואינו מתועב‪.‬‬ ‫מבקשים‪ ,‬ומה חכמה יש בזה‪ ,‬רצוננו‬ ‫משא"כ אם נאמר דאמירת שקר לחוד היות‬ ‫לט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫הרוצח‪ ,‬ואם יהיה הענין פשוט שלא יהיה‬ ‫בפלפול כנ"ל‪.‬‬ ‫אפשר להכריע המאזנים לזכותו‪ ,‬ולא ימצא‬ ‫והשיב להם ריב"ח‪ ,‬הלוא אתם בקשתם דבר‬ ‫ג"כ דיין חכם לחפש בזכותו‪ ,‬א"כ יצא‬ ‫שקר‪ ,‬ופלפול כזה אינו בגדר שקר‪ ,‬כיון‬ ‫המשפט שהוא זכאי‪ ,‬דהוו כולהו לחובה‪,‬‬ ‫שבבא העת צריך לשקר שקר כזה כדי‬ ‫וירבו עי"ז הרוצחים בישראל‪.‬‬ ‫להוציא משפט צדק‪ ,‬ואם אתם חפצים‬ ‫ומפני זה צריך עכ"פ שיהיה בהם חכם אחד‬ ‫בשקר‪ ,‬אין לך שקר אלא רק בפרידה‬ ‫אשר יוכל לזכות את החייב בודאי‪ ,‬ולא‬ ‫שיולדת‪ ,‬שהוא באמת שקר‪ ,‬אבל זולת זה‬ ‫שיהיה נחתך הדין כמותו ח"ו‪ ,‬אלא שצריך‬ ‫אין זה שקר‪ .‬ומסיק שדברים אלו הם‬ ‫שיהיה נמצא חריף אחד שיוכל לטעון‬ ‫מחוכמים כראוי לחכם‪ ,‬כמותו ירבו‬ ‫לזכותו‪ ,‬ויהיה אחד מזכה והרוב מחייבים‪,‬‬ ‫בישראל (חשוקי חמד שם)‪.‬‬ ‫ומכריעים הדין כהרוב‪ .‬וזה ברור‪ .‬וכבר נזכר‬ ‫והנה במס' בבא מציעא (לט‪ ,):‬אמר ליה הכי‬ ‫ענין זה באופן אחר בס' יערות דבש להגאון‬ ‫דיינינא לך ולכל אלימי דחברך‪ .‬כתב הסמ"ג‬ ‫רבי יהונתן ז"ל‪ .‬עכ"ל‪.‬‬ ‫(חלק ל"ת סי' ר"ח) וזה לשונו‪ :‬אע"פ שאמרה‬ ‫הגאון החיד"א בברכי יוסף (סי' י"ח סק"ג)‪,‬‬ ‫התורה 'לא תטה משפט'‪ ,‬הרשות ביד בית‬ ‫הביא דברי שו"ת בית יעקב (סי' ט"ו)‬ ‫דין לגדור גדר להוראת שעה כפי הצורך‪.‬‬ ‫שנסתפק בכיו"ב‪ .‬וכ' החיד"א שנראה‬ ‫דתניא בפרק נגמר הדין (סנהדרין מו‪ ).‬אר"א‬ ‫להביא ראיה ממ"ש בב"ק (קיג‪ ,):‬האי בר‬ ‫ב"י‪ ,‬שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא‬ ‫ישראל דידע סהדותא לעכו"ם‪ ,‬ואזל‬ ‫מן התורה‪ .‬ולא לעבור על דברי תורה אלא‬ ‫ואסהיד ליה בדינא דעכו"ם על ישראל‬ ‫כדי לעשות סייג לתורה כו' עיין שם‪.‬‬ ‫חבריה‪ ,‬משמתינן ליה‪ .‬מ"ט דאינהו מפקי‬ ‫וא"כ דקדק בלשונו אע"פ שכתוב 'לא תטה‬ ‫ממונא אפומא דחד‪ .‬ע"ש‪.‬‬ ‫משפט'‪ ,‬מ"מ מכין ועונשין שלא מן התורה‬ ‫ואי אמרת דשרי לאיניש למעבד כל טצדקי‬ ‫שהוא נגד המשפט‪ .‬וכן מצינו בפרק‬ ‫להעמיד דעתו‪ ,‬אמאי משמתינן ליה‪ ,‬הא ידע‬ ‫המפקיד גבי מרי בר איסק‪ ,‬אתי ליה אחא‬ ‫בקושטא דהאי ישראל חייב לעכו"ם‪.‬‬ ‫מבי חוזאי כו' עד אמר ליה זיל אייתי סהדי‬ ‫וממ"נ‪ ,‬אם אילו היה בא לב"ד ישראל לא‬ ‫דאחוה את‪ ,‬אמר ליה אית לי סהדי ודחליה‬ ‫היה נשבע להכחישו‪ ,‬השתא נמי לא‬ ‫מיני דגברא אלימא הוא‪ ,‬אמר ליה לדידיה‬ ‫אפסדיה מידי‪ .‬ואם היה נשבע לשקר‪ ,‬דטבא‬ ‫זיל אנת ואייתי סהדי דלאו אחוך הוא‪ ,‬אמר‬ ‫ליה עביד ליה‪ ,‬לשלם ולא ישבע לשקר‪ .‬אלא‬ ‫ליה דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה‪,‬‬ ‫ודאי דאמרינן ליה מאי דאפקדת איבעי לך‬ ‫אמר ליה הכי דיינינא לך ולכל אלימא‬ ‫למעבד ותו לא‪ ,‬ואין עליך אלא להעיד בב"ד‬ ‫דכוותך כו'‪.‬‬ ‫של ישראל‪ ,‬ואם נשבע לשקר לא איכפת לך‪.‬‬ ‫הגאון מהר"ץ חיות בחי' (סנהדרין יז‪ ).‬בהא‬ ‫וה"נ בנ"ד‪ ,‬האי דיינא מחייב לגלויי דעתיה‬ ‫דאמרינן התם‪ ,‬סנהדרין שראו כולם לחובה‬ ‫לחברוהי ותו לא‪ ,‬ואסיר ליה למעבד טצדקי‬ ‫זכאי‪ ,‬דבעי הלנת דין‪ ,‬והנהו תו לא חזי ליה‬ ‫לאוקומי מילתיה וכו'‪ .‬ושו"ר למהריט"ץ‬ ‫זכותא‪ .‬ואמרו עוד שם‪ ,‬אין מושיבים‬ ‫בתשו' (סי' ק"ב) שכן פי' ההיא דב"ק (קיג‪,):‬‬ ‫בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ‪.‬‬ ‫שכיון שהתורה לא האמינתו ואינו חייב אלא‬ ‫דה"ט משום שצריכים לחפש אחר זכות‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מ‬ ‫עוד יש מכשול ב' במשפט זה באופן אחר‪,‬‬ ‫שבועה‪ ,‬יניחנו להשבע לשקר‪ ,‬ואין לו‬ ‫והוא אם יראה בעיני חכם שהוא חייב ככל‬ ‫להתחכם על בוראו‪ .‬עכת"ד‪.‬‬ ‫הדיינים שאמרו חייב‪ ,‬ורואה שאם יאמר‬ ‫ובאור החיים הקדוש (שמות כג‪:‬ב) "לא‬ ‫חייב הנה הוא יוצא זכאי היפך דבריו‬ ‫תהיה אחרי רבים וגו'"‪ ,‬רבותינו ז"ל הרבו‬ ‫שאומר חייב‪ ,‬לזה יתחכם לומר זכאי כדי‬ ‫לדרוש בפסוק זה‪ ,‬אבל אין המקרא מתיישב‬ ‫שיוטה המשפט אחרי רבים שאומרים חייב‬ ‫לפי פשוטו‪ .‬ונראה לפרש הכתוב לפי מה‬ ‫ויצא חייב כפי סברתו‪ .‬ויש בזה גם כן כפיית‬ ‫שאמרה התורה ושפטו העדה והצילו וגו'‪,‬‬ ‫ראש בגמר המשפט לנטות אחרי רבים‪ .‬לזה‬ ‫ואמרו ז"ל (סנהדרין ב‪ ).‬עדה שופטת ועדה‬ ‫אמר "ולא תענה על ריב וגו'"‪ ,‬פירוש לא‬ ‫מצלת אבל אם פתחו כולם לחובה פטור (שם‬ ‫תענה מענה על ריב לנטות אחרי רבים‪,‬‬ ‫יז‪.).‬‬ ‫פירוש שתהיה כוונתך במענך כדי שיהיה‬ ‫כמשפט יחיד ורבים‪ .‬וזה יגיד שאם יגלה‬ ‫ובא הכתוב כאן להסיר ב' מכשולין אשר‬ ‫דעתו כמות שהוא אין כאן הטייה אחרי‬ ‫יכשל בהם חכם מאמצעות דין זה ‪ -‬הא'‬ ‫רבים אלא כולם בדעת אחת‪.‬‬ ‫בהגיע משפט כזה‪ ,‬ויראה חכם אחד‬ ‫מהשופטים שכל חבריו פתחו לחובה‪ ,‬והוא‬ ‫וביאר הכתוב טעם הקפדתו על הדבר ואמר‬ ‫חושב בדעתו כי הוא זכאי‪ ,‬ויתחכם לומר‬ ‫להטות‪ ,‬פירוש כשתהיה כוונתך להטות‬ ‫אם נאמר זכאי הנה הוא יצא חייב‪ ,‬כי יש שם‬ ‫ממה שבדעתך בעיון משפט התורה שהוא‬ ‫עדה שופטת ועדה מצלת‪ ,‬ונמצאו דברי‬ ‫חייב‪ ,‬ואתה מטה לומר זכאי כדי שיצא חייב‬ ‫עושים היפך דעתי‪ .‬לזה אתחכם ואומר‬ ‫לנטות אחרי רבים ויצא חייב‪ ,‬אלא אמור‬ ‫חייב‪ ,‬שבזה תהיה סברתי מתקיימת שיצא‬ ‫דעתך הגם שיצא זכאי היפך דעתך ה' זכהו‪.‬‬ ‫זכאי מטעם פתחו כולם וכו'‪ ,‬וגם אהיה‬ ‫וטעם משפט זה לצד כי ה' יושב במסיבת‬ ‫מקיים המוסר לבטל דעתי לפני דעת‬ ‫הדיינים והוא ישפוט בפיהם‪ ,‬וכשיראה‬ ‫המרובין שאומרים חייב ונאמר חייב עמהם‪.‬‬ ‫משפט מרומה ואין בו מציאות לזכות‬ ‫הזכאי‪ ,‬יתחכם לפתוח כולן לחובה וצוה‬ ‫לזה בא הכתוב וצוה על זה בדיוק לבל‬ ‫שיצא זכאי בזה‪:‬‬ ‫עשותו‪ ,‬ואמר 'לא תהיה אחרי רבים לרעות'‪,‬‬ ‫פירוש כשתהיה סובר סברא אחת שבאומרך‬ ‫ח‪):‬‬ ‫ב"ב‬ ‫אגדות‬ ‫(חידושי‬ ‫ובמהרש"א‬ ‫דעתך יצא זה הנידון חייב בדינו‪ ,‬וכגון‬ ‫והמשכילים יזהירו כו' הדמיון בזה כי‬ ‫שכולם אמרו חייב ואתה חושב זכאי‪ ,‬לא‬ ‫הרקיע אף שהוא משתנה לכמה מראות‬ ‫תתחכם להיות אחרי רבים שאומרים חייב‪,‬‬ ‫משינוי הטבעיים ההויים בעולם התחתון‪,‬‬ ‫והוא אומרו לרעות ותאמר אתה כדעתם‬ ‫הנה מראיתו האמיתית לספיר דומה‪ ,‬והספיר‬ ‫חייב היפך מה שנראה לך כדי שיצא זכאי‬ ‫לכסא הכבוד כדאמרינן בפרק כיסוי הדם‪ .‬כן‬ ‫כדעתך‪ .‬אלא אמור דעתך כפי מה שידעת‬ ‫הדיין המשכיל כשיראה הדין משונה כדין‬ ‫במשפטי התורה‪ ,‬ואין לך להתחכם על‬ ‫מרומה‪ ,‬אין לילך אחריו לומר אין לדיין‬ ‫המשפט‪ ,‬כי ה' הוא האלקים‪ ,‬והוא שאמר‬ ‫אלא מה שעיניו רואות לפי העדות‪ ,‬אך ידון‬ ‫פתחו כולם לחובה זכאי‪ .‬לא אמר ה' שיזכה‬ ‫אותו לפי אמיתות הענין‪.‬‬ ‫זה אלא אם לך יראה חייב ולא שיראה לך‬ ‫וזהו דין אמת לאמתו כי לא יאמר לדון אותו‬ ‫זכאי‪ ,‬שאז חייב הוא כמשפט האלקים‪:‬‬ ‫מא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כיון שאלקים נצב בעדת א־ל לא היה יוצא‬ ‫דין אמת לפי עדות אך כשיראה בו דין‬ ‫מכשול כזה מבד"צ‪ .‬ואין זאת רק שבא לו‬ ‫מרומה יחתוך את האמת לפי אמיתת הענין‬ ‫מיתת ב"ד ממקום אחר‪ ,‬וכאן מצא בעל חוב‬ ‫ובזה יתדמה ג"כ לבוראו שהוא דיין אמת‬ ‫לגבות את חובו‪ .‬א"כ גברא קטילא קטלו‬ ‫לפי אמיתת הענין כי הוא יראה ללבב‪ .‬ולזה‬ ‫ואין לחייבם מיתה‪ .‬משא"כ אם לא נהרג‬ ‫כוונו פ"ק דשבת כל דיין שדן דין אמת‬ ‫הנידון‪ ,‬אגלאי מילתא שרצו להרוג צדיק‬ ‫לאמיתו נעשה שותף להקב"ה‪ ,‬והוא‬ ‫לכן נענשים במיתה שזממו עליו‪ ,‬עכת"ד‪.‬‬ ‫הפירוש שכתבו התוס' שם לאפוקי דין‬ ‫מרומה‪ .‬גם בשמעתין דקדקו לפרש לשון‬ ‫לפ"ז יש קצת להבין שיש ב' סברות‪ :‬א'‬ ‫אמת לאמתו דאמת לאפוקי דין מרומה כו'‬ ‫שבודאי לא יצא מבית דין מכשול‪ ,‬וזה‬ ‫ולאמתו שלא יטו כו' עכ"ל‪.‬‬ ‫כדברי האור החיים הקדוש‪ .‬ומצד שני יש‬ ‫סברא שאם מכשול ר"ל‪ ,‬אין לזה מספיק‬ ‫ובזה יפול קושית מהר"י קאר"ו בב"י טור‬ ‫כפרה‪ ,‬ולכן הזהיר ביערות דבש‪.‬‬ ‫ח"מ לפירוש התוס' דתיבת אמת הוי סגי‬ ‫להאי עכ"ל‪ .‬ונעלם מעיניו דברי התוס'‬ ‫בדיקת דם לקבוע זהוי הילד‬ ‫דבשמעתין גם מה שהוא פירש שם דאע"פ‬ ‫מובא במדרש (בית המדרש חדר רביעי עמ'‬ ‫שידון הדיין דין אמת אם מצטרף לזה אהבת‬ ‫קמ"ה) ובספר חסידים (סי' רל"ב) ובמטה‬ ‫הדיין לזכאי או שנאת החייב לא הוי לאמתו‪,‬‬ ‫משה (סי' תשס"ד) ואלי' רבה (סי' תשס"ד) כי‬ ‫עכ"ל‪ .‬א"א לומר כן‪ ,‬דבפ"ק דסנהדרין‬ ‫הנה מעשה ברב סעדיה בן יוסף החכם‪,‬‬ ‫אמרינן כל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו‬ ‫באחד שהלך למדינת הים עם עבדו‪ ,‬והוליך‬ ‫גורם לשכינה שתסתלק מישראל‪ ,‬שנאמר‬ ‫עמו ממון גדול‪ ,‬ואשתו היתה מעוברת‪.‬‬ ‫"משוד עניים מאנקת אביונים וגו'" (תהלים‬ ‫לימים מת האדון והניח כל הממון‪ ,‬והלך‬ ‫יב‪:‬ו) ולפי' מהרר"י קאר"ו אף כשאין דן דין‬ ‫העבד והחזיק בנכסיו‪ ,‬ויאמר העבד אני בנו‪.‬‬ ‫אמת לאמיתו ליכא ביה משוד עניים וגו'‬ ‫כשגדל הבן שהולידה‪ ,‬שמע שמת אביו‪,‬‬ ‫ולפירוש התוספות ניחא ודו"ק‪.‬‬ ‫הלך לתבוע נכסיו שהחזיק בהם העבד‬ ‫ונתחתן בגדולי הדור‪ ,‬והיה ירא הבן לפתוח‬ ‫ויש להעמיס קצת ב' השיטות בזה‪ ,‬לפ"מ‬ ‫פיו פן יהרגוהו‪ ,‬ונתאכסן בבית רב סעדיה‬ ‫שכתב הכ"מ (פ"כ מהל' עדות ה"ב‪ ,‬והובא נמי‬ ‫והניח לפניו לאכול‪ ,‬ולא אכל‪ ,‬עד ששם‬ ‫בתוס' יו"ט מכות פ"א מ"ט) טעם מדוע אמרינן‬ ‫לפניו אלו הדברים‪ .‬נתן לו עצה לדבר אל‬ ‫"כאשר זמם" (דבירם יט‪:‬יט) ולא כאשר‬ ‫המלך‪ ,‬וכן עשה‪.‬‬ ‫עשה‪ ,‬בעדי מיתה משום דגרמו שהמיתו‬ ‫ב"ד ושפכו דם נקי שהכשילום בעבירה‬ ‫שלח המלך אחר רב סעדיה לדון דין זה‪,‬‬ ‫גדולה כ"כ וגם נשפך דם‪ ,‬אין להם תקנה‬ ‫וצוה רב סעדיה להקיז דם זה בספל אחד‪,‬‬ ‫במיתה‪ ,‬וענשם יהי' ע"י הקב"ה כפי משפטו‬ ‫ודם זה בספל אחר‪ ,‬ולקח עצם של אבי הבן‪,‬‬ ‫הצדק‪ .‬משא"כ אם עדיין לא הומת הנידון‪,‬‬ ‫והניח בספל העבד‪ ,‬ולא נבלע הדם‪ ,‬ולקח‬ ‫יש להם תקנה ע"י מיתה‪.‬‬ ‫העצם ושם אותו בספל הבן‪ ,‬ונבלע הדם‬ ‫בעצם‪ ,‬כי הוא גויה אחד‪ ,‬ולקח רב סעדי'‬ ‫וזה הוא טעם למה דאמרינן (מכות ה‪ ):‬שאין‬ ‫הממון ונתנו לבנו שבא‪.‬‬ ‫מזהירין מן הדין‪ .‬וגם כתב סברא שנית‬ ‫להיפך מן הנ"ל‪ ,‬מכיון שנהרג ע"פ ב"ד ודאי‬ ‫הקשה בבן יהוידע (מכות כג‪ ).‬א"כ במעשה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מב‬ ‫לחבוט‪ .‬והכי נמי אמרינן גבי ההוא דאמר‬ ‫שלמה עם ב' הנשים‪ ,‬שכל אחד טען שזה‬ ‫נכסי לטוביה (כתובות פה‪.):‬‬ ‫בנה‪ ,‬למה לא בדק שלמה ע"י דם הנבלע‬ ‫בעצם‪ .‬ותירץ שהרי האב נותן העצם‪,‬‬ ‫וראה רש"ש (ב"ב נח‪ .‬ד"ה כולי נכסי) כתב על‬ ‫ובמעשה רב סעדיה היה ויכוח למי מהם‬ ‫דברי הרשב"ם‪ :‬ואולי דבא ליישב בזה‬ ‫האב‪ ,‬והיה מועיל בדיקה ע"י עצם‪ ,‬כי העצם‬ ‫קושית האלי' רבה (סי' תקס"ח אות ט"ו)‪ ,‬דלפי‬ ‫הוא משל אב‪ .‬משא"כ במעשה שלמה היה‬ ‫מה שכתב בספר חסידים דטבע הבן‬ ‫ויכוח בין הנשים לבן‪ ,‬ולזה לא מועיל עצם‬ ‫להתבלע בעצם האב המת‪ ,‬הוה ליה לבדוק‬ ‫לברר‪.‬‬ ‫בזה ולפירושו אתי שפיר‪ ,‬דאכתי לא יוודע‬ ‫בזה צניעותו‪ ,‬אשר כיון האב גם לזאת‪.‬‬ ‫ובספר אלי' רבה (או"ח סי' תקס"ח) הביא את‬ ‫המעשה הנ"ל מספר חסידים‪ ,‬ותמה הא"ר‪:‬‬ ‫ואולי דזה תלוי במחלוקת היער"ד עם‬ ‫צ"ע בב"ב (נח‪ ).‬דאמרי חבטו קבר דאבוכון‪,‬‬ ‫האוה"ח הק' אם יש לעשות מעשים‬ ‫ואינו אלא שודא דדייני כמש"כ הרשב"א‪,‬‬ ‫חידושים כאלה לברר אמיתות‪ ,‬או דאנחנו‬ ‫ולא עביד הך דרב סעדיה?‬ ‫נעשה מה שכתב בתורה ונחקור העדים‬ ‫כדבעי‪ ,‬וא' נצב בעדת א' וכנ"ל‪ .‬וממילא לא‬ ‫הרשב"ם (שם ד"ה אמר להו כולהו ניכסי דהאי)‬ ‫רצה רבי בנאה לעשות דבר כזה אשר אינו‬ ‫כתב שלא רצה לחבוט על קברו של אביו‪,‬‬ ‫דבר הרגיל‪ .‬אבל רב סעדיה גאון ס"ל כדברי‬ ‫שזהו הצנוע שבכם‪ .‬ומסתברא דלזה אהב‬ ‫הגאון רבי יונתן ביער"ד הנ"ל‪ ,‬ועושים כל‬ ‫יותר‪ .‬ויפה דן רבי בנאה‪ ,‬דלא שייך הכא‪,‬‬ ‫טצדקי להגיע לאמיתות הענין וק"ל‪.‬‬ ‫אלא שודא דדייני‪ ,‬והיינו שודא‪ ,‬שלא רצה‬ ‫מג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מראי מקומות‬ ‫בשו"ת משנה הלכות השייכים ללימוד דף היומי‬ ‫חלק ‪ -‬סימן‬ ‫מס' בכורות‬ ‫תוד"ה תנא ‪ ............................................................................................‬ב‪-‬מט‬ ‫כא‪.‬‬ ‫מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר‪ ................................................................‬ג‪-‬ריא‬ ‫כא‪:‬‬ ‫רש"י ד"ה לילף מקדשים ‪ .........................................................................‬ג‪-‬ריא‬ ‫תוד"ה התם ‪...................................................................................‬י‪-‬ר‪ ,‬יח‪-‬קנה‬ ‫משום ביטול ברוב נגעו בה ‪ .........................................................................‬ג‪-‬קג‬ ‫כב‪.‬‬ ‫הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור ‪ ......................................‬ב‪-‬ו‪ ,‬יט‪-‬קמט‬ ‫הנך מיעוטא דמיא וכו' בטלו להו ברובא ‪..................................................‬ט‪-‬קפא‬ ‫רש"י ד"ה משיקו ‪ ................................................................................‬יט‪-‬קמט‬ ‫רש"י ד"ה וטהור ‪ ................................................................‬ב‪-‬ו‪ ,‬ד‪-‬רכב‪ ,‬יט‪-‬קמט‬ ‫תוד"ה הנך ‪ ...............................................................................................‬ג‪-‬קג‬ ‫נבילה ושחוטה בטילות זו בזו ‪......................................................................‬ב‪-‬ד‬ ‫כג‪.‬‬ ‫אמר ריב"ח טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא ‪..........................‬ב‪-‬ד‪ ,‬טו‪-‬קנב‬ ‫והאמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוטה ‪ ..................................................‬יט‪-‬צד‬ ‫תוד"ה סבר ‪..........................................................................................‬יט‪-‬קצג‬ ‫תוד"ה נבילה ‪ ............................................................................................‬יט‪-‬י‬ ‫תוד"ה טומאה קלה‪ ................................................................................‬יט‪-‬צד‬ ‫אחת זו ואחת זו עד לכלב‪ ................................................‬ז‪-‬ו‪ ,‬קיב‪ ,‬ט‪-‬קסז‪ ,‬יט‪-‬רלו‬ ‫כג‪:‬‬ ‫הראויה לגר קרויה נבילה ‪ ..................................................‬ז‪-‬ו‪ ,‬קיב‪ ,‬טז‪-‬יא‪ ,‬יט‪-‬צד‬ ‫תוד"ה והיינו ‪ ..........................................................................................‬ח‪-‬ריז‬ ‫כד‪:‬‬ ‫רש"י ד"ה גוזז את הראש ‪ .......................................................................‬יז‪-‬רמה‬ ‫כה‪.‬‬ ‫תוד"ה שער ‪............................................................................................‬ד‪-‬צד‬ ‫נדה קוצה חלה ‪ ........................................................................................‬יז‪-‬רז‬ ‫כז‪.‬‬ ‫שקלה לה בריש מסא ושדיא בתנורא ‪ .......................................................‬יב‪-‬רלו‬ ‫רש"י ד"ה אבל ‪...............................................................................‬ז‪-‬קפ‪ ,‬יז‪-‬רח‬ ‫רש"י ד"ה בטילה ‪ .................................................................................‬יט‪-‬רמב‬ ‫תוד"ה ואתו ‪ ............................................................................................‬טו‪-‬ק‬ ‫תוד"ה בריש ‪ .........................................................................................‬יב‪-‬רלו‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מד‬ ‫הילולא דצדיקיא‬ ‫כ"ז תשרי תק"ב‬ ‫הגה"ק רבי אלעזר רוקח זצוק"ל‬ ‫אב"ד אמשטרדם ובעל מעשה רוקח‬ ‫רבינו אלעזר נולד בשנת תמ"ה [בערך] (‪ 1685‬למס') בקראקא (‪ ,)Kraków, Poland‬לאביו הגאון רבי‬ ‫שמואל שמעלקא מרגליות זצ"ל אב"ד דק"ק ליסקא )‪ (Olaszliszka, Hungary‬ועלקיש‬ ‫(‪ ,)Olkusz, Poland‬מצאצאי רש"י (י"ג פעמים‪ ,‬כפי שאמר הרה"ק מאפטא זי"ע)‪ ,‬ומצאצאי רבינו‬ ‫אלעזר מגרמייזא (‪ )Worms, Germany‬זצ"ל בעל הרוקח‪ ,‬עד דוד המלך ע"ה‪ .‬ולאמו מרת טייבל ע"ה‪,‬‬ ‫בת הגאון רבי משה ראב"ד קראקא זצ"ל‪ ,‬בן המגיני שלמה‪ .‬משפחת מרגליות הוא אחת המשפחות‬ ‫שעליה העיד הבעש"ט זי"ע שהם מהמשפחות המיוחסות בישראל‪.‬‬ ‫רבינו היה תלמידו של אביו‪ ,‬ושל זקנו הגאון רבי משה‪ .‬כשהגיע לפרקו נשא את מרת חוה ע"ה‪ ,‬בת‬ ‫דודו הגאון רבי שמואל שמעלקא הלוי הורוביץ זצ"ל אב"ד טארנא )‪ ,(Tarnów, Poland‬חתן זקנו‬ ‫הגאון רבי משה אב"ד קראקא‪ ,‬מצאצאי השל"ה‪.‬‬ ‫רבינו התייגע את עצמו מאד בתורה ובמצוות עד שהגיע למדרגתו הגדולה‪ ,‬וכמו שכתב הרה"ק‬ ‫מקאמארנא (‪ )Komarno, Ukraine‬זי"ע (נתיב מצותיך נתיב התורה נתיב ב' אות ב')‪" :‬כי אין לך נשמה‬ ‫שלא יהיה בו כחות טובים ורעים‪ ,‬כדאיתא בספר יצירה לרבי משה בוטריל‪ ,‬שאחד אמר על צדיק‬ ‫אחד שהוא נואף וגזלן‪ ,‬והשיב הצדיק‪" :‬אמת שאלו הכחות הרעות הם בי‪ ,‬אבל לא יצאו חלילה מכח‬ ‫אל הפועל‪ ,‬כי הכנעתי אותם על ידי תורה ומצוה"‪ .‬וכן היה להקדוש רבי אלעזר מאמשטרדם‬ ‫(‪ ,)Amsterdam, Netherlands‬והשיב כך"‪.‬‬ ‫על כס הרבנות‬ ‫רבינו כיהן בראקוב (‪ )Rаkаw, Belarus‬ובראדומישלא (‪ .)Radomyshl', Ukraine‬בשנים ההן התקיימו‬ ‫אסיפות שנתיות של ועד ארבע ארצות בעיר לובלין )‪ .(Lublin, Poland‬באסיפות אלו דנו הרבנים‬ ‫בענינים העומדים על הפרק‪ .‬סיפר הרה"ק מהרי"ד מבעלזא )‪ (Belz, Ukraine‬זי"ע‪ ,‬מצאצאי רבינו‪:‬‬ ‫באחת האסיפות דנו בדבר היתר גבינות מחלב עכו"ם כשלא היה ישראל בשעת החליבה‪ ,‬ולסמוך‬ ‫על אומדנא שלא היה שם דבר טמא‪ ,‬וחתמו להיתר‪ .‬גם רבינו היה שם‪ ,‬וחתם את עצמו‪" :‬אלעזר‬ ‫מתניכם חגורים"‪ ,‬ונסע משם‪ .‬לאחר שהתפזר האסיפה הכינוס‪ ,‬ועד האסיפה אמור היה להטביע על‬ ‫המסמך את חותם השעווה של אסיפת הרבנים‪ ,‬אז נתקלו בחתימת רבינו‪ ,‬ולא הצליחו לזהות את‬ ‫חותמו‪ .‬לכן הכריזו שכל הרבנים שחתמו על הכרוז יבואו בעצמם אל היריד אשר יהיה ביערסלאב‬ ‫(‪ ,)Jarosław, Poland‬כדי לזהות מי היה החותם‪.‬‬ ‫כשהתכנסה האסיפה בשנית‪ ,‬החלו לברר מיהו הרב שחתם את שמו באופן כה תמוה‪ .‬אחרי רגעים‬ ‫מספר גילה רבינו כי הוא זה שחתם כן‪ ,‬וביאר להם כוונתו‪ ,‬כרמז על יסוד דברי התרגום על התיבות‬ ‫'מתניכם חגורים' (שמות יב‪:‬יא) שתירגם 'חרציכון יהון אסירין'‪ ,‬היינו שחריצי החלב אסורים לפי דעתו‪.‬‬ ‫מה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫השתאו הרבנים מהחידוד‪ ,‬ורבינו הוכיח להם כי על פי דין תורה אסורות הגבינות‪ .‬הרבנים משכו את‬ ‫חתימתם ונמנעו מלהתיר את האיסור‪ .‬מני אז יצא שמו כמורה הוראה מובהק דנחית לעומקא דדינא‪.‬‬ ‫בשנת תס"ט (‪ 1709‬למס') כיהן רבינו בעיר טארנא‪ ,‬ובשנת תע"ד (‪ 1714‬למס') נתקבל כאב"ד בעיר‬ ‫בראדי )‪ .(Brody, Ukraine‬כששים שנה אחר פטירת רבינו‪ ,‬שהה הרה"ק מאפטא )‪(Opatów, Poland‬‬ ‫זי"ע בבראדי‪ ,‬והתפלל בבית הכנסת של רבינו‪ .‬בהיכנסו לבית הכנסת ראה כמה תנאים ואמוראים‪,‬‬ ‫ואמרו כי בית כנסת זה קדוש מאוד‪ ,‬ומרגישים בו קדושת בית המקדש מאחר שהתפלל בו הצדיק‬ ‫רבי אלעזר‪.‬‬ ‫רבנות אמשטרדם‬ ‫סיפר הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע‪ :‬בשנת תצ"ה (‪ 1735‬למס') ביקשו ממנו קהילת אמשטרדם לבוא‬ ‫לכהן פאר בעירם‪ .‬רבינו התנה עמהם כי ישמש אצלם כרב למשך שנים ספורות בלבד‪ ,‬ובאותן שנים‬ ‫חפץ הוא לחסוך את שכרו על מנת לממן )‪ (to finance‬עלייתו לארץ ישראל‪ .‬לאחר שקיבל את‬ ‫הצעות הרבנות מאמשטרדם‪ ,‬כינס רבינו את ראשי קהילת בראדי‪ ,‬והציג בפניהם את כתב הרבנות‬ ‫אשר שוגר אליו‪ .‬ראשי קהילה בראדי לא רצו שרבינו יעזבם‪ ,‬והפצירו בו להישאר‪ .‬רבינו אמר להם‪,‬‬ ‫כי הוא מוכן להישאר אם יוסיפו למשכורתו שלשה זהובים‪ .‬משסרבו להיענות לבקשתו‪ ,‬השיב רבינו‬ ‫לקהילת אמשטרדם שהוא נענה לבקשתם‪.‬‬ ‫קודם יציאתו מן העיר כינס את חשובי הבעלי בתים‪ ,‬ונפרד מהם‪ .‬בתוך דבריו אמר להם‪" :‬כעשרים‬ ‫וחמש שנים שימשתי אצלכם ברבנות‪ ,‬ובכל אותן שנים ישבתם לבטח‪ ,‬לא הפילה אשה עוברה‪ ,‬ולא‬ ‫היתה אשה שהקשתה בלידתה"‪ .‬בדקו בפנקס הקהילה וביררו אצל האנשים‪ ,‬ואכן הוברר כי אמת‬ ‫נכון הדבר‪ ,‬לא היו כשנים הללו לטובה מאז היתה בראדי לעיר‪ .‬ראשי הקהילה התחילו לשכנע את‬ ‫רבינו להישאר בעירם‪ ,‬ואף התחייבו להגדיל את שכרו‪ .‬אולם רבינו היה נחוש בדעתו לקבוע את‬ ‫משכנו בעיר אמשטרדם‪.‬‬ ‫בשלהי חודש מנחם אב תצ"ה יצא רבינו מבראדי‪ .‬ביום ו' באלול הודיע לפרנסי אמשטרדם על כוונתו‬ ‫להגיע לפני ראש השנה לעירם‪ .‬ביום כ"ז אלול הגיע רבינו לאמשטרדם‪ .‬רבני ונכבדי העיר יצאו מחוץ‬ ‫לעיר כדי לקבל את פני רבינו‪ ,‬וליוו אותו אל העיר‪ ,‬שם יצאו כל אנשי העיר ‪ -‬אף הגוים לקבל את‬ ‫פניו בשירה ובזמרה ברוב פאר והדר‪.‬‬ ‫סיפר הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע‪ :‬בעת שהגיע רבינו לעיר‪ ,‬יצאו כל העיר לקראתו‪ ,‬ואף הגוים נהרו‬ ‫להקביל פניו‪ .‬בין המצטופפים היתה גם בתו הצעירה של מלך הולנד‪ .‬הילדה החליקה ונפלה בין רגלי‬ ‫הנדחקים ונרמסה למוות‪ .‬התעורר רעש המוני‪ ,‬וקול השאון נשמע בבית המלך‪ .‬אך כפסע היה עד‬ ‫שיורה המלך לסלק את רבינו מחולל המהומות‪ ,‬ואולי אף לגרש את כל יהודי הולנד מתחומי‬ ‫הממלכה‪ .‬הדברים הגיעו לאזניהם של ראשי הקהילה‪ ,‬שהיו סמוכים לרבינו בראש השיירה‪ .‬הם‬ ‫סיפרו לרבינו על מה שקרה לבת המלך‪ .‬רבינו נשא תפילה לשלומה של בת המלך‪ ,‬ומכח תפילתו‬ ‫שבה לתחיה‪ ,‬ויהי לנס‪.‬‬ ‫מוניטין בעולם‬ ‫הממשלה הנפיקו )‪ (issued‬לכבודו של רבינו מטבע של כסף‪ .‬בצדו האחד של המטבע היתה חקוקה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מו‬ ‫צורתו הקדושה‪ ,‬תבנית ראשו עד החזה‪ ,‬וספר פתוח לפניו‪ ,‬ועליו כתוב "צורת רבי אלעזר בן הרב ר'‬ ‫שמואל אב"ד דק"ק בראדי"‪.‬‬ ‫מעברו השני של המטבע היה‬ ‫רשום בחלקו העליון‪" :‬נתקבל‬ ‫כאן יום ד' כ"ז אלול תצ"ה‬ ‫לפ"ק‪ ,‬לאורך ימים טובים א"ס"‪.‬‬ ‫במרכז המטבע‪ ,‬נחקקו בשני‬ ‫טורים קטעי פסוק תהלים‪,‬‬ ‫בטור הראשון‪" :‬קראתי בכל לב‪,‬‬ ‫יהי לבי תמים‪ ,‬חלקי ה' אמרתי‪,‬‬ ‫אודך ביושר לבב‪ ,‬זכרתי בלילה שמך"‪ .‬ובטור השני‪" :‬פדני מעושק אדם‪ ,‬יבואוני רחמיך ואחיה‪ ,‬נר‬ ‫לרגלי דברך‪ ,‬את חקיך אשמור‪ ,‬כלתה לישועתך נפשי"‪ .‬ופסוק נוסף למטה‪" :‬וישמע ה' בקול אליהו‬ ‫ויחי"‪ .‬ולמטה שמו של יוצק המטבע‪" :‬ע"י י"ב כל"ל יצ"ו [על ידי יצחק בער כהן לבית לוי ישמרהו‬ ‫צורו וגואלו] פה אמשטרדם‪ ,‬הוי מתפלל בשלומה של מלכות"‪.‬‬ ‫הגאון רבי יעקב עמדין זצ"ל דן בספרו (שאילת יעבץ ח"א סי' ק"ע) אודות המטבע‪ ,‬וז"ל‪" :‬מעשה אירע‬ ‫בימינו כשנתקבל הרב ה"ה מוה"ר אלעזר ז"ל מברודי לאב"ד דק"ק אמשטרדם‪ ,‬עמד איש אחד‬ ‫שהוציא מוניטין שלו בעולם‪ ,‬דהיינו שהדפיס מטבע כסף בדמות צורתו‪ .‬והביאה למראה עיני‪,‬‬ ‫וכשהצצתי בו נרתעתי‪ ,‬ותמהתי מאוד אם נעשה מדעת הרב הנ"ל וברצונו‪ ,‬כי נודע בשם חסיד בדורו‪.‬‬ ‫הסתכלתי בו והיה תבנית ראש עד החזה עם פרצוף פנים שלם בולט‪ ,‬וזה לדעתי איסור גמור מוחלט‪,‬‬ ‫בין העושה לעצמו בין שאחרים עשו לו‪ ,‬כ"ש הכא דישראל היה העושה‪ ,‬כאשר הוגד לי‪ .‬ויש בזה‬ ‫איסור כפול‪ ,‬האחד לא תעשה של תורה 'לא תעשון אתי' (שמות כ‪:‬כ)‪ .‬וגם משום חשדא‪ ,‬דאסור‬ ‫אפילו באחרים עשו לו‪ ,‬כמסקנת דגמרא (פ"ב דר"ה ופ"ג דע"ז)‪ ".‬ולאחר שמברר באריכות בתשובה‬ ‫זו‪ ,‬דלכולי עלמא בפרצוף פנים דאדם אף בלי גוף יש איסור‪ ,‬מסיים היעב"ץ וז"ל‪" :‬מכל הלין אני‬ ‫אומר‪ ,‬שבודאי לא ידע הרב ולא הסכים בעשייתו‪ ,‬כי "לא יאונה לצדיק כל און" (משלי יב‪:‬כא)‪ ,‬וחזי‬ ‫מאי סלקא ביה‪ ,‬לפי מה ששמעתי‪ ,‬השלטון צוה בגזירה חרוצה לגונזן ולא יראו בחוצות"‪.‬‬ ‫על סיבת הנפקת מטבע לכבודו‪ ,‬סיפר הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע‪ :‬בתקופה בה כיהן רבינו‬ ‫באמשטרדם‪ ,‬גילו אנשי המדע של הולנד כי תולעים רבות רוחשות בבטן אדמת המדינה המנקרות‬ ‫ומחטטות בה‪ ,‬דבר המסכן את קיומה של המדינה כולה‪ ,‬שהיא כידוע חצי אי [אינזל]‪ .‬ראשי המדינה‬ ‫עמדו אין אונים נוכח סכנה איומה זו‪ .‬לאזנו של המלך הגיע השמועה אודות רבינו שצדיק וקדוש‬ ‫הוא‪ ,‬ותפילותיו עושות רושם בשמים‪ .‬הזדרז המלך ושיגר את ראשי המדינה אל רבינו‪ ,‬שיתפלל‬ ‫להצלת המדינה‪ .‬רבינו יצא לשדה כדי לשפוך שם את שיחו לפני בורא עולם‪ .‬כשסיים את תפילתו‬ ‫נראו המוני תולעים יוצאות מן האדמה‪ ,‬ורוחשות לעבר הים‪ ,‬שם ירדו למצולות‪ .‬לאות הוקרה‬ ‫החליטה הממשלה ההולנדית להנפיק מטבע לכבודו של רבינו‪ ,‬ובחרו בצורף יהודי‪ ,‬כדי שהחקיקה‬ ‫תיעשה בלשון הקודש‪.‬‬ ‫סיפור דומה סיפר הרה"ק מהר"ש מבעלזא זי"ע‪ :‬בתקופה שהתגורר רבינו באמשטרדם‪ ,‬התמודדו‬ ‫השלטונות עם מכתה של חיה מסוכנת אחת שהתנחלה בים הסמוך לאמשטרדם‪ ,‬והחלה לחפור‬ ‫מז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מתחת לאדמת האי‪ ,‬המדינה היתה בסכנת קריסה )‪ .(collapse‬השלטון עשה כמה פעולות להרוג‬ ‫את החיה‪ ,‬אך ללא הצלחה‪ .‬בליל פורים הגיעו שרי המדינה למעונו של רבינו‪ ,‬לבקשו שיתפלל‬ ‫להקב"ה‪ .‬נענה רבינו ואמר‪" :‬מקובלני שאם שותים הרבה יין בליל פורים‪ ,‬מסוגל הדבר להכניע את‬ ‫השונאים"‪ .‬ויצו להביא יין אל השלחן‪ ,‬והורה לכל באי ביתו להרבות בשתיה‪ .‬וכך הוה‪ ,‬שפקע כרסה‬ ‫של אותה חיה‪ ,‬ונתהפך צבע הים לדם‪[ .‬עיין במחזור ויטרי (מעריב לפורים סי' תס"ה) חכלילי עינים מיין‬ ‫ואויבינו יהיו כאין בליל חג פורים]‪.‬‬ ‫עושה פלאות‬ ‫סיפר הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע‪ :‬בימי שבתו של רבינו באמשטרדם‪ ,‬היתה בעיר עגונה אחת‬ ‫שהלך בעלה למדינת הים‪ ,‬והגיעו עדיות שונות אודות גורלו שמת‪ .‬כמה גדולי ישראל התירו לה‬ ‫להינשא‪ ,‬אך רבינו לא רצה להצטרף עליהם להתירה‪ ,‬אמנם לא אסר עליה להינשא‪ ,‬ולא יצא חוצץ‬ ‫כנגד ההיתר‪.‬‬ ‫האשה סמכה עצמה על ההיתר‪ ,‬ונתקשרה בקשרי שידוכין עם אחד מנכבדי העיר‪ .‬החתן שהיה‬ ‫מקורב למלכות‪ ,‬פעל אצל הממשלה שיכריחו את רבינו לבוא בעצמו ולסדר הקידושין‪ .‬מנהג היה‬ ‫אז באמשטרדם שחתן ביום חופתו היה בא לפני כניסתו לחופה אל האב"ד כדי לקבל ברכתו‪ .‬כאשר‬ ‫בא החתן דנן לפני רבינו לקבל ברכת קדשו‪ ,‬והרכין את ראשו‪ ,‬התחיל לפתע לזוב ממנו דם‪ ,‬ונעשה‬ ‫רעש גדול‪ ,‬ובינתיים נתבטלו הנישואין‪ .‬לא עברו ימים רבים ובא הרוג ברגליו‪ ,‬והבעל חזר לביתו‪ ,‬והיה‬ ‫הציבור עומד ומשתומם‪ .‬שאלו את רבינו‪ :‬האם ידע שהבעל חי? השיב להם רבינו‪" :‬לא ידעתי‬ ‫מאומה‪ ,‬וזה שלא רציתי להתיר‪ ,‬הוא משום שלפני נסיעתו בא אלי להיפרד ממני‪ ,‬והאצלתי לו‬ ‫מברכתי שיסע לחיים ולשלום ויחזור בשלום לביתו ‪ -‬הייתי בטוח שברכתי לא תשוב ריקם‪ ,‬ועל כן‬ ‫לא רציתי להתירה"‪.‬‬ ‫וסיים הרה"ק מבעלזא‪" :‬באמת התורה לא בשמים היא‪ ,‬והיה בכחו של זקני רבי אלעזר לברר להם‬ ‫על פי תורה את הטעם שלא רצה להצטרף להיתר‪ ,‬ורק מפני שהיתה לו קצת תרעומות עליהם על‬ ‫מה שהתירו דבר שהוא לא רצה להסכים לו‪ ,‬לכן העדיף להשיבם בפשטות שהאמין בקיום ברכתו"‪.‬‬ ‫מסופר‪ :‬פעם נחלה בן אחותו של רבינו קשות ומצבו היה מסוכן‪ .‬החולה הגיע אל רבינו והפציר בו‬ ‫שיעתיר בעדו‪ ,‬באמרו‪" :‬הלוא אני קרוב משפחה של רבינו‪ ,‬ירבה נא בעתירה יותר מהרגלו לעורר‬ ‫רחמים עלי"‪ .‬נענה לו רבינו‪" :‬כל ימי לא התפללתי ותבעתי ישועה‪ ,‬אפילו לא בעד עצמי ובני ביתי‪,‬‬ ‫אלא שהקב"ה עושה חפצי ורצוני"‪.‬‬ ‫הרה"ק האמרי נועם מדז'יקוב (‪ )Tarnobrzeg, Poland‬זי"ע סיפר‪ :‬זקנו הגה"ק המהר"ם טיקטין‬ ‫)‪ (Tykocin, Poland‬זצ"ל נפל למשכב והיה לו יסורים גדולים‪ ,‬עד שהרופאים אמרו נואש‪ ,‬והעריכו‬ ‫את אחרית ימיו במתי מספר‪ .‬אמנם בעת לימודו לא הרגיש כלל יסורים‪ .‬ויהי היום הגיע רבינו לבקרו‪,‬‬ ‫כשראה את מצבו עורר עליו רחמים‪ ,‬ואכן הגאון נתרפא לגמרי‪.‬‬ ‫אח היה לו לרבינו ושמו רבי אהרן‪ ,‬והיה לו ב' בנים וב' בנות‪ .‬אחד הבנים היה רבי יהושע‪ ,‬ונולד סומא‬ ‫בשתי עיניו רח"ל‪ .‬והרופאים אמרו עליו שגם מוחו חלש‪ ,‬עד כי סכנה גדולה לחשוף אותו )‪(expose‬‬ ‫לאור השמש‪ ,‬וגזרו אומר שישב במרתף אפל כל ימיו‪ .‬בדרכו לארץ ישראל ביקר רבינו את אחיו‬ ‫לקבל ברכת פרידה ממנו‪ ,‬ויצו להביא לפניו כל יוצאי חלציו שיברכם‪ ,‬וכן עשה‪ ,‬אך את בנו יהושע לא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מח‬ ‫הביא‪ ,‬כי היה ירא להוציאו מהמרתף‪ .‬שאלו רבינו‪" :‬היכן בנך יהושע? הביאהו אלי ואברכהו"‪ ,‬וכן‬ ‫עשה‪ .‬רבינו העביר את ידיו הקדושות על עיניו‪ ,‬ותיכף התחיל לראות‪ .‬לימים נעשה רב גדול בישראל‪.‬‬ ‫בהזדמנות זו פנה רבינו אל בת אחיו שפרינצא‪ ,‬לימים אשת הרבי ר' אלימלך זי"ע‪ ,‬בירכה‪ ,‬והורה לה‬ ‫שתקרא את הבן שתלד על שמו‪ ,‬וכן היה כי קראה בנה אלעזר על שם רבינו‪.‬‬ ‫עלייתו לארץ ישראל‬ ‫כל ימיו השתוקק רבינו לחונן את ארץ ישראל‪ ,‬וזה לשונו בהקדמתו לספרו מעשה רוקח על‬ ‫המשניות‪" :‬לב יודע מרת נפשו‪ ,‬ערכי השפל פחות שבערכין‪ ,‬שלא הייתי כדאי לו לולי חסדו הגדול‪,‬‬ ‫וזכות אבותי הקדושים שעמדה לי‪ ,‬ואלקי אבי היה בעזרי‪ ,‬שהייתי לאב ולרב בכמה קהילות קדושות‪,‬‬ ‫כידוע ומפורסם‪ ,‬ותמיד היה מוטל עלי עול הציבור במילי דשמיא ובמילי דעלמא‪ .‬ואמרתי בלבי מתי‬ ‫אעשה לביתי לעבוד את ה' ביראה ואהבה בלי שום פניה שבעולם‪ .‬בכן גמרתי בדעתי בע"ה‪ ,‬שהבא‬ ‫לטהר מסייעין אותו‪ ,‬בא אלי התעוררות מן השמים‪ ,‬מה לך נרדם‪ ,‬קום קרא אל אלקיך בארץ‬ ‫הקדושה‪ ,‬ולך לך מארצך וממולדתך וגו'‪ ,‬ושם תמצא מנוח מכל טרדות הזמן‪ .‬בכן מאסתי בכל הכבוד‬ ‫המדומה שהיה לי‪ ,‬וגמרתי בדעתי בע"ה להוציא מחשבתי הטובה מכח אל הפועל‪ ,‬לילך מהכא‬ ‫להתם דרך הים‪ ,‬וה' ברחמיו המרובים על מי מנוחות ינהלני ויחזקני ואמצני לעבודתו ויראתו‪ ,‬שאוכל‬ ‫לעבדו כאשר עם לבבי בקדושה וטהרה בארץ הקדושה"‪.‬‬ ‫בשנת ת"ק (‪ 1740‬למס') בדרושו שדרש בבית הכנסת ביום י' טבת‪ ,‬הודיע שהוא מתפטר מרבנותו‪,‬‬ ‫מפני שרוצה ללכת לארץ ישראל‪ ,‬וכן עשה ביום א י' סיון ת"ק לפ"ק נסע מאמשטרדם‪ .‬כל הקהילה‬ ‫הקדושה ליוותה אותו והצטערו על החסיד הגדול הזה שעוזב אותם‪ .‬רבינו אמר להם אז‪ :‬הנה דוד‬ ‫המלך ע"ה אמר (תהלים קכ"ח) "אשרי כל ירא ד' ההולך בדרכיו‪ ,‬יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך‪,‬‬ ‫הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'‪ ,‬יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך‪ ,‬וראה בנים לבניך שלום‬ ‫על ישראל"‪ .‬אם כל הברכות האלו על חיק ירא שמים יניח‪ ,‬כן תתברכו להיות יראי ה'‪ ,‬ואז תזכו לכל‬ ‫(תפארת שלמה ליקוטים תהלים ד"ה אשרי כל‪ ,‬וד"ה הנה כי)‬ ‫טוב‪.‬‬ ‫ביום ו' סיון יצא רבינו מאמשטרדם ונסע למארסיי (צרפת) (‪ ,)Marseille, France‬משם נסע לקושטא‬ ‫)‪ ,(İstanbul, Turkey‬ובחודש אלול הפליג הספינה מקושטא בדרכה לארץ ישראל‪ .‬בליל ראש השנה‬ ‫נקלעה הספינה לסערה עזה בלב ים‪ ,‬גלי ענק שטפוה מכל עבר‪ ,‬ורוח זלעפות טלטלוה אנה ואנה‪ ,‬עד‬ ‫שדימו כל הנוסעים כי אלו רגעי חייהם האחרונים‪ .‬המלחים והנוסעים עמלו קשות לשאוב המים‬ ‫ממנה‪ .‬רבינו ישב בחדרו מתבודד ותפוש ברעיוניו הקדושים‪ .‬משגברה הסכנה נכנסו מלוויו לחדרו‬ ‫בצעקה גדולה‪" :‬הלוא בצרה גדולה אנחנו‪ ,‬כי באו מים עד נפש‪ ,‬ועוד מעט ותטבע ספינה"‪ .‬התלהב‬ ‫רבינו ואמר‪" :‬א"כ‪ ,‬הבה נזדרז עצמינו ונכין את לבבנו‪ ,‬כדי שברגע שיעלה השחר נהיה מוכנים‬ ‫ומזומנים לקיים מצות היום ולתקוע בשופר"‪.‬‬ ‫עם שחר בעלות אור ראשון‪ ,‬נטל רבינו את השופר‪ ,‬התעצם בעומק הכוונות ותקע בשופר לצאת ידי‬ ‫חובת היום‪ .‬אך יצאו הברות ראשונות של קול השופר‪ ,‬נח הים מזעפו וישוכו המים‪ .‬מכאן ואילך‬ ‫נמשכה ההפלגה על מי מנוחות‪ ,‬עד שהגיעו לחופי אר"י‪.‬‬ ‫לימים כשסופרה עובדה זו לפני הרבי ר' בונם מפרשיסחא )‪ (Przysucha, Poland‬זי"ע‪ ,‬הפטיר ואמר‪:‬‬ ‫"אל תחשבו‪ ,‬שרבינו כיון בתקיעת שופר לסגולה‪ ,‬שיעמוד הרוח סערה ‪ -‬לא כן‪ .‬רק כאשר שמע‬ ‫מט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫רבינו מאנשיו על גודל הסכנה‪ ,‬וכי אי אפשר בדרך הטבע להינצל‪ ,‬חשב והשתוקק‪ ,‬אולי יזכה עוד‬ ‫לקיים את המצוה הקדושה הזו קודם המיתה‪ .‬ועל כן פקד‪ ,‬שברגע שיאיר עמוד השחר יהיה השופר‬ ‫מוכן‪ .‬אמנם בגודל קדושתו פעלה המצוה שינצלו"‪.‬‬ ‫כשלשים ושבע שנים לאחר מכן‪ ,‬בעת שעלה הרה"ק רבי מנדל מוויטעבסק (‪)Viciebsk, Belarus‬‬ ‫זי"ע לארץ ישראל‪ ,‬בחר בספינה זו‪ ,‬ומסופר‪ :‬כשהגיע הרה"ק ר' מענדל מוויטעבסק לאיסטמבול‬ ‫בדרכו לארץ ישראל‪ ,‬הלך עם תלמידו אל חוף הים כדי לקבוע את האניה בה יסעו‪ .‬בנמל עגנו הרבה‬ ‫אניות‪ ,‬אבל הוא בחר דוקא באניה אחת ישנה וכמעט שבורה‪ .‬תלמידיו ביקשו ממנו שיבחר באניה‬ ‫טובה‪ .‬אולם הוא עמד על דעתו ולא רצה לנסוע רק באניה זו‪ .‬הנסיעה עברה בשלום‪ ,‬והרב החובל‬ ‫אמר בהתפעלות‪" :‬נסיעה שקטה ונוחה כזו לא היתה לי רק פעם אחת‪ ,‬היה זה בזמן שנסע בה הרב‬ ‫מאמשטרדם‪ ,‬למעט סערה אחת שאף היא שקטה בפתע פתאום ולא נודעו עקבותיה"‪ .‬אז הבינו‬ ‫התלמידים מדוע בחר הרה"ק מוויטעבסק לנסוע דוקא באניה זו‪.‬‬ ‫בחול המועד סוכות הגיע רבינו לצפת‪ ,‬שם רצה להיפגש עם הרה"ק רבי נחמן מהורדנקא‬ ‫)‪ )Horodenka, Ukraine‬זי"ע‪ .‬וכפי שאמר רבינו בדרכו לארץ ישראל‪" :‬כשנהיה שנינו בארץ ישראל‪,‬‬ ‫נביא את הגואל"‪ .‬בהגיעו לשער צפת‪ ,‬יצאו יהודי העיר להקביל פניו‪ ,‬בין הבאים ראה את רבי שמשון‬ ‫בנו של הרה"ק ר' נחמן‪ ,‬שאלו‪" :‬היכן אביך"? והשיבו שנסע לחוץ לארץ‪ .‬נאנח רבינו וקרא‪" :‬וי וי‪ ,‬אני‬ ‫באתי בשבילו"‪ .‬כששמע הרה"ק רבי נחמן שרבינו הגיע לארץ ישראל‪ ,‬התאמץ לשוב לארץ הקודש‪.‬‬ ‫אולם עוד בטרם בואו נסתלק רבינו‪.‬‬ ‫פטירתו‬ ‫בעיר צפת נבחר כנשיא ארץ ישראל‪ ,‬הוא ביקש לישב בשלוה על התורה ועל העבודה‪ ,‬אולם קפץ‬ ‫עליו רוגזם של כת ש"ץ ימ"ש‪ ,‬אשר נגדם ניהל רבינו מלחמה עוד בהיותו באמשטרדם‪ ,‬עתה קמו‬ ‫עליו מכל עבר ומיררו את חייו‪ ,‬ולא מצא מנוחה בארץ הקודש כפי שקיוה‪ ,‬ונפטר בשבת פרשת‬ ‫בראשית כ"ז תשרי שנת תק"ב (‪ 1741‬למס')‪ ,‬שנה אחת אחר בואו לארץ הקודש‪ .‬לפי גירסא אחת‬ ‫נטמן בחברון ע"פ צוואתו‪ .‬ולפי גירסא אחרת מנוחתו כבוד בצפת במערת האשכנזים אשר בקברות‬ ‫הרבנים‪ .‬לפי גירסא אחרת נפטר ביום ש"ק חול המועד סוכות תק"ב‪.‬‬ ‫הבעל שם טוב זי"ע הרגיש פטירת רבינו‪ ,‬ומסופר‪ :‬בשבת פרשת נח שבת הבעל שם טוב אצל‬ ‫תלמידו בעל התולדות זי"ע בשאריגרד (‪ .)Szarogród, Ukraine‬במוצאי שבת לאחר הבדלה היה‬ ‫דרכו לספר מה שראה בשבת‪ ,‬ואמר אז הבעל שם טוב‪ :‬שראה את נשמת רבי אלעזר שהיה אב"ד‬ ‫דקהילה קדושה אמשטרדם‪.‬‬ ‫אחרי פטירתו פנו יהודי צפת אל ועד ארבע ארצות שבפולין‪ ,‬בקריאה לעזור להם‪ ,‬ומדגישים הם‬ ‫במכתבם‪ ,‬כי כל זמן שהיה לחלוחית של הרב הגאון החסיד הקדוש המפורסם כבוד מוהר"ר אלעזר‬ ‫זללה"ה שהיה אב"ד דק"ק אמשטרדם‪ ,‬היו עיניו ולבו עליהם לחפור להם אוכל ממעינות ארץ ישראל‬ ‫של ימי הכניסה וכיו"ב‪.‬‬ ‫ספריו‬ ‫רבינו השאיר אחריו את ספריו הקדושים‪ ,‬ואלו הן‪' :‬מעשה רוקח' על משניות‪ .‬כתב בהקדמתו שם‪:‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נ‬ ‫"גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם‪ ,‬שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבי כתבתי דברים אלה‪ ,‬רק‬ ‫לכבוד הקב"ה ושכינתיה‪ ,‬ולכבוד התורה הקדושה‪ ,‬תורה שבכתב ותורה שבעל פה‪ ,‬להודיע מעלות‬ ‫לימוד המשניות‪ ,‬כתבתי כטיפה מן הים הגדול בדרך פרד"ס"‪' .‬ארבעה טורי אבן' חידושים על‬ ‫הרמב"ם‪' .‬שו"ת דרושים נחמדים'‪' .‬מעשה רוקח' על התורה‪ ,‬ובסופו 'קונטרס מלאכת המשכן'‪.‬‬ ‫בספריו מרבה רבינו לדבר על שפלות עצמו‪ ,‬וז"ל (פ"ב מלאכת המשכן)‪" :‬ומי אנכי ומה חיי לכנוס לדבר‬ ‫בסודות הארון והכפורת והכרובים‪ .‬אך גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם‪ ,‬שכוונתי לשם שמים‪,‬‬ ‫אולי אזכה לכוון כוונה אמיתית"‪ .‬רבינו כתב בספריו ממה שהורו אותו מן השמים‪ ,‬וכמו שכתב (פ' כי‬ ‫תבוא אות ג')‪" :‬דוק בכל זה ותמצא דברים נפלאים‪ ,‬ואם המצא תמצא איזה דברים שכתבתי בספרי‬ ‫הקודמים‪ ,‬אל יאשימני הרואה שגנובים המה אתי ח"ו‪ .‬וסהדי בשחקים‪ ,‬שכתבתי כל דברים אלו‬ ‫כאשר הורוני מן השמים בלי עיון שום ספר"‪.‬‬ ‫צאצאיו‬ ‫רבינו השאיר אחריו דורות ישרים ומבורכים ואלו הן‪ :‬בנו הגאון רבי שלום זצ"ל אב"ד טיקטין‪ .‬בנו‬ ‫הגאון רבי משה זצ"ל‪ ,‬אב"ד זלאטשוב (‪ )Zolochiv, Ukraine‬ובראד‪ ,‬זקנו של הרה"ק רבי שלום‬ ‫מבעלזא זי"ע‪.‬‬ ‫סיפר הרה"ק מאפטא זי"ע‪ :‬רבינו טרם הוליד את בנו רבי משה‪ ,‬התבודד עצמו שבעה שנים רצופים‪,‬‬ ‫ולמד כל חכמת האמת בעמידה ובסיגופים נוראים‪ ,‬ועשה כמה יחודים עילאין קדישין‪ ,‬עד שנגלה‬ ‫אליו אליהו הנביא ז"ל‪ ,‬ואמר לו‪" :‬כבר המשכת לזה העולם נשמה יותר גבוה במדריגה שאין למעלה‬ ‫ממנו‪ ,‬ועתה אל תעשה עוד התבודדות‪ ,‬כי העולם צריכין לך‪ ,‬ואח"כ נולד בנו רבי משה‪.‬‬ ‫מקורות‪ :‬יחיד בדורו‬ ‫זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן‬ ‫נא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מגיד משנה לנוער‬ ‫אשית‬ ‫פּרשת ב ֵר ִׁ‬ ‫ּוב ְּש ִביל יִ ְּש ָר ֵאל‬ ‫ּתֹורה ִ‬ ‫עֹולם ִב ְּש ִביל ַה ָ‬ ‫ְּב ִר ַיאת ָה ָ‬ ‫אפען גֶ עוָּ ֶ‬ ‫וארען‬ ‫אש ֶ‬ ‫ועלט ִׁאיז ַּב ַּ‬ ‫אשית ָּב ָּרא וְּ גֹו'" (א‪:‬א)‪ֶ .‬עס ְּש ֵטייט ִׁאין ִׁמ ְּד ָּרש (ב"ר א' א') ִׁדי וֶ ְּ‬ ‫" ְּב ֵר ִׁ‬ ‫ערּופן‬ ‫ְּ‬ ‫וערען ָּאנְּ גֶ‬ ‫יּודען וָּ ואס וֶ ֶ‬ ‫אשית'‪ ,‬אּון ַּפאר ִׁדי ֶ‬ ‫ערּופן ֵ'ר ִׁ‬‫ְּ‬ ‫ּתֹורה וָּ ואס וֶ וערט ָּאנְּ גֶ‬ ‫ַּפאר ִׁדי ָּ‬ ‫אשית'‪.‬‬‫ֵ'ר ִׁ‬ ‫חֹובה ְּל ַה ֲא ִמין ֶׁש ַהכֹּל נַ ֲע ָשה ִב ְּש ִביל יִ ְּש ָר ֵאל‬ ‫ָ‬ ‫ייבען ַּאז ַּא ְּל'ס וָּ ואס טּוט זִׁ יְך אֹויף ִׁדי‬ ‫ארף גְּ ֵל ֶ‬ ‫ערנֶ ען‪ַּ ,‬אז ַּא ֶמענְּ ְּטש ַּד ְּ‬ ‫קּומט אּונְּ ז ֶל ְּ‬ ‫ֶדער ִׁמ ְּד ָּרש ְּ‬ ‫ועלט‪ַּ .‬אזֹויוִׁ וי‬ ‫אפען ִׁדי וֶ ְּ‬ ‫אש ֶ‬ ‫יּודען‪ ,‬וַּ וייל ַּפאר זֵ יי ִׁאיז ָּדאְך ַּב ַּ‬ ‫צּוליב ִׁדי ֶ‬ ‫עמאכְּ ט ִׁ‬ ‫ועלט וֶ וערט גֶ ַּ‬ ‫וֶ ְּ‬ ‫חֹודש ַּהזֶ ה‬ ‫ייבן ִׁמיט " ַּה ֶ‬ ‫אר ְּפט ָּאנְּ ֵה ְּ‬ ‫עד ְּ‬‫ּתֹורה ָּהאט זִׁ יְך גֶ ַּ‬ ‫ַּר ִׁש"י ְּב ֶרענְּ גְּ ט פּון ֶר ִׁבי יִׁ ְּצ ָּחק‪ַּ ,‬אז ִׁדי ָּ‬ ‫ארוָּ ואס‬ ‫וארען‪ ,‬אּון ַּפ ְּ‬ ‫אפֹוילן גֶ עוָּ ֶ‬ ‫ְּ‬ ‫יּודען זֶ ענֶ ען ַּב‬ ‫ָּלכֶ ם"‪ ,‬וָּ ואס ָּדאס ִׁאיז ִׁדי ֶע ְּר ְּש ֶטע ִׁמ ְּצוָּ ה וָּ ואס ִׁדי ֶ‬ ‫אשית'? וַּ וייל ֶעס ְּש ֵטייט ְּ(ּת ִׁה ִׁלים קיא‪:‬ו) "כ ַֹּּח ַּמ ֲע ָּשיו ִׁהגִׁ יד‬ ‫עהֹויבן ִׁמיט ' ְּב ֵר ִׁ‬ ‫ְּ‬ ‫ּתֹורה ָּאנְּ גֶ‬ ‫ָּהאט ִׁדי ָּ‬ ‫ועלען זָּ אגֶ ען ֶע ְּט'ס זֶ ענְּ ְּט'ס גַּ זְּ ָּלנִׁ ים‪ֶ ,‬ע ְּט'ס ָּהאט‬ ‫ְּל ַּעּמֹו ָּל ֵתת ָּל ֶהם נַּ ֲח ַּלת גֹויִׁ ם"‪ ,‬אֹויב ִׁדי גֹויִׁ ים וֶ ֶ‬ ‫ערט ַּפאר‬ ‫עה ְּ‬ ‫ועלט גֶ ֶ‬ ‫יּודען‪ִׁ :‬די גַּ אנְּ ֶצע וֶ ְּ‬ ‫ערען ִׁדי ֶ‬ ‫על ֶקער‪ֶ .‬ענְּ ְּט ֶפ ֶ‬ ‫גֶ ע'גַּ זְּ ְּל'ט ִׁדי ַּלאנְּ ד פּון ִׁדי זִׁ ְּיבן ֶפ ְּ‬ ‫עבען ַּפאר וֶ ועם ֶער וִׁ ויל‪ִׁ .‬מיט זַּ יין‬ ‫אפען אּון ָּהאט ֶעס גֶ עגֶ ֶ‬ ‫אש ֶ‬ ‫יש ֶטער‪ֶ ,‬ער ָּהאט ֶעס ַּב ַּ‬ ‫ייב ְּ‬ ‫ֶדעם ֵא ִׁ‬ ‫וילען ָּהאט ֶער ֶעס צּוגֶ ֶ‬ ‫ענּומען‪.‬‬ ‫עבען אּון ִׁמיט זַּ יין וִׁ ֶ‬ ‫וילען ָּהאט ֶער ֶעס זֵ יי גֶ עגֶ ֶ‬ ‫וִׁ ֶ‬ ‫יּודען‪ .‬אֹויְך ָּדאס וָּ ואס ֶמען‬ ‫עמאכְּ ט ַּפאר ִׁדי ֶ‬ ‫זֶ עהט ֶמען פּון ֶדעם ַּאז ִׁדי גַּ אנְּ ֶצע ְּב ִׁר ָּיאה ִׁאיז גֶ ַּ‬ ‫יּודען‪.‬‬‫ייע ֶרע ְּמלּוכָּ ה‪ַּ ,‬א ֶלעס ִׁאיז ַּפאר ִׁדי ֶ‬ ‫אלט זֵ ֶ‬ ‫עלט ֶקענִׁ יגֶ ען‪ָּ ,‬א ֶדער וָּ ואס ֶעס ַּ‬ ‫צּופ ְּ‬ ‫ְּש ֶט ְּ‬ ‫(וְּ ַּצ ִׁדיק ֶב ֱאמּונָּ תֹו יְּ ַּחיֶ ה מ"א נָּ ִׁתיב ב')‬ ‫❖‬ ‫ֹלקים ְּביֹום ַּה ְּש ִׁב ִׁיעי ְּמ ַּלאכְּ ּתֹו ֲא ֶשר ָּע ָּשה וְּ גֹו' כִׁ י בֹו ָּש ַּבת ִׁמכָּ ל ְּמ ַּלאכְּ ּתֹו ֲא ֶשר ָּב ָּרא‬ ‫" וַּ יְּ כַּ ל ֱא ִׁ‬ ‫עענְּ ִׁדיגְּ ט‬ ‫יש ֶטער ָּהאט גֶ ֶ‬ ‫ייב ְּ‬ ‫ייען‪ ,‬נָּ אְך וָּ ואס ֶדער ֵא ִׁ‬ ‫אר ְּש ֵט ֶ‬ ‫ארף ַּפ ְּ‬‫ֹלקים ַּל ֲעשֹות" (ב‪:‬א)‪ֶ .‬מען ַּד ְּ‬ ‫ֱא ִׁ‬ ‫ייען "כִׁ י בֹו ָּש ַּבת ִׁמכָּ ל ְּמ ַּלאכְּ ּתֹו‬ ‫אר ְּפט ְּש ֵט ֶ‬ ‫עד ְּ‬ ‫ואלט גֶ ַּ‬ ‫ִׁדי ְּמ ָּלאכָּ ה‪ ,‬וָּ ואס ִׁאיז ַּשיָּ ְך ' ַּל ֲעשֹות'‪ֶ ,‬עס וָּ ְּ‬ ‫ֲא ֶשר ָּב ָּרא"‪ ,‬אֹו " ֲא ֶשר ָּע ָּשה"‪.‬‬ ‫אשית‬ ‫ַה ָק ָב"ה ָע ָשה ְּּתנַ אי ִעם ַמ ֲע ֵשה ְּב ֵר ִ‬ ‫עריגֶ ע‬ ‫(ש ָּבת פח‪" ).‬וַּ יְּ ִׁהי ֶע ֶרב וַּ יְּ ִׁהי ב ֶֹּקר יֹום ַּה ִׁש ִׁשי"‪ֶ ,‬עס ְּש ֵטייט ַּאן ִׁא ֶיב ִׁ‬ ‫ֶעס ְּש ֵטייט ִׁאין ִׁדי גְּ ָּמ ָּרא ַּ‬ ‫אשית‪ ,‬צּו זָּ אגֶ ען ַּאז ֶדער‬ ‫וארט ִׁש ִׁשי וָּ ואס ִׁאיז ֶדער סֹוף פּון ִׁדי ַּמ ֲע ֵשה ְּב ֵר ִׁ‬ ‫אֹות ה' ַּביי ִׁדי וָּ ְּ‬ ‫יּודען‬ ‫אבען ַּא ִׁקיּום וֶ וען ִׁדי ֶ‬ ‫ועלט וֶ ועט נָּ אר ָּה ֶ‬ ‫עמאכְּ ט ַּא ְּּתנַּ אי‪ַּ ,‬אז ִׁדי וֶ ְּ‬‫יש ֶטער ָּהאט גֶ ַּ‬ ‫ייב ְּ‬ ‫ֵא ִׁ‬ ‫ּמּודי‬ ‫רֹופפּו ַּע ֵ‬ ‫(ח ַּבּקּוק ג‪:‬ו) " ָּע ַּמד וַּ יְּ מ ֶֹּדד ֶא ֶרץ וַּ יִׁ ְּת ְּ‬‫ּתֹורה‪ַּ .‬אזֹויוִׁ וי ֶעס ְּש ֵטייט ֲ‬ ‫ועלען ְּמ ַּק ֵבל זַּ יין ִׁדי ָּ‬‫וֶ ֶ‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נב‬ ‫ישט‬ ‫אבען ַּא ִׁקיּום‪ ,‬אּון אֹויב נִׁ ְּ‬ ‫ועלט ָּה ֶ‬ ‫ּתֹורה וֶ ועט ִׁדי וֶ ְּ‬ ‫יּודען זֶ ענֶ ען ְּמ ַּק ֵבל ִׁדי ַּה ָּ‬ ‫ֵּת ֵבל" ‪ ,‬אֹויב ִׁדי ֶ‬ ‫ויסט (עי' יַּ ְּלקּוט ִׁש ְּמעֹונִׁ י ֲח ַּבּקּוק)‪.‬‬ ‫וערען וִׁ ְּ‬ ‫צּוריק וֶ ֶ‬ ‫וֶ ועט זִׁ י ִׁ‬ ‫ּתֹורה נִ גְּ ַמר ַה ְּב ִר ָיאה ע"י יִ ְּש ָר ֵאל‬ ‫ִב ְּש ַעת ַק ָב ַלת ַה ָ‬ ‫ּתֹורה‪ ,‬וָּ ואס ִׁאיז גֶ עוֶ וען‬ ‫עהאנְּ גֶ ען אֹויף ֶדעם ָּטאג פּון ַּק ָּב ַּלת ַּה ָּ‬ ‫ועלט גֶ עוֶ וען ָּאנְּ גֶ ָּ‬ ‫ַּאזֹוי ִׁאיז ִׁדי וֶ ְּ‬ ‫אבען ְּמ ַּק ֵבל‬ ‫יּודען ָּה ֶ‬ ‫דּורְך ֶדעם וָּ ואס ִׁדי ֶ‬ ‫אלס ְּ‬ ‫עמ ְּ‬ ‫חֹודש ִׁסיוָּ ן‪ ,‬אּון ֶד ָּ‬ ‫עק ְּס ֶטער ָּטאג ִׁאין ֶ‬ ‫ֶדער זֶ ְּ‬ ‫עהאט‬ ‫אשית ָּהאט גֶ ַּ‬ ‫וארען‪ ,‬אּון ִׁדי גַּ אנְּ ֶצע ַּמ ֲע ֵשה ְּב ֵר ִׁ‬ ‫ארק גֶ עוָּ ֶ‬ ‫ועלט ְּש ַּט ְּ‬ ‫גֶ עוֶ וען ִׁדי ָּ‬ ‫ּתֹורה ִׁאיז ִׁדי וֶ ְּ‬ ‫וארען ִׁאין ו' ִׁסיוָּ ן‪.‬‬ ‫אפען גֶ עוָּ ֶ‬‫אש ֶ‬ ‫ועלט ִׁאיז ַּב ַּ‬ ‫ערעכְּ נְּ ט כְּ ִׁאילּו ִׁדי וֶ ְּ‬ ‫דּורְך ֶדעם וֶ וערט גֶ ֶ‬ ‫ַּא ִׁקיּום‪ְּ .‬‬ ‫קּומט‬ ‫יֹומם וָּ ָּליְּ ָּלה ֻחּקֹות ָּש ַּמיִׁ ם וָּ ָּא ֶרץ ֹלא ַּש ְּמ ִּׁתי"‪ְּ .‬‬ ‫אֹויְך ְּש ֵטייט (יִׁ ְּר ִׁמיָּ ' לג‪:‬ה) " ִׁאם ֹלא ְּב ִׁר ִׁיתי ָּ‬ ‫עסוֶ ועגְּ ן ִׁאיז ָּדאְך‬‫יש ֶטער ָּהאט גֶ ע ֶענְּ ִׁדיגְּ ט ִׁדי ְּב ִׁר ָּיאה‪ָּ ,‬א ֶבער פּון ֶד ְּ‬ ‫ייב ְּ‬ ‫אֹויס ֲא ִׁפילּו ַּאז ֶדער ֵא ִׁ‬ ‫יּודען‪.‬‬ ‫ּתֹורה פּון ִׁדי ֶ‬ ‫ַּא ְּלס ָּאנְּ ֶהענְּ גִׁ יג ִׁאין ִׁדי ַּק ָּב ַּלת ַּה ָּ‬ ‫יּודען‬ ‫ֹלקים ַּל ֲעשֹות"‪ַּ ,‬אז ִׁדי ֶ‬‫וֶ ועגֶ ען ֶדעם ְּש ֵטייט ָּדא " כִׁ י בֹו ַָּּש ַּבת ִׁמכָּ ל ְּמ ַּלאכְּ ּתֹו ֲא ֶשר ָּב ָּרא ֱא ִׁ‬ ‫אלס וֶ ועט ִׁדי‬ ‫עמ ְּ‬ ‫ּתֹורה‪ ,‬נָּ אר ֶד ָּ‬ ‫אשית ַּביים ָּטאג פּון ַּק ָּב ַּלת ַּה ָּ‬ ‫צּוענְּ ִׁדיגְּ ן ִׁדי ַּמ ֲע ֶשה ְּב ֵר ִׁ‬ ‫ועלען ֶ‬‫וֶ ֶ‬ ‫קּומענְּ ִׁדיגְּ ן‬ ‫אר ְּש ֵטייט ֶמען אֹויְך ֶדעם ְּס ִׁמיכּות צּום ֶ‬ ‫וערן‪ִׁ .‬מיט ֶדעם ַּפ ְּ‬ ‫אר ֶענְּ ִׁדיגְּ ט וֶ ְּ‬ ‫ְּב ִׁר ָּיאה ַּפ ְּ‬ ‫תֹולדֹות ַּה ָּש ַּמיִׁ ם וְּ ָּה ָּא ֶרץ ְּב ִׁה ָּב ְּר ָּאם"‪.‬‬ ‫ָּפסּוק " ֵא ֶלה ְּ‬ ‫ייטען פּון צ ִׁד ִׁיקים‬ ‫יָ ארצ ֶ‬ ‫כ"ט ִּׁת ְּש ֵרי תרמ"ה‬ ‫ַהְר ַה"ק ֶר ִּבי ְמנַ ֵחם ֶמנְ ְדל ַהאגֶ ער ִּמ ִּוויזְ נִּ ָיצא זי"ע‬ ‫ַב ַעל ֶצ ַמח ַצ ִּדיק‬ ‫עבֹוירען כ"ד ִׁאיָּ ר‬ ‫ֶ‬ ‫ֶר ִׁבי ְּמנַּ ֵחם ֶמנְּ ְּדל ֶדער ֶצ ַּמח ַּצ ִׁדיק פּון וִׁ ויזְּ נִׁ יץ ִׁאיז גֶ‬ ‫אטע ַּה ְּר ַּה"ק ֶר ִׁבי ַּחיִׁ ים ִׁמ ָּּקאסֹוב זי"ע ַּב ַּעל‬ ‫ִׁאין יָּ אר תק"ץ‪ ,‬צּו זַּ יין ַּט ֶ‬ ‫ּתֹורת ַּחיִׁ ים‪ַּ ,‬א זּון פּון הרה"ק ֶר ִׁבי ְּמנַּ ֵחם ֶמנְּ ְּדל ִׁמ ָּּקאסֹוב זי"ע ַּב ַּעל‬ ‫ַּ‬ ‫פֹורה ע"ה‪ַּ ,‬אן ֵאיינִׁ ֶיקעל‬ ‫אמע ִׁאיז גֶ עוֶ וען ָּמ ַּרת ִׁצ ָּ‬ ‫ַּא ֲה ַּבת ָּשלֹום‪ .‬זַּ יין ַּמ ֶ‬ ‫אריץ זי"ע‪.‬‬ ‫פּון ַּה ְּר ַּה"ק ֶר ִׁבי ִׁפנְּ ָּחס ִׁמ ָּק ִׁ‬ ‫יּוחס‪ֶ .‬דער ֶצ ַּמח ַּצ ִׁדיק ְּפ ֶלעגְּ ט‬ ‫ֶדער ְּב ִׁרית ִׁאיז גֶ עוֶ וען ִׁאין יֹום ַּה ְּמ ָּ‬ ‫ערּופן 'יֹום‬‫ְּ‬ ‫ארוָּ ואס וֶ וערט ֶדער ָּטאג ָּאנְּ גֶ‬ ‫זָּ אגֶ ען ַּא ַּט ַּעם ְּל ֶש ַּבח ַּפ ְּ‬ ‫יּוח ִׁסים‪ ,‬פּון ֵאיין זַּ ייט‬ ‫וישען ִׁדי ְּמ ָּ‬ ‫יּוחס'‪ ,‬וַּ וייל ֶדער ָּטאג ְּש ֵטייט ְּצוִׁ ֶ‬ ‫ַּה ְּמ ָּ‬ ‫ערע זַּ ייט ֶדער ֶע ְּר ְּש ֶטער ָּטאג פּון ִׁדי‬ ‫חֹודש ִׁסיוָּ ן אּון פּון ִׁדי ַּאנְּ ֶד ֶ‬ ‫רֹּאש ֶ‬ ‫ישט‬ ‫אלק ִׁאיז ֶער נִׁ ְּ‬ ‫ישט‪ַּ ,‬אזֹויוִׁ וי ַּמ ְּלכּות וָּ ואס ָּאן ַּא ָּפ ְּ‬ ‫יְּ ֵמי ַּהגְּ ָּב ָּלה‪ָּ ,‬א ֶבער ֶער ַּא ֵליינְּ ס ִׁאיז גָּ ְּ‬ ‫ארנִׁ ְּ‬ ‫ייטן ְּש ֵטייט ֶער‬ ‫ישט‪ ,‬נָּ אר פּון ַּא ֶלע זַּ ְּ‬ ‫ֵקיין ֶמ ֶלְך‪ַּ .‬אזֹוי ָּהאט ֶער גֶ עזָּ אגְּ ט אֹויף זִׁ יְך ַּאז ֶער ִׁאיז גָּ ְּ‬ ‫ארנִׁ ְּ‬ ‫יּוח ִׁסים‪.‬‬ ‫וישען ִׁדי ְּמ ָּ‬ ‫ְּצוִׁ ֶ‬ ‫נג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫רֹויסער ַּב ַּעל ְּצ ָּד ָּקה‪ֶ .‬דער ַּצאנְּ זֶ ער ָּרב וָּ ואס ִׁאיז גֶ עוֶ וען‬ ‫ֶדער ֶצ ַּמח ַּצ ִׁדיק ִׁאיז גֶ עוֶ וען ַּא גְּ ֶ‬ ‫יילט ַּפאר ְּצ ָּד ָּקה‪ָּ ,‬האט ַּא ָּמאל‬ ‫עט ְּ‬ ‫כּומים וָּ ואס ֶער ָּהאט גֶ ֵ‬ ‫ַּבאוואּו ְּסט ִׁמיט זַּ יינֶ ע גְּ ֶ‬ ‫רֹויסע ְּס ִׁ‬ ‫עמט ֶמען‪ ,‬אּון ֶער גֶ עבט"‪.‬‬ ‫גֶ עזָּ אגְּ ט‪"ֶ :‬דער ִׁחילּוק פּון ִׁמיר אּון ֶדעם וִׁ ויזְּ נִׁ ֶיצער ֶר ִׁבי ִׁאיז‪ ,‬פּון ִׁמיר נֶ ְּ‬ ‫עברֹויכְּ ן‪ֶ .‬דער ָּהאט‬ ‫ייע ֶרע גֶ ְּ‬ ‫עטען זֵ ֶ‬ ‫יּודען ֶב ֶ‬‫עקּומען ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫ֶדער ְּפ ַּשט ִׁאיז‪ַּ ,‬אז צּום ַּצאנְּ זֶ ער ָּרב זֶ ענֶ ען גֶ‬ ‫ישט ֵקיין‬ ‫"איְך ָּהאב נִׁ ְּ‬ ‫ערער ָּהאט גֶ עזָּ אגְּ ט‪ִׁ :‬‬ ‫ישט ֵקיין ִׁשיְך"‪ַּ ,‬אן ַּאנְּ ֶד ֶ‬ ‫"איְך ָּהאב נִׁ ְּ‬ ‫עטען‪ִׁ :‬‬ ‫עב ֶ‬ ‫גֶ ֶ‬ ‫עברֹויכְּ ן‪ָּ .‬א ֶבער ַּביים וִׁ ויזְּ נִׁ ֶיצער‬‫עדעם ֵאיינֶ עם ְּל ִׁפי זַּ יינֶ ע גֶ ְּ‬ ‫עבען יֶ ֶ‬ ‫יידער"‪ .‬אּון ֶער ָּהאט גֶ עגֶ ֶ‬ ‫ְּק ֵל ֶ‬ ‫עמאן‪,‬‬ ‫ער ְּקט וואּו ֶעס ִׁאיז ָּדא ָּא ֶר ַּ‬ ‫ישט גֶ עוֶ וען ֵקיין ַּק ָּב ַּלת ָּק ָּהל‪ ,‬נָּ אר ֶער ָּהאט ַּב ֶ‬ ‫אמ ְּ‬ ‫ֶר ִׁבי ִׁאיז נִׁ ְּ‬ ‫עלייט‪.‬‬ ‫עמ ַּ‬ ‫עש ְּיקט ַּפאר ִׁדי ָּא ֶר ֶ‬ ‫אּון ַּאזֹוי ָּהאט ֶער גֶ ִׁ‬ ‫חֹודש ֶח ְּשוָּ ן‪ֶ ,‬עס‬ ‫יילט‪ֵ :‬איינְּ ָּמאל ִׁאין ִׁדי נֶ עכְּ ט פּון ֶ‬ ‫אר ֵצ ְּ‬ ‫ֶדער ְּמ ַּש ֵּמש ר' ַּק ְּל ָּמן זִׁ ינְּ גֶ ער ָּהאט ַּפ ְּ‬ ‫ערנְּ ט‪,‬‬ ‫על ְּ‬‫ימער אּון ָּהאט גֶ ֶ‬ ‫עצען ִׁאין זַּ יין ִׁצ ֶ‬‫אר ֶקער ֶרעגְּ ן‪ֶ ,‬דער ֶר ִׁבי ִׁאיז גֶ עזֶ ְּ‬ ‫אסען ַּא ְּש ַּט ְּ‬ ‫ָּהאט גֶ עגָּ ֶ‬ ‫עע ְּפנְּ ט ִׁדי ִׁטיר אּון ָּהאט‬ ‫עבן‪ֶ .‬דער ֶר ִׁבי ָּהאט גֶ ֶ‬ ‫ערנֶ ְּ‬ ‫ימער ֶד ְּ‬ ‫אּון ֶר ִׁבי ַּק ְּל ָּמן ִׁאיז גֶ עוו ֶען ִׁאין ִׁצ ֶ‬ ‫גֶ עזָּ אגְּ ט ַּפאר ר' ַּק ְּל ָּמן‪" :‬זַּ יי ַּאזֹוי גּוט נֶ עם ֶדעם ֶרעגְּ נְּ ִׁש ֶירעם אּון גֵ יי ַּא ַּריין ִׁאין ְּש ָּטאט"‪ָּ .‬האט ר'‬ ‫ועטער ַּאזֹוי ְּש ֶפעט ַּביינַּ אכְּ ט?" ֶדער ֶר ִׁבי ִׁאיז‬ ‫ַּק ְּל ָּמן גֶ עזָּ אגְּ ט‪"ֶ :‬ר ִׁבי‪ ,‬וִׁ וי ֶקען ִׁאיְך גֵ יין ַּביי ַּאזַּ א וֶ ֶ‬ ‫קּומט נָּ אְך ַּא ָּמאל ַּארֹויס‪ִׁ ,‬מיט‬ ‫ימער‪ֶ .‬עס ִׁאיז ַּא ִׁר ֶיבער ַּא ָּש ָּעה‪ ,‬אּון ֶדער ֶר ִׁבי ְּ‬ ‫צּוריק ַּא ַּריין ִׁאין ִׁצ ֶ‬ ‫ִׁ‬ ‫עלט ִׁאין זַּ יין ַּהאנְּ ט‪ ,‬אּון ָּהאט גֶ עזָּ אגְּ ט‪" :‬זָּ אל זַּ יין וָּ ואס זָּ אל זַּ יין‪ ,‬דּו מּוזְּ ט‬ ‫הֹויפן פּוהל ִׁמיט גֶ ְּ‬ ‫ַּא ְּ‬ ‫עהן ַּא ֶלעכְּ ט ְּב ֶרענֶ ען‪ ,‬רּוף ַּארֹויס ֶדעם ַּב ַּעל ַּה ַּביִׁ ת‪ ,‬אּון‬ ‫ועסט זֶ ֶ‬ ‫ייען צּו ֶדעם ְּפ ַּלאץ וָּ ואס דּו וֶ ְּ‬ ‫גֵ ֶ‬ ‫עש ְּיקט"‪.‬‬ ‫עלט‪ ,‬אּון זָּ אג ַּאז ִׁאיְך ָּהאב ֶעס גֶ ִׁ‬ ‫גֶ עב ִׁאיהם ִׁדי גֶ ְּ‬ ‫עפיהל‪ֶ .‬ער ִׁאיז‬ ‫וערע גֶ ִׁ‬ ‫עהאט ֵקיין ְּב ֵר ָּירה‪ ,‬אּון ֶער ִׁאיז ַּארֹויס ִׁמיט ַּא ְּשוֶ ֶ‬ ‫ישט גֶ ַּ‬ ‫ר' ַּק ְּל ָּמן ָּהאט נִׁ ְּ‬ ‫עהן ַּא הֹויז וואּו ֶעס ְּב ֶרענֶ ען ֶלעכְּ ט‪.‬‬ ‫ארט ָּהאט ֶער גֶ עזֶ ְּ‬ ‫גֶ עגַּ אנְּ גֶ ען ִׁביז צּום ֶענְּ ֶדע פּון ִׁדי ְּש ָּטאט‪ָּ ,‬ד ְּ‬ ‫עמיינְּ ט ֶדעם‬ ‫"האט ֶדער ֶדער ֶר ִׁבי גֶ ֵ‬ ‫עט ַּראכְּ ט‪ָּ :‬‬ ‫ערט צּום הֹויז‪ ,‬אּון ָּהאט גֶ ְּ‬ ‫ערנֶ ענְּ ֶט ְּ‬ ‫ֶער ָּהאט זִׁ יְך ֶד ְּ‬ ‫עקענְּ ט ֶדעם ַּב ַּעל ַּה ַּביִׁ ת ֶער ִׁאיז גֶ עוֶ וען ַּא ֵשיינֶ ער ַּב ַּעל ַּפ ְּרנָּ ָּסה‪ .‬וֶ וען ֶער‬ ‫הֹויז"‪ ,‬וַּ וייל ֶער ָּהאט גֶ ֶ‬ ‫ערציילט ַּפאר זַּ יין‬ ‫ערט וִׁ וי ֶדער ַּב ַּעל ַּה ַּביִׁ ת ֶד ֵ‬ ‫עה ְּ‬‫עש ַּטאנֶ ען ַּביים ֶפענְּ ְּס ֶטער‪ָּ ,‬האט ֶער גֶ ֶ‬ ‫ִׁאיז גֶ ְּ‬ ‫ישט ֵקיין ַּה ְּצ ָּל ָּחה ַּביי זַּ יינֶ ע‬ ‫לֹוירען זַּ יין ֲע ִׁשירּות‪ ,‬אּון ֶער ָּהאט שֹוין נִׁ ְּ‬ ‫אר ֶ‬ ‫וַּ וייב‪ַּ ,‬אז ֶער ָּהאט ַּפ ְּ‬ ‫אר ְּש ַּטאנֶ ען ַּאז ֶדער ֶר ִׁבי ָּהאט‬ ‫רּוטה‪ָּ .‬האט ר' ַּק ְּל ָּמן ַּפ ְּ‬ ‫עב ִׁל ְּיבן ָּאן ֵקיין ְּפ ָּ‬ ‫עפ ְּטן‪ֶ ,‬ער ִׁאיז גֶ ְּ‬ ‫גֶ ֶ‬ ‫עש ְּ‬ ‫אפט ַּב יים ֶפענְּ ְּס ֶטער‪ֶ ,‬דער ַּב ַּעל ַּה ַּביִׁ ת ִׁאיז ַּארֹויס‪ ,‬ר' ַּק ְּל ָּמן‬ ‫עמיינְּ ט ֶדעם יּוד‪ֶ .‬ער ָּהאט גֶ ְּ‬ ‫עק ַּל ְּ‬ ‫גֶ ֵ‬ ‫עלט‪ ,‬אּון ָּהאט גֶ עזָּ אגְּ ט ַּאז ֶדער ֶר ִׁבי ִׁש ְּיקט ֶעס‪ֶ .‬דער יּוד ָּהאט‬ ‫עבן ָּדאס גֶ ְּ‬ ‫ערגֶ עגֶ ְּ‬ ‫ָּהאט ִׁאיהם ִׁא ֶיב ְּ‬ ‫יח גֶ עוֶ וען‪ֶ ,‬דער ֶר ִׁבי ָּהאט ְּמ ַּקיֵ ם גֶ עוֶ וען‬ ‫ייער ַּמ ְּצ ִׁל ַּ‬‫עלט‪ ,‬אּון ָּהאט זֵ ֶ‬ ‫עהאנְּ ֶד ְּ‬ ‫צּוריק גֶ ַּ‬ ‫וידער ִׁ‬ ‫וִׁ ֶ‬ ‫כִׁ ְּפשּוטֹו ֶדעם ָּפסּוק (וַּ יִׁ ְּק ָּרא כה‪:‬לה) "כִׁ י יָּ מּוְך ָּא ִׁחיָך וְּ ֶה ֱחזַּ ְּק ָּּת בֹו"‪.‬‬ ‫זְ כוּתוֹ יָ גֵ ן ָע ֵלינ ּו וְ ַעל ָּכל יִ ְש ָר ֵאל ָא ֵמן‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נד‬ ‫מזלא טבא וגדיא יאי‬ ‫לידידינו הר"ר ברוך יהודה לייטמאן שליט"א‬ ‫והרה"ג ר' מיכל מאשינסקי שליט"א‬ ‫לרגל הולדת נכדתם בשעטו"מ‬ ‫לידידנו הר"ר משה יצחק שווארץ שליט"א‬ ‫לרגל אירוסי בתו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידנו הר"ר שם רוקח שליט"א‬ ‫לרגל הכנסת נכדו לעול התורה והמצוות בשעטו"מ‬