קול דודי · Kol Doidy — בראשית (2026-10-05)

גליון קס"ח – בראשית תשפ"ז
ויאמר אלקים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו ויעש אלקים את הרקיע וגו' (א' ז').
לאתת ולמועדים ולימים ושנים (א' י"ד). ברש"י שם מפרש תקנו על עמדו והיא עשייתו כמו ועשתה את צפרניה .עי'
מתחיל בלשון יחיד יהי וממשיך בלשון רבים והיו ונראה דכדי להבדיל בין שם בפרשת כי תצא שרש"י מפרש ועשתה את צפרניה שתגדל צפרניה ותתנוול
יום ולילה סגי במאור אחד דאם מאיר ביום א"כ כשאינו מאיר הוי ממילא לילה עליו ולכאורה סותר את דבריו דהכא ואולי גם כאן אפשר לפרש ויעש בכה"ג
וע"כ לגבי להבדיל בין היום ובין הלילה נקט יהי לשון יחיד אבל כדי לקבוע היינו שנתן לרקיע להתגדל כמו שצפרניה שם מתגדלין וע"כ נתגדל העולם כ"כ
מועדים ושנים צריך שניהם דהמועדים הם ע"פ הלבנה והשנים הם ע"פ החמה [ויש בין חכמי אה"ע שאומרים שמתגדל הרקיע בלי הפסק כל הזמן].
כמו שמפרש רש"י ומש"ה למועדים ולימים ושנים נקט והיו לשון רבים.
ויקרא אלקים לרקיע שמים וגו' (א' ח').
ויעש וגו' לממשלת הלילה ואת הכוכבים (א' ט"ז). ברש"י שא מים שם מים אש ומים וכו' נמצא דג' פירושים אלו מוסיפין כל
ברש"י על ידי שמיעט את הלבנה הרבה צבאיה להפיש דעתה .לכאורה לשון אחד אות אחת על שמים א' ומ' וא' בגימטריא מ"ב ששם מ"ב [היוצא מאנא
רש"י תמוה דהל"ל מפני שמיעט את הלבנה וכו' דלשון על ידי משמע כאילו בכח וכו'] הוא שם התעלות המדרגות ומרמז דזה הוא ענין שמים לעלות מהארץ
עצם מיעוט הלבנה הוא שהרבה את הכוכבים ועוד תמוה דהאיך נתפייס דעת למדרגה זו של שמים.
הלבנה בזה הלא עדיין גם עם הכוכבים אורה מועט ובכלל יש לתמוה על מה
שחז"ל אומרים דהלבנה התרעמה על מה שנתמעטה ואמרה לפני הקב"ה רבש"ע
ויקרא אלקים לרקיע שמים וגו' (א' ח').
מפני שאמרתי לפניך דבר הגון שא"א לשני מלכים להשתמש בכתר אחד אלך ברש"י שא מים שם מים אש ומים וכו' י"ל דג' נוטריקון אלו מכוונים לעשית
ואמעיט את עצמי והקב"ה קיבל טענתה ורצה לפייסה. הרקיע ולג' מצבים שעברו על המים העליונים ע"פ הא דפירש רש"י לפני כן
ולכאורה מה טענה היא זו של לבנה וכי משום שאמרה דבר הגון ע"כ היה שהמים שמתחת לרקיע והמים שמעל לרקיע שניהם מובדלים מהריקע דראשית
ראוי שהחמה היא שתמעט את עצמה הלא החמה לא נתרעמה כלל ולמה תתמעט עשית הרקיע ועלית המים היתה שהריקע נשא את המים היינו שלקח חלק
הרי היא מסכימה ששני מלכים ישתמשו בכתר אחד ואם מבין שניהם יש על אחד מהמים התחתונים ונשא אותם למעלה וזה שא מים ואח"כ כאשר היו המים האלו
להתמעט ודאי דעל הלבנה להתמעט שהיא היא שלא היה נוח לה מהמצב הקיים יושבים ונחים על הרקיע הוי שם מים ושוב עירבן באש והאש נשא המים
ואפשר לומר דטענת הלבנה היתה שאף אחד משניהן לא יתמעט אלא שאחד העליונים שעלו אז למעלה מן הרקיע ונבדלו ממנו וזה אש ומים.
מהם יתגדל יותר ואה"נ דמודה היא דהחמה היא שצריכה להתגדל יותר אבל ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא וגו' עץ פרי עושה פרי למינו וגו' (א' י"א).
עכ"פ ל"ל ללבנה להתמעט. ברש"י ד"ה עץ פרי שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן אלא
ובזה ניחא מה שרש"י אומר כאן על ידי שמיעט את הלבנה הקב"ה פייס ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי ולא ועץ פרי לפיכך כשנתקלל אדם על עונו
אותה בכוכבים המלווים אותה דאילו היתה נשארת כמו שהיתה ורק החמה נפקדה גם היא על עונה ונתקללה.
נתגדלה ממנה לא היו לה שום מעלה בכוכבים הבאים עמה אבל עתה שנתמעטה וצריך להבין למה באמת לא עשתה הארץ את צווי הקב"ה ולמה לה לשנות
ואורה מועט אפשר לסבבה בכוכבים שבלילה נראה אורם וביום אינם נראים וע"י ממה שצריכה לעשות ועוד דאם באמת חטאה כן למה נענשה רק כשאדם
שמיעטה אפשר להפיש צבאיה ונעשה כדאי לה בכה"ג דוקא. הראשון נענש היה לה ליענש מיד כשחטאה ונראה דהארץ חשבה שאם תוציא
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם (ב' א'). עץ שטעמו כטעם הפרי ממילא יאכלו בני אדם את העצים יחד עם הפירות ושוב
בשו"ע או"ח סימן רס"ח ס"ז חוזרים לומר ויכלו ,ואומרים אותו בקול רם לא ישארו עצים להוציא פירות עוד ויצטרך תמיד לנסים מן השמים שיהיו עצים
ומעומד ,ובט"ז סק"ה לפי שבזה אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית ודין בעולם דהלא כל זמן שלא חטא עדיין לא נפקד אדם הראשון לעבוד ולזרוע ומי
העדים בעמידה וסיים הטור ואומרים אותו ביחיד .וע"כ נ"ל דיחיד המתפלל אין יזרע עצים חדשים אם יאכלו הראשונים וחסה הארץ על כבוד קונה ולא עשתה
חוזר לומר ויכולו דאין עדות ליחיד ועדה שלימה בעינן להעיד להקב"ה דהיינו את הצווי אלא עשתה שהעץ אין לו טעם וממילא לא יאכל וישאר לעשות עוד
עשרה ואם ירצה יחיד לאומרה לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה כנלע"ד. פירות כל שנה.
ומשמע דאם מתפלל עם הציבור אף אם אח״כ חוזר לבדו שפיר דמי ,דסו״ס אבל כשחטא אדם ונתקלל בעצבון תאכלנה וגו' בזיעת אפך תאכל לחם
התפלל עם הציבור ,וזו חלק מן העדות .ועי׳ בחזון איש (או״ח סי׳ ל״ח ס״ק י׳) שיצטרך לעבוד את האדמה כדי שתוציא פירותיה ממילא אמר לה הקב"ה לארץ
שהעיר כאן דאין צריך להדר לומר דוקא בשנים ויכולו. למה לא עשית מה שנפקד עליך ואם משום עתיד העצים הרי עתה אדם יצטרך
במג״א ס״ק י׳ בסו״ד יאמר אותו שבקידוש מעומד .ומבואר דאף דהוא יחיד לעבוד וממילא יזרע עצים אם יצטרך לזה ואז נענשה גם היא על שלא עשתה מה
מקיים דין עדות מעומד בזה ,וכמ״ש על הט״ז ס״ק ה׳ ,דאם כבר התפלל בציבור שנפקד עליה דבהדי כבשי דרחמנא למה לה.
קול דודי – או"ח הוי אמירת ויכולו לבדו חלק מהעדות ושפיר דמי ביחיד. ויאמר אלקים וגו' עץ פרי עושה פרי וגו' (א' י"א).
בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה וגו' (ג' י"ט). ברש"י ד"ה עץ פרי שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן וכו'
עד שלא חטא אדה״ר היה כל הלחם שהיה אוכל תמיד ברכה בבחינת מוצא לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה וכו' לכאורה איכא להבין
פי ה׳ ,שלא היה צריך לעבוד כדי לקבל לחם ,והמזון היה מזון רוחני של מוצא האיך תלוי עונה בעון האדם.
פי ה׳ שגדל כולו ע״פ ה' ,אבל אחר שחטא נתקלל הלחם ,וכדי להוציא ממנו את ונראה לפרש ע"פ דברי הגמ' בע"ז דף ה .באו ונחזיק טובה לאבותינו
החלק הרוחני שנטמן ונסתתר בו ,והוא מוצא פי ה׳ ,היה צריך להזיע כדי להגיע שאילמלא הם לא חטאו אנו לא באנו לעולם והיינו דאי לא חטא אדה"ר והיה חי
לידי תיקון. לעולם במה היינו נחשבים לגביו ע"ש ,ויש לומר דאותה בחינה יש בין העץ
וכ״ז עד מתן תורה ,אבל ממ״ת ואילך שניתנה מצות חלה נתקן הלחם ע״י והפרי דאילו העץ היה בו טעם הפרי במה היה נחשב הפרי לגבי העץ דהעץ יש
המצוה .דבמה שמפריש ומרים החלה מן הלחם ,משנה הלחם ועושה ממנו בו הכל שלא רק שהוא גדול והוא מגדל הפירות אלא גם הטעם הפרי יש בו
בחינה חדשה ,שאינו עוד לחם לבדו כמו שהיה לפני שהפריש ממנו החלה ,אלא ונמצא דבמה שהארץ לא הוציאה עץ שיש בו טעם פרי עשתה טובה לפרי אף
מתהפך להיות מוצא פי ה׳ ,שקיים בו ציווי ה׳ .ובזה יכול גם להמתיק ולתקן שחטאה בזה וע"כ בזמן שנפקד עון אדם הראשון ונגזרה מיתה עליו נפקד גם
קללת אדם הראשון. עון הארץ דחלק הטובה שיש בגזרת המיתה על האדם לגבי דורות הבאים יש גם
וזהו דכתיב לגבי מצות חלה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה׳ בעון הארץ לגבי הפרי וע"כ נפקד עון העץ באותו זמן ,וע"ע באוהב ישראל בזה.
(במדבר ט״ו י״ט) .ומצינו עוד שנאמר כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על
כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם (דברים ח׳ ג׳) .ואפשר להסמיך שני כתובים אלו
אותו .ויש לזה סמך בדברי המג״א (סי׳ קס״ז ס״ק ד׳) בשם המהרי״ל ,דיש ולומר ,דע״י שמרים החלה מן הלחם שוב אינו לחם לבדו ,אלא נעשה בבחינת
להגביה הלחם בשעה שאומר השם של הברכה ,דמורה על עלייה רוחנית מוצא פי ה׳.
הקדמה קול דודי -חלה הנשלמת עכשיו בזה הלחם. ואולי זו היא גם כוונת נוסח ברכת המוציא לחם מן הארץ ,שאחרי שלוקח
חלה מן הלחם ומברך על אכילתו ,ממשיך ומוציא הלחם מבחינת ארץ ומגביה
בענין אור הגנוז
דלדעת בית הלל ,אף דנר חנוכה הוא זיכרון ורמז לאור משכי נהורייהו ,ואילו בחנוכה שפיר מדליקין בהם .והיינו וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור
של ששת ימי בראשית ,מ״מ הוא גם הכנה לגילוי האור טעמא דכבתה אין זקוק לה ,דסגי בהארה מועטת לפי שעה ובין החשך (א׳ ד׳) .ברש״י ראהו שאינו כדאי להשתמש בו
הגנוז .כבר עתה הוא רומז שעתיד אור זה לצאת מבית גנזיו, לזיכרון ,ואין צריך שיהא האור נמשך והולך .ומטעם זה רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא ,יש לומר בדרך
לשלוט ולהאיר בעולם .נמצא שגם עתה יש בו בחינת אור אסור להשתמש לאורה ,שלא נעשה להאיר ולהשתמש בו, דרוש ,דבין נר שבת ובין נר חנוכה יש בהם מבחינת האור
להאיר ,וע״כ מסקינן שם דכיון שהדלקה עושה מצוה אלא ניתן לאות בעלמא לזכור את האור הגנוז. הראשון שנברא בששת ימי בראשית ונגנז לצדיקים לעתיד
מדליקין מנר לנר. וע״כ מצינו עוד בגמ׳ (שם כ״ב ע״א) דרב אמר אין לבוא .ואף דעד הגאולה השלמה עדיין לא הגיע הזמן שיצא
מדליקין מנר לנר .ורב לשיטתו ,דאין להשתמש באור זה אור זה מבית גנזיו ויאיר לעולם בשלימות ,מ״מ בשבת,
ובחינה זו היא גם בחינת המנורה שבבית המקדש,
אפילו לצורך מצוה ,משום שאינו נר של אורה אלא נר של שקדושתה חמורה והיא קביעא וקיימא והיא מעין עולם
דאמרינן שם וכי לאורה הוא צריך וכו׳ ,אלא עדות היא לבאי
זיכרון ,ואין די בבחינתו ובכוחו להלהיב אור אחר חוצה לו. הבא ,שולטת בעולם בחינה מאור זה .וע״כ צריך שיהא נר
עולם שהשכינה שורה בישראל .דאף אור המנורה מרמז שבת נמשך יפה ומאיר לעין כל.
לאור העליון שעדיין אינו ראוי להתגלות בעולם הזה וזו היא גם שיטת בית שמאי ,שמדרגתם היא מדרגת
בשלימות ,ורק מקצתו מתגלה במקום קדוש. עולם הבא ,וע״כ אמרו פוחת והולך .דלשיטתם צריך לזכור ובזה יש לבאר הא דאיתא בגמ׳ (שבת כ״א ע״ב) ,אמר
שאור זה פוחת והולך לאחר שנגמרו ימי חנוכה ,שהרי האור רב מתנה ואמרי לה א״ר זירא אמר רב ,פתילות ושמנים
ובזה מתורצת גם קושיית התוס׳ שם ,למה אמרה הגמ׳ שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת ,מדליקין בהם
כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא העליון עדיין גנוז הוא ,ורק בימי חנוכה מראים לישראל
הארה וניצוץ מאור זה ,כדי שיזכרו מיהו בעל הבירה אפילו בחנוכה בין בחול בין בשבת .ואמר רבי ירמיה דטעמיה דרב
לאורו ,הלא כל העולם כולו לאורו של מקום הולכים.
בתוך החושך. הוא משום דכבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה.
ולהנ״ל ניחא ,דהכוונה לאור הגנוז ,שממנו נהנו ישראל
במדבר ,והוא אור עליון ואור השכינה. ולפ״ז יש להוסיף טעם בהא דכבתה אין זקוק לה .דכמו דהנה ימי חנוכה אינם אפילו ימי מועד להיקרא מקרא
שאת האור של ששת ימי בראשית אי אפשר להחזיר לעולם קודש ולא נאסרה בהם מלאכה ,ומ״מ כיון שנקבעו בחודש
וכמו שבמנורה מדליקין נר אחד מחבירו משום שכולם
התחתון לגמרי עד שיבוא התיקון העתיד השלם ,כך אם כבה כסלו באמצע החורף ,בזמן שהלילות והחושך מתגברים
בחינה אחת של אור ,כך גם בנרות חנוכה מדליקין נר חנוכה והימים ואור החמה נחלשים ,נקבע שעכ״פ ניצוץ מועט מן
מנר חנוכה אחר ,ואין בזה ביזוי מצוה כלל ,דכולם בחינה נר חנוכה ,שהוא זיכרון לאותו אור של מעשה בראשית ,אין
בכוחו לחדשו. האור העליון יתגלה בהם ,כדי לחזק את באי העולם שלא
אחת של האור שנברא במעשה בראשית ונגנז לצדיקים
יתייאשו מפני שליטת החשכות.
לעתיד לבוא ,ובימי החנוכה הוא מתגלה בניצוץ ובהארה וכיון דלפי הנ״ל נמצא דבית שמאי ורב אמרו דבר
של נר מצוה ותורה אור. אחד ,ע״כ אמר אביי על רבו רבה בר נחמני כל מילי דמר וע״כ יש הבדל בין נר שבת לנר חנוכה .בחינת נר שבת
עביד כרב לבר מהני תלת דעביד כשמואל .דאנן סבירא לן היא להאיר בפועל ,אבל בחינת נר חנוכה היא לזיכרון לאור
קול דודי כללים סימן קי"א
כבית הלל ,וע״כ מוסיף והולך. הגנוז .ומש״ה בשבת אין מדליקין בפתילות ושמנים דלא
בענין חומר שבועת שווא
מתעורר ומוטל עתה בשאלה ובספק. דבשעה שיוצא הוולד ממעי אמו לאוויר העולם משביעין ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וגו׳ (א׳
ויש להוסיף דמש״ה חידשה תורה גם קולא מיוחדת אותו תהי צדיק ואל תהי רשע וכו׳ .ואפשר לומר דאם במשך כ״ו) .איתא במדרש (בראשית רבה ח׳ ה׳) ,א״ר סימון בשעה
בשבועה .דאיתא בגמ׳ (שבועות כ״ו ע״א) ,דכיון דאמר קרא ימי חייו נכשל ועבר עבירה אחרת ,דנין אותו כשוגג, שבא הקב״ה לברוא את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת
האדם בשבועה (ויקרא ה׳ ד׳) ,דרשינן פרט לאנוס .וקאמר דלעולם השבועה שהשביעוהו בשעה שיצא לאוויר העולם כתים כתים וחבורות חבורות ,מהם אומרים יברא ומהם
התם היכי דמי ,כגון דרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמיה במקומה עומדת ולא חזר בו ממנה ,אלא שיצרו אנסו .אבל אומרים לא יברא .הה״ד חסד ואמת נפגשו וגו׳ ,חסד אומר
דרב ,מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא אם נכשל בשבועת שקר ,הרי הוא מראה שאצלו שבועה יברא שכולו גמילות חסדים ,ואמת אומר לא יברא שכולו
דהכי אמר רב .כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו ,אמר אינה כלום ,ונמצא שמגלה למפרע שגם השבועה שקיבל על שקרים .מה עשה הקב״ה ,נטל אמת והשליכו לארץ ,הה״ד
ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי ,אמר ליה לבך אנסך. עצמו בשעה שיצא לאוויר העולם אין בה ממש ,וממילא אין ותשלך אמת ארצה .אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה
לו זכות קיום כלל. רבש״ע מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך .אמר
והיינו דכיון שהאמת ירדה לארץ ,הרי היא תלויה הקב״ה תעלה אמת מן הארץ ,הה״ד אמת מארץ תצמח.
בדיירי הארץ .וכל הנשבע לפי האמת שבלבו ,אף שטעה, אלא דאכתי אין בזה בלבד כדי להבין כל חומר
השבועה ,דבגמ׳ שם מובאת חומרא נוספת ,דבכל עבירות ובהקדמה לספר קצות החושן הביא הגהמ״ח דברי המדרש
אין זו נחשבת שבועת שקר ופטור מקרבן .ואף דבשאר
שבתורה נפרעין ממנו לבדו ,ובשבועה נפרעין ממנו האלו ופירשם פירוש נאה מאוד ע״ש ,ומבואר דכדי לברוא
עבירות האומר מותר חייב ,שאני שבועה ,דכל שנשבע לפי את האדם השליך הקב״ה את האמת לארץ ,שיהא קיום
האמת שלו נחשבת שבועתו שבועת אמת. וממשפחתו ומכל העולם .וצריך להבין למה יתחייב כל
העולם אם הוא לבדו נשבע לשקר .ואף אם ע״י שבועת העולם ע״פ האמת של בני האדם בארץ ,אף שאינה האמת
קול דודי כללים -סימן תרפ"ו הגמורה השורה בשמים.
השקר נמצא דכבר בצאתו לאוויר העולם נחשב כנשבע
עי' בהקדמת קצה"ח ביאור נאה להא דע"י השלכתו שבועת שוא ,וכאילו הראה שאינו ראוי לחיות ,מ״מ האיך ולפ״ז יש לבאר החומר הגדול שמצינו בעוון שבועת
ארצה יישב הקב"ה טענת האמת שהיה טוען שלא יברא מתחייבים על ידו שאר כל בני העולם. שוא ,דאיתא בגמ׳ (שבועות ל״ט ע״א) ,כל העולם כולו
אדם שכולו שקר אלא דאכתי טענת השלו' שטען שהוא נזדעזע בשעה שאמר הקב״ה בסיני לא תשא את שם ה׳
כולו קטטה לא נתיישבה ולא מצינו שהשליכו הקב"ה ארצה ולפי דברי המדרש הנ״ל יש לומר ,דהרי הקב״ה
כביכול טרח להוריד את האמת לארץ וליתנה לבני האדם, אלקיך לשוא (שמות כ׳ ז׳) ,דבכל עבירות שבתורה נאמר
ובספר תורת חיים העיר כן בשם הגר"ח הלוי וי"ל דבשלמא ונקה וכאן נאמר לא ינקה .ומבואר בגמ׳ דלעולם גם בשאר
לגבי אמת יש אמת בשמים [וע"כ אמרינן אלו ואלו דברי כדי שיתנהג העולם ע״פ האמת שלהם ,אף שאינה האמת
הגמורה השורה בשמים .נמצא דאם עבר אדם על שבועה עבירות נאמר לא ינקה ,אלא דנאמר בהן גם ונקה ,וע״כ
אלקים חיים והיינו בשמים אף דכאן בארץ רק אחד מהם מתפרש לא ינקה לשאינם שבים ונקה לשבים .אבל
אמת] ויש אמת בארץ ורצה הקב"ה לקבוע הנהגת העולם והראה שאפילו באמת הקלושה שנפלה לארץ אינו נזהר
לדבוק ,הרי הוא מפריך את כל השתדלותו של הקב״ה בשבועה ,שלא נאמר בה אלא לא ינקה ולא נאמר בה ונקה,
ע"פ אמת של הארץ וכדברי קצה"ח שם אבל לגבי שלו' אין משמע דאפילו לשבים אינו מנקה .וצריך להבין מנ״ל
שני מושגים של שלו' בעולם וע"כ לא היה מועיל להשליך לברוא את העולם ולהתעלם מטענת מלאך האמת שאמר לא
יברא שכולו שקרים .ומש״ה דין הוא שייפרעו ממנו על מה חומרא נוספת וגדולה זו דווקא בעוון שבועה ,שלא תועיל
שלו' לארץ ונשארה טענת השלו' במקומה ומוטל על האדם לה תשובה.
להשתדל טובא לעבוד במדה זו להצדיק בריאתו. שעשה ,וגם על שהרע והביא פורענות על כל העולם,
שכביכול גורם להתחרט על עצם הבריאה ,שכל קיומה ואולי הטעם ע״פ הא דאיתא בגמ׳ (נדה ל׳ ע״ב),
קול דודי עה"ת -בראשית
