gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

בלבבי משכן אבנה · Bilvuvi Mishkan Evneh — בראשית (2026-10-05)

מוציא לאור: בלבבי משכן אבנה · Bilvuvi Mishkan Evneh

שבוע: בראשית (2026-10-05)

בלבבי משכן אבנה · Bilvuvi Mishkan Evneh — בראשית (2026-10-05)

פתח את ה-PDF הורדה

‫בלבבי‬ ‫תוכן הגיליון‬ ‫שיעורים שבועיים‬ ‫בס"ד‬ ‫נקודה מתוך הפרשה �����������������������������������������������������������������א'‬ ‫בלבביפדיה מחשבה‬ ‫יתקיים אי”ה כל יום ד’‬ ‫לחיות את הפרשה ��������������������������������������������������������������������ב'‬ ‫רח’ קדמון ‪ 4‬חולון‬ ‫ליקוטים בראשית ���������������������������������������������������������������ג'‪-‬ו'‬ ‫‪20:30‬‬ ‫סוגיות במחשבה ��������������������������������������������������������������� ז'‪-‬יב'‬ ‫שולחן ערוך עם ביאור בלבבי משכן אבנה ‪ -‬הלכות תפילין ���������������������� יג'‬ ‫שער הכוונות עם ביאור בלבבי משכן אבנה ‪' -‬נטילת ידיים' של הרש"ש�����יד'‬ ‫עץ חיים עם ביאור בלבבי משכן אבנה ‪ -‬יופיעו שוב ב'ה בחודש חשון‬ ‫עץ חיים עם פירושים על התורה – ועל העבודה ‪ -‬יופיעו שוב ב'ה בחודש חשון‬ ‫חדש‬ ‫משכן אבנה‬ ‫בלבביפדיה עבודת ה’‬ ‫יתקיים אי”ה‬ ‫כל יום ה’ ‪20:30‬‬ ‫עץ חיים ‪21:00‬‬ ‫רח’ הרב בלוי ‪ 33‬י‪-‬ם‬ ‫בראשית ♦ תשפ"ז ‪#470‬‬ ‫שיעורים עדכניים מקול הלשון‬ ‫צורת אדם‬ ‫בלבביפדיה מחשבה “דקר” ‪#42765948‬‬ ‫רכישת ספרי הרב מספרי אברמוביץ‬ ‫שיעור הבא אי”ה‬ ‫סוכות ‪ 075‬מים תשפ”ז ‪#42768417‬‬ ‫‪ • 03.578.2270‬משלוח לרחבי העולם‬ ‫טו’ חשון • נושא‪:‬‬ ‫צורת אדם בנושא “שערות האוזן” ‪#42692815‬‬ ‫חוטם נקב החוטם‬ ‫נקודה מתוך הפרשה‬ ‫בראשית ‪ -‬ערום‬ ‫כתיב בפרשתן‪ :‬ויהיו שניהם ערומים וגו'‪ ,‬והנחש היה ערום‪.‬‬ ‫לכאורה פירוש השורש 'ערמ' בשניהם אינו מאותו מובן‪ ,‬שהראשון פירושו בלא בגדים‪ ,‬והשני פירושו חכם ובעל מזימות‪ .‬האם בכל זאת‪,‬‬ ‫מכך שהתורה כתבה את אותו שורש אחד אחר רעהו בסמוך‪ ,‬יש קשר ישיר או עקיף ביניהם?‬ ‫ביאור מורינו הרב שליט"א‬ ‫כתב רש"י (בראשית ג א)‪ ,‬והנחש היה ערום ‪ -‬מהו ענין זה לכאן‪ ,‬היה לו לסמוך ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם‪ ,‬אלא למדך‬ ‫מאיזו עילה קפץ הנחש עליהם‪ ,‬ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאוה לה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולפ"ז י"ל שמהא שראו אותם ערומים‪,‬‬ ‫נתעורר בו כח הערמה‪ ,‬והבן‪ .‬ובעומק‪ ,‬כתיב (משלי ח יב) אני חכמה שכנתי ערמה‪ ,‬וכיון שראה אותם עושים מעשה הנקרא "ידיעה"‪ ,‬לכן‬ ‫נכנס בו ערמה‪ ,‬בבחינת אני חכמה שכנתי ערמה‪ .‬ועיין עוד אבן עזרא על אתרא‪.‬‬ ‫ובצרור המור (שם) כתב לחדש בפירוש לשון 'ערומים' שגם הוא מלשון חכמה‪ ,‬וז"ל‪ ,‬והנכון‪ ,‬שהיו ערומים וחכמים בכל חכמה‪ ,‬כמו כל‬ ‫ערום יעשה בדעת (משלי יג טז)‪ .‬ובא להודיע חכמתם ובינתם‪ ,‬שהיו מגיעים לעומק הדברים בסודות התורה ולא היה דבר נעלם מהם‪,‬‬ ‫לפי שאור ה' הופיע עליהם ונשקם מנשיקות פיהו‪ ,‬עד שהיו משיגים כל הדברים הקשים והעמוקים בנקל בלי איחור ועיכוב‪ ,‬וזהו "ולא‬ ‫יתבוששו" כמו כי בושש משה (שמות לב א)‪ ,‬עכ"ל‪ .‬והבן‪ ,‬שלא היו עיכוב‪ ,‬הינו שלא היה שום דבר המכסה בעדם להסתיר אור ה'‪ ,‬וזהו‬ ‫ערומים ללא כיסוי המסתיר מהם ההשגה‪ ,‬וזהו ערומים לטוב‪[ .‬ועוד אמרו חז"ל על הפסוק (ג ז) ויידעו כי ערומים הם‪ ,‬עירומים מן המצוה שנצטוו‬ ‫(פסיקתא זוטרתא‪ ,‬וכעי"ז בבר"ר יט ו וברש"י)‪ ,‬ולפ"ז י"ל אף כאן‪ ,‬ערומים מן המצות‪ ,‬ודו"ק]‪.‬‬ ‫אולם הנחש היה ערום לרע‪ ,‬שלא היה דבר המסתיר ממנו הרע‪ ,‬ודבק בו‪ ,‬זה לעומת זה‪ .‬ועל הכתוב והנחש היה "ערום" מכל‪ ,‬דרשו חז"ל‬ ‫(ב"ר יט א)‪ ,‬תני בשם רבי מאיר‪ ,‬לפי גדולתו של נחש היה מפלתו‪ ,‬ערום מכל‪ ,‬ארור מכל‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬היינו ערום להשיג הארור‪ ,‬דבקות בשורש‬ ‫הרע ללא הסתרת לבוש כל שהוא‪.‬‬ ‫וקרוב לכך כתב בתפארת יהונתן (שם ב כב) וז"ל‪ ,‬והטעם הוא‪ ,‬דקודם החטא לא יתבוששו להיות ערומים‪ ,‬דאדרבא מצינו דוגמתו דצריך‬ ‫להיות ערום‪ ,‬כמו גבי שאול‪ ,‬ויפשט גם הוא את בגדיו ואח"כ התנבא‪ ,‬דמי שהוא נביא והשכינה שורה עליו‪ ,‬צריך שלא יהיה דבר חוצץ בין‬ ‫הקודש ובין החול‪ ,‬לכן צריך להיות ערום‪ ,‬ועוד‪ ,‬שכבוד ה' הוא לו למחסה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וזה לעומת זה‪ ,‬הנחש היה ערום ללא מחיצה לרע‪ ,‬כנ"ל‪.‬‬ ‫וקרוב לכך כתב גם בהעמק דבר (שם ב כב) וז"ל‪ ,‬והיינו כענין הכתוב בשמואל (א' יט כד) ויפל ערם כל היום ההוא‪ ,‬שאין הכונה ערום בלי‬ ‫לבוש ח"ו‪ ,‬אלא התפשטות הגוף וצרכיו מעליו‪ ,‬והוא נושא דיע‪ ,‬ודבוק עם דעת עליון‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ועיין עוד במלבי"ם (שם ג ז) על ההבדל‪ ,‬בין ערום בקמץ לעירום בציריב‪.‬‬ ‫ובנר מצוה (להגרי"א חבר) כתב‪ ,‬ש'ויהיו שניהם ערומים' היינו שלא היה להם לבושים של הטומאה‪ ,‬ולכן הסט"א לא היה יונק מהם‪ ,‬וז"ל‪,‬‬ ‫ונסמך פסוק 'והנחש היה ערום' אחר פסוק 'ויהיו שניהם ערומים' וגו'‪ ,‬לומר שאז הסט"א היה ערום‪ ,‬ולא היה לו כח לאחוז במלבוש עליון‬ ‫דקדושה‪ ,‬עכ"ל עי"שג‪.‬‬ ‫א ז"ל האבן עזרא‪ :‬ופי' 'ערום' – חכם‪ ,‬שיעשה דבריו בערמה‪ .‬ואל תתמה בעבור היות 'ערום' אחר '[ויהיו שניהם] ערומים'‪ ,‬והם שני טעמים [פי' שני פירושים שונים לשורש 'ערם']‪ .‬כי באלה‬ ‫הצחות בלשון‪ ,‬כמו 'בלחי החמור חמור חמורתים' (שופטים טו‪ ,‬טז‪ ,‬ו'חמור חמורתיים' היינו ערימות‪ ,‬כמו 'חמרים חמרים')‪ ,‬וכן '[רוכבים] על שלשים עיירים [פי' חמורים]‪ ,‬ושלשים עיירים‬ ‫[פי' עיירות] להם' (שם י‪ ,‬ד)‪.‬‬ ‫ב ז"ל המלבי"ם‪ :‬ומבואר אצלי‪ ,‬שיש הבדל בין עָ רום בקמ"ץ‪ ,‬והרבוי ממנו עֲרומים בחטף פת"ח‪ ,‬ובין עֵ ירום בצר"י והרבוי ממנו עירומים‪ ,‬שעירום ועירומים מורה על גילוי הערוה‪,‬‬ ‫וערום וערומים מורה רק על חסרון בגד‪ .‬לכן אמר תחלה ויהיו שניהם ערומים‪ ,‬ר"ל מחוסרי בגדים‪ ,‬ועתה יאמר שידעו כי עירומים הם‪ ,‬היינו שגילוי ערוה הוא חסרון ובושה וצריך‬ ‫לכסותה‪.‬‬ ‫ג ז"ל הגרי"א חבר‪ :‬והוא ענין כתנות אור שהיה אדה"ר לבוש בתחלה קודם החטא‪ ,‬והוא מלבוש נשמתו‪ ,‬שעל ידו היה רואה מסוף העולם ועד סופו‪ ,‬והיה רואה תמיד פני ה'‪ .‬ולכן‬ ‫היה ישיבתו בגן עדן לבוש במלבושים ההם‪ ,‬כמו בצדיקים אחר פטירתם‪ .‬אבל אחר החטא נפשטו מלבושים אלו ממנו‪ ,‬וכו'‪ ,‬ונשמתו נתלבשה בלבושים צואים מסט"א‪ ,‬והוא כתנות‬ ‫עור משכא דחויא‪ .‬ולכך תחלה קודם החטא נאמר ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו כו'‪ ,‬ר"ל שהיו ערומים ממלבושים הצואים ההם‪ ,‬והיו מלובשים מלבושי אור‪ ,‬וכו'‪ ,‬משא"כ אחר‬ ‫החטא נאמר ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם‪ ,‬שנפשט מהם מלבוש העליון‪ ,‬וכו'‪ .‬ונסמך פסוק והנחש היה ערום אחר פסוק ויהיו שניהם ערומים כו'‪ ,‬לומר שאז הסט"א‬ ‫היה ערום ולא היה לו כח לאחוז במלבוש העליון דקדושה‪ ,‬ולכן נתאוה להחטיאם בכדי שיהיה לו יניקה משם‪ ,‬שכל תאותם להנות מאותם המלבושים‪ ,‬כמ"ש (ברכות ו א) הני מאני‬ ‫דרבנן דבלו מחופיא דידהו‪.‬‬ ‫לקבלת העלון השבועי‬ ‫יש לשלוח בקשה במייל ‪bilvavi231 @ gmail.com‬‬ ‫לחיות את הפרשה‬ ‫לחיות את הפרשה ‪-‬בראשית תש"פז‬ ‫לחיות במדרגת ראשית‬ ‫בראשית ברא אלקים (בראשית א‪ ,‬א)‬ ‫וכתב רש"י וז"ל‪ ,‬דרשו רבותינו (ב"ר א א) בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו (משלי ח כב)‪ ,‬ובשביל ישראל‬ ‫שנקראו ראשית תבואתה (ירמיה ב ג)‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫וזו עבודתם של ישראל‪ ,‬להיות בכל ענין וענין במדרגת ראשית‪.‬‬ ‫וזה חלק ממצוות התורה‪ ,‬מצוות של ראשית‪ :‬בן ראשון – בכור‪ ,‬חלק הראשית של התבואה – תרומה‪ ,‬חלק‬ ‫הראשית שבעיסה – חלה‪ ,‬ועוד‪.‬‬ ‫למעשה‪:‬‬ ‫להקדיש את ראשית היום‪ ,‬כמה דקות ראשונות‪ ,‬לעבודת ה' טהורה‪ ,‬כגון לכוון היטב בברכת 'אלקי נשמה‬ ‫שנתת בי טהורה'‪ ,‬וכן בתחילת סדר של לימוד‪ ,‬ללמוד בתענית דיבור בתחלת לימודו‪ ,‬וכן על זה הדרך‪ ,‬לכוון‬ ‫במילים הראשונות של ברכת המזון‪ ,‬והמשכיל יבין כיצד לעשות זאת בכל היקף חייו‪ ,‬בהדרגה‪.‬‬ ‫בקרוב‬ ‫ספר של‬ ‫לחיות את הפרשה‬ ‫לשנת תשפ”ו‬ ‫מפרשת בראשית‬ ‫ירּוׁש ִָלם‬ ‫תֹורה ְּודבַ ר ה' ִמ ָ‬ ‫ּכִ י ִמ ִּצּיֹון ֵּת ֵצא ָ‬ ‫בב‬ ‫ליקוטים בראשית‬ ‫עם מים‪ ,‬שמביא תנועה וחמימות אל המים‪.‬‬ ‫בראשית‬ ‫המים של יום ראשון דמעשה בראשית‪ ,‬שלא היו בהם שום‬ ‫האור הגנוז לא מתחילה ב"יהי אור" שהוא מעשרה מאמרות‬ ‫תנועה וחמימות‪ ,‬שם היה הקב"ה יחידו של עולם‪ .‬וזוהי בעצם‬ ‫שנברא העולם‪ .‬זה היה רק גילוי של האור‪ .‬האור כבר התחיל‬ ‫סוד הקרירות העליונה הקדושה‪ ,‬שהקב"ה ממלא את הכל‪.‬‬ ‫קודם לכן‪ ,‬ב'בראשית שלאו מאמר הוא'‪ ,‬בתורה שקדמה‬ ‫שם אין תנועה‪ ,‬אין חמימות‪.‬‬ ‫לעולם‪ .‬ובעומק יותר‪ ,‬האור התחיל בעצם אמונתנו בה' ית'‪.‬‬ ‫'לית אתר פנוי מיניה' – בעומק‪ ,‬זה ההגדרה של קרירות‬ ‫(דע את תורתך חיבור לתורה פרק יא – כח הכפרה בעסק התורה)‬ ‫דקדושה‪.‬‬ ‫את השמים ואת הארץ‬ ‫מאז שהקב"ה סילק את אורו כביכול‪ ,‬אז כל הזמן הכל‬ ‫בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ – השמים‬ ‫מתנועעים לחזור איליו ‪ -‬וזה תנועה‪ ,‬חמימות‪ .‬אבל בעומק‪,‬‬ ‫זוהי תורה‪ ,‬ארץ זוהי מצוות‪.‬‬ ‫הכל מלא ממציאות ה' יתברך‪ ,‬שהרי 'לית אתר פנוי מיניה'‪,‬‬ ‫"השמים שמים לה'"‪ ,‬ועל זה ביקשו מלאכים מהקב"ה‬ ‫וא"כ אין תשוקת תנועה‪ .‬וזה עומק הקרירות דקדושה‬ ‫שהתורה לא ימסור למשה כי התורה הוא "תנה עודך בשמים"‬ ‫שממלא את הכל‪.‬‬ ‫ואמר להם שיש בתורה מצוות כמו כיבוד אב ואם ודיני בשר‬ ‫זה העומק של 'אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה‬ ‫בחלב וכו' שלא שייכים בשמים‪ ,‬אבל התורה ביסודה בשמים‪,‬‬ ‫זרעו של עמלק'‪ ,‬שאז מתבטל הקרירות דעמלק‪ ,‬כי יתגלה‬ ‫"תנה עודך בשמים"‪ .‬לעומת כך‪ ,‬מעשי המצוות כל יסודם‬ ‫הקרירות דקדושה ‪" -‬ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"‪ .‬ואז‬ ‫ארץ‪ ,‬ולכן המלאכים בשמים לא יכולים לקיים המצוות‪ .‬אבל‬ ‫מה מתגלה? יתגלה שכביכול המציאות הוא מציאות שאין בה‬ ‫ברור שהתורה מקומה היא בשמים‪ ,‬ומקומם של מצוות הם‬ ‫תנועה‪ ,‬כי הכל מלא ממציאות ה' יתברך שמו‪ .‬אם הכל מלא‬ ‫בארץ בעולם המעשה כאן בעולם השפל‪.‬‬ ‫ממציאות ה'‪ ,‬אין מקום לתנועה ואז אין מקום לחמימות‪ ,‬אלא‬ ‫מי שדבק במדרגת מעשה – אפילו שם זה מעשי מצוות –‬ ‫יש מקום רק לקרירות‪ .‬ואז יש רוויה‪ ,‬שמצרף את שניהם‪.‬‬ ‫מדרגתו הוא מדרגת ארץ‪ ,‬זה נקרא עם הארץ‪ ,‬כי שם מדרגתו‪,‬‬ ‫מצד כך‪ ,‬הקרירות של המים היא למעלה מיסוד הרוח‬ ‫מדרגת מעשה‪ .‬אבל תלמיד חכם ‪ -‬זוהי מי שמדרגתו הוא‬ ‫לעצמו‪ .‬הרוח מתחיל בתנועה‪ ,‬שמביא לחמימות‪ .‬אבל‬ ‫תורה‪ .‬כי איפה מקומו? בשמים‪.‬‬ ‫כשמתגלה השורש דקרירות של יסוד המים‪ ,‬זה בעצם מגלה‬ ‫המעמקים הפנימיים של כל קומת המציאות‪ ,‬ששם הקב"ה‬ ‫'לא עם הארץ חסיד'‪ ,‬אבל מעשי המצוות יכול העם הארץ‬ ‫ממלא את הכל‪.‬‬ ‫לעשות אבל עדיין הוא נקרא עם הארץ‪ ,‬כי הוא עוסק במדרגת‬ ‫ארץ‪" ,‬והארץ נתן לבני אדם"‪ .‬לעומת כך מי שדבק במדרגת‬ ‫הדביקות השלימה היא למעלה מהחמימות‪ ,‬והיא נמצאת‬ ‫שמים‪ ,‬אז מציאותו שלו נמצא בשמים‪ ,‬שם הוא נמצא‪ ,‬זה‬ ‫בקרירות ‪ -‬בקרירות דקדושה של יסוד המים‪ .‬זה תכלית‬ ‫מדרגתו ומהותו‪" ,‬מן השמים ישמע את קולו" ומכח כך ניתנה‬ ‫הבריאה כולה‪ ,‬וזה התכלית של מחיית קרירות דעמלק ‪ -‬גילוי‬ ‫התורה‪ ,‬זו מדרגת תורה שהוא מדרגת שמים‪( .‬דע את תורתך‬ ‫סוד הקרירות דקדושה‪( .‬מהות המידות ‪ 035‬מים – כח הקרירות)‬ ‫חיבור לתורה פרק יב – מרבה וממעיט בתורה)‬ ‫תוהו‬ ‫ורוח אלוקים מרחפת על פני המים‬ ‫וברש"י‪" ,‬תהו‪ ,‬לשון תמה ושממון‪ ,‬שאדם תוהה ומשתומם‬ ‫יש כח בלתי מתנועע המגיעה מהעפר‪ .‬העפר אינו מתנועע‪.‬‬ ‫על בהו שבה"‪ .‬והוא העדר חיבור‪ .‬והבן‪ ,‬שיש העדר חיבור מצד‬ ‫האש והרוח בטבעם מתנועעת‪ ,‬והמים בטבעם הולכים‬ ‫השבירה‪ ,‬מצד ביטול הדעת (דעת‪ ,‬חיבור)‪ .‬ויש העדר חיבור‬ ‫ממקום למקום‪ .‬רק יסוד העפר עומד במקומו ואינו מתנועע‪.‬‬ ‫מצד מדרגה שמעל הדעת‪ ,‬שאז האדם אינו מחובר לכלום‪,‬‬ ‫וזה הקרירות של מות‪.‬‬ ‫לשום נקודה בכל העולמות כולם‪ ,‬ואזי אין לו חיבור אלא‬ ‫עמו ית"ש‪ .‬וזו עבודת האדם‪ ,‬לנתק עצמו מחיבור לעולמות‬ ‫אבל הקרירות שמתגלה ביסוד המים‪ ,‬מצד שהארץ בתחילת‬ ‫ולנשמות מצד עצמם‪ ,‬ולקשר ולדבק עצמו ביחידו של עולם‬ ‫בריאתה היה כולה מליאה מים‪ ,‬לפני שנעשה ההבדלה‪ ,‬שם‬ ‫בלבד‪ .‬וממילא דבוק בכל‪( .‬קול דממה דקה)‬ ‫לא היה תנועה בהמים ‪ -‬אלא הכל היה מלא מן המים‪.‬‬ ‫לאחר כך היה שני תנועות במים – ביום שני היה הבדלה‬ ‫יהי אור‬ ‫בהמים‪ ,‬וביום שלישי היה קיווי כל המים למקום אחד‪ .‬אבל‬ ‫רש"י אמר שהכל נברא ביום הראשון‪ ,‬רק שלא יצאו הכל‬ ‫בתחילה שהיה העולם כולו מלא במים‪ ,‬שם לא היה תנועת‬ ‫מכח אל הפועל‪ .‬ומה נברא להדיא ביום ראשון? "ויאמר‬ ‫מים ממקום למקום‪ ,‬וא"כ מה מתגלה בשורש ביסוד המים?‬ ‫אלוקים יהי אור ויבדל בין האור ובין החושך"‪ ,‬מה היה‬ ‫העדר תנועה מוחלטת‪.‬‬ ‫ההבדלה בין האור והחושך? שתבין שהדבר מאיר מצד עצמו‬ ‫וזה בעצם שורש הקרירות דקדושה של המים ביום ראשון‬ ‫‪ -‬ואז אין בו חושך!‬ ‫דמעשה בראשית‪ .‬במים אלו שלא היו מתנועעים‪ ,‬לא היו‬ ‫אם אתה תופס בו שהאור מאיר לאחרים‪ ,‬אז זה לא עצם‬ ‫בהם חמימות‪.‬‬ ‫האור שנברא ביום ראשון‪ ,‬אלא זה 'אור וחושך משתמשים‬ ‫במים של היום‪ ,‬יש חמימות בהם‪ ,‬כיון שיש תנועה בהם‬ ‫בערבוביא'‪ .‬הוא מחד מאיר‪ ,‬אבל מאידך מסתיר את עצם‬ ‫מכח הרוח‪ ,‬והתנועה יוצר חמימות‪ ,‬וכמו שאומר הגר"א שגלי‬ ‫האור של עצמו‪ .‬אבל כאשר אני מבין שהדבר מאיר מעצמו‪ ,‬אז‬ ‫הים נעשו מכח הרוח‪ .‬זה בעצם יסוד הרוויה‪ ,‬הצירוף של רוח‬ ‫מה האור יאיר? "יהי אור"‪' ,‬מסוף העולם עד סופו'‪ .‬הכל נברא‬ ‫ג‬ ‫בלבבי משכן אבנה • בראשית• תשפ"ז • ‪#470‬‬ ‫ליקוטים בראשית‬ ‫•••‬ ‫ביום בראשון‪ ,‬ונמצא שהעצם של ההויה של כל דבר היא אור‪.‬‬ ‫פרו ורבו נאמר לפני החטא‪ ,‬ולא לאחר החטא‪ .‬ולפני החטא‬ ‫כאשר אני תופס שהאור היא אור לעצמו‪ ,‬אז כל הבריאה כולה‬ ‫נאמר "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"‪ ,‬וא"כ במדרגת קודם‬ ‫מאירה‪ .‬וכאשר אני תופס שהאור יאיר לאחרים‪ ,‬מה מאיר?‬ ‫החטא יכולים איש ואשה להגיע ל"אחד" על ידי פרו ורבו‪.‬‬ ‫זה רק אור של יום רביעי‪ .‬אז הנרות מאירים‪ ,‬אבל העולם לא‬ ‫אבל היום אחרי החטא‪ ,‬איבדנו את מדרגת ה"אחד"‪ ,‬ואז כל‬ ‫מאיר‪.‬‬ ‫א‬ ‫ה"אחד" נפל למדרגת "פרו ורבו"‪ .‬זה חלק ממהלך הנפילה של‬ ‫זה גם הבדל נוספת בין מדרגת 'נר מצוה' ו'תורה אור' ‪.‬‬ ‫אחר החטא‪ ,‬שכל החיבור בין איש ואשה היא 'על מנת' פרו‬ ‫מדרגת 'נר מצוה' הוא אור שמאירה לאחרים‪ .‬אבל מדרגת‬ ‫ורבו‪ .‬וכתוצאה מכך‪ ,‬יש מציאות של נפל‪ ,‬שהאשה מפלת‪ ,‬כי‬ ‫'תורה אור' היא לא אור שמאירה לאחרים‪ ,‬אלא היא מאירה‬ ‫כל החיבור ביניהם בא ממהלך של נפילה‪ ,‬כי הוא חיבור רק‬ ‫בתוך ההיות של עצמה‪' .‬אסתכל באורייתא וברא עלמא' – כל‬ ‫על מנת צורך אחרת‪ ,‬חיבור על מנת פרו ורבו להוליד‪ .‬חיבור‬ ‫דבר מתגלה מכח ה'אורייתא'‪ ,‬ומצד כך‪ ,‬הגילוי של ההארה‬ ‫שהיא רק על מנת פרו ורבו – זה נקרא נפל‪ ,‬כי היא חיבור‬ ‫הוא הארה מתוך כל דבר עצמו‪( .‬שם)‬ ‫הבא ממהלך של נפילה של אחר החטא‪ ,‬וזה הסיבה העמוקה‬ ‫שורש התורה הוא אור‪' ,‬תורה אור'‪ ,‬ה'אורייתא' הוא מלשון‬ ‫להמציאות של נפל‪.‬‬ ‫'אור'‪ .‬האור שמתגלה ביום ראשון דבמעשה ראשית‪" ,‬יהי‬ ‫כל מדרגת קודם החטא עדיין קיימת ונסתרת גם לאחר‬ ‫אור"‪ ,‬היה אור במדרגת הבריאה‪ .‬אבל אור הזה נגנז לצדיקים‬ ‫החטא [וכמ"ש הרמח"ל באדיר במרום]‪ ,‬רק שאי אפשר‬ ‫לעת"ל‪ .‬ומה נשאר לנו מאור של מעשה בראשית? רק הגילוי‬ ‫להשיגו בשלימות‪ .‬אנחנו לא חיים בעולם כדי לחיות במדרגת‬ ‫ההארה של אור דיום רביעי‪" ,‬יהי מאורות"‪ ,‬שהיה לצורך‬ ‫אחר החטא‪ ,‬אלא אנחנו באים לעולם כדי לעשות תשובה‬ ‫'להאיר שמש'‪ ,‬מלשון 'דמות שמשי' כמבואר בדברי חז"ל‬ ‫ולהתחבר להעולם של קודם החטא‪ .‬אי אפשר להתחבר‬ ‫שכך אמר הקב"ה על המאורות שהם נבראו כדי להיות 'דמות‬ ‫בשלימות אל מדרגת הקודם החטא‪ ,‬אבל זאת לא אומרת‬ ‫שמשי'‪ ,‬דבר שמשמשת ומאירה‪ .‬והאור הזה של יום רביעי‪,‬‬ ‫שאין להתחבר איליה כלל – כי אם כן‪ ,‬אז מה אנחנו עושים‬ ‫שהוא האור של המאורות‪ ,‬הם הרשימו שנשאר לנו מאור‬ ‫כאן‪( ...‬דע את תורתך חיבור לתורה – פרק טז בית המדרש)‬ ‫דיום ראשון‪ ,‬שהרי הרמב"ן אמר שאור יום רביעי הוא אחד‬ ‫הממוצע בין תורה ומצוות היא המצוה הראשונה שבתורה‪,‬‬ ‫מחלקי האור של יום ראשון‪ .‬ומצד כך‪ ,‬כל השגה שלנו באור‬ ‫שהיא הראשית‪ .‬ו'נעוץ סופן בתחילתן'‪ ,‬סופה של תורה הוא‬ ‫בא דייקא על ידי השמש‪ ,‬דרך השמשות‪ .‬ועל זה נאמר בעומק‬ ‫תחילת המצוות – וסוף התורה היא "לעיני על ישראל"‪ .‬נמצא‬ ‫'גדול שמושה יותר מלמודה'‪.‬‬ ‫שסוף התורה אות ל'‪ ,‬וראשית התורה הוא בראשית‪ ,‬אות ב'‪.‬‬ ‫‪' ...‬עולם הזה דומה לפרוזדור‪ ,‬ועולם הבא דומה לטרקלין'‪.‬‬ ‫על זה נאמר בעומק 'ובלבד שיכוין לב‪-‬ו לשמים'‪.‬‬ ‫אדם היה ראשון אילו לא היה חטא היה נכנס לסעודה מיד‪.‬‬ ‫מה מצרפת מדרגת תורה ומדרגת מצוות? זה המצוה‬ ‫כיון שחטא‪ ,‬ולא יכנס להסעודה רק לעתיד לבוא‪ .‬ומצד כך‪,‬‬ ‫הראשונה שבתורה שהיא פרו ורבו‪.‬‬ ‫כל מה שאנו עושים השתא הוא רק להיות שמשים לאותו‬ ‫סעודה‪ .‬ומצד כך‪ ,‬כל ההשגה עכשיו‪ ,‬וכל התפיסה עכשיו‬ ‫'אסתכל באורייתא וברא עלמא' – נמצא שהתורה עצמה‬ ‫שלנו בתורה‪ ,‬היא רק 'שמושה של תורה'‪.‬‬ ‫היא ה'פרו ורבו' הראשון‪ .‬הקב"ה הסתכל בתורה‪ ,‬ומכח כך‬ ‫ברא עלמא‪ .‬זה השורש ל"והייתם אלוקים" והביא רש"י את‬ ‫'גדול שמושה יותר מלמודה'‪ ,‬כי בעומק‪ ,‬כי הלימוד שיש‬ ‫דברי חז"ל 'מה הוא בורא עולמות אף אתם בורא עולמות'‬ ‫בידינו השתא היא רק בבחינת 'גדול שמושה'‪( .‬דע את תורתך –‬ ‫– מהיכן יש כח לאדם 'לברוא עולמות'? מה שהאדם מוליד‬ ‫חיבור לתורה פרק יד – גדול שמושה יותר מלימודה)‬ ‫בצלמו וכדמותו‪ .‬כל העולמות כולם יש בהם צורת אדם‪ ,‬וגם‬ ‫לאדם יש כח להוליד צורת אדם‪ ,‬ועל זה נאמר 'מה הוא בורא‬ ‫ויהי ערב ויהי בקר יום אחד‬ ‫ראשון לא נאמר‪ ,‬אלא 'אחד'‪ .‬ראשון זה ביחס למעשה‬ ‫עולמות'‪" ,‬זה ספר תולדת אדם"‪ ,‬התורה היא צורת אדם‪ ,‬אדם‬ ‫בראשית ומעשה מרכבה‪ ,‬שיש שנים ויש שלישי‪ ,‬אבל ראשון‬ ‫מוליד אדם‪ ,‬ובזה הוא דומה לבוראו‪ .‬איפה שורש ההולדה של‬ ‫לא נאמר אלא "אחד"‪ .‬כלומר‪ ,‬מתגלה ה'אחד' הגמור‪' ,‬הוא‬ ‫התורה עצמה? ב'אסתכל באורייתא וברא עלמא'‪ .‬כאן מונח‬ ‫ראשית‪ ,‬והוא אחרית'‪ .‬זה אורו יתברך‪ ,‬שאין לו סוף‪ ,‬שעדיין‬ ‫ה'פרו ורבו' הראשון שהיה הבריאה‪ .‬מכח כך נעשה הבריאה‪.‬‬ ‫נשאר וממלא את הכל‪ ,‬באופן שוה‪( .‬מהות המידות ‪ 083‬רוחו של‬ ‫אבל זה הממוצע בין תורה ומצוות‪ .‬מה נתגלה ב'ברא עלמא'?‬ ‫משיח)‬ ‫"ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים"‪ ,‬זה הפרו ורבו של‬ ‫התורה‪.‬‬ ‫פרו ורבו‬ ‫מצות עסק התורה‪ ,‬ויתר על כן המצוה לחדש בדברי תורה‬ ‫הנה מזמן הבעש"ט הק' ירד לעולם שפע רב שהצדיק יכול‬ ‫– מבואר בדברי רבותינו שמי שאין לו בנים יכול לקיים מצות‬ ‫לשנות הטבע‪ .‬שורש הדבר‪ .‬כתיב (בראשית א‪ ,‬כח) "ויברך אתם‬ ‫פרו ורבו על ידי חדושי תורה‪ .‬לאיפה האדם צריך לדבק‬ ‫אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה‬ ‫עצמו ל'פרו ורבו' של חדושי תורה? ב'אסתכל באורייתא‬ ‫ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ"‪.‬‬ ‫וברא עלמא'‪ ,‬כאן מונח בעצם התפיסה שנקראת פרו ורבו‪.‬‬ ‫וכאשר פסוק זה מאיר בגילוי שהוא ביום הששי כנגד אלף‬ ‫אבל צריך להבין‪ ,‬ה'פרו ורבו' הזה חידש את עולם המעשה‪,‬‬ ‫הששי‪ ,‬אזי ירד כח לעולם לשלוט בטבע‪( .‬קול דממה דקה)‬ ‫ירּוׁש ִָלם‬ ‫תֹורה ְּודבַ ר ה' ִמ ָ‬ ‫ּכִ י ִמ ִּצּיֹון ֵּת ֵצא ָ‬ ‫דד‬ ‫ליקוטים בראשית‬ ‫ודבק באשתו והיו לבשר אחד‬ ‫ולכן זה הממוצע בין תורה למצוות‪' .‬אסתכל באורייתא' זה‬ ‫(בראשית ב‪ ,‬כד)‬ ‫מדרגת תורה‪ ,‬ו'ברא עלמא' זה מדרגת מעשה‪" ,‬ביום עשות‬ ‫"אחד" ענינו‪ ,‬לא רק אחדות של נפרדים‪ ,‬אלא גילוי האחדות‬ ‫ה' אלוקים"‪ .‬מה כח הממצע בין תורה למצוות? פרו ורבו‪ .‬לכן‬ ‫שלפני הפרוד‪ ,‬שלפני הנסירה‪ .‬שהרי תחלה היו אחד ואח"כ‬ ‫ב'אסתכל באורייתא' מתקיים בו 'פרו ורבו' כי בכך נולד עולם‬ ‫ננסרו‪ ,‬כאמרם ז"ל‪" .‬ויהיו לבשר אחד"‪ ,‬הוא חזרה לקודם‬ ‫המעשה‪ .‬ולכן המצוה הראשונה בעולם המעשה מהי? פרו‬ ‫ורבו‪ .‬כי מכח פרו ורבו נשתלשל כל התורה למציאות העלמא‪.‬‬ ‫הנסירה‪( .‬קול דממה דקה)‬ ‫וזה שורש לתפיסת 'אחד המרבה'‪ .‬שורש הריבוי בדברי‬ ‫עץ החיים‬ ‫תורה מגיע מהמצוה שנקראת פרו ורבו‪ ,‬משם מגיע תפיסת‬ ‫כתב הרמח"ל בתיקונים חדשים (תיקון שמיני) וז"ל‪" ,‬לבתר‬ ‫ריבוי בבריאה בכללות‪ ,‬אבל בתורה זה מגיע מהשורש פרו‬ ‫תבו ערב רב לקלקלא מלין ואהדרו פגימו דעץ הדעת לאתרה‪.‬‬ ‫ורבו של 'אסתכל באורייתא וברא עלמא'‪( .‬דע את תורתך חיבור‬ ‫אמתי‪ .‬אלא בשעתא דכתיב "וירא העם כי בשש משה" (שמות‬ ‫לתורה פרק יב – מרבה וממעיט בתורה)‬ ‫לד‪ ,‬א)‪ ,‬באה שש‪ .‬ובא זמנא דאתפגים על ידוי דאדם קדמאה‬ ‫נמי וכו'‪ .‬ומשיח בן יוסף נמי ביומא שתיתאה‪ ,‬בתר פלגו דיומא‪,‬‬ ‫ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו‬ ‫אתחיזאת לה מותא" וכו'‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫כלומר "מה יקרא לו"‪ ,‬שיקרא לו "מה"‪ ,‬בחינת חכמה‪ ,‬כח‬ ‫– מה‪ ,‬ביטול החכמה‪ .‬וכאשר מבטל את חכמתו‪ ,‬אי אפשר‬ ‫וזהו סוד בשנת "שש מאות לחיי נח"‪ ,‬שכתב בזוה"ק‬ ‫לקרוא להם שם‪ .‬ומעתה הבן‪ ,‬שהנה ידוע שהשם הוא הצינור‬ ‫"שיתפתחון תרעי דחכמתא"‪ ,‬שזהו גילוי של עץ החיים‪ .‬והוא‬ ‫והשביל שדרכו אדם יונק חיותו‪ .‬אולם כל זה מצד הידע‪ ,‬אולם‬ ‫גילוי של חכמה עליונה‪ ,‬עליון מגילוי חכמת עץ הדעת‪ .‬וזה‬ ‫כאשר האדם מתעלה מעל הידע‪ ,‬ודבק בלא ידע‪ ,‬אזי עליו‬ ‫נקרא "בתר פלגו דיומא"‪ .‬כלומר‪ ,‬שנת שש מאות‪" .‬אתחיזאת‬ ‫לבטל את שמו‪ .‬כי מצד הלא ידע‪ ,‬השם מונע ממנו מלינוק‬ ‫ליה מותא"‪ .‬כלומר‪ ,‬ביטול גילוי מדת עץ הדעת‪ .‬ומשכ"ש‬ ‫מנקודה עליונה יותר‪ ,‬כי כביכול זה יוצר לו שביל מכאן תינק‬ ‫בהמשך דבריו "ועם כל דא אריכו דגלותא‪ ,‬ותיקונין דאתתקנו‬ ‫ותו לא‪ .‬ואדם צריך לבטל מחיצה ושביל זה‪ ,‬ואזי יוכל לינוק‬ ‫בה משיזבן לה ממותא" וכו'‪ .‬ענינו‪ ,‬שעץ הדעת אינו בטל‪,‬‬ ‫מכל צד‪.‬‬ ‫אלא מקבל ומאיר מאור עץ החיים‪ ,‬ואזי ההסתכלות על עץ‬ ‫הדעת באופן ובאור שונה‪ .‬והרי ההסתכלות הקודמת על עץ‬ ‫ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים‬ ‫הדעת בטלה‪ ,‬וזה נקרא מיתת משיח בן יוסף‪ .‬ובחינת "משיזבן‬ ‫ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו‬ ‫לה ממותא"‪ ,‬הוא גילוי הסתכלות חדשה בעץ הדעת‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫וטעם הדבר שהשמות נקבעו ע"י אדה"ר‪ ,‬ולא ע"י הקב"ה‪.‬‬ ‫(קול דממה דקה)‬ ‫דהנה שם ענינו מהות‪ ,‬שורש חיות הדבר‪ ,‬כנודע‪ .‬והבן‪,‬‬ ‫שאדה"ר קרא שמות לבהמה חיה ועוף לפי מבטו‪ ,‬כלומר‬ ‫והנחש היה ערום מכל חית השדה‬ ‫כיצד מתראה שורש חיותם ביחס להשגת עבודת האדם‬ ‫מחד‪ ,‬הנחש בחינת "ערום בדעת"‪ .‬ומצד שני‪ ,‬הוא אינו אדם‪,‬‬ ‫ותכליתו‪ .‬אולם מצד פנימיות הדברים‪ ,‬מצד מבט של בורא‪,‬‬ ‫אלא בגדר בהמות וחיות‪ .‬וזה בחינת "ומשים עצמו כבהמה"‪.‬‬ ‫יש יחס אחר ומהות אחרת לבהמה‪ ,‬עוף וחיה‪ .‬ולכך הוא קרא‬ ‫ובזה הוא יתר על האדם‪ ,‬שהוא אינו משים עצמו כבהמה‪,‬‬ ‫להם שמות‪ ,‬כי הם שמות רק ביחס אליו‪.‬‬ ‫אלא הוא בהמה בעצם‪ .‬ולכך נחש בחינת משיח (נחש גימ'‬ ‫משיח)‪ ,‬שכולל ב' הפכים אלו‪.‬‬ ‫ומעתה הבן הסמיכות של קריאת שמות לענין של "ולאדם‬ ‫לא מצא עזר כנגדו"‪ .‬כי הנה מצד הבורא‪ ,‬האדם נוק' דיליה‬ ‫ובזה יובן ענין חטא אדה"ר‪ .‬שהרי אדה"ר וחוה בחינת‬ ‫כביכול‪ ,‬קב"ה דוכ'‪ ,‬ואדם נוק'‪( .‬כשם שכנס"י נקראת כלתו של‬ ‫"ערומים בדעת"‪ ,‬ונסיונם היה שיהיו "משימים עצמם‬ ‫הקב"ה)‪ .‬אלא שמצד הבחנת האדם‪ ,‬נברא‪ ,‬שחפש לו בן זוג‬ ‫כבהמה"‪" ,‬לא ידע"‪ .‬כל בחינת הויכוח של הנחש עם חוה‪ ,‬היה‬ ‫נברא‪ ,‬נתחדש מהלך של "ולאדם לא מצא עזר כנגדו"‪ .‬אולם‬ ‫בבחינת "דעת"‪ .‬ראית שנגעת ולא קרה כלום וכו'‪ .‬מה היה‬ ‫אם מתחלה היה מסרב אדה"ר לקרוא שם לבהמה עוף וחיה‪,‬‬ ‫שורש הטעות של חוה? בזה שהתעסקה עם "דעת"‪ ,‬היה לה‬ ‫כלומר היה מבטל את השגתו‪" ,‬ידע"‪ ,‬ודבק ב"לא ידע"‪,‬‬ ‫לשים עצמה כבהמה‪ ,‬ולומר‪ ,‬הקב"ה אמר לא‪ ,‬נקודה! אינני‬ ‫בהשגת הבורא‪ ,‬אזי גם לא היה מחפש לעצמו בן זוג‪ .‬כי בזה‬ ‫מבינה‪ ,‬יש לי קושיות וכו'‪ ,‬אולם זה אינו מפריע כלל לעבודה‪.‬‬ ‫גופא שבטל את דעתו‪ ,‬ונתקשר בדעת קונו‪ ,‬למעלה מדעתו‪,‬‬ ‫זה בחינת "לא ידע"‪ ,‬תמימות‪ .‬עצם זה שנכנסה עמו לויכוח‬ ‫זהו גופא זיווגו עם קונו‪ .‬אולם כאשר הגדיר את הבריאה כולה‬ ‫בדעת‪ ,‬זהו גופא מ"ש שנגעה בעץ ואכלה ממנו‪ ,‬כלומר היא‬ ‫לפי דעתו‪ ,‬מבט של נברא‪ ,‬אזי גם חיפש זיווג עם נברא‪( .‬קול‬ ‫התחברה במהותה לעץ הדעת‪ ,‬לדעת‪ .‬והבן‪.‬‬ ‫דממה דקה)‬ ‫כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו‬ ‫ולאדם לא מצא עזר כנגדו‬ ‫עינכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע‬ ‫וברש"י‪" ,‬אמר לכולם יש בן זוג‪ ,‬ולי אין בן זוג‪ ,‬מיד ויפל"‪.‬‬ ‫(בראשית ג‪ ,‬כה)‬ ‫והנה עצם האמירה "ולי אין בן זוג"‪ ,‬זהו גופא תחילת הנפילה‬ ‫שורש הפגם ענינו‪ ,‬הרצון לשנות‪ .‬כי עד עתה היו במהלך‬ ‫של החטא‪ .‬שהרי חיפש בן זוג לגופו‪ ,‬ובאמת היה לו להבין‬ ‫שאינם יודעים טוב ורע‪ ,‬ומעתה יהיה שינוי שידעו טוב ורע‪.‬‬ ‫שבן זוגו הוא הקב"ה‪ .‬הקב"ה דוכ' כביכול‪ ,‬והוא נוק'‪ .‬ובזה‬ ‫ועצם הרצון לשינוי הוא חוסר באמונה‪ ,‬שכביכול הוא מבין‬ ‫גופא נפל בעץ הדעת‪ ,‬כדכתיב (שם ד‪ ,‬א)‪" ,‬והאדם ידע את חוה‬ ‫יותר טוב מה ראוי שיהיה מצבו‪ ,‬והבן‪ .‬ובאמת בפנימיות זהו‬ ‫אשתו"‪ .‬ובזה‪" ,‬בידע את חוה אשתו" גופא‪ ,‬נתחבר לעץ הדעת‪.‬‬ ‫ה‬ ‫בלבבי משכן אבנה • בראשית• תשפ"ז • ‪#470‬‬ ‫ליקוטים בראשית‬ ‫שורשו בתחתון‪ ,‬בבחינת ארץ‪ .‬הוא לא כולל את עצמו‬ ‫כל עבודת האדם‪ ,‬לא לרצות לשנות כלום‪ ,‬אלא רק לדבוק‬ ‫בההפכיות העליונה ולכן הוא מקנא בההפכיות העליונה‪ .‬אם‬ ‫במציאות של עתה‪ .‬וכאשר יהיה ראוי שישתנה‪ ,‬ישונה ע"י‬ ‫קין היה כולל בתוכו את ההפכיות העליונה‪ ,‬לעולם לא היה‬ ‫הקב"ה‪ ,‬ולא על ידי הנברא‪ .‬ולהאמין שכל זמן שלא שונה‪ ,‬זהו‬ ‫מקנא בהבל‪( .‬מהות המידות ‪ -‬רוח ‪ 083‬קנאת עליון בתחתון)‬ ‫רצונו הגמור של הקב"ה שכך יהיה‪ .‬והוא ביטול פנימי‪ ,‬אמיתי‪,‬‬ ‫ועמוק מאוד‪.‬‬ ‫ויתעצב אל לבו‬ ‫•••‬ ‫כאשר מוזכר לשון עצב כלפי בני אדם‪ ,‬בשר ודם‪ ,‬כגון‪:‬‬ ‫"בעצבון תאכלנה" "ארבה הרבה עצבונך והרונך בעצב תלדי‬ ‫כל מעשה בראשית "לרצונם נבראו‪ ,‬לדעתם נבראו"‪ .‬מה‬ ‫בנים" וכו' ‪ -‬ניתן לומר שזהו עצבון של קלקול‪ .‬אבל כשנאמר‬ ‫הוליד כל ההסתר? מה שהנחש אמר "והייתם כאלוקים"‪ .‬זה‬ ‫כביכול על השי"ת "ויתעצב ה' אל לבו" ‪ -‬לא יתכן שזהו‬ ‫היה החטא‪ .‬אם אדם הראשון היה משתמש בעץ הדעת לשם‬ ‫חסרון! על הבורא יתברך שמו נאמר "לא יגורך רע"‪ .‬בהכרח‬ ‫דעת‪ ,‬לא לשם "והייתם"‪ ,‬אלא לשם דעת לעצמה‪ ,‬לא היה‬ ‫אפוא שזה עצבון שיש בו שורש של קדושה‪.‬‬ ‫מציאות של חטא‪( .‬שם)‬ ‫הגמרא בחגיגה (ה ע"ב) שואלת‪" :‬ומי איכא בכיה קמיה‬ ‫זאת הפעם עצם מעצמי‬ ‫הקדוש ברוך הוא? והאמר רב פפא‪ :‬אין עציבות לפני הקדוש‬ ‫יש מדרגה של 'עצם מעצמי'‪ ,‬שהוא לקיחת עצם מאדם‬ ‫ברוך הוא" ומתרצת‪" :‬לא קשיא‪ :‬הא בבתי גואי‪ ,‬הא בבתי‬ ‫הראשון‪ .‬ויש מדרגת 'בשר מבשרי'‪ ,‬שאביו ואמו מתערבבים‬ ‫בראי"‪ .‬שואלת הגמרא‪" :‬ובבתי בראי לא? והא כתיב 'ויקרא‬ ‫בולד‪ .‬לאחר חטא אדם הראשון‪ ,‬אדם פירש ק"ל שנה מאשתו‪,‬‬ ‫ה' צבא‪-‬ות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק'!"‬ ‫ונעשה פירוד בין איש לאשתו‪ ,‬ואז נפל ממדרגת 'עצם מעצמי'‬ ‫ומתרצת‪" :‬שאני חורבן בית המקדש‪ ,‬דאפילו מלאכי שלום‬ ‫למדרגת 'בשר מבשרי'‪ ,‬ועל זה נאמר "בשגם את בשר"‪ ,‬ומצד‬ ‫בכו"‪.‬‬ ‫כך‪ ,‬גם חיבור איש ואשה הפך להיות שימוש‪ .‬כי השתא היא‬ ‫הרי מבואר שחורבן בית המקדש מביא לעצבות פנימית‬ ‫רק לצורך 'בשר מבשרי'‪ ,‬שהוא כח ההולדה‪ .‬בשורש של‬ ‫גמורה‪ ,‬כביכול גם אצל הקב"ה‪ .‬כאשר אדם חוטא והקב"ה‬ ‫החיבור איש ואשה‪ ,‬אין צורך בהחיבור לכח הולדה‪ ,‬ושם‬ ‫צריך ליצור לו גבולות חדשים ‪ -‬נוצר מצב של "ויתעצב אל‬ ‫החיבור נקרא 'זווג נשיקין'‪" ,‬ישקני מנשיקות פיהו"‪ .‬החיבור‬ ‫לבו"‪.‬‬ ‫בשורש איש ואשה היא לא לצורך משהו אחר ‪ -‬אלא זה‬ ‫משעה שחרב בית המקדש נסתתמו כל מעיינות ההשפעה‪,‬‬ ‫חיבור לשם חיבור‪ .‬אבל כאשר החיבור הוא לצורך הולדה‪ ,‬זה‬ ‫כפי שאומרים רבותינו‪ .‬כלומר‪ ,‬חורבן בית המקדש יצר שינוי‬ ‫נקרא שימוש‪ .‬כי זה משמש‪ ,‬זה לא חיבור לעצמו אלא משמש‬ ‫בכל מערכת הבריאה‪ ,‬והרי שיצר גבולות חדשים‪.‬‬ ‫למשהו אחר‪( .‬שם)‬ ‫זה עניינה של אותה עצבות המוזכרת כלפי שמיא‪ .‬ח"ו‬ ‫מעשה בראשית‬ ‫שיש שם עצבות כפשוטה‪ .‬עצבות כלפי המקום ב"ה עניינה‬ ‫איך האדם יכול למשש את מציאות הבורא? כאשר האדם‬ ‫שהקב"ה מחדש גדרים חדשים‪ .‬בדברי חז"ל הוזכרו כמה‬ ‫מצרף עצמו למעשה בראשית שזה נקרא שימוש לבורא‪ ,‬מכח‬ ‫וכמה דברים שניטלו מאיתנו "מיום שחרב בית המקדש"‪ .‬כל‬ ‫כך הוא יכול למשש מציאות הבורא ולהרגיש את מציאות‬ ‫השינויים שנעשו בעולם בזמן חורבן הבית עניינם הגדרת‬ ‫הבורא אבל הוא משיג שלא תפס בשלימות את מציאות‬ ‫גבולות חדשים‪ .‬זו העצבות כלפי שמיא שהיתה בחורבן הבית‪.‬‬ ‫הבורא‪ .‬כמו שאותיות 'טעם' הוא אותיות 'מעט'‪ ,‬כל טעם הוא‬ ‫זהו "צער השכינה"‪ ,‬על הגבולות החדשים‪ ,‬כי הם אינם‬ ‫רק טעימה מועטת של הדבר ולא עצם השגת הדבר‪ ,‬על אותו‬ ‫הגבולות הראויים‪ .‬אבל עצם העצבות היא העמדת הגבול‪.‬‬ ‫משקל ומעין זה‪ ,‬בחוש המישוש של הנפש‪ ,‬אני ממשש כל‬ ‫"אין מעצבין את הקטן" ‪ -‬אין יוצרים לו צורה‪ .‬הגבול של‬ ‫'שם' ואני מבין שהדבר נשאר שם אבל הדבר לא מושג ונתפס‬ ‫כל דבר הוא צורתו‪ .‬הדוגמא הפשוטה‪ :‬ישנם שני בני אדם‪,‬‬ ‫אצלי‪ .‬זה חוש המישוש דקדושה כלפי הכרת הבורא‪( .‬שם)‬ ‫ראובן ושמעון‪ .‬שניהם באותו גובה ‪ -‬מטר ושבעים‪ .‬היכן‬ ‫אפוא הגבול של ראובן והיכן הגבול של שמעון? הצורה של‬ ‫ויתחבא האדם ואשתו‬ ‫כל דבר ‪ -‬היא גבולו‪.‬‬ ‫מפני הוי"ה אלקים בתוך עץ הגן‬ ‫וביאור ההתחבאות בתוך עץ הגן‪ ,‬וכי שם אין קב"ה ח"ו?‬ ‫העמדת גבולות ברורים ‪ -‬זה סוד תיקון העצבות בנפש‬ ‫אלא ביאור הדבר‪ ,‬בתוך עץ הגן‪ ,‬הוא עץ הדעת‪ ,‬כלומר‬ ‫האדם‪ .‬כאשר האדם מתקן את עצמו בעפר דעפר‪ ,‬באפשרותו‬ ‫שאדה"ר ואשתו נתחבאו בדעתם מן הבורא‪ ,‬כלומר שהסיחו‬ ‫להיות דבוק בצמצום הראשון‪ ,‬שמכוחו הוא דבוק בבורא‬ ‫דעתם מלחשוב על גילוי מציאותו של הבורא במקומם ממש‪.‬‬ ‫העולם‪( .‬ספר דע את מדותיך – יסוד העפר)‬ ‫והבן מאוד‪( .‬קול דממה דקה)‬ ‫ויקם קין על הבל אחיו והרגו‬ ‫קין היה איש אדמה‪ ,‬והבל רועה צאנו‪ .‬מה קורה כאשר‬ ‫לא נתקבל מנחתו של קין‪ ,‬ואל הבל ומנחתו שעה? כל קרבן‬ ‫שעולה‪ ,‬עולה מעלה לשמים‪ ,‬והבל שורשו בעליון‪ ,‬בשמים‪,‬‬ ‫ששם יש כלילת הפכים‪ ,‬אש ומים‪ .‬אבל קין איש אדמה‪,‬‬ ‫ירּוׁש ִָלם‬ ‫תֹורה ְּודבַ ר ה' ִמ ָ‬ ‫ּכִ י ִמ ִּצּיֹון ֵּת ֵצא ָ‬ ‫וו‬ ‫סוגיות מחשבה בראשית‬ ‫•••‬ ‫ויהי ערב ויהי בקר‪ .‬בק‪-‬ר (בראשית א‪ ,‬ה)‬ ‫כתב הרד"ק ספר השורשים (ערך בקר) וז"ל‪" ,‬נקרא בקר‪ ,‬כי‬ ‫וכתב בהכתב והקבלה (ויקרא‪ ,‬יג‪ ,‬מד) וז"ל‪ ,‬שרש בק יורה על‬ ‫בבקר יתבקר כל דבר לאור היום‪ ,‬והפכו ערב‪ ,‬שיתערבו כל‬ ‫ההתרוקנות הגמורה כשנתרוקן הדבר ונתמצה עד היסוד‬ ‫הדברים‪ ,‬ולא יכירם אדם"‪.‬‬ ‫בה‪ ,‬כמו בוקק הארץ (ישעיה‪ ,‬כד)‪ ,‬דהיינו בתמצית כל כח‬ ‫הארץ‪ ,‬הבוק תבוק הארץ‪ ,‬ומבוקה‪ ,‬דהיינו בוקה מצד עצמה‬ ‫וכתב המאירי (נדה ח ע"א)‪ ,‬וז"ל‪" :‬ביארנו בברכות‪ ,‬שתמיד של‬ ‫ומבוקה על ידי אחרים‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫שחר‪ ,‬אינו קרב אלא עד ארבע שעות‪ ,‬דבקר כתיב‪ ,‬ועד כאן‬ ‫הוא שקרוי בקר‪ ,‬אבל לאחר זמן זה אינו קרוי בבוקר כלל"‪,‬‬ ‫וכתיב (ישעיה‪ ,‬יט‪ ,‬ג) ונבקה רוח מצרים‪ ,‬ופרש"י וז"ל‪ ,‬תתרוקן‬ ‫עכ"ל‪.‬‬ ‫חכמתו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכתב באבן עזרא (בראשית‪ ,‬יא‪ ,‬ז) וז"ל‪ ,‬ונבקה‬ ‫רוח מצרים‪ ,‬שהשורש בקק‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכן כתב בישעיה שם‪ .‬וכן‬ ‫אולם במלבי"ם (ויקרא ו ה) כתב וז"ל‪" :‬כי שם בקר יאמר‬ ‫ברד"ק שם‪ ,‬ושאר מפרשים שם‪ .‬וכן כתיב (ישעיה‪ ,‬כד‪ ,‬א) בוקק‬ ‫בהרחבה על הנץ החמה‪ ,‬כמ"ש והיה בבקר כזרוח השמש‬ ‫הארץ ובוקה‪ .‬וכן כתיב (הושע‪ ,‬י‪ ,‬א) גפן בוקק‪ .‬וכן כתיב (ירמיה‪,‬‬ ‫(שופטים ט)‪ ,‬וישכימו בבקר והשמש זרחה (מלכים ב ג)‪,‬‬ ‫נא‪ ,‬ב) ויבקקו את ארצה‪ .‬וכתיב (נחום‪ ,‬ב‪ ,‬ג) בקקום בקקים‪.‬‬ ‫ובמכילתא בשלח‪ ,‬ויהי באשמורת הבקר‪ ,‬בקר זה היה עם‬ ‫הנה"ח‪ .‬ומבואר בברכות (דף כז) שלרבנן מקרי בקר עד‬ ‫ונראה שעל שם כן נקרא בקר‪ ,‬בק‪-‬ר‪ ,‬כי בלילה עת החשך‪,‬‬ ‫חצות ולר"י עד ד' שעות‪ ,‬וכ"כ התוס' (רפ"ק דפסחים)‪ ,‬אולם‬ ‫אי אפשר לרוקן דבר כראוי עד תומו‪ ,‬אולם באור אפשר‬ ‫בקר הנאמר על צד הדיוק‪ ,‬הוא התחלת הבקר‪ .‬ועל זה כפל‬ ‫לעשות פעולה מדויקת כראוי ולרוקן עד תומו‪.‬‬ ‫בבקר בבקר‪ ,‬שהשם השני מבאר שהבקר יהיה בבקר‪ ,‬ר"ל‬ ‫ומשורש זה שורשו בקבק – בקבוק‪ .‬וכמ"ש (מלכים‪ ,‬א‪ ,‬יד‪ ,‬ג)‬ ‫בהתחלתו וכו'‪ .‬ועז"א "חלקהו לשני בקרים" הבקר האחד‬ ‫ובקבק דבש‪ ,‬וכן (ירמיה‪ ,‬יט‪ ,‬א) הלוך וקנית בקבק יוצר חרש‬ ‫הוא הנאמר בהרחבה שהוא בקר של היום כולו‪ ,‬שעד חצות‬ ‫וגו'‪ .‬וכן (שם‪ ,‬יט‪ ,‬י) ושברת הבקבק לעיני האנשים וגו'‪.‬‬ ‫מקרי בקר‪ ,‬ואח"כ מקרי ערב‪ .‬והבקר של הבקר הזה‪ ,‬הוא‬ ‫בקר ממש שהוא בקר של הבקר הכללי‪( .‬וכן ערב נחלק לשני‬ ‫וכתב רש"י (ירמיה‪ ,‬יט‪ ,‬א) וז"ל‪ ,‬בקבוק – צלוחית‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ושם‬ ‫ערבים)‪ ,‬כי שם בקר הוא על ההשכמה‪ ,‬ויהיה או השכמה‬ ‫(פסוק ז) כתב וז"ל‪ ,‬ובקותי – ורוקנתי לשון בוקה ומבוקה‪,‬‬ ‫בערך היום‪ ,‬או השכמה וקדימה החלטית שהיא תיכף בהאיר‬ ‫וע"ש בקבוק שהוא מדבר בו לקח לשונו כן‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ונראה‬ ‫היום והוא בקר של חצי יום הראשון"‪ ,‬עכ"ל‪ .‬עי"ש אריכות‬ ‫מדבריו שהפעולה נקראת על שם הכלי‪ ,‬ולא להיפך‪ .‬ולדבריו‬ ‫דבריו‪ .‬ועין עוד בדבריו (אילת השחר‪ ,‬פרק לה אות ש) וז"ל‪" :‬ויש‬ ‫נראה שנקרא בקבוק מלשון נקב‪ ,‬נ‪-‬קב‪ ,‬שנוקבים בו‪ ,‬והוא‬ ‫הבדל בין יום ובין לילה‪ ,‬ששם יום נאמר על כל היום כולו‪,‬‬ ‫כלי עמוק‪.‬‬ ‫ושם בוקר נאמר על ההשכמה"‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫אולם הרד"ק (מלכים‪ ,‬א‪ ,‬יד‪ ,‬ג) כתב וז"ל‪ ,‬ובקבוק – כלי שפיו‬ ‫ואמרו (יומא כ ע"ב)‪" :‬א"ר יוחנן‪ ,‬ממשמע שנאמר כל הלילה‪,‬‬ ‫צר ות"י זלוע‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכתב בספר השורשים שלו (ערך בקבוק)‬ ‫איני יודע שהוא עד הבקר‪ ,‬ומה ת"ל עד הבקר‪ ,‬תן בקר‬ ‫וז"ל‪ ,‬הוא כלי חרש או זולתו שפיו צר‪ ,‬לפיכך נקרא בקבוק‪,‬‬ ‫לבקרו של לילה"‪ ,‬וכתב רש"י שם וז"ל‪" :‬בקורו של לילה הוא‬ ‫כי כאשר שותה בו האדם או שופך ממנו‪ ,‬עושה בקבוק‪,‬‬ ‫עלית השחר‪ ,‬ונתן לך הכתוב בו בקר אחד‪ ,‬לומר שאין צריך‬ ‫עכ"ל‪ .‬ולדבריו על שם הפעולה שעושה ומשמיע בק‪-‬בק‪,‬‬ ‫להקטיר מן השכמה ואילך‪ ,‬וכיון שלא נתן זמן באותו בקר‪,‬‬ ‫נקרא בקבוק‪.‬‬ ‫על כרחך הוא חצות לילה"‪ ,‬וכו' עי"ש‪.‬‬ ‫ובמצודות דוד (ירמיה‪ ,‬יט‪ ,‬א) כתב וז"ל‪ ,‬בקבק – צלוחית‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫והבן שעיקר השכמה הוא באיילת השחר‪ ,‬אולם יש השכמה‬ ‫אולם במלכים (א‪ ,‬יד‪ ,‬ט) כתב במצודות ציון וז"ל‪ ,‬ובקבוק –‬ ‫בחצות‪ ,‬כמ"ש דוד על עצמו‪ ,‬חצות לילה אקום להודות לך‬ ‫כלי שפיו צר‪ ,‬וכן (ירמיה‪ ,‬יט‪ ,‬א) וקנית בקבוק‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ויש לעיין‪.‬‬ ‫וגו' (תהלים קיט סב)‪ ,‬וכנודע מאוד מעלת קימת חצות‪ ,‬מצד‬ ‫ולולי דבריו‪ ,‬אולי היה מקום לחלק בין בקבק לבין בקבוק‪,‬‬ ‫כך יש גם בחינה שבקר לשון השכמה‪ ,‬וההשכמה בחצות‪.‬‬ ‫עם וא"ו‪ .‬ועיין דבריו במצודות ציון בירמיה (יט‪ ,‬פסוק א' ופסוק‬ ‫ודו"ק‪ .‬ומצד כן בקר זה אינו לשון "בוקר אור"‪ ,‬כי חצות‬ ‫ז')‪.‬‬ ‫לילה אינו תחלת האור‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫אולם במלבי"ם (ירמיה‪ ,‬יט‪ ,‬א) כתב וז"ל‪ ,‬בקבוק הוא כלי‬ ‫וכתב הרש"ש (ברכות ע"א) וז"ל‪" :‬וכמו דערב נקרא מחצות‬ ‫שנותנים לתוכו דבש "ופיו צר"‪ ,‬ואחר שנקפא הדבש בתוכו‪,‬‬ ‫היום כדלקמן‪ ,‬כן נקרא בקר מחצות הלילה"‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכתב‬ ‫א"א להוציאו רק ע"י שבירת הכלי‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולדבריו פיו צר‪,‬‬ ‫בפרדס יוסף (שמות שמות יח‪ ,‬ד) שבליל פסחמצרים‪ ,‬במכת‬ ‫אולם לא נקרא ע"ש צורת הריקון‪ ,‬בק‪-‬בק‪ ,‬אלא שוברים‬ ‫בכורות‪ ,‬היה בקר מחצות‪ ,‬והגיע ממש בוקר‪ ,‬עי"ש‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫אותו‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫בחינת בקר‪ -‬ברק‪.‬‬ ‫עד נראה שנקרא בקבוק כי נותנין בו מים ומכשכשין בו‬ ‫ועושה בק‪-‬בק‪ .‬עיין שו"ת מן השמים (סימן יא)‪.‬‬ ‫ז‬ ‫בלבבי משכן אבנה • בראשית• תשפ"ז • ‪#470‬‬ ‫סוגיות מחשבה בראשית‬ ‫ועל בבל כתיב (בראשית‪ ,‬יא‪ ,‬ז) הבה נרדה ונבלה שם שפתם‬ ‫ולמשל ביום ובלילה (בראשית א‪ ,‬יח)‬ ‫וגו'‪ ,‬על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ וגו'‪.‬‬ ‫וזהו צירוף של בל ראשון בתורה‪ .‬וכל לשון בל‪ ,‬לשון העדר‪.‬‬ ‫וזהו בבל לשון ונבלה שם שפתם‪ ,‬לשון העדר‪ ,‬כדבר הבלה‬ ‫וזמן ההעדר הוא הלילה‬ ‫שנעדר‪ .‬ובלה ע"י תערובת‪ ,‬כלל שפת כל הארץ‪ .‬וזהו בלבל‪,‬‬ ‫בל‪-‬בל‪ .‬ויש שבלה ע"י שנבל וע"י שנבלע‪ ,‬וזהו בחינת מש"כ‬ ‫ומצוה כח חיובי‪ ,‬והפכו עבירה כח שלילי‪ .‬וכתיב (שם‪ ,‬ג‪ ,‬יא)‬ ‫(שם‪ ,‬יד‪ ,‬ב) ומלך בלע היא צער‪ .‬בסוד בלע – בלעם‪ ,‬כנודע‪.‬‬ ‫המן העץ אשר צויתך לבלתי אכל ממנו אכלת‪ .‬והיינו‪ ,‬כי‬ ‫מצות עשה כח חיובי‪ ,‬ומצות לא תעשה כח שלילי‪ .‬וזהו‬ ‫ויברך אתם אלקים לאמר פרו ורבו ומלאו את‬ ‫לבלתי אכל‪ ,‬בלתי‪ ,‬בל‪-‬תי‪ ,‬ואולם אכלת‪ ,‬והיינו שדבק עי"ז‬ ‫המים בימים והעוף ירב בארץ (בראשית א‪ ,‬כב)‬ ‫בכח השלילה‪ .‬וע"ז כתיב (תהלים‪ ,‬מט‪ ,‬יג) אדם ביקר בל ילין‪,‬‬ ‫ולהלן (פסוק כז‪-‬כח) כתיב‪ ,‬זכר ונקבה ברא אתם‪ ,‬ויברך אתם‬ ‫והבן‪ .‬ולכן מת הבל ע"י קין‪ ,‬שכמו שאדה"ר וחוה‪ ,‬ובפרט‬ ‫אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה‬ ‫חוה‪ ,‬שנקבה שורש השלילה‪ ,‬דבקו בכללותם בכח השלילה‪,‬‬ ‫וגו'‪ ,‬וכן להלן ה בא‪ ,‬ומעין כך כתיב גבי נח‪ ,‬ט אב‪.‬‬ ‫כן זרעם קין‪ ,‬דבק בכח השלילה ולכך הרגו להבל‪ ,‬ה‪-‬בל‪.‬‬ ‫אולם כאשר עשה קין תשובה‪ ,‬מתקן מקצתו‪ ,‬וכתיב (שם‪ ,‬ד‪,‬‬ ‫וכתב הרד"ק (א כב) וז"ל‪ ,‬כלומר‪ ,‬אני נותן בהם כח שיפרו‪,‬‬ ‫והברכה שירבו‪ ,‬עכ"ל (בשורש ב‪-‬ר‪-‬כ יש אותיות רב‪ ,‬משורש ירב)‪.‬‬ ‫טו) וישם ה' לקין אות ל"בלתי" הכות אתו כל מוצאו‪ .‬ונהפך‬ ‫אולם אצל אדם זו ברכה וגם מצוה‪ ,‬להוליד זרע בעולם‪ .‬ועין‬ ‫לבלתי אכול ממנו אכלת‪ ,‬לבלתי הכות אותו‪ ,‬שלילה דתיקון‪,‬‬ ‫שלא יוכה‪ .‬וכן היה תיקון מקצת לאדה"ר וחוה‪ ,‬כמ"ש (שם‪,‬‬ ‫אדרת אליהו לגר"א על אתרג‪ ,‬ועין כתובות ה א‪ ,‬ושל"ה ריש‬ ‫פרשת נחד‪.‬‬ ‫ד‪ ,‬כה) וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא שמו שת‪,‬‬ ‫כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין‪ .‬והיינו‬ ‫וכתב ר' אברהם בן הרמב"ם (שם כח) וז"ל‪ ,‬ברכה זו בה שני‬ ‫שהעדר הבל‪ ,‬נתמלא‪.‬‬ ‫טעמים‪ ,‬אחד מהם כח הולדת דמותם הנרמז בפרו ורבו‪,‬‬ ‫וכח העדר זה בקלקול נגלה בפרט בנמרוד‪ ,‬שעליו כתיב (שם‪,‬‬ ‫והשני תוקף הממשלה הנרמז במאמרו ורדו בדגת הים‪,‬‬ ‫י‪ ,‬י) ותהי ראשית ממלכתו בבל‪ .‬ב‪-‬בל‪ .‬וכתיב (ירמיה‪ ,‬נא‪ ,‬מד)‬ ‫עכ"ל‪ .‬עוד כתב (שמות לט מג לגבי המשכן) וז"ל‪ ,‬ויברך אותם‬ ‫משה‪ ,‬אמרו הראשונים ז"ל (ספרא שמיני‪ ,‬במדב"ר יב‪ ,‬ט)‪ ,‬שאמר‬ ‫ופקדתי על בל בבבל‪ .‬וכתב ברד"ק (שם) וז"ל‪ ,‬בל הוא אלוה‬ ‫שהיו עובדים בבבל‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכתב באברבנאל (בראשית‪ ,‬י‪ ,‬ב)‬ ‫להם‪ ,‬יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם‪ ,‬וזו ברכה‪,‬‬ ‫עכ"ל‪.‬‬ ‫וז"ל‪ ,‬שנמרוד עשה עצמו אלוה בבבל‪ ,‬וזה אלוה בל‪ ,‬ועל‬ ‫שמו נקראת המדינה בבל‪ ,‬עכ"ל‪ .‬והיינו שנמרוד עשה עצמו‬ ‫ולכן אפשר שאף כאן שבירך אדה"ר וחוה‪ ,‬יש בו גם ברכה‬ ‫אלוה נקרא בל‪ ,‬כי כל הויתו בבחינת בל דקלקול‪ ,‬העדר‬ ‫שתשרה שכינה ביניהםה‪ ,‬ובפרט ע"י פרו ורבו‪ ,‬שנעשים האב‬ ‫דקלקול‪ .‬ונתבאר לעיל שהלילה זמן בל‪ ,‬העדר‪ ,‬ולילה זמן‬ ‫והאם אחד‪ ,‬כמ"ש רש"י להלן על הפסוק והיו לבשר אחדו‪.‬‬ ‫שינה‪ ,‬כמ"ש (עירובין‪ ,‬סה‪ ,‬ע"א) לא איברי ליליא אלא לשינתא‪.‬‬ ‫וזהו נמרוד‪ ,‬נם‪-‬רד‪ ,‬בבחינת (בראשית‪ ,‬ב‪ ,‬כא) ויפל ה' אלקים‬ ‫ולהלן (ה ב) כתיב‪ ,‬זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את‬ ‫תרדמה‪ .‬ועיין זוה"ק (ח"ב‪ ,‬קעד‪ ,‬ע"ב)‪.‬‬ ‫שמם אדם‪ ,‬וזהו גופא הברכה ודו"ק‪ .‬ואמרו בזוה"ק (ח"א קסה‬ ‫א) דאדם וחוה כחדא אתבריאו בזווגא חד‪ ,‬וכיוון דאשתכחו‬ ‫וכתיב (ישעיה‪ ,‬מו‪ ,‬א) כרע בל קרס נבו‪ .‬ופרש"י (שם) וז"ל‪,‬‬ ‫בזווגא חד‪ ,‬מיד ויברך אתם‪ ,‬דלית ברכתא שריא אלא באתר‬ ‫אלהותיהם של בבל כרעו קרסו‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬עיי"ש‪ .‬וזהו בחינת‬ ‫דאשתכחו דכר ונוק'‪.‬‬ ‫נם‪-‬רד‪ ,‬כנ"ל‪ ,‬והבן‪ .‬והיפך עבודה זרה בל‪ ,‬יש בעל‪ ,‬דייקא מי‬ ‫ששולט‪ ,‬בא על הדבר‪ ,‬לשון שליטה‪.‬‬ ‫א ז"ל הפסוק‪ :‬זכר ונקבה בראם‪ ,‬ויברך אתם‪ ,‬ויקרא את שמם אדם ביום הבראם‪.‬‬ ‫ב ז"ל הפסוק‪ :‬ויברך אלקים את נח ואת בניו‪ ,‬ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ‪.‬‬ ‫ג ז"ל הרד"ק‪ :‬פרו‪ .‬נתן בהם כח ההולדה לפרות ולהשאיר מינם‪ .‬ורבו‪ .‬שלא יהיה במקרה אבל פעמים רבות יפרו וירבו‪.‬‬ ‫ד ז"ל השל"ה‪' :‬ואתם פרו ורבו' (בראשית ט‪ ,‬ז)‪ ,‬זה המקרא למצוה נכתב‪ ,‬ונכפלה מצוה זאת‪ ,‬כי באתה גם כן בפרשת בראשית בפסוק 'ויאמר [להם] אלהים פרו ורבו'‪ .‬והנה המצות‬ ‫עשה ד'פרו ורבו' הכתובה בפרשת בראשית‪ ,‬שנינו משנה שלמה במסכת יבמות פרק הבא על יבמתו (סה ב)‪ ,‬האיש מצווה על פריה ורביה [אבל] (ו)לא האשה‪ .‬רבי יוחנן בן ברוקה‬ ‫אומר‪ ,‬על שניהם הוא אומר (בראשות א‪ ,‬כח) 'ויברך אתם [אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו']‪ .‬וטעמא דתנא קמא מפרש בגמרא‪ ,‬וכו'‪ .‬ואף על גב דבריש כתובות (ה א) בברייתא‬ ‫דבר קפרא איתא הואיל ונאמר בו ברכה לאדם כו'‪ ,‬אם כן לכאורה משמע דמפרש הקרא דאדם 'ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו' לברכה אתא ולא למצוה‪ ,‬כמו קרא‬ ‫דדגים שנאמר (בראשית א‪ ,‬כב) 'ויברך אתם אלהים לאמר פרו ורבו'‪ ,‬דעל כרחך לא אתא אלא לברכה‪ .‬אבל חלילה לעשות פלוגתא בין ברייתא דבר קפרא למשנה שלמה הנזכר‬ ‫לעיל‪ ,‬אלא הא והא איתא‪ ,‬דפסוק דאדם בא לברכה ובא לציווי‪ .‬וכן מוכח קרא דמדבר בשני ענינים‪ ,‬דכתיב 'ויברך אתם אלהים'‪ ,‬ואחר כך בבא חדשה 'ויאמר להם אלהים פרו ורבו'‪.‬‬ ‫ולא כמו בדגים שלא כתיב רק בבא אחת‪' ,‬ויברך אתם אלהים לאמר פרו ורבו'‪ ,‬פירושו שברך אותם אלהים ואמר בזה הלשון בברכה 'פרו ורבו'‪ .‬אבל באדם כתב שבירך אותם אלהים‪,‬‬ ‫ואמר אחר כך שאמר להם אלהים וציוה אותם פרו ורבו‪ ,‬וכוונת הפסוק כשיקיימו מצות השם יתברך בפריה ורביה‪ ,‬אז יתן ברכתו עליהם ויפרו וירבו במאוד מאוד‪ .‬וצדקו שניהם‬ ‫יחדיו המשנה דפרק הבא על יבמתו וברייתא דבר קפרא‪ .‬וכן זה הפסוק (שם ט‪ ,‬ז) ד'ואתם פרו ורבו' דנח‪ ,‬נאמר למצוה‪ ,‬כדאיתא בסתמא דתלמודא דסנהדרין פרק ארבע מיתות‬ ‫(נט ב)‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ועיין שם עוד שהאריך ביישוב דברי רש"י בפרשת נח‪ ,‬שכתב‪' :‬ואתם פרו ורבו'‪ ,‬לפי פשוטו הראשונה לברכה וכאן לציווי‪ ,‬ולפי מדרשו (יבמות סג ב) להקיש מי‬ ‫שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים‪.‬‬ ‫ה ועי' סוטה יז‪ ,‬א‪ :‬דריש ר"ע‪ ,‬איש ואשה זכו שכינה ביניהן‪.‬‬ ‫ו ז"ל רש"י‪ :‬הולד נוצר על ידי שניהם‪ ,‬ושם נעשה בשרם אחד‪.‬‬ ‫ירּוׁש ִָלם‬ ‫תֹורה ְּודבַ ר ה' ִמ ָ‬ ‫ּכִ י ִמ ִּצּיֹון ֵּת ֵצא ָ‬ ‫חח‬ ‫סוגיות מחשבה בראשית‬ ‫על כן לא תמצא ביום השביעי זכרון ערב ובקר כמו בשאר‬ ‫וביאר בעבודת הקדש (ח"ד פרק יג) וז"ל‪ ,‬הנה בהיות האדם על‬ ‫הימים‪ ,‬כי זמנו כולו בוקר אין בו ערב כלל וכו' (עין ב"ר פב‬ ‫התכונה ההיא והוא דו פרצופין‪ ,‬אינו טוב‪ ,‬כי בהיות ההוא‬ ‫טו)ז‪ .‬ועל דרך הקבלה‪ ,‬יום השביעי הוא הספירה השביעית‪,‬‬ ‫הוא חצי אדם‪ ,‬וחצי כבר אינו דבר ואינו טוב‪ ,‬וכשחזרה עמו‬ ‫נקראת עולם הנשמות כי שם כח הנשמה ושורשו‪ ,‬והנה היא‬ ‫פנים בפנים הרי הוא גוף שלם ואדם אחד‪ ,‬והברכה והטוב‬ ‫מעין הברכות‪ .‬והנפש בימות החול דוגמת אכסנאי בלא ביתו‬ ‫הנה הוא באחד‪ ,‬כי שניהם בהיותם פנים אל פנים‪ ,‬הנה הם‬ ‫וביום השבת דוגמת אכסנאי בביתו‪ ,‬ועל כן ויברך‪ ,‬כי האציל‬ ‫אחד‪ ,‬וזה אמרו זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את‬ ‫עליו ממקור הברכה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ועין עוד בדבריו‪ ,‬להלן ז‪ ,‬כבח‪.‬‬ ‫שמם אדם‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ועל שבת קודש אמרו (ב"ר יא‪ ,‬א)‪ ,‬כתיב (משלי י‪ ,‬כב) ברכת ה'‬ ‫וגדר ברכה זו כתב בעבודת הקודש (ח"ד פרק ט) וז"ל‪ ,‬ויברך‬ ‫היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה‪ ,‬ברכת ה' היא תעשיר‪ ,‬זו‬ ‫אתם אלקים‪ ,‬המשכת האור מן הבריכה העליונה מקור‬ ‫השבת‪ ,‬שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי‪ ,‬ע"כ‪ .‬והיא‬ ‫החיים‪ ,‬וכו'‪ ,‬תהיה הברכה גם מן המקור העליון‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכל‬ ‫מקור לכל הברכות כאילו שישנו בעולם‪ ,‬כמ"ש חז"ל (זוה"ק‬ ‫דבר ודבר ברכתו היא חיבורו למקורו העליון‪ ,‬ומיד נמשכת‬ ‫ח"ב סג‪ ,‬ב) מינה כולם מתברכין‪ ,‬ודו"ק היטב היטב‪.‬‬ ‫לו ברכת שפע‪.‬‬ ‫עוד ביאר בדעת זקנים (בראשית א‪ ,‬כב) וז"ל‪ ,‬ויברך אותם‬ ‫ואצל אדם‪ ,‬ברכתו ממקומו העליון‪ ,‬א"ס ב"ה‪ ,‬שהוא מקור‬ ‫אלקים‪ ,‬וכן ויברך אלקים את יום השביעי‪ ,‬הא למדת‬ ‫כל הברכות כולם‪ ,‬ודו"ק היטב‪.‬‬ ‫שהקונה דבר חדש מברך שהחיינו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ודו"ק ששבת הוא‬ ‫דבר חדש‪ ,‬דבר ששונה מכל ימות השבוע‪" ,‬והוא חידוש"‪,‬‬ ‫ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי‬ ‫והבן‪ .‬והוא שורש לעת"ל‪ ,‬שעתיד הקב"ה "לחדש" את‬ ‫בו שבת מכל מלאכתו וגו' (בראשית ב‪ ,‬ג)‬ ‫עולמו (סנהדרין צב‪ ,‬ב)‪ ,‬יום שכולו שבת‪ ,‬כמ"ש חז"ל (שם צז‪,‬‬ ‫וכן שמות כ‪ ,‬יא‪ ,‬ברך ה' את יום השבת ויקדשהו‪.‬‬ ‫ב‪ ,‬וסוף מס' תמיד)‪.‬‬ ‫וכתב ר' סעדיה גאון (כאן פסוק א) וז"ל‪ ,‬היו השישה בלתי‬ ‫וכאשר אנו מברכים בשב"ק על היין‪ ,‬אזי דבקים בכח ברכת‬ ‫שלמים‪ ,‬ולא נשלמו אלא בשביעי‪ ,‬במה נשלמה‪ ,‬בברכת‬ ‫שבת זו‪ ,‬עין צרור המור (בראשית ב‪ ,‬ג)ט‪.‬‬ ‫היום השביעי הקדוש‪ ,‬עכ"ל‪ .‬והבן מאוד‪ ,‬שברכת יום השבת‪,‬‬ ‫אינה רק ברכה לשבת עצמה‪ ,‬אלא זו ברכה לכלל הבריאה‪,‬‬ ‫ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם‬ ‫השלמת הבריאה‪ ,‬היא ברכה‪ ,‬ודו"ק‪ .‬שקצה הבריאה‪ ,‬אינו‬ ‫לאשה ויבאה אל האדם (בראשית ב‪ ,‬כב)‬ ‫גבול‪ ,‬אלא ברכה‪ ,‬המשכה‪.‬‬ ‫וכתב בשפתי חכמים (פסוק כא) וז"לי‪ ,‬כתב הרא"ם‪ ,‬זה אליבא‬ ‫ומהות ברכת השבת‪ ,‬כתב רש"י על אתר וז"ל‪ ,‬ברכו במן‬ ‫דמאן דאמר (עירובין יח א) ויבן ה' את הצלע – זנב‪ ,‬שלא נחסר‬ ‫וקידשו במן‪ ,‬עכ"ל ומקורו בחז"ל (ב"ר יא ב)‪.‬‬ ‫מגופו כלום וכו' (אזי לא נצרך בנין אלא לאשה ולא לאיש)‪ ,‬אבל‬ ‫למאן דאמר פרצוף (א"כ כשלקח האדם נחסר אף האדם‪ ,‬ולפ"ז‬ ‫ובאבן עזרא על אתר כתב וז"ל‪ ,‬ופירוש ברכה‪ ,‬תוספת טובה‪,‬‬ ‫'ויסגור בשר תחתינה') יהיה כמשמעו למלאות החסרון וכו'‪.‬‬ ‫וביום הזה תתחדש בגופות דמות כח התולדות‪ ,‬ובנשמות‬ ‫ואני אומר‪ ,‬אפילו למאן דאמר פרצוף‪ ,‬לא היה חסר מגופו‬ ‫כח ההכרה והשכל‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫כלום‪ ,‬כי היו כעין שני פרצופין עם גופין מדובקים זה בצד‬ ‫זה‪ ,‬ולא נחסר אלא מקום החתך וק"ל‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ורבינו בחיי על אתר כתב וז"ל‪ ,‬הנכון לפרש שברכו בחידוש‬ ‫שהיה בו ביום‪ ,‬והיא ברכת האורה‪ ,‬כי היום והלילה של יום‬ ‫ונמצא שנחלקו האם בנין ראשון שייך רק לאשה‪ ,‬או אף‬ ‫השביעי שוים באורה‪ ,‬וזאת היא הברכה ותוספת הטובה‪,‬‬ ‫ז ז"ל המדרש‪ :‬ר' לוי בשם ר' נזירא‪ ,‬שלשים וששה שעות שמשה אותה האורה‪ ,‬י"ב של ערב שבת‪ ,‬וי"ב של לילי שבת‪ ,‬וי"ב של שבת‪ ,‬וכיון ששקעה חמה בלילי שבת בקש הקדוש‬ ‫ברוך הוא לגנוז את האורה וחלק כבוד לשבת‪ ,‬הה"ד ויברך אלקים את יום השביעי‪ ,‬במה ברכו באורה‪ ,‬וכיון ששקעה חמה בלילי שבת והתחילה אורה משמשת התחילו הכל מקלסים‬ ‫להקב"ה‪ ,‬הה"ד (איוב לז‪ ,‬ג) תחת כל השמים ישרהו‪ ,‬מפני מה‪ ,‬ואורו על כנפות הארץ‪ .‬וכיון ששקעה חמה במוצאי שבת התחיל החשך ממשמש ובא ונתיירא אדם הראשון וכו'‪.‬‬ ‫ח ז"ל רבינו בחיי שם‪ :‬וע"ד הקבלה‪" ,‬כל אשר נשמת רוח חיים באפיו"‪ ,‬מלת "כל" רמז למדת "כל" אשר בה נתברך אאע"ה‪ ,‬והיא הספירה העשירית‪ ,‬ומשם פורחות הנשמות‪ ,‬וזה‬ ‫שתקנו רבותינו ז"ל לומר ביום שבת "נשמת כל חי"‪ ,‬וזהו כי בו שבת וינפש (ע"פ שמות לא‪ ,‬יז)‪ ,‬והוא מעין הברכות ויסוד החיים‪ ,‬וזהו ויברך אלהים את יום השביעי‪.‬‬ ‫ט ז"ל צרור המור‪ :‬יש בכאן רמז לברכת היין בשבת‪ ,‬דכתיב ויברך אלהים את יום השביעי‪ ,‬וסוד הקדוש דכתיב ויקדש אותו‪ ,‬לכן אמר זכריהו על היין‪ ,‬אחר שצויתיך לברך עליו‪,‬‬ ‫דכתיב ויברך אלקים‪ ,‬בסוד יין המשמח אלקים ואנשים (שופטים ט‪ ,‬יג)‪ .‬וכו'‪ .‬ולכן צריך לברך על היין בכל שלשה סעודות‪ ,‬וכו'‪.‬‬ ‫י דבריו מוסבים על הפסוק 'ויקח אחת מצלעתיו ויסגור בשר תחתנה'‪ ,‬ופירש"י‪ :‬ויסגור ‪ -‬מקום החתך‪.‬‬ ‫ט‬ ‫בלבבי משכן אבנה • בראשית• תשפ"ז • ‪#470‬‬ ‫סוגיות מחשבה בראשית‬ ‫ותריסי חנויות וכיוצא בו‪ ,‬שאין בו אלא "חיבור פרקים" (ואינו‬ ‫באיש‪ ,‬ודו"ק‪ .‬ועין ברכות סא אאי‪ ,‬ובדקדוקי סופרים שםבי‪,‬‬ ‫בנין גמור‪ ,‬אלא בנין פורתא‪ ,‬ודו"ק)‪ ,‬אבל לעשות כלי ודאי בנין‬ ‫ולבוש האורהגי ומשכיל לדודדי‪.‬‬ ‫הוא‪ ,‬כדאיתא לקמן בפרק הבונה (קב ב)‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫אולם בגמ' (נדה מה ב) אמרו א"ר חסדא‪ ,‬מאי דכתיב ויבן ה'‬ ‫אולם יש שאף חיבור חלקים הוא חיבור גמור‪ ,‬כמ"ש הר"י‬ ‫אלקים את הצלע‪ ,‬מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה‬ ‫והובא בריטב"א (עירובין לה א) וז"ל‪ ,‬הויא לה כמנורה של‬ ‫יותר מבאיש‪ .‬ואידך‪ ,‬ההוא מיבעיא ליה לכדריש לקיש‪,‬‬ ‫חוליות ומטה של טרסיים ותריסי חנויות‪ ,‬שאין בהם בנין‬ ‫דאמר ריש לקיש משום ר"ש בן מנסיא‪ ,‬ויבן ה' אלקים את‬ ‫וסתירה‪ ,‬אבל במה שהוא כלי שלם‪ ,‬כלומר שאינו של חוליות‬ ‫הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם‪ ,‬מלמד‬ ‫(אלא) וחיבורו חיבור גמור במסמרים וכיוצא בו‪ ,‬יש בו בנין‬ ‫שקלעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם הראשון‪ ,‬שכן ברכי‬ ‫וסתירה‪ ,‬וכדאמרינן התם (שבת קב ב) עיל שופתא בקופניא‬ ‫הים קורין לקלעיתא בנייתא‪ ,‬ולדברי הגמ' לא הוזכר כלל‬ ‫דמרא חייב משום בונהזט‪ ,‬מפני שחיבורו חיבור גמור‪.‬‬ ‫תפיסת בנין אצל האיש אלא אצל האשה‪.‬‬ ‫והוזכר בגמ' ב' לשונות מהו בנין‪ ,‬ויבן‪ ,‬או לשון 'בינה' או לשון‬ ‫ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו‬ ‫'קליעה'‪ .‬ושורש הדברים‪ ,‬כי שורש עניין 'בנין' הוא במה‬ ‫(בראשית ב‪ ,‬כה)‬ ‫שהקב"ה בנה עולמות‪ ,‬ושורשו בתורה‪ ,‬אסתכל באורייתא‬ ‫ופרש"י וז"ל‪ ,‬שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב‬ ‫וברא עלמא (זוה"ק ח"א קסא‪ .).‬ולכן ללשון ראשון נאמר שבנין‬ ‫לרע עכ"ל‪ .‬ולכן לא יתבוששו ממה שהיו ערומים‪ ,‬כמ"ש‬ ‫לשון 'בינה'‪ ,‬והוא כח הבנין שמכחו נברא העולם‪' ,‬בינה' –‬ ‫בשפתי חכמיםזי‪ .‬ובפרט לא היו בושים על מקום הבושת‪,‬‬ ‫שעל ידה בנה הקב"ה את עולמו (עי' אור יקר על ס' יצירה פ"ה‬ ‫שהוא מקום הערוה‪ ,‬עין רד"ק על אתרחי‪ ,‬ועין מורה נבוכיםטי‪.‬‬ ‫מ"ו)‪ .‬אולם אמרו חז"ל (ב"ר ג ז) שהיה בונה עולמות ומחריבן‪,‬‬ ‫וכתב הרמב"ן (פסוק ט) וז"ל‪ ,‬בעת הזאת לא היה בין אדם‬ ‫ואח"כ בנה עולם דידן‪ ,‬הנקרא עולם התיקון‪ ,‬ואמרו רבותינו‪,‬‬ ‫ואשתו המשגל לתאוה‪ ,‬אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו‪,‬‬ ‫שהיה בו "מתקלא" (זוה"ק ח"ב קעו‪ ,):‬חיבור ג' קוים של חסד‬ ‫ולכן היו האברים כולם בעיניהם כפנים והידים ולא יתבוששו‬ ‫– דין – רחמים‪ ,‬כמ"ש (רש"י בראשית א א) עמד ושיתף עמו‬ ‫בהם‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ועדיין לא היה בהם בחירה‪ ,‬עיי"ש בדבריוכ‪.‬‬ ‫מדת הרחמים‪ ,‬וזהו 'קליעה'וט‪ .‬והבן‪ ,‬שתחלה נברא העולם‬ ‫ובעומק‪ ,‬עין חת"ס פסוק כהאכ‪.‬‬ ‫ע"י בינה‪' ,‬בינה' מלשון בין לבין‪ ,‬הבדלה‪ ,‬ולכך נחרב כי אין‬ ‫בו צירוף וחיבור‪ ,‬ואח"כ חזר ובנה עולמות באופן ובמדרגת‬ ‫והנה אמרו (ב"ר יח ו)‪ ,‬א"ר אלעזר‪ ,‬שלשה הן שלא המתינו‬ ‫'קליעה'‪ ,‬חיבור‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫בשלותן שש שעות‪ ,‬ואלו הן אדם וישראל וסיסרא‪ ,‬אדם‬ ‫שנאמר ולא יתבוששו‪ ,‬לא באו שש שעות והוא בשלותו‪,‬‬ ‫והבן‪ ,‬שחיבור חלקים אינו תמיד בנין גמור‪ ,‬כמ"ש הריטב"א‬ ‫וישראל שנאמר (שמות לב א) וירא העם כי בשש משה‪ ,‬כי‬ ‫(שבת עד ב) וז"ל‪ ,‬דכי אמרינן אין בנין בכלים‪ ,‬כגון חזרת מנורה‬ ‫אי ז"ל הגמ'‪ :‬בשלמא למאן דאמר פרצוף‪ ,‬היינו דכתיב ויסגר בשר תחתנה‪ ,‬אלא למאן דאמר זנב מאי ויסגר בשר תחתנה‪ ,‬אמר רבי ירמיה ואיתימא רב זביד ואיתימא רב נחמן בר‬ ‫יצחק‪ ,‬לא נצרכה אלא למקום חתך‪.‬‬ ‫בי שהביא מכת"י שגרס להיפך‪ :‬בשלמא למ"ד זנב היינו דכתיב ויסגר בשר תחתנה‪ ,‬אלא למ"ד פרצוף מאי ויסגר‪ ,‬אמר רבי ירמיה וכו' לא נצרכה אלא למקום חתך‪ .‬וביאר בדק"ס‬ ‫ומטה‪ ,‬כמו 'היציע התחתונה' (מלכים‪-‬א' ו ו)‪ ,‬ואח"כ אמרה לא נצרכה אלא למקום חתך‪ ,‬ופירוש‬ ‫שם וז"ל‪ :‬ואולי היא גיר' ישרה‪ ,‬שמתחלה פירשה הגמ' 'תחתנה' לשון 'תחתונה' ַ‬ ‫'תחתנה' – 'במקומה'‪ ,‬כמו 'התחת אלקים אני' (בראשית ל ב‪ ,‬נ יט)‪.‬‬ ‫גי ז"ל‪ :‬אליבא דמ"ד פרצוף‪ ,‬הוצרך לפרש מיד מה שהוקשה לו‪ ,‬איך נופל עליו לשון 'ויסגור'‪ ,‬שהרי לא היה כאן לא נקב ולא גומא אלא שחלקו לשנים‪ .‬ואמר‪ ,‬אעפ"כ שייך לומר‬ ‫בדוחק 'ויסגור' על מקום החתך ואפי' אליבא דמ"ד פרצוף‪.‬‬ ‫די ז"ל‪ :‬ויסגור מקום החתך‪ ,‬כלומר דלמ״ד פרצוף א״צ לבאר‪ ,‬דפשיטא דצריך היה לסגרה שהרי כל גבו מאחוריו נשארה פתוחה וחתוכה‪ ,‬ומיהו למ״ד זנב נמי א״ש – דלא נצרכה‬ ‫אלא למקום חתך‪.‬‬ ‫וט ועי' רש"י דברים לב ט‪ :‬כחבל הזה שהוא עשוי בשלשה גדילים [אברהם יצחק ויעקב‪ ,‬עי"ש]‪.‬‬ ‫זט ופירש"י‪ :‬שופתא ‪ -‬יתד קטן שתוחבין בתוך בית יד של מרא [‪-‬מעדר] בהיותו בנקב הברזל‪ ,‬להדקו שלא יצא‪ .‬קופינא הוא חור שבראש המר‪.‬‬ ‫זי ז"ל השפתי חכמים‪ :‬שלא מחמת חסרון חכמה‪ ,‬אלא מחמת שלא היו צריכין לידע דרך צניעות כלל‪ ,‬כיון שלא היה להם יצר הרע‪.‬‬ ‫חי ז"ל הרד"ק‪ :‬ולא יתבוששו‪ ,‬בא להודיע כי לא אכלו מפרי עץ הדעת‪ ,‬ולא היה להם בשת אם ערותם מגולה‪ ,‬כי לא שמשו עדיין‪ ,‬כי לא היה להם עדיין כח תאות המשגל‪ ,‬והיו להם‬ ‫אברי הערוה כשאר האברים ולא היו בושים מהם‪.‬‬ ‫טי במורה נבוכים ח"א פ"ב ביאר כי שכלו של אדם הראשון היה מושלם גם קודם החטא‪ ,‬אלא שלא היה מבחין בין המגונה לנאה‪ ,‬וז"ל‪ :‬ובשכל יבדיל האדם בין ה'אמת' וה'שקר'‪ ,‬וזה‬ ‫היה נמצא בו [באדה"ר] על שלמותו ותמותו‪ .‬אמנם ה'מגונה' וה'נאה' הוא במפורסמות‪ ,‬לא במושכלות‪ ,‬כי לא יאמר השמים כדוריים נאה‪ ,‬ולא הארץ שטוחה מגונה‪ ,‬אבל יאמר אמת‬ ‫ושקר‪ .‬וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל – אמת ושקר‪ ,‬ועל הנאה והמגונה – טוב ורע‪ .‬ובשכל ידע האדם האמת מן השקר‪ ,‬וזה יהיה בענינים המושכלים כלם‪ .‬וכאשר היה על‬ ‫שלמות עניניו ותמותם‪ ,‬והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם (תהלים ח ו) ותחסרהו מעט מאלהים‪ ,‬לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא להשיגם‪,‬‬ ‫עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות‪ ,‬והוא גלוי הערוה‪ ,‬לא היה זה מגונה אצלו‪ ,‬ולא השיג גנותו‪ .‬וכאשר מרה‪ ,‬ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות‪ ,‬כמו שאמר‬ ‫כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים‪ ,‬נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית‪ ,‬ומפני זה מרה במצוה אשר בעבור שכלו צוה בה‪ ,‬והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנות‬ ‫ובהתנאות‪ ,‬ואז ידע שיעור מה שאבד לו ומה שהופשט ממנו ובאיזה ענין שב‪ .‬ולזה נאמר והייתם כאלהים יודעי טוב ורע‪ ,‬ולא אמר יודעי שקר ואמת‪ ,‬או משיגי שקר ואמת‪ ,‬ואין‬ ‫בהכרחי טוב ורע כלל‪ ,‬אבל שקר ואמת‪.‬‬ ‫כ זה המשך לשון הרמב"ן‪ :‬והנה אחרי אכלו מן העץ היתה בידו הבחירה‪ ,‬וברצונו להרע או להטיב בין לו בין לאחרים‪ .‬וזו מדה אלקית מצד אחד‪ ,‬ורעה לאדם‪ ,‬בהיות לו בה יצר‬ ‫ותאוה‪.‬‬ ‫אכ ז"ל חתם סופר עה"ת‪ :‬ויהיו שניהם ערומים וגו' ולא יתבששו‪ ,‬ואחר כך התבוששו‪ ,‬ואירא כי ערום אנוכי ואחבא (להלן ג י)‪ .‬והענין‪ ,‬כי בעלי חיים כולם יש להם זכרות ונקבות‬ ‫ופרים ורבים‪ ,‬ואין זה בושת‪ .‬ומלאכי השרת אין בהם איברים אלו ולא נקבה ולא שום ענין זיווג‪ .‬אמנם גבוה מעל גבוה ית"ש שייך יחוד קב"ה ושכינתי' עם כנס"י‪ ,‬ואין להאריך‪.‬‬ ‫והאדם נברא בצלם אלקים עליון‪ ,‬ואין לו בושת באברים הללו כי הוא חשוב בזה יותר ממלאכי השרת‪ ,‬ולא יתבוששו‪ .‬אך כשנפל ממדריגתו ונדחה מכלפי מעלה‪ ,‬הרי הוא הולך‬ ‫בקומה זקופה כמלאך ואיברי משגל כבהמה‪ ,‬וזה לו לבושה‪.‬‬ ‫ירּוׁש ִָלם‬ ‫תֹורה ְּודבַ ר ה' ִמ ָ‬ ‫ּכִ י ִמ ִּצּיֹון ֵּת ֵצא ָ‬ ‫יי‬ ‫סוגיות מחשבה בראשית‬ ‫שסבירא להו שם דהוה עולות‪ .‬עיי"ש‪ .‬ועיין ירושלמי (מגילה‪,‬‬ ‫באו שש שעות ולא בא משה‪ ,‬סיסרא שנאמר (שופטים ה כח)‬ ‫פ"א‪ ,‬הי"א) שלמד שהקריב עולה‪ ,‬מחלביהן היינו שמניהון‪,‬‬ ‫מדוע בשש רכבו לבא‪ ,‬בכל יום היה למוד לבא בשלש שעות‬ ‫עיי"ש‪ ,‬היינו בהמה משובחת ושמנה‪ ,‬וכמ"ש (מדרש אגדה‬ ‫בארבע שעות ועכשיו באו שש שעות ולא בא‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ועין‬ ‫על אתר) מן המובחרים שבהם‪ .‬וכתב בגור אריה (שם) וז"ל‪,‬‬ ‫תיקונים דף כח בבכ‪.‬‬ ‫שהביא מעידי עדית‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫והבן‪ ,‬ד"שש" הוא בחינת חצי ‪ -‬אמצעי‪ ,‬וזהו שלא בא לנקודת‬ ‫ואמרו (פרקי דרבי אליעזר‪ ,‬פרק כא) והבל הביא מבכורות צאנו‬ ‫האמצע בתיקונו‪ ,‬שהוא הוא נקודת הבחירה המתוקנת‪ ,‬וזהו‬ ‫ומחלבהן‪ ,‬כבשים שלא נגזזו לצמר (כי בכור אסור בגיזה)‪ .‬ואמרו‬ ‫לא יתבוששו‪ ,‬לא באו למקום האמצע‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫(מדרש אגדה על אתר‪ ,‬ועוד) שעטנז אסור לאדם ללובשו משום‬ ‫קין והבל‪ ,‬שאסר הקב"ה ללבוש כשם שלא נתערב קרבן קין‬ ‫מהלך נוסף כתב בצרור המור על אתר וז"ל‪ ,‬אחר שהם‬ ‫שהיה מזרע פשתן עם קרבן הבל שהיה מבכורות צאנו שלא‬ ‫כגוף אחד‪ ,‬כמו שלא יתבייש האדם מעצמו‪ ,‬כן לא יתבייש‬ ‫נגנז לצמר‪ ,‬כך שלא יתערבו ב' מינים הללו‪ ,‬לא בלבושם ולא‬ ‫מאשתו‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ומעין זה באדרת אליהו על אתרגכ‪ .‬ובעומק‬ ‫בפעולה לשום הנאה בעולם‪ .‬ועיין ילק"ש (בראשית‪ ,‬רמז לה)‪.‬‬ ‫זהו לא יתבוששו‪ ,‬לשון שש כנ"ל‪ ,‬והינו נקודת אמצע הזמן‬ ‫ונקודת אמצע הנפש‪ ,‬ובנקודת אמצע נעשו כשתים‪ ,‬ולא היו‬ ‫וקרבן הבל היה בו שלמות למ"ד שלמים היה ולא נתערב בו‬ ‫גוף אחד‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫כח קלקול שלא כלאים כנ"ל‪ ,‬אלא שלם היה‪ .‬ולמ"ד עולה‬ ‫היה נתעלה כליל‪ ,‬וזה גרם שאף הבל עצמו מת ונתעלה‬ ‫והבן עוד‪ ,‬דכאשר יש גילוי של אמצע‪ ,‬יתחלקו‪ ,‬אולם קודם‬ ‫בשלמות לשורשו‪ ,‬מכח קרבנו‪ .‬כמ"ש (תיקונים‪ ,‬תיקון סט‪ ,‬קא‪,‬‬ ‫לכן‪ ,‬אזלינן בתר רוב‪ ,‬ולכן לא ראו שני צדדים‪ ,‬טוב ורע‪ ,‬אלא‬ ‫ע"ב) וקרביה הוה מבכורות צאנו ואתקבל ליה ברעוא וכו'‪,‬‬ ‫רובו ככולו‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫דקרבניה אסתלק לאתר דעתיק יומין דאתמר ביה ועתיק‬ ‫וכתב בהעמק דבר על אתר וז"ל‪ ,‬כל המפרשים הבינו‬ ‫יומין יתיב וכו'‪ .‬אמר ליה א"כ דקרבנא דיליה אתקבל‪ ,‬אמאי‬ ‫בפירוש ולא יתבוששו מלשון בושה‪ ,‬אע"ג שלא בא בכל‬ ‫אתייהיב חיילא לקין למקטליה‪ ,‬בגין דא יש הבל אשר נעשה‬ ‫המקרא בושה בכפולים‪ ,‬וא"כ ולא יבושו מיבעי‪ ,‬וכו'‪ ,‬עכ"ל‬ ‫על הארץ וגומר‪ ,‬אמאי‪ ,‬א"ל הכא ודאי רזא עלאה דאיהו‬ ‫עיי"ש‪ .‬ויש לפרש ביאור כפל הלשון בלשון רבים‪ ,‬שהוא הן‬ ‫הוה דרגא דעץ הדעת טוב ורע דחאב ביה‪ ,‬ובמה דחאב ביה‬ ‫בלא 'בושה'‪ ,‬והן בלא 'לבוש'דכ‪.‬‬ ‫קביל ענשיה בהאי עלמא‪ ,‬ובההוא קרבנא דאתקביל מניה‬ ‫אשתזיב מענשא דההוא עלמא‪ ,‬דתרי עונשא הוה מחויב‪ ,‬חד‬ ‫והגר"א (תיקון יא מתיקונים אחרונים) כתב לבאר תיבת יתבוששו‬ ‫לעילא וחד לתתא‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫וז"ל‪ ,‬ולא יתבוששו‪ ,‬שלא "נתלבשו" בעריות‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬בבחינת‬ ‫יצרא "אלבשא" (כתובות נא ב)‪.‬‬ ‫והבן שע"י קרבנו שהיה לחד מ"ד שלמים הושלם‪ ,‬ולחד מ"ד‬ ‫עולה התעלה‪ ,‬וכיוון שהיה קרבנו בכור‪ ,‬אזי דבק בראשית‪,‬‬ ‫וכתב בספר הפליאה (ד"ה ויהיו שניהם ערומים) וז"ל‪ ,‬יתבוששו‪,‬‬ ‫ולשם נתעלה במיתתו‪ .‬וכמ"ש (שם‪ ,‬קיב‪ ,‬ע"ב) הבל הוה‬ ‫הם אותיות 'יבושת'‪ ,‬ו'שין'‪ ,‬והוא מלשון יבושת המים וכו'‬ ‫רעותיה דקרבנא דיליה לקרבא שכינתא לההוא דאתמר ביה‬ ‫עיי"ש בדבריו‪.‬‬ ‫ועתיק יומין יתיב לבושיה כתלג חוור ושער רישיה כעמר‬ ‫ובעומק‪ ,‬לא היה עדיין חיבור יום השישי לשבת‪' ,‬יתבוששו'‬ ‫נקי‪ ,‬במאי‪ ,‬בההוא דאקריב מבכורות צאנו ומחלבהן‪ .‬ועיי"ש‬ ‫אותיות 'שישי‪-‬שבת'‪ ,‬עין לקוטי תורה בראשית ד"ה‬ ‫(קיח‪ ,‬ע"א)‪ .‬ועיין עוד זהר חדש (תיקונים‪ ,‬ח"ב‪ ,‬פח‪ ,‬ע"א)‪.‬‬ ‫וישלחהוהכ‪.‬‬ ‫וטעם נוסף מדוע מת הבל‪ ,‬כתב המהר"ל (גור אריה על אתר)‬ ‫וז"ל‪ ,‬והבל גם הביא הוא‪ ,‬כמו שקין היה מכוון להרחיק הבל‬ ‫והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן‬ ‫והביא מזרע פשתן שהוא הפך הצאן‪ ,‬הבל גם היה כוונתו‬ ‫(בראשית ד‪ ,‬ג)‬ ‫להביא דבר שהוא הפך קין וכו'‪ ,‬שהיה מכוון להרחיק הברכה‬ ‫ואמרו (זבחים‪ ,‬קטז‪ ,‬ע"א) איזהו דבר שחלבו קרב לפני מזבח‬ ‫מקין שהיה עובד אדמה‪ ,‬כי הצאן הוא הפוך לו וכו'‪ ,‬ונראה‬ ‫ואין כולו קרב לגבי מזבח‪ ,‬הוי אומר זה שלמים‪ .‬אולם יש‬ ‫בכ ז"ל תיקוני זוהר‪ :‬דערב רב אפרישו בין שש לשבע במתן תורה‪ ,‬כמה דאת אמר וירא העם כי בשש משה‪ ,‬ואוקמוהו בשש‪ ,‬באלין שית שעתין עבדו ית עגלא‪ ,‬ואפרישו בין ו"ק‬ ‫דאינון שש‪ ,‬לשבע‪.‬‬ ‫גכ ז"ל אדרת אליהו‪ :‬כי עד הנה היו בגוף אחד‪ ,‬זה לפנים וזה לאחור‪ ,‬ואמר‪ ,‬גם אחרי כן שהיו שני גופים נבדלים וערומים‪ ,‬ולא יתבוששו מחוש התשמיש כמו מכל אברי האדם‪ ,‬מפני‬ ‫שלא היו יודעים הרע‪.‬‬ ‫דכ ועי' עוד בדבריו ב'הרחב דבר' שם‪ :‬כל זה לפי המפרשים ז"ל‪ .‬אבל עוד נראה‪ ,‬שנכלל בזה גם מלשון 'בושש' כמשמעו‪ ,‬וזהו כלל בלשון הקודש שמערבין שני שרשים בתיבה‬ ‫אחת בשני כונות‪ ,‬וכו'‪ .‬ככה בפירוש ולא יתבששו נכלל שני כונות‪ ,‬מלשון בושה‪ ,‬כפשט תיבת 'ערומים' דמשמעו בלי לבוש‪ ,‬וכו'‪ ,‬אבל עוד יש כונה שניה גם בתיבת ערומים‪ ,‬וכו'‪,‬‬ ‫התפשטות הגוף וצרכיו מעליו‪ ,‬והוא נושא דיע ודבוק עם דעת עליון‪ .‬ועל פי זה הפירוש השני במלת ערומים – יהיה משמעות אחר במלה יתבוששו‪ ,‬מלשון 'בושש'‪( .‬והנה) [דהנה]‬ ‫כל הנביאים‪ ,‬מי שרוצה להתדבק בשכינה‪ ,‬נדרש להפשיט מעליו לבושי הגוף היינו דעות אנושי‪ ,‬ולהתדבק עצמו ודעותיו בשכינה‪ ,‬וא"כ לא בקל ובמהירות משיג מעלה העליונה‬ ‫זו‪ ,‬עד שמשתהה כמה שעות להתקרב לאט לאט‪ .‬משא"כ אדם לפני החטא היה ערום מבלי חציצה מדעות אנושי‪ ,‬וא"כ כשרצה להיות דבוק בשכינה לא בושש עד שהגיע למעלה‬ ‫זו להיות ערום מדעת צרכי הגוף‪ ,‬אלא השיג תיכף ומיד אהבת ה'‪ ,‬וה"ז כמו משה רבינו שאמר בפני רבים (במדבר ט ח) עמדו ואשמעה מה יצוה ה'‪ ,‬עכ"ל עעו"ש‪.‬‬ ‫הכ ז"ל הליקוטי תורה לאריז"ל‪ :‬זכה עזר‪ ,‬לא זכה כנגדו‪ ,‬והוא לא זכה‪ ,‬ששימש מטתו שלא בזמנה קודם השבת‪ .‬וז"ש ויהיו שניהם ערומים‪ ,‬וכמו שארז"ל שראה הנחש עסוקים‬ ‫בתשמיש ונתאוה להם‪ .‬וזהו ולא יתבוששו‪ ,‬מפני שלא היה בוש"ת נטפל להם נחש‪ ,‬ושבת אותיות בשת‪ ,‬מפני שאם היה ממתין ביום שבת אין בו שליטת נחש כלל‪ ,‬ומפני שלא‬ ‫יתבוששו שלא המתין לשבת שהוא הבושת לכך סמך אליו מיד והנחש היה ערום‪.‬‬ ‫אי‬ ‫בלבבי משכן אבנה • בראשית• תשפ"ז • ‪#470‬‬ ‫סוגיות מחשבה בראשית‬ ‫יחד‪ ,‬לומר לך‪ ,‬מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו‪ ,‬אף שני‬ ‫שמפני זה נענש הבל ונהרג וכו'‪ ,‬דלמה לא הביא שור כמו‬ ‫ת"ח מחדדין זה את זה בהלכה וזהו בחינה נוספת בלטש‬ ‫שהקריב אדה"ר‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬עיי"ש‪ .‬ובעומק עי"ז נפל בכורו‬ ‫ברזל‪ ,‬ודו"ק ובפרט ת"ח שבא"י מחדדין זה את זה‪ ,‬עין‬ ‫לבכורי מצרים שהוכהו במכת בכורות‪.‬‬ ‫תענית שם‪ .‬ועין כלי יקר (דברים ח ט)‪ .‬וכתב החת"ס (דברים ח‬ ‫ח) וז"ל‪" :‬וברזל מרמז נמי על חריפות שכל‪ ,‬כדדרשינן התם‪,‬‬ ‫וצלה גם היא ילדה את תובל קין‬ ‫ברזל בברזל יחד‪.‬‬ ‫לטש כל חרש נחשת וברזל (בראשית ד‪ ,‬כב)‬ ‫וברזל יש בו קושי‪ ,‬וכמ"ש (ויקרא כו יט) ונתתי שמיכם כברזל‪,‬‬ ‫וכתב הכתב והקבלה (דברים יט ח) וז"ל‪" :" :‬שהקרדום יקרא‬ ‫וכתיב דברים ג יא‪ ,‬ערשו ערש ברזל‪ ,‬ואמרו (תענית ח א) אם‬ ‫גרזן ויקרא ברזל‪ ,‬ומשימוש הלשון למדנו כי יקרא ברזל מצד‬ ‫ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל וכו'‪ ,‬ועוד‪.‬‬ ‫חומרו שהוא ברזל (אחד מז' מתכות) ויקרא גרזן מצד צורתו‬ ‫שהוא החידוד עד שראוי לגזירה לכרות ולגזור בו‪ ",‬עכ"ל‬ ‫וזהו נכסי "צאן ברזל" כמ"ש (ב"מ ע ב) אי קבל עליה מרה‬ ‫וכתב הרד"ק (שמואל א יג כ) וז"ל‪" :" :‬ללטוש‪ ,‬לחדד""‪ ,‬עכ"ל‬ ‫אונסא וזולא‪ ,‬צאן ברזל קרית ליה‪ .‬פי'‪ ,‬שכך אינו מנכסים‬ ‫וזהו לטש ברזל‪ ,‬והבן‪ .‬ועין עוד רד"ק‪ ,‬שם ב לב כג‪ ,‬ויחזקאל‬ ‫שאין בהם שינוי שוויות לבעליו‪ ,‬חזקים ובלתי משתנים‪.‬‬ ‫כא כו‪ .‬וכתב במצודות ציון (משלי כז יז) וז"ל‪" :" :‬ברזל‪ -‬כמו‬ ‫וכתיב (ירמיה א) לעיר מבצר לעמוד ברזל‪ .‬ואמרו (ב"ב י א)‬ ‫הלוטש ברזל הסכין באחר נעשית חדה ושנונה""‪ ,‬עכ"ל‬ ‫עשרה דברים קשים נבראו בעולם‪ ,‬הר קשה ברזל מחתכו‪,‬‬ ‫ובמלבי"ם שם כתב וז"ל‪" :" :‬מחדדים את הברזל בברזל אחר‬ ‫ברזל קשה אור מפעפעו וכו'‪ .‬וזהו לטש כל חרש נחשת‬ ‫ומסיר החלודה""‪ ,‬עכ"ל אולם עיקר תיקון ובנין הברזל אינו‬ ‫וברזל‪ ,‬מביאו באש ומלטשו‪ ,‬כי ברזל קשה אור מפעפעו‪.‬‬ ‫רק בחדוד כנ"ל‪ ,‬אלא באור‪ ,‬כנ"ל‪ .‬וכמ"ש (קדושין ל ב) אם‬ ‫פגע בך מנוול זה‪ ,‬משכהו לביהמ"ד אם אבן הוא נימוח אם‬ ‫ומחד ת"ח צריך שיהא קשה כברזל‪ ,‬וכמ"ש (מנחות צה ב)‬ ‫ברזל הוא מתפוצץ וכו'‪ .‬שנאמר (ירמיה כג כט) הלא כה דברי‬ ‫הקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל ומנו רב ששת‪.‬‬ ‫כאש נאום ה'‪ ,‬עין גר"א בראשית ד כג‪ .‬משלי כה כא‪ .‬והבן‬ ‫ואמרו (תענית ד א) כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח וכו'‬ ‫שיש תיקון פורתא של ברזל‪ ,‬והוא חידוד ברזל בברזל‪ ,‬ויש‬ ‫אולם מצד הקלקול אמרו תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל‬ ‫תיקון גמור לעשות לו צורה חדשה‪ ,‬וזה ע"י האור‪ ,‬עין ספר‬ ‫כנ"ל‪.‬‬ ‫המשלים לר"ע גיקטיליא‪ ,‬אות נט‪.‬‬ ‫ובחינה נוספת בברזל מצינו שהוא כח החידוד‪ ,‬כמ"ש (תענית‬ ‫ז א) א"ר חמא א"ר חנינא‪ ,‬מאי דכתיב (משלי כז יז) ברזל בברזל‬ ‫ירּוׁש ִָלם‬ ‫תֹורה ְּודבַ ר ה' ִמ ָ‬ ‫ּכִ י ִמ ִּצּיֹון ֵּת ֵצא ָ‬ ‫ביבי‬ ‫שולחן ערוך עם ביאור בלבבי משכן אבנה‬ ‫הלכות תפילין‬ ‫סימן כו ‪ -‬סעיף א'‪ :‬אם אין לו אלא תפלה אחת‪ ,‬מניח אותה שיש לו ומברך עליה‪ ,‬שכל אחת מצוה בפני‬ ‫עצמה‪ .‬והוא הדין אם יש לו שתיהם‪ ,‬ויש לו שום אונס שאינו יכול להניח אלא אחת‪ ,‬מניח אותה שיכול‪.‬‬ ‫בירור הלכה ‪ -‬סעיף א'‬ ‫ומקור דין של להניח אחת אף כשיש לו שניהם‪ ,‬הוא ברא"ש (הלכות קטנות‪ ,‬אות טו) וז"ל‪ ,‬הילכך בין יש לו בין אין לו‪ ,‬אין מעכב ויכול‬ ‫להניח זה בלא זה היכא דאיכא שום אונס‪ ,‬כגון שהלך (וי"ג שהולך) בדרך ואין יכול להתעכב ולהניח של יד מניח של ראש ולא חיישינן‬ ‫למ"ש כל זמן שהם בין עיניך יהיו שנים‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫וכתב בערוך השלחן (אות ב) וז"ל‪ ,‬ודאי לא התירו לו משום זריזות הדרך להבטל ממצות תפילין כראוי‪ ,‬אלא א"כ הולך לפקוח נפשות‬ ‫וכהאי גוונא‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכתב המג"א (ס"ק א' על דברי הרא"ש) וז"ל‪ ,‬וקשה מנא ליה הא‪ ,‬דלמא דדוקא באונס גמור כגון שיש לו מכה ביד‪ ,‬אבל‬ ‫משום איחור דרכו לא התירו לו לבטל מצות תפילין‪ ,‬וי"ל דמכל מקום יניחם אח"כ‪ ,‬אלא דקמ"ל דאע"ג דאין יכול להניח עתה של יד‪,‬‬ ‫מ"מ יניח של ראש לבד‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ודנו האחרונים על לשון הרא"ש "יניח של ראש" מדוע כתב שיניח של ראש ולא של יד‪ .‬וכפשוטו ביאר בשו"ע הרב (אות ג) וז"ל‪ ,‬מניח‬ ‫של ראש לצד שאין בהנחתו שהות כל כך‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולדבריו עסקינן ביכול להניח בשהות שיש לו רק של ראש ולא של יד‪ ,‬אולם מבואר‬ ‫מתוך דבריו שאם יש שהות להניח איזה שירצה צריך להניח של יד‪ ,‬דאם לא כן למה פירש דברי הרא"ש באופן שאין לו שהות רק‬ ‫להניח של ראש ולא של יד‪ ,‬הול"ל לפרש דברי הרא"ש בסתמא‪ ,‬ולכן מניח של ראש מדין קדימה ודו"ק‪.‬‬ ‫ובאמת כתבו האחרונים להניח של ראש בלבד‪ ,‬כיון שתפילין של ראש יש בו קדושה יתירה כדלעיל‪ .‬עין ישועות יעקב ס"א‪ ,‬וארצות‬ ‫החיים בהרחבה‪ .‬אולם מאידך יש טעם להניח רק של יד‪ ,‬כי אין מעבירין על המצות כ"כ בארצות החיים‪ .‬וטעם נוסף להניח רק של יד‪,‬‬ ‫מהטעם שכתב הרא"ש עצמו‪ ,‬כמ"ש והיו לטוטפות בין עיניך‪ ,‬כל זמן שהם בין עיניך יהיו שתים‪ .‬אולם הראש כתב שאין לחוש לכך‪,‬‬ ‫לדברי השו"ע הרב‪ ,‬כיון שא"א לו להניח רק של ראש‪ .‬וכתב בישועות יעקב שאין איסור אלא רק כשיכול להניח שניהם‪ .‬אולם ביכול‬ ‫להניח איזה שירצה ואעפ"כ פסקו להניח של ראש‪ ,‬ביאר במחצית השקל‪ ,‬שהוא איסור קל‪ ,‬עי"ש בדבריו‪ .‬ועוד נראה‪ ,‬דלשון הגמ'‬ ‫(מנחות לו‪ ,‬ע"א) כל זמן שבין עיניך יהיו שתים‪ ,‬ויש לדקדק הלשון "כל זמן"‪ ,‬ונראה לחדש שהכוונה שדין שיהיו שתים‪ ,‬היינו שאף אם‬ ‫הניח של יד ושל ראש‪ ,‬ואח"כ רוצה להוריד רק של יד‪ ,‬אסור‪ ,‬אולם אם יש לו רק אחת אין איסור בכך‪ ,‬וכן נאמר סדר קדימה אם בא‬ ‫להניח שתיהם‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫הלכה פסוקה ‪ -‬סעיף א'‬ ‫יכול להניח רק תפלה אחת‪ ,‬יכול להניח איזה שירצה‪.‬‬ ‫פירוש על דרך הסוד ‪ -‬סעיף א'‬ ‫אמרו (תיקונים זהר חדש‪ ,‬ספרא תנינא) וז"ל‪ ,‬ותפלין דרישא איהו תפלין אמא דקשרת לה לקב"ה‪ ,‬עלה אתמר ובזרוע עזו‪,‬‬ ‫כמה דאקמוה (ישעיה סב) נשבע ה' בימינו זו תורה‪ ,‬ובזרוע עוזו אלו תפילין שבראש‪ ,‬גבורא איהי זרוע דיליה ואיהי עוזו‪,‬‬ ‫והא אוקמוה‪ ,‬ושכינת עזו הגבה מרומים‪ ,‬והוא אלקינו מסטרא דיליה‪ ,‬תפלה של יד אינה מעברת של ראש וכו' דכל חד איהי‬ ‫מצוה בפני עצמה וכו'‪ .‬ועין עוד זוה"ק ח"א קלד‪ ,‬ב‪ ,‬וקסח ב‪ .‬ואף שאין להפסיק בין תפלה של יד לתפלה של ראש‪ ,‬וכנ"ל‪,‬‬ ‫מיהו כל אחת מצוה בפני עצמה‪ ,‬ועין עוד שם‪ ,‬ח"ב‪ ,‬מג א‪ .‬מה א‪ ,‬קסב א‪ ,‬ח"ג מט ב‪ ,‬ועוד‪.‬‬ ‫ותפילין של ראש‪ ,‬מוחין דז"א‪ ,‬ותפילין של יד מוחין לנוק'‪ ,‬ורק יש להקדים במוחין דילה וכדלעיל וכדלהלן‪ ,‬עין שער‬ ‫הכוונות דרושי התפילין‪ ,‬דרוש ד'‪ ,‬ולכן אינם תלויים זה בזה‪ ,‬ודו"ק‪ .‬ובכללות תפילין של ראש תפילין של ז"א‪ ,‬ותפילין של‬ ‫יד‪ ,‬תפילין של נוק'‪ ,‬ולכן כתבו בזוה"ק פעמים הרבה‪ ,‬שתפילין של יד כנגד מלכות‪ ,‬והוא בבחינת תפלה לעני‪ ,‬שהיא מלכות‪,‬‬ ‫בחינה עניא דלית לה מגרמא כלום‪ .‬בחינת יד כהה (עין זוה"ק ח"ג רנח א) ולעומת כן תפילין של ראש בחינת אמא‪ ,‬כמ"ש‬ ‫שם‪ ,‬ה' עלאה אימא‪ ,‬תפילין דרישא על ראש תפארת‪ .‬ועין עוד‪ ,‬זהר חדש‪ ,‬סה‪ ,‬א‪ .‬ותיקונים קטו ב‪.‬‬ ‫וכתב במצת שימורים (שער התפילין) וז"ל‪ ,‬מניחים התפלין בראש שהוא תפלה דזעיר‪ ,‬והתפלה דיד שהוא תפלה דנוק'‪,‬‬ ‫וכו'‪ ,‬ולפום ריהטא שזה סוד המשנה דפרק תכלת‪ ,‬תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש ושל ראש אינה מעכבת את של‬ ‫יד‪ ,‬כי כן מצינו ליעקב שאין לו אלא תפלה אחת של ראש בלבו‪ ,‬אבל מ"מ קשה למה באמת אין לו כי אם תפלה אחת‪ ,‬וזהו‬ ‫שתפלה של יעקב הוא כעין תפלה של יד דר"ת בזרוע דז"א‪ ,‬כמו שתפלה של ראש דנוק'‪ ,‬הוא תפלה של יד דרש"י בזרוע‬ ‫שמאלא דזעיר‪ ,‬כן תפלה של ראש דיעקב הוא בערך תפלה של יד דר"ת בזרוע דזעיר‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫עוד כתב שם וז"ל‪ ,‬הבינה עילאה נעשה תפילין בראש דז"א וכו'‪ ,‬ומסטרא דילה תפלה דיד אינה מעכבת של ראש ושל‬ ‫ראש אינה מעכבת של יד דכל חד איהי מצוה בפני עצמה‪ ,‬פירוש כי התפילין דאבא שהם הויות באמצע והן? נקראים‬ ‫מעלמא דאתי וכו'‪ ,‬עכ"ל עיי"ש ועין פע"ח‪ ,‬שער התפילין‪ ,‬פרק ח‪.‬‬ ‫ועין עוד ספר הגירושין לרמ"ק‪ ,‬אות פה‪.‬‬ ‫גי‬ ‫בלבבי משכן אבנה • בראשית• תשפ"ז • ‪#470‬‬ ‫שער הכוונות עם ביאור בלבבי משכן אבנה‬ ‫הקדמה לסוגיית נטילת ידיים‪.‬‬ ‫בסייעתא דשמיא זכינו לפירושו של הרב על שער הכוונות‬ ‫בסייעתא דשמיא נתחיל בלימוד סוגיית נטילת ידיים על פי‬ ‫על סוגיית 'נטילת ידיים'‪ ,‬על ידי אחד התלמידים שכתב‬ ‫כוונות האר"י הקדוש והרש"ש ולפי סדר סידור הרש"ש‪.‬‬ ‫את הדברים על פי משנתו של הרב וליבן יחד עמו את‬ ‫סוגיית הכוונות העוסקות 'בנטילת ידיים'‪ ,‬וזאת על פי שער‬ ‫כהקדמה כללית צריך לדעת שיש שתי סוגיות של נטילת‬ ‫הכוונות ועל פי דבריו של הרש"ש ובצירוף 'סידור הרש"ש‪.‬‬ ‫ידיים‪ ,‬האחת נטילת ידיים שחרית והשניה נטילת ידיים‬ ‫אי"ה נלמד את הדברים לפי סדר סידור הרש"ש‪ ,‬בכל שבוע‬ ‫לסעודה‪ .‬אמנם בעיקר הצורתא דשמעתתא שתי סוגיות‬ ‫מעט מעט‪ ,‬קטע אחר קטע מתוך לימוד מעמיק ומקיף של‬ ‫אלו דומות זו לזו ויש ביניהן רק מעט שינוים‪ ,‬ויתר על כן‬ ‫הסוגיות‪.‬‬ ‫פעמים רבות משתמשים בכוונה שהוזכרה בסוגיא אחת‬ ‫עבור הסוגיא השניה‪.‬‬ ‫הדברים שיכתבו כאן הינם טרם הגהה‪ ,‬ונשמח לקבל כל‬ ‫הערה והארה‪ ,‬הן על תוכן‬ ‫הדוגמא לכך אלו הם דברי‬ ‫הדברים והן תיקוני לשון‬ ‫הגמראא שאומרת‪ ,‬כי כל‬ ‫שאלות וכדו'‪ ,‬וזאת על מנת‬ ‫המזלזל בנטילת ידיים סופו‬ ‫לזכות את הרבים בדברי תורה‬ ‫למות וסופו לבוא לידי עניות‪.‬‬ ‫המנופים כסולת נקיה בי"ג‬ ‫בפשטות הסוגיא שם קאי על‬ ‫נפות‪.‬‬ ‫נטילת ידיים וכן הובא דין זה‬ ‫נחזור ונדגיש שהדברים נכתבו‬ ‫בפוסקים לגבי נטילת ידיים‬ ‫על ידי אחד התלמידים על פי‬ ‫לסעודהב‪ .‬אכן בדברי האר"י‬ ‫משנתו של הרב ובהכוונתו‬ ‫וברש"ש הוזכר ענין זה גם על‬ ‫האישית‪ ,‬ולובנו עם הרב רובם‬ ‫נטילת ידיים שחרית‪ ,‬וחזינן‬ ‫ככולם בדקדוק רב‪ ,‬אך עדיין‬ ‫שדין אחד יש להם‪ .‬ועל כן‪,‬‬ ‫לא ניתן לסמוך עליהם הלכה‬ ‫כאשר המעיין יראה כוונה‬ ‫למעשה‪.‬‬ ‫מנטילת ידיים המובאת בסוגיין‬ ‫הדברים שיתבארו להלן ילמדו‬ ‫של נטילת ידיים שחרית‪ ,‬לא‬ ‫באופן עיוני ומקיף עד כמה‬ ‫יהיה הדבר פלא בעיניו‪.‬‬ ‫שאפשר‪ ,‬מתוך עיון בכל סוגיא‬ ‫נוסיף ונקדים עוד‪ ,‬שענין‬ ‫ובכל פרט יחד עם הוספות‬ ‫שונות שאמנם לא הוזכרו‬ ‫נטילת ידיים מורכב משני‬ ‫להדיא בדברי הרב והרש"ש‪,‬‬ ‫חלקים והם‪ :‬מעשה הנטילה‬ ‫אך המעיין בדברים יבין כי לזה‬ ‫וברכת הנטילה‪ .‬ובכללות ממש‬ ‫מכוונת הסוגיא‪.‬‬ ‫ההגדרה היא שברכת הנטילה‬ ‫היא השפעת שפע‪ ,‬ומעשה‬ ‫לצורך הבנת הסוגיות מומלץ‬ ‫הנטילה הוא בכדי לדחות את הקליפות קודם השפעת‬ ‫ללמוד תחילה את דברי הרב בשער הכוונות בדרושי ברכת‬ ‫השפע על מנת שלא ינקו מהשפע המושפע‪.‬‬ ‫השחר‪ .‬וכן את דברי הנהר שלום בדף יח‪ :‬ואילך‪.‬‬ ‫וכן מתבאר בדברי הנהר שלוםג שכתב בזה הלשון‪" :‬והנה‬ ‫כמו כן מומלץ לעיין בדברי המפרשים ולהקיף את הסוגיא‬ ‫על בוריה‪ ,‬היות ופעמים נקודות מסויימות ילמדו על פי‬ ‫בבקר קודם התפלה צריך להפריד הקליפות מחיצוניות‬ ‫הסוגיות בהמשך‪.‬‬ ‫ופנימיות דחיצוניות דאבי"ע שנתאחזו בהם בהסתלקות‬ ‫המוחין מהם בלילה והוא באופן זה כי ע"י נטילת ידים‬ ‫בסייעתא דשמיא לאחר סיום כל סוגיא בפני עצמה נביא‬ ‫יכוין להפריד הקליפות מכלים דנה"י דחיצוניות דחיצוניות‬ ‫כאן גם את הדברים לפי סדר הסידור למען יוכלו הלומדים‬ ‫דעשיה ואח"כ ע"י הברכה יכוין להמשיך בהם‬ ‫ללמוד את הדברים על פי סדר הסידור‪.‬‬ ‫יה"ר שיזכו הלומדים להבין את הסוגיות לעומקם באמיתתם‬ ‫ולקנות מבט פנימי ואמיתי על סוגיות עמוקות אלו‪.‬‬ ‫הקדמה ‪ -‬צורתא דשמעתתא‪.‬‬ ‫א סוטה ד‪ :‬שבת סב‪:‬‬ ‫ב ב"י סימן קנ"ח ס"ק ו‪.‬‬ ‫ג דף יט‪.‬‬ ‫ירּוׁש ִָלם‬ ‫תֹורה ְּודבַ ר ה' ִמ ָ‬ ‫ּכִ י ִמ ִּצּיֹון ֵּת ֵצא ָ‬ ‫דידי‬