gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

דרושים קדמונים · Drushim Kadmonim — בראשית (2026-10-05)

מוציא לאור: דרושים קדמונים · Drushim Kadmonim

שבוע: בראשית (2026-10-05)

דרושים קדמונים · Drushim Kadmonim — בראשית (2026-10-05)

פתח את ה-PDF הורדה

‫שנה ב‬ ‫גליון מח‬ ‫שנת תשפ״ז‬ ‫תישארב תשרפל‬ ‫בעזהשי״ת‬ ‫דרושים נחמדים וקצרים מספרי קדמונים‬ ‫והוא כגן שנמסר לאריס‪ :‬אם עובדו ומשקה אותו כראוי‪ ,‬הגן צומח; ואם‬ ‫מתרשל ואינו משקהו‪ ,‬אינו צומח‪ ,‬ואף האילנות שבו הולכים לאיבוד‪.‬‬ ‫סמיכת סוף התורה לתחילתה‬ ‫כך מסר ה' את גן עדן לאדם הראשון‪ ,‬שיהא הוא האריס לעבדו ולשמרו‪.‬‬ ‫"ְלְ ֵֵעיֵנֵ י ָּכּ ל ִיִ ְׂׂש ָָר ֵֵאל" (דברים לד‪ ,‬יב) – פירש רש"י‪ :‬שנשאו לבו לשבור את‬ ‫בעשיית מצות עשה הוא משפיע שפע מלמעלה לגן עדן‪ ,‬כאילו השקה‬ ‫הלוחות לעיניהם‪[ .‬ושברן‪ ,‬משום ש]מוטב שיהיו נדונים כפנויה ולא‬ ‫אותו שיצמח; ובשמירת מצות לא תעשה הוא שומר את האורות‬ ‫כאשת איש (עיין שמות רבה פמ"ו ס"א‪ ,‬ורש"י שמות לד‪ ,‬א)‪.‬‬ ‫הקדושים שבגן‪ ,‬שלא יתערב בהם כח הטומאה‪ .‬עיין שם שהאריך בזה‬ ‫וקשה‪ :‬הלא שבט לוי לא חטאו בעגל‪ ,‬ולמה שבר את הלוחות אף‬ ‫מאד‪.‬‬ ‫לעיניהם? וצריך לומר דאזלינן בתר רובא‪ ,‬ורובם של ישראל חטאו‪.‬‬ ‫היוצא מדבריו‪ :‬האדם הוא כאריס לה'‪ .‬בעשותו מצוה הוא משקה את‬ ‫והנה איתא בגמרא (חגיגה יב ע"א)‪ :‬מאי "שמים"‪ ...‬במתניתא תנא‪ :‬אש‬ ‫הגן ומוריד שפע; ואם יושב ובטל‪ ,‬אינו מוריד שפע‪ ,‬ואין הגן והאילנות‬ ‫ומים – מלמד שהביאן הקב"ה וטרפן זה בזה‪ ,‬ועשה מהן רקיע‪ .‬והקשו‬ ‫צומחים‪ ,‬אלא מתייבשים והולכים לאיבוד‪.‬‬ ‫המפרשים‪ :‬והלא המים הם הרוב‪ ,‬והוה ליה להקדים מים? ותירצו‪,‬‬ ‫ועוד נקדים מה ששנינו (בבא מציעא קד ע"א)‪ :‬המקבל שדה מחבירו‬ ‫שהאש נבראה תחילה‪ ,‬ולכן הוקדמה‪.‬‬ ‫והובירה‪ ,‬שמין אותה כמה ראויה לעשות ונותן לו‪ ,‬שכך כותב לו‪" :‬אם‬ ‫והשתא אתי שפיר סמיכות סוף התורה לתחילתה‪ .‬בסוף התורה כתיב‬ ‫אוביר ולא איעביד‪ ,‬אשלם במיטבא"‪ .‬ואמרו שם בגמרא‪ :‬רבי מאיר היה‬ ‫"לעיני כל ישראל"‪ ,‬ומוכח מזה דאזלינן בתר רובא‪ .‬ואם כן חוזרת‬ ‫דורש לשון הדיוט‪ .‬ופירש רש"י‪ :‬לשון שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא‬ ‫קושיית המפרשים‪ :‬הוה ליה להקדים מים‪ ,‬שהם הרוב‪ .‬ועל זה מתרץ‬ ‫כתקנת חכמים‪ .‬וכן הוא ברא"ש‪ ,‬ובבית יוסף (חו"מ סי' שכח) ובב"ח שם‪:‬‬ ‫ַׁמִיִ ם" (בראשית א‪,‬‬ ‫ֹלִקים ֵֵאת ַַהָּׁש ַ‬ ‫אִׁשית ָּב ָָּרא ֱֱא ִ‬ ‫"ְּבֵּר ׁ‬ ‫מיד בתחילת התורה‪ֵ :‬‬ ‫מצד הדין‪ ,‬אריס שהוביר ולא עבד אינו חייב כלום‪ ,‬אלא שחייב מכח‬ ‫א) – "ברא" דייקא‪ ,‬שבבריאה קדמה האש‪ ,‬ולכן הקדים אש למים‪ .‬ודו"ק‪.‬‬ ‫לשון ההדיוט שכתב לו "אם אוביר" וכו'‪ .‬ובבית יוסף שם הביא בשם‬ ‫כת"י פראג‪ ,‬המוזיאון היהודי‪ ,‬מספר ‪3‬‬ ‫תלמידי הרשב"א‪ :‬לא הוצרך התנאי אלא לביטול הקרקע; אבל מה‬ ‫שנפסדה הקרקע בעמידתה בורה – מן הדין חייב‪ .‬עיין שם‪.‬‬ ‫נמצא‪ :‬אם היה בקרקע שקיבל האריס דבר מה‪ ,‬כגון אילנות וצמחים‪,‬‬ ‫האדם כאריס בגן עדן – שהאילנות צומחים על ‬ ‫ומחמת שלא עבד כראוי הלכו לאיבוד – חייב מן הדין לשלם לבעל‬ ‫ידי מעשה המצוות‬ ‫הקרקע כפי מה שהזיק‪ .‬אבל אם קיבל את הקרקע ריקנית ולא עבדה‬ ‫כראוי – כיון שאין לבעל הקרקע שום הפסד‪ ,‬שהרי מקבל אותה כמו‬ ‫ֹלִקים ַּגּ ן ְּבּ ֵֵעֶדֶ ן ִִמֶּקֶּדֶ ם ַוַ ָּיֶּׂשׂ ם ָׁשׁ ם ֶאֶ ת ָָה ָָא ָָדם ֲֲא ֶׁׁשר ָיָ ָָצר"‬ ‫כתיב‪ַ" :‬וַ ִּיּ ַּטּע ה' ֱֱא ִ‬ ‫שנתנה – אין האריס חייב מן הדין כלום‪.‬‬ ‫ְלְַמְרְֶאֶ ה ְוְ טֹוב‬ ‫ֶנְֶחְָמד ַ‬ ‫ֹלִקים ִִמן ָָה ֲֲא ָָד ָָמה ָּכּ ל ֵֵעץ ָ‬ ‫ַּיְּצְַמח ה' ֱֱא ִ‬ ‫(בראשית ב‪ ,‬ח); "ַוַ ַ‬ ‫ְבְָדּה‬ ‫ְלְָע ָ‬ ‫ֹלִקים ֶאֶ ת ָָה ָָא ָָדם ַוַ ַּיּ ִּנ ֵֵּחהּו ְבְַגַ ן ֵֵעֶדֶ ן ָ‬ ‫ְלְַמ ֲֲאָכָ ל" וגו' (שם‪ ,‬ט); "ַוַ ִּיַּּקּ ח ה' ֱֱא ִ‬‫ַ‬ ‫ולפי זה‪ ,‬כיון שהאדם הוא כאריס בגן עדן‪ ,‬כדברי האלשיך‪ ,‬ובעשיית‬ ‫ּוְלְָׁשְׁמְָרּה" (שם‪ ,‬טו)‪ .‬ופירש רש"י‪ :‬לקחו בדברים נאים ופיתהו ליכנס‪.‬‬ ‫ָ‬ ‫מצוה הוא משקה את הגן – הרי שאם יושב ובטל ואינו עושה מצות‪,‬‬ ‫הוא כאריס שהוביר‪.‬‬ ‫וכתבו המפרשים‪ ,‬שאדם לא רצה ליכנס לגן עדן‪ ,‬מפני שיהא מוטל‬ ‫עליו לעבדו ולשמרו‪ ,‬ולכך הוצרך הקב"ה לפתותו בדברים‪.‬‬ ‫ומעתה‪ :‬אם היו האילנות בגן עדן בשעה שקיבל אדם הראשון על עצמו‬ ‫להיות אריס – אף היושב ולא עבר עבירה חייב‪ ,‬שהרי האילנות הולכים‬ ‫ולכאורה תמוה‪ :‬הלא כבר כתיב קודם לכן "וישם שם את האדם אשר‬ ‫לאיבוד‪ ,‬ומחויב לעשות מצות כדי להשקות את הגן‪ .‬ואם לא היו שם‬ ‫יצר"‪ .‬אם כן כבר היה אדם הראשון בגן עדן וקיבל עליו את עבודתו‪ ,‬ומה‬ ‫אילנות – היושב ולא עבר עבירה פטור‪ ,‬כאריס שהוביר קרקע ריקנית‪,‬‬ ‫צורך היה אחר כך לפתותו? משמע שרצה לחזור בו‪ ,‬וצריך ליתן טעם‪:‬‬ ‫שאינו חייב לבעל הקרקע כלום‪ .‬ובזה תליא פלוגתא הנ"ל‪.‬‬ ‫מאי קסבר מעיקרא ומאי קסבר לבסוף‪.‬‬ ‫ובזה יובן הפסוק‪ .‬קודם שהיו בגן אילנות וצמחים‪ ,‬לא הוצרך אדם‬ ‫ואם תאמר‪ ,‬שמתחילה לא אמר לו הקב"ה שיקבל עליו לעבדו ולשמרו‪,‬‬ ‫הראשון לפיתוי‪ .‬שהרי לא היה לו לדאוג שמא לא יעבוד כראוי ויתחייב‬ ‫ולכך לא הוצרך לפתותו עד אחר כך‪ ,‬כשהצמיח ה' אילנות בגן – אם כן‬ ‫לה' כדין אריס לבעל הקרקע‪ ,‬כיון שלא היה בגן כלום‪ ,‬ואין הגן נפסד‬ ‫קשה‪ :‬למה לא אמר לו ה' מיד שיעבוד את הגן?‬ ‫בעמידתו בורה‪ .‬נמצא שהיה הדבר קרוב לשכר ורחוק מהפסד‪ .‬אבל‬ ‫ויובן בהקדם מה שאמרו חז"ל (קידושין לט ע"ב)‪ :‬ישב ולא עבר עבירה‬ ‫לאחר שהצמיח ה' בגן את כל האילנות הטובים‪ ,‬אם לא יעבוד כראוי‬ ‫– נותנין לו שכר כעושה מצוה‪ .‬אמנם בגמרא (עבודה זרה יח ע"ב) איתא‬ ‫והגן ייפסד – יהא חייב‪ .‬ולכך עלה בדעתו להסתלק‪ ,‬והוצרך הקב"ה‬ ‫ְׁשֵׁרי ָָה ִִאיׁש ֲֲא ֶׁׁשר ֹלא ָָהַלַ ְך" וגו' (תהלים א‪ ,‬א)‪ :‬שמא יאמר‬ ‫"ַא ֵ‬ ‫על הפסוק ַ‬ ‫לפתותו בדברים‪ ,‬ודו"ק היטב‪.‬‬ ‫אדם‪ ,‬הואיל ולא הלכתי לטרטיאות ולקרקסיאות‪ ,‬אלך ואגרה בשינה –‬ ‫יֹוָמם ָוָ ָלָ ְיְָלָ ה" (שם‪ ,‬ב)‪.‬‬‫תֹוָרתֹו ֶיְֶהְֶּגּ ה ָ‬ ‫תֹוַרת ה' ֶחְֶפְ צֹו ּוְבְ ָ‬ ‫תלמוד לומר "ִּכּ י ִִאם ְּבּ ַ‬ ‫מטה יששכר – להג"ר יששכר בערמאן בן הג"ר דוד יצחק הלוי פרענקיל‬ ‫הרי שאין די במה שיושב ואינו עובר עבירה‪ ,‬אלא מחויב ללמוד תמיד‬ ‫נדפס ב'פיורדא' שנת תקנ"ב‪ ,‬ונדמ"ח תשמ"ה‬ ‫ולקיים מצות בפועל‪ .‬ולפענ"ד‪ ,‬פליגי בזה‪.‬‬ ‫ּוְלְָׁשְׁמְָרּה"‪,‬‬ ‫ָ‬ ‫ְבְָדּה‬ ‫"ְלְָע ָ‬ ‫ונקדים עוד מה שכתב האלשיך (בראשית ב‪ ,‬טו) על ָ‬ ‫שדרשו חז"ל (זוהר ח"א כז ע"א)‪" :‬לעבדה" – אלו מצות עשה‪" ,‬ולשמרה"‬ ‫– אלו מצות לא תעשה‪ .‬וכתב‪ ,‬שהיו בגן עדן זרעים ואילנות כמו בגן‬ ‫המשך בעמוד ב‬ ‫ממש‪ ,‬אלא שצמיחתם תלויה בעבודת האדם‪.‬‬ ‫ענינים שונים בדיני קריאת התורה והמסתעף‬ ‫אוצר דרוש וחידוד משנות ש'‪-‬תקצ"ט‬ ‫עמוד ג‬ ‫עמוד א‬ ‫תישארב תשרפל‬ ‫א‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫המשך מעמוד א‬ ‫"אף אתה שהרגתו" וכו'‪ .‬ועוד אמר לו‪ :‬רבונו של עולם‪ ,‬לא ידעתי ולא‬ ‫ראיתי הרוג מימי; וכי הייתי יודע שאני מכהו באבן והוא מת?‬ ‫האם היה עץ הדעת דבר שיש לו מתירין‬ ‫ובבראשית רבה (פכ"ב ס"ח) איתא שבקנה הרגו‪ .‬ואיתא במדרש‪ ,‬והובא‬ ‫שמעתי מפה קדוש מורי ורבי הגאון המפורסם מוה"ר אברהם ברוידא‬ ‫בילקוט דוד בשם ספר התגין‪ ,‬שיש לקין טענה‪ ,‬שלא היה לו ממי ללמוד‬ ‫זצ"ל בהיותו ר"מ ד"ק פראג‪:‬‬ ‫שבמכה אחת ימית וכו'‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫במדרש פליאה‪ :‬אמר הקב"ה לאדם הראשון‪" :‬אתמול גליתי לכם חדרי‬ ‫והנה קשה‪ :‬הלא באמת אין בדרך הטבע להמית את חבירו בקנה או‬ ‫תורה‪ ,‬ואחר שהכל היה גלוי לכם‪ ,‬הלכת ובטלת את דברי"‪ .‬אמר לו‪:‬‬ ‫באבן במכה אחת‪.‬‬ ‫"איה חכמתי‪ ,‬ואם חכמתי – חכמתי לך"‪[ .‬מדרש זה אינו במדרשים‬ ‫שלפנינו‪ .‬והובא גם בספר כתנת יוסף‪ ,‬לחתנו של הג"ר אברהם ברודא‪,‬‬ ‫לכך נראה לי‪ ,‬שקין נברא ממקום המזיקין‪ .‬וזה לשון הזוהר (ח"א נד ע"א)‪:‬‬ ‫הנדפס עם ספרו תולדות אברהם‪ ].‬והוא תמוה‪.‬‬ ‫"בגין דקין אתא מסטרא דמלאך המות‪ ,‬קטיל ליה לאחוי‪ .‬והוא בסטרא‬ ‫דיליה‪ ,‬ומניה כל מדורין בישין ומזיקין ושדין ורוחין אתיין לעלמא"‪.‬‬ ‫ויש מי שתירץ על מה שאכל אדם הראשון מעץ הדעת‪ ,‬שביטלו‬ ‫בששים בשאר פירות של היתר‪ .‬אלא שזה ניחא אם נאמר שעץ הדעת‬ ‫ואיתא במדרש (במדבר רבה פי"ב ס"ג)‪ ,‬שבימי בין המצרים יש שליטה‬ ‫היה אסור לעולם‪ ,‬שאז שפיר יכול לבטלו בששים‪ .‬אבל למאן דאמר‬ ‫למזיקין בעולם‪ ,‬ולכן אין למלמד להכות את תלמידיו אפילו ברצועה‬ ‫שאיסורו היה לפי שעה‪ ,‬הרי הוא דבר שיש לו מתירין‪ ,‬ואפילו באלף‬ ‫קטנה‪ .‬כי הוא מכה ברצועה קטנה‪ ,‬והמזיק – הוא קטב מרירי‪ ,‬שקרן‬ ‫לא בטיל‪ ,‬וק"ל‪.‬‬ ‫אחת יוצאת מתוך מצחו – מכה בברזל כדי להמית; אלא שצריך שתהא‬ ‫ההתחלה על ידי אדם‪ ,‬ואפילו בכל דהו‪ .‬עיין שם‪.‬‬ ‫ואיתא בבראשית רבה (פט"ו ס"ז) שעץ הדעת אתרוג היה‪.‬‬ ‫ולפי זה‪ ,‬קין שנברא מסטרא דמזיקין‪ ,‬והמזיקין שולטים עמו בכל עת –‬ ‫ותמן תנינא (סוכה לה ע"א)‪ :‬אתרוג של תרומה טמאה פסול‪ ,‬לפי שאין בו‬ ‫כשהכה את אחיו בכל דהו‪ ,‬נגמרה המיתה על ידי המזיקין‪.‬‬ ‫היתר אכילה; ורחמנא אמר "לכם" – הראוי לכם בכל דרכי הנאתכם‪.‬‬ ‫וזו היתה טענת קין‪ :‬אתה בראת אותי ממקום המזיקין‪ ,‬ואתה גרמת‬ ‫ומכאן מוכח כמאן דאמר שאיסור עץ הדעת היה לפי שעה‪ :‬שהרי‬ ‫לו‪ .‬לא אני הרגתיו‪ ,‬שלא הכיתיו אלא בקנה או באבן‪ ,‬שאין בהם כדי‬ ‫אתרוג היה‪ ,‬וכתיב ביה "לכם" – הראוי לכם בכל דרכי הנאתכם‪ ,‬ואף‬ ‫להמית; ובודאי נגמרה המיתה על ידי קטב מרירי וחיילותיו‪ ,‬שיש להם‬ ‫באכילה‪.‬‬ ‫קרן אחת במצחם‪.‬‬ ‫אמנם התוספות שם (ד"ה לפי שאין בו היתר אכילה) מקשים‪ :‬והלא בתרומה‬ ‫ולפי דרכנו יובן מה שקבע לו קרן במצחו – כאות שיש למזיק קטב‬ ‫טמאה דרשינן (שבת כה ע"א) מדכתיב "לך" – שלך תהא להסיקה תחת‬ ‫מרירי וחיילותיו‪ ,‬ההורגים את בני האדם כשמכה אחד את חבירו הכאה‬ ‫תבשילך‪ ,‬עיין שם‪ .‬ולפי קושייתם‪" ,‬לכם" אינו משמע אלא היתר הנאה‬ ‫כל דהו‪ ,‬והמיתה נגמרת על ידם‪ .‬ולכן הצמיח לו קרן‪ :‬לרמז שלא קין‬ ‫בלבד‪ ,‬ולא היתר אכילה‪ .‬ואם כן יש לומר שעץ הדעת היה אסור לעולם‪,‬‬ ‫לבדו הרג את הבל‪ ,‬אלא מי שיש לו קרן אחת במצחו‪.‬‬ ‫וק"ל‪.‬‬ ‫והשתא אתי שפיר‪" .‬אתמול גליתי לכם חדרי תורה‪ ,‬ואחר שהכל היה‬ ‫זרע ברך שלישי – להג"ר ברכיה ברך בן הג"ר אלקים געציל‪ ,‬חתן בעל 'זרע ברך' הראשון‬ ‫גלוי לכם" – "לכם" דייקא‪ .‬כלומר‪ :‬גליתי לך שה"לכם" שנאמר באתרוג‬ ‫נדפס ב'האלי' שנת תע"ד‪ ,‬ונדמ"ח תשס"ב‬ ‫מורה שהוא ראוי לכם בכל דרכי הנאתכם‪ ,‬ואף באכילה‪ .‬אם כן היה‬ ‫איסור עץ הדעת לפי שעה‪ ,‬והוא דבר שיש לו מתירין – "ואיך הלכת‬ ‫אות וי"ו בזרוע קין – שאין רשות אלא ביד‬ ‫ובטלת את דברי" בששים‪ ,‬והלא דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא‬ ‫בטיל?‬ ‫גואל הדם‬ ‫והשיב לו אדם הראשון‪" :‬איה חכמתי‪ ,‬ואם חכמתי – חכמתי לך"‪ .‬כלומר‪:‬‬ ‫ֹמְצְ אֹו" (בראשית ד‪ ,‬טו)‪ .‬במדרש‪:‬‬ ‫ְלְִבְלְ ִּּתי ַַהּכֹות ֹאֹתֹו ָּכּ ל ֹ‬ ‫ְלְַקִיִ ן אֹות ִ‬ ‫"ַוַ ָּיֶּׂשׂ ם ה' ַ‬ ‫סבור הייתי שה"לכם" אינו מורה אלא היתר הנאה‪ ,‬כמו "לך" שנאמר‬ ‫אות וי"ו כתב לו על זרועו‪ .‬והוא תמוה‪ ,‬למה דוקא וי"ו‪.‬‬ ‫בתרומה טמאה‪ ,‬ושהאתרוג אסור באכילה‪ .‬אם כן הוא דבר שאין לו‬ ‫ונראה לתרץ‪ .‬נחלקו במסכת מכות (יא ע"ב–יב ע"א) רבי יוסי הגלילי ורבי‬ ‫מתירין‪ ,‬ועל כן ביטלתיו בששים‪.‬‬ ‫עקיבא‪ ,‬ברוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם‪ .‬רבי יוסי הגלילי‬ ‫כרם חמד – להג"ר אליעזר בן הג"ר יצחק אייזיק‬ ‫אומר‪ :‬מצוה ביד גואל הדם‪ ,‬ורשות ביד כל אדם‪ .‬רבי עקיבא אומר‪:‬‬ ‫נדפס ב'דיהרן פארט' שנת ת"פ‪ ,‬ונדמ"ח שנת תשס"ו‬ ‫רשות ביד גואל הדם‪ ,‬וכל אדם חייבין עליו‪ .‬ומדלא כתיב "ירצח" אלא‬ ‫ֹּגֵּאל ַַה ָּּדם ֶאֶ ת ָָהֹר ֵֵֹצ ַַח" (במדבר לה‪ ,‬כז) – משמע שהוא רשות ביד‬ ‫"ְוְָר ַַצח ֵ‬ ‫ָ‬ ‫גואל הדם‪.‬‬ ‫קרן אחת במצח קין – שלא הוא לבדו הרג את ‬ ‫והנה קין היה מתיירא שמא יכוהו כל מוצאו‪ ,‬שסבר כרבי יוסי הגלילי‪,‬‬ ‫הבל‬ ‫שרשות ביד כל אדם‪ .‬לכך "וישם ה' לקין אות" – וי"ו על זרועו‪ ,‬לרמוז‬ ‫על "ורצח" בוי"ו‪ ,‬כרבי עקיבא‪ ,‬שאין רשות אלא ביד גואל הדם‪ ,‬וכל‬ ‫ֹמְצְ אֹו" (בראשית ד‪ ,‬טו)‪ .‬ובמדרש‬ ‫ְלְִבְלְ ִּּתי ַַהּכֹות ֹאֹתֹו ָּכּ ל ֹ‬ ‫ְלְַקִיִ ן אֹות ִ‬ ‫"ַוַ ָּיֶּׂשׂ ם ה' ַ‬ ‫אדם חייבין עליו‪ .‬ודו"ק‪.‬‬ ‫תנחומא (בראשית סי' י)‪ :‬יש אומרים‪ ,‬קרן קבע לו במצחו‪ .‬והוא תמוה‪.‬‬ ‫ואיתא במדרש תנחומא (שם סי' ט)‪ :‬כיון שאמר לו הקב"ה ֵ‬ ‫"ֵאי ֶהֶֶבֶ ל ָָא ִִחיָך"‪,‬‬ ‫כת"י פראג הנ"ל‬ ‫ֹׁשֵׁמר ָָא ִִחי ָָאֹנִֹכִ י" (בראשית ד‪ ,‬ט)‪ .‬ואמר קין להקב"ה‪:‬‬ ‫אמר לו‪ֹ" :‬לא ָיָ ַַדְעְ ִּּתי ֲֲה ֵ‬ ‫מעלת וחובת לחדש חידושי תורה ולכתבם‬ ‫מ לוקט מספר ים וס ופר ים וממל קטים‬ ‫הגאולה; ולהיות חשקה נפשו בתורה‪ ,‬להוציאה לאורה בעולם הזה – הוא נמי התקרבות הגאולה‪.‬‬ ‫כתב הג"ר שלמה קלוגר זצ"ל בפתיחת ספרו טוב טעם ודעת (מהדו"ת)‪ :‬כי הנה‪ ,‬כעין שאמרו חז"ל‬ ‫וענינו אחד‪.‬‬ ‫(יבמות דף ס"ב ע"א) דאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף – הרי שכל הולדת האדם הוי‬ ‫וזה הוי דברי שלמה המלך ע"ה בקהלת (יב‪ ,‬יב)‪" :‬עשות ספרים הרבה אין קץ‪ ,‬ולהג הרבה יגיעת‬ ‫לקרב הגאולה‪ .‬וזה הקדים הוא יתברך תחילה‪ ,‬באמרו לאדם ולאשתו (בראשית א‪ ,‬כח)‪" :‬פרו ורבו‬ ‫בשר"‪ .‬והכוונה הוי לא כמו שמבינים הטועים; רק אדרבה‪ ,‬הוא מזהיר לעשות ספרים הרבה‪ ,‬כי‬ ‫ומלאו את הארץ וכבשוה"‪ .‬כלומר‪ :‬ע"י שיפרו וירבו וימלאו הארץ‪ ,‬ויכלו כל הנשמות שבגוף – על‬ ‫מהאי טעמא "אין קץ" – עד שיתרבה הרבה ספרים‪ .‬כמו דהוי "להג הרבה יגיעת בשר" להעמיד‬ ‫ידי זה יכבשוה וירדו בדגת הים‪ ,‬כי אז יהיה גאולה שלימה עולמית‪.‬‬ ‫תולדות – דהוי כדי לקרב הקץ‪ ,‬כן הוי עשיית ספרים הרבה – לקרב הקץ וכו'‪.‬‬ ‫כן הכי נמי הוי עסק התורה‪ .‬כי הנה‪ ,‬אם לפני האדם אין לתורה שיעור‪ ,‬אך לפניו ית' יש גם לתורה‬ ‫ואני תפלה לאל חי‪ ,‬לקיים בי מאמר פי אשר שמתי בלבי‪ ,‬ואזכה להיות עכ"פ משהו מכל חבורינו‬ ‫שיעור‪ ,‬כמו שראה הנביא‪ ,‬וכמו שאמרו חז"ל במס' עירובין (דף כ"א ע"א)‪ ,‬ובפיוט פ' שקלים‪ .‬ולזה‪,‬‬ ‫מצטרף לחשבון גדול לכל הספרים הקדושים והנוראים‪ ,‬ולהיות במשהו מכל חבורינו קצת‬ ‫למשה רבינו נמסרה לו התורה כולה‪ ,‬וילמדה את בני ישראל‪.‬‬ ‫התקרבות הגאולה וביאת משיח צדקינו במהרה בימינו‪.‬‬ ‫אך תיכף אחרי הסתלקות משה רבינו ע"ה נסתמו עיניהן ולבן של ישראל‪ ,‬ונשכח ג' מאות הלכות‪.‬‬ ‫כתב בספר יוסף אברהם להגר"י שאלתיאל (מגדולי שאלוניקי)‪" :‬זה ספר תולדות אדם" (בראשית ה‪,‬‬ ‫והנה מאז והלאה התחיל השכחה להתגבר מעט מעט‪ ,‬עד שבימות הגלות נשכחת בעוונותינו‬ ‫א)‪ .‬יראה‪ ,‬דהזוכה לחבר ספר כדי לזכות הרבים – יזכה לתולדות אדם; רצה לומר‪ ,‬שנולד מחדש‪ .‬אפי'‬ ‫הרבים כל תורה שבעל‪-‬פה; ולכך נאמר (איכה ב‪ ,‬ט)‪" :‬בגוים אין תורה"‪ .‬אך בעבדותינו לא עזבנו‬ ‫הגיע זמנו ליפטר מן העולם – יזכה ויחיה‪ ,‬וכקטן שנולד דמי וכו'‪ .‬וזהו כוונת הפסוק (שם א‪ ,‬כח)‪:‬‬ ‫אלהינו‪ ,‬ויט עלינו חסד‪ ,‬ונתן בכל דור ודור אשר התחילו להחזיר התורה ליושנה מעט מעט – איש‬ ‫"ויברך אותם אלהים‪ ,‬פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה"‪ .‬יראה‪ ,‬כי לא די לו להאדם להיות צדיק‬ ‫איש כפי שכלו‪ ,‬אשר חנן ה' אותו‪.‬‬ ‫לעצמו לבד‪ ,‬אלא גם כן שיפרה וירבה ללמוד לאחרים‪ ,‬שיעשו כמעשיהו ממנו‪ .‬ועל ידי שמזכה‬ ‫ולכך‪ ,‬כמו שתלוי ביאת משיחנו בכליון כל נשמה שבגוף‪ ,‬ויהיו בעוה"ז – כן תלוי ביאת משיחנו בגמר‬ ‫את הרבים‪ ,‬יזכה שיהיה צדיק מושל ביראת אלהים – שהקב"ה גוזר‪ ,‬והוא מבטל גזרתו ית' על ידי‬ ‫כל התורה שיהיה בעולם‪ ,‬כמו שניתנה למשה רבינו‪ .‬אם יראה ית' בעיניו הטהורים שכבר כלה תורה‪,‬‬ ‫מעשיו הטובים‪ ,‬והוא מושל בעולם‪ .‬וזהו "ויברך אותם אלהים" – כי ישא ברכה מאת ה' המקיים‬ ‫כפי אשר נתונה בעולם הזה – אז יבוא משיח צדקינו וכו'‪ .‬ולכך‪ ,‬בצאת כל ספר וספר כדת‪ ,‬הוא‬ ‫פריה ורביה במעשיו הטובים לזכות לאחרים‪ .‬וזהו "פרו ורבו ומלאו את הארץ" – יראה‪ ,‬שיעשה‬ ‫התקרבות הגאולה במהרה בימינו‪.‬‬ ‫פריה ורביה במעשיו הטובים לזכות לאחרים‪ ,‬ומלאה הארץ דעה את ה'‪ .‬ועל ידי זה "וכבשוה"‬ ‫וזה טעם בן עזאי‪ ,‬ומה שקיי"ל כן באבן העזר (ס"א ס"ד)‪ ,‬דמי שחשקה נפשו בתורה פטור מפריה‬ ‫– שתזכו לכבוש הארץ ולמשול בה‪ ,‬הכל לפי רצונכם‪" ,‬ורדו בדגת הים"‪.‬‬ ‫ורביה‪ .‬ומה ענין זה לזה? אך לפי הנ"ל אתי שפיר‪ ,‬דטעם אחד לשניהם‪ :‬ענין פריה ורביה הוי לקרב‬ ‫תישארב תשרפל‬ ‫ב‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫הרב צב"י הירש מייזליש‬ ‫ענינים שונים‬ ‫מאמר יט חלק י‬ ‫בדיני קריאת‬ ‫התורה והמסתעף‬ ‫◆יְ ַד ְע ָּתם–יְ ַד ְע ֶּתם‪ ,‬השמטת הכינוי לגמרי‪ .‬שינוי‪ .‬הזהיר‪ ,‬ולא החזיר‪( .‬חלק ה)‬ ‫גדרי שינוי משמעות בקריאת התורה‪ ,‬על פי ‬ ‫◆יְ ָד ָע ּה–יְ ָד ָעה‪ ,‬חסרון מפיק‪ .‬תיקן תיכף‪( .‬חלק א)‬ ‫פסקי האשל אברהם – חלק י‬ ‫והקמץ סותרו‪ .‬אין הכרע‪( .‬חלק א)‬ ‫◆נָ ָד ָרה–נָ ָד ָר ּה‪ ,‬תוספת מפיק‪ָ ,‬‬ ‫מפתח הגדרים‬ ‫ה–ה ְׁש ָק ָת ּה‪ ,‬תוספת מפיק‪ .‬גער ולא תיקן‪ ,‬ואינו בכלל שינוי כל כך‪.‬‬ ‫◆ ִה ְׁש ָק ָת ִ‬ ‫(חלק א)‬ ‫א‪ .‬שינוי שבין ציווי לסיפור‪ ,‬ובין עתיד לעבר‬ ‫–לה יִ ַּט ָּמא‪ ,‬חסרון מפיק‪ ,‬ומצינו ָלה בלא מפיק‪ .‬אין שינוי‪( .‬חלק א)‬ ‫◆ ָל ּה ָ‬ ‫ההכרעה תלויה אם המדבר או העושה מתחלף עם הזמן‪ ,‬או שגוף המשמעות‬ ‫עומד במקומו‪.‬‬ ‫�ָׁק ָָתה כתב שאינו בכלל שינוי‪,‬‬ ‫שבִהְׁש ָ‬ ‫ִ‬ ‫[ובפסקי המפיק לא נתיישבו דבריו זה עם זה‪,‬‬ ‫ובָנָ ָָד ָָרה משמע שמצד המפיק לבדו היה מחזיר‪].‬‬ ‫תב–וָ ֶא ְכ ּ ֹ‬ ‫תב‪ ,‬שהמדבר מתחלף‪ ,‬הקדוש ברוך הוא או משה‪ .‬שינוי ודאי‪,‬‬ ‫◆וְ ֶא ְכ ּ ֹ‬ ‫והחזיר‪( .‬חלק א)‬ ‫ו‪ .‬הגייה והברה‬ ‫ּ–הנִ יחוּ‪ ,‬ושורש ההנחה אחד בשניהם‪ .‬אין שינוי כל כך‪ ,‬ולא החזיר‪.‬‬ ‫◆ ַה ִנּיחו ֵ‬ ‫ההכרעה תלויה אם העולם מדקדק בה‪ ,‬ואם ההפרש ניכר לשומע‪.‬‬ ‫(חלק א‪ ,‬ותיקון בחלק ט)‬ ‫ים–אנָ ׁ ִשים‪ ,‬חטף ַפתח שנקרא ככעין ֵצירי‪ .‬הזהיר ולא החזיר‪( .‬חלק ח)‬ ‫ֵ‬ ‫◆ ֲאנָ ִׁש‬ ‫◆וְ יִ ְהיוּ–וַ יִ ּ ְהיוּ‪ ,‬שבדבר ה' העתיד כעבר‪ .‬אין קפידא כל כך‪( .‬חלק א)‬ ‫וקמץ קטן‪ .‬שתק ולא הזהיר כלל‪( .‬חלק ו)‬ ‫◆ ְל ׇע ְב ָד ְ‬ ‫ם–ל ָע ְב ָדם‪ָ ,‬קמץ גדול ָ‬ ‫◆ ָ ּב ָאה‪ ,‬מלעיל ומלרע‪ ,‬שהשינוי בהטעמה בלבד‪ .‬נשאר בצריך עיון‪( .‬חלק א)‬ ‫לקמץ קטן‪ ,‬והוא הכלל‪ .‬אין מחזירין‪ ,‬שמנהג הפשוט מכריע‪.‬‬ ‫◆ ָקמץ גדול ָ‬ ‫[ובמאמר עלה שאין ארבעת הפסקים עולים בקנה אחד בהכרעתם‪ ,‬ועדיין יש‬ ‫(חלקים ו–ז)‬ ‫להתיישב בדבר‪].‬‬ ‫◆הגיית העי"ן‪ .‬אין היכר נרגש‪ ,‬ויצאו ידי חובתם‪( .‬חלק ז)‬ ‫ב‪ .‬חילופי הבנינים‬ ‫◆ ָק ְר ָאה‪ ,‬ועיין לעיל בגדר ד‪( .‬חלק ד)‬ ‫ההכרעה תלויה אם העושה מפורש בפסוק‪ ,‬ואם ההיכר מונח באות שנשתנתה‪.‬‬ ‫[והכלל שעלה שם‪ :‬שהברה שאין העולם מדקדק בה אינה נחשבת שינוי שמחזירין‬ ‫שה‪ ,‬נפעל ופעל‪ .‬שינוי‪ ,‬ומחזירין‪( .‬חלק ב)‬ ‫ש ַּ‬ ‫ה–ת ֲע ֶ ׂ‬ ‫◆ ֵּת ָע ֶ ׂ‬ ‫עליו‪ ,‬ואין שינוי הברה קל בלבדו משנה את משמעות התיבה‪].‬‬ ‫–ל ֵה ֵח ּלוֹ ‪ ,‬חילול והתחלה‪ ,‬שהפירוש מתהפך לגמרי‪ .‬שינוי‪( .‬חלק ב)‬ ‫◆ ְל ֵה ַח ּלוֹ ְ‬ ‫ז‪ .‬שתי הוראות בשורש אחד‬ ‫◆ ֻק ַ ּב ָ‬ ‫ר–ק ַבר‪ ,‬פועל ופעל במקום שהעושה מפורש‪ .‬שינוי‪ ,‬ולא החזיר‪( .‬חלק ב)‬ ‫ההכרעה תלויה אם הצורה מכריעה בין שתי ההוראות‪.‬‬ ‫◆יָ ִקים–יָ קוּם‪ ,‬שינוי ודאי‪ .‬הזהיר תיכף ולא החזיר‪( .‬חלק ב)‬ ‫◆וַ ִּת ְק ֶראנָ ה–וַ ִּת ְק ָר ֶא ָנּה‪ ,‬לשון אמירה ולשון מקרה‪ .‬שינוי‪ ,‬והחזיר‪( .‬חלק ט)‬ ‫◆וַ יַ ּ ֵ ּגד–וַ יֻ ּ ַ ּגד‪ִ ,‬ה ְפ ִעיל ֻ‬ ‫וה ְפ ַעל במקום שאין העושה מפורש‪ .‬אין שינוי‪( .‬חלק ב)‬ ‫ֹא–לבֹא ֲח ָמת‪ ,‬מקור ולשון סיבה‪ .‬אין שינוי וכל שכן בספק‪ ,‬ולא החזיר‪.‬‬ ‫◆ ְלב ָ‬ ‫(חלק ט)‬ ‫◆וַ יִ ּ ׁ ְש ַלח–וַ יְ ׁ ַש ַּלח‪ ,‬שליחות ושילוח‪ .‬נשאר בספק‪( .‬חלק ב)‬ ‫ח‪ .‬גדר הספק עצמו‬ ‫◆וַ ֵּת ׁ ֶשב–וַ ֵּת ׁ ָשב‪ ,‬שההיכר בתנועת התי"ו ולא בשי"ן‪ .‬אין שינוי בהחלט‪( .‬חלק ב)‬ ‫והכלל העולה‪ ,‬שאף בספק שינוי נכון לכתחילה לחזור ולקרות‪ ,‬ובדיעבד אולי‬ ‫◆וַ יָ ּ ֶרב–וַ יָ ּ ָרב‪ ,‬שההיכר ביו"ד ולא ברי"ש‪ .‬אין שינוי‪( .‬חלק ב)‬ ‫יש קולא‪.‬‬ ‫[והכלל שעלה שם‪ :‬אין חילוף הבנין נחשב שינוי מחמת עצמו‪ ,‬אלא במקום שהוא‬ ‫◆ל ֹא יִ ְת ַח ּ ָׁשב–יִ ְת ַח ּ ֵׁשב‪ ,‬שכל שיש חשש כל דהו נכון לחזור ולקרות‪ .‬הזהיר‬ ‫מעביר את הפעולה ממי שהכתוב מדבר עליו לאחר‪].‬‬ ‫והחזיר מספק‪( .‬חלק ט)‬ ‫ג‪ .‬שם דבר‪ ,‬תואר ולשון פעולה‬ ‫◆וְ ֶא ְכ ּ ֹ‬ ‫תב‪ ,‬שגם בספק נכון לכתחילה‪( .‬חלק א)‬ ‫ההכרעה תלויה אם הצורה שנקרא נמצאת בלשון באותה הוראה‪.‬‬ ‫◆ ֳר ִאי‪ ,‬ספק‪ ,‬והחזיר‪( .‬חלק ג)‬ ‫ב–מ ּטוּב‪ ,‬נפרד ונסמך‪ .‬שינוי‪ .‬הזהיר והחזיר מיד‪( .‬חלק ג)‬ ‫◆ ִמ ּטוֹ ִ‬ ‫שהקמץ נעתק מן הבי"ת‪ .‬שינוי ודאי‪ ,‬והחזיר‬ ‫ָ‬ ‫◆ו ְּב ָע ָל ּה–ו ֳּב ְע ָל ּה‪ ,‬פועל ותואר‪,‬‬ ‫אף לאחר הפלגה‪( .‬חלק ה)‬ ‫הסניפים‬ ‫י–ר ִאי‪ ,‬שם דבר ולשון עבר‪ .‬ספק‪ ,‬והחזיר‪( .‬חלק ג)‬ ‫◆ ֳר ִא ָ‬ ‫ואלו אינם גדרים‪ ,‬אלא טעמי צירוף שסמך עליהם בצירוף הגדר שבגוף הדין‪.‬‬ ‫ְ‬ ‫ְ‬ ‫–שרוֹ ך‪ ,‬שם הנגזר ולשון פעולה‪ .‬ומצינו המשקל‪ ,‬ולא החזיר‪( .‬חלק ג)‬ ‫שרוּך ְ ׂ‬ ‫◆ ְׂ‬ ‫◆ ְׂ ְ‬ ‫שרוּך‪ ,‬ההפלגה והברכה‪ ,‬וקפידא לדלג מענין לענין‪( .‬חלק ג)‬ ‫[והכלל שעלה שם‪ :‬שההפרש בשלשתם אינו בזמן ולא בבנין‪ ,‬אלא בעצם סוג‬ ‫◆ ֳר ִאי‪ ,‬חשש הקדיש‪( .‬חלק ג)‬ ‫התיבה‪ ,‬אם שם דבר היא או תואר או שם של פעולה‪].‬‬ ‫◆ ֻק ַ ּבר‪ ,‬שנתפרדה חבילת הקיבוץ‪( .‬חלק ב)‬ ‫ד‪ .‬זכר ונקבה‪ ,‬יחיד ורבים‬ ‫◆ ַה ִנּיחוּ‪ ,‬ההפלגה‪ ,‬ובנזכר תיכף חוזר וקורא‪( .‬חלק א)‬ ‫ההכרעה תלויה אם ההיכר נשמע בפה‪ ,‬ואם יש בדבר רוח חיים‪.‬‬ ‫◆יָ ִקים‪ ,‬שלא הרגישו השומעים‪( .‬חלק ב)‬ ‫יכם‪ ,‬יחיד ורבים‪ ,‬וההיכר נשמע‪ .‬שינוי‪( .‬חלק ד)‬ ‫◆יֶ ְד ֶכם–יְ ֵד ֶ‬ ‫◆יְ ַד ְע ָּתם‪ ,‬שיצאו בשמיעה ממנו מתוך הספר‪( .‬חלק ה)‬ ‫ה–מ ֲע ָקה‪ ,‬זכר ונקבה במה שאין בו רוח חיים‪ .‬מסיק שאין שינוי‪ ,‬וחזר‬ ‫◆ ַמ ֲע ֶק ַ‬ ‫◆ ְל ׇע ְב ָדם‪ ,‬ספק אם קרא כלל בשינוי‪ ,‬וההפלגה‪( .‬חלק ו)‬ ‫וקרא להחמיר‪( .‬חלק ד)‬ ‫◆ו ְּב ָע ָל ּה‪ ,‬ולהיפך‪ ,‬שחזר וקרא אף על פי ההפלגה‪( .‬חלק ה)‬ ‫◆וְ י ַֹל ְד ְּת–וְ יָ ַל ְד ָּת‪ ,‬זכר ונקבה‪ ,‬ודיני קריאה וכתיבה שאני‪ .‬אין שינוי‪ ,‬ולא החזיר‪.‬‬ ‫שבְׂש� רּו ְְּך היו בידו‬ ‫בְׂש� רּו ְְּך‪ ,‬אף ששניהם לאחר הפלגה‪:‬‬ ‫(חלק ד)‬ ‫ׂ‬ ‫בֳר ִִאי ולא ׂ‬ ‫[ומה שהחזיר ֳ‬ ‫ובֳר ִִאי לא היה‬ ‫שלשה טעמים‪ ,‬והעיקר שבהם שאף הקריאה שקרא שם דבר היא; ֳ‬ ‫ה–ק ָרא‪ ,‬שההיכר תלוי במנהג ההברה‪ .‬אין היכר‪( .‬חלק ד)‬ ‫◆ ָק ְר ָא ֳ‬ ‫בידו אלא ההפלגה לבדה‪ .‬ואין ההפלגה פוטרת מחמת עצמה‪ ,‬אלא מצטרפת למי‬ ‫◆וַ יִ ּ ׁ ְש ַּתחוּ–וַ יִ ּ ׁ ְש ַּת ֲחווּ‪ ,‬יחיד ורבים‪ .‬נשאר בצריך עיון‪( .‬חלק ד)‬ ‫שכבר יש לו צד להקל בגוף הדין‪].‬‬ ‫[והכלל שעלה שם‪ :‬שבחילוף שבין זכר לנקבה נוטה להקל‪ ,‬ושלש מדרגות בו; ומה‬ ‫תם ונשל ם שב ח לא‪-‬ל ב ו רא ע ול ם‬ ‫בַמ ֲֲע ֶֶקה לא היה מחמת המין אלא מחשש לשון עבר‪].‬‬ ‫שחזר וקרא ַ‬ ‫ה‪ .‬מפיק ה"א והכינוי‬ ‫ההכרעה תלויה אם הכינוי קובע את המשמעות‪ ,‬ואם מצינו הצורה בלא מפיק‪.‬‬ ‫המשך בעמוד ד‬ ‫תישארב תשרפל‬ ‫ג‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫המשך מעמוד ג‬ ‫שהבאנו בחלק ב – כתב‪:‬‬ ‫נספח‬ ‫[ה]גם שבמנחה דשבת קודש ושני וחמישי קורים פסוק ההוא ללוי עם עוד‬ ‫שני פסוקים‪ ,‬אין חשש על ידי טעות הנ"ל בדיעבד‪ .‬מלבד מה שכתבתי‬ ‫קרא שני פסוקים וחצי‬ ‫לעיל מצד מה שאמרו חז"ל (מגילה כב ע"א) שיש סברא לפסוק פסוק אחד‬ ‫למלאות הגליון צרפנו כאן עוד ענין שדן בה הגה"ק מבוטשאטש זצ"ל‪ ,‬והוא מגוף‬ ‫לשנים כשאי אפשר באופן אחר‪.‬‬ ‫אותן רשימות שבסימן קמב שעסקנו בהן במאמר זה‪.‬‬ ‫ונמצא שהשתמש בה למעשה‪ :‬שאם היתה בפסוק טעות‪ ,‬ולא נשארו לעולה אלא‬ ‫השאלה‬ ‫שני פסוקים נקיים‪ ,‬די בהם בצירוף חציו של השלישי‪.‬‬ ‫אירע שינוי משמעות באחת התיבות‪ ,‬ונמצא שאותו פסוק לא נקרא כהוגן‪ .‬ודן‬ ‫ההגבלות‬ ‫הגאון מה דינו של אותו עולה‪ ,‬וזה לשונו‪:‬‬ ‫ושתי הגבלות יש בדבר‪.‬‬ ‫ובמנחה ובשני וחמישי וכל זולת שבת קודש שחרית – אם היה שלשה‬ ‫האחת‪ ,‬שאין החצי נחשב אלא כשהוא מאמר שלם בפני עצמו‪ ,‬וזה לשונו‪:‬‬ ‫פסוקים להעולה אז חוץ פסוק שהיה בו שנוי משמעות‪ ,‬אין לקרות עוד‪.‬‬ ‫ואם אין שלשה פסוקים זולתו – מסברא חוזר וקורא אחד וקורא כנ"ל‪ ,‬ואינו‬ ‫ומכל מקום לא שייך כן רק בפסוק שבו שני מאמרים קצרים‪ ,‬שגם קצתו‬ ‫כמוסיף על הקרואים‪ ,‬כיון דהוה ליה כלא עלה כלל אשר לא קרא שלשה‬ ‫מאמר שלם‪ .‬וזולת מאמר קצר שהיה בו טעות המשמעות בתיבה‪ ,‬יש עוד‬ ‫פסוקים כמשמעותם‪.‬‬ ‫בפסוק ההוא מאמר קצר שלם – בכך יש לומר כנ"ל‪ ,‬וצריך לעיין עדיין‬ ‫כעת היטב‪.‬‬ ‫ביאור דבריו‬ ‫אבל פסוק שאין בו אלא מאמר אחד ארוך‪ ,‬אין חציו עולה למנין‪.‬‬ ‫הרי שהפסוק שאירע בו השינוי אינו עולה למנין כלל‪ ,‬וכאילו לא נקרא‪ .‬ולפיכך אם‬ ‫קרא העולה יותר משלשה‪ ,‬ונשארו בידו שלשה נקיים – יצא‪ ,‬ואין צריך כלום‪ .‬ואם‬ ‫והשניה‪ ,‬שיהיו כסדר‪ .‬ובזה כתב לעיל מיניה‪ ,‬וזה לשונו‪:‬‬ ‫לא נשארו לו שלשה‪ ,‬נמצא שלא עלה כלל‪ ,‬ומעלים אחר וחוזרים וקוראים עמו‪.‬‬ ‫צריך לעיין עדיין כעת אם בכך ובכל גווני צריך להיות כסדר‪ ,‬ומסברא גם‬ ‫ועל זה בא הצריך עיון‬ ‫בסירוגין יצא ידי חובה‪ ,‬חוץ מהמפורש כגון קריאת שמע ומגילה‪ .‬ואולי‬ ‫מכל מקום‪ ,‬למה שהפסוק צריך לשלאחריו כסדר להבין המשמעות‪ ,‬צריך‬ ‫ואף על פי כן חזר ונסתפק בעיקר הדבר‪ ,‬וזה לשונו‪:‬‬ ‫להיות בכך כסדר‪.‬‬ ‫ומכל מקום צריך לעיין עדיין כעת (לא עיינתי עתה בכך)‪ ,‬כי יש לומר כמו‬ ‫ולכאורה נוגע אף לנדון שלנו‪ .‬שאם אירע השינוי במאמר האחרון של הפסוק‬ ‫שלמאן דאמר (שמואל במגילה כב ע"א) "פוסק" בפרשה דראש חדש‪ ,‬מוכרע‬ ‫השלישי‪ ,‬נמצאו שני פסוקים וחצי רצופים‪ ,‬והוא ממש כאופנו של שמואל בפרשת‬ ‫שבשני פסוקים וחצי די‪ .‬ו[גם רב] דפליג עליו‪ ,‬לא נתפרש דפליג מטעם‬ ‫ראש חודש‪ ,‬שהעולה מסיים בחצי פסוק‪ .‬אבל אם אירע באמצע – שהרי אותו‬ ‫הכרחיות שלשה פסוקים שלימים‪ ,‬רק "לכתחילה" שייך טעם משום פסוקא‬ ‫חלק "הוה ליה כלא עלה כלל" – נמצאת הקריאה בסירוגין‪ ,‬ואין הראיה משמואל‬ ‫דלא פסקיה משה רבינו עליו השלום אנן לא פסקינן‪ .‬מה שאין כן בהנ"ל‬ ‫מוכחת‪ .‬ובזה תלוי הדבר בצריך עיון שלו עצמו‪.‬‬ ‫"בדיעבד" דלא שייך כן‪.‬‬ ‫הנפקא מינה למעשה‬ ‫הסוגיא במגילה‬ ‫והיוצא מכל זה‪ :‬עולה שלא היו לפניו אלא שלשה פסוקים‪ ,‬וטעה באחד מהם –‬ ‫בפרשת ראש חודש אין אלא ארבעה פסוקים לארבעה עולים‪ ,‬ונחלקו בה רב‬ ‫אם אותו פסוק מחולק לשני מאמרים‪ ,‬והמאמר הנותר שלם ונקרא כהוגן‪ ,‬יש לומר‬ ‫ושמואל (מגילה כב ע"א)‪ .‬רב אומר דולג – שהעולה חוזר וקורא פסוק שכבר נקרא‪.‬‬ ‫שאף על פי כן די בזה‪ ,‬ואין צריכים לחזור ולקרות‪.‬‬ ‫ושמואל אומר פוסק – שחולקים פסוק אחד לשנים‪.‬‬ ‫וטעמו של רב‪" :‬כל פסוקא דלא פסקיה משה – אנן לא פסקינן ליה"‪ .‬ושמואל‪ ,‬מה‬ ‫מדברי שאר פוסקים‬ ‫ראה שלא לומר דולג? "גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין"‪.‬‬ ‫וכן העלו שאר הפוסקים‪.‬‬ ‫והקשתה הגמרא על שמואל מדברי רבי חנניא קרא‪ ,‬שאמר‪" :‬צער גדול היה לי‬ ‫בשו"ת אמרי יושר (ח"א סימן קמג) כתב וזה לשונו‪:‬‬ ‫אצל רבי חנינא הגדול‪ ,‬ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן‪ ,‬הואיל‬ ‫נראה לדינא בא' שקרא בתורה ב' פסוקים וחצי‪ ,‬ובירך לאחריו‪ ,‬שאין צריך‬ ‫ולהתלמד עשויין"‪ .‬הרי שאין פוסקין‪.‬‬ ‫לחזור ולקרות‪ ,‬דזה הוי כקרא ג' פסוקים‪ .‬דרב ושמואל לא פליגי אלא לענין‬ ‫ותירצה‪" :‬התם טעמא מאי – משום דלא אפשר‪ ,‬הכא נמי לא אפשר"‪ .‬כלומר‪ ,‬אף‬ ‫לכתחלה‪ ,‬אבל בדיעבד מודה רב דהוי קריאה גמורה‪ .‬ולפלא בעיני שלא‬ ‫רבי חנינא הגדול מודה שבמקום שאי אפשר – פוסקין‪.‬‬ ‫דיברו הפוסקים מדין זה דקרא ב' פסוקים וחצי אם יצא בדיעבד שכבר‬ ‫ונמצא הכלל מפורש בגמרא‪ ,‬שהיכא דלא אפשר פסקינן‪ .‬ואף רב אינו חולק בו‪,‬‬ ‫בירך‪.‬‬ ‫אלא שסובר שבפרשת ראש חודש אפשר‪ ,‬שהרי יש דולג‪.‬‬ ‫ומה שתמה שלא דיברו הפוסקים מדין זה – הרי לפנינו שכבר קדמו בו הגאון‬ ‫ובזה יתבארו דבריו‬ ‫מבוטשאטש‪ ,‬ובאותו טעם עצמו‪.‬‬ ‫ומכאן ראייתו‪ :‬שלמאן דאמר פוסק‪ ,‬נמצא שיש עולה שאין בידו אלא שני פסוקים‬ ‫ואף על פי שהאמרי יושר מדבר במי שלא קרא כלל את הפסוק השלישי במילואו‪,‬‬ ‫וחצי‪ ,‬ואף על פי כן יצא‪ .‬הרי שאין שלשה פסוקים שלמים מעכבים‪.‬‬ ‫ואילו הגאון מדבר במי שקראו וטעה בו – הרי אחד הם‪ .‬שכן כתב הגאון בפירוש‬ ‫על אותו פסוק "הוה ליה כלא עלה כלל"‪ ,‬שאינו עולה למנין וכאילו לא נקרא‪.‬‬ ‫ומה שרב חולק עליו – אין הכרח שחולק מפני שצריך שלשה שלמים‪ ,‬אלא מפני‬ ‫ונמצאו שניהם בנדון אחד‪ :‬עולה שאין בידו אלא שני פסוקים וחצי‪.‬‬ ‫"פסוקא דלא פסקיה משה רבינו עליו השלום אנן לא פסקינן"‪ .‬וטעם זה אינו אלא‬ ‫לכתחילה ולא בדיעבד‪ .‬ונמצא שאף רב מודה בנדון שלנו‪ ,‬שכבר קרא ובירך‪ ,‬ואין‬ ‫וכן חידש בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סימן סו)‪ ,‬וציין שם לשו"ת תורת מרדכי (להג"ר‬ ‫ברירה אחרת‪.‬‬ ‫מרדכי אליהו ראבינאוויץ‪ ,‬או"ח סימן מד אות ג)‪ .‬ועיין גם בשו"ת אגרות משה (ח"ד סימן כג)‪,‬‬ ‫ובשו"ת חשב האפוד (ח"א סימן קטז)‪.‬‬ ‫ומקום שני שסמך על סברא זו‬ ‫וכן סמך עליה במקום אחר‪ .‬שבפסק ַוַ ַּי�ֵּּג�ּ ד שבריש פרשת ויחי – והוא הפסק‬ ‫זיקוקין דנפקא מפומי'‬ ‫בתולדות המחבר שו"ת תפארת נפתלי להגה"צ משארמאש זצ"ל‪:‬‬ ‫כתב הרמח"ל בדרך ה' (ח"ד פ"ח אות ו)‪:‬‬ ‫היה רגיל לספר עובדא זו בהתרגשות עצומה – מה ששמע מהגה"ק מנאסויד‪.‬‬ ‫צריך שתדע‪ ,‬שמן התיקונים הגדולים שסידרו הנביאים לישראל היה ענין הקריאה בתורה‪ .‬וזה‬ ‫שסיפר‪ ,‬שכשהיה בצאנז על ימים האחרונים של סוכות‪ ,‬בשמחת תורה הכריז השמש‪ :‬שכל‬ ‫נכלל בשתי בחינות‪ :‬האחת – קריאת ספר התורה על הסדר עד תומו‪ ,‬וחוזר חלילה על דרך זה;‬ ‫אחד שרוצה לעלות לתורה יצא לחוץ‪ ,‬כי כאן לא יעלו לתורה רק ז' הקרואים‪ .‬והי' מסופק‬ ‫והשנית – קריאת פרשיות מיוחדות בזמנים מיוחדים‪.‬‬ ‫מה לעשות‪ :‬כיון שאם ילך לחוץ לעלות לתורה‪ ,‬לא ישמע הקריאות של מרן הדברי חיים;‬ ‫וזה‪ ,‬כי הנה ספר התורה הוא כלל מה שנמסר לנו ממנו ית' להיותנו הוגים בו‪ ,‬שעל ידי זה‬ ‫ואם ישאר שם‪ ,‬לא יעלה לתורה‪ .‬וגמר בדעתו‪ ,‬שיותר טוב לישאר בבית המדרש‪ ,‬כדי לשמוע‬ ‫תימשך לנו הארתו‪ .‬והנה לקבל הארה זו בתמידות‪ ,‬תיקנו שנהיה הוגים בו במקהלותינו‬ ‫הקריאה ממרן הדברי חיים‪.‬‬ ‫בתמידות על הסדר – וזה מלבד ההגיון הפרטי הראוי לכל אחד ואחד בפרטו‪ .‬והנה על ידי‬ ‫והמשיך מרן מנאסויד לספר‪ :‬שכשהתחיל הדברי חיים לקרות "בראשית ברא אלקים את השמים‬ ‫הקריאה התמידית הזאת‪ ,‬מתמיד בנו אור הקדושה הזאת‪.‬‬ ‫ואת הארץ"‪ ,‬אז ראה ממש בעיניו שעכשיו נעשה שמים וארץ‪ .‬וכשקרא שוב הפסוק "ויהי ערב"‪,‬‬ ‫וגם בזמנים המיוחדים‪ ,‬כפי ענינם‪ ,‬ראוי שנקרא הפרשיות הנוגעות לענינים ההם‪ ,‬להחזיק‬ ‫ראה ממש שנעשה ערב; וכן כשקרא "ויהי בוקר"‪ ,‬ראה ממש שנעשה בוקר; וכן להלאה‪ .‬וסיים‪ :‬וכי‬ ‫הארת הימים על ידי כח התורה‪ ,‬שהוא הכח היותר חזק שיש לנו‪.‬‬ ‫יהיה לי חרטה על מה שלא עליתי לתורה?!‬ ‫וכשרבינו הי' מספר הסיפורים האלו‪ ,‬הי' מספרם בהתלהבות גדול‪ ,‬כאלו שומעם עכשיו ממרן‬ ‫מנאסויד‪ .‬והי' נראה בעליל אש הקודש שנדלק בקרבו מרבותיו‪ ,‬צדיקים מדור הקדום‪.‬‬ ‫תישארב תשרפל‬ ‫ד‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫תישארב תשרפל‬ ‫ויש לדקדק‪ :‬למה שאל דוקא את רבי שמואל בר נחמן? ועוד‪ ,‬מה‬ ‫מאא"ז הגה"ק ר' יעקב מלינסק זצ"ל – אבי ‬ ‫שאל "מהיכן"‪ ,‬והלא כל מה שברא הקב"ה – מאין בראו?‬ ‫אביו של הרה"ק מראפשיץ‬ ‫ויש לומר‪ ,‬דאיתא בגמרא (ראש השנה לב ע"א)‪" :‬הני עשרה מלכיות כנגד‬ ‫מי? ‪ ...‬כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם‪ .‬הי נינהו? ויאמר‬ ‫בצל אל שהקד ים מ שכן לארו ן – ראיה שהארץ נ ברא ת תחי לה‬ ‫דבראשית תשעה הוו! בראשית נמי מאמר הוא"‪ .‬והקשו המפרשים‪:‬‬ ‫במדרש (בראשית רבה פ"א סי"ד)‪ :‬רבי ישמעאל שאל את רבי עקיבא וכו'‬ ‫אם כן‪ ,‬למה לא נאמר "ויאמר" גם אצל שמים וארץ?‬ ‫"ְוְֵאת ָָה ָָאֶרֶ ץ" (בראשית א‪ ,‬א)‬ ‫ַׁמִיִ ם" לרבות חמה ולבנה ומזלות‪ֵ ,‬‬ ‫"ֵאת ַַהָּׁש ַ‬ ‫– ֵ‬ ‫ואיתא במדרש‪ :‬מה עשה הקב"ה בשעת בריאת העולם‪ ,‬ביום ובלילה?‬ ‫לרבות אילנות ודשאין וגן עדן‪.‬‬ ‫רבי יוחנן אמר‪ :‬בלילה היה מחשב‪ ,‬וביום היה אומר‪ .‬ורבי שמואל בר‬ ‫אּוִרי ֶבֶ ן חּור‬‫ְלְֵאל ֶּבּ ן ִ‬ ‫"ּוְבְַצ ֵ‬ ‫ושם עוד‪ :‬רבי תנחומא משום רב הונא אמר‪ַ ,‬‬ ‫נחמן אמר‪ :‬אמירה ומחשבה היו כאחת‪.‬‬ ‫הּוָדה ָָעָׂשׂ ה ֵֵאת ָּכּ ל ֲֲא ֶׁׁשר ִִצָּוּ ה ה' ֶאֶ ת ֹמ ֶֹׁׁשה" (שמות לח‪ ,‬כב) – "אשר‬ ‫ְלְַמֵּטּ ה ְיְ ָ‬ ‫ַ‬ ‫והנה לרבי יוחנן‪ ,‬שבלילה היה מחשב וביום היה אומר‪ ,‬קשה קצת‪:‬‬ ‫"ֵאת ָּכּ ל ֲֲא ֶׁׁשר ִִצָּוּ ה ה' ֶאֶ ת ֹמ ֶֹׁׁשה"‪ ,‬אפילו‬ ‫צוה אותו משה" לא נאמר‪ ,‬אלא ֵ‬ ‫בשאר הבריות‪ ,‬שנבראו אחר שמים וארץ‪ ,‬שייך לומר "ויהי ערב ויהי‬ ‫דברים שלא שמע מפי רבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני‪.‬‬ ‫בוקר"‪ ,‬שהיו ניכרים היום והלילה באותות השמים‪ .‬אבל בשמים‬ ‫עכ"ל‪.‬‬ ‫עצמם‪ ,‬היאך שייך לומר שקדם להם לילה שבו חשב‪ ,‬ואחר כך ביום‬ ‫ופירש היפה תואר (ד"ה אפילו דברים)‪ ,‬שהקב"ה אמר "משכן וארון"‪ ,‬ומשה‬ ‫אמר? על כרחך צריך לומר‪ ,‬שהשמים והארץ נבראו מיד בתחילת‬ ‫אמר "ארון ומשכן"‪ ,‬ובצלאל עשה משכן תחילה ואחר כך ארון (ברכות‬ ‫הלילה‪ ,‬במחשבה בלבד‪ ,‬כדברי רבי יוחנן‪ .‬ולכך נאמר בהם "בראשית"‪,‬‬ ‫נה ע"א)‪.‬‬ ‫ולא "ויאמר"‪[ .‬וכן הקשו ביפה תואר ובנזר הקודש על בראשית רבה‬ ‫יב‪ ,‬יד; והיפה תואר תירץ שבערב נברא האור‪].‬‬ ‫ויש לבאר מה ענין דברי רבי תנחומא לכאן‪ ,‬ונראה לחברם לדברי רבי‬ ‫עקיבא שלפניהם‪.‬‬ ‫אבל לרבי שמואל בר נחמן‪ ,‬שאמירה ומחשבה היו כאחת‪ ,‬קשה‪ :‬למה‬ ‫שינה הכתוב‪ ,‬ונאמר בשמים וארץ "בראשית" ולא "ויאמר"? אלא‬ ‫ַׁמִיִ ם"‬ ‫"ֵאת ַַהָּׁש ַ‬ ‫דהנה פירש היפה תואר (שם ד"ה לרבות חמה)‪ ,‬שמה שאמרו ֵ‬ ‫על כרחך כדברי המפרשים‪ ,‬שלשון "בראשית" נכון באותם דברים‬ ‫לרבות חמה ולבנה ומזלות‪ ,‬רצונו לומר שבאותו מאמר שנבראו‬ ‫שבראם הקב"ה מאין [– שמים וארץ]‪ ,‬ובשאר הדברים [שנבראו מן‬ ‫השמים נבראת גם החמה‪.‬‬ ‫החומר שכבר היה] נאמר "ויאמר"‪.‬‬ ‫ולדעת חכמים‪ ,‬שאף תולדות השמים מציון נבראו (יומא נד ע"ב)‪ ,‬נמצא‬ ‫והשתא אתי שפיר‪ .‬לרבי שמואל בר נחמן‪ ,‬מאחר שנאמר באור‬ ‫שהחמה מן הארץ נבראת‪ .‬ולפי זה יקשה לבית שמאי‪ ,‬שאמרו (בראשית‬ ‫"ויאמר אלקים יהי אור"‪ ,‬מוכח שלא נברא מאין‪ ,‬אלא מדבר שכבר‬ ‫ַׁמִיִ ם" לרבות חמה‪,‬‬ ‫"ֵאת ַַהָּׁש ַ‬‫רבה פ"א סט"ו) שמים נבראו תחילה‪ :‬איך אמר ֵ‬ ‫היה‪ .‬ולכך שאלו דוקא אותו "מהיכן נבראת האורה"‪ ,‬שבלא זה לא‬ ‫שנבראת עם השמים – והלא עדיין לא נבראת הארץ‪ ,‬והחמה מן‬ ‫היה מקום לשאול "מהיכן"‪[ .‬ולרבי יוחנן אין מקום לשאלה זו‪ ,‬שהרי‬ ‫"ֵאת‬ ‫הארץ נבראת‪ .‬ועל כרחך צריך לומר‪ ,‬דאין הכי נמי‪ ,‬מאן דדריש ֵ‬ ‫"ויאמר" נאמר משום שנברא ביום‪ ,‬ולא משום שנברא מדבר שכבר‬ ‫ַׁמִיִ ם" לרבות חמה סבירא ליה כבית הלל‪ ,‬שהארץ נבראת תחילה‪.‬‬ ‫ַַהָּׁש ַ‬ ‫היה‪ ].‬ודוק היטב‪.‬‬ ‫והנה בספר בגדי אהרן (פ' תרומה ד"ה ואמר לו) הביא קושיא בשם ספר‬ ‫[צמח הצב"י‪ :‬ואף שבמדרש שלפנינו (בראשית רבה יב‪ ,‬יד) נחלקו בזה בית‬ ‫תולדת נח‪ ,‬על מה שאמר בצלאל לבנות את המשכן תחילה‪ ,‬משום‬ ‫שמאי – "מחשבה בלילה ומעשה ביום" – ובית הלל – "זה וזה ביום"‪,‬‬ ‫שמנהגו של אדם לבנות בית ואחר כך כלים‪.‬‬ ‫יש סמך לדברי רבינו שרבי שמואל בר נחמן סובר "אמירה ומחשבה‬ ‫ֹלִקים" (תהלים פו‪ ,‬ח) – אין‬ ‫"ֵאין ָּכּ מֹוָך ָָב ֱֱא ִ‬ ‫והלא אמרו (עי' שמות רבה פכ"ה ס"ו)‪ֵ :‬‬ ‫בהדדי"‪ .‬דאיתא בבראשית רבה (ח‪ ,‬ג)‪" :‬ויאמר אלקים נעשה אדם –‬ ‫מנהגו של הקב"ה כמנהג בשר ודם‪ .‬בשר ודם בונה התחתונים ואחר‬ ‫במי נמלך? רבי יהושע בשם רבי לוי אמר‪ :‬במלאכת השמים והארץ‬ ‫כך העליונים‪ ,‬והקב"ה בונה העליונים ואחר כך התחתונים‪ ,‬שנאמר‬ ‫נמלך‪ ...‬רבי שמואל בר נחמן אמר‪ :‬במעשה כל יום ויום נמלך"‪ .‬ואם‬ ‫ְיְָס ָָדּה" (עמוס ט‪ ,‬ו)‪.‬‬ ‫לֹוָתיו" ואחר כך "ַוַ ֲֲאֻגֻ ָּּדתֹו ַַעל ֶאֶֶרֶ ץ ָ‬ ‫ַׁמִיִ ם ַַמ ֲֲע ָ‬ ‫"ַהּבֹוֶנֶ ה ַַבָּׁש ַ‬ ‫ַ‬ ‫המחשבה היתה בלילה והמעשה ביום‪ ,‬הרי בשעת המחשבה עדיין לא‬ ‫היה מעשה אותו היום בעולם‪ ,‬ובמה נמלך? אלא על כרחך שלדעתו‬ ‫ועל כרחך צריך לומר‪ ,‬שאותו מדרש שאמר בצלאל כן סבירא ליה‬ ‫המחשבה והמעשה היו כאחת‪ ,‬ונמלך במה שכבר נעשה‪ .‬ולרבי לוי‪,‬‬ ‫כבית הלל‪ ,‬שהארץ נבראת תחילה‪.‬‬ ‫שנמלך במלאכת השמים והארץ‪ ,‬אתי שפיר אף אם המחשבה היתה‬ ‫ולפי זה אתי שפיר המדרש‪ .‬שהמדרש רוצה להוכיח שהארץ נבראת‬ ‫בלילה‪ ,‬שהרי שמים וארץ נבראו תחילה‪ ,‬מיד בתחילת הלילה‪ ,‬כדברי‬ ‫ַׁמִיִ ם" לרבות‬ ‫"ֵאת ַַהָּׁש ַ‬ ‫תחילה‪ ,‬כמו שמוכרח לדברי רבי עקיבא שאמר ֵ‬ ‫רבינו‪].‬‬ ‫חמה‪ ,‬שהרי אף החמה מציון נבראת‪ ,‬כמו שנתבאר‪.‬‬ ‫מכת"י תלמידו‪ ,‬הספרייה הלאומית‪ ,‬מספר ‪4197‬‬ ‫ְלְֵאל וגו' ָָעָׂשׂ ה"‪ .‬דיש להקשות‪,‬‬ ‫"ּוְבְַצ ֵ‬ ‫ולזה הביא את דברי רבי תנחומא‪ַ ,‬‬ ‫מה ראה בצלאל לשנות ממה שאמר משה ארון תחילה ואחר כך‬ ‫מאא"ז הג"ר יעקב משה אבי החוות דעת‬ ‫משכן – והלא מנהגו של הקב"ה אינו כמנהג בשר ודם‪ ,‬שהרי השמים‬ ‫נבראו תחילה‪.‬‬ ‫עובי הר קי ע – שלש אצבע ות ש ל ה ק ב "ה‬ ‫אלא על כרחך שבאמת הארץ נבראת תחילה‪ ,‬ומנהגו של הקב"ה‬ ‫ֹלִקים ֶאֶ ת ָָה ָָר ִִק ַיַע (בראשית א‪ ,‬ז)‪ .‬בתרגום יהונתן‪ :‬סומכא דרקיע‬ ‫ַוַ ַּיַ ַַעׂש ֱֱא ִ‬ ‫כמנהג בשר ודם‪ ,‬ולכן שינה בצלאל‪ .‬ומשום הכי סמך המדרש דברי‬ ‫תלת אצבעין‪ .‬והוא תמוה‪ ,‬דאין אלו אלא דברי נביאות‪ .‬ועיין בספר‬ ‫רבי תנחומא לדברי רבי עקיבא‪ ,‬וק"ל‪.‬‬ ‫לוית חן (בראשית‪ ,‬באור יקרות ד"ה במדרש) מה שתירץ על זה‪.‬‬ ‫מאא"ז הג"ר ברוך כהנא רפאפורט זצ"ל אב"ד פיורדא – זקנו של הברוך טעם‬ ‫ולפענ"ד נראה בפשיטות‪ ,‬דכן הוא על פי חשבון‪ ,‬דמבואר בעירובין‬ ‫מהיכ ן נ ב רא ת הא ורה‬ ‫"ְוְָׁשַׁמִיִ ם ַּבּ ֶּזֶּרֶ ת‬ ‫ַ‬ ‫(כא ע"א) שרוחב העולם חצי אמה של הקב"ה‪ ,‬מקרא‬ ‫ִּתֵּּכּ ן" (ישעיה מ‪ ,‬יב)‪ ,‬והזרת חצי אמה‪ .‬והאמה ששה טפחים‪ ,‬נמצא רוחב‬ ‫במדרש (בראשית רבה ג‪ ,‬ד)‪" :‬רבי שמעון בן יהוצדק שאל את רבי שמואל‬ ‫העולם שלשה טפחים‪ .‬והטפח ארבע אצבעות (עיין זבחים סג ע"א ופסחים‬ ‫בר נחמן‪ ,‬אמר לו‪ :‬מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה‪ ,‬מהיכן‬ ‫קט ע"א)‪ ,‬נמצא רוחב העולם שתים עשרה אצבעות של הקב"ה‪.‬‬ ‫נבראת האורה?" וכו'‪.‬‬ ‫המשך בעמוד ו‬ ‫תישארב תשרפל‬ ‫ה‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫המשך מעמוד ה‬ ‫היינו בריאת אדם הראשון שממנו מונין שנות עולם; אבל תחילת‬ ‫ובבבא בתרא (כה ע"ב) אמרינן שהעולם לקובה הוא דומה‪" ,‬חמה‬ ‫בריאת העולם היתה מכ"ה באלול‪ .‬לפיכך יפה קרא אדם לעצמו שם‬ ‫יוצאת" וכו'‪ .‬וכיון שהעולם עגול‪ ,‬נמצא היקפו שלשה חצאי אמה –‬ ‫"אדם" – כי מן האדמה נוצרתי‪ ,‬שנברא בתשרי‪ ,‬שבו נקראת הארץ‬ ‫שכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה טפחים (סוכה ז ע"ב) – והם‬ ‫"אדמה"‪ .‬מה שאין כן שאר הבריות‪ ,‬שנבראו קודם תשרי‪ ,‬ועדיין לא‬ ‫תשעה טפחים‪ ,‬שהם שלשים ושש אצבעות של הקב"ה‪ .‬ומעתה חצי‬ ‫נקראת הארץ "אדמה"‪.‬‬ ‫העיגול – שמונה עשרה אצבעות‪.‬‬ ‫ואין להקשות‪ :‬מכל מקום למה נאמר בהן "ותוצא הארץ"‪ ,‬והלא נבראו‬ ‫ובפסחים (צד ע"א) אמר רבא‪ :‬שיתא אלפי פרסי הוי עלמא‪ ,‬וסומכא‬ ‫בתקופת תמוז שנקראת "תבל"? ויש לומר‪ :‬בשלמא עכשיו נקראת‬ ‫דרקיעא אלפא פרסי – חדא גמרא וחדא סברא וכו'‪ .‬דמהלך אדם‬ ‫"תבל" על שם שהיא מתבלת את פירותיה – כלומר שמבשלת ונותנת‬ ‫בינוני ביום עשרה פרסאות‪ ,‬ומעלות השחר ועד הנץ החמה חמשה‬ ‫טעם בפירות שהריצה בניסן; אבל אז‪ ,‬בבריאת העולם‪ ,‬לא היו לתבל‬ ‫מילין וכו'‪ .‬נמצא שהילוך החמה בעובי הרקיע – והוא מעלות השחר‬ ‫פירות שתבשלם‪ ,‬אלא מוציאה היתה פירות גמורים‪ ,‬שנאמר "עץ‬ ‫עד הנץ – הוא ששית מהילוכה ביום מהנץ עד השקיעה‪ :‬שהילוכה‬ ‫פרי"‪ ,‬כמו שאמרו בראש השנה בסוגיא דרבי אליעזר הנזכרת‪ .‬לפיכך‬ ‫ביום ששת אלפים פרסה‪ ,‬ומעלות השחר עד הנץ אלף‪.‬‬ ‫נקראת אז "ארץ" ולא "תבל"‪.‬‬ ‫והנה הילוך החמה ביום הוא חצי העיגול‪ ,‬והוא שמונה עשרה‬ ‫ואם כן יקשה כאן‪ ,‬שנאמר "ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה‬ ‫אצבעות כמו שנתבאר‪ .‬ואם כן עובי הרקיע‪ ,‬שהוא ששית משמונה‬ ‫ואת כל עוף השמים‪ ,‬ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו"‪ .‬בשלמא‬ ‫עשרה‪ ,‬הוא שלש אצבעות של הקב"ה‪ .‬והוא ברור ונכון‪.‬‬ ‫חית השדה ניחא‪" ,‬ויצר מן האדמה"‪ ,‬שנבראו בששי שהוא תשרי‪ ,‬שבו‬ ‫נקראת הארץ "אדמה"; אלא עוף השמים קשה‪ ,‬שהרי נבראו בחמישי‪,‬‬ ‫ואם כן לא נבראו מן ה"אדמה" אלא מן ה"ארץ"‪ .‬אלא על כרחך לומר‪,‬‬ ‫מאא"ז בעל קיקיון דיונה‬ ‫ש"ויצר מן האדמה" אינו מוסב על עוף השמים אלא על חית השדה‬ ‫אדם הראש ון מ נה מקצ ת יום ש שי קו דם ששמר שב ת‬ ‫בלבד; ועוף השמים אינו מוסב על היצירה‪ ,‬אלא על מה שאחריו –‬ ‫"ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו"‪ ,‬כפירוש רש"י הנזכר‪ .‬עד כאן‬ ‫ְּׁשִׁב ִיִעי‬ ‫ְּבַּצְלְ מֹו (בראשית א‪ ,‬כז)‪ַ .‬וַ ִּיְּׁשֹּׁבּת ַּבּּיֹום ַַה ִ‬ ‫ֹלִקים ֶאֶ ת ָָה ָָא ָָדם ַ‬ ‫ִּיְּבְָרא ֱֱא ִ‬ ‫ַוַ ָ‬ ‫דברי אדוני אבי ז"ל‪.‬‬ ‫ִִמָּכּ ל ְמְַלַ אְכְּתֹו ֲֲא ֶׁׁשר ָָעָׂשׂ ה (שם ב‪ ,‬ב)‪.‬‬ ‫ה וספת בנ ו בספ ר י עלת ח ן‬ ‫גרסינן בשבת (סט ע"ב)‪" :‬היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי‬ ‫שבת‪ ,‬מונה ששה ימים ומשמר יום אחד‪ .‬חייא בר רב אומר‪ ,‬משמר‬ ‫ואני הצעיר אמלא את דבריו‪ ,‬שלא יקשה‪ :‬אם כן היה לו לקרוא אף‬ ‫יום אחד ומונה ששה‪ .‬במאי קמיפלגי‪ ,‬מר סבר כברייתו של עולם‪ ,‬ומר‬ ‫לחית הארץ בשם "אדם"‪ ,‬שאף הן מן האדמה נוצרו‪ .‬וצריך לומר‬ ‫סבר כאדם הראשון"‪ .‬ופירש רש"י (ד"ה כאדם הראשון)‪" :‬שנברא בע"ש‪,‬‬ ‫שאינו כן‪ .‬שהרי רש"י פירש (בראשית א‪ ,‬כד) "תוצא הארץ נפש חיה – הוא‬ ‫ויום ראשון למנינו שבת היה"‪ .‬ובד"ה משמר יום אחד ומונה ו' כתב‪:‬‬ ‫שפירשתי‪ ,‬שהכל נברא ביום ראשון‪ ,‬ולא הוצרכו אלא להוציאם"‪ ,‬עד‬ ‫"וכל יום ששם אל לבו אינו משמר‪ ,‬דשמא עשה מלאכה‪ ,‬אבל יום‬ ‫כאן לשונו‪ .‬ולפי זה תחילת בריאתן היתה בשעה שעדיין לא נקראת‬ ‫המחרת משמר"‪.‬‬ ‫"אדמה" אלא "ארץ"‪ ,‬ולפיכך נאמר בהן "תוצא הארץ"; ומאחר שגמר‬ ‫הוצאתן היה ביום השישי‪ ,‬שייך בהן גם "ויצר מן האדמה"‪.‬‬ ‫לכך פירש רש"י שאינו משמר את היום ששם אל לבו‪ ,‬אלא את יום‬ ‫המחרת‪ :‬שאם ישמור את היום ששם אל לבו‪ ,‬לא יהא כאדם הראשון‪,‬‬ ‫אבל אין לקרוא אותן בשם "אדם"‪ ,‬כיון שתחילת בריאתן היתה ביום‬ ‫שנברא בערב שבת‪ ,‬והיה לו על כל פנים קצת יום ששי למנינו קודם‬ ‫ראשון שנקראת "ארץ"‪ .‬מה שאין כן האדם‪ ,‬שכל בריאתו – תחילתה‬ ‫השבת‪ ,‬וק"ל‪.‬‬ ‫וסופה – היתה בששי‪ ,‬שאז נקראת הארץ "אדמה"; לפיכך עליו לבדו‬ ‫חל שם "אדם"‪ ,‬כי מן האדמה נוצר‪[ .‬צמח הצב"י‪ :‬עיין בדברי דוד‬ ‫להט"ז שם‪ ,‬שהבין בדברי הגו"א שממה דכתיב "ויברא" אצל האדם‬ ‫מאא"ז הג"ר יוסף תאומים זצ"ל – אבי אביו‬ ‫בששי‪ ,‬הרי שהאדם יוצא מן הכלל‪ ,‬ולא נברא כלל בראשון]‪.‬‬ ‫של הברוך טעם‬ ‫למה נק רא אדם על שם האדמה‬ ‫מאא"ז הגאון רבי יעקב יוקל סג"ל הורוויץ‬ ‫בגמרא חולין (כז ע"ב)‪ :‬ועוד שאלו קונטריקון ההגמון את רבן גמליאל‬ ‫זצ"ל אבד"ק גלוגא – אביו של הג"ר איציקל ‬ ‫– כתוב אחד אומר "ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף"‪ ,‬אלמא‬ ‫האמבורגער‬ ‫ממיא איברו; וכתיב "ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל‬ ‫עוף השמים"‪ ,‬אלמא מארעא איברו‪ .‬אמר לו‪ :‬מן הרקק נבראו‪ .‬ראה‬ ‫בת ו רת רבי מאיר כתנו ת א ור כמ ו שי הי ה ל עתי ד‬ ‫תלמידיו מסתכלים זה בזה‪ ,‬אמר להם‪ :‬קשה בעיניכם שדחיתי את‬ ‫ּוְלְִאְׁשּׁתֹו ָּכְּתְ נֹות עֹור ַוַ ַּיְּלְִּבֵּׁשׁ ם (בראשית ג‪ ,‬כא)‪.‬‬ ‫ְלְָא ָָדם ִ‬ ‫ֹלִקים ָ‬ ‫ַוַ ַַּיַּעׂש ה' ֱֱא ִ‬ ‫אויבי בקש? מן המים נבראו‪ .‬ולמה הביאן אל האדם? לקרות להן שם‪.‬‬ ‫ופירש רש"י‪ ,‬דקרא הכי קאמר‪" :‬ויצר מן האדמה כל חית השדה ואת‬ ‫ואיתא במדרש (בראשית רבה פ"כ סי"ב)‪ :‬בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב‬ ‫כל עוף השמים" לראות מה יקרא לו‪ ,‬ולא איצירה קאי‪ .‬עד כאן לשונו‪.‬‬ ‫"כתנות אור" באל"ף‪ .‬וכבר עמדו בזה‪ ,‬מדוע דוקא בתורתו של רבי‬ ‫מאיר מצאו כתוב "אור" באל"ף‪.‬‬ ‫וקשה‪ :‬מה היו התלמידים מסתכלין זה בזה‪ ,‬ומה הוקשה להם?‬ ‫ואדרבה‪ ,‬מאותו טעם עצמו שנבראו מן הרקק‪ ,‬אין העוף טעון אלא‬ ‫ונראה לבאר בדרך פשוט‪ .‬על פי מה דאיתא בילקוט ראובני‪ ,‬שלעתיד‬ ‫שחיטת סימן אחד‪ ,‬כדבריהם‪ .‬ועוד‪ ,‬שהתירוץ שהשיב להם דחוק‬ ‫לבוא‪ ,‬כשיתוקן החטא של אדם הראשון‪ ,‬ייכתב "כתנות אור" באל"ף‪,‬‬ ‫מאד‪ ,‬דסכינא חריפא מפסקא לקרא – מהיכן לנו לומר ש"כל עוף‬ ‫כמו שהיה ראוי להיות מתחילה‪.‬‬ ‫השמים" אינו מוסב על היצירה‪ ,‬אלא על "ויבא אל האדם לקרוא להם‬ ‫והנה איתא בעירובין (יג ע"א)‪ :‬אמר רבי מאיר‪ ,‬כשבאתי אצל רבי‬ ‫מה שמו" בלבד‪.‬‬ ‫ישמעאל אמר לי‪ ,‬בני‪ ,‬מה מלאכתך? אמרתי לו‪ ,‬לבלר אני וכו'‪ .‬דבר‬ ‫ונראה לתרץ‪ ,‬שבלאו הכי מוכרחים אנו לומר כן‪ .‬שהרי קשה‪ :‬למה‬ ‫אחד יש לי‪ ,‬וקנקנתום שמו‪ ,‬שאני מטיל לתוך הדיו‪ .‬אמר לי‪ ,‬וכי‬ ‫קרא אדם את עצמו "אדם"‪ ,‬לומר כי מן האדמה נוצרתי? והלא כל‬ ‫ּוָמ ָָחה" (במדבר‬ ‫מטילין קנקנתום לתוך הדיו‪ ,‬והלא אמרה תורה "ְוְָכָ ַַתב‪ָ ...‬‬ ‫הבריות נבראו מן האדמה‪ ,‬שבכולן כתוב "ותוצא הארץ"; ומפני מה‬ ‫ה‪ ,‬כג) – כתב שיכול למחות‪ ,‬עיין שם‪ .‬הרי שתורתו של רבי מאיר היתה‬ ‫קרא שם זה לעצמו בלבד?‬ ‫כתובה בכתב שאינו יכול למחות‪.‬‬ ‫וצריך לומר שזהו הטעם‪ ,‬על פי מה שאמרו במדרש רבה (בראשית פרשה‬ ‫ואם כן שפיר מובן המדרש הנ"ל‪ .‬דמן ההכרח היה צריך להיות כתוב‬ ‫יג‪ ,‬יב)‪ :‬אמר רבי שמעון בן גמליאל‪ ,‬ארבעה שמות נקראו לארץ כנגד‬ ‫בתורתו של רבי מאיר "כתנות אור" באל"ף‪ ,‬כמו שיהיה לעתיד‪.‬‬ ‫ארבע תקופותיה – ארץ‪ ,‬תבל‪ ,‬אדמה‪ ,‬ארקא‪ .‬ארץ כנגד תקופת ניסן‪,‬‬ ‫שמאחר שתורתו היתה כתובה בכתב שאינו יכול למחות‪ ,‬אילו היה‬ ‫שהיא מריצה את פירותיה‪ .‬תבל כנגד תקופת תמוז‪ ,‬שהיא מתבלת‬ ‫נכתב "עור" בעי"ן‪ ,‬לא היה יכול להיתקן לעתיד‪ .‬לכן היה כתוב "כתנות‬ ‫את פירותיה‪ .‬אדמה כנגד תקופת תשרי‪ ,‬שהארץ עשויה בולין בולין‬ ‫אור" באל"ף‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫של אדמה‪ .‬ארקא כנגד תקופת טבת‪ ,‬שהיא מורקת את פירותיה‪.‬‬ ‫נדפס בקובץ כרם שלמה‪ ,‬שנה ח‪ ,‬קובץ א‪ ,‬עמוד כה‬ ‫וידוע שלרבי אליעזר‪ ,‬האומר בתשרי נברא העולם (ראש השנה י ע"ב)‪,‬‬ ‫תישארב תשרפל‬ ‫ו‬ ‫דרושים קדמונים‬