גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel — בראשית (2026-10-05)

גיליון מספר601 : פרשת בראשית שנת תשפ"ז
העולם לא מתחיל ממני
אחת האשליות השקטות של האדם בן זמננו היא התחושה שהעולם מסתדר סביבו .המפה שבטלפון מציבה אותו תמיד במרכז ,המידע המוגש לו מותאם להעדפותיו ,וכל
מסך לומד במהירות מה מעניין אותו .לאט לאט עלולה לחדור אל הנפש המחשבה שגם המציאות עצמה אמורה להתיישר לפי רצונותיו .ואם משהו אינו מסתדר ,אם אדם
אחר חושב אחרת ,אם הדרך מתארכת או אם התפילה עדיין לא נענתה ,נדמה לו שהעולם יצא ממסלולו.
כנגד האשליה הזאת פותחת התורה במילים" :בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א ,א) .לפני האדם היו שמים וארץ ,אור וחושך ,ים ויבשה ,צמחים
ובעלי חיים .האדם נכנס אל עולם שכבר קיבל צורה ,חוקים ,תכלית ובעלים .הוא חשוב עד מאוד ,אך איננו הראשון; הוא נזר הבריאה ,אך לא מקורה.
חכמי התלמוד הבבלי ,מסכת סנהדרין (דף לח עמוד א) ,שאלו מדוע נברא האדם רק בערב שבת .אחת התשובות היא שאם תזוח דעתו עליו ,אומרים לו" :יתוש קדמך במעשה
בראשית" .אך באותה סוגיה מובא טעם נוסף :האדם נברא סמוך לשבת כדי שייכנס מיד למצווה ולסעודה .שתי התשובות משלימות זו את זו .האדם מגיע אחרון כדי שילמד
ענווה ,אך הוא מגיע אחרון גם מפני שכל הארמון כבר מוכן לקראתו .הוא אינו בעל הבית ,אבל הוא אורח אהוב שקיבל אחריות על הבית.
רבי שלמה יצחקי ,רש"י ,בפירושו לתורה (בראשית א ,א) ,מביא את שאלתו של רבי יצחק :מדוע לא התחילה התורה מן המצווה הראשונה שניתנה לישראל? תשובתו היא
שהבריאה מלמדת כי הארץ כולה שייכת לבורא ,והוא המעניק אותה ברצונו .נמצא שסיפור הבריאה אינו רק תיאור של מה שהתרחש בעבר .הוא היסוד המוסרי של חיינו
בהווה .הבית ,הזמן ,הכישרון ,הילדים ,המעמד והאפשרויות שניתנו לנו אינם רכוש מוחלט .הם פיקדונות שקיבלנו כדי לעשות בהם את רצון נותנם.
אלא שהענווה הזאת אינה מבטלת את האדם .להפך ,היא מעניקה למעשיו משמעות .חכמי המדרש ,מדרש תנחומא (פרשת תזריע ,סימן ה) ,מספרים כי רבי עקיבא הראה
לטורנוסרופוס שיבולים מול כיכרות לחם ,ושאל אילו מעשים נאים יותר .הבורא נותן לאדם חיטה ,והאדם נקרא להפוך אותה ללחם .העולם נברא שלם במקורו ,אך בלתי
גמור בתפקידו .האדם אינו בורא את עצמו ואינו ממציא את האמת ,אבל הוא שותף בהוצאת הטוב מן הכוח אל הפועל.
זוהי אחת התובנות הגדולות של שבת בראשית ,במיוחד לאחר ימי החגים .במשך חודש שלם התרוממנו בתפילות ,בתקיעות ,בצום ,בסוכה ובשמחת התורה .כעת מגיע
המבחן האמיתי :האם נמתין להתעוררות גדולה נוספת ,או שנהפוך את כל מה שקיבלנו ללחם של יום יום? התחלה אמיתית אינה הרגע שבו האדם מכריז שישתנה .היא
הבוקר הפשוט שבו הוא קם ומקיים דבר אחד שקיבל על עצמו ,גם בלי התרגשות ובלי מחיאות כפיים.
מן השער הזה נכנס גיליון השבוע אל סודותיה של פרשת בראשית .המאמר הראשון מבקש לברר מדוע מכל שבתות השנה דווקא שבת זו נקראת בפי הכול על שם פרשתה,
"שבת בראשית" .האם זהו רק שם בלוח השנה ,או שמא בשבת הזאת נקבע הכיוון הרוחני של השנה כולה? ומה הקשר בין סיומם של חגי תשרי לבין היכולת להתחיל מחדש
דווקא בתוך השגרה?
מכאן עובר העלון אל האות הראשונה שאינה ראשונה .מדוע התורה מתחילה באות בי"ת ולא באות אל"ף? מה ביקשו חכמי ישראל לרמוז בצורתה של האות ,בצלילה
ובמקומה? וכיצד שאלה הנראית לשונית פותחת דיון עמוק על ברכה ,ענווה ,לימוד התורה והסכנה שאדם יעסוק בחכמה גדולה אך ישכח את נותן התורה?
בהמשך אנו מרימים עיניים אל שמי הלילה ושואלים שאלה מפתיעה :האם הכוכבים יוצרים את הלילה ,או שהם רק מודיעים לנו שהוא כבר הגיע? הרי ערב ובוקר הופיעו
בתורה עוד לפני בריאת המאורות .הדיון הזה חורג הרבה מעבר לאסטרונומיה ולהגדרות הזמן .הוא נוגע בחיינו בכל פעם שאנו מבלבלים בין סימן לבין סיבה ,בין הצלחה
חיצונית לבין ערך פנימי ,ובין מה שהעין רואה לבין מה שבאמת מנהיג את המציאות.
משם נכנס הגיליון אל המקום הרגיש ביותר בלב האדם :את מי הוא אוהב יותר ,את עצמו או את בנו? מחלוקתם של רבי עקיבא ובן עזאי על הכלל הגדול שבתורה הופכת
למסע אל טבעה של האהבה ,אל מסירותם של הורים ,אל גבולות ההקרבה ואל השאלה האם אהבת ילד פירושה לראות בו המשך של עצמנו ,או דווקא לאפשר לו להיות
הנשמה הייחודית שהופקדה בידינו .המאמר הבא חוזר אל הנחש ושואל מדוע נאמר דווקא על פורץ גדר כי נחש יכישנו .מהו הקשר בין פרצה קטנה לבין הארס המחלחל
בגוף? האם גדר היא מחסום המצמצם את החיים ,או הגנה המאפשרת להם להתקיים? ובעולם שבו הגבולות נשחקים במהירות ,אילו גדרים מגינים על הבית ,על הזמן ,על
המבט ועל הנפש? לבסוף מגיע העלון אל אחת הסוגיות המסתוריות בפרשה :מי היה הראשון שניסה ליצור גולם ,וכיצד הפך כוח היצירה האנושי לפתח לעבודה זרה? בעידן
שבו יצירות האדם כבר מדברות ,כותבות ,מגיבות ומחקות תבונה ,השאלה נעשית אקטואלית מתמיד .מתי כלי נשאר כלי ,ומתי האדם מתחיל להשתחוות ,בגלוי או בסתר,
לדבר שהוא עצמו יצר? ובשערו האחרון של הגיליון ממתינות ארבע עשרה שאלות קצרות שנועדו לעורר את הסקרנות :האם שחיטתו של חולה במחלת ירח ששחט בשנתו
כשרה? מדוע נבראה חוה בשעה שאדם ישן ,ומדוע לא נבראה מן העפר? האם מקיימים מצוות פרייה ורבייה בבן ממזר? כיצד דיבר הנחש ,היכן נקבר הבל ,מי האריך ימים
יותר מכל אדם ,ומדוע נלקחו שבעים שנה מאדם הראשון וניתנו לדוד המלך?
התשובות המלאות לשאלות הללו ,יחד עם המאמרים והבירורים שבגיליון ,הן חלק מסדרת הספרים "גם לנשמה מגיע אוכל" .גיליון זה כולו הוא חוליה נוספת בסדרה
המבקשת להפגיש את שאלות החיים עם עומקה של תורה ,ולהראות כי פרשת בראשית אינה רק סיפור על העולם שהיה ,אלא מפת אחריות לעולם שאנו נקראים לבנות.
פרשת בראשית מזכירה לנו שהעולם אינו מתחיל מאיתנו ,אך משהו בעולם ממתין דווקא לנו .איננו המקור של האור ,אבל בידינו לפתוח לו חלון .איננו בעלי הבריאה ,אבל
אנו אחראים למה שיעבור דרכנו אל היום הבא .וזוהי אולי ההתחלה האמיתית ביותר :לדעת שבאנו אחרונים ,ובכל זאת לבחור להיות הראשונים שמוסיפים היום טוב.
מדוע רק שבת בראשית נקראת על שם פרשת השבוע ולא שאר הפרשיות?
ביום הראשון לבריאה .זו קדושה קבועה וקיימת מאז ימי קדם ,ועל כן היא ימים שבין כסה לעשור חלפו ,השופרות השתתקו,
נקראת על שם הפרשה ,כדי להורות שקדושתה מחוברת לראשית הבריאה. והשערים שנפתחו בנעילת יום הכיפורים התכנסו אל
תוספות (שם) מחדשים כי אף שהחגים נתונים ביד ישראל לקדשם ,השבת תוך דממת היצירה של סוכות ,עד שהנה ,האור של חג
בראשית היא המקור שממנו יונקים כל המועדים את חיותם .מכאן אנו למדים הסוכות דועך ,והעולם ניצב על סף התחלה חדשה.
שקריאת התורה ביום זה היא לא רק קריאה רגילה ,אלא פתיחת צינורות של באוויר המתוח ,בציפייה דרוכה ,אנו פותחים את ספר
אור לכל השנה כולה ,ועל כן זכתה להקרא על שם הפרשה ,כי היא המנוע של בראשית ,מתחילים שוב מן הבראשית ,מן הניצוץ
הכל. הראשון של הקיום .אך דווקא בנקודת המפגש הזו,
את היסודות לחיבור המופלא שבין השבת הראשונה לבין הנהגת העולם ,אנו בשבת שבה אנו קוראים בראשית ,עולה תמיהה
מוצאים בדברי הראשונים ,המפליגים בביאור עומקה של שבת זו כציר נוקבת ,שאלה המבקעת את השקט :מדוע נבחר
המרכזי של כלל היצירה. דווקא שם זה להכתיר את השבת הזו? לא מצינו שבתות אחרות לאורך השנה
רבינו משה אלשיך (תורת משה בראשית א ,ה) ביאר כי יום הששי של הבריאה הקרובות לפרשת השבוע ,אלא לשמות מיוחדים כגון שבת הגדול או שבת
היה סיבת קיום כלל מעשה בראשית ,שכן בהארת השבת שהחלה כבר מבין שובה ,הנובעים מן הנסים או מן ההפטרות .מהו הסוד החבוי בשם זה,
הערבים של יום הששי ,הוגנה נפשו של האדם שלא ימות ביום ההוא ובכך בראשית ,המעניק לשבת הזו זהות עצמאית שאינה מוכרת בשום פרשה
יתבטל כל המפעל האלוקי .ומאחר ויום זה הועיל לכל ימי המעשה ,נקרא אחרת? האם הי א רק ציון דרך לוח ,או שמא זרם תת-קרקעי של קדושה
הוא הששי בה הידיעה ,לרמוז שכל חמשת הימים הקודמים נכללו בו ,וממילא שורשית המפעמת דווקא כאן?
שבת בראשית היא החתימה המאירה על כל השלמות הזו. בפתח ספר הספרים נכתב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ
רבינו בחיי בן אשר (בראשית א ,א) חידש כי בראשית הוא לשון ראשית (בראשית א ,א) .פסוק זה ,הפותח את מגילת הבריאה ,אינו רק ציון של זמן
החכמה ,ויום השבת הוא המקום שבו החכמה הזו מתגלה במלוא עוזה .לפי התחלה ,אלא הוא מבטא את המגמה העמוקה של העולם כולו הנע לקראת
דבריו ,כשם שהבריאה התחילה בראשית ,כך השבת היא התכלית שבה קדושת השבת .השבת ,השזורה בתוך פרשה זו ,היא התכלית והכתר של כל
הבריאה שבה אל מקורה ,ועל כן הקריאה בתורה ביום זה היא כעין חזרה אל ימי המעשה.
ראשית המ חשבה האלוקית ,דבר המעניק לשבת זו מעמד של בחינת יסוד רש"י (שם) ביאר כי אין המקרא אומר אלא דרוש ,שכן על ידי המילה בראשית
לכל השנה. נפתח הפתח להבנת בריאת העולם לצורך התורה וצורך ישראל ,שנקראו
רבי יעקב בעל הטורים בפירוש הטור על התורה (בראשית א ,א) ביאר כי ראשית .בדרך זו ,השבת שבתוך הפרשה אינה רק יום במחזור הזמן ,אלא היא
התורה נפתחה באות ב ,וסיומה באות ל ,לרמוז כי השבת היא בתוך האותיות עוגן רוחני שבו מתגלה התכלית שלשמה נברא העולם.
הללו ,המקיפות את כל התורה .מכאן למדים ששבת בראשית אינה רק יום רבי אברהם אבן עזרא (שם) פירש כי מילה זו מציינת את זמן התחלת
בלוח ,אלא היא הלב הפועם של התורה כולה ,ועל כן טבעי הדבר שהיא הבריאה ,כאשר יום השבת בא בסיומה כדי לחתום את הפעולה האלוהית
תיקרא על שם הפרשה ,שכן היא השער שדרכו האדם נכנס לתוך עומק בסימן של מנוחה עליונה ,שבה המציאות כולה נחה מפעולתה ומתעלה
התורה לשנה החדשה. לרמתה השורשית.
רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (בראשית א ,א) ביאר כי בראשית נברא הרמב"ן (שם) חידש כי ביום הראשון נבראו כל הנבראים בכוח ,והשבת היא
העולם כדי שיהיה מי שיעסוק בתורה ,והשבת היא הזמן המקודש ביותר ההוצאה מהכוח אל הפועל של הקדושה שהוטמנה בבריאה .הנהגה זו
להתמדה בלימוד זה .לפי דבריו ,כשם שהבריאה התחילה בראשית ,כך השבת מלמדת כי ביום זה אנו חווים את השלמת הכוונה האלוהית בבריאה כולה,
הראשונה היא ההזדמנות שבה הקב"ה מציע לאדם את האפשרות להתחיל וכל הקיום מקבל את משמעותו המלאה.
את ע בודתו הרוחנית בטהרה ,מתוך הבנה שכל תכלית העולם היא הדבקות הרד"ק (שם) מבאר כי השמים והארץ נבראו בתחילה ,והשבת מהווה עדות
בו יתברך ביום השביעי. ניצחת לבורא העולם .ביום זה אנו חוזרים אל נקודת ההתחלה כדי להתבונן
האחרונים וגדולי הפוסקים המשיכו להעמיק את הבנתנו בסיבת השם במשמעות קיומנו ,מתוך תחושה של התחברות לבורא ששבת ממלאכתו.
המיוחד המלווה את השבת הזו ,כשהם מניחים את יסודות העבודה הרוחנית הרלב"ג (שם) ביאר כי סדר הבריאה מלמד על חכמת הבורא ,ושבת בראשית
הנדרשת ממנו עם פתיחת מחזור הקריאה. היא הזמן שבו האדם מתבונן בחכמה זו ומכיר בבוראו מתוך מנוחה ויישוב
הדברי יחזקאל בספרו (בראשית) הקשה בשם חמיו האריה דבי עילאי מדוע הדעת ,שכן בהעדר טרדות המעשה ,הנפש פנויה להשגת ידיעת האלוה.
רק בראשית נקראת שבת בראשית על שם הפרשה ,ואילו שאר פרשיות החזקוני (שם) פירש כי בראשית רומז לכך שהעולם נברא כדי שיהיה מי
השבוע אינן נקראות על שם הפרשה ,ומתרץ כי אחרי כל חודש תשרי ,שבת שיעסוק בתורה ,ושבת היא הזמן המקודש והמיועד ביותר לכך ,שכן היא
זו היא הראשית וההזדמנות הראשונה שבה האדם נדרש לפרוע את מה מעניקה את הפנאי והרוגע הדרושים לעלייה בתורה.
שקיבל על עצמו ב כל חודש אלול .שבת זו היא העיתוי המדויק שבו האדם הספורנו (שם) ביאר כי התחלה זו נועדה להגיע אל השלמות של השבת ,זמן
מעביר את החלטותיו מהכוח אל הפועל. שבו האדם עומד לפני בוראו בשלווה ובקדושה יתרה ,תוך שהוא מודה על
השפע חיים בספרו (בראשית) כתב דלכן נקרא שבת בראשית ,להורות לך הבריאה ומכיר בגדולת יוצרה.
שלא יחשוב אדם שאחרי ראש השנה ויום כיפורים כבר הכל מסודר ולא צריך אונקלוס (שם) תרגם בקדמין ברא ה את שמיא ואת ארעא .תרגום זה מדגיש
להשקיע ,באה השבת להורות לך שאתה עדיין נמצא בתחילת הדרך ועליך את הפעולה האלוהית הקדמונית המהווה בסיס לכל קדושת השבת שתבוא
להמשיך ולהשקיע עבודה רבה בהתחדשות רוחנית. בהמשך הדברים ,ומצביע על ההתחלה כמרכיב חיוני בהבנת השבת.
רבי צדוק הכהן מלובלין בפרי צדיק (פרשת בראשית ,אות ה) ביאר כי תיקנו הכלי יקר (שם) מבאר כי הכתוב מרמז על כך שהעולם נברא בשביל ישראל,
שיסיימו התורה בתשרי ,ואחר סוכות אף שרואים שעדיין לא היה התיקון ויום השבת הוא המתנה הגדולה שניתנה להם כדי שיוכלו להתדבק בבורא,
כראוי ,מכל מקום כל החודש מוכן ומסוגל לתשובה .עוד מבאר שם שקדושת והיא מהווה את החיבור הנצחי בין עם ישראל לבין הקב"ה.
פרשת בראשית היא שיזכו לאור רוחו של משיח ,ועל כן מתחילים בראשית את עומק השאלה מדוע דווקא שבת זו נקראת בשם הפרשה ,אנו פוגשים
בשבת אחרונה מחודש תשרי ,שאף שרואים שעברו אלפי שנים ולא זכינו באור המופלא של חז"ל ,המבארים כי השבת הזו היא רחם של זמן שבו הכל
להיגאל ,אולי בשבת זה נזכה להיגאל מיד על ידי התעוררות תשובה מלעילא, מתחיל.
שכן כל החודש מסוגל לזה. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף קכ ע"א) איתא ,וידבר משה את מועדי ה אל
האדמו"ר מבעלז בפירושו (בראשית) מבאר את עניין הכל יודוך והכל ישבחוך בני ישראל ,ר יוסי הגלילי אומר ,מועדי ה נאמרו שבת בראשית לא נאמרה.
זו שבת בראשית ,על פי מה שהמלאכים בעלי שש כנפיים משבחים בכל יום, הגמרא שם מחדשת כי ישנו הבדל תהומי בין המועדים לשבת ,שכן המועדים
אך בשבת לא נותר להם כנפיים והקב"ה אומר להם בינכם בני ישראל ישבחו תלויים בקידוש בית דין ובקביעת ישראל ,ואילו השבת בראשית נקבעה על
לי .בשבת בראשית ,השבת הראשונה שבבריאה ,השבחו את הקב"ה גם ידי הקב"ה בעצמו ,ללא התערבות אנושית .המסקנה העולה היא ששבת זו
המלאכים וגם אדם הראשון ,וזהו שאומר המדרש שהכל הודו להקב"ה בשבת מייצגת את החותם האלוהי הישיר בבריאה ,ולכן היא עומדת במעמד מיוחד,
זו. נעלה ומובדל מכל ימי החול ומהמועדים.
גדולי הדורות האחרונים ,מאורות שזכו להאיר את השביל המוליך אל בתלמוד ירושלמי (מסכת מגילה פרק ג הלכה ז) מובא כי הקב"ה הניח את
פנימיות התורה ,הוסיפו רובדים של אור בהבנת עומק השם שבת בראשית, התורה בתשרי כדי שהעולם יתחיל מחדש בטהרה ,והקריאה בפרשת
כשהם מלקטים ניצוצות של קדושה מכל חלקי הפרדס כדי להעמידנו על בראשית בשבת זו היא הכוח שמאפשר לכל אחד מישראל להתחיל את מסע
טיבו של יום זה. התשובה שלו .המפרשים שם מבארים כי ביום זה השמיים פתוחים ,והקריאה
החידושי הרי"מ בשיח שרפי קודש פולין (פרשת בראשית) נהג להגיד בשם בתורה משפיעה שפע של קדושה שאין דוגמתה ,המאירה את הנשמות
הזוהר הקדוש שמפרש במילת בראשית ע תרעין לאורייתא ,הרי שממילת ומעוררת אותן לשוב אל הבורא.
בראשית ממשיך פנים לכל התורה .מוסיף הוא ומחדש כי בשבת בראשית רש"י (שם בבא בתרא) מבאר כי השבת בראשית אינה נכנסת תחת הגדרת
המועדים שנמסרו לישראל ,אלא היא קדושה מצד עצמה ,שכן היא נקבעה
פעם שנתקלים אנו בקושי או בטשטוש בדרך, נפתח פנים לכל התורה ,ומתוך כך נפתח פנים לכל אחד מישראל ,וממילא
עלינו לשוב אל השבת הזו ,אל הבראשית שבה, נמשך אור זה לכל השנה כולה ,שכן היום הזה הוא מקור ההשפעה לכל עת.
ולשאוב ממנה את הכוח להתחיל שוב ,בטהרה רבנו משה אלשיך בתורת משה (בראשית א ,ה) מבאר כי השם בראשית מורה
ובידיעה שהקב"ה הוא המחדש בטובו בכל יום על התחדשות הבריאה ,שכן הוא כותב כי ביום זה היה סיבת קיום כל כללות
תמיד מעשה בראשית. מעשה בראשית ,כי מבין הערבים של ששי שהתחיל להאיר תוספת שבת,
כשאנו צוללים אל תוך נבכי הנפש ומחפשים את הליץ הארת שבת לאדם שלא ימות בו ביום ויתבטל כל מעשה בראשית.
החיבור החי בין שבת בראשית לבין האדם ,אנו נמצא כי י ום ששי הועיל לכל הימים ,והשבת שבתוכו היא המקיימת את
מגלים כי השבת הזו אינה רק מאורע חיצוני בלוח, הבריאה כולה כאילו היום נתחדשה הווייתם.
אלא היא מהדהדת בתוך חדרי הלב כקריאה נצחית בעל נזר התורה בספרו (פרשת בראשית) מביא מדרש המקשר את השבח
להתחדשות .כל אדם נושא בתוכו עולם ומלואו, הכל יודוך והכל ישבחוך לשבת בראשית ,ומבאר כי כשם שהמלאכים
בראשית פרטית ,וכאשר השבת הזו מגיעה ,היא מזמינה אותנו לעצור ,להניח מוגבלים בכנפיהם וביום השבת השרביט עובר לבני ישראל ,כך בשבת
את משאות הנפש ולשוב אל גרעין הקיום הטהור שלנו. הראשונה לבריאה חברו יחד המלאכים ואדם הראשון להודות להקב"ה,
החיבור לנפש מתחיל בהבנה כי שבת בראשית היא הזמן שבו האדם זוכה וההודיה הזו היא שנחקקה בשם השבת ,כיוון שבשבת זו הכל הודו להקב"ה.
לפגוש את עצמו מחדש ,בלא מסכות ,בלא דרישות ובלא עול המעשה. אני מבאר עוד כי מכיוון שהיו רק שישה ימים של בריאה ,לפיכך רק שישה
בעולם המודרני ,שבו אנו לעיתים קרובות מרגישים מנוהלים על ידי זרמי ימים אלה תוארו בעשייתם ,תחילתם בערב וסיומם בבוקר ,ואילו ביום השבת
החיים הסוערים ,יום זה מעניק לנו את הכוח לחזור אל בראשית הפנימית לא נעשתה כל מלאכה ,ולכן לא היה גמר מלאכה שהיה צריך להיות שיתואר
שלנו ,אל הנקודה שבה הנשמה פוגשת את בוראה .האמונה ביום זה הופכת בסיומו של היום ,ודווקא משום כך היא נקראת על שם הפרשה ,להורות כי
להיות מוחשית וקרובה ,שהרי אם הקב"ה הניח את חותמו בבריאה ביום היא השבתת המלאכה שהיא היסוד לכל הבריאה.
השביעי ,הרי שגם בתוכנו טמונה אותה קדושה ,הממתינה שרק נפתח לה הסוגיה העמוקה של שבת בראשית אינה נשארת ברומו של עולם ,אלא היא
צוהר. תובעת מאתנו תרגום מעשי למציאות חיינו ,הופכת את ההבנה הרוחנית לכלי
עבודה יומיומי.
נפקא מינה ראשונה למעשה היא ההכרה כי שבת זו מהווה עבורנו עיתוי של
אתחלתא דגאולה ,כפי שביאר רבנו צדוק הכהן .למעשה ,על האדם להקדיש
את שבת זו להתעוררות תשובה מיוחדת ,מתוך הבנה שכל החודש מסוגל
לכך .אין זו תשובה של חרדה או של שגרה ,אלא תשובה מלעילא ,התעוררות
המגיעה מתוך שמחה וחיבור ,שכן הידיעה ששבת זו מסוגלת להביא אור של
גאולה צריכה להוביל את האדם להחלטה טובה ומוצקה שילווה אותו בכל
השנה.
נפקא מינה נוספת עולה מתוך דברי בעל השפע חיים ,המלמד כי אין
להסתפק בהתעלות שחשנו בחגי תשרי .למעשה ,על האדם לפתוח את
השבת הזו בתחושה שהוא רק עומד על סף העבודה .בעוד שרבים נוטים
להרגיש רפיון מסוים לאחר הימים הנוראים ,שבת בראשית באה לתבוע
מאתנו התחדשות של התחלה .בפרקטיקה ,הדבר אומר שיש לקבל על
עצמנו לימוד חדש ,קביעות עיתים שונה או הנהגה חיובית שלא נהגנו בה עד
כה ,כדי להוכיח כי אנחנו אכן בראשית.
נפקא מינה שלישית נוגעת להנהגת השירה ביום השבת .כפי שלמדנו
מהאדמו"ר מבעלז ,שבת היא הזמן שניתן לאדם הכוח לומר שירה ,וביום זה
השרביט עובר אלינו .למעשה ,יש להקפיד על הוספת זמירות שבת בלב שלם
ובכוונה ,מתוך ידיעה שבשבת זו אנו ממשיכים את שירת המלאכים ואדם
הראשון .המעבר מהזמירות של ימי החול לשירה של שבת בראשית צריך
להיות מורגש בבית ,כשהאדם הופך את שולחן השבת למקום שבו השירה
היא העיקר.
כשאנו ניגשים אל הרחבת היריעה הרעיונית של שבת בראשית ,עלינו להבין
כי אין מדובר בעוד תחנה בלוח השנה ,אלא בנקודת המפגש שבין האינסוף
האלוהי לבין המציאות המוגבלת של האדם .הנהגת העולם כפי שהיא מתגלה
בפרשה ,אינה אלא תהליך מתמשך של בניין ,שבו השבת משמשת לא רק
כיום מנוחה ,אלא כציר המרכז שסביבו נסוב כל הקיום.
העומק הטמון בשם שבת בראשית מלמד אותנו כי הבריאה היא תהליך שאינו
נפסק לעולם .בכל שבת בראשית ,הקב"ה מבקש מאתנו לשוב ולהביט אל
העולם לא כדבר מוגמר ,אלא כהוויה מתחדשת הזקוקה להתבוננותנו .המילה
בראשית אינה מציינת רק רגע היסטורי קדום ,אלא היא מהות המלווה כל
רגע של קיום .כאשר אנו קוראים את הפרשה בשבת זו ,אנו נוטלים חלק פעיל
המחשבה על כך ששבת בראשית היא המקור שממנו יונקת השנה כולה, בתהליך הבריאה ,שכן על ידי התורה והתפילה ,אנו ממשיכים את האור
מחוללת שינוי עמוק בהנהגתנו הרוחנית .כאשר אדם יודע שכל צעד שהוא שהוטמן ביום הראשון של הבריאה ומאירים באמצעותו את כל עולמנו
עושה בשבת זו משפיע על איכות חייו הרוחניים לאורך כל השנה ,הוא ניגש האישי.
אל היום הזה ביראת כבוד ובאהבה .הנפש מבקשת להתחבר אל המקור ,אל המהות הפנימית של היום הזה טמונה ביכולת של האדם לזהות את הניצוץ
הראשית ,ושבת זו מספקת לה את הנתיב הבטוח .זו אינה רק חובה דתית, האלוהי בתוך שגרת החול .שבת זו מציבה בפנינו מראה מופלאה :אם נשכיל
אלא זוהי צמיחה של האמונה מתוך חוויה חיה של התחדשות והתחברות לראות את העולם בעיניים של בראשית ,נבין שכל פעולה שלנו ,כל מחשבה
לאור המקיף את כל המציאות. טובה ,וכל עמידה על קדושת השבת ,מהווים נדבך נוסף בבניין העולם.
ההנהגה ביום זה הופכת להיות משימה של גילוי .כשאנו מקדשים את היום, הה בדל התהומי בין המועדים לשבת ,כפי שמדגישה הגמרא ,מלמד כי בעוד
כשאנו עוסקים בתורה מתוך שמחה ופנימיות ,אנו בעצם מצהירים כי אנחנו המועדים הם הדרך שלנו להתקרב לה' ,השבת היא הדרך שבה ה' יורד ומשכין
שותפים לבריאה ,שאנו מבינים את האחריות המוטלת עלינו ,ושליבנו כרוך את נוכחותו בתוכנו ללא צורך במעשה אדם .שבת בראשית היא המקום שבו
אחרי הקב"ה .הקשר לנפש מתהדק כאשר אנו מבינים ששבת בראשית היא האדם זוכה להתבטל מפני הקדושה הזו ,ומתוך ביטול זה ,הוא זוכה להיבנות
ה הזדמנות להשיל מעלינו את כל השאריות של ימי החול ולחזור להיות מחדש.
בראשיתיים ,רעננים ,מוכנים לקלוט את השפע האלוהי .האמונה ביום הזה במבט עמוק יותר ,אנו למדים ששבת בראשית היא המפתח לכל השנה כולה.
היא האמונה ביכולתנו להשתנות ,להשתפר ,ולגלות בכל פעם מחדש את כשם שהשער שנפתח בראשית של הבריאה מורה על הדרך ,כך שבת זו מורה
האור שגנז הבורא בעולמו עבורנו ,בניו האהובים. על הדרך לכל השנה .החיים אינם רצף אקראי של אירועים ,אלא מערכת
במעגלי המוסר והנהגת הנפש ,שבת בראשית מעמידה אותנו בפני האמת מכוונת היטב שנועדה להגיע לשלמות .האדם הנמצא בלב הסוגיה הזו חש
הפשוטה והמזוקקת ביותר :האחריות על התחלה חדשה .המצפן הפנימי כי הוא ח לק ממחזה אדיר של אמונה ,שבו כל רגע ורגע הוא הזדמנות לשוב
אל השורש ,אל הבראשית .ההרחבה הרעיונית הזו מעניקה לנו מצפן :בכל
בעצם שלוחה של אותה ראשית ,וכי היכולת להתחיל מחדש אינה מוגבלת הנבנה מתוך ימים אלו מלמד אותנו כי האדם אינו
לשבת בראשית בלבד ,אלא היא כוח רוחני הניתן לנו בכל בוקר .עלינו לאמץ אסיר של עברו ,וכי בכל רגע נתון עומדת לו
את ההבנה שכל פעולה קטנה ,כל לימוד וכל תפילה הם חלק מבניית העולם, האפשרות לחזור אל נקודת הבראשית שלו .המוסר
וכי עלינו לנהוג ביום חול ביראת כבוד שכזו .תובנה נוספת היא החשיבות של של שבת זו טמון בענווה שבה אנו מכירים בכך שגם
עצירה מכוונת בחיים ,מתוך הבנה שההישגים הגדולים ביותר של האדם לאחר שיאי הרוח של חגי תשרי ,עלינו לשוב ולעמוד
צומחים מתוך מנוחה וחיבור אל השורש ,ולא מתוך מרוץ אינסופי אחר כמתחילים ,כמי שטרם טעמו את טעם הבריאה
מטרות חיצוניות. במלואה.
השלמות המוסרית המשתקפת בשבת בראשית אינה
מצויה בהישגים חיצוניים ,אלא בנכונות של האדם
להשקיע בבניית עולמו הפנימי .כפי שביארנו ,הקב"ה
קבע את השבת כחותם הבריאה ,ובכך הוא מנחה אותנו כי לא רק בתוצאות
הדברים נבחן האדם ,אלא בעצם העבודה ובהתמסרות לרצון העליון .המוסר
כאן הוא להבין כי גם אם נכשלנו או לא מיצינו את פוטנציאל הימים הנוראים,
שבת זו היא קריאה לשוב אל השורש ,לבדוק את יסודות הבניין שלנו,
ולבנותם מחדש מתוך אמת ויושר.
המצפן הפנימי שלנו מכוון אל השקט הנפשי שבו אנו מקבלים את תהליכי
עיקר העניין :השאלה הגדולה שפתחה את מסענו ,מדוע דווקא שבת זו זכתה החיים .כשם שבבריאה לא נאמר ביום השביעי ויהי ערב ויהי בוקר ,כי אם
להיקרא בשם הפרשה ,מתבהרת לנו עתה באור יקרות .שבת בראשית היא מנוחה טהורה ושלמה ,כך גם בדרכנו המוסרית עלינו ללמוד לשאת את רגעי
אינה סתם שבת נוספת בלוח השנה ,אלא היא התגלמותה של הראשית המנוחה והעצירה כחלק מהותי מהיצירה .אדם אינו נמדד רק בדהירה לעבר
האלוהית בתוך המציאות האנושית .בעוד שאר השבתות ניזונות משמות היעד ,אלא גם ביכולת שלו להוות מקום של מנוחה לעצמו ולסובבים אותו.
הנגזרים מאירועים חיצוניים ,שבת זו נקראת על שם עצם מהותה – ההתחלה, זוהי הזמנה מוסרית להאט ,להתבונן בראשיתה של כל פעולה ,ולשאול האם
המקור והיסוד שמהם נשאב הכוח לכל מהלך השנה כולה .דווקא משום היא מכוונת אל התכלית המקודשת של השבת.
שהיא השבת המאחדת את המלאכים ואת האדם ,את השמים ואת הארץ ,היא ההליכה בדרך זו מחייבת אותנו להכרה בערך הזמן וביקר המציאות .כאשר
נותרת כחותם נצחי של הבריאה ,תזכורת לכך שכל העולם כולו עומד על אנו מבינים ששבת בראשית היא המקור שממנו נובעת כל השנה ,המוסר
תילו רק בזכות אותה התחלה טהורה ,וכי בכל עת ובכל רגע ,נתונה לנו מחייב אותנו להתנהג בה בכובד ראש ובאהבה .אין כאן מקום לסיסמאות
האפשרות לשוב אל אותה ראשית ולהתחדש בה .השבת הזו מלמדת אותנו ריקות ,אלא לעבודה ממושכת של זיכוך המידות והרחבת הלב .אנו נדרשים
כי האדם אינו צריך לחשוש מכישלונות העבר ,שכן כל שבוע מחדש הוא לאמץ ג ישה של התחלה תמידית ,שבה בכל שבוע ושבוע ,ובכל שלב בחיים,
הזדמנות לשוב אל השורש .כוחה של השבת בראשית טמון ביכולתה להזכיר אנו חוזרים ומזכירים לעצמנו כי העולם נברא בשבילנו ,ושעלינו מוטלת
לנו כי הקדושה אינה נמצאת רק בשיאים של חגי תשרי ,אלא דווקא בשגרה האחריות להוסיף בו אור ,שלום ואמת ,כפי שנועדנו מתחילת הבריאה.
הנבנית מתוך חיבור מתמיד אל הבראשית שבלב. מתוך כל האמור ,אנו לוקחים עמנו תובנות מעשיות המלוות אותנו אל מעבר
לגבולות השבת .התובנה הראשונה היא ההכרה בכך שכל יום בשבוע הוא
מדוע התחילה התורה עם האות ב' ולא עם האות א'?
החזקוני בפירושו למקראות גדולות (בראשית א ,א) פירש כי צורת האות האור הגנוז של הבריאה מופץ בכל פינה ,אך השערים נפתחים דווקא באות
בי"ת ,הסגורה משלושה צדדים ופתוחה מצד צפון ,רומזת על כך שהעולם ב' .בעוד לבנו מבקש את הראשית ,את האחדות הצרופה ,את האות אלף
נברא כמרחב שיש בו מקום לתיקון ,וכי תפקידו של האדם הוא למלא את הפותחת את כל השערים ,אנו פוגשים בטקסט המכונן של האנושות ,בתורה
החסר ולהוסיף אור בתוך עולם שנברא בסימן של בי"ת. הקדושה ,פתיחה שנראית כצעד של דילוג :בראשית ברא אלוקים .מדוע
הספורנו בפירושו למקראות גדולות (בראשית א ,א) מבאר כי הפתיחה בבי"ת נדחקה האו ת אלף אל מחוץ למעגל הפתיחה? האם ייתכן שהאותיות ,אותן
מלמדת על כך שהתורה היא המקור לכל שפע ,והיא נפתחת בלשון המרמזת אבני בניין של הקיום ,מנהלות שיג ושיח סמוי על כסא הכבוד ,בו האות אלף
על מציאות בתוך מציאות ,שבה העולם קיים מכוחה של התורה. קוראת תגר ומבקשת את מקומה הראוי בראש המצעד? המתח הזה בין
אונקלוס בתרגומו למקראות גדולות (בראשית א ,א) תרגם בקדמין ברא ה הבחירה באות ב' לבין השאיפה הטבעית לאות א' מלווה את לומדי התורה
את שמיא ואת ארעא ,ובכך הוא מסיט את הדגש מן האותיות אל הפעולה דורות רבים ,והו א נוגע בנקודה העמוקה ביותר של יחסי האדם עם בוראו.
האלוהית הנשגבת שקדמה לכל ניסוח ,ומורה על כך שהבריאה היא מעשה נדמה כי הדילוג הזה אינו מקרי ,הוא אינו רק עניין של דקדוק או סגנון ,אלא
פלאי שאין לו הגדרה אנושית מוגבלת. סוד עמוק של צניעות ,של ברכה ,ושל היחס שבין לימוד התורה לבין הדבקות
הכלי יקר בפירושו למקראות גדולות (בראשית א ,א) מבאר כי הבחירה באות בנותן התורה .מהו אותו כוח חבוי שגרם לחכמי ישראל לתרגם אחרת בפני
ב' היא ביטוי לצניעות האלוהית ,המעדיפה להתחיל בדרך המביאה ברכה המלך ,ומה עומק הסוד הגנוז באות השנייה של הא-ב?
לעולם ולא באות אלף המזוהה לעיתים עם דין וקושי. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א ,א) .המקרא פותח
לאחר שהבטנו בפסוקי התורה וראינו את רמזי המפרשים הראשונים ,נצלול דווקא באות ב' ,ופסוק זה מציב בפנינו את השאלה המהותית מדוע בחר
עתה אל הים הגדול של חז"ל והגמרות ,שם נחשפת השאלה במלוא עוצמתה הבורא להשמיט את האות אלף בפתח הבריאה .ההבנה המקובלת בין מפרשי
הרוחנית .חכמינו זיכרונם לברכה ,בדרכם הייחודית ,פותחים לפנינו את צוהר התורה היא כי בחירה זו אינה מקרית כלל ועיקר ,אלא היא טומנת בחובה
המחשבה ומגלים כי האותיות אינן רק כלי כתיבה ,אלא חיות קודש המנהלות יסודות של ברכה ,ענווה והבנה עמוקה על טבעה של התורה.
דו-שיח נצחי עם הבורא. רש"י בפירושו למקראות גדולות (בראשית א ,א) מבאר כי המילה בראשית
בגמרא במסכת מגילה (דף ט ע"א) מובא המעשה המופלא בתלמי המלך, מלמדת על כך שהעולם נברא בזכות התורה שנקראת ראשית ,והשימוש
אשר אסף שבעים ושניים זקנים מחכמי ישראל כדי לתרגם את התורה באות ב' דווקא מדגיש כי התורה היא הכלי שבו עוצב העולם ,עוד בטרם
ליוונית .הגמרא מספרת כי הקב"ה נתן בלב כל אחד ואחד מהם לתרגם באופן הופיע הדיבור המלא המיוצג על ידי האות אלף.
זהה ,ובמקום לכתוב בראשית ברא אלוקים ,תרגמו אלוקים ברא בראשית. רבי אברהם אבן עזרא בפירושו למקראות גדולות (בראשית א ,א) פירש כי
הנס הזה מורה לנו כי קיימת אמיתות פנימית בשינוי סדר האותיות ,והעובדה אין המקרא מחויב להתחיל באות הראשונה של סדר האותיות ,אלא הוא בוחר
שהדבר נעשה בדרך נס מעידה על כך שיש כאן סוד עמוק של העדפת האות בדרך המורה על תחילת הפעולה וההוצאה אל הפועל ,שהיא בבחינת בניין,
אלף בנסיבות מסוימות ,אל מול המציאות הגלויה של האות בי"ת בתורה. המרומז באות ב'.
בתלמוד ירושלמי במסכת חגיגה (פרק ב הלכה א) מובא בפירוש הטעם הרמב"ן בפירושו למקראות גדולות (בראשית א ,א) ביאר כי התורה נפתחה
לפתיחה באות בי"ת :לפי שבי"ת הוא לשון ברכה ,ואילו אל"ף הוא לשון באות ב' כרמז לשני עולמות ,העולם הזה והעולם הבא ,וכדי ללמדנו
ארירה .לפיכך ,אמר הקב"ה אפתח בריאתי בבי"ת ,שהיא לשון ברכה ,ויהי שהבריאה כולה נועדה לשמש מצע לקבלת התורה ,המאחדת את כל
רצון לפניו יתברך שהעולם יוכל להתקיים ולעמוד איתן בברכה זו .המקור הבחינות הללו תחת חסותו של הבורא.
הזה מלמדנו כי הבריאה היא יצירה שנועדה להנחיל שפע וטוב לעולם, הרד"ק בפירושו למקראות גדולות (בראשית א ,א) מבאר כי השם בראשית
והפתיחה בבי"ת היא הביטוי המוחשי ביותר לרצון האלוקי להשפיע חיים מורה על נקודת זמן התחלתית ,והאות ב' משמשת כקידומת המבטאת את
וקיום. העובדה שהעולם כולו שוכן בתוך מסגרת המנוהלת על ידי הבורא ,המצוי
בגמרא במסכת נדרים (דף פא ע"א) אנו למדים שאלת היסוד על חורבן הארץ, מעל ומעבר לאותיות.
אשר התרחש על עזבם את תורתי ,וזאת משום שלא ברכו בתורה תחילה. הרלב"ג בפירושו למקראות גדולות (בראשית א ,א) ביאר כי הבחירה בבי"ת
המפרשים שם מעמיקים ומבארים כי הבעיה לא הייתה עצם לימוד התורה, מורה על ריבוי ועל חכמה הבנויה נדבך על גבי נדבך ,ובכך היא מאפיינת את
אלא חסרון הכוונה וההתקשרות הפנימית לנותן התורה .הלימוד המנותק סדר הבריאה המדוקדק והמתוכנן שבו כל פרט מוביל למשנהו.
האחדות המוחלטת והנשגבת שאין בה מקום מהדבקות בשורש העליון נותר חומרי וקר ,והפתיחה בבי"ת מסמלת בדיוק
למציאות נבראת ,אלא היא מתחילה בבי"ת, את השלב הזה – הלימוד והעולם הנברא – בעוד האל"ף נותרת כמייצגת את
המאפשרת לאדם ליצור ולהיבנות בתוך מציאות זו. עצמותו של נותן התורה ,שלפני הכל.
הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף לאחר שהעמקנו בנבכי דברי חז"ל והגמרא ,נתבונן עתה בדברי הראשונים,
(הלכות תלמוד תורה) מבאר כי פתיחת התורה אותם ענקי רוח אשר העמידו את התורה על יסודותיה וחשפו בפנינו את
בבי"ת היא בבחינת שיעור לחיים :היא מלמדת סודות האותיות והנהגת הבריאה .דבריהם מאירים את הדרך ומלמדים כי כל
אותנו שלא הכל חייב להתחיל בשיא או בשלמות, תג ותג בתורה טומן בחובו עולם שלם של מחשבה והנהגה.
אלא הלימוד והעבודה צריכים להיבנות שלב אחר רבי יעקב בעל הטורים בפירושו לטור על התורה (בראשית א ,א) ביאר כי
שלב ,מן הבסיס ,כפי שהבית נבנה נדבך על נדבך. פתחה התורה באות בי"ת על שם שתי תורות ,תורה שבכתב ותורה שבעל פה,
הוא מדגיש כי האדם צריך לראות בלימודו התחלה ללמדך שבזכות התורה נברא העולם ,והיא המעניקה לו את תוקפו וקיומו.
מתמדת ,וכי הברכה נמצאת דווקא בנכונות להתחיל מהדרגה הפשוטה עוד מחדש הוא שם כי פתחה התורה בבי"ת על שם שני עולמות שברא,
ולהתעלות ממנה אל עבר המדרגות הגבוהות יותר של תורה ויראת שמים. העולם הזה והעולם הבא ,כשהבי"ת משמשת גשר המחבר בין המציאות
הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (על התורה, המוגבלת שבה אנו פועלים לבין הנצח.
פרשת בראשית) חידש כי פתיחת התורה בבי"ת היא ביטוי למידת הענווה החזקוני בפירושו למקראות גדולות (בראשית א ,א) ביאר כי צורת האות
שבה נברא העולם ,שכן הבורא בחר להצניע את האחדות המוחלטת ולגלות בי"ת ,שהיא סגורה משלושה צדדים ופתוחה מהצד הרביעי לכיוון צפון ,דומה
את כוחו בתוך עולם שיש בו פירוד וחיסרון ,כדי לתת לאדם את המקום לעולם שנברא באופן ששלוש רוחותיו סתומות וגדורות ,ורוח צפונית נשארה
לפעול ו לתקן .הוא מדגיש כי זהו מוסר השכל לכל יהודי :כשם שהבורא נהג פרוצה .הוא מבאר כי דבר זה נועד לאתגר את האדם ,שאם יבוא מישהו ויטען
בענווה ופתח בבי"ת ,כך האדם נדרש לנהוג בענווה בדרכו בחיים ובלימודו. שהוא אלוקה ,יאמרו לו :אדרבה ,הראה כוחך וחסום את הרוח הצפונית הזו
מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק י') מבאר כי האות בי"ת פתוחה שדורשת תיקון.
בצדה האחד ,להורות כי אף על פי שהעולם נברא במערכת של חוקים רבינו משה אלשיך בתורת משה (בראשית א ,א) ביאר כי התורה פתחה בבי"ת
וגבולות ,הרי שתמיד קיימת פרצה שדרכה יכול האדם לשוב אל הבורא ,אל כדי להורות על ההתחלה של תהליך הבריאה ,שכן האות אל"ף היא האחדות
אותה אל"ף נשגבת שקדמה לכל .הוא מבאר כי התורה פותחת בבי"ת כדי הפשוטה המופשטת מכל הבחנה ,ואילו הבריאה דורשת את הדיפרנציאציה
להדגיש שהמטרה של כל לימוד התורה היא להגיע אל אותה אחדות עליונה, והריבוי המיוצגים על ידי הבי"ת ,המאפשרים את קיומם של נבראים נפרדים
והלימוד הוא רק האמצעי והבית שבתוכו אנו פועלים כדי להגיע ליעד זה. ומובחנים.
אחרי שסללנו את הדרך בהבנת סוד האותיות והשתלשלותן ממרומי האור החיים הקדוש בספרו (בראשית א ,א) חידש כי פתיחת התורה בבי"ת
האצילות ועד עולמנו החומרי ,הגיעה העת לתרגם את העומק הזה למציאות מלמדת על הענווה הנדרשת מן האדם בבואו לעסוק בתורה ,שכן האות בי"ת
היומיומית שלנו .המפגש בין סוד הפתיחה בבי"ת לבין הנהגת האדם אינו משפילה את עצמה תחת האות אל"ף ,ובכך היא מורה על כך שההתחלה
תיאורטי בלבד ,אלא הוא מהווה מצפן מעשי המנחה אותנו כיצד לגשת אל האמיתית ללימוד התורה היא הכרה בביטול האישי ובנכונות להתפתח מן
הקודש ,אל הלימוד ואל החיים בכלל. השורש שקדמה לו.
נפקא מינה ראשונה למעשה עולה מתוך דברי הגמרא על חורבן הארץ בשל לאחר שהבטנו באורות הגדולים של הראשונים ,הגיע העת להאיר את
חסרון הברכה בתורה תחילה .למעשה ,על האדם להקפיד לברך ברכות השאלה מתוך משנתם של האחרונים וגדולי הפוסקים ,אלו אשר בכוח עיונם
התורה בכוונה עמוקה ,מתוך הבנה שהברכה היא לא רק טקס דתי ,אלא המעמיק ירדו לסוף דעתם של דברים וחיברו את סודות האותיות אל החיים
פעולה שיוצרת התקשרות לעצם נותן התורה .בפרקטיקה ,הדבר אומר שיש המעשיים ואל עבודת הלב של היהודי המבקש קרבת אלוקים.
להקדיש רגע של שקט לפני פתיחת הספר ,שבו האדם מכוון את לבו אל ה- הב"ח בפירושו לאו"ח (סימן מ"ז) ביאר את הגמרא במסכת נדרים לגבי
א' של התורה ,אל הקשר המופשט שקודם למילים הכתובות ,ורק אז לגשת החורבן שנבע מכך שלא ברכו בתורה תחילה ,וחידש כי לימוד התורה דורש
אל ה-ב' של הלימוד בהבנה והשגה. כוונה עמוקה של התאחדות עם נותן התורה .לפי דבריו ,הלימוד עצמו הוא
נפקא מינה נוספת נוגעת להנהגת האדם בבית המדרש ובלימודו האישי .כפי הבית של התורה ,אך לפני הכל חייבת להיות ההתמסרות לאל"ף -לנותן
שביאר החידושי הרי"מ ,התורה צריכה להיות הבית של כל אחד מאיתנו. התור ה שלמעלה מהשכל .הפתיחה בבי"ת מלמדת כי תפקידנו הוא לעסוק
למעשה ,על האדם לראות את לימוד התורה שלו לא רק כרכישת ידע ,אלא בתורה ,להוסיף בתים של קדושה ,מתוך הכרה מתמדת שהמקור והשורש הם
כבנייה של משכן פנימי .המשמעות היא שאין להסתפק בלימוד יבש או למעלה מאותיות וממילים.
אינטלקט ואלי בלבד ,אלא יש להשקיע בבניית סביבת לימוד שתהיה ספוגה התפארת ישראל למהר"ל בהקדמתו לספר מבאר כי בתורה ישנם שני
ביראת שמים ובחיבור רגשי ,כדי להפוך את הלימוד למקום שבו השכינה עניינים :לימוד התורה בהבנה והתאחדות עם נותן התורה .הוא חידש כי
מוצאת לה בית קבע. הסדר הוא שתחילה צריכה להיות התמסרות לעצם התורה ,בבחינת אל"ף
נפקא מינה שלישית עולה מתוך דברי החזקוני על צורת האות בי"ת והפתח שלפני כל הבנה ,ורק לאחר מכן הלימוד עצמו ,המיוצג על ידי הבי"ת .לפי
הפונה צפונה .למעשה ,על האדם להכיר בכך שחייו אינם מושלמים וסגורים דבריו ,התור ה פותחת בבי"ת כדי להטמיע בנו שכל הלימוד וההשגה שלנו
מכל צד ,אלא הם מזמנים לו תמיד מקום של חסרון הדורש תיקון. הם רק השלב השני ,השלב שבו אנו חיים את התורה בתוך עולמנו ,בעוד
בפרקטיקה ,הגישה צריכה להיות של ענווה אקטיבית :בכל פעם שאדם נתקל הדיבוק הפנימי בנותן התורה קודם לכל.
בקושי או ברוח צפונית המאיימת על שלמותו ,עליו לראות זאת כהזמנה האדמו"ר מליובאוויטש בלקוטי שיחות (חלק ט"ו) מבאר כי התורה מתחילה
לתקן ולהשלים ,מתוך הבנה שהעולם לא נברא כדבר גמור ,אלא כחומר גלם באות ב' כדי להטמיע את העובדה שהלימוד הוא השלב שבו אנו הופכים את
שנועד לעיצוב על ידי פעולותיו של האדם. התורה לבית שלנו .מעל כל חכמת התורה ,מרחפת מהותו של נותן התורה,
כשאנו מבקשים להרחיב את היריעה הרעיונית סביב שאלת פתיחת התורה שהוא האל"ף של הלימוד .לפי דבריו ,הלימוד הוא הדרך הפעילה של הנשמה
באות בי"ת ,אנו נכנסים אל הקודש פנימה ,אל המקום שבו גבולות השכל לגעת באל"ף עצמו ,והפתיחה בבי"ת מכוונת את האדם לדעת שכל פועלו
וההגיון מתערפלים אל מול האור האינסופי של נותן התורה .המחשבה בלימוד אינו אלא גילוי של הקשר המוחלט והעמוק שיש לו עם הבורא ,קשר
העמוקה מלמדת אותנו כי הבריאה אינה מהלך טכני של יצירת חומר ,אלא שקדם לכל אות ולכל ביטוי.
היא מהלך של צימצום האור העליון כדי לאפשר מקום לנבראים .פתיחת החידושי הרי"מ בחידושיו (בראשית) מבאר כי פתיחת התורה בבי"ת מלמדת
התורה בבי"ת היא הוכחה ניצחת לכך שהתורה כפי שהיא נמסרה לנו ,בתוך אותנו שהתורה צריכה להפוך להיות הבית של כל אחד ואחד ,בית של תורה.
כלים של אותיות ומילים ,היא תורה שנועדה להתלבש בתוך המציאות לפי דבריו ,בזה שפתחה התורה בבי"ת ,היא מזמינה אותנו לבנות בתוכנו
המוגבלת שלנו ,כדי לרומם אותה ולהפוך אותה לבית לה'. וסביבנו מקום שבו השכינה תוכל לשכון ,מתוך הבנה שהבית שאנו בונים הוא
העומק הטמון כאן נוגע בשורש העבודה הרוחנית .האל"ף ,כפי שלמדנו, המקום שבו האותיות מקבלות את חיותן מהמקור העליון.
מייצגת את האחדות המוחלטת ,את המקום שבו אין פירוד ואין הבדלה ,מקום לאחר שהעמקנו במשנתם של האחרונים ,נמשיך ונצעד לאורם של גדולי
שהוא למעלה מכל ציור ומכל מחשבה .אולם הקב"ה ,ברוב חסדו ,בחר הדורות האחרונים ,מורנו ורבנו ,אשר זכו לפתוח לפנינו צוהר אל עומק
לפתוח בבי"ת ,המורה על ריבוי ,על התחלה ,על התפשטות מתוך נקודת האותיות ולהעמידנו על הדקויות המופלאות שבין תורת הנגלה לבין רזי
הראשית .הבי"ת היא האות שיוצרת את הבית ,את המקום שבו ניתן לחיות, התורה .דבריהם הם המגדלור המאיר את השאלה מדוע דווקא בבי"ת בחר
ליצור ,ולהתפתח .היא מלמדת אותנו שדווקא דרך המוגבלות ,דרך השלבים הבורא להשתית את עולמו ,והם מחברים אותנו אל ההווה ,אל העבודה
והסדר ,אנו מסוגלים להיפגש עם רצון הבורא .זהו סוד הברכה – היכולת הרוחנית הנדרשת מכל אחד מאיתנו.
להמשיך את האינסוף אל תוך הכלים המצומצמים של חיינו המעשיים, מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת בראשית) מבאר כי השאלה מדוע
ולהפוך את העולם לבית לתורה. לא פתחה התורה באל"ף מונחת בבסיס ההבנה שכל בריאת העולם נועדה
כאשר אנו לומדים ,עלינו לזכור כי כל אות וכל סוגיה הם בבחינת בית שבו ליצירת מציאות שבה יש מקום לבחירה חופשית ,והאות בי"ת המסמלת את
שורה השכינה .אולם ,אסור לנו לשכוח לרגע את האל"ף המרחפת מעל העולם הזה ,שהוא עולם של ניגודים והבדלות ,היא הכלי המתאים ביותר
ללימוד .זוהי הנקודה שבה הלימוד הופך למפגש חי ופועם עם נותן התורה. להבנת מהות הבריאה .לפי דבריו ,התורה אינה מתחילה באל"ף ,המייצגת את
ההישגים שלנו ,אלא במידת החיבור שלנו אל ה-א' – אל הקדושה והאמת רעיון זה עומד בבסיס העבודה של בן התורה :הוא
שמעבר לכל השגה. לומד ,הוא עמל ,הוא מנתח את הסוגיות ,הוא בונה את
הענווה המוסרית נלמדת מן האות ב' עצמה .היא אינה מופיעה כראשונה, הבית בכלים של הבנה ושכל (בי"ת) – אך כל עמלו
היא אינה מתיימרת להיות המקור ,אלא היא מקבלת את מקומה ככלי נעשה מתוך ביטול גמור לאל"ף ,למהותו של נותן
המשרת את המטרה הגדולה .אדם המבקש לנהל חיים מוסריים נדרש לאותה התורה שלמעלה מהבנה .הלימוד הוא רק האמצעי,
תנועה פנימית :להכיר בכך שהוא אינו מרכז העולם ,אלא הוא חלק ממערכת הגשר ,שדרכו הנשמה נוגעת באלוקים עצמו.
גדולה וק דושה הנפתחת ברצון הבורא .המוסר כאן הוא להבין כי כל עשייה ההרחבה הזו מעניקה לנו מצפן נצחי .בכל פעם שאנו
שלנו ,כל פעולה או לימוד ,צריכים להיעשות מתוך הכרה במי שנתן לנו את ניגשים אל התורה ,עלינו לשאול את עצמנו :האם אני
הכוח לפעול ,ולא מתוך תחושת בעלות או גאווה על ההישגים המקצועיים בונה בית של תורה בתוכי ,האם אני זוכר את האל"ף
או התורניים שלנו. שמחיה את הכל? הפתיחה בבי"ת אינה פחיתות כבוד,
יתרה מכך ,המצפן הפנימי מכוון אותנו אל האחריות שבתיווך הקדושה .אם אלא היא עדות לכך שהקב"ה חפץ בנו ,בבניו ,שנתעסק בתורתו ,שנבנה
העולם נברא בבי"ת כדי להיות בית ,הרי שכל אדם הוא האדריכל של סביבתו אותה ,שנפתח אותה בתוך גבולותינו ,ובכך נהפוך את כל העולם כולו לדירה
הקרובה .האחריות המוסרית שלנו היא להפוך כל פינה בחיים – בבית, לו יתברך .זהו העומק המרהיב של פתיחת התורה – קריאה אל כל אחד
בעבודה ,בקהילה – למקום שבו ניכרת הנוכחות של ה-א' .אין זו משימה של מאיתנו לקחת את הכלים הנתונים לנו ,ולהתחיל לבנות בברכה ,מתוך ידיעה
הנהגה רמה ,אלא עבודה יום-יומית של זיכוך המידות ,הקפדה על דיבור נקי, שהמקור והשורש הם אלוקיים ,אינסופיים ונצחיים.
על יושרה במסחר ועל אהבת הבריות ,הכל במטרה להוכיח כי הבית הזה אכן כשאנו צוללים אל מעמקי הנפש ומנסים לזקק את הקשר שבין האותיות לחיי
שייך למי שאמר והיה העולם. האמונה ,אנו מגלים כי בחירת התורה לפתוח באות בי"ת היא קריאה אישית
ההליכה בדרך זו מחייבת אותנו לאמץ גישה של התחלה תמידית .אם האות לכל אחד מאיתנו להתחבר אל נקודת הבראשית שבו .הנפש היהודית תמיד
ב' היא סימן להתחלה ,הרי שהמוסר שלנו אינו מאפשר לנו לקפוא על מחפשת את האחדות המוחלטת ,את ה-א' ,את המפגש הישיר עם הבורא ללא
שמרינו .בכל יום עלינו לשאול את עצמנו :האם היום הזה היה בית שבו יכולה אמ צעים .אך התורה בחוכמתה מלמדת אותנו סוד של ענווה :הנשמה יכולה
השכינה לשכון ,או שמא חסמנו את הפתח? השאיפה המתמדת לשוב אל להגיע אל ה-א' רק דרך ה-ב' .רק מתוך העיסוק המעשי ,מתוך ההתמודדות
השורש ,אל האל"ף שמעל לבי"ת ,היא ששומרת עלינו מפני שחיקה מוסרית עם קשיי החיים ,ומתוך הבנייה היום-יומית של הבית הפנימי ,אנו זוכים
ומעניקה לנו את העוז להמשיך ולהוסיף קדושה בעולם .זהו המצפן המדויק להיפתח אל האינסוף.
ביותר :הידיעה שכל חיינו הם רק אמצעי ,וכי המטרה העליונה היא להאיר החיבור לאמונה מתחיל בהכרה כי האל"ף נמצאת שם ,תמיד ,גם כשאנו
בתוכם את האור האלוהי שאינו משתנה לעולם. עסוקים בבניית הבית המוגבל שלנו .האמונה אינה רק ידיעה שכלית ,אלא
מתוך כל האמור ,אנו לוקחים עמנו תובנות מעשיות המלוות אותנו אל מעבר תחושה נוכחת של הנותן שנמצא מעל לכל המילים .כאשר אדם מרגיש
לגבולות הלימוד .התובנה הראשונה היא ההכרה בכך שכל יום בשבוע הוא לעיתים עייפות מן הלימוד ,או תחושה שהחומר הנלמד הוא רק מילים
בעצם שלוחה של אותה ראשית ,וכי היכולת להתחיל מחדש אינה מוגבלת יבשות ,הוא מוזמן לשוב אל המחשבה על ה-א' המרחפת מעל ללימוד .זוהי
רק לתחילת הדרך ,אלא היא כוח רוחני הניתן לנו בכל בוקר .עלינו לאמץ את הנקודה שבה האמונה הופכת ממושג מופשט לחוויה חיה .האדם מבין שכל
ההבנה שכל פעולה קטנה ,כל לימוד וכל תפילה הם חלק מבניית העולם ,וכי יגיעה שלו ,כל קושיה שהוא מנסה ליישב ,היא צעד קטן בדרך אל
עלינו לנהוג ביום חול ביראת כבוד שכזו .תובנה נוספת היא החשיבות של ההתאחדות עם נותן התורה.
עצירה מכוונת בחיים ,מתוך הבנה שההישגים הגדולים ביותר של האדם הנפש מוצאת מנוחה בידיעה שהקב"ה ,בבואו לברוא את העולם ,בחר דווקא
צומחים מתוך מנוחה וחיבור אל השורש ,ולא מתוך מרוץ אינסופי אחר באות שמסמלת ברכה ,בית ,וצמיחה .האמונה מלמדת אותנו שהעולם אינו
מטרות חיצוניות. מקום מקרי ,אלא מקום שנברא בכוונה תחילה כדי שנוכל לבנות בו את ביתנו
עיקר העניין :השאלה הגדולה שפתחה את מסענו ,מדוע פתחה התורה דווקא הרוחני .תחושת האמונה מתחזקת כאשר אנו קולטים שהאות ב' היא פתח –
באות ב' ,מתבהרת לנו עתה באור יקרות .הבחירה בבי"ת אינה מחיקה של פתח אל התורה ,פתח אל המצווה ,ופתח אל השכינה .האמונה היא הכוח
האות הראשונה ,אלא הזמנה נצחית להפוך את העולם לבית .בעוד האל"ף שמאפשר לנו לראות את הפתח הזה גם במקומות שנראים סתומים או קשים,
מסמלת את האחדות הנשגבת שמעבר לכל כלי ,הבי"ת היא המקום שבו ולדעת שיש בידינו תמיד את הכוח להוסיף אור ולתקן.
האדם נפגש עם הקדושה בת וך גבולות הזמן והמקום .היא מלמדת אותנו כי בתהליך הזה של צמיחה ,האדם לומד לאהוב את ה-ב' שבו – את אנושיותו,
כל עמלו של האדם ,כל בניין שהוא מקים בחייו וכל לימוד שהוא הוגה בו ,הם את חולשותיו ,ואת העובדה שהוא זקוק לתורה כדי להתרומם .האמונה
למעשה יצירת משכן לשכינה ,בתנאי שהוא זוכר תמיד כי הבית הזה נשען על מגיעה לשיאה כאשר האדם מבין שה-ב' אינה מגבלה ,אלא הזדמנות .האמונה
האל"ף שקדמה לו – על המקור האלוקי המעניק חיות לכל המציאות כולה. היא הידיעה שהבורא ,שברא את העולם בבי"ת ,מלווה את האדם בכל שלב
הדילוג על האות א' הוא בעצם קריאה להתמסרות ,להבנה שהלימוד שלנו בדרכו ,ומעניק לו את הכוחות לבנות את ביתו ולהפוך אותו למקום של
הוא השלב שבו אנו לוקחים את האור האינסופי ומטמיעים אותו בתוך חיינו, קדושה .זהו החיבור העמוק בין הנפש לאמונה :הידיעה שאנו בונים את ביתנו
מתוך ידיעה שהמטרה העליונה אינה הניצחון האינטלקטואלי ,אלא הדבקות בעולם ,אך הבית הזה שייך לבורא ,וכל קורת גג בו נושאת את זכר ה-א'
הפשוטה והטהורה בנותן התורה ,שהיא היא הראשית והיא היא האחרית. הנצחית.
הכרה ב-א' שבכל דבר היא המפתח לשלווה פנימית המאפשרת לאדם לפעול במסלול המוסרי שבו אנו מהלכים ,הפתיחה באות ב' מציבה בפנינו מראה
ב-ב' של העולם מתוך חיבור מתמיד למקור האחדות הנצחי .הלימוד אינו רק מוסרית חדה ונוקבת :האם אנו חיים את חיינו מתוך התבטלות לפני המקור,
רכישת ידע אלא הפיכת החיים למרחב שבו השכינה מתגלה בכל פרט ,צעד או שמא אנו שוקעים בתוך הבנייה החיצונית ושוכחים את שורש הנשמה?
אחר צעד ,מתוך הבנה שכל שלב בדרך הוא קדוש. המצפן הפנימי שלנו מלמד כי מוסר אמת אינו נמדד ברוחב היריעה של
האם הכוכבים הם עצמם סיבה להגעת הלילה ,או שהכוכבים הם רק סימן שהגיע הלילה? הוכח מפרשת השבוע!
והאם ניתן לחוש את הלילה גם בהיעדר כל סימן מאיר? נסו לדמיין את הלילה הלילה יורד על העולם בצעדים שקטים ,עוטף את המרחבים בצעיף של
הראשון ,את שתיקת הבריאה לפני שהרקיע התמלא באורות ,את החושך צללים ,והשמיים נפתחים כמרבד קטיפה שחור המנוקד בנקודות אור
הממתין למצוות הבור א .האם הכוכבים הם הקובעים את הזמן ,או שהזמן הוא רחוקות .אנו מביטים מעלה ,אל אותן נקודות בוהקות ,ותוהים :האם אלו הם
המכתיב את הופעתם? הכוכבים המצווים על הלילה להופיע ,האם הם המנוע המפעיל את גלגלי
נפתח בתיאור המקראי המבסס את מושגי הזמן בראשית הבריאה .נאמר החושך ,או שמא הלילה הוא מציאות עצמאית ,הוויה שנבראה מראש,
בתורה" :ויקרא אלוהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בוקר יום והכוכבים אינם אלא מנורות דקורטיביות שנדלקו בחדר שכבר מזמן חשוך?
אחד" (בראשית א ,ה) .פסוק זה מציב את הלילה כמציאות שקדמה להופעת התחושה היא עמוקה ,כמעט מוחשית; הרוח נושבת ,הטבע נדם ,והשאלה
המאורות ברקיע ,ומתוך כך מתעוררת השאלה מהו המנגנון המגדיר את הזו נוגעת בלב ליבו של סדר הבריאה .האם הבריאה מונהגת על ידי גופים
תחילת הלילה והאם הוא תלוי בכוכבים. שמימיים הפועלים מכו ח עצמם ,או שמא ישנו סדר פנימי ,רוחני ,הקודם לכל
הופעה חיצונית ברקיע? האם ייתכן שערב היה עוד בטרם נתלו הכוכבים,
החזקוני בפירושו (בראשית א ,ה) ביאר :כי התורה רש"י (בראשית א ,ה) ביאר" :האי ויקרא לאו קריאת שם הוא דתימא שקרא
משתמשת בלשון המובנת לבני אדם ,ולכן היא את שם האור יום ...ולחשך ציווה לשמש בלילה כמלך שקרא לעבדו" .המפרש
מציינת את המאורות כסימנים .הוא מוסיף כי אין מדגיש כי הלילה הוא מציאות של ציווי והנהגה ,שבה החושך נכנס למלאכת
הכוכבים בוראים את הלילה ,אלא הם משתלבים שירותו של הבורא ,מה שמלמד כי הלילה קיים כהגדרה עוד בטרם נבראו
בתוך הסדר שהונח מראש ,וכי העובדה שערב המאורות שנועדו להאיר בו.
ובוקר היו בטרם נבראו המאורות מלמדת על כך רבי אברהם אבן עזרא (בראשית א ,ה) ביאר" :כי האור נברא ביום הראשון...
שהלילה הוא עובדה קיימת ,ללא קשר למראה וקרא לו השם יום .והחשך שהיה על פני התהום קרא לו לילה" .המפרש
השמיים. מעמיד את הלילה כמציאות קדומה הקשורה לחושך ,ללא תלות הכרחית
לאחר שהתבוננו בדברי הראשונים ,נצעד אל במציאות הכוכבים ,שכן אלו נבראו רק בימים שלאחר מכן.
מרחבי האחרונים וגדולי הפוסקים ,המבררים את הרמב"ן (בראשית א ,ה) ביאר" :הנה השם יתברך נתן לכל אחד מהם ממשלה
הדקויות שבין הסיבה לסימן ,תוך התמודדות עם הקושיות העולות מתוך וזמן קצוב" .הוא מלמד כי ליום וללילה יש ממשלה עצמאית שנקבעה
סדר הבריאה. בבריאה ,וסדר הזמנים אינו תלוי בהופעת המאורות כסיבה ראשונית ,אלא
הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק דבר (בראשית א ,ה) ביאר :את היחס בין כביטוי להנהגה שהוגדרה ביום הראשון.
הלילה לבין המאורות ,ומחדש כי הלילה הוא מציאות שנחקקה בבריאה כזמן
של חושך והסתר ,ואין הוא תלוי במאורות .הוא מדגיש כי המאורות שנוצרו
ביום הרביעי נועדו לשמש כלים חיצוניים המורים על זמן זה לבני האדם ,אך
הלילה עצמו הוא הגדרה שמימית קדומה ,ומשכך ,הכוכבים הם אך ורק
סימנים מוחשיים המעידים על מציאות שכבר קיימת ומנהיגה את העולם.
רבי אליהו הכהן בספרו אגדות אליהו (פסחים עמוד קמג) ביאר :את דברי
הגמרא על הלילה כציווי מלכותי ,ומבאר כי כפי שמלך קורא לעבדו והעבד
מופיע לבצע את פקודתו ,כך החושך נקרא על ידי הבורא לבצע את תפקיד
הלילה .הוא מוסיף כי אין הכוכבים בוראים את הלילה אלא הם מצטרפים הספורנו (בראשית א ,ה) ביאר" :ויקרא אלוהים לאור יום – לקביעות
א ליו כשרים המלווים את מלכות הלילה ,והם סימן מובהק לכך שהמערכת המאורות שקבע להם סדרים" .המפרש מציע כי השמות שניתנו לאור
שהוגדרה ביום הראשון פועלת כסדרה. ולחושך הם הכלים שקבעו את סדרי המאורות לעתיד ,ולא שהמאורות הם
הגר"א ווסרמן בספרו קובץ שיעורים (מסכת פסחים ,סימן ב) ביאר :את שיצרו את חלוקת היום והלילה מלכתחילה.
הוכחתו המפורסמת כי הלילה אינו תלוי בכוכבים ,שכן הבריאה כללה ערב הכלי יקר (בראשית א ,ה) ביאר" :כי החושך נברא להיות מורה על העדר
ובוקר בטרם הופיעו הכוכבים ברקיע .הוא מסיק מתוך כך כי הלילה הוא המציאות" .הוא מבאר כי לילה הוא שם שניתן למהות של חושך המורה על
מהות עצמאית ,והכוכבים הם סימן בלבד .הוא מחזק את דבריו בכך שאף אם מנוחה והפסקה ,וכי מציאות זו עומדת בפני עצמה גם אם אין כוכבים
נר אה את הכוכבים כאמצעי עזר ,אין הם הגורם להיווצרות הזמן ,שכן הציווי המאירים בתוכה.
האלוהי על החושך הוא הגורם המכונן את הלילה. לאחר שהתבוננו בדברי מפרשי המקרא המציבים את הלילה כמציאות
בספר בית השם דחה את דברי הקובץ שיעורים בדרך אחרת ,ומבאר כי ייתכן הנהגתית הקודמת להופעת גרמי השמיים ,נצלול אל דברי חז"ל והגמרות
והתורה דיברה בלשון בני אדם ,וייתכן שהכוכבים הם מהותו של לילה ורק המעמיקים בהבנת מושג זה .השאלה האם הכוכבים הם סיבה ללילה או סימן
שם קבעה התורה לפי מה שעתיד להיות ברקיע .הוא מחדש כי גם אם נראה בלבד ,מקבלת ביטוי בדברי הגמרא המבארות את מהות הקריאה ליום
את הכוכבים כסימנים ,אין זה סותר את העובדה שהם נכללו בתכנון האלוהי וללילה.
של הלילה מראשית הבריאה ,וכי הם מבטאים את תכלית הזמן שנקבע. בגמרא במסכת פסחים (דף ב ע"א) נאמר :קרייה רחמנא לחשוכא ופקדיה
לאחר שהעמקנו בדברי הראשונים והאחרונים ,נצעד עתה לאורם של גדולי אמצותא דלילה .המפרשים שם ,ובראשם רש"י (שם) ,מבארים כי החושך אינו
הדורות האחרונים ,אשר זכו לפתוח לפנינו צוהר אל עומק ההנהגה האלוהית העדר גרידא אלא שליחות שניתנה על ידי הבורא .מתוך כך עולה כי הלילה
בבריאה ,ולהעמידנו על הדקויות המופלאות שבין מהות הלילה לבין סימניו הוא סדר הנהגתי שנקבע מראש במעשה בראשית ,ואין הוא תלוי בהופעת
המוחשיים ברקיע .דבריהם מאירים את הדרך להבנת היחס שבין המציאות כוכב כזה או אחר ,אלא ברצונו של הבורא שהגדיר את הזמן הזה.
הרוחנית של הזמן לבין המופעים הפיזיים שאנו רואים בעינינו. בתלמוד ירושלמי במסכת פסחים (פרק א הלכה א) נחקרים גדרי הלילה
הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט' ,או"ח) מבאר כי וחילופי הזמנים .המפרשים שם ,ביניהם רבי משה מרגלית בפני משה (שם),
השאלה אם הכוכבים הם סיבה או סימן נוגעת לשורש הגדרת הלילה בהלכה. מבארים כי המושגים יום ולילה הם יסודות קבועים שנבראו ביום הראשון,
הוא מבאר כי הלילה הוא מציאות שנחקקה בבריאה כזמן של חושך והסתר, ובאותה עת לא היו כוכבים ברקיע .הלילה היה קיים כהגדרה של חושך
וכי הופעת הכוכבים אינה אלא סימן מובהק המורה לאדם על המציאות הזו. ומנוחה גם בהעדר המאורות ,מה שמוכיח שהכוכבים הם סימן למציאות
הוא מדגיש כי אילו היו הכוכבים סיבה ,היינו נתקלים בקושי להגדיר לילה קיימת ,ולא הסיבה המכוננת את הלילה.
בימים הראשונים ,אך מכיוון שהתורה קבעה סדר של ערב ובוקר בטרם תוספות במסכת פסחים (דף ב ע"א ,ד"ה קרייה) מבארים את עומק העניין:
בריאת המאורות ,הרי שמוכח כי הלילה הוא הגדרה עצמאית שאינה תלויה שהקריאה של הקב"ה ליום וללילה היא היא שקבעה את מהות הזמן.
בגרמי השמיים. התוספות מדגישים כי הקביעה נעשתה בכוחו של הדיבור האלוהי ,ואין
מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת בראשית) מבאר כי הבחנה זו המאורות שנוצרו ביום רביעי אלא הכלים שבאמצעותם מתבטא הסדר הזה
מלמדת על כך שכל המציאות הפיזית היא רק לבוש למציאות רוחנית .הוא בעולם ,אך לא הם המקור שממנו שואב הלילה את הגדרתו ההלכתית.
מבאר כי כשם שהנשמה קודמת לגוף ,כך הגדרת הזמן הרוחנית קודמת לאחר שהעמקנו בדברי הגמרא והירושלמי על יסוד הלילה כציווי אלוהי
להופעת המאורות הפיזיים .לכן ,הכוכבים המופיעים בשמיים אינם יוצרים הקודם למאורות ,נתבונן בדברי הראשונים ,המחדשים כיצד יש להבין את
את הליל ה אלא משמשים כעדים המעידים על קיומו של הזמן שהוגדר על הקשר שבין סימני השמיים לבין מהות הזמן.
ידי הבורא במאמר פיו ביום הראשון לבריאה. רבי דוד קמחי ,הוא הרד"ק ,בפירושו לספר בראשית (פרק א ,ה) ביאר :כי
מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ה') מבאר כי האמת היא הקב"ה קרא שם ליום וללילה בעת הבריאה ,וקריאה זו היא שקבעה את
שהכוכבים הם סימן מובהק לזמן הלילה ,אך אין הם המהות .הוא מבאר כי המציאות .הוא מוסיף כי גם בטרם הופיעו הכוכבים ברקיע ,הוגדרה הנהגת
לולי הציווי האלוהי שקבע את הלילה כזמן נפרד מהיום ,לא היו הכוכבים הלילה כזמן של חושך ומנוחה ,והכוכבים באו רק כדי לשמש סימן ואות לבני
משנים את מציאות היום .הוא מדגיש כי השימוש בכוכבים כסימן בהלכה האדם שיוכלו לזהות את חילופי הזמנים שנקבעו כבר ביום הראשון.
נעשה משום שהם תואמים את מהות הזמן שנקבע בראשית ,אך אין זה רבי יוסף בכור שור בפירושו לתורה (בראשית א ,ה) ביאר :כי אילו היו
מפחית מהעובדה שהלילה הוא מציאות רוחנית שאינה זקוקה לאישור חיצוני הכוכבים סיבת הלילה ,הרי שלא היה לילה בשלושת הימים הראשונים .אך
כדי להתקיים. מכיוון שכתוב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ,מוכח בהכרח שהלילה הוא מהות
הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף מבאר כי הדיון אם הכוכבים עצמאית שאינה תלויה במאורות ,וכי המאורות הם תוספת מאוחרת שבאה
הם סיבה או סימן הוא דיון יסודי בקביעת ההלכה .הוא מבאר כי אף להורות על המציאות שכבר קיימת.
שהכוכבים הם הסימן שבו משתמשים לקבוע את תחילת הלילה הלכה רבינו בחיי בן אשר בפירושו על התורה (בראשית א ,ה) ביאר :כי המאורות
למעשה ,הרי שמהות הלילה נובעת מהנהגה אלוהית שקדמה לבריאתם .הוא נתלו ברקיע כשליחים של הבורא ,ותפקידם להאיר ולסמן את הזמנים .הוא
מוסיף כי הידיעה שהכוכבים הם סימן בלבד מעמיקה את האמונה של האדם, מבאר כי הזמנים עצמם נקבעו מכוח הדיבור האלוהי שקרא לחושך לילה,
שכן הוא לומד להסתכל מעבר לנראה לעין אל ההנהגה הנסתרת שקבעה את ועל כן הלילה הוא סיבה לעצמו ,ואילו הכוכבים הם רק המדד האנושי שבו
סדרי הבריאה. אנו משתמשים כדי לדעת שהזמן הזה הגיע.
התו צאות המוחשיות שיגידו לנו :עכשיו זה הזמן ,עכשיו אני בדרך הנכונה. הדיון בשאלה האם הכוכבים הם סיבה ללילה או סימן
אך הסוגיה שלפנינו קוראת לנו להשתחרר מהתלות הזו בסימנים חיצוניים, בלבד אינו נשאר כעיון פילוסופי מופשט ,אלא יש לו
ולפתח מודעות למהות הפנימית של הזמן ושל תפקידנו בעולם. נפקא מינות הלכותיות למעשה ,המשפיעות על אורח
האמונה המזוקקת נבנית דווקא מתוך ההבנה שהלילה היה קיים עוד לפני החיים של האדם המאמין בכל עת ובכל מקום.
שהיו כוכבים ברקיע .בנפש האדם ,משמעות הדבר היא שגם ברגעים שבהם נפקא מינה ראשונה נוגעת להלכות תפילה וקריאת
אנו חשים אובדן דרך ,כשאין לנו את האותות המאירים או כשאנו מרגישים שמע .אדם השואל עצמו מתי חל הזמן לקיים מצוות
ששמי חיינו חשוכים ,הרי שזו אינה הוכחה להעדר הנהגה .להפך ,החושך הוא התלויות בלילה ,מבין מתוך דיוננו כי הזמן נקבע על
ציווי ,הוא רצון אלוהי ,והוא חלק בלתי נפרד ממהות חיינו .האמונה אינה פי הנהגת החושך והלילה כפי שנקבעו בבריאה ,ולא
מבוססת על מה שאנו רואים בחוץ ,אלא על הידיעה שסדר היום והלילה, רק על פי הופעה טכנית של כוכבים .אם האדם נמצא
הגילוי וההסתר ,הכל קבוע ומתוכנן על ידי בורא עולם .היכולת להישאר במקום שבו הראות מוגבלת ,או במקומות שבהם
איתנים באמונתנו גם בתוך הלילה ,ללא עזרתם של כוכבים חיצוניים ,היא קשה להבחין בכוכבים ,ההבנה שהכוכבים הם סימן בלבד למציאות הלילה
היא הניצחון הגדול של הנפש. מאפשרת להסתמך על חישובים והגדרות זמן המבוססים על מהות הלילה,
חיבור זה לנפש מעניק לנו חופש אמיתי .כשאדם מבין שהוא אינו תלוי ולא להמתין דווקא למראה עיניים שעלול להטעות ,שכן הלילה הוא מציאות
בסימנים כדי להגדיר את ערכו או את תפקידו ,הוא הופך לאדון לעצמו בתוך קבועה שאינה תלויה בראייה אנושית כזו או אחרת.
המסגרת האלוהית .הוא מפסיק להיות מופתע מחילופי העיתים של חייו. נפקא מינה שנייה עולה במישור ההלכתי של ספקות וגבולות זמן .כאשר ישנו
כאשר עולה הבוקר ,הוא מודה על הגילוי; כאשר יורד הלילה ,הוא מקבל עליו ספק אם הגיע זמן לילה – למשל בין השמשות – הדיון אם הכוכבים הם סיבה
את הציווי באהבה ובביטול .האמונה בסיפור הבריאה המלמדנו כי הלילה או סימן מכריע את דרך ההתנהלות .אם נתפוס את הכוכבים כסיבה ,עלינו
קדם לכוכבים ,מרגיעה את החרדה הקיומית .היא אומרת לנו :הלילה הזה להמתין להופעתם הממשית בטרם נתחיל במצוות הלילה .אך אם נבין שהם
אינו מקרי ,הוא אינו תאונה של הטבע ,אלא הוא חלק מהסדר המקודש שבו רק סימן למציאות קיימת ,הרי שכאשר אנו יודעים בוודאות שהעולם כבר
גם החושך הוא כלי שרת ביד הקב"ה. נמצא תחת ממשלת הלילה על פי חישובים והגדרות ,אנו יכולים לנהוג
בהתאם לאותה מציאות עוד בטרם נראו הכוכבים בפועל ,מה שמלמד על
הבנת עומק ההלכה שאינה מקובעת למראה חיצוני בלבד אלא למהות הזמן.
נפקא מינה שלישית היא ביכולת להגדיר לילה במקומות קיצוניים .במקומות
שבהם השמיים אינם נראים או בתנאים אטמוספריים מורכבים ,הידיעה
שהכוכבים הם סימן בלבד מעניקה פתח להכרעות הלכתיות המבוססות על
מחזוריות הבריאה והנהגת הבורא ביום ובלילה .האדם המבין שאין הכוכבים
מעכבים את הלילה ,זוכה לבהירות גדולה יותר בהבנת סדר יומו ,שכן הוא
רואה את העיקר – הנהגת השמיים – ולא רק את הסימנים החולפים
המופיעים ברקיע .הבנה זו מעניקה לו ביטחון לנהוג כהלכה גם בתוך ספקות
ומצבים לא ברורים ,מתוך ראייה של הסדר הפנימי שקבע הבורא.
כשאנו צוללים אל מעמקי הסוגיה ,עלינו להפסיק לראות את העולם דרך
משקפיים של חומר ומקריות ,ולעבור לראייה שורשית שבה הבריאה כולה
היא ביטוי לרצון אלוהי חי ונושם .השאלה אם הכוכבים הם סיבה או סימן
אינה דנה רק במכניקה של שמיים וארץ ,אלא בלב השאלה על מקומו של
האדם מ ול הבורא .אם הכוכבים היו סיבה ,היינו חיים בעולם שבו האלוקות
כבולה לחוקי הטבע שהיא עצמה הניחה ,כביכול ,עולם שבו הכל תלוי
כאשר האדם מטמיע את התובנה הזו ,נפשו הופכת להיות מחוברת אל בהופעה חיצונית של גרמים רחוקים .אך בזה שאנו מבינים שהכוכבים הם
השורש שמעבר לסימנים .התפילה שלו הופכת להיות עמוקה יותר ,שכן הוא סימן בלבד ,אנו מגלים אמיתה מזעזעת ומרוממת :העולם מתנהל על פי
אינו מתפלל רק אל המאורות אלא אל המנהיג את המאורות ,זה שקרא מערכת של רצון ,של צו ,ושל הגדרה רוחנית שאינה תלויה בחומר.
לחשוכא ופקדיה .זוהי דרגה של אמונה שבה הלב מרגיש את נוכחות השם העומק הרעיוני טמון בהבנה שהלילה נברא כהגדרה ,כזמן שבו העולם עובר
בכל מצב ,גם בשיא החשיכה .הידיעה שהכוכבים הם רק עדים חיצוניים, למצב של הסתר פנים ושל מנוחה מפעולת הגילוי של היום .הופעת הכוכבים
מעודדת אותנו לחפש את הדיבור האלוהי הפנימי שבנו ,את אותה נקודה של היא רק העדות החיצונית לכך שהסדר העליון הזה יצא אל הפועל .חשבו על
אור שאינה צריכה שום כוכב כדי להאיר ,אלא נובעת ישירות ממקור חיותנו, מלך המוציא צו מלכותי :הצו הוא המציאות הקובעת .החותמת על הצו או
נשמה אלוקית טהורה שאין עליה חושך ואין עליה לילה. הכרוז המקריא אותו ברחובות אינם המלך עצמו ,ואינם הדין עצמו – הם רק
במסלולנו המוסרי ,המצפן הפנימי אינו מכוון אותנו להסתמך על תעתועי הסימנים לכך שהמלך כבר החליט .כך גם הלילה .הבורא יתברך ,במאמר פיו
המראה החיצוני ,אלא לחתור אל האמת הצרופה שמאחורי הקלעים .אדם ביום הראשון ,חקק במציאות את סדר הלילה .הכוכבים שמופיעים ימים רבים
המבקש לנהל חיים מוסריים נדרש ליושרה עמוקה שאינה תלויה בנסיבות לאחר מכן הם רק הד ,הם התהודה שנוצרת במרחב כתוצאה מאותו ציווי
חיצוניות .אם נלמד מן הכוכבים שהם אך סימן למציאות קיימת ,נבין כי גם ראשוני.
במי דותינו ובמעשינו ,עלינו לפעול מתוך תודעה פנימית ולא מתוך רצון יתירה מכך ,בירור עומק הרעיון מלמדנו על האמונה .אדם הממתין לכוכבים
להציג סימנים כלפי חוץ .המוסר האמיתי אינו מחכה שהסביבה תאיר לו פנים כדי להגדיר את עולמו הוא אדם התלוי בחושיו .אדם המבין שהלילה הוא
או שתספק לו אותות של הצלחה כדי להמשיך בדרך הטובה ,אלא הוא נובע מציאות רוחנית הקודמת לסימנים ,הוא אדם שחי מתוך חיבור למקור,
מהכרת המציאות האלוהית כפי שהיא ,ללא קשר לזרקורים המופנים אלינו. למחשבה האלוהית שקדמה לכל בריאה .זהו המעבר מאמונה של ראייה
הענווה המוסרית כאן מתבטאת בהבנה שאין אנו אדוני הזמן ,אלא פועלים לאמונה של ידיעה .כאשר אנו קוראים שיהי ערב ויהי בוקר בטרם היו
תחת סדר שהוגדר מששת ימי בראשית .אדם שאינו זקוק לכוכבים כדי מאורות ,אנו לומדים שגם כאשר האדם אינו רואה את האור או את הסימנים
להצדיק את מעשיו הוא אדם שאינו פועל ממניעים של גאווה או של חיפוש החיצוניים ,המציאות האלוקית נמשכת במלוא עוזה .הסדר האלוהי קיים
הכרה .כשם שהלילה נכנס בצו אלוהי ללא צורך בהופעת מאורות שיעניקו ופועל גם בתוך הריק ,גם בתוך מה שנראה לנו כחשיכה גמורה או כהעדר
לו תוקף ,כך גם האדם המוסרי יודע לעשות את המוטל עליו בדממה ,ביושרה סימנים.
פנימית ובאמונה ,גם אם איש אינו מבחין בכך וגם אם אין סימנים חיצוניים העומק הזה נוגע בנפש :האם החיים שלנו מנוהלים על ידי מה שאנו רואים
שמעידים על צדקתו .זהו המצפן המדויק ביותר :לעשות את הטוב כי הוא בחוץ ,על ידי הסימנים המשתנים של ההצלחה ,של הראייה וההישגים
טוב ,ולא כי הוא נראה טוב או כי הוא מלווה בסימנים של כבוד. החומריים ,או שהם מנוהלים על ידי הסדר הפנימי שהבורא נטע בנו?
המצפן הפנימי מוביל אותנו גם לאחריות כלפי הכלל .אנו נקראים להאיר הכוכבים הם יפים ,הם מרהיבים ,אך הם רק סימנים .המציאות האמיתית היא
בחושך לא כדי להוכיח שאנו כוכבים ,אלא כדי להיות נאמנים לתפקידנו כמי הציווי שהוציא הקב"ה לחושך לשמש בלילה ,ובכך הוא העניק לכל רגע
שחיים תחת הנהגת הבורא .אדם המבין שכל המציאות היא לבוש לדיבור משמעות של מלוכה .הבנת עומק זה הופכת את חיינו למסע של חיפוש אחר
האלוהי ,לומד לראות גם את האחרים לא דרך הסימנים החיצוניים שלהם – הרצון האלוהי שמאחורי כל סימן ,ומעניקה לנו שקט פנימי לדעת שהעולם,
הצלחותיהם ,מעמדם או יופיים – אלא דרך המהות האלוהית הפנימית גם ברגעים הכי פחות מוארים ,מתנהל תחת הנהגה ברורה ומוחלטת של בורא
הטמונה בהם .זוהי דרך של חסד ואמת ,שבה אנו מכבדים את כל הנבראים עולם.
כחלק מהסדר האלוהי המופלא ,מתוך הבנה שהכל נברא בחוכמה ובדעת, החיבור שבין שאלת הכוכבים לנפש האדם הוא חיבור נוגע ללב ,המבקש
וכל אחד מאיתנו ממלא את תפקידו בתוך התוכנית הגדולה. להשיב לנו את הביטחון הפנימי גם כאשר הסימנים החיצוניים אינם ברורים.
נפש האדם נוטה באופן טבעי לחפש עוגנים ,סימנים ואותות בחוץ כדי
להרגיש בטוחה בדרך .אנו מבקשים לראות את הכוכבים ,את האישורים ,את
בטרם נבראו המאורות – במאמר פיו של הבורא התמדה מוסרית דורשת מאיתנו לזהות את הלילה גם כשהוא אינו נראה לעין
שקרא לחושך לילה – משחררת את האדם בדרך הרגילה .המצפן הפנימי מורה לנו כי החושך הוא זמן של הזדמנות ,ולא
מהתלות בסימנים חיצוניים ומחברת אותו אל זמן של המתנה .אדם שמוכן לעבוד את השם בתוך הסתר פנים ,ללא עזרת
הדיבור האלוהי הקדמון .המסקנה היא שהלילה סימנים חיצוניים ,הוא אדם שזיכך את מידותיו לרמה שבה אין שום דבר
אינו חלל ריק הממתין למאורות שיגדירו אותו, שיכול לעצור אותו מלעשות את רצון בוראו .השאיפה המתמדת לשוב אל
אלא הוא מהות של הסתר וציווי המקבלת את השורש – אל הדיבור הראשון שאמר יהי אור ושקרא לחשוכא לילה – היא
תוקפה מרצונו של בורא עולם .הכוכבים בשמיים שמעניקה לנו את היכולת להיוותר ישרים ,אמיתיים ומחוברים ,גם כשהעולם
הם עדים מרהיבים ,הם אותות המורים לנו על סביבנו משתנה ,מעלים ומוריד סימנים ,אך האמת האלוקית נותרת נצחית
המציאות ,אך הם אינם המנוע המפעיל את הזמן. וקבועה.
עלינו ללמוד להסתכל על המציאות לא רק דרך בתום מסענו האינטלקטואלי והנפשי ,אנו שבים אל סדר יומנו עם תובנה
הכ לים שבהם היא מופיעה ,אלא דרך ההגדרה הרוחנית שמאחוריהם .כאשר מעשית חדה וברורה :אל לנו לשעבד את תודעתנו לסימנים חיצוניים.
אנו מבינים שהכל מונחה וקבוע מראש ,אנו זוכים לחופש פנימי מוחלט ,שכן התובנה הראשונה היא שהחיים מזמנים לנו מצבים שבהם הסימנים הברורים
אין אנו עוד עבדים לסימנים המשתנים ,אלא עובדי השם החיים מתוך אמונה – הכוכבים המאירים – חסרים ,אך היעדרם של הסימנים אינו מעיד על
יציבה בסדר שקבע הבורא .הלילה הוא הזמן שבו אנו נקראים להוכיח כי גם היעדר הנ הגה .התובנה השנייה היא שעלינו לפתח מבט פנימי שאינו תלוי
בלא כוכבים ,הנשמה מאירה בכוח הציווי האלוהי שנטוע בה מאז יום הבריאה בהוכחות חומריות כדי להכיר באמת; עלינו ללמוד לבטוח בציווי האלוהי
הראשון. שחקק את סדרי העולם ,גם כאשר התמונה בחוץ נראית חשוכה או
ידיעת האמת הזו היא המפתח לשקט נפשי עמוק :הידיעה שהעולם מתנהל מעורפלת .ההבנה שהלילה הוא מציאות רוחנית העומדת בפני עצמה,
על פי מפת הדרכים האלוקית ,גם כשסימני הדרך אינם נראים לעין .ההכרה מעניקה לנו עוגן של יציבות שאינו מתערער גם מול שינויי נסיבות
בכך שהסימנים נועדו להורות לנו על הדרך ,ולא ליצור אותה ,מאפשרת המבלבלים את העין האנושית.
לאדם לצעוד באומץ אל תוך הלילה של חייו ,בבטחה מלאה שהבורא נוכח עיקר העניין :השאלה האם הכוכבים הם סיבה או סימן נוגעת בלב אמונתנו
בכל מקום. בסדר הבריאה .ההבנה כי הכוכבים הם אך סימנים למציאות שנקבעה עוד
את מי אדם אוהב יותר – את עצמו או את בנו? הוכח מפרשת השבוע!
הלא נודע .הוא ידע כי על פי תפיסתו ,אהבת האב לבנו היא אהבה חזקה אף אנו ניצבים כעת לפני אחת השאלות המכוננות ביותר בנפש האדם ,שאלה
יותר מאהבת האדם את גופו ,והוא עמד בפני חשש כבד :שמא אם יביא ילדים הנוגעת בעצם טבענו ,ברגשות העמוקים ביותר ובדרגת האהבה הגבוהה
לעולם ,האהבה הזו – אהבת הבן – תהיה כה עוצמתית עד שתגבר אף על ביותר שהאדם מסוגל להכיל .האם אהבת האדם לעצמו היא האהבה
אהבתו לקדוש ברוך הוא ,או לפחות תהווה עבורו ניסיון שאין הוא רוצה העליונה ,או שמא אהבת הבן ,פרי הבטן ,עולה עליה ומבטלת את החשבונות
לעמוד בו. של "האני"? הדי ון הזה אינו רק עיוני ,אלא הוא נוגע בשורש היחסים שלנו
בן עזאי ,מתוך ענווה אדירה ורצון לדבוק בבורא ללא שום מחיצה ,בחר לוותר עם הזולת ,עם בורא עולם ועם עצמנו .דרך המבט על פרשת השבוע ,ננסה
על השמחה הגדולה של האבהות .הוא לא רצה שתמצא אצלו אהבה שתעלה לפצח את המחלוקת בין גדולי התנאים ,בן עזאי ורבי עקיבא ,ולגלות לאן
על אהבתו את הבורא ,ולכן העדיף להישאר רווק כל ימיו ,כדי שלא יבוא לידי נוטה לב האדם.
ניסיון של אהבה שעלולה להסיט את ליבו מן המטרה האחת .זוהי דרך של אנו פותחים את הפרשה וניגשים אל המקורות המקראיים המהווים את
צדיק שחי את חייו בבחינה של מסירות נפש מוחלטת ,שבה כל רגע וכל התשתית למחלוקת הנפלאה הזו בין גדולי עולם ,ומבקשים להבין את עומק
פעימת לב מוקדשים רק לאהבת ה' הפשוטה והטהורה ,ללא שום ערוב של כוונתם של התנאים.
רגשות אחרים ,ולו הקדושים ביותר. הפסוק המלווה אותנו מתוך פרשת בראשית הוא :זה ספר תולדות אדם ביום
אנו מעמיקים אל המרחב ההלכתי והנפשי שבו מוגדרות מערכות היחסים ברוא אלוהים אדם בדמות אלוהים עשה אותו.
הקרובות ביותר לאדם ,ומבקשים להבין היכן עובר הגבול המדויק שבין המדרש בבראשית רבה (פרשה כד ,אות ז) מביא את חילוקי הדעות
האדם לבין אלו שסביבו .החכמים מלמדים אותנו כי ישנן רמות של הזדהות המכוננים :בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול בתורה ,רבי
וקרבה ,והגדרות אלו אינן רק הלכתיות אלא הן משקפות את טבעו של הלב עקיבא אומר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה.
האנושי. הראב"ן בשו"ת (סימן לז) ביאר :את כוונת המדרש וכתב :כי בן עזאי דורש
בתוספות במסכת כתובות (דף נב עמוד א ,דבור המתחיל והיו) ביאר :את שכל אדם יאהב את חברו כאילו הוא תולדה שלו ,כלומר בנו ,ורבי עקיבא
היחס בין האדם לאשתו לבין היחס בינו לבין בתו ,וכתב :כי אף על פי שמצאנו אומר שכל אדם יאהב את חברו כעצמו .ומכאן אנו למדים את המחלוקת
בדברי חז"ל את ההגדרה אשתו כגופו ,הרי שלא מצינו הגדרה דומה של בתו העמוקה המשתקפת בדבריהם :בן עזאי סובר שאדם אוהב את בנו יותר
כגופו .הבחנה זו פותחת פתח להבנת העדיפויות בנפש האדם :האישה ,על פי מגופו ,ולכן בחר בכלל של אהבת בן ,ואילו רבי עקיבא סובר שאדם אוהב את
התורה וההלכה ,נחשבת כחלק בלתי נפרד ממהותו של האדם עצמו ,עד כדי גופו יותר מבנו ,ולכן הציב את האהבה לעצמי כנקודת הייחוס והכלל הגדול
כך שהיא מזוהה עמו כגוף אחד ,ואילו הבן או הבת ,אף שהאהבה אליהם היא שבתורה.
עמוקה וטבעית ,נתפסים כישויות עצמאיות שיש להן קיום נפרד. השאלה הזו ,הנוגעת לטבע האהבה האנושית ,חושפת בפנינו את המתח שבין
הדקות הזו בתוספות מלמדת אותנו על מורכבות האהבה .לעיתים אדם נוטה הדאגה העצמית לבין היכולת להקריב למען הדור הבא .התמיהה של הראב"ן
לראות את הקרובים אליו כהרחבה של עצמו ,אך ישנו הבדל יסודי בין אהבה על אופן הלימוד של התנאים מכוונת אותנו להבין שאין כאן רק דעות
שהיא הזדהות מוחלטת לבין אהבה שהיא מסירות והקרבה .כאשר אדם אוהב הלכתיות ,אלא תפיסות שונות של המהות האנושית – האם האדם מוגדר על
את בתו או בנו ,הוא מוכן להקריב עבורם את חייו ואת רווחתו ,אך הוא אינו ידי ה"אני" או על ידי ה"בן" ,דהיינו על ידי היצירה וההמשכיות שלו.
רואה בהם את עצמו ממש .זוהי נקודה קריטית שמסייעת לנו להבין את אנו מעמיקים אל דמותו המופלאה והחידתית של בן עזאי ,ומבקשים להבין
מחלוקת התנאים :האם האהבה הגדולה ביותר היא זו שבה האדם אוהב את את הקשר שבין תפיסת האהבה שלו לבין דרך חייו הייחודית .אם אהבת הבן
זולתו כמו שהוא אוהב את עצמו ,או שמא האהבה הגדולה היא זו שבה האדם היא אהבה העולה על אהבת העצמי ,הרי שהיא טומנת בחובה עוצמה
מעניק לזולתו מעמד שגבוה מזה של ה"אני" שלו ,כפי שמצאנו אצל בן עזאי. שעלולה לסחוף את האדם למקומות שבהם הוא עלול לשכוח את תכלית חייו
אנו ניצבים כעת מול התמונה המורכבת והמרתקת שפורש בפנינו רבנו העליונה.
החיד"א בספרו נחל קדומים (פרשת מטות ,אות ה') .הוא מבקש להעמיד את בהגהות דבש המבוארות על ספר דבש (מערכת א' ארך אהבה ,אות יב) ביאר:
הפסוק "נקום נקמת בני ישראל" תחת זכוכית המגדלת של מחלוקת התנאים, את הטעם לכך שבן עזאי נמנע מלהינשא ,וכתב :כי בן עזאי היה מודע היטב
ומביא אל השולחן את המציאות המרה והאמיתית העולה מתוך סוגיות לעצמו ולנפשו ,וידע כי אהבתו אל הקב"ה בוערת בו בעוצמה שאין לה אח
הגמרא .כא ן ,הוויכוח התאורטי על אהבת האדם לעצמו או לבנו פוגש את ורע ,אהבה הגדולה אצלו עשרות מונים מאהבת עצמו .אולם ,הוא חשש מפני
לקשר שבין הורה לילד בתוך מציאות רוחנית .החינוך אינו רק העברת ידע החיים עצמם ,את רגעי האמת שבהם נדרש האדם
או הצבת גבולות ,אלא הוא מלאכת מחשבת של אהבה מאוזנת ,המשלבת בין להכריע היכן מונח הדגש של נשמתו.
הצורך לשמור על כבודו וערכו של האדם – הורה כילד – לבין היכולת רבנו החיד"א מלקט עבורנו את המקורות המחדדים
להעניק את כל כולנו לדור הבא. את הנקודה הזו :במסכת בבא בתרא (דף קלו עמוד ב)
כאשר הורה מבין שאהבתו לבנו היא יצירה שמימית ,הוא לומד לגדל את מובא הכלל היסודי :כל לגבי נפשיה אפילו במקום
ילדיו לא מתוך רצון להקרין את ה"אני" שלו עליהם ,אלא מתוך רצון לאפשר בריה נפשיה ,שכן האדם נוטה באופן טבעי להעדיף
לנשמתם הייחודית להתגלות .החינוך הופך למרחב שבו ההורה מכיר בכך את הצלת חייו שלו על פני הצלת בנו ,בבחינת היצר
שהוא נושא באחריות על פיקדון יקר ,והאהבה המאזנת הזו היא שיוצרת אצל הטבעי להישרדות .במסכת כתובות (דף עט עמוד א)
הילד ביטחון עמוק .הילד אינו מרגיש שהוא כלי שרת לרצונותיו של ההורה, מודגש הדבר בצורה בהירה :במקום ברתה נפשה
אלא אישיות העומדת בפני עצמה ,המוזנת מאהבת הורה שאינה תלויה עדיפה ליה ,כאשר העדפת האדם את חייו שלו גוברת
בדבר. על אלו של בתו .במסכת נדרים (דף לט עמוד א) מובא הביטוי החריף :מן
בתוך הבית הזה ,המחלוקת שבין בן עזאי לרבי עקיבא מפסיקה להיות ויכוח חיותיה לא אדריה מן חיותיה דבריה אדריה ,המבאר כיצד אדם עשוי להדיר
אקדמי והופכת להדרכה פנימית .הורה לומד לתת לילדיו את המקום הראוי את עצמו מהנאה ,אך לא ימנע זאת מבנו ,ועם זאת ,ברגע האמת של חיים
להם ,להשקיע בהם את מיטב כוחותיו ,אך בד בבד ,הוא גם שומר על שלמות ומוות – נפשו שלו תופסת את המקום הראשון .במסכת קידושין (דף כ ע"ב)
נשמתו ועל החיבור האישי שלו לבורא .זוהי איזון עדין :ההבנה שאהבת הילד עולה המציאות המטלטלת :לא באת לידו עד שמוכר את בתו לא באת לידו
היא אהבה עצומה ,אך היא אינה הופכת את ההורה לביטול גמור .הבית עד שמוכר את עצמו ,ובכך מחדדת הגמרא את סדרי העדיפויות במצבי דחק
היהודי נבנה כאשר האהבה לילדים הופכת למנוף להעלאת כל הבית אל עבר קיצוניים.
הקדושה ,כאשר כל נתינה לילד נתפסת כנתינה לה' יתברך ,והבית כולו מקורות אלו מציירים דמות אדם המחובר בעבותות אהבה עצומים לצאצאיו,
מתמלא בתדר של מסירות נפש המאחדת את כל בני המשפחה תחת מטרייה אך בבסיס קיומו הפיזי והרוחני ,תחושת ה"אני" היא הדומיננטית .זוהי הזמנה
אחת של אהבת אמת. עבורנו להביט פנימה :היכן אנחנו נמצאים בתוך המערבולת הזו? האם אנו
אנו פוסעים כעת אל המרחב שבו ההורה נדרש להיות עוגן איתן ויציב, חיים בתודעה שבה האחר ,ובפרט הילדים ,תופסים מקום שווה לזה של
מגדלור של אור בלתי משתנה בתוך עולם סוער המציע ללא הרף תפיסות עצמנו ,או שמא הלב עדיין שבוי בתוך גבולות האהבה העצמית?
תרבותיות חדשות וערכים מתחלפים .יציבותו הרוחנית של ההורה היא אנו פוסעים כעת אל עבר המדרגה הבאה ,אל המקום שבו האדם נדרש
התנאי ההכרחי ליכולתו להעניק לילדיו תחושת ביטחון ואמת .כאשר העולם להתעלות מעל נטיות ליבו הטבעיות ולעצב את אישיותו בצלם הבורא .אם
שבחוץ דובר בשפה של אינטרסים ,של הגשמה עצמית אנוכית ושל טשטוש הגמרא מלמדת אותנו על טבעו האנושי של האדם להעדיף את חייו שלו ,הרי
גבולות ,ההורה נדרש לשמור על המצפן הפנימי שלו מחובר ישירות אל מקור שהתורה אינה נשארת במישור התיאורי של ה"יש" ,אלא מכוונת אותנו אל
הקדושה. ה"ראוי" – אל המקום שבו האהבה אינה נגזרת מאינסטינקטים ,אלא מבחירה
השמירה על המצפן הרוחני האישי היא שמקנה להורה את הסמכות הפנימית מודעת ומרוממת.
ואת היכולת להוביל .אדם שאינו נסחף אחרי רוחות הזמן ,אלא נותר נטוע היכולת להתעלות מעל הטבע הפיזי היא סוד כוחו של היהודי .מתוך ההבנה
בעולמה של תורה ,במצוות ובדבקות ,משדר לילדיו מסר תת-קרקעי עמוק: שהטבע נוטה לעבר ה"נפש" הפרטית ,אנו למדים שאהבה אמיתית אינה
יש אמת בעולם ,וישנו ציר מרכזי שאינו תלוי באופנות חולפות .היציבות הזו נמדדת רק ברגעים שבהם הטבע פועל את פעולתו ,אלא דווקא ברגעים
אינה נובעת מאטימות או מניכור ,אלא היא פרי של עבודה פנימית מזוקקת, שבהם האדם בוחר להעניק ,להקריב ולהזדהות עם האחר ,גם כאשר זה בא
שבה האדם יודע שחובתו העליונה היא בראש ובראשונה כלפי קונו ,ומתוך על חשבון הנ וחות או האינטרס האישי .זוהי עבודה עמוקה של תיקון
החיבור המוחלט הזה הוא שואב את הכוחות להעניק ,לחנך ולהכיל. המידות ,שבה האדם מחנך את ליבו לראות בצאצאיו ,וברעיו בכלל ,שלוחה
כאשר הילדים רואים הורה שחייו הרוחניים אינם הצגה חיצונית אלא מהות של נשמתו ,עד שההפרדה בין "אני" ל"אחר" הופכת לטשטוש עדין של
קיומית יציבה ,הם למדים לחפש את היציבות הזו בתוך עצמם .גם אם בעתיד גבולות האהבה.
הם יתקלו בקשיים ,בספקות או במציאות שאינה מבינה את שפתם ,הדמות כשם שדוד המלך הניח את המלכות ואת השירה כמרכז של חיבור בין רבבות
של ההורה העומד כסלע איתן מול גלי הזמן תישאר חקוקה בליבם .זהו העוגן ישראל ,כך גם כל אחד מאיתנו נקרא לבנות בביתו ובסביבתו מרחב שבו
האמיתי שהורה מעניק לבנו – לא רק פתרונות זמניים או נוחות חומרית ,אלא האהבה אינה תלויה בדבר .היכולת להקריב למען האחר ,להעדיף את צרכיו
את הידיעה שישנו מקום שבו האמונה והאהבה אינן משתנות לעולם ,מקום של הילד או של הזולת על פני הצרכים המיידיים שלנו ,היא תמצית העבודה
שבו נשמר הגחלת היהודית בטהרתה ,וממנו אפשר תמיד לשאוב כוח הרוחנית .זהו תהליך של התמרה ,שבו הלב ,שנוצר עם נטייה להגנה עצמית,
להמשך המסע. הופך לכלי המכיל בתוכו רחמים ללא גבולות .כאשר אדם מצליח להעביר את
בסיום המסע המרתק הזה אל נבכי הנפש ומערכות האהבה שבין האדם מוקד הכובד של אהבתו מה"אני" הקטן אל מרחב ה"אנחנו" המקודש ,הוא
לעצמו ובין האדם לבנו ,אנו מגלים כי השאלה שהצבנו בתחילת דרכנו אינה מגלה שאין כאן אובדן עצמי ,אלא מציאת עצמי רחב ,שלם וקרוב יותר אל
רק סוגיה למדנית ,אלא היא תמצית ההוויה האנושית היהודית .למדנו כי בוראו.
הדיון בין בן עזאי לרבי עקיבא אינו ויכוח על רגש גרידא ,אלא ניסיון להגדיר אנו עולים כעת אל רובד נוסף ,שבו אהבת השם יתברך מתגלה לא כעוד
מהי הדרך הנכונה ביותר להעניק את הנשמה לזולת ,מבלי לאבד את הקשר אהבה המתווספת לאהבות האנושיות ,אלא כציר המרכזי המארגן ומאזן את
הבלתי אמצעי עם בורא עולם .ראינו כיצד דמויות כבן עזאי ,מתוך הכרה כולן .כאשר האדם מתבונן במתח שבין אהבת עצמו לבין אהבת בנו ,הוא עלול
בעוצמת אהבת הבן ,העדיפו דבקות מוחלטת בבורא ,וכיצד התורה למצוא את עצמו בקונפליקט פנימי קרוע .אולם ,כאשר אהבת הבורא היא
והפוסקים מגשרים בין טבע האדם שנוטה לשמר את עצמו לבין החובה המאור הגדול המאיר את חייו ,כל מערכת היחסים משתנה לחלוטין .האהבה
המוסרית והנשמתית להקריב למען הדור הבא. לה' אינה באה לבטל את האהבה העצמית הבריאה ואף לא את האהבה
עיקר העניין :עיקר העניין הוא שהתורה אינה מבטלת את הטבע האנושי לצאצאים ,אלא היא מעניקה להן את המשמעות האמיתית והנצחית שלהן.
המבקש קיום ,אלא מקדשת אותו ומכוונת אותו אל היעד הנכון .עיקר העניין בעומק הדברים מבואר כי כאשר אדם אוהב את הבורא ,הוא לומד לראות את
הוא שאהבת האדם לבנו ,אף שהיא טבעית ועצומה ,חייבת להיות מנווטת עצמו ואת בנו לא כייחודים נפרדים הנלחמים על מקום ועל קשב ,אלא כשני
על ידי אהבת ה' כדי לא להפוך לאלילות של ה"אני" המורחב .עיקר העניין חלקים מתוך שלם אלוקי אחד .אהבת האדם לעצמו הופכת להיות רצון
הוא שכל פעול ה של מסירות נפש של הורה כלפי ילדיו היא חלק מבניית לשמור על הכלי שהפקיד בידו הבורא ,ואהבתו לבנו הופכת להיות מסירות
המלכות ,שכן הבן הוא תולדה הממשיכה את הקדושה בעולם .עיקר העניין לנש מה קדושה שהובאה לעולם כדי לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.
הוא שהיציבות של הבית היהודי נשענת על היכולת של ההורה להיות מחובר בצורה זו ,המתח הקיומי שבין ה"אני" לבין ה"בן" נמוג ,ובמקומו נולדת
לעצמו ולבוראו ,ומשם להקרין אהבה שאינה תלויה בדבר לצאצאיו ,מתוך הרמוניה שבה כל תנועה של חסד ונתינה היא בעצם ביטוי של אהבת השם
ידיעה שהם פיקדון שמימי שניתן לו לזמן קצוב. הבוערת בלב.
הסוד הגדול הוא שהמחלוקת בין התנאים היא לא סתירה ,אלא מכלול. זהו הסוד העמוק של האיזון הרוחני .האדם שדבק במקור החיים אינו מחפש
בעולם של רבי עקיבא אנו לומדים לאהוב את האחר כעצמנו ,ומתוך אהבת עוד לנכס את האהבה לעצמו או לצאצאיו כרכוש פרטי .הוא מבין כי כל טיפה
עצמנו הבריאה אנו למדים להעריך את החיים שקיבלנו .בעולם של בן עזאי של אהבה שבוקעת מליבו היא זרם חי הנובע מאותו מעיין אלוקי אינסופי.
אנו נזכרים שיש אהבה גדולה מכל ,אהבה שפורצת את גבולות העצמי ,אהבה מתוך כך ,הוא מסוגל לאהוב את בנו אהבה חלוטה ,ללא תנאים וללא ציפייה
שמסוגלת לקדש את החיים ולהפוך אותם למסע של נתינה אין-סופית. לתמורה ,משום שהבן אינו הרחבה של האגו שלו ,אלא פיקדון שמימי .אהבת
כך אנו מבינים שההורה הוא המקום שבו נפגשים השמיים והארץ; המקום ה' היא שמספקת לאדם את הכוח להגדיל את נפשו ,לפרוץ את גבולות הטבע
שבו האהבה הטבעית לילדים הופכת למדרגה של דבקות בבורא .המסקנה הפיזי הצר ,ולהפוך את ביתו ואת חייו להיכל שבו האהבה העצמית והאהבה
שלנו היא ברורה :הבית היהודי נבנה מתוך מסירות נפש שמאזנת בין לזולת נפגשות ומשלימות זו את זו באור קדוש וזך.
השמירה על עבודת ה' האישית לבין ההתמסרות המוחלטת לדור ההמשך, אנו יורדים אל המציאות היומיומית ,אל תוך הקירות הפנימיים של הבית
היהודי ,ושואלים כיצד התובנות העמוקות הללו מתרגמות למעשה ,לחינוך,
תוך ידיעה שכל אהבה שנובעת ממקור של אמת ,סופה להאיר את העולם
ולהנציח את שמו של הקדוש ברוך הוא בתוך נשמות בנינו ובנותינו.
מדוע הפורץ גדר מקבל דווקא עונש שנחש ישכנו ,ומה הקשר בין הנחש לפורץ גדר?
הוא מותיר אחריו פירצה ,ובפירצה זו עלולים אנו עומדים לפני אחת השאלות הנוקבות המלוות את הליכות האדם בדרכי
לעבור לא רק האדם עצמו ,אלא גם אלו ההולכים השם .גדרים וסייגים אינם המצאה אנושית מקרית ,אלא הם ביטוי לתבונתם
בעקבותיו ,מביטים בו ומחקים את הליכותיו. של חכמים הצופים למרחוק ,מקימים חומות מגן סביב התורה כדי להבטיח
ההתנהלות המזלזלת בסייגים של חכמים יוצרת את קיומה ואת שלמותה .והנה ,התורה מזהירה אותנו באופן חד וברור :פורץ
בתוך הבית היהודי מציאות שבה הגבולות אינם גדר ישכנו נחש .מה פשרה של מיתה זו על ידי נחש? מדוע דווקא היצור
עוד קווים אדומים ,אלא המלצות בלבד. שהכניס את המוות לעולם הוא זה שמחכה לאדם הפורץ את גבולות ההגנה?
כאשר הורה נוהג בקלות ראש ומבטל את ערכם של גדרים שנבנו בעמל בשאלה זו טמון סוד ההידרדרות הרוחנית של האדם ,והקשר המבהיל בין
דורות ,הוא מנחיל לילדיו תפיסת עולם של חיים ללא עוגנים .הילדים, הזלזול בגדרים קטנים לבין אובדן החיים והקיום הנצחי .בואו נצלול אל נבכי
המזהים את השבר בחומות הבית ,מאבדים את הביטחון בכוחן של ההלכה הנפש ואל דברי רבותינו המבארים כיצד פורץ הגדר מביא על עצמו את
והמסורת לעמוד מול סערות החיים .היציבות המשפחתית ,הנשענת על העונש הראוי למי שמערער את היסודות.
היכולת להבדיל בין קודש לחול ובין מותר לאסור ,הולכת ונשחקת .זוהי אנו פותחים בביאורו של הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,המאיר
ההכשה המאוחרת של הנחש :לא רק האדם עצמו נפגע ,אלא נכסיו הרוחניים את עינינו על מנגנון הנפילה המוסתר בתוך הפעולה הנראית לכאורה שולית
היקרים ביותר – צאצאיו – נחשפים לאותו הארס המחלחל שדיברנו עליו, של פריצת גדר .בספרו על התורה (עמוד סה) ,על הפסוק ואתה תשופנו עקב,
המטשטש את ההבחנה בין טוב לרע. הוא מבאר :כי אדם הפורץ גדר נוטה להצטדק בפני עצמו ובפני סביבתו
הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן והמהר"ל מלמדים אותנו בעקיפין בטענה שאינו נוגע באיסור תורה מפורש .הוא מבקש להקל ראש ,לחשוב
כי החוסן המשפחתי אינו נמדד רק בדיבורים על יראת שמיים ,אלא בנאמנות שזהו רק סייג ולא עיקר .אולם ,הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן
לכל סייג וגדר .בית יהודי שבו מקפידים על הגדרים הוא בית שבו נשמר מחדש :כי כל גדר שגדרו חכמים אינו מניחה מקרית ,אלא הוא נבנה מתוך
הטוהר הפנימי ,והילדים גדלים מתוך ידיעה שיש גבולות המגנים על הנשמה. מבט פקוח וצופה פני עתיד ,בידיעה ברורה שהעובר עליו היום ימצא את
פריצת גדר היא ,בסופו של דבר ,הכרזה שהאדם סומך על עצמו יותר מאשר עצמו מחר עמוק בתוך איסור תורה חמור.
על חכמתם של חכמים ,וזוהי תחילתה של התפוררות הבית המבקש להישמר העונש בהכשת נחש אינו מקרי ,אלא הוא שיקוף מדויק של התהליך :הנחש
תחת כנפי השכינה. מכיש בעקב ,מקום שאינו נראה כמסכן חיים באופן מיידי .הרי אם אדם יפגע
ברגלו מארכובתו ומטה ,הוא יוכל להמשיך לחיות .אך כאן טמון הסוד
אנו ניצבים מול אתגרי השעה ,במציאות שבה העולם משתנה במהירות המבעית :הארס אינו נשאר בעקב ,אלא מחלחל ,מתפשט ומתעלה מעלה עד
מסחררת ופיתויים חדשים ,שלא היו מוכרים בעבר ,פורצים אל תוך המרחב שהוא מגיע אל הראש וממית את האדם .כך הוא בדיוק האדם הפורץ גדרים:
האישי והמשפחתי .השאלה אינה רק איך שומרים על הגדרים העתיקים ,אלא הוא מתחיל בפריצה קטנה של איסור שבות או סייג מדברי חכמים ,וחושב
איך בונים גדרים חדשים ורלוונטיים שיעמדו כחומה בצורה מול שטף שהכל בסדר ,אך בלא משים הוא מאפשר לארס הרוחני להתפשט בנפשו ,עד
המידע ,התרבות והטכנולוגיה המאיימים לטשטש את הזהות היהודית. שהוא מוצא את עצמו מידרדר אל עבר איסור סקילה .הפריצה הקטנה היא
התמודדות זו דורשת מאיתנו לא רק זהירות ,אלא יצירתיות רוחנית – היכולת פתח הכניסה לרעל שסופו כילוי הנפש.
להבין את שורש הפיתוי ולגדל סביבו גדר שלא תנתק אותנו מהעולם ,אלא אנו מעמיקים אל המבט המזוקק של המהר"ל בספרו נר מצווה (חלק ב ,ענייני
תגן על עולמנו הפנימי. חנוכה) ,המבקש לפצח את הקשר שבין המושג גדר לבין מהותו של הנחש,
בניית גדרים חדשים אינה פעולה של החמרה לשם החמרה ,אלא פעולה של ולהבין מדוע הפורץ את הגדר ראוי למיתה .המהר"ל מבאר :כי עיקרו של
הגנה עצמית מודעת .כפי שביאר רבנו החיד"א את דברי הגמרא על היצר הגדר אינו רק הפרדה טכנית ,אלא הוא מהווה כלי לקיום ולשמירה .דברי
המשתנה ,גם אנחנו חייבים להתחדש .כאשר הפיתוי לובש צורה של חוכמה חכמים ,שנתקנו כסייג וכגדר ,הם המעניקים את המסגרת המאפשרת את
חיצונית או קידמה טכנולוגית ,הגדר שלנו חייב להיות מבוסס על אמת קיום האדם והעולם בדרכי השם .כאשר אדם בוחר לפרוץ את הגדר ,הוא
פנימית עמוקה ,על קביעת עיתים לתורה ועל יצירת סביבה שמחזקת את בעצם בוחר לערער על תשתית הקיום שלו עצמו.
יראת השמיים .הגדר החדש הוא הכרה בכך שהזמן שלנו יקר ,שהלב שלנו המהר"ל מחדש ומבאר :כי הנחש הוא היצור המזוהה ביותר עם הבאת המוות
רגיש ,ושאנחנו זקוקים למסגרת שתעזור לנו להישאר מחוברים למקורות לעולם .מאז חטא אדם הראשון ,הנחש מייצג את הכוח המקעקע את החיים.
הנצח גם כשאנחנו פועלים בתוך עולם מודרני. לכן ,מי שפורץ את הגדר המיועדת לשמירה ולקיום ,הרי הוא פועל פעולה
התמודדות מוצלחת עם הפיתויים המודרניים דורשת מאיתנו אומץ להציב הפוכה לחיים ,ובכך הוא מכין את עצמו אל המיתה .הפורץ גדר מתנתק
גבולות ,גם אם הם אינם מקובלים בחוץ .זהו אומץ של יחידים ומשפחות מהמס גרת שהיא תנאי לקיומו ,ומשום כך הוא ראוי להיענש על ידי הנחש –
שבוחרים להציב קווים אדומים ,לא מתוך פחד ,אלא מתוך אהבה לדרך השם המביא מיתה – כי בפריצת הגדר הוא עצמו ביטל את זכות הקיום שלו ,והפך
ורצון לשמור על טוהר הבית .הורים שמדברים עם ילדיהם על האתגרים, למי שמביא כליה על עולמו ועל נשמתו.
שמסבי רים את הטעם שבגדרים ושמהווים דוגמה אישית של נאמנות אנו פונים כעת אל דבריו של רבנו החיד"א בספרו פני דוד (פרשת בראשית),
לערכים ,בונים יחד איתם גדר חיה ,גדר שאינה רק קיר של אבן ,אלא מערכת המבקש לבאר את העומק הטמון בפסוק וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל
של ערכים והבנות המלוות את האדם בכל צעד ושעל. היום .רבנו החיד"א מחדש בדרך נפלאה :שהפסוק בא ללמדנו על תופעה
אנו מעמיקים אל המושג סייג ,ומגלים שהוא אינו גזרת צער או מגבלה פסיכולוגית ורוחנית מבהילה .הרי כתוב בתורה אכין ורקין – לשונות של
חיצונית ,אלא ביטוי עילאי לאהבתם העצומה של חכמים אלינו .לעיתים אדם מיע וט ,ואם כן מה בא הפסוק למעט באמרו רק רע? מבאר רבנו החיד"א,
עלול לחוש כי הגדרים מדכאים את חירותו או מצרים את צעדיו ,אך המבט בשם הרב מהר"ר ישעיה באסאן ,שהיצר הרע פועל בערמומיות :הוא מנסה
הפנימי מלמד אותנו כי הסייג הוא מעשה של חסד .כשם שהורה מציב גדר להקטין את עוונו של האדם בטענות שווא ומשאות שווא ,ומפתה אותו לומר
ס ביב מרפסת גבוהה או גג כדי להגן על ילדיו מפני נפילה ,כך חכמי הדורות שהעבירה שהוא עומד לעבור היא רק עניין של גדר ,רק סייג שדרבנן ,ולא
הקדמונים ,ברוח קודשם ,צפו את המקומות שבהם הנפש עלולה למעוד, חלילה איסור תורה חמור.
והציבו שם גדר .זוהי דאגה של מי שרוצה באמת ובתמים בטובתו של האדם, רבנו החיד"א מוסיף ומחדש :כי יש מדרגה רעה עוד יותר ,שבה האדם מגדיל
המבקש לשמר את נשמתו מפני רעלים שעוד לא צמחו. את עונותיו יום יום עד שההרגל נעשה לו כטבע שני .במצב כזה ,אין היצר
כאשר אנו מתבוננים במצוות דרבנן ובסייגים השונים לא כעול ,אלא כביטוי הרע צריך עוד לטרוח ולהסית את האדם ,שכן האדם כבר הפך את העבירה
לאהבה ודאגה ,היחס שלנו משתנה מקצה לקצה .השאלה אינה עוד מה מותר לחלק מחייו .זהו פשר המיעוט – היצר נראה כמעט מבוטל ,לא מפני שהאדם
ומה אסור ,אלא מהם האמצעים שחכמים העניקו לנו כדי להינצל ממלכודות צדיק ,אלא מפני שהיצר אינו צריך עוד להשקיע מאמץ בפיתוי ,כי האדם כבר
הנחש .ההבנה שכל גדר הוא קיר מגן שנועד לשמור על חיינו הרוחניים שבוי בתוך הרגליו .רבנו החיד"א מקשר זאת להבחנה העמוקה המופיעה
הופכת את השמירה על דברי חכמים להזדמנות של חיבור .זהו רגע של אמון בגמרא במסכת סוכה :לעתיד לבוא ,היצר הרע נדמה לצדיקים כהר ,שכן הם
בחוכמה שמעבר לזמן ,הכרה בכך שהם ראו למרחוק את מה שאנחנו, נלחמים בו יום יום ,ואילו לרשעים הוא נדמה כחוט השערה – לא משום שהוא
בראייתנו הקצרה ,עלולים לפספס. חלש ,אלא משום שהם כבר נכנעו לו לחלוטין .פריצת הגדר ,אם כן ,היא
האהבה הזו ,השזורה בתוך הסייגים ,היא שיוצרת את הקשר החי בין עם תחילתו של תהליך שבו הגבולות מטשטשים עד שהאדם מאבד את כושר
ישראל לבין תורתו .כל קיום של סייג הוא הכרזה שאנחנו סומכים על דברי ההבחנה בין המותר לאסור.
חכמים ,שאנחנו מעריכים את המאמץ שלהם להגן על נשמותינו .כשמבינים אנו פוסעים בנתיב ההשפעה וההשלכה ,מבקשים להבין כיצד חורבן הגדרות
זאת ,הסייגים מפסיקים להיות נטל והופכים להיות נכס ,כלי עבודה האישי של האדם הופך למדרון חלקלק עבור הדורות הבאים וכיצד הוא
שמאפש רים לנו לפסוע בבטחה בשבילי החיים .התובנה הזו היא שמנטרלת מקרין על חוסנו של הבית היהודי .גדר שהאדם פורץ אינו נעלם מן העולם;
אנו מעפילים אל המדרגה של ההתמדה ,המקום שבו האדם נדרש לשמור על את הנטייה לפרוץ את הגדר ,כי אדם שחש אהוב ומוגן
דבקותו ועל ערנותו גם כאשר ימי השגרה הרגילים נמתחים על פני תקופות על ידי הגדרות לא יבקש להרוס אותם ,אלא יחפש
ארוכות .השמירה על גדרי התורה והסייגים אינה מבצע חד-פעמי של כיצד להתחזק בהם כדי להעמיק את קירבתו לבורא.
התלהבות ,אלא היא עבודה עקבית של בניין .הסכנה הגדולה ביותר בעבודה אנו ניצבים כעת בנקודת המפגש שבין האישי לבין
זו היא ההרגל ,אותו מצב שרבנו החיד"א היטיב לתאר – כאשר העבירה הכללי ,במקום שבו הדוגמה האישית הופכת להיות
הופכת לטבע והיצר נדמה לחוט השערה ,לא מפני שהאדם הוכשר ,אלא מפני המורשת המשמעותית ביותר שאנו מורישים
שהחושים הרוחניים קהו .ההתמדה דורשת מאיתנו יצירת מנגנונים של לצאצאינו .שמירת גדרים אינה עניין של יחידים
התחדשות פנימית ,כדי שהגדרים לא יהפכו למסגרת יבשה ונטולת נשמה. בלבד ,אלא היא שפה משפחתית ,דרך חיים המועברת
ההתמדה הרוחנית נשמרת על ידי הפיכת השמירה על הגדר לחלק מהותי במסורת חיה מהורה לבנו .כאשר הילדים רואים את
מחיי העונג הרוחני .כאשר אדם מרגיש שהגדר הוא המקום שבו הוא פוגש הוריהם מקפידים על סייגי חכמים לא מתוך כפייה או
את קונו ,הוא אינו מחפש לעבור עליו ,אלא מוצא בו חן ויופי .העקביות באה הרגלים יבשים ,אלא מתוך יראת שמיים טהורה והבנה עמוקה של הערך
לידי ביטוי בקביעת עיתים לתורה ,לא רק כמטלה ,אלא כזמן של בירור הטמון בהם ,הם מפנימים את האמת הזו בקרבם .הדוגמה האישית היא
הא מת ,זמן שבו הוא חוזר ומזכיר לעצמו את הסיבות שבגללן הציבו חכמים המגדלור המאיר את הדרך ,והיא הופכת את הדיבור על חשיבות הגדר
את הסייגים .היציבות הזו מונעת את השחיקה ,ומאפשרת לאדם להישאר למציאות מוחשית ונושמת.
ערני ודרוך ,כמי שצועד בשביל צר ומדויק אל עבר מטרה נעלה. העברת המסורת הזו דורשת מאיתנו מודעות מתמדת .ילד אינו לומד
בתוך השגרה הזו ,האדם הופך לעוגן עבור עצמו ועבור סביבתו .העקביות מהוראות או מסיסמאות ,הוא לומד מהתבוננות בבחירות הקטנות של הוריו
שלו משדרת מסר של יציבות פנימית ,שהיא הבסיס לכל הנהגה אמיתית. ביום-יום .כיצד ההורה מגיב לקושי? האם הוא נוטה לעגל פינות או שמא הוא
כאשר אדם אינו נסחף אחרי התנודות הרגשיות של ה"יום-יום" ,אלא נצמד נצמד לדרך הסלולה בנאמנות? כאשר הורה פועל ביושר ובעקביות ,גם מול
לדרך הסלולה בנאמנות ,הוא מפתח חוסן המאפשר לו להתמודד גם עם רגעי פיתויים או מצבים מורכבים ,הוא בונה בתוך לב ילדיו חומת מגן בלתי נראית
משבר .זוהי עבודת חיים שבה האדם לומד ליהנות מהנאמנות לדרך ,להעריך של ערכים .זוהי ההעברה האמיתית :לא רק מניעת האיסור ,אלא הנחלת
את השקט הנפשי שבהקפדה על הגדרים ,ולראות בהתמדה הזו את כלי הערגה אל השלמות והכמיהה לשמור על גבולות הקדושה .במסורת הביתית
המלאכה החשוב ביותר לבניית נשמתו כהיכל ראוי לשכינה. הזו ,הגדר הופך להיות ביטוי לכבוד שאנו רוחשים לקדושת החיים .הילדים
בסיום המסע המרתק אל עומקן של הגדרות ,אנו ניצבים מול המסקנה הלומדים כי הגדר אינו מטרד אלא מבצר של אהבה ,יגדלו להיות מבוגרים
המטלטלת והמנחמת כאחד :גדר אינו קיר המפריד בין האדם לחיים ,אלא שאינם חוששים מהגבלות ,אלא מבינים אותן ככלי לבניית אישיות איתנה.
כלי מופלא המבטיח את המשכיותם של החיים בטהרתם .ראינו כיצד פריצת העברת המסורת הזו היא הדרך שלנו להבטיח שגם בדורות הבאים ,מול כל
הגדר ,הנראית בעיני האדם כפעולה שולית או כהקלה מובנת ,נושאת בקרבה נחש ומול כל פיתוי ,יעמדו הצאצאים שלנו איתנים ,נאמנים לדברי חכמים,
ארס מסו כן ,כארסו של נחש המכיש בעקב ומחלחל לאיטו עד להכרעת ורואים את הגדרים כחלק בלתי נפרד מיופיים ומקדושתם של חייהם.
הנפש כולה .למדנו מפי גדולי עולם כיצד הזלזול בסייגי חכמים הוא המפתח אנו פוסעים אל המקום הרגיש והחשוב ביותר בחיי האדם ,אל המדרגה שבה
למפלה רוחנית ,וכיצד התורה והפוסקים מעניקים לנו כלים לא רק להישמר, הלב נשבר אל מול המציאות של הנפילה .אף אדם אינו חסין מפני מעידה,
אלא לצמוח מתוך מסגרת זו אל עבר קדושה נעלה. וגם מי שמבקש בכל ליבו לשמור על הגדרים עלול למצוא את עצמו לעיתים
עיקר העניין :עיקר העניין הוא שגדרים הם ביטוי לאהבתם הנצחית של פועל בתוך הפירצה .רגעים אלו של חולשה ,שבהם נדמה כי הארס של הנחש
חכמים אלינו ,המבקשים להגן עלינו עוד בטרם נתקל במכשול .עיקר העניין כבר החל מחלחל ,אינם אמורים להוביל לייאוש או לוויתור ,אלא להפך – הם
הוא שהנחש המכיש את הפורץ אינו עונש חיצוני ,אלא תהליך טבעי של השער הגדול ביותר לחזרה בתשובה ולהתחדשות .התשובה אינה רק תיקון
אובדן ההגנה הרוחנית ,כאשר האדם בוחר לוותר על הסייג הוא מאבד את העבר ,אלא היא בנייה מחדש של הגדר הפנימי בחוזקה גדולה יותר.
חומת המגן של חייו .עיקר העניין הוא שהתשובה והתיקון הם הכוח האמיתי כאשר אדם מזהה את הנפילה שלו ,הוא נקרא לבצע חשבון נפש אמיתי .הוא
שבידנו ,היכולת לקחת פירצה ולבנות בה גדר חזקה פי כמה משהייתה קודם לומד להבין מה היו הטענות של היצר ,היכן הוא איפשר לעצמו להקל ראש,
לכן .עיקר העניין הוא שהעקביות והנאמנות לדרך ,דווקא בתוך שגרת החיים, וכיצד הוא איבד את הזהירות .רבנו החיד"א והוגים נוספים מלמדים אותנו
הן אלו שמבדילות בין אדם הנסחף בזרם לבין אדם הבונה את עולמו על שהתשובה היא תהליך של זיכוך הנפש ,שבו האדם הופך את הנפילה למנוף
יסודות של נצח. לעלייה .הוא אינו מנסה להסתיר את הפירצה ,אלא הוא ניגש אליה ,מתקן
הסוד הגדול הוא שהמלחמה ביצר ,הנראית לעיתים כמלחמת התשה ,היא אותה בלב נשבר ,ובונה שם גדר חזקה פי כמה .זוהי התשובה שמביאה רפואה
למעשה ההזדמנות הגדולה ביותר שלנו לגלות את כוחות הנשמה .היצר לכל ארס ,והיא שמחזירה את האדם אל מקומו הטבעי כעובד ה'.
המנסה להקטין את העבירה ולפתות אותנו לעבור על הגדר ,הוא בדיוק הכוח לקום מהנפילה טמון באמונה העמוקה שאין גדר שאי אפשר לשקם,
המקום שבו עלינו להפגין את חוסננו ואת דבקותנו באמת שאינה משתנה. ואין פירצה שאי אפשר לגדור .הקדוש ברוך הוא ממתין לכל אדם שמבקש
כך אנו מבינים שהבית היהודי ,הבנוי על אדני ההלכה והסייג ,הוא המבצר לשוב ולגדור את דרכיו .בתוך תהליך התשובה ,האדם מגלה מחדש את יופייה
היחיד בעולם שבו הנפש יכולה להרגיש בטוחה .המסקנה שלנו היא ברורה: של השמירה על הגדר ,לא מתוך פחד מעונש הנחש ,אלא מתוך אהבה ורצון
השמירה על הגדר היא שמירת החיים עצמם .כאשר אנו מקפידים על קלה לקרב ת ה' .הנפילה מלמדת אותנו שאנחנו אנושיים ,שהמלחמה היא אמיתית
כבחמורה ,מתוך אהבה ומתוך הבנה של עומק הדברים ,אנו לא רק מונעים ושההצלחה אינה מובנת מאליה .מתוך הכרה זו ,הבית כולו מתמלא בתקווה,
מע צמנו את הכשת הנחש ,אלא אנו זוכים להפוך לבית של קדושה ,המאיר שכן הילדים הלומדים לראות הורה שקם מנפילתו ,מתקן את דרכיו ושב אל
באור יקרות ומנחיל לדורות הבאים את הדרך הסלולה בביטחון אל עבר ה' בלב שלם ,לומדים שיעור לחיים שאין יקר ממנו :הכוח האמיתי אינו באדם
הגאולה השלמה. שלא מועד ,אלא באדם שמוצא את הכוח לחזור בתשובה ולקדש שוב את
גדרותיו.
מי היה האדם הראשון שיצר גולם ,ומה עומק התופעה המתוארת בדברי הרא"ש?
הרא"ש בפירושו על התורה ביאר :את השתלשלות האירועים הטרגית באותו אנו ניגשים לברר סוגיה מרתקת וסבוכה ,העוסקת ביכולת האנושית ליצור
דור ,וכתב :מלמד שבאו בני הדור ושאלו לו לאנוש מה שמו של אביך אמר חיים או דמות בעלת חיות ,ובסכנה הרוחנית הטמונה בה .השאלה המונחת
להם שת ,שאלוהו מה שמו של אבי אביך אמר להם אדם ,שאלוהו שם אביו לפנינו ,המבוססת על דברי הרא"ש בפירושו על התורה ,פותחת פתח להבנת
של אדם מה היה שמו אמר להם לא היה לו אב אלא הקב"ה בראו גולם מן ראשית עבודה זרה בעולם .התיאור המופיע שם ,על אודות יצירת גולם על
הארץ ונפח בו נשמת חיים .אמרו לו כיצד עשהו מיד לקח רגיבת עפר ועשאו י די בני דורו של אנוש ,מזמין אותנו להתבונן בקו התפר שבין כוח היצירה
צורת גולם ונכנס בנפיחיו השד והיה בו חיות מיד אמרו זה אלוהינו והאמינו לבין הכפירה .אין כאן רק שאלה היסטורית על אדם כזה או אחר ,אלא שאלה
בו. מהותית על מקומו של האדם מול הבורא ,ועל האופן שבו הניסיון לחקות את
הרא"ש חושף כאן רגע מכונן בהיסטוריה האנושית ,שבו הסקרנות מעשה בראשית עלול להוביל לטעות אלילית נוראה.
האינטלקטואלית והרצון להבין את סוד הבריאה התדרדרו לכדי עבודה זרה אנו ניגשים אל הלב הפועם של הסוגיה ,אל המקום שבו המילים הופכות
גמורה .בני דור אנוש ביקשו לעמוד על טיבו של המעשה האלוקי בבריאת למציאות חיה .ביקשת שנתבונן בכתובים ונבין את עומק הדברים מתוך דבריו
אדם הראשון ,ומשקיבלו תשובה ,לא הסתפקו בהתפעלות ,אלא ביקשו של הרא"ש ,ואנו עושים זאת ביראת כבוד .אין כאן עניין של טובה ,אלא מסע
לשחזר אותה בעצמם .כאן טמון העומק המצמרר :כאשר האדם מבקש ליצור משותף אל תוך רזי התורה והבנת תהליכי הנפש של הדורות הראשונים,
גולם מחומר ,הוא מנסה לתפוס את מקומו של הבורא .הרא"ש מבאר כי שמבקשים מאיתנו להישיר מבט אל הדינמיקה שבין יצירה ,עבודה זרה
השדים לא החמיצו את ההזדמנות ,ובחסות אותו מעשה של יצירת דמות, ותעתועי השדים.
נכנסו בתוך הנפיחים של אותו גולם .החיות שהאדם ראה בעיניו לא הייתה הפסוקים המלווים אותנו הם :וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את
נשמת חיים אמיתית שניתנה מאת ה' ,אלא תעתוע של כוחות הטומאה שמו שת כי שת לי אלוהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין .ולשת גם הוא
שביקשו להסית את בני האדם מדרך האמת .הרא"ש מלמד אותנו כי העבודה יולד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרוא בשם ה'.
אנו ממשיכים לרדת אל עומק המנגנון הנפשי שבו הזרה לא התחילה מתוך כפירה גלויה ,אלא מתוך ניסיון מעוות להעריץ את
האדם נשבה בתוך יציר כפיו ,והופך את הדבר מה שנראה כעבודה אלוקית ,מבלי להבין שכל מה שנעשה מחוץ להשגחה
שברא למרכז עולמו ולמטרה שאותה הוא מעריץ. הפרטית וציווי ה' הוא בבחינת פירוד וטומאה.
הרא"ש ,בתיאורו המדויק ,אינו מותיר מקום לספק: אנו ממשיכים להעמיק אל תוך המערבולת הרוחנית שנוצרה בימי אנוש,
המעבר מן היצירה אל הסגידה נעשה באופן מיידי, ומבקשים להבין את משמעות הניתוק מהדבקות בבורא כתוצאה משימוש
מתוך תחושת מציאות חזקה מדי של העובדות בכוחות אסורים אלו .הרא"ש אינו מביא את הסיפור כקוריוז היסטורי ,אלא
הנגלות לעין. כעדות לנקודת המפנה שבה האנושות איבדה את דרכה ,ומעשה הגולם הפך
מו"ר הגר"א וייס ,בניתוחו את תהליך ההידרדרות למשל למצב שבו האדם מעדיף את החיקוי האלילי על פני האמת האלוקית.
לעבודה זרה ,ביאר :כי הכשל טמון בנטייה כאשר בני האדם בדור אנוש חזו בחיות המדומה בתוך הגולם ,הם לא היו רק
האנושית לתת כבוד וסמכות לדבר שיש בו חיות או עדים למעשה פלאי ,אלא עברו טרנספורמציה נפשית שבה האדם החל
כוח מוחשי ,וכתב :כאשר האדם רואה מול עיניו גוף זז ומגיב ,האינסטינקט להאמין בכוחה של יצירתו העצמית .הרא"ש מלמדנו כי הסכנה הגדולה אינה
הפנימי שלו נוטה להעניק לו תוקף של ממשות .בתהליך זה ,האדם שוכח כי נעוצה רק בחומר שממנו נוצר הגולם ,אלא בכך שהשד הנכנס בתוכו מעניק
החיות הזו היא זמנית ,מושאלת ,או במקרה של דור אנוש – מגיעה ממקור תחוש ה של שליטה על כוחות הנסתר .התוצאה היא ניתוק מוחלט מהקשר
טמא .ברגע שהאדם קורא ליציר כפיו זה אלוהינו ,הוא מעניק לו סמכות הישיר עם הקב"ה ,שכן האדם מפנה את מבטו אל היצירה שהכפיפה את
עליונה ,ובכך הוא מנתק את הקשר המקורי שהיה לו עם הקב"ה ,המקור רצונו לכוחות הטומאה .מדובר כאן בתהליך נפשי שבו הנשמה ,המבקשת את
האמיתי של החיים שאינו זקוק לשום תיווך. המקור האלוקי ,משתכנעת למצוא מנוחה בתוך תעתוע חומרי ורוחני ,ובכך
תהליך זה נמשך גם בימינו ,אם כי בצורות שונות .לעיתים אנו הופכים היא מאבדת את הכיוון הנכון שאותו ביקש אדם הראשון להנחיל לצאצאיו.
רעיונות ,הצלחות ,או אפילו הישגים טכנולוגיים – שהם מעין גלמים של היכולת ליצור גולם מחומר אינה נשארת בגדר טכניקה ,אלא הופכת לדת
היצירה האנושית – למקור הביטחון והנחמה שלנו .הלקח הגדול שאנו חדשה .הרא"ש חושף בפנינו את המנגנון הנפשי של עובדי האלילים :הם אינם
לוקחים מן הרא"ש הוא שעלינו להישמר מהערצת הכלים והאמצעים. פונים אל העץ והאבן סתם כך ,אלא אל מה שהם תופסים כבעל כוח פעיל,
העבודה זרה א ינה חייבת להיות פסל של עץ או אבן; היא יכולה להיות כל כזה שמגיב להם ,כזה שמרגיש 'חי' תחת ידיהם .בכך ,האנושות בנתה לעצמה
דבר שאדם מציב לפניו כמקור סמכות ,תוך שהוא מתעלם מהעובדה שהחיות קיר שקוף אך אטום בינה לבין הבורא ,קיר שנוצר מן הרצון להרגיש אלוהות
האמיתית בתוכו נובעת ממקור הקדושה בלבד .כאשר האדם בונה את עולמו בתוך החומר .זוהי הנקודה שבה התמימות של דור שת ,שביקשו להתקרב
על בסיס חיקויים ולא על בסיס יראת שמיים טהורה ,הוא מוליד במו ידיו את לה' כפי שמתואר בפסוק אז הוחל לקרוא בשם ה' ,מתחלפת בחנופה לכוחות
השדים שימשלו בו. הזרים המשתכנים בנפיחי הגלמים ,מה שמוביל לאיבוד הזהות הרוחנית של
אנו פונים כעת אל הדמויות המרכזיות שעמדו בלב ההתרחשות הזו ,שת כלל הדור.
ואנוש ,ומבקשים להבין את עמדתם אל מול המציאות המשתנה שסבבה אנו ממשיכים לחשוף את הדינמיקה המסוכנת שבין האדם לבין כוחות
אותם .הרא"ש ,בהביאו את הסיפור ,מעמיד אותנו על פער משמעותי בין נסתרים אלו ,ומבקשים להבין את עומק האזהרה הטמונה בדברי חכמים.
הצדקת של אנוש לבין התגובה של דורו .השאלה המנקרת היא כיצד ייתכן כאשר האדם מנסה לפרוץ את גבולות הטבע באמצעים שאינם טהורים ,הוא
שהדור המשיך לדבוק בדרכו ,למרות שהם ידעו מהו המקור האמיתי של אינו רק מסתכן בטעות ,אלא מזמין לתוך מרחב חייו נוכחות זרה שמשנה את
הבריאה מפי אנוש עצמו. תפיסת עולמו מן היסוד.
הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ,ביאר :את הניגוד שבין ידיעת האמת לבין רבי חיים ויטאל בשער הגלגולים ,בהקשר של כוחות הנסתר והשפעתם על
הכניעה ליצר ולתאוות הדור ,וכתב :מציאות זו של דור אנוש מלמדת כי הנשמה ,ביאר :את הסכנה שבשימוש בכוחות אלו שלא בדרך קדושה ,וכתב:
הידיעה השכלית כשלעצמה אינה ערובה לשמירה על הדרך הנכונה .אנוש כי כל מי שמשתמש בכוחות שאינם מצד הקדושה ,סופו שהכוחות הללו
אמנם ידע את האמת והעביר אותה הלאה ,אך בני דורו לא ביקשו אמת ,הם שולטים עליו ומבלבלים את דעתו מן האמת .האדם בתמימותו חושב שהוא
ביקשו חוויה חומרית שתרגיש להם כקרובה ומיידית .הם שמעו את האדון המפעיל את הכוח ,אך בפועל הוא הופך לעבד המשרת את רצונם של
העובדות ,אך העדיפו לבנות לעצמם מציאות שמתאימה לרצונם האישי, השדים השוכנים בתוך היצירה החומרית .זוהי ההתדרדרות שהרא"ש מתאר
ובכך הפכו את אנוש לעד אילם למעשיהם. בדור אנוש; הם חשבו שהם יוצרים כלי עזר להבנת הבריאה ,אך מצאו את
ההתמודדות של שת ואנוש עם המציאות סביבם לא הייתה פשוטה .שת ניסה עצמם כורעים ברך לפני יציר כפיהם.
לשמר את הזיכרון של דרכי אדם הראשון ,ואנוש ,כפי שעולה מהפסוקים, ההסתכלות של חכמינו על מקרים אלו מלמדת כי השדים אינם פועלים מתוך
היה אמור להיות הממשיך של קריאה בשם ה' ,אך במקום זאת מצא את עצמו רצון להיטיב לאדם ,אלא מתוך משיכה אל החומר והרצון לשלוט בנפש
מול דור שפנה אל דרכים עקלקלות .הלקח העמוק כאן הוא שאדם יכול האדם .כאשר הדור נכנע למראה העיניים של הגולם ה'חי' ,הוא מוותר על
למצוא את עצמו כמי שנושא את האמת ,אך מוקף בסביבה שבחרה להתעלם כושר השיפוט הרוחני שלו .זו אינה רק אפיזודה היסטורית ,אלא אזהרה
ממנה לטובת משהו אחר .שת ואנוש מלמדים אותנו כי האחריות של האדם נצחית לכל מי שמבקש למצוא את האלוהות בתוך אמצעים מתווכים או בתוך
היא לא רק להחזיק באמת ,אלא לנסות ולהשפיע עליה בתוך עולם שנוטה יצירות אדם ,במקום לחפש אותה בתוך הלב פנימה ,בתוך הקשר הישיר
לסטות ממנה .האתגר שלהם היה עצום ,והעובדה שהתורה מציינת אז הוחל והטהור עם הבורא יתברך .המסורת מלמדת אותנו כי כל ניסיון לעקוף את
לקרוא בשם ה' כ ביטוי לחילול שם ה' ,מראה לנו שהם חיו בתקופה שבה דרך הטבע והקדושה מוביל בהכרח לאובדן הדרך ולהתרחקות מן האמת.
המאבק על האמת היה מנת חלקם היומיומית. אנו ניצבים כעת בפני דיון עדין וחשוב מאין כמותו ,המבקש להבחין בין
אנו מעמיקים אל שאלת המנהיגות הרוחנית והאחריות של היחיד מול דעת יצירת גולם על ידי צדיקים גמורים לבין המעשה הנורא של בני דור אנוש.
הקהל המשתנה .סיפור דור אנוש אינו רק תיאור היסטורי של טעות ,אלא ההשוואה הזו היא המפתח להבנת ההבדל התהומי שבין יצירה המונעת מתוך
מראה לכל דור ודור הנדרש להכריע בין האמת הפנימית לבין הזרם השוטף השראת השכינה לבין מעשה המונע מתוך שאיפה אלילית וכניעה לכוחות
של הכלל .המנהיגות ,בשיאה ,נבחנת לא ביכולת שלה להוביל את העם ,אלא הטומאה.
ב יכולת שלה לעמוד איתנה כאשר העם מבקש לפנות אל דרכים שאינן עולות מו"ר הגר"א וייס בהתייחסו לסוגיית יצירת גולם ,ביאר :את קדושת העניין
בקנה אחד עם רצון ה'. המאפשרת יצירה שכזו ,וכתב :כי כאשר צדיק יוצר גולם ,אין הוא משתמש
הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו ,ביאר :את כוח העמידה בשום כוח חיצוני או בשדים ,אלא הוא פועל בכוח צירופי אותיות התורה,
של הצדיק מול לחץ חברתי ,וכתב :כי הקושי הגדול ביותר של האדם הוא לא שהן הן הכוחות שבהם נברא העולם .הצדיק אינו מנסה להוסיף על מעשי ה'
להודות בטעות כאשר הציבור כולו פונה לכיוון מסוים .צדיק אמיתי מבין או לחקותם מתוך גאווה ,אלא הוא בטל לגמרי לרצון הבורא ,ועל כן היצירה
שההליכה אחר הזרם היא לעיתים הדרך הבטוחה לאובדן הזהות הרוחנית. אינה מסתאבת ואינה הופכת לעבודה זרה ,אלא נשארת בבחינת גילוי של כוח
המנהיג נדרש לא רק לדעת את הדרך ,אלא גם לשלם את מחיר ההתבדלות האותיות הקדושות.
ממנה ,אם היא סוטה מדרך האמת .כאשר אנו רואים את אנוש מוקף בדור ההבדל בין הדברים נעוץ בשורש הכוונה ובמקור הכוח .בני דור אנוש פעלו
שביקש ליצור גולם ולהשתחוות לו ,אנו למדים שהאמת דורשת לעיתים מתוך חסרון בדעת והתנשאות אנושית ,ומשום כך הם היו זקוקים לנפיחת
בדידות ,עמידה איתנה מול המון שוגה ,ואמירת דברים כהווייתם ללא מורא. השד כדי להפיח חיים בגולם; הם היו חסרי את הכלים הטהורים לחיבור
הלקח עבורנו הוא כפול :מחד ,עלינו להכיר בכוחו של הציבור להשפיע על אמיתי בין חומר לרוח ,ולכן פנו אל המקום האפל שממנו מגיעה האלילות.
תודעתנו ולהטות אותנו מדרכנו ,ומאידך ,עלינו להבין שהאמת אינה נמדדת לעומת זאת ,צדיקי הדורות שביקשו ליצור ,עשו זאת מתוך התבטלות
לפי מספר האנשים שמחזיקים בה .מנהיגות אמיתית היא כזו שאינה מוותרת מוחלטת לה' ,ללא כל שיתוף של כוחות זרים ,תוך שמירה על קדושת הגוף
על עקרונותיה גם כאשר היא ניצבת מול מציאות שנראית כניצחון של והנשמה .כאשר המעשה נקי מכל פנייה אלילית ,הוא מהווה הוכחה לגדלות
העבודה הזרה על פני הקדושה .היכולת להבחין בין ה'אמת' שהציבור מייצר הבורא ולא חלילה ניסיון לתפוס את מקומו .הרא"ש בתיאורו על דור אנוש
לבין האמת האלוקית ,היא המדד האמיתי לעוצמה רוחנית .אנו נדרשים מדגיש את הפנייה לשד ,ובכך הוא מציב קו אדום ברור בין היצירה הקדושה
לאזור עוז ולשמור על המצפן הפנימי שלנו נקי מכל השפעה חיצונית ,גם לבין התעתוע הטמא.
למורכבות המעוררת בו ספק ,עליו לדעת שהתורה אינה נזקקת לאישורים במחיר של היותנו קול בודד במערכה ,שכן האמת היא
חיצוניים כדי להיות אמיתית .היציבות נובעת מהבנה עמוקה שהאמת האלוקית נצחית ואינה תלויה בהסכמת הכלל.
מונחת לפנינו בצורה שלמה ,וכל ניסיון 'להוסיף' עליה או 'לשכלל' אותה אנו מעמיקים אל המרחב האישי והפרטי של האדם,
באמצעים חיצוניים ,סופו להתמוטט ולגרור את האדם לטעות. הניצב אל מול השפעות הסביבה וחטאי הדורות .הבנת
השמירה על קדושת הבחירה במצבי מבחן אלו מתבטאת ביכולת להציב סימן המעשה של דור אנוש אינה נועדה להרחיק אותנו
שאלה דווקא על מה שנראה כ'גילוי מרעיש' או כ'פתרון מודרני' לחידות העולם, מהתבוננות בתיקון הפרטי ,אלא להפך – היא מדגישה
ולחזור אל הדרך הסלולה .אדם המבקש יציבות מבין כי העובדה שניתן 'ליצור את החובה של האדם לבנות את עולמו הרוחני כיחידה
גולם' או להגיע להישגים מרשימים באמצעות כוחות נסתרים ,אינה מעידה על שלמה וטהורה ,גם כאשר סביבתו הקרובה או הרחבה
קרבה לאלוהות ,אלא לעיתים קרובות על ריחוק ממנה .התיקון המוסרי הוא בוחרת בדרכים עקלקלות .התיקון הפרטי הופך להיות
הבחירה לראות את האמת הפשוטה והטהורה שבתורה ,מבלי להתרשם המבצר שבו נשמרת האמת ,ובתוכו האדם מבסס את
מהקליפות והתעתועים שהמציאות מציבה בדרכנו .בכך ,האדם הופך את עצמו יחסו הישיר לבורא.
למבצר שאינו נפרץ ,מתוך הכרה כי החיבור האמיתי לבורא אינו זקוק לשום גולם מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שלו ,בהתייחסו לעבודת ה' בתוך מציאות של בלבול
או גורם מתווך ,אלא ללב המכוון לאמיתה של תורה. רוחני ,ביאר :את כוחו של היחיד לבנות עולם שלם מתוך עצמו ,וכתב :כי בראש
בסיומו של מסע זה ,שבו פסענו בעקבות דברי הרא"ש והתבוננו בראשיתה של ובראשונה מוטל על האדם לשמור על נקיות דעתו וטהרת כוונותיו .כל עוד
העבודה הזרה ,אנו ניצבים בפני תמונה חדה של עוצמת הבחירה האנושית .למדנו האדם נשאר דבק בשורש נשמתו ומקיים את חובתו בנאמנות ,הוא מהווה את
כי השורש של האלילות אינו בהכרח כפירה בורותית ,אלא לעיתים דווקא ניסיון התיקון השלם לעולם .השפעתו של אדם צדיק ,גם אם הוא בודד במערכה ,היא
אנושי עז להבין את המסתורין של הבריאה ,ניסיון שבהיעדר הדרכה טהורה של רבה לאין שיעור מכל רעש חיצוני ,שכן האור שהוא מקרין פנימה משפיע על כלל
תורה ומצוות ,מתדרדר לכדי חיקוי זר ופנייה אל כוחות טומאה .העיסוק ביצירת המציאות סביבו .העבודה היא לבנות את הקדושה בתוך הקירות הפרטיים של
הגולם על ידי דור אנוש אינו רק פרק בהיסטוריה הקדומה ,אלא מראה לכל דור, הלב והבית ,ומשם להקרין על הסביבה.
המזהירה אותנו שלא לחפש את האלוקות מחוץ לגבולות שהתוותה לנו התורה. התיקון הפרטי אינו בריחה מן העולם ,אלא הדרך המדויקת ביותר לפעול בתוכו.
עיקר העניין :עיקר העניין הוא שהרצון האנושי לגעת במופלא הוא כוח עצום ,אךהאדם בונה את עולמו לא על ידי ניסיון לשנות את כולם בבת אחת ,אלא על ידי
עליו להיות מנותב אך ורק בדרך הקדושה של התורה והמצוות .עיקר העניין הוא כך שהוא חי כעובד ה' נאמן ,שאינו נגרר אחר הבלים ותעתועים .כאשר האדם
שהחיים האמיתיים אינם טמונים ביצירות חיצוניות ,אף אם הן נראות כבעלות מציב גבולות ברורים לנפשו ומסרב להשתתף בטקסים של 'גלמים' כאלו ואחרים
חיות או כוח ,אלא בנשמה שניתנה לנו מאת הבורא ,ובקשר הישיר עמו .עיקר – בין אם הם פסלים של ממש ובין אם הם רעיונות אליליים של תרבות השעה –
העניין הוא שהסכנה הגדולה ביותר לאדם היא השליית עצמו ביכולת השליטה הוא יוצר מרחב שבו השכינה יכולה לשכון .מתוך כך ,האדם הופך להיות מגדלור
והיצירה שלו ,עד כדי כך שהוא מוכן להחליף את ה' בצלם של אדם .עיקר העניין של אמת ,המזכיר לסובבים אותו כי ישנה דרך אחרת ,דרך המלך של התורה,
הוא שהמבחן של כל דור ,ובפרט שלנו ,הוא היכולת להבחין בין האמת הפשוטה שאינה זקוקה לחיקויים או לתיווך של כוחות זרים כדי לפגוש את הבורא.
והטהורה לבין כל אותם 'גלמים' ותרבות חיצונית המציעים לנו תחליף שווא אנו ניצבים אל מול האתגר של שמירה על יציבות פנימית בעולם המבקש לערער
לקשר עם שמיים .עיקר העניין הוא שרק מי שמכיר במגבלותיו ומתבטל בפני את תפיסת עולמנו באמצעות עובדות מורכבות ,סתירות לכאורה ,ומציאויות של
האמת האלוקית ,זוכה באמת לחיים. טשטוש הגבולות בין קודש לטומאה .הרא"ש חשף בפנינו כיצד דור אנוש נפל
הסוד הגדול הוא שהאדם עצמו הוא הגולם שבורא עולם הפיח בו נשמת חיים, לא בשל חוסר ידיעה ,אלא בשל ניצול הצימאון לחיבור עם המופלא כדי לייצר
וכל תפקידנו בעולם הוא לשמור על הנשמה הזו בטהרתה ,מבלי לתת לזרים או עבודה זרה .האתגר המוסרי כיום הוא דומה :כיצד נשמור על יציבות כאשר
לחיקויים להשתלט על מרחב קיומנו .כך אנו למדים שגם במקומות שנראים המציאות מציגה בפנינו פיתויים אינטלקטואליים או רוחניים הנראים כדרך
כפערים בלתי ניתנים לגישור או כשורשי טעות עמוקים ,התורה מאירה לנו את להשגת האמת ,אך למעשה הם מובילים אל מחוץ לגבולות התורה?
הדרך .המסקנה שלנו היא ברורה :האדם נקרא להשתמש בכוח היצירה שלו הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספריו ,בבואו לעסוק בשאלת הסמכות
לתיקון העולם ולהוספת קדושה ,ובכך הוא משיב לבורא את יצירתו שלמה התורנית מול דעות חיצוניות ,ביאר :את הצורך בהצבת גדרים והבנה כי לא כל
וטהורה ,זכה ומזוקקת מכל אלילות ומכל תעתוע. גילוי של כוח או ידע הוא מקור של אמת ,וכתב :כי השמירה על היציבות דורשת
מאתנו לבחון כל רעיון וכל דרך אל מול האור של דברי רבותינו .כאשר אדם נחשף
.1חולה במחלת ירח ששחט תוך כדי שינה האם שחיטתו כשרה? הוכח מפרשת השבוע!
.2מדוע נענש אדם הראשון שאכל מעץ הדעת הרי הוא היה אנוס שחוה הכתה אותו במקל שיאכל?
.3מדוע לא כתוב בתורה שהקב"ה קלל את הנחש שלא יוכל לדבר הרי דיבורו הכשיל את האדם?
.4מדוע הקב"ה ברא את חוה לאדם הראשון דווקא בשעה שיישן?
.5מדוע לא ברא הקב"ה את חוה מהעפר כמו שאדם נברא מהעפר?
.6האם העבירות של אדם גורמות לכך שאשתו תהיה רעה אליו? הוכח מפרשת השבוע!
.7האם מקיימים מצות פריה ורביה בבן ממזר?
.8מדוע בקללת האשה הקדים הפסוק את צער גידול בנים לצער ההיריון והרי ההיריון קודם?
.9מדוע נענש אדם הראשון על חטא עץ הדעת ,והרי איתא בגמרא שעל חטא ראשון הקדוש ברוך הוא מעביר ראשון ראשון?
.10מדוע הוטלו קללות נוספות על אדם הראשון לאחר חטאו ,והאם הן היו חלק מהעונש המקורי?
.11איך היה יכול הנחש לדבר אל האשה ,וכי נחש יכול לדבר ,מהי המשמעות של הבנת לשון החיות והעופות ,ומה הקשר להכרה בשפתם של הבריות והעצמים
בפרק שירה?
.12היכן מקום קבורתו של הבל ,והרי מצינו שהיה במקום המקדש ,ואיך הדבר מסתדר עם דיני טומאת כוהנים?
.13מי האדם המוזכר בתורה שהאריך ימים יותר מכולם ,והאם ייתכן שדמויות כמו נעמה או קין חיו שנים רבות בהרבה ממתושלח?
.14מדוע נלקחו שבעים שנה מאדם הראשון וניתנו לדוד המלך?
הלימוד בעלון וכל דברי התורה לרפואת
אאמו״ר יצחק בן ליזה הי"ו .יוסף בן מזל הי״ו ,מרת דבורה בת ברכה תח״י ,מרת יפית בת מזל תח״י
