gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

מהר סיני אל חיי היום יום · Me'har Sinai el Chai Hayom Yom — בראשית (2026-10-05)

מוציא לאור: מהר סיני אל חיי היום יום · Me'har Sinai el Chai Hayom Yom

שבוע: בראשית (2026-10-05)

מהר סיני אל חיי היום יום · Me'har Sinai el Chai Hayom Yom — בראשית (2026-10-05)

פתח את ה-PDF הורדה

‫פרשת בראשית שנת תשפ"ז‬ ‫מתחילים מבראשית‪ :‬מי אמר שהתחלה חדשה צריכה לחכות שהכול יסתדר?‬ ‫אנחנו אוהבים להתחיל כשהתנאים נכונים‪ .‬אחרי החגים‪ .‬אחרי שהלחץ יירד‪ .‬כשהמצב הכלכלי ישתפר‪ .‬כשיהיה יותר זמן‪ .‬כשנהיה מוכנים‪ .‬אבל‬ ‫התורה מתחילה בדיוק הפוך‪ .‬מיד אחרי "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" נאמר‪ " :‬והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום"‬ ‫(בראשית א‪ ,‬א‪-‬ב)‪ .‬העולם אינו מתחיל מסדר‪.‬‬ ‫הוא מתחיל מתוהו‪ .‬לפני האור יש חושך‪ .‬לפני היבשה יש תהום‪ .‬לפני העולם המסודר שאנחנו מכירים יש מציאות שעדיין אי אפשר לגור בה‪ .‬וזה‬ ‫אולי אחד הפסוקים החשובים ביותר לכל אדם שרוצה להתחיל מחדש‪ .‬אנחנו חושבים שקודם צריך לסדר את החיים ורק אז להתחיל‪ .‬לסגור את‬ ‫החובות‪ ,‬לפתור את המשבר בבית‪ ,‬להתגבר על הפחד‪ ,‬למצוא ביטחון‪ ,‬ואז נעשה את הצעד‪.‬‬ ‫בראשית אומרת‪ :‬לא תמיד הסדר קודם להתחלה‪ .‬לפעמים ההתחלה היא שמתחילה לייצר את הסדר‪.‬‬ ‫אדם אינו חייב לראות את כל הדרך כדי להתחיל ללמוד‪ .‬זוג אינו חייב לפתור עשר שנות משבר כדי לנהל הערב שיחה אחת אחרת‪ .‬אדם שרוצה‬ ‫להשתנות אינו חייב לדעת כיצד ייראו חייו בעוד שנה‪ .‬הוא צריך למצוא בתוך התוהו נקודת אור ראשונה‪.‬‬ ‫אולי אנחנו מחכים כבר שנים לרגע שבו החיים יהיו מסודרים מספיק כדי להתחיל‪ .‬והפסוק הראשון בתורה מזכיר שהקב"ה עצמו ברא עולם נפלא‬ ‫מתוך "תהו ובהו"‪ .‬לא תמיד צריך לחכות שהחושך ייעלם כדי להתחיל‪ .‬לפעמים צריך להתחיל‪ ,‬ואז לומר בתוך החושך‪" :‬יהי אור"‪.‬‬ ‫אם הבריאה הייתה ״טוב מאוד״‪ ,‬למה נשאר בה עוד מה לעשות?‬ ‫יש לנו נטייה טבעית לחשוב שהחיים הטובים הם החיים שבהם מישהו כבר סידר הכול עבורנו‪ .‬בית מוכן‪ ,‬עבודה מסודרת‪ ,‬ילדים שמסתדרים‪,‬‬ ‫זוגיות שאינה דורשת מאמץ‪ ,‬קהילה שמתפקדת בלי שנצטרך לשאת באחריות‪ ,‬אמונה שאין בה שאלות‪ ,‬גוף שאינו דורש תחזוקה ועתיד שכבר‬ ‫ברור לאן הוא הולך‪ .‬ככל שנצטרך לתקן פחות‪ ,‬להתמודד פחות ולבנות פחות‪ ,‬כך נדמה לנו שהחיים יהיו טובים יותר‪ .‬אנחנו חולמים לפעמים על‬ ‫מציאות שבה נוכל סוף סוף רק ליהנות מן התוצאה‪.‬‬ ‫אבל כאשר התורה מסיימת את תיאור הבריאה‪ ,‬היא משאירה אחריה מילה אחת מפתיעה מאוד‪" :‬ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו‪ ,‬כי‬ ‫בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות" (בראשית ב‪ ,‬ג)‪ .‬הקב"ה כבר ברא את העולם‪ ,‬ובסיום היום השישי התורה אף מעידה‪" :‬וירא‬ ‫אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" (בראשית א‪ ,‬לא)‪ .‬אם הכול כבר "טוב מאוד"‪ ,‬מה פירושה של המילה האחרונה בסיפור הבריאה‪,‬‬ ‫"לעשות"? מה עוד נשאר לעשות בעולם שהבורא עצמו הכריז עליו כטוב מאוד?‬ ‫צריך לדייק מיד‪ .‬לא כל המפרשים מבינים את המילה "לעשות" כהטלת משימה על האדם‪ .‬רבי משה בן נחמן‪ ,‬הרמב"ן‪ ,‬בפירושו לתורה (בראשית‬ ‫ב‪ ,‬ג)‪ ,‬מסביר שהקב"ה שבת מן הבריאה יש מאין ומן המעשים שנעשו בששת הימים‪ ,‬ואף מציע מבחינה לשונית לקרוא את הפסוק כאילו נאמר‬ ‫ששבת מכל מלאכתו אשר ברא "מלעשות"‪ .‬רבי אברהם אבן עזרא‪ ,‬בפירושו לתורה (בראשית ב‪ ,‬ג)‪ ,‬מפרש שהקב"ה ברא את השורשים של המינים‬ ‫ונתן בהם כוח להמשיך ולעשות כמותם‪ .‬לכן אין נכון לקחת את המילה "לעשות" לבדה ולטעון שזהו פשוטו היחיד של הפסוק‪" :‬הקב"ה השאיר‬ ‫את העולם לא גמור כדי שהאדם ישלים אותו"‪ .‬הרעיון עמוק‪ ,‬אבל התשתית שלו רחבה יותר מן המילה הבודדת‪.‬‬ ‫דווקא כאשר מרחיבים את המבט אל דברי חז"ל והמפרשים‪ ,‬מתגלה יסוד מרתק‪ :‬הבריאה האלוהית אינה עולם קפוא שהסתיים ביום השישי‪ .‬היא‬ ‫עולם שבתוכו הוטמנו כוחות של המשך‪ ,‬צמיחה‪ ,‬עיבוד ותיקון‪ .‬רבי בחיי בן אשר‪ ,‬בפירושו לתורה (בראשית ב‪ ,‬ג)‪ ,‬מסביר שלאחר שהקב"ה ברא‬ ‫והוציא את הנמצאים יש מאין‪ " ,‬גזר על הנמצאים לעשות הם פעולותיהם יש מיש מכאן ואילך"‪ .‬הבריאה הראשונית שייכת לבורא; מכאן והלאה‬ ‫העולם ממשיך לפעול מתוך החומרים‪ ,‬הכוחות והאפשרויות שהונחו בו‪.‬‬ ‫רבי שלמה אפרים מלונטשיץ‪ ,‬בעל הכלי יקר‪ ,‬בפירושו לתורה (בראשית ב‪ ,‬ג)‪ ,‬מפתח את הנקודה הזאת ומבחין בין בריאת יש מאין‪ ,‬שממנה שבת‬ ‫הקב"ה‪ ,‬לבין עשיית יש מיש‪ ,‬שממשיכה בעולם‪ .‬לדבריו‪ ,‬הנבראים של ששת ימי בראשית נעשו כחומר שממנו אפשר להמשיך ולעשות‪ .‬העולם‬ ‫אינו מקבל בכל רגע בריאה חדשה של חומר מאין‪ ,‬אלא החומרים והכוחות שנבראו ממשיכים להתפתח‪ ,‬להתחבר ולהפוך לדברים חדשים‪.‬‬ ‫כאן מופיעה הבחנה יסודית‪ :‬מושלם אינו בהכרח גמור‪ .‬אפשר שדבר יהיה טוב מאוד דווקא משום שיש בו יכולת להתפתח‪ .‬זרע בריא אינו עץ‬ ‫פגום‪ .‬ילד בריא אינו מבוגר לא מוצלח‪ .‬דף ראשון של ספר אינו ספר שנכשל‪ .‬יש דברים שהשלמות שלהם אינה בכך שכבר הגיעו אל הסוף‪ ,‬אלא‬ ‫בכך שכל האפשרויות הדרושות לצמיחתם נמצאות בתוכם‪.‬‬ ‫חז"ל אומרים זאת בצורה חריפה במדרש‪ .‬בבראשית רבה (יא‪ ,‬ו) מסופר על פילוסוף ששאל את רבי הושעיה מדוע‪ ,‬אם המילה חביבה‪ ,‬האדם אינו‬ ‫נולד מהול‪ .‬בתוך תשובתו אומר רבי הושעיה‪" :‬כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה"‪ .‬הוא נותן דוגמאות פשוטות מאוד‪ :‬החרדל צריך‬ ‫מיתוק‪ ,‬התורמוסים צריכים מיתוק‪ ,‬החיטים צריכות טחינה‪ ,‬והוא מסיים במשפט הגדול ביותר‪" :‬אפילו אדם צריך תיקון"‪.‬‬ ‫החיטה אינה מקולקלת מפני שאי אפשר להניח אותה כפי שהיא על שולחן שבת‪ .‬הקב"ה ברא חיטה‪ ,‬והאדם טוחן‪ ,‬לש‪ ,‬מתפיח ואופה לחם‪.‬‬ ‫העובדה שיש עבודה בין השיבולת לבין החלה אינה הוכחה שהבריאה חסרה במובן של תקלה‪ .‬להפך‪ ,‬כך בנוי העולם‪ :‬הבורא מעניק לאדם חומר‬ ‫שיש בו אפשרות‪ ,‬והאדם נקרא להוציא מן האפשרות דבר שלא היה קיים קודם בצורה הזאת‪.‬‬ ‫הרעיון מופיע באופן מפורסם גם בדו‪-‬שיח שבין טורנוסרופוס הרשע לרבי עקיבא‪ ,‬המובא במדרש תנחומא (תזריע‪ ,‬ה‪ ,‬ובנוסחאות אחרות בסימן‬ ‫ז)‪ .‬טורנוסרופוס שואל את רבי עקיבא‪" :‬איזה מעשים נאים‪ ,‬של הקב"ה או של בשר ודם"? רבי עקיבא משיב באופן מפתיע‪ :‬של בשר ודם‪ .‬כאשר‬ ‫טורנוסרופוס מקשה עליו מן השמים והארץ‪ ,‬רבי עקיבא מסביר שאין להשוות דברים שמחוץ ליכולת האדם‪ ,‬אלא דברים שנמסרו לתחום פעולתו‪.‬‬ ‫הוא מביא לפניו שיבולים וגלוסקאות ושואל למעשה‪ :‬מה מוכן יותר לאכילה‪ ,‬החיטה כפי שצמחה או הלחם שהאדם הכין ממנה? המדרש אינו‬ ‫בא לומר שהאדם מתקן כביכול טעות של הבורא; להפך‪ ,‬הוא מציג עולם שנברא מלכתחילה באופן שבו עבודת האדם היא חלק מן התכלית‪.‬‬ ‫זה משנה את הדרך שבה אפשר להסתכל על הרבה מאוד דברים שאנחנו מכנים "בעיות"‪ .‬לפעמים אנחנו רואים דבר שאינו גמור ומיד מניחים‬ ‫שמשהו השתבש‪ .‬הילד עדיין אינו עצמאי‪ ,‬הזוגיות עדיין דורשת עבודה‪ ,‬הקהילה עדיין זקוקה לאנשים שיישאו אותה‪ ,‬האישיות שלנו עדיין מלאה‬ ‫פינות שדורשות תיקון‪ .‬אנחנו משווים את המציאות למוצר מוגמר ומרגישים אכזבה‪ .‬אבל ייתכן שחלק מן הדברים החשובים ביותר בחיים מגיעים‬ ‫אלינו דווקא כחומר גלם‪.‬‬ ‫אדם מתחתן ומגלה שהזוגיות שקיבל אינה מוצר מוגמר‪ .‬הוא אוהב את האדם שמולו‪ ,‬ובכל זאת יש ביניהם הבדלים‪ ,‬רגישויות‪ ,‬הרגלים ושפות‬ ‫רגשיות שונות‪ .‬בשנים הראשונות הוא עלול לחשוב שאילו הזוגיות הייתה "נכונה"‪ ,‬היא הייתה עובדת מעצמה‪ .‬עם הזמן הוא יכול לגלות שהשאלה‬ ‫אינה רק האם מצא את האדם המתאים‪ ,‬אלא מה שניהם בונים מן הקשר שניתן להם‪.‬‬ ‫יש זוגות שמסתכלים על כל קושי כהוכחה שמשהו בקשר פגום‪ ,‬ויש זוגות שמבינים שחלק מן הקרבה אינה נמצאת שם ביום החתונה אלא נוצרת‬ ‫בעשרות אלפי רגעים קטנים‪ .‬לומדים כיצד האחר נפגע‪ ,‬כיצד הוא זקוק לאהבה‪ ,‬מתי לדבר ומתי לשתוק‪ ,‬על מה להתעקש ועל מה לוותר‪ .‬לאחר‬ ‫עשרים שנה יש ביניהם משהו שלא היה יכול להיות ביום הראשון‪ ,‬לא מפני שביום הראשון היה חסר דבר שהיה אמור להיות שם‪ ,‬אלא מפני שיש‬ ‫דברים שאינם ניתנים במתנה אלא נבנים בזמן‪.‬‬ ‫כך גם בהורות‪ .‬יש הורים שהיו רוצים לחסוך לילד כמעט כל מאמץ‪ .‬להכין עבורו‪ ,‬לסדר עבורו‪ ,‬לדבר עם המורה במקומו‪ ,‬לפתור את המריבה‬ ‫עם החבר‪ ,‬להזכיר כל משימה ולמנוע כל טעות‪ .‬הכוונה טובה מאוד‪ :‬אם אני יכול לעשות עבור הילד את הדרך קלה יותר‪ ,‬למה שלא אעשה זאת?‬ ‫אלא שלפעמים‪ ,‬מתוך הרצון לתת לילד עולם מושלם‪ ,‬אנחנו עלולים לקחת ממנו את הדבר שבאמצעותו הוא נעשה אדם שמסוגל לחיות בעולם‪.‬‬ ‫ילד שאינו צריך אף פעם לארגן‪ ,‬לתקן‪ ,‬להתאמץ‪ ,‬לנסות שוב או להתמודד עם תוצאה של החלטה‪ ,‬מקבל הרבה מאוד שירותים אבל מעט מאוד‬ ‫הזדמנויות לגלות מה הוא מסוגל לעשות‪ .‬אין הכוונה להשאיר ילד לבדו מול קשיים שאינם מתאימים לגילו‪ .‬יש הבדל גדול בין הפקרה לבין מתן‬ ‫מרחב לעשייה‪ .‬השאלה היא האם העזרה שלנו מסייעת לו לעשות‪ ,‬או עושה במקומו את הדבר שבאמצעותו היה אמור לגדול‪.‬‬ ‫כאן הפסיכולוגיה מוסיפה נקודה מעניינת מאוד‪ Michael Norton, Daniel Mochon .‬ו‪ Dan Ariely-‬ערכו סדרת ניסויים שהתפרסמה בשנת‬ ‫‪ 2012‬תחת הכותרת ‪ .The IKEA Effect: When Labor Leads to Love‬הם ביקשו ממשתתפים להרכיב קופסאות של ‪ ,IKEA‬ליצור דגמי‬ ‫אוריגמי ולבנות דגמי לגו‪ ,‬ו לאחר מכן בדקו כיצד הם מעריכים את הדברים שהם עצמם יצרו בהשוואה לדברים דומים שנוצרו בידי אחרים‪.‬‬ ‫התוצאה הייתה מעניינת‪ :‬המשתתפים נטו לייחס ערך גבוה יותר לדברים שהם עצמם השתתפו בבנייתם‪ .‬באחד הניסויים‪ ,‬אנשים שבנו יצירות‬ ‫אוריגמי חובבניות העריכו אותן באופן שהתקרב הרבה יותר ממה שאפשר היה לצפות לערכן של יצירות שהוכנו בידי מומחים‪ .‬מבחינת הצופה‬ ‫מבחוץ‪ ,‬היצירה הייתה עדיין חובבנית; מבחינת מי שקיפל‪ ,‬התאמץ והצליח לייצר אותה‪ ,‬היה בה משהו נוסף‪.‬‬ ‫אבל החוקרים מצאו גם גבול חשוב לתופעה‪ ,‬והוא אולי מעניין אפילו יותר מן האפקט עצמו‪ .‬לא כל מאמץ יוצר אהבה ולא כל עבודה מעלה ערך‪.‬‬ ‫כאשר המשתתפים לא הצליחו להשלים את המוצר‪ ,‬או כאשר בנו דבר ולאחר מכן נאלצו לפרק אותו‪ ,‬האפקט נחלש או נעלם‪ .‬כלומר‪ ,‬לא די בכך‬ ‫שהזעתי‪ .‬יש משמעות לחוויה שבה המאמץ שלי התחבר לתוצאה שאני מסוגל לזהות כמשהו שעשיתי‪.‬‬ ‫מחקר נוסף של ‪ Mochon, Norton‬ו‪ Ariely-‬בדק מדוע היצירה העצמית משפיעה על הערך שאנחנו מייחסים לדבר‪ .‬החוקרים מצאו שחלק מן‬ ‫התהליך קשור לתחושת ‪ ,Competence‬מסוגלות‪ .‬כאשר אדם מצליח לבנות דבר‪ ,‬הפעולה אינה משנה רק את החפץ; היא אומרת לו משהו גם‬ ‫על עצמו‪ :‬אני מסוגל ליצור‪ ,‬להשלים ולהשפיע על המציאות‪.‬‬ ‫הנקודה הזאת מתחברת לתחום רחב יותר המכונה ‪ ,Psychological Ownership‬בעלות פסיכולוגית‪ .‬החוקרים ‪Jon Pierce, Tatiana Kostova‬‬ ‫ו‪ Kurt Dirks-‬פיתחו מסגרת תיאורטית המסבירה כיצד בני אדם יכולים להרגיש שדבר מסוים הוא "שלי" גם כאשר הבעלות המשפטית אינה‬ ‫הסיפור המרכזי‪ .‬אחת הדרכים שבהן נוצרת תחושת בעלות כזאת היא ‪ ,Investment of the Self‬השקעה של העצמי בתוך הדבר‪ .‬כאשר אדם‬ ‫משקיע זמן‪ ,‬מאמץ‪ ,‬מחשבה וזהות במשהו‪ ,‬היחס שלו אליו משתנה‪.‬‬ ‫אפשר לראות את זה בבית כנסת‪ .‬אדם מגיע למקום שבו הכול כבר מסודר עבורו‪ .‬מישהו אחר דואג למניין‪ ,‬מישהו אחר מארגן את השיעורים‪,‬‬ ‫מישהו אחר מכין קידוש‪ ,‬מישהו אחר אוסף כסף‪ ,‬מישהו אחר מסדר את הספרים ומישהו אחר מתקשר לאדם שלא הגיע‪ .‬הוא יכול ליהנות מאוד‬ ‫מן המקום ואפילו לאהוב אותו‪ ,‬אבל הוא עדיין במידה מסוימת לקוח של הקהילה‪.‬‬ ‫ואז יום אחד מבקשים ממנו לקחת אחריות על דבר קטן‪ .‬הוא מתחיל לסדר משהו‪ ,‬לארגן פעילות‪ ,‬לדאוג לאדם מבוגר או לקבל את פניו של אדם‬ ‫חדש‪ .‬פתאום היחס שלו משתנה‪ .‬כשהכיסא נשבר הוא מבחין בו‪ ,‬כשהמניין חסר הוא מודאג‪ ,‬וכשמגיע אדם חדש הוא מרגיש צורך לגשת אליו‪.‬‬ ‫לא מפני שקיבל תפקיד מפואר‪ ,‬אלא מפני שחלק ממנו נמצא עכשיו בתוך המקום‪.‬‬ ‫יש הבדל גדול בין מקום שאני מגיע אליו לבין מקום שאני שותף בבנייתו‪.‬‬ ‫הדבר נכון גם בעבודה‪ .‬עובד שמקבל בכל בוקר רשימה סגורה של הוראות יכול לבצע אותה מצוין‪ ,‬אבל לעיתים קשה לו להרגיש שהדבר שייך‬ ‫לו‪ .‬לעומתו‪ ,‬עובד שקיבל אחריות אמיתית לחשוב‪ ,‬להציע‪ ,‬לתכנן ולפתור בעיה יכול להתחיל לדבר על הפרויקט במילים אחרות‪ .‬הוא כבר אינו‬ ‫רק "הפרויקט של החברה"; במובן פסיכולוגי מסוים הוא גם "הפרויקט שלי"‪.‬‬ ‫אבל כאן צריך להיזהר מן הצד השני של התופעה‪ .‬אם אנחנו מעריכים יותר דבר מפני שאנחנו יצרנו אותו‪ ,‬אין פירוש הדבר שהדבר באמת טוב‬ ‫יותר‪ .‬אדם יכול להתאהב ברעיון עסקי גרוע מפני שהוא המציא אותו‪ ,‬מנהל יכול להגן על תוכנית שכבר אינה עובדת מפני שהשקיע בה חודשים‪,‬‬ ‫ומחבר יכול להתעקש להשאיר עמוד מיותר מפני שהיה לו קשה מאוד לכתוב אותו‪ .‬השקעה יוצרת קשר‪ ,‬אבל הקשר יכול גם לעוות שיפוט‪.‬‬ ‫לכן המחקר אינו מוכיח שמה שבנינו בעצמנו בהכרח איכותי יותר‪ .‬הוא מלמד משהו אחר‪ :‬עצם ההשתתפות בבנייה משנה את היחסים שלנו עם‬ ‫התוצאה‪ .‬לפעמים זה נפלא‪ ,‬משום שזה יוצר אחריות‪ ,‬משמעות ושייכות; ולפעמים דווקא משום כך אנחנו צריכים אדם מבחוץ שיוכל לומר לנו‬ ‫שהארון שבנינו עקום‪.‬‬ ‫ההבחנה הזאת חשובה גם כאשר אנחנו חוזרים למדרש‪ .‬רבי עקיבא אינו אומר שהגלוסקאות מוכיחות שבשר ודם חכם מן הקב"ה‪ .‬הרי גם האדם‬ ‫שאופה את הלחם לא יצר את החיטה‪ ,‬את האדמה‪ ,‬את המים‪ ,‬את השמש‪ ,‬את יכולת הצמיחה או את שכלו שלו‪ .‬כל מה שהוא עושה מתרחש בתוך‬ ‫עולם שקיבל‪ .‬אבל דווקא כאן נמצא החידוש‪ :‬הקב"ה יכול היה‪ ,‬כביכול‪ ,‬לברוא לחם על העצים‪ .‬הוא ברא חיטה‪ .‬הפער בין החיטה ללחם הוא‬ ‫המקום שבו האדם נכנס‪ .‬וזה נכון להרבה יותר מאוכל‪ .‬הקב"ה ברא קולות‪ ,‬והאדם יוצר מוזיקה‪ .‬הוא ברא עצים‪ ,‬והאדם בונה שולחן‪ .‬הוא ברא‬ ‫מתכות‪ ,‬והאדם מייצר כלים‪ .‬הוא ברא יכולת דיבור‪ ,‬והאדם יכול להפוך אותה לתפילה‪ ,‬ללימוד‪ ,‬לעידוד או חלילה להשפלה‪ .‬הוא נתן לאדם זמן‪,‬‬ ‫והאדם צריך להחליט איזה חיים ייבנו ממנו‪ .‬גם האדם עצמו מגיע לעולם כחומר שיש בו אפשרויות‪ .‬חז"ל אינם מסתפקים במשפט שכל מה‬ ‫שנברא צריך עשייה; הם מסיימים‪" :‬אפילו אדם צריך תיקון"‪ .‬זו אולי אחת האמירות החשובות ביותר שאפשר לומר לאדם שמביט בעצמו ומתאכזב‬ ‫מכך שהוא עדיין אינו האדם שהיה רוצה להיות‪.‬‬ ‫אנחנו נוטים לחשוב שאם בגיל מסוים עדיין יש בי קנאה‪ ,‬פחד‪ ,‬עצלות‪ ,‬צורך בכבוד‪ ,‬חוסר ביטחון או הרגלים שאינם טובים‪ ,‬משהו השתבש‪ .‬אבל‬ ‫אדם אינו נולד כמוצר מוגמר‪ .‬העובדה שיש בי דברים שדורשים עבודה אינה ראיה שהבריאה שלי נכשלה‪ .‬היא יכולה להיות פשוט תיאור של מה‬ ‫פירוש להיות אדם‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬המשפט "אפילו אדם צריך תיקון" אינו היתר להישאר כפי שאנחנו‪ .‬בדיוק להפך‪ .‬אם אדם הוא חומר שצריך תיקון‪ ,‬אי אפשר לומר‪" :‬ככה‬ ‫אני"‪ .‬המשפט הזה נשמע לעיתים כמו קבלה עצמית‪ ,‬אבל הוא יכול להיות גם ויתור עצמי‪ .‬חיטה אינה אומרת "ככה אני" ונשארת שיבולת אם‬ ‫מבקשים ממנה להיות לחם; אצל האדם‪ ,‬היכולת להשתנות היא חלק מן החומר שקיבל‪.‬‬ ‫יש אנשים שמחכים שנים לגרסה אחרת של עצמם שתופיע‪ .‬יום אחד תהיה לי משמעת‪ ,‬ואז אתחיל ללמוד‪ .‬יום אחד יהיה לי ביטחון‪ ,‬ואז אעז‬ ‫לעשות‪ .‬יום אחד אהיה רגוע‪ ,‬ואז אשפר את הזוגיות‪ .‬יום אחד יהיו לי יותר כוחות‪ ,‬ואז אקדיש זמן למשפחה‪ .‬הם מחכים למוצר המוגמר כדי‬ ‫להתחיל להשתמש בו‪ ,‬כאשר ייתכן שהמוצר נבנה דווקא באמצעות השימוש‪.‬‬ ‫אדם אינו נעשה נדיב ורק אחר כך מתחיל לתת; פעמים רבות הוא נעשה נדיב באמצעות נתינה‪ .‬הוא אינו נעשה לומד ורק אחר כך פותח ספר;‬ ‫הוא נעשה לומד באמצעות הימים שבהם פתח אותו גם כשלא התחשק לו‪ .‬הוא אינו נעשה בעל סבלנות ואז מתחיל להגיב אחרת; חלק מן‬ ‫הסבלנות נבנה בכל פעם שבה הוא מצליח לעצור תגובה אחת‪.‬‬ ‫לפעמים אנחנו רוצים לקבל את התכונה לפני העבודה‪ ,‬בעוד שהתכונה נוצרת בתוך העבודה‪ .‬יש לכך משמעות גדולה גם בעולם החינוך‪ .‬מורה‬ ‫יכול להעביר לתלמיד תשובה מושלמת‪ ,‬מסודרת וברורה‪ .‬התלמיד יקבל מוצר איכותי מאוד‪ .‬אבל לפעמים דווקא כאשר המורה משאיר שאלה‪,‬‬ ‫מאפשר לטעות‪ ,‬מבקש מן התלמיד לנסות ומחזיר אותו לחפש שוב‪ ,‬הוא נותן לו דבר גדול יותר מן התשובה‪ :‬הוא נותן לו להשתתף ביצירת‬ ‫הידיעה‪.‬‬ ‫הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מכירה היטב בכך שלמידה פעילה אינה זהה לקליטה פסיבית‪ .‬אבל עוד לפני המדדים של זיכרון והישגים‪ ,‬יש כאן‬ ‫שאלה של זהות‪ :‬האם התורה‪ ,‬הידע והרעיון הם משהו ששמעתי‪ ,‬או משהו שהתמודדתי איתו עד שנעשה במידה מסוימת שלי?‬ ‫אולי משום כך יש הבדל בין אדם ששמע שיעור יפה על סוגיה לבין אדם שישב שעה מול גמרא‪ ,‬התקשה‪ ,‬חזר‪ ,‬שאל‪ ,‬פתח רש"י ותוספות ולבסוף‬ ‫הבין את המהלך‪ .‬הראשון יכול לקבל יותר מידע בזמן קצר; השני עבר תהליך שבו משהו נבנה גם בתוכו‪.‬‬ ‫הדבר נכון גם באמונה‪ .‬אדם יכול לקבל תשובות מוכנות לכל שאלה‪ ,‬אבל אמונה שנבנתה רק מתשובות של אחרים עלולה להתערער כאשר‬ ‫מגיעה שאלה שאיש לא הכין עבורו מראש‪ .‬אדם שלמד לשאול‪ ,‬לעיין‪ ,‬לחפש‪ ,‬לשאת תקופה של אי‪-‬בהירות ולבנות הבנה עמוקה יותר אינו‬ ‫בהכרח אדם שהיו לו פחות שאלות; לפעמים הוא אדם שהשאלות הפכו אותו לשותף עמוק יותר בחייו הרוחניים‪.‬‬ ‫גם בקהילה אנחנו לפעמים עושים טעות דומה‪ .‬אנחנו רוצים שאנשים ירגישו שייכים‪ ,‬ולכן אנחנו מנסים לעשות עבורם הכול‪ .‬הם מגיעים‪ ,‬מקבלים‬ ‫תוכן‪ ,‬כיבוד‪ ,‬מקום‪ ,‬שירות ותוכנית מסודרת‪ .‬זה חשוב מאוד‪ ,‬במיוחד בתחילת הדרך‪ .‬אבל אם לעולם אין להם אפשרות לתת בחזרה‪ ,‬ייתכן‬ ‫שהפכנו אותם לאורחים קבועים במקום לבעלי בית‪.‬‬ ‫אדם מרגיש שייך לא רק במקום שבו נותנים לו‪ .‬פעמים רבות הוא מרגיש שייך במיוחד במקום שבו צריכים אותו‪.‬‬ ‫יש אדם מבוגר שפרש מעבודתו וחיכה שנים לרגע שבו לא יצטרך לקום בבוקר‪ .‬בהתחלה זו הקלה גדולה‪ .‬אין שעון‪ ,‬אין מנהל‪ ,‬אין פקקים ואין‬ ‫משימות‪ .‬אחרי כמה חודשים הוא מגלה דבר שלא ציפה לו‪ :‬הוא אינו מתגעגע רק למשכורת או לעבודה עצמה; הוא מתגעגע לכך שמישהו חיכה‬ ‫לו‪ ,‬לכך שהייתה בעיה שרק הוא ידע לפתור‪ ,‬לכך שהיה מקום בעולם שבו היעדרו הורגש‪.‬‬ ‫לא כל עבודה היא משמעותית ולא כל עמל הוא ברכה‪ .‬יש עבודה משפילה‪ ,‬שוחקת וחסרת הוגנות‪ ,‬ואין שום צורך לרומם סבל מיותר‪ .‬אבל יש‬ ‫הבדל בין הרצון להשתחרר מעבודה רעה לבין החלום שלא יהיה בחיינו שום דבר שזקוק למאמץ שלנו‪ .‬אדם שאיש אינו צריך ממנו דבר עלול‬ ‫לגלות שחופש מוחלט אינו תמיד מתנה‪.‬‬ ‫גם במשפחה‪ ,‬אדם יכול להרגיש אהוב מפני שנותנים לו‪ ,‬אבל הוא מרגיש משמעותי גם כאשר הוא מסוגל לתת‪ .‬ילד שמקבל תפקיד אמיתי בבית‬ ‫אינו רק כוח עבודה זול‪ .‬כאשר האחריות מותאמת לגילו‪ ,‬הוא לומד שהבית אינו מלון שבו מבוגרים משרתים אותו; זה הבית שלו‪ ,‬ולכן גם הוא‬ ‫משתתף בבנייתו‪.‬‬ ‫הוא מסדר שולחן לא רק מפני שאבא ביקש‪ .‬בהדרגה הוא לומד ששבת בבית הזה נוצרת גם באמצעות הידיים שלו‪.‬‬ ‫זה הבדל קטן שיכול להפוך לתפיסת חיים שלמה‪ .‬יש אדם ששואל בכל מקום‪ :‬מה המקום הזה נותן לי? ויש אדם ששואל גם‪ :‬מה נעשה כאן טוב‬ ‫יותר מפני שאני נמצא?‬ ‫אין פסול בשאלה הראשונה‪ .‬אנחנו זקוקים לקבלה‪ ,‬ללימוד‪ ,‬לתמיכה ולמקומות שממלאים אותנו‪ .‬הבעיה מתחילה כאשר כל מערכת היחסים‬ ‫שלנו עם העולם בנויה רק על צריכה‪ .‬אם בית הכנסת צריך לרגש אותי‪ ,‬העבודה צריכה להגשים אותי‪ ,‬בן הזוג צריך למלא אותי‪ ,‬הילדים צריכים‬ ‫לשמח אותי והחיים צריכים לספק לי חוויות‪ ,‬אני עומד מול המציאות כלקוח‪ .‬ולקוח יודע בעיקר לבדוק אם קיבל תמורה‪.‬‬ ‫שותף שואל שאלה אחרת‪.‬‬ ‫הוא אינו רק בודק אם המקום טוב מספיק עבורו; הוא שואל מה הוא יכול לעשות כדי שהמקום יהיה טוב יותר‪.‬‬ ‫אולי זה אחד ההבדלים הגדולים בין ילדות לבגרות‪ .‬ילד מגיע לעולם שבנו עבורו‪ .‬מישהו הכין חדר‪ ,‬קנה בגדים‪ ,‬דאג לאוכל‪ ,‬קבע תורים ושמר‬ ‫עליו בלילה‪ .‬זה טבעי ונכון‪ .‬אבל אדם אינו אמור להישאר כל חייו בעמדה שבה העולם צריך להגיע אליו מוכן‪.‬‬ ‫בגרות מתחילה כאשר אדם מבין שבשלב מסוים הוא עצמו נעשה אחד האנשים שאמורים להכין את העולם עבור מישהו אחר‪.‬‬ ‫הוא מכין בית לילדים שעדיין אינם מסוגלים להכין אותו לעצמם‪ .‬הוא מחזיק קהילה עבור מי שיגיע אחריו‪ .‬הוא מלמד תלמיד שיום אחד ילמד‬ ‫אחרים‪ .‬הוא שותל עץ שאולי לא יישב בצלו‪ .‬הוא משאיר אחריו ספר‪ ,‬מוסד‪ ,‬משפחה‪ ,‬מנהג‪ ,‬חסד או זיכרון שאינם רק דברים שקיבל אלא דברים‬ ‫שעברו דרכו וקיבלו צורה חדשה‪.‬‬ ‫וכאן המילה "לעשות" מקבלת משמעות קיומית גם בלי לטעון שזהו פירושה היחיד של המילה בפשוטו של מקרא‪ .‬התורה מתארת בריאה‬ ‫שהסתיימה‪ ,‬אבל העולם שנברא בה ממשיך לעשות ולהיעשות‪ .‬חז"ל מתארים נבראים ש"צריכין עשייה"‪ ,‬ורבי עקיבא מציג חיטה שממתינה לידיו‬ ‫של אדם כדי להפוך ללחם‪.‬‬ ‫הקב"ה לא מסר לאדם עולם פגום כדי שיציל אותו‪ .‬הוא מסר לו עולם שבו יש מקום אמיתי למעשה אנושי‪.‬‬ ‫ההבדל עצום‪ .‬אם העולם פגום מפני שהבורא לא השלים אותו‪ ,‬האדם הוא כביכול מתקן תקלה‪ .‬אבל אם העולם נברא מלכתחילה עם אפשרויות‬ ‫שממתינות לעבודת האדם‪ ,‬עצם ההשתתפות שלנו היא חלק מן המתנה‪.‬‬ ‫אפשר לחשוב על הורה שבונה לילד פאזל ומשאיר את החלק האחרון בידו‪ .‬לא מפני שההורה לא הצליח לסיים‪ ,‬אלא מפני שהוא רוצה שהילד‬ ‫לא רק יראה את התמונה אלא גם יהיה שותף בהשלמתה‪ .‬כמובן שהמשל מוגבל מאוד ביחס לבריאה‪ ,‬אבל הוא מאפשר להבין עיקרון‪ :‬לפעמים‬ ‫הדבר שאיננו מקבלים מוכן אינו חסרון במתנה; הוא המקום שהמתנה השאירה עבורנו‪.‬‬ ‫ואולי כך צריך להסתכל גם על המקומות הלא גמורים בחיים שלנו‪ .‬לא כל חסר הוא הזמנה לפעולה; יש דברים שצריך לקבל ואין בכוחנו לשנותם‪.‬‬ ‫אבל לפני שאנחנו מתלוננים שמשהו עדיין אינו מושלם‪ ,‬כדאי לשאול אם אנחנו עומדים מול תקלה או מול חומר גלם‪.‬‬ ‫הזוגיות אינה בדיוק כפי שרצינו‪ .‬האם היא שבורה‪ ,‬או שיש בה משהו שעוד צריך לבנות? הילד עדיין אינו במקום שקיווינו‪ .‬האם הוא נכשל‪ ,‬או‬ ‫שהוא עדיין גדל? הקהילה אינה מושלמת‪ .‬האם צריך לעזוב אותה‪ ,‬או שאולי דווקא הדבר שמפריע לנו הוא המקום שבו אנחנו יכולים לתרום?‬ ‫אני עצמי עדיין איני האדם שאני רוצה להיות‪ .‬האם זו הוכחה שאיני יכול להשתנות‪ ,‬או אולי בדיוק כאן מתחילה ה"עשייה" שלי?‬ ‫יש אנשים שמבלים חלק גדול מחייהם בחיפוש אחר מקום שכבר סיים את העבודה עבורם‪ .‬עבודה בלי בעיות‪ ,‬זוגיות בלי חיכוכים‪ ,‬קהילה בלי‬ ‫חסרונות‪ ,‬ילדים בלי קשיים ועצמי בלי חולשות‪ .‬הם עוברים מדבר לדבר ומתאכזבים שוב ושוב מכך שבכל מקום יש מה לתקן‪.‬‬ ‫ייתכן שהם מחפשים עולם שהקב"ה עצמו לא ברא‪.‬‬ ‫העולם הראשון כבר היה "טוב מאוד"‪ ,‬ובכל זאת חז"ל יכלו לומר עליו‪" :‬כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה"‪ .‬אין סתירה בין שני‬ ‫המשפטים‪ .‬אולי דווקא החיבור ביניהם הוא אחד מסודות החיים‪ :‬דבר יכול להיות טוב מאוד ועדיין להזדקק לעבודה‪.‬‬ ‫זוגיות יכולה להיות טובה מאוד ועדיין לדרוש תיקון‪ .‬ילד יכול להיות נפלא ועדיין להזדקק לחינוך‪ .‬קהילה יכולה להיות יקרה ועדיין להזדקק‬ ‫לבנייה‪ .‬אדם יכול להיות בעל ערך עצום ועדיין להזדקק לשינוי‪ .‬העובדה שיש מה לתקן אינה מוחקת את הטוב‪ ,‬והעובדה שיש טוב אינה פוטרת‬ ‫מן התיקון‪.‬‬ ‫זו תובנה שיכולה לשנות גם את היחס שלנו לעצמנו‪ .‬יש אנשים שמסוגלים לעבוד על עצמם רק מתוך שנאה‪ :‬אני חייב להשתנות מפני שאני לא‬ ‫מספיק טוב‪ .‬ויש אנשים שמסוגלים לאהוב את עצמם רק בתנאי שלא יידרשו להשתנות‪ :‬אני בסדר בדיוק כפי שאני‪ ,‬ולכן איש אינו רשאי לבקש‬ ‫ממני דבר‪.‬‬ ‫התורה מאפשרת אפשרות שלישית‪" .‬טוב מאוד" ו"לעשות" יכולים לעמוד באותו סיפור‪ .‬אפשר להיות טוב ועדיין לא גמור‪ .‬אפשר להכיר בערך‬ ‫של מה שיש ובאותה נשימה לעבוד על מה שעוד צריך להיבנות‪.‬‬ ‫החיטה אינה צריכה להתבייש בכך שהיא עדיין אינה לחם‪ .‬אבל אם היא יכולה להפוך ללחם‪ ,‬העובדה שהיא טובה כחיטה אינה סיבה לעצור את‬ ‫התהליך‪.‬‬ ‫המחקר על אפקט ‪ IKEA‬מוסיף כאן נקודה אנושית יפה‪ :‬לפעמים אנחנו אוהבים יותר את מה שהשתתפנו ביצירתו‪ .‬לא מפני שהיצירה שלנו‬ ‫תמיד טובה יותר‪ ,‬אלא מפני שחלק מאיתנו נמצא בתוכה‪ .‬זה נכון לארון שהרכבנו‪ ,‬אבל בחיים האמיתיים זה יכול להיות עמוק הרבה יותר‪ .‬אדם‬ ‫מסתכל על משפחה שבנה במשך שלושים שנה‪ ,‬על תלמיד שליווה‪ ,‬על קהילה שהיה שותף להקמתה‪ ,‬על ספר שכתב‪ ,‬על עסק שבנה ביושר או‬ ‫על תכונה שעבד עליה במשך שנים‪ ,‬והוא אינו רואה רק תוצאה‪ .‬הוא רואה גם את האדם שנעשה בדרך‪.‬‬ ‫לפעמים אנחנו חושבים שהפרס על העבודה הוא הדבר שבנינו‪ .‬אבל יש מקרים שבהם הפרס הגדול יותר הוא מי שנבנינו להיות בזמן שבנינו‬ ‫אותו‪.‬‬ ‫אדם שרוצה לקבל הכול מוכן אולי יחסוך לעצמו מאמץ‪ ,‬אבל הוא עלול להפסיד את אחת החוויות האנושיות העמוקות ביותר‪ :‬לעמוד מול דבר‬ ‫שלא היה‪ ,‬לדעת שנתן לו זמן‪ ,‬מחשבה‪ ,‬התמדה ואהבה‪ ,‬ולראות שעכשיו הוא קיים‪.‬‬ ‫בריאת העולם אינה מלמדת שהקב"ה נזקק לעזרת האדם‪ .‬היא מלמדת דבר גדול הרבה יותר‪ :‬הקב"ה ברא עולם שבו יש משמעות אמיתית למה‬ ‫שהאדם עושה‪.‬‬ ‫לכן השאלה אינה רק מה קיבלנו מן העולם‪ .‬היא גם מה העולם יקבל מאיתנו‪.‬‬ ‫אפשר לעבור כאן שמונים שנה ולצרוך עולם שאחרים בנו‪ :‬לגור בבית שמישהו בנה‪ ,‬לקרוא ספר שמישהו כתב‪ ,‬להתפלל בבית כנסת שמישהו‬ ‫החזיק‪ ,‬ללמוד תורה שמישהו מסר‪ ,‬ליהנות ממשפחה שמישהו אחר משקיע בה ולחיות בתוך חברה שאנשים אחרים נושאים על כתפיהם‪ .‬ואפשר‬ ‫לקבל את כל המתנות האלה‪ ,‬להודות עליהן‪ ,‬ואז לשאול‪ :‬איזו חיטה הגיעה אליי כשיבולת‪ ,‬ואני אשאיר אחריי כלחם?‬ ‫אולי זו אחת השאלות הגדולות שהמילה האחרונה של הבריאה משאירה פתוחה‪ .‬הקב"ה סיים לברוא‪ ,‬שבת ממלאכתו‪ ,‬והעולם לא נעצר‪ .‬הוא‬ ‫נמסר לאדם כעולם שיש בו זרעים‪ ,‬חומרים‪ ,‬אפשרויות‪ ,‬אנשים וכוחות שעדיין יכולים לקבל צורה‪.‬‬ ‫עולם מושלם לחלוטין‪ ,‬שאין בו דבר שאפשר להוסיף לו‪ ,‬היה אולי עולם נוח מאוד לאדם‪ ,‬אבל הוא היה גם עולם שבו האדם מיותר‪ .‬העולם של‬ ‫בראשית הוא אחר‪ :‬הבורא נותן לאדם מקום אמיתי להיות שותף‪ ,‬לא משום שמשהו חסר בכוחו של הבורא‪ ,‬אלא משום שמשהו גדול מאוד נוסף‬ ‫לחייו של האדם כאשר גם לידיים שלו יש מה לעשות‪.‬‬ ‫ולכן כאשר אדם פוגש בחייו דבר שעדיין אינו גמור‪ ,‬אולי לפני שהוא שואל מדוע לא קיבל אותו מושלם‪ ,‬כדאי שישאל שאלה נוספת‪ :‬מה אם‬ ‫המקום הלא גמור הזה הוא בדיוק המקום שהחיים השאירו עבורי?‬ ‫כי יש דברים שאנחנו מקבלים‪ ,‬ויש דברים שאנחנו בונים; יש דברים שאנחנו יורשים‪ ,‬ויש דברים שאנחנו צריכים להעביר הלאה טובים יותר מכפי‬ ‫שקיבלנו אותם‪ .‬ובסופו של דבר‪ ,‬השאלה הגדולה אינה רק באיזה עולם זכינו לחיות‪ ,‬אלא איזה עולם יישאר כאן מפני שאנחנו חיינו בו‪.‬‬ ‫למה הקב״ה שואל את האדם ״ ַא ֶּיכָּה״ אם הוא יודע בדיוק היכן הוא?‬ ‫יש רגע מוזר שמגיע אחרי שאדם עושה משהו שהוא יודע שלא היה צריך לעשות‪ .‬לפעמים הטעות עצמה נמשכה דקה‪ ,‬אבל מה שקורה אחריה‬ ‫יכול להימשך ימים‪ ,‬חודשים ואפילו שנים‪ .‬אדם אמר לילד שלו משפט קשה מדי‪ ,‬ועכשיו הוא יודע שפגע בו‪ .‬בן זוג הסתיר משהו‪ ,‬והאמת מתחילה‬ ‫להתקרב אליו‪ .‬עובד עשה טעות מקצועית והוא יודע שעוד מעט ישאלו שאלות‪ .‬אדם הבטיח לעצמו שוב שלא יחזור להרגל מסוים‪ ,‬והנה הוא‬ ‫חזר אליו‪ .‬ברגע הזה עומדות בפניו שתי אפשרויות‪ :‬לפגוש את מה שקרה‪ ,‬או להתחיל להסתתר‪.‬‬ ‫לא תמיד מסתתרים מאחורי עץ‪ .‬לפעמים מסתתרים מאחורי הסברים‪" .‬לא הייתה לי ברירה"‪" ,‬גם הוא עשה לי"‪" ,‬הייתי עייף"‪" ,‬היא התחילה"‪,‬‬ ‫"כולם עושים את זה"‪" ,‬זה בכלל לא היה כזה חמור"‪ .‬ולפעמים ההסתתרות עמוקה יותר‪ :‬אדם פשוט מפסיק לחשוב על הדבר‪ .‬הוא ממלא את‬ ‫היום בעבודה‪ ,‬בטלפון‪ ,‬באנשים‪ ,‬ברעש ובמשימות‪ ,‬מפני שהוא אינו רוצה לפגוש את השאלה השקטה שמחכה לו ברגע שיהיה לבד‪.‬‬ ‫סיפור החטא הראשון בתורה מתאר בדיוק את הרגע הזה‪ .‬אדם וחוה אוכלים מעץ הדעת‪ ,‬עיניהם נפקחות‪ ,‬הם יודעים כי עירומים הם‪ ,‬תופרים‬ ‫לעצמם חגורות‪ ,‬ואז נאמר‪ " :‬וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום‪ ,‬ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלהים בתוך עץ הגן" (בראשית ג‪,‬‬ ‫ח)‪ .‬מיד לאחר מכן מגיע אחד הפסוקים המפתיעים ביותר בפרשה‪" :‬ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו ַא ֶּיכָּה" (בראשית ג‪ ,‬ט)‪.‬‬ ‫השאלה כמעט מתבקשת מאליה‪ :‬וכי הקב"ה צריך לשאול היכן נמצא אדם הראשון? האם מי שברא את האדם ואת הגן אינו יודע מאחורי איזה‬ ‫עץ הוא מסתתר? ברור אפוא שהמילה "איכה" אינה יכולה להיות בקשת מידע פשוטה‪ ,‬וכבר רש"י עומד בדיוק על הקושי הזה‪.‬‬ ‫רבי שלמה יצחקי‪ ,‬רש"י‪ ,‬בפירושו לתורה (בראשית ג‪ ,‬ט) כותב‪" :‬יודע היה היכן הוא‪ ,‬אלא ליכנס עמו בדברים‪ ,‬שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו‬ ‫פתאום"‪ .‬רש"י מוסיף שכך עושה הקב"ה גם אצל קין כאשר הוא שואל "אי הבל אחיך"‪ ,‬וגם במקומות נוספים שבהם ברור שהקב"ה יודע את‬ ‫התשובה‪ .‬השאלה אינה נועדה לספק לקב"ה מידע; היא נועדה לפתוח לאדם פתח לדבר‪.‬‬ ‫יש כאן נקודה חינוכית עצומה‪ .‬החטא כבר נעשה‪ .‬הציווי היה מפורש‪ .‬אדם ידע שאסור לו לאכול‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬המילה הראשונה שהקב"ה מפנה‬ ‫אליו לאחר החטא אינה גזר דין‪ .‬היא שאלה‪ .‬לפני העונש‪ ,‬לפני התוצאות ולפני הגירוש מגן עדן‪ ,‬נפתח מרחב שבו האדם יכול לדבר‪.‬‬ ‫רבי יהודה ליוואי בן בצלאל‪ ,‬המהר"ל מפראג‪ ,‬בפירושו גור אריה על רש"י (בראשית ג‪ ,‬ט)‪ ,‬מחדד את הדברים עוד יותר‪ .‬לדבריו‪ ,‬הקב"ה נכנס עם‬ ‫אדם בדברים כדי שלא ייבהל‪ ,‬ומתוך כך אולי יאמר "חטאתי" וישוב בתשובה‪ .‬כלומר‪ ,‬השאלה אינה רק דרך מנומסת להתחיל חקירה‪ .‬היא‬ ‫הזדמנות‪ .‬עוד לפני שהאדם נדרש לשלם את מחיר מעשיו‪ ,‬הקב"ה יוצר עבורו אפשרות לעמוד מול מה שעשה ולומר את המילה הקשה ביותר‬ ‫לאדם אחרי כישלון‪ :‬טעיתי‪.‬‬ ‫אבל אדם אינו אומר אותה‪ .‬במקום זאת הוא משיב‪" :‬את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא" (בראשית ג‪ ,‬י)‪ .‬הקב"ה ממשיך ושואל‪" :‬מי‬ ‫הגיד לך כי עירם אתה‪ ,‬המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת"? (בראשית ג‪ ,‬יא)‪ .‬עכשיו השאלה כבר מפורשת לחלוטין‪ .‬זה הרגע שבו‬ ‫אדם יכול לומר‪ :‬כן‪ .‬אכלתי‪ .‬טעיתי‪.‬‬ ‫אבל גם עכשיו הוא אינו אומר זאת‪ .‬הוא משיב‪ " :‬האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל" (בראשית ג‪ ,‬יב)‪ .‬בתוך משפט אחד הוא‬ ‫מצליח להעביר את מרכז הכובד מן המעשה שלו אל האישה‪ ,‬ואפילו אל מי שנתן לו אותה‪" :‬האשה אשר נתתה עמדי"‪.‬‬ ‫רש"י‪ ,‬בעקבות חז"ל‪ ,‬רואה במילים האלה חומרה נוספת וכותב‪" :‬כאן כפר בטובה" (רש"י‪ ,‬בראשית ג‪ ,‬יב)‪ .‬האישה שעליה אמר זמן קצר קודם לכן‬ ‫"זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" נעשית עכשיו חלק מן ההסבר מדוע הוא חטא‪ .‬כאשר האדם מתקשה לשאת את האחריות למעשה שלו‪,‬‬ ‫אפילו מתנה שקיבל יכולה להפוך בתוך רגע לכתב הגנה‪.‬‬ ‫כאן מתברר ש"איכה" היא שאלה גדולה הרבה יותר מכתובת גיאוגרפית‪ .‬האדם נמצא בתוך הגן‪ ,‬אבל השאלה היא היכן הוא עומד עכשיו ביחס‬ ‫לעצמו‪ ,‬ביחס לציווי שקיבל וביחס לאחריות שלו‪ .‬אפשר לדעת בדיוק באיזה חדר אדם נמצא ועדיין לשאול אותו במובן עמוק מאוד‪ :‬איפה אתה?‬ ‫יש אנשים שחיים שנים בלי לשאול את השאלה הזאת‪ .‬הם יודעים איפה הם גרים‪ ,‬במה הם עובדים‪ ,‬כמה הם מרוויחים ומה התוכניות שלהם‬ ‫לשבוע הבא‪ ,‬אבל הם אינם עוצרים לבדוק היכן הם ביחס לאדם שרצו להיות‪ .‬לפעמים המרחק נוצר לאט כל כך עד שכמעט אי אפשר להרגיש‬ ‫בו‪ .‬אדם אינו קם בבוקר ומחליט להיות אבא שאינו מקשיב לילדים שלו‪ .‬הוא פשוט עסוק היום‪ ,‬וגם מחר‪ ,‬וגם בשבוע הבא‪ .‬הוא אינו מחליט‬ ‫שהזוגיות שלו תהיה טכנית‪ .‬הוא רק דוחה שוב ושוב את השיחה‪ .‬הוא אינו מחליט לוותר על עולם רוחני שהיה חשוב לו‪ .‬הוא רק מפספס פעם‬ ‫אחת‪ ,‬ואז עוד פעם‪ ,‬עד שיום אחד הוא מגלה שהוא נמצא במקום שמעולם לא התכוון להגיע אליו‪.‬‬ ‫לכן יש הבדל עצום בין השאלה "מה עשית"? לבין השאלה "איפה אתה?"‪" .‬מה עשית"? עוסקת באירוע‪" .‬איפה אתה"? יכולה לעסוק במסלול‪.‬‬ ‫אדם יכול לתקן פעולה אחת ועדיין לא לשאול לאן חייו הולכים‪ .‬הוא יכול להתנצל על צעקה לילד בלי לשאול מדוע הבית הפך בתקופה האחרונה‬ ‫למקום שבו הוא כל כך קצר רוח‪ .‬הוא יכול לתקן טעות בעבודה בלי לשאול כיצד הגיע למצב שבו הוא שוב ושוב חוצה גבולות שפעם היו ברורים‬ ‫לו‪.‬‬ ‫אין הכוונה כמובן שזהו פשוטו הבלעדי של "איכה"‪ .‬רש"י מפרש את השאלה כדרך להיכנס עם אדם בדברים ולא להבהילו‪ .‬אבל דווקא התמונה‬ ‫שהתורה מציירת‪ ,‬אדם שחטא‪ ,‬הסתתר‪ ,‬ונקרא לצאת באמצעות שאלה‪ ,‬מאפשרת לנו להתבונן במנגנון אנושי עמוק מאוד‪ :‬אחרי כישלון‪ ,‬הבעיה‬ ‫איננה תמיד שאיננו יודעים מה עשינו; לפעמים הבעיה היא שאיננו רוצים לעמוד במקום שבו נצטרך להסתכל על עצמנו‪.‬‬ ‫כאן הפסיכולוגיה המודרנית יכולה להוסיף הבחנה חשובה מאוד‪ .‬הפסיכולוגית ‪ ,June Tangney‬שחקרה במשך עשרות שנים רגשות מוסריים‪,‬‬ ‫מבחינה בין ‪ ,Guilt‬אשמה‪ ,‬לבין ‪ , Shame‬בושה‪ .‬בשפה היומיומית אנחנו משתמשים לעיתים בשתי המילים כאילו הן כמעט אותו דבר‪ ,‬אבל‬ ‫מבחינה פסיכולוגית ההבדל ביניהן יכול להיות דרמטי‪ .‬אשמה מתמקדת בדרך כלל בהתנהגות‪ :‬עשיתי דבר רע‪ .‬בושה נוטה להתמקד בעצמי‪ :‬אני‬ ‫רע‪.‬‬ ‫ההבדל נראה קטן‪ ,‬אבל התוצאות שלו יכולות להיות הפוכות‪ .‬כאשר אדם אומר "עשיתי משהו לא בסדר"‪ ,‬נשארת לפניו אפשרות ברורה יחסית‪:‬‬ ‫אפשר להודות‪ ,‬להתנצל‪ ,‬לתקן‪ ,‬לפצות ולנסות לפעול אחרת בפעם הבאה‪ .‬ההתנהגות הייתה רעה‪ ,‬אבל הזהות כולה לא הוכרעה על ידה‪ .‬כאשר‬ ‫אדם אומר לעצמו "אני אדם נורא"‪ ,‬הבעיה נעשית גדולה הרבה יותר‪ .‬קשה לתקן "אני"‪ .‬אפשר לתקן פעולה; הרבה יותר קשה לדעת מה לעשות‬ ‫עם זהות שנתפסת כולה כפגומה‪.‬‬ ‫‪ Tangney‬ועמיתיה מצאו במחקרים רבים שאנשים הנוטים לאשמה ממוקדת‪ -‬מעשה נוטים יותר לקבל אחריות‪ ,‬לגלות אמפתיה ולנסות לתקן‬ ‫את הפגיעה‪ ,‬בעוד שבושה ממוקדת‪ -‬עצמי קשורה יותר לרצון להסתתר‪ ,‬לברוח‪ ,‬להכחיש‪ ,‬להאשים אחרים ולעיתים אף להגיב בכעס‪ .‬זה נשמע‬ ‫פרדוקסלי‪ :‬היינו יכולים לחשוב ש ככל שאדם מרגיש גרוע יותר ביחס לעצמו‪ ,‬כך יהיה מוסרי יותר‪ .‬בפועל‪ ,‬כאשר התחושה נעשית "אני כולו רע"‪,‬‬ ‫היא עלולה להיות קשה כל כך עד שהנפש מתחילה לחפש דרך לברוח ממנה‪.‬‬ ‫פתאום ההסתתרות של אדם הראשון מקבלת עבורנו מראה אנושית מוכרת‪ .‬אין הכוונה לומר שהתורה מתארת כאן את המודל הפסיכולוגי של‬ ‫‪ ,Tangney‬אלא להשתמש במחקר כדי להבין תופעה שאנחנו מכירים היטב‪ :‬אחרי טעות‪ ,‬אדם עלול להיות עסוק כל כך בהגנה על עצמו מפני‬ ‫תחושת הבושה‪ ,‬עד שבמקום לקחת אחריות הוא מתחיל להסביר מדוע האחר אשם‪.‬‬ ‫זה קורה במשפחה כמעט מדי יום‪ .‬אב צועק על הילד בצורה מוגזמת‪ .‬כעבור כמה דקות הוא כבר יודע שהגזים‪ .‬הילד יושב פגוע בחדר‪ .‬עכשיו‬ ‫עומדות בפני האב שתי דרכים‪ .‬בדרך הראשונה הוא נכנס ואומר‪" :‬כעסתי בצדק על מה שעשית‪ ,‬אבל הדרך שבה דיברתי אליך הייתה לא נכונה‪.‬‬ ‫אני מצטער"‪ .‬בדרך השנייה הוא אומר לעצמו‪" :‬אם הילד היה מקשיב בפעם הראשונה‪ ,‬לא הייתי צריך לצעוק"‪ .‬המשפט השני מקל עליו בטווח‬ ‫הקצר‪ ,‬מפני שהוא מציל אותו מן הצורך להרגיש שטעה‪ .‬אבל המחיר הוא שהילד נשאר עם הפגיעה‪ ,‬והאב נשאר בלי תיקון‪.‬‬ ‫הדבר המעניין הוא שהודאה בטעות נראית לנו לעיתים כאיום על הערך העצמי‪ ,‬כאשר בפועל היא יכולה להגן עליו‪ .‬אם אני מסוגל לומר "עשיתי‬ ‫דבר לא נכון"‪ ,‬אני מניח שאני גדול יותר מן הפעולה הזאת‪ .‬דווקא מי שחייב להוכיח שכל פעולה שלו הייתה מוצדקת נעשה שבוי של הטעויות‬ ‫שלו‪ ,‬מפני שאסור לו להכיר בהן‪.‬‬ ‫אפשר לראות את אותו מנגנון גם בזוגיות‪ .‬אדם שכח אירוע שהיה חשוב מאוד לבת זוגו‪ .‬היא נפגעה‪ .‬במקום לומר "טעיתי‪ ,‬לא נתתי לזה את‬ ‫החשיבות שהייתי צריך לתת"‪ ,‬הוא מתחיל להסביר‪" :‬את יודעת כמה לחץ יש לי"‪" ,‬גם את שכחת דברים"‪" ,‬למה מכל דבר עושים סיפור?"‪ .‬ייתכן‬ ‫שכל העובדות שהוא מציג נכונות‪ ,‬אבל הן אינן עונות לשאלה‪ .‬הן משמשות מחבוא‪.‬‬ ‫לפעמים הסבר הוא מידע‪ ,‬ולפעמים הסבר הוא עץ שאנחנו מתחבאים מאחוריו‪ .‬ההבדל הוא האם ההסבר עוזר לנו להבין את המעשה כדי לתקן‬ ‫אותו‪ ,‬או עוזר לנו לא להרגיש אחראים עליו‪.‬‬ ‫המחקר של ‪ Tangney‬מחדד כאן נקודה נוספת‪ .‬בושה אינה בהכרח מובילה לענווה‪ .‬לעיתים היא מובילה דווקא לכעס‪ .‬כאשר אדם מרגיש‬ ‫שהעצמי שלו מאוים‪ ,‬הוא יכול להעביר את המוקד במהירות החוצה‪ :‬מי גרם לי להרגיש כך‪ ,‬מי חשף אותי‪ ,‬מי מבקר אותי‪ .‬לכן אדם שנתפס‬ ‫בטעות יכול לפעמים להיות האדם הכועס ביותר בחדר‪ .‬לא מפני שאינו מבין שטעה‪ ,‬אלא מפני שההכרה בטעות מאיימת עליו כל כך שהוא חייב‬ ‫להפוך את מי שמולו לאשם‪.‬‬ ‫אפשר לראות זאת אפילו אצל ילדים‪ .‬ילד שבר משהו ואמו שואלת מה קרה‪ .‬אם הוא חושש שהמשמעות של הודאה היא "אני ילד רע"‪ ,‬הוא עלול‬ ‫לשקר‪ ,‬להאשים את אחיו או לומר שהחפץ היה שבור קודם‪ .‬אם הבית יודע להבחין בין "עשית דבר לא נכון" לבין "אתה לא טוב"‪ ,‬קל יותר לילד‬ ‫לומר אמת‪ .‬גבולות אינם צריכים להיעלם‪ ,‬ולעיתים אפילו צריך להיות מחיר למעשה‪ ,‬אבל אפשר ליצור מרחב שבו אחריות אינה שווה למחיקת‬ ‫הערך העצמי‪.‬‬ ‫במובן הזה יש עומק עצום בפירוש רש"י‪ .‬הקב"ה אינו מוותר על הדין‪ .‬אדם הראשון עתיד לשמוע תוצאות קשות מאוד של מעשהו‪ .‬אבל לפני כן‬ ‫הוא נכנס עמו בדברים "שלא יהא נבהל להשיב"‪ .‬עצם האפשרות להשיב חשובה‪ .‬אדם מבוהל עסוק בהישרדות; אדם שמקבל פתח לדבר יכול‬ ‫אולי להגיע לאחריות‪.‬‬ ‫המהר"ל הוסיף שהמטרה היא אולי שיאמר "חטאתי" וישוב בתשובה‪ .‬יש כאן עיקרון חינוכי חשוב מאוד‪ :‬אם אנחנו רוצים שמישהו ייקח אחריות‪,‬‬ ‫לא תמיד הדרך הטובה ביותר היא להצמיד אותו מיד לקיר‪ .‬לפעמים ככל שאנחנו מגדילים את האיום‪ ,‬אנחנו מגדילים גם את הצורך שלו להתגונן‪.‬‬ ‫הוא מתחיל לשקר‪ ,‬להצדיק‪ ,‬להאשים ולהקטין את המעשה‪ ,‬לא בהכרח מפני שאינו יודע את האמת אלא מפני שאינו מרגיש שהוא מסוגל לעמוד‬ ‫בה‪.‬‬ ‫אין פירוש הדבר שאסור לדבר בתקיפות או להציב גבולות‪ .‬יש מעשים שדורשים תגובה ברורה‪ .‬אבל אפשר להיות ברורים בלי לסגור את הדלת‬ ‫בפני הודאה‪ .‬אפשר לומר לילד‪" :‬מה שעשית חמור‪ ,‬ואני רוצה שתספר לי בדיוק מה קרה"‪ ,‬במקום‪" :‬אני כבר יודע שאתה משקר‪ ,‬תמיד אי אפשר‬ ‫לסמוך עליך"‪ .‬במשפט הראשון יש דין וגם פתח‪ .‬במשפט השני האדם כבר קיבל זהות‪ ,‬ולכן נשאר לו בעיקר להתגונן ממנה‪.‬‬ ‫כאן מתחבר מושג פסיכולוגי נוסף‪ ,Self-Discrepancy Theory ,‬תאוריית הפערים בעצמי שפיתח הפסיכולוג ‪ .E. Tory Higgins‬במאמר יסוד‬ ‫שפרסם בשנת ‪ 1987‬בכתב העת ‪ ,Psychological Review‬הציע ‪ Higgins‬להבחין בין כמה ייצוגים של העצמי‪ ,‬ובהם ה־‪ ,Actual Self‬מי שאני‬ ‫תופס את עצמי בפועל; ה־‪ ,Ideal Self‬מי שהייתי רוצה להיות‪ ,‬התקוות והשאיפות שלי; וה־‪ ,Ought Self‬מי שאני חושב שאני צריך להיות‬ ‫בהתאם לחובות ולציפיות‪.‬‬ ‫הפערים בין הייצוגים האלה אינם רעיון פילוסופי בלבד‪ Higgins .‬הציע שסוגים שונים של פערים קשורים לסוגים שונים של מצוקה רגשית‪.‬‬ ‫כאשר אדם חווה פער בין מי שהוא בפועל לבין מי שהיה רוצה להיות‪ ,‬הוא עלול לחוות אכזבה‪ ,‬עצבות וחוסר סיפוק‪ .‬כאשר הפער קשור למי‬ ‫שהוא מרגיש שהוא חייב להיות‪ ,‬יכולים להתעורר רגשות מסוג אחר‪ ,‬הקשורים למתח ולאיום‪.‬‬ ‫אפשר לקחת מכאן כלי חשוב מאוד לחיים‪ .‬לעיתים "איכה" היא בדיוק הרגע שבו אדם מזהה פער‪ .‬אני אומר שמשפחה היא הדבר החשוב ביותר‬ ‫בחיי‪ ,‬אבל אם מישהו היה מסתכל ביומן שלי בחודש האחרון‪ ,‬האם הוא היה מגיע לאותה מסקנה? אני אומר שתפילה חשובה לי‪ ,‬אבל מה קורה‬ ‫בפועל? אני אומר שאני רוצה להיות אדם סבלני‪ ,‬אבל כיצד אני מדבר כאשר מישהו מפריע לי? אני אומר שיושר הוא ערך יסודי אצלי‪ ,‬אבל מה‬ ‫אני עושה כאשר האמת עולה לי כסף?‬ ‫השאלה הזאת אינה מיועדת כדי לשבור את האדם‪ .‬להפך‪ ,‬בלי פער אין תנועה‪ .‬אם אינני מסוגל לראות את המרחק בין המקום שבו אני נמצא‬ ‫לבין המקום שאליו אני רוצה להגיע‪ ,‬אין לי שום סיבה לשנות כיוון‪ .‬הבעיה מתחילה כאשר הפער אינו אומר לי "יש לי דרך לעשות"‪ ,‬אלא "אני‬ ‫מזויף‪ ,‬אין בי שום דבר אמיתי"‪.‬‬ ‫אדם יכול לגלות שהוא רחוק מן האבא שרצה להיות ולבחור בשתי תגובות‪ .‬הראשונה היא בושה משתקת‪" :‬אני אבא גרוע"‪ .‬השנייה היא אחריות‪:‬‬ ‫"בחודשים האחרונים אני חוזר הביתה בלי סבלנות‪ ,‬כמעט אינני מקשיב לילדים‪ ,‬וזה לא מתאים לאבא שאני רוצה להיות‪ .‬אני צריך לשנות משהו"‪.‬‬ ‫העובדות יכולות להיות זהות‪ .‬הפרשנות קובעת אם הפער יהפוך למחבוא או למפה‪.‬‬ ‫לכן "איכה" היא שאלה שצריך לשאול בזהירות‪ .‬אם משתמשים בה כדי להכות את עצמנו‪ ,‬היא הופכת לעוד כלי של בושה‪ .‬אם משתמשים בה כדי‬ ‫להתמצא‪ ,‬היא יכולה להיות תחילתה של דרך חדשה‪ .‬אדם שנוסע ומגלה שטעה בדרך אינו יושב ליד ההגה ואומר‪" :‬איזה נהג נורא אני"‪ .‬הוא‬ ‫בודק היכן הוא נמצא‪ ,‬היכן היעד‪ ,‬ומה המסלול מכאן לשם‪.‬‬ ‫אי אפשר לנווט בלי לדעת היכן נמצאים‪.‬‬ ‫יש אנשים שיודעים היטב לאן הם רוצים להגיע אבל מסרבים לדעת היכן הם נמצאים‪ .‬הם רוצים זוגיות טובה‪ ,‬אבל אינם מוכנים להודות שכבר‬ ‫חודשים אין בבית שיחה אמיתית‪ .‬הם רוצים קשר עם הילדים‪ ,‬אבל אינם מוכנים להכיר בכך שכל מפגש הפך לביקורת‪ .‬הם רוצים להיות אנשים‬ ‫ישרים‪ ,‬אבל אינם מוכנים לבדוק את הפינות שבהן הם מספרים לעצמם סיפורים נוחים‪ .‬היעד יפה‪ ,‬אבל המפה מזויפת‪.‬‬ ‫ויש גם מצב הפוך‪ .‬אנשים שיודעים היטב היכן הם נמצאים אבל שכחו שיש יעד‪ .‬הם מכירים כל חולשה וכל כישלון‪ ,‬מנתחים אותם שוב ושוב‪,‬‬ ‫אבל אינם מאמינים שאפשר לזוז‪ .‬אצלם "איכה" הפך מפה ללא דרך‪.‬‬ ‫התורה אינה נעצרת ב"איכה"‪ .‬כל פרשת התשובה שבתורה מלמדת שהכרת המקום נועדה לאפשר תנועה‪ .‬הרמב"ם במשנה תורה (הלכות תשובה‬ ‫ב‪ ,‬ב) מגדיר את התשובה כתהליך שבו החוטא עוזב את חטאו‪ ,‬מסיר אותו ממחשבתו‪ ,‬גומר בלבו שלא יעשהו עוד ומתנחם על שעבר‪ .‬ובהמשך‬ ‫הוא מדגיש גם את הווידוי בפה‪ .‬תשובה אינה מחיקת העבר וגם אינה התבוססות בו‪ .‬היא הפיכת ההכרה בעבר לכיוון חדש‪.‬‬ ‫כדי לעשות זאת אדם צריך להפסיק להתחבא‪.‬‬ ‫הפסיכולוגיה המודרנית משתמשת במושג נוסף שיכול להאיר את התופעה‪ ,Experiential Avoidance ,‬הימנעות מחוויות פנימיות‪Steven .‬‬ ‫‪ Hayes‬ועמיתיו תיארו כבר בשנות התשעים מצב שבו אדם מנסה להימנע‪ ,‬לדכא או לשלוט במחשבות‪ ,‬רגשות‪ ,‬זיכרונות ותחושות פנימיות‬ ‫שאינו רוצה לחוות‪ ,‬גם כאשר הניסיון להימנע מהם יוצר לאורך זמן מחיר גדול יותר‪.‬‬ ‫הנקודה איננה שכל הימנעות היא בעייתית‪ .‬אדם אינו חייב לעסוק בכל כאב בכל רגע‪ .‬לפעמים הסחת דעת זמנית היא בריאה ונחוצה‪ .‬הבעיה‬ ‫מתחילה כאשר חלק משמעותי מן החיים מאורגן סביב המשימה לא להרגיש משהו‪ .‬אדם עובד ללא הפסקה מפני שבשקט עולה תחושת ריקנות‪.‬‬ ‫הוא אינו מתקשר לאח יו מפני שהשיחה תחייב אותו לפגוש אשמה ישנה‪ .‬הוא אינו פותח את חשבון הבנק מפני שהוא מפחד לראות את המספרים‪.‬‬ ‫הוא אינו הולך לבדיקה רפואית מפני שהוא חושש מן התוצאה‪ .‬הוא אינו נכנס לבית הכנסת מפני שהוא מתבייש בכמה התרחק‪.‬‬ ‫בטווח הקצר ההימנעות עובדת‪ .‬מי שאינו פותח את החשבון אינו מרגיש את החרדה במשך כמה שעות‪ .‬מי שאינו מתקשר אינו צריך להתמודד‬ ‫עם המבוכה‪ .‬מי שממלא כל רגע ברעש אינו שומע את השאלה‪ .‬אבל המחיר הוא שהבעיה נשארת‪ ,‬ולעיתים גדלה‪.‬‬ ‫מחקרים מאוחרים יותר על ‪ , Psychological Inflexibility‬נוקשות פסיכולוגית הכוללת דפוסים של הימנעות מחוויה פנימית‪ ,‬מצאו קשר בינה‬ ‫לבין מגוון רחב של מצוקות נפשיות‪ .‬במחקר גדול שכלל מאות צעירים נמצאו רמות גבוהות יותר של נוקשות פסיכולוגית בקרב אנשים עם מגוון‬ ‫הפרעות דיכאון וחרדה בהשוואה למי שלא אובחנו בהן‪ .‬אין משמעו ת הדבר שהימנעות היא הסיבה היחידה למצבים האלה‪ ,‬אלא שהיא עשויה‬ ‫להיות מנגנון רחב שמקשה על האדם לפגוש מציאות פנימית לא נעימה ולהגיב אליה בגמישות‪.‬‬ ‫התמונה של אדם הראשון שמתחבא "בתוך עץ הגן" נעשית כאן כמעט אוניברסלית‪ .‬לכל דור יש עצים אחרים‪ .‬אצל אחד זה הטלפון‪ .‬אצל אחר‬ ‫העבודה‪ .‬אצל שלישי הומור‪ .‬אצל רביעי כעס‪ .‬אצל חמישי האשמת אחרים‪ .‬לפעמים אפילו עשייה טובה יכולה להפוך למחבוא כאשר אדם‬ ‫משתמש בה כדי לא לפגוש תחום אחר בחייו‪ .‬אפשר להיות עסוק מאוד ולא להיות נוכח בחיים של עצמך‪ .‬אפשר להיות מוקף אנשים ולהתחבא‪.‬‬ ‫אפשר לדבר בלי סוף ולהימנע בדיוק מן השיחה שצריך לקיים‪ .‬אפשר להסביר הכול ועדיין לא לומר את האמת‪ .‬ואפשר אפילו להתפלל בלי‬ ‫לשאול "איכה"‪.‬‬ ‫זו הסיבה שהשאלה הזאת רלוונטית לא רק לאחר חטא דרמטי‪ .‬כדאי לשאול אותה דווקא בתקופות רגילות‪ .‬היכן אני היום ביחס למה שהיה‬ ‫חשוב לי לפני חמש שנים? אילו דברים שהבטחתי לעצמי נדחקו הצדה בלי שקיבלתי החלטה לוותר עליהם? איפה אני נמצא ביחסים עם האנשים‬ ‫שאני אוהב? האם יש תחום שבו אני יודע כבר זמן רב שמשהו דורש שינוי‪ ,‬אבל אני מקווה שאם לא אסתכל עליו הוא יסתדר מעצמו?‬ ‫השאלות האלה אינן נעימות‪ ,‬אבל יש הבדל בין כאב שמוביל למקום לבין כאב שמשאיר אותנו במחבוא‪" .‬איכה" אינה צעקה שאומרת לאדם‬ ‫שהוא אבוד‪ .‬היא קריאה שמניחה שאפשר לצאת מן העצים‪.‬‬ ‫וזה מחזיר אותנו לרש"י‪ .‬הקב"ה יודע היכן אדם נמצא‪ ,‬ובכל זאת הוא אינו גורר אותו ממחבואו‪ .‬הוא פונה אליו בדברים‪ .‬יש כאן כבוד עמוק‬ ‫לאחריות האנושית‪ .‬אפשר לקרוא לאדם‪ ,‬אפשר לשאול אותו‪ ,‬אפשר להציב מולו אמת‪ ,‬אבל בסופו של דבר הוא צריך לצאת‪ .‬גם בחיים שלנו יש‬ ‫רגע שבו איש אינו יכול לעשות זאת במקומנו‪ .‬מטפל יכול לשאול‪ ,‬בן זוג יכול לשקף‪ ,‬חבר יכול להזהיר‪ ,‬ילד יכול לומר שכואב לו‪ ,‬רופא יכול‬ ‫להציג נתונים‪ ,‬רב יכול לעורר‪ ,‬אבל יש נקודה שבה האדם עצמו צריך להפסיק להסביר ולומר‪ :‬כאן אני נמצא‪ .‬לא איפה הייתי אמור להיות‪ .‬לא‬ ‫איפה אני רוצה שאחרים יחשבו שאני נמצא‪ .‬לא איפה אהיה בעוד שנה אם הכול יסתדר‪ .‬איפה אני עכשיו‪.‬‬ ‫יש כוח עצום בתשובה מדויקת לשאלה הזאת‪ .‬אדם יכול לומר‪ :‬הקשר שלי עם הילד שלי התרחק‪ ,‬ואני רוצה לתקן אותו‪ .‬אני מוציא יותר כסף‬ ‫ממה שאני יכול להרשות לעצמי‪ ,‬ואני צריך להתמודד עם זה‪ .‬אני כועס כבר חודשים על אדם מסוים והכעס מנהל אותי‪ .‬אני מתפלל מתוך הרגל‬ ‫וכמעט אינני נוכח‪ .‬אני עובד יותר מדי‪ ,‬והמשפחה משלמת את המחיר‪ .‬אני יודע שאני צריך לבקש סליחה ולא עושה זאת‪ .‬אף אחד מן המשפטים‬ ‫האלה אינו פתרון‪ .‬אבל כל אחד מהם הוא יציאה מאחורי העץ‪ .‬ומכאן אפשר להתחיל ללכת‪.‬‬ ‫אולי זו אחת הסיבות שהשאלה הראשונה לאדם אחרי החטא אינה "מדוע עשית זאת"? אלא "איכה"‪ .‬לפני שניתן לבנות דרך חזרה‪ ,‬צריך לדעת‬ ‫מאין חוזרים‪ .‬לפני תיקון צריך מפגש‪ .‬לפני וידוי צריך להפסיק להתחבא‪ .‬ולפני שאדם משנה את חייו‪ ,‬הוא צריך להסכים לראות אותם כפי שהם‬ ‫עכשיו‪ .‬אנחנו משקיעים הרבה מאוד אנרגיה בשאלה לאן אנחנו רוצים להגיע‪ .‬אנחנו קובעים מטרות‪ ,‬מקבלים החלטות‪ ,‬בונים תוכניות ומדמיינים‬ ‫גרסה טובה יותר של עצמנו‪ .‬כל זה חשוב‪ .‬אבל שום תוכנת ניווט אינה יכולה לבנות מסלול בלי נקודת מוצא‪.‬‬ ‫"איכה" אינה שאלה של מי שאינו יודע היכן האדם נמצא‪ .‬היא שאלה המופנית אל אדם שאולי הפסיק לרצות לדעת בעצמו היכן הוא נמצא‪ .‬הקב"ה‬ ‫אינו זקוק לתשובה כדי לאתר את אדם הראשון; אדם הראשון זקוק לתשובה כדי להתחיל לאתר את עצמו‪.‬‬ ‫ולכן אולי השאלה הזאת צריכה ללוות אדם לא רק אחרי שנפל‪ ,‬אלא דווקא לפני שהמרחק נעשה גדול‪ .‬בתוך המרוץ‪ ,‬בתוך ההצלחות‪ ,‬בתוך‬ ‫השגרה ובתוך כל ההסברים המשכנעים‪ ,‬לעצור לפעמים ולבדוק בכנות‪ :‬האם המקום שבו אני נמצא היום הוא המקום שאליו רציתי ללכת?‬ ‫אם התשובה היא כן‪ ,‬יש על מה להודות‪ .‬אם התשובה היא לא‪ ,‬אין צורך לברוח ואין צורך למחוק את עצמנו‪ .‬צריך דבר אחד קשה ופשוט הרבה‬ ‫יותר‪ :‬להפסיק להתחבא‪ ,‬לזהות את המקום‪ ,‬לקחת אחריות על הצעד הבא ולהתחיל לנוע‪.‬‬ ‫כי לפעמים המרחק הגדול ביותר בחייו של אדם אינו המרחק שבין המקום שבו הוא נמצא לבין המקום שבו הוא רוצה להיות‪ .‬המרחק המסוכן‬ ‫באמת הוא המרחק שבין המקום שבו הוא נמצא לבין המקום שבו הוא מוכן להודות שהוא נמצא‪ .‬וברגע שהמרחק הזה נסגר‪ ,‬השאלה "איכה"‬ ‫מפסיקה להיות שאלה מאיימת והופכת לנקודת ההתחלה של הדרך הביתה‪.‬‬