תמצית הש"ס גפ"ת · Tamtzis Hashas Gemura Tosfos — שמיני עצרת - שמחת תורה (2026-09-28)

גליון | 146חולין קכ"ו .עד בכורות י"ד | :תשרי ה'תשפ''ז
עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו פרה ורבה אלא נוצר קכ"ו .מתי הבית טמא כשיש באיסקופתו כלב מת
מעצמו מהאדמה כאשפה המשרצת תולעים ,מטמא אע"פ ובתוכו בשר המת -כלב שאכל בשר מת ,ומת הכלב
אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש ,שבתי בבית ד' כל ימי חיי לחזות
שאינו פרה ורבה ,דכתיב "בשרץ" .לת"ק הנוגע בבשר (- (דאם הכלב חי אפילו אם הוא נכנס לבית הבית טהור ,דטומאה
בנועם ד' ולבקר בהיכלו (תהילים כז) .אחד המקומות בהם אנו יכולים
'לחזות בנועם השם' הוא ע"י לימוד התורה עליה נאמר (שם יט) חציו שכבר נוצר) טמא ,והנוגע באדמה שכנגדו טהור ,ולרבי בלועה אינה מטמאה) ,והוא מוטל על איסקופת הבית
"תורת ד' תמימה משיבת נפש ...פקודי ד' ישרים משמחי לב... יהודה אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא ,היכא וצווארו לפנים ,לרבי מאיר אם יש בצווארו רוחב טפח
הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים" .אלא שבכדי שהשריץ על פני כולו -שנעשה בשר מצד אחד מראשו עד רגליו,
לחוש תחושות עמוקות ומענגות אלו ,צריך לדעת במה המדובר, (דבפחות מזה אינו נחשב אהל) ,הבית טמא אע"פ שאין שם חלל
וכיצד מגיעים לכך.
דהוא נחשב שרץ ,וי"א שגם לת"ק טמא רק בהשריץ על פני טפח ,מפני שהצד העליון מאהיל על הטומאה ,וכיון שרחבו טפח
ישנם הרבה דוגמאות לחיבור רגשי ושכלי ללימוד התורה ,ועל ידם כולו. הטומאה עוברת לבית דרך פיו( ,וכתבו התוס' (ד"ה אם וד"ה אנן)
האדם מגיע לדביקות אמיתית בקב"ה לחזות בנועם ד' ,קוב"ה דר"מ לשיטתו דס"ל חוקקין להשלים) .ורבי יוסי אמר שרק
ואורייתא וישראל חד הוא .ונביא כאן 7דוגמאות:
קכ"ז .מיני הצב הטמאים -כתיב "והצב למינהו" והיינו
אם הטומאה כנגד המשקוף ולפנים הבית טמא ,והגמ'
א' הנאה מגוף הלימוד .לחזק בקרבנו את ההבנה שהתורה היא דבר ערוד (-הבא מצב ונחש וכדלהלן) ונפילים (-שרץ מין צב)
מבארת שרבי יוסי מצריך גם שיהיה בצוואר חלל טפח
מענין ומרתק ,ולא ללמוד רק לשם קיום מצות תלמוד תורה .כפי וסלמנדרא (-שרץ הנוצר מאש של עצי הדס ע"י כשפים ,והסך
שאנחנו לא חושבים שמצוות עונג שבת משמעותה היא לאכול ולא מספיק שהצוואר עצמו יהיה טפח ,ובכהאי גוונא הבית
מדמו אין האור שולט בו ,וקים ליה לר"ע שהוא ממין הצב) .ור"ע טמא אע"פ שהטומאה בחוץ ,מפני שהטומאה נמשכת לבית דרך
דברים לא טעימים ,כך לימוד התורה עליו כתב האגלי טל ש'עיקר
מצות תלמוד תורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו' ,צריך להיות
היה אומר על פסוק זה "מה רבו מעשיך ד' " שיש שחיות הצוואר .ולרבי אלעזר אם הפה לכיוון פנים הבית טהור
מתוך מתיקות ותענוג. דווקא בים ויש שדווקא ביבשה ,ויש שחיות דווקא באש
שאין דרך המאכל לצאת דרך הפה אלא דרך אחוריו ,ואם הפה
ב' ללמוד מתוך איכפתיות ולא באדישות ,וכדברי הגמרא (קידושין ל): (-סלמנדרא) ,ויש שדווקא באויר.
'אפילו האב ובנו ,הרב ותלמידו ,שעוסקין בתורה בשער אחד ,נעשים
לכיוון חוץ הבית טמא .ולרבי יהודה בן בתירא בכל
אויבים זה את זה' ,והיינו שכאשר החברותא חושב אחרת או שיש ספק גוונא הבית טמא – ופליג אכולהו ,ואין נ"מ אם פיו לפנים או כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה ,דכתיב "האזינו
בהבנת הדברים ,לא להיות אדיש ולחשוב מה נ"מ אם כך או כך ,אלא לחוץ ,אם הטומאה כנגד המשקוף ולפנים או לחוץ ,ואם יש בצווארו כל יושבי חלד" -יושבי הארץ שהוא מקום מיושב לחולדות.
להיות אכפתי לדברים ,וללחום מלחמתה של תורה ,אם בצורה סוערת טפח או לא ,ואף בפיו לפנים טמא אע"פ שאין סופו לצאת משם,
כדברי הגמרא הנ"ל ,או בצורה נעימה וכדברי הגמרא (סנהדרין כד ).נועם דקסבר אף בדרך כניסתה היא מוציאה טומאתה ,אי נמי פעמים ביברי שמהעיר נרש אינם שרצי הארץ (והאוכלם אינו לוקנ
אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה ,חובלים משום שרץ הארץ .תוס' (ד"ה הני) בשם רש"י .ולתוס' גורסים 'ביברי שהוא מקיא.
אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה" .ופירש רש"י, ונרש' ,דגם ביברי הוא שם מקום) ,וכל בני העיר יהיו בנדוי לפי
מחבלים -בלשון עז וחימה מקשין זה לזה ,ובני ארץ ישראל נוחים יחד קכ"ו :שיטת ר"ש שמאהיל אינו בכלל נוגע ,כדמצינו שכולם רשעים ,ולא רצו לשמוע את דבר השם ,והם גנבים.
ומעיינים יחד ומתקן זה את דברי זה והשמועה יוצאה לאור. דס"ל שמלא תרווד רקב מטמא במשא ובאהל ואינו
ג' אתגר -לראות בנדון או בקושיא אתגר שיש לנו רצון לעמוד על רב הונא בר תורתא ראה נחש כרוך על הצב כל הזמן ונזקק
מטמא במגע שאין נוגע בכולן .עוד אמר רבי שמעון שעצם
הדברים ,כמו להבדיל אדם שאוהב לפתור תשבצים או חידות. לו ויצא מהם ערוד והיה נושך בני אדם וממיתם כדאמרינן (ברכות
ד' סקרנות לפני הלימוד ובמהלך הלימוד .הקב"ה הטביע באדם כשעורה מטמאה במגע ובמשא ולא באהל (-הלכה למשה ל"ג) בערוד דרבי חנינא בן דוסא ,ואף שכל שאין תשמישם
הרגשה של חסר בכדי שהוא ירצה לדאוג לצרכיו ,כמו הרגשת הרעב מסיני .רש"י .ולתוס' (ד"ה עצם) זה דאורייתא ,ורק מה שהנזיר מגלח
ועיבורם שוה (ששניהם משמשים פנים כנגד פנים כאדם או
בכדי שידע שהוא צריך לאכול וירצה לאכול ,הרגשת הצמא כדי שידע עליו זה הלכה) ,וגולל (-דף הניתן על המת) ודופק (-דף הניתן
שהוא צריך לשתות וירצה לשתות ,והרגשת העייפות בכדי שידע שניהם פנים כנגד עורף כבהמה ,וימי עיבורם שוה) ,אין מתעברים
בצידי המת) מטמאים במגע ובאהל ולא במשא נמי הלכה,
שהוא צריך לישון וירצה לישון ,והרגשת חסר נוספת הקיימת באדם ואין מניקים זה מזה ,וימי עיבורו של נחש שבע שנים ואילו ועל
אבל שאר טומאות הפורשות מן המת מטמאים בין במגע בין במשא
היא הרגשת הסקרנות ,לדעת דברים חדשים ,וזו המשיכה לקרוא וכל מיני שרצים עיבורם ששה חודשים ,היה זה נס לצורך בין באהל.
עיתונים וכו' ,ועל האדם לנתב צמאון זה לדברי תורה ,ולגשת ללימוד פורענות ברשעים.
מתוך תחושת חסר.
טומאת שרצים
ה' צער בקושיא או באי הבנה .ידועים הסיפורים על גדולי ישראל שהיו
תפוסים חזק בקושיא ,ועלינו לחזק בקרבנו את התחושה הזו ,וגם כאשר מה נחשב חיבור לטומאה ביצת השרץ שייך בה טומאה ,דכתיב "הטמאים" לרבות
אנו יודעים שהגמרא או הראשונים מתרצים את הקושיא ,זה לא מונע
מאיתנו את הרגשת הכאב והקושי כאשר אנו אוחזים בקושיא.
אבר ובשר מדולדלים בבהמה -שנתלש מבהמה קכ"ז: ביצת השרץ וקולית השרץ (-ה' יתירא נדרשת לכמה דרשות,
ו' שמחה בתירוץ או בהבנה .כהמשך לקושי בקושיא אנו יכולים ג"כ לאסור צירן ורוטבן (לעיל קי"ב) ,ולעורותיהן כבשרם (קכ"ב ,):ולביצת אבר והיינו בשר גידים ועצמות ,או בשר לבדו ,ועדיין הן מעורים בה
להרגיש את השמחה בישוב הקושיא. השרץ) ,אמנם דווקא ביצה המרוקמת מטמאה ,דכתיב במקצת( ,אבר מן החי מטמא אדם וכלים כנבילה ,ובשר מן החי שאינו
ז' התפעלות מהחכמה שבדברים .חכמת התורה היא חכמה עצומה "הטמאים לכם בכל השרץ" – מה שרץ שריקם אף ביצת אבר טהור ,כדילפינן לקמן קכ"ח ,):אם הם מעלים ארוכה אינם
ונפלאה עד מאד ,הרבה מעבר לשאר החכמות ,וניתן וצריך להרגיש השרץ שריקמה .וכתבו התוס' (ד"ה יכול) דהא דפשיטא לן (לעיל מטמאים לא טומאת נבילה ולא טומאת אוכלין ,ואם
התפעלות מהיופי ומהעוצמה של חכמת התורה. ס"ד ).שביצת השרץ שריקמה ואכלה לוקה משום "השרץ השורץ על אינם מעלים ארוכה והם מעורים כחוט השערה ,מטמאים
הדברים הנ"ל אף שההרגשה החזקה בדברים זה דרגות גבוהות ,מ"מ הארץ" ,היינו משום שזה פשיטא דאיקרי שרץ ,אבל צב ועכבר לא
טומאת אוכלים בעודם מחוברים אם חשב להאכילם לעכו"ם,
בסיס של הדברים הוא דבר השוה לכל נפש ,וכאשר האדם חווה מעט איקרי אי לאו קרא דהכא .אי נמי מהכא קים לן התם שלוקה לענין
והיינו שאם נטמאו משרץ מטמאים אחרים ,אבל טומאת עצמם אין
מהחוויות האלו הדבר מחבר אותו חזק יותר לתורה ובמשך הזמן הוא אכילה .ואינה מטמאה אלא בניקבה כחוט השערה אע"פ
בהם עד שיתלשו לגמרי ,וצריכים הכשר לבוא פעם אחת במים
חווה את הדברים בצורה חזקה יותר ויותר ,עד כדי שהחוויות שלו
בלימוד התורה ממלאים אותו בשמחה ,והוא לא מרגיש צורך בשאר שלא נגע ,דכתיב "הנוגע יטמא" דבעינן שיכול ליגע ,ושומר לאחר שנדלדלו ,ואז מקבלים טומאה לעולם( ,ואין לומר שסופם
ההנאות שהעולם הזה מציע שהם נראות לו קטנות וקלושות לעומת מוציא טומאה ,ואם יכניס שער ראשו וזקנו באותו נקב הרי נגע וטמא ,לטמא טומאה חמורה ,דאינו מטמא משום אבר מן החי עד שימות,
העונג האמיתי של עמל התורה. שהשיער המחובר הרי הוא כבשר ,בין שער טהור הנוגע בטומאה ,בין ושמא ישחטנה ואין מיתה עושה ניפול) ,ואינם מטמאים טומאת
שער טמא שנגע בו הטהור טמא.
אחד הדרכים להגיע לזה הוא ע"י הפסקות קצרות ,בין נדון לדין ,בין אבר מן החי שמטמא אדם וכלים כנבילה דכתיב לגבי שרצים
שאלה לתשובה ,לתת לעצמינו לחוות את הדברים ורק אח"כ להמשיך שאבר מן החי שלהם ג"כ מטמא "וכי יפול מנבלתם עליו" וכתיב טומאת עכבר-
הלאה ,לעשות ענין מכל דבר בפני עצמו ,אפילו בתחילה בצורה חיצונית, "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע" ,חד לאבר מן החי בשרצים ,וחד
ובמשך הזמן נתחבר בס"ד לדברים בחיבור פנימי עמוק. עכבר היבשה מטמא אף אם ירד לים ,דכתיב "השורץ"
לאבר מן הבהמה ,דאינו קרוי נבילה עד שיפול לגמרי .רש"י.
ולתוס' (ד"ה דרחמנא) לומדים מדכתיב "כי יפול מהם במותם"
כל מקום ששורץ.
עכבר שבים (-דג הדומה לעכבר ושמו עכבר) אינו מטמא,
ואמרינן (לעיל ע"ד ).שמיתה עושה ניפול ,וממילא שמעינן דקודם
מיתה אינה עושה ניפול.
דכתיב "על הארץ" (וקמ"ל דלא אמרינן שכל ששמו
עכבר יטמא) ,והא דדרשינן מ"על הארץ" שספק טומאה ואם מתה הבהמה ,הבשר המדולדל צריך הכשר ,והאבר
צפה (-שרץ מת שצף על המים ,ויש ספק אם נגע) ,טהור אף המדולדל לר"מ מטמא משום אבר מן החי ,ואינו מטמא
משום אבר של נבילה ,ורבי שמעון מטהר. ברשות היחיד ,תרי "על הארץ" כתיבי.
ולרב אשי לכו"ע יש יד להכשר ובהמה נעשית יד לאבר ,אי נמי אוחז הגמרא (קכ"ט ).שואלת על רבי שמעון דממה נפשך אי
בקטן ואין גדול עולה עימו הרי הוא כמוהו ,ומיירי שניתז הדם על האבר מיתה עושה ניפול והרי נתנבל עימה יטמא משום אבר מן החי,
כידוע ישנן כמה יוזמות של גמ''ח חברים המבוססים על הפקדות הורים,
ולא נתקנח ,ונחלקו אם השחיטה מכשרת כדס"ל לר"ש לעיל (ל"ו), ואי אין מיתה עושה ניפול יטמא משום אבר מן הנבילה. כאשר המפקידים זכאים שילוו לבניהם בבא העת.
וכיון שהשחיטה אינה מועילה לאבר להתירו באכילה אינה מכשרת, הגמרא מתרצת שר"ש קאי ארישא (שלא מתה) ,ואמר רבי
(ואע"פ שהיא מועילה לטהרו מידי נבילה ,טעם הכשר שחיטה אינו אלא והדברים ידועים שאין בזה איסור ריבית משום הלויני ואלוך ,וכן ל''ה כאומר
יוחנן שטעמו של ר"ש הוא מדכתיב "אשר יאכל" דווקא לו הלויני ואלווה את בנך שגם זה אסור ,שכן כאן הוי כאומר המפקיד הלווה
בגלל שהשחיטה מתירה באכילה) ,או שהדם מכשיר והרי הוכשר.
אוכל שיכולים להאכילו לאחרים -לעכו"ם נחשב אוכל לענין את בני כדי שאלווה לבנך ,דכיון שאין כל יחס של הלוואה בין המבטיחים
אין שייך בזה כל איסור ,דלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלווה למלוה.
טומאת אוכלין בפירות יבשים- טומאת אוכלין ,ואבר מן החי אסור אף לעכו"ם.
רבי זירא (קכ"ט ):שואל אולי טעמו של ר"ש לטהר הוא כיון אלא שעדיין צריך זהירות בזה ,שהרי החברים נדרשים להפקיד כספים
לשמואל תאנים שצמקו באיביהן מטמאים טומאת אוכלין, בגמ''ח בכדי שיהיו זכאים שהגמ''ח ילווה לילדיהם ,נמצא א''כ שהגמ''ח
והתולש מהם בשבת חייב חטאת אם לא יבשו עוקציהם ,דלענין
שהוא מעורה בבעלי חיים שאין טומאה נוהגת בהם ,וכדמצינו אומר הלויני ואלווה את בנך ,וזה ודאי אסור שהרי הגמ''ח מהנה את מלוהו
שבת הם נחשבים מחוברים .וכן מבואר מדתני במתני' שאברים שרבי יהודה מטהר יחור של תאנה שנתלש והוא מעורה ע''י הלוואה לבנו של המלוה.
המדולדלים אין בהם דין אבר מן החי דמחוברים הם ,ואפ"ה הם
בקליפה ,כיון שהוא מעורה( ,וחכמים אומרים שרק אם אינו והנה שמענו בשם כמה ממורי ההוראה שהציעו לפתור בעיה זו בכך
נחשבים כתלושים לענין שהם מטמאים טומאת אוכלין. יכול לחיות הוא טהור) .ואמר רבי אסי שהילפותא הנ"ל היא שקובעים שכספי ההפקדות אינם במעמד הלוואה בגמ''ח אלא פקדון
הטעם של ר"ש למה דם הבהמה אינו מכשיר (כדלהלן), בגמ''ח ,ושייכים למפקידים כך שההלוואות הניתנות מכספים אלו לא
בברייתא איתא שירקות שצמקו באיביהן כגון כרוב או ניתנות מהגמ''ח אלא מהמפקידים ,והגמ''ח אינו אלא מתווך ומתפעל את
והגמ' דוחה ששם רבה ורבי יוחנן ביארו באופנים אחרים. ההלוואות ופרעונן ,ונמצא שהגמ''ח אומר לכל חבר תלווה לבנים של
דלעת שכשהם יבשים הם כעץ בעלמא ואינם ראויים לאכילה ,אינם
מטמאים טומאת אוכלין שהרי אינם אוכל ,ואם קצצם ע"מ ולכן מבארת הגמ' שר"ש חולק וסובר שאם מתה הבהמה אחרים דרכי ואני אדאג שאחרים ילוו לבנך .והגמ''ח מודיע מראש שאינו
הבשר טהור אף אם הוכשר ע"י מים ,דכתיב "אשר יאכל" אחראי כלל על הכספים אלא בפשיעה ,והוא ע''פ המבואר ברמ''א ריש סי'
לייבשם מטמאים טומאת אוכלים ,אבל אם ייבשם אינן קעו דכל שגם אחריות גניבה ואבידה על הנותן אין זו ההלוואה אלא
מטמאים טומאת אוכלין ,דעץ בעלמא הם. דבעינן שיכולים להאכילו לאחרים. הפקדה ,ומקורו בתה''ד סי' שב.
ואם נשחטה הבהמה שאין השחיטה מתירה את המדולדל לא הגמרא אומרת שאין לדייק מהברייתא כשמואל שדווקא ואף שהגר''א פליג ואוסר אף בלא אחריות כלל ,והכי ס''ל למחבר קעז ו,
היינו רק עד כמה שיש למקבל הנאה מהכספים המולווים אצלו אבל אם
לישראל ולא לבני נח ,לר"מ דם הבהמה מכשיר ,ולר"ש אינו כרוב ודלעת שייבשם אינם מטמאים כיון דלאו בני אכילה אין לו כל הנאה גם הגר''א מודה בזה כמבואר ברמ''א ריש סי' קעז ובגר''א
נינהו ,אבל שאר פירות מטמאים ,אע"פ שייבשם בלא מכשיר. שם [אם כי שם שהריבית אינה קצובה מותר גם באחריות מקבל וכאן דוקא שקצובה
עוקציהם ,די"ל שייבשם הם ועוקציהם שאף לענין שבת הם ו' שיטות בביאור מחלוקתם: באחריות נותן ,מ''מ דון מינה ואוקי באתרה דדוקא כשיש הנאה].
נחשבים תלושים ,וקמ"ל שאף בקצצם לחים ע"מ לייבשם הן אמנם היו שטענו שהגמ''ח נהנה משהות הכספים אצלו שבכך ניתנת לו
לרבה שניהם סוברים שיש יד להכשר ,ונחלקו אם בהמה כולה שליטה על סידור ההלוואות למי שהבטיח לו ,מ'''מ אי משום הא לא איריא,
מטמאים אע"פ שאינם עומדים למאכל.
נעשית יד לאבר אחד להכשירו .וכתבו התוס' (ד"ה ומר) שרבה יכול דאף דכ' הגר''א (קסח סק''ס) דבעי' שלא יהיה לו הנאה כלל וכלל מסתברא
לסבור שלר"ש שחיטה מכשרת ולא דם ,וה"ק אין בהמה נעשית יד לאבר ענף שנתלש מהאילן ,פירותיו כתלושים לכל דבריהם אפי' שלא אסר הגר''א אלא הנאה המהווה שימוש בכספים כגון להתלמד או
כשהם לחים. הא אם נעשית יד לאבר היה מוכשר משחיטת בהמה אע"פ שהוא אסור להתנאות בהם (וכמש''כ עצי לבונה קעז על הש''ך סק''ד) אבל כאן מטרת
באכילה מדרבנן ,וכן סוברים כל האמוראים דלהלן ,מלבד ר' אחא דאמר הגמ''ח היא ההלוואות לחברים ואין לגמ''ח שימוש בהם בהיותם אצלו,
בנתקנח הדם בין סימן לסימן קמיפלגי ,שלדבריו הדם מכשיר ,וצ"ל דרב אלא בהוצאתם בשם המפקידים ,ואף שיש הנאה משהות הכספים בגמ''ח
יד לטומאה בשני חצאים שרק אחד ראוי אחא לא שמיע ליה ברייתא דלעיל (ל"ו ).דשמעינן מיניה דלר"ש שחיטה מפני השליטה הניתנת בזה לגמ''ח לתפעל את ההלוואות כאמור ,מ''מ
לקבל טומאה הנאה כזו שאיננה הנאת שימוש י''ל דאין טעם שמחמתה ייחשבו הכספים
מכשרת ולא דם ,ואילו שאר האמוראים ידעו ברייתא זו( .ורבה בבעלות הגמ''ח ,ומודה בה הגר''א .וכן מוכח להדיא מהתרומות המובא
קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב שהיא כתלושה מסתפק (קכ"ח ).לר"מ דס"ל בהמה נעשית יד לאבר בשחיטה לענין קכ"ח. בב"י קסח ובש''ך שם סקס''ט ולא פליג הגר''א.
הכשר ,האם בהמה בחייה היא יד לאבר שהוכשר במים לאחר ברם על אף שהדברים נכונים לכשעצמם להלכה ולמעשה ,מ''מ לא מובן
ומקבלת טומאה כשאר אוכלין ,ואם היתה טמאה היא נשארת בטומאתה,
דלדולו ,שהאבר מקבל טומאה ,האם כשנגעה טומאה בבהמה היא כלל כיצד אפשר להעמיד היתר זה במציאות של ימינו אשר בד''כ אין
מעבירה את הטומאה לאבר מדין יד אע"פ שהבהמה לא מקבלת טומאה ,וגדלה ויצאה נופה מחוץ לעציץ ונוטה על הארץ ויונק מריח הארץ
הכספים מופקדים בכספת הגמ''ח דנימא שאינם של הגמ''ח אלא של
כמו שעצם שעליה בשר מעבירה טומאה לבשר אע"פ שעצם בלי בשר דרך האויר והוי כמחובר ,לת"ק כולה טהורה מפני שהיא חוזרת ויונקת המפקידים ,אלא הכספים מופקדים בחשבון הבנק של הגמ''ח ,והבנק הלא
לא מקבלת טומאה ,או לא דכיון דבעלי חיים לא מקבלים טומאה ,הם מהנוף הנוטה מחוץ לעציץ( ,ואף שאילן שבארץ ונופו נוטה לחוץ לארץ מוציאם לצורך עצמו ,באופן שחברי הגמ''ח מפקידים בבנק לזכות הגמ''ח,
לא נעשים יד .והקשו התוס' (ד"ה בהמה) שהרי כל יד לא מקבלת טומאה בתר עיקרו אזלינן (גיטין כ"ב ,).התם מרובה יניקתו במקום העיקר ,אבל וזה מחייב את הבנק לגמ''ח ובזה הגמ''ח מחוייב למפקידים בהמתנת זמן,
ומ"מ היא מעבירה טומאה ,ותירצו דשאר ידות אינם מקבלות טומאה בעציץ אין יניקת השורשים בעיקרו מרובה ,וממילא אין הנוף יונק מן א''כ על כרחך אינה אלא הלוואה דלא שייכא שמירה על ממון שאינו בעין.
משום שאינם אוכל ,אבל בעלי חיים אף אם הם אוכל כגון פן פקועה יש העציץ .תוד"ה קישות) .ולר"ש הקישות שבפנים טמאה ומה ואף שאינה ממש הלוואה שהרי לא ניתנו הכספים לגמ''ח ,מ''מ הגמ''ח
שיצא לחוץ טהור( .ואף שבעציץ נקוב אמרינן (שבת צ"ה ):דלר"ש מ"ד (לעיל ע"ה ).שאינם מקבלים טומאה). חייב מדין ערב שלוף דוץ ,שהרי הוא כלווה ,ואף דאי''ש כלפי גמ''ח הא
הוי כמחובר לענין הכשר זרעים ,ומסתמא הוא הדין לענין טומאה ,התם דאמרו בב''ב קעג :בההיא הנאה דקסמיך עליה ,מ''מ בסוגיא שם מבו' שלא
לאביי אין טעמם משום יד ,דלכו"ע אין בהמה נעשית יד לאבר אחד, הוצרכו לכך אלא בערב שאינו קבלן דלא חשיב כאילו קיבל אבל ערב שלוף
ע"י הנקב הכל נחשב מחובר ,אבל הכא מה שבפנים לא נחשב מחובר ע"י
מה שיוצא לחוץ .תוד"ה אלא) .ואביי מסתפק אם לר"ש הקישות אבל אלא נחלקו אם כשאוחז בקטן ואין הגדול עולה עמו דוץ ודאי חשיב כאילו קיבל [אמנם עי' רע''ק ב''מ ע :דמצדד דאינו אלא מדרבנן,
לדבר כשאוחז בגדול הקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו והכל נחשב ואכמ''ל] .וביותר שבכאן הבנק חייב לגמ''ח מכח הפקדת החבר ,א''כ הפסד
שבחוץ נעשית יד לקישות שבפנים להביא לה טומאה .תיקו. החבר משתרש לגמ''ח.
אחד ,וכן סובר רבי יוחנן ,וכדמצינו שרבי יוחנן הקשה איך
המשתחוה לחצי דלעת ,אסורה בהנאה משום עבודה זרה ,ולר"ש יתכן שלר"מ אם אוחז בקטן ואין הגדול עולה עימו הרי הוא
אמנם אכתי יוכל הגמ''ח לקבוע שההלוואות הניתנות הם בשם המפקידים,
איסורי הנאה אין מטמאים טומאת אוכלין דבעינן אוכל שאתה יכול להאכילו היינו שבמתן ההלוואות הגמ''ח פורע למפקידים [לכאו' מדין עבד כנעני ,מיהו
כמוהו ,והרי ר"מ אמר שאוכל תרומה שנפרס ומעורה יל''ד טובא אי שייך דין ע''כ בגמ''ח ,ועכ''פ למאן דתלי דין ע''כ בשליחות ודאי אי''ש
לאחרים .ואף שעבודה זרה מטמאה כשרץ ,ולר"ע כנדה ,היינו מדרבנן .ורבי כן בגמ''ח ,א''כ איך נפרעו המפקידים .י''ל שהגמ''ח מוציא את הכספים בהוראת
במקצת ,אינו מעביר טומאה (באותה רמת טומאה ,ולטומאה
ירמיה מסתפק אם המחצית האסורה נעשית יד לחברתה פחותה שלישי אינו עושה רביעי בתרומה ,ודין זה נאמר לגבי טבול יום)
המפקיד על דעת שבזה יפטרנו המפקיד מחובו ,ומדין ערב מחוייב המפקיד לפטור
שאם נגעה בשרץ היא מעבירה טומאה דאורייתא לחצי שראוי לקבל טומאה את הגמ''ח כמסוכם ,והלווה חייב למפקיד מדין משתרשי ליה ,שהפסד המפקיד את
אם אוחז בקטן ואין הגדול עולה עימו ,בין בטבול יום בין חוב הגמ''ח אליו השתרש אצל הלווה] ,מ''מ עד שהכספים יוצאים להלוואות
לעשותו ראשון כאילו נגע אותו חצי עצמו בטומאה( ,ושניה פשיטא שלא
בשאר טומאות (לרבי) ,דמה שנחשב נגיעה בשאר טומאות נחשב נעשית ,שהרי החצי הראשון לא נטמא) .לישנא אחרינא הספק הוא לענין הם בגדר הלוואה לגמ''ח ,ובתמורה לכך הגמ''ח מתחייב שילווה את
הכספים שלו לבני מפקידים [אמנם בכך יפרע למפקידים ע''י דין ערב והם
נגיעה גם בטבול יום ,ואמר רבי יוחנן שצריך להחליף את השיטות טומאת עבודה זרה ,דזו שנעשית עבודה זרה הרי היא כשרץ ,והספק הוא
ייחשבו מלווים משום משתרשי ליה כאמור] והתחייבות זו הינה גם בגין הזמן
באוכל שנפרס .רבינו תם (תוד"ה רבי מאיר) גורס ר"מ אומר אם אוחז בגדול אם חציה השני הוא יד והנוגע בו כנוגע בעבודה זרה ,או שאינו נעשה יד
שהכספים ברשות הגמ''ח ,שהרי גם אם הגמ''ח לא ישתמש בהם כלל
וקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו ,רבי יהודה אומר אם אוחז בקטן וגדול עולה וטהור ,וכגון שלא הוכשרה דאין עליה תורת אוכל לקבל טומאה מחברתה,
להלוואה מ''מ מחוייב להלוות לבני המפקידים מפני עצם זה שביצעו את
אי נמי הוכשרה ונעשית ראשון והנוגע בה הוי שני ,האם נעשה האוכל יד עמו הרי הוא כמוהו .ולפ"ז קשה מה הקשה רבי יוחנן ר"מ אדר"מ.
דרישתו להפקיד בגמ''ח .והוי אגר נטר ,דנטירה זו היא המאפשרת שליטת
לאוכל אחר או לא( .והתוס' (ד"ה הרי) סוברים כפירושו הראשון של רש"י,
לרבא (קכ"ח ).לכו"ע בהמה נעשית יד לאבר ,ונחלקו אם יש יד הגמ''ח על הכספים [והחילוק בין הנאת שליטה להנאת שימוש לא מהני אלא אם
דלענין יד מוכח בכל הסוגיא שאוכל נעשה יד לאוכל) .תיקו. בכך נוכל להגדיר שהכספים לא מולווים וכאמור זה אין שייך כשמופקדים דרך הבנק],
להכשר כמו שיש יד לטומאה או לא.
ואף שתצוייר קבלת אותה התועלת לגמ''ח ע''י הפקדה אצל שליש במקום
לרב פפא לכו"ע יש יד לטומאה ולהכשר ,אלא ששחטה קודם שחישב קכ"ח :יחור תאנה שנתלש רובו והקליפה עדיין הלוואה לגמ''ח ומוכח שהגמ''ח לא משלם על היות הכסף בגמ''ח אף
להאכילה לעכו"ם ,ונחלקו אם יש הכשר לפני שחשב עליו מחוברת ,רבי יהודה מטהר את הפירות דאכתי מחובר הוא( ,והא שהמפקיד דורש תמורה לזמן שכספו לא אצלו ,מ''מ כל שבפועל הגמ''ח
לאכילה ,וכדאיתא בברייתא שר"ע אמר שחֵלב שחוטה דאיתא לעיל (קכ"ז ):שתאנים שצמקו באיביהן מטמאים טומאת אוכלין, לווה והמפקיד דורש תמורה לכך לכאו' פשוט דבגדר ר''ק היא ,וצע"ג.
אתיא דלא כרבי יהודה ,אי נמי צמקו לא הוי אפילו כמעורה .תוד"ה רבי אם כנים הדברים הרי שאין מוצא אלא אם כספי המפקידים יופקדו על
בכפרים שאין דרך לאוכלו שם (מפני שהעם מועט ויש להם הרבה בשר, שמם בחשבון נאמנות ולא בחשבון הגמ''ח ,כך שהגמ''ח איננו מחוייב
משא"כ בכרכים שהעם מרובה אוכלים אותו ע"י הדחק ,אי נמי בני הכפרים יהודה) .ולחכמים זה תלוי אם הענף יכול לחיות ע"י החיבור
למפקידים את כספי הפקדתם אלא הבנק הוא החייב להם .אכן אם יסוכם
עניים הם ולכן אין דרכם לאוכלו ,משא"כ בני הכרכים שהם עשירים) ,צריך דאז הוי מחובר וטהור ,או לא ואז הוי תלוש וטמא .ורב פפא מסתפק שהגמ''ח ינכה מערך התמורה למפקיד את כל הזמן שכספו אינו מולווה
מחשבה ואין צריך הכשר ,שכבר הוכשר בשחיטה אע"פ אם ענף שיכול לחיות נעשה יד לענף שאינו יכול לחיות לאחרים שפיר דמי ,דכה''ג ודאי אינו אגר נטר.
שנתלש מענף זה והקליפה עדיין מחוברת ואינו יכול לחיות והוי תלוש,
והראשון יכול לחיות ,האם זה שיכול לחיות נעשה יד לתלוש והוא מעביר
שההכשר קדם למחשבה ,ואמר לו רבי יהודה לימדתנו רבינו
טומאה לתלוש .אי נמי אם יחור זה אינו יכול לחיות ,האם האילן נעשה יד שעולשין שליקטן והדיחן לבהמה ,ונמלך עליהם לאדם,
להביא טומאה לפירות שביחור .תיקו. צריכים הכשר שני מפני שקדם הכשר למחשבה ,וחזר בו ר"ע.
אבן שבין ב' בתים שנולד בה נגע ,חולץ את כולה בסוף לרב אחא בריה דרב איקא מיירי שנתקנח הדם בין סימן
השבוע של ההסגר ,כדכתיב "וחלצו את האבנים" ,ואין די לחלוץ חציה לסימן ,ונחלקו אם זה דם שחיטה כיון שישנה לשחיטה
דכתיב "אבן" כמות שהיא בין גדולה בין קטנה ,ואם הוחלט הבית ובא מתחילה ועד סוף ,או שזה דם מכה כיון שאינה לשחיטה
לנותצו ,נותץ רק את החצי המנוגע ,דכתיב "ונתץ את הבית" ולא אלא לבסוף.
שני בתים .ורבי זירא מסתפק אם החצי שאינו מנוגע נעשה אביי אומר שטומאת כל הנ"ל אינה דאורייתא ,דאל"כ מצינו (דאם ילדו לפני הפדיון וולדם אסור) ,וחלבן מותרים לאחר פדיונם,
יד לחצי המנוגע לטמא באהל את בית חבירו ,דאבן המנוגעת מטמאה אוכל שמטמא טומאה חמורה ואנן אמרינן מה זרעים שאין סופם והשוחטם בחוץ פטור ,ואין עושים תמורה אפילו קודם פדיונם,
לטמא טומאה חמורה וכו'( .והקשו התוס' (ד"ה טומאתה) שאם כופת ואם מתו יפדו אע"פ שאינם ראוים אלא לכלבים ואין פודין את באהל דכתיב "והבא אל הבית" .תיקו.
שאור אין טומאתה מדאורייתא ,אין מותר להניחה בביתו בפסח) .הקדשים להאכילן לכלבים דכתיב "ואכלת" ולא לכלביך ,דין זה נאמר
והגמרא דוחה דשאני התם שהם משמשים כמעשה עץ בקדם הקדשם למומם ולא בקדושת דמים ,ועוד אשמועינן דלא בעינן טומאת אבר ובשר מן החי
העמדה והערכה ,וקסבר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ובטלו מתורת אוכל.
דכתיב בפדיון קדשים שנסתאבו לאחר כך "והעמיד את הבהמה" ,וכיון אבר מן החי מטמא דכתיב "וכי ימות מן הבהמה"( ,ואף
אבר או בשר המדולדלים באדם טהורים ד"כי דמתה אי אפשר להעמידה ,חוץ מבכור ומעשר בהמה שאע"פ שקדם דילפינן מזה שטריפה ששחטה אינה מטמאה ,הוה מצי קכ"ט:
ימות" כתיב ,ואם האדם מת ,הבשר המדולדל טהור דמיתה עושה מום קבוע להקדש חלה עליהם קדושה גמורה והם נאכלים לכהן ,אלא למיכתב "מבהמה").
ניפול ,ובשר הפורש מן החי טהור כרבי יהושע ור' נחוניא דלהלן ,והאבר שאין ראויים ליקרב.
בשר מן החי אינו מטמא ,לרבי יוסי הגלילי המקור הוא
אבל קדשים שקדם הקדשם למומם ,או שהיה מום עובר מטמא משום אבר מן החי שמטמא במגע ובמשא ובאהל ,ואינו
מדכתיב "וכי ימות מן הבהמה" – כמיתה שאינה עושה
לפני ההקדש דכמאן דליתיה דמי ואחרי ההקדש נולד בהם מום מטמא משום אבר מן המת .ונ"מ בכזית בשר או עצם
חליפין -חוזרת לקדמותה ,ובשר אם יתלוש אותו יעלה בשר אחר
קבוע ,ונפדו ,פטורים מבכורה ומתנות דכתיב בהו "כצבי וכאיל", כשעורה שפרשו ,שר"א מטמא בכזית בשר הפורש מאבר
ואסורים בגיזה ועבודה וולדם אם נתעברו לפני פדיונם אפילו אם
תחתיו .ור"ע לומד דין זה מ"בהמה" דבעינן שיהיה בו גידים
מן החי ,ורבי נחוניא בן הקנה ורבי יהושע מטהרים ,ובעצם
ילדו לאחר פדיונם וחלבם אסור לאחר פדיונם ,דכתיב בפסולי כשעורה הפורש מאבר מן החי ,רבי נחוניא מטמא ,ור"א ורבי ועצמות כבהמה ,ונ"מ שלר"ע אף כליות וניב שפתיים אין
בהם טומאת אבר מן החי ,אף שאינם עושים חליפין,
יהושע מטהרים ,ובטעמי התנאים איתא בעדויות (ו' ג') שרבי אליעזר המוקדשין לאחר פדיונם "תזבח" ולא גיזה" ,ואכלת" ולא לכלביך" ,בשר"
מרבה טומאת בשר מטומאת עצמות ,שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים ולא חלב ,והשוחטם בחוץ קודם פדיונם חייב אע"פ שאינם ראויים ולריה"ג יש בהם טומאת אבר מן החי כשהם שלימים (תוד"ה
כוליא) .ולרבי בעינן בשר גידים ועצמות ,ונ"מ שלרבי ארכובה משא"כ בעצמות ,ור' נחוניא מרבה טומאת עצמות מטומאת בשר שהבשר לפתח אהל מועד כיון שהם בעלי מומין ,והגמרא (שם ט"ז ).מעמידה
הנמכרת עם הראש שאין בה בה בשר כלל אלא גידים ועצמות ,אינה הפורש מן החי טהור ואבר הפורש ממנו והוא כברייתו טמא ,ור' יהושע במום בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו ,ועושים
מטמאה באבר מן החי כיון שאין בה בשר ,אבל לר"ע הרי זה אבר ,מטהר בשניהם אף ששניהם טמאים במת ,דשאני מת שיש בו רובע ורוב תמורה קודם פדיונם ,ואם מתו מעצמם יקברו או משום דבעינן
ולריה"ג הרי אינה עושה חליפין .וכתבו התוס' (ד"ה בין) שלריב"א ורקב ,דרובע הקב עצמות מת טמאים באהל ורוב בניינו או רוב מניינו מטמא העמדה והערכה ,או משום דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים.
ומלא תרווד רקב מטמא באהל ,משא"כ חי שאין בו רובע ורוב ורקב.
בארכובה ארכובה מטמאה באבר מן החי לכו"ע אע"פ שאין עליה בשר ,איתא במתני' שר"ש מטהר .י"מ שר"ש סובר שאף אבר חולין פטורים מחזה ושוק ,ואין ללמוד ק"ו מקדשים שהרי
דכיון שבנראה כך לא גרעה משאר אברים ,והגירסא בגמרא היא 'איכא
חולין חייבים בזרוע לחיים וקיבה משא"כ קדשים דכתיב בחזה
שאינו מדולדל אינו מטמא משום אבר מן המת אא"כ יש בו בינייהו בשר' ,והיינו בשאר אברים שהיה עליהם בשר והוסר.
כזית בשר שאז הוא מטמא משום בשר ,וכן סובר ר"א( ,ולרבי ושוק "אותם" ולא מתנות .שהרי חזה ושוק טעונים תנופה "לפני
ד' " ,וא"א להכניסם משום דקמעייל חולין לעזרה בדבר שאין
מן הפורש וכן נחלקו רבי יוסי הגלילי ור"ע ורבי לענין בשר
השרצים שאבר מן החי נוהג בהם ,שרבי יוסי הגלילי דורש יהושע יש טומאה באבר מן המת ,שהרי אם אדם חי שהוא
בו צורך גבוה .וכתבו התוס' (ד"ה אי) שהאיסור להכניס חולין לעזרה הוא
מ"במותם" שיהא כמיתה שאינה עושה חליפין ,ור"ע דורש טהור אבר הפורש ממנו טמא ,כ"ש מת שהוא טמא שאבר רק כשעושה כעין עבודה ,כהנפת חזה ושוק ,או הבאת לחם חולין לצורך
הפורש ממנו יהיה טמא ,וכמו שאם כתוב במגילת תענית תודה ,אבל בלאו הכי מותר כדמצינו (מנחות כ"א ):שמותר לאכול קרבנות
מ"שרץ" שיהא בו גידים ועצמות ,ורבי דורש מ"שרץ" שיהא
שאין להספיד בפסח קטן כ"ש שאין להספיד בפסח גדול) .בעזרה עם תבלין של חולין.
בו בשר גידים ועצמות ,ונ"מ כנ"ל ,וקמ"ל שבין שרץ
עוד יש לפרש שנחלקו בכזית בשר ובעצם כשעורה ,דת"ק
האם יש במתנות כהונה חיוב ממון שמטמא בכעדשה ,ובין בהמה שמטמאה במשא ,אינם
סובר כרבי יהושע דמטהר לקמן בין בבשר הפורש ,בין בעצם הפורש מן
החי ,דהא ס"ל כרבי יהושע דמטמא באבר מן המת ,וכנ"ל. מטמאים מחיים -בבשר מן החי.
ק"ל :רב חסדא אומר שהמזיק מתנות כהונה שהשליכם לאור
בשר הפורש מאבר מן החי אינו מטמא שהרי אפילו בשר
או לים לפני שנתנם לכהן או שאכלם פטור ,דכתיב "וזה יהיה
הפורש מן החי אינו מטמא אא"כ הוי אבר עם הגידים והעצמות ,אבל
משפט הכהנים" זה משמע בעודם קיימות ולא אחרים ,או משום
בשר הפורש מאבר מן הנבילה מטמא דהא איכא כזית נבילה.
דהוי ממון שאין לו תובעים שאם יתבענו בדין יאמר שהוא נותן לכהן הזרוע והלחיים
אחר( .ונ"מ בין התירוצים ,דלל"ק אינו חייב אפילו בדיני שמים ,ולל"ב בדיני החותך כזית בשר מאבר מן החי (בתוספתא לא קכ"ט.
שמים חייב .תוד"ה ואב"א) .והלכה כרב חסדא( .קל"א.):
גורסים כזית ,וכגון דאיכא כביצה) ,ואח"כ חשב עליו להאכילו לעובד
איתא בברייתא "וזה יהיה משפט הכהנים" מלמד שהמתנות מתי חייבים בזרוע לחיים וקיבה
כוכבים ,טהור ,שהרי בשר הפורש מאבר מן החי טהור ,ולא נגעה בו
דין .הגמרא מבארת שלרב חסדא אין הכונה שאפשר כאשר שוחטים בהמת חולין צריכים לתת לכהן זרוע לחיים וקיבה,
טומאה אחרי שחישב עליו .אבל אם חשב לאוכלו ואח"כ חתכו,
כדכתיב "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם
להוציאם בדיינים( ,ואין לומר דמיירי בבאו ליד כהן וזכה בהם בברייתא איתא שטמא כיון שהוא קיבל טומאה מהאבר השלם .רבי
שור אם שה ,ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה" ,ומתנות אלו (שהם
ואח"כ גזלם ממנו דהוי כגוזל גלימתו ,דזה פשיטא) ,אלא הכונה מכ"ד מתנות כהונה ,ונקראים 'מתנות' בסתמא) הם חולין גמורים זירא ורבי אסי שאלו הרי טומאת בית הסתרים אינה
שהדיינים אומרים שיתן לחבר ולא לעם הארץ ,דכתיב (כמעשר ראשון ומעשר עני ,ולא כתרומה ומעשר שני) .ופרק זה מטמאה .וענה רבי אבא בר ממל שהברייתא כר"מ דס"ל
"ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת (-חלק כהונה) לכהנים (ק"ל – .קל"ד ):עוסק בדיני מתנות אלו.
(לעיל ע"ב) שטומאת בית הסתרים מטמאה .ושאל רבי אסי
וללוים למען יחזקו בתורת ד' "( ,אמנם אם אין כהן חבר ,או שאינו
ק"ל .זרוע לחיים וקיבה נוהגים בארץ ובחוצה לארץ ,בפני שהרי גם לר"מ טומאה שצריכה הכשר אינה מטמאה בבית
רוצה לקבל ,יתן לעם הארץ ולא ימתין עד שיזדמן לו חבר .תוד"ה מנין).
הבית ושלא בפני הבית. הסתרים .ורבא מעמיד בשהוכשר קודם שנחתך .ורבה בר רב חנן
והא דאיתא בברייתא שרבי יהודה בן בתירא אומר
אומר שכיון שהבשר מטמא טומאה חמורה לטמא אדם וכלים
זרוע לחיים וקיבה נוהגים בחולין אבל לא במוקדשין .ואף שהמתנות הם 'דין' ,אבל חזה ושוק אינם 'דין' דכתיב "זה",
כנבילה אגב אביו ,אינו צריך הכשר דהכשר נאמר בזרעים שאין סופם
מיירי בבאו ליד כהן בטיבלייהו שהבהמה היתה מונחת אצלו דאיכא למימר ומה חולין שפטורים מחזה ושוק חייבים
בזרוע לחיים וקיבה ,הא כתיב בחיוב קדשים בחזה ושוק "ואתן שלימה וזכה במתנות מן ההפקר ,וקסבר מתנות שלא הורמו כמי לטמא טומאה חמורה .וענה לו רבא שכאן טעון הכשר כיון שהוא
אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם" -אין לו אלא מה שהורמו דמיין ,ולכן הוא זכה במתנות שכל הכהנים שוים בהם ,אבל משמש לטומאה חמורה אינו משמש לה בתורת אוכל אלא מעשה עץ
שאמור בענין .ואי לאו קל וחומר ,אע"ג שדין זרוע לחיים וקיבה נאמרו חזה ושוק אינם אלא לאותו בית אב ולא מהני. בעלמא ,דאין האבר מטמא אלא כשיש בו בשר גידים ועצמות ,ולא היה
בו תורת אוכל ,ועכשיו שנעשה אוכל פנים חדשות באו לכאן.
איתא במתני' בעה"ב עשיר שהיה עובר ממקום למקום בסתמא ולא דווקא בחולין ,הוה אמינא דדבר הלמד מעניינו הוא דמיירי
וצריך ליטול לקט שכחה ופאה בשביל מזונותיו ,נוטל כיון
קרא בחולין ,דכתיב לעיל מיניה "ראשית גז צאנך תתן לי" ,וראשית הגז באיזה עוד דינים אומרים 'מעשה עץ שימש' -כופת
אינו נוהג במוקדשין כדלהלן קל"ה( .תוד"ה הזרוע) .וליכא למיפרך שאור שייחדה לישיבה בטלה מתורת חמץ ,ומבואר שאינה אוכל,
שעכשיו הוא עני ,וכשיחזור ,לרבי אליעזר חייב לשלם (דתני
מה לחולין שחייבים בבכורה ,דאיכא למילף מזכרים ומטמאה אם ישב עליה הזב .תקרובת עבודת כוכבים של אוכלין
'ישלם' דמשמע בעל כרחו .רש"י .ולתוס' (ד"ה תנא) לשון ישלם משמע
נמי מדעתו ,או צאת ידי שמים ,וכוונת הגמרא שללישנא דהוי ממון שאין
שפטורים מבכורה שכן אינם יולדים ,מה לזכרים שכן חייבים מטמאים באהל .אוכלין שחיברום לכלים ככלים דמו ואם
לו תובעים אין לחייב לר"א אפילו לצאת ידי שמים ,כיון שלקחם בהיתר צאנו), בראשית הגז (-לתת לכהן דבר מועט בכל פעם שהוא גוזז
נגעה טומאה באוכל נטמא הכלי .חלב נבילה של בהמה טהורה שאינו
תיישים זכרים שאין בהם לא בכורה ולא ראשית הגז יוכיחו ,מה מפני שהיה אז עני ,ורק במזיק מתנות כהונה או שאכלם באיסור חייב
מטמא כנבילה ,ולענין לקבל טומאה מנבילה או משרץ בכפרים שעמם
לתיישים שכן נכנסים לדיר להתעשר ,ואף זקנים נכנסו לדיר לצאת ידי שמים) ,ולחכמים כיון שהיה עני באותה שעה פטור.
מועטים וחלב אינו בר אכילה אפילו לעכו"ם אלא ע"י הדחק צריך
להתעשר ,לקוח (-שלקח עשרה טלאים מן השוק) ויתום (כגון זה הגמ' אומרת שמשמע מדברי חכמים שאם היה עשיר היה
מחשבה לעשותו אוכל ,ומטמא אגב כוליא מפני שהוא שומר את
פירש למיתה וזה פירש לחיים) יוכיחו( ,וה"ה דמצי למימר כלאים חייב לשלם ,ולרב חסדא צ"ל שאינו חייב לשלם מדינא אלא
הכוליא הטמונה בו .בית שסיככו בזרעים כגון בשיבלים טהרו מפני
וטריפה וכדו' (בכורות נ"ז ).שאין נכנסים לדיר להתעשר .תוד"ה תיתי) ,ממידת חסידות.
שנעשו אהל ,ואם יש צרעת בבית הכתלים והאהל מטמאים אדם וכלים.
(וכתבו התוס' (ד"ה בית) שמכאן קשה על רבינו שמואל (סוכה י"ג ,):ואין לומר מה ללקוח ויתום שמינם נכנס לדיר להתעשר ,איתא בברייתא שבעה"ב שאכל את פירותיו טבלים ,וכן לוי
שאכל את מעשרותיו טבלים -בלי להפריש תרומת מעשר,
דאיתא התם שירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אין חוצצין בפני שהרי גם קדשים מינם נכנס לדיר להתעשר.
הטומאה אבל מביאין את הטומאה ופוסלין הסוכה משום אויר ,והיינו
קדשים שקדם מום קבוע להקדש ונפדו שהרי הם כמקדיש פטורים מן התשלומין ,דכתיב "אשר ירימו" -אין לך בהם
שהם פוסלים בשלשה כאויר ולא בארבעה כסכך פסול ,מאי טעמא כיון
עצים ואבנים לדמיהם ואין בהם קדושת הגוף ,וע"י פדיון הרי הם כחולין אלא משעת הרמה ואילך( .ואף דקרא מיירי קודם הרמה ,דריש דכי יבשי נפלי כמאן דמפרשי דמו ,ופירש רבינו שמואל דהא דקאמר מאי
גמורים ,וחייבים בבכורה (וקסבר האי תנא שלפני שנפדו קדושת מדסמך ירימו אצל לד' לומר לך שאין לגבוה בהן אלא משעת הרמה ,אי טעמא לאו אאין חוצצין בפני הטומאה קאי ,משום דהוי אוכל ומקבל
נמי משום דקאי אקרא דסמיך ליה "ואיש כי יאכל קודש" דמיירי לאחר דמים מדחה מן הבכורה ,דאין בכורה חלה על בכורה .בכורות י"ד), טומאה ואין חוצץ בפני הטומאה ,אלא אפוסלים את הסוכה קאי ,וקשה
הרמה .תוד"ה אין) .הגמרא מדייקת שאם אכלום לאחר ובמתנות ,ויוצאים לחולין לגמרי ע"י פדיונם להתיר בהם גיזה לפירושו דהכא משמע דבטלי לגבי בית ולא מקבלי טומאה .אך י"ל
ועבודה ,וולדן אפילו אם נתעברו לפני פדיונם וילדו לאחר פדיונם שהופרשו ,יכול להוציאם בדיינים ,ואומרת שלרב חסדא דפירש ד'אין חוצצין' לא מיירי כשסיכך בהם).
פטור ד"שה" כתיב ולא צבי .ולרבנן כלאים הבא מן העז והצביה תלקט לעני" – להזהיר עני על שלו) ,אבל מעשר עני הואיל צ"ל דאתו לידיה בטיבלייהו -שהופקד טבל אצל הכהן ,וכמ"ד
וכוי חייבים במתנות .שיטת רב הונא בר רב חייא שכוי לרבנן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וזכה בהם מן ההפקר .ל"א ומתחלק בתוך ביתו -לאחר שהכניס תבואתו לביתו ,יש בו טובת
חייב רק בחצי מתנות ,משום דדינא דמתני' לענין כסוי הדם שמסר לו את הטבל כדי לזכות בתרומה שבו( .וכתבו התוס' (ד"ה דאתו) הנאה לבעלים שבידו ליתנו לאיזה עני שירצה ,וחבירו אומר לו הילך
ומתנות בכוי שייך רק בצבי הבא על התיישה כמבואר בסוגיא ש'משעת הרמה' היינו בדאתו לידיה אפילו בטיבלייהו) .וחזה ושוק אין סלע זה ותן כל מעשרותיך לקרובי העני ,וטובת הנאה היינו דבר מועט,
לעיל פ .ומספקא להו אם חוששים לזרע האב ,ונחלקו אי (לתוס' (ד"ה מעשר) עד הפסח שהוא זמן גשמים מחלקו בתוך הבית, יכול להוציאם אפי' בכהאי גוונא ,דכתיב "וזה".
ובזה יש לבעלים טובת הנאה ,ובימי הקיץ מניחו בחוץ בגרנות והעניים
אמרינן "שה" ואפי' מקצת שה או לא ,וממילא לרבנן יכול קל"א .חיוב משתרשי במתנות כהונה -אם בית המלך
באים ונוטלים אותו ,ובזה אין לבעלים טובת הנאה .עוד כתבו התוס' (ד"ה
לומר לו שיביא ראיה שאין חוששים לזרע האב ויקבל את יש) שדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים ,אפילו בא עני ולקחו מוציאין
לקחו את גורנו בשביל חוב ממון קצוב ,חייב לעשר ממקום אחר
החצי השני .ולרבי יוחנן רבנן מחייבים כוי במתנה שלימה, מידו ,ודבר שאין בו טובת הנאה לבעלים לקחו אין מוציאין מידו ,אך אם
ולתת לכהן ,שהרי הוא כמוכר .ולרב חסדא אין זה חיוב ממון
בא לבקשו אינו חייב לתת לו) ,דכתיב ביה נתינה –"ונתת ללוי לגר
דכתיב "אם שה" לרבות את הכוי ,ומ"אם שור" מרבים
כלאים( ,ולחלק נפקא להו מ"מאת זובחי הזבח" דמשמע אפי' כמזיק ,אלא מדין משתרשי ליה שהוא משתכר במעשר ,וזה חיוב ליתום ולאלמנה" ,ואפי' עני מוציאין מידו (גזירה שוה לגר לגר
בעלמא כשאר חיובי מעשרות ,ואינו יוצא בדיינים( .אבל באוכל אין הכרח
זבח אחד ,ולר"א "אם" מיבעי ליה לחלק ,ומ"מאת זובחי שהיה אוכל במקום זה דבר אחר ,דאפשר שהיה מתענה .תוד"ה שאני) .מלקט) ,ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים והקיבה,
הזבח" לומד ר"א שהכהן תובע את המתנות מהטבח אע"פ אין מוציאין אותם לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי( ,ולענין ואם לקחו את גורנו באנפרות בלא סיבה פטור מלעשר.
שהבהמה היא של אחרים). להוציא מלוי לכהן עיין לקמן).
המוכר בני מעיה של פרה והיה שם את הקיבה ,צריך
דיני כוי -כוי אזלינן ביה לחומרא ,ולכן חלבו אסור כבהמה ,ודמו
דין כהנים ולויים במתנות כהונה הלוקח לתת אותה לכהן ואינו מנכה למוכר מהתשלום כיון
חייב בכסוי כחיה ,ודמו וגידו אסורים כבהמה וחיה ,ולענין שהלוקח ידע שהיא שם ולא מכר לו אותה ,אבל אם מכר לו לפי
זרוע לחיים וקיבה לרבנן חייב ולר"א פטור. חיוב לוי במתנות כהונה -כתיב "וזה יהיה משפט הכהנים
משקל ,הלוקח חייב לתת את הקיבה לכהן שכיון שהגזל אצלו
מאת העם ...הזרוע והלחיים והקיבה" .רב מסתפק אם לויים
בכור של ישראל שנתערב במאה בהמות אחרות ,מבואר צריך להשיב ,והמוכר מנכה לו מהדמים בעל כרחו כיון שמכר דבר
הם בכלל "עם" וא"כ הם חייבים לתת לכהן ,או שאינם בכלל
במתני' שאם אחד שוחט את כולם ,רק בהמה אחת פטורה שאינו שלו( .מתני' קל"ב .).הגמרא אומרת שדין זה הוא גם
"עם" וא"כ יכולים לתת להם את הזרוע לחיים וקיבה .ומכח
ממתנות ,אבל אם מאה שוחטים את כולם ,כולם פטורים, לרב חסדא כיון שהקיבה בעין .שיטת רב (קל"ד ).שדין זה
זה אמר רב שמספק אין מוציאים מהם את שלהם דהם
דכל אחד יכול לדחות את הכהן ולומר ששלו זה הבכור .הגמרא אומרת הוא דווקא כשהלוקח שקל בעצמו שכיון שהטבח לא נגע בהם
ולא גזלם אין הכהן יכול לתובעם ממנו ,ולכן הלוקח נותנם לכהן ותובע פטורים משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה ,אבל אין להם לחטוף
דצ"ל דמיירי בבכור שבא ליד כהן ונפלו בו מום קבוע ומכרו
דמיהם מהטבח מפני שהטבח היה צריך ליתנם לכהן ,דאם הטבח את המתנות .אמנם ראשית הגז דלא כתיב "עם" ותרומה
לישראל במומו (דאי לאו הכי אסור לשוחטו ,ומיירי שגם כל האחרים
עצמו שקל יכול הכהן לתבוע גם את הטבח שאם הם בעין יחזר ותרומת מעשר וחלה לויים חייבים לתת לכהן .והלכה כרב
בעלי מומין ,דאל"כ ניתן להכירו .תוד"ה בזמן .עוד כתבו התוס' (ד"ה
שאין מוציאים מידם.
אמאי) שבמקרה שלנו הוי ספק גמור ,והמוציא מחבירו עליו הראיה) ,דאי עליהם ויתנם לו ,ולרב אסי אפי' כשהטבח שקל התביעה היא
קל"א :מסקנת הגמ' שנחלקו תנאים אם לויים בכלל עם לאו הכי יאמר הכהן שממה נפשך אם זה בכור כולו שלו, מהלוקח .הגמ' אומרת שאין הכרח שנחלקו בגזל ולא
או לא( ,דכתיב בעבודת יום הכיפורים "וכפר את מקדש הקודש" ואם אינו בכור המתנות שלו. נתייאשו הבעלים ובא אדם אחר ואכלו ,אם יכול לגבות
זה טומאה שאירעה לפני ולפנים ,דפר ושעיר של יום הכיפורים משניהם כשיטת רב חסדא שכיון שאכלם לפני יאוש שהם עדיין
קל"ב :כהן פטור מזרוע לחיים וקיבה ,דכתיב "מאת העם"
מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו" ,אהל מועד" זה היכל" ,מזבח" ברשות הבעלים בכל מקום שהם הוה ליה גזלן ,או שיכול לתבוע רק
כמשמעו -מי שעבד בטומאה במזבח בלא חיוב מקדש ,כגון שנטמא למעט כהנים ,וא"כ הא דכתיב "מאת זובחי הזבח" היינו מהגזלן( .והקשו התוס' (ד"ה דמר) שמבואר בב"ק (קי"א ):שכשהדבר
במקדש ועבד בלא שהייה ,דהלכה למשה מסיני שאם נטמא בעזרה אינו שאפי' טבח כהן נותן כשהוא שוחט בשביל למכור ,אבל בשוחט בעין כולם סוברים כרב חסדא ,ואי אינם בעין ,הא המזיק מתנות כהונה או
חייב עד שישהה כדי השתחוואה" ,יכפר" זה טומאה שאירעה לצרכו פטור .רש"י .והתוס' (ד"ה כשהוא) כתבו שטבח כהן ששוחט בהמה שאכלם פטור) .די"ל שלכו"ע יכול לתבוע גם ממי שאכל,
שלו אפילו בשביל למכור אינו חייב מדאורייתא ,ורק בשוחט בהמת
בעזרות" ,כהנים" כמשמעו כהנים ששגגו ונכנסו טמאים לעזרה, והמחלוקת היא אם שייך גזילה במתנות כהונה שמי שגזלם
ישראל חייב ,ורבנן (דלהלן) גזרו שכשהוא טבח יתן אפילו כשהבהמה שלו
"עם הקהל" אלו ישראל וי"א אף הלויים ונחלקו אם הלויים מג' שבתות ואילך או כשיש לו חנות קבועה. חייב לשלם עליהם בתורת גזלן ,וממילא אם הכהן רצה הוא יכול לדון עם
הראשון ,או לא שכל זמן שהם בעין החוב מוטל על מי שהם אצלו,
נקראו עם וכנ"ל" ,יכפר" למ"ד הראשון אלו לויים ולמ"ד זקני דרום אמרו שכהן טבח פטור מן המתנות שתים ושלש והראשון לא נעשה גזלן עליהם.
שבתות ,ואח"כ שכבר יודעים שהוא טבח חייב לתתם לכהן אחר,
השני אלו עבדים) ,ורב מסתפק כמו איזה תנא לפסוק.
והיכא שיש לו חנות קבועה חייב במתנות מיד .וכהן שאינו השוחט לכהן או לעכו"ם פטור ממתנות כהונה ,והשוחט תשעה מתנות כהונה הם נכסי כהן והם תרומה ומעשר
מפריש מתנות הרי הוא בשמתא .ואנשי הוצל היו בשמתא לישראל חייב ,והשוחט ללוי זה תלוי בדברי רב לעיל אם לוי וחלה וראשית הגז ומתנות והדמאי והביכורים והקרן
כ"ב שנים ,ואין להפסיק לשמתם ,כדאיתא בברייתא במה חייב במתנות או לא( .ולא כתבה המשנה שכהן ועכו"ם והחומש-( ,בספרים איתא ט"ו מתנות כהונה שכולן נכסי כהן לעשות
דברים אמורים דתו לא משמתינן ליה ,במצות לא תעשה שיש בה עצמם פטורים ,משום שהתביעה היא מן הטבח). בהן כל צרכיו ,וכולם כלולים בתשעה ,דתרומה כוללת גם תרומת מעשר
והדמאי והחלה ,ובכור ופדיון הבן ופדיון פטר חמור נחשבים אחד ,וקרן
מיתה או כרת ,דקם ליה בדרבה מיניה ,אבל במצות עשה כגון
וחומש דגזל הגר (שנשבע לו ומת הגר ואח"כ הודה ונשבע לשקר) למי נותנים תרומה ומעשר -לר"ע נותנים תרומה לכהן
שאינו עושה סוכה לולב או ציצית שאין בהם חסרון כיס כולי האי,
נחשבים אחד ,ולקמן (קל"ג ):חשיב כל כ"ד מתנות כהונה .רש"י .וכתבו ומעשר ראשון ללוי ,ולרבי אלעזר בן עזריה מעשר ראשון
מכין אותו עד שתצא נפשו ,אלא שאחרי זמן כזה יש התוס' (ד"ה הכי) דלא חשיב הכא אלא אלו שאסורים לזרים והם ממון
אפשר לתתו לכהן ,דאף דבמעשר ראשון כתיב לוי ,בכ"ד מקומות
לקונסם ללא התראה ,כדמצינו שרבא קנס את מי שלא רצה כהן ,ומ"מ חשיב מתנות אע"פ שהם מותרות לזרים ,משום דטבלי ודמו
לתרומה כדלקמן (קל"ב ,):ואף שאין הלכה כך ,מ"מ יש איסור לאכול נקראו הכהנים לויים ,ולאחר שקנסם עזרא מפני שלא עלו בימיו אין
לתת מתנות לכהן אטמא – שהיה נותן את כל הירך לכהן ,ורב נחמן
מבהמה שלא הורמו מתנותיה .אי נמי לא חשיב אלא מידי דבר אכילה ,ובכור לתת מעשר ראשון ללוי אלא רק לכהן ,אמנם אין להוציא
בר יצחק קנס גלימא.
לא נחשב בר אכילה כיון שהוא צריך שחיטה) .לרב חסדא אינם נכסי מלוי מעשר ראשון.
כהן לענין שיכול להוציאם בדיינים ,אלא כדתנן שהם נכסי
חלוקת ואכילת הזרוע לחיים וקיבה מתנות בכהנת -עולא היה נותן מתנות לכהנת בת כהן לענין שיכול לקנות בהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ,קל"ב.
חלוקת הזרוע והלחיים והקיבה -בשור הגדול שאבריו גדולים כהן ואפי' אשת איש ,שכיון שאין בהם איסור אכילה לזרים היא מותרת
ובעל חוב נוטלם בחובו ואשה נוטלתם בכתובתה ,ולקנות בהם
ביותר אפשר לחלק כל עצם לשנים ,מפני שיש בכל חלק שיעור בהם ,ואי משום "ונתן לכהן" ,קסבר אפילו כהנת משמע ,וכן הלכה,
ספר תורה אע"פ שאינו לאכילה ואינו דבר שמביא לאכילה.
נתינה מעליא ,וכתיב "ונתן לכהן" – נתינה יפה ,אבל בבהמה דקה אבל הא דכתיב "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תיאכל"
נותנים זרוע לאחד קיבה לאחד ולחיים לשנים. שכולה כליל ואין בה אכילת שיריים כמנחת ישראל ,אינו כולל כהנת, חיוב נתינה במתנות עניים ,ואם עני חייב בהם -מתנות
משום דכתיב בפרשה "בני אהרן" למעוטי בנות אהרן .ודבי רבי עניים שבכרם הם הפרט והעוללות (דכתיב "וכרמך לא
י"א שאסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה,
ישמעאל למדו זרוע לחיים וקיבה ממנחה דבעינן כהן, תעולל ופרט כרמך לא תלקט" ועוללות היינו שאין לה לא כתף
והאוכל מבהמה כזו הרי הוא כאילו אוכל טבלים ממש ,דילפינן
דילמוד סתום (-כהן סתם דכתיב גבי מתנות) מן המפורש ("בני ולא נטף ,ופרט אלו ענבים הנושרים בשעת בצירה) והשכחה (דכתיב
אהרן" דכתיב גבי מנחה .התוס' (ד"ה דבי) מסתפקים לפי רבי ישמעאל נתינה נתינה מתרומה .תוד"ה כאילו .ולית הלכתא כוותיה.
"כי תבצור כרמיך לא תעולל אחריך" דכתיב "לא תשוב לקחתו"
אם בת כהן שלא נישאת נותנים לה מתנות) .ודבי רבי אליעזר בן מתנות כהונה יש לאוכלם צלי ובחרדל ,דכתיב במתנות והיינו מה שלאחריו ולא מה שלפניו) ,והפאה (גזירה שוה אחריך
יעקב סוברים שבעלמא כהן ולא כהנת ,אבל במתנות למדו מדכתיב כהונה "לך נתתים למשחה" והיינו שכל המתנות שנתתי לך בכהונתך אחריך מזית וכדלהלן) .ובתבואה לקט (-הנושר בשעת קצירה)
פעמיים כהן דמהני אף בכהנת ,דאין מיעוט אחר מיעוט נתתי לך לגדולה ,כדרך שהמלכים אוכלים .וכתבו התוס' (ד"ה אין) שכחה ופאה (דכתיב "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא
אלא לרבות .ורב כהנא (שגלה מבבל לארץ ישראל ,והוא לא היה דהיינו כשאין לו הבדל בין צלי לשלוק ומבושל ,דבזה יאכלו צלי שזה יותר
תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך" וגו' ,וכתיב "כי
דרך גדולה ,אבל אם טוב לו יותר שלוק ומבושל יאכל שלוק ומבושל. כהן ,אבל רב כהנא ששקל סודרא בפדיון הבן (קידושין ח ).היה כהן.
תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה") .ובאילן השכחה
י"א שכהן שאינו בקי בכ"ד מתנות כהונה אין נותנים לו תוד"ה רב כהנא) ורב פפא ורב יימר ורב אידי בר אבין אכלו
והפאה (דכתיב "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך" – שלא
מתנות אלו ,ולאו מילתא היא אלא כל כהן שאינו מודה מתנות בגלל נשותיהם.
תטול תפארתו ממנו כלומר שלא תטול כל פארו) .וכל מתנות
בעבודה אין לו חלק בכהונה ,דכתיב "המקריב-( ...הולכה) לו לויה שילדה ,בנה פטור מה' סלעים אפילו אם נתעברה מישראל, אלו אין בהם טובת הנאה לבעלים -אין בידם לתתם לכל מי שירצו
תהיה שוק הימין למנה" ,ואף כהן שאינו מודה בט"ו עבודות דלוייה כלוי ,ובפטר רחם תלה רחמנא ,ולרב פפא אם נתעברה מעכו"ם אלא כל הקודם בהם זכה( ,כיון דכתיב בהו עזיבה שצריך להניחם
כגון היציקות (והיינו לר"ש (מנחות י"ח ,):אבל לרבנן יציקה כשרה בזר. פטורה ,אבל בנתעברה מישראל אזלינן בתר אב וחייב.
הפקר ולא לחלקם ,וכן היכא דכתיב "יהיה" היינו בעזיבה ,דמשמע
תוד"ה היציקות) ,והבלילות (-שנותן שמן במנחה ובוללה וחוזר ונותן בהווייתו יהא ,דלא כתיב נתינה) ,ואפי' עני מוציאים אותם מידו זרוע לחיים וקיבה בכלאים -לרבי אליעזר כלאים הבא מן
עליה שמן) ,והפתיתות ( -מנחת מחבת ומרחשת ומנחת מאפה תנור, אם יש לו כרם או תבואה או אילן כופים אותו לתת( ,דכתיב "לא העז ומן הרחל חייב במתנות ,והבא מן התיש ומן הצביה
ריש לקיש שואל מהדין של ספק חורי הנמלים (שר"מ מחמיר רב אפי' שותפות באחד מהם פוטרת מכל המתנות .והגמ' שלאחר אפיה פותתן ומחזירן לסולתן וקומץ) ,והמליחות ("-במלח
בספק ,וה"ה למתנות כהונה .רש"י .וכתבו התוס' (ד"ה ורמינהי) שהקושיא מוכיחה מברייתא דלא כדבריו. תמלח") ,והתנופות ,וההגשות (-מגישה בכלי קודם קמיצה ומגיעה
היא גם מרבנן ,דלא הוי לקט אלא מפני שודאי נמלים כנסום ,אבל בספק לקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן) ,והקמיצות ,וההקטרות,
אפי' שותפות באחד ממאה מאותו אבר פוטרת מהמתנה
מודו דהוי לקט) .על הדין של ספק בגר מתי נשחטה הבהמה והמליקות ,והקבלות (-קבלת הדם) ,וההזאות (-זריקת הדם במזבח,
שמאותו אבר.
דסתם מתני' ר"מ וקתני ספיקא לקולא( ,וללישנא בתרא ריש לקיש בין הניתנים בפנים על הפרוכת ועל מזבח הזהב ,בין הניתנים בחוץ .ושחיטה
מצא סתירה בדין חיטים שבחורי הנמלים גופא שיש ברייתא עכו"ם או כהן שמכרו לישראל אבר החייב במתנות ועיקר לא חשיב מפני שגם זר כשר בה) ,והשקאת סוטה ,ועריפת עגלה
שר"מ פוטר בקמה של גר שיש ספק אם נקצרה לפני שנתגייר או אח"כ). הבהמה שלהם ,חייב הישראל במתנה ,דבתר חיובא אזלינן, שהיא נעשית ע"י כהנים ,וטהרת מצורע בציפרים להזות ,ונשיאות
ורבי יוחנן עונה שזה דעת יחידאה (רבי יהודה בן אגרא) כדמצינו שעכו"ם וכהן שמסרו את צאנם לישראל שעשאוהו כפים בין מבפנים -במקדש כדכתיב "וישא אהרן את ידיו" בין מבחוץ
בדעת ר"מ .וריש לקיש שואל שהרי יש טעם לדבריו ,דכתיב שלוחם לגזוז ,פטור מראשית הגז ,וכן הלוקח גז צאנו של בגבולין בכל עיר בבית הכנסת ,אין לתת לו מתנות כהונה ,דכתיב
"עני ורש הצדיקו" צדק משלך ותן לו( ,דאין לומר שהכונה עכו"ם אפילו קודם שנגזזו פטור ,ואיתא בברייתא שלגבי זרוע "המקריב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה".
להצדיקו בדין ,דהא כתיב "ודל לא תהדר בריבו"). לחיים וקיבה אינו כן.
קל"ג .י"א שהחוטים שיש בלחי אסורים משום דם ,וכהן
רבא מתרץ שהפרה היא בחזקת פטורה כיון שהיתה של עכו"ם, שאינו יודע להוציאם אין לתת לו לחיים .והגמ' דוחה שהדם עשית סימן-
אבל הקמה היא בחזקת חייבת כיון שמעולם היא עומדת לכך ,דשל
בהמה שפטורה ממתנות בגלל שלא כולה של ישראל ,צריך יוצא ע"י הצליה או ע"י החיתוך והמליחה.
ישראל היא .ואביי מקשה מהדין בעיסה שיש ספק אם עשאה
לעשות סימן בבהמה כדי שיבינו הרואים שלא כולה של ישראל,
(חיוב חלה חל בשעת גלגול ,וגלגול העכו"ם פוטר) לפני שנתגייר או חטיפת המתנות וקבלתם -אין לכהן לחטוף את המתנות,
(והיה סימן שהיו רגילים לעשות על כך .תוד"ה וצריך) ,ומה שמצינו ואין בזה חיבוב מצוה ,דכתיב "ונתן לכהן" -ולא שיטול
אח"כ חייבת בחלה .וענה רבא שספק איסורא לחומרא וחלה
שאצל עכו"ם א"צ לעשות סימן ,איירי כשהם יושבים על מעצמו ,וכן אין לכהן לומר שיתנו לו את המתנות ,דהא
יש בה עוון מיתה ,אבל ספק ממונא לקולא ומתנות אין בהם קדושה
הכספת ,דאז בכהן י"ל שבעה"ב מאמינו לשמור על המעות דכתיב "ויטו אחרי הבצע" היינו שהיו מבקשים את המתנות.
אלא דין ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה ,דאמר רב חסדא וכן תני
והוא בא לקנות ,אבל בעכו"ם שאין בהם אמונה (-לא רגילים ואביי אמר שאחרי ששמע שבלחם הפנים הצנועים היו
רבי חייא שיש ח' ספיקות בגר ,ד' מהם לחיוב ,והם :קרבן
להאמין להם) ודאי זה שלו וממילא א"צ סימן אחר .אי נמי מושכים ממנו ידיהם אחרי שמת שמעון הצדיק שנשתלחה בו מארה
אשתו (ספק ילדה כשהיתה עובדת כוכבים ספק משנתגיירה ,מביאה
בסתמא עכו"ם צועק למוכר שלא ימכור אלא במחיר מסוים (והגרגרנים חולקים בו) ,לא היה לוקח גם אם היו נותנים לו
קרבן ,דספק איסור כרת הוא ,דמחוסר כפורים אסור בקדשים וענוש כרת)
וחלה (שזה ספק מיתה) ,ובכור בהמה טמאה (-פטר חמור ,דאסור צנוע וממילא יודעים שהוא שותף בה ,משא"כ כהן שהוא (כדי שלא יקרא גרגרן ,ולא יגזול ממי שצריך יותר ממנו אע"פ שגם הוא
וסומך על הטבח ולא יודעים שהוא שותף. לא היה עשיר .תוד"ה משקל) ,מלבד בערב יוה"כ כדי להחזיק
בהנאה עד שיפדנו) ,ובכור בהמה טהורה (שזה ספק כרת לשוחטו
פסולי המוקדשין א"צ לעשות בהם סימן שהם פטורים בחוץ ,וצריך להמתין שיפול בו מום ואז אין בו אלא דין ממון ואוכלו הוא עצמו כהן שלא ישכחו זאת( ,שערב יו"כ הוא יו"ט והמתנות מרובות
ממתנות ,והיינו דווקא באלו הנמכרים בתוך הבית בכור ומעשר במומו) ,וד' מהם לפטור שאין בהם איסור אלא ממון ולכן ספיקם והכהנים מתאספים ,ואם לא יטול גם ביום זה יאמרו שאינו כהן .תוד"ה
לבר) ,ולא היה יכול לעשות זאת בנשיאת כפים בדוכן כל השנה,
שמפני שדמיהם לבעלים ואין בהם קדושה לא התירו בשביל הנאתו לקולא ,והם :ראשית הגז ,ומתנות (הקשו התוס' (ד"ה ראשית) למ"ד
(קל"ב ):דמתנות טבלי ,ליתני שקודם שהורמו חייב בספק ולאחר שהורמו מפסיד הבית בתוך שכשמוכרם אף חולין, כמו בשוק למוכרם בהם לזלזל בזמן משום שהיה אנוס באותו זמן שהיה לומד עם תלמידיו
שהציבור נאספים לבית הכנסת .ולהלן (קל"ד ):איתא שרבי אמי מפני שלא קופצים לקנותם ,ובהם מוכחא מילתא ,אבל פסולי המוקדשין פטור ,כמו בכור בהמה טמאה) ,ופדיון הבן ,ופדיון פטר חמור דשה
קדם לזכות בשק של דינרים ששלחו לבני הישיבה ,והגמ' שדמי פדיונם נתפסים בקדושתם ,הנמכרים באיטליז בשוק צריך של פדיון אין עליו קדושה אלא הוא ממון כהן והמוציא מחבירו עליו הראיה.
מבארת שזכה בזה לעניים ,אי נמי זכה לעצמו משום דכתיב לעשות להם סימן ,מפני שאם לא יתרו למוכרם בשוק לא יפדם אלא
חיוב הפרשה כשאין למי לתת -אם אין עניים א"צ קל"ד: "והכהן הגדול מאחיו" גדלהו משל אחיו וכ"ש שיכול לזכות בזול ואיכא פסידא דהקדש.
להניח לקט שכחה ופאה ,דכתיב "לעני ולגר תעזוב אותם" ממאי דאתי ליה מעלמא( ,ויש לומדים מפסוק זה שצריך שיהיה
כ"ד מתנות כהונה -י' במקדש -בתוך העזרה לאוכלם שם: גדול מאחיו בנוי ובחכמה ובעושר).
ולא לעורבים ולעטלפים .אמנם בתרומה חייב להפריש (ולכן
חטאת ,חטאת העוף ,אשם ודאי ,אשם תלוי ,זבחי שלמי
אף שאין מביאים את התרומה מגורן לעיר או ממדבר לישוב, רב יוסף אמר שכהן שיש בשכנותו ת"ח עני ,יזכה אותם
ציבור (-כבשי עצרת והאם קדשי קדשים (אשמות .תוד"ה זבחי)
שאין טירחא זו מוטלת על הישראל ,אלא הכהן הולך ומביאה ,אם אין שם לאותו ת"ח אף לפני שקיבלם ,והיינו במכרי כהונה (-בכהן
לאוכלם בעזרה) ,לוג שמן של מצורע (שמה שנשאר ממתנותיו נאכל
כהן ,שוכר פרה ומביאה מפני הפסד תרומה) ,דשאני תרומה שניכר בעיר ורוב בני אדם אוהבים אותו ונותנים לו את המתנות).
לכהנים) ,שתי הלחם ,לחם הפנים ,שיירי מנחות של יחיד,
דטבלה הכל ,וממילא בעל כרחו עליו להפרישה ,אי נמי משום דכתיב ומעשה ברבא ורב ספרא שהתארחו ,ורבא ביקש מהשמש
ומנחת העומר (שהיא שונה משאר המנחות שהיא המנחת ציבור
בה נתינה( ,והא דכתיב ביה "תעזוב" יתירא ,זה בא לרבות שהיה כהן ובעה"ב היה נותן לו מתנותיו שיזכה לו את המתנות
היחידה שנקמצת ונאכלת) .ד' בירושלים שנאכלים ומתחלקים בכל
שהמפקיר את כרמו והשכים בבוקר ובצרו חייב בפרט ואכלם רבא( ,ואף שרבא היה כהן ,הרי אין לכהן ליטלם מעצמו או
העיר :בכור תם ,ביכורים ,מורם מן התודה חזה ושוק (גם של
ובעוללות ובשכחה ובפאה ,שאף שהפקר פטור מכולם ,לומדים לבקשם בפיו ,ולכן נטלם בתורת זר) ,אך רב ספרא לא אכל מפני
שלמים) וד' חלות מד' מינים שהם חלות ורקיקים ורבוכה וחמץ ומורם שלא הגיעו ליד השמש ,והראו לרב ספרא בחלומו "מעדה בגד
מ"תעזוב" יתירא לחייב היכא שהוא חזר וזכה בו ,ופטור מן המעשרות),
מאיל נזיר -זרוע בשילה וחלה ורקיק ,ועורות קדשים של עולה ביום קרה (כבגד בלוי ביום קר ,שאינו מחמם) ,חומץ על נתר (שאינו
וכן לגבי מתנות אם אין כהן צריך לשום את שויים ולתת את
חטאת ואשם( .והקשו התוס' (ד"ה ועורות) למה לא מנאום עם המתנות
הדמים לכהן שבא ראשון ויאכל את המתנות בעצמו. אלא מפסידו) ,ושר בשירים על לב רע" ,כך האומר דברי תורה למי
שבמקדש ,שהרי אפילו קדשים קלים היו מפשיטים בעזרה בגלל שא"א
להוציא את האימורים) .י' בגבולין -בכל ערי ישראל :תרומה, שאינו יודע להבין בהם ,ורב יוסף הצדיק את רב ספרא מפני
עוד בדיני זרוע לחיים וקיבה תרומת מעשר ,חלה ,ראשית הגז ,מתנות זרוע לחיים וקיבה,
שדבריו נאמרו דווקא במזכה לכהן אחר שאינו כפוף לו ,אחר אבל
שמש מזכה בעל כרחו לאדם חשוב שמתארח אצל בעל הבית,
צורת נתינת המתנות -מקום שנהגו למלוג את העגלים פדיון הבן ה' סלעים ,פדיון פטר חמור שה ,שדה אחוזה הקדישה
ולא גאלה שהיא יוצאה ביובל ומתחלקת לכהנים של אותו משמר שאירע ודווקא כשא"א לו בלא המתנות מפני שהוא עני ודחוק ,ואמר
ברותחין עם העור ואוכלים אותם כך ,לא יפשיט את הזרוע אלא נותנו
בו היובל ,שדה חרמים ,וגזל הגר שנשבע לו לשקר והודה לאחר שהראו לו את הפסוק בשביל רבא ,ולא הראו לרבא מפני
לכהן כמו שהוא בעורו ,ואף במקום שנהגו להפשיט את הראש
מיתת הגר .וכולם ניתנו לאהרן ולבניו בכלל ובפרט דכתיב בהו שהיה נזוף בגלל שהטיח כלפי מעלה (תענית כ"ד ):שביקש מטר שלא
לא יפשיט את הלחי.
לצורך מפני כבוד אמו של שבור מלכא ,ורצו מלאכי חבלה להורגו בלילה" ,לך נתתים" ואח"כ הפסוק מפרש כל אחד מהם ,והמקיימם כאילו
הזרוע היא הזרוע הימנית ,דכתיב "הזרוע" החשובה שבזרוע. ופשטיה דקרא בשונה לתלמיד שאינו הגון ,שהוא נופל קיים כל כללות ופרטות שבתורה ,ונכרתה עליהם ברית מלח
ודורשי חמורות אמרו שהזרוע ניתן כנגד מה שפנחס לקח בגיהנום ,והרי הוא כזורק אבן למרקוליס שזו עבודתה.
של קרבנות ,שכשם שברית מלח אינה שובתת כך זו לא תשבות ,והעובר
רומח בידו ,ויד ימין היא עושה מלחמה וממילא זרוע היינו של ימין, [כל העושה טובה למי שאינו מכיר בה כאילו זורק אבן עליהם כאילו עובר על כלל ופרט ועל ברית מלח.
(ולחיים כנגד "ויעמוד פנחס ויפלל" ,וקיבה כנגד "ואת האשה למרקוליס].
אל קיבתה") ,ויש לומדים ימין מדכתיב בשלמים "ואת שוק קל"ד .מתנות בגר -גר שנתגייר אחרי שחיטת בהמתו
הימין" ,וזרוע מוקדשין לומדים מדכתיב התם "תרומה" וזרוע פטור ממתנות בשותפות עם כהן או עכו"ם פטור ממתנות ,אבל אם נתגייר לפני שחיטת בהמתו חייב
חולין לומדים מדכתיב התם "תתנו". במתנות. איזה שותפות פוטרת ממתנות-
מקום הזרוע הוא מהפרק של הארכובה הנמכרת עם הראש עד השותף עם עכו"ם או עם כהן בבהמה ,פטור מהמתנות.
כף של יד (-העצם הרחבה של הכתף) ,וזה גם הזרוע בשלה
ספק במתנות כהנים ועניים (ואינו חייב חצי מתנות ,כמו שאמרו רבנן בצבי הבא על התיישה ,דשאני
במתני' איתא שאם יש ספק אם נתגייר לפני שחיטת שבנזיר ,ומקום זה ברגל האחורית הוא השוק (-שתי עצמות התם שכל צד "שה" שלו חייב ,משא"כ הכא .תוד"ה וצריך).
הבהמה או אחריה פטור ,מפני שהמוציא מחבירו עליו מהפרק של הארכובה עד בוקא דאטמא ,דהיינו כל הירך) .ולרבי יהודה כהן שמכר בהמה לישראל חוץ מהמתנות ,פטור מהמתנות,
השוק הוא מהפרק של הארכובה עד סובך של רגל והיינו הראיה. מפני ששיירם לעצמו .ואם אמר לו ע"מ שהמתנות שלי ,י"א
ובפאה איתא בדין ספק לקט שחיטים שבחורי הנמלים ,אם הפרק שבין הקולית לעצם האמצעי. שיכול הישראל לתתם לכל כהן שירצה ,מפני שע"מ זה לא
שיור אלא תנאי ,ואינו יכול להתנות על מתנות שאינם שלו( ,וכגון
נמצאו בתוך הקמה שעדיין לא הגיעו הקוצרים לשם הרי הם של מקום הלחי הוא מהפרק של הלחי אצל הצדעיים וחותך כלפי
שהתנה שלא יהא המקח בטל ,אי נמי הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה,
בעה"ב דאין לקט אלא הנושר בשעת קצירה ,ואם נמצאו לאחר מטה עד הפיקה (לרש"י הכונה לשיפוי הכובע ,ולתוס' (ד"ה פיקה) שהרשתו תורה לתתם לכל כהן שירצה .תוד"ה חוץ) ,וי"א שגם ע"מ
הקצירה ,לת"ק העליונים שעל פי החור די"ל שהם נשרו מהשיבולים הכונה לטבעת הגדולה) של הקנה דהיינו לחיים התחתונות עם הלשון. הוי שיור כחוץ.
בשעת קצירה לעניים ,והתחתונים שבקרקעיתו של חור לבעה"ב ,והא דאיתא בברייתא שנוטלה ובית שחיטה עימה ,ללישנא
דקודם הקצירה כנסום הנמלים שם ,ולר"מ הכל לעניים מפני קמא זה תלוי במחלוקת אם מוגרמת כשרה ,וללישנא בתרא קל"ג :לרב הונא שותף בראש פטור מהלחי ,ושותף ביד
הכונה שבית השחיטה נשאר עם הבהמה. שבספק לקט שכחה ופאה חייב. פטור מהזרוע ,ושותף בבני מעיים פטור מהקיבה .ולחייא בר
פרי אחד ,או שני מיני חיטים( ,וכן מבואר בברייתא ,ולרב צריך לתת את הלחי עם הצמר שבראש כבשים ועם בשער
אותה תבואה מהעכו"ם פטור מלעשר אע"פ שגדלה בשדה של ישראל,
יצחק נחלקו בזה ב"ש וב"ה .ולרבנן מפרישים ראשית הגז דמירוח עכו"ם פוטר (מנחות ס"ז) ,אי נמי "דגנך" ולא דגן עכו"ם ולאשמועינן
שבזקן התיישים( ,וכן בקיבה צריך לתת את החֵלב שע"ג
דיש קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ,וחלקו של עכו"ם פטור,
ממין על שאינו מינו). הקיבה ואת החָלב שבתוך הקיבה ,אמנם הכהנים נהגו בו
ונ"מ שאם חזר ומכרו לישראל אינו חייב לעשר ,אבל חלקו של ישראל חייב.
וכן צריך לרב אלעאי שיהיו שייריה של ראשית הגז ניכרים, או שרבי אלעאי ממעט מ"דגנך" בין שותפות עכו"ם בין עין יפה ונתנוהו לבעלים).
כמו בתרומה שהאומר שכל הגורן יהיה תרומה לא אמר שותפות ישראל ,דשניהם אינם מיוחדים לו ,ולרבנן שותפות
כלום ,וכן לענין חלה האומר כל עיסתי חלה לא אמר כלום ישראל אינה פוטרת כיון שהוא בר חיובא וכל ישראל נקראים
דכתיב "מראשית" – ולא כל ראשית ,ותרומה לומדים מחלה .תוד"ה אף. בלשון יחיד ,וא"צ מיוחד ,ובלבד שתהא של ישראל. ראשית הגז
באלו דברים שותפין חייבים גם לרב אלעאי -רבא אומר
קל"ו :אמר רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כהני תלת דיני ראשית הגז
שרב אלעאי שפוטר שותפות ישראל מראשית הגז ,מודה
סבי ,כרבי אלעאי שפוטר ראשית הגז וה"ה מתנות בחוצה
ששותפים חייבים בתרומה ,דכתיב "תרומותיכם" .וכן קל"ה .מתי והיכן חייבים בראשית הגז -ראשית הגז
לארץ( ,וכן הלכה .תוד"ה כרבי אלעאי) .כרבי יהודה בן בתירא שאין
חייבים בחלה ,דילפינן מתרומה( ,ומדכתיב "עריסותיכם" נוהגת בארץ ובחוצה לארץ ,בפני הבית ושלא בפני הבית.
דברי תורה מקבלים טומאה ואין בעל קרי צריך טבילה לדברי תורה.
ילפינן דבעינן כדי עריסותיכם של עיסת מדבר שהיא עומר ולרבי אלעאי (קל"ו ).ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ.
(והא דאיתא בפסחים (ז ):דכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן חוץ מן
לגולגולת ,והעומר הוא עשירית האיפה והוא מ"ג ביצים וחומש) .וכן הטבילה ,לרב האי גאון היינו דווקא בטבילת גר ,דאינו ישראל אלא כשטבל כל הגוזז צאנו ,בין טלאים ובין זקנים ,ואפילו גוזזם מאה פעמים ,צריך
חייבים בפאה דכתיב "ובקוצרכם" ,ומ"שדך" ממעטים ולפני כן אינו יכול לומר וציוונו ,אבל בשאר טבילות אע"פ שהוא טמא מברך, לתת מן הגיזה מתנה לכהן ,ושיעורו משקל חמש סלעים מתוך חמש גיזות
עכו"ם .וכן חייבים בבכורה ,דכתיב "ובכורות בקרכם דנהוג עלמא כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה .וי"מ דאכל טבילות קאמר, של מנה וחצי.
דאע"ג דנהוג עלמא כר' יהודה בן בתירא ,הרבה מהם היו מחמירין לטבול.
וצאנכם" ,ומ"בבקרך ובצאנך" ממעטים שותפות עכו"ם .וכן דיני המשנה מובאים בדפים הבאים לפי סדר הסוגיות בגמרא.
תוס' שם) .וכרבי יאשיה שאין חיוב בכלאים אלא כשזרע חיטה
חייבים במזוזה ,דכתיב "למען ירבו ימיכם" ,ומ"ביתך" שעורה וחרצן במפולת יד. מנלן שראשית הגז לא נוהגת בקדשים -ראשית הגז
לומדים שיניח את המזוזה בדרך ביאתו לבית ,וכנכנס לבית
מכניס תחילה רגל ימין ,נמצא שצד ימין הוא דרך ביאה .וכן חייבים ראשית הגז בטריפה -ראשית הגז נוהג בטריפה דכתיב
נוהגת בחולין ולא במוקדשין ,דכתיב "צאנך" .הגמ' אומרת
במעשר ,דכתיב "מעשרותיכם" ,ומ"דגנך" ממעטים "תתנו לו" ולא לכלבו ,ור"ש פוטר דיליף צאן צאן ממעשר, שקדשי מזבח פטורים בלאו האי קרא ,כיון שאינם בני גיזה,
שותפות עכו"ם .וכן חייבים במתנות –זרוע לחיים וקיבה ,דיליף ובמעשר כתיב "כל אשר יעבור תחת השבט" פרט לטריפה דכתיב "ולא תגוז בכור צאנך" .וגם קדשי בדק הבית זה רק
למ"ד שאינם בכלל העמדה והערכה דאיצטריך קרא שלא יפדה
שאינה עוברת כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה ,ומזה לומדים
נתינה נתינה מתרומה ,ומ"מאת זובחי הזבח" לומדים ויתן לכהן ,שכיון שאינם אסורים בגיזה ועבודה אלא מדרבנן
שאר טריפות( ,הקשו התוס' (ד"ה פרט) שהרי גם מן הארכובה ולמטה
שתובעים את המתנות מהטבח ו"זובחי" אורחיה דקרא .וכן הו"א לחייב מי שעבר וגזז .ולמ"ד שקדשי בדק הבית
אינה עוברת .ושמא אין נכנסת לדיר להתעשר ,ודוחק) .ולא לומדים
חייבים בביכורים ,דכתיב "בארצם" ,ומ"מארצך" ממעטים צאן צאן מבכור ,שאע"פ שראשית הגז דומה לבכור לענין צריכים העמדה והערכה והרי אחרי שגזז אינו יכול להעמיד את
חוצה לארץ( ,שאף שזה מצוה התלויה בארץ ,איצטריך למעוטי משום שנוהג ביתום כגון זה פירש למיתה וזה פירש לחיים ,ובלקוח, הגיזה( ,ואף שבמקדיש עצים ואבנים א"צ העמדה והערכה ,הכא כיון
דאיתקש לבשר בחלב .תוד"ה אלא) .וכן חייבים בציצית ,דכתיב ובשותפין ,ובמתנה ,ושלא בפני הבית ,וניתנים לכהן ,וא"צ
שהיה מחובר מתחילה בבהמה שהיא בת העמדה והערכה ,צריך העמדה
והערכה ,ואין לומר שהעמיד והעריך ואח"כ עבר וגזז ופדה ,דבשעת פדייה
"בגדיהם" ומ"כסותך" ממעטים שאולה עד ל' יום .וכן להקדישם דבכור קדושתו מרחם וראשית הגז אין בה קדושה( ,ל"א
בעינן העמדה והערכה .תוד"ה והא) ,י"ל דאיירי קרא במקדיש
חייבים במעקה ,דכתיב "כי יפול הנופל ממנו" כל שראוי ליפול בכור וגז הם נכסי כהן לקדש בהם את האשה ,משא"כ מעשר ,ולאו מילתא
בהמתו לבדק הבית חוץ מגיזה וכחישה ,דקמ"ל קרא שאינו
ממנו ואפילו בשותפות ,ומ"גגך" ממעטים בתי כנסיות ומדרשות היא ,דאפשר לקדש אשה במעשר) ,והכהן רשאי למוכרם ,אבל
מעשר אינו נוהג ביתום (דגמר תחת תחת מקדשים דכתיב בהו "תחת שאין לאחד מהם חלק בו ,דאף לבני עבר הים הוא ,ועוד דאינו בית דירה. חייב לגזוז ולתת( ,ואם לא אמר וכחישה אסור לגזוז כיון
אמו") ,ולוקח ושותף ושנתנו לו במתנה פטורים מן המעשר ,ואינו נוהג שזה מכחיש את הבהמה) ,ובקדשי מזבח אף אם אמר חוץ
אלא בפני הבית משום גזירה( ,לתוס' גורסים 'לפני' ,והינו שמעשר מקדש קל"ו .רב ביבי בר אביי אומר ד'ליתנהו להני כללי' ,כדתניא מגיזה וכחישה פשטה הקדושה בהכל דקדושת הגוף היא
מי שיצא לפני או אחרי העשירי ,משא"כ בכור וראשית הגז) ,ונאכל שרבי אלעאי פוטר בהמת השותפין מבכורה ,דכתיב "בקרך חמורה( ,אבל בקדושת הגוף מה שלא הקדיש אינו קדוש) ,וכדמצינו
לבעלים כשלמים ,ומקדישו בשבט ,ואינו נמכר לא חי ולא שחוט (אא"כ
וצאנך" ,והא דכתיב "בקרכם וצאנכם" היינו של כל ישראל. שהאומר רגלה של זו עולה נעשית כולה עולה ,ואף ר"מ
הוא של יתומים) ,ואילו למעשר ראשית הגז דומה בפחות
וכן רב חנינא מסורא סובר ד'ליתנהו להני כללי' כדתניא שחולק ברגל מודה במקדיש אבר שהנשמה תלויה בו.
דברים והיינו לענין שנוהגים בנקבות ,ובבהמות מרובות
שרבי אלעאי פוטר בהמת השותפין ממתנות ,דיליף נתינה ולרבא מיירי מתני' במקדיש את הגיזה עצמה ,שאינו חייב
מעשר בעשרה וראשית הגז בחמש ,ובפשוט ,ואין נוהגים בטמאים
נתינה מראשית הגז ,ובהכרח שגם בתרומה שותפין פטורים לגזוז ולפדות דכתיב "גז צאנך תתן" סמך נתינה לגיזה לומר
ובאדם ,ואינם קדושים מרחם ,ולא נהגו לפני הדיבור ,ואילו
דדייק "דגנך" ,דאל"כ היה לומד משם לחייב .ורבנן מחייבים שאינו חייב אלא במחוסר רק גזיזה ונתינה ולא במחוסר גם
בכור אינו אלא זכר ,ונוהג אף ביחיד ,ואין נוהג אלא בפשוט ,ונוהג בחמור,
בהמת השותפין בבכורה ובמתנות. פדיון ,ולדברי רבא מ"צאנך" ממעט רב אלעאי בהמת
ובאדם ,וקדוש מרחם ,וקדשו בכורות במצרים ,מ"מ יותר ראוי
ללמוד פשוט מפשוט. עוד דינים לדעת רבי אלעאי- השותפים מראשית הגז וכדלהלן.
לפי האמור לעיל רבי אלעאי פוטר מתנות וראשית הגז קל"ז .ראשית הגז אינה נוהגת אלא ברחלות (משא"כ קל"ה :בהמת השותפין -לרבנן בשותפות עם ישראל
בחו"ל ,דיליף נתינה נתינה מתרומה ,אמנם ראשית הגז אינה זרוע לחיים וקיבה שנוהגים בבקר ובצאן דכתיב "אם שור אם הבהמה חייבת בראשית הגז ,ובשותפות עם עכו"ם פטור
טובלת כמו תרומה ,דכתיב "וראשית גז צאנך תתן לו" -אין שה" .רש"י .וכתבו התוס' (ד"ה מה"מ) ששאלת הגמרא מנא הני מילי היינו דכתיב "צאנך" המיוחד לך ,אבל בשותפות עם ישראל חשיב מיוחד לך
לך בו אלא מראשיתו ואילך – משעה שהופרש ונעשה ראשית ,אבל מנלן שאינו נוהג בעיזים ,דעיזים נמי איקרו צאן) ,דכתיב "לעמוד הואיל ושניהם בני חיובא ,וכל ישראל קרויים בלשון יחיד .ולרבי אלעאי
לשרת" בעינן דבר הראוי לשרות -לתכלת דבגדי שרד ,והתם בעינן בתרומה כתיב "אשר ירימו" – בעתידים לתרום הכתוב מדבר.
מ"צאנך" לומדים לפטור בשותפות עם ישראל ,ושותפות
ואין חייבים על ראשית הגז מיתה בזר האוכלה במזיד וחומש דווקא צמר ,ואין צמר אלא של רחלים( .ובהא דכתיב "לא תעבוד עכו"ם שפוטרת נלמדת מתרומה דכתיב בה "ראשית דגנך".
בשוגג כמו תרומה ,דכתיב "ויסף חמישיתו עליו" וכתיב בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך" אסור גם לעבוד בצאן ולרבנן אין ללמוד ראשית הגז מ"ראשית דגנך" כיון
ולגזוז שור ,דילפינן מו' ד"ולא") .ואף שלשון תורה הוא "ומתו בו" – ולא ראשית הגז. ד"ראשית" הפסיק הענין( ,ולרבי אלעאי ו' חוזר ומערבם,
וכן לומדים מ"ראשית" שאין עוד הפרשה אחריה ,דלא רחלים ,לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן. ולרבנן א"כ לא נכתוב לא ו' ולא ראשית ,ולרבי אלעאי
כבשים שצמרם קשה כגון שהיו משונים משאר כבשים ,פטורים כתרומה שיש אחריה מעשר ראשון ומעשר שני. התורה חילקתם כיון שתרומה זה קדושת הגוף וראשית הגז
ולענין הפרשה מן החדש על הישן לומד רב אלעאי מראשית הגז ,דכתיב "ומגז כבשי יתחמם" – לא מיקרי גז אלא זה קדושת דמים -חיוב ממון ,וקדושה לאו דווקא) .אי נמי רבנן
מתרומה דכתיב בה "היוצא השדה שנה שנה" שאין מפרישין ,בר חימום. ס"ל שאף בתרומה שותפות עכו"ם אינה פוטרת את חלקו של
השוטף את הרחלים במים בנהר כדי ליפותם ונתלש מהם צמר, (ולרבנן מפרישים משנה על חברתה). ישראל ,וכדמצינו שתבואה שגדלה בשדה המשותפת
לישראל ועכו"ם ,לרבי טבל וחולין מעורבים זה בזה ,ואפילו
ולענין ראשית הגז שגדלה בפטור ,סובר רבי אלעאי שהקונה לרבנן פטור דלאו גז הוא ,ולרבי יוסי חייב ,כדמצינו בברייתא
לאחר שחלקו לא אמרינן יש ברירה והוברר שזה החלק של ישראל והוא
צאן עכו"ם כדי לגזוז פטור כיון שהגיזים גדלו אצל עכו"ם ,דמקיש שרבי יוסי לומד מדכתיב "ולקט קצירך" דבעינן לקט מחמת טבל גמור ,אלא אין ברירה וגם מה שנשאר חציו טבל וחציו חולין ,דיש
ראשית הגז לתרומה( ,דלא כתנא דמתני') ,כדתניא שישראל קציר ,למעט לקט קיטוף בידים ,אמנם בדבר שדרך לקוצרו קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע חלקו מיד מעשר( ,י"א שאין לטבל זה
שקנה מהעכו"ם שדה בסוריא (-ארם צובה שכבשה דוד) ,אם לא ביד כגון בצלים ושומים מודה רבי יוסי שחייב ,דכתיב "לקצור" תקנה ,לפי שאם בא להפריש נמצא מפריש מן הפטור על החיוב ,אבל
הביאה שליש חייב ,ואם הביאה שליש פטור מלהפריש על לרבות עוקר עם השרשים כגון עדשים ,וכתיב "ובקוצרך" לרבות נראה שיש לו תקנה ,או ע"י שיפריש עליו ממקום אחר לפי חציו ,דרק
חציו חייב ,ואם אין לו טבל אחר מפריש מיניה וביה לפי כולו ,ולא לפי
מה שקנה מהעכו"ם דלאו שמיה כבוש ולא חלה בה קדושת הארץ תולש ביד ללא השורשים כגון פולים .וכן מצינו שרבי יוסי מחייב חציו מפני שמה שמפריש חציו אין שם מעשר חל עליו מפני שהוא פטור.
וקלה קדושתה ויש בה קנין לעובד כוכבים להפקיע מיד מעשר ,אבל בארץ פאה בבצלים אע"פ שאינו קוצרם במגל( ,וס"ל שבצלים הגדלים ואין לומר שמה שהפריש כולו גדל בחלקו של העכו"ם ,אלא בכל אחד יש
ישראל מעשר על הכל ,דאין בה קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר ,ועל מה בין הירקות ,צריך לתת פאה בכל שורה ,מפני שהירק שבין שורה חלק לשניהם ,כמבואר בראש השנה י"ב :גבי חדש וישן המעורבים,
שהמשיך לגדול אח"כ ,לר"ע חייב וטבל וחולין מעורבים זה בזה ,לשורה מפסיק לפאה ,דירק אינו חייב בפאה (חוץ מבצלים ושומים ,דרק ואפילו למאן דפליג התם היינו משום שמא לא נבללו יפה ,אבל כאן בכל
דבר שמכניסו לקיום חייב בפאה) .ולרבנן מספיק לתת פאה אחת ולחכמים פטור דכיון שהביאה שליש כאילו נגמרה כולה. חיטה יש חלק לנכרי ולישראל) ,ולרשב"ג של ישראל חייבת ושל
וכן לרבי אלעאי אין להפריש ראשית הגז ממין על שאינו על הכל). עכו"ם פטורה ,ומבואר שנחלקו אם יש ברירה ,אבל לכו"ע
של הישראל חייבת ,וממילא א"א ללמוד מתרומה ששותפות עכו"ם
מינו ,כגון בשחופות ולבנות ,כמו לענין תרומה שאין אין ראשית הגז נוהגת אלא בבהמות רבות( ,משא"כ זרוע פוטרת מראשית הגז ,וממילא "צאנך" ממעט שותפות עכו"ם ,ו"דגנך"
תורמים ממין על שאינו מינו כגון שחורות ולבנות אע"פ שזה לחיים וקיבה שנוהגים במרובה ובמועט אפילו לא שחט אלא ממעט דיגון עכו"ם כגון עכו"ם שלקח שדה של ישראל ומירחה ,שהלוקח
הכהנים במתנותיהם ,ותביעת המתנות היא מן הטבח) ,ומבואר דס"ל להם שיעור הפאה ,והביכורים ,והראיון שבכל פעם שבא לעזרה אחת) .לב"ש מרובות היינו ב' רחלות ,דכתיב "יחיה איש
שבסתמא אין המתנות כלולים במכירה ,וממילא אם שייר צריך להביא עולת ראיה ,וגם לשווי הקרבן אין שיעור מדאורייתא ,אבל עגלת בקר ושתי צאן" ,ולב"ה ה' רחלות ,דכתיב "חמש צאן
אומר הלוקח למוכר שהוא לא קנה את ראשית הגז ,אבל חכמים אמרו הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף ,מדרבנן שיעורה עשויות" ,והיינו מעשות את בעליהן לעשות מצוה שלא היה
במוכר הכל א"כ גם ראשית הגז שאינו בכלל המכירה נמצא אצל אחד משישים ,ואפי' בחוצה לארץ .התוס' (ד"ה אלו) מביאים מצווה בה בפחות מכך( ,אבל בבכורה ובזרוע לחיים וקיבה אפי'
הלוקח ,וחיוב הלוקח אינו משום שהמצוה מוטלת עליו ,אלא משום מהירושלמי שמפרש דלא חשיב תרומה בהדי אלו שאין להם שיעור, אחת חייבת) .ולרבי יוסי השיעור לראשית הגז הוא ארבע,
משום שיש לה שיעור למעלה ,דאין יכול לעשות את כל הגורן תרומה,
שלא מכר לו חלקו של כהן ,אמנם אם פירש לו בהדיא שמוכר לו הכל ,אין
והיינו בשעת חיובא שזה אחר מירוח ,ואילו פאה בשעת החיוב דהיינו דכתיב "וארבע צאן תחת השה" .ואמר רבי שהלכה כרבי
לכהן תביעה על הלוקח ,שכיון שהמכירה היתה לפני הגזיזה לא חלה חובת יוסי שהרי הוא לומד מהתורה וב"ש וב"ה לומדים מדברי
אחרי שהתחיל לקצור יכול להשאיר כל מה שלא קצר .והא דלא חשיב
ראשית הגז ,דלא קרינן ביה "גז צאנך" ,ולרב חסדא אפילו בכהאי גוונא
צריך לתת ,ולאו מילתא היא.
אפר פרה ועפר סוטה ורוק יבמה ,משום דלא חשיב במתני' אלא דברים קבלה ,ואפילו אם הוא היה לומד מדברי קבלה והם מדברי
דאי עביד טובא הוי מצוה ,אבל באלו אין מחויב לעשות אלא כל שהוא. תורה היתה ההלכה כמותו( ,תורת משויה קרויה תורה ,מפני
רבי יוחנן אמר שהיה יושב י"ז שורות אחרי רב שהיה שניתנה לדורות ,ושל נביאים נקראים דברי קבלה ,שקיבלו מרוח הקודש
שילוח הקן יושב לפני רבי ,והיו יוצאים מזה לזה זיקוקין דינור שהיו
נושאים ונותנים בהלכה ,ולא היה מבין מה הם אומרים.
כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה) ,שאף שאין
הכרעה שלישית מכרעת אפילו כשהשיטה השלישית היא אמצעית
בין שתי השיטות ,ורק היכא ששתי השיטות גילו דעתם שניתן לחלק בין
קל"ח .חמת חדשה של עור שלא גמר תפירתה ושייר בה סדק קל"ח :שילוח הקן נוהג בארץ ובחו"ל .בפני הבית ושלא שני דינים אלא שסוברים שאין לחלק ביניהם ,והשלישי מחלק ביניהם,
אינה מקבלת טומאה אע"פ שמקבלת רימונים – שאין בפני הבית .בחולין אבל לא במוקדשים. (כגון ההיא דקולי מטלניות (שבת כ"ט) שר' אליעזר אומר בין מן המוכן
בין שלא מן המוכן טמא ,ור' יהושע אומר בין מן המוכן בין שלא מן המוכן
בסדק כמוציא רימון ,אבל אם תפרה ונגמרה מלאכתה וחל עליה כל היכא דתנן שנוהג בארץ ובחו"ל והיינו בכסוי הדם ואותו ואת
טהור ,ור"ע אומר מן המוכן טמא שלא מן המוכן טהור) ,הוי הכרעה ,רבי
שם כלי ואח"כ נקרעה שיעורה כמוציא רימונים ,אבל אם היא בנו וגיד הנשה והזרוע והלחיים וראשית הגז ושילוח הקן ,אין החידוש יוסי אמרה מפי חגי זכריה ומלאכי.
מקבלת רימונים היא טמאה ,דלא פקע ממנה שם כלי ,ולרבי שנוהג בחו"ל (אף שהרי חובת הגוף נוהגת בכל מושבות .קידושין ל"ז,):
אליעזר בן יעקב שיעורה כמוציא פקעיות של שתי אלא בראשית הגז ולאפוקי מרבי אלעאי ,ובאמת לרבי אלעאי קל"ז :שיעור הגזיזה החייבת בראשית הגז -לרבי דוסא
שמשקלם רבע ממנה של ארבעים סלעים ,דעיקר תשמישה גם מתנות אין נוהגות בחו"ל ,ונקט ראשית הגז מפני שעל זה דיבר רבי בן הרכינס חמש רחלות שגוזזים מכל אחת מנה וחצי (דזו
אלעאי להדיא.
של חמת הוא לכך ולא לפירות( ,ומכאן ראיה שהתנא משתמש הפחותה שבגיזות ,ובפחות מזה לא חשיב גז) חייבות בראשית הגז.
וכל היכא דתנן שנוהגים שלא בפני הבית החידוש הוא רק בשיעור מנה של מ' סלעים). ולחכמים אף בגוזזות כל שהן חייבות .ונחלקו אמוראים
באותו ואת בנו שהאיסור נאמר בעניינא דקדשים.
צמר שנשתנה ע"י שצבעו הישראל פטור מליתנו לכהן דקנייה בדעת חכמים מה הכונה 'כל שהן' .רב סובר שהכונה שיהיה
וכל היכא דתנן שנוהג בקדשים והיינו בגיד הנשה ואותו ואת בנו, מנה וחצי מכולם יחד( ,ואיתא להלן שכוונתו למנה בן מ'
בשינוי ,דהוה ליה כמזיק מתנות כהונה או שאכלם דפטור( ,וכתבו התוס'
(ד"ה עד) דמ"מ אין מכאן ראיה לפטור מזיק ,די"ל שהכונה שגזז וצבע זה לצורך ,דאותו ואת בנו הו"א שנוהג רק בקדשים ,דהא בקדשים סלעים ,והיינו שישים) ,וצריך שיהיה לפחות חמישית
קודם שהגיע לשיעור החיוב) ,אבל אם ליבנו ולא צבעו שאין זה כתיב ,וכ"ש שבאלו דתנן שאינו נוהג בקדשים שיש בזה חידוש ,מלבד משיעור זה (-שבעה סלעים וחצי) בכל אחת מהם ,וכן לשמואל
בגיד הנשה דפשיטא שההקדש לא מפקיע איסור גיד הנשה ,ואף שינוי דאכתי בעיניה הוא חייב. צריך שיהיה שישים סלעים בכולם ,ונותן סלע אחת לכהן ,וכן
דאוקימנא בולדות קדשים וקמ"ל שאף שאיסור מוקדשין קודם
אמר איסי בר היני בשם רבי יוחנן שהשיעור להתחייב
המוכר כל רחל לאחר שגזזה לפני שהצטרפו חמש גיזות ,לרב מפני שהוא חל עם יצירת הולד שזה קודם לגידים חל עליו איסור גיד,
בראשית הגז הוא שישים .ולרבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן
חסדא חייב שהרי גזז ה' רחלות ,וכתיב "גז צאנך" והיינו שבשעת מ"מ א"צ לדחוק להעמיד בכהאי גוונא ,ובאמת היה אפשר שלא
גיזה כל אחת תהיה שלו ,ולרב נתן בר אושעיא פטור ,דבזמן לכתוב דין זה כלל ,דאם יש חידוש בכל דין במקרה אחד ,כתבה
(וכן אמר רבי יוחנן בשם רבו רבי ינאי) צריך שיהיה שש
השלמת השיעור שאז חל החיוב בעינן "צאנך" ,ולדבריו הא המשנה דין זה בכולם אגב אותו דין. סלעים בכולם ,ואז נותן חמשה לכהן ואחד לו ,ואפילו בגוזז אלף
דתנן שהלוקח גז צאנו של עכו"ם אפילו לפני שנגזזה פטור סלעים מספיק לתת לכהן חמשה סלעים .ולרבי אלעזר מספיק כל
שילוח הקן בקדשים מראשית הגז דלאו צאנו הוא ,דמשמע שאם קנה צאנו לגזוז שהוא כפשוטו .והגמרא אומרת שלדבריו (וכן לרב ששיעור
שהקנה לו את גוף הצאן לגזיזה חייב ,מיירי שקנאם לל' יום – לאו שילוח הקן אינו נוהג בקדשים דכתיב "שלח תשלח" יצא ראשית הגז הוא אחד משישים) ,השיעור דלהלן של חמש
דווקא אלא שהקנה לו את כל הגופים עד שיסיים לגזוז ,אבל בלאו הכי זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו ליד גזבר (דלא סלעים ,מיירי במי שיש לו הרבה גיזה שבאחד משישים מהגיזה
פטור כיון שאחרי גזיזת כל רחל היא חוזרת לרשות העכו"ם .אמרה תורה שלח לתקלה .תוס' (ד"ה יצא) בשם רש"י .והתוס' מבארים יש בכדי לחלק להרבה כהנים ,ורוצה ליתנם להרבה כהנים ,שאין לפחות
דמפשטיה דקרא דריש דמיירי בדבר שניתן לשלחו ,אבל הקדש מצוה לכל אחד מחמש סלעים דבעינן נתינה ראויה לכל כהן.
להביאו ליד גזבר) .ולומדים מזה שעוף טהור שהרג את הנפש חיוב ראשית הגז בלוקח-
שיעור הנתינה של ראשית הגז הוא משקל חמש סלעים
הלוקח גז צאנו של נכרי במחובר פטור מראשית הגז ד"גז צאנך" ואח"כ מרד ונמצא בקן ,אין בו מצות שילוח ,כיון שצריך להביאו
ביהודה ,שהם י' סלעים בגליל ,בכדי שיוכל לעשות ממנו
כתיב( ,אבל אם קנה את צאנו לגזוז חייב ,דקרא קפיד שיהיה הצאן לבי"ד ולקיים "ובערת הרע מקרבך" שמצוה על הפוגש חייבי
מיתה להביאם לבי"ד כדי לבער רשעים מישראל ,ואילו השילוח הוא
בגד קטן ,דכתיב "תתן לו" שיהיה בו כדי מתנה ,ואיתא להלן
(קל"ח ).דהיינו אבנט שהוא הקטן בבגדי כהונה( ,וקים להו לרבנן שלו ולא שיהיה הגז שלו ,ולרבי אלעאי פטור) ,ובלוקח מישראל,
למקום הצלה והפקר ,וכתיב "שלח תשלח" -הראוי לשלח ,אמנם אם
שאפשר לעשותו מחמש סלעים צמר ,דאין כולו צמר ,שהרי הוא כלאים) ,אם שייר המוכר לעצמו חלק מהגז ,המוכר חייב ,ואם לא
נגמר דינו הוא בר קטלא ומהיכן נמלט.
דבעינן ראוי לשרת ,דכתיב אחרי דין ראשית הגז "לעמוד שייר ,הלוקח חייב ,ואם שייר מין אחר (כגון שחופות (-לא שחור
מתי פטור משילוח הקן מטעם שזה קדשים- קל"ט.
לשרת"( ,ולא מעיל ,דתפשת מרובה לא תפשת תפשת ולא לבן) ולבנות ,זכרים ונקבות) ,גם המוכר וגם הלוקח צריכים
מועט תפשת ,דמנלן לומר שהכונה לשיעור הגדול ,כיון שגם השיעור לתת ראשית הגז .הגמ' (קל"ו ):מבארת שזה רק עצה טובה היכא שהקדיש קן שבביתו ,פטור אפילו בחולין משום שזה
הקטן בכלל הכתוב ,ולא כיפה (-כובע קטן) של צמר (שהיא פחותה שאם מכר רק את הזכרים שצמרם קשה ,ישייר לעצמו מהם כדי ראשית מזומן .והיכא שמצא קן במקום שאינו קנוי לו והביצים לא שלו (דכל
מאבנט והיתה מונחת בראש הכהן גדול ועליה היה מונח הגז ,כדי שלא יצטרך לתת מן הנקבות שצמרם רך ,וכן בשחופות ולבנות זה
מקום שהביצים שלו אפילו ע"י זכיית חצר המשתמרת לאדם שלא
הציץ ,לקיים מה שנא' בציץ "ושמת אותו על פתיל תכלת" עצה טובה ,דגיזת הלבנות טובה משל שחופות ,אבל מדינא הוי מין מדעתו פטור משילוח הקן) ,והקדישו ,לא חל ההקדש ,דאין אדם
מקדיש דבר שאינו ברשותו ,דבעינן דומיא ד"ביתו" .והיכא ותכלת זה צמר) ,דהא כתיב "הוא ובניו" -דבר השוה לאהרן אחד ,אמנם לרב אלעאי זה מדינא.
ולבניו" וציץ אינו בכהן הדיוט ,ואבנט ,למ"ד שהאבנט שהיה מיהו התנא הנ"ל שסובר שאם המוכר שייר הוא שהגביה את האפרוחים וזכה בהם והקדישם והחזירם וחזרה
האם עליהם ,פטור אפי' בחולין ,דכיון שזכה בהם חשיב מזומן .ואם לכהן גדול ביום הכיפורים שהוא בוץ דכתיב "ובאבנט בד יחגור" ,אינו צריך להפריש על הכל-
הגביה את האם והקדישה ,כבר נתחייב בשילוח כשמצאם
האבנט של כהן הדיוט בכל השנה שהוא של כלאים ,וכן היה של כהן לרב חסדא היינו רבי יהודה שסובר שהמוכר אילנות עם
גדול בכל השנה ,ניחא ,ואף למ"ד שזה אותו אבנט שגם כהן הדיוט פירות שבשדהו בשדה לבן שגדלו בה שנים או שלשה אילנות ,אם לפני ההקדש ,כמו שמצינו לגבי כסוי הדם שאם הקדיש
חיה אחר ששחטה חייב לכסות את דמה דחיובא דחייל לא פקע, היה אבנטו של בוץ ,ואבנט כלאים היה רק לכהן גדול ביום הכיפורים ,וא"כ
למה לשער באבנט והרי אהרן ובניו לא שוים בו ,דשל צמר אינו ראוי לא שייר המוכר לעצמו ,צריך לתת פאה מכל אילן כיון
(ואם הקדיש ואח"כ שחט פטור מלכסות משום דהוי שחיטה
להדיוט ,מ"מ שניהם שמם אבנט ו"אהרן ובניו" הכונה שזה ראוי שהשדה עצמה אינה שלו ,ואם שייר לעצמו צריך המוכר לתת
שאינה ראויה) .ולכן רב מעמיד במקדיש פירות שובכו למזבח
לאבנט ואבנט נוהג באהרן ובניו) .ואף שא"צ לנקות את הצמר לפני פאה מהזרעים והיא עולה לו על הכל כולל האילנות ,ומבואר שכששייר
לעולת נדבה ,וברחו כשגדלו וקיננו במקום אחר ,דמעיקרא חל הקדש
שנותנו לכהן ,מ"מ צריך לתת בכדי שישאר שיעור זה אחרי החיוב מוטל עליו.
עליהם ,ועכשיו שמצאם אינם מזומנים ואם היו חולין היה חייב בשילוח
הקן( ,ונקט פירות שובכו ולא שובכו ,דיונים אינם ראוים אלא כשהם המוכר התחיל כשכבר רק הוא הנ"ל שהדין רבא דוחה שילבננו הכהן כל צרכו.
אחד משישים הוא השיעור לרב ושמואל בראשית הגז ,לקצור את הזרעים לפני המכירה של האילנות ,שכבר חל עליו החיוב קטנים ,ורב מיירי רק בקדשי מזבח) .ושמואל ורבי יוחנן מעמידים
ובתרומה (והיינו מדרבנן בתרומה שחיובה מדרבנן כגון פירות ובאותה שעה היתה ראויה לפטור את כל השדה ,דכתיב "ובקוצרכם" במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה ,וקמ"ל שאף קדשי
האילן וירק ,אבל בדאורייתא בדגן תירוש ויצהר ,מדאורייתא משמע מתחילת קצירה( ,אבל אם לא שייר אילן הסתלק מדין פירות בדק הבית פטורים משילוח הקן ,וס"ל שאף שמרדה לא
חיטה אחת פוטרת את הכרי (והיינו שעי"ז אין זה טבל ופטור אילנות ואין פאת זרעים פוטרתם) ,ואילו לגבי ראשית הגז אין פקעה קדושתה ,דבבי גזא דרחמנא היא נמצאת ,דכתיב
"לד' הארץ ומלואה" ואין זה נחשב אבוד ,דבכל מקום היא של הקדש, החיוב חל על כל העדר מזמן שהתחיל לגזוז.
ממיתה ,אמנם שיעור אחד מחמישים נרמז בתורה מדכתיב במדין "תקח
אחד אחוז מן החמשים" -אחוז שאמרתי לך במקום אחר ,ואם תרם ועלה ולכן מבאר רבא שטעמא דמתני' משום שאין אדם רשאי להפקיע וצריך להביאה ליד גזבר ,אבל רב סובר שבקדושת דמים כיון
בידו אחד משישים א"צ לתת יותר ,שנאמר "וזאת התרומה אשר תרימו ממונו ממצוה ע"י שימכור גיזיו באופן שיהא גז של אחד וצאן של אחר ,שמרדה פקעה קדושתה וחייב בשילוח( ,משא"כ בקדושת
ששית האיפה מחומר החיטים" וגו' ,ולכן לא שנו תרומה יחד עם הדברים וזה דברי התנא (לעיל קל"ב ).שאם קנה בני מעיה של פרה הגוף) .וכתבו התוס' (ד"ה כיון) שמבואר מכאן (במה שבמרדו הוו הפקר
שאין להם שיעור) ,ומדרבנן עין יפה אחד מארבעים) ,וכן פאה ויש שם את הקיבה נותנה לוקח לכהן ואינו מנכה מהדמים ,וחייב בשילוח ,שאווזים ותרנגולים של חולין שמרדו בבעליהם והלכו
אף שמדאורייתא אין לה שיעור כדתנן אלו דברים שאין (אבל אם מכרה במשקל מנכה לו מהדמים דמשנשחטה זכו להם ,הוו הפקר והמחזיק בהם זכה.
ו"כל צפור כל כנף" ו"אמור לצפור כל כנף" ,צפור היינו פטור .ואם היתה יושבת בין האפרוחים או הביצים פטור אף חיוב אחריות במקדיש ובמעריך-
האומר מנה זה לבדק הבית ונגנב המנה או שנאבד ,לרבי טהורה וכנף היינו טמאה וחגבים .ו"צפורי שמיא" כולל גם אם נוגעת בהם בין הצדדים ולא מעליהם ,ורק ביושבת על
גביהן חייב. יוחנן חייב המקדיש באחריות עד שיבוא לידי גזבר ,ולריש טמאים כדכתיב "ובענפוהי ידורן ציפרי שמיא".
ק"מ .והא דכתיב "כל צפור טהורה תאכלו" אין הכונה אפרוח אחד או ביצה אחת יש בהם חיוב שילוח הקן ,דכתיב לקיש פטור כיון שבבי גזא דרחמנא איתיה.
הגמ' מבארת שאף שריש לקיש סבר בתחילה כרב (הנ"ל שיש צפור טמאה ,אלא לומר שיש צפור אסורה ,והיינו צפור "קן" מכל מקום.
לענין מקדיש תרנגולתו ובדק הבית ומרדה) ,חזר בו מפני ששחטו למצורע ,דאף דכבר ילפינן לאיסור מדכתיב "וזה אפרוחים וביצים שאין בהם מצות שילוח הקן -אם
דברי רבי יוחנן רבו ,ורבי יוחנן מדבר כשאמר הרי עלי מנה אשר לא תאכלו מהם" ,אתא קרא לעבור עליו בעשה ולא האפרוחים מפריחים -גדולים או שהביצים מוזרות פטור
להביאו ,ואחרי שהפריש נגנב או נאבד ,דאע"ג דבי גזא דרחמנא הוא לא תעשה( ,ולא איירי בטריפה ולעבור עליו בעשה ולא תעשה ,מלשלח ,דכתיב "והאם רובצת על האפרוחים או על
הביצים" בעינן ביצים בני קיימא דומיא דאפרוחים ,ובעינן קיים נדרו ,ובשילוח הקן איירי באומר הרי זו ,וריש לקיש סובר דקרא איירי בשחוטה ,והוי דבר הלמד מעניינו).
שאפי' באומר הרי עלי ,אינו חייב באחריות אלא בקדשי והא דכתיב לגבי מצורע "שתי צפורים חיות טהורות" אין אפרוחים הצריכים לאימן דומיא דביצים.
מזבח ,לפי שהם מחוסרים הקרבה וצריך להביאם לעזרה ,ולא הכונה חיות בפיך -מותרות לאכילה ,אלא הכונה שחיים ראשי
קמ"א .נטל את הביצים וחזרה עליהם האם פטור
בקדשי בדק הבית שכיון שהפריש גמר נדרו ,ואף שלא הביאו ליד אברים שלה למעוטי מחוסרי אבר .ואין הכונה טהורות ולא
טמאות ,אלא טהורות למעוטי של עיר הנדחת שאינו יכול מלשלח ,דכיון שנטל את האם הוה ליה קן מזומן. גזבר הכל גזברים הם ,דלד' הארץ.
הגמרא שואלת מדתנן האומר שור זה עולה בית זה קרבן,
לקחתה ולשוחטה( ,התוס' (ד"ה למעוטי) מסתפקים בעבר והקדיש שלחה וחזרה אפי' ארבעה וחמשה פעמים חייב ,שנא'
מת השור נפל הבית אינו חייב באחריותן ,שור זה עלי עולה,
והקריב בהמת עיר הנדחת ,האם הקרבן כשר ,או לא כיון שהיא עומדת "שלח תשלח" ,שלח אפי' מאה פעמים משמע ,תשלח לומר
קדשי בית זה עלי קרבן ,מת השור (או נגנב או אבד ,שהרי הוא
לשריפה)( ,אבל למשתלחת א"צ קרא ,דלא אמרה תורה שלח שאין מצוה זו נדחית מפני דבר מצוה כטהרת מצורע.
חייב דווקא) מזבח .תוד"ה דוקא) ונפל הבית (לרבי יוחנן 'נפל' לאו
לתקלה ,ולמעוטי טריפה לא צריך קרא לומר שאע"פ שאינם והיינו כגון שנטל את האם ע"מ לשלחה שאפילו לרבי יהודה
קרבן אלא שוחטים אותם בחוץ לכלי חרס לא יביאם ,דנפקא מדתנא (דלהלן) בעמוד ושלח קאי ,דהוא לא עבר על הלאו ,ואף אם לא ישלחה
אבל בעולם, לשלם .והגמרא מתרצת דשאני התם שאינם
דבי רבי ישמעאל שלומד שדין מכשיר בחוץ צפורי מצורע לא יעבור על הלאו כיון שהלקיחה היתה בהיתר ,דהו"א שכיון שאין גזא בי דאיתיה היכא שהם בעולם כגון מעות שאבדו ,כל היכא
דרחמנא איתיה ,דכתיב "לד' הארץ ומלואה" ,ואם הוציאם הגנב שבאים לטהר כדין מכפר בחוץ (-שעיר המשתלח ,דבעינן ששני לו אלא עשה דשילוח ולא לאו ד"לא תקח" ,יבוא העשה של
השעירים יהיו ראוים ליפול עליהם הגורל לשם) בכל דיני כשרות וטהרה ,מצורע וידחה עשה דשילוח הקן ,שהרי גדול שלום שבין הוא מעל ועליו לשלמם להקדש.
אמנם לענין ערכין לכו"ע מי שאמר ערכי עלי או אפי' אם כמו שבפנים דין מכשיר (-אשם מצורע וחטאות מחוסרי כפרה דזבין איש לאשתו (שהרי שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה
לא אמר עלי וכגון שאמר הריני בערכי או הריני בערך פלוני ויולדות שאינם באים אלא להכשירן בקדשים) כדין מכפר (-כל חטאות נמחה על המים בסוטה ,ומצורע הרי אסור בתשמיש המיטה
והפריש ערכו( ,דאם אמר ערכי או ערך פלוני אין בכלל דבריו ואשמות) להקריב גם במכשיר את האימורים) .ולרבא ממעטים דכתיב "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים" אהלו זו אשתו),
להתחייב) ,חייב באחריות המעות ,דכתיב "ונתן את הערכך" מ"טהורות" שמצורע לא יטול לצורך הציפור המשתלחת קמ"ל ששילוח הקן דוחה.
חולין הם בידך עד שיבואו לידי גזבר.
צפור המשתלחת של מצורע אחר שיעלה השילוח לשניהם .וא"צ קרא לומר שאסור ליטול את האם לצורך מצוה ,דזה
פשיטא שהרי אין עשה דוחה לא תעשה ועשה ,ואף אם חילופי שהיא צפור לשחיטה יקח שלא ממעטים פפא ולרב
עבודה זרה -שקנאם מהעכו"ם בדמי עבודה זרה שמכר לו( ,ולשילוח עבר כבר על הלאו ונטל את האם( ,משמע שכשאין עשה דוחה
דיני שילוח הקן
לא תעשה ועשה ,גם הלאו נשאר ואינו נדחה ,ודלא כריב"א שכתב שאינו ולרבינא לתקלה). שלח תורה אמרה דלא קרא, בעי לא קל"ט :שילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף ,אבל כסוי הדם
ממעטים שלא יקח לשחיטה עוף שהרג את הנפש ולא נגמר לוקה על הלאו כיון שרק בגלל העשה הלאו לא נדחה .ושמא כוונתו רק
דינה( ,דאי נגמר דינה היא בת קטלא ,ולשילוח הא בעי שאינו לוקה על הלאו ,אבל אין הלאו נדחה לגמרי .תוד"ה לא) ,יש מ"ד נוהג רק בחיה.
שאינו לוקה אלא כשביטל את העשה (-ביטלו ולא ביטלו), הלכות שילוח הקן הנלמדים מהפסוק" -כי יקרא (והיינו "ובערת הרע מקרבך" ,אבל בשחיטה הוא מבערה מן העולם).
שאינו יכול לקיימו עוד ,כגון ששחטה( ,וזה כלל בכל לאו הניתק לעשה), באירע שמצא ,וא"צ לחפש קן כדי לקיים "שלח תשלח")
קן (אפי' באפרוח אחד או ביצה אחת) צפור (טהורה ולא והא דבעינן שגם הביצים יהיו טהורים ילפינן מדכתיב "תקח וא"כ אינו עובר על הלאו אלא כששחטה ואין עשה דוחה
טמאה) לפניך (ברשות היחיד כגון בפרדס ובשדה שאינה לך" ולא לכלביך .כדמצינו שרב כהנא לומד שאם האפרוחים לא תעשה ועשה ,ולמ"ד שלוקה כשלא קיים את העשה (-
הם טריפה אינו חייב לשלח את האם( ,אבל אם האם טריפה קיימו ולא קיימו) כגון שהתרו בו שלא יקח ולקחה ולא שלחה בתוך
משתמרת ,ולמסקנה מרבים אם היו לפניך ומרדו) בדרך
חייב ,ולא ילפינן מהקש לאפרוחים ,דא"כ א"צ לכתוב כדי דיבור ,כבר אין כאן לאו שכבר עבר עליו כשלקחה ,ואם שלחה
בתוך כדי דיבור של התראה פטור ,דניתקו הכתוב לעשה לומר שיעשה (להביא רשות הרבים ,ולמסקנה מרבים ים ששטף הים אילן עם "צפור" למעט עוף טמא).
כך ויפטר .אמנם שיטת רבי יהודה (וכדלהלן) שגם העשה קן בראשו ,דכתיב "הנותן בים דרך" ,אבל אין לרבות מוצא קן
ד"שלח" הוא רק מעיקרא ,אבל אם לא שילחה אלא לקחה לא אמר הקן שילוח בדיני עוד בשמים ע"ג עוף דכתיב "דרך נשר בשמים" דלא איקרי דרך
קרא שישלח ,וא"כ ליכא לאוקמי קרא בהכי. בורות בסתמא) בכל עץ (באילנות) או על הארץ (לרבות
שיחין ומערות) .ואמנם אחר שמרבים כל דבר ,ילפינן ק"מ :ספיקות שלא נפשטו בחיוב שילוח הקן-
מ"דרך" שאין קינו בידך –אינו מזומן לך ואינו קנוי לך ,למעט אם הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנים של האפרוחים תחת האם ,מה חייב הנוטל אם על הבנים-
האם אין בזה חיוב שילוח הקן כיון שאם לא יגמור הוי לרבנן אם נטל את האם ,יש מצות עשה לשלחה ,וממילא קיננו בתוך הבית.
טריפה ובעינן "לך" ולא לכלביך ונוטל את האם בהיתר ואח"כ גומר אינו לוקה אם שילח תוך כדי דיבור למ"ד 'קיימו ולא קיימו' ,ולמ"ד
המוצא קן בראשו של אדם חייב בשילוח הקן ,דכתיב
'ביטלו ולא היטלו' אינו לוקה עד שישחט אותה ,כיון שאין לוקין על את השחיטה ,או דכיון שבידו לגמור חשיב "לך".
"ואדמה על ראשו".
האם הדברים דלהלן חוצצים בין האם לביצים ,מטלית (-אי לאו הניתק לעשה( .ומעשה באחד שתלש כנפיה ושילחה
משה מן התורה דכתיב "בשגם הוא בשר" בשגם בגימטריה הוי חציצה א"צ לשלח ,דלא קרינא ביה רובצת) ,כנפים (-נוצה תלושה) ,וחזר ותפשה ,והלקהו רב יהודה ואמר לו שילך ויגדל כנפיה
משה .המן מן התורה דכתיב "המן העץ" .אסתר מן התורה ביצים מוזרות (-שאין אפרוח בא מהם ,שהם לא חייבות בשילוח) ,וישלחה ,והיינו כרבנן ,והמלקות היו מכת מרדות -ריבוי
דכתיב "ואנוכי אסתר אסתיר" .מרדכי מן התורה דכתיב שני סדרי ביצים זו ע"ג זו (לפי הצד שביצים מוזרות חוצצים ,האם בתוכחה שלא יתרגל לעבירה ,ואין לזה שיעור אלא עד שיקבל עליו.
קמ"א .):ולרבי יהודה לוקה ואינו חייב לשלחה דאיסורא דעבד מותר לקחת את התחתונים). "מר דרור" ומתרגמינן מירא דכיא.
האם יש חיוב שילוח הקן כשהזכר שאינו בר שילוח כדלקמן עבד.
שילוח הקן נוהג רק באינו מזומן דכתיב "כי יקרא" ,כגון אווזים
הגמ' מסתפקת בדעת רבי יהודה אם דעתו שלוקין על לאו ותרנגולים שמרדו וברחו מן הבית וקיננו בפרדס ואינם חוזרות רובץ על הביצים ,והנקיבה רובצת על הזכר.
האם יש חיוב שילוח הקן ביונה הרובצת על ביצי תסיל (-עוף הניתק לעשה ,או שאחר שנטל אין עשה לשלח ,ד"שלח"
לבית ,דלאו מזומן הוא ,שיכולים הם לברוח ,אבל בקיננו בבית שלא
טהור הדומה ליונה) או איפכא ,ששניהם טהורים ,אמנם קורא מעיקרא משמע ,וממילא אינו ניתק לעשה ,ונ"מ אם לוקה
מרדו וכן יוני הרדסיאות שדרכם לגדול עם בני אדם( ,ונקראו כך
לרבי יהודה על לאו דגנב וגזלן ששם א"א לקיים את העשה לפני
על שם הורדוס שהתחיל לגדלם ,ורב כהנא ראה אותם מדברות שרובצת על ביצי עוף טהור אחר חייב דכיון שדרכה בכך קרינן
הלאו ,ואף דאיתא בברייתא שלרבי יהודה גנב וגזלן לוקים, ע"י כישוף ,שהיו ט"ז שורות רוחב מיל וקראו קירי קירי ביה "והאם רובצת".
כל מתניתא דלא תניא בי ורבי חייא ורבי אושעיא משבשתא
קורא זכר עוף טהור שדרכו לרבוץ על ביצי אחרים ,לרבי אליעזר היא ,שהם סידרו את הברייתות ודקדקו בדברי כל חכם לומר כמו שאמר,
מלשון אדון ,חוץ מאחת שהיתה עיורת ושתקה ,וכשאמרה לה
חברתה שתאמר קירי אמרה בירי -עבד ,ושחטוה עבדים חייב ,דכתיב "קורא דגר" וכתיב "ובקעה ודרגה" מה התם אבל יש הרבה שמוסיפים על משנתם כהבנתם ,וממילא יתכן שהבינו
שנשארו מעבדי הורדוס .וי"ג הדרסיאות ע"ל שם מקומם) פטור ,דגירה מעליא אף הכא הוי דגירה מעליא .ולחכמים פטור .ובשאר ברבי יהודה שהטעם הוא משום דהוי לאו הניתק לעשה ,ולכן הוסיפו גנב
וגזלן .ומהא דתני רבי אושעיא ורבי חייא שאם עבר על מצות עופות מודה רבי אליעזר שכשהזכר דוגר פטור. וכיסוי הדם נוהג גם במזומן.
שכחה או פאה לוקה לרבי יהודה ,אין ראיה שלוקין על לאו
צורת ישיבת הצפור הראויה למצות שילוח -אם האם שילוח הקן בעוף טמא
הניתק לעשה ,די"ל דס"ל ש"תעזוב" מעיקרא משמע.
מעופפת פטור מלשלח אף אם נוגעת בהם מצידיהם דכתיב
אם העוף הרובץ על הביצים ,או הביצים עצמם ,הם מעוף "רובצת" ,אמנם אם הכנפיים נוגעים בקן מעליהם חייב ,קמ"א :הגמ' מוכיחה שרבי יהודה סובר שאין לוקין בלאו
טמא ,אין מצות שילוח הקן.
דהא לא כתיב יושבת .ואם היתה יושבת בין שני ענפים הניתק לעשה ממה שאמר רבי יהודה שבנותר אין לוקין
לרב יצחק לומדים דבעינן צפור טהורה מדכתיב "צפור" ,והביצים תחתיה אבל הענפים מחזיקים אותה באויר ,ללישנא קמא משום דהוי לאו הניתק לעשה ד"באש תשרופו" ,ובהכרח
דלא אשכחן עוף טמא דאיקרי "צפור" .ולדבריו הא דכתיב אם כשיוציאו את הענפים תפול עליהם חייב לשלח ,ואם שבשילוח הקן לוקה משום שאחר שנטל כבר אין מצוה
"תבנית כל צפור כנף" ו"החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף" לאו פטור ,וללישנא בתרא כל שאינה נוגעת בהם מעליהם לשלח.
בא אדם ומצאה עם יציאת רוב הביצה לפני שנפלה לחצירו דעדיין קמ"ב .לא יטול אם על בנים אפי' לצורך טהרת מצורע. אם נטלה צריך לשלחה בכדי שתצא מתחת ידו ,ואם יכול לחזור
אינו מזומן ,ולפ"ז אסורות משום גזל היינו לגבי האם ,ואב"א ולתופסה מותר.
שכר מצוה -אם על מצוה קלה שמפסיד בה דבר מועט לגבי הביצה ,דמשעה שיצאה רובה דעתו עליה. במה משלחה ,לרב הונא משלחה באופן שתוכל ללכת ברגליה
מסקנת הגמרא שלפי מה שאמר רב שאסור לזכות בביצים כאיסר אמרה תורה "למען ייטב לך והארכת ימים" כ"ש אפילו אם תלש כנפיה ,שאם הלכה ב' או ג' פסיעות מותר לחזור
כל זמן שהאם רובצת עליהם( ,דכתיב "שלח תשלח את במצוות חמורות. ולתופסה ,דכתיב "משלחי רגל" ,ולרב יהודה משלחה באגפיה
-באופן שתוכל לעוף בכנפיה ,דרגליה היינו כנפיה ,עוד מפרש רש"י
האם" ואח"כ "ואת הבנים תקח לך") ,חצירו ג"כ אינה יכולה תחית המתים תלויה בכל מצוה שבתורה שמתן שכרה
שהנדון הוא היכן אוחזנה כששולחה ,ברגלה או בכנפיה.
לקנות אף כשהביצה נפלה לחצר ,וממילא אם כבר שילח בצידה ,כגון כבוד אב ושילוח הקן ,שהרי היה מעשה בבן
את האם גזל מעליא הוא ,ואם לא שילח חייב לשלח ,ומיירי שקיים מצות שילוח הקן לבקשת אביו ובחזרתו נפל ומת, רבא הורה לאדם לשלח צפור עם ביצה אחת ,ותפס את
היונה ע"י מצודות ,ועשה זאת כלאחר יד מרחוק באופן שלא
בקטן ,וכוונת הברייתא שאביו של קטן חייב להחזיר משום בהכרח ש"ייטב לך" היינו בעולם שכולו טוב שאין בו לא נזק
דרכי שלום. הבין המשלח ,משום חשדא שיאמרו שחייבו לשלח בשביל הנאת
ולא יסורים אלא טובה" ,והארכת ימים" היינו לעולם שכולו
עצמו ,וצריך להתרחק מן הכיעור.
ביצים שבחצר שהאם לא פרחה מעליהם ורוצה לקנותם ארוך .ואין לומר שהרהר בע"ז שמחשבה מצטרפת למעשה
מבעל החצר ,יכה על הקן כדי שהאם תתרומם מהביצים (דכתיב "למען תפוש את בית ישראל בליבם" ,משא"כ קנין חצר כשיש חיוב שילוח הקן-
מהפחד ,ואז יקנה אותם בעל החצר ויוכל להקנותם לו בסודר .בשאר עבירות אין מחשבה מצטרפת למעשה) ,מ"מ המצוה איתא בברייתא שיוני שובך ויוני עליה חייבות בשילוח,
(ומי שיש לו יוני שובך שהם שלו ,ורוצה להכינם ליו"ט בערב מגינה שלא יבוא לידי הרהור .ואף ששלוחי מצוה אינם ואסורות משום גזל מפני דרכי שלום.
יו"ט שלא יהיו מוקצה ,א"צ להגביהם ,ודי שיאמר זה וזה אני ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם ,המעשה היה בסולם הגמרא רוצה לומר שאף שחצירו של אדם קונה לו שלא
רעוע ,והיכא דקביע הזיקא אין המצוה מגינה. נוטל כבית הלל ביצה י'). מדעתו ,וכתיב "כי יקרא" פרט למזומן ,חייבות בשילוח אם
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
ולישנא בתרא ריש לקיש אמר שבמוכר בהמה גסה לעכו"ם שוויו ונותן חצי דמיו לכהן ,אבל אינו קדוש בקדושת הגוף ליקרב
קונסים עד מאה בדמיה( ,ומה שבקבלנות קונסים עד עשרה למזבח ,כיון שחציו של עכו"ם( .ומותר בגיזה ובעבודה ,ואינו נותן חציו ממש
בדמיה ,שאני קבלנות שאינה מכירה גמורה) ,והגמ'
מסתפקת אם שיעור זה הוא דווקא או לאו דווקא ,ולפי הצד
לכהן ,משום דכהן לא ניחא ליה בשותפות העכו"ם מפני שקשה להוציא את
חלקו מיד העכו"ם .תוד"ה ונותן) .והנותן לו בקבלה אע"פ שאינו
רשאי ,ג"כ אינו קדוש בקדושת הגוף ,קונסים אותו לפדותו עד
מסכת בכורות
שזה דווקא מה שעבד קונסים אותו רק עד י' בדמיו ,שאני
עשרה בדמיו הואיל ולא חש לדברי חכמים ,ונותן כל דמיו לכהן, מסכת בכורות עוסקת במצוות התלויות בבכורה ,פדיון פטר חמור
עבד שזה מילתא דלא שכיחא( ,ואין לומר שהחילוק הוא (פרק ראשון ,ב – .י"ג ,).בכור בהמה טהורה (פרקים שני עד שביעי,
(ולרבנן פטור מן הבכורה כיון שיד עכו"ם באמצע).
שעבד אינו חוזר לבעליו דקיימא לן המוכר עבדו לעכו"ם יצא לחרות, י"ג – .מ"ו ,).בכור אדם – פדיון הבן (פרק שמיני ,מ"ו – .נ"ב,):
דא"כ שיקנסו אחד יותר שזהו השיעור שהוא נשכר בכך שהבהמה שותפות עם ישראל אינה פוטרת מבכורה .תוד"ה והמשתתף. והפרק האחרון (נ"ג – .ס"א ).עוסק בדיני מעשר בהמה.
חוזרת אליו). פדיון פטר חמור היא מצוה השייכת רק בחמורים ,שמצוה לפדותם
איסור מכירת בהמה גסה לעכו"ם בשה ולתת אותו לכהן ,ואם אינו רוצה לפדות את החמור עליו
חיוב פדיון כשיש בעלות לעכו"ם -המשך ב :אסור למכור בהמה גסה לעכו"ם ,ורבי יהודה מתיר
לעורפו ,וכדכתיב (שמות י"ג י"ג) "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם
לא תפדה וערפתו" ,וכתיב (במדבר י"ח ט"ו) "אך פדה תפדה את
ביאור מחלוקת רבי יהודה ורבנן אם שותפות עכו"ם למכור שבורה – בהמה שנשברו רגליה ,והיינו במקום שלא נחשדו על בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה" ,וישנם פסוקים
פוטרת מן הבכורה -כתיב "כל בכור בישראל" לרבנן הרביעה ,ובן בתירא מתיר למכור סוס דסתם סוס עומד לרכיבה נוספים שנאמרו על קדושת הבכורה באופן כללי.
"בכור" משמע אפי' מקצת בכור דישראל חייב בבכורה ,וממילא ואין זה מלאכה אלא שבות ,דהחי נושא את עצמו .ומכירת עובר בפרק ראשון (הלוקח עובר חמורו) נתבארו דיני פטר חמור ,חיובה
אסורה גם לרבי יהודה ,אף שכעת הוא שבור למלאכה ,דטעם בבהמה שיש בה שותפות עם העכו"ם (ב – .ג ,):פטור כהנים ולויים
"כל" מלמד דבעינן כולו של ישראל .ולרבי יהודה "בכור" מבכורה והאם קדשו הבכורות במדבר (ד – .ה ,).חיוב בכורה והיתר
משמע כולו ,ו"כל" אתא לגרועי ד"כל" משמע כל דהו כמו "אין ההתר בשבורה הוא מפני שאינה יכולה להתרפאות ולעשות
אכילה ב'נדמה' ,והיינו ולד הדומה למין אחר( ,ה - :ז ,).חיוב בכורה
לשפחתך כל בבית"( .הקשו התוס' (ד"ה ורבי יהודה) דבחולין (פ"ח ).אמר מלאכה בשבת ,אבל ביכולה להתרפאות אסור ,ועובר כיכול כשנולדו שניים יחד או בספק (ט ,).דיני פדיון פטר חמור והתירו
איפכא ,רבי יהודה אומר דמו מקצת דמו ,ורבנן סברי כל דמו .ויתכן לומר להתרפאות דמי .ועוד דאתי למיחלף בבהמה אחריתי .תוד"ה אבל. בהנאה וטומאת אוכלין באיסורי הנאה (ט' – י"ג.).
שאין לדמות ביו הלימודים אלא מה שהש"ס מדמה ,כדמצינו בעוד
המוכר בהמה לעובריה ללא הבהמה ועדיין לא נתעברה ,הגמ' מקומות שיש הרבה דרשות שאין להשוותם .עוד י"ל דהכא מיירי בסתם
מסתפקת אם גם לרבי יהודה שמתיר בשבורה ,אסור הכא בהמה שכולה של ישראל ,וממילא אי לאו דכתיב "כל" משמע כולו .אי
דילמא אתי לאיחלופי להתיר מכירת שלימה ,וממילא קונסים אותו נמי משום דכתיב "כל בכור בישראל" ,ובישראל משמע כוליה כדאמר
ביבמות (ק"ב ).דלענין חליצה בעינן שיהא אביו ואמו מישראל ,אבל
לפדותה משום מוכר בהמה לעכו"ם ,או שאם מותר למכור שבורה
הלוקח עובר חמורו
בעלמא משמע שפיר מקצת .או י"ל שלכו"ע "בכור" משמע רובו,
לגמרי ,כ"ש שכאן שלא מכר לגמרי אלא שייר לעצמו את גוף
הבהמה ,ומשום העוברים ליכא למיחש שהרי עדיין לא נתעברה ונחלקו אם "כל" בא להוסיף או לפחות. חיוב פדיון כשיש בעלות לעכו"ם
וכשתתעבר העובר בא ברשות העכו"ם ,מותר .וכן יש להסתפק איזה שותפות פוטרת מן הבכורה לרבנן- ב .לרבנן בעלות עכו"ם פוטרת מן הבכורה ,ועל כן הקונה
לרבנן אם רק שבורה אסור כיון שנמכרה לגמרי ויבואו להתיר
מכירה לגמרי ,משא"כ הכא דאינה מכירה לגמרי לאו מכירה היא ,או לרב הונא אפילו אם רק אזנו של עכו"ם פטור מבכורה( ,וכן עובר בכור של חמור העכו"ם כשהוא במעי אמו ,או המוכר לו
דילמא שאם אסרו בשבורה אע"פ שאין חשש איחלופי ,סובר רבי יוחנן .ג.): את העובר של החמור שלו (אע"פ שאינו רשאי למכור לעכו"ם
כ"ש שאסור בשלימה דאתו לאיחלופי במכירה לגמרי של לרב חסדא בעינן דבר שאם ינטל תהיה הבהמה נבילה כגון כל בהמה גסה מפני שהוא מפקיע את הבהמה מקדושתה מפני
שלימה אחרת( ,וטעמא דרבנן משום חשש איחלופי ,ומה שיש לעכו"ם חלק בושט או בגרגרת שלו ,דכיון שחיותו ביד העכו"ם שהעכו"ם עושה עימה מלאכה בשבת לא קנסוהו .לתוס' (ד"ה מייתי)
שאמרו לרבי יהודה שבשבורה 'הרי מרביעים עליה זכר נחשב שכולו ביד העכו"ם ,דבלאו הכי לימא ליה שקול אזנך ולך הפקעת הקדושה הכונה הפקעה מקדושת בכורה .ב ,):והקונה חמור
דאף בעל מום ניתן לכהן. בשותפות עם העכו"ם ע"י ששניהם נתנו מעות (אע"ג דאמר
ויולדת' ,אין הטעם משום העוברים ,אלא לדבריו דרבי
יהודה קאמרי ,שיש לחוש שישהה אותה בשביל העוברים ,ולרבא בעינן דבר שאם ינטל תהיה הבהמה טריפה כגון מן אבוה דשמואל שאסור לעשות שותפות עם עכו"ם שמא
ורבי יהודה סובר ששבורה אינה מקבלת זכר (מפני שרגליה הארכובה ולמעלה ,דס"ל לרבא שטריפה אינה חיה ולהכי הוי כאילו יתחייב לו שבועה וישבע בשם עבודה זרה והתורה אמרה
שבורות ,ואפילו מן הארכובה ולמטה שרי רבי יהודה מטעם זה ,ואין הטעם כולה של העכו"ם( ,ולרב חסדא טריפה חיה) .וכתבו התוס' (ד"ה רב "לא ישמע על פיך" .התוס' (ד"ה אסור) מביאים כמה מקומות
שמבואר שחולקים על אבוה דשמואל ומתירים שותפות עם העכו"ם .עוד משום שטריפה אינה יולדת ,דרבי יהודה סובר (חולין נ"ז ):שטריפה יולדת חסדא) שבתמורה (י"א ):הגירסא הפוכה ,שלרב חסדא מודה רבי יהודה
כתבו התוס' (ד"ה שמא) שלרשב"ם כ"ש שאסור לקבל שבועה מן ומשבחת .תוד"ה דלא) ,והוי כקנאה לשחיטה ולא יבואו להחליף בדבר שעושה אותה טריפה ,ורבא אמר בדבר שעושה אותה נבילה ,ורב
ששת אמר בדבר שמתה בו ,וכל אחד מוסיף על השני ,וההיא דהתם עיקר. העכו"ם ,ור"ת מתיר מפני שהו כמציל מידם ,והוסיף שבזמן הזה שהם ולקנות בהמה שלא לשחיטה).
הגמ' אומרת שאף שנפלים קדושים בבכורה למרות שאינם נשבעים בקדושים שלהם שאינם נחשבים בעיניהם לאלוהות ,אע"פ
ראויים לחיות ,דכתיב "וכל פטר שגר בהמה" שגר בבהמה ג.
שמזכירים עמהם שם שמים וכוונתם לדבר אחר ,אין כאן לפני עור כיון קנס במכירת בהמה גסה או עבד לעכו"ם-
שבני נח לא הוזהרו על כך ,ולנו לא נאסר לגרום שיתוף) ,והמקבל
ללישנא קמא ריש לקיש אמר שהמוכר בהמה גסה לעכו"ם (-שגר במעי בהמה ועדיין לא הגיע זמנו לצאת ,ל"א מה שבהמה משגרת
ומשכלת ומבואר שאע"פ שאינם בני חיותא קדשי ,וא"כ גם כאן גם אם חמור מהעכו"ם לחלוק בוולדות והגוף נשאר של העכו"ם ,והנותן לו
קונסים אותו לפדותה עד עשרה בדמיה( .ודווקא בגסה ,אבל
יש לעכו"ם חלק בדבר שעושה אותו נבילה ,עדיין חלק הישראל קדוש), בקבלה ,פטור מן הבכורה ,דכתיב "הקדשתי לי כל בכור
בדקה כיון דליכא איסורא אלא מנהגא בעלמא במקום שלא נהגו למכור
בישראל" – ולא בעכו"ם( .ומפסוק זה לומדים שבעלות עכו"ם בעובר במקום שחשודים על הרביעה ,דעובד כוכבים חס על בהמתו שלא תעקר .שאני הכא שכיון שמעורב חולין בבכור לא חשיב "כל בכור".
פוטרת ,ובעלות עכו"ם באם שפוטרת נלמדת מ"כל מקנך תזכר" ,כדלהלן
תוד"ה קונסין) .הגמ' מסתפקת אם שיעור זה הוא דווקא ,או י"א דלא פליגי רב חסדא ורבא על רב הונא (אבל רב חסדא ורבא
(ג .).תוד"ה הלוקח) .ואין גוזרים שמא יבואו לפטור מבכורה
לאו דווקא דלא קנסינן כולי האי ,אי נמי קונסים אף יותר אם אין פליגי) ,רב הונא מדבר בשותפות בו דבזה אפילו שותפות באזנו
בהמה בבעלות גמורה של הישראל.
פוטרת ,ורב חסדא ורבא מדברים בשותפות באמו דבזה בעינן העכו"ם מתרצה בכך .ולפי הצד שזה לאו דווקא הא דמבואר
רבי יהודה מחייב פדיון בקונה חמור בשותפות עם העכו"ם ,שבמוכר עבדו לעכו"ם קונסים אותו עד מאה בדמיו (ואמאי נבילות או טריפות ,ואמר רב פפא שאין הבדל בינו לבין אמו,
ואיתא להלן (ג ):דלית דחש להא דרבי יהודה .עוד סובר רבי לא תני בשניהם עד עשרה או בשניהם עד מאה) ,שאני התם שבכל דהא כתיב בו "כל בכור" ובאמו "כל מקנך תזכר" – אם כל
המקנה שלך יהא זכר תקדישנו. יהודה שהמקבל בהמה מהעכו"ם וילדה בכור ,שמים את יום ויום מפקיע אותו ממצוות.
דין 'נדמה' -ולד הדומה למין אחר למיפרך מה לכסף שכן פודים בו הקדש ומעשר שני ,ואע"פ ג :רחל שביכרה וילדה מין עז או עז שביכרה וילדה מין
שהקדש נפדה גם בשה ,ובכל דבר חוץ מעבד קרקע ושטר ,היינו מדין
לענין בכורה לתנא דמתני' פרה שילדה מין חמור ,או חמור שוה כסף שהוא ככסף ,אבל פטר חמור נפדה בשה אפילו אם שוויו כל רחל ,פטורה מן הבכורה ,ואם יש בו מקצת סימנים חייב ,אך
שילדה מין סוס ,פטורים מן הבכורה ,דכתיב ב' פעמים "פטר שהוא .תוד"ה מה). הוי בכור בעל מום שמותר לשוחטו .הגמ' אומרת שאף
חמור" לומר שצריך שגם האם וגם הולד יהיו חמורים -שיהא דאיתא לקמן מ .שאם פיו דומה לשל חזיר הוי מום ,הכא
אפשר לפדות בשה אחד כמה פטרי חמורים (אם חזר וקנאו
הולד דומה לאמו ,וגלי רחמנא בקדושת דמים (-חמור ,שרק דמיו איכא חידוש שאף בנשתנה למין שקדוש בבכורה הוי מום,
מיד כהן אחרי שנתנו לו .רש"י .ולר"ת (תוד"ה ופודה) הכונה שפודה בו
קדושים לפדותו בשה) וה"ה בקדושת הגוף (-בכור בהמה טהורה). ואף דאיתא לקמן מ :שאם עינו אחת גדולה כשל עגל (או
כמה ספק פטרי חמורים אע"פ שלא נתנו לכהן) ,שהרי שה אחד של
לוי פטר כמה פטרי חמורים ,דכתיב "ואת בהמת הלויים ולרבי יוסי הגלילי לומדים מ"אך בכור שור בכור כשב בכור שעינו אחת קטנה כשל אווז) הוי מום ,ועגל הוא מין שקדוש
תחת בהמתם" בהמה אחת תחת בהמות הרבה( ,דאין לומר עז" שצריך שיהא הוא כמו הבכור שלו( ,ואף שלומדים מזה בבכורה ,י"ל דהתם המום הוא מדין "שרוע" ,ד"שרוע" האמור
שבהמה היינו כדכתיב "ובהמה רבה" ,דא"כ לכתוב בהמה שבשלשתם יש דין הקטרת אימורים וכדלהלן ,כאן לומדים בתורה היינו שאבר אחד גדול מחבירו ,אבל שינוי אחר כגון שבצמרו הוא
דומה לעז לא שמעינן שזה מום ,להכי איצטריך לרבי יוחנן לאשמועינן.
מדכתיב ג"פ "בכור") ,ואף אם הולד נדמה למין טהור פטור, תחת בהמה או בהמתם תחת בהמתם). אמנם אין להוכיח שזה מדין שרוע ממה שבבהמה רק עינו
אמנם אם יש בו מקצת סימנים של אמו חייב ,ד"אך" חילק דכל
אחת גדולה ואחת קטנה פוסל ,ואילו באדם דכתיב "איש
אכין ורקין שבתורה למעט ,וגלי רחמנא בקדושת הגוף וה"ה האם קדשו הבכורות במדבר איש מזרע אהרן" דבעינן שוה לזרעו של אהרן – שיהא דומה
בקדושת דמים.
לרבי יוחנן קדשו הבכורות במדבר ,דכתיב "קדש לי כל לאדם ,פסול אף אם שתי עיניו קטנות או גדולות ,ובין באדם
בכור" .ולריש לקיש (להו"א) לא קדשו בכורות במדבר לא ותנא דמתני' לומד מ"בכור שור ...ואת חלבם תקטיר" שבכולם בין בבהמה פסול בין במום קבוע בין במום עובר שכל זמן שיש
בכור אדם ולא בכור בהמה (תוד"ה לא) ,דכתיב "והיה כי יביאך ...יש דין הקטרת אימורים ,דא"א ללמוד משור לפי שנסכיו בכהן מום לא יעבוד .די"ל שבאמת המום הוא השינוי ,אלא
והעברת" ,והא דתנן שעד שלא הוקם המשכן היו הבמות מרובים -חצי ההין ,וכשב ועז רביעית ההין ,וא"א ללמוד מכשב לפי שבבהמה כשר משום שהם גדולות מחמת בריותא יתירא,
מותרות ועבודה בבכורות ,היינו בכורות שיצאו ממצרים שנתרבה באליה שאליתו קריבה עם האימורים ,וא"א ללמוד מעז או קטנות מחמת כחישותא יתירא.
(שלא פקעה קדושתם ,שאע"פ שהבכורות שנולדו במדבר לפי שיחיד העובד ע"ז מביאה לחטאתו ,וא"כ ללמוד שור
(שבלאו הכי לא היו ראוים לעבודה שהרי היו בני שנה) לא מכשב ועז לפי שכשרים לקרבן פסח ,וא"א ללמוד כשב רב מרי בר רחל היה מקנה את האוזניים לעכו"ם כדי
קדשו ,לא פקעה קדושת אלו שכבר קדשו .והא דתנן משור ועז לפי שציבור שעבדו ע"ז מביאים פר לעולה ושעיר להפקיעם מבכורה ,כדי שלא יבואו בהם לידי תקלה ,ומ"מ
שביום שהוקם המשכן הקריבו נדרים ונדבות חטאות לחטאת ,וא"א ללמוד עז משור וכשב לפי שיש בהם צד רבוי אסרם בגיזה ובעבודה כבכורים גמורים ונתן אותם לכהנים,
ואשמות בכורות ומעשרות ,היינו שהקריבו את הבכורות אצל מזבח -נסכים בשור ואליה בכשב. ונענש שכלו בהמותיו .והטעם שנענש הוא משום
שיצאו ממצרים ,ולכן מאותו היום ואילך לא הקריבו( ,ולרבי ו .ורבי יוסי הגלילי לומד מדכתיב ב' פעמים "פטר חמור" שהפקיעם מקדושתם( ,דאף שמותר להטיל מום בבכור
קודם שיצא לאויר העולם ,שם הפקיעו רק מקדושת מזבח
יוחנן הכונה שהקריבו מאותו יום ואילך ,וקמ"ל שלפני כן לא שאין פודים פטרי סוסים וגמלים לא בשה ולא בכל דבר,
ולא מקדושת כהן דהוי כבכור בעל מום הניתן לכהן וחייב כהן לנהוג
מקריבו מפני שלא הקריבו חובות בבמה) .והא דתנן שבג' ואין לומר שנתמעטו רק משה ,דא"כ לכתוב ב' פעמים "פטר
בו קדושה שלא יגוז ויעבוד בו ,וכשהוא שוחטו אינו שוחטו באיטליז ,ואינו
מקומות קדשו הבכורות לישראל ,במצרים (דכתיב "קדש חמור תפדה בשה".
לי כל בכור") ובמדבר (דכתיב "כי לי כל בכור") ובכניסתם נמכר באיטליז ,ואינו נשקל בליטרא ,כדלקמן ל"א) ,או מטעם שגרם
ותנא דמתני' לומד מכלל ופרט "כל מקנך תזכר (כלל) פטר למכשול מפני שראהו אדם אחר וחשב שהוא מקנה אותם
לארץ (דכתיב "והיה כי יביאך ...והעברת") ,היינו שבמצרים
שור ושה (פרט)" שאין פודים פטרי סוסים וגמלים ,דכלל בדיבור ואינו נוטל דמיהם ,דעכו"ם אינו קונה אלא בכסף.
ובכניסתם לארץ קדשו ממש ובמדבר הוזהרו ולא קדשו.
ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט .ואף ש"פטר" הפסיק וכתבו התוס' (ד"ה דקא) שמה שעכשיו לא נזהרים מלהקנות לעכו"ם
ה .מסקנת הגמ' שגם ריש לקיש מודה שקדשו במדבר ,הענין שלא לדונו בכלל ופרט ,הדר ערביה קרא בו' של "ופטר" אע"פ שרב מרי נענש ,רב מרי הקנה חלק בעובר ,אבל להקנות חלק באם
אלא שפסקו משעת חשבון של חומש הפקודים ואילך .ולרבי יוחנן דו' מוסיף על ענין ראשון ,והפסיק משום שזה קדושת דמים וזה מותרת .אי נמי בימי רב מרי שהיו בקיאים להטיל מום בבכור קודם שיצא
לא פסקו דכתיב "לי יהיו" בהויתן יהו ,והא דכתיב "והיה כי קדושת הגוף. לעולם ,אסור לעשות ע"י הפקעה ,אבל אנו שאיננו בקיאים בכך ,מוטב
להקנות לעובד כוכבים קודם שיבא לידי תקלה ,כדאיתא לקמן (נ"ג).
יביאך ...והעברת" היינו שיעשו מצוה זו ובזכותה יכנסו ולרבי יוסי הגלילי מזה שהתורה חילקה מבואר שאין לדרוש שמעשר בהמה לא נוהג בזמן הזה מחשש תקלה .ונראה דבהקנאת אוזן
כלל ופרט. לארץ. לחוד שרי ,דקי"ל כרב הונא ,מדקאי ר' יוחנן כוותיה ואמר אפי' מום קל,
ורב מרדכי אמר שלרבי יוחנן לא הוצרכו הבכורות ליקדש, וגם רב מרי נמי שהקנה אוזן לא נענש אלא משום הפקעה ,ולכל היותר
פרה שילדה כמין חמור ויש בו מקצת סימנים ,חייב מותר ע"י הקנאה בדבר שעושה אותה טריפה או נבילה .או שרב מרי נענש
ואין בזה הבדל מהביאור הנ"ל ,אלא שחייב אדם לומר
בבכורה ,כיון ששניהם קדושים בבכורה. מפני שידע להטיל מום קודם שיצא לאויר העולם ,אבל אנו שלא יודעים
בלשון רבו.
הלויים היו כ"ב אלף ושלש מאות ,ולא פדו אלא כ"ב אלף ,חמור שילדה כמין סוס ,הגמרא מסתפקת אם פטור כיון יש לעשות ע"י קנין .עוד פירש ר"ת שרב מרי היה מקנה בהמה לאזני
עובר ,דאוזן עובר הוי דבר שלא בא לעולם ,וטעו לחשוב שהקנה את
מפני שהיו ג' מאות בכורות ,ובכור אינו מפקיע קדושת שסוס אינו קדוש בבכורה ,או שחייב כיון ששניהם מין האוזן ,אבל באזני הבהמה עצמה שרי.
טמא. בכור ,דדיו שיפקיע קדושת עצמו.
ג' לפי הצד שבמקרה הקודם חייב יש להסתפק בפרה חיוב בכורה בכהנים ולויים
קונטרוקוס השר שאל את רבן יוחנן בן זכאי שהרי מחצית שילדה כמין סוס ,אם פטור כיון שנדמה לדבר טמא וגם
ד .פטור כהנים ולויים מבכורה -כהנים ולויים פטורים
השקל לכל ישראל שהיו 603550יוצא 201ככר וי"א מנה שהרי אינו קדוש בבכורה ,והפרה טהורה וקדושה בבכורה ,או
בככר יש 1500סלעים ,וא"כ למה נתן משה לאדנים רק מאת שחייב משום דסימנים מילתא דאע"ג דאישתני כולי האי ,מקצת מפדיון הבן ומפדיון פטר חמור ,אבל לא נפטרו לויים מבכור
ככר שזה פחות מחצי( ,ואע"ג דכתיב "ואת האלף ושבע מאות סימנים מחייבים בבכורה. בהמה טהורה .לאביי לומדים ק"ו שאם הפקיעה בהמת
וחמשה ושבעים עשה ווים" ,שזה יוצר מחצי ,לא הזכיר השר פסוק זה הלויים את בהמת הישראל במדבר ,כ"ש שתפקיע את
ו :לענין אכילה -לתנא דמתני' היוצא מן הטמא טמא מפני שרצה לקנטרו בדברים) ,וכי היה גנב או קוביוסטוס (-משחק בהמתם .ולרבא מפדיון הבן פטורים מק"ו ,דאם הפקיעה
אע"פ שנדמה כטהור ,והיוצא מן הטהור טהור אע"פ שנדמה בקוביא .תוד"ה קוביוסטוס) או שאינו בקי בחשבונות ,ואין לומר קדושת הלויים את קדושת הבכורות של ישראל ,כ"ש
כטמא ,דכתיב "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה שהשאר הונחו בבי גזא ,דהא כתיב "וכסף פקודי העדה שיפקיעו את של עצמם( ,ואף שבכורי הלויים לא הפקיעו בכורי
וממפריסי הפרסה" -יש לך מעלה גרה ומפריס פרסה מאת ככר" .וענה לו רבן יוחנן בן זכאי שמנה של קודש היה ישראל ,מ"מ לומדים מק"ו שיפקיע קדושת עצמו .תוד"ה אם) .ופדיון
שאסור לאוכלו ,וזהו טהור שנולד מן הטמא ,והא דכתיב כפול (והיה בככר ק"כ מנים ,ונמצא שמאה ככר של קודש הם מאתים
פטר חמור ילפינן מהקש ,דכתיב "אך פדה תפדה את בכור
"גמל ...טמא הוא" היינו שהוא טמא ואין טמא הנולד מן ככר של חול ,והככר הנוסף וי"א מנה היו "האלף ושמע מאות וחמשה
ושבעים" שמהם "עשה ווים לעמודים" .וכתבו התוס' (ד"ה ומנה) האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה".
הטהור טמא אלא טהור .ולר"ש כתיב ב"פ גמל אחד בתורת
ששקלים של קודש ושל חול היו שוים ,ולא מנאם לפי מנים ,דמטבע של ואין לומר שרק בן לוי שהיה לו שה במדבר ,והיה יותר מבן
כהנים ואחד במשנה תורה ,לומר שגם גמל שנולד מהפרה טמא,
מנה לא היה בימי משה ,שהרי לא הוזכר כלל בתורה) ,דכתיב ביחזקאל חודש ,ורק לוי ולא לויה יהיו פטורים (והרי לויה שילדה בנה
(ואף שגם שפן וארנבת וחזיר נכתבו ב"פ מפני השסועה -
שהמנה הוא ס' שקלים ,וס' שקלים הם ר"מ דינרים ולא פטור מפדיון הבן) ,וכן אין לומר שאהרן עצמו יהיה חייב כיון
בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות ,שזה לא נאמר בתורת כהנים,
(והעופות נכפלו מפני הראה) ,מ"מ היכא דאיכא למידרש מבואר מאה ,ומבואר שמנה של קודש היה כפול ,וכן שלא היה באותו מנין (לא הוא ולא בהמותיו .רש"י .והקשו התוס'
דרשינן .ורבנן לומדים מ"גמל" לאסור חלב גמל ,ור"ש (ד"ה ואהרן) שאהרן לא היה בכור ,דמרים היתה גדולה ממנו בג' שנים ,שמוסיפין על המידות ,עד שתות ,מלבר.
ואין הקושיא אלא מבהמותיו)( ,ולפיכך נקוד על "אהרן" שבחומש ה :רק בחמור יש מצות פדיון ולא בסוסים וגמלים ,שכך היא לומד חלבו מ"את" דמשמע דבר הטפל לגמל והיינו החלב( ,והא
דאיתא במנחות (י"א ):שר"ש לא דורש "את" היינו לאותה דרשה .תוד"ה הפקודים) ,דהא כתיב "הלויים" להקיש כולם זה לזה,
וכהנים נקראו לויים (בכ"ד מקומות) ,ולדורות ילפינן גזירת הכתוב ,ועוד שהחמורים סייעו לישראל ביציאת ורבי שמעון) ,ורבנן לא דורשים מאת (ומבואר שלהלכה לא דורשים
מצרים ,שהרי לא היה אחד מישראל שלא היו לו צ' חמורים "את" ,דקיימא לן כרבנן שמתירים קלוט .תוס' שם) ,שהרי ר"ש מדכתיב "והיו" -בהויתן יהו.
לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים( .רפידים -לרבי העמסוני דרש כל אתין שבתורה וכשהגיע ל"את ד' אלוקיך
ד :פטרי החמורים שבמדבר נפדו בשה ,דכתיב "אך פדה
אליעזר כך שמה ,ולרבי יהושע נקראה כך לפי שריפו ידיהם תירא" פירש (ואין להעמיד בכבוד אב ואם שמשוה (קידושין ל ):כבודם
לכבוד המקום ולעבור עליו בשני עשה ,דמשמע ליה שירא מהם כמו ולרבי שמה, כך לר"א -שיטים עמלק. עליהם בא לכך התורה מן תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה",
שכמו שפדיון הבן בכסף שנאמר לדורות ,גם במדבר פדו יהושע לפי שנתעסקו שם בדברי שטות לזנות עם בנות מואב ,מהמקום ,וזה לא שייך .תוד"ה פירש) ,ואמר שיקבל שכר גם על
בכסף ,אף פטר חמור שנפדה לדורות ע"י שה ,אף במדבר לר"א פגשו בבנות מואב ערומות דכתיב "ותקראנה לעם הפרישה ,עד שבא ר"ע ולימד "את" לרבות תלמידי חכמים
דמרא רבך כמורא שמים .תוס' שם). פדו בשה( ,ולולא קרא אין ללמוד שה מכסף ,דאיכא לזבחי אלוהיהן" ,ולר"י הכונה שנעשו כולם בעלי קריין).
ז :דבש -דבש דבורים מותר ,מפני שמכניסות אותו מפרחי כל שזכרותו (-הגיד) מבחוץ מוליד ,וכל שזכרותו מבפנים והא דאיצטריך לאסור חלב בהמה טמאה ,ולא ילפינן
מטיל ביצים ,אבל אין לומר שכל מי שביציו (-ביצי הזכר) מ"אלו הטמאים לכם בכל השרץ" כמו שלומדים משם לאסור
האילן לגופם ואין ממצות אותו מגופם ,וי"א שגם בזה ראוי
מבחוץ (כגון חיה ובהמה) מוליד ומי שביציו מבפנים מטילה ציר (-שומן הדג .רש"י .ולתוס' (ד"ה לאסור) ציר דגים דרבנן וציר שרצים
לאסור כיון שזה היה בתוך הטמא ,אלא שהתורה התירה בדבש
בהדיא ,וגזירת הכתוב היא ,וכדאמר רבי אליעזר בן יעקב הנקיבה ביצים ,שהרי אווז הישוב ואווז הבר הם כלאים זה בזה, דאורייתא) ורוטב וקיפה (פרורי בשר שבשולי קדירה .וכתבו התוס'
שלומדים מ"אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף" -שרץ מפני שאין הזכרים דומים אלא זה ביציו מבחוץ וזה ביציו (ד"ה רוטב) שרוטב וקיפה אסורים מדין טעם כעיקר ,ועיקר קרא אתא
העוף (-הולד) אי אתה אוכל ,אבל אתה אוכל מה שעוף טמא מבפנים ,ואפ"ה שניהם מטילים ביצים. לצירם ,אמנם גם לרוטב וקיפה איצטריך קרא לאשמועינן דהוי כממש,
לומר שזה בכלל אכילה ולא שתיה ,דהא בשרצים כתיב אכילה) שלהם,
משריץ ואינו ולד דוגמתו ,והיינו דבש דבורים ,אמנם דבש מי שתשמישו ביום יולד ביום ,כמו תרנגול (ונ"מ שהבודק (מה' יתירא דריש .רש"י .וכתבו התוס' (ד"ה הטמאים) שבתורת כהנים
הגיזין והצירעין (-מין ארבה .רש"י .ולתוס' (ד"ה הגזין) זה מין עוף) בערב יו"ט ולא מצא ביצה בקן ולמחר השכים קודם היום מבואר שלא לומדים מפסוק זה דשרצים ,אלא מדכתיב בבהמה טמאה
אסור ,מפני שעדיף לרבות להתיר דבש דבורים מפני שאין ומצא ,מותרת באכילה ,דאמרינן שיצאה רובה בערב יום טוב "טמאים הם לכם" ,אמנם בחולין (ק"כ ).מבואר שכן לומדים שהפסוק
לו שם לווי .וי"א שדבש הגיזין והצירעין מותר באכילה ,וחזרה ובתר יציאת רובה אזלינן .וכתבו התוס' (ד"ה אימר) שלפ"ז מותר בשרצים) .הטעם הוא שכיון שגם מה שחלב בהמה טהורה
(ואינו מקבל טומאה ללא מחשבה לאוכלו דסתמו אינו לאכילה לקנות ביצים בליל יו"ט שני של גלויות ,אמנם בני ימים טובים של ראש מותר זה חידוש ,שהרי הדם נדות שהאוכלו בכרת נעכר ונעשה
עד שיחשב עליו ,משא"כ דבש דבורים בכוורתו שא"צ מחשבה) .השנה אסור ,דשתי קדושות הם) ,ומי שתשמישו בלילה (-עטלף) חלב ,וא"כ הוה אמינא שכמו שהותר של טהורה הותר גם
יולד בלילה ,ומי שתשמישו בין ביום בין בלילה (-אדם וכל של טמאה ,קמ"ל .ולמ"ד שהאברים מתפרקים מחמת הלידה
חלי דיחמורתא (-כעין ביצי זכר שהיחמורות מוציאות מרחמן) רבנן דדמי ליה) יולד בין ביום בין בלילה. ואין נפשה (–דמה) חוזרת עד י"ב חודש ולכן מניקה לא רואה דם
רצו לאוסרם משום אבר מן החי ,שנעקרו מן הזכר ברחם ,ואמר רב נדות ,ולא משום שהדם נעשה חלב ,וא"כ היתר חלב אינו חידוש ,הו"א
מי שתשמישו ועיבורו שוה (-כגון כשב ועז ששניהם משמשים
ספרא שהם מותרים ,מפני שהם זרע של האיל שרוצה שכיון שלא הותר דבר שיוצא מן החי ,א"כ עד כמה שהותר
פנים כנגד עורף ,וימי עיבורם שוה שהוא חמשה חודשים) יולדים אם
להזקק לאילה וכיון שרחמה צר אינה מזדקקת לו והולך הותר גם בטמאה ,קמ"ל.
בא אחד על חבירו ומגדלים (-מניקים) זה מזה .הכל משמשים ליחמורתא ונתרי -שופך הרבה זרע והוא נקרש.
פנים כנגד עורף חוץ מדג ונחש ואדם שמשמשים פנים כנגד והמקור שחלב בהמה טהורה מותר הוא מ"ואת עשרת
עור שנמצא כנגד פניו של החמור (-כעין שליא שהחמור נולד פנים ,הואיל ודיברה עמהם שכינה (כדמצינו ביונה שד' דיבר לדג), חריצי החלב" שאמר ישי לדוד שיוליכם במלחמה לשר האלף .דאין
בו) ,רב הונא אמר שהוא מותר ,כיון שזה פירשא בעלמא .רב וגמל משמש אחור כנגד אחור. לומר שזה הותר רק לסחורה ,דאיירי במלחמה ואין דרך
חסדא רצה להביא ראיה לרב הונא מהא דתניא שעור הבא לעשות סחורה במלחמה .ואב"א מדכתיב "ארץ זבת חלב
כנגד פניו של אדם בין חי בין מת טהור מלטמא במגע ובמשא ,משך עיבור בעלי חיים ,וכנגדם בגדילת פירות-
ודבש" ואין לכתוב לשבח דבר אסור .ואב"א מדכתיב "לכו
תרנגולת ואילן לוז (שגדלים בו אגוזים קטנים .רש"י .ולריב"א (ד"ה
ולכאורה הכונה בין אם הוא חי ואמו חיה בין אם הוא מת שברו ואכולו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב".
ואמו מתה ,ואם אינו מטמא כשהאם והולד מתים בהכרח שזה פירשא תרנגולת) גדלים בו שקדים) כ"א יום משעה שפורח עד גמר פריו ,כלב
אבל אין ללמוד ממה שהתורה אסרה דווקא בשר וחלב,
נגמרת בו צורת הולד ותאינה נ' יום ,חתול ותות נ"ב יום( ,אמנם
בעלמא( ,שנוצר מן הזרע שקרש .תוד"ה מאי) .ורב הונא דוחה די"ל שבשר בחלב אסור גם בהנאה ,וחלב אסור רק באכילה.
אין מברכים בורא פרי העץ אלא על תותים הגדלים באילן ,ולא על תותי
שהכונה בין הוא חי ואמו מתה (רש"י גורס חיה) בין הוא מת ולר"ש שמתיר בשר בחלב בהנאה י"ל שהנ"מ היא
שדה .תוד"ה תות) ,חזיר ותפוח ס' יום ,שועל וכל מיני שרצים
ואמו חיה דמגוף האם הוא והרי היא חיה ,אבל לגבי אכילה גם אי שדית שהמבשל לוקה .וכן ממה שהתורה אסרה חלב פסולי
ותבואה (קרי ליה אילן כמ"ד עץ שאכל אדם הראשון חיטה היתה) ו'
בתר אם אסור( .תוס' (ד"ה לא) גורס כגירסת הגמרא ,ומבאר שהעור מגיע המוקדשין אין ראיה ,די"ל שהתורה באה לאסור בהנאה.
משניהם ולכן כל זמן שאחד מהם חי הוא טהור) .אמנם בברייתא חודשים ,בהמה דקה טהורה וגפן ה' חודשים ,בהמה גסה
איתא להדיא שהכונה בין אם הוא חי ואמו חיה בין אם הוא טמאה ודקל שגדלים בו תמרים י"ב חודש ,ובהמה טהורה וזית ואין ללמוד מדכתיב "ודי חלב עיזים ללחמך ללחם ביתך
ט' חודשים ,זאב ארי דב נמר ברדלס פיל קוף וקיפוף (-כעין
וחיים לנערותיך" ,די"ל דהיינו לסחורה.
מת ואמו מתה.
קוף ויש לה זנב) ובנות שוח (תאנים רעות ,ואיתא בירושלמי שחונטים רחל שביכרה וילדה מין עז או עז שביכרה וילדה מין רחל,
דג הבלוע בדג -דג טמא שבלע טהור מותר באכילה ,ודג בה פירות בכל שנה ,ואנם נגמרים עד ג' שנים ,ודלא כר"ח שפירש לרבנן פטורה מן הבכורה ,ואם יש בו מקצת סימנים חייב,
טהור שבלע דג טמא אסור באכילה מפני שהוא לא גדל שמוציאים פירות פעם בשלש שנים .תוד"ה בנות שוח) ג' שנים, אך הוי בכור בעל מום שמותר לשוחטו .ולר"ש אינו קדוש
מהבולע אלא כשהוא חי בלעו ,אבל דג שגדל בו מותר מפני שהיוצא אפעה ע' שנה וחרוב פירותיו ע' שנה ועיבורו ג' שנים ,נחש עד שיהיה ראשו ורובו דומה לאמו .ולענין אכילה מסקנת
מהטהור טהור .הגמ' מדייקת שההיתר בטמא שבלע טהור הוא ז' שנים (דכתיב "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה" הגמ' (סוף ז ).שלר"ש ג"כ אינו מותר עד שיהיה דומה
רק כשראינו אותו בולע ,ואמר רב ששת שרק במצאו בבית – ארור אתה מכל הבהמה כמו שהבהמה ארורה מחיה ,כשם בראשו ורובו לאמו.
הרעי מותר שאם הוא עוברו היה מוצאו בבית הרחם ,דאל"כ שמא שהבהמה נתקללה מהחיה פי שבע והיינו חמור (-נ"ב יום ,שזה
ז .שיטת רבי יהושע שטמא הנולד מאב ואם טהורים
זה לא הדג שבלע שהוא התעכל ונעשה רעי ,אלא השריצו בגופו שביעית שנה) מחתול (-שנה) ,כך נתקלל פי שבע מבהמה .ואין
מותר באכילה אף אם יש לו סימן אחד והיינו שדומה לאמו
ועוברו הוא ואסור .ולרב פפא מותר במצאו בבית הבליעה .ולרב הכונה שכשם שחיה נתקללה פי שלש מבהמה והיינו ארי
במקצת ,דכתיב "אך את זה לא תאכלו" ,אבל אם אביו טמא
נחמן מותר במצאו שלם שנגמרה כל צורתו והוא גדול ,ואם זה עוברו מחמור ,כך הנחש נתקלל פי שלש וא"כ עיבורו תשע שנים,
אסור באכילה ,דכתיב "שה כשבים ושה עיזים" עד שיהא
הוא לא היה משתהה כ"כ בבית הרחם .ורב אשי סובר דמתני' לא מיירי דכתיב "מכל הבהמה ומכל החיה" ולא איפכא ,והיינו שהוא
אביו כבש ואמו כבשה .ולרבי אליעזר לומדים מ"זה" שאם
שראינו שבלע ,אלא שנמצא בתוכו ,והאי דקתני 'בלע' היינו משום שרוב ארור מבהמה שנתקללה מחיה .ואין הכונה לעז שנתקלל פי
אמו טהורה מותר באכילה אף שאביו טמא( ,והיינו שנולד
הדגים משריצים במינם ,וממילא כיון שאינו מינו מותר דהוי שלש מעז שנתקלל פי שלש מחתול ,וא"כ עיבורו ט"ו
מקלוט –שפרסותיו קלוטות בן פרה ,דבלאו הכי אין טהורה
חודשים ,דהא כתיב "מכל הבהמה" ,ואב"א כיון שזה קללה כמו שבלע בפנינו.
מתעברת מטמא ולא טמאה מטהור ולא גסה מדקה ולא
וכבתו התוס' (ד"ה רוב) שהלכה כרב אשי שהוא בתראה .והקשו התוס' לוקחים את האפשרות המקוללת יותר .ומה שבאתונא ילדו
דקה מגסה ולא בהמה מחיה ולא חיה מבהמה ,ורק לר"א
דמ"מ אסר רב ששת לעיל מי רגלים של חמור ,דהכא הדג עומד בתוכו אחרי ג' שנים ,העיבור התחיל ד' שנים קודם ,ונחש משמש
ולחולק עליו שנחלקו (חולין ע"ט ):בענין כוי הבא מן התיש ומן הצביה
ולא יצא ,ואפילו אם יצא ,בדגים מה שנכנס יצא ,אבל במים שהבהמה בזמן עיבורו כאדם) ,ואין לאותו רשע חבר באילן ,וי"א חיה מתעברת מבהמה).
שותה מתערב עמהם מלחלוחית הגוף.
שכנגדו באילן מוכססים (-מין מבנות שוח ,ולא בנות שוח ממש).
הגמ' מבארת שאף שרבי יהושע סובר שזה וזה גורם (-דבר עוד כתבו התוס' (ד"ה דג) שאף שמבואר באהלות (י"א ז') שכלב שאכל
ח :רבי יהושע וזקני אתונא- שהיתר ואיסור גרמו לו שיבוא) מותר ,ולר"א אסור ,דר"א אוסר בשר המת ושהה הבשר במעיו שלשה ימים מעת לעת ,ובעופות ובדגים
להקריב ולד טריפה שאביו תמים ורבי יהושע מתיר( ,והיינו למ"ד בכדי שתפול לאור ותשרף (ולריב"ב מעת לעת) ,אינו מטמא ,אלמא חשיב
רבי יהושע אמר לקיסר שחכמי ישראל חכמים יותר מזקני טריפה יולדת ,אבל למ"ד אינה יולדת מבואר בחולין (נ"ח ).שנחלקו אם עיכול ,מ"מ הוא אסור באכילה ,דיש לחלק בין איסור לטומאה .ויש רוצים
אתונא ,ואמר לו הקיסר שילך וינצחם ויביאם אליו ,וביקש עובר ירך אמו ונתעברה ולבסוף נטרפה .אמנם במקומות אחרים מצינו להתיר על פי משנה זו חיטה שנמצאה בפסח במעי תרנגולת ,ולפי החילוק
שיעשו לו ספינה שבה ס' חדרים ובכל חדר ס' כסאות, הנ"ל בין איסור לטומאה אין זה ראיה .עוד פירש ר"ת דשמא יש להחמיר
שר"א אוסר בזה וזה גורם ורבנן מתירים .תוד"ה והא) ,וכאן מבואר
כריב"ב דבעי מעת לעת .ואם באנו לומר דאין חילוק בין איסור לטומאה,
וכשהגיע לשם ביקש מהקצב למכור לו את ראשו והקצב צ"ל דהכא מיירי בלא שהה כדי עיכול. שאביו הפוך ,שאני הכא לר"א דכתיב ב"פ "שה" להתיר שה
הסכים ,ואמר לו רבי יהושע שכוונתו לראשו ממש ,ויעזבהו טמא ,ולרבי יהושע שאני הכא דכתיב כשבים ועיזים לומר
רק אם יראה לו את הפתח של הזקנים ,וכדי שלא יהרגוהו טבעי בעלי החיים שאביו ואמו יהיו כבשים ועיזים.
ילך עם חבילת קנים ,וליד הפתח יעמיד את החבילה על
דג טמא משריץ עוברו בגופו כשאר בהמה וחיה ,ודג טהור מטיל דין היוצא מן הטמא טמא
הארץ כדי לנוח.
ביצים ויושב עליהם ומחממם עד שיוצאים מן הקליפה כעופות .וכתבו
כשהגיע לשם ראה שהעמידו שומרים מבפנים ומבחוץ, התוס' (ד"ה דג) שבעבודה זרה (מ ).מבואר ששניהם מטילים ביצים ,אלא מי רגלים -שאלו את רב פפא מה הדין במי רגלים של
והשומרים לא היו הורגים אדם אא"כ נכנס כולו לפנים או יצא כולו לחוץ, שזה משריץ מבחוץ וזה משריץ מבפנים. חמור ,האם הם אסורים כיון שהם עכורים כמו חלב ,וזה
שאם יראו עקבות אדם שנכנס יהרגו את השומרים שבחוץ מראה שהם מתמצים מגופו ,או שזה מים כמו שנכנסו
המוליד עובר ממש מניק ,והמטיל ביצים מלקט פרורים
של שנתנו להכנס ,ואם יראו עקבות אדם שיצא יהרגו את והעכירות זה מהבל הגוף (-חמימות וסרחון הבשר) וממילא הם
ומאכיל ,חוץ מעטלף (-דומה לעכבר ויש לו כנפים) שמטיל ביצים
השומרים שבפנים על שנתנו לו לצאת ,והיתה איסקופת החדר עבה מותרים .וענה רב פפא שזה אסור ,ד'היוצא מן הטמא' היינו
ומניק.
ושפכו שם סובין או עפר כדי שיכירו אם עבר שם אדם ,ונכנס עם שמין טמא שיוצא הוא טמא ,ועל של סוסים וגמלים לא
סנדלים הפוכות ונראית פסיעה אחת נכנסת ואחת יוצאת ודחפוהו הדולפינים (בני ימא -דגים יש בים שחצים צורת אדם וחצים ח. שאלו ,דכיון שאינם עכורים מה שנכנס יצא ,וללישנא בתרא
השומרים ויצא ,והרגו הזקנים את השומרים שבחוץ ושבפנים צורת דג) פרים ורבים כבני אדם .רש"י גורס 'מבני אדם' ,שאם בא על של סוסים וגמלים לא שאלו משום שלא שותים אותם,
מפני שחשבו שאדם אחד נכנס ואדם אחר יצא ,ונכנס. עליהם אדם מתעברות ממנו. ואסרם רב פפא כיון דמטמא קאתו.
אי נמי אפילו ערפו ממש שהוא נבילה ,ויש פחות מכזית שאין בו טומאת כשנכנס מצא צעירים למעלה וזקנים למטה כדי שמי שיתן ואם ב' חמורים ילדו ,אם ילדו ב' זכרים יתן שני טלאים
נבילות ,והוא מצטרף להשלים פחות מכביצה אוכלין לכביצה ,ובשר שלום לעליונים יהרגוהו התחתונים כיון שהם הזקנים והיה לו לתת להם לכהן( ,וקמ"ל שבפטר חמור אינו פודה וחוזר ופודה כל זמן שלא נתן את
הטלה לכהן ,ובבהמה טהורה (לקמן פרק ב') אתא לאשמועינן דלא תלינן בחלב) לרבנן מטמאים טומאת אוכלין אם נגעה בהם טומאה, שלום תחילה ,ואם יתן שלום לעליונים יהגרוהו הבחורים מפני שיאמרו
להעמיד הממון בחזקת בעלים ולומר שהאחת טינפה ונימוח הוולד ואחת שאף שהם אסורים בלאו הכי מהניא שאם נגעו באוכלים אחרים הם שהם חשובים יותר שהרי הם למעלה מהזקנים ,ואמר שלום לכם כדי
ילדה שני זכרים .ובשתי נשים (לקמן מ"ח ):דקתני כה"ג גבי נשים ליכא מטמאים אותם ,ולר"ש רק בשר בחלב מטמא כיון שהיתה לו שלא יהרגוהו ,ואמר להם שהוא חכימא דיהודאי ובא ללמוד
למימר הכי ,שכל אחת יודעת בעצמה מה שילדה ,תני אגב בהמה .אי נמי שעת הכושר ,אבל שור הנסקל ועגלה ערופה לא היתה להם שעת מהם חכמה ,ואמר להם שאם הם ינצחוהו יעשו לו מה
תנא בכל האופנים אף היכא שאין חידוש) .ואם ילדו זכר ונקיבה נותן הכושר ,דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ,ועוד שהרי לר"ש בשר שירצו ,ואם הוא ינצחם יבואו לאכול עמו בספינה.
בחלב מותר בהנאה (גז"ש קדוש קודש מטריפה) ,אבל שאר טלה אחד לכהן בשביל הזכר .ואם ילדו ב' זכרים ונקיבה ,נותן
חכמי אתונא שאלוהו האם מי שלא הסכימו לתת לו אשה
איסורי הנאה אין מטמאים ,דכתיב "מכל האוכל אשר יאכל" טלה אחד לכהן דודאי יש כאן בכור זכר אחד ,ואידך הוי ספק ומפריש
ילך למקום שיש מיוחסת ממנה ,וענה להם שיתכן
– רק אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים לנכרים ,והיינו דבר טלה והוא לעצמו .ואם ילדו ב' נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות
שהמיוחסת יותר היא בת מזלו .עוד שאלוהו למה מלוה
שאינו אסור בהנאה ,קרוי אוכל( ,אמנם לגבי כיסוי הדם ממעטים לר"ש א"צ לתת לכהן כלום דאין כאן ודאי בכור זכר .ואם אחת כבר
שהיה צריך לטרוף את המעות מהלקוחות בקושי חוזר ומלוה,
ביכרה וילדו ב' זכרים נותן אחד לכהן .ואם ילדו זכר ונקיבה גם עוף טמא ,אף שלנכרים הוא נאכל ,דהתם "חיה או עוף" ממעט מינים וענה להם שהוא מחפש אדם שיעזור לו להרויח .וכשביקשו
טמאים שאין נאכלים לישראל .תוד"ה מכל) .ודין פטר חמור לר"ש מפריש טלה אחד לעצמו דשמא אותה שביכרה ילדה את הזכר.
שיאמר דבר שקר אמר לה שפרדה ילדה (וזה השקר) והיה
תלוי אם הוא מותר בהנאה אחר עריפתו ,ואם לא חישב עליו כתוב על צוואר הולד שאביו חייב מאה אלף זוז .ושאלוהו
לאכילה אינו מקבל טומאה אפי' אם הוא מותר בהנאה. דיני פדיון פטר חמור והתירו בהנאה במה מולחים מלח ,ענה להם שלא צריך .וביקשו ממנו
פטר חמור פודים אותו בשה דכתיב "ופטר חמור תפדה י .וטעמא דרבנן אינו משום ש'איסורו חישובו' -איסור שאסר לבנות בית באויר ,ואמר שם ונתלה באויר ואמר שיעלו לו
בשה" ,והיינו מן הכבשים ומן העיזים ,זכר או נקיבה ,גדול רחמנא לישראל משויא ליה אוכל ,דכיון דאסר ליה מכלל שהוא ראוי לבנים וטיט .ושאלוהו היכן מרכז העולם ,וענה להם שזה
לאכילה לעכו"ם ,דהא תנן שנבלת בהמה טהורה בכל מקום או קטן ,תמים או בעל מום. כאן והם יכולים למדוד בחבלים .וביקשוהו להכניס לעיר את
אפשר לפדות בשה אחד פעמים רבות אם חזר הכהן ונתנו שסתמה לאכילת עכו"ם דאינה מאוסה ,ועוד דלגבי ישראל אין בה אלא הבאר ,וענה להם שיכינו לו לשם כך חבלים מסובין .וביקשו
דיחוי אחד ,ונבלת עוף טהור והחלב של שחוטה בשווקים בכרכים לישראל ויש לישראל עוד פטרי חמורים. ממנו לתפור אבן ריחיים שנשברה ,ואמר להם שיוציאו
שיש בה רוב עם והם עשירים ורגילים לאכול הרבה עופות ושומן( ,משמע
שכל שומן נקרא חלב ,ולא דווקא תותב קרום ונקלף .תוד"ה והחלב), ט :אם נולדו זכר ונקיבה יחד מחמור אחד ,יפריש טלה אחד ממנה חוטים ויתפור אותה בהם .ושאלוהו איך קוצרים
כדי להפקיע את האיסור הנאה( ,אבל כדי לפוטרו ממצות עריפה
ערוגת סכינים ,ואמר להם בקרן החמור ,שהרי אין לו קרן
מקבלים טומאה בלי מחשבה והכשר ,נבלת בהמה ועוף משום
דמטמאין טומאה חמורה ,וחלב שחוטה בשווקים משום שכבר הוכשר א"צ להפריש מספק ,כמו שאין נותן לכהן מספק .תוד"ה לאפקועי), כמו שאין ערוגת סכינים .והביאו לו ב' ביצים שיאמר מה של
בשחיטה ,דכיון דלא בעי מחשבה אהני ליה הכשר שחיטה( ,ולר"ש ה"ה ואחרי ההפרשה יקחנו לעצמו. תרנגולת לבנה ומה של שחורה ,והביא להם ב' גבינות
הגמ' מבארת שהדין הנ"ל הוא כרבי יהודה שאוסר פטר גמל וארנבת ושפן וחזיר כיון שיש בהם מקצת סימני טהרה). שיאמרו איזה של עז לבנה ואיזה של שחורה .ושאלוהו מהיכן
וכתבו התוס' (ד"ה נבלת) שנבלת בהמה טהורה נחשבת יותר אוכל יוצאת רוחו של אפרוח שמת בביצתו ,וענה להם שהיא יוצאת
חמור בהנאה ,דאין דבר שאם פודה שלא בשוויו הוא צריך
מטמאה ,אע"פ שמוכרה לעכו"ם שמעדיפים לאכול חזיר ,כיון שטהורה מהיכן שנכנסה .וביקשו שיראה כלי שאינו שוה את נזקו,
פדיה דווקא בשה והוא מותר בהנאה קודם פדיונו( ,ומה שאם אינה נבילה היא אוכל גמור לישראל ,יש לה שם אוכל אף כשאינה והביא מחצלת שצריך להרחיב את הפתח כדי להכניסה.
שאפשר לפדותו בשוה כסף ,היינו דווקא בשוויו דלא חמיר ראויה אלא מעט ,משא"כ בטמאה ,ומהאי טעמא לר"ש גם כשיש רק סימן
מהקדש .ובכור אדם מותר בהנאה למעשה ידיו אף שצריך פדיה אחד זה נחשב אוכל). לאחר שסיים לענות להם באו לספינה וכל אחד חשב שכולם
דלא אשכחן דאסור ,דא"צ לפדותו בשה .ומה שבמעשר אף אבל נבלת בהמה טמאה בכל מקום ,ונבלת עוף טהור ישבו בס' הכסאות שיש בחדרו ,ולקח עמו עפר מאתונא,
שהקפידה תורה שיפדהו בכסף צורה ולא באסימון ללא צורה (לטומאת מגע בטומאת אוכלין ,אבל לטמא בגדים בבית הבליעה מטמאה ובדרך מילא קיתון מבי בליעי (-מים שבאוקיינוס שבולעים כל מימות
דכתיב "וצרת הכסף בידך" ,אמר רבי יהודה שאם קידש על ידו מדין נבילה בלא מחשבה) והחלב (-שומן של נבילה טהורה) בכפרים שבעולם שנופלים בהם ומביאים אותם עד התהום ופולטות אותם ,והיינו
(-שהם עניים ואינם רגילים לאכול עופות ושומן .רש"י .ולתוס' (ד"ה דכתיב "והים איננו מלא" .רש"י .והקשו התוס' (ד"ה בי בליעי) א"כ איך בלעו
ונבלת) בשווקים יש הרבה אוכלים והם קונים כל דבר ,ובכפרים יש מעט
במזיד שנתכוין לחללו חלו הקידושין ,הרי גם המקדש בפטר בכלי ,ואולי הכונה לגומא או חריץ .או ש'בי בליעי' זה שם מקום שמימיו
חמור חלו הקידושין אף אם הוא אסור ,דהאשה יודעת מכך אוכלים ולא זבני אלא מידי מעליא) צריכים מחשבה להאכילם בולעים מים) ,וכשהגיעו לפני הקיסר לא האמין שזה הם כיון
וכוונתה להתקדש בהפרש המחירים בין חמור לשה ,לעכו"ם ,ואם לאו אין מטמאים טומאת אוכלין( ,ונבלת בהמה טמאה שהיו מעונים ושפלים לפי שלא היו בארצם ,עד ששם עליהם
וכדמצינו שהמקדש במעשר שני חלו הקידושין ,דכוונתה מטמאה אדם וכלים וכ"ש אוכלין ,ונ"מ בפחות מכזית שאין בו טומאת נבילה מעפר העיר והעיזו פניהם במלך מפני שהריחו ריח ארצם וסברו
להעלותו לירושלים .ומבואר שמקודשת בגבולין קודם שיבואו לצרפו לפחות מכביצה אוכלין לטמא טומאת אוכלין .וכתב רש"י (וכן שהם קרובים לארצם ,ואמר להם למלא מים בכד ,והכל נבלע עד
לירושלים ,והא דמעשר שני בגבולין פטור מחלה (סנהדרין קי"ב ):אין הסכימו התוס' ד"ה נבלת) דלא גרסינן והחלב ,דחלב נבילה אינו מטמא
שנשמטו כתפיהם ובלו והלכו לאבדון.
הטעם משום שזה ממון גבוה ,אלא משום דכתיב "עריסותיכם" שיהיה טומאה חמורה וצריך הכשר ,ובשחוטה הכשר שחיטה לא מהני לחלב דאינו
ראוי לאכילה ,וכן לגבי עיר הנדחת ולאו דחסימה בעינן היתר אכילה .אוכל עד שיחשוב עליו) ,ואין צריכים הכשר כיון שסופם לטמא טומאה
חמורה לטמא אדם ובגדים ,ולא אמרינן שאיסורו חישובו. תוד"ה ותנן).
דין בכור כשנולדו שניים
ט .אם נולדו מחמור אחד ב' זכרים בלידה הראשונה ,לתנא לרבי שמעון פטר חמור מותר בהנאה (בין הנאת גופו אם י :רבא רוצה לומר שלכו"ע לא אמרינן 'איסורו חישובו',
דמתני' יתן טלה אחד לכהן דממה נפשך אחד מהם פטר את הרחם ,השכירה לאחרים ,בין בהנאת דמיו כגון גיזה ועבודה ,י ,):דאין דבר ופטר חמור לאחר עריפה לכו"ע אינו מטמא טומאת אוכלין
דאי אפשר לצמצם שיצאו שניהם יחד ,ואף אי נימא שרק כל שפדיונו מותר כגון הכא שהכהן אוכל את השה בלא שום הקרבה כיון דלא חשיב עליה ,ואם שחטו לשם שחיטה גמורה אפילו לר"ש הויא
הרחם מקדש אבל מקצתו לא דכתיב "פטר כל רחם" ,מ"מ לא הוי והוא אסור קודם פדיון ,דהא פסולי המוקדשין שאסורים בהנאה קודם מחשבה ומטמא ,ורבנן ור"ש נחלקו בשחטו להתלמד בו הלכות
חציצה ,דמין במינו אינו חוצץ .הקשו התוס' (ד"ה אמר) אמאי פדיון דמי הפדיון נתפסים בקדושתם ואסורים ,ושביעית אף פדיונה שחיטה ,האם שחיטה זו נחשבת כשחיטה גמורה מעלייתא ,וכדאיתא
בכרכתו אחותו והוציאתו (חולין ע ).הגמרא נשארת בספק אי הוי חציצה .אסור ,דאמר מר שאם חזר וחילל האחרון קדוש ,וגם הפרי בחולין (קי"ז ):בשוחט בהמה לעכו"ם ,וכדמצינו שנימוס אחיו של
יהושע הגרסי סובר שהשוחט עורב כדי להתלמד ,דמו ותירצו :א' כרכתו שאני שהיא מקיפה אותו מכל צד .ב' נקיבה שאני שאינה
מינו של הזכר .ג' אחזתו שאני שסייעה להוציאו .ולא אמרינן הכא כל שאינו עצמו נשאר בקדושתו.
מכשיר אם נפל על הזרעים ,וכ"ש דהיכא ששחטו שחיטה גמורה שבזה בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו ,דקדושה הבאה מאיליה שאני.
לרבי ירמיה רבי יוסי הגלילי דס"ל שאפשר לצמצם ,סובר ללישנא בתרא נחלקו כדאיתא בברייתא שמ"לא תעבוד דמו מכשיר אפילו את עצמו ,ולרבי אלעזר דם שחיטה לעולם
בבכור שורך" שבכור אדם מותר בעבודה ,ומ"לא תגוז בכור מכשיר( ,אבל אם נחרו ודאי אין דמו מכשיר אלא זרעים ולא אותו עצמו
שיתן שני טלאים לכהן( ,דעת התוס' (ד"ה מאן) שגם לריה"ג א"צ לתת
צאנך" ,לרבי יהודה לומדים שבכור של שותפות עם עכו"ם בלא מחשבה .רש"י .ולתוס' (ד"ה שהשוחט) גם זרעים אינו מכשיר ,כיון
שני טלאים לכהן אלא כשראינו שיצאו שני ראשיהם יחד ,אבל בלאו הכי
שאינו דם שחיטה ,ו"דם חללים" שייך רק באדם ולא בבהמה). עכו"ם ששותפות אע"פ לחצאין, קדושה דאין בגיזה מותר
לא ,דאינו אלא ספק רחוק ,ומ"מ לדבריו טוב להחמיר גם בזה ולהפריש טלה
אחד לעצמו) ,ולאביי שאני התם דכתיב "הזכרים לד' " דמשמע חייבת בבכורה דלרבי יהודה חייב לתת חצי דמיו לכהן ,ולר"ש הגמ' אומרת שאין הכרח שנחלקו אם אומרים שאיסורו
שנים ,אבל בפטר חמור דלא כתיב ביה "הזכרים" אף אם יצאו כאחד לא שותפות עכו"ם פטורה מן הבכורה ,ו"צאנך" מלמד שפטר חישובו ומכשיר יחד עם השחיטה ,ות"ק סובר שדמו מכשיר רק
קדשי( ,ואין ללמוד מזה ,דכתיב "הזכרים") ,והגמ' דוחה את חמור אינו אסור בהנאה .והגמ' מקשה א"כ למה לר"ש כתוב דברים אחרים ,אבל הוא עצמו צריך מחשבה ,ולרבי אליעזר
גם הוא עצמו א"צ מחשבה דהך שחיטה משוויא ליה אוכל ,ורבנן כר' דברי אביי מהמבואר בברייתא לרבי יוסי הגלילי אפילו בבהמה "שורך" ולא שור.
לרבה ולרבה בר אבוה ולריש לקיש ר"ש מודה שפטר חמור אלעזר ור"ש כנימוס .די"ל שטעמא דרבי אליעזר משום שעורב טמאה אם יצאו שני ראשים יחד שניהם לכהן.
ואם החמור הולידה זכר ונקיבה ואין ידוע מי הראשון ,ואם לאחר עריפה אם לא פדאו וערפו כדינו אסור בהנאה להאכילו יש בו סימני טהרה ולכן הוי אוכל( ,וה"ה בכל כ"ד עופות חוץ מנשר.
הראשון נקיבה אין כאן בכור ,מפריש טלה אחד כדי להפקיע ספק לכלבים ,דילפינן עריפה עריפה מעגלה ערופה .ולרבי יוחנן תוד"ה שאני) ,ולפי זה אף בשחטו להתעסק הוי אוכל( ,בלא
מחשבה ,ואפילו בנחרו ,שאף שלא הוכשר בדם שחיטה ,החידוש הוא שא"צ
קדושת פטר חמור ,והוא שלו ויכול לאוכלו ,דהמוציא מחבירו עליו (וי"א רבי אלעזר) ר"ש מתיר בהנאה גם לאחר עריפה.
מחשבה הואיל ויש בו סימני טהרה .תוד"ה שאני) ,משא"כ בפטר חמור שאין
הראיה להביא עדים שהזכר יצא תחילה ,ואיסורא ליכא דאפילו פטר חמור
בו סימני טהרה רבנן לא מטמאים בלי מחשבה ,ולר"ש אף שחשב עליו אינו
מקבל טומאה כי הוא אסור בהנאה לאחר עריפה.
ודאי שפדאו בשה אין קדושה לא בו ולא בפדיונו ,אלא שאם לא נותן את טומאת אוכלין באיסורי הנאה-
השה לכהן זה גזל ,והכא ליכא גזל כיון שזה ספק .והקשו התוס' (ד"ה זכר
איסורי הנאה (-ערלה ,כלאי הכרם ,שור הנסקל ששחטו לאחר
אם הבעלים לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו ונקיבה) ממה שאמרו לעיל שבנקיבה לא אומרים מין במינו אינו חוצץ ,וכן
מהמבואר לקמן (י"ז ).שהנקיבה מבטלת בכורת הזכר כיון שגם היא פטרה שנגמר דינו ,עגלה ערופה ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן שכבר
וקוברו ,ולא ימיתנו בקנה או במגל או בקרדום או במגירה (- את הרחם ,וא"כ נימא סמוך מיעוט דבבת אחת למחצה דנקבות קודמות נאסרה ,צפורי מצורע ,פטר חמור ששחטו ועדיין הוא מפרכס שאין
סכין שיש בה הרבה פגימות) ,או שיכניסנו לחדר וינעול אחריו והוו להו זכרים קודמים מיעוטא .ותירצו כמו שביארו לעיל דאף בספק בו טומאת נבילה (אבל אם נגע בו שרץ מטמא טומאת אוכלין ,דמהני
בשביל שימות. שחיטת ישראל למיהוי מחשבה ,כיון ששחיטה כזו ראויה בבהמה טהורה, מועט החמירו להפריש טלה לעצמו.
בפירות שביעית חמור שאינו ראוי לאכילה( ,והקשו התוס' (ד"ה ודאי)
שאפילו רבנן לא אסרו (ב"ק ק"ב ).משרה וכבוסה אלא משום דבעינן
הלוקח טבלים ממורחים מעכו"ם ,לרבי חנינא י"א: המקדש בפטר חמור לפני עריפה ,לר"ש מקודשת שהרי
עכו"ם מעשרם והם שלו .הגמרא אומרת שאם מירחם הוא מותר בהנאה ,ולרבי יהודה מקודשת בהפרש בין שווי
הנאתו ובעירו שוה דומיא ד"לאכלה" ,ובהמה למלאכה הנאתה וביעורה
שוה) ,אבל ספק פטר חמור ,לרבי יהודה שהוא חייב בפדיון, ס"ז). (מנחות פטורים ממעשר דכתיב "דגנך"( ,ואף שיש מ"ד החמור לשווי השה ,אא"כ אינו שוה אלא שקל ,וס"ל כרבי
אפשר לפדותו בבהמת שביעית ,שהרי השה שמפריש הוא ליה ניחא מ"מ שמירוח העכו"ם אינו פוטר ו"דגנך" ממעט של הקדש, יוסי ברבי יהודה (דלהלן) שאין פדיה פחותה משקל.
לשנויי לכולי עלמא ,ועוד דא"כ למה א"צ ליתנם לכהן ,ובלאו הכי והמקדש לאחר עריפה לרבי יהודה אינה מקודשת ,ולר"ש
שלו ו"לאכלה" קרינן ביה ,ולר"ש שפטר חמור מותר בהנאה ספק
מבואר התם שמדרבנן חייב לתת לכהן גזירה משום בעלי כיסים. תלוי הדין אם לאחר עריפה מותר בהנאה.
תוד"ה דגנך) ,ורבי חנינא מיירי במירחם ישראל ברשות פטר חמור פטור מפדיון.
בהמת שביעית חייבת במתנות (-זרוע לחיים וקיבה) אך פטורה העכו"ם (שהיה הישראל אריס בקרקע העכו"ם .רש"י .והקשו התוס' המשך דיני פדיון פטר חמור
מן הבכורה ,דכתיב "לאכלה" ולא לשריפה ואם היא חייבת (ד"ה דמרחינהו) דבחלק עכו"ם היינו מירוח עכו"ם ,ובחלק ישראל אין
זה טבלים [דמסתמא עישרם] .ולכן ביארו שלקחם מהעכו"ם כשהם אפשר לפדות פטר חמור מיד ובכל שהוא ,דכתיב ב'
בבכורה הא סלקי אימורים לגבוה ,ואף שעיסת שביעית חייבת
טבלים ואח"כ מירחם) ,ומעשרם מפני שאין קנין לנכרי בארץ פעמים "תפדה" ,וקמ"ל שלא לומדים מבכור אדם שנפדה
בחלה אף שאם תיטמא היא נשרפת( ,ואף שיכול להפריש עליה
ישראל להפקיע מיד מעשר( ,ואף שגם למ"ד יש קנין חייב רק לאחר שלושים ובחמש סלעים .ולרבי יוסי ברבי יהודה
מעיסה אחרת שאינה של שביעית ,ויקיף שתיהן ,מ"מ כיון שא"א
להפריש מגופה אינה נחשבת ראויה לחלה ,והוי כמו מן החיוב על הפטור. לעשרם מדרבנן ,י"ל שהגמרא רוצה לומר שגם בחיוב דאורייתא הם אין פדיה פחותה משקל דכתיב "וכל ערכך יהיה בשקל
שלו ,ואף שבלאו הכי מדאורייתא פטור משום לקוח ,לר"ת דס"ל הקודש"( ,ולרבנן זה נאמר במי שאין ידו משגת לערכין).
תוד"ה כיון) ,מ"מ עיקרה לאכילה דאינה נשרפת אא"כ נטמאת,
שלוקח קודם מירוח חייב מדאורייתא ניחא ,ואף אי חייב רק מדרבנן והלכה כחכמים ,ואפי' בשה ששוה דנקא (-מעה ,שהיא שישית
וילפינן מדכתיב "לדורותיכם" שהאוכל מעיסת שביעית מ"מ למ"ד אין קנין חמיר איסורא טפי וממילא יש בזה יותר חידוש
לפני שהורמה חלתה חייב מיתה. דינר) אפשר לפדות ,והיינו בעושה מעצמו שלא כופים אותו לתת
שהם שלו .תוד"ה מעשרן) ,והם שלו מפני שאומר לכהן שהוא
יותר ,אבל אם בא לימלך מה יתן לכהן ,אומרים לו :עין יפה בסלע,
הנותן את הפטר חמור לכהן אין הכהן רשאי לקיימו אפילו מגיע מכח מי שאין הכהן יכול לתובעו ,והיינו בתרומת
עין רעה בשקל ,עין בינונית ברגיא שזה ג' זוזים.
מעשר ,דכתיב "כי תקחו מאת בני ישראל" למעט שעה אחת עד שיפריש שה תחתיו ,ואין לתת לסתם כהן
שהלוקח מעכו"ם פטור מתרומת מעשר ,אבל תרומה (אפילו באינו מחוזק שהוא חשוד) פטר חמור ,אא"כ פודהו י"א .מי שאין לו שה יכול לפדות פטר חמור בשוויו .י"א
בפניו ,משום שהוא חשוד להורות התר ולא לפדותו שאומר גדולה חייב לתת לכהן. שזה כר"ש ,אבל לרבי יהודה הקפידה תורה לפדותו בשה.
המפקיד פירות אצל כותי או אצל עם הארץ ,הרי הם שכיון שהשה שיפריש תחתיו יהיה שלו למה לו לפדותו. ולרבינא גם לרבי יהודה אפשר לפדותו בשוויו ,דלא יהא פטר
בחזקתם לענין מעשר אם היו מעושרים ,ושביעית אם זה חיוב אחריות על פדיון פטר חמור -המפריש פדיון פטר חמור יותר חמור מהקדש ,ולא אמרה תורה לפדותו בשה
שביעית והם לא היו של שביעית ,ואין חוששים שהחליפם( ,ומשמע חמור ומת ,לרבי אליעזר הבעלים חייבים באחריות כמו בה' אלא כדי להקל עליו .ורב נחמיה בריה דרב יוסף פדה בעשבים
שסתם עם הארץ חשוד על השביעית ,ובגיטין ס"א משמע שאינו חשוד, שלוקות בשוויו .וכתבו התוס' (ד"ה והלכתא) שלהלכה אם אין לו שה
סלעים של פדיון הבן ,דכתיב "אך פדה תפדה את בכור האדם
ובכתובות כ"ד .מיישבים התוס' סתירה זו .תוד"ה הרי) ,ואם הפקידם לפדותו פודה בשויו ואפי' בשלקי .ומברך 'על פדיון פטר חמור' בשעת
ואת בכור הבהמה" ,מה בכור אדם חייב באחריות אף בכור הפדיה ולא בשעת נתינה לכהן ,דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי.
אצל עכו"ם חייב להפריש דאפילו אם זה רק ספק ,אסור לאכול
ספק טבל שהוא במיתה( ,ואף שלר"ש מירוח העכו"ם פוטר ,חייב מדרבנן בהמה חייב באחריות( ,ומ"מ פטר חמור אסור בהנאה אף ופודה בשה בין מכבשים בין מעיזים בין זכר בין נקיבה בין גדול בין קטן.
משום גזירה דבעלי כיסים .תוד"ה הא) .ולענין לתת לכהן ,לת"ק שבכור אדם מותר בהנאה ,דכתיב "אך פדה תפדה" -לפדיה הפודה פטר חמור של חבירו חל הפדיון( .לענין תרומה על של
הרי הם כפירותיו של העכו"ם ,דודאי החליפם (וסבר האי תנא שאין הקשתיו ולא לדבר אחר) .ולחכמים אינם חייבים באחריות חבירו יש ספק (נדרים ל"ו ):אם צריך דעת בעלים ,דיליף מ"גם אתם"
מירוח העכו"ם פוטר) ,וחייב לתתם לכהן ,ולר"ש הם דמאי דיש כמו בפדיון מעשר שני ,וכן העידו רבי יהושע ורבי צדוק. לרבות שלוחכם ,וי"ל דבעינן דעת דומיא ד"אתם" ,אבל בפטר חמור לא
כתיב בעלים .תוד"ה הפודה) .לר"ש שהוא מותר בהנאה פשיטא
ספק אם החליפם ,וא"צ לתתם לכהן דהמוציא מחבירו עליו הראיה ,ממתי זמן הפדיון -זמן ערכין כשעת הנדר ,ואין ערך לפחות
וישראל מוכר לכהן את התרומה והדמים שלו( ,ולא דמי לשאר דמאי שהממון לבעלים ,וגם לרבי יהודה שהוא אסור בהנאה הממון
מבן ל' יום .ופדיון הבן לאחר ל' יום ,ואם פדאו בתוך ל' יום שנותן לכהן אחד ממאה ,דהתם טעמא משום דסבר עם הארץ שהלוי לבעלים ,ולא דמי להקדש ,כיון שיש לבעל החמור אין
שיחול הפדיון לאחר ל' חל הפדיון ,אבל אם אמר מעכשיו לא מחויב לתת תרומת מעשר והוא לא מחויב ,אבל כאן הספק שייך גם ההפרש בין שוויו לשווי השה ,וכדמצינו שהגונב פטר חמור
חל הפדיון .פדיון פטר חמור חל מיד ,ולרבי אליעזר שמקיש בתרומה גדולה) ,והיינו בתרומה גדולה. של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים ,ואף לרבי יהודה
פטר חמור לבכור אדם מצוה לשהותו עד ל' יום. שיטת רבינו תם (תוד"ה טבלים) שלוקח חייב בתרומה גדולה שאין לו הנאה עכשיו ,יש לו לאחר זמן כשיפדהו ,הלכך מהשתא
פטר חמור שמת אחרי הפרשת השה ,לרבי אליעזר צריכים מדאורייתא ,אם לקחם קודם מירוח .והתוס' דנים בדבריו. הוי כאילו הוא שלו ,ואי מדמי ליה להקדש הרי הקדש נתמעט
לקוברו ומותר להנות מהטלה ,ולחכמים א"צ לקוברו והטלה מתשלומי כפל ,דכתיב "וגונב מבית האיש" ולא מבית הקדש .אם מת השה הוא מותר בהנאה ,ואף אם מת ביד הישראל
מותר ,דמשעת הפרשה הוא ברשות הכהן. וכתבו התוס' (ד"ה וגונב) שעיקר הדרשה היא מדכתיב "רעהו".
לכהן.
מעשר בהמה בפטר חמור או בספק -פטר חמור שביד
י"ג .פדיה או עריפה -לכתחילה מצוה לפדות פטר חמור, כהן אינו נכנס לדיר להתעשר לא ביד כהן ולא ביד ישראל אפילו י"ב .אלו בעלי חיים אינם כשרים לפדיון-
ואם לא רצה לפדותו עורפו מאחוריו וקוברו ,דכתיב "ואם אם חזר וקנאו ממנו או שנתנו לו הכהן במתנה ,שהרי לקוח או שניתן לת"ק והיינו בן בג בג ,אין פודים בעגל ,או בחיה (-צבי ואיל) ,או
לא תפדה וערפתו". במתנה פטור ממעשר .ואם היו לישראל י' ספקי פטרי בשחוטה ואפילו בשה שחוט ,או בטריפה שנחתכו רגליה מן הארכובה
מצות יעוד (באמה עבריה שייעדנה האדון לאשה) קודמת לפדיה חמורים בביתו ,מפריש עליהם י' שיין כדי להפקיע את האיסור ,ולמעלה ,או בכלאים (-תיש הבא על הרחל) ,או בכוי (-ספק חיה ספק
שהיא פודה עצמה ,דכתיב "אשר לא יעדה והפדה" .מצות ומעשרם כשאר בהמות חולין ,והם שלו ,והמעשר קרב שלמים והוא בהמה) ,דילפינן שה שה מפסח( ,אמנם א"צ זכר תמים ובן
יבום קודמת לחליצה ,אמנם עכשיו שאין מתכוונים לשם אוכלו כדין כל מעשר בהמה .וכן אם היו לישראל י' פטרי חמורים שנה ,דכתיב "תפדה" ב"פ לרבות) .ולרבי אליעזר (בתוס' (ד"ה
מצוה ,מצות חליצה קודמת ,דהמייבם שלא לשם מצוה פוגע ודאין ,שירש אותם מאבי אמו כהן ,שהוא ירש אותם מאבי רבי אליעזר) גרסו רבי אלעזר) מותר לפדות בכלאים מפני שהוא
באיסור אשת אח .המקדיש בהמה טמאה לבדק הבית מצוה אמו הישראל שאז הם חייבים בפדיון כיון שנולדו ברשות ישראל ,שה ,אבל לא בכוי מפני שהוא ספק ,ולא בפרה שילדה מין
שהוא עצמו יפדנה ,והוא קודם לכל אדם ,דכתיב "ואם לא מפריש עליהם י' שיין להפקיע קדושה שחלה עליהם אצל הישראל עז ,דאע"פ שהוא נראה עז ,הולכים אחר אמו והוא עגל.
הראשון ,ונוטל השיין לעצמו שהרי מורישו כהן והוא מחויב לעשות רק
יגאל ונמכר בערכך" ,ועוד דהוא מוסיף חומש .תוד"ה מצות גאולה. בן פקועה -לר"מ בן פקועה (-שנמצא חי בבהמה שחוטה) כשר מה שמורישו היה מחויב לעשות ,דדמי כמי שהורישו כהן את השיין,
לפדיון ,שהרי הוא שה גמור וטעון שחיטה .ולרבנן ששחיטת ומעשרם ,והם שלו .כתבו התוס' (ד"ה שהיו) ששיטת ר"ת שניתן
אמו מטהרתו ,למר זוטרא אין פודים בו ,דיליף מפסח ובן לפדות כמה פעמים על אותו שה כאשר פודה מספק ,ולרש"י בספק אינו
הלוקח עובר פרתו פקועה אינו קרב למזבח דכתיב "כי יולד" פרט ליוצא דופן ,ולרב אשי חוזר ופודה אא"כ נתנם לכהן ,אמנם בנפלו לו מבית אבי אמו וכו' שמדינא
הם שלו אע"פ שהם ודאיים גם לרש"י יכול לחזור ולפדות בלי לתת לכהן,
פודים בו. ולדבריהם צ"ל דהא דתני מפריש עליהם י' שיין אע"ג שבשה אחד סגי,
נדמה -לר"א שאפשר לפדות בכלאים ,אפשר לפדות גם התנא פתח בדיני פדיון פטר חמור ,אף שזה רק קדושת לרבותא נקט ,שאע"פ שכולם פטר חמור הם נכנסים לדיר להתעשר.
בנדמה .ולת"ק שאין פודים בכלאים יש להסתפק אם פודים דמים ,ורק אח"כ שנה התנא דיני פדיון בהמה טהורה ,אף וכן בטבל ישראל שהיו לו טבלים ממורחים בתוך ביתו,
בנדמה .ומהא דתני רבה בר שמואל שרחל שילדה כמין עז שזה קדושת הגוף ,מפני שפטר חמור חביבא ליה ,משום שירש אותם מאבי אמו כהן ,שהוא ירש אותם מאבי אמו
ואביו שה ,הרי הוא ככלאים מדרבנן ,אין ראיה שא"א לפדות שזו מצוה רק בחמורים לפי שסייעו להוציא את הביזה ישראל ,מעשרם והם שלו ,שאף שהוא בא מכח ישראל ,כיון דיד
בנדמה ,די"ל דאיירי במעשר וביש בו מקצת סימנים של ממצרים .אי נמי לפי שהלכות פטר חמור מעטות מהלכות כהן באמצע הוי כאילו הכהן האמצעי הפריש מהם תרומה והוריש
אמו ,וקמ"ל שאין לומדים מבכור לחייבו במעשר ,אלא בכור בהמה טהורה. לישראל כל אחד בפני עצמו ,ומעשרם ומוכר את התרומה לכהנים ,וה"ה
בלא נפלו לכהן מישראל ,דתבואת כהן חייבת בתרומה אלא שאינו נותנה
לומדים מקדשים לפוטרו. לכהן אחר אלא מפרישה ואוכלה.
כהנים ולויים חייבים בבכור בהמה טהורה ,שלא נפטרו
פסולי המוקדשין אין פודים בהם ,דהא כתיב בהו "כצבי אלא מפדיון הבן ומפטר חמור. וקמ"ל שלא רק בפטר חמור שזה מופרש ועומד (שהחמור
וכאיל" ואין פודים בצבי ואיל ,ואפי' לר"ש שמתיר פסולי והשה הם שני מינים ואינו מחוסר מעשה ,והוי כאילו נפלו לו החמורים
המוקדשין שנפדו ויצאו לחולין בהנאה ,ילפינן מקרא שאין בעלות עכו"ם פוטרת מן הבכורה ,דכתיב "בישראל" ,ועל לעצמם והטלאים לעצמם) הם שלו ,אלא גם בטבל דמחוסר הפרשה
כן הקונה עובר של חמור העכו"ם ,או המוכר לו את העובר דהו"א שמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין וחזרו
פודים בהם.
של הפרה שלו אע"פ שאינו רשאי למכור לעכו"ם בהמה ,והקונה לאיסורם הראשון ויתנם לכהן ,קמ"ל שהם שלו ,ולא רק בטבל
י"ב :בהמת שביעית (-שנקנתה בפירות שביעית) אין פודים בהמה בשותפות עם העכו"ם ,והנותן לו בקבלה ,פטור מן שאפשר לעשר מיניה וביה הם שלו ,אלא גם בפטר חמור
בה פטר חמור ודאי ,דכתיב "לאכלה" ולא לסחורה ,והוא קונה הבכורה. שצריך להביא שה מעלמא הם שלו.
הוקדשה למזבח( ,ונפדים תמימים ,ומתפיסם לכל זבח לכאורה מבואר כאן שהקנין מנכרי הוא במשיכה. איזה קנין מועיל בנכרי
לרב אושעיא דס"ל שהקנין בנכרי הוא בכסף ,צ"ל דאיירי שירצה).
ישראל שנתן מעות לנכרי עבור בהמתו ,אע"פ שלא משך
י"ד :והשוחטם בחוץ פטור אפילו קודם פדיון ,דאפילו במום קל
קנה (קנין גמור מדאורייתא .תוד"ה הלוקח) ,וחייבת בבכורה ,שקיבל עליו לדון בדיני ישראל ,ולפ"ז כוונת הברייתא שהכל
דכתיב "או קנה מיד עמיתך" משמע מיד ליד דהיינו במשיכה ,מיד תלוי אם משך או לא( ,ואף שכבר כשנתן מעות איכא מי שפרע ,אין
כדוקין שבעין שבקדשים חייב בשוחטם בחוץ ,כאן פטור משום שלא חלה
זה נחשב 'דיני ישראל' ,דמי שפרע אינו 'דין' .אי נמי אין שייך מי שפרע
עמיתך במשיכה אבל מיד נכרי בכסף .וכתבו התוס' (ד"ה מיד) אלא כשחוזר בו משום יוקרא וזולא ,ולא כשמפסיד לגמרי .תוד"ה הכי) ,עליהם מתחילה כ"כ קדושה( ,ואם היה מום בדוקין שבעין,
דאין לומר מיד עכו"ם בשטר ובחזקה (דחזקה שייכת במטלטלין אם עשה וברישא יכול להחזיר את העבודת כוכבים משום מקח טעות השוחטם בחוץ חייב ,לר"ע דס"ל שאם עלו לא ירדו .ט"ז.).
בהם איזה תיקון כעין נעל וגדר ופרץ בקרקע) ,דכסף ומשיכה הם קניינים
ואין עושים תמורה (אף לפני פדיונם) דכתיב "ולא ימיר מצויים ,שהמוכר נותן מעות והלוקח מושך ,ומצינו שהם נחשבים קנין ,דלא ידע שיש שם עבודת כוכבים ,ובסיפא כיון שכבר נתן מעות
אותו טוב ברע או רע בטוב" ,אם רע בטוב אין להמיר כ"ש היה עליו לבדוק דסתם תגר לא מעיין עד שעת מתן מעות ,ולכן לא כסף בקרקע ובהקדש ,ומשיכה במציאה ובהפקר.
טוב ברע ,ובהכרח הכונה שטוב מעיקרו עושה תמורה ולא וכן עכו"ם שנתן מעות לישראל עבור בהמתו ,אע"פ שלא הוי מקח טעות .וכתבו התוס' (ד"ה דכיון) שאף שבשאר מקח טעות
רע מעיקרו .כך סובר אביי (תמורה ט ,).ורבא סובר שאין מזהירים מן משך קנה ,ופטורה מבכורה ,דכתיב "וכי תמכרו ממכר לא אמרינן שהיה עליו לבדוק לפני המשיכה ,בלוקח גרוטאות מהעכו"ם
עליו להעלות בדעתו יותר שמא יש בהם עבודת כוכבים.
הדין ודורש באופן אחר ,ונקט כאן דרשת אביי מפני שהיא פשוטה יותר. לעמיתך" לעמיתך במשיכה הא לנכרי בכסף.
(תוד"ה טוב ,הראשון). ורבא סובר שגם בסיפא זה מקח טעות ,אמנם בסיפא כיון
ואין לומר שמיד עמיתך א"א לקנות כלל ,או שצריך גם כסף
ולענין מעילה לפני פדיונם מועלים בהם דהא נהנה מן ההקדש,
שכבר נתן מעות מחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל ולכן זה
וגם משיכה ,דאיכא ק"ו שאם ישראל יכול לקנות ממנו את
דלא גרעי מקדשי בדק הבית ,ולאחר פדיונם אין מועלים בהם. אסור.
גופו ובקנין אחד( ,דכתיב "לרשת אחוזה" מה אחוזה נקנית
(ט"ו.): בכסף ובשטר ובחזקה (-מכי דייש אמצרי) ,אף עבד כנעני נקנה ורב אשי מיישב שבאמת משיכה לא קונה ,ולא נקט משיכה
בכסף ובשטר ובחזקה ,והיינו בקונה מישראל ,אבל בקונה מעכו"ם בסיפא אלא אגב רישא .וכתבו התוס' (ד"ה רב אשי) שאף שרב אשי
אם מתו קודם פדיונם יפדו להאכילם לכלבים ,כדין קדשי בדק הוא בתראה ,מ"מ הלכה כרבי יוחנן ,דרב אשי חזר בו ,והא דאמרינן (ב"מ
הבית שמתו .דס"ל לר"ש שקדשי בדק הבית שהוקדשו לא מסתבר שיועיל שטר ,דקנין שטר לא שייך בעכו"ם .תוד"ה מה) ,וכן
מ"ח ).דקרא ומתניתא מסייע לריש לקיש ,היינו לכאורה ,אבל אפשר
כשהם בעלי מומים נפדים ,דכתיב "אותה" ושאר קדשי בדק עכו"ם אם יכול לקנות את גוף הישראל ובקנין אחד( ,דכתיב ליישב הדברים גם לרבי יוחנן.
הבית ממעט ר"ש (תמורה ל"ג ).מקרא אחרינא( .תוד"ה אותה) ,ולרבנן בעבד עברי הנמכר לעכו"ם "מכסף מקנתו" ולא בשטר ובחזקה ,ומה ולרבינא גם ברישא קונה במשיכה דאיירי בקיבל עליו לדון בדיני
שלומדים מ"וישב ממנו שבי" שעכו"ם קונה ישראל בחזקה ,היינו
והיינו תנא דבי לוי שסובר שגם בעל מום מעיקרו או חיה ישראל ,וכוונת הרישא שאם לא נתן מעות ולא משך יכול לחזור במלחמה ,ואז קונה גם ממונו ,כדאיתא בחולין (ס ):דעמון ומואב טיהרו
שאינה ראויה למזבח ועוף טעונים פדיון ,ג"כ אם מתו יפדו, בו מדיבורו ,וקמ"ל שאע"פ שבישראל החוזר בו מדברים יש בסיחון .תוד"ה אם) ,כ"ש שיכול לקנות ממנו את ממונו ,ובקנין
אמנם לריש לקיש דס"ל שקדשי מזבח אין בהם פדיון ,אף בזה משום מחוסרי אמנה ,בנכרים שהם עצמם לא עומדים אחד .ואין לומר שיועיל או מעות או משיכה ,דכמו
אם הוקדשו לפני שנפל בהם מום לא יפדו. בדיבורם אין בזה משום מחוסרי אמנה .וכתבו התוס' (ד"ה הכי שב"עמיתך" מועיל רק קנין אחד כך גם בנכרי.
וד"ה והני) שאם היה בעכו"ם דין מחוסרי אמנה ,אף במקום שזה מקח טעות
בכור ומעשר לא שייכים בהם הדינים הנ"ל ,וחלה עליהם היה אסור להחזיר ,משום דמחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל. כתבו התוס' (ד"ה מיד) שעכו"ם קונה בחליפין.
קדושה אפי' במומם ,דבכור הרחם מקדשו ,ובמעשר כתיב "לא יבקר
י"ג :אמימר סובר שמשיכה קונה בעכו"ם .הגמ' מבארת
בין טוב לרע" – בין תם בין בעל מום. קדשים שנפל בהם מום
שאם אמימר סובר כרבי יוחנן דדבר תורה מעות קונות דכתיב
י"ד .קדשים שהיה בהם מום לפני שהוקדשו ולדות של קדשים בעלי מומין שפדו את האם לפני הלידה, "ונתן הכסף וקם לו" וגמר הדיוט מהקדש( ,אי נמי סתם קנין דקרא
והקדישם להמכר ולהביא מדמיהם קרבן למזבח (ולא מיירי בקדשי בדק אפשר לפדותם למרות שאין בהם מום ,מפני שלא חלה במעות ,דכתיב "שדות בכסף יקנו" וכתיב "מכסף מקנתו" .תוד"ה דבר),
הבית ,ואף שיש איסור להקדיש בעל מום למזבח ,אשמועינן מה הדין עליהם קדושת הגוף ,שלא יהיו חמורים מאמותיהם .אבל ומשיכה לא קונה ,ודורשים מ"לעמיתך" שבנכרי משיכה קונה
המקדיש זכר לדמיו ,קדוש קדושת הגוף ומקריבים אותו( .אבל כשעשה זאת .תוד"ה כל) ,ונפדו- ולא כסף .ואם אמימר סובר כריש לקיש שמשיכה מפורשת
מקדיש נקיבה תימכר לצרכי שלמים ויקנו בדמיה עולות .תוד"ה הקדיש). מן התורה ד"מיד עמיתך" משמע מיד ליד( ,ובהקדש לא שייכת משיכה,
חייבים בבכורה ובמתנות כיון שנפדו ,אבל אם לא נפדו דכל היכא דאיתיה בי גזי דרחמנא איתיה .ולא לומדים מהקדש שכסף
פטורים ,דס"ל שקדושת דמים פוטרת מבכורה ומתנות קדשים בעלי מום ששחטם בבמת יחיד בשעת התר יקנה בהדיוט ,דמדעובד כוכבים בחדא ישראל נמי בחדא .תוס' שם) ,א"כ
ה"ה בנכרי מועילה משיכה ,ומ"לעמיתך" לומדים שאין כקדושת הגוף וכדילפינן לקמן (ט"ו .).רש"י .והקשו התוס' (ד"ה קדושת) הבמות חייב מלקות ,דכתיב "לא תזבח לד' אלוקיך שור
ושה" אם אינו ענין לבמה גדולה – נוב וגבעון שהם של ציבור, דהתם פטרינן אע"ג דנפדו ,משא"כ הכא .ולכן כתבו שהמקור הוא מחזירים אונאה לנכרי ,ומ"אל תונו איש את אחיו" לומדים
שהרי כבר נאמר שאסור להקריב שם בעלת מום ,תנהו ענין מדכתיב גבי בכור "בישראל" ,ובמתנות כתיב "מאת העם".
שגם בהקדש אין אונאה .אמנם למ"ד גזל עכו"ם מותר (ואף
לבמת יחיד שכל אחד בונה לעצמו ,כגון במת מנוח וגדעון ושמואל. דכתיב "וחשב עם קונהו" ומיירי בכנעני שהוא תחת ידך ,היכא דאיכא מותרים בגיזה ובעבודה כיון שנפדו ומעיקרא לא חלה עליהם
ואין לומר דקרא אתא למעוטי בכור או מעשר או תמורת חילול השם ודאי אסור ,וההיתר הוא היכא שיכול להשתמט ממנו וכדומה .קדושה חמורה ,אבל אם לא נפדו ,אף אם נסבור שקדשי בדק
קדשים או ולדות קדשים ,שאף שהם קדושים אין תוד"ה כמ"ד) ,א"צ קרא שא"צ להחזיר לו אונאה ,ובהכרח מ"ד הבית מותרים בגיזה ובעבודה ,ודלא כרבי אלעזר שאוסר,
להקריבם במומם ,דהא בהדיא כתיב בהו שאין להקריבם, שאני הכא שזה קדושת דמים למזבח ,ובזה גזרו חכמים זה סובר כרבי יוחנן.
דכתיב בבכור "פסח או עור ...לא תזבחנו" וילפינן מעשר (אבל אינו לוקה אף שקודם פדיה הם אסורים בגיזה ובעבודה ,ד"לא קנית עבודה זרה מנכרי-
העברה העברה מבכור ,ותמורת קדשים ילפינן מ"והיה הוא תגוז" היינו בקדשים גמורים ,ואיסורא מיהא איכא כשאר נהנה מן
ההקדש) ,אבל בקדשי בדק הבית לא גזרו. איתא בברייתא שהלוקח גרוטאות (–חתיכות כסף) מן
ותמורתו" שכמו שאין מקריבים אותו במומו כך הדין
העכו"ם ,ומצא בהם עבודת כוכבים ,מבואר בברייתא שאם
בתמורתו ,וולדות קדשים ילפינן מדכתיב "אשר יהיו לך, משך ולא נתן מעות יכול להחזירם לנכרי ,ואם משך אחרי ולדם וחלבם מותר ,אף היכא שהעיבור היה לפני הפדיון,
ונדריך"" ,אשר יהיו לך" אלו הולדות ,ודינם כמו ב"נדריך" שנתן מעות ,יוליך הנאה לים המלח ,דעבודת כוכבים שביד אבל היכא שגם הלידה היתה לפני הפדיון אסורים בהנאה בלא
שאינם קרבים במומם( ,ו"רק קדשיך" אלו התמורות). פדיה ,אך אינם קרבים למזבח כיון שבאו מקדושה דחויה ,דאמם לא ישראל אינה בטילה לעולם.
קורס ללמוד להנות ולזכור מבחני 'לדעת' סיכומי 'תמצית'
11שיעורים בהם נלמד בצורה מקצועית מבחן שבועי על דף היומי /עמוד היומי / ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית
וייחודית ,כיצד נזכור את הלימוד ,ונעצים משנה ברורה /חפץ חיים /אהבת חסד
את איכות וחווית הלימוד בצורה החודשיים על הדף היומי /משנה ברורה
משמעותית. ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי ומוסר (לפי סדר הדף היומי בהלכה) /ועמוד היומי
עד יום שלישי בשעה 7:00בבוקר:
בתחילת חורף פ"ז יפתחו בס"ד קבוצות -בנקודות ההפצה
חדשות לאברכים ובני ישיבות, בטלפון 0737-289-669 -
בירושלים בישיבת מיר ובבית וגן נוה
-במייל 7692282@gmail.com
במייל 7692282@gmail.com -
יעקב ופסגת זאב ,אופקים ,ואלעד. -בפקס 02-3132-641קוד גליון 3131
בנדרים פלוס קופת לדעת. -
-למעלה מ 500בוגרים מרוצים.
הגרלות :בכל שבוע על ₪ 500במזומן, בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל מסכתות
15-כלים לחיבור חזק ללימוד.
ו 5זוכים בזכות קניה ₪ 100ב'יפה נוף'. הש"ס ,ועל כל המשנה ברורה ,ועל תנ"ך וספרי
-דרכים לפיתוח הזכרון והריכוז. מוסר ,או סיכומים לפי סדר הלימוד של :העמוד
-מחיר סמלי ,והחזר כספי למיישמים את קו עדכונים ושיעורים – 02-3131-465 היומי ,חבורת ש"ס ,קנין ירושלמי ,דף הכולל,
הנלמד בשיעורים. לפרטים055-400-7977 - קנין הלכה ,תרי דף ,אורייתא ,אהבת שלום,
לפרטים 02-3131-465 / 055-400-7977 ומפעל הש"ס.
מבחן 350האזינו מבחן 349ראש השנה
חולין קל"ו עד הסוף חולין קכ"ט עד קל"ה
האם טומאת בית הסתרים מטמאה?
כמה בהמות חייבות בראשית הגז? האם מפרישים ראשית הגז משנה על חברתה? באיזה אופן נחלקו האם אבר מן החי מטמא? א' כן.
א' לבית שמאי אחת ,לרבי יוסי שתים ,ולבית הלל שלש. א' כן. א' באבר שלם. ב' לא.
ב' לבית שמאי אחת ,לרבי יוסי ארבע ,ולבית הלל חמש. ב' לא. ב' בעצם כשעורה הפורש מאבר מן החי ולא בבשר ג' מחלוקת.
ג' לבית שמאי שתים ,לרבי יוסי ארבע ,ולבית הלל חמש. ג' מחלוקת. הפורש.
ג' בין בעצם כשעורה הפורש ובין בבשר הפורש. המקדיש בהמה בעלת מום ופדאה ושחטה בחוץ ,האם הוא חייב?
ממה היה עשוי האבנט שלבש הכהן גדול בכל השנה האם בכור נוהג בלוקח ובמתנה ובשותפות ישראל? א' חייב.
(גמרא ורש"י)? א' כן. מפני מה קנס עזרא את הלוים לענין מעשר ראשון ב' פטור.
א' מבוץ. ב' לא. (רש"י)? ג' ספק בגמרא.
ב' מכלאים. ג' בלוקח ובמתנה כן ובשותפות ישראל לא. א' מפני שלא עלו לארץ ישראל בימיו.
ג' מחלוקת. ב' מפני שהתערבו בהם הרבה ישראלים. האם מי שאוכל טבל חייב בתשלומין?
מהו שיעור פאה מדרבנן? ג' מפני שלא היו מפרישים תרומת מעשר. א' חייב קרן.
המקדיש עוף לקרבן או לבדק הבית והעוף מרד ,האם א' אחד מעשרה. ב' חייב קרן וחומש.
חייב בשילוח הקן? ב' אחד משישים. ג' פטור מתשלומין.
ג' גם מדרבנן אין לה שיעור. גר שנתגייר וספק אם פרתו נשחטה ועיסתו
א' חייב. נתגלגלה קודם הגרות ,מה דינם?
ב' בקדושת הגוף מחלוקת ובקדושת דמים חייב. האם כרם ואילן חייבים בפאה?
באיזה הלכה יש חידוש שהיא נוהגת בחוץ לארץ? א' פטור. א' כן.
ג' בקדושת דמים מחלוקת ובקדושת הגוף חייב. ב' מחלוקת.
א' ראשית הגז. ב' כרם כן ואילן לא.
ב' אותו ואת בנו. ג' במתנות פטור ובחלה חייב. ג' כרם לא ואילן כן.
האם לוקה לפי חכמים ,הנוטל אם על הבנים (גמרא ג' גיד הנשה.
ורש"י)?
תבואה שגדלה בשדה של עכו"ם וישראל לרבי מהו שיעור חיוב מתנות בכוי לדעת רבנן?
א' אינו לוקה כלל. המוצא קן בראשו של אדם ,האם חייב בשילוח הקן? שטבל וחולין מעורבים זה בזה ,מה יעשה (מסקנת א' חצי.
ב' י"א שלוקה אם לא שילח מיד ,וי"א שאינו לוקה כלל. א' חייב. רש"י)? ב' שלם.
ג' י"א שלוקה אם לא שילח מיד ,וי"א שלוקה אם שחט ב' פטור. א' אין לה תקנה. ג' מחלוקת בדעת רבנן.
את האם. ג' ספק.
ב' יפריש ממקום אחר לפי חציו ,או מיניה וביה לפי כולו.
האם חייבים בשילוח הקן כשהאם או האפרוחים טריפה? ג' יפריש ממקום אחר לפי חציו ,או מיניה וביה לפי חציו. איך מחלקים את הלחיים בבהמה דקה?
א' שני הלחיים לכהן אחד.
א' לא.
ב' כל לחי לכהן אחד.
ב' אם האם טריפה חייב ואם האפרוחים טריפה פטור.
ג' כל לחי לשני כהנים.
ג' אם האם טריפה פטור ואם האפרוחים טריפה חייב.
מדוע לא אמרה המשנה שתרומה אין לה שיעור? מדוע האוכל מתנות כהונה אינו חייב משום דמשתרשי ליה
א' מפני שאינו יכול לעשות כל גרנו תרומה. האם יש חיוב שילוח הקן כשהזכר רובץ על הביצים והנקיבה רובצת על הזכר? (לדעת תוספות)? כהן שאינו מודה בנשיאת כפים ,האם נותנים לו מתנות?
א' כן. א' משום דהוי ממון שאין לו תובעים. א' נותנים לו.
ב' מפני שמדרבנן יש לה שיעור.
ב' לא. ב' מפני שיכול לומר שהיה מתענה. ב' אם אינו מודה בנשיאות כפים שבמקדש אין נותנים לו.
ג' מפני שתרומת מעשר יש לה שיעור.
ג' ספק. ג' חייב לשלם כשיעור שהיה אוכל ,אבל לא את מחירם המלא. ג' אף אם אינו מודה בנשיאות כפים בבית הכנסת שבגבולין אין נותנים לו.
האם שילוח הקן נדחה מפני טהרת מצורע? האם שותפות באחד ממאה מהזרוע פוטרת ממתנות (למסקנת הגמרא)?
א' נדחה. א' פוטרת מכל המתנות.
ב' אינו נדחה. ב' פוטרת מלתת הזרוע.
ג' ספק. ג' אינה פוטרת כלל.
ציפור שהטילה ביצים בחצר ,מתי זוכה בהם בקנין חצר (למסקנת הגמרא)? מה עושים עם הזרוע לחיים וקיבה כשאין כהן?
א' כשיצאה רוב הביצה. א' שם את שווים ואוכלם.
ב' כשיצאה כל הביצה. ב' אין צריך לתת כלל.
ג' כשהאם פרחה מהביצה. ג' מפרישם ומניחם.
באלו עבירות מחשבה מצטרפת למעשה? באיזה גיזה צריך לתת ראשית הגז (רש"י)?
א' בעבודה זרה. א' רק בגיזה הראשונה.
ב' בג' עבירות חמורות. ב' פעם אחת בכל שנה.
ג' אין מחשבה מצטרפת למעשה בשום עבירה. ג' אפילו מאה פעמים.
מבחן 352שמחת תורה מבחן 351סוכות
בכורות ט' עד ט"ו בכורות ב' עד ח'
חמור שהולידה זכר ונקיבה ולא ידוע מי קודם ,מה הדין לפי המשנה? מה הדין לרבי יהודה במקבל בהמה מן העכו"ם לחלוק בולדות?
האם נבלת בהמה טמאה מקבלת טומאה בלי א' פטור מלהפריש. האם בן בכור של לויה או של לוי מישראלית חייב א' קרב למזבח.
מחשבה או הכשר? ב' מפריש טלה אחד ומוכרו לכהנים בזול. בפדיון הבן? ב' שמים את שוויו ונותן חצי לכהן.
א' צריכה מחשבה והכשר. ג' מפריש טלה אחד והוא שלו. א' חייב. ג' חצי מהבכור שייך לכהן.
ב' פטור.
ב' צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר.
האם בשר בחלב מטמא טומאת אוכלין? ג' בן שלי לוי פטור ,ובן של לויה חייב. האם למסקנת הגמרא רבי יהודה מתיר למכור עובר של בהמה גסה לנכרי?
ג' אינה צריכה לא מחשבה ולא הכשר.
א' כן. א' כן.
ב' לא. האם הקריבו קרבנות לפני הקמת המשכן ,וע"י מי? ב' לא.
האם תבואה של כהן חייבת בתרומה (רש"י)? ג' מחלוקת. א' לא הקריבו כלל. ג' הגמרא נשארת בספק.
א' פטורה. ב' כל אחד הקריב בבמות בעצמו.
ב' חייב להפריש ולתת לכהן אחר. מאיזה גיל חל פדיון פטר חמור? ג' הקריבו בבמות ע"י הבכורות. האם נפל קדוש בבכורה?
ג' חייב להפריש ,אבל יכול לאוכלה בעצמו. א' מיד. א' כן.
ב' ביום השמיני. מתי פסקה קדושת הבכורות במדבר למ"ד שפסקה ב' לא.
ג' לאחר ל' יום.
הקדושה (רש"י)? ג' מחלוקת.
האם כהנים ולויים חייבים בבכור בהמה טהורה? א' לאחר מתן תורה.
א' חייבים. ב' כשהוקדם המשכן.
ישראל שהיו לו י' ספיקי פטרי חמורים ,מה דינו? מדוע נענש רב מרי שהקנה אוזניו לעכו"ם להפקיעם מבכורה?
ב' פטורים. ג' משעת המנין של חומש הפקודים.
א' מפריש עליהם שה אחד ,ונותנו לכהן. א' מפני שהפקיעם מקדושתם.
ג' כהנים פטורים ולויים חייבים. ב' מפריש עליהם עשרה שיין ופטור ממעשר בהמה. ב' מפני שגרם מכשול שחשבו שהקנה אותם בדיבור.
ג' מפריש עליהם עשרה שיין ומעשרם והם שלו.
מדוע לרבי אליעזר טמא שנולד מאב טמא ואמא טהורה ג' שני ביאורים בגמרא.
קדשים שהקדישם אחר שנפל בהם מום ונפדו ,מה מותר?
א' מפני שזה וזה גורם מותר.
דין ולדותיהם (גמרא ורש"י)? האם אפשר לפדות חמור בשה בן פקועה לרבנן שסוברים שאינו טעון שחיטה? מנלן שפרה שילדה מין חמור פטורה מן הבכורה?
ב' דכתיב "שה כשבים ושה עיזים" שיהא אביו כבש ואמו
א' אם נתעברו לפני הפדיון מותרים ,ואם לאו אסורים. א' אפשר. א' מדכתיב "פטר חמור".
כבשה.
ב' מותרים אע"פ שנתעברו לפני הפדיון. ב' אי אפשר. ב' מדכתיב "בכור שור".
ג' אפילו אם אביו ואמו טהורים אסור לרבי יהושע ,כיון שאין
ג' מותרים אע"פ שנולדו לאחר הפדיון. ג' מחלוקת. לו את כל הסימנים. ג' מחלוקת.
המפריש ה' סלעים לפדיון בנו ואבדו ,האם חייב באחריותם? האם דורשים את הפסוק "וכל מקנך תזכר פטר שור ושה" בפרט וכלל?
א' חייב. א' כן.
ב' פטור. ב' לא.
ג' מחלוקת. ג' מחלוקת.
באיזה אופן צריך לתת שני טלאים לכהן לרבי יוסי הגלילי על מה אמרו 'קונסים אותו עד עשרה בדמיו'?
שסובר שאפשר לצמצם? האם מותר להונות נכרי?
א' על המוכר בהמה גסה לעכו"ם. פרה שילדה כמין חמור ויש בו מקצת סימנים ,מה הדין למסקנה?
א' אסור.
א' רק כשראינו שיצאו שני ראשים יחד. ב' על המוכר בהמה גסה או דקה לעכו"ם. א' חייב בבכורה.
ב' מותר.
ב' בכל אופן. ג' על המוכר עבדו לעכו"ם. ב' פטור.
ג' תלוי אם גזל נכרי מותר או אסור.
ג' בכל אופן נותן אחד לכהן ואחד מפריש והוא שלו. ג' הגמרא נשארת בספק.
האם קדשי מזבח שקדם מום קבוע להקדישם מותרים בגיזה ובעבודה?
א' מותרים אע"פ שלא נפדו. האם אפשר ללמוד שחלב טהורה מותר ממה שהתורה אסרה בשר בחלב?
ב' אסורים ,אא"כ נפדו. א' כן.
ג' אם נפדו מותרים ,ואם לא נפדו מותרים למ"ד שקדשי בדק הבית מותרים בגיזה ב' לא.
ובעבודה. ג' לרבנן שבשר בחלב אסור בהנאה לא ,ולר"ש שהוא מותר בהנאה כן.
האם מותר לזבוח בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות? האם דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין?
א' אסור מדאורייתא. א' כן ,אף ללא מחשבה.
ב' אסור מדרבנן. ב' רק אם חשב עליו לאוכלו הוא מקבל טומאה.
ג' מותר. ג' אינו מקבל טומאה אף על ידי מחשבה.
האם קדשים שהקדישם ואח"כ נפל בהם מום חייבים בבכורה או במתנות? מהו זמן עיבורו של נחש?
א' פטורים. א' שלש שנים.
ב' חייבים בבכורה ופטורים ממתנות. ב' ארבע שנים.
ג' חייבים במתנות ופטורים מבכורה. ג' שבע שנים.
