gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

אוסף הדרכות והנהגות · Oisef Hadruchos Vehanhugos — שמיני עצרת - שמחת תורה (2026-09-28)

מוציא לאור: אוסף הדרכות והנהגות · Oisef Hadruchos Vehanhugos

שבוע: שמיני עצרת - שמחת תורה (2026-09-28)

אוסף הדרכות והנהגות · Oisef Hadruchos Vehanhugos — שמיני עצרת - שמחת תורה (2026-09-28)

פתח את ה-PDF הורדה

‫תמצית גפ"ת‬ ‫מסכת סוכה‬ ‫‪1‬‬ 2 ‫תמצית גפ"ת מסכת‬ ‫סוכה‬ ‫סיכום של דברי הגמ' רש"י ותוס'‪,‬‬ ‫בצורה מסודרת וברורה‪ ,‬מועיל לחזרה ולבהירות הסוגיות‪.‬‬ ‫אב התשפ"א‬ ‫‪3‬‬ ‫ניתן להשיג חוברות "תמצית" על כל מסכתות הש"ס‬ ‫ותמצית גפ"ת על מסכתות סוכה‪ ,‬פסחים‪ ,‬יבמות‪ ,‬כתובות‪ ,‬גיטין‪ ,‬ב"ק‪ ,‬וב"מ‬ ‫וכן תמצית משנה ברורה חלקים א' ב' ג' ד'‬ ‫וכן תמצית תנ"ך (חלקי)‪,‬‬ ‫ותמצית ספרי מוסר (שערי תשובה‪ ,‬מסילת ישרים‪ ,‬נפש החיים‪ ,‬וחזו"א אמו"ב)‪.‬‬ ‫נקודות מכירה בירושלים‪ ,‬בני ברק‪ ,‬ומודיעין עילית ועוד‪.‬‬ ‫לפרטים ‪0527692282‬‬ ‫כל הזכויות שמורות‬ ‫הערות ותיקונים יתקבלו בברכה‬ ‫לפרטים‪0527692282 -‬‬ ‫‪4‬‬ ‫סוכה שגובהה למעלה מכ' אמה‬ ‫סוכה‪:‬‬ ‫פרק ראשון במסכת סוכה עוסק בכשרות הסוכה‪ ,‬והיינו‬ ‫בדיני הדפנות והסכך של הסוכה‪ .‬הדין הראשון שנתבאר‬ ‫בגמרא הוא שיעור גובה הסוכה‪ ,‬שנחלקו חכמים ורבי‬ ‫סדר הסוגיות במסכת סוכה‬ ‫יהודה האם הסוכה צריכה להיות עד כ' אמה או גם יותר‪,‬‬ ‫פרק ראשון במסכת סוכה עוסק בכשרות הסוכה‬ ‫ולהלן יובאו כמה דעות בשיטת חכמים שסוכה שהיא‬ ‫גבוהה למעלה מכ' אמה פסולה‪ ,‬והנ"מ בין הטעמים‪ ,‬וכן‬ ‫והסיכוך‪ ,‬גובהה וגודלה‪ ,‬דין סוכה עגולה‪ ,‬דיני מחיצות‬ ‫יבואר מדוע המשנה נקטה שסוכה הגבוהה מכ' אמה‬ ‫הסוכה כגון מספר הדפנות וכללי הכשר הדפנות ע"י גוד‬ ‫פסולה‪ ,‬ואילו במחלוקת חכמים ורבי יהודה לגבי מבוי‬ ‫אסיק וכדומה‪ ,‬וכן דיני הסכך האם צריך לעשות את הסכך‬ ‫שהוא גבוה למעלה מכ' אמה המשנה נקטנה שמבוי שהוא‬ ‫לשם חג או לשם צל‪ ,‬מה כשר לסיכו יהיה עשוי‪ ,‬ושלא‬ ‫גבוה למעלה מכ' אמה ימעט‪.‬‬ ‫יהיה חמתה מרובה מצילתה‪ ,‬ושלא יהיה תחת אילן או בית‬ ‫או סוכה אחרת או קירוי אחר‪ ,‬כמה מקרים שפסולים‬ ‫ב‪ .‬ת"ק פוסל סוכה שהיא גבוהה למעלה מכ' אמה‪,‬‬ ‫משום תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬שימוש בתקרת ביתו לסוכה‪,‬‬ ‫ורבי יהודה מכשיר‪ ,‬ובברייתא איתא שר"י מכשיר עד‬ ‫מתי אהל שנמצא בתוך סוכה מחשיב את מי שבתוכו‬ ‫שאינו נמצא בסוכה‪ ,‬פסולים דרבנן בסכך כגון גזירת‬ ‫ארבעים וחמישים אמה‪ ,‬וה"ה יותר‪ ,‬וארבעים וחמישים‬ ‫חבילות או גזירת תקרה‪ ,‬ומה הדין כשיש בסכך מקום ללא‬ ‫היינו כדאמרי אינשי‪ ,‬ולכן הגמ' לא שואלת השתא חמישים‬ ‫סיכוך או עם סכך פסול‪.‬‬ ‫כשרה ארבעים מיבעיא‪( ,‬וכן י"ל גבי מפנים ד' וה' קופות‪,‬‬ ‫ובמשהה אשתו בלא כתובה‪ ,‬וביניקת תינוק‪ ,‬משא"כ באלמנה‬ ‫פרק שני ממשיך לעסוק בדיני הסוכה והסיכוך ומבאר‬ ‫ששהתה‪ ,‬ובלוקחים מן הרועים‪ ,‬ובסנדל המסומר‪ ,‬ובנדה‬ ‫גם את דיני הישיבה בסוכה‪ ,‬דין הישן תחת המיטה‬ ‫המקשה‪ ,‬דלא אמרינן דה"ה אפי' יותר)‪ ,‬ואין לומר דלא פריך הכי‬ ‫בסוכה‪ ,‬עשית סוכה ע"ג עגלה או ספינה או אילן או בהמה‪,‬‬ ‫משום דלא זו אף זו קתני‪ ,‬דלגבי נדה המקשה פריך אע"ג דאיכא‬ ‫שימוש בבהמה לדופן סוכה‪ ,‬דופן שאינה יכולה לעמוד‬ ‫למימר לא זו אף זו‪ .‬תוס' ב‪ :‬ד"ה עד‪.‬‬ ‫ברוח‪ .‬אח"כ הגמרא עוסקת בדיני הישיבה בסוכה‪ ,‬מי פטור‬ ‫מסוכה מדין עוסק במצוה או מדין מצטער או הולכי‬ ‫הגמ' שואלת למה במתני' דהכא לגבי סוכה גבוהה‬ ‫דרכים‪ ,‬דין אכילת עראי חוץ לסוכה‪ ,‬מצות האכילה בסוכה‪,‬‬ ‫מכ' תני לשון פסולה‪ ,‬ואילו במבוי שהוא גבוה למעלה‬ ‫דין "לכם" בסוכה‪ ,‬מי חייב בסוכה‪ ,‬מה צריך לעשות בסוכה‬ ‫מכ' תני ימעט‪ .‬דין מבוי הוא שאם המבוי סתום מג' צדדים‬ ‫ומה אפשר לעשות מחוץ לסוכה‪ ,‬ומה אסור לעשות‬ ‫והצד הרביעי פתוח לרה"ר‪ ,‬ובני החצרות עוברים דרך המבוי‬ ‫בסוכה מפני כבודה‪.‬‬ ‫לרה"ר‪ ,‬הרי מדאורייתא המבוי הוא רה"י לבני החצרות ומותר‬ ‫פרק שלישי עוסק בדיני ד' מינים‪ ,‬מהו כל מין ומנלן‪,‬‬ ‫לטלטל שם‪ ,‬ומדרבנן אסור להוציא מהחצרות למבוי מפני‬ ‫כמה צריך לקחת מכל מין‪ ,‬אגידת המינים‪ ,‬שיעורם‪ ,‬אלו‬ ‫שהמבוי הוא רשות משותפת לכל החצרות וזה דומה לרה"ר‪,‬‬ ‫דברים פוסלים בד' מינים כגון פסול גזול או פסולי הדר או‬ ‫ואין מותר הטלטול במבוי אא"כ ישתתפו בני כל החצרות בפת‬ ‫חסר ולקיחה תמה וכדומה‪ ,‬דיני הנענועים‪ ,‬אכילה לפני‬ ‫או ביין‪ ,‬ויניחו אותם באחת החצרות‪ .‬ובצד שהמבוי פתוח לרה"ר‬ ‫נטילת לולב‪ ,‬קדושת שביעית באתרוג ובלולב וכיצד ניתן‬ ‫צריך להניח שם לחי זקוף‪ ,‬או קורה מכותל לכותל‪ ,‬ואם קורה זו‬ ‫לקנותם בשביעית מעם הארץ‪ ,‬באלו ימים נוטלים לולב‬ ‫גבוהה מכ' אמה צריך להניחה נמוך יותר‪.‬‬ ‫מדאורייתא ומדרבנן‪ .‬עוד מבוארים דיני וצורת אמירת‬ ‫ההלל‪.‬‬ ‫תירוץ א'‪ -‬סוכה דאורייתא ומבוי דרבנן‪ .‬רש"י מבאר‬ ‫שדין כ' אמה בסוכה נאמר בהלכה למשה מסיני לפני שנשנית‬ ‫פרק רביעי עוסק במצוות הנוהגות בחג הסוכות שהם‬ ‫המשנה‪ ,‬וממילא שנה התנא שהיא פסולה‪ ,‬והיינו שלא נעשתה‬ ‫נטילת לולב‪ ,‬מצות ערבה (להקיף בה את המזבח‪,‬‬ ‫כפי שנאמר בהלמ"מ‪ ,‬אבל מבוי שא"צ לקורה אלא מדרבנן‪ ,‬א"כ‬ ‫ומבוארים פרטי מצוה זו)‪ ,‬אמירת ההלל‪ ,‬ישיבה בסוכה‪,‬‬ ‫המשנה היא המקור הראשוני לדין זה‪ ,‬ולהכי תני ימעט‪ .‬והתוס'‬ ‫שמחה (‪-‬אכילת בשר שלמים)‪ ,‬ניסוך המים (ומבוארים‬ ‫(ד"ה דאורייתא) מבארים שלשון ימעט שייך לטעות ולחשוב‬ ‫פרטי מצוה זו)‪ ,‬שמחת בית השואבה‪ .‬האם מצוות אלו‬ ‫שזה רק לכתחילה אבל בדיעבד כשר‪ ,‬וממילא בדאורייתא יותר‬ ‫נוהגות בכל הימים של סוכות ובשמיני עצרת או לא‪ ,‬ומה‬ ‫יש לחוש שלא יטעו ויבואו לידי איסור דאורייתא‪ ,‬ובדרבנן תני‬ ‫הדין בשבת‪ .‬ודיני שמיני עצרת‪.‬‬ ‫ימעט מפני שהוא לישנא מעליא‪ .‬ובאופן אחר ביארו התוס'‬ ‫פרק חמישי עוסק בסדר שמחת בית השואבה‬ ‫שלשון ימעט זה מתאים לחומרא דרבנן‪ ,‬ולשון פסול מתאים‬ ‫במקדש‪ ,‬אלו תקיעות היו תוקעים במקדש בשאיבת‬ ‫לדאורייתא‪ ,‬וכתבו דהא דתני נר חנוכה שהניחה למעלה מכ'‬ ‫פסולה כסוכה וכמבוי‪ ,‬התם תני בנר חנוכה פסולה אע"פ שזה‬ ‫המים לניסוך המים ובשאר ימות השנה‪ ,‬וסדר הקרבת‬ ‫דרבנן‪ ,‬אגב סוכה שהיא דאורייתא‪ ,‬אי נמי לשון ימעט משמע‬ ‫קרבנות החג‪ ,‬וחלוקת לחם הפנים בחג ובכל השנה‪.‬‬ ‫שיוריד את הנר אף אחר הדלקתו ללמטה מכ'‪ ,‬וזה פסול למ"ד‬ ‫‪5‬‬ ‫תוד"ה יש‪ .‬ומ"מ להכשר סוכה י"ל שרב הונא מודה‬ ‫הדלקה עושה מצוה‪ ,‬ואף למ"ד הנחה עושה מצוה חיישינן‬ ‫שא"צ אלא ז' טפחים על ז' טפחים‪.‬‬ ‫שהרואה יאמר שהדליק לצורכו‪.‬‬ ‫ומה שאמר רב חנן בר רבה שסוכה שמחזקת יותר‬ ‫תירוץ ב'‪ -‬סוכה שהלכותיה מרובות ואם היה כותב‬ ‫מראשו ורובו (והיינו כשמיסב על מיטה‪ ,‬כדרך אכילתם)‬ ‫ימעט היה צריך להאריך ובכל דין לכתוב נוסח אחר‪ ,‬כגון סוכה‬ ‫ושולחנו‪ ,‬כשרה אף ביותר מכ' אמה‪ ,‬זה דלא כחד‬ ‫שאינה גבוהה י' טפחים יגביה‪ ,‬להכי תני פסולה‪ ,‬דלעולם ישנה‬ ‫שהרי לא שלטא עינא בסכך‪ ,‬וליכא צל‪ ,‬וצריך לעשותה קבע‪,‬‬ ‫אדם לתלמידו בדרך קצרה‪ ,‬ומבוי שהלכותיו במשנה זו‬ ‫וטעמו אינו ידוע‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' כתבו שי"ל שטעמו שכיון שהיא‬ ‫מועטות‪ ,‬תני ימעט‪.‬‬ ‫גבוהה וקטנה כ"כ‪ ,‬דמיא ללול של תרנגולים‪ ,‬משא"כ בגדולה‬ ‫ולא פריך מהא דתני גבי הדס גם פסול וגם תקנה (אם היו ענביו‬ ‫יותר‪.‬‬ ‫מרובות מעליו פסול ואם מיעטן כשר)‪ ,‬כיון שהמקרה לא דומה‬ ‫לרבא ילפינן מדכתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים"‬ ‫לסוכה כלל‪ .‬ועוד דהתם הו"א שאין לו תקנתא כיון שגדל‬ ‫שצריך ישיבה בדירת עראי‪ ,‬ולמעלה מכ' צריך‬ ‫בפסול‪ ,‬קמ"ל‪( .‬תוד"ה סוכה)‪.‬‬ ‫לעשותה דירת קבע‪ .‬אמנם למטה מכ' שיכול‬ ‫מקור וטעם הפסול‪ ,‬והנ"מ בין הטעמים‪-‬‬ ‫לעשותה עראי אף אם עשאה קבע כשרה‪ ,‬דאין סברא‬ ‫לרבה ילפינן מ"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות"‬ ‫לומר שהתורה פוסלת קבע‪ ,‬דבכלל קבע עראי‪ ,‬אלא כוונת‬ ‫התורה ששיעור גובהה היינו שיכולה לעמוד בצורה עראית‪.‬‬ ‫שצריך שהאדם יעשה את הסוכה באופן שידע שהוא‬ ‫אמנם כתבו התוס' (ד"ה כי) שרק את הדפנות יכול לעשות קבע‪,‬‬ ‫יושב בסוכה‪ ,‬וסוכה הגבוהה מכ' לא שלטה עינא‬ ‫אבל הסכך‪ ,‬שהוא עיקר הסוכה‪ ,‬חובה לעשותו עראי‪ ,‬ולכן אין‬ ‫בסכך וסוכה היינו הסכך‪ ,‬כשמה‪( .‬ואע"פ שלפשוטו של מקרא‬ ‫לקבוע את הנסרים במסמרים‪ ,‬וממילא לכן גשמים הם סימן‬ ‫הכונה שיזכרו את ענני הכבוד‪ ,‬מ"מ דרשינן ליה לדרשה)‪ .‬וכתבו‬ ‫קללה בחג‪ .‬ומדרבנן יש טעם נוסף לאסור לקבוע במסמרים‪,‬‬ ‫התוס' (ד"ה אמר) שמה שרבה עצמו פוסל ללישנא קמא‬ ‫משום גזירת תקרה‪.‬‬ ‫בעירובין היכא שמקצת הסכך למטה מכ'‪ ,‬אע"ג דשלטא ביה‬ ‫ב‪ :‬שאר האמוראים לא מתרצים כרבה‪ ,‬משום‬ ‫עינא‪ ,‬הטעם הוא שמא ינטל אותו חלק של הסכך‪ ,‬ואף לרבינא‬ ‫מדאורייתא כשרה‪.‬‬ ‫ד"למען ידעו דורותיכם" איירי בידיעה לדורות‬ ‫ומה שאמר רבי יאשיה שאם הדפנות מגיעות לסכך‬ ‫שאבותיהם ישבו בענני כבוד‪ .‬ולא תירצו כרבי זירא‪ ,‬משום‬ ‫כשרה לכו"ע למעלה מכ'‪( ,‬וס"ל שאין נ"מ בגודל‬ ‫ש"וסוכה תהיה לצל" היינו לימות המשיח‪( ,‬ולרבי‬ ‫הסוכה לענין הפסול בלמעלה מכ'‪ ,‬ועיין בתוד"ה ה"ג‬ ‫זירא מדכתיב וסוכה ולא וחופה‪ ,‬שמעת מינה תרתי)‪.‬‬ ‫בגירסת ר"ח‪ ,‬וביארו המרומי שדה‪ ,‬עיי"ש)‪ ,‬אתיא כרבה‪,‬‬ ‫ולא תירצו כרבא‪ ,‬משום קושית אביי למה סוכה‬ ‫דכשהדפנות מגיעות לסכך שלטא בה עינא‪ ,‬דאם‬ ‫מברזל כשרה‪.‬‬ ‫הטעם משום עראי או צל‪ ,‬אין סיבה להכשיר כשהדפנות‬ ‫מעשה בהילני המלכה בלוד שהיתה סוכתה גבוהה‬ ‫מגיעות לסכך‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה וכיון) שרק בסכך שהוא רחב‬ ‫מכ' והיו זקנים יוצאים ונכנסים לשם ולא אמרו לה‬ ‫שלטא עינא כשהדפנות מגיעות לסכך‪ ,‬אבל נר חנוכה וקורת‬ ‫מבוי שהם קטנים‪ ,‬פסולים למעלה מכ' אף כשהדפנות מגיעות‬ ‫דבר‪ ,‬אמרו לו משם ראיה והלא אשה היתה ופטורה‬ ‫אליהם‪.‬‬ ‫מן הסוכה‪ ,‬אמר להם והלא ז' בנים היו לה‪ ,‬ואין לומר‬ ‫שהיו קטנים‪ ,‬שהרי היו לה ז' בנים‪ ,‬וא"א שאין בהם‬ ‫לרבי זירא ילפינן מדכתיב "וסוכה תהיה לצל" שצריך‬ ‫אחד שא"צ לאמו‪ ,‬וקטן שאינו צריך לאמו חייבים לחנכו‬ ‫לשבת בצל הסוכה‪ ,‬וביותר מכ' קים להו לרבנן שהאדם‬ ‫ולהרגילו למצוה שהוא ראוי לה‪ ,‬וא"ת שלא הקפידה על‬ ‫יושב בצל הדפנות ולא בצל הסוכה‪ ,‬דצל הדפנות מגיע‬ ‫מצוות דרבנן‪ ,‬הרי כל מעשיה לא עשתה אלא ע"פ‬ ‫זה לזה וא"צ סכך‪ .‬ואמנם בעשתרות קרניים הסוכה‬ ‫חכמים‪.‬‬ ‫כשרה אף שבעמק בין ההרים אין החמה זורחת‪ ,‬דדל‬ ‫עשתרות קרנים מהכא איכא צל סוכה‪.‬‬ ‫ג‪ .‬למ"ד שהמחלוקת לגבי הכשר סוכה למעלה מכ'‬ ‫ומה שאמר רב הונא שאם יש בסוכה יותר מד' אמות‬ ‫הוא רק בסוכה קטנה‪ ,‬צ"ל אף שאין דרך מלכה לישב‬ ‫על ד' אמות כשרה לכו"ע ונחלקו מז' טפחים עד ד' אמות‪,‬‬ ‫בקיטוניות‪ ,‬מ"מ היו בסוכה קיטוניות‪ ,‬ורבנן סברי‬ ‫אתיא כרבי זירא‪ ,‬משום שאז גם למעלה מכ' איכא‬ ‫שהיא ישבה בקיטוניות משום צניעותא‪ ,‬אבל בניה‬ ‫צל סוכה‪ ,‬ומ"מ ברחבה קצת יותר מד' אין להכשיר גבוהה‬ ‫ישבו בסוכה גדולה‪ ,‬ולכן לא אמרו לה דבר‪ .‬ור"י סובר‬ ‫הרבה מכ'‪ ,‬אלא לפי חשבון ד' לכל כ' אמה‪ ,‬אי נמי קים להו‬ ‫שאף בניה ישבו עמה ואעפ"כ לא אמרו לה דבר‪.‬‬ ‫לרבנן דברחבה מכ' אף בגבוהה אלף אמות איכא מעט צל‪.‬‬ ‫לרש"י במסקנתו זה ניחא לרב הונא‪ ,‬שהמחלוקת היא עד ד' על‬ ‫‪6‬‬ ‫פת בסל אחד‪ ,‬שבזה נחשב שכולם דרים בבית שנתנו בו את‬ ‫ד'‪ ,‬אבל לרב חנן שנחלקו רק בז' טפחים‪ ,‬הרי לא שייך שז' בנים‬ ‫העירוב‪ .‬וכן תיקנו שחצרות הפתוחות למבוי צריכות להשתתף‬ ‫ישבו בז' טפחים‪ ,‬והתוס' (ד"ה לא) תי' שי"ל שהיה רוחבה ז"ט‬ ‫יחד‪ ,‬ובית פחות מד' על ד' א"צ לתת לעירוב או לשיתוף‪ ,‬דאין‬ ‫אבל היתה ארוכה‪ .‬ובתחילה רצה רש"י לבאר דברי הגמ' לפי רב‬ ‫רשותו כלום‪ ,‬ואין לתת בו עירוב כיון שא"א לומר שכולם דרים‬ ‫חנן‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫בו‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ואין) שאפי' לשמואל דס"ל‬ ‫שעירוב משום קנין‪ ,‬מ"מ לא מיקנו רשותייהו בשביל בית שאינו‬ ‫שיעור סוכה‪ -‬לב"ה די שתהא מחזקת ראשו ורובו‪,‬‬ ‫ראוי לדירה‪ .‬אבל שיתופי מבואות שאפשר להניח גם‬ ‫ולב"ש צריך שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו‪,‬‬ ‫בחצר שבמבוי שאינה מקורה‪ ,‬כיון שהשיתוף מצרף את‬ ‫ולרבי צריך שיהא בה ד' אמות על ד' אמות‪ ,‬ואמר רב‬ ‫החצרות שהם עצמם אינם דירה‪( ,‬אמנם צריך להניחו במקום‬ ‫שמואל בר יצחק שהלכה כב"ש‪ ,‬ובעוד ו' מקומות הלכה‬ ‫משתמר)‪ ,‬אפשר להניח גם בבית שאין בו ד' על ד'‪,‬‬ ‫כב"ש‪( ,‬סדין פטור מ ציצית‪ ,‬צריך לתת בציצית ד' חוטין ולא ג'‪,‬‬ ‫דסלק הקפו וקירויו נמצא השיתוף עומד באויר החצר‪ ,‬אבל‬ ‫צריך שחוטי הציצית יהיו משולשלים שיעור ד' אצבעות ולא ג'‪,‬‬ ‫בחצר שבמבוי אחר אין להניח שיתופי מבואות‪.‬‬ ‫מכבדים את הבית ואח"כ נוטלים לידים‪ ,‬מי שאכל ושכח ולא‬ ‫ואין עושים אותו עיבור בין ב' עיירות אף אם אין בינו‬ ‫בירך צריך לחזור)‪ .‬והא דאמר שאם עשה כב"ש במקום שהלכה‬ ‫לעיירות יותר מע' אמה ושיריים (דאם יש בו ד' על ד' הוא‬ ‫כב"ה לא עשה כלום‪ ,‬היינו שאפי' היכא שב"ה מחמירים בדרבנן‪,‬‬ ‫לא יצא יד"ח אף מדאורייתא‪ .‬תוד"ה דאמר‪.‬‬ ‫מצרפם לעיר אחת למנות אלפים אמה מחוצה להם)‪ ,‬ולא דמי‬ ‫לבורגנין (‪-‬צריף של שומרי פירות או של ציידי עופות)‪ ,‬דחזו‬ ‫מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית‬ ‫למילתייהו ללינת לילה אחד‪ ,‬אבל הוא אינו ראוי לדירה‬ ‫ב"ש פוסלים (אף אם הסוכה גדולה כשיעור הנצרך‬ ‫קבועה‪.‬‬ ‫לשיטתם)‪ ,‬שמא ימשך אחר שולחנו‪ ,‬וב"ה מכשירים‬ ‫ר"ת מבאר דהיינו לרבנן דס"ל שאין קרפף אלא בין ב' עיירות‬ ‫ולא גזרינן שמא ימשך‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה דאמר) שלענין‬ ‫ולא לעיר אחת בפני עצמה‪ ,‬ונחלקו רב הונא וחייא בר רב אם‬ ‫זה הלכה כב"ה‪.‬‬ ‫נותנים קרפף אחד לשניהם או קרפף לכל עיר‪ ,‬ובזה אם יש בין‬ ‫העיר לבית פחות מהשיעורים הנ"ל נחשב הבית לעיר ויש קרפף‬ ‫ביניהם‪( ,‬אמנם כל זה בבית הסמוך לעיר‪ ,‬שהרי עיר שאין לה‬ ‫דיני בית שאין בו ד' על ד'‬ ‫חומה נחשבת עיר ע"י שהבתים סמוכים זה לזה בתוך ע' אמה‬ ‫בית שאינו בו ד' אמות על ד' אמות אינו נחשב לבית‪ ,‬מפני‬ ‫ושיריים‪ ,‬אבל בית בפני עצמו שאינו עיר‪ ,‬אין נותנים לו קרפף‬ ‫שהוא אינו ראוי לדירה‪ ,‬ויש בזה נפקא מיניה לכמה דינים‪,‬‬ ‫אף אליבא דר"מ דס"ל שנותנים קרפף אף לעיר אחת‪ ,‬וב' בתים‬ ‫וכדלהלן‪.‬‬ ‫אין נותנים קרפף ביניהם אליבא דרבנן)‪ .‬ורשב"ם גורס "ואין‬ ‫עושים אותו עיבור לעיר"‪ ,‬והיינו למנות את האלפים אמה ממנו‬ ‫בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות‪ ,‬פטור מן‬ ‫והלאה‪ .‬תוד"ה ואין‪.‬‬ ‫המזוזה וממעקה‪ ,‬ואינו מיטמא בנגעים‪ ,‬ואינו‬ ‫ואין האחים והשותפים חולקים בו‪ .‬והיינו דהנה‬ ‫נחלט בבתי ערי חומה אלא פודהו לעולם ויוצא ביובל‬ ‫באחים שחלקו חצר עם כמה בתים ואחד לקח ג' בתים‬ ‫כקרקע בלא בנין‪ ,‬ואין חוזרים עליו מעורכי המלחמה‬ ‫קטנים והשני לקח בית גדול‪ ,‬לרב הונא מחלקים את החצר‬ ‫בבנה בית חדש ולא חנכו‪ ,‬וטעמא דהנ"ל משום שבכל אלו‬ ‫לפי הבתים ומקבל אחד ג' רבעים והשני רביע‪ ,‬מפני שהחצר‬ ‫כתיב "בית"‪" ,‬מזוזות ביתך"‪ ,‬כי תבנה בית חדש"‪" ,‬ובא אשר‬ ‫מיועדת לכניסה ויציאה‪ ,‬ולהכנסת משאות ולפורקם לפני פתחי‬ ‫לו הבית"‪" ,‬כי ימכור בית מושב"‪" ,‬אשר בנה בית חדש"‪.‬‬ ‫הבתים‪ ,‬ולרב חסדא מקבלים לכל פתח ד' אמות כנגד‬ ‫ובירושלמי איתא שאינו טובל למעשר‪ ,‬והנודר מן הבית מותר‬ ‫הפתח לפי רוחב הפתח‪ ,‬ושאר החצר מתחלקת בשווה‪.‬‬ ‫בו‪ ,‬ועוד הול"ל שאינו נחשב פתח בית האב בנערה המאורסה‪.‬‬ ‫תוד"ה בית‪.‬‬ ‫ובאופן זה בית שאין בו ד' על ד' לא חשיב בית לענין‬ ‫חלוקת החצר בין לרב הונא בין לרב חסדא‪ ,‬משום‬ ‫ג‪ :‬ואין מערבים בו ואין משתתפים בו ואין מניחים‬ ‫דלמיסתר קאי‪ .‬ולענין חלוקה‪ ,‬בחצר קטנה אין‬ ‫בו עירוב‪ ,‬משום דלא חזי לדירה‪ ,‬וצריך להניח את‬ ‫חולקים עד שיהא בה ד' אמות לכל אחד‪.‬‬ ‫העירוב בבית שבחצר ולא בבית שבחצר אחרת‪ ,‬ואם הניח‬ ‫הגמ' אומרת שהדינים הנ"ל הם גם לרבנן שמכשירים‬ ‫בבית שער (‪-‬בית קטן שלפני השער מבפנים או מבחוץ‪,‬‬ ‫סוכה בפחות מד' על ד'‪ ,‬דשאני סוכה דדירת עראי‬ ‫והשומר יושב שם)‪ ,‬או אכסדרא‪ ,‬או מרפסת (מקום מוגבה‬ ‫בעינן ולא בית‪.‬‬ ‫שעולים אליו בסולם ונכנסים ממנו להרבה בתים)‪ ,‬אינו עירוב‪,‬‬ ‫מפני שכל מי שיוצא ונכנס עובר דרך שם‪ .‬דהנה חכמים תיקנו‬ ‫שחצר שפתוחים לה הרבה בתים‪ ,‬והם יוצאים דרכה לרה"ר‪,‬‬ ‫צריך לערב את החצר ולעשותה רשות אחת‪ ,‬ע"י שכולם יתנו‬ ‫‪7‬‬ ‫אמות פסולה‪ ,‬דאין למקום האיצטבא אלא ב' דפנות‪ ,‬אבל‬ ‫הכשר סוכה גבוהה כ' אמה‬ ‫אם אין מהאיצטבא עד הדופן שבצד השני ד' אמות‬ ‫כשרה‪ ,‬דאמרינן דופן עקומה‪ ,‬וכדאמרינן דהיכא‬ ‫או נמוכה מי"ט‬ ‫שבית נפחת וסיכך על גביו כשר כל זמן שאין מן‬ ‫סוכה שהיא גבוהה למעלה מכ' פסולה לפי חכמים כפי‬ ‫שנתבאר לעיל דף ב'‪ ,‬ומי שיש לו כזו סוכה והוא רוצה‬ ‫הכותל לסיכוך ד' אמות‪ ,‬וטעמא מפני שרואים את הסכך‬ ‫להכשירה הוא צריך להניח דבר קבוע בקרקע הסוכה‬ ‫העליון כאילו הוא חלק מהדופן‪ ,‬והדופן מתעקמת ומגיעה עד‬ ‫באופן שממנו לסכך אין יותר מכ' אמה‪ ,‬או להנמיך את‬ ‫הסכך הכשר‪ .‬רש"י‪ .‬וקמ"ל הכא שאע"פ שאין הדופן‬ ‫הסכך‪ .‬ולהלן יבואר מה נחשב דבר קבוע להגביה את קרקע‬ ‫הצדדית ראויה להיות דופן שהרי היא גבוהה מכשיעור‪,‬‬ ‫הסוכה‪ ,‬ומה הדין אם אותו דבר קבוע אינו נמצא בכל‬ ‫אמרינן דופן עקומה‪.‬‬ ‫הסוכה‪ ,‬ומה הדין כשראשי הענפים יורדים ללמטה מכ'‪.‬‬ ‫וכן יבואר בסוכה שגובהה י' טפחים האם ענפים ממעטים‬ ‫ואם האיצטבא באמצע הסוכה ואין בינה לשום דופן‬ ‫את גובהה‪ ,‬ומה השיעור שצריך לחקוק בקרקעיתה כדי‬ ‫ד' אמות כשרה‪ ,‬דאמרינן דופן עקומה מכל רוח‪.‬‬ ‫להגדיל את גובה הסוכה‪.‬‬ ‫היתה פחותה מי' וחקק בה להשלימה לי'‪ ,‬ויש‬ ‫ד‪:‬‬ ‫ד‪ .‬מיעוט גובה הסוכה‪ -‬כרים וכסתות לא הוי‬ ‫בגומא שיעור הכשר סוכה באורך וברוחב‪ ,‬אם אין משפת‬ ‫מיעוט מפני שלא יניחם שם לכל ימי החג משום הפסד ממונו‪,‬‬ ‫חקק ולדופן ג"ט כשר משום לבוד‪ ,‬והיינו שכאילו החקיקה‬ ‫ואע"פ שביטלם לא מהני משום דבטלה דעתו אצל‬ ‫מגיעה עד הדופן‪ .‬והכא לא מהני ד' אמות כמו‬ ‫כל אדם‪ .‬תבן או עפר‪ ,‬אם ביטלם בפיו הוי מיעוט‪ .‬ואם‬ ‫באיצטבא‪ ,‬דשם יש דפנות כשרות גבוהות י"ט‪ ,‬אבל‬ ‫עתיד לפנות את העפר‪ ,‬או תבן אפי' בסתמא‪ ,‬לא הוי‬ ‫לשוויי דופן צריך פחות מג"ט‪ ,‬ולא אמרינן דופן עקומה‬ ‫מיעוט‪ .‬ואם אינו עתיד לפנות את התבן‪ ,‬וכן עפר‬ ‫כשאין שם "דופן"‪ .‬מכאן הוכיחו התוס' (ד"ה פחות) שעומק‬ ‫בסתמא‪ ,‬זה תלוי במחלוקת רבי יוסי ורבנן לגבי‬ ‫ומחיצה מצטרפים יחד לי' טפחים‪ ,‬אמנם י"ל שבשתי חצרות‬ ‫טומאה להחשיב בית ביש שם חלל טפח לענין שלא תהא‬ ‫שאחת גבוהה ה' טפחים מהשניה ויש לעליונה מחיצה ה'‬ ‫טומאת מת שבבית עולה עד לרקיע‪ ,‬שלרבנן אינו בטל‪,‬‬ ‫טפחים‪ ,‬שלעליונה לא חשיב שיש לה מחיצה י' לענין עירוב‪ ,‬וכן‬ ‫תל ברה"ר גבוה ה"ט שעשה על גביו מחיצה ה"ט לא הוי רה"י‬ ‫ולרבי יוסי בטל‪ ,‬אבל תבן אינו בטל בסתמא אפי' לרבי יוסי‪,‬‬ ‫לענין שבת‪ ,‬ואין לומר דחשיב רה"י כיון שיכול להשתמש ע"ג‬ ‫מפני שהוא ראוי לבהמה ולהסקה או לטיט‪.‬‬ ‫המחיצות‪ ,‬משום דלא אמרינן הכי אלא בדבר צר כעין עמוד ד'‪,‬‬ ‫היתה גבוהה מכ' והוצין יורדים לתוך כ'‪ ,‬אם צילתם‬ ‫אבל תל רחב י' אמות או כ' אמות לא‪ .‬עוד כתבו התוס' שלענין‬ ‫שבת א"צ שלא יהיה משפת החקק ולכותל ג"ט‪ ,‬דהתם בעינן‬ ‫מרובה מחמתם אי שקלת לסכך העליון‪ ,‬כשרה‪ .‬והנה הגמ'‬ ‫למנוע כניסת הרבים‪ ,‬אבל בסוכה בעינן שהדפנות יהיו סמוכות‬ ‫בעירובין דנה בסכך שחלקו למעלה מכ' וחלקו למטה מכ'‪ ,‬לל"ק‬ ‫לסכך‪.‬‬ ‫הסוכה פסולה ולל"ב הסוכה כשרה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה והוצין)‬ ‫דאיירי הכא שיש הרבה הוצין‪ ,‬שהם יכולים לעמוד בקלות ע"י‬ ‫היתה גבוהה מכ' ועשה בה עמוד י"ט אע"פ שיש‬ ‫סמיכה‪ ,‬אבל בלאו הכי פסול לל"ק אף אם צילתם מרובה‬ ‫בו שיעור סוכה שבעה ומשהו‪ ,‬והוא רחוק הרבה מן הדפנות‪,‬‬ ‫מחמתם‪.‬‬ ‫לא אמרינן ביה גוד אסיק מחיצתא להגביה את הדפנות‬ ‫היתה גבוהה י' טפחים והוצין יורדים לתוך י'‪ ,‬אביי‬ ‫החיצוניות של העמוד‪ ,‬ומשם אין הסכך גבוה כ' אמה‪ ,‬דבעינן‬ ‫רצה להכשיר אם חמתם מרובה מצילתם‪ ,‬ואמר לו‬ ‫מחיצות הניכרות‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה סבר) שב"פי תקרה‬ ‫רבא שזה דירה סרוחה‪.‬‬ ‫יורד וסותם" חשיב מחיצות הניכרות‪.‬‬ ‫היתה בסוכה איצטבא הממעטת מכ' אמה‪-‬‬ ‫דיני גוד אסיק וחקיקה במחיצות הסוכה‬ ‫אם האיצטבא (‪-‬בנין אבנים וטיט) נמצאת בדופן‬ ‫נעץ ד' קונדסין בגג וסיכך על גבם‪ -‬רבי יעקב‬ ‫האמצעית‪ ,‬והיא על פני כל רוחב הסוכה‪ ,‬ויש בה לבד‬ ‫שיעור הכשר סוכה ז' טפחים ומשהו‪ ,‬כשיעור ראשו ורובו‬ ‫מכשיר וחכמים פוסלים‪ .‬לרב הונא נחלקו בשפת הגג‪,‬‬ ‫ושלחנו‪ ,‬כשרה‪ .‬דעת רש"י שאף שאר הסוכה ששם היא‬ ‫אי אמרינן גוד אסיק מחיצתא שהרי מחיצות הבית‬ ‫גבוהה מכ' כשרה‪ ,‬דכיון שיש שיעור סוכה באיצטבא‪ ,‬השאר‬ ‫נמצאים מתחת בין הקונדסים‪( ,‬וחשיב מחיצות ניכרות כיון‬ ‫דינו כ"פסל היוצא מן הסוכה" שהוא כשר לסוכה‪( ,‬ולא הוי סכך‬ ‫שבתוך הבית הם ניכרות‪ .‬תוד"ה אבל)‪ ,‬אבל באמצע הגג או‬ ‫פסול כיון שאינו נפסל אלא מחמת הגובה)‪.‬‬ ‫בקרקע פסולה לכו"ע‪ .‬והגמ' מוכיחה שהמחלוקת‬ ‫אבל אם האיצטבא בדפנות הצדדיות והצד הרביעי כולו‬ ‫היא באמצע הגג‪ ,‬ודלא כרב הונא‪ .‬ולרב נחמן נחלקו‬ ‫פתח‪ ,‬אם יש מהאיצטבא עד הדופן שבצד השני ד'‬ ‫‪8‬‬ ‫והקרנות ושל ריבוע מזבח הפנימי‪ ,‬ויש אמה גדולה יותר בחצי‬ ‫באמצע הגג היכא שהקונדסים רחבים טפח‪ ,‬דס"ל לרבי יעקב‬ ‫אצבע)‪ ,‬ניחא‪ ,‬אבל לר"י דס"ל שאמת בנין ו' טפחים‬ ‫שיש עליהם שם מחיצות‪ ,‬וכדלהלן‪ ,‬והגמ' מסתפקת‬ ‫ושל כלים חמשה‪ ,‬א"כ גובה הארון עם הכפורת היה‬ ‫לדבריו אם נחלקו גם בשפת הגג‪ ,‬או שבשפת הגג‬ ‫שמונה וחצי‪ ,‬וא"כ הכרובים היו י"א וחצי‪ .‬ולדבריו צ"ל‬ ‫כשרה לכו"ע דאמרינן גוד אסיק‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫ששיעור י"ט של מחיצה לא כולל הסכך‪ ,‬הוא הלכה‬ ‫למשה מסיני‪.‬‬ ‫נעץ ד' קונדסין בארץ וסיכך על גבם‪ -‬לרבי יעקב‬ ‫אם כשיחקקו ויחלקו שירבע את הקונדסים העגולים‪,‬‬ ‫מנין שהכפורת גבהה טפח‪ -‬כפורת נתנה תורה‬ ‫ואח"כ יחלקם שיהיה בהם ב' דפנות‪ ,‬יהיה בהם טפח לכאן‬ ‫שיעור אורכה ורחבה‪ ,‬ולא שיעור קומתה‪ ,‬ולומדים‬ ‫וטפח לכאן כשרה כדיומד המועיל לפסי ביראות בעירובין‪,‬‬ ‫שיעור קומתה מפחות שבכלים‪ ,‬והיינו המסגרת‬ ‫וכאן מספיק טפח וא"צ אמה כמו בעירובין‪ .‬ולחכמים אין‬ ‫דכתיב בה "מסגרת טפח"‪ .‬ולא ילפינן מכלים גופייהו‪,‬‬ ‫הסוכה כשרה עד שיהיו ב' מחיצות כהלכתם לאורך כל‬ ‫דתפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת‪.‬‬ ‫הסוכה‪ ,‬ושלישית אפי' טפח‪.‬‬ ‫ואין לומדים מציץ שהוא רחב ב' אצבעות‪ ,‬או מהזר‬ ‫ששיעורו משהו‪ ,‬מפני שלומדים מכלי ולא מהכשר‬ ‫המקור שסוכה שאינה גבוהה י"ט‬ ‫כלי‪ ,‬והיינו כמ"ד שהמסגרת היתה למטה‪ .‬ולמ"ד‬ ‫פסולה‬ ‫שהמסגרת היתה למעלה גם היא הכשר כלי‪ ,‬ולפ"ז‬ ‫סוכה שאינה גבוהה י' טפחים פסולה‪ ,‬ולעיל (ד‪ ).‬נתבאר‬ ‫לומדים מהמסגרת ולא מהציץ או הזר‪ ,‬מפני שבהם‬ ‫שבפחות מי' טפחים היא דירה סרוחה‪ .‬ולהלן יבואר האם‬ ‫לא נתנה תורה מידה כלל‪ .‬ולרב הונא "פני" הכפורת‬ ‫יש ילפותא מהפסוקים לשיעור גובה י' טפחים בסוכה‬ ‫היינו טפח‪ ,‬דילפינן גז"ש מ"פני" הכרובים‪ ,‬דגמירי‬ ‫(ודבר זה תלוי בגובה הארון או בגובה הכרובים שהיו‬ ‫שלא היו פחותים מטפח‪ ,‬ד"כרוב" היינו כתינוק‬ ‫במשכן)‪ ,‬או שדין זה הוא הלכה למשה מסיני‪.‬‬ ‫(דבבבל תינוק נקרא רביא)‪ ,‬והא דכתיב "פני האחד‬ ‫ה' הגמ' רוצה לבאר שהמקור של שיעור י' טפחים‬ ‫פני הכרוב ופני השני פני אדם" היינו שאחד היה קטן‬ ‫בסוכה (וכן שיעור י"ט לענין רשויות בשבת‪ .‬תוד"ה עשרה)‬ ‫ואחד היה גדול‪.‬‬ ‫הוא מהארון דכתיב ביה "ואמה וחצי קומתו"‪ ,‬וכפורת‬ ‫ציץ דומה כמין טס של זהב‪ ,‬ומוקף מאוזן לאוזן‪,‬‬ ‫גבהה טפח (וכדלהלן)‪ ,‬הרי כאן י"ט‪ ,‬וכתיב "ונועדתי‬ ‫וכתוב עליו בב' שורות‪ ,‬י'ה מלמעלה וקדש ל'‬ ‫לך שם ודיברתי איתך מעל הכפורת"‪ ,‬ומעולם לא‬ ‫מלמטה‪-( ,‬ל' בתחילת השיטה התחתונה ושם בסוף שיטה‬ ‫ירדה שכינה למטה מי'‪ ,‬אלא רק עד למעלה מי'‪( ,‬ולא‬ ‫עליונה‪ .‬תוד"ה קדש)‪ .‬ור"א ברבי יוסי מעיד שראהו‬ ‫עלו משה ואליהו למרום‪ ,‬אלא רק עד למטה מי')‪,‬‬ ‫ברומי והיה כתוב עליו קדש לד' בשיטה אחת‪.‬‬ ‫וש"מ דלמעלה מי' זה רשות אחרת‪.‬‬ ‫שיטת ריב"א (תוד"ה ואל) שהציץ היה מונח בראש ולא‬ ‫הגמ' דוחה את הילפותא מהארון‪ ,‬דא"כ יהיה השיעור‬ ‫במצח‪ ,‬ולכן מה שבראש הכה"ג נקרא מצנפת‪ ,‬מפני שבגלל‬ ‫כולל הסכך ולא בחלל הסוכה‪.‬‬ ‫הציץ זה יותר קטן מהמגבעת של כהן הדיוט‪ .‬והתוס' כתבו‬ ‫שאפ"ל שהציץ היה על המצח ממש‪.‬‬ ‫הגמ' לומדת משיעור הכרובים דכתיב בהו "פורשי‬ ‫תפשת מרובה לא תפשת‪ -‬רש"י מבאר שמי שתופס את‬ ‫כנפיים למעלה סוככים בכנפיהם וכו' " ושיעור‬ ‫המרובה הוא נראה כשקרן‪ ,‬דשמא עליו לתפוס את המועט‪,‬‬ ‫הכרובים י' טפחים‪ ,‬דילפינן מבית המקדש שעשה‬ ‫ומשל הוא‪ .‬ובתוס' מביאים י"מ שיש לתפוס את המועט מפני‬ ‫שלמה‪ ,‬שכמו ששם שיעור הכרובים הוא י' אמה שזה‬ ‫שלמרובה אין סוף‪ ,‬וכתבו שכאן א"א לפרש כך‪ ,‬וכן בהא‬ ‫שליש מהגובה הכללי שהוא ל' אמה ושם היו הכרובים‬ ‫דיליף שעצרת יש לה תשלומין כל שבעה כפסח‪ ,‬ולא יליף‬ ‫עומדים על הארץ‪ ,‬כך גם במשכן שגובהו י' אמה שזה ס'‬ ‫מסוכות‪ .‬והביאו מהתורת כהנים שר"ע אומר שלומדים‬ ‫מהמועט מפני שהוא בכלל המרובה‪ ,‬והלומד מהמרובה צריך‬ ‫טפחים‪ ,‬הכרובים הגיעו לגובה כ' טפחים‪ ,‬וכתיב‬ ‫ראיה‪ ,‬וריב"ב לומד ממנהג העולם שלומדים מדבר שיש לו‬ ‫"סוככים בכנפיהם על הכפורת" נמצא שסוככים היינו‬ ‫סוף‪ ,‬ורב נחמיה לומד שכיון שדרך המקראות לפרש ממילא‬ ‫בגובה י'‪ ,‬והכנפים היו פרושות מעל הראש דכתיב‬ ‫יש ללמוד את המועט‪ .‬וכאן ובתשלומין כולם צריכים לטעמו‬ ‫"למעלה"‪ ,‬ולא מעל הראש דהא לא כתיב למעלה‬ ‫של ר"ע‪.‬‬ ‫למעלה‪.‬‬ ‫אע"פ שי'ה זה שם גמור‪ ,‬מ"מ אם מזכיר י'ה אינו נחשב הוגה‬ ‫הגמ' אומרת שלר"מ דאמות בנין וכלים הם בינוניות‬ ‫שם באותיותיו‪ ,‬כיון שאינו מזכירם לשם שם שלם‪ .‬וי"א‬ ‫והיינו ו' טפחים (ולא של ה' טפחים כמו אמת היסוד והסובב‬ ‫‪9‬‬ ‫שעורה‪ -‬עצם כשעורה מן המת‪ ,‬מטמא במגע ובמשא‪,‬‬ ‫שאינו נחשב הוגה שם באותיותיו אלא בשם של מ"ב אותיות‪.‬‬ ‫ואינו מטמא באוהל עד שיהיה שדרה או גולגולת שלימה או‬ ‫ומ"מ נזהרים בכל השמות‪ .‬תוד"ה יו"ד‪.‬‬ ‫רוב מנין איברי אדם‪.‬‬ ‫מסגרת השלחן‪ -‬יש מחלוקת במנחות אם מסגרת השלחן‬ ‫גפן‪ -‬רביעית יין לנזיר‪ .‬רש"י בעירובין מבאר דהיינו ששיעור‬ ‫היתה מלמטה או מלמעלה‪ ,‬ושיטת רש"י ותוס' שאם היתה‬ ‫למטה היא לא היתה מחוברת בשלחן‪ ,‬אלא דף השלחן היה‬ ‫שתית היין בנזיר המחייבת מלקות הוא רביעית‪ ,‬והקשו התוס'‬ ‫מונח עליה‪ ,‬דאל"כ גם למ"ד זה הוי הכשר כלי‪ ,‬וכתבו התוס'‬ ‫(ד"ה גפן) ששאר השיעורים כאן הם שיעור לדבר אחר ולא‬ ‫(ד"ה מסגרתו) שלפי זה למ"ד שהיתה למטה דף של נחתומין‬ ‫לאותו דבר‪ ,‬ולכן כתבו שהעיקר כמו שפירש רש"י כאן שזה‬ ‫מקבל טומאה מדאורייתא‪ ,‬והגמ' בב"ב שאומרת שזה דרבנן‬ ‫שיעור לאכילת חרצנים עלים ולולבים של הגפן‪ ,‬שמשערים‬ ‫היא כמ"ד שהיתה למעלה‪ ,‬והגמ' במנחות שמסתפקת למ"ד‬ ‫כמה מהם צריך לתת בכלי מלא יין כדי שישפך מהכלי רביעית‪,‬‬ ‫שהיתה למעלה‪ ,‬הספק הוא אם מקבלת טומאה מדאורייתא‪,‬‬ ‫ומשערים ביין שהוא עב ונגדש על שפת הכלי‪ ,‬וצריך לתת יותר‬ ‫או שהגמ' בב"ב חוזרת בה‪ ,‬או שהספק במנחות הוא משום‬ ‫כדי שיצא רביעית יין מאשר כדי שיצא רביעית מים‪ .‬עוד כתבו‬ ‫שדף משמש גם אדם וגם משמשי אדם‪ ,‬ולומדים מדכתיב‬ ‫התוס' שהגמ' כאן סוברת כמשנה ראשונה שגם שיעורי אכילה‬ ‫"מכל כלי עץ" שזה מקבל טומאה‪ ,‬והספק הוא אם זה דרשה‬ ‫בנזיר משערים ברביעית‪ ,‬אבל לר"ע גם איסורי שתיה משערים‬ ‫גמורה או אסמכתא בעלמא‪ ,‬ודף של נחתומין הוא ודאי דרבנן‬ ‫בכזית‪ .‬ור"ת סובר שאכילה שיעורה בכזית לכו"ע‪ ,‬וגרס בסוגין‬ ‫כיון שאינו משמש אדם ומשמשי אדם‪ ,‬ומ"מ רק דף של‬ ‫כזית יין לנזיר‪.‬‬ ‫נחתום שהוא רחב וראוי להניח עליו יש לו טומאה דרבנן‪( ,‬וכן‬ ‫תאנה‪ -‬כגרוגרת להוצאת אוכלים בשבת‪.‬‬ ‫מהאי טעמא איכא טומאה דאורייתא למ"ד מסגרתו למטה)‬ ‫אבל סתם פשוטי כלי עץ אינם טמאים אפי' מדרבנן‪ .‬ושיטת‬ ‫רימון‪ -‬כלי בעלי בתים שניקבו שיעורם כרימונים‪,‬‬ ‫ר"ת שגם אם המסגרת היתה למטה היא היתה מחוברת‬ ‫והיינו שאם ניקב נקב שאין רימון יוצא משם הכלי מקבל‬ ‫בשלחן‪ ,‬ואם היו הופכים את דף השלחן היה לו בית קיבול‪,‬‬ ‫טומאה‪ ,‬כיון שבעה"ב חס על כליו ואם אינם ראוים לזיתים הוא‬ ‫ולכו"ע לא מצינו טומאה דאורייתא לכלי שטף שאין לו תוך‪,‬‬ ‫משתמש בהם לרימונים‪ ,‬אמנם כלי שעומד להמכר טהור בנקב‬ ‫אם אינו ראוי למדרס‪.‬‬ ‫כל שהוא‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כל) שכל זה בכלי עץ‪ ,‬אבל כלי‬ ‫חרס טהור בכמוציא זית אא"כ הוא עשוי לרימונים‪ .‬עוד כתבו‬ ‫(ד"ה שיעורם) דאיתא בכלים שהכונה לג' רימונים אחוזים זה‬ ‫שיעורין חציצין ומחיצין‬ ‫בזה‪ ,‬ואין הכונה שיצאו ג' יחד אלא בזה אחר זה‪ ,‬והנ"מ היא‬ ‫הלכה למשה מסיני‬ ‫שכיון שהם אחוזים זה בזה צריך נקב יותר גדול להוציאם‪ ,‬או‬ ‫נאמרו בתורה איסורים שונים כגון איסורי אכילה ודיני‬ ‫שהנ"מ בגודל הרימון‪ ,‬ששלשה הגדלים יחד הם רימונים‬ ‫בינוניים‪ ,‬אבל אחד או שניים הם גדולים‪ ,‬וארבעה הם קטנים‪.‬‬ ‫טומאה‪ ,‬והתורה לא אמרה מהו השיעור המינימלי לדינים‬ ‫אלו‪ ,‬וכן יש דינים בענין חציצה בטבילה ובכללי מחיצות‬ ‫זית שמן‪ -‬שרוב שיעוריה ‪-‬מת ונבילה וחלב ודם ופיגול‬ ‫שאינם כתובים בתורה‪ ,‬ואמר רב חייא בר אשי בשם רב‬ ‫ונותר וטמא וגיד הנשה‪ ,‬כזיתים‪.‬‬ ‫שדינים אלו נאמרו למשה בסיני‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫דבש –והיינו מיני מתיקה‪ ,‬ככותבת הגסה לאיסור אכילה‬ ‫מסקנת הגמ' שמה שאמר רב חנין דהא דכתיב ארץ‬ ‫ביוה"כ דכתיב ביה "אשר לא תעונה" ולא כתיב ביה אכילה‪.‬‬ ‫חיטה ושעורה וכו' כל הפסוק לשיעורים נאמר‬ ‫(וכדלהלן)‪ ,‬אינו אלא אסמכתא‪ .‬אמנם בפרק כיצד‬ ‫חציצין‪ -‬כתיב "ורחץ את בשרו במים"‪ ,‬וילפינן שלא‬ ‫מברכין משמע שזה דאורייתא‪ .‬תוד"ה אלא‪.‬‬ ‫יהא דבר חוצץ בין בשרו למים‪ ,‬ומדכתיב "את" ילפינן‬ ‫ו‪ .‬חיטה‪ -‬שאם נכנס לבית המנוגע לבוש בבגדיו‪,‬‬ ‫שגם בשער‪ ,‬הטפל (‪-‬הדבוק) לבשר‪ ,‬יש חציצה‪( ,‬והיינו‬ ‫הוא טמא מיד והם טהורים עד שישהה כדי אכילת‬ ‫בנימא אחת קשורה ומקפיד עליה‪ ,‬אבל בשלש קשורות‬ ‫פרס –חצי ככר‪ ,‬מפת חיטים שזמן אכילתה פחות מפת‬ ‫אינו חוצץ כיון דלא מיהדק שפיר ועיילי ביה מיא‪ ,‬ובשתים‬ ‫שעורים‪ ,‬מיסב שאינו טרוד ושוהה בדברים אחרים‪ ,‬ואוכל‬ ‫ספק)‪ .‬ויש הלכה למשה מסיני שאין חציצה אלא‬ ‫בלפתן‪ ,‬דכתיב "והשוכב בבית יכבס את בגדיו והאוכל בבית‬ ‫ברובו המקפיד כגון אם רוב שערו מטונף בטיט או קשור אחד‬ ‫יכבס את בגדיו"‪ ,‬ומרבינן שוכב בלא אוכל או אוכל בלא שוכב‬ ‫אחד‪ ,‬אבל באינו מקפיד זה בטל לגוף כיון שאין סופו ליטלו ואינו‬ ‫מדכתיב ב"פ "יכבס בגדיו"‪ ,‬וא"כ הא דכתיב "האוכל" היינו‬ ‫חוצץ‪ ,‬וחכמים גזרו גם ברובו שאינו מקפיד או‬ ‫שהשוכב טעון כבוס בגדים אם שהה בכדי אכילה‪ ,‬אבל גופו‬ ‫במיעוטו המקפיד‪ ,‬גזירה אטו רובו המקפיד‪ ,‬אבל‬ ‫טמא מיד דכתיב "והבא אל הבית יטמא"‪ ,‬אבל אם נכנס עם‬ ‫במיעוט שאינו מקפיד לא גזרו‪ ,‬מפני שאין גוזרים‬ ‫בגדיו וטבעותיו בידו‪ ,‬והוא והם טמאים מיד דגם הם‬ ‫גזירה לגזירה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה דבר) שי"א שבגופו חוצץ‬ ‫בכלל "והבא אל הבית יטמא"‪.‬‬ ‫אפי' מיעוט שאינו מקפיד‪ ,‬ואינו נכון‪ .‬עוד כתבו שכיון שדין‬ ‫חציצה נלמד מההלכה למשה מסיני‪ ,‬קרא אתא לבית הסתרים‪.‬‬ ‫‪10‬‬ ‫ז‪ .‬היכן מעמידים את הטפח הנוסף‪ -‬לרב וללוי‬ ‫ו‪ :‬מחיצין‪ -‬לר"י ילפינן מהלכה למשה סיני ששיעור‬ ‫מעמידו כנגד היוצא במקום שאחת המחיצות נגמרת‪ ,‬וכן‬ ‫מחיצת סוכה י' טפחים‪ ,‬ולר"מ (דס"ל שהאמה היא ו'‬ ‫מורין בבי מדרשא‪ ,‬ושאלו את רב למה אין להעמידו‬ ‫טפחים‪ ,‬ולדבריו לומדים מחיצת סוכה מהארון‬ ‫כנגד ראש תור –באלכסון‪ ,‬ורב שתק‪ .‬וי"א שעושה‬ ‫והכרובים‪ ,‬וכנ"ל דף ה') ילפינן מהלכה דין גוד אחית או‬ ‫טפח שוחק (‪-‬ד' אצבעות שאינם נוגעות זו בזו‪ ,‬שזה טפח‬ ‫אסיק כגון פי תקרה יורד וסותם‪ ,‬לבוד בפחות מג' טפחים‪,‬‬ ‫ומשהו)‪ ,‬ומעמידו פחות מג"ט לדופן וע"י לבוד יש מחיצה‬ ‫ודופן עקומה בפחות מד"א‪.‬‬ ‫ד"ט‪ ,‬שזה רוב דופן של ז"ט שהוא שיעור הכשר סוכה‪ .‬וכתבו‬ ‫התוס' (ד"ה עושה) שאם יניח קנה במקום הטפח זה לא יועיל‪,‬‬ ‫דפנות הסוכה‬ ‫מפני שאז הדופן לא תהיה רוב של ז"ט‪ ,‬ועוד דקנה מבטל ליה‬ ‫אוירא‪.‬‬ ‫אין צריך שיהיו לסוכה ד' מחיצות שלימות מד' הצדדים‪,‬‬ ‫אלא לרבנן צריך ב' דפנות ועוד טפח בצד השלישי‪ ,‬ולר"ש‬ ‫סוכה העשויה כמבוי‪ -‬לרב יהודה מעמיד מחיצה‬ ‫צריך ג' דפנות ועוד טפח בצד הרביעי‪ .‬הגמרא מבארת‬ ‫טפח באיזה רוח שירצה‪ ,‬ולי"א הנ"ל יעשה מחיצה ד'‬ ‫במה נחלקו ר"ש וחכמים‪ ,‬והיכן מעמידים את הטפח‬ ‫ומשהו ויניחה פחות מג' לדופן כדי שע"י לבוד יהיה כאן‬ ‫הנוסף הנ"ל‪ ,‬וכן יבוארו דינים נוספים בהכשר מחיצות‬ ‫הסוכה כשהדפנות אינם שלימות‪.‬‬ ‫ז"ט‪ ,‬והכא לא סגי בטפח שוחק‪ ,‬כיון שאין ב' הדפנות‬ ‫צמודות‪.‬‬ ‫כמה דפנות צריך בסוכה‪ -‬לרבנן צריך שתי דפנות‬ ‫שלימות‪ ,‬והשלישית יכולה להיות אפי' טפח‪ .‬ולר"ש‬ ‫דעת רבא בענין צורת הפתח בדופן השלישית‪ -‬י"א‬ ‫צריך ג' שלימות‪ ,‬ורביעית אפי' טפח‪.‬‬ ‫שלרבא צריך לעשות צוה"פ ע"י הטפח‪ ,‬והיינו שיחלק‬ ‫את הטפח לשתים‪ ,‬ויניחם בב' הצדדים‪ ,‬ויתן קנה על גביהם‪,‬‬ ‫במה נחלקו‪-‬‬ ‫והצוה"פ נחשבת סתימה מעלייתא‪ .‬וי"א שלרבא צוה"פ‬ ‫אפשרות א'‪ -‬לרבנן יש אם למסורת‪ ,‬וכיון דכתיב‬ ‫מועילה אף ללא מחיצה טפח‪ ,‬ולפ"ז הקנים לצוה"פ‬ ‫ב"פ "בסכת" "בסכת תשבו" "ישבו בסכת"‪ ,‬ופ"א "בסוכות‬ ‫שיעורם כל שהוא‪ .‬וי"א שלרבא צריך לעשות גם מחיצה‬ ‫הושבתי"‪ ,‬הרי ד' דפנות‪ ,‬וחד איצטריך לגופיה‪ ,‬וההלכה‬ ‫טפח בפחות מג"ט סמוך לדופן‪ ,‬וגם צוה"פ ע"י שיניח קנה‬ ‫מלמדת שהשלישית כשרה אפי' בטפח‪ .‬ולר"ש יש‬ ‫כנגדו וקנה על גביהן‪.‬‬ ‫אם למקרא‪ ,‬וקרינן ג"פ "בסוכות" הרי כאן ו'‪ ,‬וחד‬ ‫דיני מחיצה לענין שבת ולענין סוכה‪-‬‬ ‫קרא איצטריך לגופיה‪ ,‬וההלכה מלמדת שהרביעית‬ ‫דופן סוכה כדופן שבת כגון לענין שמחיצה של שתי בלא‬ ‫כשרה אפי' בטפח‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ורבי) שלכו"ע‬ ‫דורשים מקרא ומסורת‪ ,‬והמחלוקת היא רק כשיש סתירה‬ ‫ערב כשרה לסוכה כמו לשבת‪ ,‬ובלבד שלא יהיו הקנים‬ ‫ביניהם‪ .‬ועי"ש שהקשו סתירות בדעות התנאים‪.‬‬ ‫רחוקים ג"ט זה מזה‪ ,‬דכיון שהם בתוך ג"ט הוי לבוד וחשיב‬ ‫כולו עומד‪ ,‬ומהני אפי' בקנה שאינו אלא בעובי אצבע ויש עומד‬ ‫אפשרות ב'‪ -‬לכו"ע יש אם למקרא‪ ,‬ונחלקו אי סככה‬ ‫מרובה על הפרוץ‪ .‬וכן מחיצה של ערב בלא שתי כשרה אם אין‬ ‫בעי קרא‪ ,‬או לא אלא נפקא ממשמעות הפסוק‪ ,‬דסוכה בלא‬ ‫בין החבלים ג"ט‪ .‬ואם העומד מרובה ויש מיעוט מקומות שיש‬ ‫סכך לא נקראת סוכה‪.‬‬ ‫שם מרחק ג"ט בין הקנים‪ ,‬כשר משום דהוי כפתחים‪.‬‬ ‫אפשרות ג'‪ -‬לכו"ע יש אם למסורת‪ ,‬ונחלקו אם‬ ‫פרוץ מרובה על העומד כשר בסוכה‪ ,‬דסגי בשתים‬ ‫ההלכה באה לגרוע או להוסיף‪.‬‬ ‫כהלכתן ושלישית אפי' טפח‪ ,‬אפי' אם יש בדפנות הראשונות‬ ‫אפשרות ד'‪ -‬לכו"ע ההלכה באה לגרוע‪ ,‬ונחלקו אם‬ ‫פתחים שעל ידם הוי פרוץ מרובה‪ ,‬ובשבת פסול אם רוב‬ ‫דורשין תחילות או לא‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה בדורשין) שלפי‬ ‫הדפנות הם פתחים שאין בהם צוה"פ‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫זה לכו"ע סככה לא בעי קרא ומ"מ בעי קרא לגופיה למ"ד דאין‬ ‫שהשבת) שמשמע כאן שאם הפרוץ והעומד שווים אסור‬ ‫דורשין תחילות‪ ,‬ודלא כרש"י סנהדרין ג‪. :‬‬ ‫בשבת‪ ,‬ודלא כרב פפא שמכשיר‪ ,‬וי"ג אחרת בגמ' ולדבריהם אין‬ ‫ראיה‪.‬‬ ‫אפשרות ה'‪ -‬ר"ש לומד מ"וסוכה תהיה לצל יומם‬ ‫מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר"‪ ,‬וסוכה בלי ד'‬ ‫ב' מחיצות כהלכתן ושלישית טפח לרבא זה מתיר‬ ‫מחיצות אינה מחסה מזרם‪ .‬ובתוס' (ד"ה וסוכה) הביאו‬ ‫טלטול בשבת של סוכות אף שבשבת רגילה צריך ג'‬ ‫שבירושלמי לומדים מ"לצל יומם מחורב" הרי אחת‪" ,‬למחסה‬ ‫מחיצות כדי לעשות את המקום לרה"י ולהתיר להעביר מהסוכה‬ ‫ולמסתור" שתיים‪" ,‬מזרם וממטר" לר"ש שתים ולרבנן אחת‪.‬‬ ‫לבית הסמוך לה‪ ,‬מיגו דהוי דופן לענין סוכה‪.‬‬ ‫‪11‬‬ ‫לא פליגי‪ ,‬דבראש הספינה נחלקו אם סוכה שעומדת ברוח‬ ‫סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשר לסוכה לרבא‬ ‫מצויה דיבשה ולא ברוח מצויה דים כשרה‪.‬‬ ‫בשבת של סוכות‪ ,‬מיגו דהוי דופן לענין שבת (למ"ד לחי משום‬ ‫ב"ש שפוסלים ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בבית כיון‬ ‫מחיצה)‪ .‬לרש"י איירי במבוי מפולש ששם לחי בדופן‬ ‫השלישית‪ ,‬שזה כשר אפי' באין הלחי רחב טפח‪ .‬והק' התוס'‬ ‫שאינה ראויה לתשמיש‪.‬‬ ‫(ד"ה סיכך) שרק ר"י מתיר טלטול במבוי כזה ואין הלכה כמותו‪.‬‬ ‫ר"א שפוסל סוכה העשויה כמין צריף שהיא משופעת‬ ‫עוד כתבו התוס' דאיירי דווקא בלחי טפח‪ ,‬שהוא כשר אף‬ ‫לסוכה מדאורייתא‪ ,‬והמיגו הוא להתיר אף בלי שמעמידו‬ ‫והגג זה הדפנות‪ ,‬כעין כוורת‪ ,‬או אם סמכה לכותל באלכסון‬ ‫במרחק פחות מג"ט מהדופן וכנ"ל‪ ,‬שזה דין דרבנן‪ ,‬דאילו לענין‬ ‫והגג והדפנות הם אחד‪ ,‬ואינה נאה לדירה‪.‬‬ ‫דאורייתא ובאינו רחב טפח‪ ,‬כיון שמבוי מותר בטלטול‬ ‫אחרים הפוסלים סוכה העשויה כשובך (‪-‬עגולה)‪ ,‬לפי‬ ‫מדאורייתא הלחי לא מתיר את הסוכה‪.‬‬ ‫שאין לה זויות‪.‬‬ ‫ז‪ :‬סיכך ע"ג פסי ביראות כשרה אע"פ שאין כאן‬ ‫שתי דפנות שלימות אלא רק דיומדין בד' הרוחות אמה‬ ‫דין סוכה עגולה‬ ‫מכאן ואמה מכאן בכל צד‪ ,‬מיגו דהוי דופן לענין שבת להתיר‬ ‫וחשבון גודל המרובע והעיגול‬ ‫למלא מהבור שהוא רה"י לתוך הדיומדין‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫סיכך ע"ג) שאף שלא התירו אלא לבהמת עולי רגלים‪ ,‬מ"מ‬ ‫שיטת רבי ששיעור גודל הסוכה הוא לפחות ד' אמות על‬ ‫מדאורייתא שרי בכל ענין‪ ,‬ורבנן לא אסרו‪ ,‬משום מצות סוכה‪.‬‬ ‫ד' אמות‪ .‬הגמרא מבארת לפי דבריו מה הגודל שצריכה‬ ‫להיות סוכה עגולה כדי שיהיה בה שיעור ד' אמות על ד'‬ ‫מפני‬ ‫סוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה‬ ‫אמות‪ ,‬לפי כללי היחס בין המרובע לעיגול‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫שהמועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו‪ .‬לר' יאשיה אף‬ ‫ריו"ח מכשיר סוכה עגולה‪ ,‬אם יש בהקיפה כדי לישב‬ ‫חמה מחמת דפנות פוסלת‪ ,‬דכתיב "וסכות על הארון‬ ‫כ"ד בני אדם‪.‬‬ ‫את הפרוכת" מבואר שאף פרוכת שהיא מחיצה‬ ‫ח‪ .‬הגמ' מבארת שריו"ח סובר כרבי שצריך סוכה ד'‬ ‫נקראת סכך‪ .‬ואין ללמוד מהא דדפנות נלמדים מדכתיב ג"פ‬ ‫על ד'‪ ,‬ואם יושבים כ"ד בני אדם בעיגול‪ ,‬ומודדים את‬ ‫בסוכות‪ ,‬דלא דרשינן אלא מייתורא‪( .‬תוד"ה מחיצה)‪ .‬ולרבנן‬ ‫העיגול לא כולל מקום ישיבתם‪ ,‬הרי כאן י"ח אמות‪,‬‬ ‫דווקא חמה מחמת סיכוך פוסלת‪ ,‬וקרא אתא למימר‬ ‫(דמקום ישיבת אדם היא אמה‪ ,‬ואם ההקף החיצוני הוא‬ ‫שיכפפו את הפרוכת מעט‪.‬‬ ‫כ"ד נמצא האורך הוא ח' שזה שליש‪ ,‬ואם נוריד אמה בכל צד‬ ‫שהרי יושבים בשני צידי העיגול נגיע לאורך ו' אמות‪ ,‬וההקף‬ ‫התנאים הסוברים‬ ‫שהוא פי שלש הוא י"ח אמה)‪ ,‬וסוכה שיש בה ד' על ד'‬ ‫שיעור העיגול שלה הוא שבע עשרה פחות חומש‪,‬‬ ‫שסוכה דירת קבע בעינן‬ ‫מצינו כמה מחלוקות בדיני סוכה‪ ,‬והגמרא מבארת שדעות‬ ‫(מפני שצריך שבתוך חלל העיגול נוכל להכניס ריבוע‬ ‫התנאים דלהלן שורשם אחד‪ ,‬והוא שצריך שהסוכה תהיה‬ ‫של ד' על ד' כולל הזויות‪ ,‬ושיערו חכמים שכל אמה‬ ‫"דירת קבע" והיינו שתהיה ראויה לשימוש קבוע ונראית‬ ‫מרובעת אלכסונה הוא אמה וב' חומשי אמה‪ ,‬וא"כ ד'‬ ‫כביתו‪ ,‬וכתבו התוס' שאף שדעות אלו שורשם אחד‪ ,‬מ"מ‬ ‫אמות אלכסונם הוא חמש אמות וג' חומשי אמה‪ ,‬והקפם‬ ‫אין הדינים דלהלן תלויים זה בזה‪.‬‬ ‫הוא י"ז פחות חומש‪ ,‬דשיעור ההקף הוא פי שלש‬ ‫רבי שסובר שצריך שהסוכה תהיה ד' על ד'‪.‬‬ ‫משיעור האלכסון‪ ,‬דכתיב בים שעשה שלמה "עשר באמה‬ ‫משפתו אל שפתו עגול סביב וקו שלושים באמה יסוב אותו")‪,‬‬ ‫ר' יאשיה שסובר שגם חמה שמגיעה מהדפנות‬ ‫ולחומרא לא דק‪ ,‬ואף שהוסיף כאן ו' חומשי אמה‪ ,‬מ"מ‬ ‫פוסלת בחמתה מרובה מצילתה‪.‬‬ ‫ברוחב העיגול לא הוסיף אלא שליש שזה ב' חומשי אמה‪,‬‬ ‫ר"י שמכשיר סוכה גבוהה מכ' אמה‪.‬‬ ‫ופורתא לא דק‪.‬‬ ‫ר"ש שמכשיר רק בג' כהלכתן ורביעית טפח‪ ,‬דכתיב‬ ‫ואין לומר שהחשבון הוא שעיגול של ד' על ד' הוא‬ ‫"למחסה ולמסתור מזרם"‪.‬‬ ‫י"ב (שזה פי שלש מהרוחב)‪ ,‬וכשמרבעים את השטח‬ ‫ר"ג שפוסל סוכה בראש העגלה דמחזי כעראי כיון דנייד‪,‬‬ ‫מסביב לעיגול צריכים להוסיף יותר רביע‪ .‬מפני שלא‬ ‫או בראש הספינה שהיא גבוהה ויש שם רוח חזקה העוקרת‬ ‫מגיעים בחשבון זה אלא לט"ז אמות‪ .‬ואין לומר‬ ‫את הסוכה‪( ,‬ור"ע מכשיר)‪ .‬שיטת ר"ת ור"ח שבראש העגלה‬ ‫ששלשה אנשים יושבים בשתי אמות‪ ,‬וא"כ ההקף‬ ‫החיצוני שלהם הוא ט"ז‪ ,‬וכדי שיהיה בחלל ריבוע של‬ ‫‪12‬‬ ‫ט‪ :‬סוכה תחת האילן‪ -‬אם האילן צילתו מרובה‬ ‫ד' על ד' צריך י"ז פחות חומש‪ ,‬ואין לומר דלא דק כיון‬ ‫מחמתו הסוכה פסולה‪ ,‬כאילו עשאה בתוך הבית‪,‬‬ ‫שיש בזה קולא‪.‬‬ ‫דמחובר פסול לסיכוך דכתיב "באספך מגרנך ומיקבך" ממה‬ ‫מנלן שמרובע הוא רבע יותר מהעיגול‪ -‬רש"י מוכיח דבר זה‬ ‫שאתה מאסף כגון פסולת גורן ויקב‪ .‬ואם האילן חמתו‬ ‫ממה שאמה עגולה צריך חוט של ג' אמות להקיפה‪ ,‬ואמה‬ ‫מרובה מצילתו‪ ,‬אם חבט –השפיל את ענפי האילן‬ ‫מרובעת צריך חוט של ד' אמות להקיפה‪ .‬אבל התוס' (ד"ה כמה)‬ ‫ועירבם עם הסכך הכשר‪ ,‬ואין נראים בעין‪ ,‬כשרה‪ ,‬ומצטרפים‬ ‫הוכיחו שאין מביאים ראיה מחוט המקיף‪ ,‬מפני שבעיגול החוט‬ ‫ענפי האילן להשלים לצילתו מרובה מחמתו‪ ,‬משום ביטול ברוב‪,‬‬ ‫לא צריך להקיף זויות שחללם קטן‪( ,‬שהרי חוט המקיף של עיגול‬ ‫אבל בלא חבט פסול כיון שהסכך הפסול מצטרף‬ ‫ד' על ד' הוא שוה לטבלה מרובעת )‪ .‬ולב"ה ילפינן מהתם‬ ‫לסכך הכשר וכיון שאינו מעורב אינו בטל‪ ,‬ולא גוזרים אטו‬ ‫שעושים סוכה בחולו של מועד‪ ,‬וב"ש סברי אין‬ ‫היכא דלא חבטן ששם אין ביטול כיון שאינם מעורבים‪,‬‬ ‫עושים סוכה בחולו של מועד אם לא עשאה מתחילה‪,‬‬ ‫ומותר לעשות כן לכתחילה‪ .‬וכן הא דתנן הדלה עליה‬ ‫ואם עשה את הסוכה לשם חג‪ ,‬או בתוך ל' יום‬ ‫את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן‬ ‫לסוכות‪ ,‬כשרה לכו"ע‪ ,‬דכיון של' יום לפני החג שואלים‬ ‫והסיכוך הכשר הוא הרוב‪ ,‬כשרה‪ ,‬היינו בשחבטן שאז‬ ‫ודורשים בהלכות החג‪ ,‬בסתמא עשייתה לשמה‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫(ד" ה ואם) שיש בזה נ"מ גם לב"ה‪ ,‬שבכהאי גוונא א"צ לחדש‬ ‫הכל נחשב כשר‪ ,‬אבל בלא חבטן צריך צלתה מרובה מחמתה‬ ‫בה דבר‪.‬‬ ‫ללא מה שהדלה‪ .‬וכתב רש"י דשמעינן מהכא שאפשר לסכך‬ ‫על קני הגג‪ ,‬אע"פ שהם סמוכים זה לזה בפחות מג'‪ ,‬כיון שחמתן‬ ‫עצי סוכה אסורים כל שבעה‪ ,‬דכתיב "חג הסוכות‬ ‫מרובה מצילתן‪.‬‬ ‫שבעת ימים לד' "‪ ,‬כשם שחל שם שמים על החגיגה‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה הא) דחבטן מהני אפי' היכא שאין צילתה‬ ‫לאוסרם עד הקטרת אימורים שאז זכו בהם משלחן גבוה‪ ,‬ו"חג"‬ ‫מרובה מחמתה אלא בצירוף הסכך הפסול‪ ,‬אבל אם גם בלי‬ ‫הוא מלשון חגיגה‪ ,‬כך חל שם שמים על הסוכה‪ .‬וכתבו‬ ‫הסכך הפסול צילתה מרובה מחמתה‪ ,‬כשר אף בלא חבטן‪ .‬וכן‬ ‫התוס' (ד"ה מנין) שבזמן שהסוכה קיימת אסור מדאורייתא‬ ‫בסוכה ע"ג סוכה‪ ,‬אם העליונה חמתה מרובה מצילתה‪,‬‬ ‫ליטול ממנה עצים‪ ,‬אבל בסוכה שנפלה אין איסור אלא מדרבנן‪.‬‬ ‫התחתונה כשרה אפי' אם ללא העליונה חמתה מרובה מצילתה‬ ‫ולר"ת העצים של כדי הכשר סוכה אסורים מדאורייתא‪ ,‬ושאר‬ ‫והעליונה למעלה מכ' אמה‪.‬‬ ‫העצים אסורים מדרבנן‪.‬‬ ‫סוכה על גבי סוכה‪-‬‬ ‫לשמה בציצית‪ -‬ציצית שעשאה מן הקוצים חוטים‬ ‫שנקרעו בזמן אריגת הבגד ונשארו תלויים בו והם בולטים‬ ‫סוכה תחת סוכה (וכן סוכה תחת אילן) פסולה‪,‬‬ ‫כקוצים‪ ,‬או מן הנימין חוטי התפירה שבקצה הבגד‪ ,‬או מן‬ ‫דכתיב "בסכת"‪ .‬ואפי' מ"ד יש אם למקרא מודה דלא לחינם‬ ‫הגרדין חוטי הטלית עצמם שנשארו מהאריגה‪ ,‬פסולה‪,‬‬ ‫נכתב המסורת‪( .‬תוד"ה בסכת)‪ .‬והיינו היכא ששתי‬ ‫דכתיב "גדילים תעשה לך" לשם חובך‪ .‬ואם עשאה‬ ‫הסוכות צילתן מרובה מחמתן‪ ,‬ובאופן זה הסוכה‬ ‫מן הסיסין‪ ,‬לרב כשרה כיון שנתלו בבגד לשמה‪,‬‬ ‫התחתונה פסולה‪ ,‬והעליונה כשרה אם הסכך שלה‬ ‫ולשמואל פסולה דבעינן גם טויה לשמה‪.‬‬ ‫נמצא עד כ' אמה‪ ,‬ואם הסכך של העליונה גבוה יותר‬ ‫מכ' אמה מהגג של התחתונה שזה הקרקעית של העליונה‪,‬‬ ‫סוכה גזולה פסולה‪ ,‬דכתיב "וחג הסוכות תעשה לך"‪.‬‬ ‫גם העליונה פסולה‪.‬‬ ‫וכן ציצית גזולה פסולה‪ ,‬דכתיב "ועשו להם"‪ .‬והקשו‬ ‫התוס' (ד"ה ההוא) למה צריך קרא למעט סוכה גזולה‪ ,‬תיפוק‬ ‫י‪ .‬ואם העליונה חמתה מרובה מצילתה ולמטה מכ'‪,‬‬ ‫ליה משום מצוה הבאה בעבירה‪ ,‬ותי' שפסול מצוה הבאה‬ ‫והתחתונה צילתה מרובה מחמתה‪ ,‬התחתונה כשרה‬ ‫בעבירה הוא מדרבנן‪ .‬והביאו ששיטת ר"ת שזה דאורייתא‪,‬‬ ‫שאינה נחשבת סוכה תחת סוכה כיון שהעליונה חמתה מרובה‬ ‫והקשו על דבריו‪.‬‬ ‫מצילתה‪ ,‬ואין סכך העליונה פוסל משום סכך פסול כיון שהוא‬ ‫בתוך כ'‪ ,‬והעליונה פסולה כיון שחמתה מרובה מצילתה‪ ,‬אבל‬ ‫סוכה שיש לה כסוי נוסף מלבד הסכך‬ ‫אם העליונה למעלה מכ'‪ ,‬דעת רש"י שזה פוסל אף בחמתה‬ ‫כתיב "בסכת תשבו שבעת ימים"‪ ,‬ודרשו חז"ל ממה‬ ‫מרובה‪ ,‬כיון שסכך למעלה מכ' הוא סכך פסול‪ ,‬וקמ"ל שלא‬ ‫שהתורה כתבה בסכת בכתיב חסר שצריך שיהיה רק סכך‬ ‫גוזרים שמא יבואו לצרף סכך פסול לסכך כשר‪ ,‬והיינו‬ ‫אחד על הסוכה‪ ,‬למעט סוכה שהיא תחת אילן או תחת‬ ‫להכשיר אף כשהסכך של העליונה למעלה מכ'‪ .‬אבל שיטת‬ ‫סוכה אחרת או תחת תקרת הבית‪ .‬ולהלן יבוארו אופני‬ ‫התוס' (ט‪ :‬ד"ה הא) שאין העליונה פוסלת בלמעלה מכ'‪ ,‬רק‬ ‫הפסול וההכשר בסוכות אלו‪ ,‬והאם סדין או נוי סוכה‬ ‫כשהתחתונה אין צילתה מרובה מחמתה אלא בצירוף העליונה‪,‬‬ ‫פוסלים את הסוכה‪.‬‬ ‫‪13‬‬ ‫הפורס סדין כדי ליפות את הסוכה‪ ,‬הסכך כשר‪ ,‬כיון‬ ‫אבל בלאו הכי אין העליונה פוסלת‪ .‬ודעת ר"ת שסכך למעלה‬ ‫שאין על הסדין שם סכך‪.‬‬ ‫מכ' אינו סכך פסול‪ ,‬וזה גופא כוונת הגמ' בקמ"ל‪.‬‬ ‫ואם התחתונה חמתה מרובה מצילתה דהוא כמאן‬ ‫דין דברים הבאים לנוי הסוכה‪-‬‬ ‫דליתא‪ ,‬והעליונה צילתה מרובה מחמתה‪ ,‬והסכך של‬ ‫שימוש בהם‪ -‬סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמין וכו'‬ ‫העליונה בתוך כ' לקרקע‪ ,‬שתיהן כשרות ע"י סכך‬ ‫אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו"ט האחרון של חג‪,‬‬ ‫העליונה‪.‬‬ ‫ואם התנה עליהם ואמר איני בודל מהם כל בין השמשות‪,‬‬ ‫ההבדל בין סכך לסכך כדי להחשיבם לב' סוכות‪-‬‬ ‫הכל לפי תנאו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה עד) שאף שאתרוג מותר‬ ‫לרב הונא טפח‪ ,‬כדמצינו לענין טומאה שרק טפח‬ ‫ביו"ט אחרון‪ ,‬שאני אתרוג שאינו ראוי למצוה בבין השמשות‪,‬‬ ‫מביא את הטומאה אם יש קורה ארוכה ויש טומאה תחת‬ ‫כיון שכבר יצא בו‪ ,‬משא"כ סוכה שאם תזדמן לו סעודה בבין‬ ‫השמשות‪ ,‬יאכלנה בסוכה‪ .‬ואף שהאתרוג אסור בבין השמשות‬ ‫אחד מראשיה כל מה שתחת הקורה טמא אם היא רחבה טפח‬ ‫מספק‪ ,‬אין לאסור בשמיני במיגו מחמת ספק יום שעבר‪ ,‬וה"ה‬ ‫ויש שם חלל טפח‪ ,‬ודין זה הוא הלכה למשה מסיני‪ ,‬וחוצץ‬ ‫בשני יו"ט של גלויות‪ .‬וכתבו התוס' שהמ"ד שאוסר גם אתרוג‪,‬‬ ‫מפני הטומאה אם יש כלי מעל הטומאה‪ ,‬ובפחות מטפח הוי‬ ‫טעמו משום גזירה אטו סוכה‪ ,‬ודלא כרש"י בביצה שפירש‬ ‫טומאה רצוצה שהיא בוקעת ועולה‪( .‬והכא לא שייך למימר‬ ‫הטעם משום מיגו דאתקצאי‪.‬‬ ‫חבוט רמי‪ .‬תוד"ה אמר)‪ .‬ולרב חסדא ולרבה בר אבוה ד'‬ ‫י‪ :‬נויי סוכה אין ממעטים משיעור סוכה‪ ,‬והיינו שאם‬ ‫טפחים‪ ,‬דלא מצינו מקום חשוב פחות מד"ט דלענין‬ ‫הסכך הוא למעלה מכ'‪ ,‬אין ממעטים את הסוכה להכשירה‪ ,‬כיון‬ ‫רה"י או כרמלית לענין שבת בעינן ד"ט‪ ,‬וכן לענין גובה מצינו‬ ‫שאינם ממין סכך‪ ,‬וכן אינם פוסלים אם יורדים למטה מי"ט‪.‬‬ ‫שיעור ד"ט בחלון שבין ב' חצרות‪ .‬תוד"ה שלא)‪ .‬ולשמואל‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה נויי) דלא דמי להוצין יורדים למטה מי"ט‬ ‫השיעור לפסול הוא י' טפחים כשיעור הכשר הסוכה‪,‬‬ ‫דפסולים משום דירה סרוחה‪ ,‬דשאני הכא דלנוי הם עשויים‪.‬‬ ‫דהא משום ב' סוכות פסלה קרא‪.‬‬ ‫ומן הצד ממעטים משיעור ז"ט‪.‬‬ ‫ר"י אומר אם אין דיורים בעליונה התחתונה‬ ‫נויי סוכה המרוחקים ד"ט מהסכך‪ ,‬לרב נחמן כשרה‬ ‫כשרה‪ -‬אין נ"מ בדיורים בפועל‪ ,‬אלא כל שהיא‬ ‫דהם בטלים לסוכה‪ ,‬ולרב חסדא ולרבה בר רב הונא‬ ‫ראויה לדיורים פסולה‪ .‬ולשמואל ליכא לפרושי‬ ‫פסולה משום דחשיב אהל מפסיק‪ .‬ומ"מ כשהיו בבית‬ ‫שנחלקו בפחות מי'‪ ,‬שהרי לשיטתו אף לת"ק כשרה‬ ‫ריש גלותא ישבו בסוכה כזו‪ ,‬משום ששלוחי מצוה‬ ‫בפחות מי'‪ ,‬וכן אם אין העליונה יכולה לקבל כרים‬ ‫פטורים מן הסוכה‪ ,‬והמצוה היא הקבלת פני רבו ברגל‪.‬‬ ‫וכסתות ולישן שם‪ ,‬אינה פוסלת‪ ,‬אלא נחלקו היכא‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה שלוחי) דאיירי שהיו מתבטלים מן המצוה‬ ‫אם היו מחזרים אחר סוכה אחרת‪.‬‬ ‫שראויה לקבל כרים וכסתות ע"י הדחק‪ ,‬דרבנן סברי‬ ‫שכיון שיכולה לקבל ע"י הדחק יש שם סוכה על העליונה‬ ‫שטיחת כתונת ע"ג סוכה‪ -‬רב אשי אמר לעבדו‬ ‫וממילא התחתונה פסולה‪ ,‬ולר"י כיון דליכא תשמישא להדיא‬ ‫שיוריד את הכתונת ששטח ע"ג הסוכה ליבשה לאחר‬ ‫אין עליה שם סוכה‪.‬‬ ‫שתתייבש‪ ,‬כדי שלא יאמרו שמסככים בדבר המקבל‬ ‫האם פריסת סדין פוסלת את הסכך‪-‬‬ ‫טומאה‪ ,‬אבל כשניכר שהיא רטובה א"צ להסירה‪.‬‬ ‫הפורס סדין מעל הסכך כדי שלא יהיה שמש‪ ,‬או‬ ‫דיני כילה נקליטין וקינופות‬ ‫מתחת הסכך כדי שלא ישרו עלים לסוכה‪ ,‬פסולה‪,‬‬ ‫דכיון שהניחו כדי להגן‪ ,‬שוייה סכך‪ ,‬וסדין פסול לסכך כיון שהוא‬ ‫סוכה שיש בתוכה אהל עם קירוי אין על חלל האהל דין‬ ‫מקבל טומאה‪ .‬רש"י‪ .‬ושיטת התוס' (ד"ה פירס) שסדין אינו‬ ‫סוכה‪ .‬ולהלן יבואר מה הדין כשמעל המיטה תלוי כיסוי‪,‬‬ ‫פוסל אלא היכא שהסכך חמתו מרובה מצילתו ללא הסדין‪ ,‬אבל‬ ‫מתי הוא נחשב כאהל בפני עצמו ותוכו פסול לסוכה‪ ,‬ומתי‬ ‫אם הסכך צילתו מרובה מחמתו אין הסדין פוסל‪ ,‬ור"ת מפרש‬ ‫אינו נחשב כאהל והנמצא בתוכו נחשב כנמצא בסוכה‪,‬‬ ‫כעין זה‪ ,‬שע"י הסדין הסכך לא מתייבש‪ ,‬או שעליו לא נושרים‪,‬‬ ‫והדבר תלוי אם יש בו גובה י' טפחים‪ ,‬ואם יש בו לפחות‬ ‫ונמצא שמחמת הסדין לא נעשה חמתו מרובה מצילתו‪ .‬אבל‬ ‫טפח שאינו משופע‪ ,‬ואם זה קבוע או עראי‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫לרש"י קשה‪ ,‬דמאי שנא מפורס סדין לנאותה‪ .‬וי"מ שהפסול‬ ‫כילה בסוכה‪ -‬מותר לישן בסוכה בתוך כילה אף אם‬ ‫הוא משום שיש כאן ב' סככים‪ ,‬ורש"י שואל דא"כ לרב חסדא‬ ‫יש לה גג כיון שאינה קבועה בחזקה‪ ,‬ובלבד שלא תהיה‬ ‫אינו פסול אלא כשהם רחוקים ד"ט זה מזה‪ ,‬ובמופלגים פסול‬ ‫אף בסדין ליפותה‪ ,‬וא"כ איך חילק רב חסדא בין מפני החמה או‬ ‫גבוהה י"ט דפחות מי"ט לא חשיב אהל‪ ,‬ובכילת חתנים‬ ‫הנשר לבין לנאותה‪.‬‬ ‫שאין לה גג כשאר כילות אלא גגה משופע‪ ,‬מותר אף בגבוהה‬ ‫‪14‬‬ ‫י"א‪ .‬אין מסככים אלא בדבר שגידולו מן הארץ‪,‬‬ ‫י"ט‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ובלבד) שי"ל שלל"ק אסור בגבוהה‬ ‫י"ט‪ ,‬או י"ל שלשתי הלישנות מותר‪.‬‬ ‫והוא תלוש‪ ,‬דכתיב "באספך מגרנך ומיקבך" בפסולת גורן‬ ‫ויקב הכתוב מדבר‪ ,‬ואינו מקבל טומאה‪ ,‬אבל דבר שאין‬ ‫נקליטין‪ -‬מותר לפרוס סדין ע"ג ב' נקליטי המיטה‬ ‫גידולו מן הארץ‪ ,‬אע"פ שאינו מקבל טומאה כגון עורות‬ ‫הנמצאים בב' צידי המיטה‪ ,‬ועליהם כלונסא‪ ,‬וטעם ההתר הוא‬ ‫המחוסרים מלאכה אינו כשר לסיכוך‪ .‬ואם סיכך במחובר‬ ‫משום שהסדין מונח בצורה משופעת ואין לו גג רחב טפח‪,‬‬ ‫לקרקע פסולה‪ .‬ואם התלוש הוא יותר מהמחובר‬ ‫ובלבד שלא יהיו הנקליטין גבוהים י"ט מהמיטה‪ ,‬שאז‬ ‫כשרה משום ביטול ברוב‪.‬‬ ‫אסור אפי' אם אין לה גג כיון דקביעי‪ ,‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫ובלבד) שמן הדין ההתר הוא אפי' בגבוהה י"ט‪ ,‬דכיון שאין לה‬ ‫האם אומרים פסיקתן זו היא עשייתן‪-‬‬ ‫גג לא חשיב אהל‪ ,‬ורבנן אוסרים בגבוהה י"ט‪ ,‬ובכילה לא גזרו‬ ‫כיון שאינה קבועה‪ .‬וכן מותר לישן בסוכה תחת מיטה‬ ‫המסכך במחובר וקצצו‪ ,‬לרב יוסף שיטת רב שרק‬ ‫שאינה גבוהה י"ט‪( .‬ולר"י מותר בכילה אף ביש לה גג‬ ‫אם נענע קצת את הסכך שהיה מחובר אחרי שקצצו‪,‬‬ ‫והיא גבוהה י"ט‪ ,‬ואין הלכה כדבריו‪ .‬תוד"ה מותר‪ .‬וכן מותר‬ ‫והיינו שמגביה כל אחד לבדו ומניחו‪ ,‬כשרה‪ ,‬וא"צ לסותרה‬ ‫כולה‪ ,‬אבל אם לא נענע פסולה משום "תעשה" ולא מן העשוי‪.‬‬ ‫לישן תחת מיטה‪ ,‬דס"ל דלא אתי אהל עראי ומבטל‬ ‫ורב הונא אמר שזו שיטת שמואל‪ ,‬אבל רב מכשיר‬ ‫אהל קבע)‪.‬‬ ‫אפי' אם לא נענע‪ ,‬דקציצתן זו היא עשייתן‪ ,‬ורק היכא‬ ‫קינופות‪ -‬פירס סדין ע"ג ד' הקינופות והיינו ע"ג ד'‬ ‫שלא עשה שום מעשה בסכך‪ ,‬כגון החוטט בגדיש‪ ,‬פסולה‪.‬‬ ‫עמודים הנמצאים בד' צידי המיטה שיש עליהם כלונסאות‪,‬‬ ‫אמנם אם שלפינהו שלופי והיינו שמקום הקציצה נמצא‬ ‫והרחיק את הסדין מן הסכך‪ ,‬פסולה‪ ,‬אע"פ שאינם גבוהים‬ ‫סמוך לאילן ואין הקציצה ניכרת‪ ,‬מודה רב שפסול‪ .‬ולפי זה‬ ‫י"ט‪ ,‬כיון דקביעי בחזקה‪ ,‬ואף שבנקליטין מותר באינם‬ ‫אין הפסול משום תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬אלא אסמכתא בעלמא‬ ‫גבוהים י"ט‪ ,‬קינופות קביעי יותר מנקליטין‪ ,‬ואע"פ‬ ‫היא‪ .‬אי נמי איירי שנפשח והוא מעורה בקליפה באופן שאינו‬ ‫שלא פרס סדין לסיכוך‪ ,‬וממילא אין לפסול משום מסכך בדבר‬ ‫יכול לחיות‪ ,‬דאף דחשיב תלוש מ"מ כיון שלא נקצץ לגמרי חסר‬ ‫המקבל טומאה‪ ,‬פסול משום שאהל מפסיק בינו לסוכה‪.‬‬ ‫בעשיה‪ .‬תוד"ה דשלפינהו‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה פסולים)‬ ‫ולשמואל דס"ל שאין סוכה תחת סוכה פסולה אלא‬ ‫שהאמוראים והסוגיה כשמואל‪ ,‬ולגבי סוכה צריך לנענע‪.‬‬ ‫כשהעליונה גבוהה י"ט‪ ,‬אע"ג דקביעי‪ ,‬צ"ל דלמיפסל‬ ‫ונ"מ במחלוקת זו גם לגבי עשית ציצית‪ ,‬וכגון‬ ‫סוכה בעי עשרה‪ ,‬אבל לשוויי אהל שלא ישן תחתיו א"צ‬ ‫היכא שתלה על הטלית חוט אחד שכפל אותו לארבע‪,‬‬ ‫עשרה‪.‬‬ ‫וחזר וכפלו הרי כאן ח'‪ ,‬ולא חתכו עד אחר שעשה כל‬ ‫הגדילים וקשריהם‪ ,‬שלפי רב יכול לחתוך את החוט‬ ‫האם כילה או בית נחשבים כיסוי לקריאת שמע‪-‬‬ ‫והציצית כשרה דפסיקתה זו היא עשייתה‪,‬‬ ‫שמואל סובר שערום הישן בכילה מוציא ראשו‬ ‫וקורא ק"ש‪ ,‬ואין בזה משום "ולא יראה בך ערות דבר"‪ ,‬דכיון‬ ‫ולשמואל וללוי לא מהני שיחתוך‪ ,‬ובברייתא‬ ‫דלאו שמיה אהל הרי הוא כמוציא ראשו מחוץ לחלוקו‪( .‬ולא‬ ‫מבואר כדעת שמואל‪ .‬והא דאמר שמואל שאם‬ ‫חייש שמואל לליבו רואה את הערוה‪ .‬תוד"ה מוציא)‪ .‬ואם‬ ‫הטיל חוטים לשתי קרנות בבת אחת ואח"כ פסק‬ ‫הכילה גבוהה י' לא מהני שיוציא ראשו‪ ,‬דהוי כעומד‬ ‫ראשי החוטים כשר‪ ,‬איירי בפסק ואח"כ קשר‪,‬‬ ‫ערום בבית שאינו יכול להוציא ראשו חוץ לחלון‬ ‫וקמ"ל דא"צ שיהיה "כנף" אחד בשעת ה"פתיל"‬ ‫ולקרות ק"ש‪ ,‬ואמנם בבית אפי' פחות מי' לא מהני‬ ‫שפותלו ותולה אותו‪.‬‬ ‫שיוציא ראשו כיון דקביע‪.‬‬ ‫חיוב נשים בציצית‪ -‬מבואר בגמ' שרב עמרם חסידא היה‬ ‫עושה ציצית לאשתו‪ .‬וביארו רש"י ותוס' (ד"ה דרב) דס"ל‬ ‫שלילה זמן ציצית‪ ,‬ו"וראיתם אותו" ממעט כסות סומא‪,‬‬ ‫דין סיכוך בדבר שגידולו מן הארץ והוא‬ ‫וממילא הוי מצות עשה שאין הזמן גרמא‪ ,‬ולכן נשים חייבות‬ ‫תלוש ואינו מקבל טומאה‬ ‫בציצית‪ .‬וכתבו התוס' דהלכה כר"ש שנשים פטורות מציצית‬ ‫ודקרא ממעט כסות לילה‪.‬‬ ‫מדאורייתא ישנם ג' תנאים ממה צריך לעשות את הסכ‪:‬‬ ‫א' שיהיה דבר שגידולו מן הארץ‪ .‬ב' שאותו הדבר יהיה‬ ‫י"א‪ :‬תעשה ולא מן העשוי בלולב‪ -‬עבר וליקט‬ ‫תלוש ולא מחובר‪ .‬ג' שלא יהיה ראוי לקבל טומאה (למעט‬ ‫כלים וכדומה)‪ .‬ולהלן יבואר מקור דינים אלו‪ ,‬ופרטי‬ ‫ענבי ההדס ביו"ט שאם היו הענבים מרובים מהעלים‬ ‫הדינים‪.‬‬ ‫פסול משום דהוי מנומר ואינו הדר‪ ,‬ואסור למעט ביו"ט משום‬ ‫מתקן מנא‪ ,‬ואם עבר על דברי חכמים וליקטן ביו"ט רבי‬ ‫‪15‬‬ ‫הסוכות שבעת ימים לד' "‪ .‬והגמ' שואלת דא"כ נלמד‬ ‫שמעון בר יהוצדק פוסל וחכמים מכשירים‪ .‬הגמ'‬ ‫שהסיכוך יהיה בבעלי חיים‪.‬‬ ‫רוצה לומר שלכו"ע לולב צריך אגד לאגוד את ג'‬ ‫המינים יחד‪ ,‬וא"כ יש בו עשיה‪ ,‬ויש בלולב דין תעשה‬ ‫י"ב‪ .‬רבין אמר בשם ריו"ח שלומדים מדכתיב‬ ‫ולא מן העשוי דילפינן מסוכה בבנין אב‪ ,‬ונחלקו אי‬ ‫"באספך מגרנך ומיקבך"‪ ,‬ואין הכונה גורן ויקב עצמם‬ ‫אמרינן בסוכה ובלולב קציצתן זו היא עשייתם‪ ,‬או‬ ‫שהרי א"א לסכך ביקב והיינו ביין‪ ,‬אלא הכונה פסולת‬ ‫לא‪ .‬והגמ' אומרת שאפשר להעמיד שנחלקו אם‬ ‫גורן (–קשין) ויקב (‪-‬זמורות ואשכולות ריקנים)‪ .‬ורב ירמיה‬ ‫לומדים לולב מסוכה‪ ,‬והא דלא נחלקו בליקטן מערב‬ ‫שואל שי"ל שהכונה ליין קרוש‪ .‬ורב אשי אומר‬ ‫יו"ט‪ ,‬קמ"ל דאין דיחוי אצל מצוות‪ ,‬אי נמי מערב יו"ט יכול‬ ‫שלומדים מהמ' של מגרנך ומיקבך שמסככים בפסולת‬ ‫לחזור ולאוגדו‪ ,‬אי נמי כדי לומר שאיירי באגדו כבר‪( .‬תוד"ה‬ ‫שנוטלים מהם‪ ,‬ולא בהם עצמם‪ .‬וס"ל לריו"ח שעננים מן‬ ‫והכא)‪ .‬אבל לכו"ע לא אומרים קציצתן זו היא‬ ‫השמים הם באים‪ ,‬ואין זה גידולו מן הארץ‪ ,‬אבל לר"ל עננים‬ ‫עשייתן‪ .‬או שנחלקו אם לולב צריך אגד‪ ,‬כמו‬ ‫באים מן הארץ‪ .‬תוד"ה בפסולת‪ ,‬בשם הירושלמי‪.‬‬ ‫שנחלקו ת"ק ור"י במקום אחר‪ ,‬שר"י סובר שלולב‬ ‫לרב חסדא לומדים מדכתיב "צאו ההר והביאו עלי‬ ‫שאינו אגוד פסול‪ ,‬דילפינן גז"ש לקיחה לקיחה‬ ‫זית ועלי עץ שמן ועלי הדס (שוטה שאינו של שלש‬ ‫מאגודת אזוב‪ ,‬ולרבנן כשר‪ ,‬ולא דורשים גז"ש ואין‬ ‫שלש עלים‪ ,‬לסכך) ועלי תמרים ועלי עץ עבות‬ ‫אדם דן גז"ש מעצמו‪ ,‬דשמא לא נכתב כדי לדרוש גז"ש‪,‬‬ ‫(ללולב)"‪.‬‬ ‫וממילא א"א לפוסלו משום תעשה ולא מן העשוי‪.‬‬ ‫ומ"מ אף לרבנן מצוה לאוגדו משום זה אלי ואנווהו‪.‬‬ ‫סיכוך בחבילות‬ ‫מקור דין סיכוך בדבר שאינו מקבל טומאה‬ ‫חבילות עצים וכדומה פסולות לסיכוך‪ .‬אם הניחם שלא‬ ‫לצורך סיכוך אלא למטרה אחרת אין עליהם שם סכך כלל‬ ‫וגידולו מן הארץ‪-‬‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬ואף אם הניחם לצורך סיכוך פסול מדרבנן‬ ‫לר"ל לומדים מדכתיב "ואד יעלה מן הארץ" ומבואר‬ ‫שמא יניחם ליבשם וימלך לסכך בהם‪ .‬ולהלן (י"ב‪ .‬וכן בדף‬ ‫מזה שענן גידולו מן הארץ‪ ,‬וכיון שסוכה היא זכר לענני‬ ‫י"ג) יבוארו פרטי הדינים בזה‪.‬‬ ‫כבוד דכתיב "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל"‬ ‫י"ב‪ .‬חבילי קש או עצים או זרדים אין מסככים בהם‬ ‫ומתרגמינן "ארי במטלות ענניי"‪ ,‬וכדעת ר"א שהכונה לענני‬ ‫כשהם קשורים‪( ,‬ואיתא בירושלמי שאין חבילה פחותה מכ"ה‬ ‫כבוד‪ ,‬א"כ צריך לעשות סוכה מדבר שגידולו מן‬ ‫קנים‪ .‬תוד"ה חבילי‪ .‬ואם הניחם כדי ליבשם פסול משום‬ ‫הארץ כמו עננים‪ ,‬וכן מדבר שאינו מקבל טומאה‪ ,‬כמו עננים‬ ‫תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬דכיון שלא הניחם לשם צל אין שם‬ ‫שאינם מקבלים טומאה‪ ,‬שהרי לא נאמר טומאה אלא בכלים‬ ‫סוכה חל עליו‪ ,‬ואפי' אם הניחם לשם סכך פסול משום‬ ‫ואוכלין ומשקין ואדם‪ .‬אמנם לדעת ר"ע דס"ל שהיו‬ ‫גזירת אוצר והיינו שמא יניחם כדי ליבשם וימלך‬ ‫סוכות ממש שהיו עושים בשעת חנייתם להגנה מפני החמה‪,‬‬ ‫לסכך בהם‪ .‬וריו"ח דייק מלשון המשנה "אין מסככים‬ ‫ליכא למילף מהתם‪ ,‬די"ל שהיו מסככים בכלים או בגדים‬ ‫בהם" שכוונת המשנה לגזירה ולא לפסול דאורייתא‪,‬‬ ‫או עורות‪.‬‬ ‫מדלא קתני "אינה סוכה" כמו בגדיש דלהלן‪ .‬וגבי דבר‬ ‫לרב דימי לומדים מדכתיב "חג הסוכות תעשה לך"‪,‬‬ ‫המקבל טומאה וגידולו מן הארץ קתני אין מסככים בהם‪ ,‬אע"פ‬ ‫מקיש סוכה לחגיגה דבעינן דבר שאין מקבל טומאה‬ ‫שזה מדאורייתא‪ ,‬דשאני התם דליכא למיטעי‪ .‬תוד"ה אין‪.‬‬ ‫וגידולו מן הארץ‪ ,‬ובהמה היא גידולי קרקע לפי שניזונת מן‬ ‫אם התיר את החבילות כשר לסכך‪ .‬בתוס' (י"ב‪ :‬ד"ה אין)‬ ‫הקרקע‪ ,‬כדאמרינן גבי מעשר דכתיב "בבקר ובצאן" מה הפרט‬ ‫כתבו דהתרה מועילה כמו נענוע אפי' אם הניחם ליבשם‪.‬‬ ‫מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע‪ ,‬אבל דגים ומלח וכמהין‬ ‫ופטריות אינם גידולי קרקע‪ ,‬ולפי זה היה אפשר לסכך בעורות‪,‬‬ ‫אך כיון שהגמ' דוחה לימוד זה ולומדת מ"מגרנך ומיקבך" אין‬ ‫עוד מדיני הסכך‬ ‫לסכך בעורות‪ ,‬דלא חשיב גידולו מן הארץ אלא דבר הצומח‪,‬‬ ‫החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה‪ ,‬משום‬ ‫כדמבואר שאין פועלים אוכלים אלא בדבר שגידולו מן הארץ‪,‬‬ ‫תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬אבל אם נענע את הסיכוך‪,‬‬ ‫וממעטים חולב ומחבץ ומגבן‪ .‬והתוס' (ד"ה וגידולו) מחלקים‬ ‫שבהמה נקראת גידולו מן הארץ‪ ,‬אבל לא גידולי קרקע‪ ,‬כיון‬ ‫כשר‪ ,‬ואין כאן גזירת אוצר‪ ,‬שכיון שנענע את הסכך אין‬ ‫שאינה יוצאת ממש מהקרקע‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה מקיש)‬ ‫לחוש שפעם אחרת יעשה סוכה פסולה‪ ,‬דאם תיקן את המעוות‬ ‫שהלימוד מחגיגה לאסור עצי סוכה אינו מפסוק זה אלא מ"חג‬ ‫‪16‬‬ ‫שכיון שבזמן מתן תורה היה שמו בלא שם לווי‪,‬‬ ‫כ"ש שלא יעוות‪ .‬ומדקתני "אינה סוכה" דייק ריו"ח שזה‬ ‫ורק אח"כ נשתנה שמו‪ ,‬כשר‪ ,‬דכשהזכירה תורה מרור‬ ‫פסול דאורייתא‪.‬‬ ‫אף הוא היה בכלל‪ .‬ורבא מבאר שבאמת שמו מרור‬ ‫כל הפסולים ששנינו בסכך כשרים לדפנות‪ ,‬דדופן לא‬ ‫סתם‪ ,‬ואין קורין לו מרריתא דאגמא אלא משום‬ ‫איקרי סוכה‪ ,‬דאף שלומדים דפנות מדכתיב ג"פ "בסוכות"‪,‬‬ ‫שמשם מקומו‪ .‬לרש"י מרריתא דאגמא היינו חזרת של‬ ‫מייתורא ילפינן ולא ממשמעותא‪.‬‬ ‫אגם‪ .‬ולתוס' (ד"ה מרריתא) אין זה חזרת אלא מין אחר‪ .‬עוד‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה משום) שאביי מסכים עם סברת רבא‪.‬‬ ‫סיכוך בחיצים‪ -‬חיצים והיינו הבית יד שמחברים‬ ‫י"ב‪:‬‬ ‫אליו את החץ‪ ,‬זכרים שתוחבים אותם בבית קיבול של ראש‬ ‫המשך דיני חבילות‬ ‫החץ‪ ,‬כשרים לסיכוך‪ ,‬דפשוטי כלי עץ אין מקבלים טומאה‪,‬‬ ‫אגד בידי שמים‪ -‬אפקותא דדיקלא (‪-‬הרבה ענפים‬ ‫(ואף שפשוטי כלי עץ מקבלים טומאה מדרבנן‪ ,‬חיצים טהורים‬ ‫קטנים הגדלים במקום מוצא הדקל מהקרקע‪ .‬אבל אצוותא‬ ‫אפי' מדרבנן‪ .‬תוד"ה בחיצים)‪ ,‬אבל נקבות שראש החץ נכנס‬ ‫דדיקלא זה עשב הגדל סביבות הדקל‪ ,‬ואינו ממין דקל שהרי‬ ‫לתוך הנקב שלהם‪ ,‬פסולים‪ ,‬כיון שיש להם בית קיבול‪,‬‬ ‫יוצאים בו יד"ח מרור)‪ ,‬ודוקרנא דקני (‪-‬כנ"ל‪ ,‬אלא שזה בדקל‬ ‫אע"פ שהוא בית קיבול העשוי למלאות לעולם‪ .‬והקשו‬ ‫וזה בקנים)‪ ,‬מסככים בהם‪ ,‬דאגד בידי שמים לא שמיה‬ ‫התוס' (ד"ה בנקבות) דכיון שהם עשויים למלאות‪ ,‬א"כ הוו‬ ‫אגד‪ ,‬ואע"פ שאגדם‪ ,‬אגד חד לא שמיה אגד והם הרי‬ ‫גולמי כלי עץ שהן טהורים‪ .‬עוד הקשו התוס' (ד"ה מהו) שהרי‬ ‫מסקנת הסוגיה כאן שבית קיבול העשוי למלאות שמיה בית‬ ‫מחוברים כבר בצד אחד‪.‬‬ ‫קיבול‪ ,‬וקשה מכאן על רש"י (סנהדרין ס"ח‪ ).‬שתלה דין זה‬ ‫כמה נחשבים אגד‪ -‬אגד חד לא שמיה אגד לא לענין‬ ‫במחלוקת ר"א וחכמים‪ ,‬ואין לומר דהלכה כר"א‪ ,‬שהרי ר"א‬ ‫חבילה לסכך ולא לענין אגודת אזוב‪ ,‬אגד שלש שמיה אגד‪,‬‬ ‫שמותי הוא‪.‬‬ ‫אגד שניים תלוי במחלוקת רבי יוסי ורבנן גבי אזוב‪,‬‬ ‫סיכוך בפשתן‪ -‬אין לסכך באניצי פשתן והיינו לאחר‬ ‫שלרבי יוסי צריך אזוב עם ג' גבעולים‪ ,‬וזה מעכב‪ ,‬ואם‬ ‫שכבר תיקנום במסרק ונתלבנו‪ ,‬לרש"י הפסול הוא כיון שהם‬ ‫היזה ונפל אחד ונשארו ב' כשר‪ ,‬ובגרדומיו ‪-‬הגבעולים‬ ‫ראויים לקבל טומאת נגעים‪ .‬ולתוד"ה באניצי‪ ,‬כל שלא נטוו‬ ‫הרכים‪ ,‬די שישאר בהם כל שהוא מכל אחד‪ .‬ולרבנן‬ ‫אינם מיטמאים בנגעים ואינם פסולים מדאורייתא‪ ,‬ומ"מ רבנן‬ ‫למצוה –לכתחילה‪ ,‬צריך ג' קלחים שבהם ג' גבעולים‬ ‫גזרו שלא לסכך בהם‪ ,‬כיון שהם קרובים לשלב שהם מקבלים‬ ‫טומאה‪ ,‬וכתבו די"ל שרק לסומכוס מה שמטמא בנגעים פסול‬ ‫גבעול לכל קלח‪ ,‬וגבעול היינו הקנה האמצעי שהזרע בראשו‪,‬‬ ‫לסיכוך מדאורייתא‪ ,‬אבל לרבנן אף בנטוו כשר מדאורייתא‪ ,‬כיון‬ ‫אבל לעכב די בשניים‪ ,‬ושייריו אחד‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה‬ ‫שאינן מיטמאין בשאר טומאות‪ .‬אבל בהוצני פשתן שלא‬ ‫בשלש) שבאבות לומדים מ"ואגודתו על ארץ יסדה" שחמשה‬ ‫נישרו ולא נופצו אפשר לסכך‪ ,‬והושני פשתן אין ידוע‬ ‫שיושבים ועוסקים בתורה שכינה עמהם‪ ,‬וכתבו שיש גורסים‬ ‫שם שלשה‪ ,‬או דנימא דשאני התם דכתיב "אף ידי יסדה ארץ"‬ ‫מה דינם‪ ,‬ואין ידוע אם הספק הוא בדייק במכתשת ולא‬ ‫וביד יש ה' אצבעות‪ .‬עוד כתבו (ד"ה מצות) שבאזוב דפסח‬ ‫נפיץ במסרק‪ ,‬אבל אם נשרו ולא דייק כשרה‪ ,‬או שגם‬ ‫מצרים כתיב "אגודת אזוב"‪ ,‬ופרה לומדים מגז"ש לקיחה‬ ‫בזה יש ספק‪.‬‬ ‫לקיחה‪.‬‬ ‫שושי ושווצרי מיני ירקות שאינם מאכל אדם‪ -‬לרב‬ ‫קנים שאגדם למנינא‪ ,‬מסככים בהם‪ ,‬ואין בהם‬ ‫י"ג‪:‬‬ ‫יהודה מסככים בהם דכיון שאינם מאכל אדם אינם מקבלים‬ ‫גזירת אוצר כיון שאין דרך להצניעם אגודים‪ ,‬אלא אוגדים אותם‬ ‫טומאה‪ ,‬ולאביי שושי מסככים בהם‪ ,‬אבל שווצרי אין‬ ‫עד שימכרו‪.‬‬ ‫מסככים בהם כיון שריחם רע‪.‬‬ ‫אגד שאינו עשוי לטלטלו‪ -‬צריפי דאורבני צריפים‬ ‫מעצי ערבות‪ ,‬שמחברים את הענפים למעלה בקשר אחד‪,‬‬ ‫י"ג‪ .‬היזמי והיגי מיני סנה‪ -‬לרב חנן בר רבא מסככים‬ ‫ולמטה מעבירים חוט בין ענף לענף‪ ,‬כדי שיהיה רחב מלמטה‪.‬‬ ‫בהם‪ ,‬לאביי היזמי מסככים בהם‪ ,‬אבל היגי אין‬ ‫לרב פפא כשר רק כשהתיר ב' הקשרים‪ ,‬ולרב הונא‬ ‫מסככים בהם‪ ,‬כיון שעליהם נושרים ואדם יוצא‬ ‫בריה דר"י אף בהתיר רק קשר העליון כשר‪ ,‬דכל אגד‬ ‫בגללם מן הסוכה‪.‬‬ ‫שאינו עשוי לטלטלו כגון זה שכשמטלטלים אותו הוא ניתק‬ ‫מאיליו‪ ,‬אינו אגד‪.‬‬ ‫מרור שיש לו שם לווי‪ -‬מרריתא דאגמא יוצאים‬ ‫ירקות הכשרים למרור שהם דקים‪ ,‬מביאים את‬ ‫בו ידי חובת מרור‪ .‬הגמ' שואלת שהרי יש לו שם‬ ‫לווי‪ ,‬ומצינו גבי אזוב להזאת טמא‪ ,‬שביש לו שם‬ ‫הטומאה בעודם לחים‪ ,‬כיון דמדאורייתא כל זמן שלא יבשו‬ ‫לווי פסול‪ ,‬והכא נמי כתיב "מרור" סתם‪ .‬אביי מבאר‬ ‫‪17‬‬ ‫הגמ' מתרצת שלמ"ד שבססן היינו שהתיר איגודם‪,‬‬ ‫הוי אהל‪ ,‬ואינם חוצצים בפני הטומאה מדרבנן‪ ,‬וכן‬ ‫א"כ באוכלין מחשבה נמי מהני‪ ,‬דהתרת האגד אינה אלא‬ ‫פוסלים בסוכה משום אויר בג' טפחים‪ ,‬ולא בד' כסכך‬ ‫כמחשבה דלא ניחא ליה בידות שלהם‪ ,‬ולמ"ד שבססן היינו‬ ‫פסול‪ ,‬אף שזה אוכל הראוי לקבל טומאה‪ ,‬כיון דלכי יבשי‬ ‫שדשן ברגלי הבהמה‪ ,‬א"כ מבואר שצריך מעשה כדי‬ ‫פרכי ויש לחוש שיסמכו עליהם כשהם יבשים‪ .‬אבל‬ ‫להפקיע מיעודם לאכילה‪ ,‬צ"ל דהכא נמי איירי‬ ‫מדאורייתא אף שהם מקבלים טומאה כיון שהם מאכל אדם‪,‬‬ ‫שבססן‪ .‬ולפי זה טעמא דאחרים דס"ל כרבי יוסי‬ ‫(דאל"כ אינם כשרים למרור‪ ,‬ומש"כ ברש"י שאינם מאכל אדם‬ ‫זו הגהה‪ ,‬ואינו מדברי רש"י)‪ ,‬ודבר המקבל טומאה אינו חוצץ‬ ‫שאף לאחר שבססן נשארים בדינם הראשון‪ ,‬כיון‬ ‫מפני הטומאה‪ ,‬הכא איירי שלא הוכשרו לקבל טומאה‪ ,‬ולכן הם‬ ‫שראויות להופכם בעתר ע"י הידות‪ ,‬ובלי הידות היה קשה‬ ‫חוצצים מ פני הטומאה‪ .‬תוד"ה ירקות‪ .‬עוד כתבו דאיירי‬ ‫להופכם‪ ,‬והכא נמי הקשים ראויים לסייע בפירוק‬ ‫בתלושין‪ ,‬אבל במחוברין אין מביאין טומאה ואין חוצצים‪ ,‬מפני‬ ‫הסכך‪.‬‬ ‫שהם יכולים להתנענע ברוח)‪.‬‬ ‫האם אוכל כשר לסיכוך‪ -‬הקשו התוס' (ד"ה אם) שבסוגיין‬ ‫מבואר שאוכל פסול לסיכוך‪ ,‬ובחולין מבואר שבית שסיככו‬ ‫סיכוך וטומאה באוכל המחובר לפסולת‬ ‫בזרעים וביטלם אין הזרעים מקבלים טומאה‪ .‬ותי' שדווקא לגבי‬ ‫אוכל הרי הוא מקבל טומאה ואין מסככים בו‪ .‬הגמרא‬ ‫בית בטלי‪ ,‬אבל בסוכה שעתיד לסותרה אחרי החג לא בטלי‪ .‬אי‬ ‫מבארת מה הדין בענפים המחוברים לאוכל‪ ,‬מתי דינם כמו‬ ‫נמי כיון דבשעת סיכוך לא ביטלם פסול משום תעשה ולא מן‬ ‫האוכל עצמו מפני שהם היד של האוכל‪ ,‬ומתי אין דינם‬ ‫העשוי‪ .‬אי נמי בחולין איירי שעשה שינוי מעשה‪.‬‬ ‫כמו האוכל עצמו‪.‬‬ ‫שיטת רבי אבא שהבוצר ענבים לגת כדי לדרוך אותם‪,‬‬ ‫תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה‬ ‫אין להם דין יד והיינו שאם נטמא העץ לא נטמא האוכל‪ ,‬כיון‬ ‫ממידת אכזריות לרחמנות‪.‬‬ ‫שאינו צריך ואינו רוצה את הבית אחיזה‪ ,‬אבל הקוצר לסכך‬ ‫סיכוך בנסרים‬ ‫יש להם דין יד‪ ,‬כיון דניחא ליה בהו כדי שלא יתפזר‬ ‫הסכך וילכו השיבולים לאיבוד‪ .‬רש"י‪ .‬וי"מ שהקש יתפזר אם‬ ‫מדאורייתא מותר לסכך גם בנסרים שהם רחבים מאד‪ ,‬כל‬ ‫השיבולים לא יכבידו עליו‪ .‬תוד"ה דלא‪.‬‬ ‫זמן שהניחם לסיכוך ואינם תקרת ביתו‪ ,‬וחכמים גזרו‬ ‫בנסרים בשיעור מסוים שאין לסכך בהם שמא יבואו‬ ‫שיטת רב מנשיא בר גדא שבקוצר לסכך אין דין יד‬ ‫להכשיר את תקרת הבית לסיכוך‪ .‬ולהלן יבואר מה שיעור‬ ‫כיון שאוכל פסול לסכך‪ ,‬ואם האוכל היה מרובה על הפסולת‬ ‫רוחב הנסרים שחז"ל פסלו לסיכוך‪.‬‬ ‫היתה הסוכה פסולה‪ ,‬וכ"ש שבבוצר אין דין יד‪ ,‬משום‬ ‫איתא במתני' שלר"י מסככים בנסרים‪ ,‬ור"מ אוסר‪.‬‬ ‫דלא ניחא ליה‪ ,‬כיון שהם מוצצים מהיין‪.‬‬ ‫ואם נתן על הסוכה נסר שהוא רחב ד' טפחים כשרה‬ ‫ענפי תאנים ענבים שיבולים ותמרים שיש בהם‬ ‫ובלבד שלא ישן תחתיו‪.‬‬ ‫פירות‪ ,‬לת"ק אם הפסולת מרובה על האוכל כשר‬ ‫לרב נחלקו בנסרים רחבים ד' טפחים כדרך הנסרים‬ ‫לסיכוך‪ .‬ולאחרים צריך שיהיה מרובה אף על הידות‪,‬‬ ‫שברוב התקרות‪ ,‬והמחלוקת היא אם גוזרים שמא יבואו‬ ‫דשיעור בית יד סמוך לאוכל גם הוא מקבל טומאה‪ .‬הגמ'‬ ‫להכשיר תקרה לסיכוך‪ ,‬או לא‪ ,‬ותקרה פסולה משום‬ ‫אומרת שמדברי ת"ק מוכח דלא כרבי אבא‪ ,‬וממילא‬ ‫דסוכה אמר רחמנא‪ ,‬ולא ביתו של כל ימות השנה‪ .‬אבל לכו"ע‬ ‫דברי רבי אבא בהכרח כאחרים‪ ,‬אבל לרב מנשיא י"ל‬ ‫אפשר לסכך בנסרים שאינם רחבים ד"ט‪ ,‬דכיון דלא‬ ‫שלכו"ע בקוצר לסכך אין דין ידות‪ ,‬ואיירי בקצצן‬ ‫דמי לתקרה אין סיבה לגזור‪ .‬והא דתנא במתני' נתן עליה‬ ‫לאכילה ונמלך לסכך בהם‪ ,‬וטעמייהו דרבנן משום‬ ‫נסר שהוא רחב ד"ט כשרה ובלבד שלא ישן תחתיו‪,‬‬ ‫שכיון שנמלך בטלה מחשבתו הראשונה‪.‬‬ ‫היינו לר"מ‪ ,‬ואיירי שהנסר הוא ליד הדופן‪ ,‬דאמרינן דופן‬ ‫י"ד‪ .‬הגמ' שואלת שהרי מחשבה אינה מבטלת את‬ ‫עקומה‪ ,‬אבל לר"י יכול לישן תחתיו‪.‬‬ ‫היעוד לאכילה‪ ,‬כדמצינו גבי קבלת טומאה שכלים‬ ‫לשמואל נחלקו בנסרים שרחבים ג' ואינם רחבים‬ ‫יורדים לידי טומאה במחשבה שחושב שזה יהיה גמר‬ ‫ד'‪ ,‬דנפקי מתורת לבוד אבל אין בהם שיעור מקום‪,‬‬ ‫מלאכתן‪ ,‬ואינם עולים מידי קבלת טומאה אלא בשינוי‬ ‫ור"מ אוסר משום דחייש למיעוטא שעושים מהם תקרה‪ ,‬אבל‬ ‫מעשה אף אם ירדו במחשבה‪ .‬ודין זה אינו רק בכלים‬ ‫ברחבים ד' לכו"ע אין לסכך בהם‪ ,‬ובפחות מג' לכו"ע‬ ‫ולפי שהם חשובים‪ ,‬אלא גם באוכלין מצינו שאם‬ ‫מסככים בהם‪ ,‬דקנים בעלמא נינהו‪ .‬ובנסר רחב ד"ט‬ ‫בססן בגורן הם טהורות‪.‬‬ ‫‪18‬‬ ‫ולחולקים היינו שהניחו בדופן פתח הסוכה והוא נוטה‬ ‫אף לר"י לא יישן תחתיו‪( ,‬והיינו כשנתנו בצידי‬ ‫לחוץ טפח‪ ,‬דפסול משום שפסל היוצא מן הסוכה‬ ‫הסוכה‪ ,‬דבאמצע הרי הוא פוסל את הסוכה‪ ,‬כיון‬ ‫נדון כסוכה‪ ,‬וכיון שאם הסכך היה כשר היה זה חלק מהסוכה‪,‬‬ ‫שבאמצע לא שייך לומר דופן עקומה‪ .‬י"ז‪.):‬‬ ‫ממילא כיון שזה נסר רחב ד"ט הוא פוסל את הסוכה‪ .‬ואיירי‬ ‫בפתח שאין שם דופן‪ ,‬וליכא למימר דופן עקומה‪.‬‬ ‫י"ד‪ :‬איתא בברייתא ששני סדינים מצטרפים‬ ‫לשיעור הפוסל‪ ,‬והיינו ד"ט באמצע הסוכה‪( ,‬ולהסוברים‬ ‫סוכה שאינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו‪ ,‬או‬ ‫להלן י"ז שאף באמצע שיעורו בד' אמות‪ ,‬הכא מצטרפים לד'‬ ‫שנפרצה סמוך לקרקע שיכול להזדקר בה גדי בבת‬ ‫אמות‪ .‬תוד"ה אי)‪ ,‬אבל שני נסרים אין מצטרפים‪ ,‬ור"י היא‬ ‫אחת בהדיא וברווח‪ ,‬דהיינו ג' טפחים‪ ,‬פסולה‪.‬‬ ‫דס"ל שאפי' אם כולה מנסרים כשרה‪ .‬ולר"מ אף נסרים‬ ‫מצטרפים‪ .‬לשמואל איירי בנסרים שיש בהם ג' ואין‬ ‫תקרה שאין עליה מעזיבה‬ ‫בהם ד'‪ ,‬ומצטרפים לשיעור ד"ט לפסול את הסוכה‪.‬‬ ‫תקרת הבית העשויה מגידולי קרקע ואין עליה מעזיבה (‪-‬‬ ‫ולרב פחות מד"ט הוי סכך כשר ואין מצטרף לפסול‪,‬‬ ‫רצפת טיט)‪ ,‬כדי להכשירה לסיכוך צריך שתהיה מונחת‬ ‫וכוונת ר"מ שמצטרפים לד' אמות הפוסלות בצד‬ ‫שם לשם סכך ולא לשם תקרה‪ ,‬וכן צריך שלא יהיה‬ ‫בנסרים שיעור גזירת תקרה כפי שנתבאר בסוגיה‬ ‫הסוכה‪( ,‬ולל"ב לקמן י"ז‪ :‬שלרב אף באמצע אין‬ ‫הקודמת‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫הפסול אלא בד' אמות‪ ,‬איירי אף באמצע)‪ ,‬ולר"י כשרה‬ ‫כיון שאפי' אם כולה מסוככת בהם כשרה‪.‬‬ ‫ט"ו לרב דס"ל שהמחלוקת לגבי סיכוך בנסרים הוא‬ ‫תניא כוותיה דרב ותניא כוותיה דשמואל‪.‬‬ ‫בנסרים שיש בהם רוחב ד"ט‪ ,‬והמחלוקת היא אם‬ ‫גוזרים גזירת תקרה‪ ,‬א"כ כוונת מתני' דהכא שרבי‬ ‫ומודה ר"מ שאם יש בין נסר לנסר כמלוא נסר‪,‬‬ ‫יהודה טען לר"מ שכבר נחלקו ב"ש וב"ה בזה לגבי‬ ‫שמניח סכך כשר ביניהם וכשרה‪ ,‬ואיתא לקמן י"ח‪.‬‬ ‫תקרה שאין עליה מעזיבה (–רצפת טיט)‪ ,‬שלב"ה‬ ‫(למ"ד שסכך פסול באמצע פוסל בד"ט) דאיירי‬ ‫מפקפק סותר ומנענע את כולם‪ ,‬או נוטל אחת מבינתיים‬ ‫בסוכה שאורכה ח' אמות בדיוק‪ ,‬שנותן נסר ופסל‬ ‫ונותן במקומה סכך כשר‪ ,‬משום "תעשה" ולא מן העשוי‪,‬‬ ‫מכל צד עד האמצע‪ ,‬ויוצא שבאמצע יש ח' טפחים‬ ‫וכמו שסכך שנעשה בפסול פסול‪ ,‬כך גם דבר שנעשה לבית ולא‬ ‫של סכך כשר‪ ,‬שיש בזה שיעור הכשר סוכה‪ ,‬ואין‬ ‫לסוכה פסול‪ ,‬אבל לא גוזרים גזירת תקרה‪ ,‬ולב"ש‬ ‫הנסרים פוסלים אף ביש בהם ד"ט‪ ,‬משום דאמרינן דופן עקומה‬ ‫עד הפסלים שבאמצע‪ ,‬ולא יישן תחת הנסרים‪ .‬וה"ה שלר"י אם‬ ‫אע"פ שמפקפק אינו כשר אלא אם נטל אחת‬ ‫הנסרים הם ד"ט דכשר באופן הנ"ל‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫מבינתיים שזה מעשה מעליא‪ ,‬וגם משום גזירת תקרה‪,‬‬ ‫ומודה) שאם הנסרים פחותים מד"ט‪ ,‬כל הסוכה כשרה אפי'‬ ‫וא"כ נמצא שר"מ סובר כב"ש‪ .‬וענה ר"מ דכו"ע סברי‬ ‫תחת הנסרים‪( ,‬אם יש באמצע שיעור הכשר סוכה‪ .‬רש"י י"ח‪).‬‬ ‫לגזירת תקרה‪ ,‬וממילא אף לב"ה נוטל אחת מבינתיים‬ ‫ואפי' לר"מ כיון שאין ב' נסרים יחד‪ ,‬אא"כ אין בין נסר לנסר‬ ‫ואין מועיל שיפקפק‪.‬‬ ‫כמלוא נסר‪ ,‬דפסול כיון שאין מחצה סכך‪ .‬ואם הנסרים רחבים‬ ‫ד"ט ויש בין נסר לנסר כמלוא נסר‪ ,‬לרב כשר תחת הפסל ולא‬ ‫ואין לומר שהמחלוקת בנסרים היא משום גזירת‬ ‫תחת הנסר‪ ,‬ולשמואל איירי כששני הפסלים באמצע‪ ,‬ואין ד'‬ ‫כלים‪ ,‬ואיירי בנסרים משופים –חלקים וראויים‬ ‫אמות עד הדופן‪ ,‬ואז מותר לשבת רק תחת הפסלים‪ ,‬וזה מותר‬ ‫לתשמיש‪ ,‬ואף שאינם מקבלים טומאה שהרי הם פשוטי כלי‬ ‫אפי' אם כל הצד מכוסה בנסרים‪.‬‬ ‫עץ‪ ,‬מ"מ גזרו אטו כלים המקבלים טומאה‪ .‬שהרי רב יהודה‬ ‫נסרים שהפכם על צידיהם והם רחבים ד"ט ואין בעוביים‬ ‫אמר בשם רב שהמסכך בחיצים זכרים כשרה‪ ,‬ולא‬ ‫ג"ט‪ ,‬לרב חסדא ורבה בר רב הונא כשרה כיון שהפסול‬ ‫גזר לפסול שמא יסכך בחיצים נקיבות‪.‬‬ ‫הוא משום גזירת תקרה‪ ,‬ואין עושים כך תקרה‪ .‬ואמר להם רב‬ ‫ולשמואל דס"ל שהמחלוקת לגבי סיכוך בנסרים‬ ‫הונא שפסולה‪ ,‬דכיון שיש שם פסול עליהם הוי כשיפודין‬ ‫הוא בנסרים שאין בהם ד"ט‪ ,‬אבל ביש בהם ד' פסולה‬ ‫של מתכת שפסולים בכל ענין‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה הפכן)‬ ‫לכו"ע‪ ,‬המחלוקת בתקרה שאין עליה מעזיבה היא‬ ‫שלרב המחלוקת היא רק אליבא דר"מ‪ ,‬אבל לר"י כשרה אף בלא‬ ‫הפכן‪ .‬ולשמואל המחלוקת היא אף לר"י‪.‬‬ ‫בבטולי תקרה‪ ,‬והיינו שסתם תקרה פסולה בנסרים שיש‬ ‫בהם ד"ט‪ ,‬גזירה שמא ישב תחת קורות ביתו‪ ,‬אבל היכא שזה‬ ‫וכתבו התוס' דהלכה כשמואל‪.‬‬ ‫כבר היה תקרה ובא לבטל את התקרה ולעשותה לשם סוכה‪,‬‬ ‫נתן נסר שהוא רחב ד' אע"פ שלא הכניסו לתוכה‬ ‫לר"י נחלקו אם היא בטילה ע"י פקפוק כיון שמוכיח בזה‬ ‫אלא ג' פסולה‪ .‬לרב הונא היינו בהפכם על צידיהם‪.‬‬ ‫שהוא בקי ב"תעשה" ולא מן העשוי‪ ,‬או רק ע"י שיטול אחת‬ ‫‪19‬‬ ‫לרבי אמי בר טביומי דס"ל שבלאי כלים והיינו‬ ‫מבינתיים משום גזירה‪ ,‬ור"מ סובר שלכו"ע נוטל אחת‬ ‫מטלניות שאין בהם ג' על ג'‪ ,‬שאינם ראויות לא‬ ‫מבינתיים משום גזירה‪( .‬וברש"י במתני' כתב שלשמואל דס"ל‬ ‫לעניים ולא לעשירים‪ ,‬פסולים לסיכוך אע"ג דהשתא‬ ‫(י"ז‪ ):‬שסכך פסול באמצע הסוכה פוסל בד' טפחים‪ ,‬איירי שיש‬ ‫אינם כלי ואינם מקבלים טומאה‪ ,‬כיון דמכלי קאתו‪( ,‬ואף אם‬ ‫באמצע ח' טפחים עם סכך כשר‪ ,‬ואין בסוכה יותר מח' אמות‬ ‫חישב עליהם‪ ,‬בטלה דעתו אצל כל אדם‪ ,‬אא"כ מחשבתו ניכרת‬ ‫דאמרינן דופן עקומה‪ ,‬שהרי שמואל סובר שסכך פסול פוסל‬ ‫בד"ט‪ .‬או דס"ל כרב שסכך פסול אף באמצע אינו פוסל אלא‬ ‫מתוך מעשיו‪ .‬תוד"ה דלא)‪ ,‬איירי בארוכות המיטה סתם‬ ‫בד' אמות‪ .‬ועיין פני יהושע)‪.‬‬ ‫שגם הם עכשיו אינם מקבלים טומאה‪ ,‬כיון שאינם ראויים‬ ‫לכלום‪ ,‬ומ"מ פסולים לסיכוך‪ .‬וכן מבואר בברייתא שאין‬ ‫לסכך בשיירי מחצלת של שיפה או גמי אע"פ שכבר‬ ‫סיכוך כשיש שפודין או ארוכות המיטה‬ ‫אין בהם שיעור קבלת טומאה‪.‬‬ ‫איתא במתני' המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות‬ ‫המיטה‪ ,‬אם יש רווח ביניהם כמותן כשרה‪ .‬ולהלן יבואר מה‬ ‫אמנם ממתני' ליכא ראיה לדבריו‪ ,‬די"ל דאיירי‬ ‫הכונה רווח ביניהם כמותן‪ ,‬ומתי ארוכות המיטה מקבלים‬ ‫בארוכה ושתי כרעים‪ ,‬או בקצרה ‪-‬הקרש שנמצא לרוחב‬ ‫טומאה והם פסולים לסיכוך‪.‬‬ ‫המיטה‪ ,‬ושתי כרעים‪ ,‬וכדמצינו שחכמים סוברים‬ ‫שפודין וארוכות המיטה פסולים לסיכוך‪ ,‬וכפי‬ ‫שמיטה מקבלת טומאה או נטהרת אף כשהיא‬ ‫שיבואר להלן‪ .‬ואם הניח שפודין וארוכות ונתן גם סכך‬ ‫מחולקת לחלקים‪ ,‬והיינו בארוכה ושתי כרעים או‬ ‫כשר‪ ,‬במתני' איתא שאם יש רווח ביניהם כמותן‪,‬‬ ‫בקצרה ושתי כרעים‪ ,‬דחזיא לסומכם לכותל‪ ,‬ולתת‬ ‫כשרה‪ .‬לרב פפא שמתיר פרוץ כעומד במחיצות שבת‬ ‫עצים מהכרעים לכותל‪ ,‬ולתת על העצים חבלים‪ ,‬ולשבת‬ ‫(באופן שיש ג"ט בין המחיצות‪ ,‬דלא אמרינן לבוד) ניחא‪ .‬ולרב‬ ‫עליהם‪ ,‬והיא ראויה למשכב‪ ,‬ומטמא מדרס‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו‬ ‫הונא בריה דרבי יהושע שאוסר בפרוץ כעומד‪ ,‬מבאר‬ ‫התוס' (ד"ה ומטהרת) שמשמע שפשוטי כלי עץ כגון מיטה‬ ‫רב הונא דאיירי שהרווח יותר מהעומד‪ ,‬ו"כמותן"‬ ‫שהיא ראויה למדרס‪ ,‬טמאים‪ ,‬ויש להם טהרה במקוה‪ .‬ומה‬ ‫שאמרו שמפץ אין לו טהרה‪ ,‬היינו בשל שיפא או גמי‪.‬‬ ‫היינו כדי שיהיה הסכך נכנס ויוצא‪ ,‬ולא בצמצום‪.‬‬ ‫ולרבא איירי אף במצמצם‪ ,‬ואם היה השפודים שתי‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה בארוכה) שסוגיין כרבי נחמיה‪ ,‬ודווקא כשכל‬ ‫נותן את הסכך ערב ואם היה ערב נותנם שתי‪ ,‬שאז‬ ‫המיטה קיימת וכולה של אדם אחד‪ ,‬ומקבלת טומאה כיון‬ ‫דעתיד לחזור ולחברה‪ ,‬אבל בנאבדה מקצתה או בשל ב' בני‬ ‫בהכרח הסכך הכשר נמצא גם מעל הסכך הפסול דאל"כ הוא‬ ‫אדם אינה מקבלת טומאה‪ .‬ולרבנן ארוכה ושתי כרעים בכל‬ ‫יפול‪ ,‬וא"כ הסכך הכשר הוא יותר מהפסול ומבטלו‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫גוונא אינה מקבלת טומאה‪.‬‬ ‫והתוס' (ד"ה פרוץ וד"ה והא) הביאו גירסת ר"ח ור"ת והא אי‬ ‫אפשר לצמצם‪ ,‬וביארו שהשאלה שא"א לצמצם שלא יהיה‬ ‫ולר"א אין מיטה נטמאת וכן אינה מיטהרת אלא‬ ‫משהו חסר ונמצא הפסול מרובה‪ ,‬וקשה אף למ"ד פרוץ כעומד‬ ‫כשהיא שלימה‪ ,‬ואם נתפרקה וחזר וחיברה‪ ,‬ממתני' כלים‬ ‫מותר‪ ,‬ותי' הגמ' דאיירי במעדיף על השפודים‪ ,‬וממילא הסכך‬ ‫משמע שחוזרת לטומאתה שנטמאה‪ .‬ובתוספתא משמע‬ ‫הכשר מרובה‪( ,‬ואינו מצד ביטול‪ ,‬כיון שכל אחד ניכר לעצמו)‪.‬‬ ‫שהנדון הוא לענין חיבור לטומאה במיטה שנשברה ואחת‬ ‫ולרבא כיון שנותנם שתי וערב א"כ כל הרווח נתמלא בסכך כשר‪,‬‬ ‫מכרעיה מחוברת‪ ,‬שלר"א הוי חיבור לטומאה וכן יכול להטבילה‬ ‫או דדווקא שתי וערב כשר כיון שודאי יעדיף‪.‬‬ ‫כך‪ ,‬ולרבנן אם נטמא הכרע לא נטמאה הקורה‪ ,‬אין להטבילה כך‬ ‫אם אפשר לצמצם‪ -‬כתבו התוס' (ד"ה פרוץ) שהלכה‬ ‫משום חציצה‪.‬‬ ‫כריה"ג שאפשר לצמצם‪ ,‬אמנם אין הלכה כמותו אלא בידי‬ ‫אדם ולא בידי שמים‪ .‬ויש מקומות שהם כמו בידי שמים‬ ‫בדין סיכוך במחצלת קנים עיין י"ט‪. :‬‬ ‫(כפרו שניהם כאחת‪ ,‬אחיות)‪ .‬אמנם בשובר כלי חרס א"א‬ ‫החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה‪ ,‬ואם היה‬ ‫לצמצם שיהיו שני החלקים שוים כיון שיש בו גומות‪ .‬ובמקום‬ ‫שיש ספק אם זה מחצה או פחות או יותר‪ ,‬ואין האיסור אלא‬ ‫שם כבר חלל טפח במשך ז' טפחים‪ ,‬כשרה‪ ,‬כיון‬ ‫במחצה על מחצה‪ ,‬אם זה דאורייתא (עגלה ערופה בנמצא בין‬ ‫שמתחילה היה שם סכך על הגדיש‪ ,‬וכשהגביה את החלל לגובה‬ ‫ב' עיירות) צריך למדוד (אך התוס' הקשו ממקרה זה)‪ ,‬ואם‬ ‫י"ט לא תיקן אלא את הדפנות שאין בהם פסול "תעשה" ולא‬ ‫זה דרבנן (לחי המשוך ד' אמות במבוי של ח' אמות) א"צ‬ ‫מן העשוי‪ .‬והתוס' (ד"ה אבל) מסתפקים אם טפח היינו למ"ד‬ ‫למדוד‪.‬‬ ‫שסוכה ע"ג סוכה היינו טפח‪ ,‬או שזה גם למ"ד ששם השיעור‬ ‫הוא ד"ט‪ ,‬שהרי למ"ד שסוכה ע"ג סוכה היינו י"ט‪ ,‬הכא לא שייך‬ ‫ט"ז‪ .‬מתי ארוכות המיטה מקבלים טומאה‬ ‫חוטט‪ ,‬שהרי יש כבר י"ט‪.‬‬ ‫ופסולים לסיכוך‪-‬‬ ‫במתני' מבואר שארוכות המיטה פסולים לסיכוך‪.‬‬ ‫‪20‬‬ ‫שהיא מכשירה סוכה וכדו'‪ ,‬אסור לעשותה בשבת גם אם אין‬ ‫לה גג‪ .‬והמתיר תוספת אהל‪ ,‬מתיר אף באהל שלמעלה ולא‬ ‫דין דפנות שאינם בכל גובה הסוכה‬ ‫רק במחיצה)‪ .‬ואפ"ל שהיה זה על פי רבי ישמעאל‬ ‫אף סוכה שהיא גבוהה אין צריך שהדפנות יגיעו עד הסכך‪,‬‬ ‫אלא מספיק שהסכך יהיה בי' הטפחים התחתונים‪ ,‬ורבי‬ ‫ברבי יוסי ולא על פי רבי יוסי‪.‬‬ ‫יוסי מכשיר דפנות י' טפחים אף אם אינם סמוכים לקרקע‪.‬‬ ‫הכשר גובה הדפנות משום לבוד‪ -‬מחצלת ארבעה‬ ‫ולהלן יבוארו פרטי וטעמי דינים אלו‪ ,‬וכן יבוארו כמה מדיני‬ ‫מחיצות לענין התר טלטול בשבת‪.‬‬ ‫ומשהו לכל אורך הדופן‪ ,‬מתרת בסוכה גבוהה י"ט‬ ‫מצומצמים‪ ,‬ע"י שמניחה באמצע גובה הסוכה‪ ,‬פחות‬ ‫עד היכן צריכים הדפנות להגיע למעלה‬ ‫מג' למעלה ופחות מג' למטה‪ ,‬וקמ"ל דאמרינן תרי‬ ‫ולמטה‪-‬‬ ‫לבוד‪ .‬ואין להתיר בשני חבלים של יותר מטפח‪ ,‬אם יש ביניהם‬ ‫א"צ שיגיעו הדפנות עד הסכך‪ ,‬אלא מספיק שיהיו‬ ‫פחות מג"ט‪ ,‬דלא התירו חבלים אלא בשיירה‪ .‬תוד"ה מהו‪.‬‬ ‫בגובה י"ט‪.‬‬ ‫ולרבי יוסי דס"ל שא"צ שהדפנות יגיעו פחות מג"ט‬ ‫ואם הדפנות מתחילות רק בגובה ג"ט מהקרקע שיכול‬ ‫סמוך לקרקע‪ ,‬א"כ מחצלת יותר מז"ט שמניח אותה‬ ‫לעבור שם גדי בזקיפה‪ ,‬לת"ק הסוכה פסולה‪ ,‬ורבי יוסי‬ ‫בתוך ג"ט לסכך כשרה‪ .‬כך פירשו רש"י ותוס' (ד"ה כי)‪.‬‬ ‫מכשיר אם הדפנות הם בגובה י"ט‪.‬‬ ‫והתוס' הביאו בשם רש"י שמניחה בפחות מג"ט לקרקע‪.‬‬ ‫הגמ' מבארת שנחלקו אם מחיצה תלויה מתרת או‬ ‫הכשר רוחב הדפנות משום לבוד‪ -‬המניח פס ד'‬ ‫לא‪ .‬ואינו תלוי בפלוגתא דלהלן גבי מחיצה תלויה‬ ‫ומשהו בגובה י"ט לרוחב הדפנות‪ ,‬זה מתיר משום דופן‪,‬‬ ‫בבור שבין ב' חצרות‪ ,‬דר"י לא מתיר במחיצה תלויה‬ ‫ע"י שמניחו פחות מג' לדופן השניה‪ ,‬וקמ"ל ששיעור‬ ‫אלא בעירובי חצרות‪ ,‬שחיובם מדרבנן‪ ,‬דמדאורייתא אין‬ ‫סוכה קטנה שבעה טפחים‪ .‬לרש"י איירי שיש בסוכה ב'‬ ‫איסור הוצאה אלא מרה"י לרה"ר‪ ,‬ולא בסוכה שזה‬ ‫דפנות שלימות‪ ,‬ומניח את הפס סמוך לדופן השניה‪ .‬ובתוס'‬ ‫(ד"ה בפחות) כתבו דכיון שלהלכה מספיק לסוכה ב' דפנות‬ ‫מדאורייתא‪ .‬ומאידך רבי יוסי לא מתיר מחיצה תלויה‬ ‫שלימות‪ ,‬א"כ אם יש דופן שלימה‪ ,‬ובדופן שלידה הניח את הפס‬ ‫אלא לגבי סוכה שזה מצות עשה‪ ,‬ולא לגבי שבת שזה‬ ‫ד' ומשהו סמוך לדופן השלימה‪ ,‬הסוכה כשירה‪ .‬ואין לומר‬ ‫איסור סקילה במלאכות דאורייתא‪ ,‬וממילא מחמירים גם‬ ‫שיעשה ב' פסים שיש בכל אחד יותר מחצי טפח‪ ,‬ונותן פס אחד‬ ‫בדינים דרבנן שיש בשבת‪.‬‬ ‫בתוך ג"ט לדופן ואת השני בתוך ג"ט לפס הראשון‪ .‬דזה לא‬ ‫מהני‪ ,‬משום דכל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה‪.‬‬ ‫ט"ז‪ :‬מילוי מים מבור שבין ב' חצרות‪ -‬בור‬ ‫שנמצא בין ב' חצרות‪ ,‬והמחיצה שבין החצרות עוברת‬ ‫דין סכך שאינו מעל כל חלל הסוכה‬ ‫מעל הבור‪ ,‬ואין ביניהם פתח כדי לערב יחד‪ ,‬אסור להם‬ ‫סכך שאינו מקרה את כל חלל הסוכה‪ ,‬אלא יש מקום שיש‬ ‫למלא ממנו בשבת מפני שהוא לוקח מהמים שבחצר‬ ‫בו סכך פסול או אויר‪ ,‬יש בזה שיעורים שונים מתי הדבר‬ ‫השניה‪ ,‬אא"כ יש מחיצה בגובה י"ט דהקילו חכמים‬ ‫פוסל את כל הסוכה‪ ,‬ומתי רק תחתיו פסול לסוכה‪ ,‬ומתי‬ ‫במים שתועיל מחיצה תלויה‪ ,‬וצריך שתהיה המחיצה‬ ‫אף תחתיו כשר לסוכה‪ ,‬וכדלהלן‪ .‬עוד יבואר להלן מתי שני‬ ‫בתוך חלל הבור‪ ,‬דבעינן מחיצה שנעשית במיוחד עבור זה‪,‬‬ ‫דברים שונים מצטרפים לשיעור אחד‪ ,‬ומתי אינם‬ ‫מצטרפים‪.‬‬ ‫וזה מועיל בין אם היא מלמעלה רחוק מן המים‪ ,‬בין‬ ‫אם היא מלמטה סמוך למים‪ .‬לרשב"ג אלו דברי ב"ש‬ ‫י"ז‪ .‬שיעור האויר הפוסל בסוכה‪ -‬אם חלק מחלל‬ ‫אבל לב"ה צריך להניח המחיצה סמוך למים‪,‬‬ ‫הסוכה אינו מקורה כלל‪ ,‬הרי שיעור הפסול הוא ג"ט‬ ‫(ובתוד"ה בית שמאי הביאו שבכל הספרים השיטה הפוכה)‪.‬‬ ‫בין באמצע בין בצד‪.‬‬ ‫ור"י מתיר אף בכותל שעל שפת הבור‪.‬‬ ‫שיעור הסכך פסול הפוסל בצידי הסוכה‪ -‬אם צידי‬ ‫מעשה בציפורי ששכחו להביא ס"ת מערב שבת‪,‬‬ ‫הסוכה מקורים בקירוי שאינו כשר לסיכוך‪ ,‬כגון‬ ‫והביאוהו בשבת ע"י שמצאו סדינים פרוסים ע"ג‬ ‫שנפחת הבית באמצעו וסיכך במקום שנפחת ושאר‬ ‫העמודים שלא עשו עירובי חצרות או שיתופי מבואות בין‬ ‫תקרת הבית פסולה משום תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬או שסיכך‬ ‫הבית לבית הכנסת‪ ,‬והסדינים חילקו את בית הכנסת ובית זה‬ ‫בחצר המוקפת אכסדרא מג' רוחותיה ואין לאכסדרא‬ ‫משאר החצרות‪ .‬והם היו גבוהים מן הארץ‪( .‬אבל אין לומר‬ ‫שהביאום בשבת שהרי יש איסור הוצאה‪ .‬אמנם אין‬ ‫מחיצה מלבד מחיצות הבתים‪ ,‬או שסיככו בצידי הסוכה‬ ‫איסור לפרוס סדינים‪ ,‬דמחיצה בלא גג אינה אהל‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫בסכך פסול‪ ,‬אינו פוסל אלא בד' אמות‪( ,‬וקמ"ל‬ ‫אולם דעת ר"ת (תוד"ה פירסו) שמחיצה המתרת טלטול או‬ ‫דבפחות מד' אמות כשר אף באכסדרא שהדפנות לא‬ ‫‪21‬‬ ‫י"ז‪ :‬צירוף לענין טומאה‪ -‬מה שמצינו לענין‬ ‫נעשו עבור האכסדרא‪ ,‬וגם היכא שסיככו בסכך ממין‬ ‫טומאה‪ ,‬שאף שבגד מקבל טומאה בג"ט על ג"ט‬ ‫פסול)‪ .‬ובפחות מד' אמות כשר משום דאמרינן דופן‬ ‫והיינו לטומאת מדרס‪ ,‬דבעינן שיהיה ראוי לישיבה‪ ,‬אבל‬ ‫עקומה‪ .‬רש"י מוכיח מכאן שדופן עקומה הכוונה שדנים את‬ ‫בטומאת מת השיעור הוא ג' אצבעות‪ ,‬דלא בעינן אלא שיהיה‬ ‫הקרוי לדופן‪ ,‬דאם הכוונה שדנים שהדופן מגיעה עד הסכך‬ ‫ראוי לעניים‪ .‬ובשיעורים דלהלן אין חילוק בין טומאת מדרס‬ ‫הכשר‪ ,‬למה באויר לא אומרים דופן עקומה‪.‬‬ ‫לטומאת מת‪( .‬תוד"ה הבגד)‪ .‬ושק שיעורו ד"ט על ד"ט‪,‬‬ ‫שיעור הסכך הפסול הפוסל באמצע הסוכה‪ -‬סכך‬ ‫ועור שיעורו ה"ט על ה"ט‪ ,‬ומפץ שיעורו ו"ט על‬ ‫פסול שהוא רחוק ד' אמות מהדפנות‪ ,‬לרבנן דבי רב‬ ‫ו"ט‪ .‬ובגד ושק‪ ,‬או שק ועור‪ ,‬או עור ומפץ‪,‬‬ ‫פוסל בד' טפחים‪ ,‬ולרבה אינו פוסל אלא בד' אמות‪.‬‬ ‫מצטרפים להשלים לשיעור הגדול מביניהם‪ ,‬אע"פ שאין‬ ‫ובסורא (י"ז‪ ):‬אמרי שלשמואל פוסל בד' טפחים שזה‬ ‫שיעורם שווה‪ ,‬כיון ששיעורם שוה לטומאת מושב‪,‬‬ ‫מקום חשוב לחלק בין המקומות המסוככים‪ ,‬וממילא אין דפנות‬ ‫כדתנן שהמקצע מכולם טפח על טפח טמא‪ ,‬מפני‬ ‫צד אחד מועילות לצד השני‪ ,‬ולרב פוסל בד' אמות‪.‬‬ ‫שזה ראוי לטלאי במרדעת שעל גבי חמור‪( .‬י"מ‬ ‫הכשר שאר הסוכה כשיש בה סכך פסול או אויר‪ -‬כתבו‬ ‫שעשה מאחד מהם טלאי למרדעת החמור‪ ,‬וי"מ שעשה‬ ‫התוס' (ד"ה אויר) שאם הסכך פסול מתחיל בדופן האמצעית‬ ‫מכולם יחד)‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כדתנן) דה"ה ששיעורם שוה‬ ‫ונגמר בפתח‪ ,‬זה פוסל את כל הסוכה‪ ,‬מפני שלכל חלק אין ג'‬ ‫שאם עשה טלאי למשכב שיעורם שלשה‪ ,‬ואם לאחיזה‬ ‫דפנות‪ ,‬אבל אם הסכך פסול מתחיל בדופן הצדדית ונגמר בדופן‬ ‫שיעורם בכל שהוא‪ .‬והנה דעת רש"י שבגד ועור וכדו'‬ ‫שכנגדה‪ ,‬החלק הפנימי כשר לפי שיש בו ג' דפנות‪ ,‬ואם הסכך‬ ‫ששיעורם מופלג זה מזה אין מצטרפים‪ ,‬מפני שאין עוביים‬ ‫פסול או האויר אינו מגיע לצדדים‪ ,‬אם יש ממנו לדופן האמצעי‬ ‫קרוב זה לזה‪ .‬ובתוס' (סוף ד"ה ותני) מבואר שכולם‬ ‫שיעור הכשר סוכה‪ ,‬הכל כשר‪ ,‬דפסל היוצא מן הסוכה כשר‬ ‫מצטרפים‪.‬‬ ‫אפי' בלי דפנות‪ ,‬ואפשר שאפי' אם אין כדי הכשר סוכה עד‬ ‫דברי הגמ'‪ ,‬עד י"ח‪ .‬אמר אביי‪ ,‬הובאו לעיל דף י"ד‪.‬‬ ‫הדופן האמצעית כשר‪ ,‬מפני שמצרפים את הצד השני כיון שזה‬ ‫מחובר בצדדים‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה אילו) שאם יש ב'‬ ‫י"ח‪ .‬מיעוט אויר ג' בסוכה‪-‬‬ ‫מקומות של ב' טפחים סכך פסול‪ ,‬וביניהם פחות מג"ט אויר‪,‬‬ ‫ילה"ס אם הם מצטרפים לפסול‪ ,‬אמנם היכא שאין בשניהם יחד‬ ‫בסוכה גדולה יכול למעטו בין בקנים ובין בשפודים‪,‬‬ ‫ד"ט‪ ,‬ודאי אין האויר משלים לשיעור‪ ,‬דלא אמרינן לבוד‬ ‫ובסוכה קטנה ממעטו בקנים דאמרינן לבוד ואין כאן אויר‪,‬‬ ‫להחמיר‪.‬‬ ‫ולא בשפודים שג"ט הם שיעור שחשוב בפני עצמו ואינם‬ ‫מצטרפים להשלים לשיעור סוכה‪.‬‬ ‫צירוף ב' דברים לשיעור‪-‬‬ ‫וכל זה כשהאויר בצידי הסוכה‪ ,‬אבל אם האויר‬ ‫ב' דברים שאין שיעורם שווה אין מצטרפים לשיעור‪,‬‬ ‫באמצע הסוכה‪ ,‬נחלקו רב אחא ורבינא אם אומרים‬ ‫ולכן אויר וסכך פסול אין מצטרפים לשיעור‪ ,‬וכגון‬ ‫לבוד באמצע כמו בצד‪ ,‬או שאין לבוד באמצע‪ ,‬והיינו‬ ‫שהניח סכך פסול פחות מהשיעור הפוסל (ד"ט או ד'‬ ‫בתקרה‪ ,‬אבל בדפנות יש לבוד באמצע‪( ,‬וקורה דלהלן חשיב‬ ‫אמות‪ ,‬וכנ"ל) סמוך לדופן‪ ,‬ואח"כ הניח פחות מג"ט‬ ‫למעלה‪ ,‬בין למ"ד קורה משום הכירא בין למ"ד קורה משום‬ ‫אויר‪ ,‬אין מצטרפים לכשיעור‪ ,‬אף שאם היה ממלא‬ ‫מחיצה)‪ .‬וסוכה שצילתה מרובה מחמתה ואינה מעובה כמין בית‬ ‫את החלל בסכך פסול זה היה פוסל‪ .‬ורבה סובר שרק‬ ‫כשרה דווקא היכא שאין אויר מהלך על פני כולה‪ .‬וסכך פסול‬ ‫לשיעור ד' אמות אין מצרפים אויר‪ ,‬מפני ששיעורים‬ ‫באמצע הסוכה פחות מד"ט אין הכשרו משום לבוד‪ ,‬שהרי עד‬ ‫שאינם שוים אין מצטרפים‪ ,‬ולדבריו שיעור ד' אמות בסכך‬ ‫ד"ט זה כשר‪( .‬תוד"ה אין)‪.‬‬ ‫פסול אינו משום דופן עקומה‪ ,‬אלא זה שיעור מהלכה למשה‬ ‫בית שיש שם מת ויש בבית ארובה‪ ,‬כל הבית‬ ‫מסיני‪ ,‬אבל אילו היה השיעור ד"ט היו צריכים לצרף‬ ‫טמא חוץ ממה שמתחת הארובה‪ ,‬ואם הטומאה‬ ‫אויר‪ ,‬מפני שד"ט משום הפלגה שהרי אין במתני' מקור‬ ‫מתחת הארובה כל מה שבבית טהור מפני שאין אהל‬ ‫לשיעור זה אלא זה מסברא ובהכרח הטעם משום שד"ט‬ ‫על הטומאה‪ ,‬בין ביש בה פותח טפח בין באין בה‬ ‫נחשבים מקום לעצמו שמחלק בין המקומות‪ ,‬ואין נ"מ מה‬ ‫פותח טפח‪ ,‬ואמנם יש דינים שיש בהם נ"מ אם יש פותח‬ ‫גורם להפלגה‪ .‬ואף שבסוכה קטנה ששיעורה מצומצם‬ ‫טפח או לא‪ .‬הגמ' מוכיחה מזה שלא אומרים לבוד‬ ‫גם סכך פסול וגם אויר פוסלים בג"ט כיון שאז לא‬ ‫באמצע ולכן הכלים שכנגד הארובה טהורים‪ ,‬ולמאן‬ ‫אומרים לבוד‪ ,‬אין זה נחשב ששיעורם שוה‪ ,‬מפני‬ ‫דס"ל שאומרים לבוד באמצע‪ ,‬י"ל דשאני הלכות‬ ‫שהפסול הוא מחמת חסרון בשיעור הסוכה‪.‬‬ ‫טומאה שזה הלכה למשה מסיני שאין אומרים בהם‬ ‫לבוד באמצע‪ ,‬ואין לומדים מהלמ"מ למקומות נוספים‪.‬‬ ‫‪22‬‬ ‫אמרינן פי תקרה משום דהוי כמבוי המפולש‪ .‬ואפי' ר"י‬ ‫לבוד בקורת מבוי‪ -‬מבוי שהקורה שלו לא מגיעה‬ ‫שמכשיר שם זה רק במבוי שמדאורייתא סגי בב' מחיצות‪ ,‬אבל‬ ‫עד הכותל השני‪ ,‬או שקורה אחת יוצאת מכותל זה‬ ‫בסוכה שצריך מחיצה שלישית מדאורייתא לא עוזר פי תקרה‪.‬‬ ‫עוד כתבו התוס' שבעירובין צ"ג מבואר שלאביי סיכך ע"ג‬ ‫וקורה אחרת יוצאת מכותל אחר ואינם מחוברות‪,‬‬ ‫אכסדרה כשר אף בלא פצימין משום פי תקרה‪ ,‬ולרש"י שאני‬ ‫אם המרחק הוא פחות מג"ט א"צ להביא קורה‬ ‫התם שהיא מפולשת לאכסדרה ולכן כשרה‪ ,‬אבל הכא שהיא‬ ‫אחרת‪ .‬הגמ' אומרת שבזה לכו"ע אומרים לבוד‬ ‫מפולשת לחצר גרע‪( ,‬אמנם זו סברא משונה)‪ ,‬וכתבו התוס'‬ ‫באמצע‪ ,‬דמדרבנן הוא והם אמרו והם אמרו‪.‬‬ ‫דצ"ל שמדובר שם דווקא בשתי דפנות סמוכות כמין גאם‪.‬‬ ‫אברומא מין דגים קטנים יש מקום שאסורים מפני‬ ‫פי תקרה באכסדרה שבבקעה‪ -‬אכסדרא בבקעה‬ ‫שיש שם שרצים שאינם ניכרים וממילא א"א להפרישם‪ ,‬ויש‬ ‫שאין לה דפנות‪ ,‬לרב מותר לטלטל בה‪ ,‬דאמרינן פי‬ ‫מקומות שמותרים כי אין באותם מקומות שרצים‪.‬‬ ‫תקרה יורד וסותם‪ .‬ולשמואל אסור לטלטל בה‪ ,‬דלא‬ ‫כדמצינו שאביי התיר צחנתא מנהר שנקרא בב‪,‬‬ ‫אמרינן פי תקרה יורד וסותם‪ .‬והביאו התוס' (ד"ה‬ ‫ואין הטעם מפני שהמים זורמים ודגים טמאים‬ ‫אכסדרה) שרש"י בעירובין צ‪ :‬מבאר ששמואל חולק על פי‬ ‫תקרה רק כשאין מחיצות כלל‪ ,‬ולהכי נקט בקעה שאין שם‬ ‫שאין להם שדרה אינם יכולים להיות שם‪ ,‬או‬ ‫בתים וחצרות‪ ,‬אבל כשיש אפי' מחיצה אחת מודה שמואל‪ .‬אבל‬ ‫שהמים מלוחים ודגים טמאים כיון שאין להם‬ ‫שיטת ר"ת ור"ח ששמואל סובר שאומרים פי תקרה רק כשיש‬ ‫קשקשים אינם מתקיימים שם‪ ,‬שהרי במציאות‬ ‫ג' מחיצות שלימות‪ ,‬ורב סובר שגם בב' מחיצות אומרים פי‬ ‫דגים טמאים מתקיימים במקומות כאלו‪ ,‬אלא‬ ‫תקרה‪ ,‬אם המחיצות סמוכות כמין גאם‪ ,‬ונקט בקעה משום שזה‬ ‫הטעם מפני שאין בנהר בב דגים טמאים‪ ,‬דאין‬ ‫מקום האסור בטלטול‪ ,‬אי נמי מפני שבסתם חצר יש ג' מחיצות‪,‬‬ ‫ורב מכשיר גם בב' מחיצות‪.‬‬ ‫הטיט שלו מגדל דג טמא‪ .‬אמנם האידנא‬ ‫שנשפכים לשם נהרות איתן וגמדא‪ ,‬אסורים‪ ,‬מפני‬ ‫פי תקרה בתקרה שאינה עשויה לתוך החלל שאנו‬ ‫שיתכן שהוא מאותם נהרות‪.‬‬ ‫רוצים להקיף‪ -‬הגמ' אומרת שאביי מודה שלפי‬ ‫שמואל גם באכסדרה שאין לה פצימין לא אמרינן פי‬ ‫פי תקרה יורד וסותם‬ ‫תקרה יורד וסותם‪ ,‬ואביי סובר כרב‪ .‬אבל רבא פוסל‬ ‫אחד מהחידושים בדפנות (מלבד לבוד וגוד אסיק וכו')‬ ‫גם לפי רב‪ ,‬דבבקעה המחיצות נעשו לצורך תוכה של‬ ‫הוא דין פי תקרה יורד וסותם‪ ,‬והיינו שרואים כאילו הקו‬ ‫האכסדרא‪ ,‬ולכן זה נחשב מחיצה לענין לטלטל‬ ‫של עובי קורות התקרה יורד למטה ויש לזה דין מחיצה‪.‬‬ ‫בתוכה‪ ,‬אבל בסוכה שהמחיצות נעשו לאכסדרא ולא‬ ‫ולהלן יבואר מתי נאמר דין זה‪.‬‬ ‫לסוכה‪ ,‬לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם להחשיב‬ ‫י"ח‪ :‬פי תקרה בחצר המוקפת אכסדרה‪ -‬סיכך‬ ‫שיש לתוך הסוכה מחיצות‪ ,‬דאף שבמחיצות גמורות אין‬ ‫ע"ג אכסדרא ויש בתקרת האכסדרא ד' אמות ממחיצות‬ ‫נ"מ אם נעשו לתוכם או לא‪ ,‬אבל גוד אחית לא אגמרה רחמנא‬ ‫הבית המקיפות אותה דלא אמרינן דופן עקומה‪ .‬אם יש‬ ‫למשה מסיני אלא במחיצה העשויה לתוכה‪ ,‬אמנם לבוד אמרינן‬ ‫לאכסדרא פצימין –עמודים כמין חלונות‪ ,‬וביניהם פחות מג'‬ ‫אף באינה עשויה לתוכה‪ ,‬דלבוד הוי כמחיצה סתומה‪.‬‬ ‫טפחים‪ ,‬כשרה משום לבוד‪ .‬ואם אין לה פצימין‪ ,‬לאביי‬ ‫אם התקרה שווה לסכך ואין חוד קורות התקרה‬ ‫י"ט‪.‬‬ ‫כשרה דאמרינן פי תקרה יורד וסותם אפי' מכל הצדדים‪,‬‬ ‫נראה בחלל הסוכה‪ ,‬מודה אביי דלא אמרינן פי תקרה‬ ‫ופי תקרה היינו עובי קורות האכסדרא שבצד הסוכה‪ ,‬ולרבא‬ ‫יורד וסותם‪ .‬ללישנא בתרא אם אין לאכסדרה‬ ‫פסולה‪ ,‬דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם‪ .‬ע"כ לשיטת‬ ‫פצימין לכו"ע פסולה‪ ,‬ולא אמרינן פי תקרה יורד וסותם כיון‬ ‫רש"י‪.‬‬ ‫שהתקרה עשויה לאכסדרה ולא לאויר שמחוץ לאכסדרה‪.‬‬ ‫אבל התוס' (ד"ה סיכך) ביארו דאיירי בסוכה שיש לה ב' דפנות‬ ‫וביש לה פצימין‪ ,‬אביי מכשיר משום לבוד‪ ,‬ורבא‬ ‫כמין גאם (סמוכות זה לזה כגון מזרח ודרום)‪ ,‬ונחלקו אביי ורבא‬ ‫אם מחמת פי תקרה נחשב שיש כאן דופן שלישית או לא‪.‬‬ ‫פוסל דס"ל שלא נאמרה ההלכה של לבוד אלא כשזה נעשה‬ ‫לחלל הסוכה ולא לחוצה לה‪.‬‬ ‫פי תקרה בסוכה העשויה כמבוי‪ -‬אביי מודה‬ ‫בסוכה המסוככת בנסרים עבים שאין ברחבם ד' טפחים‪,‬‬ ‫והלכתא כלישנא קמא וכרבא‪ ,‬דפי תקרה אומרים רק‬ ‫שאין בה דופן אמצעי‪ ,‬שאין אומרים פי תקרה יורד‬ ‫בתקרה הנעשית לחלל‪ ,‬אבל לבוד אומרים גם כשלא נעשה‬ ‫וסותם‪ ,‬דהוי כמבוי מפולש כיון שאויר פתוח בשני צדדים‬ ‫לחלל‪.‬‬ ‫זה מול זה‪ ,‬והוי כמבוי מפולש שעשוי למעבר רבים‪ .‬וכתבו‬ ‫התוס' דכוונת אביי לדעת רבנן שבבונה עליה ע"ג שני בתים לא‬ ‫‪23‬‬ ‫טובלים בו והיינו במקוה שכולו טיט הנרוק‪ .‬ע"כ לשיטת רש"י‪.‬‬ ‫הכשר הדופן השלישית של הסוכה בטפח שנראה‬ ‫אבל התוס' (ד"ה לא) ביארו שאויר מצטרף וישנים תחתיו‪ ,‬דהוי‬ ‫רק מבחוץ‪ -‬רב אשי סיכך באכסדרא שאין לה‬ ‫כלבוד‪ ,‬אבל סכך פסול אין ישנים תחתיו אא"כ גם בלעדיו יש‬ ‫שיעור סוכה‪ ,‬ולכן הו"א שבסוכה קטנה אין סכך פסול מצטרף‬ ‫פצימין ולא היו לה אלא ב' דפנות‪ ,‬מפני שהיה שם טפח‬ ‫להכשיר את הסוכה‪ ,‬קמ"ל‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה טיט) שטיט‬ ‫שהיה נראה מבפנים ושווה מבחוץ מפני שלעומדים‬ ‫הנרוק אפי' בשעה שיש גם מים אין מטבילים בו‪ .‬ושיעור טיט‬ ‫בחוץ זה לא היה נראה כהתחלת דופן שלישית אלא כעובי‬ ‫הנרוק מבואר בזבחים דהיינו כשהפרה שוחה ושותה ממנו‪,‬‬ ‫הדופן השניה‪ ,‬או נראה מבחוץ שהטפח הוא מהדופן השניה‬ ‫ובמקוואות פ"י איכא פלוגתא מהו שיעור זה‪.‬‬ ‫כלפי חוץ הסוכה ולעומדים מבחוץ זה נראה כהתחלת הדופן‬ ‫השלישית של הסוכה‪ ,‬ושווה מבפנים שלעומדים בפנים‬ ‫י"ט‪ :‬דופן וסכך באלכסון‪-‬‬ ‫אותו טפח לא היה נראה‪ ,‬דכמו שלגבי מבוי הוי לחי‪ ,‬כך‬ ‫העושה סוכתו כמין צריף בשיפוע‪ ,‬שהגג והדפנות הם‬ ‫מהני לגבי סוכה‪ .‬והק' התוס' (ד"ה אחוי) דכיון שאין הדופן‬ ‫דבר אחד‪ ,‬או שהשעין את הסכך על הכותל‪ ,‬לתנא‬ ‫ניכרת מבפנים אין כאן דופן שלישית‪ ,‬ואין לומר דמהני משום‬ ‫דמתני' (רבי נתן) ר"א פוסל מפני שאין לה גג‪ ,‬וחכמים‬ ‫מיגו דהוי דופן לענין שבת‪ ,‬דאיך יהני לימות החול‪ ,‬ועוד דלא‬ ‫אמרינן מיגו אלא בדרבנן‪ ,‬והכא בעינן דופן שלישית‬ ‫מכשירים מפני ששיפועי אהלים כאהלים דמו‪ ,‬ולתנא‬ ‫מדאורייתא‪.‬‬ ‫דברייתא ר"א מכשיר‪ ,‬וחכמים פוסלים‪ .‬רב יוסף נהג‬ ‫כרבנן דברייתא‪ ,‬וישן בכילת חתנים בסוכה דלפי שאין‬ ‫לה גג של טפח ישר‪ ,‬לא חשיב אוהל להפסיק‪ .‬וכן פסק הרי"ף‪.‬‬ ‫פסל היוצא מן הסוכה‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה העושה) שאין להכשיר אלא כשיש בסוכה‬ ‫מבואר בברייתא שפסל (סכך‪ ,‬ונקרא כך משום שהוא‬ ‫חלל של ז"ט על ז"ט בגובה י"ט‪ ,‬ואפשר שבכהאי גוונא אף תחת‬ ‫עשוי מפסולת גורן ויקב) היוצא מן הסוכה דינו כסוכה‪.‬‬ ‫השיפוע כשירה כפסל היוצא מן הסוכה לרבה ורב יוסף‪.‬‬ ‫הגמרא מבארת בכמה אופנים מה כוונת הברייתא‪ ,‬ואם‬ ‫הכונה להכשיר סכך היוצא מחוץ לסוכה‪ ,‬או כשאין בו‬ ‫ואם הגביהה מן הקרקע טפח או שהרחיקה מן‬ ‫הכשר סוכה‪.‬‬ ‫הכותל טפח‪ ,‬כשרה לכו"ע‪ ,‬מפני שבאופנים אלו ניכר שיש‬ ‫דופן ויש סכך‪ .‬וכתב רש"י שאע"פ שאין כלום באותו טפח כשר‪,‬‬ ‫איתא בברייתא דפסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה‪.‬‬ ‫דאמרינן לבוד‪ .‬והתוס' (ד"ה שאם) כתבו דאיירי שעשה שם‬ ‫לעולא איירי שהסכך שבסוכה ממשיך לאחורי‬ ‫בנין‪ ,‬וכתבו שבירושלמי משמע קצת כפירוש רש"י‪.‬‬ ‫הסוכה‪ ,‬ויש שם ג' דפנות וז' טפחים וצילתה מרובה‬ ‫מחמתה‪ ,‬וקמ"ל דלא אמרינן שהדופן האמצעית לא‬ ‫סיכוך וקבלת טומאה במחצלאות‬ ‫נעשה אלא לתוכו‪ ,‬וגם הדפנות שבצדדים נעשו בתחילה‬ ‫כפי שנתבאר לעיל (י"א) אף דבר שגידולו מן הארץ‪ ,‬אם‬ ‫לשם הסוכה הפנימית‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה לבראי) כתבו שכבר‬ ‫הוא מקבל טומאה אין מסככים בו‪ ,‬ועל כן מחצלת קנים‬ ‫שמעינן ממתני' דאכסדרה שא"צ לעשות את הדופן לצורך חלל‬ ‫העשויה לשכיבה‪ ,‬אף שקנים גידולם מן הארץ אין‬ ‫הסוכה‪ ,‬אלא החידוש הוא שאף שהסכך נעשה לבפנים וא"כ‬ ‫מסככים בה‪ .‬ולהלן יבואר מה הדין במחצלת העשויה‬ ‫פסול כיון שלא נעשה לצל‪ ,‬קמ"ל‪.‬‬ ‫בסתמא או לסיכוך‪.‬‬ ‫לרבה ורב יוסף איירי שהסכך יוצא בפתח הסוכה‬ ‫שיטת רבא שמחצלת קנים גדולה סתמה לסיכוך‬ ‫ורק אחת מהדפנות ממשיכה לצד הסכך‪ ,‬והו"א דכיון‬ ‫מפני שהיא קשה ואינה נוחה למשכב וכשרה‪ ,‬ואינה‬ ‫שיש רק דופן אחת דנים אותה בפני עצמה ואין שם ז"ט להכשר‬ ‫מקבלת טומאה‪ ,‬דכל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת‬ ‫סוכה‪ ,‬קמ"ל שזה חלק מהסוכה והוי כשתים כהלכתן ושלישית‬ ‫אוהלים אלא פשתן‪( .‬תוד"ה לסיכוך)‪ .‬אמנם אם עשאה‬ ‫אפי' טפח‪.‬‬ ‫לשכיבה הוי יחוד לכלי‪ ,‬והיא מקבלת טומאה‪ ,‬ואין‬ ‫לריו"ח באה הברייתא להכשיר סוכה שרובה צילתה‬ ‫מסככים בה‪ .‬ומחצלת קטנה‪ ,‬לת"ק סתמה לשכיבה‪,‬‬ ‫מרובה מחמתה‪ ,‬ומיעוטה חמתה מרובה מצילתה‪.‬‬ ‫ולר"א אף קטנה סתמה לסיכוך‪ ,‬ומסככים בה ואינה‬ ‫לרב אושעיא באה הברייתא להכשיר סכך פסול‬ ‫מקבלת טומאה‪.‬‬ ‫פחות מג' בסוכה ששיעורה ז'‪ ,‬ואע"פ שאפי' אויר‬ ‫כ‪ .‬אביי מקשה מלשון המשנה "אחת גדולה ואחת‬ ‫שהוא חמור מסכך פסול אינו פוסל בפחות מג'‪ ,‬מ"מ‬ ‫קטנה" דרגילות לשנות את הפשוט בהתחלה‪ .‬רש"י‪ .‬והביא‬ ‫קמ"ל שאפשר לישן תחת הסכך הפסול‪ ,‬אף שתחת‬ ‫שי"ג בגמ' איפכא‪ ,‬ודחה דבריהם‪ .‬והתוס' (ד"ה אחת) כתבו‬ ‫האויר אין ישנים‪ ,‬דאע"פ שמצטרף אינו כשר‪,‬‬ ‫דדווקא כשהתנא השני בא להוסיף על התנא הראשון רגילות‬ ‫כדאשכחן במקוה שטיט הנרוק (‪-‬שראוי להריקו מכלי אל‬ ‫לשנות את הפשוט בהתחלה‪ ,‬אבל בסתמא לפעמים נוקטים את‬ ‫כלי‪ ,‬כגון שהוא רך)‪ ,‬מצטרף להשלים למ' סאה‪ ,‬ומ"מ אין‬ ‫‪24‬‬ ‫(והלל למד משמעיה ואבטליון‪ .‬תוד"ה עלה)‪ .‬חזרה‬ ‫המחודש בהתחלה‪ .‬וכן הקשה אביי דאיתא בברייתא‬ ‫ונשתכחה עלה רבי חייא ובניו ויסדוה‪.‬‬ ‫שנחלקו במחצלת גדולה‪.‬‬ ‫כ‪ :‬חוצלות של שעם או של גמי או של שק או של‬ ‫שיטת רב פפא שמחצלת קטנה לכו"ע סתמה‬ ‫ספירא‪ ,‬לרבי דוסא מקבלים טומאת מת ולא מדרס כיון‬ ‫לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככים בה‪ ,‬ובגדולה‬ ‫שאינם מיוחדים לישיבה‪ ,‬ולחכמים מקבלים אף טומאת‬ ‫לת"ק סתמה לסיכוך‪ ,‬ולר"א סתמה לשכיבה‪.‬‬ ‫מדרס‪ .‬למ"ד שחוצלות היינו מרזובלי‪ ,‬של שעם וגמי‬ ‫מחצלת של שיפה ושל גמי שהם רכים‪ ,‬גדולה כשרה‬ ‫ראויות לכלי של פירות גדולים שאינם יוצאים אף שיש‬ ‫לסיכוך בין בקלועה שהיא עבה ואינה חלקה‪ ,‬בין בארוגה שהיא‬ ‫בהם נקבים קטנים‪ ,‬ושל שק וספירא ראוים לעשות מהם‬ ‫חלקה‪ ,‬וקטנה פסולה מפני שהיא מיועדת לשכיבה‪.‬‬ ‫שק לקטניות ופירות קטנים‪ .‬ולמ"ד שחוצלות היינו‬ ‫מחצלת של קנים ושל חילת שהם קשים‪ ,‬קלועה‬ ‫מחצלאות‪ ,‬של שק וספירא ראויות לוילון ולנפה‪ ,‬ושל‬ ‫מסככים בה אפי' אם היא קטנה‪ ,‬דכיון שהיא עבה ואינה‬ ‫שעם וגמי ראויות לנזייתא‪ ,‬לרש"י הכונה לכסות גיגית‬ ‫חלקה והעץ קשה אינה נוחה לשכיבה‪ ,‬אבל ארוגה אין‬ ‫שיכר‪ ,‬והק' התוס' ששעם וגמי מקבלים טומאה מתורת כלי עץ‪,‬‬ ‫וכלי עץ העשוי לחיפוי אינו מקבל טומאה‪ ,‬ובהכרח הם עשויות‬ ‫מסככים בה מפני שאין רגילים לאורגה אלא לשכיבה כדי‬ ‫לקבל איזה דבר‪.‬‬ ‫שתהיה חלקה ונוחה‪ .‬ולרבי יוסי ורבי דוסא אף ארוגה‬ ‫מסככים בה‪ ,‬אמנם במחצלת שיש לה שפה שעשויה‬ ‫בודיא שאין לה שפה מסככים בה‪ ,‬דבסתמא היא עשויה‬ ‫לתת על גבה פירות מודה רבי דוסא שאין מסככים בה‪,‬‬ ‫לסיכוך ואינה כלי לתשמיש‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה מסככין)‬ ‫שבודיא שיש לה שפה היא עשויה לקבל תמרים‪ ,‬וא"כ היא‬ ‫ומה שרבי דוסא מטמא להלן מחצלאות‪ ,‬היינו‬ ‫מקבלת טומאה מדרבנן כדף של נחתומין‪ ,‬ואין מסככים בה‪,‬‬ ‫במחצלת שיש לה שפה‪.‬‬ ‫והכא איירי באין לה שפה‪.‬‬ ‫טומאת חוצלות‪-‬‬ ‫לרבי דוסא חוצלות אין בהם אלא טומאת מת וה"ה‬ ‫שאר טומאות‪ ,‬אלא שרק בטומאת מת נעשו אב הטומאה‪,‬‬ ‫(ובעדויות איתא דאיירי ביש להם בית קיבול‪ ,‬ואף שפשוטי כלי‬ ‫עץ שהם רחבים מקבלים טומאה מדרבנן‪ ,‬כאן היכא שאין להם‬ ‫הישן‪:‬‬ ‫בית קיבול הם עשויות לסיכוך‪ .‬תוד"ה תנן)‪ .‬ואינם מקבלות‬ ‫טומאת מדרס כיון שאין טומאת מדרס אלא בדבר המיוחד‬ ‫לשכיבה‪ ,‬ולחכמים טמאים טומאת מדרס כיון שהם‬ ‫מה נחשב אהל לסוכה ולטומאה‬ ‫עשויות לשכיבה‪ ,‬ונעשות אב הטומאה‪ ,‬וכ"ש טומאת מת‪,‬‬ ‫אדם הנמצא בסוכה תחת דבר נפרד מהסכך כגון מיטה‪,‬‬ ‫דכל הנטמא במדרס‪ ,‬נטמא גם בטומאת מת ובשאר‬ ‫תלוי הדין אם אותו דבר נחשב כאהל בפני עצמו או לא‪,‬‬ ‫טומאות כגון נוגע בשרץ ונבילה‪ ,‬ופשוטי כלי עץ שאין להם בית‬ ‫והדבר תלוי בדיני אהל שנאמרו לגבי חציצה מפני‬ ‫קיבול אינם מקבלים טומאה אא"כ הם עשויים לשכיבה‪.‬‬ ‫הטומאה‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫מהם חוצלות‪ -‬לרב אבדימי בר המדורי חוצלות היינו‬ ‫הישן תחת המיטה בסוכה‪-‬‬ ‫מרזובלי שהם מזבלי –תרמיל שהרועה עשוי להניח תחת‬ ‫אם המיטה אינה גבוהה י' טפחים‪ ,‬יצא יד"ח לכו"ע‪.‬‬ ‫ראשו לשכב עליו‪ .‬ולר"ל הכונה למחצלאות ממש‪ ,‬וס"ל‬ ‫ואם המיטה גבוהה י"ט‪ ,‬לת"ק לא יצא יד"ח‪ ,‬מפני‬ ‫שמחצלאות של אושא שהם מיוחדות לשכיבה ולא לדבר‬ ‫שאהל מפסיק בינו לסוכה‪ .‬ולר"י יצא יד"ח‪ ,‬ולהלן כ"א‪:‬‬ ‫אחר טמאות לכו"ע אף בטומאת מדרס‪ ,‬ושל טבריה שהם‬ ‫יבואר טעמו של ר"י‪.‬‬ ‫קשות ואין שוכבים עליהם כלל‪ ,‬טהורות לכו"ע‪ ,‬ונחלקו‬ ‫ר"ש אומר שר"ג ראה את טבי עבדו ישן תחת המיטה‪,‬‬ ‫בשאר מקומות שאין יושבים עליהם ומייחדים אותם‬ ‫ואמר להם בבדיחותא שטבי הוא ת"ח ויודע שעבד‬ ‫לישיבה אלא לפעמים‪.‬‬ ‫פטור מסוכה‪( ,‬שהרי אשה פטורה ממצות עשה שהזמן‬ ‫(‪-‬אין הכונה שכולה‬ ‫כשנשתכחה תורה מישראל‬ ‫גרמא‪ ,‬ועבד חייב במצוות כאשה)‪ ,‬ולכן הוא ישן תחת‬ ‫נשתכחה‪ ,‬אלא נשתכחו כמה הלכות)‪ ,‬עלה עזרא ויסדה‪,‬‬ ‫המיטה‪ ,‬וכיון שאפי' שיחת ת"ח צריכה לימוד ‪-‬צריך‬ ‫וחזרה ונשתכחה ועלה הלל הבבלי ויסדה‪ ,‬דמיום‬ ‫לשומעה כדי לתת עליה ליבו‪( ,‬דכתיב "ועלהו לא יבול"‬ ‫שגלה יכניה עם החרש והמסגר היתה ישיבה מצויה בבבל‪,‬‬ ‫עלהו היינו דבר קל שבו)‪ ,‬אנו לומדים מדבריו שעבדים‬ ‫‪25‬‬ ‫לא מועיל אלא צריך למלא בידים‪ ,‬אבל התוס' (ד"ה ירדו) כתבו‬ ‫פטורים מן הסוכה‪ ,‬דהו"א לחייב אותם משום תשבו כעין‬ ‫ששלשול כשר לכו"ע‪ ,‬והמחלוקת היא אם בההוא פורתא‬ ‫תדורו‪( .‬תוד"ה למדנו)‪ .‬וכן לומדים מדבריו שהישן תחת‬ ‫שיורדים חוששים לקבר התהום או לא‪.‬‬ ‫המיטה בסוכה לא יצא יד"ח‪ .‬ובתוס' (ד"ה הישן)‬ ‫לר"י לא היו יושבים ע"ג דלתות אלא ע"ג שוורים‬ ‫מסתפקים אם שיעור י"ט הוא לכו"ע‪ ,‬מפני שמיטה שהיא אהל‬ ‫שכריסם רחבה‪ .‬ואע"ג דשוורים לא הוי אוהל בידי אדם‪,‬‬ ‫עראי אינה חשובה אהל בפחות מי"ט‪ ,‬או שזה תלוי במחלוקת‬ ‫מ"מ בשיעור כמלוא אגרוף מודה ר"י דהוי אוהל‪,‬‬ ‫אם שיעור סוכה תחת סוכה הוא י"ט או ד"ט או טפח‪.‬‬ ‫דשיעור זה מצינו שהוא חשוב לגבי חלון למאור שאינו עשוי‬ ‫קיום מצוה ע"י מי שאינו מחויב בה‪ -‬התוס' (ד"ה ראיתם)‬ ‫בידי אדם‪ ,‬שבשיעור זה הוא מוציא את הטומאה‪ ,‬והוא גדול‬ ‫מביאים מהירושלמי ששואל למה מיחו בטבי שלא ישן‬ ‫כראש אדם‪ .‬והסיבה שלא היו מביאים דלתות‪ ,‬לאביי‬ ‫בסוכה‪ ,‬ולא מיחו בו שלא יניח תפילין‪ ,‬ומשני שלא מיחו בו‬ ‫מפני שא"צ לדלתות‪ ,‬ולרבא כדי שלא יציץ התינוק‬ ‫שלא ישן בסוכה‪ ,‬והוא ישן תחת המיטה מפני שלא היה‬ ‫ויטמא בקבר התהום‪ ,‬דבדלתות דעתו גסה עליו‪,‬‬ ‫מקום בסוכה‪.‬‬ ‫ותניא כוותיה דרבא‪.‬‬ ‫אוהל שאינו עשוי בידי אדם בכונה‪ -‬חור שחררוהו‬ ‫מים או שרצים‪ ,‬או שהארץ מליחה ונתבקעה מאיליה‪,‬‬ ‫כ"א‪ :‬למה לר"י מותר לישן תחת המיטה‬ ‫וכן חלל בין אבני הכותל ובין הקורות‪ ,‬לת"ק כולם‬ ‫בסוכה‪-‬‬ ‫נחשבים אהל לענין טומאה‪ ,‬ולר"י כל אוהל שאינו‬ ‫ללישנא קמא מיטה לא הוי אוהל אף לר"י‪ ,‬דשוורים‬ ‫עשוי בידי אדם בכונה לעשותו אהל‪ ,‬אינו אוהל לטומאה‪,‬‬ ‫עשוים לאוהל והיינו להגן על בני מעיים שלהם‪,‬‬ ‫דיליף אהל אהל ממשכן‪( ,‬ולרבנן אהלים טובי כתיבא‬ ‫כדכתיב "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים‬ ‫לרבות בידי שמים)‪ ,‬אמנם אם שיעורו כמלוא אגרוף‬ ‫תסוככני" אלמא סכך קרי ליה‪( ,‬ולהכי אף למ"ד אהל זרוק לאו‬ ‫הוי אוהל אף לר"י‪ ,‬כדתנן שר"י מודה בשקיפין‬ ‫שמיה אהל‪ ,‬הוי אהל‪ .‬תוד"ה ועל‪ .‬אמנם ר"י שסובר שלא היו‬ ‫ובנקיקי הסלעים‪ .‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫מביאים דלתות שמא יוציאו ראשם‪ ,‬אהל זרוק שמיה אהל‪.‬‬ ‫תוד"ה שדעתו)‪ ,‬משא"כ מיטה עשויה לגבה ולא‬ ‫כ"א‪ .‬הבאת המים לפרה אדומה בטהרה‪-‬‬ ‫להאהיל‪.‬‬ ‫דרך הזהירות מפני הטומאה‪ -‬חצרות היו בנויות‬ ‫לרבי אלעזר שוורים הוי אהל משום שהשוורים‬ ‫בירושלים ע"ג הסלע‪ ,‬ותחתיהם חלל מפני קבר‬ ‫מגינים על הרועים מפני החמה והגשמים‪ ,‬והגמ'‬ ‫התהום והיינו שהיה ספק שמא יש שם קבר ואין חלל טפח‬ ‫שואלת שגם מיטה מגינה על מנעלים שתחתיה‪ ,‬אבל‬ ‫והטומאה בוקעת ועולה‪ ,‬ומביאים נשים מעוברות‬ ‫שאר דברים גנאי הוא לת"ח להניחם תחת מיטתו‪ ,‬מפני שהוא‬ ‫ויולדות שם ומגדלות בניהם שם עד גיל שבעה או שמונה‬ ‫מרגיל בני ביתו לשם‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ועל) שלדבריו קשה‬ ‫למ"ד אהל זרוק לאו שמיה אהל‪.‬‬ ‫שלא יראו קרי (והקפידו בטומאה היוצאה מגופם‪ ,‬ובטומאת מת‬ ‫דבעי הזאה‪ ,‬אבל היו טמאים בטומאת נדה ויולדת‪ .‬וכן לא‬ ‫וללישנא בתרא אף מיטה הוי אוהל‪ ,‬ומ"מ ר"י‬ ‫הקפידו אלא על המילוי‪ ,‬אבל בשעת קידוש או הזאה הא בעינן‬ ‫לטעמיה דבעינן דירת קבע לסוכה‪ ,‬וממילא לא אתי‬ ‫איש גדול‪ .‬תוד"ה ומביאין)‪ ,‬והיו מביאים שוורים ועל‬ ‫אוהל עראי ומבטל אוהל קבע‪( .‬ור"ש ג"כ סובר‬ ‫גביהם דלתות והתינוקות היו יושבים ע"ג הדלתות‬ ‫דבעינן דירת קבע לסוכה כדאמרינן ז‪ :‬דלכן ס"ל שצריך ד'‬ ‫וכוסות של אבן בידיהם‪ ,‬והשוורים היו יורדים למעין‬ ‫דפנות בסוכה‪ ,‬ומ"מ ס"ל שאהל עראי מבטל אוהל קבע‬ ‫השילוח‪ ,‬והתינוקות היו יורדים למים וממלאים את‬ ‫ולכן הישן תחת המיטה בסוכה לא יצא יד"ח)‪.‬‬ ‫כוסות האבן במים‪ ,‬וחזרו ועלו ע"ג הדלתות‪ .‬וטעם‬ ‫תקנה זו היא שהצדוקים אמרו שפרה נעשית רק אחרי הערב‬ ‫דיני הסיכוך‬ ‫שמש‪ ,‬ולכן היו מטמאים את הכהן השורף את הפרה ומטבילים‬ ‫אותו מיד להוציא מליבם של צדוקים‪ ,‬ומשום כך החמירו בפרה‬ ‫להלן יבוארו כמה מדיני הסיכוך‪ .‬א' האם הסכך יכול להיות‬ ‫כדי שלא יזלזלו בה‪ ,‬והיו עושים כנ"ל‪ ,‬וכן תיקנו שיעשוה בכלי‬ ‫מיטלטל‪ .‬ב' האם ניתן להעמיד את הסכך הדבר המקבל‬ ‫גללים או אבנים או אדמה שאינם מקבלים טומאה‪ ,‬והכהן‬ ‫טומאה‪ .‬ג' האם סכך שיש בו הרבה רווחים כשר‪ .‬ד' מתי‬ ‫השורף היה פורש ז' ימים שלא היו נוגעים בו‪ ,‬ומזים עליו כל‬ ‫סכך שיש בו הפרשי גובה כשר (מדין חבוט רמי‪ ,‬ואגב זה‬ ‫שבעה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה והתינוקות) שהתינוקות היו צריכים‬ ‫נתבארו דיני חבוט רמי לענין טומאה‪ ,‬ולענן טלטול במבוי‬ ‫טבילה‪ ,‬ולענין הזאה נחלקו ר"ע וריה"ג‪.‬‬ ‫שהכשר הקורה שלו הוא ע"י חבוט רמי)‪ .‬ה' מה הדין‬ ‫בסוכה שצילתה שוה לחמתה‪ ,‬או מעובה כמו בית‪.‬‬ ‫לרבי יוסי לא היו יורדים למים אלא משלשלים‬ ‫ממקומם‪ ,‬מפני קבר התהום‪ .‬לרש"י ת"ק סובר ששלשול‬ ‫‪26‬‬ ‫הבית והעליה נמצאים זו מעל זו‪ ,‬אין כאן תקרה‬ ‫המסכך על גבי כרעי המיטה‪ -‬לת"ק כשרה‪ ,‬ולר"י‬ ‫שלימה וכל קורה נחשבת בפני עצמה להאהיל על‬ ‫אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה‪ .‬ונחלקו‬ ‫הטומאה שתחתיה‪ ,‬והטומאה שמעל הקורה אינה‬ ‫רבי זירא ורבי אבא בר ממל אם טעמא דר"י משום‬ ‫יורדת לתחת הקורה‪ .‬אבל אם קורות העליה‬ ‫שאין לה קבע מפני שהיא מיטלטלת ע"י המיטה‪ ,‬ור"י‬ ‫נמצאים מעל הרווחים שבין קורות הבית‪ ,‬וקורות‬ ‫לטעמיה דס"ל דסוכה דירת קבע בעינן‪ ,‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫הבית יש בהם רוחב טפח‪ ,‬וכן יש רוחב טפח‬ ‫שאין) שי"ל שר"י פוסל גם סוכה שבראש העגלה‪ .‬ומה שר"ג‬ ‫ברווחים שביניהם‪ ,‬הוי כתקרה אחת משום‬ ‫מודה שסוכה שבראש הספינה כשרה אם היא יכולה לעמוד‬ ‫ברוח שאינה מצויה דיבשה‪ ,‬שאני ספינה שכיון שזה הדרך חשיב‬ ‫דאמרינן חבוט רמי‪( ,‬והיינו כשיש ביניהם ג"ט ויותר‬ ‫קבע‪ .‬או שטעמא מפני שמעמידה בדבר המקבל‬ ‫דאל"כ א"צ להגיע לחבוט רמי)‪ ,‬ואם יש טומאה‬ ‫טומאה‪ ,‬דאף שדבר המקבל טומאה זה פסול רק בסכך עצמו‪,‬‬ ‫תחתיהם כל מה שתחת הקורות טמא‪ ,‬ואם אין‬ ‫מ"מ כיון שהמעמיד הוא עיקרו של סכך חשיב כאילו סיכך בדבר‬ ‫ביניהם רוחב טפח ונמצא שאין בעליונות רוחב טפח‪ ,‬כל‬ ‫המקבל טומאה‪.‬‬ ‫קורה מן התחתונות נחשבת אהל בפני עצמה להביא‬ ‫ונ"מ אם סיכך ע"ג ד' עמודי ברזל‪ ,‬שלטעם הראשון‬ ‫את הטומאה לשטח שתחת הקורה ולחצוץ מפני הטומאה‬ ‫כשרה מפני שיש לה קבע‪ ,‬ולטעם השני פסולה מפני‬ ‫לשטח שמעל הקורה‪ ,‬מפני שרק ברוחב טפח אומרים‬ ‫שהעמידה בדבר המקבל טומאה‪ .‬ואם סיכך ע"ג‬ ‫חבוט רמי‪ .‬וכתב רש"י שלא גורסים ואם אין בהם רוחב‬ ‫המיטה ולא סמך את הסכך על המיטה אלא ע"ג יתדות‪ ,‬ומג'‬ ‫טפח‪ ,‬מפני שקורה שאין בה שיעור טפח אין בה שיעור‬ ‫להביא טומאה וכן אינה חוצצת מפני הטומאה אלא הטומאה‬ ‫צידי הסוכה יש מיטות שהם הדפנות של הסוכה‪ ,‬כשרה‬ ‫בוקעת ועולה בוקעת ויורדת‪.‬‬ ‫לכו"ע‪ ,‬דיש לסכך קבע‪ ,‬ולא העמידה בדבר המקבל‬ ‫טומאה‪ .‬וכתבו התוס' (שם) שכולם מודים לטעם דבעינן דירת‬ ‫כ"ב‪ :‬לבוד וחבוט רמי בקורת מבוי‪-‬‬ ‫קבע‪ ,‬וממילא המניח את הסכך ע"ג כלי שמחזיק מ' סאה בלח‬ ‫מבוי שבאים להכשירו לטלטול בשבת ע"י קורה‪,‬‬ ‫שהם כוריים ביבש‪ ,‬פסולה כיון שאין לה קבע‪ ,‬אע"פ שאינה‬ ‫ואין כאן קורה שלימה הראויה לקורה‪ ,‬הדין‬ ‫מקבלת טומאה‪ .‬עוד כתבו שבירושלמי משמע שאין לה קבע‬ ‫היינו שאין י"ט מהמיטה לגג‪ ,‬ומ"מ בהניח הסכך ע"ג יתדות‬ ‫כדלהלן‪:‬‬ ‫כשרה מפני שדבר שאינו מחובר אינו ממעט בגובה הסוכה‪.‬‬ ‫א' אם מכל צד של הכותל יוצאת קורה‪ ,‬ושתי‬ ‫כ"ב‪ .‬סוכה המדובללת‪-‬‬ ‫הקורות מגיעות פחות מג"ט זה לזה‪ ,‬כשירה משום‬ ‫דאמרינן לבוד‪ ,‬ולרשב"ג עד ד"ט כשרה דס"ל שלבוד‬ ‫במתני' מבואר שסוכה המדובללת ושצילתה מרובה‬ ‫אומרים בפחות מד"ט‪.‬‬ ‫מחמתה כשרה‪ .‬לרב מדובללת היינו ענייה שיש בסכך‬ ‫ב' שתי קורות סמוכות שכל אחת בפני עצמה אינה‬ ‫הרבה רווחים אבל אין ג' טפחים אויר‪ ,‬ואמר התנא שאם‬ ‫צילתה מרובה מחמתה כשרה‪ .‬ולשמואל מדובללת‬ ‫מקבלת אריח והיינו שאין בה רוחב טפח כדי לקבל אריח‬ ‫שרוחבו טפח וחצי‪ ,‬אם שתיהם יחד רחבות טפח כדי‬ ‫היינו מבולבלת שהקנים אינם בקו אחד‪ ,‬אלא קנה‬ ‫עולה וקנה יורד ומתוך כך חמתה מרובה מצילתה‪ ,‬ומ"מ כל‬ ‫לקבל אריח לרחבו כשרה‪ ,‬ואם לאו פסולה‪.‬‬ ‫זמן שאם היו הקנים בקו שוה היה הצל מרובה מהחמה כשרה‪.‬‬ ‫ולרשב"ג אם א"א להושיב עליהם אריח לרחבו‪ ,‬מרחיקן זו‬ ‫לאביי אין הסוכה כשרה אלא כשאין הפרש הגובה בין‬ ‫מזו ודי שיקבלו אריח לארכו שזה ג' טפחים‪ ,‬ובלבד‬ ‫שיהיו חזקות בכדי לקבל כובדו ואורכו של אריח ג"ט‪.‬‬ ‫הקנים ג' טפחים דהוי כסכך אחד‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה קנה)‬ ‫שמשמע מרש"י הנ"ל שביותר מג"ט הפסול הוא משום חמתה‬ ‫ג' אם יש ב' קורות אחת למעלה ואחת למטה‪ ,‬ואין‬ ‫מרובה מצילתה‪ ,‬אך זה אינו נכון‪ ,‬שכיון שכשהחמה בראש כל‬ ‫ברוחבם טפח‪ ,‬מצטרפות יחד להכשר מבוי אם אין‬ ‫אדם הוי צילתה מרובה מחמתה‪ ,‬כשרה‪ ,‬אלא טעם הפסול‬ ‫העליונה למעלה מכ' אמה והתחתונה למטה מי"ט‪.‬‬ ‫משום שהסככים אינם מצטרפים‪.‬‬ ‫הגמ' מבארת שהכונה לשני מקרים שונים‪ ,‬שאם‬ ‫ולרבא אם הקנים רחבים טפח שאז יש עליהם שם אהל‪,‬‬ ‫שניהם למעלה צריך שהעליונה לא תהיה למעלה‬ ‫כשרה אפי' יש ביניהם ג"ט‪ ,‬דאמרינן חבוט רמי והיינו‬ ‫מכ' אמה‪ ,‬ואם שניהם למטה שלא תהיה התחתונה‬ ‫שמורידים את הסכך ללמטה‪ ,‬כעין גוד אסיק‪ ,‬כמו שמצינו‬ ‫למטה מי"ט‪ ,‬אבל בשני המקרים צריך שלא יהיה‬ ‫בדין אוהל המת וכדלהלן‪.‬‬ ‫מרחק ג"ט בין הקורות‪ ,‬דלא אמרינן חבוט רמי‬ ‫מתי אומרים חבוט רמי לענין טומאת אהל‪ -‬בית‬ ‫בפחות מרוחב טפח‪ ,‬ורבנן סוברים שבכל גוונא פסול‪,‬‬ ‫וטעמם משום שבפועל א"א להניח עליהם אריח‪ .‬תוד"ה הא‪.‬‬ ‫ועליה שאין תקרתם מלאה בנסרים‪ ,‬אם קורות‬ ‫‪27‬‬ ‫יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דיבשה כשרה אפי'‬ ‫ד' קורה הגבוהה מהמבוי ואינה מגיעה עד מעל כותלי המבוי‪,‬‬ ‫למ"ד דסוכה דירת קבע בעינן‪ ,‬ואם יכולה לעמוד ברוח‬ ‫והיא תלויה ע"ג יתדות עקומות‪ ,‬אם אין בגובהם‬ ‫מצויה דיבשה ולא ברוח מצויה דים‪ ,‬ר"ג פוסל דדירת‬ ‫ובעקמימותם ג"ט כשרה‪ ,‬אבל ביותר מג"ט פסולה‪ .‬ואע"ג‬ ‫דאמרינן חבוט רמי אף ביותר מג"ט‪ ,‬מ"מ צריך שהקורה תהיה‬ ‫קבע בעינן‪ ,‬ור"ע מכשיר דדירת עראי בעינן‪.‬‬ ‫ע"ג המבוי ולא מחוצה לו‪ ,‬דאף למ"ד קורה משום מחיצה‬ ‫ע"ג גמל‪ -‬העושה סוכתו ע"ג גמל‪ ,‬ר"י פוסל דבעינן‬ ‫בעינן קצת הכר‪ ,‬וכדמצינו שאם הניחה סמוך לכותל פסולה‪.‬‬ ‫תוד"ה אבל‪.‬‬ ‫סוכה הראויה לז' וכיון שחכמים אסרו לעלות לה ביו"ט נמצא‬ ‫שאינה ראויה ליו"ט‪ ,‬ור"מ מכשיר שהרי מדאורייתא‬ ‫צילתה כחמתה‪ -‬סוכה שבדקו למטה ומצאו‬ ‫ראויה היא לז'‪ .‬לרש"י איירי שהניח קרקעית הסוכה ע"ג‬ ‫שצילתה כחמתה‪ ,‬כשרה‪ ,‬מפני שודאי למעלה צילתה‬ ‫גמלים‪ .‬והתוס' (ד"ה על) הקשו דא"כ היא פסולה לר"י משום‬ ‫מרובה מחמתה‪ ,‬אבל אם צילתה כחמתה בסכך‬ ‫דסוכה דירת קבע בעינן‪ ,‬ולכן פי' שהסכך עומד ע"ג יתדות של‬ ‫פסולה‪ .‬לרש"י כוונת הגמ' שאם הסכך שוה לאויר בהכרח הצל‬ ‫הקרקע‪ ,‬ורק קרקעית ודפנות הסוכה עומדים ע"ג גמל‪ .‬עוד‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה סוכה) שסוכה הראויה לשבעה זה סיבה‬ ‫למטה יהיה פחות מהחמה ופסולה‪ ,‬ואם הצל שלמטה שוה‬ ‫לפסול גם סוכה ע"ג אילן‪.‬‬ ‫לחמה‪ ,‬בהכרח הסכך מרובה על האויר וכשרה‪ .‬ור"ת (תוד"ה‬ ‫כאן) סובר שאם הסכך שוה לאויר כשרה‪ ,‬דלהלכה פרוץ כעומד‬ ‫כשר‪ ,‬אמנם כל זה כשמודדים בסכך עצמו‪ ,‬אבל מי שעומד‬ ‫עשאה לבהמה דופן לסוכה‬ ‫למטה ונראה לו שהסכך שוה לאויר פסולה‪ ,‬מפני שבאמת‬ ‫נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר אם בהמה כשרה להיות דופן‬ ‫האויר רחב יותר‪.‬‬ ‫לסוכה‪ .‬והגמרא מבארת בכמה אופנים מה הטעם של רבי‬ ‫מאיר לפסול‪ ,‬ולאיזה עוד דברים בהמה פסולה‪.‬‬ ‫המעובה כמין בית אע"פ שאין הכוכבים נראים‬ ‫מתוכה כשרה‪ ,‬ואם אין כוכבי זהרורי חמה נראים‬ ‫ר"י מכשיר בהמה לדופן סוכה (היכא שלא סמך הסכך ע"ג‬ ‫הבהמה‪ ,‬דאל"כ הוי כסומך סוכתו בכרעי המיטה שר"י פוסל‪.‬‬ ‫מתוכה ב"ש פוסלים דאין זה דומה לסוכה‪ ,‬וב"ה‬ ‫תוד"ה ורבי)‪ .‬ור"מ פוסל דבר שיש בו רוח חיים לסוכה‪,‬‬ ‫מכשירים‪.‬‬ ‫וללחי‪ ,‬ולפסי ביראות (להתיר למלא מבור ברה"ר שהוא‬ ‫עמוק י"ט‪ ,‬ומפני בהמות עולי רגלים התירו בד' דיומדין בד'‬ ‫אלו מקומות ראויים לסוכה‬ ‫הפינות)‪ ,‬ולגולל (לרש"י גולל היינו כסוי ארונו של מת‪ ,‬והיינו‬ ‫הגמרא מבארת דיני הכשר סוכה מיטלטלת‪ ,‬או סוכה‬ ‫שמה שלומדים מ"על פני השדה" שכסוי ארון המת מטמא‬ ‫שנעשתה במקומות שאסור לעלות לשם ביו"ט‪ ,‬או‬ ‫במגע ובמשא ובאהל‪ ,‬אינו שייך בבעלי חיים‪ .‬ולתוס' (ד"ה ולא)‬ ‫שהסוכה נופלת על ידי הרוח‪.‬‬ ‫גולל היינו אבן גדולה שמניחים על הקבר מלמעלה ותחתיה יש‬ ‫חלל‪ .‬עוד כתבו התוס' שהגולל אינו מטמא אלא כשהמת בקבר‪,‬‬ ‫ראש העגלה‪ -‬העושה סוכתו בראש העגלה כשרה‪,‬‬ ‫וגם אין מקום לטומאה לצאת‪ ,‬וכן מה שבולט מהגולל חוץ לקבר‬ ‫אע"פ שהיא מיטלטלת ואינה קבועה‪ ,‬ועולין לה ביו"ט‪.‬‬ ‫טהור‪ ,‬ואם הוא מאהיל על הגולל במקום כנגד המחיצות‪ ,‬בזה‬ ‫שיטת התוס' (ד"ה דתניא) שר"ג פוסל סוכה בראש העגלה כמו‬ ‫איכא נ"מ בטומאת הגולל‪ ,‬אבל כנגד הקבר טמא משום שהקבר‬ ‫בראש הספינה‪ ,‬ודלא כר"ת ז‪ :‬שפירש שבראש העגלה ר"ג‬ ‫סתום‪ .‬עוד כתבו שדופק היינו שתי האבנים שבצדדים שעליהם‬ ‫מכשיר‪.‬‬ ‫מונח הגולל)‪ ,‬ולריה"ג דבר שיש בו רוח חיים כשר אף‬ ‫ראש האילן‪ -‬העושה קרקעית סוכתו ע"ג האילן‪,‬‬ ‫לגיטי נשים‪( ,‬וטעמא דריה"ג ורבנן לענין גט יבואר להלן‬ ‫כשרה לחולו של מועד‪ ,‬ואין עולין לה ביו"ט דאסרו חכמים‬ ‫כ"ד‪.):‬‬ ‫לעלות או להשתמש באילן שמא יתלוש‪ ,‬ואם עבר ועלה ביו"ט‬ ‫למה ר"מ פוסל בהמה לדופן סוכה‪-‬‬ ‫יצא יד"ח‪ .‬שתים באילן ואחת בידי אדם או שתים בידי‬ ‫אדם ואחת באילן כשרה ואין עולין לה ביו"ט‪ ,‬אבל ג'‬ ‫לאביי ר"מ חושש שמא הבהמה תמות ותפול ואין כאן‬ ‫בידי אדם ואחת באילן כשרה ועולין לה ביו"ט‪ .‬לרש"י‬ ‫דופן‪ .‬ולרבי זירא ר"מ חושש שמא תברח‪ .‬בפיל קשור‬ ‫גם הסיפא של שתים באילן וכו' איירי בסוכה הבנויה ע"ג האילן‪,‬‬ ‫כשר לכו"ע מפני שאינו יכול לברוח‪ ,‬ואף אם ימות‬ ‫ובשתים בידי אדם ואחת באילן חשיב משתמש באילן כיון שאם‬ ‫יהיה בנבלתו י'‪ .‬ובפיל שאינו קשור פסול לכו"ע‪,‬‬ ‫ינטל האילן תפול קרקעית הסוכה‪ .‬ולתוס' (ד"ה שתים) איירי‬ ‫משום שאביי מודה שיש לחוש שמא תברח‪ .‬ונחלקו‬ ‫שהאילן משמש לדפנות‪ ,‬והסכך מונח על האילן‪ ,‬והחשש שהוא‬ ‫אביי ור"ז בבהמה קשורה‪ ,‬דליכא למיחש שמא‬ ‫שמא יניח חפציו על הסכך ונמצא משתמש באילן‪.‬‬ ‫תברח‪ ,‬דלאביי חיישינן שמא תמות‪ ,‬ולר"ז אין לחוש‬ ‫כ"ג‪ .‬ראש הספינה‪ -‬אם אינה יכולה לעמוד ברוח‬ ‫שמא תמות דאין שכיח שתמות‪ .‬אמנם צריך לשים‬ ‫מצויה דיבשה פסולה דלא חשיבא אפי' דירת עראי‪ ,‬ואם‬ ‫בין רגליה הוצא ודפנא כדי שלא יהיה שם רווח‪ .‬וכן‬ ‫‪28‬‬ ‫מדברי רש"י ותוס' בענין לוקח יין מבין הכותים‪ -‬א' דין‬ ‫צריך לקושרה למעלה‪ ,‬דאל"כ יש לחוש שמא תרבוץ‪,‬‬ ‫הנלקח מן הכותים כטבל ודאי ולא כדמאי‪ .‬ב' לרש"י איירי קודם‬ ‫ומ"מ חיישינן שמא תמות‪ ,‬ותתכווץ מעט‪ ,‬ואם תהיה‬ ‫שגזרו על הכותים שיהיה דינם כגויים‪ .‬והתוס' (ד"ה דתניא)‬ ‫פחות מג' לסכך וגובהה יהיה ז"ט לא יהיה לבוד ולא‬ ‫כתבו שאף למ"ד גירי אריות הם י"ל שכשגזרו על יין נכרים לא‬ ‫גזרו על של כותים‪ ,‬כיון שהם פרושים מע"ז יותר משאר נכרים‬ ‫ישים לב כיון שזה לא ניכר‪.‬‬ ‫ומחזיקים בתורה שבכתב‪ ,‬אמנם אח"כ גזרו גם על יינם‪ .‬עוד‬ ‫הגמ' שואלת (כ"ד‪ ).‬שאם מדאורייתא דבר שיש בו‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה שני) שאף שהכותים נזהרים במה שכתוב‬ ‫רוח חיים כשר למחיצה‪ ,‬א"כ למה ר"מ סובר שאין‬ ‫בתורה‪ ,‬מ"מ כשרוצים למכור אינם זהירים לעשר‪ .‬ג' רש"י כתב‬ ‫טומאת גולל בדבר שיש בו רוח חיים והרי זה דין לקולא‪.‬‬ ‫דאיירי בליל שבת‪ ,‬או שאין לו כלים טהורים להפריש לתוכם‪,‬‬ ‫ובתוס' כתבו דאיירי בערב שבת בין השמשות‪ ,‬וכ"כ רש"י בב"ק‬ ‫(ור"י מטמא)‪.‬‬ ‫ס"ט‪ . :‬וביארו התוס' שאף שאסור לעשר טבל ודאי בבין‬ ‫ולכן מבאר רב אחא בר יעקב דטעמא דר"מ משום‬ ‫השמשות‪ ,‬מ"מ לקרות שם מותר‪ ,‬ולצורך חול גם זה אסור‪,‬‬ ‫דס"ל שמחיצה העומדת ברוח אינה מחיצה כיון שהיא‬ ‫ואמירת מעשר שני בצפונו וכו' הוי כהפרשה ואסורה בטבל ודאי‬ ‫ומותרת רק בדמאי‪ ,‬ובשבת אסור אף קריאת שם‪ ,‬ומ"מ אם עבר‬ ‫עומדת ע"י דבר שאין בו ממש‪ ,‬וי"א שמחיצה שאינה‬ ‫ותיקנו מתוקן‪ .‬ואם הוא ביום שישי ויש שהות ביום להפריש‪,‬‬ ‫עשויה בידי אדם אינה מחיצה ורוח חיים אינו בידי אדם‬ ‫יאמר שהמעשר שני יהיה בצפונו או בדרומו ויחללנו וישתה‪ .‬ד'‬ ‫לנפחו‪ ,‬ונ"מ במחיצה שהעמידה בנוד תפוח‪ ,‬דחשיב‬ ‫הא דקתני ומיחל ושותה מיד‪ ,‬לרש"י הכונה שמחלל על מעות‪,‬‬ ‫עומדת ברוח‪ ,‬אבל עשויה בידי אדם‪.‬‬ ‫ולתוס' הכונה שמתחיל לשתות‪ ,‬דא"א לחלל בלי קביעות מקום‬ ‫בצפונו או בדרומו‪ .‬ה' כתבו התוס' דהא דקתני עשרה מעשר‬ ‫ראשון תשעה מעשר שני‪ ,‬אינו מדוקדק‪ ,‬כיון שכבר הפריש שני‬ ‫חשש שמא‪...‬‬ ‫לוגין לתרומה גדולה‪.‬‬ ‫הגמרא מבארת מתי דבר מסוים נאסר וכדומה‪ ,‬אף שלפי‬ ‫מדברי התוס' בענין ברירה‪ -‬א' אף למ"ד שיש ברירה כשאומר‬ ‫המצב כרגע אין סובה לאסור‪ ,‬אבל יש לחשוש שיתחדש‬ ‫מצב שהוא סיבה לאסור‪.‬‬ ‫בפירוש שהוא תולה את המעשה בדבר עתידי (כגון שני לוגין‬ ‫שאני עתיד להפריש) זה לא מכריח שיהיה ברירה בדבר שלא‬ ‫כ"ג‪ :‬אכילת תרומה באשת כהן‪ -‬בת ישראל‬ ‫תלה בפירוש (כגון האחין שחלקו‪ ,‬שניים שלקחו חבית ובהמה‬ ‫בשותפות לענין תחומין)‪ .‬ב' סברא נוספת כתבו התוס' שהיכא‬ ‫שנישאת לכהן והלך בעלה למדה"י‪ ,‬או שנתן גט‬ ‫שהתנה על שני הצדדים (אם ירדו אם לא ירדו) יותר שייך ברירה‬ ‫לאשתו ע"מ שיחול שעה אחת קודם מיתתו כדי שלא‬ ‫מהיכא שהתנה על צד אחד‪ ,‬וכן בין היכא שמתנה על דבר שיחול‬ ‫תיזקק לחליצה אם ימות פתאום‪ ,‬לאביי ר"מ סובר שאסור‬ ‫שעה אחת לפני מיתתו שרק אחרי שעה יתברר הדבר‪ ,‬לבין‬ ‫לה לאכול תרומה שמא ימות‪ ,‬ור"י סובר שמותר דלא‬ ‫היכא שבשעת החלות יוברר הדבר‪ .‬ג' ר"מ לא חושש לשמא‬ ‫חיישינן שמא ימות‪.‬‬ ‫ימות אפי' לזמן מרובה כמו שאינו חושש שמא ימות בזמן‬ ‫מועט‪ ,‬אמנם ר"י חושש לבקיעת הנוד בזמן מועט‪ ,‬ואינו חושש‬ ‫כ"ד‪ .‬הפרשת תרומה מכח ברירה‪-‬‬ ‫שמא ימות בזמן מועט‪ ,‬דא"כ אשת כהן שבעלה יצא מפתח‬ ‫ביתה לא תאכל בתרומה‪ .‬ד' טעמא דר"י אינו משום דחיישינן‬ ‫שיטת ר"מ שהלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין‬ ‫לבקיעת הנוד‪ ,‬אלא משום דלית ליה ברירה‪ .‬ומ"מ אין להקשות‬ ‫שאני עתיד להפריש הרי הם תרומה‪ ,‬ועשרה מעשר‬ ‫לר"י שנמצא שאין מביא ביכורים אלא מי שהוא וכל אבותיו היו‬ ‫ראשון‪ ,‬ותשעה מעשר שני‪ ,‬ומיחל ושותה מיד‬ ‫בנים יחידים‪ ,‬דאי אין ברירה האחים שחלקו לקוחות הם‬ ‫דסמכינן אברירה‪ ,‬שמה שיפריש כשיבוא לביתו יוברר שזה‬ ‫ומחזירים זה לזה ביובל‪ ,‬ור"י סובר הרי שקנין פירות כקנין הגוף‪,‬‬ ‫המעשר והתרומה‪.‬‬ ‫גבי דין יום או יומיים‪ .‬די"ל שרק לענין דין יום או יומיים דבעינן‬ ‫כספו ושיהיה תחת ידו סובר ר"י דבעינן קנין הגוף‪ .‬ה' שיטת רבי‬ ‫הגמ' מבארת שאף שר"מ חושש למיתה‪ ,‬מ"מ‬ ‫יוסי שהאומר מעשר שיש לי בביתי יהא מחולל על סלע שיעלה‬ ‫בתרומה כיון שיכול למסור את הנוד לשומר‪ ,‬לא‬ ‫בידי מן הכיס לא חילל‪ ,‬ומאידך בנותן גט מהיום אם מתי לכי‬ ‫חיישינן לבקיעת הנוד‪.‬‬ ‫מיית הוי גיטא‪ ,‬וצ"ל דבסלע יתכן שלא יתברר הדבר לעולם ולכן‬ ‫ר"י ורבי יוסי ור"ש אוסרים להפריש תרומה מכח‬ ‫אין ברירה‪ ,‬וכן בסוגיין ס"ל שאין ברירה‪ ,‬משא"כ בגט שודאי‬ ‫יחיה או ימות‪.‬‬ ‫ברירה‪ .‬הגמ' מבארת שכיון שר"י לא חייש למיתה‪,‬‬ ‫א"כ ה"ה דלא חייש לבקיעת הנוד‪ ,‬ומ"מ לא חלה‬ ‫כ"ד‪ :‬דיני גירושין‪-‬‬ ‫ההפרשה דלית ליה ברירה‪ ,‬והא דאמר שמא יבקע‬ ‫לריה"ג אין כותבין גט על בעלי חיים‪ ,‬דהנה כתיב‬ ‫היינו לדברי ר"מ‪ .‬ומה שמצינו שלר"י מתקינים לכה"ג‬ ‫"וכתב לה" דמשמע שאפשר לכתוב על כל דבר‪,‬‬ ‫אשה אחרת ליוה"כ שמא תמות אשתו וכתיב "וכפר‬ ‫אמנם מדכתיב "ספר" לומדים דבעינן דבר שאין בו‬ ‫בעדו ובעד ביתו" ביתו זו אשתו‪ ,‬מעלה עשו בכפרה‪.‬‬ ‫‪29‬‬ ‫קמה) שקמה קצורה שאגד את השיבולים המקיפים אותה‬ ‫רוח חיים ואינו אוכל‪ ,‬דדרשינן כלל ופרט וכלל‪ ,‬ד"ונתן‬ ‫בהוצא ודפנא‪ ,‬מ"מ אין יכול לטלטל בכולה‪ ,‬דלא חשיב מוקף‬ ‫בידה" חזר וכלל‪( .‬תוד"ה תלמוד)‪ .‬ולגבי מעשר שני לומדים‬ ‫לדירה כיון שאינו מקורה‪.‬‬ ‫מבקר וצאן שצריך פרי מפרי וגידולי קרקע‪ ,‬ולגבי סכך לומדים‬ ‫מחגיגה שצריך דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ‪ ,‬דבכל‬ ‫מי פטור מסוכה או מק"ש‬ ‫מקום למדו חכמים כפי הדבר הראוי לאותו ענין‪( .‬תוד"ה מה)‪.‬‬ ‫או משאר מצוות‬ ‫ומ"ספר כריתות" לומד ריה"ג שדווקא ספר כורתה‬ ‫ולא כסף שיתן לה ויאמר הרי את מגורשת בו‪ ,‬ולא לומדים‬ ‫הגמרא מבארת מתי יש פטור ממצוה מחמת‪ :‬א' עוסק‬ ‫במצוה אחרת‪ .‬ב' טרוד‪ .‬ג' אבילות‪ .‬ד' הפטור המיוחד‬ ‫מהקש הויה ליציאה שמתגרשת בכסף‪.‬‬ ‫שנאמר בסוכה של מצטער וכדומה משום דבעינן "תשבו"‬ ‫ומדלא כתיב כרת אלא כריתות לומד ריה"ג שהאומר‬ ‫כעין תדורו‪.‬‬ ‫הרי זה גיטך ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין‬ ‫זה כריתות מפני שכל ימיה היא מנועה בגללו מללכת (דאף‬ ‫כ"ה‪ .‬העוסק במצוה פטור מן המצוה‪ ,‬ולכן העוסק‬ ‫יוצאי חלציו של אביו קרויים בית אביו‪ .‬תוד"ה על)‪ ,‬ואם התנה‬ ‫במצוה פטור מק"ש‪ ,‬ושלוחי מצוה והיינו ההולכים‬ ‫לל' יום הרי זה כריתות מיד‪ ,‬כיון שלסוף ל' יום הוא בא לידי‬ ‫לעשות מצוה כגון ללמוד תורה פטורים מן הסוכה‪ ,‬דכתיב‬ ‫הפרדה‪.‬‬ ‫"בשבתך בביתך" בשבת דידך אתה חייב‪ ,‬הא דמצוה‬ ‫ורבנן מכשירים גט על בעלי חיים‪ ,‬דלא כתיב בספר‬ ‫פטור‪ .‬ולהלן כ"ו‪ .‬איתא שכותבי סת"ם ותגריהם וכל‬ ‫אלא ספר‪ ,‬ולספירת דברים הוא דאתא‪ ,‬ומ"וכתב"‬ ‫העוסקים במלאכת שמים כמוכרי תכלת פטורים‬ ‫לומדים רבנן שאינה מתגרשת בכסף‪ ,‬ולאביי מסברא‬ ‫מק"ש תפילה ותפילין ומכל המצוות‪ ,‬משום‬ ‫אינה מתגרשת בכסף‪ ,‬דיאמרו סניגור נעשה קטיגור‪ ,‬ולומדים‬ ‫שהעוסק במצוה פטור מן המצוה‪ .‬רש"י כתב שההולכים‬ ‫מ"וכתב" שאינה מתגרשת בחליצה‪( .‬ובריש קידושין דיליף‬ ‫לעשות מצוה פטורים אפי' בשעת חנייתן‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫מספר כריתות היינו לריה"ג‪ ,‬ודרך הש"ס להביא את הדרשה‬ ‫שלוחי) דאיירי באופן שאם יעסקו בסוכה יתבטלו מן המצוה‪,‬‬ ‫הפשוטה לכאורה‪ .‬תוד"ה בכתיבה)‪ .‬ומ"ספר כריתות"‬ ‫אבל אם יכולים לקיים שניהם חייבים‪.‬‬ ‫לומדים רבנן שבע"מ שלא תלך לבית אביה לעולם‬ ‫מי שהוא טרוד בטרדה של מצוה פטור מק"ש‪,‬‬ ‫אינה מגורשת‪ ,‬וכרת כריתות לא משמע להו‪.‬‬ ‫דכתיב "ובלכתך בדרך" בלכת דידך אתה חייב‪ ,‬הא‬ ‫דמצוה פטור‪ .‬ולכן חתן הכונס את הבתולה שהוא‬ ‫מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה‬ ‫טרוד טרדה דמצוה פטור מק"ש‪ ,‬ואינו חייב להסיר דעתו‬ ‫מחיצה‪ .‬וממילא אילן המתנועע ברוח פסול לשמש‬ ‫ממחשבת המצוה לצורך מצוה אחרת‪ ,‬אבל הכונס את‬ ‫כדפנות הסוכה‪ ,‬וכן אינו נדון משום דיומד‪ ,‬ואין‬ ‫האלמנה שאינו טרוד חייב‪ ,‬וכן מי שהוא טרוד בטרדה‬ ‫לטלטל תחת אילן אף אם הוא מיסך על הארץ‪ ,‬וקמה‬ ‫דרשות כגון שטבעה ספינתו בים‪ ,‬חייב בק"ש‪ .‬וכתבו‬ ‫קצורה ששיבולות מקיפות אותה אין דנים את כולה‬ ‫התוס' (ד"ה ובלכתך) שיש גירסה שלומדים חתן מ"בשבתך‬ ‫לד' אמות‪ .‬אמנם אילן שענפיו קשים‪ ,‬וענפים‬ ‫בביתך" ועוסק במצוה מ"ובלכתך בדרך"‪ ,‬וכגירסה זו נראה‪.‬‬ ‫הקשורים בהוצא ודפנא ואינם נעים ברוח‪ ,‬הוו מחיצה‬ ‫לכל הדינים הנ"ל‪ .‬והחידוש להכשירו לסוכה הוא‬ ‫כ"ה‪ :‬מקור נוסף לפטור עוסק במצוה‪-‬‬ ‫שלא חוששים שישתמש באילן‪ .‬והוא כשר לדיומד אם‬ ‫כתיב "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא‬ ‫עוביו אמה לכל צד‪ ,‬וכן גדר אמה על אמה כשרה כיון שאפשר‬ ‫יכלו לעשות הפסח ביום ההוא"‪ .‬והנה לריה"ג הם היו‬ ‫לחלקה לב' מחיצות אמה‪ ,‬מחיצה לכל צד‪ .‬ומחיצה של שיבולות‬ ‫טמאים משום שנשאו את ארונו של יוסף‪ ,‬ולר"ע היו‬ ‫אינה מועילה ליותר מבית סאתים‪ ,‬כיון שלא נעשית לדירה‪ ,‬אבל‬ ‫בבית סאתים או פחות‪ ,‬כולה נחשבת למקום שביתה‪ ,‬ומונה את‬ ‫אלו מישאל ואלצפן שעסקו בקבורת נדב ואביהוא‬ ‫(ולמ"ד שנשרפו ממש צ"ל שהשלדה נשארה קיימת‪ .‬תוד"ה‬ ‫האלפים אמה מחוצה לה‪ .‬ומ"מ באילן המיסך על הארץ‬ ‫מישאל)‪ ,‬אמנם רבי יצחק חולק שהרי אלו יכלו להטהר‬ ‫אין מטלטלין בו אם הוא יותר מבית סאתים ולא אמרינן‬ ‫קודם הפסח‪ ,‬שהרי נדב ואביהוא מתו בא' ניסן ובב' ניסן שרף‬ ‫דחשיב מוקף לדירה‪ ,‬מפני שתשמישו לאויר‪ ,‬והיינו‬ ‫אלעזר את הפרה כדי שיזו על טמאי מתים ויוכלו לעשות פסח‬ ‫שהדירה עשויה רק לצורך שמירת השדות שסביבה‪ .‬וכתבו‬ ‫בטהרה‪ ,‬ונושאי ארונו של יוסף הרי כבר חנו בהר סיני בר"ח סיון‪.‬‬ ‫התוס' (ד"ה והא) דהא דאיתא בעירובין ט"ו‪ .‬דאיירי בנטע האילן‬ ‫(רש"י בגיטין ס‪ .‬כתב שפרשת טמאים שנאמרה בא' ניסן היינו‬ ‫מתחילה לכך‪ ,‬למ"ד מחיצה העומדת מאיליה לא שמה מחיצה‪,‬‬ ‫ויהי אנשים‪ ,‬אבל התוס' (ד"ה שחל) כתבו שהכונה לפרשת שרץ‬ ‫היינו היכא שהאילן הקשה הוא הרוב‪ ,‬אבל אם הרוב הוצא‬ ‫ודפנא א"צ נטעו מתחילה לכך‪ .‬ומסקנה דהתם דכו"ע מודו‬ ‫ונבילה וכו')‪ .‬ולכן מבאר רבי יצחק שהם עסקו במת‬ ‫שמחיצה העומדת מאיליה שמה מחיצה‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה‬ ‫‪30‬‬ ‫היכן מברכים ברכת חתנים‪ -‬התוס' (ד"ה אין)‪ ,‬מוכיחים‬ ‫מצוה (אין הכונה דווקא מת מצוה‪ ,‬אלא קרובים שמצוה עליהם‬ ‫מהגמ' שאין אומרים שהשמחה במעונו אלא בחופה‪ ,‬והיינו‬ ‫להתעסק בקבורתם)‪ ,‬וחל יום ז' שלהם בערב פסח וס"ל‬ ‫במקום ששם עיקר ישיבת החתן והכלה‪ ,‬אבל אם הם הולכים‬ ‫שאפי' שבערב יהיו טהורים אין מזים עליהם ביום‪ .‬ומבואר‬ ‫לאכול בבית אחר באקראי אין אומרים שהשמחה במעונו‪.‬‬ ‫מדבריו שמותר להטמא במת מצוה אע"פ שימנע‬ ‫מי פטור מסוכה‪-‬‬ ‫מעשית הפסח‪.‬‬ ‫הגמ' אומרת שא"א ללמוד מכאן דין עוסק במצוה‬ ‫כ"ו‪ .‬הולכי דרכים ביום לצורך הרשות פטורים מן‬ ‫כשכבר הגיעה המצוה לידו‪ ,‬מפני ששם נטמאו לפני‬ ‫הסוכה ביום ולא בלילה‪ ,‬ד"בסוכות תשבו" היינו כעין‬ ‫שחל החיוב‪ ,‬והיינו לפני חצות‪( ,‬והקשו התוס' ד"ה משום‬ ‫ישיבת ביתו‪ ,‬ואין אדם נמנע מלצאת מביתו כגון לצורך סחורה‪,‬‬ ‫שלרבא מותר להטמא אף אחר חצות לפני זריקת הדם)‪ ,‬וכן‬ ‫(ובלילה היינו כשהם לנים בישוב‪ .‬תוד"ה וחייבין)‪ .‬ואם‬ ‫ליכא למילף פסח משאר מצוות‪ ,‬כיון שפסח יש בו‬ ‫הולכים בלילה פטורים רק בלילה‪ ,‬ואם הולכים ביום‬ ‫כרת‪.‬‬ ‫ובלילה פטורים ביום ובלילה‪ .‬וההולכים לדבר מצוה‬ ‫פטורים בין ביום ובין בלילה אף אם הם הולכים רק ביום‪,‬‬ ‫חיוב אבל במצוות‪ -‬אבל חייב בכל המצוות‪ ,‬וחייב‬ ‫משום שהם טרודים במחשבת המצוה ובתיקוניה‪.‬‬ ‫אף בסוכה ובק"ש‪ ,‬ולא חשיב מצטער דאיבעי ליה‬ ‫שומרי העיר פטורים מן הסוכה בזמן שמירתם‪ .‬ומה‬ ‫ליתובי דעתיה שאע"פ שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה‬ ‫שאינם חייבים לעשות סוכה במקום שמירתם‪ ,‬לאביי‬ ‫רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו‪ ,‬אינו חייב להצטער‪ ,‬משא"כ‬ ‫הטעם משום דכתיב "תשבו" כעין תדורו והוא אינו יכול‬ ‫בצערא דממילא חמה צינה או סירחון דפטור מן הסוכה‪.‬‬ ‫להביא מטה ומצע וכל תשמיש מפני הטורח‪ ,‬ולרבא הטעם‬ ‫אמנם אבל פטור מתפילין דאמר רחמנא ליחזקאל‬ ‫משום ש"פרצה קוראה לגנב"‪ .‬ונ"מ בשומר ערימת‬ ‫"פארך חבוש עליך" מכלל דכו"ע פטורים‪ ,‬משום‬ ‫פירות שיכול לשומרה בסוכה‪.‬‬ ‫שכשמתפאר מראה בעצמו שאינו אבל‪ .‬רש"י‪ .‬וביארו התוס'‬ ‫(ד"ה שהרי) שכוונת רש"י שמטעם זה לא לומדים לפטור אותו‬ ‫חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה‪ ,‬ואפי' חולה‬ ‫גם משאר מצוות‪ .‬ודווקא ביום הראשון פטור‪ ,‬דכתיב‬ ‫שאין בו סכנה‪ ,‬ואפי' חש בעיניו או בראשו‪.‬‬ ‫"ואחריתה כיום מר" שביום הראשון זה עיקר המרירות‪.‬‬ ‫המצטער בסוכה‪ ,‬כגון שיש שם יתושים או ריח רע‬ ‫חיוב חתן ושושבינים ובני החופה‪-‬‬ ‫או חמה או צינה או שיש ריח רע בדברים שסיכך בהם‪ ,‬פטור‬ ‫סוכה‪ -‬חתן ושושבינים ובני החופה פטורים מן‬ ‫מן הסוכה‪ ,‬דכתיב "תשבו" כעין תדורו ואין אדם דר במקום‬ ‫הסוכה‪ ,‬כיון שצריכים לשמוח‪ ,‬ואינם יכולים לשמוח‬ ‫שמצטער‪ ,‬אמנם משמשי המצטער חייבים בסוכה‪.‬‬ ‫בסוכה מפני שאין שמחה אלא בחופה‪ ,‬ואין שמחה‬ ‫אלא במקום סעודה‪ .‬ומה שאין יכולים לעשות‬ ‫דין אכילת ושינת עראי‬ ‫החופה בסוכה‪ -‬לאביי הטעם משום יחוד שמא ירד‬ ‫מחוץ לסוכה ובתפילין‬ ‫החתן מן הגג ששם היתה הסוכה בדרך כלל ויתייחד אחר עם‬ ‫אסור לאכול או לישן מחוץ לסוכה‪ ,‬כיון שדברים אלו‬ ‫הכלה‪ ,‬ולרבא הטעם משום צער חתן שיש בסוכה ג'‬ ‫חייבים לעשותם בסוכה‪ ,‬וכן אסור לישן עם תפילין שמא‬ ‫דפנות והוא בוש לשחק עם כלתו שם‪ ,‬ונ"מ בסוכה העשויה‬ ‫יפיח‪ .‬הגמרא מבארת מה הדין באכילת ושינת עראי מחוץ‬ ‫במקום שמצויים רבים‪ ,‬שאין בו חשש יחוד‪ ,‬אבל יש‬ ‫לסוכה‪ ,‬או שינת עראי עם תפילין‪ ,‬האם גם זה נאסר או‬ ‫בו צער לחתן‪ .‬רבי זירא אכל בסוכה ושמח בחופה‬ ‫לא‪.‬‬ ‫ושמח יותר כיון שהיו לו שתי מצוות‪ ,‬וצ"ל שנשא ערב‬ ‫אכילת עראי‪ -‬מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה‪,‬‬ ‫הרגל‪ ,‬דברגל עצמו אסור לישא אשה‪.‬‬ ‫לרב יוסף שיעור אכילת עראי זה ב' או ג' ביצים‪,‬‬ ‫ק"ש תפילה ותפילין‪ -‬חתן ושושבינים ובני החופה‬ ‫ולאביי מותר כשיעור טעימה לפני שהולך לביהמ"ד‪,‬‬ ‫פטורים מן התפילה דבעיא כוונה‪ ,‬ומן התפילין משום‬ ‫שאוכל כמלוא פיו ושותה‪ ,‬אבל ב' או ג' ביצים אסור‪ .‬רש"י‬ ‫דשכיחא שכרות וקלות ראש‪ ,‬וחייבים בק"ש שעיקר מצות‬ ‫ותוס' לא גרסו ביצים‪ ,‬וביאר רש"י שהכונה שיתן פעמיים או‬ ‫כוונתה זה רק בפסוק הראשון ויכולים ליישב דעתם שעה קלה‪,‬‬ ‫שלש לתוך פיו‪ ,‬וכתבו התוס' (ד"ה תרתי) שנתינה לתוך פיו היינו‬ ‫(אמנם החתן עצמו אינו יכול ליישב דעתו אפי' בפסוק ראשון‪.‬‬ ‫כביצה‪ .‬עוד כתבו התוס' שפירות מותר לאכול מחוץ לסוכה‪,‬‬ ‫דקבע דידהו כעראי דפת‪.‬‬ ‫תוד"ה חתן)‪ ,‬ולרבי שילא רק החתן עצמו פטור מק"ש‪.‬‬ ‫ותנאים אלו חולקים על הדין שהעוסק במצוה פטור מן המצוה‪.‬‬ ‫‪31‬‬ ‫מכשיעור‪ ,‬אמנם מעשה קדירה וכובא דארעא ופת הבאה‬ ‫שינת עראי‪ -‬אין ישנים שינת עראי מחוץ לסוכה‪.‬‬ ‫בכיסנין שלא קבע עליה סעודה ופת אורז ודוחן שאין‬ ‫לרב אשי טעם האיסור הוא שמא ירדם וישן שינת קבע‪,‬‬ ‫מברכים אחריהם ג' ברכות‪ ,‬אין מברכים עליהם המוציא‪ .‬ד'‬ ‫ברכה שלפני האכילה אינה דאורייתא‪ .‬ה' התוס' דנים אם‬ ‫ובראשו בין ברכיו מותר‪ ,‬ולרבא אין חוששים שמא ירדם‪,‬‬ ‫מברכים על הגפן אם שתה כזית‪ ,‬אע"פ שלגבי יו"כ לא הוי‬ ‫וטעם האיסור הוא שאין קבע לשינה ואם מספיקה לו‬ ‫שיעור חשוב בפחות ממלוא לוגמיו‪ ,‬או שרק בכביצה מברכים‬ ‫שינה מעטה זוהי שינתו‪.‬‬ ‫על הגפן‪( .‬תוד"ה ולא)‪.‬‬ ‫שינה בתפילין‪-‬‬ ‫מחלוקות ר"א וחכמים‬ ‫שינת קבע אסורה שמא יפיח‪ ,‬ושינת עראי מותרת‪ ,‬לרב‬ ‫אשי דחיישינן שמא ירדם איירי במניח ראשו בין‬ ‫בדיני ישיבת סוכה‬ ‫ברכיו‪ ,‬אבל ע"י שומר אסור‪ ,‬דערביך ערבא צריך‪,‬‬ ‫כתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל‬ ‫ולרב יוסף בריה דרב עילאי מותר ע"י שומר‪ .‬המחזיק‬ ‫ישבו בסוכות"‪ ,‬עוד כתיב "חג הסוכות תעשה לך שבעת‬ ‫ימים"‪ .‬ונחלקו רבי אליעזר וחכמים בכמה דינים בחיוב‬ ‫תפילין בידו אסור אפי' בשינת עראי‪ ,‬ואם פרס‬ ‫האכילה בסוכה ובדיני עשית הסוכה‪ ,‬כפי שלמדו‬ ‫עליהם סודרא והניחם אצל מראשותיו מותר אף שינת‬ ‫מהפסוקים הנ"ל‪.‬‬ ‫קבע דלא ניתנה תורה למלאכי השרת‪ .‬שיעור שינת עראי‬ ‫היא כדי הילוך מאה אמה‪.‬‬ ‫כ"ז‪ .‬מצות אכילה בסוכה‪ -‬לר"א חייב אדם לאכול‬ ‫הישן בתפילין ורואה קרי צריך לסלקן בעוד הקרי עליו‪,‬‬ ‫בסוכה י"ד סעודות‪ ,‬אחת ביום ואחת בלילה‪ ,‬דבעינן‬ ‫ולכן אוחז ברצועה ולא בקציצה דפוס מושבן וריבוען‪,‬‬ ‫"תשבו" כעין תדורו‪ .‬ובירושלמי יליף תשבו תשבו מ"ופתח‬ ‫אהל מועד תשבו יומם ולילה"‪ ,‬דבעינן הכא לילות כימים כמו‬ ‫ומסירם‪ ,‬ואם שכח ושימש מיטתו אינו אוחז גם‬ ‫התם‪( .‬תוד"ה תשבו)‪ .‬ואף מי שרגיל לאכול סעודה אחת‬ ‫ברצועה‪ ,‬עד שיטול ידיו ויטלם‪.‬‬ ‫ביום‪ ,‬צריך להוסיף‪ .‬ולרבנן אינו חייב לאכול אלא‬ ‫כ"ו‪ :‬הנכנס לישן ביום לרבי נתן יכול להשאיר‬ ‫בלילה הראשון‪ ,‬דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות‪ ,‬ובחג‬ ‫התפילין עליו מפני שאין דרך לישן ביום שינת קבע או‬ ‫המצות כתיב "בערב תאכלו מצות"‪ ,‬ובשאר הימים אינו‬ ‫לשמש‪ ,‬אבל בלילה חולץ אפי' לעראי דילמא מימליך וישן קבע‪,‬‬ ‫חייב לאכול מצה דכתיב "ששת ימים תאכל מצות וביום‬ ‫ולרבי יוסי הילדים שנשותיהם עמהם לעולם חולצים‬ ‫השביעי עצרת"‪ ,‬עצרת יצאה מן הכלל ללמד שכמו שבעצרת‬ ‫שמא יבואו לידי הרגל דבר‪.‬‬ ‫אינו חייב לאכול כך גם בשאר הימים‪ ,‬אבל בשאר הימים‬ ‫והלילות אינו חייב לאכול בסוכה‪ ,‬דאף בדירה אי בעי‬ ‫מפני ביטול תורה אסור לישן ביום יותר משישים‬ ‫לא אכיל‪ .‬וחזר בו ר"א מדבריו‪ .‬לרש"י ר"א סובר שא"צ‬ ‫נשימות‪ ,‬שהיא שינת הסוס‪( ,‬וכן היו ישנים דוד ורב‬ ‫לאכול י"ד סעודות אלא יכול להתענות‪ ,‬ולתוס' (ד"ה חזר) ר"א‬ ‫ורבי ורבה בר נחמני)‪.‬‬ ‫סובר שצריך לאכול י"ד סעודות‪ ,‬אבל א"צ לאוכלם דווקא‬ ‫בסוכה‪.‬‬ ‫אכילה מחוץ לסוכה‪ -‬אע"פ שמותר לאכול אכילת‬ ‫עראי חוץ לסוכה‪ ,‬מ"מ אם אדם רוצה להחמיר על‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה תשבו) שבירושלמי דנים ללמוד מחג המצות‬ ‫ג ם שיכנס לסוכה כשהוא תאב‪ ,‬וגם שצריך לאכול כזית דגן‬ ‫עצמו ולא לאכול מחוץ לסוכה אכילת עראי רשאי‪,‬‬ ‫בסוכה‪ .‬עוד כתבו (ד"ה אי) שכיון שאינו חייב לאכול בסוכה‪ ,‬ורק‬ ‫ואין בזה משום יוהרא‪ ,‬וכן נהגו ריו"ח בן זכאי ור"ג‪.‬‬ ‫אם הוא רוצה לאכול חייב לאכול בסוכה‪ ,‬ממילא אם שכח ולא‬ ‫ורבי צדוק אכל מחוץ לסוכה פחות מכביצה עם מפה‬ ‫הזכיר יו"ט בברכת המזון אינו חוזר אלא בליל יו"ט ראשון של‬ ‫בלא נטילה ולא בירך אחריו‪ ,‬אמנם מודה רבי צדוק שברכה‬ ‫פסח וסוכות‪ .‬וגם לרבי יהושע דס"ל דבעינן חציו לכם באכילה‬ ‫ראשונה חייבים אף בפחות מכביצה‪ ,‬דאסור להנות מהעוה"ז‬ ‫ושתיה‪ ,‬אפשר לקיימו במיני תרגימא‪.‬‬ ‫בלא ברכה‪ .‬והאוכל כביצה צריך ברכה ונטילה ולא מהני‬ ‫השלמת סעודת יו"ט ראשון‪ -‬עוד אמר ר"א שמי‬ ‫מפה דחיישינן דילמא נגע‪ .‬תוד"ה הא‪.‬‬ ‫שלא אכל בליל יו"ט ראשון‪ ,‬יכול להשלים סעודה זו‬ ‫כמה דינים בהלכות ברכות‪ -‬א' הלכה כר"מ שיש ברהמ"ז‬ ‫בליל יו"ט אחרון –שמיני עצרת‪ ,‬ע"י שאחר סילוק השלחן‬ ‫בכזית‪ ,‬ודלא כר"י דיליף מ"ואכלת ושבעת" דבעינן אכילה‬ ‫יוסיף ויאכל מיני תרגימא ‪-‬לרש"י היינו כגון פירות וכיסנין‬ ‫שיש בה כדי שביעה דהיינו כביצה‪ .‬ב' בירושלמי משמע‬ ‫וקפלוטות מבוש לות‪ ,‬וכ"ש שאם חוזר ואוכל פת ובשר מהני‪,‬‬ ‫שבבריה אף בפחות מכזית טעונה ברכה לפניה ולאחריה‪,‬‬ ‫ולתוס' (ד"ה במיני) אין השלמה מועילה בדבר שא"צ לאוכלו‬ ‫והתוס' דנים אם הבבלי חולק על הירושלמי או לא‪ ,‬וכתבו‬ ‫בסוכה‪ ,‬אלא מיני תרגימא היינו כגון בשר ודגים ושאר דברים‬ ‫שהרוצה לצאת מידי ספק יאכל כזית אפי' בדבר שהוא בריה‪.‬‬ ‫שמלפתים בהם את הפת‪( ,‬אמנם אין ללמוד מכאן שזה מועיל‬ ‫ג' מבואר בירושלמי שברכת המוציא מברכים על פחות‬ ‫‪32‬‬ ‫יצא מן הסוכה‪ ,‬ולא היה זה בסוכות שהרי לשיטתו‬ ‫להשלמת סעודת שבת)‪ ,‬אבל מה שאוכל ריפתא לא‬ ‫אין יוצאים מסוכה לסוכה‪ ,‬ולא ברגל אחר שהרי‬ ‫מהני‪ ,‬כיון שזו סעודת היום‪ .‬ואין להשלים ולאכול בסוכה‪,‬‬ ‫שיבח את אלו שאין יוצאים מביתם ברגל‪ ,‬אלא‬ ‫משום בל תוסיף‪ .‬ולרבנן אין לדבר תשלומין‪.‬‬ ‫בשבת‪ ,‬ואף שר"א אוסר לפקוק את החלון בפקק‬ ‫שאינו קשור ותלוי‪ ,‬דאסור להוסיף על אוהל עראי בשבת‬ ‫סוכה אחת כל ז'‪ -‬לר"א צריך להיות לאכול‬ ‫כ"ז‪:‬‬ ‫(וחכמים מתירים‪ ,‬ואם הוא קשור ותלוי מותר לכו"ע‬ ‫ולישן בסוכה אחת כל ימי חג הסוכות‪ ,‬ואם עבר לסוכה‬ ‫דכיון שהוא מתוקן לכך לא חשיב בונה או מוסיף)‪ ,‬אין אסור‬ ‫אחרת ביטל מצותה של ראשונה למפרע‪ ,‬דכתיב "חג‬ ‫אלא כשמבטלו שם וכאן לא ביטלו את הסדין‪.‬‬ ‫הסוכות תעשה לך שבעת ימים" עשה סוכה הראויה‬ ‫לשבעה‪ .‬ולחכמים א"צ להיות בסוכה אחת‪ ,‬וכוונת‬ ‫כ"ח‪ .‬אמרו עליו על ריו"ח בן זכאי שמימיו לא‬ ‫הפסוק שיעשה סוכה בחג‪ .‬ומודה ר"א שאם נפלה‬ ‫שח שיחת חולין‪ ,‬ולא הלך ד' אמות בלי תורה‬ ‫הסוכה שחוזר ובונה אותה‪ ,‬ואין אומרים שזו שבנה‬ ‫ותפילין‪ ,‬ולא קדמו אדם לבית המדרש‪ ,‬ולא ישן‬ ‫סוכה אחרת היא‪ ,‬אלא זו סוכת תשלומין לראשונה‪ .‬וכתבו‬ ‫בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי‪ ,‬ולא‬ ‫התוס' (ד"ה מהו) שיש גורסים "כיון דבדידה קעביד" ומשמע‬ ‫הרהר במבואות המטונפות‪ ,‬ולא הניח אדם בבית‬ ‫שצריך לבנותה באותם עצים‪.‬‬ ‫המדרש ויצא‪ ,‬ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא‬ ‫לר"א אין עושים סוכה בחולו של מועד [אף] למי‬ ‫יושב ושונה‪ ,‬ולא פתח אחר את דלתו לתלמידיו‬ ‫שלא ישב בסוכה ביו"ט ראשון‪ ,‬ולרבנן עושים‪ .‬גר שנתגייר‬ ‫אלא הוא עצמו‪ ,‬ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו‬ ‫וקטן שהגדיל מודה ר"א שעושים להם סוכה בחולו‬ ‫מעולם‪ ,‬ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש‬ ‫של מועד‪.‬‬ ‫חוץ מערב פסח מפני עשית הפסח ומפני התינוקות שלא‬ ‫ישנו‪ ,‬וערב יוה"כ שצריך לאכול מבעוד יום‪ ,‬וכן היה ר"א‬ ‫דין "לכם בסוכה"‪ -‬אין אדם יוצא יד"ח ביו"ט‬ ‫הראשון של חג בלולבו של חבירו‪ ,‬דכתיב "ולקחתם‬ ‫תלמידו נוהג‪ .‬וריב"ז היה הקטן מתלמידי הלל‬ ‫לכם" משלכם ולא גזול או שאול‪ .‬לר"א הוא הדין שאין‬ ‫הזקן‪ ,‬שהיו להלל פ' תלמידים‪ ,‬ל' מהם ראוים‬ ‫אדם יוצא יד"ח בסוכתו של חבירו‪ ,‬דכתיב "חג‬ ‫להשראת השכינה כמשה רבינו‪ ,‬ול' מהם ראוים‬ ‫הסוכות תעשה לך"‪ ,‬ולרבנן יוצא בסוכה שאולה‪,‬‬ ‫להעמיד חמה כיהושע‪ ,‬וכ' בינוניים‪ ,‬וגדול שבכולם‬ ‫דכתיב "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" מלמד‬ ‫יונתן בן עוזיאל‪ ,‬שבשעה שהיה יושב ועוסק בתורה‬ ‫שכל ישראל ראוים לשבת בסוכה אחת בזה אחר זה‪,‬‬ ‫כל עוף שהיה פורח עליו מיד נשרף‪ ,‬וריב"ז היה‬ ‫ולא יהיה בה שו"פ לכל אחד‪ ,‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה כל) כתבו‬ ‫הקטן שבכולם‪ ,‬ולא הניח מקרא משנה ש"ס‬ ‫ש"לך" ממעט שותפין‪ ,‬ומ"מ א"צ שתהיה סוכה נפרדת לכל‬ ‫וברייתות‪ ,‬וגמרא מה שדקדקו ופירשו התנאים האחרונים‬ ‫אחד מבני הבית‪ ,‬דשמא מרבים מ"תשבו" כעין תדורו דמהני‪ .‬וכן‬ ‫בדברי הראשונים‪ ,‬הלכות למשה מסיני‪ ,‬אגדות‪ ,‬דקדוקי‬ ‫באתרוג ממעטים מ"לכם" שיהיה כולו שלו ולא מקצתו‪,‬‬ ‫תורה דרשות מרבויי אותיות בתורה‪ ,‬דקדוקי סופרים‬ ‫וכשקונים כל הקהל בשותפות דעתם להקנות ע"מ להחזיר‪.‬‬ ‫גזירות חכמים‪ ,‬ק"ו וגז"ש‪ ,‬תקופות וגימטריאות‪,‬‬ ‫ומ"לך" ממעטים סוכה גזולה‪.‬‬ ‫שיחת מלאכי השרת ושדים ודקלים‪ ,‬משלות‬ ‫היה ר"א אומר משבח אני את העצלנים שאין יוצאים‬ ‫כובסים ושועלים‪ ,‬דבר גדול והיינו מעשה מרכבה‪,‬‬ ‫מבתיהם ברגל ומקיימים "ושמחת אתה וביתך"‪ ,‬והיה‬ ‫ודבר קטן והיינו הוויות דאביי ורבא‪ .‬וכ"ש לשאר‬ ‫משבחם אע"פ שהיו מתעכבים בגלל העצלות ולא בגלל הרגל‪.‬‬ ‫התלמידים שהיו גדולים יותר‪.‬‬ ‫והא דאמר רבי יצחק שחייב אדם להקביל פני רבו‬ ‫ברגל‪ ,‬דכתיב "מדוע את הולכת אליו‪ ,‬לא חודש ולא‬ ‫מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית‬ ‫שבת"‪ ,‬היינו כשהולך וחוזר באותו היום‪.‬‬ ‫ב"ש פוסלים וב"ה מכשירים‪.‬‬ ‫ר"א אמר שאין שבט שלא העמיד שופטים‬ ‫מי חייב בסוכה‬ ‫ונביאים‪ ,‬ויהודה ובנימין העמידו מלכים על פי‬ ‫נביאים שאול ודוד על פי שמואל‪.‬‬ ‫נשים ועבדים פטורים מן הסוכה‪ ,‬דהו"א לחייבם‬ ‫משום דכתיב "תשבו" כעין תדורו‪ ,‬או דנילף ט"ו ט"ו‬ ‫ר"א לא רצה להתיר לכסות הסוכה בסדין מפני‬ ‫החמה מפני שלא אמר דבר שלא שמע מרבו ולכן‬ ‫‪33‬‬ ‫אין מטריחים אותו לעלות לסוכה עד שיגמור את‬ ‫מחג המצות ושם חייבות אע"פ שהזמן גרמא דכל שישנו בבל‬ ‫הסעודה‪ ,‬ואם היה ישן וירדו גשמים‪ ,‬אין מטריחים‬ ‫תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה‪ ,‬קמ"ל‪.‬‬ ‫אותו לעלות עד שיעור ויעלה עמוד השחר‪.‬‬ ‫גרים חייבים בסוכה‪ ,‬דילפינן מה' ד"האזרח" לרבותם‪.‬‬ ‫ירידת גשמים בסוכות משולה לעבד שבא למזוג כוס‬ ‫נשים חייבות בעינוי ביוה"כ‪ ,‬דכתיב "איש או אשה"‬ ‫לרבו‪ ,‬ושפך לו רבו קיתון על פניו‪ ,‬ואמר לו אי אפשי‬ ‫השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה‪,‬‬ ‫בשימושך‪.‬‬ ‫ועינוי יוה"כ זו מצות לא תעשה וכרת‪ .‬וחייבות אף‬ ‫בתוספת עינוי‪ ,‬אע"פ שאין בזה עונש ואזהרה‪.‬‬ ‫מאורעות רעות וסיבתם‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה השוה) דדווקא היכא דכתיב בלשון זכר‬ ‫כפי שנתבאר לעיל ירידת גשמים בסוכות היא סימן רע‪,‬‬ ‫אמרינן השוה הכתוב אשה לאיש‪ ,‬אבל היכא דכתיב "איש"‬ ‫הגמרא מביאה עוד דברים שהם סימן רע‪ ,‬וכן מבארת איזה‬ ‫ממעטים אשה‪.‬‬ ‫דברים גורמים לליקוי מאורות‪ ,‬או להפסד נכסי בעלי‬ ‫בתים‪.‬‬ ‫כ"ח‪ :‬חיוב קטן בסוכה‪ -‬קטן פטור מן הסוכה‪ ,‬קטן‬ ‫שאינו צריך לאמו חייב בסוכה‪ ,‬מדין חינוך מדרבנן‪,‬‬ ‫סימני ליקוי מאורות‪ -‬בברייתא איתא שבזמן‬ ‫והיינו כל שנפנה ואין אמו מקנחתו‪ ,‬וי"א כל שנעור‬ ‫שהחמה לוקה זה סימן רע לכל העולם כולו‪ ,‬מפני‬ ‫ואינו קורא אמא אמא‪ ,‬אבל אם קורא אמא‪ ,‬חייב‪.‬‬ ‫שהקב"ה מראה שאינו רוצה להאיר‪ .‬ור"מ אומר‬ ‫ושמאי מחמיר בקטן‪ ,‬ומעשה וילדה כלתו ופיחת את‬ ‫שליקוי מאורות זה סימן רע לשונאיהם של ישראל‪,‬‬ ‫המעזיבה וסיכך על המיטה בשביל הקטן‪.‬‬ ‫מפני שישראל רגילים ללקות‪ .‬ובברייתא אחרת‬ ‫איתא שליקוי חמה זה סימן רע לעכו"ם שמונים‬ ‫לחמה‪ ,‬וכשהלבנה לוקה זה סימן רע לשונאיהם של‬ ‫דיני הישיבה בסוכה‬ ‫ישראל‪ ,‬מפני שישראל מונים ללבנה‪ ,‬ואם היא לוקה‬ ‫כתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים" ודרשו חז"ל שבימי‬ ‫הסוכות ישב האדם בסוכתו כפי שהיה יושב בביתו‪ ,‬ויש‬ ‫במזרח זה סימן רע ליושבים במזרח‪ ,‬ואם לוקה‬ ‫בזה נ"מ לכמה דינים‪ ,‬בין לענין מה צריך האדם לעשות‬ ‫במערב זה סימן רע ליושבים במערב‪ ,‬ואם לקתה‬ ‫בסוכה כפי שהיה עושה בביתו‪ ,‬ובין לענין כבוד הסוכה‪,‬‬ ‫באמצע הרקיע זה סימן רע לכל העולם‪ .‬אם החמה‬ ‫ובין לענין מתי האדם פטור מן הסוכה מחמת שישיבה‬ ‫דומה לדם זה סימן שתבוא חרב‪ ,‬ואם דומה לשק שזה‬ ‫בסוכה במצב כזה אינה כפי שהיה דר בביתו‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫דומה לשחור זה סימן שיבוא רעב‪ ,‬ואם לזה ולזה זה‬ ‫מצות ישיבה בסוכה‪ -‬כל ז' הימים אדם עושה‬ ‫סימן לזה ולזה‪ .‬אם החמה לקתה בכניסתה זה סימן‬ ‫סוכתו קבע וביתו עראי‪ ,‬דכתיב "תשבו" כעין תדורו‪,‬‬ ‫שהפורענות שוהה לבוא‪ ,‬ואם ביציאתה זה סימן‬ ‫והיינו שמעלה לסוכה כלים ומצעות נאים‪ ,‬ואוכל‬ ‫שהפורענות ממהרת לבוא‪ ,‬וי"א איפכא‪ .‬וכל אומה‬ ‫ושותה ומטייל בסוכה‪.‬‬ ‫שלוקה אלוהיה לוקה עמה‪ .‬ובזמן שישראל עושים‬ ‫רצונו של מקום אין להם להתיירא מכל הסימנים‬ ‫לימוד תורה‪ -‬למיגרס בסוכה‪ ,‬לעיוני מחוץ לסוכה‬ ‫האלו‪.‬‬ ‫אם ירצה‪ ,‬מפני שמצטער פטור מן הסוכה‪.‬‬ ‫בשביל ד' דברים החמה לוקה על אב"ד שמת ולא‬ ‫כ"ט‪ .‬כבוד הסוכה‪ -‬כלי שתיה א"צ להוציא‬ ‫נספד כהלכה‪ ,‬על נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין‬ ‫מהסוכה לפי שאינם מאוסים‪ ,‬אבל את כלי האוכל צריך‬ ‫מושיע לה‪ ,‬על משכב זכור‪ ,‬ועל שני אחים שנשפך‬ ‫להוציא אחרי האכילה‪ .‬רש"י‪ .‬וי"מ כגון קערות של לישה‬ ‫דמם יחד‪.‬‬ ‫שדרך לשים אותם בחדר נפרד‪( .‬תוד"ה מנא)‪ .‬וכן כד חרס‬ ‫ודלי עץ‪ .‬נר חרס אין להכניסו אלא לסוכה גדולה יותר‬ ‫המאורות –ירח וכוכבים לוקים בשביל כותבי פלסתר‪,‬‬ ‫מז"ט על ז"ט‪( ,‬אף בשעה שהוא משתמש לאורו‪ ,‬שמא תשרף‬ ‫ומעידי עדות שקר‪ ,‬ומגדלי בהמה דקה בא"י שא"א‬ ‫סוכתו‪ .‬תוד"ה ואמרי)‪.‬‬ ‫לשמרם מלרעות בשדות זרים‪ ,‬וקוצצי אילנות טובים‪.‬‬ ‫ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח‬ ‫ונכסי בעלי בתים נמסרים למלכות מפני משהי‬ ‫המקפה של גריסים שהיא ממהרת להתקלקל במעט גשם‪,‬‬ ‫שטרות פרועים כדי לחזור ולגבות בהם‪ ,‬ומלוי בריבית‬ ‫רב יוסף שהיה איסטניס יצא מן הסוכה כבר כשנפלו‬ ‫קיסמים מחמת הרוח‪ .‬אם ירד לביתו ופסקו הגשמים‪,‬‬ ‫‪34‬‬ ‫(שיש לו עלים רק בצד אחד)‪ .‬ט' עקום‪ .‬י' חרות (שדרתו‬ ‫לישראל‪ ,‬ועל בעלי בתים שיכולים למחות ואינם‬ ‫קשה כחריות דקל)‪ .‬י"א ניטלה התיומת‪ .‬י"ב ראשו של‬ ‫מוחים‪ ,‬ועל שפוסקים צדקה ברבים ואינם נותנים‪.‬‬ ‫עלה אינו מגיע לשורש העלה הבא‪.‬‬ ‫פסול יבש‪-‬‬ ‫כ"ט‪ :‬בשביל ד' דברים נכסי בעלי בתים יורדים‬ ‫לטמיון על כובשי (‪-‬דוחים בלך ושוב) ועושקי (‪-‬אינם‬ ‫יבש פסול בכל הימים של סוכות‪ ,‬משום דבעינן הדר‬ ‫וליכא‪ .‬רש"י כתב דטעם הפסול משום דבעינן מצוה מהודרת‬ ‫משלמים כלל) שכר שכיר‪ ,‬ופורקי עול מעל צוואריהן‬ ‫דכתיב "ואנוהו"‪ .‬אבל התוס' (ד"ה לולב) כתבו דאיתקש לולב‬ ‫ונותנים על חבריהן‪ ,‬ועל גסות הרוח שמתגאים‬ ‫לאתרוג דכתיב ביה הדר‪ ,‬אבל "ואנוהו" אינו לעיכובא‪ .‬עוד כתבו‬ ‫ומשתררים על חבריהם בגלל עושרם‪ ,‬וגסות הרוח כנגד‬ ‫התוס' שיבש היינו נפרך בציפורן‪ ,‬ואינו תלוי בי"ב חודש‪.‬‬ ‫כולם‪.‬‬ ‫נקטם ראשו פסול משום שאינו הדר‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫נקטם) דאיירי שנקטמו רוב העלים העליונים‪ ,‬או י"ל דאיירי‬ ‫בשני העלים האמצעיים‪ ,‬ומ"מ איתא לקמן ל"ב‪ .‬שניטלה‬ ‫התיומת פסול דהו"א שניטלה הוי הדר טפי מנקטם‪ ,‬או בנקטם‬ ‫פסול רק בנקטמו שתיהן‪ ,‬ובניטלה פסול אפי' באחת מהן‪.‬‬ ‫נפרצו עליו‪( ,‬והיינו דעביד כי חופיא שמכבדים בו את‬ ‫לולב הגזול‪:‬‬ ‫הבית‪ .‬ל"ב‪ ).‬פסול‪ .‬לרש"י היינו שנחתכו וחיברם ע"י אגודה‪,‬‬ ‫ופסול משום שאינו הדר‪ .‬ולתוס' (ד"ה נפרצו) איירי במחוברים‬ ‫הקדמה‪ -‬כתיב "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר‬ ‫אלא שנחלק כל עלה לשניים‪.‬‬ ‫(‪-‬אתרוג) כפות תמרים (לולב) ענף עץ עבות (הדסים)‬ ‫וערבי נחל‪ ,‬ושמחתם לפני ד' אלוקיכם שבעת ימים"‪.‬‬ ‫נפרדו עליו לכאן ולכאן כענפי אילן והם מחוברים‪ ,‬כשר‪,‬‬ ‫בפרק זה יבוארו דיני ד' מינים‪ ,‬מהו כל מין ומנלן‪ ,‬כמה צריך‬ ‫ולר"י צריך לאוגדו מלמעלה כדי שהעלים יעלו למעלה עם‬ ‫לקחת מכל מין‪ ,‬אגידת המינים‪ ,‬ושיעורם‪ .‬עוד מבואר שיש‬ ‫השדרה‪( ,‬דכתיב "כפות תמרים" אם היה פרוד יכפתנו‪.‬‬ ‫כמה דברים הפוסלים בד' מינים‪ :‬א' גזול פסול ביום‬ ‫ל"ב‪.).‬‬ ‫הראשון (וה"ה שאול) דכתיב "לכם"‪ ,‬ובשאר הימים דלא‬ ‫בעינן לכם יש מחלוקת אם פסול מדין מצוה הבאה‬ ‫דיני גזילה בלולב ובסוכה ובקנינים‬ ‫בעבירה‪ .‬ב' פסולי הדר הנלמדים בכל המינים מדכתיב‬ ‫באתרוג "פרי עץ הדר"‪ .‬פסול חסר‪ ,‬דכתיב "ולקחתם לכם"‬ ‫לולב או שאר מינים פסולים ביום הראשון אם הם גזולים‬ ‫שתהא לקיחה תמה‪ .‬עוד מצינו דברים הפוסלים במינים‬ ‫דבעינן "לכם"‪ ,‬וה"ה בשאול‪ ,‬ובשאר הימים לא בעינן לכם‪,‬‬ ‫מסוימים‪ ,‬כגון אתרוג שלא נגמר גידולו‪ ,‬או לולב שאין‬ ‫והגמרא דנה אם פסול מדין מצוה הבאה בעבירה‪ .‬עוד‬ ‫ראש עלה אחד מגיע לשורש של חבירו‪ ,‬או הדס שענביו‬ ‫מבארת הגמרא מה יעשה מי שקונה ד' מינים מנכרי‪ ,‬שיש‬ ‫מרובות מעליו‪.‬‬ ‫לחוש שהוא גזול את הקרקע מישראל‪ ,‬כיצד יכול לצאת‬ ‫בו באופן שכבר יהיה קנוי לו לגמרי ולא יהיה בו פסול גזול‪.‬‬ ‫איזה פסולים פוסלים ד' מינים בכל הימים‪ -‬כתבו התוס'‬ ‫עוד יבואר פסול סוכה גזולה‪ ,‬מתי הישיבה בסוכה נחשבת‬ ‫(ד"ה בעינן) שכיון שחיוב לולב בגבולין בשאר הימים הוא‬ ‫גזילה ולא יצא ידי חובה‪ ,‬ומתי יוצא ידי חובה‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫מדרבנן זכר למקדש‪ ,‬לכן לענין הדר תיקנו שיהא הדר‪ ,‬וכן לענין‬ ‫ל‪ .‬פסול גזול או שאול ללולב‪-‬‬ ‫הא דילפינן מ"ולקחתם" דבעינן לקיחה תמה‪ ,‬שארבעה מינים‬ ‫שבלולב מעכבים זה את זה‪ ,‬וכן ילפינן מהתם שצריך לקיחה‬ ‫לולב שאול פסול ביו"ט ראשון‪ ,‬דכתיב "לכם"‪,‬‬ ‫לכל אחד מדלא כתיב "ולקחת"‪ ,‬זה דין בכל הימים כיון שזה‬ ‫ובשאר הימים כשר‪ .‬לולב הגזול פסול ביו"ט ראשון‬ ‫דינים בעיקר הלקיחה‪ ,‬אבל לענין חסר ושאול לא תיקנו לפסול‬ ‫דכתיב "לכם"‪ .‬ובשאר הימים‪ -‬לריו"ח בשם רשב"י‬ ‫בשאר הימים‪ ,‬ובגזול איכא פלוגתא לקמן‪.‬‬ ‫ולרב אמי פסול משום דהוי מצוה הבאה בעבירה‪,‬‬ ‫ולרב יצחק בר נחמני בשם שמואל אין פסול גזול‬ ‫דיני לולב‬ ‫אלא ביו"ט ראשון‪ ,‬אבל ביו"ט שני יוצא בגזול כמו‬ ‫לולב היינו ענף של עץ התמרים (‪-‬עץ דקל)‪ .‬וכתב הטור‬ ‫שיוצא בשאול‪ ,‬דס"ל שבשאר ימי סוכות אין לפסול לולב‬ ‫(תרמ"ה) דרך הלולב כשיוצא מן הדקל יוצא כולו עץ אחד‬ ‫הגזול משום מצוה הבאה בעבירה כיון שחיובו מדרבנן‪( .‬תוד"ה‬ ‫כחץ‪ ,‬ולאחר שגדל מעט נפתח מעט וכל מה שמוסיף‬ ‫מתוך)‪.‬‬ ‫ליגדל נפתחים עליו יותר‪ .‬עכ"ל‪ .‬ולהלן יבואר באיזה אופן‬ ‫הלולב כשר‪ ,‬וכן פסולי לולב שהם א' יבש‪ .‬ב' גזול‪ .‬ג' נקטם‬ ‫ראשו‪ .‬ד' נפרצו עליו‪ .‬ה' של אשירה ושל עיר הנידחת‪ .‬ו'‬ ‫כהימנק (ראש מפוצל)‪ .‬ז' ראשו כפוף‪ .‬ח' סליק בחד הוצא‬ ‫‪35‬‬ ‫ואין כאן קנין בשינוי השם‪ ,‬דמעיקרא הושענא מיקרי‪.‬‬ ‫מקור פסול מצוה הבאה בעבירה‪ -‬כתיב "והבאתם‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה וליקניוה) שאיירי הכא למ"ד ששינוי השם‬ ‫גזול את הפסח ואת החולה" מה פסח לית ליה‬ ‫החוזר לברייתו קונה‪ .‬אי נמי שינוי השם עם שינוי מעשה קונה‬ ‫תקנתא שהרי זה מום קבוע‪ ,‬אף גזול לית ליה תקנתא‬ ‫לכו"ע אף בשינוי החוזר‪( ,‬ושינוי מעשה החוזר קונה בלא יאוש‬ ‫מדרבנן משום תקנת השבים‪ .‬ושינוי השם החוזר בלא יאוש אינו‬ ‫ביאוש דאף שקנאו אינו קרב למזבח‪ .‬וה"ה בשאר מצוות‬ ‫קונה כלל‪ ,‬מלבד אם בנאו בקרקע כגון מריש‪ ,‬שקנאו משום‬ ‫כדאשכחן שהגוזל סאה חיטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה‬ ‫תקנת השבים‪ .‬ושינוי מעשה או שינוי השם שאינו חוזר‪ ,‬קונה‬ ‫חלה אין זה מברך אלא מנאץ‪ .‬תוד"ה משום‪ .‬וכיון דקני‬ ‫מדאורייתא אף בלא יאוש)‪.‬‬ ‫ביאוש בהכרח הפסול הוא משום מצוה הבאה‬ ‫קרקע אינה נגזלת אפי' ביאוש‪ ,‬דלעולם היא בחזקת בעליה‪.‬‬ ‫בעבירה‪( ,‬ולפני יאוש פסול דכתיב "אדם כי יקריב‬ ‫רש"י‪ ,‬ותוס' (ד"ה וקרקע)‪ .‬אמנם כתבו התוס' שאם נשתקע שם‬ ‫מכם"‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כי) דבאמת לפני יאוש פסול משום‬ ‫הבעלים קני‪ ,‬ואפי' עומד וצווח שאינו מתייאש‪ ,‬נעשה כצווח על‬ ‫שאינו יכול להקדישו כיון שאינו ברשותו‪ ,‬וכתיב "איש כי יקדיש‬ ‫ספינתו שטבעה בים‪.‬‬ ‫את ביתו" דבעינן שיהיה ברשותו כביתו‪ ,‬וכוונת הגמ' דאי לא‬ ‫כתיב "ביתו" ילפינן מ"מכם")‪ .‬ועוד כתיב "כי אני ד' אוהב‬ ‫ל"א‪ .‬סוכה גזולה ושאולה‪-‬‬ ‫משפט שונא גזל בעולה" ואף שהכל שלי ממני ילמדו‬ ‫לרבנן אדם יוצא יד"ח בסוכה שאולה‪ ,‬ולר"א לא יצא‪.‬‬ ‫וכן יעשו‪ ,‬משל למלך שהיה עובר על בית המכס וכו'‪.‬‬ ‫והמוציא את הבעלים מהסוכה הבנויה בקרקע של הנגזל‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה משום) שאין לפסול לולב של אשירה ושל‬ ‫(וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע)‪ ,‬ויושב בה במקומו‪,‬‬ ‫עיר הנדחת משום מצוה הבאה בעבירה‪ ,‬כיון שלא מחמת הגזל‬ ‫או הבונה סוכה ברה"ר שזה גזל הרבים‪ ,‬לרבנן יצא יד"ח‪,‬‬ ‫נעשית המצוה‪.‬‬ ‫דקרקע אינה נגזלת והוי כשאולה‪ .‬ולר"א לא יצא‬ ‫האם יאוש קונה‪ -‬כתבו התוס' (ד"ה הא) שריו"ח סובר שיאוש‬ ‫יד"ח‪ ,‬דאם קרקע נגזלת הויא סוכה גזולה‪ ,‬ואם קרקע‬ ‫כדי לא קני‪ ,‬ולכן גנב שטבח או מכר אפי' לאחר יאוש חייב ד'‬ ‫אינה נגזלת (דפלוגתא היא בהגוזל‪ ,‬ורבנן הנ"ל סוברים‬ ‫וה'‪ ,‬ולא אמרינן ששלו הוא טובח או מוכר‪ ,‬אבל יאוש ושינוי‬ ‫השם קונה‪ ,‬והקדש חשיב שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא‬ ‫שקרקע אינה נגזלת‪ ,‬ור"א סובר שקרקע נגזלת‪ ,‬אמנם גם אם‬ ‫הקדש‪ .‬והנה אי יאוש כדי קני‪ ,‬כיון שקנה לפני ההקדש לא‬ ‫היה סובר שאינה נגזלת‪ ,‬מ"מ) הוי כשאולה שלשיטתו אין‬ ‫חשיב מצוה הבאה בעבירה‪ ,‬אבל אי יאוש כדי לא קני ולא קנה‬ ‫יוצא בה יד"ח‪ .‬ואם גזל עצים וסיכך בהם‪ ,‬יצא יד"ח‪,‬‬ ‫אלא ע"י ההקדש‪ ,‬חשיב מצוה הבאה בעבירה‪.‬‬ ‫כיון שקנאם בשינוי מעשה ושינוי השם‪ ,‬ועוד שהרי משום‬ ‫תקנת השבים א"צ להחזיר את העצים עצמם אלא את‬ ‫ל‪ :‬קנית הדס מנכרים‪ -‬לרב הונא הקונה הדס‬ ‫דמיהם‪ .‬והמוציא חבירו מסוכתו שבראש העגלה או הספינה‬ ‫מנכרים לא יגוז אותו בעצמו אלא יגוזו הנכרי‪ ,‬מפני‬ ‫לא יצא יד"ח‪ ,‬דכתיב "לך" להוציא את הגזולה‪ ,‬וצריך להחזירה‬ ‫שסתם עכו"ם גזלני קרקע הם‪ ,‬ושמא גזלו קרקע זו‬ ‫כמות שהיא ולא דמים‪ .‬רש"י‪( .‬ואפי' לפני יאוש חשובה גזולה‬ ‫מישראל‪ ,‬וקרקע אינה נגזלת‪ ,‬וממילא התולש הוא הגוזל‪,‬‬ ‫ולא שאולה מפני שמטלטלין הנגזלים לא נחשבים ברשות‬ ‫וכשהנכרי גזז יש כאן יאוש‪ ,‬וכשמוכר יש שינוי רשות‬ ‫הבעלים‪ .‬תוד"ה וקרקע)‪ .‬והתוס' (ד"ה אבל) כתבו שמ"לך"‬ ‫וקנאו הישראל‪ ,‬דס"ל שיאוש לבד לא קונה אלא כשיש גם‬ ‫אפשר למעט גזל עצים וסיכך בהם‪ ,‬שמדאורייתא לא קני כיון‬ ‫שזה שינוי החוזר לברייתו‪ ,‬וקרא מיתוקם לדאורייתא‪ .‬ואף‬ ‫שינוי רשות‪ ,‬או שיאוש לבד קונה ומ"מ אם יחתוך בעצמו פסול‬ ‫בדרבנן איכא לאוקמי בבונה סוכה בקרקע חבירו שלא מדעתו‪,‬‬ ‫משום מצוה הבאה בעבירה‪( ,‬ואף שיאוש שלא מדעת לא הוי‬ ‫וחבירו הוציאו מסוכתו וישב בה‪.‬‬ ‫יאוש‪ ,‬הכא כיון שנתייאשו כבר הבעלים אלא שאין יאוש‬ ‫בקרקע‪ ,‬לא חשיב יאוש שלא מדעת‪ .‬תוד"ה כי)‪ .‬ודין זה הוא‬ ‫תקנת השבים‪ -‬כשם שתיקנו חכמים שהגוזל לבנה‬ ‫כשהישראל קונה לעצמו‪ ,‬אבל הקונה כדי למכור‬ ‫וקבעה בבנין שא"צ להחזירה אלא יתן דמיה‪ ,‬כך קורה‬ ‫לאחרים יכול לגזוז בעצמו שהרי יש שינוי רשות במה‬ ‫גזולה שקבעה בסוכתו א"צ להחזירה אלא יתן דמיה‪,‬‬ ‫שמוכר לאחרים‪.‬‬ ‫ולא אמרינן שיסתור סוכתו משום שאין זה הפסד מרובה‪,‬‬ ‫ואין כאן קנין בשינוי מעשה במה שאגד ג' המינים יחד‪,‬‬ ‫דמצוה משוי לה כל ז' כבנין קבע‪ .‬ודווקא בתוך ז' ימי חג‬ ‫(ולא יהיה בזה משום מצוה הבאה בעבירה‪ ,‬כיון שקנאוה קודם‬ ‫הסוכות אבל אח"כ יחזיר את הקורה‪ ,‬אא"כ חיברה‬ ‫קיום המצוה‪ .‬תוד"ה הא)‪ ,‬דס"ל שלולב א"צ אגד‪ ,‬ואת"ל‬ ‫בטיט שדינה כדין לבינה שקבעה בבנין‪.‬‬ ‫צריך אגד אינו שינוי דשינוי החוזר לברייתו הוא‪ ,‬דאף‬ ‫דקני מדרבנן‪ ,‬מ"מ כיון שמדאורייתא לא קני אינו יוצא יד"ח‪,‬‬ ‫לולב היבש לרבנן פסול ור"י מכשיר‪ .‬רבא מבאר‬ ‫ואין כאן תקנת השבים‪ ,‬כיון שקל להתיר את האגודה‪ .‬ולא חשיב‬ ‫שנחלקו אם מקישים לולב לאתרוג להצריכו הדר‪,‬‬ ‫שינוי מעשה בקציצה‪ ,‬כיון שלא נשתנה שמו בכך‪ .‬ואף דפסקיה‬ ‫אבל אתרוג היבש פסול אף לר"י‪ ,‬ולדבריו מה‬ ‫לחיותא‪ ,‬גרע מכחשא דלא הדר‪( .‬תוד"ה שינוי)‪.‬‬ ‫‪36‬‬ ‫בימין ואת האתרוג בשמאל כיון שבלולב יש ג' מצוות‬ ‫שבנפרדו צריך לאוגדו מלמעלה משום דכתיב‬ ‫ובאתרוג אחת‪ ,‬ושמא יחליף ויצטרך להפוך‪ ,‬ויפול‬ ‫"כפות"‪ ,‬ומה שצריך לאוגדו במינו‪ ,‬אינו משום הדר‬ ‫האתרוג ויפסל‪ .‬והא דכתיב "הדר" היינו שדר באילן‬ ‫שהרי יכול לאוגדו בסיב הגדל סביבות הדקל ונכרך סביבו‪,‬‬ ‫משנה לשנה‪.‬‬ ‫ובקליפת הדקל‪ ,‬אע"פ שאין מראיהם דומה למראה הלולב‪,‬‬ ‫אלא משום דס"ל שלולב צריך אגד וממילא כל מה‬ ‫המשך דיני לולב‬ ‫שנאגד עם הלולב הוא בכלל המצוה‪ ,‬ואם יאגוד במין אחר‬ ‫לולב של אשירה פסול‪ ,‬והיינו באשירה דמשה ‪-‬מה‬ ‫יהיו לו ה' מינים ויעבור בבל תוסיף‪ .‬והגמ' מביאה‬ ‫שהיה בשעת כיבוש א"י‪ ,‬שעליהם נאמר "ואשריהם תשרפון‬ ‫ברייתא שר"א מכשיר גם אתרוג ישן‪ ,‬ודלא כרבא‪.‬‬ ‫באש"‪ ,‬דכיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה‪ ,‬אבל‬ ‫ומעשה בבני כרכים שהיו מורישים לולביהם לבני‬ ‫סתם לולב של ע"ז‪ ,‬שכיבדו בו את הקרקע לפני הע"ז‪ ,‬או‬ ‫בניהם‪ ,‬לר"י משום דיבש כשר‪ ,‬לחכמים אין שעת‬ ‫שדרך עבודתה להעבירו לפניה או לזרקו בה‪ ,‬לא יטול משום‬ ‫הדחק ראיה‪ ,‬ורק כמוש כשר‪.‬‬ ‫דמאיס לגבוה‪ ,‬ואם נטל כשר‪ ,‬דאע"פ שאסור בהנאה‪ ,‬מצוות‬ ‫רש"י כתב שאין לדרוש י"ג מידות אא"כ קיבל כך מרבו‪ ,‬ורק ק"ו‬ ‫לאו להנות ניתנו‪ ,‬ואינם אלא עבודת עבד לרבו‪ .‬וביארו‬ ‫יכול ללמוד מעצמו‪ .‬והתוס' (ד"ה ור"י) כתבו שאפי' סמוכים‬ ‫הראשונים שחילוקי הדינים הם כדלהלן‪ :‬אשירה של גוי לאחר‬ ‫אפשר לדרוש‪ ,‬ורק גז"ש אין אדם דן מעצמו‪ .‬ומה שנחלקו ר"א‬ ‫ביטול (והגביה שלא ע"מ לקנות)‪ -‬לר"ת יצא בדיעבד‪ ,‬אבל‬ ‫ורבנן אם מקישים לולב לאתרוג להצריכו הדר‪ ,‬בסברא פליגי‪,‬‬ ‫לכתחילה לא כיון דמאיס למצוה‪ ,‬ואם ביטלו ביו"ט הדין תלוי‬ ‫דיש דברים שאין להקישם לאותו דבר‪ ,‬ושמא קסבר שהדר שייך‬ ‫בספק אם יש דיחוי אצל מצוות‪ .‬ואם לא ביטלה הנכרי‪ -‬ביום‬ ‫רק באתרוג‪.‬‬ ‫הראשון פסול משום דבעינן "לכם"‪ ,‬ובשאר הימים י"א שיצא‬ ‫בדיעבד‪ ,‬דכיון שיכולה לבוא לידי ביטול לא מיכתת שיעורה‪,‬‬ ‫ל"א‪ :‬ד' מינים אין פוחתין מהם ואין מוסיפים‬ ‫(וכן תקיעה בשופר של ע"ז או חליצה במנעל של ע"ז מועילים‬ ‫עליהם‪ ,‬ועל כן אם לא מצא אתרוג לא יביא פרי אחר‪,‬‬ ‫בדיעבד)‪ ,‬ולר"ת לא יצא בדיעבד‪ .‬ובאשירה דישראל שהדין‬ ‫שאין מועיל בה ביטול‪ ,‬לפי ביאור א' בתוס' לא יצא יד"ח‪ ,‬ולפי‬ ‫ואין לומר שיביא פרי אחר כדי שלא תשתכח תורת‬ ‫ביאור ג' בתוס' יצא יד"ח בדיעבד היכא שלא נטעו מתחילה לכך‪,‬‬ ‫אתרוג‪ ,‬דאיכא למיחש דאתי למיסרך‪ ,‬אבל אתרוג פסול‬ ‫ואפי' ביו"ט ראשון דבעינן "לכם" יצא‪ .‬ואשירה דמשה‪ ,‬או של‬ ‫שרי‪ ,‬כמו שמצינו לגבי לולב‪( .‬תוד"ה לא)‪.‬‬ ‫ישראל ונטעו מתחילה לכך לא יצא יד"ח אף בדיעבד‪.‬‬ ‫וכן לא יאגוד במין אחר‪ ,‬וקמ"ל דלא אמרינן דהאי‬ ‫לולב של עיר הנידחת פסול‪ ,‬דכתותי מיכתת‬ ‫לחודיה קאי והאי לחודיה קאי‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה הואיל)‬ ‫שיעוריה‪.‬‬ ‫שלרבנן שלולב א"צ אגד אינו עובר על בל תוסיף כשאגדו במין‬ ‫אחר‪ ,‬כיון שאינו נוטלו בדרך גדילתו‪ ,‬אבל לר"י שלולב צריך אגד‪,‬‬ ‫כמה פסולי לולב‪ -‬לולב שנסדקו ראשי העלים‬ ‫ל"ב‪.‬‬ ‫והאגד אינו דרך גדילתו‪ ,‬ממילא באגדו במין אחר עובר על בל‬ ‫תוסיף‪ ,‬אבל הנוטל מין אחר מחוץ לאגד בדרך גדילתו‪ ,‬עובר בבל‬ ‫שלו או השדרה כשר‪ ,‬אבל אי עביד כהימנק שראשו‬ ‫תוסיף לר"י וכ"ש לרבנן‪.‬‬ ‫מתפצל לכאן ולכאן כאילו יש לו ב' שדראות פסול‪ .‬ולולב‬ ‫כפוף שראשו כפוף כאדם גיבן‪ ,‬או קווץ שיש בשדרתו קוצים‪,‬‬ ‫הגמ' מביאה ראיה שלר"י אין דין הדר אף באתרוג‬ ‫והערוך פירש שיש בו קמטים‪ ,‬פסול‪ .‬וכן לולב דסליק בחד‬ ‫מהא דאיתא בברייתא דאתרוג הישן כשר לר"י‪ .‬ולפי‬ ‫הוצא שיש לו עלים רק מצד אחד‪ ,‬וי"מ שאין עליו כפולים‪,‬‬ ‫זה פסול ירוק ככרתי (התוס' דנים אם הכונה לירוק או‬ ‫לכחול‪ ,‬ובחולין משמע שירוק הוא דומה לחלמון של ביצה‪ .‬עוד‬ ‫פסול‪ .‬לולב עקום כמגל‪ ,‬אם העקמימות היא לפניו‬ ‫כתבו התוס' שאתרוג שאח"כ יהיה כמראה שאר אתרוגים כשר‬ ‫פסול‪ ,‬ואם לאחריו כשר‪ ,‬ואם לצדדים מחלוקת‪.‬‬ ‫אף כשהוא ירוק‪ ,‬כיון שודאי כבר נגמר הפרי)‪ .‬ואתרוג קטן‬ ‫חרות ששדרתו קשה ונעשה כחריות דקל פסול‪ ,‬ודומה‬ ‫(לר"מ כאגוז ולר"י כביצה) הם משום שהפרי אינו‬ ‫לחרות שרק התחיל להתקשות כשר‪.‬‬ ‫גמור‪( .‬והא שנחלקו ר"ע ורבנן לקמן ל"ו באתרוג הבוסר‪ ,‬שם‬ ‫ניטלה התיומת והיינו שני העלים האמצעיים העליונים‬ ‫ר"ע פוסל אפי' בגדול היכא שסופו ליגדל הרבה יותר‪ ,‬משום‬ ‫שאינו הדר או משום שאינו ראוי לזריעה‪ ,‬אבל כאן הפסול‬ ‫שהם מדובקים כתאומים פסול‪ ,‬נחלקה התיומת עד העלים‬ ‫משום שלא נגמר הפרי אע"פ שאין סופו ליגדל יותר‪ .‬וכן י"ל‬ ‫שלמטה מהם מחלוקת‪.‬‬ ‫שרבנן שפוסלים בבוסר מכשירים כאן‪ .‬תוד"ה שיעור)‪ .‬והא‬ ‫כפות תמרים‪ -‬לא יקח חרותא‪ ,‬שהרי א"א לכופתו‪.‬‬ ‫דלר"י שיעור אתרוג הגדול כדי שיאחוז שניים בידו‬ ‫ולא יקח אופתא חתיכת גזע שאין בה ענפים‪ ,‬משום‬ ‫אחת שאז כשרוצה להופכם יוכל להחזיק את הלולב במקום‬ ‫ד"כפת" משמע ששייך שיהיה פרוד ואופתא כפות‬ ‫אתרוג אחד‪ ,‬הטעם משום שצריך ליטול את הלולב‬ ‫‪37‬‬ ‫ולרבא כתיב "והאמת והשלום אהבו"‪ ,‬לרש"י כיון שהוא‬ ‫לעולם‪ .‬ולא יקח כופרא כעין חרותא אלא שהוא בן שנה או‬ ‫סם המות אינו אמת ושלום‪ ,‬ולתוס' (ד"ה האמת) אינו סם המות‪,‬‬ ‫שנתיים שלא נתעבה העץ ויכולים לכופתו‪ ,‬משום דכתיב‬ ‫אלא אינו אמת ושלום לפי שהוא פוצע את הידיים‪ .‬ובברייתא‬ ‫"דרכיה דרכי נועם" ואלו משרטים הידיים‪( ,‬ולרבא הטעם‬ ‫איתא שהכונה להדס שהוא עץ הקלוע כמין קליעה‬ ‫משום דכתיב "והאמת והשלום אהבו"‪( .‬תוד"ה דרכיה)‪ .‬ולא‬ ‫ודומה לשלשלת‪ ,‬ולראב"י הכונה להדס מפני שהוא‬ ‫יקח ב' כפות תמרים ענפי דקל שתלויים בהם תמרים‬ ‫עץ שטעם עצו ופריו שווה‪.‬‬ ‫דכתיב כפת חסר‪ ,‬וכף תמרים אחת שמה כף ולא‬ ‫עבות היינו שיש ג' עלים בכל קן‪ ,‬לרש"י צריך שג' עלים‬ ‫כפת‪.‬‬ ‫יצאו מתוך אותו עוקץ‪ ,‬ולתוס' (ד"ה תלתא) זו חומרא גדולה‪,‬‬ ‫ציני הר הברזל כשרות אע"פ שהעלים קטנים ואינם עולים‬ ‫אלא צריך שיהיו סמוכים ודבוקים אע"פ שכל אחד בעוקץ‬ ‫נפרד‪ .‬לרב כהנא אפי' תרי וחד כשר וכן נהג רב אחא‬ ‫עם ארכה של שדרה‪ ,‬והיינו כשראשו של זה מגיע לצד‬ ‫בריה דרבא‪ ,‬ולאמימר הוי הדס שוטה‪.‬‬ ‫עיקרו של זה‪ ,‬והם ב' תמרות בגיא בן הינום שעשן‬ ‫עולה מביניהם וזו היא פתחה של גיהנום‪.‬‬ ‫נשרו רוב עליו‪ -‬אם עבותו קיימת‪ ,‬והיינו שהיו ז'‬ ‫עלים בכל קן ונפלו ד'‪ ,‬כשר‪ .‬והנה במתני' איתא שנפרצו‬ ‫ל"ב‪ :‬שיעור לולב‪ -‬במתני' איתא ששיעור לולב ג'‬ ‫עליו פסול‪ ,‬ורש"י מפרש דהיינו נשרו‪,‬‬ ‫טפחים ועוד טפח כדי לנענע בו דבעינן נענוע מעלה ומוריד‬ ‫הדס גזול פסול‪.‬‬ ‫מוליך ומביא לעצור רוחות רעות וטללים רעים‪ .‬לשמואל‬ ‫שיעור הדס וערבה ג' טפחים‪ ,‬ושל הלולב ד' כדי‬ ‫הדס מצראה שגדל במיצרי השדה והוא משובח מפני‬ ‫ל"ג‪.‬‬ ‫שיצא מההדס טפח‪ ,‬ולריו"ח השדרה של הלולב‬ ‫שיש לו מקום לגדול‪ ,‬וי"מ מצרי‪ .‬אע"פ שיש לו שם לווי‬ ‫צריכה לצאת מההדס טפח‪ .‬ולענין שיעור טפח‪ ,‬לר"ט‬ ‫כשר‪ ,‬ד"ענף עץ עבות" אמר רחמנא‪ ,‬מכל מקום‪ .‬והק'‬ ‫לוקחים אמה של ה' טפחים בינוניים ומחלקים אותה‬ ‫התוס' (ד"ה ואימא) שהרי בתורה לא כתוב הדס‪ ,‬ומה ההו"א‬ ‫לששה חלקים‪ ,‬ג' מהם הוא שיעור ההדס‪ ,‬וד' הוא‬ ‫לפסול משום שם לווי‪.‬‬ ‫שיעור הלולב‪ .‬ומה שאמר שמואל ששיעור הדס ג'‬ ‫יבש‪ -‬יבשו רוב עליו ונשארו בראשו ג' בדי עלים‬ ‫טפחים‪ ,‬לר"ט זה יוצא ב' ומחצה‪ ,‬ושמואל לא דקדק‬ ‫לחים כשר‪ ,‬אבל אם הראש יבש והאמצע לח פסול משום‬ ‫בדבריו אלא החמיר מעט‪( .‬ואין לומר שכוונת ר"ט‬ ‫שאינו הדר‪.‬‬ ‫שצריך הדס של ה' טפחים‪ ,‬שהרי הדס של ג"ט אין‬ ‫של אשירה ושל עיר הנידחת פסול‪.‬‬ ‫אנו מוצאים שיהיה עבות כראוי ולא הדס שוטה‪ ,‬כ"ש שאין‬ ‫נקטם ראשו פסול‪ ,‬ואם עלתה בו תמרה בערב יו"ט‬ ‫הכונה לאמה של ה"ט)‪.‬‬ ‫כשר‪.‬‬ ‫דיני הדס‬ ‫הדס שענביו מרובות מעליו פסול‪ ,‬ואם מיעטם לפני‬ ‫"ענף עץ עבות" היינו ענף שיש לו עלים המכסים את הענף‪,‬‬ ‫יו"ט כשר‪ ,‬וביו"ט עצמו אסור למעט משום שבות דדומה‬ ‫שזה ג' עלים בכל קן‪ .‬הגמרא מבארת מנלן שהכונה להדס‪.‬‬ ‫למתקן כלי ומכשירו‪.‬‬ ‫וכן יבוארו בגמרא פסולי הדס‪ :‬א' נשרו העלים וכבר אינו‬ ‫עבות‪ .‬ב' גזול‪ .‬ג' יבש‪ .‬ד' של אשירה ושל עיר הנידחת‪ ,‬ה'‬ ‫דיחוי במצוות‬ ‫נקטם ראשו (ואם עלתה בו תמרה כשר‪ ,‬והגמרא דנה בזה‬ ‫אם ההדס נדחה מהכשרו היכא שעלתה בו תמרה ביו"ט‪,‬‬ ‫קרבן שנדחה אחר שחיטה אינו חוזר להכשרו‪ ,‬אלא הוא‬ ‫או שמיעט ענביו ביו"ט)‪ .‬ו' היו ענביו מרובות מעליו‪.‬‬ ‫נדחה לגמרי‪ .‬ורב ירמיה מסתפק האם דין זה נאמר גם‬ ‫במצוות‪ ,‬או שזה דין דווקא בקרבנות‪ .‬ונ"מ לענין הדס‬ ‫עבות‪ -‬הא דכתיב "ענף עץ עבות" הכונה לענף שעליו‬ ‫שהיו ענביו מרובות מעליו ומיעטם‪ ,‬או בנקטם ראש ההדס‬ ‫מכסים את עצו‪ ,‬והיינו הדס שעליו עשויים כקליעה והם‬ ‫ועלה בו תמרה‪ ,‬וכן לגבי כיסוי הדם אם נתכסה וחזר‬ ‫שוכבים ומכסים את העץ‪ .‬ואין הכונה לזית כיון שאינו‬ ‫ונתגלה‪ .‬והגמרא אומרת שיש חילוק בין דבר שכבר היה‬ ‫ראוי למצוה ונדחה (נראה ונדחה)‪ ,‬לבין דבר שמעיקרא לא‬ ‫עבות והיינו שאין העלים מכסים זה את זה‪ .‬ואין הכונה‬ ‫היה ראוי (דיחוי מעיקרא)‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫לדולבא שעליו עשויים כקליעה‪( ,‬לרש"י היינו ערמון‪ ,‬ולתוס'‬ ‫ערמון אין עליו עשויים כקליעה)‪ ,‬כיון שאין העלים מכסים‬ ‫דיחוי בקרבנות‪ -‬כתבו התוס' (ד"ה נקטם) שאף שבקרבנות‬ ‫אף דיחוי מעיקרא הוי דיחוי‪ ,‬ולכן מפריש נקיבה לפסחו זה פסול‬ ‫את העץ‪ .‬ואין הכונה להירדוף‪ -‬לאביי כיון דכתיב‬ ‫לשלמים‪ ,‬מ"מ לגבי שאר מצוות יש בזה ספק וכדלהלן‪ .‬והיכא‬ ‫"דרכיה דרכי נועם" והירדוף הוא חד ופוצע את הידיים‪,‬‬ ‫‪38‬‬ ‫ר"א ברבי שמעון מתיר למעט את הענבים ביו"ט‪,‬‬ ‫שבידו לתקן‪ ,‬מצינו שאם קיבל כהן כשר ונתן לפסול יחזיר‬ ‫והיינו כשמלקטם לאכילה ואינו מתכוון לתיקון מנא‪,‬‬ ‫לכשר ולא הוי דיחוי‪ ,‬ומאידך המפריש קרבן והמיר דת הוי דיחוי‬ ‫אף שבידו לחזור‪ ,‬וכן קדשים שנשחטו ואח"כ נפגם המזבח הוי‬ ‫וסבר כאביו ר"ש דדבר שאין מתכוון מותר‪ ,‬ואף‬ ‫דיחוי אע"פ שבידו לתקן‪ .‬וצריך לחלק בין הדברים‪.‬‬ ‫דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות‪ ,‬שכיון שא"א שלא‬ ‫תמות הוי כמתכוון‪ ,‬איירי שיש לו הושענא אחריתי‪,‬‬ ‫דיחוי במצוות‪ -‬הגמ' מסתפקת אם יש דיחוי בשאר‬ ‫וממילא אין כאן תיקון כלי‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה מודה) כתבו דהוי‬ ‫מצוות כמו בקרבנות שאם הקרבן נדחה אחר שחיטתו אינו‬ ‫מלאכה שאין צריכה לגופה‪ ,‬דבעלמא פטור אבל אסור‪ ,‬והכא‬ ‫חוזר להכשרו‪ ,‬או לא‪ .‬והגמ' (ע"ב) פושטת שדיחוי‬ ‫שרי משום מצוה‪.‬‬ ‫מעיקרא לא הוי דיחוי‪ ,‬מהא דמבואר במתני' שאם‬ ‫הותר אגדו ביו"ט יכול לעונבו‪ ,‬אבל לקשור אסור‪ ,‬דקשר‬ ‫ליקט את ענבי ההדס ביו"ט כשר‪ ,‬אבל דבר שנראה‬ ‫של קיימא הוא אחת מאבות מלאכות‪ ,‬והכא הוי קשר של‬ ‫ונדחה וחזר ונראה‪ ,‬הגמ' נשארת בספק אי יש דיחוי‪,‬‬ ‫קיימא‪ ,‬דאין בכוונתו להתירו לעולם‪ ,‬ולר"י עניבה כקשירה‬ ‫דזה חמור יותר מדיחוי מעיקרא‪ ,‬דבדיחוי מעיקרא י"ל שאין‬ ‫ואסור לעונבו‪ ,‬ולא מהני אגידה כירק דבעינן קשירה‬ ‫דיחוי כיון שכשנראה למצוה הוי כקרבן שהוקדש עכשיו‪,‬‬ ‫משא"כ בנראה ונדחה‪.‬‬ ‫מעלייתא‪ ,‬לתנא דברייתא עניבה כקשירה כר"י‪ ,‬אבל‬ ‫ס"ל שא"צ קשירה מעלייתא אלא עונבו כאגודה של‬ ‫דיחוי בכסוי הדם‪ -‬המכסה את הדם ונתגלה‪ ,‬פטור‬ ‫ירק‪ .‬ושמעינן מהכא שצריך לאגוד את הלולב בקשירה גמורה‪,‬‬ ‫מלכסות‪ .‬ואם הרוח כסתה את הדם פטור מלכסות‪,‬‬ ‫שהרי אף לרבנן שלולב א"צ אגד‪ ,‬מ"מ מצוה לאוגדו משום "זה‬ ‫אך אם חזר ונתגלה חייב לכסות‪ ,‬וילה"ס אם הטעם‬ ‫קלי ואנוהו"‪.‬‬ ‫משום דפשיטא לן שאין דיחוי אצל מצוות‪ ,‬או שזה‬ ‫מתי ענבים פוסלים בהדס‪ -‬היו ענביו מרובות‬ ‫ספק‪ ,‬ומספק חייב לכסות‪.‬‬ ‫מעליו פסול‪ ,‬אף אם הענבים נמצאים בכמה מקומות‪,‬‬ ‫דיחוי בנקטם ראש ההדס‪ -‬נקטם ראש ההדס‬ ‫משום דהוי מנומר‪ .‬ענבים שחורים פוסלים מפני שאינו‬ ‫מערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט משנאגד‪ ,‬זה תלוי‬ ‫הדר‪ ,‬ומתחילה הם ירוקים ואח"כ הם משחירים‪ ,‬וכן ענבים‬ ‫בספק אם יש דיחוי אצל מצוות‪.‬‬ ‫אדומים פוסלים‪ ,‬כדמצינו שדם שחור הוא אדום‬ ‫שלקה‪ ,‬וא"כ ענבים אדומים עתידים להשחיר ולכן הם‬ ‫דיחוי בהיו ענביו מרובות מעליו‪-‬‬ ‫פסולים‪ ,‬אבל בענבים ירוקים כשר‪.‬‬ ‫הדס שהיו ענביו מרובים מעליו ומיעטן לפני יו"ט‪,‬‬ ‫כשר‪ ,‬ואם עבר ומיעט את הענבים ביו"ט‪ ,‬ואם לולב צריך‬ ‫דיני ערבה‬ ‫אגד ה"ה בערב יו"ט אחרי שנאגד‪ ,‬לר"א בר צדוק פסול‪,‬‬ ‫"ערבי נחל" היינו ענף מעץ הערבה‪ ,‬שהעלה שלה משוך (‪-‬‬ ‫וחכמים מכשירים‪ .‬הגמ' רוצה לומר שלכו"ע לולב‬ ‫צר וארוך) כנחל‪ ,‬והקנה שלה אדום‪ ,‬ופיה (צידי העלה)‬ ‫א"צ אגד‪ ,‬ואף אי לולב צריך אגד לא ילפינן לולב‬ ‫חלק‪ .‬ולהלן יבואר מה כשר לערבה ומה פסול‪.‬‬ ‫מסוכה לפסול תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬וא"כ בהכרח‬ ‫פסולי ערבה‪ -‬גזולה דכתיב "לכם"‪ ,‬יבשה‪ ,‬של אשרה‬ ‫המחלוקת היא אם יש דיחוי אצל מצוות‪ .‬והגמ' דוחה‬ ‫ושל עיר הנידחת דכיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת‬ ‫שי"ל שלכו"ע אין דיחוי אצל מצוות‪ ,‬ונחלקו אם‬ ‫שיעוריה‪ ,‬נקטם ראשה‪ ,‬נפרצו עליה‪ ,‬פסולה‪ ,‬אבל‬ ‫לומדים לולב מסוכה בבנין אב‪( ,‬ולפי זה המחלוקת היא גם‬ ‫כמושה‪ ,‬ושנשרו מקצת עליה‪ ,‬כשרה‪.‬‬ ‫בליקטן בהתר‪ .‬תוד"ה והכא)‪ ,‬או שנחלקו במחלוקת ר"י‬ ‫ערבי נחל‪ -‬איתא בברייתא ש"ערבי נחל" היינו‬ ‫ורבנן אם לולב צריך אגד‪ ,‬משום דילפינן "ולקחתם‬ ‫לכם ביום הראשון" מ"ולקחתם אגודת אזוב"‪ ,‬או‬ ‫ערבות הגדלות על הנחל‪ ,‬דבר אחר שיהיה עלה שלה‬ ‫שלולב א"צ אגד‪ .‬ומ"מ אף לרבנן מצוה לאוגדו משום‬ ‫משוך כנחל‪ .‬ובברייתא אחרת לומדים מדכתיב‬ ‫"ערבי" בלשון רבים‪ ,‬שגם ערבות של בעל הגדלות בשדה‬ ‫"זה קלי ואנוהו"‪.‬‬ ‫שלא על הנחל ואינו צריך השקייה‪ ,‬ושל הרים‪ ,‬כשרות‪,‬‬ ‫ל"ג‪ :‬אם מיעט את הענבים אחרי אגידת הלולב‬ ‫אמנם לכתחילה מצוה בערבי נחל ממש‪ .‬וצפצפה פסולה‬ ‫כשר‪ ,‬ואף אי דיחוי מעיקרא הוי דיחוי‪ ,‬י"ל דאגד‬ ‫כיון שהיא גדילה בין ההרים וכתיב בתוכחה ביחזקאל‬ ‫הזמנה בעלמא הוא ולא חשיב אפי' דיחוי מעיקרא כל שלא‬ ‫"קח על מים רבים צפצפה ש ָׂמֹו"‪ ,‬אמר הקב"ה אני‬ ‫היה אם קידש היום ועודנו בפסולו‪ ,‬אבל קודם שהגיע זמן‬ ‫המצוה לאו דיחוי הוא‪ .‬אמנם כתבו התוס' (ד"ה לעולם) שלמ"ד‬ ‫לולב צריך אגד‪ ,‬פסול משום תעשה ולא מן העשוי‪.‬‬ ‫‪39‬‬ ‫דיני ד' מינים‬ ‫אמרתי שיהיו ישראל לפני כעץ ערבה שאחוז במים‬ ‫רבים והם שמו עצמם כצפצפה שבהרים‪.‬‬ ‫ל"ד‪ :‬מנין הד' מינים‪ -‬לשיטת רבי ישמעאל יטול ג'‬ ‫הדסים‪ ,‬דכתיב "ענף‪ ,‬עץ‪ ,‬עבות"‪ .‬וב' ערבות‪ ,‬דכתיב‬ ‫ל"ד‪ .‬ערבה קנה שלה אדום‪ ,‬ועלה שלה משוך‪ ,‬ופיה‬ ‫"ערבי"‪ .‬ולולב אחד‪ ,‬דכתיב "כפת"‪ .‬ואתרוג אחד‪,‬‬ ‫חודם של עלים חלק‪ .‬וצפצפה קנה שלה לבן‪ ,‬ועלה שלה‬ ‫דכתיב "פרי"‪ ,‬ומ"עץ הדר" דרשינן לקמן שטעם עצו ופריו‬ ‫עגול‪ ,‬ופיה דומה למגל‪ .‬ואם פיה דומה למסר פסולה‪,‬‬ ‫שוה‪( .‬תוד"ה ענף)‪ .‬וחזר בו רבי ישמעאל וסובר שדי‬ ‫וחילפא גילא אע"פ שפיה דומה למגל כשרה‪ ,‬ואין‬ ‫בהדס אחד‪ .‬ולר"ע יטול אחד מכל מין‪.‬‬ ‫חסרון במה שיש לה שם לווי‪ ,‬ד"ערבי נחל" כתיב‪,‬‬ ‫מכל מקום‪.‬‬ ‫בל תוסיף בד' מינים‪ -‬כתבו התוס' (ד"ה ערבי) שאין בל תוסיף‬ ‫אם מוסיף על כמות הד' מינים‪ ,‬אפי' למ"ד לולב צריך אגד‪ ,‬ורק‬ ‫לאבא שאול "ערבי" לא בא להכשיר של בעל אלא בא‬ ‫אם הוסיף מין אחר עובר בבל תוסיף‪.‬‬ ‫ללמד שיש מצות ערבה בלולב ויש מצות ערבה‬ ‫הדסים קטומים‪ -‬לרבי ישמעאל יטול הדס אחד‬ ‫במקדש להקיף את המזבח‪ .‬ולרבנן מצות ערבה במקדש‬ ‫שאינו קטום‪ ,‬ולר"ט יכול ליטול שלשתם קטומים דלא‬ ‫היא הלכה למשה מסיני‪( ,‬וכן נסוך המים לתמיד של‬ ‫בעי הדר בהדס‪ .‬לשמואל הלכה כר"ט‪ ,‬ולכן אמר שמואל‬ ‫שחר בימי החג‪ ,‬ועשר נטיעות דהנה אסור לחרוש בערב‬ ‫שביעית ל' יום לפני ראש השנה כדי להוסיף מחול על הקודש‪,‬‬ ‫לסוחרים שאם לא ימכרו את ההדסים בשווים ידרוש‬ ‫לר"ע ילפינן דין זה מ"בחריש ובקציר תשבות" ולרבי ישמעאל‬ ‫לרבים שהלכה כר"ט‪ ,‬ואף דס"ל כר"ט לא דרש כמותו‪,‬‬ ‫זה הלל"מ‪ ,‬וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו בשדה הלבן מפסח‬ ‫משום הידור מצוה‪ .‬תוד"ה ולדרוש‪.‬‬ ‫ובשדה האילן באילנות זקנים מעצרת‪ ,‬ושדה אילן היינו ג'‬ ‫אין אוגדים את האתרוג יחד עם שאר המינים‪ ,‬דהא‬ ‫אילנות בבית סאה‪ ,‬שאז מותר לחרוש עד עצרת‪ ,‬ובפחות מג'‬ ‫אילנות מותר לחרוש בסמוך להם לפי חשבון המרחק כשיש ג'‬ ‫לא כתיב "וכפת תמרים" אלא "כפת תמרים"‪.‬‬ ‫בבית סאה‪ .‬ובנטיעות צעירות מותר לחרוש עד ר"ה אם יש י'‬ ‫ארבעת המינים מעכבים זה את זה‪ ,‬דכתיב‬ ‫נטיעות בבית סאה כדי שלא יבשו‪ ,‬ואם אינם מפוזרות או שיש‬ ‫פחות מי' נטיעות‪ ,‬מותר לחרוש לפי חשבון המרחק כשיש י'‬ ‫"ולקחתם" שתהא לקיחה תמה‪ ,‬ומהאי טעמא פוסלים‬ ‫מפוזרות)‪.‬‬ ‫אתרוג חסר‪ ,‬אמנם אתרוג חסר כשר בשאר הימים אף שד'‬ ‫מינים מעכבים זא"ז בשאר הימים‪( .‬תוד"ה שתהא)‪ .‬עוד כתבו‬ ‫דברים שנתחלף שמם אחרי החורבן‪ ,‬והנ"מ‬ ‫התוס' שדעת בה"ג שאם נטל את המינים בזה אחר זה כשר‪,‬‬ ‫ודבר תימה הוא‪ ,‬ורק אם נטלם יחד ולא חיברם באגד כשר‬ ‫בזה‪-‬‬ ‫לחכמים ופסול לר"י‪.‬‬ ‫חלפתא וערבתא‪ ,‬ונ"מ שרק חלפתא כשר ללולב‪.‬‬ ‫דיני אתרוג‬ ‫שיפורא וחצוצרתא פשוטה ואינה של איל‪ ,‬ונ"מ שרק‬ ‫חצוצרתא כשרה לשופר‪.‬‬ ‫"פרי עץ הדר" היינו אתרוג‪ .‬ולהלן יבואר מנלן שהכונה‬ ‫לאתרוג‪ ,‬וכן יבוארו פסולי אתרוג‪ ,‬ויש דין מיוחד באתרוג‬ ‫פתורתא ופתורא שלחן קטן וגדול‪ ,‬ונ"מ למקח וממכר‪.‬‬ ‫שצריך שהוא יהיה ראוי לאכילה‪( ,‬ולכן אתרוג ערלה או של‬ ‫בי כסי והובלילא‪ ,‬ונ"מ שמחט הנמצאת בבי כסי אפי'‬ ‫תרומה טמאה פסול)‪ ,‬ויש מחלוקת אם צריך שיהיה‬ ‫בצד אחד פסולה מפני שדופנו דק‪ ,‬דאילו במה שהיה נקרא בי‬ ‫באתרוג גם דין ממון או לא (ונ"מ במעשר שני בירושלים)‪.‬‬ ‫כסי אינו טריפה אלא כשהנקב מפולש‪ ,‬כיון שהוא עבה כב'‬ ‫עוד מבארת הגמרא שאר פסולי אתרוג‪ ,‬כגון פסולי חסר‬ ‫דפנות‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה בית הכוסות) כתבו שאם ניקב חצי‬ ‫או פסולי הדר‪.‬‬ ‫העובי כשרה‪ ,‬והכא כיון שניקב עור אחד שלם הו"א דהוי טריפה‬ ‫אתרוג הגזול‪ ,‬והיבש פסול‪.‬‬ ‫קמ"ל‪.‬‬ ‫בבל ובורסיף‪ ,‬ונ"מ לגיטי נשים‪ ,‬שמבבל א"צ לומר בפני‬ ‫הירוק ככרתי ר"מ מכשיר ור"י פוסל‪( .‬עיין ל"א‪.):‬‬ ‫נכתב ובפני נחתם‪ ,‬משום דבקיאים לשמה ומצויים לקיימו‪,‬‬ ‫ל"ה‪ .‬פרי עץ הדר‪ -‬היינו אתרוג‪ ,‬ד"פרי עץ" היינו‬ ‫וכעת מבורסיף אין צריך לומר ומבבל צריך לומר‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫(ד"ה נפקא) שאין לומר נ"מ לענין כתיבת שם העיר‪ ,‬שהרי בבל‬ ‫שטעם עצו ופריו שוה‪ ,‬ואין הכונה לפלפלין (וכדמצינו‬ ‫הוא שם המדינה‪ ,‬ואין כותבים שם המדינה בגט‪.‬‬ ‫שיש ערלה בפלפלין דכתיב "עץ מאכל" עץ שטעם‬ ‫עצו ופריו שוה‪ ,‬דלא תימא כיון שהעץ אינו גבוה מן הארץ‬ ‫אין בו ערלה‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה ללמדך) הקשו שיש כמה עצים‬ ‫כאלו שיש בהם ערלה‪ ,‬אלא החידוש הוא שיש בו ערלה אע"פ‬ ‫‪40‬‬ ‫תרומותי"‪ ,‬וי"א מפני שמפסידו שקליפתו החיצונה נפסדת‬ ‫שסופו להתייבש ולא יהיה ראוי לאכילה‪ .‬וללמדך שאין ארץ‬ ‫במשמוש הידים ואסור להפסיד את התרומה‪ ,‬ונ"מ אם קרא‬ ‫ישראל חסירה כלום)‪ ,‬שהרי התורה אמרה לקחת‬ ‫עליו שם תרומה חוץ מקליפתו החיצונה‪ ,‬שאין אסור‬ ‫"פרי" אחד‪ ,‬ובפלפלין לא מינכרא לקיחת פרי אחד‬ ‫להפסידו‪ .‬וכן נ"מ היכא שכבר הוכשר לקבל טומאה‪ .‬שם‪.‬‬ ‫כיון שהם קטנים‪ .‬לרבי דורשים "הדר" מלשון הדיר‪,‬‬ ‫ואם נטל כשר לפי שיש בו התר אכילה לכהן או‬ ‫שכמו שבדיר עד שבאים קטנים עדיין גדולים‬ ‫לישראל שלקחה מכהן יכול להאכילו לבן בתו כהן‪( ,‬אבל פדיון‬ ‫קיימים‪ ,‬כך צריך להיות הפרי שכשחונטים פירות שנה זו‬ ‫אין לתרומה)‪ ,‬וכן יש בו דין ממון שהרי הכהן יכול לקדש בו‬ ‫עדיין פירות שנה שעברה קיימים‪ ,‬והיינו אתרוג‪ .‬ולרבי‬ ‫אשה‪ ,‬וכן ישראל שנתן לו הכהן את התרומה יכול לקדש אשה‪,‬‬ ‫אבהו "הדר" היינו שדר באילנו משנה לשנה והיינו‬ ‫ומוכרה לכהנים והדמים שלו‪.‬‬ ‫אתרוג‪ .‬ולבן עזאי קרינן אידור שזה מים ביוונית‪,‬‬ ‫אתרוג של דמאי ב"ה מכשירים דכתיב "לכם" כיון‬ ‫ואתרוג גדל על כל מים‪.‬‬ ‫דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה‪ ,‬דרוב עמי הארץ‬ ‫אתרוג של אשירה ושל עיר הנידחת פסול‪ ,‬דכיון‬ ‫מעשרים ואינו אלא חומרא בעלמא וגבי עניים ואכסניא (חיל‬ ‫המלך שמזונותיהם על בני המדינה) לא העמידו דבריהם‪ .‬וכתבו‬ ‫דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה‪ ,‬וכתבו התוס'‬ ‫התוס' (ד"ה דאי) שא"צ לטעם זה‪ ,‬דעצם מה שזה מותר לעני‬ ‫(ד"ה לפי) שבלולב של אשירה רק ביו"ט שני צריך להגיע לטעם‬ ‫מספיק שהוא יצא בו‪ ,‬כמו תרומה לישראל‪ .‬וב"ש פוסלים‬ ‫זה‪ ,‬דביו"ט ראשון פסול משום שאין בו דין ממון‪ ,‬ובדבר שאינו‬ ‫ראוי לאכילה לכו"ע בעינן שיהיה בו דין ממון‪( .‬א‪.‬ה‪ .‬ממה שלא‬ ‫דסברי שאין מאכילים את העניים ואת האכסניא‬ ‫הקשו התוס' מאתרוג מבואר לכאו' שלא גרסו קטע זה בגמ'‬ ‫דמאי‪ ,‬ופסול כיון דלית ביה התר אכילה‪( .‬משמעות רש"י ד"ה‬ ‫כאן גבי אתרוג‪ .‬וע"ע בתוס' ל‪ .‬ד"ה משום)‪.‬‬ ‫מאי)‪ .‬והתוס' כתבו (ד"ה אתיא) דמבואר הכא שבטבל לכו"ע‬ ‫לא יוצא יד"ח‪ ,‬אך כתבו שהטעם הוא משום דהוי אתרוג‬ ‫אתרוג ערלה או מעשר שני‪ -‬אתרוג של ערלה‬ ‫דשותפין‪( ,‬אבל במצה מטעם שותפין אם היה אוכל כמה זיתים‬ ‫פסול‪ .‬לרבי חייא בר אבין הטעם לפי שאין בו התר‬ ‫ויש משלו כזית היה יוצא‪ ,‬וילפינן מקרא שלא יוצא)‪.‬‬ ‫אכילה ו"לכם" היינו הראוי לכם בכל דרכי הנאתו‪ ,‬ולרב אסי‬ ‫עלתה חזזית כמין אבעבועות דקות על רובו פסול‪ ,‬על‬ ‫לפי שאין בו התר אכילה ודין ממון שאינו שו"פ ואינו‬ ‫מיעוטו כשר‪ ,‬ואם עלתה חזזית בשניים ושלשה‬ ‫שלכם‪ .‬ונ"מ במעשר שני בירושלים שיש בו התר אכילה‪,‬‬ ‫מקומות אף במיעוטו פסול דהוי כמנומר‪ ,‬ובחוטמו‬ ‫לר"מ שהוא ממון גבוה ואינו יכול לקדש בו אשה‪( ,‬וכן במעשר‬ ‫המקום שמתחיל השיפוע בראש האתרוג‪ ,‬משהו נמי פסול‬ ‫שני בגבולין שלכו"ע הוא ממון גבוה‪ .‬תוד"ה לפי)‪ ,‬שלרב אסי‬ ‫מפני ששם זה ניכר יותר‪( .‬ומשמע בירושלמי שזה פסול רק‬ ‫אין יוצאים בו יד"ח‪ ,‬ולתנא דמתני'‪ ,‬והיינו רבנן דס"ל‬ ‫ביו"ט ראשון‪ .‬תוד"ה עלתה)‪.‬‬ ‫שהוא ממון הדיוט‪ ,‬לא יטול (י"א מפני שמכשירה‬ ‫ניטלה פיטמתו –ראש האתרוג‪ ,‬פסול‪ ,‬ואם ניטל עוקצו‬ ‫לקבל טומאה‪ ,‬וי"א מפני שמפסידה‪ ,‬וכדלהלן לגבי‬ ‫זנבו כשר‪ .‬וי"מ דפיטמתו היינו שנתלש העוקץ מתוך האתרוג‪,‬‬ ‫תרומה טהורה‪ .‬ל"ה‪ ,):‬ואם נטל יצא יד"ח מפני שיש‬ ‫אבל אם רק נחתך העוקץ שמחוץ לאתרוג כשר‪ ,‬ורש"י מקשה‬ ‫בו התר אכילה‪ ,‬ולמ"ד שצריך דין ממון יצא רק לרבנן‪.‬‬ ‫על פי' זה‪ ,‬ור"ת מיישבו‪ .‬ובאופן אחר פירשו התוס' ששניהם‬ ‫וכתבו התוס' (שם) שבערלה פסול משום דכתותי מיכתת‬ ‫בראש האתרוג‪ ,‬ועוקצו היינו מה שבולט וקשה כעץ‪ ,‬ופיטמתו‬ ‫שיעוריה‪ ,‬וא"צ לטעמים הנ"ל אלא במעשר שני‪ .‬וכן לר"מ‬ ‫היינו שנתלש העוקץ ממקום חיבורו ונשאר כמין גומה‪ .‬ובשם‬ ‫עיסה של מעשר שני אינה חייבת בחלה‪ ,‬דכתיב‬ ‫הערוך פירשו שפיטמתו היינו ראש האתרוג‪ ,‬ובוכנתו היינו שאם‬ ‫"ראשית עריסותיכם"‪ ,‬ומצה של מעשר שני אין‬ ‫ניטל העוקץ עם קצהו שבתוך האתרוג פסול‪.‬‬ ‫יוצאים בה יד"ח בפסח‪ ,‬דילפינן לחם לחם מחלה‪,‬‬ ‫נקלף פסול‪ ,‬ואם נקלף כולו והגליד כתמרה אדומה‬ ‫ולרבנן יוצאים בה יד"ח מצה וחייבת בחלה‪.‬‬ ‫כשר אבל מקצתו פסול דהוי ליה כמנומר‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה‬ ‫הא) מבארים בשם ר"ח שאם נקלף כולו פסול ובמקצתו כשר‪.‬‬ ‫ל"ה‪ :‬אתרוג של תרומה טמאה פסול‪ ,‬דאע"פ‬ ‫שיכול להסיקו תחת תבשילו דכתיב "תתן לו" ולא לאורו‪,‬‬ ‫ל"ו‪ .‬נסדק פסול‪.‬‬ ‫מכלל דבת אורו היא‪ ,‬אין בו התר אכילה‪.‬‬ ‫ניקב נקב מפולש פסול‪ ,‬ובנקב שאינו מפולש פסול‬ ‫אתרוג של תרומה טהורה לא יטול‪ ,‬י"א מפני‬ ‫בכאיסר אע"פ שלא חסר כלום‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אי) שאם‬ ‫שמכשירו לקבל טומאה‪ ,‬שהרי שורים את האגודה במים‬ ‫ניקב עד חדרי הזרע יתכן שגם זה פסול‪.‬‬ ‫בשבת כדי שלא ייבשו‪ ,‬וכשנוגעים באתרוג עם המים (שהמים‬ ‫מתי אתרוג פסול כמו טריפה בבהמה‪ -‬רבא‬ ‫מאגודת הלולב נוטפים על האתרוג‪ .‬תוד"ה מפני) הוכשר לקבל‬ ‫מסתפק באתרוג שנימוח ונשארו הסימפונות –חדרי‬ ‫טומאה‪ ,‬ואסור לגרום טומאה לתרומה דכתיב "משמרת‬ ‫‪41‬‬ ‫כשמטלטל פחות מד' אמות ובית הכסא אינו מוקף מחיצות‪,‬‬ ‫הזרע שבתוכם נמצאים הגרעינים‪ ,‬אם כשר כמו שמצינו‬ ‫שאין כאן אלא טלטול מוקצה ומשום כבוד הבריות לא גזרו‪.‬‬ ‫לגבי טריפות שאם לא נימוחו הסימפונות לא הוי‬ ‫אבל התוס' (ד"ה בשבת) כתבו שהתירו להכניסם אף לבית‬ ‫הכסא המוקף מחיצות דמותר אף להכניס מכרמלית לרה"י או‬ ‫טריפה‪ ,‬או שאע"ג שבבהמה לא הוי טריפה פסול‬ ‫מרה"י לכרמלית או לטלטל ד' אמות בכרמלית‪ ,‬אמנם בבין‬ ‫באתרוג‪ ,‬דשאני הכא דשליט ביה אוירא‪( .‬ולענין‬ ‫הכסא הקבוע בבנין אסור‪.‬‬ ‫נקלף או נסדק פסול באתרוג כמו בבהמה דמצינו‬ ‫שגלודה היא טריפה‪ ,‬וכן נסדק הקנה ולא נשאר חוליה למעלה‬ ‫שיעור אתרוג הגדול‪ -‬לרבי יוסי אפי' אם צריך‬ ‫וחוליה למטה הוי טריפה‪ ,‬וניקב כשר באתרוג אע"ג‬ ‫לאוחזו בשתי ידיו כשר‪ ,‬ולר"י בעינן כדי שיאחז ב'‬ ‫דבבהמה בניקב קרום של מח הוי טריפה)‪.‬‬ ‫בידו אחת דברי ר"י דחיישינן שיפול‪ ,‬וכן אמר ר"י שיש‬ ‫לפוסלו משום שאינו הדר‪( ,‬והיינו לשיטת רבי יוסי‪ ,‬אך ר"י עצמו‬ ‫אתרוג תפוח שהתנפח מחמת שנפלו עליו גשמים אחרי‬ ‫סובר שאין דין הדר באתרוג)‪.‬‬ ‫שנתלש‪ ,‬סרוח שנרקב‪ ,‬וי"א שתפוח היינו נרקב וסרוח ריחו‬ ‫רע‪ ,‬כבוש בחומץ או בחרדל‪ ,‬שלוק מבושל מאד‪ ,‬לבן‪,‬‬ ‫דין אגידת הלולב‬ ‫מנומר‪ ,‬עגול ככדור‪ ,‬פסול‪ ,‬וי"א אף התיום שני אתרוגים‬ ‫לרבנן מצוה לאגוד את הלולב וההדסים והערבות יחד‬ ‫הדבוקים יחד‪.‬‬ ‫משום "זה קלי ואנווהו"‪ ,‬ורבי יהודה לומד מגזירה שוה‬ ‫אתרוג הכושי‪ -‬לאביי כשר‪ ,‬לרבא לבני בבל כשר‬ ‫שהאגידה מעכבת‪ ,‬ונ"מ ג"כ שלר"י האגידה חייבת להיות‬ ‫מפני שהם קרובים לכוש ורגילים באתרוגים אלו‪ ,‬ולבני א"י‬ ‫ממין הלולב‪ ,‬ולר"מ יכולים לאגוד במין אחר‪ .‬וכן נ"מ‬ ‫שלר"י אגידת הלולב אינה חוצצת‪ ,‬ולרבנן היא חוצצת‪ .‬עוד‬ ‫פסול‪ .‬דומה לכושי שגדל בבבל והרי הוא שחור פסול‬ ‫יבואר להלן אם אפשר לאחוז את הלולב ע"י דבר אחר‪ ,‬או‬ ‫משום נדמה‪ ,‬אבל הגדל בכוש כשר כיון שכך הדרך‪.‬‬ ‫שזה פסול משום דבעינן לקיחה תמה‪.‬‬ ‫אתרוג הבוסר לרש"י היינו קטן כפול הלבן‪ ,‬ולתוס' היינו אף‬ ‫לר"י אין אוגדים את הלולב אלא במינו של הלולב‪ ,‬ואין‬ ‫גדול שלא נגמר הפרי‪ ,‬ר"ע פוסל וחכמים מכשירים‪ ,‬ואינו‬ ‫הטעם משום הדר‪ ,‬שהרי לר"י אין דין הדר בלולב‪ ,‬אלא משום‬ ‫תלוי בדין חיוב מעשר באתרוג בוסר שר"ש פוטר‬ ‫דס"ל שלולב צריך אגד וא"כ האגד עצמו הוא מכלל המצוה‪,‬‬ ‫וחכמים מחייבים‪ ,‬די"ל שר"ע פוסל משום שאינו הדר‬ ‫ואם יביא מין אחר יהיו חמשה מינים ויעבור בבל תוסיף‪.‬‬ ‫אבל במעשר חייב‪ ,‬וחכמים שמכשירים סוברים‬ ‫ואמר רבא שסיב שנכרך סביב הדקל‪( ,‬מכאן הוכיחו התוס'‬ ‫שפטור ממעשר דכתיב "עשר תעשר את כל תבואת‬ ‫(ד"ה דסיב) שסיב הוא מין אילן‪ ,‬ואינו אצוותא דדיקלא הכשר‬ ‫זרעך" כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה והיינו פרי‬ ‫למרור)‪ ,‬או עיקרא דדיקלא –חתיכות מהדקל עצמו‪ ,‬כשר‬ ‫העשוי לצמוח שהוא בשל כל צרכו‪( .‬וחכמים לא מחייבים בוסר‬ ‫לר"י‪ ,‬מפני שהם מין לולב‪ ,‬שהרי לר"י הסכך צריך‬ ‫במעשר אלא אתרוגים ותפוחים‪ ,‬אבל שאר הפירות אינם‬ ‫להיות ממין לולב‪ ,‬וכדלהלן‪ ,‬ובכל זאת מכשיר ר"י‬ ‫ראויים לאכילה כשהם בוסר ופטורים אף לחכמים‪ ,‬ותפוחים‬ ‫לסכך בנסרים‪.‬‬ ‫חייבים אף לר"ש משום שהם ראויים רק לזריעה‪ ,‬ורק‬ ‫באתרוגים‪ ,‬או בתפוחים קטנים מאד‪ ,‬שראויים לאכילה ולא‬ ‫לר"מ אוגדים את הלולב אפי' בחוט או במשיחה‪,‬‬ ‫לזריעה‪ ,‬ר"ש פוטר וחכמים מחייבים)‪.‬‬ ‫ומעשה באנשי ירושלים שאגדו בגימוניות של זהב –‬ ‫חוטי זהב כפופים‪( ,‬ולר"י היה זה לנוי בעלמא ולא להכשר‬ ‫ל"ו‪ :‬גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת פסול‪,‬‬ ‫מצוה‪ ,‬ולכן אין בזה בל תוסיף‪ ,‬ומלמטה היה אגוד במין‬ ‫ואם עשאו כברייתו כשר‪ ,‬אפי' אם עשאו כמין דפי‬ ‫הלולב)‪.‬‬ ‫קרשים קרשים כעין גלגל של ריחיים‪.‬‬ ‫חסר‪ -‬אתרוג שניקבוהו עכברים‪ ,‬לל"ק פסול אף‬ ‫ל"ז‪ .‬אלו מינים כשרים לסכך‪ -‬לרבי יהודה צריך‬ ‫בשאר הימים משום דמאיס ובעינן מצוה הדורה הואיל‬ ‫לסכך דווקא בד' מינים שבלולב‪ ,‬דאם ד' מינים שהם‬ ‫ומזכיר שם שמים עליו‪ ,‬ולל"ב כשר בשאר הימים ופסול‬ ‫קלים שנוהגים רק ביום פסולים בשאר מינים‪ ,‬כ"ש‬ ‫רק ביום הראשון כדין חסר דפסול ביום הראשון שחיובו‬ ‫שסוכה שהיא חמורה שנוהגת גם בלילות שנוהגת רק‬ ‫דאורייתא משום דבעינן לקיחה תמה‪ .‬ורבי חנינא היה אוכל‬ ‫בד' מינים‪ .‬והא דאמר עזרא "צאו והביאו עלי זית ועלי‬ ‫ממנו ויוצא בו בשאר ימים‪.‬‬ ‫עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות‬ ‫שיעור אתרוג הקטן ר"מ אומר כאגוז ר"י אומר‬ ‫סוכות כנהוג"‪ ,‬עלי זית ועץ שמן הם לדפנות ולא‬ ‫כביצה‪ ,‬וכן נחלקו בשיעור ג' אבנים מקורזלות (לרש"י‬ ‫לסכך‪ .‬לר"מ יכול לסכך בכל דבר‪ ,‬דכתיב "בסוכ ת‬ ‫היינו מחודדות וטובות לקינוח‪ ,‬ולתוס' היינו אבנים רכות)‬ ‫תשבו" סוכות של כל דבר‪ ,‬ולא דורשים ק"ו כיון‬ ‫שמותר להכניס בשבת לבית הכסא‪ .‬לרש"י ההתר הוא‬ ‫‪42‬‬ ‫בכוש וטובל במים ומעלה (ואוחז באזוב ומזה דאל"כ‬ ‫שיוצא מזה קולא שאם לא מצא מד' מינים‪ ,‬לא יעשה‬ ‫לא יצליח להזות על הכלי)‪ ,‬אע"ג דכתיב "ולקח אזוב‬ ‫סוכה כלל‪ .‬והא שמכשיר ר"י בסיככה בנסרים של‬ ‫וטבל" בשעת טבילה בעינן לקיחה‪ ,‬ליכא ראיה שלקיחה‬ ‫ארז שאין בהם ד"ט (ור"מ מכשיר רק אם יש בין נסר‬ ‫ע"י דבר אחר שמה לקיחה‪ ,‬דדילמא אם חיברו זה‬ ‫לנסר כמלוא נסר והניח פסל ביניהם) היינו הדס‪,‬‬ ‫נחשב כגופיה‪.‬‬ ‫כדכתיב "אתן במדבר ארז שיטה והדס"‪.‬‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה רבי יהודה) שגם לר"י אין מסככים בד' מינים‬ ‫ל"ז‪ :‬וכן לרבה לא יכניס את הלולב לאגודה אחרי‬ ‫אם זה דבר המקבל טומאה‪ ,‬כגון שעשה מהם כלי‪ ,‬או בפירות‪,‬‬ ‫ההדסים והערבות שמא ינשרו עלים ויהיו חציצה‪ .‬וכן‬ ‫דלמ"ד שהסוכות היו ענני כבוד בעינן דומיא דאד שאינו מק"ט‪,‬‬ ‫לא יחתוך את הלולב מלמטה שמא ישארו עלים‬ ‫ולמ"ד שהיו סוכות ממש‪ ,‬ילפינן מדאיתקש סוכה לחגיגה‪ .‬עוד‬ ‫חתוכים והוי חציצה‪ ,‬ורבא מתיר בשניהם‪ ,‬דמין במינו‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה כל) שהלכה כר"מ שמסככים בכל דבר‬ ‫שגידולו מן הארץ‪ ,‬ולא דורשים ק"ו כיון שיוצא מזה קולא‪ ,‬והא‬ ‫אינו חוצץ‪.‬‬ ‫דלענין ביעור חמץ הלכה כר"י שאין ביעור חמץ אלא שריפה‪,‬‬ ‫אע"ג שיוצא מזה קולא שאם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב‬ ‫הרחת הדס ואתרוג‪ -‬הדס של מצוה אסור להריח בו‪,‬‬ ‫בטל‪ ,‬טעמא דהתם אינו משום ק"ו אלא לומדים במה מצינו‬ ‫דכיון דלריחא קאי הקצהו מריחא שזה דרך הנאתו‪,‬‬ ‫מנותר שמצוותו בשריפה‪.‬‬ ‫וילפינן מסוכה שאסורה בהנאה‪ ,‬כיון שחל שם שמים על הסוכה‬ ‫כיון שהוקצו למצוה‪ ,‬אבל אתרוג כיון שהוא עומד‬ ‫דיני חציצה באחיזת הלולב‬ ‫לאכילה לא הקצהו מריחא אלא מאכילה‪ .‬ובשבת‬ ‫לרבה צריך לשייר בלולב מקום של בית יד בלא‬ ‫מותר להריח הדס מחובר‪ ,‬דא"צ לתולשו כדי להריחו‪,‬‬ ‫איגוד דאל"כ הוי חציצה ואין זו לקיחה‪ ,‬דס"ל כרבנן שלולב‬ ‫אבל אתרוג אסור שמא יתאווה לאוכלו ויבוא‬ ‫לתולשו‪ ,‬ואף אם יאכלנו במחובר אין לך תולש גדול מזה‪.‬‬ ‫א"צ אגד וממילא אין האגד חלק מהמצוה‪ ,‬ולרבא כל דבר‬ ‫שבא לנוי אינו חוצץ‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כי) שרבה סובר‬ ‫נוטל את הלולב בימינו כיון שיש עמו עוד ב' מינים‪,‬‬ ‫שמין במינו חוצץ‪ ,‬או דמספקא ליה אי חוצץ‪( .‬ומה שמצינו‬ ‫ואת האתרוג בשמאלו‪.‬‬ ‫שבלידת תאומים אע"פ שהשני מפסיק בין הראשון לרחם מין‬ ‫במינו אינו חוצץ‪ ,‬שאני התם שכך הדרך בלידת תאומים‪ ,‬אבל‬ ‫מברך על נטילת לולב‪ ,‬הואיל ומינו גבוה משאר מינים‬ ‫מידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ‪ ,‬ומצינו חילוקים בדינים‬ ‫ולכן הוא חשוב והאגד נקרא על שמו‪.‬‬ ‫אלו)‪.‬‬ ‫וכן לרבה אין לאחוז את הלולב ע"י סודר‪ ,‬דבעינן‬ ‫נענוע הלולב ושתי הלחם‬ ‫לקיחה תמה‪ .‬אבל משום חציצה אין כאן‪ ,‬משום שמדובר‬ ‫מלבד מצות נטילת לולב והיינו לאחוז בידו את הד' מינים‬ ‫שעשה מהסודר בית יד ללולב והוא אוחז מלמטה והלולב מחוץ‬ ‫יחד‪ ,‬יש מצוה (י"א מדאורייתא וי"א מדרבנן) לנענע את‬ ‫לידו‪( .‬בתחילה רצו התוס' לחלק בין דבר הכרוך בידו לדבר‬ ‫הד' מינים‪ ,‬ולהלן יבואר מתי ואיך מנענעים‪ ,‬וכמה פעמים‬ ‫הכרוך סביב הד' מינים‪ ,‬או לחלק בין דבר הנצרך ללולב לדבר‬ ‫מנענעים‪.‬‬ ‫שאינו נצרך‪ ,‬והתוס' דחו חילוקים אלו‪ .‬תוד"ה דבעינא)‪.‬‬ ‫היכן מנענעים‪ -‬מנענעים בהודו לד' תחילה –‬ ‫ולרבא לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה‪ ,‬וכדמצינו‬ ‫שבתחילת המזמור שבתהילים‪ ,‬וסוף שבסוף אותו מזמור‬ ‫שאם אפר הפרה נפל מאיליו לשוקת שהיו מביאים את‬ ‫שהוא גם סוף ההלל‪ ,‬ובאנא ד' הושיעה נא‪ ,‬ולב"ש‬ ‫האפר בשפופרת‪ ,‬דכל מעשי פרה היו בכלי אבנים אם אפשר‪,‬‬ ‫(ולתוס' רק בשבעת הימים שמפרישים את הכהן השורף את‬ ‫מנענעים אף באנא ד' הצליחה נא‪ .‬וי"א שינענע בתחילת‬ ‫הפרה ללשכה‪ ,‬היו מעשיה בכלי אבנים‪ ,‬משום מעלה‪ ,‬אבל‬ ‫הודו ובסוף הודו‪ ,‬וכתבו התוס' שמסתבר שלא ינענע אלא פעם‬ ‫השפופרת כאן מקבלת טומאה)‪ ,‬וצריכים לתת את האפר על‬ ‫אחת בכל פסוק‪ .‬והטעם שמנענעים הוא משום דכתיב "אז ירננו‬ ‫המים דכתיב "מים חיים אל כלי" שלא יפסיק האפר בין המים‬ ‫עצי היער (ע"י הנענוע) וכו'‪ ,‬הודו לד' כי טוב (היינו שמנענעים‬ ‫לכלי‪ ,‬והא דכתיב "ונתן עליו מים" היינו שיערבם‪ ,‬ואם נפל‬ ‫בהודו) ואמרו הושיענו וכו' (והיינו בהושיעה נא)‪ .‬ועכשיו נהגו‬ ‫שהציבור אומרים הודו אחרי שהש"ץ אומר יאמר נא ויאמרו נא‬ ‫מאיליו לשוקת פסול‪ ,‬ומשמע שאם הוא הפילו במתכוון‬ ‫ומנענעים‪ ,‬אבל הש"ץ לא ינענע‪ ,‬וי"א שגם הש"ץ ינענע ביאמר‬ ‫כשר‪ ,‬ומבואר דאע"ג דכתיב "ולקחו מעפר שריפת‬ ‫נא וביאמרו נא אגב הציבור‪ .‬ובשעת ברכה ג"כ צריך לנענע‪.‬‬ ‫החטאת ונתן"‪ ,‬לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה‪ .‬וי"ג‬ ‫תוד"ה בהודו‪.‬‬ ‫שלומדים מ"ונתן"‪.‬‬ ‫דרך הנענוע היא מוליך ומביא ומעלה ומוריד‪ ,‬כמו‬ ‫אמנם מהא דתנן שאם האזוב קצר ואינו מגיע למים‬ ‫שמצינו בשתי הלחם וב' כבשי עצרת‪ ,‬שמניח שתי‬ ‫(שהיו מונחים בשפופרת קנים ארוכה)‪ ,‬מאריכו בחוט או‬ ‫‪43‬‬ ‫שמגביהו ויוצא בו מיד‪( .‬הגמ' אמרה שי"ל שבדרבנן‬ ‫הלחם ע"ג ב' הכבשים‪ ,‬ומניח ידו תחתיהם‪ ,‬דכתיב‬ ‫מצוה להפסיק שמא ישכח ויפשע)‪.‬‬ ‫"והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ד' על שני‬ ‫כבשים"‪ ,‬ולומדים מלחם המילואים שהלחם יהיה מעל‬ ‫יציאה יד"ח בברכת אחר‪ -‬אדם יכול לצאת יד"ח‬ ‫הכבשים‪ ,‬ומוליך ומביא (למי שד' רוחות שלו‪ ,‬וי"א כדי‬ ‫ברכת המזון כששומע הברכה מאשתו ובניו בבן שהגיע‬ ‫לעצור רוחות רעות) ומעלה ומוריד (למי שהשמים‬ ‫לחינוך‪ ,‬והיינו היכא שהאב אכל כזית או כביצה ולא כדי שביעה‬ ‫והארץ שלו‪ ,‬וי"א כדי לעצור טללים רעים‪ ,‬וחזינן‬ ‫שגם הוא אינו מחויב מדאורייתא‪ ,‬דבעינן "ואכלת ושבעת‬ ‫מהכא שאפי' שיירי מצוה שאינם לעיכובא במצוה‪,‬‬ ‫וברכך"‪ ,‬ואתי דרבנן ומפיק דרבנן‪ ,‬ומ"מ תבוא מארה לאדם‬ ‫מעכבים את הפורענות‪ ,‬שהרי תנופה אינה מעכבת‪,‬‬ ‫שאשתו ובניו מברכים לו‪ ,‬דודאי זה מחמת שלא למד‪.‬‬ ‫דכתיב "לתנופה לכפר" וכיון שהכפרה היא בדם בהכרח הכונה‬ ‫שאם לא הניף כיפר)‪ ,‬דכתיב "אשר הונף ואשר הורם"‬ ‫סדר ודיני אמירת ההלל‬ ‫הונף היינו מוליך ומביא‪ ,‬והורם היינו מעלה ואין עליה בלא‬ ‫איתא במתני' לקמן (מ"ב‪ ):‬ההלל והשמחה שמונה‪ ,‬והיינו‬ ‫הורדה‪ .‬ואין נכון לומר בנענועים "דין גירא בעיניה‬ ‫שצריך לגמור את ההלל כל השמונת ימים‪ .‬דעת הרמב"ם‬ ‫דסטנא" שרואה שאינו יכול לנתקנו מעול מצוות‪ ,‬מפני שזה‬ ‫(ספר המצוות שורש א') שאמירת ההלל היא דרבנן‪ ,‬שהרי‬ ‫גורם שהשטן –היצר הרע‪ ,‬יתגרה בו לטעות מעל קונו‪.‬‬ ‫זה שבח שאמרו דוד‪ ,‬אבל הרמב"ן בהשגות שם חולק‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה כדי) ששמא לא בכל התנופות מוליך ומביא‪,‬‬ ‫ואומר ונחלקו הרמב"ם והרמב"ן (ספר המצוות שורש א')‬ ‫אלא רק בלולב ושתי הלחם‪ ,‬משום שבפסח נדונים על התבואה‬ ‫חולק וסובר שזה דאורייתא (ואולי נוסח ההלל נתקן אח"כ‪,‬‬ ‫ובעצרת על פירות האילן ובחג על המים‪.‬‬ ‫עיין בגמרא פסחים קי"ז כמה שיטות מי אמר את ההלל‬ ‫בראשונה)‪.‬‬ ‫מנין הנענועים‪ -‬בגמ' איתא מוליך ומביא מעלה ומוריד‪.‬‬ ‫ובירושלמי איתא שצריך לנענע ג"פ על כל דבר ודבר‪.‬‬ ‫והנה בתחילה לא היו בקיאים כולם בנוסח ההלל‪ ,‬והיה‬ ‫והירושלמי מסתפק אם הולכה והבאה נחשבים שתים או אחד‪.‬‬ ‫אחד קורא את הלל ועונים אחריו הללוי'ה וראשי פרקים‪,‬‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה כדי) דכיון דלא איפשיט עבדינן לחומרא‪.‬‬ ‫ובהמשך שכבר היו בקיאים היו בדבר מנהגים שונים‪,‬‬ ‫וכדלהלן‪.‬‬ ‫אכילה לפני נטילת לולב‬ ‫סדר קריאת ההלל‪ -‬המנהג בתחילה היה שאחד קורא את‬ ‫אסור לאכול לפני נטילת לולב‪ ,‬וכפי שמצינו שאסור‬ ‫ההלל ומוציא את הרבים‪ ,‬מפני שלא כולם היו בקיאים בקריאת‬ ‫לאכול לפני תפילת מנחה‪ .‬ולהלן יבואר האם מי שהתחיל‬ ‫ההלל‪ ,‬וכולם חייבים בקריאתו‪ ,‬ועל כן אם קורא ההלל הוא‬ ‫לאכול צריך להפסיק וליטול לולב או שיכול לגמור סעודתו‬ ‫גדול‪ ,‬עונה אחריו הללוי'ה אחרי כל דבר שהוא אומר‪,‬‬ ‫וליטול את הלולב אח"כ‪.‬‬ ‫וכדאיתא בסוטה ששירת הים נאמרה כאמירת ההלל‪ ,‬שכמו‬ ‫שבהלל אומרים הללוי'ה אחרי הש"ץ‪ ,‬כך בשירת הים משה‬ ‫ל"ח‪ .‬מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול‪ ,‬צריך‬ ‫אמר‪ ,‬וישראל ענו אחרי כל דבר אשירה לד'‪ .‬אבל מי שהיה‬ ‫ליטול כשמגיע לביתו‪ ,‬וכל היום כשר לנטילת לולב‪.‬‬ ‫עבד או אשה או קטן מקרין אותו‪ ,‬אינם יכולים להוציאו‬ ‫ואם שכח ליטול והתחיל סעודתו‪ ,‬אם אין שהות ביום‬ ‫יד"ח כיון שאינם מחויבים בדבר‪ ,‬ולכן עונה אחריהם מה‬ ‫ליטול אחרי הסעודה צריך להפסיק וליטול‪ ,‬ואם יש‬ ‫שהם אומרים‪ ,‬ותבוא עליו קללה שלא למד‪ ,‬ואם למד על‬ ‫שהות ביום א"צ להפסיק‪ ,‬כדמצינו גבי תפילת מנחה‬ ‫שעושה שלוחים כאלה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה מי) שאשה פטורה‬ ‫שאם התחילו בסעודה ויש שהות להתפלל אח"כ אין‬ ‫מהלל דסוכות ודעצרת‪ ,‬אבל חייבת בהלל דליל פסח‪ ,‬כיון שאף‬ ‫מפסיקין‪.‬‬ ‫היא היתה באותו הנס‪.‬‬ ‫רבי זירא אומר שמתני' איירי בחול המועד שחיוב‬ ‫ל"ח‪ :‬כמה הלכות שלומדים מדרך קריאת‬ ‫נטילת לולב הוא מדרבנן‪ ,‬אבל ביו"ט ראשון שהוא‬ ‫ההלל‪-‬‬ ‫דאורייתא מפסיק אפי' אם יש שהות ביום‪ ,‬אמנם כתבו‬ ‫התוס' (ד"ה מאי) שקידוש היום‪ ,‬אע"פ שהוא דאורייתא (ורק‬ ‫במקומו של רבא‪ ,‬למרות שכבר כולם היו בקיאים בקריאת‬ ‫הדין לקדש על היין הוא מדרבנן) מ"מ א"צ להפסיק לאכול‪,‬‬ ‫ההלל‪ ,‬היו נוהגים כדלהלן‪ ,‬כדי ללמד מספר הלכות חשובות‪-‬‬ ‫דשאני קידוש שיכול לקדש אף ביום וליכא למיחש כ"כ‬ ‫מאמירת ההללוי'ה הראשון שהש"ץ היה אומר הללוי'ה‬ ‫לפשיעותא‪ ,‬אי נמי כיון שהוא עסוק בסעודת שבת לא חוששים‬ ‫וכולם שתקו‪ ,‬ואח"כ כולם היו עונים והוא שותק‪ ,‬ולא היו‬ ‫שיפשע בקידוש‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה יום טוב) שאין לומר‬ ‫אומרים יחד עם הש"ץ כמו בשאר ההלל‪ ,‬לומדים שמצוה‬ ‫שבנטילת לולב חוששים גם ביו"ט שני דרבנן‪ ,‬כיון דהיכא דאיכא‬ ‫לענות הללוי'ה אפי' לבקיאין‪.‬‬ ‫שהות ביום חיישינן טפי (כמו שבמעריב חוששים יותר ממנחה)‪,‬‬ ‫דשאני תפילה שצריכה שהות ומתעצל בה‪ ,‬משא"כ לולב‬ ‫‪44‬‬ ‫תחילה וסוף‪ ,‬יאמר נא ג"פ‪ ,‬קראתי י'ה וענני במרחב י'ה‪ ,‬וכו'‪.‬‬ ‫מאמירת ההללוי'ה השני אחרי הללוי'ה עבדי ד'‪,‬‬ ‫רבי היה כופל מאנא ד' והלאה‪ ,‬ור"א בן פרטא היה‬ ‫לומדים שאם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו‬ ‫כופל מאודך והלאה‪.‬‬ ‫הללוי'ה שלא ישכחו שאפשר לצאת יד"ח מהש"ץ (מי שאינו‬ ‫בקי או בקי הסומך על המקרא) ולומר הללוי'ה על כל דבר‪.‬‬ ‫ברכה בהלל‪ -‬מצוה לברך לפני ההלל‪ ,‬דכל המצוות‬ ‫מאמירת הודו אחרי הש"ץ שבתחילה הש"ץ אומר הודו‬ ‫מברך עליהם עובר לעשייתם‪( ,‬ו"עובר" היינו לשון‬ ‫וכולם שותקים‪ ,‬ואח"כ כולם אומרים הודו והש"ץ שותק‪,‬‬ ‫הקדמה‪ ,‬דכתיב "ויעבור את הכושי"‪ ,‬וכתיב "והוא‬ ‫לומדים שמצוה לענות ראשי פרקים‪ ,‬והיינו לזכור שגם‬ ‫עבר לפניהם"‪ ,‬וכתיב "ויעבור מלכם לפניהם)‪ .‬ולענין‬ ‫היום מי שיוצא מהש"ץ צריך לומר בראשי פרקים את ראשי‬ ‫ברכה אחריה אם נהגו לברך יברך‪ .‬וכן לענין מגילה מברך‬ ‫הפרקים ולא הללוי'ה‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' שמשמע מרש"י‬ ‫לפניה‪ ,‬וברכה אחריה תלויה במנהג המקום‪ .‬עוד מצינו דברים‬ ‫שבשאר הפרק עונים הללוי'ה ולא את ראש אותו הפרק‪ ,‬אמנם‬ ‫שאין טעונים ברכה אלא לפניהם ולא אחריהם‪ ,‬והיינו ברכת‬ ‫בסוטה משמע שבכל פרק עונים לפי תחילת הפרק‪ ,‬ושמא‬ ‫הריח‪ ,‬וציצית ושופר וסוכה ולולב לר"ת שאין מברכים אחריהם‬ ‫מתחילת הלל עד הודו זה נחשב פרק אחד‪.‬‬ ‫"אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לשמור חוקיו"‪ ,‬ורק בתפילין‬ ‫מאמירת אנא ד' הושיעה נא אחרי הש"ץ‪ ,‬לומדים‬ ‫כשמורידם משום לילה מברך ברכה זו‪( .‬תוד"ה אבל)‪.‬‬ ‫שאם קטן מקרא אותו צריך לחזור אחריו כל מילה‬ ‫עובר לעשייתם בלולב‪ -‬התוס' (ד"ה עובר) דנים מתי מברכים‬ ‫ומילה‪ ,‬והיינו שנהגו כך לסימן שכך ההלכה כשהקטן מקרא‪.‬‬ ‫על הלולב והוי עובר לעשייתם‪ ,‬דלא מסתבר שיברך כשהוא‬ ‫מונח בכלי ואינו מזומן בידו‪ ,‬וי"ל שיברך כשלוקח את הלולב‬ ‫מאמירת אנא ד' הצליחה נא אחרי הש"ץ‪ ,‬לומדים‬ ‫ועדיין לא לקח את האתרוג‪ ,‬או שיטול שניהם ויהפוך אחד מהם‪,‬‬ ‫שיכולים לכפול את פסוקי ההלל‪ ,‬שהרי שמעו כבר‬ ‫או שיתכוון שלא לצאת יד"ח‪ ,‬אי נמי י"ל דכיון שלא נגמרה‬ ‫מהש"ץ ושומע כעונה‪( .‬והוה מצי למילף איפכא‪ ,‬אלא השמיענו‬ ‫המצוה עד אחרי הנענוע יכול לברך גם אם יצא יד"ח‪ ,‬דכיון שיש‬ ‫בזה שלא בחינם נהגו כך)‪ .‬ומה שמפסיקים באמצע פסוק‪,‬‬ ‫בדבר מצוה מן המובחר חשיב עובר לעשייתן‪.‬‬ ‫הטעם הוא מפני שפסוק זה נאמר ע"י שני בני אדם (אחי דוד‬ ‫ודוד)‪.‬‬ ‫כמה מדיני שביעית‬ ‫ממה שרק הש"ץ היה אומר ברוך הבא‪ ,‬והציבור‬ ‫אין לקנות אתרוג בשביעית מעם הארץ‪ ,‬מפני שאין‬ ‫ממשיכים בשם ד'‪ ,‬לומדים ששומע כעונה (אע"פ‬ ‫מוסרים לעם הארץ דמי שביעית יותר ממזון ג' סעודות‪.‬‬ ‫שלא ענה כלום)‪ .‬והמקור ששומע כעונה הוא‬ ‫ובסוגייתינו יבואר‪ :‬א' כיצד ניתן לקנות אתרוג בשביעית‬ ‫מדכתיב "את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה"‪,‬‬ ‫בהיתר‪ .‬ב' איסור קנית פירות שביעית מעם הארץ‪ .‬ג' האם‬ ‫ובאמת לא יאשיהו קראם אלא שפן דכתיב "ויקראהו‬ ‫יש בלולב ובעצים קדושת שביעית‪ .‬ד' האם שנת האתרוג‬ ‫נקבעת לפי חנטה כאילן או לפי לקיטה כירק‪ .‬ה' חילול‬ ‫שפן לפני המלך"‪ ,‬ולא חזר יאשיהו וקראם דכתיב‬ ‫קדושת שביעית שיש במעות שקנו מהם פירות שביעית‪.‬‬ ‫"ותכנע לפני ד' בשמעך"‪ .‬כתב רש"י ששומע כעונה היינו‬ ‫שמי שאינו יודע לא לקרות ולא לענות‪ ,‬אם שמע וכיון ליבו‬ ‫קנית לולב ואתרוג בשביעית‪ -‬מי שבא לקנות‬ ‫לשמוע‪ ,‬יצא‪ .‬ולמד מזה רש"י שהמתפלל שמונה עשרה ושומע‬ ‫בשביעית לולב מעם הארץ‪ ,‬והלולב אין בו קדושת‬ ‫קדושה או איש"ר ישתוק ויכון והרי הוא כעונה‪ ,‬ואח"כ ימשיך‬ ‫שביעית מפני שהוא גדל בשנה שישית‪ ,‬והקונה צריך‬ ‫בתפילתו‪ .‬אבל התוס' (ד"ה שמע) כתבו ששומע כעונה באמצע‬ ‫התפילה הוי כמפסיק בתפילתו‪.‬‬ ‫גם אתרוג‪ ,‬ובאתרוג יש קדושת שביעית (למ"ד‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה הלכתא) שמנהגנו עתה באמירת הלל אינו‬ ‫דאזלינן ביה בתר לקיטה)‪ ,‬לא יקנה את האתרוג מעם‬ ‫כמנהג שהזכיר רבא‪ ,‬מפני שאינו אלא מנהג‪ ,‬והיכא דלא נהוג‬ ‫הארץ‪ ,‬שהרי אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם‬ ‫לא נהוג‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה הוא) שלענין הברכה שמא כל‬ ‫הארץ יותר ממזון ג' סעודות‪ ,‬אלא כשקונה לולב יתן‬ ‫אחד מברך לעצמו‪ ,‬ומ"מ לא הוי הפסק מה ששותקים עד‬ ‫לו המוכר אתרוג במתנה‪ ,‬ואם המוכר לא מסכים‪,‬‬ ‫שיאמר הש"ץ הללוי'ה‪.‬‬ ‫יבליע את דמי האתרוג בלולב ע"י שימכור את הלולב‬ ‫רבא אמר שצריך להזהר שלא להפסיק בנשימה בין‬ ‫ביוקר‪ .‬ופרטי הדינים כדלהלן‪.‬‬ ‫ברוך הבא‪ ,‬לבשם ד'‪ ,‬וכן בין יהא שמיה רבא‪ ,‬למברך‪.‬‬ ‫ולרב ספרא אין לחוש בזה כיון שכוונתו לגמור‪ .‬ורבא‬ ‫קנית פירות שביעית‪-‬‬ ‫חזר בו‪ ,‬כדמצינו לענין חליצה שלרבא אין בעיה להפסיק בין‬ ‫פירות שביעית שנלקטו מן המשומר‪ ,‬אסור לקנות‬ ‫"לא" ל"אבה יבמי" וכדו'‪( .‬תוד"ה אמר)‪.‬‬ ‫מהם אפי' פחות ממזון ג' סעודות‪ ,‬ופירות שאין דרך‬ ‫ל"ט כפילת פסוקים בסוף ההלל‪ -‬מקום שנהגו‬ ‫בני אדם לשומרם ולקטן מן המופקר‪( ,‬כגון פיגם‬ ‫לכפול בפסוקי ההלל מ"אודך כי עניתני" עד הסוף‪ ,‬יכפול‪,‬‬ ‫וירבוזים ושיטים וחלגלוגות וכוסבר שבהרים וכרפס‬ ‫וטעם המנהג מפני שפרשה זו עד אודך כולה כפולה‪ ,‬הודו‬ ‫‪45‬‬ ‫גידולו בשישית אין בו קדושת שביעית אע"פ שנלקט‬ ‫שבנהרות וגרגיר של אפר‪ ,‬שאין דרך בני אדם‬ ‫בשביעית‪ .‬ולענין אתרוג שהוא אילן אך הוא גדל על כל מים‬ ‫לשומרם‪ ,‬והם פטורים מן המעשר דכתיב "ובא הלוי כי‬ ‫(השקיה תמידית) כירק‪ ,‬נוהג בו ערלה ורבעי כאילן‪,‬‬ ‫אין לו חלק ונחלה עמך" יצא הפקר שיש לו בו חלק ונחלה עמך)‪,‬‬ ‫ולענין שביעית לר"ג ולר"א אזלינן ביה בתר חנטה‬ ‫מותר לקנות עד מזון ג' סעודות‪.‬‬ ‫כאילן‪ ,‬ולרבותינו שבאושא בתר לקיטה כירק‪ ,‬ולענין‬ ‫כמו כן אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ‬ ‫מעשר לר"ג ולרבותינו שבאושא דינו כירק כיון‬ ‫יותר ממזון ג' סעודות‪ ,‬לרש"י הטעם משום דכתיב‬ ‫שמעשר פירות האילן וירקות הוא מדרבנן ובגורן ויקב הוא‬ ‫"לאכלה" ולא לסחורה‪ ,‬דפירות שביעית חייבים בביעור‪ ,‬וממילא‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬ואמרינן מה גורן ויקב מיוחדים שגדלים על רוב‬ ‫אסור לעשות בהם סחורה להצניע לאחר שביעית ולהעשיר‪,‬‬ ‫מים אף כל פירות וכו'‪ ,‬ואתרוג הוא כמו ירק שגדל על כל מים‪,‬‬ ‫אבל מזון ג' סעודות מותר‪ .‬ולתוס' (ד"ה שאין) טעם האיסור הוא‬ ‫ולר"א דינו כאילן‪ .‬והתוס' דנים מהו גמר פרי באתרוג‪ ,‬די"ל‬ ‫שמא הוא לא יזהר במעות לנהוג בהם קדושת שביעית‪ .‬ואם‬ ‫שכיון שדרכו לעמוד באילן שנתיים שלש והוא ממשיך לגדול‬ ‫לא חשיב גמר פרי‪ .‬ולענין כלאים דינו כאילן ואינו כלאים בכרם‪,‬‬ ‫שכח ומסר לו‪ ,‬יאמר הרי מעות הללו יהיו מחוללים על‬ ‫וכן ראש ה שנה שלו הוא שבט כמו אילן (ולא תנא לפי שזה לא‬ ‫פירות שאינם של שביעית שיש לי בתוך ביתי‪( ,‬ואף למ"ד‬ ‫תלוי בחנטה ולקיטה)‪.‬‬ ‫שא"א לחלל מה שביד חבירו‪ ,‬מ"מ הכא אינו מדינא אלא קנסא‬ ‫בעלמא‪ .‬תוד"ה מעות)‪ ,‬ואוכל את הפירות בקדושת‬ ‫מ‪ .‬קדושת שביעית בעצים‪-‬‬ ‫שביעית לאכילה ולשתיה ולסיכה ולהדלקת הנר‪.‬‬ ‫לרבנן אין קדושת שביעית חלה אלא על דבר‬ ‫ואין לומר שהאיסור הוא מחמת שאסור לעשות סחורה בפירות‬ ‫שהנאתו וביעורו שוה‪ ,‬כגון סיכה ושתיה והדלקת הנר‪,‬‬ ‫שביעית‪ ,‬דכתיב "לאכלה" ולא לסחורה‪ ,‬דאין האיסור הוא‬ ‫דכתיב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" לכם היינו לכל‬ ‫כשהמלקט עצמו מוכר‪ ,‬אבל מותר שאחר ימכור‪ ,‬ואפי' כמה‬ ‫שמלקטים יחד מותר לאחד מהם למכור משום הבלעה‪ .‬ואמנם‬ ‫צרכיכם‪ ,‬ולאכלה היינו שמותר להנות מהם בהנאה הדומה‬ ‫אסור למכור באותו מקום כל שעה‪ ,‬ואפשר שגם אסור לקנות‬ ‫לאכילה ולא למשרה (‪-‬שרית פשתן ביין של שביעית)‬ ‫פירות שביעית בזול כדי למוכרם ביוקר‪ .‬תוד"ה וליתיב‪.‬‬ ‫וכבוסה (‪-‬כבוס בגדים בין של שביעית)‪ ,‬וכן דורשים "והיתה‬ ‫שיטת רש"י שפירות משדה נעול ומשומר אסור לקנות אף‬ ‫שבת הארץ וכו' " שאין שבת הארץ נוהגת והיינו שלא חלה‬ ‫פחות מג' סעודות שכיון שהוא חשוד שאינו מפקיר את שדהו‬ ‫קדושת שביעית אלא במה שהנאתו דומה לאכילה‪ ,‬ואכילה‬ ‫לעניים‪ ,‬חוששים שמא הוא מערים ומוכרם מעט מעט‪ .‬אבל‬ ‫הנאתו וביאורו שוה‪ ,‬אבל משרה וכבוסה אין הנאתו‬ ‫התוס' (ד"ה בד"א) כתבו שעם הארץ רגיל אינו חשוד על‬ ‫וביעורו שוה (מפני שנהנים מהם בלבישה והביעור הוא בזמן‬ ‫השביעית‪ ,‬ואם ידוע שעבר על איסור שביעית אסור לקנות‬ ‫שרייתם‪ .‬ולפי זה צביעת בגד ג"כ חשיב אין הנאתו וביעורו שוה‪,‬‬ ‫ממנו אפי' מן המופקר‪ ,‬אלא האיסור כאן הוא שפירות שביעית‬ ‫אא"כ נאמר שיש שבח סמנים ע"ג צמר‪ .‬וי"מ שמיד משעה‬ ‫מן המשומר אסורים‪ ,‬דכתיב "ואת ענבי נזירך לא תבצור" נזירך‬ ‫ששורים את הבגדים זה מתקלקל‪ ,‬וההנאה היא רק אחרי כמה‬ ‫היינו שנזר מהם בני אדם‪ .‬והק' התוס' דא"כ הפירות עצמם‬ ‫ימים שהבגד שרוי בהם‪ .‬תוד"ה יצאו)‪ ,‬וממילא עצים‬ ‫אסורים‪ ,‬ובגמ' משמע שהאיסור הוא מה שנותן מעות לעם‬ ‫העומדים להסקה אין בהם קדושת שביעית‪ ,‬מפני‬ ‫הארץ‪ ,‬עוד הקשו התוס' שאף מן המשומר אין האיסור אלא‬ ‫לבצור כדרך הבוצרים‪ ,‬אבל ע"י שינוי מותר‪.‬‬ ‫שאופים בעצים אחרי שנעשו גחלים‪ ,‬ואף שעצים דמשחן‬ ‫–עצי שמן שמדליקים אותם כדי להאיר את הבית ונמצא‬ ‫קדושת שביעית בלולב‪ -‬לולב יש בו קדושת‬ ‫שהנאתם וביעורם שוה‪ ,‬מ"מ סתם עצים להסקה הם‬ ‫שביעית‪ ,‬כיון שהנאתו וביעורו שוה שמכבדים בו את‬ ‫עומדים ולא להאיר‪ ,‬ולכן לא חלה עליהם קדושת שביעית‬ ‫הבית וזה שעת ביעורו וקלקולו‪ ,‬ומ"מ לולב הנקנה לפני‬ ‫מעיקרא‪ ,‬אפי' אם לקטם כדי להאיר‪ .‬ועלי קנים וגפנים‬ ‫סוכות הוא של שנה שישית‪ ,‬כיון שבאילן הולכים‬ ‫שלקטם בשדה לאוצר (התוס' מסתפקים אי איירי דווקא‬ ‫אחר חנטה‪.‬‬ ‫בלקטם לאוצר)‪ ,‬אם לקטם לאכילה יש בהם קדושת‬ ‫שביעית‪ ,‬אבל אם לקטם לעצים אין בהם קדושת‬ ‫קדושת שביעית ודיני ערלה ומעשר וכו' באתרוג‪-‬‬ ‫שביעית‪ ,‬וכיון שעלי קנים וגפנים לפעמים עומדים לאכילה‬ ‫הנה אילן שונה מירק בכמה דברים‪ .‬א' נוהג בו ערלה‬ ‫ולפעמים עומדים להסקה‪ ,‬אזלינן בתר מחשבתו‪.‬‬ ‫ורבעי‪ .‬ב' קדושת שביעית נוהגת בפירות שחנטו‬ ‫ולרבי יוסי הא דכתיב "והיתה שבת הארץ לכם‬ ‫בשביעית אע"פ שנלקטו בשמינית‪ .‬ג' שנת המעשר‬ ‫לאכלה" הכונה לכל צרכיכם‪ ,‬ואפי' למשרה וכבוסה‬ ‫שלו לענין אם לתת מעשר שני או עני היא לפי השנה‬ ‫שאין הנאתם וביעורם שוה‪ ,‬ו"לאכלה" ממעט שאין‬ ‫שהפרי חנט בה‪ .‬משא"כ ירק שאין נוהג בו ערלה‬ ‫לעשות בהם מלוגמא רפואה‪ ,‬או זילוף לריח טוב בבית‪,‬‬ ‫ורבעי‪ ,‬ואזלינן ביה בתר לקיטה בין למעשר בין‬ ‫לשביעית‪ ,‬אמנם כתבו התוס' (ד"ה ולשביעית) שירק שנגמר‬ ‫או אפיקטויזין להקיא‪ ,‬והיינו הנאה שאינה שוה לכל‬ ‫‪46‬‬ ‫דבר שיש בו צורה‪ ,‬אמנם מטבע שחיללו עליו מעשר‬ ‫אדם אלא לצורך חולה או איסטניס‪ ,‬ולדבריו עצים להסקה‬ ‫שני‪ ,‬או דמי שביעית‪ ,‬לר"מ יכול לקנות בהם בהמה‬ ‫יש בהם קדושת שביעית‪.‬‬ ‫חיה ועוף בין חיים בין שחוטים‪ ,‬ולחכמים רק שחוטים‬ ‫וי"א שכוונת הגמ' שמה שעצים דמשחן אין בהם קדושת‬ ‫ולא חיים‪ ,‬גזירה שמא יגדל מהם עדרים עדרים ונמצא‬ ‫שביעית משום שסתם עצים עומדים להסקה‪ ,‬זה תלוי‬ ‫משהה מעשרותיו לאחר הביעור‪ ,‬והתורה אמרה "שנה שנה‬ ‫במחלוקת זו‪ ,‬שלרבנן לא מועילה מחשבה להפקיע מהסתמא‪,‬‬ ‫ואכלת" ואם שהה ראשונה ושניה חייב לבער בשלישית‪ ,‬וכן‬ ‫ולרבי יוסי מהני מחשבה להפקיע מהסתמא‪ ,‬ואם חשב על דבר‬ ‫בשביעית צריך לבערם בזמן הביעור ולא להתעשר מהם‪.‬‬ ‫שהנאתו אחר ביעורו כמשרה וכבוסה‪ ,‬מהני מחשבתו להפקיע‬ ‫ובזכרים גזרו חכמים אטו נקיבות‪ .‬ומודה ר"מ שאין‬ ‫מהם קדושת שביעית‪ .‬תוד"ה ועצים‪.‬‬ ‫מחללים על חיים אלא בזכרים אבל בנקיבות לא‬ ‫מ‪ :‬חילול קדושת שביעית‪-‬‬ ‫דחיישינן שמא יגדל מהם עדרים עדרים‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫שרק מחוץ לירושלים לרבנן אין מחללים מעשר על בהמה‪ ,‬ואם‬ ‫קדושת שביעית שיש בפירות שביעית‪ ,‬אין מתחללת‬ ‫חילל חלה הקדושה אבל הקדושה לא פקעה מהדמים‪ ,‬ולר"מ‬ ‫לענין שהדמים נתפסים בקדושה‪ ,‬על פירות או מעות בדרך‬ ‫מותר דווקא אם כוונתו להעלותה ולאוכלה בירושלים‪ ,‬אבל‬ ‫חילול‪ ,‬ורק בדרך מקח חלה הקדושה על המעות או‬ ‫בלאו הכי מבואר בריש הזהב שלכו"ע אין מחללים טיבעא על‬ ‫הפירות‪.‬‬ ‫פירא‪( ,‬ובירושלמי יש מ"ד שאפי' ע"מ להעלותו אסור לכו"ע‪,‬‬ ‫ואין המחלוקת אלא בדמאי)‪ ,‬אמנם בירושלים עצמה מותר‬ ‫ולענין מעות המקח או פירות שקנו בהם פירות‬ ‫לקנות במעשר בהמה לשלמים אפי' לכתחילה‪ .‬תוד"ה על‪.‬‬ ‫שביעית (פרי שני)‪ ,‬בזה לדעת רבי אלעזר אין‬ ‫הקדושה מתחללת אלא דרך מקח‪ ,‬דכתיב "בשנת‬ ‫תקנות זכר למקדש‬ ‫היובל הזאת" ויובל כשביעית‪ ,‬וסמיך ליה "וכי תמכרו‬ ‫חכמים למדו מהפסוק "ציון היא אין דורש לה" שצריך‬ ‫ממכר לעמיתך"‪ .‬ולפי זה מי שיש לו מעות של‬ ‫לזכור את בית המקדש‪ ,‬ולכן תיקנו חכמים תקנות זכר‬ ‫שביעית ורוצה לקנות בהם בגד‪ ,‬אינו יכול לחללם‬ ‫למה שהיה במקדש‪ ,‬כגון נטילת לולב שבעה ימים‪ ,‬ולהלן‬ ‫בעצמו על פירות‪ ,‬אלא ילך לחנוני הרגיל אצלו‪ ,‬ויקנה‬ ‫יבוארו כמה תקנות שתיקנו זכר למקדש‪.‬‬ ‫במעות פירות‪ ,‬ויתן את הפירות במתנה לחנוני שינהג‬ ‫מ"א‪ .‬נטילת לולב ז' ימים‪ -‬בראשונה היה הלולב‬ ‫בהם קדושת שביעית‪ ,‬והחנוני יתן לו את המעות שכבר‬ ‫ניטל במקדש שבעה ובמדינה אפי' בירושלים יום אחד‪,‬‬ ‫אין בהם קדושת שביעית‪.‬‬ ‫דכתיב "ושמחתם לפני ד' אלוקיכם שבעת ימים"‪ ,‬משחרב‬ ‫ולריו"ח שביעית מתחללת אף בדרך חילול שאומר‬ ‫ביהמ"ק התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה הלולב ניטל‬ ‫שקדושת הפירות תחולל על המעות‪ ,‬דכתיב "כי יובל היא‬ ‫במדינה שבעה זכר למקדש‪ .‬ובעינן לעשות זכר‬ ‫קודש" יובל כקודש שהקדושה מתחללת אף בדרך‬ ‫למקדש‪ ,‬דכתיב "ציון היא אין דורש לה" מכלל דבעי‬ ‫חילול‪.‬‬ ‫דרישה‪.‬‬ ‫ורבי אלעזר לומד מ"כי יובל היא קודש" ששביעית‬ ‫אכילת חדש בט"ז ניסן‪ -‬אין לאכול חדש ביום הנף‬ ‫תופסת דמיה כמו בקודש דכתיב ביה פדיה‪ ,‬שזה יוצא וזה‬ ‫(ט"ז ניסן) עד אחרי הקרבת העומר דכתיב "עד הביאכם‬ ‫נכנס תחתיו‪ .‬אמנם בשביעית אין הפרי שגדל בשביעית‬ ‫את עומר התנופה"‪ ,‬והרחוקים מירושלים שאינם יודעים‬ ‫יוצא לחולין‪ ,‬דכתיב "תהיה" בהויתה תהיה‪ ,‬אמנם מה‬ ‫מתי הקריבו את העומר מותרים לאכול חדש מחצות לפי‬ ‫שחילל עליו קדושת שביעית יוצא לחולין אם חיללו‪,‬‬ ‫שידוע שאין בי"ד מתעצלים בו‪ .‬משחרב בית‬ ‫דלא כתיב "תהיה" אלא בפירות עצמם‪ ,‬הא כיצד אחרון‬ ‫המקדש מותר מעיקר הדין לאכול חדש משהאיר‬ ‫אחרון נכנס בשביעית‪ ,‬וכן הפרי עצמו קדוש‪.‬‬ ‫המזרח דכתיב "עד עצם היום הזה" דהיינו האיר המזרח‪( ,‬ו"עד‬ ‫וריו"ח לומד מהסמיכות שאפי' אבקה של שביעית‬ ‫הביאכם" היינו בזמן שיש עומר)‪ ,‬והתקין ריב"ז שיהא יום‬ ‫גורמת שימכור את מטלטליו וכליו מחמת עניות‪ .‬ואבק‬ ‫הנף כולו אסור באכילת חדש‪ ,‬מפני שמהרה יבנה‬ ‫היינו דבר שאינו גוף האיסור עצמו‪ ,‬דעיקר איסור שביעית הוא‬ ‫ביהמ"ק‪ ,‬ואם יבנה והיינו שיגמר הבנין בליל ט"ז או בט"ו‬ ‫איסור זריעה וזמירה‪.‬‬ ‫סמוך לשקיעת החמה ולא יהיו פנויים לקצור את העומר‬ ‫תניא כוותיה דר"א‪ ,‬ותניא כוותיה דריו"ח‪.‬‬ ‫עד סמוך ליום‪ ,‬יש טירחה רבה בעומר לייבשו באבוס ולצבור‬ ‫אותו שיזובו מימיו ולטחון אותו בריחיים של גרוסות ולנפות‬ ‫חילול שביעית ומעשר שני על בהמה‪ -‬מעשר שני‬ ‫אותו בי"ג נפות‪( ,‬ואף שאין ביהמ"ק נבנה בלילה דכתיב "וביום‬ ‫אין לחללו אלא על מטבע‪ ,‬דכתיב "וצרת הכסף בידך"‬ ‫‪47‬‬ ‫התפילה (וכן כשאוחזם אסור להשתין או שינת שינת‬ ‫הקים" מקדש העתיד יהא בנוי ומשוכלל משמים‪ ,‬דכתיב‬ ‫קבע או עראי)‪ ,‬וכן אסור להחזיק בשעת התפילה‬ ‫"מקדש ד' כוננו ידיך")‪ ,‬ולא יספיקו להקריבו אפי' עד‬ ‫סכין או קערה מלאה או ככר או מעות‪ ,‬מ"מ לולב שיש‬ ‫חצות אלא אח"כ‪ ,‬ויאמרו שכמו שאשתקד אכלו‬ ‫מצוה בהחזקתו אין אחיזתו טורדת את דעת‬ ‫משהאיר המזרח כך יאכלו גם השנה‪ ,‬אבל אם נבנה‬ ‫המתפלל מפני שהמצוה חביבה עליו‪ ,‬משא"כ דברים‬ ‫בט"ז מותר משהאיר המזרח‪ ,‬ואם נבנה בט"ו או לפני‬ ‫שאין מצוה בהחזקתם הם טורדים את דעת המתפלל‬ ‫כן מותרים כבר מחצות דודאי כבר קרב העומר‪.‬‬ ‫שמא יפלו מידו‪.‬‬ ‫וללישנא בתרא סבר ריו"ח שיום הנף כולו אסור‬ ‫אנשי ירושלים היו זריזים במצוות‪ ,‬ועל כן היו נוהגים‬ ‫באכילת חדש מן התורה‪ ,‬דכתיב "עד עצם היום הזה"‬ ‫להחזיק את הלולב בידם ביציאתם מביתם ובהליכה‬ ‫עד עיצומו של יום והיינו שכל היום קרוי עצם‪ ,‬ועד ועד‬ ‫לבית הכנסת ובזמן ק"ש ותפילה או ביקור חולים או‬ ‫בכלל‪ ,‬וכשיטת רבי יהודה‪ ,‬ודרש ריו"ח את הפסוק‬ ‫ניחום אבלים‪ ,‬אבל בזמן קריאת התורה שגולל ס"ת‬ ‫והתקין שלא לאכול כל היום מפני שבזמן ביהמ"ק היו‬ ‫ופותחו‪ ,‬או נשיאת כפים‪ ,‬או בזמן הלימוד שהוא טרוד‬ ‫רגילים לאוכלו מחצות‪.‬‬ ‫ויש לחוש שמא יפול מידו‪ ,‬לא היו מחזיקים את הלולב‪.‬‬ ‫דיני נטילת לולב‪-‬‬ ‫טעה בדבר מצוה‬ ‫מ"א‪ :‬כל אחד מישראל חייב בנטילת לולב‪ ,‬שנא'‬ ‫שיטת רבי יוסי שהעושה בשוגג דבר שחייבים על זדונו‬ ‫"ולקחתם" בלשון רבים‪ ,‬וסוכה ילפינן מ"כל האזרח"‪ .‬תוד"ה‬ ‫כרת ועל שגגתו חטאת‪ ,‬אם היה טרוד ועסוק בעשית‬ ‫ולקחתם‪.‬‬ ‫מצוה‪ ,‬אינו חייב קרבן‪ .‬הגמרא מבארת מתי שייך פטור זה‬ ‫של טעה בדבר מצוה‪.‬‬ ‫"לכם" ביו"ט ראשון‪ -‬אם חל יו"ט ראשון בשבת‬ ‫(דנטילת לולב דוחה שבת רק ביו"ט ראשון‪ ,‬היו מביאים את‬ ‫מ"ב‪ .‬הוצאת לולב בשבת‪ -‬מי ששכח והוציא לולב‬ ‫הלולבים מערב שבת לבית הכנסת‪ ,‬ולמחרת היה כל‬ ‫לרה"ר ביו"ט ראשון שחל בשבת‪ ,‬קודם שיצא בו‪ ,‬כגון‬ ‫אחד נוטל את שלו ע"י שהיה מכירו‪ ,‬אבל בשל אחר‬ ‫שהפכו ואם לא הפכו אינו יוצא בו אם לא נתכוון לצאת‪ ,‬והיינו‬ ‫א"א לצאת יד"ח ביו"ט ראשון‪ ,‬דכתיב "לכם" להוציא‬ ‫למ"ד מצוות צריכות כוונה‪( .‬תוד"ה אמר)‪ .‬או שהוציאו בכלי‬ ‫את השאול ואת הגזול‪ ,‬ואם נתנו לו במתנה יצא יד"ח‪,‬‬ ‫(דבדרך בזיון לא יצא אף לרבא שיצא בנטילה שלא‬ ‫וכן המקבל לולב במתנה ע"מ להחזיר יצא יד"ח‪,‬‬ ‫כדרך)‪ ,‬פטור מחטאת לרבי יוסי‪ ,‬כיון שטעה בדבר‬ ‫ובלבד שהחזירו דאל"כ איגלאי מילתא דמעיקרא הוא גזול‬ ‫מצוה‪ ,‬אבל אם כבר יצא בו חייב כיון שכבר אינו טרוד‬ ‫בידו‪ .‬ולולב של שותפין ג"כ אין יוצאים בו יד"ח‪ ,‬דבעינן שיהיה‬ ‫בעשית המצוה‪.‬‬ ‫מיוחד לו‪ ,‬וקהל הקונים בשותפות מלמדים אותם לתת במתנה‬ ‫אכילת עולת העוף‪ -‬עולת העוף שהיתה בין חטאות‬ ‫ע"מ להחזיר‪ ,‬ויש לסמוך שבסתמא ג"כ זה ניתן במתנה ע"מ‬ ‫להחזיר‪( .‬תוד"ה אלא)‪.‬‬ ‫העוף לפי שלפעמים שניהם נעשים בקרן מערבית דרומית‪,‬‬ ‫העולה למעלה מחוט הסיקרא (וכן ניסוך המים והיין‪ ,‬ואף‬ ‫דיני מתנה ע"מ להחזיר‪ -‬כתבו התוס' (ד"ה הילך) שבמתנה‬ ‫שעיקר מקום עולת העוף בקרן דרומית מזרחית‪ ,‬מ"מ כשהיא‬ ‫ע"מ להחזיר צריך תנאי כפול ולהקדים תנאי למעשה והן‬ ‫רבה היתה נעשית בקרן מערבית דרומית)‪ ,‬והחטאת למטה‬ ‫ללאו‪ .‬עוד כתבו התוס' שאף שכל מתנה שאם הקדישה אינה‬ ‫מחוט הסיקרא (וכן הגשות ושיירי הדם)‪ ,‬ואכלה בטעות‪,‬‬ ‫מקודשת אינה מתנה‪ ,‬מ"מ מהני מתנה ע"מ להחזיר כיון‬ ‫שיכול להקדישו לזמן שהוא בידו‪ ,‬ועוד י"ל שרק אם אינו יכול‬ ‫פטור מקרבן מעילה‪ ,‬מפני שאכילת חטאת מצוה דכתיב‬ ‫להקדיש מחמת הערמה לא הוי מתנה‪ ,‬אבל כאן הוא נותן לו‬ ‫"ואכלו אותם אשר כופר בהם"‪ ,‬וטועה בדבר מצוה פטור‪,‬‬ ‫כדי שיהנה ממנו‪ .‬עוד כתבו התוס' שאם היה דעת הנותן‬ ‫וקמ"ל שטועה בדבר מצוה פטור אע"פ שלמעשה לא‬ ‫שיוכל לתת לאחר והאחר יתן לאחר וכו' במתנה ע"מ להחזיר‪,‬‬ ‫עשה מצוה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה עולת) שמבואר בפסחים‬ ‫ע"מ שבסוף יחזירו לו‪ ,‬יוצאים כולם יד"ח‪.‬‬ ‫שרבי יוסי פוטר רק בזמנו בהול‪ ,‬וצ"ל דהכא זמנו בהול כדי שלא‬ ‫תבוא חטאת לידי נותר‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה מהו) שיש מ"ד‬ ‫שטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב‪ .‬וי"ג שהחידוש כאן‬ ‫חביבות מצות לולב‬ ‫הוא שאע"פ שאפשר שיאכל אחר את החטאת‪ ,‬מ"מ פטור כיון‬ ‫ר"ג קנה לולב באלף זוז‪ ,‬מפני שהיתה המצוה חביבה‬ ‫שטעה בדבר מצוה‪.‬‬ ‫עליו‪.‬‬ ‫השוחט תמיד שאינו מבוקר חייב חטאת משום‬ ‫אמימר היה מתפלל עם הלולב מרוב חיבתו עליו‪,‬‬ ‫שחיטה בשבת‪ ,‬והיינו כשהביאו מלשכת שאינם‬ ‫שאע"פ שאסור לאחוז תפילין או ס"ת בשעת‬ ‫‪48‬‬ ‫קטן היודע לשחוט –לאמן ידיו לשחיטה אע"פ‬ ‫מ"ב‪:‬‬ ‫מבוקרים‪ ,‬דבאופן זה לא חשיב טועה בדבר מצוה כיון‬ ‫שבלשכה זו אין טלאים להקרבה שהוא טרוד מתי יקרבו‪ ,‬וכן‬ ‫שאינו יודע הלכות שחיטה‪ ,‬אוכלים משחיטתו‪ ,‬ובלבד‬ ‫טירדה שלא יעבור זמן התמיד אינה סיבה ללכת בטעות ללשכה‬ ‫שעמד גדול על גביו וראה שלא שהה ולא דרס‪ .‬וכתבו‬ ‫אחרת‪ ,‬וקרוב למזיד הוא‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה שאינו) שקרבן‬ ‫התוס' שמשמע שאם אינו יודע לאמן ידיו לשחיטה אסור‬ ‫שאינו מבוקר פסול אפי' בנמצא תם‪ ,‬כיון שהוא טעון ביקור ד'‬ ‫לאכול משחיטתו אף אם גדול עמד על גביו‪.‬‬ ‫ימים‪.‬‬ ‫קטן שיכול לאכול כזית דגן מחמשת המינים בכדי‬ ‫אכילת פרס לבינוני‪ ,‬מרחיקין ד"א מצואתו וממימי‬ ‫מותר לאשה לטלטל את הלולב ואע"פ שאינה חייבת‬ ‫בנטילתו אין בזה משום מוקצה כיון שהוא ראוי לאחרים‪.‬‬ ‫רגליו לענין ק"ש ותפילה‪ ,‬אם אכל כזית מאלו בכל צורה כיון‬ ‫שצואתם מסרחת‪ ,‬ובגדול אע"פ שאינו יכול מרחיקין‪,‬‬ ‫מותר להחזיר את הלולב במים בשבת אבל לא להוסיף‬ ‫דכתיב "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"‪.‬‬ ‫מים או להחליף משום שזה טירחא לתיקון מנא‪ ,‬לרבי יהודה‬ ‫קטן שיכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את הפסח‪,‬‬ ‫ביו"ט מותר אף להוסיף מים ובחול המועד מחליפים‬ ‫דכתיב "איש לפי אכלו תכוסו"‪ ,‬ולא מספיק שיכול לאכול‬ ‫את המים והיינו שמצוה להחליף‪.‬‬ ‫כזית מבושל‪ ,‬כיון שדינו של פסח להאכל צלי‪( .‬תוד"ה יכול)‪.‬‬ ‫ולר"י רק כשיכול לברור מאכלו‪ ,‬והיינו שנותנין לו‬ ‫דיני קטן‬ ‫צרור וזורקו אגוז ונוטלו‪.‬‬ ‫האב (וי"א גם האם) חייב לחנך בניו ובנותיו למצוות‪ ,‬דכתיב‬ ‫"חנוך לנער על פי דרכו"‪ ,‬וכן צריך להפרישם מאיסור‪,‬‬ ‫ושיעור החינוך במצות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו‬ ‫וידיעתו‪ ,‬ובכל דבר לפי עניינו‪ .‬עוד יש דברים השייכים‬ ‫לקטן לא מדין חינוך‪ ,‬אלא מתי אפשר לסמוך עליו לענין‬ ‫טומאה וטהרה או לאכול משחיטתו או לשחוט עליו את‬ ‫הפסח‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫חינוך קטן‪ -‬קטן היודע לנענע חייב בלולב‪ ,‬והיודע‬ ‫לולב וערבה‪:‬‬ ‫להתעטף חייב בציצית‪ ,‬והיודע לשמור תפילין שלא‬ ‫להכנס בהם לבית הכסא‪ ,‬אביו קונה לו תפילין‪ ,‬והיודע‬ ‫איזה ממצוות החג נוהגות ביו"ט או בשבת‬ ‫לדבר אביו מלמדו "תורה צוה לנו משה מורשה‬ ‫בחג הסוכות יש כמה מצוות מיוחדות‪ ,‬והם נטילת לולב‪,‬‬ ‫קהילת יעקב" ופסוק ראשון מקריאת שמע‪.‬‬ ‫מצות ערבה (להקיף בה את המזבח) אמירת ההלל‪ ,‬ישיבה‬ ‫חשש טומאה בקטן‪ -‬קטן היודע לשמור את גופו‪,‬‬ ‫בסוכה‪ ,‬שמחה (‪-‬אכילת בשר שלמים)‪ ,‬ניסוך המים‪,‬‬ ‫שמחת בית השואבה‪ .‬מצות נטילת לולב וישיבה בסוכה‬ ‫אוכלים טהרות שגופו נגע בהם‪ ,‬אבל אם נגע בידיו‬ ‫ושמחת בית השואבה שייכים רק בשבעת ימי החג‪ ,‬ואילו‬ ‫בטהרות חוששים להם‪ ,‬מפני שגזרו שסתם ידים יהיו שניות‬ ‫הלל ושמחה שייכים גם בשמיני עצרת‪ ,‬ולענין ניסוך המים‬ ‫אא"כ יודע לשומרם‪ ,‬ואם הוא יודע לשמור את ידיו ואם‬ ‫יש מחלוקת (מ"ח) אם זה נוהג בשמיני עצרת‪ .‬עוד יש‬ ‫נגע בדבר המטמא את הידים נוטל ידיו‪ ,‬אוכלים טהרות‬ ‫לברר האם מצוות אלו נוהגות בשבת‪ ,‬או שחכמים תיקנו‬ ‫שנגע בהם בידיו‪ .‬וקטן היודע לישאל ושאלוהו על‬ ‫שזה לא ידחה שבת‪ .‬ועניינים אלו וכן עניינים נוספים‬ ‫הטומאה ואמר איני יודע‪ ,‬ברה"י ספיקו טמא וברה"ר‬ ‫יבוארו בפרק זה‪.‬‬ ‫ספיקו טהור‪ ,‬אבל אם אינו יודע להשאל‪ ,‬אפי' ברה"י ספיקו‬ ‫נטילת לולב וערבה להקפת המזבח נוהגות בשש או‬ ‫טהור‪ .‬תוד"ה היודע לישאל‪.‬‬ ‫בשבע ימים בחג‪ ,‬מפני שלולב אינו דוחה שבת אלא‬ ‫קטן כהן היודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה בבית‬ ‫אם חל יו"ט ראשון בשבת‪ ,‬וערבה אינה דוחה שבת‬ ‫הגרנות מפני שעי"ז ידוע שהביא ב' שערות‪ ,‬דאין קטן פורס‬ ‫אלא אם חל יום השביעי בשבת‪.‬‬ ‫כפיו‪ ,‬ולפני כן אם יודע לשמור בטהרה אין חולקין לו בגורן מפני‬ ‫הלל ושמחה נוהגים בכל שמונת ימי החג‪ ,‬שבכל יום‬ ‫בזיון תרומה‪ ,‬אבל משגרים לביתו מי שמכיר שהוא יודע לשמור‪.‬‬ ‫גומרים את ההלל (ושאני מפסח לפי שימי החג חלוקים‬ ‫רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה היודע לפרוס) כתבו דאיירי הכא בקטן ממש‪,‬‬ ‫בקרבנותיהם)‪ ,‬ובכל יום אוכלים בשר שלמים‪ ,‬דכתיב "ושמחת‬ ‫וקטן אינו נושא את כפיו בפני עצמו‪ ,‬אבל עם הגדולים נושא‬ ‫בחגך" ובזמן ביהמ"ק אין שמחה אלא בבשר‪ ,‬דכתיב "וזבחת‬ ‫כפיו שלא בקביעות ושלא בשעה שמרבים ברחמים כגון ביוה"כ‬ ‫שלמים ואכלת שם ושמחת"‪( ,‬ואף שאם חל יום שביעי של‬ ‫ובתעניות ובמעמדות‪.‬‬ ‫סוכות בשבת אין אוכלים בשר שלמים בשמיני‪ ,‬דאין חגיגה‬ ‫‪49‬‬ ‫טלטול אלא מעשה חכמה‪ .‬אמנם לאחר החורבן הקילו בשופר‬ ‫ושמחה דוחים שבת‪ ,‬וא"כ בליל שמיני כבר א"א לאכול מה‬ ‫יותר מלולב‪ ,‬שתוקעים בשבת בכל מקום שיש בו בי"ד‪ ,‬מפני‬ ‫שהקריבו בשישי‪ ,‬מ"מ אפשר לקיים שמחה בכסות נקיה ויין‬ ‫ששופר מעלה זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים‪ ,‬וטעם‬ ‫ישן‪ .‬תוד"ה לולב)‪.‬‬ ‫נוסף מפני שבר"ה לא ידעו על קביעות החודש אלא בירושלים‪,‬‬ ‫ישיבת סוכה וניסוך המים בקרבן תמיד של שחר נוהגים‬ ‫משא"כ בלולב שכבר היה ידוע אף בגבולין‪.‬‬ ‫שבעה ימים‪.‬‬ ‫נטילת לולב ביום הראשון דוחה שבת‪ ,‬וא"צ קרא‬ ‫והחליל והיינו שמחת בית השואבה נוהג רק חמשה או‬ ‫לדין זה‪ ,‬כיון שנטילת לולב אינה אלא טלטול בעלמא‪,‬‬ ‫ששה ימים מפני שאינו דוחה לא שבת ולא יו"ט‪.‬‬ ‫והא דאיתא בברייתא דיליף מדכתיב "ביום" ואפי'‬ ‫בשבת דביום משמע כל יום‪ ,‬וזה קרא יתירא‪( ,‬ומדכתיב‬ ‫נטילת לולב בשבת‬ ‫"הראשון" עם ה' לומדים שדווקא ביום הראשון‬ ‫מן התורה נטילת לולב מותרת בשבת‪ ,‬וממילא הדין‬ ‫נטילת לולב דוחה שבת‪ ,‬אמנם לפעמים ה' באה לרבות‪ ,‬וכל‬ ‫דאורייתא של נטילת לולב במקדש כל שבעה ובגבולין‬ ‫מקום הולכים לפני עניינו‪ .‬תוד"ה הראשון)‪ ,‬היינו לר"א דס"ל‬ ‫ביום הראשון שייך רק בשבת‪ ,‬אולם חכמים גזרו שלא‬ ‫שמכשירי לולב ואפי' קציצתו מן המחובר דוחים שבת‪,‬‬ ‫ליטול במקדש בשבת אא"כ היום הראשון חל בשבת‪,‬‬ ‫אבל לרבנן אין מכשירי לולב דוחים שבת‪ ,‬ולומדים‬ ‫שמא יבוא לידי איסור דאורייתא של טלטול ד' אמות‬ ‫מ"ביום" למעט לילה‪ ,‬ור"א ממעט לילה מ"שבעת‬ ‫ברה"ר‪ .‬וכדלהלן‪ .‬עוד יבואר האם נוטלים לולב בגבולין‬ ‫ביום הראשון שחל בשבת‪ ,‬ומדוע‪.‬‬ ‫ימים"‪ ,‬ולרבנן א"א ללמוד משם למעט לילות‪,‬‬ ‫דאפשר ללמוד מסוכה ש"ימים" כולל לילות‪.‬‬ ‫מ"ג‪ .‬אין נוטלים לולב בשבת‪ ,‬גזירה שמא יטלנו‬ ‫בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א ברה"ר וחכמים‬ ‫הבאת הלולבים לבית המקדש‪ -‬ביו"ט הראשון של‬ ‫מתנים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה‪( ,‬ולכן אין‬ ‫חג שחל בשבת היו כולם מביאים את הלולבים להר‬ ‫תוקעים ואין קורין מגילה בשבת)‪ ,‬אבל איסור טלטול‬ ‫הבית מערב שבת‪ ,‬וסודרים אותם על גבי איצטבא‪,‬‬ ‫אינו סיבה שלולב לא ידחה שבת דאין סיבה לגזור בזה‪.‬‬ ‫(והיו שם שני שורות של ספסלים‪ .‬מ"ה‪ ).‬והזקנים היו‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה טלטול) שאף שלולב ראוי למצוה שייך בו‬ ‫מניחים את שלהם בלשכה‪ ,‬והיו מלמדים אותם לומר‬ ‫איסור מוקצה מפני שאינו כלי‪ ,‬ומ"מ בארץ ישראל שהם‬ ‫שכל מי שיגיע לולבו ליד אחר הרי הוא שלו במתנה‪.‬‬ ‫בקיאים בקביעא דירחא‪ ,‬היו נוטלים ביום הראשון אף‬ ‫אולם אחר שהיו חוטפים ומכים איש את רעהו ובאים‬ ‫אם הוא חל בשבת‪ ,‬כיון שיום הראשון בגבולין הוא‬ ‫לידי סכנה‪ ,‬תיקנו חכמים שכל אחד יטול את לולבו‬ ‫מן התורה‪ ,‬דכתיב "ראשון" ולא פירש שזה דווקא במקדש‪,‬‬ ‫בביתו‪.‬‬ ‫ורק בבבל שאין בקיאים בקביעא דירחא ואף אי ידעי‬ ‫כל אחד מישראל חייב בנטילת לולב‪ ,‬דכתיב‬ ‫שמא יחזור דבר לקלקולו (תוד"ה לא)‪ ,‬אף ביום הראשון אין‬ ‫"ולקחתם"‪.‬‬ ‫נטילת לולב דוחה שבת דשמא אלול היה צריך להיות‬ ‫מעובר‪ ,‬ויו"ט חל רק למחרת‪ .‬למסקנת הגמ' (מ"ד‪ ).‬אף‬ ‫בנטילת לולב ביו"ט ראשון אין יוצאים בגזול ובשאול‪,‬‬ ‫לבני א"י אין נטילת לולב דוחה שבת אלא בזמן‬ ‫דכתיב "לכם"‪.‬‬ ‫שביהמ"ק קיים‪ ,‬אבל לאחר חורבן הבית אין נטילת‬ ‫סוכה נוהגת אף בלילות‪ ,‬אף דכתיב בה "בסוכות‬ ‫לולב דוחה שבת‪ ,‬כיון שלבני בבל אינו דוחה שבת‪.‬‬ ‫תשבו שבעת ימים"‪ ,‬ולא ילפינן מלולב שימים אינו‬ ‫מה החשש בנטילת לולב בשבת‪ -‬דעת רש"י שכמו‬ ‫כולל לילות דכיון שלא נאמר בו אלא לקיחה די בשעה אחת‪,‬‬ ‫שחוששים להעברת ד' אמות ברה"ר‪ ,‬כך יש לחוש להוצאה‬ ‫אלא ילפינן תשבו תשבו מימי המילואים שימים‬ ‫מרה"י לרה"ר‪ ,‬אלא שזה לא מצוי כ"כ‪ ,‬מפני שאם זה מונח‬ ‫דכתיב "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים" זה כולל‬ ‫בכרמלית או בקרפף או בגינה‪ ,‬או שהגביהו ע"מ ליטלו ונמלך‬ ‫לילות‪ ,‬דכתיב התם "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה"‪ .‬ואין‬ ‫להוציאו ולא עמד אח"כ לפוש‪ ,‬אין באלו איסור הוצאה‪ .‬אבל‬ ‫התוס' (ד"ה ויעבירנו) כתבו שגם באיסור העברת ד' אמות‬ ‫ללמוד מ"תשבו" כעין תדורו‪ ,‬כיון דכתיב "ימים"‪ .‬תוד"ה וסוכה‪.‬‬ ‫ברה"ר ליכא חיובא בנטלו שלא ע"מ להעבירו‪ ,‬וטעם ראשון‬ ‫ואין דין סוכה שוה לגמרי לימי המילואים‪ ,‬שהרי אסור לישן‬ ‫נראה‪ .‬אי נמי מרה"י לרה"ר איכא הכירא ולא גזרו‪ ,‬משא"כ‬ ‫מחוץ לסוכה‪ ,‬ובעזרה אסור לישן‪ .‬תוד"ה תשבו‪( .‬ובלאו הכי‬ ‫בהעברת ד' אמות ברה"ר‪.‬‬ ‫אין להעדיף ללמוד מימי המילואים אף שזה דומה‬ ‫דחית שבת בלולב ובשופר‪ -‬תקיעת שופר אינה דוחה שבת‬ ‫לסוכה שמצוות שניהם היא כל היום‪ ,‬מ"מ מאידך‬ ‫אלא במקדש ולא בגבולין‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אינהו) שמה‬ ‫שהחמירו בשופר יותר מלולב‪ ,‬הטעם הוא מפני שזה לא רק‬ ‫‪50‬‬ ‫אין לנו מה לעשות‪ ,‬שהרי מבואר בברייתא שיש מצוה‬ ‫סוכה דומה יותר ללולב מאשר למילואים‪ ,‬מפני‬ ‫גם בנטילה‪.‬‬ ‫שסוכה ולולב נוהגים לדורות‪ ,‬משא"כ מילואים)‪.‬‬ ‫פעם אחת חל יום שביעי של ערבה בשבת‪ ,‬והביאו‬ ‫מערב שבת לעזרה מורביות של ערבה‪ ,‬והטמינום‬ ‫מצות ערבה‬ ‫הבייתוסים מתחת אבנים‪ ,‬מפני שאינם מודים‬ ‫מלבד הערבה שהיא אחד מהד' מינים היתה מצות ערבה‬ ‫שחיבוט ערבה דוחה שבת לפי שאינה מופרשת בתורה‪,‬‬ ‫נוספת במקדש‪ ,‬שהיו מביאים מורביות של ערבה וזוקפים‬ ‫וידעו חכמים לא יטלטלו את האבנים ביו"ט‪ ,‬ולמחר כשראו‬ ‫אותם בצידי המזבח וכו'‪ .‬ולהלן יבואר‪ :‬א' האם מצוה זו‬ ‫דוחה שבת‪ .‬ב' האם מלבד זקיפת הערבה בצידי המזבח‬ ‫זאת עמי הארץ שהיתה ידם עם החכמים‪ ,‬שמטום מתחת‬ ‫היו מקיפים את המזבח עם ערבה או עם לולב‪ .‬ג‪ .‬מצות‬ ‫האבנים לפי שלא היו בקיאים באיסור טלטול‪ ,‬ובאו הכהנים‬ ‫ערבה לאחר חורבן בית המקדש‪ .‬ד' מקור מצות ערבה‪ .‬ה'‬ ‫וזקפום בצידי המזבח‪ ,‬אבל ישראלים אינם יכולים להכנס‬ ‫שיעור הערבה‪ .‬ו' האם יוצאים ידי חובת מצות ערבה‬ ‫בין האולם ולמזבח‪ .‬רש"י‪ .‬והוסיפו התוס' (ד"ה שלוחי)‬ ‫בערבה שבלולב‪ .‬ז' דעת רבי יוחנן בן ברוקה שהיו זוקפים‬ ‫שהכהנים זריזים ואין לחוש שיבואו לידי חילול שבת‪.‬‬ ‫מסביב למזבח חריות של דקל ולא ערבה‪.‬‬ ‫דין לכם במצות ערבה‪ -‬כתבו התוס' שלרבנן שמצות ערבה‬ ‫מ"ג‪ :‬מתי מצות ערבה דוחה שבת‪-‬‬ ‫היא הלמ"מ א"צ לכם בערבה‪ ,‬ולאבא שאול דדריש מ"ערבי"‬ ‫מצות ערבה ביום השביעי דוחה שבת‪ ,‬כדי לפרסם‬ ‫צריך שתהיה שלו‪ ,‬ומ"מ כשחל בשבת היו מביאים בע"ש ולא‬ ‫היו אומרים שאם תגיע ליד חבירו הרי היא שלו במתנה‪ ,‬מפני‬ ‫שהיא מדאורייתא שהרי אינה מפורשת בתורה‪ ,‬ובאמת‬ ‫ששלוחי בי"ד היו מביאים וכל אחד היה זוכה בה בשבת‪ .‬ועוד‬ ‫מעיקר הדין מצות ערבה דוחה שבת בכל הימים‪ ,‬ואין‬ ‫שהכהנים המקיפים לא היו מרובים‪ .‬ועוד שהכהנים זריזים‪.‬‬ ‫לחוש שיעבירנה ד' אמות ברה"ר‪ ,‬כמו שחוששים‬ ‫בלולב שהרי מטעם זה אף שיש ענין לפרסם שלולב הוא מן‬ ‫הקפת המזבח‪ -‬בכל יום היו מקיפים את המזבח‬ ‫התורה כל שבעה‪ ,‬דהו"א דהא דכתיב "ושמחתם לפני ד'‬ ‫פעם אחת ביום וביום השביעי ז' פעמים‪ ,‬י"א שהיו‬ ‫אלוקיכם שבעת ימים" אין הכונה לשמחת לולב‪ ,‬מפני‬ ‫מקיפים עם הערבה‪ ,‬וי"א שהיו מקיפים עם הלולב‪.‬‬ ‫שמצות ערבה מסורה רק לשלוחי בי"ד שמביאים אותה‬ ‫מ"ד‪ .‬מה תיקנו בלולב וערבה זכר למקדש‪ -‬לולב‬ ‫מערב שבת‪ ,‬ורק הכהנים מקיפים בה את המזבח‪ ,‬אמנם כדי‬ ‫תיקנו שיטלוהו ז' ימים בגבולין‪ ,‬כיון שחיובו ביום‬ ‫שלא יבואו לזלזל בלולב תיקנו חכמים שרק יום אחד‬ ‫הראשון מן התורה אף בגבולין‪ ,‬אבל ערבה אע"פ‬ ‫היא תדחה שבת‪ ,‬ולא קבעו לכך את היום הראשון‪,‬‬ ‫שחיובה במקדש מדאורייתא‪ ,‬מ"מ כיון שאין מצוה‬ ‫מפני שיחשבו שהדחיה היא מחמת הלולב‪ ,‬וממילא‬ ‫מדאורייתא בגבולין כלל‪ ,‬לא תיקנו לנוטלה כל‬ ‫קבעו את היום השביעי שהוא יום מסוים כמו היום‬ ‫הראשון‪.‬‬ ‫שבעה‪( ,‬ולרבא הטעם מפני שיוצא בערבה שבלולב)‪.‬‬ ‫ובזמננו שנוהגים על פי הנביאים במצות ערבה ביום השביעי‬ ‫מקור מצות ערבה‪ -‬לאבא שאול לומדים מצות‬ ‫בגבולין‪ ,‬אף ביום השביעי מצות ערבה אינה דוחה‬ ‫ערבה מדכתיב "ערבי נחל" אחת ללולב ואחת‬ ‫שבת ואין שלוחי בי"ד נוטלים וחובטים את הערבה כדי לפרסם‬ ‫למקדש‪ ,‬ולרבנן זה הלכה למשה מסיני כמו דין עשר‬ ‫שבמקדש היא מן התורה‪ ,‬י"א שהטעם מפני שאין אנו‬ ‫נטיעות וניסוך המים‪ .‬ובגבולין לריו"ח היא מצות‬ ‫בקיאים בקביעא דירחא ושמא אינו היום השביעי‪ ,‬ובא"י‬ ‫נביאים (אבל במקדש זה הלמ"מ‪ ,‬ואין לומר ששכחום‬ ‫י"א שיום השביעי לא חל בשבת והיו מעברים אחד מן‬ ‫וחזרו הנביאים ויסדום‪ ,‬שהרי ריו"ח אמר שהתורה‬ ‫החודשים אם היו רואים שזה עומד לצאת בשבת‪ ,‬ומבואר‬ ‫שייכת לבני בבל שאע"פ שגלות יש בה טירוף הדעת‪ ,‬עמדה‬ ‫בירושלמי שעדיף שר"ה ויו"ט ראשון יצאו בשבת מאשר יום‬ ‫להם חכמת החרש והמסגר שגלו עם יכניה‪ .‬והתוס' (ד"ה והא)‬ ‫שביעי של ערבה‪ .‬ובזמננו מקפידים רק שיום ערבה לא יחול‬ ‫מבארים בשם ר"ח שריו"ח אמר שאחד מבני בבל והיינו רב‬ ‫בשבת‪ ,‬ולא מקפידים שר"ה ויו"ט ראשון לא יחולו בשבת‪ ,‬מפני‬ ‫כהנא‪ ,‬אמר שזו תקנה מא"י‪ ,‬והיינו מנהג מהנביאים)‪ ,‬ולריב"ל‬ ‫שערבה יותר יש לחוש שיזלזלו בה‪ ,‬מפני שאינה מפורשת‬ ‫בתורה‪ ,‬ומפני שא"א ליטלה בשמיני עצרת‪ ,‬משא"כ שופר‬ ‫היא מנהג נביאים‪ ,‬ועל כן ר"א בר צדוק ורב לא בירכו‬ ‫שתוקעים ביום השני‪ .‬תוד"ה לא‪ .‬וי"א שיום השביעי חל‬ ‫על מצות ערבה כשחבטוה‪ ,‬דליכא למימר וציוונו דאין זה‬ ‫בשבת‪ ,‬ומ"מ אין ערבה דוחה שבת אף בא"י‪ ,‬מפני‬ ‫אפי' בכלל "לא תסור"‪ .‬מ"ד‪. :‬‬ ‫שלבני בבל אינה דוחה שבת ואין לעשות את ישראל‬ ‫ברכה על מנהג‪ -‬שיטת רש"י שאין מברכים על ערבה בגבולין‬ ‫אגודות אגודות מפני שנראה כב' תורות‪ .‬ואין לומר שהמצוה‬ ‫מפני שזה רק מנהג‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כאן) שיש שלומדים‬ ‫במקדש היתה רק בזקיפה ולא בנטילה וכיון שאין מזבח‬ ‫‪51‬‬ ‫המותר דכתיב "לאכלה" ולא לסחורה‪ ,‬אלא צריך‬ ‫מזה שאין מברכים על הלל של ר"ח כיון שאינו רק מנהג‪ .‬אבל‬ ‫להפקיר האילנות ולשלם מכיסו עבור העידור‪.‬‬ ‫שיטת ר"ת שמברכים על הלל של ר"ח‪ ,‬מפני שהוא חשוב‬ ‫לקבוע לו ברכה דלא גרע מקורא בתורה‪ ,‬משא"כ ערבה שהיא‬ ‫רק טלטול‪ ,‬וכן מצינו שמברכים על יו"ט שני של גלויות אע"פ‬ ‫אין להלך בערב שבת יותר מג' פרסאות אלא צריך‬ ‫שאינו אלא מנהג‪ .‬וכתבו התוס' שאין להוכיח מיו"ט שני של‬ ‫לשבות בעוד היום גדול ולהכין סעודת שבת‪ .‬י"א שלביתו‬ ‫גלויות‪ ,‬שהרי אין מברכים וציוונו אלא רק קידוש והזכרה‬ ‫אסור מפני שהם לא יודעים שהוא בא ואינם מכינים אוכל‬ ‫בתפילה ובברכת המזון‪ ,‬וכן אין להוכיח מתקיעת שופר ביום ב'‬ ‫לצורכו‪ ,‬והוא כועס עליהם‪ ,‬ולאכסניא מותר מפני שהוא‬ ‫דר"ה‪ ,‬מפני זו תקנה חמורה יותר משאר יו"ט שני‪ .‬עוד כתבו‬ ‫סומך על מה שבידו ולא עליהם‪ .‬וי"א שלביתו אסור‬ ‫התוס' שמה שנוהגים כשגומרים את ההלל מברכים לגמור‪,‬‬ ‫וכשמדלגים מברכים לקרוא‪ ,‬אינו אלא לסימנא בעלמא‪ ,‬ויכולים‬ ‫אע"פ שמה שימצא שם אפי' מעט זה שלו‪ ,‬וכ"ש‬ ‫תמיד לברך או לגמור או לקרוא‪.‬‬ ‫לאכסניא שלא ימצא כלום‪.‬‬ ‫לריש לקיש אף כהנים בעלי מומין נכנסים לבין‬ ‫מ"ה‪ .‬כל הנוטל לולב באיגודו והדס בעבותו‪,‬‬ ‫האולם ולמזבח למצות ערבה למרות שכל השנה הם‬ ‫אסורים להכנס לשם‪( ,‬וכתבו התוס' דה"ה בכהנים פרועי ראש)‪.‬‬ ‫מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב קרבן‪,‬‬ ‫אמר ליה ריו"ח מי אמר שצריך נטילה דילמא בזקיפה‬ ‫דכתיב "אסרו (‪-‬אגודה של לולב) חג בעבותים (‪-‬הדס‬ ‫שמספיק לזה כהן אחד‪( ,‬ועוד שהרי הם יכולים לזוקפה בצד‬ ‫עבות‪ ,‬יהיה לכם כקרבן שמתן דמו מגיע‪ )-‬עד קרנות‬ ‫אחר של המזבח‪ .‬תוד"ה אמר)‪ ,‬ועוד אפי' תימא שהמצוה היא‬ ‫המזבח"‪ ,‬וי"מ דקאי על העושה איסור לחג באכילה‬ ‫נטילה ולא זקיפה (שם) מי אמר שמצוה זו נוהגת בבעלי‬ ‫ושתיה‪ ,‬ועבותים היינו בהמות עבות ושמנות‪ .‬י"מ שמענג‬ ‫מומין‪.‬‬ ‫את החג‪ ,‬וי"א דקאי על יום שלאחר החג‪.‬‬ ‫מ"ד‪ :‬שיעור ערבה למצות ערבה‪ -‬ערבה צריכה‬ ‫מצות ערבה כיצד‪-‬‬ ‫שיעור ושיעורה לרב נחמן ג' בדי ערבה שיש בכל אחד‬ ‫היו מלקטים מורביות ממוצא (ע"ש שהיו פטורים‬ ‫עלים לחים‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' צריך ג' בדים (וגירסת המהר"ם‬ ‫ממס) והיו המורביות ארוכות י"א אמה‪ ,‬והיו זוקפים‬ ‫עלים) היוצאים מקלח אחד‪ .‬ולרב ששת מספיק אפי' בד‬ ‫אותם (דרך גדילתם כמו בעצי שיטים עומדים) על‬ ‫אחד עם עלה אחד‪ ,‬ועכשיו נהגו להביא ענפים ארוכים‬ ‫היסוד בכדי שיהיו מוטים על המזבח אמה‪ ,‬דכתיב‬ ‫ויפים‪ ,‬דמינכרא מצוה בעין יפה‪.‬‬ ‫"אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח"‪ ,‬וכיון‬ ‫שהמזבח עד הקרנות היה ט' אמות‪ ,‬ועוד ב' אמות‬ ‫לרבי אמי ערבה אינה ניטלת אלא בפני עצמה ולא‬ ‫שהיה רוחבו מתמעט אמה ביסוד ואמה בסובב‪,1‬‬ ‫כשהיא אגודה עם מין אחר‪ .‬תוד"ה ואינה‪ .‬ואין אדם יוצא‬ ‫נמצא שאם היו הערבות על הקרקע לא היו מוטים על‬ ‫יד"ח בערבה שבלולב אפי' הגביה וחזר והגביה‪ ,‬ולרב‬ ‫המזבח אמה‪ .‬ולריו"ח בן ברוקה היו מביאים חריות‬ ‫חסדא אפשר לצאת בערבה שבלולב אם חזר והגביה‪.‬‬ ‫של דקל בין בחול בין בשבת‪ ,‬וכדלהלן מ"ה‪. :‬‬ ‫אסור לעדור סביב האילן בשביעית כדי להשביחו‪,‬‬ ‫היו תוקעים ומריעים ותוקעים בשעת זקיפת ערבה‪,‬‬ ‫וי"מ כוונת הגמ' שאסור לנקוב את העפר שעל השורשים‬ ‫(רש"י נ"ג‪ :‬סוף המשנה)‪ ,‬והטעם משום שמחה‪ .‬תוד"ה תקעו‪.‬‬ ‫ולהזיזו כדי שיהיה רך ותיחוח כדי להשביח את האילן‪,‬‬ ‫הקפת המזבח‪ -‬בכל יום היו מקיפים את המזבח‬ ‫דכתיב "והשביעית תשמטנה (מלקשקש) ונטשתה‬ ‫פעם אחת‪ ,‬ואומרים אנא ד' הושיעה נא‪ ,‬אנא ד'‬ ‫(מלסקל)"‪ ,‬אבל מותר לעדור כדי לכסות את‬ ‫הצליחה נא‪ .‬ר"י אומר אני והו הושיעה נא‪ .2‬וביום‬ ‫השורשים כדי שהאילן לא ימות ולא כדי להשביחו‪ .‬ואסור‬ ‫לתת מפירות שביעית שכר לאלו העודרים באופן‬ ‫למטה היה הסובב‪ ,‬שהיו הכהנים הולכים שם כשהיו באים‬ ‫‪ 1‬דרך עשית המזבח‪ -‬בתחילה הביאו מלבן ל"ב על ל"ב אמה‬ ‫להקטיר או לתת דמים‪ ,‬ועליו היה גג המזבח‪ ,‬ובצדדים ממש היו‬ ‫בגובה אמה‪ ,‬ומילאוהו סיד וקוניא וזפת‪ .‬ואח"כ הביאו מלבן ל'‬ ‫הקרנות‪ ,‬ועשאום ע"י מלבן אמה על אמה בגובה אמה‪,‬‬ ‫על ל' אמה בגובה ה' אמות‪ ,‬והושיבוהו באמצע‪ ,‬ומילאוהו סיד‬ ‫שמילאוהו חלקי אבנים וסיד וקוניא וזפת‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫וקוניא וזפת‪ .‬ורוחב האמה היתירה למטה זה היסוד שעליו היו‬ ‫שופכים את הדמים שהיו יורדים לרצפה דרך שני נקבים שהיו‬ ‫‪ 2‬אני והו הושיעה נא‪ -‬אני והו זה בגימטריא אנא י'ה'ו'ה‪ ,‬ו"אני"‬ ‫באחת הזויות‪ .‬ואח"כ הביאו מלבן כ"ח על כ"ח אמה בגובה ג'‬ ‫ו"והו" אלו ב' שמות משמותיו של הקב"ה‪ ,‬ושמות אלו כתובים‬ ‫אמות‪ ,‬והושבוהו באמצע‪ ,‬ומילאוהו סיד וקוניא וזפת‪ ,‬וסביבו‬ ‫‪52‬‬ ‫סופו‪ .‬עוד אמר ראיתי בני עליה והם מועטים‪ ...‬ואם‬ ‫השביעי היו מקיפים את המזבח ז' פעמים‪ .‬בשעת‬ ‫הם שניים אני ובני הם‪ .‬וכוונתו‪ ,‬דהנה סביב הקב"ה‬ ‫פטירתם אומרים יופי לך מזבח שאתה מכפר עלינו‪ ,‬ואין‬ ‫יש י"ח אלף צדיקים הנתונים לפני מלאכי השרת‪,‬‬ ‫בזה משום משתף שם שמים ודבר אחר (שהעושה‬ ‫דכתיב "סביב שמונה עשר אלף" (שאף שהפסוק‬ ‫כך נעקר מן העולם דכתיב "בלתי לד' לבדו")‪ ,‬דהכי‬ ‫מדבר על מידתה של ירושלים לעת"ל‪ ,‬שתהיה י"ח אלף‬ ‫קאמר לי'ה אנחנו מודים שהוא אלוקינו‪( ,‬ומודים אינו לשון‬ ‫אמות לכל רוח‪ ,‬מ"מ זה נדרש גם על הקב"ה‪ ,‬דכתיב התם "ד'‬ ‫הוד אלא לשון תודה‪ ,‬שאנו מודים ולא כופרים)‪ ,‬ולך משבחים‬ ‫שמה")‪ ,‬והם מסתכלים באספקלריא שאינה מאירה‬ ‫ומקלסים שאתה חביב לפני ד' לכפר עלינו‪.‬‬ ‫שהמחיצה בינם לשכינה אינה מאירה כ"כ ואינם יכולים‬ ‫לראות ממש‪ ,‬ומהם ל"ו המסתכלים באספקלריא‬ ‫כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת‪ ,‬אלא שהיו‬ ‫המאירה כמו מראה שרואים בה‪ ,‬דכתיב אשרי כל חוכי‬ ‫מלקטים אותם בערב שבת ומניחים אותם בגיגיות‬ ‫לו"‪ ,‬ורשב"י דיבר על אלו שנכנסים ורואים פני‬ ‫של זהב כדי שלא יכמושו‪.‬‬ ‫שכינה בלא נטילת רשות‪.‬‬ ‫מ"ה‪ :‬לריו"ח בן ברוקה היו מביאים חריות של דקל‬ ‫וחובטים אותם בצידי המזבח‪ ,‬ואותו היום נקרא יום‬ ‫ברכות לולב וסוכה ותפילין‬ ‫חיבוט חריות‪ .‬לרב הונא ריב"ק יליף מדקרינן "כפות"‬ ‫כל המצוות מברך עליהם עובר לעשיתם (‪-‬לפני העשיה)‪ ,‬ולכן‬ ‫בלשון רבים ולפ"ז כל שבעה היו מביאים חריות של דקל ולא‬ ‫צריך לברך על ישיבת הסוכה ועל נטילת לולב‪ .‬ולהלן יבואר א'‬ ‫האם מברכים על הסוכה והלולב בכל הימים או רק ביום‬ ‫ערבה‪ ,‬ורבנן חולקים כיון דכתיב "כפת" חסר‪ .‬ולרבי לוי‬ ‫הראשון‪ .‬ב' האם שייך ברכת המצוות על מצוה דרבנן‪ .‬ג' מתי‬ ‫טעמא דריב"ק משום שכמו שתמר אין לו אלא לב‬ ‫מברכים שהחיינו על הלולב והסוכה‪ .‬ד' מה יברך אדם שיש‬ ‫אחד שיש לו מח רק בעץ האמצעי‪ ,‬כך ישראל אין להם‬ ‫לפניו כמה מצוות‪.‬‬ ‫אלא לב אחד לאביהם שבשמים‪ .‬ולרבי לוי י"ל שרק ביום‬ ‫השביעי היו מביאים חריות‪ ,‬שזה סימן יפה לקילוסם של‬ ‫ברכת לישב בסוכה‪ -‬הנכנס לישב בסוכה מברך‬ ‫ישראל‪ ,‬ואף אם זה היה כל שבעה היו מביאים גם ערבה וגם‬ ‫אשר קדשנו במצוותיו וציונו לישב בסוכה‪.‬‬ ‫חריות של דקל‪ .‬תוד"ה אחת‪.‬‬ ‫ברכת לולב וסוכה בשאר הימים‪-‬‬ ‫כל המצוות כגון קרשי המשכן והעמודים ולולב הדס וערבה‪,‬‬ ‫לשמואל מברכים על הלולב כל שבעה‪ ,‬כיון שהלילה‬ ‫אין אדם יוצא בהם אלא דרך גדילתם התחתון למטה‬ ‫מפסיק בין הנטילות‪ ,‬אבל סוכה שנוהגת אף בלילות‬ ‫והעליון למעלה‪ ,‬דכתיב "עצי שיטים עומדים"‪ .‬דבר אחר‬ ‫אין מברכים עליה אלא ביום הראשון‪ .‬ולרבה בר בר‬ ‫"עומדים" שמעמידים את ציפויים שהיה קבוע בתוך‬ ‫חנה דעת ריו"ח שלולב שהוא מדאורייתא רק ביום‬ ‫העץ במסמרות של זהב‪ ,‬ולא היה עושה טס זהב ארוך כמידת‬ ‫הראשון‪ ,‬מברכים עליו רק ביום הראשון‪ ,‬אבל סוכה‬ ‫הקרש כדי שיעמוד מאיליו‪ .‬דבר אחר שעומדים לעד‬ ‫מברכים עליה כל שבעה‪ ,‬כיון שהיא מדאורייתא כל‬ ‫ולעולמי עולמים‪ ,‬ולא אבדה תקוותם משנגנז אהל מועד‪.‬‬ ‫שבעה‪ ,‬וכן הלכה שמברך בכל שעה שנכנס לישב בסוכה‪.‬‬ ‫ורבין אמר בשם ריו"ח שגם בסוכה וגם בלולב‬ ‫אמר חזקיה משום רשב"י יכול אני לפטור כל‬ ‫מברכים כל שבעה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אחד) שאינם שוים‬ ‫העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי ועד עתה שאני‬ ‫לגמרי‪ ,‬דלולב מברך עליו פעם אחת ביום‪ ,‬וסוכה כל פעם שנכנס‬ ‫סובל את כל עוונותיהם‪ .‬ואם אלעזר בני עימי‪ ,‬מיום‬ ‫לאכול ולשתות ולישן מברך‪ ,‬ואפי' י' פעמים ביום‪ ,‬וכמו‬ ‫בריאתו ועד עכשיו‪ ,‬ואם יותם בן עוזיהו עימנו‬ ‫בתפילין‪ ,‬והטעם משום שסוכה ותפילין מצותם כל היום‪ ,‬אבל‬ ‫(שהיה צדיק ועניו יותר משאר מלכים‪ ,‬וזכה בכבוד אב שכל‬ ‫לולב מצוותו פעם אחת ביום‪.‬‬ ‫הימים שאביו היה מצורע והוא היה שופט לא נטל כתר‬ ‫מלכות והיה דן כל הדינים בשם אביו)‪ ,‬מיום שנברא עד‬ ‫הראשון‪ ,‬ו"אני" זה השם הל"ז‪ .‬רש"י‪ .‬והוסיפו התוס' שמזכירים‬ ‫בג' פסוקים בפרשת בשלח מויסע מלאך וכו' עד ויבקעו המים‪,‬‬ ‫דווקא שמות הללו‪ ,‬כיון דכתיב ביחזקאל "ואני בתוך הגולה"‪,‬‬ ‫שכל אחד מג' הפסוקים יש בו ע"ב אותיות‪ ,‬והשמות הם לפי‬ ‫וכתיב בירמיה "והוא אסור באזיקים"‪ ,‬ואנו מתפללים שהקב"ה‬ ‫הסדר דלהלן‪ ,‬השם הראשון הוא האות הראשונה של הפסוק‬ ‫יושיע לעצמו‪.‬‬ ‫הראשון והאחרונה של הפסוק האמצעי והראשון של הפסוק‬ ‫האחרון‪ ,‬ואח"כ האות השניה של הראשון ואחת לפני האחרונה‬ ‫של האמצעי והשניה של האחרון‪ ,‬וכן הלאה‪ .‬ו"והו" זה השם‬ ‫‪53‬‬ ‫מחזיק שאם לא הורגל והטה אוזן בילדותו לשמוע‪ ,‬לאחר‬ ‫מ"ו‪ .‬ובברייתא איתא שבלולב מברכים כל שבעה‪,‬‬ ‫זמן לא יספיקו בידו לשמוע‪ ,‬שלא כמידת בשר ודם‬ ‫ובסוכה אין מברכים אלא ביום הראשון‪ .‬הגמ' אומרת‬ ‫שרק כלי ריקן מחזיק‪ .‬וי"מ אם שמעת בישן שחזרת‬ ‫שלריו"ח לא קשה מלולב‪ ,‬דאיירי בזמן שביהמ"ק‬ ‫עליו‪ ,‬תשמע בחדש לחדש דברים חדשים מתוך הישנים‪,‬‬ ‫קיים‪ ,‬ולא קשה מסוכה‪ ,‬דהנה לגבי תפילין מצינו‬ ‫ואם יפנה לבבך להתייאש מלחזור על מה שלמדת‪ ,‬שוב‬ ‫מחלוקת כמה צריך לברך‪ ,‬שיטת רבי שכל פעם‬ ‫לא תשמע‪.‬‬ ‫שמניחם צריך לברך אפי' אם חולצם ומניחם מאה פעמים‬ ‫ביום‪ ,‬ולרבנן מברך רק בשחרית‪ ,‬וא"כ ריו"ח קאי כרבי‪,‬‬ ‫אתרוג שהוקצה למצוותו‬ ‫והברייתא כרבנן‪ .‬ואנן כרבי עבדינן בסוכה ובתפילין‪.‬‬ ‫נתבאר לעיל ט‪ .‬שעצי הסוכה אסורים בהנאה כל ז' ימי‬ ‫ורבנן דבי רב היו מברכים על התפילין בכל משמוש‪,‬‬ ‫הסוכות‪ ,‬כמו כן נתבאר י' שגם הדברים שנתלו לנוי הסוכה‬ ‫דחובה למשמש בתפילין כל שעה‪ ,‬ק"ו מציץ‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫אסורים כל ימי הסוכות עד מוצאי יו"ט אחרון של חג‪,‬‬ ‫דכל) שמסתבר שברכו לשמור חוקיו‪ ,‬ולא להניח‪.‬‬ ‫אא"כ התנה‪ .‬ולהלן יבואר מה הדין בזה לגבי אתרוג‪.‬‬ ‫ברכה על מצוה דרבנן‪ -‬אף שמצות לולב‬ ‫הגדולים‪ ,‬ביום השביעי‪ ,‬שומטים את הלולבים מיד‬ ‫מדאורייתא זה רק ביום הראשון‪ ,‬מ"מ מברכים על כל‬ ‫התינוקות‪ ,‬ואוכלים את אתרוגיהם‪ ,‬ואין בזה לא משום‬ ‫גזל ולא משום דרכי שלום‪ ,‬שכך נהגו מחמת שמחה‪ .‬והתוס'‬ ‫הימים‪ ,‬כמו שמברכים על נר חנוכה‪ ,‬ומברכים וציונו‬ ‫(מ"ה‪ .‬ד"ה מיד) דנים אם יש ללמוד מכאן שהבחורים שרוכבים‬ ‫שהרי ציונו "לא תסור"‪ ,‬וי"א מ"שאל אביך ויגדך"‪,‬‬ ‫בסוסים לקראת חתן‪ ,‬ונלחמים זה עם זה‪ ,‬וקורעים בגדים או‬ ‫(ובנר חנוכה מברך וציונו להדליק ושעשה ניסים‪,‬‬ ‫מזיקים את הסוס‪ ,‬שהם פטורים‪ ,‬כיון שעושים מחמת שמחה‪.‬‬ ‫וביום הראשון מברכים שהחיינו‪ ,‬והרואה שלא הדליק‬ ‫או שהכונה שהתינוקות עצמם שומטים את הלולב ואוכלים את‬ ‫בביתו ורואה בפתחי בתי אחרים‪ ,‬אינו מברך להדליק‪.‬‬ ‫האתרוג‪.‬‬ ‫ודווקא בחנוכה תיקנו ברכה לרואה מפני חביבות הנס‪ ,‬או משום‬ ‫לריו"ח דווקא אתרוג של תינוקות מותר לאכול‬ ‫שיש כמה בני אדם שאין להם בית‪ ,‬ולטעם הראשון לא קשה‬ ‫בשביעי מפני שלא הוקצה למצוה גמורה‪ ,‬אבל של גדולים‬ ‫ממזוזה‪ ,‬או דנימא שאין ברכה לרואה היכא שהעושה אינו‬ ‫אסור בהנאה בשביעי אפי' אחרי שיצא בו‪ ,‬כיון שהוקצה‬ ‫מברך‪ .‬תוד"ה הרואה)‪.‬‬ ‫למצוותו לכל היום‪ ,‬וכן אתרוג שנפסל אסור באכילה‬ ‫ברכת שהחיינו‪ -‬בברייתא איתא שמברך שהחיינו‬ ‫כל שבעה‪ ,‬וכן הלכה‪ .‬אבל בשמיני מותר כיון דלא אמרינן מיגו‬ ‫בעשית הלולב בערב יו"ט לעצמו ולא לאחרים‪ ,‬ובעשית‬ ‫דאתקצאי היכא שהוקצה מחמת ספק יום שעבר‪ .‬ולר"ל אף‬ ‫הסוכה‪( ,‬ובירושלמי יש מ"ד שהעושה לעצמו יברך לעשות‬ ‫אתרוג של גדול מותר בשביעי אחרי שיצא בו‪ ,‬מפני‬ ‫סוכה‪ ,‬והעושה לאחרים יברך לעשות סוכה לשמו (וי"ג על עשית‬ ‫שלא הוקצה אלא למצוותו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אתרוג)‬ ‫סוכה)‪ .‬ואם היתה הסוכה עשויה יחדש בה דבר ויברך‪,‬‬ ‫שמה שרבי חנינא היה אוכל מהאתרוג בתוך ז' הימים‪ ,‬צ"ל שהיה‬ ‫ואם אינו יכול לחדש יברך כשיכנס לשבת בה יחד עם‬ ‫מקצה את כולו ליום הראשון‪ ,‬ולשאר הימים שחסר כשר בהם‬ ‫ברכת לישב בסוכה‪ .‬ורב כהנא בירך שהחיינו בקידוש‪.‬‬ ‫היה מקצה רק כשיעור‪ .‬וי"א שאף בשמיני אסור דבשביעי‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה העושה) שברכת שהחיינו נתקנה במצוה‬ ‫הוא אסור כיון שהוקצה לכל היום‪ ,‬וכיון שבבין השמשות הוא‬ ‫שיש בה שמחה כמו בעשית סוכה ולולב ומגילה‪ ,‬ולכן בעשית‬ ‫בספק‪ ,‬אסור לכל היום‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה אתרוג אפילו) כתבו‬ ‫ציצית ותפילין ובמילה ובהלל אינו מברך‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה‬ ‫שהטעם משום גזירה אטו סוכה‪.‬‬ ‫נכנס) שמשמע שלא מברך שהחיינו כשנכנס לסוכה‪ ,‬וצ"ב למה‬ ‫אתרוג שהוקצה למצותו רק לאחד מהימים‪ ,‬לרב יכול‬ ‫לא מברך על היום כמו בשאר יו"ט‪ ,‬ושמא יצא במה שבירך על‬ ‫לאוכלו מיד אחרי שיצא בו‪ ,‬וכדעת ר"ל‪ ,‬ולרב אסי‬ ‫עשית הסוכה‪.‬‬ ‫מותר רק למחר‪ ,‬וכדעת ריו"ח‪.‬‬ ‫ברכת המצוות‪ -‬היו לפניו מצוות הרבה יברך אשר‬ ‫בני חו"ל‪ -‬י"א שמותרים בתשיעי ואסורים בשמיני‬ ‫קדשנו במצוותיו וציונו על המצוות‪ ,‬ולר"י יברך על כל‬ ‫שהוא ספק שביעי‪ ,‬וכן הלכה‪ .‬וי"א שאף בשמיני‬ ‫מצוה‪ ,‬דכתיב "ברוך ד' יום יום" בכל יום ויום תן לו‬ ‫שהוא ספק שביעי מותרים‪.‬‬ ‫מעין ברכותיו‪ ,‬וה"ה שבכל דבר תן לו מעין ברכותיו‪,‬‬ ‫וכן הלכה‪.‬‬ ‫סוכה אסורה אף בשמיני‪ ,‬ושאני מלולב‪ ,‬כיון דסוכה‬ ‫חזיא למצותה בבין השמשות אם תזדמן לו סעודה‪,‬‬ ‫מ"ו‪ :‬אם שמוע תשמע‪ -‬י"מ שאם שמעת‬ ‫וכתבו התוס' שבעיקר הסוכה יש לאסור מדין סתירת אהל‪,‬‬ ‫תשמע עוד‪ ,‬דכלי מלא מחזיק‪ ,‬אבל כלי ריקן אינו‬ ‫והנ"מ היא היכא שהסוכה נפלה באמצע סוכות‪ ,‬שאסורה כיון‬ ‫‪54‬‬ ‫מעכבים זה את זה שהרי מתמעטים והולכים ומשמע‬ ‫שמעיקרא נבנתה לכך שאם תזדמן לו סעודה בביה"ש יאכלנה‬ ‫דלא קפיד רחמנא‪ .‬אמרו לו והרי כולם מתמעטים‬ ‫בסוכה‪ ,‬אי נמי נ"מ לנויי סוכה שאין בהם סתירת אהל‪.‬‬ ‫בשמיני דבימי החג מקריב ב' אילים וי"ד כבשים‪ ,‬ובשמיני איל‬ ‫אין להקנות לולב לקטן ביום הראשון לפני שיצא בו‪,‬‬ ‫אחד וז' כבשים‪ .‬אמר להם שמיני רגל בפני עצמו‪ ,‬שכמו‬ ‫כיון שקטן קונה מדרבנן‪ ,‬אבל לא יכול להקנותו בחזרה‬ ‫ששבעת ימי החג טעונים קרבן‪ ,‬ושיר "בינו בוערים‬ ‫כיון שאינו בר דעת‪ .‬וכן אין לומר לקטן שיתן לו משהו‬ ‫בעם"‪ ,‬ו"הבו לד' "‪ ,‬שרמוז בהם עסקי מתנות עניים‪ ,‬לפי שזה‬ ‫ולא יתן לו‪ ,‬כי מרגילו בשקר‪.‬‬ ‫זמן אסיפת התבואה‪ ,‬וברכה‪ ,‬ולינה בירושלים בליל מוצאי‬ ‫יו"ט ראשון‪ ,‬דכתיב "ופנית בבוקר והלכת לאהליך"‪ ,‬ומי שלא‬ ‫הביא חגיגתו ביום ראשון טעון לינה בלילה אחרי שהביא דכתיב‬ ‫שמיני עצרת‬ ‫"ופנית בבוקר והלכת לאוהליך"‪( ,‬ואף שזה דין בכל קרבן ואפי'‬ ‫כתיב "ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם והקרבתם‬ ‫בעופ ות ומנחות עצים ולבונה‪ ,‬מ"מ לולא חגיגה משכחת לה‬ ‫אשה לד' עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו"‪ .‬יום‬ ‫ששלח שלמיו יום לפני שהגיע‪ ,‬או שלא הביא קרבן אלא שמח‬ ‫שמיני זה שקראתו התורה עצרת חלוק הוא ברוב הלכותיו‬ ‫בכסות נקיה ויין ישן‪ .‬תוד"ה לינה)‪ .‬כך שמיני עצרת טעון‬ ‫מחג הסוכות וכדלהלן‪ ,‬וכן יבואר האם בחו"ל יושבים‬ ‫בפני עצמו‪ ,‬קרבן‪ ,‬ושיר (רש"י כתב שלא מפורש איזה שיר‪,‬‬ ‫בסוכה בשמיני עצרת שמא עיברו את החודש וזהו יום‬ ‫ובתוס' כתבו דשמא היינו למנצח על השמינית)‪ ,‬וברכה (אין‬ ‫השביעי‪ ,‬ואם מברכים על ישיבה זו‪.‬‬ ‫הכרח שהכונה לשהחיינו‪ ,‬ונימא שכל יום שייך בו‬ ‫מ"ז‪ .‬ישיבה בסוכה וברכת לישב לבני חו"ל‬ ‫שהחיינו אם לא בירך לפני כן‪( ,‬ואי בעינן כוס איירי‬ ‫בשמיני‪ -‬לל"ק לכו"ע צריך לשבת בסוכה בשמיני‪,‬‬ ‫שנזדמן לו כוס‪( ,‬ולרב נחמן שהחיינו אומרו אפי'‬ ‫אמנם לגבי לולב לא תיקנו שיטול בשמיני‪ ,‬כיון שאם זה י"ט זה‬ ‫בשוק) די"ל שהכונה שמזכירים בתפילה שמיני‬ ‫מוקצה‪ ,‬אבל סוכה פעמים אוכל בה ביו"ט לפי שהיא עריבה‬ ‫עצרת ולא סוכות)‪ ,‬ולינה‪.‬‬ ‫עליו‪ ,‬ולגבי ברכת לישב בסוכה יש מחלוקת אם צריך‬ ‫עוד איתא להלן (מ"ח‪ ).‬ששמיני עצרת הוא רגל בפני‬ ‫לברך בשמיני‪ .‬וללישנא בתרא לכו"ע לא יברך‪ ,‬ויש‬ ‫עצמו‪ ,‬לענין פייס שכל פרי החג היו קרבים לפי סדר‪ ,‬וכל‬ ‫מחלוקת אם צריך לישב בסוכה‪ .‬ולהלכה ישב ולא‬ ‫משמרה מכ"ד המשמרות היתה מקריבה ג' פרים‪ ,‬חוץ משתי‬ ‫יברך‪ ,‬דכיון שהוא שמיני עצרת איך יברך‪ ,‬ומ"מ לחומרא‬ ‫משמרות‪ ,‬ופר של שמיני היו מפייסים עליו‪ .‬זמן –שהחיינו‪.‬‬ ‫יושבים בסוכה‪ ,‬ולכו"ע בתפילה וקידוש וברהמ"ז מזכיר‬ ‫רגל –שאין יושבים בסוכה‪ .‬ולר"ת היינו שטעון לינה‪ .‬קרבן –‬ ‫את יום השמיני חג עצרת הזה‪.‬‬ ‫פר אחד ולא ששה פרים לפי סדר פרי החג‪ .‬שירה‪ .‬שהיו‬ ‫ברכת שהחיינו‪ -‬בשמיני עצרת מברכים שהחיינו‪,‬‬ ‫אומרים מזמור שלם‪ ,‬ובשאר ימי החג חצי מזמור‪ .‬ברכה –את‬ ‫שהרי חלוק הוא מסוכות‪ ,‬שאין בו מצות סוכה ולולב‬ ‫יום השמיני‪ ,‬ובתוספתא משמע שמברכים בו את המלך‪ .‬ור"ת‬ ‫וניסוך המים‪( ,‬ולר"י היה מנסך אף בשמיני‪ ,‬ומ"מ‬ ‫מפרש שהכונה למה שמזכירים בברכת המזון ובתפילה‪ ,‬ור"ח‬ ‫חלוק הוא בסוכה ולולב)‪ .‬וי"א שאין אומרים בו‬ ‫מפרש דהיינו שהוא דוחה אבילות‪ ,‬שאף אם לא עברו ז' ימים‬ ‫שהחיינו‪ .‬ולהלכה (מ"ז‪ ):‬אומרים בו שהחיינו‪ .‬אבל‬ ‫לפני תחילת החג בטלה גזירת שלושים משום שמיני עצרת‪,‬‬ ‫וכתבו התוס' שאינו דוחה לגמרי אלא שיום אחד לפני החג והחג‬ ‫שביעי של פסח לכו"ע אין מברכים בו שהחיינו‪ ,‬שאף‬ ‫ושמיני עצרת נחשבים כ"א יום‪ .‬תוד"ה רגל‪.‬‬ ‫שהוא חלוק מהלילה הראשון שיש בלילה הראשון‬ ‫חובת אכילת מצה‪ ,‬מ"מ מהיום אינו חלוק‪ ,‬אי נמי אינו‬ ‫מ"ז‪ :‬אלו קרבנות טעונים לינה‪ -‬פסח שני אינו‬ ‫חלוק אלא מיום הראשון ולא משאר ימים‪ .‬עוד‬ ‫טעון לינה‪ ,‬דכתיב "ופנית בבוקר והלכת לאוהליך"‬ ‫מביאים האמוראים ראיות מלשון הפסוקים שהוא‬ ‫וסמיך ליה "ששת ימים תאכל מצות" ללמד שפסח‬ ‫רגל בפני עצמו‪ ,‬דבשאר ימי החג כתיב פרים‪ ,‬וביום‪,‬‬ ‫שני שאינו טעון אכילת מצה ששה ימים אינו טעון‬ ‫וכמשפטם‪ ,‬אבל בשמיני כתיב פר ואינו מקריב פרים‬ ‫לינה‪ ,‬אבל שמיני עצרת וחג השבועות טעונים לינה‬ ‫כשאר ימי החג‪ ,‬וכן כתיב ביום בלי ו' ומשמע שאינו תוספת‬ ‫אע"פ שהם אינם טעונים אכילת מצה ששה ימים‪,‬‬ ‫על הראשונים‪ ,‬וכן כתיב כמשפט בלשון יחיד ומשמע שהוא‬ ‫דאינו ממעט אלא פסח דכוותיה‪.‬‬ ‫חלוק לעצמו‪( .‬ואף בשאר ימי החג כתוב כמשפט‪ ,‬ורק באחרון‬ ‫כתוב כמשפטם לפי שהוא סוף הרגל וגמר החג‪ .‬תוד"ה הכא)‪.‬‬ ‫הביכורים טעונים תנופה קרבן שיר ולינה‪ .‬הגמ'‬ ‫דנה אם זה דעת ר"י דס"ל ש"והנחתו" זו תנופה‪,‬‬ ‫במה שמיני הוא רגל בפני עצמו‪ -‬הפרים האילים‬ ‫דאין לומר שהכונה להנחה ממש‪ ,‬שהרי כבר כתיב‬ ‫והכבשים שמקריבים בכל יום מימי החג מעכבים זה את‬ ‫זה שאם חסר אחד אין מקריבים כלל‪ .‬ולר"י פרים אין‬ ‫‪55‬‬ ‫שאסור להדליקו בסוכה קטנה‪ ,‬וסוכה גדולה יכניס לתוכה‬ ‫"והניחו"‪ .‬או שזה דעת ראב"י שלמד תנופה‬ ‫כלי אוכל שאין להכניסם לסוכה‪.‬‬ ‫מ"ולקח הכהן הטנא מידך"‪ ,‬דאתיא יד יד משלמים‬ ‫דכתיב התם "ידיו תביאנה את אשי ד' "‪ ,‬מה כאן‬ ‫ניסוך המים‬ ‫כהן אף התם כהן‪ ,‬ומה התם בעלים אף כאן בעלים‪,‬‬ ‫בכל יום מנסכים יין ע"ג המזבח יחד עם הקרבת התמיד‪,‬‬ ‫הא כיצד‪ ,‬כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף‪,‬‬ ‫וכן יש קרבנות (עולת בהמה ושלמים) שהיו מביאים‬ ‫והיינו שהבעלים אוחזים בשפת הטנא‪ ,‬וכהן מניח ידו תחת‬ ‫עמהם נסכים‪ .‬בחג הסוכות היתה מצוה מיוחדת לנסך מים‬ ‫שוליו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כהן) שאין לומר שהכונה תחת יד‬ ‫ע"ג המזבח בכל יום‪ .‬ולהלן יבואר א' באיזה ימים היתה‬ ‫הבעלים ממש‪ ,‬דא"כ הוי חציצה‪ .‬אמנם מרש"י במנחות‬ ‫מצות ניסוך המים‪ .‬ב' סדר ניסוך המים‪ .‬ג' היכן היו מנסכים‪.‬‬ ‫משמע שאין בעיה בחציצה כיון שעיקר התנופה היא‬ ‫ד' אם יש מעילה בנסכים‪ .‬ה' פסול מים מגולים לניסוך‪.‬‬ ‫בבעלים‪ ,‬והק' התוס' שהרי תנופת שניהם כתיבא בקרא‪.‬‬ ‫והביאו שבירושלמי סוטה משמע קצת שהיו נוגעים זה בזה‪,‬‬ ‫לת"ק מצות ניסוך המים היא רק בז' ימי החג ולא‬ ‫ויש לדחות‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה הביכורים) שכשהיה מגיע‬ ‫בשמיני עצרת‪ ,‬ולר"י המצוה היא גם בשמיני עצרת‪.‬‬ ‫בקריאה לארמי אובד אבי היה מוריד את הסל מכתפו‬ ‫ומניפים אותו וממשיך עד סוף הפרשה‪ ,‬ומניחו בצד המזבח‬ ‫ניסוך המים כיצד‪ -‬היה ממלא מהשילוח צלוחית‬ ‫ומשתחוה ויוצא‪ .‬ומשמע שאין עוד תנופה‪ .‬ובספרי משמע‬ ‫שמחזקת ג' לוגין (ולר"י של לוג אחד)‪ .‬הגיעו לשער‬ ‫שגם בשעת השתחויה יש תנופה‪ ,‬ויש לדחות‪ .‬ויש תנא דס"ל‬ ‫המים (שהיה בצד דרום סמוך למערב‪ ,‬ונקרא שער המים משום‬ ‫שאין כלל תנופה‪.‬‬ ‫שבו היו מכניסים את הצלוחית של ניסוך המים) תקעו והריעו‬ ‫מ"ח‪ .‬הלל שמחה וכבוד בשמיני עצרת‪ -‬חייב‬ ‫ותקעו משום שמחה‪ ,‬דכתיב "ושאבתם מים בששון"‬ ‫עוד ביארו התוס' שמפסוק זה לומדים שהיה ממלא מהשילוח‬ ‫אדם בהלל ובשלמי שמחה ובכבוד היום‪ ,‬בין בשבעת‬ ‫דכתיב "ממעייני הישועה"‪ .‬עלה בכבש‪ ,‬וכשהגיע למעלה‬ ‫ימי החג‪ ,‬בין ביום השמיני‪ ,‬ואף דהא דכתיב "ושמחת‬ ‫בחגך" קאי על "חג הסוכות תעשה לך"‪ ,‬ולא על שמיני עצרת‪,‬‬ ‫פנה לשמאלו (שכל העולים למזבח פונים לימין‬ ‫מ"מ יליף מדכתיב "והיית אך שמח" לרבות ליל יו"ט‬ ‫ומקיפים ויורדים דרך שמאל דכל פניות שאתה פונה לא‬ ‫האחרון‪ ,‬והיינו שיזבח שלמים בשביעי כדי לאוכלם בליל‬ ‫יהיו אלא דרך ימין‪ ,‬והיו הולכים כשפניהם למרכז המזבח‪ ,‬דאין‬ ‫שמיני‪ ,‬שהרי בלילה א"א לזבוח‪ ,‬וק"ו שחייב בשמחה ביום‬ ‫להחזיר אחוריו למזבח‪ ,‬חוץ מהעולים לניסוך המים‬ ‫שהוא העיקר‪ ,‬והפסוק מדבר על הלילה לפי שהוא סמוך‬ ‫ולניסוך היין וכן עולת העוף כשרבתה במזרח‪ 3‬שכיון‬ ‫לשבעת הימים‪ ,‬ושאר הלילות א"צ רבוי‪ ,‬ד"ימים" אפי' לילות‬ ‫שהקף המזבח הוא יותר ממאה אמה יש לחוש שהנסכים‬ ‫במשמע‪ .‬ואין לומר דבא לרבות ליל יו"ט ראשון שיזבח‬ ‫יתעשנו מעשן המערכה‪ ,‬ועולת העוף תמות מעשן המערכה‪,‬‬ ‫שלמים בערב יו"ט אף שאינו שעת שמחה וישמח בלילה‪,‬‬ ‫ולכן היו עולים דרך שמאל‪ ,‬וחוזרים לאחוריהם כדי‬ ‫ד"אך" חילק‪ ,‬ומסתבר לרבות ליל שמיני עצרת שיש‬ ‫למעט בהילוך של שמאל)‪ ,‬והיו שם ליד קרן מערבית דרומית‬ ‫שמחה לפניו‪ ,‬מאשר ליל יו"ט ראשון שאין שמחה‬ ‫שני ספלים‪( ,‬לת"ק של כסף‪ ,‬ולר"י של סיד היו והיו‬ ‫לפניו‪.‬‬ ‫נראים ככסף מפני שהיו מושחרים בגלל היין‪ ,‬וגם של מים‬ ‫היה מושחר שהרי אם עירה של יין לתוך של מים‬ ‫ישיבה בסוכה בשמיני עצרת‪ -‬אין מצות ישיבת‬ ‫יצא)‪ ,‬מערבי של מים ומזרחי של יין‪ ,‬והספלים היו‬ ‫סוכה בשמיני עצרת‪ ,‬וכשגומר לאכול בשביעי לא‬ ‫מנוקבים כמין ב' חוטמין דקין‪ ,‬אחד עבה ואחד דק‬ ‫יפרק את הסוכה שהרי עדיין חייב לאכול ולישן בה‪ ,‬ושמא‬ ‫כדי שהמים והיין יכלו בבת אחת‪ ,‬שהרי המים קלין‬ ‫תזדמן לו סעודה‪ ,‬אבל מוריד את הכלים והמצעות הנאות‬ ‫יותר לצאת מן היין‪( ,‬ולר"י שהיה מנסך רק לוג אחד‬ ‫מן המנחה ולמעלה‪ ,‬לכבוד יו"ט אחרון של חג‪ .‬ואם‬ ‫של מים וביין היה מנסך רביעית ההין שזה ג' לוגין‪ ,‬היה הנקב‬ ‫אין לו מקום לכלים בבית ורוצה לאכול בסוכה‪ ,‬צריך‬ ‫של יין רחב ושל מים קצר ורחב זה יותר מקצר‪ ,‬יותר ממה‬ ‫להוכיח שאינו מוסיף על המצוה‪ ,‬ולכן פוחת בה ד' טפחים‬ ‫שעבה הוא יותר מדק)‪ .‬ואם עירה של יין לתוך של מים‬ ‫ופוסלה‪( .‬והק' התוס' שהרי באויר כבר בג"ט הסוכה נפסלת‪ ,‬בין‬ ‫או איפכא‪ ,‬יצא‪.‬‬ ‫באמצע בין מן הצד)‪ ,‬ובני בבל שיושבים בסוכה בשמיני‬ ‫אין פוחתים את הסוכה אלא ידליקו בה את הנר‬ ‫‪ 3‬עולת העוף מקומה בקרן דרומית מזרחית‪ ,‬ששם זה קרוב‬ ‫לבית הדשן שמשליכים לשם את המוראה והנוצה‪ ,‬ובית הדשן‬ ‫היה במרחק כ' אמות מהמזבח‪ ,‬ג' טפחים ליד הכבש‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫‪56‬‬ ‫ביהמ"ק ונטעו עם השורשים כגפנים משובחות‪ ,‬ולא רק‬ ‫לרש"י היתה בליטה בספל ובבליטה היה נקב‪ ,‬ולתוס' (ד"ה‬ ‫זמורה)‪ ,‬ויבן מגדל (‪-‬מזבח העשוי כמגדל עוז) בתוכו‪ ,‬וגם‬ ‫כמין) לא היתה בליטה אלא נקב כמו נקבי החוטם‪ ,‬אא"כ נאמר‬ ‫שהיתה בליטה כדי שלא יפול בנקב דבר לסותמו‪ .‬עוד כתב‬ ‫יקב (‪ -‬בור חפור‪ .‬והיינו השיתין) חצב בו"‪ .‬ומגדל זה היכל‪,‬‬ ‫רש"י שהנסכים היו מקלחים בנקב ע"ג המזבח‪ ,‬ובמזבח היה נקב‬ ‫ויקב זה מזבח ונקרא יקב משום שמנסכים עליו את היין שיוצא‬ ‫ששם זה היה יורד לשיתין‪ ,‬ולתוס' היו יורדים ישירות לשיתין‪.‬‬ ‫מיקב‪ .‬תוד"ה ויטעהו‪.‬‬ ‫עוד כתב רש"י שהנקבים עצמם אחד היה עבה ואחד היה דק‪,‬‬ ‫לר"א בר צדוק לא היו שיתין שיורדים עד התהום‪( ,‬ולא נבראו‬ ‫ולתוס' (ד"ה אחד) הספל עצמו למטה היה צר כדי שהמים יצאו‬ ‫בששת ימי בראשית‪ .‬תוד"ה אל)‪ ,‬אלא היה לול (‪-‬ארובה‬ ‫לאט יותר‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה שני) שאף שהיו מביאים את‬ ‫המים בצלוחית של זהב‪ ,‬היו מנסכים בספלים של כסף‪ ,‬ואין בזה‬ ‫שיורדים בה למטה) בין כבש למזבח‪ ,‬שהיה חלל בין הכבש‬ ‫משום מעלין בקודש ואין מורידין‪ ,‬משום שהספלים נחשבים‬ ‫למזבח‪ ,‬דכתיב "ועשית עולותיך הבשר והדם" מה דם בזריקה‬ ‫כגופו של מזבח‪ ,‬וכמו שאת הלבונה היו מביאים בבזיכי זהב‬ ‫אף בשר בזריקה‪ ,‬והלול היה בצד מערב של הכבש‪ ,‬והכבש היה‬ ‫ומקטירים ע"ג המזבח‪( .‬א‪.‬ה‪ .‬אולי י"ל שהמחלוקות הנ"ל‬ ‫רוחבו ט"ז אמה‪ ,‬והחלל שהנסכים היו יורדים לתוכו היה מוקף‬ ‫תלויות בנדון אם הספלים היו חלק מהמזבח או שהיו כלי נפרד)‪.‬‬ ‫ד' מחיצות עד קרקעיתו‪ ,‬ונסכי כל השנה יורדים לשם‪ ,‬ולא היו‬ ‫נבלעים מפני שהרצפה היתה משיש‪ ,‬ואחת לע' שנה היו‬ ‫מ"ח‪ :‬הנהו תרי מיני חד שמיה ששון וחד שמיה‬ ‫יורדים פרחי כהונה (‪-‬ילדי הכהנים)‪ ,‬ומלקטים משם יין‬ ‫שמחה וכו'‪.‬‬ ‫קרוש שדומה לעיגולי דבילה‪ ,‬ושורפין אותו בקדושה‬ ‫ולא בחיל חוץ לעזרה‪ ,‬דכתיב "בקודש הסך נסך שכר לד'‬ ‫אמר ליה ההוא מינא דשמיה ששון לרבי אבהו וכו'‪.‬‬ ‫" וילפינן גז"ש "דכתיב "ושרפת‪ ...‬קודש הוא"‪,‬‬ ‫היו אומרים למנסך הגבה ידך כדי שיראו שהוא נותן את‬ ‫שריפתו בקדושה כמו שניסוכו היה בקדושה‪ ,‬והוצאתו‬ ‫המים בספל‪ ,‬שהיה צדוקי אחד שניסך ע"ג רגליו לפי‬ ‫לא בעי קרא‪ ,‬דעושים כך כדי שלא יתמלאו‪.‬‬ ‫שאין הצדוקים מודים בניסוך המים‪ ,‬ורגמוהו כל העם‬ ‫וי"א שדוד כרה את השיתין‪.‬‬ ‫באתרוגיהם‪ ,‬ונפגמה קרן המזבח ונפסל דפגימה פוסלת‬ ‫באבני מזבח בכדי שתחגור בה צפורן‪ ,‬דכתיב "אבנים שלימות‬ ‫מ"ט‪ :‬מעילה בנסכים‪ -‬נסכים בתחילה מועלין‬ ‫תבנה"‪ ,4‬ובסיד י"א שפגימה פוסלת בטפח וי"א בכזית‪ ,‬וטעם‬ ‫בהם אבל משירדו לשיתין אין מועלים בהם‪ .‬הגמ'‬ ‫הפסול משום שאינו רבוע‪ .‬תוד"ה שכל‪ .‬ומילאו את‬ ‫אומרת שי"ל דקאי כרבנן שהם יורדים לתהום‪ ,‬ואיירי‬ ‫הסתימה מלח‪ ,‬ולא הוכשר המזבח בכך (דכל מזבח‬ ‫כשקלט הנסכים לפני שירדו לתהום‪ ,‬וי"ל דקאי כר"א‬ ‫שאין לו כבש או קרן או יסוד או שאינו מרובע‪ ,‬פסול‬ ‫בר צדוק‪ ,‬ואין מועלים בהם כיון שנעשה מצותם‬ ‫לעבודה‪ ,‬דבכל אלו כתיב "המזבח" לעכב‪ .‬וי"א שאף חסרון‬ ‫והניסוך הוא עיקר המצוה‪.‬‬ ‫בסובב פוסל את המזבח‪ ,‬ונחלקו אם הכרכוב דכתיב ביה‬ ‫"המזבח" הכונה לסובב או לכיור)‪ ,‬אלא מפני הכבוד כדי שלא‬ ‫בזמן שהיו מנסכים יין ע"ג המזבח היו פוקקין את‬ ‫יראה פגום‪.‬‬ ‫השיתין‪ ,‬לקיים מה שנא' "בקודש הסך נסך שכר לד'‬ ‫"‪ ,‬ושכר היינו לשון שביעה ושכרות‪( .‬ולומדים מכאן‬ ‫השיתין והיינו חלל תחת המזבח כנגד מקום הנסכים‪,‬‬ ‫מ"ט‪.‬‬ ‫שהשביעה מהיין היא כשיש הרבה יין בגרון ולא במעיים‬ ‫והיה עמוק מאד‪ ,‬נבראו בששת ימי בראשית‪ ,‬דכתיב‬ ‫ע"י הרבה לגימות קטנות‪ ,‬וממילא ת"ח שיש לו מעט יין‬ ‫"חמוקי ירכיך (אלו השיתין‪ ,‬חמוקי היינו סתרי‪ ,‬וירכיך היינו‬ ‫יגמע אותם בלגימות גדולות‪ ,‬וכן עשה רבא בכוס של‬ ‫ירך המזבח)‪ ,‬כמו חלאים (חלולים ויורדים עד התהום)‪,‬‬ ‫ברכה משום חיבוב מצוה)‪.‬‬ ‫מעשה ידי אמן (אומנותו של הקב"ה)"‪ .‬ותנא דבי רבי‬ ‫מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב‪ -‬רגליהם של‬ ‫ישמעאל דריש "בראשית" ברא שית‪ .‬ורבי יוסי דריש‬ ‫ישראל בשעה שעולים לרגל‪ ,‬ונדיב הוא אברהם‬ ‫"אשירה נא לידידי (‪-‬הקב"ה‪ ,‬ואני שר וקובל על כך במקומו)‪,‬‬ ‫שהיה תחילה לגרים ונדבו ליבו להכיר את בוראו‪.‬‬ ‫שירת דודי לכרמו (‪-‬על כרמו)‪ ,‬כרם היה לידידי בקרן בן‬ ‫שמן (בא"י השמינה מכל הארצות)‪ ,‬ויעזקהו ויסקלהו (מן‬ ‫האומות‪ ,‬כאדם המפנה אבנים מכרמו)‪ ,‬ויטעהו שורק (זה‬ ‫המזבח היו חלקים מעיקרא‪ ,‬כמו אבנים שבחול הים‪ ,‬שהרי א"א‬ ‫‪ 4‬ואם היה חותך בלא פגימה לא חשיב אבנים חסרות‪ .‬ומה‬ ‫להחליקם ע"י כלי ברזל אפי' מחוץ לביהמ"ק‪ ,‬דכתיב "לא תבנה‬ ‫שמצינו בזבחים שא"א לחתוך את האבנים משום שצריך‬ ‫אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה"‪ ,‬והא דכתיב "וכל כלי ברזל לא‬ ‫"אבנים שלימות" הכונה שא"א שלא יהיה בהם פגימה‬ ‫נשמע בבית בהבנותו" שמשמע שבחוץ היו משתמשים בברזל‪,‬‬ ‫כשיחתכם‪ .‬ומה שלא חתכום ע"י שמיר‪ ,‬שהרי בבית שני היה‬ ‫היינו להיכל ולקודש הקדשים ולא למזבח‪ .‬תוד"ה שכל‪.‬‬ ‫שמיר‪ ,‬י"ל שגם כשהיה חותך ע"י השמיר היו פגימות‪ ,‬ואבני‬ ‫‪57‬‬ ‫מים או יין שנתגלו פסולים לניסוך‪ ,‬ואף לר' נחמיה‬ ‫חמוקי ירכיך‪ -‬מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר‪ ,‬דכל‬ ‫שמתיר מים מגולים (‪-‬שיעור גילוי הוא כדי שיצא נחש‬ ‫מילי בעי צניעותא‪ ,‬ואפי' הוצאת המת והכנסת כלה‬ ‫מתחת אוזן הכלי וישתה ויחזור לחורו) לשתיה ע"י סינון‪,‬‬ ‫שדרך לעשותם בפרהסיא‪ ,‬יש לעשותם בצינעא‪,‬‬ ‫מ"מ הני מילי להדיוט אבל לגבוה לא‪ ,‬דכתיב‬ ‫דכתיב "והצנע לכת עם אלוקיך"‪ .‬י"מ שהכונה שיסעד‬ ‫"הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ד'‬ ‫וישמח במידה נאה‪ ,‬ולא ינהיג קלות ראש בעצמו‪ .‬וי"מ שאם‬ ‫צבקות"‪ .‬ואם נתגלו המים יטול מן הכיור‪ ,‬שאע"פ‬ ‫צריך להוציא ההוצאות יוציא בצינעא‪ ,‬ולא יספר למי שאינו‬ ‫שהכיור נתקדש‪ ,‬מ"מ מימיו אין נפסלים בלינה‪ ,‬משום שהיו‬ ‫יודע‪.‬‬ ‫משקעים אותו בכל ערב בבור‪.‬‬ ‫גדולה צדקה מקרבנות‪.‬‬ ‫גדולה גמ"ח מן הצדקה בג' דברים‪ ,‬צדקה דווקא‬ ‫בממונו ולעניים ולחיים‪ ,‬וגמ"ח זה אף בגופו‬ ‫ולעשירים ולמתים‪.‬‬ ‫אין צדקה משתלמת אלא לפי החסד טורח שבה‪,‬‬ ‫החליל‪:‬‬ ‫שנותן ליבו ודעתו לטובתו של העני‪.‬‬ ‫כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם‬ ‫האם החליל דוחה שבת ויו"ט‬ ‫חסד‪ ,‬ולא כל אדם זוכה לסייע לעניים מהוגנים וירא‬ ‫כתיב "ושאבתם מים בששון" והיינו שיש לעשות שמחה‬ ‫שמים זוכה‪.‬‬ ‫לכבוד מצות ניסוך המים‪( .‬רש"י)‪ .‬ובתוס' הביאו‬ ‫כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים‪.‬‬ ‫מהירושלמי שמשם היו שואבים רוח הקודש‪ ,‬דאין‬ ‫השכינה שורה אלא מתוך שמחה‪ .‬ולהלן יבואר‪ :‬א' האם‬ ‫תורת חסד היינו תורה לשמה‪ ,‬וי"א דהיינו הלומד‬ ‫היו מנגנים בחליל בשבת ויו"ט או לא‪ .‬ב' סדר שמחת בית‬ ‫ע"מ ללמד לאחרים‪.‬‬ ‫השואבה‪.‬‬ ‫נ‪ .‬מילוי המים לניסוך בשבת של סוכות‪ -‬כמעשהו‬ ‫החליל היינו חליל של בית "השואבה"‪ ,‬מלשון‬ ‫בחול כך מעשהו בשבת‪ ,‬אלא שהיה ממלא המים‬ ‫"ושאבתם מים בששון"‪ ,‬שהשמחה היתה בשביל ניסוך‬ ‫בערב שבת‪ ,‬בחבית שאינה מקודשת‪ ,‬ומניחה‬ ‫המים‪ .‬ובירושלמי מפרש שמשם שואבים רוח הקודש‪,‬‬ ‫בלשכה‪ .‬ומה שלא היה לוקח חבית מקודשת ומתכוון‬ ‫שהשכינה שורה מתוך שמחה‪( .‬תוד"ה חד)‪ .‬ויש ששונים‬ ‫שלא יתקדשו‪ ,‬או שאין מתקדשים משום שיש בהם יותר‬ ‫"חשובה" שמצוה זו חשובה היא ובאה מששת ימי‬ ‫מכשיעור‪ ,‬וממילא לא יפסלו בלינה‪ .‬לזעירי הטעם מפני‬ ‫בראשית‪ ,‬וכדלעיל שהשיתין נבראו מששת ימי בראשית‬ ‫שמקודשת מקדשת מיד אף שלא מדעת שרוצה‬ ‫לקבל את הנסכים‪.‬‬ ‫שיתקדשו רק למחר‪ ,‬ואין שיעור למים דלא פירשה תורה‬ ‫לתנא דמתני' החליל נוהג בחמשה או בששה מימי חג‬ ‫שיעור לניסוך המים‪ ,‬ויפסלו המים בלינה דכיון שהם‬ ‫הסוכות‪ ,‬לפי שאינו דוחה שבת ויו"ט‪ ,‬שאע"פ שאין‬ ‫קדושים קדושת הגוף‪ ,‬נפסלים בלינה כאימורי קרבן‪.5‬‬ ‫איסורו אלא שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬ואין שבות במקדש‪ ,‬מ"מ כיון‬ ‫ולחזקיה אין שיעור לנסכים‪ ,‬אמנם אף אי נימא שאין‬ ‫שאינו אלא לשמחת בית השואבה שהיא לשמחה יתירה אינו‬ ‫מקדשת שלא מדעת (והיינו שלא בזמנם‪ ,‬אבל בזמנם הא‬ ‫דוחה‪( .‬תוד"ה שאינו)‪.‬‬ ‫סבר חזקיה שהאומר יקדשו ארבעים חלות תודה מתוך שמונים‬ ‫נ‪ :‬בברייתא מבואר שלרבי יוסי בר יהודה החליל‬ ‫קדשו ארבעים‪ .‬תוד"ה חזקיה)‪ ,‬מ"מ חיישינן שמא יאמרו‬ ‫לדעת נתקדשו‪ .‬ולרבי זירא אפי' אם אין שיעור למים‬ ‫דוחה שבת‪ ,‬ולחכמים אינו דוחה אפי' יו"ט‪.‬‬ ‫חיישינן שמא יאמרו לקידוש ידים ורגלים של כה"ג‬ ‫לרב יוסף נחלקו בחליל של קרבן‪ ,‬והיינו חליל שהיו‬ ‫מילאם‪ ,‬דבעינן מים מקודשים דומיא דכיור שנמשח בשמן‬ ‫מנגנים בו לפני המזבח י"ב ימים בשנה (ח' ימי החג‪ ,‬יו"ט של‬ ‫המשחה ומקדש את מימיו‪ ,‬וכן עשו קיתון של זהב לכבודו של‬ ‫פסח ושבועות‪ ,‬ובשעת שחיטת פסח ראשון ושני‪ .‬ערכין י')‬ ‫כה"ג לקדש ידיו ורגליו‪.‬‬ ‫בשעת ניסוך היין בתמיד של שחר ובתמיד של בין הערבים‪,‬‬ ‫מקדשים בחוץ עד שיכנסו לפנים‪ .‬ומ"מ לא היה משאירם בחוץ‬ ‫‪ 5‬ואף שבעלמא כלי שרת אין מקדשים שלא בזמנם‪ ,‬וכשהגיע‬ ‫כדי שלא יפסלו בלינה‪ ,‬דא"כ לא הועיל במה שלקח צלוחית‬ ‫הזמן הוי כמו שמילאו הקוף‪ ,‬מ"מ הכא כיון דלא בעי כהן ובגדי‬ ‫מקודשת‪ ,‬ועוד דמכוער הדבר להשהותם הרבה זמן בכלי שרת‬ ‫כהונה‪ ,‬מתקדשים בכלי שרת‪ .‬ומה שהיו ממלאים בצלוחית‬ ‫בחוץ‪ .‬תוד"ה ואי‪.‬‬ ‫מקודשת מן השילוח‪ ,‬אין בזה פסול יוצא‪ ,‬דאין כלי שרת‬ ‫‪58‬‬ ‫אנטיגנוס לוים היו‪ .‬הגמ' רצתה לתלות מחלוקת זו‬ ‫שרבי יוסי בר יהודה סובר שעיקר שירה בכלי בחליל‬ ‫אם עיקר שירה בפה‪ ,‬או שעיקר שירה בכלי‪ .‬והגמ'‬ ‫ובכנורות ונבלים וכו'‪ ,‬והוי עבודה ודוחה שבת‪ ,‬וחכמים‬ ‫דוחה שא"כ לרבי יוסי עיקר שירה בפה ולמה לא נגנו‬ ‫סוברים שעיקר שירה בפה שהלוים אומרים שיר של יום‪,‬‬ ‫עבדים‪ ,‬אלא לכו"ע עיקר שירה בפה‪ ,‬ונחלקו מה היה‬ ‫והכלי הוא לבסומי קלא‪ ,‬וממילא כלי אינו דוחה שבת‪,‬‬ ‫בפועל במקדש‪ ,‬ונ"מ שלר"מ אין מעלים מדוכן אף‬ ‫(ואף שלכו"ע התירו שבות במקדש‪ ,‬ואפי' רבי נתן שמחמיר‬ ‫ליוחסין‪ ,‬ולרבי יוסי מעלין ליוחסין‪ ,‬שאף שעבדים‬ ‫בפסחים ס"ה‪ .‬מודה ששבות צריכה התירו‪ ,‬מ"מ הכא שיש‬ ‫כשרים הורגלו להעמיד שם דווקא ישראלים כדי שלא יטעו‬ ‫הרבה כלי שיר וצריכים לתקנם תדיר גזרו גם במקדש‪ .‬תוד"ה‬ ‫להשיאם מיוחסת‪ ,‬ולרחב"א מעלין אף למעשר דהורגלו‬ ‫רבנן)‪ .‬אבל חליל של בית השואבה בלילות החג‪ ,‬שאינו‬ ‫להעמיד שם לוים‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה מעלין) מבארים שהטעם‬ ‫אלא לשמחה יתירה ואינו מן התורה אלא כדי לחבב את‬ ‫שהעמידו לוים או ישראלים אינו כדי להעלותם ליוחסין או‬ ‫המצוות‪ ,‬לכו"ע אינו דוחה שבת ויו"ט‪.‬‬ ‫למעשר‪ ,‬אלא הנדון הוא מי היה הכי בקי‪ ,‬וההעלאה תלויה‬ ‫וכן מצינו שרבי יוסי בר יהודה סובר שכלי שרת‬ ‫במעשה ולא המעשה תלוי בהעלאה‪.‬‬ ‫שעשאן מעץ כשרים‪ ,‬שהרי אבובא דמשה (–שהיה‬ ‫מ"ד עיקר שירה בכלי מקורו מדכתיב "ויאמר חזקיה‬ ‫במקדש מימות משה) היה של עץ‪ ,‬ומבואר שעיקר שירה‬ ‫להעלות העולה להמזבח‪ ,‬ובעת החל העולה החל שיר‬ ‫בכלי‪ ,‬וממילא הכלי שיר הם כלי שרת וילפינן שכלי‬ ‫ד' והחצוצרות ועל ידי כלי דויד מלך ישראל"‪ ,‬ומ"ד‬ ‫שרת מעץ כשר‪ .‬ורבי דס"ל שכלי שרת מעץ פסולים‬ ‫עיקר שירה בפה מפרש ש"החל שיר ד' " בפה‪,‬‬ ‫ס"ל שעיקר שירה בפה והכלים אינם אלא לבסומי קלא‪,‬‬ ‫והחצוצרות וכו' הם לבסומי קלא‪ ,‬ויליף שעיקר שירה‬ ‫ואינם כלי שרת‪.‬‬ ‫בפה מדכתיב "ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים‬ ‫הגמ' דוחה שרבי ורבי יוסי בר יהודה יכולים לסבור‬ ‫להשמיע קול אחד" ולא כתיב כלי‪ .‬ואף שבהמשך הפסוק‬ ‫שעיקר שירה בכלי‪ ,‬ונחלקו אם דנים אפשר משאי‬ ‫כתיב "בחצוצרות ובמצלתים ובכלי השיר" מ"מ מדחילקם לב'‬ ‫אפשר‪ ,‬דאיתא התם שציפו את האבוב זהב ולא היה קולו ערב‪.‬‬ ‫הילולים משמע שעיקר השירה בפה והכלי הוא לבסומי קלא‪.‬‬ ‫או שעיקר שירה בפה‪ ,‬ואף את"ל עיקר שירה בכלי אין דנים‬ ‫(תוד"ה למחצצרים)‪ .‬ומ"ד עיקר שירה בכלי סובר‬ ‫אפשר משאי אפשר‪ ,‬ונחלקו בילפותא במנורה‪ ,‬דכתיב‬ ‫שמשוררים היינו ע"י כלי דומיא דמחצרים‪.‬‬ ‫"ועשית מנורת‪ ,‬זהב טהור‪ ,‬מקשה תיעשה המנורה"‬ ‫לרבי דרשינן כלל ופרט וכלל‪ ,‬דס"ל שהפרט הוא פירושו‬ ‫סדר שמחת בית השואבה‬ ‫של כלל‪ ,‬וכלל שני בא להוסף מה שדומה לפרט‪ ,‬ובעינן כעין‬ ‫במוצאי יו"ט הראשון של חג היו הכהנים והלוים יורדים‬ ‫הפרט של מתכת‪ ,‬ולרבי יוסי בר יהודה דרשינן רבוי‬ ‫מעזרת ישראל לעזרת נשים שהיתה במקום נמוך יותר בהר‬ ‫מיעוט ורבוי‪ ,‬דכיון שהרבוי הראשון מרבה הכל ממילא‬ ‫הבית‪ ,‬ושם היתה שמחת בית השואבה‪.‬‬ ‫המיעוט אינו פירוש של הרבוי אלא ממעט מה שאינו כעין‬ ‫הרבוי‪ ,‬והרבוי חוזר ומרבה הכל מלבד דבר הראוי להתמעט יותר‬ ‫היו שם מנורות של זהב שגובהם נ' אמה‪ ,‬ובכל‬ ‫משאר הדברים‪ ,‬ומרבינן כל מילי חוץ משל חרס‪ ,‬אבל‬ ‫מנורה היו ארבעה ספלים של זהב בראשה וארבעה‬ ‫של עץ כשרה‪.‬‬ ‫סולמות וארבעה פרחי כהונה שביד כל אחד כד שמן‬ ‫של ל' לוג שמהם היו נותנים שמן בספלים‪ ,‬והם היו‬ ‫נ"א‪ .‬הגמ' מביאה ברייתא שמבואר בה שהמחלוקת‬ ‫יותר חזקים מבנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל‬ ‫היא בשיר של שואבה‪ ,‬ודלא כרב יוסף שאמר שבזה‬ ‫שתי ירכות של שור גדול בידו והולך לאט (ולא‬ ‫לכו"ע אינה דוחה שבת ויו"ט‪ ,‬וממתני' משמע ששיר‬ ‫הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כך אלא העלו האברים לפי‬ ‫של קרבן לכו"ע דוחה שבת‪.‬‬ ‫החלוקה המבוארת בסדר יומא משום "וברב עם הדרת‬ ‫לרב ירמיה בר אבא נחלקו בשל בית השואבה‪ ,‬אם‬ ‫מלך")‪ ,‬ואף של' לוג זה יותר קל‪ ,‬מ"מ לטפס עם ל'‬ ‫שמחה יתירה דוחה שבת כיון שהיא שמחת מצוה‪ ,‬וחליל‬ ‫לוג על סולמות זקופים זה יותר קשה‪ .‬ולא היתה חצר‬ ‫אינו אלא שבות בעלמא‪ ,‬או שאינה דוחה שבת‪ ,‬אבל של‬ ‫בירושלים שלא היתה מאירה מאור בית השואבה‬ ‫קרבן לכו"ע דוחה‪.‬‬ ‫מפני שהמנורות היו גבוהות נ' אמה‪ ,‬והיו גבוהות יותר מהכותל‬ ‫המזרחי של עזרת הנשים‪ ,‬והר הבית היה גבוה‪ ,‬והיתה אשה‬ ‫והנה נחלקו תנאים מי היה מנגן בכלי שיר במקדש‬ ‫בוררת חיטים לאור בית השואבה‪ ,‬והיינו שהיתה יכולה‬ ‫בשעת שירת הלוים‪ ,‬לר"מ עבדי כהנים‪ ,‬לרבי יוסי‬ ‫לברור מצד האור הגדול‪ ,‬אולם יש איסור בדבר‪ ,‬שאף שקול‬ ‫ממשפחות ישראלים מיוחסות‪ ,‬ולרבי חנינא בן‬ ‫מראה וריח אין בהם מעילה מ"מ איסורא איכא‪( .‬תוד"ה אשה)‪.‬‬ ‫‪59‬‬ ‫(ולא ס"ל שמששת ימי בראשית נבראו‪ ,‬אי נמי נתמלאו אח"כ‬ ‫הפתילות היו נעשות מבלאי מכנסי הכהנים שהיו משל‬ ‫עפר או צרורות)‪ ,‬והתהום רצה לשטוף את העולם‪ ,‬ואמר‬ ‫ציבור ומאבנטיהם‪.‬‬ ‫שמי שיודע אם מותר לכתוב שם על חרס ולזרוק‬ ‫למים ואינו אומר יחנק‪ ,‬ואחיתופל אמר שמותר‪,‬‬ ‫נ"א‪ :‬חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בפניהם‬ ‫שהרי אפי' לעשות שלום בין איש לאשתו מוחים שם‬ ‫עם אבוקות אור בידיהם שזורקים ותופסים ארבע או‬ ‫ד' על המים‪ ,‬ועשה כך דוד וירד התהום ט"ז אלף‬ ‫שמונה מהם בזה אחר זה‪ ,‬ואומרים לפניהם דברי שירות‬ ‫אמות‪ ,‬ובכל שיר המעלות העלה אלף אמות‪ ,‬והתהום‬ ‫ותשבחות‪ .‬ורשב"ג (נ"ג‪ ).‬היה זורק ח' אבוקות של‬ ‫נמצא אלף אמות מתחת הקרקע‪ ,‬והמים שיש בפחות‬ ‫אש‪ ,‬וזורק אחת ונוטל אחת ואינם נוגעות זו בזו‪,‬‬ ‫מכך הם מסולמא דפרת מפני שהפרת גבוה משאר נהרות‬ ‫וכשהיה משתחוה היה נועץ ב' גודליו בארץ ושוחה‬ ‫ובכח המים לעלות להר באותו גובה ולא יותר‪ .‬נ"ג‪.):‬‬ ‫ונושק את הרצפה ע"ש "כי רצו עבדיך את אבניה" וזוקף‪,‬‬ ‫וזו היא קידה האמורה בכתובים‪ ,‬שרק פניו מגיעות לארץ‪,‬‬ ‫ההליכה לשאיבת המים והתקיעות‪ -‬שני כהנים היו‬ ‫ואין כל בריה בדורו יכולה לעשות כך‪ .‬ולוי היה משחק‬ ‫עומדים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת‬ ‫לפני רבי בשמונה סכינים‪ ,‬ושמואל היה משחק לפני‬ ‫נשים‪ ,‬ושתי חצוצרות בידיהם‪ ,‬והיו תוקעים תקיעה‬ ‫שבור מלכא בח' כוסות יין‪ ,‬ואביי היה משחק לפני‬ ‫תרועה תקיעה בקריאת הגבר להודיע שצריך ללכת למלא‬ ‫רבה בח' ביצים‪ ,‬וי"א בד' ביצים‪.‬‬ ‫מים מהשילוח‪( ,‬ואף שמי הכיור נפסלים בלינה בין קריאת הגבר‬ ‫לצפרא‪ ,‬מ"מ עד שהגיעו לעזרה כבר עלה השחר‪ ,‬ועד שיקדשו‬ ‫השירות והתשבחות שהיו אומרים חסידים ואנשי‬ ‫בכלי אינם נפסלים בלינה‪ .‬תוד"ה קרא)‪ .‬וכן תקעו כשהגיעו‬ ‫מעשה‪ -‬יש שאמרו אשרי ילדותינו שלא ביישה את‬ ‫למעלה עשירית (וילה"ס אם הכונה עשירית מלמטה‬ ‫זקנותינו‪ ,‬ובעלי תשובה היו אומרים אשרי זקנותינו‬ ‫או מלמעלה)‪ ,‬וכן כשהגיעו לעזרה‪ ,‬והיו מאריכים‬ ‫שכיפרה את ילדותינו‪ ,‬אלו ואלו אומרים אשרי מי‬ ‫בתקיעה זו עד שהגיעו לשער היוצא מעזרת נשים להר‬ ‫שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו‪ .‬והלל היה‬ ‫הבית לכיוון מזרח שהוא מכוון כנגד השער שמעזרת ישראל‬ ‫אומר אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן‪,‬‬ ‫לעזרת נשים‪ ,‬ושם הפכו פניהם למערב לכיוון העזרות‬ ‫לרש"י הלל דיבר על הקב"ה‪ ,‬ולתוס' הלל דיבר על ישראל‪,‬‬ ‫וההיכל‪ ,‬ואמרו‪ ,‬אבותינו בבית הראשון שהיו במקום הזה‬ ‫שקילוסם חביב לפני הקב"ה יותר מן הכל‪ .‬ושמי שיבוא אל‬ ‫אחוריהם אל ההיכל (ופורעים עצמם ומתריזים כלפי‬ ‫ביתו של הקב"ה יבוא הקב"ה אל ביתו‪ ,‬עוד אמר‬ ‫מעלה) ופניהם קדמה ומשתחוים קדמה לשמש מפני‬ ‫שרגליו מוליכות אותו למקום שהוא אוהב‪ .‬ופעם‬ ‫שהיו כופרים‪ ,‬ואנו לי'ה עינינו‪ .‬ולר"י היו שונים ואומרים‬ ‫ראה גולגולת צפה על פני המים והכיר שהוא רוצח‬ ‫אנו לי'ה אנחנו מודים ולי'ה עיננו מייחלות (אבל אין‬ ‫והרגוהו ליסטים‪ ,‬ואמר שזה קרה לה בגלל שהיא עשתה‬ ‫לומר בסתמא פעמיים אנו לי'ה‪ ,‬כמו שהאומר מודים‬ ‫כך לאחרים‪ ,‬וכן יקרה למי שעשה לה זאת‪( .‬נ"ג‪.).‬‬ ‫מודים משתקים אותו‪ .‬נ"ג‪.):‬‬ ‫רבי יהושע בן חנניה אמר שהם לא היו טועמים טעם‬ ‫ישיבת הנשים‪ -‬בראשונה היו הנשים יושבות‬ ‫שינה כל חג הסוכות (אלא ישנו אחד על כתף חבירו‪,‬‬ ‫מבפנים ואנשים מבחוץ והיו מגיעים לקלות ראש‪,‬‬ ‫שהרי הנשבע שלא יישן ג' ימים מלקים אותו וישן‬ ‫התקינו שיהיו הנשים מבחוץ והאנשים בפנים ועדיין‬ ‫לאלתר)‪ ,‬שהיו מקריבים תמיד של שחר בשעה‬ ‫היו באים לקלות ראש‪ ,‬התקינו "תיקון גדול" שיהיו‬ ‫ראשונה‪ ,‬ואח"כ מתפללים ומקריבים מוסף‬ ‫הנשים למעלה והאנשים למטה‪ ,‬ואף שאין לחדש‬ ‫ומתפללים מוסף והולכים לבית המדרש ואח"כ‬ ‫בבית המקדש ממה שעשה שלמה‪ ,‬דכתיב "הכל מיד‬ ‫אוכלים ושותים ומתפללים מנחה ומקריבים תמיד‬ ‫ד' עלי השכיל"‪ ,‬הא כתיב בנבואת זכריה "וספדה הארץ‬ ‫של בין הערבים ואח"כ שמחים בשמחת בית‬ ‫וכו' ונשיהם לבד"‪ ,‬ואם לעת"ל צריכים להזהר בזה אף‬ ‫השואבה‪( .‬נ"ג‪.).‬‬ ‫שעוסקים בהספד והמצטער אינו מיקל ראש מהר‪ ,‬כ"ש‬ ‫הלוים היו מנגנים בשמחת בית השואבה (אבל בקרבן היה‬ ‫בזמננו שיצר הרע שולט‪ ,‬ועוסקים בשמחה‪.‬‬ ‫להם מקום ליד המזבח) בהרבה כלי שיר על ט"ו מעלות‬ ‫שאורכם כרוחב העזרה ורוחבם וגובהם חצי אמה‪ ,‬היורדות‬ ‫מעזרת ישראל לעזרת נשים‪ ,‬כנגד ט"ו שיר המעלות‬ ‫שבתהילים‪( ,‬שאמרם דוד כאשר כרה את השיתין‬ ‫‪60‬‬ ‫ז' שמות יש ליצה"ר‪" -‬כי יצר לב האדם רע"‪,‬‬ ‫מי שלא ראה‪...‬‬ ‫"ומלתם את ערלת לבבכם"‪" ,‬לב טהור ברא לי‬ ‫מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה‬ ‫אלוקים" מכלל דאיכא טמא‪" ,‬אם רעב שונאך‬ ‫מימיו‪.‬‬ ‫האכילהו לחם" הטריחהו במלחמתה של תורה‪" ,‬הרימו‬ ‫מכשול מדרך עמי"‪" ,‬והסירותי את לב האבן‬ ‫מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך‬ ‫מבשרכם"‪" ,‬ואת הצפוני ארחיק מעליכם" שהוא צפון‬ ‫נחמד מעולם‪.‬‬ ‫בליבו של אדם‪.‬‬ ‫מי שלא ראה בית המקדש שבנה הורדוס בבנינו לא‬ ‫היצר הרע נתן עיניו במקדש ראשון ושני והחריבם‬ ‫ראה בנין מפואר מעולם‪ ,‬שבנאו באבני שיש ירוק‬ ‫והרג ת"ח שבהם‪ ,‬ומניח אומות העולם ומתגרה‬ ‫ומרמרא שיש לבן‪ ,‬וי"א אף בכוחלא שיש כחול‪ ,‬ועשה‬ ‫בישראל‪ ,‬והוא מתגרה בת"ח יותר מכולם‪ ,‬דכל הגדול‬ ‫שורת אבנים אחת שקועה ואחת בולטת כדי שהסיד‬ ‫מחבירו יצרו גדול ממנו‪.‬‬ ‫יהיה תפוס טוב‪ ,‬ורצה לצפותו בזהב‪ ,‬ואמרו לו חכמים‬ ‫שכך זה יפה יותר מפני שזה נראה כגלי הים נדים ונעים‪.‬‬ ‫נ"ב‪ :‬יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום‪ ,‬ומבקש‬ ‫להמיתו‪ ,‬ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו‪.‬‬ ‫מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא לא ראה‬ ‫בכבודן של ישראל‪ .‬והיה זה ארמון גבוה‪ ,‬ושתי שורות‬ ‫אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש‪ ,‬אם אבן‬ ‫ספסלים בתוכו‪ ,‬ולפעמים היו בו כפלים מיוצאי‬ ‫הוא נימוח‪ ,‬אם ברזל הוא מתפוצץ דכתיב "וכפטיש‬ ‫מצרים‪ ,‬והיו שם ע"א קתדראות זהב כנגד ע"א זקנים‪,‬‬ ‫יפוצץ סלע"‪.‬‬ ‫(ולר"י שסנהדרי גדולה היא של שבעים‪ ,‬המושב הנוסף היה‬ ‫יצר הרע מסיתו לאדם בעולם הזה ומעיד עליו לעולם‬ ‫למופלא שבבי"ד שאינו מן החשבון‪ .‬תוד"ה והיו)‪ ,‬שכל אחת‬ ‫הבא‪ ,‬דכתיב "מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון"‪,‬‬ ‫אינה פחותה מכ"א רבוא ככרי זהב‪ .‬ובאמצע היתה‬ ‫ובאטב"ח קריאת א' ב' שאותיות א' עד ט' מתחלפות א' בט'‬ ‫בימה‪ ,‬וכשהיה צריך לענות אמן היה החזן שעומד ליד‬ ‫ב' בח' וכו'‪ ,‬וכל זוג ביחד זה עשר‪ ,‬וכן י' בצ' וכ' בפ'‪ ,‬וכל זוג ביחד‬ ‫הבימה מניף בסודרין וכולם עונים אמן (ואף שאין לענות‬ ‫זה מאה‪ ,‬והאותיות האחרונות מתחלפות באותיות הסופיות‪ ,‬ק'‬ ‫אמן יתומה‪ ,‬צ"ל שהיו עושים כך רק בקריאת התורה ולא‬ ‫בצ' וכו'‪ ,‬וכל זוג ביחד זה מאה‪ ,‬ונמצא שאותיות מנו"ן מתחלפות‬ ‫בתפילה ובדבר שצריכים לצאת יד"ח‪ ,‬או שהיו יודעים באיזה‬ ‫בסהדה‪ .‬ועבדו היינו היצר הרע שאם האדם רוצה הוא מסור‬ ‫ברכה הש"ץ נמצא‪ .‬תוד"ה וכיון)‪ ,‬והיו יושבים כל בעלי‬ ‫בידו‪.‬‬ ‫אומנות בפני עצמם (כדי שעני ימצא בעלי אומנותו‬ ‫יצר הרע אם האדם הולך אחריו היצר הרע מתחזק‪.‬‬ ‫וישכיר עצמו להם)‪ .‬ואלכסנדר מוקדון הרג את כולם‪,‬‬ ‫אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע‪.‬‬ ‫ונענשו מפני שעברו על "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה‬ ‫ארבעה מתחרט עליהם הקב"ה שבראם‪ ,‬גלות‪,‬‬ ‫עוד"‪ ,‬וראה אלכסנדר מוקדון שנתקיים בו הפסוק‬ ‫כשדים‪ ,‬ישמעאלים‪ ,‬יצר הרע‪.‬‬ ‫"ישא ד' עליך גוי מרחוק" שע"י הרוח הגיע בה' ימים‬ ‫במקום בי' ימים‪.‬‬ ‫אלמלא מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי‬ ‫ישראל "ואשר הרעותי"‪ ,‬וכתיב "כחומר ביד היוצר כן‬ ‫אתם בידי"‪ ,‬וכתיב "והסירותי את לב האבן‬ ‫כמה מאמרים בענין היצר הרע‬ ‫מבשרכם"‪ ,‬וכתיב "ואת רוחי אתן בקרבכם"‪.‬‬ ‫נ"ב‪ .‬לעת"ל יהיה הספד‪ ,‬י"א על משיח בן יוסף‬ ‫הקב"ה הראה לזכריה ד' חרשים‪ ,‬משיח בן דוד‪ ,‬משיח‬ ‫שנהרג‪ ,‬וי"א על יצר הרע שנהרג‪ ,‬שהצדיקים בוכים‬ ‫בן יוסף‪ ,‬אליהו‪ ,‬וכהן צדק שם בן נח‪.‬‬ ‫מפני שנזכרים בצערם‪ ,‬היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה‪,‬‬ ‫והרשעים בוכים היאך לא כבשנו חוט השערה כזה‪.‬‬ ‫לעת"ל אם יבוא אשור להלחם בישראל יקומו עליו ז'‬ ‫(הקב"ה אמר למשיח בן דוד "שאל ממני"‪ ,‬וביקש‬ ‫רועים‪ -‬דוד באמצע‪ ,‬אדם שת ומתושלח מימינו‪,‬‬ ‫שלא למות כמו שמת משיח בן יוסף‪ ,‬אמר לו הקב"ה‬ ‫ואברהם יעקב ומשה משמאלו‪ ,‬וח' נסיכי אדם‪ -‬ישי‬ ‫כבר נתנבא עליך דוד אביך "חיים שאל ממך נתת‬ ‫שאול שמואל עמוס צפניה צדקיה משיח ואליהו‪.‬‬ ‫לו")‪.‬‬ ‫נ"ג‪ .‬רגלי האדם ישאו אותו להיכן שיגזר עליו‪ ,‬הגמ'‬ ‫יצר הרע בתחילה קל להתגבר עליו ואם לא התגבר‬ ‫מביאה על זה מעשה בשלמה ששלח שניים ללוז כדי‬ ‫נעשה קשה‪.‬‬ ‫‪61‬‬ ‫שאין פוחתין מז' ואין מוסיפין על ט"ז‪ .‬ולדבריו אין‬ ‫להצילם ממיתה‪ ,‬ומתו שם בשערי העיר‪ ,‬ואמר לו‬ ‫להפסיק בין תקיעה לתרועה ולא כלום אלא כדי נשימה‪,‬‬ ‫מלאך המות שבאמת דווקא שם היו צריכים למות‪.‬‬ ‫אבל לרבנן שנינו שאם שמע ט' תקיעות של ראש‬ ‫לוי נעשה צולע אחרי שקד לפני רבי‪ ,‬וזה נגרם לו גם‬ ‫השנה‪ ,‬ג' למלכיות ג' לזכרונות ג' לשופרות (דמה שאנו תוקעים‬ ‫יותר אין הטעם אלא משום שאיננו יודעים אם תרועה זה גנוחי‬ ‫בגלל שהטיח דברים כלפי מעלה‪.‬‬ ‫או ילולי)‪ ,‬בט' שעות יצא‪ .‬ואף לר"י התקיעות שהיו להבטיל‬ ‫דברי הגמ' בענין שמחת בית השואבה משולבים לעיל‬ ‫את העם ממלאכה היתה שהות גדולה ביניהם‪ .‬תוד"ה רבי‬ ‫נ"א‪:‬‬ ‫יהודה‪ .‬עוד כתבו התוס' שכל התקיעות היו כסדר תקיעה תרועה‬ ‫ותקיעה‪.‬‬ ‫התקיעות במקדש‬ ‫נ"ד‪ .‬לרב אחא בר חנינא מדרומא היו תוקעים ט'‬ ‫לעיל נתבאר מתי וכמה פעמים הו תוקעים בחצוצרות‬ ‫תקיעות לכל מוסף‪ ,‬אם היו ב' מוספין באותו היום‪,‬‬ ‫בזמן ההליכה לשאיבת המים עבור ניסוך המים‪ .‬ולהלן‬ ‫שלכל מוסף היה שיר של אותו מוסף‪ ,‬דכתיב "ובני אהרן‬ ‫יבואר מתי עוד היו תוקעים במקדש בכל השנה‪ ,‬ומהם‬ ‫הימים שהיו בהם הכי הרבה תקיעות‪.‬‬ ‫יתקעו בחצוצרות"‪ .‬למסקנא הגמ' (נ"ה‪ ).‬מביאה‬ ‫ברייתא שלומדת מ"בראשי חדשיכם" שאין תוקעים‬ ‫נ"ג‪ :‬אין פוחתין מכ"א תקיעות בכל יום‪ ,‬ואין‬ ‫על כל מוסף ומוסף‪( ,‬או שבפסוק זה הוקשו כל ראשי‬ ‫מוסיפין על מ"ח‪.‬‬ ‫החודשים זה לזה‪ ,‬או ש"בראשי" זה רבים‪ ,‬והיינו ראש‬ ‫בכל יום היו תוקעים כ"א תקיעות‪ ,‬ג' לפתיחת‬ ‫השנה שהוא ר"ח‪ ,‬וכתיב "חדשיכם" בכתיב חסר‬ ‫שערים (–שערי העזרה‪ .‬והיו ז' שערים בעזרה‪ .‬וג' תקיעות‬ ‫לומר שתוקעים בו פעם אחת)‪ .‬ומה שהברייתא‬ ‫היינו פשוטה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע)‪ ,‬וט' לתמיד‬ ‫לומדת מ"יתקעו בחצוצרות" הכונה שהיו מאריכים‬ ‫של שחר שכשהיו מנסכים את נסכי התמיד היו הלוים אומרים‬ ‫בתקיעות כשהיו מקריבים נסכי שניהם‪ ,‬או שהיו מרבים‬ ‫שיר‪ ,‬ובשיר היו ג' חלקים‪ ,‬ובכל חלק היו הכהנים תוקעים‬ ‫בתוקעים‪ ,‬שהרי אפשר להרבות בחצוצרות כמה שרוצים‪.‬‬ ‫בחצוצרות והעם היו משתחוים‪ ,‬וט' לתמיד של בין‬ ‫תקיעות בשבת‪ -‬רבי זירא אמר שבשבת לא‬ ‫הערבים‪.‬‬ ‫תוקעים לפתיחת שערים מפני שאינה למצוה אלא‬ ‫בקרבן מוסף היו מוסיפין עוד ט' בשיר של מוסף‪.‬‬ ‫לסימנא שיבואו למעמדם ודוכנם ולא דחו שבת‪ .‬ורבא מוכיח‬ ‫בערב שבת היו מוסיפין עוד ו'‪ ,‬ג' להבטיל את העם‬ ‫שלמילוי המים לא היו תוקעים בשבת לפי שהיו‬ ‫ממלאים מערב שבת‪ ,‬אבל לפתיחת שערים היו תוקעים‬ ‫ממלאכה‪ ,‬וג' להבדיל בין קודש לחול‪.‬‬ ‫בשבת‪.‬‬ ‫בימי חג הסוכות נוספו עוד י"ב‪ ,‬ג' בשער העליון‪ ,‬וג'‬ ‫בתחתון כדאיתא לעיל שכשהגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו‬ ‫בערב שבת שבתוך החג היו תוקעים מ"ח תקיעות‪,‬‬ ‫כ"א שבכל יום‪ ,‬ט' למוספין‪ ,‬וי"ב של ימי החג‪ ,‬וו' של‬ ‫והיו מאריכים עד שהגיעו לשער היוצא למזרח‪ ,‬ג' למילוי‬ ‫המים אחר שמילאו ובאו לעזרה דרך שער המים‪ ,‬וג' ע"ג‬ ‫ערב שבת‪.‬‬ ‫מזבח כשזוקפין את הערבה וי"א כשמוליכים את המים‬ ‫למ"ד שתוקעים לכל מוסף גם בראש השנה שחל‬ ‫למזבח‪ ,‬לראב"י לא היה תוקע במעלה עשירית מפני‬ ‫בשבת היו מ"ח תקיעות‪ ,‬ולא תנא לה משום דתנא‬ ‫שכבר תקע לפתיחת שערים‪ .‬ולרבנן היה תוקע ג'‬ ‫ושייר‪ ,‬ושייר נמי ערב פסח וכדלהלן‪.‬‬ ‫במעלה עשירית ולא ע"ג מזבח‪ ,‬כיון שתקע למילוי‬ ‫בערב פסח היו תוקעים מ"ח תקיעות שבכל הלל‬ ‫המים‪ ,‬ולסוברים שע"ג המזבח היינו בהולכת המים למזבח‪ ,‬לא‬ ‫שבשעת הקרבת הפסח היו תוקעים ג' תקיעות‪ ,‬וכל כת היו‬ ‫היה תוקע כיון שהיה תוקע בניסוך המים‪.‬‬ ‫קורין את ההלל ג"פ (ולתוס' הלוים היו קורין ולא הכת עצמה)‪,‬‬ ‫ר"י מחשיב כל תקיעה תרועה ותקיעה לתקיעה‬ ‫ואף שלא היו גומרים את ההלל בפעם השלישית‪ ,‬מ"מ‬ ‫התקיעות היו בתחילת ההלל‪ .‬רש"י‪ .‬אבל שיטת התוס' (ד"ה‬ ‫אחת‪( ,‬דכתיב "ותקעתם תרועה"‪ ,‬ולרבנן כל אחת זה‬ ‫שייר) שאפי' כת ראשונה לא היתה מתחילה את ההלל בפעם‬ ‫מצוה נפרדת‪ ,‬ו"ותקעתם תרועה" היינו שצריך‬ ‫השלישית‪ ,‬וכן ס"ל שהיו תוקעים בתחילת הפרקים ג' תקיעות‪,‬‬ ‫פשוטה לפניה ולאחריה‪ ,‬ור"י לומד דין זה מ"שנית"‪.‬‬ ‫וכיון שיש ג' פרקים בהלל (אהבתי והודו הם תחילת פרקים)‬ ‫ורבנן טעמייהו מדכתיב "ובהקהיל את הקהל תתקעו‬ ‫נמצא שכל כת היו לה לפחות ט' תקיעות‪ .‬ולר"י שבכת‬ ‫ולא תריעו"‪ ,‬ולר"י תקיעה זו אינה אלא לסימן‪ ,‬ולרבנן‬ ‫שלישית לא גמרו ההלל אפי' פעם אחת מפני שלא‬ ‫מ"מ יש בזה מצוה להקהיל דווקא בכזה אופן)‪ .‬ולר"י יוצא‬ ‫‪62‬‬ ‫במזרח‪( ,‬והתוס' גורסים איפכא)‪ ,‬והיו ו' כהנים זוכים בהולכת‬ ‫נשארו לפעם השלישית אלא מעטים‪ ,‬ליכא מ"ח תקיעות‪,‬‬ ‫אברים‪ ,‬ומסדרים אותם במקומות הנ"ל‪ ,‬עד שיבוא כהן ויעלה‬ ‫ואם היה חל ערב פסח בערב שבת היה שם מ"ח יחד‬ ‫אותם ויקטירם)‪ ,‬מ"מ עשו עוד היכר כדי שמי שראה רק‬ ‫עם התקיעות של כל ערב שבת‪.‬‬ ‫היכר אחד ידע ג"כ שהוקבע החודש‪.‬‬ ‫נ"ד‪ :‬בערב פסח שחל בשבת לר"י היו תוקעים נ"א‬ ‫נ"ה‪ .‬שיר של יום של חול המועד של סוכות‪-‬‬ ‫כ"א שבכל יום ט' דמוספין וי"ח דשתי כתות ראשונות וג' דכת‬ ‫שלישית‪ ,‬ולרבנן נ"ז‪ ,‬ולא תנא במתני' כי לא בכל שנה‬ ‫בראשון "הבו לד' בני אלים" דבית השואבה הוא "כבוד‬ ‫ערב פסח חל בשבת‪ ,‬אבל ערב שבת שבתוך החג היה‬ ‫ועוז"‪ ,‬ו"קול השם על המים" על שם ניסוך המים‪ .‬בשני‬ ‫חל בכל שנה‪ ,‬כרבנן שהיו מעברים את אלול כדי‬ ‫"ולרשע אמר אלוקים" ללמד את הנאספים שצריך לחזור‬ ‫בתשובה‪ ,‬וכן כתיב התם "ושלם לעליון נדריך" שסוכות הוא זמן‬ ‫שיוה"כ לא יחול ביום ראשון‪ ,‬אבל י"א שלא היו‬ ‫"בל תאחר"‪ ,‬בשלישי "מי יקום לי עם מרעים" על צרת‬ ‫דוחים ויוה"כ יכול לחול ביום ראשון‪ ,‬וכן תנן שחלבי‬ ‫ישראל שהיו משועבדים בבית שני תחת מלכי פרס יון ורומי‪,‬‬ ‫בין הערבים של שבת קרבים ביוה"כ שחל במוצ"ש‪ ,‬וכן‬ ‫ומ"מ אינם נמנעים מלשמוח‪ ,‬ומתפללים לד' שיצילם‪ .‬ברביעי‬ ‫תניא שאם חל יוה"כ במוצאי שבת לא היו מבדילים‬ ‫"בינו בוערים בעם" שזה זמן מתנות עניים וצריכים לדעת‬ ‫מפני שגם יוה"כ אסור במלאכה‪( ,‬ואם חל בערב שבת לא‬ ‫שאע"פ שהמעשרות בצינעא‪ ,‬הקב"ה יודע‪ .‬בחמישי‬ ‫היו תוקעים להבטיל ולהבדיל)‪ ,‬ודעה זו היא דעת‬ ‫"הסירותי מסבל שכמו" שיש בזה דברי תנחומים‪ ,‬ושנדונים‬ ‫אחרים‪ ,‬שסוברים שאין בין עצרת לעצרת ובין ר"ה‬ ‫על המים‪ .‬בשישי "ימוטו כל מוסדי ארץ" ד"עני ורש‬ ‫לר"ה אלא ד' ימים‪ ,‬דס"ל שאין מעברים את חודש חסר אפי'‬ ‫הצדיקו" אלו מעשרות‪ .‬וסימנך הומבה"י‪ .‬ולרב פפא‬ ‫לצורך‪ ,‬וכיון שבין מולד למולד יש כ"ט יום ומחצה‪ ,‬נמצא‬ ‫הסירותי קודם לבינו וסימנך הומהב"י‪ .‬ואם חל שבת‬ ‫שחודש אחד מלא ואחד חסר‪ ,‬ובכל שנה יש שנ"ד ימים‪ ,‬שזה‬ ‫חמישים שבועות וד' ימים‪ .‬ואם היתה שנה מעוברת ה'‬ ‫בחול המועד לא אומרים "ימוטו"‪.‬‬ ‫ימים מפני שחודש העיבור לעולם חסר‪ ,‬ויש בו עוד ד' שבועות‬ ‫בני חו"ל שיש להם יו"ט שני ואינם יכולים לומר ביו"ט‬ ‫ויום אחד‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אלא) דאיתא בערכין שהמולד הוא‬ ‫שני פרשת "וביום השני" דא"כ עבדינן ליה חול‪ ,‬ובכל יום יש‬ ‫שני שלישי שעה וע"ג חלקי שעה יותר מכ"ט יום ומחצה‪ ,‬וא"כ‬ ‫מנין אחר של פרים‪ ,‬לאביי מדלגים היום השני דמפני‬ ‫בכל שנה נדחה המולד בשמונה שעות ותתע"ו חלקי שעה‪,‬‬ ‫שהוא ספק נדחה לגמרי‪ .‬ולרבא אומרים ביום השלישי "וביום‬ ‫והשעות עולות יום אחד בכל ג' שנים‪ ,‬והחלקים עולים יום אחד‬ ‫בכל ל' שנים‪ ,‬אמנם כיון שזה לא בכל השנים לא קחשיב‪.‬‬ ‫השני‪ ,‬וכן כסדר ושל שביעי נדחה שא"א לאומרו ביו"ט דא"כ‬ ‫עבדינן ליה חול‪ ,‬וכן איתא בברייתא‪ .‬ולאמימר מדלגים‬ ‫והיינו שאומרים ביום ראשון של חוה"מ גם שני וגם שלישי‪ ,‬וכן‬ ‫שיר של יום‬ ‫הלאה‪ ,‬וכן עושים בקריאת התורה בקריאת העולה רביעי שהוא‬ ‫בכל יום היו הלוים אומרים שירה במקדש בזמן הקרבת‬ ‫קורא קרבנות החג‪( ,‬ובשבת קוראם המפטיר)‪ ,‬וג' הראשונים‬ ‫עולות חובה של ציבור בשעה שהיו מנסכים את היין‪,‬‬ ‫יקראו מה שירצו‪ .‬ורבותי נהגו ששנים הראשונים קוראים ב'‬ ‫ואחרים היו עומדים ומנגנים בכלי שיר‪( .‬ערכין י' – י"ב)‪.‬‬ ‫ספיקי היום‪ ,‬והשלישי של יום הבא‪ ,‬והרביעי חוזר על מה‬ ‫ובגמרא בר"ה (כ"ט ל') מבואר איזה שיר היו שרים בכל‬ ‫שקראו השניים הראשונים‪ .‬וכתבו התוס' שלפי זה בשביעי אין‬ ‫יום‪ .‬ולהלן יבואר איזה שיר היו שרים בר"ח שחל בשבת‪,‬‬ ‫לקרות של שמיני עצרת‪ ,‬אלא הראשון קורא פרשה שלפני‬ ‫ובימי חול המועד של סוכות‪.‬‬ ‫הספיקות‪ ,‬ואינו כסדר שאר הימים‪ ,‬אלא ראוי להנהיג שכל‬ ‫ארבעת הקרואים קוראים בספיקי היום‪.‬‬ ‫ראש חודש שחל להיות בשבת שיר של ראש‬ ‫חודש דוחה שיר של שבת‪ .‬לרב אחא הכונה שהיו‬ ‫קרבנות החג‬ ‫מקדימים שיר של ראש חודש לשל שבת‪ ,‬אע"פ‬ ‫שתדיר קודם לשאינו תדיר‪ ,‬כדי לידע שהוקבע‬ ‫בחג הסוכות היו כל המשמרות עולות לרגל‪ ,‬ולכולם יש‬ ‫זכות להקריב את קרבנות הרגל‪ ,‬והיו מקריבים בכל יום שני‬ ‫החודש בזמנו ולא יגמגמו בדבר‪ ,‬שהרי רוב בני אדם לא ראו‬ ‫אילים וי"ד כבשים ושעיר לחטאת‪ ,‬ושבעים פרים היו‬ ‫חידוש הלבנה‪ .‬ואע"פ שהיה סימן אחר שהיו נותנים‬ ‫מקריבים בכל ימי החג יחד‪ ,‬ביום הראשון י"ג פרים ובשני‬ ‫אברי מוסף ר"ח בכבש תחת כרכוב (–סובב) המזבח‬ ‫י"ב וכן הלאה בסדר יורד‪ ,‬וכדלהלן‪( .‬רש"י)‪.‬‬ ‫ולמטה וכיון שהסובב היה ג' אמות לפני סוף המזבח‪ ,‬והכבש‬ ‫אורכו ל"ב אמה ומשפע תשע אמות‪ ,‬נמצא הסובב בתחילת‬ ‫נ"ה‪ :‬סדר הקרבת קרבנות החג‪ -‬בכל יום היו‬ ‫השליש העליון‪( ,‬ושל שאר מוספין מחצי כבש ולמטה‬ ‫מחלקים את פרי החג ואת האילים והשעיר אחד לכל‬ ‫במערב‪ ,‬ושל תמיד של שחר מחצי כבש ולמטה‬ ‫משמרה י"ג המשמרות הראשונות (כסדר שהם סדורים בדברי‬ ‫‪63‬‬ ‫ברגל‪ ,‬דכתיב "לבד ממכריו על האבות" והיינו מה‬ ‫הימים יהויריב ידעיה חרים וכו') הקריבו י"ג פרים‪ ,‬ואח"כ היו‬ ‫שמכרו האבות זה לזה‪ ,‬שכל אחד יקבל שבוע אחר‪.‬‬ ‫מקריבים את השעיר והאילים‪ ,‬ושאר המשמרות היו‬ ‫מקריבות את הכבשים‪ ,‬וכיון שביום הראשון היו י"ג‬ ‫נ"ו‪ .‬חלוקת הלחם הפנים ברגלים היתה לבני כל‬ ‫פרים ושני אילים ושעיר אחד‪ ,‬היו ששה משמרות‬ ‫המשמרות‪ ,‬דכתיב "חלק כחלק יאכלו" כחלק‬ ‫מקריבים שני כבשים כל אחת‪ ,‬והשאר כבש אחד‪,‬‬ ‫העבודה כך חלק אכילת הלחם‪( ,‬ולא איירי בקרבנות‪,‬‬ ‫וביום השני שהיו י"ב פרים היו חמשה משמרות‬ ‫דבקרבנות כבר כתיב "לכהן המקריב אותה לו תהיה"‬ ‫מקריבות שני כבשים והשאר כבש אחד‪ ,‬וכו'‪ ,‬עד‬ ‫וכיון שהוא מקריב פשיטא שהוא אוכל)‪ .‬אמנם סילוקו וסידורו‬ ‫שביום השביעי כל משמרה היתה מקריבה קרבן‬ ‫והקטרת הבזיכים‪ ,‬הם ע"י המשמר הקבוע‪ ,‬דכתיב "יאכלו"‬ ‫אחד‪ .‬ונמצא שכל המשמרות היו מקריבות בימי החג‬ ‫לאכילה רבייה רחמנא ולא לדבר אחר‪ .‬תוד"ה ובחילוק‪.‬‬ ‫(לא כולל שמיני עצרת) ג' קרבנות‪ ,‬חוץ משתי‬ ‫משמרות שהיו מקריבות ב' קרבנות‪.‬‬ ‫דיני קדימה‬ ‫סדר הקרבת הפרים היה שכל משמרה שהקריבה‬ ‫כשמחלקים בעצרת את לחם הפנים ואת שתי‬ ‫ביום הראשון לא מקריבה למחרת‪ ,‬אלא היו מתחילים‬ ‫הלחם‪ ,‬צריך המחלק לומר לכהן הילך מצה הילך‬ ‫מהמשמרה שלא הקריבה פר‪ ,‬וחוזר חלילה‪ .‬ונמצא‬ ‫חמץ‪ ,‬לפי שאין חולקים קרבן כנגד קרבן‪ ,‬דכתיב "לכל בני אהרן‬ ‫שביום השני הקריבו פרים י"א המשמרות שלא הקריבו‬ ‫תהיה"‪ ,‬ובברייתא איתא שלאבא שאול היה הופך את‬ ‫בראשון‪ ,‬ורק יהויריב היה מקריב ב' ימים רצופים‪ ,‬וביום השלישי‬ ‫הסדר ואומר הילך חמץ הילך מצה‪ ,‬ודין זה תלוי אם‬ ‫היו מקריבים י"א משמרות מידעיה ואילך‪ ,‬וכן הלאה‪.‬‬ ‫תדיר קודם‪ ,‬או חובת היום שתי הלחם קודמת שלחם‬ ‫בשמיני עצרת היו מקריבים רק פר אחד‪ ,‬לרבי היו‬ ‫הפנים הוא משבת שעברה‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫מפיסים כולם על אותו פר‪ ,‬ולחכמים אחת משתי‬ ‫סדר ברכת שהחיינו וברכת הסוכה‪( -‬היכא שהיתה‬ ‫המשמרות שהקריבו בימי החג רק ב' קרבנות היתה‬ ‫הסוכה עשויה ולא בירך שהחיינו בעשיתה)‪ ,‬לרב ולרב ששת‬ ‫מקריבה את אותו פר‪ ,‬והגמ' אומרת שב' המשמרות‬ ‫בריה דרב אידי מברך על הסוכה ואח"כ על הזמן‪,‬‬ ‫היו מפייסות ביניהם‪.‬‬ ‫מפני שחיוב היום קודם‪ .‬ולרבב"ח ולרב נחמן בר רב‬ ‫ע' פרים בימי החג היו כנגד ע' אומות העולם לכפר‬ ‫חסדא מברך על הזמן ואח"כ על סוכה‪ ,‬דתדיר קודם‪.‬‬ ‫עליהם שירדו גשמים בכל העולם‪ ,‬שהרי בחג נידונים על המים‪,‬‬ ‫והלכתא מברך על הסוכה ואח"כ על הזמן‪.‬‬ ‫והיום האחרון היה רק לישראל אוהביו של מקום‪,‬‬ ‫סדר ברכת הגפן וברכת הקידוש‪ -‬לב"ש מברך על‬ ‫שאין לקב"ה הנאה וקורת רוח אלא בפר של ישראל‪ ,‬ואחר‬ ‫היום ואח"כ על היין‪ ,‬מפני שהיום גורם לשתית היין‪,‬‬ ‫החורבן איבדו עכו"ם כפרתם ואין יודעים מה איבדו‪.‬‬ ‫וכן מפני שהיום בא לפני שתית היין‪ .‬ולב"ה מברך על‬ ‫מי היה מקריב את הקרבנות ברגל‪ -‬המשמר שזמנו‬ ‫היין ואח"כ על היום‪ ,‬מפני שהיין גורם לקידוש‬ ‫היה ברגל היה מקריב תמידים נדרים ונדבות‪ .‬וכן שאר‬ ‫שיאמר‪ ,‬וה"ה המקדש על הפת מקדים לברך על הפת‪ ,‬וכן‬ ‫קרבנות ציבור והיינו פר העלם דבר של ציבור‪ ,‬ושעירי‬ ‫מפני שתדיר קודם לשאינו תדיר‪.‬‬ ‫עבודת כוכבים‪ ,‬ומוסף של שבת‪ .‬ומקריב את הכל‪ ,‬והיינו‬ ‫הגמ' מבארת שרב ורבב"ח שנחלקו לענין סוכה לא‬ ‫קיץ המזבח שהיו מקריבים כשלא היו קרבנות על המזבח‪,‬‬ ‫נחלקו במחלוקת ב"ש וב"ה לענין קידוש‪ ,‬די"ל שב"ה‬ ‫והיו שופרות שהיו נותנים בהם מעות מכל ה"מותרות" וכן מכל‬ ‫מודים שברכת הסוכה קודמת‪ ,‬מפני שמברכים על‬ ‫הקרבנות שנאמר בהם שירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו‬ ‫הסוכה גם בלא ברכת הזמן‪ .‬וכן י"ל שב"ש מודים‬ ‫דמיהם לנדבה‪.‬‬ ‫שברכת הזמן קודמת‪ ,‬מפני שמברכים על הזמן גם‬ ‫מי היה חולק בקדשי הרגל‪ -‬כל המשמרות שוות‬ ‫בלי הסוכה כגון הולכי דרכים‪ ,‬שאע"פ שהם פטורים מן‬ ‫באימורי הקרבנות שהקריבו ברגלים בעורות של‬ ‫הסוכה‪ ,‬הם מברכים שהחיינו כמו בשאר רגלים‪.‬‬ ‫העולות‪ ,‬ובחזה ושוק של שלמי ראיה‪ ,‬ומוספי ציבור‪ ,‬ושעירי‬ ‫חטאות‪ ,‬דכתיב "ובא בכל אות נפשו ושרת" (ודין זה‬ ‫חלוקת לחם הפנים‬ ‫הוא דווקא ברגלים‪ ,‬דכתיב "באחד שעריך" בשעה‬ ‫יו"ט הסמוך לשבת בין שבת שחלה לפני יו"ט‬ ‫שכל ישראל נכנסים בשער אחד)‪ .‬וחובות הבאות‬ ‫ראשון‪ ,‬ובין שבת שחלה אחרי יו"ט אחרון‪ ,‬היו כל‬ ‫שלא מחמת הרגל‪ ,‬היו מקבלים בני המשמר שזמנו‬ ‫‪64‬‬ ‫מקום חלוקת הלחם‪-‬‬ ‫המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים‪ ,‬כיון שהיו‬ ‫הנכנסים חולקים בצפון‪ ,‬כדי שיראו שהם נכנסים‬ ‫צריכים כל המשמרות להקדים או לאחר כדי להיות‬ ‫דצפון הוא עיקר‪ ,‬שקבעו הכתוב למקום שחיטת קדשי קדשים‪,‬‬ ‫ביו"ט בביהמ"ק‪ .‬ואם חל יו"ט ביום חמישי או שני‪,‬‬ ‫והיוצאים חולקים בדרום כדי שיראו שהם יוצאים‪.‬‬ ‫משמר שזמנו קבוע היה נוטל י' חלות ומחלקים אותם‬ ‫בין משמר היוצא למשמר הנכנס‪ ,‬והאחרים ב' חלות כיון‬ ‫בילגה לעולם חולקת בדרום‪ ,‬וטבעתה קבועה (שהיו‬ ‫שהיו יכולים לבא בערב שבת או ללכת ביום ראשון‪.‬‬ ‫כ"ד טבעות‪ ,‬אחת לכל משמר‪ ,‬והיו פתוחות בצד אחד כדי‬ ‫שיוכלו להכניס את ראש הבהמה‪ ,‬והיו יכולות להסתובב ברצפה‬ ‫נ"ו‪ :‬כמה לחמים נוטל כל משמר‪ -‬בכל שבתות‬ ‫כדי לסובבה אחרי שהכניס ראש הבהמה‪ ,‬וקבעו בקרקע את‬ ‫טבעת בילגה כדי שתצטרך להשתמש בשל אחרים וגנאי הוא‬ ‫השנה שהמשמרות היו מתחלפות בשבת‪ ,‬אחת עובדת שחרית‬ ‫לה‪ ,‬וחלונה (‪-‬שהיו חלונות בצפון ההיכל שהיו מצניעים שם‬ ‫והחדשה מתחילה בערבית‪ ,‬משמר היוצא נוטל שש‬ ‫את הסכינים) סתומה‪ ,‬י"א לפי שמרים בת בילגה‬ ‫והנכנס נוטל שש‪ ,‬לר"י הנכנס נוטל ז' בשכר הגפת‬ ‫המירה דתה וכו'‪ ,‬והיתה מבעטת בסנדלה ע"ג המזבח‬ ‫דלתות (וזה עדיף מאשר לקבל בשבת הבאה‪,‬‬ ‫וכו'‪ ,‬וקנסו את כל המשמרת כי דיברה מה ששמעה‬ ‫דבוצינא טב מקרא‪ ,‬לרש"י הכונה שמי שנותן לחבירו דלעת‬ ‫מחוברת הוא מעדיף לתולשה אף שהיא קטנה שמא יחזור בו‪,‬‬ ‫מהוריה ואוי לרשע ואוי לשכנו (כדילפינן מדכתיב "וחלצו‬ ‫ולתוס' בוצינא זה קישות וקרא זה דלעת‪ ,‬והקישות היא קטנה‬ ‫את האבנים" שעושים זאת אע"פ שהם גם של שכנו‪ ,‬שמפני‬ ‫וממהרת להתבשל‪ ,‬ואדם מעדיף אותה מאשר דלעת שמאחרת‬ ‫שהיתה עינו צרה בכליו חבירו לקה בשבילו‪ ,‬וה"ה דטוב לצדיק‬ ‫להתבשל והיא גדולה)‪ ,‬והיוצא נוטל ה'‪ .‬משמר היוצא‬ ‫טוב לשכנו‪ ,‬דמידה טובה מרובה‪ .‬וי"א שקנסום לפי שהיו‬ ‫היה עושה תמיד של שחר ומוספים‪ ,‬והנכנס של בין‬ ‫שוהים מלבוא כשהגיע זמן משמרתם וזה מראה שהעבודה‬ ‫הערבים ובזיכים שסילקו מעל השלחן‪ ,‬והם מתירים את לחם‬ ‫לא היתה חביבה עליהם‪ ,‬וישבב אחיו שהיתה משמרתו לפני‬ ‫הפנים באכילה‪ ,‬דכתיב "והיה ללחם לאזכרה"‪ .‬ד' כהנים ב'‬ ‫בילגה היה משרת תחתיו‪.‬‬ ‫מכל משמר היו נכנסים כדי לחלק ביניהם את החלות‪.‬‬ ‫הדרן עלך מסכת סוכה‬ ‫‪65‬‬ 66 ‫אי נימא שאפשר לסכך בבלאי כלים‪ ,‬מ"מ אם סיכך בארוכה‬ ‫ושתי כרעים או בקצרה ושתי כרעים פסולה‪ ,‬כיון שזה ראוי‬ ‫לשימוש אם יסמוך אותה לכותל וישים שם עצים וחבלים‪.‬‬ ‫(שם)‪ .‬חיצים זכרים שאין להם בית קיבול אינם מקבלים טומאה‬ ‫סיכומים כלליים‬ ‫וכשרים לסיכוך‪ ,‬אבל נקיבות שיש להם בית קיבול מקבלים‬ ‫טומאה ואין מסככים בהם‪( .‬י"ב‪ .):‬פשתן שלא נשרה ולא נופץ‬ ‫לפי סדר העניינים‬ ‫אפשר לסכך בו‪ ,‬אבל אם נשרה כבר יש בזה ספק‪ ,‬ואם תיקנום‬ ‫במסרק ונתלבנו אין מסככים בהם אף שלא נטוו‪ .‬וחבלים של‬ ‫פשתן כתב הרא"ש שאין מסככים בהם (אע"פ שאין מקבלים‬ ‫דיני הסכך‬ ‫טומאה‪ ,‬מפני שנשתנה צורתם)‪ ,‬אבל בשל סיב מסככים‪( .‬י"ב‪.):‬‬ ‫נסרים שאינם רחבים בשיעור הפוסל‪ ,‬אבל הם משופים‪ ,‬אפשר‬ ‫צילתה מרובה מחמתה‪ -‬צריך שתהיה הסוכה צילתה מרובה‬ ‫לסכך בהם‪ ,‬ולא גזרו שמא יבואו לסכך בכלים‪( .‬ט"ו‪.).‬‬ ‫מחמתה‪ .‬לרבנן הכונה שהצל של הסכך יהיה מרובה מהחמה‪,‬‬ ‫ולרבי יאשיה גם הצל של הדפנות פוסל‪( .‬ז‪ .):‬וגם אם הסכך דליל‬ ‫מאכל אדם הרי הוא מקבל טומאה ואין מסככים בו‪ .‬ושושי‬ ‫ויש הרבה חמה‪ ,‬כל שצילתה מרובה כשרה‪( .‬כ"ב‪ .).‬ואיתא בגמ'‬ ‫והיזמי אינם מאכל אדם ומסככים בהם‪ ,‬אבל שווצרי אין‬ ‫(כ"ב‪ ):‬דבעינן שיהיה הסכך עצמו יותר מהחלל שבין הסכך‪,‬‬ ‫מסככים בו מפני שריחו רע‪ ,‬והיגי אין מסככים בו מפני שעליו‬ ‫והצל שלמטה שהוא פחות מהסכך שלמעלה יכול להיות שוה‬ ‫נושרים ואדם יוצא בגללו מן הסוכה‪( .‬י"ג‪.).‬‬ ‫לחמה‪ .‬ולתוס' שם אם הסכך שוה לחלל כשרה‪ ,‬דפרוץ כעומד‬ ‫מחצלת‪ -‬מחצלת קנים אם עשאה בהדיא לשכיבה הרי היא‬ ‫מותר‪ ,‬וכוונת הגמ' שאם מלמטה זה נראה שוה פסולה‪ ,‬מפני‬ ‫מקבלת טומאה ואין מסככים בה‪ ,‬ואם עשאה בהדיא לסיכוך‬ ‫שבמציאות יש יותר אויר מסכך‪ .‬ואם הסוכה בכללה צילתה‬ ‫מסככים בה ואינה מקבלת טומאה‪ .‬ואם עשאה בסתמא‪ ,‬לרבא‬ ‫מרובה מחמתה‪ ,‬הסוכה כשרה אף אם מיעוטה חמתה מרובה‬ ‫גדולה כשרה ובקטנה לת"ק פסולה ולר"א כשרה‪ ,‬ולרב פפא‬ ‫מצילתה (י"ט‪ ,).‬אמנם י"א שאם יש בסוכה מקום ז"ט על ז"ט‬ ‫קטנה פסולה‪ ,‬ובגדולה לת"ק פסולה ולר"א כשרה‪ .‬ובגמ' איתא‬ ‫שחמתו מרובה מצילתו אין לשבת באותו מקום (ר"ן שם)‪ .‬והגמ'‬ ‫שמחצלת קנים או חילת‪ ,‬אם היא קלועה מסככים בה‪ ,‬ובארוגה‬ ‫(ט"ו) אומרת שהמקרה סוכתו בסכך פסול וכשר בשיעור שוה‬ ‫מחלוקת‪ ,‬ואם יש לה שפה לכו"ע אין מסככים בה‪ .‬ומחצלת של‬ ‫זה תלוי במחלוקת אם פרוץ כעומד מותר או אסור‪ ,‬ואם פרוץ‬ ‫שיפה וגמי גדולה כשרה וקטנה פסולה‪( .‬י"ט‪ :‬כ')‪.‬‬ ‫כעומד אסור צריך לשים יותר סכך כשר מהפסול‪ ,‬או למלא את‬ ‫כל החלל ולשים מעט סכך כשר על הפסול‪ ,‬דאז יש רוב סכך‬ ‫ירקות שמתייבשים מהר אע"פ שהם פסולים לסיכוך משום‬ ‫כשר‪ .‬ואם הסכך עבה כ"כ שאין הכוכבים נראים מתוכה כשרה‪,‬‬ ‫שהם מקבלים טומאה‪ ,‬וסכך פסול פוסל בארבעה טפחים‪ ,‬מ"מ‬ ‫ואם גם זהרורי חמה אינם נראים‪ ,‬לב"ש פסולה ולב"ה כשרה‪.‬‬ ‫הם פוסלים בג"ט כדין אויר‪ ,‬כיון שהם מתייבשים‪ .‬ולענין זרעים‬ ‫(כ"ב‪.):‬‬ ‫שביטלם לסוכה‪ ,‬כתבו התוס' שאין זה כשר לסיכוך כיון שעתיד‬ ‫לסתור את הסוכה‪ ,‬או שזה פסול משום תעשה ולא מן העשוי‪,‬‬ ‫מה כשר לסכך‪ -‬אין מסככים אלא בדבר שגידולו מן הארץ‪,‬‬ ‫והסתפקו התוס' היכא דביטלם לפני שהניחם ולא עשה מעשה‬ ‫והוא תלוש‪ ,‬ואינו מקבל טומאה‪( .‬י"א)‪ .‬י"א שלומדים מ"ואד‬ ‫לבטלם‪ ,‬אי מהני‪( .‬י"ג‪.):‬‬ ‫יעלה מן הארץ" למ"ד שסוכה היא זכר לענני כבוד‪ .‬ויש לומדים‬ ‫מהקש לחגיגה‪ .‬ויש שלומדים (י"ב‪ ).‬מ"באספך מגרנך ומיקבך"‬ ‫סיכוך באוכל המחובר לפסולת‪ -‬הבוצר ענבים לגת אם‬ ‫בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר‪ .‬ויש לומדים מדכתיב "צאו ההר‬ ‫הפסולת מרובה על האוכל מסככים בהם‪ ,‬ואם לאו אין מסככים‬ ‫והביאו עלי זית וכו' "‪ .‬ושיטת ר"י (ל"ז‪ ).‬שצריך לסכך דווקא בד'‬ ‫בהם‪ .‬ובקוצר לסכך יש מחלוקת אם דנים רק את האוכל לפסול‪,‬‬ ‫מינים שבלולב‪ ,‬דאם ד' מינים שנוהגים רק ביום נוהגים רק בד'‬ ‫או שיש לפסולת דין ידות שגם היד מצטרף לפסול‪ .‬ואם קצצם‬ ‫מינים‪ ,‬כ"ש שסוכה שנוהגת גם בלילה שנוהגת רק בד' מינים‪.‬‬ ‫לאכילה לכו"ע גם היד מצטרף לפסול‪ .‬ואם קצצם לאכילה‬ ‫וכתבו התוס' שגם לדעתו אין לסכך בדבר המקבל טומאה‪.‬‬ ‫ונמלך לסכך בהם‪ ,‬יש מחלוקת אם מחשבה מועילה לבטל דין‬ ‫והלכה שמסככים בכל דבר שגידולו מן הארץ‪.‬‬ ‫ידות‪ ,‬או דבעינן מעשה‪( .‬י"ג‪.):‬‬ ‫מחובר שקצצו‪ ,‬נחלקו בגמ' אם פסול משום תעשה ולא מן‬ ‫סיכוך בחבילות‪ -‬אין לסכך בחבילה קשורה‪ ,‬דפעמים אדם‬ ‫העשוי‪ ,‬או שכשר משום דאמרינן פסיקתן זו היא עשייתן‪ ,‬וצריך‬ ‫מניח חבילתו על גבי סוכתו כדי ליבשה ונמלך עליה לסיכוך‪,‬‬ ‫לנענע את הסכך אחרי שחתכו‪ ,‬ואם אין הקציצה ניכרת כיון‬ ‫שאז זה פסול משום תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬ולכן גזרו שאין לסכך‬ ‫שהשאיר את הענף במקום חיבורו פסול‪ .‬וכתבו הראשונים‬ ‫בחבילה אף כשמניחה לשם צל‪ .‬ואיתא בירושלמי שאין חבילה‬ ‫שאם סיכך תחת מחובר או תחת בית והסירו אין בזה משום‬ ‫פחותה מכ"ה קנים‪ .‬ואם פתח את החבילה‪ ,‬היכא שהאיסור הוא‬ ‫תעשה ולא מן העשוי כיון שאין הפסול בסכך עצמו‪.‬‬ ‫משום גזירה כשרה‪ ,‬ודעת התוס' דאף היכא שהניחה לייבשה‬ ‫כשירה משום שהפתיחה היא כמו נענוע‪( .‬י"ב)‪.‬‬ ‫אלו דברים פסולים לסיכוך משום שהם מקבלים טומאה‪-‬‬ ‫כל דבר שהוא כלי הרי הוא מקבל טומאה ואין מסככים בו‪.‬‬ ‫אגד חד לאו שמיה חבילה‪ ,‬ואגד שלש הוי חבילה‪ ,‬ובשתים יש‬ ‫ובלאי כלים כגון מטלניות שאין בהם ג' על ג'‪ ,‬אע"פ שעכשיו‬ ‫מחלוקת רבי יוסי ורבנן‪( .‬י"ג‪ .).‬קנים שאגדם למנין מסככים‬ ‫אינם מקבלים טומאה‪ ,‬גזרו חכמים שלא לסכך בהם כיון דמכלי‬ ‫קאתו‪( .‬ט"ז‪ .).‬ושיפודים וארוכות המיטה פסולים לסיכוך‪ ,‬ואף‬ ‫‪67‬‬ ‫את ענפי האילן עם הסכך‪ .‬ונחלקו הראשונים אי איירי‬ ‫בהם‪ ,‬כיון שאין דרך להצניעם אגודים‪ .‬אגד שאינו עשוי לטלטלו‬ ‫כשהסוכה צילתה מרובה מחמתה רק בצירוף האילן‪ ,‬או‬ ‫באותו אגד‪ ,‬נחלקו בגמ' אי הוי אגד‪( .‬י"ג‪.):‬‬ ‫כשצילתה מרובה מחמתה ללא האילן‪( .‬ט‪.):‬‬ ‫סיכוך בנסרים‪ -‬במתני' (י"ד‪ ).‬איתא שלר"י מסככים בנסרים‪,‬‬ ‫סוכה תחת סוכה‪ ,‬ושיעור הסוכה העליונה י"א טפח וי"א ד"ט‬ ‫ור"מ אוסר‪ .‬שיטת רב שנסרים פחות מד"ט כשרים לכו"ע‪ ,‬וכל‬ ‫וי"א י"ט‪ ,‬אם שניהם צילתן מרובה מחמתן העליונה כשרה‬ ‫המחלוקת היא בנסרים רחבים ד"ט‪ ,‬ונחלקו אם יש גזירת תקרה‪,‬‬ ‫והתחתונה פסולה‪ ,‬ואם העליונה חמתה מרובה מצילתה‪ ,‬אין‬ ‫וטען ר"י שהרי בתקרה שאין עליה מעזיבה ב"ה מתירים לנענע‬ ‫התחתונה פסולה‪ ,‬ואם הסכך של העליונה הוא למעלה מכ'‬ ‫משום תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬או ליטול אחת מבינתיים‪ ,‬ורק ב"ש‬ ‫נחלקו הראשונים אם התחתונה פסולה כשהיא בפני עצמה‬ ‫מצריכים דווקא ליטול אחת מבינתיים‪ ,‬שזה מעשה מעליא‪ .‬ור"י‬ ‫צילתה מרובה מחמתה‪ .‬ואם התחתונה חמתה מרובה מצילתה‪,‬‬ ‫מתיר אף לישן תחתיהם‪ ,‬ואף אם יש בצד הסוכה ד' אמות של‬ ‫והעליונה צילתה מרובה מחמתה‪ ,‬והסכך של העליונה למטה‬ ‫נסרים של ד"ט‪ ,‬אין מצטרפים לפסול‪ .‬ור"מ אוסר לסכך בהם‪,‬‬ ‫מכ'‪ ,‬שתיהם כשרות‪ .‬וכל זה כשהעליונה יכולה לקבל כרים‬ ‫(וסובר שגם לב"ה בתקרה שאין עליה מעזיבה צריך ליטול אחת‬ ‫וכסתות של התחתונה‪ ,‬אבל בלאו הכי אין העליונה פוסלת את‬ ‫מבינתיים)‪ ,‬ואין לישן תחתיהם‪ ,‬וכמה נסרים מצטרפים לד'‬ ‫התחתונה‪ ,‬ואם יכולה לקבל ע"י הדחק‪ ,‬ר"י מכשיר וחכמים‬ ‫אמות מן הצד לפסול את הסוכה‪ .‬ולל"ב (י"ז‪ ):‬שגם באמצע סכך‬ ‫פוסלים‪( .‬ט‪ - :‬י‪.).‬‬ ‫פסול פוסל בד"ט‪ ,‬א"כ ה"ה באמצע הסוכה‪ .‬ולשמואל נסרים‬ ‫רחבים ד"ט לכו"ע אין מסככים בהם ואין ישנים תחתיהם‪,‬‬ ‫הפורס סדין‪ -‬אם פרס מעל הסוכה מפני החמה‪ ,‬או תחתיה‬ ‫ובפחות מג' לכו"ע מסככים בהם‪ ,‬ונחלקו ברחבים בין ג' לד'‬ ‫מפני הנשר‪ ,‬פסולה‪( ,‬והיכא שבלא הסדין צילתה מרובה‬ ‫טפחים‪ .‬ושני נסרים שביחד הם יותר מד"ט והם באמצע הסוכה‬ ‫מחמתה נחלקו הראשונים אם הסדין פוסל)‪ .‬ואם פרס סדין כדי‬ ‫(לישנא קמא)‪ ,‬או שביחד הם ד' אמות והם בצידי הסוכה‬ ‫לנאותה כשרה‪ ,‬אמנם נויי סוכה המרוחקים ד"ט מהסכך‪ ,‬נחלקו‬ ‫(לישנא בתרא)‪ ,‬לר"י אינם פוסלים את הסוכה‪ ,‬ולר"מ הם‬ ‫אמוראים אם הם פוסלים או לא‪ .‬ואין לשים בגד ע"ג הסוכה‬ ‫פוסלים את הסוכה‪ .‬ובתקרה שאין עליה מעזיבה‪ ,‬המחלוקת‬ ‫כשהוא יבש‪ ,‬מפני מראית העין‪ ,‬וכשהוא רטוב נחלקו הראשונים‬ ‫היא אם פקפוק מועיל לבטל ממנה שם תקרה או לא‪ .‬נסרים‬ ‫אם הוא פוסל מדינא‪ ,‬או שמותר להניחו דהוי כמו סדין ליפות‪.‬‬ ‫הרחבים ד"ט שהפכם על צידיהם פסולים‪ ,‬משום שנעשו‬ ‫(י')‪.‬‬ ‫כשיפודים של מתכת‪( .‬י"ד‪ – .‬ט"ו‪.).‬‬ ‫מיטה וכילה וכדו' שבתוך הסוכה‪ -‬אסור לישן בסוכה תחת‬ ‫סוכה שלא נעשית לצל כגון החוטט בגדיש פסול משום‬ ‫מיטה הגבוהה י"ט‪ .‬ותחת כילה אם יש לה גג מותר רק בפחות‬ ‫תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬ואם כשהגדיש היה חלל טפח במשך ז"ט‬ ‫מי"ט‪ ,‬ובאין לה גג מותר אף בגבוהה י"ט‪ .‬ובנקליטין מותר רק‬ ‫כשיעור הכשר סוכה‪ ,‬אותו מקום כשר לסוכה‪( ,‬והתוס'‬ ‫באינם גבוהים י"ט‪ ,‬ובגבוהים י"ט אסור אפי' באין להם גג אלא‬ ‫מסתפקים אם טפח מספיק לכו"ע או שי"א שצריך ד"ט)‪.‬‬ ‫הסדין משופע‪ .‬ובקינופות אסור אפי' באינם גבוהים י"ט‪ ,‬כיון‬ ‫(ט"ז‪.).‬‬ ‫דקביעי‪ .‬ור"י מתיר לישן תחת מיטה או תחת כילה אף בגבוהים‬ ‫י"ט ויש להם גג‪ ,‬והגמ' (כ"א‪ ):‬דנה אם טעמו משום דס"ל‬ ‫דין סכך שאינו מעל כל חלל הסוכה‪ -‬אם יש בסוכה מקום‬ ‫שסוכה אינה אהל כיון שנעשית בשביל גבה ולא בשביל שימוש‬ ‫שאינו מקורה כלל‪ ,‬הרי אם יש בזה ג"ט‪ ,‬בין באמצע בין בצד‪ ,‬זה‬ ‫תחתיה‪ ,‬או משום דס"ל שסוכה דירת קבע בעינן‪ ,‬ולא אתי אהל‬ ‫פוסל את הסוכה‪ .‬וסכך פסול‪ ,‬אם הוא בצד הסוכה אינו פוסל‬ ‫עראי ומבטל אהל קבע‪( .‬י‪ - :‬י"א‪.).‬‬ ‫אלא בד' אמות‪ ,‬מפני שעד ד' אמות אומרים דופן עקומה‪.‬‬ ‫ובאמצע י"א שגם שם זה פוסל בד' אמות‪ ,‬שזהו השיעור לפסול‪,‬‬ ‫וי"א שבאמצע זה פוסל כבר בד' טפחים‪ .‬ולענין לפסול את שאר‬ ‫הסוכה‪ ,‬אם גם כשנוציא את המקום שיש בו סכך פסול נשאר‬ ‫דיני הסוכה‬ ‫למקום הכשר ג' מחיצות הרי זה כשר‪ ,‬ואם לאו פסול‪ .‬ולישן‬ ‫גובה הסוכה‪ -‬לרבנן צריך שהסכך יהיה עד גובה כ' אמה‪ .‬והגמ'‬ ‫תחת סכך פסול‪ ,‬דעת הרז"ה שמותר עד ד"ט‪ ,‬ודעת הראב"ד‬ ‫בעירובין ג' דנה מה הדין אם מקצת הסכך למעלה מכ' ומקצתו‬ ‫שרק עד ג"ט מותר‪ .‬סכך פסול ולידו אויר‪ ,‬אין מצרפים אותם‬ ‫למעלה מכ'‪ ,‬והלכה כרבא שכשר‪ ,‬ושיעור כ' אמה היינו שחלל‬ ‫לשיעור אחד לפסול אף בשיעור החמור‪( .‬י"ז)‪ .‬ואם יש אויר ג"ט‪,‬‬ ‫הסוכה יהיה כ' אמה‪ .‬לר"י סוכה גבוהה כשרה עד ארבעים‬ ‫אם הסוכה גדולה והאויר בצידי הסוכה‪ ,‬יכול למעט את האויר‬ ‫וחמישים אמה או אפי' יותר‪ .‬בטעמא דרבנן יש ג' ביאורים בגמ'‪:‬‬ ‫ע"י סכך פסול ולהכשירו‪ ,‬ואם האויר באמצע הסוכה נחלקו רב‬ ‫י"מ משום דלא שלטא ביה עינא (ולטעם זה יש מכשירים‬ ‫אחא ורבינא אם אומ רים לבוד באמצע הסוכה‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫כשהדפנות מגיעות לסכך)‪ .‬וי"מ משום שאין הסכך נותן צל‬ ‫שכל המחלוקת היא היכא שיש אויר לכל אורך הסוכה‪ .‬ולקמן‬ ‫בסוכה (ולטעם זה יש מכשירים כשהסוכה גדולה מד' על ד')‪.‬‬ ‫(י"ט‪ ).‬מבואר ברש"י שאויר פחות מג"ט אין ישנים תחתיו‪ ,‬וכתב‬ ‫וי"מ משום שצריך סוכה שאפשר לבנותה בנין עראי‪ .‬לרב חנן‬ ‫הרא"ש דהיינו היכא שהאויר הוא לכל אורך הסוכה‪ ,‬והר"ן כתב‬ ‫אם הסוכה יותר מז"ט על ז"ט‪ ,‬כשרה אף למעלה מכ'‪ ,‬וזה לא‬ ‫דהיינו כשראשו או רובו תחת האויר‪ .‬והתוס' (שם) כתבו‬ ‫ניחא לטעמים הנ"ל‪( ,‬וי"ל דטעמו משום דבפחות הוי לול של‬ ‫שאפשר לישן תחת האויר‪.‬‬ ‫תרנגולים‪ .‬תוס')‪( .‬ב')‪.‬‬ ‫סוכה תחת האילן‪ ,‬אם האילן צילתו מרובה מחמתו הסוכה‬ ‫פסולה‪ ,‬ואם האילן חמתו מרובה מצילתו כשרה רק אם עירב‬ ‫‪68‬‬ ‫והאיסור הוא גם ביום השמיני משום מיגו דאתקצאי‪ ,‬ואם התנה‬ ‫מיעוט גובה הסוכה ללמטה מכ' אמה‪ -‬כרים וכסתות לא הוי‬ ‫ואמר שאינו בודל מהם כל בין השמשות‪ ,‬הכל לפי תנאו‪ .‬ואיתא‬ ‫מיעוט אפי' בביטלם להדיא‪ ,‬בתבן או עפר מהני ביטול‪ ,‬ותבן‬ ‫בגמ' (מ"ו‪ ):‬שסוכה אסורה גם בשמיני‪ ,‬ושאני מאתרוג שמותר‬ ‫שאינו עתיד לפנותו או עפר בסתמא‪ ,‬לחכמים אינו בטל ולרבי‬ ‫בשמיני משום שאם תזדמן לו סעודה בבין השמשות של‬ ‫יוסי בטל‪ .‬הוצין היורדים לתוך כ' כשר אם צילתם מרובה‬ ‫השמיני יאכלנה בסוכה‪.‬‬ ‫מחמתם‪ .‬איצטבא בדופן האמצעית הוי מיעוט‪( ,‬ונחלקו‬ ‫הראשונים אם זה מכשיר את כל הסוכה)‪ ,‬ובדפנות הצדדיות או‬ ‫פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה‪ -‬ביאור א' סכך הממשיך‬ ‫באמצע הסוכה כשר רק אם אינה רחוקה ד' אמות מהדפנות‪,‬‬ ‫לאחורי הסוכה‪ ,‬ויש שם דפנות בשיעור הכשר סוכה‪ ,‬כשר‪,‬‬ ‫ואין להכשיר עמוד מדין גוד אסיק‪ ,‬דבעינן מחיצות הניכרות‪.‬‬ ‫(לרש"י קמ"ל שהדפנות כשרים אע"פ שנעשו לתוכם‪ ,‬ולתוס'‬ ‫(ד‪.).‬‬ ‫החידוש הוא בסכך)‪ .‬ביאור ב'‪ -‬אם רק אחת מהדפנות ממשיכה‬ ‫לצד הסכך‪ ,‬כל השטח שמול הדופן כשר‪ ,‬כדקיימא לן ושלישית‬ ‫גובה הסוכה הוא לפחות י' טפחים‪ ,‬הגמ' אומרת שלר"מ‬ ‫אפי' טפח‪ .‬ביאור ג'‪ -‬מיעוט סוכה שחמתו מרובה מצילתו כשר‬ ‫דס"ל שאמות כלי ביהמ"ק הם בינוניות‪ ,‬והיינו ו' טפחים‪ ,‬לומדים‬ ‫אם כלל הסוכה צילתו מרובה‪ .‬ביאור ד'‪ -‬סכך פסול פחות מג"ט‬ ‫מדכתיב "סוככים בכנפיהם על הכפורת" שסוככים היינו גובה‬ ‫ישנים תחתיו‪ ,‬לתוס' רק אם בלעדיו יש הכשר סוכה‪ ,‬ולרש"י אף‬ ‫י"ט‪ ,‬שהרי בביהמ"ק שעשה שלמה שיעור הכרובים היה שליש‬ ‫בסוכה קטנה ישנים תחתיו‪.‬‬ ‫מהגובה‪ ,‬וא"כ ה"ה במשכן‪ ,‬וכיון שגובה המשכן הוא ס' טפחים‪,‬‬ ‫וגובה הארון י' טפחים‪ ,‬נמצא גובה הכרובים י' טפחים‪ .‬ולר"י‬ ‫סוכה שהסכך הוא באלכסון והוא משמש גם לדופן‪ ,‬יש‬ ‫דס"ל שאמות הכלים היו של ה' טפחים נמצא שהכרובים היו‬ ‫מחלוקת תנאים אם שיפועי אהלים כאהלים וכשר‪ ,‬או ששיפועי‬ ‫י"א וחצי טפחים‪ ,‬ולדבריו שיעור י' טפחים הוא מהלכה למשה‬ ‫אהלים לאו כאהלים ופסול‪ .‬ואם הגביה טפח מן הקרקע או‬ ‫מסיני‪( .‬ה')‪.‬‬ ‫הרחיק טפח מן הכותל כשרה‪( ,‬לרש"י כשיש חלל ולתוס'‬ ‫כשעשה שם בנין)‪ .‬וצריך שיהיה בסוכה חלל ז"ט על ז"ט בגובה‬ ‫סוכה נמוכה מי"ט אפשר להכשירה ע"י חקיקה בשיעור הכשר‬ ‫י"ט‪ ,‬ואפשר שבכהאי גוונא גם שאר הסוכה כשרה משום פסל‬ ‫סוכה אם זה בתוך ג"ט למחיצות‪( ,‬ולענין שבת א"צ שיהיה בתוך‬ ‫היוצא מן הסוכה‪( .‬י"ט‪.):‬‬ ‫ג"ט)‪ ,‬ואם הסוכה גבוהה י"ט והוצין יורדים לתוכה‪ ,‬פסולה‪.‬‬ ‫המסכך ע"ג כרעי המיטה‪ ,‬לת"ק כשרה‪ ,‬ולר"י אם אינה יכולה‬ ‫גודל הסוכה‪ -‬לב"ש צריך שהסוכה תהיה מחזקת ראשו ורובו‬ ‫לעמוד בפני עצמה פסולה‪ .‬ויש מחלוקת אם טעמו של ר"י‬ ‫ושלחנו‪ ,‬והיינו ז' טפחים על ז' טפחים‪ ,‬דאדם יושב באמה ובעינן‬ ‫משום דס"ל דבעינן סוכה דירת קבע‪ ,‬או משום שמעמידה בדבר‬ ‫עוד טפח לשלחן‪ .‬ולב"ה מספיק שהסוכה תהיה מחזקת ראשו‬ ‫המקבל טומאה‪ ,‬ונ"מ במסכך ע"ג עמודי ברזל‪ ,‬שהרי יש להם‬ ‫ורובו בלא שלחנו‪ .‬ולרבי בעינן סוכה ד' אמות על ד' אמות‪.‬‬ ‫קבע אך הם מקבלים טומאה‪ .‬ואם סיכך ע"ג יתדות והמיטות הם‬ ‫והלכה כב"ש‪( .‬ג‪ .).‬ובסוכה עגולה‪ ,‬לרבי דבעינן סוכה ד' אמות‪,‬‬ ‫הדפנות כשרה לכו"ע‪ .‬וכתבו התוס' שכמו כן המסכך ע"ג כלי‬ ‫בעינן שיהיה הקף העיגול י"ז פחות חומש‪ ,‬וריו"ח שאמר דבעינן‬ ‫גדול שאינו מקבל טומאה אך אין לו קבע‪ ,‬פסולה לכו"ע‪( .‬כ"א‪.):‬‬ ‫שיעור כדי שישבו כ"ד בני אדם מסביב לסוכה זה הקף של י"ח‬ ‫אמה‪ ,‬וזה מוסיף על רוחב הסוכה ב' חומשי אמה‪ ,‬לא דק‬ ‫חבוט רמי‪ -‬סכך שאינו בגובה אחד‪ ,‬אם אין הפרש בגובה ג"ט‬ ‫לחומרא‪( .‬ח')‪.‬‬ ‫כשרה משום לבוד‪ ,‬ולשמואל אליבא דרבא אף ביותר מג"ט‬ ‫כשרה מפני שמצרפים את הסכך משום דאמרינן חבוט רמי‪,‬‬ ‫סוכה לשמה‪ -‬סוכה שעשאה ל' יום קודם החג‪ ,‬לב"ש פסולה‬ ‫אמנם אין אומרים חבוט רמי אלא כשהסכך הוא ברוחב טפח‪,‬‬ ‫ולב"ה כשרה‪ ,‬ונחלקו אי בעינן עשיה לשמה‪ .‬ואיתא בירושלמי‬ ‫והכל נמצא מעל גובה י"ט ולא יותר מכ' אמה‪( .‬כ"ב)‪.‬‬ ‫דמ"מ צריך לחדש בה דבר או טפח על טפח או כל דהו על פני‬ ‫כולה‪ .‬ואם עשאה לשם חג אפי' מתחילת השנה כשרה לכו"ע‬ ‫ואפי' בלא חידוש‪( .‬ט‪ .).‬אמנם צריך שתהיה הסוכה עשויה לשם‬ ‫צל (י"א דבא לאפוקי לשם צניעות‪ ,‬וי"א שבא לאפוקי לשם‬ ‫דיני הדפנות‬ ‫אוצר ודירה)‪ ,‬ולכן סוכת גנב"ך רקב"ש (גויים נשים בהמה כותים‬ ‫רועים בורגנים קייצים שומרי פירות)‪ ,‬אם היא מסוככת כהלכתה‬ ‫נעץ ד' קונדסים וסיכך על גבם‪ -‬לרבי יעקב בין בארץ בין‬ ‫לשם צל כשרה‪( .‬ח‪ .):‬סוכה של יוצרים הפנימית פסולה לסוכה‪,‬‬ ‫בשפת הגג בין באמצע הגג כשר‪ ,‬היכא שאם יחקקו את‬ ‫דכיון שהוא דר בה כל השנה אינו ניכר שהוא דר בה לשם סוכה‪,‬‬ ‫הקונדסים יהיה בהם טפח לכאן וטפח לכאן‪ .‬ולחכמים טפח אינו‬ ‫(והחיצונה כשרה כיון שאינו דר בה כל השנה)‪ ,‬ובר"ן כתב שיש‬ ‫מועיל דבעינן שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח‪ .‬והיכא‬ ‫בזה משום תעשה ולא מן העשוי‪( .‬ח‪.):‬‬ ‫שהסוכה נמצאת בשפת הגג‪ ,‬הגמ' מסתפקת אם זה כשר לרבנן‬ ‫משום גוד אחית‪ ,‬או לא‪( .‬ד‪.):‬‬ ‫עצי סוכה אסורים כל שבעה משום שחל שם שמים על‬ ‫הסוכה‪ ,‬דכתיב "חג הסוכות שבעת ימים לד' "‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫מספר הדפנות הנצרכות בסוכה‪ -‬לרבנן צריך ב' דפנות‬ ‫שכשהסוכה קיימת האיסור הוא מדאורייתא‪ ,‬ואם נפלה האיסור‬ ‫שלימות‪ ,‬והשלישית יכולה להיות טפח‪ ,‬ולר"ש צריך ג' דפנות‬ ‫מדרבנן‪ .‬ונחלקו הראשונים אם האיסור הוא רק על הסכך או גם‬ ‫שלימות‪ ,‬והרביעית יכולה להיות אפי' טפח‪ .‬הגמ' מבארת שמה‬ ‫על הדפנות‪ ,‬ומ"מ כתבו הראשונים שאם השלים שיעור סוכה‬ ‫שדופן אחת מועילה בטפח זה הלכה למשה מסיני‪ ,‬והמחלוקת‬ ‫ואח"כ הוסיף עוד דפנות לא נאסרו הדפנות הנוספות‪( .‬ט‪ .).‬עוד‬ ‫היא דהנה בתורה כתוב ב"פ בסוכת‪ ,‬ופעם אחת בסוכות‪ ,‬ונחלקו‬ ‫איתא (י') שאין להשתמש במה שתולים בסוכה כדי לנאותה‪,‬‬ ‫‪69‬‬ ‫א"צ לעשות את הדפנות לצורך החלל‪ ,‬אלא אפשר לעשות‬ ‫אם יש אם למקרא או למסורת‪ ,‬או שנחלקו אי סככה בעי קרא‪,‬‬ ‫סוכה ע"י הדפנות החיצוניות של הבית אף שנעשו לחלל הבית‪,‬‬ ‫או שנחלקו אם ההלכה למשה מסיני באה לגרוע משלש או‬ ‫להוסיף על שלש‪ ,‬או שנחלקו אם דורשין תחילות או לא‪ ,‬או‬ ‫פי תקרה יורד וסותם‪ -‬סיכך ע"ג אכסדרה‪ ,‬ויש בין מחיצות‬ ‫שר"ש לומד מהפסוק "וסוכה תהיה לצל יומם ולמחסה‬ ‫הבית לסוף האכסדרה ד' אמות‪ ,‬אם יש לה עמודים שאין ביניהם‬ ‫ולמסתור מזרם וממטר"‪( .‬ו‪ .):‬עוד איתא בגמ' (ז‪ ):‬ששיטת‬ ‫ג"ט‪ ,‬לל"ק כשרה לכו"ע משום לבוד‪ ,‬ולל"ב אביי מכשיר משום‬ ‫אחרים שסוכה העשויה כשובך‪ ,‬והיינו עגולה‪ ,‬פסולה לפי שאין‬ ‫לבוד‪ ,‬ורבא פוסל משום דס"ל שלא אומרים לבוד כשהדבר‬ ‫לה זויות‪ ,‬ובעינן דירת קבע‪ ,‬ואין הלכה כן‪.‬‬ ‫נעשה לבפנים ולא לבחוץ‪ .‬ואם אין לה עמודים פחות מג"ט‪,‬‬ ‫שיטת אביי דאמרינן פי תקרה יורד וסותם‪ ,‬והיינו דהיכא‬ ‫ושלישית אפי' טפח‪ ,‬ואותו טפח היכן מעמידו‪ -‬אם יש ב'‬ ‫שכשתקרת האכסדרה גבוהה יותר מהסכך אומרים שהקו‬ ‫דפנות זו לצד זו כמין גאם‪ ,‬עושה דופן של טפח ומשהו‪,‬‬ ‫שבסוף התקרה יורד עד למטה‪( ,‬והיינו בשיטת רב שמכשיר‬ ‫ומעמידו בפחות מג"ט לאחת הדפנות‪ ,‬שעי"ז יש כאן דופן ד"ט‬ ‫אכסדרה שבבקעה משום פי תקרה‪ ,‬אבל לשמואל שפוסל‬ ‫ע"י לבוד‪ ,‬שזה רוב מז"ט שזה שיעור הכשר סוכה‪( ,‬וביותר מג"ט‬ ‫בבקעה ודאי פסול גם באכסדרה)‪ .‬ולרבא לא אומרים פי תקרה‬ ‫ומחצה לא סגי‪ ,‬משום דפחות מד"ט לא חשיב בשום דוכתא)‪.‬‬ ‫יורד וסותם באכסדרה (ולא הכשיר רב אלא בבקעה שהתקרה‬ ‫ואם הדפנות זו כנגד זו‪ ,‬כמבוי‪ ,‬צריך לעשות מחיצה ד"ט ומשהו‪,‬‬ ‫עשויה לתוכה‪ ,‬ולא באכסדרה שאינה עשויה לחלל הסוכה)‪.‬‬ ‫ולהעמידה פחות מג"ט סמוך לאחת הדפנות‪ .‬והנה רבא מחדש‬ ‫לרש"י אומרים פי תקרה באכסדרה גם אם אין לה דפנות כלל‪,‬‬ ‫דין לגבי צוה"פ בדופן של הטפח‪ ,‬י"א שכוונתו שיחלק טפח‬ ‫ולתוס' איירי שיש לה ב' דפנות סמוכות‪ .‬בסוכה העשויה כמבוי‪,‬‬ ‫לשתים ויעשה ממנו צוה"פ‪ ,‬וי"א שמועיל או טפח או צוה"פ‪,‬‬ ‫שהדפנות זו מול זו מודה אביי שלא אומרים פי תקרה יורד‬ ‫וי"א שצריך גם טפח וגם צוה"פ‪ ,‬וכן הלכה‪ .‬והיכא שעשה פס‬ ‫וסותם‪( .‬י"ח – י"ט‪.).‬‬ ‫ד"ט נחלקו הראשונים אם צריך צוה"פ‪ ,‬ואם עשה דופן ז"ט‬ ‫לכו"ע א"צ צוה"פ‪( .‬ז‪.).‬‬ ‫בהמה המשמשת לדופן‪ ,‬ר"י (כ"ג‪ ).‬מכשיר (אא"כ סמך עליה‬ ‫הסכך‪ .‬תוס')‪ ,‬ור"מ פוסל‪ ,‬י"מ (כ"ד‪ ).‬טעמא דר"מ משום‬ ‫סוכה שיש לה ב' דפנות‪ ,‬והטפח שבדופן השלישית הוא מחוץ‬ ‫שמחיצה העומדת ברוח אינה מחיצה‪ ,‬וי"מ משום שמחיצה‬ ‫לחלל הסוכה‪ ,‬רב אשי הכשיר בזה כמו דמהני לגבי לחי‪( .‬י"ט‪.).‬‬ ‫שאינה עשויה בידי אדם אינה מחיצה‪ ,‬ונ"מ במחיצה שהעמידה‬ ‫מחיצה של שתי בלא ערב או של ערב בלא שתי כשרה לסוכה‬ ‫בנוד תפוח‪ .‬ואין טעמו של ר"מ מדרבנן גזירה שמא תמות או‬ ‫כמו לשבת‪ ,‬ובלבד שלא יהא בין קנה או חבל לחבירו ג"ט‪ .‬פרוץ‬ ‫שמא תברח‪ ,‬דודאי ר"מ פוסל מדאורייתא‪ ,‬שהרי ר"מ מיקל‬ ‫מרובה על העומד כשר בסוכה‪ ,‬ובלבד שלא יהיה פתח יותר מי'‬ ‫וסובר שאין טומאת גולל בדבר שיש בו רוח חיים‪.‬‬ ‫אמות‪ ,‬ואם יש פתח יותר מי' אמות עם צוה"פ נחלקו הראשונים‬ ‫דופן סוכה שברוח מצויה היא מתנודדת פסולה‪ ,‬ואם‬ ‫אם כשר‪( .‬ז‪.).‬‬ ‫משתמש בענפי אילן רכים לדפנות צריך לקושרם בהוצא‬ ‫מחיצה מדין מיגו‪ -‬רבא מחדש ששתים כהלכתן ושלישית‬ ‫ודפנא‪ ,‬ולא חוששים שמא ישתמש באילן‪( .‬כ"ד‪.):‬‬ ‫אפי' טפח מותר לטלטל בזה בשבת של סוכות‪ ,‬מיגו דהוי דופן‬ ‫לענין סוכה‪ .‬וכן לאידך גיסא אם סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי‪ ,‬או‬ ‫ע"ג באר שיש לה פסי ביראות‪ ,‬כשרה הסוכה בשבת שבתוך‬ ‫החג‪ ,‬מיגו דהוי דופן לענין שבת‪ .‬וכתבו הראשונים שזה מועיל‬ ‫רק לדינים דרבנן‪ ,‬אבל לא לדין טפח של הדופן השלישית שזה‬ ‫דאורייתא‪ .‬ונחלקו הראשונים אם מבוי מפולש שיש לו לחי בצד‬ ‫דיני עשית הסוכה‬ ‫אחד כשר אם סיכך באותו צד‪ ,‬אף שמדרבנן אסור לטלטל‬ ‫אלו מקומות ראויים לסוכה‪ -‬בראש הספינה‪ ,‬אם אינה יכולה‬ ‫במבוי כזה‪ ,‬או שאין להתיר אלא במקום שהלחי מתיר גם‬ ‫לעמוד ברוח מצויה דיבשה פסולה‪ ,‬וברוח מצויה דים שהיא רוח‬ ‫מדרבנן‪ .‬וי"א שדעת הרי"ף שהמיגו מועיל רק לחומרא‪.‬‬ ‫שאינה מצויה דיבשה‪ ,‬ר"ג פוסל דבעינן דירת קבע‪ ,‬ור"ע מכשיר‬ ‫אפשר לעשות דפנות מדבר המקבל טומאה או שגידולו מן‬ ‫דבעינן דירת עראי‪ ,‬ואם יכולה לעמוד גם בזה כשרה לכו"ע‪,‬‬ ‫הארץ‪ ,‬או מדבר שאין גידולי קרקע‪( .‬י"ב‪ .).‬אך כתב הר"ן שאין‬ ‫אע"פ שאינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דים‪ .‬בראש‬ ‫לעשות דפנות מדבר שיש לו ריח רע‪.‬‬ ‫העגלה‪ ,‬לתנא דמתני' כ"ב‪ :‬כשרה ועולין לה ביו"ט‪ .‬ונחלקו‬ ‫הראשונים (תוס' ז‪ :‬ותוס' כ"ב‪ ):‬אם ר"ג שפוסל בראש הספינה‬ ‫גובה הדפנות‪ -‬א"צ שהדפנות יגיעו עד הסכך‪ ,‬אמנם צריך‬ ‫פוסל גם בזה‪ .‬בראש האילן כשרה ואין עולין לה ביו"ט‪ ,‬ואם עלה‬ ‫שיהיו הדפנות עד גובה י"ט‪ ,‬ושיתחילו בפחות מג"ט לקרקע‪,‬‬ ‫יצא יד"ח‪ ,‬ואם עומדת גם על עמודים ואם ינטל האילן לא תיפול‬ ‫ונמצא שסוכה גבוהה י"ט אפשר להכשירה במחצלת ד"ט‬ ‫עולין לה ביו"ט‪ ,‬וכתבו התוס' (כ"ג‪ ).‬דאי בעינן סוכה הראויה‬ ‫ומשהו‪ ,‬אם אין ג"ט בין הקרקע למחצלת ובין הסכך למחצלת‪,‬‬ ‫לשבעה סוכה ע"ג אילן פסולה‪ .‬ע"ג גמל ר"י פוסל כיון שאינה‬ ‫דאמרינן לבוד‪ ,‬אך אם הסכך גבוה מי"ג טפחים צריך שהדופן‬ ‫ראויה לשבעה‪ ,‬ור"מ מכשיר כיון שמדאורייתא היא ראויה‬ ‫תהיה עד גובה י"ט‪ .‬אמנם דעת רבי יוסי שדופן י"ט כשרה אף‬ ‫לשבעה‪ ,‬ונחלקו רש"י ותוס' אי איירי כשהסכך ג"כ ע"ג גמל או‬ ‫אם הניח אותה מעל ג"ט‪ .‬והמחלוקת היא אם מחיצה תלויה‬ ‫רק הקרקעית והדפנות‪.‬‬ ‫מתרת או לא‪( ,‬ואינו תלוי במחלוקת בדין מחיצה תלויה בבור)‪.‬‬ ‫(ט"ז)‪.‬‬ ‫‪70‬‬ ‫שומרים פטורים מסוכה בזמן שמירתם‪ ,‬והיכא שיכול לשמור‬ ‫כתבו התוס ' (כ"ב‪ :‬ד"ה שתים) שסכך הסמוך על אילן פסול‪,‬‬ ‫בסוכה עצמה לרבא חייב משום שאינו ממעט בשמירתו‪ ,‬ולאביי‬ ‫דחיישינן שמא יניח חפציו על הסכך ונמצא משתמש באילן‪.‬‬ ‫פטור מפני שפטור שומר הוא בגלל "תשבו" כעין תדורו‪( .‬שם)‪.‬‬ ‫סוכה גזולה או שאולה‪ -‬סוכה גזולה פסולה דכתיב "חג‬ ‫חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה‪ ,‬ואפי' חולה שאין בו‬ ‫הסוכות תעשה לך"‪ .‬והתוס' דנים שיש לפסול גם משום מצוה‬ ‫סכנה‪( .‬שם)‪.‬‬ ‫הבאה בעבירה‪( .‬ט‪ .).‬ואיתא בגמ' (ל"א) שלרבנן אדם יוצא יד"ח‬ ‫מצטער פטור מן הסוכה משום "תשבו" כעין תדורו‪ ,‬אבל‬ ‫בסוכה שאולה‪ ,‬ולר"א לא יצא דכתיב "תעשה לך" משלך‪ .‬ולענין‬ ‫משמשיו חייבים‪ ,‬אמנם חובת האדם לעשות מעיקרא את‬ ‫גזולה המוציא את חבירו מהסוכה וישב בה כשרה לרבנן‪ ,‬משום‬ ‫הסוכה במקום שאינו מצטער שם‪( .‬כ"ו‪.).‬‬ ‫שקרקע אינה נגזלת והויא כשאולה‪ ,‬וכן הדין בבונה סוכה ברה"ר‬ ‫נשים ועבדים פטורים מן הסוכה מהלכה למשה מסיני‪( ,‬וקמ"ל‬ ‫שזה גזל הרבים‪ ,‬אבל אם גזל עצים וסיכך בהם יוצא לכו"ע‪,‬‬ ‫שאין לחייבם אע"פ שזה מ"ע שהזמן גרמא‪ ,‬משום תשבו כעין‬ ‫משום שקנאם בשינוי מעשה ושינוי השם‪ ,‬ועוד דמשום תקנת‬ ‫תדורו‪ ,‬או מט"ו ט"ו מחג המצות)‪( .‬כ"ח‪.).‬‬ ‫השבים א"צ לסתור את הבנין‪ .‬וכתב רש"י דהא דאיתא בגמ'‬ ‫קטן פטור מן הסוכה‪ ,‬ואם אינו צריך לאמו (י"א שנפנה ומקנח‬ ‫שסוכה גזולה פסולה היינו אם גזל סוכה העשויה בראש העגלה‬ ‫בעצמו‪ ,‬וי"א שניעור בלילה ואינו קורא אמא אמא) חייב בסוכה‪,‬‬ ‫או בראש הספינה בזה היא פסולה‪ .‬והתוס' כתבו דמשכחת לה‬ ‫ושמאי מחמיר בקטן‪( .‬כ"ח‪.):‬‬ ‫בגזל עצים ובנה מהם סוכה‪ ,‬או בבנה סוכה בחצר חבירו שלא‬ ‫ירדו גשמים‪ ,‬מ ותר לפנות משתסרח המקפה‪ ,‬ואם ירד ופסקו‬ ‫מדעתו והוציאו בעל החצר מסוכתו וישב בה‪.‬‬ ‫הגשמים יכול לגמור סעודתו בביתו‪ ,‬ובישן אינו חייב לעלות עד‬ ‫שיעור ויעלה עמוד השחר‪ .‬והר"ן דן להקל שאם לא התחיל‬ ‫לאכול והתחילו גשמים יהיה פטור בכל מצטער אף לפני‬ ‫שתסרח המקפה‪ .‬ובשינה אם פסקו הגשמים צריך לעלות אם‬ ‫דיני ישיבת הסוכה‬ ‫ניעור משעלה עמוד השחר‪ ,‬והר"ן הביא שלשיטת הגאונים י"ל‬ ‫שאף אם לא ניעור חייב לעלות משעלה עמוד השחר‪ ,‬אא"כ‬ ‫פטור סוכה מדין עוסק במצוה‪ -‬העוסק במצוה פטור מן‬ ‫תקפה עליו שנתו שהוא מצטער‪( .‬כ"ט‪.).‬‬ ‫המצוה‪ ,‬וזה כולל גם שליח שהולך לעשות מצוה‪( ,‬וכן כותבי‬ ‫סת"ם ותגריהם ומוכרי תכלת וכדו')‪ ,‬וכן הטרוד בטירדה דמצוה‬ ‫תשבו כעין תדורו‪ -‬נתבאר לעיל שהולכי דרכים ושומרים‬ ‫פטור מן המצוה (וכגון חתן הכונס את הבתולה‪ ,‬אבל באלמנה‬ ‫פטורים בזמן הליכתם או שמירתם מסוכה משום תשבו כעין‬ ‫חייב מפני שאינו טרוד‪ ,‬וכן הולכים לדבר מצוה פטורים מסוכה‬ ‫תדורו‪ ,‬וכן זה הטעם לפטור מצטער‪( .‬כ"ו‪ .).‬עוד מצינו שלר"א‬ ‫גם בלילה משום טירדה דמצוה‪ ,‬ובטירדה דרשות כגון שטבעה‬ ‫חייבים מטעם זה לאכול י"ד סעודות בסוכה‪ ,‬ולרבנן אדרבה כיון‬ ‫ספינתו בים‪ ,‬או אבל שאין לו מצוה להיות טרוד חייב‪ ,‬ואבל אינו‬ ‫שבכל יום אי לא בעי לא אכיל פטורים‪( .‬כ"ז‪ .).‬עוד מצינו (כ"ח‪):‬‬ ‫פטור אלא מתפילין ביום הראשון)‪ .‬ומקור האי פטורא הוא או‬ ‫שמטעם זה צריך לעשות סוכתו קבע ולהעלות לסוכה כלים‬ ‫מ"בשבתך בביתך ובלכתך בדרך"‪ ,‬ומ"ויהי אנשים אשר היו‬ ‫ומצעות נאים ולאכול ולשתות ולטייל בסוכה‪ ,‬וביתו יהיה עראי‪.‬‬ ‫טמאים" (מטמאים א"א ללמוד היכא שכבר נתחייב במצוה‪,‬‬ ‫עוד מצינו (י"מ בתוס' כ"ט‪ ).‬שאין להכניס קדירות ואגני דלישה‬ ‫וא"א ללמוד טמאים מ"בשבתך בביתך" כיון שפסח יש בו כרת)‪.‬‬ ‫משום שבבית יש להם מקום בפני עצמו‪( .‬וי"מ דאיירי בכלי‬ ‫וכתב רש"י שהפטור הוא אפי' בשעת חנייתם‪ ,‬וכתבו התוס'‬ ‫אוכל‪ ,‬שצריך להוציאם אחר האכילה מפני שהם מאוסים)‪.‬‬ ‫והרא"ש שדווקא היכא שאם יעסקו בסוכה יתבטלו מן המצוה‬ ‫פטורים‪ ,‬אבל היכא שאפשר לקיים שניהם חייבים‪ .‬אבל הר"ן‬ ‫חיוב סוכה באכילה ושינה ותלמוד תורה‪ -‬באכילה מותר‬ ‫כתב שאפי' באפשר לקיים שניהם פטורים‪ ,‬אמנם היכא שא"צ‬ ‫מחוץ לסוכה אכילת עראי‪( ,‬לרב יוסף ב' או ג' ביצים‪ ,‬וי"א‬ ‫לטרוח כלל כדי לקיים שניהם יצא ידי שניהם ומהיות טוב אל‬ ‫שכוונתו שיתן ב' או ג' פעמים לתוך פיו‪ ,‬ולאביי מותר רק‬ ‫יקרא רע‪ .‬חתן ושושביניו וכל בני החופה פטורים מסוכה‪ ,‬ומה‬ ‫כשיעור טעימה בבוקר לפני שהולך לביהמ"ד)‪ .‬ופירות לתוס'‬ ‫שלא יעשה החופה בסוכה י"מ משום שמא יתייחדו עם הכלה‬ ‫והרא"ש מותר אף בקבע‪ ,‬ורבינו מאיר מחמיר בקבע‪ ,‬וביין מותר‪.‬‬ ‫כשילך לצרכיו‪ ,‬וי"מ משום שהחתן מצטער לשחק עם כלתו‬ ‫ובשר וגבינה לרבינו פרץ בעי סוכה ולרא"ש לא בעי סוכה‪( .‬כ"ו‪.).‬‬ ‫בסוכה של ג' דפנות‪ ,‬ונ"מ במקום שאין איסור יחוד אבל יש צער‬ ‫ומי שרוצה להחמיר שלא לאכול אכילת עראי רשאי‪ ,‬ואין בזה‬ ‫לחתן‪ .‬לרש"י יש תנאים שמחייבים עוסק במצוה לעשות מצוה‬ ‫משום יוהרא ולא חשיב הדיוט‪( .‬כ"ו‪ .):‬ולענין שינה אסור אפי'‬ ‫אחרת‪ ,‬וכגון ק"ש בשושביני החתן ובני החופה (ומ"מ פטורים‬ ‫שינת עראי‪ ,‬לרב אשי שמא ישן שינת קבע‪ ,‬ולרבא משום שאין‬ ‫מתפילה דבעיא כוונה‪ ,‬וכן מתפילין משום שכרות וקלות ראש)‪,‬‬ ‫קבע לשינה‪ ,‬ונ"מ אם מותר להניח ראשו בין ברכיו‪( .‬כ"ו‪ .).‬ולענין‬ ‫אבל להר"ן אותם תנאים אינם חולקים על עיקר הדין‪ ,‬ורק‬ ‫תלמוד תורה‪ ,‬למיגרס בעי סוכה אבל לעיוני לא בעי סוכה‪,‬‬ ‫מחייבים בק"ש משום דליכא טירחא וליכא חסרון בשמחה‪.‬‬ ‫(משום מצטער‪ .‬רש"י)‪ .‬והר"ן אומר שי"א שדווקא לעיוני חייב‬ ‫(כ"ה‪ – .‬כ"ו‪.).‬‬ ‫משום שזה קבע‪ ,‬ויש להחמיר אא"כ מיטריד‪( .‬כ"ח‪.):‬‬ ‫מצות אכילה בסוכה‪ -‬ר"א סבר שחייבים לאכול בסוכה י"ד‬ ‫פטורים נוספים מסוכה‪-‬‬ ‫סעודות‪ ,‬אחת ביום ואחת בלילה‪ ,‬ולרבנן רק כזית ראשון חייב‬ ‫הולכי דרכים פטורים רק בזמן הליכתם משום "תשבו" כעין‬ ‫דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות‪ ,‬ונחלקו אם "תשבו" כעין תדורו‬ ‫תדורו‪ ,‬והולכים לדבר מצוה פטורים אף בלילה משום טירדה‬ ‫היינו יום וליל ה או שאינו אוכל אלא אם רוצה‪ .‬וחזר בו ר"א‬ ‫דמצוה‪( .‬כ"ו‪.).‬‬ ‫‪71‬‬ ‫הראשון"‪ ,‬אמנם ריו"ח בשם רשב"י סובר (ל‪ ).‬שגזול פסול גם‬ ‫(לרש"י חייב רק סעודה אחת בליל יו"ט ראשון‪ ,‬ויכול להשלימה‪,‬‬ ‫בשאר הימים‪ ,‬מדין מצוה הבאה בעבירה‪ .‬לרב יצחק בר נחמני‬ ‫ולתוס' חייב י"ד סעודות אבל לא דווקא בסוכה‪ ,‬ויכול להשלים)‪.‬‬ ‫בשם שמואל אין פסול גזול בשאר הימים‪( ,‬ואין בזה משום‬ ‫ובתוס' מביאים שלומדים מחג המצות שצריך לאכול כשהוא‬ ‫מצוה הבאה בעבירה כיון שחיובו מדרבנן‪ .‬תוס')‪ .‬ומבואר בגמ'‬ ‫תאב‪ ,‬וכן שיש חיוב לאכול כזית דגן‪ ,‬ובר"ן כתב שלומדים‬ ‫שהקוצץ מקרקע שגזלה נכרי מישראל לא יצא‪ ,‬משום שקרקע‬ ‫שיאכל שיעור החייב בסוכה‪ ,‬וי"א שדי בכזית ומ"מ חייב בסוכה‬ ‫אינה נגזלת (אא"כ נשתקע שם הבעלים ממנה‪ .‬תוס')‪ ,‬והתולש‬ ‫משום שכיון שהוא חובה הוי אכילת קבע‪ ,‬וי"א שלומדים מחג‬ ‫הוא הגוזל ופסול משום מצוה הבאה בעבירה‪ ,‬אלא יקצצנו‬ ‫המצות שיאכל בסוכה אע"פ שירדו גשמים‪( .‬כ"ז)‪.‬‬ ‫הנכרי שאז יש יאוש בידי הנכרי ושינוי רשות בידי הישראל‪.‬‬ ‫מחלוקות ר"א ורבנן בדיני ישיבת הסוכה‪ -‬לר"א צריך לאכול‬ ‫וישראל הקונה בשביל למכור יכול לקצוץ בעצמו‪ .‬ואם קיבל‬ ‫לולב במתנה ע"מ להחזיר (מ"א‪ ):‬יצא‪ ,‬ובלבד שהחזירו‪ ,‬ונחלקו‬ ‫ולישן באותה סוכה כל שבעה‪ ,‬ואם עבר לסוכה אחרת ביטל‬ ‫הראשונים אם צריך לזה תנאי כפול וכו' או לא‪ .‬ואם החזירו‬ ‫מצותה של ראשונה‪ ,‬דכתיב "חג הסוכות תעשה לך שבעת‬ ‫אחרי שעבר זמן המצוה‪ ,‬או שנגנב לו האתרוג ומחזיר את דמיו‪,‬‬ ‫ימים"‪ ,‬אמנם אם נפלה חוזר ובונה אותה (וכתבו התוס' שי"א‬ ‫לא יצא יד"ח‪ .‬עוד איתא בגמ' (מ"ו‪ ):‬שלא יקנה לולב לקטן (עד‬ ‫שצריך לבנותה באותם עצים)‪ .‬ולרבנן א"צ להיות באותה סוכה‬ ‫גיל שש או שבע) ביום הראשון לפני שיצא בו‪ ,‬מפני שהוא קונה‬ ‫כל שבעה‪ .‬עוד נחלקו ר"א ורבנן אם עושים סוכה בחולו של‬ ‫אבל אינו יכול להקנות‪.‬‬ ‫מועד או לא‪ .‬עוד נחלקו שלרבנן יוצאים בסוכה שאולה ורק‬ ‫בגזולה לא‪ ,‬ולר"א אין יוצאים בשאולה‪( ,‬אמנם בני הבית יוצאים‬ ‫יבש פסול בכל הד' מינים‪ ,‬ואיתא בגמ' (כ"ט‪ ):‬שלולב יבש פסול‬ ‫בסוכה אחת משום "תשבו כעין תדורו"‪ .‬תוס')‪( .‬כ"ז‪.):‬‬ ‫משום דבעינן הדר וליכא‪ ,‬וביאר רש"י דבעינן מצוה מהודרת‬ ‫משום "זה קלי ואנוהו"‪ ,‬ולתוס' "ואנוהו" אינו לעיכובא‪ ,‬אלא‬ ‫אע"ג דכתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים" המצוה היא גם‬ ‫כתיב "הדר" באתרוג‪ ,‬וילפינן לולב מאתרוג‪ ,‬והר"ן מביא‬ ‫בלילות‪ ,‬דילפינן גז"ש תשבו תשבו מימי המילואים‪( .‬מ"ג)‪.‬‬ ‫מהירושלמי שיבש פסול משום "לא המתים יהללו קה"‪ .‬שיטת‬ ‫ברכה על ישיבת הסוכה‪ -‬הנכנס לישב בסוכה מברך "לישב‬ ‫רבי יהודה (ל"א‪ ).‬שלולב יבש כשר‪ ,‬רבא ביאר שר"י מודה‬ ‫בסוכה"‪ .‬לרמב"ם יקדש מעומד ויברך ואח"כ ישב משום עובר‬ ‫באתרוג‪ ,‬וטעמו משום דלא ילפינן לולב מאתרוג‪ ,‬והגמ' מוכיחה‬ ‫לעשייתן‪ ,‬ולהרא"ש א"צ לעמוד דכיון שהמצוה נמשכת חשיב‬ ‫מברייתא שגם באתרוג ר"י מכשיר‪ ,‬וטעמו דס"ל שאין דין הדר‬ ‫עובר לעשייתן‪ .‬ונחלקו הראשונים אם יברך לישב לפני המוציא‬ ‫אף באתרוג‪ ,‬ו"הדר" היינו הדר באילנו משנה לשנה‪ .‬ולענין יבש‬ ‫או אחרי המוציא‪ .‬וכתב הרא"ש שאע"פ ששינה חמורה מאכילה‬ ‫בשאר הימים‪ ,‬כתבו התוס' שפסולי הדר הם בכל הימים‪ ,‬דתיקנו‬ ‫(ששינת עראי אסורה חוץ לסוכה) מ"מ אין מברכים על השינה‬ ‫חכמים הדר בשאר ימים זכר למקדש משום הדור מצוה‪ ,‬וכן‬ ‫שמא לא ירדם‪ ,‬ולר"ת הברכה על האכילה פוטרת את השינה‪.‬‬ ‫הראב"ד והר"ן פוסלים יבש אף בשאר הימים‪ ,‬אבל הרמב"ן‬ ‫וכתב רב האי גאון שהנכנס לסוכת חבירו יברך אפי' אם לא סעד‪.‬‬ ‫מכשיר‪ .‬איתא בגמ' (ל"א) שלולב יבש ניטל בשעת הדחק‪ ,‬וכתב‬ ‫שיטת שמואל שאין מברכים על הסוכה אלא ביום הראשון‪,‬‬ ‫הרא"ש שבשעת הדחק מברכים על יבש‪ ,‬דכל הפסולים נמסרו‬ ‫מפני שמצותה גם בלילות‪ ,‬אבל דעת ריו"ח שמברכים על‬ ‫לחכמים‪ ,‬אבל להראב"ד אף בשעת הדחק פסול ואין מברכים‬ ‫הסוכה כל שבעה‪( .‬מ"ה‪ :‬מ"ו‪.).‬‬ ‫עליו‪ ,‬ואינו ניטל אלא כדי שלא תשתכח תורת אתרוג‪ .‬שיעור‬ ‫יבש‪ -‬כמוש כשר‪( ,‬במתני' ל"ג‪ :‬זה מוזכר לגבי ערבה‪ ,‬וכתב הר"ן‬ ‫ברכת שהחיינו על הסוכה‪ -‬בברייתא איתא שמברכים‬ ‫דה"ה בשאר מינים כשר כמוש)‪ .‬וכתבו התוס' (לגבי לולב)‬ ‫שהחיינו על עשית הסוכה‪ ,‬ובירושלמי יש מ"ד שהעושה לעצמו‬ ‫ששיעור יבש היינו נפרך בציפורן ואינו תלוי בי"ב חודש‪ ,‬והר"ן‬ ‫יברך לעשות סוכה‪ ,‬והעושה לאחרים י"א שיברך לעשות סוכה‬ ‫מביא י"א שזה תלוי בי"ב חודש‪ ,‬ולרז"ה היינו כשיצא מכלל‬ ‫לשמו וי"א שיברך על מצות סוכה‪ ,‬וכתב הרא"ש שלהלכה‬ ‫כמוש ועברה ממנו הלחלוחית‪ ,‬ולראב"ד והר"ן כשעבר כל מראה‬ ‫העושה לאחרים לא יברך‪ .‬ואם הסוכה כבר עשויה יחדש בה דבר‬ ‫הירקות והלבינו פניהם‪( ,‬והדס שעליו ירוקים אבל הם נפרכים‬ ‫ויברך‪ .‬ורב כהנא בירך שהחיינו בקידוש‪ .‬וכתבו התוס' שמשמע‬ ‫ביד אינם כיבשים‪ ,‬מפני שאם יכניסו אותם למים יחזרו לכמות‬ ‫שכשנכנס לסוכה פעם ראשונה לא יברך שהחיינו‪ ,‬ושמא יצא‬ ‫שהיו במשמושם ובמראיהם)‪ .‬ולענין יבש בלולב כתב הראב"ד‬ ‫במה שבירך על עשית הסוכה‪ ,‬ודעת הראב"ד שאם לא אכל‬ ‫שאם יבשו העלים אינו פסול‪ ,‬ובלבד שתהא התיומת העליונה‬ ‫בסוכה בלילה הראשון יברך כשבא לאכול בסוכה‪( .‬מ"ו‪.).‬‬ ‫לחה‪ ,‬והרא"ש והר"ן כתבו שאם יבשו רוב העלים פסול‪ ,‬והר"ן‬ ‫וכשהיה מברך שהחיינו ולישב בסוכה‪ ,‬י"א שמקדים ברכת לישב‬ ‫מביא שי"א שצריך שתתייבש גם רוב השדרה‪ ,‬ואינו מחוור‪,‬‬ ‫מפני שזה חיוב היום‪ ,‬וכן הלכה‪ ,‬וי"א שמקדים לברך שהחיינו‬ ‫ומקרה הפוך שהשדרה יבשה ולא העלים זה לא מצוי‪ .‬ולענין‬ ‫מפני שתדיר קודם‪( .‬נ"ו‪.).‬‬ ‫יבש בהדס איתא בגמ' (ל"ג‪ ).‬שאם יבשו רוב העלים ונשתיירו‬ ‫בראשו ג' בדי עלים לחים כשר‪ ,‬ושיטת הראב"ד שבאופן זה‬ ‫צריך שיהיו לחים ולא כמושים‪ ,‬והר"ן חושש לדבריו‪ ,‬אבל‬ ‫הרא"ש כתב שכמוש דינו כלח לכל דבר‪ .‬ואם ראש ההדס יבש‬ ‫דיני ד' מינים‬ ‫פסול אף אם השאר לח‪.‬‬ ‫פסולים כלליים בכל הד' מינים‪-‬‬ ‫של אשירה ושל עיר הנדחת‪ -‬במתני' איתא דפסול בכל הד'‬ ‫גזול או שאול‪ -‬כתיב "ולקחתם לכם" וילפינן מזה שד' מינים‬ ‫מינים‪ ,‬ואיתא בגמ' (ל"א‪ ):‬דאיירי באשירה דמשה‪ ,‬דכיון שהיא‬ ‫שהם גזולים או שאולים פסולים‪ ,‬ומבואר בגמ' (כ"ט‪ ):‬שדין‬ ‫חייבת שריפה כתותי מיכתת שיעוריה‪ ,‬אבל סתם לולב של ע"ז‬ ‫"לכם" פוסל דווקא ביום הראשון‪ ,‬דכתיב "ולקחתם לכם ביום‬ ‫‪72‬‬ ‫ובניטלה פסול אפי' באחת מהן)‪ .‬והראב"ד מסתפק אם נקטם‬ ‫לא יטול משום דמאיס‪ ,‬אבל בדיעבד אע"ג דאסור בהנאה כשר‪,‬‬ ‫ראשו היינו בעלים העליונים‪ ,‬אע"פ שלא נחסר מן השדרה כלום‪,‬‬ ‫דמצוות לאו להנות ניתנו (ולרבי יהודה מצוות להנות ניתנו‪ ,‬ובכל‬ ‫או שראשו היינו שחסר מהשדרה‪( ,‬וכן בהדס וערבה)‪ ,‬ומביא‬ ‫איסורי הנאה לא יוצא יד"ח)‪ .‬וביארו הראשונים שחילוקי הדינים‬ ‫ירושלמי שמבואר שם שהכונה לראש השדרה‪ .‬וכתב הר"ן שיש‬ ‫הם כדלהלן‪ :‬אשירה של גוי לאחר ביטול (והגביה שלא ע"מ‬ ‫לפסול בנקטם ראשו בכל שהוא‪ ,‬דעשו ראשו של לולב כחוטמו‬ ‫לקנות)‪ -‬לר"ת יצא בדיעבד‪ ,‬אבל לכתחילה לא כיון דמאיס‬ ‫של אתרוג‪ .‬וכתב הביאור הלכה (תרמ"ה) שבהדס וערבה רק אם‬ ‫למצוה‪ ,‬ולפי הר"ן כשרה לכתחילה‪ ,‬דכיון דשרי להדיוט לא‬ ‫נקטם מהעץ חשיב נקטם ראשו‪ ,‬ושיעור הקטימה מסתבר‬ ‫מאיס לגבוה‪ .‬ואם ביטלו ביו"ט הדין תלוי בספק אם יש דיחוי‬ ‫שהוא בכל שהוא‪.‬‬ ‫אצל מצוות‪ .‬ואם לא ביטלה הנכרי‪ -‬ביום הראשון פסול משום‬ ‫נפרצו עליו‪ -‬במתני' איתא שזה פוסל בלולב הדס וערבה‪ .‬ולגבי‬ ‫דבעינן "לכם"‪ ,‬ובשאר הימים י"א שיצא בדיעבד‪ ,‬דכיון שיכולה‬ ‫לבוא לידי ביטול לא מיכתת שיעורה‪( ,‬וכן תקיעה בשופר של‬ ‫לולב (כ"ט‪ ):‬שיטת רש"י שנחתכו העלים וחיברם ע"י אגודה‪,‬‬ ‫ע"ז או חליצה במנעל של ע"ז יצא בדיעבד)‪ ,‬ולר"ת לא יצא‬ ‫ופסול משום שאינו הדר‪ ,‬וכתב הר"ן שזה פוסל בנחתכו רוב‬ ‫בדיעבד‪ .‬ובאשירה דישראל שהדין שאין מועיל בה ביטול‪ ,‬לפי‬ ‫העלים‪ ,‬אבל במיעוטם כשר אא"כ השדרה לא מכוסה בעלים‪.‬‬ ‫ביאור א' בתוס' לא יצא יד"ח‪ ,‬ולפי ביאור ג' בתוס' יצא יד"ח‬ ‫ולתוס' נפרצו היינו שנחלק כל עלה לשתים‪( ,‬וכתב הרא"ש‬ ‫בדיעבד היכא שלא נטעו מתחילה לכך‪ ,‬ואפי' ביו"ט ראשון‬ ‫דאיירי ברוב העלים‪ ,‬והר"ן הוסיף שנפרץ רוב כל עלה ועלה) אבל‬ ‫דבעינן "לכם" יצא‪ .‬ואשירה דמשה‪ ,‬או של ישראל ונטעו‬ ‫איירי שהעלים מחוברים‪ .‬ולגבי הדס (ל"ב‪ ):‬ביאר רש"י שנפרצו‬ ‫מתחילה לכך לא יצא יד"ח אף בדיעבד‪ .‬והר"ן מביא מהראב"ד‬ ‫היינו נשרו‪ ,‬והרא"ש מביא שבעל העיטור מפרש שנפרצו היינו‬ ‫שמשמשי ע"ז של גוי היכא שהע"ז עצמה ביד הגוי יוצא יד"ח‬ ‫שנסדקו לשניים ושלש‪ ,‬וכ"כ הר"ן‪ ,‬והרא"ש עצמו מבאר‬ ‫אף ביו"ט ראשון‪ ,‬כיון שאם הגוי יבטל את הע"ז יתבטלו גם‬ ‫שהכונה שנשרו רוב העלים ולא נשאר רוב העבות‪( .‬וכתב הר"ן‬ ‫המשמשים‪ ,‬והר"ן דן לומר שהיכא שאין המשמשים ביד הגוי‬ ‫שי"א שאם יש ג' עלים בכל שורה‪ ,‬ונשר אפי' עלה אחד‪ ,‬פסול‪,‬‬ ‫לא יהני שיבטל את הע"ז‪ .‬ולענין פסול אשירה משום מצוה‬ ‫אבל דעת הרא"ה שאם נשארו ב' עלים בכל שורה כשר‪ ,‬וכתב‬ ‫הבאה בעבירה‪ ,‬כתבו התוס' (ל‪ .‬ד"ה משום) שאין לפוסלו כיון‬ ‫הר"ן שאין ראוי להקל בכך)‪ .‬ולגבי ערבה (ל"ג‪ ):‬כתב הרא"ש‬ ‫שלא מחמת הגזל נעשתה המצוה‪ .‬ולגבי אתרוג כתבו התוס'‬ ‫שכאן גם התוס' מודה שנפרצו היינו נשרו‪.‬‬ ‫(ל"ה‪ .‬ד"ה לפי) שבלולב של אשירה רק ביו"ט שני צריך להגיע‬ ‫דינים כלליים בד' מינים‪-‬‬ ‫לטעם זה‪ ,‬דביו"ט ראשון פסול משום שאין בו דין ממון‪ ,‬ובדבר‬ ‫מהם הד' מינים‪ -‬כתיב "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ‬ ‫שאינו ראוי לאכילה לכו"ע בעינן שיהיה בו דין ממון‪ .‬וברא"ש‬ ‫הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל"‪ ,‬ולמדו חז"ל ש"פרי‬ ‫מביא שיש גורסים שהפסול הוא משום מצוה הבאה בעבירה‪,‬‬ ‫עץ הדר" היינו אתרוג (ל"ה‪ ,).‬י"א משום ש"פרי עץ" היינו שטעם‬ ‫וס"ל שלא שייך כתותי מיכתת שיעורא באתרוג‪ ,‬דאין לו שיעור‪,‬‬ ‫עצו ופריו שוה‪ ,‬וי"א ש"הדר" הוא מלשון הדיר‪ ,‬והיינו שהוא כמו‬ ‫ושיעור כאגוז או כביצה הוא משום שבפחות לא נגמר הפרי‪.‬‬ ‫דיר שכשבאים הקטנים עדיין הגדולים קיימים‪ ,‬וי"א ש"הדר"‬ ‫ובשם ר"י הביא הרא"ש שא"א לפסול כאן משום מצוה הבאה‬ ‫היינו שדר באילנו משנה לשנה‪ ,‬וי"א מלשון אידור שזה ביוונית‬ ‫בעבירה‪ ,‬כיון שלא יוצא יד"ח מחמת העבירה עצמה‪ ,‬אלא‬ ‫דבר הגדל על כל מים‪ .‬ו"כפות תמרים" היינו לולב שהוא כף של‬ ‫הפסול הוא מחמת כתותי מיכתת שיעוריה‪ ,‬דבעינן שיהא מינכר‬ ‫לקיחתה‪ ,‬כדאמרינן גבי פלפלין‪.‬‬ ‫עץ התמרים‪ ,‬ולא יקח חרותא (ל"ב‪ ).‬מפני שא"א לכופתו‪ ,‬ולא‬ ‫אופתא משום שאין בה ענפים לכופתם‪ ,‬ולא כופרא משום‬ ‫נקטם ראשו‪ -‬מבואר במתני' שזה פסול בלולב הדס וערבה‪.‬‬ ‫שהוא משרט את הידים ואינו "דרכי נועם"‪ ,‬ולא יקח שתים‬ ‫אמנם באתרוג לא מוזכר שנקטם ראשו פסול‪ ,‬אלא רק שניטלה‬ ‫דכתיב "כפת" חסר‪ .‬ו"ענף עץ עבות" (ל"ב‪ ):‬היינו הדס שעליו‬ ‫פיטמתו פסול‪ ,‬ולרש"י הכונה לראש האתרוג‪ ,‬ולערוך רק אם‬ ‫מכסים את עצו‪ ,‬אבל זית אין העלים מכסים זה את זה‪ ,‬ובדולבא‬ ‫ניטל עם קצהו שבתוך האתרוג פסול‪ ,‬וי"מ שפיטמתו היינו‬ ‫אין העלים מכסים את העץ‪ ,‬והירדוף פוצע את הידים (ואינו‬ ‫שנתלש העוקץ מתוך האתרוג‪ ,‬והתוס' בביאור השני ביארו‬ ‫"דרכי נועם‪ ,‬וי"א שאינו "והאמת והשלום אהבו" לרש"י משום‬ ‫שהכונה שנתלש הפיטם ממקום חיבורו ונשאר כמין גומה‪,‬‬ ‫שזה סם המות‪ ,‬ולתוס' משום שפוצע את הידים)‪ .‬וערבי נחל בא‬ ‫אמנם כתב הרא"ש שאתרוג שלא היתה לו פיטמא מעולם כשר‪.‬‬ ‫למעט צפצפה‪( .‬ל"ג‪.):‬‬ ‫ובטעם פסול נקטם כתב רש"י (כ"ט‪ ):‬שהפסול הוא משום שזה‬ ‫שיעורי ד' מינים‪ -‬שיעור לולב ג' טפחים ועוד טפח כדי לנענע‬ ‫לא "הדר"‪ .‬והנה לגבי הדס איתא בגמ' (ל"ג‪ ).‬שאם עלתה בו‬ ‫בו‪ ,‬ואמר שמואל (ל"ב‪ ):‬ששיעור הדס וערבה זה ג' טפחים‪ ,‬ושל‬ ‫תמרה מערב יו"ט כשר‪ ,‬עוד איתא (ל"ד‪ ):‬שלר"ט יכולים ליטול‬ ‫הלולב ד' טפחים כדי שיהיה גבוה טפח מעל ההדס‪ ,‬ולריו"ח‬ ‫הדסים קטומים‪ ,‬ושמואל סובר שהלכה כמותו‪ ,‬ושיטת הרי"ד‬ ‫השדרה של הלולב צריכה להיות טפח מעל ההדס‪ .‬ושיעור טפח‬ ‫שדווקא בהדס כשר נקטם משום שענפיו חופים את עצו ואין‬ ‫של ההדס היינו שישית מאמה בת ה' טפחים‪ ,‬ונחלקו הראשונים‬ ‫קטימתו ניכרת כ"כ‪ ,‬והראב"ד ובעל המאור והר"ן סוברים שר"ט‬ ‫אם זהו גם שיעור הטפח הרביעי של הלולב או ששם שיעורו‬ ‫לא מדבר בנקטם ראשו‪ ,‬אלא בנקטמו ענפי ההדס שיוצאים‬ ‫בטפח שלם‪ .‬ולגבי אתרוג (ל"ו‪ ):‬לר"מ צריך שיהיה כאגוז ולר"י‬ ‫מצידיו‪ .‬והנה לגבי נקטם בלולב נחלקו הראשונים מה הכונה‬ ‫כביצה‪ ,‬ונחלקו הראשונים (ל"ה‪ ).‬אם זה מדין שיעור‪ ,‬או משום‬ ‫נקטם ראשו‪ ,‬התוס' (כ"ט‪ :‬ד"ה נקטם) כתבו דאיירי שנקטמו רוב‬ ‫שבפחות מזה אינו גמר פרי‪ ,‬ונ"מ אם אומרים בזה כתותי מיכתת‬ ‫העלים העליונים‪ ,‬או י"ל דאיירי שנקטמו שני העלים האמצעיים‪,‬‬ ‫שיעוריה‪ ,‬כמו כן מצינו (שם) שפלפלין אינם "פרי עץ הדר"‬ ‫(והא דאיתא לקמן ל"ב‪ .‬שניטלה התיומת פסול דהו"א שניטלה‬ ‫משום שאם יקח אחד לא מינכר לקיחתו‪.‬‬ ‫הוי הדר טפי מנקטם‪ ,‬או בנקטם פסול רק בנקטמו שתיהן‪,‬‬ ‫‪73‬‬ ‫הלולב רק ביום הראשון שהוא מדאורייתא‪ ,‬וי"א שמברכים על‬ ‫בל תוסיף בד' מינים‪ ,‬ודין אגידת הלולב‪ -‬בגמ' (ל"א‪ :‬ל"ו‪):‬‬ ‫הלולב כל שבעת הימים‪( ,‬ואע"פ שזה דרבנן שייך לומר וציונו‬ ‫מבואר שלר"י לולב צריך אגד אם יאגוד במין שאינו ממין הלולב‬ ‫משום "לא תסור")‪ .‬וכתבו הראשונים שלהלכה מברך בכל פעם‬ ‫עובר בבל תוסיף‪ ,‬אבל לרבנן שלולב א"צ אגד אינו עובר באגדו‬ ‫שנכנס לאכול ולשתות ולישן אפי' כמה פעמים ביום‪.‬‬ ‫במין אחר‪ .‬וכתבו התוס' (ל"א‪ ):‬שהנוטל מין אחר מחוץ לאגד‬ ‫בדרך גדילתו עובר בבל תוסיף לכו"ע‪ .‬ואם מוסיף על כמות הד'‬ ‫זמן הנטילה‪ -‬כל היום כשר לנטילת לולב‪ ,‬ואין לאכול לפני‬ ‫מינים‪ ,‬כתבו התוס' (ל"ד‪ :‬ד"ה ערבי) שאינו עובר אפי' למ"ד‬ ‫נטילת לולב‪ ,‬ואם שכח והתחיל לאכול‪ ,‬אם אין שהות לגמור‬ ‫לולב צריך אגד‪ ,‬ורק אם הוסיף מין אחר עובר בבל תוסיף‪.‬‬ ‫סעודתו וליטול אח"כ יפסיק ויטול‪ ,‬ואם יש שהות ליטול אח"כ‪,‬‬ ‫והרא"ש מביא שהרמב"ם כתב שבהדס אפשר להוסיף משום‬ ‫בחול המועד יכול לסיים סעודתו וליטול אח"כ‪ ,‬והגמ' דנה אם‬ ‫נוי מצוה‪ ,‬אבל בשאר המינים אם הוסיף או גרע פסול‪ ,‬וחכמי‬ ‫יש מצוה להפסיק שמא יפשע ולא יטול‪ ,‬וביו"ט ראשון שזה‬ ‫פרובינצא הקשו עליו וחזר בו והכשיר הכל‪ .‬ואם בא להוסיף‬ ‫דאורייתא דעת רבי זירא שצריך להפסיק‪ ,‬אמנם כתב הר"ן שאם‬ ‫הדס שוטה‪ ,‬בה"ג פוסל‪ ,‬ור' נטרונאי סובר שעדיף להוסיף הדס‬ ‫התחיל יותר מחצי שעה לפני שהגיע הזמן א"צ להפסיק‪ .‬ל"ח‪.‬‬ ‫עבות‪ ,‬ואם אין לו עבות יכול להוסיף הדס שוטה‪ .‬והר"ן כתב‬ ‫כמה ימים נוטלים לולב‪ -‬מדאורייתא נטילת לולב במקדש‬ ‫שאין חילוק בין הוסיף מהד' מינים לבין הוסיף מינים אחרים‪,‬‬ ‫היא שבעת ימים‪ ,‬ובשאר המקומות יום אחד‪ ,‬דכתיב "ושמחתם‬ ‫אלא החילוק הוא שאם ההוספה היא לנאותו כשר‪ ,‬ולכן יכול‬ ‫לפני ד' אלוקיכם שבעת ימים"‪ .‬ואחרי החורבן תיקן ריב"ז שגם‬ ‫להוסיף הדסים וערבות ולא לולב ואתרוג‪ .‬ובמתני' (ל"ו‪ ):‬מבואר‬ ‫במדינה יטלו את הלולב ז' ימים‪( .‬מ"א‪ .).‬ואמנם בשבת אין‬ ‫שהיו מאנשי ירושלים שאגדו בגימוניות של זהב‪ ,‬מלבד האגד‬ ‫נוטלים לולב‪ ,‬גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר‪ ,‬ואף אם חל יו"ט‬ ‫שהיה ממין הלולב‪ ,‬ואין בזה בל תוסיף משום שהיה זה לנוי‬ ‫ראשון בשבת אין נטילתו דוחה שבת‪ ,‬אמנם לפני החורבן בא"י‬ ‫בעלמא ולא להכשר מצוה‪ .‬איתא בגמ' (ל"ג‪ ).‬שאף לרבנן שלולב‬ ‫שהיו בקיאים בקביעא דירחא היתה נטילת לולב ביו"ט דוחה‬ ‫א"צ אגד‪ ,‬מצוה לאוגדו משום "זה קלי ואנוהו" אך אינו מעכב‬ ‫שבת‪ ,‬כיון שנטילתו בגבולין ביום הראשון היא מדאורייתא‪,‬‬ ‫בדיעבד‪ ,‬עוד איתא בגמ' (ל"ד‪ ):‬שאין אוגדים את האתרוג יחד‬ ‫וא"צ לזה לימוד מיוחד‪ ,‬שהרי אין בזה אלא טלטול בעלמא‪ ,‬והא‬ ‫עם שאר המינים‪ ,‬דהא לא כתיב "וכפת תמרים" אלא "כפת‬ ‫דילפינן מ"ביום" שנוטל אפי' בשבת‪ ,‬היינו לר"א דס"ל‬ ‫תמרים"‪ .‬עוד איתא בגמ' (ל"ג‪ ):‬שאם הותר האגד ביו"ט מותר‬ ‫שמכשירי לולב דוחים שבת‪ .‬בתחילה היו מביאים את הלולבים‬ ‫לעונבו‪ ,‬ולר"י אסור‪.‬‬ ‫לביהמ"ק מערב שבת‪ ,‬והיו אומרים שכל מי שיגיע לולבי לידו‬ ‫חציצה בנטילת לולב‪ -‬לרבה צריך שמקום האחיזה יהיה בלא‬ ‫הרי הוא שלו במתנה‪ ,‬וכיון שבאו לידי סכנה תיקנו שכל אחד‬ ‫אגד משום שזה חוצץ ואין זו לקיחה‪ ,‬וכן אין להכניס את הלולב‬ ‫נוטל בביתו‪( .‬מ"ג מ"ד)‪.‬‬ ‫לאגודה אחרי ההדסים מפני שיפלו עלים מההדס וזה חציצה‪,‬‬ ‫כל אחד מישראל חייב בנטילת לולב‪ ,‬דכתיב "ולקחתם" בלשון‬ ‫וכן לא יחתוך את הלולב מלמטה שמא ישארו עלים חתוכים‬ ‫רבים‪( .‬מ"א)‪ .‬ואשה פטורה‪ ,‬אמנם מותר לאשה לטלטל את‬ ‫והוי חציצה‪ ,‬וכן אין לאחוז את הלולב ע"י דבר אחר דבעינן‬ ‫הלולב ביו"ט אע"פ שאינה חייבת בנטילתו‪ .‬וקטן היודע לנענע‬ ‫לקיחה תמה‪ ,‬ורבא חולק על כל הדינים הללו‪ ,‬וסובר שדבר שבא‬ ‫חייב בלולב‪( .‬מ"ב)‪.‬‬ ‫לנוי‪ ,‬או מין במינו‪ ,‬אינו חוצץ‪ ,‬ולקיחה ע"י אחר שמה לקיחה‪.‬‬ ‫ל"ז‪.‬‬ ‫מותר להחזיר את הלולב למים בשבת‪ ,‬ולר"י ביו"ט מותר גם‬ ‫להוסיף מים‪ ,‬ובחוה"מ גם להחליף‪( .‬מ"ב‪.).‬‬ ‫מנין הד' מינים‪ -‬לרבי ישמעאל ג' הדסים ב' ערבות לולב אחד‬ ‫ואתרוג אחד‪ ,‬ור"ט סובר כרבי ישמעאל לענין המנין אלא‬ ‫אתרוג שהוקצה למצוותו‪ -‬איתא במתני' (מ"ה‪ ).‬שמותר‬ ‫שמכשיר בקטומין‪ ,‬וכן סובר שמואל להלכה‪ ,‬ולר"ע נוטל אחד‬ ‫לאכול אתרוג של תינוקות ביום השביעי‪ .‬שיטת ריו"ח (מ"ו‪):‬‬ ‫מכל מין‪( .‬ל"ד‪.):‬‬ ‫שדווקא של תינוקות מותר מפני שלא הוקצה למצוה גמורה‪,‬‬ ‫ד' מינים מעכבים זה את זה‪ -‬איתא בגמ' (ל"ד‪ ):‬שארבעת‬ ‫אבל של גדולים אסור אף ביום השביעי אחרי שיצאו בו‪ ,‬משום‬ ‫המינים מעכבים זה את זה‪ ,‬דכתיב "ולקחתם" שתהא לקיחה‬ ‫שהוקצה לז' ימים‪ ,‬ולר"ל אף של גדולים מותר אחרי שיצאו בו‪,‬‬ ‫תמה‪ ,‬וכתבו התוס' שדעת בה"ג שאם נטל את המינים בזה אחר‬ ‫דלא הוקצה אלא למצוות‪ .‬וכן נחלקו ריו"ח ור"ל היכא שהקצהו‬ ‫רק לחלק מהימים אם מותר באותו יום אחרי שיצא בו או רק‬ ‫זה כשר‪ ,‬ודבר תימה הוא‪ ,‬ורק אם נטלם יחד ולא חיברם באגד‬ ‫כשר לחכמים ופסול לר"י‪ .‬והר"ן כתב בשם הרמב"ן שאפי' אם‬ ‫למחרת‪ .‬וי"א שאתרוג אסור גם בשמיני (לרש"י משום מיגו‬ ‫דאתקצאי‪ ,‬ולתוס' גזירה אטו סוכה)‪ .‬ובני חו"ל בתשיעי מותרים‪,‬‬ ‫אין לו כעת את כל הד' מינים‪ ,‬ונטל חלקם ואח"כ השלים יצא‪,‬‬ ‫אלא שאין ראוי לברך אא"כ יודע שיוכל להשלים‪.‬‬ ‫ובשמיני ספק שביעי מחלוקת‪ .‬ורבי חנינא היה אוכל מהאתרוג‬ ‫באמצע סוכות‪ ,‬וצ"ל שהיה מקצה כולו ליום הראשון ומקצתו‬ ‫נטילת הלולב וברכתו‪ -‬נוטל את הלולב בימינו כיון שיש עימו‬ ‫לשאר הימים‪.‬‬ ‫עוד ב' מינים‪ .‬ומברך על נטילת לולב‪ ,‬כיון שהוא גבוה משאר‬ ‫מינים‪( .‬ל"ז‪ .):‬וצריך ליטול את המינים בדרך גדילתם‪( .‬מ"ה‪.):‬‬ ‫נענוע הלולב‪-‬‬ ‫והתוס' (ל"ט) דנים מתי יברך ויקיים דין עובר לעשייתן‪ ,‬אם יברך‬ ‫היכן מנענעים‪ -‬מנענע בשעת הברכה‪ .‬תוס' ל"ז‪ . :‬עוד מנענע‬ ‫כשלוקח את הלולב לפני לקיחת האתרוג‪ ,‬או שיהפוך אחד‬ ‫בהלל כשמתחיל את המזמור של "הודו לד' " וכן בסוף אותו‬ ‫מהמינים ויברך‪ ,‬או שיתכוון שלא לצאת יד"ח ויברך‪ ,‬או שיכול‬ ‫מזמור (וי"א בתחילת הודו ובסוף הודו)‪ ,‬ובאנא ד' הושיעה נא‪,‬‬ ‫ליטול כדרכו וחשיב עובר לעשייתן כיון שלא נגמרה המצוה עד‬ ‫ולב"ש מנענעים אף באנא ד' הצליחה נא‪ .‬וכתבו התוס' שנהגו‬ ‫אחרי הנענוע‪ .‬ואיתא בגמ' (מ"ה‪ :‬מ"ו‪ ).‬שי"א שמברכים על‬ ‫‪74‬‬ ‫למגל‪ ,‬אמנם חילפא גילא כשרה אע"פ שפיה דומה למגל‪.‬‬ ‫לומר הודו אחרי שהש"ץ אומר יאמר נא ויאמרו נא וגם אז‬ ‫(ל"ד‪.).‬‬ ‫מנענעים‪.‬‬ ‫פסולי ודיני אתרוג‪ -‬אתרוג ערלה פסול‪ ,‬י"א לפי שאין בו התר‬ ‫דרך הנענוע‪ -‬הגמ' אומרת שצריך לעשות מוליך ומביא ומעלה‬ ‫ומוריד (כמו בשתי הלחם)‪ ,‬ובירושלמי איתא שצריך לנענע ג"פ‬ ‫אכילה‪ ,‬וי"א דבעינן גם שיהא בו דין ממון‪ ,‬ונ"מ במעשר שני‬ ‫בירושלים לר"מ שהוא ממון גבוה‪ .‬ולרבנן שמע"ש ממון הדיוט‪,‬‬ ‫על כל דבר ודבר‪ ,‬והירושלמי מסתפק אם הכין חד והכין חד או‬ ‫הכין והכין חד‪ ,‬והיינו אם מונים ההולכה וההבאה לשתים או‬ ‫וכן בתרומה טהורה‪ ,‬לכתחילה לא יטול (י"א מפני שמכשירה‬ ‫לקבל טומאה‪ ,‬וי"א מפני שמפסידה במשמוש הידים)‪ ,‬ואם נטל‬ ‫לאחד‪ ,‬ונחלקו הראשונים אם עבדינן לחומרא משום חביבות‬ ‫המצוה‪ ,‬או לקולא משום שזה דרבנן‪ .‬עוד נחלקו הראשונים אם‬ ‫יצא‪( .‬ל"ה‪ .).‬אתרוג של תרומה טמאה פסול לפי שאין בו התר‬ ‫מנענע לד' רוחות ולמעלה ולמטה‪ ,‬או לב' רוחות ולמעלה‬ ‫אכילה‪ .‬של דמאי לב"ה יצא כיון דאי בעי מפקר נכסיה וחזי ליה‪,‬‬ ‫ולמטה‪ .‬וכן נחלקו אם צריך לכסכס בלולב או לא‪ ,‬ומתי צריך‬ ‫ולב"ש פסול דס"ל שדמאי אסור לעניים‪ .‬עלתה חזזית‬ ‫לכסכס‪ .‬ל"ז‪. :‬‬ ‫(אבעבועות) והיא ניכרת במשמוש היד (רא"ש‪ ,‬וכתב שזה פוסל‬ ‫אף בשאר הימים)‪ ,‬על רובו או בב' וג' מקומות או בחוטמו פסול‪.‬‬ ‫דינים פרטיים בכל אחד מהמינים‪-‬‬ ‫ניטלה פיטמתו נתבאר לעיל בנקטם ראשו‪ ,‬ואם ניטל העוקץ‬ ‫פסולי ודיני לולב‪ -‬נפרדו עליו לכאן ולכאן כשר‪ ,‬ולר"י יאגדו‬ ‫שלמטה‪ ,‬לרש"י כשר‪ ,‬ויש פוסלים‪ .‬נקלף פסול‪ ,‬לרש"י אם נקלף‬ ‫מלמטה‪( .‬כ"ט‪ .):‬ציני הר הברזל כשרות אם ראשו של זה מגיע‬ ‫כולו והגליד כשר ובמקצתו פסול‪ ,‬ולר"ח רק במקצתו כשר‪,‬‬ ‫לצד עיקרו של זה‪ .‬לולב שנסדקו ראשי העלים שלו או השדרה‬ ‫ולראב"ד אפי' במיעוטו אם זה בכמה מקומות פסול משום‬ ‫כשר‪ ,‬אבל אי עביד כהימנק שראשו מתפצל לכאן ולכאן כאילו‬ ‫מנומר‪ ,‬ובחוטמו פסול אפי' במשהו‪( .‬ל"ה‪ .):‬נסדק פסול‪ .‬ניקב‬ ‫יש לו ב' שדראות פסול‪ .‬ולולב כפוף שראשו כפוף כאדם גיבן‪,‬‬ ‫פסול בנקב מפולש‪ ,‬ויש פוסלים אף אם ניקב עד חדרי הזרע‪.‬‬ ‫או קווץ (שיש בשדרתו קוצים‪ ,‬והערוך פירש שיש בו קמטים)‪,‬‬ ‫נימוח מבפנים וחדרי הזרע קיימים ספק‪ .‬תפוח סרוח כבוש‬ ‫פסול‪ .‬לולב דסליק בחד הוצא (שיש לו עלים רק מצד אחד‪ ,‬וי"מ‬ ‫שלוק לבן מנומר עגול‪ ,‬פסולים‪ .‬שניים מחוברים יחד מחלוקת‪.‬‬ ‫שאין עליו כפולים)‪ ,‬פסול‪ ,‬ונחלקו הראשונים אם פסול רק ביום‬ ‫כושי לאביי כשר‪ ,‬ולרבא זה פסול לבני א"י וכשר לבני בבל‪,‬‬ ‫הראשון או בכל הימים‪ .‬לולב עקום כמגל‪ ,‬אם העקמימות היא‬ ‫ודומה לכושי פסול‪ .‬בוסר (לרש"י כפול הלבן ולתוס' שלא נגמר‬ ‫לפניו פסול‪ ,‬ואם לאחריו כשר‪ ,‬ואם לצדדים מחלוקת‪ .‬חרות‪,‬‬ ‫הפרי) ר"ע פוסל וחכמים מכשירים‪( .‬ל"ו‪ .).‬גדלו בדפוס ועשאו‬ ‫ששדרתו קשה ונעשה כחריות דקל‪ ,‬פסול‪ ,‬ודומה לחרות שרק‬ ‫כמין בריה אחרת פסול‪ .‬חסר פסול ביום הראשון ובשאר הימים‬ ‫התחיל להתקשות כשר‪ .‬ניטלה התיומת והיינו שני העלים‬ ‫כשר‪ ,‬ואם ניקבוהו עכברים לל"ק פסול אף בשאר ימים‪ .‬אתרוג‬ ‫האמצעיים העליונים שהם מדובקים כתאומים פסול‪ .‬נחלקה‬ ‫שא"א לאחוז שתים ביד אחת לרבי יוסי כשר ולרבי יהודה פסול‪.‬‬ ‫התיומת עד העלים שלמטה מהם מחלוקת‪( ,‬וכתב הרא"ש‬ ‫(ל"ו‪.):‬‬ ‫שדווקא אם התיומת היתה מחוברת ונחלקה פסול‪ .‬והר"ן מביא‬ ‫דיני לולב ואתרוג בשביעית‪ -‬במתני' איתא שאין לקנות‬ ‫שיש מחמירים אפי' בנחלקה מיעוטה של תיומת‪ ,‬וכתב שראוי‬ ‫אתרוג בשביעית מעם הארץ‪ ,‬מפני שאין מוסרים לעם הארץ‬ ‫להחמיר בזה‪ .‬וי"מ שהכונה שהעלים שהם גדלים שניים שניים‬ ‫דמי שביעית יותר ממזון ג' סעודות (לרש"י מדכתיב "לאכלה"‬ ‫ומחוברים בגבם נחלקו‪ ,‬שאז אם נפרדו רוב העלים ורוב כל עלה‬ ‫ולא לסחורה‪ ,‬ולתוס' שמא לא יזהר במעות לנהוג בהם קדושת‬ ‫ועלה פסול‪ ,‬וכתב הר"ן שלפי זה אפי' אם נסדק כל העלה‬ ‫שביעית)‪ ,‬אלא יקנה לולב ויתן לו אתרוג במתנה‪ ,‬ואם לאו יבליע‬ ‫האמצעי כשר)‪( .‬ל"ב‪.).‬‬ ‫דמי האתרוג בלולב‪ .‬הגמ' דנה למה בלולב אין קדושת שביעית‬ ‫פסולי ודיני הדס‪ -‬צריך שיהיו עליו מכסים את עצו‪ .‬וכן צריך‬ ‫ובאתרוג יש‪ ,‬והגמ' אומרת שבלולב של שביעית יש קדושת‬ ‫שיהיה ג' עלים בכל קן (לרש"י צריך שיצאו ג' עלים מכל עוקץ‪,‬‬ ‫שביעית‪ ,‬דילפינן מ"לאכלה" שיש קדושת שביעית בכל דבר‬ ‫ולתוס' והרא"ש מספיק שלש בשורה אחת)‪ .‬דעת הראב"ד‬ ‫שהנאתו וביעורו שוה‪ ,‬ולולב מכבדים בו את הבית ועי"ז הוא‬ ‫שמצוה שכל ההדס יהיה עבות‪ ,‬ולעיכובא מספיק רוב‪ ,‬וי"א‬ ‫מתכלה‪ ,‬אמנם כיון שהלולב גדל בשישית אין בו קדושת‬ ‫שהעבות בראש ההדס הוא לעיכובא‪( .‬ל"ב‪ .):‬הדס מצראה כשר‬ ‫שביעית‪ ,‬ואמנם באתרוג סובר תנא דמתני' דאזלינן בתר לקיטה‬ ‫אע"פ שיש לו שם לווי‪ .‬ענביו מרובות מעליו פסול‪ ,‬ואם מיעטם‬ ‫ולכן יש בו קדושת שביעית‪ ,‬ולכן צריך לקבל את האתרוג‬ ‫אפי' ביו"ט (שאסור משום מתקן‪ ,‬ור"ש מתיר ביש לו הושענא‬ ‫במתנה או להבליעו בלולב‪ .‬וי"א שאף אתרוג דינו כשאר פירות‬ ‫אחריתי משום דס"ל דבר שאין מתכוון מותר) כשר‪ ,‬דדיחוי‬ ‫האילן שקדושת שביעית תלויה בזמן החנטה‪ .‬והנה בראשונים‬ ‫מעיקרא לא הוי דיחוי‪ ,‬ואפי' אם מיעט אחרי האגידה כשר‪,‬‬ ‫יש מבארים שהטעם שאין קדושת שביעית בלולב הוא משום‬ ‫דאגד הזמנה בעלמא הוא‪ .‬ובנקטם ראשו ועלתה בו תמרה ביו"ט‬ ‫שאין בעצים קדושת שביעית‪ ,‬ובאחרונים מבארים הדברים‬ ‫משנאגד‪ ,‬זה תלוי בספק אם יש דיחוי בדבר שנראה ונדחה וחזר‬ ‫שלא יסתרו את הגמ'‪( .‬ל"ט מ')‪.‬‬ ‫ונראה‪ .‬ענבים אדומים או שחורים פוסלים‪ ,‬אפי' בכמה מקומות‪,‬‬ ‫אבל בירוקים כשר‪( .‬ל"ג)‪.‬‬ ‫מצוות חג הסוכות‬ ‫פסולי ודיני ערבה‪ -‬לרש"י לכתחילה מצוה בערבי נחל ממש‪,‬‬ ‫ולא של בעל ושל הרים‪ ,‬והרא"ש כתב שהכונה למין הגדל על‬ ‫קריאת ההלל‪ -‬בכל יום מימי חג הסוכות וכן בשמיני עצרת‬ ‫הנחל‪ ,‬ולר"ן מרבים מ"ערבי" של בעל ושל הרים‪( .‬ל"ג‪ .):‬צפצפה‬ ‫גומרים את ההלל‪( .‬מ"ח‪ .).‬כולם חייבים בקריאת ההלל‪( ,‬ונשים‬ ‫פסולה‪ ,‬והיינו שיש לה קנה לבן והעלה שלה עגול ופיה דומה‬ ‫פטורות‪ .‬תוס')‪( .‬ל"ח)‪ .‬מצוה לברך לפני ההלל‪ .‬המנהג בתחילה‬ ‫‪75‬‬ ‫מצות ערבה כיצד‪ -‬היו מלקטים ממוצא מורביות ערבה‬ ‫היה שאחד קורא את ההלל ומוציא את הרבים יד"ח‪ ,‬והיו עונים‬ ‫שאורכם י"א אמה‪( ,‬ולשבת היו מלקטים מערב שבת ומניחים‬ ‫הללוי'ה אחרי כל דבר שהש"ץ אומר‪ ,‬ואם קטן מקרא אותו צריך‬ ‫אותם בגיגיות של זהב כדי שלא יכמשו)‪ ,‬וזוקפים אותם (בדרך‬ ‫לענות אחריו מילה במילה‪ ,‬ותבוא עליו מארה‪ .‬במקומו של רבא‬ ‫גדילתם) על היסוד כדי שיהיו מוטים אמה על המזבח‪ ,‬והיו‬ ‫היה המנהג לומר הללוי'ה אחרי אמירת הש"ץ הללוי'ה ואחרי‬ ‫תוקעים ומריעים ותוקעים בשעת זקיפת הערבה‪.‬‬ ‫אמירת הללו את ד'‪ ,‬וכן לומר הודו ואנא ד' הושיעה נא ואנא ד'‬ ‫הגמ' מוכיחה שמצות ערבה אינה רק בזקיפה וכנ"ל אלא גם‬ ‫הצליחה נא אחרי הש"ץ‪ ,‬ורק הש"ץ היה אומר ברוך הבא והיו‬ ‫בנטילה‪ ,‬מדאיתא בברייתא שחיבוט ערבה דוחה שבת‪( .‬מ"ג‪.):‬‬ ‫יוצאים מדין שומע כעונה‪ .‬וכתבו התוס' שבזמננו לא נהגו כמנהג‬ ‫ונחלקו הראשונים אם חיבוט היינו נענוע‪ ,‬או שיחבוט ב"פ או‬ ‫שהזכיר רבא‪ .‬יש שנהגו לכפול פסוקים בסוף ההלל‪ ,‬מאודך כי‬ ‫ג"פ‪ .‬ונחלקו בגמ' אם אדם יוצא יד"ח בערבה שבלולב אם חזר‬ ‫עניתני‪ ,‬או מאנא ד'‪ ,‬וכל מקום ינהג כמנהגו‪ .‬ויש נוהגים לומר‬ ‫והגביהה‪ ,‬או לא‪( .‬מ"ד‪.):‬‬ ‫הודו אחרי אמירת הש"ץ יאמר נא ויאמרו נא‪.‬‬ ‫שיעור ערבה בגבולין‪ -‬י"א ג' בדי עלים לחים‪ ,‬וי"א אפי' עלה‬ ‫שמחה‪ -‬מצוה לשמוח בכל ח' ימי החג‪ ,‬ובזמן ביהמ"ק אין‬ ‫אחד בבד אחד‪ ,‬וכתב הר"ן שאורכה יהיה כשיעור הערבה‬ ‫שמחה אלא בבשר דכתיב "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת"‪,‬‬ ‫שבלולב‪ .‬וכתב רש"י שנהגו להביא ענפים ארוכים ויפים‪( .‬מ"ד‪.):‬‬ ‫ואם חל היום השביעי בשבת אין אוכלים בשר שלמים ביום‬ ‫השמיני‪ ,‬ושמחים בכסות נקיה ויין ישן‪( .‬מ"ב‪.):‬‬ ‫הקפת המזבח‪ -‬בכל יום מימי הסוכות היו מקיפים את המזבח‬ ‫פעם אחת‪ ,‬ובשביעי ז"פ‪ .‬י"א שהיו מקיפין עם הלולב‪ ,‬וי"א עם‬ ‫קרבנות החג‪ -‬כ"ד משמרות כהונה היו‪ ,‬וכל שבוע היתה עובדת‬ ‫הערבה‪( .‬מ"ג‪ .):‬ואנו נוהגים להקיף את הבימה עם הלולב‪( .‬ר"ן)‪.‬‬ ‫משמרת אחרת‪ ,‬וברגלים היו כל המשמרות עולות לרגל‪,‬‬ ‫והמשמר הקבוע היה מקריב תמידים נדרים ונדבות ופר העלם‬ ‫דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים ועולות קיץ המזבח‪ ,‬וכן‬ ‫היו בני אותו משמר אוכלים קרבנות אלו וחולקים בעורות של‬ ‫שמיני עצרת‬ ‫העולות‪ .‬ושאר כל המשמרות היו מקריבים וחולקים בקרבנות‬ ‫הבאות מחמת הרגל‪ ,‬ובכל יום מימי הרגל היו מקריבים י"ד‬ ‫הלל ושמחה (שלמי שמחה) נוהגים בשמיני עצרת כמו בשאר‬ ‫כבשים ושני אילים ושעיר אחד‪ ,‬והיו מקריבים בימי החג בס"ה‬ ‫ימי חג הסוכות‪( .‬מ"ח‪.).‬‬ ‫ע' פרים ביום הראשון י"ג ובשני י"ב וכן הלאה‪ .‬והיו מחלקים את‬ ‫לענין מה שמיני הוא רגל בפני עצמו‪-‬‬ ‫הפרים לפי סדר המשמרות באופן שלא היתה משמרת מקריבה‬ ‫פר יום אחר יום (חוץ מהמשמרת הראשונה שהיתה מקריבה גם‬ ‫סוכה ולולב אין מצוותם נוהגת ביום השמיני‪( .‬וכשגומר לאכול‬ ‫ביום השני)‪ ,‬אלא מתחילים במשמרת שלא הקריבה פרים‬ ‫בשביעי לא יפרק את הסוכה שמא תזדמן לו סעודה‪ ,‬אבל יכול‬ ‫אתמול‪ ,‬ונמצא שכל משמרת הקריבה ג' פרים חוץ משתי‬ ‫להוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה לצורך שמיני עצרת‪ ,‬ואם‬ ‫משמרות‪ ,‬והיו משמרות שהיו מקריבות ביום אחד ב' כבשים‬ ‫רוצה לאכול בסוכה בשמיני יפחות בה ד' טפחים)‪( .‬מ"ח‪.).‬‬ ‫(חוץ מביום השביעי)‪ .‬בלחם הפנים היו כל המשמרות חולקות‬ ‫ניסוך המים לת"ק אינה שייכת בשמיני‪ ,‬ולר"י מנסכים אף‬ ‫ברגלים‪( .‬נ"ה‪.):‬‬ ‫בשמיני‪( .‬מ"ח‪.).‬‬ ‫שהחיינו‪ -‬יש מחלוקת בגמ' אם מברכים שהחיינו בשמיני‪,‬‬ ‫מצות ערבה‪-‬‬ ‫ולהלכה מברכים‪( .‬מ"ז‪.).‬‬ ‫חיובה מדאורייתא ומדרבנן‪ -‬לאבא שאול לומדים מצות‬ ‫פרי החג‪ -‬בכל יום מימי החג היו קרבים כמה פרים‪ ,‬ביום‬ ‫ערבה במקדש מדכתיב "ערבי נחל" בלשון רבים‪ ,‬ולרבנן זה‬ ‫הראשון י"ג ובהמשך הימים פוחת פר אחד בכל יום‪ ,‬וכל‬ ‫הלכה למשה מסיני‪( ,‬וכתבו התוס' שלרבא שאול בעינן "לכם"‬ ‫המשמרות היו מקריבות פרים אלו לפי סדר‪ ,‬והם כנגד ע'‬ ‫בערבה‪ ,‬ולרבן לא בעינן לכם)‪ .‬ובגבולין ריו"ח אמר שמצות‬ ‫אומות‪ ,‬אבל ביום השמיני אין מקריבים אלא פר אחד‪ ,‬כנגד‬ ‫ערבה בגבולין היא מצות נביאים‪ ,‬וי"א שזה מנהג נביאים‪ ,‬ונ"מ‬ ‫ישראל‪ ,‬ואין מקריבים אותו לפי סדר המשמרות אלא מפייסים‬ ‫אם מברכים‪ ,‬ולמעשה אין נוהגים לברך‪ .‬בגבולין אין נוהגת מצות‬ ‫עליו‪( .‬מ"ח‪ .‬נ"ה‪.):‬‬ ‫ערבה אלא ביום השביעי‪ ,‬ולא תיקנו מצוה זו כל שבעה כמו‬ ‫בלולב‪ ,‬מפני שלולב שייך בגבולין מדאורייתא יום אחד‪ ,‬משא"כ‬ ‫לינה‪ -‬צריך ללון בירושלים בליל מוצאי שמיני כמו בליל מוצאי‬ ‫ערבה שאין בה חיוב בגבולין מדאורייתא כלל‪ ,‬או מפני שיוצא‬ ‫יו"ט ראשון‪( .‬מ"ז‪.):‬‬ ‫בערבה שבלולב‪( .‬מ"ד‪.).‬‬ ‫שירה‪ -‬בכל ימי החג היו אומרים חצי מזמור‪ ,‬וביום השמיני היו‬ ‫מצות ערבה בשבת‪ -‬מצות ערבה אין לחוש בה להעברת ד"א‬ ‫אומרים מזמור שלם‪( .‬מ"ח‪.).‬‬ ‫ברה"ר כמו בלולב‪ ,‬מפני שהיא מסורה רק לשלוחי בי"ד‪ ,‬אמנם‬ ‫ברכה‪ -‬בשמיני לא אומרים בתפילה את יום חג הסוכות הזה‪,‬‬ ‫כדי שלא יבואו לזלזל בלולב תיקנו שרק ביום השביעי היא‬ ‫אלא את יום השמיני חג עצרת הזה‪ .‬וי"א שמברכים בשמיני את‬ ‫תדחה שבת‪ ,‬כדי לפרסם שהיא מן התורה‪ ,‬ובזמננו אף ביום‬ ‫המלך‪( .‬מ"ח‪.).‬‬ ‫השביעי אינה דוחה שבת‪ ,‬משום שאין אנו בקיאים בקביעא‬ ‫אבילות‪ -‬מי שמת לו מת לפני סוכות‪ ,‬יו"ט ראשון מבטל ממנו‬ ‫דירחא‪ ,‬ובא"י י"א שיום השביעי לא חל בשבת‪ ,‬וי"א שהוא חל‬ ‫שת ה"שבעה"‪ ,‬ויום השמיני נחשב עוד ז' ימים לגבי‬ ‫בשבת ומ"מ אינה דוחה כמו לבני בבל‪( .‬מ"ג‪.):‬‬ ‫‪76‬‬ ‫ההליכה לשאיבת המים‪ -‬שני כהנים היו עומדים בשער‬ ‫ה"שלושים"‪ ,‬ויחד עם ז' ימי החג נמצא שעברו כ"א יום‬ ‫העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת נשים‪ ,‬וכשקרא הגבר היו‬ ‫מהשלושים‪( .‬תוס' מ"ח‪.).‬‬ ‫תוקעים בחצוצרות להודיע שהגיע הזמן ללכת למלא מים‬ ‫מהשילוח‪ ,‬והיו יוצאים למלא מים‪ ,‬וכשהגיעו למעלה עשירית‬ ‫ישיבה בסוכה לבני חו"ל‪ -‬לל"ק לכו"ע יושבים בסוכה בחו"ל‬ ‫תקעו והריעו ותקעו‪ ,‬והיו מאריכים בתקיעה זו עד שהגיעו‬ ‫בשמיני‪ ,‬ויש מחלוקת אם יברך לישב בסוכה או לא‪ ,‬ולל"ב‬ ‫לשער היוצא מעזרת נשים להר בית לכיוון מזרח‪ ,‬ושם הפכו‬ ‫לכו"ע לא יברך‪ ,‬ולענין הישיבה יש מחלוקת‪ ,‬ולהלכה ישב ולא‬ ‫פניהם למערב ואמרו אבותינו וכו' ואנו לי'ה עיננו‪( .‬נ"א‪.):‬‬ ‫יברך‪ .‬וכתב הר"ן שגם בזמננו שבקיאים בקביעא דירחא יש‬ ‫לישב בסוכה בשמיני בחו"ל‪ .‬ולענין ההזכרה בתפילה ובקידוש‬ ‫ניסוך המים‪ -‬היו ממלאים מהשילוח צלוחית מחזקת ג' לוגין‬ ‫יאמר "שמיני חג עצרת הזה"‪( .‬מ"ז‪.).‬‬ ‫(ולר"י לוג אחד)‪ ,‬וכשהגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו‪.‬‬ ‫היה עולה לכבש ופונה לשמאלו (ולא היה מאריך ללכת דרך‬ ‫מזרח כדי שלא יתעשנו הנסכים בעשן המערכה)‪ ,‬והיו שם שני‬ ‫ספלים (י"א של כסף וי"א של סיד) מערבי של מים מזרחי של‬ ‫שמחת בית השואבה וניסוך המים‬ ‫יין‪ ,‬ואם החליף יצא‪ .‬והיו אומרים למנסך הגבה ידך‪ ,‬לפי שאין‬ ‫שמחת בית השואבה היתה בשביל ניסוך המים‪.‬‬ ‫הצדוקים מודים בניסוך המים ופעם אחת ניסך אחד ע"ג רגליו‬ ‫ורגמוהו כל העם באתרוגיהן‪ .‬והיו הנסכים יורדים לשיתין (י"א‬ ‫שמחת בית שואבה בשבת‪ -‬לתנא דמתני' שמחת בית‬ ‫שהיו עמוקים עד התהום‪ ,‬ונבראו מששת ימי בראשית‪ ,‬וי"א‬ ‫השואבה לא היתה נוהגת בשבת ויו"ט‪ .‬ובברייתא איתא שלרבי‬ ‫שזה היה חלל בין המזבח לכבש‪ ,‬ומה שמצינו שדוד חפר את‬ ‫יוסי ברבי יהודה החליל דוחה שבת‪ ,‬והגמ' מוכיחה שהמחלוקת‬ ‫השיתין או שזה שיטה שלישית או שנתמלאו צרורות ודוד פינה‬ ‫היא בשיר של בית השואבה‪ ,‬ונחלקו אם שמחה יתירה דוחה‬ ‫אותם)‪ .‬וכשהיו מנסכים היו פוקקים את השיתין‪ .‬נסכים מועלים‬ ‫איסור שבות של החליל‪( .‬נ')‪.‬‬ ‫בהם עד שירדו לשיתין‪ .‬מים או יין שנתגלו פסולים לגבי‬ ‫סדר שמחת בית השואבה‪ -‬במוצאי יו"ט הראשון של חג היו‬ ‫המזבח‪( .‬מ"ח‪ – .‬נ‪.).‬‬ ‫הכהנים והלויים יורדים לעזרת נשים‪ ,‬והלויים היו מנגנים ושרים‬ ‫ניסוך המים בשבת‪ -‬היו מנסכים מים בשבת‪ ,‬אלא שהיו‬ ‫שם בכלי שיר רבים מאד‪ ,‬על ט"ו מעלות היורדות מעזרת‬ ‫ממלאים את המים בערב שבת‪ ,‬ומניחים אותם בלשכה בחבית‬ ‫ישראל לעזרת נשים‪ ,‬וחסידים ואנשי מעשה היו מרקדים‬ ‫שאינה מקודשת (או משום שמקודשת מקדשת אף שלא‬ ‫לפניהם עם אבוקות בידיהם ואומרים לפניהם דברי שירות‬ ‫מדעת ואין שיעור למים ויפסלו המים בלינה‪ ,‬או גזירה שמא‬ ‫ותשבחות‪ ,‬והיו שם מנורות שגובהם נ' אמה‪ ,‬ובכל מנורה היו ד'‬ ‫יאמרו לדעת נתקדשו‪ ,‬או גזירה שמא יאמרו שמילאום לקידוש‬ ‫ספלי זהב‪ ,‬וד' סולמות שעליהם ד' פרחי כהונה‪ ,‬וביד כל אחד‬ ‫ידים ורגלים‪( .‬נ‪.).‬‬ ‫כד שמן של ל' לוג כדי למלא לכל ספל‪ ,‬והאור היה גדול עד‬ ‫שהיתה אשה יכולה לברור חיטים ע"י אור זה (אבל אסור לעשות‬ ‫כך)‪ .‬והנשים היו יושבות מלמעלה (ולא למטה או בחוץ מפני‬ ‫שכשנהגו כך הגיעו לידי קלות ראש)‪ .‬אמרו מי שלא ראה‬ ‫שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו‪( .‬נ"א – נ"ג)‪.‬‬ ‫‪77‬‬ 78 79 80