gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

דפירשנו · Daph-irshuni — שמיני עצרת - שמחת תורה (2026-09-28)

מוציא לאור: דפירשנו · Daph-irshuni

שבוע: שמיני עצרת - שמחת תורה (2026-09-28)

דפירשנו · Daph-irshuni — שמיני עצרת - שמחת תורה (2026-09-28)

פתח את ה-PDF הורדה

‫א‬ ‫הדף‬ ‫מסכת תענית‬ ‫ביאורי‬ ‫גיליון שו שנה ז' חג שמחת תורה חודש תשרי שנת ה׳ תשפ״ז‬ ‫לפ״ג‬ ‫בכורות ז‪ – .‬יג‪:‬‬ ‫טז‪.‬‬ ‫יז‪.‬‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫ב‬ ‫יט‪.‬‬ ‫כ‪.‬‬ ‫ג‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫ד‬ ‫• הא דאמרו בגמ' קרי ליה טמא כר' שמעון וקאמר אבל אתה‬ ‫אוכל הבא בסימן אחד האי תנא סבר ליה כוותיה בחדא ופליג‬ ‫עליה בחדא‪ ,‬והיינו דרצו להוכיח דלר' שמעון על אף דלגבי‬ ‫בכורה בעינן שיהא ראשו ורובו דומה לאמו מ''מ לגבי אכילה די‬ ‫במקצת סימנין להתירו באכילה‪ ,‬ומכך דכאן קרי ליה טמא דזהו‬ ‫שיטת ר' שמעון דהטמא הנולד מן הטהור אסור באכילה‪ ,‬ואילו‬ ‫הוא אומר שם דבסימן אחד די להתירו באכילה‪ ,‬ודחו בגמ' דאין‬ ‫זה בהכרח שיטת ר' שמעון עצמו‪ ,‬אלא יש לומר דתנא זה סובר‬ ‫כר' שמעון דהטמא הנולד מן הטהור אסור באכילה‪ ,‬אבל לגבי‬ ‫ראשו ורובו הוא חולק עליו ולכך הוא אומר דבסימן אחד מתירו‬ ‫באכילה‪ ,‬אבל לר' שמעון יש לומר דדין אכילה כבכורה דבעינן‬ ‫ראשו ורובו דומה לאמו כדי להתירו באכילה‪ ,‬וקשה מה ההכרח‬ ‫לומר דתנא זה חולק עליו בחדא‪ ,‬למה לא נאמר דבאמת ר'‬ ‫שמעון הוא‪ ,‬דלמה לומר דתנא זה סובר כך אפשר‪ ,‬ולומר דר'‬ ‫שמעון סובר כך אי אפשר‪ ,‬ומאי שנא‪ .‬ולכאורה גם דוחק הוא‬ ‫לומר דפליג עליו בחדא אם לא שמצינו ראיה לכך? (הערה ט''ו)‬ ‫• מה דאמרו בגמ' דאמרו זקני אתונא לר' יהושע בן חנניה בני לן‬ ‫ביתא באוירא דעלמא אמר שם תלא בין רקיעא לארעא אמר‬ ‫להו אסיקו לי ליבני וטינא‪ ,‬והיינו שתלה את עצמו באויר על ידי‬ ‫שם קדוש‪ ,‬ואמר להם שיביאו לי הטיט והלבנים לשם ואז יבנה‬ ‫ה‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫להם באויר את הבית‪ ,‬והיות והם אינם יכולים להביא לו כך הוא‬ ‫לא יוכל לבנותו שם‪ ,‬לכאורה קשה דאם בשם קדוש עסקינן למה‬ ‫את עצמו תלה ולא תלה להם בית באויר‪ ,‬הרי אותו כוח קדוש‬ ‫שעל ידיו תלה עצמו יכל להשתמש בו גם לתלות הבית עצמו‬ ‫ולבנותו שם‪ ,‬ולמה לא עשה כן? (הערה י''ח)‬ ‫• הא דאמר ליה אביי אי מה בכור אדם מותר בהנאה אף בכור‬ ‫בהמה טמאה מותר וכי תימא הכי נמי והתנן מת פטר חמור ר'‬ ‫אליעזר אומר יקבר מאי יקבר לאו דאסור בהנאה לא יקבר‬ ‫כבכור אדם אלא אדם בכור הוא דבעי קבורה פשוט לא בעי‬ ‫קבורה‪ ,‬והיינו דאם טעמו של ר' אליעזר דחייב באחריותו משום‬ ‫דלמד כן בהיקש מבכור אדם‪ ,‬למה גבי איסור הנאה לא למד כן‬ ‫דמותר‪ ,‬ואין לומר דבאמת יהא סובר דמותר בהנאה דהרי להדיא‬ ‫אמר כאן ר' אליעזר יקבר‪ ,‬ולכאורה היינו משום איסור הנאה‪,‬‬ ‫ומה דרצו לתרץ דבאמת יקבר היינו כבכור אדם ולא איירי‬ ‫באיסור הנאה‪ ,‬זה אי אפשר לומר דא''כ יהא במשמע דרק בכור‬ ‫דאדם יקבר ולא פשוט וזה ודאי אינו‪ ,‬וקשה דלמה אם יקבר‬ ‫דבכור בהמה טמאה איירי בקבורת אדם דכבכור דאדם‪ ,‬א''כ‬ ‫יהא במשמע דפשוט דאדם לא יקבר‪ ,‬הרי יש לומר דבאמת אדם‬ ‫בכל גוונא יקבר‪ ,‬ורק בכור בהמה טמאה כיון דהוא הוקש לבכור‬ ‫דאדם‪ ,‬יקבר כבכור דאדם שנקבר ככל אדם‪ ,‬ואיך יש כאן‬ ‫משמעות דפשוט דאדם אינו נקבר‪ ,‬הרי כאן כל לא איירי על‬ ‫בכור דאדם אלא רק על בכור דבהמה טמאה שבזה הוא דומה‬ ‫לבכור האדם שנקבר ככל אדם‪ ,‬וממילא למה לא נאמר דבאמת‬ ‫יקבר לא איירי באיסור הנאה? (הערה כ''ה)‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫ו‬ ‫קשה מה ההכרח לומר דתנא זה‬ ‫דף ז ע''א‬ ‫חולק עליו בחדא‪ ,‬למה לא נאמר‬ ‫טו‪ .‬בגמ' קרי ליה טמא כר' שמעון‬ ‫דבאמת ר' שמעון הוא‪ ,‬דלמה‬ ‫וקאמר אבל אתה אוכל הבא‬ ‫לומר דתנא זה סובר כך אפשר‪,‬‬ ‫בסימן אחד האי תנא סבר ליה‬ ‫ולומר דר' שמעון סובר כך אי‬ ‫עליה‬ ‫ופליג‬ ‫בחדא‬ ‫כוותיה‬ ‫אפשר‪ ,‬ומאי שנא‪ .‬ולכאורה גם‬ ‫בחדא‪ .‬היינו דרצו להוכיח דלר'‬ ‫דוחק הוא לומר דפליג עליו בחדא‬ ‫שמעון על אף דלגבי בכורה‬ ‫אם לא שמצינו ראיה לכך‪ .‬וצריך‬ ‫בעינן שיהא ראשו ורובו דומה‬ ‫לומר דהיות ובר' שמעון מצינו‬ ‫די‬ ‫אכילה‬ ‫לגבי‬ ‫מ''מ‬ ‫לאמו‬ ‫גבי בכורה דבעינן ראשו ורובו‪,‬‬ ‫במקצת סימנין להתירו באכילה‪,‬‬ ‫לכך מסצתבר יותר לומר דגבי‬ ‫ומכך דכאן קרי ליה טמא דזהו‬ ‫אכילה הוא גם סובר כן‪ ,‬ומשא''כ‬ ‫שיטת ר' שמעון דהטמא הנולד‬ ‫תנא זה כאן שלא מצינו שיהא‬ ‫מן הטהור אסור באכילה‪ ,‬ואילו‬ ‫סובר דבעינן הראשו ורובו גבי‬ ‫הוא אומר שם דבסימן אחד די‬ ‫בכורה‪ ,‬לכך גם גבי אכילה ניחא‬ ‫להתירו באכילה‪ ,‬ודחו בגמ' דאין‬ ‫לן דסובר דדי במקצת סימנים‪,‬‬ ‫זה בהכרח שיטת ר' שמעון‬ ‫וממילא לכך מסתבר יותר לומר‬ ‫עצמו‪ ,‬אלא יש לומר דתנא זה‬ ‫דפליג עליו בחדא‪.‬‬ ‫סובר כר' שמעון דהטמא הנולד‬ ‫דף ח ע''א‬ ‫מן הטהור אסור באכילה‪ ,‬אבל‬ ‫לגבי ראשו ורובו הוא חולק עליו‬ ‫טז‪ .‬בגמ' תנו רבנן תרנגלת לעשרים‬ ‫ולכך הוא אומר דבסימן אחד‬ ‫ואחד יום וכנגדה באילן לוז וכו'‬ ‫מתירו באכילה‪ ,‬אבל לר' שמעון‬ ‫בהמה גסה טמאה לשנים עשר‬ ‫יש לומר דדין אכילה כבכורה‬ ‫חודש וכנגדו באילן דקל טהורה‬ ‫דבעינן ראשו ורובו דומה לאמו‬ ‫לתשעה חדשים וכנגדה באילן‬ ‫כדי להתירו באכילה‪ .‬אבל באמת‬ ‫זית‪ .‬היינו דמנו בברייתא כל‬ ‫ז‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫שגם יצא אדם וגם נכנס‪ ,‬ומה‬ ‫זמני העיבור של בעלי החיים‬ ‫שהשומרים לא הרגו את ר'‬ ‫וכנגדם זמני הגידול של הפירות‬ ‫יהושע בן חנניה ביאר רש''י דהם‬ ‫באילנות‪ ,‬וגבי בהמה גסה טהורה‬ ‫היו הורגים רק אם נכנס כולו‬ ‫חדשים‬ ‫תשעה‬ ‫עיבורה‬ ‫זמן‬ ‫לפנים‪ ,‬אבל הוא שתפסוהו קודם‬ ‫וכנגדה באילן גם הזית זמן גידולו‬ ‫שנכנס לא הרגוהו‪ .‬ועיין ברש''ש‬ ‫תשעה חדשים‪ .‬אבל קשה למה‬ ‫שכבר הקשה על רש''י דאם לא‬ ‫כאן לא הביאו זמן העיבור של‬ ‫היו הורגין אותו משום שלא נכנס‬ ‫חדשים‬ ‫תשעה‬ ‫שהוא‬ ‫האדם‬ ‫כולו לפנים‪ ,‬למה הזקנים את‬ ‫ולומר דהזית הוא כנגדו‪ ,‬וכפי‬ ‫השומרים כן הרגו‪ ,‬הרי לכאורה‬ ‫לגביתשמיש‬ ‫לעיל‬ ‫שהביאו‬ ‫גם הם לא היו הורגים אם לא‬ ‫וכדומה גם דרך האדם יחד עם כל‬ ‫נכנס אדם כולו לפנים‪ ,‬או יצא‬ ‫דרכי בעלי החיים‪ ,‬ומה הטעם‬ ‫כולו לחוץ‪ ,‬וממילא הוא שלא‬ ‫כאן לא הביאו את האדם‪ ,‬וצ''ע‪.‬‬ ‫נכנס כולו לפנים למה הרגו‬ ‫דף ח ע''ב‬ ‫בשבילו את השומרים‪ .‬ולכך‬ ‫ביאר הרש''ש יאור אחר דנכנס‬ ‫יז‪ .‬בגמ' אזל אשכח דרבנאי מגואי‬ ‫כשישנו השומרים‪ .‬אבל באמת‬ ‫ודרבנאי מבראי דאי חזו כרעא‬ ‫קשה ביאורו דלא יתכן כ''כ‬ ‫דעיילא קטי להו לבראי ודנפקא‬ ‫שיכנס כשכל השומרים משני‬ ‫קטלי להו לגואי אפכה לסנדליה‬ ‫הצדדים יישנו‪ .‬ולכך נראה לתרץ‬ ‫קטלי להו לגואי אפכה לסנדליה‬ ‫ביאורו של רש''י‪ ,‬דהזקנים חשבו‬ ‫קטלי להו לכולהו‪ .‬ביאר רש''י‬ ‫שכן נכנס אותו אדם כולו לפנים‪,‬‬ ‫דהיה ר' יהושע בן חנניה הופך‬ ‫וזה למה‪ ,‬בשביל שראו פסיעות‬ ‫סנדליו‪ ,‬ובכך כשנכנס היה נראה‬ ‫של אדם יוצא‪ ,‬דממילא היו‬ ‫שאדם יצא‪ ,‬וכשיצא היה נראה‬ ‫בטוחים שמתוכו יצא ולא רק‬ ‫שאדם נכנס‪ ,‬ובכך נגרם שהרגו‬ ‫מאצע הדרך יצא‪ ,‬דהרי זה לא‬ ‫כולם‪,‬‬ ‫השומרים‬ ‫את‬ ‫הזקנים‬ ‫יתכן לצאת רק מאמצע הדרך‪,‬‬ ‫דבפסיעות על הרצפה היה נראה‬ ‫וממילא על אף שלא ראו פסיעות‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫ח‬ ‫באויר‪ ,‬הרי אותו כוח קדוש שעל‬ ‫חשבו‬ ‫בתחיל הדרך החוצה‪,‬‬ ‫ידיו תלה עצמו יכל להשתמש בו‬ ‫שטשטשו‬ ‫הם‬ ‫שהשומרים‬ ‫גם לתלות הבית עצמו ולבנותו‬ ‫יהרגום‪,‬‬ ‫שלא‬ ‫כדי‬ ‫הפסיעות‬ ‫שם‪ ,‬ולמה לא עשה כן‪ .‬וצריך‬ ‫וממילא לכך כן הרגום דהרי ודאי‬ ‫לומר דלא רצה לעשות מבוקשם‪,‬‬ ‫לא יצא אדם רק מאמצע הדרך‪,‬‬ ‫אלא רק להוכיחם שבהם תלוי‬ ‫וכן לגבי הכניסה לפנים הגם שלא‬ ‫הדבר שהם לא יכולים להביא‬ ‫ראו פסיעות להכנס בכל הדרך‬ ‫הטיט והלבנים‪ ,‬ולנצחם בויכוח‪,‬‬ ‫ממש‪ ,‬מ''מ כיון דהיה להם ודאות‬ ‫אבל לעשות מבוקשם למה לו‪.‬‬ ‫שיצא ורק טשטשו הפסיעות‪ ,‬כך‬ ‫יט‪ .‬בגמ' ורצוצא דמית מהיכא נפיק‬ ‫כבר היה להם ודאות שגם נכנס‬ ‫רוחיה מהיכא דעל נפיק‪ .‬היינו‬ ‫ורק טשטשו הדרך‪ ,‬אבל לגביו לא‬ ‫אפרוח בתוך הביצה שמת בו‬ ‫הרגוהו השומרים דהרי הם לא‬ ‫שאלו לו מהיכן יוצאת רוחו והרי‬ ‫ראו שהלך בסנדלים הפוכים‪,‬‬ ‫נראינו‬ ‫ולא‬ ‫סגורה‬ ‫הביצה‬ ‫וראו שנכנס רק חלק מן הדרך‪,‬‬ ‫שנשברה כשיצאה רוחו‪ ,‬והוא‬ ‫דלכך לא הרגוהו דהרי לא נכנס‬ ‫תירץ להם מהיכן שנכנסה רוחו‬ ‫כולו‪.‬‬ ‫לשם משם יצאה‪ .‬אבל באמת‬ ‫יח‪ .‬בגמ' בני לן ביתא באוירא‬ ‫קשה דהרי לגבי כניסת הרוח‬ ‫דעלמא אמר שם תלא בין רקיעא‬ ‫לשם יש לומר שבאה רוחו אליו‬ ‫לארעא אמר להו אסיקו לי ליבני‬ ‫קודם שנבראה הביצה‪ ,‬ובתוך‬ ‫וטינא‪ .‬היינו שתלה את עצמו‬ ‫מעי אמו אחר שנוצר האפרוח‬ ‫באויר על ידי שם קדוש‪ ,‬ואמר‬ ‫באה רוחו ואח''כ נבראה הביצה‬ ‫להם שיביאו לי הטיט והלבנים‬ ‫מסביבו‪ ,‬ומשא''כ יציאת רוחו‬ ‫לשם ואז יבנה להם באויר את‬ ‫כשמת בתוכו עדיין יקשה מהיכן‬ ‫הבית‪ ,‬והיות והם אינם יכולים‬ ‫יצאה‪ .‬והיה יכול לתרץ להם‬ ‫להביא לו כך הוא לא יוכל לבנותו‬ ‫בפשיטות שאינם יכולים להוכיח‬ ‫שם‪ .‬אבל לכאורה קשה דאם‬ ‫שמת בתוך ביצתו‪ ,‬דדלמא מיד‬ ‫בשם קדוש עסקינן למה את‬ ‫ולא‬ ‫מת‬ ‫הביצה‬ ‫בשבירת‬ ‫עצמו תלה ולא תלה להם בית‬ ‫ט‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫שבעינן להפריש הטלה ושנוטלו‬ ‫כשהיתה עדיין שלמה‪ ,‬וצריך‬ ‫לעצמו‪ ,‬וצ''ע‪.‬‬ ‫ביאור למה לא תירץ להם כן‪,‬‬ ‫וצ''ע‪.‬‬ ‫דף ט ע''ב‬ ‫דף ט ע''א‬ ‫כא‪ .‬בגמ' מתניתין מני ר' יהודה היא‬ ‫דתניא פטר חמור אסור בהנאה‬ ‫כ‪ .‬במשנה שתי נקבות וזכר או‬ ‫דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר‬ ‫שתי זכרים ושתי נקבות אין‬ ‫מאי טעמא דר' יהודה אמר עולא‬ ‫לכהן כלום אחת ביכרה ואחת‬ ‫יש לך דבר שצריך פדייה ומותר‬ ‫שלא ביכרה וילדה שני זכרים‬ ‫ולא והרי בכור אדם שצריך‬ ‫נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה‬ ‫פדייה ומותר אלא יש לך דבר‬ ‫מפריש טלה אחד לעצמו‪ .‬היינו‬ ‫בשה‬ ‫תורה‬ ‫עליו‬ ‫שהקפידה‬ ‫דבאופן שאיכא זכר בכור ודאי‬ ‫ומותר‪ .‬היינו דעל אף שדבר‬ ‫נותן טלה לכהן‪ ,‬אבל באיכא זכר‬ ‫שצריך פדייה וכגון בכור אדם‬ ‫ונקבה והוי ספק צריך להפריש‬ ‫מצינו שלא יהא אסור על אף‬ ‫טלה מספק כדי להפקיע קדושת‬ ‫הצורך בפדייתו‪ ,‬מ''מ מסתבר‬ ‫לעצמו‬ ‫נוטלו‬ ‫אבל‬ ‫הבכור‪,‬‬ ‫שדבר שהקפידה עליו תורה‬ ‫דהמוציא מחבירו עליו הראיה‬ ‫שפדייתו תליעשה בדבר מסויים‬ ‫ולכך אין הכהן יכול להוציאו מידו‬ ‫דווקא וכגון כאן בפטר חמוןר‬ ‫דהרי ספק הוא‪ .‬אבל קשה למה‬ ‫דבעינן שה דווקא‪ ,‬מסברא יש‬ ‫בכל המשנה נקטו גבי ודאי נותן‬ ‫לומר דכל זמן שלא נפדה יהא‬ ‫לכהן‪ ,‬וגבי ספק מפריש ונוטל‬ ‫אסור בהנאה‪ .‬אבל קשה למה‬ ‫לעצמו‪ ,‬ואילו גבי האופן של שתי‬ ‫תורה‬ ‫עליו‬ ‫שהקפידה‬ ‫בדבר‬ ‫נקבות וזכר או שתי זכרים ושתי‬ ‫במאי תהא פדייתו יותר סברא‬ ‫נקבות נקטו במשנה אין לכהן‬ ‫הוא לאסורו בהנאה קודם פדייתו‪,‬‬ ‫כלום‪ ,‬ולא כתיב מפריש שתי‬ ‫דמה החילוק במה פדייתו לעניין‬ ‫טלאים לעצמו‪ ,‬דמאי שא משאר‬ ‫לאוסרו בהנאה קודם פדייה‪ ,‬וכי‬ ‫דיני המשנה דכן כתיב דין הספק‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫י‬ ‫אבל התם כיון דשה מעלמא בעי‬ ‫משום דאי אפשר לפדותו בכל‬ ‫אתויי ומפריש וקאי אימא לא‬ ‫דבר צריך הוא להיות אסור יותר‪,‬‬ ‫צריכא‪ .‬היינו מה שאמר רב‬ ‫הרי יש לומר דבעינן שה לפדייתו‬ ‫נחמן אמר רבה בר אבוה בין על‬ ‫כיון דאיכא טעם לפדות קדושתו‬ ‫ישראל‬ ‫של‬ ‫חמורים‬ ‫פטרי‬ ‫על השה דווקא‪ ,‬אבל אין בהכרח‬ ‫שהורישן לנכדו כהן והוא הורישן‬ ‫סברא בזה לאוסרו בהנאה‪ .‬ועוד‬ ‫לנכדו ישראל דמעשרן והן שלו‪,‬‬ ‫יותר קשה לפי מה שאמרו בגמ'‬ ‫ובין על טבלים כן דמעשרן והן‬ ‫לקמן (יא‪ ).‬דלר' יהודה מה‬ ‫שלו‪ ,‬למאי הוצרך לומר כן על‬ ‫שהקפידה תורה בשה דווקא‬ ‫שני דינים אלו ולא די באחד‪,‬‬ ‫להקל עליו ולא להחמיר באו‪,‬‬ ‫וביארו בגמ' דצריכא דאי רק‬ ‫והיינו דדווקא בשה יכול לפדותו‬ ‫קמייתא אשמעינן גבי פטרי‬ ‫אפי' שהוא שוה הרבה פחות‬ ‫חמורים הו''א משום דקא מפריש‬ ‫משוויו‪ ,‬ומשא''כ שלא בשה צריך‬ ‫וקאי‪ ,‬אבל גבי טבלים מתנות‬ ‫לפדותו בשוויו דווקא‪ ,‬דממילא‬ ‫שלא הורמו לא נחשבות כמי‬ ‫בזה ודאי אין לומר דמסתבר‬ ‫שהורמו ולכך יהא חייב‪ .‬אבל‬ ‫לאוסרו בהנאה משום קפידא זו‪,‬‬ ‫קשה מה ההו''א לומר כן‪ ,‬ומהו‬ ‫דהרי הקפידא כלל לא באה‬ ‫הצד לומר דדווקא גבי פטרי‬ ‫להחמיר עליו אלא להקל‪ ,‬וממילא‬ ‫חמורים מפריש וקאי הוא‪ ,‬הרי‬ ‫עדיין יקשה מהו טעמו של ר'‬ ‫כאן לא היו לו כלל השיין מזקנו‬ ‫יהודה לאוסרו בהנאה‪ ,‬וצ''ע‪.‬‬ ‫כדי שיפריש עליהן‪ ,‬ומשא''כ‬ ‫דף יא ע''א‬ ‫בטבלים שההפרשה הוא ממה‬ ‫שקיבל מזקנו דיותר יש צד לומר‬ ‫כב‪ .‬בגמ' וצריכא דאי אשמעינן‬ ‫דמפריש וקאי‪ ,‬דממילא לכאורה‬ ‫קמייתא משום דקא מפריש וקאי‬ ‫משמע‬ ‫דלקמן‬ ‫השני‬ ‫כהצד‬ ‫אבל הכא מתנות שלא הורמו‬ ‫דאפשר לעשורי מיניה וביה‬ ‫כמי שלא הורמו דמיין אימא לא‬ ‫מסתבר‪ ,‬ומה הצד הראשון כלל‪,‬‬ ‫דאפשר‬ ‫הכא‬ ‫אשמעינן‬ ‫ואי‬ ‫וממילא עדיין יקשה למה לא‬ ‫לעשורי מיניה וביה דהא מנח‬ ‫יא‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫הדבר ודאי שהחליף‪ ,‬ואפי' אין זה‬ ‫נתחדש הדין גבי פטרי חמורים‬ ‫רק חשש‪ ,‬מאי שנא‪ .‬וגם למה‬ ‫ומיניה יהא משמע גם אותו דין‬ ‫ברור הדבר שיהא כל כותי ועם‬ ‫גבי טבלים‪ ,‬דכ''ש הוא שיהא‬ ‫הארץ נאמנין שלא להחליף‪,‬‬ ‫מעשרן והן שלו דמיניה וביה‬ ‫ואילו כל עכו''ם ודאי מחליף‪ ,‬וכי‬ ‫מעשרן‪ ,‬וצ''ע‪.‬‬ ‫אין עכו''ם נאמנים‪ ,‬ואין כותי‬ ‫דף יא ע''ב‬ ‫ועם הארץ שאינם נאמנים‪ ,‬עד‬ ‫כדי שלכך נאמר דבכותי ועם‬ ‫כג‪ .‬בגמ' תנן התם המפקיד פירותיו‬ ‫הארץ אפי' חשש ליכא‪ ,‬ובעכו''ם‬ ‫אצל הכותי ואצל עם הארץ‬ ‫ודאי שהחליף‪ ,‬ונראה תימה‪,‬‬ ‫בחזקתן למעשר ולשביעית אצל‬ ‫וצ''ע‪.‬‬ ‫העובד כוכבים כפירותיו‪ .‬היינו‬ ‫דאם הפקיד פירותיו אצל הכותי‬ ‫דף יב ע''א‬ ‫או אצל ישראל עם הארץ אין לו‬ ‫כד‪ .‬בגמ' איבעיא להו מהו לפדות‬ ‫לחשוש שמא החליפו פירותיו עם‬ ‫בבן פקועה מר זוטרא אמר אין‬ ‫פירותיהן ולכך להתחייב שוב‬ ‫פודין ורב אשי אמר פודין א''ל‬ ‫להפריש עליהן ולעשרן‪ ,‬והרי הן‬ ‫רב אשי למר זוטרא מאי דעתיך‬ ‫בחזקתן שכבר הןפרשו מהן‬ ‫דילפת מפסח אי מה להלן זכר‬ ‫מעשר ושביעית ויכול לאכלן‪,‬‬ ‫תמים ובן שנה אף כאן זכר‬ ‫ומשא''כ אם אצל העכו''ם הפקיד‬ ‫תמים ובן שנה תפדה תפדה‬ ‫פירותיו‪ ,‬הרי דין הפירות כפירות‬ ‫ריבה אי תפדה תפדה ריבה אפי'‬ ‫הנכרי כיון שודאי החליף הפירות‬ ‫בן פקועה נמי א''כ שה שה מאי‬ ‫עם פירותיו‪ ,‬ושל הנכרי עדיין לא‬ ‫אהני ליה‪ .‬היינו דלמעשה מר‬ ‫הופרשו בהן מעשר ושביעית‪,‬‬ ‫זוטרא למד מפסח רק גבי בן‬ ‫ולכך חייב שוב ללהפריש ולעשר‪.‬‬ ‫פקועה דאינו ראוי לפדות בו כמו‬ ‫וצריך ביאור מה באמת החילוק‪,‬‬ ‫דאינו ראוי לפסח‪ ,‬ולא למד‬ ‫למה גבי כותי ועם הארץ אין‬ ‫מתפדה תפדה לרבותו כמו גבי‬ ‫חשש שיחליפו ואילו גבי עכו''ם‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫יב‬ ‫דהרי‬ ‫בהנאה‬ ‫דמותר‬ ‫סובר‬ ‫זכר תמים ובן שנה דא''כ מאי‬ ‫להדיא אמר כאן ר' אליעזר יקבר‪,‬‬ ‫אהני ליה הגז''ש שה שה מפסח‪.‬‬ ‫איסור‬ ‫משום‬ ‫היינו‬ ‫ולכאורה‬ ‫אבל קשה דמה היא טענה זו‬ ‫הנאה‪ ,‬ומה דרצו לתרץ דבאמת‬ ‫דשה שה מאי אהני ליה‪ ,‬הרי‬ ‫יקבר היינו כבכור אדם ולא איירי‬ ‫כבר למדנו משה שה למעט כל‬ ‫באיסור הנאה‪ ,‬זה אי אפשר לומר‬ ‫הני דלעיל ולמה לא די בכך‪,‬‬ ‫דא''כ יהא במשמע דרק בכור‬ ‫דממילא עדיין יקשה למה לא‬ ‫דאדם יקבר ולא פשוט וזה ודאי‬ ‫נרבה בן פקועה מתפדה תפדה‪,‬‬ ‫אינו‪ .‬אבל קשה דלמה אם יקבר‬ ‫וצ''ע‪.‬‬ ‫איירי‬ ‫טמאה‬ ‫בהמה‬ ‫דבכור‬ ‫דף יב ע''ב‬ ‫בקבורת אדם דכבכור דאדם‪,‬‬ ‫א''כ יהא במשמע דפשוט דאדם‬ ‫כה‪ .‬בגמ' אמר ליה אביי אי מה בכור‬ ‫לא יקבר‪ ,‬הרי יש לומר דבאמת‬ ‫אדם מותר בהנאה אף בכור‬ ‫אדם בכל גוונא יקבר‪ ,‬ורק בכור‬ ‫בהמה טמאה מותר וכי תימא‬ ‫בהמה טמאה כיון דהוא הוקש‬ ‫הכי נמי והתנן מת פטר חמור‬ ‫לבכור דאדם‪ ,‬יקבר כבכור דאדם‬ ‫ר' אליעזר אומר יקבר מאי יקבר‬ ‫שנקבר ככל אדם‪ ,‬ואיך יש כאן‬ ‫לאו דאסור בהנאה לא יקבר‬ ‫משמעות דפשוט דאדם אינו‬ ‫כבכור אדם אלא אדם בכור הוא‬ ‫נקבר‪ ,‬הרי כאן כל לא איירי על‬ ‫דבעי קבורה פשוט לא בעי‬ ‫בכור דאדם אלא רק על בכור‬ ‫קבורה‪ .‬היינו דאם טעמו של ר'‬ ‫דבהמה טמאה שבזה הוא דומה‬ ‫אליעזר דחייב באחריותו משום‬ ‫לבכור האדם שנקבר ככל אדם‪,‬‬ ‫דלמד כן בהיקש מבכור אדם‪,‬‬ ‫וממילא למה לא נאמר דבאמת‬ ‫למה גבי איסור הנאה לא למד כן‬ ‫יקבר לא איירי באיסור הנאה‪,‬‬ ‫דמותר‪ ,‬ואין לומר דבאמת יהא‬ ‫וצ''ע‪.‬‬