דפירשנו · Daph-irshuni — שמיני עצרת - שמחת תורה (2026-09-28)

א הדף מסכת תענית ביאורי
גיליון שו שנה ז' חג שמחת תורה חודש תשרי שנת ה׳ תשפ״ז
לפ״ג
בכורות ז – .יג:
טז.
יז.
והערות מסכת חולין ביאורים ב
יט.
כ.
ג והערות מסכת חולין ביאורים
והערות מסכת חולין ביאורים ד
• הא דאמרו בגמ' קרי ליה טמא כר' שמעון וקאמר אבל אתה
אוכל הבא בסימן אחד האי תנא סבר ליה כוותיה בחדא ופליג
עליה בחדא ,והיינו דרצו להוכיח דלר' שמעון על אף דלגבי
בכורה בעינן שיהא ראשו ורובו דומה לאמו מ''מ לגבי אכילה די
במקצת סימנין להתירו באכילה ,ומכך דכאן קרי ליה טמא דזהו
שיטת ר' שמעון דהטמא הנולד מן הטהור אסור באכילה ,ואילו
הוא אומר שם דבסימן אחד די להתירו באכילה ,ודחו בגמ' דאין
זה בהכרח שיטת ר' שמעון עצמו ,אלא יש לומר דתנא זה סובר
כר' שמעון דהטמא הנולד מן הטהור אסור באכילה ,אבל לגבי
ראשו ורובו הוא חולק עליו ולכך הוא אומר דבסימן אחד מתירו
באכילה ,אבל לר' שמעון יש לומר דדין אכילה כבכורה דבעינן
ראשו ורובו דומה לאמו כדי להתירו באכילה ,וקשה מה ההכרח
לומר דתנא זה חולק עליו בחדא ,למה לא נאמר דבאמת ר'
שמעון הוא ,דלמה לומר דתנא זה סובר כך אפשר ,ולומר דר'
שמעון סובר כך אי אפשר ,ומאי שנא .ולכאורה גם דוחק הוא
לומר דפליג עליו בחדא אם לא שמצינו ראיה לכך? (הערה ט''ו)
• מה דאמרו בגמ' דאמרו זקני אתונא לר' יהושע בן חנניה בני לן
ביתא באוירא דעלמא אמר שם תלא בין רקיעא לארעא אמר
להו אסיקו לי ליבני וטינא ,והיינו שתלה את עצמו באויר על ידי
שם קדוש ,ואמר להם שיביאו לי הטיט והלבנים לשם ואז יבנה
ה והערות מסכת חולין ביאורים
להם באויר את הבית ,והיות והם אינם יכולים להביא לו כך הוא
לא יוכל לבנותו שם ,לכאורה קשה דאם בשם קדוש עסקינן למה
את עצמו תלה ולא תלה להם בית באויר ,הרי אותו כוח קדוש
שעל ידיו תלה עצמו יכל להשתמש בו גם לתלות הבית עצמו
ולבנותו שם ,ולמה לא עשה כן? (הערה י''ח)
• הא דאמר ליה אביי אי מה בכור אדם מותר בהנאה אף בכור
בהמה טמאה מותר וכי תימא הכי נמי והתנן מת פטר חמור ר'
אליעזר אומר יקבר מאי יקבר לאו דאסור בהנאה לא יקבר
כבכור אדם אלא אדם בכור הוא דבעי קבורה פשוט לא בעי
קבורה ,והיינו דאם טעמו של ר' אליעזר דחייב באחריותו משום
דלמד כן בהיקש מבכור אדם ,למה גבי איסור הנאה לא למד כן
דמותר ,ואין לומר דבאמת יהא סובר דמותר בהנאה דהרי להדיא
אמר כאן ר' אליעזר יקבר ,ולכאורה היינו משום איסור הנאה,
ומה דרצו לתרץ דבאמת יקבר היינו כבכור אדם ולא איירי
באיסור הנאה ,זה אי אפשר לומר דא''כ יהא במשמע דרק בכור
דאדם יקבר ולא פשוט וזה ודאי אינו ,וקשה דלמה אם יקבר
דבכור בהמה טמאה איירי בקבורת אדם דכבכור דאדם ,א''כ
יהא במשמע דפשוט דאדם לא יקבר ,הרי יש לומר דבאמת אדם
בכל גוונא יקבר ,ורק בכור בהמה טמאה כיון דהוא הוקש לבכור
דאדם ,יקבר כבכור דאדם שנקבר ככל אדם ,ואיך יש כאן
משמעות דפשוט דאדם אינו נקבר ,הרי כאן כל לא איירי על
בכור דאדם אלא רק על בכור דבהמה טמאה שבזה הוא דומה
לבכור האדם שנקבר ככל אדם ,וממילא למה לא נאמר דבאמת
יקבר לא איירי באיסור הנאה? (הערה כ''ה)
והערות מסכת חולין ביאורים ו
קשה מה ההכרח לומר דתנא זה דף ז ע''א
חולק עליו בחדא ,למה לא נאמר
טו .בגמ' קרי ליה טמא כר' שמעון
דבאמת ר' שמעון הוא ,דלמה
וקאמר אבל אתה אוכל הבא
לומר דתנא זה סובר כך אפשר,
בסימן אחד האי תנא סבר ליה
ולומר דר' שמעון סובר כך אי
עליה ופליג בחדא כוותיה
אפשר ,ומאי שנא .ולכאורה גם
בחדא .היינו דרצו להוכיח דלר'
דוחק הוא לומר דפליג עליו בחדא
שמעון על אף דלגבי בכורה
אם לא שמצינו ראיה לכך .וצריך
בעינן שיהא ראשו ורובו דומה
לומר דהיות ובר' שמעון מצינו
די אכילה לגבי מ''מ לאמו
גבי בכורה דבעינן ראשו ורובו,
במקצת סימנין להתירו באכילה,
לכך מסצתבר יותר לומר דגבי
ומכך דכאן קרי ליה טמא דזהו
אכילה הוא גם סובר כן ,ומשא''כ
שיטת ר' שמעון דהטמא הנולד
תנא זה כאן שלא מצינו שיהא
מן הטהור אסור באכילה ,ואילו
סובר דבעינן הראשו ורובו גבי
הוא אומר שם דבסימן אחד די
בכורה ,לכך גם גבי אכילה ניחא
להתירו באכילה ,ודחו בגמ' דאין
לן דסובר דדי במקצת סימנים,
זה בהכרח שיטת ר' שמעון
וממילא לכך מסתבר יותר לומר
עצמו ,אלא יש לומר דתנא זה
דפליג עליו בחדא.
סובר כר' שמעון דהטמא הנולד
דף ח ע''א מן הטהור אסור באכילה ,אבל
לגבי ראשו ורובו הוא חולק עליו
טז .בגמ' תנו רבנן תרנגלת לעשרים
ולכך הוא אומר דבסימן אחד
ואחד יום וכנגדה באילן לוז וכו'
מתירו באכילה ,אבל לר' שמעון
בהמה גסה טמאה לשנים עשר
יש לומר דדין אכילה כבכורה
חודש וכנגדו באילן דקל טהורה
דבעינן ראשו ורובו דומה לאמו
לתשעה חדשים וכנגדה באילן
כדי להתירו באכילה .אבל באמת
זית .היינו דמנו בברייתא כל
ז והערות מסכת חולין ביאורים
שגם יצא אדם וגם נכנס ,ומה זמני העיבור של בעלי החיים
שהשומרים לא הרגו את ר' וכנגדם זמני הגידול של הפירות
יהושע בן חנניה ביאר רש''י דהם באילנות ,וגבי בהמה גסה טהורה
היו הורגים רק אם נכנס כולו חדשים תשעה עיבורה זמן
לפנים ,אבל הוא שתפסוהו קודם וכנגדה באילן גם הזית זמן גידולו
שנכנס לא הרגוהו .ועיין ברש''ש תשעה חדשים .אבל קשה למה
שכבר הקשה על רש''י דאם לא כאן לא הביאו זמן העיבור של
היו הורגין אותו משום שלא נכנס חדשים תשעה שהוא האדם
כולו לפנים ,למה הזקנים את ולומר דהזית הוא כנגדו ,וכפי
השומרים כן הרגו ,הרי לכאורה לגביתשמיש לעיל שהביאו
גם הם לא היו הורגים אם לא וכדומה גם דרך האדם יחד עם כל
נכנס אדם כולו לפנים ,או יצא דרכי בעלי החיים ,ומה הטעם
כולו לחוץ ,וממילא הוא שלא כאן לא הביאו את האדם ,וצ''ע.
נכנס כולו לפנים למה הרגו
דף ח ע''ב
בשבילו את השומרים .ולכך
ביאר הרש''ש יאור אחר דנכנס יז .בגמ' אזל אשכח דרבנאי מגואי
כשישנו השומרים .אבל באמת ודרבנאי מבראי דאי חזו כרעא
קשה ביאורו דלא יתכן כ''כ דעיילא קטי להו לבראי ודנפקא
שיכנס כשכל השומרים משני קטלי להו לגואי אפכה לסנדליה
הצדדים יישנו .ולכך נראה לתרץ קטלי להו לגואי אפכה לסנדליה
ביאורו של רש''י ,דהזקנים חשבו קטלי להו לכולהו .ביאר רש''י
שכן נכנס אותו אדם כולו לפנים, דהיה ר' יהושע בן חנניה הופך
וזה למה ,בשביל שראו פסיעות סנדליו ,ובכך כשנכנס היה נראה
של אדם יוצא ,דממילא היו שאדם יצא ,וכשיצא היה נראה
בטוחים שמתוכו יצא ולא רק שאדם נכנס ,ובכך נגרם שהרגו
מאצע הדרך יצא ,דהרי זה לא כולם, השומרים את הזקנים
יתכן לצאת רק מאמצע הדרך, דבפסיעות על הרצפה היה נראה
וממילא על אף שלא ראו פסיעות
והערות מסכת חולין ביאורים ח
באויר ,הרי אותו כוח קדוש שעל חשבו בתחיל הדרך החוצה,
ידיו תלה עצמו יכל להשתמש בו שטשטשו הם שהשומרים
גם לתלות הבית עצמו ולבנותו יהרגום, שלא כדי הפסיעות
שם ,ולמה לא עשה כן .וצריך וממילא לכך כן הרגום דהרי ודאי
לומר דלא רצה לעשות מבוקשם, לא יצא אדם רק מאמצע הדרך,
אלא רק להוכיחם שבהם תלוי וכן לגבי הכניסה לפנים הגם שלא
הדבר שהם לא יכולים להביא ראו פסיעות להכנס בכל הדרך
הטיט והלבנים ,ולנצחם בויכוח, ממש ,מ''מ כיון דהיה להם ודאות
אבל לעשות מבוקשם למה לו. שיצא ורק טשטשו הפסיעות ,כך
יט .בגמ' ורצוצא דמית מהיכא נפיק כבר היה להם ודאות שגם נכנס
רוחיה מהיכא דעל נפיק .היינו ורק טשטשו הדרך ,אבל לגביו לא
אפרוח בתוך הביצה שמת בו הרגוהו השומרים דהרי הם לא
שאלו לו מהיכן יוצאת רוחו והרי ראו שהלך בסנדלים הפוכים,
נראינו ולא סגורה הביצה וראו שנכנס רק חלק מן הדרך,
שנשברה כשיצאה רוחו ,והוא דלכך לא הרגוהו דהרי לא נכנס
תירץ להם מהיכן שנכנסה רוחו כולו.
לשם משם יצאה .אבל באמת יח .בגמ' בני לן ביתא באוירא
קשה דהרי לגבי כניסת הרוח דעלמא אמר שם תלא בין רקיעא
לשם יש לומר שבאה רוחו אליו לארעא אמר להו אסיקו לי ליבני
קודם שנבראה הביצה ,ובתוך וטינא .היינו שתלה את עצמו
מעי אמו אחר שנוצר האפרוח באויר על ידי שם קדוש ,ואמר
באה רוחו ואח''כ נבראה הביצה להם שיביאו לי הטיט והלבנים
מסביבו ,ומשא''כ יציאת רוחו לשם ואז יבנה להם באויר את
כשמת בתוכו עדיין יקשה מהיכן הבית ,והיות והם אינם יכולים
יצאה .והיה יכול לתרץ להם להביא לו כך הוא לא יוכל לבנותו
בפשיטות שאינם יכולים להוכיח שם .אבל לכאורה קשה דאם
שמת בתוך ביצתו ,דדלמא מיד בשם קדוש עסקינן למה את
ולא מת הביצה בשבירת עצמו תלה ולא תלה להם בית
ט והערות מסכת חולין ביאורים
שבעינן להפריש הטלה ושנוטלו כשהיתה עדיין שלמה ,וצריך
לעצמו ,וצ''ע. ביאור למה לא תירץ להם כן,
וצ''ע.
דף ט ע''ב
דף ט ע''א
כא .בגמ' מתניתין מני ר' יהודה היא
דתניא פטר חמור אסור בהנאה כ .במשנה שתי נקבות וזכר או
דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר שתי זכרים ושתי נקבות אין
מאי טעמא דר' יהודה אמר עולא לכהן כלום אחת ביכרה ואחת
יש לך דבר שצריך פדייה ומותר שלא ביכרה וילדה שני זכרים
ולא והרי בכור אדם שצריך נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה
פדייה ומותר אלא יש לך דבר מפריש טלה אחד לעצמו .היינו
בשה תורה עליו שהקפידה דבאופן שאיכא זכר בכור ודאי
ומותר .היינו דעל אף שדבר נותן טלה לכהן ,אבל באיכא זכר
שצריך פדייה וכגון בכור אדם ונקבה והוי ספק צריך להפריש
מצינו שלא יהא אסור על אף טלה מספק כדי להפקיע קדושת
הצורך בפדייתו ,מ''מ מסתבר לעצמו נוטלו אבל הבכור,
שדבר שהקפידה עליו תורה דהמוציא מחבירו עליו הראיה
שפדייתו תליעשה בדבר מסויים ולכך אין הכהן יכול להוציאו מידו
דווקא וכגון כאן בפטר חמוןר דהרי ספק הוא .אבל קשה למה
דבעינן שה דווקא ,מסברא יש בכל המשנה נקטו גבי ודאי נותן
לומר דכל זמן שלא נפדה יהא לכהן ,וגבי ספק מפריש ונוטל
אסור בהנאה .אבל קשה למה לעצמו ,ואילו גבי האופן של שתי
תורה עליו שהקפידה בדבר נקבות וזכר או שתי זכרים ושתי
במאי תהא פדייתו יותר סברא נקבות נקטו במשנה אין לכהן
הוא לאסורו בהנאה קודם פדייתו, כלום ,ולא כתיב מפריש שתי
דמה החילוק במה פדייתו לעניין טלאים לעצמו ,דמאי שא משאר
לאוסרו בהנאה קודם פדייה ,וכי דיני המשנה דכן כתיב דין הספק
והערות מסכת חולין ביאורים י
אבל התם כיון דשה מעלמא בעי משום דאי אפשר לפדותו בכל
אתויי ומפריש וקאי אימא לא דבר צריך הוא להיות אסור יותר,
צריכא .היינו מה שאמר רב הרי יש לומר דבעינן שה לפדייתו
נחמן אמר רבה בר אבוה בין על כיון דאיכא טעם לפדות קדושתו
ישראל של חמורים פטרי על השה דווקא ,אבל אין בהכרח
שהורישן לנכדו כהן והוא הורישן סברא בזה לאוסרו בהנאה .ועוד
לנכדו ישראל דמעשרן והן שלו, יותר קשה לפי מה שאמרו בגמ'
ובין על טבלים כן דמעשרן והן לקמן (יא ).דלר' יהודה מה
שלו ,למאי הוצרך לומר כן על שהקפידה תורה בשה דווקא
שני דינים אלו ולא די באחד, להקל עליו ולא להחמיר באו,
וביארו בגמ' דצריכא דאי רק והיינו דדווקא בשה יכול לפדותו
קמייתא אשמעינן גבי פטרי אפי' שהוא שוה הרבה פחות
חמורים הו''א משום דקא מפריש משוויו ,ומשא''כ שלא בשה צריך
וקאי ,אבל גבי טבלים מתנות לפדותו בשוויו דווקא ,דממילא
שלא הורמו לא נחשבות כמי בזה ודאי אין לומר דמסתבר
שהורמו ולכך יהא חייב .אבל לאוסרו בהנאה משום קפידא זו,
קשה מה ההו''א לומר כן ,ומהו דהרי הקפידא כלל לא באה
הצד לומר דדווקא גבי פטרי להחמיר עליו אלא להקל ,וממילא
חמורים מפריש וקאי הוא ,הרי עדיין יקשה מהו טעמו של ר'
כאן לא היו לו כלל השיין מזקנו יהודה לאוסרו בהנאה ,וצ''ע.
כדי שיפריש עליהן ,ומשא''כ
דף יא ע''א
בטבלים שההפרשה הוא ממה
שקיבל מזקנו דיותר יש צד לומר כב .בגמ' וצריכא דאי אשמעינן
דמפריש וקאי ,דממילא לכאורה קמייתא משום דקא מפריש וקאי
משמע דלקמן השני כהצד אבל הכא מתנות שלא הורמו
דאפשר לעשורי מיניה וביה כמי שלא הורמו דמיין אימא לא
מסתבר ,ומה הצד הראשון כלל, דאפשר הכא אשמעינן ואי
וממילא עדיין יקשה למה לא לעשורי מיניה וביה דהא מנח
יא והערות מסכת חולין ביאורים
הדבר ודאי שהחליף ,ואפי' אין זה נתחדש הדין גבי פטרי חמורים
רק חשש ,מאי שנא .וגם למה ומיניה יהא משמע גם אותו דין
ברור הדבר שיהא כל כותי ועם גבי טבלים ,דכ''ש הוא שיהא
הארץ נאמנין שלא להחליף, מעשרן והן שלו דמיניה וביה
ואילו כל עכו''ם ודאי מחליף ,וכי מעשרן ,וצ''ע.
אין עכו''ם נאמנים ,ואין כותי
דף יא ע''ב
ועם הארץ שאינם נאמנים ,עד
כדי שלכך נאמר דבכותי ועם כג .בגמ' תנן התם המפקיד פירותיו
הארץ אפי' חשש ליכא ,ובעכו''ם אצל הכותי ואצל עם הארץ
ודאי שהחליף ,ונראה תימה, בחזקתן למעשר ולשביעית אצל
וצ''ע. העובד כוכבים כפירותיו .היינו
דאם הפקיד פירותיו אצל הכותי
דף יב ע''א
או אצל ישראל עם הארץ אין לו
כד .בגמ' איבעיא להו מהו לפדות לחשוש שמא החליפו פירותיו עם
בבן פקועה מר זוטרא אמר אין פירותיהן ולכך להתחייב שוב
פודין ורב אשי אמר פודין א''ל להפריש עליהן ולעשרן ,והרי הן
רב אשי למר זוטרא מאי דעתיך בחזקתן שכבר הןפרשו מהן
דילפת מפסח אי מה להלן זכר מעשר ושביעית ויכול לאכלן,
תמים ובן שנה אף כאן זכר ומשא''כ אם אצל העכו''ם הפקיד
תמים ובן שנה תפדה תפדה פירותיו ,הרי דין הפירות כפירות
ריבה אי תפדה תפדה ריבה אפי' הנכרי כיון שודאי החליף הפירות
בן פקועה נמי א''כ שה שה מאי עם פירותיו ,ושל הנכרי עדיין לא
אהני ליה .היינו דלמעשה מר הופרשו בהן מעשר ושביעית,
זוטרא למד מפסח רק גבי בן ולכך חייב שוב ללהפריש ולעשר.
פקועה דאינו ראוי לפדות בו כמו וצריך ביאור מה באמת החילוק,
דאינו ראוי לפסח ,ולא למד למה גבי כותי ועם הארץ אין
מתפדה תפדה לרבותו כמו גבי חשש שיחליפו ואילו גבי עכו''ם
והערות מסכת חולין ביאורים יב
דהרי בהנאה דמותר סובר זכר תמים ובן שנה דא''כ מאי
להדיא אמר כאן ר' אליעזר יקבר, אהני ליה הגז''ש שה שה מפסח.
איסור משום היינו ולכאורה אבל קשה דמה היא טענה זו
הנאה ,ומה דרצו לתרץ דבאמת דשה שה מאי אהני ליה ,הרי
יקבר היינו כבכור אדם ולא איירי כבר למדנו משה שה למעט כל
באיסור הנאה ,זה אי אפשר לומר הני דלעיל ולמה לא די בכך,
דא''כ יהא במשמע דרק בכור דממילא עדיין יקשה למה לא
דאדם יקבר ולא פשוט וזה ודאי נרבה בן פקועה מתפדה תפדה,
אינו .אבל קשה דלמה אם יקבר וצ''ע.
איירי טמאה בהמה דבכור
דף יב ע''ב
בקבורת אדם דכבכור דאדם,
א''כ יהא במשמע דפשוט דאדם כה .בגמ' אמר ליה אביי אי מה בכור
לא יקבר ,הרי יש לומר דבאמת אדם מותר בהנאה אף בכור
אדם בכל גוונא יקבר ,ורק בכור בהמה טמאה מותר וכי תימא
בהמה טמאה כיון דהוא הוקש הכי נמי והתנן מת פטר חמור
לבכור דאדם ,יקבר כבכור דאדם ר' אליעזר אומר יקבר מאי יקבר
שנקבר ככל אדם ,ואיך יש כאן לאו דאסור בהנאה לא יקבר
משמעות דפשוט דאדם אינו כבכור אדם אלא אדם בכור הוא
נקבר ,הרי כאן כל לא איירי על דבעי קבורה פשוט לא בעי
בכור דאדם אלא רק על בכור קבורה .היינו דאם טעמו של ר'
דבהמה טמאה שבזה הוא דומה אליעזר דחייב באחריותו משום
לבכור האדם שנקבר ככל אדם, דלמד כן בהיקש מבכור אדם,
וממילא למה לא נאמר דבאמת למה גבי איסור הנאה לא למד כן
יקבר לא איירי באיסור הנאה, דמותר ,ואין לומר דבאמת יהא
וצ''ע.
