כתב מרדכי · Ktav Mordechai — שמיני עצרת - שמחת תורה (2026-09-28)

בס''ד
כתב מרדכי
וזאת הברכה -שמ"ע וש"ת
ה'תשפ"ז
שנה ב' גליון ל"ז
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
ב
הגליון השבוע מוקדש לעילוי נשמת אדוני זקני מרן
החת"ס הגאון רבי משה ב"ר שמואל סופר זי"ע
שיומא דהילולא דיליה חל בכ"ה תשרי
ולע"נ א"ז הגאון רבי אליעזר פאפו בעל פלא
יועץ שהיו"ד חל בכ' תשרי
שיליצו טוב בעדינו וזכותם תגן עלינו ועכי"א
להארות והערות ניתן לפנות למיילKESAVMORDCHAI@GMAIL.COM :
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
ג
פנים לתורה
יום שמיני עצרת – יום הקירבה ,מן הארוסין אל הנישואין
" תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג ,ד) .זהו הפסוק
הראשון שמלמדין את התינוק כשמתחיל לדבר (סוכה מב ,).והוא כתוב
בפרשתנו-וזאת הברכה ,שקוראין בשמחת תורה .ואם זהו הפסוק
"הראשון" והדיבור הראשון שמלמדים את האדם כש"מתחיל"
לדבר – מסתמא יש בפסוק הזה יסוד גדול ללימודו ולחייו .ומן
הפסוק הזה דרשו חז"ל (פסחים מט" :):תנא רבי חייא ,כל העוסק בתורה
לפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו ,שנאמר 'תורה צוה לנו משה
מורשה' ,אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורשה' [מאורסה]" .ופירש רש"י:
"כאילו בא על ארוסתו בפניו – שמביישו" ,ו"מאורסה – לכל קהילות
יעקב".
והנה מיד יעלה על הלב להקשות :מה ענין ארוסה לכאן? הכתוב אומר
"מורשה" ,מלשון ירושה – שהיא 'ירושה' לבנ"י .ומאי טעמא הוציאו
חז"ל את המילה מפשוטה ודרשוה כלשון ארוסין? והלא רש"י עצמו
פירש בפסוק כפשטיה (שם) "מורשה היא לקהלת יעקב ,אחזנוה ולא
נעזבנה" ,כלומר ירושה היא ,ואין לה הפסק .ויש לשאול עוד :אמרו
במשנה (אבות ב ,יב) "התקן עצמך ללמוד תורה ,שאינה ירושה לך".
הרי שתורה אינה ירושה! ואם כן ,מה הפירוש "מורשה" ,ומה ענין
"ארוסה" לזה?
שני דימויים
ונראה שהתורה מדמה עצמה בשני דימויים ,והם משלימים זה את זה.
ירושה היא דבר שבא לאדם מאליו ,בלא מעשה מצדו ,ובלא בחירה.
ובזה מורה הכתוב שהתורה שייכת לכל אחד ואחד מישראל מעצם
היותו בן ישראל :אין צריך לצאת ולהרוויח אותה מאומה זרה ,ואין
אדם יכול לומר "אין לי חלק בה" .ואולם ירושה מסורה לשני הצדדים:
היורש אוחז בנכסים ,והם אינם דורשים ממנו דבר .ואילו ארוסה אינה
כן .ארוסה היא מי שנקנית לבעלה בקדושין ,והיא שלו ,ואף על פי כן
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
ד
אינה עדיין בביתו ואינה עדיין נקראת אשתו (הנישואין) .ולכן הוא
צריך להביאה לביתו ,לדבר עמה ,להכירה ,להתקרב אליה ,עד שתהיה
לאשתו ממש.
וכך פירש המהרש"א (בחידושי אגדות שם) :התורה ארוסה היא לכל
קהילות יעקב ,כולל מי שלא למד [ולא לימד לאחרים] ,ואף הוא בעל
זכות בה .אולם כל זמן שלא למד [ולא לימד לאחרים] ,הרי היא אצלו
כארוסה שעדיין בבית אביה ,ואין הנישואין נשלמים אלא לעוסק בה.
הרי שאין סתירה בין "מורשה" ל"אינה ירושה לך" .אמנם ירושה היא
מצד הקדושין ,אבל כדי להיות אחוז בה צריך טירחא יגיעה ועמל.
והתורה היא "שלך" וגם "שלא בידך" ,והצד השוה שבהם הוא שהיא
אהובה ומחכה.1
קדושין ונישואין
אמרו חז"ל (תענית כו ):על הכתוב "ביום חתונתו" (שיר השירים ג ,יא)
– "זה מתן תורה" .וביארו המפרשים (עי' בגליון הש"ס המובא
בשיטמ"ק כתובות ז :ועי' מש"כ ההפלאה בהקדמתו לספר המקנה)
שמתן תורה היה הקדושין ,שבהם נאמר "נעשה ונשמע" ונכרתה
הברית .ואולי י"ל שעדיין לא נתקיימו הנישואין הגמורים עד כה .והרי
משה רבנו ,בסוף ימיו ,אומר "תורה צוה לנו משה מורשה" — כשהוא
מסיים את חייו והולך מן העולם ,הוא מוסר לנו את הכלה .כאילו אמר:
אני קדשתי אתכם ,ועכשיו התורה בידכם להשלים.2
ועל פי זה מובן למה נקבעה 'שמחת תורה' דוקא בשמיני עצרת .בימי
סוכות ,הקשר עדיין 'ארעי' ,כמו דירת ארעי של הסוכה ,שישבנו בה
לפני ה' .אבל בשמיני עצרת אין אנו יושבין בסוכה ,אלא נכנסין אל
הבית :אל דירת הקבע .ואמרו בזוהר הקדוש (ח"ג לב ).שביום השמיני
נשארים ישראל לבדם עם המלך ,ובשמחה ההיא אין זר נמצא .וזה
ענין "קשה עלי פרידתכם" — בנוהג שבעולם ,אין החתן רוצה להיפרד
1ועל פי זה יבואר מה שאמרו ז"ל שהלומד תורה – נעשית התורה 'תורתו' ממש ,והויא קנין שלו .כי כאמור על ידי הלימוד דייקא
נעשית התורה כאשתו לכל דבר.
2וע ל פי זה יבואר שפיר מה שהסמיך טרם לכך "ה' מסיני בא" – וכמש"פ רש"י "כחתן היוצא להקביל פני הכלה" .כי אז היו
הקידושין .אולם מעתה "תורה צוה לנו משה מאורסה קהלת יעקב" .ודו"ק.
ובעומק הענין נראה ,שהקידושין בין הקב"ה לכנס"י נעשו בנתינת התורה ,אולם הקשר הגמור בין הקב"ה לכלל ישראל נגמר
ונשלם דייקא בלימודה ,כי אזי מתקשר הלומד בתורה עם נותן התורה בשלימות ודביקות ,והתורה נעשית כלי מחזיק ברכה,
וקוב"ה ואורייתא וישראל חד .והבן.
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
ה
מן הכלה אחרי שבעת ימי המשתה .3והקב"ה אומר לישראל" :עכבו
אצלי עוד יום" .וזוהי חופתם של ישראל עם תורתם.4
וכתבו בעלי הסוד שהמספר שבע ,כמו שבעת ימי הבריאה ושבעה ימי
שבתא ושבע מדות הנהגת הרבש"ע ,הוא בבחי' השלמה שבטבע,
והמספר שמונה הוא בבחי' למעלה מן הטבע .5ולכן ברית המילה ביום
השמיני ,ונרות חנוכה שדלקו בניסי שמונה ימים .ולפי זה מובן
שהחופה שבשמיני עצרת היא בבחי' למעלה מן הסדר הרגיל ,שאין
בה חשבון המעשים אלא דביקות בלבד .ובפנימיות תיבת "זאת"
שבפרשת "וזאת הברכה" רומזת לשכינה בבחי' נוקבא ,והיינו שהתורה
נחתמת בברכתה של הכלה.
חתן תורה וחתן בראשית
ומטעם זה נקראים העולים האחרונים והראשונים "חתנים" .וכתב
הרא"ש (הובא בדברי הראשונים) שהם רגילים לעשות סעודה ולהזמין
את הקהל ,ומצא עיקר המנהג בתחילת שיר השירים .ויש לשאול:
מדוע שני חתנים? הלא כלה אחת היא! 6ונראה שאחד הוא חתן הסיום,
ואחד חתן ההתחלה ,ושניהם מצטרפים כדי שלא יהיה רגע אחד שבו
התורה עומדת ללא חתן .והוא כעין מה שכתבו הפוסקים שמתחילין
"בראשית" מיד ,שלא יתן פתחון פה לשטן לטעון שסיימו התורה ואין
רוצים להתחיל .הרי משל לחתן שסיים סעודת שבע ברכות ויוצא
מביתו וחוזר לעסקיו ,ואינו חוזר אל כלתו .ומי שאוהב באמת ,בכל
סיום הוא פותח מחדש.
הארוס שבפני העם הארץ
ועתה נחזור לדברי הגמרא הנ"ל .מדוע נאמר "כאילו בועל ארוסתו
בפניו"? ופירש רש"י" :שמביישו" .כלומר ,שעם הארץ רואה איך
התלמיד חכם קרוב אל התורה וחי בה ,והוא עצמו רחוק ממנה ,וזה
מכאיב לו כמו מי שרואה את ארוסתו בידי אחר .ומכאן התפרצות של
3כי ז' ימי הסוכות הם כנגד ז' ימי המשתה ושבע ברכות .ובמשך כל השנה עד חג הבעל"ט – הוי כעין בחינת 'שנה ראשונה'.
4ועל ידי ה'עוד יום' של שמיני עצרת – נשארים עם הרבש"ע ,כי אורייתא וקוב"ה חד הוא ,ויתכן שזהו ענין שמחת תורה בשמיני
עצרת.
5ונראה שלכן אין בין תיבת 'שבע' ל'טבע' אלא האות שי"ן וטי"ת ,כי ההבדל בין ש' לט' עולה במספר אר"ץ ,לרמז שהמספר ז'
כולל בתוכו ענין הטבע -והארציות המורה ג"כ על טבע הארץ.
6ואיתתא לבי תרי לא חזיא.
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
ו
שנאה ,כמו שאמרו שם בסמוך (פסחים שם) שעמי הארץ שונאים
תלמידי חכמים יותר משנאת אומות העולם את ישראל .והדברים
קשים ,ואולם תוכנם אמת נוקבת :מי שמרגיש שהוא ארוס ולא נשוי,
ורואה אחרים נשואים ,קנאתו גדולה ,ואם אין מי שמקרבו — היא
תהפוך לשנאה.
ורבי עקיבא אמר שם על עצמו" :כשהייתי עם הארץ ,אמרתי מי יתן
לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" .ומי שאמר זאת ,נעשה אחר כך גדול
הדור .הרי שהשנאה אינה גזרה אלא מצב שאפשר לצאת ממנו ,והדרך
היא להתקרב אל הכלה.
וי"ל כי בשמחת תורה נעשית תקנה גדולה לזה .אין התלמיד חכם לומד
תורה לפני עם הארץ ,ואין מי שמתבייש .כולם אוחזין את ספר התורה,
הסגור ומכוסה ,ורוקדין עמו כאחד .והחכם והפשוט ,שניהם ארוסים
לתורה ,ושניהם שמחים בה .כך שלא נמצא מי ש"בועל ארוסתו בפניו",
כי הארוסה משותפת לכולם ,וכל אחד מקבל חלקו .וזהו סוד מה שנהגו
לרקוד עם ספר תורה סגור :כדי שלא תהיה שום הבדלה בין יודע
לשאינו יודע.
מה נעשה אחרי החג
אם כן ,חובה מוטלת עלינו :כל מי שחש שהתורה רחוקה ממנו ,יזכור
שהוא ארוס לה ושהיא מחכה לו .ואין צריך להתחיל בדבר גדול .די
בזמן קבוע קטן בכל יום ,כשם שחתן בשבעת ימי המשתה מקדיש
עצמו לכלתו ,וקובע למשך השנה זמני קירבה וכו' .ומי שכבר נשוי
לתורה ,יזהר שלא לבייש את הארוסים ,ויקרבם בחיבה ובנועם שיח.
והנה יום שמחת תורה הוא המעבר מן הארוסין אל הנישואין ,והוא
מלמד אותנו שהתורה איננה רק נכס שאנו שומרים ,אלא כלה שאנו
אוהבים.
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
ז
התורה והמצוה
מצות שמחת יום טוב
כתוב בפרשת ראה" :ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי
והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז ,יד) .ופסק השולחן
ערוך (או"ח סי' תקכ"ט) שחייב אדם לשמח את בני ביתו ברגל ,כל
אחד לפי מה שראוי לו.
וכתב הרמב"ם (הל' יום טוב פ"ו הי"ז–י"ח) שהקטנים ניתן להם קליות
ואגוזים ומגדנות ,והנשים קונה להן בגדים נאים כפי ממונו ,והאנשים
אוכלין בשר ושותין יין ,שאין שמחה אלא בבשר ויין .ואחר כך כתב
דברים חמורים" :וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ,ליתום
ולאלמנה ,עם שאר העניים האומללים .אבל מי שנועל דלתות חצרו
ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ,ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי
נפש ,אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו" .ועל אלו נאמר" :וזריתי
פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב ,ג).7
ויש לעיין :הרי אכילה ושתיה בשמחה היא עצמה קיום המצוה ,ומדוע
נגרעה שמחתו אם לא נתן לעניים? ונראה שהתורה לימדתנו שאין
שמחת יום טוב שמחה של יחיד .כל שמחה שאינה מתפשטת אל
הזולת ,אינה שמחה של מצוה אלא של גוף .והכתוב עצמו הזכיר
את הלוי והגר והיתום והאלמנה בתוך רשימת המשתתפים בשמחה,
ועל כן ראוי לאדם לדאוג שכל אחד מקרוביו ושכניו יזכה לשמוח.
ועיין ברש"י על הפסוק "והיית אך שמח" שהוא הבטחה שמי שיקיים
את ה"ושמחת" בחגך – יזכה ל"והיית אך שמח" – למשך כל השנה.
ועיין להלן מה שבעל הפלא יועץ מביא בשם תלמידי האר"י הקדוש
שמי ששמח במשך כל ימי החג זוכה לשנה טובה ושמחה.
7ושמעתי מכ' אחי הגה"ח רבי אליעזר זוסמאן שליט"א בשם ה'נועם מגדים' ,דזהו מה שנרמז במשנה דמגילה "אין בין שבת ויו"ט
אלא אוכל נפש בלבד" .כי בשבת האוכל נפש מתקיים כשהוא לבד ג"כ בלי אורחים ואושפיזין ,אולם ביום טוב ובפרט בחג
הסוכות יש הבדל בענין 'אוכל נפש בלבד' ,שאין אוכלים אלא כשמרי נפש ואורחים מסובים על שולחנו( .ועי' דברים נוקבים
ב'פלא יועץ' ערך אושפיזין).
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
ח
מצות כתיבת ספר תורה :המצוה האחרונה ,והתחלה לכל דור
"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ,ולמדה את בני ישראל שימה
בפיהם ,למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים לא,
יט) .זוהי המצוה האחרונה שנצטוו ישראל בתורה ,ובספר החינוך
(מצוה תרי"ג) היא נמנית אחרונה במנין תרי"ג .וכתב הרמב"ם (הל'
ס"ת פ"ז ה"א)" :מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר
תורה לעצמו ,שנאמר 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת' ,כלומר כתבו
לכם תורה שיש בה שירה זו ...ואף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה,
מצוה לכתוב משלו ,ואם כתבו בידו הרי הוא כאילו קבלו מהר סיני".
והובא להלכה ביו"ד סי' ר"ע סעי' א' .ובשמחת תורה ,שבה אנו חותמין
את התורה ופותחין אותה מחדש ,ראוי לעמוד על מצוה זו ,שהיא כמו
תמצית כל מה שאנו עושין ביום זה.
מדוע נקראת התורה "שירה "?
לפי פשוטו של מקרא" ,השירה הזאת" היא שירת האזינו ,שמשה רבנו
אמרה לפני ישראל ביום פטירתו .ואולם חז"ל דרשו שהמצוה היא
לכתוב את התורה כולה ,והרמב"ם ביאר" :כתבו לכם תורה שיש בה
שירה זו" ,כלומר ,כדי לכתוב את השירה צריך לכתוב את כל התורה
שהיא כוללת אותה .אולם גם לפי פירוש זה ,יש לשאול :למה כינה
הכתוב את התורה כולה "שירה"? אין זו לשון חוק או משפט ,אלא
לשון של שיר וזמרה.
ונראה שזהו עיקר הרמז :התורה אינה רק ספר חובות ,אלא שירה ,ומי
שכותב אותה כותב שיר .ולכן בשמחת תורה אנו שרים ומרקדים ,כי
הספר שבידינו הוא שיר של אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים .ואי'
בדברי חז"ל שהתורה נמשלה ליין ולדבש ,והיא מתוקה לחיך .והמצוה
לכתוב את התורה פירושה :לעשות את התורה שיר שלך.
"לכם" — לא רק אצל אבותיך
ומה שכתב הרמב"ם שאף מי שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה עליו
לכתוב משלו ,נוגע בשורשה של המצוה .הרי כבר יש ספר תורה בעולם,
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
ט
ואף בביתו .ומה תועלת בעוד אחד? אלא שהתורה אינה נקנית מכח
הירושה בלבד" .לכם" — לא של אבותיכם ,אלא שלכם .ואין אדם יוצא
ידי חובתו בכך שמישהו אחר כתב לו ,כמו שאינו יוצא ידי חובת לימוד
בכך שאביו למד .וזה גם מתחבר לדברי חז"ל "התקן עצמך ללמוד
תורה ,שאינה ירושה לך" (אבות ב ,יב) ,שהתורה צריכה להיעשות שלו
בעצמו.
מדוע נאמרה מצוה זו ביום פטירתו של משה ?
הנה אף מצוה זו לא נאמרה סתם .משה רבנו עומד ביום אחרון לחייו,
וכבר כתב את התורה כולה ,ואמר ליהושע "חזק ואמץ" .ובאותו יום
מוסר הקב"ה את המצוה האחרונה" :כתבו לכם" .כאילו אמר :עד
עכשיו ,התורה כתובה ע ל ידי משה ,והיא נמסרת לכם מפיו .מעכשיו,
כל דור וכל אדם צריך לכתוב אותה בעצמו .ואחרי מות משה רבנו ,אין
עוד נביא כמוהו ,ולכן העתיד תלוי בכל אחד ואחד מישראל .והגמרא
(עיין סנהדרין כא ):למדה מפסוק זה שכל אחד חייב בספר תורה.
וכך הוא ענין שמחת תורה בכללו :משה מת ,והתורה לא מתה ,כי כל
ישראל נעשים סופרים וממשיכים .וכשהחתן תורה סוגר את הספר אחר
"לעיני כל ישראל" ,והחתן בראשית פותח אותו מחדש ,זהו בדיוק מה
שהמצוה אומרת :אין התורה נסגרת אלא כדי להיכתב שוב.
איך מקיימים מצוה זו בימינו ?
כתב הרא"ש (הובא בטור וביו"ד סי' ר"ע) שבזמננו ,שאין לומדים מתוך
ספר התורה אלא מתוך החומשים והגמרות והפירושים ,מקיימין מצוה
זו על ידי כתיבתם או קנייתם .ולפיכך נוהגים לקנות ספרי קודש לבית,
חומש וגמרא ושולחן ערוך וספרי מוסר ,ולהחזיקם ללימוד .ומי שיכול,
יכתוב או יקנה ספר תורה שלם ,ואם אין ידו משגת ,יקנה אות או
פרשה בספר תורה של הקהל .וכתב הרמב"ם שם (ה"א) "אם אינו יודע
לכתוב ,אחרים כותבין לו ,וכל המגיה אפילו אות אחת כאילו כתבו
כולו" .הרי שכל אחד ,גדול וקטן ,יכול לקיים חלק מהמצוה.
ויש לשים לב שמצוה זו אינה מסתיימת בקנייה .הכתוב אומר "ולמדה
את בני ישראל שימה בפיהם" ,כלומר שהספר נועד ללימוד ולהוראה.
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
י
ובד"כ הספרים הנמצאים בבית ואינם נפתחים אינם מקיימים את
תכלית המצוה.
נפלאות התורה
אחדות ושלום" :ויהי בישורון מלך" ו"כל בית ישראל"
"ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (דברים לג,
ה) .ופירש רש"י'" :ויהי' – הקב"ה' .בישורון מלך' — תמיד עול מלכותו
עליהם" .ועל התיבה "בהתאסף" פירש" :בהתאספם יחד באגודה
אחת ושלום ביניהם ,הוא מלכם ,ולא כשיש מחלוקת ביניהם".
ומקור הדברים בספרי" :כשהם עשויים אגודה אחת ולא כשהם עשויים
אגודות אגודות ,וכן הוא אומר (עמוס ט ,ו) 'הבונה בשמים מעלותיו
ואגודתו על ארץ יסדה'" .ותמצית הדברים :אם יש אחדות בישראל,
הקב"ה מלך עליהם; ואם אין ,אין מלכותו נגלית.
זהו דבר נפלא ,שהרי לכאורה מלכות הקב"ה אינה תלויה בנו כלל" .ה'
מלך" בין אם ישראל מאוחדים ובין אם לאו ,והוא מלך העולמות כולם.
ואף על פי כן ,הכתוב מלמד שהמלכות הזאת "מתגלה" ו"מתקבלת" על
ידי אחדות ישראל .ובמדרש אמרו (ויקרא רבה ל ,יב ועוד)" :כביכול
כסאו מבוסס למעלה בזמן שישראל עשויין אגודה אחת" .כלומר ,ככל
שישראל מאוחדים ,כך מלכותו מתבססת בעולם .ואילו כשהם
מפורדים" ,ואגודתו על ארץ יסדה" נפגם.
פסוק ראש השנה בסוף התורה
והנה פסוק זה הוא אחד משלושת פסוקי המלכויות שבתפילת מוסף
של ראש השנה" :ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו"" ,ויהי בישורון מלך",
"ה' ימלוך לעולם ועד" .ובראש השנה הכתרנו את הקב"ה למלך על כל
העולם .והנה ,בסוף התורה ,בפרשת וזאת הברכה ,חוזר אותו פסוק
ומלמד אותנו את התנאי לכתרה" :בהתאסף ראשי עם" .והוא מזכיר
לנו שהכתרת ראש השנה אינה שלמה אלא אם יש שלום ואחדות.
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
יא
וכך נתבאר למה נכנסו ימי שלום ואחדות בתשרי כמו שרשרת :יום
הכיפורים ,שבו מבקשים סליחה ומוחלים זה לזה ,ואחריו הסוכה
שכולם יושבים בה תחת צל אחד ,ואחריו ארבעת המינים שנאגדים
יחד.
ארבעה מינים – אגודה
אמרו במדרש (ויקרא רבה ל ,יב) על ארבעת המינים שהם כנגד ארבע
סוגי ישראל :האתרוג ,שיש בו טעם וריח ,כנגד מי שיש בו תורה
ומעשים טובים; הלולב ,שיש לו טעם ואין לו ריח ,כנגד מי שיש בו
תורה ואין בו מעשים; ההדס ,שיש לו ריח ואין לו טעם ,כנגד מי שיש
בו מעשים ואין בו תורה; והערבה ,שאין לה לא טעם ולא ריח ,כנגד
מי שאין בו לא זה ולא זה .ומה עושה הקב"ה להם? "יעשו כולם אגודה
אחת ,והם מכפרים אלו על אלו" ,ואומר הקב"ה" :אם עשיתם כך אני
מתעלה" .הרי לפנינו אותו רעיון" :אגודה אחת" והקב"ה מתעלה .ומכאן
שאין מצות ארבעת המינים מעשה מצוה בלבד ,אלא היא מעשה שבו
מקיימים את הפסוק "בהתאסף ראשי עם".
וכל מי שנושא לולב בידו בסוכות ,ואחר כך מקיף בשמחת תורה את
הספר ,ממשיך אותו קו :בסוכות נאגדו המינים ,ובשמחת תורה נאגדו
ישראל .ובשני המקרים המרכז הוא אחד :ה' מלכנו.
אסיפה ועצרת – שתי לשונות לענין אחד
והנה לשון "בהתאסף" היא מאותו שורש של "חג האסיף" ,שהוא שמו
של סוכות (שמות כג ,טז" :בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה").
ולשון "עצרת" שבשמיני עצרת פירשוה חז"ל "עצרו אתכם אצלי",
כלומר אסיפה וקיבוץ .8הרי שכל ימי חג אלו ,מסוכות ועד שמיני
עצרת ,הם ימי אסיפה .והוי 'דבר בעתו' שהפסוק "בהתאסף ראשי עם"
נקרא דוקא בסיום התורה ,ביום העצרת.
כמה צריך כדי שתהיה אגודה ?
אמרו בגמרא (ברכות ו ).על הכתוב "ואגודתו על ארץ יסדה" :רבי
חלפתא איש כפר חנניה אומר :עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה
8עי' רש"י קידושין ו.
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
יב
שרויה ביניהם; ומנין אפילו חמשה? "בקרב אלהים ישפט"; ומנין אפילו
שלשה? "ואגודתו על ארץ יסדה" .הרי שאגודה אינה רק ציבור גדול.
אפילו שלשה ,כשהם מאוחדים ,השכינה שרויה ביניהם.
ובילקוט שמעוני (עמוס ט ,ו) הביאו משל :אדם נוטל אגודה של קנים,
ואינו יכול לשברם בבת אחת; אבל אחד אחד ,אפילו תינוק יכול
לשברם .הרי לנו שכל מחלוקת היא כמו פירוק האגודה לקנים
בודדים :הכוח נעלם.
אהרן – רודף שלום ,והדרך אל האגודה
אם כן ,כיצד נעשים ישראל "אגודה אחת"? על זה אנו למדים משני
פירושי רש"י ,בפרשה זו ובפרשת חוקת .בסוף התורה נאמר" :ויבכו בני
ישראל את משה בערבת מואב שלשים יום" (דברים לד ,ח) ,ופירש
רש"י'" :בני ישראל' — הזכרים ,אבל באהרן ,מתוך שהיה רודף
שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה ,נאמר 'כל
בית ישראל' (במדבר כ ,כט) ,זכרים ונקבות" .הרי משה רבנו ,שהוציא
את ישראל ממצרים והוריד להם את התורה ,בכו עליו האנשים בלבד,
ועל אהרן בכו כולם .ויש לעיין :מה רב טובו של כח השלום שמכריע
אפילו לגבי משה?
אמרו חז"ל (סנהדרין ו ):שמשה היה אומר "יקוב הדין את ההר" ,כלומר
שהדין יצא לאמיתו אף אם יש בו נזק ,ואילו אהרן היה אוהב שלום
ורודף שלו ם ועושה פשרה בין בעלי הדין .ובאבות דרבי נתן (פרק יב)
דרשו שמשה היה מוכיחן בדברים קשים ,ולכן נאמר בו "בני ישראל",
ואילו אהרן לא אמר לאיש "סרחת" ולא לאשה "סרחת" ,ולכן נאמר בו
"כל בית ישראל" .אין כוונת הדברים לגנות את משה ,שהרי אהב את
ישראל אהבה גדולה ,ואמר "ואם אין מחני נא מספרך" .אלא שמדתו
היתה מדת האמת ,ומדת אהרן היתה השלום .ושתיהן עמודי העולם:
"על שלשה דברים העולם עומד :על הדין ועל האמת ועל השלום"
(אבות א ,יח).9
9כי לפעמים צריכים למנהיג בבחי' משה שהוא אמת לאמיתו ,ולפעמים צריכים למדתו של אהרן שהוא אוהב שלום ורודף שלום
ומקרבן וכו' .והרי ארז"ל "משנין מפני דרכי השלום" – שלפעמים משנים מבחינת משה למדת אהרן.
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
יג
ובאבות דרבי נתן סיפרו מה היה עושה אהרן :כששמע ששני בני אדם
מרוחקים זה מזה ,היה הולך אל האחד ואומר לו" :ראה חברך כמה
הוא מצטער ,הוא קורע את לבו ואומר :אוי לי ,איך אשא עיני אל
חברי ,הרי אני סרחתי עליו" .ואחר כך הלך אל השני ואמר לו את
אותם דברים .והיה חוזר ומדבר עד ששניהם נפגשו בדרך ונשקו זה
לזה .ובגור אריה (במדבר כ ,כט) הוסיף לבאר את ענין "בין איש
לאש תו" :משה עשה טובה לאנשים ולנשים כאחד ,אבל טובה אחת.
ואילו אהרן עשה שני דברים שונים :דיבר אל האיש ענין מיוחד ,ואל
האשה ענין מיוחד ,עד שעשה שלום ביניהם .כלומר ,שלום אמיתי
אינו נעשה באמירת דבר אחד לכולם ,אלא בהבנת כל צד ובדיבור
אליו בלשונו.10
וזהו הקשר לפסוק שלנו" :בהתאסף ראשי עם" – אין אגודה אלא אם
יש מי שמחבר .אהרן הוא מי שעשה את ישראל אגודה אחת ,ובכך
נתקיים "ויהי בישורון מלך" .ואמר הלל (אבות א ,יב)" :הוי מתלמידיו
של אהרן ,אוהב שלום ורודף שלום ,אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
וראה כמה נתקשרו השלום והתורה :מי שרודף שלום בין הבריות,
מקרבן לתורה.
ועוד אמרו (עוקצין ג ,יב) ,במשנה האחרונה של כל ששה סדרי משנה:
"לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום ,שנאמר 'ה'
עוז לעמו יתן ,ה' יברך את עמו בשלום'" (תהלים כט ,יא) .וכל פרשת
וזאת הברכה היא ברכה ,ותנאי לקיומה הוא השלום ,שבלעדיו הברכה
נשפכת .ולכן אמר משה בפתיחת הברכה" :בהתאסף ראשי עם יחד
שבטי ישראל".
האם המלך הוא משה ?
יש מפרשים (אבן עזרא) שהמלך שנזכר בפסוק הוא משה רבנו,
ושראשי העם נאספו אליו לשמוע את התורה .ואף לפירוש זה אין
10וזהו כוח מיוחד לרדת לעומק הדעת של כאו"או לעמוד על ההבדל ביניהם ,ומכוח זה לאחד ביניהם .ובדרך צחות י"ל ,שלדאבון דורינו יש ג"כ 'רבנים' שמתחזים כשוחרי שלום וכו' ,אבל עליהם רק צד אחד בוכה
[או שאחד בוכה משמחה ,והשני בוכה בכייה של דמעה וצער] .ובוודאי שאין זה נקרא 'שלום' ,אלא להיפך .ובכגון דא אמרו 'ושנא את הרבנות' .ויש כאלו שבוכים אחריהם בכייה של שמחה אחר מיתתם( .ואגב
אורחא ,תסמרנה שערות הראש בשמענו 'רבנים' שעליהם בוכים רק הנקבות .ודו"ק .וגם גבי אהרן לא בכו הנקבות אלא ביחד עם הזכרים – ומתוך שלום .כי זהו אחד מן הסימנים הפשוטים והנחוצים של 'רב
המתחזה' שמתייחד עם הנשים ,ונמשך רק להם וכו' .ועוד סימן יש לרב 'מתחזה' מי שאינו מקיים 'שממוע בין אחיכם' ושומע או לוקח רק צד אחד ,והוא היפך בחי' אהרן הנ"ל שהיה הולך לזה ולזה דייקא .ובכגון זה
שומר נפשו ירחק מהם .ועליהם אמרו אין פורענות בא אלא בשביל דייני ישראל) .ורצונו ית' הוא שיהיה שני הכוחות של משה ואהרן בכוהניו .וכיום נעשה תופעה חדשה ש'רב' כביכול אמור להיות גם פוסק דינים
וגם הבעל מחליט והיועץ הנפשי והיועץ הפיננסי והרופא ו'שלום בית מאכער' ,אבל באמת גם משה רבינו לא היה בבחינת אהרן המיו חדת לו שהיה לו כוח מיוחד להשרות שלום בין איש לרעהו .ולא כל הרוצה ליטול
את השם יבוא ויטול .והגם שבתורה כלולה כל החכמות שבעולם ,עדיין לא כל רב הוא מקובל כהאר"י הקדוש ,ולא כל רב הוא מבין בניתוח המוח ע"פ תורה כהחזון איש וכדומה .והבן .ושמעתי כמ"פ ממו"ר אדמו"ר
מ אמשינוב שליט"א שהוא לא מבין בענייני שלום בין אנשים ,ולא ראה בזה ס"ד ,וממילא א"י לעסוק בזה – וזוהי מדריגה של צדיק אמת היודע במעלותיו מצד אחד ,ובמגבולותיו מאידך גיסא .ואכהמ"ל בזה והוא מן
הדברים שהשתיקה יפה להם – לאותם הערב רב ,אבל לא לכלל ישראל .וחרגתי מדרכי להעיר בהערה נחוצה זו .ובוודאי אין בהאמור לזלזל חס ושלום בחכמי הדור הצדיקים והאמיתיים ,וכידוע דאתפשטותא נשמתא
דמשה בכל דרא ודרא.
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
יד
הדבר משתנה :מלכות משה שהיתה ממשיכה את מלכות ה' נתגלתה
כשנאספו כולם לפניו .ורש"י בחר לפרש שהמלך הוא הקב"ה ,וזה ניחא
יותר לנאמר בראש השנה.
חזק ואמץ
הסיום הוא הסכנה ,וההתחלה היא התקנה
מנהג ישראל שבסיום כל ספר מחמישה חומשי תורה אומרים" :חזק
חזק ונתחזק" .וביום שמחת תורה ,כשמסיימים את כל התורה כולה,
אומרים זאת בקול גדול .והנה הדבר צריך עיון :סיום ספר הוא רגע של
שמחה ושל הצלחה ,ולמה דוקא אז אומרים "חזק" ,כאילו היה שם
סכנה? וכי מי שמסיים נזקק לחיזוק יותר ממי שבתוך הדרך?
ונראה שהאמת היא ,שהרגע המסוכן ביותר בכל מלאכה הוא רגע
הסיום .כל זמן שהאדם בדרך ,הוא מרגיש שעדיין לפניו דרך רבה ,ולכן
מתאמץ .ואולם בסיום ,כשהוא אומר "הנה הגעתי" ,אז הוא נוטה לנוח,
ולומר "די" ,ולהסתפק במה שעשה .ולכן דוקא אז נדרש "חזק" :חזק
– כדי לא לשקוע בשביעות רצון גרידא ,חזק – כדי להמשיך
ולהתעלות ,ונתחזק – שכולנו יחד ובכוח של הרבים נתחזק.
ועתה קום עבר
מיד בפתח ספר יהושע ,בהפטרת שמחת תורה ,כתוב" :ויהי אחרי מות
משה עבד ה' ויאמר ה' אל יהושע בן נון משרת משה לאמר :משה
עבדי מת ,ועתה קום עבר את הירדן הזה" (יהושע א ,א-ב) .שימו לב:
משה עבדי מת – ועתה קום .אין מקום לשקיעה באבל .הקב"ה אינו
אומר ליהושע "שב והתאבל" ,אלא "קום" .ואף על פי שבני ישראל בכו
על משה שלושים יום ,הרי התחלה חדשה נדרשת מיד אחריהם ,כי
התורה אינה תלויה בחיי אדם אחד.
וכך בסיום התורה" :וימת שם משה" – והתורה ממשיכה" :בראשית".
ולא די בכך שהתורה ממשיכה; אנו עצמנו מצווים להמשיך .ולזה באו
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
טו
דברי הקב"ה ליהושע" :חזק ואמץ" (יהושע א ,ו)" ,רק חזק ואמץ מאד
לשמור לעשות ככל התורה" (שם ,ז)" ,הלא צויתיך חזק ואמץ ,אל
תערץ ואל תחת" (שם ,ט) .ושלוש פעמים נאמר לו ,כי אין חיזוק אחד
מספיק.
חזק בתורה ,ואמץ במעשים
אמרו חז"ל (ברכות לב" :):ארבעה דברים צריכין חיזוק ,ואלו הן :תורה,
ומעשים טובים ,תפלה ,ודרך ארץ"" .תורה ומעשים טובים מנלן? דכתיב
'רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה' – חזק בתורה ואמץ
במעשים טובים" .ולמה צריכים חיזוק? כי תורה ומעשים טובים הם
דברים שאדם נוטה להתרשל בהם .הלימוד דורש ישיבה ,והמעשה
דורש ויתור .ואילו תפילה – "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'"
(תהלים כז ,יד) – ואמרו שם" :אפילו ראה אדם שהתפלל ולא נענה,
יחזור ויתפלל" .הרי שבכל אחד מהם יש צורך לחזור ולהתחזק ,ואין
די בפעם אחת.
וכך נבאר את החזרה במילה "חזק חזק ונתחזק" :הראשון – לסיים
בחוזק ,השני – להתחיל בחוזק ,והשלישי – "ונתחזק" – שנהיה חזקים
כולנו ,כי גם החזק צריך עזרה מאחרים.
לא ימוש ספר התורה הזה מפיך
באותה פרשה אמר ה' ליהושע" :לא ימוש ספר התורה הזה מפיך ,והגית
בו יומם ולילה" (יהושע א ,ח) .ואולי יאמר אדם :אני טרוד בפרנסה
ובטירדות הזמן ,איך אקיים זאת? ותשובה לזה אמרו חז"ל (מנחות
צט" :):אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי :אפילו לא קרא אדם
אלא קריאת שמע שחרית וערבית ,קיים 'לא ימוש ספר התורה הזה
מפיך'" .אם כן ,אין הדרישה דווקא להיות שקוע בתורה כל היום ממש,
אלא לשמור על החיבור .אדם המתחזק ברגע קטן ,שומר על הקשר
לאורך זמן ,והקשר הוא העיקר.
וזהו גם טעם למה אנו מברכים על התורה בשמחה ומקיפים אותה
בריקודים :כדי שהקשר יהיה קשר של אהבה ,11ולא של חובה בלבד.
11כדוגמת ז' הקפות דחופה.
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
טז
ואמרו חז"ל (שבת קל ).שמצוות שקיבלו עליהם ישראל בשמחה עדיין
עושין אותן בשמחה .הרי שהשמחה נותנת קיום לדורות.
מה עושים בימים שאחרי
אחר החג ,בחודש חשון ,שאין בו חג ,עלולה הנפש להתרוקן .והחיד"א
כתב (כפי שהובא בספר מועד לכל חי) שאחר החג ובחודש חשון
יתאמץ אדם ביראת שמים ובלימוד תורה לשמה ,כי זו התחלת השנה,
והיא סימן טוב לכל השנה .וגם צריך להראות שכל מה שעשה בעשרת
ימי תשובה לא היה לפנים ח"ו ,ואם עתה יתחיל לפרוק עול ,לא יהיה
לרצון .ולכן יעשה סימן טוב וירוץ כגיבור בתורה ובמצוות.
משיבת נפש
יסוד תורת הנפש בתורה :השבה אל המקור
"תורת ה' תמימה משיבת נפש" (תהלים יט ,ח) .ויש לדקדק :לא נאמר
"מרפאת נפש" ולא "מחזקת נפש" ,אלא "משיבת" .והשבה היא החזרה
למקום שממנו יצא הדבר .ונמצא שהנפש ,מצד טבעה ,יש לה מקום
ובית ,ומצב החולי אינו אלא היותה רחוקה ממנו .וכן אמר דוד המלך:
"שובי נפשי למנוחיכי כי ה' גמל עליכי" (תהלים קטז ,ז) ,והוא מדבר
אל נפשו כאל אדם אחר ומצוה עליה לשוב .מכאן יסוד גדול בתורת
הנפש שבתורה :הרפואה אינה כפיית דבר חדש על הנפש ,אלא תיקונה
השבתה אל מקומה ואל מכונה .ומה הוא מקומה ,ומה גורם
להתרחקותה? בזה נעמוד.
הנפש — "רוח ממללא"
כתוב בבריאת האדם" :ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"
(בראשית ב ,ז) .ותרגם אונקלוס" :והות באדם לרוח ממללא" ,כלומר
רוח מדברת .ונראה שהפירוש אינו רק שהאדם יכול לדבר ,אלא
שמהותה של הנפש היא יכולת הקשר :לדבר ולהישמע ,להגיד ולהיות
מובן .ואין דיבור בלא שומע .ולכן הדבר הראשון שאמר עליו הקב"ה
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
יז
"לא טוב" בכל מעשה הבריאה הוא" :לא טוב היות האדם לבדו" (שם,
יח) .בבריאה נאמר שוב ושוב "כי טוב" ,ורק על הבדידות נאמר שאינה
טובה .הרי לך היסוד הראשון :הנפש קשורה מעצמה ,והניתוק הוא
חולי .מי שאין לו אל מי לדבר ,או שנתבייש לדבר ,או שאינו נשמע,
נפשו נחלשת .ולהפך ,הקירבה היא חיים.
וכתבו חז"ל (בראשית רבה יד ,ט) שחמשה שמות לנפש :נפש ,רוח,
נשמה ,חיה ,יחידה .והנפש היא הנמוכה שבהם ,והקרובה אל הגוף,
כמו שנאמר "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב ,כג) ,כלומר כח החיות
והרגש .ואין התורה מזלזלת בה אלא להפך :היא מצוה עליה "ואהבת
את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך" (שם ו ,ה) ,כי אף הרגשות
והתשוקות צריכים לשוב אל מקורם .והאדם השלם אינו מדכא את
הנפש אלא משיב אותה.
החולי והרופא
כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א) שכשם שיש לגוף בריאות וחולי ,כך
יש לנפש בריאות וחולי .וביאר שחולי הנפש הוא כשאדם אוהב מדות
רעות ,ומשום כך אינו מרגיש בחוליו ,כשם שהחולה בגופו מרגיש מר
את המתוק ומתוק את המר .והדרך ,כתב הרמב"ם ,שילכו אל החכמים
שהם "רופאי הנפשות" ,וירפאו אותם בדעות שילמדום עד שיחזירום
לדרך הטובה .והרחיב בזה בשמונה פרקים (פרק ג) ובהלכות דעות (פרק
א) שהדרך להבריא היא "דרך הבינונית" ,כלומר מדה ממוצעת בכל
דעה ודעה ,ולא קצה זה או קצה זה .ומכאן אנו למדים שני דברים:
האחד ,שהתורה רואה את הנפש כדבר שיש לו בריאות ואפשר לחלות
בו ,ושיש לו מומחים שמבינים בו .והשני ,שהתרופה אינה דיכוי אלא
איזון ,כי כוח הנפש כולו טוב ,ורק צריך להשיבו לשיעורו.
ומכאן גם עצת חכמים (אבות א ,ו)" :עשה לך רב וקנה לך חבר" .כל
אחד זקוק לאדם שיוכל להאזין לו ולהורות לו ,ואל יאמר "אסתדר
לבדי" .הרי כאן אותו יסוד :הנפש נרפאת בקשר.
תורה הפונה אל כל כלי האדם
בפסוק (תהלים יט ,ח–ט) נמנו כמה פעולות של התורה" :תורת ה'
תמימה משיבת נפש ,עדות ה' נאמנה מחכימת פתי ,פקודי ה' ישרים
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
יח
משמחי לב ,מצות ה' ברה מאירת עינים" .הנה כאן ארבעה כלים באדם:
נפש ,שכל ,לב ,עינים .התורה משיבה את הנפש ,מחכימה את השכל,
משמחת את הלב ומאירה את העינים .אין היא פונה רק אל המוח,
ואין היא פונה רק אל הרגש .ולכן בשמחת תורה כל הכלים משתתפין:
הרגלים בריקוד ,הפה בשירה ,העינים בראיית הספר ,הלב בשמחה.
ואין זה מנהג קל ,אלא כמין ריפוי שלם ,שבו האדם כולו נוטל חלק
בתורה.
שבת וינפש
והנה יש בתורה עצמה מתנה שבועית לנפש .כתוב" :וביום השביעי
שבת וינפש" (שמות לא ,יז) .ואמר ריש לקיש (ביצה טז" :).נשמה יתירה
נותן הקב"ה באדם ערב שבת ,ולמוצאי שבת נוטלין אותה ממנו,
שנאמר 'שבת וינפש' — כיון ששבת ,וי אבדה נפש" .הרי ששמירת
השבת נותנת לאדם "נפש" נוספת ,והיא השבה שבועית .ובשבת זו,
שבה אנו מסיימין את התורה ושמחים בה ,מתחברים כל הדברים:
שבת ,שמחה ,תורה וקירבה.
מדור מיוחד — לרגל יום ההילולא של בעל "פלא
יועץ" זצוקללה"ה
קורות חייו בקצרה
רבי אליעזר בן רבי יצחק פאפו זצ"ל נולד בשנת תקמ"ו ,ונפטר בעיר סיליסטרה
שבבולגריה בכ' בתשרי תקפ"ח ,בהיותו כבן ארבעים ואחת שנה .שימש רב
הקהילה הספרדית בסיליסטרה ,ועמד זמן מה גם בראש הקהילה בבוקרשט .היה
פוסק ומקובל ,ונודע לתהלה בספרו "פלא יועץ" (וכן חיבר "אורות אלים" ו"חסד
לאלפים" ו"בית תפלה" ו"יעלזו חסידים" – מיוסד על 'ספר חסידים' ,ועוד) .ובשנה
זו חל יום ההילולא ביום חמישי הקרוב ,כ' בתשרי ,ועל כן ראוי לפתוח את שערי
ספרו בשבת זו.
מדוע נקרא ספרו "פלא יועץ "
בהקדמתו ביאר המחבר שתיבת "פלא" רומזת לשמו" ,אליעזר פאפו" ,כשקוראין
את האותיות מן הסוף אל ההתחלה ,ו"יועץ" — שהוא יועץ לעצמו ולבני דורו.
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
יט
את ההקדמה חתם בסיליסטרה בשלהי חודש ניסן שנת תקפ"ד .וסידר את ספרו
על דרך ערכים לפי סדר האלף בית ,וכל ערך קצר וברור ,כדי שכל אדם יוכל
ללמוד בו כל יום מעט ,לפי זמנו ולפי כוחו.
אהבה ושמחה — שתי פנים של ענין אחד
בערך "אהבה להקדוש ברוך הוא" הראה המחבר שמי שמעמיק במחשבתו בכל
הטובות שגמל עמו הבורא ,ובעיקר בכך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורת
אמת ,מתעורר לבו לאהבה עזה .ועל זה הוסיף ,ונכתב עוד בערך "שמחה" ,כי
"אהבה ושמחה דבר אחד הוא" .ונראה שכוונתו לומר שאין שמחה אמיתית
בעבודת ה' בלא אהבה ,ואין אהבה בלא שמחה .מי שאוהב את ה' ,שמח
בשמחתו; ומי שעובד בכובד ובלי שמחה ,אין אהבתו שלמה .וזה תואם את דברי
הרמב"ם (הל' לולב פ"ח הט"ו) ש"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת
האל שציווה בהן עבודה גדולה היא" .כלומר ,שהשמחה אינה תוספת לעבודה
אלא היא העבודה.
ומכאן נובע עיקר הדרך שהורה הפלא יועץ :אי אפשר לצוות על אהבה ,ואולם
אפשר להכין לה מקום .ולכן יעץ לקבוע עתים לקרוא בספרי אהבה ויראה ,כגון
"ראשית חכמה" ו"חובות הלבבות" ,ו"ספר הברית" ,ועל ידי המחשבה החוזרת
ונשנית מתעוררת האהבה ובעקבותיה השמחה .והדבר דומה להקפות :בשמחת
תורה אין אנו מתבקשים להבין את התורה עמוק ,אלא להקיף אותה ולשמוח
בה ,וההקפה הזאת עצמה בונה אהבה.
שמחה שאינה שמחה
אך הפלא יועץ הזהיר גם מן הצד השני .ראה שיש אנשים ששמחתם מתגלגלת
אל שחוק וקלות ראש ,והוא כתב שהמספחת הזאת פושה במיוחד בימי שמחה
כגון שמחת בית השואבה ,שמחת תורה ופורים ,מפני שערבות השמחה מסיחה
את הדעת .ומי שיש בידו למחות ,ימחה על כבוד שמו יתברך ,ומי שאין בידו,
ישמור את פיו .ובערך "אונאה" פירט שיש המצערים את חבריהם דרך שחוק
וקלות ראש כדי להרבות שמחה ,וענוש יענש על כך ,כי השמחה תהפוך לתוגה.
הרי שאין כל שמחה שווה :יש שמחה שמקרבת ,ויש שמחה שמרחיקה.
ומה ההבדל ביניהן? נראה שהשמחה הטובה היא שמחה שיש בה כבוד ,שמחה
שאינה בוזה אדם ,ושאינה פוגעת בקדושת היום .והרמב"ם (הל' יום טוב פ"ו הכ')
כתב ש"אין זו שמחה אלא הוללות וסכלות" ,ו"לא נצטוינו על ההוללות והסכלות
אלא על שמחה שיש בה עבודת יוצר הכל".
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
כ
פנים שוחקות
ומכאן גם ההלכה שנאמרה בערך "אורחים" :כנסת אורחים צריכה להיעשות
בפנים שוחקות .והפלא יועץ כתב שפת חריבה עם פנים יפות חשובה יותר
מסעודה שמנה בפנים זועפות ,ושאם יש לבעל הבית כעס או צער בלבו ,יסיר
אותו לפני בוא האורח ,שלא יחשוב האורח שבגללו נתקלקלו פניו .וזה שמחה
של מצוה ממש :השמחה היא בפנים ובלב ,לא בכמות התבשילים.
סגולת השמחה בהקפות
וכפי שכ' בערך "חתן" ,המרבה לשמוח בשמחת תורה ,ובפרט בשבע ההקפות,
זוכה שתהיה תורה לו ולזרעו ,שהיא סגולה נפלאה לכתרה של תורה .ועוד כתב
בשם תלמידי האר"י ז"ל שמי שהוא שמח וטוב לב בחג הקדוש הזה ,מובטח לו
שתהיה שנתו טובה .ואין זו סגולה סתמית ,אלא הבטחה למי ששמחתו אמיתית:
כי אדם ששמח בתורה ,ילדיו רואים ומתחברים אליה ,ותורתו עוברת מדור לדור,
כמו שנאמר "מורשה קהלת יעקב".
ספר פשוט — ופלאים בתוכו
ספר "פלא יועץ" הוא ,יחסית ,מן הספרים הפשוטים שבספרות המוסר .לשונו
קלה וקצרה ,ובקהילות רבות לומדים בו תינוקות בחדר ובבית הספר ,ואף מבוגרים
פותחים אותו מדי יום כמעט כסידור .ואולם מי שמעיין בו ימצא שהפשטות
מכסה פלאים ,והשם "פלא" ו"יועץ" הוא בדיוק כך :אי' בו עצות מופלאות על
ענייני חיי היום־יום ,והן נאמרות בלי תחבולות .ונביא מקצתם.
בערך "יועץ" כתב המחבר שמי שנשאל לעצה ,לא ידרוש בלי שנשאל ,פן תצא
עצתו לא טובה ויהיו תלונותם עליו .ומזה הסוג ,כתב ,שיברח אדם מהיות שדכן,
כי אינו יודע מה ילד יום ומה יהא בסופה ,ואפשר שהדבר יתקיים על ידי אחרים
ששדכנים הם .ואם חלו פניו שיהיה שדכן ולא יוכל לומר "נקה" ,לא ירבה
בהפצרות ובשבחים כמנהג השדכנים ,אלא ידבר דברים מועטים ויאמר" :אם הוא
גזור מן השמים ויש לכם חפץ בשידוך זה ,תעשו ,וחפץ ה' בידכם יצליח ,ואני
אהיה שליח" .ויש לשים לב כמה עצה זו שונה מדרך העולם :בד"כ השדכן מגדיל
ומפליג ,והפלא יועץ אומר :דבר מעט ,ואל תיקח אחריות על העתיד .שהרי הזיווג
מן השמים ,והשדכן אינו אלא שליח .וכן בד"כ אומרים שיש להשתדל בזיווגים
וכו' ,אבל הוא הבין את זה בצורה אחרת.
ועוד כתב בדבריו על הנישואין :מצות האב על הבן כשיגיע לבן שמונה עשרה,
ולכל היותר לבן עשרים ,לזווג לו אשה .ומביא את דברי חז"ל (קידושין כט ):שעד
עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה מתי ישא אשה ,ומכאן ואילך אומר "תפחנה
עצמותיו" .וכתב שהעצה הטובה להינצל מהרהורים רעים היא שישא אשה
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
כ
א
בילדותו ,וישיא את בניו סמוך לפרקם .ועי"ש שכתב שבגיל עשרים יש לקחת
אפי' שחורה וכעורה וכו' .וזה פלא.
ובערך "תוכחה" הביע המחבר תקוה שאף שהספרים רבו ותורה מונחת בקרן זוית,
אולי ברוב הימים ימצא מי שיטול את ספרו בידו ,ויעשו לו דבריו פירות ,ויהיו
שפתותיו דובבות בקבר .ואמרו חז"ל (יבמות צז ).שכל תלמיד חכם שאומרים דבר
שמועה מפיו בעולם הזה ,שפתותיו דובבות בקבר .נמצא שבכל פעם שאנו פותחין
את הספר ,ובפרט ביום הילולתו ,אנו מקיימים את תקוותו .ורואים אכן שתורתו
עשתה פרי למגדול ועד קטן נשים אנשים וטף כולם שוקדים על תורתו.
מדור מיוחד — לרגל יום ההילולא של החתם סופר
זצוקללה"ה
קורות חייו בקצרה
מרן רבי משה סופר זצוקללה"ה נולד בז' בתשרי תקכ"ג בפרנקפורט דמיין ,ונפטר
בכ"ה בתשרי ת"ר בפרשבורג ,שבה כיהן ברבנות ובראשות ישיבתה הגדולה,
וממנה יצאו תלמידים לכל קצוות ישראל .נודע בכינוי "חתם סופר" על שם ספרו
חידושי תורת משה .ונכון לעיין בדבריו הנוגעים לחג זה ,שבהם דיבר בגדלות
היום ובעצם השמחה.
שמיני עצרת – נקודת המרכז
כפי שהובא בדרשותיו (ח"א ,מז) בשם הרמ"ע מפאנו ,יש להקשות :מדוע לא
נקרא שמיני עצרת "חג" בתורה ,כמו שנקרא פסח וסוכות? וביאר שלשון "חג"
מורה על חוגה ועיגול הסובב על נקודה במרכז .וכל המועדים כולם סובבים סביב
שמיני עצרת ,ושמיני עצרת עצמו הוא הנקודה שבמרכז ,שקדושתה גדולה מכל
הקדושות ,ואף מקדושת יום הכיפורים .ולפיכך אין לקרותו "חג" ,כי הוא המרכז
שהחג סובב עליו.
בלא מצוה – "אך שמח "
ועוד הוסיף שבכל אחד מהמועדים יש מצוה מיוחדת :מצה בפסח ,שתי הלחם
בשבועות ,ארבעת המינים בסוכות ,שופר בראש השנה ועינוי ביום הכיפורים.
ובשמיני עצרת אין מצוה מיוחדת" ,אלא על ידי שמחת האדם שמתענג על ה'
וחדוותו יתברך" .ויש במקרא "והיית אך שמח" (דברים טז ,טו) ,ש"אך" הוא לשון
מיעוט ,רמז גדול לכך שאין צריך לא לולב ולא סוכה ,אלא עצם היום הוא
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
כב
שמחה .וכן ביאר הגר"א שבא "אך" למעט את הלולב והסוכה ,ולהורות שהשמחה
ביום זה היא בעצם היום.
והנה דבר מתמיה :הקדושה הגדולה ביותר נמדדת כאן בלא מעשה .בכל מועד
אחר ,המצוה נותנת קדושה ליום; בשמיני עצרת ,קדושת היום נותנת שמחה
לאדם .ומכאן נלמד שהשמחה בה' היא מדרגה גבוהה מכל מצוה מעשית ,ושהיא
תכלית כל העבודה ,שכל המצוות נעשות בשבילה.
מעגל ומרכז בהקפות
ועל פי זה יובן גם ענין ההקפות בשמחת תורה .אנו מקיפים את הבימה שבע
פעמים ,והספר הוא המרכז ,ואנו העיגול .ובזה אנו מבטאים בגופנו את מה
שלמדנו :כל ימות השנה ,כל החגים וכל המצוות ,סובבים סביב נקודה אחת –
התורה ושמחת ה' .ואיש מאתנו ,קרוב או רחוק ,עומד על היקף העיגול ,ושווה
במרחקו מן המרכז .וכשנסתיימו ההקפות ,אין אנו עוזבים את המרכז ,אלא
יוצאים ממנו אל ימות החול ,ונושאים עמנו את הנקודה.
הריקוד – נפש שמבקשת לעלות
וכפי שהובא (מחולת המחנים ,עמ' עב) ,נתן החתם סופר טעם לריקוד בשמחה
של מצוה .הרוח שבאדם מבקשת תמיד לחזור אל מקורה ,אלא שהגוף מושך
אותה למטה אל הארץ .ובשעה שהנפש מתעוררת בשמחה של מצוה ,היא
מתחזקת על הגוף ונושאת אותו מעט למעלה .ואף על פי כן אינה יכולה להתמיד
בגובה ,כי הרוח גרה בארץ הזאת והגוף תושב ,ועל כן הוא נופל חזרה .וזהו
הריקוד ,שהוא בעצם המאבק בין הנפש והגוף .ולכן אמרו חז"ל :מי שלא ראה
שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו ,כי השמחה ההיא שאבה את
האנשים למעלה ,ולזה נעשה הריקוד הגדול.
לפי הסבר זה ,כל מי שרוקד בשמחת תורה ,איננו רק "עושה מנהג" ,אלא מבטא
רצון פנימי של נשמתו להתעלות.
מצוות בלי חיות
וכפי שהובא בשם החתם סופר (דרשות לשבת הגדול) ,אנו רואים אנשים שומרי
תורה ומצוות ,ולא זכו שבניהם ילכו בדרך התורה .והטעם ,שהם עושים את
המצוות בלי חיות ובלי שמחה ,כמו "מצות אנשים מלומדה" .והלכה למעשה ,מי
שרוצה שילדיו יאהבו את התורה ,יראו בו אהבה ושמחה בקיומה .ואין די בכך
שיקיים אותה בדקדוק ,אלא צריך שיקיימה בחיות.
וזאת הברכה – שמ"ע וש"ת כתב מרדכי
כג
"חדש אסור מן התורה" – מורשה
ידועה אמרתו של החתם סופר "חדש אסור מן התורה" ,על פי המשנה (ערלה ג,
ט) ,והוא אימרא נגד המבקשים לשנות את דרכי אבותינו ומנהגיהם .ומאמר זה
מתקשר ל"מורשה קהלת יעקב" :התורה ירושה היא ,ואין היורש רשאי לשנות
בה .ולפיכך ,בשמחת תורה אנו שמחים דוקא על כך שהמסורת נשמרה בידינו,
ואנו מוסרים אותה לבנינו כמות שקיבלנו .ואין אנו חותמין כדי להפסיק ,אלא
כדי להמשיך.
