gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

משנת השבוע · Mishnas Hashevuah — נח (2026-10-12)

מוציא לאור: משנת השבוע · Mishnas Hashevuah

שבוע: נח (2026-10-12)

משנת השבוע · Mishnas Hashevuah — נח (2026-10-12)

פתח את ה-PDF הורדה

‫א‬ ‫משנת השבוע‬ ‫פרשת נח תשפ"ז‬ ‫[שנה ט"ז ‪ -‬גליון ה']‬ ‫לימוד מצוה יומית‬ ‫ה' מרחשון‬ ‫ערב שבת‪:‬‬ ‫מצוה עד‪ .‬טענת בע"ד בפני חבירו‬ ‫ו' מרחשון‬ ‫שבת קודש‪:‬‬ ‫מצוה עה‪ .‬לא יעיד בעל עבירה‬ ‫פרשת לך לך‬ ‫ז' מרחשון‬ ‫יום ראשון‪:‬‬ ‫מצוה עו‪ .‬דין נטי' בדיני נפשות‬ ‫תוכן הענינים‬ ‫ח' מרחשון‬ ‫המלמד זכות וחובה‬ ‫יום שני‪:‬‬ ‫מצוה עז‪.‬‬ ‫דברות קודש‬ ‫ט' מרחשון‬ ‫יום שלישי‪:‬‬ ‫מכ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק זצוקללה"ה ‪..‬ג‬ ‫אחרי רבים להטות‬ ‫מצוה עח‪.‬‬ ‫י' מרחשון‬ ‫יום רביעי‪:‬‬ ‫מצוה יומית‪ ..........................................‬ו‬ ‫לא לרחם עני בדין‬ ‫מצוה עט‪.‬‬ ‫י"א מרחשון‬ ‫יום חמישי‪:‬‬ ‫ליקוטי מגיד משנה‪ .............................‬ט‬ ‫מצות פירוק המשא‬ ‫מצוה פ‪.‬‬ ‫דא"ח מכ"ק מרן אדמו"ר שליט"א ‪.....‬יד‬ ‫מערכת המשנה ‪ ..............................‬לא‬ ‫שיעורי הלכה ‪...................................‬לב‬ ‫ניצוצי הדף ‪........................................‬לז‬ ‫מראי מקומות ללימוד דף היומי ‪ ........‬מה‬ ‫הילולא דצדיקיא ‪ ..............................‬מו‬ ‫מגיד משנה לנוער ‪ .............................‬נג‬ ‫‪ ‬אונגוואר ‪‬‬ ‫יצא לאור ע"י‬ ‫מכון משנה הלכות‬ ‫‪1578 53rd St‬‬ ‫‪Brooklyn, NY 11219‬‬ ‫לשלוח תגובות והערות‬ ‫בכל עניני הגליון בפאקס‬ ‫‪718-851-2660‬‬ ‫לקבל הקונטרס באי‪-‬מייל‪:‬‬ ‫‪KhalUngvar@gmail.com‬‬ ‫ג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫דברות קודש‬ ‫מאת כ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק זצוקללה"ה‬ ‫פרשת נח תשנ"ג‬ ‫אלא שהצדיק אמת‪ ,‬זכותו גדול ומגין על‬ ‫"אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים‬ ‫כל בני דורו‪ ,‬וכולם חיים וניצולים‬ ‫הי' בדורותיו" (ו‪:‬ט)‪ .‬ויש לדייק כפל תיבת‬ ‫בזכותו‪ ,‬כמו שמצינו ברב חנינא בן דוסא‬ ‫'נח' – 'אלה תולדות נח נח'‪ .‬עוד יש לדייק‬ ‫(תענית כד‪ ):‬כל העולם כולו ניזון בשביל‬ ‫סמיכות לבראשית ובריאת העולם‪ .‬עוד‬ ‫חנינא בני וכו'‪.‬‬ ‫יש לדייק מה דכתיב 'נח איש צדיק תמים‬ ‫הי' בדורותיו'‪ ,‬ובגמ' סנהדרין (הובא ברש"י‬ ‫ויותר מבואר ברב פרידא (עירובין נד‪):‬‬ ‫כאן) יש מרבותינו דורשין אותו לשבח ויש‬ ‫שהי' לו תלמיד שלמדו‪ ,‬ולא הבין עד‬ ‫שלמדו כל דבר ד' מאות פעמים‪ .‬פעם‬ ‫דורשין אותו לגנאי‪ .‬והקושיא מפורסמת הא‬ ‫אחת הי' צריך ר"פ ללכת לדבר מצוה‪,‬‬ ‫תנינן באבות (פ"א מ"ו) הוי דן את כל‬ ‫האדם לכף זכות‪ ,‬וכ"ש שהתורה העידה‬ ‫תנא ליה ולא גמר‪ .‬א"ל האידנא מ"ש‪,‬‬ ‫א"ל מדההיא שעתא דא"ל למר איכא‬ ‫עליו 'נח איש צדיק תמים'‪.‬‬ ‫מילתא דמצוה‪ ,‬אסחאי לדעתאי וכל‬ ‫והנה בגמ' (עירובין יג‪ ):‬שתי שנים ומחצה‬ ‫שעתא אמינא השתא קאי מר‪ ,‬השתא קאי‬ ‫נחלקו בית שמאי וב"ה‪ ,‬הללו אומרים נח‬ ‫מר‪ .‬אמר ליה הב דעתיך ואתני לך‪ .‬הדר‬ ‫לו לאדם שלא נברא יותר משנברא‪ ,‬והללו‬ ‫תנא ליה ד' מאה זימני אחריני‪.‬‬ ‫אומרים נח לו לאדם שנברא יותר משלא‬ ‫נברא‪ .‬נמנו וגמרו נח לו לאדם שלא נברא‬ ‫נפקא בת קלא ואמר‪ ,‬ניחא לך דליספו לך‬ ‫יותר משנברא‪ ,‬ועכשיו שנברא יפשפש‬ ‫ד' מאה שני או דתיזכו את ודרך לעלמא‬ ‫במעשיו‪ ,‬ואמרי לה ימשמש במעשיו‪.‬‬ ‫דאתי‪ .‬אמר דניזכו אנא ודריי לעלמא‬ ‫דאתי‪ .‬אמר להן הקב"ה‪ ,‬תנו לו זו וזו‪.‬‬ ‫ובתוס' שם (ד"ה נח) הקשו מגמ' (ע"ז ה‪).‬‬ ‫ומשמעות הגמ' שכל בני דורו היינו‬ ‫שאמרו בואו ונחזיק טובה לאבותינו‪,‬‬ ‫שיחיו כל ד' מאות שנה ויבואו לחיי‬ ‫שאלמלא הן לא חטאו לא באנו לעולם‪.‬‬ ‫עוה"ב‪ .‬וא"כ הצדיק אשריו ואשרי דורו‬ ‫ותי' בתי' השני דהכא איירי בסתם בני‬ ‫שכולם זוכים בזכותו‪ .‬וזה דיוק בלשון‬ ‫אדם‪ ,‬אבל צדיק אשריו ואשרי דורו‪ .‬וצ"ב‬ ‫התוס' 'אשריו ואשרי דורו'‪.‬‬ ‫בשלמא אשרי לו שהוא צדיק‪ ,‬וזכה‬ ‫איברא הרי שאמרו דמיתת צדיקים מכפר‬ ‫שנברא בצלם אלקים ומקיים תורה‬ ‫ומשמע דע"י שהצדיק מת מכפר על דורו‪,‬‬ ‫ומצוות‪ .‬אבל מאי אשרי דורו‪ ,‬והרי דורו‬ ‫הם מסתם בני אדם‪ ,‬ועליהם נאמר נח לו‬ ‫ודלא כרב פרידא שהאריך ימים וכיפר על‬ ‫כל העולם כולו‪ .‬צ"ל דלפעמים כשאין‬ ‫לאדם שלא נברא‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ד‬ ‫הוא מה שנאמר (שמות כג‪:‬כט) "לא אגרשנו‬ ‫העולם כדאי להשאר הצדיק בעולם וצריך‬ ‫מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה"‪.‬‬ ‫כפרה יותר‪ ,‬אז נוטלין הצדיק מן העולם‬ ‫וזה הענין פי' חכמים ג"כ ואמרו (ברכות‬ ‫לכפר על בני ישראל‪ ,‬כמו שהי' בשני בני‬ ‫ו‪ ):‬מאי "כי זה כל האדם" (קהלת יב‪:‬יג)?‬ ‫אהרן‪ .‬ודרשו חז"ל (ירושלמי יומא פ"א‬ ‫כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה‪,‬‬ ‫ה"א) למה נסמכה מיתת שני בני אהרן‬ ‫פי' להסיר עצבונו ושממון יחידתו‪ ,‬ע"ש‪.‬‬ ‫ליוה"כ‪ ,‬לומר כשם שיוה"כ מכפר כך‬ ‫והרי שרוב בנ"א מעיקרא לצוותא לצדיק‬ ‫מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל‪.‬‬ ‫ועיין תוס' (מנחות קי‪ .‬ד"ה ומיכאל) ואישי‬ ‫נבראו‪ ,‬וכל זמן שמשתתפים והם לצוותא‬ ‫חיים בזכותו‪ ,‬דהצדיק אמת משפיע חיים‪.‬‬ ‫ישראל‪ ,‬שהמלאך עומד ומקריב‬ ‫נשמותיהן של ישראל‪.‬‬ ‫וזה הבחינה של "ואתם הדבקים בה'‬ ‫אלקיכם חיים כלכם היום" (דברים ד‪:‬ד)‪,‬‬ ‫וי"ל עוד לפמ"ש הרמב"ם בהקדמה למס'‬ ‫ודרשו חז"ל להיות דבוק בלומדי התורה‪,‬‬ ‫זרעים (דף נ"ה ע"ב) שכתב‪ ,‬ונשאר בכאן‬ ‫וקב"ה ואורייתא וישראל חד הוא (זוה"ק‬ ‫שאלה אחת‪ ,‬היות כי תכלית האדם לצייר‬ ‫פ' אחרי ע"ג ע"א)‪ .‬ואם לא משתתפין‪ ,‬אז‬ ‫לנפשו המושכלות‪ ,‬א"כ מדוע המציא‬ ‫ח"ו לוקחין הצדיק מהם להיות להם‬ ‫הקב"ה כל האנשים אשר לא יציירו‬ ‫כפרה‪ ,‬ונשארים בלי צדיק‪.‬‬ ‫מושכל לנפשם‪ ,‬ואנו רואים שרוב בני‬ ‫אדם ערומים מן הערמה וריקין מן‬ ‫ובמש"כ נראה סמיכות פ' בראשית‬ ‫ובריאת העולם לפ' נח‪ .‬ולנח שאמרה‬ ‫החכמה מבקשים התאוה‪ .‬ושהאיש החכם‬ ‫תורה 'איש צדיק תמים הי' בדורותיו'‬ ‫המואס בעולם הוא יחיד בין רבים‪ ,‬לא‬ ‫ימצא אלא אחד בדור מהדורות‪.‬‬ ‫שנחלקו בו חכמינו ז"ל ר' יוחנן ור"ל‬ ‫(סנהדרין קח‪ ,.‬והובא ברש"י) יש מרבותינו‬ ‫התשובה על זה שהאנשים ההם נמצאים‬ ‫דורשין אותו לשבח‪ ,‬בדורותיו הי' צדיק‪,‬‬ ‫לשתי סיבות‪ :‬האחת‪ ,‬שיהיו משמשים‬ ‫ואילו הי' בדורו של אברהם כ"ש שהי'‬ ‫להאחת ההוא ולתקן כל המצרכים‬ ‫צדיק יותר‪ .‬ויש דורשין אותו לגנאי‪,‬‬ ‫בעולם‪ ,‬שאם יחי' אדם אלף שנים לא יוכל‬ ‫בדורו הי' צדיק‪ ,‬ואילו היה בדורו של‬ ‫לסדר הכל בעצמו‪.‬‬ ‫אברהם לא הי' נחשב לכלום‪.‬‬ ‫והסיבה השנית‪ ,‬מפני שאנשי החכמה‬ ‫וכבר הובא לעיל הקושיא‪ ,‬שהרי קיי"ל‬ ‫המה מעטים מאד‪ ,‬וכמ"ש החכמים (סוכה‬ ‫בכל התורה (אבות פ"א מ"ו) והוי דן את כל‬ ‫מה‪ ):‬ראיתי בני עליה והמה מועטים‪ ,‬אם‬ ‫האדם לכף זכות‪ ,‬וכ"ש מי שהתורה כתבה‬ ‫שנים הם ‪ -‬אני ובני הם‪ .‬ועל כן נברא‬ ‫עליו צדיק תמים‪ .‬ורצה הקב"ה לזכות את‬ ‫ההמון לעשות חברה לחכמים שלא‬ ‫ישראל ולדון את העולם בטובו ובזכותם‪,‬‬ ‫ישארו שוממים‪ .‬והתועלת ההוא חשוב‬ ‫ואם אפשר לדרשו לשבח ולזכות היאך‬ ‫יותר מן הראשונה‪ ,‬שהרי הקב"ה העמיד‬ ‫דורשים אותו לגנאי? ובפרט שהתורה‬ ‫הרשעים בארץ ישראל כדי לעשות להם‬ ‫העידה עליו צדיק תמים‪.‬‬ ‫חברה ולהסיר שממות נפשות החסידים‪.‬‬ ‫ה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫עצמו להצילם כמו שעשה משה ואברהם‬ ‫ונראה דנחלקו במחלוקת ב"ש וב"ה‪,‬‬ ‫אבינו‪.‬‬ ‫והוא שהרי נח הי' צדיק תמים‪ ,‬ואעפ"כ‬ ‫ויש דורשין אותו לשבח ס"ל כתי'‬ ‫לא הגין על הדור אלא כל הדור כולו נאבד‬ ‫הראשון שבתוס'‪ ,‬דאימר כמי שלא באנו‬ ‫במבול‪ .‬ולפי פי' התוס' נח לו לאדם שלא‬ ‫לעולם‪ ,‬אבל אין להם שייכות עם הדור‬ ‫נברא משנברא‪ ,‬היינו בסתם בני אדם‪,‬‬ ‫אבל צדיק אשריו ואשרי דורו‪ ,‬שהצדיק‬ ‫כולו‪ .‬או דס"ל לדרוש לשבח‪ ,‬שבאמת‬ ‫בדורו של אברהם שלא הי' כ"כ רשעים‪,‬‬ ‫מצילם ומגין עליהם‪ .‬ובנח מצינו "ונח‬ ‫מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו‪:‬ח)‪ ,‬אבל לא‬ ‫ודור כיוצא בו הי' גם נח מגין על דורו‪,‬‬ ‫הציל את בני דורו‪ ,‬ואדרבה "וינחם ה'"‬ ‫ובאמת הי' צדיק תמים‪.‬‬ ‫(שם‪:‬ו) על האדם‪ ,‬והיינו משום שנח לו‬ ‫ובזה יש ליישב קושית העולם בפסוק‬ ‫לאדם שלא נברא משנברא‪.‬‬ ‫"אלה תולדות נח נח"‪ ,‬שכפל תיבת נח‬ ‫פעמיים‪ ,‬היל"ל "אלה תולדות נח איש‬ ‫ודרשו וגם נח בכלל‪ ,‬והכי פירושו‪:‬‬ ‫"וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ וגו'‬ ‫צדיק"‪ .‬אלא דלכאורה תקשה על שאמר‬ ‫כי נחמתי כי עשיתים ונח" (שם‪:‬ו‪-‬ח)‪,‬‬ ‫'אלה תולדות נח'‪ ,‬שהרי נח לו לאדם שלא‬ ‫כלומר גם נח בכלל כי נחמתי‪ ,‬והיינו‬ ‫נברא משנברא‪ ,‬וא"כ מאי רבותא ב'אלה‬ ‫בוא"ו החיבור אלא שמצא חן‪ .‬וכיון‬ ‫תולדות נח'‪ .‬וע"ז קמסיים 'נח איש צדיק'‬ ‫שהדור נאבד והעולם נחרב‪ ,‬א"כ צדיק כזה‬ ‫ונח לו שנברא‪ ,‬ובזה נחלקו יש דורשין‬ ‫ויש דורשין וכנ"ל‪ .‬עכ"פ לאיש צדיק נח‬ ‫נמי נח לו שלא נברא ולכן דרשו לגנאי‪.‬‬ ‫לו שנברא משלא נברא‪ .‬ויה"ר שנזכה‬ ‫והטעם ש'את האלקים התהלך נח' רק‬ ‫לעצמו‪ ,‬ולא הגן על בני דורו‪ ,‬ולא מסר‬ ‫להיות חלקנו עמהם‪ ,‬ולעולם לא נבוש כי‬ ‫בך בטחנו‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ו‬ ‫מצוה יומית‬ ‫ט' מרחשון תשפ"ז‬ ‫מצוה עח‪ .‬אחרי רבים להטות‬ ‫הקושיא בדיוק דברי התוס' יו"ט‬ ‫מדוע אין חשש לשתות חלב בהמה‬ ‫נראה לפענ"ד‪ ,‬הנה מה שהביא מדברי‬ ‫קושיא על התוס' יו"ט‬ ‫הראשונים שסוברים שהיתר בהיתר גם‬ ‫בדבר אשר העיר במשנה (כלאים פ"ט‬ ‫כן בטל‪ ,‬וציין לשו"ת הר"ן‪ ,‬אבל בדרך‬ ‫מ"א) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה‬ ‫פשוט קושייתינו היתה בדיוק לשון‬ ‫בזה‪ ,‬אם רוב מן הגמלים מותר‪ ,‬ואם רוב‬ ‫התוי"ט שכתב 'אם רוב מן הגמלים מותר‬ ‫מן הרחלים אסור‪ ,‬ופירש הרע"ב מותר‬ ‫כו'‪ ,‬וילפינן מאחרי רבים להטות דכל‬ ‫לערב עמהן פשתן‪ ,‬לפי שצמר רחלים‬ ‫האסורים בטלים ברובא' וכו'‪ .‬ולכאורה‬ ‫נתבטל ברוב של גמלים‪ .‬וכתב התוספות‬ ‫היה לו לומר סתם‪ ,‬וילפינן בחולין דכל‬ ‫יום טוב‪ ,‬וילפינן (חולין יא‪ ).‬מ"אחרי רבים‬ ‫התערובות בטלים ברוב‪ ,‬ומדדייק דכל‬ ‫להטות" (שמות כג‪:‬ב)‪ ,‬דכל האסורים‬ ‫האסורין בטלים ברובא וכו'‪ ,‬נראה‬ ‫בטלים ברובא דאיתא קמן‪ ,‬ובמידי דיבש‬ ‫שדוקא איסורין הוא דבטלי‪ ,‬אבל היתר‬ ‫מין במינו אפילו מדרבנן אין צריך יותר‬ ‫בהיתר לא בטיל‪.‬‬ ‫וכו'‪ .‬ועל זה הקשינו דהא הכא צמר‬ ‫וגם מסיום דבריו‪ ,‬ובמידי דיבש ביבש‬ ‫רחלים בצמר גמלים היתר בהיתר הוא‬ ‫מין במינו אפילו מדרבנן אין צריך יותר‪,‬‬ ‫ואינו בטל‪ ,‬וראיה מתוספות (נדה סא‪ :‬ד"ה‬ ‫ואם היתר בהיחר מה לי דרבנן ומה לי‬ ‫בגד) דהיתר בהיתר לא בטל‪.‬‬ ‫דאורייתא‪ ,‬ואם כן התוי"ט על כל פנים‬ ‫יישוב דברי התוס' יו"ט‬ ‫מדייק מאיסורין שבטלים‪ .‬וודאי שראינו‬ ‫ועל זה העיר מעכ"ת (שו"ת שערי מישור‬ ‫דברי התוס' רע"א שם על הגליון‪ ,‬וידענו‬ ‫שיש פוסקים הסוברים דהיתר בהיתר נמי‬ ‫ח"א סי' י"ז) דאין כל כך קושיא על‬ ‫בטל‪ ,‬אך מכל מקום דברי התוי"ט יש‬ ‫התוי"ט‪ ,‬דהרי כמה מהראשונים סוברים‬ ‫לישבם‪ ,‬שמדבריו משמע דהיתר בהיתר‬ ‫שהיתר בהיתר נמי בטל‪ ,‬וראייתם‬ ‫ממשנה זו‪ ,‬וכמו שכחב הר"ן (שו"ת סי'‬ ‫לא בטיל‪ ,‬ומשנה זו היתר בהיתר הוא‪.‬‬ ‫נ"ז‪-‬נ"ט)‪ ,‬ואם כן יש לומר דהתוי"ט סובר‬ ‫איך שייך ביטול ברוב באיסורים‬ ‫כשיטתם‪ ,‬ולא כשיטת התוספות‪ .‬עוד‬ ‫נקודה אחה מה שהעיר עוד שם משערי‬ ‫הקשה שמדברי התוספות שם נמי אין‬ ‫תורה (כלל ג' פרט א' אות א')‪ ,‬ובית האוצר‬ ‫הכרח שסובר היתר בהיתר לא בטל‪ ,‬כי‬ ‫להגאון רבי יוסף ענגיל (מערכה י' כלל י"ח‬ ‫התוספות לא דברו אלא מהיתר בהיתר‬ ‫אות ח')‪ ,‬הנה אזכיר לו כאן מה שנראה‬ ‫שמהווין איסור‪ ,‬כמו צמר ופשתן‪ ,‬אבל‬ ‫לפענ"ד בענין ביטול ברוב בכלל‪ .‬הנה‬ ‫היתר בהיתר אם רוצים לבטל צמר‬ ‫מצינו בביטול ברוב איסור בטל בהיתר‪,‬‬ ‫בצמר‪ ,‬אפשר דמודו התוספות דבטל‪.‬‬ ‫והיתר אינו בטל באיסור (ר"ן נדרים נט‪:‬‬ ‫ז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫צריכי מאה וארבעים ואחד כדי שיגמר‬ ‫ד"ה ועוד)‪ ,‬והנה עיקר איסורא בטל ברוב‬ ‫הדין בשבעים ואחד וכו'‪ .‬ועיין שם (ב‪).‬‬ ‫מן התורה פרש"י (חולין צח‪ :‬ד"ה‬ ‫לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה‪,‬‬ ‫דמדאורייתא) ורשב"א (שו"ת ח"א סי' רנ"ט)‬ ‫ומשמע שאין כאן מתהפך כחומר חותם‪,‬‬ ‫והרא"ש (חולין פ"ז סי' ל"ז)‪ ,‬שילפינן‬ ‫אלא הללו אוסרים והללו מתירין‪ ,‬הללו‬ ‫מ'אחרי רבים להטות'‪ .‬ולכאורה משם‬ ‫מזכין והללו מחייבין‪ ,‬ו'אחרי רבים‬ ‫ילפינן שהלכה כרוב‪ ,‬שהרוב מכריע שזה‬ ‫להטות' ולא אחר כולם‪.‬‬ ‫אמת‪ ,‬אבל היאך ילפינן משם שהמיעוט‬ ‫בטל‪.‬‬ ‫ואף בסנהדרין יש לעיין קצת באופן‬ ‫שהמיעוט ראה בבירור מה דינו‪ ,‬היאך‬ ‫ובשלמא בסנהדרין‪ ,‬כיון דהאמת כרוב‬ ‫אפשר לומר שיהפך ויעשה מן הרוב‪,‬‬ ‫דעות‪ ,‬אם כן המיעוט כאלו אינו‪ ,‬שהרי‬ ‫והלוא הלכה מפורשת היא (הוריות ב‪):‬‬ ‫דבריהם אינם אמת‪ ,‬ואין מיעוט והולכין‬ ‫תלמיד שהגיע להוראה וסמך על הורו‬ ‫אחר הרוב שהוא האמת‪ .‬אבל המאכלים‬ ‫בית דין לאו כלום הוא‪ ,‬שהרי יודע הוא‪,‬‬ ‫שנתערבו‪ ,‬ודאי יש כאן איסור‪ ,‬א"כ איך‬ ‫ולא שייך בזה אחרי רבים להטות‪.‬‬ ‫אומרים שהולכים אחר רוב‪ ,‬הא יש ודאי‬ ‫איסור לפנינו‪ ,‬והיאך נאכל אותו‪.‬‬ ‫עכ"פ באיסור שנראה לנו‪ ,‬וידוע שנפל‬ ‫בהיתר‪ ,‬אמאי בטל‪ ,‬אם זה מטעם‬ ‫המיעוט מתהפך להיות רוב כמו בסנהדרין‬ ‫שנתהפך‪ ,‬ואם זה גזירת הכתוב‪ ,‬א"כ גם‬ ‫יש כתבו ליישב (מהר"ם שיק יו"ד סי'‬ ‫היתר באיסור יתהפך להיות איסור‪ .‬וגם‬ ‫קכ"ט) שכמו בסנהדרין לאחר שנתברר‬ ‫דין חוזר וניעור (שו"ע יו"ד סי' צ"ט ס"ו)‬ ‫הדבר‪ ,‬צריכים המיעוט לבטל דעתם‬ ‫צריך ביאור‪.‬‬ ‫ולהתהפך ולהיות מן הרוב ולהודות להם‪,‬‬ ‫התורה גילתה בספק שהולכים בתר רוב‬ ‫כמו כן כאן המיעוט שהוא איסור צריך‬ ‫להתהפך ולהיות מן הרוב ההיתר‪ ,‬והוא‬ ‫נראה הסבר הדברים כך‪ ,‬שהרי בבית דין‬ ‫גזירה הכתוב‪.‬‬ ‫אם מסתפקים על דבר אם הוא היתר או‬ ‫איסור‪ ,‬זכאי או חייב‪ ,‬ועל כן צריכין לדון‬ ‫אך לפענ"ד הדברים צריכין תבלין‪,‬‬ ‫בדבר‪ ,‬אמרה תורה 'אחרי רבים להטות'‪.‬‬ ‫דבשלמא בסנהדרין שיש להם דעה‪,‬‬ ‫ומזה אנו דנין‪ ,‬כשיש לפנינו שלש‬ ‫ממילא המיעוט מהפך דעתו ומקבל‬ ‫חתיכות‪ ,‬אחת של איסור ושתים של‬ ‫האמת מן הרוב‪ ,‬אבל באיסורין איך שייך‬ ‫היתר‪ ,‬ואנו צריכין לדון עליהם כדת מה‬ ‫לומר שהמיעוט מתהפך להיות מן הרוב‪.‬‬ ‫לעשות עמהם‪ ,‬על כן אזלינן בתר רוב ‪-‬‬ ‫גם צריך עיון מהיתר שלא נתבטל ברוב‬ ‫אם הרוב הוא היתר נאכל אותו‪ ,‬ואם‬ ‫איסור‪ ,‬ואי הוא מדין אחרי רבים‪ ,‬ודאי‬ ‫הרוב הוא איסור לא נאכל‪ ,‬שהתורה‬ ‫הדין הוא דמיעוט המזכין נמי צריכין‬ ‫אמרה אחרי רבים להטות‪ .‬וכיון שעל‬ ‫להפך דעתם ולחייב‪.‬‬ ‫כרחך או שיהיה הכל אסור מספק‪ ,‬או‬ ‫ביאור ביטול ברוב‬ ‫שיהיה הכל מותר מספק‪ ,‬ואין לנו ברירה‪,‬‬ ‫גילתה לנו התורה 'אחרי רבים להטות'‪,‬‬ ‫אמרו בגמרא (סנהדרין ג‪ ):‬מגדף בה רבי‬ ‫והרוב יכריע‪.‬‬ ‫אבהו‪ ,‬אלא מעתה תהא סנהדרי גדולה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ח‬ ‫לא אסרה רק כל זמן שנקראת 'נבילה'‪,‬‬ ‫ביאור הדבר‬ ‫ומה שלא נקרא נבילה לא אסרה תורה‪,‬‬ ‫והסברא שבאופן שיש רוב היתר ומיעוט‬ ‫וכן בשאר איסורין‪.‬‬ ‫איסור‪ ,‬אז בעל כרחך או שיהיה הכל‬ ‫ובקרא כתיב (דברים יד‪:‬כא) "לא תאכלו‬ ‫מותר ויכריע רוב ההיתר את מיעוט‬ ‫כל נבילה"‪ ,‬ודרשו רז"ל (ע"ז סז‪ ):‬נבילה‬ ‫האיסור‪ ,‬ויהיה הכל מותר‪ ,‬או שיהיה הכל‬ ‫הראויה לגר קרויה נבלה‪ ,‬ושאינה ראויה‬ ‫אסור ויכריע מיעוט האיסור את רוב‬ ‫לגר לא קרויה נבילה‪ .‬פירוש דשמא גרים‬ ‫ההיתר שיאסור מספק‪ ,‬ממילא הרוב‬ ‫כל זמן שקרויה נבילה אסורה‪ ,‬ואם לא‬ ‫מכריע את המיעוט שיהא מותר כולו‪,‬‬ ‫נקרא עוד נבילה מותרת‪ .‬ולכן בנפגמה‬ ‫ועל כן האיסור נעשה היתר‪ ,‬שאם לא כן‬ ‫ולא ראויה לגר לא נקראת עוד נבילה‬ ‫הרי היא תרתי דסתרי‪ ,‬שאם נשאר‬ ‫ומותרת‪.‬‬ ‫איסור‪ ,‬אם כן האיך מותר לאכלו‪.‬‬ ‫אחרי התערובת יש שינוי השם‬ ‫אולם כל זה ניחא באופן שמיעוט איסור‬ ‫נתערב ברוב היתר‪ .‬אבל באופן שהאיסור‬ ‫והעיקר שהתורה אסרה נבילה ושאר‬ ‫הוא רוב וההיתר הוא מיעוט‪ ,‬א"כ אפילו‬ ‫איסורים בשמם‪ .‬ולכן כשנתערב איסור‬ ‫לא יתהפך ההיתר להיות איסור‪ ,‬מ"מ‬ ‫בהיתר‪ ,‬צריכין אנו לקרות התערובת הזה‬ ‫אסור כולו מספק‪ ,‬שהרי הרוב הוא איסור‪.‬‬ ‫בשם אחר כיון שאינו ניכר המין השני‪,‬‬ ‫ולא הוי תרתי דסתרי‪ ,‬שאפילו אם לא‬ ‫אלא הכל נראה כאחד‪ ,‬וא"כ צריך לקראו‬ ‫יתהפך ההיתר להיות איסור‪ ,‬נאסור אותו‬ ‫או איסור או היתר‪ .‬ולכן אמרה תורה‬ ‫מספק מחמת רוב האסור‪ .‬וממילא דין‬ ‫שאזלינן בתר רוב‪ ,‬וכל שרוב היתר‬ ‫הוא שישאר ההיתר היתר‪ ,‬והאיסור אסור‪,‬‬ ‫קוראין לו היתר‪ .‬וכיון דאזל מיניה שם‬ ‫שמ"מ הכל אסור מספק‪.‬‬ ‫איסור מותר לאכלו כמו נבלה‪ ,‬כיון שאזל‬ ‫מינה שם נבלה מותרת באכילה‪.‬‬ ‫רק הנקרא נבילה אסורה‬ ‫ומהאי טעמא אם הוסיף שוב איסור‬ ‫ובתשובה אחרת (שו"ת משנ"ה ח"ז סי' ק"ו‪,‬‬ ‫ונעשה רוב‪ ,‬חוזר וניעור‪ ,‬שכיון שהוסיף‬ ‫חט"ז סי' קל"ז) הבאתי קצת באופן אחר‬ ‫איסור ונעשה האיסור הרוב‪ ,‬א"כ צריכין‬ ‫לפרש‪ ,‬שבאמת הביטול אינו משנה‬ ‫אנו ליתן לו שם חדש‪ .‬וכיון שהרוב‬ ‫המציאות‪ ,‬ובשר כשר לא יתהפך להיות‬ ‫איסור‪ ,‬חוזר שם איסור וחל על הרוב‪,‬‬ ‫טריפה ע"י ביטול‪ ,‬ולא בשר הטריפה‬ ‫וממילא אסורים המיעוט מספק‪.‬‬ ‫שנפל ברוב כשר יתהפך במציאות ממה‬ ‫(שו"ת משנ"ה חי"ט סי' רל"ו)‬ ‫שהיה‪ ,‬אלא כשאסרה תורה אכילת נבילה‪,‬‬ ‫ט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ליקוטי מגיד משנה‬ ‫פרשת נח‬ ‫מדוע דורשים את נח לגנאי‬ ‫"נח איש צדיק וגו'" (ו‪:‬ט)‪ .‬עיין רש"י‪ ,‬יש מרבותינו דורשין אותו לשבח‪ ,‬כל שכן אילו‬ ‫היה בדור צדיקים היה צדיק יותר‪ .‬ויש שדורשים אותו לגנאי‪ ,‬לפי דורו היה צדיק‪,‬‬ ‫ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום‪ .‬והקשה המהרש"ל (ראה שפתי חכמים)‬ ‫אם יש לדרשו לשבח למה דורשין אותו לגנאי‪.‬‬ ‫אברהם אבינו עלה מעצמו למדריגתו אפילו בדור של רשעים‬ ‫ולפענ"ד נראה‪ ,‬דהנה באמת לפי הנראה לשני הפירושים לא היה נח צדיק גדול‪ ,‬שהרי‬ ‫אפילו לרבותינו שדורשים לשבח‪ ,‬מודים דאילו היה בדורו של אברהם היה צדיק יותר‪,‬‬ ‫וא"כ לא השלים עצמו בצדקות כפי יכלתו‪ ,‬אלא לפי דורו‪ .‬ולפ"ז דורשין אותו לגנאי‪,‬‬ ‫דעכ" פ לא השלים עצמו לעלות במדריגה כמדריגת אברהם‪ ,‬אשר עלה במעלה הכי‬ ‫עליונה שיש באפשרות לקרוץ מחומר להתעלות בלי זכות אבות‪ ,‬ובלי חבורה וסביבה‬ ‫של צדיקים‪ .‬אם כן אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום‪ ,‬שאברהם עלה‬ ‫במעלות מעצמו‪ ,‬ואפילו בדור של רשעים‪ .‬ובגמ' (סנהדרין קח‪ ).‬תנא דבי ר' ישמעאל‪,‬‬ ‫אף על נח נחתם גזר דין‪ ,‬אלא שמצא חן בעיני ה'‪ ,‬שנאמר (ו‪:‬ז‪-‬ח) "נחמתי כי עשיתים‪:‬‬ ‫ונח מצא חן בעיני ה'"‪.‬‬ ‫נח ניצול מן המבול בזכות הצדקה שעשה‬ ‫ועיין במדרש (ילקוט חדש ערך אברהם סי' קל"ד‪ ,‬נדפס בלובלין שנת ת"ח) אברהם אבינו‬ ‫מצא לשם בן נח‪ ,‬ושאל אותו באיזה זכות ניצלו מן המבול בהיותם מסוגרים בתיבה‪.‬‬ ‫והשיב לו בזכות הצדקה שעשינו‪ .‬א"ל אברהם אבינו‪ :‬האם היו שם עניים‪ ,‬והלוא אף‬ ‫אחד לא ניצול? א"ל‪ ,‬תדע כי בכל הלילה לא ראינו שינה בעינינו כדי לתת כל בריה‬ ‫את מאכלה בזמן שהיא רגילה לאכול‪ .‬ומאז השתדל אברהם אבינו לעסוק במצוה זו‪.‬‬ ‫ובזוהר (ח"א סז‪ ):‬אמר משה‪ ,‬אני לא כמו נח דלא התפלל על אנשי דורו‪ .‬ומשה בחטא‬ ‫העגל אע"ג דהקב"ה אמר לו (שמות לב‪:‬י) "ועתה הניחה לי"‪ ,‬אמר בשביל טובתי אעזוב‬ ‫את ישראל? ע"ש‪.‬‬ ‫נח ניצל משום שמצא חן ומשום שעשה צדקה‬ ‫ולפ"ז נראה דבאמת גם על נח נחתם גזר דין‪ ,‬ורק מחמת חן ניצול לתיבה‪,‬א ומשם כבר‬ ‫ניצול בזכות הצדקה‪ ,‬ולכן אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום‪.‬‬ ‫א‬ ‫ולהבין למה באמת מצא חן‪ ,‬וכי משוא פנים יש בדבר‪ .‬בספר בן פורת יוסף (פ' בראשית ד"ה ונבאר‬ ‫משנת השבוע‬ ‫י‬ ‫מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי‬ ‫ובזה יש לפרש מה שאמרו ז"ל (תנדב"א פכ"ה) חייב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשי‬ ‫ב‬ ‫למעשי אבותי אברהם יצחק וכו'‪ .‬ולכאורה אטו אפשר להיות כאברהם‪ ,‬והלוא אם‬ ‫הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו' (ירושלמי דמאי פ"א ה"ג)‪.‬‬ ‫אמנם נראה לדייק דלא קאמר 'מתי אהיה כאברהם'‪ ,‬אלא 'מתי יגיעו מעשי למעשי‬ ‫אבותי' ‪ .‬והכוונה נראה לפי הנ"ל‪ ,‬דמעשי נח אף שהיה צדיק‪ ,‬מ"מ לא היה בשלימות‬ ‫ולא הגיע למדת השלימות‪ ,‬שהרי אילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר‪ .‬אבל‬ ‫אברהם אבינו‪ ,‬אע"פ שהיה בדור של רשעים הגיע למעלת השלימות‪ ,‬כדכתיב (יחזקאל‬ ‫לג‪:‬כד) "אחד היה אברהם"‪ .‬ועיין מדרש (שיהש"ר ד' ו') אברהם אבינו ראש לכל הצדיקים‬ ‫היה‪ .‬וברש"י‪ ,‬אברהם שהיה כחו יפה כתיב (יז‪:‬א) "התהלך לפני והיה תמים"‪ .‬נח שהיה‬ ‫כחו רע‪" ,‬את האלקים התהלך נח"‪ .‬וז"ש חייב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי‬ ‫אבותי‪ ,‬כלומר שיהיו מעשיו מכוונים לה'‪ ,‬ויגיעו למעשה השלימות שלו שאפשר להגיע‬ ‫לפי ערכו וכחותיו הרוחניים שנטבעו בו בשעת הבריאה‪ ,‬ואפילו נמצא בין רשעים‪.‬‬ ‫אילו היה נח בדורו של אברהם היה מחביא את עצמו‬ ‫או יאמר לדונו לכף זכות‪ ,‬לפי מה שאמרו (אבות פ"ב מ"ה) במקום שאין אנשים השתדל‬ ‫להיות איש‪ .‬ובגמ' (ברכות סג‪ ).‬בשעת המכנסין פזר‪ .‬והנה נח היה מקטין עצמו ולא רצה‬ ‫להנהיג הדור‪ ,‬אלא שלא היה יכול למנוע עצמו מזה‪ .‬וז"ש יש דורשין אותו לשבח‪,‬‬ ‫כלומר ששבח הוא לו שנחשב לצדיק‪ .‬ויש דורשין אותו לגנאי‪ ,‬כלומר שגנאי הוא‬ ‫בעיניו מה שקוראין אותו צדיק והוא לא רצה בזה‪ ,‬ואילו היה בדורו של אברהם לא‬ ‫היה נחשב לכלום‪ ,‬שהיה מחבא עצמו‪ ,‬כדכתיב "את האלקים התהלך נח"‪ ,‬והיה מחבא‬ ‫עצמו עד שלא נחשב לכלום‪ ,‬כלומר שלא היה נותן חשיבות לעצמו כלל‪,‬ג והיה מניח‬ ‫שם במדרש) כתב שניצל בזכות תולדותיו‪ ,‬שנאמר "ונח מצא חן וגו' אלה תולדות נח"‪ .‬ובספר באר‬ ‫משה (מהרה"ק מאוז'רוב חנטשין זי"ע‪ ,‬פ' נח מאמר שני אות ב') בתוספת נופך‪ ,‬ולפ"ז נבין דבריהם ז"ל 'כי‬ ‫נחמתי כי עשיתים ונח' ‪ -‬אפילו נח שנשתייר מהן לא היה כדאי‪ ,‬אלא שמצא חן בעיני ה'‪ ,‬שנאמר‬ ‫"ונח מצא חן בעיני ה'"‪.‬‬ ‫וכבר ביארנו במאמר הקודם מפני מה לא היה כדאי‪ .‬וכעת נוסיף‪ ,‬שמאחר שהדור כולו שקוע לתוך‬ ‫עצם הרע‪ ,‬היה על נח להתחזק ולהתעלות לעצם הטוב‪ ,‬בבחינת 'זה לעומת זה' (קהלת ז‪:‬יד)‪ ,‬כדי‬ ‫שיוכל לטהר את דורו‪ .‬אבל נח לא הגיע לרום המעלה‪ ,‬לכן לא היה כדאי‪ .‬אך כיון שעתידים יוצאי‬ ‫חלציו להשיג דרגה זו‪ ,‬ניצול בזכותם‪ ,‬ומצא חן בעיני ה' ‪ -‬אלה תולדות נח‪ ,‬היינו שהמציאות חן‬ ‫היתה בזכותם של תולדותיו בדורות הבאים‪ ,‬לפי שהם יזכו להתרומם לעצם הטוב‪.‬‬ ‫ב‬ ‫בספר ברכת טוב (מהרה"ק רבי לייבוש מאוז'רוב זי"ע‪ ,‬פ' לך אות י"ח) מקשה על מאמר זה‪ ,‬וכי האיך‬ ‫ירצה האדם לדמות למעשי האבות‪ ,‬שאין קורין לאבות אלא שלשה (ברכות טז‪ .):‬ומביא בשם הרה"ק‬ ‫מראדישיץ זי"ע‪ ,‬כי האבות באמת עבדו בעד כל הדורות העתידין‪ ,‬ורק הניחו מעט מזעיר שלא יהיה‬ ‫נהמא דכיסופא‪ .‬וזה מתי יגיעו מעשי‪ ,‬ויצטרפו למעשי האבות שעבדו ועשו העיקר‪.‬‬ ‫ג‬ ‫ואיתא בבית ישראל (פ' נח שנת תש"ל) ואולי על זה כוונו (סנהדרין קח‪' ).‬ונח מצא חן'‪ ,‬אף הוא אינו‬ ‫כדאי רק מצא חן‪ ,‬שהוא החזיק את עצמו שאינו כדאי‪ .‬וכן איתא בספרים על היש דורשין אותו‬ ‫יא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫הכל לאברהם אבינו‪ ,‬שהיה מכיר גדלות אברהם אבינו נגדו‪ ,‬ולכן לא היה מחשיב עצמו‪,‬‬ ‫וכמו שעשה בנו ֵשם שמסר הכהונה לאברהם אבינו (עי' אור החיים פ' לך ד"ה והוא כהן)‪.‬‬ ‫(שנת תשל"ה)‬ ‫❖‬ ‫אופן שיוצא הבעל מחי מספק טריפה‬ ‫"ומכל החי מכל בשר שנים וגו'" (ו‪:‬יט)‪ .‬איתא בגמרא (חולין נח‪ ).‬לגבי ספק טריפה‪,‬‬ ‫והלכתא בזכר כל שנים עשר חו דש‪ ,‬בנקבה כל שאינה יולדת‪ .‬ופי' רבינו גרשום מאור‬ ‫הגולה‪ ,‬כלומר ספק טריפה זכר‪ ,‬כל שמתקיים י"ב חודש ודאי לא טריפה הוא‪.‬‬ ‫ביאור מיעוט טריפה מלחיות זרע‬ ‫וכתבו הפוסקים (עי' שו"ע סי' נ"ז‪ ,‬ש"ך ס"ק מ"ח‪ ,‬ופמ"ג) מדלא קאמר בזכר כל שהנקבה‬ ‫מתעברת הימנו‪ ,‬ש"מ דזכר טריפה מוליד‪ .‬והקשה הגאון מוה"ר דוד אופנהיים (הובא‬ ‫בס' אורח מישור) מהא דאיתא בגמ' (ע"ז ה‪ ,:‬זבחים קטז‪ ).‬דא"ר אלעזר מנין למחוסר אבר‬ ‫שאסור לבן נח‪ ,‬שנאמר 'ומכל החי'‪ ,‬אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי איברים שלה‪,‬‬ ‫ההוא מיבעיא ליה למעוטי טריפה‪ .‬ומשני טריפה מ'לחיות זרע' נפקא‪ .‬ולפי הוכחת‬ ‫הפוסקים דזכר טריפה מוליד‪ ,‬מאי קאמר הגמרא טריפה מ'לחיות זרע' נפקא‪ ,‬הא זכר‬ ‫טריפה לא מצי למעט מ'לחיות זרע'‪ ,‬וא"כ בעי 'ומכל החי' למעט זכר טריפה‪.‬‬ ‫ותירץ באורח מישור דודאי לענין קרבן קיימינן‪ .‬וכיון דגלי לן הכתוב דטריפה פסולה‬ ‫לקרבן‪ ,‬ודאי אין חילוק בין זכר לנקבה‪ ,‬דאטו משום דאינה יולדת היא אסורה לקרבן‪,‬‬ ‫הא שוחטין אותה‪ .‬הא וודאי אינו הטעם אלא משום דטריפה הוא‪ ,‬והא דאינה יולדת‬ ‫הוא סימן לטריפה‪ .‬וכיון דהטעם הוא משום טריפות אין חילוק‪ ,‬דמה לי נקבה טריפה‬ ‫או זכר טריפה‪.‬‬ ‫אזהרה לנח לא להביא זקן לתיבה‬ ‫וראיתי (שו"ת נטע שורק חידושי סוגיות פ' נח) מקשים בשם הגאון מדראהביטש‪ ,‬דהלוא‬ ‫איתא בגמרא שם דהזהיר לנח להביא אל התיבה אפילו זקן וסריס‪ ,‬וע"כ הטעם התם‬ ‫משום קיום העולם‪ .‬ולפי הוכחת הפוסקים דזכר טריפה מוליד‪ ,‬האיך משני הגמרא‬ ‫טריפה מ'לחיות זרע' נפקא‪ ,‬ואיך היינו ממעטין זכר טריפה‪ ,‬דהייתי אומר דהמניעה‬ ‫להביא טריפה אל התיבה היא משום קיום העולם‪ ,‬ובזכר טריפה לא שייך האי טעמא‪,‬‬ ‫דהרי יש בו קיום העולם דזכר טריפה מוליד‪ .‬ולכך איצטריך 'מכל החי' לזכר טריפה‪,‬‬ ‫ואכתי הדרא קושיא לדוכתא‪.‬‬ ‫אסור להביא טריפה כיון שאינו מתקיים י"ב חודש‬ ‫ולפענ"ד נראה דהרי מה טעם אסרו זקן וסריס משום קיום העולם‪ ,‬וזקן אינו ראוי עוד‬ ‫לקיום העולם‪ ,‬או משום שאינו בר הכי‪ ,‬או משום שמא ימות‪ .‬וא"כ בטריפה נמי כיון‬ ‫לגנאי‪ ,‬שהוא בעצמו מחמת ענוות דרש עצמו לגנאי‪ ,‬שאין לו כלום‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יב‬ ‫דאינו חי י"ב חודש‪ ,‬כמו דקיי"ל (עי' חולין מב‪ ).‬זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה‬ ‫(ועיין רמב"ם הל' מאכ"א פ"ד ה"ט‪ ,‬וטור יו"ד סי' כ"ט) אין מכניסין אותו בתיבה אפילו ראוי‬ ‫להחיות זרע אבל אינו ראוי להתקיים‪ .‬וא"כ שפיר לא צריך 'ומכל החי' למעוטי זכר‬ ‫(שוב ראיתי בספר נחלת עזריאל פ' נח שפירש כעין זה)‪ .‬והיינו כיון שנאסרו בתיבה‬ ‫בתשה"מ‪ ,‬וא"כ אי אפשר לו ליקח להתיבה זכר טריפה‪ ,‬דהא איצטריך ליקח אותן‬ ‫שיוכלו לחיות עד יציאתם מן התיבה‪ ,‬היינו י"ב חודש כמשפט דור המבול‪.‬‬ ‫מדוע לא די בזכר אחד‬ ‫אלא דאכתי קשה‪ ,‬דהרי בשביל לחיות זרע למה לי זכר ונקבה‪ ,‬והלוא די זכר אחד‬ ‫לכמה נקבות‪ ,‬וא"כ אפילו ימות הזכר אכתי 'לחיות זרע' איכא ע"י זכרים אחרים‪.‬‬ ‫ואפילו למ"ד דחיישינן שמא ימות בזמן מרובה‪ .‬ועיין יומא (ב‪ ).‬מתקינין לו כהן גדול‬ ‫אחר שמא ימות‪ ,‬וחכמים אומרים למיתה לא חיישינן‪ .‬ומיהו בגיטין (כח‪ ).‬שמא מת לא‬ ‫חיישינן‪ ,‬שמא ימות חיישינן‪ .‬ועיין ב"י (יו"ד סי' רכ"ח) ותימה‪ ,‬דהא חזינן מיתה מצויה‬ ‫בכל יום‪ ,‬ואין לך מילתא דשכיח טפי מינה‪ .‬וברא"ש (נדרים ג‪ ):‬דל' יום לכולי עלמא‬ ‫חיישינן שמא ימות‪ ,‬ע"ש‪ .‬ועיין שער המלך (סוכה פ"ד הט"ז ד"ה ועוד) מה שהקשה על‬ ‫החכם צבי (סי' כ"ג ומ"א)‪ ,‬מ"מ ודאי למיתה דחד חיישינן‪ ,‬אבל למיתה דרבים לא‬ ‫חיישינן‪ .‬ועיין שו"ת תרומת הדשן (סי' שמ"ט)‪ ,‬ועיין משנה הלכות גדולות (כתובות סי'‬ ‫כ"ב ד"ה ובדברי הר"ן) דלמיתה דתרין לא חיישינן‪ ,‬וכ"כ התוס' והרשב"א‪.‬‬ ‫בקרבן ציבור לא חיישינן שמא ימות‬ ‫וי"ל דדוקא בשלמים לא חיישינן למיתה דרבים‪ ,‬וכמ"ש גמירי ציבור לא מייתי‪ ,‬אבל‬ ‫טריפות אפילו רבים חיישינן שימותו‪ ,‬שהרי אין להם חזקת חיים‪ ,‬דכיון שנטרפו איתרע‬ ‫חזקתן‪.‬‬ ‫טעם שנצרך שבעה זכרים‬ ‫ואי קשיא הא קשיא‪ ,‬דלמה הוזקק להביא ז' זכרים וז' נקבות בכלל‪ ,‬הא די בזכר אחד‬ ‫ושבעה נקבות‪ .‬בשלמא בטרפה דליכא אלא אחד בעי זכר ונקבה‪ ,‬אבל בכשרות שבעה‬ ‫שבעה איש ואשתו למה לי‪ ,‬סגי בזכר אחד‪ .‬וצ"ל דאחד לקיום המין והשאר לקרבן‪.‬‬ ‫א"כ אכתי תקשה אפשר ד'לחיות זרע' הכי נמי דבעי כשרה‪ ,‬אבל לקרבן מנא לן למעט‬ ‫טריפה מ'לחיות זרע' אפי' נקבה‪ .‬וצ"ל דכל השבעה היו צריכין להיות כאחד‪ ,‬דעכ"פ‬ ‫זוג אחד היו צריכין שלא יהיו טריפות‪ ,‬והתורה לא חילקה בכולהו‪ .‬וממילא ע"כ מ'לחיות‬ ‫(שנת תשל"ה)‬ ‫זרע' ממעט הכל ‪ -‬בין זכר ובין נקבה‪.‬‬ ‫❖‬ ‫שכר ועונש בבעלי חיים‬ ‫"ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו וגו'" (ט‪:‬ה)‪ .‬כתב רמב"ן‪ :‬תמה‬ ‫אני אם הדרישה כמשמעה‪ ,‬מיד החיה כמו מיד האדם‪ ,‬להיות עונש בדבר‪ ,‬ואין בחיה‬ ‫דעת שתענש או שתקבל שכר‪ .‬מבואר מדבריו דאין שכר ועונש בבעלי חיים‪.‬‬ ‫יג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ראיה מגמרא שיש עונש לבעלי חיים‬ ‫ד‬ ‫ובגמרא (גיטין סח‪ ):‬משמע דבעלי חיים נמי יש להם שכר ועונש‪ ,‬דאיתא שם שהתרנגול‬ ‫חנק נפשיה אשבועתיה‪ ,‬ואם אין שכר ועונש אצל בעלי חיים למה חנק התרנגול עצמו‪.‬‬ ‫(חידושי גיטין סח‪):‬‬ ‫ד‬ ‫וזה תמצית דברי הגמרא שם‪ :‬בשעה שרצה שלמה המלך לבנות בית המקדש‪ ,‬היה נמלך בסנהדרין‪.‬‬ ‫אמר להם‪ ,‬כתיב (דברים כז‪:‬ה) "לא תניף עליהם ברזל"‪ ,‬והיאך נעביד‪ .‬אמרו לו‪ :‬תביא השמיר‪ .‬אמר‬ ‫להם‪ :‬היכן הוא‪ .‬אמרו לו‪ :‬תלך ותביא אשמדאי מלך השדין ויגיד לך‪.‬‬ ‫באותה שעה קרא לבניהו בן יהוידע‪ ,‬ונתן לו טבעת שחקוק עליה שם המפורש ושלשלת שחקוק‬ ‫עליה שם‪ ,‬והלך למדבר עד הר אחד שהיה בו אשמדאי‪ .‬והוא היה לו שם באר מים וחתום בטבעתו‪,‬‬ ‫בכל יום היה שותה ממנו‪ .‬כשהלך בניהו שם חפר באר מלמטה לאותו באר של אשמדאי‪ ,‬ושפך שם‬ ‫כל מים שהיו בו‪ ,‬וחפר שם באר אחר למעלה ממנו‪ ,‬ושפך שם יין עד שנתמלא באר אשמדאי‪ ,‬וסתם‬ ‫אותם הבארות‪ ,‬ועלה לראש אילן אחד עד שבא אשמדאי‪ ,‬גילה חותם שלו שעל הבאר ומצא בו יין‪,‬‬ ‫אמר‪ :‬כתיב (משלי כ‪:‬א) "לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם"‪ ,‬וכתיב (הושע ד‪:‬יא) "זנות ויין‬ ‫ותירוש יקח לב"‪ ,‬אם כן לא אשתה‪ .‬כשראה שצמא ביותר‪ ,‬שתה נשתכר ושכב‪ .‬ירד בניהו ועשה‬ ‫עליו שלשלת וכפתו בה‪ .‬כשהרגיש בה והיה מפרפר‪ ,‬אמר לו‪ :‬שמא דמרך עלך‪ ,‬ועשה טבעת באצבעו‬ ‫כדי שלא יזיקו אף שהוא כפות‪ .‬אח"כ הוליכו לפניו וכו'‪.‬‬ ‫כשהגיע אצל בית שלמה המלך ע"ה‪ ,‬יושב שם ולא הכניסוהו למלך‪ .‬יום אחד אמר לו‪ :‬למה אין‬ ‫המלך שואל בי היום‪ .‬אמר לו שתה הרבה יין ונשתכר‪ ,‬ויש לו צער‪ .‬היה לפניו אבן אחת‪ ,‬נטלו‬ ‫והושיבה על אבן אחרת‪ .‬הלכו והגידו לשלמה המלך ע"ה‪ ,‬אמר‪ :‬כוונתו שאשתה יין אחר ויתרפא‪.‬‬ ‫למחר לא ש לח אחריו המלך‪ .‬אמר‪ :‬מה טעם לא ביקש אותי המלך‪ .‬אמרו לו‪ :‬אכל הרבה ונצטער‪.‬‬ ‫היתה אותה האבן על חברתה‪ ,‬נטלה והניחה על הקרקע‪ .‬הלכו ואמרו למלך‪ ,‬אמר‪ :‬כוונתו שאצום‬ ‫היום ואתרפא‪.‬‬ ‫יום ג' שלח אחריו‪ ,‬כשראה אשמדאי לשלמה נטל קנה אחד יש בו ד' אמות וחבטו בקרקע‪ ,‬אמר לו‬ ‫מכדי אדם אין לו בעולם אלא ד' אמות בקרקע‪ ,‬ואתה בשר ודם ולא הנחת עליונים ותחתונים וכל‬ ‫העולם‪ ,‬ולא עוד שהבאתני גם אני אצלך‪ .‬אמר לו‪ :‬צריך אני לשמיר‪ .‬אמר לו‪ :‬עוף אחד הוא פקדון‬ ‫אצל ו‪ ,‬ונשבע למלאך הממונה עליו שלא יתן אותו לשום בריה‪ .‬ואם תרצה‪ ,‬תביא בניו ותעשם‬ ‫בזכוכית‪ ,‬וכשיראה בניו ולא יוכל ליכנס‪ ,‬ישבור הזכוכית ע"י השמיר‪ .‬כן עשה והביא השמיר לשבר‬ ‫הזכוכית‪ ,‬צעקו עליו והניח השמיר ופרח‪ ,‬וכשראה שנטלוה בני אדם הרג עצמו בשביל השבועה‬ ‫שנשבע‪ .‬נטלו שלמה המלך ע"ה‪ ,‬והיה עושה בו האבנים‪ ,‬דכתיב (מ"א ו‪:‬ז) "אבן שלמה מסע נבנה"‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יד‬ ‫דברי אלקים חיים‬ ‫מאת כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א‬ ‫פרשת נח תשפ"ו‬ ‫שיעור חומש רש"י ‪ -‬ליל שישי‬ ‫פשוטו‪ .‬ומדרש אגדה‪ ,‬גונח וכוהה דם‬ ‫"וישלח את היונה מאתו לראות הקלו‬ ‫מטורח הבהמות והחיות‪ .‬ויש אומרים‬ ‫המים מעל פני האדמה‪ .‬ולא מצאה היונה‬ ‫שאיחר מזונות לארי והכישו‪ ,‬ועליו נאמר‬ ‫מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התבה כי‬ ‫(משלי יא‪:‬לא) "הן צדיק בארץ ישולם"‪.‬‬ ‫מים על פני כל הארץ וישלח ידו ויקחה‬ ‫ויבא אתה אליו אל התבה‪ .‬ויחל עוד‬ ‫נח היה עסוק כל ימות המבול ‪ -‬יומם‬ ‫שבעת ימים אחרים ויסף שלח את היונה‬ ‫ולילה‪ ,‬במזונותיהם של כל בעלי החיים‬ ‫מן התבה‪ .‬ותבא אליו היונה לעת ערב‬ ‫שבתיבה‪ .‬שנה שלימה מסר נח את נפשו‬ ‫והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו‬ ‫להאכיל את כל הברואים שבתיבה‪ ,‬ופעם‬ ‫המים מעל הארץ" (בראשית ח‪:‬ח‪-‬יא)‪.‬‬ ‫אחת בלבד שאיחר מזונו של הארי מיד‬ ‫הכישו‪ .‬ויש להתבונן מה בא הדבר‬ ‫יהיו מזונותי מסורין בידו של הקב"ה‬ ‫ללמדנו‪.‬‬ ‫ופירש רש"י על 'והנה עלה זית טרף‬ ‫אין התורה מספרת דברים שאין בהם‬ ‫בפיה'‪' :‬טרף‪ ,‬חטף‪ .‬ומדרש אגדה‪ ,‬לשון‬ ‫לימוד לדורות‪ .‬לא בא הכתוב לספר לנו‬ ‫מזון‪ ,‬ודרשו 'בפיה' לשון מאמר‪ ,‬אמרה‬ ‫כיצד ניהל נח את מזונות בעלי החיים‬ ‫יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה‬ ‫שבתיבה‪ ,‬איזה מאכל נתן לכל אחד ומה‬ ‫ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם'‪ .‬וכן‬ ‫אירע כשאיחר פעם אחת‪ ,‬אלא ודאי יש‬ ‫איתא בגמרא (עירובין יח‪ ,:‬סנהדרין קח‪.):‬‬ ‫בזה יסוד בעבודת ה'‪.‬‬ ‫וכעין זה איתא במדרש (ב"ר ל"ג ו')‪' :‬רמז‬ ‫רמזה לו‪ ,‬אמרה לו לנח‪ ,‬מוטב מר מזה‬ ‫מדוע עושים זכר לענני הכבוד ולא למן‬ ‫ולא מתוק מתחת ידיך'‪ .‬ויש להתבונן‬ ‫התורה אינה ספר מעשיות‪ .‬התורה‬ ‫בעומק דברי חז"ל‪ ,‬מה ראתה היונה לומר‬ ‫מספרת לנו אודות המבול‪ ,‬התיבה‪ ,‬הצלת‬ ‫דוקא עתה מוסר זה לנח‪ ,‬ומה ענין דבריה‬ ‫נח‪ ,‬הקרבת הקרבן וברית הקשת‪ ,‬ללמד‬ ‫לכל מה שאירע בתיבה‪.‬‬ ‫לאדם מי מנהיג את העולם‪ ,‬מהיכן באים‬ ‫ונקדים כמה דיוקים בפרשה‪ .‬לאחר‬ ‫חייו ומזונותיו‪ ,‬והכל בידו של הקב"ה‪.‬‬ ‫המבול נאמר (בראשית ז‪:‬כג) "וימח את כל‬ ‫הנה הבני יששכר (מאמרי חודש תשרי‪,‬‬ ‫היקום אשר על פני האדמה מאדם עד‬ ‫מאמר י‪ ,‬צלא דמהימנותא) מקשה‪ ,‬מדוע‬ ‫בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן‬ ‫ציותה אותנו התורה לעשות זכר לענני‬ ‫הארץ וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה"‪.‬‬ ‫הכבוד‪ ,‬שעל כן אנו יושבים בסוכה‬ ‫ופירש רש"י על 'אך נח'‪' :‬לבד נח‪ ,‬זהו‬ ‫טו‬ ‫משנת השבוע‬ ‫הראשון ביום הששי‪ .‬אילו היה האדם‬ ‫שבעת ימים‪ ,‬ואילו למן שאכלו בני‬ ‫נברא בתחילת ימי בראשית‪ ,‬עדיין לא‬ ‫ישראל במדבר לא מצינו שנצטוינו לעשות‬ ‫היו מזונותיו מוכנים לפניו‪ ,‬והיה עליו‬ ‫זכר מיוחד‪ .‬ואף שאנו עושים זכר למן בלחם‬ ‫להמתין עד שתושלם הבריאה‪ .‬לפיכך‬ ‫משנה בשבת‪ ,‬מ"מ לא נקבעה בתורה‬ ‫הקדים הקב"ה להכין את מזונותיו‪ ,‬כדי‬ ‫מצוה מיוחדת לזכר המן‪ ,‬כשם שנקבעה‬ ‫שמיד עם בריאתו ימצא את כל צרכיו‬ ‫מצות סוכה לזכר ענני הכבוד‪ .‬ואף‬ ‫מוכנים לפניו‪ .‬על כן בברכת הזימון‬ ‫לבארה של מרים לא נקבע זכר מיוחד‪.‬‬ ‫מזכירים שם אלקים המורה על מדת הדין‪,‬‬ ‫ומביא דברי החיד"א (ראש דוד פ' אמור)‬ ‫ואומרים 'נברך אלקינו שאכלנו משלו'‪.‬‬ ‫בשם רבי חיים כפוסו זי"ע לבאר ענין זה‪,‬‬ ‫משא"כ התורה‪ ,‬שלא ניתנה אלא בחסדו‬ ‫שהמן והבאר היו הכרחיים לחייהם‪ ,‬שהרי‬ ‫יתברך‪ .‬התורה הקדושה ניתנה לנו‬ ‫בלא לחם ומים אי אפשר להתקיים‬ ‫במתנה מאת הקב"ה‪ ,‬מתוך רחמיו וחסדיו‬ ‫במדבר‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬ענני הכבוד היו‬ ‫הגדולים‪ .‬לא היתה נתינת התורה מחויבת‬ ‫תוספת של חסד וחיבה יתירה‪ ,‬ולכן‬ ‫מצד עצם קיום העולם‪ ,‬אלא שבאהבתו‬ ‫נקבעה מצות סוכה לזכרם‪.‬‬ ‫אותנו בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את‬ ‫ומביא דברי התוספות יום טוב (ברכות פ"ז‬ ‫תורתו‪ .‬ככתוב (ישעי' מב‪:‬כא) "ה' חפץ‬ ‫מ"ג) לבאר הטעם שבברכת התורה‬ ‫למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"‪ .‬על כן‬ ‫אומרים 'ברכו את ה' המבורך'‪ ,‬בשם הוי"ה‬ ‫אנו מזכירים בברכת התורה את שם הוי"ה‬ ‫המורה על מדת הרחמים‪ ,‬ואילו בברכת‬ ‫המורה על מדת הרחמים‪ ,‬כי נתינת‬ ‫הזימון בעשרה אומרים 'נברך אלקינו‬ ‫התורה היא מתנת חסד מאת הקב"ה‪.‬‬ ‫שאכלנו משלו'‪ ,‬בשם אלקים המורה על‬ ‫ומעתה מובן החילוק בין המן לענני‬ ‫מדת הדין‪.‬‬ ‫הכבוד‪ .‬המן היה מזונם של בני ישראל‬ ‫וביאר‪ ,‬שהמזון הדין נותן לכלכל בו את‬ ‫במדבר‪ ,‬והרי הקב"ה הוא הזן ומפרנס לכל‬ ‫הברואים‪ ,‬כי מאחר שבראם הקב"ה‪ ,‬ראוי‬ ‫בריה‪ .‬וכיון שהוליך את בני ישראל במדבר‬ ‫שיכין להם מזונותיהם הנצרכים לקיומם‪.‬‬ ‫הכין להם את המזונות הנצרכים לקיומם‪.‬‬ ‫וכענין שאמרו חז"ל (תענית ח‪' ):‬דכי יהיב‬ ‫אולם ענני הכבוד לא היו רק לצורך‬ ‫רחמנא מזוני‪ ,‬לחיי הוא דיהיב'‪ .‬ומכיון‬ ‫מזונותיהם‪ ,‬אלא היו תוספת של טובה‬ ‫שהקב"ה ברא את האדם כדי שיחיה‬ ‫וחיבה מיוחדת מאת הקב"ה‪ .‬לפיכך דוקא‬ ‫ויתקיים בעולם‪ ,‬הרי מצד סדר הבריאה‬ ‫על ענני הכבוד ציותה התורה לעשות זכר‬ ‫והדין הוא מכין לו גם את צרכי מזונותיו‪.‬‬ ‫לדורות‪ ,‬כדי שנזכור את גודל האהבה‬ ‫והחסד שהראה לנו הקב"ה במדבר‪.‬‬ ‫וכענין שאמרו בגמרא (סנהדרין לח‪).‬‬ ‫שאחד הטעמים שנברא אדם הראשון‬ ‫אברהם אבינו ושרה אמנו‬ ‫בערב שבת הוא 'כדי שיכנס לסעודה‬ ‫ועל דרך זה יש להבין מה שנאמר בפרשת‬ ‫מיד'‪ .‬שהרי הקב"ה ברא תחילה את כל‬ ‫וירא‪ ,‬כאשר באו המלאכים אל אברהם‬ ‫הבריאה ‪ -‬את הצמחים והאילנות ואת כל‬ ‫אבינו‪" ,‬וימהר אברהם האהלה אל שרה‬ ‫הדברים הנצרכים לקיום האדם‪ ,‬ורק‬ ‫ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי‬ ‫לאחר שהכל היה מוכן ברא את אדם‬ ‫משנת השבוע‬ ‫טז‬ ‫פעם אחת החליטו המשמשים שלא‬ ‫ועשי עוגות" (בראשית יח‪:‬ו)‪ .‬ולכאורה יש‬ ‫להביא לו את סעודתו אלא אם יבקש‬ ‫לתמוה‪ ,‬וכי אברהם אבינו היה צריך ללמד‬ ‫מהם במפורש‪ ,‬כדי לראות מה יהיה‪ .‬לאחר‬ ‫את שרה אמנו כמה קמח להכניס לעיסה‪.‬‬ ‫התפלה ישב רבי ר' זושא כדרכו ואמר‬ ‫הלוא די היה לומר לה להכין סעודה‬ ‫'רבונו של עולם‪ ,‬זושא איז הונגעריג'‪,‬‬ ‫לאורחים‪ ,‬והיא ודאי ידעה מעצמה את‬ ‫והנה בא באותה שעה אדם מן הדרך‬ ‫השיעור הראוי‪.‬‬ ‫והביא לפניו מאכלים בשפע‪.‬‬ ‫שמעתי לבאר בשם הרה"ק בעל ישמח‬ ‫ונתברר‪ ,‬שבאותו יום פגש הלה את רבי‬ ‫ישראל זי"ע‪ ,‬דהנה אצל שרה אמנו היתה‬ ‫ר' זושא בדרך ולא הכירו‪ .‬במקום ההוא‬ ‫'ברכה מצויה בעיסה' (ב"ר ס' ט"ז)‪ .‬בדרך‬ ‫היו מונחים קרשים על גבי הטיט כדי‬ ‫כלל היתה יכולה לקחת מעט קמח‪,‬‬ ‫שיוכלו לעבור עליהם‪ ,‬והר"ר זושא הלך‬ ‫והברכה היתה שורה בעיסה והיה בה די‬ ‫עליהם לאטו‪ .‬והלה‪ ,‬שמיהר לדרכו‪ ,‬דחפו‬ ‫הצורך‪ .‬אבל עתה האורחים היו מלאכים‪,‬‬ ‫כדי שיוכל לעבור‪ ,‬ונדחף הר"ר זושא מן‬ ‫ומלאכים אינם צריכים אכילה באמת‪.‬‬ ‫הקרשים ונתלכלכו בגדיו‪ .‬לאחר מכן‬ ‫ואין הקב"ה עושה נס שלא לצורך‪ .‬אילו‬ ‫נודע לו שהיה זה הרבי ר' זושא‪ ,‬ונצטער‬ ‫היתה שרה מכינה את העיסה כדרכה‬ ‫על כך מאד ורצה לפייסו‪ .‬אמרו לו‬ ‫וסומכת על הברכה‪ ,‬לא היה צורך‬ ‫שבשעה פלונית נוהג הר"ר זושא לסעוד‬ ‫שהעיסה תתרבה בשביל המלאכים‬ ‫את סעודתו‪ ,‬והחליט להביא לו אז‬ ‫שאכילתם אינה צורך אמיתי‪.‬‬ ‫מאכלים ולבקש את מחילתו‪ .‬וכך היה‪,‬‬ ‫לכן אמר לה אברהם 'מהרי שלש סאים‬ ‫באותו יום שהמשמשים לא הכינו לו את‬ ‫קמח סלת'‪ .‬הפעם הכניסה את כל הכמות‬ ‫סעודתו‪ ,‬הגיע אותו אדם והביא לפניו‬ ‫הנצרכת בדרך הטבע‪ ,‬שכן לצורך‬ ‫מאכלים בשפע‪.‬‬ ‫מלאכים לא תיעשה הברכה הרגילה‪.‬‬ ‫הרי שהקב"ה כבר הכין מראש את‬ ‫ומכאן יש ללמוד דבר נפלא‪ .‬כאשר יש‬ ‫מזונותיו של הר"ר זושא‪ ,‬עוד קודם‬ ‫צורך אמיתי בפרנסת האדם‪ ,‬הקב"ה‬ ‫שהמשמשים החליטו שלא להביא לו את‬ ‫שולח את הברכה ‪ -‬הוא בעל הבית על‬ ‫סעודתו‪ .‬הקב"ה זן ומפרנס לכל‪ ,‬ויש לו‬ ‫העיסה והוא הנותן בה את השפע‪ .‬האדם‬ ‫דרכים וחשבונות שאין האדם יודע מהם‪.‬‬ ‫עושה את המעשה המוטל עליו‪ ,‬אבל‬ ‫עיקר האמונה הוא שלא יעלה בדעת‬ ‫התוצאה אינה בידו‪.‬‬ ‫האדם לומר 'אני הבאתי את הפרנסה'‪.‬‬ ‫האדם עושה את המוטל עליו‪ ,‬אבל‬ ‫מדת בטחון‬ ‫הפרנסה עצמה אינה באה מכחו‪ ,‬אלא הכל‬ ‫והנה מסופר על הרה"ק הר"ר זושא‬ ‫מאת הבורא יתברך‪ .‬ככתוב (דברים ח‪:‬יז‪-‬‬ ‫מאניפולי זי"ע‪ ,‬שלאחר שסיים תפלתו‬ ‫יח) "ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה‬ ‫ועבודתו היה יושב אצל השלחן ואומר‬ ‫לי את החיל הזה‪ .‬וזכרת את ה' אלקיך כי‬ ‫'רבונו של עולם‪ ,‬זושא איז הונגעריג'‪ ,‬והיו‬ ‫א‬ ‫הוא הנותן לך כח לעשות חיל'‪.‬‬ ‫המשמשים מביאים לפניו את סעודתו‪.‬‬ ‫א‬ ‫פעם שמעתי על עשיר גדול שאמר‪ ,‬כאשר שאלוהו במה זכה לעשירותו‪' :‬תשעים וחמשה אחוז הם‬ ‫יז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫הרי היו בהם עבירות חמורות מאד‪,‬‬ ‫זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו‬ ‫ואעפ"כ נחתם גזר דינם דוקא על הגזל‪.‬‬ ‫והנה אצל נח נאמר בשעת לידתו‬ ‫כאשר אדם מרגיש שכחו ועוצם ידו‬ ‫(בראשית ה‪:‬כט) "ויקרא את שמו נח לאמר‬ ‫עושים לו חיל‪ ,‬עלול הוא לבוא לידי כך‬ ‫זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן‬ ‫שידמה שבכחו לקחת גם את השייך‬ ‫האדמה אשר אררה ה'"‪ .‬ופירש רש"י (ד"ה‬ ‫לזולתו‪ .‬הוא רואה את הפרנסה כדבר‬ ‫זה ינחמנו)‪ ,‬יניח ממנו את עצבון ידינו‪ ,‬עד‬ ‫הנתון בידי בני אדם‪ ,‬ולא כדבר הבא‬ ‫שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה‬ ‫מאת הקב"ה‪.‬‬ ‫והוא הכין להם‪ ,‬והיתה הארץ מוציאה‬ ‫ועל האדם לזכור‪ ,‬שגם לאחר שיש בידו‬ ‫קוצים ודרדרים כשזורעים חטים מקללתו‬ ‫כלי מחרישה‪ ,‬עדיין הברכה‪ ,‬הצמיחה‬ ‫של אדם הראשון‪ ,‬ובימי נח נחה‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫והפרנסה כולן מאת הקב"ה‪ .‬וזהו הנסיון‬ ‫וכעין זה כתוב במדרש (פענח רזא בראשית‬ ‫שנתחדש בימי נח‪ ,‬שדוקא כאשר ניתנו‬ ‫ה‪:‬כט‪ ,‬בשם מדרש אבכיר)‪ ,‬שכל הנולדים‬ ‫לאדם כלים להשגת פרנסתו‪ ,‬עליו להכיר‬ ‫קודם נח היו ידיהם אדוקות בלא פירוד‬ ‫שאין הכלים אלא השתדלות‪ ,‬ואילו הפרנסה‬ ‫האצבעות‪ ,‬ואילו נח נולד עם אצבעות‬ ‫עצמה אינה באה אלא מאת הקב"ה‪.‬‬ ‫נפרדות‪ ,‬ומזה הבין למך שעתיד נח‬ ‫מקטני אמנה היה‬ ‫לעסוק בעבודת האדמה‪.‬‬ ‫ובדרך דרוש אפשר לומר‪ ,‬שזהו מה‬ ‫נח הביא לעולם את כלי המחרישה‪ .‬עד‬ ‫שמלמדנו המעשה שאירע לנח בתיבה‪ .‬נח‬ ‫ימיו היתה עבודת האדמה קשה ביותר‪,‬‬ ‫נצטוה לזון ולפרנס את כל בעלי החיים‪,‬‬ ‫והוא חידש כלים שעל ידם יוכל האדם‬ ‫אולם עיקר עבודתו היתה לדעת שאף‬ ‫לחרוש ולזרוע ביתר קלות‪ .‬נמצא ששמו‬ ‫שמוטל עליו לדאוג למזונותיהם‪ ,‬מ"מ אין‬ ‫ומהותו היו קשורים עם תיקון עבודת‬ ‫הוא אלא שליח‪ ,‬והקב"ה הוא הזן ומפרנס‬ ‫האדם ועם השגת המזונות בדרך של‬ ‫את כולם‪ .‬ואפשר שלכך אירע שאיחר‬ ‫מלאכה‪.‬‬ ‫פעם את מזונו של הארי‪ ,‬והארי הכישו‪.‬‬ ‫ודוקא בזה יש נסיון גדול‪ .‬כאשר אין‬ ‫וכיון שנסיונו של נח היה להכיר שהכל‬ ‫לאדם שום עצה ושום כלי‪ ,‬הוא יודע‬ ‫מאת הקב"ה‪ ,‬אפשר לומר שלכך נרמז לו‬ ‫היטב שהוא תלוי בהקב"ה‪ .‬אבל כאשר‬ ‫הדבר מן השמים ע"י הכשת הארי‪ .‬שהרי‬ ‫ניתנים בידו כלים‪ ,‬כשרון‪ ,‬חכמה ויכולת‪,‬‬ ‫הארי הכישו כשאיחר מזונו‪ ,‬וכביכול נהג‬ ‫עלול הוא לדמות שהכל תלוי בו‪ ,‬ושבכחו‬ ‫כאילו פרנסתו תלויה בנח בלבד‪ .‬וכענין‬ ‫ובמעשי ידיו הוא משיג את פרנסתו‪.‬‬ ‫שאמרו חז"ל (אבות דרבי נתן פ"ח)‪ ,‬כשם‬ ‫ועפ"ז יש לבאר בדרך דרוש את מה‬ ‫שהצדיקים הראשונים היו חסידים‪ ,‬כך‬ ‫שאמרו חז"ל (סנהדרין קח‪ ).‬שלא נחתם‬ ‫בהמתן היו חסידות‪ .‬הרי שמדרגת האדם‬ ‫גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל‪.‬‬ ‫משפיעה גם על בעלי החיים שלו‪ .‬ועל‬ ‫מזל וחמשה אחוז הם חכמתי‪ .‬והייתי נותן את כל חמשת האחוזים של חכמתי בעד עוד מעט מזל'‪.‬‬ ‫גם אדם השקוע במסחר יודע בעומק לבו שחכמתו לבדה אינה יכולה להביא לו מאומה אם אין‬ ‫ברכת שמים במעשיו‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יח‬ ‫שולח הקב"ה את השפע‪ ,‬ואין הפרנסה‬ ‫דרך זה אפשר לומר שגם אצל הארי‬ ‫באה מכחו כלל‪.‬‬ ‫השתקף הנסיון של נח להרגיש שהפרנסה‬ ‫והנה על נח פירש רש"י (בראשית ז‪:‬ז‪ ,‬ד"ה‬ ‫תלויה בו‪ ,‬ולא במי שאמר והיה העולם‪.‬‬ ‫מפני מי המבול)‪' ,‬אף נח מקטני אמנה היה‪,‬‬ ‫ובזה לימדוהו מן השמים‪ ,‬שאף שהוא‬ ‫מאמין ואינו מאמין'‪ .‬ודאי אין לנו השגה‬ ‫טורח כל היום לפרנס את בעלי החיים‪,‬‬ ‫בנח‪ ,‬שהיה איש צדיק תמים‪ ,‬וכל הדברים‬ ‫מ"מ אינו אלא שליח‪ ,‬והזן ומפרנס‬ ‫אינם אלא בדרך דרוש לעבודתנו‪ .‬אולם‬ ‫האמיתי הוא הקב"ה‪ .‬וזהו הרמז בלשון‬ ‫יש כאן מוסר גדול‪ .‬האדם יכול להאמין‬ ‫הכתוב 'וישאר אך נח'‪ ,‬שנשאר אך נח‬ ‫בהקב"ה‪ ,‬להתפלל ולדבר דברי אמונה‪,‬‬ ‫לבדו‪ ,‬ואין בכחו לעשות מאומה מעצמו‪,‬‬ ‫ובשעת מעשה עדיין להרגיש בלבו שהוא‬ ‫אלא הכל מאת הקב"ה‪.‬‬ ‫עצמו מסדר את הדברים‪ .‬הוא 'מאמין‬ ‫ומסופר עוד על הרה"ק הר"ר זושא‬ ‫ואינו מאמין'‪ .‬מצד אחד הוא יודע שהכל‬ ‫מאניפולי זי"ע‪ ,‬שפעם בא אדם לביתו‬ ‫מאת הקב"ה‪ ,‬ומצד אחר‪ ,‬כאשר חסרה‬ ‫וראה את בני ביתו בצער מחמת הדוחק‪.‬‬ ‫פרנסה או כאשר הדברים אינם הולכים‬ ‫נכמרו רחמיו ונתן להם מעות לצרכיהם‪.‬‬ ‫כפי שחשב‪ ,‬כל הבטחון שלו מתערער‪.‬‬ ‫לאחר מכן נכנס לבית המדרש וראה את‬ ‫[וכענין דאיתא בגמרא (סוטה מח‪' ,):‬כל מי‬ ‫הר"ר זושא יושב עם ספר תהלים לפניו‪,‬‬ ‫שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר‪,‬‬ ‫פניו מאירות ושמחה גדולה עליו‪ .‬תמה‬ ‫אינו אלא מקטני אמנה'‪ .‬וזה מדיוק כן גם‬ ‫ושאלו‪ ,‬הייתי זה עתה בביתכם וראיתי‬ ‫מלשון רש"י 'נח מקטני אמנה היה'‪].‬‬ ‫את הדוחק הגדול‪ ,‬ואיך הרבי יושב כאן‬ ‫ועל דרך זה אפשר לומר שזהו מה שלמד‬ ‫בשמחה כזו?‬ ‫נח ע"י מעשה הארי‪ ,‬שנרמז בלשון 'וישאר‬ ‫השיב לו הר"ר זושא‪ ,‬הם צודקים ואני‬ ‫אך נח'‪ .‬שאף לאחר כל טרחתו ועמלו‬ ‫צודק‪ .‬דהנה איתא בגמרא (חולין פד‪):‬‬ ‫לפרנס את בעלי החיים שבתיבה‪ ,‬הכיר‬ ‫לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש‬ ‫שאין הוא עושה מאומה בכח עצמו‪ ,‬אלא‬ ‫לו‪ ,‬וילבש ויתכסה במה שיש לו‪ ,‬ויכבד‬ ‫הכל מאת הקב"ה‪ ,‬והוא אינו אלא שליח‬ ‫אשתו ובניו יותר ממה שיש לו‪ ,‬שהן‬ ‫לעשות את המוטל עליו‪.‬‬ ‫תלויין בו‪ ,‬והוא תלוי במי שאמר והיה‬ ‫ועוד יש לפרש עפ"מ שמצינו בספרים‬ ‫העולם‪ ,‬ע"כ‪ .‬בני ביתי סבורים שהם‬ ‫(של"ה תחילת מס' ראש השנה) שארי"ה‬ ‫תלויים בי‪ ,‬ולכן כאשר אין לי מה לתת‬ ‫ראשי תיבות‪ :‬אלול‪ ,‬ראש השנה‪ ,‬יום‬ ‫להם הם בצער‪ .‬אבל אני יודע שאני תלוי‬ ‫הכיפורים‪ ,‬הושענא רבה‪ .‬אלו הם הימים‬ ‫במי שאמר והיה העולם‪ ,‬וממילא אין לי‬ ‫שבהם נידונים חיי האדם ומזונותיו‪,‬‬ ‫סיבה להיות בעצבות‪.‬‬ ‫ובראש השנה נכתב לכל אחד ואחד מה‬ ‫זוהי מדרגת המאמין‪ .‬אין פירוש הדבר‬ ‫יהיה חלקו בשנה הבאה‪ .‬כדאיתא בגמרא‬ ‫שאינו דואג לצרכי בני ביתו ואינו מקיים‬ ‫(ביצה טז‪' ,).‬כל מזונותיו של אדם קצובים‬ ‫את חיוביו‪ .‬אלא הוא עושה את המוטל‬ ‫לו מראש השנה ועד יום הכפורים'‪ .‬נמצא‬ ‫עליו‪ .‬אלא שבתוך כל עשייתו הוא יודע‬ ‫שהארי עצמו רומז לאדם‪ ,‬שלא יחשוב‬ ‫שאף הוא עצמו אינו אלא צינור שדרכו‬ ‫האדם שהוא הקובע את פרנסתו‪ .‬יש בעל‬ ‫יט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫שהדרך לקבל את הברכה אינה עוד שעה‬ ‫הבית לעולם‪ ,‬ובראש השנה נגזר לכל‬ ‫של מלאכה‪ ,‬אלא עוד דף גמרא‪ ,‬עוד‬ ‫בריה מה שתקבל‪.‬‬ ‫תפלה ועוד חיזוק באמונה‪.‬‬ ‫השתדלות אינה בעלות‬ ‫באותה שעה היה נח כביכול העשיר‬ ‫אמנם על האדם לעשות את ההשתדלות‬ ‫הגדול ביותר שבעולם‪ .‬כל הבריאה החיה‬ ‫המוטלת עליו‪ ,‬וכמו שנאמר (דברים טו‪:‬יח)‬ ‫שנותרה בעולם היתה בתוך תיבתו‪ .‬כל‬ ‫'וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה'‪,‬‬ ‫מה שנצרך לקיומם של בני האדם ובעלי‬ ‫[ואיתא בספרי (שם) 'יכול אפילו עומד‬ ‫החיים היה ברשותו‪ .‬ומה הועילה לו אותה‬ ‫ובטל‪ ,‬תלמוד לומר בכל אשר תעשה'‪].‬‬ ‫עשירות‪ .‬רגע אחד שאיחר מזונו של‬ ‫הרי שצריך האדם לעשות מעשה כדי‬ ‫הארי‪ ,‬והוא עצמו הוכה ונחלש‪ .‬אין‬ ‫שתחול בו הברכה‪ ,‬ואין לומר שישב‬ ‫עשירות נותנת לאדם בעלות על חייו‪,‬‬ ‫בחיבוק ידים וימתין לנסים‪ .‬אלא שיש‬ ‫ואין הממון מבטיח לו כלום‪.‬‬ ‫חילוק גדול בין השתדלות ובין ההרגשה‬ ‫יכול אדם להחזיק בידו ממון רב מאד‪,‬‬ ‫שכחי ועוצם ידי עושים לי את החיל הזה‪.‬‬ ‫ומכל מקום אם הקב"ה אינו נותן לו‬ ‫ההשתדלות היא קיום החובה המוטלת על‬ ‫אפשרות ליהנות ממנו‪ ,‬אין לו ממנו‬ ‫האדם‪ .‬האדם עושה כלי‪ ,‬והברכה באה מן‬ ‫מאומה‪ .‬יכול להיות שהממון מונח בבנק‬ ‫השמים‪.‬‬ ‫ונרשם על שמו‪ ,‬אבל כל עוד לא נתן לו‬ ‫ועל הפסוק "שוא לכם משכימי קום‬ ‫הקב"ה כח‪ ,‬בריאות‪ ,‬מנוחת הנפש‬ ‫מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים‪ ,‬כן יתן‬ ‫והאפשרות להשתמש בו‪ ,‬אין הממון שלו‬ ‫לידידו שנא" (תהלים קכז‪:‬ב)‪ ,‬פירש רש"י‪,‬‬ ‫במובן האמיתי‪.‬‬ ‫'שוא לכם‪ ,‬בעלי האומניות המשכימים‬ ‫ומאידך גיסא‪ ,‬מי שאין בידו עתה אלא‬ ‫ומאחרים למלאכתם ומתפרנסים בעצבון‬ ‫מעט‪ ,‬יכול הקב"ה להשלים לו ברגע אחד‬ ‫וביגיעה בלחם העצבים של טורח‪ .‬כן יתן‪,‬‬ ‫את כל מה שנצרך לו‪ .‬פרנסה אינה מספר‬ ‫הקב"ה פרנסה למי שמנדד שנת מעיניו‬ ‫המונח בחשבון‪ ,‬אלא מה שהקב"ה מזמן‬ ‫בשביל לעסוק בתורה'‪ .‬האדם סבור שאם‬ ‫לאדם בכל רגע לפי צרכו‪ .‬כנאמר (משלי‬ ‫יקום קודם ויאחר לשבת ויוסיף עוד ועוד‬ ‫י‪:‬כב) "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף‬ ‫שעות למלאכתו‪ ,‬בזה תתרבה פרנסתו‪.‬‬ ‫עצב עמה"‪.‬‬ ‫אומר דוד המלך‪' ,‬שוא לכם'‪ .‬אותו הקב"ה‬ ‫יכול לתת לידידו את חלקו בדרך של‬ ‫לא חסר אפילו פרוטה אחת‬ ‫ב‬ ‫ברכה‪.‬‬ ‫זכורני מעשה שאירע לי לפני שנים רבות‪,‬‬ ‫יש שעה שהאדם אומר לעצמו‪ ,‬חסרים לי‬ ‫בהיותי אברך צעיר‪ .‬נסעתי אז לעיר‬ ‫כך וכך מעות‪ ,‬אם כן אוסיף עוד כמה‬ ‫דענווער שבקאלאראדא‪ ,‬כדי לעסוק‬ ‫שעות עבודה‪ .‬וצריך לזכור‪ ,‬פעמים‬ ‫ב‬ ‫וכן יש לפרש מה שהובא לעיל‪ ,‬שאצל נח נאמר "ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו‬ ‫ומעצבון ידינו" (בראשית ה‪:‬כט) ‪ ,‬שעבודתו של נח היתה להביא את האדם לידי הכרה שאין פרנסתו‬ ‫תלויה בריבוי עמלו ויגיעתו‪ ,‬וע"י כך לא יצטרך עוד להיות בבחינת 'לחם העצבים'‪ ,‬אלא יזכה‬ ‫למעלת 'כן יתן לידידו שנא'‪ ,‬וק"ל‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כ‬ ‫התאכסנתי‪ ,‬ואף לא נותרו בידי מעות‬ ‫בצרכיו של חולה‪ .‬הגעתי לשם בראש‬ ‫לשלם עבור הנסיעה‪ .‬אמנם חשבתי‬ ‫חודש אב‪ ,‬וכשהגיעה השבת הראשונה‬ ‫להזמין מונית‪ ,‬שכן בדירה היו לי מעות‬ ‫לשהותי שם‪ ,‬לא היה מי שידאג להכנת‬ ‫ואוכל לשלם לנהג כשאגיע לשם‪ .‬אלא‬ ‫צרכי השבת‪ ,‬והלכתי לקנות את כל‬ ‫שבאותם ימים עדיין לא היו סעלפאונ"ס‪,‬‬ ‫הנצרך‪.‬‬ ‫וכדי להזמין מונית היה צורך להתקשר‬ ‫נכנסתי לחנות גדולה [סופּערמארקע"ט]‪,‬‬ ‫מטלפון ציבורי [פּאבלי"ק פאו"ן]‪ .‬והנה‬ ‫שהיה בה גם מדור של מאכלים כשרים‪,‬‬ ‫לאחר ששילמתי את כל המטבעות שהיו‬ ‫ולקחתי עגלת קניות ומילאתי אותה מכל‬ ‫בכיסי עבור המצרכים‪ ,‬לא נותר בידי‬ ‫טוב לכבוד שבת קודש‪ .‬אלא שמפני שלא‬ ‫אפילו מטבע אחד כדי להתקשר‪.‬‬ ‫הייתי רגיל לזה‪ ,‬שכחתי לבדוק תחילה‬ ‫עודני עומד בפתח החנות‪ ,‬ועגלת הקניות‬ ‫אם יש בידי די מעות לשלם עבור כל‬ ‫המלאה לצדי‪ ,‬והנה נעצר לידי יהודי‬ ‫המצרכים‪.‬‬ ‫שהכרתי מחסידי ליובאוויטש‪ ,‬וקרא‬ ‫כשהגעתי אל המקום שבו משלמים עבור‬ ‫לעברי‪' ,‬ר' יוד‪ ,‬אתה צריך להגיע הביתה‪.‬‬ ‫המצרכים‪ ,‬נזכרתי שאין בידי אלא עשרים‬ ‫בוא‪ ,‬אקח אותך'‪ .‬וכך הסיע אותי עם כל‬ ‫דולר בלבד‪ ,‬ואילו העגלה היתה מלאה‬ ‫צרכי השבת עד למקום שהתאכסנתי בו‪,‬‬ ‫במצרכים‪ .‬חשבתי בלבי‪ ,‬אמתין עד‬ ‫מבלי שהוצרכתי להוציא אפילו פרוטה‬ ‫שיסיים האיש שעמד שם לחשב את‬ ‫נוספת‪.‬‬ ‫הסכום‪ ,‬ואם לא יספיקו המעות שבידי‪,‬‬ ‫זה דבר שאירע לי בעצמי‪ .‬ובאמת לכל‬ ‫אבקש להחזיר חלק מן המצרכים‪ ,‬עד‬ ‫אדם יש מאות מעשים כאלו‪ ,‬אלא שאין‬ ‫שיישאר בידי רק מה שאוכל לשלם‬ ‫מתבוננים בהם‪ .‬כשפותחים את העינים‬ ‫עבורו‪.‬‬ ‫רואים כמה פעמים הקב"ה מקדים את‬ ‫האיש סיים לערוך את החשבון‪ ,‬והנה‬ ‫הישועה עוד קודם שידע האדם שהוא‬ ‫הסכום הגיע לכשלשים וארבעה דולר‬ ‫זקוק לה‪.‬‬ ‫וכמה פרוטות‪ .‬הוצאתי את עשרים הדולר‬ ‫עלה זית טרף בפיה‬ ‫שהיו ברשותי‪ ,‬והתחלתי לחפש בכיסי‬ ‫ומעתה נחזור לנח‪ .‬שנה שלימה ישב‬ ‫אולי אמצא עוד כמה מטבעות‪ .‬מכיס‬ ‫בתיבה והתייגע במזונות כל הברואים‪.‬‬ ‫אחד הוצאתי כמה מטבעות‪ ,‬ומכיס אחר‬ ‫וכי בכוחו של אדם אחד להאכיל במשך‬ ‫מצאתי עוד כמה‪ .‬כך הוספתי מטבע אחר‬ ‫שנה שלימה את כל הבהמות‪ ,‬החיות‪,‬‬ ‫מטבע‪ ,‬עד שלמרבה הפלא הצטבר בידי‬ ‫העופות והרמשים‪ ,‬כל אחד בזמנו‬ ‫כל הסכום הנדרש‪ ,‬בדיוק עד הסענ"ט‬ ‫ובמאכל המיוחד לו‪ .‬הרי עצם הדבר הוא‬ ‫האחרון‪ .‬לא חסר אפילו סענ"ט אחד‪ ,‬ולא‬ ‫נס‪ .‬נמצא שגם בתוך ההשתדלות עצמה‬ ‫הוצרכתי להחזיר אפילו מצרך אחד מכל‬ ‫מוכרח האדם להכיר שאין היא אלא כלי‬ ‫מה שקניתי לכבוד שבת‪.‬‬ ‫להשגחת שמים‪.‬‬ ‫יצאתי מן החנות בשמחה גדולה‪ ,‬אך אז‬ ‫צריך אדם לעבוד ולעשות את חובתו‪,‬‬ ‫נזכרתי בדבר נוסף‪ .‬לא היה לי רכב‬ ‫לזון את בני ביתו ולקיים את כל חיוביו‪.‬‬ ‫[קא"ר] לחזור אל הדירה שבה‬ ‫כא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מהו אומר‪ ,‬כמה טרחות טרח בעל הבית‬ ‫אבל אין הוא צריך להיות 'הזן ומפרנס'‪,‬‬ ‫בשבילי וכו'‪ ,‬וכל מה שטרח לא טרח אלא‬ ‫כי תפקיד זה אינו שלו‪ .‬עליו להיות עבד‬ ‫בשבילי‪.‬‬ ‫נאמן העושה את שליחותו‪ ,‬ולדעת‬ ‫שהקב"ה הוא הזן ומפרנס את הכל‪.‬‬ ‫ראיתי מובא בילקוט הגרשוני בשם ספר‬ ‫מעין חיים ביאור בזה‪ .‬האורח הטוב‬ ‫ומעתה נבין את דברי היונה‪ .‬נח שלח‬ ‫מתבונן ואומר‪ ,‬מפני מה הוצרך בעל‬ ‫תחילה את העורב ולאחר מכן את היונה‪.‬‬ ‫הבית לטרוח כל כך‪ .‬אם היה הכל כתיקונו‬ ‫היונה חזרה אליו ובפיה עלה זית‪ ,‬ואמרה‬ ‫בשלימות‪ ,‬הקב"ה היה יכול לזמן את‬ ‫כביכול‪' ,‬יהיו מזונותי מרורין כזית בידו‬ ‫פרנסתו בדרך קלה יותר‪ .‬שמא מחמתי‬ ‫של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר‬ ‫נגרמה לו הטרחה‪ ,‬כדי שיהיה בידו‬ ‫ודם'‪.‬‬ ‫להכניס אותי כאורח ולתת לי את צרכי‪.‬‬ ‫ומה אמרה היונה לנח‪ .‬במשך כל השנה‬ ‫ולעולם אין לאדם לומר בלבו‪ ,‬פלוני‬ ‫טיפלת בי‪ ,‬נתת לי מזון ודאגת לכל צרכי‪,‬‬ ‫מפרנס אותי‪ ,‬אלא יאמר‪ ,‬הקב"ה זימן את‬ ‫ועלי להכיר לך טובה‪ .‬שהרי מי שמקבל‬ ‫פרנסתי דרך פלוני‪ ,‬ואני חייב לפלוני‬ ‫טובה מבשר ודם חייב להכיר לו טובה‪.‬‬ ‫הכרת הטוב גדולה על שזכה להיות שליח‪.‬‬ ‫אבל אל תטעה לחשוב שאתה הוא שנתת‬ ‫לי את פרנסתי‪ .‬גם בהיותי בתיבה‪,‬‬ ‫והנה מצינו דבר נפלא בענין מלאכת‬ ‫הקב"ה הוא שנתן לי את מזונותי‪ .‬הוא‬ ‫המשכן‪ .‬על הפסוק "ועורות אלים מאדמים‬ ‫שהכניס אותי אל התיבה‪ ,‬והוא שמסר‬ ‫ועורות תחשים" (שמות כה‪:‬ה)‪ ,‬איתא בגמ'‬ ‫בידך את המזון כדי שתהיה שליח עבורי‪.‬‬ ‫(שבת כח‪ ):‬שהתחש היה בריה מיוחדת‬ ‫שנזדמנה למשה רבינו לצורך המשכן‪,‬‬ ‫ועתה אני יוצאת ומוצאת עלה זית מר‪.‬‬ ‫ולאחר מכן נגנזה‪ .‬וכן איתא במדרש‬ ‫אין כאן סעודה מתוקה ואין כאן שפע‬ ‫תנחומא (פ' תרומה אות ו') בשם רבי‬ ‫גדול‪ ,‬אבל אני רואה בגלוי שמזונותי ביד‬ ‫נחמיה‪' ,‬מעשה נסים היתה‪ ,‬ולשעה‬ ‫הקב"ה‪ .‬הזית אמנם מר‪ ,‬אבל מתוקה לי‬ ‫נבראת ונגנזה'‪ .‬ויותר מזה כתוב בש"ך‬ ‫ההכרה שמזונותי באים ממנו יתברך‪.‬‬ ‫עה"ת שהבהמות מעצמן באו שישחטו‬ ‫וזהו יסוד גדול‪ .‬הכרת הטוב כלפי בשר‬ ‫אותן וישתמשו בהן לצורך בנין המשכן‪.‬‬ ‫ודם אינה סותרת את האמונה שהכל מאת‬ ‫הרי שכאשר הוצרכו ישראל לדבר מסוים‬ ‫הקב"ה‪ .‬אדרבה‪ ,‬האדם המאמין יודע‬ ‫לצורך עבודת הקודש‪ ,‬הזמין להם הקב"ה‬ ‫להודות לשליח‪ ,‬אבל אינו מחליף בין‬ ‫את הנצרך להם‪ ,‬ואף בריות מיוחדות‬ ‫השליח למשלח‪ .‬הוא מודה לחבירו על‬ ‫שלא היו מצויות לפניהם‪ .‬ומכאן יש‬ ‫הטובה שעשה עמו‪ ,‬ועם זאת יודע בלבו‬ ‫ללמוד שכאשר האדם זוכה לעשות רצון‬ ‫שהקב"ה הוא ששלח אליו את אותו אדם‬ ‫קונו‪ ,‬הקב"ה מזמין לו את הדברים‬ ‫בזמן הנכון‪ ,‬ונתן לו את האפשרות‬ ‫הנצרכים לו לעבודתו‪.‬‬ ‫להיטיב עמו‪.‬‬ ‫וזהו עומק הענין‪ ,‬שכל מה שנברא בעולם‬ ‫כל הבריאה משמשת את האדם‬ ‫נועד לשמש את האדם כדי שיוכל לעבוד‬ ‫והנה איתא בגמרא (ברכות נח‪ ,).‬אורח טוב‬ ‫את בוראו‪ .‬וככל שהאדם מתקרב אל‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כב‬ ‫שאתפרנס שלא בצער‪ ,‬אלא שהרעותי‬ ‫התכלית שלשמה נברא‪ ,‬כן הוא זוכה‬ ‫מעשי וקפחתי את פרנסתי'‪.‬‬ ‫לראות כיצד הקב"ה מזמין לו את צרכיו‪,‬‬ ‫והדברים באים אליו בהשגחה פרטית‪.‬‬ ‫דהיינו שמצד סדר הבריאה נבראו כל‬ ‫הדברים לשמש את האדם כאשר הוא‬ ‫וכן מצינו בכניסת בעלי החיים לתיבת‬ ‫ממלא את תפקידו בעולמו‪ ,‬והקלקול‬ ‫נח‪ ,‬דכתיב (בראשית ז‪:‬ט) "שנים שנים באו‬ ‫שבמעשי האדם הוא שגורם לכך שהשפע‬ ‫אל נח אל התיבה"‪ ,‬ופירש רש"י‪' ,‬באו אל‬ ‫בא אליו בדרך קשה יותר‪.‬‬ ‫נח‪ ,‬מאליהן'‪ .‬וכן איתא בגמרא (סנהדרין‬ ‫קח‪ .):‬נח לא יצא לכל קצוי העולם לצוד‬ ‫ומצינו בגמרא (עירובין כב‪' ).‬דרב אדא בר‬ ‫כל מין ומין ולהכניסו לתיבה‪ .‬מי שצוה‬ ‫מתנא הוה קאזיל לבי רב‪ ,‬אמרה ליה‬ ‫לבנות את התיבה הוא שהביא את בעלי‬ ‫דביתהו‪ ,‬ינוקי דידך מאי אעביד להו‪ .‬אמר‬ ‫החיים אליו‪.‬‬ ‫לה‪ ,‬מי שלימו קורמי באגמא'‪ .‬ולכאורה‬ ‫הדברים תמוהים‪ ,‬שהרי אשתו שאלה‬ ‫ובזה למד נח כיצד מתנהלת הבריאה‪.‬‬ ‫אותו במה תפרנס את ילדיך‪ ,‬והוא השיב‬ ‫כשם שהקב"ה הביאם אל התיבה‪ ,‬כך הוא‬ ‫לה‪ ,‬וכי כלו הקנים שבאגם שאפשר‬ ‫הזן אותם‪ ,‬אלא שזיכה את נח להיות השליח‬ ‫להיזון מהם‪ .‬וכי באמת היה בדעתו שבניו‬ ‫שבאמצעותו ינתנו להם מזונותיהם‪.‬‬ ‫יאכלו את הקנים שבאגם‪.‬‬ ‫ומכאן יש ללמוד יסוד גדול בענין‬ ‫ושמעתי מכ"ק מרן אאדמו"ר זצוק"ל‬ ‫הפרנסה וההשתדלות‪ .‬על האדם לעשות‬ ‫לבאר בזה‪ ,‬שלא היתה כוונתו לזלזל‬ ‫את המוטל עליו‪ ,‬אבל אין לחשוב שהוא‬ ‫בפרנסת בני ביתו‪ ,‬אלא לומר‪ ,‬וכי כלו‬ ‫המביא את השפע בכחו‪ .‬כשם שבעלי‬ ‫הקנים שבאגם שמהם מתפרנסות‬ ‫החיים באו אל נח מאליהן‪ ,‬והוא לא היה‬ ‫הבהמות‪ .‬והרי הבהמות שבשדה מוצאות‬ ‫אלא המכניסם לתיבה‪ ,‬כן כל מה שמזדמן‬ ‫את מזונותיהן בלי צער‪ ,‬ולמה אני צריך‬ ‫לאדם לצורך פרנסתו בא בהשגחת‬ ‫להתפרנס בצער‪ .‬אלא שהרעותי מעשי‬ ‫הקב"ה‪ ,‬והאדם אינו אלא עושה את חלקו‬ ‫וקפחתי את פרנסתי‪ .‬ואם אני הולך‬ ‫במעשה‪.‬‬ ‫לעשות רצון השם ולתקן את מעשי‪,‬‬ ‫ולפעמים אדם רואה שדבר בא אליו‬ ‫הקב"ה ישפיע עלינו פרנסה בהרחבה‪.‬‬ ‫מעצמו‪ .‬הזדמנות נפתחת‪ ,‬אדם פוגש את‬ ‫אמנם זו מדרגה גדולה‪ ,‬ואין ללמוד מכאן‬ ‫מי שהיה צריך לפגוש‪ ,‬דבר מסתדר בדרך‬ ‫הוראה למעשה לכל אדם‪ ,‬אבל יסוד‬ ‫שלא חשב עליה‪ .‬אין אלו דברים מקריים‪.‬‬ ‫האמונה שייך לכל אחד‪ .‬אין הקב"ה‬ ‫'מאליהן באו' פירושו שמאת הקב"ה באו‪.‬‬ ‫מוגבל בדרכי הפרנסה שהאדם מכיר‪,‬‬ ‫את קשתי נתתי בענן‬ ‫וכאשר האדם עושה רצונו יתברך‪ ,‬יכול‬ ‫הקב"ה להשפיע עליו שפע ופרנסה‬ ‫וכעין זה אמר רבי שמעון בן אלעזר בסוף‬ ‫בדרכים שאינן עולות על דעתו‪.‬‬ ‫מס' קידושין (פב‪' ,).‬ראית מימיך חיה ועוף‬ ‫שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא‬ ‫ועל דרך זה יש להבין מה שלאחר שיצא‬ ‫בצער‪ ,‬והלוא לא נבראו אלא לשמשני‪,‬‬ ‫נח מן התיבה בנה מזבח והקריב קרבנות‬ ‫ואני נבראתי לשמש את קוני‪ ,‬אינו דין‬ ‫(בראשית ח‪:‬כ)‪ .‬וכמבואר בפרקי דרבי‬ ‫כג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫התחילו שני אלפים תורה מימי נח‪ ,‬אלא‬ ‫אליעזר (פרק כ"ג) שלאחר שהציל הקב"ה‬ ‫דוקא מאברהם אבינו‪.‬‬ ‫את נח ממי המבול והוציאו מן התיבה‪,‬‬ ‫התבונן נח בחסד הגדול שעשה עמו‬ ‫ויש לבאר בדרך דרוש‪ ,‬שעיקר עבודתו‬ ‫הקב"ה‪ ,‬והבין שעליו להודות לו ולהקריב‬ ‫של אברהם אבינו היתה לגלות ולפרסם‬ ‫לפניו קרבנות‪ .‬ובזה הראה נח שהכל‬ ‫בעולם שהכל מאתו יתברך‪ ,‬וכמו שנאמר‬ ‫מאתו יתברך‪ ,‬והוא שהצילו וקיימו בכל‬ ‫"ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם" (בראשית‬ ‫ימי המבול‪.‬‬ ‫כא‪:‬לג)‪ .‬בכל עניני העולם ראה את יד ה'‪,‬‬ ‫והיה מגלה לבריות שהכל מתקיים ברצונו‬ ‫ואח"כ כרת הקב"ה עמו ברית ואמר "את‬ ‫ובהשגחתו יתברך‪ .‬ובדרך זו יש לבאר מה‬ ‫קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני‬ ‫נתחדש ע"י אברהם אבינו יתר על מה‬ ‫ובין הארץ" (בראשית ט‪:‬יג)‪ ,‬ולא יהיה עוד‬ ‫שהיה בימי נח‪.‬‬ ‫מבול לשחת כל בשר‪.‬‬ ‫ובודאי 'אם אין קמח אין תורה' (אבות פ"ג‬ ‫ובחתם סופר (דרוש לחג השבועות‪ ,‬ד"ה‬ ‫מי"ז)‪ ,‬שאין האדם יכול לעסוק בתורה‬ ‫תחטאני באזוב) כתב רמז בתיבת 'קשתי'‪,‬‬ ‫בלא צרכיו הגשמיות‪ ,‬אולם שלימות‬ ‫שהוא ראשי תיבות‪' :‬קדושתך שמך‬ ‫עבודת התורה היא כאשר האדם יודע‬ ‫תורתך ימינך'‪ ,‬כדאמרינן 'עשה למען‬ ‫שכל צרכיו באים מאתו יתברך‪ .‬ולפ"ז יש‬ ‫שמך‪ ,‬עשה למען ימינך‪ ,‬עשה למען‬ ‫לבאר מדוע התחילו שני אלפים תורה‬ ‫קדושתך‪ ,‬עשה למען תורתך'‪ .‬והענין הוא‬ ‫דוקא מימי אברהם אבינו‪.‬‬ ‫שכל הבריאה אינה אלא לכבודו יתברך‪,‬‬ ‫וכל הישועות באות ממנו‪.‬‬ ‫בנין בית המקדש השלישי‬ ‫נכנסים אנו לחודש חשון‪ ,‬וכתב הבני‬ ‫דלאחר שהמבול החריב את כל סדרי‬ ‫יששכר (מאמרי חדשי כסלו טבת‪ ,‬מאמר‬ ‫הבריאה‪ ,‬אמר הקב"ה לנח 'את קשתי‬ ‫י"ב)‪ ,‬על פי המדרש (ילקו"ש מלכים א' רמז‬ ‫נתתי בענן'‪ .‬אין קיומו של עולם תלוי‬ ‫קפ"ד) שלעתיד לבוא תהיה חנוכת בית‬ ‫בכחו של אדם‪ ,‬אלא הקב"ה הוא המקיים‬ ‫המקדש השלישי בחודש חשון‪ ,‬כנגד מה‬ ‫את העולם‪.‬‬ ‫שבימי שלמה המלך נגמרה מלאכת בית‬ ‫מאברהם אבינו התחילו שני אלפים תורה‬ ‫המקדש בחודש זה‪ ,‬ולא זכה לחנוכתו עד‬ ‫איתא בגמרא (ע"ז ט‪' ,).‬תנא דבי אליהו‪,‬‬ ‫חודש תשרי‪ .‬ולעתיד לבוא ישלם הקב"ה‬ ‫ששת אלפים שנה הוי העולם‪ ,‬שני אלפים‬ ‫לחודש חשון את מה שנחסר ממנו‪.‬‬ ‫תוהו‪ ,‬שני אלפים תורה‪ ,‬שני אלפים ימות‬ ‫והנה בית ראשון ובית שני נבנו בידי‬ ‫המשיח'‪ .‬ומבואר שם שמנין שני אלפים‬ ‫אדם‪ ,‬אבל בית המקדש השלישי עתיד‬ ‫תורה מתחיל מימי אברהם אבינו‪ .‬ולכאורה‬ ‫לרדת מן השמים‪ ,‬וכמו שכתבו רש"י‬ ‫יש להתבונן‪ ,‬הלא גם נח עסק בתורה‪,‬‬ ‫ותוספות (סוכה מא‪ .‬ד"ה אי נמי)‪.‬‬ ‫וכמו שכתב רש"י (בראשית ז‪:‬ב)‪' ,‬למדנו‬ ‫שלמד נח תורה'‪ .‬וכן איתא במדרש (ב"ר‬ ‫ויש לבאר בדרך דרוש‪ ,‬שבזה יתגלה לעין‬ ‫כ"ו א') שדרשו על נח‪' ,‬ובתורתו יהגה‬ ‫כל שאין האדם אלא עושה את המוטל‬ ‫יומם ולילה' (תהלים א‪:‬ב)‪ .‬וא"כ מדוע לא‬ ‫עליו‪ ,‬אבל הכל בא מאת הקב"ה‪ .‬ואף בתי‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כד‬ ‫בידו אלא ביד הקב"ה‪ ,‬יזכה שהקב"ה‬ ‫המקדשות הראשונים‪ ,‬שנבנו בידי אדם‪,‬‬ ‫יוליכו בדרך הישרה ויצליח דרכו‪.‬‬ ‫לא נבנו אלא בכחו ובעזרתו יתברך‪ .‬אלא‬ ‫שבבית המקדש השלישי יהיה הדבר ניכר‬ ‫יהי רצון שיתן הקב"ה לכל ישראל רחמים‬ ‫בגלוי‪ ,‬כאשר יתגלה בנוי ומשוכלל מן‬ ‫וחסדים‪ ,‬בנים ובני בנים עוסקים בתורה‬ ‫השמים‪.‬‬ ‫ובמצוות‪ ,‬פרנסה בנקל וברחבה‪ ,‬עשירות‬ ‫דקדושה‪ ,‬בריאות ואריכות ימים ושנים‪,‬‬ ‫וזוהי עבודתנו עתה‪ ,‬להכיר כבר בזמן הזה‬ ‫שידוכים טובים וכל הישועות הנצרכות‬ ‫שהכל מאתו יתברך והכל בידו‪ ,‬ואין בכח‬ ‫לכל אחד ואחד‪ ,‬ומנוחת הנפש והרחבת‬ ‫האדם להשיג מאומה אלא כפי מה שנגזר‬ ‫הדעת‪.‬‬ ‫עליו מן השמים‪ .‬וככל שהאדם חי בהכרה‬ ‫זו‪ ,‬הרי הוא מכין את עצמו לאותו גילוי‬ ‫ויהי רצון שיהיו מזונותינו מתוקים כדבש‬ ‫גדול שיהיה לעתיד לבוא‪ ,‬במהרה בימינו‪.‬‬ ‫ומסורים בידו של הקב"ה‪ .‬שנזכה לפרנסה‬ ‫בניקל וברחבה מתוך בטחון ואמונה‪,‬‬ ‫ונאמר (משלי ג‪:‬ו) "בכל דרכיך דעהו והוא‬ ‫ונזכה במהרה לגאולה השלימה ולבנין‬ ‫יישר אורחותיך"‪ .‬ופירשו‪ ,‬שכאשר האדם‬ ‫בית המקדש במהרה בימינו‪ ,‬אמן‪.‬‬ ‫זוכר בכל מעשה שהוא עושה שאין הכח‬ ‫❖‬ ‫ליל שב"ק חת"ק‬ ‫ונקדים דברי כ"ק אדמו"ר התפארת שלמה‬ ‫"ונח מצא חן בעיני ה'‪ :‬אלה תולדת נח נח‬ ‫זי"ע (מועדים שער התפלה) וכשאתה מתפלל‬ ‫איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים‬ ‫אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים‬ ‫התהלך נח" (ו‪:‬ח‪-‬ט)‪ .‬יש להבין הקשר‪.‬‬ ‫לפני המקום (אבות פ"ב מי"ג) וכו' כי יש ב'‬ ‫וברש"י (ד"ה בדורותיו) הביא דרשת חז"ל‪,‬‬ ‫ענינים בענין התפלה‪ .‬הדרך האחד מה שבא‬ ‫יש מרבותינו דורשים אותו לשבח‪ ,‬כל שכן‬ ‫לאדם מכח ההתעוררות דלעילא‪ .‬והדרך‬ ‫שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר‪.‬‬ ‫השני היותר במעלה‪ ,‬אם האדם מתעורר‬ ‫ויש שדורשים אותו לגנאי‪ ,‬לפי דורו היה‬ ‫מעצמו קודם שבא אליו ההתעוררות‬ ‫צדיק‪ ,‬ואלו היה בדורו של אברהם לא היה‬ ‫שלמעלה‪ .‬וזהו בחי' "אשה כי תזריע וילדה‬ ‫נחשב לכלום‪' .‬את האלקים התהלך נח' –‬ ‫זכר" (ויקרא יב‪:‬ב) להשפיע חסדים טובים‪,‬‬ ‫ובאברהם הוא אומר (יז‪:‬א) "התהלך לפני"‪,‬‬ ‫כמבואר במ"א‪.‬‬ ‫(כד‪:‬מ) "אשר התהלכתי לפניו"‪ .‬נח היה‬ ‫וז"ש דוד המלך ע"ה "ובבקר תפלתי‬ ‫צריך סעד לתומכו‪ ,‬אבל אברהם היה מתחזק‬ ‫תקדמך" (תהלים פח‪:‬יד)‪ .‬פי' קודם שתבוא‬ ‫ומהלך בצדקו מאליו‪ .‬ע"כ‪.‬‬ ‫ההתעוררת שלמעלה הנה הוא התעורר‬ ‫והנה הדבר צריך הבנה מה שיש דורשין‬ ‫מעצמו כמ"ש "אעירה שחר" (שם נז‪:‬ט)‪.‬‬ ‫לשבח ויש לגנאי בזמן שהתורה האריך‬ ‫ואמרו רז"ל (במד"ר ט"ו ט"ז) שהי' מעורר‬ ‫בשבחו שהיה צדיק תמים‪ .‬וגם צ"ב מש"כ‬ ‫השחר ואין השחר מעורר אותו‪ .‬וז"פ "מי‬ ‫הי' צריך סעד לתומכו‪ ,‬איזה תמיכה התכוונה‬ ‫הקדימני ואשלם" (איוב מא‪:‬ג)‪ ,‬שזהו המעלה‬ ‫בזה‪.‬‬ ‫הנכונה להקדים א"ע טרם יבוא ההתעוררת‬ ‫כה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫האדם עושה לנפשו כנפים‪ ,‬ופורחת משם‬ ‫שלמעלה‪ .‬וז"ש התנא אל תעש תפלתך קבע‬ ‫למעלה אל מקום הקדושה כבראשונה‪.‬‬ ‫אלא רחמים ותחנונים לפני המקום‪ ,‬פי'‬ ‫קודם שתבוא ההתעורורת מאת המקום‬ ‫ואמנם אמרו רז"ל (יומא פו‪ ):‬בשב מיראה‬ ‫ב"ה‪ ,‬ע"ש‪.‬‬ ‫זדונות כשגגות‪ ,‬ובשב מאהבה זדונות‬ ‫כזכיות‪ .‬א"כ השב מאהבה די לו בתשובה‬ ‫ויש לפרש ע"פ מ"ש הקדושת לוי (פ' כי‬ ‫פעם א'‪ ,‬והשב מיראה צריך לשוב ב'‬ ‫תצא) על הפסוק (דברים כב‪:‬ו) "כי יקרא קן‬ ‫פעמים‪ ,‬דבפעם הראשון נעשה כשגגות‪,‬‬ ‫ציפור"‪ .‬דהנה יש לאדם שני מיני התעוררות‬ ‫וצריך אח"כ לשוב עליהן‪ .‬נמצא שכיון‬ ‫‪ -‬אתערותא דלעילא שבא ע"י עזר השי"ת‪,‬‬ ‫שהתשובה הוא ענין פריחה כאמור‪ ,‬נמשל‬ ‫ואתערותא דלתתא שבא ע"י אדם עצמו‪.‬‬ ‫השב מאהבה לפורח בפריחה א' אל מקומו‬ ‫ואין לאדם לסמוך על התעוררות שבא מהשי"ת‬ ‫אשר הוא שואף‪ ,‬והשב מיראה נמשל למי‬ ‫אלא צריך לעורר את עצמו‪ ,‬ואז תנוח עליו‬ ‫שצריך לפרוח ב' פריחות‪.‬‬ ‫ג"כ התעוררות מלעילא‪ .‬וזה ענין השכמת‬ ‫האדם בבוקר‪ ,‬כמו שביאר הט"ז על דברי‬ ‫והנה הבחינה לידע אם הרשע הוא שב‬ ‫הרמ"א (או"ח סי' א') שיהא הוא מעורר‬ ‫מאהבה או מיראה כך הוא‪ :‬דאם דרך‬ ‫השחר‪ ,‬דהכוונה שיהא הוא מעורר את עצמו‪,‬‬ ‫רשעים צלחה כאשר בראשונה ואעפ"כ הוא‬ ‫ולא יצפה רק שיעורו אותו מלעילא‪ ,‬עכד"ק‪.‬‬ ‫שב‪ ,‬הרי זה ודאי עושה תשובה מאהבה‪.‬‬ ‫משא"כ כשנתקלקלו דרכיו ואינו מצליח ואז‬ ‫והרה"ק בס' זרע קודש (פ' בשלח ד"ה לא‪,‬‬ ‫הוא שב‪ ,‬הרי זה ודאי שב מיראה‪ .‬ונודע כי‬ ‫סב‪" ).‬אשה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא‬ ‫מיכאל הוא חסד וגבריאל גבורה‪ .‬וזו מיכאל‬ ‫יב‪:‬ב)‪ ,‬שבכ"מ שאיתערותא דלתתא הוא‬ ‫באחת‪ ,‬ר"ל מי שהקב"ה מתנהג עמו‬ ‫קודם‪ ,‬בא עי"ז רחמים גמורים‪.‬‬ ‫בחסדים ודרכיו צלחו‪ ,‬אז די לו בפריחה א'‪,‬‬ ‫ורביה"ק ערבי נחל (דברים שבת שובה דרוש‬ ‫וגבריאל בשתים‪ ,‬עכ"ד ודפח"ח‪.‬‬ ‫ג') וזה אמרתי (לסיום הדרוש) לבאר הפסוק‬ ‫ובזה ביארתי הפסוק (תהלים נה‪:‬ז) "מי יתן‬ ‫(יחזקאל יח‪:‬כג) "החפץ אחפוץ מות רשע‬ ‫לי אבר כיונה אעופה ואשכונה"‪ ,‬דתיבת‬ ‫נאום ה' הלוא בשובו מדרכיו מדרכיו וחיה"‬ ‫'ואשכונה' מיותר ואין לו ביאור‪ .‬וי"ל עם‬ ‫[יש לדקדק תיבת 'מדרכיו' מיותר‪ ,‬ודי‬ ‫הנ"ל‪ ,‬כי כתבו המפרשים דמי שאינו שב‬ ‫באומרו 'הלוא בשובו וחיה']‪" .‬שובו שובו‬ ‫מעצמו רק ע"י מוכיח הוי ג"כ מיראה‪ .‬והנה‬ ‫מדרכיכם הרעים ולמה וגו'" (שם לג‪:‬יא)‪ .‬ויש‬ ‫דוד המלך ע"ה בבוא אליו נתן הנביא אמר‬ ‫לדקדק כפל 'שובו שובו'‪ ,‬ומדוע בתחילה‬ ‫חטאתי (ש"ב יב‪:‬יג)‪ ,‬והיה ירא לנפשו פן‬ ‫(יח‪:‬כג) לא כתב רק 'בשובו' פעם א'‪ .‬ותו יש‬ ‫יהיה שב מיראה ויצטרך לשוב ב' פעמים‪,‬‬ ‫לדקדק באומרו 'מדרכיכם הרעים'‪ ,‬מדוע‬ ‫וביקש מלפני הקב"ה שיחזק לבבו שישוב‬ ‫מעיקרא קאמר סתם 'מדרכיו'‪.‬‬ ‫מאהבה‪ .‬ולז"א 'מי יתן לי אבר כיונה' באופן‬ ‫וביארתי על פי מ"ש הגאון בציון לנפש‬ ‫ש'אעופה' פעם א' 'ואשכונה' מיד‪ ,‬שלא‬ ‫חיה על מס' ברכות‪ ,‬על הא דאמרו רז"ל‬ ‫אצטרך עוד לפרוח יותר‪ ,‬וק"ל‪.‬‬ ‫(ברכות ד‪ ):‬מיכאל באחת גבריאל בשתים‪.‬‬ ‫וזה ביאור פסוק הנ"ל "החפץ אחפוץ וגו'‬ ‫ופירש‪ ,‬כי הנפש החוטאת יורדת בעמקי‬ ‫כי אם בשובו מדרכיו"‪ ,‬ר"ל בעוד דרכיו‬ ‫הקליפות בתהומא רבא‪ ,‬וע"י התשובה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כו‬ ‫ה'והיה צדיק'‪ .‬וזהו היש דורשין לגנאי‪,‬‬ ‫מצליחים כבראשונה ומדרכיו הוא שב‪ ,‬אזי‬ ‫שהיינו שרק התעורר מה שבא מלעילא‪,‬‬ ‫"וחי" ודי לו בפעם א' בתשובה‪ .‬אבל "שובו‬ ‫והיה באמת צריך להפך הכל לרחמים‪.‬‬ ‫שובו מדרכיכם הרעים"‪ ,‬מהיות דרכיכם‬ ‫אינם צלחה אלא רעים הם‪ ,‬לכן אתם‬ ‫אמנם יש דורשין לשבח‪ ,‬שהרי התעורר‬ ‫מוכרחים לשוב שני פעמים‪ .‬ובזכות‬ ‫והציל כל העולם כולו‪ .‬הרי שמה שהיה‬ ‫התשובה נזכה לביאת גואל בב"א כן יה"ר‪.‬‬ ‫ביכולת היפך לרחמים וחסדים שזה עבודה‬ ‫להתעורר מהתעוררות דלעילא עכ"פ‪.‬‬ ‫אמנם כאשר בא ההתעוררות מלעילא קודם‪,‬‬ ‫והעיקר להתעורר ע"י "נחפשה דרכינו וגו'‬ ‫אז אינו כל כך ממדת הרחמים‪ ,‬אלא צריכים‬ ‫ונשובה" (איכה ג‪:‬מ) ולא שנצטרך להתעוררות‪.‬‬ ‫להפכם לרחמים כדאי' בספה"ק‪ .‬וזהו הכוונה‬ ‫שנח היה צריך סעד לתומכו‪ ,‬הכוונה שהיה‬ ‫ורצוננו לעשות רצונך‪ ,‬והשי"ת יעזרנו על‬ ‫ההתעוררות מלעילא‪ .‬ובזה מובן "ונח מצא‬ ‫דבר כבוד שמו‪ .‬ונזכה מתוך רחמים וחסדים‬ ‫חן בעיני ה'"‪ ,‬הכוונה שבא אליו ההתעוררות‬ ‫עד בלי די לישועות בכל המובנים ‪ -‬בני חיי‬ ‫מלעילא‪" ,‬אלה תולדות נח נח איש צדיק‬ ‫אריכי ומזוני רויחי וסייעתא דשמיא‪ ,‬ונזכה‬ ‫תמים"‪ ,‬הכוונה ע"י החן התעורר מזה‬ ‫בקרוב לביאת משיח צדקנו בב"א‪.‬‬ ‫❖‬ ‫סעודת רעוד"ר‬ ‫בנפשות תחילה‪ .‬וצריך לחלק דזה שאינו‬ ‫"ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל‬ ‫פוגע אלא בממון תחילה‪ ,‬הוא כשהממון‬ ‫התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה‪:‬‬ ‫שלהם בהיתר‪ .‬אך אם הממון עצמו הוא באיסור‬ ‫מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה‬ ‫גזל‪ ,‬אז ודאי פוגע בנפשות תחילה‪ .‬זהו "קץ‬ ‫איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהורה‬ ‫כל בשר בא לפני"‪ ,‬ולא נחתם גזר דין אלא‬ ‫הוא שנים איש ואשתו" (ז‪:‬א‪-‬ב)‪ .‬וברש"י‪ ,‬כי‬ ‫על הגזל‪ .‬שמא תאמר דאינו פוגע בנפשות‬ ‫אותך ראיתי צדיק ‪ -‬ולא נאמר 'צדיק תמים'‪,‬‬ ‫תחילה‪ ,‬לזה אמר "כי מלאה הארץ חמס"‪,‬‬ ‫מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו‬ ‫דלא הוי ממונם‪ ,‬ולכן פגע בנפשות תחילה‪.‬‬ ‫וכולו שלא בפניו‪ ,‬עכד"ק‪ .‬אולי ולא תמים‪,‬‬ ‫שהלשון תמים אולי קאי על גזל‪.‬‬ ‫המלא העומר מוסיף‪ ,‬שזוהי גם משמעותו‬ ‫של הפסוק (ירמי' יז‪:‬יא) "עושה עושר ולא‬ ‫לא נחתם גזר דין אלא על הגזל‬ ‫במשפט בחצי ימיו יעזבנו"‪ ,‬מי שעשה לו‬ ‫וידוע מ"ש מהרא"ל צינץ (ועוד ילה"ג בשם‬ ‫עושר שלא בדרכים כשרות‪ ,‬עליו לשלם‬ ‫המהר"ם שיק‪ ,‬הר"ר העשיל זי"ע‪ ,‬נחל אשכול)‬ ‫בחייו בעד עוונותיו מאחר שאין כספו עשוי‬ ‫"קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס‬ ‫לשמש לו כופר נפש‪.‬‬ ‫מפניהם" (ו‪:‬יג)‪ .‬ופרש"י‪ ,‬לא נחתם גזר דין‬ ‫וזהו מקודם הי' תמים וע"ז צריך סעד‪.‬‬ ‫אלא על הגזל (בראשית רבתי פ' וישב לז‪:‬כו)‪,‬‬ ‫משא"כ כאן‪ ,‬כבר הי' לבד בינו לבין קונו‪,‬‬ ‫יובן בהקדים דאין בעל הרחמים פוגע בנפשות‬ ‫"כי אותך ראיתי צדיק" ‪ -‬ולא 'תמים' כי לא‬ ‫תחילה אלא בממון (עי' ויק"ר י"ז ד')‪.‬‬ ‫לא קאי על גזל‪.‬‬ ‫וקשה‪ ,‬למה דור המבול נשתנה דינם ופגע‬ ‫כז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום‪.‬‬ ‫יש לומר שגזלו מבניו‬ ‫סיבת הדבר‪" ,‬את האלקים התהלך נח"‪ ,‬שנח‬ ‫ובספר אדר"ת כתב‪ ,‬יש לומר דבספר מת'‬ ‫ישב כל היום סגור ומסוגר בחדרו על התורה‬ ‫הקשה למה נחתם גזר דינם על הגזל‬ ‫ועל העבודה‪ ,‬ולא שם לבו למה שמתרחש‬ ‫(סנהדרין קח‪ ).‬הרי כולם גזלו זה מזה‪ ,‬ממילא‬ ‫ברחוב ‪ -‬ריבוי מעשי גזל וחמס שעלולים‬ ‫ליכא גזל‪ .‬וליכא למימר דלא גזלו זה מזה‬ ‫לגרום להחרבת העולם‪ .‬והנהגה כזו אינה‬ ‫רק מאחרים‪ ,‬מ"מ יש לומר דמוציאים מדרב‬ ‫לרצון השי"ת‪ .‬התורה ציוותה לאדם את‬ ‫נתן (פסחים לא‪.).‬‬ ‫מצות (ויקרא יט‪:‬יז) "הוכח תוכיח את‬ ‫עמיתך"‪ .‬וזהו תפקידם של צדיקי הדור‬ ‫אך יש לומר דגזלו מנח‪ ,‬שהוא לא גזל‬ ‫ללמד בני אדם את דרכי ה'‪ ,‬לעמוד על‬ ‫מכלום שהיה צדיק תמים‪ .‬וקשה‪ ,‬מדכתיב‬ ‫המשמר ולהדריכם בדרך הישר‪.‬‬ ‫"את האלקים התהלך נח" (ו‪:‬ט) שהלך שוה‬ ‫בשוה‪ ,‬ולא כאברהם (רש"י ד"ה את האלקים‬ ‫לא הוכיח בני דורו במילי שבין אדם‬ ‫התהלך נח וגו') כל שחבירו נענש בגללו אין‬ ‫לחבירו שמילאו ידיהם חמס וגזל‬ ‫מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה (שבת‬ ‫אמנם יש עוד דעה במדרש (ב"ר ל' ז') שנח‬ ‫קמט‪ ,):‬ובכן איך התהלך עם הקב"ה‪.‬‬ ‫הוכיח את בני דורו והטיף להם מוסר על‬ ‫אבל יש לומר דבניו היו צדיקים ג"כ‪ ,‬וא"כ‬ ‫דרכיהם הרעים‪ .‬יתכן שהמדרשים לא נחלקו‬ ‫יש לומר שגזלו מבניו‪ .‬וזהו שכתוב "אלה‬ ‫ביניהם‪ ,‬ושניהם עולים בקנה אחד‪ .‬נח אכן‬ ‫תולדות נח" – 'אלה' פוסל את הראשונים‬ ‫הוכיח את בני דורו שלא ילכו בדרך רעה‬ ‫(תנחומא משפטים ג') שהוא היה צדיק וגם הם‬ ‫וישובו לדרך ה'‪ ,‬אלא שכל תוכחתו היתה‬ ‫צדיקים‪ ,‬וראיה דהוא היה צדיק בדורותיו‬ ‫רק על העבירות שבין אדם למקום‪ ,‬שכפרו‬ ‫דאף מן הגזל‪ ,‬וא"כ איך שייך שהתהלך נח‬ ‫בהשי"ת ועזבו את אלקי האלקים בורא‬ ‫את האלקים‪ .‬ובעל כרחך דגם בניו היו‬ ‫שמים וארץ ‪ -‬דבקו באלילים ועבדו עבודה‬ ‫צדיקים‪ ,‬ומשום בניו נענשו הדור‪.‬‬ ‫זרה עצים ואבנים‪ .‬אבל על דברים שבין אדם‬ ‫לחבירו‪ ,‬שמילאו ידיהם חמס וגזל לא הוכיח‬ ‫מדוע לא היה נח כדאי להנצל בזכות עצמו‬ ‫אותם ולא השגיח על זה כלל‪ .‬מסיבה זו לא‬ ‫צריך להבין מדוע אכן לא היה נח כדאי‬ ‫היה ראוי להינצל זולת מציאת חן מהשי"ת‪.‬‬ ‫להינצל בזכות עצמו‪ ,‬הלוא בודאי לא היו‬ ‫עכתו"ד הק'‪.‬‬ ‫בידו עוונות בני דורו של גזל וחמס‪ ,‬כמו‬ ‫שהעיד עליו השי"ת (בראשית ז‪:‬א) "כי אותך‬ ‫והנה תנן (יומא פה‪ ):‬עבירות שבין אדם‬ ‫ראיתי צדיק לפני"‪ .‬ולמה נזקק למציאת חן‬ ‫למקום יוה"כ מכפר‪ .‬עבירות שבין אדם‬ ‫בעיני ה' כדי להינצל‪ .‬אלא מובא בתיבת‬ ‫לחבירו‪ ,‬אין יוה"כ מכפר עד שירצה את‬ ‫גמא (לפמ"ג פ' נח אות ד' בשם אגדה) שנח לא‬ ‫חבירו‪ .‬דרש ר"א בן עזריה‪" ,‬מכל חטאתיכם‬ ‫הוכיח את בני דורו‪ .‬ולדברינו יתכן שזה גרם‬ ‫לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז‪:‬ל) ‪ -‬עבירות שבין‬ ‫שלא יהיה כדאי להינצל בזכות עצמו‪.‬‬ ‫אדם למקום יוה"כ מכפר‪ ,‬עבירות שבין אדם‬ ‫לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את‬ ‫וכתב בספה"ק שפע חיים (פ' עקב תשמ"ב)‬ ‫חבירו וכו'‪.‬‬ ‫בזה יובן סמיכות הכתובים "נח איש צדיק‬ ‫תמים היה בדורותיו"‪ ,‬ודורשים שאילו היה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כח‬ ‫וראיתי עוד שציינו בענין זה לשו"ת שואל‬ ‫אם לא שב מעבירות שבינו לחבירו‬ ‫ומשיב (רביעאה ח"ג סי' ס"ד)‪ ,‬וכ"כ במנ"ח‬ ‫גם עבירות שבינו למקום אינו מתכפר‬ ‫(מצוה שס"ד) דנראה דכל זמן שלא ריצה את‬ ‫וכתב החיד"א בברכ"י (או"ח סי' תר"ו סק"א)‬ ‫חבירו‪ ,‬אף חלק שמים לא נמחל לו‪ ,‬דלא‬ ‫וז"ל‪ ,‬יש מי שכתב דאם לא שב מעבירות‬ ‫מהני כלל תשובה כל זמן שיש בידו החטא‬ ‫שבינו לחבירו‪ ,‬גם עבירות שבינו למקום אינו‬ ‫שחטא לחבירו‪ .‬רק לאחר שנתפייס מחבירו‬ ‫מתכפר‪ ,‬ואסמכיה אמתניתין‪ .‬ואני אומר לא‬ ‫צריך תשובה לחלק שמים‪.‬‬ ‫ניחא ליה למארייהו בהכי‪ ,‬עכ"ד‪ .‬וכ"ד הרי"ף‬ ‫ולפ"ז יש לומר הכוונה דלא נחתמו גזר‬ ‫ר' יאשיה פינטו בפירושו לעין יעקב מס'‬ ‫דינם אלא על הגזל‪ ,‬דבאמת נח הוכיחם על‬ ‫יומא סי' פ"ב וכן לחת"ס כפרת בין אדם‬ ‫הכל‪ ,‬מ"מ לא הוכיחם שלא יעזור התשובה‬ ‫לחבירו מעכבת כפרת בין אדם למקום‪ ,‬ודעתו‬ ‫שלהם אם לא ישיבו הגזל‪ ,‬דהרי אינו מתכפר‬ ‫דכפרת עבירות שבין אדם לחבירו הוא לעיכוב‬ ‫בלי זה‪ .‬הגם דהחיד"א לא ס"ל כשי' הרי"ף‬ ‫נמי בכפרת עבירות שבין אדם למקום‪.‬‬ ‫הנ"ל‪ ,‬מ"מ בדור המבול יש לומר שהוכיחם‪,‬‬ ‫וז"ל (דרשות ליוה'כ עמ' ‪ 70‬טו"א ד"ה את זוז)‪:‬‬ ‫מ"מ על החלק שאינו מועיל בין אדם למקום‬ ‫"דאין הקב"ה מוחל עבירות שבין אדם למקום‬ ‫לזה‪ ,‬על זה לא הוכיחם‪.‬‬ ‫עד שישוב גם מעבירות שבין אדם לחבירו"‪,‬‬ ‫מי לימדו תורה לנח‬ ‫עי"ש‪ .‬ונתחבטו רבים בטעם הדבר (עי' ספר‬ ‫דעת קדושים לר' רפאל מהמבורג דף י"ח‪ ,‬ובספר‬ ‫והנה בתורה כתיב (ז‪:‬ב) "מכל הבהמה‬ ‫צוואה מחיים להגר"ח פאלאג'י סי' טו"ב‪,‬‬ ‫הטהורה וגו'"‪ .‬פרש"י העתידה להיות טהורה‬ ‫ובעבודת יוהכ"פ לרמ"ק‪ ,‬ובפירוש שיח יצחק על‬ ‫לישראל‪ ,‬למדנו שלמד נח תורה‪ .‬רש"י לא‬ ‫סידור הגר"א בהקדמה לתקיעת שופר‪ .‬ועיין בס'‬ ‫מפרש מי לימדו תורה‪ .‬ובס' אילת השחר‬ ‫כתב‪ ,‬ועל אברהם אבינו כתוב במד"ר (ס"א‬ ‫מבשר טוב ביאלא תשובה סי' י"ח)‪.‬‬ ‫א') דזימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני‬ ‫ופעם שמעתי [אולי מכ"ק אאדמו"ר הגה"ק‬ ‫רבנים‪ ,‬והיו נובעות ומלמדות אותו תורה‬ ‫זי"ע] דאי' בפרי חדש (סי' תר"ו סק"א) שכתב‬ ‫וחכמה‪ .‬וגם יתכן מציאות דלא משכיחים‬ ‫בשם מהר"ש גרמיזאן ז"ל‪ ,‬שעבירה שבין‬ ‫מאדם את התורה שלימדו המלאך במעי‬ ‫אדם לחבירו יש בה חלק למקום‪ .‬כגון אם‬ ‫אמו‪.‬‬ ‫ביזהו בדברים‪ ,‬הרי עבר א'ואהבת לרעך כמוך'‬ ‫ויש להבין אם למד הקב"ה תורה לפני מתן‬ ‫וכיוצא‪ .‬וכל זמן שלא הרצה את חבירו‪ ,‬אפילו‬ ‫תורה עם כל עיבור‪ ,‬וצ"ע‪[ .‬ועוד אמרו‬ ‫מה שבין אדם למקום אינו מכפר‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫דבפרקי דר"א (פרק ח') כתוב לענין מסירת‬ ‫וכ"כ הברכ"י (סי' הנ"ל) שהביא דברי מהר"ש‬ ‫סוד העיבור‪ ,‬דאדם הראשון מסר לחנוך‬ ‫גרמיזאן הנ"ל דיש ב' חלקים‪ :‬בין אדם‬ ‫וכו'‪ ,‬ואולי גם לימוד התורה עבר דרך אלו]‪.‬‬ ‫למקום ובין אדם לחבירו באיסור בין אדם‬ ‫ועי' שפ"ח דמקשה דהא בגמ' כתוב שכל‬ ‫לחבירו‪ ,‬והקב"ה אינו מוחל החלק דבין‬ ‫שהתיבה קולטתו עי"ש‪ .‬ויתכן דאם א"א‬ ‫אדם למקום שיש באיסור דבין אדם לחבירו‪.‬‬ ‫לסמוך להלכה על רוה"ק ונבואה (עי' שו"ת‬ ‫כמו מי שגזל‪ ,‬הרי עבר על איסור תורה‪ ,‬וגם‬ ‫יד אליהו ח"א סי' מ"ג)‪ ,‬לכן מוכח שגם למד‬ ‫עשה עולה לחבירו‪ ,‬ואין הקב"ה מוחל על‬ ‫תורה‪.‬‬ ‫איסור התורה עד שירצה חבירו‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫כט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מבחינים מי הוא עוף טהור‪ .‬ולסיבה זו‬ ‫הרמב"ן (שם‪:‬ח) כתב‪ ,‬וע"ד דבאו לנח ב'‬ ‫נצטוה לקבצם לתיבה‪ ,‬כי בלא זה בודאי לא‬ ‫זכר ונקבה מעצמם‪ ,‬ונח הוסיף להביא‬ ‫טבעיהם מכולם ללמוד לו אפשר היה‪,‬‬ ‫מהטהורים ו' זוגות‪ ,‬כי הבאים להנצל באו‬ ‫ומעלותיהם ומידותיהם והמידות הטובות‬ ‫מעצמם‪ ,‬ואשר לצורך קרבן טרח במצוה‬ ‫הן הן סימני הטהרה שלנו‪.‬‬ ‫עי"ש‪ .‬ולפירושו א"ש ההוכחה 'מכאן שנח‬ ‫למד תורה'‪ ,‬דאל"כ איך ידע מי הם הבע"ח‬ ‫ועד"ז יש לומר כי נח למד תורה ולמד מכל‬ ‫הטהורים (ועי' עוד בדעת זקנים‪ ,‬ובמהרש"א‬ ‫חיה ובהמה מדותיו הגונות שהיו לבהמות‪,‬‬ ‫זבחים קטז‪ ,).‬והארכנו מזה‪.‬‬ ‫ואח"כ ידע להתנהג‪.‬‬ ‫אמנם הרמב"ן לעיל (ו‪:‬כ) כתב‪ ,‬וטעם‬ ‫למה באמת אין לומדים מלפנו מבהמות‬ ‫הטהורה הקב"ה פירש לו סמני הטהרה‪.‬‬ ‫אמנם ידוע כי אי אפשר ללמוד מוסר מכל‬ ‫אבל הכתוב יקצר לומר הטהורה ע"פ תורה‪.‬‬ ‫חיתו הארץ‪ ,‬כי אינו בשלימות‪ ,‬כדברי כ"ק‬ ‫ולפ"ז הקב"ה לימדו עכשיו ולא ידע קודם‪.‬‬ ‫אאדמו"ר זי"ע במשנה משה קיבל תורה‬ ‫מסיני השלימות‪ .‬וכ"ק אאדמו"ר הגה"ק‬ ‫ובהמשך דבריו כתב הרמב"ן‪ ,‬והנה מכאן‬ ‫זי"ע בהערותיו על ש"ס (עירובין ק‪ ):‬בגמרא‬ ‫שלא הוכשרו בקרבנות ב"נ אלא בהמה‬ ‫אילמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות‬ ‫טהורה ועוף טהור‪ .‬וכן אמר בהבל "מבכורות‬ ‫מחתול וכו'‪ .‬ואכתי תקשה‪ ,‬א"כ קרא למה‬ ‫צאנו ומחלביהן" (ד‪:‬ד)‪ ,‬אבל כל המינין‬ ‫לי‪ ,‬סברא הוא‪ ,‬וכיון דהוי למידין אלו מה‬ ‫הטהורים כשרים בהם וכו'‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬ ‫א"כ קמ"ל‪.‬‬ ‫וביתר שאת יש להקשות עפ"י הגמ' (ע"ז‬ ‫ונראה דבאמת נמלה גוזלת מתבואת‬ ‫ט‪ ).‬אלפיים תוהו אלפיים תורה‪ ,‬דהיינו שרק‬ ‫בעה"ב ורק אינה מאכל חברתה‪ ,‬וכן חתול‬ ‫מזמן אברהם היתה זמן תורה ולא מקודם‪.‬‬ ‫צנוע ומכסה צואה‪ ,‬אבל אינו מקפיד אם‬ ‫נח למד תורה ולמד מכל חיה ובהמה‬ ‫נכנס במיטת חבירו ומפנה שם ומזיק לו‬ ‫אמנם הכוונה אולי עפ"י מ"ש שיש ללמוד‬ ‫בצניעותו‪ .‬וכן תרנגול מפייס בשקר שיתן‬ ‫התוכחה והמוסר שיש מטבעיהם וכחותיהם‬ ‫לה ויודע שאין לו מה ליתן‪ .‬ויונה אינה‬ ‫של כל חלקי הבריאה והברואים נוכל להבין‬ ‫נזקקת אלא לבת זוגה‪ ,‬ואם מתה זוגתו שוב‬ ‫הטעם שנצטוה לקבץ את כל בעלי החיים‬ ‫נשאר גלמוד‪ .‬ואין זה דעת תורה‪ ,‬ש'לא טוב‬ ‫ולהכניסם לתיבה‪ ,‬כדי שבכל אותו הזמן‬ ‫היות האדם לבדו' (ב‪:‬יח)‪ ,‬ואם נשא בילדותו‬ ‫שיהיו בתיבה יבחן נח וילמד טבעם של כל‬ ‫יחזור וישא בזקנותו ד"בבקר זרע את זרעך‬ ‫הברואים‪ ,‬וילמד מהם מעלותיהם ומדותיהם‬ ‫ולערב אל תנח ידך" (קהלת יא‪:‬ו)‪ ,‬ושפיר לא‬ ‫הטובות על דרך הכתוב "מלפנו מבהמות‬ ‫למדנו מה שכתוב בתורה‪.‬‬ ‫ארץ" (איוב לה‪:‬יא)‪.‬‬ ‫והא דנקרא המסכת "מס' אבות" ולא נקרא‬ ‫ובאמת כן היה‪ ,‬כמו שמצינו בתוס' (חולין‬ ‫"מס' רבנן"‪ .‬ובפרט לפי דברי הרע"ב‪ ,‬וז"ל‪,‬‬ ‫סא‪ .‬ד"ה כל עוף) שקבלה היתה מימות נח‬ ‫משה קבל תורה מסיני אומר אני לפי‬ ‫לידע איזהו עוף טהור שאינו דורס‪ ,‬והיינו‬ ‫שמסכת זו אינה מיוסדת על פירוש מצוה‬ ‫שלמד טבעיהם של כל בעלי החיים‪ ,‬ובדק‬ ‫ממצוות התורה כשאר מסכתות שבמשנה‪,‬‬ ‫ומצא בהם את ד' הסימנים שעל ידיהם אנו‬ ‫אלא כולה מוסרים ומדות‪ .‬וחכמי אומות‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ל‬ ‫חיצוניות אינן לטובה אלא לשעה נראה‬ ‫העולם ג"כ חיברו ספרים כמו שבדו מלבם‬ ‫טוב‪ ,‬וזהו הדורשים לגנאי‪ .‬אמנם בדור נח‬ ‫בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חבירו‪.‬‬ ‫לא הי' אחרת‪ ,‬וממילא יש לשבחו כמו "עת‬ ‫לפיכך התחיל התנא במסכת זו 'משה קיבל‬ ‫לעשות לה' הפרו וגו'" (תהלים קיט‪:‬קכו)‪,‬‬ ‫תורה מסיני' לומר שהמדות והמוסרים שבזו‬ ‫אבל העיקר לקיים מה שנאמר‪.‬‬ ‫המסכתא לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם‪,‬‬ ‫אלא אף אלו נאמרו בסיני‪ ,‬עכ"ל הרע"ב‪.‬‬ ‫השי"ת ישלח עזרו מקודש ומציון יסעדך‪,‬‬ ‫ונזכה לכל הישועות בכלליות ברוחניות‬ ‫וממילא שבאמת נח למד תורה מקודם‪,‬‬ ‫ובגשמיות‪ ,‬ובקרוב נוושע בתשועת עולמים‬ ‫אבל אילו היה בדורו של אברהם עם תורה‬ ‫אכי"ר‪.‬‬ ‫ממש לא נחשב לכלום‪ .‬והעיקר ללמוד הכל‬ ‫על פי תורה וקדושת התורה‪ ,‬וחכמות‬ ‫ומי שילמוד במשנה הלכות‬ ‫אי"ה אם יהי' לי זכות בעוה"ב‬ ‫אשתדל להתפלל בעדו‬ ‫מהקדמת שו"ת משנ"ה מהד' תשס"ט‬ ‫לא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מערכת המשנה‬ ‫ליקוטים קצרים מתוך שו"ת משנה הלכות ושאר ספרי רבינו הקדוש זי"ע‬ ‫נערך ע"י הרב מרדכי צבי גינזבורג | אין ללמוד מכאן הלכה למעשה‬ ‫בכורות ל"א ע"ב‬ ‫במסגרת דף היומי‬ ‫שהוא חידשה קודם שראוהו בספר דכבר‬ ‫רב אידי סרסיה דרב ששת הוה שמעה‬ ‫קדמוהו‪ ,‬רשאי לכתבו משמי' דנפשי'‪.‬‬ ‫מיניה‪ ,‬אזל אמריה בי מדרשא ולא אמרה‬ ‫משמיה‪ .‬שמע רב ששת איקפד‪ ,‬אמר מאן‬ ‫והשיב רבינו דכל חידוש שחידש מעצמו‪,‬‬ ‫דעקיץ ליעקציה עקרבא‪ .‬ורב ששת מאי‬ ‫אף שאח"כ מצא שכבר קדמו אותו‪ ,‬א"צ‬ ‫נפקא ליה מינה וכו' משום ר' שמעון בן יוחי‪,‬‬ ‫לכתוב בשם מי שקדמו‪ .‬והביא ראי' מגמ'‬ ‫דאמר כל תלמיד חכם שאומרים דבר‬ ‫(ב"ב יב‪ ):‬דכל חידוש הוא נבואה אצל האדם‪,‬‬ ‫שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות‬ ‫ונקרא נבואה דילי'‪ ,‬ולכן רשאי לכותבה‬ ‫בקבר‪ .‬ופרש"י‪ ,‬דובבות ‪ -‬נעות‪ ,‬והנאה הוא‬ ‫משמיה דנפשי'‪.‬‬ ‫לו‪ ,‬שדומה כחי‪.‬‬ ‫ומוסיף רבינו דאפשר לומר דהא דאמרינן‬ ‫הנה במג"א (או"ח סוס"י קנ"ו) כתב בשם חז"ל‬ ‫דחייב לומר בשם אומרו‪ ,‬לא אמרו אלא‬ ‫שכל שאינו אומר דבר בשם אמרו עובר‬ ‫בדבר שבעל השמועה אמרה לאדם בעל פה‪,‬‬ ‫בלאו‪ .‬ובספר חסידים (סי' תקפ"ו) הביא‬ ‫והשומע אומרה לאחרים‪ .‬אבל דבר שנכתב‬ ‫מספרי "לא תשיג גבול רעך" (דברים יט‪:‬יד) ‪-‬‬ ‫בספר‪ ,‬שביד כל אדם ללמוד בו‪ ,‬אין בזה חיוב‬ ‫שלא ייחס דברי ר' אליעזר לר' יהושע‪ ,‬ומה‬ ‫לאומרה בשם אומרו‪.‬‬ ‫שאמר ר' יהושע לר' אליעזר‪.‬‬ ‫ובזה אפשר ליישב הרמב"ם שכתב ספרו יד‬ ‫והנה בהקדמה לשו"ת פנים מאירות איתא‪,‬‬ ‫החזקה בלי להזכיר שם אומרו‪ ,‬הגם שבעצמו‬ ‫דכדי שיהי' שפתותיו דובבות בקבר א"צ‬ ‫כתב (הל' ת"ת פ"ה ה"ט) שצריך לומר בשם‬ ‫להזכיר את השמועה בשמו‪ ,‬שגם אם יאמר‬ ‫אומרו‪ ,‬אלא כיון שכבר כתב בספר אינו חייב‬ ‫השמועה בסתם או בשם אחרים‪ ,‬כלפי‬ ‫לומר בשם אומרו‪ .‬אלא מ"מ נכון לכתוב‬ ‫שמיא גליא מי חידש שמועה זו‪ .‬ומה‬ ‫דמצא שכבר כתוב‪ ,‬חדא שלא יחשדהו‬ ‫שהקפידו לומר בשם אומרו‪ ,‬הטעם הוא כיון‬ ‫שהוא ע"ה ולא ידע שכבר דנו בדבר זה‬ ‫שכשיאמרו השמועה בשם אומרו והוא אדם‬ ‫מלפניו‪ ,‬ועוד שלא יחשדהו שלקח ממקום‬ ‫גדול‪ ,‬השומע ישמע ויקבלה‪ ,‬ועי"ז גורסים‬ ‫אחר בכוון והעלים שם המחדש‪ ,‬ומתעטף‬ ‫אותה ונותנים לב ללמדה‪.‬‬ ‫בטלית שאינו שלו‪ .‬ואולי הוא בכלל "והייתם‬ ‫נקיים" (במדבר לב‪:‬כב)‪ ,‬שלא יביא עצמו לידי‬ ‫הנה נשאל לרבינו (שו"ת משנה הלכות ח"י סי'‬ ‫חשד‪ .‬ומיהו אם יש לו איזה טעם שאינו רוצה‬ ‫ש"ה) במי שחידש דברי תורה ואח"כ מצא‬ ‫להביא הספר שקדמו‪ ,‬אינו מחויב להביאו‬ ‫בספר שכבר קדמוהו בחידוש זה‪ ,‬אם מחויב‬ ‫מטעמים הנ"ל‪.‬‬ ‫הוא לכתוב החידוש בשם מי שקדמו‪ ,‬או כיון‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לב‬ ‫שיעורי הלכה‬ ‫יום א' פרשת בשלח תשע"ח לפ"ק‬ ‫הלכות ריבית – יו"ד סי' קנ"ט‬ ‫מלוה בריבית‪ .‬דהנה מה שהקב"ה הכניס‬ ‫חומר איסור ריבית‬ ‫אבותינו לארץ ישראל לא היה עיקר בשביל‬ ‫במסכת בבא מציעא (סא‪" ):‬אמר רבא‬ ‫לאכול מפריה ולשבוע מטובה בעולם הזה‪,‬‬ ‫למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית‬ ‫דא"כ למה כל הטורח הזה לטובת והצלחות‬ ‫וכו' אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי‬ ‫זמניות ותענוגי הבל של עוה"ז שהוא בלתי‬ ‫במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה‬ ‫תכלית רק כצל עובר‪.‬‬ ‫של בכור‪ ,‬אני הוא שעתיד ליפרע ממי‬ ‫שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל‬ ‫אלא העיקר שזכות ארץ ישראל מגין ומביא‬ ‫ברבית"‪.‬‬ ‫לעוה"ב וכפר אדמתו עמו‪ ,‬וכמו שאמר ר'‬ ‫אליעזר (כתובות קיא‪ ).‬מתים שבחוצה‬ ‫ובשו"ע (סי' ק"ס ס"ב) "כל הנותן ברבית‬ ‫לארץ אינם חיים כי אם ע"י גלגול מחילות‪.‬‬ ‫נכסיו מתמוטטים‪ ,‬וכאילו כפר ביציאת‬ ‫ויעקב אבינו הטריח את בניו לשאת אותו‬ ‫מצרים ובאלקי ישראל"‪ .‬וכ"כ גם הרמב"ם‬ ‫ממצרים לא"י בשביל צער גלגול מחילות‪.‬‬ ‫(הל' מלוה ולוה פ"ד ה"ז)‪ ,‬וציין המגיד‬ ‫וזה הוא מעלת א"י להציל מצער גלגול‬ ‫משנה מקורו ממימרא דרבא הנ"ל‪ .‬וכ"כ‬ ‫מחילות‪.‬‬ ‫גם הבית יוסף כאן‪ .‬ועיין ביאור הגר"א‬ ‫שהביא מקור לזה מתורת כהנים פ' בהר‬ ‫והנה מלוי בריבית אשר עונשם שלא יקומו‬ ‫(פ"ה ה"ג) "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי‬ ‫בתחיית המתים‪ ,‬אין להם יתרון לדור בארץ‬ ‫אתכם מארץ מצרים" (ויקרא כה‪:‬לח) על‬ ‫ישראל דבלאו הכי לא יקומו לעת התחייה‪.‬‬ ‫תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים‬ ‫ואם כן הטרחה להוציאם מארץ מצרים‬ ‫שתקבלו עליכם מצות רבית‪ ,‬שכל המודה‬ ‫ולהכניסם לארץ ישראל הוא בכדי‪ .‬ולכך‬ ‫במצות רבית מודה ביציאת מצרים‪ ,‬וכל‬ ‫התנה הקב"ה עמהם בתנאי שלא יהיו בהם‬ ‫הכופר במצות רבית כופר ביציאת מצרים‪.‬‬ ‫מלוי בריבית‪ ,‬שלא תהיה ביאה ריקנית בלי‬ ‫תכלית הפעולה‪ ,‬דתכלית הפעולה לדור‬ ‫בעל הנודע ביהודה זצ"ל בדרשות אהבת‬ ‫בארץ ישראל הוא כדי שיקומו לעת התחיה‬ ‫ציון (דרוש ח') כתב בדברי תורת כהנים‬ ‫בלי צער גלגול מחילות‪ .‬עכ"ד‪.‬‬ ‫הנ"ל לתת טעם למה באמת התנה הקב"ה‬ ‫יציאת מצרים דוקא בתנאי שלא יהיה בהם‬ ‫לג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫תשיך) טעם הדבר‪ ,‬שבזמן הזה מותר אפילו‬ ‫ומסופר (שיחת חולין של ת"ח‪ ,‬פ"ז) שפעם‬ ‫מדרבנן‪ ,‬כיון שאנו שרויין בין האומות‪ ,‬ואי‬ ‫היה בעיר גדולה אחת שמת גביר גדול‪ ,‬ולא‬ ‫אפשר לנו להשתכר בשום דבר אם לא נישא‬ ‫רצו אנשי החברה קדישא לקברו עד כי יתנו‬ ‫וניתן עמהם‪ ,‬הלכך אין לאסור ריבית יותר‬ ‫בניו סכום עצום‪ ,‬שמונת אלפים כסף‪ .‬ויחר‬ ‫משאר משא ומתן‪.‬‬ ‫להם מאוד וילכו אל הנסיך להגיד לו שידבר‬ ‫אתם משפט‪ .‬וקרא הנסיך לגדולי ורבני‬ ‫וראיתי בספר כללא דרביתא (להרה"ג ר'‬ ‫העיר ודיבר אליהם קשות על מה שרוצים‬ ‫שלמה אנגלנדר שליט"א‪ ,‬ראש ישיבת בית‬ ‫סך גדול כזה בעד ד' אמות של אדם‪.‬‬ ‫שמעיהו בבני ברק)‪ ,‬שר"ל דלפי טעם זה‬ ‫יהי' לכאורה נפ"מ לדינא בזמנינו‪ ,‬ובעיקר‬ ‫וענו חכמי העיר לנסיך‪ ,‬דהנה בתלמוד‬ ‫ליושבי ארץ ישראל שכל המשא ומתן הוא רק‬ ‫שלנו אמרו (תוס' ב"מ ע‪ :‬ד"ה תשיך) כי‬ ‫עם יהודים‪ .‬וא"כ י"ל דהגזירה שמא ילמד‬ ‫המלוה ברבית לא יקום בתחיית המתים‪.‬‬ ‫ממעשיו חזר למקומו‪ ,‬ואסור מדרבנן‬ ‫והנה האיש ההוא‪ ,‬כל פרנסתו היתה מנשך‬ ‫להלוות לגוי ברבית‪.‬‬ ‫ותרבית‪ ,‬וכי לקח נשך הרבה מכסף ומזהב‬ ‫ומכל דבר אשר יושך‪ ,‬עד כי נעשה גביר‬ ‫והנה המציאות הוא שבזמנינו גם בארץ‬ ‫גדול‪ .‬והנה כאשר מת איש‪ ,‬אנו לוקחים‬ ‫ישראל עדיין נושאים ונותנים עם הגוים‪,‬‬ ‫ממנו דמי קבורה מעט יען כי מחכים אנחנו‬ ‫הן אם זה דרך כלים מכלים שונים‪ ,‬או דרך‬ ‫בקרוב לתחיית המתים‪ ,‬ואז יחזירו לנו‬ ‫השקעות למיניהן בכל העולם וכדומה‪,‬‬ ‫הקרקע‪ .‬משא"כ באיש הזה שלא יעמוד‬ ‫והרי עוסקים היום במשא ומתן מסוף‬ ‫בתחיית המתים א"כ אנו מוכרים לו‬ ‫העולם ועד סופו‪[ .‬ולדוגמא‪ :‬זה עתה נשלח‬ ‫הקרקע לצמיתות‪ ,‬לכן שוה הקרקע סך גדול‬ ‫אלי דורון מארץ ישראל שארץ הייצור הוא‬ ‫כזה‪ .‬וייטב הדבר בעיני הנסיך ויצו שאכן‬ ‫סין]‪ .‬ולכן נלע"ד שהדבר נשאר במקומו‪,‬‬ ‫יתנו כן בלי מגרעת‪.‬‬ ‫ומותר גם מדרבנן להלוות לגוי ברבית‪.‬‬ ‫בזמן הזה מותר להלוות לגוי ברבית‬ ‫וכעין זה כתב גם בחוט שני‪ ,‬הגאון ר' נסים‬ ‫שו"ע סע' א' "דבר תורה מותר להלוות‬ ‫קרליץ [זצ"ל] שגם בזמנינו בארץ ישראל‪,‬‬ ‫לגוי ברבית‪ ,‬וחכמים אסרוהו אם לא כדי‬ ‫דאף דרוב המשא ומתן הוא עם יהודים‪,‬‬ ‫חייו או לתלמיד חכם או ברבית דרבנן‪,‬‬ ‫מ"מ כיון שמפעלים וחברות מתעסקות גם‬ ‫והאידנא מותר [הגה] בכל ענין"‪.‬‬ ‫עם גוים‪ ,‬לא נשתנה הדין שבזמינינו מותר‬ ‫בכל ענין‪ ,‬כל זמן שלא יצאנו מהגלות‪ .‬די"ל‬ ‫והטעם שאסרו חכמים להלוות לגוי‬ ‫דעסק עם מחללי שבת ופורקי עול המצוות‬ ‫בריבית הוא משום גזירה שמא ילמד‬ ‫הרי הוא כעכו"ם‪ ,‬ולא שייך סברת תינוק‬ ‫ממעשיו (ב"מ עא‪ ,).‬ובזמן הזה נהגו‬ ‫שנשבה‪.‬‬ ‫העולם להתיר‪ .‬וכתבו התוס' (ע‪ :‬ד"ה‬ ‫***‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לד‬ ‫הגהות מיימוניות‪ :‬קושיות על שיטת הרמב"ם‬ ‫רמב"ם‪ :‬מצות עשה להלוות לגוי ברבית‬ ‫הראשונים והאחרונים כבר האריכו‬ ‫כתב הרמב"ם (הל' מלוה ולוה פ"ה ה"א)‬ ‫בדברי הרמב"ם ובראיות מסוגיות הגמ'‬ ‫"ומצות עשה להשיך לגוי‪ ,‬שנאמר (דברים‬ ‫לכאן ולכאן‪ ,‬ולא נאריך בהם‪ .‬נחזור רק על‬ ‫כג‪:‬כא) 'לנכרי תשיך'‪ ,‬מפי השמועה למדו‬ ‫שתי קושיות שהקשה בהגהות מיימוניות‬ ‫שזו מצות עשה‪ ,‬וזהו דין תורה"‪.‬‬ ‫על שיטת הרמב"ם‪ .‬א) במס' סנהדרין (כה‪):‬‬ ‫ראב"ד ועוד‪ :‬התורה התירה לקחת ממנו‬ ‫לגבי פסולי עדות‪ :‬מלוה ברבית אחד‬ ‫אבל אינו מצוה‬ ‫המלוה ואחד הלוה‪ ,‬ואימתי חזרתן‬ ‫הראב"ד השיג על הרמב"ם‪ :‬אני לא מצאתי‬ ‫משיקרעו את שטריהן‪ ,‬ויחזרו בהן חזרה‬ ‫שמועה זו‪ .‬ואולי טעה במה שמצא בספרי‬ ‫גמורה אפילו לנכרי לא מוזפי‪ ,‬משמע שאין‬ ‫'לנכרי תשיך' זו מצות עשה‪ ,‬ופירושו משום‬ ‫מצוה בדבר‪ .‬דאלולי היה מצוה‪ ,‬מה שייך‬ ‫דהוה ליה לאו הבא מכלל עשה‪ ,‬ולאו הבא‬ ‫שיחזור בו ולא יקיים מצוה‪.‬‬ ‫מכלל עשה עשה‪ ,‬שלא ישיך לישראל‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫ואגב ענין זה‪ ,‬נתקשיתי במש"כ הסמ"ע‬ ‫וכ"כ גם הרמב"ן (השגות על ס' המצוות‬ ‫(חו"מ סי' ל"ד ס"ק ע"ד) בשם הגהות‬ ‫שורש ו'‪ ,‬ובחי' עהש"ס ע‪ ,):‬והרשב"א‪.‬‬ ‫מיימוניות שהחזרה גמורה שקיבל עליו‬ ‫והיינו שהתורה התירה לקחת רבית מגוי‬ ‫שלא ילוה ברבית אפילו בעכו"ם‪ ,‬מיירי‬ ‫[וכלשון הרמב"ן‪ :‬שהוצרך הכתוב להתיר‬ ‫שקיבל עליו שאפילו בכדי חייו לא ילוה‬ ‫רביתו של גוי כשם שצריך להתיר גזילתו‬ ‫לעכו"ם דשרי וכו'‪ ,‬דאי ביותר מכדי חייו‬ ‫ואבידתו (ב"ק קיג‪ ,]):‬אבל לעולם אין זה‬ ‫בלא"ה אסור‪[ .‬ואח"כ כ' דשמא אפילו‬ ‫מצוה‪.‬‬ ‫בקבלו עליו ביותר מכדי חייו הוה חזרה כיון‬ ‫החיוב להלוותו ברבית משום לא תחנם‬ ‫שהוא מודה באיסור רבית]‪.‬‬ ‫והנה לכאורה גם לראשונים הנ"ל שסבירא‬ ‫והנה אם נאמר שכדי חייו היינו כפשוטו‪,‬‬ ‫להו שאין זו מצוה‪ ,‬אבל מ"מ יהי' אסור‬ ‫שאין לו אפילו כדי מחייתו‪ ,‬יש לתמוה וכי‬ ‫להלוותו בלי רבית מטעם אחר‪ ,‬מצד 'לא‬ ‫צריך בעל תשובה להגיע עד כדי פיקוח‬ ‫תחנם'‪ ,‬לא תתן להם מתנת חנם‪.‬‬ ‫נפש‪ .‬ונראה שע"כ צריך לומר שיש לו כדי‬ ‫מחייתו ולא יסתכן‪ ,‬וכדי חייו שמיירי כאן‬ ‫נפקא מינה בנכרי המכירו‬ ‫היינו על השנה הקרובה‪ ,‬ובכי האי גוונא‬ ‫ואם זה הוא הטעם‪ ,‬יהי' מותר בנכרי‬ ‫התירו לכל ישראל לקחת רבית מגוי‪ ,‬ובעל‬ ‫המכירו‪ ,‬וכמ"ש בשו"ע הרב (סע' ע"ה)‬ ‫תשובה יש לו לימנע‪.‬‬ ‫עי"ש‪ .‬משא"כ אם הטעם הוא משום מצות‬ ‫עשה של 'לנכרי תשיך'‪ ,‬אזי גם ממכירו צריך‬ ‫ב) עוד הקשה הגהות מיימוניות משילהי‬ ‫לקחת ריבית‪.‬‬ ‫מס' מכות (כד‪ ).‬דדריש על הפסוק בתהלים‬ ‫לה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫במרכבת המשנה כתב שהיא מצות עשה‬ ‫(טו‪:‬ה) "כספו לא נתן בנשך"‪ ,‬אפילו ברבית‬ ‫חיובית‪ ,‬והדבר מדוייק בלשון הפסוק‬ ‫עובד כוכבים‪ .‬והנה אם הוא מצות עשה‬ ‫שלכאורה הוה ליה למימר 'לנכרי תשוך' ‪-‬‬ ‫להלוות לגוי ברבית‪ ,‬מה משבחו דוד המלך‬ ‫שקאי על המלוה‪ ,‬ולמה אפקיה רחמנא‬ ‫ע"ה שכספו לא נתן בנשך אפילו לגוי‪.‬‬ ‫בלשון 'תשיך'‪ .‬אלא דאי כתב 'תשוך' הוה‬ ‫המהרש"א (ב"מ עא‪ ).‬מתרץ דהפסוק‬ ‫סלקא דעתין שהיא מצות רשות דומיא‬ ‫'כספו לא נתן בנשך' מיירי בכי האי גוונא‬ ‫דשחיטה‪ ,‬דאינו מצווה לשחוט‪ ,‬אלא דהכי‬ ‫שיש לו מעות‪ ,‬והיה אפשר להלוותן לעכו"ם‬ ‫קאמר רחמנא כשתרצה לאכול מחויב אתה‬ ‫ברבית‪ ,‬ומלוה אותן לישראל שלא ברבית‪.‬‬ ‫לשחוט‪ .‬והכי נמי ס"ד‪ ,‬דרק כשאתה מלוה‬ ‫ועליו הכתוב אומר את כספו לא נתן בנשך‪.‬‬ ‫לנכרי צריך אתה לקחת ממנו ריבית‪ .‬ולהכי‬ ‫והשתא אין זה סותר למה שפסק הרמב"ם‬ ‫אפקיה בלשון 'תשיך' דמשמע דמצוה‬ ‫שמצוה ליטול רבית מעכו"ם‪ ,‬דבליכא‬ ‫לגרום נשיכה לעכו"ם‪ ,‬היינו שמצוה‬ ‫ישראל ודאי שמלוה לגוי ברבית לקיים מצות‬ ‫להלוותו ברבית‪.‬‬ ‫עשה‪ ,‬ע"ש‪.‬‬ ‫ודעת לנבון נקל להבין הענין בזה‪ ,‬דהרי‬ ‫לשיטת הרמב"ם אי הוה מ"ע חיובית או קיומית‬ ‫הגוי הוא מושחת ומשחית את הכסף‪ ,‬וע"י‬ ‫האחרונים דנו בשיטת הרמב"ם שסובר‬ ‫שאנו לוקחים ממנו ריבית אנו מוציאים‬ ‫שיש מצות עשה להלוות לגוי ברבית ‪ -‬אם זה‬ ‫ממנו את הכסף שלא ישחית את העולם‪.‬‬ ‫מצות עשה 'חיובית' לחזר אחר עכו"ם‬ ‫ועכ"פ היא מצות עשה‪.‬‬ ‫להלוותו ברבית‪ ,‬או שמא הוי מצות עשה‬ ‫לשיטת הרמב"ם איך אסרוהו חכמים‬ ‫'קיומית'‪ ,‬שרק אם מזדמן לו ממילא‬ ‫ועוד יש להבין לשיטת הרמב"ם שס"ל שזו‬ ‫להלוות לגוי יש לקחת ממנו ריבית‪.‬‬ ‫מצוה‪ ,‬איך אסרוהו חכמים משום חשש שמא‬ ‫הב"ח (קנ"ט סוסק"א) כתב דלדעת‬ ‫ילמד ממעשיו‪ .‬וכעין מ"ש התוס' (ע‪ :‬ד"ה‬ ‫הרמב"ם הוא מצות עשה קיומית שאין שום‬ ‫תשיך) כיון דאמר רחמנא 'לנכרי תשיך' לא‬ ‫מצוה בהלואה‪ ,‬כי אם על הרבית כשמלוה‬ ‫היה להם לחכמים לאסור‪.‬‬ ‫לו‪ .‬ובזה אין שום השגה על הרמב"ם במה‬ ‫ויש שמביאין ראיה מדברי התוס' לשיטת‬ ‫שאמרו בסנהדרין לגבי פסולי עדות‬ ‫הט"ז (או"ח סו"ס תקפ"ח‪ ,‬יו"ד רס"י‬ ‫מאימתי חזרתן של מלוי ברבית דאפילו לגוי‬ ‫קי"ז‪ ,‬חו"מ סס"י) הידוע שאין חכמים‬ ‫לא מוזפי‪ .‬וכן בשילהי מכות 'כספו לא נתן‬ ‫אוסרים דבר המפורש בתורה להיתר‪,‬‬ ‫בנשך' אפילו רבית דגוי‪ ,‬דהתם הכי קאמר‬ ‫וביותר שכאן מתבטלת כל המצוה‪ .‬ואינו‬ ‫שאינו מלוה לגוי כלל אפילו ברבית‪ .‬אבל אם‬ ‫דומה לתקיעת שופר שגזרו חכמים שלא‬ ‫מלוה לגוי‪ ,‬מצות עשה היא להלוות לו‬ ‫יתקעו כשחל בשבת משום גזירה שמא‬ ‫ברבית‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לו‬ ‫אמנם בגליון מהרש"א מביא מה שכתב‬ ‫יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים‪ ,‬דהתם לא‬ ‫הרד"ק (תהלים טו‪:‬ה) על הפסוק 'כספו‬ ‫ביטלוהו לגמרי‪.‬‬ ‫לא נתן בנשך' וז"ל‪ ,‬והתורה לא אסרה אלא‬ ‫חיי אדם‪ :‬עדיף לימנע מלהלוות לעכו"ם ברבית‬ ‫לישראל‪ ,‬אבל לגוי מותר כמו שנאמר 'לנכרי‬ ‫ועיין חיי אדם שבזמן הזה אע"פ שמותר‬ ‫תשיך'‪ .‬ובודאי אם עושה הנכרי טובה וחסד‬ ‫להלוות לגוי ברבית‪ ,‬מ"מ ראוי לכל אחד‬ ‫עם ישראל חייב ישראל לעשות ג"כ עמו‬ ‫ואחד שאפשר לו להימנע מלהלוות לעכו"ם‬ ‫חסד ולהיטיב לו‪ .‬וההלואה בלא נשך הוא‬ ‫ברבית‪ .‬ונראה לי הטעם דאם ילוה ברבית‬ ‫חסד יותר מן המתנה‪ ,‬שהרבה יבושו לקחת‬ ‫אינו פשוט כ"כ‪ ,‬ואם לא יקח להרמב"ם‬ ‫מתנה ולא ללוות‪[ .‬ופשוט שאין בזה משום‬ ‫עובר במצוה‪ ,‬או שיש כאן גם משום 'לא‬ ‫'לא תחנם' כיון שהוא מכירו]‪.‬‬ ‫תחנם'‪ ,‬לכן עדיף לימנע מזה‪.‬‬ ‫לז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ניצוצי הדף‬ ‫בכורות ו' ע"ב‬ ‫אי חלב הי' אסור זה כבר דוקא בכזית‪,‬‬ ‫ואימא חלב לחודי' כו'‪ .‬ילע"י דהנה חלב‬ ‫ויל"ע‪.‬‬ ‫חצי זית וחצי זית בשר מצטרפים‪ ,‬משא"כ‬ ‫❖‬ ‫דף ח' ע"ב‬ ‫אבל האנשים המכירים את סוד נשמת האדם‬ ‫יש אולי לברר קצת ענין אם מותר ללמד‬ ‫אשר מקורה היא אמת‪ ,‬כל דבר היוצא מגדר‬ ‫תורה שלא לשמה לכתחילה או לא‪ .‬ואם‬ ‫האמת היא תועבה גדולה ובכלל שוא ושקר‬ ‫לומד על מנת לקנטר ויוכל אחר לשוב‬ ‫יחשב‪ ,‬וזה מונע מהנשמה להגיע אל מקורה‬ ‫בתשובה‪ ,‬מה יהי' התורה שלמד לקנטר ‪-‬‬ ‫הראשון‪.‬‬ ‫האם נחשב בכלל כתורה ושאר מצוות‪,‬‬ ‫שכשעושה תשובה נעשה מזה מצוה‪ ,‬או‬ ‫וזה היה הויכוח בין סבי דאתונא לריב"ח‪,‬‬ ‫דנימא דאינו נחשב כלימוד ושום דבר יוכל‬ ‫שהם אמרו לו שיאמר להם את הגדר של‬ ‫להחזיר‪ ,‬או שנעשה מזה הקינטור תשובה‬ ‫שקר שצריך להתרחק מזה‪ .‬ואמר להם‬ ‫אבל לא להתורה‪.‬‬ ‫פרידה שילדה‪ ,‬ואמרו לו שזה שקר שאינו‬ ‫יוצא ממנו שום הפסד‪ ,‬כי הוא ידוע לכולם‬ ‫במסכת בכורות (ח‪ ):‬אמרו ליה [סבי דבי‬ ‫שהוא שקר‪ .‬ואמר להם ריב"ח שגם זה בכלל‬ ‫אתונא לרבי יהושע בן חנניא] אימא לן מילי‬ ‫השקר שצריך להתרחק מזה‪ .‬ולכאורה לפי‬ ‫דבדיאי‪ ,‬אמר להו הוה ההוא כודניתא‬ ‫זה גם סיפור בדיוני אסור‪ ,‬כיון שמקור‬ ‫דילידא‪ ,‬אמרו ליה וכודניתא מי ילדה‪ ,‬אמר‬ ‫הנשמה הוא אמת‪ ,‬ויש לומר רק את האמת‪,‬‬ ‫להו הי ניהו מילי דבדיאי‪.‬‬ ‫עיי"ש‪.‬‬ ‫ובספר אפיקי יהודה (דרוש החמישי ערבי נחל‬ ‫והנה על דבריו הנפלאים יש לדון הרבה‪,‬‬ ‫אות י"א) הביא מדברי הראנ"ח שפירש את‬ ‫במה שמצינו בזה פלוגתא דרבוותא אי‬ ‫המשא ומתן שבין ריב"ח לסבי אתונא‪.‬‬ ‫מותר לומר שקר ללא תועלת‪ .‬ומצינו דכתוב‬ ‫שהרשעים גם הם מודים שהאמת היא מדה‬ ‫בתורה "מדבר שקר תרחק" (שמות כג‪:‬ז)‪,‬‬ ‫יקרה עד מאד‪ ,‬שאם כל אחד יתנהג עם רעהו‬ ‫ומבואר (כתובות יז‪ ).‬דמהכא ילפינן דאסור‬ ‫במדת השקר יהיה כל היום חמס וריב בעיר‪.‬‬ ‫לשקר‪ .‬וכן משמע מהמרדכי (מו"ק סי' תתקל"ג‪,‬‬ ‫אמנם מפני שכל מגמתם היא הצלחת‬ ‫הובא בשו"ע יו"ד סי' ת"ב סע' י"ב)‪ .‬אלא‬ ‫הטובה הגופנית בלבד‪ ,‬מתועב ביניהם‬ ‫שבגמ' (סוכה מו‪ ,:‬יבמות סג‪ ):‬נראה שלמדו‬ ‫השקר שאפשר לאדם לחשוב שהיא אמת‪,‬‬ ‫איסור שקר מפסוק אחר (ירמי' ט‪:‬ד) "למדו‬ ‫מפני ששקר כזה מרבה עול וחמס בין‬ ‫לשונם דבר שקר"‪ .‬ועי' בשערי תשובה (שער‬ ‫הבריות‪ .‬אבל הדבר הידוע שהוא שקר אינו‬ ‫ג' אות קפ"א) וברשב"א (ח"ג סי' פ"א)‪.‬‬ ‫נחשב ביניהם לפחיתות‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לח‬ ‫לפעמים היתר לאשה לאכול דבר איסור‬ ‫אולם מצינו כמה מגדולי מוני המצוות שלא‬ ‫מפני פיקוח נפש‪ ,‬מ"מ לא תניק את התינוק‪.‬‬ ‫מנו פסוק הנ"ל למצות עשה‪ ,‬הלא המה‬ ‫וכן כתב הש"ך (שם ס"ק כ"ה) וז"ל‪ :‬ונ"ל אם‬ ‫הרס"ג הרמב"ם הרמב"ן והחינוך‪ .‬וכתב‬ ‫היא חולה בענין שצריך להאכילה דברים‬ ‫הגרי"פ לרס"ג (עשה כ"ב עמ' קנ"ח ד"ה ולכן)‬ ‫האסורים‪ ,‬לא יתן האב לתינוק לינק ממנה‪,‬‬ ‫די"ל שלדבריהם ליכא איסור תורה באמירת‬ ‫אלא ישכור לו מינקת אחרת ישראל‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫שקרים‪ ,‬והאי קרא לא קאי אלא לאזהרה‬ ‫ומשמע מדבריהם דאפילו במקום שיש‬ ‫לדיינים‪ .‬ואם הם רק פיטומי מילי בעלמא‬ ‫היתר לאכול דברים האסורים מצד פיקוח‬ ‫ואין הפסד כלל לשום אדם‪ ,‬אפשר דאפי‬ ‫נפש‪ ,‬גורם לטמטום הלב והולדת טבע רע‬ ‫איסור דרבנן ליכא‪ ,‬והוי רק דבר מגונה‪.‬‬ ‫באוכל‪.‬‬ ‫אמנם הסמ"ג (סי' ק"ז) הסמ"ק (סי' רכ"ו)‬ ‫וכך משמע מדברי האוה"ח (ויקרא יא‪:‬י)‬ ‫היראים (סי' רל"ה) הזוהר הרקיע (סי' קנ"ט)‬ ‫דכתב לפרש מש"כ "ושקץ יהיו לכם"‪,‬‬ ‫מנו מצוה זו‪ .‬וכן בספר חפץ חיים (פתיחה‬ ‫פירוש לרבות אפילו בשוגג שלא תתכוונו‬ ‫עשין י"ג) נקט שהמדבר שקר עובר על מצות‬ ‫לאכלם‪ ,‬אעפ"כ ישקצו את הנפש‪ ,‬דהתיעוב‬ ‫עשה זו‪ .‬ועיי"ש בבאר מים חיים שכתב‬ ‫יעשה מעשהו בנפש האדם‪ ,‬אפילו בהיסח‬ ‫שעכ"פ יש איסור לאו לכל הדעות‪ ,‬אלא‬ ‫הדעת ובשוגג תטמא נפשו ותטמטם‪ ,‬והוא‬ ‫דהתם מיירי בשקר‪.‬‬ ‫אמרו ולא תטמאו ונטמתם בה‪.‬‬ ‫עכ"פ לפי דברי הגאון בעל אפיקי יהודה‬ ‫וכן נראה מדברי החת"ס בתשובתיו (או"ח‬ ‫שענה שיש לומר רק האמת‪ ,‬א"כ הסכים‬ ‫סי' פ"ג) שדן בענין להכניס קטן שוטה‬ ‫לשי' הנ"ל דאמרינן דלומר שקר ללא תועלת‬ ‫למקום שיאכילוהו מאכלות אסורות כדי‬ ‫יש בה איסור‪ .‬אמנם יש מקום לומר דאפילו‬ ‫לרפאותו‪ ,‬וכתב ע"ז‪" :‬נלענ"ד להיתר‪ ,‬ומ"מ‬ ‫אין איסור האמירה מאיזה פסוק ילפינן‪,‬‬ ‫העידו קדמונינו שע"י מאכלות אסורות‬ ‫מ"מ מגיע פגם לאדם כאשר מדבר שקר‬ ‫בנערות מטמטם הלב ומוליד טבע רע‪,‬‬ ‫וכי"ב‪ ,‬וכמ"ש כיון שמקור הנשמה הוא‬ ‫ועדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל‬ ‫אמת‪ ,‬ויש לומר רק את האמת‪ .‬עיי"ש‪.‬‬ ‫ימיו"‪ .‬משמע שטמטום הלב שייך אפילו אם‬ ‫וכעין מה שאמרו אי יש טמטום הלב‬ ‫אוכל בהיתר‪ ,‬שהרי המטרה היתה לרפואתו‪.‬‬ ‫באכילת מאכל שנתבטל בששים או ברוב‪,‬‬ ‫המשך חכמה בפ' ואתחנן (דברים ו‪:‬יא) כתב‬ ‫בכה"ג לא שייך טמטום הלב‪ .‬כתב הרמ"א‬ ‫לפרש הפסוק "והיה כי יביאך וגו' ערים‬ ‫(יו"ד סי' פ"א סע' ג')‪ :‬חלב מצרית כחלב‬ ‫גדולות וטובות אשר לא בנית‪ ,‬ובתים‬ ‫ישראלית‪ ,‬ומ"מ לא יניקו תינוק מן המצרית‬ ‫מלאים כל טוב אשר לא מלאת וגו'"‪ ,‬עפ"י‬ ‫אם אפשר בישראלית‪ ,‬דחלב עובדת כוכבים‬ ‫דברי הגמ' (חולין יז‪" ).‬ובתים מלאים כל‬ ‫מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע‪ .‬וכן לא‬ ‫טוב"‪ ,‬אמר רבי ירמיה אמר רב קדלי דחזירי‪,‬‬ ‫תאכל המינקת אפילו ישראלית דברים‬ ‫מלמד שאפילו דברים טמאים הותרו להם‪.‬‬ ‫האסורים מן התינוק בעצמו‪ ,‬כי כל זה מזיק‬ ‫וממשיך המשך חכמה‪ ,‬דלפיכך מיד בפסוק‬ ‫לו בזקנותו‪.‬‬ ‫אחרי זה נאמר "השמר לך פן תשכח את ה'‬ ‫וכתב הט"ז (שם ס"ק י"ג) לפרש מש"כ וכן‬ ‫אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים"‪.‬‬ ‫לא תאכל המינקת‪ ,‬דזה מדובר אפילו אם יש‬ ‫לט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כח המזיק והשלילי שיש במאכלות‬ ‫דמדוע יש חשש שתשכח‪ ,‬כיון שטבע‬ ‫האסורות‪ ,‬דעצם מציאות האיסור מטמטם‬ ‫הדברים האסורים שמטמטמים את הלב‪,‬‬ ‫את לבו של אדם‪.‬‬ ‫וכמו שכתוב 'ונטמתם בם'‪ ,‬ואפילו אם‬ ‫אוכלן בהיתר‪ .‬ולכן אע"פ שהותר להם לפי‬ ‫אולם מאידך מדברי זה"ק המהר"ל מפראג‬ ‫שעה לאכול דברים אסורים אלו‪ ,‬מ"מ יש‬ ‫בספרו תפארת ישראל (פ"ח) משמע אחרת‪,‬‬ ‫חשש שמחמת טמטום הלב שיש ע"י‬ ‫שכתב כי קדלי דחזירי שהותרו לישראל‬ ‫אכילתם אפילו בהיתר‪ ,‬עלולים ח"ו לשכוח‬ ‫בבואם לארץ‪ ,‬כמובא (חולין יז‪ ).‬לא היו‬ ‫את ה' וזקוקים לשמירה מעולה‪ ,‬ככתוב‬ ‫גורמים טמטום‪ ,‬שלא יתכן שהבטיחה תורה‬ ‫"השמר לך"‪.‬‬ ‫שיהיה להם בתים מלאים כל טוב על דברים‬ ‫המטמטמים את הלב‪ ,‬כמש"כ הרמב"ן‬ ‫נפסק בשו"ע (סי' שכ"ח סע' י"ד)‬ ‫ולכן‬ ‫(במדבר לא‪:‬כג) והחינוך (מצוה תקכ"ז)‪ .‬וא"כ‬ ‫דיחללו שבת‪ ,‬דהיינו שישחטו עוף לחולה‬ ‫ה"ה חולה שיש בו סכנה הזקוק לאכול‬ ‫ולא יאכלו אותו נבילה‪ ,‬משום שאף‬ ‫מאכלות אסורות‪ ,‬שאין בזה טמטום‪ ,‬שהוא‬ ‫שאוכלים בהיתר דבר איסור מ"מ יש‬ ‫עשה מצוה של ונשמרתם לנפשותיכם‬ ‫טמטום הלב‪.‬‬ ‫באכילתו‪ .‬ודלא כמו שכתבו הנצי"ב והמשך‬ ‫וכן כתוב בחידושי חתם סופר (כתובות ק‪):‬‬ ‫חכמה שם שאעפ"כ זה גורם לטמטום הלב‪.‬‬ ‫דאפילו אם אוכל באונס‪ ,‬כגון שהוא חולה‬ ‫וכן כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ד חלק סוד‬ ‫שמוכרח לו אכילת האיסור‪ ,‬מ"מ עצם האיסור‬ ‫ישרים סי' ו') שאין אכילת טריפות מטמאת‬ ‫מטמטם הלב אע"פ שהיתה באונס ופטור‬ ‫נפש האדם אלא כשאוכל ליהנות ממנה‪,‬‬ ‫מעונש‪ .‬אולם יש שהעירו שהחת"ס סותר‬ ‫אבל אם הוא אונס גמור אין הטומאה נכנסת‬ ‫דבריו ממש"כ בחידושיו עה"ת (פ' ואתחנן‬ ‫בו‪ .‬וכן הובא בס' עובדות והנהגות לבית‬ ‫ד"ה כי ישאלך) שאין טמטום באכילת איסור‬ ‫בריסק (ח"ב עמ' נ') בשם הגרי"ז זצ"ל שאין‬ ‫במקום שהותר האיסור כגון פיקוח נפש‪.‬‬ ‫המאכל מטמטם אלא האיסור‪ ,‬ולכן אם‬ ‫וכן משמע בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' קמ"ג)‪,‬‬ ‫אוכל באופן המותר אינו מטמטם (עי' שו"ת‬ ‫מי שנותנים לו בחירה בימי המלחמה לחלל‬ ‫חמדת שלמה יו"ד סי' א')‪ .‬וצ"ל לדבריהם‬ ‫שבת או לאכול נבילות וטריפות‪ ,‬והוא‬ ‫דמש"כ בשו"ע הנ"ל בחולה ששוחטים לו‬ ‫מוכרח בסכנת נפש לבחור באחת משתי‬ ‫עוף ולא אוכל נבילות‪ ,‬מפני שבשחיטה‬ ‫אלה‪ ,‬יש לו לבחור בחילול שבת אף שהוא‬ ‫עובר איסור חד פעמי‪ ,‬ואילו באכילת‬ ‫חמור‪ ,‬כי מזה אינו נהנה‪ ,‬וההיזק באכילת‬ ‫נבילות עובר על כל כזית וכזית איסור‪,‬‬ ‫טריפות הוא יותר‪ ,‬כי הנאה כל שהיא של‬ ‫ועדיף למעט בריבוי איסורין‪.‬‬ ‫איסור מטילה זוהמא‪ .‬ואף שיש לו היתר‬ ‫וראוי לציין שבשו"ת דברי מלכיאל (ח"א סי'‬ ‫מחמת סכנה‪ ,‬עי' אתוון דאורייתא (כלל י')‬ ‫כ"ח‪ ,‬ח"ב סי' ט"ו) כתב שאם אפשר להשיג‬ ‫שהאריך בזה‪.‬‬ ‫מזון כשר ללא מאמץ רב‪ ,‬אלא שמחירו‬ ‫וכך כתב הנצי"ב בהעמק דבר (ויקרא יז‪:‬טז‪,‬‬ ‫גבוה‪ ,‬חייבים להוציא הוצאות מרובות כדי‬ ‫דברים ו‪:‬י)‪ ,‬ועי' פנ"י (ב"מ דף נ"ח)‪ .‬וע"כ צ"ל‬ ‫לקנות מזון כשר‪.‬‬ ‫שגם במקרה של פיקוח נפש שמצד הדין‬ ‫עי' בקצות השלחן (ח"ט עמ' י"א) שכתב‬ ‫מותר לאכול דבר טמא‪ ,‬בכל זאת לא נפקע‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מ‬ ‫האמת‪ .‬א"כ אינו ענין מחמת צווי הבורא‪,‬‬ ‫דדבר שנתבטל אין בו נזק ע"י אכילתו‪ .‬וכן‬ ‫אלא דהוה כאוכל דבר מקולקל ומטמטם‬ ‫דעת הגרח"פ שיינברג זצ"ל והגר"ח‬ ‫וכי"ב‪.‬‬ ‫קניבסקי זצ"ל המובאים בספר הליכות חיים‬ ‫(אות רכ"ז ובהערה שם)‪ .‬ועי' בשו"ת דברי‬ ‫אולם ביערות דבש (ח"ב דרוש ח') הסביר את‬ ‫חכמים (יו"ד פרק א' אות ד') שהביא שכן גם‬ ‫הויכוח ביניהם בצורה אחרת‪ ,‬שמבואר‬ ‫דעת הגר"י קמינצקי זצ"ל‪.‬‬ ‫בגמרא (סנהדרין יז‪ ).‬שסנהדרין שראו כולם‬ ‫לחובה פוטרים אותו‪ .‬וכתב שהדיין האחרון‬ ‫אמנם עי' בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סי'‬ ‫שרואה לחובה‪ ,‬מצוה עליו לומר זכאי כדי‬ ‫ק"צ ד"ה ועוד) וז"ל‪" ,‬במאכלות אסורות אך‬ ‫לעשות משפט צדק‪ .‬שהנה מבואר (שם)‬ ‫באופן שהתורה התירו מדין 'הלך אחר‬ ‫שאין ממנים בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר‬ ‫הרוב' או משום חזקה‪ ,‬היינו שמדינא מותר‬ ‫שרץ מהתורה‪ ,‬דהיינו שיוכל לומר על טמא‬ ‫לתלות שאין כאן האיסור‪ .‬אבל בנמצא‬ ‫טהור וכן להיפך ומראה לו פנים‪.‬‬ ‫אח"כ איסור‪ ,‬אף אם האכילה בשעתה לא‬ ‫היתה באיסור‪ ,‬מטמטם את הלב ולכן צריך‬ ‫והקשו התוספות (שם ד"ה שיודע) מה לנו‬ ‫כפרה"‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ונראה מדבריו שדוקא אם‬ ‫בחריפות של הבל‪ .‬ויש לבאר‪ ,‬שמצוה היא‬ ‫אח"כ מצא שעדיין טועמים את האיסור אז‬ ‫לבער רשעים ולעשות משפט בעושי רע‪ .‬אך‬ ‫יש טמטום באכילתו‪.‬‬ ‫לכאורה מי שירצח או יעשה שאר עבירות‬ ‫בפני בית דין עד שלא יהיה פתחון פה לצדד‬ ‫אמנם עי' בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' ק"ד‬ ‫בזכותו‪ ,‬יצא זכאי‪ ,‬כי בית דין שאמרו כולם‬ ‫ד"ה וראיה) שכתב וז"ל‪" ,‬לענין ביטול ברוב‪,‬‬ ‫לחובה זכאי‪ ,‬וא"כ יצא נקי ברשעתו‪ ,‬ואף‬ ‫הגם שהתורה אמרה דדבר טמא מטמטם את‬ ‫הם מרבים שפיכות דמים בישראל‪ .‬אך‬ ‫הלב והתורה אסרתו‪ ,‬אם נפל בהיתר‬ ‫באמת כשיקרה דבר נבלה כזה‪ ,‬יקום אחד‬ ‫ונתבטל מותר לאכלו והאומר דאסור לאכלו‬ ‫מהסנהדרין ויראה בכח פלפולו על החייב‬ ‫עובר על הא ד'אחרי רבים להטות'‪ .‬אבל‬ ‫שהוא זכאי‪ ,‬וע"י כך יוציאו משפטו להריגה‬ ‫מ"מ אם הוא יודע שהדבר מותר‪ ,‬אלא‬ ‫ויעשו משפט צדק‪.‬‬ ‫שאינו רוצה לאכלו משום דבר הטמא‬ ‫המטמטם את הלב שנתערב בו עכשיו‪,‬‬ ‫וזהו ששאלו סבי אתונא‪ ,‬שהיו פילוסופים‬ ‫ופורש ממנו מטעם זה‪ ,‬ליכא בזה איסור‬ ‫וראשי מדרש אומות העולם אז‪ ,‬וצחקו על‬ ‫כלל‪ .‬ואדרבה‪ ,‬הרי הוא עושה דבר טוב במה‬ ‫חכמי ישראל שהחכמים שלהם מראים‬ ‫שאינו אוכל כיון שהוא פורש עצמו מצד‬ ‫עוצם פלפולם בתורה לומר על טמא טהור‪,‬‬ ‫טבע האיסור שהוא מטמטם את הלב‪ ,‬לא‬ ‫ובזה כדאים לישב בסנהדרין‪ ,‬והיא חריפות‬ ‫מטעם שהוא אסור מה"ת"‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫של שקר כקושיית התוספות‪ .‬וזהו שביקשו‬ ‫שיאמר להם מדברי פלפול השקר ההוא‪.‬‬ ‫וכה"נ יש לעיין באמירת שקר אם האיסור‬ ‫וריב"ח עשה עצמו כאינו מבין‪ ,‬ואמר להם‬ ‫של האמירה מטמטם הלב או פוגם האדם‪,‬‬ ‫שקר מוחלט של פרידה שילדה‪ .‬ושאלוהו‬ ‫א"כ כל דיבור שהתורה לא אסרתו‪ ,‬אינו‬ ‫וכי פרידה יולדת‪ ,‬וכי שקר כזה אנו‬ ‫נחשב כאילו דהוה שקר ואינו מתועב‪.‬‬ ‫מבקשים‪ ,‬ומה חכמה יש בזה‪ ,‬רצוננו‬ ‫משא"כ אם נאמר דאמירת שקר לחוד היות‬ ‫בפלפול כנ"ל‪.‬‬ ‫שמקור הנשמה הוא אמת‪ ,‬ויש לומר רק את‬ ‫מא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ג"כ דיין חכם לחפש בזכותו‪ ,‬א"כ יצא‬ ‫והשיב להם ריב"ח‪ ,‬הלוא אתם בקשתם דבר‬ ‫המשפט שהוא זכאי‪ ,‬דהוו כולהו לחובה‪,‬‬ ‫שקר‪ ,‬ופלפול כזה אינו בגדר שקר‪ ,‬כיון‬ ‫וירבו עי"ז הרוצחים בישראל‪.‬‬ ‫שבבא העת צריך לשקר שקר כזה כדי‬ ‫להוציא משפט צדק‪ ,‬ואם אתם חפצים‬ ‫ומפני זה צריך עכ"פ שיהיה בהם חכם אחד‬ ‫בשקר‪ ,‬אין לך שקר אלא רק בפרידה‬ ‫אשר יוכל לזכות את החייב בודאי‪ ,‬ולא‬ ‫שיולדת‪ ,‬שהוא באמת שקר‪ ,‬אבל זולת זה‬ ‫שיהיה נחתך הדין כמותו ח"ו‪ ,‬אלא שצריך‬ ‫אין זה שקר‪ .‬ומסיק שדברים אלו הם‬ ‫שיהיה נמצא חריף אחד שיוכל לטעון‬ ‫מחוכמים כראוי לחכם‪ ,‬כמותו ירבו‬ ‫לזכותו‪ ,‬ויהיה אחד מזכה והרוב מחייבים‪,‬‬ ‫בישראל (חשוקי חמד שם)‪.‬‬ ‫ומכריעים הדין כהרוב‪ .‬וזה ברור‪ .‬וכבר נזכר‬ ‫ענין זה באופן אחר בס' יערות דבש להגאון‬ ‫והנה במס' בבא מציעא (לט‪ ,):‬אמר ליה הכי‬ ‫רבי יהונתן ז"ל‪ .‬עכ"ל‪.‬‬ ‫דיינינא לך ולכל אלימי דחברך‪ .‬כתב הסמ"ג‬ ‫(חלק ל"ת סי' ר"ח) וזה לשונו‪ :‬אע"פ שאמרה‬ ‫הגאון החיד"א בברכי יוסף (סי' י"ח סק"ג)‪,‬‬ ‫התורה 'לא תטה משפט'‪ ,‬הרשות ביד בית‬ ‫הביא דברי שו"ת בית יעקב (סי' ט"ו)‬ ‫דין לגדור גדר להוראת שעה כפי הצורך‪.‬‬ ‫שנסתפק בכיו"ב‪ .‬וכ' החיד"א שנראה‬ ‫דתניא בפרק נגמר הדין (סנהדרין מו‪ ).‬אר"א‬ ‫להביא ראיה ממ"ש בב"ק (קיג‪ ,):‬האי בר‬ ‫ב"י‪ ,‬שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא‬ ‫ישראל דידע סהדותא לעכו"ם‪ ,‬ואזל‬ ‫מן התורה‪ .‬ולא לעבור על דברי תורה אלא‬ ‫ואסהיד ליה בדינא דעכו"ם על ישראל‬ ‫כדי לעשות סייג לתורה כו' עיין שם‪.‬‬ ‫חבריה‪ ,‬משמתינן ליה‪ .‬מ"ט דאינהו מפקי‬ ‫ממונא אפומא דחד‪ .‬ע"ש‪.‬‬ ‫וא"כ דקדק בלשונו אע"פ שכתוב 'לא תטה‬ ‫משפט'‪ ,‬מ"מ מכין ועונשין שלא מן התורה‬ ‫ואי אמרת דשרי לאיניש למעבד כל טצדקי‬ ‫שהוא נגד המשפט‪ .‬וכן מצינו בפרק‬ ‫להעמיד דעתו‪ ,‬אמאי משמתינן ליה‪ ,‬הא ידע‬ ‫המפקיד גבי מרי בר איסק‪ ,‬אתי ליה אחא‬ ‫בקושטא דהאי ישראל חייב לעכו"ם‪.‬‬ ‫מבי חוזאי כו' עד אמר ליה זיל אייתי סהדי‬ ‫וממ"נ‪ ,‬אם אילו היה בא לב"ד ישראל לא‬ ‫דאחוה את‪ ,‬א"ל אית לי סהדי ודחליה מיני‬ ‫היה נשבע להכחישו‪ ,‬השתא נמי לא‬ ‫דגברא אלימא הוא‪ ,‬א"ל לדידיה זיל אנת‬ ‫אפסדיה מידי‪ .‬ואם היה נשבע לשקר‪ ,‬דטבא‬ ‫ואייתי סהדי דלאו אחוך הוא‪ ,‬א"ל דינא הכי‬ ‫ליה עביד ליה‪ ,‬לשלם ולא ישבע לשקר‪ .‬אלא‬ ‫המוציא מחבירו עליו הראיה‪ ,‬א"ל הכי‬ ‫ודאי דאמרינן ליה מאי דאפקדת איבעי לך‬ ‫דיינינא לך ולכל אלימא דכוותך כו'‪.‬‬ ‫למעבד ותו לא‪ ,‬ואין עליך אלא להעיד בב"ד‬ ‫של ישראל‪ ,‬ואם נשבע לשקר לא איכפת לך‪.‬‬ ‫הגאון מהר"ץ חיות בחי' (סנהדרין יז‪ ).‬בהא‬ ‫דאמרינן התם‪ ,‬סנהדרין שראו כולם לחובה‬ ‫וה"נ בנ"ד‪ ,‬האי דיינא מחייב לגלויי דעתיה‬ ‫זכאי‪ ,‬דבעי הלנת דין‪ ,‬והנהו תו לא חזי ליה‬ ‫לחברוהי ותו לא‪ ,‬ואסיר ליה למעבד טצדקי‬ ‫זכותא‪ .‬ואמרו עוד שם‪ ,‬אין מושיבים‬ ‫לאוקומי מילתיה וכו'‪ .‬ושו"ר למהריט"ץ‬ ‫בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ‪.‬‬ ‫בתשו' (סי' ק"ב) שכן פי' ההיא דב"ק (קיג‪,):‬‬ ‫דה"ט משום שצריכים לחפש אחר זכות‬ ‫שכיון שהתורה לא האמינתו ואינו חייב אלא‬ ‫הרוצח‪ ,‬ואם יהיה הענין פשוט שלא יהיה‬ ‫שבועה‪ ,‬יניחנו להשבע לשקר‪ ,‬ואין לו‬ ‫אפשר להכריע המאזנים לזכותו‪ ,‬ולא ימצא‬ ‫להתחכם על בוראו‪ .‬עכת"ד‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מב‬ ‫הדיינים שאמרו חייב‪ ,‬ורואה שאם יאמר‬ ‫ובאור החיים הקדוש (שמות כג‪:‬ב) "לא‬ ‫חייב הנה הוא יוצא זכאי היפך דבריו‬ ‫תהיה אחרי רבים וגו'"‪ ,‬רבותינו ז"ל הרבו‬ ‫שאומר חייב‪ ,‬לזה יתחכם לומר זכאי כדי‬ ‫לדרוש בפסוק זה‪ ,‬אבל אין המקרא מתיישב‬ ‫שיוטה המשפט אחרי רבים שאומרים חייב‬ ‫לפי פשוטו‪ .‬ונראה לפרש הכתוב לפי מה‬ ‫ויצא חייב כפי סברתו‪ .‬ויש בזה גם כן כפיית‬ ‫שאמרה התורה ושפטו העדה והצילו וגו'‪,‬‬ ‫ראש בגמר המשפט לנטות אחרי רבים‪ .‬לזה‬ ‫ואמרו ז"ל (סנהדרין ב‪ ).‬עדה שופטת ועדה‬ ‫אמר "ולא תענה על ריב וגו'"‪ ,‬פירוש לא‬ ‫מצלת אבל אם פתחו כולם לחובה פטור (שם‬ ‫תענה מענה על ריב לנטות אחרי רבים‪,‬‬ ‫יז‪.).‬‬ ‫פירוש שתהיה כוונתך במענך כדי שיהיה‬ ‫ובא הכתוב כאן להסיר ב' מכשולין אשר‬ ‫כמשפט יחיד ורבים‪ .‬וזה יגיד שאם יגלה‬ ‫יכשל בהם חכם מאמצעות דין זה ‪ -‬הא'‬ ‫דעתו כמות שהוא אין כאן הטייה אחרי‬ ‫בהגיע משפט כזה‪ ,‬ויראה חכם אחד‬ ‫רבים אלא כולם בדעת אחת‪.‬‬ ‫מהשופטים שכל חבריו פתחו לחובה‪ ,‬והוא‬ ‫וביאר הכתוב טעם הקפדתו על הדבר ואמר‬ ‫חושב בדעתו כי הוא זכאי‪ ,‬ויתחכם לומר‬ ‫להטות‪ ,‬פירוש כשתהיה כוונתך להטות‬ ‫אם נאמר זכאי הנה הוא יצא חייב‪ ,‬כי יש שם‬ ‫ממה שבדעתך בעיון משפט התורה שהוא‬ ‫עדה שופטת ועדה מצלת‪ ,‬ונמצאו דברי‬ ‫חייב‪ ,‬ואתה מטה לומר זכאי כדי שיצא חייב‬ ‫עושים היפך דעתי‪ .‬לזה אתחכם ואומר‬ ‫לנטות אחרי רבים ויצא חייב‪ ,‬אלא אמור‬ ‫חייב‪ ,‬שבזה תהיה סברתי מתקיימת שיצא‬ ‫דעתך הגם שיצא זכאי היפך דעתך ה' זכהו‪.‬‬ ‫זכאי מטעם פתחו כולם וכו'‪ ,‬וגם אהיה‬ ‫וטעם משפט זה לצד כי ה' יושב במסיבת‬ ‫מקיים המוסר לבטל דעתי לפני דעת‬ ‫הדיינים והוא ישפוט בפיהם‪ ,‬וכשיראה‬ ‫המרובין שאומרים חייב ונאמר חייב עמהם‪.‬‬ ‫משפט מרומה ואין בו מציאות לזכות‬ ‫לזה בא הכתוב וצוה על זה בדיוק לבל‬ ‫הזכאי‪ ,‬יתחכם לפתוח כולן לחובה וצוה‬ ‫עשותו‪ ,‬ואמר 'לא תהיה אחרי רבים לרעות'‪,‬‬ ‫שיצא זכאי בזה‪:‬‬ ‫פירוש כשתהיה סובר סברא אחת שבאומרך‬ ‫ח‪):‬‬ ‫ב"ב‬ ‫אגדות‬ ‫(חידושי‬ ‫ובמהרש"א‬ ‫דעתך יצא זה הנידון חייב בדינו‪ ,‬וכגון‬ ‫והמשכילים יזהירו כו' הדמיון בזה כי‬ ‫שכולם אמרו חייב ואתה חושב זכאי‪ ,‬לא‬ ‫הרקיע אף שהוא משתנה לכמה מראות‬ ‫תתחכם להיות אחרי רבים שאומרים חייב‪,‬‬ ‫משינוי הטבעיים ההויים בעולם התחתון‪,‬‬ ‫והוא אומרו לרעות ותאמר אתה כדעתם‬ ‫הנה מראיתו האמיתית לספיר דומה‪ ,‬והספיר‬ ‫חייב היפך מה שנראה לך כדי שיצא זכאי‬ ‫לכסא הכבוד כדאמרינן בפרק כיסוי הדם‪ .‬כן‬ ‫כדעתך‪ .‬אלא אמור דעתך כפי מה שידעת‬ ‫הדיין המשכיל כשיראה הדין משונה כדין‬ ‫במשפטי התורה‪ ,‬ואין לך להתחכם על‬ ‫מרומה‪ ,‬אין לילך אחריו לומר אין לדיין‬ ‫המשפט‪ ,‬כי ה' הוא האלקים‪ ,‬והוא שאמר‬ ‫אלא מה שעיניו רואות לפי העדות‪ ,‬אך ידון‬ ‫פתחו כולם לחובה זכאי‪ .‬לא אמר ה' שיזכה‬ ‫אותו לפי אמיתות הענין‪.‬‬ ‫זה אלא אם לך יראה חייב ולא שיראה לך‬ ‫זכאי‪ ,‬שאז חייב הוא כמשפט האלקים‪:‬‬ ‫וזהו דין אמת לאמתו כי לא יאמר לדון אותו‬ ‫דין אמת לפי עדות אך כשיראה בו דין‬ ‫עוד יש מכשול ב' במשפט זה באופן אחר‪,‬‬ ‫מרומה יחתוך את האמת לפי אמיתת הענין‬ ‫והוא אם יראה בעיני חכם שהוא חייב ככל‬ ‫מג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מיתת ב"ד ממקום אחר‪ ,‬וכאן מצא בעל חוב‬ ‫ובזה יתדמה ג"כ לבוראו שהוא דיין אמת‬ ‫לגבות את חובו‪ .‬א"כ גברא קטילא קטלו‬ ‫לפי אמיתת הענין כי הוא יראה ללבב‪ .‬ולזה‬ ‫ואין לחייבם מיתה‪ .‬משא"כ אם לא נהרג‬ ‫כוונו פ"ק דשבת כל דיין שדן דין אמת‬ ‫הנידון‪ ,‬אגלאי מילתא שרצו להרוג צדיק‬ ‫לאמיתו נעשה שותף להקב"ה‪ ,‬והוא‬ ‫לכן נענשים במיתה שזממו עליו‪ ,‬עכת"ד‪.‬‬ ‫הפירוש שכתבו התוס' שם לאפוקי דין‬ ‫מרומה‪ .‬גם בשמעתין דקדקו לפרש לשון‬ ‫לפ"ז יש קצת להבין שיש ב' סברות‪ :‬א'‬ ‫אמת לאמתו דאמת לאפוקי דין מרומה כו'‬ ‫שבודאי לא יצא מבית דין מכשול‪ ,‬וזה‬ ‫ולאמתו שלא יטו כו' עכ"ל‪.‬‬ ‫כדברי האור החיים הקדוש‪ .‬ומצד שני יש‬ ‫סברא שאם מכשול ר"ל‪ ,‬אין לזה מספיק‬ ‫ובזה יפול קושית מהר"י קאר"ו בב"י טור‬ ‫כפרה‪ ,‬ולכן הזהיר ביערות דבש‪.‬‬ ‫ח"מ לפירוש התוס' דתיבת אמת הוי סגי‬ ‫להאי עכ"ל‪ .‬ונעלם מעיניו דברי התוס'‬ ‫בדיקת דם לקבוע זהוי הילד‬ ‫דבשמעתין גם מה שהוא פירש שם דאע"פ‬ ‫מובא במדרש (בית המדרש חדר רביעי עמ'‬ ‫שידון הדיין דין אמת אם מצטרף לזה אהבת‬ ‫קמ"ה) ובספר חסידים (סי' רל"ב) ובמטה‬ ‫הדיין לזכאי או שנאת החייב לא הוי לאמתו‪,‬‬ ‫משה (סי' תשס"ד) ואלי' רבה (סי' תשס"ד) כי‬ ‫עכ"ל‪ .‬א"א לומר כן‪ ,‬דבפ"ק דסנהדרין‬ ‫הנה מעשה ברב סעדיה בן יוסף החכם‪,‬‬ ‫אמרינן כל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו‬ ‫באחד שהלך למדינת הים עם עבדו‪ ,‬והוליך‬ ‫גורם לשכינה שתסתלק מישראל‪ ,‬שנאמר‬ ‫עמו ממון גדול‪ ,‬ואשתו היתה מעוברת‪.‬‬ ‫"משוד עניים מאנקת אביונים וגו'" (תהלים‬ ‫לימים מת האדון והניח כל הממון‪ ,‬והלך‬ ‫יב‪:‬ו) ולפי' מהרר"י קאר"ו אף כשאין דן דין‬ ‫העבד והחזיק בנכסיו‪ ,‬ויאמר העבד אני בנו‪.‬‬ ‫אמת לאמיתו ליכא ביה משוד עניים וגו'‬ ‫כשגדל הבן שהולידה‪ ,‬שמע שמת אביו‪,‬‬ ‫ולפירוש התוספות ניחא ודו"ק‪.‬‬ ‫הלך לתבוע נכסיו שהחזיק בהם העבד‬ ‫ונתחתן בגדולי הדור‪ ,‬והיה ירא הבן לפתוח‬ ‫ויש להעמיס קצת ב' השיטות בזה‪ ,‬לפ"מ‬ ‫פיו פן יהרגוהו‪ ,‬ונתאכסן בבית רב סעדיה‬ ‫שכתב הכ"מ (פ"כ מהל' עדות ה"ב‪ ,‬והובא נמי‬ ‫והניח לפניו לאכול‪ ,‬ולא אכל‪ ,‬עד ששם‬ ‫בתוס' יו"ט מכות פ"א מ"ט) טעם מדוע אמרינן‬ ‫לפניו אלו הדברים‪ .‬נתן לו עצה לדבר אל‬ ‫"כאשר זמם" (דבירם יט‪:‬יט) ולא כאשר‬ ‫המלך‪ ,‬וכן עשה‪.‬‬ ‫עשה‪ ,‬בעדי מיתה משום דגרמו שהמיתו‬ ‫ב"ד ושפכו דם נקי שהכשילום בעבירה‬ ‫שלח המלך אחר רב סעדיה לדון דין זה‪,‬‬ ‫גדולה כ"כ וגם נשפך דם‪ ,‬אין להם תקנה‬ ‫וצוה רב סעדיה להקיז דם זה בספל אחד‪,‬‬ ‫במיתה‪ ,‬וענשם יהי' ע"י הקב"ה כפי משפטו‬ ‫ודם זה בספל אחר‪ ,‬ולקח עצם של אבי הבן‪,‬‬ ‫הצדק‪ .‬משא"כ אם עדיין לא הומת הנידון‪,‬‬ ‫והניח בספל העבד‪ ,‬ולא נבלע הדם‪ ,‬ולקח‬ ‫יש להם תקנה ע"י מיתה‪.‬‬ ‫העצם ושם אותו בספל הבן‪ ,‬ונבלע הדם‬ ‫בעצם‪ ,‬כי הוא גויה אחד‪ ,‬ולקח רב סעדי'‬ ‫וזה הוא טעם למה דאמרינן (מכות ה‪ ):‬שאין‬ ‫הממון ונתנו לבנו שבא‪.‬‬ ‫מזהירין מן הדין‪ .‬וגם כתב סברא שנית‬ ‫להיפך מן הנ"ל‪ ,‬מכיון שנהרג ע"פ ב"ד ודאי‬ ‫הקשה בבן יהוידע (מכות כג‪ ).‬א"כ במעשה‬ ‫כיון שאלקים נצב בעדת א־ל לא היה יוצא‬ ‫שלמה עם ב' הנשים‪ ,‬שכל אחד טען שזה‬ ‫מכשול כזה מבד"צ‪ .‬ואין זאת רק שבא לו‬ ‫בנה‪ ,‬למה לא בדק שלמה ע"י דם הנבלע‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מד‬ ‫וראה רש"ש (ב"ב נח‪ .‬ד"ה כולי נכסי) כתב על‬ ‫בעצם‪ .‬ותירץ שהרי האב נותן העצם‪ ,‬ובמעשה‬ ‫דברי הרשב"ם‪ :‬ואולי דבא ליישב בזה‬ ‫רב סעדיה היה ויכוח למי מהם האב‪ ,‬והיה‬ ‫קושית האלי' רבה (סי' תקס"ח אות ט"ו)‪ ,‬דלפי‬ ‫מועיל בדיקה ע"י עצם‪ ,‬כי העצם הוא משל‬ ‫מה שכתב בספר חסידים דטבע הבן‬ ‫אב‪ .‬משא"כ במעשה שלמה היה ויכוח בין‬ ‫להתבלע בעצם האב המת‪ ,‬הוה ליה לבדוק‬ ‫הנשים לבן‪ ,‬ולזה לא מועיל עצם לברר‪.‬‬ ‫בזה ולפירושו אתי שפיר‪ ,‬דאכתי לא יוודע‬ ‫ובספר אלי' רבה (או"ח סי' תקס"ח) הביא את‬ ‫בזה צניעותו‪ ,‬אשר כיון האב גם לזאת‪.‬‬ ‫המעשה הנ"ל מספר חסידים‪ ,‬ותמה הא"ר‪:‬‬ ‫ואולי דזה תלוי במחלוקת היער"ד עם‬ ‫צ"ע בב"ב (נח‪ ).‬דאמרי חבטו קבר דאבוכון‪,‬‬ ‫האוה"ח הק' אם יש לעשות מעשים‬ ‫ואינו אלא שודא דדייני כמש"כ הרשב"א‪,‬‬ ‫חידושים כאלה לברר אמיתות‪ ,‬או דאנחנו‬ ‫ולא עביד הך דרב סעדיה?‬ ‫נעשה מה שכתב בתורה ונחקור העדים‬ ‫הרשב"ם (שם ד"ה אמר להו כולהו ניכסי דהאי)‬ ‫כדבעי‪ ,‬וא' נצב בעדת א' וכנ"ל‪ .‬וממילא לא‬ ‫כתב שלא רצה לחבוט על קברו של אביו‪,‬‬ ‫רצה רבי בנאה לעשות דבר כזה אשר אינו‬ ‫שזהו הצנוע שבכם‪ .‬ומסתברא דלזה אהב‬ ‫דבר הרגיל‪ .‬אבל רב סעדיה גאון ס"ל כדברי‬ ‫יותר‪ .‬ויפה דן רבי בנאה‪ ,‬דלא שייך הכא‪,‬‬ ‫הגאון רבי יונתן ביער"ד הנ"ל‪ ,‬ועושים כל‬ ‫אלא שודא דדייני‪ ,‬והיינו שודא‪ ,‬שלא רצה‬ ‫טצדקי להגיע לאמיתות הענין וק"ל‪.‬‬ ‫לחבוט‪ .‬והכי נמי אמרינן גבי ההוא דאמר‬ ‫נכסי לטוביה (כתובות פה‪.):‬‬ ‫מה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מראי מקומות‬ ‫בשו"ת משנה הלכות השייכים ללימוד דף היומי‬ ‫חלק ‪ -‬סימן‬ ‫מס' בכורות‬ ‫זיכה את החייב וכו' מה שעשה עשוי וישלם ‪ ....................‬יד‪-‬קסט‪ ,‬קצז‪ ,‬רסג‪ ,‬יז‪-‬קב‬ ‫כח‪:‬‬ ‫כגון שנשא ונתן ביד ‪ ...............................................................................‬יז‪-‬קסז‬ ‫אין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריה של מצרים שאין חותכין האם שלה‪..........‬י‪-‬רי‬ ‫הלכה חמורך טרפון ‪........................................‬יב‪-‬קיט‪ ,‬תח‪ ,‬יד‪-‬קצז‪ ,‬רסג‪ ,‬יט‪-‬רמה‬ ‫וכל המומחה לבית דין פטור ‪ ...........................................................‬ה‪-‬קד‪ ,‬יז‪-‬קב‬ ‫ותיפוק ליה דטעה בדבר משנה ‪ .................................................................‬יז‪-‬צח‬ ‫אי נמי בשיקול הדעת טעית מומחה לב"ד אתה ‪ ..........................................‬יז‪-‬קב‬ ‫הנוטל שכרו לדון וכו' להעיד וכו' להזות ולקדש ‪ ...............................‬ד‪-‬ריא‪ ,‬ו‪-‬רסד‬ ‫כט‪.‬‬ ‫כפועל בטל של אותה מלאכה ‪ .................................................................‬ד‪-‬רכד‬ ‫כט‪:‬‬ ‫החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן ‪...............................................‬יד‪-‬רו‬ ‫החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות ‪ ...............................‬יט‪-‬קפג‪ ,‬שלט‬ ‫ל‪.‬‬ ‫תוד"ה באתריה ‪..........................................................................‬ט‪-‬רטו‪ ,‬יב‪-‬רעז‬ ‫הגר שקבל עליו דברי תורה אפילו נחשד לדבר אחד ‪ .................................‬יב‪-‬שלה‬ ‫ל‪:‬‬ ‫עכו"ם שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו‪ ..........‬ה‪-‬רמה‪ ,‬ז‪-‬רנ‪,‬‬ ‫י‪-‬קפא‪ ,‬יב‪-‬קצג‪ ,‬קצד‪ ,‬רסט‪ ,‬שלא‪ ,‬שלה‪ ,‬יג‪-‬קכא‪ ,‬קמז‪ ,‬קצא‪ ,‬טז‪-‬קכט‪ ,‬יז‪-‬יב‬ ‫אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים ‪ .............................................................‬יט‪-‬ריג‬ ‫הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני שלושה‪ ........................................‬יז‪-‬יב‬ ‫וכולן שחזרו בהן ‪ ............................................................................‬יג‪-‬קט‪ ,‬יז‪-‬יב‬ ‫לא‪.‬‬ ‫רב יוסף לא אזל רבה אזל ‪ ........................................................................‬יז‪-‬קסז‬ ‫תוד"ה וכולן ‪ ............................................................................................‬יז‪-‬יב‬ ‫תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר ‪.......‬י‪-‬שה‬ ‫לא‪:‬‬ ‫תוד"ה הא ‪ ............................................................................‬ה‪-‬פד‪ ,‬ז‪-‬רעז‪ ,‬רפא‬ ‫לב‪.‬‬ ‫תוד"ה ובית ‪ ...........................................................................................‬י‪-‬שיג‬ ‫לג‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מו‬ ‫הילולא דצדיקיא‬ ‫ח' מרחשון תר"מ‬ ‫הגה"ק רבי מנחם נחום קפלן זצוק"ל מהורודנא‬ ‫רבינו מנחם נחום נולד בשנת תקע"ב (‪ 1812‬למס') בכפר בּייסגולה )‪(Baisogala‬‬ ‫הסמוכה לשאוול )‪[ )Šiauliai‬מרחק של ‪ 30‬מייל] אשר במדינת ליטא )‪,)Lithuania‬‬ ‫לאביו רבי עוזיאל ז"ל‪ ,‬ולאמו מרת מיידא ע"ה‪.‬‬ ‫ימי נעוריו‬ ‫בעודו ילד קטן ניכר היה בטוב לבו ובמדותיו התרומיות‪ .‬אביו רבי עוזיאל היה עני‬ ‫ונבצר ממנו לשכור לו מלמד‪ ,‬והוא חינכו לבדו‪ ,‬אע"פ שיהודי פשוט היה‪ ,‬ולא היתה ידיעתו מספקת‬ ‫לרוות צמאונו של הנער‪ ,‬למדו להתפלל‪ ,‬וכן למדו חומש‪ .‬פעם שאלה האם את בעלה‪" :‬מה יהיה‬ ‫בסופו של הילד"? השיב לה בעלה‪" :‬אף על פי שנבצרה ממנו ידיעת התורה‪ ,‬אבל הרי ספר התהלים‬ ‫שגור בפי‪ ,‬אלמד אותו ספר זה של נעים זמירות ישראל‪ ,‬ואם לא אבין לפעמים הפירוש‪ ,‬הרי גם‬ ‫הדברים עצמם יקרים הם ומרפא לנפש"‪ .‬כך התחיל ללמד את הילד את ספר תהלים בקול ערב‬ ‫ומלא רגש‪ .‬הילד שאף הוא ניחון בקול ערב וצליל‪ ,‬היה חוזר אחריו‪ .‬כך התחנך רבינו עד שהגיע לגיל‬ ‫שבע שנים‪ ,‬ועדיין לא נזדמן לו מלמד הגון שידריכהו בלימודי קודש‪.‬‬ ‫לפעמים הגיעו תלמידי חכמים לחנותו של רבי עוזיאל‪ ,‬והוא ביקש מהם ללמוד עם בנו‪ .‬וכל זה לא‬ ‫הספיק לרבינו‪ ,‬נפשו השתוקקה לרוות את צמאונו העז ללמוד תורה‪ .‬הוא הלך רגלי אל העיר‬ ‫בייסגולה ונכנס שם לבית המדרש‪ ,‬וישב ללמוד שם בקול ערב‪ .‬כשראוהו הבעלי בתים התפלאו‬ ‫עליו‪ ,‬וקירבוהו ונתנו לו לחם חוקו‪ ,‬וכך עבר ירח ימים‪ ,‬וחזר מאה פעמים על מה שלמד עם התלמידי‬ ‫חכמים‪ ,‬אך לא היה יכול ללמוד יותר‪ ,‬והתבייש לגשת אל אחד התלמידים ולבקשו שילמד אותו‪.‬‬ ‫וכך נתכנס אל קרן זוית והתחיל לבכות בלי הפוגות‪ .‬אחד האנשים ניגש אליו‪ ,‬ושאל אותו לפשר‬ ‫בכיו‪ ,‬וישפוך לפניו מר שיחו‪ ,‬והאיש הרגיע אותו‪ ,‬ואמר לו כי מכאן ואילך לא יחסר לו מי שילמדו‬ ‫תורה‪ ,‬והוא ביקש מכמה תלמידי חכמים ללמדו‪ .‬כך התחיל כל אחר ללמדו‪ ,‬אולם הלימוד לא היה‬ ‫לפי סדר‪ ,‬שכל אחד למדו במסכת אחרת‪ ,‬וכך נצטננה התלהבותו‪ ,‬והפסיק ללמוד‪ ,‬וחזר לבית הוריו‪.‬‬ ‫כל יום הלך יחד עם אחיותיו ליער הסמוך שם לקטו עצים‪ ,‬והביאם לשוק למוכרם‪ ,‬וכך היה מסייע‬ ‫לאביו בפרנסת הבית‪ .‬אמנם בתוך לבו פנימה לא מצא מרגוע‪ ,‬כי נפשו היתה משתוקקת לדבר ה'‪,‬‬ ‫ולא אחת היו מוצאים אותו תחת אחד מאילני היער‪ ,‬וספר תהלים קטן בידו ושופך שיח לפני בוראו‪,‬‬ ‫ואחיותיו היו עומדים מרחוק ומתפעלות‪ ,‬ויספרו על כך לאביהן‪.‬‬ ‫יום אחד בא רבינו לשוק ועל כתפו חבילות עצים‪ ,‬והנה אשה זקנה ניגשה אליו‪ ,‬ואמרה לו‪" :‬עשה‬ ‫חסד עמדי‪ ,‬ותן לי חבילת עצים להסיק ביתי‪ ,‬כי נכדי חולה‪ ,‬ובידי אין פרוטה לפורטה"‪ .‬נכמרו רחמי‬ ‫רבינו עליה‪ ,‬ומיד נתן לה שתי חבילות עצים‪ ,‬והושיט ידו לכיסו והוציא בזריזות כמה אגורות שנשארו‬ ‫לו‪ ,‬ואמר לזקנה‪" :‬קחי זאת‪ ,‬וקני לחם להחיות נפשך ונפש הילד החולה"‪ .‬הזקנה בירכה אותו בכל‬ ‫הברכות‪ .‬כל אותו עת עמדו אחיותיו מן הצד‪ ,‬וראו מה שעשה‪ ,‬וכאשר הזקנה הלכה‪ ,‬אמרו לו‬ ‫מז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫אחיותיו‪" :‬הלוא עדיין לא אכלת היום‪ ,‬וכיצר מסרת פרוטותיך האחרונות לעניה זו? וכי סבור אתה‬ ‫שתמצא לחם אחר בבית"‪ .‬אמר להם‪" :‬הן אני צעיר‪ ,‬ויש בכוחי לסבול רעב‪ ,‬ואילו זקנה זו חלשה‪,‬‬ ‫וקשה עליה הסבל‪ .‬ואני מבקש מכן לא לדבר דבר להורינו‪ ,‬פן יכעסו עלי"‪ .‬רבינו חזר ליער ללקט‬ ‫עצים‪ ,‬והאחיות הלכו לביתן וסיפרו על כך לאמן‪ .‬כשחזר רבינו לביתו עשתה עצמה האם כלא יודעת‪,‬‬ ‫ושאלה אותו‪" :‬האם אכלת היום לחם"? רבינו שתק ולא ענה דבר‪ .‬אמרה האם‪" :‬הנה לחם שהכינותי‬ ‫לארוחת הערב"‪ ,‬ופרסה לכל אחת מן הבנות פרוסת לחם‪ ,‬ולרבינו נתנה מנה כפולה‪ ,‬ובסתר לבה‬ ‫שמחה על טוב לבו של הנער‪ ,‬ואמרה לבעלה‪" :‬עתיד בננו זה להיות גומל חסד לבריות‪ ,‬כי לב זהב‬ ‫לו"‪.‬‬ ‫כעבור תקופה ונפשו של רבינו לא מצאה מרגוע‪ ,‬הוא התפלל תפלה חרישית‪" :‬ה' א־ל חי‪ ,‬שלח נא‬ ‫אורך ואמתך אלי‪ ,‬והקרה נא לפני איש אשר יורני דרך מצותיך‪ ,‬וארוץ אחריו בדרך העולה בית א־ל "‪.‬‬ ‫בדרך פגש את הנגיד רבי קארפל אטלס זצ"ל [זקנו של הגאון רבי מאיר אטלס זצ"ל הרב דשאוול‪,‬‬ ‫וחותנו של הגאון רבי אלחנן וואסערמאן הי"ד]‪ ,‬והוא שאל את רבינו‪" :‬למה עזבת לימוד התורה ואתה‬ ‫עוסק במלאכה הקשה? הלוא חילך לאורייתא‪ ,‬ויפים כשרונותיך להגדיל תורה ולהאדירה‪ .‬בא עמי‬ ‫לבית המדרש‪ ,‬ושם תלמד תורה עם שני בני‪ ,‬מאיר ובנימין בייניש ‪ -‬כל מחסורך עלי"‪ .‬רבינו נענה‬ ‫להצעתו‪ .‬רבינו למד בשקידה עצומה ומעיינות החכמה נפתחו לו‪ ,‬ולא ארכו הימים והוא עלה‬ ‫במעלות התורה‪ .‬אחרי תקופה הלך רבינו למקום תורה לישיבת מיר (‪ )Mir, Belarus‬ללמוד שם‪ .‬גם‬ ‫למד רבינו בישיבת וואלאז'ין (‪.)Vałožyn, Belarus‬‬ ‫פרק האיש מקדש‬ ‫יום אחד בא לישיבת מיר רבי יוסף אלעזר הכהן ז"ל מניאסוויז' (‪ )Niasviž, Belarus‬שבגליל מינסק‬ ‫)‪[ )Minsk, Belarus‬מרחק של ‪ 75‬מייל]‪ .‬הוא ניגש אל ראש הישיבה‪ ,‬וביקש חתן לבתו היחידה‪.‬‬ ‫הראש ישיבה קרא אליו את רבינו‪ ,‬והציגו לפניו‪ .‬שאלו ר' יוסף‪" :‬האם תיאות ללכת עמי‪ ,‬ואתן לך את‬ ‫בתי היחידה לאשה"? אמר לו רבינו‪" :‬אם ישר הדבר בעיני האלקים ובעיני מורי אלך‪ ,‬בתנאי שבתך‬ ‫יראת אלקים‪ ,‬ורוח אהבת התורה נוסס בה"‪ .‬רבינו שאל אודותיו אצל לומדי הישיבה מעירו‪ ,‬והם‬ ‫שיבחוהו מאד‪ ,‬והשידוך נגמר‪.‬‬ ‫כשנודע הדבר‪ ,‬שלחו לו רבים מנכבדי העיר הצעות שידוכין‪ ,‬ואמרו‪" :‬עם מי השתדכת‪ ,‬הלוא מנקה‬ ‫ארובות )‪ (window washer‬הוא‪ ,‬ואינו תלמיד חכם"‪ .‬אמר להם רבינו‪" :‬אפילו תתנו לי אלף אלפים‪,‬‬ ‫לא אזוז מדיבורי"‪ .‬כעבור ירח ימים לקחו אותו חותנו לביתו‪ ,‬ויתן לו את בתו איטה לאשה‪ .‬אחרי‬ ‫החתונה נהג רבינו סלסול במלבוש ובשעריו‪ ,‬והיה מרבה לנגן ולשיר‪ ,‬ותמהו בני העיר על חותנו שלא‬ ‫מצא שידוך בעיר‪ ,‬עד שהיה צריך לכתת רגליו לישיבת מיר‪ .‬אך רבינו לא נתן לבו לכל הדיבורים‪ .‬הוא‬ ‫בחר לו חדר אחד ושם קבע עתים לתורה יחד עם רבי שמואל גוטקעס זצ"ל‪ .‬חותנו שלא היה תלמיד‬ ‫חכם‪ ,‬אחרי ששמע את דברי חבריו התחיל להתחרט על השידוך‪ .‬אולם בתו הוקירה את בעלה‪,‬‬ ‫והיתה משבחת אותו‪ ,‬כי ראתה שכל כוונתו לשמים‪.‬‬ ‫מסופר‪ :‬באחד מלילות חנוכה התארח תלמידו‪ ,‬הגה"ק בעל חפץ חיים זי"ע בביתו של רבינו‪ ,‬והמתין‬ ‫בהתרגשות לחזות ברבו שיברך וידליק את נרות חנוכה‪ .‬אך רבינו ישב במקומו והמשיך להתעסק‬ ‫בעניניו‪ ,‬וזמן הדלקת הנרות חלף ועבר‪ .‬החפץ חיים שהכיר את רבו‪ ,‬הופתע מאד בראותו דחיית‬ ‫המצוה‪ ,‬כי ידע שרבו מדקדק להדליק את הנרות מיד בהגיע זמן ההדלקה‪ ,‬אך לא העיז להעיר‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מח‬ ‫מאומה‪ .‬רבינו המשיך בשלו מבלי שיאמר מילה אחת‪ .‬חלפה שעה ועוד שעה‪ ,‬והנרות במנורה עדיין‬ ‫לא הודלקו‪ .‬תמיהתו של החפץ חיים גברה מרגע לרגע‪ .‬לפתע נשמעה נקישה חפוזה על דלת הבית‪,‬‬ ‫החפץ חיים מיהר לפתוח את הדלת‪ ,‬והרבנית של רבינו נכנסה במהירות אל הבית‪ .‬ללא שהיות‬ ‫מיותרות החל רבינו לברך ולהדליק את הנרות של חנוכה‪.‬‬ ‫החפץ חיים הבין שיש כאן ענין עמוק ושיעור חשוב ללמוד‪ ,‬והוא ביקש מרבו שיסביר לו את הסיבה‬ ‫לאיחור קיום מצות הדלקת נר חנוכה‪ .‬רבינו הסביר לו‪" :‬במסכת שבת (כג‪ ):‬נשאלה שאלה‪ ,‬אם יש‬ ‫לאדם כסף לקנות נר אחד בלבד לליל שבת של חנוכה‪ ,‬האם עליו לקנות נר של שבת ולקיים מצות‬ ‫הדלקת נר של שבת‪ ,‬או עליו להעדיף ולקנות נר חנוכה‪ .‬הנה ההלכה היא‪ ,‬שהאדם מחוייב להוציא‬ ‫את כספו ולקנות נרות של שבת‪ ,‬מכיון שהם גורמים שישרור שלום בית‪ ,‬לכן נרות שמחזקים שלום‬ ‫בית עדיפים על נר של חנוכה‪ .‬והנה אין ספק בלבי‪ ,‬שאילו הגיעה הרבנית הביתה‪ ,‬ורואה שלא‬ ‫המתנתי לה להדלקת נרות של חנוכה‪ ,‬היתה נפגעת מאד מפני שלא התחשבתי בה‪ .‬לכן דחיתי‬ ‫ודחיתי את הדלקת הנרות עד ששבה הביתה"‪.‬‬ ‫כאשר סיפר המגיד הגאון רבי שלום שוואדרון זצ"ל את הסיפור‪ ,‬הוסיף‪" :‬הנה אנו למדים מכאן עוד‬ ‫שיעור מאלף על אופיו המיוחד של רבינו‪ ,‬ועל החשיבות הרבה של שלום בית‪ .‬כי גם לאחר ששבה‬ ‫הרבנית הביתה באיחור רב‪ ,‬וגרמה לדחיית מצוות הדלקת נר של חנוכה‪ ,‬לא התרעם רבינו ולא העיר‬ ‫(המגיד מדבר)‬ ‫לה מאומה על איחורה‪ ,‬אלא תיכף פנה לקיים את המצוה כתיקונה"‪.‬‬ ‫עמוד החסד‬ ‫כעבור שנה מנישואיו‪ ,‬החליט רבינו כי הגיע העת לפעול גם למען אחרים‪ ,‬והוא התחיל לעשות מעשי‬ ‫חסד רבים‪ .‬את כל כסף הנדוניה חילק לעניים‪ ,‬וקבע כמה שעות לגמול חסד ולדאוג למען הנצרכים‪,‬‬ ‫והיה הולך לנדיבים ומעורר לבם לפתוח ידם לעזור לאחיהם העניים‪ .‬בין העניים היו גם אלו‬ ‫שהתביישו להושיט ידם לבקש עזרה‪ ,‬ומיד כאשר נודע לרבינו דבר זה‪ ,‬תמך בהם בסתר‪ .‬במיוחד‬ ‫דאג לתלמידי חכמים עניים‪ .‬כאשר נתפרסם שמעו בכל הסביבה‪ ,‬נהרו אליו רבים מכל המקומות‪,‬‬ ‫והוא קיבל את כולם בסבר פנים יפות‪ ,‬והיה בעיניהם כמלאך מושיע‪ .‬גם דרש רבינו מדי שבת בשבתו‬ ‫בבית המדרש על גודל מעלת הצדקה וגמילות חסדים‪ ,‬והיה מעורר לב שומעיו על מצב אחיהם‬ ‫העניים‪.‬‬ ‫באחד מלילות החורף כשהשלג כיסה את פני הארץ‪ ,‬והיה קור נורא‪ ,‬ראו הבאים לבית המדרש‬ ‫בשחר‪ ,‬והנה דמות של אדם מסורבל בבגדו מרקד וקופץ על השלג‪ .‬ומה השתוממו לראות‪ ,‬והנה‬ ‫האיש אינו אלא רבינו‪ ,‬ושאלו אותו פשר הדבר‪ .‬אמר להם רבינו‪" :‬הלוא ידעתם שהמלמדים הבאים‬ ‫בבוקר ללמד תורה לילדי ישראל עניים הם‪ ,‬ונעליהם קרועות‪ ,‬וחושש אני פן יחלו מחמת השלג‪ .‬לכן‬ ‫אני סולל להם מסילה בשלג שלא ישקעו רגליהם בשלג"‪.‬‬ ‫יום אחר ראוהו כשראשו עטוף‪ ,‬ושאלו אותו‪ :‬למה עטף ראשו‪ .‬ענה‪" :‬כאב גדול תקפני‪ ,‬והרופאים‬ ‫ציווני לעטוף ראשי שלא אצטנן‪ ,‬אבל כיצד אוכל להניח במצוקתם את העניים והילדים המחכים‬ ‫ללחם?"‬ ‫אירע פעם שביקר אצל קמצן עשיר‪ ,‬והלה סירב לתת לו דבר‪ .‬והנה כשנסע לרגל מסחרו התנפלו‬ ‫עליו ליסטים ובזזו את רכושו‪ .‬אז אמר‪" :‬אין זאת אלא עונש מן השמים על שקפצתי ידי‪ ,‬ולא נתתי‬ ‫מט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לרבינו נדבה"‪ .‬והוא נדר שאם יחזור לביתו יכפר פני הצדיק בנדבה הגונה‪ .‬כעבור חצי שנה בא לביתו‪.‬‬ ‫הוא הסתכל דרך החלון‪ ,‬וראה את רבינו כשהוא הולך ואוסף תרומות‪ .‬אימה ופחד נפל עליו‪ ,‬הוא יצא‬ ‫לחוץ בבהלה וקרא את רבינו‪ ,‬ואמר לו שרוצה לתת לו נדבה‪ ,‬והוא סיפר לו כל מה שאירע לו‪ .‬אמר‬ ‫לו רבינו‪" :‬אין זאת אלא שזכות אביך עמדה לך‪ ,‬שהכרתיו שהיה נדיב לב‪ .‬ולכן מעתה תזהר במצות‬ ‫צדקה שמצילה ממיתה משונה"‪.‬‬ ‫דרכו של רבינו היתה כשאחד הזמין אותו לשמחה בביתו‪ ,‬לברית וכדומה‪ ,‬הלך עם בעל הבית לקרן‬ ‫זוית‪ ,‬והתחיל לשאול אותו על מצבו‪ ,‬וכשהתחיל הלה לגמגם‪ ,‬הבין מיד שאין הריוח מצוי בביתו‪ ,‬והיה‬ ‫עוזר לו בצינעא‪ .‬יום אחד נודע לו שאצל חנוני עני צריך להתקיים ברית מילה‪ ,‬הלך רבינו אצלו וביקשו‬ ‫שיכבדו בסנדקאות‪ .‬בהיכנסו לבית הבין שהיהודי נצרך גדול הוא‪ ,‬אבל יחד עם זה חשש להציע לו‬ ‫עזרה שמא יתבייש‪ .‬פנה רבינו לחנוני ואמר לו‪" :‬אולי תוכל לומר לי אימתי אתה אמור לצאת לוורשה‬ ‫(‪ )Warsaw, Poland‬לקנות סחורה"? תמה בעל הברית ואמר‪" :‬ולמה שואל אותי מר אודות סחורה"?‬ ‫השיבו רבינו‪" :‬יש לי קרוב משפחה השוכב על ערש דוי בוורשה‪ ,‬ואני רוצה להעביר לו סכום מעות‬ ‫להחיות נפשו‪ ,‬אבל כתובתו לא ידועה לי‪ .‬קח במחילה הכסף‪ ,‬ובינתיים תוכל להשתמש בו‪.‬‬ ‫וכשתהיה בוורשה תחזיר לו‪ ,‬ובכך תזכה במצוה"‪ .‬ענה לו החנווני‪" :‬רבי‪ ,‬איני יודע מתי אוכל להיות‬ ‫בוורשה"‪ .‬אמר לו רבינו‪" :‬אעפ"כ קח את המעות‪ ,‬וכשיזדמן לידך מסע לוורשה תמסרנו לקרובי"‪.‬‬ ‫תוך הדברים הושיט לו רבינו סכום מעות‪ ,‬וליהודי העני היה מעות לצורך הברית‪.‬‬ ‫אחרי הברית פנה בעל הברית אל רבינו ואמר לו‪" :‬מר לא מסר לי את שם הקרוב בוורשה‪ ,‬וכיצד אדע‬ ‫למי להחזיר המעות?" אמר לו רבינו‪" :‬אכן העיקר שכחתי‪ ,‬היום אסתכל בפנקסי ואמסור לך"‪ .‬כך‬ ‫עברו ימים וחדשים ורבינו עשה עצמו כאינו יודע‪ .‬וכשהחנוני היה מזכירו‪ ,‬היה מתחמק בתירוצים‬ ‫שונים‪ .‬בינתיים פקדה ההצלחה את ביתו של החנוני‪ ,‬והחל לעלות מעלה מעלה עד שלא הכירו בו‬ ‫שהיה פעם חנוני עני‪ .‬לימים הופיע בביתו של רבינו ונתן לו את כל הסכום שקיבל אז‪ ,‬ועוד הוסיף לו‬ ‫נדבה הגונה לצדקה‪ ,‬ובירך אותו בחיים ארוכים‪.‬‬ ‫מסופר‪ :‬יום אחד התלונן לפניו חנוני אחד שנבצר ממנו לתת צדקה‪ ,‬שכבר פיזר הרבה ממון בחודש‬ ‫זה ומאין יקח לתת עוד‪ .‬אמר לו רבינו‪" :‬הקב"ה ימלא חסרונך"‪ ,‬והלך ממנו‪ .‬כעבור שבועות מספר‬ ‫פגש החנוני את רבינו‪ ,‬ואמר לו‪" :‬יודע אני שברכת רבינו ברכה היא‪ ,‬אבל מה אעשה‪ ,‬ומאותו יום‬ ‫שבירך אותי‪ ,‬לא ראיתי שום ריבוי בפדיוני"‪ .‬אמר לו רבינו‪" :‬סוד ה' ליראיו"‪.‬‬ ‫אחר כך הלך האיש לשמוע את דרשתו של רבינו‪ .‬כשראה אותו רבינו אמר‪" :‬דעו נא רבותי‪ ,‬כי הצדקה‬ ‫תציל ממות‪ ,‬והקב"ה עושה נסים עם האדם ואין בעל הנס מכיר בניסו‪ .‬על הפסוק (משלי יט‪:‬יז) "ה'‬ ‫חונן דל"‪ ,‬אמרו חז"ל (תנחומא משפטים ט"ו) יכול נתן פרוטה לעני הקב"ה משלם לו פרוטה‪ .‬אלא אמר‬ ‫הקב"ה‪ ,‬נפשו של עני מפרכסת לצאת ברעב‪ ,‬ונתת לו פרוסתה והחיית את נפשו‪ ,‬חייך שאני מחזיר‬ ‫לך נפש‪ .‬למחר בנך או בתך באים לידי חולי או מיתה‪ ,‬ואזכיר להם את המצוה שעשית עם העני‪ .‬זהו‬ ‫שנאמר "מלוה ה' חונן דל" עם העני‪" ,‬וגמולו ישלם לו"‪ .‬כשמוע החנוני דברי רבינו אמר בלבו‪ :‬בודאי‬ ‫לא לחנם אמר כן‪ .‬ואכן אחר כך נודע לו שבנו שהתגורר במקום אחר חלה במחלה קשה‪ ,‬והרופאים‬ ‫אמרו נואש לחייו‪ .‬והקב"ה שלח לו עזרתו ונתרפא‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נ‬ ‫התמדתו‬ ‫רבינו קבע מקום תורתו בבית המדרש‪ .‬הוא קם השכם בבוקר והגה בתורה בניגון ערב‪ ,‬ולמד בעמידה‬ ‫עד שנתנפחו גידי רגליו‪ .‬התאמצות היתירה של רבינו גרם לו חולשה גדולה‪ .‬חותנו שלח אליו‬ ‫שלוחים שידברו עמו‪ ,‬וכך יחליף כח‪ ,‬אבל רבינו שלח אותם מעל פניו‪ ,‬וחיש מהר חזרו אליו כוחותיו‪,‬‬ ‫והוא הכין לעצמו עליית קיר קטנה‪ ,‬התקין שלחן ומנורה וספרי קודש ומוסר‪ ,‬ושם התבודד ולמד‬ ‫יומם ולילה‪.‬‬ ‫כשיצא לאור עולם שו"ת חתם סופר לאחר פטירתו [ביום כ"ה תשרי שנת ת"ר]‪ ,‬התפנה רבינו‬ ‫מלימודיו הקבועים‪ ,‬ובמשך שעות על גבי שעות התעמק והתעסק בתשובות חת"ס‪.‬‬ ‫(מפי ספרים וסופרים אבות ח"א הערה נ"ד)‬ ‫סיפר הגאון רבי אלחנן ווסרמן זצ"ל הי"ד את אשר שמע מרבו החפץ חיים‪" :‬איך האב אויסגינארט‬ ‫מיין רבי'ן"‪ .‬כי דרכו של רבינו היה לסדר את שלחנות וספסלי בית המדרש לאחר תפילת ערבית‪,‬‬ ‫ואחרי שבדק שאחרון המתפללים עזב את המקום‪ ,‬אזי התיישב ללמוד זוהר וחכמת הנסתר‬ ‫בקדושה ובטהרה‪ .‬וסיפר החפץ חיים‪ ,‬הוא חשב שלא היה שם איש‪ ,‬אך האמת שאני הסתרתי‬ ‫מתחת אחד השולחנות‪ ,‬וראיתי שבעת לימודו היה מסובב בלבת אש‪.‬‬ ‫וסיים רבי אלחנן ואמר‪" :‬אויך איך האב אויסגינארט מיין רבי'ן‪ .‬כי פעם ראיתי אותו יוצא מדירתו‬ ‫לטייל ולשאוף אויר צח‪ ,‬ולפתע הסתובב אנה ואנה כדי לבדוק אם יש מאן דהוא העוקב אחר מעשיו‪,‬‬ ‫וכיון שלא הבחין בי‪ ,‬וחשב שלא נמצא שם איש‪ ,‬רשם סימן של עיגול במקלו על הארץ‪ ,‬וכשהוא‬ ‫עומד בתוכו הרים את עיניו כלפי מעלה בתפילה ואמר‪" :‬רבש"ע אינני זז מכאן עד שתענה לי ותמלא‬ ‫בקשתי"‪ .‬ולאחר זמן קצר פנה משם והמשיך בדרכו‪ .‬ומזה שהמשיך ללכת ולא נשאר שם על מקומו‪,‬‬ ‫מוכח שזכה להיות נענה על תפילותיו כחוני המעגל בשעתו (עיין תענית יט‪ ,).‬שהיה כבן המובטח לו‬ ‫(שם)‬ ‫שאביו ימלא בקשותיו"‪.‬‬ ‫באחד הימים הלך רבינו עם אחד מחביריו לבית המדרש ללמוד תורה‪ .‬הקור היה חזק‪ ,‬וחבירו התחיל‬ ‫להתלונן על הצינה העזה‪ ,‬שקשה היא מנשוא‪ .‬אמר לו רבינו‪" :‬תסתכל על איכר זה המוביל עגלת‬ ‫עצים למכירה בשוק‪ .‬כמה ירוויח במכירת העצים? לא יותר מזהובים אחדים‪ ,‬ובכל זאת הלך הוא‬ ‫בקור הזה ואינו מתלונן‪ .‬אנו שמשכימים ללמוד תורה‪ ,‬על אחת כמה וכמה שאין לנו להתלונן‪ ,‬אלא‬ ‫עלינו לילך בשמחה"‪.‬‬ ‫הורודנא‬ ‫בשנת תקצ"ג (‪ 1833‬למס') העתיק חותנו מקום מגוריו מניאסוויז' להורודנא (‪)Hrodna, Belarus‬‬ ‫[מרחק של ‪ 140‬מייל]‪ ,‬כי העלילו עליו עלילה‪ ,‬והוכרח למכור ביתו ונחלתו‪ ,‬ובהורודנא קנה לו בית‬ ‫קטן‪ ,‬והביא עמו את רבינו‪ .‬על פי עצת רבי מאיר שכנו‪ ,‬קבע רבינו מושבו בבית המדרש שהיה נקרא‬ ‫'חברה ש"ס'‪ ,‬שם היו לומדים כל חכמי התורה שבעיר‪ .‬רבינו למד שם שלש שנים רצופות‪ ,‬לילה‬ ‫כיום‪ ,‬לא פסק פומיה מגירסא‪ ,‬והשליך אחר גיוו כל עניני העולם הזה‪.‬‬ ‫רבינו נחלה קשות‪ ,‬ומצבו של חותנו היה בכי רע‪ ,‬ונשאר בלי משען ומשענה‪ .‬הרופאים אמרו שיחדל‬ ‫מלעסוק בתורה‪ ,‬וציוו עליו להניע איברי גופו‪ .‬היו שם שלשה תלמידי חכמים חשובים‪ ,‬וטיכסו עצה‬ ‫נא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מה לעשות ברבינו להשיבו אל קו הבריאות‪ .‬אחד מהם רבי חיים פערליס אמר‪" :‬ננסה להטיל על‬ ‫שכמו את משרת השמשות בחברה ש"ס‪ ,‬ובודאי אין נאמן כמוהו‪ ,‬והוא יעשה מלאכתו נאמנה‪,‬‬ ‫והשליחויות שיוטלו עליו יהיו לו לעזר‪ ,‬שעל ידי כך ינוע גופו בהליכה‪ ,‬וגם יהיה לו מקור מחיה"‪ ,‬כי‬ ‫נודע שמצבו של חותנו בכי רע‪ .‬אולם חבריו אמרו‪" :‬כיצד נשתמש בתלמיד חכם גדול כרבי נחום‬ ‫לעשותו שמש?" אמר השלישי‪" :‬אני מציע להעמיד לרשותו נער שיעשה המלאכות הקשות יותר‪.‬‬ ‫ורבי נחום יהיה מופקד על המלאכות הקלים‪ ,‬שיטיבו גם לבריאותו"‪ .‬רבינו בשמעו ההצעה שמח‬ ‫לקראתה‪ ,‬ואמר‪" :‬הלוא גדולים החשובים ממני התכבדו בתואר 'שמש'"‪ ,‬והם אמרו לו שרק לטובת‬ ‫בריאותו מתכוונים‪ ,‬ועל ידי כך ימצא מזור לגופו‪ .‬רבינו קיבל המשרה של שמש בחברה ש"ס‪ ,‬והחזיק‬ ‫בה עד יום פטירתו‪.‬‬ ‫משכורתו הדלה שקיבל עבור השמשות לא הספיקה לכלכל בני ביתו‪ ,‬אולם הוא לא רצה ליהנות‬ ‫מכסף התרומות שהיה אוסף למען העניים‪ .‬בעיר היה גביר אחד ור' יחיאל מיכל קרינסקי שמו‪ .‬יום‬ ‫אחד אמר לו‪ :‬אולי יאות ללמד את בנו תורה‪ ,‬והוא ישלם לו‪ .‬אמר לו רבינו‪" :‬אף על פי שאני זקוק‬ ‫מאד למעות‪ ,‬אבל לא אקח כסף עבור לימוד תורה‪ ,‬רק באופן שהותר על פי ההלכה (עי' נדרים לז‪,.‬‬ ‫יו"ד סי' רכ"א סע' ב'‪ ,‬סי' רמ"ו סע' ה')‪ ,‬היינו אם בנך אינו יודע טעמים‪ ,‬אלמד עמו טעמי המקרא‪ ,‬ואקבל‬ ‫שכר על פסקי טעמים"‪ .‬השיב לו ר' יחיאל מיכל‪" :‬אכן בני אינו יודע פסקי טעמים"‪ ,‬ואז ניאות רבינו‬ ‫ללמד עם בנו‪ .‬אח"כ פנו אליו עוד גבירים שיואיל ללמד עם בניהם‪ .‬רבינו מסר גם שיעורים לבעלי‬ ‫בתים‪.‬‬ ‫מסופר‪ :‬באחד הימים בא לפרבר העיר )‪ (suburb‬מחנה גדול של אנשי צבא‪ .‬הגענעראל [המפקד]‬ ‫קבע מקומו במעון אחד מנכבדי העיר‪ ,‬שכן היה אז המנהג שמפקדי הצבא היו מתאכסנים בבתי‬ ‫הנכבדים‪ .‬לרבינו הגיעה הידיעה שהגענעראל אינו נותן לחיילים היהודים לשבות ביום השבת‪.‬‬ ‫באותם הימים שימש שם ברבנות הגאון רבי אלכסנדר משה לפידות זצ"ל‪ .‬רבינו נכנס אליו וסיפר‬ ‫לו אודות החיילים היהודים‪ ,‬וביקשו שילך לגענעראל וישתדל עבור החיילים היהודיים‪ .‬אמר לו רבי‬ ‫אלכסנדר משה‪" :‬איך ישמעני השר‪ ,‬ואני ערל שפתים"‪ .‬אמר לו רבינו‪" :‬הלוא שפת המדינה על פיך‬ ‫‪ -‬לך אל הגענעראל ודבר עמו‪ ,‬וה' יהיה עם פיך"‪ .‬אמר לו הרב‪" :‬אם ילך מר אתי אלך"‪ .‬הלכו שניהם‬ ‫אל הגענעראל‪.‬‬ ‫כשבאו לשם שמעו כיצד הגענעראל מתלוצץ עליהם‪ ,‬ואומר לאנשיו‪" :‬הנה באו רבני ישראל‬ ‫הלובשים פוזמקאות )‪ (socks‬לבנות לבקש ממני טובה‪ ,‬אולם אני שונא אותם ובז להם"‪ .‬הרבנים‬ ‫אזרו עוז ונגשו לגענעראל‪ ,‬והוא הרעים אליהם בקולו‪" :‬מה בקשתכם ואשמע"‪ .‬אמר רבי אלכסנדר‬ ‫משה‪" :‬אדוני השר‪ ,‬הנה רב היהודים עומד לימיני‪ ,‬והוא איש קדוש מאד‪ .‬הוא בא לבקש ממך‬ ‫שתואיל בחסדך הגדול להטיב לאחינו בני ישראל המשרתים בצבא‪ ,‬לתת להם חופש בימי שבת‬ ‫ומועד"‪ .‬התקצף עליהם הגענעראל וצעק‪" :‬אינני מסכים בשום אופן לשחררם"‪ .‬הרבנים יצאו בפחי‬ ‫נפש‪.‬‬ ‫אמר רבינו לרבי אלכסנדר משה‪" :‬הגענעראל עוד יצטרך לנו"‪ .‬כעבור רגע שמעו קולו של משרת‬ ‫הגענעראל קורא אליהם‪" :‬שובו‪ ,‬הגענעראל קורא אליכם"‪ .‬הם באו יחד עם המשרת אל הגענעראל‪.‬‬ ‫הוא שאל את רבי אלכסנדר משה‪" :‬הנה העיד אדוני‪ ,‬שהרב הנלוה אליך הוא אדם גדול ואיש קדוש‪.‬‬ ‫והנה אם יוכל להביא מרפא לילדתי הצעירה‪ ,‬השוכבת על ערש דוי ימים רבים‪ ,‬אמלא חפצכם"‪ .‬ענה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נב‬ ‫לו רבי אלכסנדר משה‪" :‬כיצד נוכל להבטיחך דבר כזה?" אבל רבינו רמז לו‪ ,‬ואמר‪" :‬הלוא ביד אלקים‬ ‫להשיבה לאיתנה"‪ .‬השר פקד על המשרת להובילם לחדר החולה‪ ,‬ורבינו התפלל לפני הקב"ה‬ ‫שבזכות השבת והמועדים‪ ,‬ישלח לה רפואה שלמה‪ ,‬אחר כך הלכו לדרכם‪.‬‬ ‫כעבור שבוע‪ ,‬והנה מרכבה נעצרה על יד ביתו של רבי אלכסנדר משה‪ ,‬ושליח מעת הגענעראל בא‬ ‫והזמינו בשמו לבוא לביתו יחד עם רבינו‪ .‬כשבאו קיבלם הגענעראל בסבר פנים יפות‪ ,‬והראו להם‬ ‫הילדה משחקת ומשתעשעת‪ .‬אמר להם‪" :‬עכשיו אני רואה שברכתכם ברכה‪ ,‬ואמלא כל‬ ‫משאלותיכם"‪.‬‬ ‫בדרשותיו עורר רבינו את שומעי לקחו במיוחד על נתינת צדקה ועניני אמונה‪ .‬הנה לפנינו משל נפלא‬ ‫שדרש בעניני אמונה‪ :‬יצרו של אדם מעורר בו ספקות‪ ,‬והוא מלא קושיות ופליאות על השגחת ה'‪,‬‬ ‫ועל הנהגתו בקודש‪ .‬משל למה הדבר דומה‪ ,‬לבן מלך שגדל בארמון‪ ,‬ומעולם לא ראה עבודת אדמה‬ ‫מהי‪ ,‬והיה סבור בלבו שהלחם צומח באילנות‪ .‬ויהי היום והמלך ציוה לפדגוגו )‪ (teacher‬שילך עם בנו‬ ‫לטייל בשדה‪ ,‬ויסתכל בפרחי האביב‪ ,‬ויתענג על זיו העולם‪.‬‬ ‫בהיותם בכפר‪ ,‬ראה הבן איכר אחד זקן עובד אדמתו‪ ,‬ומפזר חטים באדמה ומכסה אותם בזבל‪ .‬בן‬ ‫המלך צחק צחוק גדול‪ ,‬ושאל את האיכר‪" :‬האם יצאת מדעתך‪ ,‬למה לקחת חטים טובות וזרקת‬ ‫אותם לאדמה וכיסית אותם בזבל"? אמר לו האיכר‪" :‬אדוני הנסיך‪ ,‬ימים יגידו לך סוד הדבר"‪ .‬עברו‬ ‫כמה חדשים והנסיך שוב יצא לכפר‪ ,‬והנה רואה הוא אותו איכר הזקן‪ ,‬קוצר יבול אדמתה‪ ,‬ואז הבין‬ ‫מה שעשה האיכר‪.‬‬ ‫סיים רבינו‪" :‬טוב שהנסיך נשאר בחיים וראה במו עיניו את הזריעה ואת הקצירה‪ .‬אבל אילו היה מת‬ ‫לפני הקצירה‪ ,‬היה מוביל אלי קבר הקושיא והפליאה העצומה הזאת‪ .‬כמו כן הוא הנהגת השי"ת‪,‬‬ ‫שאלף שנים בעיניו כיום אתמול‪ .‬לפעמים רואים צדיק הסובל צער ומכאובים‪ ,‬והרואה אינו מבין‬ ‫עומק פלאי ההשגחה‪.‬‬ ‫פטירתו‬ ‫בסוף ימיו נחלש רבינו מאד‪ ,‬וביום ח' מרחשון שנת תר"מ (‪ 1879‬למס') עלתה נשמתו הקדושה לגנזי‬ ‫מרומים‪.‬‬ ‫צאצאיו‬ ‫רבינו היה מדוכא ביסורים בצער גידול בנים‪ ,‬ושיכל הרבה מילדיו בחייו‪ ,‬וכמו שכתב חתנו הגאון רבי‬ ‫זאב מרגליות זצ"ל (אגודות אזוב ד"ה זכר למקדש כהלל)‪ .‬מצאצאיו הידועים לנו הם‪ :‬חתנו רבי אברהם‬ ‫גולדבערג זצ"ל‪ .‬בתו מרת רבקה מייטא ע"ה‪ ,‬אשת הגאון רבי גבריאל זאב מרגליות זצ"ל מו"ץ‬ ‫בהורדנא‪ ,‬ואח"כ בבוסטון בארה"ב‪ ,‬בעל מח"ס גנזי מרגליות‪ ,‬ועוד‪.‬‬ ‫זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן‬ ‫מקורות‪ :‬תולדות מנחם‪ ,‬הצדיק ר' נחום‬ ‫נג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מגיד משנה לנוער‬ ‫פּרשת נֹח‬ ‫'ּתֹולדֹות'‬ ‫ַט ַעם ֶׁשנִּ ְק ָרא ַה ָפ ָר ָשה 'נ ַֹח' וְ ֹלא ַפ ְר ַשת ְ‬ ‫ּתֹולדֹות'‪,‬‬ ‫ישט ַּפ ְר ַּשת ' ְ‬ ‫ערּופן ַּפ ְר ַּשת 'נ ַֹּח' אּון נִ ְ‬ ‫ְ‬ ‫ּתֹולדֹת נ ַֹח וְ גֹו'" (ו‪:‬ט)‪ִ .‬די ַּפ ְר ָׁשה וֶ וערט ָׁאנְ גֶ‬ ‫" ֵא ֶׁלה ְ‬ ‫ייבט‬‫ּתֹולדֹות ֵה ְ‬ ‫ּתֹולדֹות‪ ,‬וַּ וייל ַּפ ְר ַּשת ְ‬ ‫ישט ְ‬ ‫ייסט נִ ְ‬ ‫ארוָׁ ואס ִדי ַּפ ְר ָׁשה ֵה ְ‬ ‫ייען ַּפ ְ‬ ‫אר ְש ֵט ֶ‬ ‫ארף ֶמען ַּפ ְ‬ ‫ַּד ְ‬ ‫ערּופן‬ ‫ְ‬ ‫ּתֹולדֹת יִ ְצ ָׁחק ֶבן ַּא ְב ָׁר ָׁהם וְ גֹו'"‪ ,‬אּון ִדי ַּפ ְר ָׁשה וֶ וערט ָׁאנְ גֶ‬ ‫ָׁדאְך אֹויְך ָׁאן (כה‪:‬יט) "וְ ֵא ֶלה ְ‬ ‫ּתֹולדֹות‪.‬‬ ‫ערע ַּפ ְר ָׁשה אֹויְך ַּפ ְר ַּשת ְ‬ ‫ישט אּונְ זֶ ֶ‬ ‫ייסט נִ ְ‬ ‫ארוָׁ ואס ֵה ְ‬ ‫ּתֹולדֹות‪ַּ ,‬פ ְ‬ ‫ְ‬ ‫ַא ְב ָר ָהם ָא ִּבינּו ָמ ַסר נַ ְפשֹו ַעל ִּחנּוְך ְבנֹו‬ ‫ֶעס ְש ֵטייט ַּביי ַּא ְב ָׁר ָׁהם (יח‪:‬יט) " כִ י יְ ַּד ְע ִּתיו ְל ַּמ ַּען ֲא ֶשר יְ ַּצּוֶ ה ֶאת ָׁבנָׁ יו וְ ֶאת ֵביתֹו ַּא ֲח ָׁריו וְ ָׁש ְמרּו‬ ‫עהט ֶמען ַּאז ִדי ַּצ ִד ִיקים‬ ‫ֶד ֶרְך ה'"‪ .‬אּון ַּביי יִ ְצ ָׁחק ְש ֵטייט (כא‪:‬יב) "כִ י ְביִ ְצ ָׁחק יִ ָׁק ֵרא ְלָך זָׁ ַּרע"‪ .‬זֶ ְ‬ ‫ּתֹורה‪ַּ .‬ביי ַּא ְב ָׁר ָׁהם ָׁא ִבינּו‬ ‫ייע ֶרע ִקינְ ֶדער אֹויף ֶדעם וֶ ועג פּון ִדי ָׁ‬ ‫מֹוסר נֶ ֶפש ְמגַּ ֵדל זַּ יין זֵ ֶ‬ ‫זֶ ענֶ ען זִ יְך ֵ‬ ‫צּוריק פּון ִדי ֲע ֵק ָׁידה‪ְ ,‬ש ֵטייט (כב‪:‬יט) "וַּ יָׁ ָׁשב ַּא ְב ָׁר ָׁהם ֶאל נְ ָׁע ָׁריו"‪ְ .‬ש ֵטייט ִאין‬ ‫נָׁ אְך וָׁ ואס ֶער ִאיז ִ‬ ‫עש ְיקט ִאין ִדי יְ ִש ָׁיבה פּון‬ ‫ִמ ְד ָׁרש (ב"ר נ"ו י"א) וואּו ִאיז יִ ְצ ָׁחק גֶ עוֶ וען‪ַּ ,‬א ְב ָׁר ָׁהם ָׁהאט ִאיהם גֶ ִ‬ ‫אמע‪,‬‬ ‫ישט ַּא ֵהיים צּו זַּ יין ַּמ ֶ‬ ‫עהט ֶמען פּון ֶדעם ַּאז ֲא ִפילּו גְ ַּלייְך נָׁ אְך ֶדער ֲע ֵק ָׁידה ִאיז ֶער נִ ְ‬ ‫ֵשם‪ .‬זֶ ְ‬ ‫עקּוקט ַּאז ִדי‬ ‫ְ‬ ‫ארק גֶ‬ ‫אבען ְש ַּט ְ‬ ‫ערנֶ ען‪ ,‬וַּ וייל זֵ יי ָׁה ֶ‬ ‫עש ְיקט ֶל ְ‬ ‫נָׁ אר ַּא ְב ָׁר ָׁהם ָׁהאט ִאיהם גְ ַּלייְך גֶ ִ‬ ‫ערנֶ ען‪.‬‬ ‫אלען ֶל ְ‬ ‫ִקינְ ֶדער זָׁ ֶ‬ ‫ָה ָאבֹות ֵה ִּקימּו יְ ִּשיבֹות‬ ‫ּתֹורה גֶ עוֶ וען‪ ,‬כְ ֵדי אֹויף צּו ְש ֶט ֶ‬ ‫עלען‬ ‫אבן ַּמ ְר ִביץ ָׁ‬ ‫(יֹומא כח‪ִ ):‬די ָׁאבֹות ָׁה ְ‬ ‫נָׁ אְך ְש ֵטייט ִאין ֲחזַּ "ל ָׁ‬ ‫עפט ֶמען אֹויְך ַּביי יַּ ֲעקֹב ָׁא ִבינּו (מו‪:‬כח) "וְ ֶאת‬ ‫עפער‪ַּ .‬אזֹוי ְט ֶר ְ‬ ‫אש ֶ‬ ‫דֹורֹות וָׁ ואס ִדינֶ ען ֶדעם ַּב ֶ‬ ‫חּומא וַּ יִ גַּ ש י"א‪ ,‬עי' רש"י)‬ ‫הּודה ָׁש ַּלח ְל ָׁפנָׁ יו וגו' ְלהֹורֹות ְל ָׁפנָׁ יו ג ְֹשנָׁ ה"‪ְ ,‬ש ֵטייט ִאין ִמ ְד ָׁרש ַּ‬ ‫(ּתנְ ָׁ‬ ‫יְ ָׁ‬ ‫הֹור ָׁאה‪.‬‬ ‫ארט זָׁ אל ַּארֹויסגֵ ֶ‬ ‫ייען ָׁ‬ ‫צּו ַּמאכֶ ען ַּא ֵבית ַּּת ְלמּוד‪ ,‬וָׁ ואס פּון ָׁד ְ‬ ‫ֹלא ָמ ִּצינּו ֶׁשנ ַֹח ָל ַמד ִּעם ָבנָ יו אֹו ֲא ֵח ִּרים‬ ‫ערנֶ ען זַּ יינֶ ע‬ ‫מֹוסר נֶ ֶפש גֶ עוֶ וען אֹויס ֶ‬ ‫צּול ְ‬ ‫ישט ַּאז ֶער ָׁהאט זִ יְך ֵ‬ ‫עפט ֶמען נִ ְ‬ ‫ָׁא ֶבער ַּביי נ ַֹּח ְט ֶר ְ‬ ‫ערנְ ט‪,‬‬ ‫על ְ‬‫ערע‪ֲ .‬הגַּ ם ַּאז ֶער ַּא ֵליינְ ס ָׁהאט גֶ ֶ‬ ‫ערנְ ט ִמיט ַּאנְ ֶד ֶ‬ ‫על ְ‬ ‫ישט גֶ ֶ‬ ‫ִקינְ ֶדער‪ ,‬אּון ֶער ָׁהאט אֹויְך נִ ְ‬ ‫עב ֶרענְ גְ ט (עי' רש"י ז‪:‬ב ד"ה הטהורה)‪ .‬אּון נָׁ אְך ֶדעם ַּמבּול וֶ וען ֶעס ִאיז ָׁחרּוב‬ ‫ַּאזֹויוִ וי ֶעס וֶ וערט גֶ ְ‬ ‫אר ְפט גְ ַּלייְך וֶ וען ֶער ִאיז ַּארֹויס פּון ִדי ֵּת ָׁיבה זִ ֶיצען ִמיט‬ ‫עד ְ‬ ‫ואלט ֶער גֶ ַּ‬ ‫ועלט‪ ,‬וָׁ ְ‬‫וארען ִדי וֶ ְ‬ ‫גֶ עוָׁ ֶ‬ ‫ערנֶ ען‪ָׁ .‬א ֶבער "וַּ יָׁ ֶחל נ ַֹּח ִאיש ָׁה ֲא ָׁד ָׁמה וַּ יִ ַּטע כָׁ ֶרם" (ט‪:‬כ)‪ִ ,‬די ֶע ְר ְש ֶטע זַּ אְך‬ ‫זַּ יינֶ ע ִקינְ ֶדער אּון ֶל ְ‬ ‫ערנְ ט ַּפאר זַּ יינֶ ע ִקינְ ֶדער ַּאז‬ ‫ישט גֶ ֶ‬ ‫על ְ‬ ‫אר ֶטען‪ ,‬אּון ֶער ָׁהאט נִ ְ‬ ‫עפ ַּלאנְ ְצט ַּא וַּ ויינְ גָׁ ְ‬‫ָׁהאט ֶער ַּאיינְ גֶ ְ‬ ‫קּומען נָׁ אְך ַּא ַּמבּול‪.‬‬ ‫ארף צּו זַּ יין‪ֶ ,‬קען ֶ‬ ‫ישט וִ וי ֶעס ַּד ְ‬ ‫אֹויב ֶמען ִפ ְירט זִ יְך נִ ְ‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נד‬ ‫ּתֹולדֹות ַע ְצמֹו ֶׁשֹּלא ִּה ְשגִּ ַיח ַעל ָבנָ יו‬ ‫ּתֹולדֹות נ ַֹח נ ַֹח ‪ֶׁ -‬ש ָהיָ ה ַרק ְ‬ ‫ְ‬ ‫ּתֹולדֹות ַּאזֹויוִ וי ִאים‪,‬‬ ‫עבֹוירען ְ‬‫ֶ‬ ‫ישט גֶ‬ ‫וֶ ועגֶ ען ֶדעם ְש ֵטייט " ֵא ֶלה ְ‬ ‫ּתֹולדֹות נ ַֹּח נ ַֹּח"‪ַּ ,‬אז נ ַֹּח ָׁהאט נִ ְ‬ ‫ארף צּו זַּ יין‪ ,‬אּון ֶער ָׁהאט‬ ‫עקּוקט אֹויף זִ יְך ֶער זָׁ אל זִ יְך ִפ ְירן וִ וי ֶעס ַּד ְ‬ ‫ְ‬ ‫וַּ וייל ֶער ָׁהאט נָׁ אר גֶ‬ ‫ערּופען 'נ ַֹּח'‪ ,‬וַּ וייל ֶער ָׁהאט‬ ‫ֶ‬ ‫עסיגְ ט זַּ יינֶ ע ִקינְ ֶדער‪ .‬וֶ ועגֶ ען ֶדעם וֶ וערט ִדי ַּפ ְר ָׁשה נָׁ אר גֶ‬ ‫ארנַּ אכְ ֶל ִ‬ ‫ַּפ ְ‬ ‫(שנַּ ת תשנ"ג)‬ ‫ְ‬ ‫ערע‪.‬‬ ‫ישט ַּפאר ַּאנְ ֶד ֶ‬ ‫עטּוהן ַּפאר זִ יְך‪ָׁ ,‬א ֶבער נִ ְ‬ ‫ְ‬ ‫נָׁ אר גֶ‬ ‫❖‬ ‫ֵבאּור ְלשֹון וַ ִּּת ָש ֵחת ָ'ה ֶׁא ֶׁרץ'‬ ‫ייען וָׁ ואס ִאיז‬ ‫אר ְש ֵט ֶ‬ ‫ארף ַּפ ְ‬ ‫ֹלקים וַ ִּּת ָמ ֵלא ָה ָא ֶׁרץ ָח ָמס" (ו‪:‬יא)‪ֶ .‬מען ַּד ְ‬ ‫" וַ ִּּת ָש ֵחת ָה ָא ֶׁרץ ִּל ְפנֵ י ָה ֱא ִּ‬ ‫ייען 'וַּ ִּת ָׁש ֵחת ָׁה ָׁא ָׁדם'‪ ,‬וַּ וייל ֶדער ֶמענְ ְטש‬ ‫אר ְפט ְש ֵט ֶ‬ ‫ואלט גֶ ַּ‬ ‫עד ְ‬ ‫ֶדער ָׁלשֹון וַּ ִּת ָׁש ֵחת ָׁ'ה ָׁא ֶרץ'‪ֶ ,‬עס וָׁ ְ‬ ‫ָׁהאט ָׁדאְך גֶ עזִ ינְ ִדיגְ ט‪.‬‬ ‫כְ ָס ִּפים ֵאין ָל ֶׁהם ְש ִּמ ָירה ֶׁא ָלא ַב ַק ְר ַקע‬ ‫עלד ָׁהאט נָׁ אר ְש ִמ ָׁירה ִאין ִדי ֶע ְרד‪ .‬נָׁ אְך ְש ֵטייט ִאין גְ ָׁמ ָׁרא‬ ‫ֶעס ְש ֵטייט ִאין גְ ָׁמ ָׁרא (ב"מ מב‪ ).‬גֶ ְ‬ ‫יֹומם ִח ְּתמּו ָׁלמֹו‬ ‫ע'ד ְר ְש'נְ ט ֶעס ְש ֵטייט ִ(איֹוב כד‪:‬טז) " ָׁח ַּתר ַּבח ֶֹשְך ָׁ‬ ‫ַּ(סנְ ֶה ְד ִרין קט‪ָׁ ).‬ר ָׁבא ָׁהאט גֶ ַּ‬ ‫עלייגְ ט ַּא ִפ ָׁקדֹון ַּביי ִדי ֲע ִש ִירים‪ֶ ,‬דער‬ ‫ערנֶ ען‪ֶ ,‬מען ָׁהאט גֶ ֵ‬ ‫קּומט ֶל ְ‬‫ֹלא יָׁ ְדעּו אֹור"‪ֶ .‬דער ָׁפסּוק ְ‬ ‫אבן ָׁדאס‬ ‫יח‪ִ .‬די ֲע ִש ִירים ָׁה ְ‬ ‫אר ֶקער ֵר ַּ‬ ‫ִפ ָׁקדֹון ִאיז גֶ עוֶ וען ִפ ָׁקדֹון ֲא ַּפ ְר ְסמֹון‪ ,‬וָׁ ואס ָׁדאס ָׁהאט ַּא ְש ַּט ְ‬ ‫עה ְיטן‪ַּ .‬ביינַּ אכְ ט זֶ ענֶ ען ִדי וָׁ ואס‬ ‫וערען ָׁא ְפגֶ ִ‬‫ארט וֶ ֶ‬ ‫ערן‪ֶ ,‬עס זָׁ אל ָׁד ְ‬ ‫אמ ְ‬ ‫אצ ַּק ֶ‬‫ייע ֶרע ַּש ְ‬‫עלייגְ ט ִאין זֵ ֶ‬ ‫גֶ ֵ‬ ‫אפן ִדי גַּ אנְ ֶצע‬ ‫עט ָׁר ְ‬ ‫אבען זֵ יי גֶ ְ‬ ‫עקן‪ ,‬אּון ַּאזֹוי ָׁה ֶ‬ ‫עקּומען ִמיט ַּא הּונְ ט ְש ֶמ ְ‬ ‫ֶ‬ ‫אבן ַּב ֲע ֵלי ִפ ָׁקדֹון גֶ‬ ‫ָׁה ְ‬ ‫יֹוסי גֶ עזָׁ אגְ ט‪ ,‬יֶ ענֶ ע נַּ אכְ ט ָׁהאט‬ ‫אבן ֶעס גֶ עגַּ נְ ֶב'ט‪ָׁ .‬האט ֶר ִבי ֵ‬ ‫אֹוצרֹות פּון ִדי ֲע ִש ִירים‪ ,‬אּון זֵ יי ָׁה ְ‬ ‫ְ‬ ‫יפֹורי‪ָׁ ,‬האט ֶער גֶ עזָׁ אגְ ט ַּפאר ָׁר ָׁבא‪ַּ ,‬אז ָׁדאס‬ ‫עצער ִאין ִצ ִ‬ ‫ערט ְפ ֶל ֶ‬ ‫ֶמען גֶ עגַּ נְ ֶב'ט ִאין ְד ַּריי הּונְ ֶד ְ‬ ‫ערט‪:‬‬ ‫ויאזֹוי צּו גַּ נְ ֶב'ענֶ ען‪ָׁ .‬האט ָׁר ָׁבא גֶ ֶענְ ְט ֶפ ְ‬‫עבען ַּא ֵע ָׁצה וִ ַּ‬‫אסט זֵ יי גֶ עגֶ ֶ‬ ‫עה ֶען וַּ וייל דּו ָׁה ְ‬‫עש ְ‬ ‫ִאיז גֶ ֶ‬ ‫קּומען גַּ נָׁ ִבים‪.‬‬ ‫ייען ֶ‬ ‫ּוסט ַּאז ֶעס גֵ ֶ‬ ‫ָׁהאב ִאיְך ֶדען גֶ עווא ְ‬ ‫'וַ ִּּת ָש ֵחת ָה ָא ֶׁרץ' ‪ֶׁ -‬ש ָח ְתרּו ֶׁאת ַה ַק ְר ָקעֹות‬ ‫אבען אֹויפגֶ עגְ ָׁר ְ‬ ‫אבן ִדי ֶע ְרד‬ ‫ערן ֶדעם ָׁפסּוק 'וַּ ִּת ָׁש ֵחת ָׁה ָׁא ֶרץ' ‪ -‬זֵ יי ָׁה ֶ‬ ‫ִמיט ֶדעם ֶקען ֶמען ֶע ְר ְק ֶל ְ‬ ‫יח‪ ,‬אּון ַּאזֹוי ִאיז ִדי ֶע ְרד פּוהל גֶ עוֶ וען ִמיט רֹויב‪.‬‬ ‫דּורְך ֶדעם ֵר ַּ‬ ‫ְ‬ ‫ייטען פּון צ ִּד ִּיקים‬ ‫יָ ארצ ֶ‬ ‫ח' ַּמ ְר ֶח ְשוָׁ ן תר"מ‬ ‫ַהגְ ַה"ק ֶר ִּ ּבי ְמנַ ֵחם נָ חוּם ַק ּ ְפ ָלן זצוק"ל ֵמהוֹ רוֹ ְדנָ א‬ ‫אטע‬ ‫גּולה‪ִ ,‬ל ָׁיטא‪ ,‬צּו זַּ יין ַּט ֶ‬ ‫ייס ָׁ‬ ‫עבֹוירען ִאין יָׁ אר תקע"ב ִאין ִב ְ‬ ‫ֶ‬ ‫הֹורֹודנָׁ א ִאיז גֶ‬ ‫ְ‬ ‫ֶר ִבי ְמנַּ ֵחם נָׁ חּום פּון‬ ‫יידא ע"ה‪.‬‬ ‫אמע ָׁמ ַּרת ֵמ ָׁ‬ ‫ֶר ִבי עּוזִ ֵיאל ז"ל‪ ,‬אּון זַּ יין ַּמ ֶ‬ ‫נה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫אדנֶ ער‪ .‬אּון וִ וי ֶדער ָׁפסּוק‬ ‫אר ְ‬ ‫גְ רֹויס ִאיז גֶ עוֶ וען ִדי ִמ ָׁדה פּון ִב ָׁטחֹון ַּביים ַּצ ִדיק ֶר ִבי נָׁ ְ‬ ‫חּומ ֶ'קע ָׁה ָׁ‬ ‫ער ְש ֶטער ִאים‬ ‫אֹויב ְ‬ ‫ֶ‬ ‫אקע ֶדער‬ ‫סֹוב ֶבנּו"‪ְ ,‬פ ֶלעגְ ט ַּט ֶ‬ ‫בֹוט ַּח ַּבה' ֶח ֶסד יְ ְ‬ ‫זָׁ אגְ ט ְ(ּת ִה ִלים לב‪:‬י) "וְ ַּה ֵ‬ ‫עֹוסק גֶ עוֶ וען‬ ‫חּומ ֶ'קע ָׁהאט ֵ‬ ‫אס ְירט‪ ,‬וֶ וען ר' נָׁ ְ‬ ‫אֹויס ִפ ְיה ְרן זַּ יין ָׁרצֹון‪ֵ .‬איינְ ָׁמאל ָׁהאט ַּפ ִ‬‫על ְפן אּון ְ‬‫ֶה ְ‬ ‫רּובל‪.‬‬ ‫פּופ ִציג ְ‬ ‫ערט אּון ְ‬ ‫סּומע פּון הּונְ ֶד ְ‬ ‫אר ְפט ַּא ֶ‬ ‫עד ְ‬ ‫ִאין ִדי ִמ ְצוָׁ ה פּון ִפ ְדיֹון ְשבּויִ ים‪ֶ ,‬ער ָׁהאט גֶ ַּ‬ ‫עסוֶ ועגְ ן‬ ‫ענּומען פּון וואּו ֶעס ִאיז ִא ְיהם נָׁ אר ֶמעגְ ִליְך גֶ עוֶ וען‪ ,‬אּון פּונְ ֶד ְ‬ ‫אמגֶ ֶ‬ ‫חּומ ֶ'קע ָׁהאט צּוזַּ ְ‬ ‫ר' נָׁ ְ‬ ‫יקּוח‬ ‫ארבּונְ ְדן ִמיט ִפ ַּ‬ ‫סּומע‪ֶ .‬דער ִענְ יָׁ ן ִאיז גֶ עוֶ וען ַּפ ְ‬ ‫פּולע ֶ‬ ‫עקּומען צּו ִדי ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫ישט צּוגֶ‬‫ִאיז ֶער נִ ְ‬ ‫סּומע‪ .‬אֹויב ֶמען וֶ ועט‬ ‫פּולע ֶ‬ ‫אלן ִדי ֶ‬ ‫צּוצ ְ‬ ‫על ְבן ָׁטאג ַּאיינְ ָׁ‬ ‫נְ ָׁפשֹות‪ֶ .‬עס ִאיז גֶ עוֶ וען ְד ִרינְ גֶ ענְ ד ֶדעם זֶ ְ‬ ‫ישט ֶמעגְ ִליְך זַּ יין צּו ַּפ ְ‬ ‫אר ִריכְ ְטן‪.‬‬ ‫עטער נִ ְ‬‫עטיגְ ן וֶ ועט שֹוין ְש ֶפ ֶ‬ ‫אר ְש ֶפ ִ‬ ‫ַּפ ְ‬ ‫עטן ֶער זָׁ אל‬‫עב ְ‬ ‫ישע גְ ִב ִירים‪ ,‬אּון ִא ְיהם גֶ ֶ‬ ‫אט ֶ‬‫חּומ ֶ'קע ִאיז גֶ עגַּ אנְ גֶ ען צּו ֵאיינֶ עם פּון ִדי ְש ָׁט ִ‬ ‫ֶר ִבי נָׁ ְ‬ ‫ערן גֶ ִ‬ ‫על ֶיען‪,‬‬ ‫ואלט ַּאייְך גֶ ְ‬ ‫"איְך וָׁ ְ‬‫עלט‪ָׁ .‬האט ֶדער גְ ִביר גֶ עזָׁ אגְ ט‪ִ :‬‬ ‫סּומע וָׁ ואס ֶפ ְ‬ ‫ייען ִדי ֶ‬ ‫אר ֵל ֶ‬ ‫ִאיהם ַּפ ְ‬ ‫אר ַּהאנְ ְדלּונְ גֶ ען‪ ,‬אּון ֶעס‬ ‫עפ ְט ִליכֶ ע ַּפ ְ‬ ‫עש ְ‬ ‫צּוליב גֶ ֶ‬ ‫ארן ִ‬ ‫רֹויספ ְ‬ ‫ָׁ‬ ‫ארגְ ן נָׁ אכְ ִמ ָׁיטאג ַּא‬ ‫ָׁא ֶבער ִאיְך מּוז ָׁמ ְ‬ ‫ארגֶ ען ִמ ָׁיטאג‪ ,‬וֶ ועל ִאיְך‬ ‫"ביז ָׁמ ְ‬‫חּומ ֶ'קע ִאים גֶ עזָׁ אגְ ט‪ִ :‬‬ ‫סּומע"‪ָׁ .‬האט ֶר ִבי נָׁ ְ‬ ‫נֹויטיג ִדי ֶ‬ ‫ִאיז ִמיר ִ‬ ‫עלד"‪ֶ .‬דער גְ ִביר ָׁהאט זִ יְך גֶ ַּ‬ ‫ע'ט ֲענָׁ ה'ט ִמיט‬ ‫עבען ִדי גֶ ְ‬ ‫צּוריק גֶ ֶ‬‫ער ְש ֶטענְ 'ס ִה ְילף ִ‬ ‫ייב ְ‬‫ִמיט ֶדעם ֵא ֶ‬ ‫ארגְ ט ִדי ֶ‬ ‫סּומע‪.‬‬ ‫אר ָׁב ְ‬ ‫ִאים‪ ,‬אּון ַּביים סֹוף ָׁהאט ֶער ִאים ַּפ ְ‬ ‫ערט פּון ֶדעם ַּצ ִדיק'ס‬ ‫עה ְ‬‫רּוהיג‪ֶ ,‬ער ָׁהאט ָׁדאְך גֶ ֶ‬‫אּומ ִ‬‫ֶדעם גַּ אנְ ְצן ָׁטאג ִאיז ֶדער גְ ִביר גֶ עוֶ וען ְ‬ ‫אפן‬ ‫מֹויל‪ַּ ,‬אז ֶער ִאיז שֹוין ַּא ַּב ַּעל חֹוב ַּפאר ַּא ֶלע גְ ִב ִירים פּון ְש ָׁטאט‪ .‬פּון וַּ ואנֶ ען וֶ ועט ֶער ַּש ְ‬ ‫ארגְ נְ ִדיגְ ן ָׁטאג‪ .‬וואּו וֶ ועט ֶער‬ ‫עבן נָׁ אְך ֶדעם ָׁמ ְ‬‫עלד‪ֶ ,‬ער זָׁ אל ִא ְיהם ֶקענֶ ען ָׁא ְפגֶ ְ‬ ‫סּומע גֶ ְ‬‫ַּאזַּ א ֶ‬ ‫עלד‪ֶ .‬ער ָׁהאט ָׁא ֶבער ֵקיין‬ ‫סּומע גֶ ְ‬ ‫עלט ִא ְיהם ִדי ֶ‬ ‫עפט‪ ,‬וֶ וען ֶעס ֶפ ְ‬ ‫עש ְ‬ ‫ארן ַּמאכְ ן גֶ ֶ‬ ‫רֹויס ָׁפ ְ‬ ‫ֶקענֶ ען ַּא ְ‬ ‫ימ ֶטע ַּצייט וָׁ ואס זֵ יי‬ ‫עהאט‪ ,‬אּון גֶ עמּוזְ ט וַּ ְ‬ ‫ואר ְטן ִביז צּו ֶדער ַּבא ְש ִט ְ‬ ‫ישט גֶ ַּ‬ ‫ערע ְב ֵר ָׁירה נִ ְ‬ ‫ַּאנְ ֶד ֶ‬ ‫עדט‪.‬‬ ‫ער ְ‬‫וישן זִ יְך ָׁא ְפגֶ ֶ‬ ‫אבן ְצוִ ְ‬ ‫ָׁה ְ‬ ‫אר ִמ ָׁיטאג‪ָׁ ,‬האט ֶדער גְ ִביר‬ ‫עקלּונְ גֶ ען ֶע ְלף ַּפ ְ‬ ‫ארגְ ן וֶ וען ֶדער ְש ָׁטאט זֵ ייגֶ ער ָׁהאט גֶ ְ‬ ‫אֹויף ָׁמ ְ‬ ‫ערט‬ ‫"אט פּון ֶדעם ִהיט ְק ֶל ְ‬ ‫רּופט זִ יְך ָׁאן‪ָׁ :‬‬ ‫קּוקט ָׁאן זַּ יין ִהיט‪ ,‬אּון ְ‬ ‫חּומ ֶ'קע‪ֶ ,‬ער ְ‬ ‫אפן ֶר ִבי נָׁ ְ‬‫עט ָׁר ְ‬‫גֶ ְ‬ ‫ערט ִא ְיהם‬ ‫רּובל ִביז ַּא ָׁש ָׁעה"? ֶענְ ְט ֶפ ְ‬ ‫פּופ ִציג ְ‬ ‫ערט אּון ְ‬ ‫סּומע פּון הּונְ ֶד ְ‬‫עבן ִדי ֶ‬ ‫ִא ְיהר ִמיר ָׁא ְפצּוגֶ ְ‬ ‫ייליגֶ ער‬‫וייסטּו ָׁדאְך גֶ עוִ ויס וִ וי ֶדער ֵה ִ‬ ‫ישט ֵקיין ַּעם ָׁה ָׁא ֶרץ‪ ,‬וֵ ְ‬ ‫חּומ ֶ'קע‪" :‬דּו ִב ְיסט ָׁדאְך נִ ְ‬ ‫ֶר ִבי נָׁ ְ‬ ‫ער ְש ֶטער זָׁ אגְ ט‪ִ ,‬איְך‬ ‫אֹויב ְ‬ ‫ייט ְשט ֶדעם ָׁפסּוק (שמות ג‪:‬יד) " ֶא ְהיֶ ־ה ֲא ֶשר ֶא ְהיֶ ־ה"‪ֶ ,‬דער ֶ‬ ‫ַּר ְמ ַּב"ם ַּט ְ‬ ‫עפין זִ יְך ַּביי ִא ְיהם‪ ,‬וַּ וייל אֹויב‬ ‫ייבט ַּאז ִאיְך גֶ ִ‬ ‫עדן ֶמענְ טשן וָׁ ואס ֶער גְ ֵל ְ‬ ‫וֶ ועל זַּ יין צּו ִה ְילף ַּפאר יֶ ְ‬ ‫אר ָׁלאזְ ט‬‫על ְפן‪ֶ ,‬ער ַּפ ְ‬ ‫ער ְש ֶטער וֶ ועט ִא ְיהם ֶה ְ‬ ‫ייב ְ‬ ‫ייבט אּון ֶער ִאיז זִ יכֶ ער ַּאז ֶדער ֵא ֶ‬ ‫ַּא ֶמענְ ְטש גְ ֵל ְ‬ ‫ער ְש ֶטער‬ ‫אֹויב ְ‬ ‫על ְפט ִא ְיהם ֶדער ֶ‬ ‫זִ יְך אֹויף גָׁ ־ט‪ַּ ,‬אז ֶער ֶקען ְטּוה ן ִמיט ִא ְיהם וואּונְ ֶדער‪ַּ ,‬דאן ֶה ְ‬ ‫יש ֶטער ִפ ְירט ִדי‬ ‫ייב ְ‬ ‫אר ְש ֵטיין ַּאז ֶדער ֵא ִ‬ ‫ישט ַּפ ְ‬ ‫ְל ַּמ ְע ָׁלה ִמ ֶד ֶרְך ַּה ֶט ַּבע‪ָׁ .‬א ֶבער ֶדער וָׁ ואס וִ ויל נִ ְ‬ ‫יש ֶטער ִמיט ִאים ְב ֶד ֶרְך ַּה ֶט ַּבע‪ ,‬אּון ֲא ִפילּו ֶער ְש ֵרייט צּום‬ ‫ייב ְ‬ ‫ועלט‪ִ ,‬פ ְירט זִ יְך ֶדער ֵא ִ‬ ‫וֶ ְ‬ ‫אל ְפן ְל ַּמ ְע ָׁלה ִמ ֶד ֶרְך ַּה ֶט ַּבע‪ִ .‬איְך ֶקען ִדיר צּוזָׁ אגְ ן‪ִ ,‬איְך גְ ֵלייב‬ ‫עה ְ‬ ‫ישט גֶ ָׁ‬ ‫וערט נִ ְ‬ ‫יש ֶטער‪ ,‬וֶ ְ‬ ‫ייב ְ‬ ‫ֵא ִ‬ ‫עבֹוירן‬ ‫ְ‬ ‫יש ֶטער טּוט ִמיט ִמיר פּון וֶ וען ִאיְך ִבין גֶ‬ ‫ייב ְ‬ ‫ימה ַּאז ַּא ְלס וָׁ ואס ֶדער ֵא ִ‬ ‫ֶב ֱאמּונָׁ ה ְש ֵל ָׁ‬ ‫וארן‪ִ ,‬ביזְ 'ן ַּהיינְ ִטיגְ ן ָׁטאג‪ִ ,‬איז ַּא ְל'ס ֶח ֶסד נִ ִסים וְ נִ ְפ ָׁלאֹות‪ ,‬אּון ֶער וֶ ועט ִמיט ִמיר אֹויְך‬ ‫גֶ עוָׁ ְ‬ ‫ַּהיינְ ִטיגְ ן ָׁטאג ְטּוהן ַּא נֵ ס"‪.‬‬ ‫חּומ ֶ'קע‪ ,‬אּון זָׁ אגְ ן‪"ֶ :‬דער‬ ‫אר ְפ ְס ַּלייט צּו ֶר ִבי נָׁ ְ‬ ‫קּומען ְצוֵ ויי ָׁד ְ‬ ‫ַּאזֹויוִ וי זֵ יי ֶענְ ִדיגְ ן ֶדעם ְש ֶ‬ ‫מּועס‪ֶ ,‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נו‬ ‫חּוּתנִ ים‪ ,‬אּון‬ ‫וארן ְמ ָׁ‬ ‫יידע גֶ עוָׁ ְ‬ ‫מֹוחל זַּ יין אּון ֶשענְ ֶקען ֵאיינִ יגֶ ע ִמ ְ‬ ‫ינּוטן‪ִ .‬מיר זֶ ענֶ ען ֵב ֶ‬ ‫ֶר ִבי זָׁ אל אּונְ ז ֵ‬ ‫ארף‬ ‫ועלכֶ ע ַּד ְ‬‫רּובל‪ ,‬וֶ ְ‬‫פּופ ִציג ְ‬‫ערט אּון ְ‬ ‫עבן ַּא ַּריינְ ֵלייגְ ן ַּביים ֶר ִבי'ן ַּא ֶ‬ ‫סּומע פּון הּונְ ֶד ְ‬ ‫וילן גֶ ְ‬ ‫ִמיר וִ ְ‬ ‫קּומען ִדי ַּצייט פּון‬ ‫אל ְטן ַּא ְל'ס ָׁש ִליש‪ִ ,‬ביז ֶעס וֶ ועט ֶ‬ ‫ארן נַּ ְדן‪ ,‬אּון ֶדער ֶר ִבי זָׁ אל ֶעס ַּה ְ‬ ‫זַּ יין ַּפ ְ‬ ‫אנּוצן ִמיט ֶדעם‬ ‫עפ ֶרעגְ ט‪" :‬וֶ ועט ִאיר ִמיר ָׁלאזֶ ען זִ יְך ַּב ְ‬ ‫חּומ ֶ'קע זֵ יי גֶ ְ‬ ‫ֶדער ֲחתּונָׁ ה"‪ָׁ .‬האט ֶר ִבי נָׁ ְ‬ ‫עקּומען צּום‬ ‫ֶ‬ ‫אר ֶדעם זֶ ענֶ ען ִמיר ָׁדאְך גֶ‬ ‫ערט‪" :‬זִ יכֶ ער‪ַּ ,‬פ ְ‬ ‫אבן זֵ יי גֶ ֶ‬ ‫עענְ ְט ֶפ ְ‬ ‫ועקן?" ָׁה ְ‬ ‫אֹויף ְצ ָׁד ָׁקה ְצוֶ ְ‬ ‫עלד אֹויף ֶה ֵּתר ִע ְיס ָׁקא‪ ,‬כְ ֵדי ֶדער ֶר ִבי זָׁ אל זִ יְך‬ ‫עלייגְ ט ָׁדאס גֶ ְ‬ ‫ישט ַּא ַּריינְ גֶ ֵ‬‫אבן נִ ְ‬ ‫ֶר ִבי'ן‪ ,‬אּון ִמיר ָׁה ְ‬ ‫עלד ַּפאר ְצ ָׁד ָׁקה"‪.‬‬ ‫נּוצן ִמיט ִדי גֶ ְ‬‫ְ‬ ‫ערנָׁ אְך ָׁהאט ֶער‬ ‫עסע‪ֶ ,‬ד ְ‬ ‫ייע ֶרע ַּא ְד ֶר ֶ‬ ‫עמען‪ ,‬אּון זֵ ֶ‬ ‫ייע ֶרע נֶ ֶ‬‫עפ ֶרעגְ ט זֵ ֶ‬ ‫חּומ ֶקע ָׁהאט זֵ יי גֶ ְ‬ ‫ֶר ִבי נָׁ ְ‬ ‫אבן זִ יְך גֶ עזֶ עגְ נְ ט ִמ ְיטן ַּצ ִדיק‪ .‬וֶ וען ִדי ְצוֵ ויי‬‫גֶ עוואּונְ ְט ְשן ַּמזָׁ ל טֹוב אּון ַּא ַּסאְך ַּה ְצ ָׁל ָׁחה‪ ,‬אּון זֵ יי ָׁה ְ‬ ‫רּובל‬ ‫פּופ ִציג ְ‬ ‫ערט אּון ְ‬ ‫ער ַּלאנְ גְ ט ִדי הּונְ ֶד ְ‬ ‫חּומ ֶ'קע ֶד ְ‬‫ועקגֶ עגַּ אנְ גֶ ען‪ָׁ ,‬האט ֶר ִבי נָׁ ְ‬ ‫ִא ְידן זֵ יינֶ ען ַּאוֶ ְ‬ ‫עהענְ ִדיג ִמיט זַּ יינֶ ע אֹויגְ ן וִ וי וַּ וייט ֶדער ִב ָׁטחֹון‬ ‫עפט צּוזֶ ֶ‬ ‫עפ ֶל ְ‬ ‫ועלכֶ ער ִאיז גֶ עוֶ וען גֶ ְ‬ ‫אר'ן גְ ִביר‪ ,‬וֶ ְ‬ ‫ַּפ ְ‬ ‫עטן ֶדעם ַּצ ִדיק ֶער זָׁ אל ִאים‬ ‫עב ְ‬ ‫ערן זֶ ענֶ ען ִא ְיהם גֶ ערּונֶ ען‪ ,‬אּון ֶער ָׁהאט גֶ ֶ‬ ‫אלט זִ יְך אֹויס‪ְ .‬ט ֶר ְ‬ ‫ָׁצ ְ‬ ‫ייען‪ ,‬אּון ֶא ְפ ָׁשר זִ יְך‬ ‫אר ֵל ֶ‬ ‫ואלט ַּפ ְ‬ ‫ישט גֶ עוָׁ ְ‬ ‫מֹוחל זַּ יין וָׁ ואס ֶער ָׁהאט ִאים ִדי ֶע ְר ְש ֶטע ִמינּוט נִ ְ‬ ‫ֵ‬ ‫עהן ְבחּוש וִ וי גְ רֹויס‬ ‫עצט ָׁהאט ֶער גֶ עזֶ ְ‬ ‫וער ֶטער‪ .‬אּון יֶ ְ‬ ‫ישט ֵקיין גְ ַּלייכֶ ע וֶ ְ‬ ‫רּוקט ִמיט נִ ְ‬ ‫עד ְ‬ ‫אֹויסגֶ ְ‬ ‫ְ‬ ‫ֶעס ִאיז ִדי ִמ ָׁידה פּון ִב ָׁטחֹון‪.‬‬ ‫זְ כוּתוֹ יָ גֵ ן ָע ֵלינ ּו וְ ַעל ָּכל יִ ְש ָר ֵאל ָא ֵמן‬ ‫נז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מזלא טבא וגדיא יאי‬ ‫לידידינו הר"ר מרדכי שבתי מארקאוויטש שליט"א‬ ‫והר"ר יעקב מארקאוויטש שליט"א‬ ‫והר"ר יואל כהנא שליט"א‬ ‫לרגל נישואי צאצאיהם עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הגה"צ רבי חיים יוסף פרידמאן שליט"א‬ ‫גאב"ד בערזאן‬ ‫לרגל אירוסי בתו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הר"ר ברוך יהודה לייטמאן שליט"א‬ ‫והרה"ג ר' מיכל מאשינסקי שליט"א‬ ‫לרגל הולדת נכדתם בשעטו"מ‬ ‫לידידנו הר"ר משה יצחק שווארץ שליט"א‬ ‫לרגל אירוסי בתו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידנו הר"ר שם רוקח שליט"א‬ ‫לרגל הכנסת נכדו לעול התורה והמצוות בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הר"ר פינחס שאול פיללער שליט"א‬ ‫לרגל נישואי בנו הבה"ח נפתלי צבי עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הר"ר דוד כהן שליט"א‬ ‫אירוסי בנו הבה"ח בנימין עב"ג בשעטו"מ‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נח‬ ‫מזלא טבא וגדיא יאי‬ ‫לידידינו הרה"ח ר' הערשל קליין שליט"א‬ ‫והר"ר חיים בנימין קליין שליט"א‬ ‫לרגל נישואי נינו‪-‬בנו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידנו הר"ר אשר זעליג הכהן בערגער שליט"א‬ ‫לרגל נישואי בתו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הר"ר משה יהושע צוויבל שליט"א‬ ‫והר"ר אברהם צוויבל שליט"א‬ ‫לרגל אירוסי נכדתו‪-‬בתו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הר"ר ישראל איסר בירנבוים שליט"א‬ ‫לרגל נישואי בתו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הר"ר יהושע דייטש שליט"א‬ ‫והר"ר חיים שפיצער שליט"א‬ ‫והר"ר שרגא צבי דייטש שליט"א‬ ‫נישואי נכדם‪-‬בנו הבה"ח משה עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הרה"ג ר' משה אסטרייכער שליט"א‬ ‫לרגל נישואי בנו הבה"ח קלונימוס יהודה עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הרב חיים מאיר פראמאוויטש שליט"א‬ ‫לרגל אירוסי בנו הבה"ח שלמה זלמן יהודה עב"ג בשעטו"מ‬