תמצית הש"ס גמרא רש"י · Tamtzis Hashas Gmara Rashi — נח (2026-10-12)

מחזור חדש
בשיעורי 'ללמוד
להנות ולזכור'
פרטים בגליון
מאחורי הקלעים
גליון | 147בכורות ט"ו .עד מ"ד | :חשון ה'תשפ"ז
לאוין .ל"א שאלת הגמרא למה הם מומתים לרב הונא ,ומשני ט"ו .קדשים שנפל בהם מום קבוע אחר
שאם תהיה תקנה לולדות יבוא לגדל עדרים מפסולי
חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים( .ברכות ל.): שהוקדשו( ,אף בהיה להם מום עובר לפני
המוקדשין ,ויבוא לאוכלם ללא פדיון ,ולכן תיקנו שיפסיד את
הרמב"ם מבאר 'שהיו מתעכבים קודם התפילה שעה אחת כדי ליישב
הולדות שעי"ז ימהר לפדות את האם מיד כשנפל בה מום. ההקדש דכמאן דליתיה דמי וחלה עליהם קדושה),
דעתם ולהשקיט מחשבותם ואז יחלו בתפילה' .וכן מובא בהלכה
ל"א שאלת הגמרא היא בין לרב הונא שהם מומתים בין לרבי
(שו"ע צ"ח א') שלפני התפילה צריך להסיר את כל המחשבות
חנינא שמתפיסם ,למה הטריחוהו חכמים ולא הרשוהו
ונפדו-
הטורדות אותו עד שתהיה מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו.
כיצד ניתן לעשות דבר כזה ,האם ניתן לסלק בכח את המחשבות
להשאירם באיסורם ,ומשני שמא גם אותם ולדות ילדו ולדות אסורים בגיזה ובעבודה אפילו לאחר פדיונם וחייב
הזרות באופן שלא יחזרו ויקפצו במחשבתנו כל העת? גם בלימוד
אחרים ויבוא בהם לידי תקלה ,אבל לאחר שיפדם אין קדושה מלקות ,דכתיב "רק בכל אות נפשך תזבח בשר ואכלת"
התורה לעיתים אנו נתקלים בתופעה דומה ,קשה לנו להתרכז במשך בולדי הולדות ,דהם חולין גמורים).
ואוקימנא בפסולי המוקדשין לאחר פדיונם ,תזבח ולא
זמן ארוך ,כל דבר קטן עלול להסיח את דעתינו ,ומטרתנו היא שלא גיזה ,בשר ולא חלב ,ואכלת ולא לכלביך .וי"א אמנם ולד שגם עיבורו היה אחרי הפדיון ,מותר,
רק שבזמן הלימוד נהיה מונחים בשקיעות עצומה בתלמודינו ,אלא גם שלומדים "תזבח ואכלת" אין לך בהם התר אכילה שהרי הוקשו לצבי ואיל.
שלא בזמן הלימוד נחשוב לעיתים על מה שלמדנו.
החכמת אדם בהקדמה לספרו מעמיד את חשיבות הענין בצורה חזקה,
אלא משעת זביחה ואילך ומהכא לומדים לאסור גיזה ואם נולדו לפני הפדיון יש בהם קדושה( ,דכתיב
ונצטט את דבריו החשובים' :והנה ידעתי כי יתלחשו עלי ויאמרו הגם וחלב ,ו"בשר" אורחיה דקרא ,ולא דריש "ואכלת" לאפוקי "זכר" לרבות ולד ,ו"נקיבה" לרבות תמורה,
שאול בנביאים ,הלא זה האיש ידענו בו שהיה מסוחרי ארץ פרנקפורט כלבים ,ולדבריו אפשר לפדותם ולהאכילם לכלבים .בתמימים ,ומ"אם זכר אם נקיבה" מרבים ולד
ולייפסיג יותר מט"ו שנים ,ותורתו אימת נעשית ,והתורה העידה לא
מעבר לים הוא שאינה מצויה לא בתגרנין ולא בסחרנין' .רבינו מעמיד
פטורים מבכורה וממתנות ,דכתיב בהו "כצבי ותמורה של בעלי מומין שקדם הקדישם למומם) ,י"א
כאן שאלה עצומה על ספרו החשוב ,מהיכן תוקפו ההלכתי ,האם זה שהם קרבים ,וי"א שצריכים לרעות עד שיוממו וימכרו
וכאיל" לומר שהם פטורים מבכורה כצבי ופטורים
לא נגד עדות התורה שאין התורה מצויה בתגרנים וסחרנים. ויפלו דמיהם לנדבה.
ממתנות כאיל ,ומ"מ חלבם אסור ונוהג בהם איסור
ותשובתו בצידו' ,דע לך אחי כי לימוד התורה היא פעולת הנפש
ותולדותיה ,וכמו שאמרו זכרונם לברכה על האשה שאם אין דעתה
אותו ואת בנו ,ד"אך" חילק .ולרבא חלבו נלמד והשוחטם בחוץ קודם הפדיון חייב כרת ,והיינו במום
להינשא וישבה עשר שנים בלא בעל לא תלד עוד ,ואם דעתה להינשא מ"דמו לא תאכל" בבכור בעל מום כתיב שהרי דמו בדוקין שבעין (-קרום המכסה את העין .ל"א מום
לאיש אף שישבה שנים הרבה בלא בעל אעפ"כ נשאר כח הלידה פשיטא שאסור( ,וצ"ע אמאי לא מייתי קרא "רק את הדם בעפעפיים) ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו כיון
בנפשה ,וכאשר נשאת תלד ,כך האיש הישראלי ,אם יעזוב את התורה
ומייאש ממנה אזי גם היא מרחקת ממנו ולא נשאר בנפשו עוד כח
לא תאכל" דכתיב גבי שאר פסולי המוקדשין ,ומייתי קא שאין מומם ניכר כ"כ ,וא"כ הם נחשבים ראויים לפנים ,אבל
הלידה ,אבל אם אין דעתו נעזבה רק מחמת אונס ומצפה לשוב אליה, דכתיב בבכור .תוד"ה רק) ,והא דלא כתיב חלב להדיא ,בשאר מומים שאינם ראוים לפנים פטור.
נשאר הכח בנפש .כן אומר אני על עצמי הגם שנסעתי למרחקים הטעם הוא כדי שלא נאמר שלפחות לא יהא בו כרת
והייתי סוחר ,אף חכמתי עמדה לי ,כי בנסיעתי לדרך דעתי עליה, ולענין מעילה ,לפני פדיונם מועלים בהם ,ולאחר
בגלל שהוקש לחיה קמ"ל כדם שהוא בכרת.
ובישיבתי בחנות דעתי עליה ,ותיתי לי שאפילו בשעת משא ומתן פדיונם אין מועלין בהם.
פעמים הרבה היה דעתי עליה בהרהור פירוש או קושיא ,ובפרט
ואם מתו יקברו ואינם נפדים ,דבעינן העמדה והערכה.
ט"ו :ולדם וחלבם אסור אף אם התעברה לפני
בששה מצוות עשה שכתבתי בחיי אדם כלל א' .וקיימתי בעצמי אל
תעזביה ותצרך. הפדיון ונולד לאחר הפדיון.
ט"ז .ועושים תמורה בין לפני פדיונם בין לאחר
כאשר האדם מעמיד לעצמו בכניסתו לבית המדרש בצורה ברורה ואמר רב הונא שצריך לכנוס את הולדות לכיפה עד
שבשעות הקרובות הוא מתנתק מכל מה שמסביב ,ככל האפשר, שימותו ברעב ,דאין להקריבם כיון שהם באו פדיונם .ואמר רב נחמן שתמורתו לאחר פדיונו
ומעמיד לעצמו מה וכמה הוא הולך ללמוד ורוצה להספיק ,ויוצר מקדושה דחויה ,דיש בהם תרתי לריעותא ,א' שאמותם מתה ,דאין להקריבה כיון שהיא באה מכח קדושה
לעצמו מעין 'חלון' של זמן שבו הוא עוסק רק בתורה ,ייקל עליו ע"י
הכנה זו להתרכז כראוי ,אותו דבר לגבי התפילה ,אם יעמיד לעצמו בעלת מום שנראית ונדחית .ב' שהם עצמם נולדו לאחר דחויה שכבר נפדו ,וא"א לפדותה כיון דלא אלימא
בכניסתו לבית הכנסת שבזמן התפילה הוא מתנתק מכל המחשבות הפדיון ,ואינו יכול להתפיסם לקדושה גמורה להקריבם ,דכיון למיתפס פדיונה( ,ואף שוולדות שגם עיבורם היה לאחר
על ההשתדלות הטבעית והסיבות הטבעיות ,ועובר לחשוב רק על שנדחו תו לא מיחזו ,ואין לפדותם כיון דלא אלימי פדיון אין בהם קדושה כלל ,שאני ולדות שקדושתם מכח
מסובב כל הסיבות הטוב והמטיב והכל יכול ,על גדלותו והטבתו למיתפס פדיונם בקדושתם ,כיון שכבר יצאו לחולין אמם ,וכיון שנפדית פקעה קדושתה לגמרי ,ואיסור גיזה
לנבראים ,שרק בו תלויה הצלחתו ,זה מביא אותו לרוגע ולישוב הדעת, ועבודה אין בכוחו להחיל קדושה על הוולדות ,אבל תמורה
מפני שהוא יודע שהוא בידים טובות ,והתוצאה לא תלויה במעשים בפדיית אמם ,דעובר ירך אמו ,ואינם אסורים אלא משום
דגלי קרא שהיא חלה על בעלת מום קבוע ,ה"ה לאחר פדיונם גזירה כדלהלן.
וביכולות שלו.
אלא שאינה קריבה ,אבל תמורה שלפני פדיונם קריבה .תוד"ה
הרגשה זו של ניקוי הראש אינה תלויה רק במחשבה והחלטה וכנ"ל, ולרבי חנינא סמוך לפדיון אמם מתפיסם לשם
ותמורה) ,ואין נאכל במומו לבעלים ,דאף שבכור
מפני שקשה לאדם לקבוע בעצמו מחשבה כזו בלא מעשים בפועל קדושת זבח שהאם קדושה בו שחלה עליהם קדושה
שיביעו את הדברים ,ולכן ישנה חשיבות רבה שכבר כאשר האדם ומעשר תמורתם וולדם נאכלים במומם לבעלים,
עצמית שאינה פוקעת ע"י פדיון אמם ,וממתין עד שיוממו
נכנס לבית המדרש ,או לובש את הבגד המיוחד לתפילה ,הוא יעשה שאני התם שאף הבכור ומעשר עצמם נאכלים ופודה אותם( ,ולא יתפיסם לשם זבח אחר ,דיליף
זאת מתוך הכרה שפעולה זו היא ביטוי למצב המיוחד שבו הוא נמצא
כשהוא מתפלל ,כמו הלובש בגד מיוחד לשבת או לחתונה ,וכן כאשר
במומם לבעלים ,משא"כ קדשים שהם עצמם אינם 'בשעריך בשעריך' מבכור שאין מתפיסו לזבח אחר
הוא הולך להתפלל או ללמוד ילך בזריזות וביציאתו ילך לאט יותר, נאכלים במומם לבעלים .וכן מבואר בברייתא משנולד ,אבל במעי אמו יכול לשנותו לזבח אחר ,ומ"מ ילפינן
כדברי הגמרא (ברכות ו ):היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה, שילפינן "ממעלי הגרה ...טמא" שתמורת פסולי ולדות פסולי המוקדשין דאין משנן לזבח אחר אפילו במעי
אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט ,שנאמר אמן למ"ד במעי אמן הן קדושין ,דדמי לבכור שנולד שכבר
"נרדפה לדעת את ד' " ,וכאשר פעולות אלו נעשות מתוך כוונה
המוקדשין מתה( ,וחמש חטאות שמתות נלמדות
מ"ממפריסי הפרסה ...טמא" ומהלכה למשה מסיני, חלה עליו קדושת בכור ,ואפילו למ"ד בהוייתן הן קדושין ,לא
והתבוננות יש בהם השפעה על ההרגשה בכל זמן התפילה.
דמו לבכור קודם שנולד ,דהני עומדין ליקדש מכח אמן
וכעת נתנתק מכל העסקים ונצלול לעומקה של הלכה. (ותמורת אשם שא"א להקריבו כיון שאשם אינו בא בנדבה,
שקדושה כבר .תוד"ה מה).
ג"כ נלמדת מהלכה למשה מסיני ,דכל שבחטאת
והטעם שהם אסורים אחר פדיון אמם ,שהרי גם קדושתם
מתה כגון תמורת חטאת באשם רועה ,),לולא ההלכה
פקעה בפדיון אמם כמו שבקדושת דמים ולדם מותר לאחר
למשה מסיני הו"א שתרעה ,ולולא קרא הו"א שאם פדיון ,גזירה שמא יגדל מהם מפסולי המוקדשין שנפדו
עבר ואכל מהם אין בזה לאו .או שלומדים מהפסוק עדרים עדרים כדי שילדו ולדות ,ויבוא בהם לידי גיזה
שגם פסולי המוקדשין שנפדו במיתה דאיתקשי ועבודה( ,אבל בקדם מומם להקדשם לא גזרו דמילתא דלא
אהדדי ,ממעלי גרה ממפריסי פרסה). שכיחא היא ,דהמתפיס בעלי מומים למזבח עובר בחמשה
אין צמרו מטמא בנגעים ,דבכל אלו הוקש צמר חיוב בכורה בנכסי צאן ברזל
לפשתים ,מה פשתן לא נשתנה אף צמר לא נשתנה. להלן יבואר דין קדושת בכורה בבהמות שהיו בבעלות באחד מימי חוה''מ סוכות לקראת ערב ,פגש ראובן את שמעון בכותל המערבי
עכו"ם וניתנו לישראל כ'צאן ברזל' ,האם הולדות וולדי והנה הוא מנענע לולב .לשאלתו וכי לא נטלת לולב עד כה השיב ודאי נטלתי
הדלה את הגפן ע"ג תאנה יינו פסול לנסכים ,דכתיב אלא ששיטת הרמב''ם בפהמ''ש (פ"ג דסוכה) שדין ושמחתם לפני ה' אלקיכם
"זבח ונסכים" מה זבח שלא נשתנה שהרי נדמה פסול הולדות וכו' שנוטל הישראל חייבות בבכורה כבהמת שבעת ימים -דקאי אנטילת ד' מינים במקדש -הוא חיוב בכל ירושלים
ישראל ,או שזה נחשב שיש לנכרי שייכות בהם וממילא הם המקודשת ,דקרינן בה לפני ה' אלקיכם ,ולשיטה זו נמצא שבהגיעי לאיזור
לקרבן ,אף נסכים שלא נשתנו .רבינא שואל שא"כ אף פטורות מן הבכורה. הכותל נתחייבתי מדאו' ולא מהני לזה נטילתי בבקר בבית הכנסת שבעירי שלא
המדלה פשתן ע"ג היגא הוי שינוי ,וא"כ למה אמרנו היתה אלא קיום דרבנן ,ואף שראשונים רבים חלקו על הרמב''ם מ''מ משום
ט"ז :המקבל צאן ברזל מנכרי ,והיינו ששם אותם בדמים שפשתן אין בו שינוי .וענה רב אשי דשאני התם שלא 'מהיות טוב' הבאתי עמי את הד' מינים לצאת יד''ח מן התורה לשיטת הר''מ.
כמובן ,ראובן התעורר אף הוא ליטול וביקש משמעון לנענע את לולבו ,ענהו
קצובים אותם יתן לו עד עשר שנים בין מתו בין הוזלו ,וחולקים נשתנה ריחו. ודאי אבל מסתמא גדר החיוב דאורייתא במקדש כל שבעה הוא כגדר יום
בוולדות שיהיו עד אז ,הולדות פטורים מבכורה כשהם ילדו, ראשון דבעינן לכם [כן הדין לתוס' (כט :ד''ה בעינן וכ''ה ברא''ש סי' ג) ,דטעמא דשאול
כבשים שצמרם קשה כגון עז בת רחל ,דצמר עיזים הוא
אבל ולדות הולדות כשהם ילדו חייבים .מתני'. כשר בשאר ימים משום דהוו דרבנן ,אולם בריטב''א כט :ומאירי מא .הטעם משום ד'לכם'
קשה ,פטורים מראשית הגז ,דכתיב "ומגז כבשי כתיב גבי יום ראשון בלבד ,ולכן הכשירו שאול בשאר ימים אף במקדש ,ובהליכות שלמה
לרב הונא הכונה שולדי הולדות והיינו הדור הרביעי [כולל פי''א הע' 118כ' שלא היה המנהג לדקדק לקנות הלולב כשמהדרים ליטלו בכותל] ,ולכן
יתחמם" – רק דבר המחמם נקרא גז. אקנה לך ע''מ להחזיר.
הצאן ברזל] חייבים ,ואם העמיד את הולדות תחת
טען ראובן הנה ישנם כמה דינים בהלכות תנאים ולא ניחא לי לסמוך אסתמא
אם אפשר לצמצם האמהות שאם ימותו האמהות יטול הנכרי במקומם את
שמתנים באופן המועיל ,לכן אבקש שתקנה לי את המינים בקנין גמור ,ואני
הולדות המגיעות לחלק הישראל (ויהיו תחת יד הישראל לפי מתחייב להחזיר לך .תמה שמעון הלא כה''ג לא הוי 'לכם' שהרי זו השאלה.
קדושת בכורה חלה על הולד שיצא ראשון (פטר רחם) ,ואם אותו שווי עד אותו זמן שקבעו) וחיזק בזה את כוחו לתת לו
נולדו תאומים ,אם יצאו שניהם ממש ביחד ,שניהם חייבים ענה ראובן לא כי ,אלא נסכם שאקנה לחלוטין ואתחייב לך את האתרוג עצמו,
שייכות בעוד דור ,גם ולדי הולדות פטורים ,ולרשב"ג כלומר עצם קבלתי את המינים יחייב אותי להחזיר אותם עצמם ,לא מפני שהם
בבכורה ,אלא שהדבר תלוי אם 'אפשר לצמצם' שיצאו שלך דשלי הם ,אלא גדר החיוב יהיה מדין ממוני גבך .כלומר כשם ששייך
הולדות פטורים אפי' עד י' דורות או יותר ,מפני שהם
שניהם ממש יחד ,שלרבי יוסי הגלילי אף בידי שמים אפשר להתחייב חומר ,כגון סאה חיטים [כדמצינו בהלוואת סאה בסאה] ,כלומר שלא
לצמצם ,ולרבנן אי אפשר לצמצם ,וכדלהלן. אחריות לעכו"ם דכל מה שימצא העכו"ם הוא יתפוס. מחוייב את הערך הממוני שקיבל אלא את כמות החיטים שקיבל ,כך גם שייך
להתחייב את אותה הסאה עצמה שקיבל .כלומר שלא מחוייב את החומר
ולרב יהודה הכונה שולדי ולדי הולדות והיינו הדור י"ז :רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני שקיבל בלבד ,אלא את החיטים עצמם שקיבל [איברא דיל''ד טובא אי כה''ג חשיב
החמישי חייבים( ,ורשב"ג פוטר לעולם וכנ"ל) ,ואפילו לכם לפי''מ שפסק בשו''ע תרנ''ח ג דלא מהני מתנה לזמן (ואמנם בבאוה''ל שם הביא
ראשיהם יחד ,לרבי יוסי הגלילי שניהם לכהן, מהקצות להקל אבל מסקנתו נ' כהנתיבות שהסכים עם השו''ע) ,ובחו''מ קיז א מבואר
בהעמיד את הולדות תחת האמהות שאם ימותו יטול דהמוכר אפותיקי לעולם אינה מכורה ,ולכאו' הכא לא עדיף ,ויל''ע].
ולחכמים אחד לו ואחד לכהן כיון שא"א לצמצם שיצאו
אותם הנכרי ,חייבים לת"ק ,ולא אמרינן שכיון שיפה כוחו סבר שמעון וקיבל ,ואכן הקנם לראובן בקנין גמור על דעת שקבלת ראובן
שני ראשיהם יחד ,אלא אחד יצא ראשון ולא ידוע איזה מהם.
בולדות יהיו פטורים לעולם. תחייבהו להשיב אותם עצמם מדין ממוני גבך .אלא שדא עקא בדיוק שמעון
מתני'. מיהר לאוטובוס ושכח את לולבו ביד ראובן .והואיל והם גרים בערים שונות
לאביי מיירי מתני' דווקא כשהנכרי קיבל על עצמו שמרם וטפחם ראובן היטב שלא יכמשו ,ולמעשה הוחזרו המינים לשמעון רק
הגמרא מדייקת מהדין הנ"ל שלרבי יוסי הגלילי אף בתחילת מרחשון .טען שמעון הלא עתה אינם שוים לי כלום ולכן אני תובע
אונסא וזולא ,אבל בלא קיבל הם ברשות הישראל
בידי שמים כגון בלידה זו שאין מקפידים שיצאו בדיוק יחד, תשלום מחירם כפי שהיו שוים בשעה שנתתים לך .ענה ראובן ד' מינים לויתי
וחייבים בבכורה אע"פ שהעכו"ם לא קיבל את דמיהם, ד' מינים אפרעך .היכי לידיין דיינא להאי דינא.
אפשר לצמצם ,וכ"ש בידי אדם כשמתכוונים לצמצם ודאי
ועל אופן זה (שלא קיבל) שנינו שאין מקבלים צאן הנה בפת''ש (חו''מ שסג א) הביא דהפמ''ג נסתפק בגזל אתרוג ובא להחזירו אחר
אפשר לצמצם .ולחכמים בידי שמים א"א לצמצם. סוכות האם יכול לומר לו הש''ל ,והביא אחרונים דס''ל שאין יכול לומר כן דכה''ג
ברזל מישראל מפני שזה ריבית ,דהמקבל חייב מעות הוי היזק ניכר דומיא דמטבע שנפסל ,אלא שהפת''ש תמה מדוע החליטו כן הא
לנותן והבהמות לגמרי ברשות המקבל ,והנותן מקבל חצי הגמ' מסתפקת אם לרבנן אפשר לצמצם בידי אדם, תליא בפלוגתת מחבר ורמ''א במטבע שנפסל אי חשיב היזק ניכר.
מהולדות בשכר המתנת המעות ,דאם הבהמות ברשות הנותן הרי ומסקנת הגמ' (י"ח ).שאף בידי אדם א"א לצמצם, אכן נידון זה שייך גבי גזלן אולם עד כמה שבאמת ראובן קנה לחלוטין וחיובו
כדמצינו שהרוג שנמצא בדיוק באמצע בין ב' ברשותו השביחו הבהמות. להחזיר אותו עצמו הוא רק מפני התחייבותו לכך ,הוי כאפותיקי מפורש דאין
שייך בזה טענות היזק (כמבו' בחו''מ קיז א ,אא''כ הזיקו בידיים דהוי מזיק
עיירות ,לחכמים יביאו עגלה ערופה בשותפות ויתנו וזולא אונסא של שהאחריות היינו ולרבא 'צאן ברזל' שעבודו של חבירו) ,א''כ הכ''נ הכא לא יחוייב ראובן מעבר לד' מינים עצמם.
על המקבל ,ומ"מ פטור מבכורה ,דכיון שהנכרי יכול ויאמרו בני האחת אם אתם קרובים ממנו יהא חלקנו מחול לכם ברם אעיקרא דדינא צריך תלמוד האם אכן נחשב בעלים בגוונא דא ,שמקבל
לתפוס את הבהמה או את ולדותיה אם לא יתן לו ותכפר עליכם ,ואם אנחנו קרובים מכם חלקכם יהא שלנו ותכפר חפץ באופן שמחוייב להשיב את אותו החפץ עצמו .דאמנם ראובן פירש
עלינו ,ומבואר שלרבנן א"א לצמצם אף בידי אדם ,דאי שהאתרוג שלו וחיובו להחזיר הוא מכח התחייבותו ,מ''מ בנכסי צאן ברזל (ב''מ
מעות ,חשיב יד עכו"ם באמצע ,דפטור מן הבכורה. ע ):מצינו שלא נחשבים שייכים למקבל אלא בגוונא שמקבל עליו אחריות
אפשר לצמצם יביאו שתים אי "קרובה" משמע אפי' גמורה ,ולא שמענו שיועיל לפרש שהוא שלו גם כאשר האחריות על הנותן ,כך
קרובות ,או שלא יביאו כלל אי בעינן "קרובה" ולא דיני בעל חי שאינו דומה לאמו גם יש לדון בכאן אולי עצם זה שמחוייב להחזיר את החפץ שקיבל ,אף שמפרש
דהוי שלו חשיב של הנותן.
רחל שילדה כמין עז ,או עז שילדה כמין רחל ,פטורה קרובות .ולרבי אליעזר כל אחת מביאה עגלה ,דס"ל
והנה החוו''ד ריש סי' קסא נקט [בביאור תוס' כתובות מו .וגם מהר''ם שם ושבט הלוי ג
מן הבכורה( ,דכתיב "אך בכור שור" שיהא הוא שור כרבי יוסי הגלילי דאפשר לצמצם ,והא דכתיב "קרובה" קח שלא הסכימו עמו בביאור התוס' אין הכרח שיחלקו לדינא] שאם המקבל מקבל ע''ע
ובכורו שור) ,ואם יש בו מקצת סימנים של אמו חייב אפילו קרובות במשמע .ולת"ק דברייתא אין מביאין גם זולא מלבד שאר אונסין ,נחשב שלו הגם שמחוייב להחזירו .והויא הלוואה
דאורייתא .ומלתא דמסתברא היא דכיון שבהוזל מפסיד המקבל ש''מ דידיה הוזל.
עגלה ערופה כלל ,דס"ל דאפשר לצמצם ,ו"קרובה" בבכורה .מתני'. נמצא יוצא מפורש מתוך דברי החו''ד דדוקא בדמקבל עליה אונסא וזולא ,אבל קיבל
דווקא ולא קרובות. עליו אונסא ולא זולא לא חשיב שלו .מעתה האתרוג לא ייחשב של ראובן אא''כ
י"ז .איתא בברייתא שרחל בת עז ועז בת רחל ,ר"מ מחוייב גם בזולא ,ורק כה''ג -שאם הוזל הוזל לו -אמרינן דדידיה הוא .ומשכך ,על
חוט של סיקרא שבמזבח היה באמצע המזבח כדי כרחך בהכרזתו שזוכה באתרוג כלולה קבלת אחריות גם על זולא ,דודאי כוונתו
מחייב וחכמים פוטרים .רבא אומר שאין לבאר דאיירי באופן המועיל ,א''כ צודק שמעון בטענתו לקבל תשלום כפי ערך האתרוג בחג.
להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים .הגמ'
ברחל שילדה מין עז ואביו תיש ,ונחלקו לענין אותו ואת ברם מאידך מבואר בדברי החוו''ד דהויא הלוואה גמורה ,וכיון שאתרוג לוה
אומרת שאם גם בידי אדם א"א לצמצם ,א"כ לפעמים
בנו אי חוששים לזרע האב או לא ,דא"כ ליפלגו ומצד עצם ההלוואה לא אמור להיות מחוייב אלא את עצם האתרוג ועתה
נותן דמים העליונים למטה דשמא לא צמצמו יפה ועשו את משלם יותר א''כ הוי ריבית ,ויתכן קצוצה ,דאמנם מבואר בראשונים (ע :תוד''ה
בעלמא .אלא איירי ברחל בת רחל בת עז ,ונחלקו אין) דבספק אם תהיה ריבית לא הוי דאורייתא ,מ''מ בריטב''א מבואר דדוקא
החוט הרבה למטה מהאמצע ,וכשנותנים דמים העליונים מעט
לענין בכורה אי אזלינן בתר האם ואין לו דין נדמה ,או למעלה מן החוט י"ל שזה מתחת אמצע המזבח ,או תחתונים
כשהריבית היא מיניה וביה [היינו צירוף סברת הרמב''ן ע .עם סברת ספק ,דכה''ג חשיב
פקדון ,ודו''ק] ,ולפי''ז כאן דלא הוי מיניה וביה שהרי אין הריבית תלויה ברווחים
דאזלינן בתר אם האם ויש לו דין נדמה( ,ומ"מ לענין למעלה דשמא נתנו את החוט למעלה מהאמצע .וצ"ל שעשו שייצאו מן האתרוג הוי ר'''ק.
חוט רחב מעט באופן שודאי מתחתיו זה החצי התחתון של
שעיר ראש חודש ורגלים לכו"ע בעינן שאמו ואם אמו אכן בשאר הראשונים לא מפורש דטעמא דספק ריבית הוי דרבנן משום מיניה
המזבח ומעליו זה החצי העליון. ממשפחת יהיו שעירה ,דכתיב "אחד" -המיוחד ובא וביה ,מאידך בלא מיניה וביה מחודש מאוד לומר שעצם הספק אם תהא ריבית
מהווה סיבה שיהיה רק דרבנן [אמנם מצינו כן גבי משכנתא (רש''י סב :ורמב''ם) ,אבל
עיזים מששת ימי בראשית ,ונדמה בדור הראשון פסול
ומה שמצינו שהקב"ה ציווה על מידות הכלים תתכן שם סברא מקומית ,ואכמ''ל].
גם לקרבן נדבה ,דכתיב ("שור או כשב" פרט לכלאים) סוף דבר -אין הכי נמי ,צודק שמעון בטענתו שראובן חייב לו את ההפרש ,אבל
"או עז" פרט לנדמה) .עוד י"ל דאיירי ברחל בת עז בת והמזבח אין ראיה שאפשר לצמצם בידי אדם ,די"ל לא יוכל שמעון לגבותו משום איסור ריבית .ושמא עבר על לא תשימון עליו
רחל ,וחדא קתני רחל בת עז ואותה עז היתה בת רחל ,ונחלקו שהציווי הוא לעשות מה שאפשר. נשך ,וצ''ע.
אי אמרינן דחזרה שיות למקומה או לא .עוד י"ל ומה שמצינו ש תנור שחילקוהו לשני חלקים
דאיירי שיש בו מקצת סימנים של אמו ,ונחלקו אי שווים ,שניהם טמאים מפני שא"א לצמצם ובכל חלק
בעינן שיהיה ראשו ורובו דומה לאמו (כדעת ר"ש) או י"ל שהוא הרוב ,והרוב נשאר בטומאתו ,אין ראיה שא"א
לצמצם ,ד שאני כלי חרס שא"א לצמצם מפני לא.
ולענין שעטנז לכו"ע אין לוקין על צמר שה שאינו ש כששוברים אותו יש בו גומות -בליטות ,וא"א לשער את
מיוחד לדורותיו ,וכן אינו כשר לתכלת של ציצית ,וכן אותם בליטות.
ואפילו במסיח לפי תומו ,די"ל שבא להשביח מקחו ,כיון חיוב בכורה בשתי רחלים שילדו י"ח .רחל שלא ביכרה וילדה ב' זכרים ויצאו ב'
שהבהמה מסתכנת בלידה הראשונה) .ודין זה תלוי אם
חוששים למיעוט או לא ,והאם רק כשראינו ולד ממש זה לעיל נתבאר מה הדין בנולדו שנים יחד ויש ספק מי הבכור, ראשיהם כאחד-
פוטר מבכורה ,או גם טינוף שפיר ושליא ,וכן כשראינו שיש ולהלן יבואר מה הדין באופנים נוספים של ספק בכור.
לרבי יוסי הגלילי נותן שניהם לכהן דכתיב "הזכרים
לה חלב ,וכדלהלן. שתי רחלים שלא ביכרו וילדו ב' זכרים ,שניהם לכהן. לד' " .ולחכמים א"א לצמצם ,ויתן רק אחד לכהן.
י"ט :הלוקח בהמה מעכו"ם ואינו יודע אם ביכרה, ילדו זכר ונקיבה ,הזכר לכהן. רבי טרפון סבר בתחילה שהכהן יקח לעצמו את היפה,
שיטת רבי ישמעאל שבעז בת שנתה -שילדה בתוך ילדו ב' זכרים ונקיבה (או היכא שרחל שאינה מבכרת מפני שהבריא יוצא ראשון ,וחזר בו ר"ט והוא סובר
שנתה ,או ברחל בת שתיים ,או בפרה וחמור בנות ורחל מבכרת ילדו ב' זכרים) ,אחד לו ואחד לכהן שהרי שלשניהם יש חלק בשניהם .ולר"ע משמנים ביניהם ,והיינו
שלש ,הולד ודאי לכהן דקודם לכן לא ילדה ,מכאן ואילך היתה נקיבה עמו ואולי יצאה תחילה ,לרבי טרפון הכהן בורר שהכהן נוטל את הכחושה והשומן מוטל ביניהם
הוי ספק בכור וירעה ויאכל במומו לבעלים ,ובספק פטר חמור לו את היפה וחזר בו ר"ט ,ולרבי עקיבא משמנים ביניהם ואומרים הבעלים לכהן שיביא ראיה שזהו הבכור
מפריש טלה והוא לעצמו ,ולרבי יוסי ברבי יהודה בחמורה והכהן נוטל כחוש ,ואין אומרים שזו שילדה ולד אחד ,או ויטול.
השיעור הוא ד' שנים .מתני'. שזו שכבר ילדה לפני כן ,ילדה את המשובח .והשני והשני שנשאר לישראל ירעה עד שיסתאב ואח"כ יאכל,
הגמ' שואלת למה אחרי זמנים אלו לא אומרים שכיון ירעה עד שיסתאב ,לת"ק הוא חייב במתנות ,ורבי יוסי דספק בכור אינו נשחט תמים( ,ובאותו של כהן לא איצטריך
פוטר ,דס"ל שכל שחליפיו ביד כהן (-שנטל הכהן אחת למימר ,דודאי אינו נשחט עד שיהא בו מום ונאכל במומו ,דבזמן
שרוב הבהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתם,
מהספיקות) פטור מן המתנות דעשו את שאינו זוכה כזוכה. הזה מיירי .א"נ מיירי בזמן הבית ,ושל כהן אינו ראוי להקרבה מפני
א"כ הולד ודאי אינו בכור. שהוא ספק חולין בעזרה ,ולהכי יאכל במומו) ,וכשישחטנו חייב
ואם מת אחד מהם ,לרבי טרפון יחלוקו ,ולרבי עקיבא
רבא מבאר שרבי ישמעאל סובר כר"מ דחייש המוציא מחבירו עליו הראיה. במתנות זרוע ולחיים ,דהמתנות הם של הכהן ממה
למיעוטא ,כדמצינו שלר"מ קטן וקטנה לא מייבמים, נפשך (ואין הטעם משום שלא תשתכח תורת
מתנות) .ורבי יוסי פוטר ,דס"ל שעשו חכמים את ילדו ב' נקבות וזכר ,או ב' נקבות וב' זכרים ,או שרחל
קטן שמא ימצא סריס ,וקטנה שמא תמצא איילונית,
הכהן כזוכה וכאילו באו ליד כהן ומכרו לישראל במומו מבכרת ורחל שאינה מבכרת ילדו זכר ונקיבה ,אין
ונמצאו פוגעים בערוה ,דכיון שאינה ראויה להוליד לא קרינן
בהו "והיה הבכור אשר תלד" ,ופקעה מהן תורת ייבום ,וקיימו
ולקח במקומו את השני ,ובכור שמכרו כהן לישראל פטור הכהן מקבל כלום.
באיסור אשת אח( ,ואין חולצים משום ד"איש" כתיב ממתנות.
ואם מת אחד מהם ,לר"ט (אחרי שחזר בו ממה שאמר י"ט .יוצא דופן שנולד ולד אחריו שהראשון הוא בכור
בפרשה ומקישים אשה לאיש ,).אבל לרבנן הולכים
שהכהן מקבל את השמן והוא סובר שלשניהם יש חלק לולדות והשני בכור לרחמים ,לרבי טרפון שניהם ירעו עד אחר הרוב ,ורוב קטנים אינם סריסים ורוב קטנות אינן
בשניהם) יחלוקו ,כיון שאין יודעים מי יצא ראשון ,שיסתאבו ויאכלו במומם לבעלים ,דמספקא ליה אם איילוניות ,ומבואר שהולכים אחר הרוב לא רק ברובא
ולר"ע המוציא מחבירו עליו הראיה( .מתני' י"ז .):הגמ' בכור לדבר אחד לרחם ולא ללידה או הפוך הוי בכור .ולרבי דאיתיה קמן ,כגון בתשע חנויות שמוכרות בשר שחוטה,
(י"ח ):אומרת שלכו"ע שניים שהפקידו ב' בהמות אצל עקיבא בכור לדבר אחד לא הוי בכור ,וממילא הראשון ואחת מוכרת בשר נבילה ,ונמצאה בקרקע חתיכת בשר ,דכל
רועה ואחת מתה ואין ידוע של מי ,והכא כשנמסר ספק בכור אינו בכור מפני שאינו פטר רחם ,והשני אינו בכור דפריש מרובא פריש ,וזה רובא דאיתיה קמן שהרי החנויות
לפנינו ,ובסנהדרין כגון י"ב מזכים וי"א מחייבים זכאי ,אלא גם החי לרועה ,שבעה"ב והכהן באים לקחת את הבכור מהרועה ,מפני שקדמו אחר ,וכדלהלן.
ברובא דליתיה קמן כמו ביבום וכנ"ל וכן במתני' שרוב
הרועה מניח ביניהם לחלקה ומסתלק ,דהכא ליכא למימר איזה ולד קדוש בבכורה -כתיב "קדש לי כל בכור",
המוציא מחבירו עליו הראיה ,ומאידך אחד שהפקיד אצל יכול אפילו נקיבה ,תלמוד לומר "אשר יולד בבקרך ובצאנך הבהמות שבכל העולם מתעברות ויולדות בתוך שנתם ,הולכים
בעה"ב והניחה בעדרו ומתה בהמה מעדרו ,המוציא מחבירו הזכר" וזהו 'כלל ופרט' שהפרט ממעט את הכלל ממשמעותו אחר הרוב.
ורבינא (כ ).אומר שגם רבנן מודים שברוב שתלוי עליו הראיה ,והמחלוקת היא כשנולדו בחצר בעה"ב ,ואין בכלל אלא מה שבפרט.
והרועה כהן ,דר"ט ס"ל שבעה"ב מקנה לרועה זכות לאביי בכור לדבר אחד אינו בכור ,ומדכתיב "פטר במעשה כגון עיבור הבהמה שהוא תלוי בהרבעה וי"ל שלא עלה
בחצרו כדי לזכות בבכורות( ,וקונה אפילו בלא קנין ,דגמר רחם" ממעטים יוצא דופן (וזהו כלל הצריך לפרט ,ואינו עליה זכר ,אין הולכים אחרי הרוב.
כלל ופרט ,דהתם הפרט ממעט מהכלל ,וכאן הפרט מפרש את ומשעבד נפשיה ,אי נמי קנה הרועה ע"י שפותח ונועל .תוד"ה
שיטת רבי עקיבא שכיון שהבהמה נפטרת מבכורה
הכלל ,שלא ידענו פירושו של כלל ללא הפרט דבכור דקרא לכל אקנויי) ,דניחא ליה דליתעביד מצוה בממוניה -שיגדלו
אף בטינוף בבהמה דקה ,או בשליא בגסה( ,ובאשה מילי משתמע ,,וכן מצינו בכסוי הדם דכתיב "וכסהו בעפר", בכורותיו של כהן בחצירו ,והוי כחצר של שניהם ,וממילא זה
בשפיר (-עור שיש בו צורת הולד) ושליא) ,ממילא כל והפרט מפרש שכסוי היינו בדבר המתפזר כמו עפר ולא בכלי,
כמו שנים שהפקידו אצל רועה ולכן חולקים כיון שהוא
מקום שאין ידוע שלא ביכרה הרי זה ספק והולד יאכל ואין זה כלל ופרט שנמעט מזה גם שחיקת אבנים וגיר וזרניך),
נמצא ברשות שניהם ,ור"ע ס"ל שאין בעה"ב מקנה לרועה
במומו לבעלים( ,טינוף היינו מתי שאומרים רועי ומדכתיב "בכור" דמשמע שיהיה בכור לכל דבריו ממעטים
זכות בחצירו כיון שיש לו בזה פסידא כשיש ספק,
צלתא שנעצר רחמה ונימוק העובר ,ולשמואל זה דומה ולד שיצא דרך רחם אחרי יוצא דופן (וזהו פרט הצריך
וממילא זה כמו שנים שהפקידו אצל בעל הבית,
לבועות פולטת אבעבועות של דם ,וצריך להראות דבר זה לכלל ,ד"זכר" ו"פטר רחם" שזה פרט ,צריכים את הכלל של
"בכור" ,ורוב הפרטות שבתורה (כגון "מן הבקר" ו"מן הבהמה")
שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
לרועה חכם .כ"א.):
אינם צריכים את הכלל ,ושם הכלל בא להוסיף על הפרט) ,וכן ואם ילדה זכר ונקיבה ,אין הכהן מקבל כלום ,דשמא
כ .רבי יהושע (בברייתא) אומר שקיבל מרבותיו שגם שיצאה נקיבה לפניו דרך רחם ,שי"ל ש"בכור זכר" היינו בכור הנקיבה יצאה תחילה ,והמוציא מחבירו עליו הראיה ,ואפילו לרבי
טינוף פוטר מבכורה ,אולם הוא עצמו סובר שעז מהזכרים ,שלא קדמו זכר אחר ,אע"פ שאינו בכור ללידה טרפון לא אומרים יחלוקו ,דהתם אחד ודאי של הכהן הלכך יפה
כוחו לחלוק בשוה ,משא"כ הכא ,וירעה עד שיסתאב ואח"כ
שטינפה בת ששה יולדת בתוך שנתה ,ורחל שטינפה ולרחמים ,דבכור לדבר אחד לא הוי בכור.
יאכלנו ,דספק הוא.
ולרבינא בכור לדבר אחד הוי בכור וממעטים מ"פטר בת שנתה יולדת בתוך שתים.
רחם" זכר שיצאה נקיבה לפניו דרך רחם ,וא"א למעטו הגמ' מבארת שרבי ישמעאל מודה לרבי יהושע שאם חיוב מתנות כשיש ספק-
מ"בכור" משום שבכור לדבר אחד הוי בכור .והגמ' ראינו שטינפה הטינוף פוטר ,אלא שלרבי ישמעאל במקרה הנ"ל שנולדו שניים יחד ויש ספק מי הבכור,
(י"ט ):שואלת על רבינא א"כ למה אם יצאה נקיבה אין חוששים לטינוף ,ולרבי יהושע חוששים לטינוף. לת"ק חייב במתנות ,ולרבי יוסי פטור מהטעם הנ"ל,
דרך דופן ואח"כ זכר דרך רחם אינו קדוש ,והרי הוא ואף לרבא שרבי ישמעאל חייש למיעוטא כר"מ, אבל ספק בכור שאין החליפין שלו ביד כהן כגון דקתני
לקולא אין חוששים למיעוט. בכור לרחם ובכור לזכרים ,אלא מחוורתא כדאביי. מתני' זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום והזכר ספק בכור שמא יצא
נקבה תחלה חייב במתנות גם לרבי יוסי( ,וקמ"ל שאין
וללישנא בתרא רבי ישמעאל חושש למיעוט גם
טעמו של רבי יוסי שאם נחייבו במתנות יבוא לידי
לקולא ,אלא דס"ל שמטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך
גיזה ועבודה וממילא גם כשאין חליפיו ביד כהן היה
שנתה ,ולרבי יהושע מטנפת חוזרת ויולדת בתוך הלוקח בהמה פטור ממתנות).
שנתה.
י"ח :ספק מעשר פטור במתנות אף לר"מ שמחייב
הגמ' מבארת שמחלוקת רבי יהושע עם מה שקיבל ספק בכור בלוקח בהמה מעכו"ם
מרבותיו הוא כשטינפה בסוף ששה -שראינו שהתחילה לעיל בספק בכור ,דשם חייב ממה נפשך ,משא"כ
הסוגיא דלהלן (י"ט - :כ"א ):עוסקת בדיני בהמה שילדה
לטנף בתחילת חודש שביעי ,שרבותיו סוברים כזעירי הכא( ,וקמ"ל שאין טעמו של ר"מ כדי שלא תשתכח
ויש ספק אם הולד הוא בכור ,כיון שקנאה מנכרי ואין לנו
שאמר שאין טינוף פחות מל' יום שאין הבהמה מקבלת ידיעה ברורה אם כבר ילדה אצלו ולד אחר( .וכתבו התוס' תורת מתנות וממילא גם ספק מעשר היה חייב
זכר עד ל' יום ,וא"כ אם ילדה בתוך שנתה בהכרח שזה לא היה (כ"א :ד"ה אשתבוחי) שהנכרי אינו נאמן לומר שכבר ביכרה, במתנות).
כפקעת של ערב שהיא גדולה יותר מפקעת של שתי .ולר"א כ"א :ובאמת בברייתא אחרת מבואר שר"ש סובר טינוף גמור ,דטינוף הוי במשך חודש כזעירי ,וה' חודשים הם
ברבי צדוק אע"פ שאין ראשו גדול כפקעת מטמא משיפתח ימי העיבור ,וא"כ לא תלד עד היום הראשון של השנה השניה,
שמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר ,כבכור שקדוש ורבי יהושע עצמו לית ליה דזעירי .או שגם רבי
רחמה עד שיראו בתוך רחמה טפיפיות ,והיינו כפרידה לפני זמנו שהרי קדושתו מרחם וקרב לאחר זמנו ,וילפינן
שכורעת יותר מבהמה וחיה להטיל מימיה ומתוך כריעתה
יהושע סובר כזעירי ,אלא דס"ל שבהמה יולדת
מבכור בגזירה שוה העברה העברה "כל אשר יעבור תחת למקוטעין -ביום האחרון של החודש החמישי ,וא"כ היא
רחמה נפתח הרבה ונראים קמטים ברחם ונראית פיקה בתוך השבט" מ"והעברת כל פטר רחם הזכרים" .אבל אי לאו גזירה
פיקה .ורבי יוחנן אמר שבאשה מטמא כפיקה של יכולה ללדת בתוך שנתה ,ולרבותיו אינה יולדת
שוה לא ילפינן מעשר מבכור מבנין אב ,אף שמעשר למקוטעין .או שגם לרבי יהושע אינה יולדת
שתי ,ובבהמה לענין שאין זה טומאה בלועה אלא אם הושיט
דומה לבכור במה שאין להם פדיון בבכור נאמר "לא למקוטעין ,אלא ס"ל שאומרים שמקצת היום שנגמר
הרועה ידו ונגע בו להוציאו מן הרחם הנפל מטמא במגע כפיקה תפדה" ובמעשר "לא יגאל" ,והם קדושים במומם קדושה
של ערב. בו החודש החמישי ,או של הטינוף ,ככולו ,ולרבותיו לא
גמורה ,ואין תמורתם קריבה ,ולענין אכילה שנאכלים אומרים שמקצת היום ככולו.
גוש הבא מבית הפרס או מארץ העמים ,שיעורו במומם בלי פדיון ,זכור לכהן ומעשר לישראל ,אבל קדשים נפדים
לטמא באהל ולשרוף עליו תרומה וקדשים כפיקה גדולה של במומם ,ואינם קדושים במומם קדושה גמורה (כדלעיל י"ד,): כ :המחלוקת בין רבי עקיבא לרבי יהושע היא
סקאין שזה בגודל חותם המרצופין (-שקים גדולים של ותמורתם קריבה ,ואם נפל בהם מום אינם נאכלים ללא פדיון, כשראינו שיש לה חלב בתוך שנתה (וכן בנולדה בבית ישראל ולא
מ"מ אפשר ללמוד מעשר מקדשים שא"א להקדיש ראינו שילדה עד לאחר שנה אבל ראינו שהיה לה חלב) ,שלר"ע
גמי שכשנועלים אותם חותמים אותם) ,שזה בגודל חותם
בהמה לשלמים אלא מהיום השמיני והלאה ולא רק לא להקריב,
המרצופין ,ואותו חותם ישנו בצד העליון של מגופת חלב פוטר כיון שרוב בהמות אינם חולבות אא"כ
לפי ששניהם נוהגים בפשוט ואף בנקיבות וצריכים
חבית הלחמית – חביות של חרס מבית לחם ,שעושים להם יולדות ,ולרבי ישמעאל טינוף פוטר ,אבל חלב אינו פוטר
להקדישם ואינם ממתנות כהונה אלא נאכלים לבעלים,
כסוי שהוא רחב מלמטה כדי לכסות בו את החבית ,והולך ונעשה
אבל בכור אינו נוהג בפשוט או בנקיבה וא"צ להקדישו והוא
מפני שחוששים למיעוטא שחולבות בלי לידה.
צר למעלה כדי שיהיה אפשר לאחוז בו ,ושם מניחים את החותם.
ממתנות כהונה. טינוף יהושע ולפי זה צריך להפוך את השיטות ,שלרבי
הקונה ציר מעם הארץ שיש חשש שהוא נטמא ממגע עם וחלב פוטרים ,ולר"ע אפילו בטינפה והיה לה חלב זה ספק בכור,
הגמרא מסתפקת מהו שיעור יצירת הולד בבהמה
שהרי רבי יהושע לא חושש למיעוטא ,כדמצינו שמי שאם שהתה משקיבלה זכר עד שטינפה הוי ולד ופוטר מן הארץ ,ואותו ציר ודאי מעורבים בו מים ,ריש לקיש אמר
שהלך עם אשתו למדינת הים ומת בלא בנים ולא היה הבכורה( ,ובאשה מצינו שהשיעור הוא ארבעים יום שצריך להשיקו במים ,שאף שאוכל ומשקה אין להם טהרה
לו אח ,פטור מיבום ,ולא חוששים שחמותו שנמצאת שאם הפילה ביום ארבעים יש לה ימי טומאה וימי טוהר ,אבל במקוה ,למים מועילה השקה (שנותן הכלי במקוה עד שהמים
עוברים על פיו ונושקים למים שבתוך הכלי) ,דהוי כאילו זרעם במקום ממנו יצא ילדה אח והיא זקוקה ליבום ,אא"כ חמותו פחות מכך זה מיא בעלמא).
וחזר ונטלם ,שהזריעה מטהרת אוכלים מטומאתם ,דתנן שתילי היתה מעוברת ,ולרבי יהושע אף בהיתה חמותו
מעוברת כיון שאומרים סמוך מחצה נקיבות שאינן הלוקח בהמה מישראל ואינו יודע אם ביכרה ,לרב תרומה שנטמאו ושתלן טהורין ,וההשקה מועילה אם המים
זוקקות ליבום למיעוט מפילות ,והוו זכרים מיעוטא הוי בכור ודאי ,דאם ביכרה היה המוכר משתבח בזה הם הרוב ,ואם הציר הוא הרוב ,הציר אינו מקבל
(שא"צ לתת את הולד לכהן) .ולשמואל הוי ספק בכור ,טומאה מפני שהוא זיעה בעלמא שיוצאת מהדגים כשמולחים
ולמיעוטא לא חיישינן .וכן מבואר בברייתא שזו
דסבר המוכר שקנאה לשחיטה ולכן לא השתבח בזה .אותם ,ומיעוט המים שהם מקבלים טומאה ולא מועילה להם
מחלוקתם.
ולרבי יוחנן הוי ודאי חולין ,דאם לא ביכרה היה המוכר השקה כיון שהרוב ציר ולאוכל לא מועילה השקה בטלים ברוב
האם שייך שעז וילדיה שנולדו בתוך שנה יכנסו מודיעו כדי להצילו מאיסור .וממה שלגבי איסור והציר אינו טמא.
שחיטת אותו ואת בנו סומכים בד' פרקים בשנה על מה רבי ירמיה אומר שהנ"ל מועיל להטביל בהם פיתו, לבדם לדיר למעשר בהמה-
גדייה שילדה שלש בנות בעיבור אחד( ,נקט גדייה משום שהמוכר לא הודיעו שמכר באותו יום גם את האם ומותר אבל אין להכניס ציר כזה לקדירה ,משום שאז המים
שדרכה ללדת הרבה וולדות בעיבור אחד ,ונקט שילדה בנות לו לשחוט באותו יום ,אין קושיא על רב ושמואל ,יצטרפו למים שבקדירה ויתרבו על הציר ומצא מין את
משום שבנים הם בכורים שאינם מצטרפים למעשר) ,וכל אחת דשם מוטל על המוכר להודיע ,וכאן המצוה מוטלת על מינו וניעור (והציר נטמא).
מהם הולידה שלשה בתוך שנה בין ר"ח אלול לר"ח אלול הלוקח דכתיב "בבקרך ובצאנך" שמי שהבהמה שלו עליו כשאמר רב דימי דין זה דר' ירמיה אמר לו אביי שכיון
שבטלה הטומאה לא אמרינן חוזר וניעור. שהוא ראש השנה למעשר בהמה ,נכנסים לדיר להתעשר .להפריש בכורותיו.
הגמ' אומרת שבאמת מספיק שאחת תלד שלש כ"ב .רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה
ואיתא להלן כ"ג :שציר של עמי הארץ שנחשדו לערב מים ושתים ילדו שתים כדי להגיע לעשר ,ונקט שלש
ששפעה חררת דם פטורה מן הבכורה ,מפני שזה ולד
בצירם ,טהור אם השיקו במים ,אמנם היכא שנפלו לתוכו בכולם כיון שאחת ודאי צריכה ללדת שלש .אך אין
מעליא ,אמנם אין החררת דם מטמאה לא במגע ולא
מים אפילו כל שהוא טמא ,מפני שנחשדו עמי הארץ לומר שהאם חזרה וילדה בתוך שנתה ,דאף אם
במשא כנבילה ,משום שהבשר בטל ברוב דם וגנונים
לערב מים בציר שלהם .י"מ שהכונה שנחשדו לערב מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנה לטינופה ,יולדת אינה
שיוצאים עמו( ,וכמו שאמר ר"ש שאם יש שליא שהפילה
עד קרוב למחצה מים ,וממילא כשמוסיף מעט מצא מין חוזרת ויולדת בתוך שנה.
האשה בבית ואין ולד ניכר בה הבית טהור ,מפני שהולד
את מינו והוי פלגא ופלגא ולא בטל ,ולמ"ד שטומאה
כ"א .ואיתא בברייתא 'אמר רבי שמעון אני ראיתי נמוק ובטל ברוב לפני שיצא .ולת"ק הבית טמא ,מפני
שבטלה אינה חוזרת וניעורה מיירי שמי עם הארץ נפלו בו אחרי
שעישרה בתוך שנתה' ,וצ"ב במה נחלקו .הגמ' שאין שליא בלא ולד) ,ומ"מ צריך לקבור את החררת ההשקה .וי"מ שכיון שטומאת עם הארץ דרבנן וטומאת
מבארת דמיירי שהבנות טינפו ביום האחרון של החודש השישי דם ,כדי לפרסם שהאם נפטרה מן הבכורה ולכן קברו משקין דרבנן לא גזרו אלא ברוב ולא בפלגא ופלגא.
ולא בתחילת חודש שביעי ,ות"ק סובר כזעירי (כ ).שבהמה כיון שמחזיקים אותה לולד .ואיתא להלן (כ"ג ):שהלכה
שטינפה אינה מקבלת זכר בתוך ל' יום ,ונמצא שילדו כרבי אליעזר בן יעקב ,דמשנתו קב (-לא הוזכר אלא כ"ב :מתי אומרים בטומאה חוזר וניעור-
סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאין חולין ביום האחרון של שנתן והן נכנסות עם בנותיהן לדיר להתעשר במקומות מועטים) ונקי -שהלכה כמותו.
כיון שנולדו באותה שנה ,ור"ש לית ליה דזעירי והוא בא לומר
טהורים שלא הוכשרו לקבלת טומאה וממילא לא נטמאו,
כמה דיני טומאה שלא התעכבו מלהוליד עד היום האחרון אלא ילדו כבר קודם לכן,
לחכמים התרומה מתבטלת בחולין( ,ומותר לאוכלה עם
לעיל נתבארו שלרבי אליעזר בן יעקב אין לחררת דם דיני אע"פ שטינפו לסוף ששה .או שלכו"ע אינה מקבלת זכר
החולין ,ומשום גזירה צריך לתת דמי הסאה לכהנים ,או לתת סאה
אחת מהתערובת לכהנים) ,וצריך לאוכלם באופן שלא תוכשר
טומאה ,ולגבי שליא יש מחלוקת אם היא מטמאה ,ולהלן כזעירי ,ונחלקו אם בהמה יולדת למקוטעין ,או
יבוארו דינים נוספים של טומאה :א' שיעור גודל ראש שלכו"ע בהמה אינה יולדת למקוטעין ,ונחלקו אם
לקבל טומאה והיינו כשהם יבשים או קליות או ללושם העובר לטמא את האשה בטומאת לידה .ב' שיעור גוש עפר
במי פירות כמי תפוחים ותותים או לחלק לעיסות ובלבד מקצת היום ככולו ,או שלכו"ע לא אמרינן מקצת היום
המטמא בבא מבית הפרס או מארץ העמים .ג' איך ניתן
שלא יהיה במקום אחד כביצה .ולרבי אליעזר ירים לטהר ציר שנקנה מעם הארץ .ד' דיני ביטול בטומאה ,מתי ככולו ,ונחלקו אם מחוסר זמן (-בהמה בשבעת הימים
סאה אחת ויניחה לירקב כדין תרומה טמאה ,ותולים אומרים בטומאה ראשון ראשון בטל ,ומתי אומרים חוזר הראשונים) נכנס לדיר להתעשר.
וניעור .ה' טומאה באפר פרה אדומה שנתערב בסתם אפר.
ובאופן אחר פירש רש"י שכוונת ר"ש 'אני ראיתי גדייה שעישרה
שהיא התרומה הטמאה ,ומבואר בברייתא שגם לרבי
בתוך שנתה' היינו בתוך שנה ללידתה (ולא בתוך שנה לטינופה.
גודל ראש העובר שמטמא בפתיחת הרחם -אשה אליעזר צריך לאוכלם כשהם יבשים וכדו'.
שמת עוברה במעיה וישבה על המשבר ונפתח קבר הרחם בבית ובאופן שלישי ביאר רש"י דמיירי שהבנות טינפו בתחילת החודש
וביאר עולא שהטעם שלרבנן ולר"א צריך לעשות כ"ג. זה ולפני שיצא הולד הוציאוה לבית אחר אין הנפל מטמא את השביעי ,ולת"ק דס"ל כזעירי אינן יכול לחזור וללדת באותה שנה,
ורק בשנה מעוברת יכולות להתעשר יחד ,ולכן ת"ק לא נקט 'בתוך
כנ"ל ואין אנו מחשיבים את התערובת לחולין גמורים הוא שמא הבית הראשון בפתיחת הקבר אא"כ ראשו גדול כפקעת שנתה' ,ולר"ש דלית ליה דזעירי גם כשטינפו יכולות ללדת בתוך
של צמר -לר"מ כפקעת של שתי ,ולרבי יהודה יביא קב חולין טמאים ויבטלם בקב ומשהו שנתה.
מזה לאסור שור בגיזה וצאן בעבודה .ולא אומרים מהתערובת ,ולא ידע שאין כאן ביטול מפני שהחולין אחריה משום 'אותו ואת בנו' כששחט את הבהמה ואת
שיחלל אותה ויגזוז ויחזור ויקדישה ,מפני שדמיה הטמאים יצטרפו למשהו מהתרומה הטמאה ,ומצא מי שהיא מניקה ,אבל לענין בכורה בנולד אחריו פטור ממה
יקרים ואינם מזומנים לחלל עליהם ,ואף ששמואל אמר נפשך ,שאף אם אין זה בנה הרי ילדה ולד אחר. מין את מינו וניעור.
ששוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ,זה רק הגמ' מבארת שגם לאביי הנ"ל כאן אומרים חוזר וכן נ"מ היכא שראה חזיר כרוך אחר רחל שדבוק אחריה
בדיעבד) .וללישנא בתרא אע"פ שרב ס"ל כרבי יוסי וניעור ,דאף אם טהרה אינה מעוררת טומאה ,טומאה ומניקתו ,שהרחל פטורה מהבכורה בנולד אחריו ,מפני
בן המשולם ,רבי יוסי בן המשולם סובר שדבר שאינו שאם לא ביכרה לא היתה מניקה ולד שאינו שלה, מעוררת טומאה.
מתכוין מותר ,ודלא כרב. והולד אסור באכילה עד יבוא אליהו ויורה צדק אם מותר
אפר פרה שנתערב בסתם אפר ,אם רובו אפר פרה או אסור ,משום שכשהיא יולדת יש להסתפק אם היא
דין צמר של קרבנות הוא מטמא את הנוגע בה ,כדכתיב "והנוגע במי הנדה יטמא" ,מניקה ולד של אחרת ,וספק זה הוא אפי' כשהולד
מדאורייתא צמר של קרבנות שנתלש מותר בהנאה ,וכן אינו ממין האם( ,ולרבנן דברייתא אף במינה יש ואם רובו סתם אפר ,אינו מטמא.
הדין בבכור בין תם בין בעל מום ,אולם חכמים אסרו את הגמ' אומרת שלרבי ירמיה שאומרים בטומאה חוזר להסתפק אם הוי בכור) .אמנם זה פשוט שכשיש לה
הצמר בהנאה באופנים מסוימים ,וכדלהלן.
וניעור ומבואר שהביטול לא מבטלה לגמרי כאילו אינה ,וא"כ ולד שלה לא תלך להניק ולד של בהמה אחרת .ומה"ט
מוכרחים לומר שיטמא במשא כיון שודאי נשא את אם ראה בעדרו מכירות מניקות ושאינן מבכירות כ"ה :שיער של בכור בעל מום שנשר ,שיטת רבי
יהודה שעקביא בן מהללאל מתיר לכהן להנות ממנו הטומאה ,וקיימא לן שמי חטאת ואפר חטאת מטמאים במשא ,מניקות ,אינו חושש שמא בנה של זו בא אצל זו.
ורק במגע לא יטמא מפני שאומרים שנגע באפר הטהור
לאחר שחיטה ,וחכמים אוסרים כדי שלא יבוא להשהות
תלישת שיער בבכור או ביו"ט שהוא הרוב.
את הבכור בשביל צמר הנושר ,ויבוא לידי תקלה שיגזוז ויעבוד
בו ,ופסולי המוקדשין אסורים בגיזה ועבודה דכתיב "תזבח" ולא וכן מה שנבילה בטילה בשחוטה ,והיינו שאם התערבה
גזיזת בכור אסורה ,דכתיב "ולא תגוז בכור צאנך" ,וכן בשבת
גיזה .ושיטת רבי יוסי שבשחטו מותר לכו"ע ,ורק במת ויום טוב אסור לתלוש שיער בעלי חיים משום מלאכת חתיכת נבילה בשתי חתיכות שחוטות ,אינם מטמאות ,דמין
הבכור חכמים אוסרים .ואם הצמר היה מדולדל, 'קוצר' שעניינו הוא עקירת דבר מגידולו (או מלאכת גוזז). בשאינו מינו בטל ,צ"ל שאינה מטמאה במגע אבל
(לריש לקיש היינו שעיקרו הפוך כלפי ראשו שהוא
ולהלן יבואר מה מותר לעשות כאשר באים לשחוט בכור או מטמאה במשא.
לשחוט בהמה ביום טוב ,אף שהדבר עלול לגרום לתלישת והא דתנן שרבי אליעזר בן יעקב אומר שבהמה
מקופל ושני ראשיו נראים בחוץ ,ולרבי נתן בר אושעיא היינו השיער.
שאינו שוה לגובה שאר הגיזה אלא נראה עולה למעלה, ששפעה חררת דם הרי זו תיקבר ופטורה מן הבכורה,
כ"ד :לרבי יוסי בן המשולם מותר להזיז את השיער והוא מחמיר יותר מריש לקיש .כ"ו ,):אינו מותר אלא מה ואמר רבי חייא שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא,
של הבכור בקופיץ לצורך השחיטה ולא אמרינן שהוא גוזז שנראה כחלק מהגיזה. צ"ל שאין הטעם משום ביטול ברוב ,אלא משום דהוי
את הבכור וכתיב "ולא תגוז בכור צאנך" ,וכן מותר לתלוש את טומאה סרוחה ,שהרי אינה ראויה לגר ,וס"ל כבר פדא
לריש לקיש איירי בבכור שהתירו מומחה קודם נשירת
השיער של מקום החתך ,כדי שלא יפסול את השחיטה משום שנבילה מטמאה טומאה חמורה והיינו טומאת משא רק
הצמר ,והמחלוקת היא אם חוששים שיבוא להשהות
פסול חלדה ,ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא יניחנו מסובך כשהיא ראויה לגר תושב לאכילה( ,דכתיב "לא תאכלו
את הבכור כדי שיישר השיער ,ובינתיים יבוא לידי גיזה ועבודה,
עם הצמר שבצדדים ,כדי שלא יאמרו שהוא גוזז קדשים( ,ואמר כל נבילה לגר") ,ובמגע אינה מטמאה כיון שאומרים שנגע
ועקביא סובר שכיון שהתירו מומחה אינו משהה אותו ,אבל אם
ריש לקיש (כ"ה ).שמותר לתלוש רק ביד ולא בכלי, בדם הלידה שהוא הרוב ,ורק טומאה קלה טומאת מגע
לא התירו מומחה אסור לכו"ע דהוה ליה כתם שמודה
מטמאה כל זמן שהיא ראויה לכלב ,ודלא כרבי יוחנן
ולדבריו תני עושה מקום לַקופיץ – לצורך הקופיץ) ,וכן עקביא שאסור כדי שלא ישהה מלהקריבו כדי שבינתיים יפול בו
מותר לכתחילה לתלוש את השיער כדי לראות בו מום מום ויפקיעו מקדושת מזבח ,ועוד שכיון שלא התירו מומחה דס"ל שמטמאה טומאה חמורה כל זמן שהיא ראויה
לפני שנשר אין לו שום צד היתר. להראותו לחכם ,ובלבד שלא יזיזנו ממקומו. לכלב( ,וקרא אתי למעוטי סרוחה מעיקרא כגון
שנשתברו אבריה מחיים והתליעה ,שהיא אינה מטמאה במשא
רב פסק כרבי יוסי בן המשולם ,והגמ' מבארת שאין איתא בברייתא שלת"ק בעלי מומין אוסרים בכל
כיון שלעולם לא היה בה טומאת משא( ,ובחררת דם לא מצי
טעם ההתר משום דהוי דבר שאינו מתכוין לתלוש אלא שהם -אם נתערב בעל מום באלף תמימים כולם אסורים
משני הכי ,דזה ראוי לגר אגם האם) ,ולבר פדא סרוחה
מושכו לכאן ולכאן ואם נתלש נתלש ,שהרי רב סובר שהלכה למזבח .ולרבי יוסי יבוקר שאם זה מום קבוע ישחטנו והכל
מעיקרא הוי כעפר בעלמא ,וא"צ קרא למעטה ,וחררת
כרבי יהודה שדבר שאינו מתכוין אסור( ,ולר"ש דבר מותר.
דם צריך להגיע בה לביטול ,משום שהיתה ראויה
שאין מתכוין מותר ,והיכא דהוי פסיק רישיה רבא מבאר דאיירי שהגיזה של בכור בעל מום שנשרה
מעיקרא אגב האם).
שהמלאכה תיעשה אסור גם לר"ש ,כגון להדק מחיים והניחה בחלון נתערבה בגיזת תמימין ,שלת"ק
מסוכרייתא דנזייתא – ברזא של חבית שכורכים סביבותיה אוסרים בכל שהן ,והיינו כרבי יהודה שבנשחטו רבנן כ"ג :ספק בכורה במניקה-
נעורת ומטלניות כדי שתסתום היטב את הנקב ,וכיון דמהדק בכח אוסרים את הגיזה ,ורבי יוסי לטעמיה שרבנן מתירים
הוי פסיק רישיה שיסחוט ,אבל לפנות את השיער אפשר בלא בנשחטה ויבוקר אם התירו מומחה או לא. לרשב"ג הקונה בהמה מניקה מהעכו"ם ,אין חוששים
שהיונק הוא בנה של בהמה אחרת לומר שהנולד אח"כ מן
תלישה ,ושמואל סובר שהלכה כר"ש) ,אלא הטעם הוא ולרבי חייא בר אבא מדובר שהבעלי חיים עצמם
המניקה הוא ספק בכור ,והיא הניקה את בן חברתה מפני
משום שתלישה אינה בכלל "לא תגוז" ,ומ"מ אף ביום נתערבו ועודם בחיים ,והמחלוקת היא כשבדק ולא מצא שאהבתו ,אף דאיכא מיעוטא דחולבות אע"פ שאינם יולדות,
טוב בבהמת חולין בשביל לשוחטה מותר לעשות כך ,דהוי את הבעל מום ,שת"ק סובר כר"מ שמקום שנאבדה אלא כיון שהיא מניקתו ודאי בנה הוא ופטורה מן הבכורה .וכן
עוקר דבר מגידולו כלאחר יד דאין דרך לתלוש אלא לגזוז .בו טומאה ,המקום טמא אפילו אם בדקו את כל השדה עד מי שבא לעדרו ורואה שבהמותיו מניקות ,ודאי אלו
כ"ה .ומה שמצינו שהתולש נוצה גדולה מכנף העוף שימצאו את הטומאה ,והכא נמי כיון שלא נמצא הבעל מום היונקים מהמבכירות הם הבכורות ,ולא חוששים
כולם אסורים ,ור"מ היינו כרבנן שמתירים אם חפר עד שיונקים מבהמה שאינה אמם לומר שכולם ספק בכורות,
חייב משום גוזז ,שאני התם דהוי אורחיה שדרך נוצת
שהגיע לסלע או לקרקע בתולה (–קשה שלא נעבדה, אלא היונקות מהמבכירות הם בכורות ,והיונקות משאינם
עוף לתלוש ולא לגוזזה( ,והקוטם ראש הכנף לאחר שתלשו
דודאי אין שם קבר) ,וכמו שבטומאה תולים שבאו עורב מבכירות הם ודאי פשוטים .וכן אם בא לעדרו בלילה וראה
חייב משום מחתך ,והממרט כנף שמסיר את השיער מן
או עכבר ונטלוה ,כך כאן תולים שהמום עבר( ,ור' אסי עשר או חמש עשרה בהמות שילדו ורק חלקם
הצדדים ומחליקו חייב משום ממחק).
סובר שבמום אין לתלות שהוא עבר). מבכירות ,ולמחר ראה שהמבכירות מניקות נקיבות
ורבי יוסי בן המשולם סובר כרב (ללישנא קמא) דדבר ולר' אסי המחלוקת היא כשבדק ומצא ,שרבי יוסי ושאינן מבכירות מניקות זכרים ,אינו חושש שבנה של
שאין מתכוין אסור ,ומה שמצינו שלדעתו מותר לגזוז סובר כרבי ששדה שנאבד בה קבר ונמצא בה קבר אנו זה בא אצל זה .ובברייתא איתא שרבנן חולקים על
במספרים שתי שערות של פרה אדומה שעיקרם תולים שהקבר שנמצא הוא זה שאבד ,ות"ק סובר רשב"ג וסוברים שיש לחוש שהבהמה מרחמת (-
אדום וראשם שחור וגוזז את החלק השחור ועי"ז הפרה כרשב"ג שצריך לבדוק את כל השדה ,דכיון שבשדה אוהבת את בן חברתה) אע"פ שאינה יולדת ,וממילא
כשרה ,ומבואר דכיון שאין מתכוין לגיזה אלא לתקן שרי .שאני הדרך לקבור בה חוששים שיש בה עוד קבר ,וכן לגבי הנולד מבהמה אחר שהניקה הוא ספק בכור .והלכה
פרה אדומה שהיא קדשי בדק הבית שהרי אינה קריבה מומים המומים מצויים בשוורים אגב דמנגחי אהדדי. כרשב"ג ,דפלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא.
למזבח ,וקדשי בדק הבית איסורם בגיזה ועבודה הוא ורבי חייא בר אבא סובר שרק בשדה מצוי שקברו בה
כ"ד .הגמ' מסתפקת בדעת רשב"ג האם בהמה
מדרבנן ,ופרה אדומה כיון דלא שכיחא לא גזרו בה עוד מת ,אבל במום אין תולים שהיה בה עוד מום.
חכמים( ,אבל אין לומר שפרה אין בה איסור גיזה כיון שילדה יש לחוש שהיא מניקה מי שאינו בנה ,ורק
שאין לה צמר ,דהא כתיב "לא תעבוד בבכור שורך" "ולא כ"ו .צמר שנתלש מבכור אסור בהנאה אף אם נולד כשאינה יולדת אינה מרחמת ,או שלעולם אינה
תגוז בכור צאנך" ו' מוסיף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה בו אח"כ מום ,ולריש לקיש ה"ה אם היה בו מום ועדיין מרחמת על מי שאינו בנה .ונ"מ אם לוקה על מי שכרוך
לישראל אחר כדי שיתן את התרומה לבן בתו שהוא ישחוט את הבכור מיד הבשר יסריח ,ואחר ל' יום אם לא מצא כהן לא התירו מומחה ,ואם כבר התירו מומחה ,דעת ת"ק
כהן ,אבל אם הנותן עצמו כהן אסור דכיון דחזיא לדידיה שוחטו ומולחו עד שימצא כהן) ,ואם נולד בו מום ט"ו יום שבין במת בין בשחטו עקביא בן מהללאל מתיר
נראה ככהן המסייע .וזרוע לחיים וקיבה כיון שקדושתם לפני סוף שנתו ,משלימים לו ט"ו יום לאחר שנתו, וחכמים אוסרים ,ולרבי יהודה במת אסור לכו"ע ,ורק
קדושת דמים שיכול הכהן למוכרם לישראל והישראל לא אבל אין נותנים לו ל' יום שלימים לאחר שנתו. בשחטו עקביא מתיר ,ולרבי יוסי בשחטו מותר לכו"ע,
צריך לאוכלם כדין מתנות כהונה בצלי ובחרדל כמו הכהן ,אין שחיטת בכור ללא ראית מומחה -בכור שנשחט ורק ורק במת חכמים אוסרים .והלכה כרבי יהודה ,ולדבריו
לתתם בטובת הנאה ,שמא יחשוב הכהן שפקעה מהם אח"כ ראה מומחה שיש בו מום קבוע ,אם המום הוא לרבנן צמר המדולדל בבכור ונשחט הבכור ,צמר
בדוקין שבעין אסור לכו"ע ,מפני שיש מהם הקדושה ע"י הסלע שנתן אבי אמו וינהג בהם כחולין. שנראה כשאר הגיזה מותר ,וצמר שניכר שנתלש
שמשתנים לאחר מיתה מפני צער המיתה ,ואע"ג דהשתא מחיים אסור.
כ"ז .דיני תרומת חוצה לארץ -תרומת חו"ל שהיא
מתחזי קבוע אי הוה חזי ליה מחיים הוי מתחזי עובר( ,אמנם יש התולש צמר מעולה תמימה אסור בהנאה (אליבא
דרבנן אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות( ,ורב שאין משתנים ,ואם יש עדים שזה לא השתנה דרבנן ,דרשע הוא) ,וצמר שנתלש מעצמו מחיים [והוממה
חמא נתנה לשמשו כהן) ,ואפשר לבטלה ברוב לאוכלה
סומכים עליהם) ,ואם המום הוא בגוף כגון נסדקה אזנו, ונפדית] ,בחטאת ואשם מותר בהנאה לרבנן לאחר שחיטה,
לזר או כהן בימי טומאתו ,וא"צ אחד ומאה ,ומותר לאכול רבי יהודה מתיר לאוכלו ,ורבי מאיר אוסר גזירה אטו דאין לחוש שישהו את הבהמה כדי להנות מהצמר,
ולשייר כדי תרומה ורק אח"כ להפריש ,ואינה אסורה דוקין שבעין. כיון דלכפרה קאתו .ובבכור ומעשר אסור בהנאה
לטמא אלא באכילה ולא בנגיעה ,ודווקא למי
דחיישינן לשהיה ,ובעולה יש להסתפק אם חוששים
שהטומאה יוצאה מגופו כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי (אבל דין דיין שטעה ונטילת שכר לדון ולהורות לשהיה כיון דעיקרה לאו לכפרה דאינו מביאה על חטא,
לטמא מת שריא) ,וכיון שמותר לטמא לגעת בה על כן נדה
מפרישה חלה ,וכהן קטן אוכל אותה (וה"ה גדול שטבל כ"ח :מי שאינו מומחה שראה בכור ונשחט הבכור או דלא חיישינן כיון שעולה מכפרת על עשה.
לקריו .ל"א נקט קטן מפני שלא ראה קרי ולא יצאה טומאה על פיו ,יקבר (ואי איירי בדוקין שבעין זה נכון לכו"ע),
מגופו) ,ואם אין כהן קטן תקח את החלה בריש מסא וישלם מביתו רביע לדקה משום גזירת מגדלי בהמה
ותזרקנה לתנור (שכיון שקראה לה שם צריכה להזהר כמה דקה (– מפני שיש בגידולה טורח גדול ,ושמא אחר לא היה
מתירו והיה צריך לטפל בו עוד הרבה עד שיפול בו מום .ל"א מפני שאפשר מלגעת בה ,ומסא היינו כלי שהופכים בו את הגחלים),
עד כמה
שהמגדלים בהמה דקה בארץ ישראל עוברים על דברי חכמים ותחזור ותפריש חלה כדי שלא תשתכח תורת חלה,
וקנסוהו חכמים דלא לישקול אלא ריבעא) ,ומחצה לגסה, ואת החלה השניה אוכל כהן שהוא גדול שהגיע לכלל דיני נתינת הבכור לכהן ,כהן המסייע בבית
דממון המוטל בספק הוא ,דשמא מומחה גמור היה מתירו ,ושמא
לא היה מתירו ולא היה נופל בו לעולם מום קבוע עד שימות.
מצוות .וטמא מת או שרץ ,י"א שיכולים טמאי מת לטבול הגרנות ,ותרומת חוץ לארץ
ולאכול מיד בתרומת חו"ל ,ולית הלכתא כוותיה בכור הוא אחד מכ"ד מתנות כהונה הניתנים לכהנים ,ואף
דיין שטעה -דיין שחייב את הזכאי או זיכה את
החייב ,או שטימא את הטהור או שטיהר את הטמא, כ"ז :זמן אכילת הבכור- בכור בעל מום ניתן לכהן ,ואמנם אין לתת לכהן את הבכור
מיד עם לידתו ,מפני שבאותו זמן הבכור דורש טיפול רב,
מצוה לאכול את הבכור בתוך שנתו והיינו שאם נולד בניסן מה שעשה עשוי ,וישלם מביתו ,ואם היה מומחה ומתנות כהונה ניתנו לכהנים לגדולה ,וכדלהלן .עוד יבואר
רשאי לקיימו עד ניסן ולא אמרינן שבתשרי שנשלמה שנת מנין לבי"ד פטור ,דא"א לומר לו למה דנת אם אינך בקי בדינים. להלן האם מותר לתת את הבכור לכהן בתוך זמן זה לפי
עולם נשלמה ג"כ שנת הבכור ,בין בתם בזמן שבית המקדש לר"מ דדאין דינא דגרמי (בב"ק ק' מחיצת הכרם שנפרצה בקשתו ,או שיש בזה משום 'כהן המסייע בבית הגרנות',
קיים בין בבעל מום בזמן הזה ,דכתיב "לפני ד' אלוקיך אומר לו גדור ,נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב ואגב זה יבוארו דיני 'כהן המסייע בבית הגרנות' ,וכן יבוארו
באחריותו ,והוי גרמי דגרם לאסור תבואתו של חבירו) ישלם דיני תרומת חו"ל באופן כללי ,והאם יש בהם איסור 'כהן
תאכלנו שנה בשנה". המסייע בבית הגנות.
בכל גוונא ,ולמאן דלא דאין דינא דגרמי חייב רק בחייב
שנת הבכור נמנית משעה שנולד -שאם נולד בניסן שנתו מתי נותנים את הבכור לכהן -לת"ק בכור בהמה
את הזכאי ונשא ונתן ביד – נטל המעות ממנו בידו ופרע
נשלמת בניסן ולא בתשרי .רב לומד דין זה מדכתיב "לפני דקה צריך הישראל בזמן הזה קודם שיתננו לכהן לטפל בו
לבעל דין ,או שזיכה את החייב והיה לו משכון למלוה וזה
ד' אלוקיך תאכלנו שנה בשנה" ,והיינו שנה ממתי ולפרנסו ל' יום ,ובגסה נ' יום ,ואח"כ יתנו לכהן ,דכתיב
פטר את הלוה ונטלו הימנו מיד המלוה והחזירו ללוה ,או
שנולד ,ד"שנה בשנה" היינו שנה שנכנסת בחברתה –
שטימא את הטהור והגיע שרץ בטהרות כדי שלא יהיה "בכור בניך תתן לי ,כן תעשה לשורך לצאנך" הוסיף
דכי אזלת אחר שנת הבכור נכנסת בחברתה דכשיש לו שנה כבר
לו בהם עוד ספק ויקיים דבריו ,או שטיהר את הטמא לך הכתוב עשיה אחרת בשורך ,ונמסר השיעור
אוחזים בשנה שאחריה למנין עולם ,ומה שהבכור נאכל
ועירבם עם פירותיו של הנשאל וטימאום. לחכמים שיפרשו לך הטעם ואחריהם תלך .ולרבי יוסי בדקה
לשני ימים ולילה ,רב לומד מההיקש לחזה ושוק של
שלמים מ"ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק מעשה בפרה שניטלה הרחם שלה והאכילה רבי טרפון ימתין ג' חודשים ,מפני שטיפולה מרובה ,כיון ששיניה
הימין" בבכור מיירי בפרשת קורח ,ואם תאמר שהכונה לכלבים משום טריפה ,וחכמים שביבנה אמרו שהיא דקות ואינה יכולה לאכול עשב ,ואם לא תהיה עם האם תמות.
לחזה ושוק של תודה שנאכלת ליום ולילה והמורם ממנה מותרת ,שהרי באלכסנדריא של מצרים עושים כך אם בתוך אותו הזמן אמר הכהן שיתנהו לו ,לא יתנהו,
כיוצא בה ,הא כתיב "לך יהיה" הוסיף לך הכתוב הויה לכל פרה וחזירה שיוצאה משם בשביל שלא תלד, מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות
מפני שפרות וחזירות שלהם מעולות ויקרות ,ורוצים שלא ילדו כדי שיתנו לו את התרומות ,ואף זה כיון שאין בכור ראוי לכלום
במלכות אחרת כדי שיהיו צריכים להם ,וכיון שאינה מתה לאו
אחרת לבד מזו בבכור .ודבי רב לומדים מ"שנה בשנה"
בזמן הזה עד שיפול בו מום ,ומוטל על הישראל לטפל בו עד
טריפה היא ,וחשב ר"ט שהוא חייב לשלם ,ואמר לו ר"ע שהבכור נאכל לשני ימים ולילה ,ד"שנה בשנה" היינו חמישים יום ,והכהן אומר שיתננו לו והוא יזוננו ללא שמרויח בכך,
שלא הפסיד מפני שאם טעה בדבר משנה חוזר דתנן יום אחד בשנה זו ויום אחד בשנה זו אם שחטו ביום דומה כמי שמצילו מן הטורח כדי שיתננו לו ולא לכהן אחר ,אבל
באלו טריפות ניטלה האם כשרה ,ואפילו אם טעה בשיקול האחרון של השנה ,ומה שמונים שנה ממתי שנולד דבי אם הוא בעל מום והכהן רוצה לאוכלו ,יתנהו לו ,שכיון
הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ,ולא נפסקה רב לומדים מקדשים ,דכתיב בהו "כבש בן שנתו" – שנהנה באכילתו לא הוי ככהן המסייע ,וכן בזמן המקדש אם
ההלכה ,וסוגיא דעלמא כחד מינייהו ,ואזיל האי ועבד כאידך ,דמה שנתו שלו ולא שנה של מנין עולם ,ומ"לך יהיה" הכהן רוצה להקריבו בתוך הזמן ,יתנהו לו.
שעשה עשוי ומשלם מביתו ,הרי הוא דיין מומחה לבי"ד, לומדים שנותנים בכור בעל מום לכהן ,שלא מצינו לו
בכל התורה כולה (שיתננו לכהן אלא מרבויא ד"לך יהיה".ורב דיני כהן המסייע בבית הגרנות -כהנים המסייעים
ומומחה לבי"ד פטור מלשלם.
לומד זאת מ"בשרם" – לשון רבים אחד תם ואחד בעל בבית הרועים כדי שיתנו להם את הבכורות ,או בבית
כ"ט .הנוטל שכר לראות את הבכורות אין שוחטין המטבחיים משום זרוע לחיים וקיבה ,או כהנים לויים
מום.
על פיו שמא התיר מחמת שנתנו לו שכר ,אא"כ הוא מומחה ועניים המסייעים בבית הגרנות כהנים מפני תרומות ולויים
כאילא הדר ביבנה ,שהתירו לו חכמים ליטול ד' כ"ח .כמה מותר להשהות בכור -בכור שלא נראה מפני מעשר ראשון ועניים מפני מעשר עני ,אין נותנים להם
איסרות לבהמה דקה ,ובבהמה גסה דנפיש טירחיה להראותו לחכם (-שלא נפל בו מום) ,רשאי לקיימו שתים תרומה ומעשר בשכרם ,ועליהם הכתוב אומר "שחתם
להשליכו לארץ לכפותו ולראות מומו התירו לו ליטול ו' ושלש שנים ,ומשנראה להראותו לחכם ,אם נפל בו ברית הלוי" ,ועונשם מיתה דכתיב "ואת קדשי בני
איסרות .ומותר לו ליטול שכר בין בנמצא בעל מום, מום בתוך שנתו רשאי להשהותו עד י"ב חודש( ,ורבי ישראל לא תחללו ולא תמותו" ,ורצו חכמים לקנוס
משום שהתירו ,ובין בנמצא תם ,כדי שלא יאמרו אלעזר אמר שנותנים לו עוד ל' יום אחר שנתו, את הבעלים לחזור ולהפריש ,ולא עשו כך שמא יבואו
שאמר שהוא בעל מום כדי ליטול שכר .ואם אמר והגמרא דוחה את דבריו) ,ואם נפל בו מום לאחר להפריש מתבואה זו על תבואה שחייבת מדינא ונמצא
שהוא תם אסור לו ליטול שכר כשיבואו לשאול עליו שנתו ,מדינא אינו רשאי לקיימו אפי' שעה אחת, מפריש מן הפטור על החיוב כיון שיחשבו שזה טבל גמור
בפעם השניה ,ולכן אין חשש שיאמרו שבפעם ומפני השבת אבידה לבעלים דהיינו הכהן אמרו שיכול ולא רק משום קנס .אמנם הבעלים יכולים לקבל טובת
הראשונה אמר שהוא תם כדי ליטול שכר פעמיים. לקיימו ל' יום (דשמא הישראל לא ימצא כהן לתתו לו ,ואם הנאה דבר מועט מישראל ,וכגון שישראל יתן סלע
לבית שמאי למשקין שטומאתם קלה שהיא מדרבנן כהן שבא לראות בכור או לדון או להעיד או להזות או לקדש ל .מתי חשוד לדבר אחד הוא חשוד גם לדבר
מקבלים אותו (אחרי שקיבל עליו דברי חבירות .ל"א אחרי
והיה צריך להטמא בדרך שאין דרך אחרת( ,והיינו אחר-
שנהג בצינעא בתוך ביתו) ל' יום ,ולכסות להחזיקו כחבר, שנכנס לבית הפרס (-שדה שנחרש בה קבר) שמותר לכהן
החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות וקונים
דבגדי עם הארץ מדרס לפרושים ,י"ב חודש ,ולב"ה אף להכנס לשם ע"י שינפח בפיו ,דעצם כשעורה מטמאה
ממנו תבואה בשאר השנים ואין צריכים לעשר ודאי אלא דמאי,
לכסות ל' יום. במגע ובמשא ולא באהל ,וכשמנפח היא נדחית מפניו ואינו נוגע
דשביעית לא בעי חומה ,ומעשר כיון דבעי לאוכלה בתוך
בה ,אמנם אסור לאכול בתרומה (ומותר בפסח) דבודקין בית
צריך לקבל חברות בפני ג' חברים ,ובימי בנו של רבי החומה חמור יותר בעיניו .ר"ת מדקדק מכאן שבכל מקום
הפרס לעושי פסח ולא לאוכלי תרומה ,או שנכנס לבית
חנינא בן אנטיגנוס אמרו שגם ת"ח צריך ג' חברים, שמוזכר מעשר אצל שביעית ,מיירי בנותן מעשר שני לשם חולין.
הפרס שנידש ברגלי בני אדם ,שכבר אין שם עצם כשעורה,
שמיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סלסול החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית, או שהוצרך להטמא בשאר טומאות כגון נבילות ושרצים
בעצמם שאין מוסרים את הטהרות לכל אדם ,ולאבא דמעשר יש לו פדיון ,ושביעית כיון שאין לה פדיון היא שאינו מוזהר מלהטמא בהם) ,ומפסידו שצריך לקנות חולין
שאול ת"ח א"צ ג' חברים ,וגם אפשר לקבל בפניו .זקן חמורה בעיניו. שדמיהם יקרים מדמי תרומה ,המוליכו מאכילו ומשקהו
ויושב בישיבה א"צ ג' חברים .בניו ובני ביתו של מי
רבי יוחנן אמר שחכמים חולקים וסוברים על אחד וסכו .ואם היה זקן ,מרכיבו על החמור .ובכולם נותן לו
שקיבל חברות ,לת"ק א"צ ג' חברים ,ולרשב"ג גם הם
מהדינים הנ"ל .ללישנא קמא כוונתו שרבי יהודה שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה שהתבטל ממנה
צריכים ג' חברים ,מפני שאינו דומה חבר שקיבל לבן
שבמקומו היתה שביעית חמורה ,חולק וסובר – כמה היה מוכן לקבל בשביל להתבטל מהמלאכה שהוא עוסק
חבר שקיבל שאין לו שום קבלה אלא שנמשך לקיים את מנהגי בה ולעסוק במלאכה קלה ,שזה תלוי לפי טורח המלאכה שהוא
שהחשוד על השביעית חשוד גם על המעשר.
אביו .ל"א זה מדברי ת"ק שבניו ובני ביתו א"צ לקבל ,דבן חבר עוסק בה ,וכל שכרו אינו נותן לו ,שהרי אינו עוסק אצלו במלאכה
אינו חשוד. וללישנא בתרא כוונתו שרבי מאיר חולק וסובר
קשה.
שהחשוד על המעשר חשוד גם על השביעית ,דס"ל
אשת חבר כחבר ,וחבר שמת אשתו ובניו הרי הם הנוטל שכר לדון ,דיניו בטלים .וכן הנוטל שכר להעיד
שהחשוד לדבר אחד נעשה חשוד לכל התורה,
בחזקתם .וכן חצר שמוכרים בה תכלת הרי היא עדויותיו בטלות .וכן הנוטל שכר להזות מי חטאת
(ונחלקו בעם הארץ שקיבל עליו דברי חברות ונחשד
בחזקתה עד שתיפסל -שימכרו בה קלא אילן לשם תכלת.
לדבר אחד ,שלר"מ נחשד לכל התורה ,ולחכמים ולקדש –לערב אפר חטאת במים חיים אל כלי ,המים והאפר
אשת או בת עם הארץ שנישאת לחבר ,וכן עבדו של נחשד רק לאותו דבר .וגר אפי' נחשד לדבר אחד פסולים( ,אך אם נטל שכר על ההבאה והמילוי מותר,
עם הארץ שנמכר לחבר ,צריכים לקבל דברי חברות, נעשה חשוד לכל התורה ,והרי הוא כישראל מומר, ולכן המקדש בשכר זה מקודשת אע"פ שהוא ישראל
ואף דאמרן לעיל שבניו ובני ביתו א"צ לקבל ,הכא כיון שבשעת והכהנים רגילים בהזאה ובקידוש ,דכתיב "ראה לימדתי
ונ"מ שקידושיו קידושין).
קבלה לא היו אצלו ואיכא למימר שהם ממשיכים במנהגם
החשוד על המעשרות ועל השביעית הוא חשוד גם אתכם ...כאשר ציוני ד' אלוקי" מה אני בחינם אף
הראשון ,אבל אשת או בת חבר שנישאת לעם הארץ,
וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ ,לת"ק א"צ על טהרות שזה דרבנן לאכול חוליו בטהרה ,דהחשוד אתם בחינם .ואם לא מצא ללמוד בחינם ילמד בשכר,
לקבל דברי חברות אם חזרו תחת יד חבר ,ולר"מ צריכים בדאורייתא כ"ש שהוא חשוד בדרבנן. דכתיב "אמת קנה" ,אך לא יאמר שכיון שלמדה בשכר
לקבל דברי חברות. ילמדה גם לאחרים בשכר ,דכתיב "אמת קנה ואל
יש חשוד על הטהרות ואינו חשוד על המעשר
תמכור".
ל"א .וכולם שקיבלו דברי חברות וחזרו בהן ,לר"מ אין והשביעית ,והיינו כשראינוהו שבביתו בצינעא נוהג
מעשר ושביעית ,דכיון שהוא עושה בצינעא אין לומר שהוא
מקבלים אותם לעולם ,ולרבי יהודה אם חזרו בהם דין חשוד לדברים מסוימים
עושה זאת רק כלפי חוץ ,אבל בסתמא החשוד על
בפרהסיא מקבלים אותם .וי"א שדעת רבי יהודה כ"ט :מה מותר לקנות מחשוד על הבכורה-
הטהרות חשוד גם על השביעית ,וי"א שבסתמא
שאם עשו דבריהם במטמוניות שלא חיללו שם שמים
החשוד על הטהרות אינו חשוד על השביעית ,ורק אם החשוד על הבכורות כגון שהוא חשוד להטיל בהם מום ,אין
בפרהסיא מקבלים אותם .ודעת רבי שמעון ורבי יהושע
היה חשוד על טהרות ושביעית וקיבל על עצמו להזהר לקנות ממנו בשר צבאים שהוא אדום מפני שזה דומה
בן קרחה שבין בצינעא בין בפרהסיא מקבלים אותם,
בהם ,וחזר להיות חשוד לאחד מהם ,חזר להיות חשוד לבשר עגל ,וכן אין לקנות ממנו עורות שאינם
שנא' "שובו בנים שובבים" ,ורבי יוחנן פסק כדבריהם.
מעובדים ,אבל מעובדים מותר כיון שבבכור אינו טורח
לשניהם.
חבר שנעשה גובה מס מטעם המלך ,דוחין אותו שמא יפסידוהו רבנן ,ורבי אליעזר מתיר לקנות ממנו
החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו.
מחברותו ,ואם פירש מן הגבאות ,בתחילה אמרו שאין עורות של נקיבה ,מפני שניכר שזה של נקיבה ,ולת"ק
מקבלים אותו ,וחזרו לומר שמקבלים אותו. קבלת חברות אסור שמא יחתוך את זכרותו ויאמר שאכלוהו
עכברים .ואין לקנות ממנו צמר מלובן מצואתו ,וכ"ש
באלו דברים חכם יכול לפסוק לעצמו -אין אדם ל :המקבל הכל חוץ מדבר אחד ,כגון במקבל דברי
רואה בכורות עצמו להתירם ע"י מום ,והיינו ביחיד צמר מלוכלך ,אבל מותר לקנות ממנו צמר טווי ובגדים
חברות (-שלא יתן תרומה ומעשר לעם הארץ ,ושלא יעשה
אפילו אם אינם טוויים (-נמטי) מפני שלא היה טורח
מומחה (דיחיד שאינו מומחה אין לו כח להתיר טהרות אצל עם הארץ ,ושיאכל חולין בטהרה ,ושיעשר את מה
בבכור.
בכורות) ,אבל בשלשה שהבעלים הוא אחד מהם מותר שהוא אוכל ושהוא מוכר ושהוא קונה) ,או עכו"ם המקבל
(כדמצינו שאם מיאנה או חלצה בפני חכם מותר לו דברי תורה ,או כהן שבא לקבל דברי כהונה ,או לוי מה מותר לקנות מחשוד על השביעית -החשוד על
לישאנה מפני שהיה שם בי"ד) ,אבל בקדשים (-שיש שבא לקבל דברי לוייה לשורר ולהיות שוער ,וקיבלו הכל השביעית לזרוע או לעשות סחורה בספיחים אין לקנות
חוץ מדבר אחד ,אין מקבלים אותם .ולרבי יוסי ברבי שלמים בביתו ונפל בהם מום שאם זה מום קבוע פודה אותם ממנו פשתן ,אפילו אם הוא סרק (–כתוש ומתוקן
יהודה עכו"ם שלא קיבל אפי' דקדוק אחד מדברי ויוצאים לחולין) ומעשרות בהמה שנפל בהם מום וטהרות במסרק) .אבל מותר לקנות ממנו פשתן טווי ואריג
שאירע בהם ספק יכול לפסוק לעצמו ,מפני שאינו חשוד סופרים (-חומרא דרבנן) אין מקבלים אותו. אפילו אם אינו טווי (-תיכי -שרשרות שעושים לפני
לומר על מום עובר שהוא קבוע ,דמה לו לשקר דהרי הוא יכול הטויה).
לת"ק הבא לקבל דברי חבירות ,אם ראינוהו שנהג בזה
להשאל על הקדשים ,ולהטיל מום בכל בהמותיו כיון
רק בביתו לפני שקיבל בפנינו ,דאין לחושדו שהוא עושה זאת מה מותר לקנות מהחשוד למכור תרומה בתורת
שעדיין אינם קדושים דלא חשיב מטיל מום בקדשים ,ואח"כ
כלפי חוץ ,מקבלים אותו להחזיקו כחבר ונאמן לכל דבריו ,יעשר ,ולאכול טומאות אם הם חולין בימי טומאתו ,אבל חולין -החשוד למכור תרומה בתורת חולין ,לרבי
ואח"כ מלמדים אותו ,ואם לאו מלמדים ואח"כ בבכור שהוא קדוש מרחם ליכא למימר הכי והוא חשוד. יהודה אסור לקנות ממנו אפי' מים ומלח משום קנס,
מקבלים ,ולרשב"י בכל גוונא מקבלים והוא לומד ולר"ש דבר שיש בו שנותנים ממנו תרומה ,והיינו אף
כדרכו והולך. קרבי דגים שמערבים בהם שמן זית ,אסור לקנות
ממנו .ומעשה בשוחט שהיה חשוד למכור חלב
כל פסולי המוקדשין מקבלים לכנפים (–נטילת ידים לפני אכילה ולפני נגיעה
בתרומה) ,ואח"כ מקבלים לטהרות (-להחזיק טהרותיו
הכליות שעל הירך בחזקת חלב טהור ,וקנס אותו רבא
שלא ימכור אפי' אגוזים ,והיינו כר"ש שלא קונס אלא
כטהרות גמורות) ,ואפשר לקבל רק לכנפים שהרי אינו
ל"א :כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו משייר דבר שלם ,שהרי נטילת ידים זהו עיקר אכילת חולין בדבר הדומה לאיסור ובאיסור עצמו ,וס"ל שר"ש קנס בכל
בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר ,וזה כוונת הפסוק בטהרה ,אבל המקבל לטהרות ולא לכנפים אף לטהרות דבר שיש בו שייכות לאיסור ,ואותו חשוד היה נותן
"אגורה באהלך עולמים" ,וכן הא דכתיב "וחכך כיין לא קיבל ,דאם אינו יכול לעמוד בנטילת ידים שהיא דבר קל, אגוזים לילדים כדי שיביאו לו את חלב הכליות שגונבים
הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים". כל שכן בשאר. מאביהם ,אבל לרבי יהודה אסור אפי' מים ומלח.
לרבי עקיבא בית הלל מתירים אפילו לעכו"ם לאכול למיפרך מה לחרמים שכן חלים על הכל – שאם החרים מכירת קדשים
בכור ,דכתיב "כצבי וכאיל" .ולמ"ד הראשון בדעת ב"ה את הקדשים חל עליהם חרם ונותן לכהן כפי טובת הנאה שיש לו
בהם ,וכן חרם חל על כל העדר ,אבל מעשר אינו חל אלא על כל פסולי המוקדשין (-קדשים שנפל בהם מום) התירו
תלתא צבי ואיל כתיבי ,חד לכדרבי יצחק ור' אושעיא
החולין ורק על העשירי .הגמ' אומרת שא"א ללמוד חכמים שיהיו נמכרים באיטליז בשוק שיש שם הרבה
(לא התפרש לנו היכן) ,וחד לכדרבי אלעזר הקפר (לדין
חרמים ממעשר (ולכן "לא יגאל" דחרמים מופנה), קונים ונמכר ביוקר ,ונשחטים באיטליז ,ונשקלים בליטרא
שחיטה בחיה .חולין כ"ח ,).ואידך מה צבי ואיל פטורים מן
דמה למעשר שכן קדוש לפניו ולאחריו -שאם קרא כדרך שהקצבים מוכרים בשר חולין ,ועי"ז ההקדש מרויח
הבכורה ,אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה.
לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתם בדמי פדיונם שנמכרים ביוקר( .ואם ישחטם לפני פדיון
וכן לענין נדה ,לב"ש נדה אינה אוכלת בכור בעל מום, קדושים .ואין ללמוד מבכור ,דמה לבכור שכן קדושתו לא יוכל אח"כ לפדותם למ"ד קדשי מזבח היו בכלל
דכתיב "כחזה התנופה וכשוק הימין" וטמא שאכל קודש מרחם ,אך יש ללמוד העברה העברה מבכור ,ואין העמדה והערכה .ולאחר פדיונם הנאתם לבעלים).
חייב כרת ,ו"הטמא והטהור" איירי היכא שאין הטומאה לפרוך כנ"ל ,משום ש"והעברת" מופנה ואין משיבין על אמנם בכור נמכר חי והנאתו לבעלים -לכהן ,דכתיב ביה
יוצאת מגופו ,כדמצינו לענין פסח שבא בטומאה גז"ש מופנית .ואין ללמוד איסור מכירת בכור מחרמים "לא תפדה" שמשמע שהבעלים אינו יכול לפדותו ,אבל
כשרוב הציבור נטמאו במת שמותר להם לאכול את הפסח ,מ"מ משהגיע ליד כהן נמכר לכל מי שירצה ,דהוא נאכל לכל אדם,
דבבכור כתיב "לא תפדה" והיא היא ,כיון ש"לא יגאל" דבכור
אינו נאכל לזבים ומצורעים וזבות ונדות ויולדות. והכהן נוטל דמיו ,ומשום הנאת הדיוטות אין מזלזלים בקדשים
אינו מופנה ,ועדיף ללמוד גאולה מגאולה מאשר
ולב"ה נדה יכולה לאכול בכור בעל מום ,דכיון דכתיב לנהוג בהם מנהג חולין ,ולכן אינו נמכר באיטליז אלא בבית
גאולה מפדיה( ,אמנם היכא דליכא דדמי ליה לומדים
הכא "הטמא" בסתמא ,אין להחמיר כשהטומאה אע"פ שלא יקפצו עליהם בני אדם כל כך ,ומותר לשקול מנה
גם בדלא דמי ,כגון "ושב הכהן" "ובא הכהן") .ואין
יוצאה מגופו ,ושאני פסח דכתיב התם "טמא לנפש". כנגד מנה – שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא,
לומדים בכור העברה העברה ממעשר שהיא אסור
יכול לשקול בשר בכור כנגדה.
מתי אסור להפשיט את עור הבהמה שלם דרך במכירה ,ומעשר למדנו גאולה גאולה מחרמים ,כיון שבכור
הרגלים -אין מרגילין (-להפשיט את כל העור דרך הרגלים נתמעט מדכתיב בחרמים "הוא" אסור במכירה ,ועדיף מעשר אינו נמכר לא חי ולא שחוט ,לא תם ולא בעל
כדי להשאירו שלם לעשות ממנו מפוח לנפחים או למוכרי דבש למעט בכור שלא נאמר בו לשון גאולה אלא לשון מום ,אמנם מעשר בעל מום של יתומים התירו למוכרו.
ושמן לתת אותו בעורות אלו) ביו"ט ,משום טירחה שאינה פדיה ,מאשר מעשר שנאמר בו לשון גאולה. לאביי מוכרו בהבלעה בעורו בחלבו בגידיו ובקרניו
צריכה ליום טוב .ובבכור אפילו בעל מום אסור ,והיינו לבית
משום השבת אבידה שאינם יכולים לאכול את כולו והוא לרבא לומדים מעשר בהמה מ"לא יגאל" דחרמים,
שמאי שאוסרים להאכילו לנדות דס"ל דבקדושתו הוא, יסריח ,אבל של גדול אין למוכרו אף בהבלעה ,דאף
וכיון שאינו רוצה שיחתך העור הוא חותך את הבשר ואיכא בזיון דאם אינו ענין לגופיה (דאם הם בבית בעלים הרי הם
דתנן שהלוקח לולב מחבירו בשביעית דמותר לקנות
קדשים .ובפסולי המוקדשין אע"פ שנפדו ושחטם לאכילה הקדש וא"א לפדותם ,ולא דמי לקדשי מזבח ,דכתיב "כל
בשביעית מעם הארץ פירות שחנטו בשישית ונלקטו בשביעית,
אסור ,ואין לומר שזה כב"ש הנ"ל ,די"ל שב"ש החמירו דאילנות הולכים בהם בתר חנטה ,יתן לו את האתרוג חרם קודש קדשים הוא לד' " ,ואם הם בבית הכהן הרי
רק בבכור שקדושתו מרחם ,אלא היינו לרבי אלעזר במתנה ,מפני שאסור לקנות אתרוג בשביעית דאין הם חולין ויכול הכהן למוכרם למי שירצה דכתיב "כל חרם
ברבי שמעון שסובר שהמפריש ב' חטאות ואחת מהן מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ מפני שהוא עושה בהם בישראל לך יהיה" –ברשות כהן הם כשאר ממונו) ,תנהו
לאחריות ונפל מום באחת (תמימה תקרב ובעלת מום סחורה ואינו מבערם בזמן הביעור כשכלה לחיה שבשדה ,ואתרוג ענין למעשר למכירה ,ועדיף ללמוד מעשר מאשר בכור,
תיפדה ,ו)אם נשחטה הבעלת מום אחר פדיונה ,אפי' אם הולכים בו בתר לקיטה ,שאני הכא דמוכחא מילתא דהדבר מפני שבשניהם נאמר לשון גאולה ,ובבכור נאמר לשון
נזרק דם התמימה כשבשר הבעלת מום בקדירה ידוע שהעור לא נמכר בדמים יקרים כ"כ ,אבל אתרוג דמיו קלים פדיה .ובאופן אחר מפרש רש"י (וכן עיקר) דבלא גזירה שוה
ואינו ניכר שהבליעם בלולב.
יודעים שמעשר אינו נמכר מ"לא ימכר" דחרמים ,דלא צריך אסורה אפילו בהנאה ,דהויא לה חטאת שכיפרו בעליה דלמיתה
דהקדש נינהו והקדש אין הרשות ביד בעלים למוכרו לאחרים אזלא ,וס"ל שאפילו אחר שחיטה היא בקדושתה( ,ולת"ק אם ולרבא מעשר בהמה של יתומים מותר למוכרו בלא
אלא לגזבר נמסר ,וה"נ כל כמה דאיתנהו ביד בעלים לא מזדבן, הבלעה ,ומעשר בהמה של גדול ששחטו ,מבליעו
ובבית כהן חולין נינהו ונמכרין ,ואם אינו ענין לחרמים תנהו ענין נשחטה לפני זריקת דם התמימה מותרת).
בעורו ובחלבו ובגידיו ובקרניו ,דכתיב במעשר בהמה
ל"ג :ואין להעמיד בכור כראבר"ש ,די"ל שהוא למעשר דלא ימכר.
"והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל" ,ואיסור
ל"ב :לרב אשי "לא יגאל" דמעשר היינו לא ימכר מחמיר דווקא בפסולי המוקדשין ,דאלימי למיתפס גאולה הוא מחיים ,שהרי תמורה הוא עושה רק
מחיים ,דכתיב "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא פדיונם .ואף שראבר"ש מודה שפסולי המוקדשין מחיים ,ולאחר שחיטה איסור גאולתו הוא מדרבנן
יגאל" ,ואיירי מחיים שזה הזמן שהוא עושה תמורה ,נמכרים באיטליז ונשקלים בליטרא בשביל שההקדש אטו מחיים ,ולא גזרו אלא בדבר הנישום (-הנמכר)
ואם מחיים דאלימא קדושתו למיתפס פדיונו אינו ירויח ,אלמא לאו בקדושתייהו קיימי ,הכא אין בזה כ"כ רווח מחיים ,כגון הבשר שכל חשיבות הבהמה אינה אלא בבשר ,ולא
נפדה ,כ"ש שלאחר שחיטה דלא אלים למיתפס דמה שמשביח בעור פוגם בבשר שחותכו ופושטו עם בדבר שאינו נישום מחיים כגון העור והגידים שחשיבות דמי
העור. הבהמה אינו בגלל העור ,ולכן בהבלעה מותר אפילו בגדול,
פדיונו אינו נפדה ,ובהכרח "לא יגאל" היינו לא ימכר.
ולא כתיב להדיא "לא ימכר" ,כדי שלא נאמר שרק וי"מ שטעם האיסור להפשיט פסולי המוקדשין וביתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא דלאחר שחיטה מוכרו
למוכרו אסור ,אבל לפדותו מותר מפני שדמיו משום שנראה כעבודה בקדשים שמוכרים העור לצורך כדרכו.
מפוח כשהוא עדיין על הקדשים ,שזה בזיון גדול ,ואסור לכו"ע. ורב שמואל בר רב יצחק סובר כרבא שמדאורייתא מותר
להקדש ,קמ"ל שאינו נמכר ואינו נגאל( .ואין לומר
וי"מ שזה אסור לכו"ע משום גזירה שמא ישהה מלשחוט למכור מעשר לאחר שחיטה ,כדמצינו שהוא מתיר למכור
שבהכרח "לא יגאל" היינו מכירה ,דאם בא לומר
עד שימצא בני אדם שמחפשים עורות שלמים ובינתיים יגדל מעשר בהמה של יתומים בלי הבלעה ,דכתיב "רק בכל
שמחיים אינו נגאל אבל לאחר שחיטה נגאל ,הרי צריך
מהם עדרים עדרים ויבוא לידי גיזה ועבודה בפסולי אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ד' אלוקיך",
המוקדשין. בכלל העמדה והערכה ,דלמ"ד קדשי מזבח לא היו
ומבואר שיש דבר שאין בו ברכה (-אין נהנים ממנו)
העמדה והערכה מאי איכא למימר).
עשית מום או גרימת טומאה וכדו' מחיים אלא לאחר שחיטה שאפשר למוכרו ,והיינו מעשר
ל"ג .אכילת בכור בעל מום- בהמה( ,דשאר קדשים אם נפל בהם מום פודה אותם ויכול
הקזת דם לבכור -בכור שאחזו דם ,לרבי יהודה אין
למוכרם מחיים לכל מי שירצה) ,ומבואר שלאחר שחיטה הוא לבית שמאי בכור אינו נאכל אלא לכהנים ,דכתיב
להקיז לו דם אפילו במקום שאינו עושה בו מום ,דהמכה יכולה נמכר מדאורייתא ,והא דקתני אינו נמכר שחוט זה מדרבנן ,ולגבי
"ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין" ובחזה
לחזור ולהתרפאות ,דמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה יתומים מוקמינן אדאורייתא.
במקום שאין עושה בו מום אתי למיעבד במקום שעושה בו מום, ושוק כתיב "ואתה ובניך ובנותיך אתך".
ואסור אפי' אם ימות אם לא יקיזוהו .ולחכמים (בברייתא ל"ב .בהמה גסה של מעשר של גדול אפשר להבליע לבית הלל בכור נאכל אפילו ע"י זרים ,ו"כחזה התנופה
רבי מאיר) מותר להקיז לו דם במקום שאינו עושה בו מכירתה בעצמות ,שהם ראויים לעשות מהם כלים ,אבל וכשוק הימין" נאמר בתם דכתיב לפני כן "את דמם תזרוק",
מום שלא יחתוך ולא יפגום את אזנו וניב שפתיו שזה לא עתיד בדקה לא .וללישנא בתרא אף בגסה הדבר תלוי אבל בבעל מום כתיב "הטמא והטהור יחדיו" ,ואם
להתרפאות ,דאם לא נתיר לו במקום שאינו עושה מום יבוא טמא שאינו אוכל קדשים קלים מותר בבכור ,כ"ש במנהג המקום אם עושים מהעצמות כלים.
לעשות במקום שעושה מום ,ואם עשה מום אין לשוחטו שזר שאוכל קדשים קלים (-שלמים מעשר ופסח) מותר,
על מום זה הואיל והטילו ,עד שיפול בו מום אחר .ולחכמים מקור איסור מכירת מעשר בהמה-
ואין לפרוך מה לטמא שהותר מכללו בעבודת ציבור
דברייתא מותר אף במקום שעושה מום אם צריך להקיז לרב ולרבי יוחנן לומדים שאסור למכור מעשר בהמה שאם אין כהן טהור באותו בית אב ,הטמא עושה עבודת ציבור,
מאותו אבר ,ולא יניחנו שימות ,ובלבד שלא ישחט על מום אף דכתיב "לא יגאל" ולא לא ימכר מגזירה שוה לא יגאל לא דכתיב "במועדו" – אפילו בשבת ואפילו בטומאה ,דבאכילה
זה .ולר"ש מותר להקיז אף שעושה בו מום( ,דס"ל יגאל מחרמים דכתיב בהו "לא ימכר ולא יגאל" .רב נחמן בר לא הותר מכללו ,ובאכילה זר עדיף מטמא בקדשים קלים ,ולא
דדבר דשאין מתכוין מותר ,ולשמואל הלכה כמותו, יצחק מוכיח שזו גזירה שוה מופנה ,דאל"כ איכא מצינו אכילה שכהן טמא מותר בה וזר אסור בה.
נכרי שאמר לו ישראל שהבכור אינו מותר אא"כ דיני בכור בעל מום ולרב הלכה כרבי יהודה שדבר שאין מתכוין אסור.
היה בו מום ,והטיל בו הנכרי מום ,הבכור מותר .ואם ל"ד ,).והוא נשחט על אותו המום .ואמר שמואל שגם
בזה הלכה כר"ש ,דכיון שלא היה דעתו להטיל מום כדי האם קונסים מטיל מום בבכור וקוצץ בהרת-
אמר לנכרי שאינו מותר אא"כ נעשה בו מום ,לרב
קטינא אסור ,דהוי כאומר שיעשה בו מום ,ולרבא גם ל"ד :שיטת רבי אליעזר שכהן הצורם אוזן בכור להתירו אלא כדי שלא ימות לא קנסינן ליה.
בזה מותר. חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה ,לרבי אסור לשוחטו אפי' אם יפול בו מום אחר ,אמנם
המטיל מום בבכור בכונה להתירו ,אפי' בגרמא אסור, אליעזר אם היא מגולה צריך לכסותה ,ואם היא הקוצץ בהרתו אם נולד בו נגע אחר ונטהר ממנו הרי
במקום שאינו משומר יצניענה .ולרבי יהושע כיון שכבר הוא טהור דאיגלאי מילתא שאם הנגע הראשון היה בו היה
אבל המטיל שלא בכונה ,אפי' במסיח לפי תומו
שסיפרו לקסדור לפי תומם שאם יפול בו מום יהיה מותר ולא עכשיו אינה ראויה לאכילה שמא היא טמאה ,וגם לזילוף אינה מתרפא גם ממנו ,דלא קניס ר"א אלא בממונו שמא יבוא
נתכוונו שיטיל בו מום ,מותר. ראויה שמא היא טהורה ואסור לאבדה ,לכן יגלנה ויניחנה לעשות כך דסבר שאם לא יתירוהו לו לא יהא נפסד אם ימתין
במקום שאינו משומר ותיטמא ותהא ראויה לזילוף .ולרבן למום אחר ,דבלאו הכי היה צריך להמתין ,ולכן קנסוהו גם אם נפל
בכור שרדף אחרי אדם ,ובעט בו האדם בשעת גמליאל לא יחדש בה דבר .ואמר רב אלעזר (וי"א רבי בו מום אחר כדי שלא יעשה זאת ,אבל בגופו שלא יחזור
רדיפה ועשה בו מום ,מותר לשוחטו אפילו אם הוא כהן, חייא) לבנו שר"מ שאוסר לקלקל את הבכור ומתיר רק בלא ויעשה כך מפני דחושש שמא לא יפול בו נגע אחר ולא יטהר
דכוונתו להציל עצמו .ואם בעט אחרי הרדיפה ,ללישנא מום כדי שלא תמות ס"ל כרבי אליעזר שאוסר לגרום לה לעולם ,ואפילו אם לא יפול בו נגע אחר אינו מרויח בקציצה שהרי
קמא אסור ,וללישנא בתרא מותר משום שנזכר הוא נגוע כבתחילה ועדיף לו להשאיר את הנגע הראשון שמא
טומאה אלא יצניענה ,ורבנן שמתירים להטיל מום כדי שתהיה
בצערו. יתרפא ,לא קניס.
ראויה לאכילה סוברים כרבי יהושע שמתיר לגרום טומאה
מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר כדי שתהיה ראויה לזילוף ,ורבי יהודה שאוסר בין לתקן בין ויש להסתפק היכא שהוא חתן ופרח בו נגע אחר,
לקלקל אע"פ שתמות ותלך לאיבוד כרבן גמליאל שאמר שלא דבעלמא נותנים לחתן ז' ימים לו ולאיצטליתו
העולם .לל"ק בגדי שאוזניו ארוכות ורואים אותם לפני שיצא
ולכסותו שלא יראה הכהן את הנגע ,וכל זמן שלא ראהו כהן יתקננה ולא יקלקלנה.
כל ראשו מותר להטיל מום באזנו ,דכל זמן שלא יצא כל
וטימאהו אינו טמא דבכהן תלה רחמנא ,וכן ברגל נותנים כל
ראשו אינו כילוד ,ובשה מותר בשפתיו שהם נראים תחילה, הגמ' אומרת שאין ראיה מחבית לבכור או איפכא,
ימי הרגל ,וי"ל שבאופן זה נטהר מהראשון מיד כשיש
אבל אוזניו קשורות ואינם נראות עד שיצא כל ראשו .וי"א שאף
דגילוי חבית קל מבכור ,לפי שזה רק גרמא ,ומאידך נגע אחר ,או שרק כשנטהר מהנגע החדש נטהר
שה באזניו מותר ,דאומרים שיצא דרך צדעיו. חבית חמורה מבכור ,דשמא יבוא אליהו ויטהרנה,
מהנגע הראשון .תיקו .ובהרת שנקצצה שלא נתכוין
מום הנראה רק כשהבכור פותח פיו לצעוק ,ולא לקוצצה ,הרי הוא טהור. אבל בבכור יש להתיר שמא ימות.
כשפותח פיו לאכול ,הוי מום שבגלוי (דאיתא לקמן (ל"ז) ועוד י"ל שבכל מקום נחלקו בדרשות הפסוקים ,וכאן
ולחכמים המטיל מום בבכור מותר לשוחטו אם נולד
שאינו נשחט אלא על מום שבגלוי ,כדתנן שאם נפגמו (-ניטל נחלקו במטיל מום בבעל מום כגון האי בכור שאחזו דם,
בו מום אחר ,אבל הקוצץ בהרת אינו נטהר דקנסינן ליה
מהם מעט) או נגממו (נחתכו ברוחבם מלמעלה בעומק ולא ר"מ לומד שאין לעשות בו מום מ"כל מום לא יהיה
לעולם אא"כ פרחה בהרת בכולו שאז גם אם היה בו הנגע
נתחסרו כלל) החניכיים החיצונות ,או שנעקרו הפנימיות בו" וקרי ביה לא יהַיה בו מום ,ומ"כל" לומדים שאפילו בבעל
הראשון היה טהור ,או שנתמעטה מכגריס לפני שקצצה,
שהשיניים הגדולות קבועות בהם ,הוי מום. מום אסור להטיל עוד מום ,ולרבנן כיון דכתיב "תמים יהיה
דבכל מקום קונסים אותו להפסיד מה שרצה להרויח,
לרצון כל מום לא יהיה בו" דמשמע שהאיסור להטיל מום נאמר
במום שהתכוין להתיר ע"י אותו מום ,קנסוהו רק לגבי
מי נאמן לומר שהמום לא נעשה בידי אדם אותו מום ,ובבהרת שרצה לטהר עצמו ע"י הקציצה,
רק בתמים הראוי לרצון ,מותר ,ורבי יהודה סובר כר"מ אבל
כל המומים הראויים לבוא בידי אדם כגון נסמית עינו, גוזרים במקום שאינו עושה מום אטו מקום שעושה מום( ,ור"מ
קנסוהו שהקציצה לא תטהר אותו וממילא הוא טמא
שיתכן שזה נעשה ע"י אדם ,לאפוקי מום שנולד עימו כגון בעל לעולם ,דחשבינן לנגע כאילו הוא נמצא ומי אמר שהיה מתרפא
המוקדשין לומד משם להתיר להטיל מום בפסולי
חמש רגלים ,רועי ישראל נאמנים לומר שנפלו מאליהן, לאחר פדיונם ,דהו"א לאוסרם כיון דאסירי בגיזה ממנו.
רועים כהנים אין נאמנים מפני שהם חשודים על הדבר, ועבודה ,קמ"ל( .ואין לומר שר"מ לומד מזה להתיר
הטלת מום בבעל מום מעיקרו -לפני ההקדש ,דזה קנס לבנו אחריו-
וכדלהלן .רשב"ג אומר נאמן הוא על של חבירו ,ואין
נאמן על של עצמו .ר"מ אומר החשוד על הדבר ככהנים פשיטא) .ורבנן לומדים מ"כל מום לא יהיה בו" שאסור יש להסתפק אם המוכר עבדו לעכו"ם שקנסו אותו
החשודים על הבכורות לא דנו ולא מעידו .מתני'. אף לגרום מום ,שלא יביא דבילה ובצק ויניחנה על לפדותו עד עשרה בדמיו ,אם קנסו בנו אחריו או לא.
וכן יש להסתפק במכוין מלאכת דבר האבד למועד האוזן כדי שיבוא כלב ויאכלנה).
י"מ בדעת ת"ק שרועי ישראל שרועים בבית כהנים
וכן מצינו שרבי יוחנן אמר שאף שנחלקו בבכור אם שאסרו לו לעשות מלאכה זו במועד הואיל ולכך נתכוין,
נאמנים ,ולא חוששים שרוצה שיזמנו לאכול עימו (-
מותר להקיז דם בבכור שאחזו דם שאין לך מום גדול מזה ,אם קנסו בנו אחריו או לא.
לגימא) ,אבל רועי כהנים בבית ישראל אינם נאמנים,
מפני שהכהן רוצה שהישראל יתן לו את הבכור ,וכן מודים שאסור לחמץ מנחות שנתחמצו כגון שאחד לש ובבכור ג"כ יש להסתפק היכא שהטיל בו מום אם
רועים כהנים בבית כהנים אינם נאמנים ,דחיישינן בחימוץ ואחר אפאה ,דכתיב "לא תאפה חמץ" וכתיב "לא קנסו בנו אחריו ,דאף אם בעבד קונסים שאני התם
לגומלין -שמעיד עכשיו בשביל שכשיהיה לו בכור תם והוא תיעשה חמץ" לומר שחייבים על כל דבר בפני עצמו .וכן דכל יומא מפקע ליה ממצות .ואף אם במועד לא
יטיל בו מום חבירו יעיד שהמום נפל מאיליו .ולרשב"ג נאמן אסור לסרס בהמה של חולין מסורסת ,דכתיב "ומעוך קונסים ,י"ל דהיינו מפני שלא עשה איסור שהרי מת
על של חבירו אפילו כהן לכהן ולא על של עצמו .ולר"מ וכתות ונתוק וכרות" ,אם על כורת חייב כ"ש שחייב קודם המועד ,אבל בבכור י"ל שהקנס הוא על הממון.
החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. בנותק ,אלא קרא אתא לחייב נותק אחר כורת (-שאם ורבי זירא הוכיח שהקנס הוא רק עליו ,ממה ששדה
אחד כרת את הביצים ועודם בכיס ובא חבירו וניתקם מהכיס
שניטייבה (-נזדבלה ע"י עגלות ומשאות של זבל) ,או נידיירה
(-שהביא לשם דיר בהמות חודש או חודשיים כדי לזבלה) ל"ה :הגמרא מבארת שהמחלוקת בין ת"ק לר"מ היא שניהם חייבים).
ל"ד .וכן בחבית נחלקו בקראי ,דכתיב "ואני הנה בשביעית אסור לו לזורעה במוצאי שביעית דקנסינן ליה בדברי רבי יהושע בר קפוסאי שבכור בבית כהן צריך
נתתי לך את משמרת תרומתי" ,לרבי יהושע איירי כיון שעשה עבודה חשובה ,אבל לבנו מותר( ,ובנטל קוצים שנים מן השוק אפילו כהנים להעיד עליו ,אבל כהנים
דווקא בטהורה שהיא ראויה לך ,ולר"א איירי אף תלושים ומפוזרים בשביעית מותר גם לו ,דליכא למיקנס שבביתו אין נאמנים ,וכך סובר ת"ק שאמר שרועים כהנים בין של
כהנים בין של ישראל אינם נאמנים ,אבל כהנים דעלמא נאמנים בתלויה אמר רחמנא עביד לה שימור דכתיב "משמרת" ,מידי כיון שלא עשה בשביעית עבודה חשובה).
אפילו על בכורות של כהנים ,ולא חיישינן לגומלין אלא ברועה
ל"ה .המטמא טהרות של חבירו ,קנסוהו רבנן שלו ,דסבר אני אעיד לרבי והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא דחשיבא ראויה שמא יבוא אליהו ויטהרנה.
בכור ,ור"מ לית ליה דר' יהושע לגמרי ,דכיון דנחשדו כהנים על ואין לומר שנחלקו אם דורשים מסורת שזה לשון
יחיד ,או מקרא שקורים "תרומותי" לשון רבים .שהרי שישלם ,אבל את בנו לא קנסו ,דהיזק שאינו ניכר לאו הבכור לא דן ולא מעיד אפילו כהן מן השוק ,ואפילו הבכור ביד
ישראל .ולרשב"ג אפילו בנו ובתו נאמנים דאין נחשד אלא שמיה היזק לחייב אפילו את האב מדאורייתא.
ר"א סובר יש אם למסורת ,ודריש "בבגדו בה" כיון
שבגד בה אביה שמכרה לשפחות שוב אינו יכול למוכרה המטיל מום בבכור שלא בכונה מותר לשחוט מחמת על של עצמו ולא על של חבירו ואפילו הוא אביו .ולרבי יוסי
דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות ,אבל לאחר מום זה ,בין בעכו"ם (וכמעשה דקסדור ,שהתירו אפילו עשרה שהם בני ביתו אינם נאמנים ,אבל מן השוק
אישות יכול למוכרה .ור"ע סובר יש אם למקרא ,ודריש כשהטיל מום בלא כוונה להתיר שלא ידע שאפשר לשחוט עד אחד נאמן ,ודלא כרבי יהושע שצריך שנים מן השוק.
בביגדו בה" כיון שפירס טליתו עליה שייעדה ונשאה שוב ע"י מום אא"כ נפל מאיליו ,ואסרו כשנתכוין להתיר ,ואין וי"א שרועים של ישראל והם עצמם כהנים נאמנים,
האב אינו יכול למוכרה אפילו אם האדון גירשה ,דאין אדם חוששים דאתי למיחלף בגדול ישראל) ,בין בישראל מפני שהרועה אומר שבעה"ב יתנו לצורבא מרבנן ולא
קטן (וכמעשה דתינוקות ,ולא חיישינן דאתי למיסרך) .לו דסתם רועה הוא עם הארץ,אבל רועים של כהנים והם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות.
מומי מעשר והיינו בספק מעשר שאין לו תקנה אלא במום, בו .ואף דלא אמרינן מה לי לשקר במקום עדים ואנן עצמם ישראל אינם נאמנים ,דחוששים שרוצה
הכל נאמנים עליהם להעיד שהמום נפל מאיליו ,כיון שבידו סהדי שהכהנים חשודים( ,כדמצינו שאם הבעלים אמר שיזמנו ללגימא ,וכ"ש שרועים כהנים של כהנים אינם
להטיל מום בכל העדר .ואין הטעם שהיה יכול להטיל לשוכר של החמור שלא ילך דרך נהר פקוד מפני שיש נאמנים דחיישינן גם לגומלין וגם ללגימא .ולרשב"ג
מום בבהמה זו בלבד ,דמנין לו שיהיה בה ספק ,ואינו שם מים ,והלך משם ומת החמור ,וטען שהלך מנהר נאמן על של חבירו כהן לכהן ,דלא חיישינן לא לגומלין ולא
יכול להוציאה עשירית ,דכתיב "לא יבקר בין טוב פקוד אבל לא היו שם מים( ,רבא אמר שנאמן ,דמה ללגימא ,ולא על של עצמו .ולר"מ החשוד על הדבר לא
לרע". לו לשקר היה יכול לומר שהלך בדרך אחרת ,ואביי דנו ולא מעידו ,והיינו שרועים כהנים בבהמה של
אמר ש)אינו נאמן במיגו שהיה אומר שהלך בדרך ישראל אינם נאמנים ודלא כרשב"ג ,ופליג גם את"ק שסובר
מי יכול להתיר מומי בכור -מומין מובהקים כגון
אחרת ,דהוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי שתמיד יש שם שרועים כהנים נאמנים.
בכור שנסמית עינו או נקטעה ידו או נשברה רגלו,
לרב נחמן הלכה כרשב"ג שאפילו בנו ובתו נאמנים ,ומ"מ מים ,שאני התם דודאי יש שם מים ,אבל) הכא דאינו
לת"ק ישחט על פי ג' בני הכנסת שאינם חכמים ,והיינו
אשתו אינה נאמנת מפני שאשתו כגופו ,וכן הלכה .אלא חשש בלבד איכא מיגו.
דווקא כשאין מומחה ,וכן הדין בחו"ל שאינו ראוי להקריב
ולרבא הלכה כרבי יוסי ,ואף שרבא אמר שאם הכהן נאמנות כהן חבר שלא הטיל מום בכונה -רבי צדוק ואפילו בזמן בית המקדש ,אבל מומין שאין מובהקים אף
הבעלים עומד בחוץ ונכנס הבכור שלם ויצא בעל מום היה לו בכור ונתן לפניו שעורים בסלי נצרים של ערבה בחו"ל צריכים מומחה .ולרבי יוסי אפי' כ"ג דיינים
מעידים עליו להתירו ,איירי שגם בניו ובנותיו בחוץ ,קלופה ,ובזמן אכילתו נקרעו שפתיו ,ואמר רבי יהושע אינם יכולים להתיר מום מובהק ,אלא רק מומחה .ורב
וקמ"ל דלא חיישינן לחשדא שהרועה עצמו הטיל בו מום .שחבר נאמן לומר שלא הטיל את המום בכונה ,ורבן ורב חייא בר עמרם פסקו כת"ק (אע"פ שרבי יוסי
ל"א מיירי שאמרו העדים שכל בעליו של בכור דהיינו הוא ובני
גמליאל אמר שאין חילוק בזה בין חבר לעם הארץ .נימוקו עמו שהיה מביא תמיד טעם לדבריו). ביתו היו עמנו בחוץ ונכנס הבכור שלם בבית ויצא חבול ,דבזה
לרש"י רבי יהושע חזר בו.
עדותם עדות כיון שלא היה איש בבית ,וקמ"ל שלא חוששים
ל"ז .התרת נדרים בשלשה במקום שאין חכם, שמא הם גרמו לו מתחילה ע"י שהניחו לו דבילה על האוזן או
נאמנות במילתא דעבידא לגלויי-
ולרבי יהודה צריך שאחד מהם יהיה חכם ,והאחרים שעשו לו גומא ונפל שם.
צריכים להבין כשמסבירים להם והחכם ילמד את
הכהן נאמן לומר שהראה את הבכור לחכם ,ופסק לו
ספק בכור שנולד בבית ישראל (כגון רחלה שלא ביכרה
השנים. שהוא בעל מום קבוע ,ובלבד שיש לו עדים שלא הוא הטיל
וילדה שני זכרים ,שאחד יתן לכהן ,ואחד לו והוא ספק וירעה עד
את המום .מתני'.
שיומם ואוכלו ישראל) ,לרבי יהושע בן קפוסאי (הנ"ל ,דדין
רב יהודה אמר בשם רב שכהן נאמן לומר שישראל ספק בכור ביד ישראל כדין בכור אצל כהנים ,ולרב חסדא)
דבר שנמכר ונתברר אח"כ שהוא אסור -המוכר נתן לו את הבכור במומו וא"צ להביא עדים שמאליו נפל בו, צריך שנים מן השוק להעיד עליו שלא הוטל בו מום בכונה,
בשר לחבירו ונמצא בשר בכור ,או שנודע שלא הראהו כיון דעביד לגלויי .וכן הלכה. ולרב נחמן אפי' הבעלים מעידים עליו ,דכהנים נחשדו על
לחכם ,או המוכר פירות ונמצאו טבלים ,או יין ונמצא הגמ' אומרת שאין ממתני' ראיה לדינו של רב יהודה, הבכורות ,אבל ישראל לא נחשדו אפילו על ספק בכור שנאכל על
יין נסך ,או ששחט פרה ומכרה ונודע שהיא טריפה, די"ל דטעמא דמתני' מפני שאינו חשוד לאכול ידם ,דאל"כ ספק בכור לר"מ שהחשוד על הדבר לעצמו אינו
אם לא אכלום ,בבכור שנשחט יקבר דבכור תם אסור קדשים תמימים בחוץ ,אבל להטיל מום הכהנים מעיד גם לאחרים אין מי שנאמן להעיד עליו ,דלדבריו
בהנאה ,ובטריפה יחזירו לו ,והוא יחזיר להם את הדמים חשודים. נמצאו ישראל חשודים על ספק בכור ,וכ"ש כהנים היכא שנולד
משום קנס ,דאיסור ספק הוי ,וכן אם כבר אכלום יחזיר להם ספק בכור בעדרם ,שהם צריכים להמתין עד שיפול בו מום ,דלא
ואין להקשות על דין זה מהא דתנן שמי שאמר למי
את הדמים .וטריפה שמכרוה הלוקחים לעכו"ם או נפטרו כהנים מבכור בהמה טהורה ,שהרי לר"מ יש חיוב
שאינו נאמן על המעשרות שיקנה ממי שהוא נאמן
נתנוה לכלבים שלא גרם להם איסור ,ישלמו לו לפי שווי מתנות כהונה אפי' בספק בכור שחליפיו ביד כהן כגון
שאינו לוקח פירות מעם הארץ ,או שהוא לוקח מעם הארץ אבל
טריפה ויחזיר להם את שאר המעות. ברחלה שלא ביכרה וכנ"ל שהכהן נוטל את אחיו( ,ורבי יוסי
הוא מעשר דמאי קודם שימכרם ,אינו נאמן ,אף דעביד פוטר דעשו את שאינו זוכה כזוכה) ,ומבואר שרק כהנים
לרבי שמעון בן אלעזר דברים שהנפש קצה בהם (- לגלויי .דשאני התם שיכול להשתמט ולומר שבעיניו הוא
חשודים להטיל מום בבכור ,ולא ישראלים( .וממעשר
נבילות וטריפות שקצים ורמשים) יחזיר להם את כל כן נאמן .ומאידך מהא דאיתא התם שאם שלחו לאיש לר"מ אין ראיה ,דשם הבעלים נאמן מיגו שהיה מטיל
הדמים דאין להם הנאה בכל מה שאכלו משעה שנודע להם, מסוים נאמן ,אין ראיה דנאמן במילתא דעביד לגלויי, מום בכל העדר לפני המעשר שזה מותר כיון שאף אחד עדיין
אבל דברים שאין הנפש קצה בהם (-בכורות טבל ויין דהתם כיון שאיכא תובע -ששלחו לאדם מסוים וסבר דודאי
לא קדוש).
נסך) ינכה להם את הדמים .הגמ' מבארת שבסתמא יתבענו ,מירתת ,אבל בבכור לא מירתת דסר מי יטרח לחפש
גם לרשב"א אינו מנכה ,שהרי לא הפסיד המוכר כלום אביי אומר שאף שכהנים חשודים להטיל מום ,ולר"מ
ולשאול את אותו ישראל אם נתנו לו במומו.
שהרי הבשר טעון קבורה כיון שנשחט תם ,אלא איירי שאכל החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו ,וכן סובר ר"מ
ל"ו :רב ירמיה בר אבא אמר שהוא המקור למה
את מקום המום ,שהיה יכול להראותו לחכם כרבי שהחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה ,מ"מ כהנים
כשרים לדון ,דהא להדיא כתיב "ועל פיהם יהיה כל שאמר רב יהודה ,אבל הוא לא אמר שכהן נאמן לומר
יהודה דס"ל (לעיל כ"ח) שהשוחט ואח"כ הראה לחכם מותר,
ריב וכל נגע" ,ורק המוחזק לחשוד שהוחזק שעובר על שקיבלו מישראל במומו ,אלא אמר שישראל נאמן
ובטבלים מנכה לפי שהיה יכול לתקנם ,וביין נסך איירי
לומר שהוא נתן את הבכור לכהן במומו ,וקמ"ל שאף דבר אחד פסול ,ולא בחשש בלבד.
בתערובת ,וס"ל כרשב"ג שאם נתערב יכול למוכרו
אם הוא מעיד שנתנו בזמן שהיה הטלה קטן ועכשיו
לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו.
ל"ו .לרב אשי עד מפי עד כשר לעדות בכור להעיד הוא גדול נאמן ,ולא אמרינן דלא קים ליה.
שלו הטיל בו זה מום בכונה ,דעד מפי עד כשר לעדות בסורא מתנו כרב ירמיה ,ובפומבדיתא מתנו כרב
שהאשה כשרה לה ,ובבכור גם אשה נאמנת כדאמר רשב"ג יהודה שאפילו הכהן נאמן ,ולהלכה נאמן אפילו במקרה
על אלו מומין שאפילו בתו נאמנת ,וכן הלכה ,ולרב אסי עד מפי עד אינו של רב יהודה.
כשר לעדות בכור ,דאינו כשר אלא לעדות האשה שמת ואין לחוש למעשה שכהן ניסה להסתיר מרפרם שהוא
בעלה במדינת הים.
אלו מומין מתירים לשחוט בכור נתנו לו בלא מום ,מפני שהיה זה כהן חצוף לשני דברים,
נאמנות הפה שאסר במום בבכור -טלה שלא ידענו שהטיל בו מום ,ושהראהו למי שנתנו לו ולא לחכם אחר ,ואבל
כללי המומים המתירים ומקורותיהם -אין שוחטים
שהוא בכור ,ובא כהן ואמר שהוא בכור ויש בו מום כולי עלמא אינם חצופים.
את הבכור (ואין פודים פסולי המוקדשין .מ"א ,).אלא שלא הוטל בכונה ,ושואל אם זה מום קבוע או עובר ,נאמן,
על מומים שבגלוי ואינם חוזרים ,ואע"פ שאינו בטל ראית בכור של ישראל -אין רואים בכור של ישראל
דהפה שאסר הוא הפה שהתיר .ואף שכבר למדנו
אותו אבר ממלאכתו ,שהרי נפגמה אזנו הוי מום אע"פ שהאוזן אא"כ יש כהן עימו ,משום שהישראל חשוד שיאכלנו
שאשה שלא הוחזקה כאשת איש מעולם נאמנת לומר
לא בטילה משמיעה .ואין הטעם משום דדרשינן כלל שהיא היתה אשת איש ונתגרשה ,ומותרת להנשא ,קמ"ל כשיאמר לו שזה מום קבוע ,שהוא מותר באכילה לכל אדם ,ולא
ופרט וכלל ("כי יהיה בו מום ,פסח או עוור ,כל מום יתננו לכהן ונמצא גוזל את הכהן ,והוא לא חושש לגזילה,
שאף שכאן היה חייב לומר שהוא בכור כדי שלא
רע") ,דא"כ ניבעי בטל ממלאכתו (ולמה נפגמה אזנו ואעפ"כ אמר רב אשי לישראל על בכור שרוע (-עינו
לאכול קדשים בחוץ שעל זה שזה כרת אינו חשוד (רק על
מן החסחוס הוי מום) ,אלא "כל מום רע" רבויא הוא הטלת מום שזה לאו) ,מ"מ מותר ,משום שהיה יכול אחת גדולה ואחת קטנה) שודאי היה המום משעת לידתו
דכתיב "כל" ולא דרשינן ליה בכלל ופרט ,ומומין שבסתר להטיל בו מום ניכר אפילו לעם הארץ ולאוכלו בלי ולא חשש להנ"ל ,דכיון שהקפיד הישראל לשאול אף
אינם בכלל "מום רע" כיון שאינו מנוולו ,ומום עובר להראותו ,שהרי אף אחד לא יודע שהוא בכור ,אבל כשיודעים שידוע שזה מום ,א"כ חזינן שמקפיד אפי' על כבודו
מסברא אין שוחטים עליו בכור בחוץ ,שהרי אפילו לא שהוא בכור ליכא למימר הכי ,דאם יאכלו בלא להראותו יחשדו של חכם ,וא"כ כ"ש שלא יטול ממונו של כהן.
להסתפק היכא שבדקוהו ולא נתרפא ,אי הוי מום טומאת כלי שטף -כלי שטף (-כלי עץ דכתיב ביה "וכל פודים פסולי המוקדשין על מום עובר ,דכתיב "ואם
למפרע או רק מכאן ולהבא ,ונ"מ אם מועלים בפדיון כלי עץ ישטף במים" ,ואין הכונה לכלי מתכות ,דמבואר לקמן כל בהמה טמאה (והיינו בעלי מומין שנפדו ,דטמאה
שלפני זמן זה) .אבל אם אכל יבש ואח"כ לח של שפשוטי כלי שטף אין מקבלים טומאה ,ופשוטי כלי מתכות ודאי ממש כבר כתיב בה פדיון במקום אחר) אשר לא
גשמים ,או אפי' לח ואח"כ יבש של שלחין אינו מום, מקבלים טומאה) שנטמא בטומאה דאורייתא מגבו, יקריבו ממנה קרבן לד' " לאפוקי מום עובר שלמחר
דאין זה רפואה וממילא אין זו בדיקה ,ולר"מ היינו ששהה יקריבו ממנה .ואב"א ילפינן מ"פסח או עוור" למעט נטמא תוכו ,ובטומאת משקין דרבנן דמדאורייתא אין
שמונים יום. אוכלין ומשקין מטמאים כלי ,אם נטמא תוכו נטמא גבו, מום עובר.
אבל אם נטמא גבו לא נטמא תוכו ואוגנו (-בית קיבול
אין אדם רואה מומין לעצמו ,אבל מורה הלכה
הפוך שיושב עליו) ואזנו (-בית אחיזה) וידיו (-כגון כלי חרס
ל"ז :מומים באוזניים-
לתלמידים והם מורים לו.
נפגמה אזנו מן החסחוס שבתנוך האוזן ,בין בידי אדם בין שעושים לו זנב לאחוריו) ,דמדרבנן משקה מטמא כלי
תלמיד חכם שמחדש הלכה ,אם אמרה קודם בידי שמים -שנולד כך ,כדי שתחגור (-תתעכב) בה צפורן גזירה אטו משקה זב וזבה כגון רוקו וזובו שהם אב הטומאה
המעשה שומעין לו לעשות מעשה ,ואם לאו אין אם בודקים כבדיקת סכין ,הוי מום ,אבל נפגמה מן העור -ומטמאים כלי ואדם מדאורייתא ,ונתנו לו חכמים דין כלי
שומעין לו דבשביל המעשה אמרה. חרס ולא דין כלי שטף דעלמא ,כדי שיהיה הכר שלא האליה הרכה של האוזן ,לא הוי מום דהדר בריא.
נסדקה אזנו ,כל שהוא ,בין בידי אדם בין בידי שמים ,ישרפו על טומאה דרבנן תרומה וקדשים אלא חולין,
ל"ט .מומים נוספים- (אבל בכלי חרס לא גזרו טומאת משקין מאחוריו ,כיון דאפילו אע"פ שלא חסרה ,הוי מום ,אבל פגימה אינה בלא חסרון.
מומין שבחוטם -ניקב החוטם או נפגם או נסדק ,הוי ניקבה אזנו הוי מום .ושיעור הנקיבה כמלוא כרשינה נגעו משקה זב וזבה מאחוריו אינו מקבל טומאה ,והא דכתיב
מום .ואם ניקבו חוטמין זה לזה הוי מום רק אם הנקב הנכנסת ויוצאת ,והיינו הינדה ,וי"א כעדשה ,וקרובין "וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר" הכונה להיסט) .וכלי שטף
נראה מבחוץ -שניקבו המחיצות החיצוניות של החוטם ,אבל דבריהם להיות שוין ,והיינו לגבי לשחוט עליו בכור , ,שאין לו תוך אינו מקבל טומאה דאורייתא ,דבעינן
מבפנים שניקבה המחיצה החולקת את החוטם אינו מום אמנם לענין לפסול אותו מלהקרב ע"ג המזבח אף נקב של דומיא דשק (דכתיב "מכל כלי עץ או בגד או עור או שק" –
דבמקום סתר הוא. מרצע הוי מום ,כדמצינו לגבי רציעת עבד עברי שלרבי הוקש כלי עץ לשק) דמיטלטל מלא וריקן -שיש לו בית
מומין שבשפתיים -ניקבה שפתו או נפגמה (-חסרה לומדים מ"מרצע" שצריך לרצוע במתכת( ,ולרבי יוסי קיבול ,אך אם הוא ראוי למדרס כגון כסא וספסל הוא
ברבי יהודה לומדים מ"ולקחת" שאפשר לרצוע גם מקבל טומאה מדאורייתא ,ואם נטמא תוכו נטמא גבו,
מעט) ,או נסדקה ,הוי מום ,והיינו בשפתו החיצונה
כלומר חודה של שפה ולא רוחבה. בסול (-קיסם חד) או סירה (-קוץ) או מחט או מקדח או ואם נטמא גבו במשקין טמאים נטמא תוכו ,ובזה לא
מכתב -עט ברזל ,דדריש רבויי ומיעוטי ,,ורבי דריש כללי עשו חכמים הכר ,כיון שכבר עשו הכר ביש לו תוך.
מומין שבחניכיים -נפגמו או נגממו (-נחתכו בסכין ולא
ופרטי) ,ואמר על זה יודן ברבי שרוצעים באליה,
חיסרו אלא כעין סדק) החניכיים החיצוניות שבאמצע הפה, מומין שבעיניים ולחכמים עבד עברי כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל
הוי מום .ופנימיות היינו מן התיומת (שן שנראית כשנים)
מום ,ובהכרח שלדבריהם רוצעים בגובה של אוזן שהוא ניקב או נסדק או נפגם הריס (-השורה החיצונית) של
ולפנים ,ותיומת עצמה כלפנים ,אמנם אם נעקרו הוי
העין -הכסוי שמכסה את העין ,הוי מום. סחוס.
מום אף בפנימיות ,ושוחטים על מום זה ,ולרבי יהושע
בן קפוצאי אין שוחטין אלא על החיצונות ,אבל יבשה אזנו ,והיינו שאם ניקבה אין יוצא דם ,וי"א שהיא היה בעין דק (-דוק (-קרום) שחור משוקע ,או דוק לבן
צף ,אבל לא לבן משוקע או שחור צף ,ובלבן של העין נפרכת כשממשמשים בה ,הרי זה מום.
פנימיות שנעקרו הוי מום לפוסלו אבל אין שוחטין
אין שייך מום כיון שזה רק שומן העין ,וסימנך ברקא שהוא עליו וימתין עד שיפול בו מום אחר וישחטנו ,ולרבי חנינא בן ענייני טומאה
לבן וצף והוי מום) ,או תבלול (שיוצא מהלבן דרך הסירה אנטיגנוס מום בתיומת אף אינו פוסל להקרבה.
(-העיגול שמסביב העיגול השחור ,שמשם ראיית העין באה) טומאת אהל בשדרה וגולגולת -שדרה וגולגולת
מחוסר אבר פנימי אינו מתיר לשחוט בכור ,דכתיב ונכנס בשחור ,אבל איפכא לא ,דכתיב "יצא מחלב שלימים מטמאים באהל (משא"כ שאר עצמות) ,ואם
"פסח או עוור" דמשמע דווקא בגלוי ולא בסתר ,וכן אינו עינימו" -אינו אלא חלב העין ולא העין עצמה ,ולרבי חסרו אין מטמאים ,ושיעור החסרון ,בשדרה לבית
מתיר לפדות קדשים ,דכתיב "עוורת או שבור" ,ורב מאיר בשני המקרים הוי מום ,ד"תבלול" היינו דבר שמאי שתי חוליות ולבית הלל חוליה אחת ,ובגולגולת
אחדבוי בר אמי מסתפק אם מום פנימי פוסל המבלבל את העין) ,או חלזון נחש ,או עינב ,הוי מום. לבית שמאי כמלוא מקדח ,ולבית הלל בכדי שאם
להקרבה דכתיב "תמים יהיה לרצון" מזבח ,או שאינו ינטל מן החי ימות ,והיינו סלע .הגמ' שואלת שסלע
פוסל דכתיב "כל מום לא יהיה בו" – מה מום מבחוץ ל"ח :חורוור (חולי של טיפות לבנות בעין) קבוע בעין הוי היינו כמלוא מקדח (כדלהלן לגבי העברת טומאה
אף חסרון מבחוץ. מום .לרבי יהודה היינו ששהה שמונים יום ,ולרבי בחלון) .והגמ' מתרצת דבעינן כמלוא מקדח וחיסומו
-שלאחר שנעשה החור מצדד את המקדח להרחיב את הנקב חנינא בן אנטיגנוס צריך לבודקו ג"פ בתוך השמונים
בצידיו כדי שהמקדח יכנס ויצא בריוח( ,ומכאן ראיה לדין יום ,ובלבד שיהיו משולשים (-כל כ"ו וחצי יום ,דבזמנים מום כשיש כליה אחת או שלש-
ניקבה אזנו הנ"ל ששיעור כמלוא כרשינה היינו נכנסת אלו דרך המום לעבור ,אבל אם לא בדקנו אינו מום ,דשמא הלך בברייתא אחת מבואר שאם יש כליה אחת או שלש
פסול ,דכתיב בקרבנות "ואת שתי הכליות" ,ובברייתא ויוצאת) .ורב פפא (ל"ח ).מתרץ שלב"ה השיעור הוא וחזר ,שכך דרכו ,ולר"מ היינו ששהה ארבעים יום.
בסלע סתם ,שזה פחות ממקדח סתם ואפילו ממקדח מים הקבועים בעין שעיניו נוטפות מים ,הוי מום .לרבי אחרת מבואר שכליה אחת אינו פסול ,דכתיב
קטן של רופאים( ,וסלע נירונית כמקדח גדול של לשכה) ,יהודה קבועים היינו כשאכל מספוא לח והיינו אדר וחצי "יסירנה".
ובדעת ב"ש ר"מ סובר שכוונתם למקדח קטן של ניסן ,ואח"כ אלול וחצי תשרי יבש ,של בית הבעל שא"צ בני הישיבה רצו לומר שלכו"ע אין בהמה נבראת עם
להשקותה מספיקים לה הגשמים ,שזו דרך רפואתו ,ואם לא כליה אחת ,ובהכרח שהיא התחסרה ,ונחלקו אי רופאים ,ולחכמים כמקדח גדול של לשכה.
העברת טומאה דרך חלון -חלון שבין בית לבית שלא נתרפא בכך הוי מום( ,ויש להסתפק אם צריך להאכיל לח מחוסר אבר פנימי פוסל או לא.
נעשה בידי אדם אלא נפל הכותל מאיליו ,שיעורו להעביר בזמן הלח ויבש בזמן היבש ולא שוחטים אותו עד שיעברו רב חייא בר יוסף אומר שלכו"ע שייך שבהמה נבראה
טומאה מבית לבית כמלוא אגרוף גדול כשל בן אבטיח כל ימי הקיץ ויבדק בשניהם ,או לח ויבש בזמן הלח) ,עם כליה אחת ,ומחוסר אבר פנימי פוסל ,והברייתא
שהיה בעל בשר ,והוא כראש גדול של אדם ,ובפחות מכך ומאכילים אותו בכל יום כגרוגרת (ויש להסתפק אם שפוסלת מדברת כשנבראה עם שתי כליות וחסרה
אינו נחשב כיון שלא נעשה בידי אדם .ואם נעשה בידי אדם הכונה כגרוגרת בסעודה ראשונה שבכל יום ,או בכל אחת ,דמקומה ניכר ,והברייתא שמכשירה מדברת
שיעורו כמלוא מקדח גדול של לשכה לקדוח מה שצריך סעודה ,ואת"ל בסעודה ראשונה (דאי אמרת בכל סעודה כשנבראה עם כליה אחת דליכא חסרון.
לבדק הבית ,שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נירונית ודאי לא אכפת לנו לפני או אחרי האכילה ,שהרי הסעודה השניה הגמ' דוחה שמשמע מהברייתא שפסול גם כשנבראה
וכמלוא נקב של עול שעושים בו נקב ותוקעים בו יתד כדי
היא אחר אכילה) יש להסתפק אי דווקא קודם אכילה עם כליה אחת (דומיא דשלש דמיירי שנבראה כך).
שזה מועיל כסם לרפואה ששותים אותו לפני האכילה ,או לקשור את רצועות העול.
ולכן הגמרא מבארת שלכו"ע מחוסר אבר פנימי פוסל,
ל"ח .טומאת כלי חרס -כלי חרס אם נטמא תוכו גם לאחר אכילה ,קודם שתיה משום שזה מועיל כמו
ונחלקו אם שייך שבהמה נבראה עם כליה אחת ובהכרח
נטמא גבו ,ואם נטמא גבו לא נטמא תוכו ,ואם אין לו שעורים שדרך הבהמה לאוכלם קודם שתיה ,או אף לאחר
שהיא התחסרה ,או שלא שייך שבהמה נבראה עם כליה
תוך אינו מקבל טומאה ,דב"תוכו" תלה רחמנא דאינו שתיה .מותר שזה נח לו או אף קשור ,עם חבירו שנח לו
אחת( ,ועל זה לא קשה דדומיא דשלש קתני ,דכיון שלא שייך
מקבל טומאה אלא מתוכו דכתיב "וכל כלי חרס אשר יפול מהם לאכול יחד והאכילה מועילה לו או אף לבדו ,בשדה דניחא
שנבראה עם אחת ,בהכרח שאין זה דומיא דשלש ,משא"כ אם
שייך שנבראה עם אחת ,ודאי הברייתא פוסלת גם בנבראה עם ש אל תוכו" ,ואין טומאת מדרס בכלי חרס שהוא נשבר אם ליה באוירא או אף בעיר ,ואת"ל דווקא בשדה ,י
אחת דומיא דשלש). ש להסתפק אי מהני בגינה הסמוכה לעיר .תיקו .וכן י יושב עליו אדם.
שורה עמוקה) הוי מום .ולרבי ישמעאל אם יש לו ב' ונראה העצם כנוד ,וכן ברגלים אם הם קצרות שמחמת שהעצם ולרבי יוחנן לא נחלקו ,דלכו"ע אין בהמה נולדת רק
כיסים ודאי יש לו ב' ביצים ,ואם אין לו ב' כיסים ודאי קצרה והבשר מרחיב מלמטה יותר מהעצם ,הוי מום ,אבל עם כליה אחת ,וחסרון מבפנים שמיה חסרון ,אלא
אין לו אלא ביצה אחת .ולר"ע צריך לבדוק ע"י מחמת הרוח (וי"ג הריוח) שאין לו ריוח כ"כ בפה ובעצם שאם נחסרה כליה לפני הקבלה הוי מום ,ואם נחסרה
שיושיבו על עכוזו (-עגבותיו) וממעך (-ממשמש בכיס ובבשר ,אינו מום .ל"א בלום היינו נפוח ,אם זה קרה בגלל רוח לאחר קבלה אינו מום( ,כדתניא שזבחים שנשתייר
ובכסלים) ,ואם יש שם ביצה סופה לצאת ואם אינה יוצאה אינו מום דהדר בריא ,ואם זה מחמת העצם שהיא עבה מאד הוי מהם כזית בשר דאיכא כדי אכילת אדם ,או כזית חלב
מום.
הוי מום ,ומעשה שמיעך ולא יצא ומצאוה דבוקה דאיכא כדי אכילת מזבח ,זורק את הדם ,אבל אם לא נשתייר
בכסלים ,והתיר ר"ע דהוי מום הואיל ואינה במקומה ,ורבי יבלת בגוף אם יש בה עצם הוי מום ,דכתיב "או יבלת", כלום אינו זורק ,דכתיב "ועשית עולותיך הבשר והדם" אם אין
יוחנן בן נורי אסר ,אמר לו ר"ע עד מתי אתה מכלה ואם אין בה עצם אינו מום כדתנן שבעלי התלתולין בשר אין דם ,ועכ"פ מבואר שאפילו בחסר הכל ונשתייר רק כזית
ממונם של ישראל ,אמר לו רבי יוחנן בן נורי עד מתי פסולים באדם אם כהן הוא ,דבעינן שוה בזרעו של אהרן, זורק את הדם ,אבל לאחר שחיטה לפני קבלה הוי מום,
אתה מאכיל קדשים בחוץ דאין בו מום ובקדושתו הוא ,וכשרים בבהמה ,ואם היא בלבן שבעין הוי מום רק אם כדתניא שהצורם אוזן הפר כהן משיח לאחר שחיטה
(אבל איסור נבילה אין כאן כיון שנשחטה ,וכן אינה יש בה שיער שזה מגונה ,אבל בלא שיער אין מומין בלבן ואח"כ קיבל דמו פסול ,דכתיב "ולקח מדם הפר"
טריפה) .ואיתא להלן (מ ):שאם ביצה אחת גדולה פי ואפילו במקדש כשר לשחוט ,ובשחור שבעין הוי מום בין ביש בה שבשעת קבלת הדם היה הפר שלם .ואמנם בן שנה פוסל
עצם בין באין בה עצם. אף לאחר קבלה לפני זריקה ,דכתיב "בן שנה יהיה"
שתים מחברתה ,לרבי יהודה הוי מום ,ולחכמים אפי'
נפרק עצם של פיו שהשיניים קבועות בה( ,והיא מעל אם השניה היא רק כפול אינו מום. שיהיה כל הוויותיו (-שחיטה קבלה הולכה והזייה)
החניכיים ,דבחניכיים הוי מום אפילו בנפגמו או נגממו) הוי מום. כשהוא בן שנה ,אבל תם לא בעינן אלא בשחיטה וקבלה.
מום ברגלים -בעל ה' רגלים או שלש הוי מום( ,והיינו ושמעינן מהא ששעות פוסלות בקדשים שאם נולד בי"ד
עינו אחת גדולה כשל עגל והשניה קטנה כשל אווז הוי
כשחסר או יתר ביד ,אבל ברגל טריפה נמי הוי ,דכל ניסן בשמונה שעות ביום ,יזהר לשוחטו קודם שעה תשיעית שאז
מום.
יתר כנטול דמי) ,וכן אם רגליו קלוטות כמו של חמור הוא פסול משום שנכנס לשנתו השניה).
או סוס (-קלוט ,ואף בעגולות ולא סדוקות דפרסות אזנו אחת גדולה ואחת קטנה הוי מום אם ההפרש
בהמה טהורה אינם עגולות) ,או שחול ,והיינו שנשמטה ניכר לכל במראה ,ואם ההפרש ניכר רק במדידה לא ל"ט :מומים נוספים-
יריכו (-שיצאה ממקומה ,ומיירי שלא התעכלו הניבים ,דאם הוי מום. מעוך וכתות ונתוק וכרות נחלקו תנאים באיזה אופן
התעכלו הרי היא טריפה) ,או שאחת מהירכיים בתוך זנב בעגל אם אינו מגיע לערקוב (פרק) שבאמצע הירך, הוי מום שבגלוי ,לרבי יהודה בין בגיד בין בביצים הוי
הכסל והשניה ע"ג הכסל (-כסול) ,או שנשתרבבה והיינו הקשר העליון ,הוי מום. מום ,דבמעוך וכתות (-שכיתתו באבנים עד שנימוח) הם
יריכו (-שרוע שאחת מירכותיו גדולה מחברתה) ,או מתכווצים ,ובנתוק (-ביד לגמרי אלא שעדיין תלוי בכיס)
מ"א .כל המומים שהוזכרו שזה מום ,כולל אלו
שנשברה עצם ידו או רגלו (אע"פ שאינו ניכר מחמת וכרות (-בסכין ועדיין תלויין בכיס ומעורים קצת ולא ניתקו
עצמו שאינו נראה ,אלא מחמת מלאכה שכשהולך הוא שנשנו בשם יחיד ,היינו להתיר לשחוט בכור ,או לגמרי) הם תלויים .ולרבי אליעזר בן יעקב הוי מום רק
צולע) ,הוי מום .וכן אם נפגמה עצם ידו או רגלו הוי לפדות פסולי המוקדשין. בגיד ולא בביצים ,מפני ששייך שיתכווצו או יהיו
על מה לא שוחטים לא במקדש ולא במדינה- מום היכא שהחסרון ניכר. תלויות גם כשהם בריאות בלי מעוך וכתות ונתוק וכרות.
חוורור ,ומים שאינם קבועים ,והחניכיים הפנימיות ולרבי יוסי מעוך וכתות הוי מום אף בביצים ,כיון שאין אילא מנה את המומים דלעיל ביבנה ,והודו לו חכמים,
שנפגמו (דבנעקרו הוי מום גמור). לו ביצים ,אבל נתוק וכרות דווקא בגיד אבל בביצים והוסיף שגם מי שגלגל עינו עגול כשל אדם (והיינו
בחלק הלבן ,אבל החלק השחור הוא דומה לשל אדם, לא כיון שיש לו ביצים.
גרב ,והיינו לח מבחוץ ומבפנים ,אבל יבש מבחוץ
ומבפנים הוי מום גמור ,דכתיב "או גרב" ,ושחין מומים שבערוה -נפגם הזובן נרתיק שהגיד חבוי בו ,ומטעם זה אמר ר"מ שאשה שהפילה מין בהמה חיה
דמצרים היה יבש מבפנים ולח מבחוץ ,ואינו נרפא, (אבל בניטל או בנפגם הגיד לא ,דהדר בריא) ,או ועוף בין טהורים בין טמאים ,אם זה זכר תשב לזכר ז'
ובבכור הוא מום גמור ,וכן יבש אינו נרפא. שנפגמה העריה של נקיבה בקדשים שכשרים בנקיבה ,ימי טומאה ול"ג ימי טוהר ,ואם זה נקיבה תשב לנקיבה י"ד
יבלת בלבן שבעין ואין בה לא עצם ולא שיער כדלעיל (מ.): ימי טומאה וס"ו ימי טוהר ,ואם אינו ידוע תשב לזכר הוי מום.
חזזית .והיינו חזזית דעלמא ,אבל חזזית המצרית (-
מומים שבזנב -נפגם הזנב מן העצם (אבל מן הפרק ולנקיבה לחומרא ,י"ד ימי טומאה כנקיבה ,וימי טוהר כזכר) ,או
שחין שהוא על המצרים) הוי מום גמור ,דכתיב "או ילפת" שנפגם מעט בין הפרקים ולא נחתך כל הזנב לא דמעלה ארוכה) ,שפיו דומה כשל חזיר (-פרוס אע"פ שאינו עגול ,ורבנן
ונקרא שמה ילפת לפי שמלפפת והולכת עד יום או שראש הזנב נקלף (והעצם מגולה ,דאינו מעלה ארוכה פליגי היכא ששפתו העליונה עודפת על התחתונה,
המיתה. כיון שהוא בראש הזנב) ,או שיש בשר בין החוליות כמלוא אבל אם התחתונה עודפת על העליונה מודים חכמים,
אצבע (והיינו רבע מטפח של כל אדם כשיעור האגודל) ,וכדאיתא במתני' שהיה מעשה שלחי התחתון היה
זקן ,חולה ,ומזוהם (-מסריח) ,דכתיב "מן הצאן מן
עודף על העליון ושאל רבן גמליאל לחכמים ואמרו הוי מום.
הכבשים מן העיזים" ,וקמ"ל שאף חולה דהדר בריא,
שזה מום ,וכל זה כשיש שם עצם בחלק העודף ,אבל אם
ואף זקן דהיינו אורחיה ,ואף מזוהם שאינו כחוש, גודל אצבע נשנה לענין הנ"ל.
אין עצם אינו מום אלא באדם ,דכתיב "איש איש מזרע
פסולים.
וי"א לענין תכלת ,שלב"ש נותן ד' חוטין ולב"ה ג' .אהרן" איש ששוה בזרעו של אהרן ,אבל בבהמה לא),
שנעבדה בו עבירה שנרבע ,או שהמית אדם ,על פי עד
וכמה תהא משולשת (-כמה מרחיקה מכנף הבגד .ל"א או שניטל רוב המדבר שבלשונו חלק הלשון שאינו מחובר
אחד שאינו נסקל ,או על פי הבעלים דשאינו נסקל דמודה
כמה אורך הגדיל ללא הענף) ,לב"ש ד' אצבעות ולב"ה במלקוחיו (לתנא דמתני' והוא רבי יהודה דברייתא,
בקנס פטור( ,דאם יש שני עדים הוא נסקל ואסור אפילו בהנאה),
ולת"ק דברייתא רוב הלשון) ,הוי מום ,ואמרו חכמים שלשה ושליש .השאלה
אינו נשחט במקדש דכתיב "מן הבהמה" למעט רובע
ונרבע" ,מן הבקר" למעט נעבד שעשאוהו עבודת כוכבים,
וי"א שזה נשנה לענין מה ששנינו שבשושן הבירה לא שמענו מומים אלו ,אך בי"ד של אחריהם הסכימו
"מן הצאן" למעט מוקצה שהוקצה והופרש לצורך עבודת
(-יציע בביהמ"ק על שער מזרח) היו ב' מידות אמה ,אחת לדברי אילא.
כוכבים" ,ומן הצאן" למעט נוגח את האדם ומת .ואם יש יתירה על של משה חצי אצבע ,ואחת יתירה על של מ :אוזן גדי כפולה (אוזן בתוך אוזן בצד אחד) הוי מום רק
ב' עדים ברובע ונרבע ונוגח בני קטלא נינהו. משה עוד חצי אצבע ,והיו האומנים נוטלים בקטנה
אם יש שם עצם -שאין להם אלא תנוך אחד ,שנכפל התנוך
ומחזירים בגדולה כדי שלא יבואו לידי מעילה להנות
כל אלו אין שוחטין אותם ,לא במקדש דנפסלו מן העליון לתוכו ונתחבר למטה ,אבל אם הם מובדלים מלמעלה אינו
המזבח ,ולא במדינה דאינו מום גמור לישחט עליו בחוץ. מום ,ולא איתפרש טעמא .ולא דמי לבעלת ה' רגלים דהוי מום, והקטנה מן ההקדש ,דבלאו הכי שמא יפחתו ,דא"א לצמצם,
היתה לכסף וזהב שכיון שיש בזה טורח מתנים בשל משה דאוזן בתוך אוזן אינו נראה כ"כ.
טומטום ואנדרוגינוס ומחזירים בגדולה ממנה חצי אצבע ,והגדולה לבנין החומה זנב הגדי אם הוא דומה לזנב חזיר ,ואין הכונה שהוא
טומטום ואנדרוגינוס אינם נשחטים לא במקדש ולא שבזה נוטלים בשל משה ומחזירים באותה שיתירה עליה דק מאד ,אלא שהוא עגול אע"פ שהוא נפוח ,הוי מום,
אצבע).
במדינה ,דהם ספק זכר וקדשי ספק נקיבה ולא קדשי ,רבי דזנב הטלה רוחבו יותר מעוביו .וכן אם אין לזנב הגדי אלא
ישמעאל אומר נקבות אין לך מום גדול מזה ונשחט מ .מום בביצים -אם אין לו ביצים או רק ביצה אחת חוליה אחת ,או בטלה שיש לו רק ב' חוליות ,הוי מום.
במדינה ואסור בגיזה ועבודה כבכור בעל מום ,וחכמים הוי מום ,ואף שתי ביצים בכיס אחד ,או שני כיסים פיו בלום -קצר ,או שרגליו בלומות -קצרות ברוחבם,
אומרים אינו בכור דבריה בפני עצמה היא ,אלא נגזז וביצה אחת (לכל בהמה יש כיס נפרד לכל אחת מהביצים ,מחמת העצם שהשפתיים פתוחות יפה ,אבל הלחיים אדוקות
ונעבד .מתני'. זו בזו שאינו יכול לפותחם ,וכשאוכל או פועה מרחיב השפתיים דהכיס חלוק באמצעו וניכר מבחוץ שהוא משוקע ונראית בו
דאיצריך קרא למעטם ,אלא משום דלא מסתבר להעמיד הפסוק הגמרא מבארת שטומטום אינו נשחט במקדש שמא
מומין אלו בטומטום ,דס"ל שהוא זכר גמור או נקבה גמורה .תוד"ה אבל), הוא נקיבה ומקריבה לשם בכור בלא שמקדישה והיא אינה
וממילא בכור טומטום קדוש מספק ואסור בגיזה ואינו קדושה בבכורה ומביא חולין בעזרה ,ובמדינה אינו נשחט,
איזה מומין פוסלים כהן לעבודה נשחט לא במקדש ולא במדינה .וה"ה שהמעריך טומטום דאם הוא זכר אין בו מום.
כתיב "דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה חייב ונערך לחומרא כזכר .וכן טומטום כשר לשלמים.
בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוקיו" וגו' .ולהלן יבואר אלו מ"א :ולענין אנדרוגינוס לת"ק אינו נשחט במקדש וא"צ קרא לומר שאינו כשר לעולה .ומטמא בגדים
מומים פוסלים כהן לעבודה בבית המקדש ,שיש מהם שמא היא נקיבה ,וכן אינו נשחט במדינה .לאביי אבית הבליעה דבעופות לא חילק הכתוב בין זכר לנקיבה.
שפוסלים מדינא בין כהן לעבודה ובין בהמה להקרבה ,ויש הנקבות אינה מום מדין "חרוץ" ,דכתיב "או חרוץ או והוא קדוש בתמורה ועושה תמורה.
שפוסלים רק כהן לעבודה (דכתיב "מזרע אהרן" -שוה שבור" מה שבור במקום עצם אף חרוץ במקום עצם.
לזרעו של אהרן ,והעובד בהם עובר על עשה ,אמנם מומים ולרבא בהכרח חרוץ במקום בשר אינו מום ,שהרי מ"ב :ורבי יוחנן סובר שלרבנן בתראי גם טומטום
אלו אינם מחללים את העבודה ,משא"כ המומים הפוסלים
מבואר בברייתא שגרב זהו חרס והוא נגע ,וא"כ הוא הוא בריה בפני עצמה.
גם בהמה להקרבה) ,ויש מהם שהם גזירת חכמים ,משום
מראית העין. חרוץ דכתיב בנגעים "ומראהו עמוק מן העור" – הכרת טומטום על פי מקום הטלת מימיו-
כמראה חמה העמוקה מן הצל ,ואם חרוץ במקום בשר
מ"ג .המומין ששנינו לעיל שפוסלים בבכור לרב חסדא טומטום המטיל מים במקום זכרות ודאי
הוא מום לכתוב רחמנא חרוץ וא"צ לכתוב גרב ,דאם
פוסלים גם כהן לעבודה ,אף אם הם מומים עוברים הוא זכר ,ואם הוא מטיל מים במקום נקבות ,לחכמים
חריץ שאינו מאוס הוי מום ,כ"ש גרב שהוא מאוס הוי
-כל זמן שהם בו .מתני'. חוששים שנהפכה זכרותו שנכפל גידו מבפנים למקום
מום ,ובהכרח כתב רחמנא גרב לומר שחרוץ במקום
נקבותו ,ולרבי שמעון לא חיישינן אלא הוא ודאי
הגמרא מבארת שאף שיבלת לא כתיבא באדם ,ודק בשר אינו מום.
נקיבה ,ולדבריו טומטום אינו ספק אלא מכירים אותו על פי
ותבלול לא כתיבא בבהמה ,מבואר בברייתא דילפינן
ולרבי ישמעאל אנדרוגינוס הוי מקום נקבות מום אף הטלת מימיו ,וכן הורה רבי אלעזר.
מהדדי בגזירה שוה ,דכתיב בתרוויהו גרב וילפת .וזו לשוחטו במדינה ,ובברייתא (מ"ב ).איתא שלדבריו
שיטת ריש לקיש (וכן סובר רבי אלעזר רש"י גורס רבי
גזירה שוה מופנה ,דאם ילפת שאינה מאוסה הוי מום, הוא בכור ומומו עמו ,ואסור בגיזה ועבודה( ,דלא כאביי,
כ"ש גרב שהוא מאוס יותר מילפת ,שהוא קשה כחרס אילעאי ,והוא אמורא) שטומטום אינו ספק אלא באדם,
דחרוץ במקום שבור לא אמרינן ,ודלא כרבא דדילמא
ושקוע בבשר ועושה חריצים. כיון שזכרותו ונקבותו במקום אחד וא"כ לבודקו ע"י
היכא דמינכרא כנקבות של בהמה "מום רע" קרינן ביה).
הטלת מימיו ,אבל בבהמה לכו"ע אין בה ספק אלא הולכים
לולא הגזירה שוה אין ללמוד אדם מבכור או מקדשים, והגמ' מסתפקת אם הוא סובר שהוא ודאי בכור עם
אחר מקום הטלת מימיו( ,והא דאמר ת"ק דמתני' שאינו
שהרי הם עצמם קרבים .וא"כ ללמוד בכור וקדשים על מום ,או שיש גם צד שהוא נקיבה ,ונ"מ אם לוקים
נשחט ,מיירי במטיל מים במקום זכרותו ,דהוא ודאי קדוש ,אבל
מאדם ,שהרי אדם נתרבה במצוות .וכן אין ללמוד גיזה ועבודה ,ואם צריך לתתו לכהן ,דאם הוא בכור בעל הוא נראה כבעל מום לפי שאין לו זכרות ,דהא ממעטינן ליה
קדשים מבכור ,שהרי בכור קדושתו מרחם ,וא"א מהקרבה בכמה דוכתי מ"הזכר" ולא טומטום .ורבי ישמעאל ורבנן מום ,גם בכור בעל מום אסור בגיזה ועבודה ,ונותנו לכהן ואוכלו
ללמוד בכור מקדשים ,שכן קדשים קדושתם מרובה בתראי חולקים רק על אנדרוגינוס ,אבל טומטום לכו"ע הולכים במום זה ,ואם הוא ספק אינו לוקה ,ואוכלו ישראל במום זה כדין
-חטאות ואשמות עולות ושלמים .וא"א ללמוד בכור מאדם אחר מקום הטלת מימיו ,ורבי אלעאי הורה אליבא דכו"ע) ,ואין ספק בכור הנאכל לבעלים דהמוציא מחבירו עליו הראיה.
וקדשים ,מפני שקדושתם מרובה קדשים כנ"ל ואדם ולחכמים אנדרוגינוס אינו בכור דהוא בריה בפני עצמה חוששים שנהפכה זכרותו לנקבותו ,כיון שזה מיעוט,
מרובה במצוות ,ונוהגים בפשוטים .וא"א ללמוד קדשים וס"ל כר"ש דאין חוששים כיון דאשתני אשתני ,וי"א (- אלא הוא נגזז ונעבד.
מאדם ובכור ,מפני שקדושתם מאליהם .וא"א ללמוד והא דדרשינן מ"זכר" שנאמר בפעם השניה ,להוציא ת"ק שחולק על ר"ש) שחוששים דכיון דאשתני אשתני.
אדם מבכור וקדשים ,מפני שהם עצמם קדושים אנדרוגינוס ,אין ראיה שזה לרבי ישמעאל ופשיטא קידושין בטומטום -איתא בברייתא שטומטום
למזבח ליה שהוא בכור עם מום ולכן נצרך למעטו( ,וקמ"ל קרא חוששין לקידושיו בין בקידש שצריך גט לחומרא שמא
ולא כתבה התורה את כולם באדם ונילף בהמה שאע"פ שהוא זכר אינו קדוש כלל אם הקדישו לשם עולה ,ומותר
הוא זכר ,בין בנתקדש לאסור את המקדש בקרובותיו ,וחולץ
מגזירה שוה או איפכא ,משום דתנא דבי רבי ישמעאל לחומרא אם אין עוד אח (אבל ביש אח לא ,דשמא הוא נקיבה),
בגיזה ועבודה) .אבל אם הוא ספק ,לא אתי קרא למעוטי
שכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל ספיקא דליכא ספיקא קמי שמיא .אלא י"ל שזה לרבנן וחולצין לאשתו לחומרא דשמא הוא זכר .ולענין יבום תני
דבר שנתחדש בה ,ומומים אלו נכתבו באדם כדי חדא שמייבמים את אשתו ממה נפשך ,דאם הוא זכר שפיר בתראי ,ובבכור יש שני מיעוטים.
ללמד שקלוט וחוטין פוסלים בבהמה אף שאינם מייבם ,ואם הוא נקיבה לא חלו הקידושין ואינה אשת אח של
המייבם ,אבל טומטום אינו מייבם ,דלא קרינן ביה "להקים לאחיו
מ"ב .עוד מדיני אנדרוגינוס -אנדרוגינוס אינו נערך
שייכים באדם ,דאדם לא שייך בו קלוט שהרי אינו מפריס
שם" כיון שאינו בר לידה ,ותני אידך שאין מייבמים .הגמ' כאיש ,דכתיב "הזכר" ולא אנדרוגינוס (-מרבויא דה'
פרסה ,ומומי חוטים (-חניכיים פגומות) לא שייכים בו מפני שאין
אומרת שאין הכרח שנחלקו אם אומרים כיון דאשתני נפקא לן) ,ואינו בערך אשה שערכה כערך זכר דכתיב "ואם
לו שיניים והחוטים לא נראים כמו בבהמה .ונכתבו בבהמה
להיות טומטום אשתני להיות ספק סריס חמה ,וממילא אין כדי ללמד שגבן וחרום פוסלים באדם אף שאינם נקיבה" .ואינו כשר לשלמים ,דכתיב "אם זכר אם
שייכים בבהמה ,דבהמה אין לה גבינים ואין לה חוטם בין
אשתו מתייבמת ,דנמצאו פוגעים בערוה ,דכיון דזכר הוא קדושיו נקיבה" -זכר ודאי ונקיבה ודאית .ואינו כשר לעולה,
קדושין ,וכיון דסריס חמה הוא אין אשתו זקוקה ליבם ,הויא דכתיב ב' פעמים "זכר" ,ויש מחלוקת אם הוא מטמא
העיניים.
כאשת אח שיש לה בנים ,מיהו חליצה בעיא ,דשמא לאו סריס בגדים אבית הבליעה בקרבנות עופות( ,דלת"ק מטמא,
מ"ג :יש מומין הפוסלים רק באדם ,דכתיב "כל הוא ,ולכו"ע סריס חמה לא חולץ ולא מייבם ואשתו לא
ולרבי אליעזר אינו מטמא ,כיון שבעוף לא כתיב זכר
איש אשר בו מום מזרע אהרן" ,דבעינן שיהיה שוה חולצת ולא מתייבמת כיון שלא היתה לו שעת הכושר ,כשיטת ונקיבה .אבל נעבד ומוקצה ואתנן ומחיר מטמאים
לזרעו של אהרן אפילו אין בו מום ,והעובד כך עובר ר"ע .די"ל שלכו"ע כיון דאשתני אשתני והוא ספק סריס
בגדים אבית הבליעה לכו"ע ,כשאר נבלת עוף טהור,
בעשה ,אך אינו מחלל את העבודה ,מפני שרק על מום דמליקתו אינה מליקה והוי נבילה .ולא גרסינן רובע ,דאין זה שייך חמה ,והמ"ד שמתייבמת סובר כר"א שאשת סריס
גמור נאמר "מום בו ולא יחלל" ,ומום שמפני מראית בעופות) .ואינו קדוש בתמורה אפילו בתמורה שחלה על חמה מתייבמת שכן במינם מתרפאים באלכסנדריא של
העין (-שמאוס לראותו כגון שנשרו ריסי עיניו ושנטלו שיניו), בעל מום קבוע .ואם היה קדוש כגון שהוא ולד קדשים דקדש מצרים ,וא"כ ממ"נ שרי לייבומה ,והמ"ד שאינה מתייבמת כר"ע.
אינו עובר בו בעשה. אגב אמו אינו עושה תמורה (וכן טריפה וכלאים ויוצא טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ .לרבי יהודה לא
אלו מומין פוסלים רק באדם- דופן ויתום שמתה אמו בשעת מיתה שהיא פירשה למיתה יחלוץ מפני שהוא כסריס ודאי ואשת סריס חמה א"צ
חליצה לר"ע ,אבל לרבי יוסי ברבי יהודה אינו אלא ספק והוא פירש לחיים).
כילון (-שראשו דומה לכסוי חבית שהוא צר מלמעלה
ובכל דינים אלו מובא בברייתות שהם שייכים בין סריס( ,וס"ל שטומטום אינו חולץ שמא יקרע וימצא
ורחב מלמטה) ,לפתא (-שראשו דומה לראש הלפת רחב
בטומטום ובין באנדרוגינוס ,ולרב חסדא (דלהלן) נקיבה ,ואף אם הוא זכר חוששים שמא ימצא סריס
מלמעלה וצר מלמטה ,וצוארו עומד באמצע ראשו) ,מקבן
שסובר שטומטום הוא ספק לכו"ע ,סמי מכאן חמה ,אמנם אם אין אחים יחלוץ דשמא לאו סריס הוא) ,ונ"מ
(-שראשו דומה לקרדום) ,ושראשו שמוט מלפניו,
אם הוא פוסל במקום אחים הגונים אם הלך וחלץ ,דלרבי טומטום.
וסקיפת (-שניטלה חתיכה מראשו ,שגובה ראשו חסר
יהודה אין זה כלום ויכול אחד האחים לייבם ,ולרבי יוסי שזה ספק
מאחוריו) ,ושצוארו שקוט (-חבוי – מוטל בין כתפיו לרב חסדא (מ"א ):טומטום הוא ספק לכו"ע ואינו
חליצה כיון שלא בנה שוב לא יבנה וחוזרים וחולצים לה ,ואם
ודומה כמי שראשו שמוט) ושמוט (-וארוך).
בריה בפני עצמה ,אפילו לרבנן בתראי דס"ל שאנדרוגינוס הוא חולץ שלא במקום אחים ,דלרבי יהודה פטורה בלא
בעלי חטרות -אם יש בזה עצם לכו"ע פסול ,ואם אין כלום דהוא ודאי סריס וכמאן דליתיה דמי ,ולרבי יוסי צריך לחלוץ הוא בריה בפני עצמה( ,ואין טעמו משום ד'לא אתי קרא למעוטי
בזה עצם ,רבי יהודה מכשיר מפני שזה חתיכת בשר מספק ,והא דקאמר לא יחלוץ היינו במקום אחים. ספיקא' ,שהרי ספיקות שיש מהם כך ויש מהם כך נתבאר לעיל
דולפות יותר מדומעות או טורדות יותר מדולפות) ,שביציו גדולים) ,או בעל גבר בגיד (שגידו גדול עד ברכיו, בעלמא ,וחכמים פוסלים מפני שאינו שוה לזרעו של
פסולים .סומא בשתי עיניו פסול דכתיב עוור ,וסומא וי"א דווקא יותר מברכיו) ,הוי מום. אהרן.
אין שותים מים בפני רבים (דדרך תלמיד חכם להיות באחת מעיניו או חורוור או שיוצאים מעיניו מים הקרח -אם אין לו כלל שיער פסול ,ואם אין לו שיטה
צנוע באכילה ושתיה) ,אבל משתינים מים בפני רבים, קבועים פסולים ,דכתיב "איש עיור .והא דכתיב "או של שיער מקפת מאוזן לאוזן לאחריו ויש לו לפניו
משום שיש סכנה אם ימתין (ושמואל נצרך להשתין דק או תבלול בעינו"" ,דק" בא לרבות שגם אם הוא פסול ,ואם יש לו לאחריו ולפניו לל"ק כשר ,ולל"ב
בשבתא דריגלא ופרסו סדין בינו לבין העם ,ואמר רואה פסול כיון שנחסרה ראייתו ,ו"תבלול" בא לרבות פסול .ואם אין לו לפניו ויש לו לאחריו כשר.
אביו שיתן לו ד' מאות זוז אם ידרוש שאין לעשות שלמרות שראייתו לא נחסרה פסול ,ו"בעינו" מלמד ננסים ,וזבלגנים (-שעיניהם זבות וזולגות מים) פסולים.
כן להמתין מלהטיל מים עד שיהיה לו צניעות ,כיון שלא שגם שינוי בעין כגון למעלה או למטה פוסל .ומי שעיניו ורבי יוחנן אומר שהקרחים והננסים והזבלגנים
כולם יכולים לעשות כמוהו .ומעשה באחד עיניו משוטטות ,ומי שריסיו ארוכים ,ומי שנשרו ריסי פסולים לתנא דמתני' גם בדיעבד ,משום שאינם שוים
שהתעכב מלהשתין ונמצאת כריסו צבה ,ולא היה (השיער שבבת העין) לגמרי ,פסולים ,ואם נשתיירו לזרעו של אהרן ,ולרבי יהודה אינם פסולים אלא מפני
זה בגלל עלוקה ,כיון שהיה שותת טיפין טיפין ואינו
השורשים פסול רק משום מראית העין. מראית העין ,דכתיב "הכהנים" לרבות קרחנים שהם
יכול להטיל מים יפה) ,וכן זה יכול לגרום לעקרות (ע"י פסולים מחמת גודל האברים -מי שעיניו גדולות כשרים לעבודה.
שנקב השתן ניקב לנקב השכבת זרע ,דאין ביניהם כשל עגל או קטנות כשל אווז ,או שגופו גדול או קטן פסול גבן -גבן דהוי מום היינו שיש לו גבינים הרבה
אלא כקליפת השום) ,והיינו דכתיב "לא יהיה בך מאבריו (ומשה רבינו היה גבוה עשר אמות ,דכתיב ששתי גבות עיניו מחוברות ואין הבדל בין זו לזו ,ומי שאין לו
עקר ועקרה (בזמן שתהיה כ)בהמתך" -שלא יהיה צנוע "ויפרוש את האהל על המשכן" ,אמנם הכונה לאמות גבינים כלל או שיש לו רק אחד פסול דכתיב "או גבן".
בהטלת מים ,ולרבי יהושע בן לוי הכונה "לא יהיה בך של הקרשים ולא לאמות של משה רבינו עצמו, ולרבי דוסא גבן היינו שגביניו שוכבים שהם גדולים עד
עקר" -מן התלמידים" ,ועקרה" -שלא תהיה דאל"כ עשיתו למשה רבינו בעל מום) ,או שחוטמו שהם יורדים על פניו .ולרבי חנינא בן אנטיגנוס גבן היינו
תפילתך עקורה לפני המקום כשתתפלל על בנים ,בזמן גדול מאבריו כאצבע קטנה לפי שיעור חוטם בני אדם
מי שיש לו שני גבין ושתי שדראות ,והיינו ששדרתו
שאתה משים עצמך כ"בהמתך". הארוכים בגופם כמותו ,או קטן מאבריו ,הוי מום. עקומה ,דבשתי שדראות ממש אינו חי ,כדאמר רב
לא ישתין על גבי כלי חרס (עביט של מי רגלים, שאינו נחשב כולד לגבי טומאת לידה ,ובבהמה אסור פסולים באזנים ובקרניים ובטלפיים -הצומם והיינו
שמשליכים אותו בנהר) או על מקום קשה שהמים לא שאזניו דומות לספוג ,או הצומע והיינו שאזניו קטנות, באכילה דנפל הוא ואין מועילה לו שחיטה.
נבלעים אלא מתגלגלים במדרון עד שנשטפים בנהר ,מפני פסול חרום -חרום לתנא דמתני' והיינו רבי יוסי ,היינו והצימח והיינו שאזניו ארוכות ונכפפות למטה ,הוי מום,
שממדרונות בבל מגיעים מים לעין עיטם שבו כהן אבל בבהמה שוחטים אותה במקדש דלא הוי מום,
מי שהוא יכול לכחול שתי עיניו כאחת ,ולחכמים כל
גדול טובל ביוה"כ .וכתבו התוס' (ד"ה לא) שחומרות אלו שחוטמו שקוע אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת משא"כ בכהנים דבעינן שוה בזרעו של אהרן ,וכן עז שאין לה
נאמרו דווקא בבבל. הוי חרום .ומי שחוטמו סולד (–קצר באורכו) ,או בולם קרנים או רחל שיש לה קרנים כשרים להקרבה( ,אבל
אין לאשה להטיל מים מול התינוק ,אבל לצד אחר (–שנסתמו נקביו) ,או נוטף (-ארוך עד למטה מהשפתיים) אין שוחטים עליהם במדינה) .ואם ניטלו הקרניים עם
ולא בפניו מותר. זכרותם (-עצם התחובה בתוך הקרניים) ,הרי הם פסולים, נתרבה לפסול מ"או חרום".
אבל אין פודים על מום זה אלא כשנעקרו ונראית גומא
עמוד של גדולים החוזר או רבוי צואה מביא לידי
הדרוקן (-חולי מעיים) ,סילון של קטנים החוזר או רבוי מ"ד .מומים נוספים בעיניים -מי ששתי עיניו בראש ולא כשנחתכו דאינו מום גמור אלא לפסול .ואם
קבועות למעלה או למטה שלא במקומם ,או שעין אחת ניטלו הטלפים וזכרותם (עצם שבתוך הטלפיים ,והיינו כף
מי רגלים מביא לידי ירקון ,רבוי דם שאינו מקיזו
למעלה ועין אחת למטה ,או שעיניו במקומם אך הוא הרגל) עמהם פודים על מום זה .ומה שמצינו בפרה
מרבה שחין ,רבוי שכבת זרע שיש לו אשה ואינו משמש
רואה את החדר והעליה יחד (-שעינו אחת רואה למעלה אדומה שאם קרניה וטלפיה שחורים יכול לחותכם,
מיטתו מרבה צרעת.
ואחת רואה למטה) ,או שמדבר עם אחד ואדם אחר אומר היינו במקום שאין שם זכרות -שתים או שלש אצבעות
פסול מרוח אשך -לת"ק מרוח אשך היינו מי שאין שהוא מסתכל עליו ,פסולים ,דכתיב "בעינו" לרבות בחודה של קרן.
לו ביצים או שאין לו אלא ביצה אחת ,ולרבי ישמעאל כל מה שבעינו .וכן סכי שמש (ורב יוסף תני סני שמש מי ששפתו העליונה עודפת על התחתונה או איפכא,
היינו שנימוחו אשכיו (-ביציו ,דהא לא כתיב חסר -שאינו יכול להסתכל כנגד החמה) ,או זנגדן (רב הונא אמר הרי זה מום.
אשך) ,ולר"ע היינו שיש רוח באשכיו (-שביציו נפוחים, שהכונה עין אחת כשלו ועין אחת כשל היושבים מולו
מי שנשרו שיניו פסול משום מראית העין.
דהא לא כתיב ממרוח אשך) ,ולרבי חנינא בן אנטיגנוס ורב יהודה היה יושב מולו ועיניו היו משונות) ,והקפיד רב
היינו שמראהו חשוך ולא מיירי כלל בביצים (דהא לא יהודה ,ובברייתא איתא שהכונה שגביניו אחד שחור מ"ד :מי שדדיו שוכבים גדולים כמו של אשה ,או
כתיב רוח אשך ,וקסבר גורעין ח' ממרוח וא' מאשך ואחד לבן ולתנא דמתני' כל זוג שאינו שוה זה לזה הוי שכריסו צבה ,או שטיבורו יוצא ,או הנכפה (–נופל
ומוסיפין ח' במקום א' באשך וא' במקום ח' במרוח ודורשין), מום) ,או הצירן (והיינו שעיניו תרוטות –עגולות ,או מחמת חולי) אפי' לפעמים בזמן קבוע ,או שרוח קצרה (-
והיינו שהוא שחור ככושי דתני' לקמן שהוא מום. צירניות -עגולות יותר מתרוטות ,או דומעות מעט או רוח שטות ע"י שד) באה אליו ,או המאושבן בביצים (-
קורס ללמוד להנות ולזכור מבחני 'לדעת' סיכומי 'תמצית'
11שיעורים בהם נלמד בצורה מקצועית מבחן שבועי על דף היומי /עמוד היומי ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית
וייחודית ,כיצד נזכור את הלימוד, החודשיים על הדף היומי /משנה ברורה ומוסר
משנה ברורה /חפץ חיים /אהבת חסד
ונעצים את איכות וחווית הלימוד בצורה
משמעותית. ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי (לפי סדר הדף היומי בהלכה) ,ועמוד היומי
בתחילת חורף פ"ז יפתחו בס"ד קבוצות עד יום שלישי בשעה 7:00בבוקר: בנקודות ההפצה -
חדשות לאברכים ובני ישיבות, בטלפון 0737-289-669 - במייל 7692282@gmail.com -
בירושלים בישיבת מיר ובבית וגן נוה במייל 7692282@gmail.com - בפקס 02-3132-641קוד גליון 3132 -
יעקב ופסגת זאב ,אופקים ,ואלעד.
בנדרים פלוס קופת לדעת. -
-למעלה מ 500בוגרים מרוצים. בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל
הגרלות :בכל שבוע על ₪ 500במזומן, מסכתות הש"ס ,ועל כל המשנה ברורה ,ועל
12-כלים לחיבור חזק ללימוד.
ו 5זוכים בזכות קניה ₪ 100ביפה נוף. תנ"ך וספרי מוסר ,או סיכומים לפי סדר הלימוד
-דרכים לפיתוח הזכרון והריכוז.
של :העמוד היומי ,חבורת ש"ס ,קנין ירושלמי,
-מחיר סמלי ,והחזר כספי למיישמים את
דף הכולל ,קנין הלכה ,תרי דף ,אורייתא ,אהבת
הנלמד בשיעורים.
שלום ,ומפעל הש"ס.
לפרטים 02-3131-465 / 055-400-7977
מבחן 356וירא מבחן 355לך לך
בכורות ל"ז עד מ"ג בכורות ל' עד ל"ו
ל"ז .האם מום שאינו מבטל את האבר ממלאכתו הוי מום בבכור? ל .האם החשוד על מעשרות ושביעית חשוד גם על טהרות?
ל"ט .באיזה אופן אין זורקים את דם הקדשים לדעת א' כן. ל :בפני מי מקבלים חברות? א' כן.
ר' יהושע? ב' לא. א' בפני שלשה ואפילו אינם חברים. ב' לא.
א' כשלא נשתייר כזית חלב אע"פ שנשאר כזית בשר. ג' הבכור נפסל להקרבה אבל אין לשוחטו בחוץ על מום כזה. ב' בפני שלשה חברים. ג' ספק.
ב' כשלא נשתייר כזית בשר אע"פ שנשאר כזית חלב. ג' בפני חבר ואפילו יחיד ,או בפני שלשה שאינם
ג' כשלא נשתייר לא כזית בשר ולא כזית חלב. ל"ז :מה נחשב "נסדק כל שהוא"? חברים. ל"א .האם חכם יכול להתיר יחידי בכור או מעשר בהמה שלו שנפל בו מום?
א' רק בכדי חגירת צפורן. א' לא.
ב' רק בחסרה. ל"ב .מה לחרמים שכן חלים על הכל משא"כ ב' בכור כן ומעשר לא.
ל"ט :איזה מום בזנב אינו פוסל? ג' בנסדקה לעולם נחשב מום. מעשר ,מה הכונה (רש"י)? ג' בכור לא ומעשר כן.
א' בשר ברוחב גודל בין החוליות. א' חל גם על קדשים.
ב' נפגם הזנב מן העצם. ל"ח .כלי חרס שאין לו תוך ,באיזה אופן הוא מקבל טומאה? ל"א :האם מותר למכור מעשר בהמה?
ב' חל על כל העדר.
ג' נפגם הזנב מן הפרק. א' במדרס.
ג' שני ביאורים ברש"י. א' אסור.
ב' בצד שמשתמשים בו.
ב' רק שחוט מותר.
ג' אינו מקבל טומאה.
מ"א .גרב לח מבחוץ ויבש מבפנים ,מה דינו בבכור ל"ה .איזה מום לא מתיר בכור? ג' רק בעל מום מותר.
(רש"י)? ל"ח :איזה מום שבעין בדיקתו ע"י אכילת לח ויבש?
א' מום שנעשה בכונה אבל בגרמא.
א' הוי מום גמור. א' חוורור. ב' מום שנעשה ע"י בעיטה בשעה שהבכור רדף ל"ב :האם קדשי מזבח צריכים העמדה והערכה?
ב' אינו נשחט לא במקדש ולא במדינה. ב' מים. אחריו. א' כן.
ג' נשחט במקדש. ג' תבלול. ג' מום שנראה רק כשפותח פיו לצעוק ולא כשפותח ב' לא.
פיו לאכול. ג' מחלוקת.
מ"ג .האם מום עובר פוסל כהן לעבודה (גמרא מ .באיזה אופן בעלת חמש רגלים היא טריפה?
א' כשיש עוד יד. ל"ו :מנין שאין להוציא בכונה בהמה בעלת מום ל"ג .איזה טמא אסור לאכול בכור לבית שמאי?
ורש"י)? א' נדה.
ב' כשיש עוד רגל. עשירית למעשר בהמה?
א' אינו פוסל. ג' שתי התשובות נכונות. ב' טמא מת.
א' הקריבהו נא לפחתך.
ב' פוסל כל זמן שהמום בו. ג' שתי התשובות נכונות.
ב' לא יבקר בין טוב לרע.
ג' פוסל אף לאחר שהמום עבר. מ :זנב גדי או טלה שיש בו ב' חוליות ,האם הוי מום? ג' שרוע וקלוט לא יירצה.
א' כן. ל"ג :האם פסולי המוקדשין לאחר פדיונם מותרים בגיזה ועבודה?
ב' בגדי כן ובטלה לא. א' מותרים.
ג' בגדי לא ובטלה כן. ב' אסורים.
ג' ספק.
מ"א :באיזה אופן אומרים שלא אתא קרא למעוטי ספיקא? מ"א :האם לרבי ישמעאל לוקים על גיזה ועבודה בבכור אנדרוגינוס? ל"ד :התולש קוצים מחוברים מהשדה שלו בשביעית,
א' בספק שכל המקרים דינם שוה. א' כן. האם מותר לו לזרוע בשדה במוצאי שביעית? ל"ד .מדוע תרומה תלויה צריך שימור לרבי אליעזר?
ב' בספק שבחלק מהמקרים הדין כך ובחלק מהמקרים הדין ב' לא. א' מותר. א' שמא יבוא אליהו ויטהרנה.
אחרת. ג' ספק. ב' אסור. ב' שמא יוסיף לה טומאה.
ג' בכל האופנים. ג' לפי הבבלי מותר ולפי הירושלמי אסור. ג' צריכה שימור מספק.
מ"ב .האם עוף אנדרוגינוס מטמא בגדים בבית הבליעה?
א' לא. ל"ד :מדוע לחכמים המטיל מום בבכור מותר אם נפל בו מום אחר?
ב' מחלוקת. א' מפני שלא קנסו אלא בגופו ולא בממונו.
ג' לא שייך אנדרוגינוס בעוף. ב' לחכמים לא קונסים כלל ,לא בגופו ולא בממונו.
ג' מפני שלא קנסו אלא על מה שרצה להרויח בהטלת המום.
מ"ב :באיזה טומטום סובר רב חסדא שלכו"ע ניתן לקבוע אם הוא זכר או נקיבה
ע"י מקום הטלת מימיו? ל"ה :מה חידש רבי יהושע בן קפוסאי בדין עדות על בכור בבית כהן?
א' בזכר. א' שצריך אחד מן השוק להעיד עליו.
ב' בנקיבה. ב' שצריך שניים מן השוק להעיד עליו.
ג' בזכר ובנקיבה. ג' שדווקא ישראל נאמן להעיד עליו.
מ"ג :על איזה פסול של כהן עובר בעשה ואינו מחלל את העבודה? ל"ו .האם לדינא אשה כשרה להעיד על מום בבכור שלא הוטל בכונה?
א' כל מום. א' כשרה.
ב' פסול משום שאינו שוה בזרעו של אהרן. ב' פסולה.
ג' פסול מפני מראית העין. ג' נאמנת רק במסיחה לפי תומה.
מבחן 357חיי שרה
בכורות מ"ד עד נ'
קורס ללמוד להנות ולזכור -להתענג בידיעת התורה
א' מערכת הזכרון עובדת בצורה טובה ופלאית ,ומותאמת לזכור בצורה רואים שכך צורת הלימוד הנכונה ,ואת התועלת המרובה שיש בכלים אלו קורס ללמוד להנות ולזכור
ברורה מאות ואלפי סוגיות ,אם רק נשתמש בה בצורה הנכונה. לחיבור הנאה וזכרון הלימוד .עם זאת הדברים הנמסרים בשיעורים מעוגנים
לפני כשנה וחצי נפתח ע"י מערכת 'תמצית' קורס מיוחד בשם 'ללמוד להנות
ב' יסוד היסודות ללימוד איכותי מהנה שנשמר לאורך ימים ושנים הוא גם במחקרים עדכניים רבים על מערכת הזכרון.
ולזכור' ,ובו סדרת שיעורים המלמדים כיצד לחזק את איכות הלימוד ,להעצים את
חיבור פנימי וחזק ללימוד ,ומטרת הכלים הנלמדים היא ליצור ולחזק את בהכנת השיעורים הושקעו אלפי שעות של לימוד יסודי של סוגיות החוויה מהלימוד ,ולהגיע למצב בו זוכרים את מה שלומדים ,שיעורים שנמסרו
החיבור הזה. העוסקות בנושא זה במישרין או בעקיפין ,וכן נלמדו בצורה יסודית מאות לפני למעלה מ 500-לומדים.
ג' מצות ידיעת התורה והרגשת מתיקות התורה הם דברים השוים לכל מקורות מדברי רבותינו גדולי הדורות לאורך ההיסטוריה ,ונקראו עשרות לקראת הסדרה הרביעית של השיעורים יוצא גליון זה ובו מידע בסיסי על סדרת
נפש ,ולא רק לבעלי דרגה מיוחדת ביראת שמים ושקיעות בתורה ,והם ספרים ישנים וחדשים העוסקים בתחום זה. השיעורים.
תלויים בעיקר בשימוש נכון וטבעי בכלים שהקב"ה נתן לנו ,ולימוד בדרך זו בחינה נוספת נעשתה ע"י התחקות אחר דרכי צמיחתם של תלמידי חכמים, באלו תחומים עוסקים השיעורים?
מביא ליראת שמים ולשקיעות בתורה ולעוד מעלות רבות. ושימושם בכלים אלו ,מטרת בדיקה זו היתה בכדי לבחון את השפעת כל השיעורים עוסקים ב 4נושאים עיקריים:
ד' בזמן הלימוד עצמו עלינו להתרכז בהבנת תוכן הדברים וללמוד בצורה טובה, כלי במישור המעשי ועמידתו במבחן המציאות :האם כך גדלים תלמידי א' דרכי פעילות מערכת הזכרון והדרך להשתמש בה בצורה נכונה במטרה
האם איסור חל על איסור לרבי יוסי הגלילי באיסור מ"ד .כהן שנשרו ריסי עיניו ונשתיירו השורשים ,האם הוא כשר לעבודה?
וכל מחשבה נוספת ,כמו הרצון להספיק או לזכור ,במידה והיא מפריעה לריכוז חכמים אמיתיים. לזכור את הלימוד. ולרבנן החולקים עליו כולל כשהאיסור השני חמור? א' כשר.
בגוף הלימוד ,לא רק שאינה מסייעת לזכרון ,היא מגרעת ממנו ,מפני שהיא האם המשתתפים אכן רואים תועלת מהשיעורים? ב' הדרך לפתח את מערכת הזכרון ויכולות נוספות (כשרון ,מהירות תפיסה, ב' פסול משום מום.
מורידה מהחיבור הפנימי לתוכן החומר הנלמד ומקטינה את ההנאה מהלימוד.
א' חל.
בסייעתא דשמיא נמסרו כבר לפני 11קבוצות עם למעלה מ 500לומדים, ריכוז ,מעלות רוחניות שונות ,ועוד). ג' פסול משום מראית העין.
ג' הדרך להתחבר בצורה חזקה הרבה יותר ללימוד ,דבר המביא לא רק ב' לא חל.
בכמה שיעורים מדובר ומי מוסר אותם? רבים מהם מציינים את התועלת הגדולה שהיתה להם מהשיעורים ,להנאה
מהלימוד ,לחיזוק איכות הלימוד וההבנה ,להצלחה במבחנים ,לזכירת לזכרון הלימוד אלא גם ללימוד איכותי יותר ולהנאה גדולה יותר מהלימוד. ג' לרבנן חל ולרבי יוסי הגלילי לא חל. מ"ה :האם כהן טריפה כשר לעבודה?
הסדרה כוללת 11שיעורים של כ 45דקות ,והשיעורים נמסרים ע"י עורך
הנלמד ,ולתחומים נוספים. ד' כיצד לסכם ולחזור על הלימוד בצורה נכונה מהנה ויעילה.
סיכומי תמצית. א' כשר.
בקורס נלמד על 12כלים שכולם כאחד וכל אחד בפני עצמו מביאים את
מה הקשר בין סיכומי 'תמצית' לקורס? למי מתאימים השיעורים? הלומד 'ללמוד (טוב יותר) להנות ולזכור'. מהיכן לומדים שאיסורי נבילה וטריפה חלים על ב' פסול לכתחילה.
סיכומי תמצית נועדו לא רק לחזרה והצלחה במבחנים ,אלא גם לקבלת השיעורים מתאימים בראש ובראשונה לכל מי שמעוניין להעצים את כלים אלו מחולקים ל 3חלקים :א' כלים הנוגעים לגישה ללימוד ולהכנה איסור חלב (רש"י)? ג' פסול אף בדיעבד.
סדר ובהירות בסוגיות ובהלכות הנלמדות ,וליצירת חיבור פנימי חזק בין איכות הלימוד והזכרון ,ובמיוחד למי שמרגיש שהוא לא ממצה מספיק את לפני הלימוד .ב' כלים להעצמת הלימוד עצמו .ג' כלים לסיכום וחזרה לאחר
הכוחות שלו ורוצה להגיע ליותר ,להתחבר יותר ללימוד ,ללמוד טוב יותר, א' דכתיב "ואכול לא תאכלוהו". מ"ו .כהן שנטמא למתים ,האם הוא פסול לעבודה?
הלומד לחומר הנלמד ,והרבה מהתובנות הנלמדות בקורס הוטמעו בתוך הלימוד.
הסיכומים. להנות יותר מהלימוד ,ולזכור את מה שהוא לומד .כמו כן השיעורים ב' הלכה למשה מסיני. א' לא.
מתאימים לאלו שנמצאים במסגרות מבחנים ומעוניינים להצליח בהם האם הכלים שנלמדים בשיעורים מצריכים שינוי בסדרי
האם השיעורים הם בתשלום? הלימוד? ג' רק למ"ד איסור חל על איסור הם חלים. ב' פסול עד שיקבל עליו שלא יטמא למתים.
ולשמר את הידע לאורך ימים ושנים ,וכן למגידי שיעורים ומלמדים
השיעורים הם אכן בתשלום ,וזאת מהסיבה שרק מי שמוכן ומשקיע המעוניינים ללמד את תלמידיהם בצורה מושכת ומעניינת במטרה לא .המטרה בשיעורים היא להעצים את איכות הלימוד ,כל אחד בסגנון
ג' פסול עד שידור שלא יטמא למתים.
מכספו על הדברים ,מגיע לקורס בצורה רצינית ,שומע ומפנים את הדברים, שהתלמידים יחיו את הסוגיא ויזכרו אותה לאורך ימים ושנים. לימודו ,ולא לשנות אותה. עד היכן מקום נטילת הידים לתרומה?
ומשתדל ליישם אותם בפועל ,ועי"ז הוא מקבל את התועלת מהדברים ,עם לאיזה סגנון לימוד השיעורים מתאימים? מ"ו :בן ט' שמת אחר יציאת ראשו ,האם הבא אחריו בכור לנחלה?
האם ניתנים בשיעורים דרכים ליישום בפועל של הכלים א' עד מקום חיבור היד והזרוע.
זאת מדובר בסכום סמלי ונמוך מאד בהשוואה לעלות רגילה של קורסים א' כן.
השיעורים מתאימים לכל סגנון לימוד ,עיון ובקיאות ,גמרא והלכה ,וכו'. הנלמדים? ב' י"א עד מקום חיבור היד והזרוע ,וי"א עד הפרק
אחרים ,וגם סכום זה מוחזר במלואו! לאלו השומעים ברצינות את ב' לא.
השיעורים ומבצעים בפועל את התרגילים שניתנים בשיעורים. האם השיעורים מתאימים גם למי שאין לו זכרון טוב? בסיום כל שיעור ניתנים תרגילים מעשיים פרקטיים ,שההרגל בהם נותן השלישי.
תועלת עצומה וקנין חזק ואמיתי בכלים הנלמדים. ג' מחלוקת.
עם זאת השיעור הראשון ,בו נלמדים מספר כלים חשובים ,הינו חינמי, בהחלט! מכמה סיבות :א' כל אחד יכול לזכור הרבה יותר ממה שהוא זוכר כרגע, ג' י"א עד הפרק השני וי"א עד הפרק השלישי.
וניתן לקבל ממנו תועלת מרובה גם למי שלא נרשם לסדרת השיעורים. אם ילמד להשתמש בצורה נכונה במערכת הזכרון .ב' יתכן בהחלט שמי שחושב האם התרגילים קלים ליישום? מ"ז :המפלת כמין דגים או חגבים ,מה דין הנולד אחריו לענין פדיון הבן?
שאין לו זכרון טוב יגלה שהסיבה שהוא לא זוכר טוב אינה הזכרון אלא דברים אנו משתדלים למצוא תרגילים מעשיים ,שיהיו מצד אחד קלים לביצוע,
האם הקורס הוא פרונטלי או שניתן לשומעו דרך הטלפון? מה ההבדל בין זהיר לזריז (רש"י)? א' חייב בפדיון הבן.
אחרים לגמרי ,ובאמת יש לו זכרון הרבה יותר טוב ממה שהוא חשב .ג' כל אחד ושוים לכל נפש ,ומצד שני יתנו את התועלת המירבית .רוב הכלים לוקחים
מומלץ מאד ,למי שיכול לבוא פיזית לשמוע את השיעורים ,כיון שעי"ז יכול לפתח את הזכרון שלו ,ובשיעורים אנו לומדים בין השאר כיצד מפתחים את ב' פטור מפדיון הבן.
רק מספר דקות בכל יום. א' הזהיר נזהר מתחילה מכל חשש עבירה ,והזריז
התועלת היא גדולה יותר ,אולם ישנה גם אפשרות לשמיעת השיעורים דרך הזכרון ועוד כוחות נוספים כמו כח הריכוז כח העיון כח ההספק וכו'. ג' בדגים פטור ובחגבים חייב.
הטלפון בקו תמצית ,ולגבי התשלום ,כיון שהתשלום נועד בכדי לקבל את מהם המקורות של הדברים הנלמדים בשיעורים? מזדרז ונזהר רק בשעת מעשה.
התועלת מהשיעורים ,אין הבדל במחיר ,וגם לגבי ההחזרים גם אלו השומעים האם ניתן לקבל מספר תובנות מהנלמד בשיעורים? כל הדברים הנלמדים בקורס יסודם במאות מראי מקומות מדברי חז"ל ב' הזהיר נזהר מעבירה רק בשעת מעשה ,והזריז מכין
נזכיר מספר יסודות מרכזיים עליהם בנויים השיעורים. ודברי רבותינו גדולי הדורות ראשונים ואחרונים עד דורנו אנו ,בהם אנו
מ"ח .מבכרת שילדה ב' זכרים ומת אחד מהם בתוך ל' יום ,האם האב חייב
את השיעורים בטלפון יקבלו בס"ד את ההחזרים לפי הכללים. עצמו מתחילה שלא יבוא לידי עבירה. בפדיון?
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- ג' הזהיר נזהר מלא תעשה ,והזריז מזדרז לקיום מצות א' חייב.
עשה. ב' פטור.
לא בשמים היא -גם אתה יכול!!! ג' מחלוקת.
האם כשאין לך משהו קבוע ללמוד אתה מרגיש משיכה לכמה דברים האם אחרי לימוד עם השלכה מעשית אתה יכול לזהות מה יצא למעשה? האם כשאתה מסיים ללמוד אתה מסוגל לומר בקצרה (ב 2דקות) 2-3
וקשה לך לבחור ביניהם? האם קרה לך שכשלמדת לא הרגשת עייפות וכשהפסקת ללמוד גילית שאתה נקודות שהתחדשו לך? מ"ח :ב' נשים של ב' אנשים שלא ביכרו וילדו זכר ונקיבה ,האם הבן חייב
האם אתה חושב שאתה מנצל את זמנך מספיק ,או שאתה יכול ללמוד כל עייף( ,או שהמצב הפוך)? האם אתה יכול לומד בעל פה מה שלמדת בימים אלו לפני שנה ,או אפילו
יום שעה או יותר? לפני חודשיים?
מ"ז :האם להלכה נדר שהודר ברבים יש לו הפרה? לפדות את עצמו?
האם סוגיא מורכבת מאתגרת אותך (או מכבידה עליך)?
האם אתה מתחיל את היום עם חשק ואמביציה? האם אתה מאמין שאתה יכול לזכור בצורה ברורה חלק גדול ממה שאתה א' כן. א' חייב.
האם יש לך סקרנות מוקדמת למה שאתה הולך ללמוד?
האם אתה מסיים את היום עם סיפוק? לומד? ב' פטור.
האם כשאתה לומד שאלה בגמרא או במפרשיה או שקשה לך קושיא ,זה האם אתה חושב שהתקדמת בצורה משמעותית בהבנה וידיעת התורה
ב' לא. ג' מחלוקת.
באם ענית תשובות חיוביות על חלק גדול מהשאלות הנ"ל כואב לך? בשנה האחרונה? ג' לדבר מצוה כן ולדבר הרשות לא.
אשריך ,אבל אם לא ,תן לעצמך הזדמנות ,בא לשמוע מהי האם אתה מרגיש בצורה חיה את דברי הפסוק "מתוקים מדבש" וכו'? האם קורה לך שאתה מתגעגע לגמרא? מ"ט .בכור שמת אביו לאחר שהיה בן ל' יום ,באיזה אופן הבן חייב לפדות את
הדרך אותה לימדונו רבותינו כיצד לזכות לכל הנ"ל. האם אתה קורא ומסביר בקול ובצורה חיה וברורה את מה שאתה לומד? האם קורה לך שאתה מסתכל בשעון באמצע הלימוד ומגלה שעבר הרבה
יותר זמן ממה שחשבת?
עצמו?
האם כשאתה לומד סוגיא שכבר למדת בעבר אתה מרגיש שהלימוד
בשיעורים תקבל בסייעתא דשמיא כלים כיצד לזכות לדברים החדש הוא רק תוספת הבנה ובהירות או שאתה צריך ללמוד את הדברים א' כשאביו אמר בשעת מיתתו שלא נפדה.
האם קורה לך שאתה הולך בדרך ועולים לך בראש חשבונות ושאלות על
אלו ,כלים שרבים מאד ממשתתפי השיעורים ציינו כי זכו על מחדש? מה שלמדת? ב' כשיש עדים שלא נפדה.
ידם לחיבור חזק ואמיתי ללימודם ,למתיקות וידיעת התורה, האם אתה מעונין שה'נטו' של שעות הלימוד שלך יגדל? האם קרה לך שבמשך כל הסדר לא קפצו לך בראש מחשבות שאינם ג' בכל אופן חייב ,כיון שהרוב אינם פודים מיד.
ולמתן תשובה חיובית על הרבה מהשאלות הנ"ל. האם בסיום הסדר קשה לך להתנתק מהגמרא? קשורות למה שאתה לומד?
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- מ"ט :באיזה אופן נחלקו רבי יהודה וחכמים האם האב או הבן קודמים לפדיון
ברוך ד' אני נמצא על סף סיום הסדרה ששינתה אותי מקצה לקצה ,לכן
הבן?
מכתבים נבחרים ממשתתפי השיעורים פרטים על סדרת השיעורים
אשמח לדעת על פתיחות נוספות כדי שאוכל להמליץ על כך לחברי. א' כשיש לאב רק ה' סלעים.
בעבר כמעט לא הייתי חושב בלימוד בזמנים פנויים ,והיום ,בעקבות כמה השיעורים יתקיימו בס"ד בירושלים (בישיבת מיר ,בנוה יעקב ופסגת זאב ,ובבית
התרשמתי מאד מהצורה והגישה של מסירת השיעורים ,שכולם מלאים באהבת כלים מהשיעורים שאני מיישם ,אני חושב בלימוד ומעביר סוגיות בראש וגן) ,באלעד ,ובאופקים ,וניתן גם לשומעה בטלפון. ב' כשיש לאב ה' משועבדים וה' בני חורין.
תורה וכלים מעשיים ,ניכרת הכוונה לשם שמים והעבודה העצמית שמשפיעה. בצורה חווייתית ובלי מאמץ מיוחד ,וכל הלימוד מלכתחילה הוא איכותי ג' שתי התשובות נכונות.
מחיר הסדרה הינו ₪ 720לאברכים ו ₪ 400לבחורים ,מבצע מיוחד לרגל הסדרה
יישר כח על המענה הטלפוני הברור לכל שאלה ,ועל הרצון ללוות אותי יותר ועם הרבה יותר חשק. החדשה ₪ 600 ,לאברכים ו ₪ 300לבחורים.
בדרך להצלחה ,וחבל שלא שמעתי את השיעורים כבר כשהייתי בחור. אני מרגיש שהשיעורים הוציאו ממני מן הכח אל הפועל הרבה כוחות נ .מדוע ביקשו לגנוז מטבעות משום מטבעות של הקדש שבאו מירושלים?
ניתן להרשם ב'נדרים פלוס' קופת 'תמצית' או בשיעורי הפתיחה.
יישר כח עצום על השיעורים שנמסרו בצורה ברורה וטובה מאד ,אין מחיר שכבר היו בי ,והדברים נתנו לי תועלת עצומה ,לאיכות הלימוד ,להנאה א' משום חומר הקדש.
שיעור הפתיחה הינו ללא תשלום והרשמה ,ויש בו תועלת גם למי שלא נרשם
בעולם לכזה דבר עצום ונפלא ,הלא התורה היא חיינו ואורך ימינו ,ובלא מהלימוד ,ולהצלחה במבחנים .חשוב לציין שאחרי השיעורים אני מספיק ב' זכר לחורבן.
לסדרת השיעורים.
שייכות ושקיעות בגישמעק וחיבור אין זה חיים אמיתיים ,ואשרי שזכיתי פחות חומר ,אולם איכות הלימוד וההנאה שוים את זה.
להתקדם בצורה אדירה ביסוד היסודות של העולם. לפרטים נוספים ולהרשמה.055-400-7977 - ג' רצו לגנוז סוג מטבעות שרובם מירושלים.
אני נבחן תקופה ארוכה במסלול מבחנים מסוים ,במבחן האחרון
השיעורים נתנו לי תועלת עצומה ,חיבור עוצמתי ללימוד ,חשק לחזור השתמשתי בתובנה חשובה מתוך השיעורים ,והתוצאה היתה שעם הרבה לעדכונים ולשמיעה טלפונית של שיעור הפתיחה.02-3131-465 -
ולסכם ,ומהלך איך ללמוד ולזכור. פחות חזרות קיבלתי ציון הרבה יותר טוב. החזר כספי עד המחיר המלא של הקורס ,פרטים בשיעורי הפתיחה.
