gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית הש"ס גמרא רש"י · Tamtzis Hashas Gmara Rashi — נח (2026-10-12)

מוציא לאור: תמצית הש"ס גמרא רש"י · Tamtzis Hashas Gmara Rashi

שבוע: נח (2026-10-12)

תמצית הש"ס גמרא רש"י · Tamtzis Hashas Gmara Rashi — נח (2026-10-12)

פתח את ה-PDF הורדה

‫מחזור חדש‬ ‫בשיעורי 'ללמוד‬ ‫להנות ולזכור'‬ ‫פרטים בגליון‬ ‫מאחורי הקלעים‬ ‫גליון ‪ | 147‬בכורות ט"ו‪ .‬עד מ"ד‪ | :‬חשון ה'תשפ"ז‬ ‫לאוין‪ .‬ל"א שאלת הגמרא למה הם מומתים לרב הונא‪ ,‬ומשני‬ ‫ט"ו‪ .‬קדשים שנפל בהם מום קבוע אחר‬ ‫שאם תהיה תקנה לולדות יבוא לגדל עדרים מפסולי‬ ‫חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים‪( .‬ברכות ל‪.):‬‬ ‫שהוקדשו‪( ,‬אף בהיה להם מום עובר לפני‬ ‫המוקדשין‪ ,‬ויבוא לאוכלם ללא פדיון‪ ,‬ולכן תיקנו שיפסיד את‬ ‫הרמב"ם מבאר 'שהיו מתעכבים קודם התפילה שעה אחת כדי ליישב‬ ‫הולדות שעי"ז ימהר לפדות את האם מיד כשנפל בה מום‪.‬‬ ‫ההקדש דכמאן דליתיה דמי וחלה עליהם קדושה)‪,‬‬ ‫דעתם ולהשקיט מחשבותם ואז יחלו בתפילה'‪ .‬וכן מובא בהלכה‬ ‫ל"א שאלת הגמרא היא בין לרב הונא שהם מומתים בין לרבי‬ ‫(שו"ע צ"ח א') שלפני התפילה צריך להסיר את כל המחשבות‬ ‫חנינא שמתפיסם‪ ,‬למה הטריחוהו חכמים ולא הרשוהו‬ ‫ונפדו‪-‬‬ ‫הטורדות אותו עד שתהיה מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו‪.‬‬ ‫כיצד ניתן לעשות דבר כזה‪ ,‬האם ניתן לסלק בכח את המחשבות‬ ‫להשאירם באיסורם‪ ,‬ומשני שמא גם אותם ולדות ילדו ולדות‬ ‫אסורים בגיזה ובעבודה אפילו לאחר פדיונם וחייב‬ ‫הזרות באופן שלא יחזרו ויקפצו במחשבתנו כל העת? גם בלימוד‬ ‫אחרים ויבוא בהם לידי תקלה‪ ,‬אבל לאחר שיפדם אין קדושה‬ ‫מלקות‪ ,‬דכתיב "רק בכל אות נפשך תזבח בשר ואכלת"‬ ‫התורה לעיתים אנו נתקלים בתופעה דומה‪ ,‬קשה לנו להתרכז במשך‬ ‫בולדי הולדות‪ ,‬דהם חולין גמורים)‪.‬‬ ‫ואוקימנא בפסולי המוקדשין לאחר פדיונם‪ ,‬תזבח ולא‬ ‫זמן ארוך‪ ,‬כל דבר קטן עלול להסיח את דעתינו‪ ,‬ומטרתנו היא שלא‬ ‫גיזה‪ ,‬בשר ולא חלב‪ ,‬ואכלת ולא לכלביך‪ .‬וי"א אמנם ולד שגם עיבורו היה אחרי הפדיון‪ ,‬מותר‪,‬‬ ‫רק שבזמן הלימוד נהיה מונחים בשקיעות עצומה בתלמודינו‪ ,‬אלא גם‬ ‫שלומדים "תזבח ואכלת" אין לך בהם התר אכילה שהרי הוקשו לצבי ואיל‪.‬‬ ‫שלא בזמן הלימוד נחשוב לעיתים על מה שלמדנו‪.‬‬ ‫החכמת אדם בהקדמה לספרו מעמיד את חשיבות הענין בצורה חזקה‪,‬‬ ‫אלא משעת זביחה ואילך ומהכא לומדים לאסור גיזה ואם נולדו לפני הפדיון יש בהם קדושה‪( ,‬דכתיב‬ ‫ונצטט את דבריו החשובים‪' :‬והנה ידעתי כי יתלחשו עלי ויאמרו הגם‬ ‫וחלב‪ ,‬ו"בשר" אורחיה דקרא‪ ,‬ולא דריש "ואכלת" לאפוקי "זכר" לרבות ולד‪ ,‬ו"נקיבה" לרבות תמורה‪,‬‬ ‫שאול בנביאים‪ ,‬הלא זה האיש ידענו בו שהיה מסוחרי ארץ פרנקפורט‬ ‫כלבים‪ ,‬ולדבריו אפשר לפדותם ולהאכילם לכלבים‪ .‬בתמימים‪ ,‬ומ"אם זכר אם נקיבה" מרבים ולד‬ ‫ולייפסיג יותר מט"ו שנים‪ ,‬ותורתו אימת נעשית‪ ,‬והתורה העידה לא‬ ‫מעבר לים הוא שאינה מצויה לא בתגרנין ולא בסחרנין'‪ .‬רבינו מעמיד‬ ‫פטורים מבכורה וממתנות‪ ,‬דכתיב בהו "כצבי ותמורה של בעלי מומין שקדם הקדישם למומם)‪ ,‬י"א‬ ‫כאן שאלה עצומה על ספרו החשוב‪ ,‬מהיכן תוקפו ההלכתי‪ ,‬האם זה‬ ‫שהם קרבים‪ ,‬וי"א שצריכים לרעות עד שיוממו וימכרו‬ ‫וכאיל" לומר שהם פטורים מבכורה כצבי ופטורים‬ ‫לא נגד עדות התורה שאין התורה מצויה בתגרנים וסחרנים‪.‬‬ ‫ויפלו דמיהם לנדבה‪.‬‬ ‫ממתנות כאיל‪ ,‬ומ"מ חלבם אסור ונוהג בהם איסור‬ ‫ותשובתו בצידו‪' ,‬דע לך אחי כי לימוד התורה היא פעולת הנפש‬ ‫ותולדותיה‪ ,‬וכמו שאמרו זכרונם לברכה על האשה שאם אין דעתה‬ ‫אותו ואת בנו‪ ,‬ד"אך" חילק‪ .‬ולרבא חלבו נלמד והשוחטם בחוץ קודם הפדיון חייב כרת‪ ,‬והיינו במום‬ ‫להינשא וישבה עשר שנים בלא בעל לא תלד עוד‪ ,‬ואם דעתה להינשא‬ ‫מ"דמו לא תאכל" בבכור בעל מום כתיב שהרי דמו בדוקין שבעין (‪-‬קרום המכסה את העין‪ .‬ל"א מום‬ ‫לאיש אף שישבה שנים הרבה בלא בעל אעפ"כ נשאר כח הלידה‬ ‫פשיטא שאסור‪( ,‬וצ"ע אמאי לא מייתי קרא "רק את הדם בעפעפיים) ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו כיון‬ ‫בנפשה‪ ,‬וכאשר נשאת תלד‪ ,‬כך האיש הישראלי‪ ,‬אם יעזוב את התורה‬ ‫ומייאש ממנה אזי גם היא מרחקת ממנו ולא נשאר בנפשו עוד כח‬ ‫לא תאכל" דכתיב גבי שאר פסולי המוקדשין‪ ,‬ומייתי קא שאין מומם ניכר כ"כ‪ ,‬וא"כ הם נחשבים ראויים לפנים‪ ,‬אבל‬ ‫הלידה‪ ,‬אבל אם אין דעתו נעזבה רק מחמת אונס ומצפה לשוב אליה‪,‬‬ ‫דכתיב בבכור‪ .‬תוד"ה רק)‪ ,‬והא דלא כתיב חלב להדיא‪ ,‬בשאר מומים שאינם ראוים לפנים פטור‪.‬‬ ‫נשאר הכח בנפש‪ .‬כן אומר אני על עצמי הגם שנסעתי למרחקים‬ ‫הטעם הוא כדי שלא נאמר שלפחות לא יהא בו כרת‬ ‫והייתי סוחר‪ ,‬אף חכמתי עמדה לי‪ ,‬כי בנסיעתי לדרך דעתי עליה‪,‬‬ ‫ולענין מעילה‪ ,‬לפני פדיונם מועלים בהם‪ ,‬ולאחר‬ ‫בגלל שהוקש לחיה קמ"ל כדם שהוא בכרת‪.‬‬ ‫ובישיבתי בחנות דעתי עליה‪ ,‬ותיתי לי שאפילו בשעת משא ומתן‬ ‫פדיונם אין מועלין בהם‪.‬‬ ‫פעמים הרבה היה דעתי עליה בהרהור פירוש או קושיא‪ ,‬ובפרט‬ ‫ואם מתו יקברו ואינם נפדים‪ ,‬דבעינן העמדה והערכה‪.‬‬ ‫ט"ו‪ :‬ולדם וחלבם אסור אף אם התעברה לפני‬ ‫בששה מצוות עשה שכתבתי בחיי אדם כלל א'‪ .‬וקיימתי בעצמי אל‬ ‫תעזביה ותצרך‪.‬‬ ‫הפדיון ונולד לאחר הפדיון‪.‬‬ ‫ט"ז‪ .‬ועושים תמורה בין לפני פדיונם בין לאחר‬ ‫כאשר האדם מעמיד לעצמו בכניסתו לבית המדרש בצורה ברורה‬ ‫ואמר רב הונא שצריך לכנוס את הולדות לכיפה עד‬ ‫שבשעות הקרובות הוא מתנתק מכל מה שמסביב‪ ,‬ככל האפשר‪,‬‬ ‫שימותו ברעב‪ ,‬דאין להקריבם כיון שהם באו פדיונם‪ .‬ואמר רב נחמן שתמורתו לאחר פדיונו‬ ‫ומעמיד לעצמו מה וכמה הוא הולך ללמוד ורוצה להספיק‪ ,‬ויוצר‬ ‫מקדושה דחויה‪ ,‬דיש בהם תרתי לריעותא‪ ,‬א' שאמותם מתה‪ ,‬דאין להקריבה כיון שהיא באה מכח קדושה‬ ‫לעצמו מעין 'חלון' של זמן שבו הוא עוסק רק בתורה‪ ,‬ייקל עליו ע"י‬ ‫הכנה זו להתרכז כראוי‪ ,‬אותו דבר לגבי התפילה‪ ,‬אם יעמיד לעצמו‬ ‫בעלת מום שנראית ונדחית‪ .‬ב' שהם עצמם נולדו לאחר דחויה שכבר נפדו‪ ,‬וא"א לפדותה כיון דלא אלימא‬ ‫בכניסתו לבית הכנסת שבזמן התפילה הוא מתנתק מכל המחשבות‬ ‫הפדיון‪ ,‬ואינו יכול להתפיסם לקדושה גמורה להקריבם‪ ,‬דכיון למיתפס פדיונה‪( ,‬ואף שוולדות שגם עיבורם היה לאחר‬ ‫על ההשתדלות הטבעית והסיבות הטבעיות‪ ,‬ועובר לחשוב רק על‬ ‫שנדחו תו לא מיחזו‪ ,‬ואין לפדותם כיון דלא אלימי פדיון אין בהם קדושה כלל‪ ,‬שאני ולדות שקדושתם מכח‬ ‫מסובב כל הסיבות הטוב והמטיב והכל יכול‪ ,‬על גדלותו והטבתו‬ ‫למיתפס פדיונם בקדושתם‪ ,‬כיון שכבר יצאו לחולין אמם‪ ,‬וכיון שנפדית פקעה קדושתה לגמרי‪ ,‬ואיסור גיזה‬ ‫לנבראים‪ ,‬שרק בו תלויה הצלחתו‪ ,‬זה מביא אותו לרוגע ולישוב הדעת‪,‬‬ ‫ועבודה אין בכוחו להחיל קדושה על הוולדות‪ ,‬אבל תמורה‬ ‫מפני שהוא יודע שהוא בידים טובות‪ ,‬והתוצאה לא תלויה במעשים‬ ‫בפדיית אמם‪ ,‬דעובר ירך אמו‪ ,‬ואינם אסורים אלא משום‬ ‫דגלי קרא שהיא חלה על בעלת מום קבוע‪ ,‬ה"ה לאחר פדיונם‬ ‫גזירה כדלהלן‪.‬‬ ‫וביכולות שלו‪.‬‬ ‫אלא שאינה קריבה‪ ,‬אבל תמורה שלפני פדיונם קריבה‪ .‬תוד"ה‬ ‫הרגשה זו של ניקוי הראש אינה תלויה רק במחשבה והחלטה וכנ"ל‪,‬‬ ‫ולרבי חנינא סמוך לפדיון אמם מתפיסם לשם‬ ‫ותמורה)‪ ,‬ואין נאכל במומו לבעלים‪ ,‬דאף שבכור‬ ‫מפני שקשה לאדם לקבוע בעצמו מחשבה כזו בלא מעשים בפועל‬ ‫קדושת זבח שהאם קדושה בו שחלה עליהם קדושה‬ ‫שיביעו את הדברים‪ ,‬ולכן ישנה חשיבות רבה שכבר כאשר האדם‬ ‫ומעשר תמורתם וולדם נאכלים במומם לבעלים‪,‬‬ ‫עצמית שאינה פוקעת ע"י פדיון אמם‪ ,‬וממתין עד שיוממו‬ ‫נכנס לבית המדרש‪ ,‬או לובש את הבגד המיוחד לתפילה‪ ,‬הוא יעשה‬ ‫שאני התם שאף הבכור ומעשר עצמם נאכלים‬ ‫ופודה אותם‪( ,‬ולא יתפיסם לשם זבח אחר‪ ,‬דיליף‬ ‫זאת מתוך הכרה שפעולה זו היא ביטוי למצב המיוחד שבו הוא נמצא‬ ‫כשהוא מתפלל‪ ,‬כמו הלובש בגד מיוחד לשבת או לחתונה‪ ,‬וכן כאשר‬ ‫במומם לבעלים‪ ,‬משא"כ קדשים שהם עצמם אינם‬ ‫'בשעריך בשעריך' מבכור שאין מתפיסו לזבח אחר‬ ‫הוא הולך להתפלל או ללמוד ילך בזריזות וביציאתו ילך לאט יותר‪,‬‬ ‫נאכלים במומם לבעלים‪ .‬וכן מבואר בברייתא‬ ‫משנולד‪ ,‬אבל במעי אמו יכול לשנותו לזבח אחר‪ ,‬ומ"מ ילפינן‬ ‫כדברי הגמרא (ברכות ו‪ ):‬היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה‪,‬‬ ‫שילפינן "ממעלי הגרה‪ ...‬טמא" שתמורת פסולי‬ ‫ולדות פסולי המוקדשין דאין משנן לזבח אחר אפילו במעי‬ ‫אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט‪ ,‬שנאמר‬ ‫אמן למ"ד במעי אמן הן קדושין‪ ,‬דדמי לבכור שנולד שכבר‬ ‫"נרדפה לדעת את ד' "‪ ,‬וכאשר פעולות אלו נעשות מתוך כוונה‬ ‫המוקדשין מתה‪( ,‬וחמש חטאות שמתות נלמדות‬ ‫מ"ממפריסי הפרסה‪ ...‬טמא" ומהלכה למשה מסיני‪,‬‬ ‫חלה עליו קדושת בכור‪ ,‬ואפילו למ"ד בהוייתן הן קדושין‪ ,‬לא‬ ‫והתבוננות יש בהם השפעה על ההרגשה בכל זמן התפילה‪.‬‬ ‫דמו לבכור קודם שנולד‪ ,‬דהני עומדין ליקדש מכח אמן‬ ‫וכעת נתנתק מכל העסקים ונצלול לעומקה של הלכה‪.‬‬ ‫(ותמורת אשם שא"א להקריבו כיון שאשם אינו בא בנדבה‪,‬‬ ‫שקדושה כבר‪ .‬תוד"ה מה)‪.‬‬ ‫ג"כ נלמדת מהלכה למשה מסיני‪ ,‬דכל שבחטאת‬ ‫והטעם שהם אסורים אחר פדיון אמם‪ ,‬שהרי גם קדושתם‬ ‫מתה כגון תמורת חטאת באשם רועה‪ ,),‬לולא ההלכה‬ ‫פקעה בפדיון אמם כמו שבקדושת דמים ולדם מותר לאחר‬ ‫למשה מסיני הו"א שתרעה‪ ,‬ולולא קרא הו"א שאם‬ ‫פדיון‪ ,‬גזירה שמא יגדל מהם מפסולי המוקדשין שנפדו‬ ‫עבר ואכל מהם אין בזה לאו‪ .‬או שלומדים מהפסוק‬ ‫עדרים עדרים כדי שילדו ולדות‪ ,‬ויבוא בהם לידי גיזה‬ ‫שגם פסולי המוקדשין שנפדו במיתה דאיתקשי‬ ‫ועבודה‪( ,‬אבל בקדם מומם להקדשם לא גזרו דמילתא דלא‬ ‫אהדדי‪ ,‬ממעלי גרה ממפריסי פרסה)‪.‬‬ ‫שכיחא היא‪ ,‬דהמתפיס בעלי מומים למזבח עובר בחמשה‬ ‫אין צמרו מטמא בנגעים‪ ,‬דבכל אלו הוקש צמר‬ ‫חיוב בכורה בנכסי צאן ברזל‬ ‫לפשתים‪ ,‬מה פשתן לא נשתנה אף צמר לא נשתנה‪.‬‬ ‫להלן יבואר דין קדושת בכורה בבהמות שהיו בבעלות‬ ‫באחד מימי חוה''מ סוכות לקראת ערב‪ ,‬פגש ראובן את שמעון בכותל המערבי‬ ‫עכו"ם וניתנו לישראל כ'צאן ברזל'‪ ,‬האם הולדות וולדי‬ ‫והנה הוא מנענע לולב‪ .‬לשאלתו וכי לא נטלת לולב עד כה השיב ודאי נטלתי‬ ‫הדלה את הגפן ע"ג תאנה יינו פסול לנסכים‪ ,‬דכתיב‬ ‫אלא ששיטת הרמב''ם בפהמ''ש (פ"ג דסוכה) שדין ושמחתם לפני ה' אלקיכם‬ ‫"זבח ונסכים" מה זבח שלא נשתנה שהרי נדמה פסול‬ ‫הולדות וכו' שנוטל הישראל חייבות בבכורה כבהמת‬ ‫שבעת ימים ‪ -‬דקאי אנטילת ד' מינים במקדש ‪ -‬הוא חיוב בכל ירושלים‬ ‫ישראל‪ ,‬או שזה נחשב שיש לנכרי שייכות בהם וממילא הם‬ ‫המקודשת‪ ,‬דקרינן בה לפני ה' אלקיכם‪ ,‬ולשיטה זו נמצא שבהגיעי לאיזור‬ ‫לקרבן‪ ,‬אף נסכים שלא נשתנו‪ .‬רבינא שואל שא"כ אף‬ ‫פטורות מן הבכורה‪.‬‬ ‫הכותל נתחייבתי מדאו' ולא מהני לזה נטילתי בבקר בבית הכנסת שבעירי שלא‬ ‫המדלה פשתן ע"ג היגא הוי שינוי‪ ,‬וא"כ למה אמרנו‬ ‫היתה אלא קיום דרבנן‪ ,‬ואף שראשונים רבים חלקו על הרמב''ם מ''מ משום‬ ‫ט"ז‪ :‬המקבל צאן ברזל מנכרי‪ ,‬והיינו ששם אותם בדמים שפשתן אין בו שינוי‪ .‬וענה רב אשי דשאני התם שלא‬ ‫'מהיות טוב' הבאתי עמי את הד' מינים לצאת יד''ח מן התורה לשיטת הר''מ‪.‬‬ ‫כמובן‪ ,‬ראובן התעורר אף הוא ליטול וביקש משמעון לנענע את לולבו‪ ,‬ענהו‬ ‫קצובים אותם יתן לו עד עשר שנים בין מתו בין הוזלו‪ ,‬וחולקים נשתנה ריחו‪.‬‬ ‫ודאי אבל מסתמא גדר החיוב דאורייתא במקדש כל שבעה הוא כגדר יום‬ ‫בוולדות שיהיו עד אז‪ ,‬הולדות פטורים מבכורה כשהם ילדו‪,‬‬ ‫ראשון דבעינן לכם [כן הדין לתוס' (כט‪ :‬ד''ה בעינן וכ''ה ברא''ש סי' ג)‪ ,‬דטעמא דשאול‬ ‫כבשים שצמרם קשה כגון עז בת רחל‪ ,‬דצמר עיזים הוא‬ ‫אבל ולדות הולדות כשהם ילדו חייבים‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫כשר בשאר ימים משום דהוו דרבנן‪ ,‬אולם בריטב''א כט‪ :‬ומאירי מא‪ .‬הטעם משום ד'לכם'‬ ‫קשה‪ ,‬פטורים מראשית הגז‪ ,‬דכתיב "ומגז כבשי‬ ‫כתיב גבי יום ראשון בלבד‪ ,‬ולכן הכשירו שאול בשאר ימים אף במקדש‪ ,‬ובהליכות שלמה‬ ‫לרב הונא הכונה שולדי הולדות והיינו הדור הרביעי [כולל‬ ‫פי''א הע' ‪ 118‬כ' שלא היה המנהג לדקדק לקנות הלולב כשמהדרים ליטלו בכותל]‪ ,‬ולכן‬ ‫יתחמם" – רק דבר המחמם נקרא גז‪.‬‬ ‫אקנה לך ע''מ להחזיר‪.‬‬ ‫הצאן ברזל] חייבים‪ ,‬ואם העמיד את הולדות תחת‬ ‫טען ראובן הנה ישנם כמה דינים בהלכות תנאים ולא ניחא לי לסמוך אסתמא‬ ‫אם אפשר לצמצם‬ ‫האמהות שאם ימותו האמהות יטול הנכרי במקומם את‬ ‫שמתנים באופן המועיל‪ ,‬לכן אבקש שתקנה לי את המינים בקנין גמור‪ ,‬ואני‬ ‫הולדות המגיעות לחלק הישראל (ויהיו תחת יד הישראל לפי‬ ‫מתחייב להחזיר לך‪ .‬תמה שמעון הלא כה''ג לא הוי 'לכם' שהרי זו השאלה‪.‬‬ ‫קדושת בכורה חלה על הולד שיצא ראשון (פטר רחם)‪ ,‬ואם‬ ‫אותו שווי עד אותו זמן שקבעו) וחיזק בזה את כוחו לתת לו‬ ‫נולדו תאומים‪ ,‬אם יצאו שניהם ממש ביחד‪ ,‬שניהם חייבים‬ ‫ענה ראובן לא כי‪ ,‬אלא נסכם שאקנה לחלוטין ואתחייב לך את האתרוג עצמו‪,‬‬ ‫שייכות בעוד דור‪ ,‬גם ולדי הולדות פטורים‪ ,‬ולרשב"ג‬ ‫כלומר עצם קבלתי את המינים יחייב אותי להחזיר אותם עצמם‪ ,‬לא מפני שהם‬ ‫בבכורה‪ ,‬אלא שהדבר תלוי אם 'אפשר לצמצם' שיצאו‬ ‫שלך דשלי הם‪ ,‬אלא גדר החיוב יהיה מדין ממוני גבך‪ .‬כלומר כשם ששייך‬ ‫הולדות פטורים אפי' עד י' דורות או יותר‪ ,‬מפני שהם‬ ‫שניהם ממש יחד‪ ,‬שלרבי יוסי הגלילי אף בידי שמים אפשר‬ ‫להתחייב חומר‪ ,‬כגון סאה חיטים [כדמצינו בהלוואת סאה בסאה]‪ ,‬כלומר שלא‬ ‫לצמצם‪ ,‬ולרבנן אי אפשר לצמצם‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫אחריות לעכו"ם דכל מה שימצא העכו"ם הוא יתפוס‪.‬‬ ‫מחוייב את הערך הממוני שקיבל אלא את כמות החיטים שקיבל‪ ,‬כך גם שייך‬ ‫להתחייב את אותה הסאה עצמה שקיבל‪ .‬כלומר שלא מחוייב את החומר‬ ‫ולרב יהודה הכונה שולדי ולדי הולדות והיינו הדור י"ז‪ :‬רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני‬ ‫שקיבל בלבד‪ ,‬אלא את החיטים עצמם שקיבל [איברא דיל''ד טובא אי כה''ג חשיב‬ ‫החמישי חייבים‪( ,‬ורשב"ג פוטר לעולם וכנ"ל)‪ ,‬ואפילו‬ ‫לכם לפי''מ שפסק בשו''ע תרנ''ח ג דלא מהני מתנה לזמן (ואמנם בבאוה''ל שם הביא‬ ‫ראשיהם יחד‪ ,‬לרבי יוסי הגלילי שניהם לכהן‪,‬‬ ‫מהקצות להקל אבל מסקנתו נ' כהנתיבות שהסכים עם השו''ע)‪ ,‬ובחו''מ קיז א מבואר‬ ‫בהעמיד את הולדות תחת האמהות שאם ימותו יטול‬ ‫דהמוכר אפותיקי לעולם אינה מכורה‪ ,‬ולכאו' הכא לא עדיף‪ ,‬ויל''ע]‪.‬‬ ‫ולחכמים אחד לו ואחד לכהן כיון שא"א לצמצם שיצאו‬ ‫אותם הנכרי‪ ,‬חייבים לת"ק‪ ,‬ולא אמרינן שכיון שיפה כוחו‬ ‫סבר שמעון וקיבל‪ ,‬ואכן הקנם לראובן בקנין גמור על דעת שקבלת ראובן‬ ‫שני ראשיהם יחד‪ ,‬אלא אחד יצא ראשון ולא ידוע איזה מהם‪.‬‬ ‫בולדות יהיו פטורים לעולם‪.‬‬ ‫תחייבהו להשיב אותם עצמם מדין ממוני גבך‪ .‬אלא שדא עקא בדיוק שמעון‬ ‫מתני'‪.‬‬ ‫מיהר לאוטובוס ושכח את לולבו ביד ראובן‪ .‬והואיל והם גרים בערים שונות‬ ‫לאביי מיירי מתני' דווקא כשהנכרי קיבל על עצמו‬ ‫שמרם וטפחם ראובן היטב שלא יכמשו‪ ,‬ולמעשה הוחזרו המינים לשמעון רק‬ ‫הגמרא מדייקת מהדין הנ"ל שלרבי יוסי הגלילי אף‬ ‫בתחילת מרחשון‪ .‬טען שמעון הלא עתה אינם שוים לי כלום ולכן אני תובע‬ ‫אונסא וזולא‪ ,‬אבל בלא קיבל הם ברשות הישראל‬ ‫בידי שמים כגון בלידה זו שאין מקפידים שיצאו בדיוק יחד‪,‬‬ ‫תשלום מחירם כפי שהיו שוים בשעה שנתתים לך‪ .‬ענה ראובן ד' מינים לויתי‬ ‫וחייבים בבכורה אע"פ שהעכו"ם לא קיבל את דמיהם‪,‬‬ ‫ד' מינים אפרעך‪ .‬היכי לידיין דיינא להאי דינא‪.‬‬ ‫אפשר לצמצם‪ ,‬וכ"ש בידי אדם כשמתכוונים לצמצם ודאי‬ ‫ועל אופן זה (שלא קיבל) שנינו שאין מקבלים צאן‬ ‫הנה בפת''ש (חו''מ שסג א) הביא דהפמ''ג נסתפק בגזל אתרוג ובא להחזירו אחר‬ ‫אפשר לצמצם‪ .‬ולחכמים בידי שמים א"א לצמצם‪.‬‬ ‫סוכות האם יכול לומר לו הש''ל‪ ,‬והביא אחרונים דס''ל שאין יכול לומר כן דכה''ג‬ ‫ברזל מישראל מפני שזה ריבית‪ ,‬דהמקבל חייב מעות‬ ‫הוי היזק ניכר דומיא דמטבע שנפסל‪ ,‬אלא שהפת''ש תמה מדוע החליטו כן הא‬ ‫לנותן והבהמות לגמרי ברשות המקבל‪ ,‬והנותן מקבל חצי הגמ' מסתפקת אם לרבנן אפשר לצמצם בידי אדם‪,‬‬ ‫תליא בפלוגתת מחבר ורמ''א במטבע שנפסל אי חשיב היזק ניכר‪.‬‬ ‫מהולדות בשכר המתנת המעות‪ ,‬דאם הבהמות ברשות הנותן הרי ומסקנת הגמ' (י"ח‪ ).‬שאף בידי אדם א"א לצמצם‪,‬‬ ‫אכן נידון זה שייך גבי גזלן אולם עד כמה שבאמת ראובן קנה לחלוטין וחיובו‬ ‫כדמצינו שהרוג שנמצא בדיוק באמצע בין ב'‬ ‫ברשותו השביחו הבהמות‪.‬‬ ‫להחזיר אותו עצמו הוא רק מפני התחייבותו לכך‪ ,‬הוי כאפותיקי מפורש דאין‬ ‫שייך בזה טענות היזק (כמבו' בחו''מ קיז א‪ ,‬אא''כ הזיקו בידיים דהוי מזיק‬ ‫עיירות‪ ,‬לחכמים יביאו עגלה ערופה בשותפות ויתנו‬ ‫וזולא‬ ‫אונסא‬ ‫של‬ ‫שהאחריות‬ ‫היינו‬ ‫ולרבא 'צאן ברזל'‬ ‫שעבודו של חבירו)‪ ,‬א''כ הכ''נ הכא לא יחוייב ראובן מעבר לד' מינים עצמם‪.‬‬ ‫על המקבל‪ ,‬ומ"מ פטור מבכורה‪ ,‬דכיון שהנכרי יכול ויאמרו בני האחת אם אתם קרובים ממנו יהא חלקנו מחול לכם‬ ‫ברם אעיקרא דדינא צריך תלמוד האם אכן נחשב בעלים בגוונא דא‪ ,‬שמקבל‬ ‫לתפוס את הבהמה או את ולדותיה אם לא יתן לו ותכפר עליכם‪ ,‬ואם אנחנו קרובים מכם חלקכם יהא שלנו ותכפר‬ ‫חפץ באופן שמחוייב להשיב את אותו החפץ עצמו‪ .‬דאמנם ראובן פירש‬ ‫עלינו‪ ,‬ומבואר שלרבנן א"א לצמצם אף בידי אדם‪ ,‬דאי‬ ‫שהאתרוג שלו וחיובו להחזיר הוא מכח התחייבותו‪ ,‬מ''מ בנכסי צאן ברזל (ב''מ‬ ‫מעות‪ ,‬חשיב יד עכו"ם באמצע‪ ,‬דפטור מן הבכורה‪.‬‬ ‫ע‪ ):‬מצינו שלא נחשבים שייכים למקבל אלא בגוונא שמקבל עליו אחריות‬ ‫אפשר לצמצם יביאו שתים אי "קרובה" משמע אפי'‬ ‫גמורה‪ ,‬ולא שמענו שיועיל לפרש שהוא שלו גם כאשר האחריות על הנותן‪ ,‬כך‬ ‫קרובות‪ ,‬או שלא יביאו כלל אי בעינן "קרובה" ולא‬ ‫דיני בעל חי שאינו דומה לאמו‬ ‫גם יש לדון בכאן אולי עצם זה שמחוייב להחזיר את החפץ שקיבל‪ ,‬אף שמפרש‬ ‫דהוי שלו חשיב של הנותן‪.‬‬ ‫רחל שילדה כמין עז‪ ,‬או עז שילדה כמין רחל‪ ,‬פטורה קרובות‪ .‬ולרבי אליעזר כל אחת מביאה עגלה‪ ,‬דס"ל‬ ‫והנה החוו''ד ריש סי' קסא נקט [בביאור תוס' כתובות מו‪ .‬וגם מהר''ם שם ושבט הלוי ג‬ ‫מן הבכורה‪( ,‬דכתיב "אך בכור שור" שיהא הוא שור כרבי יוסי הגלילי דאפשר לצמצם‪ ,‬והא דכתיב "קרובה"‬ ‫קח שלא הסכימו עמו בביאור התוס' אין הכרח שיחלקו לדינא] שאם המקבל מקבל ע''ע‬ ‫ובכורו שור)‪ ,‬ואם יש בו מקצת סימנים של אמו חייב אפילו קרובות במשמע‪ .‬ולת"ק דברייתא אין מביאין‬ ‫גם זולא מלבד שאר אונסין‪ ,‬נחשב שלו הגם שמחוייב להחזירו‪ .‬והויא הלוואה‬ ‫דאורייתא‪ .‬ומלתא דמסתברא היא דכיון שבהוזל מפסיד המקבל ש''מ דידיה הוזל‪.‬‬ ‫עגלה ערופה כלל‪ ,‬דס"ל דאפשר לצמצם‪ ,‬ו"קרובה"‬ ‫בבכורה‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫נמצא יוצא מפורש מתוך דברי החו''ד דדוקא בדמקבל עליה אונסא וזולא‪ ,‬אבל קיבל‬ ‫דווקא ולא קרובות‪.‬‬ ‫עליו אונסא ולא זולא לא חשיב שלו‪ .‬מעתה האתרוג לא ייחשב של ראובן אא''כ‬ ‫י"ז‪ .‬איתא בברייתא שרחל בת עז ועז בת רחל‪ ,‬ר"מ‬ ‫מחוייב גם בזולא‪ ,‬ורק כה''ג ‪ -‬שאם הוזל הוזל לו ‪ -‬אמרינן דדידיה הוא‪ .‬ומשכך‪ ,‬על‬ ‫חוט של סיקרא שבמזבח היה באמצע המזבח כדי‬ ‫כרחך בהכרזתו שזוכה באתרוג כלולה קבלת אחריות גם על זולא‪ ,‬דודאי כוונתו‬ ‫מחייב וחכמים פוטרים‪ .‬רבא אומר שאין לבאר דאיירי‬ ‫באופן המועיל‪ ,‬א''כ צודק שמעון בטענתו לקבל תשלום כפי ערך האתרוג בחג‪.‬‬ ‫להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים‪ .‬הגמ'‬ ‫ברחל שילדה מין עז ואביו תיש‪ ,‬ונחלקו לענין אותו ואת‬ ‫ברם מאידך מבואר בדברי החוו''ד דהויא הלוואה גמורה‪ ,‬וכיון שאתרוג לוה‬ ‫אומרת שאם גם בידי אדם א"א לצמצם‪ ,‬א"כ לפעמים‬ ‫בנו אי חוששים לזרע האב או לא‪ ,‬דא"כ ליפלגו‬ ‫ומצד עצם ההלוואה לא אמור להיות מחוייב אלא את עצם האתרוג ועתה‬ ‫נותן דמים העליונים למטה דשמא לא צמצמו יפה ועשו את‬ ‫משלם יותר א''כ הוי ריבית‪ ,‬ויתכן קצוצה‪ ,‬דאמנם מבואר בראשונים (ע‪ :‬תוד''ה‬ ‫בעלמא‪ .‬אלא איירי ברחל בת רחל בת עז‪ ,‬ונחלקו‬ ‫אין) דבספק אם תהיה ריבית לא הוי דאורייתא‪ ,‬מ''מ בריטב''א מבואר דדוקא‬ ‫החוט הרבה למטה מהאמצע‪ ,‬וכשנותנים דמים העליונים מעט‬ ‫לענין בכורה אי אזלינן בתר האם ואין לו דין נדמה‪ ,‬או למעלה מן החוט י"ל שזה מתחת אמצע המזבח‪ ,‬או תחתונים‬ ‫כשהריבית היא מיניה וביה [היינו צירוף סברת הרמב''ן ע‪ .‬עם סברת ספק‪ ,‬דכה''ג חשיב‬ ‫פקדון‪ ,‬ודו''ק]‪ ,‬ולפי''ז כאן דלא הוי מיניה וביה שהרי אין הריבית תלויה ברווחים‬ ‫דאזלינן בתר אם האם ויש לו דין נדמה‪( ,‬ומ"מ לענין למעלה דשמא נתנו את החוט למעלה מהאמצע‪ .‬וצ"ל שעשו‬ ‫שייצאו מן האתרוג הוי ר'''ק‪.‬‬ ‫חוט רחב מעט באופן שודאי מתחתיו זה החצי התחתון של‬ ‫שעיר ראש חודש ורגלים לכו"ע בעינן שאמו ואם אמו‬ ‫אכן בשאר הראשונים לא מפורש דטעמא דספק ריבית הוי דרבנן משום מיניה‬ ‫המזבח ומעליו זה החצי העליון‪.‬‬ ‫ממשפחת‬ ‫יהיו שעירה‪ ,‬דכתיב "אחד" ‪ -‬המיוחד ובא‬ ‫וביה‪ ,‬מאידך בלא מיניה וביה מחודש מאוד לומר שעצם הספק אם תהא ריבית‬ ‫מהווה סיבה שיהיה רק דרבנן [אמנם מצינו כן גבי משכנתא (רש''י סב‪ :‬ורמב''ם)‪ ,‬אבל‬ ‫עיזים מששת ימי בראשית‪ ,‬ונדמה בדור הראשון פסול‬ ‫ומה שמצינו שהקב"ה ציווה על מידות הכלים‬ ‫תתכן שם סברא מקומית‪ ,‬ואכמ''ל]‪.‬‬ ‫גם לקרבן נדבה‪ ,‬דכתיב ("שור או כשב" פרט לכלאים)‬ ‫סוף דבר ‪ -‬אין הכי נמי‪ ,‬צודק שמעון בטענתו שראובן חייב לו את ההפרש‪ ,‬אבל‬ ‫"או עז" פרט לנדמה)‪ .‬עוד י"ל דאיירי ברחל בת עז בת והמזבח אין ראיה שאפשר לצמצם בידי אדם‪ ,‬די"ל‬ ‫לא יוכל שמעון לגבותו משום איסור ריבית‪ .‬ושמא עבר על לא תשימון עליו‬ ‫רחל‪ ,‬וחדא קתני רחל בת עז ואותה עז היתה בת רחל‪ ,‬ונחלקו שהציווי הוא לעשות מה שאפשר‪.‬‬ ‫נשך‪ ,‬וצ''ע‪.‬‬ ‫אי אמרינן דחזרה שיות למקומה או לא‪ .‬עוד י"ל ומה שמצינו ש תנור שחילקוהו לשני חלקים‬ ‫דאיירי שיש בו מקצת סימנים של אמו‪ ,‬ונחלקו אי שווים ‪ ,‬שניהם טמאים מפני שא"א לצמצם ובכל חלק‬ ‫בעינן שיהיה ראשו ורובו דומה לאמו (כדעת ר"ש) או י"ל שהוא הרוב‪ ,‬והרוב נשאר בטומאתו‪ ,‬אין ראיה שא"א‬ ‫לצמצם‪ ,‬ד שאני כלי חרס שא"א לצמצם מפני‬ ‫לא‪.‬‬ ‫ולענין שעטנז לכו"ע אין לוקין על צמר שה שאינו ש כששוברים אותו יש בו גומות ‪-‬בליטות‪ ,‬וא"א לשער את‬ ‫מיוחד לדורותיו‪ ,‬וכן אינו כשר לתכלת של ציצית‪ ,‬וכן אותם בליטות‪.‬‬ ‫ואפילו במסיח לפי תומו‪ ,‬די"ל שבא להשביח מקחו‪ ,‬כיון‬ ‫חיוב בכורה בשתי רחלים שילדו‬ ‫י"ח‪ .‬רחל שלא ביכרה וילדה ב' זכרים ויצאו ב'‬ ‫שהבהמה מסתכנת בלידה הראשונה)‪ .‬ודין זה תלוי אם‬ ‫חוששים למיעוט או לא‪ ,‬והאם רק כשראינו ולד ממש זה‬ ‫לעיל נתבאר מה הדין בנולדו שנים יחד ויש ספק מי הבכור‪,‬‬ ‫ראשיהם כאחד‪-‬‬ ‫פוטר מבכורה‪ ,‬או גם טינוף שפיר ושליא‪ ,‬וכן כשראינו שיש‬ ‫ולהלן יבואר מה הדין באופנים נוספים של ספק בכור‪.‬‬ ‫לרבי יוסי הגלילי נותן שניהם לכהן דכתיב "הזכרים‬ ‫לה חלב‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫שתי רחלים שלא ביכרו וילדו ב' זכרים‪ ,‬שניהם לכהן‪.‬‬ ‫לד' "‪ .‬ולחכמים א"א לצמצם‪ ,‬ויתן רק אחד לכהן‪.‬‬ ‫י"ט‪ :‬הלוקח בהמה מעכו"ם ואינו יודע אם ביכרה‪,‬‬ ‫ילדו זכר ונקיבה‪ ,‬הזכר לכהן‪.‬‬ ‫רבי טרפון סבר בתחילה שהכהן יקח לעצמו את היפה‪,‬‬ ‫שיטת רבי ישמעאל שבעז בת שנתה ‪-‬שילדה בתוך‬ ‫ילדו ב' זכרים ונקיבה (או היכא שרחל שאינה מבכרת‬ ‫מפני שהבריא יוצא ראשון‪ ,‬וחזר בו ר"ט והוא סובר‬ ‫שנתה‪ ,‬או ברחל בת שתיים‪ ,‬או בפרה וחמור בנות‬ ‫ורחל מבכרת ילדו ב' זכרים)‪ ,‬אחד לו ואחד לכהן שהרי‬ ‫שלשניהם יש חלק בשניהם‪ .‬ולר"ע משמנים ביניהם‪ ,‬והיינו‬ ‫שלש‪ ,‬הולד ודאי לכהן דקודם לכן לא ילדה‪ ,‬מכאן ואילך‬ ‫היתה נקיבה עמו ואולי יצאה תחילה‪ ,‬לרבי טרפון הכהן בורר‬ ‫שהכהן נוטל את הכחושה והשומן מוטל ביניהם‬ ‫הוי ספק בכור וירעה ויאכל במומו לבעלים‪ ,‬ובספק פטר חמור‬ ‫לו את היפה וחזר בו ר"ט‪ ,‬ולרבי עקיבא משמנים ביניהם‬ ‫ואומרים הבעלים לכהן שיביא ראיה שזהו הבכור‬ ‫מפריש טלה והוא לעצמו‪ ,‬ולרבי יוסי ברבי יהודה בחמורה‬ ‫והכהן נוטל כחוש‪ ,‬ואין אומרים שזו שילדה ולד אחד‪ ,‬או‬ ‫ויטול‪.‬‬ ‫השיעור הוא ד' שנים‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫שזו שכבר ילדה לפני כן‪ ,‬ילדה את המשובח‪ .‬והשני‬ ‫והשני שנשאר לישראל ירעה עד שיסתאב ואח"כ יאכל‪,‬‬ ‫הגמ' שואלת למה אחרי זמנים אלו לא אומרים שכיון‬ ‫ירעה עד שיסתאב‪ ,‬לת"ק הוא חייב במתנות‪ ,‬ורבי יוסי‬ ‫דספק בכור אינו נשחט תמים‪( ,‬ובאותו של כהן לא איצטריך‬ ‫פוטר‪ ,‬דס"ל שכל שחליפיו ביד כהן (‪-‬שנטל הכהן אחת‬ ‫למימר‪ ,‬דודאי אינו נשחט עד שיהא בו מום ונאכל במומו‪ ,‬דבזמן‬ ‫שרוב הבהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתם‪,‬‬ ‫מהספיקות) פטור מן המתנות דעשו את שאינו זוכה כזוכה‪.‬‬ ‫הזה מיירי‪ .‬א"נ מיירי בזמן הבית‪ ,‬ושל כהן אינו ראוי להקרבה מפני‬ ‫א"כ הולד ודאי אינו בכור‪.‬‬ ‫שהוא ספק חולין בעזרה‪ ,‬ולהכי יאכל במומו)‪ ,‬וכשישחטנו חייב‬ ‫ואם מת אחד מהם‪ ,‬לרבי טרפון יחלוקו‪ ,‬ולרבי עקיבא‬ ‫רבא מבאר שרבי ישמעאל סובר כר"מ דחייש‬ ‫המוציא מחבירו עליו הראיה‪.‬‬ ‫במתנות זרוע ולחיים‪ ,‬דהמתנות הם של הכהן ממה‬ ‫למיעוטא‪ ,‬כדמצינו שלר"מ קטן וקטנה לא מייבמים‪,‬‬ ‫נפשך (ואין הטעם משום שלא תשתכח תורת‬ ‫מתנות)‪ .‬ורבי יוסי פוטר‪ ,‬דס"ל שעשו חכמים את ילדו ב' נקבות וזכר‪ ,‬או ב' נקבות וב' זכרים‪ ,‬או שרחל‬ ‫קטן שמא ימצא סריס‪ ,‬וקטנה שמא תמצא איילונית‪,‬‬ ‫הכהן כזוכה וכאילו באו ליד כהן ומכרו לישראל במומו מבכרת ורחל שאינה מבכרת ילדו זכר ונקיבה‪ ,‬אין‬ ‫ונמצאו פוגעים בערוה‪ ,‬דכיון שאינה ראויה להוליד לא קרינן‬ ‫בהו "והיה הבכור אשר תלד"‪ ,‬ופקעה מהן תורת ייבום‪ ,‬וקיימו‬ ‫ולקח במקומו את השני‪ ,‬ובכור שמכרו כהן לישראל פטור הכהן מקבל כלום‪.‬‬ ‫באיסור אשת אח‪( ,‬ואין חולצים משום ד"איש" כתיב‬ ‫ממתנות‪.‬‬ ‫ואם מת אחד מהם‪ ,‬לר"ט (אחרי שחזר בו ממה שאמר י"ט‪ .‬יוצא דופן שנולד ולד אחריו שהראשון הוא בכור‬ ‫בפרשה ומקישים אשה לאיש‪ ,).‬אבל לרבנן הולכים‬ ‫שהכהן מקבל את השמן והוא סובר שלשניהם יש חלק לולדות והשני בכור לרחמים‪ ,‬לרבי טרפון שניהם ירעו עד אחר הרוב‪ ,‬ורוב קטנים אינם סריסים ורוב קטנות אינן‬ ‫בשניהם) יחלוקו‪ ,‬כיון שאין יודעים מי יצא ראשון‪ ,‬שיסתאבו ויאכלו במומם לבעלים‪ ,‬דמספקא ליה אם איילוניות‪ ,‬ומבואר שהולכים אחר הרוב לא רק ברובא‬ ‫ולר"ע המוציא מחבירו עליו הראיה‪( .‬מתני' י"ז‪ .):‬הגמ' בכור לדבר אחד לרחם ולא ללידה או הפוך הוי בכור‪ .‬ולרבי דאיתיה קמן‪ ,‬כגון בתשע חנויות שמוכרות בשר שחוטה‪,‬‬ ‫(י"ח‪ ):‬אומרת שלכו"ע שניים שהפקידו ב' בהמות אצל עקיבא בכור לדבר אחד לא הוי בכור‪ ,‬וממילא הראשון ואחת מוכרת בשר נבילה‪ ,‬ונמצאה בקרקע חתיכת בשר‪ ,‬דכל‬ ‫רועה ואחת מתה ואין ידוע של מי‪ ,‬והכא כשנמסר ספק בכור אינו בכור מפני שאינו פטר רחם‪ ,‬והשני אינו בכור דפריש מרובא פריש‪ ,‬וזה רובא דאיתיה קמן שהרי החנויות‬ ‫לפנינו‪ ,‬ובסנהדרין כגון י"ב מזכים וי"א מחייבים זכאי‪ ,‬אלא גם‬ ‫החי לרועה‪ ,‬שבעה"ב והכהן באים לקחת את הבכור מהרועה‪ ,‬מפני שקדמו אחר‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫ברובא דליתיה קמן כמו ביבום וכנ"ל וכן במתני' שרוב‬ ‫הרועה מניח ביניהם לחלקה ומסתלק‪ ,‬דהכא ליכא למימר איזה ולד קדוש בבכורה‪ -‬כתיב "קדש לי כל בכור"‪,‬‬ ‫המוציא מחבירו עליו הראיה‪ ,‬ומאידך אחד שהפקיד אצל יכול אפילו נקיבה‪ ,‬תלמוד לומר "אשר יולד בבקרך ובצאנך הבהמות שבכל העולם מתעברות ויולדות בתוך שנתם‪ ,‬הולכים‬ ‫בעה"ב והניחה בעדרו ומתה בהמה מעדרו‪ ,‬המוציא מחבירו הזכר" וזהו 'כלל ופרט' שהפרט ממעט את הכלל ממשמעותו אחר הרוב‪.‬‬ ‫ורבינא (כ‪ ).‬אומר שגם רבנן מודים שברוב שתלוי‬ ‫עליו הראיה‪ ,‬והמחלוקת היא כשנולדו בחצר בעה"ב‪ ,‬ואין בכלל אלא מה שבפרט‪.‬‬ ‫והרועה כהן‪ ,‬דר"ט ס"ל שבעה"ב מקנה לרועה זכות לאביי בכור לדבר אחד אינו בכור‪ ,‬ומדכתיב "פטר במעשה כגון עיבור הבהמה שהוא תלוי בהרבעה וי"ל שלא עלה‬ ‫בחצרו כדי לזכות בבכורות‪( ,‬וקונה אפילו בלא קנין‪ ,‬דגמר רחם" ממעטים יוצא דופן (וזהו כלל הצריך לפרט‪ ,‬ואינו עליה זכר‪ ,‬אין הולכים אחרי הרוב‪.‬‬ ‫כלל ופרט‪ ,‬דהתם הפרט ממעט מהכלל‪ ,‬וכאן הפרט מפרש את‬ ‫ומשעבד נפשיה‪ ,‬אי נמי קנה הרועה ע"י שפותח ונועל‪ .‬תוד"ה‬ ‫שיטת רבי עקיבא שכיון שהבהמה נפטרת מבכורה‬ ‫הכלל‪ ,‬שלא ידענו פירושו של כלל ללא הפרט דבכור דקרא לכל‬ ‫אקנויי)‪ ,‬דניחא ליה דליתעביד מצוה בממוניה ‪-‬שיגדלו‬ ‫אף בטינוף בבהמה דקה‪ ,‬או בשליא בגסה‪( ,‬ובאשה‬ ‫מילי משתמע‪ ,,‬וכן מצינו בכסוי הדם דכתיב "וכסהו בעפר"‪,‬‬ ‫בכורותיו של כהן בחצירו‪ ,‬והוי כחצר של שניהם‪ ,‬וממילא זה‬ ‫בשפיר (‪-‬עור שיש בו צורת הולד) ושליא)‪ ,‬ממילא כל‬ ‫והפרט מפרש שכסוי היינו בדבר המתפזר כמו עפר ולא בכלי‪,‬‬ ‫כמו שנים שהפקידו אצל רועה ולכן חולקים כיון שהוא‬ ‫מקום שאין ידוע שלא ביכרה הרי זה ספק והולד יאכל‬ ‫ואין זה כלל ופרט שנמעט מזה גם שחיקת אבנים וגיר וזרניך)‪,‬‬ ‫נמצא ברשות שניהם‪ ,‬ור"ע ס"ל שאין בעה"ב מקנה לרועה‬ ‫במומו לבעלים‪( ,‬טינוף היינו מתי שאומרים רועי‬ ‫ומדכתיב "בכור" דמשמע שיהיה בכור לכל דבריו ממעטים‬ ‫זכות בחצירו כיון שיש לו בזה פסידא כשיש ספק‪,‬‬ ‫צלתא שנעצר רחמה ונימוק העובר‪ ,‬ולשמואל זה דומה‬ ‫ולד שיצא דרך רחם אחרי יוצא דופן (וזהו פרט הצריך‬ ‫וממילא זה כמו שנים שהפקידו אצל בעל הבית‪,‬‬ ‫לבועות פולטת אבעבועות של דם‪ ,‬וצריך להראות דבר זה‬ ‫לכלל‪ ,‬ד"זכר" ו"פטר רחם" שזה פרט‪ ,‬צריכים את הכלל של‬ ‫"בכור"‪ ,‬ורוב הפרטות שבתורה (כגון "מן הבקר" ו"מן הבהמה")‬ ‫שהמוציא מחבירו עליו הראיה‪.‬‬ ‫לרועה חכם‪ .‬כ"א‪.):‬‬ ‫אינם צריכים את הכלל‪ ,‬ושם הכלל בא להוסיף על הפרט)‪ ,‬וכן‬ ‫ואם ילדה זכר ונקיבה‪ ,‬אין הכהן מקבל כלום‪ ,‬דשמא‬ ‫כ‪ .‬רבי יהושע (בברייתא) אומר שקיבל מרבותיו שגם‬ ‫שיצאה נקיבה לפניו דרך רחם‪ ,‬שי"ל ש"בכור זכר" היינו בכור‬ ‫הנקיבה יצאה תחילה‪ ,‬והמוציא מחבירו עליו הראיה‪ ,‬ואפילו לרבי‬ ‫טינוף פוטר מבכורה‪ ,‬אולם הוא עצמו סובר שעז‬ ‫מהזכרים‪ ,‬שלא קדמו זכר אחר‪ ,‬אע"פ שאינו בכור ללידה‬ ‫טרפון לא אומרים יחלוקו‪ ,‬דהתם אחד ודאי של הכהן הלכך יפה‬ ‫כוחו לחלוק בשוה‪ ,‬משא"כ הכא‪ ,‬וירעה עד שיסתאב ואח"כ‬ ‫שטינפה בת ששה יולדת בתוך שנתה‪ ,‬ורחל שטינפה‬ ‫ולרחמים‪ ,‬דבכור לדבר אחד לא הוי בכור‪.‬‬ ‫יאכלנו‪ ,‬דספק הוא‪.‬‬ ‫ולרבינא בכור לדבר אחד הוי בכור וממעטים מ"פטר בת שנתה יולדת בתוך שתים‪.‬‬ ‫רחם" זכר שיצאה נקיבה לפניו דרך רחם‪ ,‬וא"א למעטו הגמ' מבארת שרבי ישמעאל מודה לרבי יהושע שאם‬ ‫חיוב מתנות כשיש ספק‪-‬‬ ‫מ"בכור" משום שבכור לדבר אחד הוי בכור‪ .‬והגמ' ראינו שטינפה הטינוף פוטר‪ ,‬אלא שלרבי ישמעאל‬ ‫במקרה הנ"ל שנולדו שניים יחד ויש ספק מי הבכור‪,‬‬ ‫(י"ט‪ ):‬שואלת על רבינא א"כ למה אם יצאה נקיבה אין חוששים לטינוף‪ ,‬ולרבי יהושע חוששים לטינוף‪.‬‬ ‫לת"ק חייב במתנות‪ ,‬ולרבי יוסי פטור מהטעם הנ"ל‪,‬‬ ‫דרך דופן ואח"כ זכר דרך רחם אינו קדוש‪ ,‬והרי הוא ואף לרבא שרבי ישמעאל חייש למיעוטא כר"מ‪,‬‬ ‫אבל ספק בכור שאין החליפין שלו ביד כהן כגון דקתני‬ ‫לקולא אין חוששים למיעוט‪.‬‬ ‫בכור לרחם ובכור לזכרים‪ ,‬אלא מחוורתא כדאביי‪.‬‬ ‫מתני' זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום והזכר ספק בכור שמא יצא‬ ‫נקבה תחלה חייב במתנות גם לרבי יוסי‪( ,‬וקמ"ל שאין‬ ‫וללישנא בתרא רבי ישמעאל חושש למיעוט גם‬ ‫טעמו של רבי יוסי שאם נחייבו במתנות יבוא לידי‬ ‫לקולא‪ ,‬אלא דס"ל שמטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך‬ ‫גיזה ועבודה וממילא גם כשאין חליפיו ביד כהן היה‬ ‫שנתה‪ ,‬ולרבי יהושע מטנפת חוזרת ויולדת בתוך‬ ‫הלוקח בהמה‬ ‫פטור ממתנות)‪.‬‬ ‫שנתה‪.‬‬ ‫י"ח‪ :‬ספק מעשר פטור במתנות אף לר"מ שמחייב‬ ‫הגמ' מבארת שמחלוקת רבי יהושע עם מה שקיבל‬ ‫ספק בכור בלוקח בהמה מעכו"ם‬ ‫מרבותיו הוא כשטינפה בסוף ששה ‪-‬שראינו שהתחילה‬ ‫לעיל בספק בכור‪ ,‬דשם חייב ממה נפשך‪ ,‬משא"כ‬ ‫הסוגיא דלהלן (י"ט‪ - :‬כ"א‪ ):‬עוסקת בדיני בהמה שילדה‬ ‫לטנף בתחילת חודש שביעי‪ ,‬שרבותיו סוברים כזעירי‬ ‫הכא‪( ,‬וקמ"ל שאין טעמו של ר"מ כדי שלא תשתכח‬ ‫ויש ספק אם הולד הוא בכור‪ ,‬כיון שקנאה מנכרי ואין לנו‬ ‫שאמר שאין טינוף פחות מל' יום שאין הבהמה מקבלת‬ ‫ידיעה ברורה אם כבר ילדה אצלו ולד אחר‪( .‬וכתבו התוס'‬ ‫תורת מתנות וממילא גם ספק מעשר היה חייב‬ ‫זכר עד ל' יום‪ ,‬וא"כ אם ילדה בתוך שנתה בהכרח שזה לא היה‬ ‫(כ"א‪ :‬ד"ה אשתבוחי) שהנכרי אינו נאמן לומר שכבר ביכרה‪,‬‬ ‫במתנות)‪.‬‬ ‫כפקעת של ערב שהיא גדולה יותר מפקעת של שתי‪ .‬ולר"א‬ ‫כ"א‪ :‬ובאמת בברייתא אחרת מבואר שר"ש סובר‬ ‫טינוף גמור‪ ,‬דטינוף הוי במשך חודש כזעירי‪ ,‬וה' חודשים הם‬ ‫ברבי צדוק אע"פ שאין ראשו גדול כפקעת מטמא משיפתח‬ ‫ימי העיבור‪ ,‬וא"כ לא תלד עד היום הראשון של השנה השניה‪,‬‬ ‫שמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר‪ ,‬כבכור שקדוש‬ ‫ורבי יהושע עצמו לית ליה דזעירי‪ .‬או שגם רבי‬ ‫רחמה עד שיראו בתוך רחמה טפיפיות‪ ,‬והיינו כפרידה‬ ‫לפני זמנו שהרי קדושתו מרחם וקרב לאחר זמנו‪ ,‬וילפינן‬ ‫שכורעת יותר מבהמה וחיה להטיל מימיה ומתוך כריעתה‬ ‫יהושע סובר כזעירי‪ ,‬אלא דס"ל שבהמה יולדת‬ ‫מבכור בגזירה שוה העברה העברה "כל אשר יעבור תחת‬ ‫למקוטעין ‪ -‬ביום האחרון של החודש החמישי‪ ,‬וא"כ היא‬ ‫רחמה נפתח הרבה ונראים קמטים ברחם ונראית פיקה בתוך‬ ‫השבט" מ"והעברת כל פטר רחם הזכרים"‪ .‬אבל אי לאו גזירה‬ ‫פיקה‪ .‬ורבי יוחנן אמר שבאשה מטמא כפיקה של‬ ‫יכולה ללדת בתוך שנתה‪ ,‬ולרבותיו אינה יולדת‬ ‫שוה לא ילפינן מעשר מבכור מבנין אב‪ ,‬אף שמעשר‬ ‫למקוטעין‪ .‬או שגם לרבי יהושע אינה יולדת‬ ‫שתי‪ ,‬ובבהמה לענין שאין זה טומאה בלועה אלא אם הושיט‬ ‫דומה לבכור במה שאין להם פדיון בבכור נאמר "לא‬ ‫למקוטעין‪ ,‬אלא ס"ל שאומרים שמקצת היום שנגמר‬ ‫הרועה ידו ונגע בו להוציאו מן הרחם הנפל מטמא במגע כפיקה‬ ‫תפדה" ובמעשר "לא יגאל"‪ ,‬והם קדושים במומם קדושה‬ ‫של ערב‪.‬‬ ‫בו החודש החמישי‪ ,‬או של הטינוף‪ ,‬ככולו‪ ,‬ולרבותיו לא‬ ‫גמורה‪ ,‬ואין תמורתם קריבה‪ ,‬ולענין אכילה שנאכלים‬ ‫אומרים שמקצת היום ככולו‪.‬‬ ‫גוש הבא מבית הפרס או מארץ העמים‪ ,‬שיעורו‬ ‫במומם בלי פדיון‪ ,‬זכור לכהן ומעשר לישראל‪ ,‬אבל קדשים נפדים‬ ‫לטמא באהל ולשרוף עליו תרומה וקדשים כפיקה גדולה של‬ ‫במומם‪ ,‬ואינם קדושים במומם קדושה גמורה (כדלעיל י"ד‪,):‬‬ ‫כ‪ :‬המחלוקת בין רבי עקיבא לרבי יהושע היא‬ ‫סקאין שזה בגודל חותם המרצופין (‪-‬שקים גדולים של‬ ‫ותמורתם קריבה‪ ,‬ואם נפל בהם מום אינם נאכלים ללא פדיון‪,‬‬ ‫כשראינו שיש לה חלב בתוך שנתה (וכן בנולדה בבית ישראל ולא‬ ‫מ"מ אפשר ללמוד מעשר מקדשים שא"א להקדיש‬ ‫ראינו שילדה עד לאחר שנה אבל ראינו שהיה לה חלב)‪ ,‬שלר"ע‬ ‫גמי שכשנועלים אותם חותמים אותם)‪ ,‬שזה בגודל חותם‬ ‫בהמה לשלמים אלא מהיום השמיני והלאה ולא רק לא להקריב‪,‬‬ ‫המרצופין‪ ,‬ואותו חותם ישנו בצד העליון של מגופת‬ ‫חלב פוטר כיון שרוב בהמות אינם חולבות אא"כ‬ ‫לפי ששניהם נוהגים בפשוט ואף בנקיבות וצריכים‬ ‫חבית הלחמית – חביות של חרס מבית לחם‪ ,‬שעושים להם‬ ‫יולדות‪ ,‬ולרבי ישמעאל טינוף פוטר‪ ,‬אבל חלב אינו פוטר‬ ‫להקדישם ואינם ממתנות כהונה אלא נאכלים לבעלים‪,‬‬ ‫כסוי שהוא רחב מלמטה כדי לכסות בו את החבית‪ ,‬והולך ונעשה‬ ‫אבל בכור אינו נוהג בפשוט או בנקיבה וא"צ להקדישו והוא‬ ‫מפני שחוששים למיעוטא שחולבות בלי לידה‪.‬‬ ‫צר למעלה כדי שיהיה אפשר לאחוז בו‪ ,‬ושם מניחים את החותם‪.‬‬ ‫ממתנות כהונה‪.‬‬ ‫טינוף‬ ‫יהושע‬ ‫ולפי זה צריך להפוך את השיטות‪ ,‬שלרבי‬ ‫הקונה ציר מעם הארץ שיש חשש שהוא נטמא ממגע עם‬ ‫וחלב פוטרים‪ ,‬ולר"ע אפילו בטינפה והיה לה חלב זה ספק בכור‪,‬‬ ‫הגמרא מסתפקת מהו שיעור יצירת הולד בבהמה‬ ‫שהרי רבי יהושע לא חושש למיעוטא‪ ,‬כדמצינו שמי שאם שהתה משקיבלה זכר עד שטינפה הוי ולד ופוטר מן הארץ‪ ,‬ואותו ציר ודאי מעורבים בו מים‪ ,‬ריש לקיש אמר‬ ‫שהלך עם אשתו למדינת הים ומת בלא בנים ולא היה הבכורה‪( ,‬ובאשה מצינו שהשיעור הוא ארבעים יום שצריך להשיקו במים‪ ,‬שאף שאוכל ומשקה אין להם טהרה‬ ‫לו אח‪ ,‬פטור מיבום‪ ,‬ולא חוששים שחמותו שנמצאת שאם הפילה ביום ארבעים יש לה ימי טומאה וימי טוהר‪ ,‬אבל במקוה‪ ,‬למים מועילה השקה (שנותן הכלי במקוה עד שהמים‬ ‫עוברים על פיו ונושקים למים שבתוך הכלי)‪ ,‬דהוי כאילו זרעם‬ ‫במקום ממנו יצא ילדה אח והיא זקוקה ליבום‪ ,‬אא"כ חמותו פחות מכך זה מיא בעלמא)‪.‬‬ ‫וחזר ונטלם‪ ,‬שהזריעה מטהרת אוכלים מטומאתם‪ ,‬דתנן שתילי‬ ‫היתה מעוברת‪ ,‬ולרבי יהושע אף בהיתה חמותו‬ ‫מעוברת כיון שאומרים סמוך מחצה נקיבות שאינן הלוקח בהמה מישראל ואינו יודע אם ביכרה‪ ,‬לרב תרומה שנטמאו ושתלן טהורין‪ ,‬וההשקה מועילה אם המים‬ ‫זוקקות ליבום למיעוט מפילות‪ ,‬והוו זכרים מיעוטא הוי בכור ודאי‪ ,‬דאם ביכרה היה המוכר משתבח בזה הם הרוב‪ ,‬ואם הציר הוא הרוב‪ ,‬הציר אינו מקבל‬ ‫(שא"צ לתת את הולד לכהן)‪ .‬ולשמואל הוי ספק בכור‪ ,‬טומאה מפני שהוא זיעה בעלמא שיוצאת מהדגים כשמולחים‬ ‫ולמיעוטא לא חיישינן‪ .‬וכן מבואר בברייתא שזו‬ ‫דסבר המוכר שקנאה לשחיטה ולכן לא השתבח בזה‪ .‬אותם‪ ,‬ומיעוט המים שהם מקבלים טומאה ולא מועילה להם‬ ‫מחלוקתם‪.‬‬ ‫ולרבי יוחנן הוי ודאי חולין‪ ,‬דאם לא ביכרה היה המוכר השקה כיון שהרוב ציר ולאוכל לא מועילה השקה בטלים ברוב‬ ‫האם שייך שעז וילדיה שנולדו בתוך שנה יכנסו מודיעו כדי להצילו מאיסור‪ .‬וממה שלגבי איסור והציר אינו טמא‪.‬‬ ‫שחיטת אותו ואת בנו סומכים בד' פרקים בשנה על מה רבי ירמיה אומר שהנ"ל מועיל להטביל בהם פיתו‪,‬‬ ‫לבדם לדיר למעשר בהמה‪-‬‬ ‫גדייה שילדה שלש בנות בעיבור אחד‪( ,‬נקט גדייה משום שהמוכר לא הודיעו שמכר באותו יום גם את האם ומותר אבל אין להכניס ציר כזה לקדירה‪ ,‬משום שאז המים‬ ‫שדרכה ללדת הרבה וולדות בעיבור אחד‪ ,‬ונקט שילדה בנות לו לשחוט באותו יום‪ ,‬אין קושיא על רב ושמואל‪ ,‬יצטרפו למים שבקדירה ויתרבו על הציר ומצא מין את‬ ‫משום שבנים הם בכורים שאינם מצטרפים למעשר)‪ ,‬וכל אחת דשם מוטל על המוכר להודיע‪ ,‬וכאן המצוה מוטלת על מינו וניעור (והציר נטמא)‪.‬‬ ‫מהם הולידה שלשה בתוך שנה בין ר"ח אלול לר"ח אלול הלוקח דכתיב "בבקרך ובצאנך" שמי שהבהמה שלו עליו כשאמר רב דימי דין זה דר' ירמיה אמר לו אביי שכיון‬ ‫שבטלה הטומאה לא אמרינן חוזר וניעור‪.‬‬ ‫שהוא ראש השנה למעשר בהמה‪ ,‬נכנסים לדיר להתעשר‪ .‬להפריש בכורותיו‪.‬‬ ‫הגמ' אומרת שבאמת מספיק שאחת תלד שלש כ"ב‪ .‬רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה‬ ‫ואיתא להלן כ"ג‪ :‬שציר של עמי הארץ שנחשדו לערב מים‬ ‫ושתים ילדו שתים כדי להגיע לעשר‪ ,‬ונקט שלש‬ ‫ששפעה חררת דם פטורה מן הבכורה‪ ,‬מפני שזה ולד‬ ‫בצירם‪ ,‬טהור אם השיקו במים‪ ,‬אמנם היכא שנפלו לתוכו‬ ‫בכולם כיון שאחת ודאי צריכה ללדת שלש‪ .‬אך אין‬ ‫מעליא‪ ,‬אמנם אין החררת דם מטמאה לא במגע ולא‬ ‫מים אפילו כל שהוא טמא‪ ,‬מפני שנחשדו עמי הארץ‬ ‫לומר שהאם חזרה וילדה בתוך שנתה‪ ,‬דאף אם‬ ‫במשא כנבילה‪ ,‬משום שהבשר בטל ברוב דם וגנונים‬ ‫לערב מים בציר שלהם‪ .‬י"מ שהכונה שנחשדו לערב‬ ‫מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנה לטינופה‪ ,‬יולדת אינה‬ ‫שיוצאים עמו‪( ,‬וכמו שאמר ר"ש שאם יש שליא שהפילה‬ ‫עד קרוב למחצה מים‪ ,‬וממילא כשמוסיף מעט מצא מין‬ ‫חוזרת ויולדת בתוך שנה‪.‬‬ ‫האשה בבית ואין ולד ניכר בה הבית טהור‪ ,‬מפני שהולד‬ ‫את מינו והוי פלגא ופלגא ולא בטל‪ ,‬ולמ"ד שטומאה‬ ‫כ"א‪ .‬ואיתא בברייתא 'אמר רבי שמעון אני ראיתי נמוק ובטל ברוב לפני שיצא‪ .‬ולת"ק הבית טמא‪ ,‬מפני‬ ‫שבטלה אינה חוזרת וניעורה מיירי שמי עם הארץ נפלו בו אחרי‬ ‫שעישרה בתוך שנתה'‪ ,‬וצ"ב במה נחלקו‪ .‬הגמ' שאין שליא בלא ולד)‪ ,‬ומ"מ צריך לקבור את החררת ההשקה‪ .‬וי"מ שכיון שטומאת עם הארץ דרבנן וטומאת‬ ‫מבארת דמיירי שהבנות טינפו ביום האחרון של החודש השישי דם‪ ,‬כדי לפרסם שהאם נפטרה מן הבכורה ולכן קברו משקין דרבנן לא גזרו אלא ברוב ולא בפלגא ופלגא‪.‬‬ ‫ולא בתחילת חודש שביעי‪ ,‬ות"ק סובר כזעירי (כ‪ ).‬שבהמה כיון שמחזיקים אותה לולד‪ .‬ואיתא להלן (כ"ג‪ ):‬שהלכה‬ ‫שטינפה אינה מקבלת זכר בתוך ל' יום‪ ,‬ונמצא שילדו כרבי אליעזר בן יעקב‪ ,‬דמשנתו קב (‪-‬לא הוזכר אלא כ"ב‪ :‬מתי אומרים בטומאה חוזר וניעור‪-‬‬ ‫סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאין חולין‬ ‫ביום האחרון של שנתן והן נכנסות עם בנותיהן לדיר להתעשר במקומות מועטים) ונקי ‪ -‬שהלכה כמותו‪.‬‬ ‫כיון שנולדו באותה שנה‪ ,‬ור"ש לית ליה דזעירי והוא בא לומר‬ ‫טהורים שלא הוכשרו לקבלת טומאה וממילא לא נטמאו‪,‬‬ ‫כמה דיני טומאה‬ ‫שלא התעכבו מלהוליד עד היום האחרון אלא ילדו כבר קודם לכן‪,‬‬ ‫לחכמים התרומה מתבטלת בחולין‪( ,‬ומותר לאוכלה עם‬ ‫לעיל נתבארו שלרבי אליעזר בן יעקב אין לחררת דם דיני‬ ‫אע"פ שטינפו לסוף ששה‪ .‬או שלכו"ע אינה מקבלת זכר‬ ‫החולין‪ ,‬ומשום גזירה צריך לתת דמי הסאה לכהנים‪ ,‬או לתת סאה‬ ‫אחת מהתערובת לכהנים)‪ ,‬וצריך לאוכלם באופן שלא תוכשר‬ ‫טומאה‪ ,‬ולגבי שליא יש מחלוקת אם היא מטמאה‪ ,‬ולהלן‬ ‫כזעירי‪ ,‬ונחלקו אם בהמה יולדת למקוטעין‪ ,‬או‬ ‫יבוארו דינים נוספים של טומאה‪ :‬א' שיעור גודל ראש‬ ‫שלכו"ע בהמה אינה יולדת למקוטעין‪ ,‬ונחלקו אם‬ ‫לקבל טומאה והיינו כשהם יבשים או קליות או ללושם‬ ‫העובר לטמא את האשה בטומאת לידה‪ .‬ב' שיעור גוש עפר‬ ‫במי פירות כמי תפוחים ותותים או לחלק לעיסות ובלבד‬ ‫מקצת היום ככולו‪ ,‬או שלכו"ע לא אמרינן מקצת היום‬ ‫המטמא בבא מבית הפרס או מארץ העמים‪ .‬ג' איך ניתן‬ ‫שלא יהיה במקום אחד כביצה‪ .‬ולרבי אליעזר ירים‬ ‫לטהר ציר שנקנה מעם הארץ‪ .‬ד' דיני ביטול בטומאה‪ ,‬מתי‬ ‫ככולו‪ ,‬ונחלקו אם מחוסר זמן (‪-‬בהמה בשבעת הימים‬ ‫סאה אחת ויניחה לירקב כדין תרומה טמאה‪ ,‬ותולים‬ ‫אומרים בטומאה ראשון ראשון בטל‪ ,‬ומתי אומרים חוזר‬ ‫הראשונים) נכנס לדיר להתעשר‪.‬‬ ‫וניעור‪ .‬ה' טומאה באפר פרה אדומה שנתערב בסתם אפר‪.‬‬ ‫ובאופן אחר פירש רש"י שכוונת ר"ש 'אני ראיתי גדייה שעישרה‬ ‫שהיא התרומה הטמאה‪ ,‬ומבואר בברייתא שגם לרבי‬ ‫בתוך שנתה' היינו בתוך שנה ללידתה (ולא בתוך שנה לטינופה‪.‬‬ ‫גודל ראש העובר שמטמא בפתיחת הרחם‪ -‬אשה אליעזר צריך לאוכלם כשהם יבשים וכדו'‪.‬‬ ‫שמת עוברה במעיה וישבה על המשבר ונפתח קבר הרחם בבית‬ ‫ובאופן שלישי ביאר רש"י דמיירי שהבנות טינפו בתחילת החודש‬ ‫וביאר עולא שהטעם שלרבנן ולר"א צריך לעשות‬ ‫כ"ג‪.‬‬ ‫זה ולפני שיצא הולד הוציאוה לבית אחר אין הנפל מטמא את‬ ‫השביעי‪ ,‬ולת"ק דס"ל כזעירי אינן יכול לחזור וללדת באותה שנה‪,‬‬ ‫ורק בשנה מעוברת יכולות להתעשר יחד‪ ,‬ולכן ת"ק לא נקט 'בתוך‬ ‫כנ"ל ואין אנו מחשיבים את התערובת לחולין גמורים הוא שמא‬ ‫הבית הראשון בפתיחת הקבר אא"כ ראשו גדול כפקעת‬ ‫שנתה'‪ ,‬ולר"ש דלית ליה דזעירי גם כשטינפו יכולות ללדת בתוך‬ ‫של צמר ‪ -‬לר"מ כפקעת של שתי‪ ,‬ולרבי יהודה יביא קב חולין טמאים ויבטלם בקב ומשהו‬ ‫שנתה‪.‬‬ ‫מזה לאסור שור בגיזה וצאן בעבודה‪ .‬ולא אומרים‬ ‫מהתערובת‪ ,‬ולא ידע שאין כאן ביטול מפני שהחולין אחריה משום 'אותו ואת בנו' כששחט את הבהמה ואת‬ ‫שיחלל אותה ויגזוז ויחזור ויקדישה‪ ,‬מפני שדמיה‬ ‫הטמאים יצטרפו למשהו מהתרומה הטמאה‪ ,‬ומצא מי שהיא מניקה‪ ,‬אבל לענין בכורה בנולד אחריו פטור ממה‬ ‫יקרים ואינם מזומנים לחלל עליהם‪ ,‬ואף ששמואל אמר‬ ‫נפשך‪ ,‬שאף אם אין זה בנה הרי ילדה ולד אחר‪.‬‬ ‫מין את מינו וניעור‪.‬‬ ‫ששוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל‪ ,‬זה רק‬ ‫הגמ' מבארת שגם לאביי הנ"ל כאן אומרים חוזר וכן נ"מ היכא שראה חזיר כרוך אחר רחל שדבוק אחריה‬ ‫בדיעבד)‪ .‬וללישנא בתרא אע"פ שרב ס"ל כרבי יוסי‬ ‫וניעור‪ ,‬דאף אם טהרה אינה מעוררת טומאה‪ ,‬טומאה ומניקתו‪ ,‬שהרחל פטורה מהבכורה בנולד אחריו‪ ,‬מפני‬ ‫בן המשולם‪ ,‬רבי יוסי בן המשולם סובר שדבר שאינו‬ ‫שאם לא ביכרה לא היתה מניקה ולד שאינו שלה‪,‬‬ ‫מעוררת טומאה‪.‬‬ ‫מתכוין מותר‪ ,‬ודלא כרב‪.‬‬ ‫והולד אסור באכילה עד יבוא אליהו ויורה צדק אם מותר‬ ‫אפר פרה שנתערב בסתם אפר‪ ,‬אם רובו אפר פרה או אסור‪ ,‬משום שכשהיא יולדת יש להסתפק אם היא‬ ‫דין צמר של קרבנות‬ ‫הוא מטמא את הנוגע בה‪ ,‬כדכתיב "והנוגע במי הנדה יטמא"‪ ,‬מניקה ולד של אחרת‪ ,‬וספק זה הוא אפי' כשהולד‬ ‫מדאורייתא צמר של קרבנות שנתלש מותר בהנאה‪ ,‬וכן‬ ‫אינו ממין האם‪( ,‬ולרבנן דברייתא אף במינה יש‬ ‫ואם רובו סתם אפר‪ ,‬אינו מטמא‪.‬‬ ‫הדין בבכור בין תם בין בעל מום‪ ,‬אולם חכמים אסרו את‬ ‫הגמ' אומרת שלרבי ירמיה שאומרים בטומאה חוזר להסתפק אם הוי בכור)‪ .‬אמנם זה פשוט שכשיש לה‬ ‫הצמר בהנאה באופנים מסוימים‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫וניעור ומבואר שהביטול לא מבטלה לגמרי כאילו אינה‪ ,‬וא"כ ולד שלה לא תלך להניק ולד של בהמה אחרת‪ .‬ומה"ט‬ ‫מוכרחים לומר שיטמא במשא כיון שודאי נשא את אם ראה בעדרו מכירות מניקות ושאינן מבכירות כ"ה‪ :‬שיער של בכור בעל מום שנשר‪ ,‬שיטת רבי‬ ‫יהודה שעקביא בן מהללאל מתיר לכהן להנות ממנו‬ ‫הטומאה‪ ,‬וקיימא לן שמי חטאת ואפר חטאת מטמאים במשא‪ ,‬מניקות‪ ,‬אינו חושש שמא בנה של זו בא אצל זו‪.‬‬ ‫ורק במגע לא יטמא מפני שאומרים שנגע באפר הטהור‬ ‫לאחר שחיטה‪ ,‬וחכמים אוסרים כדי שלא יבוא להשהות‬ ‫תלישת שיער בבכור או ביו"ט‬ ‫שהוא הרוב‪.‬‬ ‫את הבכור בשביל צמר הנושר‪ ,‬ויבוא לידי תקלה שיגזוז ויעבוד‬ ‫בו‪ ,‬ופסולי המוקדשין אסורים בגיזה ועבודה דכתיב "תזבח" ולא‬ ‫וכן מה שנבילה בטילה בשחוטה‪ ,‬והיינו שאם התערבה‬ ‫גזיזת בכור אסורה‪ ,‬דכתיב "ולא תגוז בכור צאנך"‪ ,‬וכן בשבת‬ ‫גיזה‪ .‬ושיטת רבי יוסי שבשחטו מותר לכו"ע‪ ,‬ורק במת‬ ‫ויום טוב אסור לתלוש שיער בעלי חיים משום מלאכת‬ ‫חתיכת נבילה בשתי חתיכות שחוטות‪ ,‬אינם מטמאות‪ ,‬דמין‬ ‫הבכור חכמים אוסרים‪ .‬ואם הצמר היה מדולדל‪,‬‬ ‫'קוצר' שעניינו הוא עקירת דבר מגידולו (או מלאכת גוזז)‪.‬‬ ‫בשאינו מינו בטל‪ ,‬צ"ל שאינה מטמאה במגע אבל‬ ‫(לריש לקיש היינו שעיקרו הפוך כלפי ראשו שהוא‬ ‫ולהלן יבואר מה מותר לעשות כאשר באים לשחוט בכור או‬ ‫מטמאה במשא‪.‬‬ ‫לשחוט בהמה ביום טוב‪ ,‬אף שהדבר עלול לגרום לתלישת‬ ‫והא דתנן שרבי אליעזר בן יעקב אומר שבהמה‬ ‫מקופל ושני ראשיו נראים בחוץ‪ ,‬ולרבי נתן בר אושעיא היינו‬ ‫השיער‪.‬‬ ‫שאינו שוה לגובה שאר הגיזה אלא נראה עולה למעלה‪,‬‬ ‫ששפעה חררת דם הרי זו תיקבר ופטורה מן הבכורה‪,‬‬ ‫כ"ד‪ :‬לרבי יוסי בן המשולם מותר להזיז את השיער והוא מחמיר יותר מריש לקיש‪ .‬כ"ו‪ ,):‬אינו מותר אלא מה‬ ‫ואמר רבי חייא שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא‪,‬‬ ‫של הבכור בקופיץ לצורך השחיטה ולא אמרינן שהוא גוזז שנראה כחלק מהגיזה‪.‬‬ ‫צ"ל שאין הטעם משום ביטול ברוב‪ ,‬אלא משום דהוי‬ ‫את הבכור וכתיב "ולא תגוז בכור צאנך"‪ ,‬וכן מותר לתלוש את‬ ‫טומאה סרוחה‪ ,‬שהרי אינה ראויה לגר‪ ,‬וס"ל כבר פדא‬ ‫לריש לקיש איירי בבכור שהתירו מומחה קודם נשירת‬ ‫השיער של מקום החתך‪ ,‬כדי שלא יפסול את השחיטה משום‬ ‫שנבילה מטמאה טומאה חמורה והיינו טומאת משא רק‬ ‫הצמר‪ ,‬והמחלוקת היא אם חוששים שיבוא להשהות‬ ‫פסול חלדה‪ ,‬ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא יניחנו מסובך‬ ‫כשהיא ראויה לגר תושב לאכילה‪( ,‬דכתיב "לא תאכלו‬ ‫את הבכור כדי שיישר השיער‪ ,‬ובינתיים יבוא לידי גיזה ועבודה‪,‬‬ ‫עם הצמר שבצדדים‪ ,‬כדי שלא יאמרו שהוא גוזז קדשים‪( ,‬ואמר‬ ‫כל נבילה לגר")‪ ,‬ובמגע אינה מטמאה כיון שאומרים שנגע‬ ‫ועקביא סובר שכיון שהתירו מומחה אינו משהה אותו‪ ,‬אבל אם‬ ‫ריש לקיש (כ"ה‪ ).‬שמותר לתלוש רק ביד ולא בכלי‪,‬‬ ‫בדם הלידה שהוא הרוב‪ ,‬ורק טומאה קלה טומאת מגע‬ ‫לא התירו מומחה אסור לכו"ע דהוה ליה כתם שמודה‬ ‫מטמאה כל זמן שהיא ראויה לכלב‪ ,‬ודלא כרבי יוחנן‬ ‫ולדבריו תני עושה מקום לַקופיץ – לצורך הקופיץ)‪ ,‬וכן עקביא שאסור כדי שלא ישהה מלהקריבו כדי שבינתיים יפול בו‬ ‫מותר לכתחילה לתלוש את השיער כדי לראות בו מום מום ויפקיעו מקדושת מזבח‪ ,‬ועוד שכיון שלא התירו מומחה‬ ‫דס"ל שמטמאה טומאה חמורה כל זמן שהיא ראויה‬ ‫לפני שנשר אין לו שום צד היתר‪.‬‬ ‫להראותו לחכם‪ ,‬ובלבד שלא יזיזנו ממקומו‪.‬‬ ‫לכלב‪( ,‬וקרא אתי למעוטי סרוחה מעיקרא כגון‬ ‫שנשתברו אבריה מחיים והתליעה‪ ,‬שהיא אינה מטמאה במשא‬ ‫רב פסק כרבי יוסי בן המשולם‪ ,‬והגמ' מבארת שאין איתא בברייתא שלת"ק בעלי מומין אוסרים בכל‬ ‫כיון שלעולם לא היה בה טומאת משא‪( ,‬ובחררת דם לא מצי‬ ‫טעם ההתר משום דהוי דבר שאינו מתכוין לתלוש אלא שהם ‪-‬אם נתערב בעל מום באלף תמימים כולם אסורים‬ ‫משני הכי‪ ,‬דזה ראוי לגר אגם האם)‪ ,‬ולבר פדא סרוחה‬ ‫מושכו לכאן ולכאן ואם נתלש נתלש‪ ,‬שהרי רב סובר שהלכה למזבח‪ .‬ולרבי יוסי יבוקר שאם זה מום קבוע ישחטנו והכל‬ ‫מעיקרא הוי כעפר בעלמא‪ ,‬וא"צ קרא למעטה‪ ,‬וחררת‬ ‫כרבי יהודה שדבר שאינו מתכוין אסור‪( ,‬ולר"ש דבר מותר‪.‬‬ ‫דם צריך להגיע בה לביטול‪ ,‬משום שהיתה ראויה‬ ‫שאין מתכוין מותר‪ ,‬והיכא דהוי פסיק רישיה רבא מבאר דאיירי שהגיזה של בכור בעל מום שנשרה‬ ‫מעיקרא אגב האם)‪.‬‬ ‫שהמלאכה תיעשה אסור גם לר"ש‪ ,‬כגון להדק מחיים והניחה בחלון נתערבה בגיזת תמימין‪ ,‬שלת"ק‬ ‫מסוכרייתא דנזייתא – ברזא של חבית שכורכים סביבותיה אוסרים בכל שהן‪ ,‬והיינו כרבי יהודה שבנשחטו רבנן‬ ‫כ"ג‪ :‬ספק בכורה במניקה‪-‬‬ ‫נעורת ומטלניות כדי שתסתום היטב את הנקב‪ ,‬וכיון דמהדק בכח אוסרים את הגיזה‪ ,‬ורבי יוסי לטעמיה שרבנן מתירים‬ ‫הוי פסיק רישיה שיסחוט‪ ,‬אבל לפנות את השיער אפשר בלא בנשחטה ויבוקר אם התירו מומחה או לא‪.‬‬ ‫לרשב"ג הקונה בהמה מניקה מהעכו"ם‪ ,‬אין חוששים‬ ‫שהיונק הוא בנה של בהמה אחרת לומר שהנולד אח"כ מן‬ ‫תלישה‪ ,‬ושמואל סובר שהלכה כר"ש)‪ ,‬אלא הטעם הוא ולרבי חייא בר אבא מדובר שהבעלי חיים עצמם‬ ‫המניקה הוא ספק בכור‪ ,‬והיא הניקה את בן חברתה מפני‬ ‫משום שתלישה אינה בכלל "לא תגוז"‪ ,‬ומ"מ אף ביום נתערבו ועודם בחיים‪ ,‬והמחלוקת היא כשבדק ולא מצא‬ ‫שאהבתו‪ ,‬אף דאיכא מיעוטא דחולבות אע"פ שאינם יולדות‪,‬‬ ‫טוב בבהמת חולין בשביל לשוחטה מותר לעשות כך‪ ,‬דהוי את הבעל מום‪ ,‬שת"ק סובר כר"מ שמקום שנאבדה‬ ‫אלא כיון שהיא מניקתו ודאי בנה הוא ופטורה מן הבכורה‪ .‬וכן‬ ‫עוקר דבר מגידולו כלאחר יד דאין דרך לתלוש אלא לגזוז‪ .‬בו טומאה‪ ,‬המקום טמא אפילו אם בדקו את כל השדה עד‬ ‫מי שבא לעדרו ורואה שבהמותיו מניקות‪ ,‬ודאי אלו‬ ‫כ"ה‪ .‬ומה שמצינו שהתולש נוצה גדולה מכנף העוף שימצאו את הטומאה‪ ,‬והכא נמי כיון שלא נמצא הבעל מום‬ ‫היונקים מהמבכירות הם הבכורות‪ ,‬ולא חוששים‬ ‫כולם אסורים‪ ,‬ור"מ היינו כרבנן שמתירים אם חפר עד‬ ‫שיונקים מבהמה שאינה אמם לומר שכולם ספק בכורות‪,‬‬ ‫חייב משום גוזז‪ ,‬שאני התם דהוי אורחיה שדרך נוצת‬ ‫שהגיע לסלע או לקרקע בתולה (–קשה שלא נעבדה‪,‬‬ ‫אלא היונקות מהמבכירות הם בכורות‪ ,‬והיונקות משאינם‬ ‫עוף לתלוש ולא לגוזזה‪( ,‬והקוטם ראש הכנף לאחר שתלשו‬ ‫דודאי אין שם קבר)‪ ,‬וכמו שבטומאה תולים שבאו עורב‬ ‫מבכירות הם ודאי פשוטים‪ .‬וכן אם בא לעדרו בלילה וראה‬ ‫חייב משום מחתך‪ ,‬והממרט כנף שמסיר את השיער מן‬ ‫או עכבר ונטלוה‪ ,‬כך כאן תולים שהמום עבר‪( ,‬ור' אסי‬ ‫עשר או חמש עשרה בהמות שילדו ורק חלקם‬ ‫הצדדים ומחליקו חייב משום ממחק)‪.‬‬ ‫סובר שבמום אין לתלות שהוא עבר)‪.‬‬ ‫מבכירות‪ ,‬ולמחר ראה שהמבכירות מניקות נקיבות‬ ‫ורבי יוסי בן המשולם סובר כרב (ללישנא קמא) דדבר ולר' אסי המחלוקת היא כשבדק ומצא‪ ,‬שרבי יוסי‬ ‫ושאינן מבכירות מניקות זכרים‪ ,‬אינו חושש שבנה של‬ ‫שאין מתכוין אסור‪ ,‬ומה שמצינו שלדעתו מותר לגזוז סובר כרבי ששדה שנאבד בה קבר ונמצא בה קבר אנו‬ ‫זה בא אצל זה‪ .‬ובברייתא איתא שרבנן חולקים על‬ ‫במספרים שתי שערות של פרה אדומה שעיקרם תולים שהקבר שנמצא הוא זה שאבד‪ ,‬ות"ק סובר‬ ‫רשב"ג וסוברים שיש לחוש שהבהמה מרחמת (‪-‬‬ ‫אדום וראשם שחור וגוזז את החלק השחור ועי"ז הפרה כרשב"ג שצריך לבדוק את כל השדה‪ ,‬דכיון שבשדה‬ ‫אוהבת את בן חברתה) אע"פ שאינה יולדת‪ ,‬וממילא‬ ‫כשרה‪ ,‬ומבואר דכיון שאין מתכוין לגיזה אלא לתקן שרי‪ .‬שאני הדרך לקבור בה חוששים שיש בה עוד קבר‪ ,‬וכן לגבי‬ ‫הנולד מבהמה אחר שהניקה הוא ספק בכור‪ .‬והלכה‬ ‫פרה אדומה שהיא קדשי בדק הבית שהרי אינה קריבה מומים המומים מצויים בשוורים אגב דמנגחי אהדדי‪.‬‬ ‫כרשב"ג‪ ,‬דפלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא‪.‬‬ ‫למזבח‪ ,‬וקדשי בדק הבית איסורם בגיזה ועבודה הוא ורבי חייא בר אבא סובר שרק בשדה מצוי שקברו בה‬ ‫כ"ד‪ .‬הגמ' מסתפקת בדעת רשב"ג האם בהמה‬ ‫מדרבנן‪ ,‬ופרה אדומה כיון דלא שכיחא לא גזרו בה עוד מת‪ ,‬אבל במום אין תולים שהיה בה עוד מום‪.‬‬ ‫חכמים‪( ,‬אבל אין לומר שפרה אין בה איסור גיזה כיון‬ ‫שילדה יש לחוש שהיא מניקה מי שאינו בנה‪ ,‬ורק‬ ‫שאין לה צמר‪ ,‬דהא כתיב "לא תעבוד בבכור שורך" "ולא כ"ו‪ .‬צמר שנתלש מבכור אסור בהנאה אף אם נולד‬ ‫כשאינה יולדת אינה מרחמת‪ ,‬או שלעולם אינה‬ ‫תגוז בכור צאנך" ו' מוסיף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה בו אח"כ מום‪ ,‬ולריש לקיש ה"ה אם היה בו מום ועדיין‬ ‫מרחמת על מי שאינו בנה‪ .‬ונ"מ אם לוקה על מי שכרוך‬ ‫לישראל אחר כדי שיתן את התרומה לבן בתו שהוא ישחוט את הבכור מיד הבשר יסריח‪ ,‬ואחר ל' יום אם לא מצא כהן‬ ‫לא התירו מומחה‪ ,‬ואם כבר התירו מומחה‪ ,‬דעת ת"ק‬ ‫כהן‪ ,‬אבל אם הנותן עצמו כהן אסור דכיון דחזיא לדידיה שוחטו ומולחו עד שימצא כהן)‪ ,‬ואם נולד בו מום ט"ו יום‬ ‫שבין במת בין בשחטו עקביא בן מהללאל מתיר‬ ‫נראה ככהן המסייע‪ .‬וזרוע לחיים וקיבה כיון שקדושתם לפני סוף שנתו‪ ,‬משלימים לו ט"ו יום לאחר שנתו‪,‬‬ ‫וחכמים אוסרים‪ ,‬ולרבי יהודה במת אסור לכו"ע‪ ,‬ורק‬ ‫קדושת דמים שיכול הכהן למוכרם לישראל והישראל לא אבל אין נותנים לו ל' יום שלימים לאחר שנתו‪.‬‬ ‫בשחטו עקביא מתיר‪ ,‬ולרבי יוסי בשחטו מותר לכו"ע‪,‬‬ ‫צריך לאוכלם כדין מתנות כהונה בצלי ובחרדל כמו הכהן‪ ,‬אין שחיטת בכור ללא ראית מומחה‪ -‬בכור שנשחט ורק‬ ‫ורק במת חכמים אוסרים‪ .‬והלכה כרבי יהודה‪ ,‬ולדבריו‬ ‫לתתם בטובת הנאה‪ ,‬שמא יחשוב הכהן שפקעה מהם אח"כ ראה מומחה שיש בו מום קבוע‪ ,‬אם המום הוא‬ ‫לרבנן צמר המדולדל בבכור ונשחט הבכור‪ ,‬צמר‬ ‫בדוקין שבעין אסור לכו"ע‪ ,‬מפני שיש מהם‬ ‫הקדושה ע"י הסלע שנתן אבי אמו וינהג בהם כחולין‪.‬‬ ‫שנראה כשאר הגיזה מותר‪ ,‬וצמר שניכר שנתלש‬ ‫שמשתנים לאחר מיתה מפני צער המיתה‪ ,‬ואע"ג דהשתא‬ ‫מחיים אסור‪.‬‬ ‫כ"ז‪ .‬דיני תרומת חוצה לארץ‪ -‬תרומת חו"ל שהיא‬ ‫מתחזי קבוע אי הוה חזי ליה מחיים הוי מתחזי עובר‪( ,‬אמנם יש‬ ‫התולש צמר מעולה תמימה אסור בהנאה (אליבא‬ ‫דרבנן אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות‪( ,‬ורב שאין משתנים‪ ,‬ואם יש עדים שזה לא השתנה‬ ‫דרבנן‪ ,‬דרשע הוא)‪ ,‬וצמר שנתלש מעצמו מחיים [והוממה‬ ‫חמא נתנה לשמשו כהן)‪ ,‬ואפשר לבטלה ברוב לאוכלה‬ ‫סומכים עליהם)‪ ,‬ואם המום הוא בגוף כגון נסדקה אזנו‪,‬‬ ‫ונפדית]‪ ,‬בחטאת ואשם מותר בהנאה לרבנן לאחר שחיטה‪,‬‬ ‫לזר או כהן בימי טומאתו‪ ,‬וא"צ אחד ומאה‪ ,‬ומותר לאכול רבי יהודה מתיר לאוכלו‪ ,‬ורבי מאיר אוסר גזירה אטו‬ ‫דאין לחוש שישהו את הבהמה כדי להנות מהצמר‪,‬‬ ‫ולשייר כדי תרומה ורק אח"כ להפריש‪ ,‬ואינה אסורה דוקין שבעין‪.‬‬ ‫כיון דלכפרה קאתו‪ .‬ובבכור ומעשר אסור בהנאה‬ ‫לטמא אלא באכילה ולא בנגיעה‪ ,‬ודווקא למי‬ ‫דחיישינן לשהיה‪ ,‬ובעולה יש להסתפק אם חוששים‬ ‫שהטומאה יוצאה מגופו כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי (אבל דין דיין שטעה ונטילת שכר לדון ולהורות‬ ‫לשהיה כיון דעיקרה לאו לכפרה דאינו מביאה על חטא‪,‬‬ ‫לטמא מת שריא)‪ ,‬וכיון שמותר לטמא לגעת בה על כן נדה‬ ‫מפרישה חלה‪ ,‬וכהן קטן אוכל אותה (וה"ה גדול שטבל כ"ח‪ :‬מי שאינו מומחה שראה בכור ונשחט הבכור‬ ‫או דלא חיישינן כיון שעולה מכפרת על עשה‪.‬‬ ‫לקריו‪ .‬ל"א נקט קטן מפני שלא ראה קרי ולא יצאה טומאה על פיו‪ ,‬יקבר (ואי איירי בדוקין שבעין זה נכון לכו"ע)‪,‬‬ ‫מגופו)‪ ,‬ואם אין כהן קטן תקח את החלה בריש מסא וישלם מביתו רביע לדקה משום גזירת מגדלי בהמה‬ ‫ותזרקנה לתנור (שכיון שקראה לה שם צריכה להזהר כמה דקה (– מפני שיש בגידולה טורח גדול‪ ,‬ושמא אחר לא היה‬ ‫מתירו והיה צריך לטפל בו עוד הרבה עד שיפול בו מום‪ .‬ל"א מפני‬ ‫שאפשר מלגעת בה‪ ,‬ומסא היינו כלי שהופכים בו את הגחלים)‪,‬‬ ‫עד כמה‬ ‫שהמגדלים בהמה דקה בארץ ישראל עוברים על דברי חכמים‬ ‫ותחזור ותפריש חלה כדי שלא תשתכח תורת חלה‪,‬‬ ‫וקנסוהו חכמים דלא לישקול אלא ריבעא)‪ ,‬ומחצה לגסה‪,‬‬ ‫ואת החלה השניה אוכל כהן שהוא גדול שהגיע לכלל‬ ‫דיני נתינת הבכור לכהן‪ ,‬כהן המסייע בבית‬ ‫דממון המוטל בספק הוא‪ ,‬דשמא מומחה גמור היה מתירו‪ ,‬ושמא‬ ‫לא היה מתירו ולא היה נופל בו לעולם מום קבוע עד שימות‪.‬‬ ‫מצוות‪ .‬וטמא מת או שרץ‪ ,‬י"א שיכולים טמאי מת לטבול‬ ‫הגרנות‪ ,‬ותרומת חוץ לארץ‬ ‫ולאכול מיד בתרומת חו"ל‪ ,‬ולית הלכתא כוותיה‬ ‫בכור הוא אחד מכ"ד מתנות כהונה הניתנים לכהנים‪ ,‬ואף‬ ‫דיין שטעה‪ -‬דיין שחייב את הזכאי או זיכה את‬ ‫החייב‪ ,‬או שטימא את הטהור או שטיהר את הטמא‪,‬‬ ‫כ"ז‪ :‬זמן אכילת הבכור‪-‬‬ ‫בכור בעל מום ניתן לכהן‪ ,‬ואמנם אין לתת לכהן את הבכור‬ ‫מיד עם לידתו‪ ,‬מפני שבאותו זמן הבכור דורש טיפול רב‪,‬‬ ‫מצוה לאכול את הבכור בתוך שנתו והיינו שאם נולד בניסן מה שעשה עשוי‪ ,‬וישלם מביתו‪ ,‬ואם היה מומחה‬ ‫ומתנות כהונה ניתנו לכהנים לגדולה‪ ,‬וכדלהלן‪ .‬עוד יבואר‬ ‫רשאי לקיימו עד ניסן ולא אמרינן שבתשרי שנשלמה שנת מנין לבי"ד פטור‪ ,‬דא"א לומר לו למה דנת אם אינך בקי בדינים‪.‬‬ ‫להלן האם מותר לתת את הבכור לכהן בתוך זמן זה לפי‬ ‫עולם נשלמה ג"כ שנת הבכור‪ ,‬בין בתם בזמן שבית המקדש לר"מ דדאין דינא דגרמי (בב"ק ק' מחיצת הכרם שנפרצה‬ ‫בקשתו‪ ,‬או שיש בזה משום 'כהן המסייע בבית הגרנות'‪,‬‬ ‫קיים בין בבעל מום בזמן הזה‪ ,‬דכתיב "לפני ד' אלוקיך אומר לו גדור‪ ,‬נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב‬ ‫ואגב זה יבוארו דיני 'כהן המסייע בבית הגרנות'‪ ,‬וכן יבוארו‬ ‫באחריותו‪ ,‬והוי גרמי דגרם לאסור תבואתו של חבירו) ישלם‬ ‫דיני תרומת חו"ל באופן כללי‪ ,‬והאם יש בהם איסור 'כהן‬ ‫תאכלנו שנה בשנה"‪.‬‬ ‫המסייע בבית הגנות‪.‬‬ ‫בכל גוונא‪ ,‬ולמאן דלא דאין דינא דגרמי חייב רק בחייב‬ ‫שנת הבכור נמנית משעה שנולד ‪-‬שאם נולד בניסן שנתו‬ ‫מתי נותנים את הבכור לכהן‪ -‬לת"ק בכור בהמה‬ ‫את הזכאי ונשא ונתן ביד – נטל המעות ממנו בידו ופרע‬ ‫נשלמת בניסן ולא בתשרי‪ .‬רב לומד דין זה מדכתיב "לפני‬ ‫דקה צריך הישראל בזמן הזה קודם שיתננו לכהן לטפל בו‬ ‫לבעל דין‪ ,‬או שזיכה את החייב והיה לו משכון למלוה וזה‬ ‫ד' אלוקיך תאכלנו שנה בשנה"‪ ,‬והיינו שנה ממתי‬ ‫ולפרנסו ל' יום‪ ,‬ובגסה נ' יום‪ ,‬ואח"כ יתנו לכהן‪ ,‬דכתיב‬ ‫פטר את הלוה ונטלו הימנו מיד המלוה והחזירו ללוה‪ ,‬או‬ ‫שנולד‪ ,‬ד"שנה בשנה" היינו שנה שנכנסת בחברתה –‬ ‫שטימא את הטהור והגיע שרץ בטהרות כדי שלא יהיה‬ ‫"בכור בניך תתן לי‪ ,‬כן תעשה לשורך לצאנך" הוסיף‬ ‫דכי אזלת אחר שנת הבכור נכנסת בחברתה דכשיש לו שנה כבר‬ ‫לו בהם עוד ספק ויקיים דבריו‪ ,‬או שטיהר את הטמא‬ ‫לך הכתוב עשיה אחרת בשורך‪ ,‬ונמסר השיעור‬ ‫אוחזים בשנה שאחריה למנין עולם‪ ,‬ומה שהבכור נאכל‬ ‫ועירבם עם פירותיו של הנשאל וטימאום‪.‬‬ ‫לחכמים שיפרשו לך הטעם ואחריהם תלך‪ .‬ולרבי יוסי בדקה‬ ‫לשני ימים ולילה‪ ,‬רב לומד מההיקש לחזה ושוק של‬ ‫שלמים מ"ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק מעשה בפרה שניטלה הרחם שלה והאכילה רבי טרפון‬ ‫ימתין ג' חודשים‪ ,‬מפני שטיפולה מרובה‪ ,‬כיון ששיניה‬ ‫הימין" בבכור מיירי בפרשת קורח‪ ,‬ואם תאמר שהכונה לכלבים משום טריפה‪ ,‬וחכמים שביבנה אמרו שהיא‬ ‫דקות ואינה יכולה לאכול עשב‪ ,‬ואם לא תהיה עם האם תמות‪.‬‬ ‫לחזה ושוק של תודה שנאכלת ליום ולילה והמורם ממנה מותרת‪ ,‬שהרי באלכסנדריא של מצרים עושים כך‬ ‫אם בתוך אותו הזמן אמר הכהן שיתנהו לו‪ ,‬לא יתנהו‪,‬‬ ‫כיוצא בה‪ ,‬הא כתיב "לך יהיה" הוסיף לך הכתוב הויה לכל פרה וחזירה שיוצאה משם בשביל שלא תלד‪,‬‬ ‫מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות‬ ‫מפני שפרות וחזירות שלהם מעולות ויקרות‪ ,‬ורוצים שלא ילדו‬ ‫כדי שיתנו לו את התרומות‪ ,‬ואף זה כיון שאין בכור ראוי לכלום‬ ‫במלכות אחרת כדי שיהיו צריכים להם‪ ,‬וכיון שאינה מתה לאו‬ ‫אחרת לבד מזו בבכור‪ .‬ודבי רב לומדים מ"שנה בשנה"‬ ‫בזמן הזה עד שיפול בו מום‪ ,‬ומוטל על הישראל לטפל בו עד‬ ‫טריפה היא‪ ,‬וחשב ר"ט שהוא חייב לשלם‪ ,‬ואמר לו ר"ע‬ ‫שהבכור נאכל לשני ימים ולילה‪ ,‬ד"שנה בשנה" היינו‬ ‫חמישים יום‪ ,‬והכהן אומר שיתננו לו והוא יזוננו ללא שמרויח בכך‪,‬‬ ‫שלא הפסיד מפני שאם טעה בדבר משנה חוזר דתנן‬ ‫יום אחד בשנה זו ויום אחד בשנה זו אם שחטו ביום‬ ‫דומה כמי שמצילו מן הטורח כדי שיתננו לו ולא לכהן אחר‪ ,‬אבל‬ ‫באלו טריפות ניטלה האם כשרה‪ ,‬ואפילו אם טעה בשיקול‬ ‫האחרון של השנה‪ ,‬ומה שמונים שנה ממתי שנולד דבי‬ ‫אם הוא בעל מום והכהן רוצה לאוכלו‪ ,‬יתנהו לו‪ ,‬שכיון‬ ‫הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי‪ ,‬ולא נפסקה‬ ‫רב לומדים מקדשים‪ ,‬דכתיב בהו "כבש בן שנתו" –‬ ‫שנהנה באכילתו לא הוי ככהן המסייע‪ ,‬וכן בזמן המקדש אם‬ ‫ההלכה‪ ,‬וסוגיא דעלמא כחד מינייהו‪ ,‬ואזיל האי ועבד כאידך‪ ,‬דמה‬ ‫שנתו שלו ולא שנה של מנין עולם‪ ,‬ומ"לך יהיה"‬ ‫הכהן רוצה להקריבו בתוך הזמן‪ ,‬יתנהו לו‪.‬‬ ‫שעשה עשוי ומשלם מביתו‪ ,‬הרי הוא דיין מומחה לבי"ד‪,‬‬ ‫לומדים שנותנים בכור בעל מום לכהן‪ ,‬שלא מצינו לו‬ ‫בכל התורה כולה (שיתננו לכהן אלא מרבויא ד"לך יהיה"‪.‬ורב‬ ‫דיני כהן המסייע בבית הגרנות‪ -‬כהנים המסייעים‬ ‫ומומחה לבי"ד פטור מלשלם‪.‬‬ ‫לומד זאת מ"בשרם" – לשון רבים אחד תם ואחד בעל‬ ‫בבית הרועים כדי שיתנו להם את הבכורות‪ ,‬או בבית‬ ‫כ"ט‪ .‬הנוטל שכר לראות את הבכורות אין שוחטין‬ ‫המטבחיים משום זרוע לחיים וקיבה‪ ,‬או כהנים לויים‬ ‫מום‪.‬‬ ‫על פיו שמא התיר מחמת שנתנו לו שכר‪ ,‬אא"כ הוא מומחה‬ ‫ועניים המסייעים בבית הגרנות כהנים מפני תרומות ולויים‬ ‫כאילא הדר ביבנה‪ ,‬שהתירו לו חכמים ליטול ד'‬ ‫כ"ח‪ .‬כמה מותר להשהות בכור‪ -‬בכור שלא נראה‬ ‫מפני מעשר ראשון ועניים מפני מעשר עני‪ ,‬אין נותנים להם‬ ‫איסרות לבהמה דקה‪ ,‬ובבהמה גסה דנפיש טירחיה‬ ‫להראותו לחכם (‪-‬שלא נפל בו מום)‪ ,‬רשאי לקיימו שתים‬ ‫תרומה ומעשר בשכרם‪ ,‬ועליהם הכתוב אומר "שחתם‬ ‫להשליכו לארץ לכפותו ולראות מומו התירו לו ליטול ו'‬ ‫ושלש שנים‪ ,‬ומשנראה להראותו לחכם‪ ,‬אם נפל בו‬ ‫ברית הלוי"‪ ,‬ועונשם מיתה דכתיב "ואת קדשי בני‬ ‫איסרות‪ .‬ומותר לו ליטול שכר בין בנמצא בעל מום‪,‬‬ ‫מום בתוך שנתו רשאי להשהותו עד י"ב חודש‪( ,‬ורבי‬ ‫ישראל לא תחללו ולא תמותו"‪ ,‬ורצו חכמים לקנוס‬ ‫משום שהתירו‪ ,‬ובין בנמצא תם‪ ,‬כדי שלא יאמרו‬ ‫אלעזר אמר שנותנים לו עוד ל' יום אחר שנתו‪,‬‬ ‫את הבעלים לחזור ולהפריש‪ ,‬ולא עשו כך שמא יבואו‬ ‫שאמר שהוא בעל מום כדי ליטול שכר‪ .‬ואם אמר‬ ‫והגמרא דוחה את דבריו)‪ ,‬ואם נפל בו מום לאחר‬ ‫להפריש מתבואה זו על תבואה שחייבת מדינא ונמצא‬ ‫שהוא תם אסור לו ליטול שכר כשיבואו לשאול עליו‬ ‫שנתו‪ ,‬מדינא אינו רשאי לקיימו אפי' שעה אחת‪,‬‬ ‫מפריש מן הפטור על החיוב כיון שיחשבו שזה טבל גמור‬ ‫בפעם השניה‪ ,‬ולכן אין חשש שיאמרו שבפעם‬ ‫ומפני השבת אבידה לבעלים דהיינו הכהן אמרו שיכול‬ ‫ולא רק משום קנס‪ .‬אמנם הבעלים יכולים לקבל טובת‬ ‫הראשונה אמר שהוא תם כדי ליטול שכר פעמיים‪.‬‬ ‫לקיימו ל' יום (דשמא הישראל לא ימצא כהן לתתו לו‪ ,‬ואם‬ ‫הנאה דבר מועט מישראל‪ ,‬וכגון שישראל יתן סלע‬ ‫לבית שמאי למשקין שטומאתם קלה שהיא מדרבנן‬ ‫כהן שבא לראות בכור או לדון או להעיד או להזות או לקדש ל‪ .‬מתי חשוד לדבר אחד הוא חשוד גם לדבר‬ ‫מקבלים אותו (אחרי שקיבל עליו דברי חבירות‪ .‬ל"א אחרי‬ ‫והיה צריך להטמא בדרך שאין דרך אחרת‪( ,‬והיינו אחר‪-‬‬ ‫שנהג בצינעא בתוך ביתו) ל' יום‪ ,‬ולכסות להחזיקו כחבר‪,‬‬ ‫שנכנס לבית הפרס (‪-‬שדה שנחרש בה קבר) שמותר לכהן‬ ‫החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות וקונים‬ ‫דבגדי עם הארץ מדרס לפרושים‪ ,‬י"ב חודש‪ ,‬ולב"ה אף‬ ‫להכנס לשם ע"י שינפח בפיו‪ ,‬דעצם כשעורה מטמאה‬ ‫ממנו תבואה בשאר השנים ואין צריכים לעשר ודאי אלא דמאי‪,‬‬ ‫לכסות ל' יום‪.‬‬ ‫במגע ובמשא ולא באהל‪ ,‬וכשמנפח היא נדחית מפניו ואינו נוגע‬ ‫דשביעית לא בעי חומה‪ ,‬ומעשר כיון דבעי לאוכלה בתוך‬ ‫בה‪ ,‬אמנם אסור לאכול בתרומה (ומותר בפסח) דבודקין בית‬ ‫צריך לקבל חברות בפני ג' חברים‪ ,‬ובימי בנו של רבי‬ ‫החומה חמור יותר בעיניו‪ .‬ר"ת מדקדק מכאן שבכל מקום‬ ‫הפרס לעושי פסח ולא לאוכלי תרומה‪ ,‬או שנכנס לבית‬ ‫חנינא בן אנטיגנוס אמרו שגם ת"ח צריך ג' חברים‪,‬‬ ‫שמוזכר מעשר אצל שביעית‪ ,‬מיירי בנותן מעשר שני לשם חולין‪.‬‬ ‫הפרס שנידש ברגלי בני אדם‪ ,‬שכבר אין שם עצם כשעורה‪,‬‬ ‫שמיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סלסול‬ ‫החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית‪,‬‬ ‫או שהוצרך להטמא בשאר טומאות כגון נבילות ושרצים‬ ‫בעצמם שאין מוסרים את הטהרות לכל אדם‪ ,‬ולאבא‬ ‫דמעשר יש לו פדיון‪ ,‬ושביעית כיון שאין לה פדיון היא‬ ‫שאינו מוזהר מלהטמא בהם)‪ ,‬ומפסידו שצריך לקנות חולין‬ ‫שאול ת"ח א"צ ג' חברים‪ ,‬וגם אפשר לקבל בפניו‪ .‬זקן‬ ‫חמורה בעיניו‪.‬‬ ‫שדמיהם יקרים מדמי תרומה‪ ,‬המוליכו מאכילו ומשקהו‬ ‫ויושב בישיבה א"צ ג' חברים‪ .‬בניו ובני ביתו של מי‬ ‫רבי יוחנן אמר שחכמים חולקים וסוברים על אחד‬ ‫וסכו‪ .‬ואם היה זקן‪ ,‬מרכיבו על החמור‪ .‬ובכולם נותן לו‬ ‫שקיבל חברות‪ ,‬לת"ק א"צ ג' חברים‪ ,‬ולרשב"ג גם הם‬ ‫מהדינים הנ"ל‪ .‬ללישנא קמא כוונתו שרבי יהודה‬ ‫שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה שהתבטל ממנה‬ ‫צריכים ג' חברים‪ ,‬מפני שאינו דומה חבר שקיבל לבן‬ ‫שבמקומו היתה שביעית חמורה‪ ,‬חולק וסובר‬ ‫– כמה היה מוכן לקבל בשביל להתבטל מהמלאכה שהוא עוסק‬ ‫חבר שקיבל שאין לו שום קבלה אלא שנמשך לקיים את מנהגי‬ ‫בה ולעסוק במלאכה קלה‪ ,‬שזה תלוי לפי טורח המלאכה שהוא‬ ‫שהחשוד על השביעית חשוד גם על המעשר‪.‬‬ ‫אביו‪ .‬ל"א זה מדברי ת"ק שבניו ובני ביתו א"צ לקבל‪ ,‬דבן חבר‬ ‫עוסק בה‪ ,‬וכל שכרו אינו נותן לו‪ ,‬שהרי אינו עוסק אצלו במלאכה‬ ‫אינו חשוד‪.‬‬ ‫וללישנא בתרא כוונתו שרבי מאיר חולק וסובר‬ ‫קשה‪.‬‬ ‫שהחשוד על המעשר חשוד גם על השביעית‪ ,‬דס"ל‬ ‫אשת חבר כחבר‪ ,‬וחבר שמת אשתו ובניו הרי הם‬ ‫הנוטל שכר לדון‪ ,‬דיניו בטלים‪ .‬וכן הנוטל שכר להעיד‬ ‫שהחשוד לדבר אחד נעשה חשוד לכל התורה‪,‬‬ ‫בחזקתם‪ .‬וכן חצר שמוכרים בה תכלת הרי היא‬ ‫עדויותיו בטלות‪ .‬וכן הנוטל שכר להזות מי חטאת‬ ‫(ונחלקו בעם הארץ שקיבל עליו דברי חברות ונחשד‬ ‫בחזקתה עד שתיפסל ‪-‬שימכרו בה קלא אילן לשם תכלת‪.‬‬ ‫לדבר אחד‪ ,‬שלר"מ נחשד לכל התורה‪ ,‬ולחכמים‬ ‫ולקדש –לערב אפר חטאת במים חיים אל כלי‪ ,‬המים והאפר‬ ‫אשת או בת עם הארץ שנישאת לחבר‪ ,‬וכן עבדו של‬ ‫נחשד רק לאותו דבר‪ .‬וגר אפי' נחשד לדבר אחד‬ ‫פסולים‪( ,‬אך אם נטל שכר על ההבאה והמילוי מותר‪,‬‬ ‫עם הארץ שנמכר לחבר‪ ,‬צריכים לקבל דברי חברות‪,‬‬ ‫נעשה חשוד לכל התורה‪ ,‬והרי הוא כישראל מומר‪,‬‬ ‫ולכן המקדש בשכר זה מקודשת אע"פ שהוא ישראל‬ ‫ואף דאמרן לעיל שבניו ובני ביתו א"צ לקבל‪ ,‬הכא כיון שבשעת‬ ‫והכהנים רגילים בהזאה ובקידוש‪ ,‬דכתיב "ראה לימדתי‬ ‫ונ"מ שקידושיו קידושין)‪.‬‬ ‫קבלה לא היו אצלו ואיכא למימר שהם ממשיכים במנהגם‬ ‫החשוד על המעשרות ועל השביעית הוא חשוד גם‬ ‫אתכם‪ ...‬כאשר ציוני ד' אלוקי" מה אני בחינם אף‬ ‫הראשון‪ ,‬אבל אשת או בת חבר שנישאת לעם הארץ‪,‬‬ ‫וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ‪ ,‬לת"ק א"צ‬ ‫על טהרות שזה דרבנן לאכול חוליו בטהרה‪ ,‬דהחשוד‬ ‫אתם בחינם‪ .‬ואם לא מצא ללמוד בחינם ילמד בשכר‪,‬‬ ‫לקבל דברי חברות אם חזרו תחת יד חבר‪ ,‬ולר"מ צריכים‬ ‫בדאורייתא כ"ש שהוא חשוד בדרבנן‪.‬‬ ‫דכתיב "אמת קנה"‪ ,‬אך לא יאמר שכיון שלמדה בשכר‬ ‫לקבל דברי חברות‪.‬‬ ‫ילמדה גם לאחרים בשכר‪ ,‬דכתיב "אמת קנה ואל‬ ‫יש חשוד על הטהרות ואינו חשוד על המעשר‬ ‫תמכור"‪.‬‬ ‫ל"א‪ .‬וכולם שקיבלו דברי חברות וחזרו בהן‪ ,‬לר"מ אין‬ ‫והשביעית‪ ,‬והיינו כשראינוהו שבביתו בצינעא נוהג‬ ‫מעשר ושביעית‪ ,‬דכיון שהוא עושה בצינעא אין לומר שהוא‬ ‫מקבלים אותם לעולם‪ ,‬ולרבי יהודה אם חזרו בהם‬ ‫דין חשוד לדברים מסוימים‬ ‫עושה זאת רק כלפי חוץ‪ ,‬אבל בסתמא החשוד על‬ ‫בפרהסיא מקבלים אותם‪ .‬וי"א שדעת רבי יהודה‬ ‫כ"ט‪ :‬מה מותר לקנות מחשוד על הבכורה‪-‬‬ ‫הטהרות חשוד גם על השביעית‪ ,‬וי"א שבסתמא‬ ‫שאם עשו דבריהם במטמוניות שלא חיללו שם שמים‬ ‫החשוד על הטהרות אינו חשוד על השביעית‪ ,‬ורק אם‬ ‫החשוד על הבכורות כגון שהוא חשוד להטיל בהם מום‪ ,‬אין‬ ‫בפרהסיא מקבלים אותם‪ .‬ודעת רבי שמעון ורבי יהושע‬ ‫היה חשוד על טהרות ושביעית וקיבל על עצמו להזהר‬ ‫לקנות ממנו בשר צבאים שהוא אדום מפני שזה דומה‬ ‫בן קרחה שבין בצינעא בין בפרהסיא מקבלים אותם‪,‬‬ ‫בהם‪ ,‬וחזר להיות חשוד לאחד מהם‪ ,‬חזר להיות חשוד‬ ‫לבשר עגל‪ ,‬וכן אין לקנות ממנו עורות שאינם‬ ‫שנא' "שובו בנים שובבים"‪ ,‬ורבי יוחנן פסק כדבריהם‪.‬‬ ‫מעובדים‪ ,‬אבל מעובדים מותר כיון שבבכור אינו טורח‬ ‫לשניהם‪.‬‬ ‫חבר שנעשה גובה מס מטעם המלך‪ ,‬דוחין אותו‬ ‫שמא יפסידוהו רבנן‪ ,‬ורבי אליעזר מתיר לקנות ממנו‬ ‫החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו‪.‬‬ ‫מחברותו‪ ,‬ואם פירש מן הגבאות‪ ,‬בתחילה אמרו שאין‬ ‫עורות של נקיבה‪ ,‬מפני שניכר שזה של נקיבה‪ ,‬ולת"ק‬ ‫מקבלים אותו‪ ,‬וחזרו לומר שמקבלים אותו‪.‬‬ ‫קבלת חברות‬ ‫אסור שמא יחתוך את זכרותו ויאמר שאכלוהו‬ ‫עכברים‪ .‬ואין לקנות ממנו צמר מלובן מצואתו‪ ,‬וכ"ש‬ ‫באלו דברים חכם יכול לפסוק לעצמו‪ -‬אין אדם‬ ‫ל‪ :‬המקבל הכל חוץ מדבר אחד‪ ,‬כגון במקבל דברי‬ ‫רואה בכורות עצמו להתירם ע"י מום‪ ,‬והיינו ביחיד‬ ‫צמר מלוכלך‪ ,‬אבל מותר לקנות ממנו צמר טווי ובגדים‬ ‫חברות (‪-‬שלא יתן תרומה ומעשר לעם הארץ‪ ,‬ושלא יעשה‬ ‫אפילו אם אינם טוויים (‪-‬נמטי) מפני שלא היה טורח‬ ‫מומחה (דיחיד שאינו מומחה אין לו כח להתיר‬ ‫טהרות אצל עם הארץ‪ ,‬ושיאכל חולין בטהרה‪ ,‬ושיעשר את מה‬ ‫בבכור‪.‬‬ ‫בכורות)‪ ,‬אבל בשלשה שהבעלים הוא אחד מהם מותר‬ ‫שהוא אוכל ושהוא מוכר ושהוא קונה)‪ ,‬או עכו"ם המקבל‬ ‫(כדמצינו שאם מיאנה או חלצה בפני חכם מותר לו‬ ‫דברי תורה‪ ,‬או כהן שבא לקבל דברי כהונה‪ ,‬או לוי‬ ‫מה מותר לקנות מחשוד על השביעית‪ -‬החשוד על‬ ‫לישאנה מפני שהיה שם בי"ד)‪ ,‬אבל בקדשים (‪-‬שיש‬ ‫שבא לקבל דברי לוייה לשורר ולהיות שוער‪ ,‬וקיבלו הכל‬ ‫השביעית לזרוע או לעשות סחורה בספיחים אין לקנות‬ ‫חוץ מדבר אחד‪ ,‬אין מקבלים אותם‪ .‬ולרבי יוסי ברבי שלמים בביתו ונפל בהם מום שאם זה מום קבוע פודה אותם‬ ‫ממנו פשתן‪ ,‬אפילו אם הוא סרק (–כתוש ומתוקן‬ ‫יהודה עכו"ם שלא קיבל אפי' דקדוק אחד מדברי ויוצאים לחולין) ומעשרות בהמה שנפל בהם מום וטהרות‬ ‫במסרק)‪ .‬אבל מותר לקנות ממנו פשתן טווי ואריג‬ ‫שאירע בהם ספק יכול לפסוק לעצמו‪ ,‬מפני שאינו חשוד‬ ‫סופרים (‪-‬חומרא דרבנן) אין מקבלים אותו‪.‬‬ ‫אפילו אם אינו טווי (‪-‬תיכי ‪ -‬שרשרות שעושים לפני‬ ‫לומר על מום עובר שהוא קבוע‪ ,‬דמה לו לשקר דהרי הוא יכול‬ ‫הטויה)‪.‬‬ ‫לת"ק הבא לקבל דברי חבירות‪ ,‬אם ראינוהו שנהג בזה‬ ‫להשאל על הקדשים‪ ,‬ולהטיל מום בכל בהמותיו כיון‬ ‫רק‬ ‫בביתו לפני שקיבל בפנינו‪ ,‬דאין לחושדו שהוא עושה זאת‬ ‫מה מותר לקנות מהחשוד למכור תרומה בתורת‬ ‫שעדיין אינם קדושים דלא חשיב מטיל מום בקדשים‪ ,‬ואח"כ‬ ‫כלפי חוץ‪ ,‬מקבלים אותו להחזיקו כחבר ונאמן לכל דבריו‪ ,‬יעשר‪ ,‬ולאכול טומאות אם הם חולין בימי טומאתו‪ ,‬אבל‬ ‫חולין‪ -‬החשוד למכור תרומה בתורת חולין‪ ,‬לרבי‬ ‫ואח"כ מלמדים אותו‪ ,‬ואם לאו מלמדים ואח"כ בבכור שהוא קדוש מרחם ליכא למימר הכי והוא חשוד‪.‬‬ ‫יהודה אסור לקנות ממנו אפי' מים ומלח משום קנס‪,‬‬ ‫מקבלים‪ ,‬ולרשב"י בכל גוונא מקבלים והוא לומד‬ ‫ולר"ש דבר שיש בו שנותנים ממנו תרומה‪ ,‬והיינו אף‬ ‫כדרכו והולך‪.‬‬ ‫קרבי דגים שמערבים בהם שמן זית‪ ,‬אסור לקנות‬ ‫ממנו‪ .‬ומעשה בשוחט שהיה חשוד למכור חלב‬ ‫כל פסולי המוקדשין‬ ‫מקבלים לכנפים (–נטילת ידים לפני אכילה ולפני נגיעה‬ ‫בתרומה)‪ ,‬ואח"כ מקבלים לטהרות (‪-‬להחזיק טהרותיו‬ ‫הכליות שעל הירך בחזקת חלב טהור‪ ,‬וקנס אותו רבא‬ ‫שלא ימכור אפי' אגוזים‪ ,‬והיינו כר"ש שלא קונס אלא‬ ‫כטהרות גמורות)‪ ,‬ואפשר לקבל רק לכנפים שהרי אינו‬ ‫ל"א‪ :‬כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו‬ ‫משייר דבר שלם‪ ,‬שהרי נטילת ידים זהו עיקר אכילת חולין‬ ‫בדבר הדומה לאיסור ובאיסור עצמו‪ ,‬וס"ל שר"ש קנס בכל‬ ‫בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר‪ ,‬וזה כוונת הפסוק‬ ‫בטהרה‪ ,‬אבל המקבל לטהרות ולא לכנפים אף לטהרות‬ ‫דבר שיש בו שייכות לאיסור‪ ,‬ואותו חשוד היה נותן‬ ‫"אגורה באהלך עולמים"‪ ,‬וכן הא דכתיב "וחכך כיין‬ ‫לא קיבל‪ ,‬דאם אינו יכול לעמוד בנטילת ידים שהיא דבר קל‪,‬‬ ‫אגוזים לילדים כדי שיביאו לו את חלב הכליות שגונבים‬ ‫הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים"‪.‬‬ ‫כל שכן בשאר‪.‬‬ ‫מאביהם‪ ,‬אבל לרבי יהודה אסור אפי' מים ומלח‪.‬‬ ‫לרבי עקיבא בית הלל מתירים אפילו לעכו"ם לאכול‬ ‫למיפרך מה לחרמים שכן חלים על הכל – שאם החרים‬ ‫מכירת קדשים‬ ‫בכור‪ ,‬דכתיב "כצבי וכאיל"‪ .‬ולמ"ד הראשון בדעת ב"ה‬ ‫את הקדשים חל עליהם חרם ונותן לכהן כפי טובת הנאה שיש לו‬ ‫בהם‪ ,‬וכן חרם חל על כל העדר‪ ,‬אבל מעשר אינו חל אלא על‬ ‫כל פסולי המוקדשין (‪-‬קדשים שנפל בהם מום) התירו‬ ‫תלתא צבי ואיל כתיבי‪ ,‬חד לכדרבי יצחק ור' אושעיא‬ ‫החולין ורק על העשירי‪ .‬הגמ' אומרת שא"א ללמוד‬ ‫חכמים שיהיו נמכרים באיטליז בשוק שיש שם הרבה‬ ‫(לא התפרש לנו היכן)‪ ,‬וחד לכדרבי אלעזר הקפר (לדין‬ ‫חרמים ממעשר (ולכן "לא יגאל" דחרמים מופנה)‪,‬‬ ‫קונים ונמכר ביוקר‪ ,‬ונשחטים באיטליז‪ ,‬ונשקלים בליטרא‬ ‫שחיטה בחיה‪ .‬חולין כ"ח‪ ,).‬ואידך מה צבי ואיל פטורים מן‬ ‫דמה למעשר שכן קדוש לפניו ולאחריו ‪ -‬שאם קרא‬ ‫כדרך שהקצבים מוכרים בשר חולין‪ ,‬ועי"ז ההקדש מרויח‬ ‫הבכורה‪ ,‬אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה‪.‬‬ ‫לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתם‬ ‫בדמי פדיונם שנמכרים ביוקר‪( .‬ואם ישחטם לפני פדיון‬ ‫וכן לענין נדה‪ ,‬לב"ש נדה אינה אוכלת בכור בעל מום‪,‬‬ ‫קדושים‪ .‬ואין ללמוד מבכור‪ ,‬דמה לבכור שכן קדושתו‬ ‫לא יוכל אח"כ לפדותם למ"ד קדשי מזבח היו בכלל‬ ‫דכתיב "כחזה התנופה וכשוק הימין" וטמא שאכל קודש‬ ‫מרחם‪ ,‬אך יש ללמוד העברה העברה מבכור‪ ,‬ואין‬ ‫העמדה והערכה‪ .‬ולאחר פדיונם הנאתם לבעלים)‪.‬‬ ‫חייב כרת‪ ,‬ו"הטמא והטהור" איירי היכא שאין הטומאה‬ ‫לפרוך כנ"ל‪ ,‬משום ש"והעברת" מופנה ואין משיבין על‬ ‫אמנם בכור נמכר חי והנאתו לבעלים ‪-‬לכהן‪ ,‬דכתיב ביה‬ ‫יוצאת מגופו‪ ,‬כדמצינו לענין פסח שבא בטומאה‬ ‫גז"ש מופנית‪ .‬ואין ללמוד איסור מכירת בכור מחרמים‬ ‫"לא תפדה" שמשמע שהבעלים אינו יכול לפדותו‪ ,‬אבל‬ ‫כשרוב הציבור נטמאו במת שמותר להם לאכול את הפסח‪ ,‬מ"מ‬ ‫משהגיע ליד כהן נמכר לכל מי שירצה‪ ,‬דהוא נאכל לכל אדם‪,‬‬ ‫דבבכור כתיב "לא תפדה" והיא היא‪ ,‬כיון ש"לא יגאל" דבכור‬ ‫אינו נאכל לזבים ומצורעים וזבות ונדות ויולדות‪.‬‬ ‫והכהן נוטל דמיו‪ ,‬ומשום הנאת הדיוטות אין מזלזלים בקדשים‬ ‫אינו מופנה‪ ,‬ועדיף ללמוד גאולה מגאולה מאשר‬ ‫ולב"ה נדה יכולה לאכול בכור בעל מום‪ ,‬דכיון דכתיב‬ ‫לנהוג בהם מנהג חולין‪ ,‬ולכן אינו נמכר באיטליז אלא בבית‬ ‫גאולה מפדיה‪( ,‬אמנם היכא דליכא דדמי ליה לומדים‬ ‫הכא "הטמא" בסתמא‪ ,‬אין להחמיר כשהטומאה‬ ‫אע"פ שלא יקפצו עליהם בני אדם כל כך‪ ,‬ומותר לשקול מנה‬ ‫גם בדלא דמי‪ ,‬כגון "ושב הכהן" "ובא הכהן")‪ .‬ואין‬ ‫יוצאה מגופו‪ ,‬ושאני פסח דכתיב התם "טמא לנפש"‪.‬‬ ‫כנגד מנה – שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא‪,‬‬ ‫לומדים בכור העברה העברה ממעשר שהיא אסור‬ ‫יכול לשקול בשר בכור כנגדה‪.‬‬ ‫מתי אסור להפשיט את עור הבהמה שלם דרך‬ ‫במכירה‪ ,‬ומעשר למדנו גאולה גאולה מחרמים‪ ,‬כיון שבכור‬ ‫הרגלים‪ -‬אין מרגילין (‪-‬להפשיט את כל העור דרך הרגלים‬ ‫נתמעט מדכתיב בחרמים "הוא" אסור במכירה‪ ,‬ועדיף‬ ‫מעשר אינו נמכר לא חי ולא שחוט‪ ,‬לא תם ולא בעל‬ ‫כדי להשאירו שלם לעשות ממנו מפוח לנפחים או למוכרי דבש‬ ‫למעט בכור שלא נאמר בו לשון גאולה אלא לשון‬ ‫מום‪ ,‬אמנם מעשר בעל מום של יתומים התירו למוכרו‪.‬‬ ‫ושמן לתת אותו בעורות אלו) ביו"ט‪ ,‬משום טירחה שאינה‬ ‫פדיה‪ ,‬מאשר מעשר שנאמר בו לשון גאולה‪.‬‬ ‫לאביי מוכרו בהבלעה בעורו בחלבו בגידיו ובקרניו‬ ‫צריכה ליום טוב‪ .‬ובבכור אפילו בעל מום אסור‪ ,‬והיינו לבית‬ ‫משום השבת אבידה שאינם יכולים לאכול את כולו והוא לרבא לומדים מעשר בהמה מ"לא יגאל" דחרמים‪,‬‬ ‫שמאי שאוסרים להאכילו לנדות דס"ל דבקדושתו הוא‪,‬‬ ‫יסריח‪ ,‬אבל של גדול אין למוכרו אף בהבלעה‪ ,‬דאף‬ ‫וכיון שאינו רוצה שיחתך העור הוא חותך את הבשר ואיכא בזיון‬ ‫דאם אינו ענין לגופיה (דאם הם בבית בעלים הרי הם‬ ‫דתנן שהלוקח לולב מחבירו בשביעית דמותר לקנות‬ ‫קדשים‪ .‬ובפסולי המוקדשין אע"פ שנפדו ושחטם לאכילה‬ ‫הקדש וא"א לפדותם‪ ,‬ולא דמי לקדשי מזבח‪ ,‬דכתיב "כל‬ ‫בשביעית מעם הארץ פירות שחנטו בשישית ונלקטו בשביעית‪,‬‬ ‫אסור‪ ,‬ואין לומר שזה כב"ש הנ"ל‪ ,‬די"ל שב"ש החמירו‬ ‫דאילנות הולכים בהם בתר חנטה‪ ,‬יתן לו את האתרוג חרם קודש קדשים הוא לד' "‪ ,‬ואם הם בבית הכהן הרי‬ ‫רק בבכור שקדושתו מרחם‪ ,‬אלא היינו לרבי אלעזר‬ ‫במתנה‪ ,‬מפני שאסור לקנות אתרוג בשביעית דאין הם חולין ויכול הכהן למוכרם למי שירצה דכתיב "כל חרם‬ ‫ברבי שמעון שסובר שהמפריש ב' חטאות ואחת מהן‬ ‫מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ מפני שהוא עושה בהם בישראל לך יהיה" –ברשות כהן הם כשאר ממונו)‪ ,‬תנהו‬ ‫לאחריות ונפל מום באחת (תמימה תקרב ובעלת מום‬ ‫סחורה ואינו מבערם בזמן הביעור כשכלה לחיה שבשדה‪ ,‬ואתרוג ענין למעשר למכירה‪ ,‬ועדיף ללמוד מעשר מאשר בכור‪,‬‬ ‫תיפדה‪ ,‬ו)אם נשחטה הבעלת מום אחר פדיונה‪ ,‬אפי' אם‬ ‫הולכים בו בתר לקיטה‪ ,‬שאני הכא דמוכחא מילתא דהדבר מפני שבשניהם נאמר לשון גאולה‪ ,‬ובבכור נאמר לשון‬ ‫נזרק דם התמימה כשבשר הבעלת מום בקדירה‬ ‫ידוע שהעור לא נמכר בדמים יקרים כ"כ‪ ,‬אבל אתרוג דמיו קלים פדיה‪ .‬ובאופן אחר מפרש רש"י (וכן עיקר) דבלא גזירה שוה‬ ‫ואינו ניכר שהבליעם בלולב‪.‬‬ ‫יודעים שמעשר אינו נמכר מ"לא ימכר" דחרמים‪ ,‬דלא צריך אסורה אפילו בהנאה‪ ,‬דהויא לה חטאת שכיפרו בעליה דלמיתה‬ ‫דהקדש נינהו והקדש אין הרשות ביד בעלים למוכרו לאחרים אזלא‪ ,‬וס"ל שאפילו אחר שחיטה היא בקדושתה‪( ,‬ולת"ק אם‬ ‫ולרבא מעשר בהמה של יתומים מותר למוכרו בלא‬ ‫אלא לגזבר נמסר‪ ,‬וה"נ כל כמה דאיתנהו ביד בעלים לא מזדבן‪,‬‬ ‫הבלעה‪ ,‬ומעשר בהמה של גדול ששחטו‪ ,‬מבליעו‬ ‫ובבית כהן חולין נינהו ונמכרין‪ ,‬ואם אינו ענין לחרמים תנהו ענין נשחטה לפני זריקת דם התמימה מותרת)‪.‬‬ ‫בעורו ובחלבו ובגידיו ובקרניו‪ ,‬דכתיב במעשר בהמה‬ ‫ל"ג‪ :‬ואין להעמיד בכור כראבר"ש‪ ,‬די"ל שהוא‬ ‫למעשר דלא ימכר‪.‬‬ ‫"והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל"‪ ,‬ואיסור‬ ‫ל"ב‪ :‬לרב אשי "לא יגאל" דמעשר היינו לא ימכר מחמיר דווקא בפסולי המוקדשין‪ ,‬דאלימי למיתפס‬ ‫גאולה הוא מחיים‪ ,‬שהרי תמורה הוא עושה רק‬ ‫מחיים‪ ,‬דכתיב "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא פדיונם‪ .‬ואף שראבר"ש מודה שפסולי המוקדשין‬ ‫מחיים‪ ,‬ולאחר שחיטה איסור גאולתו הוא מדרבנן‬ ‫יגאל"‪ ,‬ואיירי מחיים שזה הזמן שהוא עושה תמורה‪ ,‬נמכרים באיטליז ונשקלים בליטרא בשביל שההקדש‬ ‫אטו מחיים‪ ,‬ולא גזרו אלא בדבר הנישום (‪-‬הנמכר)‬ ‫ואם מחיים דאלימא קדושתו למיתפס פדיונו אינו ירויח‪ ,‬אלמא לאו בקדושתייהו קיימי‪ ,‬הכא אין בזה כ"כ רווח‬ ‫מחיים‪ ,‬כגון הבשר שכל חשיבות הבהמה אינה אלא בבשר‪ ,‬ולא‬ ‫נפדה‪ ,‬כ"ש שלאחר שחיטה דלא אלים למיתפס דמה שמשביח בעור פוגם בבשר שחותכו ופושטו עם‬ ‫בדבר שאינו נישום מחיים כגון העור והגידים שחשיבות דמי‬ ‫העור‪.‬‬ ‫הבהמה אינו בגלל העור‪ ,‬ולכן בהבלעה מותר אפילו בגדול‪,‬‬ ‫פדיונו אינו נפדה‪ ,‬ובהכרח "לא יגאל" היינו לא ימכר‪.‬‬ ‫ולא כתיב להדיא "לא ימכר"‪ ,‬כדי שלא נאמר שרק וי"מ שטעם האיסור להפשיט פסולי המוקדשין‬ ‫וביתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא דלאחר שחיטה מוכרו‬ ‫למוכרו אסור‪ ,‬אבל לפדותו מותר מפני שדמיו משום שנראה כעבודה בקדשים שמוכרים העור לצורך‬ ‫כדרכו‪.‬‬ ‫מפוח כשהוא עדיין על הקדשים‪ ,‬שזה בזיון גדול‪ ,‬ואסור לכו"ע‪.‬‬ ‫ורב שמואל בר רב יצחק סובר כרבא שמדאורייתא מותר‬ ‫להקדש‪ ,‬קמ"ל שאינו נמכר ואינו נגאל‪( .‬ואין לומר‬ ‫וי"מ שזה אסור לכו"ע משום גזירה שמא ישהה מלשחוט‬ ‫למכור מעשר לאחר שחיטה‪ ,‬כדמצינו שהוא מתיר למכור‬ ‫שבהכרח "לא יגאל" היינו מכירה‪ ,‬דאם בא לומר‬ ‫עד שימצא בני אדם שמחפשים עורות שלמים ובינתיים יגדל‬ ‫מעשר בהמה של יתומים בלי הבלעה‪ ,‬דכתיב "רק בכל‬ ‫שמחיים אינו נגאל אבל לאחר שחיטה נגאל‪ ,‬הרי צריך‬ ‫מהם עדרים עדרים ויבוא לידי גיזה ועבודה בפסולי‬ ‫אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ד' אלוקיך"‪,‬‬ ‫המוקדשין‪.‬‬ ‫בכלל‬ ‫העמדה והערכה‪ ,‬דלמ"ד קדשי מזבח לא היו‬ ‫ומבואר שיש דבר שאין בו ברכה (‪-‬אין נהנים ממנו)‬ ‫העמדה והערכה מאי איכא למימר)‪.‬‬ ‫עשית מום או גרימת טומאה וכדו'‬ ‫מחיים אלא לאחר שחיטה שאפשר למוכרו‪ ,‬והיינו מעשר‬ ‫ל"ג‪ .‬אכילת בכור בעל מום‪-‬‬ ‫בהמה‪( ,‬דשאר קדשים אם נפל בהם מום פודה אותם ויכול‬ ‫הקזת דם לבכור‪ -‬בכור שאחזו דם‪ ,‬לרבי יהודה אין‬ ‫למוכרם מחיים לכל מי שירצה)‪ ,‬ומבואר שלאחר שחיטה הוא לבית שמאי בכור אינו נאכל אלא לכהנים‪ ,‬דכתיב‬ ‫להקיז לו דם אפילו במקום שאינו עושה בו מום‪ ,‬דהמכה יכולה‬ ‫נמכר מדאורייתא‪ ,‬והא דקתני אינו נמכר שחוט זה מדרבנן‪ ,‬ולגבי‬ ‫"ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין" ובחזה‬ ‫לחזור ולהתרפאות‪ ,‬דמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה‬ ‫יתומים מוקמינן אדאורייתא‪.‬‬ ‫במקום שאין עושה בו מום אתי למיעבד במקום שעושה בו מום‪,‬‬ ‫ושוק כתיב "ואתה ובניך ובנותיך אתך"‪.‬‬ ‫ואסור אפי' אם ימות אם לא יקיזוהו‪ .‬ולחכמים (בברייתא‬ ‫ל"ב‪ .‬בהמה גסה של מעשר של גדול אפשר להבליע לבית הלל בכור נאכל אפילו ע"י זרים‪ ,‬ו"כחזה התנופה‬ ‫רבי מאיר) מותר להקיז לו דם במקום שאינו עושה בו‬ ‫מכירתה בעצמות‪ ,‬שהם ראויים לעשות מהם כלים‪ ,‬אבל וכשוק הימין" נאמר בתם דכתיב לפני כן "את דמם תזרוק"‪,‬‬ ‫מום שלא יחתוך ולא יפגום את אזנו וניב שפתיו שזה לא עתיד‬ ‫בדקה לא‪ .‬וללישנא בתרא אף בגסה הדבר תלוי אבל בבעל מום כתיב "הטמא והטהור יחדיו"‪ ,‬ואם‬ ‫להתרפאות‪ ,‬דאם לא נתיר לו במקום שאינו עושה מום יבוא‬ ‫טמא שאינו אוכל קדשים קלים מותר בבכור‪ ,‬כ"ש‬ ‫במנהג המקום אם עושים מהעצמות כלים‪.‬‬ ‫לעשות במקום שעושה מום‪ ,‬ואם עשה מום אין לשוחטו‬ ‫שזר שאוכל קדשים קלים (‪-‬שלמים מעשר ופסח) מותר‪,‬‬ ‫על מום זה הואיל והטילו‪ ,‬עד שיפול בו מום אחר‪ .‬ולחכמים‬ ‫מקור איסור מכירת מעשר בהמה‪-‬‬ ‫ואין לפרוך מה לטמא שהותר מכללו בעבודת ציבור‬ ‫דברייתא מותר אף במקום שעושה מום אם צריך להקיז‬ ‫לרב ולרבי יוחנן לומדים שאסור למכור מעשר בהמה שאם אין כהן טהור באותו בית אב‪ ,‬הטמא עושה עבודת ציבור‪,‬‬ ‫מאותו אבר‪ ,‬ולא יניחנו שימות‪ ,‬ובלבד שלא ישחט על מום‬ ‫אף דכתיב "לא יגאל" ולא לא ימכר מגזירה שוה לא יגאל לא דכתיב "במועדו" – אפילו בשבת ואפילו בטומאה‪ ,‬דבאכילה‬ ‫זה‪ .‬ולר"ש מותר להקיז אף שעושה בו מום‪( ,‬דס"ל‬ ‫יגאל מחרמים דכתיב בהו "לא ימכר ולא יגאל"‪ .‬רב נחמן בר לא הותר מכללו‪ ,‬ובאכילה זר עדיף מטמא בקדשים קלים‪ ,‬ולא‬ ‫דדבר דשאין מתכוין מותר‪ ,‬ולשמואל הלכה כמותו‪,‬‬ ‫יצחק מוכיח שזו גזירה שוה מופנה‪ ,‬דאל"כ איכא מצינו אכילה שכהן טמא מותר בה וזר אסור בה‪.‬‬ ‫נכרי שאמר לו ישראל שהבכור אינו מותר אא"כ‬ ‫דיני בכור בעל מום‬ ‫ולרב הלכה כרבי יהודה שדבר שאין מתכוין אסור‪.‬‬ ‫היה בו מום‪ ,‬והטיל בו הנכרי מום‪ ,‬הבכור מותר‪ .‬ואם‬ ‫ל"ד‪ ,).‬והוא נשחט על אותו המום‪ .‬ואמר שמואל שגם‬ ‫בזה הלכה כר"ש‪ ,‬דכיון שלא היה דעתו להטיל מום כדי האם קונסים מטיל מום בבכור וקוצץ בהרת‪-‬‬ ‫אמר לנכרי שאינו מותר אא"כ נעשה בו מום‪ ,‬לרב‬ ‫קטינא אסור‪ ,‬דהוי כאומר שיעשה בו מום‪ ,‬ולרבא גם‬ ‫ל"ד‪ :‬שיטת רבי אליעזר שכהן הצורם אוזן בכור‬ ‫להתירו אלא כדי שלא ימות לא קנסינן ליה‪.‬‬ ‫בזה מותר‪.‬‬ ‫חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה‪ ,‬לרבי אסור לשוחטו אפי' אם יפול בו מום אחר‪ ,‬אמנם‬ ‫המטיל מום בבכור בכונה להתירו‪ ,‬אפי' בגרמא אסור‪,‬‬ ‫אליעזר אם היא מגולה צריך לכסותה‪ ,‬ואם היא הקוצץ בהרתו אם נולד בו נגע אחר ונטהר ממנו הרי‬ ‫במקום שאינו משומר יצניענה‪ .‬ולרבי יהושע כיון שכבר הוא טהור דאיגלאי מילתא שאם הנגע הראשון היה בו היה‬ ‫אבל המטיל שלא בכונה‪ ,‬אפי' במסיח לפי תומו‬ ‫שסיפרו לקסדור לפי תומם שאם יפול בו מום יהיה מותר ולא‬ ‫עכשיו אינה ראויה לאכילה שמא היא טמאה‪ ,‬וגם לזילוף אינה מתרפא גם ממנו‪ ,‬דלא קניס ר"א אלא בממונו שמא יבוא‬ ‫נתכוונו שיטיל בו מום‪ ,‬מותר‪.‬‬ ‫ראויה שמא היא טהורה ואסור לאבדה‪ ,‬לכן יגלנה ויניחנה לעשות כך דסבר שאם לא יתירוהו לו לא יהא נפסד אם ימתין‬ ‫במקום שאינו משומר ותיטמא ותהא ראויה לזילוף‪ .‬ולרבן למום אחר‪ ,‬דבלאו הכי היה צריך להמתין‪ ,‬ולכן קנסוהו גם אם נפל‬ ‫בכור שרדף אחרי אדם‪ ,‬ובעט בו האדם בשעת‬ ‫גמליאל לא יחדש בה דבר‪ .‬ואמר רב אלעזר (וי"א רבי בו מום אחר כדי שלא יעשה זאת‪ ,‬אבל בגופו שלא יחזור‬ ‫רדיפה ועשה בו מום‪ ,‬מותר לשוחטו אפילו אם הוא כהן‪,‬‬ ‫חייא) לבנו שר"מ שאוסר לקלקל את הבכור ומתיר רק בלא ויעשה כך מפני דחושש שמא לא יפול בו נגע אחר ולא יטהר‬ ‫דכוונתו להציל עצמו‪ .‬ואם בעט אחרי הרדיפה‪ ,‬ללישנא‬ ‫מום כדי שלא תמות ס"ל כרבי אליעזר שאוסר לגרום לה לעולם‪ ,‬ואפילו אם לא יפול בו נגע אחר אינו מרויח בקציצה שהרי‬ ‫קמא אסור‪ ,‬וללישנא בתרא מותר משום שנזכר‬ ‫הוא נגוע כבתחילה ועדיף לו להשאיר את הנגע הראשון שמא‬ ‫טומאה אלא יצניענה‪ ,‬ורבנן שמתירים להטיל מום כדי שתהיה‬ ‫בצערו‪.‬‬ ‫יתרפא‪ ,‬לא קניס‪.‬‬ ‫ראויה לאכילה סוברים כרבי יהושע שמתיר לגרום טומאה‬ ‫מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר‬ ‫כדי שתהיה ראויה לזילוף‪ ,‬ורבי יהודה שאוסר בין לתקן בין ויש להסתפק היכא שהוא חתן ופרח בו נגע אחר‪,‬‬ ‫לקלקל אע"פ שתמות ותלך לאיבוד כרבן גמליאל שאמר שלא דבעלמא נותנים לחתן ז' ימים לו ולאיצטליתו‬ ‫העולם‪ .‬לל"ק בגדי שאוזניו ארוכות ורואים אותם לפני שיצא‬ ‫ולכסותו שלא יראה הכהן את הנגע‪ ,‬וכל זמן שלא ראהו כהן‬ ‫יתקננה ולא יקלקלנה‪.‬‬ ‫כל ראשו מותר להטיל מום באזנו‪ ,‬דכל זמן שלא יצא כל‬ ‫וטימאהו אינו טמא דבכהן תלה רחמנא‪ ,‬וכן ברגל נותנים כל‬ ‫ראשו אינו כילוד‪ ,‬ובשה מותר בשפתיו שהם נראים תחילה‪,‬‬ ‫הגמ' אומרת שאין ראיה מחבית לבכור או איפכא‪,‬‬ ‫ימי הרגל‪ ,‬וי"ל שבאופן זה נטהר מהראשון מיד כשיש‬ ‫אבל אוזניו קשורות ואינם נראות עד שיצא כל ראשו‪ .‬וי"א שאף‬ ‫דגילוי חבית קל מבכור‪ ,‬לפי שזה רק גרמא‪ ,‬ומאידך נגע אחר‪ ,‬או שרק כשנטהר מהנגע החדש נטהר‬ ‫שה באזניו מותר‪ ,‬דאומרים שיצא דרך צדעיו‪.‬‬ ‫חבית חמורה מבכור‪ ,‬דשמא יבוא אליהו ויטהרנה‪,‬‬ ‫מהנגע הראשון‪ .‬תיקו‪ .‬ובהרת שנקצצה שלא נתכוין‬ ‫מום הנראה רק כשהבכור פותח פיו לצעוק‪ ,‬ולא‬ ‫לקוצצה‪ ,‬הרי הוא טהור‪.‬‬ ‫אבל בבכור יש להתיר שמא ימות‪.‬‬ ‫כשפותח פיו לאכול‪ ,‬הוי מום שבגלוי (דאיתא לקמן (ל"ז)‬ ‫ועוד י"ל שבכל מקום נחלקו בדרשות הפסוקים‪ ,‬וכאן‬ ‫ולחכמים המטיל מום בבכור מותר לשוחטו אם נולד‬ ‫שאינו נשחט אלא על מום שבגלוי‪ ,‬כדתנן שאם נפגמו (‪-‬ניטל‬ ‫נחלקו במטיל מום בבעל מום כגון האי בכור שאחזו דם‪,‬‬ ‫בו מום אחר‪ ,‬אבל הקוצץ בהרת אינו נטהר דקנסינן ליה‬ ‫מהם מעט) או נגממו (נחתכו ברוחבם מלמעלה בעומק ולא‬ ‫ר"מ לומד שאין לעשות בו מום מ"כל מום לא יהיה‬ ‫לעולם אא"כ פרחה בהרת בכולו שאז גם אם היה בו הנגע‬ ‫נתחסרו כלל) החניכיים החיצונות‪ ,‬או שנעקרו הפנימיות‬ ‫בו" וקרי ביה לא יהַיה בו מום‪ ,‬ומ"כל" לומדים שאפילו בבעל‬ ‫הראשון היה טהור‪ ,‬או שנתמעטה מכגריס לפני שקצצה‪,‬‬ ‫שהשיניים הגדולות קבועות בהם‪ ,‬הוי מום‪.‬‬ ‫מום אסור להטיל עוד מום‪ ,‬ולרבנן כיון דכתיב "תמים יהיה‬ ‫דבכל מקום קונסים אותו להפסיד מה שרצה להרויח‪,‬‬ ‫לרצון כל מום לא יהיה בו" דמשמע שהאיסור להטיל מום נאמר‬ ‫במום שהתכוין להתיר ע"י אותו מום‪ ,‬קנסוהו רק לגבי‬ ‫מי נאמן לומר שהמום לא נעשה בידי אדם‬ ‫אותו מום‪ ,‬ובבהרת שרצה לטהר עצמו ע"י הקציצה‪,‬‬ ‫רק בתמים הראוי לרצון‪ ,‬מותר‪ ,‬ורבי יהודה סובר כר"מ אבל‬ ‫כל המומים הראויים לבוא בידי אדם כגון נסמית עינו‪,‬‬ ‫גוזרים במקום שאינו עושה מום אטו מקום שעושה מום‪( ,‬ור"מ‬ ‫קנסוהו שהקציצה לא תטהר אותו וממילא הוא טמא‬ ‫שיתכן שזה נעשה ע"י אדם‪ ,‬לאפוקי מום שנולד עימו כגון בעל‬ ‫לעולם‪ ,‬דחשבינן לנגע כאילו הוא נמצא ומי אמר שהיה מתרפא‬ ‫המוקדשין‬ ‫לומד משם להתיר להטיל מום בפסולי‬ ‫חמש רגלים‪ ,‬רועי ישראל נאמנים לומר שנפלו מאליהן‪,‬‬ ‫לאחר פדיונם‪ ,‬דהו"א לאוסרם כיון דאסירי בגיזה ממנו‪.‬‬ ‫רועים כהנים אין נאמנים מפני שהם חשודים על הדבר‪,‬‬ ‫ועבודה‪ ,‬קמ"ל‪( .‬ואין לומר שר"מ לומד מזה להתיר‬ ‫הטלת מום בבעל מום מעיקרו ‪-‬לפני ההקדש‪ ,‬דזה קנס לבנו אחריו‪-‬‬ ‫וכדלהלן‪ .‬רשב"ג אומר נאמן הוא על של חבירו‪ ,‬ואין‬ ‫נאמן על של עצמו‪ .‬ר"מ אומר החשוד על הדבר ככהנים‬ ‫פשיטא)‪ .‬ורבנן לומדים מ"כל מום לא יהיה בו" שאסור יש להסתפק אם המוכר עבדו לעכו"ם שקנסו אותו‬ ‫החשודים על הבכורות לא דנו ולא מעידו‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫אף לגרום מום‪ ,‬שלא יביא דבילה ובצק ויניחנה על לפדותו עד עשרה בדמיו‪ ,‬אם קנסו בנו אחריו או לא‪.‬‬ ‫וכן יש להסתפק במכוין מלאכת דבר האבד למועד‬ ‫האוזן כדי שיבוא כלב ויאכלנה)‪.‬‬ ‫י"מ בדעת ת"ק שרועי ישראל שרועים בבית כהנים‬ ‫וכן מצינו שרבי יוחנן אמר שאף שנחלקו בבכור אם שאסרו לו לעשות מלאכה זו במועד הואיל ולכך נתכוין‪,‬‬ ‫נאמנים‪ ,‬ולא חוששים שרוצה שיזמנו לאכול עימו (‪-‬‬ ‫מותר להקיז דם בבכור שאחזו דם שאין לך מום גדול מזה‪ ,‬אם קנסו בנו אחריו או לא‪.‬‬ ‫לגימא)‪ ,‬אבל רועי כהנים בבית ישראל אינם נאמנים‪,‬‬ ‫מפני שהכהן רוצה שהישראל יתן לו את הבכור‪ ,‬וכן‬ ‫מודים שאסור לחמץ מנחות שנתחמצו כגון שאחד לש ובבכור ג"כ יש להסתפק היכא שהטיל בו מום אם‬ ‫רועים כהנים בבית כהנים אינם נאמנים‪ ,‬דחיישינן‬ ‫בחימוץ ואחר אפאה‪ ,‬דכתיב "לא תאפה חמץ" וכתיב "לא קנסו בנו אחריו‪ ,‬דאף אם בעבד קונסים שאני התם‬ ‫לגומלין ‪-‬שמעיד עכשיו בשביל שכשיהיה לו בכור תם והוא‬ ‫תיעשה חמץ" לומר שחייבים על כל דבר בפני עצמו‪ .‬וכן דכל יומא מפקע ליה ממצות‪ .‬ואף אם במועד לא‬ ‫יטיל בו מום חבירו יעיד שהמום נפל מאיליו‪ .‬ולרשב"ג נאמן‬ ‫אסור לסרס בהמה של חולין מסורסת‪ ,‬דכתיב "ומעוך קונסים‪ ,‬י"ל דהיינו מפני שלא עשה איסור שהרי מת‬ ‫על של חבירו אפילו כהן לכהן ולא על של עצמו‪ .‬ולר"מ‬ ‫וכתות ונתוק וכרות"‪ ,‬אם על כורת חייב כ"ש שחייב קודם המועד‪ ,‬אבל בבכור י"ל שהקנס הוא על הממון‪.‬‬ ‫החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו‪.‬‬ ‫בנותק‪ ,‬אלא קרא אתא לחייב נותק אחר כורת (‪-‬שאם ורבי זירא הוכיח שהקנס הוא רק עליו‪ ,‬ממה ששדה‬ ‫אחד כרת את הביצים ועודם בכיס ובא חבירו וניתקם מהכיס‬ ‫שניטייבה (‪-‬נזדבלה ע"י עגלות ומשאות של זבל)‪ ,‬או נידיירה‬ ‫(‪-‬שהביא לשם דיר בהמות חודש או חודשיים כדי לזבלה) ל"ה‪ :‬הגמרא מבארת שהמחלוקת בין ת"ק לר"מ היא‬ ‫שניהם חייבים)‪.‬‬ ‫ל"ד‪ .‬וכן בחבית נחלקו בקראי‪ ,‬דכתיב "ואני הנה בשביעית אסור לו לזורעה במוצאי שביעית דקנסינן ליה בדברי רבי יהושע בר קפוסאי שבכור בבית כהן צריך‬ ‫נתתי לך את משמרת תרומתי"‪ ,‬לרבי יהושע איירי כיון שעשה עבודה חשובה‪ ,‬אבל לבנו מותר‪( ,‬ובנטל קוצים שנים מן השוק אפילו כהנים להעיד עליו‪ ,‬אבל כהנים‬ ‫דווקא בטהורה שהיא ראויה לך‪ ,‬ולר"א איירי אף תלושים ומפוזרים בשביעית מותר גם לו‪ ,‬דליכא למיקנס שבביתו אין נאמנים‪ ,‬וכך סובר ת"ק שאמר שרועים כהנים בין של‬ ‫כהנים בין של ישראל אינם נאמנים‪ ,‬אבל כהנים דעלמא נאמנים‬ ‫בתלויה אמר רחמנא עביד לה שימור דכתיב "משמרת"‪ ,‬מידי כיון שלא עשה בשביעית עבודה חשובה)‪.‬‬ ‫אפילו על בכורות של כהנים‪ ,‬ולא חיישינן לגומלין אלא ברועה‬ ‫ל"ה‪ .‬המטמא טהרות של חבירו‪ ,‬קנסוהו רבנן שלו‪ ,‬דסבר אני אעיד לרבי והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא‬ ‫דחשיבא ראויה שמא יבוא אליהו ויטהרנה‪.‬‬ ‫בכור‪ ,‬ור"מ לית ליה דר' יהושע לגמרי‪ ,‬דכיון דנחשדו כהנים על‬ ‫ואין לומר שנחלקו אם דורשים מסורת שזה לשון‬ ‫יחיד‪ ,‬או מקרא שקורים "תרומותי" לשון רבים‪ .‬שהרי שישלם‪ ,‬אבל את בנו לא קנסו‪ ,‬דהיזק שאינו ניכר לאו הבכור לא דן ולא מעיד אפילו כהן מן השוק‪ ,‬ואפילו הבכור ביד‬ ‫ישראל‪ .‬ולרשב"ג אפילו בנו ובתו נאמנים דאין נחשד אלא‬ ‫שמיה היזק לחייב אפילו את האב מדאורייתא‪.‬‬ ‫ר"א סובר יש אם למסורת‪ ,‬ודריש "בבגדו בה" כיון‬ ‫שבגד בה אביה שמכרה לשפחות שוב אינו יכול למוכרה המטיל מום בבכור שלא בכונה מותר לשחוט מחמת על של עצמו ולא על של חבירו ואפילו הוא אביו‪ .‬ולרבי יוסי‬ ‫דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות‪ ,‬אבל לאחר מום זה‪ ,‬בין בעכו"ם (וכמעשה דקסדור‪ ,‬שהתירו אפילו עשרה שהם בני ביתו אינם נאמנים‪ ,‬אבל מן השוק‬ ‫אישות יכול למוכרה‪ .‬ור"ע סובר יש אם למקרא‪ ,‬ודריש כשהטיל מום בלא כוונה להתיר שלא ידע שאפשר לשחוט עד אחד נאמן‪ ,‬ודלא כרבי יהושע שצריך שנים מן השוק‪.‬‬ ‫בביגדו בה" כיון שפירס טליתו עליה שייעדה ונשאה שוב ע"י מום אא"כ נפל מאיליו‪ ,‬ואסרו כשנתכוין להתיר‪ ,‬ואין וי"א שרועים של ישראל והם עצמם כהנים נאמנים‪,‬‬ ‫האב אינו יכול למוכרה אפילו אם האדון גירשה‪ ,‬דאין אדם חוששים דאתי למיחלף בגדול ישראל)‪ ,‬בין בישראל מפני שהרועה אומר שבעה"ב יתנו לצורבא מרבנן ולא‬ ‫קטן (וכמעשה דתינוקות‪ ,‬ולא חיישינן דאתי למיסרך)‪ .‬לו דסתם רועה הוא עם הארץ‪,‬אבל רועים של כהנים והם‬ ‫מוכר את בתו לשפחות אחר אישות‪.‬‬ ‫מומי מעשר והיינו בספק מעשר שאין לו תקנה אלא במום‪,‬‬ ‫בו‪ .‬ואף דלא אמרינן מה לי לשקר במקום עדים ואנן‬ ‫עצמם ישראל אינם נאמנים‪ ,‬דחוששים שרוצה‬ ‫הכל נאמנים עליהם להעיד שהמום נפל מאיליו‪ ,‬כיון שבידו‬ ‫סהדי שהכהנים חשודים‪( ,‬כדמצינו שאם הבעלים אמר‬ ‫שיזמנו ללגימא‪ ,‬וכ"ש שרועים כהנים של כהנים אינם‬ ‫להטיל מום בכל העדר‪ .‬ואין הטעם שהיה יכול להטיל‬ ‫לשוכר של החמור שלא ילך דרך נהר פקוד מפני שיש‬ ‫נאמנים דחיישינן גם לגומלין וגם ללגימא‪ .‬ולרשב"ג‬ ‫מום בבהמה זו בלבד‪ ,‬דמנין לו שיהיה בה ספק‪ ,‬ואינו‬ ‫שם מים‪ ,‬והלך משם ומת החמור‪ ,‬וטען שהלך מנהר‬ ‫נאמן על של חבירו כהן לכהן‪ ,‬דלא חיישינן לא לגומלין ולא‬ ‫יכול להוציאה עשירית‪ ,‬דכתיב "לא יבקר בין טוב‬ ‫פקוד אבל לא היו שם מים‪( ,‬רבא אמר שנאמן‪ ,‬דמה‬ ‫ללגימא‪ ,‬ולא על של עצמו‪ .‬ולר"מ החשוד על הדבר לא‬ ‫לרע"‪.‬‬ ‫לו לשקר היה יכול לומר שהלך בדרך אחרת‪ ,‬ואביי‬ ‫דנו ולא מעידו‪ ,‬והיינו שרועים כהנים בבהמה של‬ ‫אמר ש)אינו נאמן במיגו שהיה אומר שהלך בדרך‬ ‫ישראל אינם נאמנים ודלא כרשב"ג‪ ,‬ופליג גם את"ק שסובר‬ ‫מי יכול להתיר מומי בכור‪ -‬מומין מובהקים כגון‬ ‫אחרת‪ ,‬דהוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי שתמיד יש שם‬ ‫שרועים כהנים נאמנים‪.‬‬ ‫בכור שנסמית עינו או נקטעה ידו או נשברה רגלו‪,‬‬ ‫לרב נחמן הלכה כרשב"ג שאפילו בנו ובתו נאמנים‪ ,‬ומ"מ מים‪ ,‬שאני התם דודאי יש שם מים‪ ,‬אבל) הכא דאינו‬ ‫לת"ק ישחט על פי ג' בני הכנסת שאינם חכמים‪ ,‬והיינו‬ ‫אשתו אינה נאמנת מפני שאשתו כגופו‪ ,‬וכן הלכה‪ .‬אלא חשש בלבד איכא מיגו‪.‬‬ ‫דווקא כשאין מומחה‪ ,‬וכן הדין בחו"ל שאינו ראוי להקריב‬ ‫ולרבא הלכה כרבי יוסי‪ ,‬ואף שרבא אמר שאם הכהן נאמנות כהן חבר שלא הטיל מום בכונה‪ -‬רבי צדוק ואפילו בזמן בית המקדש‪ ,‬אבל מומין שאין מובהקים אף‬ ‫הבעלים עומד בחוץ ונכנס הבכור שלם ויצא בעל מום היה לו בכור ונתן לפניו שעורים בסלי נצרים של ערבה בחו"ל צריכים מומחה‪ .‬ולרבי יוסי אפי' כ"ג דיינים‬ ‫מעידים עליו להתירו‪ ,‬איירי שגם בניו ובנותיו בחוץ‪ ,‬קלופה‪ ,‬ובזמן אכילתו נקרעו שפתיו‪ ,‬ואמר רבי יהושע אינם יכולים להתיר מום מובהק‪ ,‬אלא רק מומחה‪ .‬ורב‬ ‫וקמ"ל דלא חיישינן לחשדא שהרועה עצמו הטיל בו מום‪ .‬שחבר נאמן לומר שלא הטיל את המום בכונה‪ ,‬ורבן ורב חייא בר עמרם פסקו כת"ק (אע"פ שרבי יוסי‬ ‫ל"א מיירי שאמרו העדים שכל בעליו של בכור דהיינו הוא ובני‬ ‫גמליאל אמר שאין חילוק בזה בין חבר לעם הארץ‪ .‬נימוקו עמו שהיה מביא תמיד טעם לדבריו)‪.‬‬ ‫ביתו היו עמנו בחוץ ונכנס הבכור שלם בבית ויצא חבול‪ ,‬דבזה‬ ‫לרש"י רבי יהושע חזר בו‪.‬‬ ‫עדותם עדות כיון שלא היה איש בבית‪ ,‬וקמ"ל שלא חוששים‬ ‫ל"ז‪ .‬התרת נדרים בשלשה במקום שאין חכם‪,‬‬ ‫שמא הם גרמו לו מתחילה ע"י שהניחו לו דבילה על האוזן או‬ ‫נאמנות במילתא דעבידא לגלויי‪-‬‬ ‫ולרבי יהודה צריך שאחד מהם יהיה חכם‪ ,‬והאחרים‬ ‫שעשו לו גומא ונפל שם‪.‬‬ ‫צריכים להבין כשמסבירים להם והחכם ילמד את‬ ‫הכהן נאמן לומר שהראה את הבכור לחכם‪ ,‬ופסק לו‬ ‫ספק בכור שנולד בבית ישראל (כגון רחלה שלא ביכרה‬ ‫השנים‪.‬‬ ‫שהוא בעל מום קבוע‪ ,‬ובלבד שיש לו עדים שלא הוא הטיל‬ ‫וילדה שני זכרים‪ ,‬שאחד יתן לכהן‪ ,‬ואחד לו והוא ספק וירעה עד‬ ‫את המום‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫שיומם ואוכלו ישראל)‪ ,‬לרבי יהושע בן קפוסאי (הנ"ל‪ ,‬דדין‬ ‫רב יהודה אמר בשם רב שכהן נאמן לומר שישראל‬ ‫ספק בכור ביד ישראל כדין בכור אצל כהנים‪ ,‬ולרב חסדא)‬ ‫דבר שנמכר ונתברר אח"כ שהוא אסור‪ -‬המוכר‬ ‫נתן לו את הבכור במומו וא"צ להביא עדים שמאליו נפל בו‪,‬‬ ‫צריך שנים מן השוק להעיד עליו שלא הוטל בו מום בכונה‪,‬‬ ‫בשר לחבירו ונמצא בשר בכור‪ ,‬או שנודע שלא הראהו‬ ‫כיון דעביד לגלויי‪ .‬וכן הלכה‪.‬‬ ‫ולרב נחמן אפי' הבעלים מעידים עליו‪ ,‬דכהנים נחשדו על‬ ‫לחכם‪ ,‬או המוכר פירות ונמצאו טבלים‪ ,‬או יין ונמצא‬ ‫הגמ' אומרת שאין ממתני' ראיה לדינו של רב יהודה‪,‬‬ ‫הבכורות‪ ,‬אבל ישראל לא נחשדו אפילו על ספק בכור שנאכל על‬ ‫יין נסך‪ ,‬או ששחט פרה ומכרה ונודע שהיא טריפה‪,‬‬ ‫די"ל דטעמא דמתני' מפני שאינו חשוד לאכול‬ ‫ידם‪ ,‬דאל"כ ספק בכור לר"מ שהחשוד על הדבר לעצמו אינו‬ ‫אם לא אכלום‪ ,‬בבכור שנשחט יקבר דבכור תם אסור‬ ‫קדשים תמימים בחוץ‪ ,‬אבל להטיל מום הכהנים‬ ‫מעיד גם לאחרים אין מי שנאמן להעיד עליו‪ ,‬דלדבריו‬ ‫בהנאה‪ ,‬ובטריפה יחזירו לו‪ ,‬והוא יחזיר להם את הדמים‬ ‫חשודים‪.‬‬ ‫נמצאו ישראל חשודים על ספק בכור‪ ,‬וכ"ש כהנים היכא שנולד‬ ‫משום קנס‪ ,‬דאיסור ספק הוי‪ ,‬וכן אם כבר אכלום יחזיר להם‬ ‫ספק בכור בעדרם‪ ,‬שהם צריכים להמתין עד שיפול בו מום‪ ,‬דלא‬ ‫ואין להקשות על דין זה מהא דתנן שמי שאמר למי‬ ‫את הדמים‪ .‬וטריפה שמכרוה הלוקחים לעכו"ם או‬ ‫נפטרו כהנים מבכור בהמה טהורה‪ ,‬שהרי לר"מ יש חיוב‬ ‫שאינו נאמן על המעשרות שיקנה ממי שהוא נאמן‬ ‫נתנוה לכלבים שלא גרם להם איסור‪ ,‬ישלמו לו לפי שווי‬ ‫מתנות כהונה אפי' בספק בכור שחליפיו ביד כהן כגון‬ ‫שאינו לוקח פירות מעם הארץ‪ ,‬או שהוא לוקח מעם הארץ אבל‬ ‫טריפה ויחזיר להם את שאר המעות‪.‬‬ ‫ברחלה שלא ביכרה וכנ"ל שהכהן נוטל את אחיו‪( ,‬ורבי יוסי‬ ‫הוא מעשר דמאי קודם שימכרם‪ ,‬אינו נאמן‪ ,‬אף דעביד‬ ‫פוטר דעשו את שאינו זוכה כזוכה)‪ ,‬ומבואר שרק כהנים‬ ‫לרבי שמעון בן אלעזר דברים שהנפש קצה בהם (‪-‬‬ ‫לגלויי‪ .‬דשאני התם שיכול להשתמט ולומר שבעיניו הוא‬ ‫חשודים להטיל מום בבכור‪ ,‬ולא ישראלים‪( .‬וממעשר‬ ‫נבילות וטריפות שקצים ורמשים) יחזיר להם את כל‬ ‫כן נאמן‪ .‬ומאידך מהא דאיתא התם שאם שלחו לאיש‬ ‫לר"מ אין ראיה‪ ,‬דשם הבעלים נאמן מיגו שהיה מטיל‬ ‫הדמים דאין להם הנאה בכל מה שאכלו משעה שנודע להם‪,‬‬ ‫מסוים נאמן‪ ,‬אין ראיה דנאמן במילתא דעביד לגלויי‪,‬‬ ‫מום בכל העדר לפני המעשר שזה מותר כיון שאף אחד עדיין‬ ‫אבל דברים שאין הנפש קצה בהם (‪-‬בכורות טבל ויין‬ ‫דהתם כיון שאיכא תובע ‪-‬ששלחו לאדם מסוים וסבר דודאי‬ ‫לא קדוש)‪.‬‬ ‫נסך) ינכה להם את הדמים‪ .‬הגמ' מבארת שבסתמא‬ ‫יתבענו‪ ,‬מירתת‪ ,‬אבל בבכור לא מירתת דסר מי יטרח לחפש‬ ‫גם לרשב"א אינו מנכה‪ ,‬שהרי לא הפסיד המוכר כלום‬ ‫אביי אומר שאף שכהנים חשודים להטיל מום‪ ,‬ולר"מ‬ ‫ולשאול את אותו ישראל אם נתנו לו במומו‪.‬‬ ‫שהרי הבשר טעון קבורה כיון שנשחט תם‪ ,‬אלא איירי שאכל‬ ‫החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו‪ ,‬וכן סובר ר"מ‬ ‫ל"ו‪ :‬רב ירמיה בר אבא אמר שהוא המקור למה‬ ‫את מקום המום‪ ,‬שהיה יכול להראותו לחכם כרבי‬ ‫שהחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה‪ ,‬מ"מ כהנים‬ ‫כשרים לדון‪ ,‬דהא להדיא כתיב "ועל פיהם יהיה כל שאמר רב יהודה‪ ,‬אבל הוא לא אמר שכהן נאמן לומר‬ ‫יהודה דס"ל (לעיל כ"ח) שהשוחט ואח"כ הראה לחכם מותר‪,‬‬ ‫ריב וכל נגע"‪ ,‬ורק המוחזק לחשוד שהוחזק שעובר על שקיבלו מישראל במומו‪ ,‬אלא אמר שישראל נאמן‬ ‫ובטבלים מנכה לפי שהיה יכול לתקנם‪ ,‬וביין נסך איירי‬ ‫לומר שהוא נתן את הבכור לכהן במומו‪ ,‬וקמ"ל שאף‬ ‫דבר אחד פסול‪ ,‬ולא בחשש בלבד‪.‬‬ ‫בתערובת‪ ,‬וס"ל כרשב"ג שאם נתערב יכול למוכרו‬ ‫אם הוא מעיד שנתנו בזמן שהיה הטלה קטן ועכשיו‬ ‫לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו‪.‬‬ ‫ל"ו‪ .‬לרב אשי עד מפי עד כשר לעדות בכור להעיד הוא גדול נאמן‪ ,‬ולא אמרינן דלא קים ליה‪.‬‬ ‫שלו הטיל בו זה מום בכונה‪ ,‬דעד מפי עד כשר לעדות בסורא מתנו כרב ירמיה‪ ,‬ובפומבדיתא מתנו כרב‬ ‫שהאשה כשרה לה‪ ,‬ובבכור גם אשה נאמנת כדאמר רשב"ג יהודה שאפילו הכהן נאמן‪ ,‬ולהלכה נאמן אפילו במקרה‬ ‫על אלו מומין‬ ‫שאפילו בתו נאמנת‪ ,‬וכן הלכה‪ ,‬ולרב אסי עד מפי עד אינו של רב יהודה‪.‬‬ ‫כשר לעדות בכור‪ ,‬דאינו כשר אלא לעדות האשה שמת ואין לחוש למעשה שכהן ניסה להסתיר מרפרם שהוא‬ ‫בעלה במדינת הים‪.‬‬ ‫אלו מומין מתירים לשחוט בכור‬ ‫נתנו לו בלא מום‪ ,‬מפני שהיה זה כהן חצוף לשני דברים‪,‬‬ ‫נאמנות הפה שאסר במום בבכור‪ -‬טלה שלא ידענו שהטיל בו מום‪ ,‬ושהראהו למי שנתנו לו ולא לחכם אחר‪ ,‬ואבל‬ ‫כללי המומים המתירים ומקורותיהם‪ -‬אין שוחטים‬ ‫שהוא בכור‪ ,‬ובא כהן ואמר שהוא בכור ויש בו מום כולי עלמא אינם חצופים‪.‬‬ ‫את הבכור (ואין פודים פסולי המוקדשין‪ .‬מ"א‪ ,).‬אלא‬ ‫שלא הוטל בכונה‪ ,‬ושואל אם זה מום קבוע או עובר‪ ,‬נאמן‪,‬‬ ‫על מומים שבגלוי ואינם חוזרים‪ ,‬ואע"פ שאינו בטל‬ ‫ראית בכור של ישראל‪ -‬אין רואים בכור של ישראל‬ ‫דהפה שאסר הוא הפה שהתיר‪ .‬ואף שכבר למדנו‬ ‫אותו אבר ממלאכתו‪ ,‬שהרי נפגמה אזנו הוי מום אע"פ שהאוזן‬ ‫אא"כ יש כהן עימו‪ ,‬משום שהישראל חשוד שיאכלנו‬ ‫שאשה שלא הוחזקה כאשת איש מעולם נאמנת לומר‬ ‫לא בטילה משמיעה‪ .‬ואין הטעם משום דדרשינן כלל‬ ‫שהיא היתה אשת איש ונתגרשה‪ ,‬ומותרת להנשא‪ ,‬קמ"ל כשיאמר לו שזה מום קבוע‪ ,‬שהוא מותר באכילה לכל אדם‪ ,‬ולא‬ ‫ופרט וכלל ("כי יהיה בו מום‪ ,‬פסח או עוור‪ ,‬כל מום‬ ‫יתננו לכהן ונמצא גוזל את הכהן‪ ,‬והוא לא חושש לגזילה‪,‬‬ ‫שאף שכאן היה חייב לומר שהוא בכור כדי שלא‬ ‫רע")‪ ,‬דא"כ ניבעי בטל ממלאכתו (ולמה נפגמה אזנו‬ ‫ואעפ"כ אמר רב אשי לישראל על בכור שרוע (‪-‬עינו‬ ‫לאכול קדשים בחוץ שעל זה שזה כרת אינו חשוד (רק על‬ ‫מן החסחוס הוי מום)‪ ,‬אלא "כל מום רע" רבויא הוא‬ ‫הטלת מום שזה לאו)‪ ,‬מ"מ מותר‪ ,‬משום שהיה יכול אחת גדולה ואחת קטנה) שודאי היה המום משעת לידתו‬ ‫דכתיב "כל" ולא דרשינן ליה בכלל ופרט‪ ,‬ומומין שבסתר‬ ‫להטיל בו מום ניכר אפילו לעם הארץ ולאוכלו בלי ולא חשש להנ"ל‪ ,‬דכיון שהקפיד הישראל לשאול אף‬ ‫אינם בכלל "מום רע" כיון שאינו מנוולו‪ ,‬ומום עובר‬ ‫להראותו ‪ ,‬שהרי אף אחד לא יודע שהוא בכור‪ ,‬אבל כשיודעים שידוע שזה מום‪ ,‬א"כ חזינן שמקפיד אפי' על כבודו‬ ‫מסברא אין שוחטים עליו בכור בחוץ‪ ,‬שהרי אפילו לא‬ ‫שהוא בכור ליכא למימר הכי‪ ,‬דאם יאכלו בלא להראותו יחשדו של חכם‪ ,‬וא"כ כ"ש שלא יטול ממונו של כהן‪.‬‬ ‫להסתפק היכא שבדקוהו ולא נתרפא‪ ,‬אי הוי מום‬ ‫טומאת כלי שטף‪ -‬כלי שטף (‪-‬כלי עץ דכתיב ביה "וכל‬ ‫פודים פסולי המוקדשין על מום עובר‪ ,‬דכתיב "ואם‬ ‫למפרע או רק מכאן ולהבא‪ ,‬ונ"מ אם מועלים בפדיון‬ ‫כלי עץ ישטף במים"‪ ,‬ואין הכונה לכלי מתכות‪ ,‬דמבואר לקמן‬ ‫כל בהמה טמאה (והיינו בעלי מומין שנפדו‪ ,‬דטמאה‬ ‫שלפני זמן זה)‪ .‬אבל אם אכל יבש ואח"כ לח של‬ ‫שפשוטי כלי שטף אין מקבלים טומאה‪ ,‬ופשוטי כלי מתכות ודאי‬ ‫ממש כבר כתיב בה פדיון במקום אחר) אשר לא‬ ‫גשמים‪ ,‬או אפי' לח ואח"כ יבש של שלחין אינו מום‪,‬‬ ‫מקבלים טומאה) שנטמא בטומאה דאורייתא מגבו‪,‬‬ ‫יקריבו ממנה קרבן לד' " לאפוקי מום עובר שלמחר‬ ‫דאין זה רפואה וממילא אין זו בדיקה‪ ,‬ולר"מ היינו ששהה‬ ‫יקריבו ממנה‪ .‬ואב"א ילפינן מ"פסח או עוור" למעט נטמא תוכו‪ ,‬ובטומאת משקין דרבנן דמדאורייתא אין‬ ‫שמונים יום‪.‬‬ ‫אוכלין ומשקין מטמאים כלי‪ ,‬אם נטמא תוכו נטמא גבו‪,‬‬ ‫מום עובר‪.‬‬ ‫אבל אם נטמא גבו לא נטמא תוכו ואוגנו (‪-‬בית קיבול‬ ‫אין אדם רואה מומין לעצמו‪ ,‬אבל מורה הלכה‬ ‫הפוך שיושב עליו) ואזנו (‪-‬בית אחיזה) וידיו (‪-‬כגון כלי חרס‬ ‫ל"ז‪ :‬מומים באוזניים‪-‬‬ ‫לתלמידים והם מורים לו‪.‬‬ ‫נפגמה אזנו מן החסחוס שבתנוך האוזן‪ ,‬בין בידי אדם בין שעושים לו זנב לאחוריו)‪ ,‬דמדרבנן משקה מטמא כלי‬ ‫תלמיד חכם שמחדש הלכה‪ ,‬אם אמרה קודם‬ ‫בידי שמים ‪-‬שנולד כך‪ ,‬כדי שתחגור (‪-‬תתעכב) בה צפורן גזירה אטו משקה זב וזבה כגון רוקו וזובו שהם אב הטומאה‬ ‫המעשה שומעין לו לעשות מעשה‪ ,‬ואם לאו אין‬ ‫אם בודקים כבדיקת סכין‪ ,‬הוי מום‪ ,‬אבל נפגמה מן העור ‪ -‬ומטמאים כלי ואדם מדאורייתא‪ ,‬ונתנו לו חכמים דין כלי‬ ‫שומעין לו דבשביל המעשה אמרה‪.‬‬ ‫חרס ולא דין כלי שטף דעלמא‪ ,‬כדי שיהיה הכר שלא‬ ‫האליה הרכה של האוזן‪ ,‬לא הוי מום דהדר בריא‪.‬‬ ‫נסדקה אזנו‪ ,‬כל שהוא‪ ,‬בין בידי אדם בין בידי שמים‪ ,‬ישרפו על טומאה דרבנן תרומה וקדשים אלא חולין‪,‬‬ ‫ל"ט‪ .‬מומים נוספים‪-‬‬ ‫(אבל בכלי חרס לא גזרו טומאת משקין מאחוריו‪ ,‬כיון דאפילו‬ ‫אע"פ שלא חסרה‪ ,‬הוי מום‪ ,‬אבל פגימה אינה בלא חסרון‪.‬‬ ‫מומין שבחוטם‪ -‬ניקב החוטם או נפגם או נסדק‪ ,‬הוי‬ ‫ניקבה אזנו הוי מום‪ .‬ושיעור הנקיבה כמלוא כרשינה נגעו משקה זב וזבה מאחוריו אינו מקבל טומאה‪ ,‬והא דכתיב‬ ‫מום‪ .‬ואם ניקבו חוטמין זה לזה הוי מום רק אם הנקב‬ ‫הנכנסת ויוצאת‪ ,‬והיינו הינדה‪ ,‬וי"א כעדשה‪ ,‬וקרובין "וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר" הכונה להיסט)‪ .‬וכלי שטף‬ ‫נראה מבחוץ ‪-‬שניקבו המחיצות החיצוניות של החוטם‪ ,‬אבל‬ ‫דבריהם להיות שוין‪ ,‬והיינו לגבי לשחוט עליו בכור‪ , ,‬שאין לו תוך אינו מקבל טומאה דאורייתא‪ ,‬דבעינן‬ ‫מבפנים שניקבה המחיצה החולקת את החוטם אינו מום‬ ‫אמנם לענין לפסול אותו מלהקרב ע"ג המזבח אף נקב של דומיא דשק (דכתיב "מכל כלי עץ או בגד או עור או שק" –‬ ‫דבמקום סתר הוא‪.‬‬ ‫מרצע הוי מום‪ ,‬כדמצינו לגבי רציעת עבד עברי שלרבי הוקש כלי עץ לשק) דמיטלטל מלא וריקן ‪-‬שיש לו בית‬ ‫מומין שבשפתיים‪ -‬ניקבה שפתו או נפגמה (‪-‬חסרה‬ ‫לומדים מ"מרצע" שצריך לרצוע במתכת‪( ,‬ולרבי יוסי קיבול‪ ,‬אך אם הוא ראוי למדרס כגון כסא וספסל הוא‬ ‫ברבי יהודה לומדים מ"ולקחת" שאפשר לרצוע גם מקבל טומאה מדאורייתא‪ ,‬ואם נטמא תוכו נטמא גבו‪,‬‬ ‫מעט)‪ ,‬או נסדקה‪ ,‬הוי מום‪ ,‬והיינו בשפתו החיצונה‬ ‫כלומר חודה של שפה ולא רוחבה‪.‬‬ ‫בסול (‪-‬קיסם חד) או סירה (‪-‬קוץ) או מחט או מקדח או ואם נטמא גבו במשקין טמאים נטמא תוכו‪ ,‬ובזה לא‬ ‫מכתב ‪-‬עט ברזל‪ ,‬דדריש רבויי ומיעוטי‪ ,,‬ורבי דריש כללי עשו חכמים הכר‪ ,‬כיון שכבר עשו הכר ביש לו תוך‪.‬‬ ‫מומין שבחניכיים‪ -‬נפגמו או נגממו (‪-‬נחתכו בסכין ולא‬ ‫ופרטי)‪ ,‬ואמר על זה יודן ברבי שרוצעים באליה‪,‬‬ ‫חיסרו אלא כעין סדק) החניכיים החיצוניות שבאמצע הפה‪,‬‬ ‫מומין שבעיניים‬ ‫ולחכמים עבד עברי כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל‬ ‫הוי מום‪ .‬ופנימיות היינו מן התיומת (שן שנראית כשנים)‬ ‫מום‪ ,‬ובהכרח שלדבריהם רוצעים בגובה של אוזן שהוא ניקב או נסדק או נפגם הריס (‪-‬השורה החיצונית) של‬ ‫ולפנים‪ ,‬ותיומת עצמה כלפנים‪ ,‬אמנם אם נעקרו הוי‬ ‫העין ‪-‬הכסוי שמכסה את העין‪ ,‬הוי מום‪.‬‬ ‫סחוס‪.‬‬ ‫מום אף בפנימיות‪ ,‬ושוחטים על מום זה‪ ,‬ולרבי יהושע‬ ‫בן קפוצאי אין שוחטין אלא על החיצונות‪ ,‬אבל‬ ‫יבשה אזנו‪ ,‬והיינו שאם ניקבה אין יוצא דם‪ ,‬וי"א שהיא היה בעין דק (‪-‬דוק (‪-‬קרום) שחור משוקע‪ ,‬או דוק לבן‬ ‫צף‪ ,‬אבל לא לבן משוקע או שחור צף‪ ,‬ובלבן של העין‬ ‫נפרכת כשממשמשים בה‪ ,‬הרי זה מום‪.‬‬ ‫פנימיות שנעקרו הוי מום לפוסלו אבל אין שוחטין‬ ‫אין שייך מום כיון שזה רק שומן העין‪ ,‬וסימנך ברקא שהוא עליו וימתין עד שיפול בו מום אחר וישחטנו‪ ,‬ולרבי חנינא בן‬ ‫ענייני טומאה‬ ‫לבן וצף והוי מום)‪ ,‬או תבלול (שיוצא מהלבן דרך הסירה אנטיגנוס מום בתיומת אף אינו פוסל להקרבה‪.‬‬ ‫(‪-‬העיגול שמסביב העיגול השחור‪ ,‬שמשם ראיית העין באה)‬ ‫טומאת אהל בשדרה וגולגולת‪ -‬שדרה וגולגולת‬ ‫מחוסר אבר פנימי אינו מתיר לשחוט בכור‪ ,‬דכתיב‬ ‫ונכנס בשחור‪ ,‬אבל איפכא לא‪ ,‬דכתיב "יצא מחלב‬ ‫שלימים מטמאים באהל (משא"כ שאר עצמות)‪ ,‬ואם‬ ‫"פסח או עוור" דמשמע דווקא בגלוי ולא בסתר‪ ,‬וכן אינו‬ ‫עינימו" ‪ -‬אינו אלא חלב העין ולא העין עצמה‪ ,‬ולרבי‬ ‫חסרו אין מטמאים‪ ,‬ושיעור החסרון‪ ,‬בשדרה לבית‬ ‫מתיר לפדות קדשים‪ ,‬דכתיב "עוורת או שבור"‪ ,‬ורב‬ ‫מאיר בשני המקרים הוי מום‪ ,‬ד"תבלול" היינו דבר‬ ‫שמאי שתי חוליות ולבית הלל חוליה אחת‪ ,‬ובגולגולת‬ ‫אחדבוי בר אמי מסתפק אם מום פנימי פוסל‬ ‫המבלבל את העין)‪ ,‬או חלזון נחש‪ ,‬או עינב‪ ,‬הוי מום‪.‬‬ ‫לבית שמאי כמלוא מקדח‪ ,‬ולבית הלל בכדי שאם‬ ‫להקרבה דכתיב "תמים יהיה לרצון" מזבח‪ ,‬או שאינו‬ ‫ינטל מן החי ימות‪ ,‬והיינו סלע‪ .‬הגמ' שואלת שסלע‬ ‫פוסל דכתיב "כל מום לא יהיה בו" – מה מום מבחוץ‬ ‫ל"ח‪ :‬חורוור (חולי של טיפות לבנות בעין) קבוע בעין הוי‬ ‫היינו כמלוא מקדח (כדלהלן לגבי העברת טומאה‬ ‫אף חסרון מבחוץ‪.‬‬ ‫מום‪ .‬לרבי יהודה היינו ששהה שמונים יום‪ ,‬ולרבי‬ ‫בחלון)‪ .‬והגמ' מתרצת דבעינן כמלוא מקדח וחיסומו‬ ‫‪ -‬שלאחר שנעשה החור מצדד את המקדח להרחיב את הנקב חנינא בן אנטיגנוס צריך לבודקו ג"פ בתוך השמונים‬ ‫בצידיו כדי שהמקדח יכנס ויצא בריוח‪( ,‬ומכאן ראיה לדין יום‪ ,‬ובלבד שיהיו משולשים (‪-‬כל כ"ו וחצי יום‪ ,‬דבזמנים מום כשיש כליה אחת או שלש‪-‬‬ ‫ניקבה אזנו הנ"ל ששיעור כמלוא כרשינה היינו נכנסת אלו דרך המום לעבור‪ ,‬אבל אם לא בדקנו אינו מום‪ ,‬דשמא הלך בברייתא אחת מבואר שאם יש כליה אחת או שלש‬ ‫פסול‪ ,‬דכתיב בקרבנות "ואת שתי הכליות"‪ ,‬ובברייתא‬ ‫ויוצאת)‪ .‬ורב פפא (ל"ח‪ ).‬מתרץ שלב"ה השיעור הוא וחזר‪ ,‬שכך דרכו‪ ,‬ולר"מ היינו ששהה ארבעים יום‪.‬‬ ‫בסלע סתם‪ ,‬שזה פחות ממקדח סתם ואפילו ממקדח מים הקבועים בעין שעיניו נוטפות מים‪ ,‬הוי מום‪ .‬לרבי אחרת מבואר שכליה אחת אינו פסול‪ ,‬דכתיב‬ ‫קטן של רופאים‪( ,‬וסלע נירונית כמקדח גדול של לשכה)‪ ,‬יהודה קבועים היינו כשאכל מספוא לח והיינו אדר וחצי "יסירנה"‪.‬‬ ‫ובדעת ב"ש ר"מ סובר שכוונתם למקדח קטן של ניסן‪ ,‬ואח"כ אלול וחצי תשרי יבש‪ ,‬של בית הבעל שא"צ בני הישיבה רצו לומר שלכו"ע אין בהמה נבראת עם‬ ‫להשקותה מספיקים לה הגשמים‪ ,‬שזו דרך רפואתו‪ ,‬ואם לא כליה אחת‪ ,‬ובהכרח שהיא התחסרה‪ ,‬ונחלקו אי‬ ‫רופאים‪ ,‬ולחכמים כמקדח גדול של לשכה‪.‬‬ ‫העברת טומאה דרך חלון‪ -‬חלון שבין בית לבית שלא נתרפא בכך הוי מום‪( ,‬ויש להסתפק אם צריך להאכיל לח מחוסר אבר פנימי פוסל או לא‪.‬‬ ‫נעשה בידי אדם אלא נפל הכותל מאיליו‪ ,‬שיעורו להעביר בזמן הלח ויבש בזמן היבש ולא שוחטים אותו עד שיעברו רב חייא בר יוסף אומר שלכו"ע שייך שבהמה נבראה‬ ‫טומאה מבית לבית כמלוא אגרוף גדול כשל בן אבטיח כל ימי הקיץ ויבדק בשניהם‪ ,‬או לח ויבש בזמן הלח)‪ ,‬עם כליה אחת‪ ,‬ומחוסר אבר פנימי פוסל‪ ,‬והברייתא‬ ‫שהיה בעל בשר‪ ,‬והוא כראש גדול של אדם‪ ,‬ובפחות מכך ומאכילים אותו בכל יום כגרוגרת (ויש להסתפק אם שפוסלת מדברת כשנבראה עם שתי כליות וחסרה‬ ‫אינו נחשב כיון שלא נעשה בידי אדם‪ .‬ואם נעשה בידי אדם הכונה כגרוגרת בסעודה ראשונה שבכל יום‪ ,‬או בכל אחת‪ ,‬דמקומה ניכר‪ ,‬והברייתא שמכשירה מדברת‬ ‫שיעורו כמלוא מקדח גדול של לשכה לקדוח מה שצריך סעודה‪ ,‬ואת"ל בסעודה ראשונה (דאי אמרת בכל סעודה כשנבראה עם כליה אחת דליכא חסרון‪.‬‬ ‫לבדק הבית‪ ,‬שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נירונית ודאי לא אכפת לנו לפני או אחרי האכילה‪ ,‬שהרי הסעודה השניה הגמ' דוחה שמשמע מהברייתא שפסול גם כשנבראה‬ ‫וכמלוא נקב של עול שעושים בו נקב ותוקעים בו יתד כדי‬ ‫היא אחר אכילה) יש להסתפק אי דווקא קודם אכילה עם כליה אחת (דומיא דשלש דמיירי שנבראה כך)‪.‬‬ ‫שזה מועיל כסם לרפואה ששותים אותו לפני האכילה‪ ,‬או‬ ‫לקשור את רצועות העול‪.‬‬ ‫ולכן הגמרא מבארת שלכו"ע מחוסר אבר פנימי פוסל‪,‬‬ ‫ל"ח‪ .‬טומאת כלי חרס‪ -‬כלי חרס אם נטמא תוכו גם לאחר אכילה‪ ,‬קודם שתיה משום שזה מועיל כמו‬ ‫ונחלקו אם שייך שבהמה נבראה עם כליה אחת ובהכרח‬ ‫נטמא גבו‪ ,‬ואם נטמא גבו לא נטמא תוכו‪ ,‬ואם אין לו שעורים שדרך הבהמה לאוכלם קודם שתיה‪ ,‬או אף לאחר‬ ‫שהיא התחסרה‪ ,‬או שלא שייך שבהמה נבראה עם כליה‬ ‫תוך אינו מקבל טומאה‪ ,‬דב"תוכו" תלה רחמנא דאינו שתיה‪ .‬מותר שזה נח לו או אף קשור‪ ,‬עם חבירו שנח לו‬ ‫אחת‪( ,‬ועל זה לא קשה דדומיא דשלש קתני‪ ,‬דכיון שלא שייך‬ ‫מקבל טומאה אלא מתוכו דכתיב "וכל כלי חרס אשר יפול מהם לאכול יחד והאכילה מועילה לו או אף לבדו‪ ,‬בשדה דניחא‬ ‫שנבראה עם אחת‪ ,‬בהכרח שאין זה דומיא דשלש‪ ,‬משא"כ אם‬ ‫שייך שנבראה עם אחת‪ ,‬ודאי הברייתא פוסלת גם בנבראה עם‬ ‫ש‬ ‫אל תוכו"‪ ,‬ואין טומאת מדרס בכלי חרס שהוא נשבר אם ליה באוירא או אף בעיר‪ ,‬ואת"ל דווקא בשדה‪ ,‬י‬ ‫אחת דומיא דשלש)‪.‬‬ ‫ש‬ ‫להסתפק אי מהני בגינה הסמוכה לעיר‪ .‬תיקו‪ .‬וכן י‬ ‫יושב עליו אדם‪.‬‬ ‫שורה עמוקה) הוי מום‪ .‬ולרבי ישמעאל אם יש לו ב' ונראה העצם כנוד‪ ,‬וכן ברגלים אם הם קצרות שמחמת שהעצם‬ ‫ולרבי יוחנן לא נחלקו‪ ,‬דלכו"ע אין בהמה נולדת רק‬ ‫כיסים ודאי יש לו ב' ביצים‪ ,‬ואם אין לו ב' כיסים ודאי קצרה והבשר מרחיב מלמטה יותר מהעצם‪ ,‬הוי מום‪ ,‬אבל‬ ‫עם כליה אחת‪ ,‬וחסרון מבפנים שמיה חסרון‪ ,‬אלא‬ ‫אין לו אלא ביצה אחת‪ .‬ולר"ע צריך לבדוק ע"י מחמת הרוח (וי"ג הריוח) שאין לו ריוח כ"כ בפה ובעצם‬ ‫שאם נחסרה כליה לפני הקבלה הוי מום‪ ,‬ואם נחסרה‬ ‫שיושיבו על עכוזו (‪-‬עגבותיו) וממעך (‪-‬ממשמש בכיס ובבשר‪ ,‬אינו מום‪ .‬ל"א בלום היינו נפוח‪ ,‬אם זה קרה בגלל רוח‬ ‫לאחר קבלה אינו מום‪( ,‬כדתניא שזבחים שנשתייר‬ ‫ובכסלים)‪ ,‬ואם יש שם ביצה סופה לצאת ואם אינה יוצאה אינו מום דהדר בריא‪ ,‬ואם זה מחמת העצם שהיא עבה מאד הוי‬ ‫מהם כזית בשר דאיכא כדי אכילת אדם‪ ,‬או כזית חלב‬ ‫מום‪.‬‬ ‫הוי מום‪ ,‬ומעשה שמיעך ולא יצא ומצאוה דבוקה‬ ‫דאיכא כדי אכילת מזבח‪ ,‬זורק את הדם‪ ,‬אבל אם לא נשתייר‬ ‫בכסלים‪ ,‬והתיר ר"ע דהוי מום הואיל ואינה במקומה‪ ,‬ורבי יבלת בגוף אם יש בה עצם הוי מום‪ ,‬דכתיב "או יבלת"‪,‬‬ ‫כלום אינו זורק‪ ,‬דכתיב "ועשית עולותיך הבשר והדם" אם אין‬ ‫יוחנן בן נורי אסר‪ ,‬אמר לו ר"ע עד מתי אתה מכלה ואם אין בה עצם אינו מום כדתנן שבעלי התלתולין‬ ‫בשר אין דם‪ ,‬ועכ"פ מבואר שאפילו בחסר הכל ונשתייר רק כזית‬ ‫ממונם של ישראל‪ ,‬אמר לו רבי יוחנן בן נורי עד מתי פסולים באדם אם כהן הוא‪ ,‬דבעינן שוה בזרעו של אהרן‪,‬‬ ‫זורק את הדם‪ ,‬אבל לאחר שחיטה לפני קבלה הוי מום‪,‬‬ ‫אתה מאכיל קדשים בחוץ דאין בו מום ובקדושתו הוא‪ ,‬וכשרים בבהמה‪ ,‬ואם היא בלבן שבעין הוי מום רק אם‬ ‫כדתניא שהצורם אוזן הפר כהן משיח לאחר שחיטה‬ ‫(אבל איסור נבילה אין כאן כיון שנשחטה‪ ,‬וכן אינה יש בה שיער שזה מגונה‪ ,‬אבל בלא שיער אין מומין בלבן‬ ‫ואח"כ קיבל דמו פסול‪ ,‬דכתיב "ולקח מדם הפר"‬ ‫טריפה)‪ .‬ואיתא להלן (מ‪ ):‬שאם ביצה אחת גדולה פי ואפילו במקדש כשר לשחוט‪ ,‬ובשחור שבעין הוי מום בין ביש בה‬ ‫שבשעת קבלת הדם היה הפר שלם‪ .‬ואמנם בן שנה פוסל‬ ‫עצם בין באין בה עצם‪.‬‬ ‫אף לאחר קבלה לפני זריקה‪ ,‬דכתיב "בן שנה יהיה"‬ ‫שתים מחברתה‪ ,‬לרבי יהודה הוי מום‪ ,‬ולחכמים אפי'‬ ‫נפרק עצם של פיו שהשיניים קבועות בה‪( ,‬והיא מעל‬ ‫אם השניה היא רק כפול אינו מום‪.‬‬ ‫שיהיה כל הוויותיו (‪-‬שחיטה קבלה הולכה והזייה)‬ ‫החניכיים‪ ,‬דבחניכיים הוי מום אפילו בנפגמו או נגממו) הוי מום‪.‬‬ ‫כשהוא בן שנה‪ ,‬אבל תם לא בעינן אלא בשחיטה וקבלה‪.‬‬ ‫מום ברגלים‪ -‬בעל ה' רגלים או שלש הוי מום‪( ,‬והיינו‬ ‫ושמעינן מהא ששעות פוסלות בקדשים שאם נולד בי"ד‬ ‫עינו אחת גדולה כשל עגל והשניה קטנה כשל אווז הוי‬ ‫כשחסר או יתר ביד‪ ,‬אבל ברגל טריפה נמי הוי‪ ,‬דכל‬ ‫ניסן בשמונה שעות ביום‪ ,‬יזהר לשוחטו קודם שעה תשיעית שאז‬ ‫מום‪.‬‬ ‫יתר כנטול דמי)‪ ,‬וכן אם רגליו קלוטות כמו של חמור‬ ‫הוא פסול משום שנכנס לשנתו השניה)‪.‬‬ ‫או סוס (‪-‬קלוט‪ ,‬ואף בעגולות ולא סדוקות דפרסות אזנו אחת גדולה ואחת קטנה הוי מום אם ההפרש‬ ‫בהמה טהורה אינם עגולות)‪ ,‬או שחול‪ ,‬והיינו שנשמטה ניכר לכל במראה‪ ,‬ואם ההפרש ניכר רק במדידה לא‬ ‫ל"ט‪ :‬מומים נוספים‪-‬‬ ‫יריכו (‪-‬שיצאה ממקומה‪ ,‬ומיירי שלא התעכלו הניבים‪ ,‬דאם הוי מום‪.‬‬ ‫מעוך וכתות ונתוק וכרות נחלקו תנאים באיזה אופן‬ ‫התעכלו הרי היא טריפה)‪ ,‬או שאחת מהירכיים בתוך זנב בעגל אם אינו מגיע לערקוב (פרק) שבאמצע הירך‪,‬‬ ‫הוי מום שבגלוי‪ ,‬לרבי יהודה בין בגיד בין בביצים הוי‬ ‫הכסל והשניה ע"ג הכסל (‪-‬כסול)‪ ,‬או שנשתרבבה והיינו הקשר העליון‪ ,‬הוי מום‪.‬‬ ‫מום‪ ,‬דבמעוך וכתות (‪-‬שכיתתו באבנים עד שנימוח) הם‬ ‫יריכו (‪-‬שרוע שאחת מירכותיו גדולה מחברתה)‪ ,‬או‬ ‫מתכווצים‪ ,‬ובנתוק (‪-‬ביד לגמרי אלא שעדיין תלוי בכיס)‬ ‫מ"א‪ .‬כל המומים שהוזכרו שזה מום‪ ,‬כולל אלו‬ ‫שנשברה עצם ידו או רגלו (אע"פ שאינו ניכר מחמת‬ ‫וכרות (‪-‬בסכין ועדיין תלויין בכיס ומעורים קצת ולא ניתקו‬ ‫עצמו שאינו נראה‪ ,‬אלא מחמת מלאכה שכשהולך הוא שנשנו בשם יחיד‪ ,‬היינו להתיר לשחוט בכור‪ ,‬או‬ ‫לגמרי) הם תלויים‪ .‬ולרבי אליעזר בן יעקב הוי מום רק‬ ‫צולע)‪ ,‬הוי מום‪ .‬וכן אם נפגמה עצם ידו או רגלו הוי לפדות פסולי המוקדשין‪.‬‬ ‫בגיד ולא בביצים‪ ,‬מפני ששייך שיתכווצו או יהיו‬ ‫על מה לא שוחטים לא במקדש ולא במדינה‪-‬‬ ‫מום היכא שהחסרון ניכר‪.‬‬ ‫תלויות גם כשהם בריאות בלי מעוך וכתות ונתוק וכרות‪.‬‬ ‫חוורור‪ ,‬ומים שאינם קבועים‪ ,‬והחניכיים הפנימיות‬ ‫ולרבי יוסי מעוך וכתות הוי מום אף בביצים‪ ,‬כיון שאין אילא מנה את המומים דלעיל ביבנה‪ ,‬והודו לו חכמים‪,‬‬ ‫שנפגמו (דבנעקרו הוי מום גמור)‪.‬‬ ‫לו ביצים‪ ,‬אבל נתוק וכרות דווקא בגיד אבל בביצים והוסיף שגם מי שגלגל עינו עגול כשל אדם (והיינו‬ ‫בחלק הלבן‪ ,‬אבל החלק השחור הוא דומה לשל אדם‪,‬‬ ‫לא כיון שיש לו ביצים‪.‬‬ ‫גרב‪ ,‬והיינו לח מבחוץ ומבפנים‪ ,‬אבל יבש מבחוץ‬ ‫ומבפנים הוי מום גמור‪ ,‬דכתיב "או גרב"‪ ,‬ושחין‬ ‫מומים שבערוה‪ -‬נפגם הזובן נרתיק שהגיד חבוי בו‪ ,‬ומטעם זה אמר ר"מ שאשה שהפילה מין בהמה חיה‬ ‫דמצרים היה יבש מבפנים ולח מבחוץ‪ ,‬ואינו נרפא‪,‬‬ ‫(אבל בניטל או בנפגם הגיד לא‪ ,‬דהדר בריא)‪ ,‬או ועוף בין טהורים בין טמאים‪ ,‬אם זה זכר תשב לזכר ז'‬ ‫ובבכור הוא מום גמור‪ ,‬וכן יבש אינו נרפא‪.‬‬ ‫שנפגמה העריה של נקיבה בקדשים שכשרים בנקיבה‪ ,‬ימי טומאה ול"ג ימי טוהר‪ ,‬ואם זה נקיבה תשב לנקיבה י"ד‬ ‫יבלת בלבן שבעין ואין בה לא עצם ולא שיער כדלעיל (מ‪.):‬‬ ‫ימי טומאה וס"ו ימי טוהר‪ ,‬ואם אינו ידוע תשב לזכר‬ ‫הוי מום‪.‬‬ ‫חזזית‪ .‬והיינו חזזית דעלמא‪ ,‬אבל חזזית המצרית (‪-‬‬ ‫מומים שבזנב‪ -‬נפגם הזנב מן העצם (אבל מן הפרק ולנקיבה לחומרא‪ ,‬י"ד ימי טומאה כנקיבה‪ ,‬וימי טוהר כזכר)‪ ,‬או‬ ‫שחין שהוא על המצרים) הוי מום גמור‪ ,‬דכתיב "או ילפת"‬ ‫שנפגם מעט בין הפרקים ולא נחתך כל הזנב לא דמעלה ארוכה)‪ ,‬שפיו דומה כשל חזיר (‪-‬פרוס אע"פ שאינו עגול‪ ,‬ורבנן‬ ‫ונקרא שמה ילפת לפי שמלפפת והולכת עד יום‬ ‫או שראש הזנב נקלף (והעצם מגולה‪ ,‬דאינו מעלה ארוכה פליגי היכא ששפתו העליונה עודפת על התחתונה‪,‬‬ ‫המיתה‪.‬‬ ‫כיון שהוא בראש הזנב)‪ ,‬או שיש בשר בין החוליות כמלוא אבל אם התחתונה עודפת על העליונה מודים חכמים‪,‬‬ ‫אצבע (והיינו רבע מטפח של כל אדם כשיעור האגודל)‪ ,‬וכדאיתא במתני' שהיה מעשה שלחי התחתון היה‬ ‫זקן‪ ,‬חולה‪ ,‬ומזוהם (‪-‬מסריח)‪ ,‬דכתיב "מן הצאן מן‬ ‫עודף על העליון ושאל רבן גמליאל לחכמים ואמרו‬ ‫הוי מום‪.‬‬ ‫הכבשים מן העיזים"‪ ,‬וקמ"ל שאף חולה דהדר בריא‪,‬‬ ‫שזה מום‪ ,‬וכל זה כשיש שם עצם בחלק העודף‪ ,‬אבל אם‬ ‫ואף זקן דהיינו אורחיה‪ ,‬ואף מזוהם שאינו כחוש‪,‬‬ ‫גודל אצבע נשנה לענין הנ"ל‪.‬‬ ‫אין עצם אינו מום אלא באדם‪ ,‬דכתיב "איש איש מזרע‬ ‫פסולים‪.‬‬ ‫וי"א לענין תכלת‪ ,‬שלב"ש נותן ד' חוטין ולב"ה ג'‪ .‬אהרן" איש ששוה בזרעו של אהרן‪ ,‬אבל בבהמה לא)‪,‬‬ ‫שנעבדה בו עבירה שנרבע‪ ,‬או שהמית אדם‪ ,‬על פי עד‬ ‫וכמה תהא משולשת (‪-‬כמה מרחיקה מכנף הבגד‪ .‬ל"א או שניטל רוב המדבר שבלשונו חלק הלשון שאינו מחובר‬ ‫אחד שאינו נסקל‪ ,‬או על פי הבעלים דשאינו נסקל דמודה‬ ‫כמה אורך הגדיל ללא הענף)‪ ,‬לב"ש ד' אצבעות ולב"ה במלקוחיו (לתנא דמתני' והוא רבי יהודה דברייתא‪,‬‬ ‫בקנס פטור‪( ,‬דאם יש שני עדים הוא נסקל ואסור אפילו בהנאה)‪,‬‬ ‫ולת"ק דברייתא רוב הלשון)‪ ,‬הוי מום‪ ,‬ואמרו חכמים‬ ‫שלשה ושליש‪ .‬השאלה‬ ‫אינו נשחט במקדש דכתיב "מן הבהמה" למעט רובע‬ ‫ונרבע‪" ,‬מן הבקר" למעט נעבד שעשאוהו עבודת כוכבים‪,‬‬ ‫וי"א שזה נשנה לענין מה ששנינו שבשושן הבירה לא שמענו מומים אלו‪ ,‬אך בי"ד של אחריהם הסכימו‬ ‫"מן הצאן" למעט מוקצה שהוקצה והופרש לצורך עבודת‬ ‫(‪-‬יציע בביהמ"ק על שער מזרח) היו ב' מידות אמה‪ ,‬אחת לדברי אילא‪.‬‬ ‫כוכבים‪" ,‬ומן הצאן" למעט נוגח את האדם ומת‪ .‬ואם יש‬ ‫יתירה על של משה חצי אצבע‪ ,‬ואחת יתירה על של מ‪ :‬אוזן גדי כפולה (אוזן בתוך אוזן בצד אחד) הוי מום רק‬ ‫ב' עדים ברובע ונרבע ונוגח בני קטלא נינהו‪.‬‬ ‫משה עוד חצי אצבע‪ ,‬והיו האומנים נוטלים בקטנה‬ ‫אם יש שם עצם ‪-‬שאין להם אלא תנוך אחד‪ ,‬שנכפל התנוך‬ ‫ומחזירים בגדולה כדי שלא יבואו לידי מעילה להנות‬ ‫כל אלו אין שוחטין אותם‪ ,‬לא במקדש דנפסלו מן‬ ‫העליון לתוכו ונתחבר למטה‪ ,‬אבל אם הם מובדלים מלמעלה אינו‬ ‫המזבח‪ ,‬ולא במדינה דאינו מום גמור לישחט עליו בחוץ‪.‬‬ ‫מום‪ ,‬ולא איתפרש טעמא‪ .‬ולא דמי לבעלת ה' רגלים דהוי מום‪,‬‬ ‫והקטנה‬ ‫מן ההקדש‪ ,‬דבלאו הכי שמא יפחתו‪ ,‬דא"א לצמצם‪,‬‬ ‫היתה לכסף וזהב שכיון שיש בזה טורח מתנים בשל משה דאוזן בתוך אוזן אינו נראה כ"כ‪.‬‬ ‫טומטום ואנדרוגינוס‬ ‫ומחזירים בגדולה ממנה חצי אצבע‪ ,‬והגדולה לבנין החומה זנב הגדי אם הוא דומה לזנב חזיר‪ ,‬ואין הכונה שהוא‬ ‫טומטום ואנדרוגינוס אינם נשחטים לא במקדש ולא‬ ‫שבזה נוטלים בשל משה ומחזירים באותה שיתירה עליה דק מאד‪ ,‬אלא שהוא עגול אע"פ שהוא נפוח‪ ,‬הוי מום‪,‬‬ ‫אצבע)‪.‬‬ ‫במדינה‪ ,‬דהם ספק זכר וקדשי ספק נקיבה ולא קדשי‪ ,‬רבי‬ ‫דזנב הטלה רוחבו יותר מעוביו‪ .‬וכן אם אין לזנב הגדי אלא‬ ‫ישמעאל אומר נקבות אין לך מום גדול מזה ונשחט‬ ‫מ‪ .‬מום בביצים‪ -‬אם אין לו ביצים או רק ביצה אחת חוליה אחת‪ ,‬או בטלה שיש לו רק ב' חוליות‪ ,‬הוי מום‪.‬‬ ‫במדינה ואסור בגיזה ועבודה כבכור בעל מום‪ ,‬וחכמים‬ ‫הוי מום‪ ,‬ואף שתי ביצים בכיס אחד‪ ,‬או שני כיסים פיו בלום ‪-‬קצר‪ ,‬או שרגליו בלומות ‪-‬קצרות ברוחבם‪,‬‬ ‫אומרים אינו בכור דבריה בפני עצמה היא‪ ,‬אלא נגזז‬ ‫וביצה אחת (לכל בהמה יש כיס נפרד לכל אחת מהביצים‪ ,‬מחמת העצם שהשפתיים פתוחות יפה‪ ,‬אבל הלחיים אדוקות‬ ‫ונעבד‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫זו בזו שאינו יכול לפותחם‪ ,‬וכשאוכל או פועה מרחיב השפתיים‬ ‫דהכיס חלוק באמצעו וניכר מבחוץ שהוא משוקע ונראית בו‬ ‫דאיצריך קרא למעטם‪ ,‬אלא משום דלא מסתבר להעמיד הפסוק‬ ‫הגמרא מבארת שטומטום אינו נשחט במקדש שמא‬ ‫מומין אלו‬ ‫בטומטום‪ ,‬דס"ל שהוא זכר גמור או נקבה גמורה‪ .‬תוד"ה אבל)‪,‬‬ ‫הוא נקיבה ומקריבה לשם בכור בלא שמקדישה והיא אינה‬ ‫וממילא בכור טומטום קדוש מספק ואסור בגיזה ואינו‬ ‫קדושה בבכורה ומביא חולין בעזרה‪ ,‬ובמדינה אינו נשחט‪,‬‬ ‫איזה מומין פוסלים כהן לעבודה‬ ‫נשחט לא במקדש ולא במדינה‪ .‬וה"ה שהמעריך טומטום‬ ‫דאם הוא זכר אין בו מום‪.‬‬ ‫כתיב "דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה‬ ‫חייב ונערך לחומרא כזכר‪ .‬וכן טומטום כשר לשלמים‪.‬‬ ‫בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוקיו" וגו'‪ .‬ולהלן יבואר אלו‬ ‫מ"א‪ :‬ולענין אנדרוגינוס לת"ק אינו נשחט במקדש וא"צ קרא לומר שאינו כשר לעולה‪ .‬ומטמא בגדים‬ ‫מומים פוסלים כהן לעבודה בבית המקדש‪ ,‬שיש מהם‬ ‫שמא היא נקיבה‪ ,‬וכן אינו נשחט במדינה‪ .‬לאביי אבית הבליעה דבעופות לא חילק הכתוב בין זכר לנקיבה‪.‬‬ ‫שפוסלים מדינא בין כהן לעבודה ובין בהמה להקרבה‪ ,‬ויש‬ ‫הנקבות אינה מום מדין "חרוץ"‪ ,‬דכתיב "או חרוץ או והוא קדוש בתמורה ועושה תמורה‪.‬‬ ‫שפוסלים רק כהן לעבודה (דכתיב "מזרע אהרן" ‪ -‬שוה‬ ‫שבור" מה שבור במקום עצם אף חרוץ במקום עצם‪.‬‬ ‫לזרעו של אהרן‪ ,‬והעובד בהם עובר על עשה‪ ,‬אמנם מומים‬ ‫ולרבא בהכרח חרוץ במקום בשר אינו מום‪ ,‬שהרי מ"ב‪ :‬ורבי יוחנן סובר שלרבנן בתראי גם טומטום‬ ‫אלו אינם מחללים את העבודה‪ ,‬משא"כ המומים הפוסלים‬ ‫מבואר בברייתא שגרב זהו חרס והוא נגע‪ ,‬וא"כ הוא הוא בריה בפני עצמה‪.‬‬ ‫גם בהמה להקרבה)‪ ,‬ויש מהם שהם גזירת חכמים‪ ,‬משום‬ ‫מראית העין‪.‬‬ ‫חרוץ דכתיב בנגעים "ומראהו עמוק מן העור" – הכרת טומטום על פי מקום הטלת מימיו‪-‬‬ ‫כמראה חמה העמוקה מן הצל‪ ,‬ואם חרוץ במקום בשר‬ ‫מ"ג‪ .‬המומין ששנינו לעיל שפוסלים בבכור‬ ‫לרב חסדא טומטום המטיל מים במקום זכרות ודאי‬ ‫הוא מום לכתוב רחמנא חרוץ וא"צ לכתוב גרב‪ ,‬דאם‬ ‫פוסלים גם כהן לעבודה‪ ,‬אף אם הם מומים עוברים‬ ‫הוא זכר‪ ,‬ואם הוא מטיל מים במקום נקבות‪ ,‬לחכמים‬ ‫חריץ שאינו מאוס הוי מום‪ ,‬כ"ש גרב שהוא מאוס הוי‬ ‫‪-‬כל זמן שהם בו‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫חוששים שנהפכה זכרותו שנכפל גידו מבפנים למקום‬ ‫מום‪ ,‬ובהכרח כתב רחמנא גרב לומר שחרוץ במקום‬ ‫נקבותו‪ ,‬ולרבי שמעון לא חיישינן אלא הוא ודאי‬ ‫הגמרא מבארת שאף שיבלת לא כתיבא באדם‪ ,‬ודק‬ ‫בשר אינו מום‪.‬‬ ‫נקיבה‪ ,‬ולדבריו טומטום אינו ספק אלא מכירים אותו על פי‬ ‫ותבלול לא כתיבא בבהמה‪ ,‬מבואר בברייתא דילפינן‬ ‫ולרבי ישמעאל אנדרוגינוס הוי מקום נקבות מום אף הטלת מימיו‪ ,‬וכן הורה רבי אלעזר‪.‬‬ ‫מהדדי בגזירה שוה‪ ,‬דכתיב בתרוויהו גרב וילפת‪ .‬וזו‬ ‫לשוחטו במדינה‪ ,‬ובברייתא (מ"ב‪ ).‬איתא שלדבריו‬ ‫שיטת ריש לקיש (וכן סובר רבי אלעזר רש"י גורס רבי‬ ‫גזירה שוה מופנה‪ ,‬דאם ילפת שאינה מאוסה הוי מום‪,‬‬ ‫הוא בכור ומומו עמו‪ ,‬ואסור בגיזה ועבודה‪( ,‬דלא כאביי‪,‬‬ ‫כ"ש גרב שהוא מאוס יותר מילפת‪ ,‬שהוא קשה כחרס‬ ‫אילעאי‪ ,‬והוא אמורא) שטומטום אינו ספק אלא באדם‪,‬‬ ‫דחרוץ במקום שבור לא אמרינן‪ ,‬ודלא כרבא דדילמא‬ ‫ושקוע בבשר ועושה חריצים‪.‬‬ ‫כיון שזכרותו ונקבותו במקום אחד וא"כ לבודקו ע"י‬ ‫היכא דמינכרא כנקבות של בהמה "מום רע" קרינן ביה)‪.‬‬ ‫הטלת מימיו‪ ,‬אבל בבהמה לכו"ע אין בה ספק אלא הולכים‬ ‫לולא הגזירה שוה אין ללמוד אדם מבכור או מקדשים‪,‬‬ ‫והגמ' מסתפקת אם הוא סובר שהוא ודאי בכור עם‬ ‫אחר מקום הטלת מימיו‪( ,‬והא דאמר ת"ק דמתני' שאינו‬ ‫שהרי הם עצמם קרבים‪ .‬וא"כ ללמוד בכור וקדשים‬ ‫על‬ ‫מום‪ ,‬או שיש גם צד שהוא נקיבה‪ ,‬ונ"מ אם לוקים‬ ‫נשחט‪ ,‬מיירי במטיל מים במקום זכרותו‪ ,‬דהוא ודאי קדוש‪ ,‬אבל‬ ‫מאדם‪ ,‬שהרי אדם נתרבה במצוות‪ .‬וכן אין ללמוד‬ ‫גיזה ועבודה‪ ,‬ואם צריך לתתו לכהן‪ ,‬דאם הוא בכור בעל הוא נראה כבעל מום לפי שאין לו זכרות‪ ,‬דהא ממעטינן ליה‬ ‫קדשים מבכור‪ ,‬שהרי בכור קדושתו מרחם‪ ,‬וא"א‬ ‫מהקרבה בכמה דוכתי מ"הזכר" ולא טומטום‪ .‬ורבי ישמעאל ורבנן‬ ‫מום‪ ,‬גם בכור בעל מום אסור בגיזה ועבודה‪ ,‬ונותנו לכהן ואוכלו‬ ‫ללמוד בכור מקדשים‪ ,‬שכן קדשים קדושתם מרובה‬ ‫בתראי חולקים רק על אנדרוגינוס‪ ,‬אבל טומטום לכו"ע הולכים‬ ‫במום זה‪ ,‬ואם הוא ספק אינו לוקה‪ ,‬ואוכלו ישראל במום זה כדין‬ ‫‪-‬חטאות ואשמות עולות ושלמים‪ .‬וא"א ללמוד בכור מאדם‬ ‫אחר מקום הטלת מימיו‪ ,‬ורבי אלעאי הורה אליבא דכו"ע)‪ ,‬ואין‬ ‫ספק בכור הנאכל לבעלים דהמוציא מחבירו עליו הראיה‪.‬‬ ‫וקדשים‪ ,‬מפני שקדושתם מרובה קדשים כנ"ל ואדם‬ ‫ולחכמים אנדרוגינוס אינו בכור דהוא בריה בפני עצמה חוששים שנהפכה זכרותו לנקבותו‪ ,‬כיון שזה מיעוט‪,‬‬ ‫מרובה במצוות‪ ,‬ונוהגים בפשוטים‪ .‬וא"א ללמוד קדשים‬ ‫וס"ל כר"ש דאין חוששים כיון דאשתני אשתני‪ ,‬וי"א (‪-‬‬ ‫אלא הוא נגזז ונעבד‪.‬‬ ‫מאדם ובכור‪ ,‬מפני שקדושתם מאליהם‪ .‬וא"א ללמוד‬ ‫והא דדרשינן מ"זכר" שנאמר בפעם השניה‪ ,‬להוציא ת"ק שחולק על ר"ש) שחוששים דכיון דאשתני אשתני‪.‬‬ ‫אדם מבכור וקדשים‪ ,‬מפני שהם עצמם קדושים‬ ‫אנדרוגינוס‪ ,‬אין ראיה שזה לרבי ישמעאל ופשיטא קידושין בטומטום‪ -‬איתא בברייתא שטומטום‬ ‫למזבח‬ ‫ליה שהוא בכור עם מום ולכן נצרך למעטו‪( ,‬וקמ"ל קרא חוששין לקידושיו בין בקידש שצריך גט לחומרא שמא‬ ‫ולא כתבה התורה את כולם באדם ונילף בהמה‬ ‫שאע"פ שהוא זכר אינו קדוש כלל אם הקדישו לשם עולה‪ ,‬ומותר‬ ‫הוא זכר‪ ,‬בין בנתקדש לאסור את המקדש בקרובותיו‪ ,‬וחולץ‬ ‫מגזירה שוה או איפכא‪ ,‬משום דתנא דבי רבי ישמעאל‬ ‫לחומרא אם אין עוד אח (אבל ביש אח לא‪ ,‬דשמא הוא נקיבה)‪,‬‬ ‫בגיזה ועבודה)‪ .‬אבל אם הוא ספק‪ ,‬לא אתי קרא למעוטי‬ ‫שכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל‬ ‫ספיקא דליכא ספיקא קמי שמיא‪ .‬אלא י"ל שזה לרבנן וחולצין לאשתו לחומרא דשמא הוא זכר‪ .‬ולענין יבום תני‬ ‫דבר שנתחדש בה‪ ,‬ומומים אלו נכתבו באדם כדי‬ ‫חדא שמייבמים את אשתו ממה נפשך‪ ,‬דאם הוא זכר שפיר‬ ‫בתראי‪ ,‬ובבכור יש שני מיעוטים‪.‬‬ ‫ללמד שקלוט וחוטין פוסלים בבהמה אף שאינם‬ ‫מייבם‪ ,‬ואם הוא נקיבה לא חלו הקידושין ואינה אשת אח של‬ ‫המייבם‪ ,‬אבל טומטום אינו מייבם‪ ,‬דלא קרינן ביה "להקים לאחיו‬ ‫מ"ב‪ .‬עוד מדיני אנדרוגינוס‪ -‬אנדרוגינוס אינו נערך‬ ‫שייכים באדם‪ ,‬דאדם לא שייך בו קלוט שהרי אינו מפריס‬ ‫שם" כיון שאינו בר לידה‪ ,‬ותני אידך שאין מייבמים‪ .‬הגמ'‬ ‫כאיש‪ ,‬דכתיב "הזכר" ולא אנדרוגינוס (‪-‬מרבויא דה'‬ ‫פרסה‪ ,‬ומומי חוטים (‪-‬חניכיים פגומות) לא שייכים בו מפני שאין‬ ‫אומרת שאין הכרח שנחלקו אם אומרים כיון דאשתני‬ ‫נפקא לן)‪ ,‬ואינו בערך אשה שערכה כערך זכר דכתיב "ואם‬ ‫לו שיניים והחוטים לא נראים כמו בבהמה‪ .‬ונכתבו בבהמה‬ ‫להיות טומטום אשתני להיות ספק סריס חמה‪ ,‬וממילא אין כדי ללמד שגבן וחרום פוסלים באדם אף שאינם‬ ‫נקיבה"‪ .‬ואינו כשר לשלמים‪ ,‬דכתיב "אם זכר אם‬ ‫שייכים בבהמה‪ ,‬דבהמה אין לה גבינים ואין לה חוטם בין‬ ‫אשתו מתייבמת‪ ,‬דנמצאו פוגעים בערוה‪ ,‬דכיון דזכר הוא קדושיו‬ ‫נקיבה" ‪ -‬זכר ודאי ונקיבה ודאית‪ .‬ואינו כשר לעולה‪,‬‬ ‫קדושין‪ ,‬וכיון דסריס חמה הוא אין אשתו זקוקה ליבם‪ ,‬הויא‬ ‫דכתיב ב' פעמים "זכר"‪ ,‬ויש מחלוקת אם הוא מטמא‬ ‫העיניים‪.‬‬ ‫כאשת אח שיש לה בנים‪ ,‬מיהו חליצה בעיא‪ ,‬דשמא לאו סריס‬ ‫בגדים אבית הבליעה בקרבנות עופות‪( ,‬דלת"ק מטמא‪,‬‬ ‫מ"ג‪ :‬יש מומין הפוסלים רק באדם‪ ,‬דכתיב "כל‬ ‫הוא‪ ,‬ולכו"ע סריס חמה לא חולץ ולא מייבם ואשתו לא‬ ‫ולרבי אליעזר אינו מטמא‪ ,‬כיון שבעוף לא כתיב זכר‬ ‫איש אשר בו מום מזרע אהרן"‪ ,‬דבעינן שיהיה שוה‬ ‫חולצת ולא מתייבמת כיון שלא היתה לו שעת הכושר‪ ,‬כשיטת‬ ‫ונקיבה‪ .‬אבל נעבד ומוקצה ואתנן ומחיר מטמאים‬ ‫לזרעו של אהרן אפילו אין בו מום‪ ,‬והעובד כך עובר‬ ‫ר"ע‪ .‬די"ל שלכו"ע כיון דאשתני אשתני והוא ספק סריס‬ ‫בגדים אבית הבליעה לכו"ע‪ ,‬כשאר נבלת עוף טהור‪,‬‬ ‫בעשה‪ ,‬אך אינו מחלל את העבודה‪ ,‬מפני שרק על מום‬ ‫דמליקתו אינה מליקה והוי נבילה‪ .‬ולא גרסינן רובע‪ ,‬דאין זה שייך חמה‪ ,‬והמ"ד שמתייבמת סובר כר"א שאשת סריס‬ ‫גמור נאמר "מום בו ולא יחלל"‪ ,‬ומום שמפני מראית‬ ‫בעופות)‪ .‬ואינו קדוש בתמורה אפילו בתמורה שחלה על חמה מתייבמת שכן במינם מתרפאים באלכסנדריא של‬ ‫העין (‪-‬שמאוס לראותו כגון שנשרו ריסי עיניו ושנטלו שיניו)‪,‬‬ ‫בעל מום קבוע‪ .‬ואם היה קדוש כגון שהוא ולד קדשים דקדש מצרים‪ ,‬וא"כ ממ"נ שרי לייבומה‪ ,‬והמ"ד שאינה מתייבמת כר"ע‪.‬‬ ‫אינו עובר בו בעשה‪.‬‬ ‫אגב אמו אינו עושה תמורה (וכן טריפה וכלאים ויוצא טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ‪ .‬לרבי יהודה לא‬ ‫אלו מומין פוסלים רק באדם‪-‬‬ ‫דופן ויתום שמתה אמו בשעת מיתה שהיא פירשה למיתה יחלוץ מפני שהוא כסריס ודאי ואשת סריס חמה א"צ‬ ‫חליצה לר"ע‪ ,‬אבל לרבי יוסי ברבי יהודה אינו אלא ספק‬ ‫והוא פירש לחיים)‪.‬‬ ‫כילון (‪-‬שראשו דומה לכסוי חבית שהוא צר מלמעלה‬ ‫ובכל דינים אלו מובא בברייתות שהם שייכים בין סריס‪( ,‬וס"ל שטומטום אינו חולץ שמא יקרע וימצא‬ ‫ורחב מלמטה)‪ ,‬לפתא (‪-‬שראשו דומה לראש הלפת רחב‬ ‫בטומטום ובין באנדרוגינוס‪ ,‬ולרב חסדא (דלהלן) נקיבה‪ ,‬ואף אם הוא זכר חוששים שמא ימצא סריס‬ ‫מלמעלה וצר מלמטה‪ ,‬וצוארו עומד באמצע ראשו)‪ ,‬מקבן‬ ‫שסובר שטומטום הוא ספק לכו"ע‪ ,‬סמי מכאן חמה‪ ,‬אמנם אם אין אחים יחלוץ דשמא לאו סריס הוא)‪ ,‬ונ"מ‬ ‫(‪-‬שראשו דומה לקרדום)‪ ,‬ושראשו שמוט מלפניו‪,‬‬ ‫אם הוא פוסל במקום אחים הגונים אם הלך וחלץ‪ ,‬דלרבי‬ ‫טומטום‪.‬‬ ‫וסקיפת (‪-‬שניטלה חתיכה מראשו‪ ,‬שגובה ראשו חסר‬ ‫יהודה אין זה כלום ויכול אחד האחים לייבם‪ ,‬ולרבי יוסי שזה ספק‬ ‫מאחוריו)‪ ,‬ושצוארו שקוט (‪-‬חבוי – מוטל בין כתפיו‬ ‫לרב חסדא (מ"א‪ ):‬טומטום הוא ספק לכו"ע ואינו‬ ‫חליצה כיון שלא בנה שוב לא יבנה וחוזרים וחולצים לה‪ ,‬ואם‬ ‫ודומה כמי שראשו שמוט) ושמוט (‪-‬וארוך)‪.‬‬ ‫בריה בפני עצמה‪ ,‬אפילו לרבנן בתראי דס"ל שאנדרוגינוס הוא חולץ שלא במקום אחים‪ ,‬דלרבי יהודה פטורה בלא‬ ‫בעלי חטרות‪ -‬אם יש בזה עצם לכו"ע פסול‪ ,‬ואם אין‬ ‫כלום דהוא ודאי סריס וכמאן דליתיה דמי‪ ,‬ולרבי יוסי צריך לחלוץ‬ ‫הוא בריה בפני עצמה‪( ,‬ואין טעמו משום ד'לא אתי קרא למעוטי‬ ‫בזה עצם‪ ,‬רבי יהודה מכשיר מפני שזה חתיכת בשר‬ ‫מספק‪ ,‬והא דקאמר לא יחלוץ היינו במקום אחים‪.‬‬ ‫ספיקא'‪ ,‬שהרי ספיקות שיש מהם כך ויש מהם כך נתבאר לעיל‬ ‫דולפות יותר מדומעות או טורדות יותר מדולפות)‪ ,‬שביציו גדולים)‪ ,‬או בעל גבר בגיד (שגידו גדול עד ברכיו‪,‬‬ ‫בעלמא‪ ,‬וחכמים פוסלים מפני שאינו שוה לזרעו של‬ ‫פסולים‪ .‬סומא בשתי עיניו פסול דכתיב עוור‪ ,‬וסומא וי"א דווקא יותר מברכיו)‪ ,‬הוי מום‪.‬‬ ‫אהרן‪.‬‬ ‫אין שותים מים בפני רבים (דדרך תלמיד חכם להיות‬ ‫באחת מעיניו או חורוור או שיוצאים מעיניו מים‬ ‫הקרח‪ -‬אם אין לו כלל שיער פסול‪ ,‬ואם אין לו שיטה‬ ‫צנוע באכילה ושתיה)‪ ,‬אבל משתינים מים בפני רבים‪,‬‬ ‫קבועים פסולים‪ ,‬דכתיב "איש עיור‪ .‬והא דכתיב "או‬ ‫של שיער מקפת מאוזן לאוזן לאחריו ויש לו לפניו‬ ‫משום שיש סכנה אם ימתין (ושמואל נצרך להשתין‬ ‫דק או תבלול בעינו"‪" ,‬דק" בא לרבות שגם אם הוא‬ ‫פסול‪ ,‬ואם יש לו לאחריו ולפניו לל"ק כשר‪ ,‬ולל"ב‬ ‫בשבתא דריגלא ופרסו סדין בינו לבין העם‪ ,‬ואמר‬ ‫רואה פסול כיון שנחסרה ראייתו‪ ,‬ו"תבלול" בא לרבות‬ ‫פסול‪ .‬ואם אין לו לפניו ויש לו לאחריו כשר‪.‬‬ ‫אביו שיתן לו ד' מאות זוז אם ידרוש שאין לעשות‬ ‫שלמרות שראייתו לא נחסרה פסול‪ ,‬ו"בעינו" מלמד‬ ‫ננסים‪ ,‬וזבלגנים (‪-‬שעיניהם זבות וזולגות מים) פסולים‪.‬‬ ‫כן להמתין מלהטיל מים עד שיהיה לו צניעות‪ ,‬כיון שלא‬ ‫שגם שינוי בעין כגון למעלה או למטה פוסל‪ .‬ומי שעיניו‬ ‫ורבי יוחנן אומר שהקרחים והננסים והזבלגנים‬ ‫כולם יכולים לעשות כמוהו‪ .‬ומעשה באחד‬ ‫עיניו‬ ‫משוטטות‪ ,‬ומי שריסיו ארוכים‪ ,‬ומי שנשרו ריסי‬ ‫פסולים לתנא דמתני' גם בדיעבד‪ ,‬משום שאינם שוים‬ ‫שהתעכב מלהשתין ונמצאת כריסו צבה‪ ,‬ולא היה‬ ‫(השיער שבבת העין) לגמרי‪ ,‬פסולים‪ ,‬ואם נשתיירו‬ ‫לזרעו של אהרן‪ ,‬ולרבי יהודה אינם פסולים אלא מפני‬ ‫זה בגלל עלוקה‪ ,‬כיון שהיה שותת טיפין טיפין ואינו‬ ‫השורשים פסול רק משום מראית העין‪.‬‬ ‫מראית העין‪ ,‬דכתיב "הכהנים" לרבות קרחנים שהם‬ ‫יכול להטיל מים יפה)‪ ,‬וכן זה יכול לגרום לעקרות (ע"י‬ ‫פסולים מחמת גודל האברים‪ -‬מי שעיניו גדולות‬ ‫כשרים לעבודה‪.‬‬ ‫שנקב השתן ניקב לנקב השכבת זרע‪ ,‬דאין ביניהם‬ ‫כשל עגל או קטנות כשל אווז‪ ,‬או שגופו גדול או קטן‬ ‫פסול גבן‪ -‬גבן דהוי מום היינו שיש לו גבינים הרבה‬ ‫אלא כקליפת השום)‪ ,‬והיינו דכתיב "לא יהיה בך‬ ‫מאבריו (ומשה רבינו היה גבוה עשר אמות‪ ,‬דכתיב‬ ‫ששתי גבות עיניו מחוברות ואין הבדל בין זו לזו‪ ,‬ומי שאין לו‬ ‫עקר ועקרה (בזמן שתהיה כ)בהמתך" ‪-‬שלא יהיה צנוע‬ ‫"ויפרוש את האהל על המשכן"‪ ,‬אמנם הכונה לאמות‬ ‫גבינים כלל או שיש לו רק אחד פסול דכתיב "או גבן"‪.‬‬ ‫בהטלת מים‪ ,‬ולרבי יהושע בן לוי הכונה "לא יהיה בך‬ ‫של הקרשים ולא לאמות של משה רבינו עצמו‪,‬‬ ‫ולרבי דוסא גבן היינו שגביניו שוכבים שהם גדולים עד‬ ‫עקר" ‪ -‬מן התלמידים‪" ,‬ועקרה" ‪ -‬שלא תהיה‬ ‫דאל"כ עשיתו למשה רבינו בעל מום)‪ ,‬או שחוטמו‬ ‫שהם יורדים על פניו‪ .‬ולרבי חנינא בן אנטיגנוס גבן היינו‬ ‫תפילתך עקורה לפני המקום כשתתפלל על בנים‪ ,‬בזמן‬ ‫גדול מאבריו כאצבע קטנה לפי שיעור חוטם בני אדם‬ ‫מי שיש לו שני גבין ושתי שדראות‪ ,‬והיינו ששדרתו‬ ‫שאתה משים עצמך כ"בהמתך"‪.‬‬ ‫הארוכים בגופם כמותו‪ ,‬או קטן מאבריו‪ ,‬הוי מום‪.‬‬ ‫עקומה‪ ,‬דבשתי שדראות ממש אינו חי‪ ,‬כדאמר רב‬ ‫לא ישתין על גבי כלי חרס (עביט של מי רגלים‪,‬‬ ‫שאינו נחשב כולד לגבי טומאת לידה‪ ,‬ובבהמה אסור פסולים באזנים ובקרניים ובטלפיים‪ -‬הצומם והיינו‬ ‫שמשליכים אותו בנהר) או על מקום קשה שהמים לא‬ ‫שאזניו דומות לספוג‪ ,‬או הצומע והיינו שאזניו קטנות‪,‬‬ ‫באכילה דנפל הוא ואין מועילה לו שחיטה‪.‬‬ ‫נבלעים אלא מתגלגלים במדרון עד שנשטפים בנהר‪ ,‬מפני‬ ‫פסול חרום‪ -‬חרום לתנא דמתני' והיינו רבי יוסי‪ ,‬היינו והצימח והיינו שאזניו ארוכות ונכפפות למטה‪ ,‬הוי מום‪,‬‬ ‫שממדרונות בבל מגיעים מים לעין עיטם שבו כהן‬ ‫אבל בבהמה שוחטים אותה במקדש דלא הוי מום‪,‬‬ ‫מי שהוא יכול לכחול שתי עיניו כאחת‪ ,‬ולחכמים כל‬ ‫גדול טובל ביוה"כ‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה לא) שחומרות אלו‬ ‫שחוטמו שקוע אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת משא"כ בכהנים דבעינן שוה בזרעו של אהרן‪ ,‬וכן עז שאין לה‬ ‫נאמרו דווקא בבבל‪.‬‬ ‫הוי חרום‪ .‬ומי שחוטמו סולד (–קצר באורכו)‪ ,‬או בולם קרנים או רחל שיש לה קרנים כשרים להקרבה‪( ,‬אבל‬ ‫אין לאשה להטיל מים מול התינוק‪ ,‬אבל לצד אחר‬ ‫(–שנסתמו נקביו)‪ ,‬או נוטף (‪-‬ארוך עד למטה מהשפתיים) אין שוחטים עליהם במדינה)‪ .‬ואם ניטלו הקרניים עם‬ ‫ולא בפניו מותר‪.‬‬ ‫זכרותם (‪-‬עצם התחובה בתוך הקרניים)‪ ,‬הרי הם פסולים‪,‬‬ ‫נתרבה לפסול מ"או חרום"‪.‬‬ ‫אבל אין פודים על מום זה אלא כשנעקרו ונראית גומא‬ ‫עמוד של גדולים החוזר או רבוי צואה מביא לידי‬ ‫הדרוקן (‪-‬חולי מעיים)‪ ,‬סילון של קטנים החוזר או רבוי‬ ‫מ"ד‪ .‬מומים נוספים בעיניים‪ -‬מי ששתי עיניו בראש ולא כשנחתכו דאינו מום גמור אלא לפסול‪ .‬ואם‬ ‫קבועות למעלה או למטה שלא במקומם‪ ,‬או שעין אחת ניטלו הטלפים וזכרותם (עצם שבתוך הטלפיים‪ ,‬והיינו כף‬ ‫מי רגלים מביא לידי ירקון‪ ,‬רבוי דם שאינו מקיזו‬ ‫למעלה ועין אחת למטה‪ ,‬או שעיניו במקומם אך הוא הרגל) עמהם פודים על מום זה‪ .‬ומה שמצינו בפרה‬ ‫מרבה שחין‪ ,‬רבוי שכבת זרע שיש לו אשה ואינו משמש‬ ‫רואה את החדר והעליה יחד (‪-‬שעינו אחת רואה למעלה אדומה שאם קרניה וטלפיה שחורים יכול לחותכם‪,‬‬ ‫מיטתו מרבה צרעת‪.‬‬ ‫ואחת רואה למטה)‪ ,‬או שמדבר עם אחד ואדם אחר אומר היינו במקום שאין שם זכרות ‪-‬שתים או שלש אצבעות‬ ‫פסול מרוח אשך‪ -‬לת"ק מרוח אשך היינו מי שאין‬ ‫שהוא מסתכל עליו‪ ,‬פסולים‪ ,‬דכתיב "בעינו" לרבות בחודה של קרן‪.‬‬ ‫לו ביצים או שאין לו אלא ביצה אחת‪ ,‬ולרבי ישמעאל‬ ‫כל מה שבעינו‪ .‬וכן סכי שמש (ורב יוסף תני סני שמש מי ששפתו העליונה עודפת על התחתונה או איפכא‪,‬‬ ‫היינו שנימוחו אשכיו (‪-‬ביציו‪ ,‬דהא לא כתיב חסר‬ ‫‪-‬שאינו יכול להסתכל כנגד החמה)‪ ,‬או זנגדן (רב הונא אמר הרי זה מום‪.‬‬ ‫אשך)‪ ,‬ולר"ע היינו שיש רוח באשכיו (‪-‬שביציו נפוחים‪,‬‬ ‫שהכונה עין אחת כשלו ועין אחת כשל היושבים מולו‬ ‫מי שנשרו שיניו פסול משום מראית העין‪.‬‬ ‫דהא לא כתיב ממרוח אשך)‪ ,‬ולרבי חנינא בן אנטיגנוס‬ ‫ורב יהודה היה יושב מולו ועיניו היו משונות)‪ ,‬והקפיד רב‬ ‫היינו שמראהו חשוך ולא מיירי כלל בביצים (דהא לא‬ ‫יהודה‪ ,‬ובברייתא איתא שהכונה שגביניו אחד שחור מ"ד‪ :‬מי שדדיו שוכבים גדולים כמו של אשה‪ ,‬או‬ ‫כתיב רוח אשך‪ ,‬וקסבר גורעין ח' ממרוח וא' מאשך‬ ‫ואחד לבן ולתנא דמתני' כל זוג שאינו שוה זה לזה הוי שכריסו צבה‪ ,‬או שטיבורו יוצא‪ ,‬או הנכפה (–נופל‬ ‫ומוסיפין ח' במקום א' באשך וא' במקום ח' במרוח ודורשין)‪,‬‬ ‫מום)‪ ,‬או הצירן (והיינו שעיניו תרוטות –עגולות‪ ,‬או מחמת חולי) אפי' לפעמים בזמן קבוע‪ ,‬או שרוח קצרה (‪-‬‬ ‫והיינו שהוא שחור ככושי דתני' לקמן שהוא מום‪.‬‬ ‫צירניות ‪-‬עגולות יותר מתרוטות‪ ,‬או דומעות מעט או רוח שטות ע"י שד) באה אליו‪ ,‬או המאושבן בביצים (‪-‬‬ ‫קורס ללמוד להנות ולזכור‬ ‫מבחני 'לדעת'‬ ‫סיכומי 'תמצית'‬ ‫‪ 11‬שיעורים בהם נלמד בצורה מקצועית‬ ‫מבחן שבועי על דף היומי ‪ /‬עמוד היומי‬ ‫ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית‬ ‫וייחודית‪ ,‬כיצד נזכור את הלימוד‪,‬‬ ‫החודשיים על הדף היומי ‪ /‬משנה ברורה ומוסר‬ ‫משנה ברורה ‪ /‬חפץ חיים ‪ /‬אהבת חסד‬ ‫ונעצים את איכות וחווית הלימוד בצורה‬ ‫משמעותית‪.‬‬ ‫ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי‬ ‫(לפי סדר הדף היומי בהלכה)‪ ,‬ועמוד היומי‬ ‫בתחילת חורף פ"ז יפתחו בס"ד קבוצות‬ ‫עד יום שלישי בשעה ‪ 7:00‬בבוקר‪:‬‬ ‫בנקודות ההפצה‬ ‫‪-‬‬ ‫חדשות לאברכים ובני ישיבות‪,‬‬ ‫בטלפון ‪0737-289-669‬‬ ‫‪-‬‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫בירושלים בישיבת מיר ובבית וגן נוה‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫בפקס ‪ 02-3132-641‬קוד גליון ‪3132‬‬ ‫‪-‬‬ ‫יעקב ופסגת זאב‪ ,‬אופקים‪ ,‬ואלעד‪.‬‬ ‫בנדרים פלוס קופת לדעת‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪-‬למעלה מ‪ 500‬בוגרים מרוצים‪.‬‬ ‫בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל‬ ‫הגרלות‪ :‬בכל שבוע על ‪ ₪ 500‬במזומן‪,‬‬ ‫מסכתות הש"ס‪ ,‬ועל כל המשנה ברורה‪ ,‬ועל‬ ‫‪ 12-‬כלים לחיבור חזק ללימוד‪.‬‬ ‫ו‪ 5‬זוכים בזכות קניה ‪ ₪ 100‬ביפה נוף‪.‬‬ ‫תנ"ך וספרי מוסר‪ ,‬או סיכומים לפי סדר הלימוד‬ ‫‪-‬דרכים לפיתוח הזכרון והריכוז‪.‬‬ ‫של‪ :‬העמוד היומי‪ ,‬חבורת ש"ס‪ ,‬קנין ירושלמי‪,‬‬ ‫‪-‬מחיר סמלי‪ ,‬והחזר כספי למיישמים את‬ ‫דף הכולל‪ ,‬קנין הלכה‪ ,‬תרי דף‪ ,‬אורייתא‪ ,‬אהבת‬ ‫הנלמד בשיעורים‪.‬‬ ‫שלום‪ ,‬ומפעל הש"ס‪.‬‬ ‫לפרטים ‪02-3131-465 / 055-400-7977‬‬ ‫מבחן ‪ 356‬וירא‬ ‫מבחן ‪ 355‬לך לך‬ ‫בכורות ל"ז עד מ"ג‬ ‫בכורות ל' עד ל"ו‬ ‫ל"ז‪ .‬האם מום שאינו מבטל את האבר ממלאכתו הוי מום בבכור?‬ ‫ל‪ .‬האם החשוד על מעשרות ושביעית חשוד גם על טהרות?‬ ‫ל"ט‪ .‬באיזה אופן אין זורקים את דם הקדשים לדעת‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ל‪ :‬בפני מי מקבלים חברות?‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ר' יהושע?‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫א' בפני שלשה ואפילו אינם חברים‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫א' כשלא נשתייר כזית חלב אע"פ שנשאר כזית בשר‪.‬‬ ‫ג' הבכור נפסל להקרבה אבל אין לשוחטו בחוץ על מום כזה‪.‬‬ ‫ב' בפני שלשה חברים‪.‬‬ ‫ג' ספק‪.‬‬ ‫ב' כשלא נשתייר כזית בשר אע"פ שנשאר כזית חלב‪.‬‬ ‫ג' בפני חבר ואפילו יחיד‪ ,‬או בפני שלשה שאינם‬ ‫ג' כשלא נשתייר לא כזית בשר ולא כזית חלב‪.‬‬ ‫ל"ז‪ :‬מה נחשב "נסדק כל שהוא"?‬ ‫חברים‪.‬‬ ‫ל"א‪ .‬האם חכם יכול להתיר יחידי בכור או מעשר בהמה שלו שנפל בו מום?‬ ‫א' רק בכדי חגירת צפורן‪.‬‬ ‫א' לא‪.‬‬ ‫ב' רק בחסרה‪.‬‬ ‫ל"ב‪ .‬מה לחרמים שכן חלים על הכל משא"כ‬ ‫ב' בכור כן ומעשר לא‪.‬‬ ‫ל"ט‪ :‬איזה מום בזנב אינו פוסל?‬ ‫ג' בנסדקה לעולם נחשב מום‪.‬‬ ‫מעשר‪ ,‬מה הכונה (רש"י)?‬ ‫ג' בכור לא ומעשר כן‪.‬‬ ‫א' בשר ברוחב גודל בין החוליות‪.‬‬ ‫א' חל גם על קדשים‪.‬‬ ‫ב' נפגם הזנב מן העצם‪.‬‬ ‫ל"ח‪ .‬כלי חרס שאין לו תוך‪ ,‬באיזה אופן הוא מקבל טומאה?‬ ‫ל"א‪ :‬האם מותר למכור מעשר בהמה?‬ ‫ב' חל על כל העדר‪.‬‬ ‫ג' נפגם הזנב מן הפרק‪.‬‬ ‫א' במדרס‪.‬‬ ‫ג' שני ביאורים ברש"י‪.‬‬ ‫א' אסור‪.‬‬ ‫ב' בצד שמשתמשים בו‪.‬‬ ‫ב' רק שחוט מותר‪.‬‬ ‫ג' אינו מקבל טומאה‪.‬‬ ‫מ"א‪ .‬גרב לח מבחוץ ויבש מבפנים‪ ,‬מה דינו בבכור‬ ‫ל"ה‪ .‬איזה מום לא מתיר בכור?‬ ‫ג' רק בעל מום מותר‪.‬‬ ‫(רש"י)?‬ ‫ל"ח‪ :‬איזה מום שבעין בדיקתו ע"י אכילת לח ויבש?‬ ‫א' מום שנעשה בכונה אבל בגרמא‪.‬‬ ‫א' הוי מום גמור‪.‬‬ ‫א' חוורור‪.‬‬ ‫ב' מום שנעשה ע"י בעיטה בשעה שהבכור רדף‬ ‫ל"ב‪ :‬האם קדשי מזבח צריכים העמדה והערכה?‬ ‫ב' אינו נשחט לא במקדש ולא במדינה‪.‬‬ ‫ב' מים‪.‬‬ ‫אחריו‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ג' נשחט במקדש‪.‬‬ ‫ג' תבלול‪.‬‬ ‫ג' מום שנראה רק כשפותח פיו לצעוק ולא כשפותח‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫פיו לאכול‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫מ"ג‪ .‬האם מום עובר פוסל כהן לעבודה (גמרא‬ ‫מ‪ .‬באיזה אופן בעלת חמש רגלים היא טריפה?‬ ‫א' כשיש עוד יד‪.‬‬ ‫ל"ו‪ :‬מנין שאין להוציא בכונה בהמה בעלת מום‬ ‫ל"ג‪ .‬איזה טמא אסור לאכול בכור לבית שמאי?‬ ‫ורש"י)?‬ ‫א' נדה‪.‬‬ ‫ב' כשיש עוד רגל‪.‬‬ ‫עשירית למעשר בהמה?‬ ‫א' אינו פוסל‪.‬‬ ‫ג' שתי התשובות נכונות‪.‬‬ ‫ב' טמא מת‪.‬‬ ‫א' הקריבהו נא לפחתך‪.‬‬ ‫ב' פוסל כל זמן שהמום בו‪.‬‬ ‫ג' שתי התשובות נכונות‪.‬‬ ‫ב' לא יבקר בין טוב לרע‪.‬‬ ‫ג' פוסל אף לאחר שהמום עבר‪.‬‬ ‫מ‪ :‬זנב גדי או טלה שיש בו ב' חוליות‪ ,‬האם הוי מום?‬ ‫ג' שרוע וקלוט לא יירצה‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ל"ג‪ :‬האם פסולי המוקדשין לאחר פדיונם מותרים בגיזה ועבודה?‬ ‫ב' בגדי כן ובטלה לא‪.‬‬ ‫א' מותרים‪.‬‬ ‫ג' בגדי לא ובטלה כן‪.‬‬ ‫ב' אסורים‪.‬‬ ‫ג' ספק‪.‬‬ ‫מ"א‪ :‬באיזה אופן אומרים שלא אתא קרא למעוטי ספיקא?‬ ‫מ"א‪ :‬האם לרבי ישמעאל לוקים על גיזה ועבודה בבכור אנדרוגינוס?‬ ‫ל"ד‪ :‬התולש קוצים מחוברים מהשדה שלו בשביעית‪,‬‬ ‫א' בספק שכל המקרים דינם שוה‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫האם מותר לו לזרוע בשדה במוצאי שביעית?‬ ‫ל"ד‪ .‬מדוע תרומה תלויה צריך שימור לרבי אליעזר?‬ ‫ב' בספק שבחלק מהמקרים הדין כך ובחלק מהמקרים הדין‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫א' מותר‪.‬‬ ‫א' שמא יבוא אליהו ויטהרנה‪.‬‬ ‫אחרת‪.‬‬ ‫ג' ספק‪.‬‬ ‫ב' אסור‪.‬‬ ‫ב' שמא יוסיף לה טומאה‪.‬‬ ‫ג' בכל האופנים‪.‬‬ ‫ג' לפי הבבלי מותר ולפי הירושלמי אסור‪.‬‬ ‫ג' צריכה שימור מספק‪.‬‬ ‫מ"ב‪ .‬האם עוף אנדרוגינוס מטמא בגדים בבית הבליעה?‬ ‫א' לא‪.‬‬ ‫ל"ד‪ :‬מדוע לחכמים המטיל מום בבכור מותר אם נפל בו מום אחר?‬ ‫ב' מחלוקת‪.‬‬ ‫א' מפני שלא קנסו אלא בגופו ולא בממונו‪.‬‬ ‫ג' לא שייך אנדרוגינוס בעוף‪.‬‬ ‫ב' לחכמים לא קונסים כלל‪ ,‬לא בגופו ולא בממונו‪.‬‬ ‫ג' מפני שלא קנסו אלא על מה שרצה להרויח בהטלת המום‪.‬‬ ‫מ"ב‪ :‬באיזה טומטום סובר רב חסדא שלכו"ע ניתן לקבוע אם הוא זכר או נקיבה‬ ‫ע"י מקום הטלת מימיו?‬ ‫ל"ה‪ :‬מה חידש רבי יהושע בן קפוסאי בדין עדות על בכור בבית כהן?‬ ‫א' בזכר‪.‬‬ ‫א' שצריך אחד מן השוק להעיד עליו‪.‬‬ ‫ב' בנקיבה‪.‬‬ ‫ב' שצריך שניים מן השוק להעיד עליו‪.‬‬ ‫ג' בזכר ובנקיבה‪.‬‬ ‫ג' שדווקא ישראל נאמן להעיד עליו‪.‬‬ ‫מ"ג‪ :‬על איזה פסול של כהן עובר בעשה ואינו מחלל את העבודה?‬ ‫ל"ו‪ .‬האם לדינא אשה כשרה להעיד על מום בבכור שלא הוטל בכונה?‬ ‫א' כל מום‪.‬‬ ‫א' כשרה‪.‬‬ ‫ב' פסול משום שאינו שוה בזרעו של אהרן‪.‬‬ ‫ב' פסולה‪.‬‬ ‫ג' פסול מפני מראית העין‪.‬‬ ‫ג' נאמנת רק במסיחה לפי תומה‪.‬‬ ‫מבחן ‪ 357‬חיי שרה‬ ‫בכורות מ"ד עד נ'‬ ‫קורס ללמוד להנות ולזכור ‪ -‬להתענג בידיעת התורה‬ ‫א' מערכת הזכרון עובדת בצורה טובה ופלאית‪ ,‬ומותאמת לזכור בצורה‬ ‫רואים שכך צורת הלימוד הנכונה‪ ,‬ואת התועלת המרובה שיש בכלים אלו‬ ‫קורס ללמוד להנות ולזכור‬ ‫ברורה מאות ואלפי סוגיות‪ ,‬אם רק נשתמש בה בצורה הנכונה‪.‬‬ ‫לחיבור הנאה וזכרון הלימוד‪ .‬עם זאת הדברים הנמסרים בשיעורים מעוגנים‬ ‫לפני כשנה וחצי נפתח ע"י מערכת 'תמצית' קורס מיוחד בשם 'ללמוד להנות‬ ‫ב' יסוד היסודות ללימוד איכותי מהנה שנשמר לאורך ימים ושנים הוא‬ ‫גם במחקרים עדכניים רבים על מערכת הזכרון‪.‬‬ ‫ולזכור'‪ ,‬ובו סדרת שיעורים המלמדים כיצד לחזק את איכות הלימוד‪ ,‬להעצים את‬ ‫חיבור פנימי וחזק ללימוד‪ ,‬ומטרת הכלים הנלמדים היא ליצור ולחזק את‬ ‫בהכנת השיעורים הושקעו אלפי שעות של לימוד יסודי של סוגיות‬ ‫החוויה מהלימוד‪ ,‬ולהגיע למצב בו זוכרים את מה שלומדים‪ ,‬שיעורים שנמסרו‬ ‫החיבור הזה‪.‬‬ ‫העוסקות בנושא זה במישרין או בעקיפין‪ ,‬וכן נלמדו בצורה יסודית מאות‬ ‫לפני למעלה מ‪ 500-‬לומדים‪.‬‬ ‫ג' מצות ידיעת התורה והרגשת מתיקות התורה הם דברים השוים לכל‬ ‫מקורות מדברי רבותינו גדולי הדורות לאורך ההיסטוריה‪ ,‬ונקראו עשרות‬ ‫לקראת הסדרה הרביעית של השיעורים יוצא גליון זה ובו מידע בסיסי על סדרת‬ ‫נפש‪ ,‬ולא רק לבעלי דרגה מיוחדת ביראת שמים ושקיעות בתורה‪ ,‬והם‬ ‫ספרים ישנים וחדשים העוסקים בתחום זה‪.‬‬ ‫השיעורים‪.‬‬ ‫תלויים בעיקר בשימוש נכון וטבעי בכלים שהקב"ה נתן לנו‪ ,‬ולימוד בדרך זו‬ ‫בחינה נוספת נעשתה ע"י התחקות אחר דרכי צמיחתם של תלמידי חכמים‪,‬‬ ‫באלו תחומים עוסקים השיעורים?‬ ‫מביא ליראת שמים ולשקיעות בתורה ולעוד מעלות רבות‪.‬‬ ‫ושימושם בכלים אלו‪ ,‬מטרת בדיקה זו היתה בכדי לבחון את השפעת כל‬ ‫השיעורים עוסקים ב‪ 4‬נושאים עיקריים‪:‬‬ ‫ד' בזמן הלימוד עצמו עלינו להתרכז בהבנת תוכן הדברים וללמוד בצורה טובה‪,‬‬ ‫כלי במישור המעשי ועמידתו במבחן המציאות‪ :‬האם כך גדלים תלמידי‬ ‫א' דרכי פעילות מערכת הזכרון והדרך להשתמש בה בצורה נכונה במטרה‬ ‫האם איסור חל על איסור לרבי יוסי הגלילי באיסור‬ ‫מ"ד‪ .‬כהן שנשרו ריסי עיניו ונשתיירו השורשים‪ ,‬האם הוא כשר לעבודה?‬ ‫וכל מחשבה נוספת‪ ,‬כמו הרצון להספיק או לזכור‪ ,‬במידה והיא מפריעה לריכוז‬ ‫חכמים אמיתיים‪.‬‬ ‫לזכור את הלימוד‪.‬‬ ‫ולרבנן החולקים עליו כולל כשהאיסור השני חמור?‬ ‫א' כשר‪.‬‬ ‫בגוף הלימוד‪ ,‬לא רק שאינה מסייעת לזכרון‪ ,‬היא מגרעת ממנו‪ ,‬מפני שהיא‬ ‫האם המשתתפים אכן רואים תועלת מהשיעורים?‬ ‫ב' הדרך לפתח את מערכת הזכרון ויכולות נוספות (כשרון‪ ,‬מהירות תפיסה‪,‬‬ ‫ב' פסול משום מום‪.‬‬ ‫מורידה מהחיבור הפנימי לתוכן החומר הנלמד ומקטינה את ההנאה מהלימוד‪.‬‬ ‫א' חל‪.‬‬ ‫בסייעתא דשמיא נמסרו כבר לפני ‪ 11‬קבוצות עם למעלה מ‪ 500‬לומדים‪,‬‬ ‫ריכוז‪ ,‬מעלות רוחניות שונות‪ ,‬ועוד)‪.‬‬ ‫ג' פסול משום מראית העין‪.‬‬ ‫ג' הדרך להתחבר בצורה חזקה הרבה יותר ללימוד‪ ,‬דבר המביא לא רק‬ ‫ב' לא חל‪.‬‬ ‫בכמה שיעורים מדובר ומי מוסר אותם?‬ ‫רבים מהם מציינים את התועלת הגדולה שהיתה להם מהשיעורים‪ ,‬להנאה‬ ‫מהלימוד‪ ,‬לחיזוק איכות הלימוד וההבנה‪ ,‬להצלחה במבחנים‪ ,‬לזכירת‬ ‫לזכרון הלימוד אלא גם ללימוד איכותי יותר ולהנאה גדולה יותר מהלימוד‪.‬‬ ‫ג' לרבנן חל ולרבי יוסי הגלילי לא חל‪.‬‬ ‫מ"ה‪ :‬האם כהן טריפה כשר לעבודה?‬ ‫הסדרה כוללת ‪ 11‬שיעורים של כ‪ 45‬דקות‪ ,‬והשיעורים נמסרים ע"י עורך‬ ‫הנלמד‪ ,‬ולתחומים נוספים‪.‬‬ ‫ד' כיצד לסכם ולחזור על הלימוד בצורה נכונה מהנה ויעילה‪.‬‬ ‫סיכומי תמצית‪.‬‬ ‫א' כשר‪.‬‬ ‫בקורס נלמד על ‪ 12‬כלים שכולם כאחד וכל אחד בפני עצמו מביאים את‬ ‫מה הקשר בין סיכומי 'תמצית' לקורס?‬ ‫למי מתאימים השיעורים?‬ ‫הלומד 'ללמוד (טוב יותר) להנות ולזכור'‪.‬‬ ‫מהיכן לומדים שאיסורי נבילה וטריפה חלים על‬ ‫ב' פסול לכתחילה‪.‬‬ ‫סיכומי תמצית נועדו לא רק לחזרה והצלחה במבחנים‪ ,‬אלא גם לקבלת‬ ‫השיעורים מתאימים בראש ובראשונה לכל מי שמעוניין להעצים את‬ ‫כלים אלו מחולקים ל‪ 3‬חלקים‪ :‬א' כלים הנוגעים לגישה ללימוד ולהכנה‬ ‫איסור חלב (רש"י)?‬ ‫ג' פסול אף בדיעבד‪.‬‬ ‫סדר ובהירות בסוגיות ובהלכות הנלמדות‪ ,‬וליצירת חיבור פנימי חזק בין‬ ‫איכות הלימוד והזכרון‪ ,‬ובמיוחד למי שמרגיש שהוא לא ממצה מספיק את‬ ‫לפני הלימוד‪ .‬ב' כלים להעצמת הלימוד עצמו‪ .‬ג' כלים לסיכום וחזרה לאחר‬ ‫הכוחות שלו ורוצה להגיע ליותר‪ ,‬להתחבר יותר ללימוד‪ ,‬ללמוד טוב יותר‪,‬‬ ‫א' דכתיב "ואכול לא תאכלוהו"‪.‬‬ ‫מ"ו‪ .‬כהן שנטמא למתים‪ ,‬האם הוא פסול לעבודה?‬ ‫הלומד לחומר הנלמד‪ ,‬והרבה מהתובנות הנלמדות בקורס הוטמעו בתוך‬ ‫הלימוד‪.‬‬ ‫הסיכומים‪.‬‬ ‫להנות יותר מהלימוד‪ ,‬ולזכור את מה שהוא לומד‪ .‬כמו כן השיעורים‬ ‫ב' הלכה למשה מסיני‪.‬‬ ‫א' לא‪.‬‬ ‫מתאימים לאלו שנמצאים במסגרות מבחנים ומעוניינים להצליח בהם‬ ‫האם הכלים שנלמדים בשיעורים מצריכים שינוי בסדרי‬ ‫האם השיעורים הם בתשלום?‬ ‫הלימוד?‬ ‫ג' רק למ"ד איסור חל על איסור הם חלים‪.‬‬ ‫ב' פסול עד שיקבל עליו שלא יטמא למתים‪.‬‬ ‫ולשמר את הידע לאורך ימים ושנים‪ ,‬וכן למגידי שיעורים ומלמדים‬ ‫השיעורים הם אכן בתשלום‪ ,‬וזאת מהסיבה שרק מי שמוכן ומשקיע‬ ‫המעוניינים ללמד את תלמידיהם בצורה מושכת ומעניינת במטרה‬ ‫לא‪ .‬המטרה בשיעורים היא להעצים את איכות הלימוד‪ ,‬כל אחד בסגנון‬ ‫ג' פסול עד שידור שלא יטמא למתים‪.‬‬ ‫מכספו על הדברים‪ ,‬מגיע לקורס בצורה רצינית‪ ,‬שומע ומפנים את הדברים‪,‬‬ ‫שהתלמידים יחיו את הסוגיא ויזכרו אותה לאורך ימים ושנים‪.‬‬ ‫לימודו‪ ,‬ולא לשנות אותה‪.‬‬ ‫עד היכן מקום נטילת הידים לתרומה?‬ ‫ומשתדל ליישם אותם בפועל‪ ,‬ועי"ז הוא מקבל את התועלת מהדברים‪ ,‬עם‬ ‫לאיזה סגנון לימוד השיעורים מתאימים?‬ ‫מ"ו‪ :‬בן ט' שמת אחר יציאת ראשו‪ ,‬האם הבא אחריו בכור לנחלה?‬ ‫האם ניתנים בשיעורים דרכים ליישום בפועל של הכלים‬ ‫א' עד מקום חיבור היד והזרוע‪.‬‬ ‫זאת מדובר בסכום סמלי ונמוך מאד בהשוואה לעלות רגילה של קורסים‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫השיעורים מתאימים לכל סגנון לימוד‪ ,‬עיון ובקיאות‪ ,‬גמרא והלכה‪ ,‬וכו'‪.‬‬ ‫הנלמדים?‬ ‫ב' י"א עד מקום חיבור היד והזרוע‪ ,‬וי"א עד הפרק‬ ‫אחרים‪ ,‬וגם סכום זה מוחזר במלואו! לאלו השומעים ברצינות את‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫השיעורים ומבצעים בפועל את התרגילים שניתנים בשיעורים‪.‬‬ ‫האם השיעורים מתאימים גם למי שאין לו זכרון טוב?‬ ‫בסיום כל שיעור ניתנים תרגילים מעשיים פרקטיים‪ ,‬שההרגל בהם נותן‬ ‫השלישי‪.‬‬ ‫תועלת עצומה וקנין חזק ואמיתי בכלים הנלמדים‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫עם זאת השיעור הראשון‪ ,‬בו נלמדים מספר כלים חשובים‪ ,‬הינו חינמי‪,‬‬ ‫בהחלט! מכמה סיבות‪ :‬א' כל אחד יכול לזכור הרבה יותר ממה שהוא זוכר כרגע‪,‬‬ ‫ג' י"א עד הפרק השני וי"א עד הפרק השלישי‪.‬‬ ‫וניתן לקבל ממנו תועלת מרובה גם למי שלא נרשם לסדרת השיעורים‪.‬‬ ‫אם ילמד להשתמש בצורה נכונה במערכת הזכרון‪ .‬ב' יתכן בהחלט שמי שחושב‬ ‫האם התרגילים קלים ליישום?‬ ‫מ"ז‪ :‬המפלת כמין דגים או חגבים‪ ,‬מה דין הנולד אחריו לענין פדיון הבן?‬ ‫שאין לו זכרון טוב יגלה שהסיבה שהוא לא זוכר טוב אינה הזכרון אלא דברים‬ ‫אנו משתדלים למצוא תרגילים מעשיים‪ ,‬שיהיו מצד אחד קלים לביצוע‪,‬‬ ‫האם הקורס הוא פרונטלי או שניתן לשומעו דרך הטלפון?‬ ‫מה ההבדל בין זהיר לזריז (רש"י)?‬ ‫א' חייב בפדיון הבן‪.‬‬ ‫אחרים לגמרי‪ ,‬ובאמת יש לו זכרון הרבה יותר טוב ממה שהוא חשב‪ .‬ג' כל אחד‬ ‫ושוים לכל נפש‪ ,‬ומצד שני יתנו את התועלת המירבית‪ .‬רוב הכלים לוקחים‬ ‫מומלץ מאד‪ ,‬למי שיכול לבוא פיזית לשמוע את השיעורים‪ ,‬כיון שעי"ז‬ ‫יכול לפתח את הזכרון שלו‪ ,‬ובשיעורים אנו לומדים בין השאר כיצד מפתחים את‬ ‫ב' פטור מפדיון הבן‪.‬‬ ‫רק מספר דקות בכל יום‪.‬‬ ‫א' הזהיר נזהר מתחילה מכל חשש עבירה‪ ,‬והזריז‬ ‫התועלת היא גדולה יותר‪ ,‬אולם ישנה גם אפשרות לשמיעת השיעורים דרך‬ ‫הזכרון ועוד כוחות נוספים כמו כח הריכוז כח העיון כח ההספק וכו'‪.‬‬ ‫ג' בדגים פטור ובחגבים חייב‪.‬‬ ‫הטלפון בקו תמצית‪ ,‬ולגבי התשלום‪ ,‬כיון שהתשלום נועד בכדי לקבל את‬ ‫מהם המקורות של הדברים הנלמדים בשיעורים?‬ ‫מזדרז ונזהר רק בשעת מעשה‪.‬‬ ‫התועלת מהשיעורים‪ ,‬אין הבדל במחיר‪ ,‬וגם לגבי ההחזרים גם אלו השומעים‬ ‫האם ניתן לקבל מספר תובנות מהנלמד בשיעורים?‬ ‫כל הדברים הנלמדים בקורס יסודם במאות מראי מקומות מדברי חז"ל‬ ‫ב' הזהיר נזהר מעבירה רק בשעת מעשה‪ ,‬והזריז מכין‬ ‫נזכיר מספר יסודות מרכזיים עליהם בנויים השיעורים‪.‬‬ ‫ודברי רבותינו גדולי הדורות ראשונים ואחרונים עד דורנו אנו‪ ,‬בהם אנו‬ ‫מ"ח‪ .‬מבכרת שילדה ב' זכרים ומת אחד מהם בתוך ל' יום‪ ,‬האם האב חייב‬ ‫את השיעורים בטלפון יקבלו בס"ד את ההחזרים לפי הכללים‪.‬‬ ‫עצמו מתחילה שלא יבוא לידי עבירה‪.‬‬ ‫בפדיון?‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------‬‬ ‫ג' הזהיר נזהר מלא תעשה‪ ,‬והזריז מזדרז לקיום מצות‬ ‫א' חייב‪.‬‬ ‫עשה‪.‬‬ ‫ב' פטור‪.‬‬ ‫לא בשמים היא ‪ -‬גם אתה יכול!!!‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫האם כשאין לך משהו קבוע ללמוד אתה מרגיש משיכה לכמה דברים‬ ‫האם אחרי לימוד עם השלכה מעשית אתה יכול לזהות מה יצא למעשה?‬ ‫האם כשאתה מסיים ללמוד אתה מסוגל לומר בקצרה (ב‪ 2‬דקות) ‪2-3‬‬ ‫וקשה לך לבחור ביניהם?‬ ‫האם קרה לך שכשלמדת לא הרגשת עייפות וכשהפסקת ללמוד גילית שאתה‬ ‫נקודות שהתחדשו לך?‬ ‫מ"ח‪ :‬ב' נשים של ב' אנשים שלא ביכרו וילדו זכר ונקיבה‪ ,‬האם הבן חייב‬ ‫האם אתה חושב שאתה מנצל את זמנך מספיק‪ ,‬או שאתה יכול ללמוד כל‬ ‫עייף‪( ,‬או שהמצב הפוך)?‬ ‫האם אתה יכול לומד בעל פה מה שלמדת בימים אלו לפני שנה‪ ,‬או אפילו‬ ‫יום שעה או יותר?‬ ‫לפני חודשיים?‬ ‫מ"ז‪ :‬האם להלכה נדר שהודר ברבים יש לו הפרה?‬ ‫לפדות את עצמו?‬ ‫האם סוגיא מורכבת מאתגרת אותך (או מכבידה עליך)?‬ ‫האם אתה מתחיל את היום עם חשק ואמביציה?‬ ‫האם אתה מאמין שאתה יכול לזכור בצורה ברורה חלק גדול ממה שאתה‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫א' חייב‪.‬‬ ‫האם יש לך סקרנות מוקדמת למה שאתה הולך ללמוד?‬ ‫האם אתה מסיים את היום עם סיפוק?‬ ‫לומד?‬ ‫ב' פטור‪.‬‬ ‫האם כשאתה לומד שאלה בגמרא או במפרשיה או שקשה לך קושיא‪ ,‬זה‬ ‫האם אתה חושב שהתקדמת בצורה משמעותית בהבנה וידיעת התורה‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫באם ענית תשובות חיוביות על חלק גדול מהשאלות הנ"ל‬ ‫כואב לך?‬ ‫בשנה האחרונה?‬ ‫ג' לדבר מצוה כן ולדבר הרשות לא‪.‬‬ ‫אשריך‪ ,‬אבל אם לא‪ ,‬תן לעצמך הזדמנות‪ ,‬בא לשמוע מהי‬ ‫האם אתה מרגיש בצורה חיה את דברי הפסוק "מתוקים מדבש" וכו'?‬ ‫האם קורה לך שאתה מתגעגע לגמרא?‬ ‫מ"ט‪ .‬בכור שמת אביו לאחר שהיה בן ל' יום‪ ,‬באיזה אופן הבן חייב לפדות את‬ ‫הדרך אותה לימדונו רבותינו כיצד לזכות לכל הנ"ל‪.‬‬ ‫האם אתה קורא ומסביר בקול ובצורה חיה וברורה את מה שאתה לומד?‬ ‫האם קורה לך שאתה מסתכל בשעון באמצע הלימוד ומגלה שעבר הרבה‬ ‫יותר זמן ממה שחשבת?‬ ‫עצמו?‬ ‫האם כשאתה לומד סוגיא שכבר למדת בעבר אתה מרגיש שהלימוד‬ ‫בשיעורים תקבל בסייעתא דשמיא כלים כיצד לזכות לדברים‬ ‫החדש הוא רק תוספת הבנה ובהירות או שאתה צריך ללמוד את הדברים‬ ‫א' כשאביו אמר בשעת מיתתו שלא נפדה‪.‬‬ ‫האם קורה לך שאתה הולך בדרך ועולים לך בראש חשבונות ושאלות על‬ ‫אלו‪ ,‬כלים שרבים מאד ממשתתפי השיעורים ציינו כי זכו על‬ ‫מחדש?‬ ‫מה שלמדת?‬ ‫ב' כשיש עדים שלא נפדה‪.‬‬ ‫ידם לחיבור חזק ואמיתי ללימודם‪ ,‬למתיקות וידיעת התורה‪,‬‬ ‫האם אתה מעונין שה'נטו' של שעות הלימוד שלך יגדל?‬ ‫האם קרה לך שבמשך כל הסדר לא קפצו לך בראש מחשבות שאינם‬ ‫ג' בכל אופן חייב‪ ,‬כיון שהרוב אינם פודים מיד‪.‬‬ ‫ולמתן תשובה חיובית על הרבה מהשאלות הנ"ל‪.‬‬ ‫האם בסיום הסדר קשה לך להתנתק מהגמרא?‬ ‫קשורות למה שאתה לומד?‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------‬‬ ‫מ"ט‪ :‬באיזה אופן נחלקו רבי יהודה וחכמים האם האב או הבן קודמים לפדיון‬ ‫ברוך ד' אני נמצא על סף סיום הסדרה ששינתה אותי מקצה לקצה‪ ,‬לכן‬ ‫הבן?‬ ‫מכתבים נבחרים ממשתתפי השיעורים‬ ‫פרטים על סדרת השיעורים‬ ‫אשמח לדעת על פתיחות נוספות כדי שאוכל להמליץ על כך לחברי‪.‬‬ ‫א' כשיש לאב רק ה' סלעים‪.‬‬ ‫בעבר כמעט לא הייתי חושב בלימוד בזמנים פנויים‪ ,‬והיום‪ ,‬בעקבות כמה‬ ‫השיעורים יתקיימו בס"ד בירושלים (בישיבת מיר‪ ,‬בנוה יעקב ופסגת זאב‪ ,‬ובבית‬ ‫התרשמתי מאד מהצורה והגישה של מסירת השיעורים‪ ,‬שכולם מלאים באהבת‬ ‫כלים מהשיעורים שאני מיישם‪ ,‬אני חושב בלימוד ומעביר סוגיות בראש‬ ‫וגן)‪ ,‬באלעד‪ ,‬ובאופקים‪ ,‬וניתן גם לשומעה בטלפון‪.‬‬ ‫ב' כשיש לאב ה' משועבדים וה' בני חורין‪.‬‬ ‫תורה וכלים מעשיים‪ ,‬ניכרת הכוונה לשם שמים והעבודה העצמית שמשפיעה‪.‬‬ ‫בצורה חווייתית ובלי מאמץ מיוחד‪ ,‬וכל הלימוד מלכתחילה הוא איכותי‬ ‫ג' שתי התשובות נכונות‪.‬‬ ‫מחיר הסדרה הינו ‪ ₪ 720‬לאברכים ו‪ ₪ 400‬לבחורים‪ ,‬מבצע מיוחד לרגל הסדרה‬ ‫יישר כח על המענה הטלפוני הברור לכל שאלה‪ ,‬ועל הרצון ללוות אותי‬ ‫יותר ועם הרבה יותר חשק‪.‬‬ ‫החדשה‪ ₪ 600 ,‬לאברכים ו‪ ₪ 300‬לבחורים‪.‬‬ ‫בדרך להצלחה‪ ,‬וחבל שלא שמעתי את השיעורים כבר כשהייתי בחור‪.‬‬ ‫אני מרגיש שהשיעורים הוציאו ממני מן הכח אל הפועל הרבה כוחות‬ ‫נ‪ .‬מדוע ביקשו לגנוז מטבעות משום מטבעות של הקדש שבאו מירושלים?‬ ‫ניתן להרשם ב'נדרים פלוס' קופת 'תמצית' או בשיעורי הפתיחה‪.‬‬ ‫יישר כח עצום על השיעורים שנמסרו בצורה ברורה וטובה מאד‪ ,‬אין מחיר‬ ‫שכבר היו בי‪ ,‬והדברים נתנו לי תועלת עצומה‪ ,‬לאיכות הלימוד‪ ,‬להנאה‬ ‫א' משום חומר הקדש‪.‬‬ ‫שיעור הפתיחה הינו ללא תשלום והרשמה‪ ,‬ויש בו תועלת גם למי שלא נרשם‬ ‫בעולם לכזה דבר עצום ונפלא‪ ,‬הלא התורה היא חיינו ואורך ימינו‪ ,‬ובלא‬ ‫מהלימוד‪ ,‬ולהצלחה במבחנים‪ .‬חשוב לציין שאחרי השיעורים אני מספיק‬ ‫ב' זכר לחורבן‪.‬‬ ‫לסדרת השיעורים‪.‬‬ ‫שייכות ושקיעות בגישמעק וחיבור אין זה חיים אמיתיים‪ ,‬ואשרי שזכיתי‬ ‫פחות חומר‪ ,‬אולם איכות הלימוד וההנאה שוים את זה‪.‬‬ ‫להתקדם בצורה אדירה ביסוד היסודות של העולם‪.‬‬ ‫לפרטים נוספים ולהרשמה‪.055-400-7977 -‬‬ ‫ג' רצו לגנוז סוג מטבעות שרובם מירושלים‪.‬‬ ‫אני נבחן תקופה ארוכה במסלול מבחנים מסוים‪ ,‬במבחן האחרון‬ ‫השיעורים נתנו לי תועלת עצומה‪ ,‬חיבור עוצמתי ללימוד‪ ,‬חשק לחזור‬ ‫השתמשתי בתובנה חשובה מתוך השיעורים‪ ,‬והתוצאה היתה שעם הרבה‬ ‫לעדכונים ולשמיעה טלפונית של שיעור הפתיחה‪.02-3131-465 -‬‬ ‫ולסכם‪ ,‬ומהלך איך ללמוד ולזכור‪.‬‬ ‫פחות חזרות קיבלתי ציון הרבה יותר טוב‪.‬‬ ‫החזר כספי עד המחיר המלא של הקורס‪ ,‬פרטים בשיעורי הפתיחה‪.‬‬