gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית דף הכולל · Tamtzis Daf Hakollel — נח (2026-10-12)

מוציא לאור: תמצית דף הכולל · Tamtzis Daf Hakollel

שבוע: נח (2026-10-12)

תמצית דף הכולל · Tamtzis Daf Hakollel — נח (2026-10-12)

פתח את ה-PDF הורדה

‫גליון ‪ 63‬ללומדי דף הכולל | חולין פ"ד‪ .‬עד ק"י‪ | .‬חשון ה'תשפ"ז‬ ‫ויצטרך לבריות‪ ,‬ורב נחמן שהיו בדור שאחרי רבי יוחנן‪ ,‬ותמיד‬ ‫אינו בכלל העמדה והערכה‪ .‬תוד"ה בעינן)‪ ,‬ואף שר"ש סובר‬ ‫למה אין מצות כסוי הדם בקדשים‬ ‫העולם מתנוון והולך אמר שכגון אנו אפילו אם אין לנו פרוטה‬ ‫שקדשי בדק הבית אינם צריכים העמדה והערכה‪ ,‬בזה‬ ‫מבואר במתני' שמצות כסוי הדם לא נוהגת בקדשים‪,‬‬ ‫עלינו להיות לווים ואוכלים‪.‬‬ ‫סובר רבי כר"מ שהכל (‪-‬בין קדשי מזבח שנפל בהם מום בין‬ ‫ולכאורה כיון שחיה אינה קריבה‪ ,‬הדבר שייך רק בחטאת‬ ‫כתיב "כבשים ללבושך (‪-‬מגז כבשים יהיה מלבושך –‬ ‫קדשי בדק הבית) היו בכלל העמדה והערכה‪- ,‬אין פודים את‬ ‫ועולת העוף‪ ,‬והגמרא שואלת מה הטעם לדין זה‪ ,‬והרי‬ ‫הקדשים לאחר מיתה משום דכתיב "והעמיד את הבהמה לפני‬ ‫במציאות ניתן לקיים מצות כסוי הדם בעזרה‪ ,‬ומבארת‬ ‫קנה לך צאן ויהיה לך הגיזים ללבוש)‪ ,‬ומחיר שדה עתודים‬ ‫דמיירי בקדשי בדק הבית וכר"ש‪ ,‬או דמיירי בקדשי מזבח‬ ‫הכהן והעריך אותה הכהן"‪ ,‬ולאחר מיתה אינה יכולה לעמוד‪.‬‬ ‫(לעולם ימכור אדם שדה כדי לקנות עתודים ‪-‬צאן‪,‬‬ ‫ויש ילפותא מיוחדת לפוטרם‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫ביאור ב'‪ -‬מתני' כר"ש‪ ,‬וא"צ העמדה והערכה‪ ,‬ומ"מ‬ ‫שיהיה לו מהם חלב לפרנסה וגיזים ללבוש‪ ,‬ולא איפכא‪ ,‬מפני‬ ‫כסוי הדם נוהג בחולין‪ ,‬אבל לא בקדשים ‪-‬חטאת העוף‬ ‫לומדים מ"ושפך וכסה" שאינו חייב כסוי אלא המחוסר‬ ‫שמגיזתם יהיה לו מלבוש)‪ ,‬ודי חלב עיזים (דיו לאדם‬ ‫ועולת העוף‪ .‬מתני'‪ .‬והגמרא שואלת למה אינו נוהג‬ ‫שפיכה וכסוי‪ ,‬ולא המחוסר גם פדיון‪.‬‬ ‫שיתפרנס מלב גדיים וטלאים שבתוך ביתו ולא ישחטם‬ ‫בקדשים והיינו בקדשי מזבח‪ ,‬ואף שהנוחר והמעקר פטור‬ ‫לאוכלם)‪ ,‬ללחמך וללחם ביתך (לחם האדם קודם ללחם‬ ‫ביאור ג'‪ -‬איירי בקדשי מזבח‪ ,‬ולומדים מדכתיב‬ ‫לכסות‪ ,‬היינו משום דאסור באכילה‪ ,‬אבל מליקת קדשים שמתירה‬ ‫ביתו)‪ ,‬וחיים לנערותיך" (שלא ירגיל את בנו בשר ויין‬ ‫"ושחט וכסה" שאינו חייב כסוי אלא המחוסר שפיכה‬ ‫באכילה אינו סיבה לפטור‪ ,‬דבכסוי הדם כתיב שפיכה ולא שחיטה‪.‬‬ ‫אלא ילמדם דרכי חיים להסתפק במזונות קלים)‪.‬‬ ‫וכסוי‪ ,‬ולא המחוסר גם גרירה‪ .‬ואף שדם שעל הסכין צריך‬ ‫תוד"ה במוקדשין‪.‬‬ ‫גרירה‪ ,‬שם אין הגרירה מוכרחת מראש‪ ,‬אבל כאן א"כ בלא גרירה‪.‬‬ ‫אין לומר שהטעם שכסוי הדם לא נוהג בקדשים משום‬ ‫פ"ד‪ :‬הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה‪,‬‬ ‫תוד"ה יצא‪.‬‬ ‫שצריך לכסות גם מלמטה וכנ"ל‪ ,‬ואם יבטל את העפר‬ ‫שמעשירה את בעליה‪ ,‬דכתיב "ועשתרות צאנך"‪ .‬וכתבו‬ ‫ביאור ד'‪ -‬למר בר רב אשי לומדים מ"חיה או עוף"‬ ‫על המזבח הוא מוסיף על הבנין‪ ,‬וכתיב "הלא בכתב מיד‬ ‫התוס' (ד"ה הרוצה) דהיינו ביער‪ ,‬שאין לחוש לעין הרע‪ ,‬אבל בתוך‬ ‫שכמו שחיה בסתמא אינה קודש דאינה ראויה להקרבה‪ ,‬כך‬ ‫ד' עלי השכיל" שאורך ורוחב וגובה הבנין נמסר לדוד על פי‬ ‫העיר אמרו שהעוסק בבהמה דקה אינו רואה סימן ברכה‪ ,‬משום‬ ‫עין הרע‪.‬‬ ‫עוף אינו קודש‪ .‬ואין לומדים למעט דבר שיש במינו‬ ‫נביאים‪( ,‬ומה שהוסיפו על המזבח כשעלו מן הגולה‪ ,‬דרשו כן‬ ‫קודש כגון תורים ובני יונה ואף של חולין לא יצטרכו כסוי‪,‬‬ ‫מקרא דמה בית שישים אף מזבח שישים‪ .‬ור"ת פירש משום דבעי‬ ‫עדיף לשתות כוס של מכשפות מאשר כוס של מים‬ ‫מפני שכמו שבחיה כל מיני החיות חייבות בכסוי הדם‬ ‫ריבוע‪ ,‬וקשה שהרי יכולים מסביב למזבח עד שיהא מרובע‪ .‬תוד"ה‬ ‫פושרים‪ ,‬שהם בכלי מתכות‪ ,‬ולא שם בהם שרשי‬ ‫שהרי אין בהם קדושה‪ ,‬כך גם כל מיני העופות חייבות‬ ‫קא)‪ ,‬ואם לא יבטלו הוי חציצה בין הדם למזבח ונמצא שלא‬ ‫עשבים ותבלין‪ ,‬ולא הרתיחם מתחילה‪ ,‬אבל בכלי חרס‬ ‫בכסוי הדם‪ ,‬אמנם רק עופות חולין חייבות כמו בחיה‪.‬‬ ‫נמצה דמו בקיר המזבח‪ ,‬וממילא כיון שא"א לכסות‬ ‫או ששם בהם שורשי עשבים ותבלינים או שהרתיחם‬ ‫מלמטה אינו מכסה גם מלמעלה‪ ,‬שאף שהשוחט‬ ‫מתחילה‪ ,‬אינם מזיקים‪.‬‬ ‫דם בהמה אינו טעון כסוי‪( ,‬אף שחיה בכלל בהמה‬ ‫בהמה ואח"כ חיה חייב לכסות אע"פ שלא שם עפר למטה‪,‬‬ ‫מי שהיו לו אביו מעות ורוצה לאבדם ‪-‬והיינו שמי שלא‬ ‫לסימנים שהתורה לא כתבה במפורש את סימני החיות הכשרות‪,‬‬ ‫(ואם שחט חיה ואח"כ בהמה פטור מפני שדם בהמה‬ ‫אלא "כל בהמה מפרסת פרסה" וכו')‪ ,‬דכתיב בדם בהמה "על‬ ‫למעלה ומה יכסה‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה שחט) למה שלא נצריך‬ ‫טרח בממון וקל בעיניו לאבדו זהו איבודו‪ ,‬ילבש בגדי פשתן‬ ‫לגרור מלמעלה‪ ,‬וכשבהמה למטה נצריך לגרור מלמטה‪ ,‬כמו בדם‬ ‫הבאים מרומי שהם יקרים‪ ,‬וישתמש בכלי זכוכית לבנה‬ ‫הארץ תשפכנו במים"‪ ,‬שדינו כמים שאינם טעונים‬ ‫שעל הסכין)‪ ,‬שאני התם שהוא ראוי לכסוי גם מלמטה‪,‬‬ ‫(דמה ששנינו (סוטה מ"ח‪ ):‬שמשחרב בית המקדש בטלה זכוכית‬ ‫כסוי‪ .‬ומ"מ אי אפשר לטבול בדם בהמה אע"פ שהוא‬ ‫לבנה‪ ,‬הכונה שאינה מצויה כמו בזמן בית המקדש‪ ,‬אבל לא בטלה‬ ‫וכדאמר רבי זירא שכל הראוי לבילה (‪-‬מנחה של שישים‬ ‫נקרא מים‪ ,‬דכתיב "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור"‪,‬‬ ‫לגמרי‪ .‬תוד"ה בזוגיתא)‪ ,‬וישכור פועלים שיחרשו עם‬ ‫עשרון בכלי אחד) אין בילה מעכבת בו‪ ,‬ושאינו ראוי לבילה‬ ‫ויש בפסוק זה ג' מיעוטים ד"מים" קאי על מעין ועל בור ועל‬ ‫השוורים שלו (‪-‬דנפיש פסדייהו שהם יוליכו השוורים ע"ג‬ ‫(‪-‬שישים ואחד עשרונים בכלי אחד) בילה מעכבת בו‪ ,‬דהתורה‬ ‫מקוה‪ ,‬חד למעט שאר משקין‪ ,‬חד למעט שאר משקין‬ ‫גפנים ונטיעות ויקלקלו עי"ז אותם ואת השוורים‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס'‬ ‫אמרה להביא מנחה שראויה להבלל‪( ,‬ואף דשנה הכתוב כמה‬ ‫שנתנם במקום מדרון ונעשו זוחלין ‪-‬שהזחילם למקוה‪ ,‬דלגבי‬ ‫פעמים בלילה‪ ,‬שמא יש שום דרשה דאינו לעיכובא‪ ,‬או דכולהו‬ ‫(ד"ה בתורי) כתבו שר"ח גורס בתוורי‪ ,‬והיינו בקרים שאינם‬ ‫מים השאיבה מטהרת ברביה והמשכה‪ ,‬שאם רבו מי גשמים עד‬ ‫צריכי‪ ,‬ומה שצריך ראוי לבילה זה סברא שלכך הזכיר הכתוב בילה‪,‬‬ ‫מעמיקים המחרשה כראוי ומפסיד כל מה שזרע) ולא ישב‬ ‫כ"א סאים‪ ,‬ממשיך לתוכם י"ט סאים שאובים בזחילה‪ ,‬וחד‬ ‫וכן גבי כסוי הדם וקריאת יבמה בחליצה וקריאה של ביכורים‬ ‫עמהם‪ ,‬וממילא לא יחושו לא לקלקול השוורים ולא להצלחת‬ ‫ושמיעת הבעל והפרת הבעל וטבילה בבית הסתרים‪( .‬תוד"ה אין)‪.‬‬ ‫למעט דם בהמה‪.‬‬ ‫המלאכה‪ ,‬ולמדנו מזה להזהר מדברים אלו הגורמים לאיבוד הממון‪.‬‬ ‫וראייתו של רבי זירא היא ממה שמביא ס"א עשרונים בב' כלים‪,‬‬ ‫טוב איש חונן דלים ומלוה להם‪ ,‬וטוב זה שיכלכל דרכיו‬ ‫אף עופות שלא צדים אותם (כגון אווזים ותרנגולים)‬ ‫ואין לומר שזה בשביל לקיים מצות בילה‪ ,‬דכיון דאמר מנחה כוונתו‬ ‫במשפט לפי היכולת הוא עומד על צרכיו‪ ,‬ולא בכל תאות ליבו‪,‬‬ ‫חייבים בכסוי הדם‪ ,‬דכתיב "אשר יצוד ציד" מכל מקום‪,‬‬ ‫לקרבן גדול והוי כאילו אמר שיביא בכלי אחד‪ ,‬ואם לא בלל כשר‬ ‫והא דכתיב יצוד‪ ,‬לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל‬ ‫היה לו להביא בכלי אחד‪ .‬תוד"ה דאמר)‪ ,‬וה"ה הכא היה ראוי לתת‬ ‫לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו ‪-‬פחות‬ ‫ע פר על דם הבהמה לפני ששחט את החיה‪ ,‬ולכן כשר‪ ,‬אבל‬ ‫מהיכולת‪ ,‬וילבש ויתכסה במה שיש לו ‪-‬לפי היכולת‪ ,‬ולא‬ ‫אדם בשר תדיר אלא בהזמנה הזאת כאילו הוא צריך צידה‪,‬‬ ‫במוקדשין שאינו יכול לתת עפר למטה‪ ,‬זה מעכב‪ ,‬דאכתי מדוע‬ ‫כדי שלא יעני‪.‬‬ ‫יתבייש‪ ,‬ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו‪ ,‬מפני‬ ‫לא יגרור את הדם מהמזבח לאחר הזאה ויתננו למטה ויכסנו‪,‬‬ ‫שהם תלויים בו והוא תלוי בקב"ה‪.‬‬ ‫דרך הנהגת האדם בממונו ובמאכלו‬ ‫כמו שבדם הניתז למרחוק חוץ לגומא ששוחט בה ושעל‬ ‫הגמרא מביאה כמה הנהגות חשובות שינהג האדם באכילתו‬ ‫הסכין גוררו ומכסה אותו‪ .‬ועיין לקמן בביאור ג' בישוב‬ ‫כסוי הדם בכוי‪ -‬כוי חייב בכסוי הדם מספק‪ ,‬אך אין‬ ‫ובממונו‪ ,‬דינים הנלמדים מן הפסוקים בהם 'לימדה התורה‬ ‫קושיא זו‪.‬‬ ‫שוחטין אותו ביו"ט‪ ,‬ואם שחטו אין מכסים את דמו‬ ‫דרך ארץ'‪ ,‬וכן כמה 'הלכות דרך ארץ' שאמר רבי יוחנן‪.‬‬ ‫דמספק אין מחללים יו"ט‪ .‬רבי יוסי לומד דין זה מק"ו‪ ,‬דאם‬ ‫פ"ד‪ .‬ביאור א'‪ -‬איירי בקדשי בדק הבית ‪-‬עופות‬ ‫מילה שודאה דוחה שבת‪ ,‬ספיקה כגון בנולד בין השמשות‬ ‫כמה בשר ראוי לאכול‪ -‬לא יאכל אדם בשר אלא‬ ‫שהקדישם לבדק הבית ושחטם שהם אסורים בהנאה‪ ,‬ואין בהם‬ ‫שהוא נימול בספק תשיעי אינו דוחה יו"ט שאם חל יו"ט‬ ‫לתאבון‪ ,‬דכתיב "כי תאוה נפשך לאכול בשר"‪ ,‬ולא‬ ‫כסוי משום דס"ל לרבי כר"ש ששחיטה שאינה ראויה‬ ‫בתשיעי הוא נדחה לעשירי‪ ,‬דמילה שלא בזמנה אינה דוחה‪ ,‬כ"ש‬ ‫יקנה מן השוק ויאכל דכתיב "וזבחת מבקרך ומצאנך"‪,‬‬ ‫לאו שמה שחיטה‪ ,‬ודלא כר"מ דס"ל ששחיטה שאינה‬ ‫כסוי הדם שאין ודאו דוחה שבת (והיינו השוחט לחולה‬ ‫ולא יזבח כל בקרו וצאנו ויאכל דכתיב "מבקרך‬ ‫ראויה שמה שחיטה‪ ,‬ואינו יכול לפדותם שיהיו מותרים‬ ‫שיש בו סכנה בשבת‪ ,‬דהא קתני דומיא דמילה שהיא‬ ‫ומצאנך"‪ .‬ולמד מזה רבי אלעזר בן עזריה שמי שיש לו‬ ‫באכילה ואח"כ לכסות (התוס' (ד"ה וליפרקינהו) ביארו דכיון‬ ‫ברשות)‪ ,‬שאין ספיקו דוחה יו"ט‪ .‬ואין לומר שתקיעת‬ ‫רק מנה יקנה לקדרתו ליטרא ירק‪ ,‬ומי שיש לו י' מנה‬ ‫דסופו ליפדות משום הפסד קדשים הוה למפרע שחיטה ראויה‬ ‫שבת בגבולין תוכיח שודאה אינו דוחה שבת אבל‬ ‫יקנה ליטרא דגים‪ ,‬ומי שיש לו נ' מנה יקנה ליטרא‬ ‫ויכסה אותם אפילו קודם פדייה‪ ,‬ועוד דלר"ש כל העומד לפדות‬ ‫בשר‪( ,‬ויאכלו דגים או בשר מערב שבת לערב שבת)‪,‬‬ ‫כפדוי דמי והוה שחיטה ראויה אפילו לא יפדם לבסוף)‪ ,‬דבעינן‬ ‫ספיקה דוחה יו"ט (והיינו ספק איש ספק אשה‪ ,‬ורבי‬ ‫ומי שיש לו ק' מנה ישפתו לו קדירה בכל יום‪ .‬ואמר‬ ‫העמדה והערכה (ואף שבשחט שני סימנים או רוב שנים כל‬ ‫יוסי לטעמיה שאשה יכולה לתקוע אע"פ שאינה חייבת‬ ‫רבי יוחנן שדין זה הוא לבריאים‪ ,‬אבל כגון אנו אפי' מי‬ ‫זמן שמפרכסים הם בני העמדה והערכה כמבואר לעיל (ל‪ ,).‬מפרש‬ ‫ואין בזה משום חילול יו"ט‪ ,‬כמו שמצינו שלרבי יוסי אשה‬ ‫ה"ר שמעיה דהיינו בשחיטה שאינה מתרת באכילה‪ ,‬כמו ישראל‬ ‫יכולה לסמוך אע"פ שאינה חייבת ולא אמרינן שהיא עובדת‬ ‫שיש לו פרוטה יקנה בה דגים ובשר ולא יסגף עצמו בעינוי‬ ‫בטמאה או קודם שגמר השחיטה‪ ,‬אבל בשחיטה המתרת לאכילה‬ ‫לחכמים כסוי אחד מועיל לחיה ועוף‪ ,‬ולרבי יהודה‬ ‫והוא צריך לדם חייב לכסות ולא יעשה ממנו צרכיו‪ ,‬כיצד‬ ‫עבודה בקדשים‪( ,‬וכתבו התוס' (ד"ה נשים) שאינן סומכות בכל‬ ‫שחט חיה יכסנה‪ ,‬ואח"כ ישחוט את העוף‪ ,‬דכתיב "חיה‬ ‫יעשה כדי להפטר מן הכסוי‪ ,‬נוחר ‪-‬חונק או עוקר את הסימנים‪.‬‬ ‫כוחן‪ ,‬אלא מניחות ידיהן)‪ ,‬אבל בספק יו"ט ודאי אפשר‬ ‫או עוף" ‪-‬הפסיק זה מזה להטעין כסוי לכל אחד ואחד‪ ,‬ואמרו‬ ‫אלא י"א שאמר לו שיטריפו ואח"כ ישחוט שזה שחיטה‬ ‫לתקוע‪ ,‬שהרי אפי' בודאי יו"ט אפשר לתקוע)‪ ,‬דאיכא‬ ‫לו חכמים ש"או" מיבעי לחלק דלא נימא שאינו חייב כסוי‬ ‫שאינה ראויה‪( ,‬וכ"ש שיכול לנחור‪ ,‬דלא אמרינן נחירתו זו‬ ‫למיפרך מה לתקיעת שופר שכן ודאה דוחה שבת‬ ‫אא"כ שחט שניהם‪ ,‬ורבי יהודה ענה להם שמ"דמו"‬ ‫היא שחיטתו‪ ,‬שהרי משה נצטוה על הושט והקנה ועל‬ ‫במקדש‪ ,‬אבל כסוי הדם לעולם אינו דוחה שבת‪ .‬ור"א‬ ‫לומדים לחלק‪ ,‬וענו לו חכמים ש"דמו" טובא משמע‪,‬‬ ‫רוב סימן בעוף ורוב שניים בבהמה‪ ,‬דכתיב "כאשר‬ ‫הקפר דוחה את דברי רבי יוסי‪ ,‬דמה למילה שאינה‬ ‫דכתיב "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא"‪.‬‬ ‫ציויתיך" ולא מצינו בתורה שציווהו‪ ,‬וקמ"ל ששחיטת‬ ‫נוהגת בלילות‪ ,‬משא"כ כסוי הדם שנוהג גם בלילות‪.‬‬ ‫ומודה רבי יהודה לענין ברכה‪ ,‬שאם שחט חיה וכסה‬ ‫טריפה פטורה מכסוי)‪ .‬וי"א שאמר לו צא נחור‪( ,‬וכ"ש‬ ‫את דמה ואח"כ שחט עוף‪ ,‬אינו מברך אלא ברכה אחת‪.‬‬ ‫שיכול להטריפו‪ ,‬שהרי רבי סובר שטריפה פטורה‬ ‫דיני שחיטה שאינה ראויה‬ ‫(ואם סח בין השחיטות מענין השחיטה אינו הפסק‪ ,‬ואם סח שלא‬ ‫מכסוי הדם‪ ,‬וקמ"ל שיש שחיטה לעוף מן התורה)‪.‬‬ ‫לעיל (פ"א) נתבאר שלרבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לאו‬ ‫מענין השחיטה יש להסתפק אם צריך לחזור ולברך כמו גבי‬ ‫שמה שחיטה ואין בה איסור אותו ואת בנו‪ ,‬ולהלן יבואר מה‬ ‫פ"ו‪ .‬הגמ' מבארת שאף שבדורות האחרונים התחילו בני‬ ‫הדין בשחיטה שאינה ראויה במצות כסוי הדם ובדינים‬ ‫תפילין ‪ ,‬וא"כ יהיה אסור לדבר בין שחיטה לשחיטה‪ ,‬דגורם ברכה‬ ‫דאינה צריכה‪ ,‬וגם יצטרך לכסות מה שכבר שחט לפני שימשיך‬ ‫ארץ ישראל ללקות ביינם ופשתנם‪ ,‬מפני שנתקלקלו הדורות‪,‬‬ ‫נוספים‪.‬‬ ‫לשחוט‪ ,‬או שא"צ לחזור ולברך כמו באמצע סעודה שיכול לדבר‬ ‫וכשעלו בני הגולה (‪-‬בני בבל שהיו חסידים‪ ,‬ואין הכונה לאנשי‬ ‫פ"ה‪ .‬כסוי הדם בשחיטה שאינה ראויה‪ -‬השוחט‬ ‫וא"צ לחזור ולברך‪ .‬תוד"ה ומכסי)‪ ,‬ואף שהאומר 'הב ליבריך'‬ ‫כנסת הגדולה) פסקו הזיקין‪ ,‬והזוועות –רעידת הארץ‪,‬‬ ‫ונמצאת טריפה‪ ,‬או ששחט לע"ז‪ ,‬או ששחט קדשים‬ ‫נאסר עליו לשתות יין ללא ברכה לפניו‪ ,‬מפני שגילה דעתו‬ ‫והרוחות זעף‪ ,‬והרעמים‪ ,‬ולא החמיץ יינם‪ ,‬ולא לקה‬ ‫בחוץ או חולין בפנים‪ ,‬או חיה ועוף הנסקלים כגון שנרבעו‬ ‫שגמר סעודתו‪( ,‬אבל א"צ לברך ברכת המזון‪ ,‬וכן שמש המברך על‬ ‫פשתנם‪ ,‬ונתנו עיניהם ברבי חייא ובניו שזה בזכותם‪,‬‬ ‫כל פרוסה א"צ לברך ברכת המזון‪ .‬תוד"ה אסור)‪ ,‬שאני התם‬ ‫ונגמר דינם ושחטם‪ ,‬ר"מ מחייב‪ ,‬וחכמים פוטרים דשחיטה‬ ‫מ"מ נפלה תולעת לפשתנו של רבי חייא‪ ,‬כדאמר רב‬ ‫שאינה ראויה לא שמה שחיטה‪ ,‬ואע"ג דבכיסוי כתיב שפיכה‪,‬‬ ‫שא"א לשתות ולברך ביחד‪( ,‬מכאן למד הר"ר יום טוב שאם‬ ‫בכל יום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון‬ ‫עמד מאכילתו והתפלל‪ ,‬כשחוזר ובא לאכול צריך לברך ברכת‬ ‫"אשר יאכל" כתיב‪ .‬טעמא דר"מ דיליף שחיטה שחיטה‬ ‫בשביל חנינא בני‪ ,‬וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב‬ ‫משחוטי חוץ‪ ,‬שכמו ששם שחיטה שאינה ראויה שמה‬ ‫המזון וליטול ידיו ולברך המוציא‪ ,‬דא"א לאכול ולהתפלל יחד‪.‬‬ ‫שבת לערב שבת ומתפרנס בצער ובצמצום‪.‬‬ ‫והתוס' (ד"ה משתא) דוחים דשאני הכא דהב ונבריך הוי גמר דבר‬ ‫שחיטה‪ ,‬ה"ה בכסוי הדם שמה שחיטה‪ .‬ור"ש (שרבי‬ ‫והוי הפסק‪ ,‬אבל תפילה אינה סיום הסעודה‪ ,‬דאטו אם בירך‬ ‫מסכים עם דבריו ושנאו בלשון חכמים) לומד מ"אשר‬ ‫בסעודה על הרעמים או אפילו הגפן יצטרך ליטול ידיו ולברך‬ ‫עוד בדיני כסוי הדם‬ ‫יאכל" דבעינן שחיטה ראויה‪ ,‬ור"מ ממעט מזה עוף‬ ‫המוציא משום דא"א לברך ולאכול יחד)‪ ,‬אבל כאן שיכול‬ ‫חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואים אותם‬ ‫טמא‪ ,‬ולר"ש כמו שבעוף טמא פטור מלכסות מפני‬ ‫לשחוט ביד אחת ולכסות ביד השניה‪ ,‬א"צ לחזור‬ ‫ששחיטתם כשרה‪ ,‬חייב לכסות‪ ,‬דאם מי ששחט לא כיסה‪,‬‬ ‫שאינו ראוי לאכילה‪ ,‬ה"ה בכל שחיטה שאינה ראויה‪.‬‬ ‫ולברך‪.‬‬ ‫הרואה חייב לכסות‪ ,‬אבל אם לא ראו אותם פטור מלכסות‪,‬‬ ‫וכן מצינו לגבי איסור אותו ואת בנו שרבי הסכים עם‬ ‫פ"ז‪ .‬כסוי הדם מוטל על השוחט‪ ,‬דכתיב "ושפך‬ ‫ולחכמים חייב לכסות דבספק אזלינן לחומרא‪.‬‬ ‫דברי ר"מ שאוסר גם בשחיטה שאינה ראויה‪ ,‬ושנאו‬ ‫וכסה" מי ששפך יכסה‪ .‬שפך ולא כסה וראהו אחר‪,‬‬ ‫ולענין אותו ואת בנו‪ ,‬אם ראו את שחיטתם אסור‬ ‫בלשון חכמים‪ .‬דר"מ למד שחיטה שחיטה משחוטי‬ ‫חייב לכסות‪ ,‬דכתיב "ואומר לבני ישראל"‪ .‬ומעשה‬ ‫לשחוט אחריהם‪ ,‬ואם לא ראו‪ ,‬ר"מ מתיר לשחוט‬ ‫חוץ ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דכתיב "דם‬ ‫באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל‬ ‫אחריהם‪ ,‬דס"ל שהאוכל משחיטת חש"ו חייב מלקות‬ ‫שפך"‪ .‬ור"ש לומד מ"וטבוח טבח והכן" דבעינן שחיטה‬ ‫ליתן לו עשרה זהובים‪ ,‬משום שכר הברכה‪ .‬ולפי חשבון‬ ‫משום נבילה‪ ,‬דרוב מעשיהם מקולקלים‪ ,‬ואף דר"מ חייש‬ ‫ראויה דכתיב התם "כי איתי יאכלו"‪ ,‬ור"מ סובר שאין ללמוד‬ ‫למיעוטא מ"מ לוקה משום נבילה ומותר לשחוט אחריהם‪ ,‬דכיון‬ ‫זה מי שחטפו לו את ברכת המזון חייבים לו מ' זהובים‪,‬‬ ‫שיש כאן חזקת איסור הוי כמו מיעוטא דמיעוטא דלא חייש לו‬ ‫שחיטה מטביחה‪ ,‬דאף שלומדים בנגעי בתים "ושב‬ ‫(וכדמצינו שהיה מין שטען לרבי דהא דכתיב "יוצר‬ ‫ר"מ‪( .‬אמנם אם רק מיעוט מעשיהם היה מקולקל‪ ,‬אף‬ ‫הכהן" מ"ובא הכהן"‪ ,‬מ"מ היכא דאיכא דדמי ליה‬ ‫הרים ובורא רוח" זה מראה שזה לא אותו בורא‪ ,‬וענה‬ ‫שר"מ חייש למיעוטא‪ ,‬ואמרינן נמי סמוך מיעוטא‬ ‫לומדים מדדמי ליה‪ .‬ור"ש לא לומד משחוטי חוץ‪ ,‬דאין‬ ‫לו רבי שסוף הפסוק הוא "ד' צבקות שמו" וביקש אותו‬ ‫לחזקה ואיתרע ליה רובא‪ ,‬וכמו בתינוק שנמצא עם‬ ‫דנים חולין מקדשים‪ ,‬ור"מ ענה שאותו ואת בנו נוהג גם‬ ‫מין ג' ימים‪ ,‬ורבי צם באותם ימים‪ ,‬ואח"כ בא מין אחר‬ ‫בצק בצד העיסה שאנו רואים שנגע בה‪ ,‬שלר"מ רוב‬ ‫בקדשים‪.‬‬ ‫ואמר לו שאותו מין לא מצא תשובה ונפל מן הגג ומת‪,‬‬ ‫תינוקות מטפחים באשפה ששרצים מצויים שם‪( ,‬רש"י‪ .‬ור"ת‬ ‫פ"ה‪ :‬השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי שאינו‬ ‫ואמר לו רבי שיסעוד אצלו‪ ,‬ואח"כ שאלו אם ישתה‬ ‫(תוד"ה רוב) מפרש דרוב תינוקות מטפחים בעיסה‪ ,‬אבל תינוק‬ ‫ירך אמו כ"כ‪( ,‬כיון שיש לו חיות לעצמו‪ ,‬אבל כן ט' מת או בן ח' חי‬ ‫כוס של ברכה או יטול שכרה שהוא מ' זהובים‪( ,‬ולא אמר‬ ‫ודאי טמא‪ ,‬דסתם תינוקות ודאי טמאים כדאמרינן בתוספתא מפני‬ ‫שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותם‪ ,‬ור"מ מטהר משום דאית לן‬ ‫הוא ירך אמו‪ .‬תוד"ה אימא)‪ ,‬אף לר"מ ששחיטה שאינה‬ ‫שיתן נ' זהובים משום ברכת הגפן על כוס של ברכה‪ ,‬דס"ל כמ"ד‬ ‫שאין מברכים עליה אלא על הכוס הראשונה‪ .‬תוד"ה או)‪ ,‬ואותה‬ ‫למתלי באדם טהור שבא לשם ונטל מן העיסה ונתן לו כדי שלא‬ ‫ראויה שמה שחיטה‪ ,‬אינו ניתר בשחיטת אמו‪( ,‬ואמנם‬ ‫משפחה עדיין קיימת ברומי‪ ,‬ונקראת בר לויאנוס)‪.‬‬ ‫יטמא את העיסה‪ ,‬ורבנן מטמאים אע"פ שלא נמצא בצק בידו‪,‬‬ ‫ר"מ עצמו מצריך שחיטה בכל בן פקועה‪ ,‬אולם זה נ"מ‬ ‫דדרך התינוק לטפח בעיסה‪ ,‬ואפילו אין בצק בידו‪ ,‬ונקט בצק בידו‬ ‫לרבי שסובר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה וחייבו) שלא היה יכול לפטור עצמו במה שהיה‬ ‫נותן לו עוף אחר לשחוט‪ ,‬דזו מצוה אחרת ומצוה ראשונה הלכה‬ ‫לרבותא דר"מ דאפילו הכי תולין באדם טהור)‪ ,‬ומצרפים מיעוט‬ ‫כר"מ (ואף שבכסוי הדם רבי סובר כר"ש‪ ,‬בשאר דברים או סובר‬ ‫לה‪ ,‬אמנם לא דיינינן השתא לחייב עשרה זהובים‪ ,‬דבמילתא דלית‬ ‫תינוקות שאין מטפחים לחזקת טהרה של העיסה‬ ‫כר"מ‪ ,‬כדמצינו דסתם כר"מ לענין תשלומי ד' וה'‪ .‬תוד"ה אימא)‪,‬‬ ‫בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו‪ ,‬ואחד שעמד במקום חבירו‬ ‫ואיתרע ליה רובא‪ ,‬אבל בלא סמוך מיעוטא לחזקה‪ ,‬אף דכיון‬ ‫ושבן פקועה שחיטת אמו מטהרתו כרבנן)‪.‬‬ ‫לקרוא בתורה פטור בלאו האי טעמא‪ ,‬ואפילו תפס מפקינן מיניה‪,‬‬ ‫דחייש למיעוטא הוי ספק‪ ,‬וספק ילפינן מסוטה לטהר בדבר שיש‬ ‫משום דכולם חייבים בקריאת התורה‪ ,‬ואפילו עמד במקום כהן‬ ‫בו דעת לישאל‪ ,‬לא חייש ר"מ למיעוטא אלא מדרבנן להחמיר‪ ,‬ורק‬ ‫שחיטה שאינה ראויה מטהרת מידי נבילה דכתיב‬ ‫פטור‪ ,‬דהא דדרשינן "וקדשתו" לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון‬ ‫עם החזקה ר"מ חושש מדאורייתא‪ ,‬אי נמי בלא חזקה נמי טהור‪,‬‬ ‫"מן הבהמה" מקצת בהמות מטמאות ומקצת בהמות‬ ‫ולברך ראשון אסמכתא היא‪.‬‬ ‫ולא נקט סמוך מיעוטא לחזקה אלא לומר שהחזקה לא מצטרפת‬ ‫אינם מטמאות‪.‬‬ ‫צריך לכסות במה ששחט –ביד‪ ,‬דכתיב "ושפך וכסה"‬ ‫לרוב שאז זה מיעוטא דמיעוטא‪ .‬תוד"ה סמוך‪( .‬וחכמים‬ ‫השוחט חולין בעזרה‪ ,‬והיא טריפה כגון שנחתכו רגליה‬ ‫במה ששחט יכסה‪ ,‬ולא יכסה ברגל שלא יהיו מצוות‬ ‫מטמאים מפני שדרכו של תינוק לטפח)‪ ,‬מ"מ לא‬ ‫טריפות הניכר‪ ,‬או שנמצאת טריפה בבני מעיים‪ ,‬ר"ש‬ ‫בזויות עליו‪.‬‬ ‫אמרינן הכי אלא לטהר‪ ,‬ולא להתיר‪ ,‬דלטהר גמרינן מסוטה‬ ‫מתירם בהנאה דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ואין‬ ‫שדבר שאין בו דעת לישאל טהור אפילו ברשות היחיד אף דליכא‬ ‫כסהו ונתגלה פטור מלכסות‪ ,‬ואף שבהשבת אבידה‬ ‫חזקה‪ .‬תוס' שם)‪ .‬וחכמים אוסרים שמא שחטו יפה והויא לה‬ ‫זה חולין שנשחטו בעזרה‪ ,‬דזביחה כתיב בהו‪ ,‬ומ"מ שחיטה זו‬ ‫"השב" – אפילו מאה פעמים משמע (ו"תשיבם" אתא‬ ‫שחיטה מעלייתא‪ ,‬אולם גם לדבריהם אינו לוקה דהתראת‬ ‫מטהרת מידי נבילה‪( ,‬ור"ש סובר שחולין שנשחטו‬ ‫לדרשה אחרינא)‪ ,‬שאני הכא דכתיב מיעוטא ‪" -‬וכסהו"‬ ‫ספק היא‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה מאי) שאם רוב מעשיהם מתוקנים‬ ‫בעזרה אסורים מן התורה‪ ,‬כדמצינו שלר"ש בהמה או‬ ‫כסוי זה ותו לא‪.‬‬ ‫הוי ודאי כשר‪ ,‬דלרבנן רובא וחזקה רובא עדיף‪ ,‬ואם רוב מעשיהם‬ ‫חיה שנשחטו בעזרה ישרפו‪ ,‬וחיה זו גזירה אטו בהמה‪,‬‬ ‫מקולקלים (ואפילו פלגא ופלגא) היה ודאי נבילה משום חזקת‬ ‫ואי בהמה אינה דאורייתא א"כ הוי גזירה לגזירה)‪.‬‬ ‫כסהו הרוח‪ ,‬אם לא חזר ונתגלה פטור מלכסות כיון שזה‬ ‫איסור‪ ,‬וצ"ל שזה ספק אם רוב מעשיהם מתוקנים או מקולקלים)‪.‬‬ ‫מכוסה ועומד‪ ,‬אבל אם חזר ונתגלה חייב לכסות‪ ,‬דאין‬ ‫וחכמים אוסרים בהנאה‪.‬‬ ‫ורבי הורה בתחילה כדברי חכמים‪ ,‬ולבסוף הורה כדברי‬ ‫דיחוי אצל מצוות אלא רק בקרבן שנפסל‪.‬‬ ‫השוחט ונתנבלה בידו או הנוחר או המעקר‪ ,‬פטור‬ ‫ר"מ‪.‬‬ ‫השוחט ונבלע הדם בקרקע חייב לכסות‪ ,‬כיון‬ ‫מכסוי הדם‪.‬‬ ‫פ"ו‪ :‬כסוי אחד מועיל למאה חיות או למאה עופות‪,‬‬ ‫שרישומו ניכר‪.‬‬ ‫רבי חייא נפלה תולעת לפשתנו‪ ,‬ואמר לו רבי שיקח‬ ‫ד"חיה" ו"עוף" משמע בין מרובה בין מועט‪.‬‬ ‫עוף וישחוט אותו על המים ועי"ז תצא התולעת‪ .‬הגמ'‬ ‫דם שנתערב‪-‬‬ ‫כסוי אחד לחיה ועוף‪-‬‬ ‫אומרת שלרב דימי לא אמר לו שישחוט‪ ,‬שהרי השוחט‬ ‫מצמיח‪ .‬תוד"ה אלא)‪ ,‬וכן מצינו שאין מכסים בעפר‬ ‫פ"ח‪ .‬דם הניתז מחוץ לגומא‪ ,‬ודם שנשאר על הסכין‬ ‫פ"ז‪ :‬לענין כסוי הדם ולענין קרבן לזריקת הדם‪ ,‬אם‬ ‫המדבר‪ ,‬וההולך במדבר ישחוק דינר זהב ויכסה‪ ,‬דכתיב‬ ‫או על האגפיים (–כותלי בית השחיטה)‪ ,‬לת"ק צריך‬ ‫נפלו מים לתוך הדם‪ ,‬דינו כדם אם יש בו מראה דם ‪-‬‬ ‫"ועפרות זהב לו"‪( ,‬ומהני כיון דאיקרי עפר אע"ג דאינו מגדל‬ ‫אדמומית‪ .‬ואם נתערב ביין שהוא אדום ואין מראה הדם ניכר‬ ‫לכסותו‪ ,‬דכתיב "וכסהו" מלמד שחייב לכסות את כל‬ ‫צמחים‪ ,‬ודבר המגדל צמחים מועיל אף שאינו נקרא עפר‪ ,‬ושחיקת‬ ‫דמו‪ ,‬ד"דמו" היינו כל דמו‪ .‬ולרבי יהודה אם יש שם דם‬ ‫בו‪ ,‬רואים את היין כאילו הוא מים ואם היה הדם ניכר במים‬ ‫כלי מתכות שאין מכסים בה היינו בכל שאר המכות חוץ מזהב‪.‬‬ ‫תוד"ה שוחק)‪ ,‬ובספינה ישרוף טליתו ויכסה‪ ,‬דמצינו‬ ‫אחר א"צ לכסותו‪ ,‬ד"דמו" ואפי' מקצת דמו‪ .‬ולרשב"ג‬ ‫כשיעור זה חשיב דם‪ .‬ואם נתערב בדם בהמה או בדם חיה‬ ‫אם כסה את דם הנפש פטור מלכסות‪ ,‬ד"דמו" היינו‬ ‫(‪ -‬לגבי כסוי הדם דם בהמה אינו בר כסוי ומיירי שרובו של בהמה‪,‬‬ ‫שאפר נקרא עפר דכתיב "מעפר שריפת החטאת"‪,‬‬ ‫ודם חיה היינו דם הקזה‪ ,‬ולענין קרבן מיירי בדם בהמה או חיה שהם‬ ‫והיינו כב"ה‪ ,‬אבל לב"ש אפר פסול‪ ,‬דלא מיקרי עפר‬ ‫המיוחד‪.‬‬ ‫חולין)‪ ,‬לת"ק רואים אותם כאילו הם מים‪ ,‬ולרבי יהודה‬ ‫סתמא אלא עפר שריפה‪ .‬והא דמבואר בביצה (ב‪ ).‬שמכסים‬ ‫עוד כתבו התוס' (ד"ה רבנן) שהגמרא נקטה שרבי יהודה חולק על‬ ‫ת"ק אף דקיימא לן ש'אימתי' דר"י בא לפרש‪ ,‬הכונה לת"ק‬ ‫אין דם מבטל דם דמין במינו לא בטיל‪( .‬וכיון שאם דיהה‬ ‫באפר לב"ש‪ ,‬היינו באפר כירה שבא מן העצים‪ ,‬שהוא מגדל‬ ‫ממראהו בטל כמו גבי טבילה במקוה בזבחים (ע"ח‪ ,):‬ממילא‬ ‫צמחים‪ ,‬משא"כ אפר פרה וטלית‪ .‬אי נמי 'אפר כירה מוכן הוא' לא‬ ‫דרשב"ג‪ ,‬אי נמי אתיא כרבי ירמיה (גיטין ז‪ ):‬שאימתי דר"י בא‬ ‫לחלוק‪ ,‬ואף לרמי בר חמא שבמשנה בא לפרש ובברייתא בא‬ ‫כשמערב דם הפר ודם השעיר אף שאילו דם הפר היה מים היה‬ ‫מיירי לענין כסוי לב"ש‪ ,‬אלא זה דין בפני עצמו‪ .‬תוד"ה מצינו‪.‬‬ ‫ניכר דם השעיר מ"מ היה בטל משום שדיהה מראהו‪ ,‬ולכן כיון‬ ‫לחלוק‪ ,‬הכא גילה בברייתא שגם במשנה בא לחלוק‪ ,‬ור"ת פוסק‬ ‫אפשר לכסות בשחור פחמים כתושים‪ ,‬ובכחול‪ ,‬ובמה‬ ‫כהסוברים שבמשנה תמיד בא לפרש וממילא הלכה כר"י דמתני'‬ ‫שאין בטלים זה בזה לומדים מזה רבנן שעולין אין מבטלין זה את‬ ‫שמנקרים מהריחיים (עפר‪ .‬רש"י‪ .‬ואינו שחיקת אבנים‪ ,‬דזה‬ ‫אתיא כוותיה‪.‬‬ ‫זה‪ ,‬ורבי יהודה לומד שמין במינו לא בטל‪ .‬תוד"ה רואין)‪ .‬ואמר‬ ‫כבר שנינו שמכסים‪ .‬תוד"ה ונקרת)‪ ,‬וי"א אף בזרניך‪.‬‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה ורבי יהודה) דבבכורות (ג‪ ).‬סברתם הפוכה‪ ,‬דרבנן‬ ‫רבי יוחנן שאם נפל דם לתוך המים‪ ,‬לענין קרבן קמא‬ ‫סברי בכור אפילו מקצת בכור‪ ,‬וכל עד דאיכא כוליה‪ ,‬ורבי יהודה‬ ‫קמא בטיל‪( .‬ואף דבכמה מקומות אמרינן 'חוזר וניעור'‪ ,‬הכא לא‬ ‫לימודים ממה שנאמר באברהם ומשה‬ ‫סבר בכור כוליה בכור‪ ,‬כל דאפילו כל דהו‪ ,‬ואין לדמות הדרשות‬ ‫אמרינן הכי משום 'דיחוי'‪ ,‬ולגבי דם תבוסה לא אמרינן חוזר וניעור‬ ‫אלא מה שהש"ס מדמה‪ ,‬ומצינו עוד דרשות כהאי גוונא (שה‬ ‫מפני שזה דרבנן‪ ,‬ובמערה יין נסך מחבית לבור אמרינן קמא קמא‬ ‫בשכר שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו‬ ‫ומקצת שה‪ ,‬חמש וחצי חמש‪ ,‬חמשה בקר וחמשה חצאי בקר‪,‬‬ ‫בטיל רק עד שיהיה בזה שיעור נותן טעם שאז חוזר וניעור‪ ,‬ואם‬ ‫לאפר פרה ועפר סוטה שיש להם בזה הנאה שמטהר‬ ‫ועוד‪ ,‬ואין לדמותם)‪ .‬ור"ת תירץ דו' ד"דמו" משנה משמעות דם‪,‬‬ ‫נפיש עמודיה טפי מחבית אף כשאין בו נותן טעם לא אמרינן קמא‬ ‫מטומאה‪ ,‬ומשים שלום בין איש לאשתו ונקתה ונזרעה זרע‪( ,‬אבל‬ ‫ולכן לר"י משמע כוליה דם ולרבנן מקצת דם‪ ,‬ולטעמייהו דהתם‪,‬‬ ‫קמא בטיל והכל אסור‪ .‬תוס' שם)‪ .‬ואמר רב פפא שלענין‬ ‫עפר כסוי הדם אינו אלא הכשר מצוה דבלא הכסוי הבשר‬ ‫והתוס' מקשים שהו' נצרך לחלק‪ ,‬ועוד דבבכורות קיימא לן‬ ‫כסוי הדם אינו בטל שאף שבתחילה הוא בטל‪ ,‬כשנהפך מראה‬ ‫כחכמים והא פסק ר"ת כר"י‪ .‬ועוד י"ל דדווקא בבכורות משמע ליה‬ ‫מותר)‪.‬‬ ‫לר"י בכור כוליה בכור‪ ,‬דסתמא דקרא מיירי בסתם בהמות שכל‬ ‫המים למראה דם חוזר הדם הבטל וניעור וחשיב דם‪ ,‬דאין דיחוי‬ ‫פ"ט‪ .‬בזכות שאמר אברהם אבינו "אם מחוט ועד‬ ‫הבהמה של ישראל‪ ,‬א"נ משום דכתיב "כל בכור בישראל" דמשמע‬ ‫אצל מצוות‪.‬‬ ‫כוליה דישראל‪.‬‬ ‫שרוך נעל" שלא רצה להנות מן הגזל זכו בניו לחוט של‬ ‫ולענין הכשר לקבלת טומאה‪ ,‬באופן הרגיל אין בזה‬ ‫תכלת לציצית (ותכלת נשתנתה מכל מיני צבעונים מפני‬ ‫מה ראוי לכסוי הדם‪-‬‬ ‫נ"מ‪ ,‬מפני שגם דם וגם מים מכשירים‪ ,‬ואם נתערב‬ ‫שתכלת דומה לים שהחלזון מן הים הוא עולה אחת לשבעים‬ ‫לא יכפה כלי על הדם ולא יכסהו באבנים‪ ,‬דכתיב‬ ‫הדם במים שאינם מכשירים‪ ,‬כגון שנתערב מאיליו במי‬ ‫שנה ומראית דמו דומה לים‪ ,‬וים אנו רואים שהוא דומה לרקיע‪,‬‬ ‫"בעפר"‪.‬‬ ‫גשמים שאינם מכשירים אלא היכא דאחשבינהו לירד על‬ ‫ורקיע לאבן ספיר‪ ,‬ואבן ספיר לכסא הכבוד)‪ ,‬ולרצועה‬ ‫זבל הדק‪ ,‬או חול הדק (והיינו שאין היוצר צריך לכתשו‪,‬‬ ‫הפירות‪( ,‬או במי פירות שאינם מכשירים‪ .‬תוד"ה שנתמדו)‪ ,‬אם‬ ‫של תפילין (דהא דכתיב "וראו כל עמי הארץ כי שם ד'‬ ‫וי"א אף בנפרך ביד)‪ ,‬או סיד‪ ,‬או חרסית (‪-‬שחיקת חרסים‪.‬‬ ‫יש בו מראה דם הוא מכשיר לקבלת טומאה‪( ,‬אבל אם‬ ‫נראה עליך ויראו ממך" היינו תפילין שבראש)‪.‬‬ ‫רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה חרסית) אין הכונה לא לשחיקת חרסים‪ ,‬ולא‬ ‫עירב דם במי גשמים‪ ,‬גם המי גשמים מכשירים‪ ,‬כיון‬ ‫למה שפרש"י במרובה שהכונה ללבנה כתושה)‪ ,‬או לבינה או‬ ‫דאחשבינהו)‪ .‬ורב אסי מנהרביל מבאר דמיירי‬ ‫קשה גזל שאכלוהו שאפי' צדיקים גמורים אין יכולים‬ ‫מגופה שעל פי חבית שכתשם‪ ,‬ושחיקת אבנים ושחיקת‬ ‫ב'צללתא דדמא' (‪-‬מים שהם מהדם עצמו שכשהוא נקרש יש‬ ‫להחזירו‪.‬‬ ‫חרסית‪ ,‬ונעורת פשתן דקה‪ ,‬ונסורת של חרשים דקה‪,‬‬ ‫סביבותיו צלול כמים)‪ ,‬שאם יש בו מראה דם הוא מכשיר‪,‬‬ ‫הקב"ה חשק בישראל מכל העמים מפני שכשהוא‬ ‫והאוכל כזית דם גמור ענוש כרת‪ ,‬ואם יש ממנו רביעית‬ ‫מכסים בהם‪ ,‬דכתיב "וכסהו" ואח"כ כתיב בעפר‪ ,‬דמשמע‬ ‫משפיע להם גדולה הם ממעטים עצמם בענוה‪ ,‬אברהם‬ ‫מדם המת מטמא באהל‪ ,‬אבל שאר משקין היוצאים מן‬ ‫"וכסהו" ‪ -‬בפני עצמו‪ .‬אבל זבל הגס‪ ,‬או חול הגס (והיינו‬ ‫אמר "אנוכי עפר ואפר"‪ ,‬ומשה ואהרן אמרו "ונחנו מה"‪,‬‬ ‫המת כגון דמעת עינו וחלב אשה‪ ,‬טהורים‪( ,‬ומה שאינם טמאים‬ ‫שהיוצר צריך לכתשו‪ ,‬וי"א אף בנפרך ביד)‪ ,‬או לבינה או‬ ‫ודוד אמר "ואנוכי תולעת ולא איש"‪ ,‬אבל עכו"ם אינם‬ ‫מדאורייתא במגע ע"י שנגעו במת כשיצאו ממנו‪ ,‬דדרשינן בנדה‬ ‫מגופה שלא כתשם‪ ,‬ושחיקת כלי מתכות‪ ,‬וקמח‪,‬‬ ‫כך‪ ,‬נמרוד שהיה מלך בדור הפלגה ונקרא כך לפי שהמריד כל‬ ‫דחשיבי משקין‪ ,‬צ"ל שיצאו בשפופרת ולא נגעו‪ ,‬ולכך מבואר בנדה‬ ‫וסובין שהנפה קולטת‪ ,‬ומורסן (‪-‬קליפה היוצאת כשכותשים‬ ‫העולם במלכותו של הקב"ה‪ ,‬אמר "הבה נבנה לנו עיר"‪,‬‬ ‫דמטמא רק ברביעית‪ ,‬ואם היה דאורייתא היה מטמא בכל שהוא‪.‬‬ ‫במכתשת)‪ ,‬אין מכסים בהם‪ ,‬דכתיב "בעפר"‪ ,‬למעט אלו‬ ‫אי נמי מיירי אף אם נגעו במת‪ ,‬דאינם משקה אלא מדרבנן‪ ,‬וקראי‬ ‫פרעה אמר "מי ד' "‪ ,‬סנחריב אמר "מי בכל אלהי‬ ‫שאינם מין עפר‪ ,‬דמאחר שריבה הכתוב ומיעט‪ ,‬עדיף‬ ‫דנדה אסמכתא בעלמא‪ ,‬ומה שמשמע בכריתות וחגיגה שרוק‬ ‫הארצות" וגו'‪ ,‬נבוכדנצר אמר "אעלה על במתי עב"‪,‬‬ ‫וחלב אשה מטמאים בכל שהוא‪ ,‬היינו בתרומה וקדשים‪ ,‬דרק‬ ‫לרבות את אלו שהם מין עפר ומגדלים צמחים‪ ,‬ולמעט‬ ‫וחירם מלך צור אמר "מושב אלקים ישבתי בלב ימים"‬ ‫בחולין בעינן רביעית‪ .‬תוד"ה כל)‪ ,‬דאף שבשרץ (כגון מימי רגליו‬ ‫את אלו שאינם מין עפר‪( .‬והא דמבואר במרובה שאין הנאה‬ ‫‪-‬שבנה לו שבעה רקיעים של נחושת ועלה וישב עליהם‪.‬‬ ‫של שרץ הנמצאים בשלפוחית שלו) וזב דין המשקין‬ ‫מחרסית‪ ,‬הכונה שלמרות שזה מגדל צמחים אין מהם הנאה‪ ,‬דאינו‬ ‫גדול מה שנאמר במשה ואהרן "ונחנו מה" ממה‬ ‫מוציא כדי נפילה‪( .‬תוד"ה כל)‪ .‬ושחיקת כלי מתכות דמבואר הכא‬ ‫היוצאים מהם כדין המשקין שנגעו בהם‪ ,‬שנעשים‬ ‫שנאמר באברהם "ואנוכי עפר ואפר"‪.‬‬ ‫שאינה מגדלת צמחים‪ ,‬היינו לבדה‪ ,‬אבל היא מועילה לזבל כמבואר‬ ‫ראשון לטומאה דאילו שני מטמא משקה להיות תחילה לטמא‬ ‫בע"ז‪ ,‬א"נ ע"י שריפה זה מגדל צמחים‪ .‬תוד"ה שחיקת)‪ .‬ואין‬ ‫שני והשני שלישי‪( ,‬חוץ מהמשקה שהוא אב הטומאה זובו‬ ‫אין העולם מתקיים אלא בזכות משה ואהרן שאמרו‬ ‫דנים כאן כלל (וכסהו) ופרט (בעפר) שאין בכלל אלא‬ ‫ורוקו ומי רגליו של זב ושכבת זרעו של כל אדם שהם אב הטומאה‬ ‫"ונחנו מה"‪ ,‬וכתיב "תולה ארץ על בלימה"‪ .‬וי"א בשביל‬ ‫מה שבפרט אע"פ שמגדל צמחים‪ ,‬כיון שכלל הצריך לפרט‬ ‫לטמא אדם וכלים‪ ,‬ובטבול יום משקה היוצא ממנו אינו‬ ‫מי שבולם את עצמו בשעת מריבה‪ ,‬וי"א בשביל מי‬ ‫ללמוד את הכלל מן הפרט אין דנים אותו בכלל ופרט‪ ,‬ואי‬ ‫מטמא‪ ,‬שהרי גם משקה שנגע בו אינו מטמא)‪ ,‬שאני‬ ‫שמשים עצמו כמי שאינו‪.‬‬ ‫הוי כתיב "וכסהו" הוה משמע שיכפה עליו את הכלי‪ ,‬קמ"ל "עפר"‬ ‫זב דכיון דלא בדילי אינשי מיניה כיון שהוא חי ועוד שאינו‬ ‫מה אומנותו של האדם בעוה"ז‪ ,‬ישים עצמו כאילם‪,‬‬ ‫שאין כסוי אלא בדבר המתערב ונבלע בו כגון עפר וכיוצא בו‪,‬‬ ‫ניכר גזרו ביה רבנן‪ ,‬אבל מת דבדילי אינשי מיניה לא‬ ‫אבל לא יעשה כך בדברי תורה‪ ,‬ולא יגיס דעתו‪.‬‬ ‫ובכהאי גוונא לא אתי פרטא אלא לפרושי כללא שאין הכונה‬ ‫שיכסה בדבר שלם‪ ,‬ולא למעוטי לגמרי‪ .‬רש"י‪ .‬ור"ת (תודה כלל)‬ ‫גזרו ביה רבנן‪.‬‬ ‫עפר עיר הנידחת כשר לכסוי הדם‪ ,‬והיינו עפר‬ ‫מפרש דחשיב צריך לפרט משום דילפינן מ"בעפר" שצריך שיתן‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה משקה) שמשקה דטבול יום אינו מטמא אלא‬ ‫עפר למטה‪ ,‬ובבכורות גבי "קדש לי כל בכור פטר רחם"‪ ,‬לרש"י‬ ‫פוסל‪ ,‬ולא מיירי במשקה חולין או מעשר שני שטבול יום מותר‬ ‫הקרקע‪ ,‬דכתיב "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה‬ ‫חשיב כלל הצריך לפרט‪ ,‬משום דבכור משמע כמה מיני בכורות‬ ‫בהם‪ ,‬וגם בחולין שנעשו על טהרת הקודש למשנה אחרונה בנדה‬ ‫ושרפת"‪ ,‬מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה‪ ,‬למעט‬ ‫(לזכרים או לרחמים או לכל הוולדות‪ ,‬וגם לאביי שבכור לדבר אחד‬ ‫ע"א‪ :‬הוו כחולין גמורים‪ ,‬וגם לא מיירי במשקה קדשים‪ ,‬דמבואר‬ ‫עפר הקרקע שמחוסר תלישה‪( .‬ומכאן נראה שגט שנכתב‬ ‫לא הוי בכור‪ ,‬מ"מ משמע גם אם הבכור יוצא דופן ואינו בכור‬ ‫שם בנדה דטבול יום תחילה לקודש ומשקין שנגע בהם הם שני‬ ‫על קלף גדול ואח"כ חתכו פסול‪ ,‬דבעינן שלא יהא מחוסר אלא‬ ‫לרחמים)‪ .‬ולר"ת לא בא לפרש כלל הצריך לפרט‪ ,‬אלא פרט הצריך‬ ‫ומטמאים שלישי לעשות רביעי‪ ,‬אלא מיירי במשקין תרומה שהם‬ ‫כתיבה ונתינה‪ ,‬וזה יותר חיבור מחיבור עפר לעיר הנדחת‪ .‬תוד"ה‬ ‫לכלל‪.‬‬ ‫נעשים שלישי ופוסלים קודש ולא מטמאים‪ .‬והא דאשכחן‬ ‫יצא)‪ ,‬אבל באפר י"א שאין מכסים כיון שהוא אסור‬ ‫לרשב"ג כל שאינו מגדל צמחים אין מכסים בו‪.‬‬ ‫בפסחים ששמן תרומה נפסל מטבול יום ומשמע שאין פוסל‬ ‫קודש‪ ,‬היינו מדאורייתא‪ ,‬אי נמי הכונה שם שלמינו והיינו לתרומה‬ ‫בהנאה‪ ,‬וי"א שמכסים דמצוות לאו להנות ניתנו‪ .‬ואף‬ ‫פ"ח‪ :‬רב נחמן בר רב חסדא אמר שאין מכסים אלא‬ ‫הוא פסול‪ ,‬דאינו פוסל תרומה‪ ,‬אי נמי נחלקו במעילה ח‪ :‬אם טבול‬ ‫ששופר של ע"ז לא יתקע בו ואם תקע לא יצא וכן לולב‬ ‫יום תחילה לקודש או שהוא רק פוסל קודש‪ ,‬וכן סובר רבי עקיבא‬ ‫בדבר שזורעים בו ומצמיח למעוטי ארץ מליחה‪( .‬וקמ"ל‬ ‫של ע"ז לא יטול אותו ואם נטלו לא יצא‪ ,‬שאני התם‬ ‫שאף שגדלים במדבר צמחים מאליהם‪ ,‬אין מכסים בו אלא‬ ‫שהוא רק פוסל קודש‪.‬‬ ‫דכתותי מיכתת שיעוריה‪ ,‬דכל העומד לישרף כשרוף דמי‪,‬‬ ‫כשצומח מה שזורעים בו‪ ,‬והא דמבואר בע"ז שאסור לזבל במדבר‬ ‫ובשופר בעינן כדי שיאחזנו בידו וייראה לכאן ולכאן‪ ,‬ושיעור הדס‬ ‫באיסורי הנאה‪ ,‬שמא היינו בעגל כשהיו ישראל במדבר והיה‬ ‫וללישנא בתרא אסור להעלותו בפני עצמו‪ ,‬אבל‬ ‫קדשים על איסור גיד‪( ,‬דאף שאיסור גיד לא חל על איסור‬ ‫וערבה ג' טפחים ולולב ארבעה‪ ,‬אבל בכסוי הדם ככל שהוא‬ ‫כשהוא בירך א"צ להוציאו‪.‬‬ ‫טומאה‪ ,‬איסור מוקדשים דחמיר שיש בו כרת אם אכלם בטומאה‬ ‫כתות יותר הוא טוב יותר לכסוי ומשום הנאה ליכא דמצוות‬ ‫לרב נחמן בר יצחק יש מחלוקת אם מותר להעלותו‬ ‫חל יותר על איסור גיד‪ .‬תוד"ה ואתי)‪ .‬דא"כ הול"ל שקדשים‬ ‫לאו להנות ניתנו‪.‬‬ ‫כשהוא בירך‪ ,‬דאיתא בברייתא דהנה כתיב "והקטיר‬ ‫נוהגים בגיד הנשה‪ .‬ואין לומר שהתנא סובר שאין‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה והתניא) דמיירי בשופר ולולב של עבודת‬ ‫בגידים בנותן טעם‪ ,‬ואין איסור קדשים בגיד הנשה‪,‬‬ ‫כוכבים של ישראל‪ ,‬שאין לה ביטול‪ ,‬אבל של עכו"ם שיש לה ביטול‬ ‫הכהן את הכל המזבחה" ומשמע שגם העצמות‬ ‫לא מיכתת שיעורה‪ ,‬ויצא ידי חובת שופר ולולב‪( ,‬וכן בסנדל מהני‬ ‫והגידים והקרניים והטלפיים בכלל ההקטרה‪ ,‬ומאידך‬ ‫דהא איתא במתני' לקמן שירך שנתבשלה עם הגיד‬ ‫לחליצה)‪ ,‬ואף שישראל קונה אותה בהגבהה‪ ,‬מיירי שהגביה ע"מ‬ ‫כתיב "ועשית עולותיך הבשר והדם" ולא גידים‪ ,‬ולומדים‬ ‫ונתן בה טעם (וסתם נותן טעם שיערו חכמים בשישים)‪,‬‬ ‫שלא לקנות‪ ,‬ומיירי בלולב ביו"ט שני [דלא בעינן "לכם"]‪ ,‬ובחליצה‬ ‫מזה שאם הם מחוברים לבשר יעלו ואם פרשו אפי'‬ ‫אסורה‪ ,‬ואין לומר שהאיסור הוא משום שמנו של גיד‪ ,‬אבל בגידין‬ ‫א"צ שיהיה המנעל שלו‪ .‬ור"ת מפרש דגם הכא מיירי בעבודת‬ ‫אין בהן בנותן טעם‪ ,‬דלהר' מאיר אין לאסור מחמת שומן הגיד כיון‬ ‫כוכבים של עכו"ם‪ ,‬אלא דמיירי קודם ביטול‪ ,‬ולאחר ביטול‬ ‫בראשו של מזבח ירדו‪ ,‬וכדעת רבי‪ .‬אבל לרבנן אפי'‬ ‫שהגיד עצמו אינו אוסר‪ ,‬ור"ת מפרש דשמנו של גיד לא נקרא גיד‬ ‫לכתחילה לא יטול ולא יתקע ולא יחלוץ‪ ,‬דמאיס לענין מצוה לפי‬ ‫בפרשו יש להקטירם (דמחוברים לא איצטריך קרא‪,‬‬ ‫בסתמא‪ ,‬וקשה על דבריו מלקמן צ"א‪ .‬תוד"ה אם)‪.‬‬ ‫שהיה עליה שם עבודת כוכבים‪ ,‬ואפי' את"ל דשרי לכסות בעפר‬ ‫כדמצינו בראש העולה שצריך להקריבו שלם אף שיש בו‬ ‫וכן אין לבאר דאיירי בולדות קדשים‪ ,‬וסובר התנא‬ ‫עבודת כוכבים לכתחילה כמו בשל עיר הנדחת‪ ,‬דלענין כסוי לא‬ ‫הרבה עצמות)‪ ,‬אלא שאם נפלו גידים ועצמות אין‬ ‫שאיסור גיד הנשה נוהג בשליל בן תשעה חי הנמצא בבהמה‪,‬‬ ‫חיישינן ממאי דמאיס‪,‬‬ ‫מחזירים אותם‪ ,‬אבל בשר שנפל מחזירים אותו‪,‬‬ ‫ושהקדושה חלה במעי האם‪ ,‬וממילא שני האיסורים‬ ‫ולדבריהם גיד הנשה אין מעלין אותו למזבח‪ ,‬דכתיב‬ ‫חלים יחד ביצירת העובר‪( ,‬אמנם אם נשחטה האם סובר ר"מ‬ ‫"ממשקה ישראל" ‪ -‬מן המותר לישראל‪ ,‬וחלב ודם‬ ‫אע"פ שאסורים לישראל מעלים אותם למזבח מפני‬ ‫שהגיד של השליל בן ח' הותר בשחיטת האם‪ ,‬אבל כל זמן שלא‬ ‫נשחטה יש איסור בגיד‪ .‬ואיסור חלב ליכא עד שיהיה בן ט'‪ ,‬דכתיב‬ ‫גיד הנשה‬ ‫שמצותן בכך ‪-‬שהחלב והדם זה עיקר הקרבן‪.‬‬ ‫"כל חלב שור וכשב" ובן ח' לא מיקרי שור וכשב‪ ,‬אבל איסור גיד‬ ‫יש בו‪ .‬אי נמי באמת ניתן להקשות שאיסור גיד לא חל עד שיהא‬ ‫איסור אכילת גיד הנשה‬ ‫צ‪ :‬גיד הנשה של עולה מעלהו עם הירך כמות שהיא שלימה‬ ‫בן תשעה‪ ,‬וניחא למיפרך ממתני' בנזיר דמבואר להדיא ששני‬ ‫האיסורים לא חלים יחד‪ .‬תוד"ה בולדות)‪ ,‬שהרי אין האיסורים‬ ‫לאחר מאבקו של יעקב עם המלאך לפני פגישתו עם עשיו‬ ‫למזבח‪ ,‬כדי שלא יביא בעל מום דכתיב "הקריבהו נא‬ ‫אחיו‪ ,‬כאשר ראה המלאך "כי לא יכול לו‪ ,‬ויגע בכף ירכו‪,‬‬ ‫לפחתך"‪ ,‬ולמעלה חולצו מן הירך ומשליכו לתפוח (‪-‬‬ ‫חלים יחד‪ ,‬וכמו שמצינו שנפל שכולו קיים שלא נקשרו‬ ‫ותקע כך ירך יעקב בהאבקו עמו"‪ ,‬ואומרת התורה "על כן לא‬ ‫ערימת אפר שבאמצע המזבח שלשם היו גורפים תמיד את האפר‪,‬‬ ‫אבריו בגידים שהרי כל אבריו נוצרים ועדיין אין עליו כזית בשר‪,‬‬ ‫יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום‬ ‫וכשהוא רבה מוציאים אותו לחוץ)‪ ,‬דבעינן "ממשקה ישראל"‬ ‫מטמא‪ ,‬והנזיר שנטמא לאחר שמנה מקצת ימי נזירותו סותר כל‬ ‫הזה‪ ,‬כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה"‪.‬‬ ‫מן המותר לישראל‪ .‬וכן איתא בבריתא שגיד הנשה של‬ ‫מה שמנה ומגלח על טומאה זו (כמו על כזית מן המת‪,‬‬ ‫כף הירך הכונה לבשר העגול והתפוח הנמצא מסביב לעצם‬ ‫עולה חולצו לתפוח‪ .‬ולרב חסדא מעלהו ומקטירו‪ ,‬דלא‬ ‫אבל לא על שאר טומאות כנבילה ושרץ‪ ,‬דכתיב "וכי ימות מת‬ ‫הירך (‪-‬הקולית)‪ ,‬והוא נקרא כף מפני שהוא עגול ודומה לכף‪.‬‬ ‫כתיב "על כן לא יאכל המזבח"‪.‬‬ ‫עליו")‪ ,‬וחוזר ומונה ימי נזירותו מתחילה‪ ,‬ומבואר שאיסור גיד‬ ‫ישנם בירך שני גידים עיקריים‪ :‬הגיד הפנימי והגיד החיצון‪,‬‬ ‫הנשה חל אחרי איסור קדשים דיצירת העובר היא לפני‬ ‫הגיד הפנימי הוא הגיד הארוך היוצא מהשדרה מאחורי עצם‬ ‫גיד הנשה של שלמים שהירך נאכל‪ ,‬זורקו לאמה וא"צ‬ ‫יצירת הגידים‪( ,‬דמתחילה הכל בשר‪ ,‬ואח"כ הבשר מתקשה‬ ‫האליה ונמשך למטה לאורך הירך‪ ,‬והוא 'גיד הנשה' שנאסר‬ ‫לשורפו משום נותר‪ ,‬דלא נאמרה שריפה אלא בדבר הראוי‬ ‫ומתלבן ונעשה גיד‪ .‬ובמק"א פירש רש"י דמתחילה כשהגיד נוצר‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬והגיד החיצון נמשך לרוחב הירך והוא אסור‬ ‫לאכילה‪ ,‬דכתיב "יאכל והנותר ישרף"‪ .‬וכתב רש"י שנראה לגרוס‬ ‫אינו על הכף‪ ,‬והאיסור חל רק כשהוא מתקשה על הכף‪ .‬תוד"ה‬ ‫מדרבנן‪ ,‬ונחלקו תנאים אם הגידים של שני הרגלים נאסרו‪,‬‬ ‫חטאת ואשם‪ ,‬דהם נאכלים בעזרה‪ ,‬אבל ירך של שלמים למה‬ ‫אלמא)‪ .‬ואין לומר שאיסור גיד הנשה חל אף אחרי‬ ‫או רק של רגל אחת‪.‬‬ ‫חותכו בעזרה והרי הוא נאכל בכל העיר‪ .‬אי נמי משום חזה ושוק‬ ‫של כהנים שהם נאכלים בעזרה ורוב אכילתם ודירתם ושינתם‬ ‫שכבר חל איסור קדשים‪ ,‬מפני שהוא חמור שהוא אסור‬ ‫בפרק זה יבוארו פרטי איסור גיד הנשה‪ ,‬כגון באלו בעלי חיים‬ ‫בעזרה‪( .‬אי נמי בשלמים של כהנים‪ ,‬שהיו רגילים לאכול כל‬ ‫גם לבני נח‪ ,‬וכשיטת רבי יהודה‪ ,‬ונימא שאף שתנא‬ ‫הוא נוהג (פ"ט‪ ,):‬מתי חל איסור גיד הנשה גם בקדשים‬ ‫קדשיהם בעזרה‪ .‬תוד"ה של)‪.‬‬ ‫למרות שיש עליהם איסור קדשים ואין אסור חל על איסור‪,‬‬ ‫דמתני' חולק על רבי יהודה במה שהוא אוסר ירך של‬ ‫והאם מעלים את הגיד הנשה של קדשים ע"ג המזבח (פ"ט‪:‬‬ ‫תפוח היה באמצע המזבח‪ ,‬ופעמים היה עליו ג'‬ ‫ימין ושל שמאל‪ ,‬מ"מ לענין איסור גיד הנשה לבני נח‬ ‫‪-‬צ')‪ ,‬באיזה רגל יש בירכה איסור גיד הנשה (צ‪ :‬צ"א‪ ,).‬איסור‬ ‫מאות כור‪ ,‬ואמר רבא שהוא לשון גוזמא דמעולם לא‬ ‫סבר כוותיה‪ .‬דלא אמר רבי יהודה שאיסור גיד הנשה‬ ‫גיד הנשה בעוף ובשליל‪ ,‬איזה חלק מהגיד נאסר ומה הדין‬ ‫חל על איסור אחר‪ ,‬אלא לענין בהמה טמאה שזה‬ ‫בחלב הגיד (צ"ב‪ ,):‬האם מותר לשלוח ירך עם גיד הנשה‬ ‫הגיע לשלש מאות כור‪ ,‬כמו מה שכתוב שהיו משקים‬ ‫לעכו"ם או לישראל (צ"ד‪ ,).‬האם צריך ליטול את כל הגיד או‬ ‫איסור לאו‪ ,‬ולא לענין קדשים שזה איסור כרת אם אכלם‬ ‫את התמיד כשבאים לשוחטו כדי שיהיה נח להפשיטו בכוס‬ ‫שמספיק לחותכו מלמעלה‪ ,‬חיוב מלקות על אכילת גיד‬ ‫בטומאה או פיגול ונותר‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה קדשים) דמשמע‬ ‫של זהב שאין זה בדווקא‪ ,‬ולשמואל זה בדווקא‪ ,‬דאין עניות‬ ‫דרצה לומר שאפילו בשלמים ולאחר זריקה דשרי אף לזרים לא‬ ‫הנשה (צ"ו‪ ,).‬האם יש אסור גיד הנשה בבהמה טמאה או‬ ‫במקום עשירות‪ .‬ואמר רבי אמי שהתורה והנביאים‬ ‫שאין איסור חל על איסור (ק‪ ,):‬כמה מלקות חייב האוכל גיד‬ ‫חייל כלל איסור גיד ושרי באכילה‪ ,‬ואף שבאותו זמן אין איסור‬ ‫הנשה של בהמה אסורה (ק"א‪ .).‬ועוד מדיני גיד הנשה‪.‬‬ ‫והחכמים דיברו לשון הבאי (‪-‬לשון הדיוט שאינו מדקדק‬ ‫קדשים‪ ,‬וכבר יכול לחול איסור גיד‪ ,‬כיון דמחיים לא חייל איסור גיד‬ ‫כיון דאיכא איסור מוקדשין דיכול לבא לידי כרת על ידי פיגול ונותר‬ ‫עוד נתבארו בפרק זה הלכות חשובות כגון איזה חלב אסור‬ ‫בדבריו ומוציא בפיו דבר שאינו‪ ,‬ואין כוונתו לשקר אלא לא דק)‪,‬‬ ‫וטמא‪ ,‬תו לא חייל איסור גיד לאחר שחיטה וזריקה‪ ,‬דאיסור גיד‬ ‫באכילה (צ"ב‪ :‬צ"ג‪ ,).‬אלו ורידים (‪-‬חוטים) אסורים משום דם‬ ‫חכמים כנ"ל‪ ,‬וכן הא דתנן שפעם אחת היו צריכים ג'‬ ‫ואלו קרומים אסורים‪ ,‬ומה הדין בביצי זכר (צ"ג‪ ,).‬על אלו‬ ‫בעינן שיחול מחיים דומיא דיעקב שנשה לו גידו מחיים‪ .‬והקשו‬ ‫מאות כהנים כדי לפנות את הגפן של זהב שהיתה‬ ‫התוס' דנימא דמיגו שנוסף איסור גיד לבני נח הוא נאסר גם‬ ‫דברים השוחטים (‪-‬טבחים) נאמנים‪( ,‬צ"ג‪ ,):‬איסור גניבת‬ ‫בפתח ההיכל (שכל מי שהיה מתנדב גרגיר או‬ ‫לישראל‪ .‬ותירצו דהא דגיד נאסר לבני נח היינו ודוקא לבני יעקב‬ ‫דעת (צ"ד‪ ,).‬מתי מותר לקנות בשר מעכו"ם ואיסור בשר‬ ‫אשכול היה תולה שם)‪ ,‬וכן הא דתנן שהיו צריכים ג'‬ ‫קודם מתן תורה‪ ,‬דאיקרו בני נח‪ ,‬ואפילו אם נאסר מתחילה לכל‬ ‫שנתעלם מן העין ואיסור ניחוש (צ"ה)‪ ,‬דיני תערובת איסור‬ ‫אומות העולם‪ ,‬הא מבואר בסנהדרין (נ"ט‪ ).‬שכל מצוה שנאמרה‬ ‫והתר וכללי ביטול בשישים או בשיעורים אחרים (צ"ו‪ - :‬ק‪,).‬‬ ‫מאות כהנים כדי להטביל את הפרוכת כשנטמאת‪,‬‬ ‫לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח‪ ,‬וא"כ לאחר‬ ‫איסור אבר מן החי (ק"ב‪ – .‬ק"ג‪.):‬‬ ‫(שאף שהיא אסורה בהנאה היא מקבלת טומאה מפני שהיא‬ ‫מתן תורה אין האיסור אלא לישראל‪.‬‬ ‫אהל‪ ,‬שהיו מאהילים בה על הארון‪ .‬תוד"ה שלש)‪ ,‬דלא בעי כולי‬ ‫פ"ט‪ :‬באלו בעלי חיים נוהג איסור אכילת גיד‬ ‫האי‪( ,‬ועוביה טפח‪ ,‬ונארגת על ע"ב נימין‪ ,‬וכל נימה‬ ‫ולכן הגמ' אומרת דאיירי בבכור שקדושתו חלה‬ ‫צ‪.‬‬ ‫הנשה‪ -‬גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ‪ ,‬בפני‬ ‫מכ"ד חוטים‪ ,‬אורכה ארבעים אמה כגובה פתח האולם‪,‬‬ ‫ביציאתו‪ ,‬וא"כ ממה נפשך‪ ,‬אם חל איסור גיד הנשה ברחם א"כ הוא‬ ‫קודם‪ ,‬ואם הוא חל בלידה‪ ,‬שני האיסורים חלים יחד‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫הבית ושלא בפני הבית‪ ,‬בחולין ובקדשים (כדלהלן)‪,‬‬ ‫ורחבה עשרים אמה כרוחב פתח האולם‪( ,‬ופרוסה נגדו‬ ‫(ד"ה הכא) דקמ"ל דאיסור קדשים החמור לא מבטל את האיסור‬ ‫בבהמה ובחיה‪ ,‬אבל אינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף‬ ‫לצניעות בעלמא‪ ,‬ונראה שגם פרוכת הדביר זו מידתה‪ ,‬רחבה‬ ‫גיד מלחול עימו‪ .‬ורבי יוחנן סובר שאיסורי גיד וחלב חלים רק‬ ‫והיינו שאינה עגולה‪ ,‬שבבהמה הגיד נכרך בעיגול סביבות עצם‬ ‫עשרים אמה כרחבו של היכל‪ ,‬וגובה ארבעים אמה מן העליה‬ ‫כשיוצא לאויר העולם‪.‬‬ ‫הקולית העליונה‪ ,‬אבל בעוף זה ברוחב ואינו דומה לכף‪.‬‬ ‫ועד הרצפה)‪ ,‬ונעשית מפ"ב ריבוא (חוטים‪ .‬ל"א נערות‬ ‫העוסקות בה)‪ ,‬ושתי פרוכות היו עושים בכל שנה)‪,‬‬ ‫או דמיירי בכל קדשים‪ ,‬ואשמועינן האי תנא שקדושתם‬ ‫גיד הנשה של קדשים‬ ‫תורה הא דכתיב "ערים גדולות ובצורות בשמים"‪,‬‬ ‫חלה בלידה ולא במעי אמן‪ ,‬וממילא איסור גיד קודם לפי שהוא‬ ‫נוהג בשליל והוא קודם‪ ,‬ותו לא פקע‪.‬‬ ‫באיזה אופן גיד הנשה נוהג בקדשים‪-‬‬ ‫ונביאים דכתיב "ותבקע הארץ לקולם"‪.‬‬ ‫האוכל גיד הנשה של קדשים הנאכלים (‪-‬חטאת אשם‬ ‫הגמרא שואלת מה החידוש שאיסור גיד הנשה נוהג‬ ‫באיזה ירך יש איסור גיד הנשה‬ ‫ושלמים) לוקה‪.‬‬ ‫בקדשים‪ ,‬וכי משום שהקדיש את הבהמה פקע ממנה‬ ‫איסור גיד הנשה‪ .‬ואף שגם שאר דיני המשנה פשוטים‪ ,‬צריך‬ ‫לתנא דמתני' איסור גיד הנשה נוהג בין בירך של ימין‬ ‫העלאת גיד הנשה ע"ג המזבח‪-‬‬ ‫שאחד נכתב לצורך והשאר נכתבו אגב אותו דין‪ .‬תוד"ה גיד‪.‬‬ ‫בין בירך של שמאל‪ .‬ולרבי יהודה אינו נוהג אלא באחת‪,‬‬ ‫ללישנא קמא דרב פפא מותר להעלות גיד הנשה של‬ ‫אין לפרש דאיירי שהקדיש בהמה חיה‪ ,‬וס"ל לתנא‬ ‫והדעת מכרעת דהיינו של ימין‪ ,‬והגמרא מסתפקת אין‬ ‫קדשים שאינם נאכלים (‪-‬עולה) על גבי המזבח‪,‬‬ ‫שיש בגיד בנותן טעם בבשר‪ ,‬וממילא בגיד הנשה של קדשים‬ ‫פשיטא ליה דהיינו של ימין וכוונתו לדעת תורה‪ ,‬או‬ ‫לוקה שתים‪ ,‬אחת משום גיד שאפילו עץ הוא התורה חייבה עליו‪,‬‬ ‫שהוא מסתפק בזה וכוונתו לדעת נוטה‪ ,‬ומסקנת‬ ‫ואחת משום קדשים שיש בו טעם ונהנה מן הקדשים‪ ,‬וחל איסור‬ ‫שאנו אומרים 'והאופנים וחיות הקדש וכו' ברוך'‪ ,‬חיות נמי אומרים‬ ‫אין לתלמיד חכם לצאת יחידי בלילה‪ ,‬כדמצינו ביעקב‬ ‫הגמרא (צ"א‪ ).‬דפשיטא ליה דהיינו של ימין‪ ,‬מדתנן‬ ‫ברוך‪ ,‬דעדיפי משרפים‪ .‬ולפ"ז מבואר שחיות ושרפים אינם דבר‬ ‫"ויאבק איש עמו עד עלות השחר"‪ ,‬וכן כתיב "ויזרח לו‬ ‫אכל ב' גידים מב' ירכות מב' בהמות לוקה שמונים‪,‬‬ ‫אחד‪ ,‬וא"כ הא דפריך (חגיגה י"ג‪ ):‬דפסוק אחד אומר "שש כנפים‬ ‫לאחד" ופסוק אחד אומר "ארבע כנפים לאחד"‪ ,‬י"ל דמסתבר ליה‬ ‫השמש"‪ ,‬ובבועז "הנה הוא זורה את גורן השעורים"‪,‬‬ ‫ולרבי יהודה אינו לוקה אלא ארבעים‪ ,‬והיינו כשאין בכל‬ ‫שאין משונים בכנפיהם‪ ,‬וכן מצינו (יומא ע"ב‪ ):‬לגבי הארונות‪,‬‬ ‫ובאברהם "וישכם אברהם בבקר ויחבוש" וגו'‪( ,‬התוס'‬ ‫אחד כזית‪ ,‬ולת"ק לוקה בגיד שלם אף פחות מכזית משום דהוי‬ ‫ובב"ב (צ"ט‪ ).‬לגבי כרובים של משה ושל שלמה‪.‬‬ ‫(ד"ה מהכא) לא גורסים ויחבוש‪ ,‬שהרי שם לא היה יחידי‪ ,‬ועוד‬ ‫בריה‪.‬‬ ‫דשלוחי מצוה אינם ניזוקים‪ ,‬אלא הכונה ל"וישכם אברהם בבוקר‬ ‫צ"ב‪ .‬יעקב נעשה שר למלאך‪ ,‬והמלאך בכה לו‬ ‫העצמות והגידים והנותר ישרפו בט"ז ניסן ולא בט"ו‪,‬‬ ‫אל המקום אשר עמד שם"‪ ,‬שהמתין מלהתפלל על סדום עד‬ ‫הבוקר‪ ,‬מפני שלא רצה שיהיה עמו אדם בזמן התפילה‪ ,‬ולא רצה‬ ‫דקיימא לן אין שורפים קדשים ביום טוב‪ ,‬ומיירי בעצמות שיש‬ ‫שישלח אותו‪ .‬והא דכתיב "כי שרית עם אלוהים ועם‬ ‫לצאת יחידי בלילה‪ .‬אי נמי לא היה שום אדם רשאי לראות בהפיכת‬ ‫בהם מח‪ ,‬מפני ששימשו את המח שהוא כבשר‪ ,‬אבל מה שאינו‬ ‫אנשים" זה רמז שעתידים לצאת ממנו נשיא שבארץ‬ ‫ראוי לאכילה אינו טעון שריפה‪ .‬הגמ' מבארת שגידים הכונה‬ ‫סדום)‪ ,‬וביוסף "לך נא ראה את שלום אחיך"‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫ישראל וראש גולה שבבבל‪ ,‬ורמוזה בזה הגלות‪.‬‬ ‫לגיד הנשה‪( ,‬שהרי גידי בשר (‪-‬גידים רכים המתפשטים‬ ‫(ד"ה כמאן) שרק לת"ח אין לצאת יחידי בלילה‪ ,‬דהמזיקים‬ ‫מתקנאים בהם כדאמרינן ג' צריכין שימור מלך ות"ח וחתן‪ ,‬והא‬ ‫בבשר) נאכלים בליל פסח‪ ,‬ואם נותרו הרי הם בכלל נותר‪,‬‬ ‫ביאורי חז"ל על כמה מקראות‬ ‫דאמרינן (פסחים ב‪ ).‬לעולם יכנס אדם בכי טוב כו'‪ ,‬דמשמע דהיינו‬ ‫ואם הכונה לגידי צואר שהם קשים כעצמות ומשיירים אותם‪,‬‬ ‫ובגפן שלשה שריגים‪ -‬י"מ שבכל דור יש מישראל ג'‬ ‫בכל אדם‪ ,‬מיירי ברחוק מן העיר‪ ,‬מפני המכשולות והליסטים‪.‬‬ ‫אם אינם בשר יזרקם לאשפה)‪ ,‬ואין מכאן ראיה שרבי‬ ‫שרי גאים –עשירים וקרובים למלכות‪ ,‬אחד בבבל ושנים‬ ‫יהודה מסתפק איזה גיד נאסר‪ ,‬די"ל דאיירי לשיטת‬ ‫בארץ ישראל או איפכא‪ .‬וי"מ ג' שרי גוים שמלמדים‬ ‫חלום יעקב‪ ,‬ומאבקו עם המלאך‬ ‫רבי יהודה שגיד הנשה נוהג רק בגיד אחד‪ ,‬וב' הגידים‬ ‫זכות על ישראל בכל דור‪.‬‬ ‫ויותר יעקב לבדו‪ -‬שנשאר בשביל פכים קטנים‪,‬‬ ‫הוכרו (‪-‬לאו דווקא) ולבסוף נתערבו שלא יודעים מה ניטל מן‬ ‫מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם‪ ,‬לפי‬ ‫הימין ומה מן השמאל‪ ,‬ולכן שורף את שניהם דאותו המותר‬ ‫כמה פירושים לגפן‪ ,‬שלשה שריגים‪ ,‬והיא כפורחת‬ ‫שאין פושטים ידיהם בגזל‪.‬‬ ‫באכילה הרי הוא נותר‪ .‬או דאיירי בשמנו של גיד‪ ,‬שהוא‬ ‫עלתה ניצה‪ ,‬הבשילו אשכלותיה ענבים‪ -‬י"מ דהיינו‬ ‫העולם‪ ,‬אברהם יצחק ויעקב‪ ,‬האמהות‪ ,‬והשבטים‪ .‬וי"מ‬ ‫צ"א‪ :‬כשהגיע יעקב מבאר שבע לחרן אמר אפשר‬ ‫מותר מדאורייתא וישראל קדושים העושים סייג לתורה נהגו‬ ‫דהיינו תורה‪ ,‬משה אהרן ומרים‪ ,‬סנהדרין‪ ,‬והצדיקים‬ ‫שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי (‪-‬ירושלים‪ ,‬והוא‬ ‫בו איסור‪ ,‬וכיון שהוא מותר מדאורייתא בעי שריפה‪ .‬או דאיירי‬ ‫שבכל דור (דאין מראים לאדם אלא מה שעתיד‬ ‫הר המוריה שהתפלל בו אברהם‪ ,‬והוא השדה שהתפלל בו יצחק‬ ‫בגיד החיצון הסמוך לבשר‪ ,‬שלרב יהודה אין לוקים‬ ‫להיות)‪ .‬וי"מ דהיינו ירושלים‪ ,‬מקדש מלך וכהן גדול‪,‬‬ ‫דכתיב "לשוח בשדה") ולא התפללתי‪ ,‬מיד קפצה לו הדרך‪,‬‬ ‫עליו שאינו על הכף אלא בתוך הכף‪ ,‬ורק על הפנימי והיינו‬ ‫ואמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה‪,‬‬ ‫הגיד הסמוך לעצם שהוא ארוך ונתון לאורכו של שופי‬ ‫פרחי כהונה‪ ,‬נסכים (שכולם במקום אחד)‪ .‬וי"מ דהיינו‬ ‫מיד שקעה השמש קודם זמנה‪ .‬ולקח כמה אבנים‬ ‫כשפורעים את הירך‪ ,‬והוא מתפשט בכל הירך‪ ,‬ראש אחד מחובר‬ ‫תורה‪ ,‬באר עמוד ענן ומן‪ ,‬ביכורים‪ ,‬ונסכים‪ .‬וי"מ דהיינו‬ ‫לעצם האליה ומשם הוא מתפשט לאורך השופי עד מקום חיבור‬ ‫ישראל‪ ,‬ג' רגלים‪ ,‬הגיע זמנם של ישראל לפרות‬ ‫למראשותיו וכל אחת אמרה עלי יניח צדיק ראשו‪,‬‬ ‫הקולית ועצם הירך ושם הוא סמוך לעצם‪ ,‬לוקים‪.‬‬ ‫ולרבות‪ ,‬והגיע זמנם של ישראל להגאל‪.‬‬ ‫וכולם נתחברו יחד‪ ,‬דכתיב "ויקח מאבני המקום"‬ ‫וכתיב "ויקח את האבן"‪ .‬ולפי פשוטו י"ל שלקח אחת מאבני‬ ‫צ"א‪ .‬האוכל כזית מכל גיד ‪-‬משל ימין ומשל שמאל‪,‬‬ ‫ג' כוסות האמורות במצרים היינו אחד ששתתה בימי‬ ‫המקום‪ .‬תוד"ה כתיב‪.‬‬ ‫לרבנן לוקה שמונים‪ ,‬ולרבי יהודה להצד דמספקא ליה‬ ‫משה‪ ,‬ואחד ששתתה בימי פרעה נכה שהחריבה נבוכדנצר‪,‬‬ ‫רחבו של הסולם שראה בחלום היה ח' אלפים‬ ‫איזה גיד אסור‪ ,‬הדין תלוי‪ ,‬שאם לרבי יהודה התראת‬ ‫ואחד שעתידה לשתות עם כל העכו"ם‪.‬‬ ‫פרסאות‪ ,‬שהרי עלו בו ב' מלאכים וירדו ב'‪ ,‬וכל אחד‬ ‫ספק שמה התראה לוקה ארבעים‪ ,‬ואם אין שמה‬ ‫ישראל נמשלו לגפן‪ ,‬הבעלי בתים הם הזמורות‪,‬‬ ‫הוא ב' אלפים פרסאות‪.‬‬ ‫התראה אינו לוקה‪( ,‬ונחלקו בזה תנאים דאיתא‬ ‫התלמידי חכמים הם האשכולות‪ ,‬עמי הארץ הם‬ ‫בברייתא שהמכה או מקלל שני אנשים שאחד מהם‬ ‫המלאכים היו עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה (‪-‬‬ ‫העלים‪ ,‬והריקנים הם הקנוקנות‪ .‬וצריכים האשכולות‬ ‫הוא אביו בספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון‪ ,‬לרבי יהודה‬ ‫פרצוף דמות יעקב שבארבע החיות)‪ ,‬ויורדים ומסתכלים‬ ‫להתפלל על העלים‪ ,‬כיון שבלי העלים אין קיום‬ ‫אם עשה זאת בבת אחת ‪-‬בהכאה אחת‪ ,‬חייב דהתראת ודאי‬ ‫בדיוקנו של מטה‪( ,‬משמע שאלו שעלו הם שירדו‪ ,‬ולעיל‬ ‫לאשכולות‪.‬‬ ‫היא‪ ,‬אבל בזה אחר זה פטור משום דהוי התראת ספק‪,‬‬ ‫משמע שאחרים ירדו‪ .‬תוד"ה עולין)‪ ,‬ורצו לפגוע בו מחמת‬ ‫ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחומר שעורים ולתך‬ ‫קנאה‪ ,‬מיד "והנה ד' ניצב עליו" לשומרו כאדם המניף את‬ ‫ולרבנן חייב‪ .‬ומאידך בברייתא אחרת מבואר שלרבי‬ ‫שעורים‪ -‬היינו שהקב"ה קנה את ישראל בט"ו בניסן‬ ‫בנו במניפה להצילו מהשרב‪( ,‬ואלמלא מקרא כתוב א"א‬ ‫יהודה אין לוקין על נותר משום שניתקו הכתוב לעשה‪,‬‬ ‫ולא משום דהוי התראת ספק דכל נותר זו התראת ספק‪,‬‬ ‫שגאלם בזכות הצדיקים שיש ל' בארץ ישראל וט"ו‬ ‫לאומרו)‪.‬‬ ‫בבבל‪ ,‬ורובם בבית הכנסת שתחת היציע‪.‬‬ ‫דשמא קודם עלות השחר יאכלנו‪ .‬ולרבי יעקב אין לוקים‬ ‫קיפל הקב"ה את כל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב‪,‬‬ ‫בנותר משום שזה לאו שאין בו מעשה)‪ ,‬ואם פשיטא‬ ‫ואקחה שלושים הכסף ואשליך אותו בית ד' אל‬ ‫כדי שתהא נוחה ליכבש לפני בניו כד' אמות‪.‬‬ ‫לרבי יהודה שהימני אסור לכו"ע לוקה ארבעים‪.‬‬ ‫היוצר‪ -‬י"מ דהיינו ל' צדיקים שבארץ ישראל‬ ‫המלאך ביקש מיעקב שישחררו בעלות השחר‪ ,‬אמר לו‬ ‫המקור של רבי יהודה לאסור רק גיד הנשה של‬ ‫שהקב"ה מבקש שיחזירום לו‪ ,‬וי"מ דהיינו ל' צדיקי‬ ‫יעקב למה אתה מתיירא מן השחר‪ ,‬גנב אתה‪ ,‬או‬ ‫ימין‪ -‬לרבא רבי יהודה לומד מדכתיב "הירך" והיינו‬ ‫אומות העולם שאומות העולם מתקיימים עליהם‪ ,‬וי"מ‬ ‫קוביוסטוס אתה (גונב נפשות‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה קוביוסטוס)‬ ‫המיומנת שבירך‪ ,‬ורבנן לומדים מ"הירך" שהחיוב הוא‬ ‫דהיינו שלושים מצוות שקיבלו עליהם בני נח ואינם‬ ‫הכונה למשחק בקוביא‪ ,‬שדרך שהוא חייב לכמה בני אדם‪ ,‬ומתיירא‬ ‫מן השחר כדי להטמין עצמו)‪ .‬אמר לו מלאך אני‪ ,‬ומיום‬ ‫על הגיד שאיסורו מתפשט בכל הירך והיינו הגיד הפנימי‪.‬‬ ‫מקיימים אלא ג'‪ ,‬שאין כותבים כתובה לזכרים‪ ,‬שאע"פ‬ ‫שחשודים על משכב זכור ומייחדים להם זכר לתשמישם אין‬ ‫שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו‪.‬‬ ‫ולרבי יהושע בן לוי רבי יהודה לומד מדכתיב "בהאבקו‬ ‫נוהגים קלות ראש כ"כ יכתבו כתובה‪ ,‬ואין מוכרים בשר המת‬ ‫עימו" והיינו כאדם החובק את חבירו וידו מגיעה לכף‬ ‫שירת המלאכים וישראל לקב"ה‪ -‬ג' כתות של‬ ‫ימינו של חבירו‪ ,‬ורבנן לומדים מזה שהם העלו אבק עד‬ ‫של אדם באיטליז ‪-‬שאין אוכלים אותו כ"כ בפרהסיא‪ ,‬וי"מ בשר‬ ‫מלאכי השרת חדשות אומרות שירה בכל יום‪ ,‬אחת‬ ‫כסא הכבוד‪ .‬ולרבי שמואל בר נחמני המלאך היה נדמה‬ ‫בהמה שמתה מעצמה‪ ,‬ומכבדים את התורה‪.‬‬ ‫אומרת קדוש‪ ,‬והשניה אומרת קדוש קדוש‪,‬‬ ‫ליעקב כעכו"ם שהפוגשו בדרך צריך לטופלו לימינו‪.‬‬ ‫והשלישית אומרת קדוש קדוש קדוש ד' צבקות‪.‬‬ ‫עוד באיסור גיד הנשה‬ ‫ולרבא בר עולא היה נדמה לו כתלמיד חכם וחלק לו יעקב‬ ‫וישראל חביבים לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת‪,‬‬ ‫כבוד כאילו הוא רבו ונעמד לשמאלו‪ ,‬והמהלך לימין רבו הרי‬ ‫צ"ב‪ :‬גיד הנשה אינו נוהג בעוף‪ .‬במתני' איתא‬ ‫שישראל אומרים שירה בכל פעם שירצו‪ ,‬ומלאכי‬ ‫זה בור‪ .‬ולרבנן המלאך הגיע מאחוריו‪.‬‬ ‫שהטעם הוא מפני שאין לו כף‪ ,‬והגמרא מבארת שאף‬ ‫השרת רק פעם ביום‪ ,‬וי"א פעם בשבוע‪ ,‬וי"א פעם‬ ‫שיש לעוף כף בשר סביבות הקולית העליונה‪ ,‬הכונה שהיא‬ ‫בחודש‪ ,‬וי"א פעם בשנה‪ ,‬וי"א פעם בז' שנים‪ ,‬וי"א פעם‬ ‫נקרא שמו גיד הנשה לפי שנשה (‪-‬קפץ) ממקומו ועלה‪.‬‬ ‫אינה עגולה ואינה דומה לכף‪ ,‬דכל בשר גבוה ועגול נקרא כף‪.‬‬ ‫ביובל‪ ,‬וי"א פעם אחת בלבד‪ .‬ואין המלאכים אומרים‬ ‫"וטבוח טבח והכן" – שיפרע להם בית השחיטה ויטול‬ ‫ורבי ירמיה הסתפק אם נמצא עוף שיש לו עגול‪ ,‬או‬ ‫שירה למעלה עד שישראל אומרים למטה‪ .‬וישראל‬ ‫גיד הנשה בפניהם‪ ,‬וכמ"ד שגיד הנשה נאסר גם לבני‬ ‫בהמה שאצלה אינו עגול‪ ,‬אם הולכים אחרי אותו בעל‬ ‫אומרים את השם אחרי ב' תיבות "שמע ישראל"‪,‬‬ ‫נח‪ ,‬והם שמרו מצוות אע"פ שלא ניתנה תורה‪ ,‬שמקובלים היו‬ ‫חי או אחרי המין‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫והמלאכים אחרי ג' תיבות קדוש קדוש קדוש‪( ,‬ומה‬ ‫מאבותיהם‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כמאן) דאין לומר שהיו מקיימים‬ ‫שהם אומרים "ברוך כבוד ד' ממקומו" ששם מוזכר השם‬ ‫אע"פ שלא נאסר לבני נח‪ ,‬כמו לגבי שחיטה דאמר פרע להם בית‬ ‫חלב וגיד הנשה של שליל‪ -‬לר"מ חלב וגיד הנשה‬ ‫השחיטה‪ ,‬דמ"והכן" משמע דבלאו הכי היה אסור‪ .‬אי נמי פרע להם‬ ‫של שליל אסורים‪ ,‬דס"ל ששליל בן ט' שנשחטה ונקרעה‬ ‫אחרי ב' תיבות זה נאמר ע"י האופנים‪ ,‬וי"א שאחר שכבר‬ ‫בית השחיטה היינו נחירה‪ ,‬כיון שנצטוו על הנחירה‪.‬‬ ‫אמו והוא חי ועומד לפנינו טעון שחיטה‪ ,‬וכיון שאינו ניתר‬ ‫ניתנה להם הרשות להזכיר שם השם יכולים לומר‬ ‫בשחיטת אמו לאו שליל הוא ואינו בכלל "כל בבהמה תאכלו"‬ ‫שוב)‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ברוך) ש"קדוש" אומרים השרפים‪ ,‬ומה‬ ‫על העליון הקרום הדק שעל הכליות שהוא חלב ממש חייב‪,‬‬ ‫עוד כתבו התוס' שנראה שדווקא חלב דפנות שדומה לשאר חלב‬ ‫שלומדים מזה להתיר גם חלב וגיד של שליל‪ .‬ולרבי יהודה‬ ‫ועל התחתון הקרום שתחתיו פטור‪.‬‬ ‫ושמא הוא תותב קרום ונקלף‪ ,‬הוה מיתסר אי הוה קרב‪ ,‬אבל חלב‬ ‫שניהם מותרים‪ ,‬דס"ל שאינו טעון שחיטה‪.‬‬ ‫יותרת ולובן כוליא ושומן האליה שאין דומין כלל לחלב לא‬ ‫צ"ג‪ :‬ביצי זכר שנתלשו והם מעורים בגופו נחלקו רב אמי‬ ‫מיתסרי‪ ,‬דאין קרבין בתורת חלב אלא אגב יותרת וכוליא ואליה‪.‬‬ ‫חלבו של גיד הנשה‪ -‬לת"ק צריך לחטט אחרי חלב‬ ‫ורב אסי אם הם אסורים כאבר מן החי שאע"פ שהם עדיין‬ ‫הגיד בכל מקום שהוא‪ ,‬ולחתוך את שומנו מעיקרו ‪-‬מכל‬ ‫צ"ג‪ .‬חלב שתחת המתנים והיינו החלק העליון של חלב‬ ‫תלויים בגופו הם נחשבים כחתוכים‪ ,‬שהרי אינם חוזרים‬ ‫מקום שהוא נבלע ונשרש בבשר‪ ,‬דאף שמדאורייתא שומנו‬ ‫הכסלים לפני שנתכסה בבשר‪ ,‬אבל הוא מכוסה במתנים‪ ,‬אסור‪,‬‬ ‫ומבריאים‪ ,‬ומה שאינם מסריחים זה בגלל שאינם‬ ‫מותר‪ ,‬מ"מ מדרבנן אסור‪ ,‬דישראל קדושים הם ונהגו‬ ‫כיון שבחיי הבהמה אבריה מתפרקים –נעים כשהיא‬ ‫פתוחים לאויר‪( ,‬והאיסור הוא מדרבנן‪ ,‬אבל מדאורייתא כיון‬ ‫בו איסור‪ .‬ולרבי יהודה גוממו עם השופי ‪-‬חותכו בשוה‬ ‫הולכת‪ ,‬והמתנים נמשכים כלפי מעלה והכסלים כלפי מטה ונמצא‬ ‫שהם מחוברים מעט הם ניתרים בשחיטה כאברים המדולדלים‪.‬‬ ‫שהחלב אינו מכוסה‪.‬‬ ‫מפני מראית העין שלא יהא נראה כאוכל גיד‪ ,‬אבל עיקרו ושורשו‬ ‫תוד"ה מדלא)‪ ,‬או שהם מותרים‪ ,‬דממה שאינם מסריחים‬ ‫של שומן ושל גיד מותרים‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה גוממו)‬ ‫חלב שעל ההמסס ובית הכוסות אסור‪ ,‬והאוכלו‬ ‫שלרש"י יוצא שבין לר"מ בין לרבי יהודה אין חילוק בין הגיד‬ ‫מוכח שיש בהם חיות (ומה שאינם מבריאים זה בגלל‬ ‫לשומנו‪ ,‬דבכל מקום שהגיד אסור גם שומנו אסור‪ .‬ושיטת התוס'‬ ‫ענוש כרת‪ ,‬וזהו חלב שעל הקרב‪ ,‬והוא נמצא בסוף הקרב‬ ‫כחישותא)‪ .‬ורבי יוחנן אמר לרב שמן בר אבא שהם‬ ‫ודבוק לחלב המכסה את הקרב‪.‬‬ ‫ש'גוממו' היינו לגיד ולא לחלבו‪ ,‬וחלבו תלוי במנהג המקום‪.‬‬ ‫מותרים‪ ,‬אבל שלא יאכלם משום "אל תטוש תורת‬ ‫חלב שעל הקליבוסת (‪-‬עצם קטנה בסוף חוליות השדרה‬ ‫איזה חלק מהגיד נאסר‪ -‬לרב התורה אסרה רק את‬ ‫אמך" שאתה מבבל ושם נוהגים כמ"ד שאוסר‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫והיא מונחת על עצם האגן ומחוברת לאליה‪ ,‬ועל עצם זו יש חלב)‬ ‫הקנוקנות שבו גידים דקים ההולכים באורך הירך מתחת הבשר‬ ‫משום) דסבר כרב אשי דאמר (לעיל י"ח‪ ):‬דהיכא שדעתו לחזור‬ ‫אסור‪ ,‬וזהו חלב שעל הכסלים‪.‬‬ ‫מגיד החיצון לגיד הפנימי‪ ,‬שהם רכים ונותנים טעם‪ ,‬ולכן הם‬ ‫נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם‪ .‬אי נמי כוונתו שלא יאכלם‬ ‫במקומו‪.‬‬ ‫אסורים‪ ,‬אבל הגיד עצמו הוא קשה והוא כעץ בעלמא‪ .‬ולעולא‬ ‫צריך לגרור את החלב אמה מתחילת המעיים ‪-‬ממקום‬ ‫הגיד הוא עץ ואעפ"כ התורה חייבה עליו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫ביצי גדי וכדו'‪ ,‬עד ל' יום מהלידה מותר לאוכלם בלי‬ ‫יציאתם מן הקיבה‪ ,‬וזהו חלב שעל הדקין שנחלקו בו רבי‬ ‫עולא) שרב סובר דהא דפליגי תנאי אם יש בגידין בנותן טעם‪ ,‬היינו‬ ‫לקלף את הקרום דאין בהם הרבה דם שיבלע באברים‪ ,‬מכאן‬ ‫ישמעאל ורבי עקיבא (מ"ט‪.):‬‬ ‫בקנוקנות‪ ,‬אבל גיד לכו"ע עץ הוא‪ ,‬ורב ודאי סובר כמ"ד שיש בהם‬ ‫ואילך‪ ,‬אם יש בהם זרע (והסימן לזה הוא שיש בהם‬ ‫בנותן טעם‪ ,‬דלמ"ד אין בגידין בנותן טעם אין חילוק בין הגיד‬ ‫חוטים אדומים) אסורים דבידוע שיש בהם דם‪ ,‬ואם אין‬ ‫חלקים בבהמה האסורים באכילה‬ ‫לקנוקנות‪ ,‬וכן את המחלוקת של ר"מ ורבי יהודה בחטיטה והתנא‬ ‫שחולק על רבי יהודה וסובר שלא אסרה תורה אלא שעל הכף‬ ‫בהם זרע מותרים‪.‬‬ ‫להלן יבוארו מספר חלקים בבהמה האסורים באכילה משום‬ ‫איסור חלב או דם‪ ,‬וכן יבואר האם יש איסור מן החי בביצי‬ ‫בלבד‪ ,‬לרב מיירי בקנוקנות‪ ,‬ולעולא כל המחלוקות הם בגיד ולא‬ ‫אומצא שהאדימה‪ ,‬וביצי זכר‪ ,‬ומזרקי (‪-‬ורידי הצואר)‪,‬‬ ‫זכר שנתלשו ועדיין הם מעורים בגופו‪ ,‬ואיזה גיד נאסר‬ ‫בקנוקנות‪ ,‬דקנוקנות שרו לכולי עלמא‪ ,‬דגיד אמר רחמנא ולא‬ ‫אם חתכם להרבה חתיכות ומלחם מותר אף לבשלם‬ ‫באיסור גיד הנשה‪.‬‬ ‫קנוקנות‪ ,‬ועולא ודאי סובר כמ"ד אין בגידין בנותן טעם‪ ,‬דהא קאמר‬ ‫בקדירה‪ ,‬ואם תלאם בשפוד בתוך התנור לצלותם‪ ,‬ולא‬ ‫עץ הוא)‪ .‬ואביי אמר שמסתבר כעולא‪ ,‬שהרי באיסור‬ ‫חוטים שביד שנוטלים מן הכתף אין לאוכלם‪ ,‬משום‬ ‫חלב‪ ,‬החוטים כגון חוטי הכסלים והחוטים הדקים שבחלב שעל‬ ‫חתכם‪ ,‬ומלח אותם מעט כמליחה לצליה‪ ,‬הדם זב מהם כיון‬ ‫איסור דם‪ ,‬אמנם אם חתכם ומלחם מותר לבשלם אפי'‬ ‫שהם תלויים‪ ,‬ואם הניחם על גבי גחלים‪ ,‬לרב אחא‬ ‫הקרב אסורים מדרבנן ואין חייבים עליהם כרת‪( ,‬וה"ה‬ ‫בקדירה‪.‬‬ ‫חוטים שבכוליא)‪ ,‬דכתיב "חלב" ולא חוטים‪ ,‬וא"כ ה"ה‬ ‫מותרים מפני שהגחלים שואבים את הדם‪ ,‬ולרבינא‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה חתכיה) שמבואר כאן שגם לצלי בעי חתיכה‪,‬‬ ‫"גיד" ולא קנוקנות‪ .‬ואיתא בשאילתות דאף שמסתבר כעולא‬ ‫אסורים מפני שהגחלים מייבשים את הבשר והדם לא‬ ‫וכתבו שדוחק לומר שאם נאמר שכשוורידי בית השחיטה עומדים‬ ‫אסרינן הקנוקנות מדרבנן‪ ,‬ומשמע שלעולא שרי אפילו מדרבנן‪.‬‬ ‫יוצא אלא נצלה בתוך הבשר‪( ,‬ובג' אלו בלבד רב אחא‬ ‫בפני עצמם מחוץ לצוואר לא בעי חתיכה לצלי‪ ,‬דדרך מקום חתך‬ ‫תוד"ה כוותיה‪.‬‬ ‫לקולא ורבינא לחומרא‪ ,‬והלכה כרב אחא‪ ,‬אבל בשאר‬ ‫שלהם יצא הדם‪ ,‬אבל כשהחוטים שלימין בתוך היד בעי חתיכה‬ ‫לצלי‪ ,‬ואם היינו אומרים כן היה קשה לפירוש ר"ת שאמר שכמו‬ ‫דברים רבינא לקולא ורב אחא לחומרא‪ ,‬והלכה‬ ‫שנהגו העולם לבשל כבד בקדירה אחר צליה‪ ,‬כך מותר לבשלו‬ ‫איזה חֵלֵב אסור באכילה‬ ‫כרבינא)‪.‬‬ ‫בקדירה אחר מליחה כששהה שיעור מליחה‪ ,‬דמליח הרי הוא‬ ‫חלב בהמה טהורה אסור באכילה דכתיב "כל חלב שור וכשב‬ ‫ראש שהטמינוהו ברמץ שכשרוצים להסיר שיער הראש‬ ‫כרותח והיינו כרותח דצלי‪ ,‬שהרי בה"ג אמר ששיעור שהיית מליחה‬ ‫ועז לא תאכלו‪ ,‬וחלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה‬ ‫כשיעור צלייה‪ ,‬ולפ"ז א ם לא היה צריך כאן חתיכה לצלי א"כ אין‬ ‫ואכול לא תאכלוהו"‪ ,‬עוד נאמר "כל חלב וכל דם לא תאכלו"‪,‬‬ ‫נותנים עליו מים ומטמינים אותו ברמץ‪ ,‬אם בית השחיטה היה‬ ‫והאוכל כזית חלב במזיד ענוש כרת דכתיב "כי כל אוכל חלב‬ ‫ראיה מצלי למליחה‪ ,‬שהרי צלי פולט יותר ממליחה‪ ,‬דלצלי לא בעי‬ ‫למטה מותר כיון שהדם זב דרך החתך‪ .‬ואם נקבי החוטם‬ ‫חתיכה ויהא מותר לבשלו בקדירה‪ ,‬ועם המליחה בעי חתיכה‬ ‫מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לד' ונכרתה הנפש‬ ‫למטה י"א שמותר‪ ,‬וי"א שרק אם נעץ שם משהו‬ ‫לקדירה‪.‬‬ ‫האוכלת מעמיה"‪ ,‬ואם התרו בו הרי הוא לוקה‪ ,‬ואם אכלו‬ ‫מותר‪ .‬ואם הניחו על הצדדים ‪-‬על הלחיים‪ ,‬י"א שאסור‪,‬‬ ‫בשוגג חייב חטאת (כדין כל חייבי כריתות)‪ .‬ואיסור זה וחיוב‬ ‫חוטים שבעוקץ (‪-‬באגן‪ ,‬ראש אחד מחובר לשדרה‪ ,‬וראשי‬ ‫כרת שבו נאמר בין בחלב של חולין בין בחלב של קדשים‪,‬‬ ‫וי"א שאם נעץ שם משהו מותר‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה רישא)‬ ‫הפיצולים נדבקים תחת החזה בראשי הצלעות‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫והחלב אינו אסור אלא באכילה אבל הוא מותר בהנאה‪ ,‬וחלב‬ ‫שיש שנותנים תרנגולת במים אחרי שחיטה וטומנין אותה ברמץ‬ ‫חמשה) שהקונים חלק של פנים צריכים להזהר לחטט אחריהם עד‬ ‫חיה ועוף מותר‪ .‬חלב היינו שומן הבהמה (אלא שהשומן‬ ‫כדי להסיר הנוצה ‪ ,‬ואף דמבואר הכא שצריך שהדם יוכל לזוב‬ ‫החזה) אסורים‪ ,‬ויש שם ה' חוטים בה' מקומות‪ ,‬ג' בצד‬ ‫האסור באכילה‪ ,‬שהוא החלב הנפרד מן הבשר‪ ,‬נקרא חלב‪,‬‬ ‫למטה‪ ,‬זה נאמר דווקא בראש‪ ,‬מפני שיש בו הרבה עצמות ודברים‬ ‫ימין וכל אחד מהם מתפצל לשנים‪ ,‬וב' משמאל וכל‬ ‫והשומן המותר שהוא מעורב בבשר נקרא שומן‪.‬‬ ‫המעכבים את הדם מלצאת‪ ,‬אבל בתרנגולת האש שואבת את‬ ‫הדם‪ .‬ובבה"ג משמע שהאיסור בראש הוא רק בגלל הקרום של‬ ‫אחד מהם מתפצל לשלש‪ ,‬ואם מוציאם כשהם חמים‬ ‫החלבים האסורים הם החלב שעל הקרב ושעל הכליות ושעל‬ ‫המח שיש בו דם‪ ,‬והמח נאסר מפני שהוא מתבשל בדם הקרום‪,‬‬ ‫הם יוצאים‪ ,‬ואם לא צריך לחטט אחריהם עד שימצא את‬ ‫הכסלים‪ ,‬לרבי ישמעאל חלב שעל הקיבה בכלל האיסור‪,‬‬ ‫אבל בתרנגולת דליכא למימר הכי שריא‪ ,‬ונראה דגם החוטים‬ ‫כל החמשה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה בעי) שהחטיטה היא מדרבנן‪ ,‬חדא‬ ‫ולר"ע חלב שעל הדקין בכלל האיסור‪ ,‬וחלב הטחול וחלב‬ ‫שבלחי אסורים אם לא חתכם מתחלה‪ ,‬דגם הם אסורים משום דם‬ ‫דהא חלב אמר רחמנא ולא חוטים‪ ,‬ועוד שעל הכסלים ולא תוך‬ ‫היתר של הקיבה בכלל האיסור מפני שהם מחוברים לחלב‬ ‫כמבואר לקמן קל"ג‪.‬‬ ‫הכסלים‪ ,‬ומ"מ צריך לחטט אחריהם מדרבנן‪ ,‬ולא דמי לבשר‬ ‫האסור‪.‬‬ ‫איזה גיד נאסר‪ -‬הגיד הארוך הנמצא בצד הפנימי של הירך‬ ‫החופה את החלב דשרי‪ ,‬דבהמה בחייה פרוקי מיפרקא ונמשכים‬ ‫חלב הכליות והכסלים‪ -‬לובן הכליה (‪-‬החלב הנמצא‬ ‫החוטין בהליכתה ומתגלים‪ ,‬אי נמי כיון דבלאו הכי רובן גלויים גם‬ ‫הסמוך לעצם‪ ,‬אסור וחייבים עליו‪ ,‬והחיצוני הקצר‬ ‫בחריץ שבכליה ומתפשט לתוכה) נחלקו רבי ורבי חייא אם‬ ‫מה שבתוך הבשר אסור מדרבנן‪.‬‬ ‫שנמצא בסוף השופי לרוחבו בצד החיצון של הירך הסמוך‬ ‫הוא אסור‪ ,‬ורבה ורבי יוחנן היו משרשים אחריו‪ ,‬ורבי‬ ‫לבשר אסור ואין חייבים עליו‪ ,‬אמנם גם הפנימי יש‬ ‫חמשה מקומות בבהמה יש בהם חוטים האסורים‬ ‫אסי היה חותך רק את מה שלמעלה‪ ,‬ואמר אביי‬ ‫מקום שהוא נכנס בבשר‪ ,‬וחייבים עליו‪ ,‬וגם החיצוני יש‬ ‫באכילה‪ ,‬חוטי הטחול והכסלים והכליות אסורים‬ ‫שמסתבר לומר כרבי אסי‪ ,‬שהרי שמואל אמר שחלב‬ ‫מקום שהוא סמוך לעצם הקולית‪ ,‬והיינו במקום‬ ‫משום חלב‪ ,‬ואין להם תקנה‪ ,‬וחוטי היד והלחי אסורים‬ ‫שהבשר חופה אותו מותר‪ ,‬ומבואר ד"חלב אשר על‬ ‫שהטבחים חותכים‪.‬‬ ‫משום דם‪ ,‬ואם חותכם ומולחם מותרים‪ ,‬ומנו כאן את‬ ‫הכסלים" אמר רחמנא ולא חלב שבכסלים‪ ,‬והכא נמי‬ ‫החוטים הדקים‪ ,‬ולכן לא נמנו כאן חוטי הצוואר שגם הם אסורים‬ ‫התורה אסרה רק חלב שעל הכליות ולא חלב שבתוכם‪.‬‬ ‫נאמנות הטבחים‪-‬‬ ‫משום דם‪.‬‬ ‫הכסלים נמצאים מתחת הכליות‪ ,‬וחלב הכסלים מגולה בחלקו‬ ‫טבח שנמצא אחריו חלב כזית מלקין אותו‪ ,‬וי"א שזה‬ ‫דין הקרומים‪ -‬חמשה קרומים יש בבהמה‪ ,‬הקרום‬ ‫העליון שתחת הכליות‪ ,‬וחלקו התחתון נבלע ומתפשט בכסלים‪,‬‬ ‫אפילו אם הכזית הוא בב' או ג' מקומות‪ .‬אבל מעבירין‬ ‫ואותו חלק שהבשר חופהו מותר‪ ,‬ולמטה כשכלה הבשר יוצא ממנו‬ ‫שעל הטחול ועל הכסלים ועל הכליות אסורים משום‬ ‫קרום לבן עבה שתחתיו יש חלב‪( ,‬ואין זה הקרום הדק שמתפשט‬ ‫אותו כבר מחלב כשעורה‪ ,‬והיינו במקום אחד‪.‬‬ ‫חלב‪ ,‬והקרום שעל הביצים של הזכר ועל המח אסורים‬ ‫בכסלים)‪ ,‬ואותו חלב שתחת הקרום יש שנוהגים בו איסור משום‬ ‫לר"מ אין הטבחים נאמנים על הגיד לומר שנטלוהו‪ ,‬מפני‬ ‫משום דם‪ .‬י"א שמספיק לקלף את הקרום מהטחול‬ ‫שאותו קרום הוא דק ואין זה נחשב שהחלב מחופה בבשר‪ ,‬אבל‬ ‫שזה טורח לחטט אחריו‪ ,‬וכן אינם נאמנים על החלב דאע"ג‬ ‫בחלקו העליון במקום עוביו שהוא מחובר שם לכרס ולחלב‪,‬‬ ‫באשכנז נהגו בו היתר‪ ,‬וכן נראה שהוא חיפוי גמור‪ .‬ולענין לובן‬ ‫דליכא טירחא כולי האי כמו בגיד‪ ,‬החמירו שלא להאמינם כיון‬ ‫דלא אסרה תורה אלא חלב שעל הדד‪ ,‬וחייבים עליו‬ ‫הכליה יש להחמיר לשרש אחריו כרב אסי‪ ,‬והמיקל לא הפסיד‪.‬‬ ‫רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אמר) שמשמע מרש"י שחלב שהבשר‬ ‫שאיסורו חמור וגם בו יש טירחא‪( .‬תוד"ה נאמנין)‪ ,‬ולחכמים‬ ‫כרת‪ ,‬וי"א שצריך לקלף גם מלמטה‪ ,‬ובברייתא איתא‬ ‫חופה אותו פשוט שהוא מותר‪ .‬ור"א ממי"ץ אסר שומן שעל יותרת‬ ‫נאמנים על הגיד דס"ל דלא בעי אלא גמימה (שם)‪ ,‬ועל החלב‬ ‫שהוא אסור ואין חייבים עליו‪ .‬וכן קרום שעל הכליות‪,‬‬ ‫הכבד אף לאחר שנטל הקרום מעליו‪ ,‬והתוס' מקשים על דבריו‪.‬‬ ‫משא"כ בשולח לעכו"ם שזה בביתו אין חוששים שמא יראנה אדם‬ ‫שליחת ירך עם גיד הנשה לעכו"ם‪ -‬מותר לשלוח‬ ‫שאף שיש בו טירחא יותר מבגיד‪ ,‬אין בו טירחא כמו בגיד לר"מ‪,‬‬ ‫והוא יקחנה‪.‬‬ ‫ומיירי הכא בסתם חלב‪ ,‬דחלב דגיד רבי יהודה מתירו לגמרי‪,‬‬ ‫ירך שלימה לעכו"ם ואין חוששים שימכרנה לישראל ויאכלנה‬ ‫ושמואל מתירו לכו"ע‪( .‬שם)‪ .‬י"א שבתחילה פסקו שאין‬ ‫אין לומר לעכו"ם קנה לי בדינר זה בשר‪ ,‬שמא יאנוס‬ ‫בגידה‪ ,‬מפני שכיון שהיא שלימה מקום הגיד ניכר אם נחטט‬ ‫נאמנים‪ ,‬דסברי כר"מ שצריך לחטוט את כל הגיד וטריחא להו‬ ‫את הטבח לתת לו בחינם‪ ,‬ושמא ימכרו לו נבילות‬ ‫הימנה‪ ,‬והלוקח מבין שהגיד לא ניטל ונוטלו‪( .‬מתני' צ"ג‪.):‬‬ ‫מילתא‪ ,‬ולבסוף פסקו שנאמנים בחלב (תוד"ה חזרו)‪ ,‬דסברי‬ ‫וטריפות‪ .‬לאביי ולרב אשי איירי במקום שאין מכריזים‪,‬‬ ‫ללישנא קמא מותר במקום שמכריזים והיינו שכל‬ ‫כרבי יהודה שא"צ חטיטה‪ .‬וי"א שבתחילה האמינו‬ ‫ולרבא איירי במקום שמכריזים ובאותו יום הכריזו‪.‬‬ ‫הטבחים שם ישראלים‪ ,‬ואם נמצאה טריפה ומכרוה לעכו"ם‬ ‫לטבחים דסברי כרבי יהודה‪ ,‬ובדורו של רבי יוחנן לא‬ ‫מכריזים על כך‪ ,‬ואם לא הכריזו מותר לקנות בשר מעכו"ם‪ ,‬ואין‬ ‫דרך ההכרזה‪ -‬מכריזים שנפל לידם בשר הראוי‬ ‫האמינו כי פסקו כר"מ ויש לחוש שהטבח נוהג כרבי‬ ‫חוששים שהנכרי יחתוך והישראל יחשוב שישראל‬ ‫לעכו"ם‪( ,‬ולא יכריזו שזה טריפה‪ ,‬מפני שהעכו"ם לא‬ ‫יהודה‪ ,‬ואמר רב נחמן שבזמן הזה נאמנים‪ ,‬משום‬ ‫הוציא את הגיד‪ ,‬מפני שחיתוך עכו"ם בירך ניכר‪,‬‬ ‫יקנו מפני שזה גנאי להם לאכול בשר שישראל לא רוצים לאכול)‪,‬‬ ‫דהישראל חותכה כדרך שהגיד מונח‪ ,‬וכתב רש"י שרבו סמך על זה‬ ‫שכבר שכחו את דעת רבי יהודה והוחזק המנהג כר"מ‪.‬‬ ‫ואין בזה משום גניבת דעת‪ ,‬מפני שהם מטעים את‬ ‫ושלח ירך לחבירו ע"י עכו"ם ולא עשה בה חותם‪ ,‬אבל באבר אחר‬ ‫עצמם מפני שהיו יכולים לשאול אם זה טריפה‪ ,‬ומטעם זה‬ ‫שחיתוך עכו"ם וישראל שוה בו אסור עד שיהא בו חותם‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫איסור גניבת דעת‬ ‫כשהלכו רבא ורב ספרא וחשב מר זוטרא שיצאו‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה חיתוכא) שאין לאסור בשולח ירך לחבירו ע"י‬ ‫הגונב דעת הבריות‪ ,‬והיינו שמתעה את חבירו שיחשוב‬ ‫עכו"ם שמא נזדמנה לעכו"ם ירך אחרת שלא נודע לישראל שהיתה‬ ‫שעשה לו טובה והוא לא עשה‪ ,‬בין ע"י דברים בין ע"י מעשה‪,‬‬ ‫לכבודו‪ ,‬ואמר רב ספרא שאם היו יודעים היו טורחים‬ ‫טרפה עד אחר שניטל גידה והחליפה בזאת‪ ,‬דכולי האי לא חיישינן‪,‬‬ ‫יותר‪ ,‬ושאל רבא מדוע אמר לו כך והחליש דעתו‪ ,‬דאין‬ ‫עובר ב"לא תגנובו"‪ ,‬ולהלן יבואר מה בכלל איסור זה‪ ,‬ומה לא‬ ‫דלא שכיח שיזדמן כך ליד עובד כוכבים‪ ,‬אבל במקום שאין‬ ‫בכלל האיסור (כגון שחבירו היה יכול לחשוב שלא עשה לו‬ ‫זה נחשב שהטעוהו שיחזיק להם טובה בחינם‪ ,‬אלא הוא‬ ‫מכריזים אסור אף שניכר החיתוך של ישראל‪ ,‬דשמא לאחר הניקור‬ ‫טובה‪ ,‬או מפני כבודו של חבירו)‪.‬‬ ‫הטעה את עצמו שהרי לא אמרו לו שיצאו לכבודו‪ .‬והא דקתני‬ ‫נודע לו שהיא טריפה ולכן שלחה לעכו"ם‪ .‬וללישנא השניה וכן‬ ‫לעיל 'מפני שמטעהו'‪ ,‬מיירי במוכר לו בחזקת שחוטה‪ ,‬וכן הפותח‬ ‫ללישנא השלישית רק במקום שאין מכריזים מותר‪,‬‬ ‫צ"ד‪ .‬לשמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעת‬ ‫חביות המכורות לחנוני מיירי כשאומר לו בשבילך אני פותחן‪,‬‬ ‫דבאותו מקום לא קונים בשר מעכו"ם‪ ,‬דחיישינן שהיא טריפה‪.‬‬ ‫העכו"ם‪ ,‬וכדמצינו ששמואל אמר לשמשו לתת שכר‬ ‫דודאי גונב דעתו‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה אינהו) כתבו דאין נראה‪ ,‬דהא‬ ‫ואם הירך חתוכה‪ ,‬ללישנא קמא דווקא במקום‬ ‫לבעל המעבורת שהעבירם‪ ,‬ונתן לו תרנגולת טריפה‬ ‫קתני אלא אם כן הודיעו‪ ,‬דמשמע שרק בהודיעו מותר אבל‬ ‫בסתמא אסור‪ ,‬וטעמא משום שאין לאורח לאסוקי אדעתיה שהם‬ ‫שמכריזים אסור לשולחה עם גידה‪ ,‬אבל במקום שאין‬ ‫במקום שחוטה ושמואל הקפיד עליו‪( ,‬ואין לומר שהקפיד‬ ‫מכורות לחנוני‪ ,‬אבל הכא איבעי להו לאסוקי אדעתייהו דטריפה‬ ‫מכריזים מותר‪ ,‬וללישנא השניה אסור אף במקום שאין‬ ‫מפני שאמר לו שהיא שחוטה ויש לחוש שיתננה לו בפני ישראל‬ ‫היא‪ ,‬ומר זוטרא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שלא לקראתו היו‬ ‫ויקננה הישראל ממנו‪ ,‬דאם מותר לגנוב דעת העכו"ם אין לחוש‬ ‫מכריזים ואסור לקנות שם מעכו"ם‪ ,‬דיש לחוש שישראל‬ ‫באים אלא לצורך עצמם‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה והא) שאף שבלאו‬ ‫שהישראל יקננה‪ ,‬מפני שהוא יחשוש שאמר כך כדי לגנוב דעת‬ ‫יראה את הנתינה ויחשוב שהישראל הוציא את הגיד‪,‬‬ ‫העכו"ם‪ .‬תוד"ה טרפה)‪ ,‬וי"א שהשקה אותו יין מזוג והעכו"ם‬ ‫הכי היו באים לכבודו‪ ,‬בפועל הם לא באו לכבודו‪ ,‬ולא דמי לחביות‬ ‫שפתחם בעבורו‪ ,‬ולכן אף שאין לו בזה כ"כ פסידא כיון שזה מכור‬ ‫וללישנא השלישית ג"כ אסור אף במקום שאין‬ ‫סבר שהיין חי ושמואל הקפיד עליו‪ .‬אמנם אין משם ראיה‬ ‫לחנוני‪ ,‬מ"מ כיון שהיה פותחם בעבורו גם אם לא היו מכורות א"צ‬ ‫מכריזים‪ ,‬משום שהנכרי יסבור שהישראל אוהבו מאד ולכן‬ ‫גמורה‪ ,‬די"ל שהקפיד משום שהשהה טריפה ברשותו‬ ‫להודיעו‪.‬‬ ‫תיקן את הירך ליטול גידה עד שתהא ראויה לעצמו‪ ,‬ונמצא מחזיק‬ ‫עד עכשיו‪ ,‬או ביין משום שאמר לתת לו אנפקא שזה יין‬ ‫לו טובה חינם וגניבת דעת אסורה אפי' בעכו"ם‪.‬‬ ‫צ"ה‪ .‬קנית בשר מעכו"ם‪ -‬לרבי מותר לקנות מעכו"ם‬ ‫חי והקפיד משום כבודו מפני שעבר על דבריו‪.‬‬ ‫דעת ר"ת (תוד"ה אמר) שרק כשהישראל אומר שהיא מנוקרת יש‬ ‫בשר שקנאו באיטליז של טבחי ישראל‪ ,‬שהנכרי קנאו מן‬ ‫איסור גניבת דעת‪ ,‬ובשלימה מותר גם בכהאי גוונא משום‬ ‫לא יפציר בחבירו לסעוד אצלו אם הוא יודע שחבירו‬ ‫הטבחים כדי להשתכר בו‪ ,‬דהוא ודאי לא שחט‪ ,‬דאזלינן בתר רוב‬ ‫שהעכו"ם יודע שהוא משקר‪ ,‬ולכן בחתוכה חוששים גם שמא‬ ‫יסרב משום שגונב דעתו להחזיק לו טובה בחינם‪ ,‬שהוא סבור‬ ‫טבחי ישראל‪ ,‬ואין לחוש שישראל מכר לו טריפה‪ ,‬כיון שאין למכור‬ ‫יתננה לו בפני ישראל ויקנה ישראל מן העכו"ם אף במקום שאין‬ ‫טריפה לנכרי‪( ,‬ואין לחוש שמא יביא עכו"ם מנבילה שבביתו למכור‬ ‫שמן הלב הוא מפציר בו‪ ,‬ולא ירבה בתקרובת אם יודע‬ ‫מכריזין ויאכלנה בגידה‪ ,‬ולא חייש דילמא טריפה היא כיון‬ ‫ב איטליז‪ ,‬או שאחד מהטבחים מכר טריפה לעכו"ם לאכילה ולא‬ ‫שהישראל אמר בשעת הנתינה שהיא מנוקרת‪ ,‬דאפילו אם היה‬ ‫שאינו מקבל‪.‬‬ ‫כדי למכור‪ ,‬דאין לאסור בשביל כך איטליזים של עכו"ם‪ ,‬דאזלינן‬ ‫מותר לגנוב דעת העכו"ם לא מסיק אדעתיה שלהטעותו אומר לו‬ ‫אסור לפתוח חבית יין חדשה לאורח‪ ,‬אם מכרה לחנוני‪,‬‬ ‫בתר רוב בשר כשר שקונים מטבחים ישראל כדי למכור‪ .‬תוד"ה‬ ‫כ ך‪ ,‬ולא יחשוש שנתנה לו כיון שהיא טריפה‪ ,‬דאם היא טריפה מה‬ ‫כי הוא חושב שלכבודו הוא מוכן להפסיד שיתקלקל שאר היין‬ ‫רבי)‪ .‬ומעשה באחד שאמר לחבירו שקנה מהעכו"ם את‬ ‫נ"מ בכך שהיא מנוקרת‪ .‬וברייתא דקתני ובעובד כוכבים בין חתוכה‬ ‫שבחבית‪ ,‬ובאמת הוא נותנה מיד לחנוני שימכרנה עבורו‪( ,‬וברש"י‬ ‫מה שהוא מכר לו‪ ,‬שזה היה טריפה‪ ,‬ואמר רבי שאין‬ ‫ובין שלימה א"צ ליטול הימנה גיד הנשה‪ ,‬מיירי כשנתן לו סתם ולא‬ ‫צ"ד‪ :‬מבואר דמיירי שאומר לו שפותח לכבודו‪ ,‬דאי לאו הכי הוא‬ ‫לאסור משום כך את כל האיטליזים כיון שרוב השוחטים‬ ‫אמר לו שהיא מנוקרת‪ ,‬דאין בזה גניבת דעת כיון דאיהו דאטעי‬ ‫הטעה את עצמו)‪ .‬ואם הודיעו שמכרה לחנוני ואינו נפסד‪ ,‬או‬ ‫אנפשיה‪ ,‬וגם ליכא למיחש דלמא חזי ליה ישראל וזבין ליה מן‬ ‫הם מישראל ולא הכריזו באותו יום‪ ,‬וללישנא בתרא כיון‬ ‫העכו"ם‪ ,‬דמיירי במקום שאין מכריזין ויחשוש הישראל שמא אחר‬ ‫שבאמת היה פותח אפי' בלא שמכר לחנוני‪ ,‬מותר‪.‬‬ ‫דאיתחזק איסורא דטריפה יש לחוש שמכר ממנה להרבה‬ ‫שניטל הגיד נודע לו שהיא טרפה ולכך נתנה לעובד כוכבים‪,‬‬ ‫לא יאמר לחבירו שיסוך מפך שמן ויודע שאינו סך‪ ,‬אם‬ ‫עכו"ם‪ ,‬ורק באותו מקרה שהתכוין לצער את חבירו שהיו‬ ‫ומציעתא דאין מוכרין נבלות וטרפות לעובד כוכבים היינו כשאומר‬ ‫הפך ריק וחבירו סבור שיש בו שמן‪ ,‬ואם כוונתו לכבדו ‪-‬‬ ‫שונאים זה לזה‪ ,‬אין חוששים דשקר דיבר‪.‬‬ ‫לו דכשרה היא‪ ,‬ולכך אסור גם משום שמטעהו וגם משום שמא‬ ‫יקנה ישראל ממנו במקום שמכריזין ולא הכריזו‪ ,‬אבל במקום שאין‬ ‫להודיע לבריות שהוא חביב עליו‪ ,‬מותר‪.‬‬ ‫מכריזין לא חיישינן‪ ,‬דאפילו ראהו שאמר לו הישראל כך יחשוב‬ ‫לא ילך לבית האבל עם קנקן יין חסר‪ ,‬ולא ימלאנו מים‪,‬‬ ‫בשר שנתעלם מן העין‬ ‫הישראל הרואה דלהשביח מקחו אמר לך‪ ,‬דכשרה דמיה יקרים‬ ‫מפני שמטעהו‪ ,‬ואם יש שם רבים וכוונתו להחשיבו‬ ‫בשר כשר שהיה מונח זמן מה בלי שראו אותו‪ ,‬רב אוסרו‬ ‫מפני שהיא ראויה להמכר לישראל‪ ,‬אבל כשאומר שניטל ממנה‬ ‫באכילה שמא נטלוהו עורבים והביאו בשר נבילה תחתיו‪,‬‬ ‫הגיד לא שייך טעם זה‪ ,‬דלא עדיפא בהכי‪ .‬ורב אשי סבר דאפילו‬ ‫בעיניהם מותר‪ ,‬דגדול כבוד הבריות‪.‬‬ ‫וכדלהלן‪.‬‬ ‫במקום שאין מכריזין חיישינן דישראל השומע לא אסיק אדעתיה‬ ‫לא ימכור לחבירו סנדל של בהמה שמתה כאילו הוא‬ ‫דלהשביח מקחו אומר כן‪.‬‬ ‫שיטת רב שבשר שנתעלם מן העין שהיה שעה אחת שלא‬ ‫משחוטה‪ ,‬מפני שמטעהו‪ ,‬דעור של בריאה שחוטה חזק יותר‬ ‫ראהו‪ ,‬אסור‪ ,‬אפי' אם היה מונח על שלחנו‪ ,‬שמא נתחלף לנבילה‪.‬‬ ‫שליחת ירך עם גיד הנשה לישראל‪ -‬השולח ירך‬ ‫משל בהמה שמתה‪ ,‬ומפני הסכנה שמא מתה מנשיכת נחש‬ ‫(ואסור אפילו בעיר שיש בה רוב טבחי ישראל‪ ,‬ששמא הביאו‬ ‫לחבירו‪ ,‬אם היא שלימה א"צ ליטול את גיד הנשה‪ ,‬ואם‬ ‫והארס נבלע בעור‪.‬‬ ‫עורבים נבילה מרובא דעלמא והחליפו את החתיכה‪ ,‬וחומרא‬ ‫היא חתוכה צריך ליטול את גיד הנשה‪.‬‬ ‫לא ישגר לחבירו חבית יין ששמן צף על פיה שיחשוב‬ ‫בעלמא הוא משום עובדא דלקמן‪ .‬תוד"ה אמר)‪.‬‬ ‫שהכל שמן ויזמין אורחים ובטוח שיש לו הרבה שמן לצרכם‪,‬‬ ‫והגמרא (צ"ה‪ ):‬אומרת שלפ"ז אין לאכול בשר אא"כ‬ ‫מכירת נבילות וטריפות לעכו"ם‪-‬‬ ‫ומעשה היה שעשו כך והמקבל חנק את עצמו מפני‬ ‫לא העלימו ממנו עין מהשחיטה‪ ,‬או היכא שהוא צרור‬ ‫איתא בברייתא שאסור למכור נבילות וטריפות‬ ‫הבושה‪.‬‬ ‫וחתום‪ ,‬או היכא שיש בו סימן או טביעות עין (שזה‬ ‫לעכו"ם מפני שמטעהו‪ ,‬ושמא ימכור אותם לישראל‬ ‫אין האורחים רשאים לתת לבני בעה"ב ממה שנתנו‬ ‫מועיל גם לחוטי תכלת שנאבדו ולא חוששים שזה קלא‬ ‫אחר‪.‬‬ ‫להם‪ ,‬אא"כ נטלו רשות מבעה"ב‪ .‬ומעשה היה שעשו‬ ‫אילן‪ ,‬ורבא סבר בתחילה שסימן עדיף מטביעות עין‪,‬‬ ‫צ"ד‪ :‬לאביי ורבא איירי במקום שמכריזים ובאותו יום‬ ‫כך‪ ,‬ולא היה לבעה"ב דבר אחר לתת להם‪ ,‬וחבט האב‬ ‫שהרי מחזירים אבידה בסימן ולא בטביעות עין‪( ,‬וכתבו‬ ‫אירע להם אונס ולא הכריזו‪ ,‬שכיון שתמיד מכריזים והיום לא‬ ‫את בנו בקרקע ומת‪ ,‬ומחמת כך עלתה אמו לגג ונפלה‬ ‫התוס' (ד"ה ולא) דהיינו בטביעות עין כל דהו‪ ,‬דבזה אין מחזירים‬ ‫גם לצורבא מרבנן שלא חוששים שהוא משקר‪ ,‬ורק בטביעות עין‬ ‫הכריזו יבואו לקנות ממנו‪ .‬ולרב אשי איירי במקום שאין‬ ‫ומתה‪ ,‬ומחמת כך עלה האב לגג ונפל ומת‪.‬‬ ‫גמורה מחזירים לצורבא מרבנן)‪ ,‬אבל האמת שטביעות עין‬ ‫מכריזים שישראל לא קונה מנכרי בשר‪ ,‬אלא שחוששים‬ ‫עדיפה מסימן‪ ,‬שהרי אדם מותר באשתו אף שהוא‬ ‫שישראל אחר יראה שהוא נותן לנכרי ולא שמע שהיא‬ ‫מתי יש לחוש שהבשר אינו כשר‬ ‫סומא או בלילה ע"י טביעות עינא דקלא ומאבידה לא‬ ‫טריפה וילך לקנות ממנו‪ ,‬ואם אומר לו שהיא טריפה דליכא‬ ‫להלן יבואר באיזה אופן מותר לשלוח לנכרי (או לישראל) ירך‬ ‫ילפינן‪ ,‬דשם חוששים שישקר בגלל חמדת הממון‪ ,‬דגזל ועריות‬ ‫גניבת דעת‪ ,‬מותר למכור לנכרי‪ ,‬דליכא למיחש שימכרנה לישראל‪,‬‬ ‫עם גיד הנשה‪ ,‬או למכור לנכרי נבילות וטריפות‪ ,‬ובאיזה אופן‬ ‫וכן במקום שמכריזים מותר ביום שהכריזו‪ .‬אמנם בשולח ירך עם‬ ‫מותר לקנות בשר מנכרי‪.‬‬ ‫נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתם‪ ,‬וכן אם מעידים על‬ ‫הגיד לנכרי אין חשש זה‪ ,‬דבאיטליז נמצאים הרבה ישראלים‪,‬‬ ‫אחד נאמן‪ ,‬שהרי אין האחין יורדים לנחלה על פיו‪ ,‬וגם צרתה‬ ‫אינו לוקה כיון שזה ספק‪ ,‬ואסורות באכילה מספק כדין בשר‬ ‫רוצח לפי סימן בגופו ובכליו של הרוצח אינו נהרג‪( ,‬ואף‬ ‫אסורה‪ .‬והא שמחזירים שטר חוב בסימנים אע"פ שאין מחייבים‬ ‫שנתעלם מן העין‪ ,‬וללוי מותרות אף באכילה‪.‬‬ ‫שמשיאין אשה על פי סימנים ללישנא דאמר רבא סימנים‬ ‫אדם ע"פ עדות שפלוני שאלו סימניו לוה מפלוני‪ ,‬שאני שטר שאין‬ ‫דאורייתא‪ ,‬מ"מ אם נישאת לאחר אין סומכים על הסימנים‬ ‫מי שמוחזק בו‪ ,‬אבל ממון המוחזק ביד אדם לא מוציאים על פי‬ ‫צ"ה‪ :‬מקור הדבר שרב אוסר בשר שנתעלם מן העין‬ ‫להורגה‪ ,‬דשמא בעלה הראשון היה חי ולא היו קידושיה קידושין‪,‬‬ ‫סימנים‪ .‬תוד"ה פלניא)‪ ,‬ולפי טביעות עין נהרג‪ ,‬וכן השולח‬ ‫הוא ממה שהיה אדם שנפל לו למים ראש בהמה‬ ‫וכן אם נשאת על פי עד אחד וזינתה לא הורגים אותה‪ ,‬אע"פ שנודע‬ ‫למצוא אדם על פי סימנים לא ודאי שיכירו אבל ע"פ‬ ‫והביא סל ועלו לו שני ראשים‪ ,‬ואסר רב את הראשים‪,‬‬ ‫שבעלה הראשון נודע שהיה מת בשעת הזנות‪ ,‬דלא לכל דבר עד‬ ‫טביעות עין יכירו)‪.‬‬ ‫אחד נאמן‪ ,‬שהרי אין האחין יורדים לנחלה על פיו‪ ,‬וגם צרתה‬ ‫(וכתבו התוס' (ד"ה אסיק) שאם היה עולה לו ראש אחד לא היה‬ ‫אסורה‪ .‬והא שמחזירים שטר חוב בסימנים אע"פ שאין מחייבים‬ ‫רב אוסר‪ ,‬שהרי ראה שלא היה שם עורב‪ ,‬ואין לחוש ששלו נאבד‬ ‫אדם ע"פ עדות שפלוני שאלו סימניו לוה מפלוני‪ ,‬שאני שטר שאין‬ ‫עוד באיסור גיד הנשה‬ ‫וזה ראש אחר‪ ,‬אבל בנמצאו שני ראשים יש לאסור אע"פ שרוב‬ ‫מי שמוחזק בו‪ ,‬אבל ממון המוחזק ביד אדם לא מוציאים על פי‬ ‫טבחי ישראל‪ ,‬דבמקומות אחרים שעורב יכול להביא משם איסורא‬ ‫מה צריך ליטול מגיד הנשה‪ -‬לת"ק (והיינו כר"מ צ"ב‪):‬‬ ‫סימנים‪ .‬תוד"ה פלניא)‪ ,‬ולפי טביעות עין נהרג‪ ,‬וכן השולח‬ ‫שכיח טפי)‪ .‬ושאלו אותו רב כהנא ורב אסי שהרי גם‬ ‫מדרבנן צריך לחטט אחריו וליטול את כולו‪ ,‬אמנם‬ ‫למצוא אדם על פי סימנים לא ודאי שיכירו אבל ע"פ‬ ‫חתיכות היתר מצויות וחתיכה זו של היתר היא‪ ,‬וענה להם‬ ‫מדאורייתא די לחותכו מלמעלה‪ .‬ולרבי יהודה אף‬ ‫טביעות עין יכירו)‪ ,‬או אם הניחוהו במחרוזת‪( .‬משמע‬ ‫רב דאיסורא שכיחי טפי‪ ,‬מפני שזה היה נמל של עכו"ם‬ ‫מדרבנן די לחותכו מלמעלה‪.‬‬ ‫שאין דרך לחרוז בשר‪ ,‬ואף דאיתא בתוספתא שהמוצא דגים ובשר‬ ‫וי"ל שברוב טבחי ישראל מודה רב שמותר‪ .‬ואמנם אין מזה‬ ‫חרוזים הרי אלו שלו‪ ,‬הכא סמכינן בדבר מועט‪ .‬תוד"ה בחרוזים)‪,‬‬ ‫איזה חלק בגיד נאסר‪ ,‬וחיוב מלקות בגיד הנשה‪-‬‬ ‫ראיה גמורה‪ ,‬כיון שבאותו מקום היה רוב עכו"ם‪.‬‬ ‫אמנם בערב יוה"כ‪ ,‬כיון שבאותו יום רוב הבשר בעולם‬ ‫אם אכל כזית מגיד הנשה לוקה‪ .‬ואם אכל גיד שלם‬ ‫עוד מצינו שרב בא לבית חתנו ויצאו כולם לקראתו‬ ‫הוא של התר‪ ,‬מותר לאכול אפי' בשר שהשליך עורב‪.‬‬ ‫שאין בו כזית‪ ,‬לתנא דמתני' ולת"ק דברייתא לוקה‪,‬‬ ‫ונזהר שלא להעלים עיניו מהבשר שהיה שם‪ ,‬ואמר‬ ‫בשר שהיה ביד עכו"ם בחזקת המשתמר‪ ,‬והעכו"ם לא שחטו‪,‬‬ ‫דבריה היא ובבריה חייב בכל שהוא‪( ,‬וכתבו התוס' (ד"ה מאי)‬ ‫שלולא זה היה אסור לאוכלו‪( ,‬ומזה אין להוכיח שרב סובר‬ ‫ולא מכרו לו טריפה למוכרה כאן‪ ,‬מותר‪ ,‬אבל בבשר המונח שמא‬ ‫שאבר מן החי ועוף טמא וגיד ושרץ חשיבי בריה‪ ,‬אבל נבילה טהורה‬ ‫שבשר שנתעלם מן העין אסור‪ ,‬דשמא היו שם רוב טבחי עכו"ם‪.‬‬ ‫עורבים החליפוהו‪.‬‬ ‫במיתתה בכזית ולא חשיבא בריה‪ ,‬וכן טבל לא נחשב בריה‪ ,‬דכי‬ ‫תוד"ה לא)‪ ,‬ומ"מ רב לא אכל מאותו בשר‪ ,‬מפני שנזהר‬ ‫אמר רחמנא לא תאכל גיד ולא תאכל עוף טמא וכן באבר מן החי‪,‬‬ ‫שלא להנות מסעודת הרשות ‪-‬בת ת"ח לעם הארץ‪.‬‬ ‫ולפי זה הא דתניא שעיר שיש בה ט' חנויות מוכרות‬ ‫כאילו פירש בין גדול ובין קטן דכולהו מיקרו גיד ועוף‪ ,‬ובלבד שיהיו‬ ‫בשר שחוטה וחנות אחת של בשר נבילה‪ ,‬ספיקו אסור‬ ‫שלמים‪ ,‬אבל בנבילה גם חתיכה נחשבת נבילה‪ ,‬וכן בטבל לא כתוב‬ ‫ואין הלכה כרב שאסר בשר שנתעלם מן העין‪ ,‬אלא כמתני'‬ ‫דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי‪( ,‬והא דקיימא לן דמדאורייתא‬ ‫אל תאכל חיטה של טבל דנימא דחשיב בריה)‪ ,‬ומלשון אכילה‬ ‫שמשמע שמותר‪ ,‬ואף שתירצנו דמיירי בעומד ורואהו זה תירוץ‬ ‫חד בתרי בטל‪ ,‬היינו היכא שהאיסור מעורב ואינו ניכר‪ ,‬אבל כאן‬ ‫דחוק‪ ,‬ואין הלכה כרב באיסורי אלא כנגד שמואל ולא כנגד מתני'‪,‬‬ ‫לומדים שאם יש בו כמה זיתים ואכל כזית חייב‪,‬‬ ‫האיסור ידוע במקומו בחנת המוכרת בשר נבילה‪ ,‬ובדבר חשוב‬ ‫וכן מצינו שרב כהנא התיר‪.‬‬ ‫ומ"אשר על כף" לומדים שאע"פ שהגיד ארוך לא אסרה‬ ‫אפילו במעורב אינו בטל‪ .‬תוד"ה ספקו)‪ ,‬ובנמצא (דנייד ואינו‬ ‫תורה אלא מה שמונח על הכף (‪-‬מקצת הגיד השוכב על‬ ‫איסור ניחוש והתר סימן‪ -‬אסור לנחש אם סומך על‬ ‫קבוע) הלך אחר הרוב‪ ,‬איירי שנמצא ביד עכו"ם‪.‬‬ ‫הבשר התפוח ככף)‪ ,‬וכן סובר שמואל‪ ,‬ו"הירך" היינו‬ ‫ניחושו ממש‪ ,‬כאליעזר עבד אברהם שאם תשקה אותו ידבר‬ ‫והקשו התוס' (ד"ה ובנמצא) שהרי במקום שמכריזים והכריזו‪,‬‬ ‫שהגיד האסור הוא זה הפנימי המתפשט בכל הירך‬ ‫בה ואם לא לא‪( ,‬ולמ"ד (סנהדרין נ"ו‪ ):‬שכל האמור בפרשת מכשף‬ ‫אוסרים את כל האיטליזים של העכו"ם משום טריפה אחת‪ ,‬וכן‬ ‫והחיצון מותר‪ ,‬ולמעט עוף שאין לו כף לומדים מ"כף"‬ ‫בן נח מוזהר עליו‪ ,‬לא נתן לה את הצמידים עד שאמרה לו בת מי‬ ‫במקום שאין מכריזים אסור‪ ,‬ולא אזלינן בתר רוב כשרים‪ ,‬אמנם י"ל‬ ‫היא‪ ,‬ואע"פ שזה כתוב קודם‪ ,‬אין מוקדם ומאוחר בתורה‪ ,‬וכן מוכח‬ ‫שהאיטליז נחשב קבוע‪ ,‬אבל קשה למה ביום שהכריזו נאסר בשר‬ ‫נוספת שכתובה)‪ .‬ולרבי יהודה אינו לוקה‪ ,‬דכתיב ביה‬ ‫שביד עכו"ם לא באיטליז‪ ,‬דמתסבר שרבי לא התיר בשר הנמצא‬ ‫ממה שסיפר אח"כ‪ .‬תוד"ה כאליעזר)‪ ,‬וכיונתן בן שאול שאם‬ ‫אכילה‪( ,‬ומ"אשר על כף" לומד רבי יהודה שאם יש בו‬ ‫ביד עכו"ם אלא במקום שמכריזים ולא הכריזו‪ ,‬אבל בהכריזו אסור‪,‬‬ ‫יאמר עלו נעלה‪( ,‬וי"ל שאמר כך כדי לזרז את נערו‪ ,‬אבל היה עולה‬ ‫כמה זיתים ואכל כזית חייב‪ ,‬וס"ל לרבי יהודה שלא רק‬ ‫בכל מקרה‪ .‬תוד"ה וכיונתן)‪ ,‬אבל בלאו הכי אין בזה איסור‬ ‫וכן קשה למה אסור במקום שאין מכריסזים לקנות באיטליז אע"פ‬ ‫מה שעל הכף נאסר‪ ,‬דכתיב "הירך" – כל הירך)‪ .‬וכתבו‬ ‫שרוב טבחי ישראל שמא איתרמי טריפה לטבחי ישראל ולא אזלינן‬ ‫ניחוש‪ .‬ולכן רב היה בודק אם באה מעבורת מיד ואם לא‬ ‫בתר רוב בהמות שהם כשרות‪ .‬וכתבו התוס' דאע"ג דמדינא שרי‬ ‫התוס' (ד"ה ורבי) דהא דאיתא במכות (ט"ז‪ ):‬שבריסק תשעה‬ ‫נמלים ואחד חי והשלימו לכזית לוקה שש‪ ,‬חמש משום בריה‬ ‫היתה באה מיד לא היה הולך‪ ,‬ושמואל היה בודק בספר‪ ,‬ורבי‬ ‫תיקנו חכמים לאסור‪ ,‬וכדמצינו (נדה ס"א‪ ):‬שבגד שאבד בו כלאים‬ ‫דשרץ ואחת משום נבילה‪ ,‬לא נקט חי לאפוקי מת‪ ,‬אלא הכונה‬ ‫יוחנן היה בודק בינוקא שהיה אומר לו פסוק לי פסוקך‪.‬‬ ‫לא ימכרנו לעכו"ם שמא ימכרנו לישראל‪ ,‬אע"פ דמדינא א"צ לחוש‬ ‫שלם ולא מרוסק‪ .‬ובאבר מן החי אינו חייב עד שיאכל אבר שלם‪.‬‬ ‫ומעשה ברבי יוחנן שרצה לצאת לשמואל (שהיה כותב‬ ‫כיון דאזלינן בתר רובא‪.‬‬ ‫לרב כששלח לו שאלה או תשובה 'לקדם רבינו שבבבל'‪,‬‬ ‫עוד הקשו התוס' (ד"ה הכא) אהא דאמר בפסחים (ט‪ ):‬דתשעה‬ ‫אכל מהגיד הימני כזית ומהשמאלי כזית‪ ,‬לת"ק לוקה‬ ‫צבורים של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל כו' היינו תשעה‬ ‫שמונים‪ ,‬ולרבי יהודה לוקה ארבעים דאין איסור גיד הנשה‬ ‫ולשמואל כתב 'חברינו'‪ ,‬ושלח לו שמואל חשבון עיבור‬ ‫חנויות דספיקו אסור‪ ,‬פירש ואתא עכבר ושקל היינו סיפא‪ ,‬וקשה‬ ‫אלא באחת מהן‪.‬‬ ‫ס' שנים‪ ,‬ואמר רבי יוחנן שזה חשבונות בעלמא‪ ,‬ושלח‬ ‫דגם כשהכבר נטל מהצבורים נתיר כדשרינן הכא בנמצא ביד‬ ‫לו שמואל תליסר גמלי (לאו דווקא‪ .‬רש"י‪ .‬ור"ח גורס גוילי‪,‬‬ ‫עכו"ם‪ ,‬דאזלינן בתר רוב‪ .‬ותירצו דהתם איירי שראינו שלקח מן‬ ‫תערובות טעם כעיקר‬ ‫והיינו י"ג גווילים עם שאלות‪ .‬תוד"ה תריסר) ספיקי טריפות‪,‬‬ ‫הצבורים‪ ,‬שנולד הספק במקום הקביעות‪ .‬והא דפריך (זבחים ע"ג‪):‬‬ ‫הדפים הבאים (עד דף ק') הם דפים יסודיים בדיני תערובת‬ ‫ואמר שהוא רבו ורצה לצאת לקראתו)‪ ,‬ואמר לינוקא‬ ‫ונכבשינהו וניניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש‪ ,‬הכונה שנעשה‬ ‫איסור והיתר‪ ,‬ויבואר בהם מתי התערובת (לח בלח‪ ,‬ששני‬ ‫באופן שלא נראה בשעה שיפרוש‪ .‬עוד הקשו התוס' דהתם משני‬ ‫פסוק לי פסוקך‪ ,‬ואמר לו "ושמואל מת"‪ ,‬אמנם באמת‬ ‫גזירה שמא יקח מן הקבוע‪ ,‬ואמאי לא אסרינן הכא גבי נמצא ביד‬ ‫הדברים שהתערבו מתמזגים זה בזה ואחד נותן טעם בשני)‬ ‫נאסרת בגלל שמרגישים בה את טעם האיסור‪ ,‬וטעמו של‬ ‫לא מת‪ ,‬אלא שמשמים לא רצו שרבי יוחנן יטרח‪.‬‬ ‫עכו"ם משום גזירה שמא יקח מן הקבוע‪ ,‬וכן קשה אהא דאמרינן‬ ‫האיסור הרי הוא כעיקרו וממשו‪( ,‬ויבואר מהו השיעור‬ ‫מי שבנה בית או נולד לו תינוק או שנשא אשה‪ ,‬ואח"כ‬ ‫התם כוס של עובד כוכבים שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורים‪,‬‬ ‫האוסר‪ ,‬ומתי האיסור נותן טעם בכל ההיתר‪ ,‬ומתי נאסר רק‬ ‫הצליח ג"פ בסחורה‪ ,‬אע"פ שאסור לנחש‪ ,‬יש בזה סימן‬ ‫פירש א' מהם לרבוא ומרבוא לרבוא מותרים‪ ,‬ולמה לפני שנתערב‬ ‫כדי קליפה)‪ ,‬או שהאיסור אינו בטל בגלל חשיבותו למרות‬ ‫ברבוא אסורים ולא אמרינן כל דפריש מרובא פריש‪ ,‬אלא משמע‬ ‫שילך ויצליח‪ ,‬ואם לא אל ירגיל לצאת יותר מידי שיש לחוש שלא‬ ‫שהוא לא נותן טעם בהיתר‪ ,‬ובתערובת מין במינו שאין‬ ‫דאסור גזירה שמא יקח מן הקבוע‪ ,‬ואין סברא לחלק בין קדשים‬ ‫יצליח‪ ,‬דכתיב "יוסף איננו ושמעון איננו (הרי שתים‪ ,‬ואם)‬ ‫ועבודת כוכבים לשאר איסורים‪ .‬ותירצו התוס' דהכא לא שייך כלל‬ ‫האיסור נותן טעם בהיתר‪ ,‬לרבי יהודה האיסור אינו בטל‬ ‫ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה" ואין לך צרה שאינה עוברת‬ ‫למיגזר שמא יקח מן הקבוע‪ ,‬כיון שהאיסור ידוע במקומו‪ ,‬ורק‬ ‫אפילו באלף‪ ,‬ולרבנן מדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן צריכים‬ ‫שישים שאז האיסור מתבטל בתערובת והיא מותרת‬ ‫עלי‪.‬‬ ‫כשהאיסור מעורב אם נתיר בפריש יבוא לקחת מן הקבוע‪ .‬ור"ת‬ ‫באכילה בגלל שלא מרגישים בה את טעם איסור‪ ,‬ולפעמים‬ ‫היה מתיר כשנכנס זאב בעדר ודרס שנים או שלשה טלאים כל‬ ‫האיסור בטל ברוב כגון בתערובת יבש ביבש שאין האחד נותן‬ ‫צ"ו‪ .‬רבא סבר בתחילה שסימן עדיף מטביעות עין‪,‬‬ ‫אחד ואחד מטעם כל דפריש מרובא פריש‪ ,‬וכתבו התוס' דאין זה‬ ‫טעם בחבירו אלא שכל חתיכה יש בה ספק האם היא‬ ‫נראה‪ ,‬דכיון שאין האיסור ידוע חוששים שמא יקח מן הקבוע‪.‬‬ ‫שהרי מחזירים אבידה בסימן ולא בטביעות עין‪( ,‬וכתבו‬ ‫החתיכה האסורה‪.‬‬ ‫התוס' (ד"ה ולא) דהיינו בטביעות עין כל דהו‪ ,‬דבזה אין מחזירים‬ ‫והא דתניא שהמוצא בשר בעיר שישראל ועכו"ם דרים בה‪,‬‬ ‫צ"ו‪ :‬ירך שנתבשל עם גיד הנשה‪ ,‬משערים כבשר‬ ‫גם לצורבא מרבנן שלא חוששים שהוא משקר‪ ,‬ורק בטביעות עין‬ ‫אם הבשר מבושל הולכים אחרי רוב אוכלי הבשר אע"פ‬ ‫גמורה מחזירים לצורבא מרבנן)‪ ,‬אבל האמת שטביעות עין‬ ‫שרוב הטבחים ישראל‪ ,‬דבשר מבושל לא נופל מהשוחטים‪ ,‬ושמא‬ ‫בלפת‪ ,‬והיינו (צ"ט‪ ):‬כאילו הירך היא ראש לפת (‪-‬הירק‬ ‫של הלפת‪ ,‬שיש לה טעם מתוק יותר משורש הלפת‪ ,‬וצריך יותר‬ ‫עדיפה מסימן‪ ,‬שהרי אדם מותר באשתו אף שהוא‬ ‫עכו"ם בישלו‪ ,‬ואם הבשר אינו מבושל הולכים אחרי רוב‬ ‫בשר כדי לתת טעם בירק של הלפת‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (צ"ט‪ :‬ד"ה‬ ‫סומא או בלילה ע"י טביעות עינא דקלא ומאבידה לא‬ ‫השוחטים‪ ,‬צ"ל שראה את הבשר מאז שנפל מיד האדם‬ ‫בראשי) כתבו שהכונה לשורשים שבקרקע)‪ ,‬והגיד הוא בשר‪,‬‬ ‫ילפינן‪ ,‬דשם חוששים שישקר בגלל חמדת הממון‪ ,‬דגזל ועריות‬ ‫לשם‪( ,‬ובעודו ביד הבעלים לא נאסר אפילו אם הוא עכו"ם‪,‬‬ ‫ואם בשיעור כזה היה הבשר נותן טעם בלפת‪ ,‬הירך‬ ‫נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתם‪ ,‬וכן אם מעידים על‬ ‫דבנמצא ביד העכו"ם מותר)‪ ,‬דאל"כ הרי נתעלם מן העין‬ ‫אסורה‪ ,‬דשיעורין הלכה למשה מסיני וגמירי דבהכי משערינן‪,‬‬ ‫רוצח לפי סימן בגופו ובכליו של הרוצח אינו נהרג‪( ,‬ואף‬ ‫ואסור‪.‬‬ ‫שמשיאין אשה על פי סימנים ללישנא דאמר רבא סימנים‬ ‫אע"פ שאם היה כרוב או קפלוט היה צריך יותר‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫דאורייתא‪ ,‬מ"מ אם נישאת לאחר אין סומכים על הסימנים‬ ‫בשר שנמצא בגבולין ורוב השוחטים מישראל‪ ,‬לרב‬ ‫אם) שלא רק הגיד עצמו צריך שישים כנגדו‪ ,‬אלא צריך שישים גם‬ ‫להורגה‪ ,‬דשמא בעלה הראשון היה חי ולא היו קידושיה קידושין‪,‬‬ ‫האברים נבילות דדרך לחתוך נבילה לאברים ולהשליכה‬ ‫כנגד הכדי קליפה שסביבו‪ ,‬דמשעה שנמלח נאסר כדי קליפה סמוך‬ ‫וכן אם נשאת על פי עד אחד וזינתה לא הורגים אותה‪ ,‬אע"פ שנודע‬ ‫לאשפה‪ ,‬ומחזיקים את האבר כודאי נבילה ואם אכלו לוקה‪,‬‬ ‫לו ונעשה נבילה‪ .‬אמנם לרבינו אפרים דס"ל דלא אמרינן חתיכה‬ ‫שבעלה הראשון נודע שהיה מת בשעת הזנות‪ ,‬דלא לכל דבר עד‬ ‫וחתיכות מותרות משום נבילה שאינם מטמאים ואם אכלם‬ ‫שישים‪ ,‬ולפ"ז רבי יוחנן חולק על רבא שאומר שמשערים בשישים‪,‬‬ ‫של גיד אינו מפעפע‪ ,‬והרב ר"מ מפרש דכיון דשומן הגיד לא נאסר‬ ‫עצמה נעשה נבילה אלא בבשר בחלב‪ ,‬א"צ שישים אלא כנגד הגיד‪.‬‬ ‫אמנם הלכה כרבא דהוא בתרא)‪ ,‬ואין משערים בפלפלין‬ ‫אלא מדרבנן אטו הגיד‪ ,‬כשאין הגיד אוסר גם בו לא החמירו)‪ .‬ומה‬ ‫ולענין אם הרוטב מצטרף לבטל‪ ,‬לשיטת רש"י (ק"ח‪ ).‬שטיפה‬ ‫ותבלין שאינם בטלים אפי' באלף מפני שהם נותנים טעם‬ ‫שמצינו שרבי יוחנן אמר שיקלוף ויאכל עד שיגיע‬ ‫שנפלה על חתיכה שמקצתה ברוטב אין הטיפה מתערבת ברוטב‬ ‫אא"כ ניער או כיסה‪ ,‬הכא נמי אין הרוטב מצטרף לבטל אא"כ ניער‬ ‫גם באלף כמותם‪ ,‬משום שחכמים שיערו שאין דבר שנותן‬ ‫לחלב‪ ,‬י"מ דאיירי בגדי כחוש ( וחלב כחוש אינו מפעפע‪ ,‬אי‬ ‫או כיסה‪ ,‬ולר"י דס"ל שבמקצתה ברוטב א"צ ניער או כיסה‪ ,‬רק אם‬ ‫טעם יותר מבצל או קפלוט‪.‬‬ ‫נמי הכונה שהוא כחוש ויש בו רק מעט חלב ובטל בשישים‪ .‬תוד"ה‬ ‫כולה חוץ לרוטב אין הרוטב מצטרף)‪ .‬ואם גיד הנשה נתבשל‬ ‫ההוא)‪ ,‬וי"מ דאיירי בכליה שנצלתה עם חלבה ויש קרום‬ ‫כחל שנתבשל עם הבשר‪ ,‬אם יש שישים הבשר‬ ‫עם הגידים של היתר‪ ,‬או שחתיכה של נבילה או דג טמא‬ ‫המונע מהחלב להבלע בכליה‪( ,‬וצריך להסיר ממנה כדי קליפה‪ ,‬ואף‬ ‫מותר‪ ,‬והכחל מצטרף לשישים כיון שהוא מין היתר‪ ,‬אמנם‬ ‫שרבי יוחנן עצמו אוסר לקמן (צ"ב‪ ):‬את הלובן כוליה‪ ,‬לא אסרינן‬ ‫נתבשלה עם חתיכות כשרות‪ ,‬אם מכיר את האיסור‬ ‫הכחל אסור (כיון שהבשר נתן בו טעם ואין בו שישים כנגד‬ ‫משום דמפעפע בכולו‪ ,‬כיון שאין האיסור אלא מדרבנן‪ .‬תוד"ה‬ ‫משליכו לחוץ ואין כאן אלא פליטתו והוא אוסר בנותן טעם‪,‬‬ ‫הבשר‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה וכחל) כתבו שהכחל עצמו אינו אסור‪,‬‬ ‫כוליא)‪ ,‬וי"א שהוראת רבי יוחנן היתה על כילכית דג קטן‬ ‫ובגיד שהוא מין במינו‪ ,‬שלא ניתן להבחין אם הוא נותן טעם‪,‬‬ ‫דאם הוא נאסר נימא חתיכה נעשית נבילה‪ ,‬אלא באמת אין בו טעם‬ ‫טמא שנמצא באילפס של בשר‪ ,‬והורה רבי יוחנן שקפילא‬ ‫שיערוהו בשישים‪ ,‬ואם אינו מכירו כולם אסורים דבכל אחד‬ ‫חלב יותר מבשאר הבשר‪ ,‬והוא נאסר מפני שיש בו גומות שכנוס‬ ‫יש ספק אולי זהו האיסור‪( ,‬ואין הגיד בטל ברוב כשאין מכירו‪,‬‬ ‫(‪-‬נחתום) נכרי יטעם את התבשיל לראות אם יש בו טעם‬ ‫בהם חלב‪ ,‬ויש באותו חלב טעם בשר‪ ,‬ואף שכל החלב הכנוס לתוכו‬ ‫מהאיסור‪.‬‬ ‫מפני שהוא בריה‪( .‬ואפילו באלף אינו בטל‪ ,‬וכן חתיכה הראויה‬ ‫בגומות נפלט לחוץ ונתפשט ונפלט בשווה לכל החתיכות‪ ,‬מ"מ כיון‬ ‫להתכבד אינה בטילה‪ ,‬והיכא דפירש חד מינייהו נמי אסור גזירה‬ ‫שבתחילת בישולו לפני שיצא החלב לגמרי נאסר החלב שבכחל‬ ‫מתי סומכים על טעימת קפילא‪ -‬קדירה שבישלו‬ ‫שמא יקח מן הקבוע‪ ,‬כיון שאין האיסור ניכר‪ ,‬ודבר שאינו לא בריה‬ ‫מפני טעם הבשר שבו‪ ,‬ואז לא היה יכול לצאת בקריעה‪ ,‬ממילא גם‬ ‫לאחר שנגמר בישולו שכבר יצא כולו הוא נשאר באיסורו‪ ,‬דאפשר‬ ‫בה תרומה לא יבשלו בה חולין‪ ,‬ואם בישל יטעם כהן‬ ‫ולא חתיכה הראויה להתכבד בטל ברוב‪ ,‬ואפילו איסור מדרבנן‬ ‫לסוחטו אסור‪ ,‬ואפילו למ"ד אפשר לסוחטו מותר הכא גזרינן שמא‬ ‫את התבשיל ויראה אם יש בו טעם מהתרומה‪ .‬וקדירה‬ ‫ליכא‪ ,‬אמנם לאדם אחד י"ל דאסור‪ .‬תוס' ק‪ .‬ד"ה בריה)‪ .‬ואין‬ ‫יאכלנו קודם שיצא כולו)‪ ,‬ואם נפל לקדירה אחרת אוסר גם‬ ‫שבישלו בה בשר לא יבשלו בה חלב‪ ,‬ואם בישלו יטעם‬ ‫החתיכה בטלה ברוב‪ ,‬אף למ"ד שרק דבר שתמיד דרכו‬ ‫אותה‪ ,‬ואף שמשערים את טעם האיסור כנגד כל‬ ‫קפילא (‪-‬נחתום) נכרי ויראה אם יש בחלב טעם בשר‪,‬‬ ‫להמנות אינו בטל ברוב‪ ,‬משום שהיא ראויה להתכבד‬ ‫החתיכה‪ ,‬ולא רק כנגד מה שיוצא ממנה (דמנא ידעינן‬ ‫ומותר לסמוך עליו לפי תומו‪ ,‬ולא יודיעוהו שנצרכים לדבר בשביל‬ ‫בה לפני האורחים‪ .‬וכתבו התוס' (ק‪ .‬ד"ה שאני) דהא דאיתא‬ ‫לדעת אם המאכל מותר‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה סמכינן) כתבו דנאמן‬ ‫ביבמות (פ"א‪ ):‬דחתיכה של חטאת טמאה במאה של חטאות‬ ‫כמה נפק מינה) ונמצא שאנו דנים שכל החתיכה התבטלה‪,‬‬ ‫משום דכיון דקפילא הוא לא משקר שלא יפסיד אומנתו‪.‬‬ ‫טהורות תעלה‪ ,‬ולא אסרינן משום חתיכה הראויה להתכבד‪ ,‬יש‬ ‫מ"מ שויוה רבנן כחתיכה דנבילה‪.‬‬ ‫לומר דכל דבר הראוי להתכבד אם היה מתבטל חשיב ולא בטיל‪,‬‬ ‫צ"ז‪ :‬שיעורי ביטול‪ -‬רבא אמר שמה שאמרו חכמים‬ ‫ושם אפילו תתבטל בחטאות טהורות אינה ראויה אלא לכהנים‪,‬‬ ‫נותן טעם בביצה‪ -‬איתא בברייתא שביצה טמאה‬ ‫בכמה מקומות שמשערים בנותן טעם‪ ,‬היינו במין בשאינו‬ ‫ולא חשיבא‪ ,‬דכהנים אין מחזיקין טובה זה לזה‪ ,‬דכולן שוין בה‪,‬‬ ‫אוסרת בנותן טעם‪ .‬ואמר רב נחמן שביצה אסורה (וכן‬ ‫ד"לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" כתיב‪ ,‬אבל של חטאת בשל‬ ‫מינו דהתירא‪ ,‬שניתן להבחין בטעם וכיון ששניהם היתר כגון‬ ‫גיד הנשה ושאר איסורים‪ .‬תוד"ה ביצה) בטילה בשישים‬ ‫חולין מבואר שם שאינה בטילה‪ .‬ק‪ ,).‬אבל הרוטב נאסר רק‬ ‫בתרומה וחולין יכול כהן לטועמו‪ ,‬ואם התרומה לא נותנת טעם‬ ‫ואין ביצה מן המנין כיון שהיא אסורה‪ .‬ולרב הונא צריך‬ ‫בחולין מותר לזרים לאכול את התערובת‪ ,‬ומה שאמרו חכמים‬ ‫אם האיסור נותן טעם בכל החתיכות והקיפה והרוטב‪.‬‬ ‫שיהיה ס"א כנגד הביצה‪ ,‬ורבי יעקב בר אידי ורבי‬ ‫(‪-‬רבי יוחנן) שסומכים על קפילא‪ ,‬היינו במין בשאינו מינו‬ ‫ואיתא לקמן צ"ט‪ :‬שדין זה שאם יש בגיד בנותן טעם ונתבשל‬ ‫שמואל בר נחמני מסתפקים אם מספיק שישים או‬ ‫דאיסורא כגון בשר בחלב‪ ,‬שאין בן ברית יכול לטועמו‪ ,‬ומה‬ ‫עם הירך כל הירך אסורה הוא דלא כדעת רבי ישמעאל בנו‬ ‫שצריך שישים ואחד‪.‬‬ ‫שאמרו חכמים בע"ז ס"ט שמשערים בבשר בחלב ובשאר‬ ‫של רבי יוחנן בן ברוקה דס"ל שאין בגידים בנותן טעם‬ ‫צ"ח‪ .‬ואמר אביי שמה שביצה אוסרת היינו דווקא‬ ‫איסורים בשישים‪ ,‬היינו כשאין קפילא נכרי‪ ,‬או במין‬ ‫ומשליכו והשאר מותר‪ .‬והלכתא אין בגידים בנותן טעם ובין‬ ‫בביצה שיש בה אפרוח (וזו כוונת הברייתא ביצה‬ ‫במינו בין דהתירא בין דאיסורא‪ ,‬דא"א להבחין בטעמו‪ .‬וכתבו‬ ‫נתבשל בין נמלח בין נצלה משליכו ומותר‪ ,‬אמנם אם לא נטל שמנו‬ ‫טמאה)‪ ,‬ואפי' אם היא מעוף טהור היא אוסרת כיון‬ ‫התוס' (ד"ה אמר) שלרש"י הלכה כרבי יהדה דמין במינו לא בטיל‪,‬‬ ‫הוא אוסר בנותן טעם‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (צ"ט‪ :‬ד"ה והלכתא‪ ,‬השני)‬ ‫שהאפרוח הוא נבילה‪( ,‬וה"ה בנמצא בה דם‪ ,‬וכן טמאה שהיא‬ ‫ושיטת ר"ת שלהלכה מין במינו בטל‪ ,‬והא דאמר רבא (פסחים ל‪).‬‬ ‫שלא החמירו בשומן יותר מבגיד עצמו‪ .‬עוד כתבו התוס' (שם ד"ה‬ ‫הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב‪ ,‬לא גרס‬ ‫והלכתא‪ ,‬הראשון) שמבואר בפסחים (כ"ב‪ ).‬שלמ"ד אין בגידים‬ ‫קלופה אפשר שהיא אסורה‪ .‬תוד"ה בביצת)‪ ,‬אבל ביצה רגילה‬ ‫בנותן טעם גיד הנשה אסור בהנאה‪ ,‬ומה שמוכרים ניקור בשר‬ ‫ר"ת במשהו כרב‪ ,‬אלא גרס אסור‪ ,‬והיינו בנותן טעם‪ ,‬ומ"מ לא היה‬ ‫אינה אוסרת כיון שהיא לא נותנת טעם‪ ,‬והגמרא‬ ‫ר"ת פוסק הלכה למעשה לחמץ בפסח‪ ,‬וכשהיו מוצאים חיטה‬ ‫לעובדי כוכבים אע"פ שמעורב בו גיד‪ ,‬הטעם הוא דעובד כוכבים‬ ‫אומרת שאין לדבריו לא קושיא ולא ראיה‪.‬‬ ‫בתרנגולת רותחת בפסח היה מצריך להשהותה עד אחר הפסח‪.‬‬ ‫אינו נותן מעות אלא על דבר שיש בו טעם‪ ,‬ולא על הגיד‪ ,‬אמנם‬ ‫ואפי' גרס במשהו כרב‪ ,‬דילמא שאני חמץ דחמיר טפי דעובר בבל‬ ‫אסור לשלוח ירך שלימה לעובד כוכבים (לעיל צ"ג‪ ,):‬לפי שמתכבד‬ ‫כזית איסור שנפל לקדירת התר‪ ,‬אין מוסיפים‬ ‫יראה ולא בדילי מיניה‪.‬‬ ‫בו יותר במה שהוא שלם‪.‬‬ ‫לשיעור ההתר את מה שהאיסור בלע‪ ,‬שהרי האיסור‬ ‫ירך שנמלח יחד עם הגיד‪ -‬רב אחא בר יעקב ורב אשי‬ ‫צ"ז‪ .‬מתי טעם האיסור אוסר בצליה‪ -‬שמואל אמר‬ ‫בלע גם איסור ולא רק התר‪ ,‬והיינו שגם האיסור נתמעט‬ ‫מגודלו‪ ,‬ואין לנו אלא לשער כמו שאנו רואים‪.‬‬ ‫התירו ירך שנמלח עם הגיד‪ ,‬ורבינא אסר‪ .‬הגמ' שואלת‬ ‫שהדין הנ"ל שהגיד אוסר בנותן טעם מיירי בנתבשל שע"י‬ ‫על רבינא‪ ,‬שאף שמליח הרי הוא כרותח‪ ,‬אין הכונה‬ ‫הרוטב הטעם מתפשט בכל הבשר‪ ,‬אבל גיד הנשה שצלאו‬ ‫חצי זית שנפל לקדירת התר אין להתירו כשיש‬ ‫לרותח דמבושל אלא לרותח דצלי‪( ,‬ורק כבוש ‪-‬איסור‬ ‫שלושים חצאי זיתים כנגדו‪ ,‬משום שאין לזלזל בביטול‬ ‫עם הירך‪ ,‬קולף (‪-‬חותך מלמעלה) ואוכל עד שמגיע לגיד‪,‬‬ ‫והיתר שנכבשו בחומץ ותבלין הרי הוא כמבושל) וצליה‬ ‫מפני שבצליה הטעם נצמת בתוכו ואינו מפעפע ויוצא לבשר‪.‬‬ ‫איסורים דרבנן‪ ,‬ועוד שהרי חצי שיעור אסור מן התורה‪.‬‬ ‫אינה אוסרת‪ .‬קשיא‪.‬‬ ‫(וכתבו התוס' (ד"ה עד) שצריך להניח כדי נטילה סמוך לגיד‪ ,‬דבצלי‬ ‫הגמ' מביאה שרבי לא היה מתיר איסור שנתערב במ"ה‬ ‫לא סגי בכדי קליפה‪ ,‬אלא היכא דתתאה גבר ואדמיקר ליה בלע‪,‬‬ ‫מה מצטרף לשיעור שישים שכנגד האיסור‪-‬‬ ‫וכן בסכו בשמן של תרומה שהסיכה היא דבר מועט‪ ,‬וכן איתא‬ ‫או אפי' במ"ז התר כנגדו‪ ,‬וי"מ שהתיר בשיעורים הנ"ל‪,‬‬ ‫הרוטב‪ ,‬והקיפה (‪-‬פרורי בשר ותבלין המתאספים בתחתית‬ ‫לעיל (ח‪ ):‬שלמ"ד בית השחיטה רותח סגי בקליפה‪ ,‬היינו משום‬ ‫ומכוחו בניו התירו במ"ה או במ"ג‪ ,‬ולפ"ז מיירי בחצי זית‪.‬‬ ‫הקדירה)‪ ,‬והחתיכות‪ ,‬מצטרפות לשיעור שישים‪ .‬ומה‬ ‫שהאיסור הוא מחמת שמנונית הסכין שהוא דבר מועט)‪ ,‬אמנם‬ ‫צ"ח‪ :‬שיעור הביטול ומקורו מזרוע בשלה‪-‬‬ ‫שמצינו שגם הקדירה מצטרפת‪ ,‬י"מ דהיינו הקדירה‬ ‫גדי שצלאו עם חלבו ‪-‬שלא נטל את חלב הכליות‪ ,‬אסור‬ ‫שיעור שישים הנ"ל (אם בדקנו ואינו נותן טעם‪ ,‬או במין במינו‬ ‫עצמה (וכתבו התוס' (ד"ה איכא) דלא מיירי כשבישל בקדירה‬ ‫לאכול אפי' מראש אזנו אף שאין שם חלב‪ ,‬מפני שהחלב‬ ‫דליכא למיקם אטעמא‪ ,‬דאם בדקנו והוא נותן טעם‪ ,‬טעם אינו בטל‪.‬‬ ‫איסור והיתר שהקדירה מצטרפת לבטל‪ ,‬דבכהאי גוונא כשאין במה‬ ‫מפעפע ‪-‬מתפשט בכל הבשר‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה אפילו) שראש‬ ‫רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה כל) חולקים על מה שכתב רש"י שגם אם אין‬ ‫שבקדירה שישים יש בהיתר טעם מן האיסור‪ ,‬אלא מיירי‬ ‫אזנו רחוק מן החלב‪ ,‬ואפילו אם היה הראש למעלה זה אסור‪ ,‬מפני‬ ‫שהקדירה שהיתה בלועה היתר בלעה איסור‪ ,‬וחזר ובישל בה היתר‪,‬‬ ‫שהחלב מפעפע למעלה‪ .‬ומה שנהגו כשמולחים הרבה בשר‬ ‫טעם צריך שישים) הוא שיטת רבי חייא בר אבא‪ ,‬אבל‬ ‫דמשערים בקדירה עצמה לבטל את האיסור שנבלע בה)‪ ,‬וי"מ‬ ‫ומניחים בגיגית‪ ,‬שאם יש חתיכה שמקצתה בציר חותכים‬ ‫לרבי שמואל בר רב יצחק השיעור הוא מאה‪.‬‬ ‫ומשליכים רק את מה שבתוך הציר‪ ,‬ולא אמרינן שהדם מפעפע‬ ‫דהיינו מה שהקדירה בלעה מן ההיתר‪ ,‬שהרי שיעור ההיתר‬ ‫מקור דין ביטול בשישים או במאה הוא מזרוע בשלה‬ ‫נתמעט ע"י שהוא נבלע בקדירה‪ ,‬אבל בקדירה עצמה לא משערים‪.‬‬ ‫למעלה‪ ,‬שאני דם דמישרק שריק ואינו נבלע‪ ,‬ואפילו אם יש שומן‬ ‫של איל נזיר שמרימים אותה מהאיל ומניפים אותה ונותנים אותה‬ ‫ולהלכה כיון שיש בזה מחלוקת וזה איסור דאורייתא אזלינן‬ ‫בבשר שבתוך הציר לא אמרינן שהשומן נעשה נבילה מחמת הדם‬ ‫לכהן והיא אסורה לזרים‪ ,‬והאיל כולו נאכל לבעליו שהרי הוא‬ ‫לחומרא‪ ,‬ואין משערים אלא כמות שהוא לפנינו‪ ,‬ואף לא במה‬ ‫וחוזר ואוסר מה שחוץ לציר כיון שהשומן מפעפע‪ ,‬דלרבינו אפרים‬ ‫שלמים‪ .‬ואע"פ שניתן ללמוד משם להתיר בשיעור זה גם כשיש‬ ‫שהקדירה בלעה‪ ,‬כדאמרינן לקמן שגם מן האיסור נבלע בקדירה‪.‬‬ ‫לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב‪ ,‬ובלאו הכי לא‬ ‫טעם‪ ,‬אפ"ה החמירו חכמים ואמרו שטעם לא בטל‪.‬‬ ‫אמרינן חתיכה נעשית נבילה לאסור מקום שהאיסור עצמו לא יכול‬ ‫איך משערים נותן טעם כשא"א לטעום‪ -‬כל‬ ‫להתפשט לשם‪ ,‬דאי לאו הכי בכל מקום שאוסרים כדי קליפה‬ ‫כתיב "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל"‪ ,‬ואיתא‬ ‫איסורים שבתורה מלבד גיד הנשה שמשערים אותו כבשר‬ ‫נאמר שאותו כדי קליפה יאסור את הכדי קליפה שלידו וכן הלאה‬ ‫בברייתא שלת"ק בשלה היינו שלימה‪ ,‬ולרבי שמעון בן‬ ‫עד כולו‪ .‬והרב רבי אליעזר ממי"ץ היה מחלק משום דלא אמרינן‬ ‫בלפת‪ ,‬משערים כאילו האיסור הוא בצל או קפלוט ואילו‬ ‫יוחאי בשלה היינו שנתבשלה עם האיל‪ .‬ללישנא קמא‬ ‫היה נותן טעם בהיתר הכל נאסר‪ ,‬ומיירי כשא"א לטעום‪ ,‬כגון מין‬ ‫חתיכה עצמה נעשה נבלה במקצת חתיכה אלא בכל החתיכה‪ ,‬ואין‬ ‫בין לת"ק ובין לרשב"י היה מבשלה עם האיל דאין מקרא‬ ‫זה טעם‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה שאני) דהא דאמרינן נטף מרוטבו‬ ‫במינו‪ ,‬או במין ושאינו מינו וליכא קפילא‪ ,‬ועדיין לא נפסקה ההלכה‬ ‫יוצא מידי פשוטו‪( ,‬וללישנא בתרא ת"ק מוציא המקרא מידי‬ ‫על החרס וחזר אליו יטול את מקומו‪ ,‬ולא אמרינן שהרוטב מפעפע‬ ‫שמשערים בשישים‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה כל) דמדלא נקט כבשר‬ ‫פשוטו‪ .‬תוד"ה דכולי)‪ ,‬ונחלקו אם היה חותך את הזרוע‬ ‫בכולו‪ ,‬היינו משום דרוטב אינו מפעפע כל כך‪ ,‬דציר בעלמא הוא‬ ‫בלפת כדקתני במתניתין (לעיל צ"ו‪ ):‬גבי גיד הנשה‪ ,‬משמע שאין‬ ‫ולא שומן‪ .‬וכן שמנו של גיד אינו אוסר בצליה‪ ,‬לר"ת משום דשמנו‬ ‫שיעורם שווה‪ ,‬דגיד לא יהיב טעמא כולי האי‪ ,‬ובשר בלפת היינו‬ ‫מהנבילה‪ ,‬והרי בלאו הכי מין במינו אוסר בכל שהוא‪ .‬ור"ת מבאר‬ ‫קדשים כגון נותר או פיגול יתבטלו בשישים או במאה‪ ,‬כיון שזה‬ ‫מהאיל לפני הבישול (והיינו לת"ק‪ ,‬ושלימה היינו שלא היה‬ ‫שדבר שנאסר בכל שהוא לא אומרים בו חתיכה נעשית נבילה‬ ‫חידוש שמבטלים לכתחילה‪ ,‬וכנ"ל)‪.‬‬ ‫חותך את הזרוע לחתיכות‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה מר) כך סובר רשב"י‪,‬‬ ‫לאסור את האחרות‪ .‬ורבינו אפרים אומר שאפילו בנותן טעם לא‬ ‫אבל ת"ק סובר שמבשל ואח"כ חותך‪ ,‬ושלימה הכונה שתהא‬ ‫נעשית נבילה להצריך שישים כנגד כל החתיכה‪ ,‬אלא כנגד האיסור‬ ‫ולרבינא הקולא המיוחדת בזרוע בשלה הוא שמקום‬ ‫מחוברת לאחר הבישול)‪ ,‬או שלא היה חותך את הזרוע‬ ‫הבלוע‪ ,‬וממילא כשיש רק משהו רק החתיכה הראשונה נאסרת‬ ‫חתך ג"כ מותר‪ ,‬ובכל האיסורים כשיש איסור והיתר מחוברים‬ ‫משום מין במינו‪ ,‬אבל ההיתר לא נעשה איסור‪ ,‬ורק בבשר בחלב‬ ‫מהאיל‪ ,‬ולפ"ז לפי שתי השיטות אפשר ללמוד מזה‬ ‫כגון הוציא העובר את ידו או אבר המדולדל מקום החתך אסור‪.‬‬ ‫גם ההיתר נעשה איסור כדאמרינן (לקמן ק"ח‪ ).‬דחתיכה עצמה‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה לא) דבשאר קדשים כגון חזה ושוק ואימורים‬ ‫את שיעור הביטול (וכדלהלן)‪ ,‬וללישנא בתרא בין‬ ‫נעשת נבלה וצריך ששים כנגד כל החתיכה‪ ,‬דשאני בשר בחלב דכל‬ ‫ג"כ מותר מקום חתך שלהם‪.‬‬ ‫לת"ק בין לרשב"י היה חותכה לפני הבישול‪ ,‬ונחלקו‬ ‫חד וחד באפיה נפשיה שרי וכי איתנהו בהדי הדדי אסור‪ ,‬ולכן‬ ‫אם היה מבשלם יחד או לא‪ ,‬ולפי זה רק לרשב"י אפשר‬ ‫הבשר עצמו נעשה איסור ולוקה אם אכל חצי זית מבשר וחצי זית‬ ‫ביטול במין במינו ובמין בשאינו מינו‪-‬‬ ‫ללמוד מזה שיעור ביטול‪.‬‬ ‫מחלב‪ .‬וגם לחולקים על רבינו אפרים‪ ,‬היכא שנפל כזית חֵלב על‬ ‫איתא בערלה שבתערובת מין במינו יש חומרא על פני‬ ‫חתיכת בשר (לעיל צ"ח‪ ,).‬ממה נפשך‪ ,‬אם אין חלב מפעפע‬ ‫מקור שיעור ביטול למ"ד שהביטול הוא בשישים הוא‬ ‫מין בשאינו מינו‪ ,‬שאם שאור של תרומה נפל לעיסת‬ ‫מחתיכה לחתיכה כמו שפירשנו לעיל‪ ,‬א"כ אין אסור אלא החתיכה‬ ‫משום דס"ל למ"ד זה שמשערים בשר ועצמות של‬ ‫שנפלה עליה החלב והשאר מותרות‪ ,‬ואם הוא מפעפע מחתיכה‬ ‫חולין‪ ,‬אם יש בשאור כדי לחמץ את העיסה‪ ,‬אוסר אף‬ ‫הזרוע מול בשר ועצמות של שאר האיל‪ ,‬וא"כ שיעור‬ ‫לחתיכה א"כ כל החתיכות מסייעות לבטל ולא אמרינן שתעשה‬ ‫אם יש בעיסה אחד ומאה כנגד השאור‪ ,‬דנותן טעם לעולם‬ ‫הביטול הוא שישים דקים להו לרבנן שיש שישים כנגד הזרוע‬ ‫נבלה אותה חתיכה שנפלה עליה חלב מאחר שסופו להתפשט בכל‬ ‫אסור‪ ,‬ואם אין בו אחד ומאה כנגד השאור‪ ,‬אוסר אפי'‬ ‫החתיכות‪ .‬ולפי פירוש רבינו אפרים ניחא מה שציווה הכתוב‬ ‫ורחמנא שריה‪( .‬ואין זה דרשה גמורה ללמוד מכאן טעם כעיקר‬ ‫אם אין בו כדי לחמץ‪ ,‬וכן מתבל קדירה חולין בתבלין של‬ ‫דאורייתא במין בשאינו מינו‪ ,‬שהרי כאן זה מין במינו דמדאורייתא‬ ‫להגעיל כלי מדין אף ביורה גדולה שאי אפשר להגעילה בתוך כלי‬ ‫אחר‪ ,‬ולא אמרינן שהמים הראשונים ייעשו נבילה‪ ,‬אך גם לולא‬ ‫תרומה ומדמע שמבשל תרומה וחולין יחד במין במינו אינם‬ ‫בטל ברוב‪ ,‬ושישים ומאה קבלה היתה בידם ואסמכוה אהאי קרא‪.‬‬ ‫דבריו י"ל דלא אמרה תורה להגעיל אלא כלים קטנים בתוך כלי‬ ‫בטלים‪ .‬ואילו במין בשאינו מינו כגון גריסים של‬ ‫תוד"ה ומאן)‪ ,‬ולמ"ד ששיעור הביטול הוא מאה משערים‬ ‫גדול שיש במים שישים כדי לבטל האיסור‪ .‬וכתב רבינו יהודה‬ ‫תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין‪ ,‬אם יש‬ ‫בשר כנגד בשר‪ ,‬ויש בשאר האיל מאה כנגד הזרוע‪ ,‬לפי‬ ‫דנראה לר"י להחמיר בדבר כיון דאין ראיה ברורה‪.‬‬ ‫בעדשים טעם גריסים אינו מותר אף באחד ומאה אף‬ ‫שיש בזרוע הרבה עצם ומעט בשר‪ ,‬דהכתף אינו בכלל זרוע‪ ,‬ועצם‬ ‫או דאיירי בלא קדם וסילקו ולא נאסרו שאר החתיכות אלא‬ ‫דילפינן ששיעור ביטול בתרומה הוא מאה ואחד‪ ,‬דכתיב "מכל‬ ‫אינה פולטת טעם‪.‬‬ ‫מכח חתיכת ההיתר הראשונה‪ ,‬ואיירי שיש בקדירה חתיכה‬ ‫חלבו את מקדשו ממנו" ‪ -‬שאם נפל בתוכו הרי הוא מקדשו‪ ,‬ומיירי‬ ‫והא דאמרינן שזרוע בשלה 'זהו התר הבא מכלל‬ ‫קרא בתרומת מעשר שהיא אחד ממאה‪ ,‬וקאמר שאם חזרה לתוך‬ ‫איסור' ‪-‬שאף שהאיל בלע מן הזרוע התירו הכתוב‪ ,‬אין הכונה‬ ‫ממין הנבילה וכן מין אחר‪ ,‬דכל מין ומינו כגון נבילה‬ ‫התשעים ותשעה מקדשתן‪ ,‬והיכא שהתרומה נותנת טעם אע"פ‬ ‫ושחוטה ודבר אחר כגון תבלין ורוטב‪ ,‬מין ההיתר אינו מבטל את‬ ‫בהאי זהו שבשאר איסורים אין לומדים מכאן שיש בהם‬ ‫שיש כאן שיעור ביטול אסור‪ ,‬דטעמא לא בטל‪ ,‬ואם אין‬ ‫האיסור ולא מוסיפו‪ ,‬אלא אמרינן סלק את מינו כמי שאינו‬ ‫ביטול בשישים או במאה‪ ,‬אלא הכונה שאף לרבי יהודה‬ ‫בעדשים טעם גריסים מותר אף בפחות מאחד ומאה‬ ‫בקדירה‪ ,‬ונשארו שם רק הנבילה והרוטב‪ ,‬ושאינו מינו רבה‬ ‫דס"ל שמין במינו לא בטל‪( ,‬דכתיב "ולקח מדם הפר‬ ‫דלא בעינן מאה ואחד אלא כשהאיסור בעין‪ ,‬כגון חיטים בחיטים‬ ‫עליו ומבטלו‪ ,‬ולכן רק כאשר קיבלה חתיכה אחת טעם בתחילה‬ ‫או כשלא נתבשל‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה אין) כתבו דשאינו מינו בטל‬ ‫ומדם השעיר" שאף שידוע שדם הפר מרובה משל שעיר קרי‬ ‫ונעשית נבילה‪ ,‬היא אוסרת את שאר החתיכות מפני שהם מינה‬ ‫בשישים כשאר איסורין אפילו כשהאיסור בעין אם אינו מכירו‪,‬‬ ‫ליה דם השעיר ומבואר שאינו בטל)‪ ,‬הכא בטיל‪ ,‬אבל מין‬ ‫ולא יכולים לבטלה אע"פ שיש בהם יותר משישים‪ ,‬והרוטב לבדו‬ ‫ובמינו בעינן מאה ואחד‪ ,‬דהא דדרשינן בספרי "את מקדשו ממנו"‬ ‫בשאינו מינו לומדים מזרוע בשלה‪ ,‬ואין ללמוד מזרוע בשלה‬ ‫אין בו כדי לבטל שניהם‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה הוי) בשם רשב"ם‬ ‫‪ -‬ממנו שנפל לתוכו הרי הוא מקדשו‪ ,‬במינו כתיב‪.‬‬ ‫שמין במינו בטל‪ ,‬משום שמחידוש לא גמרינן דשם הרי‬ ‫שכמו שצריך שיהיה ברוטב פי שישים מחתיכות האיסור‪ ,‬כך צריך‬ ‫שיהיה בחתיכות ההיתר פי שישים מחתיכות האיסור‪ ,‬מפני‬ ‫צ"ט‪ :‬הגמ' מבארת שלמ"ד שהביטול הוא בשישים‬ ‫מותר לבטל אף לכתחילה‪ ,‬ולביטול בשישים או במאה‬ ‫שהרוטב של ההיתר נבלע בחתיכות האיסור ונעשה נבילה‪ ,‬וכשהוא‬ ‫החומרא היא שבמין בשאינו מינו מספיק שישים וכאן‬ ‫אפשר ללמוד‪ ,‬כיון שזה חומרא‪ ,‬דמדאורייתא אי לאו‬ ‫נפלט הוא אוסר את הרוטב מפני שהוא מינו‪( .‬ועיין לקמן ק"ח‪:‬‬ ‫צריך מאה‪ ,‬ולמ"ד שהביטול הוא במאה ולא בשישים‪,‬‬ ‫האי ילפותא ברובא בטיל‪ ,‬ואם באיל שהתורה הקילה אין ההיתר‬ ‫תוד"ה אמאי שר"י חולק על הרשב"ם שכיון שהרוטב נאסר מחמת‬ ‫צ"ל שהחומרא היא שצריך מאה ואחד ולא מספיק‬ ‫אלא במאה או בשישים‪ ,‬כ"ש בשאר איסורים‪.‬‬ ‫החתיכה דינו כבשר ולא כרוטב‪ ,‬ואינו אוסר את שאר הרוטב אפילו‬ ‫למ"ד מין במינו לא בטיל)‪.‬‬ ‫מאה‪ .‬ומה שאינו בטל באחד ומאה אם יש בו כדי‬ ‫צ"ט‪ .‬ולרבא הקולא המיוחדת בזרוע בשלה הוא שלא‬ ‫לחמץ‪ ,‬הטעם הוא משום ששאור חימוצו קשה ויש‬ ‫אוסרים מדין טעם כעיקר כמו בשאר קדשים (שהטעם‬ ‫איסור גיד הנשה בבהמה טמאה‪,‬‬ ‫שקשה מחבירו‪.‬‬ ‫אסור כעיקר ממשו של איסור‪ ,‬אבל חולין לומדים מזרוע בשלה‬ ‫אין המאכלים שווים בשיעור איסור נותן טעם‪,‬‬ ‫שבטלים בשישים או במאה‪ ,‬דהא ילפינן מ"אחרי רבים להטות"‬ ‫ואין איסור חל על איסור‬ ‫שזה בטל ברוב‪ ,‬דרבא סובר שבחולין אין הטעם כעיקר אלא‬ ‫שהרי דג טמא צירו אסור‪ ,‬ורביעית ממנו אוסרת‬ ‫מדרבנן‪ ,‬וכן סובר רבי יוחנן (ע"ז ס"ז) ש'טעמו ולא ממשו' אין לוקין‬ ‫ק‪ :‬גיד הנשה נוהג בבהמה טהורה לכו"ע‪ .‬ובבהמה‬ ‫סאתים של ציר טהור או של דבר אחר‪ ,‬שזה קרוב למאתים‬ ‫עליו‪ ,‬ומה שלומדים (פסחים מ"ד) מ"משרת" שטעם כעיקר‪ ,‬ס"ל‬ ‫טמאה‪ ,‬לרבי יהודה יש איסור גיד הנשה‪ ,‬שהרי בני‬ ‫‪-‬קצ"ב רביעיות‪ .‬ואף שלרבי יהודה מין במינו לא בטל‪( ,‬ואף‬ ‫שזה אסמכתא בעלמא‪ ,‬דנזיר וגיעולי עכו"ם הוו שני כתובין הבאים‬ ‫יעקב נאסר להם גיד הנשה דכתיב "על כן לא יאכלו בני‬ ‫שסתם ציר יש בו מים כדאמרינן בבכורות (כ"ב‪ ,).‬וא"כ נימא סלק‬ ‫כאחד שאין מלמדים‪ ,‬אי נמי גיעולי עכו"ם חידוש הוא כדאמרינן‬ ‫ישראל את גיד הנשה"‪ ,‬לפני שנאסרה להם בהמה טמאה‪.‬‬ ‫את מינו כמי שאינו ושאין מינו רבה עליו ומבטלו‪ ,‬י"ל דהכא מיירי‬ ‫התם‪ ,‬ומ"משרת" לומדים שהיתר מצטרף לאיסור‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו‬ ‫בציר שאין בו מים‪ .‬תוד"ה והאמר)‪ ,‬שאני ציר שהוא זיעה‬ ‫התוס' (ד"ה רבא) שלפי רש"י לא מדובר כאן על טעם גמור‪ ,‬אלא‬ ‫ולחכמים אין איסור גיד הנשה בבהמה טמאה‪ ,‬ולמ"ד יש‬ ‫על טעם כל דהו‪ ,‬דבקדשים אסור‪ .‬ושיטת התוס' שמדובר בטעם‬ ‫בגידים בנותן טעם לוקה משום טמאה ולא משום גיד‪ ,‬ולמ"ד אין‬ ‫בעלמא‪ ,‬ואינו אסור אלא מדרבנן‪ ,‬אמנם ציר שרצים אסור‬ ‫גמור‪ ,‬וטעם כעיקר דאורייתא ולא אסמכתא‪ ,‬דבקדשים לומדים‬ ‫בגידים בנותן טעם פטור‪ ,‬דרק בטהורה התורה חייבה אפילו שהוא‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬כדילפינן (לקמן ק"כ‪ ).‬מ"הטמאים" לאסור צירן‬ ‫מחטאת לאסור‪ ,‬ובחולין לומדים מ"משרת" לאסור‪ ,‬ואין חילוק בין‬ ‫עץ‪ ,‬משא"כ בטמאה‪ ,‬ולא נאסר גיד הנשה אלא בסיני‪,‬‬ ‫ורוטבן וקיפה שלהן‪ ,‬ודרשא גמורה היא‪ .‬תוד"ה שאני‪.‬‬ ‫חולין לקדשים‪ ,‬ובזרוע אף דאיכא שישים או מאה מ"מ התורה‬ ‫דכתיב "בני ישראל" ולא נקראו בני ישראל עד סיני‪ ,‬ואז‬ ‫ק‪ .‬חתיכה נעשית נבילה‪ -‬רבה בר בר חנה אמר‬ ‫מתירה גם באופן שאין שיעור זה‪ ,‬דלפעמים הזרוע ומקצת מן האיל‬ ‫נאמר פסוק זה אלא שכשכתב וסידר משה את התורה נכתב‬ ‫הם חוץ לרוטב ונותן הזרוע טעם במה שבחוץ‪ ,‬ולפעמים יש הרבה‬ ‫שחתיכה של נבילה ושל דג טמא שנפלו לקדירה והוא‬ ‫משמנונית הזרוע על אותו מקצת עד שלא יהא רוב באותו מקצת‬ ‫במקומו שלכן הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד‪( .‬והא‬ ‫מכירם‪ ,‬אינם אוסרים בפליטתם עד שיתנו טעם ברוטב‬ ‫לבטלו‪ ,‬ובכל ענין שיבשל התיר הכתוב‪ .‬והא דקאמר טעמו ולא‬ ‫דכתיב "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם"‪ ,‬זה היה‬ ‫ובקיפה ובחתיכות‪ .‬ורב אמר שאין לסמוך על רבה בר בר‬ ‫ממשו אסור ואין לוקים עליו‪ ,‬היינו במין במינו‪ ,‬דמדאורייתא בטל‬ ‫זמן מרובה לאחר אותו מעשה שנאבק עם המלאך וכשבא‬ ‫ברוב‪ ,‬או דמיירי דליכא כזית בכדי אכילת פרס‪ .‬והר"ר יוסף‬ ‫חנה‪ ,‬דבאופן זה החתיכה של התר (שהיתה בצידה תמיד‪ ,‬או‬ ‫לפדן קראו הקב"ה ישראל‪ ,‬דכתיב "לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם‬ ‫מאורלינ"ש סובר שאף שטעם כעיקר דאורייתא אין לוקים על‬ ‫שנתבשלה מתחילה עימה לפני שנתנו בקדירה את שאר החתיכות‬ ‫ישראל"‪( .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה לאחר מעשה)דהא דקאמר 'לא‬ ‫טעם אפילו בשאינו מינו‪ ,‬דרבי יוחנן סובר כר"ע שלומד זאת‬ ‫ואז לא היה שישים כנגד האיסור ונתנה בה הנבילה טעם‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫נקראו ישראל עד סיני'‪ ,‬היינו לענין מצוות‪ .‬וי"מ שלאחר מעשה‬ ‫מגיעותי עכו"ם דליכא אלא עשה ד"תעבירו באש"‪ ,‬ור"ת חולק‬ ‫ולתוס' (ד"ה חתיכה) מדובר בחתיכה שכולה חוץ לרוטב‪ ,‬דמבואר‬ ‫היינו לאחר שבירכו המלאך והסכים הקב"ה על ידו)‪ ,‬ואין לאסור‬ ‫לקמן שהרוטב מצטרף לבטל‪ ,‬ואם היא בתוך הרוטב גם הרוטב‬ ‫עליו‪ ,‬ורק בהיתר מצטרף לאיסור אין לוקים)‪ ,‬אלא לומדים‬ ‫גיד הנשה מאותה שעה שבני ישראל נשאו את יעקב‪ ,‬שהרי‬ ‫נעשה נבילה) נעשית כנבילה עצמה‪ ,‬והיא אוסרת את‬ ‫מדכתיב בחטאת "כל אשר יגע בבשרה יקדש" שהנוגע‬ ‫התורה לא ניתנה פעמיים‪ ,‬וכיון שבשעת מעשה זה לא‬ ‫שאר החתיכות מפני שהן מינה‪.‬‬ ‫בה ובלע ממנה דינו להיות כמוה‪ ,‬שאם היא פסולה גם‬ ‫נאסר‪ ,‬אין לאסור אלא ממתן תורה‪ .‬ק"א‪.):‬‬ ‫הגמ' מבארת שרב סובר כרבי יהודה שמין במינו לא‬ ‫הוא פסול‪ ,‬ואם היא כשרה גם הוא נאכל כחמור שבה‪,‬‬ ‫הגמ' שואלת איך חל איסור גיד הנשה בבהמה טמאה‬ ‫שאפילו אם זה שלמים דינה כחטאת שמותרת רק לפנים מן‬ ‫בטיל‪ ,‬וממילא מדובר באופן שסילק את חתיכת האיסור‬ ‫לרבי יהודה‪ ,‬והרי רבי יהודה עצמו סובר שאין איסור‬ ‫הקלעים לזכרי כהונה ליום ולילה‪ ,‬ומזה לומדים לכל איסורי קדשים‬ ‫ואת הרוטב לפני שנתן את שאר החתיכות בקדירה‪ ,‬ונתנה חתיכת‬ ‫שאינם בטלים לגמרי‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה תאכל) שרבינו חננאל‬ ‫חל על איסור‪ ,‬כדמצינו שרבי יהודה אומר שנבלת עוף‬ ‫האיסור טעם בחתיכה הראשונה‪ ,‬והיא אוסרת את שאר‬ ‫גורס תאכל כחמור שבהן‪ ,‬ומשמע שיש בשלמים חומרא לגבי‬ ‫טמא אינה מטמאה בגדים בבית הבליעה‪ ,‬דכתיב‬ ‫החתיכות מפני שהם מינה‪ ,‬ואשמועינן שהחתיכה עצמה‬ ‫חטאת‪ ,‬וכגון שבישל שלמים דאתמול בקדירה של חטאת של‬ ‫"נבילה וטריפה לא תאכל לטמאה בה"‪ ,‬לומר שאין‬ ‫נעשית נבילה לאסור חברותיה בפליטתה‪ ,‬אבל בלאו הכי יש‬ ‫היום‪ ,‬דשלמים אין נאכלים אלא עד הלילה‪ ,‬וחטאת של היום זמן‬ ‫מטמאה את האוכל אלא מי שאיסורו משום נבילה‪,‬‬ ‫אכילתה עד למחר‪( .‬ואין ללמוד להקל מזרוע בשלה ששאר‬ ‫לאסור בגלל החתיכה הראשונה‪ .‬הקשו התוס' (ד"ה‬ ‫בשקדם) למה צריך לומר שהחתיכה של היתר קיבלה טעם‬ ‫רב אמר שאבר מן החי אין חייבים עליו אלא בכזית‪,‬‬ ‫עימה יתחייב על שבת בפני עצמה‪ ,‬וכתיב "יום הכיפורים‬ ‫ולא מי שאיסורו רק משום בהמה טמאה‪ ,‬ומבואר שאיסור‬ ‫דכתיב ביה אכילה‪ .‬והגידים והעצמות מצטרפים‬ ‫הוא" וכנ"ל‪ ,‬ולר"ע אינו חייב אלא אחת (ואף שר"ע סובר‬ ‫נבילה לא חל על עוף טמא‪.‬‬ ‫לכזית‪.‬‬ ‫(כריתות כ"ג‪ ).‬שחתיכת חלב חולין וחתיכת חלב קודש ואכל אחת‬ ‫ואין לומר שרבי יהודה סובר שאין בגידים בנותן טעם‪,‬‬ ‫מהם ואינו יודע איזה מהם אכל מביא חטאת ואשם תלוי‪ ,‬אלמא‬ ‫וממילא חל איסור גיד הנשה כיון דליכא איסור בהמה‬ ‫ק"ב‪ :‬והא דאמר רב שהאוכל ציפור טהורה בחייה‬ ‫אית ליה איסור חל על איסור וכ"ש איסור בת אחת‪ ,‬יש לומר‬ ‫טמאה‪ .‬שהרי רבי יהודה סובר שהאוכל גיד הנשה של‬ ‫חייב בכל שהוא (ובמיתתה חייב בכזית דבנבילה כתיב‬ ‫דקדשים שאני‪ ,‬כמבואר בסוף פירקין דאפילו מאן דאית ליה‬ ‫אכילה וכל אכילה בכזית חוץ מאבר מן החי דקפיד קרא אאבר‬ ‫בעלמא דאין איסור חל על איסור בקדשים אית ליה‪ .‬תוד"ה רבי‬ ‫טמאה לוקה שתים‪ ,‬ומבואר שיש בגידים בנותן טעם‪.‬‬ ‫לחודיה‪ ,‬וטמאה בין בחייה בין במיתתה חייב בכל שהוא‬ ‫עקיבא)‪ ,‬ומבואר שלרבי יוסי הגלילי איסור חל על איסור‬ ‫ואין לומר שרבי יהודה סובר שאיסור גיד הנשה נוהג‬ ‫דבריה היא‪ ,‬ומשום נבילה אינו חייב בבריה‪ ,‬דכשנבראה לא היתה‬ ‫בכולל‪( ,‬ואף ששני איסורים אלו חלים בבת אחת כשקידש היום‪,‬‬ ‫בשליל‪ ,‬וממילא שני האיסורים חלים יחד בשעת יצירת‬ ‫נבילה)‪ ,‬היינו כשמשהו בשר מצטרף לכזית ע"י גידים‬ ‫לולא שרבי יוסי הגלילי סובר שאיסור חל על איסור בכולל או‬ ‫הולד‪ ,‬שהרי רבי יהודה סובר שאיסור גיד הנשה אינו‬ ‫ועצמות‪ ,‬דמשום טומאה אינו חייב כיון שאין בגידים ועצמות‬ ‫מוסיף ‪ ,‬גם ביחד הם לא חלים‪ ,‬ושבת מוסיפה על יוה"כ שזדון‬ ‫נוהג בשליל (וחלבו מותר)‪ ,‬וא"כ איסור טומאה חל על‬ ‫מלאכה במיתת בית דין ולא בכרת‪ ,‬ויוה"כ נחשב כולל על שבת‪,‬‬ ‫טעם טמא‪ .‬וכן מה שמצינו שלרבי האוכל צפור טהורה‬ ‫השליל‪ ,‬שהרי כל יצירתו בטומאה‪ ,‬ואיסור גיד שאינו חל עד הלידה‬ ‫שהוא כולל גם איסור אכילה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה תלמוד) דאין לומר‬ ‫שאין בה כזית פטור דקסבר אין אבר מן החי בשלימה‪( ,‬אמנם‬ ‫דשאני הכא דגלי קרא‪ ,‬דנלמד משם‪ ,‬ואין לומר שנלמד מתרומה‬ ‫לא חל על איסור טומאה‪ .‬ואין לומר דהיינו דווקא בבהמה‬ ‫בכזית חייב דלא גרע מבשר מן החי דמחייב בכזית‪ ,‬דגם זה נחשב‬ ‫דפטרינן משום דכתיב "ומתו בו כי יחללוהו"‪ ,‬דלחומרא מקשינן)‪,‬‬ ‫טהורה דכתיב "כל בבהמה תאכלו" ואפילו חלבו וגידו‪,‬‬ ‫בשר‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה שאין) אפילו למ"ד בהמה בחייה לאברים‬ ‫רבי יוסי בר חנינא אמר שצריך להפוך את השיטות‪,‬‬ ‫דבהאי קרא נפקא לן היתר שליל בשחיטת האם‪ ,‬אבל בבהמה‬ ‫עומדת‪ ,‬אינה עומדת בחייה לחתיכת בשר‪ ,‬ואינו חייב משום בשר‬ ‫וה"ה דמצי למימר דס"ל לרבי יוסי הגלילי דאע"ג דאיסור כולל לא‬ ‫טמאה איסור גיד הנשה נוהג בשליל‪ ,‬דמ"מ איסור‬ ‫מן החי)‪ ,‬ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב‪ ,‬דאם על אבר‬ ‫חייל‪ ,‬איסור בת אחת חייל‪ ,‬סובר ר' יוסי בר' חנינא דמאן דלית ליה‬ ‫טומאה קודם לאיסור גיד הנשה‪ ,‬וכדמצינו שהנזיר‬ ‫אחד חייב כ"ש על כולה‪ ,‬דקסבר שלימה אין לך אבר מן החי‬ ‫איסור כולל לית ליה נמי איסור בת אחת‪ ,‬ופלוגתא היא ביבמות‬ ‫מגלח אם האהיל על כזית מן המת שסותר נזירותו ומגלח‬ ‫גדול מזה ובאבר לא בעינן כזית‪( ,‬ואם חנקה ואכלה שאין כאן‬ ‫(ל"ג)‪ .‬וי"מ ששבת נחשבת קודמת ליוה"כ משום דקביעא וקיימא‪,‬‬ ‫ויום הכפורים נחשב אחרון משום שהוא תלוי בקידוש החודש‪,‬‬ ‫וחוזר ומונה נזירותו מתחילה‪ ,‬או על נפל שלא נתקשרו‬ ‫אלא איסור נבילה‪ ,‬לכו"ע חייב רק בכזית דאין חייבים על‬ ‫ורש"י מקשה על ביאור זה‪ .‬והתוס' (שם) סוברים כפירוש זה‪.‬‬ ‫אבריו בגידים ומבואר שהאברים נוצרים לפני הגידים וש"מ שם‬ ‫נבילה משום בריה‪ ,‬ומחלוקתם היא אם בחייה היא עומדת‬ ‫טומאה קדים‪.‬‬ ‫ואמרו בשם רבי יוחנן שלסובר שאינו חייב אלא אחת‬ ‫לנתחה לאברים וממילא כל אבר נקרא אבר בפני עצמו ויש כאן‬ ‫אם שגג על שבת ששכח שזה שבת והזיד על יוה"כ שידע‬ ‫וצ"ל שרבי יהודה סובר שאף שאיסור טומאה קודם חל‬ ‫משום אבר מן החי‪ ,‬אמנם אינו חייב אלא אחת‪ ,‬דאין כאן אלא‬ ‫שזה יוה"כ חייב חטאת משום שגגת שבת‪ ,‬אבל אם הזיד על‬ ‫איסור גיד‪ ,‬כיון שהוא איסור חמור שהרי לדבריו הוא אוסר‬ ‫התראה אחת‪ ,‬או שאינה עומדת לאברים עד שתישחט‪ ,‬ואין‬ ‫שבת ושגג על יוה"כ פטור משניהם‪ .‬לאביי הטעם משום‬ ‫גם לבני נח‪.‬‬ ‫שם אבר אלא כשהפרישו‪ ,‬ולאבר לכו"ע א"צ כזית)‪ ,‬ג"כ איירי‬ ‫כשמשהו בשר מצטרף לכזית ע"י גידים ועצמות‪.‬‬ ‫שהשבת קבועה ועומדת‪ ,‬ואילו יוה"כ תלוי בקביעא‬ ‫ק"א‪ .‬האוכל גיד הנשה של בהמה אסורה‪-‬‬ ‫ומצינו עוף שאין בכולו כזית בשר‪ ,‬ובאבר אחד יש כזית‬ ‫דירחא ומחייב רק אשבת בשגג בזה ובזה‪ ,‬ואם הזיד בשבת ושגג‬ ‫ביוה"כ פטור לגמרי‪ ,‬דאין מביאין קרבן על המזיד‪ .‬ולרבא אין‬ ‫האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה‪ ,‬רבי יהודה‬ ‫בצירוף בשר גידים ועצמות‪ ,‬והיינו קלניתא ‪-‬עוף כחוש‬ ‫לחלק בזה‪ ,‬דסו"ס שניהם באים בבת אחת‪ ,‬ובע"כ רבי‬ ‫מחייב שתים‪ ,‬ור"ש פוטר לגמרי‪ ,‬דס"ל שאין איסור‬ ‫מאד‪ ,‬ואמנם קלניתא היא עוף טמא (שאף במיתתה‬ ‫יוסי הגלילי פוטר משום שהוא סובר שכיון שבכולל ומוסיף אין‬ ‫טומאה כיון שאין בגידים בנותן טעם‪ ,‬ואין איסור גיד‬ ‫חייב במשהו לפי רב דבריה היא‪ ,‬ורב אמר שבין בחייה בין‬ ‫איסור חל על איסור‪ ,‬ה"ה כשהם חלים בבת אחת לא מחייב אלא‬ ‫הנשה כיון דכתיב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד‬ ‫במיתתה בכל שהוא)‪ ,‬אבל אם יהיה עוף טהור כזה‪ ,‬כך יהיה‬ ‫חדא‪ ,‬וממילא אם הזיד באחת מהן חייב על ששגג בשניה‪ ,‬אלא‬ ‫הנשה" והיינו במקום שרק הגיד אסור‪ ,‬אבל במקום‬ ‫דינו‪.‬‬ ‫שהיתה גזירת שמד שגזרו שלא לעשות יום הכיפורים‪,‬‬ ‫שכל הבהמה אסורה גיד הנשה לא נאסר‪.‬‬ ‫ואמר רבא שאם רבי יסבור שמחשבת אוכלין שמה‬ ‫ושלחו להודיע שיקיימו יוה"כ בשבת אע"פ שיוה"כ חל‬ ‫האוכל גיד הנשה של נבילה‪ ,‬לר"מ חייב שתיים‪,‬‬ ‫מחשבה ואזלינן בתרה‪ ,‬אם חישב בחייה של צפור זו שאין‬ ‫ביום אחר‪ ,‬כדי שלא ישכחו תורת יוה"כ‪ ,‬והאויבים לא יבחינו בו‬ ‫בה כזית לאוכלה אבר אבר דגלי דעתיה שהיא עומדת לאברים‪,‬‬ ‫משום שבכל שבת לא עושים מלאכה‪ ,‬ורק באופן זה אם שגג‬ ‫ולחכמים אינו חייב אלא אחת‪ ,‬אבל האוכל גיד הנשה‬ ‫ואכלה כולה שלימה יהיה חייב דאבר קרינן ביה‪ .‬ואם ר"א‬ ‫ביוה"כ והזיד בשבת פטור‪ ,‬כיון שזה לא יוה"כ‪( ,‬ולא שייך כאן‬ ‫של עולה ושל שור הנסקל‪ ,‬אף לחכמים חייב שתים‪,‬‬ ‫"אתם" ואפילו מזידים‪ ,‬כיון שיוה"כ לא נקבע בעשור לחודש‪.‬‬ ‫כיון שאיסורים אלו חמורים יותר‪ ,‬שהרי הם אוסרים בהנאה‪.‬‬ ‫בר"ש יסבור שמחשבת אוכלין שמה מחשבה‪ ,‬אם‬ ‫תוד"ה יום הכיפורים)‪ ,‬וכן אמרו רבין וכל נחותי ימא‪.‬‬ ‫הגמ' מבארת שחכמים היינו רבי יוסי הגלילי שסובר‬ ‫יחשוב לאוכלה מתה דגלי דעתיה דבחייה אינה עומדת‬ ‫שאף באיסור כולל (כגון הכא שאיסור נבילה כולל גם את שאר‬ ‫לאברים‪ ,‬ואכלה חיה פטור‪ .‬ושאל אביי וכי יש דבר‬ ‫איסור אבר מן החי‬ ‫הבהמה ולא רק את הגיד‪ ,‬דאיכא למימר דמיגו דחייל אבשר חייל‬ ‫שחיובו משתנה בין אדם לאדם‪ ,‬ורבא סובר דאזלינן‬ ‫נמי אגיד‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה מאן) שאין זה איסור מוסיף במה‬ ‫בכל אדם לפי מחשבתו‪.‬‬ ‫ק"ב‪ .‬בטהורים ובטמאים‪-‬‬ ‫שנתווסף איסור לגבוה כשנתנבלה‪ ,‬דסבר כמ"ד (צ‪ ).‬שגם גיד אסור‬ ‫איסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף טהורים‪.‬‬ ‫לגבוה) אין איסור חל על איסור‪ ,‬אא"כ האיסור השני‬ ‫איסורי אבר מן החי ובשר מן החי‪-‬‬ ‫ובטמאים‪ ,‬לרבי יהודה ורבי אלעזר אסור‪ ,‬ולרבנן מותר‪.‬‬ ‫חמור יותר‪ ,‬דהיכא שהאיסור האחרון הוא גם כולל וגם מוסיף‪,‬‬ ‫לרבי יוחנן איסור אבר מן החי נלמד מ"לא תאכל הנפש‬ ‫ושניהם מקרא אחד דרשו‪ ,‬דכתיב "רק חזק לבלתי‬ ‫איסור חל על איסור‪( ,‬וכתהבו התוס' (ד"ה איסור) שתוספת איסור‬ ‫עם הבשר" דאבר חי מיקרי נפש‪ ,‬דאם יחתכנו לא ישוב עוד‬ ‫הנאה לא נחשבת איסור מוסיף‪ ,‬אלא איסור כולל)‪ ,‬וכדמצינו‬ ‫אכול הדם וכו' ולא תאכל הנפש עם הבשר" ‪-‬לא תאכל‬ ‫כנפש הנטולה שאינה חוזרת‪ ,‬ומ"ובשר בשדה טריפה לא‬ ‫ממנו בעוד שהנפש עימו‪ ,‬רבי אלעזר שסובר שגם באיסור חמור‬ ‫שאדם טמא שאכל קודש טהור חייב‪ ,‬אבל טמא שאכל‬ ‫תאכלו" לומדים איסור בשר מן החי ד"ובשר בשדה"‬ ‫קודש טמא‪ ,‬אם נטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר חייב‬ ‫יותר אין איסור חל על איסור אי לאו דכתביה קרא לומד שכל‬ ‫משמע שפירש ממקומו ובשר מן הטריפה דכתיב טריפה‪.‬‬ ‫חטאת‪ ,‬דהאוכל קדשים בטומאת הגוף זדונו כרת‪ ,‬כיון שאיסור‬ ‫שיש בו איסור דם יש בו איסור אבר מן החי וגם בטמאים‬ ‫ולריש לקיש גם בשר מן החי נלמד מהפסוק הראשון‪.‬‬ ‫יש איסור דם (ורק שרצים דגים וחגבים ומהלכי שתים אינם בכלל‬ ‫כרת קודם (ותו לא פקע‪ .‬תוד"ה בנטמא)‪ ,‬שהרי כל טמא‬ ‫וכוונת הפסוק לא תאכל הנפש ולא תאכל הבשר כל זמן שזה עם‬ ‫האיסור‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כי) שאף אם בהמה בחייה לאברים‬ ‫שאכל דבר טהור הבשר נטמא (וחיוב מיתה בטמא שאכל‬ ‫זה‪.‬‬ ‫עומדת אין זה בת אחת‪ ,‬דאיסור טומאה קדים בעוד שלא נקשרו‬ ‫תרומה משכחת לה כשתחב לו חבירו‪ ,‬אי נמי היכא שלא הוכשרה‬ ‫ונ"מ במי שאכל אבר מן החי ובשר מן החי יחד‪ ,‬שלרבי‬ ‫אבריה בגידים)‪ ,‬ורבנן לומדים מ"הבשר" משמע הא אין בו‬ ‫לקבל טומאה או בנילושה במי פירות‪ ,‬ולפי האמת אפילו הוכשרה‬ ‫יוחנן חייב שתים כיון שיש כאן שני לאוין‪ ,‬אע"פ שאכלם‬ ‫דם הנפש אכול שרק אם בשרו מותר יש איסור אבר מן‬ ‫משכחת לה כגון שנטמא הגוף ואח"כ נטמאה התרומה כדאמרינן‬ ‫באכילה אחת ובהתראה אחת‪( ,‬ואף שאין לוקים על לאו שבכללות‪,‬‬ ‫החי‪ ,‬ולרבי יהודה אבר מן החי נוהג בטמאה משום‬ ‫הכא‪ .‬תוס' שם)‪ ,‬אבל היכא שנטמא הבשר שהוא נאסר על‬ ‫היינו כשהתורה לא מפרשת‪ ,‬כגון "אל תאכלו כי אם צלי אש"‪ ,‬ו"כל‬ ‫הכהנים בלאו בעלמא‪ ,‬ואח"כ נטמא הגוף‪ ,‬לרבי יוסי הגלילי‬ ‫שאיסור אבר מן החי נוהג בבני נח‪.‬‬ ‫אשר יעשה מגפן היין"‪ ,‬אבל כאן התורה מפרשת בשר וטריפה‪.‬‬ ‫פטור‪ ,‬דלא אמרינן שמיגו שחל האיסור על חתיכות‬ ‫תוד"ה אכל)‪ ,‬ולריש לקיש חייב אחת דאין כאן אלא לאו אחד‪.‬‬ ‫נכרי מוזהר על אבר מן החי אף בטמאים לכו"ע‪ ,‬ואף‬ ‫טהורות חל האיסור גם כלפי חתיכות טמאות‪( ,‬ולרבנן‬ ‫וכן הביאור להלן‪ .‬ואם אכל בשר מן החי ובשר מן הטריפה‪,‬‬ ‫אם שחט אותה אין שחיטה מטהרתה אם העוף הטמא‬ ‫מפרכס‪ ,‬דלנכרי אין הדבר תלוי בשחיטה‪ ,‬ורק היכא שהשחיטה‬ ‫חייב‪ ,‬דס"ל שאיסור חל על איסור באיסור כולל דאמרינן מיגו)‪.‬‬ ‫לריש לקיש חייב שתים ולרבי יוחנן חייב אחת דיש כאן‬ ‫מתירה לישראל היא מתירה גם לבני נח‪.‬‬ ‫ומה שטומאת הגוף לא חלה אף שהיא חמורה שהיא‬ ‫אכילה אחת והתראה אחת ולאו אחד‪ ,‬והא דלוקה שתים על נא‬ ‫לר"מ איסור אבר מן החי נוהג רק בבהמה טהורה‪ ,‬ולא‬ ‫בכרת‪ ,‬ואילו טומאת הבשר אינה בכרת‪ ,‬י"ל דמאידך‬ ‫ומבושל‪ ,‬שאני התם דכתיב "ובשל" עם ו'‪ .‬תוד"ה לרבי יוחנן)‪ .‬ואם‬ ‫בחיה ועוף אע"פ שהם טהורים‪ ,‬דכתיב לעיל בסמוך "וזבחת‬ ‫טומאת הבשר חמורה שאין לה טהרה במקוה‪ ,‬ואילו‬ ‫אכל אבר מן החי ובשר מן הטריפה יחד‪ ,‬לכו"ע חייב‬ ‫מבקרך ומצאנך"‪.‬‬ ‫טומאת הגוף יש לה טהרה במקוה‪.‬‬ ‫שתים דבזה לכו"ע מתרי קראי נפקי‪.‬‬ ‫ק"א‪ :‬והא דאיתא בברייתא שלרבי יוסי הגלילי מי‬ ‫ק"ג‪ .‬ואם אכל אבר מן החי מבהמה טריפה‪ ,‬שנינו‬ ‫שיעור האיסור‪-‬‬ ‫ששגג ועשה מלאכה ביוה"כ שחל בשבת חייב על כל‬ ‫שלרבי יוחנן חייב שתים ולריש לקיש אינו חייב אלא‬ ‫אחד מהם‪ ,‬דכתיב "שבת היא" דמשמע שאם חל איסור אחר‬ ‫אחת‪.‬‬ ‫ומוקי מתניתין דהכא במאן דכאיב ליה עיניה וביומא דהקזה‬ ‫בכזית ‪-‬כשהוא יורד לתוך מעיו צריך שיהיה בו שיעור אכילה‪,‬‬ ‫הגמרא שואלת שהרי בהנ"ל מבואר שגם לריש לקיש‬ ‫דלא אכיל איניש דגים‪ ,‬אבל עוף אכיל בשלקא‪ .‬אמנם במעילה‬ ‫ואינו חייב בסתמא בכזית דא"א ללעוס את כל האכילה יחד‬ ‫חייב שתים‪.‬‬ ‫(כ‪ ).‬לא קיימא שינויא דהקזה‪ ,‬אלא מסיק במאן דכאיב ליה‬ ‫אלא בבלע בבת אחת כגון גרומיתא זעירתא ‪ -‬עצם קטנה‬ ‫רב יוסף מבאר שבשתי בהמות שאכל אבר מן החי מזו ובשר‬ ‫עיניה‪ ,‬אבל בשאר ימים הנודר מן הבשר אסור נמי בדגים‪.‬‬ ‫שעל כף הירך‪ ,‬שיש בה משהו בשר‪ ,‬וגיד ועצם משלימה לכזית‪,‬‬ ‫טריפה מזו לכו"ע חייב שתים אפילו באותה אכילה ובאותה‬ ‫ק"ד‪ :‬העלאת בשר עם גבינה על השלחן‪-‬‬ ‫ואין אדם לועסו אלא בולעו‪.‬‬ ‫התראה‪ ,‬כיון שיש כאן שני לאוין‪ ,‬ומחלוקת רבי יוחנן וריש‬ ‫אסור להעלות גבינה על השלחן שאוכל עליו בשר‬ ‫לריש לקיש מה שנשאר בין השיניים אינו מצטרף‬ ‫לקיש היא בבהמה אחת שנטרפה עם יציאת רובה בזמן‬ ‫בהמה כיון שממשמש בהם שמא יבוא לאוכלם יחד כשהם נוגעים‬ ‫לכזית‪ ,‬ולרבי יוחנן זה מצטרף לכזית‪ .‬ורב פפא אמר‬ ‫הלידה‪ ,‬רבי יוחנן סובר שבהמה בחייה עומדת לאברים‪,‬‬ ‫ובולעים זה מזה‪ ,‬אע"פ שמותר לאכול בשר אחרי גבינה‪ .‬ובבשר‬ ‫שמה שנשאר בין השיניים לא נחלקו בו כיון שלא גרונו‬ ‫וממילא שני האיסורים חלים יחד כשנולדה‪( ,‬אבל אי לאו‬ ‫עוף‪ ,‬לבית שמאי מותר‪ ,‬ולבית הלל אסור‪ ,‬וזו מקולי‬ ‫ולא מעיו נהנו‪ ,‬דאין הטעם אלא כשהוא סמוך לבית הבליעה‪,‬‬ ‫לאברים עומדת איסור טריפה קדים ולא חל עליה איסור אבר אף‬ ‫בית שמאי ומחומרי בית הלל‪ .‬ובבשר דגים וחגבים‬ ‫והמחלוקת היא על מה שנשאר בין החניכיים‪ ,‬שלרבי‬ ‫שהוא איסור מוסיף דאסור לבני נח‪ .‬תוד"ה מר)‪ ,‬וריש לקיש‬ ‫מותר לכו"ע אפילו לבשל‪( .‬תוס' ק"ג‪ :‬ד"ה ואסור)‪ .‬ובשלחן‬ ‫יוחנן חייב שהרי גרונו נהנה‪ ,‬ולריש לקיש פטור דבעינן‬ ‫סובר שבהמה בחייה לאו לאברים עומדת‪ ,‬וממילא‬ ‫שמסדרים עליו את התבשיל מותר להניח שם בשר‬ ‫הנאת מעיו‪.‬‬ ‫איסור אבר שהוא חל רק כשמפריש את אותו אבר לא חל על‬ ‫וחלב‪.‬‬ ‫ו ואם אכל חצי זית והקיאו ואכל עוד חצי זית‪ ,‬רבי אסי‬ ‫איסור טריפה‪.‬‬ ‫גם מי שסובר שבשר עוף בחלב אסור מדרבנן‪ ,‬יכול‬ ‫אמר בשם רבי יוחנן שחייב משום שגרונו נהנה בכזית‪,‬‬ ‫או שלכו"ע בהמה בחייה לאו לאברים עומדת‪ ,‬ונחלקו‬ ‫ואע"פ שזה בזה אחר זה חייב כיון שזה בכדי אכילת פרס‪ ,‬אבל‬ ‫אם איסור אבר מן החי חל על איסור טריפה כיון שהוא‬ ‫לסבור שאסור להעלותם יחד על השלחן‪ ,‬ולא הוי‬ ‫הנאת מעיים ליכא‪ ,‬דלא נתמלא כריסו אלא בחצי זית‪ ,‬ופליגא‬ ‫גזירה לגזירה‪ ,‬דיש לחוש שיעלה בשר בהמה עם‬ ‫נוהג בבן נח או לא‪.‬‬ ‫אדרב דימי ורבין דאמרי לעיל משמיה דרבי יוחנן שאם חילקו‬ ‫גבינה באילפס שהוא כלי ראשון ויאכל בשר בחלב‬ ‫מבחוץ פטור‪ .‬ואם אחר שהקיא חזר ואכל את אותו חצי‬ ‫או שלכו"ע בהמה בחייה לאברים עומדת ואיסור אבר‬ ‫דאורייתא‪( ,‬אבל כלי שני אינו מבשל‪ ,‬וכן בשר וחלב‬ ‫זית חייב‪ ,‬דלאו שמיה עיכול דאי שמיה עיכול לא הוי אלא‬ ‫קודם‪ ,‬ואיירי שנטרפה אחרי הלידה‪ ,‬ונחלקו אם איסור‬ ‫שנתערבו צוננים אין איסורם מדאורייתא)‪.‬‬ ‫פירשא בעלמא ואכילה שניה לאו אכילה היא‪ ,‬וממילא נהנה‬ ‫טריפה חל על איסור אבר‪ ,‬שלרבי יוחנן איסור חל על איסור‬ ‫ואיסור טריפה חל על איסור אבר מחיים‪ ,‬וריש לקיש סובר שאיסור‬ ‫ומה שמצינו שאין גוזרים גזירה לגזירה‪ ,‬היינו כגון‬ ‫גרונו בכזית‪.‬‬ ‫טריפה מיתלא תלי וקאי ואינו חל אלא כשפקע איסור חיות‪.‬‬ ‫חלת חוץ לארץ שאינה אסורה לזרים אלא מדרבנן‪,‬‬ ‫לרבא מיירי שתלש אבר מן החיה ונעשית טריפה עי"ז‬ ‫שנאכלת לכהן עם זר על השלחן ולא גזרו שמא זר יקח‬ ‫כגון שחתך רגליה למעלה מן הארכובה‪ ,‬ונחלקו אם בהמה‬ ‫מזה ויאכל‪ ,‬כיון שגם האכילה אינה אסורה מדאורייתא‪ ,‬וניתנת‬ ‫לכל כהן שירצה (אפילו לעם הארץ שאינו משמרה בטהרה‪.‬‬ ‫כל הבשר‬ ‫בחייה לאו לאברים עומדת‪ ,‬וממילא חלים שני‬ ‫האיסורים יחד‪ ,‬או שבהמה בחייה לאברים עומדת‪,‬‬ ‫רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה וניתנת) אינה ניתנת למי שאינו מחזיק‬ ‫ואיסור טריפה לא חל על איסור אבר‪.‬‬ ‫בתורת ד'‪ ,‬והכא מיירי בדליכא כהן חבר‪ ,‬או כשיש כהן חבר‬ ‫איסור בשר בחלב‬ ‫שהוא עשיר ואינו רוצה לקבל‪ ,‬ואפילו רוצה לקבל כיון דאינו‬ ‫והנה מצינו מחלוקת בדעת רבי יוחנן מה הדין באוכל‬ ‫מקור איסור בשר בחלב הוא מדכתיב "לא תבשל גדי בחלב‬ ‫צריך והעם הארץ הוא עני וצריך‪ ,‬שמצווים להחיותו‪ ,‬שאם לא‬ ‫יתנו לו יצטרכו לתת לו חולין‪ ,‬יכול לתת לו אע"פ שאינו בקי‬ ‫אמו"‪ ,‬וכיון שאיסור זה נכתב בתורה שלש פעמים‪ ,‬אמרו‬ ‫חלב מן החי מבהמה טריפה‪ ,‬לרבי חייא בר אבא חייב‬ ‫חז"ל שאחד בא לאסור בשר בחלב באכילה‪ ,‬השני בהנאה‪,‬‬ ‫בטומאה וטהרה‪ ,‬ולא חיישינן שמא יאכלנו בימי טומאתו‪ ,‬אבל‬ ‫שתים‪ ,‬ולרבי אמי ור' אבהו חייב שלש‪.‬‬ ‫והשלישי הוא איסור לבשלם יחד‪ ,‬והאיסור הוא בכל בהמה‬ ‫חלת הארץ אינה ניתנת אלא לכהן חבר שישמרנה בטהרה‪,‬‬ ‫וצ"ב במה נחלקו‪.‬‬ ‫ולא דווקא בגדי‪ ,‬והתורה כתבה את ג' הפעמים בלשון בישול‬ ‫ואפילו ליכא עתה כהן חבר לא יתננה לכהן עם הארץ אלא ימתין‬ ‫כדי לומר שגם אכילה והנאה אינם אלא כשנתבשלו יחד‪.‬‬ ‫הגמרא מבארת דמיירי בבהמה שנטרפה עם יציאת‬ ‫עד שיזדמן לו כהן חבר)‪ ,‬שזה דווקא בחוץ לארץ‪ ,‬שאין‬ ‫לחוש שם לאיסור דאורייתא‪ ,‬אבל חלת חוץ לארץ‬ ‫רבנן עשו סייג לתורה והרחיבו את האיסור גם כשהבשר‬ ‫רובה‪ ,‬רבי אבהו סובר שבהמה בחייה עומדת לאברים‪,‬‬ ‫וחלב לא נתבשלו יחד‪ ,‬ואפילו על שלחן אחד באופנים‬ ‫וממילא שלשת האיסורים חלים יחד כשנולדה‪ ,‬דהא חלב‬ ‫בארץ ישראל לא הוי גזירה לגזירה‪ ,‬דיש לגזור שמא‬ ‫מסויימים אסור‪ ,‬וכן חייבו חכמים להמתין מלאכול מאכלים‬ ‫יאכלו חלת הארץ שהיא אסורה לזר מדאורייתא דתרומה‬ ‫חלביים אחרי אכילת בשר‪ ,‬וכן אסרו חכמים דברים נוספים‪.‬‬ ‫השליל מותר דכתיב "כל בבהמה תאכלו"‪ .‬ורבי חייא בר אבא‬ ‫קרייה רחמנא ואסורה לזרים מדכתיב "וכל זר לא יאכל קודש"‪,‬‬ ‫סובר שבהמה בחייה לאו לאברים עומדת‪ ,‬וממילא‬ ‫כיון שטעמו של האיסור ג"כ נאסר (‪-‬טעם כעיקר)‪ ,‬אסור גם‬ ‫ואין לתתה לעם הארץ שאינו משמרה בטהרה דכתיב "לתת‬ ‫לאכול מאכלים שיש בהם בליעות של בשר בחלב‪ ,‬וישנם‬ ‫איסור אבר שהוא חל רק כשמפריש את אותו אבר לא חל על‬ ‫מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ד' " – למחזיקים יש‬ ‫פרטים רבים מתי הטעם נבלע‪ ,‬כגון בבישול בכלי ראשון‪,‬‬ ‫איסור חלב ועל איסור טריפה שחלו בשעת לידתה‪.‬‬ ‫מנת ולא לשאינם מחזיקים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ומנא) שיש‬ ‫ומתי לא‪.‬‬ ‫מקומות שגוזרים גזירה לגזירה‪ ,‬ואין לדמות גזירות חכמים זו‬ ‫או שלכו"ע בהמה בחייה לאו לאברים עומדת‪ ,‬ונחלקו‬ ‫לזו אלא במקום שהש"ס מדמה‪.‬‬ ‫איסור בישול בשר בחלב הוא בכל בשר‪ ,‬דאף דאמר‬ ‫אם איסור אבר מן החי חל על איסור חלב דאיסור חל על‬ ‫הרחבת דיני חלה‪ -‬איתא במסכת חלה (ד' ח') אמר רבן‬ ‫רחמנא גדי ה"ה בחיה ועוף‪ ,‬ולקמן קי"ג יש מחלוקת אם זה‬ ‫איסור‪ ,‬או לא‪.‬‬ ‫גמליאל שלש ארצות לחלה‪ ,‬מארץ ישראל עד כזיב חלה אחת‪,‬‬ ‫מדאורייתא או מדרבנן‪ .‬ובבשר דגים וחגבים מותר‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫או שלכו"ע בהמה בחייה לאברים עומדת‪ ,‬ואיירי‬ ‫מכזיב עד הנהר ועד אמנה (שהיו סמוכים לארץ העמים ואין‬ ‫ובתוספתא תני שנוהג בארץ ובחוץ לארץ‪ ,‬בפני הבית ושלא בפני‬ ‫שנטרפה אחרי הלידה‪ ,‬ונחלקו אם איסור טריפה חל על‬ ‫יכולים לשמור עצמם ופירותיהם בטהרה‪ ,‬והיו חלותיהם טמאות‬ ‫הבית‪ ,‬בחולין ובמוקדשין‪ ,‬וקמ"ל שאיסור בשר בחלב חל על איסור‬ ‫מוקדשין‪ ,‬ולרשב"ם קמ"ל שנוהג בחו"ל אף דאיתקש לביכורים‪.‬‬ ‫איסור אבר‪ ,‬לרבי אבהו כמו שהתורה אמרה שאיסורי‬ ‫וטעונות שריפה) שתי חלות ‪ -‬אחת לאור ויש לה שיעור (‪-‬חלה‬ ‫דאורייתא‪ ,‬דפירותיהם גדלים בארץ ישראל‪ ,‬ולכן יש לה שיעור)‬ ‫תוד"ה כל‪.‬‬ ‫נבילה וטריפה חלים על איסור חלב‪ ,‬דכתיב "ואכול לא‬ ‫ואחת לכהן ואין לה שיעור (מדברי סופרים שלא תשתכח תורת‬ ‫תאכלוהו" אף דכבר כתיב "כל חלב וכל דם לא תאכלו"‪ ,‬ללמד‬ ‫ק"ד‪ .‬לרב יוסף תנא דמתני' סובר שבשר חיה ועוף‬ ‫שאיסור נבילה יחול על איסור חלב‪ ,‬כך גם הם חלים על איסור‬ ‫חלה‪ ,‬ולכן אין לה שיעור)‪ ,‬מנהר ועד אמנה ולפנים (‪-‬שזה חוץ‬ ‫לארץ) שתי חלות (ושתיהם מדברי סופרים) ‪ -‬אחת לאור‬ ‫איסורם מדאורייתא‪ ,‬ודלא כר"ע שסובר שבחיה ועוף‬ ‫אבר מן החי‪ ,‬ורבי חייא בר אבא סובר שדווקא על‬ ‫(דמשום שהם סמוכים לארץ ישראל ומחזי כחלת ארץ ישראל‬ ‫אין האיסור מדאורייתא (אמנם בדין נדר דלהלן התנא‬ ‫איסור חלב הם חלים מפני שהותר מכללו אצל חיה‪,‬‬ ‫גזרו שלא יאכלנה אפילו כהן טהור גמור) ואחת לכהן (שלא‬ ‫סובר כר"ע)‪ .‬ולרב אשי מתני' כר"ע‪ ,‬ואין הכונה שהכל‬ ‫משא"כ על איסור אבר מן החי‪.‬‬ ‫תשתכח תורת חלה)‪ ,‬של אור אין לה שיעור‪ ,‬ושל כהן יש לה‬ ‫אסור מדאוריתא‪.‬‬ ‫שיעור (מפני שהיא נאכלת)‪ ,‬וטבול יום אוכלה (דלא החמירו בה‬ ‫ק"ג‪ :‬אבר מן החי שחילקו לשניים ואכלו‪ ,‬אם‬ ‫כמו בתרומה דאורייתא)‪ .‬רבי יוסי אומר אין צריך טבילה (אפילו‬ ‫הנודר מן הבשר אסור בבשר בהמה חיה ועוף‪,‬‬ ‫בטומאה דקרי שהיא יוצאה מגופו‪ ,‬וגם לרבנן נראה שרק בעל‬ ‫חילקו מבחוץ ‪-‬קודם שיתננו לתוך פיו‪ ,‬ואכל כל חלק לבדו‪,‬‬ ‫ומותר בבשר דגים וחגבים‪ ,‬דכל הנודר דעתו למה שנקרא‬ ‫קרי שטומאה יוצאה מגופו צריך טבילה‪ ,‬אבל טמא מת שרי בלא‬ ‫לרבי יוחנן וריש לקיש פטור ואין האכילות מצטרפות בכדי‬ ‫כך בלשון בני אדם‪ ,‬וכל מין בשר דרך לקרותו בשר חוץ מבשר‬ ‫טבילה‪ ,‬דא"א להזהר בזה‪ ,‬דמטומאת מת עצמו צריכים להזהר‬ ‫אכילת פרס לחייבו כמו בשאר איסורים‪ ,‬דכיון דחידוש הוא‪ ,‬דהא‬ ‫מחמת כהונתם‪ ,‬אבל מטומאת חרב הרי הוא כחלל אין יכולין‬ ‫דגים וחגבים‪( .‬מתני')‪ .‬הגמ' אומרת שתנא דמתני'‬ ‫גידין ועצמות דעלמא לא מיחייב עלייהו והכא מיחייב‪ ,‬אין לך בו‬ ‫להזהר‪ ,‬ובכל בית שהיה מת נטמאו כל המתכות דהוי כמאהיל‬ ‫סובר כר"ע שכל דבר שבשליחות השליח נמלך‬ ‫אלא חידושו‪ ,‬דסתם אכילה בבת אחת משמע‪ ,‬אבל לחצאין לא‪.‬‬ ‫על המת‪ ,‬וגם א"צ להזהר מטומאת חרב‪ ,‬דכל טומאה שאין‬ ‫לשאול אם הוא בכלל השליחות אבל בסתמא אינו בכלל‬ ‫(רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה חלקו) כתבו שלרבי יוחנן צריך שיכניסנו לפנים‬ ‫הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה‪ ,‬וא"כ כולם צריכים‬ ‫השליחות ואינו מוצא מכלל השליחות‪ ,‬הוא בכלל הנדר‪,‬‬ ‫שלם‪ ,‬אבל אם חילקו בפיו חייב‪ ,‬דדרך הוא שנחלק בפיו בשעת‬ ‫הזאה‪ ,‬ואינו מסתבר שתיקנו חכמים חלת חו"ל שלא יאכלוה‬ ‫לעיסה‪ ,‬ולריש לקיש פטור אפילו בחילקו בפנים‪ ,‬ולרבי אלעזר ודאי‬ ‫וכדמצינו שהנודר מן הירק‪ ,‬לת"ק מותר בדלועין‪,‬‬ ‫אא"כ ילך ויזה בארץ ישראל‪ ,‬אלא היו אוכלים אותה בלא הזאה‬ ‫חייב אפילו בחילקו מבחוץ‪ ,‬דאפילו אכל בזה אחר זה חייב)‪ ,‬ולרבי‬ ‫וטבילה אפילו לרבנן)‪ ,‬ואסורה לזבים ולזבות ולנדות וליולדות‬ ‫שהרי אדם אומר לשלוחו לקנות ירק והוא אומר לא‬ ‫מצאתי אלא דלועין ואינו לוקחם מיד כשמוצאם‪ ,‬ולר"ע‬ ‫אלעזר חייב דמחוסר קריבה שנתרחקו מעט זה מזה לאו‬ ‫ונאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן שירצה‪( .‬תוד"ה‬ ‫כמחוסר מעשה‪ .‬ואם חילקו מבפנים ‪-‬לאחר שבא סמוך‬ ‫חלת)‪ .‬עוד כתבו התוס' (שם) שלדידן שאנו רחוקים מארץ‬ ‫אדרבה כיון שעל דלועין הוא נמלך זה ראיה שזה‬ ‫ישראל א"צ שתי חלות אלא אחת‪ ,‬ונותנה לכהן קטן ואכיל לה‪,‬‬ ‫ירק‪ ,‬שהרי על קטנית אין השליח נמלך‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫לבית בליעתו בלעו לחצאין‪ ,‬לרבי יוחנן חייב שהרי גרונו‬ ‫דלא מיחזיא כחלת ארץ ישראל אלא בסמוכים לארץ ישראל‪,‬‬ ‫נהנה בכזית‪ ,‬ולריש לקיש פטור דבעינן אכילת מעיו‬ ‫(ד"ה הנודר) דבנדרים (נ"ד‪ ):‬פריך דבבשר דגים נמי מימלך‪,‬‬ ‫מה שלא מושכים ירק מתוך האגודה של הגנן‪ ,‬הטעם‬ ‫ידים במקום לנוטלם‪ ,‬חשיבות מצות נטילת ידים‪ ,‬לאלו‬ ‫ומסתבר דאף לכהן גדול שטבל לקריו מותרת‪ ,‬ולא בעינן הערב‬ ‫אינו משום דמחזי כרעבתנותא שאינו יכול להמתין עד‬ ‫דברים צריך ליטול ידים‪ ,‬עד היכן בידים צריך ליטול ידיו‪,‬‬ ‫שמש‪ ,‬דאין להחמיר בה יותר מבחלה של כהן בסמוכים לארץ‬ ‫שיעור המים לנטילה‪ ,‬ועוד מדיני נטילה‪ ,‬וכן יבוארו דינים‬ ‫ישראל‪ ,‬וכן יכול כהן גדול לבטלה ברוב‪( ,‬ודווקא חלת חו"ל לפי‬ ‫שיתירנו‪ ,‬אלא משום שזה גורם לכשפים‪ .‬ורב חסדא‬ ‫בנטילת מים אמצעיים (בין גבינה לבשר) ומים אחרונים‪.‬‬ ‫שאין לה שיעור ודבר מועט‪ ,‬אבל תרומה שהיא מתבואה או מיין‬ ‫ורבה בר רב הונא נזהרו בזה וכן לא קינחו בחרס ולא‬ ‫ושמן אין ליתן לכהן קטן לפי שהוא מאבדה‪ ,‬ועוד דיש לה שיעור‬ ‫מים ראשונים מצוה ‪-‬לשמוע דברי חכמים‪ .‬מים אחרונים‬ ‫הרגו כינה במלבושם‪ ,‬ולא הצליחה המכשפת לעצור‬ ‫כמו בתרומת מעשר‪ ,‬ולכך אין ליתנה לקטן אלא לכהן גדול‬ ‫חובה מפני מלח סדומית שמסמא את העיניים (וכ"ש‬ ‫שטבל או רוצה לבטלה ברוב‪ ,‬וא"צ להפריש שניה כדי שלא‬ ‫את הספינה שלהם בכשפיה‪.‬‬ ‫שהמודד מלח צריך ליטול ידיו)‪ .‬מים אמצעיים שבין‬ ‫תשתכח כיון דמפרישין אחת‪ ,‬ונראה דגם בסמוכים לארץ‬ ‫מה שלא אוכלים ירק שנפל מהשלחן אינו משום שזה‬ ‫תבשיל לתבשיל רשות‪ ,‬ושבין תבשיל לגבינה חובה‪.‬‬ ‫ישראל שמפרישים לעולם שתי חלות‪ ,‬לא היו מפרישים אלא‬ ‫מאוס‪ ,‬אלא משום שזה גורם לריח הפה‪.‬‬ ‫לרבינו שמואל (תוד"ה לא) מיירי בשניהם של בשר או שניהם של‬ ‫תרומה אחת‪ ,‬וא"כ צ"ל שבחלה יותר יש לחוש שלא תשתכח‬ ‫גבינה‪ ,‬אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלפניו חובה‪ ,‬אבל לגבינה‬ ‫משום דשייכא בכל אדם המגלגל עיסתו‪ ,‬אבל תרומה אין‬ ‫מה שלא יושבים מתחת למרזב המקלח מים מן הגג אינו‬ ‫רגילים בה אלא בעלי קרקעות וממריחי תבואות)‪ ,‬והיכא דליכא‬ ‫של אחריו אפילו בנטילת ידים אסור לאכול עד סעודה אחרת‪.‬‬ ‫משום שופכים ‪-‬מים שהשתמשו בהם על הגג‪ ,‬שהם מאוסים‪,‬‬ ‫ולר"ת בין תבשיל לתבשיל רשות היינו בין תבשיל דבשר לתבשיל‬ ‫כהן קטן ששורפה ומפריש שניה‪ ,‬נותנה לכהן טמא אפילו הוא‬ ‫אלא משום דשכיחי שם מזיקים‪ .‬ומעשה בסבלים‬ ‫של גבינה‪ ,‬דכיון דאין הבשר והגבינה בעין וליכא אלא טעם לא‬ ‫זב‪ ,‬ונראה שאינה טובלת‪ ,‬שהרי יש כמה מקומות דלא מפרשי‬ ‫שהניחו שם חבית והיא נשברה‪ ,‬ורב אשי נידה את‬ ‫החמירו שיהא חובה ליטול ידיו בינתיים‪ ,‬אבל בין תבשיל דבשר‬ ‫לה כלל כיון שצריך לשומרה מלהאכילה לזרים‪ ,‬ושמא השניה‬ ‫לגבינה שהגבינה בעין חובה‪ .‬ויתכן פירוש זה אף לדברי האוסרים‬ ‫אפילו אינה מדמעת כיון שהיא קלה ביותר (כמו שלא גזרו על‬ ‫המזיק‪ ,‬וקצב לו זמן לשלם‪ ,‬ולא בא באותו הזמן‪ ,‬ואמר‬ ‫תערובת דמאי)‪ ,‬אע"פ שהראשונה נראה קצת שהיא מדמעת‪.‬‬ ‫לאכול גבינה אחר בשר באותה סעודה אפי' בנטילה וקינוח‪.‬‬ ‫לו המזיק שאין להם רשות לקחת דבר צרור או חתום‬ ‫או מדוד או מנוי‪ ,‬אלא רק דבר הפקר‪.‬‬ ‫עוד כתבו התוס' (ד"ה מים) שבברכות (נ"ג‪ ):‬דריש "והתקדשתם"‬ ‫אכילת בשר אחרי גבינה‪ -‬מי שאכל גבינה ורוצה‬ ‫אלו מים ראשונים "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים‪ ,‬ואסמכתא‬ ‫לאכול בשר‪ ,‬צריך קינוח פיו והדחה במים‪( ,‬בית שמאי‬ ‫מה שנוהגים לשפוך מים מפי הכד לפני השתיה ממנו אינו‬ ‫בעלמא הוא‪ ,‬דטעמא דמים אחרונים הוא משום מלח סדומית‪ .‬ואנו‬ ‫אמרו שצריך קינוח ובית הלל אמרו שצריך הדחה‪ ,‬ומר‬ ‫משום שיש שם קיסמים‪ ,‬אלא מפני מים הרעים פעמים‬ ‫לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו לא נהגו במים אחרונים‪,‬‬ ‫וכדמצינו דדריש התם "כי קדוש" זה שמן שהיו סכין את ידיהם‬ ‫אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי‪ .‬לרש"י הקינוח יפה מן‬ ‫ששתה מהם שד וזו תקנתם‪.‬‬ ‫להעביר את הזוהמא‪ ,‬דהוי אסמכתא‪ ,‬דלא מצינו בשום מקום‬ ‫ההדחה‪ ,‬ולתוס' (ד"ה אי) הדחה עדיפא מקינוח)‪ .‬ואגרא חמיו‬ ‫המשך הלכות נטילת ידים‬ ‫שיהא שמן לא חובה ולא מצוה‪ ,‬והא דאמר התם כשם שהמזוהם‬ ‫של רבי אבא אמר שמי שאכל גבינה‪ ,‬מותר לאכול‬ ‫פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולים לברכה‪ ,‬היינו שלהם היה‬ ‫אחריה עוף בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה לראות‬ ‫ק"ו‪ .‬לרב דימי זלזול במים ראשונים גרם לאכילת‬ ‫הדבר עליהם חובה ליטול אחר סעודה‪ ,‬לפיכך נחשבות כמזוהמות‬ ‫שלא נדבק מהגבינה בחניכיו‪ ,‬ורב יצחק בריה דרב משרשיא‬ ‫וצריך להקדים וליטול קודם ברכה‪ .‬עוד כתבו התוס' (שם) שהנ"מ‬ ‫בשר חזיר‪ ,‬שהיה חנוני שהיה מוכר נבילות לעכו"ם ושחוטות‬ ‫אכל בשר אחרי גבינה בלי לרחוץ ידיו‪ ,‬ושאלוהו‬ ‫בין מצוה לחובה‪ ,‬אף שגם המצוה היא חובה‪ ,‬הוא לענין מלחמת‬ ‫לישראל‪ ,‬וכשבא יהודי ולא נטל ידיו היה סבור שהוא נכרי והאכילו‬ ‫הרשות‪ ,‬דפטורים מנטילת ידים ולא ממים אחרונים כמבואר‬ ‫שמדברי אגרא מבואר שרק עוף וגבינה מותר אבל‬ ‫בשר חזיר‪ ,‬וזלזול במים אחרונים גרם להוצאת אשה‬ ‫בעירובין (י"ז‪ .).‬ובה"ג פירש דראשונים שהם מצוה משום סרך‬ ‫בשר וגבינה לא‪ ,‬ורב יצחק ענה להם שרק בלילה‬ ‫מבעלה‪ ,‬כדאיתא ביומא (פ"ג‪ ):‬שכידור הכחיש שהפקידו אצלו‬ ‫תרומה טעונים ברכה‪ ,‬אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח‬ ‫ההיתר הוא רק בעוף‪ ,‬אבל ביום הרי הוא רואה אם ידיו‬ ‫כסף וכשראו שיש לו שאריות עדשים בשפמו הלכו לאשתו ואמרו‬ ‫סדו מית אין טעונין ברכה‪ .‬ומכאן למד רבינו יהודה שאין לברך על‬ ‫לה שבעלה אמר שישיבו את כספו ונתן סימן שאכל עדשים‪,‬‬ ‫קריאת שמע שלפני מיטתו אשר קדשנו במצותיו וציוונו לקרות‬ ‫נקיות‪.‬‬ ‫וכששמע זאת כידור גירש אותה‪ .‬ולרבין זלזול במים‬ ‫שמע‪ .‬ומים אמצעיים כגון בין גבינה לבשר אין טעונים ברכה אף‬ ‫אכילת גבינה אחרי בשר‪ -‬כתבו התוס' (ד"ה עוף) שאחרי אכילת‬ ‫שהם לצורך מצוה‪ ,‬דאין זה כי אם הכשר אכילה כמו ניקור חלב‬ ‫בשר אין לאכול גבינה אפילו ע"י נטילת ידים וקינוח הפה‪ ,‬עד‬ ‫ראשונים גרם לאכילת בשר נבילה‪ ,‬וזלזול במים‬ ‫ומליחת בשר‪.‬‬ ‫הסעודה הבאה‪ .‬וכן דעת רבינו שמואל (תוס' ק"ה‪ :‬ד"ה לא)‪ .‬ודעת‬ ‫אחרונים גרם למיתה שי"א שכידור (הנ"ל) הרג את אשתו‪.‬‬ ‫מים ראשונים ניטלים בין ע"ג כלי בין ע"ג קרקע‪ ,‬ומים‬ ‫רבינו תם וכן דעת בה"ג שמותר לאכול גבינה אחרי בשר ע"י נטילה‬ ‫ורבי אבא נקט כדברי שניהם לחומרא‪ ,‬שמים ראשונים‬ ‫וקינוח‪ ,‬ומר עוקבא שלא אכל עד הסעודה הבאה היינו בלא נטילה‬ ‫גרמו לאכילת בשר חזיר (שהוא חמור מנבילה כיון שיש בזה שני‬ ‫אחרונים ניטלים דווקא בכלי ולא ע"ג קרקע‪ ,‬מפני‬ ‫וקינוח‪ ,‬אי נמי החמיר על עצמו‪ ,‬ואגרא אכל גבינה אחרי עוף משום‬ ‫איסורים) ומים אחרונים גרמו למיתה‪.‬‬ ‫שרוח רעה שורה עליהם‪ ,‬וי"א שאפשר לנוטלם גם ע"ג‬ ‫שעוף אינו נדבק בידים בשיניים ובחניכיים‪ .‬והעולם נהגו שלא‬ ‫נטילת ידים בחמין‪ -‬חמי האור לחזקיה אין נוטלים‬ ‫קיסמים‪.‬‬ ‫לאכול גבינה אחרי בשר‪ ,‬ואפילו אחרי בשר עוף‪.‬‬ ‫מהם ידים ‪-‬מים ראשונים‪ ,‬ולרבי יוחנן נוטלים מהם ידים‪.‬‬ ‫מים ראשונים ניטלים בין בחמין בין בצונן‪ ,‬ומים‬ ‫ק"ה‪ .‬לרבי זירא הקינוח צריך להיות דווקא בפת‬ ‫(לרש"י חזקיה פליג אדלעיל (ק"ה‪ ,):‬וחזקיה הוא תנא‪ .‬והתוס' (ד"ה‬ ‫אחרונים דווקא בצונן‪ ,‬מפני שחמין מרככים את הידים‬ ‫חיטים קרה ורכה‪ ,‬ולא בפת שעורים שהיא מתפוררת בתוך‬ ‫חמי האור) כתבו דהתם מיירי כשאין היד סולדת וכאן מיירי כשהיד‬ ‫ואין מעבירים את הזוהמא אלא מבליעים בהם את זוהמת‬ ‫הפה וממילא אינה מקנחת‪ ,‬או בפת חיטים שהיא חמה או‬ ‫סולדת‪ ,‬ורבי יוחנן סובר כלישנא בתרא דהתם)‪ .‬וחמי טבריה או‬ ‫התבשיל‪.‬‬ ‫קשה יותר מדאי‪ ,‬וגם הוא מתפורר‪ .‬ולהלכה אפשר‬ ‫שאר מים שנפסלו משתית בהמה כגון מים סרוחים‪,‬‬ ‫ק"ה‪ :‬ללישנא קמא אין ליטול מים ראשונים במים‬ ‫לקנח בכל דבר חוץ מקמח תמרים וירקות שהם רכים‪.‬‬ ‫פסולים לנטילת ידים ע"י כלי וגריעי מחמי האור לפי שלא‬ ‫שהיד סולדת (‪-‬נכוית) בהם דבטלו ונשתנו מתורת מים‪,‬‬ ‫אם נשאר בשר בין השיניים אסור לאכול גבינה‪ ,‬דכתיב‬ ‫היתה להם שעת הכושר‪ ,‬ולא תיקנו רבנן נטילה אלא בראויים‬ ‫לשתית בהמה‪ ,‬ולענין טבילת הידים או כל גופו אם יש בהם‬ ‫וללישנא בתרא מותר ליטול מים ראשונים במים שהיד‬ ‫"הבשר עודנו בין שיניהם" ומבואר שזה נקרא בשר‪.‬‬ ‫מ' סאה‪ ,‬במקומם (‪-‬כשהם מחוברים) מהני לכו"ע דשם‬ ‫סולדת בהם‪ ,‬ומים אחרונים אסור רק במים שהיד‬ ‫מי שאכל בשר אסור לו לאכול גבינה מפני שהבשר מוציא‬ ‫טבילה עליהם ככל המעיינות והמקוואות‪( ,‬והיינו כשהם צלולים‬ ‫סולדת בהם‪.‬‬ ‫אלא שנפסלו מחמת שהם מאוסים‪ ,‬אבל טיט הנרוק שנפסל‬ ‫שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו‪ .‬ומר עוקבא אמר שהוא‬ ‫לשתית בהמה מחמת שהטיט עבה מאד‪ ,‬פסולים לטבילה‪ ,‬דאין‬ ‫טעם למה נזהרים בכמה דברים‬ ‫כחומץ בן יין לגבי אביו‪ ,‬מפני שאביו כשהיה אוכל בשר‬ ‫עליהם שם מים‪ .‬תוד"ה מים)‪ ,‬ואם העביר אותם דרך חריץ‬ ‫לא היה אוכל גבינה עד למחר כי השתא מעת לעת‪ ,‬והוא‬ ‫מה שלא נוטלים דבר מהשלחן בזמן שאחד אוחז כוס‬ ‫(שאין שם שיעור מקוה אבל הם מחוברים למקוה‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס'‬ ‫ממתין רק לסעודה הבאה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה לסעודתא)‬ ‫(ד"ה דפסקינהו) כתבו שמה שביטלו את הטבילה ברביעית דמקוה‬ ‫לשתות‪ ,‬אינו מחשש לקלקול בסעודה‪ ,‬אלא מפני שזה‬ ‫שאין הכונה להמתין בין סעודת שחרית לסעודת ערבית‪ ,‬אלא‬ ‫(נזיר ל"ח‪ ,).‬היינו רק לענין מחטים וצינוריות‪ ,‬אבל אפשר להטביל‬ ‫קשה לרוח צרדא‪ ,‬ואם הוא נוטל ומחזיר‪ ,‬או שמשאיר‬ ‫אפילו לאלתר אם סילק השלחן ובירך מותר‪ ,‬דלא פלוג רבנן‪.‬‬ ‫בהם ידיו‪ ,‬אי נמי לגמרי ביטלו‪ ,‬והכא מיירי במחוברים למקוה כמ"ש‬ ‫את מה שנטל בתוך ד' אמות לשלחן‪ ,‬או שנוטל דבר‬ ‫רש"י)‪ ,‬לרבנן ולחזקיה אפשר להטביל בהם ידיו‪,‬‬ ‫שמואל אמר שהוא כחומץ בן יין לגבי אביו‪ ,‬שאביו‬ ‫שאינו צריך לסעודה‪ ,‬אין בזה חשש‪ .‬ומר בר רב אשי‬ ‫ולרשב"א ולרבי יוחנן גוזרים שמא יטול מהם ע"י כלי‪.‬‬ ‫היה מסייר נכסיו פעמיים ביום לראות מה הם צריכות‪,‬‬ ‫הקפיד גם על כלים לכתישת תבלין מפני שהם נצרכים‬ ‫והוא רק פעם אחת‪ .‬דס"ל לשמואל שמי שמסייר‬ ‫טעם נטילת ידים לחולין הוא משום סרך תרומה‬ ‫לסעודה‪.‬‬ ‫נכסיו בכל יום מרויח מפני שמתקנם במה שצריך‪ .‬ובאמת‬ ‫שהידים הם שניות ופוסלות את התרומה ולא את החולין‪ ,‬וגזרו‬ ‫מה שאוספים את הפרורים אחרי הסעודה אינו משום‬ ‫אביי תפס את האריס לוקח עצים‪ ,‬ורב אסי ראה‬ ‫שיטלו לחולין כדי שאוכלי תרומה יהיו רגילים ליטול ידיהם‪ .‬ועוד‬ ‫נקיון‪ ,‬אלא משום שזה קשה לעניות‪.‬‬ ‫שמים עומדים לשטוף את שדהו‪.‬‬ ‫משום מצוה‪ ,‬והיינו מצוה לשמוע דברי חכמים שתיקנוה‬ ‫מה שלא שותים את הקצף של המשקה‪ ,‬הטעם אינו‬ ‫(משום נקיות‪ .‬תוד"ה מצוה)‪ ,‬או שזה דאורייתא כדאמר ר"א בן‬ ‫נטילת ידים‬ ‫משום שזה מאוס‪ ,‬אלא מפני שזה גורם לכרסם ‪-‬רירים‬ ‫ערך שסמכו דבר זה על הפסוק "וכל אשר יגע בו הזב‬ ‫הבאים מן החוטם‪( ,‬ואם שתה קצף של יין‪ ,‬רפואתו‬ ‫הלכות נטילת ידים לפני הסעודה‪ ,‬נמצאים במשניות בסדר‬ ‫וידיו לא שטף במים" משמע שיש מקרה שמועילה‬ ‫טהרות במסכת ידים‪ ,‬באשר היא שייכת לדיני טומאה‬ ‫שישתה שיכר‪ ,‬ובשל שיכר ישתה מים‪ ,‬ובשל מים אין‬ ‫שטיפת ידים במים ואסמכתא בעלמא היא‪.‬‬ ‫וטהרה‪ ,‬ואין על סדר טהרות תלמוד בבלי‪ ,‬והרבה דינים‬ ‫לו תקנה‪ ,‬והיינו דאמרי אינשי בתר עניא אזלא עניותא)‪.‬‬ ‫חשובים בהלכות אלו נתבארו בסוגיות שלפנינו‪.‬‬ ‫נטילת ידים לפירות‪ -‬לרבי אושעיא נטילת ידים‬ ‫והמנפח בפיו זה גורם לחולי בראש‪ ,‬והמסלקו בידיו זה‬ ‫לפירות רשות‪ ,‬משום נקיות‪ ,‬ואינה לא חובה ולא מצוה‪,‬‬ ‫נטילת ידים לפני הסעודה היא תקנה דרבנן‪ ,‬משום סרך‬ ‫גורם לעניות‪ ,‬ותקנתו שישקעו בתוך המשקה‪.‬‬ ‫תרומה כמבואר בגמרא כאן‪ ,‬ומשום נקיות‪ ,‬ולהלן יבואר אלו‬ ‫ולרב נחמן הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח‬ ‫מים כשרים לנטילה‪ ,‬דין כח גברא בנטילה‪ ,‬מתי אפשר לטבול‬ ‫השורה על האוכל כשבא ליתן הפת לתינוק בן ד' וה' שנים וחונקת‬ ‫כשפופרת הנוד‪ ,‬ועוד דניצוק אינו חיבור‪ ,‬אבל בנטילת ידים לא‬ ‫ואסור לנהוג בגסות הרוח ואין זה רשות‪ ,‬ורב אמי ורב אסי‬ ‫אותו אם לא נטל ידיו באותה שעה אע"פ שנטל שחרית‪ ,‬ומה שאנו‬ ‫החמירו‪ .‬תוד"ה ואי)‪.‬‬ ‫אכלו פירות ולא נטלו ידיהם‪.‬‬ ‫לא נזהרים עכשיו מזה‪ ,‬לפי שאין אותה רוח רעה מצויה בינינו‪ ,‬כמו‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה דלא) שדעת בה"ג שמותר להטביל ידים בתוך‬ ‫שאין אנו נזהרים על הזוגות ועל הגילוי‪.‬‬ ‫כלי‪ ,‬והקשו התוס' דמשמע הכא דבעינן כח גברא‪ ,‬ותירצו שי"ל‬ ‫מהלכות זימון‪ -‬אין מזמנים על הפירות‪ .‬ושנים‬ ‫צריך השמש לברך על כל כוס שכיון שאינו יודע אם יתנו לו‬ ‫שהכונה דבעינן נטילה מכח כלי‪ ,‬בין טובל ידיו בתוך הכלי ובין שופך‬ ‫שאכלו יחד פת‪ ,‬וכן שלשה שאכלו פירות‪ ,‬מצוה‬ ‫מן הכלי על ידיו‪ ,‬ורק כשידיו חוץ לכלי שכבר פסק כח הכלי‬ ‫שכל אחד יברך בפני עצמו‪ ,‬ורק אם אחד בור יוציאו‬ ‫עוד הוא מסיח דעתו‪ ,‬ואם אין אדם חשוב מברך אף על כל‬ ‫כשהמים באים עליו‪ ,‬א"כ אין כאן נטילה מן הכלי‪ ,‬וגם טבילה אין‬ ‫מי שיודע לברך‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ושמע) דאיתא בברכות‬ ‫פרוסה‪ ,‬משא"כ כשיש אדם חשוב שהוא בטוח שלא ימנעו‬ ‫כאן כיון שהם שאובים‪ .‬אי נמי משום דתנן במסכת ידים הכל‬ ‫(מ"ה‪ ).‬ששנים שאכלו יחד נחלקו רב ורבי יוחנן אם יכולים לזמן‬ ‫ממנו לחם כל צורכו‪ .‬ואין לאחד האורחים לתת פרוסה‬ ‫כשרים ליתן מים לידים אפילו חרש שוטה וקטן‪ ,‬ומניח חבית בין‬ ‫או לא‪ ,‬ומשמע שבפירות אין מזמנים עליהם כלל‪ ,‬אך י"ל‬ ‫לשמש‪ ,‬בין כשהכוס בידו ובין כשהיא בידו של בעה"ב‪,‬‬ ‫ברכיו ונוטל‪ ,‬ומניח חבית על צדו ונוטל‪ ,‬והקוף נותן לידים‪ ,‬רבי יוסי‬ ‫שהכונה שבפירות אין חובה לזמן אפילו בשלשה‪ ,‬וכאן באה‬ ‫פוסל בשניהם והיינו בקוף ובחבית נוטה על צדו והמים נשפכים‬ ‫שמא יארע דבר קלקלה בסעודה שבעה"ב יכעס כשהוא‬ ‫הגמרא לומר שמצוה ליחלק‪ ,‬ולא רק שלא יאמרו נברך‪ ,‬אלא‬ ‫מאליהם‪ ,‬דרבי יוסי מצריך נטילה מכח גברא‪ ,‬ולת"ק צריך רק כח‬ ‫שותה והיין חונקו ומזיקו‪ ,‬או שיפחד שהלחם לא יספיק לאורחים‬ ‫צריך שכל אחד יברך בעצמו‪ ,‬ולא יוציא אחד את חבירו‪ .‬אמנם‬ ‫כלי‪ ,‬ולפ"ז הא דנקט בסוגיין כח גברא היינו כרבי יוסי‪ ,‬ובה"ג סובר‬ ‫ויסתכל מה האורח נותן לשמש והכוס שבידו תישפך‪ ,‬וכן כשהכוס‬ ‫לגבי ברכה ראשונה מבואר בברכות (ל"ט‪ .‬לגבי מאכלים‪ ,‬נ"ג‪.‬‬ ‫כרבנן‪ ,‬ולמעשה צריך להחמיר כיון דסוגיין כרבי יוסי‪.‬‬ ‫ביד השמש שמא ישפכנה‪.‬‬ ‫לגבי בורא מאורי האש‪ ,‬מ"ב‪ :‬לגבי מוגמר) שאחד מברך לכולם‪,‬‬ ‫כלי שניקב ככונס משקה אינו כשר לנטילת ידים‪ ,‬מפני‬ ‫וי"ל דשאני ברכה ראשונה שכל אחד מרויח מאותה ברכה‬ ‫שמותר לו לאכול‪ ,‬משא"כ אחרי שכבר אכלו‪ .‬והא דמבואר התם‬ ‫הרחקות בין בשר לחלב‬ ‫שרבנן תיקנו ליטול ידים מכלי‪ ,‬וזה לא נחשב כלי‪.‬‬ ‫(ל "ז‪ ).‬שרבן גמליאל אמר לר"ע לברך לכולם על כותבות‪ ,‬רבן‬ ‫מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת‪ ,‬ובלבד שלא‬ ‫שיעור רביעית‪ -‬צריך ליטול מכלי‪ ,‬ושיהיה בכלי‬ ‫גמליאל לטעמיה דס"ל שז' המינים הם כמו פת ומברכים עליהם‬ ‫יגעו זה בזה‪ ,‬ואם נגעו א"צ קליפה כיון ששניהם צוננים‪,‬‬ ‫רביעית מים‪ ,‬אמנם שניים יכולים ליטול ידים מרביעית‬ ‫ג' ברכות ולא ברכה אחת מעין שלש‪ .‬ועכשיו נוהגים שרק בפת‬ ‫אחת בזה אחר זה‪ ,‬כיון שהמים שהשני נוטל בהם אע"ג‬ ‫אחת מברך לכולם בתחילה‪ ,‬מפני שאין אנו קובעים עצמנו‬ ‫אבל צריך הדחה‪.‬‬ ‫דלא הוי רביעית בנטילת שני ששפיר דמי הם שיירי טהרה‪.‬‬ ‫להסב על היין ועל הפירות‪ ,‬ואפילו גבי פת מבואר (שם מ"ב‪).‬‬ ‫אכילה על שלחן אחד‪ -‬שני אכסנאים מותרים לאכול‬ ‫שרק בהסבו אחד מברך לכולם‪ ,‬וביין פליגי התם אי בעי הסיבה‪.‬‬ ‫כתבו התוס' (שם) שהנוטל ידו אחת וחוזר ומשפשף בחברתה‪,‬‬ ‫על שלחן אחד בשר וגבינה‪ ,‬ובלבד שלא יהיו מכירים‬ ‫צריך לחזור וליטול‪ .‬ואם שרה פתו במים או הדיח בהן את הכלים‪,‬‬ ‫ק"ו‪ :‬עד היכן יטול ידיו‪ -‬לתנא דברייתא לחולין יש‬ ‫זה את זה שאין לחוש שיאכל אחד משל חבירו‪ .‬ואף במכירים‬ ‫המים פסולים לנטילה‪ ,‬ואם הדיח בהן ידיו כשרים‪ .‬וצריך לשפוך‬ ‫ליטול עד הפרק השני שבאמצע האצבעות‪ ,‬דכיון שהנטילה‬ ‫אסור רק בתפיסה אחת אפילו בלא שלחן‪ ,‬או בכעין‬ ‫מים על ידיו ג' פעמים‪ ,‬פעם ראשונה כדי להעביר טיט ודבר החוצץ‬ ‫היא רק משום סרך תרומה‪ ,‬די אם נטל מה שנוגע במאכל דהיינו‬ ‫תפיסה אחת (ואין דבר מפסיק ביניהם כגון לחם או קנקן או‬ ‫מעל ידיו‪ ,‬ופעם שניה לטהר ידיו‪ ,‬ופעם שלישית לטהר אותן מים‪,‬‬ ‫ראשי האצבעות‪ ,‬ולתרומה עד הפרק השלישי שהוא בגב היד‪,‬‬ ‫שאר כלים‪ ,‬וכן באוכלים על שני מפות נפרדות מותר‪ ,‬וי"מ שכעין‬ ‫ואם שופך רביעית בבת אחת סגי‪ ,‬ואם נוטל יד אחת א"צ רביעית‬ ‫היכא שהמים באים משיירי טהרה‪ ,‬אלא שתהא אותה שטיפה‬ ‫ולקידוש ידים ורגלים מן הכיור עד הפרק העליון ששם‬ ‫תפיסה אחת הכונה שמכירים זה את זה‪ ,‬ולפ"ז אין ראיה שמותר‬ ‫מרובה כשתים‪.‬‬ ‫מתחברים היד והזרוע‪ .‬וכן אמר רב‪ ,‬ושמואל אמר שיטול‬ ‫לאכול על שלחן אחד ע"י הפסק ביניהם‪ .‬תוד"ה כעין)‪ .‬ושני‬ ‫לחולין כמו לתרומה ולא חלק על הברייתא‪ ,‬אלא שמפני שהיה‬ ‫אחים המקפידים זה על זה שאין זה אוכל משל זה‪ ,‬אסורים‬ ‫מים שנשתנה מראיהם פסולים לנטילת ידים‪.‬‬ ‫כהן ורגיל בתרומה החמיר להרגיל עצמו גם בחולין כדי שיהיה רגיל‬ ‫לאכול זה עם זה‪ ,‬שמא יבואו להתיר באוכלים זה עם‬ ‫מגופת חבית שתיקנה (‪-‬חקק בה שתוכל לקבל רביעית‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫בזה‪ .‬ורב ששת אמר שיטול לתרומה לקולא כמו לחולין‪,‬‬ ‫זה‪ ,‬כפי שאסרו לענן מצות בפסח סריקי בייתוס שהיה לו‬ ‫ולתוס' (ד"ה מגופת) בלא חקיקה היא מחזקת רביעית‪ ,‬והחקיקה‬ ‫דעת התוס' (ד"ה אמר) שרב ששת לא חולק על הברייתא‪ ,‬אלא‬ ‫דפוס מצויר שהיה הציור נעשה מיד‪ ,‬אטו שאר סריקין‬ ‫היא כדי שתשב בלא סמיכה‪ ,‬דאם מחזקת רביעית רק כשיושבת‬ ‫שסובר שכוונת הברייתא שבחולין יטול עד הפרק הראשון‪ ,‬וממילא‬ ‫המצויירים שאסרום מפני שהאשה שוהה בעשייתם והם‬ ‫ע"י סמיכה‪ ,‬אין חשיבות לבית קיבול שלה) כשרה לנטילת‬ ‫אמר שיטול לחולין ולתרומה עד הפרק השני‪ .‬ולר"ת לברייתא‬ ‫מחמיצים‪ ,‬ולא דמי למה שהתירו למי שאין לו אלא חלוק‬ ‫ידים‪ ,‬וכן חמת או כפישה של עור שתיקנם כשרים‪ ,‬אבל‬ ‫לחולין עד פרק ראשון ולתרומה עד פרק שני‪ ,‬ולשמואל גם בחולין‬ ‫אחד‪ ,‬לכבס במועד‪ ,‬דהתם אזורו מוכיח עליו‪ ,‬דהאזור‬ ‫שק וקופה אינם כשרים לנטילת ידים‪ ,‬כיון שלא נעשו‬ ‫עד פרק שני‪ ,‬ולרב ששת בשניהם מספיק עד פרק ראשון‪ .‬ולהר"ר‬ ‫אברהם בחולין עד פרק שלישי דאצבעות‪ ,‬ולתרומה כל פיסת היד‬ ‫קבוע בחלוק‪ ,‬וכשמחליפים חלוק מעבירים את האזור לחלוק‬ ‫למים‪ ,‬דרובם לא מחזיקים מים‪.‬‬ ‫עד הקנה‪ ,‬ולקדוש ידים עד העצילה שקורין קוד"א‪ .‬והתוס' חולקים‬ ‫השני‪ ,‬ומי שאין לו חלוק אחר מכבסו עם אזורו‪ ,‬והרואה שמכבסו‬ ‫עם אזורו יודע שאין לו חלוק אחר‪ ,‬ולכך התירו לו חכמים‪.‬‬ ‫ק"ז‪ :‬כורך אדם ידיו במפה שלא יגע באוכל ואוכל תרומה‬ ‫על דבריו‪ .‬ורב אמי הראה עד היכן ליטול בין לחולין בין‬ ‫דכהנים זריזים הם ולא יגעו בתרומה‪ ,‬אבל לא יכרוך ידיו‬ ‫לתרומה ולחומרא‪ ,‬ולאו דווקא לכהנים‪.‬‬ ‫באיזה אופן הטעם אוסר את העיקר‬ ‫במפה ויאכל טהרות לאוכלי חוליהם בטהרה דאינם למודים‬ ‫כל דבר שחוצץ בטבילת הגוף חוצץ בנטילת ידים‬ ‫להשמר כמו כהנים‪ ,‬ורבי צדוק אכל פחות מכביצה כשהוא‬ ‫לחולין‪ ,‬ובקידוש ידים ורגלים במקדש‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫ק"ח‪ .‬טעמו ולא ממשו‪ -‬טעם האיסור כשאין‬ ‫כרוך במפה מחוץ לסוכה ולא בירך אחריו ברכת המזון‪.‬‬ ‫וכל) דמיירי הכא בנטילה לאכילה‪ ,‬וצריך להזהר בשעת נטילה‬ ‫ממשות של האיסור כגון היכא שסילק את האיסור שאין כאן‬ ‫(דסבר שרק בכביצה מברכים ברכת המזון‪ ,‬אבל ברכה ראשונה‬ ‫מטיט ובצק שתחת הצפורן שהם חוצצים בנטילה כמו בטבילה‪,‬‬ ‫אלא טעמו‪ ,‬לאביי בכל האיסורים זה אסור מדאורייתא‪,‬‬ ‫מברך אף בפחות מכביצה‪ ,‬וכן לר"מ דפוטר בפחות מכזית‪ ,‬היינו‬ ‫אבל במיעוט שאינו מקפיד אין לחוש‪ ,‬דבטבילה נמי אינו חוצץ‪.‬‬ ‫דילפינן מבשר בחלב שהתורה אסרה באכילה אף שאם‬ ‫מברכה אחרונה ולא מברכה ראשונה‪ .‬תוד"ה ולא)‪.‬‬ ‫והא דאיתא בתוספתא מקואות שכל החוצץ בכלים חוצץ בנדה‬ ‫מסלקם זה מתוך זה אחרי הבישול אין כאן אלא טעם‪ ,‬ולומדים מזה‬ ‫ובגר בשעת טבילה‪ ,‬אבל בחולין אינו חוצץ‪ ,‬היינו לענין נגיעה‪,‬‬ ‫מי שמכניסים לו אוכל לפיו ואינו נוגע באוכל‪ ,‬הגמ'‬ ‫לשאר איסורים בבמה מצינו‪ ,‬ואין לומר ששם זה חידוש‬ ‫ואפילו בחולין שנעשו על טהרת תרומה לא החמירו‪.‬‬ ‫מסתפקת אם צריך ליטול ידיו‪( ,‬ורב הונא בר סחורה‬ ‫(שאסורים אע"פ ששניהם מין התר‪ ,‬ועוד שאסור אפי' רק לבשל‪.‬‬ ‫ק"ז‪ .‬נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם לכל‬ ‫רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה דחדוש) החידוש הוא שאם שרה הבשר בחלב‬ ‫האכיל את רב המנונא‪ ,‬ואמר שרק בגלל שהוא רב‬ ‫כל היום מותר אע"פ שהחלב נבלע בבשר למרות שזה צונן כיון‬ ‫המנונא האכילו‪ .‬הגמרא אומרת שאין ראיה שהטעם‬ ‫היום לאכילה‪ ,‬ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם‪ ,‬לרב דין זה‬ ‫שהוא צלול‪ ,‬ואם בישל אסור)‪ ,‬ואין ללמוד משם‪ ,‬דא"כ למה‬ ‫משום שהוא זהיר שלא ליגע‪ ,‬די"ל שהיה זריז ליטול‬ ‫הוא אפי' שלא בשעת הדחק‪ ,‬ורב אבינא אמר לעשות‬ ‫שם לא נאסר גם בלא נותן טעם דהא חידוש הוא‪ ,‬ואפילו‬ ‫ידיו מתחילה‪ ,‬והזריז עדיף מהזהיר‪ ,‬שהזהיר נזהר בשעת מעשה‬ ‫כך במקום שמים לא מצויים‪ ,‬ונחלקו בגמ' אם הוא‬ ‫בכל דהו זה בשר בחלב‪ ,‬אלא מבואר שזה לא חידוש מיוחד‪ ,‬אלא‬ ‫שלא לעבור על המצוה‪ ,‬והזריז רואה את הנולד ומכין עצמו‬ ‫מתיר רק בשעת הדחק וס"ל כרב‪ ,‬או אף שלא בשעת‬ ‫רואים מזה דאהכי קפיד רחמנא‪ ,‬כמו שכלאי הכרם נאסרים בגלל‬ ‫מתחילה שלא יבוא לידי כך‪ ,‬והיינו דאמרינן זהירות מביאה לידי‬ ‫הדחק ודלא כרב‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה נוטל) שנטילת שחרית‬ ‫התערובת‪ ,‬וממילא לומדים מזרוע בשילה להתיר כשאין טעם‪.‬‬ ‫זריזות)‪ .‬ובשמש ודאי שהוא צריך ליטול ידיו כיון שהוא‬ ‫מועילה דווקא כשמתנה‪ ,‬או שתנאי מועיל אף שלא בשעת הדחק‬ ‫ורבא דוחה שבאמת בשר בחלב זה חידוש‪ ,‬ומ"מ אין לאסור בלי‬ ‫טרוד לשמש את המסובים והוא שוכח שהוא לא נטל ונוגע באוכל‬ ‫דווקא כשאין מים בסמוך לו‪ ,‬או שיש לו והוא צריך אותם לדברים‬ ‫נתינת טעם (למרות שא"א ללמוד מזרוע בשילה)‪ ,‬דבגופיה גלי‬ ‫שאוכל‪ ,‬אבל מה שנוגע בשאר המאכלים אינו מצריך נטילה‪ ,‬שלא‬ ‫אחרים‪.‬‬ ‫קרא דבעינן טעמא‪ ,‬מדלא אסרה תורה אלא בדרך בישול‬ ‫הצריכו נטילה לנוגעים אלא רק למי שאוכל‪ .‬ולהלכה צריך‬ ‫אריתא דדלאי ‪-‬צינור המוליך מים לשדות ששופכים אליו מים‬ ‫בשר בתוך חלב‪ ,‬שבאופן זה ודאי יש נתינת טעם‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫האוכל מאחרים ליטול ידיו‪ .‬והמאכיל י"א שצריך ליטול‬ ‫(ד"ה אמר) שזה דיחויא בעלמא‪ ,‬דמהכא ליכא למילף‪ ,‬אבל באמת‬ ‫מהנהר בדלי‪ ,‬אין נוטלים ממנו לידים ע"י הכנסת הידים לתוך‬ ‫טעם כעיקר דאורייתא‪ ,‬עוד כתבו התוס' (ד"ה מבשר) שאביי חזר‬ ‫ידיו‪ ,‬ולהלכה אינו צריך‪.‬‬ ‫הצינור‪ ,‬דבעינן נטילה מכח גברא וכבר פסק כח השופך‪,‬‬ ‫בו בגלל דברי רבא‪ ,‬ולומדים טעם כעיקר ממשרת או מגיעולי עובדי‬ ‫מותר לאשה להדיח במים יד אחת ולהאכיל לבנה‬ ‫(וטבילה אין כאן כיון שאין בזה שיעור מקוה)‪ ,‬ואם נותן ידיו‬ ‫כוכבים‪.‬‬ ‫הקטן ביום הכיפורים‪ ,‬ואף אם א"צ נטילת ידים למאכיל‪,‬‬ ‫סמוך למקום השפיכה שהמים מקלחים לידיו מכח האדם‬ ‫דין חתיכה שנפלה עליה טיפת חלב‪-‬‬ ‫מ"מ צריך משום רוח רעה השורה על הידים שלא נטלום‬ ‫ששופך את המים לצינור‪ ,‬מהני‪ ,‬דבזה המים באים מכח‬ ‫לתנא דמתני' אם נפלה טיפת חלב על חתיכה אחת מתוך‬ ‫בשחרית‪ ,‬אבל מאכיל שנטל ידיו בשחרית א"צ ליטול ידיו‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫גברא‪ ,‬וכן אם הדלי ניקב ככונס משקה שזה נקב קצת גדול‬ ‫והתוס' (ד"ה התם) כתבו בשם רבינו תם דבלא נתינת פת לתינוק‬ ‫והקילוח היוצא ממנו נראה‪ ,‬והשופך מים מהדלי לצינור שופך דרך‬ ‫החתיכות שבתוך הקדירה‪ ,‬אותה חתיכה נאסרת אם יש‬ ‫מותר ליטול ידיו שחרית ביום הכפורים‪ ,‬דלא גרע ממלוכלכות‬ ‫פי הדלי ונשפכים מים מהנקב ליאור‪ ,‬אפשר להטביל ידיו‬ ‫באותה טיפה כדי לתת בה טעם‪ ,‬והיינו שאין בחתיכה‬ ‫בטיט ובצואה דאמרינן שרוחץ כדרכו ואינו חושש‪ ,‬ואין לך‬ ‫בצנור‪ ,‬כיון שעי"ז המים שבצינור מחוברים ליאור‪ ,‬ועי"ז‬ ‫שישים כנגד הטיפה‪( .‬כתבו התוס' (ד"ה טיפת) דמיירי כשכל‬ ‫מלוכלכות יות ר מזה שאין יכול ליגע בפיו ובעיניו בחוטמו ובאזניו‪,‬‬ ‫החתיכה חוץ לרוטב‪ ,‬שאז החלב מפעפע רק באותה חתיכה אא"כ‬ ‫והכא מיירי בנטילה לפני שהיא מאכילה שהיא משום רוח רעה‬ ‫מועיל להטביל בצינור את הידים‪ ,‬דאין זה טבילה גמורה שנצריך‬ ‫חיבור כשפופרת הנוד כדין עירוב מקואות‪( ,‬דלטבילה בעינן‬ ‫ק"ט‪ :‬צריך לקרוע את הכחל ולהוציא ממנו את‬ ‫(הדרך לשער כזית במשקין הוא ע"י הכנסת זית לתוך כוס מלאה‬ ‫ניער או כיסה‪ .‬ולעיל צ"ו‪( :‬ד"ה אם) כתבו שלרש"י גם כשמקצתה‬ ‫משקים‪ ,‬והמשקה שיוצא מהכלי הוא שיעור כזית) שנתבשלו‬ ‫ברוטב בעינן ניער או כיסה)‪ .‬ואם ניער את הקדירה מיד לפני‬ ‫החלב‪ ,‬ואם לא קרעו אינו עובר לא על אכילתו ללקות ולא‬ ‫יחד‪( ,‬והיינו בבאו מיורה גדולה שהיה בה כזית בשר וכזית‬ ‫שהחתיכה קיבלה טעם מן הטיפה‪ ,‬שאז הטיפה התערבה בכל‬ ‫על בישולו‪ ,‬דאין זה נקרא חלב‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫החתיכות‪ ,‬אינה אוסרת אא"כ יש בה כדי לתת טעם‬ ‫חלב‪ ,‬אבל ביורה שאין בה אלא שני חצאי זית אלו אינו‬ ‫אכילת כחל שלא קרעוהו‪ -‬נחלקו בגמ' בדעת רב אם‬ ‫לוקה לא על הבישול ולא על האכילה‪ ,‬דאינם‬ ‫בקדירה בכל הקדירה‪ .‬מתני'‪( .‬ורבי יהודה (ק"ט‪ ).‬אוסר‬ ‫יש איסור לאכול כחל שלא קרעוהו‪ ,‬ולא יעזור שיקרע‬ ‫מצטרפים לעשות איסור אא"כ היה בתחילה שיעור כזית מבשר‬ ‫גם בניער)‪.‬‬ ‫אותו לאחר בישולו שכיון שהוא רך כבר נבלע בו החלב על ידי‬ ‫ושיעור כזית מחלב‪ .‬וללוי לוקה בין על האכילה בין על‬ ‫והיכא שהחתיכה נאסרת‪ ,‬שיטת רב שהחתיכה עצמה‬ ‫הבישול והקריעה לא מוציאה את החלב‪( ,‬ולהלן ק"י‪ .‬מובא‬ ‫הבישול)‪.‬‬ ‫נעשית נבילה והיא אוסרת את כל החתיכות אפי' אם‬ ‫שרב יצחק בר אבודימי (אין זה אותו שהיה בזמן רבא‪ ,‬אלא‬ ‫יש בהם כדי לבטלה מפני שהן מינה‪ ,‬והיינו שטעם הבשר שיצא‬ ‫ק"ט‪ .‬ובברייתא מבואר שחתיכה שנפלה עליה טיפת‬ ‫אחר שהיה בימי רבינו הקודש‪ .‬תוד"ה איכא) אמר שלא לימד‬ ‫מהחתיכה‪ ,‬שהוא עצמו נאסר‪ ,‬אוסר את שאר החתיכות‪ ,‬וס"ל‬ ‫חלב‪ ,‬אם לא ניער (‪-‬הגיס) ולא כיסה את הקדירה כלל‬ ‫את רב שום איסור בכחל בין במניקה בין בשאינה מניקה‪ ,‬ורב‬ ‫(ערבוב הקדרה גורם שהטעם יתפשט בכולה‪ ,‬וכן המכסה את‬ ‫לרב כרבי יהודה שמין במינו לא בטיל‪ ,‬ואיירי‬ ‫אסר כחל (לרש"י מיירי שבישלו בלא קריעה‪ ,‬ולתוס' (ד"ה‬ ‫הקדירה גורם לכך)‪ ,‬אין הטיפה נבלעת אלא באותה חתיכה‬ ‫שהחתיכה נמצאת ברוטב עבה דק דק של בשר ושומן‪,‬‬ ‫דאתנייה) רב אסר אפילו בקריעת שתי וערב) כשראה מקום‬ ‫ואינה יוצאת ממנה לשאר החתיכות כיון שהחלב נמצא בגג‬ ‫דכולה מין בשר הוא (דאל"כ אומרים כאשר נתערבה חתיכת‬ ‫שאינם מקפידים על בישול בשר בחלב‪ ,‬וי"א שרק כחל‬ ‫אותה החתיכה‪ .‬ואם לא ניער ולא כיסה בתחילה אלא‬ ‫איסור‪ ,‬בהיתר שהוא מינו ושאינו מינו‪ ,‬סלק את ההיתר שהוא‬ ‫של מניקה שכנוס שם הרבה חלב אסור)‪ ,‬או שמותר‬ ‫בסוף שבתחילה החתיכה קיבלה את הטעם ואח"כ כשניער הטעם‬ ‫מינו כמי שאינו מועיל לא לבטלו לאיסור דמין במינו לא בטל‪,‬‬ ‫לאוכלו אם נתבשל וא"צ לקורעו‪ ,‬כיון שהחלב אינו כנוס‬ ‫נפלט ממנה לחתיכות האחרות‪ ,‬שיטת רבי יהודה שהטיפה‬ ‫ולא להחשיבו שנתווסף על האיסור שיצטרכו לבטל גם אותו‪ ,‬אלא‬ ‫במעיו אלא מובלע בבשר‪ ,‬וכיון שאפילו בנסחט ממנו ויצא חלב‬ ‫נותנת טעם בחתיכה ואוסרתה‪ ,‬והחתיכה נעשית‬ ‫מחשיבים כאילו אינו כאן‪ ,‬ושאינו מינו של היתר רבה עליו על‬ ‫שחוטה דרבנן‪ ,‬בדלא פירש אפי' איסורא דרבנן ליכא‪ ,‬ולכתחילה‬ ‫האיסור ומבטלו‪ ,‬וגם כאן הרוטב מבטל את החתיכה הנאסרת)‪,‬‬ ‫נבילה‪ ,‬ואוסרת את כל החתיכות מפני שהן מינה וס"ל‬ ‫צריך קריעה מדרבנן (רש"י‪ .‬וביארו התוס' (ד"ה אינו) שכוונת רש"י‬ ‫מין במינו אינו בטל וגם אפשר לסוחטו אסור‪ ,‬ואפי'‬ ‫וס"ל לרב שאפשר לסוחטו אסור – איסור שנבלע בהיתר‬ ‫שמותר לצלותו‪ ,‬אבל לבשלו אסור כיון שהחלב יצא וחזר ונבלע בו‬ ‫כמ"ש רש"י לקמן‪ ,‬אמנם אם יש במים שישים לא נאסר הכחל‬ ‫היכא שניער מתחילה ועד סוף אסור אע"פ שהחתיכה‬ ‫ונתן בו טעם ואסרו‪ ,‬וחזר ובישל את החתיכה שבלעה עם עוד‬ ‫הכחל אם בישלו לבדו‪ ,‬מפני שהחלב מתבטל במים‪ ,‬אבל אם‬ ‫חתיכות של היתר‪ ,‬שהחתיכה הראשונה יכול האיסור להסחט‬ ‫לא בלעה את האיסור יותר משאר החתיכות‪ ,‬ואין באותה‬ ‫בישלו אם בשר הכחל נאסר משום טעם הבשר הנבלע בחלב‬ ‫ממנה ולהתחלק בחתיכות ההיתר שאין באיסור כדי לאסור כולם‪,‬‬ ‫טיפה שיעור לאסור את כל החתיכות‪ ,‬דחיישינן שלא ניער‬ ‫ומ"מ לא די שהחתיכה לא מותרת‪ ,‬אלא גם ההיתר שבה נעשה‬ ‫שבכחל)‪ ,‬אמנם קיבה של טלה או של עגל שיונקים החלב לתוך‬ ‫בתחילה יפה יפה ולא כיסה יפה יפה וממילא החתיכה בלעה‬ ‫איסור לאסור אחרים הרבה‪ ,‬וכן דעת רב ורבי חנינא ורבי‬ ‫קיבתם‪ ,‬שבישלה בחלבה אסורה‪ ,‬כיון שהחלב כנוס‬ ‫בתחילה מן האיסור‪ ,‬וכשניער אח"כ היא פלטה‪ .‬ושיטת חכמים‬ ‫יוחנן‪ ,‬ודלא כשמואל ורבי שמעון בר רבי וריש לקיש‬ ‫במעיים ומשיצא מדדי הבהמה חלב הוא‪.‬‬ ‫שאפי' היכא שניער וכיסה בסוף ולא בתחילה‪ ,‬אין‬ ‫דס"ל אפשר לסוחטו מותר שאפילו החתיכה שנאסרה‬ ‫ורב נחמן אמר לטבחים שיצלו את הכחל‪ ,‬דס"ל שא"צ‬ ‫הטיפה אוסרת אא"כ יש בה בכדי לתת טעם ברוטב‬ ‫הותרה‪ ,‬ואף שאין מבטלין איסור לכתחילה‪ ,‬בדיעבד מותר‪ ,‬דאי‬ ‫קריעה אלא לקדירה שבבישול הדם שיוצא חוזר ונבלע‪ ,‬אבל‬ ‫ובקיפה (‪-‬פרורים דקים של בשר שיורדים לשולי הקדירה)‬ ‫אפשר לסוחטו מותר למה החתיכה נעשית נבילה והרי‬ ‫לצלי מותר אפילו לכתחילה‪ ,‬ורב נחמן סובר כלישנא בתרא‬ ‫ובחתיכות‪ ,‬דס"ל אפשר לסוחטו מותר‪ .‬ושיטת רבי‬ ‫הטעם יוצא ממנה ומתחלק בכל החתיכות האחרות‪ ,‬ואין סיבה‬ ‫דרב (רש"י)‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ההוא) דהיינו בפירוש המשנה‪ ,‬אבל‬ ‫שאם ניער וכיסה בסוף החתיכה נאסרת ואוסרת את‬ ‫לאסור חתיכה אחת יותר מאחרות)‪.‬‬ ‫להלכה הוא מיקל יותר‪ ,‬אפילו לכתחילה‪ ,‬ולקדירה אם לא קרעו‬ ‫שאר החתיכות‪ ,‬דס"ל שאפשר לסוחטו אסור‪ ,‬ואם‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה אמאי) שרשב"ם לומד מכאן שלמ"ד מין במינו‬ ‫אינו עובר עליו ואסור‪ .‬ורבינו תם פירש דהא דצריך קריעת שתי‬ ‫ניער וכיסה מתחילה ועד סוף‪ ,‬הטיפה מתבטלת גם‬ ‫לא בטיל‪ ,‬בכל חתיכת איסור שנופלת לקדירה צריך שיהיה גם‬ ‫וערב וטיחה בכותל לקדירה‪ ,‬היינו קדירה עם בשר‪ ,‬והחמירו לפי‬ ‫שישים ברוטב כדי לבטל את החתיכה האסורה‪ ,‬וגם שישים‬ ‫שטעם החלב נכנס בבשר ויש בו טעם בשר בחלב‪ ,‬ושמא יבוא‬ ‫ברוטב ובקיפה ובחתיכות‪ ,‬דלא ס"ל כרבי יהודה שחושש‬ ‫בחתיכות כדי לבטל את הרוטב שנבלע בה ויצא ממנה‪ .‬ושיטת ר"י‬ ‫לאכול בשר בחלב‪ ,‬אבל לקדירה בלא בשר או לצלי שרי לכתחילה‬ ‫שמא לא ניער יפה‪ ,‬אלא במה דס"ל אפשר לסוחטו אסור ומין‬ ‫הרוטב הנפלט מחתיכת האיסור אין לו דין מים אסורים שלא‬ ‫בקריעה קצת אע"פ שלא קרעו שתי וערב‪ ,‬דאין החלב בעין בכחל‬ ‫במינו אינו בטל‪.‬‬ ‫להתבטל במים אחרים כמין במינו‪ ,‬אלא יש לו דין בשר נבילה‬ ‫כמו שהיה קודם‪ ,‬ואע"פ שהוא נפלט וחוזר ונבלע בתוך הכחל לא‬ ‫ואין לומר שבין לרבי יהודה בין לחכמים אפשר‬ ‫שמתבטל במים שבקדירה‪ .‬ודווקא חלב שנבלע בבשר נעשה כגוף‬ ‫גזרו בו חכמים כיון שאין שם בשר אחר ולא נשתנה טעמו של כחל‬ ‫מפני בליעה זו ולא יבוא לאכול בשר בחלב‪ ,‬ובדיעבד שרי אפילו‬ ‫לסוחטו אסור‪ ,‬ונחלקו לשיטתם אם מין במינו בטל או‬ ‫האיסור‪ ,‬ולפ"ז תבלין הבלוע מחלב או מדם שנפל לקדירה מתבטל‬ ‫לא‪ ,‬דלא משמע כך מלשון הברייתא‪.‬‬ ‫בשישים‪ ,‬ואף שתבלין נותן טעם אפילו באלף מותר‪ ,‬דאינו חמור‬ ‫לא קרעו כלל‪ ,‬ואין חילוק בין צליה לבישול‪ ,‬דגם בצליה נוטף החלב‬ ‫מן האיסור הנבלע בו‪.‬‬ ‫ונופל על הכחל מבחוץ וחוזר ונבלע‪ ,‬ולא שייך כבולעו כך פולטו‬ ‫ולענין הלכה אפשר לסוחטו אסור‪ ,‬ומין במינו אפילו באלף אינו‬ ‫אלא בדם‪ ,‬אבל טיפת חלב שנפלה על חתיכת צלי לא‪ ,‬כמו‬ ‫בטל‪ ,‬וממילא בין בטיפת חלב שנפלה על החתיכה ולא ניער ויש‬ ‫ק"ח‪ :‬ומה שרב אמר שאם נפל כזית בשר לתוך יורה‬ ‫בשמנונית דנבלה דאפילו צלי אינו חוזר ופולט שמנונית שבלע‪.‬‬ ‫בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה‪ ,‬ובין בחלב הדבוק בחתיכת בשר‬ ‫של חלב‪ ,‬הבשר אסור מפני שהחלב נתן בו טעם‪ ,‬והחלב‬ ‫ויש בו ליתן טעם בה‪ ,‬ואפילו אין בו כזית‪ ,‬דהוי חצי שיעור אסור מן‬ ‫עוד מביאה הגמ' (ק"י‪ ).‬מנהגים שונים אם אוכלים כחל‬ ‫מותר‪ ,‬ולא אמרינן שהחלב שנבלע בו נעשה נבילה ומעתה כשחזר‬ ‫התורה‪ ,‬החתיכה עצמה נעשית נבלה‪ ,‬ואין שאר החתיכות מועילות‬ ‫או לא אפילו צלי ואפילו קרעו‪ ,‬ואיתא התם שההולך‬ ‫לבטלה‪ ,‬דכולם נאסרות ואפילו הן אלף‪ ,‬אבל אם יש ברוטב לבדו‬ ‫ונפלט בשאר החלב הוא אוסר דהא ס"ל לרב שמין במינו לא בטל‪,‬‬ ‫ממקום שאוכלים למקום שאין אוכלים‪ ,‬נותנים עליו‬ ‫יותר משישים מול כל החתיכה שקיבלה את הטעם‪ ,‬הרוטב‬ ‫צ"ל דאיירי שנפלה החתיכה ליורה רותחת דמבלע בלע‬ ‫חומרי מקום שהלך לשם‪ ,‬ואין לו לאכול אלא חוץ‬ ‫מבטלה‪ ,‬ומשליכה וכולן מותרות‪ ,‬דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את‬ ‫מפלט לא פלט והספיקה רק לבלוע וקדם וסילקה‬ ‫לתחום‪.‬‬ ‫מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו‪.‬‬ ‫קודם שנחה דכל זמן שאינה נחה מרתיחתה אינה פולטת‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫והקשו התוס' (ד"ה שנפל) דדבר הנראה לעינים הוא דפליט‪ ,‬שהרי‬ ‫דרך קריעת הכחל‪ -‬קורעו שתי וערב‪ ,‬וטחו בכותל (‪-‬‬ ‫חיוב בישול בשר בחלב הוא בשיעור שאחרים ‪-‬נכרים‬ ‫כשנותנין ירק בקדרה רותחת משתנה מראית המים מן הירק‪ ,‬וכן‬ ‫כובשו בידיו לכותל כדי שיסחט חלבו)‪ ,‬והיינו כשנותנו‬ ‫אוכלים אותו מחמת בישולו‪ ,‬והיינו שנתבשל כל צרכו‪.‬‬ ‫בשר שומן נימוח לתוכה ונראה השמנונית על הרוטב‪ .‬ולכן פירש‬ ‫לקדירה כיון שכשהוא יוצא הרי הוא חלב גמור וחוזר ומתבשל‬ ‫(ק"ח‪.):‬‬ ‫רשב"ם ורבינו שמעיה דרק עד שיהא שבע מלבלוע אינו פולט‪ ,‬אבל‬ ‫לאחר ששבע חוזר ופולט‪ ,‬וקדם וסילקו היינו קודם שגמר בליעתו‪.‬‬ ‫עמו‪ ,‬אבל שלא לקדירה והיינו לצלי מספיק קריעה או‬ ‫הוצאת הדם מהלב‪ -‬צריך לקרוע את הלב ולהוציא‬ ‫ולפ"ז בהגעלת כלים וקערות הצריך רשב"ם להשאירם שעה גדולה‬ ‫שתי או ערב כיון שהחלב מטפטף למטה וכשיצא והרי הוא חלב‬ ‫כדי שיגמרו לבלוע ויפלטו את האיסור הבלוע בהם‪ ,‬וכתבו התוס'‬ ‫את דמו‪ ,‬ואם לא קרעו אסור לאוכלו‪ ,‬אבל אינו עובר‬ ‫לא חזר‪ ,‬ואפי' לכתחילה‪.‬‬ ‫עליו להתחייב כרת‪( ,‬ובכריתות (כ"ב) מוקים לה בלב עוף שאין‬ ‫דדבר תימה הוא‪ ,‬דמי בקי לידע שיעור זה‪ .‬ור"ת מבאר דהא דקאמר‬ ‫הכא מבלע בלע מפלט לא פליט היינו שאינו פולט מה שבלע‬ ‫כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה‪ -‬דם אסור וכבד‬ ‫בדמו כזית‪ ,‬והוא אסור באכילה כיון דחצי שיעור אסור מן התורה‪,‬‬ ‫עכשיו‪ ,‬אבל מה שהיה בלוע מקודם פולט מיד‪ .‬וכלי בן יומו אין‬ ‫שכולו דם קרוש ויש לו טעם דם מותר‪ ,‬דם נדה אוסר ודם‬ ‫אבל בלב בהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בישולו‪ ,‬אבל הבשר‬ ‫להגעילו כשאין במים שישים לבטלו‪ ,‬מפני שהוא חוזר ובולע את‬ ‫אינו נאסר כיון שהוא חלק ואינו בולע‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה הלב) דם‬ ‫טוהר של בתולים ושל ימי טוהר של יולדת אינו אוסר‪ ,‬חלב‬ ‫האיסור כשמגעיל את חציו השני או כלי אחר‪ ,‬ובכלי מדין שלא‬ ‫שבישלו אינו עובר עליו‪ ,‬ובשר הלב נאסר ע"י הבישול)‪ .‬ואם‬ ‫אסרה תורה אלא בבן יומו‪ ,‬לא הגעילו אלא כלים קטנים בתוך‬ ‫בהמה אסור וחלב חיה מותר‪ ,‬חזיר אסור ומוחא‬ ‫בישלו קורעו לאחר בישולו‪.‬‬ ‫גדולים שהיה בהם שישים‪ ,‬אמנם בערב פסח קודם ארבע שעות‬ ‫דשיבוטא שטעמו כטעם חזיר מותר‪ ,‬גירותא (‪-‬עוף טמא)‬ ‫מותר להגעיל כלי של חמץ אע"פ שאין במים שישים‪ ,‬דאיכא ג'‬ ‫אסור ולשון של כוורא שיש לו טעם גירותא מותר‪ ,‬אשת‬ ‫דיני כחל‬ ‫נותני טעם של היתר‪ ,‬החמץ נותן טעם בכלי והכלי במים והמים‬ ‫איש אסורה וגרושה אפילו בחיי בעלה מותרת‪ ,‬אשת‬ ‫חוזרים ונותנים טעם בכלי‪ ,‬ועדיין הוא היתר כיון שזה קודם הפסח‪.‬‬ ‫הכחל הוא דד הבהמה‪ ,‬ומכיון שיש בו חללים קטנים שהם‬ ‫אח אסורה ויבמה מותרת‪ ,‬נכרית אסורה ויפת תואר‬ ‫כנוס החלב‪ ,‬ומצד שני הכחל עצמו הוא בשר‪ ,‬צריך להוציא‬ ‫אבל אין לומר שהתורה אסרה בבשר בחלב רק את‬ ‫מותרת‪ ,‬בשר בחלב אסור וכחל צלוי מותר‪.‬‬ ‫את החלב מהכחל לפני שמכינים אותו לאכילה‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫הבשר ולא את החלב‪ ,‬והחלב מותר אפילו אם היה בבשר‬ ‫ק"י‪ .‬מדברי רמי בר תמרי‪-‬‬ ‫שיעור גדול לתת טעם בשר בכל החלב‪ ,‬דכתיב "לא תבשל גדי‬ ‫בחלב אמו" – גדי אסרה תורה ולא חלב‪ ,‬שהרי רב‬ ‫מחייב מלקות במי שאכל חצי זית בשר וחצי זית חלב‬ ‫זמן שלא פירש‪ ,‬י"ל שגם כשפירש אינו אוסר)‪( .‬כתבו התוס' (ד"ה‬ ‫לא הותר כלאים לכהנים‪ ,‬ור"ת סובר שכלאים הותרו לכהנים גם‬ ‫אסור לצלות ע"י חרצנים הנמצאים ליד היקבים‪ ,‬שמא הם‬ ‫כבדא) בשם ר"ת שכל הסוגיא מדברת בכבד שלא נמלח‪ ,‬דאם‬ ‫שלא בזמן עבודה‪ ,‬והכונה שם שבבגדי חול לא הותר להם כלאים‪,‬‬ ‫מיין נסך‪ ,‬ושמא יש להם בעלים‪ ,‬ואם עברו י"ב חודש‬ ‫נמלח ושהה במלח (כשיעור צליה‪ .‬בה"ג) יצא כל הדם ומותר‬ ‫אמנם משמע ביומא (ס"ח‪ ).‬שבגדי כהונה כלאים לא הותרו אלא‬ ‫בדרך לבישה‪ ,‬ולא להציעם תחתיו‪ ,‬ולפי זה בטלית שאולה היה‬ ‫שזה הזמן שהם מתייבשים אין בהם משום יין נסך‪ ,‬ואם עלו‬ ‫לבשלו‪ ,‬והספק הוא שאולי בכבד אע"פ שלא נמלח מותר‪ ,‬דכל‬ ‫הכבד דם הוא ושרייה רחמנא כדלעיל (ק"ט‪ ,):‬ובאמת מדאורייתא‬ ‫אסור להציעה תחתיו‪ ,‬אמנם יש לחלק בין טלית שכל עיקר‬ ‫עליהם עשבים מחמת שנרקבו ונעשו עפר‪ ,‬אין בהם משום‬ ‫פשיטא ליה שמותר‪ ,‬והספק הוא מדרבנן‪ ,‬ואפילו אם רבנן אסרו‬ ‫לבישתה לצורך הנאתו‪ ,‬לבגדי כהונה שעיקר לבישתם לצורך‬ ‫גזל שכיון שהם הולכים ומתקלקלים ולא נטלם שמע מינה אינו‬ ‫דם היוצא ממנו על ידי מליחה לפי שהוא בעין‪ ,‬גזירה אטו שאר דם‪,‬‬ ‫עבודה‪.‬‬ ‫חושש‪.‬‬ ‫י"ל שבבישול שהדם אינו ניכר כלל לא גזרו אטו בישול בשר אחר‬ ‫אין להלקות אדם שאינו מכבד אביו ואמו‪ ,‬דכל מצות‬ ‫חולה מעיים פטור מן התפילין מפני שצריך לחולצם תדיר‪.‬‬ ‫בלא מליחה‪ .‬ובאופן אחר פירשו התוס' דבלא מליחה פשיטא‬ ‫עשה שמתן שכרה בצדה כגון כבוד אב דכתיב ביה "למען‬ ‫דאסור ‪ ,‬והספק הוא רק ע"י מליחה האם הדם יוצא ע"י מליחה‪ ,‬או‬ ‫ק"י‪ :‬טלית שאולה פטורה מן הציצית כל ל' יום‪ .‬כתבו‬ ‫יאריכון ימיך"‪ ,‬אין בית דין של מטה מוזהרין עליה‪ ,‬שלכך‬ ‫שכיון שיש בכבד הרבה דם לא כולו יוצא ע"י מליחה‪ .‬ורב אלפס‬ ‫התוס' (ד"ה טלית) דמדאורייתא טלית שאולה פטורה לעולם‪,‬‬ ‫כתב שמנהג בכל ישראל שלא לבשל כבד אפילו אחר מליחה בלא‬ ‫פירש מתן שכרה לומר שאם לא יקיימנה עונשו שלא יטול שכר‬ ‫כדאמר לקמן (קל"ז‪" ).‬כסותך" ‪ -‬ולא של אחרים‪ ,‬אלא לפי שנראית‬ ‫צלייה‪.‬‬ ‫זה‪ ,‬אבל בלאו הכי מי שאינו רוצה לקיים מצות עשה מכים אותו‬ ‫כשלו חייבוהו חכמים משלשים יום ואילך‪ ,‬דאין דרך לשאול יותר‬ ‫עד שתצא נפשו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כל) שצדקה דכתיב בה "כי‬ ‫משלשים יום‪ .‬ומכאן מדקדק ר"ת דסתם שאלה שלשים יום‪ ,‬כמו‬ ‫ואם בישל קנה עם הריאה והלב והכבד‪ ,‬אם פי הקנה‬ ‫בגלל הדבר הזה יברכך" וגו'‪ ,‬א"כ הא דאמרינן (ב"ב ח‪ ):‬דרבא‬ ‫הלואה דאמרינן במכות (ג‪ ):‬המלוה את חבירו סתם אין רשאי‬ ‫חוץ לקדירה שאז הדם עובר דרך קנה הכבד לתוך הקנה הגדול‬ ‫אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאות זוז לצדקה‪,‬‬ ‫לתובעו פחות משלשים יום‪ ,‬וכתבו התוס' שאין ראיה מזה‪ .‬ולענין‬ ‫של הריאה ויוצא מחוץ לקדירה‪ ,‬או שחלטו את הכבד לפני‬ ‫הכונה שכפה אותו בדברים‪ ,‬ועוד דבצדקה נמי איכא לאו דלא‬ ‫ברכה נראה שאין לברך על השאולה‪ ,‬אף שלר"ת נשים מברכות על‬ ‫תקפוץ ולא תאמץ‪.‬‬ ‫הבישול בחומץ או ברותחין שעי"ז הדם אינו יוצא ממנו‬ ‫סוכה אע"פ שהן פטורות‪ ,‬וכן סומא מברך אע"פ שהוא פטור‪ ,‬דשם‬ ‫לעולם‪ ,‬יש להתיר גם לפי הצד שבסתמא הוא אוסר‪.‬‬ ‫דיני כבד‬ ‫איש שאינו סומא חייב‪ ,‬אבל הכא כל אדם פטור כשאינו שלו‪,‬‬ ‫ובנחלט לא רק הוא עצמו מותר‪ ,‬אלא גם החומץ מותר‪,‬‬ ‫ואעפ"כ המברך לא הפסיד‪ .‬וי"מ דאם היא של כלאים כגון תכלת‪,‬‬ ‫כבד שנתבשל‪ -‬לרבי אליעזר הכבד עצמו אינו נאסר‬ ‫אסורה‪ ,‬כיון שהיא פטורה מדאורייתא‪ ,‬ור"ת סובר שאפילו טלית‬ ‫דאם החומץ נאסר גם הכבד שחוזר ובולע מהחומץ‬ ‫שפטורה מציצית אין בה איסור כלאים‪ ,‬כמבואר במנחות (מ‪ ):‬דכל‬ ‫היה נאסר שכיון שהוא נצמת ואינו טרוד לפלוט הוא בולע‪.‬‬ ‫ע"י הבישול‪ ,‬מפני שהוא פולט ואינו בולע כיון שהוא טרוד‬ ‫טלית דאשתרי בה כלאים דהיינו בתכלת מותר בכל בין להתעטף‬ ‫ודעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה‪ ,‬שכבד‬ ‫לפלוט‪ ,‬ולגבי לאסור את הדברים המתבשלים עימו‬ ‫בין להציע תחתיו‪ ,‬בין לו בין לחבירו בין לאשתו‪ ,‬בין ביום בין בלילה‪,‬‬ ‫מתובל שהתבלין מרכך אותו או שלוק הרבה מאד אוסר בשר‬ ‫הסתפק אביי אם הוא אוסר כיון שהוא פולט דם‪ ,‬ואף שכולו‬ ‫והא דאמרינן (שבת כ"ה‪ ):‬גזירה משום כסות לילה‪ ,‬לא כמו שפירש‬ ‫דם אפ"ה כשהדם פרש הרי הוא דם והוא אסור‪ ,‬או שאינו אוסר‬ ‫רש"י שמא יתכסה בה בלילה‪ ,‬אלא גזירה משום כסות המיוחד‬ ‫המתבשל עימו‪ ,‬וגם הוא עצמו אסור מפני שאחרי שהוא‬ ‫(אא"כ הוא כבד של איסור כגון של טריפה‪ ,‬שאז הוא‬ ‫ללילה דלא אשתרי בה כלאים כלל‪ ,‬דאימעיט מ"וראיתם"‪ .‬ור'‬ ‫גומר לפלוט הוא חוזר ובולע‪.‬‬ ‫אלעזר ממי"ץ הקשה דבריש ערכין (ג‪ ):‬מבואר ששלא בזמן עבודה‬ ‫אוסר מחמת השמנונית אבל הדם שפשיטא שהוא מותר כל‬ ‫חדש ב'תמצית'‬ ‫מבחני 'לדעת'‬ ‫סיכומי 'תמצית'‬ ‫קורס חדשני מקצועי וייחודי‬ ‫מבחן שבועי על דף היומי ‪ /‬עמוד היומי‬ ‫ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית‬ ‫הדרך ללמוד – להנות – ולזכור‬ ‫משנה ברורה ‪ /‬חפץ חיים ‪ /‬אהבת חסד‬ ‫החודשיים על הדף היומי ‪ /‬משנה ברורה‬ ‫להרשמה ולפרטים‪055-400-7977 :‬‬ ‫ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי‬ ‫ומוסר (לפי סדר הדף היומי בהלכה)‪ ,‬ועמוד היומי‬ ‫עד יום שלישי בשעה ‪ 7:00‬בבוקר‪:‬‬ ‫בנקודות ההפצה‬ ‫‪-‬‬ ‫מבצע סיכומי סוגיות‬ ‫בטלפון ‪0737-289-669‬‬ ‫‪-‬‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫מערכת 'תמצית' יוצאת בתוכנית חדשה של‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל‬ ‫כתיבת סיכומים ע"י כלל הלומדים‬ ‫בנדרים פלוס קופת לדעת‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫מסכתות הש"ס‪ ,‬ועל כל המשנה ברורה‪ ,‬ועל‬ ‫ושליחתם למערכת‪.‬‬ ‫הגרלות בכל שבוע על ‪ ₪ 500‬במזומן‪,‬‬ ‫תנ"ך וספרי מוסר‪ ,‬או סיכומים לפי סדר הלימוד‬ ‫מתווה מיוחד המועיל מאד לבהירות וזכרון‪.‬‬ ‫ו‪ 5‬זוכים בזכות קניה בסך ‪ ₪ 100‬ביפה נוף‪.‬‬ ‫של‪ :‬העמוד היומי‪ ,‬חבורת ש"ס‪ ,‬קנין ירושלמי‪,‬‬ ‫שיעור הסברה ופרטים בטל ‪.02-3131-465‬‬ ‫דף הכולל‪ ,‬קנין הלכה‪ ,‬תרי דף‪ ,‬אורייתא‪ ,‬אהבת‬ ‫הנרשמים (בנדרים פלוס' קופת תמצית)‬ ‫שלום‪ ,‬ומפעל הש"ס‪.‬‬ ‫לשליחת הסיכומים‪ ,‬זכאים לשמיעה‬ ‫טלפונית של הקורס המלא 'אומנות‬ ‫קו עדכונים ושיעורים‬ ‫לפרטים (כשר) ‪055-400-7977‬‬ ‫הסיכום' – כדרך להתענג בידיעת התורה‬ ‫במחיר מוזל ‪ ₪ 120‬במקום ‪ ,500‬ולבחורים‬ ‫‪02-3131-465‬‬ ‫‪ 60‬במקום ‪.300‬‬ ‫הגרלות מיוחדות לכותבי הסיכומים‪.‬‬