תמצית דף הכולל · Tamtzis Daf Hakollel — נח (2026-10-12)

גליון 63ללומדי דף הכולל | חולין פ"ד .עד ק"י | .חשון ה'תשפ"ז
ויצטרך לבריות ,ורב נחמן שהיו בדור שאחרי רבי יוחנן ,ותמיד אינו בכלל העמדה והערכה .תוד"ה בעינן) ,ואף שר"ש סובר למה אין מצות כסוי הדם בקדשים
העולם מתנוון והולך אמר שכגון אנו אפילו אם אין לנו פרוטה שקדשי בדק הבית אינם צריכים העמדה והערכה ,בזה מבואר במתני' שמצות כסוי הדם לא נוהגת בקדשים,
עלינו להיות לווים ואוכלים. סובר רבי כר"מ שהכל (-בין קדשי מזבח שנפל בהם מום בין ולכאורה כיון שחיה אינה קריבה ,הדבר שייך רק בחטאת
כתיב "כבשים ללבושך (-מגז כבשים יהיה מלבושך – קדשי בדק הבית) היו בכלל העמדה והערכה- ,אין פודים את ועולת העוף ,והגמרא שואלת מה הטעם לדין זה ,והרי
הקדשים לאחר מיתה משום דכתיב "והעמיד את הבהמה לפני במציאות ניתן לקיים מצות כסוי הדם בעזרה ,ומבארת
קנה לך צאן ויהיה לך הגיזים ללבוש) ,ומחיר שדה עתודים דמיירי בקדשי בדק הבית וכר"ש ,או דמיירי בקדשי מזבח
הכהן והעריך אותה הכהן" ,ולאחר מיתה אינה יכולה לעמוד.
(לעולם ימכור אדם שדה כדי לקנות עתודים -צאן, ויש ילפותא מיוחדת לפוטרם ,וכדלהלן.
ביאור ב' -מתני' כר"ש ,וא"צ העמדה והערכה ,ומ"מ
שיהיה לו מהם חלב לפרנסה וגיזים ללבוש ,ולא איפכא ,מפני כסוי הדם נוהג בחולין ,אבל לא בקדשים -חטאת העוף
לומדים מ"ושפך וכסה" שאינו חייב כסוי אלא המחוסר
שמגיזתם יהיה לו מלבוש) ,ודי חלב עיזים (דיו לאדם ועולת העוף .מתני' .והגמרא שואלת למה אינו נוהג
שפיכה וכסוי ,ולא המחוסר גם פדיון.
שיתפרנס מלב גדיים וטלאים שבתוך ביתו ולא ישחטם בקדשים והיינו בקדשי מזבח ,ואף שהנוחר והמעקר פטור
לאוכלם) ,ללחמך וללחם ביתך (לחם האדם קודם ללחם ביאור ג' -איירי בקדשי מזבח ,ולומדים מדכתיב
לכסות ,היינו משום דאסור באכילה ,אבל מליקת קדשים שמתירה
ביתו) ,וחיים לנערותיך" (שלא ירגיל את בנו בשר ויין "ושחט וכסה" שאינו חייב כסוי אלא המחוסר שפיכה באכילה אינו סיבה לפטור ,דבכסוי הדם כתיב שפיכה ולא שחיטה.
אלא ילמדם דרכי חיים להסתפק במזונות קלים). וכסוי ,ולא המחוסר גם גרירה .ואף שדם שעל הסכין צריך תוד"ה במוקדשין.
גרירה ,שם אין הגרירה מוכרחת מראש ,אבל כאן א"כ בלא גרירה. אין לומר שהטעם שכסוי הדם לא נוהג בקדשים משום
פ"ד :הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה, תוד"ה יצא.
שצריך לכסות גם מלמטה וכנ"ל ,ואם יבטל את העפר
שמעשירה את בעליה ,דכתיב "ועשתרות צאנך" .וכתבו ביאור ד' -למר בר רב אשי לומדים מ"חיה או עוף" על המזבח הוא מוסיף על הבנין ,וכתיב "הלא בכתב מיד
התוס' (ד"ה הרוצה) דהיינו ביער ,שאין לחוש לעין הרע ,אבל בתוך שכמו שחיה בסתמא אינה קודש דאינה ראויה להקרבה ,כך ד' עלי השכיל" שאורך ורוחב וגובה הבנין נמסר לדוד על פי
העיר אמרו שהעוסק בבהמה דקה אינו רואה סימן ברכה ,משום
עין הרע.
עוף אינו קודש .ואין לומדים למעט דבר שיש במינו נביאים( ,ומה שהוסיפו על המזבח כשעלו מן הגולה ,דרשו כן
קודש כגון תורים ובני יונה ואף של חולין לא יצטרכו כסוי, מקרא דמה בית שישים אף מזבח שישים .ור"ת פירש משום דבעי
עדיף לשתות כוס של מכשפות מאשר כוס של מים מפני שכמו שבחיה כל מיני החיות חייבות בכסוי הדם ריבוע ,וקשה שהרי יכולים מסביב למזבח עד שיהא מרובע .תוד"ה
פושרים ,שהם בכלי מתכות ,ולא שם בהם שרשי שהרי אין בהם קדושה ,כך גם כל מיני העופות חייבות קא) ,ואם לא יבטלו הוי חציצה בין הדם למזבח ונמצא שלא
עשבים ותבלין ,ולא הרתיחם מתחילה ,אבל בכלי חרס בכסוי הדם ,אמנם רק עופות חולין חייבות כמו בחיה. נמצה דמו בקיר המזבח ,וממילא כיון שא"א לכסות
או ששם בהם שורשי עשבים ותבלינים או שהרתיחם מלמטה אינו מכסה גם מלמעלה ,שאף שהשוחט
מתחילה ,אינם מזיקים. דם בהמה אינו טעון כסוי( ,אף שחיה בכלל בהמה בהמה ואח"כ חיה חייב לכסות אע"פ שלא שם עפר למטה,
מי שהיו לו אביו מעות ורוצה לאבדם -והיינו שמי שלא לסימנים שהתורה לא כתבה במפורש את סימני החיות הכשרות, (ואם שחט חיה ואח"כ בהמה פטור מפני שדם בהמה
אלא "כל בהמה מפרסת פרסה" וכו') ,דכתיב בדם בהמה "על למעלה ומה יכסה .והקשו התוס' (ד"ה שחט) למה שלא נצריך
טרח בממון וקל בעיניו לאבדו זהו איבודו ,ילבש בגדי פשתן
לגרור מלמעלה ,וכשבהמה למטה נצריך לגרור מלמטה ,כמו בדם
הבאים מרומי שהם יקרים ,וישתמש בכלי זכוכית לבנה הארץ תשפכנו במים" ,שדינו כמים שאינם טעונים
שעל הסכין) ,שאני התם שהוא ראוי לכסוי גם מלמטה,
(דמה ששנינו (סוטה מ"ח ):שמשחרב בית המקדש בטלה זכוכית כסוי .ומ"מ אי אפשר לטבול בדם בהמה אע"פ שהוא
לבנה ,הכונה שאינה מצויה כמו בזמן בית המקדש ,אבל לא בטלה וכדאמר רבי זירא שכל הראוי לבילה (-מנחה של שישים
נקרא מים ,דכתיב "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור",
לגמרי .תוד"ה בזוגיתא) ,וישכור פועלים שיחרשו עם עשרון בכלי אחד) אין בילה מעכבת בו ,ושאינו ראוי לבילה
ויש בפסוק זה ג' מיעוטים ד"מים" קאי על מעין ועל בור ועל
השוורים שלו (-דנפיש פסדייהו שהם יוליכו השוורים ע"ג (-שישים ואחד עשרונים בכלי אחד) בילה מעכבת בו ,דהתורה
מקוה ,חד למעט שאר משקין ,חד למעט שאר משקין
גפנים ונטיעות ויקלקלו עי"ז אותם ואת השוורים .רש"י .והתוס' אמרה להביא מנחה שראויה להבלל( ,ואף דשנה הכתוב כמה
שנתנם במקום מדרון ונעשו זוחלין -שהזחילם למקוה ,דלגבי פעמים בלילה ,שמא יש שום דרשה דאינו לעיכובא ,או דכולהו
(ד"ה בתורי) כתבו שר"ח גורס בתוורי ,והיינו בקרים שאינם
מים השאיבה מטהרת ברביה והמשכה ,שאם רבו מי גשמים עד צריכי ,ומה שצריך ראוי לבילה זה סברא שלכך הזכיר הכתוב בילה,
מעמיקים המחרשה כראוי ומפסיד כל מה שזרע) ולא ישב
כ"א סאים ,ממשיך לתוכם י"ט סאים שאובים בזחילה ,וחד וכן גבי כסוי הדם וקריאת יבמה בחליצה וקריאה של ביכורים
עמהם ,וממילא לא יחושו לא לקלקול השוורים ולא להצלחת ושמיעת הבעל והפרת הבעל וטבילה בבית הסתרים( .תוד"ה אין).
למעט דם בהמה.
המלאכה ,ולמדנו מזה להזהר מדברים אלו הגורמים לאיבוד הממון. וראייתו של רבי זירא היא ממה שמביא ס"א עשרונים בב' כלים,
טוב איש חונן דלים ומלוה להם ,וטוב זה שיכלכל דרכיו אף עופות שלא צדים אותם (כגון אווזים ותרנגולים) ואין לומר שזה בשביל לקיים מצות בילה ,דכיון דאמר מנחה כוונתו
במשפט לפי היכולת הוא עומד על צרכיו ,ולא בכל תאות ליבו, חייבים בכסוי הדם ,דכתיב "אשר יצוד ציד" מכל מקום, לקרבן גדול והוי כאילו אמר שיביא בכלי אחד ,ואם לא בלל כשר
והא דכתיב יצוד ,לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל היה לו להביא בכלי אחד .תוד"ה דאמר) ,וה"ה הכא היה ראוי לתת
לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו -פחות ע פר על דם הבהמה לפני ששחט את החיה ,ולכן כשר ,אבל
מהיכולת ,וילבש ויתכסה במה שיש לו -לפי היכולת ,ולא אדם בשר תדיר אלא בהזמנה הזאת כאילו הוא צריך צידה,
במוקדשין שאינו יכול לתת עפר למטה ,זה מעכב ,דאכתי מדוע
כדי שלא יעני.
יתבייש ,ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו ,מפני לא יגרור את הדם מהמזבח לאחר הזאה ויתננו למטה ויכסנו,
שהם תלויים בו והוא תלוי בקב"ה. דרך הנהגת האדם בממונו ובמאכלו כמו שבדם הניתז למרחוק חוץ לגומא ששוחט בה ושעל
הגמרא מביאה כמה הנהגות חשובות שינהג האדם באכילתו הסכין גוררו ומכסה אותו .ועיין לקמן בביאור ג' בישוב
כסוי הדם בכוי -כוי חייב בכסוי הדם מספק ,אך אין
ובממונו ,דינים הנלמדים מן הפסוקים בהם 'לימדה התורה קושיא זו.
שוחטין אותו ביו"ט ,ואם שחטו אין מכסים את דמו דרך ארץ' ,וכן כמה 'הלכות דרך ארץ' שאמר רבי יוחנן.
דמספק אין מחללים יו"ט .רבי יוסי לומד דין זה מק"ו ,דאם פ"ד .ביאור א' -איירי בקדשי בדק הבית -עופות
מילה שודאה דוחה שבת ,ספיקה כגון בנולד בין השמשות כמה בשר ראוי לאכול -לא יאכל אדם בשר אלא שהקדישם לבדק הבית ושחטם שהם אסורים בהנאה ,ואין בהם
שהוא נימול בספק תשיעי אינו דוחה יו"ט שאם חל יו"ט לתאבון ,דכתיב "כי תאוה נפשך לאכול בשר" ,ולא כסוי משום דס"ל לרבי כר"ש ששחיטה שאינה ראויה
בתשיעי הוא נדחה לעשירי ,דמילה שלא בזמנה אינה דוחה ,כ"ש יקנה מן השוק ויאכל דכתיב "וזבחת מבקרך ומצאנך", לאו שמה שחיטה ,ודלא כר"מ דס"ל ששחיטה שאינה
כסוי הדם שאין ודאו דוחה שבת (והיינו השוחט לחולה ולא יזבח כל בקרו וצאנו ויאכל דכתיב "מבקרך ראויה שמה שחיטה ,ואינו יכול לפדותם שיהיו מותרים
שיש בו סכנה בשבת ,דהא קתני דומיא דמילה שהיא ומצאנך" .ולמד מזה רבי אלעזר בן עזריה שמי שיש לו באכילה ואח"כ לכסות (התוס' (ד"ה וליפרקינהו) ביארו דכיון
ברשות) ,שאין ספיקו דוחה יו"ט .ואין לומר שתקיעת רק מנה יקנה לקדרתו ליטרא ירק ,ומי שיש לו י' מנה דסופו ליפדות משום הפסד קדשים הוה למפרע שחיטה ראויה
שבת בגבולין תוכיח שודאה אינו דוחה שבת אבל יקנה ליטרא דגים ,ומי שיש לו נ' מנה יקנה ליטרא ויכסה אותם אפילו קודם פדייה ,ועוד דלר"ש כל העומד לפדות
בשר( ,ויאכלו דגים או בשר מערב שבת לערב שבת), כפדוי דמי והוה שחיטה ראויה אפילו לא יפדם לבסוף) ,דבעינן
ספיקה דוחה יו"ט (והיינו ספק איש ספק אשה ,ורבי
ומי שיש לו ק' מנה ישפתו לו קדירה בכל יום .ואמר העמדה והערכה (ואף שבשחט שני סימנים או רוב שנים כל
יוסי לטעמיה שאשה יכולה לתקוע אע"פ שאינה חייבת
רבי יוחנן שדין זה הוא לבריאים ,אבל כגון אנו אפי' מי זמן שמפרכסים הם בני העמדה והערכה כמבואר לעיל (ל ,).מפרש
ואין בזה משום חילול יו"ט ,כמו שמצינו שלרבי יוסי אשה ה"ר שמעיה דהיינו בשחיטה שאינה מתרת באכילה ,כמו ישראל
יכולה לסמוך אע"פ שאינה חייבת ולא אמרינן שהיא עובדת שיש לו פרוטה יקנה בה דגים ובשר ולא יסגף עצמו בעינוי
בטמאה או קודם שגמר השחיטה ,אבל בשחיטה המתרת לאכילה
לחכמים כסוי אחד מועיל לחיה ועוף ,ולרבי יהודה והוא צריך לדם חייב לכסות ולא יעשה ממנו צרכיו ,כיצד עבודה בקדשים( ,וכתבו התוס' (ד"ה נשים) שאינן סומכות בכל
שחט חיה יכסנה ,ואח"כ ישחוט את העוף ,דכתיב "חיה יעשה כדי להפטר מן הכסוי ,נוחר -חונק או עוקר את הסימנים. כוחן ,אלא מניחות ידיהן) ,אבל בספק יו"ט ודאי אפשר
או עוף" -הפסיק זה מזה להטעין כסוי לכל אחד ואחד ,ואמרו אלא י"א שאמר לו שיטריפו ואח"כ ישחוט שזה שחיטה לתקוע ,שהרי אפי' בודאי יו"ט אפשר לתקוע) ,דאיכא
לו חכמים ש"או" מיבעי לחלק דלא נימא שאינו חייב כסוי שאינה ראויה( ,וכ"ש שיכול לנחור ,דלא אמרינן נחירתו זו למיפרך מה לתקיעת שופר שכן ודאה דוחה שבת
אא"כ שחט שניהם ,ורבי יהודה ענה להם שמ"דמו" היא שחיטתו ,שהרי משה נצטוה על הושט והקנה ועל במקדש ,אבל כסוי הדם לעולם אינו דוחה שבת .ור"א
לומדים לחלק ,וענו לו חכמים ש"דמו" טובא משמע, רוב סימן בעוף ורוב שניים בבהמה ,דכתיב "כאשר הקפר דוחה את דברי רבי יוסי ,דמה למילה שאינה
דכתיב "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא". ציויתיך" ולא מצינו בתורה שציווהו ,וקמ"ל ששחיטת נוהגת בלילות ,משא"כ כסוי הדם שנוהג גם בלילות.
ומודה רבי יהודה לענין ברכה ,שאם שחט חיה וכסה טריפה פטורה מכסוי) .וי"א שאמר לו צא נחור( ,וכ"ש
את דמה ואח"כ שחט עוף ,אינו מברך אלא ברכה אחת. שיכול להטריפו ,שהרי רבי סובר שטריפה פטורה דיני שחיטה שאינה ראויה
(ואם סח בין השחיטות מענין השחיטה אינו הפסק ,ואם סח שלא מכסוי הדם ,וקמ"ל שיש שחיטה לעוף מן התורה). לעיל (פ"א) נתבאר שלרבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לאו
מענין השחיטה יש להסתפק אם צריך לחזור ולברך כמו גבי שמה שחיטה ואין בה איסור אותו ואת בנו ,ולהלן יבואר מה
פ"ו .הגמ' מבארת שאף שבדורות האחרונים התחילו בני הדין בשחיטה שאינה ראויה במצות כסוי הדם ובדינים
תפילין ,וא"כ יהיה אסור לדבר בין שחיטה לשחיטה ,דגורם ברכה
דאינה צריכה ,וגם יצטרך לכסות מה שכבר שחט לפני שימשיך ארץ ישראל ללקות ביינם ופשתנם ,מפני שנתקלקלו הדורות, נוספים.
לשחוט ,או שא"צ לחזור ולברך כמו באמצע סעודה שיכול לדבר וכשעלו בני הגולה (-בני בבל שהיו חסידים ,ואין הכונה לאנשי
פ"ה .כסוי הדם בשחיטה שאינה ראויה -השוחט
וא"צ לחזור ולברך .תוד"ה ומכסי) ,ואף שהאומר 'הב ליבריך' כנסת הגדולה) פסקו הזיקין ,והזוועות –רעידת הארץ,
ונמצאת טריפה ,או ששחט לע"ז ,או ששחט קדשים
נאסר עליו לשתות יין ללא ברכה לפניו ,מפני שגילה דעתו והרוחות זעף ,והרעמים ,ולא החמיץ יינם ,ולא לקה
בחוץ או חולין בפנים ,או חיה ועוף הנסקלים כגון שנרבעו
שגמר סעודתו( ,אבל א"צ לברך ברכת המזון ,וכן שמש המברך על פשתנם ,ונתנו עיניהם ברבי חייא ובניו שזה בזכותם,
כל פרוסה א"צ לברך ברכת המזון .תוד"ה אסור) ,שאני התם ונגמר דינם ושחטם ,ר"מ מחייב ,וחכמים פוטרים דשחיטה
מ"מ נפלה תולעת לפשתנו של רבי חייא ,כדאמר רב
שאינה ראויה לא שמה שחיטה ,ואע"ג דבכיסוי כתיב שפיכה,
שא"א לשתות ולברך ביחד( ,מכאן למד הר"ר יום טוב שאם בכל יום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון
עמד מאכילתו והתפלל ,כשחוזר ובא לאכול צריך לברך ברכת "אשר יאכל" כתיב .טעמא דר"מ דיליף שחיטה שחיטה
בשביל חנינא בני ,וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב משחוטי חוץ ,שכמו ששם שחיטה שאינה ראויה שמה
המזון וליטול ידיו ולברך המוציא ,דא"א לאכול ולהתפלל יחד.
שבת לערב שבת ומתפרנס בצער ובצמצום.
והתוס' (ד"ה משתא) דוחים דשאני הכא דהב ונבריך הוי גמר דבר שחיטה ,ה"ה בכסוי הדם שמה שחיטה .ור"ש (שרבי
והוי הפסק ,אבל תפילה אינה סיום הסעודה ,דאטו אם בירך מסכים עם דבריו ושנאו בלשון חכמים) לומד מ"אשר
בסעודה על הרעמים או אפילו הגפן יצטרך ליטול ידיו ולברך עוד בדיני כסוי הדם יאכל" דבעינן שחיטה ראויה ,ור"מ ממעט מזה עוף
המוציא משום דא"א לברך ולאכול יחד) ,אבל כאן שיכול חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואים אותם טמא ,ולר"ש כמו שבעוף טמא פטור מלכסות מפני
לשחוט ביד אחת ולכסות ביד השניה ,א"צ לחזור ששחיטתם כשרה ,חייב לכסות ,דאם מי ששחט לא כיסה, שאינו ראוי לאכילה ,ה"ה בכל שחיטה שאינה ראויה.
ולברך. הרואה חייב לכסות ,אבל אם לא ראו אותם פטור מלכסות,
וכן מצינו לגבי איסור אותו ואת בנו שרבי הסכים עם
פ"ז .כסוי הדם מוטל על השוחט ,דכתיב "ושפך ולחכמים חייב לכסות דבספק אזלינן לחומרא.
דברי ר"מ שאוסר גם בשחיטה שאינה ראויה ,ושנאו
וכסה" מי ששפך יכסה .שפך ולא כסה וראהו אחר, ולענין אותו ואת בנו ,אם ראו את שחיטתם אסור בלשון חכמים .דר"מ למד שחיטה שחיטה משחוטי
חייב לכסות ,דכתיב "ואומר לבני ישראל" .ומעשה לשחוט אחריהם ,ואם לא ראו ,ר"מ מתיר לשחוט חוץ ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דכתיב "דם
באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל אחריהם ,דס"ל שהאוכל משחיטת חש"ו חייב מלקות
שפך" .ור"ש לומד מ"וטבוח טבח והכן" דבעינן שחיטה
ליתן לו עשרה זהובים ,משום שכר הברכה .ולפי חשבון משום נבילה ,דרוב מעשיהם מקולקלים ,ואף דר"מ חייש
ראויה דכתיב התם "כי איתי יאכלו" ,ור"מ סובר שאין ללמוד
למיעוטא מ"מ לוקה משום נבילה ומותר לשחוט אחריהם ,דכיון
זה מי שחטפו לו את ברכת המזון חייבים לו מ' זהובים, שיש כאן חזקת איסור הוי כמו מיעוטא דמיעוטא דלא חייש לו שחיטה מטביחה ,דאף שלומדים בנגעי בתים "ושב
(וכדמצינו שהיה מין שטען לרבי דהא דכתיב "יוצר ר"מ( .אמנם אם רק מיעוט מעשיהם היה מקולקל ,אף הכהן" מ"ובא הכהן" ,מ"מ היכא דאיכא דדמי ליה
הרים ובורא רוח" זה מראה שזה לא אותו בורא ,וענה שר"מ חייש למיעוטא ,ואמרינן נמי סמוך מיעוטא לומדים מדדמי ליה .ור"ש לא לומד משחוטי חוץ ,דאין
לו רבי שסוף הפסוק הוא "ד' צבקות שמו" וביקש אותו לחזקה ואיתרע ליה רובא ,וכמו בתינוק שנמצא עם דנים חולין מקדשים ,ור"מ ענה שאותו ואת בנו נוהג גם
מין ג' ימים ,ורבי צם באותם ימים ,ואח"כ בא מין אחר בצק בצד העיסה שאנו רואים שנגע בה ,שלר"מ רוב בקדשים.
ואמר לו שאותו מין לא מצא תשובה ונפל מן הגג ומת, תינוקות מטפחים באשפה ששרצים מצויים שם( ,רש"י .ור"ת פ"ה :השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי שאינו
ואמר לו רבי שיסעוד אצלו ,ואח"כ שאלו אם ישתה (תוד"ה רוב) מפרש דרוב תינוקות מטפחים בעיסה ,אבל תינוק ירך אמו כ"כ( ,כיון שיש לו חיות לעצמו ,אבל כן ט' מת או בן ח' חי
כוס של ברכה או יטול שכרה שהוא מ' זהובים( ,ולא אמר ודאי טמא ,דסתם תינוקות ודאי טמאים כדאמרינן בתוספתא מפני
שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותם ,ור"מ מטהר משום דאית לן
הוא ירך אמו .תוד"ה אימא) ,אף לר"מ ששחיטה שאינה
שיתן נ' זהובים משום ברכת הגפן על כוס של ברכה ,דס"ל כמ"ד
שאין מברכים עליה אלא על הכוס הראשונה .תוד"ה או) ,ואותה למתלי באדם טהור שבא לשם ונטל מן העיסה ונתן לו כדי שלא ראויה שמה שחיטה ,אינו ניתר בשחיטת אמו( ,ואמנם
משפחה עדיין קיימת ברומי ,ונקראת בר לויאנוס). יטמא את העיסה ,ורבנן מטמאים אע"פ שלא נמצא בצק בידו, ר"מ עצמו מצריך שחיטה בכל בן פקועה ,אולם זה נ"מ
דדרך התינוק לטפח בעיסה ,ואפילו אין בצק בידו ,ונקט בצק בידו לרבי שסובר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה
וכתבו התוס' (ד"ה וחייבו) שלא היה יכול לפטור עצמו במה שהיה
נותן לו עוף אחר לשחוט ,דזו מצוה אחרת ומצוה ראשונה הלכה לרבותא דר"מ דאפילו הכי תולין באדם טהור) ,ומצרפים מיעוט כר"מ (ואף שבכסוי הדם רבי סובר כר"ש ,בשאר דברים או סובר
לה ,אמנם לא דיינינן השתא לחייב עשרה זהובים ,דבמילתא דלית תינוקות שאין מטפחים לחזקת טהרה של העיסה כר"מ ,כדמצינו דסתם כר"מ לענין תשלומי ד' וה' .תוד"ה אימא),
בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ,ואחד שעמד במקום חבירו ואיתרע ליה רובא ,אבל בלא סמוך מיעוטא לחזקה ,אף דכיון ושבן פקועה שחיטת אמו מטהרתו כרבנן).
לקרוא בתורה פטור בלאו האי טעמא ,ואפילו תפס מפקינן מיניה, דחייש למיעוטא הוי ספק ,וספק ילפינן מסוטה לטהר בדבר שיש
משום דכולם חייבים בקריאת התורה ,ואפילו עמד במקום כהן בו דעת לישאל ,לא חייש ר"מ למיעוטא אלא מדרבנן להחמיר ,ורק שחיטה שאינה ראויה מטהרת מידי נבילה דכתיב
פטור ,דהא דדרשינן "וקדשתו" לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון עם החזקה ר"מ חושש מדאורייתא ,אי נמי בלא חזקה נמי טהור, "מן הבהמה" מקצת בהמות מטמאות ומקצת בהמות
ולברך ראשון אסמכתא היא. ולא נקט סמוך מיעוטא לחזקה אלא לומר שהחזקה לא מצטרפת אינם מטמאות.
צריך לכסות במה ששחט –ביד ,דכתיב "ושפך וכסה" לרוב שאז זה מיעוטא דמיעוטא .תוד"ה סמוך( .וחכמים
השוחט חולין בעזרה ,והיא טריפה כגון שנחתכו רגליה
במה ששחט יכסה ,ולא יכסה ברגל שלא יהיו מצוות מטמאים מפני שדרכו של תינוק לטפח) ,מ"מ לא
טריפות הניכר ,או שנמצאת טריפה בבני מעיים ,ר"ש
בזויות עליו. אמרינן הכי אלא לטהר ,ולא להתיר ,דלטהר גמרינן מסוטה
מתירם בהנאה דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ואין
שדבר שאין בו דעת לישאל טהור אפילו ברשות היחיד אף דליכא
כסהו ונתגלה פטור מלכסות ,ואף שבהשבת אבידה חזקה .תוס' שם) .וחכמים אוסרים שמא שחטו יפה והויא לה זה חולין שנשחטו בעזרה ,דזביחה כתיב בהו ,ומ"מ שחיטה זו
"השב" – אפילו מאה פעמים משמע (ו"תשיבם" אתא שחיטה מעלייתא ,אולם גם לדבריהם אינו לוקה דהתראת מטהרת מידי נבילה( ,ור"ש סובר שחולין שנשחטו
לדרשה אחרינא) ,שאני הכא דכתיב מיעוטא " -וכסהו" ספק היא( .וכתבו התוס' (ד"ה מאי) שאם רוב מעשיהם מתוקנים בעזרה אסורים מן התורה ,כדמצינו שלר"ש בהמה או
כסוי זה ותו לא. הוי ודאי כשר ,דלרבנן רובא וחזקה רובא עדיף ,ואם רוב מעשיהם חיה שנשחטו בעזרה ישרפו ,וחיה זו גזירה אטו בהמה,
מקולקלים (ואפילו פלגא ופלגא) היה ודאי נבילה משום חזקת ואי בהמה אינה דאורייתא א"כ הוי גזירה לגזירה).
כסהו הרוח ,אם לא חזר ונתגלה פטור מלכסות כיון שזה
איסור ,וצ"ל שזה ספק אם רוב מעשיהם מתוקנים או מקולקלים).
מכוסה ועומד ,אבל אם חזר ונתגלה חייב לכסות ,דאין וחכמים אוסרים בהנאה.
ורבי הורה בתחילה כדברי חכמים ,ולבסוף הורה כדברי
דיחוי אצל מצוות אלא רק בקרבן שנפסל. השוחט ונתנבלה בידו או הנוחר או המעקר ,פטור
ר"מ.
השוחט ונבלע הדם בקרקע חייב לכסות ,כיון מכסוי הדם.
פ"ו :כסוי אחד מועיל למאה חיות או למאה עופות,
שרישומו ניכר. רבי חייא נפלה תולעת לפשתנו ,ואמר לו רבי שיקח
ד"חיה" ו"עוף" משמע בין מרובה בין מועט.
עוף וישחוט אותו על המים ועי"ז תצא התולעת .הגמ'
דם שנתערב- כסוי אחד לחיה ועוף- אומרת שלרב דימי לא אמר לו שישחוט ,שהרי השוחט
מצמיח .תוד"ה אלא) ,וכן מצינו שאין מכסים בעפר פ"ח .דם הניתז מחוץ לגומא ,ודם שנשאר על הסכין פ"ז :לענין כסוי הדם ולענין קרבן לזריקת הדם ,אם
המדבר ,וההולך במדבר ישחוק דינר זהב ויכסה ,דכתיב או על האגפיים (–כותלי בית השחיטה) ,לת"ק צריך נפלו מים לתוך הדם ,דינו כדם אם יש בו מראה דם -
"ועפרות זהב לו"( ,ומהני כיון דאיקרי עפר אע"ג דאינו מגדל אדמומית .ואם נתערב ביין שהוא אדום ואין מראה הדם ניכר
לכסותו ,דכתיב "וכסהו" מלמד שחייב לכסות את כל
צמחים ,ודבר המגדל צמחים מועיל אף שאינו נקרא עפר ,ושחיקת
דמו ,ד"דמו" היינו כל דמו .ולרבי יהודה אם יש שם דם בו ,רואים את היין כאילו הוא מים ואם היה הדם ניכר במים
כלי מתכות שאין מכסים בה היינו בכל שאר המכות חוץ מזהב.
תוד"ה שוחק) ,ובספינה ישרוף טליתו ויכסה ,דמצינו אחר א"צ לכסותו ,ד"דמו" ואפי' מקצת דמו .ולרשב"ג כשיעור זה חשיב דם .ואם נתערב בדם בהמה או בדם חיה
אם כסה את דם הנפש פטור מלכסות ,ד"דמו" היינו ( -לגבי כסוי הדם דם בהמה אינו בר כסוי ומיירי שרובו של בהמה,
שאפר נקרא עפר דכתיב "מעפר שריפת החטאת", ודם חיה היינו דם הקזה ,ולענין קרבן מיירי בדם בהמה או חיה שהם
והיינו כב"ה ,אבל לב"ש אפר פסול ,דלא מיקרי עפר המיוחד.
חולין) ,לת"ק רואים אותם כאילו הם מים ,ולרבי יהודה
סתמא אלא עפר שריפה .והא דמבואר בביצה (ב ).שמכסים עוד כתבו התוס' (ד"ה רבנן) שהגמרא נקטה שרבי יהודה חולק על
ת"ק אף דקיימא לן ש'אימתי' דר"י בא לפרש ,הכונה לת"ק אין דם מבטל דם דמין במינו לא בטיל( .וכיון שאם דיהה
באפר לב"ש ,היינו באפר כירה שבא מן העצים ,שהוא מגדל ממראהו בטל כמו גבי טבילה במקוה בזבחים (ע"ח ,):ממילא
צמחים ,משא"כ אפר פרה וטלית .אי נמי 'אפר כירה מוכן הוא' לא דרשב"ג ,אי נמי אתיא כרבי ירמיה (גיטין ז ):שאימתי דר"י בא
לחלוק ,ואף לרמי בר חמא שבמשנה בא לפרש ובברייתא בא כשמערב דם הפר ודם השעיר אף שאילו דם הפר היה מים היה
מיירי לענין כסוי לב"ש ,אלא זה דין בפני עצמו .תוד"ה מצינו. ניכר דם השעיר מ"מ היה בטל משום שדיהה מראהו ,ולכן כיון
לחלוק ,הכא גילה בברייתא שגם במשנה בא לחלוק ,ור"ת פוסק
אפשר לכסות בשחור פחמים כתושים ,ובכחול ,ובמה כהסוברים שבמשנה תמיד בא לפרש וממילא הלכה כר"י דמתני' שאין בטלים זה בזה לומדים מזה רבנן שעולין אין מבטלין זה את
שמנקרים מהריחיים (עפר .רש"י .ואינו שחיקת אבנים ,דזה אתיא כוותיה. זה ,ורבי יהודה לומד שמין במינו לא בטל .תוד"ה רואין) .ואמר
כבר שנינו שמכסים .תוד"ה ונקרת) ,וי"א אף בזרניך. כתבו התוס' (ד"ה ורבי יהודה) דבבכורות (ג ).סברתם הפוכה ,דרבנן רבי יוחנן שאם נפל דם לתוך המים ,לענין קרבן קמא
סברי בכור אפילו מקצת בכור ,וכל עד דאיכא כוליה ,ורבי יהודה קמא בטיל( .ואף דבכמה מקומות אמרינן 'חוזר וניעור' ,הכא לא
לימודים ממה שנאמר באברהם ומשה סבר בכור כוליה בכור ,כל דאפילו כל דהו ,ואין לדמות הדרשות אמרינן הכי משום 'דיחוי' ,ולגבי דם תבוסה לא אמרינן חוזר וניעור
אלא מה שהש"ס מדמה ,ומצינו עוד דרשות כהאי גוונא (שה מפני שזה דרבנן ,ובמערה יין נסך מחבית לבור אמרינן קמא קמא
בשכר שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו ומקצת שה ,חמש וחצי חמש ,חמשה בקר וחמשה חצאי בקר, בטיל רק עד שיהיה בזה שיעור נותן טעם שאז חוזר וניעור ,ואם
לאפר פרה ועפר סוטה שיש להם בזה הנאה שמטהר ועוד ,ואין לדמותם) .ור"ת תירץ דו' ד"דמו" משנה משמעות דם, נפיש עמודיה טפי מחבית אף כשאין בו נותן טעם לא אמרינן קמא
מטומאה ,ומשים שלום בין איש לאשתו ונקתה ונזרעה זרע( ,אבל ולכן לר"י משמע כוליה דם ולרבנן מקצת דם ,ולטעמייהו דהתם, קמא בטיל והכל אסור .תוס' שם) .ואמר רב פפא שלענין
עפר כסוי הדם אינו אלא הכשר מצוה דבלא הכסוי הבשר והתוס' מקשים שהו' נצרך לחלק ,ועוד דבבכורות קיימא לן
כסוי הדם אינו בטל שאף שבתחילה הוא בטל ,כשנהפך מראה
כחכמים והא פסק ר"ת כר"י .ועוד י"ל דדווקא בבכורות משמע ליה
מותר). לר"י בכור כוליה בכור ,דסתמא דקרא מיירי בסתם בהמות שכל המים למראה דם חוזר הדם הבטל וניעור וחשיב דם ,דאין דיחוי
פ"ט .בזכות שאמר אברהם אבינו "אם מחוט ועד הבהמה של ישראל ,א"נ משום דכתיב "כל בכור בישראל" דמשמע אצל מצוות.
כוליה דישראל.
שרוך נעל" שלא רצה להנות מן הגזל זכו בניו לחוט של ולענין הכשר לקבלת טומאה ,באופן הרגיל אין בזה
תכלת לציצית (ותכלת נשתנתה מכל מיני צבעונים מפני מה ראוי לכסוי הדם- נ"מ ,מפני שגם דם וגם מים מכשירים ,ואם נתערב
שתכלת דומה לים שהחלזון מן הים הוא עולה אחת לשבעים לא יכפה כלי על הדם ולא יכסהו באבנים ,דכתיב הדם במים שאינם מכשירים ,כגון שנתערב מאיליו במי
שנה ומראית דמו דומה לים ,וים אנו רואים שהוא דומה לרקיע, "בעפר". גשמים שאינם מכשירים אלא היכא דאחשבינהו לירד על
ורקיע לאבן ספיר ,ואבן ספיר לכסא הכבוד) ,ולרצועה זבל הדק ,או חול הדק (והיינו שאין היוצר צריך לכתשו, הפירות( ,או במי פירות שאינם מכשירים .תוד"ה שנתמדו) ,אם
של תפילין (דהא דכתיב "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' וי"א אף בנפרך ביד) ,או סיד ,או חרסית (-שחיקת חרסים.
יש בו מראה דם הוא מכשיר לקבלת טומאה( ,אבל אם
נראה עליך ויראו ממך" היינו תפילין שבראש). רש"י .ולתוס' (ד"ה חרסית) אין הכונה לא לשחיקת חרסים ,ולא עירב דם במי גשמים ,גם המי גשמים מכשירים ,כיון
למה שפרש"י במרובה שהכונה ללבנה כתושה) ,או לבינה או דאחשבינהו) .ורב אסי מנהרביל מבאר דמיירי
קשה גזל שאכלוהו שאפי' צדיקים גמורים אין יכולים
מגופה שעל פי חבית שכתשם ,ושחיקת אבנים ושחיקת ב'צללתא דדמא' (-מים שהם מהדם עצמו שכשהוא נקרש יש
להחזירו.
חרסית ,ונעורת פשתן דקה ,ונסורת של חרשים דקה, סביבותיו צלול כמים) ,שאם יש בו מראה דם הוא מכשיר,
הקב"ה חשק בישראל מכל העמים מפני שכשהוא והאוכל כזית דם גמור ענוש כרת ,ואם יש ממנו רביעית
מכסים בהם ,דכתיב "וכסהו" ואח"כ כתיב בעפר ,דמשמע
משפיע להם גדולה הם ממעטים עצמם בענוה ,אברהם מדם המת מטמא באהל ,אבל שאר משקין היוצאים מן
"וכסהו" -בפני עצמו .אבל זבל הגס ,או חול הגס (והיינו
אמר "אנוכי עפר ואפר" ,ומשה ואהרן אמרו "ונחנו מה", המת כגון דמעת עינו וחלב אשה ,טהורים( ,ומה שאינם טמאים
שהיוצר צריך לכתשו ,וי"א אף בנפרך ביד) ,או לבינה או
ודוד אמר "ואנוכי תולעת ולא איש" ,אבל עכו"ם אינם מדאורייתא במגע ע"י שנגעו במת כשיצאו ממנו ,דדרשינן בנדה
מגופה שלא כתשם ,ושחיקת כלי מתכות ,וקמח,
כך ,נמרוד שהיה מלך בדור הפלגה ונקרא כך לפי שהמריד כל דחשיבי משקין ,צ"ל שיצאו בשפופרת ולא נגעו ,ולכך מבואר בנדה
וסובין שהנפה קולטת ,ומורסן (-קליפה היוצאת כשכותשים
העולם במלכותו של הקב"ה ,אמר "הבה נבנה לנו עיר", דמטמא רק ברביעית ,ואם היה דאורייתא היה מטמא בכל שהוא.
במכתשת) ,אין מכסים בהם ,דכתיב "בעפר" ,למעט אלו אי נמי מיירי אף אם נגעו במת ,דאינם משקה אלא מדרבנן ,וקראי
פרעה אמר "מי ד' " ,סנחריב אמר "מי בכל אלהי
שאינם מין עפר ,דמאחר שריבה הכתוב ומיעט ,עדיף דנדה אסמכתא בעלמא ,ומה שמשמע בכריתות וחגיגה שרוק
הארצות" וגו' ,נבוכדנצר אמר "אעלה על במתי עב", וחלב אשה מטמאים בכל שהוא ,היינו בתרומה וקדשים ,דרק
לרבות את אלו שהם מין עפר ומגדלים צמחים ,ולמעט
וחירם מלך צור אמר "מושב אלקים ישבתי בלב ימים" בחולין בעינן רביעית .תוד"ה כל) ,דאף שבשרץ (כגון מימי רגליו
את אלו שאינם מין עפר( .והא דמבואר במרובה שאין הנאה
-שבנה לו שבעה רקיעים של נחושת ועלה וישב עליהם. של שרץ הנמצאים בשלפוחית שלו) וזב דין המשקין
מחרסית ,הכונה שלמרות שזה מגדל צמחים אין מהם הנאה ,דאינו
גדול מה שנאמר במשה ואהרן "ונחנו מה" ממה מוציא כדי נפילה( .תוד"ה כל) .ושחיקת כלי מתכות דמבואר הכא היוצאים מהם כדין המשקין שנגעו בהם ,שנעשים
שנאמר באברהם "ואנוכי עפר ואפר". שאינה מגדלת צמחים ,היינו לבדה ,אבל היא מועילה לזבל כמבואר ראשון לטומאה דאילו שני מטמא משקה להיות תחילה לטמא
בע"ז ,א"נ ע"י שריפה זה מגדל צמחים .תוד"ה שחיקת) .ואין שני והשני שלישי( ,חוץ מהמשקה שהוא אב הטומאה זובו
אין העולם מתקיים אלא בזכות משה ואהרן שאמרו
דנים כאן כלל (וכסהו) ופרט (בעפר) שאין בכלל אלא ורוקו ומי רגליו של זב ושכבת זרעו של כל אדם שהם אב הטומאה
"ונחנו מה" ,וכתיב "תולה ארץ על בלימה" .וי"א בשביל
מה שבפרט אע"פ שמגדל צמחים ,כיון שכלל הצריך לפרט לטמא אדם וכלים ,ובטבול יום משקה היוצא ממנו אינו
מי שבולם את עצמו בשעת מריבה ,וי"א בשביל מי
ללמוד את הכלל מן הפרט אין דנים אותו בכלל ופרט ,ואי מטמא ,שהרי גם משקה שנגע בו אינו מטמא) ,שאני
שמשים עצמו כמי שאינו. הוי כתיב "וכסהו" הוה משמע שיכפה עליו את הכלי ,קמ"ל "עפר" זב דכיון דלא בדילי אינשי מיניה כיון שהוא חי ועוד שאינו
מה אומנותו של האדם בעוה"ז ,ישים עצמו כאילם, שאין כסוי אלא בדבר המתערב ונבלע בו כגון עפר וכיוצא בו,
ניכר גזרו ביה רבנן ,אבל מת דבדילי אינשי מיניה לא
אבל לא יעשה כך בדברי תורה ,ולא יגיס דעתו. ובכהאי גוונא לא אתי פרטא אלא לפרושי כללא שאין הכונה
שיכסה בדבר שלם ,ולא למעוטי לגמרי .רש"י .ור"ת (תודה כלל) גזרו ביה רבנן.
עפר עיר הנידחת כשר לכסוי הדם ,והיינו עפר מפרש דחשיב צריך לפרט משום דילפינן מ"בעפר" שצריך שיתן וכתבו התוס' (ד"ה משקה) שמשקה דטבול יום אינו מטמא אלא
עפר למטה ,ובבכורות גבי "קדש לי כל בכור פטר רחם" ,לרש"י פוסל ,ולא מיירי במשקה חולין או מעשר שני שטבול יום מותר
הקרקע ,דכתיב "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה חשיב כלל הצריך לפרט ,משום דבכור משמע כמה מיני בכורות בהם ,וגם בחולין שנעשו על טהרת הקודש למשנה אחרונה בנדה
ושרפת" ,מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה ,למעט (לזכרים או לרחמים או לכל הוולדות ,וגם לאביי שבכור לדבר אחד ע"א :הוו כחולין גמורים ,וגם לא מיירי במשקה קדשים ,דמבואר
עפר הקרקע שמחוסר תלישה( .ומכאן נראה שגט שנכתב לא הוי בכור ,מ"מ משמע גם אם הבכור יוצא דופן ואינו בכור שם בנדה דטבול יום תחילה לקודש ומשקין שנגע בהם הם שני
על קלף גדול ואח"כ חתכו פסול ,דבעינן שלא יהא מחוסר אלא לרחמים) .ולר"ת לא בא לפרש כלל הצריך לפרט ,אלא פרט הצריך ומטמאים שלישי לעשות רביעי ,אלא מיירי במשקין תרומה שהם
כתיבה ונתינה ,וזה יותר חיבור מחיבור עפר לעיר הנדחת .תוד"ה לכלל. נעשים שלישי ופוסלים קודש ולא מטמאים .והא דאשכחן
יצא) ,אבל באפר י"א שאין מכסים כיון שהוא אסור לרשב"ג כל שאינו מגדל צמחים אין מכסים בו. בפסחים ששמן תרומה נפסל מטבול יום ומשמע שאין פוסל
קודש ,היינו מדאורייתא ,אי נמי הכונה שם שלמינו והיינו לתרומה
בהנאה ,וי"א שמכסים דמצוות לאו להנות ניתנו .ואף פ"ח :רב נחמן בר רב חסדא אמר שאין מכסים אלא הוא פסול ,דאינו פוסל תרומה ,אי נמי נחלקו במעילה ח :אם טבול
ששופר של ע"ז לא יתקע בו ואם תקע לא יצא וכן לולב יום תחילה לקודש או שהוא רק פוסל קודש ,וכן סובר רבי עקיבא
בדבר שזורעים בו ומצמיח למעוטי ארץ מליחה( .וקמ"ל
של ע"ז לא יטול אותו ואם נטלו לא יצא ,שאני התם שאף שגדלים במדבר צמחים מאליהם ,אין מכסים בו אלא שהוא רק פוסל קודש.
דכתותי מיכתת שיעוריה ,דכל העומד לישרף כשרוף דמי, כשצומח מה שזורעים בו ,והא דמבואר בע"ז שאסור לזבל במדבר
ובשופר בעינן כדי שיאחזנו בידו וייראה לכאן ולכאן ,ושיעור הדס באיסורי הנאה ,שמא היינו בעגל כשהיו ישראל במדבר והיה
וללישנא בתרא אסור להעלותו בפני עצמו ,אבל קדשים על איסור גיד( ,דאף שאיסור גיד לא חל על איסור וערבה ג' טפחים ולולב ארבעה ,אבל בכסוי הדם ככל שהוא
כשהוא בירך א"צ להוציאו. טומאה ,איסור מוקדשים דחמיר שיש בו כרת אם אכלם בטומאה כתות יותר הוא טוב יותר לכסוי ומשום הנאה ליכא דמצוות
לרב נחמן בר יצחק יש מחלוקת אם מותר להעלותו חל יותר על איסור גיד .תוד"ה ואתי) .דא"כ הול"ל שקדשים לאו להנות ניתנו.
כשהוא בירך ,דאיתא בברייתא דהנה כתיב "והקטיר נוהגים בגיד הנשה .ואין לומר שהתנא סובר שאין וכתבו התוס' (ד"ה והתניא) דמיירי בשופר ולולב של עבודת
בגידים בנותן טעם ,ואין איסור קדשים בגיד הנשה, כוכבים של ישראל ,שאין לה ביטול ,אבל של עכו"ם שיש לה ביטול
הכהן את הכל המזבחה" ומשמע שגם העצמות לא מיכתת שיעורה ,ויצא ידי חובת שופר ולולב( ,וכן בסנדל מהני
והגידים והקרניים והטלפיים בכלל ההקטרה ,ומאידך דהא איתא במתני' לקמן שירך שנתבשלה עם הגיד
לחליצה) ,ואף שישראל קונה אותה בהגבהה ,מיירי שהגביה ע"מ
כתיב "ועשית עולותיך הבשר והדם" ולא גידים ,ולומדים ונתן בה טעם (וסתם נותן טעם שיערו חכמים בשישים), שלא לקנות ,ומיירי בלולב ביו"ט שני [דלא בעינן "לכם"] ,ובחליצה
מזה שאם הם מחוברים לבשר יעלו ואם פרשו אפי' אסורה ,ואין לומר שהאיסור הוא משום שמנו של גיד ,אבל בגידין א"צ שיהיה המנעל שלו .ור"ת מפרש דגם הכא מיירי בעבודת
אין בהן בנותן טעם ,דלהר' מאיר אין לאסור מחמת שומן הגיד כיון כוכבים של עכו"ם ,אלא דמיירי קודם ביטול ,ולאחר ביטול
בראשו של מזבח ירדו ,וכדעת רבי .אבל לרבנן אפי' שהגיד עצמו אינו אוסר ,ור"ת מפרש דשמנו של גיד לא נקרא גיד לכתחילה לא יטול ולא יתקע ולא יחלוץ ,דמאיס לענין מצוה לפי
בפרשו יש להקטירם (דמחוברים לא איצטריך קרא, בסתמא ,וקשה על דבריו מלקמן צ"א .תוד"ה אם). שהיה עליה שם עבודת כוכבים ,ואפי' את"ל דשרי לכסות בעפר
כדמצינו בראש העולה שצריך להקריבו שלם אף שיש בו וכן אין לבאר דאיירי בולדות קדשים ,וסובר התנא עבודת כוכבים לכתחילה כמו בשל עיר הנדחת ,דלענין כסוי לא
הרבה עצמות) ,אלא שאם נפלו גידים ועצמות אין שאיסור גיד הנשה נוהג בשליל בן תשעה חי הנמצא בבהמה,
חיישינן ממאי דמאיס,
מחזירים אותם ,אבל בשר שנפל מחזירים אותו, ושהקדושה חלה במעי האם ,וממילא שני האיסורים
ולדבריהם גיד הנשה אין מעלין אותו למזבח ,דכתיב חלים יחד ביצירת העובר( ,אמנם אם נשחטה האם סובר ר"מ
"ממשקה ישראל" -מן המותר לישראל ,וחלב ודם
אע"פ שאסורים לישראל מעלים אותם למזבח מפני
שהגיד של השליל בן ח' הותר בשחיטת האם ,אבל כל זמן שלא
נשחטה יש איסור בגיד .ואיסור חלב ליכא עד שיהיה בן ט' ,דכתיב
גיד הנשה
שמצותן בכך -שהחלב והדם זה עיקר הקרבן. "כל חלב שור וכשב" ובן ח' לא מיקרי שור וכשב ,אבל איסור גיד
יש בו .אי נמי באמת ניתן להקשות שאיסור גיד לא חל עד שיהא איסור אכילת גיד הנשה
צ :גיד הנשה של עולה מעלהו עם הירך כמות שהיא שלימה בן תשעה ,וניחא למיפרך ממתני' בנזיר דמבואר להדיא ששני
האיסורים לא חלים יחד .תוד"ה בולדות) ,שהרי אין האיסורים לאחר מאבקו של יעקב עם המלאך לפני פגישתו עם עשיו
למזבח ,כדי שלא יביא בעל מום דכתיב "הקריבהו נא
אחיו ,כאשר ראה המלאך "כי לא יכול לו ,ויגע בכף ירכו,
לפחתך" ,ולמעלה חולצו מן הירך ומשליכו לתפוח (- חלים יחד ,וכמו שמצינו שנפל שכולו קיים שלא נקשרו ותקע כך ירך יעקב בהאבקו עמו" ,ואומרת התורה "על כן לא
ערימת אפר שבאמצע המזבח שלשם היו גורפים תמיד את האפר, אבריו בגידים שהרי כל אבריו נוצרים ועדיין אין עליו כזית בשר, יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום
וכשהוא רבה מוציאים אותו לחוץ) ,דבעינן "ממשקה ישראל" מטמא ,והנזיר שנטמא לאחר שמנה מקצת ימי נזירותו סותר כל הזה ,כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה".
מן המותר לישראל .וכן איתא בבריתא שגיד הנשה של מה שמנה ומגלח על טומאה זו (כמו על כזית מן המת, כף הירך הכונה לבשר העגול והתפוח הנמצא מסביב לעצם
עולה חולצו לתפוח .ולרב חסדא מעלהו ומקטירו ,דלא אבל לא על שאר טומאות כנבילה ושרץ ,דכתיב "וכי ימות מת הירך (-הקולית) ,והוא נקרא כף מפני שהוא עגול ודומה לכף.
כתיב "על כן לא יאכל המזבח". עליו") ,וחוזר ומונה ימי נזירותו מתחילה ,ומבואר שאיסור גיד ישנם בירך שני גידים עיקריים :הגיד הפנימי והגיד החיצון,
הנשה חל אחרי איסור קדשים דיצירת העובר היא לפני הגיד הפנימי הוא הגיד הארוך היוצא מהשדרה מאחורי עצם
גיד הנשה של שלמים שהירך נאכל ,זורקו לאמה וא"צ
יצירת הגידים( ,דמתחילה הכל בשר ,ואח"כ הבשר מתקשה האליה ונמשך למטה לאורך הירך ,והוא 'גיד הנשה' שנאסר
לשורפו משום נותר ,דלא נאמרה שריפה אלא בדבר הראוי
ומתלבן ונעשה גיד .ובמק"א פירש רש"י דמתחילה כשהגיד נוצר מדאורייתא ,והגיד החיצון נמשך לרוחב הירך והוא אסור
לאכילה ,דכתיב "יאכל והנותר ישרף" .וכתב רש"י שנראה לגרוס
אינו על הכף ,והאיסור חל רק כשהוא מתקשה על הכף .תוד"ה מדרבנן ,ונחלקו תנאים אם הגידים של שני הרגלים נאסרו,
חטאת ואשם ,דהם נאכלים בעזרה ,אבל ירך של שלמים למה
אלמא) .ואין לומר שאיסור גיד הנשה חל אף אחרי או רק של רגל אחת.
חותכו בעזרה והרי הוא נאכל בכל העיר .אי נמי משום חזה ושוק
של כהנים שהם נאכלים בעזרה ורוב אכילתם ודירתם ושינתם שכבר חל איסור קדשים ,מפני שהוא חמור שהוא אסור בפרק זה יבוארו פרטי איסור גיד הנשה ,כגון באלו בעלי חיים
בעזרה( .אי נמי בשלמים של כהנים ,שהיו רגילים לאכול כל גם לבני נח ,וכשיטת רבי יהודה ,ונימא שאף שתנא הוא נוהג (פ"ט ,):מתי חל איסור גיד הנשה גם בקדשים
קדשיהם בעזרה .תוד"ה של). למרות שיש עליהם איסור קדשים ואין אסור חל על איסור,
דמתני' חולק על רבי יהודה במה שהוא אוסר ירך של והאם מעלים את הגיד הנשה של קדשים ע"ג המזבח (פ"ט:
תפוח היה באמצע המזבח ,ופעמים היה עליו ג' ימין ושל שמאל ,מ"מ לענין איסור גיד הנשה לבני נח -צ') ,באיזה רגל יש בירכה איסור גיד הנשה (צ :צ"א ,).איסור
מאות כור ,ואמר רבא שהוא לשון גוזמא דמעולם לא
סבר כוותיה .דלא אמר רבי יהודה שאיסור גיד הנשה גיד הנשה בעוף ובשליל ,איזה חלק מהגיד נאסר ומה הדין
חל על איסור אחר ,אלא לענין בהמה טמאה שזה בחלב הגיד (צ"ב ,):האם מותר לשלוח ירך עם גיד הנשה
הגיע לשלש מאות כור ,כמו מה שכתוב שהיו משקים לעכו"ם או לישראל (צ"ד ,).האם צריך ליטול את כל הגיד או
איסור לאו ,ולא לענין קדשים שזה איסור כרת אם אכלם
את התמיד כשבאים לשוחטו כדי שיהיה נח להפשיטו בכוס שמספיק לחותכו מלמעלה ,חיוב מלקות על אכילת גיד
בטומאה או פיגול ונותר .וכתבו התוס' (ד"ה קדשים) דמשמע
של זהב שאין זה בדווקא ,ולשמואל זה בדווקא ,דאין עניות דרצה לומר שאפילו בשלמים ולאחר זריקה דשרי אף לזרים לא
הנשה (צ"ו ,).האם יש אסור גיד הנשה בבהמה טמאה או
במקום עשירות .ואמר רבי אמי שהתורה והנביאים שאין איסור חל על איסור (ק ,):כמה מלקות חייב האוכל גיד
חייל כלל איסור גיד ושרי באכילה ,ואף שבאותו זמן אין איסור
הנשה של בהמה אסורה (ק"א .).ועוד מדיני גיד הנשה.
והחכמים דיברו לשון הבאי (-לשון הדיוט שאינו מדקדק קדשים ,וכבר יכול לחול איסור גיד ,כיון דמחיים לא חייל איסור גיד
כיון דאיכא איסור מוקדשין דיכול לבא לידי כרת על ידי פיגול ונותר עוד נתבארו בפרק זה הלכות חשובות כגון איזה חלב אסור
בדבריו ומוציא בפיו דבר שאינו ,ואין כוונתו לשקר אלא לא דק),
וטמא ,תו לא חייל איסור גיד לאחר שחיטה וזריקה ,דאיסור גיד באכילה (צ"ב :צ"ג ,).אלו ורידים (-חוטים) אסורים משום דם
חכמים כנ"ל ,וכן הא דתנן שפעם אחת היו צריכים ג' ואלו קרומים אסורים ,ומה הדין בביצי זכר (צ"ג ,).על אלו
בעינן שיחול מחיים דומיא דיעקב שנשה לו גידו מחיים .והקשו
מאות כהנים כדי לפנות את הגפן של זהב שהיתה התוס' דנימא דמיגו שנוסף איסור גיד לבני נח הוא נאסר גם דברים השוחטים (-טבחים) נאמנים( ,צ"ג ,):איסור גניבת
בפתח ההיכל (שכל מי שהיה מתנדב גרגיר או לישראל .ותירצו דהא דגיד נאסר לבני נח היינו ודוקא לבני יעקב דעת (צ"ד ,).מתי מותר לקנות בשר מעכו"ם ואיסור בשר
אשכול היה תולה שם) ,וכן הא דתנן שהיו צריכים ג' קודם מתן תורה ,דאיקרו בני נח ,ואפילו אם נאסר מתחילה לכל שנתעלם מן העין ואיסור ניחוש (צ"ה) ,דיני תערובת איסור
אומות העולם ,הא מבואר בסנהדרין (נ"ט ).שכל מצוה שנאמרה והתר וכללי ביטול בשישים או בשיעורים אחרים (צ"ו - :ק,).
מאות כהנים כדי להטביל את הפרוכת כשנטמאת,
לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ,וא"כ לאחר איסור אבר מן החי (ק"ב – .ק"ג.):
(שאף שהיא אסורה בהנאה היא מקבלת טומאה מפני שהיא
מתן תורה אין האיסור אלא לישראל.
אהל ,שהיו מאהילים בה על הארון .תוד"ה שלש) ,דלא בעי כולי פ"ט :באלו בעלי חיים נוהג איסור אכילת גיד
האי( ,ועוביה טפח ,ונארגת על ע"ב נימין ,וכל נימה ולכן הגמ' אומרת דאיירי בבכור שקדושתו חלה צ. הנשה -גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ ,בפני
מכ"ד חוטים ,אורכה ארבעים אמה כגובה פתח האולם, ביציאתו ,וא"כ ממה נפשך ,אם חל איסור גיד הנשה ברחם א"כ הוא
קודם ,ואם הוא חל בלידה ,שני האיסורים חלים יחד .וכתבו התוס'
הבית ושלא בפני הבית ,בחולין ובקדשים (כדלהלן),
ורחבה עשרים אמה כרוחב פתח האולם( ,ופרוסה נגדו
(ד"ה הכא) דקמ"ל דאיסור קדשים החמור לא מבטל את האיסור בבהמה ובחיה ,אבל אינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף
לצניעות בעלמא ,ונראה שגם פרוכת הדביר זו מידתה ,רחבה
גיד מלחול עימו .ורבי יוחנן סובר שאיסורי גיד וחלב חלים רק והיינו שאינה עגולה ,שבבהמה הגיד נכרך בעיגול סביבות עצם
עשרים אמה כרחבו של היכל ,וגובה ארבעים אמה מן העליה
כשיוצא לאויר העולם. הקולית העליונה ,אבל בעוף זה ברוחב ואינו דומה לכף.
ועד הרצפה) ,ונעשית מפ"ב ריבוא (חוטים .ל"א נערות
העוסקות בה) ,ושתי פרוכות היו עושים בכל שנה), או דמיירי בכל קדשים ,ואשמועינן האי תנא שקדושתם
גיד הנשה של קדשים
תורה הא דכתיב "ערים גדולות ובצורות בשמים", חלה בלידה ולא במעי אמן ,וממילא איסור גיד קודם לפי שהוא
נוהג בשליל והוא קודם ,ותו לא פקע. באיזה אופן גיד הנשה נוהג בקדשים-
ונביאים דכתיב "ותבקע הארץ לקולם".
האוכל גיד הנשה של קדשים הנאכלים (-חטאת אשם הגמרא שואלת מה החידוש שאיסור גיד הנשה נוהג
באיזה ירך יש איסור גיד הנשה ושלמים) לוקה. בקדשים ,וכי משום שהקדיש את הבהמה פקע ממנה
איסור גיד הנשה .ואף שגם שאר דיני המשנה פשוטים ,צריך
לתנא דמתני' איסור גיד הנשה נוהג בין בירך של ימין העלאת גיד הנשה ע"ג המזבח- שאחד נכתב לצורך והשאר נכתבו אגב אותו דין .תוד"ה גיד.
בין בירך של שמאל .ולרבי יהודה אינו נוהג אלא באחת,
ללישנא קמא דרב פפא מותר להעלות גיד הנשה של אין לפרש דאיירי שהקדיש בהמה חיה ,וס"ל לתנא
והדעת מכרעת דהיינו של ימין ,והגמרא מסתפקת אין
קדשים שאינם נאכלים (-עולה) על גבי המזבח, שיש בגיד בנותן טעם בבשר ,וממילא בגיד הנשה של קדשים
פשיטא ליה דהיינו של ימין וכוונתו לדעת תורה ,או לוקה שתים ,אחת משום גיד שאפילו עץ הוא התורה חייבה עליו,
שהוא מסתפק בזה וכוונתו לדעת נוטה ,ומסקנת ואחת משום קדשים שיש בו טעם ונהנה מן הקדשים ,וחל איסור
שאנו אומרים 'והאופנים וחיות הקדש וכו' ברוך' ,חיות נמי אומרים אין לתלמיד חכם לצאת יחידי בלילה ,כדמצינו ביעקב הגמרא (צ"א ).דפשיטא ליה דהיינו של ימין ,מדתנן
ברוך ,דעדיפי משרפים .ולפ"ז מבואר שחיות ושרפים אינם דבר "ויאבק איש עמו עד עלות השחר" ,וכן כתיב "ויזרח לו אכל ב' גידים מב' ירכות מב' בהמות לוקה שמונים,
אחד ,וא"כ הא דפריך (חגיגה י"ג ):דפסוק אחד אומר "שש כנפים
לאחד" ופסוק אחד אומר "ארבע כנפים לאחד" ,י"ל דמסתבר ליה
השמש" ,ובבועז "הנה הוא זורה את גורן השעורים", ולרבי יהודה אינו לוקה אלא ארבעים ,והיינו כשאין בכל
שאין משונים בכנפיהם ,וכן מצינו (יומא ע"ב ):לגבי הארונות, ובאברהם "וישכם אברהם בבקר ויחבוש" וגו'( ,התוס' אחד כזית ,ולת"ק לוקה בגיד שלם אף פחות מכזית משום דהוי
ובב"ב (צ"ט ).לגבי כרובים של משה ושל שלמה. (ד"ה מהכא) לא גורסים ויחבוש ,שהרי שם לא היה יחידי ,ועוד בריה.
דשלוחי מצוה אינם ניזוקים ,אלא הכונה ל"וישכם אברהם בבוקר
צ"ב .יעקב נעשה שר למלאך ,והמלאך בכה לו העצמות והגידים והנותר ישרפו בט"ז ניסן ולא בט"ו,
אל המקום אשר עמד שם" ,שהמתין מלהתפלל על סדום עד
הבוקר ,מפני שלא רצה שיהיה עמו אדם בזמן התפילה ,ולא רצה דקיימא לן אין שורפים קדשים ביום טוב ,ומיירי בעצמות שיש
שישלח אותו .והא דכתיב "כי שרית עם אלוהים ועם
לצאת יחידי בלילה .אי נמי לא היה שום אדם רשאי לראות בהפיכת בהם מח ,מפני ששימשו את המח שהוא כבשר ,אבל מה שאינו
אנשים" זה רמז שעתידים לצאת ממנו נשיא שבארץ ראוי לאכילה אינו טעון שריפה .הגמ' מבארת שגידים הכונה
סדום) ,וביוסף "לך נא ראה את שלום אחיך" .וכתבו התוס'
ישראל וראש גולה שבבבל ,ורמוזה בזה הגלות. לגיד הנשה( ,שהרי גידי בשר (-גידים רכים המתפשטים
(ד"ה כמאן) שרק לת"ח אין לצאת יחידי בלילה ,דהמזיקים
מתקנאים בהם כדאמרינן ג' צריכין שימור מלך ות"ח וחתן ,והא בבשר) נאכלים בליל פסח ,ואם נותרו הרי הם בכלל נותר,
ביאורי חז"ל על כמה מקראות דאמרינן (פסחים ב ).לעולם יכנס אדם בכי טוב כו' ,דמשמע דהיינו ואם הכונה לגידי צואר שהם קשים כעצמות ומשיירים אותם,
ובגפן שלשה שריגים -י"מ שבכל דור יש מישראל ג' בכל אדם ,מיירי ברחוק מן העיר ,מפני המכשולות והליסטים.
אם אינם בשר יזרקם לאשפה) ,ואין מכאן ראיה שרבי
שרי גאים –עשירים וקרובים למלכות ,אחד בבבל ושנים יהודה מסתפק איזה גיד נאסר ,די"ל דאיירי לשיטת
בארץ ישראל או איפכא .וי"מ ג' שרי גוים שמלמדים
חלום יעקב ,ומאבקו עם המלאך
רבי יהודה שגיד הנשה נוהג רק בגיד אחד ,וב' הגידים
זכות על ישראל בכל דור. ויותר יעקב לבדו -שנשאר בשביל פכים קטנים, הוכרו (-לאו דווקא) ולבסוף נתערבו שלא יודעים מה ניטל מן
מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם ,לפי הימין ומה מן השמאל ,ולכן שורף את שניהם דאותו המותר
כמה פירושים לגפן ,שלשה שריגים ,והיא כפורחת
שאין פושטים ידיהם בגזל. באכילה הרי הוא נותר .או דאיירי בשמנו של גיד ,שהוא
עלתה ניצה ,הבשילו אשכלותיה ענבים -י"מ דהיינו
העולם ,אברהם יצחק ויעקב ,האמהות ,והשבטים .וי"מ צ"א :כשהגיע יעקב מבאר שבע לחרן אמר אפשר מותר מדאורייתא וישראל קדושים העושים סייג לתורה נהגו
דהיינו תורה ,משה אהרן ומרים ,סנהדרין ,והצדיקים שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי (-ירושלים ,והוא
בו איסור ,וכיון שהוא מותר מדאורייתא בעי שריפה .או דאיירי
שבכל דור (דאין מראים לאדם אלא מה שעתיד הר המוריה שהתפלל בו אברהם ,והוא השדה שהתפלל בו יצחק בגיד החיצון הסמוך לבשר ,שלרב יהודה אין לוקים
להיות) .וי"מ דהיינו ירושלים ,מקדש מלך וכהן גדול, דכתיב "לשוח בשדה") ולא התפללתי ,מיד קפצה לו הדרך, עליו שאינו על הכף אלא בתוך הכף ,ורק על הפנימי והיינו
ואמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, הגיד הסמוך לעצם שהוא ארוך ונתון לאורכו של שופי
פרחי כהונה ,נסכים (שכולם במקום אחד) .וי"מ דהיינו
מיד שקעה השמש קודם זמנה .ולקח כמה אבנים כשפורעים את הירך ,והוא מתפשט בכל הירך ,ראש אחד מחובר
תורה ,באר עמוד ענן ומן ,ביכורים ,ונסכים .וי"מ דהיינו לעצם האליה ומשם הוא מתפשט לאורך השופי עד מקום חיבור
ישראל ,ג' רגלים ,הגיע זמנם של ישראל לפרות למראשותיו וכל אחת אמרה עלי יניח צדיק ראשו,
הקולית ועצם הירך ושם הוא סמוך לעצם ,לוקים.
ולרבות ,והגיע זמנם של ישראל להגאל. וכולם נתחברו יחד ,דכתיב "ויקח מאבני המקום"
וכתיב "ויקח את האבן" .ולפי פשוטו י"ל שלקח אחת מאבני צ"א .האוכל כזית מכל גיד -משל ימין ומשל שמאל,
ג' כוסות האמורות במצרים היינו אחד ששתתה בימי המקום .תוד"ה כתיב. לרבנן לוקה שמונים ,ולרבי יהודה להצד דמספקא ליה
משה ,ואחד ששתתה בימי פרעה נכה שהחריבה נבוכדנצר,
רחבו של הסולם שראה בחלום היה ח' אלפים איזה גיד אסור ,הדין תלוי ,שאם לרבי יהודה התראת
ואחד שעתידה לשתות עם כל העכו"ם.
פרסאות ,שהרי עלו בו ב' מלאכים וירדו ב' ,וכל אחד ספק שמה התראה לוקה ארבעים ,ואם אין שמה
ישראל נמשלו לגפן ,הבעלי בתים הם הזמורות, הוא ב' אלפים פרסאות. התראה אינו לוקה( ,ונחלקו בזה תנאים דאיתא
התלמידי חכמים הם האשכולות ,עמי הארץ הם בברייתא שהמכה או מקלל שני אנשים שאחד מהם
המלאכים היו עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה (-
העלים ,והריקנים הם הקנוקנות .וצריכים האשכולות הוא אביו בספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון ,לרבי יהודה
פרצוף דמות יעקב שבארבע החיות) ,ויורדים ומסתכלים
להתפלל על העלים ,כיון שבלי העלים אין קיום אם עשה זאת בבת אחת -בהכאה אחת ,חייב דהתראת ודאי
בדיוקנו של מטה( ,משמע שאלו שעלו הם שירדו ,ולעיל
לאשכולות. היא ,אבל בזה אחר זה פטור משום דהוי התראת ספק,
משמע שאחרים ירדו .תוד"ה עולין) ,ורצו לפגוע בו מחמת
ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחומר שעורים ולתך קנאה ,מיד "והנה ד' ניצב עליו" לשומרו כאדם המניף את ולרבנן חייב .ומאידך בברייתא אחרת מבואר שלרבי
שעורים -היינו שהקב"ה קנה את ישראל בט"ו בניסן בנו במניפה להצילו מהשרב( ,ואלמלא מקרא כתוב א"א יהודה אין לוקין על נותר משום שניתקו הכתוב לעשה,
ולא משום דהוי התראת ספק דכל נותר זו התראת ספק,
שגאלם בזכות הצדיקים שיש ל' בארץ ישראל וט"ו לאומרו).
בבבל ,ורובם בבית הכנסת שתחת היציע. דשמא קודם עלות השחר יאכלנו .ולרבי יעקב אין לוקים
קיפל הקב"ה את כל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב, בנותר משום שזה לאו שאין בו מעשה) ,ואם פשיטא
ואקחה שלושים הכסף ואשליך אותו בית ד' אל כדי שתהא נוחה ליכבש לפני בניו כד' אמות.
לרבי יהודה שהימני אסור לכו"ע לוקה ארבעים.
היוצר -י"מ דהיינו ל' צדיקים שבארץ ישראל המלאך ביקש מיעקב שישחררו בעלות השחר ,אמר לו המקור של רבי יהודה לאסור רק גיד הנשה של
שהקב"ה מבקש שיחזירום לו ,וי"מ דהיינו ל' צדיקי יעקב למה אתה מתיירא מן השחר ,גנב אתה ,או
ימין -לרבא רבי יהודה לומד מדכתיב "הירך" והיינו
אומות העולם שאומות העולם מתקיימים עליהם ,וי"מ קוביוסטוס אתה (גונב נפשות .רש"י .ולתוס' (ד"ה קוביוסטוס)
המיומנת שבירך ,ורבנן לומדים מ"הירך" שהחיוב הוא
דהיינו שלושים מצוות שקיבלו עליהם בני נח ואינם הכונה למשחק בקוביא ,שדרך שהוא חייב לכמה בני אדם ,ומתיירא
מן השחר כדי להטמין עצמו) .אמר לו מלאך אני ,ומיום על הגיד שאיסורו מתפשט בכל הירך והיינו הגיד הפנימי.
מקיימים אלא ג' ,שאין כותבים כתובה לזכרים ,שאע"פ
שחשודים על משכב זכור ומייחדים להם זכר לתשמישם אין שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו. ולרבי יהושע בן לוי רבי יהודה לומד מדכתיב "בהאבקו
נוהגים קלות ראש כ"כ יכתבו כתובה ,ואין מוכרים בשר המת עימו" והיינו כאדם החובק את חבירו וידו מגיעה לכף
שירת המלאכים וישראל לקב"ה -ג' כתות של ימינו של חבירו ,ורבנן לומדים מזה שהם העלו אבק עד
של אדם באיטליז -שאין אוכלים אותו כ"כ בפרהסיא ,וי"מ בשר
מלאכי השרת חדשות אומרות שירה בכל יום ,אחת כסא הכבוד .ולרבי שמואל בר נחמני המלאך היה נדמה
בהמה שמתה מעצמה ,ומכבדים את התורה.
אומרת קדוש ,והשניה אומרת קדוש קדוש, ליעקב כעכו"ם שהפוגשו בדרך צריך לטופלו לימינו.
והשלישית אומרת קדוש קדוש קדוש ד' צבקות.
עוד באיסור גיד הנשה ולרבא בר עולא היה נדמה לו כתלמיד חכם וחלק לו יעקב
וישראל חביבים לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, כבוד כאילו הוא רבו ונעמד לשמאלו ,והמהלך לימין רבו הרי
צ"ב :גיד הנשה אינו נוהג בעוף .במתני' איתא שישראל אומרים שירה בכל פעם שירצו ,ומלאכי זה בור .ולרבנן המלאך הגיע מאחוריו.
שהטעם הוא מפני שאין לו כף ,והגמרא מבארת שאף השרת רק פעם ביום ,וי"א פעם בשבוע ,וי"א פעם
שיש לעוף כף בשר סביבות הקולית העליונה ,הכונה שהיא בחודש ,וי"א פעם בשנה ,וי"א פעם בז' שנים ,וי"א פעם נקרא שמו גיד הנשה לפי שנשה (-קפץ) ממקומו ועלה.
אינה עגולה ואינה דומה לכף ,דכל בשר גבוה ועגול נקרא כף. ביובל ,וי"א פעם אחת בלבד .ואין המלאכים אומרים "וטבוח טבח והכן" – שיפרע להם בית השחיטה ויטול
ורבי ירמיה הסתפק אם נמצא עוף שיש לו עגול ,או שירה למעלה עד שישראל אומרים למטה .וישראל גיד הנשה בפניהם ,וכמ"ד שגיד הנשה נאסר גם לבני
בהמה שאצלה אינו עגול ,אם הולכים אחרי אותו בעל אומרים את השם אחרי ב' תיבות "שמע ישראל", נח ,והם שמרו מצוות אע"פ שלא ניתנה תורה ,שמקובלים היו
חי או אחרי המין .תיקו. והמלאכים אחרי ג' תיבות קדוש קדוש קדוש( ,ומה מאבותיהם .וכתבו התוס' (ד"ה כמאן) דאין לומר שהיו מקיימים
שהם אומרים "ברוך כבוד ד' ממקומו" ששם מוזכר השם אע"פ שלא נאסר לבני נח ,כמו לגבי שחיטה דאמר פרע להם בית
חלב וגיד הנשה של שליל -לר"מ חלב וגיד הנשה השחיטה ,דמ"והכן" משמע דבלאו הכי היה אסור .אי נמי פרע להם
של שליל אסורים ,דס"ל ששליל בן ט' שנשחטה ונקרעה
אחרי ב' תיבות זה נאמר ע"י האופנים ,וי"א שאחר שכבר בית השחיטה היינו נחירה ,כיון שנצטוו על הנחירה.
אמו והוא חי ועומד לפנינו טעון שחיטה ,וכיון שאינו ניתר
ניתנה להם הרשות להזכיר שם השם יכולים לומר
בשחיטת אמו לאו שליל הוא ואינו בכלל "כל בבהמה תאכלו" שוב) .וכתבו התוס' (ד"ה ברוך) ש"קדוש" אומרים השרפים ,ומה
על העליון הקרום הדק שעל הכליות שהוא חלב ממש חייב, עוד כתבו התוס' שנראה שדווקא חלב דפנות שדומה לשאר חלב שלומדים מזה להתיר גם חלב וגיד של שליל .ולרבי יהודה
ועל התחתון הקרום שתחתיו פטור. ושמא הוא תותב קרום ונקלף ,הוה מיתסר אי הוה קרב ,אבל חלב שניהם מותרים ,דס"ל שאינו טעון שחיטה.
יותרת ולובן כוליא ושומן האליה שאין דומין כלל לחלב לא
צ"ג :ביצי זכר שנתלשו והם מעורים בגופו נחלקו רב אמי מיתסרי ,דאין קרבין בתורת חלב אלא אגב יותרת וכוליא ואליה. חלבו של גיד הנשה -לת"ק צריך לחטט אחרי חלב
ורב אסי אם הם אסורים כאבר מן החי שאע"פ שהם עדיין הגיד בכל מקום שהוא ,ולחתוך את שומנו מעיקרו -מכל
צ"ג .חלב שתחת המתנים והיינו החלק העליון של חלב
תלויים בגופו הם נחשבים כחתוכים ,שהרי אינם חוזרים מקום שהוא נבלע ונשרש בבשר ,דאף שמדאורייתא שומנו
הכסלים לפני שנתכסה בבשר ,אבל הוא מכוסה במתנים ,אסור,
ומבריאים ,ומה שאינם מסריחים זה בגלל שאינם מותר ,מ"מ מדרבנן אסור ,דישראל קדושים הם ונהגו
כיון שבחיי הבהמה אבריה מתפרקים –נעים כשהיא
פתוחים לאויר( ,והאיסור הוא מדרבנן ,אבל מדאורייתא כיון בו איסור .ולרבי יהודה גוממו עם השופי -חותכו בשוה
הולכת ,והמתנים נמשכים כלפי מעלה והכסלים כלפי מטה ונמצא
שהם מחוברים מעט הם ניתרים בשחיטה כאברים המדולדלים. שהחלב אינו מכוסה. מפני מראית העין שלא יהא נראה כאוכל גיד ,אבל עיקרו ושורשו
תוד"ה מדלא) ,או שהם מותרים ,דממה שאינם מסריחים של שומן ושל גיד מותרים .רש"י .וכתבו התוס' (ד"ה גוממו)
חלב שעל ההמסס ובית הכוסות אסור ,והאוכלו שלרש"י יוצא שבין לר"מ בין לרבי יהודה אין חילוק בין הגיד
מוכח שיש בהם חיות (ומה שאינם מבריאים זה בגלל לשומנו ,דבכל מקום שהגיד אסור גם שומנו אסור .ושיטת התוס'
ענוש כרת ,וזהו חלב שעל הקרב ,והוא נמצא בסוף הקרב
כחישותא) .ורבי יוחנן אמר לרב שמן בר אבא שהם ודבוק לחלב המכסה את הקרב. ש'גוממו' היינו לגיד ולא לחלבו ,וחלבו תלוי במנהג המקום.
מותרים ,אבל שלא יאכלם משום "אל תטוש תורת
חלב שעל הקליבוסת (-עצם קטנה בסוף חוליות השדרה איזה חלק מהגיד נאסר -לרב התורה אסרה רק את
אמך" שאתה מבבל ושם נוהגים כמ"ד שאוסר .וכתבו התוס' (ד"ה
והיא מונחת על עצם האגן ומחוברת לאליה ,ועל עצם זו יש חלב) הקנוקנות שבו גידים דקים ההולכים באורך הירך מתחת הבשר
משום) דסבר כרב אשי דאמר (לעיל י"ח ):דהיכא שדעתו לחזור
אסור ,וזהו חלב שעל הכסלים. מגיד החיצון לגיד הפנימי ,שהם רכים ונותנים טעם ,ולכן הם
נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם .אי נמי כוונתו שלא יאכלם
במקומו. אסורים ,אבל הגיד עצמו הוא קשה והוא כעץ בעלמא .ולעולא
צריך לגרור את החלב אמה מתחילת המעיים -ממקום
הגיד הוא עץ ואעפ"כ התורה חייבה עליו .וכתבו התוס' (ד"ה
ביצי גדי וכדו' ,עד ל' יום מהלידה מותר לאוכלם בלי יציאתם מן הקיבה ,וזהו חלב שעל הדקין שנחלקו בו רבי
עולא) שרב סובר דהא דפליגי תנאי אם יש בגידין בנותן טעם ,היינו
לקלף את הקרום דאין בהם הרבה דם שיבלע באברים ,מכאן ישמעאל ורבי עקיבא (מ"ט.): בקנוקנות ,אבל גיד לכו"ע עץ הוא ,ורב ודאי סובר כמ"ד שיש בהם
ואילך ,אם יש בהם זרע (והסימן לזה הוא שיש בהם בנותן טעם ,דלמ"ד אין בגידין בנותן טעם אין חילוק בין הגיד
חוטים אדומים) אסורים דבידוע שיש בהם דם ,ואם אין חלקים בבהמה האסורים באכילה לקנוקנות ,וכן את המחלוקת של ר"מ ורבי יהודה בחטיטה והתנא
שחולק על רבי יהודה וסובר שלא אסרה תורה אלא שעל הכף
בהם זרע מותרים. להלן יבוארו מספר חלקים בבהמה האסורים באכילה משום
איסור חלב או דם ,וכן יבואר האם יש איסור מן החי בביצי בלבד ,לרב מיירי בקנוקנות ,ולעולא כל המחלוקות הם בגיד ולא
אומצא שהאדימה ,וביצי זכר ,ומזרקי (-ורידי הצואר), זכר שנתלשו ועדיין הם מעורים בגופו ,ואיזה גיד נאסר בקנוקנות ,דקנוקנות שרו לכולי עלמא ,דגיד אמר רחמנא ולא
אם חתכם להרבה חתיכות ומלחם מותר אף לבשלם באיסור גיד הנשה. קנוקנות ,ועולא ודאי סובר כמ"ד אין בגידין בנותן טעם ,דהא קאמר
בקדירה ,ואם תלאם בשפוד בתוך התנור לצלותם ,ולא
עץ הוא) .ואביי אמר שמסתבר כעולא ,שהרי באיסור
חוטים שביד שנוטלים מן הכתף אין לאוכלם ,משום חלב ,החוטים כגון חוטי הכסלים והחוטים הדקים שבחלב שעל
חתכם ,ומלח אותם מעט כמליחה לצליה ,הדם זב מהם כיון איסור דם ,אמנם אם חתכם ומלחם מותר לבשלם אפי'
שהם תלויים ,ואם הניחם על גבי גחלים ,לרב אחא הקרב אסורים מדרבנן ואין חייבים עליהם כרת( ,וה"ה
בקדירה. חוטים שבכוליא) ,דכתיב "חלב" ולא חוטים ,וא"כ ה"ה
מותרים מפני שהגחלים שואבים את הדם ,ולרבינא
וכתבו התוס' (ד"ה חתכיה) שמבואר כאן שגם לצלי בעי חתיכה, "גיד" ולא קנוקנות .ואיתא בשאילתות דאף שמסתבר כעולא
אסורים מפני שהגחלים מייבשים את הבשר והדם לא וכתבו שדוחק לומר שאם נאמר שכשוורידי בית השחיטה עומדים אסרינן הקנוקנות מדרבנן ,ומשמע שלעולא שרי אפילו מדרבנן.
יוצא אלא נצלה בתוך הבשר( ,ובג' אלו בלבד רב אחא בפני עצמם מחוץ לצוואר לא בעי חתיכה לצלי ,דדרך מקום חתך תוד"ה כוותיה.
לקולא ורבינא לחומרא ,והלכה כרב אחא ,אבל בשאר שלהם יצא הדם ,אבל כשהחוטים שלימין בתוך היד בעי חתיכה
לצלי ,ואם היינו אומרים כן היה קשה לפירוש ר"ת שאמר שכמו
דברים רבינא לקולא ורב אחא לחומרא ,והלכה
שנהגו העולם לבשל כבד בקדירה אחר צליה ,כך מותר לבשלו
איזה חֵלֵב אסור באכילה
כרבינא). בקדירה אחר מליחה כששהה שיעור מליחה ,דמליח הרי הוא חלב בהמה טהורה אסור באכילה דכתיב "כל חלב שור וכשב
ראש שהטמינוהו ברמץ שכשרוצים להסיר שיער הראש כרותח והיינו כרותח דצלי ,שהרי בה"ג אמר ששיעור שהיית מליחה ועז לא תאכלו ,וחלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה
כשיעור צלייה ,ולפ"ז א ם לא היה צריך כאן חתיכה לצלי א"כ אין ואכול לא תאכלוהו" ,עוד נאמר "כל חלב וכל דם לא תאכלו",
נותנים עליו מים ומטמינים אותו ברמץ ,אם בית השחיטה היה והאוכל כזית חלב במזיד ענוש כרת דכתיב "כי כל אוכל חלב
ראיה מצלי למליחה ,שהרי צלי פולט יותר ממליחה ,דלצלי לא בעי
למטה מותר כיון שהדם זב דרך החתך .ואם נקבי החוטם חתיכה ויהא מותר לבשלו בקדירה ,ועם המליחה בעי חתיכה מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לד' ונכרתה הנפש
למטה י"א שמותר ,וי"א שרק אם נעץ שם משהו לקדירה. האוכלת מעמיה" ,ואם התרו בו הרי הוא לוקה ,ואם אכלו
מותר .ואם הניחו על הצדדים -על הלחיים ,י"א שאסור, בשוגג חייב חטאת (כדין כל חייבי כריתות) .ואיסור זה וחיוב
חוטים שבעוקץ (-באגן ,ראש אחד מחובר לשדרה ,וראשי כרת שבו נאמר בין בחלב של חולין בין בחלב של קדשים,
וי"א שאם נעץ שם משהו מותר .וכתבו התוס' (ד"ה רישא) הפיצולים נדבקים תחת החזה בראשי הצלעות .וכתבו התוס' (ד"ה והחלב אינו אסור אלא באכילה אבל הוא מותר בהנאה ,וחלב
שיש שנותנים תרנגולת במים אחרי שחיטה וטומנין אותה ברמץ חמשה) שהקונים חלק של פנים צריכים להזהר לחטט אחריהם עד חיה ועוף מותר .חלב היינו שומן הבהמה (אלא שהשומן
כדי להסיר הנוצה ,ואף דמבואר הכא שצריך שהדם יוכל לזוב
החזה) אסורים ,ויש שם ה' חוטים בה' מקומות ,ג' בצד האסור באכילה ,שהוא החלב הנפרד מן הבשר ,נקרא חלב,
למטה ,זה נאמר דווקא בראש ,מפני שיש בו הרבה עצמות ודברים
ימין וכל אחד מהם מתפצל לשנים ,וב' משמאל וכל והשומן המותר שהוא מעורב בבשר נקרא שומן.
המעכבים את הדם מלצאת ,אבל בתרנגולת האש שואבת את
הדם .ובבה"ג משמע שהאיסור בראש הוא רק בגלל הקרום של אחד מהם מתפצל לשלש ,ואם מוציאם כשהם חמים החלבים האסורים הם החלב שעל הקרב ושעל הכליות ושעל
המח שיש בו דם ,והמח נאסר מפני שהוא מתבשל בדם הקרום, הם יוצאים ,ואם לא צריך לחטט אחריהם עד שימצא את הכסלים ,לרבי ישמעאל חלב שעל הקיבה בכלל האיסור,
אבל בתרנגולת דליכא למימר הכי שריא ,ונראה דגם החוטים כל החמשה .וכתבו התוס' (ד"ה בעי) שהחטיטה היא מדרבנן ,חדא ולר"ע חלב שעל הדקין בכלל האיסור ,וחלב הטחול וחלב
שבלחי אסורים אם לא חתכם מתחלה ,דגם הם אסורים משום דם דהא חלב אמר רחמנא ולא חוטים ,ועוד שעל הכסלים ולא תוך היתר של הקיבה בכלל האיסור מפני שהם מחוברים לחלב
כמבואר לקמן קל"ג. הכסלים ,ומ"מ צריך לחטט אחריהם מדרבנן ,ולא דמי לבשר האסור.
איזה גיד נאסר -הגיד הארוך הנמצא בצד הפנימי של הירך החופה את החלב דשרי ,דבהמה בחייה פרוקי מיפרקא ונמשכים חלב הכליות והכסלים -לובן הכליה (-החלב הנמצא
החוטין בהליכתה ומתגלים ,אי נמי כיון דבלאו הכי רובן גלויים גם
הסמוך לעצם ,אסור וחייבים עליו ,והחיצוני הקצר בחריץ שבכליה ומתפשט לתוכה) נחלקו רבי ורבי חייא אם
מה שבתוך הבשר אסור מדרבנן.
שנמצא בסוף השופי לרוחבו בצד החיצון של הירך הסמוך הוא אסור ,ורבה ורבי יוחנן היו משרשים אחריו ,ורבי
לבשר אסור ואין חייבים עליו ,אמנם גם הפנימי יש
חמשה מקומות בבהמה יש בהם חוטים האסורים אסי היה חותך רק את מה שלמעלה ,ואמר אביי
מקום שהוא נכנס בבשר ,וחייבים עליו ,וגם החיצוני יש באכילה ,חוטי הטחול והכסלים והכליות אסורים שמסתבר לומר כרבי אסי ,שהרי שמואל אמר שחלב
מקום שהוא סמוך לעצם הקולית ,והיינו במקום משום חלב ,ואין להם תקנה ,וחוטי היד והלחי אסורים שהבשר חופה אותו מותר ,ומבואר ד"חלב אשר על
שהטבחים חותכים. משום דם ,ואם חותכם ומולחם מותרים ,ומנו כאן את הכסלים" אמר רחמנא ולא חלב שבכסלים ,והכא נמי
החוטים הדקים ,ולכן לא נמנו כאן חוטי הצוואר שגם הם אסורים התורה אסרה רק חלב שעל הכליות ולא חלב שבתוכם.
נאמנות הטבחים- משום דם. הכסלים נמצאים מתחת הכליות ,וחלב הכסלים מגולה בחלקו
טבח שנמצא אחריו חלב כזית מלקין אותו ,וי"א שזה דין הקרומים -חמשה קרומים יש בבהמה ,הקרום העליון שתחת הכליות ,וחלקו התחתון נבלע ומתפשט בכסלים,
אפילו אם הכזית הוא בב' או ג' מקומות .אבל מעבירין ואותו חלק שהבשר חופהו מותר ,ולמטה כשכלה הבשר יוצא ממנו
שעל הטחול ועל הכסלים ועל הכליות אסורים משום
קרום לבן עבה שתחתיו יש חלב( ,ואין זה הקרום הדק שמתפשט
אותו כבר מחלב כשעורה ,והיינו במקום אחד. חלב ,והקרום שעל הביצים של הזכר ועל המח אסורים בכסלים) ,ואותו חלב שתחת הקרום יש שנוהגים בו איסור משום
לר"מ אין הטבחים נאמנים על הגיד לומר שנטלוהו ,מפני משום דם .י"א שמספיק לקלף את הקרום מהטחול שאותו קרום הוא דק ואין זה נחשב שהחלב מחופה בבשר ,אבל
שזה טורח לחטט אחריו ,וכן אינם נאמנים על החלב דאע"ג בחלקו העליון במקום עוביו שהוא מחובר שם לכרס ולחלב, באשכנז נהגו בו היתר ,וכן נראה שהוא חיפוי גמור .ולענין לובן
דליכא טירחא כולי האי כמו בגיד ,החמירו שלא להאמינם כיון דלא אסרה תורה אלא חלב שעל הדד ,וחייבים עליו הכליה יש להחמיר לשרש אחריו כרב אסי ,והמיקל לא הפסיד.
רש"י .וכתבו התוס' (ד"ה אמר) שמשמע מרש"י שחלב שהבשר
שאיסורו חמור וגם בו יש טירחא( .תוד"ה נאמנין) ,ולחכמים כרת ,וי"א שצריך לקלף גם מלמטה ,ובברייתא איתא חופה אותו פשוט שהוא מותר .ור"א ממי"ץ אסר שומן שעל יותרת
נאמנים על הגיד דס"ל דלא בעי אלא גמימה (שם) ,ועל החלב שהוא אסור ואין חייבים עליו .וכן קרום שעל הכליות, הכבד אף לאחר שנטל הקרום מעליו ,והתוס' מקשים על דבריו.
משא"כ בשולח לעכו"ם שזה בביתו אין חוששים שמא יראנה אדם שליחת ירך עם גיד הנשה לעכו"ם -מותר לשלוח שאף שיש בו טירחא יותר מבגיד ,אין בו טירחא כמו בגיד לר"מ,
והוא יקחנה. ומיירי הכא בסתם חלב ,דחלב דגיד רבי יהודה מתירו לגמרי,
ירך שלימה לעכו"ם ואין חוששים שימכרנה לישראל ויאכלנה
ושמואל מתירו לכו"ע( .שם) .י"א שבתחילה פסקו שאין
אין לומר לעכו"ם קנה לי בדינר זה בשר ,שמא יאנוס בגידה ,מפני שכיון שהיא שלימה מקום הגיד ניכר אם נחטט
נאמנים ,דסברי כר"מ שצריך לחטוט את כל הגיד וטריחא להו
את הטבח לתת לו בחינם ,ושמא ימכרו לו נבילות הימנה ,והלוקח מבין שהגיד לא ניטל ונוטלו( .מתני' צ"ג.):
מילתא ,ולבסוף פסקו שנאמנים בחלב (תוד"ה חזרו) ,דסברי
וטריפות .לאביי ולרב אשי איירי במקום שאין מכריזים, ללישנא קמא מותר במקום שמכריזים והיינו שכל
כרבי יהודה שא"צ חטיטה .וי"א שבתחילה האמינו
ולרבא איירי במקום שמכריזים ובאותו יום הכריזו. הטבחים שם ישראלים ,ואם נמצאה טריפה ומכרוה לעכו"ם
לטבחים דסברי כרבי יהודה ,ובדורו של רבי יוחנן לא
מכריזים על כך ,ואם לא הכריזו מותר לקנות בשר מעכו"ם ,ואין
דרך ההכרזה -מכריזים שנפל לידם בשר הראוי האמינו כי פסקו כר"מ ויש לחוש שהטבח נוהג כרבי
חוששים שהנכרי יחתוך והישראל יחשוב שישראל
לעכו"ם( ,ולא יכריזו שזה טריפה ,מפני שהעכו"ם לא יהודה ,ואמר רב נחמן שבזמן הזה נאמנים ,משום
הוציא את הגיד ,מפני שחיתוך עכו"ם בירך ניכר,
יקנו מפני שזה גנאי להם לאכול בשר שישראל לא רוצים לאכול), דהישראל חותכה כדרך שהגיד מונח ,וכתב רש"י שרבו סמך על זה שכבר שכחו את דעת רבי יהודה והוחזק המנהג כר"מ.
ואין בזה משום גניבת דעת ,מפני שהם מטעים את ושלח ירך לחבירו ע"י עכו"ם ולא עשה בה חותם ,אבל באבר אחר
עצמם מפני שהיו יכולים לשאול אם זה טריפה ,ומטעם זה שחיתוך עכו"ם וישראל שוה בו אסור עד שיהא בו חותם .רש"י. איסור גניבת דעת
כשהלכו רבא ורב ספרא וחשב מר זוטרא שיצאו וכתבו התוס' (ד"ה חיתוכא) שאין לאסור בשולח ירך לחבירו ע"י הגונב דעת הבריות ,והיינו שמתעה את חבירו שיחשוב
עכו"ם שמא נזדמנה לעכו"ם ירך אחרת שלא נודע לישראל שהיתה שעשה לו טובה והוא לא עשה ,בין ע"י דברים בין ע"י מעשה,
לכבודו ,ואמר רב ספרא שאם היו יודעים היו טורחים טרפה עד אחר שניטל גידה והחליפה בזאת ,דכולי האי לא חיישינן,
יותר ,ושאל רבא מדוע אמר לו כך והחליש דעתו ,דאין עובר ב"לא תגנובו" ,ולהלן יבואר מה בכלל איסור זה ,ומה לא
דלא שכיח שיזדמן כך ליד עובד כוכבים ,אבל במקום שאין בכלל האיסור (כגון שחבירו היה יכול לחשוב שלא עשה לו
זה נחשב שהטעוהו שיחזיק להם טובה בחינם ,אלא הוא מכריזים אסור אף שניכר החיתוך של ישראל ,דשמא לאחר הניקור טובה ,או מפני כבודו של חבירו).
הטעה את עצמו שהרי לא אמרו לו שיצאו לכבודו .והא דקתני נודע לו שהיא טריפה ולכן שלחה לעכו"ם .וללישנא השניה וכן
לעיל 'מפני שמטעהו' ,מיירי במוכר לו בחזקת שחוטה ,וכן הפותח ללישנא השלישית רק במקום שאין מכריזים מותר, צ"ד .לשמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעת
חביות המכורות לחנוני מיירי כשאומר לו בשבילך אני פותחן, דבאותו מקום לא קונים בשר מעכו"ם ,דחיישינן שהיא טריפה. העכו"ם ,וכדמצינו ששמואל אמר לשמשו לתת שכר
דודאי גונב דעתו .רש"י .והתוס' (ד"ה אינהו) כתבו דאין נראה ,דהא
ואם הירך חתוכה ,ללישנא קמא דווקא במקום לבעל המעבורת שהעבירם ,ונתן לו תרנגולת טריפה
קתני אלא אם כן הודיעו ,דמשמע שרק בהודיעו מותר אבל
בסתמא אסור ,וטעמא משום שאין לאורח לאסוקי אדעתיה שהם שמכריזים אסור לשולחה עם גידה ,אבל במקום שאין במקום שחוטה ושמואל הקפיד עליו( ,ואין לומר שהקפיד
מכורות לחנוני ,אבל הכא איבעי להו לאסוקי אדעתייהו דטריפה מכריזים מותר ,וללישנא השניה אסור אף במקום שאין מפני שאמר לו שהיא שחוטה ויש לחוש שיתננה לו בפני ישראל
היא ,ומר זוטרא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שלא לקראתו היו ויקננה הישראל ממנו ,דאם מותר לגנוב דעת העכו"ם אין לחוש
מכריזים ואסור לקנות שם מעכו"ם ,דיש לחוש שישראל
באים אלא לצורך עצמם .עוד כתבו התוס' (ד"ה והא) שאף שבלאו שהישראל יקננה ,מפני שהוא יחשוש שאמר כך כדי לגנוב דעת
יראה את הנתינה ויחשוב שהישראל הוציא את הגיד, העכו"ם .תוד"ה טרפה) ,וי"א שהשקה אותו יין מזוג והעכו"ם
הכי היו באים לכבודו ,בפועל הם לא באו לכבודו ,ולא דמי לחביות
שפתחם בעבורו ,ולכן אף שאין לו בזה כ"כ פסידא כיון שזה מכור וללישנא השלישית ג"כ אסור אף במקום שאין סבר שהיין חי ושמואל הקפיד עליו .אמנם אין משם ראיה
לחנוני ,מ"מ כיון שהיה פותחם בעבורו גם אם לא היו מכורות א"צ מכריזים ,משום שהנכרי יסבור שהישראל אוהבו מאד ולכן
גמורה ,די"ל שהקפיד משום שהשהה טריפה ברשותו
להודיעו. תיקן את הירך ליטול גידה עד שתהא ראויה לעצמו ,ונמצא מחזיק
עד עכשיו ,או ביין משום שאמר לתת לו אנפקא שזה יין
לו טובה חינם וגניבת דעת אסורה אפי' בעכו"ם.
צ"ה .קנית בשר מעכו"ם -לרבי מותר לקנות מעכו"ם חי והקפיד משום כבודו מפני שעבר על דבריו.
דעת ר"ת (תוד"ה אמר) שרק כשהישראל אומר שהיא מנוקרת יש
בשר שקנאו באיטליז של טבחי ישראל ,שהנכרי קנאו מן איסור גניבת דעת ,ובשלימה מותר גם בכהאי גוונא משום לא יפציר בחבירו לסעוד אצלו אם הוא יודע שחבירו
הטבחים כדי להשתכר בו ,דהוא ודאי לא שחט ,דאזלינן בתר רוב שהעכו"ם יודע שהוא משקר ,ולכן בחתוכה חוששים גם שמא יסרב משום שגונב דעתו להחזיק לו טובה בחינם ,שהוא סבור
טבחי ישראל ,ואין לחוש שישראל מכר לו טריפה ,כיון שאין למכור יתננה לו בפני ישראל ויקנה ישראל מן העכו"ם אף במקום שאין
טריפה לנכרי( ,ואין לחוש שמא יביא עכו"ם מנבילה שבביתו למכור שמן הלב הוא מפציר בו ,ולא ירבה בתקרובת אם יודע
מכריזין ויאכלנה בגידה ,ולא חייש דילמא טריפה היא כיון
ב איטליז ,או שאחד מהטבחים מכר טריפה לעכו"ם לאכילה ולא שהישראל אמר בשעת הנתינה שהיא מנוקרת ,דאפילו אם היה שאינו מקבל.
כדי למכור ,דאין לאסור בשביל כך איטליזים של עכו"ם ,דאזלינן מותר לגנוב דעת העכו"ם לא מסיק אדעתיה שלהטעותו אומר לו אסור לפתוח חבית יין חדשה לאורח ,אם מכרה לחנוני,
בתר רוב בשר כשר שקונים מטבחים ישראל כדי למכור .תוד"ה כ ך ,ולא יחשוש שנתנה לו כיון שהיא טריפה ,דאם היא טריפה מה כי הוא חושב שלכבודו הוא מוכן להפסיד שיתקלקל שאר היין
רבי) .ומעשה באחד שאמר לחבירו שקנה מהעכו"ם את נ"מ בכך שהיא מנוקרת .וברייתא דקתני ובעובד כוכבים בין חתוכה שבחבית ,ובאמת הוא נותנה מיד לחנוני שימכרנה עבורו( ,וברש"י
מה שהוא מכר לו ,שזה היה טריפה ,ואמר רבי שאין ובין שלימה א"צ ליטול הימנה גיד הנשה ,מיירי כשנתן לו סתם ולא צ"ד :מבואר דמיירי שאומר לו שפותח לכבודו ,דאי לאו הכי הוא
לאסור משום כך את כל האיטליזים כיון שרוב השוחטים אמר לו שהיא מנוקרת ,דאין בזה גניבת דעת כיון דאיהו דאטעי
הטעה את עצמו) .ואם הודיעו שמכרה לחנוני ואינו נפסד ,או
אנפשיה ,וגם ליכא למיחש דלמא חזי ליה ישראל וזבין ליה מן
הם מישראל ולא הכריזו באותו יום ,וללישנא בתרא כיון העכו"ם ,דמיירי במקום שאין מכריזין ויחשוש הישראל שמא אחר שבאמת היה פותח אפי' בלא שמכר לחנוני ,מותר.
דאיתחזק איסורא דטריפה יש לחוש שמכר ממנה להרבה שניטל הגיד נודע לו שהיא טרפה ולכך נתנה לעובד כוכבים, לא יאמר לחבירו שיסוך מפך שמן ויודע שאינו סך ,אם
עכו"ם ,ורק באותו מקרה שהתכוין לצער את חבירו שהיו ומציעתא דאין מוכרין נבלות וטרפות לעובד כוכבים היינו כשאומר
הפך ריק וחבירו סבור שיש בו שמן ,ואם כוונתו לכבדו -
שונאים זה לזה ,אין חוששים דשקר דיבר. לו דכשרה היא ,ולכך אסור גם משום שמטעהו וגם משום שמא
יקנה ישראל ממנו במקום שמכריזין ולא הכריזו ,אבל במקום שאין להודיע לבריות שהוא חביב עליו ,מותר.
מכריזין לא חיישינן ,דאפילו ראהו שאמר לו הישראל כך יחשוב לא ילך לבית האבל עם קנקן יין חסר ,ולא ימלאנו מים,
בשר שנתעלם מן העין הישראל הרואה דלהשביח מקחו אמר לך ,דכשרה דמיה יקרים
מפני שמטעהו ,ואם יש שם רבים וכוונתו להחשיבו
בשר כשר שהיה מונח זמן מה בלי שראו אותו ,רב אוסרו מפני שהיא ראויה להמכר לישראל ,אבל כשאומר שניטל ממנה
באכילה שמא נטלוהו עורבים והביאו בשר נבילה תחתיו, הגיד לא שייך טעם זה ,דלא עדיפא בהכי .ורב אשי סבר דאפילו בעיניהם מותר ,דגדול כבוד הבריות.
וכדלהלן. במקום שאין מכריזין חיישינן דישראל השומע לא אסיק אדעתיה לא ימכור לחבירו סנדל של בהמה שמתה כאילו הוא
דלהשביח מקחו אומר כן.
שיטת רב שבשר שנתעלם מן העין שהיה שעה אחת שלא משחוטה ,מפני שמטעהו ,דעור של בריאה שחוטה חזק יותר
ראהו ,אסור ,אפי' אם היה מונח על שלחנו ,שמא נתחלף לנבילה. שליחת ירך עם גיד הנשה לישראל -השולח ירך משל בהמה שמתה ,ומפני הסכנה שמא מתה מנשיכת נחש
(ואסור אפילו בעיר שיש בה רוב טבחי ישראל ,ששמא הביאו לחבירו ,אם היא שלימה א"צ ליטול את גיד הנשה ,ואם והארס נבלע בעור.
עורבים נבילה מרובא דעלמא והחליפו את החתיכה ,וחומרא
היא חתוכה צריך ליטול את גיד הנשה. לא ישגר לחבירו חבית יין ששמן צף על פיה שיחשוב
בעלמא הוא משום עובדא דלקמן .תוד"ה אמר).
שהכל שמן ויזמין אורחים ובטוח שיש לו הרבה שמן לצרכם,
והגמרא (צ"ה ):אומרת שלפ"ז אין לאכול בשר אא"כ מכירת נבילות וטריפות לעכו"ם- ומעשה היה שעשו כך והמקבל חנק את עצמו מפני
לא העלימו ממנו עין מהשחיטה ,או היכא שהוא צרור איתא בברייתא שאסור למכור נבילות וטריפות הבושה.
וחתום ,או היכא שיש בו סימן או טביעות עין (שזה לעכו"ם מפני שמטעהו ,ושמא ימכור אותם לישראל אין האורחים רשאים לתת לבני בעה"ב ממה שנתנו
מועיל גם לחוטי תכלת שנאבדו ולא חוששים שזה קלא אחר. להם ,אא"כ נטלו רשות מבעה"ב .ומעשה היה שעשו
אילן ,ורבא סבר בתחילה שסימן עדיף מטביעות עין, צ"ד :לאביי ורבא איירי במקום שמכריזים ובאותו יום כך ,ולא היה לבעה"ב דבר אחר לתת להם ,וחבט האב
שהרי מחזירים אבידה בסימן ולא בטביעות עין( ,וכתבו
אירע להם אונס ולא הכריזו ,שכיון שתמיד מכריזים והיום לא את בנו בקרקע ומת ,ומחמת כך עלתה אמו לגג ונפלה
התוס' (ד"ה ולא) דהיינו בטביעות עין כל דהו ,דבזה אין מחזירים
גם לצורבא מרבנן שלא חוששים שהוא משקר ,ורק בטביעות עין הכריזו יבואו לקנות ממנו .ולרב אשי איירי במקום שאין ומתה ,ומחמת כך עלה האב לגג ונפל ומת.
גמורה מחזירים לצורבא מרבנן) ,אבל האמת שטביעות עין מכריזים שישראל לא קונה מנכרי בשר ,אלא שחוששים
עדיפה מסימן ,שהרי אדם מותר באשתו אף שהוא שישראל אחר יראה שהוא נותן לנכרי ולא שמע שהיא מתי יש לחוש שהבשר אינו כשר
סומא או בלילה ע"י טביעות עינא דקלא ומאבידה לא טריפה וילך לקנות ממנו ,ואם אומר לו שהיא טריפה דליכא להלן יבואר באיזה אופן מותר לשלוח לנכרי (או לישראל) ירך
ילפינן ,דשם חוששים שישקר בגלל חמדת הממון ,דגזל ועריות גניבת דעת ,מותר למכור לנכרי ,דליכא למיחש שימכרנה לישראל, עם גיד הנשה ,או למכור לנכרי נבילות וטריפות ,ובאיזה אופן
וכן במקום שמכריזים מותר ביום שהכריזו .אמנם בשולח ירך עם מותר לקנות בשר מנכרי.
נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתם ,וכן אם מעידים על
הגיד לנכרי אין חשש זה ,דבאיטליז נמצאים הרבה ישראלים,
אחד נאמן ,שהרי אין האחין יורדים לנחלה על פיו ,וגם צרתה אינו לוקה כיון שזה ספק ,ואסורות באכילה מספק כדין בשר רוצח לפי סימן בגופו ובכליו של הרוצח אינו נהרג( ,ואף
אסורה .והא שמחזירים שטר חוב בסימנים אע"פ שאין מחייבים שנתעלם מן העין ,וללוי מותרות אף באכילה. שמשיאין אשה על פי סימנים ללישנא דאמר רבא סימנים
אדם ע"פ עדות שפלוני שאלו סימניו לוה מפלוני ,שאני שטר שאין דאורייתא ,מ"מ אם נישאת לאחר אין סומכים על הסימנים
מי שמוחזק בו ,אבל ממון המוחזק ביד אדם לא מוציאים על פי צ"ה :מקור הדבר שרב אוסר בשר שנתעלם מן העין להורגה ,דשמא בעלה הראשון היה חי ולא היו קידושיה קידושין,
סימנים .תוד"ה פלניא) ,ולפי טביעות עין נהרג ,וכן השולח הוא ממה שהיה אדם שנפל לו למים ראש בהמה וכן אם נשאת על פי עד אחד וזינתה לא הורגים אותה ,אע"פ שנודע
למצוא אדם על פי סימנים לא ודאי שיכירו אבל ע"פ והביא סל ועלו לו שני ראשים ,ואסר רב את הראשים,
שבעלה הראשון נודע שהיה מת בשעת הזנות ,דלא לכל דבר עד
טביעות עין יכירו). אחד נאמן ,שהרי אין האחין יורדים לנחלה על פיו ,וגם צרתה
(וכתבו התוס' (ד"ה אסיק) שאם היה עולה לו ראש אחד לא היה
אסורה .והא שמחזירים שטר חוב בסימנים אע"פ שאין מחייבים
רב אוסר ,שהרי ראה שלא היה שם עורב ,ואין לחוש ששלו נאבד
אדם ע"פ עדות שפלוני שאלו סימניו לוה מפלוני ,שאני שטר שאין
עוד באיסור גיד הנשה וזה ראש אחר ,אבל בנמצאו שני ראשים יש לאסור אע"פ שרוב
מי שמוחזק בו ,אבל ממון המוחזק ביד אדם לא מוציאים על פי
טבחי ישראל ,דבמקומות אחרים שעורב יכול להביא משם איסורא
מה צריך ליטול מגיד הנשה -לת"ק (והיינו כר"מ צ"ב): סימנים .תוד"ה פלניא) ,ולפי טביעות עין נהרג ,וכן השולח
שכיח טפי) .ושאלו אותו רב כהנא ורב אסי שהרי גם
מדרבנן צריך לחטט אחריו וליטול את כולו ,אמנם למצוא אדם על פי סימנים לא ודאי שיכירו אבל ע"פ
חתיכות היתר מצויות וחתיכה זו של היתר היא ,וענה להם
מדאורייתא די לחותכו מלמעלה .ולרבי יהודה אף טביעות עין יכירו) ,או אם הניחוהו במחרוזת( .משמע
רב דאיסורא שכיחי טפי ,מפני שזה היה נמל של עכו"ם
מדרבנן די לחותכו מלמעלה. שאין דרך לחרוז בשר ,ואף דאיתא בתוספתא שהמוצא דגים ובשר
וי"ל שברוב טבחי ישראל מודה רב שמותר .ואמנם אין מזה חרוזים הרי אלו שלו ,הכא סמכינן בדבר מועט .תוד"ה בחרוזים),
איזה חלק בגיד נאסר ,וחיוב מלקות בגיד הנשה- ראיה גמורה ,כיון שבאותו מקום היה רוב עכו"ם. אמנם בערב יוה"כ ,כיון שבאותו יום רוב הבשר בעולם
אם אכל כזית מגיד הנשה לוקה .ואם אכל גיד שלם עוד מצינו שרב בא לבית חתנו ויצאו כולם לקראתו הוא של התר ,מותר לאכול אפי' בשר שהשליך עורב.
שאין בו כזית ,לתנא דמתני' ולת"ק דברייתא לוקה, ונזהר שלא להעלים עיניו מהבשר שהיה שם ,ואמר בשר שהיה ביד עכו"ם בחזקת המשתמר ,והעכו"ם לא שחטו,
דבריה היא ובבריה חייב בכל שהוא( ,וכתבו התוס' (ד"ה מאי) שלולא זה היה אסור לאוכלו( ,ומזה אין להוכיח שרב סובר ולא מכרו לו טריפה למוכרה כאן ,מותר ,אבל בבשר המונח שמא
שאבר מן החי ועוף טמא וגיד ושרץ חשיבי בריה ,אבל נבילה טהורה שבשר שנתעלם מן העין אסור ,דשמא היו שם רוב טבחי עכו"ם. עורבים החליפוהו.
במיתתה בכזית ולא חשיבא בריה ,וכן טבל לא נחשב בריה ,דכי תוד"ה לא) ,ומ"מ רב לא אכל מאותו בשר ,מפני שנזהר
אמר רחמנא לא תאכל גיד ולא תאכל עוף טמא וכן באבר מן החי,
שלא להנות מסעודת הרשות -בת ת"ח לעם הארץ.
ולפי זה הא דתניא שעיר שיש בה ט' חנויות מוכרות
כאילו פירש בין גדול ובין קטן דכולהו מיקרו גיד ועוף ,ובלבד שיהיו בשר שחוטה וחנות אחת של בשר נבילה ,ספיקו אסור
שלמים ,אבל בנבילה גם חתיכה נחשבת נבילה ,וכן בטבל לא כתוב ואין הלכה כרב שאסר בשר שנתעלם מן העין ,אלא כמתני' דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי( ,והא דקיימא לן דמדאורייתא
אל תאכל חיטה של טבל דנימא דחשיב בריה) ,ומלשון אכילה שמשמע שמותר ,ואף שתירצנו דמיירי בעומד ורואהו זה תירוץ חד בתרי בטל ,היינו היכא שהאיסור מעורב ואינו ניכר ,אבל כאן
דחוק ,ואין הלכה כרב באיסורי אלא כנגד שמואל ולא כנגד מתני',
לומדים שאם יש בו כמה זיתים ואכל כזית חייב, האיסור ידוע במקומו בחנת המוכרת בשר נבילה ,ובדבר חשוב
וכן מצינו שרב כהנא התיר.
ומ"אשר על כף" לומדים שאע"פ שהגיד ארוך לא אסרה אפילו במעורב אינו בטל .תוד"ה ספקו) ,ובנמצא (דנייד ואינו
תורה אלא מה שמונח על הכף (-מקצת הגיד השוכב על איסור ניחוש והתר סימן -אסור לנחש אם סומך על קבוע) הלך אחר הרוב ,איירי שנמצא ביד עכו"ם.
הבשר התפוח ככף) ,וכן סובר שמואל ,ו"הירך" היינו ניחושו ממש ,כאליעזר עבד אברהם שאם תשקה אותו ידבר והקשו התוס' (ד"ה ובנמצא) שהרי במקום שמכריזים והכריזו,
שהגיד האסור הוא זה הפנימי המתפשט בכל הירך בה ואם לא לא( ,ולמ"ד (סנהדרין נ"ו ):שכל האמור בפרשת מכשף אוסרים את כל האיטליזים של העכו"ם משום טריפה אחת ,וכן
והחיצון מותר ,ולמעט עוף שאין לו כף לומדים מ"כף" בן נח מוזהר עליו ,לא נתן לה את הצמידים עד שאמרה לו בת מי במקום שאין מכריזים אסור ,ולא אזלינן בתר רוב כשרים ,אמנם י"ל
היא ,ואע"פ שזה כתוב קודם ,אין מוקדם ומאוחר בתורה ,וכן מוכח שהאיטליז נחשב קבוע ,אבל קשה למה ביום שהכריזו נאסר בשר
נוספת שכתובה) .ולרבי יהודה אינו לוקה ,דכתיב ביה שביד עכו"ם לא באיטליז ,דמתסבר שרבי לא התיר בשר הנמצא
ממה שסיפר אח"כ .תוד"ה כאליעזר) ,וכיונתן בן שאול שאם
אכילה( ,ומ"אשר על כף" לומד רבי יהודה שאם יש בו ביד עכו"ם אלא במקום שמכריזים ולא הכריזו ,אבל בהכריזו אסור,
יאמר עלו נעלה( ,וי"ל שאמר כך כדי לזרז את נערו ,אבל היה עולה
כמה זיתים ואכל כזית חייב ,וס"ל לרבי יהודה שלא רק בכל מקרה .תוד"ה וכיונתן) ,אבל בלאו הכי אין בזה איסור וכן קשה למה אסור במקום שאין מכריסזים לקנות באיטליז אע"פ
מה שעל הכף נאסר ,דכתיב "הירך" – כל הירך) .וכתבו שרוב טבחי ישראל שמא איתרמי טריפה לטבחי ישראל ולא אזלינן
ניחוש .ולכן רב היה בודק אם באה מעבורת מיד ואם לא בתר רוב בהמות שהם כשרות .וכתבו התוס' דאע"ג דמדינא שרי
התוס' (ד"ה ורבי) דהא דאיתא במכות (ט"ז ):שבריסק תשעה
נמלים ואחד חי והשלימו לכזית לוקה שש ,חמש משום בריה
היתה באה מיד לא היה הולך ,ושמואל היה בודק בספר ,ורבי תיקנו חכמים לאסור ,וכדמצינו (נדה ס"א ):שבגד שאבד בו כלאים
דשרץ ואחת משום נבילה ,לא נקט חי לאפוקי מת ,אלא הכונה יוחנן היה בודק בינוקא שהיה אומר לו פסוק לי פסוקך. לא ימכרנו לעכו"ם שמא ימכרנו לישראל ,אע"פ דמדינא א"צ לחוש
שלם ולא מרוסק .ובאבר מן החי אינו חייב עד שיאכל אבר שלם. ומעשה ברבי יוחנן שרצה לצאת לשמואל (שהיה כותב כיון דאזלינן בתר רובא.
לרב כששלח לו שאלה או תשובה 'לקדם רבינו שבבבל', עוד הקשו התוס' (ד"ה הכא) אהא דאמר בפסחים (ט ):דתשעה
אכל מהגיד הימני כזית ומהשמאלי כזית ,לת"ק לוקה
צבורים של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל כו' היינו תשעה
שמונים ,ולרבי יהודה לוקה ארבעים דאין איסור גיד הנשה ולשמואל כתב 'חברינו' ,ושלח לו שמואל חשבון עיבור
חנויות דספיקו אסור ,פירש ואתא עכבר ושקל היינו סיפא ,וקשה
אלא באחת מהן. ס' שנים ,ואמר רבי יוחנן שזה חשבונות בעלמא ,ושלח דגם כשהכבר נטל מהצבורים נתיר כדשרינן הכא בנמצא ביד
לו שמואל תליסר גמלי (לאו דווקא .רש"י .ור"ח גורס גוילי, עכו"ם ,דאזלינן בתר רוב .ותירצו דהתם איירי שראינו שלקח מן
תערובות טעם כעיקר והיינו י"ג גווילים עם שאלות .תוד"ה תריסר) ספיקי טריפות, הצבורים ,שנולד הספק במקום הקביעות .והא דפריך (זבחים ע"ג):
הדפים הבאים (עד דף ק') הם דפים יסודיים בדיני תערובת ואמר שהוא רבו ורצה לצאת לקראתו) ,ואמר לינוקא ונכבשינהו וניניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש ,הכונה שנעשה
איסור והיתר ,ויבואר בהם מתי התערובת (לח בלח ,ששני באופן שלא נראה בשעה שיפרוש .עוד הקשו התוס' דהתם משני
פסוק לי פסוקך ,ואמר לו "ושמואל מת" ,אמנם באמת גזירה שמא יקח מן הקבוע ,ואמאי לא אסרינן הכא גבי נמצא ביד
הדברים שהתערבו מתמזגים זה בזה ואחד נותן טעם בשני)
נאסרת בגלל שמרגישים בה את טעם האיסור ,וטעמו של
לא מת ,אלא שמשמים לא רצו שרבי יוחנן יטרח. עכו"ם משום גזירה שמא יקח מן הקבוע ,וכן קשה אהא דאמרינן
האיסור הרי הוא כעיקרו וממשו( ,ויבואר מהו השיעור מי שבנה בית או נולד לו תינוק או שנשא אשה ,ואח"כ התם כוס של עובד כוכבים שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורים,
האוסר ,ומתי האיסור נותן טעם בכל ההיתר ,ומתי נאסר רק הצליח ג"פ בסחורה ,אע"פ שאסור לנחש ,יש בזה סימן פירש א' מהם לרבוא ומרבוא לרבוא מותרים ,ולמה לפני שנתערב
כדי קליפה) ,או שהאיסור אינו בטל בגלל חשיבותו למרות ברבוא אסורים ולא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ,אלא משמע
שילך ויצליח ,ואם לא אל ירגיל לצאת יותר מידי שיש לחוש שלא
שהוא לא נותן טעם בהיתר ,ובתערובת מין במינו שאין דאסור גזירה שמא יקח מן הקבוע ,ואין סברא לחלק בין קדשים
יצליח ,דכתיב "יוסף איננו ושמעון איננו (הרי שתים ,ואם) ועבודת כוכבים לשאר איסורים .ותירצו התוס' דהכא לא שייך כלל
האיסור נותן טעם בהיתר ,לרבי יהודה האיסור אינו בטל
ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה" ואין לך צרה שאינה עוברת למיגזר שמא יקח מן הקבוע ,כיון שהאיסור ידוע במקומו ,ורק
אפילו באלף ,ולרבנן מדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן צריכים
שישים שאז האיסור מתבטל בתערובת והיא מותרת עלי. כשהאיסור מעורב אם נתיר בפריש יבוא לקחת מן הקבוע .ור"ת
באכילה בגלל שלא מרגישים בה את טעם איסור ,ולפעמים היה מתיר כשנכנס זאב בעדר ודרס שנים או שלשה טלאים כל
האיסור בטל ברוב כגון בתערובת יבש ביבש שאין האחד נותן צ"ו .רבא סבר בתחילה שסימן עדיף מטביעות עין, אחד ואחד מטעם כל דפריש מרובא פריש ,וכתבו התוס' דאין זה
טעם בחבירו אלא שכל חתיכה יש בה ספק האם היא נראה ,דכיון שאין האיסור ידוע חוששים שמא יקח מן הקבוע.
שהרי מחזירים אבידה בסימן ולא בטביעות עין( ,וכתבו
החתיכה האסורה. התוס' (ד"ה ולא) דהיינו בטביעות עין כל דהו ,דבזה אין מחזירים והא דתניא שהמוצא בשר בעיר שישראל ועכו"ם דרים בה,
צ"ו :ירך שנתבשל עם גיד הנשה ,משערים כבשר גם לצורבא מרבנן שלא חוששים שהוא משקר ,ורק בטביעות עין אם הבשר מבושל הולכים אחרי רוב אוכלי הבשר אע"פ
גמורה מחזירים לצורבא מרבנן) ,אבל האמת שטביעות עין שרוב הטבחים ישראל ,דבשר מבושל לא נופל מהשוחטים ,ושמא
בלפת ,והיינו (צ"ט ):כאילו הירך היא ראש לפת (-הירק
של הלפת ,שיש לה טעם מתוק יותר משורש הלפת ,וצריך יותר
עדיפה מסימן ,שהרי אדם מותר באשתו אף שהוא עכו"ם בישלו ,ואם הבשר אינו מבושל הולכים אחרי רוב
בשר כדי לתת טעם בירק של הלפת .רש"י .והתוס' (צ"ט :ד"ה סומא או בלילה ע"י טביעות עינא דקלא ומאבידה לא השוחטים ,צ"ל שראה את הבשר מאז שנפל מיד האדם
בראשי) כתבו שהכונה לשורשים שבקרקע) ,והגיד הוא בשר, ילפינן ,דשם חוששים שישקר בגלל חמדת הממון ,דגזל ועריות לשם( ,ובעודו ביד הבעלים לא נאסר אפילו אם הוא עכו"ם,
ואם בשיעור כזה היה הבשר נותן טעם בלפת ,הירך נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתם ,וכן אם מעידים על דבנמצא ביד העכו"ם מותר) ,דאל"כ הרי נתעלם מן העין
אסורה ,דשיעורין הלכה למשה מסיני וגמירי דבהכי משערינן, רוצח לפי סימן בגופו ובכליו של הרוצח אינו נהרג( ,ואף ואסור.
שמשיאין אשה על פי סימנים ללישנא דאמר רבא סימנים
אע"פ שאם היה כרוב או קפלוט היה צריך יותר( .וכתבו התוס' (ד"ה
דאורייתא ,מ"מ אם נישאת לאחר אין סומכים על הסימנים
בשר שנמצא בגבולין ורוב השוחטים מישראל ,לרב
אם) שלא רק הגיד עצמו צריך שישים כנגדו ,אלא צריך שישים גם
להורגה ,דשמא בעלה הראשון היה חי ולא היו קידושיה קידושין, האברים נבילות דדרך לחתוך נבילה לאברים ולהשליכה
כנגד הכדי קליפה שסביבו ,דמשעה שנמלח נאסר כדי קליפה סמוך
וכן אם נשאת על פי עד אחד וזינתה לא הורגים אותה ,אע"פ שנודע לאשפה ,ומחזיקים את האבר כודאי נבילה ואם אכלו לוקה,
לו ונעשה נבילה .אמנם לרבינו אפרים דס"ל דלא אמרינן חתיכה
שבעלה הראשון נודע שהיה מת בשעת הזנות ,דלא לכל דבר עד וחתיכות מותרות משום נבילה שאינם מטמאים ואם אכלם
שישים ,ולפ"ז רבי יוחנן חולק על רבא שאומר שמשערים בשישים, של גיד אינו מפעפע ,והרב ר"מ מפרש דכיון דשומן הגיד לא נאסר עצמה נעשה נבילה אלא בבשר בחלב ,א"צ שישים אלא כנגד הגיד.
אמנם הלכה כרבא דהוא בתרא) ,ואין משערים בפלפלין אלא מדרבנן אטו הגיד ,כשאין הגיד אוסר גם בו לא החמירו) .ומה ולענין אם הרוטב מצטרף לבטל ,לשיטת רש"י (ק"ח ).שטיפה
ותבלין שאינם בטלים אפי' באלף מפני שהם נותנים טעם שמצינו שרבי יוחנן אמר שיקלוף ויאכל עד שיגיע שנפלה על חתיכה שמקצתה ברוטב אין הטיפה מתערבת ברוטב
אא"כ ניער או כיסה ,הכא נמי אין הרוטב מצטרף לבטל אא"כ ניער
גם באלף כמותם ,משום שחכמים שיערו שאין דבר שנותן לחלב ,י"מ דאיירי בגדי כחוש ( וחלב כחוש אינו מפעפע ,אי
או כיסה ,ולר"י דס"ל שבמקצתה ברוטב א"צ ניער או כיסה ,רק אם
טעם יותר מבצל או קפלוט. נמי הכונה שהוא כחוש ויש בו רק מעט חלב ובטל בשישים .תוד"ה
כולה חוץ לרוטב אין הרוטב מצטרף) .ואם גיד הנשה נתבשל
ההוא) ,וי"מ דאיירי בכליה שנצלתה עם חלבה ויש קרום
כחל שנתבשל עם הבשר ,אם יש שישים הבשר עם הגידים של היתר ,או שחתיכה של נבילה או דג טמא
המונע מהחלב להבלע בכליה( ,וצריך להסיר ממנה כדי קליפה ,ואף
מותר ,והכחל מצטרף לשישים כיון שהוא מין היתר ,אמנם שרבי יוחנן עצמו אוסר לקמן (צ"ב ):את הלובן כוליה ,לא אסרינן נתבשלה עם חתיכות כשרות ,אם מכיר את האיסור
הכחל אסור (כיון שהבשר נתן בו טעם ואין בו שישים כנגד משום דמפעפע בכולו ,כיון שאין האיסור אלא מדרבנן .תוד"ה משליכו לחוץ ואין כאן אלא פליטתו והוא אוסר בנותן טעם,
הבשר .רש"י .והתוס' (ד"ה וכחל) כתבו שהכחל עצמו אינו אסור, כוליא) ,וי"א שהוראת רבי יוחנן היתה על כילכית דג קטן ובגיד שהוא מין במינו ,שלא ניתן להבחין אם הוא נותן טעם,
דאם הוא נאסר נימא חתיכה נעשית נבילה ,אלא באמת אין בו טעם טמא שנמצא באילפס של בשר ,והורה רבי יוחנן שקפילא שיערוהו בשישים ,ואם אינו מכירו כולם אסורים דבכל אחד
חלב יותר מבשאר הבשר ,והוא נאסר מפני שיש בו גומות שכנוס יש ספק אולי זהו האיסור( ,ואין הגיד בטל ברוב כשאין מכירו,
(-נחתום) נכרי יטעם את התבשיל לראות אם יש בו טעם
בהם חלב ,ויש באותו חלב טעם בשר ,ואף שכל החלב הכנוס לתוכו
מהאיסור. מפני שהוא בריה( .ואפילו באלף אינו בטל ,וכן חתיכה הראויה
בגומות נפלט לחוץ ונתפשט ונפלט בשווה לכל החתיכות ,מ"מ כיון
להתכבד אינה בטילה ,והיכא דפירש חד מינייהו נמי אסור גזירה
שבתחילת בישולו לפני שיצא החלב לגמרי נאסר החלב שבכחל מתי סומכים על טעימת קפילא -קדירה שבישלו שמא יקח מן הקבוע ,כיון שאין האיסור ניכר ,ודבר שאינו לא בריה
מפני טעם הבשר שבו ,ואז לא היה יכול לצאת בקריעה ,ממילא גם
לאחר שנגמר בישולו שכבר יצא כולו הוא נשאר באיסורו ,דאפשר
בה תרומה לא יבשלו בה חולין ,ואם בישל יטעם כהן ולא חתיכה הראויה להתכבד בטל ברוב ,ואפילו איסור מדרבנן
לסוחטו אסור ,ואפילו למ"ד אפשר לסוחטו מותר הכא גזרינן שמא את התבשיל ויראה אם יש בו טעם מהתרומה .וקדירה ליכא ,אמנם לאדם אחד י"ל דאסור .תוס' ק .ד"ה בריה) .ואין
יאכלנו קודם שיצא כולו) ,ואם נפל לקדירה אחרת אוסר גם שבישלו בה בשר לא יבשלו בה חלב ,ואם בישלו יטעם החתיכה בטלה ברוב ,אף למ"ד שרק דבר שתמיד דרכו
אותה ,ואף שמשערים את טעם האיסור כנגד כל קפילא (-נחתום) נכרי ויראה אם יש בחלב טעם בשר, להמנות אינו בטל ברוב ,משום שהיא ראויה להתכבד
החתיכה ,ולא רק כנגד מה שיוצא ממנה (דמנא ידעינן ומותר לסמוך עליו לפי תומו ,ולא יודיעוהו שנצרכים לדבר בשביל בה לפני האורחים .וכתבו התוס' (ק .ד"ה שאני) דהא דאיתא
לדעת אם המאכל מותר .רש"י .והתוס' (ד"ה סמכינן) כתבו דנאמן ביבמות (פ"א ):דחתיכה של חטאת טמאה במאה של חטאות
כמה נפק מינה) ונמצא שאנו דנים שכל החתיכה התבטלה,
משום דכיון דקפילא הוא לא משקר שלא יפסיד אומנתו. טהורות תעלה ,ולא אסרינן משום חתיכה הראויה להתכבד ,יש
מ"מ שויוה רבנן כחתיכה דנבילה. לומר דכל דבר הראוי להתכבד אם היה מתבטל חשיב ולא בטיל,
צ"ז :שיעורי ביטול -רבא אמר שמה שאמרו חכמים ושם אפילו תתבטל בחטאות טהורות אינה ראויה אלא לכהנים,
נותן טעם בביצה -איתא בברייתא שביצה טמאה
בכמה מקומות שמשערים בנותן טעם ,היינו במין בשאינו ולא חשיבא ,דכהנים אין מחזיקין טובה זה לזה ,דכולן שוין בה,
אוסרת בנותן טעם .ואמר רב נחמן שביצה אסורה (וכן ד"לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" כתיב ,אבל של חטאת בשל
מינו דהתירא ,שניתן להבחין בטעם וכיון ששניהם היתר כגון
גיד הנשה ושאר איסורים .תוד"ה ביצה) בטילה בשישים חולין מבואר שם שאינה בטילה .ק ,).אבל הרוטב נאסר רק
בתרומה וחולין יכול כהן לטועמו ,ואם התרומה לא נותנת טעם
ואין ביצה מן המנין כיון שהיא אסורה .ולרב הונא צריך בחולין מותר לזרים לאכול את התערובת ,ומה שאמרו חכמים אם האיסור נותן טעם בכל החתיכות והקיפה והרוטב.
שיהיה ס"א כנגד הביצה ,ורבי יעקב בר אידי ורבי (-רבי יוחנן) שסומכים על קפילא ,היינו במין בשאינו מינו ואיתא לקמן צ"ט :שדין זה שאם יש בגיד בנותן טעם ונתבשל
שמואל בר נחמני מסתפקים אם מספיק שישים או דאיסורא כגון בשר בחלב ,שאין בן ברית יכול לטועמו ,ומה עם הירך כל הירך אסורה הוא דלא כדעת רבי ישמעאל בנו
שצריך שישים ואחד. שאמרו חכמים בע"ז ס"ט שמשערים בבשר בחלב ובשאר של רבי יוחנן בן ברוקה דס"ל שאין בגידים בנותן טעם
צ"ח .ואמר אביי שמה שביצה אוסרת היינו דווקא איסורים בשישים ,היינו כשאין קפילא נכרי ,או במין ומשליכו והשאר מותר .והלכתא אין בגידים בנותן טעם ובין
בביצה שיש בה אפרוח (וזו כוונת הברייתא ביצה במינו בין דהתירא בין דאיסורא ,דא"א להבחין בטעמו .וכתבו נתבשל בין נמלח בין נצלה משליכו ומותר ,אמנם אם לא נטל שמנו
טמאה) ,ואפי' אם היא מעוף טהור היא אוסרת כיון התוס' (ד"ה אמר) שלרש"י הלכה כרבי יהדה דמין במינו לא בטיל, הוא אוסר בנותן טעם .רש"י .והתוס' (צ"ט :ד"ה והלכתא ,השני)
שהאפרוח הוא נבילה( ,וה"ה בנמצא בה דם ,וכן טמאה שהיא ושיטת ר"ת שלהלכה מין במינו בטל ,והא דאמר רבא (פסחים ל). שלא החמירו בשומן יותר מבגיד עצמו .עוד כתבו התוס' (שם ד"ה
הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב ,לא גרס והלכתא ,הראשון) שמבואר בפסחים (כ"ב ).שלמ"ד אין בגידים
קלופה אפשר שהיא אסורה .תוד"ה בביצת) ,אבל ביצה רגילה בנותן טעם גיד הנשה אסור בהנאה ,ומה שמוכרים ניקור בשר
ר"ת במשהו כרב ,אלא גרס אסור ,והיינו בנותן טעם ,ומ"מ לא היה
אינה אוסרת כיון שהיא לא נותנת טעם ,והגמרא ר"ת פוסק הלכה למעשה לחמץ בפסח ,וכשהיו מוצאים חיטה לעובדי כוכבים אע"פ שמעורב בו גיד ,הטעם הוא דעובד כוכבים
אומרת שאין לדבריו לא קושיא ולא ראיה. בתרנגולת רותחת בפסח היה מצריך להשהותה עד אחר הפסח. אינו נותן מעות אלא על דבר שיש בו טעם ,ולא על הגיד ,אמנם
ואפי' גרס במשהו כרב ,דילמא שאני חמץ דחמיר טפי דעובר בבל אסור לשלוח ירך שלימה לעובד כוכבים (לעיל צ"ג ,):לפי שמתכבד
כזית איסור שנפל לקדירת התר ,אין מוסיפים יראה ולא בדילי מיניה. בו יותר במה שהוא שלם.
לשיעור ההתר את מה שהאיסור בלע ,שהרי האיסור
ירך שנמלח יחד עם הגיד -רב אחא בר יעקב ורב אשי צ"ז .מתי טעם האיסור אוסר בצליה -שמואל אמר
בלע גם איסור ולא רק התר ,והיינו שגם האיסור נתמעט
מגודלו ,ואין לנו אלא לשער כמו שאנו רואים. התירו ירך שנמלח עם הגיד ,ורבינא אסר .הגמ' שואלת שהדין הנ"ל שהגיד אוסר בנותן טעם מיירי בנתבשל שע"י
על רבינא ,שאף שמליח הרי הוא כרותח ,אין הכונה הרוטב הטעם מתפשט בכל הבשר ,אבל גיד הנשה שצלאו
חצי זית שנפל לקדירת התר אין להתירו כשיש לרותח דמבושל אלא לרותח דצלי( ,ורק כבוש -איסור
שלושים חצאי זיתים כנגדו ,משום שאין לזלזל בביטול עם הירך ,קולף (-חותך מלמעלה) ואוכל עד שמגיע לגיד,
והיתר שנכבשו בחומץ ותבלין הרי הוא כמבושל) וצליה מפני שבצליה הטעם נצמת בתוכו ואינו מפעפע ויוצא לבשר.
איסורים דרבנן ,ועוד שהרי חצי שיעור אסור מן התורה. אינה אוסרת .קשיא. (וכתבו התוס' (ד"ה עד) שצריך להניח כדי נטילה סמוך לגיד ,דבצלי
הגמ' מביאה שרבי לא היה מתיר איסור שנתערב במ"ה לא סגי בכדי קליפה ,אלא היכא דתתאה גבר ואדמיקר ליה בלע,
מה מצטרף לשיעור שישים שכנגד האיסור- וכן בסכו בשמן של תרומה שהסיכה היא דבר מועט ,וכן איתא
או אפי' במ"ז התר כנגדו ,וי"מ שהתיר בשיעורים הנ"ל,
הרוטב ,והקיפה (-פרורי בשר ותבלין המתאספים בתחתית לעיל (ח ):שלמ"ד בית השחיטה רותח סגי בקליפה ,היינו משום
ומכוחו בניו התירו במ"ה או במ"ג ,ולפ"ז מיירי בחצי זית.
הקדירה) ,והחתיכות ,מצטרפות לשיעור שישים .ומה שהאיסור הוא מחמת שמנונית הסכין שהוא דבר מועט) ,אמנם
צ"ח :שיעור הביטול ומקורו מזרוע בשלה- שמצינו שגם הקדירה מצטרפת ,י"מ דהיינו הקדירה גדי שצלאו עם חלבו -שלא נטל את חלב הכליות ,אסור
שיעור שישים הנ"ל (אם בדקנו ואינו נותן טעם ,או במין במינו עצמה (וכתבו התוס' (ד"ה איכא) דלא מיירי כשבישל בקדירה לאכול אפי' מראש אזנו אף שאין שם חלב ,מפני שהחלב
דליכא למיקם אטעמא ,דאם בדקנו והוא נותן טעם ,טעם אינו בטל. איסור והיתר שהקדירה מצטרפת לבטל ,דבכהאי גוונא כשאין במה מפעפע -מתפשט בכל הבשר( .וכתבו התוס' (ד"ה אפילו) שראש
רש"י .והתוס' (ד"ה כל) חולקים על מה שכתב רש"י שגם אם אין שבקדירה שישים יש בהיתר טעם מן האיסור ,אלא מיירי אזנו רחוק מן החלב ,ואפילו אם היה הראש למעלה זה אסור ,מפני
שהקדירה שהיתה בלועה היתר בלעה איסור ,וחזר ובישל בה היתר, שהחלב מפעפע למעלה .ומה שנהגו כשמולחים הרבה בשר
טעם צריך שישים) הוא שיטת רבי חייא בר אבא ,אבל
דמשערים בקדירה עצמה לבטל את האיסור שנבלע בה) ,וי"מ ומניחים בגיגית ,שאם יש חתיכה שמקצתה בציר חותכים
לרבי שמואל בר רב יצחק השיעור הוא מאה. ומשליכים רק את מה שבתוך הציר ,ולא אמרינן שהדם מפעפע
דהיינו מה שהקדירה בלעה מן ההיתר ,שהרי שיעור ההיתר
מקור דין ביטול בשישים או במאה הוא מזרוע בשלה נתמעט ע"י שהוא נבלע בקדירה ,אבל בקדירה עצמה לא משערים. למעלה ,שאני דם דמישרק שריק ואינו נבלע ,ואפילו אם יש שומן
של איל נזיר שמרימים אותה מהאיל ומניפים אותה ונותנים אותה ולהלכה כיון שיש בזה מחלוקת וזה איסור דאורייתא אזלינן בבשר שבתוך הציר לא אמרינן שהשומן נעשה נבילה מחמת הדם
לכהן והיא אסורה לזרים ,והאיל כולו נאכל לבעליו שהרי הוא לחומרא ,ואין משערים אלא כמות שהוא לפנינו ,ואף לא במה וחוזר ואוסר מה שחוץ לציר כיון שהשומן מפעפע ,דלרבינו אפרים
שלמים .ואע"פ שניתן ללמוד משם להתיר בשיעור זה גם כשיש שהקדירה בלעה ,כדאמרינן לקמן שגם מן האיסור נבלע בקדירה. לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב ,ובלאו הכי לא
טעם ,אפ"ה החמירו חכמים ואמרו שטעם לא בטל. אמרינן חתיכה נעשית נבילה לאסור מקום שהאיסור עצמו לא יכול
איך משערים נותן טעם כשא"א לטעום -כל להתפשט לשם ,דאי לאו הכי בכל מקום שאוסרים כדי קליפה
כתיב "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל" ,ואיתא
איסורים שבתורה מלבד גיד הנשה שמשערים אותו כבשר נאמר שאותו כדי קליפה יאסור את הכדי קליפה שלידו וכן הלאה
בברייתא שלת"ק בשלה היינו שלימה ,ולרבי שמעון בן עד כולו .והרב רבי אליעזר ממי"ץ היה מחלק משום דלא אמרינן
בלפת ,משערים כאילו האיסור הוא בצל או קפלוט ואילו
יוחאי בשלה היינו שנתבשלה עם האיל .ללישנא קמא היה נותן טעם בהיתר הכל נאסר ,ומיירי כשא"א לטעום ,כגון מין
חתיכה עצמה נעשה נבלה במקצת חתיכה אלא בכל החתיכה ,ואין
בין לת"ק ובין לרשב"י היה מבשלה עם האיל דאין מקרא זה טעם .עוד כתבו התוס' (ד"ה שאני) דהא דאמרינן נטף מרוטבו
במינו ,או במין ושאינו מינו וליכא קפילא ,ועדיין לא נפסקה ההלכה
יוצא מידי פשוטו( ,וללישנא בתרא ת"ק מוציא המקרא מידי על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ,ולא אמרינן שהרוטב מפעפע
שמשערים בשישים( .וכתבו התוס' (ד"ה כל) דמדלא נקט כבשר
פשוטו .תוד"ה דכולי) ,ונחלקו אם היה חותך את הזרוע בכולו ,היינו משום דרוטב אינו מפעפע כל כך ,דציר בעלמא הוא
בלפת כדקתני במתניתין (לעיל צ"ו ):גבי גיד הנשה ,משמע שאין
ולא שומן .וכן שמנו של גיד אינו אוסר בצליה ,לר"ת משום דשמנו
שיעורם שווה ,דגיד לא יהיב טעמא כולי האי ,ובשר בלפת היינו
מהנבילה ,והרי בלאו הכי מין במינו אוסר בכל שהוא .ור"ת מבאר קדשים כגון נותר או פיגול יתבטלו בשישים או במאה ,כיון שזה מהאיל לפני הבישול (והיינו לת"ק ,ושלימה היינו שלא היה
שדבר שנאסר בכל שהוא לא אומרים בו חתיכה נעשית נבילה חידוש שמבטלים לכתחילה ,וכנ"ל). חותך את הזרוע לחתיכות .רש"י .ולתוס' (ד"ה מר) כך סובר רשב"י,
לאסור את האחרות .ורבינו אפרים אומר שאפילו בנותן טעם לא אבל ת"ק סובר שמבשל ואח"כ חותך ,ושלימה הכונה שתהא
נעשית נבילה להצריך שישים כנגד כל החתיכה ,אלא כנגד האיסור ולרבינא הקולא המיוחדת בזרוע בשלה הוא שמקום
מחוברת לאחר הבישול) ,או שלא היה חותך את הזרוע
הבלוע ,וממילא כשיש רק משהו רק החתיכה הראשונה נאסרת חתך ג"כ מותר ,ובכל האיסורים כשיש איסור והיתר מחוברים
משום מין במינו ,אבל ההיתר לא נעשה איסור ,ורק בבשר בחלב
מהאיל ,ולפ"ז לפי שתי השיטות אפשר ללמוד מזה
כגון הוציא העובר את ידו או אבר המדולדל מקום החתך אסור.
גם ההיתר נעשה איסור כדאמרינן (לקמן ק"ח ).דחתיכה עצמה וכתבו התוס' (ד"ה לא) דבשאר קדשים כגון חזה ושוק ואימורים את שיעור הביטול (וכדלהלן) ,וללישנא בתרא בין
נעשת נבלה וצריך ששים כנגד כל החתיכה ,דשאני בשר בחלב דכל ג"כ מותר מקום חתך שלהם. לת"ק בין לרשב"י היה חותכה לפני הבישול ,ונחלקו
חד וחד באפיה נפשיה שרי וכי איתנהו בהדי הדדי אסור ,ולכן אם היה מבשלם יחד או לא ,ולפי זה רק לרשב"י אפשר
הבשר עצמו נעשה איסור ולוקה אם אכל חצי זית מבשר וחצי זית ביטול במין במינו ובמין בשאינו מינו-
ללמוד מזה שיעור ביטול.
מחלב .וגם לחולקים על רבינו אפרים ,היכא שנפל כזית חֵלב על איתא בערלה שבתערובת מין במינו יש חומרא על פני
חתיכת בשר (לעיל צ"ח ,).ממה נפשך ,אם אין חלב מפעפע מקור שיעור ביטול למ"ד שהביטול הוא בשישים הוא
מין בשאינו מינו ,שאם שאור של תרומה נפל לעיסת
מחתיכה לחתיכה כמו שפירשנו לעיל ,א"כ אין אסור אלא החתיכה משום דס"ל למ"ד זה שמשערים בשר ועצמות של
שנפלה עליה החלב והשאר מותרות ,ואם הוא מפעפע מחתיכה חולין ,אם יש בשאור כדי לחמץ את העיסה ,אוסר אף
הזרוע מול בשר ועצמות של שאר האיל ,וא"כ שיעור
לחתיכה א"כ כל החתיכות מסייעות לבטל ולא אמרינן שתעשה אם יש בעיסה אחד ומאה כנגד השאור ,דנותן טעם לעולם
הביטול הוא שישים דקים להו לרבנן שיש שישים כנגד הזרוע
נבלה אותה חתיכה שנפלה עליה חלב מאחר שסופו להתפשט בכל אסור ,ואם אין בו אחד ומאה כנגד השאור ,אוסר אפי'
החתיכות .ולפי פירוש רבינו אפרים ניחא מה שציווה הכתוב ורחמנא שריה( .ואין זה דרשה גמורה ללמוד מכאן טעם כעיקר
אם אין בו כדי לחמץ ,וכן מתבל קדירה חולין בתבלין של דאורייתא במין בשאינו מינו ,שהרי כאן זה מין במינו דמדאורייתא
להגעיל כלי מדין אף ביורה גדולה שאי אפשר להגעילה בתוך כלי
אחר ,ולא אמרינן שהמים הראשונים ייעשו נבילה ,אך גם לולא
תרומה ומדמע שמבשל תרומה וחולין יחד במין במינו אינם בטל ברוב ,ושישים ומאה קבלה היתה בידם ואסמכוה אהאי קרא.
דבריו י"ל דלא אמרה תורה להגעיל אלא כלים קטנים בתוך כלי בטלים .ואילו במין בשאינו מינו כגון גריסים של תוד"ה ומאן) ,ולמ"ד ששיעור הביטול הוא מאה משערים
גדול שיש במים שישים כדי לבטל האיסור .וכתב רבינו יהודה תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין ,אם יש בשר כנגד בשר ,ויש בשאר האיל מאה כנגד הזרוע ,לפי
דנראה לר"י להחמיר בדבר כיון דאין ראיה ברורה. בעדשים טעם גריסים אינו מותר אף באחד ומאה אף שיש בזרוע הרבה עצם ומעט בשר ,דהכתף אינו בכלל זרוע ,ועצם
או דאיירי בלא קדם וסילקו ולא נאסרו שאר החתיכות אלא דילפינן ששיעור ביטול בתרומה הוא מאה ואחד ,דכתיב "מכל אינה פולטת טעם.
מכח חתיכת ההיתר הראשונה ,ואיירי שיש בקדירה חתיכה חלבו את מקדשו ממנו" -שאם נפל בתוכו הרי הוא מקדשו ,ומיירי והא דאמרינן שזרוע בשלה 'זהו התר הבא מכלל
קרא בתרומת מעשר שהיא אחד ממאה ,וקאמר שאם חזרה לתוך איסור' -שאף שהאיל בלע מן הזרוע התירו הכתוב ,אין הכונה
ממין הנבילה וכן מין אחר ,דכל מין ומינו כגון נבילה
התשעים ותשעה מקדשתן ,והיכא שהתרומה נותנת טעם אע"פ
ושחוטה ודבר אחר כגון תבלין ורוטב ,מין ההיתר אינו מבטל את בהאי זהו שבשאר איסורים אין לומדים מכאן שיש בהם
שיש כאן שיעור ביטול אסור ,דטעמא לא בטל ,ואם אין
האיסור ולא מוסיפו ,אלא אמרינן סלק את מינו כמי שאינו ביטול בשישים או במאה ,אלא הכונה שאף לרבי יהודה
בעדשים טעם גריסים מותר אף בפחות מאחד ומאה
בקדירה ,ונשארו שם רק הנבילה והרוטב ,ושאינו מינו רבה דס"ל שמין במינו לא בטל( ,דכתיב "ולקח מדם הפר
דלא בעינן מאה ואחד אלא כשהאיסור בעין ,כגון חיטים בחיטים
עליו ומבטלו ,ולכן רק כאשר קיבלה חתיכה אחת טעם בתחילה או כשלא נתבשל .רש"י .והתוס' (ד"ה אין) כתבו דשאינו מינו בטל ומדם השעיר" שאף שידוע שדם הפר מרובה משל שעיר קרי
ונעשית נבילה ,היא אוסרת את שאר החתיכות מפני שהם מינה בשישים כשאר איסורין אפילו כשהאיסור בעין אם אינו מכירו, ליה דם השעיר ומבואר שאינו בטל) ,הכא בטיל ,אבל מין
ולא יכולים לבטלה אע"פ שיש בהם יותר משישים ,והרוטב לבדו ובמינו בעינן מאה ואחד ,דהא דדרשינן בספרי "את מקדשו ממנו" בשאינו מינו לומדים מזרוע בשלה ,ואין ללמוד מזרוע בשלה
אין בו כדי לבטל שניהם .וכתבו התוס' (ד"ה הוי) בשם רשב"ם -ממנו שנפל לתוכו הרי הוא מקדשו ,במינו כתיב. שמין במינו בטל ,משום שמחידוש לא גמרינן דשם הרי
שכמו שצריך שיהיה ברוטב פי שישים מחתיכות האיסור ,כך צריך
שיהיה בחתיכות ההיתר פי שישים מחתיכות האיסור ,מפני
צ"ט :הגמ' מבארת שלמ"ד שהביטול הוא בשישים מותר לבטל אף לכתחילה ,ולביטול בשישים או במאה
שהרוטב של ההיתר נבלע בחתיכות האיסור ונעשה נבילה ,וכשהוא החומרא היא שבמין בשאינו מינו מספיק שישים וכאן אפשר ללמוד ,כיון שזה חומרא ,דמדאורייתא אי לאו
נפלט הוא אוסר את הרוטב מפני שהוא מינו( .ועיין לקמן ק"ח: צריך מאה ,ולמ"ד שהביטול הוא במאה ולא בשישים, האי ילפותא ברובא בטיל ,ואם באיל שהתורה הקילה אין ההיתר
תוד"ה אמאי שר"י חולק על הרשב"ם שכיון שהרוטב נאסר מחמת צ"ל שהחומרא היא שצריך מאה ואחד ולא מספיק אלא במאה או בשישים ,כ"ש בשאר איסורים.
החתיכה דינו כבשר ולא כרוטב ,ואינו אוסר את שאר הרוטב אפילו
למ"ד מין במינו לא בטיל).
מאה .ומה שאינו בטל באחד ומאה אם יש בו כדי צ"ט .ולרבא הקולא המיוחדת בזרוע בשלה הוא שלא
לחמץ ,הטעם הוא משום ששאור חימוצו קשה ויש אוסרים מדין טעם כעיקר כמו בשאר קדשים (שהטעם
איסור גיד הנשה בבהמה טמאה, שקשה מחבירו. אסור כעיקר ממשו של איסור ,אבל חולין לומדים מזרוע בשלה
אין המאכלים שווים בשיעור איסור נותן טעם, שבטלים בשישים או במאה ,דהא ילפינן מ"אחרי רבים להטות"
ואין איסור חל על איסור שזה בטל ברוב ,דרבא סובר שבחולין אין הטעם כעיקר אלא
שהרי דג טמא צירו אסור ,ורביעית ממנו אוסרת מדרבנן ,וכן סובר רבי יוחנן (ע"ז ס"ז) ש'טעמו ולא ממשו' אין לוקין
ק :גיד הנשה נוהג בבהמה טהורה לכו"ע .ובבהמה סאתים של ציר טהור או של דבר אחר ,שזה קרוב למאתים עליו ,ומה שלומדים (פסחים מ"ד) מ"משרת" שטעם כעיקר ,ס"ל
טמאה ,לרבי יהודה יש איסור גיד הנשה ,שהרי בני -קצ"ב רביעיות .ואף שלרבי יהודה מין במינו לא בטל( ,ואף שזה אסמכתא בעלמא ,דנזיר וגיעולי עכו"ם הוו שני כתובין הבאים
יעקב נאסר להם גיד הנשה דכתיב "על כן לא יאכלו בני שסתם ציר יש בו מים כדאמרינן בבכורות (כ"ב ,).וא"כ נימא סלק כאחד שאין מלמדים ,אי נמי גיעולי עכו"ם חידוש הוא כדאמרינן
ישראל את גיד הנשה" ,לפני שנאסרה להם בהמה טמאה. את מינו כמי שאינו ושאין מינו רבה עליו ומבטלו ,י"ל דהכא מיירי התם ,ומ"משרת" לומדים שהיתר מצטרף לאיסור .רש"י .וכתבו
בציר שאין בו מים .תוד"ה והאמר) ,שאני ציר שהוא זיעה התוס' (ד"ה רבא) שלפי רש"י לא מדובר כאן על טעם גמור ,אלא
ולחכמים אין איסור גיד הנשה בבהמה טמאה ,ולמ"ד יש
על טעם כל דהו ,דבקדשים אסור .ושיטת התוס' שמדובר בטעם
בגידים בנותן טעם לוקה משום טמאה ולא משום גיד ,ולמ"ד אין בעלמא ,ואינו אסור אלא מדרבנן ,אמנם ציר שרצים אסור
גמור ,וטעם כעיקר דאורייתא ולא אסמכתא ,דבקדשים לומדים
בגידים בנותן טעם פטור ,דרק בטהורה התורה חייבה אפילו שהוא מדאורייתא ,כדילפינן (לקמן ק"כ ).מ"הטמאים" לאסור צירן
מחטאת לאסור ,ובחולין לומדים מ"משרת" לאסור ,ואין חילוק בין
עץ ,משא"כ בטמאה ,ולא נאסר גיד הנשה אלא בסיני, ורוטבן וקיפה שלהן ,ודרשא גמורה היא .תוד"ה שאני.
חולין לקדשים ,ובזרוע אף דאיכא שישים או מאה מ"מ התורה
דכתיב "בני ישראל" ולא נקראו בני ישראל עד סיני ,ואז
ק .חתיכה נעשית נבילה -רבה בר בר חנה אמר מתירה גם באופן שאין שיעור זה ,דלפעמים הזרוע ומקצת מן האיל
נאמר פסוק זה אלא שכשכתב וסידר משה את התורה נכתב הם חוץ לרוטב ונותן הזרוע טעם במה שבחוץ ,ולפעמים יש הרבה
שחתיכה של נבילה ושל דג טמא שנפלו לקדירה והוא משמנונית הזרוע על אותו מקצת עד שלא יהא רוב באותו מקצת
במקומו שלכן הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד( .והא
מכירם ,אינם אוסרים בפליטתם עד שיתנו טעם ברוטב לבטלו ,ובכל ענין שיבשל התיר הכתוב .והא דקאמר טעמו ולא
דכתיב "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם" ,זה היה
ובקיפה ובחתיכות .ורב אמר שאין לסמוך על רבה בר בר ממשו אסור ואין לוקים עליו ,היינו במין במינו ,דמדאורייתא בטל
זמן מרובה לאחר אותו מעשה שנאבק עם המלאך וכשבא ברוב ,או דמיירי דליכא כזית בכדי אכילת פרס .והר"ר יוסף
חנה ,דבאופן זה החתיכה של התר (שהיתה בצידה תמיד ,או
לפדן קראו הקב"ה ישראל ,דכתיב "לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם מאורלינ"ש סובר שאף שטעם כעיקר דאורייתא אין לוקים על
שנתבשלה מתחילה עימה לפני שנתנו בקדירה את שאר החתיכות
ישראל"( .רש"י .וכתבו התוס' (ד"ה לאחר מעשה)דהא דקאמר 'לא טעם אפילו בשאינו מינו ,דרבי יוחנן סובר כר"ע שלומד זאת
ואז לא היה שישים כנגד האיסור ונתנה בה הנבילה טעם .רש"י.
נקראו ישראל עד סיני' ,היינו לענין מצוות .וי"מ שלאחר מעשה מגיעותי עכו"ם דליכא אלא עשה ד"תעבירו באש" ,ור"ת חולק
ולתוס' (ד"ה חתיכה) מדובר בחתיכה שכולה חוץ לרוטב ,דמבואר
היינו לאחר שבירכו המלאך והסכים הקב"ה על ידו) ,ואין לאסור לקמן שהרוטב מצטרף לבטל ,ואם היא בתוך הרוטב גם הרוטב עליו ,ורק בהיתר מצטרף לאיסור אין לוקים) ,אלא לומדים
גיד הנשה מאותה שעה שבני ישראל נשאו את יעקב ,שהרי נעשה נבילה) נעשית כנבילה עצמה ,והיא אוסרת את מדכתיב בחטאת "כל אשר יגע בבשרה יקדש" שהנוגע
התורה לא ניתנה פעמיים ,וכיון שבשעת מעשה זה לא שאר החתיכות מפני שהן מינה. בה ובלע ממנה דינו להיות כמוה ,שאם היא פסולה גם
נאסר ,אין לאסור אלא ממתן תורה .ק"א.): הגמ' מבארת שרב סובר כרבי יהודה שמין במינו לא הוא פסול ,ואם היא כשרה גם הוא נאכל כחמור שבה,
הגמ' שואלת איך חל איסור גיד הנשה בבהמה טמאה שאפילו אם זה שלמים דינה כחטאת שמותרת רק לפנים מן
בטיל ,וממילא מדובר באופן שסילק את חתיכת האיסור
לרבי יהודה ,והרי רבי יהודה עצמו סובר שאין איסור הקלעים לזכרי כהונה ליום ולילה ,ומזה לומדים לכל איסורי קדשים
ואת הרוטב לפני שנתן את שאר החתיכות בקדירה ,ונתנה חתיכת שאינם בטלים לגמרי .וכתבו התוס' (ד"ה תאכל) שרבינו חננאל
חל על איסור ,כדמצינו שרבי יהודה אומר שנבלת עוף האיסור טעם בחתיכה הראשונה ,והיא אוסרת את שאר גורס תאכל כחמור שבהן ,ומשמע שיש בשלמים חומרא לגבי
טמא אינה מטמאה בגדים בבית הבליעה ,דכתיב החתיכות מפני שהם מינה ,ואשמועינן שהחתיכה עצמה חטאת ,וכגון שבישל שלמים דאתמול בקדירה של חטאת של
"נבילה וטריפה לא תאכל לטמאה בה" ,לומר שאין נעשית נבילה לאסור חברותיה בפליטתה ,אבל בלאו הכי יש היום ,דשלמים אין נאכלים אלא עד הלילה ,וחטאת של היום זמן
מטמאה את האוכל אלא מי שאיסורו משום נבילה, אכילתה עד למחר( .ואין ללמוד להקל מזרוע בשלה ששאר
לאסור בגלל החתיכה הראשונה .הקשו התוס' (ד"ה
בשקדם) למה צריך לומר שהחתיכה של היתר קיבלה טעם
רב אמר שאבר מן החי אין חייבים עליו אלא בכזית, עימה יתחייב על שבת בפני עצמה ,וכתיב "יום הכיפורים ולא מי שאיסורו רק משום בהמה טמאה ,ומבואר שאיסור
דכתיב ביה אכילה .והגידים והעצמות מצטרפים הוא" וכנ"ל ,ולר"ע אינו חייב אלא אחת (ואף שר"ע סובר נבילה לא חל על עוף טמא.
לכזית. (כריתות כ"ג ).שחתיכת חלב חולין וחתיכת חלב קודש ואכל אחת ואין לומר שרבי יהודה סובר שאין בגידים בנותן טעם,
מהם ואינו יודע איזה מהם אכל מביא חטאת ואשם תלוי ,אלמא וממילא חל איסור גיד הנשה כיון דליכא איסור בהמה
ק"ב :והא דאמר רב שהאוכל ציפור טהורה בחייה אית ליה איסור חל על איסור וכ"ש איסור בת אחת ,יש לומר
טמאה .שהרי רבי יהודה סובר שהאוכל גיד הנשה של
חייב בכל שהוא (ובמיתתה חייב בכזית דבנבילה כתיב דקדשים שאני ,כמבואר בסוף פירקין דאפילו מאן דאית ליה
אכילה וכל אכילה בכזית חוץ מאבר מן החי דקפיד קרא אאבר בעלמא דאין איסור חל על איסור בקדשים אית ליה .תוד"ה רבי טמאה לוקה שתים ,ומבואר שיש בגידים בנותן טעם.
לחודיה ,וטמאה בין בחייה בין במיתתה חייב בכל שהוא עקיבא) ,ומבואר שלרבי יוסי הגלילי איסור חל על איסור ואין לומר שרבי יהודה סובר שאיסור גיד הנשה נוהג
דבריה היא ,ומשום נבילה אינו חייב בבריה ,דכשנבראה לא היתה בכולל( ,ואף ששני איסורים אלו חלים בבת אחת כשקידש היום, בשליל ,וממילא שני האיסורים חלים יחד בשעת יצירת
נבילה) ,היינו כשמשהו בשר מצטרף לכזית ע"י גידים לולא שרבי יוסי הגלילי סובר שאיסור חל על איסור בכולל או הולד ,שהרי רבי יהודה סובר שאיסור גיד הנשה אינו
ועצמות ,דמשום טומאה אינו חייב כיון שאין בגידים ועצמות מוסיף ,גם ביחד הם לא חלים ,ושבת מוסיפה על יוה"כ שזדון נוהג בשליל (וחלבו מותר) ,וא"כ איסור טומאה חל על
מלאכה במיתת בית דין ולא בכרת ,ויוה"כ נחשב כולל על שבת,
טעם טמא .וכן מה שמצינו שלרבי האוכל צפור טהורה השליל ,שהרי כל יצירתו בטומאה ,ואיסור גיד שאינו חל עד הלידה
שהוא כולל גם איסור אכילה .וכתבו התוס' (ד"ה תלמוד) דאין לומר
שאין בה כזית פטור דקסבר אין אבר מן החי בשלימה( ,אמנם דשאני הכא דגלי קרא ,דנלמד משם ,ואין לומר שנלמד מתרומה לא חל על איסור טומאה .ואין לומר דהיינו דווקא בבהמה
בכזית חייב דלא גרע מבשר מן החי דמחייב בכזית ,דגם זה נחשב דפטרינן משום דכתיב "ומתו בו כי יחללוהו" ,דלחומרא מקשינן), טהורה דכתיב "כל בבהמה תאכלו" ואפילו חלבו וגידו,
בשר .רש"י .ולתוס' (ד"ה שאין) אפילו למ"ד בהמה בחייה לאברים רבי יוסי בר חנינא אמר שצריך להפוך את השיטות, דבהאי קרא נפקא לן היתר שליל בשחיטת האם ,אבל בבהמה
עומדת ,אינה עומדת בחייה לחתיכת בשר ,ואינו חייב משום בשר וה"ה דמצי למימר דס"ל לרבי יוסי הגלילי דאע"ג דאיסור כולל לא טמאה איסור גיד הנשה נוהג בשליל ,דמ"מ איסור
מן החי) ,ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב ,דאם על אבר חייל ,איסור בת אחת חייל ,סובר ר' יוסי בר' חנינא דמאן דלית ליה טומאה קודם לאיסור גיד הנשה ,וכדמצינו שהנזיר
אחד חייב כ"ש על כולה ,דקסבר שלימה אין לך אבר מן החי איסור כולל לית ליה נמי איסור בת אחת ,ופלוגתא היא ביבמות
מגלח אם האהיל על כזית מן המת שסותר נזירותו ומגלח
גדול מזה ובאבר לא בעינן כזית( ,ואם חנקה ואכלה שאין כאן (ל"ג) .וי"מ ששבת נחשבת קודמת ליוה"כ משום דקביעא וקיימא,
ויום הכפורים נחשב אחרון משום שהוא תלוי בקידוש החודש, וחוזר ומונה נזירותו מתחילה ,או על נפל שלא נתקשרו
אלא איסור נבילה ,לכו"ע חייב רק בכזית דאין חייבים על
ורש"י מקשה על ביאור זה .והתוס' (שם) סוברים כפירוש זה. אבריו בגידים ומבואר שהאברים נוצרים לפני הגידים וש"מ שם
נבילה משום בריה ,ומחלוקתם היא אם בחייה היא עומדת טומאה קדים.
ואמרו בשם רבי יוחנן שלסובר שאינו חייב אלא אחת
לנתחה לאברים וממילא כל אבר נקרא אבר בפני עצמו ויש כאן
אם שגג על שבת ששכח שזה שבת והזיד על יוה"כ שידע וצ"ל שרבי יהודה סובר שאף שאיסור טומאה קודם חל
משום אבר מן החי ,אמנם אינו חייב אלא אחת ,דאין כאן אלא
שזה יוה"כ חייב חטאת משום שגגת שבת ,אבל אם הזיד על איסור גיד ,כיון שהוא איסור חמור שהרי לדבריו הוא אוסר
התראה אחת ,או שאינה עומדת לאברים עד שתישחט ,ואין
שבת ושגג על יוה"כ פטור משניהם .לאביי הטעם משום גם לבני נח.
שם אבר אלא כשהפרישו ,ולאבר לכו"ע א"צ כזית) ,ג"כ איירי
כשמשהו בשר מצטרף לכזית ע"י גידים ועצמות. שהשבת קבועה ועומדת ,ואילו יוה"כ תלוי בקביעא
ק"א .האוכל גיד הנשה של בהמה אסורה-
ומצינו עוף שאין בכולו כזית בשר ,ובאבר אחד יש כזית דירחא ומחייב רק אשבת בשגג בזה ובזה ,ואם הזיד בשבת ושגג
ביוה"כ פטור לגמרי ,דאין מביאין קרבן על המזיד .ולרבא אין האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה ,רבי יהודה
בצירוף בשר גידים ועצמות ,והיינו קלניתא -עוף כחוש
לחלק בזה ,דסו"ס שניהם באים בבת אחת ,ובע"כ רבי מחייב שתים ,ור"ש פוטר לגמרי ,דס"ל שאין איסור
מאד ,ואמנם קלניתא היא עוף טמא (שאף במיתתה
יוסי הגלילי פוטר משום שהוא סובר שכיון שבכולל ומוסיף אין טומאה כיון שאין בגידים בנותן טעם ,ואין איסור גיד
חייב במשהו לפי רב דבריה היא ,ורב אמר שבין בחייה בין
איסור חל על איסור ,ה"ה כשהם חלים בבת אחת לא מחייב אלא הנשה כיון דכתיב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד
במיתתה בכל שהוא) ,אבל אם יהיה עוף טהור כזה ,כך יהיה חדא ,וממילא אם הזיד באחת מהן חייב על ששגג בשניה ,אלא הנשה" והיינו במקום שרק הגיד אסור ,אבל במקום
דינו. שהיתה גזירת שמד שגזרו שלא לעשות יום הכיפורים, שכל הבהמה אסורה גיד הנשה לא נאסר.
ואמר רבא שאם רבי יסבור שמחשבת אוכלין שמה ושלחו להודיע שיקיימו יוה"כ בשבת אע"פ שיוה"כ חל
האוכל גיד הנשה של נבילה ,לר"מ חייב שתיים,
מחשבה ואזלינן בתרה ,אם חישב בחייה של צפור זו שאין ביום אחר ,כדי שלא ישכחו תורת יוה"כ ,והאויבים לא יבחינו בו
בה כזית לאוכלה אבר אבר דגלי דעתיה שהיא עומדת לאברים, משום שבכל שבת לא עושים מלאכה ,ורק באופן זה אם שגג ולחכמים אינו חייב אלא אחת ,אבל האוכל גיד הנשה
ואכלה כולה שלימה יהיה חייב דאבר קרינן ביה .ואם ר"א ביוה"כ והזיד בשבת פטור ,כיון שזה לא יוה"כ( ,ולא שייך כאן של עולה ושל שור הנסקל ,אף לחכמים חייב שתים,
"אתם" ואפילו מזידים ,כיון שיוה"כ לא נקבע בעשור לחודש. כיון שאיסורים אלו חמורים יותר ,שהרי הם אוסרים בהנאה.
בר"ש יסבור שמחשבת אוכלין שמה מחשבה ,אם
תוד"ה יום הכיפורים) ,וכן אמרו רבין וכל נחותי ימא. הגמ' מבארת שחכמים היינו רבי יוסי הגלילי שסובר
יחשוב לאוכלה מתה דגלי דעתיה דבחייה אינה עומדת
שאף באיסור כולל (כגון הכא שאיסור נבילה כולל גם את שאר
לאברים ,ואכלה חיה פטור .ושאל אביי וכי יש דבר איסור אבר מן החי הבהמה ולא רק את הגיד ,דאיכא למימר דמיגו דחייל אבשר חייל
שחיובו משתנה בין אדם לאדם ,ורבא סובר דאזלינן נמי אגיד .וכתבו התוס' (ד"ה מאן) שאין זה איסור מוסיף במה
בכל אדם לפי מחשבתו. ק"ב .בטהורים ובטמאים- שנתווסף איסור לגבוה כשנתנבלה ,דסבר כמ"ד (צ ).שגם גיד אסור
איסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף טהורים. לגבוה) אין איסור חל על איסור ,אא"כ האיסור השני
איסורי אבר מן החי ובשר מן החי-
ובטמאים ,לרבי יהודה ורבי אלעזר אסור ,ולרבנן מותר. חמור יותר ,דהיכא שהאיסור האחרון הוא גם כולל וגם מוסיף,
לרבי יוחנן איסור אבר מן החי נלמד מ"לא תאכל הנפש ושניהם מקרא אחד דרשו ,דכתיב "רק חזק לבלתי איסור חל על איסור( ,וכתהבו התוס' (ד"ה איסור) שתוספת איסור
עם הבשר" דאבר חי מיקרי נפש ,דאם יחתכנו לא ישוב עוד הנאה לא נחשבת איסור מוסיף ,אלא איסור כולל) ,וכדמצינו
אכול הדם וכו' ולא תאכל הנפש עם הבשר" -לא תאכל
כנפש הנטולה שאינה חוזרת ,ומ"ובשר בשדה טריפה לא ממנו בעוד שהנפש עימו ,רבי אלעזר שסובר שגם באיסור חמור שאדם טמא שאכל קודש טהור חייב ,אבל טמא שאכל
תאכלו" לומדים איסור בשר מן החי ד"ובשר בשדה" קודש טמא ,אם נטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר חייב
יותר אין איסור חל על איסור אי לאו דכתביה קרא לומד שכל
משמע שפירש ממקומו ובשר מן הטריפה דכתיב טריפה. חטאת ,דהאוכל קדשים בטומאת הגוף זדונו כרת ,כיון שאיסור
שיש בו איסור דם יש בו איסור אבר מן החי וגם בטמאים
ולריש לקיש גם בשר מן החי נלמד מהפסוק הראשון. יש איסור דם (ורק שרצים דגים וחגבים ומהלכי שתים אינם בכלל כרת קודם (ותו לא פקע .תוד"ה בנטמא) ,שהרי כל טמא
וכוונת הפסוק לא תאכל הנפש ולא תאכל הבשר כל זמן שזה עם האיסור .וכתבו התוס' (ד"ה כי) שאף אם בהמה בחייה לאברים שאכל דבר טהור הבשר נטמא (וחיוב מיתה בטמא שאכל
זה. עומדת אין זה בת אחת ,דאיסור טומאה קדים בעוד שלא נקשרו תרומה משכחת לה כשתחב לו חבירו ,אי נמי היכא שלא הוכשרה
ונ"מ במי שאכל אבר מן החי ובשר מן החי יחד ,שלרבי אבריה בגידים) ,ורבנן לומדים מ"הבשר" משמע הא אין בו לקבל טומאה או בנילושה במי פירות ,ולפי האמת אפילו הוכשרה
יוחנן חייב שתים כיון שיש כאן שני לאוין ,אע"פ שאכלם דם הנפש אכול שרק אם בשרו מותר יש איסור אבר מן משכחת לה כגון שנטמא הגוף ואח"כ נטמאה התרומה כדאמרינן
באכילה אחת ובהתראה אחת( ,ואף שאין לוקים על לאו שבכללות, החי ,ולרבי יהודה אבר מן החי נוהג בטמאה משום הכא .תוס' שם) ,אבל היכא שנטמא הבשר שהוא נאסר על
היינו כשהתורה לא מפרשת ,כגון "אל תאכלו כי אם צלי אש" ,ו"כל הכהנים בלאו בעלמא ,ואח"כ נטמא הגוף ,לרבי יוסי הגלילי
שאיסור אבר מן החי נוהג בבני נח.
אשר יעשה מגפן היין" ,אבל כאן התורה מפרשת בשר וטריפה. פטור ,דלא אמרינן שמיגו שחל האיסור על חתיכות
תוד"ה אכל) ,ולריש לקיש חייב אחת דאין כאן אלא לאו אחד. נכרי מוזהר על אבר מן החי אף בטמאים לכו"ע ,ואף
טהורות חל האיסור גם כלפי חתיכות טמאות( ,ולרבנן
וכן הביאור להלן .ואם אכל בשר מן החי ובשר מן הטריפה, אם שחט אותה אין שחיטה מטהרתה אם העוף הטמא
מפרכס ,דלנכרי אין הדבר תלוי בשחיטה ,ורק היכא שהשחיטה
חייב ,דס"ל שאיסור חל על איסור באיסור כולל דאמרינן מיגו).
לריש לקיש חייב שתים ולרבי יוחנן חייב אחת דיש כאן
מתירה לישראל היא מתירה גם לבני נח. ומה שטומאת הגוף לא חלה אף שהיא חמורה שהיא
אכילה אחת והתראה אחת ולאו אחד ,והא דלוקה שתים על נא
לר"מ איסור אבר מן החי נוהג רק בבהמה טהורה ,ולא בכרת ,ואילו טומאת הבשר אינה בכרת ,י"ל דמאידך
ומבושל ,שאני התם דכתיב "ובשל" עם ו' .תוד"ה לרבי יוחנן) .ואם
בחיה ועוף אע"פ שהם טהורים ,דכתיב לעיל בסמוך "וזבחת טומאת הבשר חמורה שאין לה טהרה במקוה ,ואילו
אכל אבר מן החי ובשר מן הטריפה יחד ,לכו"ע חייב
מבקרך ומצאנך". טומאת הגוף יש לה טהרה במקוה.
שתים דבזה לכו"ע מתרי קראי נפקי.
ק"א :והא דאיתא בברייתא שלרבי יוסי הגלילי מי
ק"ג .ואם אכל אבר מן החי מבהמה טריפה ,שנינו שיעור האיסור-
ששגג ועשה מלאכה ביוה"כ שחל בשבת חייב על כל
שלרבי יוחנן חייב שתים ולריש לקיש אינו חייב אלא
אחד מהם ,דכתיב "שבת היא" דמשמע שאם חל איסור אחר
אחת.
ומוקי מתניתין דהכא במאן דכאיב ליה עיניה וביומא דהקזה בכזית -כשהוא יורד לתוך מעיו צריך שיהיה בו שיעור אכילה, הגמרא שואלת שהרי בהנ"ל מבואר שגם לריש לקיש
דלא אכיל איניש דגים ,אבל עוף אכיל בשלקא .אמנם במעילה ואינו חייב בסתמא בכזית דא"א ללעוס את כל האכילה יחד חייב שתים.
(כ ).לא קיימא שינויא דהקזה ,אלא מסיק במאן דכאיב ליה
אלא בבלע בבת אחת כגון גרומיתא זעירתא -עצם קטנה רב יוסף מבאר שבשתי בהמות שאכל אבר מן החי מזו ובשר
עיניה ,אבל בשאר ימים הנודר מן הבשר אסור נמי בדגים.
שעל כף הירך ,שיש בה משהו בשר ,וגיד ועצם משלימה לכזית, טריפה מזו לכו"ע חייב שתים אפילו באותה אכילה ובאותה
ק"ד :העלאת בשר עם גבינה על השלחן- ואין אדם לועסו אלא בולעו.
התראה ,כיון שיש כאן שני לאוין ,ומחלוקת רבי יוחנן וריש
אסור להעלות גבינה על השלחן שאוכל עליו בשר לריש לקיש מה שנשאר בין השיניים אינו מצטרף לקיש היא בבהמה אחת שנטרפה עם יציאת רובה בזמן
בהמה כיון שממשמש בהם שמא יבוא לאוכלם יחד כשהם נוגעים לכזית ,ולרבי יוחנן זה מצטרף לכזית .ורב פפא אמר הלידה ,רבי יוחנן סובר שבהמה בחייה עומדת לאברים,
ובולעים זה מזה ,אע"פ שמותר לאכול בשר אחרי גבינה .ובבשר שמה שנשאר בין השיניים לא נחלקו בו כיון שלא גרונו וממילא שני האיסורים חלים יחד כשנולדה( ,אבל אי לאו
עוף ,לבית שמאי מותר ,ולבית הלל אסור ,וזו מקולי ולא מעיו נהנו ,דאין הטעם אלא כשהוא סמוך לבית הבליעה, לאברים עומדת איסור טריפה קדים ולא חל עליה איסור אבר אף
בית שמאי ומחומרי בית הלל .ובבשר דגים וחגבים והמחלוקת היא על מה שנשאר בין החניכיים ,שלרבי שהוא איסור מוסיף דאסור לבני נח .תוד"ה מר) ,וריש לקיש
מותר לכו"ע אפילו לבשל( .תוס' ק"ג :ד"ה ואסור) .ובשלחן יוחנן חייב שהרי גרונו נהנה ,ולריש לקיש פטור דבעינן סובר שבהמה בחייה לאו לאברים עומדת ,וממילא
שמסדרים עליו את התבשיל מותר להניח שם בשר הנאת מעיו. איסור אבר שהוא חל רק כשמפריש את אותו אבר לא חל על
וחלב. ו ואם אכל חצי זית והקיאו ואכל עוד חצי זית ,רבי אסי איסור טריפה.
גם מי שסובר שבשר עוף בחלב אסור מדרבנן ,יכול אמר בשם רבי יוחנן שחייב משום שגרונו נהנה בכזית, או שלכו"ע בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ,ונחלקו
ואע"פ שזה בזה אחר זה חייב כיון שזה בכדי אכילת פרס ,אבל אם איסור אבר מן החי חל על איסור טריפה כיון שהוא
לסבור שאסור להעלותם יחד על השלחן ,ולא הוי
הנאת מעיים ליכא ,דלא נתמלא כריסו אלא בחצי זית ,ופליגא
גזירה לגזירה ,דיש לחוש שיעלה בשר בהמה עם נוהג בבן נח או לא.
אדרב דימי ורבין דאמרי לעיל משמיה דרבי יוחנן שאם חילקו
גבינה באילפס שהוא כלי ראשון ויאכל בשר בחלב מבחוץ פטור .ואם אחר שהקיא חזר ואכל את אותו חצי או שלכו"ע בהמה בחייה לאברים עומדת ואיסור אבר
דאורייתא( ,אבל כלי שני אינו מבשל ,וכן בשר וחלב זית חייב ,דלאו שמיה עיכול דאי שמיה עיכול לא הוי אלא קודם ,ואיירי שנטרפה אחרי הלידה ,ונחלקו אם איסור
שנתערבו צוננים אין איסורם מדאורייתא). פירשא בעלמא ואכילה שניה לאו אכילה היא ,וממילא נהנה טריפה חל על איסור אבר ,שלרבי יוחנן איסור חל על איסור
ואיסור טריפה חל על איסור אבר מחיים ,וריש לקיש סובר שאיסור
ומה שמצינו שאין גוזרים גזירה לגזירה ,היינו כגון גרונו בכזית.
טריפה מיתלא תלי וקאי ואינו חל אלא כשפקע איסור חיות.
חלת חוץ לארץ שאינה אסורה לזרים אלא מדרבנן, לרבא מיירי שתלש אבר מן החיה ונעשית טריפה עי"ז
שנאכלת לכהן עם זר על השלחן ולא גזרו שמא זר יקח כגון שחתך רגליה למעלה מן הארכובה ,ונחלקו אם בהמה
מזה ויאכל ,כיון שגם האכילה אינה אסורה מדאורייתא ,וניתנת
לכל כהן שירצה (אפילו לעם הארץ שאינו משמרה בטהרה.
כל הבשר בחייה לאו לאברים עומדת ,וממילא חלים שני
האיסורים יחד ,או שבהמה בחייה לאברים עומדת,
רש"י .ולתוס' (ד"ה וניתנת) אינה ניתנת למי שאינו מחזיק
ואיסור טריפה לא חל על איסור אבר.
בתורת ד' ,והכא מיירי בדליכא כהן חבר ,או כשיש כהן חבר איסור בשר בחלב
שהוא עשיר ואינו רוצה לקבל ,ואפילו רוצה לקבל כיון דאינו והנה מצינו מחלוקת בדעת רבי יוחנן מה הדין באוכל
מקור איסור בשר בחלב הוא מדכתיב "לא תבשל גדי בחלב
צריך והעם הארץ הוא עני וצריך ,שמצווים להחיותו ,שאם לא
יתנו לו יצטרכו לתת לו חולין ,יכול לתת לו אע"פ שאינו בקי
אמו" ,וכיון שאיסור זה נכתב בתורה שלש פעמים ,אמרו חלב מן החי מבהמה טריפה ,לרבי חייא בר אבא חייב
חז"ל שאחד בא לאסור בשר בחלב באכילה ,השני בהנאה,
בטומאה וטהרה ,ולא חיישינן שמא יאכלנו בימי טומאתו ,אבל שתים ,ולרבי אמי ור' אבהו חייב שלש.
והשלישי הוא איסור לבשלם יחד ,והאיסור הוא בכל בהמה
חלת הארץ אינה ניתנת אלא לכהן חבר שישמרנה בטהרה, וצ"ב במה נחלקו.
ולא דווקא בגדי ,והתורה כתבה את ג' הפעמים בלשון בישול
ואפילו ליכא עתה כהן חבר לא יתננה לכהן עם הארץ אלא ימתין
כדי לומר שגם אכילה והנאה אינם אלא כשנתבשלו יחד. הגמרא מבארת דמיירי בבהמה שנטרפה עם יציאת
עד שיזדמן לו כהן חבר) ,שזה דווקא בחוץ לארץ ,שאין
לחוש שם לאיסור דאורייתא ,אבל חלת חוץ לארץ
רבנן עשו סייג לתורה והרחיבו את האיסור גם כשהבשר רובה ,רבי אבהו סובר שבהמה בחייה עומדת לאברים,
וחלב לא נתבשלו יחד ,ואפילו על שלחן אחד באופנים וממילא שלשת האיסורים חלים יחד כשנולדה ,דהא חלב
בארץ ישראל לא הוי גזירה לגזירה ,דיש לגזור שמא מסויימים אסור ,וכן חייבו חכמים להמתין מלאכול מאכלים
יאכלו חלת הארץ שהיא אסורה לזר מדאורייתא דתרומה חלביים אחרי אכילת בשר ,וכן אסרו חכמים דברים נוספים.
השליל מותר דכתיב "כל בבהמה תאכלו" .ורבי חייא בר אבא
קרייה רחמנא ואסורה לזרים מדכתיב "וכל זר לא יאכל קודש", סובר שבהמה בחייה לאו לאברים עומדת ,וממילא
כיון שטעמו של האיסור ג"כ נאסר (-טעם כעיקר) ,אסור גם
ואין לתתה לעם הארץ שאינו משמרה בטהרה דכתיב "לתת לאכול מאכלים שיש בהם בליעות של בשר בחלב ,וישנם איסור אבר שהוא חל רק כשמפריש את אותו אבר לא חל על
מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ד' " – למחזיקים יש פרטים רבים מתי הטעם נבלע ,כגון בבישול בכלי ראשון, איסור חלב ועל איסור טריפה שחלו בשעת לידתה.
מנת ולא לשאינם מחזיקים .וכתבו התוס' (ד"ה ומנא) שיש ומתי לא.
מקומות שגוזרים גזירה לגזירה ,ואין לדמות גזירות חכמים זו
או שלכו"ע בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ,ונחלקו
לזו אלא במקום שהש"ס מדמה. איסור בישול בשר בחלב הוא בכל בשר ,דאף דאמר אם איסור אבר מן החי חל על איסור חלב דאיסור חל על
הרחבת דיני חלה -איתא במסכת חלה (ד' ח') אמר רבן
רחמנא גדי ה"ה בחיה ועוף ,ולקמן קי"ג יש מחלוקת אם זה איסור ,או לא.
גמליאל שלש ארצות לחלה ,מארץ ישראל עד כזיב חלה אחת, מדאורייתא או מדרבנן .ובבשר דגים וחגבים מותר .מתני'. או שלכו"ע בהמה בחייה לאברים עומדת ,ואיירי
מכזיב עד הנהר ועד אמנה (שהיו סמוכים לארץ העמים ואין ובתוספתא תני שנוהג בארץ ובחוץ לארץ ,בפני הבית ושלא בפני
שנטרפה אחרי הלידה ,ונחלקו אם איסור טריפה חל על
יכולים לשמור עצמם ופירותיהם בטהרה ,והיו חלותיהם טמאות הבית ,בחולין ובמוקדשין ,וקמ"ל שאיסור בשר בחלב חל על איסור
מוקדשין ,ולרשב"ם קמ"ל שנוהג בחו"ל אף דאיתקש לביכורים. איסור אבר ,לרבי אבהו כמו שהתורה אמרה שאיסורי
וטעונות שריפה) שתי חלות -אחת לאור ויש לה שיעור (-חלה
דאורייתא ,דפירותיהם גדלים בארץ ישראל ,ולכן יש לה שיעור) תוד"ה כל. נבילה וטריפה חלים על איסור חלב ,דכתיב "ואכול לא
ואחת לכהן ואין לה שיעור (מדברי סופרים שלא תשתכח תורת תאכלוהו" אף דכבר כתיב "כל חלב וכל דם לא תאכלו" ,ללמד
ק"ד .לרב יוסף תנא דמתני' סובר שבשר חיה ועוף שאיסור נבילה יחול על איסור חלב ,כך גם הם חלים על איסור
חלה ,ולכן אין לה שיעור) ,מנהר ועד אמנה ולפנים (-שזה חוץ
לארץ) שתי חלות (ושתיהם מדברי סופרים) -אחת לאור איסורם מדאורייתא ,ודלא כר"ע שסובר שבחיה ועוף אבר מן החי ,ורבי חייא בר אבא סובר שדווקא על
(דמשום שהם סמוכים לארץ ישראל ומחזי כחלת ארץ ישראל אין האיסור מדאורייתא (אמנם בדין נדר דלהלן התנא איסור חלב הם חלים מפני שהותר מכללו אצל חיה,
גזרו שלא יאכלנה אפילו כהן טהור גמור) ואחת לכהן (שלא סובר כר"ע) .ולרב אשי מתני' כר"ע ,ואין הכונה שהכל משא"כ על איסור אבר מן החי.
תשתכח תורת חלה) ,של אור אין לה שיעור ,ושל כהן יש לה
אסור מדאוריתא.
שיעור (מפני שהיא נאכלת) ,וטבול יום אוכלה (דלא החמירו בה
ק"ג :אבר מן החי שחילקו לשניים ואכלו ,אם
כמו בתרומה דאורייתא) .רבי יוסי אומר אין צריך טבילה (אפילו הנודר מן הבשר אסור בבשר בהמה חיה ועוף,
בטומאה דקרי שהיא יוצאה מגופו ,וגם לרבנן נראה שרק בעל חילקו מבחוץ -קודם שיתננו לתוך פיו ,ואכל כל חלק לבדו,
ומותר בבשר דגים וחגבים ,דכל הנודר דעתו למה שנקרא
קרי שטומאה יוצאה מגופו צריך טבילה ,אבל טמא מת שרי בלא לרבי יוחנן וריש לקיש פטור ואין האכילות מצטרפות בכדי
כך בלשון בני אדם ,וכל מין בשר דרך לקרותו בשר חוץ מבשר
טבילה ,דא"א להזהר בזה ,דמטומאת מת עצמו צריכים להזהר אכילת פרס לחייבו כמו בשאר איסורים ,דכיון דחידוש הוא ,דהא
מחמת כהונתם ,אבל מטומאת חרב הרי הוא כחלל אין יכולין
דגים וחגבים( .מתני') .הגמ' אומרת שתנא דמתני'
גידין ועצמות דעלמא לא מיחייב עלייהו והכא מיחייב ,אין לך בו
להזהר ,ובכל בית שהיה מת נטמאו כל המתכות דהוי כמאהיל סובר כר"ע שכל דבר שבשליחות השליח נמלך אלא חידושו ,דסתם אכילה בבת אחת משמע ,אבל לחצאין לא.
על המת ,וגם א"צ להזהר מטומאת חרב ,דכל טומאה שאין לשאול אם הוא בכלל השליחות אבל בסתמא אינו בכלל (רש"י .והתוס' (ד"ה חלקו) כתבו שלרבי יוחנן צריך שיכניסנו לפנים
הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה ,וא"כ כולם צריכים השליחות ואינו מוצא מכלל השליחות ,הוא בכלל הנדר, שלם ,אבל אם חילקו בפיו חייב ,דדרך הוא שנחלק בפיו בשעת
הזאה ,ואינו מסתבר שתיקנו חכמים חלת חו"ל שלא יאכלוה לעיסה ,ולריש לקיש פטור אפילו בחילקו בפנים ,ולרבי אלעזר ודאי
וכדמצינו שהנודר מן הירק ,לת"ק מותר בדלועין,
אא"כ ילך ויזה בארץ ישראל ,אלא היו אוכלים אותה בלא הזאה חייב אפילו בחילקו מבחוץ ,דאפילו אכל בזה אחר זה חייב) ,ולרבי
וטבילה אפילו לרבנן) ,ואסורה לזבים ולזבות ולנדות וליולדות שהרי אדם אומר לשלוחו לקנות ירק והוא אומר לא
מצאתי אלא דלועין ואינו לוקחם מיד כשמוצאם ,ולר"ע אלעזר חייב דמחוסר קריבה שנתרחקו מעט זה מזה לאו
ונאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן שירצה( .תוד"ה
כמחוסר מעשה .ואם חילקו מבפנים -לאחר שבא סמוך
חלת) .עוד כתבו התוס' (שם) שלדידן שאנו רחוקים מארץ אדרבה כיון שעל דלועין הוא נמלך זה ראיה שזה
ישראל א"צ שתי חלות אלא אחת ,ונותנה לכהן קטן ואכיל לה, ירק ,שהרי על קטנית אין השליח נמלך .וכתבו התוס'
לבית בליעתו בלעו לחצאין ,לרבי יוחנן חייב שהרי גרונו
דלא מיחזיא כחלת ארץ ישראל אלא בסמוכים לארץ ישראל, נהנה בכזית ,ולריש לקיש פטור דבעינן אכילת מעיו
(ד"ה הנודר) דבנדרים (נ"ד ):פריך דבבשר דגים נמי מימלך,
מה שלא מושכים ירק מתוך האגודה של הגנן ,הטעם ידים במקום לנוטלם ,חשיבות מצות נטילת ידים ,לאלו ומסתבר דאף לכהן גדול שטבל לקריו מותרת ,ולא בעינן הערב
אינו משום דמחזי כרעבתנותא שאינו יכול להמתין עד דברים צריך ליטול ידים ,עד היכן בידים צריך ליטול ידיו, שמש ,דאין להחמיר בה יותר מבחלה של כהן בסמוכים לארץ
שיעור המים לנטילה ,ועוד מדיני נטילה ,וכן יבוארו דינים ישראל ,וכן יכול כהן גדול לבטלה ברוב( ,ודווקא חלת חו"ל לפי
שיתירנו ,אלא משום שזה גורם לכשפים .ורב חסדא בנטילת מים אמצעיים (בין גבינה לבשר) ומים אחרונים. שאין לה שיעור ודבר מועט ,אבל תרומה שהיא מתבואה או מיין
ורבה בר רב הונא נזהרו בזה וכן לא קינחו בחרס ולא ושמן אין ליתן לכהן קטן לפי שהוא מאבדה ,ועוד דיש לה שיעור
מים ראשונים מצוה -לשמוע דברי חכמים .מים אחרונים
הרגו כינה במלבושם ,ולא הצליחה המכשפת לעצור כמו בתרומת מעשר ,ולכך אין ליתנה לקטן אלא לכהן גדול
חובה מפני מלח סדומית שמסמא את העיניים (וכ"ש שטבל או רוצה לבטלה ברוב ,וא"צ להפריש שניה כדי שלא
את הספינה שלהם בכשפיה.
שהמודד מלח צריך ליטול ידיו) .מים אמצעיים שבין תשתכח כיון דמפרישין אחת ,ונראה דגם בסמוכים לארץ
מה שלא אוכלים ירק שנפל מהשלחן אינו משום שזה תבשיל לתבשיל רשות ,ושבין תבשיל לגבינה חובה. ישראל שמפרישים לעולם שתי חלות ,לא היו מפרישים אלא
מאוס ,אלא משום שזה גורם לריח הפה. לרבינו שמואל (תוד"ה לא) מיירי בשניהם של בשר או שניהם של תרומה אחת ,וא"כ צ"ל שבחלה יותר יש לחוש שלא תשתכח
גבינה ,אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלפניו חובה ,אבל לגבינה משום דשייכא בכל אדם המגלגל עיסתו ,אבל תרומה אין
מה שלא יושבים מתחת למרזב המקלח מים מן הגג אינו רגילים בה אלא בעלי קרקעות וממריחי תבואות) ,והיכא דליכא
של אחריו אפילו בנטילת ידים אסור לאכול עד סעודה אחרת.
משום שופכים -מים שהשתמשו בהם על הגג ,שהם מאוסים, ולר"ת בין תבשיל לתבשיל רשות היינו בין תבשיל דבשר לתבשיל כהן קטן ששורפה ומפריש שניה ,נותנה לכהן טמא אפילו הוא
אלא משום דשכיחי שם מזיקים .ומעשה בסבלים של גבינה ,דכיון דאין הבשר והגבינה בעין וליכא אלא טעם לא זב ,ונראה שאינה טובלת ,שהרי יש כמה מקומות דלא מפרשי
שהניחו שם חבית והיא נשברה ,ורב אשי נידה את החמירו שיהא חובה ליטול ידיו בינתיים ,אבל בין תבשיל דבשר לה כלל כיון שצריך לשומרה מלהאכילה לזרים ,ושמא השניה
לגבינה שהגבינה בעין חובה .ויתכן פירוש זה אף לדברי האוסרים אפילו אינה מדמעת כיון שהיא קלה ביותר (כמו שלא גזרו על
המזיק ,וקצב לו זמן לשלם ,ולא בא באותו הזמן ,ואמר תערובת דמאי) ,אע"פ שהראשונה נראה קצת שהיא מדמעת.
לאכול גבינה אחר בשר באותה סעודה אפי' בנטילה וקינוח.
לו המזיק שאין להם רשות לקחת דבר צרור או חתום
או מדוד או מנוי ,אלא רק דבר הפקר. עוד כתבו התוס' (ד"ה מים) שבברכות (נ"ג ):דריש "והתקדשתם" אכילת בשר אחרי גבינה -מי שאכל גבינה ורוצה
אלו מים ראשונים "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים ,ואסמכתא לאכול בשר ,צריך קינוח פיו והדחה במים( ,בית שמאי
מה שנוהגים לשפוך מים מפי הכד לפני השתיה ממנו אינו בעלמא הוא ,דטעמא דמים אחרונים הוא משום מלח סדומית .ואנו
אמרו שצריך קינוח ובית הלל אמרו שצריך הדחה ,ומר
משום שיש שם קיסמים ,אלא מפני מים הרעים פעמים לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו לא נהגו במים אחרונים,
וכדמצינו דדריש התם "כי קדוש" זה שמן שהיו סכין את ידיהם אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי .לרש"י הקינוח יפה מן
ששתה מהם שד וזו תקנתם.
להעביר את הזוהמא ,דהוי אסמכתא ,דלא מצינו בשום מקום ההדחה ,ולתוס' (ד"ה אי) הדחה עדיפא מקינוח) .ואגרא חמיו
המשך הלכות נטילת ידים שיהא שמן לא חובה ולא מצוה ,והא דאמר התם כשם שהמזוהם של רבי אבא אמר שמי שאכל גבינה ,מותר לאכול
פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולים לברכה ,היינו שלהם היה אחריה עוף בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה לראות
ק"ו .לרב דימי זלזול במים ראשונים גרם לאכילת הדבר עליהם חובה ליטול אחר סעודה ,לפיכך נחשבות כמזוהמות
שלא נדבק מהגבינה בחניכיו ,ורב יצחק בריה דרב משרשיא
וצריך להקדים וליטול קודם ברכה .עוד כתבו התוס' (שם) שהנ"מ
בשר חזיר ,שהיה חנוני שהיה מוכר נבילות לעכו"ם ושחוטות אכל בשר אחרי גבינה בלי לרחוץ ידיו ,ושאלוהו
בין מצוה לחובה ,אף שגם המצוה היא חובה ,הוא לענין מלחמת
לישראל ,וכשבא יהודי ולא נטל ידיו היה סבור שהוא נכרי והאכילו הרשות ,דפטורים מנטילת ידים ולא ממים אחרונים כמבואר שמדברי אגרא מבואר שרק עוף וגבינה מותר אבל
בשר חזיר ,וזלזול במים אחרונים גרם להוצאת אשה בעירובין (י"ז .).ובה"ג פירש דראשונים שהם מצוה משום סרך בשר וגבינה לא ,ורב יצחק ענה להם שרק בלילה
מבעלה ,כדאיתא ביומא (פ"ג ):שכידור הכחיש שהפקידו אצלו תרומה טעונים ברכה ,אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח
ההיתר הוא רק בעוף ,אבל ביום הרי הוא רואה אם ידיו
כסף וכשראו שיש לו שאריות עדשים בשפמו הלכו לאשתו ואמרו סדו מית אין טעונין ברכה .ומכאן למד רבינו יהודה שאין לברך על
לה שבעלה אמר שישיבו את כספו ונתן סימן שאכל עדשים, קריאת שמע שלפני מיטתו אשר קדשנו במצותיו וציוונו לקרות נקיות.
וכששמע זאת כידור גירש אותה .ולרבין זלזול במים שמע .ומים אמצעיים כגון בין גבינה לבשר אין טעונים ברכה אף אכילת גבינה אחרי בשר -כתבו התוס' (ד"ה עוף) שאחרי אכילת
שהם לצורך מצוה ,דאין זה כי אם הכשר אכילה כמו ניקור חלב בשר אין לאכול גבינה אפילו ע"י נטילת ידים וקינוח הפה ,עד
ראשונים גרם לאכילת בשר נבילה ,וזלזול במים
ומליחת בשר. הסעודה הבאה .וכן דעת רבינו שמואל (תוס' ק"ה :ד"ה לא) .ודעת
אחרונים גרם למיתה שי"א שכידור (הנ"ל) הרג את אשתו.
מים ראשונים ניטלים בין ע"ג כלי בין ע"ג קרקע ,ומים רבינו תם וכן דעת בה"ג שמותר לאכול גבינה אחרי בשר ע"י נטילה
ורבי אבא נקט כדברי שניהם לחומרא ,שמים ראשונים וקינוח ,ומר עוקבא שלא אכל עד הסעודה הבאה היינו בלא נטילה
גרמו לאכילת בשר חזיר (שהוא חמור מנבילה כיון שיש בזה שני אחרונים ניטלים דווקא בכלי ולא ע"ג קרקע ,מפני
וקינוח ,אי נמי החמיר על עצמו ,ואגרא אכל גבינה אחרי עוף משום
איסורים) ומים אחרונים גרמו למיתה. שרוח רעה שורה עליהם ,וי"א שאפשר לנוטלם גם ע"ג שעוף אינו נדבק בידים בשיניים ובחניכיים .והעולם נהגו שלא
נטילת ידים בחמין -חמי האור לחזקיה אין נוטלים קיסמים. לאכול גבינה אחרי בשר ,ואפילו אחרי בשר עוף.
מהם ידים -מים ראשונים ,ולרבי יוחנן נוטלים מהם ידים. מים ראשונים ניטלים בין בחמין בין בצונן ,ומים ק"ה .לרבי זירא הקינוח צריך להיות דווקא בפת
(לרש"י חזקיה פליג אדלעיל (ק"ה ,):וחזקיה הוא תנא .והתוס' (ד"ה אחרונים דווקא בצונן ,מפני שחמין מרככים את הידים חיטים קרה ורכה ,ולא בפת שעורים שהיא מתפוררת בתוך
חמי האור) כתבו דהתם מיירי כשאין היד סולדת וכאן מיירי כשהיד ואין מעבירים את הזוהמא אלא מבליעים בהם את זוהמת הפה וממילא אינה מקנחת ,או בפת חיטים שהיא חמה או
סולדת ,ורבי יוחנן סובר כלישנא בתרא דהתם) .וחמי טבריה או התבשיל.
קשה יותר מדאי ,וגם הוא מתפורר .ולהלכה אפשר
שאר מים שנפסלו משתית בהמה כגון מים סרוחים,
ק"ה :ללישנא קמא אין ליטול מים ראשונים במים לקנח בכל דבר חוץ מקמח תמרים וירקות שהם רכים.
פסולים לנטילת ידים ע"י כלי וגריעי מחמי האור לפי שלא
שהיד סולדת (-נכוית) בהם דבטלו ונשתנו מתורת מים, אם נשאר בשר בין השיניים אסור לאכול גבינה ,דכתיב
היתה להם שעת הכושר ,ולא תיקנו רבנן נטילה אלא בראויים
לשתית בהמה ,ולענין טבילת הידים או כל גופו אם יש בהם וללישנא בתרא מותר ליטול מים ראשונים במים שהיד "הבשר עודנו בין שיניהם" ומבואר שזה נקרא בשר.
מ' סאה ,במקומם (-כשהם מחוברים) מהני לכו"ע דשם סולדת בהם ,ומים אחרונים אסור רק במים שהיד
מי שאכל בשר אסור לו לאכול גבינה מפני שהבשר מוציא
טבילה עליהם ככל המעיינות והמקוואות( ,והיינו כשהם צלולים סולדת בהם.
אלא שנפסלו מחמת שהם מאוסים ,אבל טיט הנרוק שנפסל
שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו .ומר עוקבא אמר שהוא
לשתית בהמה מחמת שהטיט עבה מאד ,פסולים לטבילה ,דאין טעם למה נזהרים בכמה דברים כחומץ בן יין לגבי אביו ,מפני שאביו כשהיה אוכל בשר
עליהם שם מים .תוד"ה מים) ,ואם העביר אותם דרך חריץ לא היה אוכל גבינה עד למחר כי השתא מעת לעת ,והוא
מה שלא נוטלים דבר מהשלחן בזמן שאחד אוחז כוס
(שאין שם שיעור מקוה אבל הם מחוברים למקוה .רש"י .והתוס' ממתין רק לסעודה הבאה .וכתבו התוס' (ד"ה לסעודתא)
(ד"ה דפסקינהו) כתבו שמה שביטלו את הטבילה ברביעית דמקוה לשתות ,אינו מחשש לקלקול בסעודה ,אלא מפני שזה שאין הכונה להמתין בין סעודת שחרית לסעודת ערבית ,אלא
(נזיר ל"ח ,).היינו רק לענין מחטים וצינוריות ,אבל אפשר להטביל קשה לרוח צרדא ,ואם הוא נוטל ומחזיר ,או שמשאיר אפילו לאלתר אם סילק השלחן ובירך מותר ,דלא פלוג רבנן.
בהם ידיו ,אי נמי לגמרי ביטלו ,והכא מיירי במחוברים למקוה כמ"ש את מה שנטל בתוך ד' אמות לשלחן ,או שנוטל דבר
רש"י) ,לרבנן ולחזקיה אפשר להטביל בהם ידיו, שמואל אמר שהוא כחומץ בן יין לגבי אביו ,שאביו
שאינו צריך לסעודה ,אין בזה חשש .ומר בר רב אשי
ולרשב"א ולרבי יוחנן גוזרים שמא יטול מהם ע"י כלי. היה מסייר נכסיו פעמיים ביום לראות מה הם צריכות,
הקפיד גם על כלים לכתישת תבלין מפני שהם נצרכים
והוא רק פעם אחת .דס"ל לשמואל שמי שמסייר
טעם נטילת ידים לחולין הוא משום סרך תרומה לסעודה.
נכסיו בכל יום מרויח מפני שמתקנם במה שצריך .ובאמת
שהידים הם שניות ופוסלות את התרומה ולא את החולין ,וגזרו מה שאוספים את הפרורים אחרי הסעודה אינו משום אביי תפס את האריס לוקח עצים ,ורב אסי ראה
שיטלו לחולין כדי שאוכלי תרומה יהיו רגילים ליטול ידיהם .ועוד נקיון ,אלא משום שזה קשה לעניות. שמים עומדים לשטוף את שדהו.
משום מצוה ,והיינו מצוה לשמוע דברי חכמים שתיקנוה
מה שלא שותים את הקצף של המשקה ,הטעם אינו
(משום נקיות .תוד"ה מצוה) ,או שזה דאורייתא כדאמר ר"א בן נטילת ידים
משום שזה מאוס ,אלא מפני שזה גורם לכרסם -רירים
ערך שסמכו דבר זה על הפסוק "וכל אשר יגע בו הזב
הבאים מן החוטם( ,ואם שתה קצף של יין ,רפואתו הלכות נטילת ידים לפני הסעודה ,נמצאים במשניות בסדר
וידיו לא שטף במים" משמע שיש מקרה שמועילה טהרות במסכת ידים ,באשר היא שייכת לדיני טומאה
שישתה שיכר ,ובשל שיכר ישתה מים ,ובשל מים אין
שטיפת ידים במים ואסמכתא בעלמא היא. וטהרה ,ואין על סדר טהרות תלמוד בבלי ,והרבה דינים
לו תקנה ,והיינו דאמרי אינשי בתר עניא אזלא עניותא).
חשובים בהלכות אלו נתבארו בסוגיות שלפנינו.
נטילת ידים לפירות -לרבי אושעיא נטילת ידים והמנפח בפיו זה גורם לחולי בראש ,והמסלקו בידיו זה
לפירות רשות ,משום נקיות ,ואינה לא חובה ולא מצוה, נטילת ידים לפני הסעודה היא תקנה דרבנן ,משום סרך
גורם לעניות ,ותקנתו שישקעו בתוך המשקה. תרומה כמבואר בגמרא כאן ,ומשום נקיות ,ולהלן יבואר אלו
ולרב נחמן הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח מים כשרים לנטילה ,דין כח גברא בנטילה ,מתי אפשר לטבול
השורה על האוכל כשבא ליתן הפת לתינוק בן ד' וה' שנים וחונקת כשפופרת הנוד ,ועוד דניצוק אינו חיבור ,אבל בנטילת ידים לא ואסור לנהוג בגסות הרוח ואין זה רשות ,ורב אמי ורב אסי
אותו אם לא נטל ידיו באותה שעה אע"פ שנטל שחרית ,ומה שאנו החמירו .תוד"ה ואי). אכלו פירות ולא נטלו ידיהם.
לא נזהרים עכשיו מזה ,לפי שאין אותה רוח רעה מצויה בינינו ,כמו כתבו התוס' (ד"ה דלא) שדעת בה"ג שמותר להטביל ידים בתוך
שאין אנו נזהרים על הזוגות ועל הגילוי. כלי ,והקשו התוס' דמשמע הכא דבעינן כח גברא ,ותירצו שי"ל מהלכות זימון -אין מזמנים על הפירות .ושנים
צריך השמש לברך על כל כוס שכיון שאינו יודע אם יתנו לו שהכונה דבעינן נטילה מכח כלי ,בין טובל ידיו בתוך הכלי ובין שופך שאכלו יחד פת ,וכן שלשה שאכלו פירות ,מצוה
מן הכלי על ידיו ,ורק כשידיו חוץ לכלי שכבר פסק כח הכלי שכל אחד יברך בפני עצמו ,ורק אם אחד בור יוציאו
עוד הוא מסיח דעתו ,ואם אין אדם חשוב מברך אף על כל כשהמים באים עליו ,א"כ אין כאן נטילה מן הכלי ,וגם טבילה אין מי שיודע לברך .וכתבו התוס' (ד"ה ושמע) דאיתא בברכות
פרוסה ,משא"כ כשיש אדם חשוב שהוא בטוח שלא ימנעו כאן כיון שהם שאובים .אי נמי משום דתנן במסכת ידים הכל
(מ"ה ).ששנים שאכלו יחד נחלקו רב ורבי יוחנן אם יכולים לזמן
ממנו לחם כל צורכו .ואין לאחד האורחים לתת פרוסה כשרים ליתן מים לידים אפילו חרש שוטה וקטן ,ומניח חבית בין
או לא ,ומשמע שבפירות אין מזמנים עליהם כלל ,אך י"ל
לשמש ,בין כשהכוס בידו ובין כשהיא בידו של בעה"ב, ברכיו ונוטל ,ומניח חבית על צדו ונוטל ,והקוף נותן לידים ,רבי יוסי
שהכונה שבפירות אין חובה לזמן אפילו בשלשה ,וכאן באה
פוסל בשניהם והיינו בקוף ובחבית נוטה על צדו והמים נשפכים
שמא יארע דבר קלקלה בסעודה שבעה"ב יכעס כשהוא הגמרא לומר שמצוה ליחלק ,ולא רק שלא יאמרו נברך ,אלא
מאליהם ,דרבי יוסי מצריך נטילה מכח גברא ,ולת"ק צריך רק כח
שותה והיין חונקו ומזיקו ,או שיפחד שהלחם לא יספיק לאורחים צריך שכל אחד יברך בעצמו ,ולא יוציא אחד את חבירו .אמנם
כלי ,ולפ"ז הא דנקט בסוגיין כח גברא היינו כרבי יוסי ,ובה"ג סובר
ויסתכל מה האורח נותן לשמש והכוס שבידו תישפך ,וכן כשהכוס לגבי ברכה ראשונה מבואר בברכות (ל"ט .לגבי מאכלים ,נ"ג.
כרבנן ,ולמעשה צריך להחמיר כיון דסוגיין כרבי יוסי.
ביד השמש שמא ישפכנה. לגבי בורא מאורי האש ,מ"ב :לגבי מוגמר) שאחד מברך לכולם,
כלי שניקב ככונס משקה אינו כשר לנטילת ידים ,מפני וי"ל דשאני ברכה ראשונה שכל אחד מרויח מאותה ברכה
שמותר לו לאכול ,משא"כ אחרי שכבר אכלו .והא דמבואר התם
הרחקות בין בשר לחלב שרבנן תיקנו ליטול ידים מכלי ,וזה לא נחשב כלי.
(ל "ז ).שרבן גמליאל אמר לר"ע לברך לכולם על כותבות ,רבן
מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת ,ובלבד שלא שיעור רביעית -צריך ליטול מכלי ,ושיהיה בכלי גמליאל לטעמיה דס"ל שז' המינים הם כמו פת ומברכים עליהם
יגעו זה בזה ,ואם נגעו א"צ קליפה כיון ששניהם צוננים, רביעית מים ,אמנם שניים יכולים ליטול ידים מרביעית ג' ברכות ולא ברכה אחת מעין שלש .ועכשיו נוהגים שרק בפת
אחת בזה אחר זה ,כיון שהמים שהשני נוטל בהם אע"ג אחת מברך לכולם בתחילה ,מפני שאין אנו קובעים עצמנו
אבל צריך הדחה.
דלא הוי רביעית בנטילת שני ששפיר דמי הם שיירי טהרה. להסב על היין ועל הפירות ,ואפילו גבי פת מבואר (שם מ"ב).
אכילה על שלחן אחד -שני אכסנאים מותרים לאכול שרק בהסבו אחד מברך לכולם ,וביין פליגי התם אי בעי הסיבה.
כתבו התוס' (שם) שהנוטל ידו אחת וחוזר ומשפשף בחברתה,
על שלחן אחד בשר וגבינה ,ובלבד שלא יהיו מכירים צריך לחזור וליטול .ואם שרה פתו במים או הדיח בהן את הכלים, ק"ו :עד היכן יטול ידיו -לתנא דברייתא לחולין יש
זה את זה שאין לחוש שיאכל אחד משל חבירו .ואף במכירים המים פסולים לנטילה ,ואם הדיח בהן ידיו כשרים .וצריך לשפוך ליטול עד הפרק השני שבאמצע האצבעות ,דכיון שהנטילה
אסור רק בתפיסה אחת אפילו בלא שלחן ,או בכעין מים על ידיו ג' פעמים ,פעם ראשונה כדי להעביר טיט ודבר החוצץ היא רק משום סרך תרומה ,די אם נטל מה שנוגע במאכל דהיינו
תפיסה אחת (ואין דבר מפסיק ביניהם כגון לחם או קנקן או מעל ידיו ,ופעם שניה לטהר ידיו ,ופעם שלישית לטהר אותן מים,
ראשי האצבעות ,ולתרומה עד הפרק השלישי שהוא בגב היד,
שאר כלים ,וכן באוכלים על שני מפות נפרדות מותר ,וי"מ שכעין ואם שופך רביעית בבת אחת סגי ,ואם נוטל יד אחת א"צ רביעית
היכא שהמים באים משיירי טהרה ,אלא שתהא אותה שטיפה ולקידוש ידים ורגלים מן הכיור עד הפרק העליון ששם
תפיסה אחת הכונה שמכירים זה את זה ,ולפ"ז אין ראיה שמותר
מרובה כשתים. מתחברים היד והזרוע .וכן אמר רב ,ושמואל אמר שיטול
לאכול על שלחן אחד ע"י הפסק ביניהם .תוד"ה כעין) .ושני
לחולין כמו לתרומה ולא חלק על הברייתא ,אלא שמפני שהיה
אחים המקפידים זה על זה שאין זה אוכל משל זה ,אסורים מים שנשתנה מראיהם פסולים לנטילת ידים.
כהן ורגיל בתרומה החמיר להרגיל עצמו גם בחולין כדי שיהיה רגיל
לאכול זה עם זה ,שמא יבואו להתיר באוכלים זה עם מגופת חבית שתיקנה (-חקק בה שתוכל לקבל רביעית .רש"י. בזה .ורב ששת אמר שיטול לתרומה לקולא כמו לחולין,
זה ,כפי שאסרו לענן מצות בפסח סריקי בייתוס שהיה לו ולתוס' (ד"ה מגופת) בלא חקיקה היא מחזקת רביעית ,והחקיקה דעת התוס' (ד"ה אמר) שרב ששת לא חולק על הברייתא ,אלא
דפוס מצויר שהיה הציור נעשה מיד ,אטו שאר סריקין היא כדי שתשב בלא סמיכה ,דאם מחזקת רביעית רק כשיושבת שסובר שכוונת הברייתא שבחולין יטול עד הפרק הראשון ,וממילא
המצויירים שאסרום מפני שהאשה שוהה בעשייתם והם ע"י סמיכה ,אין חשיבות לבית קיבול שלה) כשרה לנטילת אמר שיטול לחולין ולתרומה עד הפרק השני .ולר"ת לברייתא
מחמיצים ,ולא דמי למה שהתירו למי שאין לו אלא חלוק ידים ,וכן חמת או כפישה של עור שתיקנם כשרים ,אבל לחולין עד פרק ראשון ולתרומה עד פרק שני ,ולשמואל גם בחולין
אחד ,לכבס במועד ,דהתם אזורו מוכיח עליו ,דהאזור שק וקופה אינם כשרים לנטילת ידים ,כיון שלא נעשו עד פרק שני ,ולרב ששת בשניהם מספיק עד פרק ראשון .ולהר"ר
אברהם בחולין עד פרק שלישי דאצבעות ,ולתרומה כל פיסת היד
קבוע בחלוק ,וכשמחליפים חלוק מעבירים את האזור לחלוק למים ,דרובם לא מחזיקים מים.
עד הקנה ,ולקדוש ידים עד העצילה שקורין קוד"א .והתוס' חולקים
השני ,ומי שאין לו חלוק אחר מכבסו עם אזורו ,והרואה שמכבסו
עם אזורו יודע שאין לו חלוק אחר ,ולכך התירו לו חכמים. ק"ז :כורך אדם ידיו במפה שלא יגע באוכל ואוכל תרומה על דבריו .ורב אמי הראה עד היכן ליטול בין לחולין בין
דכהנים זריזים הם ולא יגעו בתרומה ,אבל לא יכרוך ידיו לתרומה ולחומרא ,ולאו דווקא לכהנים.
באיזה אופן הטעם אוסר את העיקר במפה ויאכל טהרות לאוכלי חוליהם בטהרה דאינם למודים כל דבר שחוצץ בטבילת הגוף חוצץ בנטילת ידים
להשמר כמו כהנים ,ורבי צדוק אכל פחות מכביצה כשהוא לחולין ,ובקידוש ידים ורגלים במקדש .וכתבו התוס' (ד"ה
ק"ח .טעמו ולא ממשו -טעם האיסור כשאין
כרוך במפה מחוץ לסוכה ולא בירך אחריו ברכת המזון. וכל) דמיירי הכא בנטילה לאכילה ,וצריך להזהר בשעת נטילה
ממשות של האיסור כגון היכא שסילק את האיסור שאין כאן
(דסבר שרק בכביצה מברכים ברכת המזון ,אבל ברכה ראשונה מטיט ובצק שתחת הצפורן שהם חוצצים בנטילה כמו בטבילה,
אלא טעמו ,לאביי בכל האיסורים זה אסור מדאורייתא, מברך אף בפחות מכביצה ,וכן לר"מ דפוטר בפחות מכזית ,היינו אבל במיעוט שאינו מקפיד אין לחוש ,דבטבילה נמי אינו חוצץ.
דילפינן מבשר בחלב שהתורה אסרה באכילה אף שאם מברכה אחרונה ולא מברכה ראשונה .תוד"ה ולא). והא דאיתא בתוספתא מקואות שכל החוצץ בכלים חוצץ בנדה
מסלקם זה מתוך זה אחרי הבישול אין כאן אלא טעם ,ולומדים מזה ובגר בשעת טבילה ,אבל בחולין אינו חוצץ ,היינו לענין נגיעה,
מי שמכניסים לו אוכל לפיו ואינו נוגע באוכל ,הגמ'
לשאר איסורים בבמה מצינו ,ואין לומר ששם זה חידוש ואפילו בחולין שנעשו על טהרת תרומה לא החמירו.
מסתפקת אם צריך ליטול ידיו( ,ורב הונא בר סחורה
(שאסורים אע"פ ששניהם מין התר ,ועוד שאסור אפי' רק לבשל. ק"ז .נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם לכל
רש"י .ולתוס' (ד"ה דחדוש) החידוש הוא שאם שרה הבשר בחלב האכיל את רב המנונא ,ואמר שרק בגלל שהוא רב
כל היום מותר אע"פ שהחלב נבלע בבשר למרות שזה צונן כיון המנונא האכילו .הגמרא אומרת שאין ראיה שהטעם היום לאכילה ,ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם ,לרב דין זה
שהוא צלול ,ואם בישל אסור) ,ואין ללמוד משם ,דא"כ למה משום שהוא זהיר שלא ליגע ,די"ל שהיה זריז ליטול הוא אפי' שלא בשעת הדחק ,ורב אבינא אמר לעשות
שם לא נאסר גם בלא נותן טעם דהא חידוש הוא ,ואפילו ידיו מתחילה ,והזריז עדיף מהזהיר ,שהזהיר נזהר בשעת מעשה כך במקום שמים לא מצויים ,ונחלקו בגמ' אם הוא
בכל דהו זה בשר בחלב ,אלא מבואר שזה לא חידוש מיוחד ,אלא שלא לעבור על המצוה ,והזריז רואה את הנולד ומכין עצמו מתיר רק בשעת הדחק וס"ל כרב ,או אף שלא בשעת
רואים מזה דאהכי קפיד רחמנא ,כמו שכלאי הכרם נאסרים בגלל מתחילה שלא יבוא לידי כך ,והיינו דאמרינן זהירות מביאה לידי הדחק ודלא כרב .וכתבו התוס' (ד"ה נוטל) שנטילת שחרית
התערובת ,וממילא לומדים מזרוע בשילה להתיר כשאין טעם. זריזות) .ובשמש ודאי שהוא צריך ליטול ידיו כיון שהוא מועילה דווקא כשמתנה ,או שתנאי מועיל אף שלא בשעת הדחק
ורבא דוחה שבאמת בשר בחלב זה חידוש ,ומ"מ אין לאסור בלי טרוד לשמש את המסובים והוא שוכח שהוא לא נטל ונוגע באוכל דווקא כשאין מים בסמוך לו ,או שיש לו והוא צריך אותם לדברים
נתינת טעם (למרות שא"א ללמוד מזרוע בשילה) ,דבגופיה גלי שאוכל ,אבל מה שנוגע בשאר המאכלים אינו מצריך נטילה ,שלא אחרים.
קרא דבעינן טעמא ,מדלא אסרה תורה אלא בדרך בישול הצריכו נטילה לנוגעים אלא רק למי שאוכל .ולהלכה צריך אריתא דדלאי -צינור המוליך מים לשדות ששופכים אליו מים
בשר בתוך חלב ,שבאופן זה ודאי יש נתינת טעם .וכתבו התוס' האוכל מאחרים ליטול ידיו .והמאכיל י"א שצריך ליטול
(ד"ה אמר) שזה דיחויא בעלמא ,דמהכא ליכא למילף ,אבל באמת מהנהר בדלי ,אין נוטלים ממנו לידים ע"י הכנסת הידים לתוך
טעם כעיקר דאורייתא ,עוד כתבו התוס' (ד"ה מבשר) שאביי חזר
ידיו ,ולהלכה אינו צריך. הצינור ,דבעינן נטילה מכח גברא וכבר פסק כח השופך,
בו בגלל דברי רבא ,ולומדים טעם כעיקר ממשרת או מגיעולי עובדי מותר לאשה להדיח במים יד אחת ולהאכיל לבנה (וטבילה אין כאן כיון שאין בזה שיעור מקוה) ,ואם נותן ידיו
כוכבים.
הקטן ביום הכיפורים ,ואף אם א"צ נטילת ידים למאכיל, סמוך למקום השפיכה שהמים מקלחים לידיו מכח האדם
דין חתיכה שנפלה עליה טיפת חלב- מ"מ צריך משום רוח רעה השורה על הידים שלא נטלום ששופך את המים לצינור ,מהני ,דבזה המים באים מכח
לתנא דמתני' אם נפלה טיפת חלב על חתיכה אחת מתוך בשחרית ,אבל מאכיל שנטל ידיו בשחרית א"צ ליטול ידיו .רש"י. גברא ,וכן אם הדלי ניקב ככונס משקה שזה נקב קצת גדול
והתוס' (ד"ה התם) כתבו בשם רבינו תם דבלא נתינת פת לתינוק והקילוח היוצא ממנו נראה ,והשופך מים מהדלי לצינור שופך דרך
החתיכות שבתוך הקדירה ,אותה חתיכה נאסרת אם יש מותר ליטול ידיו שחרית ביום הכפורים ,דלא גרע ממלוכלכות פי הדלי ונשפכים מים מהנקב ליאור ,אפשר להטביל ידיו
באותה טיפה כדי לתת בה טעם ,והיינו שאין בחתיכה בטיט ובצואה דאמרינן שרוחץ כדרכו ואינו חושש ,ואין לך
בצנור ,כיון שעי"ז המים שבצינור מחוברים ליאור ,ועי"ז
שישים כנגד הטיפה( .כתבו התוס' (ד"ה טיפת) דמיירי כשכל מלוכלכות יות ר מזה שאין יכול ליגע בפיו ובעיניו בחוטמו ובאזניו,
החתיכה חוץ לרוטב ,שאז החלב מפעפע רק באותה חתיכה אא"כ והכא מיירי בנטילה לפני שהיא מאכילה שהיא משום רוח רעה מועיל להטביל בצינור את הידים ,דאין זה טבילה גמורה שנצריך
חיבור כשפופרת הנוד כדין עירוב מקואות( ,דלטבילה בעינן
ק"ט :צריך לקרוע את הכחל ולהוציא ממנו את (הדרך לשער כזית במשקין הוא ע"י הכנסת זית לתוך כוס מלאה ניער או כיסה .ולעיל צ"ו( :ד"ה אם) כתבו שלרש"י גם כשמקצתה
משקים ,והמשקה שיוצא מהכלי הוא שיעור כזית) שנתבשלו ברוטב בעינן ניער או כיסה) .ואם ניער את הקדירה מיד לפני
החלב ,ואם לא קרעו אינו עובר לא על אכילתו ללקות ולא
יחד( ,והיינו בבאו מיורה גדולה שהיה בה כזית בשר וכזית שהחתיכה קיבלה טעם מן הטיפה ,שאז הטיפה התערבה בכל
על בישולו ,דאין זה נקרא חלב .מתני'. החתיכות ,אינה אוסרת אא"כ יש בה כדי לתת טעם
חלב ,אבל ביורה שאין בה אלא שני חצאי זית אלו אינו
אכילת כחל שלא קרעוהו -נחלקו בגמ' בדעת רב אם לוקה לא על הבישול ולא על האכילה ,דאינם בקדירה בכל הקדירה .מתני'( .ורבי יהודה (ק"ט ).אוסר
יש איסור לאכול כחל שלא קרעוהו ,ולא יעזור שיקרע מצטרפים לעשות איסור אא"כ היה בתחילה שיעור כזית מבשר גם בניער).
אותו לאחר בישולו שכיון שהוא רך כבר נבלע בו החלב על ידי ושיעור כזית מחלב .וללוי לוקה בין על האכילה בין על והיכא שהחתיכה נאסרת ,שיטת רב שהחתיכה עצמה
הבישול והקריעה לא מוציאה את החלב( ,ולהלן ק"י .מובא הבישול). נעשית נבילה והיא אוסרת את כל החתיכות אפי' אם
שרב יצחק בר אבודימי (אין זה אותו שהיה בזמן רבא ,אלא יש בהם כדי לבטלה מפני שהן מינה ,והיינו שטעם הבשר שיצא
ק"ט .ובברייתא מבואר שחתיכה שנפלה עליה טיפת
אחר שהיה בימי רבינו הקודש .תוד"ה איכא) אמר שלא לימד מהחתיכה ,שהוא עצמו נאסר ,אוסר את שאר החתיכות ,וס"ל
חלב ,אם לא ניער (-הגיס) ולא כיסה את הקדירה כלל
את רב שום איסור בכחל בין במניקה בין בשאינה מניקה ,ורב (ערבוב הקדרה גורם שהטעם יתפשט בכולה ,וכן המכסה את לרב כרבי יהודה שמין במינו לא בטיל ,ואיירי
אסר כחל (לרש"י מיירי שבישלו בלא קריעה ,ולתוס' (ד"ה הקדירה גורם לכך) ,אין הטיפה נבלעת אלא באותה חתיכה שהחתיכה נמצאת ברוטב עבה דק דק של בשר ושומן,
דאתנייה) רב אסר אפילו בקריעת שתי וערב) כשראה מקום ואינה יוצאת ממנה לשאר החתיכות כיון שהחלב נמצא בגג דכולה מין בשר הוא (דאל"כ אומרים כאשר נתערבה חתיכת
שאינם מקפידים על בישול בשר בחלב ,וי"א שרק כחל אותה החתיכה .ואם לא ניער ולא כיסה בתחילה אלא איסור ,בהיתר שהוא מינו ושאינו מינו ,סלק את ההיתר שהוא
של מניקה שכנוס שם הרבה חלב אסור) ,או שמותר בסוף שבתחילה החתיכה קיבלה את הטעם ואח"כ כשניער הטעם מינו כמי שאינו מועיל לא לבטלו לאיסור דמין במינו לא בטל,
לאוכלו אם נתבשל וא"צ לקורעו ,כיון שהחלב אינו כנוס נפלט ממנה לחתיכות האחרות ,שיטת רבי יהודה שהטיפה ולא להחשיבו שנתווסף על האיסור שיצטרכו לבטל גם אותו ,אלא
במעיו אלא מובלע בבשר ,וכיון שאפילו בנסחט ממנו ויצא חלב נותנת טעם בחתיכה ואוסרתה ,והחתיכה נעשית מחשיבים כאילו אינו כאן ,ושאינו מינו של היתר רבה עליו על
שחוטה דרבנן ,בדלא פירש אפי' איסורא דרבנן ליכא ,ולכתחילה האיסור ומבטלו ,וגם כאן הרוטב מבטל את החתיכה הנאסרת),
נבילה ,ואוסרת את כל החתיכות מפני שהן מינה וס"ל
צריך קריעה מדרבנן (רש"י .וביארו התוס' (ד"ה אינו) שכוונת רש"י
מין במינו אינו בטל וגם אפשר לסוחטו אסור ,ואפי' וס"ל לרב שאפשר לסוחטו אסור – איסור שנבלע בהיתר
שמותר לצלותו ,אבל לבשלו אסור כיון שהחלב יצא וחזר ונבלע בו
כמ"ש רש"י לקמן ,אמנם אם יש במים שישים לא נאסר הכחל היכא שניער מתחילה ועד סוף אסור אע"פ שהחתיכה ונתן בו טעם ואסרו ,וחזר ובישל את החתיכה שבלעה עם עוד
הכחל אם בישלו לבדו ,מפני שהחלב מתבטל במים ,אבל אם חתיכות של היתר ,שהחתיכה הראשונה יכול האיסור להסחט
לא בלעה את האיסור יותר משאר החתיכות ,ואין באותה
בישלו אם בשר הכחל נאסר משום טעם הבשר הנבלע בחלב ממנה ולהתחלק בחתיכות ההיתר שאין באיסור כדי לאסור כולם,
טיפה שיעור לאסור את כל החתיכות ,דחיישינן שלא ניער ומ"מ לא די שהחתיכה לא מותרת ,אלא גם ההיתר שבה נעשה
שבכחל) ,אמנם קיבה של טלה או של עגל שיונקים החלב לתוך
בתחילה יפה יפה ולא כיסה יפה יפה וממילא החתיכה בלעה איסור לאסור אחרים הרבה ,וכן דעת רב ורבי חנינא ורבי
קיבתם ,שבישלה בחלבה אסורה ,כיון שהחלב כנוס בתחילה מן האיסור ,וכשניער אח"כ היא פלטה .ושיטת חכמים יוחנן ,ודלא כשמואל ורבי שמעון בר רבי וריש לקיש
במעיים ומשיצא מדדי הבהמה חלב הוא.
שאפי' היכא שניער וכיסה בסוף ולא בתחילה ,אין דס"ל אפשר לסוחטו מותר שאפילו החתיכה שנאסרה
ורב נחמן אמר לטבחים שיצלו את הכחל ,דס"ל שא"צ הטיפה אוסרת אא"כ יש בה בכדי לתת טעם ברוטב הותרה ,ואף שאין מבטלין איסור לכתחילה ,בדיעבד מותר ,דאי
קריעה אלא לקדירה שבבישול הדם שיוצא חוזר ונבלע ,אבל ובקיפה (-פרורים דקים של בשר שיורדים לשולי הקדירה) אפשר לסוחטו מותר למה החתיכה נעשית נבילה והרי
לצלי מותר אפילו לכתחילה ,ורב נחמן סובר כלישנא בתרא ובחתיכות ,דס"ל אפשר לסוחטו מותר .ושיטת רבי הטעם יוצא ממנה ומתחלק בכל החתיכות האחרות ,ואין סיבה
דרב (רש"י) .וכתבו התוס' (ד"ה ההוא) דהיינו בפירוש המשנה ,אבל שאם ניער וכיסה בסוף החתיכה נאסרת ואוסרת את לאסור חתיכה אחת יותר מאחרות).
להלכה הוא מיקל יותר ,אפילו לכתחילה ,ולקדירה אם לא קרעו
שאר החתיכות ,דס"ל שאפשר לסוחטו אסור ,ואם כתבו התוס' (ד"ה אמאי) שרשב"ם לומד מכאן שלמ"ד מין במינו
אינו עובר עליו ואסור .ורבינו תם פירש דהא דצריך קריעת שתי
ניער וכיסה מתחילה ועד סוף ,הטיפה מתבטלת גם לא בטיל ,בכל חתיכת איסור שנופלת לקדירה צריך שיהיה גם
וערב וטיחה בכותל לקדירה ,היינו קדירה עם בשר ,והחמירו לפי
שישים ברוטב כדי לבטל את החתיכה האסורה ,וגם שישים
שטעם החלב נכנס בבשר ויש בו טעם בשר בחלב ,ושמא יבוא ברוטב ובקיפה ובחתיכות ,דלא ס"ל כרבי יהודה שחושש
בחתיכות כדי לבטל את הרוטב שנבלע בה ויצא ממנה .ושיטת ר"י
לאכול בשר בחלב ,אבל לקדירה בלא בשר או לצלי שרי לכתחילה שמא לא ניער יפה ,אלא במה דס"ל אפשר לסוחטו אסור ומין הרוטב הנפלט מחתיכת האיסור אין לו דין מים אסורים שלא
בקריעה קצת אע"פ שלא קרעו שתי וערב ,דאין החלב בעין בכחל במינו אינו בטל. להתבטל במים אחרים כמין במינו ,אלא יש לו דין בשר נבילה
כמו שהיה קודם ,ואע"פ שהוא נפלט וחוזר ונבלע בתוך הכחל לא ואין לומר שבין לרבי יהודה בין לחכמים אפשר שמתבטל במים שבקדירה .ודווקא חלב שנבלע בבשר נעשה כגוף
גזרו בו חכמים כיון שאין שם בשר אחר ולא נשתנה טעמו של כחל
מפני בליעה זו ולא יבוא לאכול בשר בחלב ,ובדיעבד שרי אפילו
לסוחטו אסור ,ונחלקו לשיטתם אם מין במינו בטל או האיסור ,ולפ"ז תבלין הבלוע מחלב או מדם שנפל לקדירה מתבטל
לא ,דלא משמע כך מלשון הברייתא. בשישים ,ואף שתבלין נותן טעם אפילו באלף מותר ,דאינו חמור
לא קרעו כלל ,ואין חילוק בין צליה לבישול ,דגם בצליה נוטף החלב
מן האיסור הנבלע בו.
ונופל על הכחל מבחוץ וחוזר ונבלע ,ולא שייך כבולעו כך פולטו ולענין הלכה אפשר לסוחטו אסור ,ומין במינו אפילו באלף אינו
אלא בדם ,אבל טיפת חלב שנפלה על חתיכת צלי לא ,כמו בטל ,וממילא בין בטיפת חלב שנפלה על החתיכה ולא ניער ויש ק"ח :ומה שרב אמר שאם נפל כזית בשר לתוך יורה
בשמנונית דנבלה דאפילו צלי אינו חוזר ופולט שמנונית שבלע. בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה ,ובין בחלב הדבוק בחתיכת בשר של חלב ,הבשר אסור מפני שהחלב נתן בו טעם ,והחלב
ויש בו ליתן טעם בה ,ואפילו אין בו כזית ,דהוי חצי שיעור אסור מן
עוד מביאה הגמ' (ק"י ).מנהגים שונים אם אוכלים כחל מותר ,ולא אמרינן שהחלב שנבלע בו נעשה נבילה ומעתה כשחזר
התורה ,החתיכה עצמה נעשית נבלה ,ואין שאר החתיכות מועילות
או לא אפילו צלי ואפילו קרעו ,ואיתא התם שההולך לבטלה ,דכולם נאסרות ואפילו הן אלף ,אבל אם יש ברוטב לבדו
ונפלט בשאר החלב הוא אוסר דהא ס"ל לרב שמין במינו לא בטל,
ממקום שאוכלים למקום שאין אוכלים ,נותנים עליו יותר משישים מול כל החתיכה שקיבלה את הטעם ,הרוטב צ"ל דאיירי שנפלה החתיכה ליורה רותחת דמבלע בלע
חומרי מקום שהלך לשם ,ואין לו לאכול אלא חוץ מבטלה ,ומשליכה וכולן מותרות ,דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מפלט לא פלט והספיקה רק לבלוע וקדם וסילקה
לתחום. מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. קודם שנחה דכל זמן שאינה נחה מרתיחתה אינה פולטת .רש"י.
והקשו התוס' (ד"ה שנפל) דדבר הנראה לעינים הוא דפליט ,שהרי
דרך קריעת הכחל -קורעו שתי וערב ,וטחו בכותל (- חיוב בישול בשר בחלב הוא בשיעור שאחרים -נכרים
כשנותנין ירק בקדרה רותחת משתנה מראית המים מן הירק ,וכן
כובשו בידיו לכותל כדי שיסחט חלבו) ,והיינו כשנותנו אוכלים אותו מחמת בישולו ,והיינו שנתבשל כל צרכו. בשר שומן נימוח לתוכה ונראה השמנונית על הרוטב .ולכן פירש
לקדירה כיון שכשהוא יוצא הרי הוא חלב גמור וחוזר ומתבשל (ק"ח.): רשב"ם ורבינו שמעיה דרק עד שיהא שבע מלבלוע אינו פולט ,אבל
לאחר ששבע חוזר ופולט ,וקדם וסילקו היינו קודם שגמר בליעתו.
עמו ,אבל שלא לקדירה והיינו לצלי מספיק קריעה או הוצאת הדם מהלב -צריך לקרוע את הלב ולהוציא ולפ"ז בהגעלת כלים וקערות הצריך רשב"ם להשאירם שעה גדולה
שתי או ערב כיון שהחלב מטפטף למטה וכשיצא והרי הוא חלב כדי שיגמרו לבלוע ויפלטו את האיסור הבלוע בהם ,וכתבו התוס'
את דמו ,ואם לא קרעו אסור לאוכלו ,אבל אינו עובר
לא חזר ,ואפי' לכתחילה. עליו להתחייב כרת( ,ובכריתות (כ"ב) מוקים לה בלב עוף שאין דדבר תימה הוא ,דמי בקי לידע שיעור זה .ור"ת מבאר דהא דקאמר
הכא מבלע בלע מפלט לא פליט היינו שאינו פולט מה שבלע
כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה -דם אסור וכבד בדמו כזית ,והוא אסור באכילה כיון דחצי שיעור אסור מן התורה,
עכשיו ,אבל מה שהיה בלוע מקודם פולט מיד .וכלי בן יומו אין
שכולו דם קרוש ויש לו טעם דם מותר ,דם נדה אוסר ודם אבל בלב בהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בישולו ,אבל הבשר
להגעילו כשאין במים שישים לבטלו ,מפני שהוא חוזר ובולע את
אינו נאסר כיון שהוא חלק ואינו בולע .רש"י .ולתוס' (ד"ה הלב) דם
טוהר של בתולים ושל ימי טוהר של יולדת אינו אוסר ,חלב האיסור כשמגעיל את חציו השני או כלי אחר ,ובכלי מדין שלא
שבישלו אינו עובר עליו ,ובשר הלב נאסר ע"י הבישול) .ואם אסרה תורה אלא בבן יומו ,לא הגעילו אלא כלים קטנים בתוך
בהמה אסור וחלב חיה מותר ,חזיר אסור ומוחא
בישלו קורעו לאחר בישולו. גדולים שהיה בהם שישים ,אמנם בערב פסח קודם ארבע שעות
דשיבוטא שטעמו כטעם חזיר מותר ,גירותא (-עוף טמא)
מותר להגעיל כלי של חמץ אע"פ שאין במים שישים ,דאיכא ג'
אסור ולשון של כוורא שיש לו טעם גירותא מותר ,אשת דיני כחל נותני טעם של היתר ,החמץ נותן טעם בכלי והכלי במים והמים
איש אסורה וגרושה אפילו בחיי בעלה מותרת ,אשת חוזרים ונותנים טעם בכלי ,ועדיין הוא היתר כיון שזה קודם הפסח.
הכחל הוא דד הבהמה ,ומכיון שיש בו חללים קטנים שהם
אח אסורה ויבמה מותרת ,נכרית אסורה ויפת תואר כנוס החלב ,ומצד שני הכחל עצמו הוא בשר ,צריך להוציא אבל אין לומר שהתורה אסרה בבשר בחלב רק את
מותרת ,בשר בחלב אסור וכחל צלוי מותר. את החלב מהכחל לפני שמכינים אותו לאכילה ,וכדלהלן. הבשר ולא את החלב ,והחלב מותר אפילו אם היה בבשר
ק"י .מדברי רמי בר תמרי- שיעור גדול לתת טעם בשר בכל החלב ,דכתיב "לא תבשל גדי
בחלב אמו" – גדי אסרה תורה ולא חלב ,שהרי רב
מחייב מלקות במי שאכל חצי זית בשר וחצי זית חלב
זמן שלא פירש ,י"ל שגם כשפירש אינו אוסר)( .כתבו התוס' (ד"ה לא הותר כלאים לכהנים ,ור"ת סובר שכלאים הותרו לכהנים גם אסור לצלות ע"י חרצנים הנמצאים ליד היקבים ,שמא הם
כבדא) בשם ר"ת שכל הסוגיא מדברת בכבד שלא נמלח ,דאם שלא בזמן עבודה ,והכונה שם שבבגדי חול לא הותר להם כלאים, מיין נסך ,ושמא יש להם בעלים ,ואם עברו י"ב חודש
נמלח ושהה במלח (כשיעור צליה .בה"ג) יצא כל הדם ומותר אמנם משמע ביומא (ס"ח ).שבגדי כהונה כלאים לא הותרו אלא
בדרך לבישה ,ולא להציעם תחתיו ,ולפי זה בטלית שאולה היה
שזה הזמן שהם מתייבשים אין בהם משום יין נסך ,ואם עלו
לבשלו ,והספק הוא שאולי בכבד אע"פ שלא נמלח מותר ,דכל
הכבד דם הוא ושרייה רחמנא כדלעיל (ק"ט ,):ובאמת מדאורייתא אסור להציעה תחתיו ,אמנם יש לחלק בין טלית שכל עיקר עליהם עשבים מחמת שנרקבו ונעשו עפר ,אין בהם משום
פשיטא ליה שמותר ,והספק הוא מדרבנן ,ואפילו אם רבנן אסרו לבישתה לצורך הנאתו ,לבגדי כהונה שעיקר לבישתם לצורך גזל שכיון שהם הולכים ומתקלקלים ולא נטלם שמע מינה אינו
דם היוצא ממנו על ידי מליחה לפי שהוא בעין ,גזירה אטו שאר דם, עבודה. חושש.
י"ל שבבישול שהדם אינו ניכר כלל לא גזרו אטו בישול בשר אחר אין להלקות אדם שאינו מכבד אביו ואמו ,דכל מצות חולה מעיים פטור מן התפילין מפני שצריך לחולצם תדיר.
בלא מליחה .ובאופן אחר פירשו התוס' דבלא מליחה פשיטא עשה שמתן שכרה בצדה כגון כבוד אב דכתיב ביה "למען
דאסור ,והספק הוא רק ע"י מליחה האם הדם יוצא ע"י מליחה ,או ק"י :טלית שאולה פטורה מן הציצית כל ל' יום .כתבו
יאריכון ימיך" ,אין בית דין של מטה מוזהרין עליה ,שלכך
שכיון שיש בכבד הרבה דם לא כולו יוצא ע"י מליחה .ורב אלפס התוס' (ד"ה טלית) דמדאורייתא טלית שאולה פטורה לעולם,
כתב שמנהג בכל ישראל שלא לבשל כבד אפילו אחר מליחה בלא פירש מתן שכרה לומר שאם לא יקיימנה עונשו שלא יטול שכר כדאמר לקמן (קל"ז" ).כסותך" -ולא של אחרים ,אלא לפי שנראית
צלייה. זה ,אבל בלאו הכי מי שאינו רוצה לקיים מצות עשה מכים אותו כשלו חייבוהו חכמים משלשים יום ואילך ,דאין דרך לשאול יותר
עד שתצא נפשו .וכתבו התוס' (ד"ה כל) שצדקה דכתיב בה "כי משלשים יום .ומכאן מדקדק ר"ת דסתם שאלה שלשים יום ,כמו
ואם בישל קנה עם הריאה והלב והכבד ,אם פי הקנה בגלל הדבר הזה יברכך" וגו' ,א"כ הא דאמרינן (ב"ב ח ):דרבא
הלואה דאמרינן במכות (ג ):המלוה את חבירו סתם אין רשאי
חוץ לקדירה שאז הדם עובר דרך קנה הכבד לתוך הקנה הגדול אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאות זוז לצדקה,
לתובעו פחות משלשים יום ,וכתבו התוס' שאין ראיה מזה .ולענין
של הריאה ויוצא מחוץ לקדירה ,או שחלטו את הכבד לפני הכונה שכפה אותו בדברים ,ועוד דבצדקה נמי איכא לאו דלא
ברכה נראה שאין לברך על השאולה ,אף שלר"ת נשים מברכות על
תקפוץ ולא תאמץ.
הבישול בחומץ או ברותחין שעי"ז הדם אינו יוצא ממנו סוכה אע"פ שהן פטורות ,וכן סומא מברך אע"פ שהוא פטור ,דשם
לעולם ,יש להתיר גם לפי הצד שבסתמא הוא אוסר. דיני כבד איש שאינו סומא חייב ,אבל הכא כל אדם פטור כשאינו שלו,
ובנחלט לא רק הוא עצמו מותר ,אלא גם החומץ מותר, ואעפ"כ המברך לא הפסיד .וי"מ דאם היא של כלאים כגון תכלת,
כבד שנתבשל -לרבי אליעזר הכבד עצמו אינו נאסר אסורה ,כיון שהיא פטורה מדאורייתא ,ור"ת סובר שאפילו טלית
דאם החומץ נאסר גם הכבד שחוזר ובולע מהחומץ שפטורה מציצית אין בה איסור כלאים ,כמבואר במנחות (מ ):דכל
היה נאסר שכיון שהוא נצמת ואינו טרוד לפלוט הוא בולע. ע"י הבישול ,מפני שהוא פולט ואינו בולע כיון שהוא טרוד
טלית דאשתרי בה כלאים דהיינו בתכלת מותר בכל בין להתעטף
ודעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ,שכבד לפלוט ,ולגבי לאסור את הדברים המתבשלים עימו בין להציע תחתיו ,בין לו בין לחבירו בין לאשתו ,בין ביום בין בלילה,
מתובל שהתבלין מרכך אותו או שלוק הרבה מאד אוסר בשר הסתפק אביי אם הוא אוסר כיון שהוא פולט דם ,ואף שכולו והא דאמרינן (שבת כ"ה ):גזירה משום כסות לילה ,לא כמו שפירש
דם אפ"ה כשהדם פרש הרי הוא דם והוא אסור ,או שאינו אוסר רש"י שמא יתכסה בה בלילה ,אלא גזירה משום כסות המיוחד
המתבשל עימו ,וגם הוא עצמו אסור מפני שאחרי שהוא
(אא"כ הוא כבד של איסור כגון של טריפה ,שאז הוא ללילה דלא אשתרי בה כלאים כלל ,דאימעיט מ"וראיתם" .ור'
גומר לפלוט הוא חוזר ובולע.
אלעזר ממי"ץ הקשה דבריש ערכין (ג ):מבואר ששלא בזמן עבודה
אוסר מחמת השמנונית אבל הדם שפשיטא שהוא מותר כל
חדש ב'תמצית' מבחני 'לדעת' סיכומי 'תמצית'
קורס חדשני מקצועי וייחודי מבחן שבועי על דף היומי /עמוד היומי ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית
הדרך ללמוד – להנות – ולזכור משנה ברורה /חפץ חיים /אהבת חסד החודשיים על הדף היומי /משנה ברורה
להרשמה ולפרטים055-400-7977 : ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי ומוסר (לפי סדר הדף היומי בהלכה) ,ועמוד היומי
עד יום שלישי בשעה 7:00בבוקר: בנקודות ההפצה -
מבצע סיכומי סוגיות בטלפון 0737-289-669 - במייל 7692282@gmail.com -
מערכת 'תמצית' יוצאת בתוכנית חדשה של במייל 7692282@gmail.com -
בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל
כתיבת סיכומים ע"י כלל הלומדים בנדרים פלוס קופת לדעת. - מסכתות הש"ס ,ועל כל המשנה ברורה ,ועל
ושליחתם למערכת.
הגרלות בכל שבוע על ₪ 500במזומן, תנ"ך וספרי מוסר ,או סיכומים לפי סדר הלימוד
מתווה מיוחד המועיל מאד לבהירות וזכרון.
ו 5זוכים בזכות קניה בסך ₪ 100ביפה נוף. של :העמוד היומי ,חבורת ש"ס ,קנין ירושלמי,
שיעור הסברה ופרטים בטל .02-3131-465
דף הכולל ,קנין הלכה ,תרי דף ,אורייתא ,אהבת
הנרשמים (בנדרים פלוס' קופת תמצית)
שלום ,ומפעל הש"ס.
לשליחת הסיכומים ,זכאים לשמיעה
טלפונית של הקורס המלא 'אומנות קו עדכונים ושיעורים לפרטים (כשר) 055-400-7977
הסיכום' – כדרך להתענג בידיעת התורה
במחיר מוזל ₪ 120במקום ,500ולבחורים 02-3131-465
60במקום .300
הגרלות מיוחדות לכותבי הסיכומים.
