ללמוד ולקיים · Lilmod Ulekayem — נח (2026-10-12)

ללמוד -ולקיים
בס"ד
הערות מעשיות להלכה -על סדר הדף היומי
"וכאשר תקום מן הספר :תחפש באשר למדת ,אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו" -אגרת הרמב"ן
בכורות דף כג -כט נח ⚫ תשרי תשפ"ז גליון שנ
גליון זה מיועד לעורר לב המעיין ולא לסמוך עליו למעשה
דף כד -כה
מפרווה טבעית או משטיח העשוי מעור טבעי שיש עליו שערות
(מ"ב סי' ש"מ ס"ק ה) ועיי"ש שכאשר תולש מן העור לאחר מיתת
התולש את הכנף וכו' התולש חייב משום גוזז
הבע"ח אורחיה לעשות כן אף ביד. בענין תלישת נוצות כנף עוף וסרוק שטרימל
הסרת נוצות מעור עוף מבושל האם מותר לסרוק שטריימל בשבת כאשר הוא עשוי מזנב מקורי
יש שהזהירו שלא להסיר מעור העוף את הנוצות המחוברות בו ויתכן שיתלש ממנו שיער ע"י הסרוק?
ואפילו הוא מבושל מחשש איסור גוזז (דעת הזית רענן ח"א הל"א והאם יש איסור לתלוש סיבים ממעיל פרווה מעור בעלי חיים?
אות י"ב מובא במנחת שבת סי' פ' במנחה חדשה סל"א ומה נעשה בכנף עוף מבושל שבקצהו מחוברות כמה נוצות האם
ובקצוה"ש סי' קמ"ג בבדה"ש ס"ק א' ד"ה והנה) ועיי"ש מש"כ תלישתן אסורה מן התורה?
לצדד להקל בזה ובארחות שבת (פי"ז הערה יב) הביא מהגר"ש האם תולש מבע"ח חייב משום גוזז
אויערבך זצ"ל שדעת מהרי"ל דיסקין זצ"ל היתה להתיר בזה
כפשיטות משום דלא שייך איסור גוזז בבשר מבושל. יש לעיין האם תולש נחשב גוזז ואסור מן התורה בשבת וכן
בבהמת קרבן שנאסרה בגזיזה האם גם תלישה אסורה או שמא
דבר שאינו מתכוון תלישה אינה נחשבת בכלל מלאכת גוזז ואין בה מלאכה מן
התורה?
לסרוק שער הגוף בשבת ונתבאר בגמרא שיש חילוק בין בהמה לעוף שגם למאן דאומר
אסור לסרוק בשבת את שער הגוף במסרק משום שבשעת שתולש אינו נחשב גוזז בבהמה אבל בעוף אם תולש את הנוצה
הסריקה נתלשות שערות והרי זה בכלל איסור גוזז. גדולה מכנף העוף חייב שכן דרכו בתלישה.
אינו בגדר 'דבר שאינו מתכוון' :בגמ' נזיר דף מב איתא דנזיר תלישה ממתה :נחלקו הפוסקים האם תולש מבהמה מתה חייב
אסור לסרוק את שער ראשו משום שעלולות להתלש שערות או לא ,דיתכן שמה שאמרו בגמרא שתולש מבהמה אינו נחשב גוזז
ואפילו לר"ש הסובר בעלמא דדבר שאינו מתכוין מותר ,מ"מ יש זה רק כשהיא חיה שאין דרך לתלוש אבל כשהיא מתה ולובש עור
בזה איסור משום דכל הסורק להסיר נימין מדולדלות מתכוין, פרווה אסור לתלוש מן התורה ,או שאין חילוק בין חיה למתה
ומבואר בגמ' שאפילו באופן שאין זה פ"ר שיתלשו שערות מ"מ ובבהמה פטור בין מחיים בין לאחר מיתה ,ובעוף חייב בין מחיים
אסור משום שהסורק מתכוין להשרת הנימין ,ואין זה בגדר דבר ובין לאחר מיתה.
שאינו מתכוין כלל .ומבאר הריב"ש בסי' שצ"ד דמתוך שהנימין שיטת הט"ז להחמיר בזה (וכן פסק המ"ב) :הט"ז (ס' שלו סק"י)
המדולדלות והנקשרות מונעות את המסרק מלעבור והן הגורמות כתב שיש ליזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שיער
לצורך בסירוק ממנה ,שאסור מן התורה והביא לזה מקור מירושלמי בשבת
וא"א לסירוק בלי השרת הנימין האלו נמצא שכשאדם בא לסרוק שהתולש מבהמה מתה חייב שתלישתה זו היא גיזתה .והמג"א
את עצמו יש בזה כוונה להשיר את הנימין המדולדלות וברש"י (ס' שמ סק"ג) כתב שתולש כנף מעוף חייב אבל אם תולש מבהמה
שבת דף נ כותב שהאיסור לסרוק הוא משום דהוי פ"ר שיתלשו פטור ,ופי' הפמ"ג כוונתו שבין אם חיה בין אם מתה פטור .והבאר
שערות וכבר העירו עליו תוס' שם מהגמ' בנזיר דמשמע דהוי היטב הביא שהיד אהרן השיג על הט"ז איך פסק כהירושלמי נגד
מתכוין ממש ולא רק בגדר פ"ר ועי' בדברי הריב"ש שם ובקרן המבואר בגמרא בסוגייתנו שתולש בבהמה אינו חייב ורק בעוף
אורה נזיר דף מב מה שדחקו בדברי רש"י( .ע"פ הערת ארחות חייב ,אך ביאור שיטת הט"ז כדכתב המהרי"ט אלגאזי שסובר
שבת פי"ז הערה יג). דדווקא כאשר הבהמה חיה אין דרך לתלוש כיון שכואב לה אבל
ובשו"ע (סי' ש"ג סכ"ז) כתב שאיסור הסריקה במסרק הוא משום כשמתה חייב משום גוזז.
שאי אפשר שלא יעקרו שערות ועי"ש במשנ"ב (ס"ק פו) שהביא ברמב"ן בסוגייתנו משמע שדווקא בעוף חייב משום תולש והביא
את הגמ' בנזיר הנ"ל וכתב דלפי הגמ' יהיה איסור אף אם סורק את הירושלמי בנוסח התולש מן המתה חייב ,ולא כתוב הבהמה
במברשת רכה באופן שאינו פ"ר שיתלשו שערות דמ"מ אם יתלשו ופי' שהירושלמי מדבר רק על עוף וכן מראה בחי' הר"ן בשבת דף
שערות הרי תלשן בכוונה אם לא במי שאינו מתכוין להשיר הנימין עד ביותר מפורש כן במאירי שם שכתב דאין חילוק בין מחיים
המדולדלות הנ"ל. ולאחר מיתה ע"ש.
להלכה :המשנ"ב (סי' ש"מ סק"ה) פסק כהט"ז שתולש בבהמה
אוי לעינים שכך רואות מתה חייב וכתב בשעה"צ שגם דעת המג"א כן ומה שפטר בתולש
וכתב המשנה ברורה (ס' שג ס"ק פו) מספר ישועות יעקב ראיתי מבהמה זהו כשהיא חיה ודלא כפמ"ג והאריך בבה"ל להוכיח
אנשים מקילים לסרוק ראשם בשבת וכמעט נעשה הדבר כהיתר כהט"ז לפי"ז יש איסור תורה לתלוש שיער מפרווה או משטריימל
אצלם ואוי לעינים שכך רואות לעבור בשאט נפש לחלל שבת כשמחובר באופן טבעי ויש לבדוק בין סוגי השטריימלך (ע"פ ס'
בידים ומהראוי לכל חכם בעירו להזהיר ע"ז אולי ישמעו ויקחו בם חייתני).
וכ"כ בארחות שבת (פי"ז סע' ח) יש להזהר שלא לתלוש שערות
חיתוך יבלת מוסר עכ"ד ומה שמשיבין שמוכרח לתקן שערותיו כדי שלא יתגנה
בפני חבריו הלא יכול לעשות באופן ההיתר כנ"ל וגם כדלקמיה
איתא בשו"ע (ס' שמ סע' ב) אסור לחתוך יבלת מגופו ,בין ביד בין בסקפ"ז ומלבד כ"ז הלא יכול לחוף ולפספס שערותיו ביד ולמה
בכלי בין לו בין לאחר .וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ו) ואפילו יעבור איסור חמור כזה בידים עכ"ד.
היא יבשה דעומדת להתפרך לבסוף מעצמה אפילו הכי אסור .וכל וע"פ זה כתב בארחות שבת (שם) אבל מותר להפריד שערותיו
זה לענין איסורא ,אבל לענין חיובא אינו חייב אלא אם כן נוטלה באצבעותיו ,וכן מותר לסדר שערו מעט במברשת שאין שערותיה
כשהיא לחה ובכלי דאז הוא בכלל גוזז. קשות באופן שאין השערות נתלשות ,ויעשה זאת במברשת
לתלוש ציצין של עור :אסור לתלוש שאר ציצין של עור שפרשו מיוחדת לשבת ולא במסרק או במברשת העשויים לשימוש בימות
קצת מעל גבי ידו או ממקומות אחרים (מ"ב שמ ס"ק ז). החול.
לתלוש ציצין דרך שיניו :אסור (מ"ב שם ס"ק ח).
דף כז
שהוא מבצק שנעשה בנפרד (ע' שו"ע הל' חלה ס' שכג ,משפטי אין תרומת חוץ לארץ אסורה אלא במי שהטומאה
ארץ חלה פ"ה סע' ו).
כתב בשו"ע הרב ס' תנז סע' ו שבחלת חו"ל יש מידת חסידות יוצאה עליו מגופו
להפריש מהבצק לפני האפיה (ובחלת א"י זה מעיקר הדין) ,וכן
משמע בפרישה ס' תנז ס"ק ג שכתב על הטור שמצוה לתרום לתת לכהן קטן חלה טמאה (בחלת חוץ לארץ)
מהעיסה ,למרות שהטור מדבר בחוץ לארץ. איתא בשו"ע הל' חלה ס' שכט סע' י יש ליזהר מללוש במי פירות
בשמירת שבת כהלכתה (פמ"ב הערה נז) הביא מהגרש"ז שאינם משבעה משקים אלא אם כן יערב עמהם אחד משבעה
אויערבך זצ"ל שכשמפריש לאחר שאכל לא מברך (ע"ש משקים .ובהג"ה ואם עבר ולא בלא שבעה משקין לא ישרוף את
ובמילואים ח"ג) ,ומשום הדרכי משה בשם מהרי"ו שחלת החלה אלא יתן אותה לכהן קטן.
חו"ל שאוכל ואח"כ מפריש הטעם הוא משום שההפרשה חלה וביארו הש"ך והט"ז שם דאם ילוש שיעור חלה מה יעשה בחלתה,
למפרע וכאילו אמר כשמתחיל לאכול מה שאפריש לבסוף יחול לשרפה אינו יכול כיון שהיא טהורה ואין שורפין קדשים טהורים,
מעכשיו (הו"ד בש"ך ס' שכג ס"ק ה ובט"ז ס' שכד ס"ק טו), לאכול אינו יכול דרובן בחזקת טמאי מתים .ומיהו יכול ליתנה
וכיון שמ"מ לא מתנה במפורש א"כ לא יכול לברך בשעה לכהן קטן שלא ראה קרי כדאיתא בבכורות דף כז .וכל זה
שמתחיל לאכול שלא עושה בפועל כלום ואין מברכים על בתרומת חו"ל דהקילו החלה אבל לא בארץ ישראל (ע"ש) [וע'
דברים שבלב ,ואילו אח"כ כשמפריש כבר חל למפרע ושוב לא שו"ע ס' שכב סע' ה דבחלה של ארץ ישראל אינו נוהג היתר זה].
יכול לברך כמבואר בחזון איש דמאי ס' ט ס"ק טו שכשמפריש ע"ע להלן.
שיחול למפרע מדין ברירה מברך בשעת האמירה ולא
כשמפריש לבסוף .ואילו במקדש מעט ס' שכג ס"ק יח כתב הפרשת חלה בזמננו בעידן 'הפלסטיק וחד פעמי'
שמברך כשמפריש לבסוף וכ"כ בבית מאיר (ס' תנז ס"ק ז), יש מקום לשים לב לא לעשות הפרשת חלה באופן שזה חלה
וכ"כ בערוך השולחן (יו"ד ס' שכג סע' ג) ,וכן נראה בשערי טהורה (כגון שלובשים כפפות מפלסטיק) .כיון שאסור בשריפה
תשובה או"ח ס' תנז ס"ק יד במה שהביא הפנים מאירות (וגם וכן איתא בשו"ע הנ"ל.
מסתימת כל הפוסקים שלא הזכירו שלא מברך נראה לכאורה ואמנם בהרבה המקרים העיסה כבר מקבל טומאה .אכן יש
שמברך כ"ז מס' משפטי ארץ חלה פ"ח הערה .)15 אופנים דשייך להגיע לחלה טהורה ובפרט וכדלהלן:
איסור להפריש בשבת ויו"ט :אסור להפריש בשבת וביו"ט אף אוכל אינו מקבל טומאה עד שהוכשר לקבל טומאה ע"י מים (או
בחוץ לארץ (אא"כ הבצק נעשה ביו"ט) (שו"ע ס' תקו סע' ג) אחד מז' משקים) .וע"כ:
והנה האיסור להפריש חלה בשבת הוא משום מתקן או משום אם הקמח ,שמן קנולה ,מלח ,1שמרים ,היו מיוצרים בלי מגע עם
שהוי כמקדיש שאסור משום גזירה אטו מקח וממכר .אמנם מים ,ועכ"פ גם אם הוכשרו לקבל טומאה (כגון סוכר שמבושל)
האם דין זה נאמר גם ביו"ט וגם בחלת חו"ל שנוי במחלק' .לכן עדיין לא נגעו בהם יד אדם ,ולשו את החלות לבוש כפפות חד
מי ששכח להפריש חלה בערב שבת או בערב יו"ט ,אינו רשאי פעמיות (של פלסטיק) ,בתוך קערה של פלסטיק (לפי מה שנוהגים
שאינו מקבל טומאה ,ואינו טעון טבילה) ,ועושים העיסה באופן
להפריש בשבת או ביו"ט ,אך יכול לאכול בלי הפרשת חלה ידני בלי שימוש עם מיקסר שיש חלקים ממתכת .ולא היה נגיעה
ולהשאיר מעט כדי להפריש ממנו אחרי שבת ויו"ט וכדלעיל (ע' עם מתכת ,לכאורה יש בזה הקפדת השו"ע הנ"ל לא לעשות עיסה
משפטי ארץ שם סע' ז). באופן הזה ,כיון שעושה חלה טהורה שעלול לבוא לידי מכשול.
להפריש חלת חוץ לארץ שלא מן המוקף קמח :יש לעיין אם הקמח הלבן הנמכר בחנויות הוכשר לקבל
טומאה ע"י מעט מים שרחצו בו ,דאם כבר הוכשר במפעל ,יש
חלת חוץ לארץ אפשר להקל להפריש אף שלא מן המוקף, לעיין כבר קיבל טומאה ע"י נגיעה במתכת עד שהגיע לאריזות.
דהיינו שהחתיכה שקובע לחלה אינה צריכה להיות סמוכה וקמח מלא וכן קמח לבן של מצות ומיד אחר פסח בדרך כלל לא
לבצק או המאפה שהיא מופרשת עליהם .אך כל זה דווקא רחוץ (ולכן לא הוכשר לקבל טומאה).
כאשר היה הכל מבצק אחד או מכמה בצקים או מיני מאפה וטבול יום וטמא מת שנגע בקמח אינו מטמא אלא מקום מגעו,
שהצטרפו יחד לשיעור אחד בלבד של חיוב (כ"כ הט"ז ס' ולכן הרבה פעמים הקמח יכול להיות קמח טהור.
תנז ס"ק ב וע' מ"ב שם ס"ק י ושער הציון ס"ק כג שחושש הפרשת חלה בחלת חוץ לארץ
לכתחילה לדבריו) .אבל אם מפריש לחלה ממה שלא התחייב
ביחד עם מה שהוא מופרש עליו ,כגון שני בצקים שבכל אחד בדברים החייבים בהפרשת חלת חוץ לארץ לא חייבים להפריש
יש שיעור חיוב חלה ורוצה לקחת חתיכה לחלה מבצק אחד לפני שאוכל אלא אפשר לאכול תחילה ולשייר ,ואח"כ להפריש
כדי להתיר את הבצק השני ,צריך שיהיו דוקא מן המוקף ממה שנשאר .ויש להשאיר קצת יותר ממה שקובע לחלה כדי
(רמ"א ס' שכג ובש"ך ס"ק יב). שכשמפריש תהא הפרשה על מה שקיים ולא רק על מה שנאכל.
בד"א שאפשר להפריש אחרי שאכל רק כשמשייר מאותה עיסה
שאכל והיה בה שיעור חלה או ממה שהתחייב ביחד ,אבל אינו
יכול לאכול ממאפה אחד על סמך שיפריש לבסוף ממאפה אחר
1נחלקו הראשונים האם מלח מקבל טומאה ,ע' תוס' ב"ב דף כ
שמשמע שאינו מקבל טומאה ,ורמב"ם בטומאת אוכלין פ"י שמקבל
טומאה.
דף כט
האיסור ללמד תורה בשכר היינו כשנוטל שכר עבור הלימוד גופא הנוטל שכרו לדון וכו' מה אני בחנם אף אתם בחנם
דוקא ,וכמו שהבאנו לעיל אבל שכר בטילה שרי וכמבואר
בכתובות קה ע"ש והיינו טעמא שאינו נוטל אלא הפסידו שכר טירחא
מאומנתו ולא עבור הלימוד עצמו.
יכול לקחת שכר כשאפשר לעשות ע"י אחרים (רק שאלה יעוין בשדי חמד (ח"ט עמ' מערכת ר"ה סימן ב יז) שדן על מה
באקראי חייב לענות) :וא"כ נראה שמדין תורה חייב ללמד חבירו שנהגו העולם ליטול שכר על תקיעת שופר והרי קיי"ל מה אני
בלי תשלום אבל אינו משועבד לו בכל עת ושעה ,שיכול לעשות נמי בחנם ואחרי שהאריך בדברי המערכי לב והבית מאיר מסיק
צרכי עצמו ,וא"כ ברוצה לשעבדו כל היום או לשעות מסויימות דעיקר השכר הוא על ריבוי התקיעות שהם מדרבנן יעו"ש.
כמו מלמד שרי לו לקבל שכר שאין עליו שיעבוד לזה מדינא שאין שכר טירחא :לקחת שכר כדי להגיע למקום הקהלה שמרוחק
השכר עבור הלימוד גופא ,רק מה שמשעבד עצמו שזאת אינו חייב, מביתו לא היה בזה שום איסור וכמו שנאמר במסכת בכורות שם
וע"כ קוצץ לעצמו כל שכר שרוצה ואינו חושש שיש בזה איזה הנוטל שכר להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה
נדנוד איסור ,עוד צד להתיר כשיש אחר עדיף ממנו ,וביותר הלא ורמינהו המקדש במי חטאת באפר חטאת הרי זו מקודשת אמר
בעצם קשה כיון שמדין תורה מלמדים בחנם הלא לכאורה מן אביי לא קשיא כאן בשכר הבאה ומלוי כאן בשכר הזאה וקידוש
הדין כל מי שקורין אותו ללמד חייב. וה"ה בנידוננו מותר לקבל שכר על הנסיעה (חשוקי חמד יומא דף
וקשה דהלא יטעון בצדק למה דוקא הוא והלא יש עוד בעיר כמוהו עה).
ולמה עליו לבטל תורתו להיות מלמד ,רק נראה שאין הכי נמי
וכשם שהוא ית"ש בחנם ואין אחר כמוהו גם לדידן דאסור בשכר איך עשו סעודות גדולות לעדות החודש
היינו כשאין אחר כמוהו ,ובזמנם לא היה להם ספרי דפוס רק כל הסעודות שהיו עושים לעדות החודש ,יעוין במהרי"ק (שורש ט)
אחד קיבל מרבותיו ,ואם זקוקים לו חייב ללמד אפילו בחנם ,אבל שכתב שבכמה מקומות מצינו שחז"ל מחזיקין ידי עושי מצוה בכל
כשיש רבים כמוהו יכול באמת לטעון דאפשר באחרים ולכן עוז ומשתדלים היו להרגילו בכך ,וכן ראוי לעשות לכל ירא שמים
הציבור נהגו לשלם שכר שישתעבד לכך דוקא ,ואם מלמדו בלי והולך בעקבותיהם ,ומביא לזה ראיה מעדות החדש שהיו עושים
שישתעבד לכך וכגון שבא אחד לשאול ממנו שאלה ,אסור לדרוש סעודות גדולות כדי שיהיו רגילים לבא וגם התקין ר"ג הזקן שיהיו
שכר ,אבל להשתעבד בקביעות מותר לו לקבל שכר שאין עליו מהלכים אלפים אמה לכל רוח כמו ששנינו שם ואע"ג דמן הדין
חובת שיעבוד ולא חל על גופו דוקא ,ולכן מדורי דורות נהגו לשכור לא היו יכולים להלך אלא ד' אמות לפי שבאו מחוץ לתחום הרי
רבנים או מלמדים שמשועבדים לזמנים מסויימים או כל היום שהיו עושים להם סעודות ודוחים שבת כדי לחזק את ידם במצוה
ואי אפשר להו לדחות לאדם אחר או זמן אחר וכה"ג אין שום ולהרגילם בכך ,עיי"ש מה שהאריך בזה .ויעוין גם בענין זה
איסור וכדמשמע נמי בירושלמי שם בפ"ד נדרים. בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סימן עז) כמו כן ברבנו יונתן פירש שהיו
ולפי זה המשנה דמתיר במודר הנאה ללמד חבירו תורה שבע"פ עושים סעודות גדולות כדי להראות לעדים שהבי"ד שמחים שבאו
מיידי באקראי שדורש ממנו ללמדו שרי שחובתו בחנם אבל ויעוין גם בט"ז או"ח סימן קע סק"ז שכתב שבירושלים היו
להשתעבד לכך בקביעות מותר לדרוש שכר ,וא"כ אסור במודר רגילים בסעודות גדולות ועל פי זה ביאר בחשוקי חמד (שם) שלכן
הנאה ללמדו כשמשתעבד ,ומיהו אפשר דבמודר הנאה מאחר אין בזה חסרון של מה אני בחנם כיון שהיה זה דבר רגיל
דשרינן פורע חובו שאינו אלא הנאה דממילא ,הוא הדין בזה ג"כ בירושלים ,ויש טעם נוסף ששם לא היה איסור של מה אני בחנם
שרי שאינו דורש שכר עבור גוף הלימוד רק מוותר על שכר שיכול שהרי היו את הסעודות לכל מי שבא ואף עד שלא קבלו אותו היה
לדרוש עבור שיעבודו ,וזה דומה לפורע חובו דמבריח ארי ושרי מקבל את הסעודה אם לא היה זה תשלום עבור העדות וצ"ע.
וד"ז צ"ב חובת הציבור לפרנס רב ומלמד בכבוד ובריות דוקא. וע' בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק אבה"ע ס' כט) שמוכיח
חיוב על הציבור לדאוג לעצמם לרב ומלמד :וכתב הגר"מ מסעודות גדולות שעד שלוקח שכר אין עדותו פסולה בעדות אשה
שטרנבוך שליט"א (שם) נראה שכל ציבור מישראל חייבין לדאוג שהוא יותר קל מעדות החודש ע"ש.
לעצמם לרב ומלמד וכדומה והם מתפרנסים מהציבור ומכבודם
שיתפרנס בכבוד וברווח דוקא ,ולכן אפילו הוא מסכים להתפרנס לקחת תשלום למג"ש או ללמד בן חבירו תורה
בצמצום בחיי צער ודוחק לא הותר לציבור להניחו ,אם כחם ר"מ או מורה הוראה שכבר יש לו פרנסה האם מותר לקחת שכר:
לפרנסו כפי צרכו ,וכן מבואר ברמב"ם פ"ד דשקלים ת"ז דמגיהי כתב הגר"מ שטרנבוך שליט"א (הו"ד בתשובות והנהגות חלק
ספרים וכן דיינים שמקבלין שכרם מתרומת הלשכה אם לא מועדים חג השבועות עמ' קנ) והנני מעתיק כאן תיכף תשובה
הספיק להם המשכורת אף שלא רצו מוסיפין להם כדי צרכן הם שהשבתי בזמנו כאשר שאלוני אם מותר להיות רב או ר"מ או
ונשיהם ובניהם ובני ביתן ע"ש היטב ,והיינו טעמא דאף שלא רצו מורה לגמרא לבנים גדולים ,וכן בן תורה בכולל ,אם הותר לו
מוסיפין להם דמאחר שמתפרנסים מהציבור מכבודם שיהיה לו לקבל שכר כשאינו זקוק לכך ,שיש לו בלאו הכי פרנסתו ברווח או
פרנסה כפי צרכו בכבוד ,וע"כ חייבין להספיק לו כן ,ומלשון ממלאכת אשתו שמעשי ידיה שלו או מספיק לו ברווח מה שמקבל
הרמב"ם מבואר שחייבין לדאוג גם לב"ב שיהיה להם בכבוד מהוריו או הוריה או בירושה או כה"ג אסור מדינא ואם דורש כסף
והיינו נמי להשיאם בכבוד וכדומה אבל אם יש לו בלאו הכי כדי אסורא קעביד ותן לחכם ויחכם עוד.
להתפרנס עם ב"ב בכבוד אין הכרח שעליהם להספיק לו מדידהו ודברינו כדי להעיר בעזהשי"ת שורש האיסור בנטילת שכר על
כשיש לו בכבוד בלאו הכי מדידיה. לימודו ,והנה שורש האיסור ללמד תורה בשכר דרשינן מקרא
שוב הביא את שו"ת חתם סופר ח"מ קס"ד שחייב מת"ת בעת ראה אנכי למדתי אתכם חוקים ומשפטים מה אני בחנם אף אתה
שלומד ללמד בחנם אבל הציבור מחוייבין לשעבד מישהו בשכר בחנם ולכן מבואר במשנה בנדרים לה שהמודר הנאה מחבירו
שיהיה פנוי להם בכל עת אבל מסיים שאם יש לו פרנסה בלעדם מלמדו תורה שבע"פ בחנם שאינו מהנהו רק חובתו כן מדין תורה,
מחוייב לעשות כן ,אבל נראה שם דמיירי בציבור עניים שמעמיס וכן מבואר בבכורות כט דאסור ורק שכר בטילה דמוכח שכוונתו
עליהם ,וכן זהו רק חובת גברא להתחסד בזה ,ועיין עוד בדבריו לשכר בטילה שרי אבל לא משכורת.
להלן סימן קס"ו ברב שאין מלאכתו בקודש דוקא ,גם בעשיר ועוד יש בזה איסור שנהנה מדברי תורה והנהנה מדברי תורה נוטל
דורש שכר. חייו מן העולם ואל תעשם עטרה להתגדל בו ולא קרדום לחפור
רב שצריך גם לדרוש באסיפות ,לויות וחתונות :וכתב (שם) אמנם בו ,ולכן חז"ל אמרו אהב את המלאכה וכמבואר כל זה ברמב"ם
לכאורה ראוי לחוש שנהנה מדברי תורה והרמב"ם החמיר מאד פ"ד דת"ת ה"ג ,ובפיהמ"ש אבות פ"ד ,ואף שהכ"מ ותשב"ץ
באיסור זה ואף שהפוסקים דחו דבריו שעת לעשות לה' שאין והאחרונים העלו שלדידן שרי ואין לחוש כלל ,מ"מ ביש לו בלאו
לחוש לזה כלל היינו כשאין לו פרנסה ברווח מצד אחר אבל ביש הכי כדי צרכו אסור וכמבואר ברמ"א יו"ד רמ"ו ס"ק כ"א ע"ש
לו פרנסתו ברווח אין בזה עת לעשות לה' רק אדרבה יש להעמיד בביאור הגר"א וכן ראוי לחוש שמתפרנס מצדקה ואין אצלו מצוה
הדין על תילה שיהנה מפרנסתו ולא מתורתו וצ"ע אי שרי גם או צורך והנותן לא נתכוון לכה"ג ומכל טעמים הנ"ל אין היתר
כה"ג ,אבל ברב שדורשים ממנו היום לא רק ללמד אלא לדרוש לקבל שכר כשאינו זקוק לכך עבור ללמד בשעות מסוימות רשאי
באסיפות לויות וחתונות וכדומה ואין מלאכתו דקודש דוקא ליטול שכר.
אפילו יש לו בלאו הכי פרנסה דורש שכר שרוצה שבזה שרי לכ"ע שכר בטילה – אין השכר על הלימוד עצמו :אמנם נראה דשורש
מותר]. משום עת לעשות לד"' יש להתיר שיהא השיעבוד בשכר אף
בעשיר.
הנוטל שכר לדון כשרב מקבל שכר מרגיש שיעבוד – עת לעשות לד' :אמנם מגדול
כתב השו"ע (הלכות דיינים סימן ט סעיף ה) הנוטל שכר לדון ,כל אחד זצ"ל שמעתי שאפילו ר"מ או מלמד וכדומה מותר לקבל
דיניו שדן ,בטלים ,אלא א"כ ידוע שלא נטל בהם שכר .ואם אינו שכר אפילו עשיר שרבותינו ז"ל התירו ללמד בשכר משום עת
נוטל אלא שכר בטילתו ,מותר ,והוא שיהיה ניכר לכל שאינו נוטל לעשות ושייך בכל אחד ואפילו הוא עשיר שאם מקבל משכורת
אלא שכר בטלתו ,כגון שיש לו מלאכה ידועה לעשות בשעה שיש דוקא הוא מרגיש שיעבוד ואז העבודה שלו יעילה ובאמונה יותר
לו לדון ,אומר לבעלי הדין :תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה שאינו מתנדב רק מוכרח שמקבל ע"ז שכר וכה"ג דוקא נאה ויאה
שאתבטל ממנה ,והוא שיקבל משניהם בשוה; אבל אם אינו ניכר, וכן מבואר כעין זה במהר"ל מפראג שבשעת מתן תורה אמרו
כגון (שאין לו מלאכה ידועה אלא) שאומר :שמא יזדמן לי שכר נעשה ונשמע ומ"מ כפה עליהם הר כגיגית שבשיעבוד עדיף והכי
בקניית סחורה וסרסרות ,ובשביל זה מבקש שכר ,אסור .וכתב נמי ראוי לטובת הדבר שיעבוד בשכר דאז יכולים לדרוש ממנו
הפתחי תשובה (שם ס"ק יב) עיין בתשובת שבו"י ח"א סי' קמ"ב וזהו חיזוק התורה ואפילו הוא עשיר מופלג שאינו זקוק להכסף
שכתב טעם אחר לישב המנהג קלקלתם תקנתם ,אחר דלית רצוי שילמד בשיעבוד דוקא והמחמיר שלא לקבל עלול לגרום
האידנא דידע (למידע) [למידן] דין תורה הוי כמו פשר דמותר רפיון וביטולה של תורה זהו קיומה למעבד בשכר דוקא.
ליטול שכר ,כמ"ש הב"ח והוא הסכמת האחרונים [עיין בס"ק וע"ע בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סימן תקס"ח שהביא מבנו
שאח"ז] ,ואפשר שלזה אמרו בש"ס [כתובות ק"ה ע"א] מכוער הרב אפרים זלמן (שטרנבוך) נ"י סמך לזה מקרא דכתיב לתת מנת
הדיין כו' ,ע"ש. הכהנים הלויים למען יחזקו בתורת ד' ופירש"י יותר ברצון ע"ש
וכתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן תרצז) שהדיינים שוב מצאתי שכדבריו מפורש ברדב"ז פ"ו דשבועות שאפילו אפשר
הקבועים שנוטלים פרנסתם מקופת הציבור כדי שיהיו פנויים להשיג מלמד תינוקות בחנם יש לשלם דאסיא דמגן מגן שויא
לדון מותר ,וכמבואר בפרק דייני גזירות [כתובות דף קה, ובמודר הנאה מהעיר אפילו מוכן ללמד בני העיר בחנם מתירין
ובתוד"ה גוזרי ע"ש] .וע"ע בעה"ש חו"מ סימן ט' מ"ש בזה. נדרו שיעבוד בשכר שזהו טובת התינוקות והיינו כמ"ש.
ואמנם כל זה כשדנים דין תורה אבל בפשרה מותר ליטול שכר סיכום דברי הגר"מ שטרנבוך שליט"א :א .מותר למלמד או ר"מ
פשרה וכמבואר בש"ך שם ס"ק ז' ,וע"ש ב"פתחי תשובה" דנהגו לקבל שכר להתפרנס עם ב"ב ברווח והציבור חייבין לפרנסו כן
הדיינים להקל כן בפשרה ,ומיהו מביא בשם פמ"א שאוסר גם ואפילו הוא עשיר שיש לו בלאו הכי פרנסתו ג"כ יעבוד במשכורת
בפשרה ,וטעמו דחושש דכיון שמצוה לפשר אסור ליקח שכר על דוקא ואם ירצה אז לתתו לצדקה שיעבוד למצוה לבד שרי ועביד
מצוה אלא שכר בטלה דמוכח ,ע"ש ,ולכן באופן שלא הסכימו מצוה .ב .רב בקהלה עם הרבה תפקידים ולא רק ללמד תורה
לפשרה אלא קרוב לדין תורה ,והיינו שבאמת רצו דין תורה ממש, מותר לו גם בעשיר לקבל שכר ואינו חושש כלל .ג .בן תורה שיש
והדיינים לא רצו בזה שחששו שמא ייכשלו ,אבל הסכימו שיהיה לו כל צרכו משלו או מאשתו כדאי לו ללמוד לש"ש ואין לו ליקח
קרוב לדין תורה ,ולפ"ז אם יקבלו שכר גבוה כה"ג נראה דאסור מכולל ואם מרגיש שבשכר ישתעבד טפי מותר ויכול לעשות כמו
שאין זה כהשכר לפשרה סתם אלא כדין תורה. בסס"ק א [לתת לצדקה].
ד .תורה שלומד ומצליח ורצונו להמשיך אין לו לעזוב כדי
החשוד על השביעית שיתפרנס משלו דמעלת לימוד התורה טפי עדיף מהמעלה תהנה
מיגיע כפיו.
לקנות מיץ גזר של שביעית ה .תורה שמתפרנס מהוריו או חמיו או מצדקה נראה שאם לא
כתב בחוט שני (שביעית עמ' רס) שאין לעשות מיץ גזר מגזר של יפריעו לו ההורים לעתיד ללמוד עדיף מדידהו מצדקה שאין צורך
שביעית כיון שהוא בגדר 'שימוש פירות שביעית שלא כדרך'. מדידהו לצמצם כלל ,ולכן אף שגם בזה לומד מתמיכה דוקא
וע"כ כתב בחוט שני (שם עמ' רסא) אסור לקנות בהבלעה מיץ גזר מדידהו מ"מ נראה דעדיף דידהו מלקח מכספי צדקה שעלול
וכדו' של שביעית שנסחט באיסור שביעית משום שמסייע לעוברי למעול אם לוקח מעות צדקה וחי בהם עם פאר ומותרות.
עבירה (וציין כמקור בכורות דף כט החשוד על השביעית אין גדר הדין דמותר ללמוד אצל חבירו בשכר :לא מצא מי שילמדו
לוקחים ממנו פשתן). בחנם ילמד בשכר שנאמר אמת קנה ואל תמכור העתקנו הגירסא
ומוכר לולבים או אתרוגים שקנה אותם מסוחר החשוד על "ילמד" בשכר כקצת נוסחאות דעדיף מגירסא "ילמדנו" והקשה
שביעית כתב הגר"ח קניבסקי זצ"ל (קיצור דיני שביעית עמ' קעה הגר"מ שטרנבוך שליט"א למה מותר ללמוד אצל חבירו בשכר
תשובה קיג) שכיון שהמוכר עבר על איסור במה שקנה מן החשוד והלוא המלמד עובר באיסור דילפינן מקרא מה אני בחנם וא"כ
נחשב אף הוא לחשוד ואסור לקנות ממנו לולבים. הלומד מכשילו באיסור רק כיון שאי אפשר לו ללמוד בענין אחר
ומי שאוכל פירות שביעית אחר הביעור מבואר בדר"א (שביעית מותר וצ"ב.
פ"ח ס"ק נד ונז) שאף הוא נחשב חשוד על השביעית. והשיב דשורש האי דינא שלימוד התורה בחנם עיקרה שראוי
ומי שעובר על דיני הקדושה שבפירות שביעית כגון שהוא סוחט לקיים מצות תלמוד תורה כמצותה כנתינתה בחנם ולכן אסור
פירות שביעית שאסור לסוחטן ביאר הגר"ח קניבסקי זצ"ל (שיח ללמד בשכר שאין זה כמצותה אבל כשדורש שכר בטלה דמוכח
השמיטה עמ' פ) שהוא נחשב חשוד על השביעית. אינו דורש שכר ללימוד כלל רק שכר בטלה ואין בזה איסור[ ,ויש
להקשות שהרמב"ם סתם ולא ביאר גם כאן ששכר בטלה דמוכח
ניתן לקבל הגיליון במייל g089285647@gmail.comלתרומות ,הערות והארות 0533163916
