גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel — נח (2026-10-12)

גיליון מספר602 : פרשת נח שנת תשפ"ז
המבול התחיל לפני שירדה הטיפה הראשונה
מדוע בחר הקדוש ברוך הוא למחות את דור המבול דווקא במים? אם חטאם היה חמס ,מדוע לא נענשו באש ,ברעב או ברעש אדמה? האם יש קשר בין הדרך שבה השחיתו בני
הדור את עולמם לבין הדרך שבה העולם נמחה?
התורה מעידה" :ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו ,יא) .רבי שלמה יצחקי ,רש"י (בראשית ו ,יג) ,מביא את דברי חכמינו כי אף שעבר דור המבול על
עבירות חמורות" ,לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" .אולם חכמי התלמוד הירושלמי ,מסכת בבא מציעא (פרק ד ,הלכה ב) ,מגלים שלא תמיד היה זה גזל גדול ובוטה .אדם היה
יוצא ובידו קופה מלאה תורמוסים ,ואנשי הדור היו ניגשים בזה אחר זה ,כאשר כל אחד נוטל פחות משווה פרוטה ,סכום שאי אפשר להוציאו בבית הדין .איש מהם לא רוקן את
הקופה ,אך יחד הם הותירו אותה ריקה.
דור המבול לא ביטל את המשפט .הוא למד להשתמש בגבולותיו כדי להכשיר את העוול .כל אדם נטל מעט מכדי להיתבע ,אך החברה כולה נטלה הכול .כל אחד יכול היה לומר
לעצמו שלא עשה דבר משמעותי ,אולם בעל הקופה נותר בלא כלום ,והעולם נותר בלא אמון.
אפשר שבכך טמונה משמעות נוספת לבואו של המבול באמצעות מים .חטאם לא הופיע בבת אחת כגל אדיר ,אלא הצטבר טיפה אחר טיפה .עוד נטילה קטנה ,עוד הבטחה שלא
קוימה ,עוד עיוות שאפשר להסבירו ,עד שהארץ כולה התמלאה חמס .כנגד עולם שהושחת בטיפות קטנות ,הגיע מבול שנוצר מטיפות קטנות .טיפה אחת אינה מטביעה אדם,
אך כאשר אין לה גבול ואין מי שיעצור אותה ,היא מסוגלת לכסות עולם שלם.
גם בזמננו הסכנה אינה תמיד במעשה שכולם מזהים כרע .לעיתים היא מסתתרת בעיגול קטן של חשבון ,בכמה דקות הנלקחות ממעסיק ,במידע שמועתק ללא רשות ,בהבטחה
שאיש אינו יכול לאכוף או בסעיף קטן שאנו מקווים שהלקוח לא יבחין בו .האדם אומר לעצמו שזה זניח ,שהשני בוודאי מוחל ושכולם נוהגים כך .אך התורה אינה שואלת רק אם
אפשר לתבוע אותו בבית הדין .היא שואלת איזה אדם הוא נעשה בכל פעם שהוא עומד במקום שבו החוק מסתיים והיושר עדיין תובע.
רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,במשנה תורה (הלכות גזלה ואבדה א ,ב) ,פוסק" :ואסור לגזול כל שהוא דין תורה" .רבי משה חיים לוצאטו ,הרמח"ל ,במסילת ישרים (פרק יא),
מזהיר כי גם בני אדם שאינם גנבים בגלוי עלולים לטעום טעם גניבה במשא ומתן ,כאשר הם מורים היתר לעצמם להרוויח בהפסדו של חברם ואומרים" :להרויח שאני" .הסכנה
אינה מתחילה ביד הנשלחת לכיסו של הזולת ,אלא במשפט הקטן שאדם לוחש לעצמו כדי להשתיק את מצפונו.
אולם כוח ההצטברות פועל גם לטובה .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,במשנה תורה (הלכות תשובה ג ,ד) ,מלמד את האדם לראות את עצמו ואת העולם כולו שקולים ,כך שמצווה
אחת עשויה להכריע הכול לכף זכות .עוד פרוטה שהושבה ,עוד הבטחה שקוימה ,עוד רגע שבו אדם העדיף יושר על רווח ,וכל אלו מצטרפים לתיבה המסוגלת להציל עולם.
המבול נוצר מטיפות ,אך גם התיבה נבנתה מקרש אחר קרש.
מן השער הזה נכנסים אל גיליון השבוע ,הפותח בשאלה הנוגעת בשורש חטאו של דור המבול :אדם שגנב פעמים רבות פחות משווה פרוטה ,האם הנטילות מצטרפות לחיוב
השבה ,או שכל אחת עומדת בפני עצמה? משם עובר העלון אל שערי התשובה ושואל אם גם בן נח יכול לשוב ממעשיו .כיצד מתיישבת תשובת אנשי נינוה ,שביטלה את הגזירה,
עם המקורות המבחינים בין כפרת ישראל לכפרת אומות העולם? האם התשובה היא מתנה מיוחדת לבנים השבים אל אביהם ,או דרך הפתוחה לכל מי שמבקש לעזוב את החמס?
המאמר הבא מכניס אותנו אל התיבה .כיצד הצליח מבנה בעל מידות מוגדרות להכיל את כל עולם החי ואת מזונו לשנה שלמה? ואם נדרש נס של מועט המחזיק את המרובה,
מדוע היה נח צריך להשקיע שנים בבנייה ובמדידות? מכאן נצא אל חמי טבריה ונפגוש סתירה מרתקת :כיצד הם נחשבים שריד ממי המבול ,אם המבול לא ירד בארץ ישראל?
והאם כוח ששימש לחורבן יכול להפוך למקור של רפואה? בהמשך מופיעה דמותו המסתורית של עוג .מדוע נקרא כך ,ומה מלמדת אחיזתו בדופן התיבה על אדם הקרוב אל
הקדושה אך נשאר מחוצה לה?
שאלה הלכתית מפתיעה בוחנת אם נח היה חייב לקבוע מזוזה בתיבה .האם מבנה נייד ,מלא בעלי חיים ומיועד לשעת חירום ,נחשב לבית ,לספינה או לבית אסורים? משם אנו
יורדים אל עולם המים ושואלים אם בתיבה היה אקווריום ,אילו יצורי ים נזקקו להצלה וכיצד הותאמו התנאים לצורכיהם .לבסוף נוגע העלון באזור הכואב שבין חיים ,ידיעה
ואבלות :האם אפשר לנהוג אבלות קודם הפטירה ,ומה דינו של מי שישב שבעה בעקבות ידיעה מוטעית? סוגיה זו חושפת את המתח שבין סערת הלב לגדרי ההלכה ,ובין ההכנה
לאובדן לבין החובה להיאחז בכל רגע של חיים .גיליון זה כולו הוא חלק מן הסדרה ,המבקשת להפגיש את שאלות החיים עם ההלכה ,המחשבה והמוסר ,ולהראות כי פרשת נח
אינה רק סיפור על עולם שנחרב ,אלא הדרכה כיצד למנוע את המבול הבא .לא כל מבול מתחיל בעננים .יש מבולים המתחילים בהיתר קטן שאדם מעניק לעצמו ,בעודו משוכנע
שאיש אינו נפגע .אך גם תיבה אינה נבנית ברגע אחד .היא מתחילה בקרש אחד ,במעשה ישר אחד ובהחלטה אחת שלא לקחת את מה שאינו שלנו .הבחירה הנראית זעירה היום
עשויה להיות מחר הטיפה שהציפה את העולם ,או הקרש שהציל אותו.
הגונב כמה פעמים פחות מפרוטה מחברו עד שמצטרף לפרוטה האם יש לו חיוב השבה?
רש"י (סנהדרין נז ע"א) פירש :שאינו עובר באיסור גזל כיון שהוא מוחל אחר עמדו לרגע בלב דור המבול ,בתוך אותה אווירה
כך ואינו ניתן להישבון ,ואיסור לא תגזול הוא דוקא במקום שניתן להישבון. סמיכה של חמסנות שקטה ומחושבת .השמש מכה
ישראל פטור בפחות מפרוטה אינו מחמת העדר איסור עצמי ,אלא מחמת היות על האדמה ,האוויר עומד ,וניחוח הריקבון המוסרי
המציאות של ממון זה כדבר האבוד מראש עקב מחילת הבעלים הטבעית ,מה מתערבב בריח הפירות הבשלים הממלאים את
שאין כן בבן נח שאינו מוחל. הקופות .אנשים נעים בנחת ,כל אחד מושיט יד,
ספר החינוך (מצוה קל) ביאר :כל גזילה השוה פרוטה ,אבל פחות מכאן ,אף נוטל פרוטה כאן ,חצי פרוטה שם ,לוקחים
על פי שעבר על איסור תורה אינה בתורת השבון ,לפי שישראל בני אברהם ומוסיפים ,גוזלים ומתחכמים .איש אינו עוצר אותם,
יצחק ויעקב נדיבים בני נדיבים הם .המפרש מדגיש את הטבע הישראלי הדיינים נותרים חסרי אונים מול דקויות של
המיוחד ,המבוסס על אצילות נפש ונדיבות ,אשר הופכת כל גזל זעיר לנטול מטבעות זעירים ,והצדק נשחק תחת רגליהם של
תוקף משפטי של השבה. המון אדם שהפך את הגזל לשיטת חיים מלוטשת .בלב המערבולת הזו ,עולה
ה רמב"ם (הלכות גנבה א ,ב) כתב :אסור לגנוב כל שהוא דין תורה .המפרש השאלה המנקרת בלב הישר :האם העובדה שכל גזילה בפני עצמה נותרה
מציב רף מחמיר ,שבו האיסור קיים ללא קשר לשיעור ,מה שפותח פתח זעירה ,חסרת משקל הל כתי רשמי ,מאפשרת לאדם לנקות את מצפונו? האם
לבחינת מעמדו ההלכתי של הגזל הזעיר מעבר למבחן השבון. הצטברותן של טיפות החמס הופכת לנהר גזל אחד שחייב בהשבה ,או שמא
מגיד משנה (הלכות גנבה א ,ב) ביאר :שדין שוה פחות מפרוטה בממון כדין כל רגע של חטא נמחק כלא היה עם היוולדו? אנחנו עומדים מול פרשת
חצי שיעור באיסורין .המפרש משווה את גזל הפרוטות לאיסורי תורה האחרים השבוע שלנו ,המזכירה לנו כי השחיתות אינה רק מעשה אחד גדול ,אלא
שבהם חצי שיעור אסור מן התורה ,ובכך הוא מחדש שגם אם אין חיוב השבה, הצטברות איטית ,כמעט בלתי מורגשת ,של גזל קטן וערמומי המכרסם
האיסור הקיים הוא איסור עצמי מהותי ולא רק פגם חברתי. באישיות העולם עד שהוא מביא עליו חורבן .התורה הקדושה מגלה לנו את
העמקה בסוגיה זו מולידה מחלוקת מרתקת בקרב האחרונים ,כאשר כל אחד שורש השחיתות שפשטה באותו דור ,כפי שנאמר" :ותשחת הארץ לפני
מהם מפלס נתיב בהבנת הגדרת הגזל וחיוב ההשבה במצבים של הצטברות האלוהים ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו ,יא) .הפסוק הזה ,הטומן בחובו את
סכומים זעירים: צעקת האדמה והשחיתות שחדרה לכל רובד של הקיום ,הוא המצע שעליו אנו
המהרש"א (סנהדרין קח ע"א) ביאר :שבאמת על פי דין תורה היו צריכים אנשי בוחנים את שאלת הגזל הזעיר ,שהפך באותו דור לכלי משחית שאין עליו דין
דור המבול להיהרג על זה ,אלא שחשבו שאין דינם כן ולכן גזלו באופן כזה. דיינים.
המפרש מצביע על העובדה שהם השתמשו בפרצה משפטית כביכול ,אך רש"י (שם) ביאר :חמס -גזל .המפרש עומד על כך שהשחיתות לא התבטאה
למעשה הבינו היטב את חומרת המעשה בעיני שמים ,ועל כך נתחייבו בדין. רק בסטייה מדרך הישר ,אלא בנטילה אקטיבית של ממון חברים בדרכים
האור החיים (על התורה ,שם) חידש :שאיסור גזל הנאמר אצל בן נח הוא דוקא עקלקלות ,כזו שהחריבה את העולם.
בתורת גזילה או עושק שכר שכיר וכדו' ,אבל אם לקח מחבירו ממון בתורת רבי אברהם אבן עזרא (שם) חידש :חמס -הוא לקיחת ממון הזולת בעל כרחו,
הלואה ואינו משיב לו את הממון ,אין לדונו משום איסור גזל .המפרש מציע ובזה היו רגילים אנשי דור המבול .הוא מבאר כיצד החמס הפך לנורמה ,כשהם
זווית מפתיעה ,לפיה אנשי דור המבול התחכמו להגדיר את נטילתם כהלוואה משכללים את היכולת לקחת משאבי אחרים תוך שהם משתמשים בפרצות או
שאינה בת השבה ,ובכך ביקשו להערים על מערכת הדין. בתחכום שנועד להימנע מהעמדה לדין.
הכלי יקר (שם) ביאר :שעל פי הדין היו חייבים מיתה על גזילה כזו ,אלא שלא הרמב"ן (על התורה ,שם) ביאר :כי הכתוב מעיד על חמס שהיה ביניהם ,והוא
היו הדיינים נזקקים כדי ליישב לדון על פחות משוה פרוטה ,ולכן אנשי דור הפעולה שגרמה למידת הדין להימתח עד כדי חתימת גזר דינם .הוא מדגיש
המבול גזלו באופן כזה .המפרש מדגיש את הפער בין חומרת החטא המהותית שגם אם המעשים נראו כדברים שאינם בני ענישה מיידית ,הרי שהם היו לב
לבין המגבלות הפורמליות של בית הדין האנושי. הרקבון המוסרי.
התורה תמימה (על התורה ,שם) ביאר :שמי שאינו עומד בדיבורו שייך גם הספורנו (שם) חידש :ותמלא הארץ חמס -אף על פי שהיה חמסם בפרהסיה
לעוונם של דור המבול ,שכן גזלו פחות משווה פרוטה שאינו יוצא בדיינים. ובכל מקום ,לא היו נזהרים מזה כלל כי החשיבו זאת כדבר מותר .הוא מתאר
המפרש מוצא קשר רוחני בין הפרת הבטחה לבין גזל פרוטות ,בשל העובדה את התחושה שבה הרע הופך למקובל כל כך ,עד שאדם כבר לא מרגיש שהוא
ששני המעשים אינם ניתנים לאכיפה משפטית ,אך שניהם חוטאים לאמת חוטא כשהוא נוטל דבר מה מחברו ,אפילו אם הוא נוטל פרוטות בודדות.
המוחלטת. אונקלוס (שם) תרגם :ואתמלית ארעא חטופין .הוא משתמש בלשון של
המנחת חינוך (מצוה קל אות א) ביאר :דהא דבפחות מפרוטה אין חיוב השבה חטיפה ,ומצביע על כך שההוויה של אותם אנשים הייתה מבוססת על נטילת
יש שני טעמים ,או משום דהוי בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני ,או משום רכוש אחרים בדרכים שלא תמיד באו לידי ביטוי במעשה גזל גס ,אלא
דבפחות מפרוטה דרך האדם למחול .המפרש עומד על הנפקא מינה העצומה: בחטיפות קטנות ומצטברות ,שהרכיבו יחד את המציאות שבה הארץ הייתה
אם הטעם הוא מחילה ,הרי שהצטברות אינה יוצרת חיוב כי כל פרוטה נמחלת מלאה בחמס.
בזמנה ,ואם הטעם הוא הלכה למשה מסיני ,יתכן שצירוף יצור חיוב השבה. בבואנו להעמיק בסוגיית גזל פחות משווה פרוטה וצירופו לחיוב השבה ,ניגש
בחינה מעמיקה של הסוגייה מתוך דברי גדולי הפוסקים שדנו בהיבטים אל המקורות בתלמוד ,המאירים את הדין מתוך עומק הסוגיות:
המעשיים של צירוף פרוטות והשבתן ,מעלה תובנות נחוצות להבנת החומרה בגמרא במסכת בבא מציעה (דף ד ע"ב) מבואר :ומה היה חמסן ,הוה נש נפיק
והדין וההכרעה למעשה: טעין קופה מלאה תורמוסין ,והיו מתכוונין ונוטלין פחות משוה פרוטה דבר
הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ה ,חו"מ סימן ג) שאינו יוצא בדיינין .הגמרא כאן חושפת את שיטתם של אנשי דור המבול ,אשר
ביאר כי בכל ספק של גזל המצטבר מפרוטות בודדות ,על האדם להחמיר על השכילו לבצע את זממם בדרך שלא תותיר עקבות משפטיים ,תוך נטילה
עצמו מאוד .המפרש מדגיש כי אין המערכת המשפטית אמורה להיות מגן מחושבת של פרוטות בודדות שאינן בנות-תביעה בבית הדין ,ובכך חמקו מן
לחומסים זעירים המנצלים פרצות של חצי שיעור כדי לנקות את מצפונם ,וכי החוק אך הרעילו את המציאות.
חובת האדם אינה נמדדת רק לפי מה שניתן לתבוע בבית הדין ,אלא לפי חובתו בתלמוד ירושלמי במסכת בבא מציעה (פרק ד הלכה ב) מובא :תני ,ומה היה
המוסרית וההלכתית המלאה ביושר. חמסן ,הוה נש נפיק טעין קופה מלאה תורמוסין ,והיו מתכוונין ונוטלין פחות
הגר"מ קליין בשו"ת משנה הלכות (חלק ה סימן רצב) כתב :דמדברי המדרש משוה פרוטה דבר שאינו יוצא בדיינין .דברי הירושלמי משלימים את התמונה
משמע דאיכא חיוב השבה כשגזל כמה פעמים פחות מפרוטה ומצטרפת ומחדדים את עומק התחכום של אותם אנשים ,שהפכו את הדיוק ההלכתי של
לפרוטה ,דאם נימא דבגזל פחות משוה פרוטה אינו מצטרף אפילו כשגנב כמה שיעור פרוטה לכלי שרת בידי היצר הרע.
פעמים ,מדוע לקחו כל אחד בשבילו רק פחות מפרוטה ,היו יכולים לקחת יותר בגמרא במסכת עירובין (דף סב ע"א) מובא :בני נח נהרגים על פחות משווה
מ פחות פרוטה ,אלא שמע מינה דזה מצטרף כמה חצאי פרוטה לפרוטה ויש פרוטה .כאן אנו פוגשים את נקודת המפגש הקריטית בין הדין העקרוני לבין
חיוב השבה .המפרש מוכיח ממעשי דור המבול עצמם שהם ראו בזה כלי המציאות ,שכן לשיטת בן נח אין פטור של שיעור וכל גזל ,ולו הקטן ביותר,
אפקטיבי להעשרת כיסם ,וממילא מוכח שהצטברות יש בה ממש לעניין חיוב, מוגדר כחטא גמור המביא עונש חמור ,ודווקא בנקודה זו טמון עומק החומרה
שכן אילו לא היה בזה ערך ממוני מצטבר ,לא היו טורחים להתחכם בדרכי של דור המבול.
גזילה אלו. בגמרא במסכת סנהדרין (דף נז ע"א) מבואר :גזל דבן נח על פחות משוה
מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן סג) חידש :שגם במקום שאין פרוטה נהרג עליו .הסוגייה מבארת כיצד החומרה של בן נח מול הישראלי
חיוב השבה מצד הדין היבש בגין שיעור מועט ,הרי שחובת התשובה והיושרה נובעת מכך שבן נח מחמיר בכל מכל כל ,והעובדה שאנשי דור המבול חטאו
מחייבת את האדם ללכת לפנים משורת הדין ,במיוחד כאשר מדובר בהתנהלות בזה מעידה על עוצמת המרד שלהם ,שכן ידעו את החומרה וביקשו לחמוק
סדרתית .צירוף המעשים הופך את הפעולה כולה למהות אחת של פגיעה ממנה בערמומיות.
ברכוש הזולת ,ועל כן בכל מקרה של ספק או של ריבוי נטילות ,ראוי לאדם בגמרא במסכת בבא מציעה (דף מז ע"ב) אמרו :מי שפרע מאנשי דור המבול
להשיב את הממון ולנקות את מצפונו ,שכן הדרך של דור המבול הייתה ניצול הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו .רש"י (שם) פירש :דור המבול,
הדין כדי להצדיק את העוול ,ודרכנו היא ההיפך הגמור – חיפוש האמת שגזלו פחות משווה פרוטה ,שאין הדיינים יכולים להוציא מידם .מתוך הדברים
והיושר. מבואר הקשר העמוק בין שבירת המילה לבין גזל הפרוטות ,שכן שניהם
הסוגייה העדינה של גזל פחות משווה פרוטה והצטברותה לשיעור השבה, תחומים שאינם נאכפים בבית הדין אך עומדים למשפט שמיים ,כשהמציאות
אינה נותרת בין דפי הספרים בלבד ,אלא משליכה על חיי המעשה שלנו בכל המצטברת של שניהם היא המערערת את אושיות העולם.
רגע נתון .כאשר אנחנו ניצבים מול המציאות ,עלינו לתרגם את העקרונות לאחר שראינו את שורש הסוגייה בדברי הגמרא ,נבקש להביא את דברי
התורניים הללו להנהגה יומיומית. הראשונים אשר התמודדו עם סבך השאלה ,כל אחד בדרכו המאירה:
המדקדק על חצי פרוטה מוכיח לעצמו ולעולם כי נפקא מינה ראשונה נוגעת לדיוק בניהול עסקים וחשבונות .אדם העובד
רכושו של הזולת הוא קודש בעיניו .זוהי הנהגה במקום עבודה ועושה שימוש קל בציוד משרדי לצרכיו האישיים ,אפילו
שמקדשת את החיים ,שכן היא יוצרת סביבה של בדברים שאינם מגיעים לשיעור פרוטה בכל פעם ,עליו לתת אל ליבו כי
אמון מוחלט ,שבה כל אדם יודע שחברו אינו ההצטברות של פעולות אלו עלולה להוות גזל גמור .לפי המבואר ,גם אם אין
מחפש רק את טובתו האישית על חשבונו ,אלא בכך תביעה בבית דין ,הרי שלעניין חיוב השבה ייתכן שצירוף הפעולות יוצר
מחפש את הטוב והיושר. חוב ממוני ברור ,וחובת האדם המבקש ללכת בדרך הישר היא להעריך את
עוד נראה ליישב ,כי השורש לכל אותה חמימות הנזק המצטבר ולהשיבו.
של גזל מצוי במידת העין הטובה ובמידת העין נפקא מינה נוספת עולה מתוך התנהלות בפרסומות או במבצעי מכירות.
הרעה .דור המבול שהיו רחוקים מדרך האמת, לעיתים נוצרת הונאה קלה במוצרים שנמכרים בכמויות אדירות ,כאשר כל
חסרו את מידת הנדיבות הישראלית שהיא לקוח מפסיד פרוטות בודדות .המעשה שהזכרנו על מפעל השקיות ממחיש
תכונתם של בני אברהם יצחק ויעקב .החיבור לאמונה מתבטא בביטחון כיצד הדיוק בשיעורים ,אפילו אלו שנראים זניחים ,הוא המבדיל בין עסק
שהאדם מקבל את מה שקצוב לו מהשמיים ,ואין לו צורך לקחת מחברו ,גם המביא ברכה לבין עסק הנגוע בחמס .האחריות האישית של המוכר היא
לא בדרכי עקלקלות .אדם שמאמין באמונה שלמה שהקדוש ברוך הוא הוא להבטיח שכל לקוח מקבל את המגיע לו בדיוק ,שכן דור המבול נחתם דינו
הזן ומפרנס לכל ,אינו מרגיש דחף לחטוף פרוטות כדי להעשיר את קופתו ,כי דווקא על הגזל הזה שאין בו תביעה בבית הדין ,מה שמלמדנו כי הקב"ה תובע
הוא יודע שהברכה אינה מגיעה מחטיפה ,אלא מיושר ומהגינות. את עלבונם של אותם פרוטות שנלקחו בערמומיות.
כך גם בהנהגה העצמית ,כשאדם מזהה בנפשו את אותה תכונה של 'חמסנות' נפקא מינה שלישית נוגעת לאדם החוזר בתשובה ומבקש לתקן את מעשיו.
קלה ,אפילו בדברים של מה בכך ,הוא צריך לדעת שזהו סימן שעליו להעמיק אדם שהורגל לקחת דברים קטנים או להשתמש ברכוש חבריו ללא רשות
את הקשר שלו לבורא .התשובה לאותה נטייה אינה רק פעולה טכנית של מפורשת תחת ההנחה שמדובר בדבר שאין עליו הקפדה ,צריך להבין כי
השבת פרוטות ,אלא שינוי פנימי ,עבודה על המידות ,והתמלאות בתחושת בשיטת התורה השלמה ,ההתעלמות מהשיעורים הזעירים היא היא הבעיה.
שו בע וסיפוק ממה שיש בידו .ככל שהאדם מתקרב להשם ,כך הוא הופך התיקון אינו רק מניעת הגזל הבא ,אלא ניסיון אקטיבי לפצות על מה שכבר
להיות אדם נדיב יותר ,נקי יותר ,וכזה המשרה סביבו אור של אמת וחסד, נלקח ,גם אם הדבר דורש מאמץ מיוחד לחישוב ההפסדים המצטברים.
בניגוד גמור לאותה חשיכה ששררה בארץ באותם הימים. העומק הטמון בשאלת גזל פחות מפרוטה מוביל אותנו אל הבנה חדשה של
כשאנו בוחנים את תהום הפעורה בין מציאות של גזל לבין הנהגת האמת ,אנו מושג הממון בתורה .הממון אינו רק ערך כלכלי אובייקטיבי הנמדד בכלים
מגלים כי המצפן הפנימי של האדם אינו נבנה מהחלטות גדולות ודרמטיות יבשים של משפט ,אלא הוא משקף את הקשר שבין האדם לזולתו ובינו לבין
בלבד ,אלא מתוך הצטברות של הכרעות קטנות ,כמעט בלתי מורגשות, בוראו.
המתרחשות ביומיום. ונראה לבאר ,כי מהות הגזל אינה נמדדת רק בנפח הממוני שהופקע מן
ונראה לבאר ,כי ההתמודדות עם הפיתוי ליטול דבר מה שאינו שייך לנו ,גם הבעלים ,אלא בנטייה הנפשית של האדם להשיג את שלו בדרכים שאינן מן
כאשר הוא נתפס כזניח וחסר ערך ,היא כור המצרף של המוסר האנושי .המצפן הישר .דור המבול ביקשו לייצר לעצמם מרחב שבו החוק האנושי הופך להיות
הפנימי נשחק לא בבת אחת ,אלא בשחיקה עדינה .כאשר אדם מרשה לעצמו כלי לכיסוי על עוול ,כשהם בוחרים להיתלות בשיעור הפרוטה כחומה בצורה
להתעלם מהדיוק המוסרי בטענה שזהו סכום שאינו יוצא בדיינים ,הוא מחליש מפני העמדה לדין .הצירוף של חצאי פרוטות אינו רק חשבון מתמטי של חוב,
את יכולת ההבחנה שלו בין טוב לרע .המוסר האמיתי אינו זקוק לאיום של אלא הוא ביטוי למגמה – לאדם שיש לו כוח רצון ודחף עקבי להפקיע ממון
סנקציה משפטית כדי להתקיים ,אלא נשען על הכרה עמוקה בערכו של הזולת חברו בכל דרך אפשרית.
ובקדושת האמת.
עוד נראה ליישב ,כי האדם המבקש לבנות מצפן פנימי איתן ,צריך לאמץ
לעצמו את מידת הענווה וההסתפקות במועט .המצפן המוסרי של דור המבול
כשל משום שמרכז הכובד שלהם היה האני האישי ,המבקש להרחיב את
גבולותיו ללא הרף .לעומתם ,המצפן שצריך להנחות אותנו מבוסס על ההבנה
שכל פרוטה שאינה שלי ,גם אם נטילתה אינה גוררת ענישה אנושית ,היא אבן
נגף בנפשי .לא מדובר כאן ביראת העונש ,אלא ביראת הרוממות ,השואפת
להשאיר את המצפון נקי מכל רבב של חמס.
כך נבנה מצפן פנימי שאינו תלוי בלחצים חיצוניים או בפרצות חוקיות ,אלא
פועל מתוך חופש פנימי לבחור בטוב .זהו מצפן שמכוון את האדם לא לזעוק
'האם מותר לי?' אלא 'האם זהו מעשה של אדם ישר?' .כאשר אדם מאמץ
הנהגה שכזו ,הוא אינו רק נמנע מגזל ,אלא הוא הופך להיות אדם שסביבתו
חשה בטוחה ומוגנת לצידו ,שכן המצפן שלו מכוון תמיד לעבר צדק ויושר
שאינם מתפשרים על דקויות ,אלא מחפשים את האמת המזוקקת.
מתוך הסוגייה שלפנינו ,נגזרות תובנות מעשיות לחיים ,המבקשות להפוך את
הדיוק המוסרי לחלק בלתי נפרד ממהותנו .עלינו להבין כי המציאות שלנו עוד נראה להעמיק ,כי יסודו של עולם הוא האמון וההדדיות ,וכאשר אדם נוטל
אינה מורכבת רק מפעולות גדולות ,אלא משזירה יומיומית של מעשים קטנים, פחות מפרוטה ,הוא פוגע בראש ובראשונה באמון שבין אדם לחברו .גם אם
שכל אחד מהם נושא משקל רוחני כבד .השאיפה היא לאמץ גישה של זהירות הבעלים מוחל על פרוטה בודדת מפאת נדיבותו ,הרי שברגע שהגזילה הופכת
יתרה ברכושו של הזולת ,גם במקומות שבהם הדין היבש מותיר מרחב לתמרון. לשיטתית ומחושבת ,האדם מאבד את הגבול הפנימי שמבחין בין שלו לבין של
עלינו לבחור בעין טובה ובנדיבות לב ,המאפשרות לנו לראות את האחר לא חברו .השחיתות של דור המבול לא נבעה מהפרוטה עצמה ,אלא מהעובדה
כמקור להשגת רווח ,אלא כשותף לחיים של יושרה ואמת .כאשר אנו מקפידים שהם השתמשו במושגים משפטיים כדי להכשיר את הלב שלהם להפוך
על קלה כבחמורה ,אנו בונים מחיצה פנימית בפני כל נטייה לחמס ,ומאפשרים לחומסים.
לברכה האלוקית לשכון במעשי ידינו ,בהיותנו הולכים בדרכיהם של אבותינו לכן ,הרעיון העמוק העולה מן הסוגייה הוא שחיוב ההשבה אינו תלוי רק
הקדושים. בערכו הכספי של החפץ הנגזל ,אלא בתביעה המוסרית של התורה על הנפש.
עיקר העניין :הגזל הקטן והנעלם הוא הוא המעצב את דמותו של האדם ואת ברגע שהאדם מגלה שגזל ולו בשיעור הפחות מפרוטה ,הוא מניח אבן בניין
גורלו של עולם .בעוד דור המבול חיפש את הפרצות בחוק כדי להצדיק את בחומה שמפרידה בינו לבין המוסר האלוקי .היכולת להשיב ממון זה ,גם לאחר
החמס ,הדרך שלנו היא למצוא את האמת בתוך הפרטים הקטנים ביותר .חיוב שהצטבר ,היא הדרך שבה האדם מפרק את חומת העוול שבנה במו ידיו ,וחוזר
ההשבה במצבים של הצטברות פרוטות אינו נולד רק מכוח פסק הלכה ממוני, למצב של טוהר ואמונה.
אלא מהתביע ה העמוקה של הנשמה לחיות בטוהר מוחלט .כאשר אדם בוחר המסע בנבכי הסוגייה הזו מוליך אותנו אל פנימה ,אל המקום שבו האמונה
לוותר על גזל גם כשאין בו תביעה בבית דין ,הוא הופך את רכוש חברו לקודש פוגשת את הנהגת היום-יום .כאשר אנחנו דנים בשאלת הגזל הזעיר ,אנחנו לא
ומבצר את אמון העולם .בסופו של יום ,הברכה האמיתית אינה נובעת ממה עוסקים רק בטבלאות של ממון ,אלא בזיכוך הנפש ובניית האישיות היהודית
שאנו צוברים בעורמה ,אלא ממה שאנו שומרים ביושר ,מתוך הכרה כי הכל המחוברת לשורש האמת.
ממנו יתברך ,והאמת היא הנכס היחיד שאינו ניתן להפקעה. ונראה להסביר ,כי כשאדם מקפיד על גזל גם בשיעור שאינו ניתנן להשבה
הזהירות המדוקדקת בכל אגורה ופרוטה היא עדות לאמונה חיה באלוקים בבית דין ,הוא למעשה מצהיר שאינו עובד את אלוקיו רק מתוך פחד מעונש
משגיח וצודק .חיים של יושר בפרטים הקטנים בונים אישיות יציבה ונקייה או מתוך כפיפות לחוק יבש ,אלא מתוך יראת שמיים טהורה וקדושה .האדם
המשרה ברכה אמיתית סביבה.
האם עכו"ם יכול לחזור בתשובה על מעשיו?
זועקים אל על ,מבקשים להפוך את רוע הגזירה .האדמה תחת רגליהם רועדת עמדו נא עמי אל מול שערי שמיים הניצבים איתנים ,עשויים מאבני ספיר
מרוב צער וכובד החרטה ,והשמיים נפתחים לקול בכייתם .ברגע הנשגב הזה, בוערות ,כשריח הקטורת של היכל הקודש נישא ברוח הקרה של ימי המבול.
אנו נותרים ע ומדים על סף התהום ,מביטים אל הנפשות הללו ומבקשים שם ,באותו מרחב עתיק ,נשמע קולו של נח המבקש מן העולם להשתנות,
לדעת :האם השער הזה ,הנפתח בחרטה ובזעקה ,שייך רק לבניו של אברהם להשליך מעליו את חלודת החמס והגזל ,ולצעוד אל עבר האופק המזוכך.
יצחק ויעקב ,המחוברים בברית עולם ,או שמא קול התשובה הוא קול הדממה הכבדה האופפת את המרחב נקטעת רק על ידי המיית הגלים
אוניברסלי ,המהדהד בכל פינה בבריאה ,וכל מי שמבקש לקרב את נפשו אל המתרגשים ובאים ,ואלו אנשי נינוה ,המעוטרים בשקים ומכוסים באפר,
בהמשך לעיון בדברי התלמוד ,עלינו לצלול אל עומק משנתם של הראשונים, מקור החיים – דלתותיו פתוחות בפניו לרווחה? האם
אשר ביקשו ליישב את הסתירה שבין חומרת הדין לבין פרשת אנשי נינוה מדובר בשינוי אמיתי ופנימי ,או שמא בחיצוניות
שנתקבלה ברצון. בלבד? הרוח נושבת בציפורי ,העלים רועדים ,והלב
רבינו מנחם עזריה מפאנו בספר עשרה מאמרות (מאמר חיקור דין ,ח"ב פרק מבקש מענה לשאלה הבוערת הזו ,התלויה בין ארץ
יא) ביאר :כי התשובה היא מצות עשה אחת שנתייחדו בה ישראל על צד לשמיים.
החמלה ונלוה הגר עליהם ,ומי שאינו מצווה לאו כל כמינה למחות כעב פשעיו בעודנו מעמיקים בסוגיה הנשגבת הזו ,עלינו
וכענן חטאותיו .המפרש קובע מסמרות כי מנגנון התשובה המזכך את הנפש להישיר מבט אל פסוקי התורה המאירים את הדרך
הוא מתנה סגולית שהוענקה לעם ישראל ,ולפיכך אצל אומות העולם אין ואל המפרשים המבארים את המרחבים שבין הלב
ביכולתם למחוק את פשעיהם באמצעות החרטה בלבד. לבוראו ,כפי שנאמר בספר יונה :ויאמינו אנשי נינוה
המבי"ט בספר בית אלקים (שער התשובה פרק יב) חידש :כי התשובה אינה באלקים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד
כשאר המצוות שהעושה חלק מהמצוה אין לו חלק שכר המצוה כלל ,ואולם קטנם .ויגע הדבר אל מלך נינוה ויקם מכסאו ויעבר
התשובה גם כי אינה שלימה עד שתהיה בחרטה לשעבר ועזיבת החטא לעתיד, אדרתו מעליו ויכס שק וישב על האפר .ויזעק ויאמר
עם כל זה החרטה לבד בלי עזיבת החטא מועיל קצת ,וכן עזיבת החטא בלי בנינוה מטעם המלך וגדוליו לאמר האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו
חרטה .המפרש מחדש יסוד מרעיש :התשובה אינה עסקת "הכל או כלום", מאומה אל ירעו ומים אל ישתו .ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל
אלא יש בה דרגות ,וגם תשובה חלקית מועילה להסיר חלק מן הדין ,ובכך הוא אלקים בחזקה וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם .מי יודע
פותח פתח להבנה כיצד התקבלה תשובתם של אנשי נינוה גם אם לא הייתה ישוב ונחם האלקים ושב מ חרון אפו ולא נאבד .וירא האלקים את מעשיהם כי
שלמה בתכלית. שבו מדרכם הרעה וינחם האלקים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה
המבי"ט בספר בית אלקים (שער התשובה פרק יג) ביאר :כי גם כי התשובה (יונה ג ,ה-י).
היא מועילה לכל באי עולם ,עם כל זה יש הפרש בין תשובת ישראל לתשובת רש"י (על יונה ג ,י) ביאר :כי שבו מדרכם הרעה ,ראו תשובתם וקבלוה .המפרש
שאר האומות ,כי עיקר התשובה לישראל ,ואילו תשובת האומות אינה מועילה מלמדנו כי הקב"ה בוחן כליות ולב ,ומשראה את עוצמת השינוי שחוללו אנשי
להם כי אם בזה העולם שלא יענשו על מה שחטאו ,לא בעולם הבא .המפרש נינוה בהנהגתם ,קיבל את פנייתם והשיב את חרונו ,מה שמעיד על נגישותו
מבחין בין התכלית של התשובה – בעוד אצל ישראל היא מביאה לקירוב גמור של שערי החסד גם למי שאינו בן ברית.
ולחלק לעולם הבא ,אצל האומות היא פועלת רק כמעצור לפורענות בעולם רבי אברהם אבן עזרא (על יונה ג ,ח) ביאר :וישובו איש מדרכו הרעה ,כי עזבו
הזה. הגזל והחמס והתחילו ללכת בדרכי הצדק והיושר .המפרש עומד על כך
הרמ"ע מפאנו בספר עשרה מאמרות (שם) ביאר :ואל יקשה בעיניך מאנשי שהתשובה אינה מסתכמת בצעקה בלבד ,אלא דורשת מתיחת קו חדש
נינוה ,כי הרבה תשובות בדבר ,האחד – כי ריבוי האוכלוסיה היה מעורר אליהם בהליכות החיים ,תיקון המעשים והסרת העוול.
רחמים בשביל י"ב ריבוא אדם שאין בהם חטא ובהמה רבה ,שהיה חורבנה הרד"ק (על יונה ג ,י) ביאר :ושב מחרון אפו ,שלא עשה בהם הרעה שגזר
איבוד חלק רב ומסויים בעולם .המפרש מציע זווית נוספת ומפתיעה :קבלת עליהם .המפרש מסביר כי כוחה של החרטה הוא בכך שהיא משנה את
תשובת נינוה לא נבעה מכוח התשובה כשלעצמה ,אלא מתוך רצונו של הקב"ה המציאות העתידית שנגזרה עליהם ,ומונעת את הוצאת הגזירה לפועל ,הכל
ביישוב העולם ורחמיו על ריבוי הבריות ,מה שמסביר כיצד הדין נדחה גם ללא תלוי בהשתנות האדם.
תשובה במובנה הישראלי המזכך.
בבואנו להעמיק בדברי האחרונים ,אנו מגלים כיצד גדולי הפוסקים משקללים
את הדינים שלמדו הראשונים ומחילים אותם על הנהגת העולם והמשפט
האלוהי.
השל"ה הקדוש ,רבי ישעיה הלוי הורוביץ (בספרו שני לוחות הברית ,מסכת
שבועות ,נר מצווה) ביאר :כי אומנם אין להם את כוח התשובה הגמור שיש
לישראל ,אך יחד עם זאת ,הקב"ה ,במידת רחמיו הכללית המשתרעת על כל
מעשי ידיו ,אינו חפץ במות המת ,ואם יתעורר בהם רצון לשוב מדרכם הרעה,
הרי שרחמיו יקדמו לדינם .גם ללא הסגולה הישראלית ,פתוחה לפניהם דרך
של הכנעה המפעילה את מידת הרחמים של הבורא ,המבקש להיטיב לכל
ברואיו.
רבי יוסף חיים מבגדאד ,הריטב"א דביתינו הוא ה"בן איש חי" (בספרו בן הספורנו (על יונה ג ,י) ביאר :וירא האלקים את מעשיהם ,שחזרו בלב שלם מן
יהוידע ,על מסכת תענית טו ,א) ביאר :כי תשובת נינוה לא הייתה תשובה החמס ולא היה זה רק למראית עין .המפרש מדגיש את כנות הלב ,שרק היא
שלימה של פרישה מן העבירה כראוי ,אלא רק הכנעה גדולה מחמת יראת המסוגלת לבקוע את רקיעי הרקיעים ולהביא לשינוי בדין.
הדין ,ולכן לא נחשבה להם ככפרה המטהרת את הכתם ,אלא רק כמניעת הכלי יקר (על יונה ג ,י) ביאר :כי שבו מדרכם הרעה ,מזה נלמד שגם הגויים
הפורע נות המיידית .המפרש מבחין כאן בין חרדת הדין המניעה את האדם מוכנים לקבל עליהם עול מלכות שמיים ולשוב מדרך רעה ,ואם כן כל שכן
לפעול לבין התשובה השלימה המזככת את הנפש ומחברת אותה אל ה'. ישראל שכל כוחם הוא בתיקון המעשים .המפרש משתמש בסיפור זה כראיה
רבי צדוק הכהן מלובלין (בספרו צדקת הצדיק ,אות מט) ביאר :ששורש לכך שאין מי שיכול לעמוד בפני התשובה ,אם רק יחליט האדם לשוב באמת.
הנשמה של אומות העולם הוא במקום המוגבל יותר ,ולכן אין להם את היכולת כשאנו פותחים את מסכתות התלמוד ,אנו פוגשים את הדיון המורכב על
לעשות תשובה המעלה את החטא עצמו להיות כזכות ,דבר שניתן רק לישראל גבולות התיקון והכפרה .הדברים מובאים לפנינו כנחל איתן המזרים את מימיו
ששורש נשמתם הוא למעלה מן המציאות והטבע .המפרש מעמיק להסביר כי אל עבר המסקנות ההלכתיות והמחשבתיות.
התשובה היא לא רק העדר החטא ,אלא מהלך אלכימי שבו החושך הופך לאור, בגמרא במסכת סנהדרין (דף נו ע"א) מובא :תנו רבנן שבע מצוות נצטוו בני
דבר שאינו שייך במי שלא ניתן לו הכתר של התורה והמצוות. נח על הדינין ועל ברכת השם ועל עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות
הפני יהושע (על מסכת כתובות דף ג ע"ב) ביאר :שגם כאשר אנו אומרים שאין דמים ועל הגזל ועל אבר מן החי .הגמרא מגדירה כאן את גדר חיובם של בני
להם תשובה ,אין הכוונה שאין להם כלל אפשרות לבקש רחמים ,אלא שאין נח ,וממילא עולה השאלה האם כשיעברו על מצוות אלו ,פתוח בפניהם נתיב
להם את המעמד ההלכתי של בעלי תשובה ,שזוכים לקרבה מיוחדת ולהשראת של כפרה ,או שמא כל חטא נותר ככתם על נשמתם.
שכינה כפי שזוכה לה כל מי שנמנה עם עדת ה' .המפרש מבקש ליישב את בתלמוד ירושלמי (מסכת נזיר פרק ט הלכה א) מבואר :כתיב וכפר עליו את
הדברים ולומר שאין כאן שלילה גמורה של שמיעת התפילה ,אלא שלילה של שיש לו כפרה ,יצאו עכו"ם שאין להן כפרה .התלמוד הירושלמי מציב גבול
הדרגה הרוחנית הגבוהה הנלווית לתשובה. ברור ,ומלמדנו כי המושג כפרה כפי שהוא מוכר לנו ,כזה המוחק את החטא
בבואנו ללמוד את דברי גדולי דורנו ,אנו מוצאים כיצד הם מחברים את סוגיית ומשיב את האדם לדרגתו הראשונה ,שייך בעולמם של ישראל בלבד ,בני
תשובת אומות העולם אל עומק ההשגחה האלוהית על הבריאה כולה ,מבלי הברית.
לגרוע מחשיבות הברית הייחודית של ישראל. בתלמוד ירושלמי (מסכת תענית פרק ב הלכה א) מובא :אמר רשב"ל תשובה
מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט ,סימן רמד) ביאר :כי הנהגת של רמיות עשו אנשי נינוה ,העמידו עגלים בפנים ואימותיהם בחוץ סייחים
השי"ת עם הבריות היא מורכבת ,ואף שעיקר ענין התשובה המזככת שייך מבפנים ואימותיהם בחוץ והוון אילין געיי מן הבא ואילין געיי מן הכא ,אמרין
לישראל ,הרי שהקב"ה שומע תפילת כל פה ומקבל את הצעקה של כל נברא אין לית מתרחם עלינן לינן מרחמין עלייהון .התלמוד ירושלמי חושף כאן פן
שבאמת מבקש להימלט מן הרע ,ואין זה סותר את העובדה שאין להם כפרה מפתיע ,שבו נראה כי גם המעשה הגדול של אנשי נינוה היה מלווה בהשתדלות
גמ ורה ומקודשת כפי שיש למי שקשור לתו"מ .המפרש מלמדנו כי הקב"ה, מחושבת ,מה שמעורר תמיהה על אופי התשובה שלהם.
בהנהגתו הכללית ,חומל על כל מי שמשליך מעליו את הרע ,גם אם בחינה זו רש"י (במסכת יבמות דף מח ע"ב ד"ה זה) ביאר :גר תושב אינו מחויב לשמור
אינה מגיעה לדרגת הטהרה והדבקות המיוחדת של הבן השב אל אביו. שבת דאם כן נפישי להו משבע מצוות .המפרש מלמדנו כי מערכת המצוות
הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק י ,יורה דעה ,סימן של בן נח היא מוגדרת ומצומצמת ,ואינה כוללת את מערכת התשובה והכפרה
טו) ביאר :שלמרות שנפסק בירושלמי שאין להם כפרה ,מכל מקום מצינו המורכבת שישנה בישראל ,שכן כל הנהגתם היא במסגרת הדין הכללי המוטל
שהרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ג ,הלכה ה) מנה חסידי אומות העולם שיש עליהם כבני אנוש.
להם חלק לעולם הבא ,וזה מלמד שגם אצלם יש מושג של תיקון המעשים תוספות (שם) ביארו :שהגדרת החיובים היא כזו שאינה מאפשרת להם להיכנס
וה עלאת הנפש .מושג התיקון אינו נעדר מן העולם ,אלא הוא בעל גוונים תחת כנפי המצוות של ישראל ,מה שמוביל להבנה כי הם נידונים לפי מערכת
שונים ,וכאשר אדם נוהג בצדקות ובחסד ,הוא פועל תיקון בנפשו המזכה אותו משפטית שונה ,שאינה כוללת את התיקון המופלא של התשובה.
בקרבה אל הבורא.
יתברך ,אך לכל אחת את המבנה הייחודי לה ,את מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (על בראשית ,מאמר כט) ביאר :שסוד התשובה
העומק שלה ,ואת הפירות שהיא מניבה במציאות תלוי בצלם אלקים שבאדם ,ואף שאצל ישראל הצלם הזה מאיר באור מיוחד
העולמית. של קדושת תורה ,הרי שגם אצל אומות העולם קיים יסוד זה ,ומתוך כך יש
כאשר אנו מעתיקים את הסוגייה המורכבת הזו בכוחם לפנות אל הבורא ולהכיר בחטאם .המפרש מדגיש כי עצם האפשרות
אל נבכי הנפש פנימה ,אנו פוגשים את האדם ש ל האדם להכיר בבוראו ולהתחרט על מעשיו היא ביטוי לצלם אלקים שבו,
בשעת משבר ,בשעה שבה הוא מבקש להשתנות שאינו מתבטל לעולם ,ומתוך כך נוצר הקשר בין הנברא לבוראו בשעת
אך חש כי הדרך חסומה בפניו .החיבור לאמונה החרטה.
אינו עובר דרך הגדרות הלכתיות בלבד ,אלא דרך הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (קיצור שולחן ערוך ,הלכות גרים)
ההבנה העמוקה כי אין שום מציאות שבה האדם ביאר :כי התשובה המוחלטת שמבטלת את החטא היא מתנה שניתנה לבני
מרוחק לגמרי מבוראו ,וכי שער התשובה ,גם אם ברית ,אך אין זה מונע ממי שמבקש ללכת בדרך הישר מלהתקדש ולהתעלות,
גווניו שונים ,לעולם אינו נעול בפני הלב הכנה. ועל כן אל לנו לנעול את הדלת בפני כל מי שמבקש את האמת ,שכן דרכי ה'
ונראה לבאר ,כי האמונה הפנימית של האדם צריכה להישען על הידיעה חקרן עמוק ורחמיו על כל מעשיו .המפרש מורה כי יש להבחין בין ההגדרה
שהשם יתברך מבקש בטובתם של כל ברואיו .כשאדם נושא את עיניו אל ההלכתית המדויקת לבין המבט האנושי המבקש לעודד כל אדם להתרחק מן
השמיים ומבקש להניח מאחוריו את משא העבר ,עליו להאמין כי התנועה הזו הרע ולהתקרב לטוב.
עצמה היא התנועה המקרבת אותו אל האמת .גם אם הוא חש כי אין לו את כאשר אנו מבקשים להוריד את הסוגייה העיונית אל הקרקע של המציאות
המדרגה המיוחדת של בן השב אל אביו ,הרי שעצם ההכרה במלכותו ובצדקת וההלכה ,אנו פוגשים את שאלת ההתייחסות המעשית לאדם שאינו בן ברית
דרכיו היא המאפשרת לאור אלוהי לחדור אל תוך חייו ולהנהיג אותם אל עבר המבקש לשוב מדרכו הרעה.
מציאות מתוקנת יותר. הנפקא מינה העיקרית עולה בשאלת החיוב שלנו להדריך או לסייע לאדם כזה.
עוד נראה ליישב ,כי ההנהגה הנכונה לאדם אינה למדוד את תשובתו על פי שהרי ,אם התשובה אצל בני נח אינה פועלת כפרה מהותית כפי שהיא פועלת
תוצאותיה המיידיות או על פי השוואה לאחרים ,אלא על פי כנותו הפנימית. בישראל ,האם יש מקום להורות להם על הדרך לשוב? כאן אנו מוצאים כי
אדם שבוחר לשפר את דרכו ,גם אם הוא מרגיש שחסרה לו את הבשלות המצפן ההלכתי מורה לנו שכל התעוררות של אדם ,ויהיה מי שיהיה ,לכיוון
הרוחנית המלאה ,הוא אדם שבוחר בחיים .הנפש שואפת תמיד אל שורשה, של צדק ויושר היא רצויה ומבורכת .לכן ,פוסקי זמננו מדגישים כי אל לנו
והא מונה מלמדת אותנו כי כל פעולה של יושר ,כל חזרה מחמס ,וכל קבלת לבלום את פניו של מי שמבקש לתקן את דרכיו ,שכן גם אם אין בידו את הכוח
עול של צדק ,בונים את האישיות מחדש .האמונה אינה דורשת מאיתנו להשיג לעקור את החטא למפרע כיהודי ,הרי שהוא בונה לעצמו הווה ועתיד נקיים
את הכל בבת אחת ,אלא מנחה אותנו להיות נאמנים לצעד הבא שאנו יכולים יותר ,וזהו ערך מוסרי עצום שיש לתמוך בו.
לעשות. נפקא מינה נוספת עולה בשאלה האם מותר לשבח את המעשה של מי שאינו
כך הופכת התשובה ממילה תיאורטית למצב חיים .האדם המאמין מבין כי בן ברית ששב מחטאו ,כגון מי שהחזיר גזילה שגזל .על פי עיקרי הסוגייה ,אף
העבר אינו גזר דין חלוט ,וכי העתיד נכתב מחדש בכל רגע של הכרעה .הנהגת שאין זה קרוי 'תשובה' במובנה השלם של 'זדונות נעשות כזכויות' ,הרי
האדם צריכה להיות כזו של ענווה ושל שאיפה מתמדת – ענווה המכירה בכך שההכרה בכך שאדם עשה מעשה נכון היא חלק מהשאיפה העולמית לתיקון.
שאנו פוסעים בנתיבים שונים ,ושאיפה שאינה נרתעת מהקשיים או במציאות החיים ,כאשר אנו עדים לאדם שחוזר בו מדרכו הרעה ,עלינו להכיר
מהספ קות .כשאדם חי בתודעה שבוראו חפץ בתיקונו ,הוא מוצא את הכוח בערכו של הצעד הזה כמעשה של בניין עולם ,שהרי כל מעשה של יושר מוסיף
להמשיך ולחפש את הדרך ,מתוך הבנה שכל רצון טוב הוא נטיעת זרע של אור בבריאה.
תקווה בעולם ,וכי שום מאמץ כן אינו הולך לאיבוד. עוד נראה לבאר ,כי גם לעניין הנהגתנו עם בני נח ששבו ,אין זה פוטר אותנו
כאשר אנו מתבוננים במצפן הפנימי הנבנה מתוך סוגיה זו ,אנו מוצאים כי מלהתייחס אליהם בדרך ארץ ובכבוד ,שהרי הם עומדים תחת השגחת הבורא.
המוסר האנושי אינו מנותק מהקדושה ,אלא מהווה את הבסיס לה .המבט החילוק שאנו למדים בין תשובת ישראל לתשובת אומות העולם אינו אמור
המוסרי הנבנה כאן מורה לנו כי האחריות למעשינו היא מוחלטת ,והיכולת לשמש ככלי להרחקה ,אלא כתובנה המדייקת את עומק הקשר שלנו אל
לתקן היא הכוח האצילי ביותר שניתן לאדם .אל לנו להישען על טענות של ה קדוש ברוך הוא ,ומתוכו אנו מחויבים להקרין ישרות ויושרה לכל מי
מגבלות רוחניות כדי להימנע מתיקון המעשים ,אלא עלינו לראות בכל יום שסביבנו .הדיוק הזה בנפקא מינה מלמדנו שהתשובה אינה רק מושג
הזדמנות חדשה להיטיב. תיאולוגי ,אלא מנוף לחיים של תיקון מעשי שבו כל אדם ,בכל מקום ,יכול
ונראה להסביר ,כי המצפן הפנימי של האדם צריך להיות מכוון תמיד אל לבחור להיות טוב יותר ,וזהו פרי עבודה רוחנית עקבית של האדם על עצמו.
האמת .גם אם נניח שישנם הבדלים מהותיים בין המדרגות הרוחניות ,הרי בבואנו להעמיק אל שורש העניין ,אנו מגלים כי השאלה בדבר תשובת אומות
שבמישור המוסרי ,החובה להתרחק מן הרע ולהידבק בטוב היא משותפת לכל העולם נוגעת בתהום עמוקה של הגדרת מהות התשובה עצמה .התשובה אינה
באי עולם .אין אדם רשאי לומר כי דרכו חסומה ,שכן הקדוש ברוך הוא ברא רק כלי טכני לניקוי חשבונות מול שמיים ,אלא היא תנועת נפש המגדירה את
את העולם באופן שכל מי שבוחר בטוב ,סופו להיפגש עם האור .המצפן הזה הקשר הפנימי שבין הנברא לבוראו.
אינו מתיר לנו להסתכל על האחר כפחות ערך בגלל מדרגתו ,אלא מחייב אותנו ההבדל בין ישראל לאומות העולם אינו רק בדרגות של חסד ,אלא בטיב
לראות את כל מי שמבקש לתקן את דרכיו כשותף לתיקון העולם. הקשר .אצל ישראל ,התשובה היא שיבת הבן אל אביו .כשאדם מישראל שב
עוד נראה לבאר ,כי עלינו להיזהר מלהפוך את הגדרות התשובה לתירוץ בתשובה ,הוא אינו רק עוזב את החטא ,אלא הוא מגלה מחדש את האמת
לבינוניות .לעיתים אדם עלול לומר לעצמו כי מאחר שאינו נמצא במדרגה העמוקה ביותר של עצמו – את נשמתו שנשארה דבוקה בהשם גם בשעת
הגבוהה ביותר ,הרי שמאמציו אינם בעלי ערך .אולם המסקנה המוסרית החטא .משום כך ,התשובה פועלת למפרע ,שכן היא חושפת שמהותו הפנימית
העולה מן הדברים היא הפוכה לחלוטין :כל פעולה קטנה של יושר ,כל חרטה של ישראל היא טהרה ,והחטא היה רק מעטפת חיצונית זרה.
כנה ,וכל מאמץ להימנע מחמס ,הם אבני בניין בבניינו של האדם ושל העולם. אצל אומות העולם ,התשובה פועלת במישור אחר .מאחר שאין הם במדרגת
המצפן הפנימי מורה לנו כי הערך של הפעולה נמדד בנאמנות של האדם בנים בברית התורה ,התשובה שלהם היא תשובה של עבד המתיירא ממלכו.
למצפונו ולציווי האלוהי שבלבבו. זוהי הכרה בעול מלכותו של הקב"ה ,המביאה את האדם להחלטה להיטיב את
הנהגת האדם צריכה להיות כזו של רדיפת אמת שאינה יודעת פשרות .מתוך דרכיו מכאן ולהבא .זו אינה התמזגות מחדש עם שורש הנשמה בדרך של
הבנה כי התשובה היא השפה של הקשר עם הבורא ,עלינו לנסות לדבר בה 'זדונות כזכויות' ,אלא היא הכרה של היצור בבוראו ,הכרה שמביאה לרחמי
בכל כוחנו .מוסר החיים הנבנה כאן הוא שאין שום 'סוף פסוק' לרצון האדם שמיים ,אך משאירה את רושם העבר כפי שהוא.
להשתנות .כל זמן שהנשמה בקרבנו ,יש ביכולתנו לחתור אל עבר הטוב .זהו
המצפן המנחה אותנו לא לראות את האחר במבט מתנשא ,אלא במבט המכיר
במאמצו ,ומחזק את ידיו בכל צעד שהוא עושה לעבר היושרה .הכנות הפנימית
הזו ,שבה האדם מעמיד את עצמו מול קונו ומבקש ללכת בדרכיו ,היא היא
הנכס היקר ביותר שנוכל לרכוש בחיינו.
כשאנו פוסעים מתוך בית המדרש אל חיי היום-יום ,עלינו לשאת עמנו את
ההבנה ששער התשובה אינו נעול בפני שום תנועה של לב .התובנה המרכזית
היא שאין אדם בעולם – יהודי כגוי – שאינו מסוגל להטות את מסלול חייו.
עבורנו כבני ברית ,הלקח הוא כפול :מחד גיסא ,עלינו להכיר בערכה העצום
של מתנת התשובה ,הפועלת זיכוך עמוק ומחברת אותנו לשורש נשמתנו
כבנים לאב; ומאידך גיסא ,עלינו להכיר באחריות המוטלת עלינו ,להוות דוגמה
של יושר וקדושה לעולם כולו ,מתוך ידיעה שכל פעולה של צדק משפיעה על עוד נראה להעמיק ,כי כל אימת שאנו מדברים על 'תשובה של רמיות' או
הבריאה כולה .עלינו לזכור כי גם כאשר אנו חשים במרחק ,הכמיהה הפנימית 'תשובה חלקית' ,אין הכוונה לזלזל בערכו של המעשה ,אלא להגדיר את טיב
לשיבה אל הטוב היא עצמה פתח כחודו של מחט ,שדרכו הקב"ה מושיט לנו התיקון .רצון השם ביישוב העולם הוא רצון עמוק ,וכל צעד של אדם בעולם
יד ומעלה אותנו מעלה מעלה. לעבר תיקון דרכיו הוא ביטוי להכרה בבורא .כשהקב"ה מקבל את תשובת
עיקר העניין :סוגיית תשובתם של אומות העולם פותחת בפנינו פתח רחב אנשי נינוה ,הוא מאשר את העובדה שהעולם כולו שייך לו ,ושהוא חפץ
להבנת רחמיו האינסופיים של הבורא ,המבקש את תיקון כל ברואיו .הדיון בהצלת ברואיו ובתיקונם .העומק הרעיוני הוא שהתשובה היא השפה שבה
היסודי שהעלינו מבאר כי בעוד שתשובתם של בני ישראל היא כוח סגולי הנברא משוחח עם בוראו; ישראל מדברים בשפת הבנים ,ואילו שאר העולם
ועליון המזכך את החטא עד לשורשו ומחזיר את האדם לדרגת בן ,תשובתם מדברים בשפת היצורים המכירים במלכותו .שתי השפות מתקבלות לפניו
של שאר האומות ה יא הכרה ביושר ובעול מלכותו יתברך המועילה להסיר
כל מעשיו ,ועל כן אל לנו לעולם להתייאש מעצמנו או מן הדרך ,אלא תמיד פורענות ולסלול נתיב של צדק מכאן ולהבא .אנשי
לשאוף אל עבר התיקון השלם ,מתוך הבנה שהקב"ה חפץ בכל פנייה אליו, נינוה מלמדים אותנו כי אין מצב שבו החסימה היא
באהבה ובחמלה. מוחלטת ,וכי כל צעד של הכנעת הלב והחזרת גזל
התשובה אינה יעד שאליו מגיעים ,אלא דרך חיים של התחדשות בלתי פוסקת הוא בעל ערך בעיני המקום .אנו למדים שפעולת
המגלה את הטוב הטמון בכל רגע .כוחו של רצון כן לשוב ולתקן ,יכול לבקוע התשובה אינה נמדדת רק בתוצאתה ההלכתית
רקיעים ולשנות גם את גזירת הדין הקשה ביותר בתוך נבכי המציאות. המיידית ,אלא בעצם רצונו של הנברא להידבק
בטוב ולזנוח את הרע .דרכי ה' מורכבות ורחמיו על
נס התיבה -כיצד הכילו הקירות המוגבלים את עולם החי האינסופי?
הוא שישנם מפרשים המבקשים למצוא את המקום הטבעי בתוך הסיפור .אם הגשמים ניתכים ארצה ,העולם כולו נשטף
המידות היו ביחס לקומתו של נח ,ייתכן שהתיבה הייתה גדולה בהרבה ממה במערבולות של מים זועמים ,והאופק נעלם תחת
שאנו מדמיינים לפי מידותינו כיום ,ובכך הוא מנסה ליישב את הקושי הטכני מסך אפור וכבד .בתוך כל השאון הזה ,ניצב מבנה
בתוך המסגרת האנושית. אחד בודד ,עשוי עצי גופר ,אטום בזפת מבית
האבן עזרא (שם) כתב עוד :שיתכן שעשה נח ארבע וחמש עליות ויותר בגובה ומחוץ .זהו המקלט האחרון ,התיבה של נח .בתוכה ,המולה בלתי נתפסת:
התיבה ,ומה שכתוב בתורה תחתים שנים ושלישים תעשה ,אינו מדוקדק שאגת האריות ,המיית היונים ,צעדי הענק של הפילים ,וזמזום אינסופי של
לגמרי אלא שאחז הכתוב דרך קצרה .ביאור דבריו הוא שייתכן שהמבנה היה שרצים ורמשים מכל קצוות תבל .הריחות עזים ,הערבוב של חיות טמאות
מורכב ומרובה קומות יותר ממה שמשתמע בפשטות ,והתורה נקטה בלשון וטהורות יחד ,הצפיפות שאין לה אח ורע .המחשבה האנושית נותרת חסרת
תמצי תית ,כדרכה ללמדנו את העיקר ולהותיר לנו את הדמיון וההבנה אונים אל מול המראה הזה .כיצד ייתכן? כיצד ייתכן שתיבה בעלת מידות
שהתיבה תוכננה ביד אמן כדי להכיל את המרובה. קצובות ,אורך ורוחב וקומה מוגדרים ,מכילה בתוכה את כל חיות השדה ,את
נכנסים אנו אל עומק ההנדסה המופלאה ואל הניסיונות האנושיים לפצח את כל עופו ת השמים ,את כל הרמשים הרבים שאין להם מספר? המבט הטבעי,
השאלה הטכנית :כיצד נכנסו כולם בתיבה? גדולי המפרשים ,בדרכם המבקש למדוד ולחשב ,נתקל בחומה בצורה .היגיון הברזל של חוקי הטבע
הייחודית ,מציעים פתרונות המשלבים חוכמה אנושית עם הבנה עמוקה של זועק לשמים ,שואל בפליאה :האם ייתכן שגבולות החומר נפרצו ,או שמא יש
צורכי החיים והמציאות .הם אינם נרתעים מהקושי המבני ,אלא מחפשים את כאן שפה נסתרת שבה המוגבל עוטף את האינסופי? זוהי התהייה שמלווה
ההיגי ון הפנימי שיכול ליישב את הנתונים ולמצוא מנוח לשאלה המטרידה את אותנו בתוך הסערה ,בין קירות העץ המצופים זפת ,אל מול המציאות הבלתי
הדמיון. אפשרית שקמה לנגד עינינו.
רבינו בחיי בפירושו על התורה (פרשת נח) ביאר :דלכן היה מקום בתיבה הקונפליקט בין הטבע לנס -מה אומרת התורה? כאשר אנו מתבוננים בתיאור
להכיל את כל בעלי החיים כיון שהכניסם נח בעודם צעירים בשנים וקטנים התיבה בתורה ,אנו פוגשים מציאות שמאתגרת את חוקי הפיזיקה כפי שאנו
בגופם ,ולכן גם לא היתה לו טירחא כל כך להאכילם כיון שבעלי חיים קטנים מכירים אותם .התורה מפרטת מידות מדויקות ,אורך ורוחב וקומה ,אך רשימת
מסתפקים במועט .ביאור דבריו הוא שהפתרון טמון בהבנה מעשית של עולם המלאי שעתידה להיכנס לתוכה נראית דמיונית .כל המינים ,כל החיות ,כל
החי; נח ,בחוכמתו ,בחר בפרטים הצעירים של המינים ,ובכך לא רק חסך העופות -כיצד ייתכן הדבר? כאן אנו מגלים את המתח בין ההשתדלות
במקום אלא גם הקל על מלאכת ההזנה והטיפול ,מתוך תפיסה שהטבע עצמו האנושית לבניית כלי לבין ההתערבות האלוקית המשלמת את החסר.
מציע נתיבים של צמצום והתאמה למציאות מוגבלת. הרמב"ן (בראשית ו ,יט) ביאר :כי החיות רבות מאד ,ומהן גדולות מאד כפילים
רבי אברהם אבן עזרא בפירושו על התורה (פרשת נח ,ו ,טז) חידש :שאפשר וכראמים וזולתם ,והרמש הרומש על הארץ רב מאד ,גם מעוף השמים מינים
שקומת נח היתה גדולה מקומתנו ,והאמות של התיבה שהזכירה התורה היו רבים אין להם מספר ,וכאשר תאסוף לכלם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה,
במדת אמות של נח .ביאור דבריו הוא שהפער בין הדמיון שלנו למציאות לא תכיל אותם התיבה הזאת ,ולא עשר כיוצא בה ,אלא הוא נס ,החזיק מועט
המקראית נובע מהבדלי מידות וקנה מידה; ייתכן שהתיבה הייתה גדולה את המרובה .ביאור דבריו הוא שהתורה מכירה בכך שהדבר חורג מגדר הטבע,
באו פן משמעותי ממה שאנו משערים לפי מידותינו כיום ,מה שמאפשר לכל והנס מתגלה ברגע שהכלי המוגבל מכיל את המציאות האינסופית של עולם
הנדרש להיכנס אל תוך מרחב מרווח ומותאם יותר ממה שחשבנו. החי.
רבי אברהם אבן עזרא (שם) הוסיף וביאר :שיתכן שעשה נח ארבע וחמש הרלב"ג (פרשת נח) חידש :כי לרבוי המינין שיצטרך להביא בתוכה היתה קטנה
עליות ויותר בגובה התיבה ,ומה שכתוב בתורה תחתים שנים ושלישים תעשה, עד מאד כי יצטרך להביא שם בהמות ועופות טמאים וטהורים ,וחיות קטנות
אינו מדוקדק לגמרי אלא שאחז הכתוב דרך קצרה .ביאור דבריו הוא שהמבנה עם גדולות ,שנים מכל ,ויש חיות גדולות כפילים וראמים ,ולפי הטבע חמשים
לא היה חתום בלוח זמנים או במידות נוקשות ,אלא אפשר הרחבה קומתית תיבות כיוצא בה היו קטנות מהכיל את המינין האלו כלם אבל היה הענין נס
וחלוקה פנימית מורכבת יותר ,ובכך התיבה הופכת למבנה רב-מפלסי המנצל גדול בלי ספק ,ומחזיק מועט את המרובה .ביאור דבריו הוא שמתוך התבוננות
את החלל באופן יעיל ומפתיע. לוגית במציאות ,אי אפשר להכחיש את הנס ,שכן אין שום הסבר טבעי שיכול
בעלי הדרש והחריפות הציעו הסבר שנון :ושמעתי תרוץ בדרך צחות דמי היה להכיל כמות עצומה כזו בתוך חלל כה מוגדר.
השכנים של נח ,הזבל ,וחיות ,כשיש שכנים זבל או חיות אי אפשר לבנות ,דהם רבי אברהם אבן עזרא (בראשית ו ,טז) כתב :שאפשר שקומת נח היתה גדולה
מעכבים את הבניה .ביאור הדברים הוא שבדרך צחות מודגש כי היכולת לבנות מקומתנו ,והאמות של התיבה שהזכירה התורה היו במדת אמות של נח .ביאור
ולהרחיב את המבנה תלויה גם בסביבה האנושית והרוחנית שבה נמצאים; דבריו הוא שמנסה להציע דרך שבה ניתן להבין את המידות לא כשינוי של
כשנח מוקף בשכנים שאינם מאפשרים התפתחות ,הקושי המבני משקף את הטבע ,אלא כשינוי של נקודת המבט האנושית ,ובכך הוא מנסה לגשר בין
הקושי החברתי ,והרחבת התיבה היא ביטוי לניצחון על העיכובים החיצוניים. התיאור המקראי לבין ההיתכנות הטבעית בתוך מסגרת החוקים האנושיים
השפעת הסביבה -השכנות כגורם מעכב או מאיץ :ניגשים אנו עתה לבירור הקדמונים.
העומק של הסביבה שבה האדם חי .לעיתים אנו תמהים מדוע פרויקטים האם הנס מייתר את ההשתדלות? עומדים אנו בפני השאלה המצמררת :אם
מסוימים ,גם כאלו שנועדו להציל חיים או לבנות עתיד ,נתקלים בחסמים בלתי כל המציאות בתוך התיבה הייתה נס גלוי ,אם הקירות היו צריכים להתרחב
מוסברים .התשובה אינה תמיד טכנית ,אלא רוחנית .הסביבה שבה אדם נמצא, מעבר לטבע כדי להכיל את כל החיות ,לשם מה הציווי המדויק על עצי הגופר?
האנשים שחיים לצדו והשפעתם עליו ,הם המפתח לכל היכולת שלו לפעול לשם מה המדידות המדוקדקות באורך ,ברוחב ובקומה? האין הקדוש ברוך
ולבנות בעולם .התיבה של נח ,מעבר למידותיה הפיזיות ,מייצגת את היכולת הוא יכול להציל את נח וחיותיו ללא צורך בתיבה כלל ,בדרך נס טהור? כאן
של האדם להתנתק מסביבה שלילית ולייצר לעצמו מרחב טהור שבו הברכה נחשפת נקודה יסודית בדרכי ההנהגה של הקדוש ברוך הוא בעולמו -השילוב
יכולה לשכון. שבין השתדלות אנושית למעשה הנס .שאלת המפתח היא מדוע הנס אינו
אביי במסכת סוכה (דף נו ,ע"ב) אמר :אוי לרשע אוי לשכינו ,טוב לצדיק טוב עומד בפני עצמו ,אלא דורש מאיתנו לטרוח ולהכין את הכלים הטבעיים.
לשכינו ,ללמדנו אם אתה רוצה לבנות אפילו בניה לשבעת ימים תלוי איזה הרמב"ן (פרשת נח) ביאר :כי דרך התורה לצוות על האדם שיעשה כל יכלתו
שכנים יש לך אם יש לך טובי עין ,אז תוכל לבנות ואם לא ,לא תוכל לבנות. בדרך הטבע ומה שיחסר הטבע בהן ישלים הנס ,ועל דרך זה תמצא בכל הנסים
ביאור הדברים הוא שהשכנות אינה עניין מקרי של מגורים ,אלא יצירת תהודה בתורה אם תסתכל בהם ,כי אף על פי שהם נסים מפורסמים יש בהם טבע
רוחנית .האדם מושפע ללא הרף מהאנרגיות הסובבות אותו ,ואם שכניו אינם במקצת .ביאור דבריו הוא שהתורה מלמדת אותנו יסוד לחיים :לעולם אין
במדרגה של נתינה ועין טובה ,הם עלולים להוות חסם אנרגטי ורוחני שמקשה האדם פטור מלעשות את חלקו .הנס אינו בא כדי להחליף את עבודת האדם,
עליו לצאת לפועל .נח ,שבנה את התיבה בתוך דור של חטאים ,נאלץ אלא כדי להשלים את מה שהכוח האנושי המוגבל אינו יכול להשיג .לכן הציווי
להתמודד לא רק עם הקושי הפיזי של הבנייה ,אלא עם האווירה המורעלת של לבנות את התיבה במידות מוגדרות היה הכרחי ,כדי שנח יגלה את מלוא
סביבתו ,וזו יצרה עיכוב משמעותי בהתפתחות הפרויקט שלו. אחריותו ומרצו ,ורק לאחר שמיצה את השתדלותו ,באה ההנהגה העליונה
התובנה העמוקה העולה מכאן היא שהצלחתנו בעולם החומר תלויה בבחירת והרחיבה את גבולות הטבע.
המעגל הקרוב .אדם שרוצה להצליח בבנייה של משהו גדול ,חייב לבחון את רבינו בחיי (פרשת נח) חידש :דלכן היה מקום בתיבה להכיל את כל בעלי
השפעתו של המעגל הסובב אותו .ישנן סביבות שסוגרות את האפשרות החיים כיון שהכניסם נח בעודם צעירים בשנים וקטנים בגופם ,ולכן גם לא
לבנות ,שמשדרות חוסר אמון או קטנות מוחין ,וישנן סביבות שפותחות את היתה לו טירחא כל כך להאכילם כיון שבעלי חיים קטנים מסתפקים במועט.
המרחב ומאפשרות לדברים צמודי גבולות להתרחב ולהכיל את הבלתי יאמן. ביאור דבריו הוא שישנם פתרונות טבעיים המצמצמים את הצורך בנס ,ועל
נח מלמד אותנו שגם בתוך דור מושחת ,היכולת למצוא או ליצור סביבה ידי בחירה נבונה של בעלי חיים צעירים ,נח צמצם את הצרכים הגשמיים בתוך
תומכת או להתנתק מההשפעה השלילית היא קריטית ליכולת להוציא את הנס התיבה .בכך הוא מדגיש שגם בתוך הנס ,אנו מחויבים להפעיל את השכל הישר
אל הפועל. ולמצוא דרכים לצמצם את העומס ,תוך סמיכה על כך שהשם יברך את המעט.
נכנסים אנו אל רובד נוסף ,המבקש להבין את התכנון המוקפד של התיבה. האבן עזרא (פרשת נח ,ו ,טז) כתב :שאפשר שקומת נח היתה גדולה מקומתנו,
התיבה לא הייתה רק אוסף של לוחות עץ שחווברו יחדיו ,אלא שרטוט אלוקי והאמות של התיבה שהזכירה התורה היו במדת אמות של נח .ביאור דבריו
השאלה העמוקה ביותר היא כיצד ייתכן שהעולם שנועד לאפשר לנס להתלבש בתוך המציאות ולהתקיים בה .גדולי המפרשים
כולו נכנס לתוך תיבה ,והתשובה טמונה בסוד עומדים על כך שהציווי המדויק על המידות לא בא כדי להגביל את האלוקות,
היחס שבין המוגבל לבין המאפשר. אלא כדי להכין כלי קיבול שהמציאות האנושית תוכל להכיל ולהבין ,ובכך
הגור אריה (בראשית ו ,טו) ביאר :כי התיבה הייתה לאפשר לנס להתרחש בתוך מסגרת של יציבות וסדר.
בחינת עולם קטן ,וכשם שהעולם כולו נברא הגאון רבי יצחק אברבנאל בפירושו על התורה (בראשית פרק ו ,פסוק יד)
בחכמה ,כך התיבה שנבנתה במידות מדויקות ביאר :כי הקדוש ברוך הוא ציווה לנח לעשות תיבה במידות מוגדרות כדי
שיקפה את היכולת של הבורא לצמצם את ללמדו שגם בזמן של הצלה מיוחדת ,על האדם לעשות את המוטל עליו ,ולא
האינסוף לתוך המוגבל .ביאור דבריו הוא לסמוך על הנס בלבד .ביאור דבריו הוא שהתיבה הייתה המבחן האמיתי של
שהתיבה היא מודל לאופן שבו האלוקות נח; אם היה סומך רק על הנס ,היה מבטל את ערך העשייה האנושית ,אך בזה
מתלבשת בתוך הטבע; כשם שהעולם נראה שפעל לפי תוכנית מדויקת ,יצר נח את הכלי הראוי להשראת השכינה ולהגנה
מוגבל אך מכיל בתוכו רבדים אינסופיים של חיים וקיום ,כך התיבה הראתה על בעלי החיים.
לנו שאין שום גבול לחומר כשהוא מתקדש ומכוון על ידי רצון השם. המלבי"ם בפירושו על התורה (בראשית פרק ו ,פסוק יט) כתב :שהנס של
השפת אמת (פרשת נח) חידש :כי התיבה היא בחינת הלב של האדם ,וכשם החזקת המרובה במועט לא היה רק ביטול של חוקי הטבע ,אלא שינוי בהנהגה
שהלב יכול להכיל בתוכו את כל העולם כולו ,את כל הרגשות ,את כל השאיפות הטבעית של בעלי החיים בתוך התיבה .ביאור דבריו הוא שהעובדה שהחיות
ואת כל הכאב ,כך התיבה לא הייתה מוגבלת במידותיה אלא ברוחניותה .ביאור הצטופפו ללא אלימות ,והצליחו לחיות בתוך המרחב המוגבל ,מלמדת כי הנס
דבריו הוא שהמרחב בתיבה לא היה נמדד באמות ,אלא ביכולת הפנימית של לא שינה רק את החלל הפיזי ,אלא את טבעם של היצורים עצמם ,שהפכו
נח להכיל את הבריאה .ככל שהאדם מתעלה ברוחו ,כך הכלים שלו מתרחבים, להיות רגועים ומסתפקים במועט ,ובכך התאפשרה השהות המשותפת במקום
והמציאות החיצונית שסביבו מתאימה את עצמה למידת הלב שלו. אחד.
הרעיון העמוק העולה מן הסוגיה הוא שהתיבה היא בית ספר לאמונה .אנו
לומדים כאן שהעולם אינו חסום ,אלא פתוח לאפשרויות בלתי מוגבלות.
כאשר אדם מרגיש צר לו ,כשהמציאות נראית דחוקה ,כשהאפשרויות נראות
חסומות – עליו לדעת שהקושי אינו במידות התיבה ,אלא בתודעה .התיבה
מזכירה לנו שהקב"ה הוא מקומו של עולם ,ואין העולם מקומו של הקב"ה ,ועל
כן ,ברגע שאנו מכניסים את האלוקות לתוך תיבת חיינו ,הגבולות נמוגים
והמרחב נפתח לרווחה.
כשאנו מתבוננים בתיבת נח כסמל לנפש האדם ,אנו מבינים כי כל אחד מאיתנו
בונה תיבה במהלך חייו .התיבה היא הנפש שלנו ,הכלי שבו אנו מאחסנים את
כל החוויות ,את כל הרגשות ,ואת כל כוחות החיים שניתנו לנו .הנס שקרה לנח
בתוך התיבה אינו נחלת העבר בלבד ,אלא הוא שיקוף של מה שקורה בתוך כל
אדם שמבקש להישמר ולהיבנות .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת
יביע אומר (חלק ו ,או"ח סימן לה) ביאר :כי אנו מברכים על הטוב והאמת
שמצויים בתוך עולמנו ,ומכירים בכך שגם כשהעולם נראה כים של סערות ,יש
לנו מקום מקלט שהוא הלימוד והאמונה .ביאור הדברים הוא שהאדם מוצא
את שלוותו הפנימית כאשר הוא מבין כי בתוך סערות החיים יש לו מרחב פנימי
מוגן ,תיבה של אמונה שבה הוא יכול להכיל את כל המידות והכוחות שלו ,גם
כשהם נראים סותרים או רבים מדי להכלה. התובנה המזוקקת מכל אלו היא שהתיבה מייצגת את החיבור שבין מאמץ
החיבור לאמונה מתבטא בידיעה שאין צורך לפחד מריבוי העניינים בחיים. אנושי כביר לבין סייעתא דשמיא שמרחיבה את הגבולות .לא התיבה כפי שהיא
אדם שלם הוא אדם שיודע לאסוף את כל חלקי אישיותו לתוך כלי אחד של במידותיה הטבעיות הכילה את כולם ,אלא התיבה כפי שהיא מקודשת על ידי
קדושה .הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שמירת הלשון הבטחת השם ,היא זו שהפכה למקום שבו הנס והטבע נפגשים .כשאדם בונה
(חלק א ,שער התבונה) כתב :כי כוח הדיבור והמחשבה של האדם הוא כתיבה את כליו ביראת שמיים ובדיוק ,הוא פותח פתח לכך שמה שנראה בעיניו קטן
ב פני עצמה ,ועל האדם לברור מה נכנס לתוך עולמו הפנימי .ביאור הדברים ומוגבל ,יתרחב ויהיה גדול מספיק להכיל את כל מה שהוא זקוק לו בדרכו אל
הוא שכמו שנח בחר אילו חיות להכניס לתיבה ,כך אנו בוחרים אילו מחשבות היעד.
ואילו מידות נכנסות ללבנו .כשאנו בונים את התיבה הזו מתוך קדושה ,אנו נכנסים אנו אל מרחב המעשה ,אל השאלה כיצד אנו לוקחים את הנס של
מגלים כי הכלי הפנימי שלנו מתרחב ומתעצם ,והוא מסוגל להכיל השפעות התיבה ומלבישים אותו על סדר יומנו .החיים של כל אחד ואחד מאיתנו הם
אלוקיות שהיו נראות בלתי אפשריות להכלה אנושית קטנה. כעין תיבה ,יש לנו את המשאבים המוגבלים שלנו ,את הכוחות המצומצמים,
הנהגת האדם צריכה להיות כזו שתמיד תזכור את הברית הפנימית .אדם ואת המשימות הגדולות והרבות שעלינו להכיל בתוכם .הלקח המעשי הוא
המנהיג את חייו מתוך הכרה שיש לו אחריות על תיבת הנפש שלו ,הוא אדם שאין האדם נדרש ליצור ניסים ,אלא ליצור כלי .הכלי הוא ההשתדלות,
שאינו נשבר גם כשהמציאות סביבו דוחקת .הוא יודע שכל רגע בחיים הוא והתוצאה היא הנס .זוהי עבודה של ביטחון בבורא יתברך ,בידיעה שמה שחסר
הזדמנות להוסיף קדושה לתיבה שלו ,ולהרחיב את הלב .כשאנו פועלים כך, בטבע יושלם על ידי ההשגחה.
א נו לא רק ניצולים מהסערה ,אלא הופכים למנווטים של חיינו ,מובילים את רבנו בחיי אבן פקודה בחובות הלבבות (שער הביטחון ,פרק ג) ביאר :כי על
עצמנו לחוף מבטחים ,בטוחים שמה שנראה בעינינו קטן ודל ,יתברך מלמעלה האדם לעשות את ההשתדלות הראויה ,אך לא לשים את מבטחו בהשתדלות
ויהיה למשכן קבע לשכינה. עצמה אלא בבורא יתברך ,שהרי גם בבניית התיבה נח עשה את שלו ,אך הנס
ניגשים אנו אל המרחב המוסרי ,אל המצפן הפנימי הנבנה מתוך ההבנה כי התרחש בתוכה .ביאור הדברים הוא שהסוד של חיים נכונים הוא האיזון העדין,
התיבה אינה רק סיפור על כלי עץ ,אלא הדרכה לדרך חיים של מידה ושל גבול. עשייה מלאה בכל כוחות הגוף והנפש ,תוך ידיעה פנימית שההצלחה תלויה
בעולם שבו אנו חיים ,הנטייה הטבעית של האדם היא לחפש תמיד עוד מרחב, ברצון השם ,ולא רק בכוחנו .זהו המנוע שמאפשר לאדם לפעול ללא חרדה,
עוד משאבים ,עוד אפשרויות ,מתוך תחושה שרק בתוך רחבות נשיג את בידיעה שהוא עומד בתוך ברית של הצלה.
מטרותינו .התיבה מלמדת אותנו הפוך :דווקא בתוך המצומצם ,בתוך הגדור הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו מחנה ישראל (פרק א) כתב:
והמתוחם ,נמצאת הברכה הגדולה ביותר .המוסר הפנימי שנבנה כאן הוא כשם שנח עסק בבניית התיבה בנאמנות למרות הקושי והצפיפות ,כך עלינו
היכולת לחיות בתוך מסגרת ,להעריך את הקיים ,ולדעת שהצלחתנו אינה להשתדל בדרכי הטבע במלאכתנו ,ולדעת שהצלחתנו אינה נמדדת בכמות
תלויה בפריצת גבולות חיצוניים אלא בזיכוך המרחב הפנימי שלנו. הכלים שבידינו ,אלא בנאמנותנו למצוות הבורא ובביטחון המלא בו שישלים
הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (שמירת הלשון ,חלק א ,שער את החסר .ביאור הדברים הוא שכל אחד מאיתנו בונה תיבה פרטית ,בחינוך
התבונה) ביאר :כי אדם ששומר על גבולותיו הפנימיים ,כפי שנח שמר על הילדים ,בפרנסה ,בלימוד התורה .אל לנו להיבהל אם הכלים נראים קטנים
גבולות התיבה ,זוכה להכיל ברכה בתוך חייו .ביאור הדברים הוא שכל עוד מלהכיל את המשימה ,אם נאמין בדרכנו ונפעל ביושר ,נראה כיצד הקדוש
האדם מתוחם בתוך גדרי המוסר וההלכה ,הוא אינו מאבד את כוחותיו לחינם, ברוך הוא פורץ את גבולות הטבע ומעניק לנו ברכה שאין לה שיעור.
וכך הכלי הפנימי שלו נשאר פנוי לקלוט השפעות עליונות .כאשר אנו הגאון החזון איש בספרו אמונה וביטחון (פרק ב) ביאר :אין אנו צריכים לראות
משליטים סדר בנפשנו ,אנו מגלים שאין צורך בכלים עצומים כדי להכיל את את הטבע כמגביל ,אלא כזירה שבה מתגלה רצון השם .מי שחי בביטחון יודע
האור ,אלא בכלים טהורים. שהטבע עצמו הוא נס מתמשך ,ושהשם יתברך יכול להרחיב את הכלים
מו"ר הגר"א וייס (בשיעוריו על פרשת נח) חידש :כי המידות המדויקות של המוגבלים של האדם לכל צורך ועניין .ביאור הדברים הוא שמי שחי בראייה
התיבה מלמדות אותנו שגם במידות החומריות יש קדושה ,ואין היתר לפרוץ כזו ,הופך את חייו למסכת של ניסים גלויים .הוא אינו מנסה לשלוט במציאות
גדרים בטענה של צורך או רווחה .ביאור הדברים הוא שהמוסר בתיבה הוא בכוח ,אלא מנווט את חייו באמונה ,והמציאות עצמה מתיישרת לפי רצונו,
היכולת לחיות בתוך מסגרת ,להעריך את המוגבל ,ולא לחפש ללא הרף את כיוון שהוא מחובר למקור הטבע כולו.
היתר שעלול להוביל לטשטוש הגבולות המוסריים .הענווה מתחילה בכך נצלול אל עומק העומקים של סוגיית התיבה ,אל המקום שבו גבולות החומר
שאנו מקבלים את הגבול שהציב לנו בורא עולם ,ומתוכו אנו מגדלים את פוגשים את האינסוף האלוקי .התיבה אינה רק כלי הצלה פיזי ,היא אינה רק
הבניין שלנו. קופסת עץ שצפה על פני המים; היא תמצית העולם כולו .כאשר נח בנה את
הסטייפלר (ברכת פרץ ,פרשת נח) כתב :כי התלות בבורא עולם דווקא במצבי התיבה ,הוא לא בנה רהיט ,הוא בנה את העולם מחדש בתוך חלל מצומצם.
דוחק היא היסוד למידת הביטחון ,ומי שזוכה לחוש את עזרת השם בתוך תיבת
העליונה .החיים המאושרים נבנים מתוך הידיעה שאנו עושים את שלנו בתוך חייו המצומצמת ,לומד ענווה מהי .ביאור הדברים
גדרי הטבע ,ומתוך כך זוכים לראות כיצד השם יתברך פורץ את הגבולות הוא שהמצפן הפנימי שלנו מכוון למקום שבו אנו
ומעניק לנו ברכה שאין לה שיעור. מוותרים על השליטה העצמית המוחלטת לטובת
עיקר העניין :הסוד הגדול של תיבת נח הוא שהעולם כולו יכול להיכנס לתוך ההישענות על ה' יתברך .התיבה מלמדת אותנו
מקום קטן ומוגבל ,אם רק יודעים שהגבול אינו מחסום אלא מסגרת של ברכה. שדווקא כשאנו מרגישים שאין לנו מקום ,כשנדמה
הבנת המפרשים מלמדת אותנו שלא הנס ביטל את הטבע ,אלא הנס הופיע לנו שהכל צפוף ולחוץ ,שם מתגלה האמונה
מתוך ההשתדלות האנושית המדויקת .התיבה אינה זיכרון רחוק ,אלא מודל האמיתית ,שכן אנו נאלצים להכיר בכך שהחיים
לחיים; הי א מלמדת אותנו שאדם שבונה את כליו ביראת שמיים ,במידות של שלנו מוחזקים ביד ה' ולא בידנו.
אמונה ובבחירת סביבה נכונה ,זוכה להרחיב את נפשו ואת מעשיו עד שיכילו אנו יוצאים מהתיבה אל החיים עצמם ,נושאים עמנו
בתוכם את האינסוף .כשאנו זוכרים שהקב"ה הוא המנווט ,גם הסערות את הכלים שעיצבנו .התובנה המעשית ליומיום היא
הגדולות ביותר בחיים הופכות להיות הזדמנות לבנייה ,להצלה ולגילוי שכינה שההשתדלות שלנו אינה עומדת בסתירה לנס ,אלא
בתוך המציאות המוגבלת שלנו. היא המצע שעליו הנס מתלבש .כאשר אנו ניגשים
האדם אינו נדרש לברוח מהגבולות אלא למלא אותם באמונה ,שכן בתוך הכלי לחינוך ילדים ,לפרנסה ,או לכל בניין אישי בחיים ,עלינו לזכור שגם אם נדמה
המדויק שהכנת ,מחכה לך ברכה שאין לה שיעור .הנס האמיתי בחיים אינו לנו שהכלי שלנו קטן מדי להכיל את כל השאיפות והאתגרים ,הקדוש ברוך
שינוי העולם החיצוני ,אלא הפיכת הלב הפנימי לכלי שבו שוכן האור ,גם הוא הוא המרחיב את הכלים .העבודה שלנו היא להביא את הכלים שלנו לידי
כשהסערה משתוללת בחוץ. שלמות ,לדייק אותם ,לבנות אותם באמונה ובביטחון ,והשאר – שייך להנהגה
כיצד ייתכן שחמי טבריה הם שרידים ממים שנשארו מהמבול והרי לא ירד מבול בארץ ישראל?
הרלב"ג (שם)" :ביאור ענין המבול היה בחסד וברחמים ,שאף במה שהחריב, עומדים אנו מול תעלומה המטלטלת את המחשבה ,מחברים את קצוות העולם
הותיר מקום לתיקון" .נראה להעמיק ,כי לפי הרלב"ג ,השארת חמי טבריה היא שבין המבול ששטף את פני תבל לבין קדושתה של ארץ ישראל .התורה
חלק מהמערכת המכוונת של הבריאה ,שבה גם בתוך הדין החריף ביותר ,ישנה הקדושה פותחת בפנינו את שערי המבול ,ומספרת לנו כי נבקעו כל מעיינות
התחשבות בצרכי העולם שיבואו לאחר מכן. תהום רבה .מפרש רש"י בפרשת נח כי המילה כל מלמדת אותנו שלא כל
החזקוני (שם)" :כל מעינות תהום רבה ,גם בארץ ישראל ,ומשם נשארו אותם המעיינות נבקעו ,שכן נשתיירו מהם מעיינות לטובת העולם ,כגון חמי טבריה.
מעיינות שיש בהם צורך לעולם" .נראה להסביר ,כי החזקוני נוקט גישה והנה ,באה הגמרא במסכת סנהדרין ומגלה לנו את הסוד המרעיש :חמי טבריה
המאפשרת לנו לגשר על הפער בין המציאות של המבול לבין קדושת ארץ הם שרידים חיים ,אותם מים רותחים שנותרו ממי המבול .אך כאן מתעוררת
ישראל ,בכך שהוא מצביע על האפשרות שגם אם המבול לא ירד כגשם מן סתירה זועקת :הרי הגמרא במסכת זבחים קובעת מפורשות כי בארץ ישראל
השמים על הארץ ,הרי שמהתהום ,ממעמקי האדמה ,בקעו המים גם בארץ ל א ירד מבול כלל! כיצד ייתכן שחמי טבריה ,השוכנים בלב ארץ הקודש ,הם
ישראל ,ומשם נותרו אותם מעיינות חמים. שרידים של מבול שמעולם לא הגיע לפתח דלתה? השאלה הזו ,המעסיקה את
ה ספורנו (שם)" :נבקעו ,להראות שהדין היה משני כיוונים ,מלמטה ומלמעלה, גדולי המפרשים ,פותחת בפנינו צוהר להבנה עמוקה במבנה העולם ובהשגחה
כדי למחות כל דבר" .נראה להוסיף ,כי העובדה שדווקא המעיינות שנתנו כוח על ארץ ישראל ,ואנו נצא למסע מרתק כדי ליישב את הסתירה הזו ולהבין
להרס נשארו ככלי תועלת ,מלמדת אותנו על יכולתו של הבורא להפוך את כלי כיצד המים הרותחים מספרים את סיפורו של הדור ההוא.
המשחית לכלי החיים. נפתח את שערי הפרשה ונתבונן בפסוקים המזעזעים את אמות הסיפים של
אונקלוס (שם)" :איתבזעו כל מעיני תהומא רבא" .נראה לבאר ,כי התרגום העולם ,המתארים את הרגע שבו נפרצו גבולות הטבע והמים שטפו את היקום.
מדגיש את הפעולה האקטיבית של בקיעת האדמה ,המדגישה את העוצמה הכתוב מתאר את תחילת המבול" :בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני
הפיזית שהתרחשה באותה שעה ,עוצמה שעדיין מורגשת בחום המים בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבת השמים
בטבריה. נפתחו" (בראשית ז ,יא).
יונתן בן עוזיאל (שם)" :איתבזעו כל מעייני תהומא רבא" .נראה להוסיף ,כי הפסוק מגדיר את נקודת השיא של הדין הגדול ,שבו מי התהום הפורצים מן
המדרש המובא בתוך דבריו רומז לכך שיש בבקיעה זו משמעות עמוקה יותר הארץ נפגשים עם ארובות השמים ,ודווקא בתוך סערת חורבן זו אנו פוגשים
מסתם זרימת מים ,אלא פתיחת רזי עולם שעד אז היו חתומים. את הניצוצות שנותרו ,את אותם חמי טבריה שעליהם אנו דנים ,ואנו מבקשים
ה כלי יקר (שם)" :כל מעינות ,לרבות מעיינות שבא"י כגון חמי טבריה" .נראה להבין את הקשר שבין הבקיעה הכללית לבין השרידים המקומיים שנותרו
להסביר ,כי הכלי יקר מדגיש שגם המקומות המקודשים לא היו פטורים בתוך ארץ ישראל.
ממהלך הבקיעה של התהום ,והם נועדו להשאיר עדות מוחשית לדורות ,עדות רש"י (בראשית ז ,יא)" :כל מעינות ,למה נאמר כל ,לפי שאין כל המעינות
המשתלבת בקדושת הארץ תוך שמירה על אופייה המיוחד. נבקעין אלא אותן שיש בהם צורך לעולם כגון חמי טבריא" .נראה להסביר ,כי
נבוא עתה אל היכלי התלמוד ,אל הדיונים המעמיקים של אמוראי בבל וארץ רש"י חושף בפנינו סוד נורא :המבול לא היה השמדה מוחלטת של כל כוחות
ישראל ,המשרטטים עבורנו את גבולות המציאות של מי המבול .אנו ניצבים הטבע ,אלא בחירה אלוקית להותיר בתוך המציאות את מה שנצרך לקיום
בבית המדרש של חז"ל ,מנסים להבין כיצד אותם מים ששטפו את העולם העולם ,ודווקא במקום שבו הדין הכה בעוצמה ,שם נשמר החסד המועיל לבני
נותרו כזיכרון חי בחמי טבריה ,וכיצד תפיסתנו את גיאוגרפיית המבול משתנה האדם.
לנוכח דברי הגמרא.
בגמרא במסכת סנהדרין (קח ע"א) מובא :אמר רבי יוחנן שלש מעיינות
נשתיירו ממי המבול ,ואחד מהם חמי טבריה .נראה לבאר כי דברי רבי יוחנן
אינם מציינים רק עובדה גיאוגרפית אקראית ,אלא עובדה רוחנית עמוקה.
המים הללו ,ששימשו ככלי משחית בעת הדין הגדול ,לא בטלו מן העולם .הם
הושארו כעדות ,כשריד לאותם ימים נוראים ,והעובדה שהם נמצאים בארץ
ישראל מעוררת אצלנו פליאה גדולה :כיצד שריד של המבול נוכח בארץ
הקודש ,אם מבול לא ירד בה? הדבר מלמדנו כי למרות שהדין המוחלט לא
הכה בארץ הקודש ,השפעתו או שרידיו נותרו בה ,והם אלו שמחממים את מי
טבריה עד עצם היום הזה.
רש"י (סנהדרין קח ע"א) פירש :שהמעיינות של דור המבול היו רותחין ,ומזה
נשתיירו חמי טבריה .נראה להוסיף ולבאר ,כי החמימות הזו אינה מקרית .רש"י רבי אברהם אבן עזרא (שם)" :נבקעו כל מעינות תהום רבה ,כי המים הרבים
מגלה לנו שחמימותם של המעיינות היא תכונה עצמית שחלחלה אליהם מתוך היו תחת הארץ ,והם יצאו בלחץ גדול" .נראה להוסיף ,כי לפי דבריו יש כאן
רתיחת מי המבול .זהו המפתח שלנו להבנת הקשר שבין הדין לבין המציאות תהליך גיאולוגי עצום שבו כוחות הטבע משנים את פניהם ,והיציאה של המים
הנוכחית :המבול לא היה רק מים ,אלא כוח של רתיחה ,של חורבן ששינה את הללו היא כביכול שחרור של כוחות אדירים שהיו כלואים תחת פני הקרקע,
פני המציאות ,והשריד שאנו פוגשים כיום בטבריה הוא הוכחה חיה ומוחשית דבר המעורר אותנו לחשוב על המיקום של אותם מעיינות ועל השפעתם.
לאותה עוצמה שביקעה את תהום העולם. הרמב"ן (שם)" :וטעם נבקעו ,כי היו המים עצורים בתהום ובקע הארץ ופרצו
בגמרא במסכת זבחים (קיג ע"א) מובא :תנו רבנן לא ירד מבול לארץ ישראל. משם" .נראה לבאר ,כי הרמב"ן מדגיש את כוח הפריצה של המים ,וכאשר אנו
נראה להסביר כי זוהי הדרמה הגדולה המונחת לפתחנו .הגמרא מציבה גבול מדברים על חמי טבריה ,אנו רואים כיצד כוח פריצה זה נשאר חקוק בתוך
מוגדר וברור ,המבדיל בין העולם כולו לבין ארץ ישראל .המבול לא היה אירוע הדינמיקה של המעיין ,שאינו מפסיק לבעבע מאז אותם ימים נוראים.
עולמי אחיד במובן של טבילת כל חלקי תבל ,אלא הייתה חלוקה מפורשת. הרד"ק (שם)" :נבקעו ,מלשון בקיעה ,שהיה המים יוצאים בחוזק ובהמולה
הקושיה המנקרת בלבנו ,כיצד שרידי המבול נמצאים בתוך ארץ ישראל אם גדולה" .נראה ליישב ,כי כוח ההמולה והחום המלווה את אותם שרידי מבול
היא לא הייתה שותפה לפורענות ,היא זו שמחייבת אותנו לצאת אל דברי הוא עדות חיה לעוצמה שבה נפתחו המעיינות בראשית הדרך ,מה שמלמד
הראשונים ולחפש את התירוץ המשלים בין הנס לטבע ,ובין הדין לבין המקום אותנו כי גם לאחר אלפי שנים ,המציאות נושאת בתוכה את זיכרון העבר.
המוגן.
מקדושתה ,אלא מדגיש את כוחה להכיל את נבוא עתה אל שולחנם של הראשונים ,המבקשים ליישב את הסתירה שבין
הניצוצות ולזכך אותם .נראה להרחיב כי לפי השביתה של המבול מארץ ישראל לבין נוכחותו הממשית של חום המבול
דבריו ,חמי טבריה אינם פגיעה בטהרת הארץ, בחמי טבריה ,ומעמיקים בחילוקים שבין גשמי שמים לבין זרימת מי תהום.
אלא הוכחה לכך שארץ ישראל היא המקום היחיד החזקוני (בראשית ז ,יא) ביאר :את המילים נבקעו כל מעינות תהום רבה וכתב
המסוגל להעלות גם את כוחות הדין שנותרו כי מה שאמרו שלא ירד מבול לארץ ישראל היינו גשמים מלמעלה ,אבל
מהמבול ולהופכם למקור של רפואה והתחדשות, מלמטה נבקעו כל מימי התהום אף בארץ ישראל ,ומשם נשארו חמי טבריה.
כפי שרואים בחוש את הסגולות הטמונות נראה להסביר כי החזקוני עושה הבחנה חדה בין ההשפעה השמימית של
במעיינות אלו. המבול ,שנמנעה מארץ הקודש ,לבין ההשפעה התחתונה ,שחדרה אל מעמקי
מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (פרשת נח) ביאר: האדמה בכל העולם ,ובכלל זה בארץ ישראל ,ובכך הוא מיישב כיצד ניתן לומר
את המושג של שיירי המבול ,וחידש כי העולם נברא בדרך שבה שהמבול לא ירד כאן ובכל זאת שרידיו נותרו באדמתנו.
לכל פורענות יש גרעין של תיקון ,וכתב כי חמי טבריה הם ביטוי להשגחה רבינו בחיי (בראשית ז ,יא) ביאר :את עניין המבול בארץ ישראל וכתב כי אע"ג
הפרטית המלווה את העולם גם ברגעי משבר .נראה להעמיק כי בראייתו, דלא ירדו גשמים על ארץ ישראל וגם לא נבקעו מעינות תחתיה ,מכל מקום מי
השאלה אינה רק טכנית של איך המים הגיעו לכאן ,אלא מחשבתית :העולם המבול שבשאר ארצות נכנסו לתוכה .נראה להעמיק כי לפי שיטת רבינו בחיי,
בנוי כך ששום דבר טוב לא הולך לאיבוד ,וגם כוח הרתיחה של המבול נועד ארץ ישראל נשמרה בדרך נס מגזירת המבול הישירה ,אך המים ששטפו את
בסופו של דבר להפוך למעיין של בריאות ,דבר המלמד אותנו להסתכל על העולם מסביב חדרו אליה מתוך זרימת העולם ,והחמימות שבהם היא זו
משברי החיים כפתחים לצמיחה מחודשת. שנותרה כעדות לדורות ,כשהארץ עצמה נותרת נקייה ומוגנת מן הפורענות,
נבוא עתה אל הנפקא מינות למעשה ,אל המקום שבו תורתנו הקדושה פוגשת אך נושאת בתוכה את זיכרון הדין העולמי.
את חיי המעשה ,ואנו מבקשים לזקק מתוך עומק הסוגיה הדרכות מעשיות נבוא עתה אל בית מדרשם של האחרונים ,המיישבים את הקושיה במבט חודר
לחיים ,לריפוי ולשימוש בכוחות העולם שנותרו כעדות לפעולת ה' הגדולה. ומקיף ,ומנסים לפענח כיצד החום של מי המבול חדר אל גבולות ארץ הקודש,
ערוך השלחן (או"ח סימן שכ"ו) ביאר :את הלכות רחיצה בחמי טבריה בשבת, תוך שימור גדריה וקדושתה.
וכתב כי אף שחוממו על ידי אש שאינה בולטת ,הרי שאין בהם איסור רחיצה, ספר משכיל לדוד (פרשת נח) ביאר :את הסתירה שבין חוסר הירידה של
שכן החום נחשב לטבעי ומקורי ולא לתוצאה של פעולת חימום אנושית .נראה המבול בארץ לבין נוכחות המים החמים ,וכתב דאע"ג דלא ירדו גשמים על
להסביר כי ההלכה רואה במעיינות אלו יצירה אלוקית מיוחדת ,ולא רק שאין ארץ ישראל וגם לא נבקעו מעינות תחתיה ,מכל מקום מי המבול שבשאר
הם מוקצים ,אלא הם משמשים ככלי לריפוי ולרענון ,דבר המלמדנו שגם מה ארצות נכנסו לתוכה ,וא"כ ממילא כל המימות של ארץ ישראל נמי מהבלא
שמקורו בכוחות אדירים של דין יכול להפוך למקור של ברכה וחיים עבור דמבול נ תחממו וחמי טבריא כאחד מהן והן הנה נשארו לזכר לדורות עולם.
האדם. נראה להוסיף כי על פי גישה זו ,אין מדובר בחדירה פיזית של מי המבול
רבי יוסף חיים מבגדאד (בן איש חי ,שנה ראשונה פרשת ויצא) ביאר :את המטמאים ,אלא בהשפעה של החום והבלא שהתפשטו בעולם כולו ,וחדרו גם
הסגולה המיוחדת של המים הללו ,וחידש כי לכל דבר שנותר מהמבול יש כוח למעיינות הקיימים בארץ ,ובכך נשמר הזיכרון בלי לפגוע בקדושת הארץ
השפעה רוחני המטהר את הגוף ,ועל כן יש לנהוג בהם בכבוד הראוי למקום ובמוגנותה מפני הדין.
בעל סגולות .נראה להעמיק כי הנפקא מינה היא שאין אנו רואים במעיינות ספר טבור הארץ (עמוד פב) ביאר :את הקושיה כיצד ייתכן שחמי טבריא
אלו רק אתר תיירותי או תופעת טבע ,אלא מקום שיש בו השראת שכינה שייכים למבול ,כאשר הגמרא בזבחים אומרת שלא ירד מבול בארץ ישראל,
מסוימת ,ועל כן על האדם המשתמש בהם לכוון ליבו לטובה ולבקש בריאות וכתב כי אכן אלו הם שרידי המבול שנכנסו לארץ .נראה להסביר כי לשיטתו,
הגוף והנפש מתוך הכרה בחסדי הבורא. אין סתירה בין הכלל שארץ ישראל לא נתגלתה במבול לבין העובדה שחום
רבי משה פיינשטיין (אגרות משה ,או"ח חלק ד סימן ע"ד) ביאר :את שאלת ה מבול מצא את דרכו פנימה ,שכן החמימות אינה נחשבת כחלק ממי המבול
השימוש במי המעיינות לצורכי רפואה והלכה ,וכתב כי כל דבר שנברא בעולם המטביעים ,אלא כהד רחוק ושיורי שנותר לפליטה לטובת הבריות.
ושאינו אסור בשימוש ,הרי הוא כלי עזר שניתן להשתמש בו לטובה ,ואין ספר תורה תמימה (פרשת בא ,הערות פרק י 33ב ,הערה פט) ביאר :את עניין
לחשוש מן העבר של המים אלא להתמקד בייעודם הנוכחי .נראה להוסיף כי המעיינות הרותחים ,וחידש כי חמי טבריה הוי כנוי לכל מעינות רותחים שבכל
זוהי דרך חיים עבורנו :להסתכל על המציאות בעיניים מפוקחות ,ולא להיתקע העולם ואפילו בחו"ל ,והיא הכונה שנשתיירו .נראה להרחיב כי לפי הבנה זו,
במקור השלילי של דברים ,אלא לבחור להעלות אותם לקדושה ולהשתמש אין הכרח שדווקא המעיין הספציפי בטבריה הוא השריד היחיד ,אלא השם
בהם ככלי לעבודת ה'. טבריה משמש כסמל וכתואר לכל אותם מקומות שבהם נותרה אותה רתיחה
נראה להוסיף ,כי הנפקא מינה המחשבתית הגדולה היא היכולת שלנו לזהות עתיקה מהמבול ,ובכך מיושבת הקושיה ,שכן ייתכן ששרידי המבול נמצאים
את הטוב שבתוך הריסות העבר .כשם שחמי טבריה הם שריד מהמבול בכל מקום ,וארץ ישראל אינה חריגה בכך ,אלא היא חלק ממערכת עולמית
ששימש לריפוי ,כך עלינו לחפש בחיינו את השרידים והניצוצות שנותרו מתוך שלמה שנותרה אחרי השטפון.
משברים ,ולהפוך אותם למקור של חיות ותקווה .זוהי חובתנו הלכה למעשה: נבוא עתה אל משנתם של גדולי הדורות האחרונים ,המביטים על סוגייתנו
לא לשקוע בעבר ,אלא להשתמש בו כדלק לחיים חדשים. במבט המשלב את עומק ההלכה עם ראייה רחבה של סדרי הבריאה והנהגת
נבוא עתה אל המרחבים הרעיוניים העמוקים ,אל התבוננות פנימית בטבעו ה' ,ומיישבים את הסתירה שבין הדין שבעולם לבין קדושת הארץ.
של העולם הנברא שבו הדין והחסד שזורים זה בזה ,ואנו מבקשים להבין כיצד
ניתן למצוא את האור הגנוז בתוך שרידי החושך.
המהר"ל מפראג (גבורות ה' ,פרק יג) ביאר :את מהות המבול וכתב כי כאשר
העולם עובר תהליך של טיהור דרך הדין ,הכוחות הופכים להיות מזוככים
ומתאימים יותר לקיום האנושי .נראה להסביר כי המבול לא היה סוף פסוק או
רק אירוע של הרס ,אלא תהליך שבו העולם השיל מעליו את החומריות הגסה
והמיותרת ,ומה שנותר בדמות חמי טבריה הוא אותו כוח של רתיחה ששימש
לדין ,אך כעת הוא מזוכך ומועיל ,המזכיר לנו שהדין תמיד נושא בקרבו זרע
של חסד ,וכי החום שנועד להטביע את העולם הוא החום שיכול כעת לרפא
את החיים בו.
הכהן הגדול מאחיו רבי יהודה אריה ליב אלתר (שפת אמת ,פרשת נח) ביאר:
את עניין השארת המעיינות וכתב כי השארת הניצוצות מן המבול נועדה כדי
שיוכל האדם למצוא אור גם בתוך החושך ,והוסיף כי כל דבר שבא לעולם
בדרך של דין אינו אלא הכנה לגילוי גדול יותר של חסד .נראה להעמיק כי זוהי
החכמה האלוקית בבריאת העולם :כל חוויה קשה ,כל משבר וכל רתיחה כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש בליקוטי שיחות (חלק כד) ביאר :את עומק
שחווית העולם ,אינם הולכים לאיבוד ,אלא נשמרים כמאגר של אנרגיה חיובית, השארת המעיינות לטובת הבריות ,וכתב כי השארת המעיינות הרותחים אינה
וכאשר האדם זוכה להביט בהם מתוך אמונה ,הוא מגלה שזהו רק מעטפת רק עובדה פיזיקלית שנותרה מהמבול ,אלא גילוי של הכוח האלוקי שנשאר
חיצונית שבתוכה טמונה רפואה שלמה ,וזהו סוד חמי טבריה -הדין שהפך גם בתוך עולם שעבר טיהור וזיכוך .נראה להוסיף כי השארת המעיינות בארץ
למזור. ישראל מהווה חוליה מקשרת ,שבה הדין שבעולם מתמזג עם החסד שנשאר
נראה להוסיף כי הרעיון הזה הוא אבן יסוד בהנהגת העולם :הקדוש ברוך הוא בארץ ,ומלמדנו שגם מה שהיה שייך לעולם של חורבן ,יכול להתקדש ולהיות
אינו בורא כוחות כדי להחריבם ,אלא כדי להעלותם .חמי טבריה הם המשל מקור של תועלת וחיים לדורות הבאים ,מבלי לגרוע מטהרתה של הארץ.
לכל חיינו .כשם שהמים הרותחים של המבול הפכו למעיין המרפא של טבריה, הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ח) ביאר :את העובדה
כך כל דמעה וכל קושי שאנו חווים יכולים להפוך ,בכוח העבודה והדבקות, שארץ ישראל לא נתגלתה במבול כסימן למעלתה המיוחדת של הארץ ,וכתב
למעיין של ברכה וחיים .המעבר מהדין לחסד אינו מחיקה של הדין ,אלא שינוי כי גם כאשר אנו מוצאים השפעות של המבול בארץ ,אין הדבר גורע
הראי"ה קוק (אורות הקודש ,חלק ג) ביאר כי כל העוצמות שבעולם נועדו פנימי בתוכנו ,שבו אנו לומדים להפיק מהניסיון את
לעלות אל מדרגת הטוהר ,וכתב כי האחריות המוסרית של האדם היא לגלות הכוח להעניק חיות לעצמנו ולאחרים.
את הניצוץ האלוקי השוכן גם בתוך מה שנראה כשארית של פורענות .נראה נבוא עתה אל תוך פנימיות הנפש ,אל החדרים
להוסיף כי זוהי תביעה מוסרית עמוקה :אל לו לאדם להניח לכוחות החיים החבויים שבהם מתרחשים המאבקים הגדולים
להישאר בדרגתם הראשונית של רתיחה וסערה ,אלא עליו להפוך אותם ,בדרך ביותר של האדם ,וננסה להבין כיצד המבול הנפשי
של עידון וסבלנות ,לכלי שרת לעזרה ולקירוב לבבות .המוסר הנלמד כאן הוא שאנו חווים לעיתים ,הופך למעיין של ריפוי בקרבנו.
הפוך מן הניכור; כשאנו פוגשים את קשיי העולם ,אנו מוזמנים לא להתרחק, אנו נושאים בתוכנו עולמות שלמים של רגשות ,של
אלא להשתמש בחום שנוצר מתוך החיכוך הזה כדי להמיס לבבות קשים ,כדי חום ושל רתיחה ,והשאלה היא האם אנו נותנים
להוסיף חמימות ואהבה למקום שהיה בו קר וניכור. לרגשות הללו לשטוף ולהחריב ,או שאנו משכילים
נראה להרחיב כי המעיין המרפא אינו נשאר נסתר באדמה; הוא נובע החוצה. לאצור אותם ככוח מניע ומרפא ,כשם שהקב"ה אצר
זוהי עבודתנו המוסרית :להוציא את הטוב מן הכוח אל הפועל ,ולהפוך את את רתיחת המבול והותיר לנו את חמי טבריה
עצמנו למקור של תועלת לכל מי שסובב אותנו .כאשר אנו נוהגים בדרך זו, כנחמה וכמזור.
אנו הופכים להיות שותפים למעשה בראשית ,לא רק בתיקון עולמנו האישי, הדגל מחנה אפרים (פרשת נח) ביאר :את כוחו של האדם להעלות את
אלא בהפיכת העולם כולו למקום שבו כל רתיחה הופכת לרפואה ,וכל דין הניצוצות מתוך הסערה ,וכתב כי בכל מקום שבו האדם עובר טלטלה נפשית,
מתמתק בחסד. הוא מותיר אחריו שיירי קדושה ,ודווקא בתוך הקושי טמון הכוח לתיקון
ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום .הרי שחמי טבריה אינם רק עובדה העולם .נראה להסביר כי זהו סוד הבחירה האנושית :כשאנו ניצבים מול
גיאוגרפית ,אלא מצפן אמוני לאדם המהלך בנתיבות החיים .בכל פעם שהחיים אתגרים ,מול רגעי רתיחה של כעס או של צער ,יש לנו את היכולת לבחור האם
מזמנים לנו סערה ,רגעים של רתיחה נפשית או מציאות המרגישה כשיטפון, להיות מוצפים או להפוך את האנרגיה הזו לחום פנימי המקרין אהבה ורפואה
אנו נוטים לראות בהם רק את איום החורבן .הלקח הגדול שאנו צריכים לאמץ לסובבים אותנו.
אל ליבנו הוא ללמוד את חכמת הנותר .כשם שמעיינות אלו נותרו מהמבול לא נראה להוסיף ,כי הלב האנושי הוא כלי קיבול המכיל בתוכו את שרידי כל
לפורענות אלא למזור ,כך בכל רגע של לחץ או קושי שחווה האדם ,ישנו גרעין חוויות חיינו .אין חוויה שהיא לחינם .הרגעים הקשים שחווינו אינם נעלמים,
של חסד שנועד להצמיח אותו ולרפא את נפשו .התובנה המעשית היא לשנות אלא נשמרים כמאגרי חום בתוך נשמתנו .כאשר אנו מגלים את אותם מעיינות
את זווית הראייה :לא להסתכל על הקושי כעל משהו שבא להטביע אותנו, חמים של חמלה ,של הקשבה ושל אמונה ,אנו מגלים שזהו בדיוק אותו כוח
אלא כעל כוח שבא לחמם את הלב שלנו ,להפשיר את הקיפאון ולפתוח שפעם נראה לנו מאיים ,אך כעת הוא משמש מזור לאחרים .זוהי ההנהגה שבה
נתיבות חדשות של טוב שעד כה היו חסומות בפנינו. אנו מצווים לנהוג :לא לברוח מהסערות של הנפש ,אלא ללמוד כיצד לרתום
עיקר העניין :העולם שלנו ,בבניינו המופלא ,אינו מורכב רק מהפכים של טוב אותן לטובת בניין הקומה הרוחנית שלנו.
ורע ,אלא מהיכולת המופלאה לזקק את האור מתוך החום .הניסיון שהאדם נבוא עתה אל המרחב המוסרי ,אל אותה נקודה עדינה בלב שבה אנו מכריעים
עובר בחייו ,לעיתים נחווה כשיטפון שאין לו סוף ,כסערה שמאיימת לשטוף כיצד להגיב למציאות הסובבת אותנו ,ומבקשים לברר את חובתנו האנושית
כל חלקה טובה .אך בתוך העומק של המציאות הזו מסתתר סוד עתיק :כל להפוך את כוחות הדין והחום שבעולם לכוח מניע של חסד ורפואה .אנו
סערה נושא ת בחובה את הפוטנציאל לחימום הנפש .חמי טבריה הם עדות מבינים כי העולם אינו מקום סתמי ,אלא יצירה רצופת משמעות ,שבה הדין
ניצחת לכך שהבורא לא מותיר אותנו לבדנו מול איתני הטבע של חיינו ,אלא והחסד מופקדים בידינו כדי שנדע כיצד לאזן ביניהם ,וכיצד למצוא את המעיין
מותיר לנו מעיינות של ריפוי ,שמאפשרים לנו לטבול בהם ולהתחדש .כל המרפא גם במקומות שבהם האש נראתה כמאיימת לשרוף.
משבר ,כל תחושת רתיחה פנימית ,הם הזמנה לטבילה במימי התבונה הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (שמירת הלשון ,שער התבונה)
והאמונה ,שם הופך הדין לחסד והכאב למזור ,ומשם יוצא האדם נקי ,מחומם ביאר כי אין לך דבר שנברא במידת הדין שאינו מחכה להמתקה על ידי האדם,
ומלא חיים. וכל כוח של חום וסערה שפוגש את האדם אינו אלא הזדמנות לגילוי חסד.
התובנה המשנה חיים היא שהמקור של הקושי הגדול ביותר בחיינו הוא נראה להסביר כי המוסר הפנימי שאנו בונים הוא היכולת לראות בכל רתיחה
לעיתים קרובות המקור למרפא הכי עמוק שאנו מסוגלים להעניק לעצמנו של יצר או של מאורע חיצוני ,לא סיבה לנסיגה ,אלא הזמנה ליצירת מעיין של
ולאחרים .עלינו להפסיק לפחד מהחום שבוער סביבנו ובתוכנו ,ולהתחיל ריפוי .כשאדם נתקל במציאות בוערת ,עליו לשאול את עצמו כיצד הוא יכול
לראות בו את המעיין המרפא שהוכן עבורנו מאז ימי קדם ,כדי להפוך כל לקחת את החום הזה ולנתב אותו להוספת חיים ,ולא להניח לו לכלות את
סערה למתנה של אור. הכוחות הטובים שבנפשו.
למה נקרא שמו עוג?
הכלי יקר (בראשית ו ,יד) ביאר :כי עצי הגפר מזכירים את סדום ועמורה הרוחות הלוהטות של המבול טרם שככו ,והעולם שקע תחת מטר זלעפות
שנהפכו בגופרית .נח בונה את עולמו מתוך המודעות לחורבן ,וכל עץ ועץ שהפך את הארץ לים גדול של דממה .בעוד התיבה מטלטלת על פני המים,
שבידיו הוא זיכרון תמידי לצורך בתיקון עולם ,ובמלאכת הבנייה הזו נח מתחיל דמותו של הענק ,עוג מלך הבשן ,ניצבת שם ,נשענת על דפנות העץ האדירות,
את יצירת העולם החדש מתוך זיכרון החטאים שקדמו לו. מחפשת קמצוץ של יבשה בתוך תהום שאין לה סוף .האגדה עוטפת את
בתרגום אונקלוס (בראשית ו ,יד) ביאר :עבי דקדרום .המתרגם מבאר כי מדובר הדמות הזו מסתורין ,והשאלה הפשוטה ,לכאורה ,מנקרת בלב – מה טמון
בעצים עמידים שנועדו להחזיק מעמד במים עמוקים ,ובכך הוא מחזק את בשמו? האם זהו סיפור על עוגה קטנה שניתנה לו בשעת מלאכה ,או שמא
התפיסה כי התיבה לא הייתה סתם כלי שייט ,אלא מבנה הנדסי בעל עוצמה זעקת כאב מרתחת שנפלטה מפיו עת נתקלו פיו במי המבול הרותחים?
רוחנית שנועד לעמוד בפני גזירת המבול. האדמה רעדה ,המים געשו ,ושמו של הענק נחקק בדברי הימים כחידה
כאשר אנו פונים אל דברי חז"ל ,אנו מגלים את דמותו האגדית של עוג המשתקפת במים הסוערים .כיצד זה השם ,המילה הקצרה הזו ,מכילה בתוכה
המשתלבת בסיפור המבול בצורה מפתיעה ,כפי שמבואר במקורות את גורלו של ענק שנאבק לשרוד את השטפון הגדול ,והאם באמת הייתה זו
התלמודיים :בגמרא במסכת זבחים (דף קיג ע"ב) מבואר :כי עוג מלך הבשן האכילה המסתורית ,או שמא קולו שנשמע בתוך החושך הוא שקבע את זהותו
נשאר בחיים מן המבול על ידי שנאחז בתיבה .בגמרא מבואר עוד כי עוג היה לנצח?
נשען על צדה של התיבה ,ומי המבול שהיו רותחים היו מזיקים לו ,והיה צועק בעוד נח ניגש אל מלאכת הבנייה ,עלינו להקדים ולהבין את יסודות המקרא
ומתייסר מפני החום ,ועל כך מרמזים חז"ל כי השם עוג נגזר מאותן זעקות שעליהם נשען כל הדיון בעצי התיבה ובהקשרם לעוג ,כפי שנאמר :עשה לך
שפלט מפיו .הישארותו של עוג מחוץ לתיבה היא בחינת כוח שאינו חלק תיבת עצי גפר קינים תעשה את התיבה וכיפרת אותה מבית ומחוץ בכופר
מהקדושה המוגנת ,אלא כוח שריד שנאחז בקצותיה של התיבה ,ובכך הוא (בראשית ו ,יד).
מהווה תזכורת למציאות שנותרה מחוץ לתיקון המוחלט של נח. רש"י (בראשית ו ,יד) ביאר :כי עצי הגפר הם עצי גופרית ,שנועדו להצמיח את
בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק יא ,הלכה ו) ביאר :כי עוג היה מניצולי המבול על העולם .דווקא בבחירת החומרים הזו ,המרמזת על אש וגופרית ,נח
דור המבול בזכות העובדה שנאחז בתיבה ,אך הוא לא נכנס לתוכה מפני שלא נדרש לבנות כלי שיהיה חסין מן המבול ,מה שמלמד אותנו כי התרופה
היה ראוי לכך .ישיבתו של עוג סביב התיבה מסמלת את הכוחות שנמצאים לפורענות צומחת מתוך אותם יסודות עצמם שבהם השתמשו לחטא.
בשיפולי הקדושה ,אלו שקרובים אליה אך אינם נכנסים אל תוך המרחב המוגן רבי אברהם אבן עזרא (בראשית ו ,יד) ביאר :כי גפר הוא מין עץ חזק שאינו
שבו שורה השכינה ,ועל כן הם נותרים חשופים למי המבול הרותחים. מרקיב בתוך המים .נח ,באמונתו הגדולה ,בחר להשקיע בעץ שיכול לעמוד
כעת אנו צועדים בין דברי הראשונים ,המחדדים את דמותו של עוג ואת מהות בטלטלות הסערה ,ובכך הוא מראה לנו כיצד ההכנה הגשמית המדויקת היא
הישרדותו המופלאה בתוך המים הזדונים: הכרחית כדי לקיים את הציווי האלוהי בתוך עולם שחרב.
רבינו בחיי (בראשית ו ,טז) ביאר :כי עוג נשאר בחיים מפני שהיה כוח גדול הרמב"ן (בראשית ו ,יד) ביאר :כי התיבה נעשתה מחומרים מיוחדים כדי
בעולם שנועד להתקיים גם לאחר המבול לצורך תכלית אחרת .אחיזתו בתיבה שתוכל לשאת משקל כבד של כל הנבראים .כל קרש וכל חיבור בתיבה הם
לא הייתה מקרית ,אלא כוחו העצום של עוג אפשר לו לשרוד את הרתיחה בבחינת עבודת קודש ,שכן על כתפיו של נח הונחה האחריות להציל את שרידי
במים ,וכי העובדה שרק אפו נכנס לתיבה מלמדת אותנו כי גם אדם שאינו ראוי הבריאה כולה בתוך מבנה שהוכן בתכנון מדויק ומופלא.
להצלה מלאה בתוך התיבה ,יכול למצוא דרך קשר לקדושה שתאפשר לו הספורנו (בראשית ו ,יד) ביאר :כי הציפוי בכופר היה הכרחי כדי שלא יחדרו
להיוותר בחיים. המים לתוך התיבה .השתדלותו של האדם בבניית גבולות מוגנים היא המפתח
בעל הטורים (בראשית ו ,טז) ביאר :כי התיבה הייתה מלאה באור גנוז שהאיר להצלה ,וכי היציאה מן המציאות הטבעית אל עבר עולם של קדושה מחייבת
גם כלפי חוץ .עוג ,בהיצמדו לדפנות התיבה ,זכה ליהנות מניצוצות של קדושה איטום מוחלט מפני השפעות חוץ משחיתות.
יכולת הישרדות אישית אדירה ,אך היצמדות זו שעברו דרך העץ ,וכי עצם השם עוג מלמד על כך שהיה סביב התיבה והיה
אינה תחליף להשתלבות אורגנית בתוך מהלך כמי שנפלט מהמציאות הסוערת אל השוליים של עולם הקודש.
התיקון של הבורא. רבינו סעדיה גאון (בראשית ו ,טז) ביאר :כי התיבה הייתה מוגנת על ידי
אפשר להרחיב ולומר כי שמו עוג ,הנגזר מהעוגה מלאכים וכי עוג ,מכוח גבורתו ,הצליח לשרוד את התנאים הקשים של המבול.
או מהזעקה ,מגלה לנו את אופיו של הכוח הזה: כל המציאות שסביב התיבה הייתה בחינת הפרדה מוחלטת ,והישרדותו של
הוא תלוי בסיפוקים רגעיים או בתגובה פיזית עוג מהווה עדות לכוחו המיוחד של הענק ששרד דורות שלמים ונותר כזיכרון
לכאב .כאשר אדם בוחר לחיות רק על פי מה חי למה שהיה לפני המבול.
שמספק את צרכיו המיידיים ,או כאשר תגובתו אנו מעמיקים כעת אל דברי האחרונים והפוסקים ,המבררים את המשמעות
למציאות היא רק זעקת כאב ולא תפילת חיבור, העמוקה של עמידתו של עוג סביב התיבה והשפעתו על סדר הבריאה:
הוא נותר עוג ,מקיף את המציאות אך אינו חודר השל"ה בפרשת נח (פרשת נח) ביאר :כי עוג נשאר בחיים כמי שנמצא בבחינת
אל תוכה .השהות שלו סביב התיבה ,כשהאף שלו בלבד בתוכה ,מבטאת את דין קשה ,ועל כן הצטער במי המבול הרותחים .הישארותו של עוג מחוץ
המצב העדין שבו האדם נוגע בקצה הגבול של הקדושה ,אך אינו מאפשר לה לתיבה מלמדת כי גם בעת שהקדוש ברוך הוא עושה משפט בעולם ,ישנם
להקיף אותו מכל עבר. ניצוצות של כוח שאינם נמחקים ,אלא נותרים כעדות לדורות הקודמים ,כשהם
העומק כאן הוא בתובנה שהעולם דורש הכרעה .הבחירה להיות בתוך התיבה נאחזים בקצותיה של התיבה כדי לשרוד את השטף.
היא בחירה בביטול העצמי אל מול הציווי האלוקי ,ואילו בחירתו של עוג היא המהר"ל מפראג בגור אריה (בראשית ו ,טז) ביאר :כי עוג היה צריך להישאר
בחירה בשימור העצמי בתוך הדין .זהו מבט מרתק על היכולת האנושית בחיים כדי שיהיה מי שיילחם בעתיד עם ישראל ,שכן הבריאה צריכה את
להישאר בחיים גם תחת תנאים בלתי אפשריים ,אך בו בזמן להיוותר צמאים קיומם של כוחות של גבורה גם אם הם מצד החושך .אחיזתו בתיבה היא היסוד
וחסרים ,כמי שמי המבול הרותחים צורבים את פיו ,כי הוא בחר להישאר בחוץ, לכך שעוג נותר כוח עצמאי ,והשם עוג מרמז על היותו סובב את התיבה
קרוב לתיבה אך לא בתוכה. בבחינת היקף ,ללמדנו כי גם כוחות הרשע מוקפים בגבולה של הקדושה ואינם
בבואנו לחבר את דמותו של עוג אל נבכי הנפש האנושית ואל עולם האמונה, יכולים לחרוג ממנה.
אנו מגלים כי המבול אינו מאורע היסטורי בלבד ,אלא תהליך מתמיד המתרחש החיד"א בפני דוד (פרשת נח) ביאר :כי עוג היה כוח המייצג את הגאווה
בלב האדם .לכל אחד מאיתנו יש את המבול הפרטי שלו – רגעים של טלטלה, האנושית שנותרה בחיים למרות הכל .צעקתו של עוג היא הביטוי לסבלו בתוך
שבהם נדמה כי הקרקע נשמטת והמים הרותחים מקיפים אותנו מכל עבר. המציאות הרותחת ,שכן המבול הוא הכרעה של חסד מול דין ,ועוג העומד
נראה לבאר כי התיבה היא המקום שבו האדם מתכנס בתוך פנימיותו ,בתוך בחוץ חווה את חומרת הדין באופן אישי ,ובכך הוא מהווה תזכורת תמידית למי
האמת הטהורה שלו ,ומנתק את הקשר עם רעשי העולם החיצון המבקשים שלא זכה להיכנס אל תוך התיקון המלא של נח.
לשטוף אותו .התיבה היא השקט הפנימי ,האמונה הצרופה ,היכולת להבדיל כשאנו ניגשים אל דברי גדולי הדורות האחרונים וגדולי דורנו ,אנו מוצאים
בין עיקר לטפל .אולם ,לעיתים אנו פועלים כעוג .אנו חשים את עוצמת כיצד הסוגייה המורכבת של עוג מלך הבשן והתיבה נלמדת מתוך עומק
הסערה ,אנו מבינים את חשיבותה של התיבה ,אך אנו נותרים בשוליים .אנו ובהירות ,כאשר המאורות הגדולים מבקשים ליישב את פשר הקשר שבין
נאחזים בדפנות ,מחפשים קרבה ,אך חוששים להיכנס פנימה ,אל תוך האדם לתיבה בעת משבר:
המחויבות המוחלטת ,אל תוך המקום שבו האדם מוותר על רצונו הפרטי למען החפץ חיים בכהן הגדול מאחיו (פרשת נח) ביאר :כי אחיזתו של עוג בתיבה
רצון ה'. מסמלת את האדם המבקש לשרוד את סערות החיים אך אינו מוכן להיכנס אל
הרחבה מחשבתית זו מלמדת אותנו על הפער שבין קירבה לבין התמסרות. תוך עבודת התיבה במלוא הדרו .גם מי שנותר בשוליים ומנסה להינצל ,סובל
עוג יכול היה להיות חלק מהתיבה ,אך הוא בחר באחיזה חיצונית .בנפש האדם, מרתיחת המציאות ,שכן רק מי שנכנס אל תוך התיבה ופועל בהתאם להוראות
זהו המצב שבו אנו שומרים על אורח חיים דתי או רוחני כמעטפת ,אך לא נח ,זוכה לשלווה אמיתית ,בעוד האחרים נשארים תלויים בחוץ וסובלים
כמרכז .הצעקה של עוג ,הניסיון שלו לפלוט את המים המרים ,היא הניסיון מהחום והסערה.
שלנו לשרוד את קשיי היום -יום בדרכים חיצוניות ,מבלי לזכך את הפנים .אנו הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה (על המועדים ,מאמר על
צועקים אל מול הקשיים ,אנו נאבקים במציאות ,אך שוכחים שהפתרון אינו המבול) ביאר :כי הישרדותו של עוג מחוץ לתיבה היא בבחינת דין מופלא
בחוץ ,אלא בכינוס הכוחות פנימה ,אל המקום שבו האדם פוגש את בוראו בלב שנועד להעמיד את כוחות ההתנגדות לעם ישראל ,ובכך הוא מחדד את
ליבה של התיבה. התפיסה כי העולם בנוי משני קטבים – אלו שבתוך התיבה ואלו שסביבה .שמו
האמונה בהקשר זה היא היכולת להרפות מהאחיזה החיצונית ולהיכנס אל תוך של עוג נקרא על שם המצב בו מצא את עצמו סביב התיבה ,וכי כל צעקתו
המרחב המוגן .זהו תהליך שבו האדם מבין שאין הוא יכול לסמוך על כוחו הייתה ביטוי לקושי הנורא של מי שנמצא בחוץ בשעה שהקדוש ברוך הוא דן
העצום – גבורתו של עוג – כדי לשרוד את המבול .המבול תובע את כניעת את עולמו.
האגו ,את הכניסה אל התיבה ,את ההתבטלות לפני מי שציווה על בנייתה. מו"ר הגר"א וייס בדרשותיו על התורה (פרשת נח) ביאר :כי עוג מייצג את כוח
כאשר האדם מפסיק לנסות להקיף את התיבה מבחוץ ומתחיל למלא את הבחירה שנותר גם במצב של חורבן מוחלט .אחיזתו בתיבה מלמדת שגם
תוכנה במידות טובות ,באמונה ובביטחון ,הוא מפסיק לצרוח את כאבו והופך כאשר אדם מרגיש שהוא נמצא הרחק מהמרכז ,הוא עדיין יכול להיאחז
את חייו למרחב של שלווה ,המוגן מכל סערות העולם. בתיבה ,אך עליו להבין שהיא אינה ביתו .שמו של עוג נקרא על שם הצעקה
כשאנו מבקשים לזקק מתוך הדברים מצפן פנימי לחיים ,אנו פוגשים את שפלט מתוך סבלו ,והדבר מחייב אותנו להתבונן בדרך שבה אנו בוחרים להגיב
האתגר של הכנות המוסרית .דמותו של עוג מציבה בפנינו מראה חדה :היכולת בעת שהסערה משתוללת מסביבנו.
לשרוד אינה שקולה בהכרח לערך המוסרי של הקיום .לעיתים ,האדם משקיע כשאנו מבקשים לתרגם את סוגיית עוג מלך הבשן ואחיזתו בתיבה אל מרחבי
את כל כוחותיו כדי להיאחז בקיים ,כדי לשרוד את המבול הפרטי שלו ,אך המעשה וההלכה ,אנו נדרשים לבחון את ההשלכות של שהות בקרבת
בדרך הוא מאבד את המבט הפנימי ,את היכולת להבחין בין השורד לבין הקדושה לעומת הכניסה אל תוך גדריה :נראה לבאר כי הנפקא מינה העולה
הבונה. למעשה היא גודל ההבדל שבין מי שנמצא בתוך התיבה לבין מי שנאחז בה
מבחוץ .ההלכה דורשת מהאדם לפעול מתוך תחושת שייכות מלאה ומחויבות
לערכים ,שכן אחיזה חיצונית – אפילו היא קרובה וצמודה למקור האור – אינה
מעניקה את ההגנה המלאה הניתנת בתוך התיבה .הנהגת האדם ביומיום
צריכה להיות כמי שנכנס לתיבה ,מקבל עליו עול תורה ומצוות ואינו מסתפק
רק בחיכוך חיצוני עם הקדושה ,כי בסופו של דבר ,מי שנשאר בחוץ גם אם
הוא נאחז בדפנות ,חש את רתיחת העולם ואת קשייו בעוצמה רבה יותר.
עוד נראה לבאר בדרך המוסר וההלכה כי היחס של האדם אל סביבתו הקרובה
הוא בבחינת עוג המקיף את התיבה .בעת שחברו נמצא במצוקה או בצרה,
עלינו לראות האם אנו מגישים לו עזרה להיכנס פנימה ,אל תוך המרחב המוגן,
או שאנו מאפשרים לו להישאר תלוי מבחוץ .התובנה למעשה היא שאין
להסתפק בעמידה על גבולות ההלכה ,אלא חובה עלינו לשאוף להפנים את
תוכן המצווה ,כדי שנוכל להיות מוגנים ומחוזקים גם כאשר המציאות
החיצונית סוערת ורותחת.
כשאנו צוללים אל עומק הרעיון הטמון בסיפורו של עוג ,אנו ניצבים מול דיוקן
של אישיות המגלמת את המתח שבין פנים לחוץ ,בין המוגן לבין המופקר
לטלטלות העולם .עוג אינו רק דמות היסטורית המופיעה בדפי המדרש ,אלא
הוא מהווה מראה לכל נפש אנושית השואפת לשרוד את סערות החיים מבלי
להיטמע לחלוטין בתוך מרחב התיקון.
נראה לבאר כי המוסר הפנימי נבנה דווקא ברגעים שבהם אנו מבינים את נראה לבאר כי המושג תיבה בנפש האדם הוא מקום של מיקוד ,של הכנסת כל
מגבלות הכוח האנושי .כוחו של עוג ,שאפשר לו להישאר תלוי על דופן התיבה, הכוחות תחת קורת גג אחת של רצון אלוהי ,בעוד שעוג מייצג את הכוח שנותר
הוא כוח מרשים ,אך הוא גם כוח שמשאיר את האדם רעב וצמא בתוך מציאות מחוץ למבנה הזה ,אך אינו מנותק ממנו .התיבה היא הכלי המאפשר את
רותחת .המצפן המוסרי שלנו חייב להורות על המעבר מהיצמדות חיצונית המעבר מהעולם הישן לעולם החדש ,ועוג ,בעמידתו בחוץ ,הוא הניסיון
להתמסרות פנימית .אל לו לאדם להסתפק בלהיות קרוב אל האור; עליו להתקיים במציאות מבלי לעבור את תהליך הזיכוך והכניסה אל תוך התיבה.
כוחו העצום ,המאפשר לו להיצמד לתיבה בעוד העולם כולו נשטף ,מורה על
לא להסתפק בקרבה חיצונית אל הקודש ,אלא להפוך את חיינו לתיבה אחת לשאוף להיות בתוך האור ,להפוך את עצמו לכלי
גדולה שבה האמונה והמעשה משולבים זה בזה .כאשר אדם בוחר להיכנס אל המכיל את הקדושה ולא רק כזה המקיף אותה.
תוך התיבה ,הוא מוצא את המנוחה המיוחלת בתוך הסערה ,שכן הוא אינו תלוי אפשר להרחיב ולהבין כי הניסיון המוסרי הוא
עוד בכוחותיו שלו ,אלא נתון בהשגחתו של בורא עולם. הניסיון שלא להסתפק בתירוצים .עוג עשוי לייצג
עיקר העניין :השאלה מדוע נקרא שמו עוג מובילה אותנו אל שורש הבחירה את דמות האדם שתמיד יש לו הסברים למה הוא
האנושית .בין אם השם נגזר מן העוגה שניתנה לו ובין אם הוא ביטוי לזעקת בחוץ – אולי הוא לא הוזמן ,אולי הוא היה עסוק מדי
כאב שנפלטה מפיו עת נתקלו פיו במי המבול הרותחים ,הדבר ברור :עוג הוא בבנייה ,אולי הוא סמך על כוחו .המצפן המוסרי
דמות המייצגת את האדם המבקש לשרוד את המציאות כשהוא נאחז דורש מאיתנו לחדול מהסברי החוץ ולשאול את
בקצותיה .עמידת ו של עוג סביב התיבה ,כשהוא קרוב אך נותר בחוץ ,מהווה עצמנו :האם אני נמצא בתוך התיבה של הערכים
תזכורת לכל אחד מאיתנו על ההבדל התהומי בין השהות בשוליים לבין שלי? האם אני פועל מתוך שקט פנימי של תורה
הכניסה אל המרכז .בעוד התיבה מסמלת את המקום שבו האדם מתמסר ומצוות ,או שאני נאבק במציאות בכל כוחי ,צועק
לרצון ה' ומוצא בו מוגנות ,השוליים הם המקום שבו האדם נלחם לבדו ,צועק את מכאובי ומתענה במי המבול הרותחים של
את מכאוביו וסובל מן העולם המקיף אותו .השם עוג ,המלווה את דמותו החיים?
לאורך הדורות ,הוא חותם של חיים שנשארו על גבול הקדושה ,מבלי לזכות הבנייה המוסרית כאן מתבטאת בוויתור על האגו .להפסיק להרגיש כאותו ענק
להיטמע בתוכה .הכוח האנושי ,גדול ככל שיהיה ,אינו מהווה תחליף לצורך שנשען על התיבה בבחינת בעל הבית ,ולהפוך לאדם שמתכנס פנימה ,מחפש
בהתכנסות פנימית ובעבודה עצמית שמטרתה להפוך את האדם לכלי של את הטוב והאמת בלב הדברים .זוהי הזמנה לחיים של עומק ,של עמידה מול
קדושה .הבחירה להיכנס אל תוך התיבה היא אינה בריחה מהעולם ,אלא קשיים לא מתוך הישרדות בלבד ,אלא מתוך אמונה שהמקום הבטוח ביותר
התחברות למקור החיים ,זוהי הדרך היחידה להמיר את הזעקה המרה בשלוות נמצא בחיבור לבורא ,בתוך המרחב המוגן שבו האדם זוכה להאיר את עולמו
נפש עמוקה ,ולבנות מציאות שבה האדם אינו נאחז בחיים מבחוץ ,אלא חי באור פנימי ,ולא להישאר דמות המקיפה את התיבה ומחפשת את קצה הגבול
אותם מתוך התיבה של תורה ואמונה ,מוגן ומואר בכל רגע. שלה.
התובנות הללו משנות חיים :האחיזה בתיבה מבחוץ היא מלחמה בלתי פוסקת ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום .המבול שפקד את העולם לא היה רק
על ההישרדות ,אך הכניסה אל התיבה פנימה היא מנוחה וביטחון שאינם מאורע שחלף ,אלא הוא מהווה יסוד לכל בירור רוחני המתרחש בנפש האדם.
תלויים בסערות החיצוניות ,כאשר האדם מפסיק לצרוח את כאבו אל מול דמותו של עוג מלך הבשן ,הנשען על התיבה בלב המים הסוערים ,מלמדת
המציאות הרותחת ומתחיל למלא את לבו בתוכן רוחני ,הוא הופך את טלטלות אותנו על הניסיון האנושי למצוא אחיזה במציאות מבלי להתמסר במלואו אל
החיים למסלול צמיחה שמוביל אותו אל האמת הפנימית שלו. המקור .התובנה המעשית שנובעת מכך היא החובה לחתור אל פנים הדברים,
האם נח היה חייב לקבוע מזוזה בתיבה?
בגמרא במסכת סנהדרין (דף קח ע"ב) ביאר :כי נח היה צדיק גמור ,וכל מעשיו העולם בחוץ משתולל בלהבות של זעם אלוהי ,וגשמי זעף הופכים את היבשה
היו מכוונים לשמים .הבנייה של התיבה הייתה פעולה של אמונה טהורה ,וכל לתהום חסרת תחתית .בתוך המהומה הזו ,נח עומד ובונה מבנה עץ אדיר,
פרט ופרט בה היה מדוד ומכוון על פי הציווי האלוהים אם נח קיים את כל מקלט מוגן שנועד לשמר את רסיסי החיים בתוך חורבן כללי .אנו מביטים
התורה כולה ,הרי שפעולותיו היו מוגבלות לתנאי הזמן והמקום שבהם פעל, בתיבה כפי שהיא מונחת על פני המים ,ובלבנו עולה שאלה הלכתית חדה :האם
וכי הפטור ממזוזה במקום שמוגן בידי שמים הוא ביטוי למציאות מיוחדת התיבה הזו ,על אף היותה מקלט להישרדות בלבד ,נחשבת לבית שחייב
שאינה נמדדת במידות של בית רגיל. במזוזה? האם נח ,צדיק תמים שקיים את כל התורה כולה ,עצר בפתח התיבה,
כעת אנו צועדים בין דברי הראשונים ,המחדדים את הגדרת הדירה המחייבת החזיק בידו את המזוזה והטמיע בה את שם ה' השומר עליו מכל מזיק ,או שמא
במזוזה ומתוך כך בוחנים את מעמדה של התיבה: התיבה הזו אינה אלא מבנה ארעי ,מעין "בית האסורים" שפטור ממצוות אלו?
הרמב"ם בהלכות מזוזה (פרק ו ,הלכה א) ביאר :כי מצוות מזוזה חלה רק על השאלה הזו אינה נוגעת רק בטכניקה של קביעת מזוזה ,אלא בשאלה עמוקה
בית העשוי לדירה ,המיושב בבני אדם ,שיש לו דלת ומשקוף וגובהו עשרה יותר :מה מגדיר את ה'בית' שבו שורה השכינה ,וכיצד מודדים קביעות
טפחים ,וכי רק מבנה המוגדר כבית קבע המחייב בדירת אדם ,כבוד ודירת חול, במציאות של טלטלה מתמדת?
הוא זה שנכנס תחת החובה .היסוד למצווה הוא החיבור שבין אדם לביתו, בעוד נח ניגש אל מלאכת הקודש של בניית התיבה ,אנו מבקשים להאיר את
והפיכת המרחב הפרטי למקדש מעט שבו שוכן כבוד ה'. יסודות המקרא שעליהם נשען הדיון בשאלת המזוזה ,כפי שנאמר :צהר תעשה
ספר החינוך (מצווה תכג) ביאר :כי השורש למצוות מזוזה הוא לקבוע בנפש לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התיבה בצדה תשים תחתיים שניים
האדם את זכירת האלוקות בכל עת כניסתו ויציאתו מבית מגוריו .המצווה ושלישים תעשה (בראשית ו ,טז).
נועדה להשריש בנו אמונה וביטחון ,וכי דווקא במקום שבו האדם חי את חייו רש"י (בראשית ו ,טז) ביאר :כי התיבה הייתה זקוקה לפתח ,והמפרש מבאר כי
הקבועים ,שם נדרש הסימן של המזוזה ,מה שמעלה שאלה נוקבת האם תיבתו פתח זה היה הכרחי כדי לאפשר את הכניסה והיציאה של כל הנבראים בתוך
של נח ,שהייתה כלי שייט המיועד לשעת חירום ,אכן עונה להגדרה הזו של המבנה המוגן שנועד להצלת העולם ,ובתוך התכנון המוקפד הזה של התיבה,
דירת קבע שבה המזוזה היא השומרת על הנכנס והיוצא. נח פועל בשליחותו של הקדוש ברוך הוא להקים את המקום שבו יתרכזו
רבנו אשר הרא"ש (מסכת יומא ,פרק ח) ביאר :כי דיני המזוזה נלמדים מבית החיים מחדש.
מגורים רגיל ,וכל מקום שאינו עשוי לקביעות ,כגון אוהל או מבנה ארעי ,פטור רבי אברהם אבן עזרא (בראשית ו ,טז) ביאר :כי פתח התיבה היה בצידה כדי
מן המזוזה .התיבה ,על אף גודלה ועמידותה ,נועדה לתכלית מוגדרת של למנוע את חדירת הגשמים מלמעלה ,והמפרש מבאר כי כל פרט בתכנון התיבה
הצלה זמנית מן המבול ,ולא הייתה מיועדת למגורים ארוכי טווח במקום אחד, נבע מהצורך להגן על יושביה מפני עוצמת המבול ,מה שמעיד על הבנה
ובכך היא מתקרבת להגדרת ספינה או כלי שאינו בית קבוע. עמוקה של החומרים ושל המבנה הנדרש כדי לשרוד את הסערה הגדולה.
אנו מעמיקים כעת אל דברי האחרונים ,אשר פורטים את הדקויות ההלכתיות הרמב"ן (בראשית ו ,טז) ביאר :כי פתח התיבה היה בצידה ונועד להיסגר היטב,
ודנים בשאלה המרתקת :האם אכן היה נח חייב במזוזה בתיבתו ,ומהן הסיבות והמפרש מבאר כי אופן בניית הפתח מורה על כך שהתיבה הייתה חלל מוגן
שהובילו לכך שבפועל לא נעשה כן. באופן מוחלט ,וכי נח השתמש בחוכמתו כדי להבטיח ששום טיפת מים לא
רבי ישעיה יוסף פונטרימולי בפני יוסף (פרשת נח דף יב ע"ב) ביאר :כי לכאורה תחדור פנימה ,ובכך הוא מקיים את רצונו של בורא עולם בתוך מציאות של
היה נראה שמעיקר הדין נח היה חייב להניח מזוזה בתיבה ,משום שהתקיימו חורבן.
בתיבה עשרת התנאים המובאים ברמב"ם בהלכות מזוזה ריש פרק ו' ,כגון הספורנו (בראשית ו ,טז) ביאר :כי התיבה הייתה בנויה במדורים מדורים כדי
ששטחה הוא ארבע על ארבע אמות ,לפתחה היו מזוזות ומשקוף בגובה עשרה שניתן יהיה לנהל את החיים בתוכה ,והמפרש מבאר כי הצידה של הפתח
טפחים ,והיא הייתה מקורה .על אף שנח הכניס לתוכה בהמות וחיות ואף זבל, אפשרה את שמירת המקום כמרחב מוגן ,ובתוך המלאכה הזו נח נושא עמו את
הרי שעשאן מדורים מדורים בפני עצמן ,וסביר להניח שנח קיים כל התורה האחריות לכל מה שחי ,כשהוא מפריד בין הקודש לחול ובין המוגן לבין
כולה ,שהרי ידע את סוגי הבהמות הטהורות והטמאות. המופקר.
רבי ישעיה יוסף פונטרימולי בפני יוסף (פרשת נח דף יב ע"ב) חידש :כי מדרש הכלי יקר (בראשית ו ,טז) ביאר :כי הבנייה הייתה בקומה תחתונה ,שנייה
בבראשית רבה (לב ,יד) בעניין ויסגור ה' בעדו מוכיח שנח לא הוזהר לעשות ושלישית ,והמפרש מבאר כי המבנה המורכב הזה היה הכרחי כדי לקיים את
שמירה על ידי המזוזה בפתח התיבה ,שכן לולי שהזדמן ה' ברוב רחמיו וסגר כל הנבראים תחת קורת גג אחת ,וכי הפתח היה המקום שבו התרחש המעבר
בעדו ,הרי שאם הייתה שם מזוזה לא היה כוח לשום מזיק להתקרב אצלו, בין החוץ הסוער לבין הפנים השלו והמגן.
ושמע מינה שנח לא קבע מזוזה בפתחה של תיבה .צורך הביאור מדוע נח לא כשאנו ניגשים אל דברי חז"ל ,אנו פוגשים את מהות התיבה כמרחב מוגן
קבע מזוזה מביא למסקנה שכיון שהתיבה הוגדרה כבית האסורים ,הרי שהיא אלוהית ,מקום שבו גבולות האדם פוגשים את השמירה העליונה ,כפי שמבואר
פטורה ממזוזה ,כפי שפסק החיד"א שבית האסורים פטור ממזוזה. במקורות :במדרש בבראשית רבה (פרשה לב ,סימן יד) ביאר :כי התיבה הייתה
וממשיך הפני יוסף וביאר :כי על אף שיש מי שחולק וסובר שבית האסורים מקלט שהוכן מראש .המדרש מבאר כי כאשר הקדוש ברוך הוא ביקש להציל
חייב במזוזה ,נח לא קבע שם מזוזה מהטעם שבסופו של דבר לא הייתה זו את נח ,הוא סגר עליו את הפתח באופן אישי ,ויסגור ה' בעדו .משל למלך
דירת כבוד ,משום שמריבוי הבהמות והחיות היה שם סירחון גדול ,ובמקום שקבע את הדין בעולמו ,ונטל את אוהבו וסגר עליו בבית האסורים כדי להגן
כזה אסור לקבוע מזוזה .המפרש מוסיף כי יתרה מכך ,התיבה נחשבה כבית עליו ,והעמיד אריות סביב התיבה שלא יגעו בה .השמירה בתיבה לא הייתה
שבספינה שפטור מן המזוזה ,שכן היא אינה עשויה לדירת קבע במקום אחד. תלויה באמצעים אנושיים חיצוניים ,אלא הייתה עטיפה מוחלטת של השכינה,
אנו ניגשים אל דברי גדולי דורנו ,המאירים את הדיון ההלכתי מזווית רעננה ומהלך זה מלמד אותנו כי התיבה לא הייתה צריכה למזוזה מצד עצמה ,שכן
ומחדדת ,ומחילים את עקרונות הקביעות על התיבה בדרך המעלה תובנות היא הייתה חתומה בחותם המלך.
נחוצות להבנת המושג בית ודירה בתוך מציאות משתנה:
בבואנו לחבר את סוגיית המזוזה בתיבה אל נבכי מו"ר הגר"מ שטרנבוך בתשובות והנהגות (ח"ב ,סימן תקמב) ביאר :את
הנפש ,אנו מגלים כי השאלה האם התיבה זקוקה השאלה במי שיש לו בית נייד ,כגון קרוואן ,האם חייב במזוזה .מרן בשולחן
לשמירה חיצונית היא שאלה על הדרך שבה אנו ערוך (יו"ד רפ"ו ,סעיף י"א) פסק שבתים בספינה פטורים ממזוזה ,והטעם
תופסים את הביטחון שלנו בעולם .לכל אדם יש ברמב"ם הוא שאינם עשויים לדירת כבעלמות שיש מקום לומר שכאשר
את התיבה שלו ,את המרחב הפנימי שבו הוא הקרו ואן עומד במקום קבוע הוא חייב במזוזה מדרבנן ,הרי שהתנאי היסודי
מנסה להציל את ערכיו ואת אמונתו מתוך גלי לכך הוא שהבית יהיה מונח ובלתי נייד .מסקנתו היא שכאשר המבנה נייד ואינו
החיים המאיימים לשטוף אותו .לעיתים אנו נמצא במקום אחד אפילו שלושים יום ,הוא אינו דומה לבית ופטור לגמרי
שואלים את עצמנו :האם אני מוגן מספיק? האם ממזוזה.
אני זקוק לסימנים חיצוניים כדי להרגיש בטוח? ולענ"ד נראה כי דבריו של מו"ר הגר"מ שטרנבוך מהווים נפקא מינה ישירה
נראה לבאר כי הקושי במציאת הקביעות בתיבה, לשאלתנו לגבי התיבה של נח .גם אם נניח שאדם דר בתיבה בקביעות ,אין די
כפי שדנו בו גדולי דורנו ,משתקף בנפש האדם המבקשת מנוח .אדם שחי בכך כדי לחייבה במזוזה ,אלא התנאי ההכרחי הוא שהתיבה תנוח במקום אחד.
בטלטלה פנימית ,שמרגיש שחייו הם כספינה המטלטלת על המים ,מתקשה התיבה של נח ,שהייתה כלי שייט המטלטל על פני המים כל זמן המבול ,חסרה
להרגיש את הבית שבו הוא שוכן .השמירה העליונה ,אותה סגירה של הקדוש את יסוד הקביעות המקום ,ולכן פטורה ממזוזה מצד דין זה ,מה שמלמדנו כי
ברוך הוא על התיבה ,היא המקום שבו האדם מפסיק לחפש הגנות חיצוניות – הקביעות הנדרשת למזוזה היא לא רק בשימוש ובמגורים ,אלא בחיבור למקום
מזוזות ,סגולות או אמצעים – ומתחיל להישען על העובדה הפשוטה שהוא פיזי קבוע.
אהוב ומוגן בידי בורא עולם .זוהי התמסרות ללא תנאי ,שבה האדם מבין כאשר אנו מביאים את הדברים אל שולחן ההלכה למעשה ,מתבהרת בפנינו
שהסערה שבחוץ אינה קובעת את שלוותו שבפנים. תמונה עמוקה על הגדרות הדירה והבית .הנפקא מינה העולה מן הדיון על
הרחבה מחשבתית זו מלמדת אותנו על הפער שבין חיפוש הביטחון לבין תיבתו של נח היא רחבה ,והיא נוגעת ליחס שבין האדם לבין המרחב שבו הוא
הביטחון עצמו .נח לא היה צריך מזוזה ,לא כי הוא לא היה זקוק לשמירה ,אלא שוכן.
כי הוא היה במקום שבו הדין העצמי של "אני שומר על עצמי" התבטל אל מול
ה"ה' שומר עליי" .בנפש האדם ,זהו המצב שבו אנו מוותרים על הניסיון לשלוט
בכל פרט ובכל סכנה ,ומפקידים את חיינו בידי מי שציווה על התיבה .כאשר
אנו מפסיקים לבקש את אישורו של העולם ליציבות שלנו ומתחילים לחיות
בתוך המרחב האלוהי ,המושג מזוזה משתנה :הוא כבר לא סימן הגנה מפני
מזיקים ,אלא תזכורת מתמדת לכך שהאדם נמצא תמיד בתוך תחומי השכינה.
האמונה בהקשר זה היא היכולת לזהות את התיבה הפרטית שלנו גם כשהיא
מטלטלת .היא התובנה שאין צורך בקביעות ארצית כדי לשכון בבית ה' .נח
לימד אותנו שניתן לשרוד את המבול לא מתוך אחיזה בקרקע ,אלא מתוך
אחיזה במי שברא את העולם ואת המים גם יחד .כשאדם מבין שתיבתו היא
מקום המפגש שלו עם הבורא ,הוא מגלה שאין שום סערה שיכולה לערער את נראה לבאר כי המסקנה ההלכתית המרכזית היא שאין המזוזה תלויה רק
היציבות הפנימית שלו ,שכן הוא אינו חי בתוך מבנה מעץ ,אלא בתוך רצון ה'. במבנה החיצוני או ביושביו ,אלא בזיקה העמוקה שבין האדם למקום .בית
כשאנו מבקשים לזקק מתוך הדברים מצפן פנימי לחיים ,אנו פוגשים את שאין בו קביעות במובן של חיבור לקרקע ,כמו ספינה בלב ים או תיבה השטה
האתגר של הכנות המוסרית .דמותו של נח בתיבה מציבה בפנינו מראה חדה: על המים ,חסר את האלמנט המכונן את הדירה כחלק מן היישוב .התובנה
היכולת להתקיים בתוך מציאות של חורבן אינה תלויה בהכרח באחיזה למ עשה היא שהמזוזה ,כסמל לשמירת ה' ולקדושת המקום ,באה דווקא על
בסממנים חיצוניים ,אלא במידת ההתמסרות הפנימית של האדם אל הציווי המקום שבו האדם נוטע את שורשיו .במקומות שבהם האדם מזדמן לשעה,
האלוהי .המצפן המוסרי שלנו חייב להורות על המעבר מהיצמדות לכללים גם אם הוא מרגיש בהם בנוח ,אין החיוב נובע מעצם השהות אלא מהקביעות,
פורמליים אל עבר ההבנה של מהותם העמוקה. ולכן יש לבחון תמיד האם הדירה מוגדרת כנקודה קבועה בעולם או ככלי
נראה לבאר כי המוסר הפנימי נבנה דווקא ברגעים שבהם אנו מבינים את המטלטל במרחבים.
מגבלות הכוח האנושי ואת כוחה של השגחה עליונה .נח לא קבע מזוזה ,לא עוד נראה לבאר כי הנפקא מינה נוגעת גם לאותם מבנים מודרניים שאנו
מחמת חוסר בדקדוק הלכתי ,אלא מפני שהתיבה הייתה מרחב שבו השמירה נתקלים בהם – קרוואנים ,מכולות המוסבות למגורים ,או כל מבנה נייד אחר.
האלוהית הייתה מוחשית ונוכחת באופן בלתי אמצעי .המצפן המוסרי שלנו הלקח שנלמד מהתיבה הוא שמימד הקביעות הוא תנאי סף .לא די בכך
צר יך להורות לנו לשאוף אל אותה דבקות שבה האדם חש שה' הוא המשגיח שהמקום משמש למגורים ,אלא עליו להיות חלק מהקבוע והיציב .הלכה
הישיר עליו .אל לו לאדם להסתפק בלהניח על גבי המשקוף חפץ חיצוני ,אלא למעשה ,במקומות שבהם הדירה אינה מונחת על מקומה בקביעות ,אנו
עליו להפוך את הלב עצמו למקום שבו השכינה שורה ,להיות כלי המכיל את פטורים ממצוות מזוזה מדאורייתא ,ועלינו להישמר מלהחיל על המציאות
הקדושה ולא רק כזה המקיף אותה. המשתנה הגדרות שאינן מתאימות לה ,אלא לחפש את השורש האמיתי של
אפשר להרחיב ולהבין כי הניסיון המוסרי הוא הניסיון שלא להסתפק הדירה המהווה יסוד לבית בישראל.
בחיצוניות .אדם עשוי לשאול את עצמו על דברים רבים :האם יצאתי ידי השאלה האם נח היה חייב לקבוע מזוזה בתיבה אינה שאלה טכנית בלבד
חובה? האם המבנה שלי עומד בקריטריונים? המצפן המוסרי דורש מאיתנו בבדיקת תנאי הדירה ,אלא היא פותחת צוהר אל מהותו של הבית היהודי ואל
לחדול מהסברי החוץ ולשאול את עצמנו :האם אני נמצא בתוך התיבה של הקשר שבין המקום שבו אדם שוכן לבין השמירה העליונה שחלה עליו .בבואנו
הערכים ש לי? האם אני פועל מתוך שקט פנימי של התבטלות לפני הבורא ,או להעמיק בבירור הרעיון ,עלינו להבין מה מבדיל בין מרחב שבו יש חובה
שאני מחפש רק את הביטחון החיצוני והפורמלי? לקבוע מזוזה לבין מקום שמפאת ארעיותו או מהותו ,אינו מחייב בכך.
הבנייה המוסרית כאן מתבטאת בוויתור על האגו .להפסיק להרגיש כאותו נראה לבאר כי המזוזה מבטאת את הכניסה של האדם אל תוך מרחב שבו הוא
אדם המודד את הגנתו בכלים של עובי המשקוף או יציבות הבית ,ולהפוך מקבל על עצמו את עול מלכות שמים כחלק בלתי נפרד מן הקביעות שלו
לאדם שמתכנס פנימה ,מחפש את הטוב והאמת בלב הדברים .זוהי הזמנה בעולם .כאשר אדם בונה בית ,הוא מצהיר כי הוא מבקש ליטוע את שורשיו
לחיים של עומק ,של עמידה מול קשיים לא מתוך חיפוש אחר הגנה אנושית כאן ,להשתקע ולהפוך את פיסת הקרקע הזו למקום של תורה וקדושה .במובן
בלבד ,אלא מתוך אמונה שהמקום הבטוח ביותר נמצא בחיבור לבורא ,במרחב הזה ,המזוזה היא החותם על הנכונות הזו ,היא ההכרזה שגם בתוך עולם החול,
המוגן שבו האדם זוכה להאיר את עולמו באור פנימי ,ולא להישאר דמות המרחב הזה שמור ומוגן תחת השגחת הבורא .התיבה של נח ,לעומת זאת,
המקיפה את התיבה ומחפשת את קצה הגבול שלה. הייתה עולם הפוך .היא לא הייתה מקום של השתרשות ,אלא מקום של מעבר.
ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום .המבול שפקד את העולם לא היה רק היא הייתה מיועדת להציל את החיים מן השטף ,לא לקבע אותם בתוכו.
מאורע שחלף ,אלא הוא מהווה יסוד לכל בירור רוחני המתרחש בנפש האדם. אפשר להרחיב ולומר כי הקביעות הנדרשת למזוזה היא למעשה ביטוי
השאלה ההלכתית בדבר קביעת מזוזה בתיבה מלמדת אותנו על הניסיון לאמונה שגם בתוך עולם משתנה ,יש לאדם עוגן .התיבה ,למרות שהיו בה
האנושי למצוא אחיזה במציאות של טלטלה מבלי להכיר בכך שהשמירה עשרת התנאים ההלכתיים של בית ,נותרה במהותה "ספינה" – כלי שנועד
האמי תית אינה חיצונית ,אלא נובעת מן החיבור העמוק אל המקור .התובנה להתמודד עם התנועה ,עם הטלטלה ועם המים הרותחים שמחוץ לה .רעיון
המעשית שנובעת מכך היא החובה לחתור אל פנים הדברים ,לא להסתפק המזוזה מתנ גש לעיתים עם רעיון המסע .במסע ,האדם שומר על קשר עם ה'
בסימנים חיצוניים של קודש ,אלא להפוך את חיינו למרחב שבו האמונה מתוך תנועה ,מתוך דבקות פנימית ,אך בבית ,הוא קובע את הקשר הזה על גבי
והמעשה משולבים זה בזה .כאשר אדם בוחר להיכנס אל תוך התיבה הפרטית המפתן ,כשהוא עובר מן החוץ אל הפנים .אצל נח ,התיבה לא הייתה מפתן
שלו – אל עולם הערכים וההתבטלות לפני הבורא – הוא מוצא את המנוחה לעולם חדש ,אלא מחסום מפני העולם הישן.
המיוחלת בתוך הסערה ,שכן הוא אינו תלוי עוד בכוחותיו המוגבלים ,אלא נתון העומק כאן הוא בתובנה שהקדושה מחפשת את הבית שבו האדם מוכן
בהשגחתו הפרטית והמלאה של בורא עולם. להשתקע .הקדוש ברוך הוא בחר לסגור את התיבה בעצמו ,ובכך הוא הופך
עיקר העניין :השאלה האם נח היה חייב לקבוע מזוזה בתיבה מובילה אותנו את התיבה למקום שמעבר לדין הרגיל של מצוות הבית .היא לא הייתה צריכה
אל שורש ההגדרה של הבית היהודי .כפי שביאר רבי ישעיה יוסף פונטרימולי מזוזה ,לא מחמת חוסר קדושה ,אלא דווקא מחמת גודל הקדושה שהקיפה
בספרו פני יוסף ,מצד הדין הטכני נראה היה כי התיבה חייבת במזוזה ,שכן אותה מבחו ץ .כשם שאין אנו זקוקים למנורה כדי לראות את אור השמש ,כך
התקיימו בה כל תנאי הדירה .אך העובדה שזה לא נעשה ,וההסברים נח לא היה זקוק למזוזה בפתח התיבה ,שכן השמירה האלוהית הייתה מוחשית
המורכבים המובאים בדברי הגר"מ שטרנבוך – הדורשים קביעות בקרקע ולא ונוכחת סביבו .זהו מבט מרתק על היכולת האנושית להיות מוגנים באופן
רק במגורים – מלמדים כי התיבה אינה נמדדת במידות של בית רגיל .המסקנה מוחלט ,עד כדי כך שכל אמצעי ההגנה האנושיים הופכים להיות משניים אל
ההלכתית היא שכל עוד האדם נמצא במצב של טלטלה ,במרחב שאינו קבוע, מול השמירה העליונה.
למקום שבו ההגנה האנושית הופכת למיותרת אל מול הנוכחות האלוהית חובת המזוזה נפקעת ,שכן היא נועדה לקדש את
המוחלטת. הקביעות של האדם בנחלתו .התיבה של נח,
התובנות הללו משנות חיים :החיפוש אחר הגנות חיצוניות – מזוזות ,סגולות שהייתה בית אסורים מצד אחד ומקלט אלוהי מצד
או הרגלי ביטחון – אינו תחליף להתמסרות פנימית מוחלטת להשגחתו של שני ,לא הייתה זקוקה למזוזה ,שכן היא הייתה
הבורא ,שהיא השמירה העמוקה מכל .הקביעות האמיתית בחיים אינה נמדדת חתומה בחותמו של מלך מלכי המלכים .השמירה
בנכסים פיזיים או בבית קבוע ,אלא ביכולת של האדם ליצור בתוך תוכו תיבה העליונה עטפה את התיבה מכל עבר ,והפכה אותה
של יציבות ואמונה שאינה מיטלטלת גם כשהסערות שבחוץ משתוללות.
האם בתיבה היה אקווריום?
אתך" מחייב את נח לדאוג לצרכיהם הקיומיים של כל היצורים ,ועל כן היה העולם כולו נמחה ,היבשה נעלמה תחת גלי המבול,
עליו ליצור סביבה מתאימה גם לחיות הים שנדרשו להצלה בתוך התיבה ,מה ורק בתוך התיבה נותרה פעימת חיים זעירה אך
שמעיד על הבנה מופלגת בצרכי הבריות שנמסרה לנח מן השמים. עוצמתית .בעוד אנו רגילים לחשוב על התיבה
רבי יוסף דב סולובייצ'יק בספר רשימות שיעורים (מסכת בבא קמא) ביאר :את כמקלט לבהמות ,לחיות ולעופות ,עולה שאלה מופלאה ומסקרנת :האם גם
היסוד ההלכתי של מושג "כלי" בהקשר של התיבה .התיבה הוגדרה ככלי יצורי המים היו חלק מאותה הצלה פלאית? האם בתוך המבנה האדיר של עצי
שנועד להציל את החיים ,ועל כן כל מה שנמצא בתוכה נחשב כחלק מן הגופ ר ,נח נדרש לבנות מערכת שבה חיים יצורי המים ,מעין אקווריום קדום,
המערכת האלוהית להמשך הבריאה .אם אכן נדרשו חיות ים בתיבה ,הרי שהן כדי לשמר גם אותם מן החורבן? השאלה הזו מזמינה אותנו לבחון את גבולות
הו שמו בכלי קיבול מיוחדים ,מעין אקווריומים ,שנועדו להפריד בינן לבין הבריאה ,את הגדרת המושג "בשר" שבתורה ,ואת העומק המוסרי של עונש
הבהמות והחיות האחרות ,כדי לשמר את איכות המים הנדרשת לקיומן. המבול – מדוע חלק מן החיים נמחקו וחלקם זכו לתיבה .האם יצורי הים
המהרש"א בחידושי אגדות (מסכת סנהדרין דף קח ע"ב) ביאר :כי כל פרט שנזקקו להצלה הם אלו שאין כנגדם יצורים ביבשה ,או שמא כל חי וקיים
בתיבה היה מכוון על פי חכמת הבורא ,ונח רק ביצע את הציווי המדויק .אם נדרש לעבור תחת החסות של נח בתיבתו?
היה צורך בחיות ים בתיבה ,הרי שנעשה שם נס בתוך טבע ,שכן המים שבהם
חיו היצורים הללו היו מוגנים ומובדלים משאר התנאים בתיבה ,וזהו ביטוי
נוסף לכך שהתיבה לא הייתה ספינה פשוטה ,אלא מיקרוקוסמוס שבו כל
עולם החי מצא את מקומו.
אנו מעמיקים כעת אל דברי האחרונים ,המבקשים לפשר בין המציאות
הפיזיקלית של התיבה לבין הצורך בקיום יצורים ימיים בתוכה ,ומתוך כך
בוחנים את גבולות ההשגחה והטבע בתוך המעשה המופלא של נח.
הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (על אורח
חיים ,הלכות שבת) ביאר :כי הטיפול בבעלי חיים ,ובפרט בצורכיהם
המיוחדים ,דורש הבנה עמוקה של צער בעלי חיים ושל החובה לשמר את
הנפש שהפקיד ה' ביד האדם .בתיבתו של נח ,שבה התרכז כל עולם החי ,כל
יצור קי בל את היחס המדויק לצרכיו ,וכי חיות הים ,אם אכן היו שם ,הוחזקו
במכלים מיוחדים שמנעו את מותן ,מתוך דאגה עמוקה להמשכיות הבריאה
בכל גווניה.
רבנו יוסף חיים מבגדאד בספרו בן איש חי (שנה ראשונה ,פרשת נח) ביאר :כי
הנס שנעשה בתיבה לא רק איחד את המינים השונים אלא גם התגבר על
המגבלות הטבעיות של כל אחד מהם .האקווריום בתיבה ,כפי שניתן לכנות
את חללי המים ,לא היה זקוק למערכות סינון מסובכות ,שכן כל התיבה הייתה
מושרית בשכינה ,והמים בתוכה נשמרו בטהרתם ובתכונותיהם הטבעיות
באמצעות השגחה ישירה ,מה שמאפשר לחיות הים לשרוד גם בסביבה שאינה בעת שאנו מתבוננים בתיבה הניצבת על פני המים ,אנו מבקשים לדייק במילות
סביבתן הטבעית. המקרא ולחשוף את היריעה הפרשנית שנפרשה סביב צווי השעה של הצלת
רבי שלמה יוסף זוין בספרו לאור ההלכה (פרק על ענייני נח והתיבה) חידש: החי ,כפי שנאמר :מכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך
כי עצם השאלה האם היו בתיבה יצורי ים נוגעת ליסוד של מהות ההצלה. זכר ונקבה יהיו (בראשית ו ,יט).
הצלת החיים אינה רק הצלת מיני בהמות הבית והשדה ,אלא הצלה של מלוא רבי אברהם אבן עזרא (בראשית ו ,יט) ביאר :כי הציווי להציל מכל בשר כולל
רוחב הבריאה ,וכי אם התורה מצווה על הכללת מכל בשר ,הרי שהאמצעים גם את חיות המים ,שכן גם הדג נקרא בשר ,והביא ראיה מדברי משה רבנו
הטכניים ,יהיו אשר יהיו ,הועמדו לרשות נח כדי לממש את צו האלוקי בדרגה שאמר בשר אתן להם ...אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם .על אף
הגבוהה ביותר של שלמות ואחריות. שהתיבה נבנתה על פני המים ,נח נצטווה להכניס לתוכה גם את החיות הללו,
אנו ניגשים אל דברי גדולי דורנו ,המאירים את סוגיית החי בתיבה מתוך שכן גם הן היו חלק מכלל הבריות שנועדו להימחות בעולם ללא התיבה.
פרספקטיבה תורנית רחבה ,הבוחנת כיצד הנהגת התיבה – שהייתה כלי רבי יוסף יהודה לייב דיסקין בחידושי המהרי"ל דיסקין (על התורה) ביאר :כי
להמשכיות הבריאה – כללה בתוכה גם את החי שבים ,וכיצד התיישבו הדברים הדגים ניצלו בים ,אך כל חיות הים שיש כנגדן יצורים דומים ביבשה מתו
עם הכללים ההלכתיים של שמירה וקיום. במבול .הפסוק כל אשר בחרבה מתו כולל גם את היצורים הללו ,וכי הגזירה
מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת נח) ביאר :את עומק המחויבות השתרעה על כל יצור שהיה לו דמיון לעולם היבשתי שחטא ,ורק הדגים שאין
של נח לכל בריה ובריה שנכנסה אל התיבה .הציווי להחיות אתך מחייב את נח כנגדם ביבשה היו מחוץ לגזירת הכליה.
להעמיד לרשות כל יצור את כל התנאים הנחוצים לשרידתו ,גם אם מדובר כאשר אנו מעמיקים בדברי חז"ל ובשיטת הראשונים ,מתגלה לעינינו תמונה
בתנאים שאינם טבעיים לסביבת התיבה .אם המציאות דרשה שחלק מחיות מורכבת של עולם הים שנכלל בתוך החשבון האלוהי הגדול של המבול ,מקום
הים יוכנסו אל התיבה ,הרי שנעשה הדבר במסגרת הנס המקיף של התיבה, שבו הגבולות בין יבשה למים נטשטשו ,כפי שמבואר במקורות:
שבו גבולות הטבע לא היוו מחסום ,וכי הדאגה לחיים הייתה טוטאלית ,ללא תוספות במסכת בבא קמא (דף נה ע"א ,ד"ה המרביע) ביאר :את הדין המיוחד
הבדל בין יצור המשתייך לאדומה או לימה. במינים האסורים בהרבעה ,ומתוך כך חידש כי ישנם הבדלים מהותיים בטבעם
מו"ר הגר"א וייס חידש :כי יסוד ההצלה בתיבה לא היה הצלה טכנית בלבד, של בעלי החיים .אי אפשר להרביע דגים ,בעוד חיות הים האחרות ניתנות
אלא הקמת בסיס לחידוש העולם ,וממילא כל מה שנדרש כדי שמינים אלו לא להרבעה ,ועל כן טבעם של הדגים מוגדר כנפרד ושונה .עונש המבול שבא על
יאבדו מן העולם – הוכנס לתיבה כחלק מהציווי להחיות אתך .אף שדגים נותרו הבהמות היה קשור לחטא ההרבעה שלא כסדרו ,ועל כן דווקא הדגים ,שאין
מחוץ לתיבה בגלל טבעם המיוחד ,הרי שכל יצור שנחשב כחלק מחורבן בהם את התכונה הזו והם נותרו טהורים בטבעם מן החטא ,הם אלו שזכו
היבשה ונדרש להמשכיות ,זכה למקום בתיבה .הביטוי אקווריום בהקשר זה להינצל מן הכליה מבלי שהיה צורך להכניסם לתיבה.
אינו אנכרוניזם ,אלא ביטוי להבנה המוחלטת של נח בצרכי החי ובחובה הצפנת פענח לרבי יוסף רוזין (על הלכות כלאיים ,פרק ט ,הלכה ז) ביאר את
לשמור עליהם מכל משמר ,תוך יצירת סביבה שתעניק להם הגנה מפני הים עומק ההבחנה בין יצורי הים בתוך הקשר של הגזירה האלוהית .היצורים שיש
הסוער שבחוץ. להם דמיון לחיות היבשה נחשבו כמי שנכללו בתוך החטא הכללי של בריות
כאשר אנו מביאים את הסוגייה אל מרחבי ההלכה למעשה והחיים המודרניים, היבשה ,ועל כן הם מתו במים המלוחים שנעשו חמים או רותחים כפי שמצינו
מתגלה לעינינו יסוד רחב ומשמעותי :האחריות האנושית לשימור הבריאה במדרשים על חום המבול .בזה טמונה ההכרעה ההלכתית :אלו שדמו ליבשה
אינה מסתכמת בטיפול בבעלי החיים הסובבים אותנו ביומיום ,אלא משתרעת נמחקו ,ואלו שנשארו בטבעם הים-תיכוני הטהור ניצלו מכוח עצמם ,שכן
על כל מה שהופקד בידינו כפיקדון עליון .הנפקא מינה העולה מן הדיון על המבול לא פגע בטבעם המקורי.
האקווריום בתיבה נוגעת ליחס שבין האדם לבין המערכות האקולוגיות כעת אנו צועדים בין דברי הראשונים והאחרונים ,המנתחים את מציאות החיים
העדינות שבהן הוא פועל ,ולחובה להשתמש בחוכמה ובטכנולוגיה כדי להגן בתוך התיבה ומעלים את השאלה המרתקת :כיצד ניתן היה לקיים יצורי מים
על מה שנמצא בסכנת הכחדה. בתוך מבנה שכולו עץ וחלל אווירי ,והאם מציאות זו מחייבת אותנו להניח
נראה לבאר כי התיבה משמשת לנו מודל ליכולת האנושית לתווך בין רצון ה' שחלק מהתיבה היה ערוך כאקווריום?
לבין המציאות הטבעית .כפי שנח נדרש לבנות מערכות מורכבות כדי להציל הראשון לציון רבנו יצחק יוסף בילקוט יוסף (ספר המועדים ,פרק נח) ביאר:
את החיים ,כך גם בדורותינו ,האדם מצווה להפעיל את מלוא כוחו המחשבתי כי התיבה לא הייתה רק מקלט ,אלא סביבה שנועדה לאפשר לכל מין ומין
להמשיך את קיומו בתנאים המותאמים לו .על פי ההלכה ,הציווי "להחיות
המים מציבה בפנינו מראה מוסרית :האם אנו והמעשי כדי לשמור על עולם החי .הלקח הוא שהטכנולוגיה אינה סותרת את
רואים את עצמנו כמי שאחראים רק על הסביבה האמונה ,אלא משמשת כלי עזר להוצאת הציווי האלוהי לפועל .אם התיבה
המיידית והמוכרת שלנו ,או שאנו מוכנים להרחיב דרשה התאמה מיוחדת ליצורי המים ,הרי שזהו סמל לכך שהשמירה על
את ליבנו ואת השפעתנו גם אל עבר מה שנמצא הבריאה מחייבת יצירתיות ,הבנה מעמיקה בצרכי החי ,ונכונות להקדיש מאמץ
ברובד עמוק ,שונה ,או נסתר יותר? מיוחד לכל פרט ופרט ,ולו המורכב ביותר ,כדי להבטיח את המשכיותו.
נראה לבאר כי המצפן המוסרי שלנו צריך להורות עוד נראה לבאר כי המבט על הטבע מתוך התיבה מלמד אותנו על הזהירות
על המעבר מהתמקדות בעצמנו אל דאגה לכלל הנדרשת בניהול משאבי העולם .כאשר אנו מבינים שחלק מבעלי החיים ניצלו
הבריות .כשם שנח נדרש לבנות מקום לחיות הים בים וחלק נדרשו להיכנס אל התיבה ,אנו לומדים שגם באותה סביבה עצמה –
בתוך התיבה – למרות שהם שייכים לעולם המים במקרה זה המים – ישנן רמות שונות של השגחה וצורך בהגנה .הלכה למעשה,
– כך אנו נדרשים לגלות אחריות כלפי כל מי במקומות שבהם הטבע עלול להיפגע או להשתנות באופן בלתי הפיך ,מוטלת
שזקוק לסיוע ,גם אם הוא רחוק מאיתנו בדרך חיים ,במעמד או בטבע .המוסר עלינו האחריות האנושית ליצור עבורו מקום מוגן ,בבחינת אותה תיבה
הפנימי נבנה דווקא ברגעים שבהם אנו יוצאים מגבולות הנוחות שלנו, ששימרה את החיים מן המבול ,מתוך הבנה שהעולם כולו הוא פיקדון שניתן
ופועלים מתוך הבנה שהבורא הפקיד בידינו את האחריות לא רק על קיומנו לנו מאת הבורא ,ואנו הנאמנים עליו.
אנו ,אלא על שמירת הניצוץ האלוהי בכל בריה ובריה. השאלה האם בתיבה היה אקווריום היא משל עמוק ליכולתו של האדם להכיל
אפשר להרחיב ולהבין כי הניסיון המוסרי הוא הניסיון להכיל את הניגודים. בתוכו עולמות שונים בתכלית ,ולבצע התאמות עדינות בתוך מרחב מצומצם
היכולת של נח ליישב את היבשה עם המים בתוך תיבה אחת היא שיעור עצום כדי להציל את החיים .בבואנו להעמיק בבירור הרעיון על הקשר שבין הצלת
לחיים משותפים מתוך כבוד .המצפן המוסרי דורש מאיתנו לחדול החי לבין תיקון העולם ,עלינו להבין כי התיבה לא הייתה רק מקלט ,אלא סמל
מהשיפוטיות כלפי מה ששונה מאיתנו ולשאול את עצמנו :האם אני פועל לשליחותו של האדם להיות שותף בשימור הבריאה.
כנאמן של הבורא בבריאתו? האם אני מאפשר מרחב לכל מי שנזקק לי ,גם אם נראה לבאר כי התיבה מלמדת אותנו שהצלת החי אינה פעולה טכנית של
הוא מרגיש לעיתים כזר או כמי שמגיע מעולם אחר? בניית המצפן הזה איסוף ,אלא פעולה של יצירת סביבה .האקווריום ,כפי שהוא משתקף בתיבה,
פירושה להיות אדם שאינו פועל רק מתוך אינטרס הישרדותי ,אלא מתוך מייצג את היכולת של נח לייצר סביבה מוגנת ומותאמת עבור יצורים שבאופן
ראייה רחבה ומוסרית המבקשת לקיים את הטוב והקדוש בכל מקום בו הוא טבעי לא היו יכולים לשרוד בסביבה יבשתית .רעיון זה מתחבר לתיקון העולם
נמצא. בכך שהוא מגדיר את תפקיד האדם כמי שצריך להכיר את צרכיו של האחר,
הבנייה המוסרית כאן מתבטאת בוויתור על האטימות .להפסיק להרגיש כאותו גם כשהוא שונה ממנו בתכלית ,ולהעניק לו את התנאים הנחוצים לו כדי
אדם המסתפק בהצלת עולמו הפרטי בלבד ,ולהפוך לאדם שמתכנס פנימה, לפרוח .התיקון מתחיל בנקודה שבה האדם מפסיק לראות את העולם רק
מחפש את האחריות לכל מה שסביבו ,ופועל להגן עליו מתוך הבנה שהכול מנקודת מבטו ,ומתחיל לראות אותו מנקודת מבטו של האחר.
קשור זה בזה .זוהי הזמנה לחיים של עומק ,שבהם אנו בונים תיבה פנימית אפשר להרחיב ולומר כי הקשר בין הצלת החי לתיקון העולם נעוץ בהבנה
רחבת ידיים ,כזו שיכולה להכיל גם את המים הסוערים ,גם את עומקי הים וגם שכל בריה היא חלק מהרמוניה אלוהית .כאשר נח בנה בתוך התיבה את
את חום היבשה ,וכל זאת תחת דגלו של רצון הבורא ,שהפקיד בידינו את התנאים הדרושים ליצורי המים ,הוא לא רק מנע את מותם ,אלא הוא שימר
העולם כולו. את המגוון והיופי שבורא העולם חפץ בהם .תיקון העולם במובן הזה הוא
היכולת של האדם לשמור על המגוון הזה ,על הייחודיות של כל יצור ,ולהבטיח
שגם בתוך סערה גדולה ,הדברים הקטנים והעדינים לא יאבדו .התיבה היא אם
כן מודל לשימור הקיים ,להגנה על החלש ,ולהכרה בכך שכל יצור קטן כגדול
נושא בתוכו ניצוץ של בריאה שיש להגן עליו.
העומק כאן הוא בתובנה שהצלת החי היא הצלת עצמנו .בתוך סערת החיים,
היכולת שלנו לגלות חמלה כלפי הברואים ,לדאוג להם ולהתאים את עולמנו
אליהם ,היא זו שמאפשרת לנו לעבור את המבול הפרטי שלנו .כאשר אדם
נדרש לבנות אקווריום בתוך תיבה ,הוא נדרש לצאת מעצמו ,לחשוב על מה
ש טוב לאחר ,ולפעול מתוך אהבה ואחריות .זהו תיקון העולם במלוא הדרו –
היכולת להפוך עולם של חורבן וטלטלה למקום שבו החיים נמשכים ופורחים
בחסות האדם והשגחת ה'.
בבואנו לחבר את סוגיית יצורי המים בתיבה אל נבכי הנפש ,אנו מגלים כי
השאלה האם נח היה צריך לבנות מערכת הצלה מיוחדת למה שאינו שייך
לסביבתו הטבעית ,היא שאלה על הדרך שבה אנו מכילים את הזר ,את השונה,
ואת מה שנדמה כלא שייך לעולמנו .לכל אדם יש את עולמו היבשתי ,את
בסיומו של מסע זה בין המים ליבשה ,אנו מבינים כי השאלה אם היה אקווריום הרגליו ואת דרכי מחשבתו ,אך בתוך התיבה של החיים – אותה נקודת מפגש
בתיבה אינה רק עניין טכני או זואולוגי ,אלא עומק רוחני המלמד על גבולות עם הקדוש ברוך הוא – אנו נדרשים להכיל גם את אותם מרכיבים עמוקים
ההכלה והאחריות האנושית .התיבה ,שביקשה לשמר את עולם החי מן המבול, ונסתרים יותר ,הדומים לחיות הים הנסתרות במעמקים.
לא הייתה רק ספינה ,אלא מרחב חיים מופלא שבו נח נדרש לבטא את חוכמתו נראה לבאר כי הקושי להבין כיצד התקיימו יצורי המים בתיבה משקף את
בהבנת צרכי הזולת .התובנה המעשית שנובעת מכך היא שהאחריות האנושית הקושי שלנו להכיל את מה שאינו מובן מאליו בנפשנו .אדם שחי בביטחון
לתיקון העולם אינה מוגבלת למה שמוכר וקרוב ,אלא מחייבת אותנו להרחיב יחסי ,בתוך שגרת חייו ,לעיתים חושש לגעת בעומקים רגשיים או רוחניים
את הלב והמחשבה כדי להעניק מקום וקיום לכל מה שזקוק לחסותנו .כאשר שעלולים לטלטל את יציבותו .אך הידיעה שנח נדרש לבנות עבורם אקווריום
אנו פועלים מתוך הבנה שכל בריה היא חלק מהשליחות האלוהית שלנו ,אנו מלמדת אותנו שאסור לנו להזניח את החלקים הללו בנפשנו .השמירה על החי
הופכים את חיינו למרחב מוגן ,תיבה של ממש ,שבה המגוון והשונות אינם בתיבה היא השמירה על הכוחות הפנימיים שלנו ,על הרגישות והדקות
מהווים איום ,אלא הזדמנות לשכלל את עבודת ה' שלנו ולשמר את הניצוץ שעלולות להימחות במבול של היומיום .אלו הם יצורי המעמקים של הנשמה
האלוקי בכל פרט מהבריאה. – התפילה הנסתרת ,הכמיהה הפשוטה ,והחמלה המפעמת – שצריכים בית
עיקר העניין :השאלה האם בתיבה היה אקווריום נוגעת לשורש הציווי להציל מוגן בתוכנו כדי שלא יאבדו.
את כלל הבריות .מדברי רבי אברהם אבן עזרא נלמד כי הציווי להכניס מכל הרחבה מחשבתית זו מלמדת אותנו על הפער שבין הישרדות לבין חיים בעלי
בשר כלל גם את חיות הים ,שכן גם הן הוגדרו כחלק מן העולם שנמחה .עם משמעות .אדם יכול לשרוד את המבול של החיים גם בלי להכיל את עומקי
זאת ,בחידושי המהרי"ל דיסקין עולה הבחנה דקה :רק היצורים שדמו לחיות הנפש שלו ,אך הוא לא יחיה בתוכו .התיבה של נח הייתה כלי לחיים ,לא רק
היבשה היו בכלל הגזירה ,בעוד הדגים ,בשל טבעם המיוחד והעובדה שאינם לאוכלוסייה ,והיא תבעה ממנו התאמה ומסירות .בנפש האדם ,זהו המצב שבו
ניתנים להרבעה ,ניצלו בדרך נס מכוח המים עצמם ולא נזקקו לתיבה .ההסבר אנו מוותרים על הניסיון לצמצם את הכל למכנה משותף אחד ,ומאפשרים לכל
המונח בבסיס הדברים ,כפי שביארו בתוספות ובצפנת פענח ,הוא שהמבול לא חלק בנשמה לקבל את המרחב המוגן שלו .כאשר אנו בונים "אקווריום" פנימי
היה רק עונש פיזי ,אלא זיכוך של הטבע .מי שחטא בשיבוש הטבע נמחה ,ומי לרעיונות ולרגשות שאינם משתלבים מיד בחוץ ,אנו זוכים לקיים עולם פנימי
שנותר נאמן לטבעו המקורי – כמו הדגים – שרד .מכאן עולה כי אלו שנדרשו עשיר ,שבו הקדושה שורה על כל פרט ופרט ,גם על מה שנסתר מן העין.
להיכנס לתיבה ,נזקקו לתנאים ייחודיים ומותאמים ,מה שמלמד על גודל האמונה בהקשר זה היא היכולת לזהות שאנחנו לא לבד בתיבה שלנו .כפי שנח
האחריות של נח לדאוג לכל צרכי היצורים שבאחריותו ,תוך השראת השכינה לא היה צריך לדאוג רק לעצמו ,כך גם אנחנו מוזמנים להעניק מקום לכל חלקי
על כל מרחבי התיבה. הנפש ,גם אלו שמרגישים רחוקים או זרים .היא התובנה שאין צורך לפחד
התובנות הללו משנות חיים :האחריות שלנו לתיקון העולם מחייבת יצירתיות, מהמורכבות ,מהניגודיות שבין המים לאש ,בין הים ליבשה .נח לימד אותנו
הבנה מעמיקה בצרכי הזולת ונכונות להעניק תנאים מותאמים לכל אדם או שניתן להכיל את הכל תחת קורת גג אחת ,וכי דווקא הניסיון המורכב הזה הוא
בריה ,גם אם הם שונים מאיתנו בתכלית .היכולת להכיל בנפשנו עולמות המפתח להמשכיות של הבריאה הפרטית שלנו .כשאדם מבין שתיבתו היא
שונים ,גם כאלו הנראים כסותרים זה את זה – כמים ויבשה – היא המפתח מקום המפגש עם ריבוי הפנים שבנשמתו ,הוא מגלה שאין סערה שיכולה
לבניית אישיות יציבה ,עשירה ומחוברת להשגחה העליונה .כשם שהתיבה למחוק את מה שנשמר בתוך האהבה והאחריות שלו.
הצילה את המגוון של הבריאה ,כך גם עלינו לשמר את הייחודיות של כל כוח כשאנו מבקשים לזקק מתוך הדברים מצפן פנימי לחיים ,אנו פוגשים את
וכוח בנפשנו ,ולהבטיח שגם מה שנראה כנסתר במעמקים יקבל את מקומו האתגר של האחריות הרחבה .דמותו של נח בתיבה אינה רק דמות של שורד,
המוגן והקדוש. אלא דמות של מנהיג ומגן על כל אשר חי .ההתמודדות עם השאלה על יצורי
האם אפשר לנהוג אבלות על מת קודם שמת והאם כשטעה שחשב שמת כבר מהני? הוכח מפרשת השבוע!
הנבואית לבין כוח התפילה ,שכן אם נבואה יוצרת מציאות של "כמת" ,מדוע בבוקר יום שמחת תורה ,ה'תשפ"ד ,דקות ספורות
תפילה יכולה לשנותה? נראה לבאר כי הידיעה הנבואית היא רמה אחת של לאחר השעה שש וחצי ,הזמן שבו השמיים בדרך
מציאות ,אך התפילה נוגעת בשורש הדין ומסוגלת להפוך את הקערה על פיה, כלל מתמלאים בקדושת החג ,החלה האדמה לרעוד.
ומשום כך גם כאשר אדם נחשב כמת ,הוא עדיין מחזיק בכוחו לחזור לחיים לא ברעש של גשמי ברכה ,אלא בנהמת שאול של
דרך פנייה אל הבורא. חורבן שאין לה שם .דקות שהפכו לשעות של תופת,
כשאנו צוללים אל עומק דברי הראשונים ,אנו מגלים כי הם מבקשים לגשר על שבהן אלפי בתים הפכו ברגע אחד למבצרים של
הפער שבין ודאות המיתה לבין חובת האבלות המעשית .בתוך דפיהם של ענקי שכול .ובין עשן המלחמה לזעקות שאין להן מנוח,
הרוח ,מתגלה המאבק הנפשי של האדם המנסה למצוא את האיזון בין הציפייה עולה השאלה הקורעת את הנפש ,שאלה שמעולם
המרה לבין המציאות הנוכחת ,והם פורשים בפנינו יריעה רחבה המלמדת כיצד לא הייתה כה נוכחת בדם וביגון :האם ייתכן שאדם
הלכה למעשה נמדדת רמת הוודאות הנדרשת כדי להפוך רגש אנושי יבכה על יקירו ,ינהג את מנהגי האבלות המחמירים,
למחויבות הלכתית. יקרא את בגדו ,וישב על הקרקע – עוד בטרם כבתה
בשיטה לתלמידו של רבינו יחיאל מפריס (על מסכת מועד קטן דף כא ע"א) הנשמה? האם הדמעות שזולגות בשעה שהחולה עוד נושם ,או בשעה
מובא חידוש עצום :ואית דגמר ליה לשבעה ימי אבלות מדכתיב כי לימים עוד שהידיעה על מותו התבררה כטעות איומה ,נושאות בתוכן את קדושת
שבעה אנכי ממטיר על הארץ ,ודריש שהיו מתאבלים אותם שבעה ימים על האבלות?
בני דורם שהיו עתידין למות במבול .נראה לבאר כי המחבר מבקש ללמדנו השאלה הזו אינה שאלה טכנית של הלכות יום-יום .היא שאלה של קצה
שגם בתוך מציאות של גזירה קולקטיבית ,האבלות אינה רק תגובה למיתה, היכולת האנושית .הרי דוד המלך ,בטרם נפטר בנו ,לא יכול היה להכיל את
אלא עדות להכרה עמוקה בחורבן ,וההכרה הזו היא שמעניקה לאבלות את המתנה המרה הזו והחל להתאבל עוד בעוד הילד נאבק על חייו .האם נח,
תוקפה עוד בטרם ירדו המים על הארץ. בטרם ננעלו שערי התיבה ,כבר ישב שבעה על דור שלם שהיה עתיד להימחק
בשיטה מקובצת (על מסכת בבא מציעא דף קיד ע"ב ,בשם תלמיד הר"ף) מובא מעל פני האדמה? אנו מבקשים לצלול אל עומק המקורות ,לחשוף את הסוד
ביאור על הנהגת אליהו הנביא בהחייאת בנה של האלמנה :שכיון שהיה סופו שבין הידיעה לבין המציאות ,ולגלות האם התורה מעניקה לנו רשות לבכות
לחיות כחי דמי .נראה לבאר כי המפרש מציב כאן עיקרון יסוד המהדהד את את המת לפני לכתו ,או שמא האבלות היא תגובה מאוחרת למה שכבר איננו.
דיני הטומאה והטהרה ,לפיו הסוף הוא שקובע את ההגדרה ההלכתית של "כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה
ההווה ,ובכך הוא פותח פתח להבנה שגם במקום בו המיתה עומדת בפתח, ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה "(בראשית ז ,ד).
העתיד כבר מעצב את הגדרת החי של ההווה. בפסוק זה ,המבשר את בוא המבול ,טמונה ההכרעה האלוקית על גורלו של
בשו"ת הרא"ש (כלל כ"ז סימן ח') מובא פסק הלכה מכריע :דאבלות קודם עולם ,והיא הפותחת פתח לדיון על תזמון האבלות .בבואנו למפרשי התורה,
קבורה או קודם ייאוש לאו אבלות הוא כלל כי לא נתחייב עדיין להתאבל, אנו מוצאים כי הם עומדים על כך שהקב"ה הורה לנח להמתין שבעה ימים
והווה ליה כשמע על החולה שמת והתחיל להתאבל עליו ואחר כך אמרו לו חי טרם יבוא המבול ,זמן שבו השתנה היחס לעולם הקיים.
הווה והשתא הוא דמת שצריך עתה להתחיל שבעה ימי אבלות .נראה לבאר רש"י (שם) מבאר את עניין שבעת הימים כזמן של חסד והספד :שבעת ימי
כי הרא"ש מציב גבול ברור המונע מן האדם להקדים את אבלו על סמך ספקות אבלו של מתושלח ,שהיו ימי אבל על צדיק זה ,ועיכבו את הפורענות מלבוא.
או הערכות ,ומחייב את האבלות רק בתוך מסגרת של ודאות גמורה המחוברת נראה לבאר כי תקופה זו שימשה כמעין תקופת המתנה ,שבה העולם כולו היה
למעשה המיתה או לקבורה ,ובכך הוא משרטט את קו הגבול שבין אבלות נתון תחת צל המוות הצפוי ,מה שיוצר הקבלה לדין אבלות המוקדמת למיתה.
דמיונית לבין אבלות הלכתית. רבי אברהם אבן עזרא (שם) מבאר כי השבעה ימים הללו ניתנו כדי לתת לעולם
בבואנו אל משנתם של האחרונים ,אנו פוגשים את הניסיון הנועז ליישב בין הזדמנות אחרונה לשוב בתשובה ,וכי אין זה מקרי שהמספר הוא שבעה .נראה
גזירות התורה לבין לב האדם הפועם בתוך טלטלות המציאות .הפוסקים, לבאר כי המבנה הזה של שבעה ימים ,הדומה למניין ימי השבעה ,רומז לכך
מתוך עיון מדוקדק בסוגיות הש"ס והראשונים ,מבקשים להבין האם ניתן שהקב"ה התייחס למציאות זו כבר כאל מציאות שסופה מיתה ודאית ,ובכך
לראות באבלות שנעשתה מתוך טעות ,או באבלות שהוקדמה לידיעה ודאית, ישנו יסוד לאבלות על מה שעתיד לבוא.
ת וקף הלכתי של ממש ,והם פורשים בפנינו את מורכבות הלב המנסה לדבוק הרמב"ן (שם) מבאר כי המטר הזה היה גזירה שנגזרה מראש ,וכי העיכוב נועד
באמת גם כשזו חומקת מבין האצבעות. להראות את אורך רוחו של הבורא .נראה לבאר כי דבריו מדגישים את הוודאות
הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו שו"ת טוב טעם ודעת (מהדורה תליתאה חלק המוחלטת של הגזירה ,אשר מכוחה נוצר המצב של אבלות מוקדמת ,שכן
ב' סימן ר') מבאר את דינו של מי שנהג אבלות מחמת טעות וסבר שמת יקירו כאשר המיתה ודאית ,המציאות נתפסת כמי שכבר חלפה.
ואחר כך נודע שחי ,וז"ל :לולי דמסתפינא הייתי אומר דכבר יצא ידי אבלות הספורנו (שם) מבאר כי השבעה ימים הללו נועדו לנח כדי שיסדיר את ענייני
ואינו חייב עוד להתאבל ,ודווקא לקרוע חייב שנית דדין קריעה לחוד ודין התיבה ויכין את עצמו למציאות החדשה .נראה לבאר כי האבלות במקרה זה
אבלות לחוד ,דקריעה צריך להיות בשעת חימום דווקא ולכך קודם מיתה ליכא אינה רק על הצדיק שמת ,אלא על המציאות כולה שהולכת ומתבטלת ,מה
שעת חימום .נראה לבאר כי הגאון מבחין בין עצם המעשה החיצוני של שיוצר תחושת אבל שאינה תלויה ברגע הפטירה הפיזי אלא בהבנת המהלך
הקריעה ,המותנה ברגע הפריצה הרגשי של שעת החימום ,לבין ימי האבלות ההיסטורי.
עצמם ,שבהם יכולה המחשבה והקבלה של האדם להתפרש כקיום של אבלות, החזקוני (שם) מבאר כי ימים אלו היו ימי אבל על חורבן העולם ,שכן הגזירה
גם אם בדיעבד התברר שהיא הוקדמה בטעות. כבר נחתמה ואין לה משיב .נראה לבאר כי הדברים משקפים את העיקרון
בספר שיח השדה (שם ,שער ברכת ה' סימן א' עמוד )11מבאר את הסייג שוודאות האסון היא המכוננת את האבלות ,ובכך הוא מניח יסוד לכך שאבלות
לעניין קריעה בתוך כדי דיבור :הכי נמי אפשר לומר לעניין קריעה ,וביאר על יכולה להתקיים גם בטרם הגיעה השעה הממשית של המיתה.
פי זה הא דמבואר בגמרא במסכת נדרים שאדם הקורע על חולה בעודו חי כשאנו מבקשים לשאוב כוח והנחיה מתוך הים התלמודי ,אנו ניצבים מול
ומדומה לו שמת ,ומת בתוך כדי דיבור ,יצא ידי קריעה .נראה לבאר כי כאן המקורות שמעצבים את תודעת האבלות שלנו .הגמרות ,בבואן ללמדנו את
מתגלה נקודת ההשקה שבין הזמן הפיזי לזמן התודעתי ,שבה המציאות הלכות השכול והפרידה ,מניחות את היסודות לדיון המורכב על הקשר שבין
המשתנה במהירות מאפשרת לרגש האנושי להיחשב כקיום של מצווה ,שכן ידיעת העתיד לבין חובת המעשה .אנו מתבוננים בחידושיהם של חז"ל,
הלב שהיה נכון ומזומן לצער ,קידש את הרגע והפך אותו לחלק מהאבל. המחבר ים את המציאות האנושית השברירית אל מול הגזירות השמיימיות,
הגר"ח פלאג'י בספרו נפש חיים (מערכת מ' אות נט) מבאר על אודות דואג ומגלים כי התורה אינה מתעלמת מהסערה הפנימית המתרחשת בלבו של
שהתיר את אשת דוד בשל מרידתו במלכות שאול :והעומד למות כאילו כבר האדם המבקש לשמור אמונים ליקיריו.
מת ואשתו מותרת .נראה לבאר כי כאן טמון עומק מחשבתי מרחיק לכת ,לפיו בגמרא במסכת מועד קטן (דף כא ע"א) מובאים דברי התוספות המעלים
הדין אינו צמוד רק לרגע נשימת הנשימה האחרונה ,אלא להגדרת המציאות שאלה מהותית :ושמא הואיל והנביא אמר לו מות ימות ,הרי הוא כמת .נראה
הקיומית של האדם ,ומשום כך ,כאשר ברור שאדם עומד למות ,המציאות לבאר כי כאן מונח היסוד לכך שהודעה נבואית ודאית משנה את הסטטוס
ההלכתית מתייחסת אליו כבר כמי שאינו בין החיים ,והדברים מהווים בסיס ההלכתי של האדם ,והופכת את המיתה העתידית למציאות נוכחת שניתן
להבנת הדיון כולו. להתחיל ל הגיב אליה בכאב ובצער ,שכן ברגע שהגזירה נחתמה בנבואה ,אין
כאשר אנו מגיעים אל פתח דבריהם של גדולי הדורות האחרונים ,אנו נכנסים מדובר עוד בעתיד רחוק אלא במציאות שחודרת אל הווה.
אל הקודש פנימה ,אל המקום שבו התורה פוגשת את החיים ברגעיהם הקשים בתלמוד ירושלמי במסכת מועד קטן (פרק ג הלכה ה) מובא דיון מכונן על
ביותר .גדולי הדור ,מתוך עומק הבנתם בתורת הנסתר ובפסיקה ההלכתית הימים שלפני המבול :ומנין ששימר הקב"ה על עולמו שבעה? שנאמר ויהי
המזוקקת ,מציבים בפנינו מראה המלמדת אותנו כיצד נשמת האדם הגדולה לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ .ומקשה הירושלמי :האם מתאבלים
מסוגלת לקבל את הדין ולהכיר בריבונות השם ,גם כאשר השכל האנושי אינו קודם שימות המת? אלא בשר ודם שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל
יכול להכיל את עוצמת האובדן ואת פשר העיתים. עד שימות המת ,אבל הקב"ה ,שהוא יודע מה עתיד להיות ,שימר על עולמו
הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ד' יורה דעה סימן תחילה .נראה לבאר כי הירושלמי מבחין בין שתי רמות של ידיעה :האדם
ל"א) מבאר את יסודות דין אבלות קודם מיתה ,ומבאר כי אף שאין הלכה כאותן המוגבל אינו יכול להקדים את אבלו כי הוא שרוי באי-ודאות ,אך הקב"ה,
שיטות המקלות באבלות קודם מיתה ,הרי שיש להבחין בין מצב של ספק שחזונו פרוס לפניו כיריעה אחת ,מתאבל על עולמו עוד בטרם כלה ,וזהו עומק
למצב של ודאות גמורה .נראה לבאר כי דבריו מלמדים אותנו שחובת האדם הדין שהאבלות היא תגובה לידיעה המוחלטת של המציאות.
היא לעגן את רגשותיו בתוך גדרי ההלכה הברורים ,ולא להיסחף אחר סערת בגמרא במסכת ברכות (דף י ע"ב) עולה קושיה חזקה על עצם האפשרות
הנפש אלא במקום שהתורה התירה להכיר בו כמציאות מוגמרת. לראות את העתיד כגמור :חזקיהו המלך שמע מישעיה הנביא שימות ולא יחיה,
מו"ר הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר (חלק ב' סימן ק"ט) מבאר את ובכל זאת אמר :כך מקובלני מבית אבי אבא ,אפילו חרב חדה מונחת על צווארו
הסוגייה בהרחבה ,ומבאר כי יש לחלק בין אבלות המוגדרת על ידי קיום מצוות של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים .נראה לבאר כי ישנו מתח עצום בין הגזירה
נראה לבאר כי האבלות מבטאת את הכרתו של התורה לבין התנהגות של צער אנושי טבעי .נראה לבאר כי בדבריו טמונה
החי בכך שהנפטר אינו הופך לחידלון ,אלא עובר הבחנה דקה :הרגש האנושי אינו זקוק לאישור הלכתי כדי לבטא את כאבו ,אך
למצב קיומי אחר .כאשר אדם מתאבל ,הוא מכיר כדי להחיל את "דין האבלות" על כל פרטיו ,נדרשת הגדרה ברורה של
בכך שחלק מחייו ,חלק מהווייתו ,התקדש ועבר המציאות כפי שזו מופיעה בהלכה ,ואין הלב יכול לקבוע את גדרי המצווה
אל רשותו של הקב"ה .מכאן נובעת האפשרות באופן עצמאי.
להתאבל עוד בטרם המוות הפיזי ,שכן אם האדם הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות אבלות פרק א') מבאר
הגיע להכרה עמוקה וודאית שהקשר עם יקירו את סוגיית הברכה על בשורות רעות ,וביאר על פי המקורות כי גם בשעה
עומד להשתנות ולעבור מהמישור הגשמי למישור שנדמה כי הקץ קרוב ,אין האדם רשאי להקדים ברכות או מנהגי אבלות שאינם
רוחני ,הרי שהכרה זו היא היא תמצית האבלות. תואמים את המציאות הנוכחית .נראה לבאר כי הוא מבקש לשמור על הדיוק
היא אינה בכי על אובדן דבר מה ,אלא זעקה על המקסימלי במצוות השם ,מתוך הבנה שכל פעולה בעת הזו טעונה זהירות
שינוי צורת הנוכחות. יתרה ,שמא יבוא האדם לידי טעות הלכתית בתוך סערת רגשותיו.
נראה לבאר עוד כי האבלות משמשת ככלי לעיבוד המציאות בתוך הלב. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (הלכות אבלות עמוד ל')
כשאדם מתאבל ,הוא מעניק שם ותוכן לכאב הגדול ,ובכך הוא מונע מהכאב מבאר את דברי המדרש על אהרן ובניו בפרשת שמיני :שאמרו להם שמרו
לכלות את נפשו .היכולת להקדים אבלות ,במצבים של ודאות גמורה ,משקפת אבלות ימים שבעה עד שלא יגע בכם ,וביאר כי הקב"ה הדריך אותם בדרך של
את העוצמה של הנפש האנושית המסוגלת להתמודד עם האמת גם כשהיא אבלות הכנה ,כדי שתהיה להם היכולת הנפשית לעמוד בניסיון .נראה לבאר
מרקדת מול עיניה באש ובדם .זוהי התמודדות עם המציאות לא בבריחה ,אלא כי זוהי הדרכה נשגבת של הבורא ,המלמדת אותנו כי האבלות אינה רק תגובה
בהתייצבות מלאה מול כל מה שהבורא גזר ,מתוך אמונה שהכול נעשה לאובדן ,אלא אמצעי של טהרה והכנה לנפש ,המאפשרת לאדם להישאר קשור
בחשבון שמימי מופלא ונסתר. להשם גם בשעות שבהן העולם מתפרק מול עיניו.
נראה לבאר כי האבלות מלמדת אותנו שגם בתוך הרגעים האפלים ביותר, הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (שם) מביא את דברי הגרא"ל
האדם נשאר מחובר להשם יתברך .כאשר אנו יושבים שבעה ,אנו מכריזים שטיינמן זצוק"ל בספרו אילת השחר (פרשת נח ח ,ז) על המעשה המצמרר
שחיינו אינם מופקרים ,אלא נתונים תחת הנהגתו של דיין האמת .ההכרה הזו, בבית מדרשו של הארי ז"ל ,שבו בירך רבנו האר"י דיין האמת עוד לפני מיתת
שיש משמעות לכל רגע ולכל נשימה – גם לאלו שנעצרו – היא שנותנת לנו בנו ,וביאר כי רבנו האר"י היה מחובר לעולמות העליונים בידיעה מוחלטת על
את הכוח להמשיך לחיות ,לא מתוך השכחה ,אלא מתוך זיכרון מקודש הגזירה .נראה לבאר כי זהו מופת המעיד על כך שמי שדרגתו הרוחנית גבוהה
הממשיך ללוות אותנו בכל צעדינו הבאים. כל כך עד שהוא מסוגל לראות את העתיד כהווה גמור ,מחויב להכיר באמת
בנבכי הנפש האנושית ,היכן שפוגש הכאב את יסודות האמונה ,מתגלה כפי שהיא ,וברכתו היא ביטוי להשלמה עמוקה עם רצון הבורא ,שהיא השלב
האבלות לא רק כחובה הלכתית ,אלא כצורך נפשי עמוק המבקש מנוח מול הגבוה ביותר של האמונה.
סערת המציאות .כאשר השמיים משתתקים והלב זועק ,האמונה הופכת כשאנו מבקשים להוריד את הסוגייה הנשגבת אל קרקע המציאות ,אנו ניצבים
למצפן המכוון את תנועות הנפש .השאלה אם מותר לנו להתאבל בטרם עת מול אתגר של חיים .הלכה אינה ספר תיאורטי ,היא הדרך שבה הנשמה מהלכת
אינה רק שאלה ש ל זמן ,אלא שאלה על היכולת שלנו להישאר מאמינים גם בתוך חורבות ,מבקשת למצוא את צעדיה בנתיב האמת .הנפקא מינות העולות
בתוך תהומות של ספק ואי-ודאות. מן הדיון בין הפוסקים אינן עניין של מה בכך; הן נוגעות ברגעים המכריעים
נראה לבאר כי האמונה אינה דורשת מאיתנו להדחיק את הכאב או להתעלם ביותר בחייו של אדם ,רגעים שבהם עליו להחליט כיצד להתנהג כאשר הקרקע
מהמציאות ,אלא להיפך – היא דורשת מאיתנו להתייצב מולה ביושרה נשמטת תחתיו ,והוודאות של האובדן פוגשת את השגרה הממשיכה לנהוג
מוחלטת .כשאדם מרגיש את האבדן הקרב ובא ,האמונה מאפשרת לו לא כאילו אין מחר.
להיכנס לבהלה משתקת ,אלא להתחיל את תהליך ההשלמה עם גזירת הבורא
מתוך תפילה .ה אבלות המוקדמת ,במקום שבו היא נעשית מתוך הכרה ודאית,
הופכת לכלי שבו האדם מכניס את רצון השם אל תוך חלל הלב ,ובכך הוא
מונע מהייאוש להשתלט על תודעתו.
נראה לבאר כי הקשר לנפש מתגלה ברגעים שבהם האדם בוחר להמשיך
להאמין גם כאשר אין לו תשובות לשאלותיו .האבלות היא ביטוי לאהבה
שאינה תלויה במציאות הפיזית .כשאנו בוכים על יקירנו עוד לפני לכתו ,אנו
מוכיחים כי הקשר שלנו אליהם אינו רק במישור של גוף מול גוף ,אלא במישור
של נשמה מול נשמה ,נשמה שאינה פוסקת מלהתקיים גם כאשר היא נפרדת
מן העולם הזה .הנהגה זו ,המקדשת את הכאב והופכת אותו לתפילה ,היא
המפתח לבניית אמונה איתנה שלא נשברת מול סערות הזמן. נראה לבאר כי הנפקא מינה המרכזית העולה מן הסוגייה היא השאלה :האם
נראה לבאר כי השלווה הפנימית ,אותה אנו מבקשים למצוא בתוך האבל ,אינה אדם ששמע בוודאות גמורה על מותו של יקירו ,אך טרם הגיעו אליו הידיעות
מגיעה מהתעלמות מהאסון ,אלא מתוך קבלה מוחלטת של ההנהגה האלוקית. הרשמיות או שלא נמצא הגוף – האם עליו להתחיל למנות שבעה? לפי
האדם המאמין מבין כי גם ברגעים שבהם הכל נראה כמתפרק ,ישנו סדר פנימי המבואר בשו"ת הרא"ש (שם) ,כל עוד אין ודאות גמורה ,האדם אינו רשאי
עמוק ,נסתר ומופלא ,המוביל את העולם אל תיקונו .היכולת להתאבל ,להרגיש לה חיל על עצמו דיני אבלות .אך מנגד ,על פי דברי הגאון רבי שלמה קלוגר
את הצער ועדיין להכיר במלכות שמיים ,היא הניצחון הגדול של הנפש, (שם) ,אם הגזירה הגיעה ממקור נאמן וברור כל כך עד שהיא יוצרת בלב האדם
הניצחון שבו האהבה והזיכרון הופכים לכוח מניע לחיים של משמעות ודאות של מיתה ,ייתכן שדיעבד האבלות מועילה ,שכן הלב שגמר בלבו
וקדושה. להתאבל אכן קיים את רצון השם בתוך נסיבות חייו.
כשאנו מבקשים לזקק את המוסר הפנימי מתוך הסוגייה המורכבת של אבלות נראה לבאר נפקא מינה נוספת הנוגעת לחולה אנוש שרופאים מומחים קבעו
לפני מיתה ,אנו נדרשים להסתכל פנימה ,אל המצפן שמכוון את הלב בשעות שאין לו סיכוי לחיות והוא גוסס ,האם בני המשפחה יכולים להתחיל להקדים
של חשיכה .האבלות אינה עניין של נוסחאות או של גבולות גזרה משפטיים ולנהוג מנהגי אבלות כלשהם כדי להתכונן לרגע הנורא .על פי המבואר בדברי
בלבד ,אלא היא השיעור הגדול ביותר ביושרה אנושית .אנו לומדים כי הדרך הפוסקים (שם) ,אין להתיר זאת ,שכן כפי שביאר הגר"א וייס בספרו שו"ת
שבה אדם מגיב לאסון – בטרם יתרחש ובשעה שהוא קורה – היא המעידה מנחת אשר (שם) ,יש להפריד בין הצער האנושי העמוק לבין דיני האבלות
יותר מכל על עומק אמונתו ועל האופן שבו הוא בוחר לחיות את חייו בצל הממוסדים ,כדי שלא להגיע לידי ערעור הסדר ההלכתי .החיים הם ערך
השכול. מקודש עד לרגע האחרון ,ואין לאדם זכות להכריז על יקירו כמת בטרם יצאה
נראה לבאר כי המוסר הפנימי נבנה על היכולת להבחין בין האמת הפנימית נשמתו.
לבין הנטייה להקדים את המאוחר מתוך פחד .המוסר מחייב אותנו לחיות את נראה לבאר עוד נפקא מינה לעניין ברכת דיין האמת במציאות שבה המיתה
הרגע ,לנצור כל רגע של חיים וכל טיפת תקווה שנותרה ,מבלי לוותר עליהם נראית כעובדה קיימת בשל נסיבות חיצוניות כבדות משקל ,כפי שקרה
בטרם עת .יחד עם זאת ,כאשר האמת מכה בנו בעוצמה שאין לה מנוס ,המוסר במקרים נוראים של פיגועים או אסונות המוניים .האם יש לברך ברגע הידיעה
מחייב אותנו להתייצב מול המציאות בקומה זקופה ,בלי לברוח אל עולם של על האסון ,או שמא יש להמתין לאישור רשמי של הפטירה .לפי דברי רבנו
דמיונות או של אבלות מלאכותית .להיות אדם מוסרי פירושו להיות נאמן האר"י (כמובא באילת השחר ,שם) ,מדרגתם של יחידי סגולה מאפשרת להם
לאמת ,גם כשהיא מרקדת באש ,וגם כשהיא טומנת בחובה את הכאב הגדול לברך מתוך השלמה מוחלטת עם העתיד ,אך להלכה למעשה ,במצב של אי-
ביותר שיכול אדם לשאת. ודאות ,יש לנהוג בזהירות מרבית ולברך רק כאשר הידיעה מגיעה לדרגת
נראה לבאר כי עמוד השדרה המוסרי של האדם נמדד ביכולתו להכיל סתירות. הוודאות הנדרשת בהלכה.
אנו מחויבים להמשיך להאמין בחיים ולצפות להם בכל כוחנו ,ובה בעת ,עלינו האבלות בתורתנו אינה רק טקס של פרידה או מעשה של יגון ,אלא גשר חי
להיות מוכנים לקבל את הגזירה באהבה ובאמונה .השילוב הזה – הידיים ופועם המתוח בין עולמנו לבין הנצח .כאשר אנו מעמיקים במושג האבלות
הפתוחות המבקשות חיים והלב הפתוח המקבל את פרידת הנשמה – הוא העולה מן הסוגייה ,אנו מגלים כי היא מהווה ביטוי לקשר שאינו ניתן לניתוק
השילוב המוסרי העילאי .זוהי הדרך שבה אנו הופכים את הכאב לטהרה ,את בין החיים לבין אלו שנסתלקו מעמנו .השאלה אם ניתן להתאבל קודם מיתה
האובדן לזיכרון חי ,ואת עצם החיים למסע של קדושה שאינו תלוי בתוצאה נוגעת בשורש הקשר הזה :האם האבלות נולדת מההיעדר הפיזי של הנפטר,
המיידית ,אלא בנאמנות לדרך. או שמא היא נובעת מההכרה הפנימית בערכו של הקשר ,שאינו תלוי בזמן
נראה לבאר כי המצפן הפנימי שלנו נבנה על מודעות לערכו האינסופי של כל ובמקום.
רגע .כשאנו מבינים את המשמעות של כל רגע שבו אדם עדיין נמצא עמנו,
אנו למדים להעריך אותו מחדש ,לשמור עליו ולהתפלל עבורו ביתר שאת.
עיקר העניין :עיקר העניין הוא הכרת עומק האמת .האבלות האמיתית אינה המוסר אינו מאפשר לנו לנהוג באבלות כל עוד
נמדדת רק בתאריכים או במעשי אבל חיצוניים ,אלא במידת החיבור של האדם החיים נושמים ,לא משום שאין בנו כאב ,אלא משום
לאמת המוחלטת של הבורא .כשאדם מבין כי כל רגע בחיים הוא פיקדון יקר, שהכאב עצמו מלמד אותנו שכל רגע שנותר הוא
הוא לומד לחיות אותו במלוא העוצמה ,ומאידך ,כשהוא מבין כי מותו של אדם אוצר .זוהי חובתנו המוסרית – להחזיק בחיים עד
אינו מחיקת מהותו אלא שינוי צורת קיומו ,הוא זוכה להביט אל עבר השכול הרגע האחרון ,וברגע שהם מסתלקים ,לדעת
מתוך מקום של השלמה ,של עבודת ה' ושל אמונה שאינה תלויה בדבר. להתאבל כראוי ,ביושר ,בכאב ובאמונה שלמה.
האבלות המוקדמת ,במקום שבו היא נובעת מתוך ודאות שמימית והכרה אנו ניצבים כעת בנקודת הסיום של המסע המטלטל
פנימית ,הופכת לביטוי של נשמה המבקשת לדבוק בבוראה גם כשהעולם הזה ,מסע שבו ביקשנו לשרטט את גבולותיה של
נראה כמתפרק. הנפש אל מול גזירות השמיים .מהסוגייה של אבלות
מכאן אנו לוקחים עמנו תובנות לחיים :היכולת להתבונן במציאות ביושר ,ללא קודם מיתה ,למדנו כי האבלות אינה רק תגובה
בריחה וללא עיוות ,היא המפתח לבניית חוסן נפשי שאינו נשבר מול אסונות. טכנית לאירוע של פטירה ,אלא הבעת עומק של
והידיעה שהקשר שבין נשמות הוא נצחי ,ואינו נגמר עם סיום החיים הגשמיים, ההכרה האנושית בשינוי סדרי עולם .ראינו כיצד
היא היא התקווה הגדולה ביותר שמלווה אותנו בכל דרך ובכל מצב .האבלות גדולי הראשונים והפוסקים עמלו להציב את הגבול המדויק שבין תחושת הלב
האמיתית היא ביטוי לעוצמתו של האדם המסוגל לאהוב גם את מה שנפרד לבין המחוייבות ההלכתית ,כיצד הם קידשו את רגעי החיים עד כלות הנשימה
ממנו .ההלכה היא המצפן המונע מן הכאב להפוך לייאוש ומכוונת אותו אל האחרונה ,וכיצד הם הנחו אותנו לשמור על אמת פנימית גם בתוך סערות שלא
ערוצי הקדושה. מן העולם הזה.
.1האם נח בנה את התיבה גם בשבת קודש?
.2איך היה מותר לנח לבנות את התיבה על ידי שם בנו ,והרי אין שליחות לנכרי?
.3מדוע היה צריך הקב''ה לסגור את הדלת של התיבה וכי נח לא היה יכול לסגור את הדלת לבד?
.4מדוע לא תיקנו חז"ל ברכה לאדם שרואה את תיבת נח?
.5עוג מלך הבשן והתיבה :מדוע נח שלח את היונה ולא שאל נח את עוג השכן שנמצא מעבר לקיר?
.6האם היונה במבול שמרה שבת? הוכח מפרשת השבוע!
.7האם בעלי חיים יכולים להרגיש על בני אדם האם הם צדיקים או לא? הוכח מפרשת השבוע!
.8אייפונים שעמדו לשריפה נגנבו והגנב טוען שזכה בהם מן ההפקר ,האם הגנב צודק? הוכח מפרשת השבוע!
.9קטן פיקח שפטור מן המצוות ,האם חייב במצוות בני נח? הוכח מפרשת השבוע!
.10מדוע רק לאחר המבול אמר הקב''ה ששוב לא יביא כי יצר לב האדם רע וזה לא הגן שלא יבא בכלל המבול?
.11האמנם ייצר לב האדם רע מנעוריו? ואם כן מה הטענה שבאים אל האדם?
.12מדוע מי שאינו עומד בדיבורו מקללים אותו דווקא בקללה של אנשי דור המבול?
.13מי שיש לו בת בשידוכים ואין לו כסף לחתן אותה האם מותר למכור את הספר תורה שלו כדי לחתן אותה?
.14האם מועילה תפילה כדי להינצל מיצר הרע? הוכח מפרשת השבוע!
.15האם שבועת הקב"ה שלא להשחית את העולם היא מוחלטת או מוגבלת למים בלבד? הוכח מפרשת השבוע!
.16קטן שהתגייר וכשגדל התחרט ,האם חייב מיתה על השבתות ששמר שהרי גוי ששבת חייב מיתה?
.17אדם השומר שבת ביום שישי או במוצאי שבת ,האם יעבור על איסור בל תוסיף? הוכח מפרשת השבוע!
.18האם בזמננו מותר לחלל שבת על כאבי עיניים למרות שבגמרא מבואר שזה סכנה ,מכיוון שנשתנה הטבע?
.19מדוע נענש נח שהאריה הכיש אותו הרי נח היה צדיק?
.20האם מותר לתרום דם כדי לקבל כסף על כך משום שהרי הוא חובל בעצמו? הוכח מפרשת השבוע!
הלימוד בעלון וכל דברי התורה לרפואת
אאמו״ר יצחק בן ליזה הי"ו .יוסף בן מזל הי״ו ,מרת דבורה בת ברכה תח״י ,מרת יפית בת מזל תח"י
