gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

אברך · AVUREICH — לך לך (2026-10-19)

מוציא לאור: אברך · AVUREICH

שבוע: לך לך (2026-10-19)

אברך · AVUREICH — לך לך (2026-10-19)

פתח את ה-PDF הורדה

‫בס"ד‬ ‫פרשת לך לך תשפ"ז • שנה ו' ‪ -‬גליון רצ"ה • מכון "אוהבי תורה" להוצאת ספרי רבינו זי"ע‬ ‫תפארת יוסף‬ ‫פנינים על פרשת השבוע‬ ‫ודע‪ ,‬דמגוף הך סוגיא דקידושין (יח‪ ,).‬נמי יש להוכיח‬ ‫בחידושי‪ ,‬וטיילתי שם עוד בזה (ראה שם ד"ה וע"ע)‪ ,‬ואין‬ ‫אוצרות יוסף‬ ‫בפשיטות דיצאו האבות מכלל בני נח‪ .‬דאילו לא יצאו‬ ‫כאן מקום להאריך‪.‬‬ ‫שביעית בזמן הזה‬ ‫מכלל בני נח‪ ,‬אם כן הרי היה להם דין בני נח‪ ,‬ואם כן‬ ‫הרי שפיר יש ללמוד מדין ירושה דמצינו בהו ‪ -‬דעכו"ם‬ ‫קּום ִה ְת ַהּלֵ ְך ּבָ ָא ֶרץ לְ ָא ְרּכָ ּה‬ ‫יורש את אביו ושיש ירושה לעכו"ם וכמובן‪ ,‬ובאתי‬ ‫ּולְ ָר ְחּבָ ּה ּכִ י לְ ָך ֶא ְּתנֶ ּנָ ה (יג‪ ,‬יז)‪.‬‬ ‫רק להעיר‪.‬‬ ‫בית האוצר‬ ‫מערכת א כלל א‬ ‫ארץ ישראל מוחזקת‬ ‫מאבותיהם ‪ -‬בגדר ירושה או קנין גמור‬ ‫מה שכתב כבוד קדושתו א‪ ,‬דאף על גב דהיתה הארץ וַ ּיָ בֹא ַה ָּפלִ יט וַ ּיַ ּגֵ ד לְ ַאבְ ָרם ָה ִעבְ ִרי (יד‪ ,‬יג)‪.‬‬ ‫גליוני הש"ס‬ ‫ירושה מאבותיהם (בבא בתרא קיט‪ ,).‬מכל מקום לא היה‬ ‫יבמות מו‪:‬‬ ‫תואר 'ישראל' לאבות‬ ‫ׁשם קנין‪,‬‬ ‫ׁשם ירושה‪ ,‬אבל לא ֵ‬ ‫קנוי קניין גמור‪ ,‬והיה רק ֵ‬ ‫עיין מכילתא משפטים (מסכתא דנזיקין פרשה א אות יג) על‬ ‫עד שקנו אותם בימי יהושע על ידי הכיבוש‪.‬‬ ‫הכתוב (שמות כא‪ ,‬ב) 'כי תקנה עבד עברי'‪ ,‬וז"ל‪ :‬בבן ישראל ִהּמֹול יִ ּמֹול יְ לִ יד ּבֵ ְיתָך ִּומ ְקנַ ת ּכַ ְס ֶּפָך (יז‪ ,‬יג)‪.‬‬ ‫הנה מש"ס בבא בתרא (שם) דאמר דבשביל שהיתה הכתוב מדבר‪ ,‬ואף על פי שאין ראיה לדבר ‪ -‬זכר לדבר‪,‬‬ ‫בענין מילת עכו"ם‬ ‫ירושה מאבותיהם לא נחשב ראוי לעניין בכורה ‪ -‬רק שנאמר (שם ה‪ ,‬ג) 'ויאמרו אלקי העברים נקרא עלינו'‪,‬‬ ‫ובדין לשמה במילת גר‬ ‫מוחזק‪ ,‬וכן מש"ס עבודה זרה (נג‪ ):‬דאמר דלא היו העכו"ם ואומר 'ויבא הפליט ויגד לאברם העברי'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫יכולים לאסור האילנות על ידי עבודה זרה ‪ -‬מפאת דאין‬ ‫ביבמות (מו‪ ,):‬דתניא‪ ,‬הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי‪,‬‬ ‫דע‪ ,‬דמדברי המכילתא אלה‪ ,‬דאמר 'בבן ישראל‬ ‫אדם אוסר דבר שאינו שלו‪ ,‬כיון דהיתה ירושה לישראל‬ ‫מטבילין אותו ומה בכך‪ ,‬דברי רבי יהודה‪ ,‬רבי יוסי אומר‬ ‫מאבותיהם‪ ,‬יעוין שם‪ ,‬משמע דהיה קנוי להם מכבר קנין הכתוב מדבר'‪ ,‬ומייתי ראיה מ'ויבא הפליט ויגד לאברם‬ ‫אין מטבילין‪ ,‬וברש"י‪ :‬שמא ערבי מהול וגבעוני מהול הוא‪,‬‬ ‫העברי'‪ ,‬מוכח דאברהם כבר היה לו תואר 'ישראל'‪ .‬ואם‬ ‫גמור‪ ,‬ונחשב שלהם ממש‪.‬‬ ‫וצריך להטיף ממנו דם ברית‪ ,‬דרבי יוסי תרתי בעי‪.‬‬ ‫אולם בקידושין (כו‪' ,).‬וירשתם אותה וישבתם בה' דשם 'ישראל' נתחדש רק ביעקב (ראה להלן לב‪ ,‬כט)‪ ,‬עם‬ ‫עיין שאילת יעב"ץ (ח"ב סימן קסד)‪ ,‬הקשה דרבי יוסי‬ ‫(דברים יא‪ ,‬לא)‪ ,‬במה ירשתם ‪ -‬בישיבה‪ ,‬משמע דלא היה כל זה ענין הישראלי כבר היה לאברהם‪ ,‬ומפאת זה הוא‬ ‫אדרבי יוסי‪ ,‬דביבמות סבירא ליה לרבי יוסי דמילת‬ ‫קנוי מלפני החזקה והכיבוש‪ .‬ואמנם צריך לומר בלאו הכי‪ ,‬דנקרא בדברי חכמים בלשון 'ישראל'‪ ,‬ויש מזה כדמות‬ ‫עכו"ם אינה מילה‪ ,‬ובעבודה זרה (כז‪ ).‬שמעינן ליה בהדיא‬ ‫דמאן דאמר דשם לית ליה דהיתה ירושה מאבותיהם‪ ,‬ראיה‪ ,‬דגם אברהם כבר יצא מכלל בני נח ב‪.‬‬ ‫איפכא ג‪ ,‬עכ"ל‪ .‬והניח זה בקושיא חמורה ד‪.‬‬ ‫דהא אמר 'במה ירשתם בישיבה'‪.‬‬ ‫והכי מוכח נמי מש"ס קידושין (יח‪ ,).‬דאמר דעשו היה‬ ‫ולא ידענא מאי קאמר‪ ,‬דלפירוש רש"י ביבמות‬ ‫ובמקום אחר בחידושי (ראה בית האוצר מערכת א כלל 'ישראל מומר'‪ ,‬ועל כן אין ללמוד מקרא ד'כי ירושה לעשו‬ ‫דחשש רבי יוסי שמא הוא ערבי מהול כו'‪ ,‬אם כן הרי אין‬ ‫רה ד"ה ארץ ‪ -‬ד"ה ולפי"ז) כתבתי בזה‪ ,‬על פי מה שכתב נתתי את הר שעיר' (דברים ב‪ ,‬ה) דעכו"ם יורש את אביו‬ ‫כאן התחלת קושיא‪.‬‬ ‫ביד רמ"ה בבא בתרא שם (אות נו ד"ה אלא)‪ ,‬דהא דהיתה דבר תורה‪ ,‬דדילמא ישראל מומר שאני‪ ,‬עיין שם היטב‪.‬‬ ‫ולולא דברי רש"י אני מסופק‪ ,‬דאף דסבירא ליה‬ ‫מוחזקת בידם מאבותיהם‪ ,‬היינו משום דהשם יתברך ומוכח גם מזה‪ ,‬דעוד מלפני יעקב כבר היה לאבות שם‬ ‫לרבי יוסי בעבודה זרה דלא בעינן מילה לשמה‪ ,‬אולי‬ ‫הבטיח לאבות לתת הארץ לזרעם (ראה לעיל יב‪ ,‬ז; להלן כו‪' ,‬ישראל'‪ ,‬דאם לא כן‪ ,‬מאין היה לו לעשו שם 'ישראל‬ ‫הוא רק במילה ישראלית דאיירי בה התם‪ ,‬דביה כתיב‬ ‫ׂיו מעודו‪ .‬ועל כרחך דמפאת‬ ‫ג; שם כח‪ ,‬יג)‪ ,‬ואין מי שיעכב על ידו יתברך‪ ,‬ועל כן ממון מומר'‪ ,‬והרי הוא קילקל ַמ ֲע ָש‬ ‫'המול ימול'‪ ,‬ומיניה הוא דמפיק רבי יוסי שם דלא בעינן‬ ‫שעתיד לבוא בוודאי ליד אדם‪ ,‬חשוב מכבר שלו‪ ,‬יעויין שהיה בן יצחק‪ ,‬ויצחק היה לו שם 'ישראל'‪ ,‬על כן היה‬ ‫מילה לשמה‪ ,‬עיין שם היטב‪ ,‬ומה שאין כן במילת גירות‪,‬‬ ‫שם‪ .‬והרי זה כהך דגיטין (לז‪ ,).‬כל העומד לגבות כגבוי נחשב ישראל מלידה‪ ,‬ולפי שהוא קילקל את מעשיו‬ ‫דאמרינן בכריתות (ט‪ ,).‬מה אבותינו לא נכנסו לברית אלא‬ ‫נחשב 'ישראל מומר'‪ ,‬וזה פשוט‪.‬‬ ‫דמי‪ ,‬וכמובן‪.‬‬ ‫במילה וטבילה כו'‪ ,‬ומילת האבות הרי כיוונו בה לשמה‪,‬‬ ‫ולפי זה‪ ,‬לפי מה שכתבו תוספות חגיגה (ד‪ .‬ד"ה‬ ‫ועיין עוד נדרים (לב‪' ,).‬ויוצא אותו החוצה' וגו' (להלן‬ ‫על כן אפשר דבעינן בכל גר מילה לשמה‪.‬‬ ‫לא) דכל העומד להשתחרר ‪ -‬דכמשוחרר דמי‪ ,‬היינו טו‪ ,‬ה)‪ ,‬אמר לפניו‪ ,‬רבונו של עולם‪ ,‬נסתכלתי במזל שלי‬ ‫וגם מסברא לא דמיא מילת ישראליות ‪ -‬דהיא רק‬ ‫רק בנשתחרר לבסוף‪ ,‬ומה שאין כן היכא דמת העבד כו'‪ .‬אמר לו‪ ,‬צא מאצטגנינות שלך‪ ,‬אין מזל 'לישראל'‪.‬‬ ‫קיום מצוה לבד‪ ,‬למילת גירות שיש לה פעולה וחלות‪,‬‬ ‫קודם השיחרור ואגלאי מילתא למפרע דלא היה עומד ומוכח גם כן‪ ,‬דכבר גם אברהם היה קרוי 'ישראל'‪ .‬וכבר‬ ‫שנותנת עליו קדושה ישראליות‪ ,‬על כן קשה לומר‬ ‫לשיחרור‪ ,‬עיין שם‪ .‬ואם כן הכא נמי‪ ,‬רק הואיל ועשו הבאתי (ראה בית האוצר שם אות א ד"ה הנה) חידושי אגדות‬ ‫שהמעשה לבדה ‪ -‬גם אם כיוון העושה לחיתוך בעלמא ‪-‬‬ ‫קניין בארץ על ידי הכיבוש וישיבה וקנו לבסוף ‪ -‬הוא למהרש"א בבא בתרא (טו‪ :‬ד"ה ס"ל) שנסתפק בזה ‪ -‬אי היו‬ ‫תעשהו גר‪ .‬ויש להאריך עוד‪ ,‬ואין הגליון מספיק‪.‬‬ ‫דהוי ליה שלהם מאז מפאת כל העומד כו'‪ ,‬מה שאין קרוים 'ישראל' קודם מתן תורה‪.‬‬ ‫כן אילו לא קנאוה באמת לבסוף‪ ,‬לא היתה נחשבת‬ ‫מוחזקת למפרע כלל‪ ,‬ודו"ק‪ .‬כן כתבתי במקום אחר‬ ‫מרגניתא דיוסף‬ ‫)א דברים אלו נכתבו אל‪" :‬מחותני הרב הגאון הקדוש מהו' ישראל‬ ‫ענינים מופלאים‪ ,‬פניני חכמה ודעת ושכיות חמדה מתורת רבינו זי"ע‬ ‫מקאצק שליט"א" (אדמו"ר מקאצק‪-‬פילוב זצ"ל‪ ,‬ראה אודותיו באוצרות יוסף‬ ‫שביעית בזמן הזה‪ ,‬מבוא 'ספרי דבי רב' עמוד ‪ 23‬הערה לג)‪.‬‬ ‫בדברים רוחניים לא שייך חלוקה וריבוי‬ ‫)ב ראה בית האוצר שם תחלת הכלל‪ " :‬הנה נא‪ ,‬בענין אם האבות‬ ‫הקדושה הרוחנית מאוחדת ואחת היא בכל מקומותיה‪ ,‬דרק בגופים שייך חלוקה ופירוד לומר שהם‬ ‫יצאו מכלל בני נח‪ ,‬כבר האריכו בו הראשונים ז"ל (ראה רש"י עבודה זרה‬ ‫חפצים שונים‪ ,‬וכן הקדושה הרוחנית שייך בה חלוקה רק מפאת היותה נשואה בגופים‪ ,‬אבל עצם הקדושה‬ ‫ג‪ .‬ד"ה נמרוד; רמב"ן פרשת אמור כד‪ ,‬י ד"ה והצרפתים; עיין פרשת דרכים דרוש א)"‪.‬‬ ‫מציאות אחת היא (ראה גור אריה פרשת ויצא כח‪ ,‬יא אות יז)‪.‬‬ ‫)ג דיליף שם מריבוי ד'המול ימול'‪ ,‬דמילת עכו"ם כשירה‪.‬‬ ‫וכן כתבו חכמי המחקר (ראה מורה נבוכים ח"ב פרק א; כוזרי מאמר ה אות יב דף כח‪ ,):‬כי הרוחניים לא יתכן‬ ‫)ד וסיים שם‪" :‬ומאן דמתרגם לי הני תרי אליבא דחד תנא‪ ,‬מחזיקנא‬ ‫בם חלוקה וריבוי ‪ -‬רק מפאת היותם נשואים בחומרים‪ ,‬או בהיות האחד מהם ִעלָ ה והשני עלול‪ ,‬אבל‬ ‫ליה טיבותא בפרח וכפתר‪ ,‬נקיטנא תרי מתנתא דתורה‪ ,‬ויהיבנא ליה‬ ‫א‬ ‫עצם הרוחניות לא יתכן בו חלוקה וריבוי כלל‪ ,‬וכנודע ומפורסם בספריהם‪.‬‬ ‫דלישקול אגריה לאלתר"‪.‬‬ ‫סדרת מאמרים מיוחדים המטעימים צוף נועם ומתיקות שבת מנהר היוצא מעדן רבינו זי"ע‬ ‫תפארת יוסף‬ ‫עניני שבת באגדה ובהלכה‬ ‫שפיר שאל ברטיבתא מאי איכא למימר‪ ,‬ורב יוסף‬ ‫השיב לו היפוך סברא זאת‪ ,‬רק דגם חזי להיסק גדול‬ ‫מיקרי חזי להסקה‪ ,‬וכמובן‪.‬‬ ‫פרק כ (ב)‬ ‫אביי ורב יוסף במוציא תבן‬ ‫לשיטתם בראוי למידי דלא שכיח‬ ‫לא תעשה כל מלאכה‬ ‫ומעתה‪ ,‬הנה נולד לנו הסברה כמין חומר בעזרת‬ ‫השם יתברך‪ ,‬בסוגיא דש"ס שבת (עו‪ .).‬דתנן התם‬ ‫שפיר גם כאן בהך דמועד קטן סבירא ליה כן ‪ -‬דחשיב‬ ‫במתניתין‪ ,‬המוציא תבן כמלוא פי פרה (בשבת ‪-‬‬ ‫חורש‪ ,‬כיון שעצם המעשה היא כן‪ ,‬ולא אזלינן בתר‬ ‫אבות ותולדות‬ ‫חייב)‪ ,‬עצה (תבן של מיני קטנית) ‪ -‬כמלוא פי גמל‬ ‫מחשבתו דהיא לצמוחי פירא‪ ,‬וכמובן‪.‬‬ ‫(דהוא תבן גס ביותר‪ ,‬ולא חזי לפרה‪ ,‬רק לגמל‪,‬‬ ‫פלוגתא דרבה ורב יוסף אם המלאכה‬ ‫ושיעורא דפי גמל נפיש משיעורא דפי פרה) וכו'‪.‬‬ ‫רב יוסף במנכש לשיטתו דראוי להיסק גדול הוי ראוי‬ ‫נדונית לפי המעשה או לפי המחשבה‬ ‫ובגמרא שם‪ ,‬כי אתא רב דימי אמר‪ ,‬המוציא תבן‬ ‫ואולם רב יוסף דפליג בזה ארבה בסוגיא דמועד‬ ‫הנה‪ ,‬יש להבין פלוגתא דרבה ורב יוסף במועד קטן‬ ‫כמלוא פי פרה ‪ -‬לגמל (דהתבן בעצמותו הרי יש‬ ‫קטן הנ"ל‪ ,‬נראה דגם הוא לטעמיה אזיל‪ .‬וזה‪,‬‬ ‫(ב‪ ,):‬איתמר‪ ,‬המנכש (עוקר עשבים רעים מתוך‬ ‫בו שיעור הוצאה לפרה‪ ,‬אלא דזה חישב להאכילו‬ ‫דהתוספות פסחים (מו‪ :‬ד"ה רבה) הקשו‪ ,‬דרבה דסבירא‬ ‫הטובים‪ ,‬ומתוך כך גדילים הטובים יותר)‪ ,‬והמשקה‬ ‫לגמל‪ ,‬ולגמל הרי שיעורו מעט‪ ,‬דפי גמל נפיש מפי‬ ‫ליה 'הואיל'‪ ,‬אם כן ביטלת כל מלאכת שבת ויום‬ ‫מים לזרעים בשבת‪ ,‬משום מאי מתרינן ביה‪ .‬רבה אמר‬ ‫פרה וכנ"ל)‪ ,‬רבי יוחנן אמר ‪ -‬חייב‪ ,‬ריש לקיש אמר‬ ‫טוב‪ ,‬דנימא הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה‪.‬‬ ‫‪ -‬משום חורש‪ ,‬רב יוסף אמר ‪ -‬משום זורע‪ .‬אמר רבה‪,‬‬ ‫‪ -‬פטור‪ .‬באורתא אמר רבי יוחנן הכי‪ ,‬ולצפרא הדר‬ ‫ותירצו‪ ,‬דכיון דחולה שיש בו סכנה לא שכיח‪ ,‬לא‬ ‫כוותי דידי מסתברא‪ ,‬מה דרכו של חורש לרפויי ארעא‪,‬‬ ‫ביה‪ .‬אמר רב יוסף שפיר עביד דהדר‪ ,‬דהא לא חזי‬ ‫חשיב ראוי‪.‬‬ ‫האי נמי קא מרפויי ארעא‪ .‬ורב יוסף אמר כוותי דידי‬ ‫לגמל (דהרי חישב לגמל‪ ,‬ולגמל הרי אינו ראוי מפני‬ ‫מסתברא‪ ,‬מה דרכו של זורע לצמוחי פירא‪ ,‬האי נמי‬ ‫והנה בביצה (כא‪ ):‬איתא‪ ,‬אמר ליה אביי לרב‬ ‫קטנות השיעור‪ ,‬ועל כן אינו הוצאה וראוי שיופטר)‪.‬‬ ‫מצמח פירא‪.‬‬ ‫יוסף‪ ,‬ולרבי יוסי הגלילי דאמר 'לכם' (שמות יב‪ ,‬טז)‬ ‫אמר ליה אביי‪ ,‬אדרבה‪ ,‬כדמעיקרא מסתברא‪ ,‬דהא‬ ‫‪ -‬ולא לכלבים‪ ,‬הני סופלי (גרעיני תמרים) לחיותא‪,‬‬ ‫ובתוספות שם (ד"ה קא מרפויי ארעא) כתבו וז"ל‪:‬‬ ‫חזי לפרה (עצם התבן הרי חשוב הוא‪ ,‬כיון דחזי‬ ‫היכי שדינן להו ביום טוב (כיון דלאדם לא חזי‪,‬‬ ‫דבתר עיקר המלאכה אזלינן‪ ,‬ודומה לחורש‪ .‬ורב יוסף‬ ‫לפרה‪ .‬ואף על פי שהוא חישב עליו לגמל‪ ,‬ולגמל הא‬ ‫ולהאכילה לבהמה לא שרי‪ ,‬אסירי בטלטול)‪ .‬אמר‬ ‫‪ -‬אף על גב דעיקר המלאכה דומה לחורש‪ ,‬מחשבת‬ ‫זוטר‪ ,‬עם כל זה אינו נפקע חשיבות עצמותו מפאת‬ ‫ליה‪ ,‬הואיל וחזו להסקה‪ .‬תינח ביבישתא‪ ,‬ברטיבתא‬ ‫הנכוש לאו לרפויי ארעא‪ .‬ובהכי פליגי‪ ,‬דרבה סבר‬ ‫מחשבתו‪ ,‬ושפיר עצם המעשה היא מלאכת הוצאה‪,‬‬ ‫מאי איכא למימר‪ .‬אמר ליה‪ ,‬הואיל וחזו להיסק גדול‪,‬‬ ‫בתר המעשה מדמינן לה ולא אחר המחשבה‪ ,‬ורב יוסף‬ ‫ושפיר ראוי שיתחייב) וכו'‪ ,‬עכ"ל הגמרא‪.‬‬ ‫עכ"ל הגמרא הצריך לענייננו‪ .‬ומבואר בזה דרב יוסף‬ ‫סבר דבתר מחשבה אזלינן ‪ -‬דהוי עיקר‪ ,‬ולא אזלינן‬ ‫הרי שלך לפניך‪ ,‬דאביי ורב יוסף נחלקו פה‬ ‫סבירא ליה דראוי להיסק גדול מיקרי ראוי‪ ,‬אף על‬ ‫בתר הדמיון‪ ,‬עכ"ל התוספות‪.‬‬ ‫בהדיא אי בתר מחשבה אזלינן במלאכת שבת או‬ ‫גב דהיסק גדול לא שכיח (ראה בבא בתרא יט‪.):‬‬ ‫ומבואר בזה‪ ,‬דרבה ורב יוסף נחלקו בזה במלאכת‬ ‫בתר המעשה אזלינן‪ .‬דרב יוסף סבירא ליה דאזלינן‬ ‫ואם כן שוב לדידיה הדרא קושיא לדוכתה‪ ,‬דאם כן‬ ‫שבת ויום טוב‪ ,‬אי המלאכה נידונית לפי המעשה‪ ,‬ועל‬ ‫בתר מחשבה‪ ,‬ועל כן כיון שחישב לגמל‪ ,‬ולגמל הא‬ ‫ביטלת כל מלאכת שבת וכו'‪ ,‬דראוים לחולה שיש בו‬ ‫כן כיון דהמעשה בעצמותה שם קרובה למלאכת חרישה‬ ‫לא חזי‪ ,‬על כן אין המעשה נחשב למלאכת הוצאה‪,‬‬ ‫סכנה וכמובן‪ .‬ועל כרחך צריך לומר דרב יוסף לית ליה‬ ‫‪ -‬חשיבא חרישה‪ .‬או דילמא בתר המחשבה אזלינן‪,‬‬ ‫ופטור‪ .‬ואביי סבירא ליה דבתר מעשה אזלינן‪ ,‬והתבן‬ ‫'הואיל'‪ ,‬והיינו משום דסובר דלא אזלינן בתר המעשה‬ ‫וכיון דכוונתו לצמוחי פירא‪ ,‬לכן המלאכה נידונית לפי‬ ‫בעצמותו הרי הוא הוצאה כיון דהוא שיעור הראוי‬ ‫‪ -‬רק בתר המחשבה‪ ,‬דהא פלוגתא ד'הואיל' בהא תליא‬ ‫מחשבתו וחשיבא מלאכת זורע‪ ,‬דהיא לצמוחי פירא‪.‬‬ ‫לפרה‪ ,‬ועל כן אין מחשבתו מועלת להפקיע השם‬ ‫וכנ"ל‪ .‬ואם כן רב יוסף לטעמיה שפיר סבירא ליה גם‬ ‫מלאכה‪ ,‬ושפיר ראוי שיתחייב וכנ"ל‪.‬‬ ‫רבה לטעמיה דאזלינן בתר מעשיו‬ ‫כן בהך דמועד קטן דאזלינן בתר המחשבה‪ ,‬ושחשיב‬ ‫ומעתה‪ ,‬הנה לפנינו מאיליו הבנה כמין חומר‬ ‫והנה טעמא דרבה מובן בנקל דלטעמיה אזיל‪,‬‬ ‫מלאכת זורע מפאת המחשבה לצמוחי פירא‪.‬‬ ‫בעזרת השם יתברך בטעם מחלקותם‪ .‬דתרוייהו‬ ‫דסבירא ליה בפסחים (מו‪ ):‬דהאופה מיום טוב לחול‬ ‫לטעמייהו אזלי‪ ,‬דאביי לטעמיה דסבירא ליה בסוגיא‬ ‫אביי ורב יוסף נחלקו במחלוקת רב נחמן ורב ששת‬ ‫אינו לוקה‪ ,‬מטעמא דהואיל אי מיקלעי ליה אורחים ‪-‬‬ ‫דביצה הנ"ל דראוי למידי דלא שכיח לא נקרא ראוי‪,‬‬ ‫והנה יש לי לומר בזה עוד דבר נחמד בעזרת השם‬ ‫חזי ליה‪ ,‬ורב חסדא פליג עליה התם וסובר דלוקה‪ ,‬ולא‬ ‫אם כן יכול לסבור שפיר כרבה דאמרינן הואיל‪,‬‬ ‫יתברך‪ ,‬על פי הך סוגיא דביצה (כא‪ ):‬הנ"ל שהבאתי‪,‬‬ ‫אמרינן הואיל וכו'‪ .‬וכבר העירו כל האחרונים (ראה‬ ‫ודאזלינן בתר המעשה וכנ"ל‪ ,‬ואי דאם כן ביטלת‬ ‫דאביי שאל לרב יוסף‪ ,‬ברטיבתא מאי איכא למימר‪,‬‬ ‫צאן קדשים מנחות סד‪ .‬בתוספות ד"ה להעלות; איגרא רמה סוכה‬ ‫כל מלאכת שבת ‪ -‬דראוין לחולה שיש בו סכנה‪,‬‬ ‫אמר ליה חזי להיסק גדול‪ .‬והנה יש לומר ‪ -‬וכן‬ ‫מב‪ .‬ד"ה בכאן; ברוך טעם שער ד דין א ד"ה ובאמת) דסברת‬ ‫זה אינו‪ ,‬דראוי לחולה וכו' לא חשיב ראוי‪ ,‬משום‬ ‫נראה פשוט‪ ,‬דגם אביי ידע את המציאות דסופלי‬ ‫פלוגתתם הוא‪ ,‬אי בתר מחשבה אזלינן או בתר מעשה‬ ‫דלא שכיח‪ .‬ועל כן שפיר סבירא ליה לאביי גם בהך‬ ‫רטיבתא ראויין להיסק גדול‪ ,‬והא דשאל לרב יוסף‬ ‫אזלינן‪ ,‬דרבה סבירא ליה דבתר מעשה אזלינן‪ ,‬ועל‬ ‫דשבת דאזלינן בתר המעשה במלאכה‪ ,‬ולא בתר‬ ‫ברטיבתא מאי איכא למימר‪ ,‬נחלק בזה עם רב יוסף‬ ‫כן עצם המעשה היא מלאכת אוכל נפש‪ ,‬כיון שראויה‬ ‫מחשבה וכנ"ל‪.‬‬ ‫בסברא ‪ -‬אי מידי דחזי רק לדבר דלא שכיח נקרא‬ ‫לאורחים‪ .‬ורב חסדא סבירא ליה דבתר מחשבה אזלינן‪,‬‬ ‫ראוי או לא‪.‬‬ ‫ולכן לא חשיבא מלאכת אוכל נפש דיום טוב‪ ,‬כיון דלא‬ ‫ורב יוסף גם כן לטעמיה אזיל‪ ,‬דסבירא ליה דחזי‬ ‫היתה כוונת האופה עבור האורחים שיבואו ביום טוב‪,‬‬ ‫להיסק גדול מיקרי ראוי אף על גב דלא שכיח‪ ,‬ואם‬ ‫ופליגי ממש בפלוגתת רב נחמן ורב ששת דביצה‬ ‫כי אם היתה כוונתו לצורך חול‪.‬‬ ‫כן שוב אין יכול לסבור הואיל וכו'‪ ,‬דאם כן ביטלת‬ ‫(לג‪ ,).‬דרב ששת סבירא ליה דחזי להיסק גדול מיקרי‬ ‫כל מלאכת שבת וכו' וכמובן‪ ,‬וסובר כרב חסדא דלא‬ ‫ראוי‪ ,‬ורב נחמן סבירא ליה דלא מיקרי ראוי מפאת‬ ‫והעירו כבר כל האחרונים בזה ממנחות (סד‪,).‬‬ ‫אמרינן הואיל‪ ,‬והיינו משום דבתר מחשבה אזלינן‪,‬‬ ‫דהיסק גדול לא שכיח‪ ,‬וכש"ס בבא בתרא (יט‪):‬‬ ‫דסבירא ליה לרבה התם בהדיא ‪ -‬בדבר כמו זה ‪-‬‬ ‫ועל כן שפיר סובר גם כן בהך דשבת דבתר מחשבה‬ ‫דקאמר‪ ,‬דראוי להיסק גדול לא מיקרי ראוי‪ ,‬משום‬ ‫דבתר מעשיו אזלינן‪ ,‬ורבא סבירא ליה התם דבתר‬ ‫אזלינן‪ .‬וכן סובר שפיר גם כן בהך דמועד קטן (ב‪,):‬‬ ‫דהיסק גדול לא שכיח‪ .‬ובזה עצמו נחלקו גם כן‬ ‫מחשבתו אזלינן‪ ,‬עיין שם א‪.‬‬ ‫דבתר מחשבה אזלינן וכנ"ל‪.‬‬ ‫אביי ורב יוסף הנ"ל‪ ,‬דאביי סבירא ליה דחזי להיסק‬ ‫ואם כן רבה לטעמיה‪ ,‬דסבירא ליה דבתר מעשה‬ ‫אתוון דאורייתא כלל כה פיסקא קיד‪-‬קיח‬ ‫גדול ‪ -‬הואיל ולא שכיח לא מיקרי ראוי‪ ,‬ועל כן‬ ‫אזלינן‪ ,‬ושהמלאכה נידונית לפי עצם המעשה‪ ,‬על כן‬ ‫)א שנחלקו בשמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים‪ ,‬והעלה דגים ותינוק‪ ,‬לדעת רבה פטור דאזלינן בתר מעשיו‪ ,‬ולדעת רבא חייב דאזלינן בתר מחשבתו‪.‬‬ ‫שביבי יוסף‬ ‫אלומת אור לחקירות יסודות סברות וכללים המפוזרים בתורת רבינו זי"ע‬ ‫תמורה ‪ -‬קדושה מחודשת או נמשכת‬ ‫"יש לחקור‪ ,‬אם קדושת תמורה היא קדושה מחודשת כמו בהקדש ראשון‪ ,‬שכמו שבאומרו 'הרי זו הקדש' חלה קדושה חדשה על הדבר‪ ,‬כן באומרו 'הרי זו תמורה' גם‬ ‫כן גזרה תורה שתחול קדושה חדשה על בהמת התמורה‪ .‬ומה דאסרה תורה הקדש כזה בלאו‪ ,‬הוא מפאת שהוציא הדבר בלשון תמורה‪ ,‬ורצה שהקדש הראשון יופקע‬ ‫קדושתו (ראה לחם משנה הלכות סנהדרין פי"ח ה"ב ד"ה כל)‪ ,‬או דילמא‪ ,‬קדושת התמורה איננה קדושה מחודשת‪ ,‬רק היא נמשכת ובאה מהקדש הראשון אשר הוא מימר בו"‬ ‫לקח טוב כלל יז פיסקא לו‪-‬לז‬ ‫‬ ‫הבטיח רבינו‪" :‬כל מי שיסייע בהדפסת החיבורים שלי ‪ -‬אהיה לו למליץ יושר בעולם העליון"‬ ‫ב‬ ‫(הגה"צ רבי יצחק מענדל מארגנשטערן זצ"ל חתן רבינו ‪ -‬ששמע מפי רבינו והכריז על כך במעמד ההלוויה הרבתי באשכבתיה דרבי)‬ ‫אוצרות יוסף‬ ‫עיונים בספרי רבינו‬ ‫בחזקת טמא ובגדיו מדרס לטהרות כו'‪ ,‬ולעולם הוא‬ ‫בחזקה זו‪ ,‬ואינו נאמן על הטהרות עד שיקבל עליו‬ ‫דברי חבירות כו'‪ .‬ושם הלכה ה' כתב‪ ,‬וז"ל‪ :‬המקבל‬ ‫דברי חבירות צריך לקבל בפני שלשה חבירים‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫קבלת דברי חבירות‬ ‫ׁם מקור מקומם‬ ‫וזהו כדברי הש"ס בכורות הנ"ל‪ ,‬כי ָש‬ ‫טהור‪ ,‬לא כאן בהלכות מעשר‪.‬‬ ‫~ מתוך‪ :‬אוצרות יוסף שביעית בזמן הזה קונטרס א ~‬ ‫ועוד שם בפרק עשירי ממשכב ומושב (ה"ג) כתב‪,‬‬ ‫וז"ל‪ :‬תלמידי חכמים הרי הן בחזקת טהרה‪ ,‬נאמנין‪,‬‬ ‫ואינן צריכין לקבל דברי חבירות‪ .‬אבל משחרב בית‬ ‫כו' צריך להיות מעשר כו' וצריך שיקבל עליו דברים‬ ‫בש"ס בכורות (ל‪ ):‬איתא‪ ,‬תנו רבנן‪ ,‬הבא לקבל דברי‬ ‫המקדש נהגו כהנים סלסול בעצמן שלא יהיו מוסרין‬ ‫אלו ברבים'‪ ,‬ואם כן מאי דכתב מיד אחרי זה בהלכה‬ ‫חבירות‪ ,‬צריך לקבל בפני שלשה חבירים‪ ,‬ואפילו‬ ‫טהרות אפילו לתלמידי חכמים ‪ -‬עד שיקבל עליו‬ ‫שאחריה 'כל תלמיד חכם לעולם נאמן ואינו צריך‬ ‫תלמיד חכם צריך לקבל בפני שלשה חבירים‪ ,‬עכ"ל‬ ‫דברי חבירות‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫בדיקה אחריו'‪ ,‬הכוונה פשוטה דתלמיד חכם אינו צריך‬ ‫הבריתא‪.‬‬ ‫קבלה כלל‪.‬‬ ‫וכוונתו בזה גם כן אש"ס בכורות הנ"ל‪ ,‬דאמר‬ ‫הקבלה בפני רבים או בפני חברים‬ ‫שם להדיא כן‪ .‬דבתר הך דאמר 'ואפילו תלמיד חכם‬ ‫ויוקשה על הרמב"ם‪ ,‬מדוע לא הביא הך דאפילו‬ ‫תלמיד חכם צריך לקבל כו'‪ ,‬ולא עוד אלא שכתב‬ ‫ואילו ברמב"ם הלכות מעשר (פ"י ה"א) כתב‪ ,‬וז"ל‪:‬‬ ‫צריך לקבל' כו'‪ ,‬איתא שם‪ ,‬אבא שאול אומר‪ ,‬אף‬ ‫המקבל עליו להיות נאמן המעשרות לא (צריך לומר‪,‬‬ ‫תלמיד חכם אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים‪,‬‬ ‫בפירוש להיפוך‪ .‬ועוד יש כאן סתירה בין לשון‬ ‫הרמב"ם ללשון הגמרא (שם)‪ ,‬דלשון הגמרא הוא‬ ‫'על' המעשרות 'ולא') יהיו פירותיו דמאי‪ ,‬צריך‬ ‫ולא עוד אלא שאחרים מקבלין לפניו‪ .‬אמר רבי יוחנן‪,‬‬ ‫להיות מעשר את שהוא אוכל‪ ,‬ואת שהוא מוכר‪ ,‬ואת‬ ‫בימי בנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס נשנית משנה זו‬ ‫הבא לקבל עליו 'דברי חבירות'‪ ,‬ואילו הרמב"ם‬ ‫לא הזכיר 'דברי חבירות'‪ ,‬רק כתב המקבל עליו‬ ‫שהוא לוקח‪ ,‬ואינו מתארח אצל עם הארץ (פירוש‪,‬‬ ‫(דאפילו תלמיד חכם צריך לקבל‪ ,‬רש"י)‪ ,‬דרבי יהודה‬ ‫שלא יאכל אצל עם הארץ החשוד על המעשרות)‪,‬‬ ‫ורבי יוסי איסתפק להו מילתא בטהרות‪ ,‬שדרו רבנן‬ ‫להיות 'נאמן'‪.‬‬ ‫וצריך שיקבל עליו דברים אלו 'ברבים'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬הנה‬ ‫לגבי בנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס‪ ,‬אזילו אמרו‬ ‫שני דינים ‪ -‬לטהרות צריך‬ ‫שהרמב"ם לא כתב כלל שצריכה הקבלה להיות בפני‬ ‫ליה לעיין ביה‪ .‬אשכחוהו דקא נטר טהרות‪ ,‬אותיב‬ ‫'חבירות' ולמעשרות מספיק 'נאמנות'‬ ‫חבירים‪ ,‬רק כתב סתם שצריכה שתהיה ברבים‪ ,‬אבל‬ ‫רבנן מדידיה לגבייהו‪ ,‬וקאי איהו לעיוני בה‪ .‬אמר‬ ‫אמנם באמת כל קושיות אלה על הרמב"ם‪ ,‬תירוצים‬ ‫לא הזכיר 'חבירים'‪ ,‬ודברי הרמב"ם אינם דברי הגמרא‪.‬‬ ‫להו רבי יהודה‪ ,‬אביו של זה ביזה תלמידי חכמים‪,‬‬ ‫הם על דבריו אחרי העיון‪ ,‬ודבריו כראי מוצק‪ .‬וזה‬ ‫אף הוא מבזה תלמידי חכמים (במאי דאותיב רבנן‬ ‫הכסף משנה שציין לבכורות ‪ -‬י"ל שהביא‬ ‫אחרי העיון במקור הדברים במשניות דמאי (פ"ב)‪,‬‬ ‫מקור רק ל'רבים' מדהצריכו שם שלשה‬ ‫מדידיה לגבייהו‪ ,‬ולא האמין לרבנן שבאו אצלו)‪ .‬אמר‬ ‫כי שם משנה ב' איתא‪ ,‬המקבל עליו להיות נאמן‪,‬‬ ‫לו רבי יוסי‪ ,‬כבוד זקן יהא מונח במקומו‪ ,‬אלא מיום‬ ‫אולם הכסף משנה שם על הרמב"ם כתב‪ ,‬וז"ל‪:‬‬ ‫מעשר את שהוא אוכל כו' (ככל לשון הרמב"ם (הלכות‬ ‫שחרב בית המקדש נהגו כהנים סלסול בעצמן שאין‬ ‫ומה שכתב 'וצריך שיקבל עליו הדברים ברבים'‪ ,‬בסוף‬ ‫מעשר פ"י ה"א) הנ"ל)‪ .‬ושם משנה ג' איתא‪ ,‬המקבל‬ ‫מוסרין את הטהרות לכל אדם‪ ,‬עכ"ל הגמרא‪ ,‬והן הן‬ ‫פרק עד כמה (בכורות ל‪ ,):‬תנו רבנן‪ ,‬הבא לקבל דברי‬ ‫עליו להיות חבר‪ ,‬אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש כו'‪,‬‬ ‫דברי הרמב"ם‪.‬‬ ‫חבירות‪ ,‬צריך לקבל בפני שלשה חבירים‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫יעוין שם‪.‬‬ ‫המקור לקבלה ברבים‬ ‫אולם דברי הכסף משנה מתמיהין באמת‪ ,‬שהרי‬ ‫ובפירוש המשנה להרמב"ם משנה ב'‪ ,‬וז"ל‪ :‬רצה‬ ‫הרמב"ם לא הזכיר חבירים‪ ,‬ואיך ָׂשם דברי הגמרא‬ ‫למעשרות הוא מירושלמי דמאי‬ ‫לומר‪ ,‬מי שירצה להיות נאמן על המעשרות‪ ,‬ושנאמין‬ ‫ואולם עדיין נשאר לבאר‪ ,‬דמכל מקום מנא ליה‬ ‫אלה מקור לדברי הרמב"ם‪ .‬ולהליץ בעד הכסף משנה‬ ‫לו כשיאמר זה מעושר וזה אינו מעושר‪ ,‬ולא יהיו‬ ‫צריך לומר‪ ,‬דלא נתכוון ליישב הסתירה מלשון‬ ‫לרמב"ם מה שכתב הלכות מעשר דצריך קבלה ברבים‪,‬‬ ‫פירותיו דמאי‪ ,‬ירגיל עצמו במעשים אלו עד שיהיה‬ ‫דמש"ס בכורות הנ"ל אין מקור כלל לזה ‪ -‬לפי הנ"ל‪,‬‬ ‫הרמב"ם ללשון הגמרא ‪ -‬במה שהגמרא הזכירה‬ ‫נודע בהם ויצא לו ֵׁשם‪ ,‬ואז יהיה נאמן‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫חבירים והרמב"ם השמיט מלהזכיר חבירים‪ ,‬רק בא‬ ‫דהא הך דבכורות לא איירי למעשרות‪ ,‬רק לטהרות‪.‬‬ ‫ובמשנה ג' שם כתב‪ ,‬וז"ל‪' :‬חבר' נקרא תלמיד‬ ‫לתת על כל פנים מקור לדברי הרמב"ם ‪ -‬מאין הוציא‬ ‫אולם באמת מקורו גלוי‪ ,‬בירושלמי דמאי שם (פ"ב‬ ‫חכם‪ ,‬וכן יקראו לתלמידי חכמים חבירים (ראה בבא‬ ‫שצריכה הקבלה להיות ברבים‪.‬‬ ‫ה"ב)‪ ,‬דעל המשנה הנ"ל 'המקבל עליו להיות נאמן'‪,‬‬ ‫בתרא עה‪ ,).‬ואולם נקראו בזה השם‪ ,‬כי חברתם זה‬ ‫איתא שם בירושלמי‪ ,‬תני‪ ,‬הנאמן על הטהרות נאמן‬ ‫ועל זה מייתי ש"ס בכורות הנ"ל ‪ -‬דצריכה‬ ‫לזה חברה נאמנה‪ ,‬כי היא חברה לשם שמים‪ .‬ומה‬ ‫הקבלה להיות בפני שלשה חבירים‪ ,‬ונודע ד'רבים'‬ ‫על המעשרות‪ .‬תניתה רבי ינאי בי רבי ישמעאל ואמר‬ ‫שאמר בכאן 'להיות חבר'‪ ,‬רצה לומר‪ ,‬שיהיה נאמן‬ ‫טעמא‪ ,‬הדא דתימר במתארח אצלו (שמותר לאכול‬ ‫היינו שלשה‪ ,‬יעוין גיטין (מו‪ ,).‬וכמה 'רבים'‪ ,‬רב נחמן‬ ‫על הטומאה ועל הטהרה‪ ,‬ואמרינן בגמרא בכורות פרק‬ ‫אמר שלשה‪ ,‬וכן הלכה שם (שו"ע יו"ד סימן רכח סעיף‬ ‫עמו‪ ,‬דוודאי אינו אוכל דבר שאינו מתוקן)‪ ,‬אבל‬ ‫רביעי (ל‪ ,):‬הבא לקבל עליו דברי חבירות צריך לקבל‬ ‫ברבים (שיהא נאמן לרבים ויסמכו עליו אם אומר‬ ‫כא)‪ ,‬יעוין שם‪ .‬ויעוין תוספות בבא מציעא (כו‪ .‬ד"ה‬ ‫עליו בפני שלשה כו'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫לשלשה) ד'רוב' היינו שלשה‪ .‬ובירושלמי גיטין (פ"ה‬ ‫על דבר שהוא מעושר)‪ ,‬אינו נאמן עד שיקבל עליו‬ ‫ברבים‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וזה מקור גלוי למה שהצריך הרמב"ם‬ ‫הרי נתגלה טעמו של הרמב"ם ז"ל בכל מה שתמהנו‬ ‫ה"ו)‪ ,‬וכמה הם רבים‪ ,‬גוריון בשם ריש לקיש‪ ,‬שלשה‬ ‫קבלה ברבים למעשרות‪.‬‬ ‫עליו‪ .‬וזה‪ ,‬דהוא ז"ל מפרש הך דבכורות רק לעניין‬ ‫בני אדם‪ .‬ואם כן גם 'רבים' שהזכיר הרמב"ם פה‬ ‫טומאה וטהרה‪ ,‬דחבירים היו אוכלין חולין בטהרה‬ ‫היינו שלשה בני אדם‪ ,‬ואם כן על זה הרי שפיר יש‬ ‫צ"ע באמת מה שהביא‬ ‫כנודע (תוספתא דמאי פ"ב ה"ב; אבות דרבי נתן פמ"א מ"ח)‪,‬‬ ‫מקור מש"ס בכורות הנ"ל ‪ -‬שצריכה הקבלה להיות‬ ‫הכסף משנה המקור מבכורות‬ ‫והבא לקבל דברי חבירות אלה ‪ -‬היינו דיני וזהירות‬ ‫בפני שלשה‪.‬‬ ‫ומה שכתב הכסף משנה מקור על זה מהך דבכורות‪,‬‬ ‫טומאה וטהרה ‪ -‬צריך לקבל בפני שלשה חבירים‪,‬‬ ‫אולם הא דהש"ס אמר דאלו השלשה צריכים להיות‬ ‫צריך עיון גדול‪ .‬וכבר עמד על זה הרב הפני משה‬ ‫ולא היתה כוונת הש"ס בכורות הנ"ל כלל על קבלה‬ ‫חבירים והרמב"ם לא הזכיר חבירים‪ ,‬השמטה זאת לא‬ ‫ז"ל במראה הפנים שם בירושלמי‪ ,‬וז"ל‪ :‬עד שיקבל‬ ‫למעשרות‪ ,‬דההיא 'קבלה להיות נאמן' מיקריא‪ ,‬ולא‬ ‫בא הכסף משנה ליישבה‪ ,‬ובא רק לתת מקור לדברי‬ ‫עליו ברבים‪ .‬וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות מעשר‬ ‫'קבלת דברי חבירות'‪.‬‬ ‫הרמב"ם במה שכתב‪ ,‬ולזה שפיר הרי יש מקור מש"ס‬ ‫שם‪ ,‬והכסף משנה ציין ‪ -‬בסוף פרק עד כמה כו'‪ ,‬וזה‬ ‫ועל כן שפיר כתב הרמב"ם בספר היד‪ ,‬המקבל‬ ‫בכורות הנ"ל‪ ,‬אולם עדיין צריך עיון מדוע לא דיבר‬ ‫לדברי חבירות‪ ,‬כמו שנשנה בתוספתא (דמאי פ"ב ה"ב)‪,‬‬ ‫עליו 'להיות נאמן'‪ ,‬ולא כתב 'דברי חבירות'‪ .‬וגם כן‬ ‫הכסף משנה כלל מן ההשמטה אשר השמיט הרמב"ם‬ ‫ולמעשרות מכאן הוא דלמד‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫אין עוד קושיא עליו מה שלא הצריך הקבלה בפני‬ ‫הך דבעינן שיהיו חבירים‪.‬‬ ‫וזה פשוט ונגלה‪ ,‬אחרי שהרמב"ם ז"ל הביא הך‬ ‫חבירים‪ ,‬וגם לתלמיד חכם‪ ,‬דכל זה איתאמר רק לעניין‬ ‫דבכורות בדבריו לטהרות ‪ -‬בפרק עשירי ממשכב‬ ‫טהרות ולא למעשרות‪.‬‬ ‫עוד צ"ע ‪ -‬שהרמב"ם לא הזכיר קבלה בתלמיד חכם‬ ‫ומושב‪ ,‬וכן מדבריו בפירוש המשנה מתבאר גם כן‬ ‫ועוד‪ ,‬ברמב"ם הלכות מעשר (שם) לא נזכר כלל‬ ‫להדיא כן‪ .‬ומפאת זה בפרק עשירי ממעשר לא הזכיר‬ ‫לענין טהרות באמת הזכיר‬ ‫שיהיה תלמיד חכם צריך לקבל‪ ,‬ואדרבה כתב בפירוש‬ ‫כלל לשונות הגמרא בכורות ‪' -‬קבלת דברי חבירות'‬ ‫הרמב"ם הפרטים שהוזכרו בבכורות‬ ‫בהלכה ב' שם להיפוך‪ ,‬וז"ל‪ :‬כל תלמיד חכם לעולם‬ ‫ו'בפני שלשה חבירים' ו'קבלת תלמיד חכם'‪ ,‬רק כתב‬ ‫ותדע‪ ,‬דברמב"ם הלכות משכב ומושב (פ"י ה"א) ‪-‬‬ ‫נאמן‪ ,‬ואינו צריך בדיקה אחריו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ומשמע‬ ‫המקבל עליו 'להיות נאמן'‪ ,‬והזכיר רק קבלה ברבים‪,‬‬ ‫דשם דיבר מדיני טהרות ‪ -‬כתב‪ ,‬וז"ל‪ :‬עם הארץ ‪ -‬אף‬ ‫מדבריו להדיא‪ ,‬דתלמיד חכם אינו צריך קבלה כלל‪,‬‬ ‫ושתלמיד חכם אינו צריך‪.‬‬ ‫על פי שהוא ישראל וישנו בתורה ובמצוות‪ ,‬הרי הוא‬ ‫שהרי בהלכה א' כתב 'המקבל עליו להיות נאמן‬ ‫הגיד רבינו בחיים חיותו‪" :‬מהספרים שלי יהיו לי תלמידים"‬ ‫ג‬ ‫(הג"ר יעקב טייטלבוים ‪ -‬תלמידו המובהק של הגר"מ אריק זצ"ל ‪ -‬ששמע מפי רבינו)‬ ‫בזכרון קדוש‬ ‫בכורות ל‪-‬לו‬ ‫בשבילי הש"ס‬ ‫פנינים לפי סדר הש"ס‬ ‫תיאורים מרתקים וזכרונות עסיסיים‬ ‫מעד נאמן טו"ב שנים ‪ -‬נכד רבינו ר' דוד מארגנשטערן ז"ל‬ ‫בספר חידושי גור אריה (שם ד"ה גער) כתב‪ :‬ומכאן יש‬ ‫מדוע לוקח מחשוד על השביעית צריך‬ ‫כפי העולה מזכרונות הנכד‪ ,‬רבינו צמח על קרקע‬ ‫ללמוד שהקראים אינם בכלל מינים‪ ,‬כי אם היו בכלל‬ ‫לעשר דמאי ‪ ‬חשוד על השביעית נעשה‬ ‫פוריה‪ ,‬כאשר זקניו של רבינו היו תלמידי חכמים‬ ‫מינים אין סברא שהיה מקבל מין להתגייר‪ ,‬עכ"ל ז"ל‪,‬‬ ‫חשוד על מעשר ראשון ועני‬ ‫מופלגים והיו מסתופפים בצל קדשו של הרה"ק‬ ‫עיין שם‪.‬‬ ‫במשנה (ל‪ ,).‬החשוד על השביעית ‪ -‬אין חשוד על‬ ‫מצאנז בעל 'דברי חיים' זי"ע‪:‬‬ ‫המעשרות‪ ,‬וברש"י‪ :‬ולוקחין ממנו תבואה בשאר שני‬ ‫ויש לחלק בין עכו"ם שלא נאמרה אליו התורה שבעל‬ ‫"ר' יהודה ענגיל אביו של ר' הערצל‪ ,‬וכן גם בנו ‪-‬‬ ‫פה (ראה גיטין ס‪ ,):‬להקראים שהם ישראלים וקיבלו תורה‬ ‫שבוע‪ ,‬ואין צריכים לעשר וודאי אלא דמאי‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫שהיה סבא של ר' יוסף ענגיל‪ ,‬היו תלמידי חכמים‬ ‫שבעל פה ואחר כך כפרו בה ‪ -‬שפיר יש לומר דחשיבי‬ ‫גדולים‪ ,‬וכן גם חסידים נלהבים‪ .‬ר' הערצל היה‬ ‫פשוט וודאי‪ ,‬דאין הכוונה דמפאת היותו חשוד‬ ‫מינים‪ ,‬כיון שכפרו בתורה שקיבלו‪ ,‬ואין ראיה כלל משם‬ ‫על השביעית הוא דצריך לעשר פירותיו דמאי‪ ,‬דכיון‬ ‫נחשב בזמנו לאחד מחסידיו הראשונים של הרבי‬ ‫ממה שקיבל עכו"ם כופר בתורה שבעל פה להתגייר‪.‬‬ ‫דחשוד על השביעית אין חשוד על המעשר ‪ -‬מפאת‬ ‫מסאנץ זי"ע‪ ,‬בעל 'דברי חיים'‪.‬‬ ‫ועוד‪ ,‬דבלאו הכי הא קשה על הלל שקיבלו‪ ,‬דהא‬ ‫דמעשר חמור כמבואר בגמרא‪ ,‬אם כן הוי ליה מקל על‬ ‫ר' יהודה ענגיל‪ ,‬בנו של ר' הערצל ענגיל‪ ,‬נשא‬ ‫אמרינן בסוגיין (ל‪ ):‬דעכו"ם הבא להתגייר אפילו מקבל‬ ‫החמור‪ - ,‬דלא אבד חזקת כשרותו על החמור‪ ,‬ואם כן‬ ‫לאשה את לאה בת ר' משה דוד שטיגליץ‪ ,‬איש‬ ‫עסקים‪ ,‬גדול בתורה‪ ,‬וחסיד של הרבי הראשון‬ ‫כל התורה חוץ מדבר אחד ואפילו דקדוק אחד מדברי‬ ‫גם דמאי אין מצריך חשדתו על השביעית לעשר‪.‬‬ ‫מסאנץ‪ .‬ר' יוסף ענגיל זצ"ל כתב על זקנו ר' משה‬ ‫סופרים אין מקבלין אותו‪ .‬ועל כרחך צריך לומר‪ ,‬דזהו‬ ‫ואך כוונת רש"י פשוטה‪ ,‬דמתניתין וודאי בלוקח‬ ‫דוד ז"ל בפתיחה לספרו 'שב דנחמתא'‪' :‬הגביר‬ ‫רק ביודע התורה ואינו רוצה לקבלה‪ ,‬ומה שאין כן‬ ‫מעם הארץ מיירי‪ ,‬דתלמיד חכם אינו חשוד על‬ ‫החריף והבקיא‪ ,‬החסיד המפורסם‪ ,‬נודע בשערים‬ ‫בשבת מה שאמר שאינו מאמין בתורה שבעל פה‪ ,‬זה‬ ‫השביעית‪ ,‬ואותו העם הארץ על כרחך דלא ידעינן‬ ‫לשם ולתהילה'"‪.‬‬ ‫אינו נחשב שאינו מקבלה‪ ,‬רק שעדיין לא ידע לה‬ ‫ביה היותו נאמן על המעשרות‪ ,‬דאילו ידענו בו שנזהר‬ ‫בהיותו עכו"ם‪ ,‬וסמכינן דשכיחי ישראל וילמוד ותתוודע‬ ‫במעשרות לא הוצרכה המשנה להשמיענו דאין חשוד‬ ‫בשבוע הבא אי"ה‪:‬‬ ‫תיאור על דמות אביו של רבינו וכשרונותיו הנדירים‬ ‫לו יאמין בה גם כן ויקיימנה‪ .‬וזה נראה גם כוונת רש"י‬ ‫על המעשרות‪ ,‬ועל כרחך דאיירי בסתם עם הארץ שלא‬ ‫שם (ד"ה גייריה) א‪.‬‬ ‫ידענו עניינו למעשרות מה הוא‪ ,‬וידענו היותו חשוד על‬ ‫ואם כן‪ ,‬אלו הקראים שקיבלו כבר תורה שבעל פה‬ ‫השביעית‪ ,‬ואשמעינן התנא דהיותו חשוד על השביעית‬ ‫דהשומן מותר מן התורה' כו'‪ ,‬ומוכח דאין הטעם מפאת‬ ‫וידעו אותה ככל ישראל‪ ,‬ושוב יצאו מכללם וכפרו בה‪,‬‬ ‫אין עושהו חשוד על המעשרות‪ ,‬ונשאר לעניין מעשרות‬ ‫היותו רק מנהג‪ ,‬רק אפילו היה דרבנן גמור היה נחשב‬ ‫שפיר יש לומר דחשיבי מינים‪ ,‬ואין לו עניין כלל להך‬ ‫דינו ממילא כשאר עם הארץ שלא ידענו אם מעשר או‬ ‫ראוי‪ ,‬כיון דמותר מן התורה‪ .‬והכי דייק נמי תוספות‬ ‫דשבת‪.‬‬ ‫לא ‪ -‬דצריך לעשר פירותיו דמאי‪ ,‬ואף זה כן‪ .‬ואילו היה‬ ‫כאן‪ ,‬דכתבו 'ומיהו שמנו של גיד דלא אסור מדאורייתא'‬ ‫נעשה חשוד‪ ,‬היה צריך לעשר פירותיו וודאי‪ ,‬דחשוד‬ ‫כו'‪ ,‬ובאתי רק להעיר‪.‬‬ ‫גרע מעם הארץ‪ ,‬ומחזקינן ליה לוודאי אינו מעשר‪ ,‬ומה‬ ‫בספק התוספות אם איסור‬ ‫שאין כן עתה דאינו נעשה חשוד‪ ,‬דינו רק כפי מה שהוא‬ ‫דרבנן נחשב ראוי מן התורה‬ ‫עם הארץ‪ ,‬ופירותיו דמאי‪ ,‬וזה פשוט‪.‬‬ ‫אם יש עשה דשימור בתרומה טמאה‬ ‫בגמרא (לא‪ ,):‬מבליעו בעורו (מוכרו בהבלעה בעורו)‪,‬‬ ‫אולם יש לספק‪ ,‬דהא דאמר כאן דאין חשוד על‬ ‫בחלבו‪ ,‬בגידו ובקרניו‪ .‬ובתוספות‪ :‬מבליעו בחלבו ‪-‬‬ ‫המעשרות‪ ,‬מפרש בגמרא דהוא משום דמעשר בעי חומה‬ ‫מצאתי להפני יהושע שבת (כא‪ .‬ד"ה אלא) שכתב‪ ,‬דאסור‬ ‫דאסור למכור הבשר‪ ,‬אלא החלב והעור והגידין (דלאו‬ ‫‪ -‬חמור ליה משביעית‪ .‬ואם כן הרי זהו רק במעשר שני‬ ‫לשרוף תרומה טמאה בלתי שיהנה בשעת שריפתה‪,‬‬ ‫בני אכילה נינהו)‪ .‬ויש לדקדק מכאן‪ ,‬דאפילו מאן דאסר‬ ‫(ראה דברים יד‪ ,‬כג ורש"י שם)‪ ,‬ומה שאין כן מעשר ראשון‬ ‫משום דכששורפה בלי הנאה חשיב איבוד‪ ,‬עיין שם‬ ‫לקמן (שם לב‪ ):‬להמנות עכו"ם על הבכור‪ ,‬חלבו מיהא‬ ‫ומעשר עני דלא בעי חומה (במדבר יח‪ ,‬לא; עיין ספרי זוטא‬ ‫היטב‪.‬‬ ‫שרי‪ ,‬דּכְ עֹור חשוב ליה‪ ,‬הואיל ואסור באכילה לישראל‪.‬‬ ‫שם; רש"י מכות טז‪ :‬ד"ה טבל)‪ ,‬נראה דנעשה חשוד להם‪.‬‬ ‫ויש ראיה ברורה מזה‪ ,‬דיש גם בתרומה טמאה עשה‬ ‫ומיהו שמנו של גיד דלא אסור מדאורייתא (ראה חולין‬ ‫דשימור‪ ,‬דאיבוד הזה‪ ,‬הרי אין בו שום איסור‪ ,‬רק מפאת‬ ‫צא‪ ,).‬אפשר דאסור‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ומבואר דמסתפקא להו ז"ל‪,‬‬ ‫ואתרומה יש לומר דאין נעשה חשוד‪ ,‬דהוא בעון‬ ‫העשה דשימור (ראה במדבר יח‪ ,‬ח; גמרא כאן לד‪ ).‬וכנודע‪.‬‬ ‫אי איסור דרבנן חשיב ראוי מן התורה‪ ,‬או אינו ראוי‪.‬‬ ‫מיתה (סנהדרין פג‪ ,).‬מה שאין כן מעשר ראשון ומעשר‬ ‫עני הם כמעשר שני לעניין טבל למעשרות (יבמות פו‪,).‬‬ ‫אולם בגמרא (לד‪ ,).‬פליגי תנאי אי חייב לשמור‬ ‫וקצת צריך עיון על דבריהם‪ ,‬מש"ס פסחים (פג‪):‬‬ ‫ואחרי ההפרשה ‪ -‬המעשר ראשון ומעשר עני עוד קל‬ ‫תרומה תלויה מטומאה‪ ,‬דמאן דמחייב סבירא ליה דיש‬ ‫דמיפשט פשיטא ליה התם‪ ,‬דשמנו של גיד חשוב ראוי‬ ‫ממעשר שני הרבה‪ ,‬דאין בם קדושה כלל (רמב"ם הלכות‬ ‫אם למקרא‪ ,‬ועל כן כיון דקרינן (במדבר יח‪ ,‬ח) 'ואני הנה‬ ‫לאכילה ‪ -‬לענין דחייל עליה איסור נותר‪ .‬וש"ס פסחים‬ ‫מעשר פ"א ה"ב; שם הלכות מעשר שני פ"א הי"א)‪ ,‬ואם כן‬ ‫נתתי לך את משמרת תרומותי'‪ ,‬ובשתי תרומות הכתוב‬ ‫הנ"ל כבר הובא באחרונים (ראה מלא הרועים ח"א ערך‬ ‫כיון דאמעשר שני מפאת דבעי חומה הוא דאין נעשה‬ ‫מדבר‪ ,‬אחת טהורה ואחת תלויה‪ ,‬ועל כן יש חיוב שימור‬ ‫'איסור דרבנן אי מיקרי אינו ראוי מדאורייתא' ד"ה מזה; מנחת‬ ‫חשוד‪ ,‬אם כן נראה דאמעשר ראשון ומעשר עני שפיר‬ ‫גם בתלויה‪ ,‬ומאן דפוטר סבירא ליה דיש אם למסורת‪,‬‬ ‫חינוך מצוה ח אות ב ד"ה ומבואר) לראיה דאיסור דרבנן‬ ‫נעשה חשוד‪.‬‬ ‫ּרּומ ִתי' כתיב‪ ,‬דהיינו רק תרומה טהורה‪ ,‬עיין שם‪.‬‬‫ו'ת ָ‬ ‫ְ‬ ‫מיקרי ראוי‪.‬‬ ‫ומבואר בזה להדיא דקרא ד'משמרת תרומותי' קאי רק‬ ‫ויש לדחות‪ ,‬דכיון דהוא רק מנהג‪ ,‬וכדאמר (פסחים‬ ‫אטהורה או גם אתלויה‪ ,‬אבל אטמאה לכולי עלמא לא‬ ‫וחולין שם) ישראל קדושים נהגו כו'‪ ,‬על כן קיל משאר‬ ‫מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה אם‬ ‫קאי קרא‪.‬‬ ‫דרבנן גמור‪ ,‬ודרבנן גמור אפשר דגם מן התורה לא‬ ‫נקרא 'מין' ‪ ‬הבא להתגייר ואינו מאמין‬ ‫ואין לומר‪ ,‬דכאן פליגי רק לעניין איסור לטמא‬ ‫חשיב ראוי‪ .‬ויש לומר‪ ,‬דזהו טעמא דרב אשי בפסחים‬ ‫בתורה שבעל פה מקבלין אותו‬ ‫תרומה‪ ,‬וזה לא שייך בטמאה‪ ,‬דבלאו הכי הרי טמאה‬ ‫שם‪ ,‬דמוקי מתניתין בשמנו של גיד ‪ -‬ולא בחיצון‬ ‫בשבת (לא‪ ,).‬מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי‪ ,‬אמר‬ ‫היא‪ ,‬מה שאין כן שארי דברים האסורים מכח העשה‬ ‫וכרבינא שם‪ ,‬עיין שם היטב‪ ,‬דרב אשי סבירא ליה‬ ‫לו‪ ,‬כמה תורות יש לכם‪ .‬אמר לו‪ ,‬שתים ‪ -‬תורה שבכתב‬ ‫דשימור ‪ -‬כגון איבוד והפקעת קדושה ‪ -‬שפיר אסור‬ ‫דדרבנן גמור כחיצון שפיר לא מיחשיב ראוי‪ ,‬ולא הוי‬ ‫ותורה שבעל פה‪ .‬אמר לו‪ ,‬שבכתב ‪ -‬אני מאמינך‪,‬‬ ‫גם בטמאה‪ .‬דזה אינו‪ ,‬דכיון דמפורש בגמרא כאן דגוף‬ ‫נותר כלל‪ ,‬ורבינא סבירא ליה דגם דרבנן גמור חשוב‬ ‫ושבעל פה ‪ -‬איני מאמינך‪ ,‬גיירני על מנת שתלמדני‬ ‫קרא דשימור לא קאי כלל אטמאה‪ ,‬אם כן מהיכי תיתי‬ ‫ראוי מן התורה‪ ,‬וזהו פלוגתת רבינא ורב אשי‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫תורה שבכתב‪ .‬גער בו והוציאו בנזיפה‪ .‬בא לפני הלל‬ ‫לאסור שאר הדברים‪ ,‬וצריך עיון‪.‬‬ ‫ואולם ברש"י שם (ד"ה רב אשי)‪ ,‬דייק לכתוב 'דכיון‬ ‫‪ -‬גייריה‪.‬‬ ‫)א שכתב‪" :‬גייריה ‪ -‬וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו‪ ,‬דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד‪ ,‬שלא היה כופר בתורה שבעל פה‪ ,‬אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה‪ ,‬והלל הובטח שאחר שילמדנו‬ ‫יסמוך עליו"‪.‬‬ ‫ההבטחה האחרונה שמחוללת פלאים‪:‬‬ ‫"כל מי שיסייע בהדפסת החיבורים שלי‪ ,‬אהיה לו למליץ יושר בעולם העליון"‬ ‫(הבטחתו של רבינו זי"ע סמוך להסתלקותו‪ ,‬באזני חתנו הגה"צ רבי יצחק מענדל מארגנשטערן זצ"ל ‪ -‬מייסד וראש חברת 'אוהבי תורה' להוצאת ספרי רבינו)‬ ‫לרכישת הספרים (במשלוח עד הבית) ולקבלת הגליון‪:‬‬ ‫טל‪ | 1800-200-855 :‬דוא"ל‪a1800200855@gmail.com :‬‬ ‫כל הזכויות שמורות למכון "אוהבי תורה" ‪ -‬לההדרת ספרי שר התורה הגאון רבי יוסף ענגיל זצ"ל ‪ -‬מאנסי יצ"ו‬ ‫‪Cell: 845-216-8677 | Email: ohaveitorahengel@gmail.com‬‬ ‫ד‬