gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

משנת השבוע · Mishnas Hashevuah — לך לך (2026-10-19)

מוציא לאור: משנת השבוע · Mishnas Hashevuah

שבוע: לך לך (2026-10-19)

משנת השבוע · Mishnas Hashevuah — לך לך (2026-10-19)

פתח את ה-PDF הורדה

‫א‬ ‫משנת השבוע‬ ‫פרשת לך לך תשפ"ז‬ ‫[שנה ט"ז ‪ -‬גליון ו']‬ ‫לימוד מצוה יומית‬ ‫י"ב מרחשון‬ ‫ערב שבת‪:‬‬ ‫מצוה פא‪ .‬לא להטות משפט הרש‬ ‫י"ג מרחשון‬ ‫שבת קודש‪:‬‬ ‫דין באומד הדעת‬ ‫מצוה פב‪.‬‬ ‫פרשת וירא‬ ‫י"ד מרחשון‬ ‫יום ראשון‪:‬‬ ‫שלא ליקח שוחד‬ ‫מצוה פג‪.‬‬ ‫תוכן הענינים‬ ‫ט"ו מרחשון‬ ‫יום שני‪:‬‬ ‫מצוה פד‪ .‬מצות שמיטת קרקעות‬ ‫דברות קודש‬ ‫ט"ז מרחשון‬ ‫יום שלישי‪:‬‬ ‫מכ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק זצוקללה"ה ‪..‬ג‬ ‫מצוה פה‪ .‬מצות שביתה בשבת‬ ‫י"ז מרחשון‬ ‫יום רביעי‪:‬‬ ‫מצוה יומית‪ .........................................‬ה‬ ‫שלא להשבע בע"א‬ ‫מצוה פו‪.‬‬ ‫י"ח מרחשון‬ ‫יום חמישי‪:‬‬ ‫ליקוטי מגיד משנה‪ ..............................‬ח‬ ‫הדחת בנ"י לע"א‬ ‫מצוה פז‪.‬‬ ‫דא"ח מכ"ק מרן אדמו"ר שליט"א ‪.....‬יד‬ ‫מערכת המשנה ‪...............................‬לב‬ ‫שיעורי הלכה ‪ ...................................‬לג‬ ‫ניצוצי הדף ‪ ......................................‬לט‬ ‫מראי מקומות ללימוד דף היומי ‪ ........‬מה‬ ‫הילולא דצדיקיא ‪ ..............................‬מו‬ ‫מגיד משנה לנוער ‪ .............................‬נג‬ ‫‪ ‬אונגוואר ‪‬‬ ‫יצא לאור ע"י‬ ‫מכון משנה הלכות‬ ‫‪1578 53rd St‬‬ ‫‪Brooklyn, NY 11219‬‬ ‫לשלוח תגובות והערות‬ ‫בכל עניני הגליון בפאקס‬ ‫‪718-851-2660‬‬ ‫לקבל הקונטרס באי‪-‬מייל‪:‬‬ ‫‪KhalUngvar@gmail.com‬‬ ‫ג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫דברות קודש‬ ‫מאת כ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק זצוקללה"ה‬ ‫פרשת לך לך‬ ‫ואיתא בזוה"ק תן לי הנפש נפשו של דוד‬ ‫"וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את‬ ‫המלך ע"ה‪ .‬וא"א מסר נפשו עליו ונסתלק‬ ‫חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש‬ ‫מכל הרכוש שלו שהיו מושחתים מאד‪,‬‬ ‫מאות וירדף עד דן" (יד‪:‬יד)‪ .‬ובגמ' (נדרים‬ ‫אבל את לוט שהוא דהמע"ה הציל‪ ,‬ומאי‬ ‫לב‪ ).‬א"ר אבהו א"ר אלעזר מפני מה נענש‬ ‫העונש הגדול של שעבוד רד"ו שנה‪.‬‬ ‫אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים‬ ‫והנראה דהעונש היה בשביל "וירק את‬ ‫מאתים ועשר שנה‪ ,‬מפני שעשה אנגריא‬ ‫בת"ח‪ ,‬שנאמר "וירק את חניכיו ילידי‬ ‫חניכיו"‪ ,‬דודאי מצוה גדולה עשה אברהם‬ ‫אבינו להציל את לוט‪ ,‬ומיד שבא הפליט‬ ‫ביתו" ע"ש‪ .‬וצ"ב דהא קיי"ל פק"נ דוחה‬ ‫ידע אברהם שמן השמים שלחו אותו‬ ‫כל התורה כולה‪ ,‬והכא לוט הי' בסכנה‬ ‫גדולה שאין גדולה מזו‪ ,‬ומותר הי' לו‬ ‫להציל את לוט ואת מלכות בית דוד‪.‬‬ ‫ומצוה לבטל תורה להצילו‪ ,‬והא ראי'‬ ‫אמנם כיון שידע שהכל הוא בהצלחה מן‬ ‫שהרי נעשה לו נס גדול‪.‬‬ ‫השמים‪' ,‬ולא בחיל ולא בכח וגו' אמר ה''‬ ‫(זכרי' ד‪:‬ו)‪ ,‬אלא מן השמים ילחמו עמו‬ ‫והבית ישראל הגיד בשם אביו מרן‬ ‫האמרי אמת שהיה קלסתר פניו של לוט‬ ‫וכדכתיב "ויחלק עליהם לילה" (בראשית‬ ‫דומה לאברהם אבינו‪ .‬ורצה נמרוד‬ ‫יד‪:‬טו)‪ .‬א"כ הי' לו לאברהם אבינו לצאת‬ ‫להראות שלקח את אאע"ה‪ ,‬והי' בזה ענין‬ ‫למלחמה בלי חניכיו‪ ,‬ולהניחם שהם ישבו‬ ‫של קדה"ש‪ .‬ולכן מסר נפשו אברהם‬ ‫על התורה והוא יצליח בעצמו במלחמה‬ ‫אבינו למלחמה על קדה"ש ונצח חוץ‬ ‫ויהיה שלא כדרך הטבע יותר‪ .‬ואדרבה‬ ‫יתקדש ש"ש ביותר‪ ,‬שאדם אחד יצא‬ ‫לדרך הטבע‪.‬‬ ‫ללחום נגד ארבעה מלכים אלו שנצחו את‬ ‫עוד כתב‪ ,‬כי מלחמת א"א עם המלכים‬ ‫החמשה והוא נצח עליהם‪ ,‬ואין לך קידוש‬ ‫היתה מלחמת מצוה‪ ,‬דאאע"ה הלך‬ ‫ה' גדול מזה‪ .‬וגם היה מציל את לוט ואת‬ ‫להציל את כלל ישראל‪ .‬דאיתא (ב"ר מ"א‬ ‫דהע"ה‪.‬‬ ‫ד') עה"פ "מצאתי דוד עבדי" (תהלים‬ ‫אבל כיון שלקח את חניכיו וביטל אותם‬ ‫פט‪:‬כא) היכן מצאתיו? בסדום‪ .‬וכיון‬ ‫מתורה‪ ,‬נתגלגל הדבר ונתאחר קבלת‬ ‫דנשבה לוט‪ ,‬נשבה בזה דוד מלך ישראל‬ ‫התורה‪ ,‬ובא שעבוד מצרים עד מעמד הר‬ ‫שהוא הכלל כולו‪ ,‬ולכן לאחר שלקחו‬ ‫נמרוד מסר נפשו‪ .‬וגם אח"כ אמר מלך‬ ‫סיני‪ .‬ועיין ט"ז (יו"ד סי' רנ"א סק"א) מה‬ ‫שכתב במרדכי הצדיק שהציל את כלל‬ ‫סדום "תן לי הנפש" (בראשית יד‪:‬כא)‪,‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ד‬ ‫שעשה אנגריא בת"ח‪ ,‬א"כ ח"ו אבד‬ ‫ישראל‪ ,‬ומעיקרא נמנה שלישי בין החכמים‬ ‫שכרו לגמרי ואין לו מצוה על הצלת לוט‪.‬‬ ‫ולאח"כ נמנה חמישי בין החכמים‪ ,‬והבן‬ ‫ולכן בא לו הנבואה "אל תירא אברם‬ ‫כי קצרתי‪.‬‬ ‫אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד"‪ ,‬כלומר‬ ‫ועיין רש"י‪' ,‬חניכיו' ‪ -‬חנכו כתיב‪ ,‬זה‬ ‫שבאמת אנכי המגן לך‪ ,‬והי' לך לבטוח בי‬ ‫אליעזר שחנכו למצוות‪ .‬והיא לשון‬ ‫ולהיות לבדך‪ ,‬ומ"מ 'שכרך הרבה מאד'‪,‬‬ ‫התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות‬ ‫ששכר מצוה מצוה ובודאי יקבל שכר‪,‬‬ ‫שהוא עתיד לעמוד בה‪ .‬וכן "חנוך לנער"‬ ‫ומצוה גדולה עשה על שהציל את לוט‬ ‫(משלי כב‪:‬ו) וכו'‪ .‬והנה הם היו חניכיו‬ ‫ודהע"ה‪ .‬אלא מ"מ רמז לו שעכשיו נתאחר‬ ‫שחינכם‪ ,‬שישאר אצלם החינוך הזה‬ ‫קבלת התורה בשביל זה עד משה רבינו‪.‬‬ ‫שיעמוד בה לעולם‪.‬‬ ‫וראשי תיבות 'שכרך הרבה מאד' הוא‬ ‫וכיון שלקח אותם גם הם‪ ,‬חנכם שצריך‬ ‫'משה'‪ .‬ועיין זרע ברך מה שכתב בזה‪.‬‬ ‫לעשות פעולות להלחם הגם כי לה'‬ ‫ולכן אמר ליה ברמז אל תירא אברם‪ .‬ומה‬ ‫המלחמה‪ ,‬מ"מ 'וירק את חניכיו'‪.‬‬ ‫מדויק לשון 'אל תירא'‪ ,‬דאותיות תיר"א‬ ‫ואדרבה‪ ,‬היה לו להגיד להם שישבו על‬ ‫הם אותיות תרי"א‪ ,‬ובגמ' (מכות כג‪):‬‬ ‫התורה‪ ,‬ובזכות זה יציל את לוט‪ .‬והיה זה‬ ‫תרי"ג מצוות נאמרו למשה מסיני‪ ,‬תרי"א‬ ‫לעונש‪ ,‬הגם שעדיין לא ניתנה תורה‪.‬‬ ‫כמנין תור"ה ו'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי‬ ‫וראה זה כמה גרם שעבוד לבניו ובני בניו‬ ‫הגבורה שמענו‪ .‬ואמר ליה 'אל תיר"א‬ ‫ביטול תורה של חצי לילה לחניכיו‪ ,‬שהרי‬ ‫אברם'‪ ,‬כיון שעשית אנגריא בת"ח‪ ,‬ולכן‬ ‫'ויחלק עליהם לילה' וחצי הלילה נשארה‬ ‫בא העונש של שעבוד מצרים‪ ,‬ולכן לא‬ ‫שמורה לליל שימורים‪ .‬מ"מ גדול העונש‬ ‫תקבל אתה התורה‪ .‬הגם שאמרו שני אלפים‬ ‫של ביטול תורה כ"כ‪ ,‬הגם שכוונתו לשם‬ ‫תורה התחילו מא"א‪ ,‬מ"מ מחמת העונש‬ ‫מצוה‪ .‬ולכן הגם שנעשה לו נס גדול‬ ‫של ביטול תורה 'אל תיר"א' ‪ -‬לא תקבל‬ ‫והציל את הכל‪ ,‬כי בעצם היתה מצוה‬ ‫אתה התורה אלא משה רבינו‪ ,‬והכל נתאחר‬ ‫גדולה של פק"נ לדהע"ה וע"ז קיבל‬ ‫בשביל חצי לילה של ביטול תורה‪.‬‬ ‫שכרו‪ ,‬מ"מ נענש בשעבוד מצרים בשביל‬ ‫וגם יהושע נענש על ביטול לילה אחת‬ ‫ביטול תורה של חניכיו‪.‬‬ ‫מתורה‪ ,‬דכתיב שבא אליו המלאך "וחרבו‬ ‫ואולי מהאי טעמא נסמך "אחר הדברים‬ ‫שלופה בידו" (יהושע ה‪:‬יד) ‪ ,‬וא"ל אתמול‬ ‫האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה‬ ‫בטלת תמיד של שחר ועכשיו בטלת תורה‪,‬‬ ‫לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך‬ ‫ושאל על מה באת‪ ,‬ואמר על של עתה באתי‬ ‫הרבה מאד" (טו‪:‬א)‪ .‬וצ"ב מה זה 'אל‬ ‫על ביטול תורה באתי (עירובין סג‪ ,:‬מגילה‬ ‫תירא' ‪ -‬למה ירא‪ ,‬ולמה אין לו שכר‬ ‫ג‪ ,).‬הרי כמה גדול עונש ביטול תורה‪.‬‬ ‫שהבטיחו על השכר‪ .‬אלא שהרגיש‬ ‫ההמשך בדף הבא‬ ‫אברהם אבינו שישתעבדו בניו מעתה על‬ ‫ה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מצוה יומית‬ ‫ט"ז מרחשון תשפ"ז‬ ‫מצוה פה‪ .‬מצות שביתה בשבת‬ ‫עור'‪ ,‬שאם לא היה כאן אשפה לא היה‬ ‫אם מותר לזרוק האשפה בשבת‬ ‫מחלל שבת עבורו‪ .‬ואפילו נאמר שאין‬ ‫בדבר ספיקתו בבעל הבית שזורק את‬ ‫כאן 'לפני עור'‪ ,‬שלא הוי בתרי עברא‬ ‫הזבל לרחוב‪ ,‬ובאים לאסוף בשבת‬ ‫דנהרא‪ ,‬מ"מ מסייע ידי עוברי עבירה‬ ‫האשפה מהכלים ומובילים אותה‬ ‫ודאי יש (עי' מג"א סי' שמז סק"ד)‪.‬‬ ‫במשאית‪ ,‬ורצה לחדש שיצטרך הבעה"ב‬ ‫ואפילו בעכו"ם יש שיטות שאסור לסייע‬ ‫להפקיר את כלי האשפה שלו 'גארבעטש‬ ‫לו במידי דאסור לו‪ .‬וכתבו התוספות (ע"ז‬ ‫קענס'‪ ,‬כיון שהרבה פעמים יש גם יהודים‬ ‫ו‪ :‬ד"ה שלא) שאסור להושיט למומרים‬ ‫בין המאספים‪ ,‬א"כ הוא כגורם להם לחלל‬ ‫דבר אסור‪ ,‬ע"ש‪.‬‬ ‫שבת‪.‬‬ ‫דעת הזורק להפקיר מביתו‬ ‫והביא סמוכין לעצמו מדברי החזו"א זצ"ל‬ ‫שאסר ליהנות מהעלעקטריק‪ ,‬כיון‬ ‫ואמנם האמת כי הבעה"ב המוציא‬ ‫שעובדים שמה גם יהודים מחללי שבת‪.‬‬ ‫האשפה בכליו לחוץ‪ ,‬הרי הוא מופקר‬ ‫ועוד טעם נתן משום שאסור לכתחילה‬ ‫לכל‪ ,‬וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול‪,‬‬ ‫ליתן לעכו"ם חפציו להוליכם בשבת‪,‬‬ ‫ואדרבה ישמח אם יקחוהו משם‪ .‬וכלי‬ ‫ובפרט אצלינו שיש לנו רשות הרבים‬ ‫האשפה שהוא מוציא אינו צריך הוא לזה‬ ‫דאורייתא בנוא יארק‪.‬‬ ‫שיוציאו‪ ,‬אלא רוצה שיוציאו האשפה‬ ‫מהם‪.‬‬ ‫גם אם מפקיר אסור‬ ‫טעם שיכולים להקל להוציא האשפה‬ ‫הנה יפה העיר בזה לפוס ריהטא‪ ,‬שודאי‬ ‫אם ניחוש שמא יהיה יהודי בין המאספים‪,‬‬ ‫ונראה בס"ד‪ ,‬הנה העירייה המאספת ע"י‬ ‫אסור להכשילו‪ .‬והנה מה שכתב שמפקיר‬ ‫חברת האשפה (גארבעטש קאלעקטארס‬ ‫את האשפה‪ ,‬איני יודע מה מועיל ההפקר‪,‬‬ ‫יוניאן) עושה כן על דעת עצמה לאסוף‬ ‫סוף סוף אם יודע שיקח יהודי האשפה‪,‬‬ ‫האשפתות מכל העיר מידי יום ביומו או‬ ‫עדיין אסור להכשילו ועובר משום 'לפני‬ ‫פעמיים בשבוע‪ ,‬בכל מקום לפי‬ ‫ולמ"ד שרק אליעז"ר היה שלקח אתו‪,‬‬ ‫ועיין רבינו יונה באגרת התשובה (דף מ"ב‬ ‫דגימ' דין שלש מאות ושמונה עשר‪ ,‬י"ל‬ ‫עם פי' פתשגן הכתב) אין לך עונש גדול‬ ‫דהעונש בא לו בשביל שאליעזר היה‬ ‫בתורה מעונש עון ביטול תורה‪ ,‬וא"א‬ ‫דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים‪ ,‬ולא‬ ‫להנצל רק ע"י החזקת תלמידים ורבני‬ ‫היה לו ליקח גם את אליעזר‪ .‬וכיון‬ ‫לומדי התורה‪.‬‬ ‫שביטלו הו"ל ביטול תורה‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ו‬ ‫אשפה ליקח‪.‬‬ ‫ההצטרכות לדעתם‪ ,‬ואין לבעה"ב שום‬ ‫מגע ומשא עם החברה כלל וכלל‪.‬‬ ‫אלא אפילו לדעת התוספות (שם צד‪ .‬ד"ה‬ ‫ובעה"ב המוציא אשפה מביתו לצידי‬ ‫רבי)‪ ,‬אפשר שבאופן זה דומה להוצאת‬ ‫הרחוב בכל יום ובערב שבת‪ ,‬הרי הוא‬ ‫המת שאין צריכין לחפצים שמוציאים‪,‬‬ ‫יודע שיקחוהו משם‪ ,‬אבל אינו יודע אם‬ ‫והרי במשכן היו צריכים לחפצים‬ ‫יהיה יהודי או עכו"ם‪ ,‬וגם אינו יודע אם‬ ‫שהוציאו‪ .‬אך כאן אדרבה הם מוציאים‬ ‫יקחוהו בשבת או ביום אחר‪ ,‬כי הרבה‬ ‫האשפה ומבוילים אותה לשרפה‪ ,‬ועכ"פ‬ ‫פעמים אינם באים ביום השבת אלא ביום‬ ‫פשוט שאין צריכים לאשפה שמוציאים‪,‬‬ ‫אחר‪.‬‬ ‫לפ"ז נראה שזהו מלאכה שאין צריכה‬ ‫לגופה‪ ,‬ואף שהוא מקבל שכר עבור זה‪,‬‬ ‫ואפילו יהיה ביום השבת ויהיו יהודים‬ ‫הנה שכרו הוא ממילא על כל השבוע בין‬ ‫ביניהם‪ ,‬הרי רובם עכו"ם‪ ,‬ואפשר שהרוב‬ ‫שיוציא זה האשפה או לא יוציא‪ .‬א"כ‬ ‫גוים יקחו את האשפה שלו‪ ,‬ולא המיעוט‬ ‫נראה דבדידן הוי מלאכה שאינה צריכה‬ ‫שהוא ישראל‪ .‬ואפילו אם יקחנו יהודי‪,‬‬ ‫לגופה‪.‬‬ ‫אפשר שיקחוהו שניהם בבת אחת‪ ,‬כי‬ ‫הרבה פעמים הם לוקחים יחד‪ ,‬ואז יהיה‬ ‫חילוק בין עלעקטריק להוצאת אשפה‬ ‫איסור דרבנן משום שנים שעשאוהו‪ .‬וגם‬ ‫ומה שרצה לדמותו לישראלים המייצרים‬ ‫כי על פי רוב הם אינם מגביהים הכלי‬ ‫עלעקטריק שאסר החזו"א זצ"ל להשתמש‬ ‫האשפה מן הארץ‪ ,‬אלא סובבים אותה‬ ‫בזה‪ .‬הנה אינו דומה נידון דידן לעלעקטריק‬ ‫ומגלגלין על הארץ עד הטראק [משאית]‪,‬‬ ‫כי שם ודאי יש פועלים ישראלים‬ ‫ושם מגביהים אותה שניהם‪.‬‬ ‫עובדים‪ ,‬וישראל משתמש במלאכת‬ ‫ישראל‪ .‬אבל כאן הרי אינו ודאי הוא‬ ‫נראה דלכו"ע אין בזה איסור‪ ,‬כיון שיש‬ ‫כאמור לעיל‪ ,‬וגם אין ישראל משתמש‬ ‫בזה כמה ספיקות וספק ספיקות‪ :‬ספק‬ ‫בזה‪ ,‬כי לישראל אין נפקא מינא אם‬ ‫אם יבואו ביום השבת‪ ,‬ספק לא יבואו‪.‬‬ ‫יקחוהו בשבת או ביום ראשון‪ .‬אבל שם‬ ‫ואפילו יבואו‪ ,‬ספק אם יהיו עכו"ם ספק‬ ‫צריך לחשמל בשבת קודש‪ ,‬ונהנה‬ ‫יהיו ישראל‪ .‬ואפילו יהיו ישראלים‬ ‫ממעשה שבת בשבת‪.‬‬ ‫ביניהם‪ ,‬ספק יחלל שבת עליו‪ ,‬ספק לא‬ ‫יחלל‪ ,‬שאפשר שיהיה בכלל שנים‬ ‫ואדרבה בנוא יארק אין מי שמפקפק‬ ‫שעשאוהו‪.‬‬ ‫ועמך כולם צדיקים וחסידים ואנשי‬ ‫מעשה משתמשים בעלעקטריק ביום‬ ‫מלאכה שאין צריכה לגופה‬ ‫השבת‪ .‬ולשיטתו האיך לא חוששין אולי‬ ‫עוד יש להעיר דבר חדש‪ ,‬אפשר‬ ‫יש פועלים ישראלים גם פה‬ ‫שמלאכה זו הוא מלאכה שאין צריכה‬ ‫בהצענטראלע [פיקוד חברת חשמל]‬ ‫לגופה‪ .‬לא מבעיא לרש"י (שבת צג‪ :‬ד"ה‬ ‫מחללי שבת ועושים עלעקטריק‪ ,‬והאיך‬ ‫ורבי שמעון) שפירש מלאכה שאין צריכה‬ ‫ישראלים משתמשים בזה‪ .‬ובאמת כי זה‬ ‫לגופה‪ ,‬שברצונו לא באה לו ולא היה‬ ‫זמן רב אשר חשבתי על זה‪ .‬וכי חילול‬ ‫צריך לה‪ ,‬הכי נמי ודאי ברצונו שלא‬ ‫שבת ממצוות התלויות בארץ הוא‪ ,‬אשר‬ ‫יוציא זה האשפה שלו‪ ,‬ושלא יהיה שם‬ ‫ז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫וגם אינו דומה לאיגרת המובא בבי דואר‬ ‫בחו"ל אין חוששין לה‪ ,‬ובארץ ישראל‬ ‫או מושלחת אם יש ישראלים‪ ,‬שיש בזה‬ ‫חוששין‪ .‬אבל אם נאמר שבארץ ישראל‬ ‫מחמירים שלא לשלוח בערב שבת‪ ,‬שלא‬ ‫ודאי‪ ,‬ובחו"ל ספק מובן‪.‬‬ ‫יגרום חילול שבת לישראל‪ ,‬ששם גם‬ ‫אינו דומה לנותן חפצים לגוי בשבת‬ ‫המביא איגרת או מוליכה עכ"פ עושה‬ ‫מלאכה בשביל הישראל‪ ,‬וישראל ניחא‬ ‫ומה שכתב עוד שאסור ליתן חפציו‬ ‫ליה במלאכה זו‪.‬‬ ‫לנכרי להוליכם בשבת‪ ,‬הנה אין מזה שום‬ ‫ראיה‪ ,‬כי שם מדובר שנותן החפצים‬ ‫אבל כאן הרי אין המלאכה בשביל‬ ‫לנכרי בשבת‪ ,‬ואפשר שיחשדוהו שעשאו‬ ‫הישראל אלא לעצמן‪ ,‬שכיון דישראל‬ ‫שליח בשבת‪ .‬אבל כאן אין חשש‪ ,‬כי‬ ‫הוציא האשפה מרשותו שוב אין לו נפקא‬ ‫כו"ע יודעים שאין ישראל מצוהו לזה‪,‬‬ ‫מינא בו‪ .‬אבל באיגרת הרי רוצה שיגיע‬ ‫אלא הוא בא מכח השלטון‪ ,‬וכל שכן‬ ‫(שו"ת משנ"ה חי"ח סי'‬ ‫למקום חפצו‪.‬‬ ‫שכבר הוציאו לחוץ קודם שבת‪.‬‬ ‫קנ"ג)‬ ‫ומי שילמוד במשנה הלכות‬ ‫אי"ה אם יהי' לי זכות בעוה"ב‬ ‫אשתדל להתפלל בעדו‬ ‫מהקדמת שו"ת משנ"ה מהד' תשס"ט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ח‬ ‫ליקוטי מגיד משנה‬ ‫פרשת לך לך‬ ‫עד עכשיו לא הכיר בה אברהם‬ ‫" ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ ויהי כאשר‬ ‫הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את"‬ ‫(יב‪:‬י‪-‬יא)‪ .‬כתב רש"י‪ ,‬עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם‪ ,‬ועכשיו על ידי‬ ‫מעשה הכיר בה‪.‬‬ ‫השהייה בארץ מצרים גורמת לאדם לחטוא‬ ‫נראה לבאר‪ ,‬שהנה דבר ידועא הוא שארץ ישראל לרוב קדושתה ומעלתה מגינה ומצילה‬ ‫את האדם מן החטא‪ ,‬לעומת זאת ארץ מצרים היא מקור הטומאה בעולם‪ ,‬ונקראת‬ ‫(בראשית מב‪:‬ט) 'ערות הארץ' ‪ .‬וזה לעומת זה עשה אלקים‪ ,‬ולפיכך נראה שכשם‬ ‫שהשהייה בארץ הקודש מקדשת ומרוממת את האדם‪ ,‬כך השהייה בתוך טומאת מצרים‬ ‫מצננת את האדם בעבודתו‪ ,‬וגורמת לו לחטוא ולשקוע חלילה בטומאה זו‪.‬‬ ‫במצרים נעשה שינוי דק אצל אברהם אבינו‬ ‫ולפ" ז יש לומר‪ ,‬שאף אצל אברהם אבינו ברום מעלתו ודרכיו הנשגבות‪ ,‬נעשה שינוי‬ ‫דק מן הדק מחמת שהייתו בתוך טומאת מצרים‪ ,‬והשפעה זו היא שגרמה לו לחריגה‬ ‫קלה זו מהנהגתו ופרישותו‪ ,‬עד שנתן לבו ליופי תוארה של אשתו‪.‬‬ ‫א‬ ‫כדאיתא בגמרא (כתובות קיא‪ ).‬כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון‪ .‬וכתב היערות דבש (ח"א דרוש‬ ‫י"ד) ‪ :‬כי עיקר שלמות האדם בארץ ישראל‪ ,‬מקום אשר שם משכן ה'‪ ,‬ובו יקנה אדם שלימות התדבקות‬ ‫גמורה עם ה'‪ ,‬ושם אין מסך הבדל רוחות הטמאות וכדומה‪.‬‬ ‫וכתב הפני יהושע על גמרא הנ"ל‪ :‬נראה דהיינו דוקא במי שדר בה לשם מצות ישיבת ארץ ישראל‬ ‫שהיא מקום קדושה‪ ,‬וכדי שתגין עליו זכות ארץ ישראל שלא יבוא לידי חטא‪ ,‬ואז אף אם לפעמים‬ ‫חטא בא לידו‪ ,‬או אפילו עון שהוא מזיד ע"י שתקף עליו יצרו‪ ,‬מ"מ מסתמא גורם לו זכות ישיבת‬ ‫ארץ ישראל שלא לן ועבירה בידו‪ ,‬דלאחר שחטא ומצא עצמו עומד במקום קדוש‪ ,‬ודאי תוהה על‬ ‫הראשונות‪ ,‬ושב ורפא לו‪.‬‬ ‫משא" כ מי שדר שם דרך מקרה‪ ,‬או מפני שהוא מקום מולדתו‪ ,‬או מפני שבח פירותיה וכיוצא בו‪,‬‬ ‫ומכל שכן במי שהוא מבעט בה‪ ,‬ומזלזל בקדושת הארץ לילך אחר יצרו הרע‪ ,‬לא דברה תורה במתים‪,‬‬ ‫אדרבה עליו נאמר (ירמי' ב‪:‬ז) "ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה"‪.‬‬ ‫ומפני כך מצינו כשגברו עונות אבותינו‪ ,‬גלינו מארצנו ושמם מקום מקדשנו‪ ,‬ואיה הבטחת העם‬ ‫היושב בה נשוא עון‪ ,‬אלא על כרחך כדפרישית וכו' על כרחך הא דאמרינן דהיושב בארץ ישראל‬ ‫שרוי בלא עון‪ ,‬היינו דאף שעשה איזה עון מבלי שם על לב קדושת הארץ בשעת יצרו‪ ,‬בכה"ג זכות‬ ‫ארץ ישראל גורם שיתחרט לעשיית עון‪.‬‬ ‫ט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫אשה מרמז לענינים גשמיים‬ ‫עוד יש לבאר‪ ,‬שאין כוונת הדברים רק כפשוטם‪ ,‬שאברהם אבינו לא ידע את תואר‬ ‫מראיה של שרה אשתו עד בואם לארץ מצרים‪ ,‬אלא שהואיל והאשה מעצם מהותה‬ ‫שואפת יותר לחומריות‪ ,‬מסמלת היא בפרשה זו את החיבור שיש לאדם לעניני החומר‬ ‫וגשמיות העולם הזה‪ .‬וכוונת הכתוב‪ ,‬שכאשר אברהם אבינו דר בארץ ישראל‪ ,‬היה כה‬ ‫מרומם ודבק בבוראו עד שלא היה לו שום שייכות וחיבור לענייני העולם הזה‪ ,‬והיה‬ ‫לגבי עניני הגשם בבחינת שלא הסתכל בה‪.‬‬ ‫בהגיע למצרים הרגיש אברהם נגיעה קלה לעניני העולם הזה‬ ‫אולם כשהקריב לבוא למצרים‪ ,‬ואבדה ממנה סגולת ארץ ישראל ומעלתה‪ ,‬הרגיש‬ ‫בעצמו ששוב יש לו נגיעה קלה לעניני העולם הזה‪ ,‬עד שנתן לבו לראשונה למראיה‬ ‫של שרה‪ .‬וזהו מה שנאמר 'ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה'‪ ,‬ועל דרך מה שאמרו חז"ל‬ ‫(מגילה י‪ ):‬אין 'ויהי' אלא לשון צער‪ ,‬והיינו שצער גדול הצטער אותו צדיק על שהוכרח‬ ‫להתקרב למצרים‪ ,‬והושפע באופן דק מן הדק לרום מעלתו ממעשיהם הרעים‪.‬‬ ‫מן השמים גרמו לאברהם שיושפע במקצת מטומאת מצרים‬ ‫מבואר מזה דטומאת מצרים כה מושרשת ביושבים בה‪ ,‬עד שאף צדיק גמור כאברהם‬ ‫אבינו‪ ,‬עלול להיות מושפע חלילה בדקי דקות מטומאתם‪ .‬ונראה שמן השמים גרמו לו‬ ‫שיושפע במקצת מטומאת ארץ מצרים‪ ,‬כדי לעוררו שאין לו לסמוך בעבודתו עבודת‬ ‫הקודש על קדושת הארץ ומעלותיה המסייעים אותו‪ ,‬ועל מלאכי ארץ ישראל המלווים‬ ‫אותו לשמרו‪ ,‬ועל כן הראהו הקב"ה את יפיה של שרה‪ ,‬שידע בנפשו לעמוד על המשמר‬ ‫ולהזהר שלא יפגם שם‪ .‬והיינו דלעולם לא ירד אברהם אבינו ח"ו ממדרגתו הנעלית‬ ‫בכך שהביט בה‪ ,‬אלא שמאת ה' היתה זאת שתארע לו פגימה קלה זו לפי שעה‪ ,‬כדי‬ ‫לעוררו על הזהירות הגדולה הנדרשת במקום שהוא בא לשם‪.‬‬ ‫גודל טומאת מצרים‬ ‫ויש ללמוד עד היכן מגעת טומאת ארץ מצרים מכך‪ ,‬שהקב"ה בעצמו עבר במצרים‬ ‫לגאול את ישראל‪ ,‬ולא שלח מלאך‪ ,‬וכמו שאנו אומרים בהגדה של פסח‪ :‬אני ולא‬ ‫מלאך אני ולא שרף‪ ,‬והיינו משום שאפילו מלאך ה' צבקות לא היה יכול לעמוד‬ ‫בקדושתו בתוך טומאת מצרים‪ .‬וכבר הקשו המפרשים ממה שנאמר (שמות יב‪:‬כג) "ולא‬ ‫יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף"‪ ,‬שמשמע שהמלאכים היו משחיתים את מצרים‪.‬‬ ‫ויישבנו בדרך צחות‪ ,‬שמלאך שתכליתו להציל את ישראל לא ניתן לשלחו למצרים‬ ‫לרוב טומאתם‪ ,‬אולם משחית אכן ניתן לשלוח‪.‬‬ ‫אופן העברת הנהר ע"י אברהם ושרה‬ ‫על פי דברים אלו נוכל לבאר את דברי התנא יונתן בן עוזיאל בפרשה דידן‪:‬ב והוה‬ ‫ב‬ ‫ודבר נפלא כתב בספר אהל יוסף (מהרה"ק מגרוכוב זי"ע)‪ :‬והנה ידוע (זהר חדש פ' יתרו מב‪ ).‬שאברהם‬ ‫משנת השבוע‬ ‫י‬ ‫כמא דקרב למיעל לתחום מצרים‪ ,‬ומטו לנהרא וגליאו בשריהון למעבר‪ ,‬כלומר שבעת‬ ‫שעברו בנהר‪ ,‬הגביה שרה את בגדיה‪ .‬ולכאורה יפלא מדוע לא עברה את הנהר בבגדיה‪,‬‬ ‫וכדרך שמצינו בהלכות יוה"כ (או"ח סי' תרי"ג סע' ה') שההולך לדבר מצוה ביוה"כ מותר‬ ‫לעבור בתוך הנהר‪ ,‬ובלבד שלא יוציא את ידיו מתחת לשפת חלוקו להגביה שולי‬ ‫חלוקו על זרועו‪ ,‬ואף שהטעם הוא שלא יהא נראה כנושא את הבגד על כתפיו‪ ,‬שאסור‬ ‫לעשות כן מדיני איסור הוצאה‪ ,‬אך אף כאן היה לה לנהוג כך משום צניעות‪.‬‬ ‫מן השמים גרמו כך לשרה כדי להתרות את אברהם‬ ‫ועל פי הנ"ל מבואר‪ ,‬שמן השמים כך סיבבו שתשנה מן ההנהגה הראויה לה‪ ,‬כדי‬ ‫להתרות באברהם שידע להשמר מטומאת מצרים‪ ,‬שהיא מקור הטומאה שבעולם‪.‬‬ ‫ארץ ישראל מסייעת לאדם להתנהג בקדושה‬ ‫ובזה נוכל להמתיק מה שהובא (תענית כג‪ ).‬על אבא חלקיה‪ ,‬שכאשר היה שב מעבודתו‬ ‫הניח את נעליו על כתפו‪ ,‬ובעברו בנהר היה לובשם‪ .‬ומשמע שנהג להיפך משרה‪ ,‬שהרי‬ ‫אפילו את נעליו היה נועל בנהר‪ ,‬והיינו משום שאבא חלקיה היה דר בארץ ישראל‪,‬‬ ‫וקדושת הארץ סייעתו‪ .‬אולם שרה הגביה בגדיה כאשר הקריבה לבוא מצרימה‪.‬‬ ‫(קובץ שבט מנשה)‬ ‫❖‬ ‫דברי הרמב"ן ששרה חטאה‬ ‫"ותענה שרי ותברח מפניה" (טז‪:‬ו)‪ .‬ראיתי לח"א (שפתי צדיק אות ל"ו) במה שתמה על‬ ‫הרמב"ן על פסוק זה‪ ,‬שהרמב"ן כתב‪ :‬חטאה אמנו בעינוי הזה‪ ,‬וגם אברהם בהניחו‬ ‫לעשות כן‪ .‬ושמע ה' אל עניה‪ ,‬ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה‬ ‫בכל מיני העינוי‪.‬‬ ‫השגה על הרמב"ן‬ ‫וכתב עליו‪ :‬פה קדוש יטיח דברים כאלה על אמנו שרה ואבינו אברהם‪ ,‬שהם נגד‬ ‫התוספתא (סוטה פ"ה ה"ז) וז"ל‪" :‬ישפוט ה' וגו'"‪ ,‬יכריע המקום בין דברי לדברך‪ ,‬הכריע‬ ‫ושרה היו גלגול אדם וחוה‪ ,‬והם תיקנו הפגם הקדמון‪ ,‬וזכו ל'כתנות אור' באל"ף‪ ,‬והיה בשרם מבהיק‬ ‫כאור החמה כמובא בתנחומא (לך לך ה') ‪ .‬והנה הנהר של מצרים היה המנגד לנהר של ארץ ישראל‪,‬‬ ‫נהורא דחכמתא‪.‬‬ ‫והנה ביעקב כתוב (לב‪:‬יא) "כי במקלי עברתי את הירדן"‪ .‬ומובא במדרש (מדרש אגדה בראשית פרק‬ ‫מ"ו) נתן מקלו בירדן‪ ,‬ונבקע הירדן‪ .‬וגם בכאן כשבאו לנהר מצרים‪ ,‬והקליפה של מצרים רצה להתגבר‬ ‫נגדם‪ ,‬על כן גילו בשרם‪ ,‬וכשראה הקליפה את בשר הקדוש‪ ,‬אז נס ונתבקע הקליפה‪ .‬וכמו שכתוב‬ ‫(תהלים קיד‪:‬ג) "הים ראה וינס"‪ ,‬ומובא במדרש (תהלים שם) שראה ארונו של יוסף‪ .‬ומכל שכן כשראה‬ ‫בשר הקדוש של אברהם ושרה‪ ,‬וכשראה אברהם שגם שרה נתקדשה בכתנות אור‪ ,‬אזי היה דואג‬ ‫שלא יעמוד נגדם קליפה של מצרים‪ ,‬גלגול נחש‪ ,‬ועל זה אמר לשרה (יב‪:‬יג) "אמרי נא אחותי את"‪,‬‬ ‫ויכול להיות שיש בזה סוד על הכנעת קליפת מצרים‪.‬‬ ‫יא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫המקום שנאמר (להלן כא‪:‬יב) "כל אשר תאמר אליך שרה וגו'"‪ ,‬שאין ת"ל 'כל'‪ ,‬מה ת"ל‬ ‫'כל' ‪ ,‬מלמד שהכריע לשניה והכריע לראשונה‪ ,‬מה שניה על אודות הגר‪ ,‬אף ראשונה‬ ‫על אודות הגר‪ ,‬היינו בויכוחה עם אברהם לטרוד אותם מביתם‪ .‬הרי שדרשו מריבוי‬ ‫תיבת 'כל'‪ ,‬שהקב"ה הכריע שהצדק היתה עם שרה אמנו‪ .‬והאברבנאל חולק על הרמב"ן‬ ‫מסברא‪ ,‬וחז"ל למדו מקרא כן‪.‬‬ ‫דברי הרמב"ן קאי על העינוי לא על השילוח‬ ‫ואני תמה על שהטיח דברים נגד הקדוש אדוננו הרמב"ן ז"ל‪ ,‬וחשב עליו שלא ראה מה‬ ‫שעיניו ראו‪ ,‬וח"ו נעלמה מיניה תוספתא מפורשת‪ .‬אבל פשוט דהרמב"ן לא דיבר על‬ ‫עיקר השילוח‪ ,‬אלא אודות העינוי אשר עינתה שרה להגר‪ ,‬ששרה ואברהם הסכימו‬ ‫לזה‪ ,‬וזה לא מצינו שהקב"ה הסכים לענות אותה‪ ,‬ובקרא (טז‪:‬ז) "ויאמר אברם אל שרי‬ ‫הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך‪ ,‬ותענה שרי ותברח מפניה וגו'‪ ,‬ויאמר לה‬ ‫מלאך ה' שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה"‪ ,‬ועוד בקרא שאמר לה מלאך ה' "הנך‬ ‫הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עניך" (שם‪:‬יא)‪ ,‬היינו מה שעינה‬ ‫אותה שרה‪ ,‬ואם לא רצתה ומיאנה בה‪ ,‬היה לה לשלוח את הגר תיכף‪.‬‬ ‫ראיה לדברי הרמב"ן‬ ‫ובמדרש (ב"ר מ"ה ה') כתיב "ויבא אל הגר ותהר"‪ ,‬ומה ת"ל "הנך הרה וילדת בן"‪ ,‬אלא‬ ‫ג‬ ‫מלמד שהכניסה בה שרה עין הרע והפילה עוברה‪ .‬ולאחר שחזרה נתן לה הקב"ה הריון‪,‬‬ ‫כי שמע ה' אל עניה‪ .‬ואם כדבריו שהקב"ה הסכים לענות אותה‪ ,‬א"כ מאי "כי שמע ה'‬ ‫אל עניך" איכא כאן‪ ,‬והרי הקב"ה הסכים לזה‪ .‬עוד שם "כי אתה א־ל ראי" (שם‪:‬יג)‪ ,‬א"ר‬ ‫אייבו אתה הוא רואה בעלבון של עלובין‪ .‬ופי' הרד"ל שאמר לה "כי שמע ה'"‪ ,‬וכד"א‬ ‫(לא‪:‬מב) "את עניי ויגיע כפי ראה אלקים" וכו'‪ ,‬ע"ש‪ .‬אם כן לא קשה כלום מהתוספתא‬ ‫על דברי הרמב"ן‪.‬‬ ‫❖‬ ‫ביאור מדוע לא מל אברהם אבינו את עצמו קודם שנצטוה‬ ‫"ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו בשר ערלתו" (יז‪:‬כד)‪ .‬והקשו המפרשים למה‬ ‫ג‬ ‫ודבר נפלא כתב בספר אהל יוסף‪ :‬וצריך להבין‪ ,‬למה זה ועל מה זה הכניסה עין הרע בעוברה‪ .‬אך‬ ‫נוכל לומר‪ ,‬דהנה ידוע דזה לעומת זה ברא האלקים‪ ,‬והנה שרה ראתה ברוח קדשה שהולד הראשון‬ ‫שיוולד מהגר יהיה מסטין ומקטרג על ישראל‪ ,‬מחמת שראתה בהגר כשנתעברה‪ ,‬תיכף כתיב "ותקל‬ ‫גבירתה בעיניה"‪ ,‬וזה הוא סימן מובהק על הילד‪ .‬ולכן הכניסה בו עין הרע והפילה‪ ,‬כדי שלא יהיה‬ ‫חלילה מקטרג גדול על ישראל‪.‬‬ ‫ובאמת גם ישמעאל רצה להרוג את יצחק‪ ,‬כמו שאיתא במדרש (ב"ר נ"ג י"ד) אך לא כחו גדול כל‬ ‫כך‪ ,‬ועשה תשובה בסוף ימיו‪ ,‬וזה הוא הענין מה שמרמז רש"י עה"פ (בראשית יז‪:‬טז) 'וברכתיה' ‪-‬‬ ‫בהנקת שדים‪ ,‬כי איתא במדרש (שם ט') שהרבה עקרות נפקדו עם שרה‪ ,‬ושרה ראתה ברוח קדשה‬ ‫שהם יהיו חלילה מסטינים ומקטרגים על ישראל‪ ,‬וע"י שהניקתם הכניעה את כחם‪ ,‬כדי שלא יוכלו‬ ‫חלילה לנגוע ביצחק ובישראל‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יב‬ ‫לא מל אברהם אבינו קודם שנצטוה‪ ,‬כמו שקיים כל התורה (יומא כח‪ ,):‬מאי שנא מצות‬ ‫מילה דלא קיים‪.‬‬ ‫בתחילה עשה אברהם רק כפי שכלו‬ ‫נראה בהקדם בעל העקידה (פ' לך דף קד‪" ):‬ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים"‬ ‫(יז‪:‬א) ‪ ,‬עם היות שכבר היה אברהם קרוב למאה שנים אשר הלך בהם מהלך השלימות‬ ‫ממדרגה למדרגה עד שעוררו במחזה להגיעו אל מה שלא הגיע מתחילה‪ .‬מ"מ עדיין‬ ‫היה חסר העיקר‪ ,‬והוא מה שלא הורגל לעשות בהשפעת בוראו על שכלו רק הדברים‬ ‫אשר יציירם השכל האנושי‪ .‬אמנם היוצא מהיקש השכלי‪ ,‬הנה הוא עדיין עליו על מנהג‬ ‫הפילוסופים‪ ,‬החושבים שלא יושפע מאתו יתברך דבר כנגד שכלם‪ ,‬והיא המחוייב להם‬ ‫אמונתו מדעתם הגוזר‪ ,‬היות המציאות על דרך החיוב‪ ,‬וכבר התחיל בסיפור שקודם‬ ‫להוציאו מאיצטגנינות זה כמו שנתבאר בשער רביעי‪.‬‬ ‫ועתה הוסיף שנית ידו במה שיצוה על המילה‪ ,‬כי הוא דבר אשר לא יגזור עליו ההיקש‬ ‫השכלי כלל‪ ,‬כי יהיה בבחינת השכל האנושי סכלות גמורה‪ ,‬והודיעו עכשיו "אני א־ל‬ ‫שד־י התהלך לפני" (שם)‪ ,‬שהוא שם מורה על המכוון כי שד־י מצאנוך שגיא כח (עי'‬ ‫איוב לז‪:‬כג)‪ ,‬על המערכות הטבעיות לחונן ולרחם‪ .‬והכוונה תדע ֶשאני א' שד'‪ ,‬לכן‬ ‫לפני ביושרך‪ ,‬והיה תמים עמי‪ ,‬ואל תתחכם יותר להשען על‬ ‫התהלך לפני ותתנהג ָ‬ ‫חכמתך ולסמוך על חקירתך וכו'‪ ,‬ע"ש‪.‬‬ ‫ע"י המילה יכולים לעבוד את השי"ת למעלה מדרך הטבע‬ ‫הנה ביאר בעל ה עקידה כי עד שלא מל‪ ,‬היה אברהם עובד ה' והשיג כל ההשגות על‬ ‫דרך החקירה והשכל‪ ,‬וכל מה שלא היה משיג שכל האנושי לא השיג‪ .‬וע"כ המשיך‬ ‫לנהוג עוד על מנהג הפילוספים‪ .‬ובא הציווי להנהיגו שלא כדרך הטבע ודרך ה' הנסי‪,‬‬ ‫כי ע"י שימול ישיג דברים שלא השיג‪ ,‬וע"י שיעלה בנו לעקידה ישיג עוד דברים מה‬ ‫שנראה היפוך ההיקש השכלי‪.‬‬ ‫עד הציווי לא השיג אברהם אבינו מצות מילה‬ ‫ואמרו בגמרא (ברכות כ‪ ).‬אמר ליה רב פפא לאביי‪ ,‬מאי שנא ראשונים דאיתרחיש להו‬ ‫ניסא‪ ,‬ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא‪ .‬אי משום תנויי‪ ,‬בשני דרב יהודה כולי‬ ‫תנויי בנזיקין הוה‪ ,‬ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וכו' ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד‬ ‫מסאניה אתי מיטרא‪ ,‬ואנן קא מצערין נפשין ומצוח קא צוחין‪ ,‬ולית דמשגח בן‪ .‬א"ל‬ ‫קמאי הוה קמסרי נפשייהו אקדושת השם‪ ,‬אנן לא מסרינן נפשין אקדה"ש‪ .‬והכוונה‬ ‫דרחמנא ליבא בעי‪ ,‬ומסירת נפש שהוא היפוך השכל האנושי‪ ,‬ולא השיג זה אברהם‬ ‫אבינו עד לאחר שנצטוה על המילה כדעת בעל העקידה‪ ,‬ולכן לא מל קודם‪( .‬טעם ק"ו)‬ ‫*‬ ‫ביאור מדוע לא מל אברהם אבינו את עצמו קודם שנצטוה‬ ‫נראה לפ"מ שאיתא בספר יש שכר (מהמקובל רבי יששכר בער מקראמניץ‪ ,‬נדפס בשנת‬ ‫יג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫שס"ט) דאיתא בזוהר (ח"ג יד‪ ).‬וז"ל‪ :‬כתיב (בראשית יז‪:‬יב) "ובן שמונת ימים ימול לכם‬ ‫כל זכר"‪ ,‬וכתיב (תהלים צ‪:‬י) "ואם בגבורות שמונים שנה"‪ ,‬וכלא בחד מתקלא סלקא‪.‬‬ ‫ופירוש‪ ,‬דהוא טעם והוא סוד מה שאמר הכתוב בן שמונת ימים דוקא‪ ,‬לעורר ח' ספירות‬ ‫עי לאין ממטה למעלה מעטרת עד הבינה אין סוף בלי פירוד‪ ,‬ואלו שמונה ספירות‬ ‫נקראים פ' שנים‪ ,‬כי כל אחת כלולה מעשר‪ ,‬ומי"ב צירופי הוי' ב"ה י"ב חדשי השנה‪,‬‬ ‫וגם גימטריא 'ספירה' ‪' -‬שנה'‪ ,‬והם הגוזרין דין על עולם בתגבורת הגבורה‪.‬‬ ‫ועתה בתיקון המילה לח' ימים‪ ,‬יתוקן ח' ימים עליונים שרמזו‪ ,‬הנקראים באחד פ' שנה‪.‬‬ ‫ולפי שח' ימים ופ' שנים שניהם רומזים על סוד הספירה‪ ,‬לכן אמר הזוהר וכלא בחד‬ ‫מתקלא סלקא‪ ,‬ר"ל שכולם השמונה ימים ופ' שנים כולם עולים במשקל אחד‪ ,‬באופן‬ ‫שרומזים תמיד על הספירה‪ .‬אמנם הימים הם בחינות ח' ספירות המאירים בעטרת‪,‬‬ ‫והשנים הם למעלה בספירות הבנין עצמו‪.‬‬ ‫אברהם אבינו חשב שרק ביום השמיני יש ענין למול‬ ‫ולפ"ז יכולים לומר שאברהם אבינו סבר‪ ,‬דדוקא מילה שמל אחרי ח' ימים יש לה סוד‬ ‫וסגולה זו‪ ,‬אבל אם לא היה ביום השמיני אין לה סגולה זו‪ .‬ולכן לא מל עד שנצטוה‪,‬‬ ‫ושאז נודע לו דהסגולה הוא על עצם קיום מצות מילה‪ ,‬והוא מטעמים הנ"ל‪ ,‬וכיון‬ ‫שהסגולה על עצם המילה נצטוה בה‪ ,‬כי לא מעכב השמונה ימים רק למצוה‪( .‬טעם ק"ז)‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יד‬ ‫דברי אלקים חיים‬ ‫מאת כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א‬ ‫פרשת לך לך תשפ"ו‬ ‫שיעור לחברי הכולל – יום רביעי‬ ‫דהנה האדם נולד עם מידות וטבעים‬ ‫"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך‬ ‫שונים‪ ,‬ופעמים שיש בו מידות שאינן‬ ‫וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר‬ ‫מתוקנים‪ ,‬כדכתיב (איוב יא‪:‬יב) 'ועיר פרא‬ ‫אראך" (בראשית יב‪:‬א)‪ .‬ופירש רש"י 'לך‬ ‫אדם יולד'‪ .‬אולם אין פירוש הדבר שהוא‬ ‫לך‪ ,‬להנאתך ולטובתך‪ ,‬ושם אעשך לגוי‬ ‫מוכרח להישאר כל ימיו כפי שנולד‪ ,‬אלא‬ ‫גדול‪ ,‬כאן אי אתה זוכה לבנים‪ ,‬ועוד‬ ‫ניתנה בידו היכולת לעבוד על עצמו‬ ‫שאודיע טבעך בעולם'‪ .‬ויש להתבונן‬ ‫ולשנות את טבעו‪ ,‬עד שההרגל נעשה‬ ‫בלשון רש"י 'ועוד שאודיע טבעך בעולם'‪,‬‬ ‫טבע שני‪.‬‬ ‫מהו ענין הודעת טבעו של אברהם אבינו‬ ‫בעולם‪ ,‬ומה המעלה המיוחד בדבר‪.‬‬ ‫וזוהי היתה מדרגתו של אברהם אבינו‪,‬‬ ‫שעבד על עצמו כ"כ בעבודת השם‪ ,‬עד‬ ‫ועוד שאודיע טבעך בעולם‬ ‫שנהפך טבעו לטבע חדש לגמרי‪ ,‬אשר לא‬ ‫ומבואר בספה"ק ישמח ישראל (פ' לך לך‪,‬‬ ‫היה מצוי בעולם קודם לכן‪ .‬הוא נולד‬ ‫אות ג') ובספה"ק תפארת שלמה (פ' לך‬ ‫בטבע של אדם‪ ,‬וע"י עבודתו זכה לזכך‬ ‫לך‪ ,‬ד"ה ויאמר ה' אל אברם) על פי היסוד‬ ‫את טבעו ולהעמיד מציאות חדשה בעולם‪.‬‬ ‫הידוע שההרגל נעשה טבע שני‪ .‬דכאשר‬ ‫וזהו שאמר לו הקב"ה 'ועוד שאודיע‬ ‫האדם מרגיל את עצמו בדבר מסוים פעם‬ ‫טבעך בעולם'‪ ,‬שעל ידו יתגלה בעולם‬ ‫אחר פעם‪ ,‬נעשה הדבר חלק מטבעו‪ ,‬עד‬ ‫טבע חדש ‪ -‬טבע של אדם שכל מציאותו‬ ‫שאינו צריך לכפות את עצמו בכל פעם‬ ‫מכוונת לעבודת ה'‪ .‬שלא היתה זו רק‬ ‫מחדש‪ ,‬אלא כך נעשה טבעו ממש‪.‬‬ ‫הנהגה של מעשים טובים‪ ,‬אלא עצם‬ ‫וכבר האריכו בזה בספרים הקדושים‪ ,‬כי‬ ‫טבעו של אברהם אבינו נשתנה ונעשה‬ ‫ההרגל נעשה טבע שני (מאירי בחיבור‬ ‫מכוון לרצון קונו‪ ,‬כדאיתא בירושלמי‬ ‫התשובה‪ ,‬מאמר א פ"ג‪ ,‬ועוד)‪ .‬וזהו שאנו‬ ‫(ברכות פ"ט ה"ה) 'אברהם אבינו עשה יצר‬ ‫מבקשים בתפילה 'שתרגילנו בתורתך'‬ ‫הרע טוב'‪ .‬והיינו שלא הסתפק בכך‬ ‫(עיין ברכות ס‪ ,):‬שלא תהיה התורה אצלנו‬ ‫שהתגבר על יצרו‪ ,‬וכפה את רצונותיו‬ ‫כדבר חיצוני שצריכים להתאמץ עליו‬ ‫לעשות רצון ה'‪ ,‬אלא זכה להפוך את היצר‬ ‫בכל פעם מחדש‪ ,‬אלא שנתרגל כל כך‬ ‫הרע עצמו לטוב‪ ,‬עד שכל טבעו נעשה‬ ‫בתורה ובעבודת השם‪ ,‬עד שיהיו חלק‬ ‫מכוון לעבודת ה'‪.‬‬ ‫מטבענו ממש‪.‬‬ ‫ובזה גילה אברהם אבינו לכל באי עולם‬ ‫טו‬ ‫משנת השבוע‬ ‫תינוקות‪ ,‬ומלמד חמשה תינוקות ‪ -‬לכל‬ ‫שיש בכח האדם להפוך את מידותיו‬ ‫אחד מהם חומש אחד מחמשה חומשי‬ ‫הרעות לטובות‪ ,‬ע"י שמרגיל את עצמו‬ ‫תורה‪ .‬וכן היה מלמד ששה תינוקות‪ ,‬לכל‬ ‫בעבודת ה' עד שנעשה הדבר טבע שני‪.‬‬ ‫אחד מהם סדר אחד מששה סדרי משנה‪.‬‬ ‫ומכאן יסוד לכל הדורות‪ ,‬שאפשר לאדם‬ ‫ולאחר שלימד לכל אחד את חלקו‪ ,‬היה‬ ‫לעבוד על עצמו עד שישתנה טבעו‬ ‫אומר להם שילמדו זה את זה‪ ,‬עד שכולם‬ ‫לגמרי‪ ,‬ולא יצטרך להילחם בכל פעם‬ ‫ידעו את כל חמשה חומשי התורה ואת‬ ‫מחדש עם רצונותיו‪ ,‬אלא עצם רצונותיו‬ ‫א‬ ‫כל ששה סדרי המשנה‪ .‬ועל כך אמר רבי‬ ‫יהיו מכוונים לעשות רצון קונו‪.‬‬ ‫חייא 'אנא עבדי לתורה דלא תשתכח‬ ‫רבי חנינא ורבי חייא ‪-‬‬ ‫מישראל'‪ .‬ומסיימת הגמרא 'אמר רבי‪ ,‬כמה‬ ‫שתי דרכים בקיום התורה‬ ‫גדולים מעשי חייא'‪ .‬וכ"ק מרן אאדמו"ר‬ ‫זצוק"ל היה רגיל לומר‪ ,‬שדרכו של רבי‬ ‫ונקדים לבאר בזה ענין נפלא המובא‬ ‫חייא היא בבחינת דרך הבעש"ט הקדוש‪.‬‬ ‫בגמרא (ב"מ פה‪ ,):‬שם מסופר על רבי‬ ‫חנינא ורבי חייא שנחלקו בענין קיום‬ ‫ויש להתבונן במהות החילוק שבין שתי‬ ‫התורה בישראל‪ .‬אמר רבי חנינא לרבי‬ ‫הדרכים‪ ,‬ומה היתה מעלתו המיוחדת של‬ ‫חייא 'בהדי דידי קא מינצית? חס ושלום‬ ‫רבי חייא‪ ,‬שעל מעשיו נאמר 'כמה גדולים‬ ‫אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה‬ ‫מעשי חייא'‪ .‬דהנה רבי חנינא אמר שאם‬ ‫מפלפולי'‪ .‬והיינו שאפילו אם ח"ו תשתכח‬ ‫ח"ו תשתכח התורה‪ ,‬יוכל להחזירה בכח‬ ‫התורה מישראל‪ ,‬יש בכחו להחזירה על‬ ‫פלפולו‪ ,‬והיינו שע"י כח התורה אפשר‬ ‫ידי פלפולו‪ .‬והשיב לו רבי חייא 'בהדי‬ ‫לתקן ולהחזיר את כל מה שאבד‪ .‬ואילו‬ ‫דידי קא מינצית? דעבדי לתורה דלא‬ ‫רבי חייא ביקש להעמיד את האדם‬ ‫תשתכח מישראל'‪ .‬והיינו שהוא עושה‬ ‫במדרגה שלא תשתכח התורה ממנו כלל‪,‬‬ ‫מעשים שעל ידם לא תשתכח התורה‬ ‫מפני שכל מציאותו תהיה מכוונת לתורה‪,‬‬ ‫מישראל מלכתחילה‪.‬‬ ‫עד שלא תהיה התורה דבר חיצוני לו‪,‬‬ ‫אלא עצם טבעו‪.‬‬ ‫ומבארת הגמרא‪ ,‬מה היתה דרכו של רבי‬ ‫חייא? תחילה היה זורע פשתן‪ ,‬ומן הפשתן‬ ‫ובודאי אין הכוונה שיש דרך להגיע‬ ‫היה עושה רשתות‪ ,‬וברשתות היה צד‬ ‫לעבודת ה' בלא תורה‪ ,‬שהרי אין לאדם‬ ‫צבאים‪ .‬את בשר הצבאים היה נותן‬ ‫שום דרך להגיע למדרגה אמיתית בלא‬ ‫ליתומים‪ ,‬ומן העורות היה מכין קלפים‬ ‫התורה הקדושה‪ .‬התורה היא יסוד הכל‪,‬‬ ‫וכותב עליהם חמשה חומשי תורה‪ .‬לאחר‬ ‫ועל ידה בלבד אפשר להגיע אל התכלית‬ ‫מכן היה הולך למקום שאין בו מלמדי‬ ‫א‬ ‫ז"ל הרמב"ם (הל' דעות פ"א ה"ז)‪ :‬וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה‬ ‫וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות‪ ,‬ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו‬ ‫ולא יהיה בהם טורח עליו‪ ,‬ויקבעו הדעות בנפשו‪ .‬ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצרוהם הדרך‬ ‫הבינונית שאנו חייבין ללכת בה‪ ,‬נקראת דרך זו "דרך ה'"‪ .‬והיא שלמד אברהם אבינו לבניו‪ ,‬שנאמר‬ ‫"כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'" (בראשית יח‪:‬יט)‪ .‬וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו‪ ,‬שנאמר‬ ‫"למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו" (שם)‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫טז‬ ‫למלאך ה' צב־אות'‪ .‬ולא נחה דעתו מן‬ ‫הראויה‪ .‬אלא שיש חילוק גדול באופן‬ ‫התואר הזה‪ ,‬מפני שמעלת רבו היתה גבוה‬ ‫שבו התורה פועלת על האדם‪ .‬יש דרך‬ ‫ממעלת מלאך‪ ,‬ואמר שעל רבו ראוי‬ ‫שבה האדם לומד תורה‪ ,‬ומכח לימודו הוא‬ ‫לכתוב את הכתוב (תהלים ח‪:‬ו) 'ותחסרהו‬ ‫מתעלה ומתקן את מידותיו‪ .‬ויש מדרגה‬ ‫מעט מאלקים'‪.‬‬ ‫גבוה יותר‪ ,‬שבה התורה פועלת כל כך על‬ ‫פנימיותו‪ ,‬עד שכל טבעו מתהפך ונעשה‬ ‫והנה בודאי שאין לנו שום השגה‬ ‫טבע של קדושה‪.‬‬ ‫במדרגתם של הצדיקים הללו‪ ,‬אולם יש‬ ‫ללמוד מזה יסוד גדול בעבודת ה'‪ .‬דהנה‬ ‫עבודת הגוף והנשמה‬ ‫אנו נמצאים בעולם הזה‪ ,‬והקב"ה נתן לנו‬ ‫ומסופר על הרה"ק רבי שמעלקא‬ ‫את התורה כדי שנעבוד אותו כאן בארץ‪,‬‬ ‫מניקלשבורג זי"ע‪ ,‬שהיה נוסע אל‬ ‫בתוך הגוף הגשמי ועם כל הניסיונות‬ ‫הרה"ק המגיד ממעזריטש זי"ע‪ ,‬ולאחר‬ ‫הכרוכים בכך‪.‬‬ ‫שחזר פעם מנסיעתו שאלוהו מהי‬ ‫וכדאיתא בגמרא (שבת פח‪ ,):‬שכאשר עלה‬ ‫התועלת שהוא מקבל בנסיעותיו‪ .‬והשיב‪,‬‬ ‫משה רבינו למרום‪ ,‬אמרו מלאכי השרת‬ ‫שקודם שהתחלתי לנסוע אל המגיד‬ ‫לפני הקב"ה 'מה לילוד אשה בינינו?'‬ ‫הייתי מתענה כדי שהגוף לא יתגבר על‬ ‫וכשאמר להם שבא לקבל תורה‪ ,‬טענו‬ ‫הנשמה‪ ,‬והייתי צריך להחליש את הגוף‬ ‫המלאכים שהתורה ראויה להישאר‬ ‫שלא יפריע לי בעבודת ה'‪ .‬אבל עתה‬ ‫בשמים‪ ,‬וכדכתיב (תהלים ח‪:‬ב) 'אשר תנה‬ ‫לאחר שנסעתי אל המגיד‪ ,‬למדתי לעבוד‬ ‫הודך על השמים'‪.‬‬ ‫את ה' גם עם הגוף‪ ,‬ושהוא יהא חלק‬ ‫בעבודת ה'‪.‬‬ ‫והשיב להם משה רבינו שהתורה ניתנה‬ ‫לבני אדם שיש להם יצר הרע‪ ,‬והם‬ ‫והענין דבתחילה היתה עבודתו להילחם‬ ‫נמצאים בעולם הגשמי וצריכים לקיים‬ ‫בגוף‪ ,‬משום שהגוף ורצונותיו היו עלולים‬ ‫את מצוות התורה‪ .‬שהרי המלאכים אינם‬ ‫להפריע לעבודת הנשמה‪ ,‬ועל כן היה‬ ‫שייכים לכל אותם ניסיונות שבהם עומד‬ ‫צריך להכניעו ולהחלישו‪ .‬אולם לאחר‬ ‫האדם בעולם הזה‪ ,‬ואין להם אותה עבודה‬ ‫שזכה ללמוד את דרכו של המגיד‪ ,‬הגיע‬ ‫של התגברות על היצר והכנעת הרצונות‬ ‫למדרגה שבה הגוף עצמו כבר אינו עומד‬ ‫הגשמיים‪ .‬עד שהודו לו המלאכים‪,‬‬ ‫כנגד הנשמה‪ ,‬אלא נעשה כלי לעבודת ה'‪,‬‬ ‫וכדכתיב (תהלים ח‪:‬י) 'ה' אדנינו מה אדיר‬ ‫וכל מציאותו הגשמית היתה בטלה לרצון‬ ‫שמך בכל הארץ'‪.‬‬ ‫העליון‪.‬‬ ‫והענין הוא‪ ,‬שאין עבודת ה' מצטמצמת‬ ‫וזוהי התכלית שהאדם צריך לשאוף אליה‪,‬‬ ‫לשעת לימוד התורה והתפילה בלבד‪,‬‬ ‫שלא יצטרך להילחם כל ימיו ברצונותיו‪,‬‬ ‫אלא התכלית היא שהתורה תחדור אל‬ ‫אלא יעבוד על עצמו עד שגם טבעו‬ ‫תוך פנימיותו של האדם ותשנה את כל‬ ‫ורצונותיו יהיו מכוונים לעבודת ה'‪.‬‬ ‫מציאותו‪ ,‬עד שכל מידותיו ורצונותיו וכל‬ ‫ומסופר על הגה"ק החתם סופר זי"ע‪,‬‬ ‫מעשיו יהיו מכוונים לרצון ה'‪ .‬ואין הכוונה‬ ‫שראה שכתבו על רבו הגה"ק רבי נתן‬ ‫למעט ח"ו בחשיבות לימוד התורה‪ ,‬אלא‬ ‫אדלר זי"ע את התואר 'הרב הדומה‬ ‫יז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫רצונותיו ותשוקותיו כפי שהיו קודם לכן‪.‬‬ ‫אדרבה‪ ,‬זוהי תכליתה של תורה‪ ,‬שתפעל‬ ‫אלא עליו להשתדל שהתורה תשפיע על‬ ‫על האדם ותזכך את טבעו‪ ,‬עד שגם‬ ‫כל מהלך חייו‪ ,‬עד שלא יהיו לו רצונות‬ ‫כאשר הוא עוסק בעניני העולם הזה‪ ,‬יהיו‬ ‫נפרדים מרצון ה'‪ ,‬ואף אכילתו ושתייתו‬ ‫כל הנהגותיו מתוך רצון לעשות נחת רוח‬ ‫ושאר צרכי גופו יהיו מכוונים לשם שמים‪.‬‬ ‫לבוראו‪ ,‬כדכתיב (משלי ג‪:‬ו) 'בכל דרכיך‬ ‫ב‬ ‫שאין התכלית שהנשמה בלבד תתעלה‬ ‫דעהו'‪.‬‬ ‫והגוף יישאר בגשמיותו‪ ,‬אלא שהאדם‬ ‫וזוהי מעלת התורה שניתנה בארץ דוקא‪,‬‬ ‫כולו ‪ -‬בגופו ובנשמתו‪ ,‬י ָעשה כלי‬ ‫ג‬ ‫שהאדם נברא עם גוף גשמי ורצונות‬ ‫לעבודת ה'‪.‬‬ ‫שונים המושכים אותו לעניני העולם הזה‪,‬‬ ‫רחמנא ליבא בעי‬ ‫וניתנה לו התורה כדי שעל ידה יוכל לזכך‬ ‫והנה איתא בגמרא (ברכות כ‪' ).‬מאי שנא‬ ‫את מידותיו ולהפוך את כל טבעו‬ ‫ראשונים דאתרחיש להו ניסא‪ ,‬ומאי שנא‬ ‫לעבודת ה'‪ ,‬עד שגם הגוף עצמו נעשה‬ ‫אנן דלא מתרחיש לן ניסא'‪ .‬והיינו‬ ‫כלי לקדושה‪ .‬ובזה יכול האדם להגיע‬ ‫שהקשו מפני מה בדורות הראשונים היו‬ ‫למדרגות נשגבות שאין המלאכים יכולים‬ ‫מתרחשים ניסים ע"י תפילתם‪ ,‬ואילו‬ ‫להגיע אליהן בדרך זו‪ ,‬שהרי מעלתו היא‬ ‫בדורות האחרונים אין זוכים לכך‪.‬‬ ‫דוקא בכך שמתוך גשמיות העולם הזה‬ ‫הוא מתגבר על טבעו ומהפך אותו‬ ‫ואם נאמר שהדבר תלוי בריבוי לימוד‬ ‫לקדושה‪.‬‬ ‫התורה‪ ,‬הרי בימיו של רב יהודה היו‬ ‫עוסקים בעיקר בסדר נזיקין‪ ,‬ואילו‬ ‫ולפיכך אין די בכך שהאדם יושב ולומד‬ ‫בדורות האחרונים היו לומדים את כל‬ ‫תורה בבית המדרש‪ ,‬אם לאחר מכן‪,‬‬ ‫ששת סדרי המשנה‪ .‬ואעפ"כ כאשר היה‬ ‫כאשר הוא יוצא לעסוק בעניניו‪ ,‬נשארים‬ ‫ב‬ ‫שמעתי פעם בהקלטה מדברי כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצוק"ל‪ ,‬שאמר שאילו היה רבי‬ ‫יוחנן הסנדלר חי בדורנו‪ ,‬היה שולח אליו את בנו ללמוד ממנו את מלאכת הסנדלרות‪ .‬והענין הוא‪,‬‬ ‫שבודאי לא היתה כוונתו שילמד ממנו רק כיצד מתקנים מנעלים‪ ,‬אלא שילמד ממנו כיצד יהודי‬ ‫עוסק במלאכה גשמית‪ ,‬ואף היא נעשית אצלו לעבודת השם‪ .‬שכאשר רבי יוחנן הסנדלר עוסק‬ ‫במלאכתו‪ ,‬אין זו מלאכה גשמית גרידא‪ ,‬אלא אף בשעת מלאכתו הוא דבוק בקונו‪ ,‬וכל מציאותו‬ ‫דבוקה בתורה ובקדושה‪.‬‬ ‫ג‬ ‫וכ"ה במשנה (אבות פ"ב מי"ב) 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'‪ ,‬ופירש רבינו עובדיה מברטנורא‪,‬‬ ‫שאף בשעה שהאדם עוסק באכילה ושתיה ובדרך ארץ‪ ,‬לא יכוון להנאת גופו בלבד‪ ,‬אלא שיהיה‬ ‫בריא לעשות רצון קונו‪ .‬וכ"כ הרמב"ם (הלכות דעות פ"ג ה"ב וה"ג) 'צריך האדם שיכוון לבו וכל‬ ‫מעשיו כ ולם לידע את השם ברוך הוא בלבד'‪ ,‬וביאר שאף כאשר האדם עוסק במשא ומתן ובמלאכה‪,‬‬ ‫וכן באכילה ושתיה ושאר צרכי גופו‪ ,‬עליו לכוון שיהיו כל מעשיו לתכלית עבודת השם‪ .‬עד שאפילו‬ ‫שנתו נחשבת עבודה למקום‪ ,‬כאשר כוונתו לנוח כדי שיהיו לו כוחות לעבודת הבורא‪ ,‬וסיים 'נמצא‬ ‫המהלך ב דרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד'‪ .‬וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי׳ רל"א סעי׳ א) 'וכן בכל מה‬ ‫שיהנה בעולם הזה לא יכוין להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך'‪ ,‬והוסיף שאפילו כאשר האדם‬ ‫עוסק בענינים טובים‪ ,‬אם כוונתו להשיג הנאת עצמו‪ ,‬אין זו המדרגה המשובחת‪ ,‬אלא עליו לעשות‬ ‫הכל לשם שמים‪ ,‬והיינו שאין עבודת השם מוגבלת לתורה ותפילה בלבד‪ ,‬אלא כל מעשי האדם‬ ‫יכולים להיעשות חלק מעבודת הבורא‪ ,‬כאשר הם מכוונים לשם שמים‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יח‬ ‫את הלב‪ ,‬עד שכל רצונותיו יהיו מכוונים‬ ‫העולם צריך לגשמים‪ ,‬היה רב יהודה חולץ‬ ‫לשם שמים‪.‬‬ ‫מנעל אחד ומיד היו יורדים גשמים‪ .‬ואילו‬ ‫בדורות האחרונים היו מצערים את עצמם‬ ‫והנה שנינו במשנה (אבות פ"ב מ"ד) 'עשה‬ ‫בתעניות וזועקים בתפילה‪ ,‬ולא היו‬ ‫רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו‪,‬‬ ‫נענים‪.‬‬ ‫בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון‬ ‫אחרים מפני רצונך'‪ .‬ויש להתבונן בחילוק‬ ‫ובמס' תענית (כד‪ ):‬איתא‪ ,‬שכאשר עמד‬ ‫שבין שתי המדרגות הללו‪' ,‬עשה רצונו‬ ‫השמש לחלוץ גם את המנעל השני‪ ,‬בא‬ ‫כרצונך' ו'בטל רצונך מפני רצונו'‪.‬‬ ‫אליו אליהו הנביא ואמר לו בשם הקב"ה‪,‬‬ ‫שאם יחלוץ גם את המנעל השני ייחרב‬ ‫ובתוס' יום טוב (שם) מבואר ש'בטל‬ ‫העולם‪ .‬דאילו היה חולץ גם את המנעל‬ ‫רצונך' נאמר בעניני לא תעשה‪ ,‬שכאשר‬ ‫השני‪ ,‬היה הדבר עלול לגרום לריבוי‬ ‫האדם רוצה לעשות דבר האסור‪ ,‬עליו‬ ‫גשמים עד כדי חורבן העולם‪.‬‬ ‫לבטל את רצונו מפני רצון ה'‪ .‬ואילו 'עשה‬ ‫רצונו כרצונך' נאמר במצוות עשה‪ ,‬שעל‬ ‫ומתרצת הגמרא 'קמאי הוו קא מסרי‬ ‫האדם לעשות את מה שציוָ ה הקב"ה‪.‬‬ ‫נפשייהו אקדושת השם‪ ,‬אנן לא מסרינן‬ ‫נפשין אקדושת השם'‪ .‬כלומר‪ ,‬הראשונים‬ ‫אולם שמעתי מכ"ק מרן אאדמו"ר‬ ‫היו מוסרים את נפשם על קדושת השם‪,‬‬ ‫זצוק"ל ביאור הדברים‪ ,‬שיש כאן שתי‬ ‫ולכן זכו שתפילתם תתקבל מיד‪.‬‬ ‫מדרגות שונות בעבודת ה'‪ .‬המדרגה של‬ ‫'בטל רצונך מפני רצונו' היא המדרגה‬ ‫ובמסכת סנהדרין (קו‪ ):‬מתרץ‪' ,‬הקב"ה‬ ‫הראשונה‪ ,‬שבה יש לאדם רצון משלו‪,‬‬ ‫ליבא בעי'‪ ,‬וכדכתיב (שמואל א טז‪:‬ז) 'וה'‬ ‫אלא שהוא מבטלו מפני רצון הקב"ה‪ .‬הוא‬ ‫יראה ללבב'‪ .‬והיינו שהקב"ה חפץ בלבו‬ ‫רוצה דבר מסוים‪ ,‬ויש לו הנאה ומשיכה‬ ‫של האדם‪ ,‬ואין די בכך שיעשה את‬ ‫לדבר‪ ,‬אולם הוא יודע שהקב"ה אינו רוצה‬ ‫המעשים הנכונים כלפי חוץ‪ ,‬אלא העיקר‬ ‫בכך‪ ,‬ולכן הוא כופה את עצמו ומבטל את‬ ‫הוא פנימיות הלב וכוונת האדם בעבודתו‪.‬‬ ‫רצונו‪ .‬ובודאי שזו עבודה גדולה וחשובה‪,‬‬ ‫ובזה היתה מעלתם הגדולה של הראשונים‬ ‫שהרי ע"י כך הוא מקיים את רצון בוראו‬ ‫שלבם היה מסור כולו לשם שמים‪.‬‬ ‫אע"פ שקשה עליו הדבר‪.‬‬ ‫והענין הוא‪ ,‬שהאדם יכול ללמוד תורה‬ ‫אבל המדרגה של 'עשה רצונו כרצונך'‬ ‫ולעשות מצוות ומעשים טובים‪ .‬אולם‬ ‫גבוה יותר‪ ,‬שהאדם עובד על עצמו עד‬ ‫עיקר הדבר תלוי במה שמתרחש בתוך‬ ‫שרצון הקב"ה נעשה רצונו שלו ממש‪ .‬אין‬ ‫לבו‪ ,‬ובמה שהוא מבקש להשיג ע"י‬ ‫הוא צריך בכל פעם להילחם ברצונו‬ ‫מעשיו‪ .‬יש אדם שעושה מעשה טוב וכל‬ ‫העומד כנגד רצון ה'‪ ,‬אלא כל רצונותיו‬ ‫כוונתו לעשות רצון ה'‪ .‬ויש אדם שעושה‬ ‫מכוונים מלכתחילה לעשות את רצון‬ ‫את אותו מעשה ממש‪ ,‬אלא שמעורבים‬ ‫קונו‪ .‬אין לו רצון אחר שהוא צריך לבטלו‪,‬‬ ‫בכוונתו פניות ונגיעות‪ ,‬כגון כבוד והנאת‬ ‫מפני שרצונו עצמו כבר נעשה רצון של‬ ‫עצמו וכדומה‪ .‬ומאחר שהקב"ה חפץ בלבו‬ ‫קדושה‪ .‬וזהו 'עשה רצונו כרצונך'‪ ,‬שיהיה‬ ‫של האדם‪ ,‬הרי שעיקר העבודה הוא לזכך‬ ‫יט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫אולם אין זו הדרך הנכונה‪ ,‬שהרי קודם‬ ‫רצונו של הקב"ה כרצונו של האדם‬ ‫ד‬ ‫לכן היתה בתפילתו כוונה טובה לשם‬ ‫ממש‪.‬‬ ‫שמים‪ ,‬ועתה הוא עומד לבטל את‬ ‫והנה בספה"ק חובות הלבבות (שער יחוד‬ ‫ההתלהבות בעבודת ה' מחמת התחשבות‬ ‫המעשה פ"ה) האריך לבאר את גודל החיוב‬ ‫בדעת בני אדם‪.‬‬ ‫לייחד את כל מעשי האדם לשם שמים‪,‬‬ ‫ובודאי יש מעשים שראוי לאדם‬ ‫ולא לערב בהם כוונות אחרות‪ .‬ומבואר‬ ‫להסתירם מן הבריות‪ ,‬אולם אין לו לעזוב‬ ‫בדבריו‪ ,‬שכאשר האדם עושה מצוה כדי‬ ‫תפילה בציבור‪ ,‬לימוד תורה‪ ,‬עשיית חסד‬ ‫למצוא חן בעיני בני אדם‪ ,‬עליו להתבונן‬ ‫ושאר מעשים טובים מחמת החשש שמא‬ ‫למי הוא עובד באמת‪ .‬שהרי אם כל‬ ‫יכבדוהו בני אדם‪ .‬אלא עליו לעשותם‬ ‫מטרתו היא לקבל כבוד מאנשים‪ ,‬אין‬ ‫לשם שמים‪ ,‬ואם אחרים ישבחוהו‪ ,‬אין‬ ‫מקום שיצפה לקבל שכר מהקב"ה על מה‬ ‫בכך פגם כל זמן שלא נתכוון לשבחם‪.‬‬ ‫שעשה לכבודם של בני אדם‪ ,‬ועלול הוא‬ ‫שעיקר העבודה אינה להימנע מן המעשה‬ ‫להפסיד את שלימות עבודתו משום שאין‬ ‫הטוב‪ ,‬אלא לזכך את הכוונה שבתוך הלב‪,‬‬ ‫עבודתו מיוחדת לשם שמים‪.‬‬ ‫שלא יהיה מעורב בה שום רצון אחר‬ ‫ומשתמש בלשון חריפה על מי שמערב‬ ‫מלבד רצון ה'‪.‬‬ ‫בעבודתו כוונה לדבר אחר‪ ,‬שיש בכך‬ ‫ובאמת‪ ,‬כאשר האדם עושה מעשה טוב‬ ‫עבודת ה' בשיתוף נסתר‪ ,‬כאשר האדם‬ ‫וכוונתו מעורבת‪ ,‬שחלקה לשם שמים‬ ‫עושה מעשים טובים‪ ,‬ובתוך לבו הוא‬ ‫וחלקה כדי למצוא חן בעיני בני אדם‪,‬‬ ‫משתף עמהם פניות אחרות‪ ,‬כגון‬ ‫עדיין יש במעשהו צד של כוונה טובה‪.‬‬ ‫שיכבדוהו הבריות וישבחוהו על מעשיו‪.‬‬ ‫אולם אם מחמת החשש מפני בני אדם‬ ‫משום שבפנימיותו הוא מבקש עוד דבר‬ ‫הוא מפסיק להתפלל בהתלהבות או נמנע‬ ‫מלבד רצון ה'‪ ,‬ואין עבודתו מיוחדת‬ ‫מלעשות מעשה טוב‪ ,‬נמצא שהחשיבות‬ ‫להקב"ה לבדו‪.‬‬ ‫שהוא נותן לדעת הבריות היא הגורמת לו‬ ‫ועוד כותב החובות הלבבות שיש נסיון‬ ‫להימנע מעבודת ה'‪ .‬ועל כן אין העצה‬ ‫נוסף‪ ,‬שכאשר היצר אינו מצליח לפתות‬ ‫לבטל את המעשה הטוב‪ ,‬אלא לזכך את‬ ‫את האדם לרדוף אחר הכבוד‪ ,‬הוא בא‬ ‫הכוונה ולסלק ממנה את הפניות‪ ,‬עד‬ ‫אליו בטענה הפוכה‪ ,‬שאם רצונו לעבוד‬ ‫שיוכל לעשות את המצוה בשלימות לשם‬ ‫את הקב"ה באמת‪ ,‬עליו להסתיר את כל‬ ‫שמים‪.‬‬ ‫מעשיו‪ ,‬להתפלל בקיצור ובלא התלהבות‪,‬‬ ‫ומסופר על צדיק אחד‪ ,‬שהיה חושש מאד‬ ‫ולא להראות לאחרים שהוא עוסק בתורה‬ ‫שמא יראו בני אדם את מעשיו הטובים‬ ‫ובמעשים טובים‪ ,‬כדי שלא יבוא ליהנות‬ ‫ויבוא לידי גאווה‪ ,‬ועל כן היה נוהג‬ ‫מן הכבוד‪.‬‬ ‫ד‬ ‫וכעי"ז כתוב במאירי (אבות שם) ‪' ,‬עשה רצונו כרצונך' פי' שיעבוד מאהבה‪ ,‬עד שמרוב אהבה יעשה‬ ‫רצונו יתברך אע"פ שהוא נגד טבעי בחיבה ובאהבה כאילו רצונך בכך מצד טבעו ג"כ‪ .‬ומפרש עוד‬ ‫'שכרו לעצמך בעשיי ת דרכי התורה עד שישוב אילך רצון טבעי כשאר התאוות ויהיה זה סיבה‬ ‫שרצונך תהא אחת עם רצונו‪ ,‬והכל עולה לענין אחד'‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כ‬ ‫שמצד טבעו הקדוש של אברהם אבינו‬ ‫לעשות כלפי חוץ מעשים של ילדות‬ ‫לא היתה ידו נמשכת אל המאכלת‪ ,‬מפני‬ ‫ונערות‪ ,‬כדי שלא יכירו הבריות במעלתו‪.‬‬ ‫שכל איבריו היו מכוונים לעשות רק את‬ ‫וכאשר ראהו הרה"ק הרבי מקאצק זי"ע‪,‬‬ ‫רצון ה'‪ .‬אלא שמאחר שהקב"ה צוה עליו‬ ‫אמר לו בלשון מליצה 'אין טומנין בזבל'‬ ‫להעלות את יצחק לעולה‪ ,‬היה עליו‬ ‫(שבת מז‪ .):‬והיינו‪ ,‬שאף שראוי לאדם‬ ‫להתגבר ולשלוח את ידו בכח כדי לקיים‬ ‫להצניע את מעשיו הטובים‪ ,‬מ"מ אין לו‬ ‫את הציווי שנצטוה בו באותה שעה‪ ,‬ועל‬ ‫להתנהג באופן שאינו ראוי כדי להסתתר‬ ‫כן נאמר 'וישלח אברהם את ידו'‪.‬‬ ‫מן הבריות‪ ,‬אלא יעבוד את הקב"ה באמת‬ ‫והיינו שאברהם אבינו זכה למדרגה שלא‬ ‫ובתמימות‪ ,‬בלא להתחשב במה שיאמרו‬ ‫היה לו רצון משלו כלל‪ ,‬וכל מציאותו‬ ‫עליו בני אדם‪.‬‬ ‫היתה מכוונת לרצון ה'‪ .‬ולכן‪ ,‬כאשר בא‬ ‫ומכאן אנו למדים שאין די בכך שהאדם‬ ‫לעשות דבר שבפנימיותו לא היה רצון‬ ‫עושה מעשים טובים‪ ,‬אלא עליו לבחון גם‬ ‫הקב"ה שייעשה בפועל‪ ,‬היה צריך לשלוח‬ ‫את המחשבות והרצונות המלווים את‬ ‫את ידו במיוחד כדי לקיים את הציווי‪.‬‬ ‫מעשיו‪ .‬יש אדם שיש לו רצונות רבים‪,‬‬ ‫וכעין ענין זה מבואר בספה"ק אגרא‬ ‫והוא כופה אותם ומתגבר עליהם‪ ,‬וזו‬ ‫דכלה (פ' וירא)‪ .‬וזוהי מדרגת 'עשה רצונו‬ ‫מדרגת 'בטל רצונך מפני רצונו'‪ .‬אבל יש‬ ‫כרצונך'‪ ,‬שהאדם אינו צריך לבטל את‬ ‫מדרגה גבוה יותר‪ ,‬שבה האדם עובד על‬ ‫רצונו העומד כנגד רצון ה'‪ ,‬אלא כל‬ ‫עצמו עד שאין לו רצון אחר מלבד רצון‬ ‫רצונותיו נעשים רצון אחד עם רצון קונו‪.‬‬ ‫ה'‪ ,‬וכל מה שהוא עושה אינו אלא מפני‬ ‫ועל דרך זה מבואר בספה"ק קדושת לוי‬ ‫שכך רוצה הקב"ה‪ .‬וזוהי מדרגת 'עשה‬ ‫(פ' לך לך; קדושות לפורים‪ ,‬קדושה ראשונה)‪,‬‬ ‫רצונו כרצונך'‪ ,‬שהאדם זוכה להפוך את‬ ‫בענין מה דאיתא במשנה (קידושין פב‪).‬‬ ‫עצם טבעו ורצונו לרצון של קדושה‪.‬‬ ‫שקיים אברהם אבינו את כל התורה כולה‬ ‫אברהם אבינו לא היה לו רצון אחר‬ ‫עד שלא ניתנה‪ .‬ויש להבין כיצד ידעו‬ ‫מלבד רצון ה'‬ ‫האבות הקדושים את כל התורה קודם‬ ‫שניתנה‪ .‬ומבאר שהאבות הקדושים זכו‬ ‫ועל דרך זה פירש הרה"ק רבי מנחם‬ ‫להשיג את התורה מעצמם‪ ,‬מפני שכל‬ ‫מענדל מרימנוב זי"ע‪ ,‬בענין מה שנאמר‬ ‫מציאותם ורצונותיהם היו מכוונים לרצון‬ ‫אצל עקידת יצחק (בראשית כב‪:‬י) 'וישלח‬ ‫ה'‪ ,‬עד שהשיגו מתוך קדושת גופם ונפשם‬ ‫אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחט‬ ‫את כל מצוות התורה‪.‬‬ ‫את בנו'‪ .‬ויש להבין את הלשון 'וישלח‬ ‫אברהם את ידו'‪ ,‬שלכאורה היה די לומר‬ ‫דהנה רמ"ח מצוות עשה הן כנגד רמ"ח‬ ‫'ויקח את המאכלת'‪ ,‬ומדוע הוצרכה‬ ‫איברים רוחניים‪ ,‬ושס"ה מצוות לא תעשה‬ ‫התורה להדגיש ששלח אברהם את ידו‪.‬‬ ‫הן כנגד שס"ה גידים רוחניים‪ .‬וכיון‬ ‫שהאבות הקדושים זיככו את עצמם כל‬ ‫אלא שאברהם אבינו היה כל כך דבוק‬ ‫כך עד שכל רצונם היה לעשות רצונו‬ ‫ברצון ה'‪ ,‬עד שלא היה לו שום רצון משלו‬ ‫יתברך‪ ,‬זכו להשיג את התורה מתוך עצם‬ ‫מלבד רצון קונו‪ .‬וכיון שבאמת לא היה‬ ‫רצון הקב"ה שיצחק יישחט בפועל‪ ,‬הרי‬ ‫כא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו'‪.‬‬ ‫מציאותם‪ .‬ולכן אברהם אבינו‪ ,‬אשר‬ ‫ולכאורה יש להבין מה היתה התועלת‬ ‫נזדכך החומר שלו לגמרי‪ ,‬השיג מתוך‬ ‫בקריבה להר סיני בלא קבלת התורה‪.‬‬ ‫רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו את כל התורה‬ ‫ומבאר שבשעת מתן תורה זכו בני ישראל‬ ‫כולה עד שלא ניתנה‪ .‬שכאשר אין לאדם‬ ‫להתפשטות הגשמיות ולביטול במציאות‪,‬‬ ‫רצונותיו ותאוותיו המסתירים ממנו את‬ ‫עד שממילא היו יכולים להשיג את‬ ‫האמת‪ ,‬הרי הוא יכול להשיג את רצון‬ ‫התורה מצד נשמתם‪ ,‬מפני שהתורה היא‬ ‫הבורא מתוך עצם קדושת נפשו‪.‬‬ ‫עיקר חיות נשמות ישראל‪ .‬וכאשר הגוף‬ ‫והנה בני ישראל בהיותם במצרים ירדו‬ ‫אינו מסתיר על הנשמה‪ ,‬הרי היא משגת‬ ‫עד מ"ט שערי טומאה‪ .‬ויש לבאר בדרך‬ ‫מצד עצמה את התורה והמצוות‪ ,‬מפני‬ ‫העבודה שהיו במדרגה של פניות ונגיעות‬ ‫שהתורה ונשמות ישראל הן משורש אחד‪.‬‬ ‫המסתירות את רצון ה'‪ .‬שכאשר האדם‬ ‫וזהו שנאמר קודם מתן תורה (שמות יט‪:‬ב)‬ ‫שקוע בתאוות וברצונות גשמיים‪ ,‬הרי‬ ‫'ויחן שם ישראל נגד ההר'‪ ,‬ופירש"י‬ ‫בכל מה שהוא עושה הוא מבקש למצוא‬ ‫'כאיש אחד בלב אחד'‪ .‬שע"י האחדות‬ ‫הנאה ותועלת לעצמו‪ ,‬עד שקשה לו‬ ‫והתפשטות הגשמיות זכו ישראל להיות‬ ‫לעשות דבר בשלימות לשם שמים‪.‬‬ ‫מוכנים לקבלת התורה‪ .‬שכאשר האדם‬ ‫ולאחר יציאת מצרים נתן הקב"ה לבני‬ ‫מסלק את פניותיו ונגיעותיו ואת‬ ‫ישראל את התורה‪ ,‬שעל ידה יוכלו לזכך‬ ‫הרצונות המפרידים בינו לבין הקב"ה‬ ‫את רצונותיהם ולצאת מן הטומאה אל‬ ‫ובינו לבין חבירו‪ ,‬הרי הוא נעשה כלי‬ ‫הקדושה‪.‬‬ ‫ראוי לקבל את התורה‪ ,‬וזוכה שהתורה‬ ‫וזהו כח התורה הקדושה‪ ,‬שהיא מוציאה‬ ‫תהיה חלק מעצם מציאותו‪.‬‬ ‫את האדם מן הרצונות הזרים ומזככת את‬ ‫כמה גדולים מעשי חייא‬ ‫לבו‪ ,‬עד שיוכל לעשות את כל מעשיו‬ ‫ומעתה נוכל להבין את עומק מעשיו של‬ ‫לשם שמים‪ .‬שאין התורה רק מלמדת את‬ ‫רבי חייא‪ ,‬שעליהם אמרו חז"ל 'כמה‬ ‫האדם מה עליו לעשות ומה אסור לו‬ ‫גדולים מעשי חייא'‪ .‬דהנה כאשר‬ ‫לעשות‪ ,‬אלא היא משנה את פנימיותו‬ ‫מתבוננים בסדר הלימוד שהעמיד רבי‬ ‫ונותנת לו כח להתגבר על פניותיו‬ ‫חייא‪ ,‬יש בו דבר פלא גדול‪.‬‬ ‫ונגיעותיו‪ .‬וכאשר האדם לומד תורה‬ ‫כראוי ועובד על עצמו‪ ,‬הרי מעט מעט‬ ‫הרי אפילו אם ניקח את המלמד המובהק‬ ‫הוא מתרומם מן הרצונות הגשמיים‪ ,‬עד‬ ‫ביותר בעולם‪ ,‬ונעמיד לפניו חמשה‬ ‫שזוכה למדרגה שבה כל רצונו הוא‬ ‫תינוקות‪ ,‬ונאמר לו שילמד לאחד מהם‬ ‫לעשות נחת רוח לבוראו‪ ,‬ואפילו בענינים‬ ‫את כל ספר בראשית‪ ,‬לשני את ספר‬ ‫הגשמיים אינו מבקש אלא לעשות את‬ ‫שמות‪ ,‬לשלישי את ספר ויקרא‪ ,‬וכן‬ ‫רצון קונו‪.‬‬ ‫הלאה‪ ,‬ולאחר מכן ילמד כל אחד מהם את‬ ‫כל מה שלמד לשאר חבריו‪ ,‬הרי בדרך‬ ‫ועל דרך זה מבואר בקדושת לוי (ליקוטים‬ ‫הטבע קשה מאד להבין כיצד יעלה הדבר‬ ‫ד"ה וקודם לזה יש לבאר) מה שאומרים‬ ‫בידם‪.‬‬ ‫בהגדה של פסח 'אילו קרבנו לפני הר‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כב‬ ‫וזוהי מדרגה נפלאה‪ ,‬שכאשר אין לאדם‬ ‫שהרי כל אחד מן התינוקות צריך לזכור‬ ‫פניות ונגיעות‪ ,‬הרי אין הוא מתקנא‬ ‫את כל מה שלמד‪ ,‬ולהיות מסוגל ללמדו‬ ‫בחבירו ואין הוא מבקש להתגדל עליו‪,‬‬ ‫בשלימות לחבריו‪ ,‬ואע"פ שהם ילדים‬ ‫אלא כל רצונו הוא לעשות את רצון ה'‪.‬‬ ‫קטנים‪ ,‬צריך שלא יהיו ביניהם מריבות‬ ‫וממילא יכול כל אחד ללמוד וללמד את‬ ‫והפרעות ושאר הענינים המצויים בין‬ ‫חברו בשלימות‪ ,‬וכל אחד שמח בכך‬ ‫תינוקות‪ .‬והרי אפילו אדם גדול הלומד‬ ‫שחבירו יודע את התורה כמוהו‪ .‬וכאשר‬ ‫דף גמרא‪ ,‬פעמים רבות כאשר הוא‬ ‫מעמידים תינוקות על יסוד כזה‬ ‫מתקדם לדף הבא הוא כבר שוכח חלק‬ ‫מקטנותם‪ ,‬הרי התורה נעשית חלק מעצם‬ ‫ממה שלמד ביום הקודם‪ .‬וכאן בא רבי‬ ‫מציאותם‪ ,‬ואין היא כדבר חיצוני שאפשר‬ ‫חייא ומעמיד חמשה תינוקות שכל אחד‬ ‫לשכוח אותו בנקל‪.‬‬ ‫מהם לומד חומש שלם‪ ,‬ולאחר מכן מלמד‬ ‫אותו לחבריו‪ ,‬עד שכולם יודעים את כל‬ ‫ובזה יש להבין את מעלתו הגדולה של‬ ‫חמשה חומשי התורה‪.‬‬ ‫רבי חייא‪ ,‬שביקש להעמיד את האדם‬ ‫באופן שלא תשתכח התורה ממנו כלל‪,‬‬ ‫וכן בששה סדרי משנה‪ ,‬שכל אחד מהם‬ ‫מפני שהוא עצמו נעשה מציאות של‬ ‫לומד סדר אחד ואחר כך מלמדו לשאר‬ ‫תורה ‪ -‬שאין הוא לומד את התורה רק‬ ‫חבריו‪ ,‬עד שכולם יודעים את כל ששה‬ ‫כדי לדעת אותה‪ ,‬אלא התורה נעשית‬ ‫סדרי המשנה‪ .‬והרי זה פלא גדול‪ ,‬כיצד‬ ‫עצם חייו וטבעו‪ .‬וכאשר כל מציאותו היא‬ ‫אפשר להעמיד סדר לימוד כזה‪ ,‬שעל ידו‬ ‫תורה‪ ,‬הרי יש בזה קיום מיוחד לתורה‪,‬‬ ‫תהיה התורה מתקיימת בישראל ולא‬ ‫שלא תשתכח ממנו בדרך זו‪.‬‬ ‫תשתכח מהם‪ .‬ומפני מה בחר רבי חייא‬ ‫דוקא בדרך זו‪ ,‬שכל אחד מן התינוקות‬ ‫ועל כך אמרו 'כמה גדולים מעשי חייא'‪,‬‬ ‫ילמד חלק אחד ואח"כ ילמד את חבריו‪,‬‬ ‫שלא היתה גדולתו רק בכך שכתב ספרי‬ ‫ולא לימד את כולם בעצמו את כל‬ ‫תורה ולימד תינוקות‪ ,‬אלא בכך שהעמיד‬ ‫התורה‪.‬‬ ‫דרך שבה התורה נעשית חלק מעצם‬ ‫מציאותו של האדם‪.‬‬ ‫אלא שעומק הענין הוא‪ ,‬שרבי חייא לא‬ ‫בא ללמד את התינוקות רק ידיעות‬ ‫וזו גם היתה מדרגת הצדיקים שהלכו‬ ‫בתורה‪ ,‬אלא ביקש להעמיד את כל‬ ‫בדרך הבעש"ט הקדוש‪ .‬שלא די בכך‬ ‫מציאותם באופן שלא יהיו רצונותיהם‬ ‫שהאדם יקיים מצוות וילמד תורה‪ ,‬אלא‬ ‫עומדים להם למכשול בעבודת ה'‪ .‬הוא‬ ‫עליו לעבוד על עצמו עד שכל מציאותו‬ ‫רצה לחנכם מקטנותם שיהיו כל מעשיהם‬ ‫הגשמית תהיה מכוונת לעבודת ה'‪ .‬וכפי‬ ‫מכוונים לשם שמים‪ ,‬ולא ילמדו כדי‬ ‫שביארנו במעשה של הרה"ק רבי‬ ‫להתגדל על חבריהם‪ .‬ולכן העמיד סדר‬ ‫שמעלקא מניקלשבורג‪ ,‬שלאחר שזכה‬ ‫לימוד שבו כל אחד לומד את חלקו כדי‬ ‫למדרגה גבוה כל כך כבר לא היה צריך‬ ‫שיוכל ללמדו לאחרים‪ ,‬ואין הוא מבקש‬ ‫להילחם בגוף כבתחילה‪ ,‬מפני שכל הגוף‬ ‫לעצמו שום יתרון על חבירו‪ ,‬אלא‬ ‫היה משועבד לעבודת הנשמה‪.‬‬ ‫אדרבה‪ ,‬כל מטרתו היא שגם חבירו יזכה‬ ‫והנה בענין העבודה לשם שמים יש דבר‬ ‫לדעת את התורה‪.‬‬ ‫כג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫עבודת האכילה והמדרגה של לשם שמים‬ ‫שצריך האדם להיזהר בו מאד‪ .‬פעמים‬ ‫והנה בענין זה יש להתבונן גם בעבודת‬ ‫רבות אדם בטוח שכל מעשיו הם לשם‬ ‫האכילה והתענית‪ .‬דהנה ידוע ענין תענית‬ ‫שמים‪ ,‬אולם באמת מעורבות בהם פניות‬ ‫הראב"ד‪ ,‬שבו האדם פורש ממקצת‬ ‫ונגיעות שאינו מבחין בהן כלל‪ .‬אדם יכול‬ ‫תאוותו בשעת האכילה‪ ,‬ואינו אוכל כל‬ ‫לחשוב שהוא עושה מעשה טוב רק מפני‬ ‫מה שהיה רוצה לאכול (יסוד התשובה‬ ‫שהוא רוצה לעשות רצון ה'‪ ,‬אולם אם‬ ‫לרבינו יונה בשם הראב"ד‪ ,‬ועי' מגן אברהם‬ ‫יתבונן היטב בתוך לבו‪ ,‬ימצא שפעמים‬ ‫או"ח סי׳ תקע"א סק"א)‪ .‬ויש חילוק גדול‬ ‫רבות יש במעשיו גם רצון לקבל כבוד‪,‬‬ ‫בין עבודה זו לבין אדם שמתענה יום‬ ‫להתגדל על חבירו‪ ,‬או להשיג לעצמו איזו‬ ‫ה‬ ‫שלם‪ .‬שהרי אדם המתענה כל היום‪,‬‬ ‫תועלת והנאה‪.‬‬ ‫כאשר מגיע הלילה והוא בא לאכול‪ ,‬עלול‬ ‫וזהו 'רחמנא ליבא בעי'‪ ,‬שהקב"ה אינו‬ ‫לאכול מתוך רעבון גדול ומתוך תאוה‪ ,‬עד‬ ‫מסתפק במעשה החיצוני‪ ,‬אלא הוא רוצה‬ ‫שאכילתו אינה נעשית לשם שמים כראוי‪.‬‬ ‫את לבו של האדם‪ .‬שאין האדם נמדד רק‬ ‫ועוד יתכן שיכנס בלבו שמץ של גאוה על‬ ‫עפ"מ שנראה בעיני הבריות‪ ,‬אלא עפ"מ‬ ‫כך שזכה להתענות יום שלם‪.‬‬ ‫שמתרחש בפנימיותו‪ .‬וזו העבודה המוטלת‬ ‫ואילו בתענית הראב"ד‪ ,‬כאשר האדם‬ ‫על כל אחד‪ ,‬להתבונן בעצמו עד כמה מעשיו‬ ‫עומד באמצע סעודתו וכובש את תאוותו‬ ‫נעשים באמת לשם שמים‪ ,‬וכמה פניות‬ ‫ואינו אוכל את כל מה שהיה רוצה‪ ,‬הרי‬ ‫ונגיעות עדיין מעורבות בהם‪ ,‬ולהשתדל‬ ‫אין זו עבודה הניכרת כל כך כלפי חוץ‪,‬‬ ‫לזכך את לבו יותר ויותר‪ ,‬כדכתיב (דהי"א‬ ‫ואין בה אותו מקום להתפארות שיש‬ ‫כח‪:‬ט) 'כי כל לבבות דורש ה''‪.‬‬ ‫לפעמים בתענית של יום שלם‪ .‬ומלבד‬ ‫ואין זו עבודה שאפשר להשלים ביום‬ ‫זאת‪ ,‬עצם העבודה היא להרגיל את עצמו‬ ‫אחד‪ ,‬אלא צריך לכך עבודה של שנים‪,‬‬ ‫שלא להימשך אחר הרצון והתאוה‪ ,‬אלא‬ ‫שבהן מרגיל האדם את עצמו פעם אחר‬ ‫לכבוש את יצרו ולעשות את הראוי לו‪.‬‬ ‫פעם לעשות את רצון ה'‪ .‬וככל שהוא‬ ‫והיינו שאין האדם נלחם רק במעשה‬ ‫מרבה לעבוד על עצמו‪ ,‬הרי ההרגל נעשה‬ ‫האכילה‪ ,‬אלא הוא עובד על עצם הרצון‪,‬‬ ‫טבע שני‪ ,‬עד שמעט מעט משתנה טבעו‬ ‫שלא יהיה משועבד לתאוותו‪.‬‬ ‫והוא נעשה אדם אחר‪.‬‬ ‫דעיקר עבודת האדם אינה תלויה רק‬ ‫וזהו ענין 'שתרגילנו בתורתך'‪ ,‬שע"י הרגל‬ ‫בגודל המעשה שהוא עושה‪ ,‬אלא גם‬ ‫תמידי בתורה ובעבודת ה' זוכה האדם‬ ‫בכוונתו ובמה שמתרחש בלבו בשעת‬ ‫שטבעו עצמו יתהפך לטוב‪ ,‬ולא יצטרך‬ ‫המעשה‪ .‬אדם יכול להתענות יום שלם‬ ‫בכל פעם לכפות את עצמו לעשות רצון‬ ‫ועדיין להישאר עם תאוותיו ורצונותיו‬ ‫קונו‪ ,‬אלא עצם רצונו יהיה מכוון לכך‪.‬‬ ‫ה‬ ‫זכורני שפעם הביאו לפני אחד הרבנים מכתב שנדפס באחד הגליונות‪ ,‬ובו כתב אדם העוסק‬ ‫בבניית מקוואות בזה הלשון‪' ,‬אני כבר עוסק בבניית מקוואות ארבעים שנה לשם שמים‪ ,‬ועכשיו‬ ‫באים ומקפחים את פרנסתי'‪ .‬והדברים עוררו שחוק‪ ,‬שהרי מחד גיסא הוא מעיד על עצמו שכל‬ ‫עבודתו במשך ארבעים שנה היתה לשם שמים‪ ,‬ומאידך גיסא הוא מתאונן על שמקפחים את פרנסתו‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כד‬ ‫כשלעצמו‪ .‬שאין עבודתו מיוסדת על‬ ‫הגשמיים‪ .‬ולעומתו יכול אדם לאכול‬ ‫מלחמה תמידית עם הגוף‪ ,‬אלא הוא זכה‬ ‫ולשתות כדרכו‪ ,‬ובתוך כך לעבוד על‬ ‫להפוך את רצונות גופו עצמם שיהיו‬ ‫עצמו שלא להיות משועבד לתאוותיו‪.‬‬ ‫מכוונים לעבודת ה'‪.‬‬ ‫והכל תלוי במדרגת האדם ובכוונתו‪ ,‬וכל‬ ‫אחד צריך לעבוד את הקב"ה לפי מדרגתו‬ ‫וזוהי התכלית של כל העבודה‪ ,‬להגיע‬ ‫וכוחותיו‪.‬‬ ‫למדרגה שבה אין האדם מבקש את טובת‬ ‫עצמו כלל‪ ,‬אלא בכל דבר הוא מבקש‬ ‫ועל דרך זה היה כ"ק מרן אאדמו"ר‬ ‫לדעת מהו רצון ה'‪ .‬כאשר הוא לומד‬ ‫זצוק"ל רגיל לספר מעשה על הגה"ק‬ ‫תורה‪ ,‬אין הוא מבקש להתגדל על‬ ‫הנודע ביהודה זי"ע‪ ,‬שהיה נוהג להתענות‬ ‫אחרים‪ ,‬וכאשר הוא מתפלל אין הוא‬ ‫מראש חודש אלול ועד לאחר יום‬ ‫מבקש שיכבדוהו‪ ,‬וכאשר הוא אוכל אין‬ ‫הכיפורים‪ .‬והיה לו תלמיד שהתחיל אף‬ ‫הוא נמשך אחר תאוותו בלבד‪ .‬אלא כל‬ ‫הוא לנהוג בתעניות‪ ,‬ובאה אמו לפני‬ ‫מציאותו נעשית מכוונת לעבודת ה'‪ ,‬עד‬ ‫הנודע ביהודה ובכתה על כך שבנה‬ ‫שנעשה אצלו ההרגל טבע שני‪ .‬וזהו ענין‬ ‫מתענה‪ .‬קרא הנודע ביהודה לתלמיד‬ ‫'ועוד שאודיע טבעך בעולם'‪ ,‬שאברהם‬ ‫ואמר לו‪ ,‬אם תוכל לשבור את תעניתך‬ ‫אבינו גילה לעולם שיש בכח האדם‬ ‫כפי שאני שובר את תעניתי‪ ,‬רשאי אתה‬ ‫לשנות את עצם טבעו ולהפכו לטבע של‬ ‫להתענות‪ ,‬ואם לאו‪ ,‬אל תתענה‪.‬‬ ‫קדושה‪.‬‬ ‫שאל אותו התלמיד‪ ,‬כיצד הרבי שובר את‬ ‫יסוד עבודת האברכים‬ ‫תעניתו‪ .‬והשיב לו הנודע ביהודה‪ ,‬שאצלי‬ ‫היושבים באהלה של תורה‬ ‫אין שום חילוק בין האכילה שלאחר‬ ‫ונראה שזהו אחד היסודות הגדולים‬ ‫התענית לבין כל אכילה רגילה‪ .‬כשם‬ ‫שעליהם צריך האברך להעמיד את חייו‬ ‫שבכל יום אני אוכל רק מפני שכך ראוי‬ ‫כאשר הוא זוכה להיכנס לכולל לאחר‬ ‫לעשות לצורך עבודת ה'‪ ,‬כך גם לאחר‬ ‫נישואיו‪ .‬הרי לאחר החתונה מתחיל האדם‬ ‫התענית איני אוכל מתוך תאוה מיוחדת‪,‬‬ ‫לעסוק בצרכי ביתו‪ ,‬והוא צריך לדאוג‬ ‫ואין אצלי שום שינוי באופן האכילה‪.‬‬ ‫לפרנסת בני ביתו ולכל עניני החיים‬ ‫שאין האכילה אצלי דבר של תאוה והנאת‬ ‫הגשמיים‪ .‬ובאותה שעה הוא עומד בפני‬ ‫עצמי‪ ,‬אלא דבר שאני עושה מפני שכך‬ ‫נסיון גדול‪ ,‬שהרי העולם מלא רצונות‬ ‫רצון ה'‪.‬‬ ‫ותשוקות‪ ,‬ויש לאדם משיכה לדברים‬ ‫וזוהי מדרגה גבוה מאד‪ ,‬שכאשר האדם‬ ‫שונים ‪ -‬לבית גדול ולרכב נאה ולשאר‬ ‫אינו משועבד לרצונותיו‪ ,‬הרי אין אצלו‬ ‫עניני הנוחות והמותרות‪.‬‬ ‫חילוק מצד התאוה בין אכילה לאחר‬ ‫והנה האברך הזוכה לשבת בכולל צריך‬ ‫תענית לבין אכילה ביום רגיל ‪ -‬בכל מצב‬ ‫להעמיד את עצמו על היסוד של 'עשה‬ ‫הוא עושה את המוטל עליו מפני שכך‬ ‫רצונו כרצונך'‪ .‬שאין די בכך שהוא יושב‬ ‫רצון ה'‪ .‬כאשר צריך לאכול הוא אוכל‪,‬‬ ‫ולומד במשך היום‪ ,‬אלא עליו להשתדל‬ ‫וכאשר צריך להימנע מאכילה הוא נמנע‪,‬‬ ‫שכל רצונותיו יהיו מכוונים לתורה‬ ‫ואין הוא נמשך אחר הרצון הגשמי‬ ‫כה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫שגם בשעה שהוא יושב לפני הגמרא‪,‬‬ ‫ולעבודת ה'‪ .‬בודאי צריך לדאוג לצרכי‬ ‫מחשבותיו משוטטות בענינים אחרים‪.‬‬ ‫ביתו‪ ,‬אולם אין עניני המותרות צריכים‬ ‫ונמצא שאע"פ שגופו יושב בכולל‪ ,‬מ"מ‬ ‫לתפוס את לבו ומחשבתו‪ ,‬עד שגם כאשר‬ ‫מחשבותיו נמצאות במקום אחר‪ ,‬ואין הוא‬ ‫הוא יושב בבית המדרש הוא טרוד בהם‪.‬‬ ‫זוכה לשלימות לימודו‪.‬‬ ‫אלא עיקר רצונו צריך להיות לזכות‬ ‫ללמוד תורה‪ ,‬וכל שאר הענינים יהיו‬ ‫ולעומתו יש אברך היושב בכולל‪ ,‬וכל‬ ‫טפלים לכך‪.‬‬ ‫ראשו ומחשבותיו שקועים בסוגיות‬ ‫התורה‪ ,‬ומקיים דברי המשנה (אבות פ"א‬ ‫וכתוב בספה"ק בן פורת יוסף (פ' ויחי ד"ה‬ ‫מט"ו) 'עשה תורתך קבע'‪ .‬הוא עוסק‬ ‫עוד י"ל דכתבתי לעיל) ביאור נפלא על‬ ‫בהלכות בשר בחלב‪ ,‬מתייגע בדברי הפרי‬ ‫דברי חז"ל (כתובות קי‪' ):‬כל הדר בארץ‬ ‫מגדים ובתשובות רבי עקיבא איגר‪ ,‬וכל‬ ‫ישראל דומה כמי שיש לו א־לוה‪ ,‬וכל הדר‬ ‫שאיפתו היא להבין את התורה לאמיתה‪.‬‬ ‫בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א־לוה'‪.‬‬ ‫אין הוא לומד כדי לקבל כבוד ולהיות‬ ‫ומבאר על פי דברי הבעש"ט הקדוש‪,‬‬ ‫נחשב בעיני הבריות‪ ,‬אלא מפני שהוא‬ ‫שבמקום שמחשבתו של האדם נמצאת‪,‬‬ ‫רוצה לדעת את רצון ה'‪ ,‬ולהבין את דברי‬ ‫שם הוא כולו‪ .‬ולפ"ז מבאר שאף אם אדם‬ ‫התורה הקדושה כפי אמיתתם‪.‬‬ ‫דר בחוץ לארץ‪ ,‬מ"מ כאשר מחשבותיו‬ ‫ולבו קשורים תמיד בקדושת ארץ‬ ‫וזהו אברך שזוכה להעמיד את עצמו‬ ‫ישראל‪ ,‬הרי הוא רק דומה כמי שאין לו‬ ‫בדרך של 'עשה רצונו כרצונך'‪ ,‬שכל‬ ‫א־לוה‪ ,‬אבל באמת מחשבתו קשורה‬ ‫מציאותו נעשית קשורה בתורה‪ .‬שאע"פ‬ ‫בקדושת ארץ ישראל‪.‬‬ ‫שהוא חי בעולם הזה וצריך לדאוג גם‬ ‫לדברים גשמים‪ ,‬כל שאיפתו היא לזכות‬ ‫ולעומת זאת‪ ,‬יכול להיות אדם הדר בארץ‬ ‫ללמוד תורה ולעבוד את הקב"ה‪ ,‬ושאר‬ ‫ישראל‪ ,‬אולם מחמת דוחק הפרנסה ושאר‬ ‫הענינים אינם אצלו אלא אמצעים‬ ‫ענינים גשמיים‪ ,‬מחשבותיו נתונות תמיד‬ ‫הנצרכים כדי שיוכל לעסוק בתורה‬ ‫בחוץ לארץ‪ .‬ואדם כזה דומה כמי שיש לו‬ ‫ובמצוות מתוך מנוחת הדעת‪.‬‬ ‫א־לוה‪ ,‬מפני שבגופו הוא נמצא בארץ‬ ‫ישראל‪ ,‬אולם מחשבתו נמצאת במקום‬ ‫יעזור השי"ת שנזכה כולנו לסייעתא‬ ‫אחר‪ .‬והיינו שאין מקום מגוריו החיצוני‬ ‫דשמיא‪ ,‬ללמוד וללמד לשמור ולעשות‪,‬‬ ‫של האדם לבדו קובע את מדרגתו‪ ,‬אלא‬ ‫ולא יהיו הדברים רק בבחינת 'דרוש וקבל‬ ‫גם המקום שבו נמצאות מחשבותיו‬ ‫שכר' (סוטה מד‪ ,).‬אלא נזכה להכניסם אל‬ ‫ורצונותיו‪ ,‬שהרי במקום שמחשבתו של‬ ‫תוך לבנו ולעבוד את ה' באמת‪ .‬ונזכה‬ ‫האדם נמצאת‪ ,‬שם הוא כולו‪.‬‬ ‫להרגיל את עצמנו בתורה ובעבודת ה'‪,‬‬ ‫עד שכל רצונותינו ומעשינו יהיו מכוונים‬ ‫ועל דרך זה יש לומר בענין האברכים‬ ‫לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו‪,‬‬ ‫היושבים בכולל‪ .‬דהנה יכול להיות אדם‬ ‫ולעבוד את הקב"ה מתוך שמחה וטוב‬ ‫היושב בבית המדרש כל היום‪ ,‬אולם‬ ‫לבב‪ ,‬ונזכה לכל ההשפעות הטובות‬ ‫ראשו ולבו נתונים כל העת בעניני העולם‬ ‫ולגאולה השלימה במהרה בימינו אמן‪.‬‬ ‫הזה‪ .‬הוא חושב על גשמיות ומותרות‪ ,‬עד‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כו‬ ‫ליל שב"ק חת"ק‬ ‫לדבר עבירה‪ ,‬אזי לא יוכל לטעון שטבעו‬ ‫"הלוא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי אם‬ ‫גרם לו לחטוא‪ ,‬דהא חזינן שלדבר מצוה אין‬ ‫השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה"‬ ‫טבעו חם‪ .‬אלא מוכח שאין בו יראת שמים‪,‬‬ ‫(יג‪:‬ט)‪ .‬ותירגם אונקלוס‪ :‬הלא כל ארעא‬ ‫ויצרו שולט בו‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫קדמך אתפרש כען מלותי‪ ,‬אם את לצפונא‬ ‫אנא לדרומא‪ ,‬ואם את לדרומא אנא לציפונא‬ ‫והרמב"ן (אגרת הקודש פ"ג) ביאר דברי‬ ‫[ואצפנך]‪ .‬וכן בתרגום יונתן‪ :‬הלא כל ארעא‬ ‫הגמ' (ברכות ה‪ ):‬ועל מטתי שתהא נתונה בין‬ ‫קדמך אתפרש כדון מיני‪ ,‬אם אנת לציפונא‬ ‫צפון לדרום ‪ -‬דאמר רבי חמא ברבי חנינא‬ ‫ואנא לדרומא‪ ,‬אם אנת לדרומא ואנא‬ ‫א"ר יצחק‪ :‬כל הנותן מטתו בין צפון לדרום‬ ‫לציפונא‪ .‬עי' בספה"ק אורח לחיים שביאר‬ ‫הויין ליה בנים זכרים‪ ,‬שנאמר "וצפונך‬ ‫הענין למה כתב התרגום צפון ודרום בזמן‬ ‫תמלא בטנם ישבעו בנים" (תהלים יז‪:‬יד)‪ .‬רב‬ ‫שבתורה כתיב ימין ושמאל‪.‬‬ ‫נחמן בר יצחק אמר‪ :‬אף אין אשתו מפלת‬ ‫נפלים‪ .‬כתיב הכא 'וצפונך תמלא בטנם'‪,‬‬ ‫הכל בידי שמים חוץ מיר"ש או צנים ופחים‬ ‫וכתיב התם "וימלאו ימיה ללדת והנה‬ ‫הנה איתא בגמ' (כתובות ל‪ ).‬הכל בידי שמים‬ ‫תומים בבטנה" (בראשית כה‪:‬כד)‪.‬‬ ‫חוץ מצנים פחים‪ ,‬שנאמר "צינים פחים‬ ‫ומבאר 'מטתו בין צפון לדרום' וז"ל‪ ,‬וצריך‬ ‫בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם" (משלי‬ ‫אני לעוררך על המדה הזו‪ ,‬שהרי ידוע שאין‬ ‫כב‪:‬ה)‪ .‬וכתבו התוס'‪ ,‬והא דאמר (ברכות לג‪):‬‬ ‫פתי או סכל בעולם סובר כי מפני נתינת‬ ‫הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים‪ ,‬אין‬ ‫המטה בין צפון לדרום זוכה אדם להיות לו‬ ‫ענינו לכאן‪.‬‬ ‫בנים זכרים ושלא תהא אשתו מפלת נפלים‪.‬‬ ‫והמגיד הגדול ממעזריטש זי"ע‪ ,‬וכן בספר‬ ‫כ"ש שיאמרו עמודי עולם אנשים חכמים‬ ‫בינה לעתים (דרוש א') כתב שדבר אחד הוא‪,‬‬ ‫ונבונים ר' חמא ברבי חנינא ור' יצחק ור"נ‬ ‫שהצנים הקרירות למעשה העבירות והפחים‬ ‫בר יצחק כאלו הדברים‪.‬‬ ‫החמימות למעשה המצוות‪' ,‬בדרך עקש'‪,‬‬ ‫אמנם כי הם דיברו הדברים נרמזים‬ ‫המוקבעים בדרך עקש לרעה‪ ,‬שהצינה‬ ‫כמנהגם הטוב בכל מקום‪ ,‬והנני מבאר‪ .‬ידוע‬ ‫תקררהו לבלתי עשות כל מצוה‪ ,‬והחום‬ ‫כי הקור החזק הוא לפאת צפון‪ ,‬והחום‬ ‫יעוררהו אל מעשה העבירות‪ ,‬אינם בידי‬ ‫החזק לפאת דרום‪ .‬וחכמי האמת יודעים כי‬ ‫שמים להדריכם אל ההיפך לטובה‪ ,‬אלא הם‬ ‫הרחקת האדם אל הקצוות אינו מדין הטוב‬ ‫ביד האדם ובבחירתו הוא יתגבר עליהם‬ ‫והישר‪ .‬אבל המדות הבינוניות הם‬ ‫והיה לו לשם עולם ולתוספת שכר‪ ,‬ע"ש‪ .‬וכן‬ ‫המובחרות‪ ,‬ועל זה אמר שלמה ע"ה (קהלת‬ ‫היא בפנים יפות (וראה מש"כ הגר"א בביאורו‬ ‫ז‪:‬טז‪-‬יז) "אל תהי צדיק הרבה וגו' ואל‬ ‫למשלי שם)‪.‬‬ ‫תתחכם יותר וגו' אל תרשע הרבה ואל תהי‬ ‫ובזה תלוי כל מדות אדם והנהגתו בקיום‬ ‫סכל"‪.‬‬ ‫המצוות‪ .‬כי מהראוי שיהא הקרירות שולטת‬ ‫ולפי שצפון ודרום הם שני הפכים לחום‬ ‫בדבר עבירה‪ ,‬וחום והתלהבות לדבר מצוה‪,‬‬ ‫ולקור‪ ,‬הסתירו רז"ל דבריהם‪ ,‬ורמזום ואמרו‬ ‫וזהו יראת שמים‪ .‬אבל אם הוא קר ועצל‬ ‫לדבר מצוה‪ ,‬ומאידך מתאוה ורץ בהתלהבות‬ ‫כז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫שבתאי‪ ,‬וכח של שבתאי שלא לאכול בשר‬ ‫כי המשמש מטתו בהיות מזג גופו ממוצע‬ ‫וללבוש שחורים וכו' והתורה צותה להיפוך‬ ‫בין החום ובין הקור‪ ,‬אז יוכלו טבעיו לנוח‬ ‫שלא לטעות אחריהם‪ ,‬ע"ש באריכות‪.‬‬ ‫כו' ויהיה לו בנים זכרים כו'‪ ,‬עיי"ש‪ .‬הרי‬ ‫דביאר הרמב"ן 'מטתו בין צפון לדרום'‬ ‫וזהו כוונת התרגום שביאר לימין ושמאל‬ ‫שילך בדרך הממוצע‪ ,‬מ"מ צפון קאי על‬ ‫'את לצפונא אנא לדרומא'‪ ,‬דהיינו אצפונה‬ ‫קרירות‪ .‬ואולי דזה כוונה "מצפון זהב‬ ‫במקום שמצנן לוט עצמו כמו שהיו גבי‬ ‫יאתה" (איוב לז‪:‬כב)‪ ,‬דהיינו שלא יתחמם‬ ‫המלאכים דכתיב "ויאיצו המלאכים בלוט"‬ ‫לעניני עוה"ז‪.‬‬ ‫(בראשית יט‪:‬טו)‪ ,‬שהיו צריכים לזרז אותו‬ ‫למצוה שלא יהיה קר‪ .‬מ"מ אצל אברהם‬ ‫וידוע דהאבות הקדושים שמרו שבת וכן כל‬ ‫כתיב "והוא יושב פתח האהל כחום היום"‬ ‫התורה כולו‪ ,‬כדאי' בחז"ל (יומא כח‪ ):‬עה"פ‬ ‫(יח‪:‬א)‪ ,‬והכוונה "וירא וירץ לקראתם"‬ ‫"עקב אשר שמע גו' מצותי חקותי ותורתי"‬ ‫(שם‪:‬ב) לקיים המצוה היה מחמם עצמו‬ ‫(בראשית כו‪:‬ה)‪ ,‬עיי"ש‪ .‬ובפרט שאברהם‬ ‫למצוה‪ .‬וכן במקום שאברהם יושב כחום‬ ‫יצחק ויעקב שמרו את שבת וכדאי' (שבת‬ ‫היום‪ ,‬אבל אצל לוט הוא להיפוך‪.‬‬ ‫קיח‪" ):‬והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'"‬ ‫(ישעי' נח‪:‬יד)‪ .‬והכוונה בזה בעיקר דמאסו‬ ‫השי"ת ישפיע רחמים וחסדים וישועות‬ ‫בעוה"ז‪ ,‬דהרי שבת מעין עולם הבא‪.‬‬ ‫גדולות לנו ולכל ישראל‪ ,‬ובקרוב נזכה‬ ‫וברבינו בחיי (פ' שופטים‪ ,‬ועי' א"ר סק"ד‪,‬‬ ‫לביאת משיח צדקנו בב"א‪.‬‬ ‫והמט"מ סי' תי"ב) דבשבת שולט מזל‬ ‫❖‬ ‫סעודת רעוד"ר‬ ‫במס' ר"ה (לב‪ ).‬אין פוחתין מעשרה‪ .‬ופריך‬ ‫"ויאמר אד־ני אלקים במה אדע כי‬ ‫כנגד מי‪ ,‬ומשני כנגד עשרה מאמרות שנברא‬ ‫אירשנה" (טו‪:‬ח)‪ .‬ובגמ' (ברכות ז‪ ):‬א"ר יוחנן‬ ‫העולם‪ .‬ופריך‪ ,‬מאי ניהו? 'ויאמר'‪.‬‬ ‫משום רבי שמעון בן יוחי‪ ,‬מיום שברא‬ ‫דבראשית תשעה הוו? ומשני 'בראשית' נמי‬ ‫הקב"ה את העולם‪ ,‬לא היה אדם שקראו‬ ‫מאמר הוא‪ ,‬דכתיב "בדבר ה' שמים נעשו"‬ ‫להקב"ה 'אדון' עד שבא אברהם וקראו אדון‪,‬‬ ‫(תהלים לג‪:‬ו)‪ ,‬ע"כ‪ .‬ועל זה בא השאלה‪,‬‬ ‫שנאמר "ויאמר אד־ני (אלקים) במה אדע כי‬ ‫עשרה מי יודע שיהיה עשרה מאמרות‪ ,‬ועל‬ ‫אירשנה"‪ .‬ולכאו' יש להבין‪ ,‬שהרי הי' טענה‬ ‫כרחך בראשית נמי מאמר הוא‪ .‬אם כן הא‬ ‫נגד אברהם שאמר 'במה אדע'‪ ,‬וגם ברש"י‬ ‫גופא קשה‪ ,‬למה לא כתב במקום 'בראשית'‬ ‫שרצה לידע ענין הקרבנות‪.‬‬ ‫נמי מאמר – 'ויאמר אלקים יהי שמים וארץ'‪.‬‬ ‫אמנם יש להמתיק הכוונה‪ ,‬שזה יסוד‬ ‫מיהו בעמק המלך מתרץ‪ ,‬לפי שנאמר ביום‬ ‫הקרבנות ריח ניחוח לה'‪ ,‬ודרז"ל (ספרי פ'‬ ‫הראשון 'ויהי ערב ויהי בקר יום אחד'‬ ‫שלח פיסקא ק"ז) "ריח ניחוח" ‪ -‬שאמרתי‬ ‫(בראשית א‪:‬ה)‪ ,‬דלא כתיב 'ראשון' לפי שלא‬ ‫ונעשה רצוני ‪ .‬גם יש להבין ענין עכו"ם לאו‬ ‫נבראו מלאכים אלא בשני‪ ,‬כדאיתא במדרש‬ ‫בני הרצאה נינהו (זבחים מה‪ ,):‬מה הכוונה‬ ‫(ב"ר א' ג') שלא יאמרו מיכאל מותח בדרומו‬ ‫הרצאה נינהו‪.‬‬ ‫גבריאל בצפונו‪ .‬לכן לא היה רק אחד מיוחד‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כח‬ ‫מלאכים‪ ,‬וביום ראשון לא היה אפשר לברוא‬ ‫לבדו‪ .‬והנה איתא (חגיגה יד‪ ).‬מכל דיבור של‬ ‫מלאך‪ ,‬שלא יטעו שהמלאך סייע בבריאת‬ ‫הקב"ה נברא ממנו מלאך‪ .‬ואם כן אילו דיבר‬ ‫שמים וארץ‪ .‬ובאמת 'אחד אלקינו שבשמים‬ ‫בפירוש היה נברא ממנו מלאך‪ ,‬והיה מקום‬ ‫ובארץ'‪ ,‬עכ"ד זי"ע‪.‬‬ ‫לטעות ח"ו‪ .‬ולזה לא היה מאמר בפועל רק‬ ‫מחשבה‪ ,‬שלא יהיה ממנו מלאך‪ ,‬ואז לא‬ ‫הקב"ה משתעשע במעשיהם הטובים‬ ‫היה אפשר לברוא שום מלאך‪.‬‬ ‫של הצדיקים שיעשו בשנה הבאה‬ ‫ובזו מובן דבגמ' (מגילה כא‪ ):‬מייתי‬ ‫והנה רבינו הקדוש הדברי חיים זי"ע‬ ‫ד'בראשית' נמי מאמר הוא מהאי קרא‬ ‫(מועדים ר"ה עה"פ תקעו בא"ד) הק'‪ ,‬ולכן‬ ‫"בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל‬ ‫אמרו בגמרא (ר"ה לד‪ ):‬שהתורה היינו חז"ל‬ ‫צבאם"‪ .‬דיש להבין למה מייתי כל הפסוק‬ ‫שדבריהם תורה אמרו‪ ,‬אמרו לפני מלכיות‬ ‫דלתרץ ד'בראשית' נמי מאמר הוא‪ ,‬סגי‬ ‫כדי שתמליכוני עליכם‪ ,‬זכרונות כדי שיבוא‬ ‫'בדבר ה' שמים נעשו' (כמובא בר"ה לב‪.).‬‬ ‫לפני זכרוניכם לטובה‪ .‬והיינו לפי דאי' (ב"ר‬ ‫ולפי מה שכתבתי מתרץ הפסוק עצמו‪ ,‬כי‬ ‫א' א') שישראל עלו במחשבה בראשית‬ ‫'בדבר ה' שמים נעשו' והיה בחינת דיבור רק‬ ‫הבריאה‪ ,‬ומצינו (שם ח' ז') שנמלך הקב"ה‬ ‫דקות בסוד המחשבה‪ .‬ואם תאמר למה לא‬ ‫בנשמתן של צדיקים טרם בריאת העולם‪.‬‬ ‫כתב דיבור בפירוש במקום 'בראשית' כמו‬ ‫והיינו שצפה הקב"ה במעשיהם של‬ ‫כל מאמרות‪ ,‬לכן מייתי 'וברוח פיו כל‬ ‫הצדיקים‪ ,‬ועלו השעשועים ממעשיהם‬ ‫צבאם'‪ ,‬שנברא ממנו מלאך בדיבור‪ ,‬אם כן‬ ‫לברוא העולם בשבילם‪ .‬וכמו כן בכל ר"ה‬ ‫לא היה אפשר שיהיה דיבור ממש שאז היה‬ ‫אם ישראל ממליכין להשי"ת‪ ,‬אז עולה‬ ‫נברא מלאך‪ ,‬וביום ראשון אי אפשר ליתן‬ ‫זכרונם ושעשועם שע"י יתהוה העולם‪.‬‬ ‫מקום לטעות כן (וכן הוא בערבי נחל פ' לך)‪,‬‬ ‫וזה אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם‪,‬‬ ‫עיי"ש‪.‬‬ ‫מקבלת מלכותו יתעלה שעשוע מעשיהם‬ ‫וממשיך מורנו רבי ארי' לייב צינץ זצ"ל‬ ‫הטובים יזכרו לטובה‪ .‬ובמה‪ ,‬בשופר‪ .‬שהנה‬ ‫שביאר 'עשרה מי יודע עשרה אני יודע'‬ ‫השופר הוא קול הבא מנהמת הלב‬ ‫עשרה מאמרות‪ .‬ואם תאמר בבריאת שמים‬ ‫ומפנימיותיו‪ ,‬וכמו שהי' בעת בריאת העולם‬ ‫וארץ למה לא כתב מאמר בפירוש‪.‬‬ ‫ע"י שעשוע שעלה ממעשה הצדיקים שצפה‬ ‫והתירוץ‪ ,‬כי ישראל ראו בחוש איך בדיבורו‬ ‫הקב"ה שיעשו מעשים טובים‪ ,‬כן עושין‬ ‫נברא מלאך‪ ,‬כי האר"י ז"ל פירש עה"פ "וכל‬ ‫תשובה מעומק הלב ולעשות מעשים טובים‪,‬‬ ‫העם רואים את הקולות" (שמות כ‪:‬טו) ‪ -‬הם‬ ‫ואלו השעשועים עולים למעלה ונזכרים‬ ‫המלאכים הנבראים מדיבור קדשו‪.‬‬ ‫להתחדש בשנה טובה לחיים‪.‬‬ ‫ואחר שראו שבדיבור נברא מלאך‪ ,‬א"כ‬ ‫וא"כ י"ל כוונת הפסוק "תקעו בחודש"‬ ‫שפיר 'עשרה אני יודע' שנברא העולם‬ ‫(תהלים פא‪:‬ד)‪ ,‬היינו בהתחדשות שופר‪ ,‬כמו‬ ‫בעשרה מאמרות‪ .‬ולי לא יקשה תשעה הוי‪,‬‬ ‫שבבריאת עולם ע"י שעשוע הקב"ה‬ ‫דיש לומר תירוץ הש"ס 'בראשית נמי מאמר‬ ‫בנשמתן של ישראל‪ ,‬נברא העולם בשביל‬ ‫הוא'‪ .‬ואי קשיא ליה למה לא כתב מאמר‪ ,‬זה‬ ‫ישראל שנקראו ראשית‪ .‬כמו כן בר"ה צריך‬ ‫אני יודע‪' ,‬עשרה דבריא' שנבראו מהם‬ ‫לחבר הגבורות‪ ,‬היינו הכמות של האותיות‬ ‫כט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫שיתגלה על ידם גילוי ופרסום אלקותו‬ ‫מנצפ"ך שמורים על דין לישראל הגבורות‬ ‫יתברך ע"י עבודתם השלימה‪.‬‬ ‫רשפי שלהבת אהבה בעצם נשמתן‪ .‬וצריך‬ ‫לדבוק בשורש הגבורות עלאין‪ ,‬היינו‬ ‫ואח"כ כשהצדיקים נבראו בעולם ועבדו‬ ‫הצמצום הראשון המכונה בחי' מקיף‬ ‫אותו יתברך באמיתיות לבבם‪ ,‬היו בבחינת‬ ‫ובבחי' שופר שמקיף‪ .‬וזה תקע"ו בגימ' שני‬ ‫הוי"ה ב"ה‪ ,‬דהיינו שנתקיימה אז מחשבתו‬ ‫פעמים מנצפ"ך‪.‬‬ ‫יתברך הקדומה לכל הקדומים‪ ,‬ונשלם‬ ‫הרצון העליון בבריאת עולמו‪ ,‬בכדי להיות‬ ‫ו'תקעו' לשון חיבור‪ ,‬כמבואר בהאר"י ז"ל‪,‬‬ ‫התגלות ההוי"ה ב"ה ופרסום אלקותו‬ ‫ומנצפ"ך הוא דין‪ .‬והתחברות שני הגבורות‬ ‫יתברך בעולם עתה ע"י עבודת הצדיקים‬ ‫יתיחדו מחדש‪ ,‬היינו ההתחדשות בצמצום‬ ‫השלימים‪ ,‬נשלם הרצון העליון הקדום‬ ‫הראשון כנ"ל‪" .‬כי חוק לישראל הוא"‪ ,‬בחי'‬ ‫בבריאת העולם‪ ,‬ופעלו טוב בעבודתם‬ ‫חקיקה לגבי דידן הוא 'משפט'‪ ,‬בחי' שיעור‬ ‫השלימה להמשיך עצם ההוי"ה ב"ה לזה‬ ‫לגבי א"ס ב"ה וב"ש כמבואר בשבר יוסף‪.‬‬ ‫העולם‪ .‬ולהיות על ידם גילוי ופרסום‬ ‫ו'משפט' הוא עמודא דאמצעיתא שכלול‬ ‫אלהותו יתברך‪ ,‬שיכירו וידעו כל באי עולם‬ ‫חסדים וגבורות‪ ,‬והוא בחי' שיעור כידוע‬ ‫כי הוא לבדו מלך על כל הארץ‪ ,‬וא־ל אדון‬ ‫מרש"י ז"ל‪ .‬ו'משפט' הוא ענין בירור דבר‬ ‫על כל המעשים‪.‬‬ ‫ומכריע‪ ,‬וד"ל‪.‬‬ ‫וככה הוא בכל דור ודור ובכל שנה ושנה‪,‬‬ ‫באר משה‪ :‬בביאור הפסוק כי עמך מקור חיים‬ ‫שחוזר למציאות הראשון‪ ,‬לחדש עולמו‬ ‫ונקדים דברי הספר הקדוש באר משה‬ ‫כמקדם‪ ,‬ולהיות התחדשות הבריאה‪ .‬ועיקר‬ ‫(להגה"ק רבי משה קוזניץ זי"ע) מבאר הפסוק‬ ‫התחדשות הבריאה הוא ע"י הצדיקים‬ ‫"כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"‬ ‫שבדור‪ ,‬שהם הם מביאים הרצון כביכול‬ ‫(תהלים לו‪:‬י)‪ ,‬על פי מאמר חז"ל (חגיגה יב‪).‬‬ ‫בהבורא יתברך לחדש עולמו‪ ,‬ע"י שהוא‬ ‫עה"פ "וירא אלהים את האור כי טוב"‬ ‫ית"ש הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות‪,‬‬ ‫(בראשית א‪:‬ד)‪ ,‬ודרשו חז"ל ראה הקב"ה‬ ‫והוא נמלך תמיד בנשמת הצדיקים‪ ,‬וצופה‬ ‫באור ז' ימי בראשית שאין כדאי לרשעים‬ ‫בגודל התענוג והשעשועים שיקבל‬ ‫שישתמשו בו‪ ,‬ועמד וגנזו לצדיקים לעתיד‬ ‫מהצדיקים שיהיו בעולם‪ ,‬ועבורם הוא‬ ‫לבוא‪.‬‬ ‫מחדש עולמו כמקדם‪ .‬והוא בבחינת אהי"ה‬ ‫הוי"ה אהי"ה המוזכר בספרי קודש‪.‬‬ ‫דהנה חז"ל (ויק"ר ל"ו ד') דרשו‪' :‬בראשית'‪,‬‬ ‫בשביל ישראל שנקראו ראשית‪ .‬והקב"ה‬ ‫וזהו 'כי עמך מקור חיים'‪ ,‬כלומר הצדיקים‬ ‫נמלך בנשמתן של צדיקים בבריאת עולמו‪,‬‬ ‫שהם תמיד עמך ודבוקים בך כנ"ל‪ ,‬היא היא‬ ‫שצפה גודל התענוג והשעשועים שיקבל‬ ‫המקור של 'חיים'‪ ,‬שהוא גימ' ס"ח‪ ,‬כמספר‬ ‫מעבודת הצדיקים‪ ,‬שיעבדוהו באמיתיות‬ ‫השמות הקדושים הנ"ל אהי"ה הוי"ה‬ ‫ופנימיות לבבם‪ ,‬ובשבילם היה עיקר רצונו‬ ‫אהי"ה‪ ,‬שהם מספר 'חיים'‪ ,‬לחדש עולמו‬ ‫וכוונתו בבריאת עולמו‪ .‬וזאת היא בחינת‬ ‫בשבילם‪ ,‬ובשביל התענוג שצפה שיקבל‬ ‫אהי"ה‪ ,‬דעתיד לאתגלייא (זוה"ק אחרי שה‪.):‬‬ ‫מהם ומעבודתם השלימה‪ ,‬שהוא בחינת‬ ‫דהיינו שעתידים להיות צדיקים בעולם‪,‬‬ ‫אהי"ה הוי"ה אהי"ה כנ"ל‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ל‬ ‫מפני התענית על מה שפרת שכינתו יצאה‬ ‫אבל לאו כל אדם זוכה לבחינה המעולה זו‪,‬‬ ‫ורצועה בין קרניה‪ ,‬ומה נענה אבתרי'‪ .‬ואמר‬ ‫כי אם השרידים אשר ה' קורא אליהם‪ ,‬יחידי‬ ‫לו האר"י שבזמה"ז כל פעולה קטנה עולה‬ ‫סגולה צדיקי הדור‪ .‬ולא כן שאר עדת בני‬ ‫לרצון כמו הרבה תעניות בזמנם‪.‬‬ ‫ישראל שלא הגיעו למדריגת הצדיק הגמור‪.‬‬ ‫ועכ"ז הצדיקים השלימים פועלים בצדקתם‬ ‫וכך הדורות הלכו הלוך וחסור עד הבעל‬ ‫להמשיך ג"כ הארה וקדושה לשאר אחיהם‪,‬‬ ‫ישמח ישראל‪ ,‬שכבר מזמנו ועד עתה יש‬ ‫כללות עדת ישראל המתחברים ומתוועדים‬ ‫למעלה מאה שנים‪ .‬וא"כ כל חיזוק‪ ,‬אפילו‬ ‫אצלם‪ .‬ועל זה אמר 'באורך נראה אור'‪ ,‬קאי‬ ‫לכמה רגעים שאדם מחזק א"ע ועושה איזה‬ ‫על מדריגה הב' משאר כללות ישראל‬ ‫פעולה טובה‪ ,‬הוא היום בחינת "תהלתי‬ ‫שאינם זוכים מעצמם להגיע למקור חיים‬ ‫יספרו" (ישעי' מג‪:‬כא) לפי ערך הדור‬ ‫העליון הנ"ל‪ ,‬כי אם 'באורך'‪ ,‬היינו באור‬ ‫והאנשים‪.‬‬ ‫של הצדיק‪ ,‬הגנוז בז' ימי בראשית‪ ,‬כנ"ל‬ ‫כמו שהי' מרגלא בפומי' של הרה"ק רבי‬ ‫שעבורו היה עיקר הבריאה‪' .‬נראה אור'‪ ,‬ג"כ‬ ‫אהרן מטשערנאביל זי"ע בשם הרה"ק רבי‬ ‫לשאר כללות ישראל‪ ,‬ונמשך ממנו הארה‬ ‫זאב וואלף מזבאריז'‪' ,‬חזק חזק' ‪ -‬כאשר‬ ‫והתלהבות ג"כ לשאר אחיו מכללות ישראל‪.‬‬ ‫איש יהודי מחזק את עצמו פעם ופעמיים‪,‬‬ ‫ע"כ ד"ק‪.‬‬ ‫'ונתחזק' מן השמים‪ ,‬שולחים עזרו מקודש‬ ‫איסתכל והשתשע בנשמת הצדיקים‬ ‫ומחזקים את ידיו בכל נסיונות החיים‪.‬‬ ‫וזהו הכוונה דהנה בעת בריאת העולם שאל‬ ‫וזהו הכוונה שהקב"ה יש לו נחת רוח נגד‬ ‫הקב"ה למלאכי השרת האם יברא האדם‪,‬‬ ‫המלאכים‪ .‬איתא בגמ' (סנהדרין לח‪ ,):‬אמר‬ ‫והם התנגדו‪ ,‬עד לבסוף הסכימו‪ .‬מ"מ בדור‬ ‫רב יהודה אמר רב‪ :‬בשעה שביקש הקב"ה‬ ‫המבול הסכים הקב"ה להם‪" ,‬מה אנוש כי‬ ‫לבראות את האדם‪ ,‬ברא כת אחת של מלאכי‬ ‫תזכרנו" (תהלים ח‪:‬ה)‪ .‬ומ"מ לא חרב הקב"ה‬ ‫השרת‪ ,‬אמר להם‪ :‬רצונכם‪ ,‬נעשה אדם‬ ‫את העולם לגמרי‪" ,‬ונח מצא חן בעיני ה'"‬ ‫בצלמנו? אמרו לפניו‪ :‬רבש"ע‪ ,‬מה מעשיו?‬ ‫(בראשית ו‪:‬ח)‪ .‬והכוונה כי הקב"ה השתשע‬ ‫אמר להן‪ :‬כך וכך מעשיו‪ .‬אמרו לפניו‪:‬‬ ‫ומשתשע בצדיקי הדורות‪ ,‬ועם כל יהודי‬ ‫רבש"ע‪" ,‬מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי‬ ‫בדרגא דילי' שעובד השי"ת ועושה נחת רוח‬ ‫תפקדנו"‪ .‬הושיט אצבעו קטנה ביניהן‬ ‫ליוצרו ‪ -‬הן בהתגברות על היצר‪ ,‬הן בתשובה‬ ‫ושרפם‪ .‬וכן כת שניה‪.‬‬ ‫על מעשיו הרעים‪.‬‬ ‫כת שלישית אמרו לפניו‪ :‬רבש"ע‪ ,‬ראשונים‬ ‫רבי חיים וויטאל‪ :‬שבמעט יגיעה בזמנינו‬ ‫שאמרו לפניך ‪ -‬מה הועילו? כל העולם כולו‬ ‫זוכים להרבה יותר מתעניתים‬ ‫שלך הוא‪ ,‬כל מה שאתה רוצה לעשות‬ ‫בעולמך ‪ -‬עשה‪ .‬כיון שהגיע לאנשי דור‬ ‫ובאמת יש להוסיף כאן בהקדם כידוע דברי‬ ‫המבול ואנשי דור הפלגה שמעשיהן‬ ‫רבי חיים וויטאל‪ ,‬שבמעט יגיעה בזמנינו‬ ‫מקולקלין‪ ,‬אמרו לפניו‪ :‬רבש"ע‪ ,‬לא יפה‬ ‫זוכים להרבה יותר מתעניתים‪ .‬ידוע מה שאיתא‬ ‫אמרו ראשונים לפניך? אמר להן‪" :‬ועד‬ ‫בספה"ק ישמח ישראל (ר"ח כסלו) שרח"ו‬ ‫זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבל וגו'"‬ ‫אמר לאר"י הק' שמצינו בחז"ל (ירושלמי‬ ‫(ישעי' מו‪:‬ד)‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫שבת פ"ה ה"ד) על ראב"ע שהושחרו שיניו‬ ‫לא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫רחמים שקודם שיחטא להשוות להם רחמים‬ ‫ובזה יש לפרש 'שאמרתי ונעשית רצוני'‪,‬‬ ‫שיהיה אחר שיחטא‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫דהיינו מזה הי' הרצון לברוא העולם למי‬ ‫שיש בחירה שיעשה מה שצריך‪ .‬והכוונה‬ ‫ולולי דמסתפינא הייתי אומר כי לאחר שחטא‬ ‫דייקא בני ישראל והצדיקים‪ ,‬שאיסתכל‬ ‫הרחמים הם יותר גדולים מאשר קודם‬ ‫הקב"ה ביום ראשון שהיה יחיד בעולמו‪.‬‬ ‫שחטא‪ ,‬עפ"י דברי קדושת מרן אאמו"ר‬ ‫ובראשית בשביל ישראל שנקרא ראשית‬ ‫זצללה"ה זי"ע (אמונת משה פרשה זו אות י"ג)‬ ‫והצדיקים‪ ,‬וזה הי' רצון השי"ת‪ .‬משא"כ‬ ‫שהרחמים קודם שיחטא צריך האדם מחמת‬ ‫באומות העולם שאינם יודעים להתגבר‪,‬‬ ‫היותו בלי עון שעי"ז יכול לבוא לידי גיאות‪.‬‬ ‫ואין רצוני בהם אלא בשביל ישראל‪.‬‬ ‫כי לאחר שחטא ועשה תשובה‪ ,‬הנה בעלי‬ ‫תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר‪,‬‬ ‫וזהו רק קרבן בני ישראל בני הרצאה נינהו‪.‬‬ ‫כדאיתא ברמב"ם (הל' תשובה פ"ז ה"ח)‬ ‫אבל נח הי' יכול להביא קרבן והי' בן‬ ‫ואינם עשויים להיות בעלי גאוה‪.‬‬ ‫הרצאה‪ ,‬שהרי הקב"ה אמרתי "נחמתי וגו'"‬ ‫(בראשית ו‪:‬ז)‪.‬‬ ‫אבל לפני שחטא עלול הוא לבוא לידי‬ ‫התנשאות‪ ,‬שהוא גרוע יותר מן החטא‪.‬‬ ‫חובות הלבבות‪ :‬גדולים הרחמים‬ ‫כמובא בחובות הלבבות (שער עבודת האלקים‬ ‫כשהוא בהכנעה לאחר שיחטא‬ ‫פרק ד') מאמר החסיד לתלמידיו‪ ,‬אילו לא‬ ‫זה"ק כ"ק אדמו"ר באמרי מנחם זי"ע (פ' כי‬ ‫היו לכם עונות הייתי מפחד עליכם‪ ,‬ממה‬ ‫תשא בא"ד) על ענין (ר"ה יז‪" ):‬ה' ה'" (שמות‬ ‫שהוא גדול מן העונות‪ .‬אמרו לו‪ ,‬מה הוא‬ ‫לד‪:‬ו) ‪ -‬אני הוא קודם שיחטא האדם‪ ,‬ואני‬ ‫גדול מן העונות? אמר הגבהות והגאוה‪ ,‬כמו‬ ‫הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה‪.‬‬ ‫שאמר הכתוב (משלי טז‪:‬ה) "תועבת ה' כל‬ ‫והקשה הרא"ש ז"ל קודם שיחטא למה צריך‬ ‫גבה לב"‪ .‬ולפיכך אחר שיחטא ועשה‬ ‫רחמים‪ .‬וכתב האוה"ח הק'‪ ,‬ירצה להודיע כי‬ ‫תשובה‪ ,‬שאז הוא בהכנעה ושפלות רוח‪,‬‬ ‫כשייטיב ה' ברחמיו לאיש‪ ,‬הגם שיחטא לא‬ ‫גדולים הרחמים אף יותר מקודם שיחטא‪,‬‬ ‫יפחות מטובו דבר‪ ,‬ותהיה המדה שהיה בה‬ ‫אמן כן יהי רצון‪.‬‬ ‫קודם מתנהגת גם אחר שחטא‪ .‬לזה אמר‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לב‬ ‫מערכת המשנה‬ ‫ליקוטים קצרים מתוך שו"ת משנה הלכות ושאר ספרי רבינו הקדוש זי"ע‬ ‫נערך ע"י הרב מרדכי צבי גינזבורג | אין ללמוד מכאן הלכה למעשה‬ ‫בכורות ל"ח ע"א‬ ‫במסגרת דף היומי‬ ‫תרומה וקדשים'‪ ,‬פירושו דהתקנה היתה‬ ‫כלי שנטמא אחוריו במשקין ‪ -‬אחוריו‬ ‫לתרווייהו כן לקדשים כמו לתרומה דנטמאו‬ ‫טמאין‪ ,‬תוכו אגנו אזנו וידיו טהורין‪ .‬נטמא‬ ‫אחורים לא נטמאו תוכן‪ .‬וזה אינו‪ ,‬דהתקנה‬ ‫תוכו ‪ -‬כולו טמא‪ ,‬דמדאורייתא אין אוכל‬ ‫דנטמאו אחוריו ולא תוכו‪ ,‬לא היתה אלא‬ ‫מטמא כלי ואין משקה מטמא כלי‪ ,‬ורבנן הוא‬ ‫לתרומה‪ ,‬והתקנה היתה מאחר שגזרו על‬ ‫דגזור משום משקין משום משקה זב וזבה‪,‬‬ ‫המשקין שיטמאו את הכלים מדרבנן חששו‬ ‫הלכך שויוה רבנן כטומאה דכלי חרס כי היכי‬ ‫שמא במשך הזמן ישכח הגזירה ולא ידעו‬ ‫דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים‪.‬‬ ‫דטומאת כלי ע"י משקין לא הוה אלא‬ ‫הנה ברמב"ם (פ"ז מהל' אבות הטומאות ה"ג)‬ ‫מדרבנן‪ ,‬ויחשבו שהוא כעין כל טומאות‬ ‫איתא‪ ,‬כשגזרו על המשקין שיטמאו את‬ ‫דאורייתא‪ ,‬וכשיטמא כלי ע"י משקין ויגע‬ ‫הכלים‪ ,‬גזרו שיהיו מטמאין את הכלים‬ ‫בתרומה וקדשים יטעו שהם טמאין‬ ‫מתוכן‪ .‬כיצד‪ ,‬אם נפלו לאויר כלי חרס‪ ,‬נטמא‬ ‫דאורייתא וישרפו עליהן תרומה וקדשים‪.‬‬ ‫כולו והרי הוא שני‪ ,‬ואם נגעו בשאר כלים‬ ‫ולכן עבדו רבנן היכירא לענין 'תרומה' בכלי‬ ‫מתוכן‪ ,‬מטמא כולן ונעשו שניים‪ .‬אבל אם‬ ‫שנטמא אחוריו במשקין‪ ,‬שיהיו אחוריו‬ ‫נגעו משקין טמאין באחורי הכלי שיש לו‬ ‫טמאין ותוכו וכו' טהורים‪ ,‬ומתוך ההיכר הזה‬ ‫תוך‪ ,‬בין בכלי חרס בין בכלי שטף וכלי‬ ‫שיראו שמשונה טומאת כלים ע"י משקין‬ ‫מתכות נטמאו אחוריו בלבד‪ ,‬והרי אחוריו‬ ‫משאר טומאות‪ ,‬יתנו לב שטומאה זו רק‬ ‫שני ולא נטמא תוכו‪ .‬בד"א לתרומה‪ ,‬אבל‬ ‫מדרבנן ולא ישרפו עליה תרומה וקדשים‪.‬‬ ‫[לקדשים] כלי שנטמאו אחוריו‪ ,‬נטמא כולו‬ ‫וההיכר שעשו בתרומה הוא דעשו‪ ,‬אלא‬ ‫והרי כולו שני‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫ממילא ידעו מזה גם בקדשים דטומאת כלים‬ ‫והקשה חכם אחד על הרמב"ם [דמחלק בין‬ ‫ע"י משקין לא הוה רק מדרבנן‪.‬‬ ‫תרומה לקדשים] מסוגין דמבואר דעבדי‬ ‫ואין להקשות אמאי לא עבדו היכירא גם‬ ‫רבנן היכירא כי היכי דלא לשרוף עליה‬ ‫בקדשים כמו בתרומה‪ ,‬כיון דכבר אית לן‬ ‫תרומה וקדשים‪ ,‬משמע דגם קדשים בכלל‬ ‫היכירא בתרומה עוד היכירא למה לן‪ ,‬כיון‬ ‫האי תקנה דנטמאו אחוריו לא נטמא תוכו‪.‬‬ ‫שכבר ליכא לטעות דטמאת כלים הוה‬ ‫ורבינו (שו"ת משנה הלכות ח"ג סי' רכ"ה) כתב‬ ‫דאורייתא‪ .‬והא דעבדו ההיכר בתרומה ולא‬ ‫דמי שהקשה קושיא זו על הרמב"ם‪ ,‬ס"ל‬ ‫בקדשים הוא למעלת הקודש לגדלו החמירו‬ ‫דמה שאמרו 'כי היכי דלא לשרוף עליה‬ ‫בו‪.‬‬ ‫לג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫שיעורי הלכה‬ ‫יום ב' פרשת בשלח תשע"ח לפ"ק‬ ‫הלכות ריבית – יו"ד סי' קנ"ט‬ ‫והקשו הראשונים א"כ איך מותר להלוותו‬ ‫דיני מומר לענין הלואה ברבית‬ ‫בריבית‪ ,‬דג"כ עובר משום 'ולפני עור'‪,‬‬ ‫סע' ב' "מומר [להכעיס] מותר להלוותו‬ ‫דהמומר עושה איסור בנתינת הריבית‬ ‫ברבית‪ ,‬ואסור ללוות ממנו ברבית‪ .‬הג"ה‪,‬‬ ‫ועובר על 'לא תשיך'‪.‬‬ ‫ויש מחמירין אף במומר להלוותו‪ ,‬וטוב‬ ‫להחמיר אם אפשר להשמט ממנו"‪.‬‬ ‫ובספר התרומות (שער מ"ו ח"א סו"ס‬ ‫ה') תירץ דבכי האי גוונא אין המומר עושה‬ ‫הטעם שמותר להלוותו ברבית‬ ‫איסור בנתינת הרבית‪ ,‬דהא דישראל נאסר‬ ‫ומה שמותר להלוות למומר ברבית [היינו‬ ‫בנתינת הרבית הוא מדכתיב 'ולאחיך לא‬ ‫לקחת ממנו ריבית]‪ ,‬נאמרו בזה כמה‬ ‫תשיך'‪ ,‬פירושו אתה הלוה לא תעשה איסור‬ ‫טעמים בראשונים‪ :‬א) הטור כתב הטעם‬ ‫שאחיך ישוך אותך‪ .‬והמומר שאין המלוה‬ ‫משום דבריבית כתיב 'וחי אחיך עמך'‪ ,‬ורק‬ ‫מוזהר עליו ליקח ממנו‪ ,‬ממילא גם הוא‬ ‫מי שאתה מצווה להחיותו אסור לקחת ממנו‬ ‫אינו מוזהר מלתת רבית‪.‬‬ ‫ריבית‪ ,‬וכ"כ התוס' (ע"ז כו‪ .):‬ב) והרמב"ן‬ ‫להלוות למומר בלי ריבית‬ ‫(ב"מ עא‪ ):‬הביא בשם ר"ת הטעם עפ"מ‬ ‫דאמרינן (ע"ז כו‪ ):‬המשומדין מורידין ולא‬ ‫הג"ה "וטוב להחמיר אם אפשר להשמט‬ ‫מעלין‪ ,‬וזה בגופו כ"ש בממונו‪ .‬ג) הרמב"ן‬ ‫ממנו"‪ .‬היינו שלא להלוותו כלל‪ .‬אבל אם‬ ‫עצמו נתן טעם משום דכל אלו שמורידין‬ ‫מלוה לו‪ ,‬אסור להלוות לו בלא רבית (פתחי‬ ‫אינם בגדר 'אחיך'‪ ,‬וגבי ריבית כתיב 'אחיך'‪.‬‬ ‫תשובה בשם תפארת צבי)‪.‬‬ ‫הטעם שאסור ללוות ממנו ברבית‬ ‫וראיתי לאחד מהאחרונים שכתב שבזמנינו‬ ‫ומפורסמים‪,‬‬ ‫ידועים‬ ‫הדברים‬ ‫שכל‬ ‫והטעם שאסור ללוות ממומר ברבית‬ ‫והמומר יודע שיהודים בינם לבין עצמם‬ ‫[היינו לשלם לו רבית על הלואה שלוה ממנו]‬ ‫אינם מלוים ברבית‪ ,‬ואם יראה שמתנהגים‬ ‫כ' הטור דאע"פ שחטא ישראל הוא‪,‬‬ ‫עמו בטוב להלוותו בלי ריבית‪ ,‬עצם הטובה‬ ‫והנותנו לו עובר משום "ולפני עור לא תתן‬ ‫בלבד כבר יעורר אותו לשוב לכור מחצבתו‪.‬‬ ‫מכשול"‪ .‬ועיין ט"ז (סק"ב) וש"ך (סק"ג)‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לד‬ ‫להחיותו‪ .‬ולא העלה דבר ברור בזה והניח‬ ‫ומעיד שראה במו עיניו איך שמומר נהיה‬ ‫בצריך עיון‪.‬‬ ‫בעל תשובה רק מזה שהתנהגו עמו בטוב‬ ‫א‬ ‫והלוו לו כסף בלי ריבית‪.‬‬ ‫ונראה לומר שאולי יהי' תלוי במחלוקת‬ ‫הראשונים אם מהני מחילה ברבית‪ ,‬דהיינו‬ ‫אם הלוה למומר ברבית וחזר בתשובה‬ ‫אם לקח המלוה רבית קצוצה שהדין הוא‬ ‫ויש לברר מה יהי' הדין אם הלוה‪ ,‬וחזר‬ ‫שצריך להחזירו‪ ,‬ועכשיו אומר לו הלוה‬ ‫הלה בתשובה ‪ -‬אם מותר לגבות ממנו‬ ‫שמוחל לו על החזרת הרבית‪.‬‬ ‫הרבית‪ .‬בדרכי תשובה הביא בשם שו"ת ברית‬ ‫יעקב שאסור לגבות ממנו הרבית אף מה‬ ‫ונחלקו בזה הראשונים‪ :‬הגאונים סוברים‬ ‫שעלה בהיותו מומר‪ ,‬דאע"פ שהקציצה בהיתר‬ ‫שלא מהני מחילה‪ ,‬שכל רבית שבעולם‬ ‫כיון שבשעת הגבייה הוא באיסור חשיב‬ ‫מחילה הוא שהרי מדעתו נותן לו‪ ,‬אבל‬ ‫רבית קצוצה‪ ,‬כמבואר ברא"ש (סי' נ"ז)‪.‬‬ ‫התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו‪ ,‬לפיכך‬ ‫אין המחילה מועלת כלום‪ .‬והרמב"ם‬ ‫לקח ריבית מישראל ואח"כ נעשה הלוה מומר‬ ‫והרא"ש ס"ל שמהני מחילה כמו כל חוב‬ ‫ואם לקח רבית מישראל ואח"כ נעשה הלוה‬ ‫ממוני שיש לו בידו שיכול למחול לו‪.‬‬ ‫מומר‪ ,‬בפתחי תשובה מביא שבשו"ת‬ ‫ופלוגתתם מובא בטור ושו"ע (סי' ק"ס‬ ‫תפארת צבי נסתפק אם יחזור עתה לתקן‬ ‫סע' ה') ושם נרחיב בזה בסייעתא דשמיא‪.‬‬ ‫הלאו הראשון שכבר עבר‪ ,‬או דילמא בזה לא‬ ‫יתוקן הלאו‪ ,‬דהרי אינו מצווה עתה‬ ‫א‬ ‫מענין לענין באותו ענין‪ :‬ראיתי באחד מהגליונות שהביא מעשה באיש אחד שחזר בתשובה‬ ‫שלימה‪ ,‬וניסה להשפיע על אחותו שג"כ תחזור בתשובה‪ .‬והנה כל מה שניסה עלה בתוהו ולא הועיל‪.‬‬ ‫פעם ראה שארגון הקירוב 'ערכים' יערכו כנס לחזרה בתשובה‪ ,‬עלה בלבו שאולי שם ישפיעו על‬ ‫אחותו‪ ,‬וממחשבה למעשה הלך וקנה לעצמו ולאחותו כרטיס לכנס‪.‬‬ ‫והנה הבעל דרשן שעלה לדבר שם לפני הקהל‪ ,‬מסר משך שעה וחצי הרצאה בנושא מצות השבת‬ ‫אבידה‪ .‬ותוך כדי התחיל להתחרט בלבו על כל הענין שראה שכל יגיעו היה לריק‪ ,‬שהיה בטוח‬ ‫שיחממו שם הלבבות לחזור בתשובה‪ ,‬ובמקום זה דיברו על השבת אבידה‪ .‬אבל על הנעשה אין‬ ‫להשיב‪ ,‬ואכן בסיום הכנס הודה לו אחותו על הכרטיס ונשארה בשלה‪.‬‬ ‫לאחר כחמש שנים עברה לגור ברומא‪ ,‬ונתחברה שם לגוי אחד מלומד ומשכיל‪ ,‬וכעבור תקופה‬ ‫חשבה להנשא אליו רחמנא ליצלן‪ .‬יום אחד כשהלכה עמו ברחוב נפל סכום כסף נכבד מכיס של‬ ‫אחד מעוברי אורח‪ ,‬ותיכף התכופף הגוי והכניסו לכיס שלו‪ .‬משראתה כן אמרה לו שהיה מן הראוי‬ ‫שיחזיר אבידה לבעליו‪ ,‬ומה גם שבטח טרח על הסכום במשך כמה חדשים להשיגו‪ .‬והגוי בשום אופן‬ ‫לא הסכים לוותר על המציאה שמצא‪.‬‬ ‫ובאותה שעה עלה בראשה כל הדרשה ששמעה בענין מצות השבת אבידה‪ ,‬ועל כן הפצירה ודחקה‬ ‫בו שיחזיר האבידה‪ ,‬והגוי הזה עמד בסירובו‪ .‬ומכיון שכן החליטה לנתק עמו הקשר‪ ,‬וחזרה לביתה‬ ‫וחזרה בתשובה שלימה‪ .‬ויש ללמוד מכאן מוסר השכל שדרך העולם לחשוב שרק אם מדברים מעניני‬ ‫תשובה יכול להועיל ‪ -‬הרי שאפשר לדבר על השבת אבידה‪ ,‬וזה מה שהועיל שתחזור בתשובה‪.‬‬ ‫לה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מעליא לא יחזיר‪ ,‬ושרי לעכב לדידיה‪.‬‬ ‫והנה אם נאמר כשיטת הראשונים שלא‬ ‫דין המסור לענין הלוואה בריבית‬ ‫מהני מחילה ברבית‪ ,‬היינו שמתחילתו ועד‬ ‫סופו הוא שייך בדיני רבית‪ ,‬יש לומר שתיקן‬ ‫ודין המסור לענין הלוואת רבית‪ :‬בפתחי‬ ‫הלאו‪ .‬אבל אם נאמר כשיטת הראשונים‬ ‫תשובה מציין לשו"ת חכם צבי (סי' מ"ג)‬ ‫שמהני מחילה‪ ,‬היינו שהעבירה זה לקיחת‬ ‫ושו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' ע"ג) מ"ש‬ ‫הרבית‪ ,‬ומה שאח"כ כבר שייך לדיני‬ ‫בענין מסור‪ .‬ובהגהות יד אפרים כתב‬ ‫ממונות יש לומר שלא תיקן הלאו בזה‪.‬‬ ‫בשו"ת שבות יעקב בדין מסור אם מותר‬ ‫להלוותו ברבית‪ :‬הב"ח פסק דאסור‪ ,‬ובחכם‬ ‫לשיטת המחמירין‪ ,‬אם לקח ריבית ממומר‬ ‫צבי מתיר‪ ,‬וכן בתשובה שבסוף קיצור פרדס‬ ‫אם צריך להחזיר‬ ‫לתרומת הדשן כתב דמותר‪ ,‬והמחבר‬ ‫ואם עבר ולקח ריבית ממומר להפוסקים‬ ‫בשבות יעקב כתב דבמסור אסור דילמא‬ ‫המחמירין (רמ"א) שלא להלוות מומר‬ ‫נפיק מיניה זרעא מעליא‪ ,‬דמהאי טעמא‬ ‫ברבית‪ ,‬כתב הפתחי תשובה בשם שו"ת‬ ‫אסור לאבד ממונו ביד‪ ,‬כדאיתא בחו"מ‬ ‫תפארת צבי שמ"מ אם לקח ממנו רבית לא‬ ‫(סי' שפ"ח סי"ג)‪ .‬ועכ"פ ספיקא הוי‪ ,‬ואין‬ ‫יחזיר‪ ,‬דאף אם עבר על הלאו בזה לא קיים‬ ‫ב‬ ‫מוציאין מיד המוחזק‪.‬‬ ‫העשה 'וחי אחיך' דאינו מוזהר על זה‪ .‬וכן‬ ‫במומר להכעיס‪ ,‬אף דשייך דאית ליה זרעא‬ ‫ב כ"ק אאדמו"ר זי"ע מביא בשם התורת חיים הטעם שנקרא מסור‪ ,‬דלכאורה הו"ל ליקרא מוסר‬ ‫שמוסר ממון אחרים לעכו"ם‪ .‬אלא הוא חושב שמוסר ממון אחרים‪ ,‬אבל האמת הוא שהוא מוסר‬ ‫נפשו להסט"א‪ ,‬א"כ נמצא שאיהו גופיה מסור ביד אחרים‪.‬‬ ‫וכן היה כ"ק אאדמו"ר זי"ע רגיל לספר שבפרשבורג היה גר אדם רשע בשם שמחה‪ ,‬שהלשין למלכות‬ ‫על בני ישיבת החת"ס שהם משתמטים הם מעבודת הצבא‪ .‬כאשר נוכחו ראשי הקהל בסכנה המרחפת‬ ‫על הישיבה‪ ,‬נזעקו אל החתם סופר ונכנסו אליו בעיצומו של השיעור בישיבה כדי להודיעו על‬ ‫הסכנה ולשמוע ממנו עצה‪ .‬החת"ס לא היה מפסיק בדיבור בשעת השיעור‪ ,‬ורמז להם לומר מה‬ ‫בפיהם‪ ,‬והם געו בבכי וסיפרו לו על הסכנה הנוראה‪ .‬החת"ס המשיך בשיעורו כאילו דבר לא קרה‪,‬‬ ‫והעסקנים הנאמנים נשארו לעמוד‪ ,‬תוך שהם לוחשים לו שצריך לפעול ללא דיחוי‪.‬‬ ‫הורה החת"ס על הגמרא ואמר‪ ,‬הרי אנו עושים‪ ,‬והמשיך בשיעורו ללא כל שינוי‪ .‬לאחר השיעור הלך‬ ‫רבינו החת"ס אל אותו רשע וניסה לדבר על לבו שיחזור בו מכוונתו‪ ,‬אך ללא הועיל‪ ,‬הרשע לא קם‬ ‫ולא זע בפניהם‪ ,‬ועוד העיז פניו לומר‪ ,‬שאין מה לדבר אתו‪ ,‬ובכוונתו לשטוח למחרת בבוקר את כל‬ ‫דבריו בפני בית המשפט‪.‬‬ ‫נענה החת"ס ואמר "בוקר ויודע ה' את אשר לו" (במדבר טז‪:‬ה)‪ .‬מיד כאשר עזבו את הבית‪ ,‬נשתרבבה‬ ‫לשונו של אותו רשע וגרמה לחנק בגרונו‪ .‬אשתו של המלשין כאשר ראתה כי חיי בעלה בסכנה‪,‬‬ ‫רצה אל החת"ס והתחננה לפניו שיתפלל לרפואתו‪ .‬השיב לה החת"ס‪ ,‬אני מתפלל עבורו תפילה‬ ‫ההוגנת לו‪ .‬תיכף אח"כ מת אותו רשע‪.‬‬ ‫החת"ס ברצותו לקדש שם שמים ברבים‪ ,‬בי קש שהלוויתו של אותו רשע יעבור ליד פתח ביתו ממש‬ ‫[כיון שהיה מסור לא רצה ללוותו]‪ ,‬וליד מטתו פתח ואמר‪' :‬שמחה לארצך וששון לעירך' – כש'שמחה'‬ ‫הולך לארץ‪ ,‬אזי ששון לעירך לעיר פרשבורג‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לו‬ ‫כקראים ואסור להלוות לו ברבית‪ .‬ולכן‬ ‫כותיים לענין הלוואה ברבית‬ ‫מומרת שיש לה בן מן הנכרי‪ ,‬שהבן הרי הוא‬ ‫סע' ג' "כותיים יש להם דין מומר לעבודת‬ ‫כמוה ונקרא מומר‪ ,‬אסור להלוות לו ברבית‬ ‫כוכבים" [שמותר להלוותו ברבית‪ ,‬ואסור‬ ‫דהוי כתינוק שנשבה לבין הגוים"‪.‬‬ ‫ללוות ממנו ברבית]‪.‬‬ ‫ויש לברר מה הדין בפורקי העול החפשיים‬ ‫ש"ך (סק"ה)‪ :‬משמע דאסור להלוות מהן‬ ‫(פרייע אידן) שבזמנינו ‪ -‬האם דינם‬ ‫ברבית‪ .‬וצ"ע‪ ,‬דהא קיי"ל בכמה דוכתי‬ ‫כמומרים או כתינוקות שנשבו‪ .‬ונחלקו בזה‬ ‫שגזרו על הכותים ועשאום כעובדי כוכבים‬ ‫הפוסקים ע"פ מחלוקת הרמב"ם ונמוקי‬ ‫גמורים‪ .‬ודוחק לומר דוקא להחמיר שתהא‬ ‫יוסף כאשר נבאר בהמשך‪.‬‬ ‫שחיטתן אסורה ויינן יין נסך אבל לא להקל‪,‬‬ ‫מחלוקת הרמב"ם והנימוקי יוסף‬ ‫דכיון שעשאום כעובדי כוכבים גמורים‬ ‫בגדר תינוק שנשבה‬ ‫משמע דלגמרי עשאום כעובדי כוכבים‬ ‫ושורש דין זה מבואר כאן בהל' רבית דכ'‬ ‫גמורים‪.‬‬ ‫הטור משומד שכפר בעיקר מותר להלוותו‬ ‫ועוד דודאי אף להחמיר חומרא דאתי לידי‬ ‫ברבית‪ .‬ובבית יוסף‪ :‬ולענין הקראים נראה‬ ‫קולא הוא ממקום אחר [דאם חושב על היין‬ ‫לי דלהרמב"ם בפירוש מתניתין קמייתא‬ ‫שהוא יין נסך‪ ,‬ובאמת אינו גוי גמור עובר‬ ‫דחולין דחשיב להו כתינוק שנשבה בין‬ ‫על בל תשחית‪ ,‬או כגון שיבקש ממנו שיעשה‬ ‫הגוים‪ ,‬אין להם דין משומדים‪ ,‬ואסור‬ ‫מלאכה בשבת כיון שסובר שדינו כגוי‬ ‫להלוותם ברבית‪ .‬ואע"ג דלפי מ"ש בעל‬ ‫גמור]‪ .‬ומסיק‪ :‬אלא ודאי הם עובדי‬ ‫נימוקי יוסף‪ ,‬והוא דלא יהבינן דין תינוק‬ ‫כוכבים גמורים לכל דבר‪ ,‬ואם כן מותר‬ ‫שנשבה אלא למי שלא הכיר בתורת ישראל‬ ‫להלוות מהן ג"כ ברבית‪.‬‬ ‫מעולם‪ ,‬אבל מי שעמד בין ישראל והולך‬ ‫החוות דעת הקשה‪ ,‬איך יכולים חכמים‬ ‫ומדבק בחוקותיהם של גוים מן המורידים‬ ‫לעקור דבר תורה בקום ועשה לעשותן גוים‬ ‫הוא‪ ,‬אפשר דהנך נמי דין משומדים יש להם‬ ‫גמורים אף להקל‪ .‬ובשו"ת שבט הלוי (ח"ב‬ ‫ומותר להלוותן ברבית‪ ,‬לא שבקינן דברי‬ ‫סי' ס"ח) תירץ ע"פ מש"כ התוס' (יבמות‬ ‫הרמב"ם המפורשים בשביל דברי נימוקי‬ ‫פח‪ ).‬דהיכא דמצאו טעם הגון עקרו אף‬ ‫יוסף‪.‬‬ ‫בקום ועשה‪ ,‬ואין לך טעם גדול כחשש‬ ‫והנה עיקר דברי נימוקי יוסף (מב‪ :‬מדפי‬ ‫טמוע כותים בין ישראל‪ ,‬על כן עשאום‬ ‫הרי"ף) הוא על מה שנשאל ר"ת על בן‬ ‫כגויים גמורים‪.‬‬ ‫מומרת לעבודת כוכבים אם מותר להלוות‬ ‫הלוואת מומר ברבית בזמן הזה‬ ‫לו ברבית‪ ,‬והתיר משום דקיי"ל דמומרין‬ ‫רמ"א סע' ג' "תינוק שנשבה לבין העובדי‬ ‫לעבודת כוכבים היו מורידין ולא מעלין‪,‬‬ ‫כוכבים ואינו יודע מתורת ישראל כלל‪ ,‬דינו‬ ‫וכיון דגופן כן ממונן לא כ"ש‪.‬‬ ‫לז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫שנשבה בין העכו"ם דינו כישראל ושחיטתו‬ ‫וע"ז מקשה הנמוק"י‪ ,‬וא"ת תינח מומר‬ ‫מותרת שהוא בחזקת שאם יודיעוהו‬ ‫עצמו‪ ,‬שכיון שיודע רבונו ומתכוין למרוד‬ ‫וישתדלו עמו כשיעור ההשתדלות שהוא‬ ‫בו כופר הוא‪ ,‬אבל בן מומרת‪ ,‬כיון שנתגדל‬ ‫ראוי לשוב לא יזיד לבלתי שב‪ .‬אמנם אחר‬ ‫על דתיהם של עובדי כוכבים‪ ,‬שוגג הוא‬ ‫שהשתדלו עמו והוא מזיד וממאן לשוב‪,‬‬ ‫ואין מורידין‪ ,‬לאו מילתא הוא דכי אמרינן‬ ‫דינו כמומר‪.‬‬ ‫הכי הני מילי בתינוק שנשבה לבין העובדי‬ ‫כוכבים שלא הכיר תורת ישראל מעולם‪,‬‬ ‫ושיעור ההשתדלות תלוי לפי התבוננות‬ ‫אבל זה שעומד בין ישראל והולך ומדבק‬ ‫הדיינים כאשר יופיעו ברוח קדשם‬ ‫בחוקותיהם של עובדי כוכבים מן המורידין‬ ‫בהכרעת דינו‪ ,‬עי"ש‪ .‬דהיינו שרק אם עשו‬ ‫הוא‪.‬‬ ‫עמו כל ההשתדלות ששייך לעשות‬ ‫שקירבוהו ולימדוהו לפי דרגתו‪ ,‬והכניסו‬ ‫אמנם כפי שכתב הבית יוסף שהרמב"ם‬ ‫אותו לישיבה לבעלי תשובה‪ ,‬ועשו בשבילו‬ ‫חולק על זה‪ ,‬וציינו הפוסקים לדברי‬ ‫כל ההשתדלות‪ ,‬ועדיין עומד בסירובו הרי‬ ‫הרמב"ם בהל' ממרים (פ"ג ה"ג) וז"ל‪,‬‬ ‫הוא מומר‪ .‬אבל כל זמן שלא עשו כל הנ"ל‪,‬‬ ‫אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו‬ ‫הרי הוא בגדר תינוק שנשבה לכל הדינים‬ ‫אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו‬ ‫ששייכים בזה‪ ,‬וזה קולא גדול בגדר תינוק‬ ‫אותם על דעתם‪ ,‬הרי הוא כתינוק שנשבה‬ ‫שנשבה‪ .‬ונפ"מ שאסור להלוות לו ברבית‪.‬‬ ‫ביניהם וגדלוהו [הגוים על דתם] שהרי‬ ‫בזמנינו שמסיתים נגד הדבקים בתורה יש יותר‬ ‫הוא כאנוס‪ .‬ואע"פ ששמע אח"כ שהיה‬ ‫צד לומר שהם תינוקות שנשבו‬ ‫יהודי וראה היהודים ודתם‪ ,‬הרי הוא‬ ‫והגם שהיה מקום לומר‪ ,‬שבזמנינו שיש‬ ‫כאנוס‪ ,‬שהרי גדלוהו על טעותם כל אלו‬ ‫ליהדות פרסום גדול מאוד אם כן לכאורה‬ ‫האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו‪.‬‬ ‫אין להם דין תינוק שנשבה אלא כמומר‪ ,‬אך‬ ‫והיוצא ממחלוקת הנ"ל לגבי החפשיים‬ ‫לענ"ד היא הנותנת ואדרבה בזמנינו יש‬ ‫בזמנינו להנימוקי יוסף [שגם עומד בין‬ ‫מקום לומר שיותר נחשב לתינוק שנשבה‬ ‫ישראל וגם בזמנינו יש עוד ענין שהרבה‬ ‫ודייקא בגלל הפרסום‪ ,‬דהנה בזמנינו כל‬ ‫ספרי קודש מתורגמים ללשון העמים] יש‬ ‫כלי התקשורת נותנים תמונה מעוותת על‬ ‫להם דין מומרים‪ .‬ולהרמב"ם שאין זה תלוי‬ ‫שומרי תורה ומצוות ומסיתים נגד הדבקים‬ ‫במה שיכול היה לדעת‪ ,‬אין להם דין‬ ‫בתורה כאילו שאינם מבני היישוב וכדומה‬ ‫מומרים אלא כתינוקות שנשבו‪.‬‬ ‫וכל זה משריש בלב התינוקות זלזול מוחלט‬ ‫חזון איש‪ :‬תינוק שנשבה כל זמן שלא עשו עמו‬ ‫בכל קדשי ישראל‪ ,‬נמצא שאדרבה כשלומד‬ ‫כל ההשתדלות שישוב‬ ‫הרי זה מרחיקו מדת ישראל‪.‬‬ ‫החזון איש (יו"ד סי' א' סק"ו) חידש‬ ‫החזון איש זצ"ל היה אומר שאדם חפשי‬ ‫חידוש גדול בגדר תינוק שנשבה‪ :‬שתינוק‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לח‬ ‫מומרת] שיש לה בן מן העובד כוכבים שהבן‬ ‫של"ע מחלל שבת ומעשן סיגרי' אבל אם‬ ‫הרי הוא כמוה ונקרא מומר אסור להלוות‬ ‫יראה לפניו יהודי חרדי יחביאו שלא יראנו‬ ‫לו ברבית‪ ,‬דהוי כתינוק שנשבה לבין‬ ‫בקלקלתו‪ ,‬אינו בגדר מחלל שבת בפרהסיא‪.‬‬ ‫העובדי כוכבים"‪.‬‬ ‫ומסופר על הרה"ק הקדושת לוי זי"ע‬ ‫והטעם שאסור להלוות לו ברבית דאע"פ‬ ‫שפעם הלך בשבת קודש ברחובה של עיר‪,‬‬ ‫שנקרא מומר‪ ,‬מכל מקום כיון שגדל בבית‬ ‫וראה לפניו איש אחד שמעשן‪ ,‬ותיכף‬ ‫כזה שאביו עכו"ם הרי הוא כתינוק שנשבה‪,‬‬ ‫כשראה את הקדושת לוי החביאו מפניו‪,‬‬ ‫וכמ"ש בבאר היטב (סק"ז) שאסור להלוות‬ ‫שאלו הרה"ק למה מחלל את השבת‪ ,‬ענה‬ ‫לו ברבית אפילו למאן דמתיר להלוות‬ ‫שאינו יכול לעמוד בפיתויי יצרו הרע‪ ,‬פתח‬ ‫למומר היינו דוקא למומר עצמו שיודע‬ ‫מיד סניגורן של ישראל הקדושת לוי‬ ‫רבונו ומתכוין למרוד בו‪ ,‬אבל זה שנתגדל‬ ‫במליצה ישרה על עם ישראל ואמר רבש"ע‬ ‫בין העובדי כוכבים הוא כשוגג‪ .‬והיינו‬ ‫מי כעמך ישראל אפילו שמחלל את השבת‬ ‫ג‬ ‫שפסק הרמ"א כהרמב"ם שהזכרנו לעיל‬ ‫בכל זאת אינו משקר‪.‬‬ ‫דחשיב כתינוק שנשבה‪( .‬וע' ש"ך סק"ח)‪.‬‬ ‫***‬ ‫ומומר שיש לו בן מן העובדת כוכבים‪ ,‬הבן‬ ‫בן מומרת לעבודת כוכבים‬ ‫כמוה ודינו כעובד כוכבים‪ ,‬ומותר להלוות‬ ‫רמ"א (שם) "ולכן מומרת לעבודת כוכבים‬ ‫לו ברבית‪( ,‬ש"ק סק"ז)‪.‬‬ ‫[דעצם הדבר שנישאה לגוי הרי הוא‬ ‫ג‬ ‫מענין לענין‪ :‬נשאלתי לגבי ילדים של"ע אינם מצליחים בחיידר ופורשים מדרכי אבות‪ ,‬האם‬ ‫נחשבים כמי ששנה ופירש‪ ,‬שהרי למד בחיידר‪ ,‬או שאינו חשוב כלל כמי ששנה‪ ,‬דאילו היה שנה ‪-‬‬ ‫שהיה מצליח בלימודו לא היה פורש‪ .‬והמציאות הוא שכמעט מחצית מאלו שפורשים מדרך החיים‬ ‫הוא משום סיבה צדדית ‪ -‬או שלא הצליח בלימודו שהיה לו דיסילקציה וכדומה‪ ,‬או עוד כל מיני‬ ‫סיבות צדדיות שמפניהן לא הצליח בלימודו‪ .‬והרבה יש שחברים לא טובים גרמו שילכו בדרך‬ ‫עקלתון‪ .‬ובירור גדר אלו הנושרים הוא סוגיא קשה בפני עצמה‪ ,‬ואכמ"ל‪.‬‬ ‫לט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ניצוצי הדף‬ ‫בכורות כ"ד ע"א‬ ‫והנה בדובב מישרים (ח"ב סי' כ"ט) הביא‬ ‫בגמ'‪ ,‬אמר רבב"ח א"ר יוחנן‪ ,‬ראה חזיר‬ ‫ראיה לדברי התוס' ממה שאמרו בירושלמי‬ ‫שכרוך אחר רחל‪ ,‬פטורה מן הבכורה ואסור‬ ‫(ברכות פ"ב ה"ג) דר' יונה בעי גבי קריאת‬ ‫באכילה‪" ,‬עד יבוא ויורה צדק לכם" (הושע‬ ‫שמע אהן צררה דעל גיף ימא‪ ,‬מהו אם מותר‬ ‫י‪:‬יב)‪ .‬פטור מן הבכורה כמאן וכו'‪ .‬וברש"י‪:‬‬ ‫לקרות ק"ש כנגדו‪ .‬ופירש במראה הפנים‬ ‫עד יבא וכו' עד שיבוא אליהו ויורה וכו'‬ ‫(ד"ה חוץ) דכוונת הגמ' על חזיר הים‪ .‬וא"כ‬ ‫ע"כ‪.‬‬ ‫רואים שיש מין הנקרא חזיר ים‪ .‬ואם נימא‬ ‫הנה הספק כאן בדין החזיר שכרוך אחר‬ ‫דחזיר של ים טהור הוא [דהא ביבשה הוא‬ ‫הרחל נוגע לב' דינים‪ .‬א) לגבי דין בכורה‪,‬‬ ‫טמא]‪ ,‬למה כשאמרה הגמ' (חולין קט‪ ).‬שכל‬ ‫וע"ז קאמר רבב"ח אר"י דפטורה ממ"נ‪ :‬אם‬ ‫דבר שאסרה התורה התירה כנגדו‪ ,‬וכנגד‬ ‫הוא בנה הבכור‪ ,‬פטור מבכורה ד'נדמה‬ ‫חזיר התירה התורה מח של שיבוטא שטעמו‬ ‫הוא' [שהוא רק דומה]‪ ,‬ונאמר "אך בכור‬ ‫דומה לטעם חזיר‪ ,‬למה לא אמרה הגמ'‬ ‫שור" (במדבר יח‪:‬יז) ‪ -‬עד שיהיה הוא שור‬ ‫שהתירה חזיר של ים‪ .‬ומוכח שחזיר של ים‬ ‫ובכורו שור‪ .‬ואם הוא אחר ג"כ פטורה‬ ‫טמא‪ ,‬עכ"ד שם‪.‬‬ ‫[בנוגע לולדה הבא]‪ ,‬שהרי ילדה בן אחר‬ ‫אולם בס' מגדים חדשים (שבת קיט‪ ).‬כתב‬ ‫[שלכן מרחמת על זה שלפנינו]‪.‬‬ ‫לדחות את הראיה‪ ,‬דאה"נ דחזיר הים שרי‪.‬‬ ‫ב) לגבי אי אסור באכילה‪ ,‬שמא אינו בנה‬ ‫ומ"מ לא אמרה הגמ' שהוא מה שהתירה‬ ‫וטמא‪ .‬ומסיימת ע"ז הגמ' וכנ"ל‪" :‬עד יבוא‬ ‫התורה כנגד חזיר דיבשה‪ ,‬דאין טעמו כטעם‬ ‫ויורה צדק לכם"‪ .‬וברש"י ‪ -‬והיינו עד יבא‬ ‫חזיר היבשה‪ .‬ורק מוחא דשיבוטא טעמו‬ ‫ויורה צדק ויעמידנו על טעמו של רשב"ג‪,‬‬ ‫כטעם חזיר דיבשה‪ ,‬ועיי"ש עוד מ"ש בזה‪.‬‬ ‫ע"כ‪.‬‬ ‫והנה ביערות דבש (ח"ב דרוש ח') כתב דמכל‬ ‫והנה בדרך חידוד יש לומר עוד ענין הנוגע‬ ‫מין יש טמא וטהור‪ ,‬דכל הטמא ביבשה‬ ‫בזה במה דמצינו בגמ' (ע"ז לט‪ ).‬אמר אביי‪:‬‬ ‫טהור בים וכן להיפך‪ .‬ולכן יש למעלה אצל‬ ‫האי חמרא דימא ‪ -‬שרי‪ ,‬תורא דימא ‪ -‬אסיר‪,‬‬ ‫המרכבה ‪ -‬נשר ואריה שהם מינים טמאים‪,‬‬ ‫וסימניך‪ :‬טמא טהור‪ ,‬טהור טמא‪ .‬ובתוספות‬ ‫משום דבים הם טהורים‪ .‬ויש במרכבה שני‬ ‫(ד"ה וסימניך טמא) וסימניך טמא טהור טהור‬ ‫מינים טהורים מהיבשה ‪ -‬אדם ושור‪ ,‬עכ"ד‬ ‫טמא ‪ -‬לכאורה לא קא יהיב האי סימנא אלא‬ ‫שם‪ .‬וביערות דבש (דרוש י' אות ג') כתב דהא‬ ‫להני תרי מיני ‪ -‬אחמרא ואתורא‪ ,‬אבל אשאר‬ ‫דאיתא במגילה (יג‪ ).‬שאסתר אכלה קדלי‬ ‫מינין לא‪ .‬דהא בפ"ב דקידושין (מא‪ ).‬אמר‬ ‫דחזירי‪ ,‬היינו שנתנו לה לאכול חזיר ים‪ ,‬דכל‬ ‫רבא מלח שיבוטא‪ ,‬והוא עז של ים כדאמר‬ ‫דביבשה טמא בים טהור כדי שלא ירגישו בה‬ ‫בפ' הפרה (ב"ק נה‪ ).‬הנהיג בעיזא ושבוטא‬ ‫שנמנעת מלאכול‪.‬‬ ‫מאי‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מ‬ ‫בהמה שטהורה ביבשה‪ ,‬הרי שאותו המין‬ ‫וכן החת"ס בדרשותיו (דף י"ט דרוש לשביעי‬ ‫כשהוא בים‪ ,‬דהרי כל שביבשה יש בים‪,‬‬ ‫ש"פ) כתב כדברי היער"ד לגבי יונה‪ ,‬דיונה‬ ‫יהיה טמא‪ ,‬וכן איפכא‪.‬‬ ‫של ים טמא‪ ,‬עיי"ש‪ .‬ועיין בס' אמרי פינחס‬ ‫(ברכות ה‪ ):‬מה שהק'‪ ,‬ובשו"ת דברי יואל‬ ‫ולפ"ז אתי שפיר מה שהראו לפרעה בחלום‬ ‫(יו"ד סי' מ"ד) ישוב ע"ז ואריכות בזה‪.‬‬ ‫פרות עולות מן היאור‪ ,‬דהרי מה שביבשה‬ ‫טהור בים טמא‪ ,‬וכיון שהפרות עלו מן‬ ‫וצ"ע מדברי התוס' הנ"ל שכתבו דלאו בכל‬ ‫היאור שהוא ים‪ ,‬הרי שבאמת היו טמאות‪,‬‬ ‫המינים הוא כן דמה שטמא ביבשה טהור‬ ‫עיי"ש בדבריו‪.‬‬ ‫בים וכן להיפך‪ ,‬אלא בהני תרי מיני דוקא‪,‬‬ ‫דהיינו שור וחמור‪.‬‬ ‫ועלה בדעתי להקשות‪ ,‬וכן מצאתי כעת‬ ‫בספר ידידי דף על דף שמביא הערה זו בשם‬ ‫ועיין מה שכתב בישמח משה (פ' מקץ)‬ ‫הקשה חכ"א בקובץ תפארת במקדשו (עמ'‬ ‫שדקדק דלכאורה מדוע היה חלום פרעה על‬ ‫‪ )284‬עפ"י דברי חז"ל דעתיד חזיר להיטהר‬ ‫בהמות טהורות‪ ,‬דהלוא יותר נאה היה‬ ‫לעת"ל‪ ,‬א"כ אינו מובן מדוע בכלל יזדקקו‬ ‫לפרעה שהיה טמא לראות בחלומו בהמות‬ ‫להוראתו של אליהו בטעמו של רשב"ג לגבי‬ ‫טמאות‪ .‬ותירץ היש"מ על פי דברי הגמ'‬ ‫הכשר החזיר הזה לאכילה‪ ,‬הרי החזיר בכלל‬ ‫(חולין קכז‪ ).‬ת"ר כל שיש ביבשה יש בים וכל‬ ‫יטהר ויכשר לאכילה‪ ,‬גם באם אינו בנה של‬ ‫שיש בים יש ביבשה‪ .‬ובגמ' ע"ז (לט‪ ).‬אימא‪,‬‬ ‫א‬ ‫הרחל‪.‬‬ ‫אמר אביי האי חמרא דימא שרי‪ ,‬תורא דימא‬ ‫אסור‪ ,‬וסימנך טמא טהור טהור טמא‪ .‬ועפ"ז‬ ‫א‬ ‫וקשה לומר שמילות הגמ' ‪" -‬עד יבא ויורה וגו'" מוסבים על הפרט הראשון בלבד ‪ -‬דין הבכורה‪,‬‬ ‫כי הגמ' אומרת זאת לאחר שני הפרטים‪ ,‬ובפשטות דבריה מוסבים כלפי שניהם‪ .‬ועוד דהרי הנפ"מ‬ ‫העיקרית בפתרון אליהו לעת"ל היא בדין אכילתו [ וכפי שרש"י אומר כנ"ל "ויורה אם מותר אם‬ ‫אסור"]‪ ,‬כי בדין הבכורה הוא פטור ממ"נ כנ"ל‪.‬‬ ‫ואף שלכאורה הי' מקום לומר שפתרון הנ"ל יעשה אליהו בזמן הגלות‪ ,‬אך בפשטות זמן פתרון‬ ‫הספיקות ע"י אליהו הוא לעת"ל‪ ,‬בביאתו המבוארת בכתוב "הנה אנכי שולח וגו''' (מלאכי ג‪:‬כג)‪.‬‬ ‫וכתב עוד שם‪ :‬לכאורה הי' ניתן לבאר בדוחק‪ ,‬שהגמ' נוקטת בחזיר לאו דוקא‪ ,‬אלא רק לשם דוגמא‬ ‫של בע"ח טמא [ונוקט בו כי הוא מן המשוקצים ביותר ‪" -‬אין זוהמא‪ ...‬יותר ממנו"] שפטור מן‬ ‫הבכורה ואסור באכילה מספק‪ ,‬ובאמת הסיום "עד יבא כו'" קאי על פתרון הספק בבהמה טמאה‬ ‫בכלל אך לא בחזיר‪ ,‬שהוא יטהר‪ .‬אך זה אינו מסתבר‪ ,‬ועוד דבתוס' כאן מבואר שלדעת ר"ש שאסר‬ ‫קלוט ["שפרסותיו אינם שסועות"] היוצא מן הטהור‪ ,‬ואפי' הי' ברור שהוא בנה של הרחל היה אסור‬ ‫באכילה ‪ -‬א"א לבאר את דברי הגמ' בבהמה אחרת לבד מן החזיר שהוא היחידי שמפריס פרסה‬ ‫ואינו מעלה גרה‪.‬‬ ‫וזה שהגמ' סוברת כדעת ר"ש‪ ,‬זהו אחד מהאוקימתות שתוס' מעמיד שם לבאר מדוע הגמ' נקטה‬ ‫חזיר בדוקא‪[ .‬ה תוס' מוסיפים עוד‪ ,‬שמצינן למימר שזה שנקט חזיר הוא אגב הרחל‪ ,‬היות ששניהם‬ ‫מסוג בהמה דקה‪ .‬ולפ"ז נקט חזיר לאו דוקא‪ ,‬אבל אח"ז שוב כותבים‪ :‬א"נ ניחא ליה למינקט‬ ‫למילתיה ככו"ע ‪ -‬גם כר"ש‪ ,‬דלפ"ז נקט חזיר בדוקא]‪.‬‬ ‫ויוצא איפוא‪ ,‬שגם המשך דברי הגמ' "עד יבא ויורה צדק לכם" קאי אחזיר‪ ,‬ע"כ‪ ,‬וע"ש מה שהאריך‬ ‫בענין זה‪ .‬במובא לעיל מחז"ל דעתיד חזיר ליטהר לעתיד לבוא יש לציין לדברי הגאון היעב"ץ‬ ‫בפירוש זמרת הארץ על פרק שירה הכותב‪ ,‬דהחזיר הוא בעל החי היחיד שלא נמנה בפרק שירה עם‬ ‫מא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כעת אי נימא דחזיר הים מותר‪ ,‬א"כ לא‬ ‫ולענ"ד דיש ליישב דמ"מ יש להסתפק‬ ‫נשתנה האיסור אלא מעמדו‪ ,‬דהיינו שיהיה‬ ‫להיפוך באופן שיהי' החזיר הים שאז יהי'‬ ‫חזיר הים המותר מסתובב בין היבשה‪,‬‬ ‫טמא ויולד רחל אם יהיה כשר‪ ,‬ועיין בפניני‬ ‫וכמים לים מכסים‪.‬‬ ‫הלכה והארכנו מזה‪ .‬מ"מ לפי הנ"ל נוכל‬ ‫לומר דמה שעתיד חזיר להיטהר‪ ,‬כי כבר‬ ‫❖‬ ‫דף כ"ה ע"ב‬ ‫אר"י‪ ,‬עדיף פקחים וחריפים כתרי מינן‪,‬‬ ‫כי סליק רבין אמר לשמעתא קמיה דרבי‬ ‫כשניים מחו"ל‪ .‬אמר רבא וחד מינן ‪ -‬אחד‬ ‫ירמיה‪ ,‬אמר‪ :‬בבלאי טפשאי‪ ,‬משום דיתבי‬ ‫מחו"ל‪ ,‬כי סליק להתם‪ ,‬כשעולה לאר"י‬ ‫בארעא דחשוכא אמרי מילתא דמחשכן‪.‬‬ ‫עדיף כתרי מינייהו‪ ,‬כשנים מבני אר"י‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫ואיתא במדרש (ב"ר ט"ז י"ד) "וזהב הארץ‬ ‫ומפרש המהרש"א (סנהדרין כד‪ ).‬ובא רבא‬ ‫ההיא טוב" (בראשית ב‪:‬יב)‪ ,‬אין תורה כתורת‬ ‫לומר דלאו משום שהם עצמם מצד טבעם‬ ‫ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל‪.‬‬ ‫מוכנים יותר לחכמה מאתנו‪ ,‬אלא דאוירא‬ ‫עוד במדרש שם (ס"ה י"ז) קינמון הזה היה‬ ‫דאר"י מחכים טפי‪ ,‬ולכן אם חכם מחו"ל‬ ‫גדול בארץ ישראל והיו עזים וצביים‬ ‫יעלה לאר"י‪ ,‬הוא יחכים יותר ויהא כשנים‬ ‫אוכלים ממנו‪ ,‬וקצת מפרשים שהוא אדכרי‪.‬‬ ‫מבני אר"י‪ ,‬עי"ש‪.‬‬ ‫ואמרי' (ב"ב קנח‪ ):‬אוירא דארץ ישראל‬ ‫מחכים‪ .‬ובמס' בכורות (כה‪ ):‬כי סליק רב‬ ‫ובשיטה מקובצת (כתובות עה‪ ).‬מפרש הענין‬ ‫אבין אמר לשמעתא קמיה דרבי ירמיה‪ ,‬אמר‬ ‫בזה"ל‪ :‬נ"ל הטעם‪ ,‬כי בני אר"י טבע הארץ‬ ‫בבלאי טפשאי משום דיתבי בארעא‬ ‫מסייע להם משום דאוירא דאר"י מחכים‪.‬‬ ‫דחשוכא אמרי מילתא דמחשכן‪ ,‬אבל ארץ‬ ‫אבל אינם רגילים ללמוד כ"כ בחריפות כמו‬ ‫ישראל אוירה אויר י־ה‪( .‬כפתור ופרח לרבינו‬ ‫בני בבל‪ .‬ולכן כשבן בבל עולה לאר"י‪,‬‬ ‫אשתורי הפרחי פ"י)‪.‬‬ ‫ההרגל והטבע מסייעין אותו‪ ,‬ומשום הכי‬ ‫עדיף כתרי מינייהו‪.‬‬ ‫כתיב "מקרב אחיך תשים עליך מלך"‬ ‫(דברים יז‪:‬טו)‪ ,‬ובספרי (שופטים קנ"ז) 'מקרב'‬ ‫בדרשות חתם סופר (דרוש ז' אב תקפ"ז‪ ,‬דף‬ ‫ולא מחוץ לארץ‪ .‬מרן האמרי אמת מגור‬ ‫שכד‪ :‬ועעו"ש) אך עתה בהגיעו לגבול ארץ‬ ‫זצוק"ל פירש הטעם בזה דאוירא דארץ‬ ‫ישראל‪ ,‬ואמרו חז"ל 'חד מינייהו עדיף כתרי‬ ‫ישראל מחכים‪ ,‬ודפח"ח‪ .‬לפ"ז הפירוש ולא‬ ‫מינן' [אחד מבני אר"י עדיף על שנים‬ ‫מחו"ל‪ ,‬שהמלך יהיה תושב ארץ ישראל‪.‬‬ ‫מאתנו‪ ,‬חכמי בבל] 'וחד מינן כי סליק להתם‬ ‫ומי שנולד בחו"ל ועלה לאר"י ראוי להיות‬ ‫עדיף כתרי מינייהו' [אחד מחכמי בבל‬ ‫מלך‪ ,‬כדאיתא (כתובות עה‪ ).‬חד מינייהו מבני‬ ‫שאר בעלי החיים‪ .‬וכותב היעב"ץ "ואמרו הטבעים‪ ,‬כי אינו יכול להשתכל בשמים‪ .‬וזה מחמת נפילתו‬ ‫בעמקי הקליפות"‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ועכ"ז מביא הגאון היעב"ץ עצמו שם‪ ,‬אמרו חז"ל שעתיד הקב"ה להחזירו לנו ולהתירו‪ ,‬כאשר יעביר‬ ‫הקב"ה רוח הטומאה מן הארץ‪ .‬עכ"ל‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מב‬ ‫י"ל דמ' יום הוא לאו דוקא‪ ,‬דלפעמים אינם‬ ‫כשעולה לא"י עדיף על שנים מהם]‪ .‬על כן‬ ‫מ' יום שלמים יום ולילה‪ ,‬לכן כנגדו נמי לא‬ ‫הרגיש אור נפלא וקדושה עצומה מה שלא‬ ‫בעי הכאה‪ ,‬אבל מתן תורה הי' מ' יום‬ ‫הרגיש אפילו בשמים‪ ,‬כי קרקע ארץ ישראל‬ ‫שלמים כידוע‪ ,‬וא"כ מ"ט אין לוקין אלא‬ ‫קדושה עצומה יותר משמים שעל חו"ל‪ .‬על‬ ‫ל"ט‪.‬‬ ‫כן בתפלה זו‪ ,‬שהיא התקט"ו במספר‬ ‫תפלותיו‪ ,‬אך הראשונה שבאר"י‪ ,‬הוצרך‬ ‫וי"ל דהלימוד שלמד מרע"ה לא היה רק‬ ‫להתפלל ה' שפתי תפתח"‪ .‬וזהו‪" :‬ואתחנן‬ ‫ל"ט שלמים‪ ,‬אבל יום אחד מהם הי' הקב"ה‬ ‫אל ה' בעת ההיא דוקא לאמר תן לי כח‬ ‫כותב על הלוחות אותו היום לא היה שלם‬ ‫להתפלל‪ .‬והוא שאמר‪" :‬מי א־ל בשמים‬ ‫בעסק התורה‪ ,‬דכתיבה אינו רק כהרהור‬ ‫ובארץ" הקדים שמים לארץ‪ ,‬כלומר‪" :‬לא זו‬ ‫כמ"ש מג"א (סי' מ"ז סק"א) לענין ברכת‬ ‫בשמים של חו"ל‪ ,‬שהורגלתי שם שלש‬ ‫התורה‪ ,‬והרהור לאו כדיבור דמי‪ ,‬לכן לא‬ ‫פעמים מ' יום‪ ,‬אלא גם זו בארץ הקדושה‬ ‫בעי הכאה כנגדו כנ"ל וכו' עיי"ש דבריו כי‬ ‫הלז אין אלו־ה כמוך"‪.‬‬ ‫נעמו‪ .‬והכ"נ כוונת רבי ירמי' דארץ ישראל‬ ‫התורה יותר חשובה מהאדם‪.‬‬ ‫הגדרת בבלאי טפשאי משום דיתבי‬ ‫על רבי זירא אמר בגמ' (ב"מ פה‪ ).‬רבי זירא‬ ‫בארעא דחשוכא אמרי מילתא דמחשכן‬ ‫כי סליק לארץ ישראל יתיב מאה תעניתא‬ ‫ויש להמתיק הענין דהנה מס' מכות (כב‪):‬‬ ‫דלשתכח גמרא בבלאה מיניה כי היכי דלא‬ ‫אמר רבא כמה טפשאי שאר אנשי דקיימי‬ ‫נטרדיה‪ .‬ופירש"י שבארץ ישראל לא היה‬ ‫מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה‪.‬‬ ‫מחלוקת ונוחין זה לזה כשמן‪ ,‬ע"כ‪ .‬על‬ ‫דאילו בס"ת כתיב 'ארבעים יכנו'‪ ,‬ואתו רבנן‬ ‫לימוד גמרא בבלי אמר רבי זירא (ב"ב קמה‪):‬‬ ‫בצרו חדא‪ ,‬ע"ש‪ .‬ותמהו ע"ז המאמר‪ ,‬חדא‪,‬‬ ‫עה"פ "כל ימי עני רעים" (משלי טו‪:‬טו) זה‬ ‫וכי טפשאי אינון ולא רשעים גמורים דעברו‬ ‫בעל גמרא‪ .‬אבל רבא אמר על בעל גמ'‬ ‫על "מפני שיבה תקום" (ויקרא יט‪:‬לב)‪ .‬ב( הא‬ ‫שבארץ ישראל שיודעים להורות הלכה‬ ‫במס' קידושין (לג‪ ):‬יליף לעמוד מפני ס"ת‬ ‫ברורה בלי מחלוקת‪.‬‬ ‫מק"ו ‪ -‬מפני לומדיה עומדין מפניה לא‬ ‫כ"ש‪ .‬משמע מסברא יש לעמוד מפניה יותר‬ ‫ויש לומר דבני ארץ ישראל ס"ל דלומדי‬ ‫ממה שנקום מפני לומדיה‪ ,‬וא"כ מה טפשות‬ ‫תורה יותר חשובים‪ ,‬ואתי רבנן ובצרי חדא‬ ‫יש כאן‪ .‬ג( למה דוקא האי קרא "ארבעים‬ ‫וממילא הזהרו בכבוד התורה‪ .‬משא"כ לבני‬ ‫יכנו" (דברים כה‪:‬ג)‪.‬‬ ‫בבל אולי דס"ל דהתורה יותר חשובה‬ ‫מהלומדים‪ ,‬וממילא הי' לא היו נוחין זה לזה‬ ‫וכתב החת"ס כך דהרמב"ן (כה‪:‬א) יהיב‬ ‫בהלכה כדאי' (סנהדרין כד‪ .).‬וממילא הגדיר‬ ‫טעמא למלקות מ' נגד מ' יום ליצירת הולד‬ ‫רבי ירמי' מלשון טפשאי‪ ,‬שאינן יודעים‬ ‫שלא חס על עצמו שנברא למ' יום‪ ,‬ונגד‬ ‫שהתלמוד חכם יותר גדול מהתורה עצמה‪.‬‬ ‫תורה שניתנה למ' יום‪ .‬והנה צ"ע‪ ,‬הא אין‬ ‫לוקין אלא ל"ט‪ .‬בשלמא רמז יצירת הולד‬ ‫❖‬ ‫מג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫דף כ"ו ע"ב‬ ‫הכפרה בדם איכא נמי אכילת בשר‪ ,‬שכהנים‬ ‫למה הקדים עולה לחטאת‬ ‫אוכלים ובעלים מתכפרים‪ .‬ואמרו חז"ל‬ ‫"אחד לעולה ואחד לחטאת" (ויקרא יב‪:‬ח)‪,‬‬ ‫בזמן שביהמ"ק קיים מזבח מכפר‪ ,‬עכשיו‬ ‫וברש"י לא הקדימה הכתוב אלא למקראה‪,‬‬ ‫שלחנו של אדם מכפר עליו‪ .‬ופרש"י‬ ‫אבל הקרבת חטאת קודם לעולה‪ .‬והנה‬ ‫שאוכלים על שלחנו עניים מהוגנים‪ .‬ואין‬ ‫בשו"ע או"ח הל' הנהגת אדם בבוקר (סי' א'‬ ‫היה"ר שאומר בחטאת עולה רק במקום‬ ‫סע' ה') טוב לומר פ' העקידה (בראשית כב‪:‬א‪-‬‬ ‫זריקת הדם‪ ,‬אבל לא במקום אכילת בשר‪,‬‬ ‫יט) ופ' המן ועשרת הדברות ופ' עולה (ויקרא‬ ‫ואין היה"ר עולה במקום כל הקרבן של‬ ‫א‪:‬א‪-‬ז) ומנחה (שם ב‪:‬א‪-‬יג) ושלמים (ג‪:‬א‪-‬יז)‬ ‫החטאת‪ .‬משא"כ היה"ר של העולה שהוא‬ ‫וחטאת (ד‪:‬א) ואשם‪.‬‬ ‫כולה כליל הוא העולה במקום כל הקרבן‬ ‫היה"ר של עולה קודם‪ ,‬ע"ש‪ .‬ועיין בשב‬ ‫ובמגן אברהם (שם סק"ח) כתב‪ ,‬נשאלתי‬ ‫יעקב (סי' ב') מ"ש בזה‪.‬‬ ‫למה כ' הטור והרב"י בשו"ע לומר עולה כו'‬ ‫חטאת‪ ,‬הלוא קיי"ל (פ"י דזבחים) דחטאת‬ ‫וראיתי בספר נשמת חיים (סי' ק') וכן היא‬ ‫קודם לעולה‪ ,‬וכ"כ רש"י פ' תזריע ע"ש‪ .‬וכ'‬ ‫בשו"ת בנין שלמה (ווילנא‪ ,‬סי' א') עפ"י‬ ‫ברא"ם‪ ,‬ונ"ל דאמרי' (זבחים דף ז') למה‬ ‫המשנה דפ' כל התדיר (זבחים פט‪ ).‬דחטאת‬ ‫חטאת קודמת לעולה‪ ,‬משל לפרקליט‬ ‫קודמת לעולה בכל מקום‪ .‬והגם דבכל‬ ‫שנכנס למלך‪ ,‬ריצה הפרקליט נכנס דורון‬ ‫פרשיות המוספין נאמרו העולות קודם‬ ‫אחריו ע"ש‪.‬‬ ‫להחטאות‪ ,‬אבל בהקרבה היו מקריבין‬ ‫חטאת מקודם שלא כסדר האמור בפרשה‪,‬‬ ‫והתוס' כתבו עולה דורון הוא‪ ,‬אע"ג‬ ‫לבד מחג הסוכות דכתיב בהו כמשפט‪ ,‬וזהו‬ ‫דאעשה מכפרת יותר מחטאת וכו' ע"ש‪ ,‬פי'‬ ‫תמידים כסדרם האמור בתורה‪ ,‬ומוספים‬ ‫דאיתא בגמ' חטאת מכפרת על חייבי עשה‬ ‫שלא כסדרן האמור בתורה אלא כהלכתן‬ ‫מקופיא‪ ,‬ועולה מכפר מקיבעא‪ .‬אעפ"כ‬ ‫דחטאת קודמת לעולה‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫כשקרב חטאת ראשונה‪ ,‬א"כ כבר כיפר על‬ ‫חייבי כריתות ועשה‪ ,‬א"כ עולה הוי דורון‪.‬‬ ‫חומרא דקרבן עולה‬ ‫אבל באמירתינו כתב הטור שלא יאמר יה"ר‬ ‫ובספר חומת אנך כאן מבאר ענין של עולה‬ ‫אחר פ' החטאת‪ ,‬שמא אינו חייב חטאת והוי‬ ‫וחטאת‪ ,‬דשלשה שותפין באדם הקב"ה‬ ‫כקורא בתורה‪ .‬ועולה מכפרת אעשה‪,‬‬ ‫אביו ואמו‪ .‬והנה מעשה העבירה הם פגם‬ ‫דאמרי' בגמרא אין לך אדם שאינו מחוייב‬ ‫באביו ואמו שהם נתנו לו חלק הגוף כל א'‬ ‫עשה‪ ,‬א"כ יאמר עולה קודם [לחטאת]‬ ‫דילי'‪ .‬אבל המחשבה בא מהקב"ה‪ ,‬וא"כ הי'‬ ‫שהיא מכפרת כדאיתא בזבחים‪ ,‬שאין לך‬ ‫בעצם צריך להיות שעל חטא המחשבה יהי'‬ ‫אדם בישראל שאינו מחויב עשה כנ"ל‪ .‬אבל‬ ‫עונש הכי גדול‪ .‬אבל במקום גדלותו שם‬ ‫כשיודע שנתחייב חטאת יאמר חטאת קודם‪.‬‬ ‫אתה מוצא ענותנותו‪ ,‬דא־ל רחום וחנון‬ ‫ואינו מעניש על המחשבה כמעשה‪ .‬ולכן‬ ‫מעלה בלימוד התורה עולה לחטאת‬ ‫הקדים כאן העולה קודם‪ ,‬שתבין חומרת‬ ‫ובשערי תשובה (סי' א' סק"י) ושלמים ‪-‬‬ ‫העולה ורחמיו על כל מעשיו‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫ובספר דעת קדושים כ' לתרץ דחטאת מלבד‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מד‬ ‫אסורה לו‪ ,‬כגון שאכל טבל וכו' זה הכלל כל‬ ‫עשה דוחה ל"ת‬ ‫שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בה ידי‬ ‫משום חומרא או משום קולא‬ ‫חובתו‪ ,‬וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון‬ ‫והנה העולה בא על המחשבה ועל ביטול‬ ‫אין יוצא בה ידי חובתו‪.‬‬ ‫עשה‪ .‬וכבר דנו ביסוד דין עשה דוחה ל"ת‪,‬‬ ‫וכתב על זה בס' שאגת אריה (סי' צ"ו)‬ ‫למה יש כח בעשה לדחות הלאו‪ .‬א) העשה‬ ‫שמביא לשון הרמב"ם דכללא כייל‪ ,‬דמה‬ ‫גדול יותר מהלאו‪ .‬וז"ל הרמב"ן (שמות כ‪:‬ח)‬ ‫שאין מברכין עליו אין יוצאין ידי חובת מצה‬ ‫ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה‬ ‫ואפילו איסור‪ ,‬שאינו אלא בלאו גרידא ואין‬ ‫כמו שהאהבה גדולה מהיראה‪ ,‬כי המקיים‬ ‫בו מיתה‪ .‬והקשה שהיה מן הדין דאפילו‬ ‫ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול‬ ‫לכתחילה ראוי לצאת באותן איסורין שאין‬ ‫מהנשמר מעשות הרע בעיניו‪ .‬ולכך אמרו‬ ‫בהן אלא לאו גרידא‪ ,‬משום דיבוא עשה‬ ‫דאתי עשה ודחי לא תעשה‪ ,‬ומפני זה יהיה‬ ‫וידחה לא תעשה‪ .‬ומסיק שדברי הרמב"ם‬ ‫העונש במצות לא תעשה גדול‪ ,‬ועושין בו‬ ‫תמוהים‪ ,‬ונראה לו ברור דעשה דמצה דוחה‬ ‫דין כגון מלקות ומיתה‪ ,‬ואין עושין בו דין‬ ‫לא תעשה גרידא‪.‬‬ ‫במצות עשה כלל אלא במורדין‪.‬‬ ‫חיוב עשה דגברא אי דוחה ל"ת דחפצא‬ ‫ב) אף דהלאו חמור יותר מעיקרא‪ ,‬לא נאמר‬ ‫הלאו במקום העשה‪ .‬וז"ל רבינו ניסים גאון‬ ‫והנה גם האור שמח (פ"ו מהל' חמץ ומצה‬ ‫(שבת קל"ג) לא תעשה גרידא מנלן דדחי‪,‬‬ ‫ה"ז) עמד על קושיא זו וכתב וז"ל‪ ,‬הנה הארי‬ ‫דכתיב 'לא תלבש שעטנז' וכתיב 'גדילים‬ ‫החי השאגת אריה (סי' צ"ו) האריך בזה‬ ‫תעשה לך'‪ ,‬ידענו כי זה לא תעשה אינו שוה‬ ‫דלדידן אתי עשה ודחי לא תעשה והעלה‬ ‫בכל דבר‪ ,‬אלא מיוחד הוא‪ ,‬וכי הציווי‬ ‫דלא כרבינו שאין אדם יוצא יד"ח באכילת‬ ‫שנאמר אחריו הוא תנאי עליו‪ ,‬וכי לא בא‬ ‫מצה שהיא אסורה לו‪ .‬ולענ"ד דלא מצאנו‬ ‫להזהיר אלא על לבישת כלאים חוץ ממצות‬ ‫דידחה עשה דאכילה ל"ת‪ ,‬לאכול דבר‬ ‫ציצית‪ .‬אבל מה שהוא מעורב מחוטי‬ ‫האסור והטמא‪.‬‬ ‫הפשתן עם הטלית של צמר שהיא מצוה‬ ‫לכן הציור האמיתי הוא דזה לא יתכן דעבור‬ ‫אינו נכנם בזו האזהרה אלא מותר הוא וכו'‪.‬‬ ‫קיום עשה שיקויים היינו אכילת מצה‬ ‫ובזה הפירוש שפירשנו יסיר מלבך ספק‬ ‫שצוהו השי"ת לאכול דבר האסור באכילה‬ ‫גדול שמסתפקין בו בני אדם ושואלין עליו‪,‬‬ ‫ואכילתו נמנעת מחפץ ה'‪ .‬רק מצאנו ככה‬ ‫והוא שאומרין מאחר שאנו יודעין שאזהרת‬ ‫שעבור עשה דאכילת בשר הפסח ישבור‬ ‫לאו קשה מציווי עשה‪ ,‬האיך יבוא עשה‬ ‫העצם שיש בו מוח‪ ,‬דהמוח אינו דבר האסור‬ ‫וידחה האזהרה של לאו שיהא חמורה ממנו‬ ‫באכילה‪ ,‬שאם נפקע העצם מצוה לאכול‬ ‫וכו' והתשובה הוא מה שהקדמנו שהאזהרה‬ ‫המוח‪ .‬אם כן אמרינן כיון דאי אפשר לקיים‬ ‫של אלו כך נאמרה מיוחדת‪ ,‬וכי הציווי של‬ ‫עשה דאכילה רק באופן שיעשה פעולה‬ ‫עשה תנאי הוא בה‪.‬‬ ‫האסורה‪ ,‬אתי עשה ודחי לא תעשה‪.‬‬ ‫אולם מה נעשה מדברי הירושלמי דפריך‬ ‫אם יוכל לצאת חובת מצה באכילת איסור‬ ‫דליתי עשה דאכילת מצה וידחה ל"ת‬ ‫והנה כ' הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ז) אין‬ ‫דחדש‪ .‬ותירץ ע"ז האור שמח דחדש הוא‬ ‫אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא‬ ‫מה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫המחשבה‪ .‬ומיהו להעיר לב האדם הקדים‬ ‫איסור גברא ולא איסור חפצא‪ ,‬ובו שייך‬ ‫את העולה בכתוב לומר דמן הדין זה יצא‬ ‫לומר אתי עשה ודחי ל"ת‪ ,‬אבל לא באיסור‬ ‫ראשונה להעניש על המחשבה‪ ,‬אמנם א‪-‬ל‬ ‫שהוא חפצא‪ ,‬והאריך שזה מחלוקת בבלי‬ ‫רחום הוא ואין עונש אלא על המעשה‪ ,‬ולכן‬ ‫וירושלמי יעו"ש‪ .‬וכעין דבריו בשער יושר‬ ‫ההקרבה חטאת קודמת לעולה‪.‬‬ ‫(ש"ג כ"ה)‪ ,‬וביתר ביאור עיין קהילות יעקב‬ ‫(נדרים סי' ט"ו)‪.‬‬ ‫וא"כ מכח עשה דוחה ל"ת בודאי צדקו‬ ‫דברי הרמב"ן דהוא מכח חומרא שיש‬ ‫ובאמת לפי דברי החיד"א נמתקין לחיך ב'‬ ‫בעשה שידחה ל"ת‪ .‬אבל מה שכתב רבינו‬ ‫השיטות כחדא‪ ,‬כמ"ש העולה באה לכפר‬ ‫נסים גאון הכוונה דזה באמת התנאי בהל"ת‬ ‫על הרהור הלב והחטאת על החטא שחטא‬ ‫שהעשה ידחוה‪ ,‬דזה דוקא באיסור גברא‪,‬‬ ‫במעשה‪ .‬ומן הדין היה שיהא חמור החוטא‬ ‫אבל לא דנאמר שיאכל דבר שאסרו רחמנא‬ ‫במעשה‪,‬‬ ‫מחוטא‬ ‫יותר‬ ‫במחשבה‬ ‫באיסור חפצא‪ .‬אבל לשי' השאג"א אולי‬ ‫שהמחשבה רוחנית והוא חלק ה'‪ .‬אך‬ ‫הוה כמו עוסק במצוה פטור מן המצוה‪.‬‬ ‫מענותנותו יתברך לא רצה להעניש על‬ ‫מראי מקומות‬ ‫בשו"ת משנה הלכות השייכים ללימוד דף היומי‬ ‫חלק ‪ -‬סימן‬ ‫מס' בכורות‬ ‫מעשה בזכר של רחלים ‪ ........................................................................‬יד‪-‬רסב‬ ‫לה‪.‬‬ ‫תוד"ה כהני ‪ ...............................................................................‬יב‪-‬רעז‪ ,‬יד‪-‬ריא‬ ‫לה‪:‬‬ ‫תוד"ה עמד‪ .........................................................................................‬יט‪-‬קסד‬ ‫לו‪.‬‬ ‫ההוא שרוע דאתא לקמיה דרב אשי ‪ ........................................................‬יט‪-‬קנב‬ ‫לו‪:‬‬ ‫השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה‪ ................................‬יז‪-‬לא‪ ,‬קלד‪ ,‬רכג‬ ‫לז‪.‬‬ ‫טבלים הוה מתקיננא להו ואכלנא להו ‪......................................................‬טז‪-‬קט‬ ‫נפגמה אזנו מן החסחוס אבל לא מן העור ‪.................................................‬יז‪-‬רלה‬ ‫רש"י ד"ה אבל ‪ ........................................................................‬יז‪-‬רלה‪ ,‬יט‪-‬קכט‬ ‫אם כן פסח ועור למה לי ‪.........................................................................‬יז‪-‬רלה‬ ‫לז‪:‬‬ ‫רש"ה ד"ה אם כן דבעל ‪..........................................................................‬יז‪-‬רלה‬ ‫עבדו רבנן הכירא כי היכי דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים ‪ .......................‬ג‪-‬רכה‬ ‫לח‪.‬‬ ‫אין מחוסר אבר מבפנים ‪ .......................................................................‬טו‪-‬רכב‬ ‫לט‪.‬‬ ‫אין לו ביצים‪ .............................................................................................‬יז‪-‬יג‬ ‫מ‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מו‬ ‫הילולא דצדיקיא‬ ‫י"ד מרחשון תרצ"ג‬ ‫הרה"ק רבי אהרן ווייס מבענעדקוויץ זי"ע‬ ‫בעל מדרש אהרן‬ ‫רבינו אהרן נולד בראש חודש שבט שנת תרי"א (‪ 1851‬למס') במונקאטש )‪,(Mukachevo, Ukraine‬‬ ‫לאביו הגה"ק רבי שמואל צבי ווייס זצ"ל ראב"ד מונקאטש [אבי האמרי יוסף מספינקא‬ ‫(‪ )Săpânța, România‬זי"ע]‪ ,‬ולאמו מרת צירל ע"ה‪ ,‬בת הרה"ק רבי צבי הירש עסטרייכער זצ"ל‬ ‫ממונקאטש‪.‬‬ ‫בצל רבותיו הקדושים‬ ‫תורת הנגלה למד רבינו אצל אביו הקדוש‪ ,‬וכן אצל דודו הגה"ק מסוואליבא (‪)Svalyava, Ukraine‬‬ ‫זי"ע‪ .‬כבר בילדותו ניכר בכשרונותיו העצומים ובהתמדתו הנפלאה‪ ,‬ומצא חן בעיני גדולי עירו‪ ,‬עד‬ ‫שרב העיר הגאון בעל מחנה חיים זצ"ל מתלמידי מרן החתם סופר זי"ע‪ ,‬בעת שנאלץ לעזוב את‬ ‫משרת הרבנות בעיר מפני המחלוקת‪ ,‬אמר‪" :‬צר לי לעזוב את העיר‪ ,‬כי לא אוכל להמשיך לפלפל‬ ‫עם שני בניו של הראב"ד רבי שמואל צבי"‪.‬‬ ‫בדרכי העבודה ובתורת נסתר היה תלמיד מובהק להרה"ק רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב‬ ‫(‪ )Zhydachiv, Ukraine‬זי"ע‪ ,‬אליו נסע עוד בצעירותו עם אביו‪ .‬רבו הקדוש הוקירו וחיבבו מאד‪,‬‬ ‫והועידו לגדולות‪ .‬הרה"ק מזידיטשוב אמר פעם על רבינו ואחיו האמרי יוסף שהיה אז כבר היה‬ ‫מפורסם לעילוי‪ ,‬לאמרי יוסף יהיו לו עיניים פקוחות‪ ,‬ועל רבינו אמר כי גם הוא יהיה עילוי‪.‬‬ ‫מסופר‪ :‬בפעם הראשונה שהיה רבינו עם אביו בזידיטשוב‪ ,‬במוצאי ש"ק קרא הרה"ק לגדולי‬ ‫תלמידיו לחדרו כדרכו‪ ,‬והראה להם את רשימותיו בגליונות המדרש בענין דברי התורה שאמר‬ ‫בסעודת רעוא דרעוין‪ .‬רבי שמואל צבי הכניס עמו את בנו הקטן‪ .‬אמר לו הרה"ק בפנים שוחקות‬ ‫בדרך צחות‪" :‬עליך כוונתי בכתביי בכתבי בסוף כל ענין כידוע לי"ח‪ ,‬ר"ת 'יונגע חסידים'לך'"‪.‬‬ ‫בהיותו כבן ט"ו נסע עם אביו להרה"ק מזידיטשוב‪ .‬כשנכנס אל הקודש פנימה‪ ,‬התעניין אצלו על‬ ‫לימודיו‪ ,‬ואמר לו שילמד מסכת חולין עם ראשונים ואחרונים וטור יו"ד והל' שחיטה על בוריין‪ ,‬כדי‬ ‫שיוכל לשמש כרב בישראל‪ .‬אכן לאחר חתונתו כשנסע שוב רבינו עם אביו לזידיטשוב‪ ,‬ואביו ביקש‬ ‫בקוויטל פרנסה לבנו‪ ,‬שלח הרה"ק לקרוא לרבה של מונקאטש‪ ,‬וביקשו שימנה את רבינו לשו"ב‬ ‫בבענעדקוויץ )‪ (Benedykivtsi, Ukraine‬אשר היתה אז תחת רבנות מונקאטש [מרחק של ‪ 8‬מייל]‪.‬‬ ‫הרב ממונקאטש מילא את הוראתו‪ ,‬ורבינו החל לשמש כשו"ב בבענעדקוויץ‪ .‬לאחר שנתיים כאשר‬ ‫נתרבו תושבי העיר ונפרדה ממונקאטש והיתה לרבנות בפני עצמה‪ ,‬אמר הרה"ק לראשי הקהל דשם‬ ‫שימנו את רבינו לאב"ד שם‪ ,‬וכן הוה‪.‬‬ ‫סיפר רבינו‪ :‬כי מאז ומתמיד בהיותו נוסע להסתופף בצל הצדיקים‪ ,‬ובפרט בצל רבו הרה"ק מצאנז‬ ‫(‪ )Nowy Sacz, Poland‬זי"ע‪ ,‬היה מתבונן על כל זיע וניע מהנהגותיהם הקדושים‪ ,‬שכל תנועותיהם‬ ‫מז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫תורה שלימה הוא וצריכה לימוד‪ .‬על כן היה נוהג לנסוע לשבתות שאינם מיוחדים‪ ,‬שאז לא היו רבנים‬ ‫רבים מסתופפים בחצר הקודש‪ ,‬וממילא היה יושב סמוך ונראה לרב הקדוש‪ ,‬ויכול לפקוח עין על‬ ‫כל תהלוכותיו ומנהגיו‪ .‬וזמן רב לפני הנסיעה היה מתבונן איזה מנהגים והנהגות של רבו בעניני הלכה‬ ‫אינם ידועים לו‪ ,‬כדי שיוכל לעקוב אחר מנהגו‪ ,‬ולידע את הכרעותיו ההלכתיות‪.‬‬ ‫בני הרה"ק מצאנז החשיבו מאד את רבינו‪ ,‬והרה"ק מגארליץ (‪ )Gorlice, Poland‬אמר עליו‪" :‬דער‬ ‫יונגערמאן געפעלט מיר"‪ .‬רבינו נסע גם אל הרה"ק משינאווא (‪ )Szreniawa, Poland‬זי"ע‪ .‬הרה"ק‬ ‫ממונקאטש אמר עליו‪" :‬הרב מבענעדקוויץ‪ ,‬אם יש בדורנו 'חכם הרזים' הוא זה ולא אחר"‪.‬‬ ‫רבינו נסמך לרבנות מהייטב לב מסיגעט )‪ (Sighetu Marmaţiei, România‬זי"ע‪ ,‬ומהגאון רבי חיים צבי‬ ‫מאנהיימער אב"ד אונגוואר )‪ (Uzhhorod, Ukraine‬זצ"ל מתלמידי מרן החתם סופר זי"ע‪ ,‬ומהגאון‬ ‫רבי שלמה גאנצפריד זצ"ל בעל קיצור שלחן ערוך‪.‬‬ ‫פרק האיש מקדש‬ ‫בהיותו כבר שיבסר נשא את זוגתו מרת פיגא ע"ה‪ ,‬בתו של הרה"ק רבי יהושע העשיל הכהן פריעד‪,‬‬ ‫בעל זכרון יהושע מקאפיש (‪ )Veľké Kapušany, Slovakia‬זי"ע‪ .‬ומסופר‪ :‬פעם אחת בבחרותו היה‬ ‫רבינו בשב"ק אצל הרה"ק הדברי חיים מצאנו זי"ע‪ .‬בעת עריכת השולחן הטהור נדחק רבינו ונדחף‬ ‫על הרה"ק מקאפיש‪ ,‬שהיה מזקני וחשובי תלמידי הדברי חיים‪ .‬הרה"ק רבי ברוך מגארליץ זי"ע אמר‬ ‫לרבינו‪" :‬שטופּ שטופּ‪ ,‬דאס איז דיינע"‪[ ,‬דחוף דחוף‪ ,‬זה שלך]‪ .‬במוצש"ק הזה הציע רבי ברוך להרה"ק‬ ‫מקאפיש את רבינו לחתן לבתו‪ ,‬ונעשה קשר השידוכין‪ .‬בשנת תרכ"ח (‪ 1868‬למס') התקיימה‬ ‫החתונה‪.‬‬ ‫בשנת תרמ"ט (‪ 1889‬למס') נסע רבינו יחד עם חותנו ועם כמה עשרות מרבני הונגריה לביקור‬ ‫בארה"ק‪ .‬בעלותם לספינה בטריעסט (‪ ,(Trieste, Italy‬הבחינו שיחד עמם נוסעים בספינה קבוצה‬ ‫גדולה של כומרים ואנשי דת‪ ,‬שעלו אף הן לביקור בארץ הקודש‪ .‬רבינו וחותנו ורוב בני החבורה נזהרו‬ ‫שלא להתחבר עם גויים אלו‪ ,‬ועל כן השתדלו לסעוד את סעודותיהם בחדריהם‪ ,‬ושלא לשהות על‬ ‫סיפון )‪ (deck‬הספינה בעת שהיו שם מבני חבורת הכומרים‪ .‬הם היו עוסקים בלימוד המצוות‬ ‫התלויות בארץ ובהלכותיהן‪.‬‬ ‫אולם יחד אתם היו מספר רבנים אשר רוח אחרת היתה עמם‪ ,‬ודימו בנפשם שיהיה זה קידוש ה'‬ ‫וכבוד גדול ליהדות אם יצרו קשר עם כומרים אלו‪ .‬על כן היו מבלים עמהם שעות בשיחות בעניני‬ ‫העולם ובעניני חכמה‪ .‬באחד הימים התעורר ויכוח בין הרבנים האלו לבין הכומרים בענייני אמונת‬ ‫הנוצרים‪ ,‬ותוך כדי הויכוח פלט אחד מהרבנים דברים חריפים נגד דתם‪ ,‬וכמובן שהכומרים נפגעו‬ ‫מאוד מהעלבונות שהטיח בהם רב זה‪ .‬פנה אליהם ראש הכומרים ואמר‪" :‬מאחר שפגעתם‬ ‫באמונתנו‪ ,‬אקשה לכם ג' קושיות על הדת שלכם‪ ,‬ואתן לכם זמן שלשה ימים כדי שתשיבו על‬ ‫טענותי‪ .‬והיה אם לא תדעו להשיב על טענותי‪ ,‬דעו כי מרה תהא אחריתכם‪ ,‬כי נמסור אתכם‬ ‫לשלטונות על ביזוי הנצרות"‪.‬‬ ‫הרבנים נבהלו לנפשם‪ ,‬ולא ידעו מה לעשות‪ ,‬והחליטו לגזור תענית ותפילה ג' ימים על כל היהודים‬ ‫נוסעי הספינה‪ .‬ובאו להרה"ק מקאפיש‪ ,‬וסיפרו לו כל מה שקרה אותם‪ .‬מששמע רבינו את אשר‬ ‫אירע‪ ,‬ביקשם שיאמרו לו את קושיותיו של הכומר‪ .‬משפרטו לו את שלשת קושיותיו‪ ,‬הגיב להם‪:‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מח‬ ‫"אל תדאגו‪ ,‬אני אענה להם תשובה הגונה"‪.‬‬ ‫בבוא עת הויכוח‪ ,‬נתאספו כל נוסעי הספינה‪ ,‬ובראשם רבני היהודים ולהבדיל הכומרים‪ ,‬וניתן האות‬ ‫לפתיחת המעמד‪ .‬מיד קם רבינו ואמר לבישוף‪" :‬שמי אהרן ווייס‪ ,‬מקום כהונתי כרב העיירה‬ ‫בענעדקוויץ‪ .‬אתה מה שמך ומה תפקידך"? השיבו הכומר‪" :‬אני הספרן הראשי של הותיקן"‪ .‬ביקש‬ ‫רבינו ממנו שיחזור וישאל שנית את שאלותיו‪ .‬משסיים את ג' קושיותיו‪ ,‬פתח רבינו ואמר‪" :‬תמיהני‬ ‫עליך שאתה שואל כזאת‪ ,‬הלוא בישוף פלוני שלפני כך וכך שנים כיהן במשרה שאתה מכהן‪ ,‬כתב‬ ‫בספרו אודות היהדות והנצרות כך וכך‪ ,‬ולפי זה קושיתך הראשונה אינה קושיא‪ .‬וכן על הקושיא הב'‬ ‫לפי מה שכתב בספר הנ"ל במקום אחר מתורץ"‪ .‬וכך הראהו איך שכל קושיותיו מופרכות מן היסוד‪.‬‬ ‫הכומר ההמום מהיקף ידיעותיו של רבינו‪ ,‬לא בוש והודה כי צדק בדבריו‪ ,‬וליהודים היתה הישועה‪.‬‬ ‫הרבנים ולהבדיל הכומרים שמען כן תמהו‪" :‬הכיצד שולט הנך בספרי הכמורה כה היטב?" סיפר להם‬ ‫רבינו‪" :‬בהיותי אברך צעיר‪ ,‬נזדמן לו לקרוא באיזה ירחון תורני סדרת מאמרים בהמשכים על תולדות‬ ‫היהדות והנצרות‪ .‬בסיום סדרת המאמרים נכתב שהדברים מתורגמים מספרו של בישוף פלוני‪,‬‬ ‫ובהסכמת רבנים תרגמה המערכת את דבריהם‪ ,‬למען ידעו בני התורה תולדות עמם‪ .‬משהבחנתי‬ ‫בזאת לא מצאתי מרגוע לנפשי‪ ,‬שכן נצטערתי ביותר על אשר נכשלתי בשוגג בקריאת ספר שכתבו‬ ‫מין‪ .‬התפללתי לה' שישכח ממנו את כל אשר קראתי שם‪ .‬תפילתי נתקבלה‪ ,‬ואכן נשכח ממני כל‬ ‫הנכתב בספר‪ .‬הנה בלילה שקודם הויכוח‪ ,‬ראיתי שוב בחלומי כל המאמרים הנ"ל‪ ,‬וקראתי בהם‬ ‫ממש מילה במילה כמתוך הספר‪ .‬ויהי בעת קומי‪ ,‬ותפעם רוחי על כך‪ ,‬וחרה לי הדבר על שבדרכי‬ ‫לארץ הקודש נתעוררו אצלו ידיעות אלו‪ .‬אולם למחרת עת נודע לי על הויכוח‪ ,‬הבנתי היטב כי מאת‬ ‫ה' היתה זאת להצילנו מן הסכנה"‪.‬‬ ‫בהגיעם לעיר הקודש ירושלים‪ ,‬כאשר הלך רבינו ברחוב העיר‪ ,‬הבחינו בתהלוכה נוצרית עם כומרים‬ ‫רבים‪ .‬כמובן שעברו לצדו השני של הרחוב כדי להמנע מהתקל בהם ובפסיליהם‪ .‬אולם להפתעתם‬ ‫החלו אנשי התהלוכה לילך אחריהם במהירות עד שהשיגום‪ ,‬ואז פנה ראש התהלוכה אל רבינו‬ ‫בכבוד רב‪" :‬כבוד הרב הלוא תכירני"‪ ,‬והיה זה הבישוף הנ"ל‪ ,‬והציגו בפני מרעיו כחכם מחוכם בתורת‬ ‫הנוצרים יותר ממנו‪ .‬הבישוף שאל בשלומו‪ ,‬ושאלו אם יש לו צורך בעזרה במסעותיו בארץ הקודש‪.‬‬ ‫מלווי רבינו ענו לכומר‪ ,‬שחוששים לבקר בקבר דוד‪ ,‬כי הערבים נוהגים להציק ליהודים המתפללים‬ ‫שם‪ ,‬ולדאבון לב אין ניתן ליהודים להתפלל בתוך מערת המכפלה‪ .‬אמר להם הבישוף שיודיעוהו‬ ‫מתי מתבוננים לבקר במקומות הללו‪ ,‬והוא ידאג לשלומם‪ ,‬ואכן עשו כן כאשר רצו להגיע לקבר דוד‬ ‫המלך‪ .‬אולם לגבי מערת המכפלה‪ ,‬יעצוהו אנשי ירושלים להמנע מזה לגודל הסכנה‪.‬‬ ‫עוד מסופר‪ :‬רבינו היה רגיל לספר מעשה באברך אחד שנסע לארץ ישראל‪ ,‬ובדרך נוסעו על האניה‬ ‫נגלה אליו בחלומו הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליזענסק )‪ (Leżajsk, Poland‬זי"ע‪ ,‬ושאלו לאן פניו‬ ‫מועדות‪ .‬השיבו האברך‪ :‬כי נוסע לארה"ק למקומות הקדושים‪ .‬שאלו הרבי ר' אלימלך‪" :‬מדוע אינך‬ ‫נוסע לציון שלי בליזענסק"? ואכן בשובו מארה"ק נסע האברך לליזענסק‪ .‬אחד מחשובי חסידי רבינו‬ ‫‪ -‬הרה"ח רבי יוסף גאטליב מפטארייענא (‪ (Petroșani, România‬אמר‪ :‬שאברך זה היה רבינו בעצמו‪.‬‬ ‫כמו כן מסופר שבחלומו הובילו הרבי ר' אלימלך עד לציונו הקדוש‪ ,‬וכשנסע רבינו לליזענסק בפעם‬ ‫הראשונה בחייו‪ ,‬התפלאו כל מקורביו לראות שיודע בדיוק את הדרך ולתאר את הציון הק'‪.‬‬ ‫(שבחי הרבי ר' אלימלך)‬ ‫מט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫על כס ההנהגה‬ ‫לאחר פטירת הרה"ק מזידיטשוב זי"ע ובניו הצדיקים‪ ,‬החלו תלמידיו וחסידיו להסתופף בצל גדולי‬ ‫תלמידיו‪ ,‬חלקם הגדול ובעיקר יושבי מארמרוש )‪ (Maramureș county, România‬חסו בצל הרה"ק‬ ‫האמרי יוסף מספינקא זי"ע‪ .‬יושבי אונגארן רובם הסתופפו בצל הרה"ק הבני שלשים מקאסאן‬ ‫)‪ (Koson', Ukraine‬זי"ע‪ ,‬ובגלילות מונקאטש החלו רבים להסתופף בצל רבינו‪ ,‬ועד מהרה נתפרסם‬ ‫שמו של כפועל ישועות בקרב הארץ‪ ,‬ונהרו אליו לבקש ברכתו ועצתו‪ ,‬ולהנות מאור תורתו וקדושתו‪.‬‬ ‫בתחילה כיהן רבינו בבענעדקוויץ‪ .‬בשנת תרס"ז (‪ 1907‬למס') עבר לראסוויגעף (‪(Oroszvég‬‬ ‫שבמונקאטש‪ ,‬שם הקים את ביתו ובית מדרשו שנהיה לתל תלפיות ליהודי מונקאטש והגלילות‪.‬‬ ‫כמו כן נתמנה אז לדומ"צ בבי דינא רבה דמונקאטש‪ ,‬ובשנת תרע"ה (‪ 1915‬למס') נתמנה לראש‬ ‫הב"ד‪.‬‬ ‫מסופר‪ :‬בעת שהיה רבינו עדיין שו"ב בבענעדקוויץ‪ ,‬הגיע לשם אחד מהאדמו"רים הזקנים‬ ‫המפורסמים‪ ,‬וערך שם את שולחנותיו‪ .‬מכיון שבאותו ליל שבת ירדו גשמים‪ ,‬והאכסניא של‬ ‫האדמו"ר היתה מרוחקת‪ ,‬לא בא רבינו לשולחנו‪ .‬אמנם בשבת בבוקר ערך האדמו"ר שולחנו בבית‬ ‫המדרש‪ ,‬והגיע רבינו לשולחנו‪ .‬בעת עריכת השלחן הביאו קוגל‪ ,‬וחילק האדמו"ר שיריים למסובין‪,‬‬ ‫ונתן גם לרבינו‪ .‬אך רבינו הניח הקוגל לפניו ולא אכלו‪ .‬משהבחין בכך האדמו"ר הקפיד עליו‪ ,‬מפני‬ ‫שסבר שאמש לא בא מפני שזילזל בכבודו‪ ,‬וכעת אין נאה לו לאכול מהשיריים‪ .‬ואמר‪" :‬יש יהודים‬ ‫שאין זה מכבודם לבוא לשולחן של אדמו"ר ולקבל השפעות ויראת שמים‪ ,‬ואין מכבודם לאכול‬ ‫משיריים של אדמו"ר"‪ .‬רבינו שתק בהכנעה ולא אמר כלום‪.‬‬ ‫לאחר זמן מה שלח רבינו ילד קטן שישאל את בעלת הבית‪ ,‬מה הונח בקוגל‪ ,‬וחזרו בבהלה לספר‬ ‫שהמשרתת הנכריה טעתה והכניסה לקוגל שומן דבר אחר‪ ,‬שבו היו משתמשים למריחת גלגלי‬ ‫העגלה‪ .‬האדמו"ר פייסו בראותו ובראות כל הקהל שרוח ה' נוססה ברבינו‪ .‬אמנם רבנו כדרכו ביטל‬ ‫את המופת‪ ,‬והסביר‪ :‬שבאמת אינו כלום‪ ,‬לפי שכשהגיע אליו הקוגל לא מצא חן בעיניו‪ ,‬אולי מפני‬ ‫ריחו‪ .‬והאדמו"ר הרי הוא בעל רוח הקדוש כידוע‪ ,‬אלא שכיון שבא לכלל כעס בחשדו בו‪ ,‬בא לכלל‬ ‫טעות‪.‬‬ ‫פעם נקרא רבינו לסדר קידושין לזוג מבוגרים בכפר אחד מהגליל‪ ,‬והאיש היה כהן‪ .‬בלילה לפני‬ ‫החופה בא הגה"ק מהר"מ א"ש [אייזנשטאטער] זצ"ל אל רבינו בחלומו‪ ,‬ואמר לו שהוא סידר חליצה‬ ‫לאשה זו‪ ,‬וכיון שהאיש כהן‪ ,‬אסור לו להתחתן אתה‪ .‬למחרת בבוקר קרא רבינו לאשה והחל לחקרה‬ ‫ולדורשה‪ ,‬עד שהודתה שבימים קדמונים היתה נשואה לבעל שנפטר ולא הניח בנים אחריו‪ ,‬וקיבלה‬ ‫אז חליצה מאחיו באונגוואר אצל המהר"ם א"ש‪ .‬ועל זה נתגלה לו האמרי אש בחלומו‪ ,‬כדי שלא‬ ‫יכשילו חלילה בסידור קידושין אלו‪.‬‬ ‫מסופר‪ :‬פעם נודע לנכד רבינו‪ ,‬הגאון רבי יצחק אייזיק אדלער זצ"ל אב"ד סערעדנא‬ ‫)‪ (Serednje, Ukraine‬על כלה שפירצה גדרי קדושה וצניעות‪ ,‬ויצוו עליה שלא תיכנס לבית הכנסת‬ ‫לשבת שבע ברכות‪ .‬מיד לאחר השבת הביעה הכלה חרטתה‪ ,‬וביקשה תיקון לנפשה‪ .‬רבי אייזיק‬ ‫שלח אותה אל זקינו ‪ -‬רבינו שידריכה‪ ,‬ויתן לה דרך תשובה‪ .‬כשראה רבינו שמרצונה הטוב חזרה‬ ‫בתשובה על מעשיה‪ ,‬ערך בביתו שבע ברכות לכבוד מה שקיבלה על עצמה לנהוג כדת וכדין‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נ‬ ‫ביומא דהילולא של רבינו אמר נכדו הגאון רבי אברהם צבי זצ"ל אב"ד נוה אחיעזר‪" :‬יכולני להעיד‬ ‫על קדושת זקני המדרש אהרן‪ ,‬שהלך עם כל אדם בשלום ובמישור וראה בכל אדם את מעלותיו‬ ‫ומדותיו הטובות‪ ,‬ועי"ז השפיע על רבים‪ ,‬וקירב רחוקים‪ ,‬והצליח לעשות פעלים לחיזוק הדת‪ ,‬בהיותו‬ ‫נערץ על כל הציבור‪ .‬ובשביל זה הפך ביתו לתל תלפיות‪ ,‬ורבים השכימו לפתחו ונהנו ממנו עצה‬ ‫ותושיה ונושעו בברכתו"‪.‬‬ ‫בראסוויגעף לא הרחק מבית רבינו התגורר חסיד בשם ר' מאיר‪ .‬ומפני שהיה מחוסר פרנסה ומטופל‬ ‫בילדים רבים‪ ,‬נהג לנסוע מידי פעם ברחבי המדינות באיצטלא דרבנן‪ ,‬ובכל מקום היה מציג עצמו‬ ‫בתור אחר מהאדמורי"ם המפורסמים‪ ,‬ורבים באו אליו להתברך ממנו‪ ,‬ולהנותו מממונו‪ .‬כמובן שהיה‬ ‫נזהר מלבוא למקומות אשר עלולים לזהותו‪ ,‬וכן לא אל המקום אשר דמות אותו אדמו"ר ידועה‬ ‫לתושבים‪ ,‬שלא יתפס כרמאי‪[ .‬תופעה זו היתה נפוצה בימים ההם‪ ,‬עקב גודל העניות והדחקות]‪.‬‬ ‫פעם אחת בהיותו נוסע ברכבת בקצה מדינת אונגארן‪ ,‬לבוש בבגדי כבוד ובידו מטה של כסף כמנהג‬ ‫אדמורי"ם חשובים‪ ,‬התיישב לידו קצין‪ .‬וכמנהג בני לויה שאל בשלומו‪ ,‬ושאל מנין הוא‪ ,‬והשיבו‬ ‫שהוא מראסוויגעף ליד מונקאטש‪ .‬שוב שאלו‪" :‬האם כבודו הוא רב"‪ .‬ר' מאיר שלא עלה על דעתו‬ ‫לחשוש בענייני אדמורו"ת מגוי אלמוני‪ ,‬לא נזהר בדיבורו‪ ,‬והשיבו שהוא אדמו"ר ועושה פלא‪ .‬שאלו‬ ‫הקצין‪ :‬איך כינויו‪ ,‬ומכיון שכבר אמר שמגוריו בראסוויגעף‪ ,‬חשש לומר שם אדמו"ר שמתגורר בעיר‬ ‫אחרת‪ ,‬וחשב בלבו מה יודע גוי זה באדמורי"ם‪ ,‬על כן השיבו ששמו האדמו"ר מבענעדקוויץ‪ .‬שאלו‬ ‫הקצין לאיזה גזע מתייחס‪ .‬ר' מאיר שלא חשש מאומה‪ ,‬סיפר שהוא מתלמידי הרב הצדיק‬ ‫מזידיטשוב שבגאליציע‪ .‬הקצין לא הראה כל סימן שחושד בו‪ ,‬והמשיכו לשוחח כמנהג שני נוסעים‪.‬‬ ‫לאחר זמן מה‪ ,‬קם ממקומו ונעלם ברכבת‪.‬‬ ‫בהמשך הנסיעה בהגיע הרכבת לתחנה‪ ,‬הופיע לפתע הקצין כשהוא מלווה בשני שוטרים‪ ,‬הצביע‬ ‫על ר' מאיר הנדהם‪ ,‬ומיד הניחו כבלי ברזל על ידיו‪ ,‬והובילוהו לבית הסוהר‪ .‬ר' מאיר החל לצעוק‪" :‬מה‬ ‫פשעי ומה חטאתי"? הקצין משיבו‪" :‬אתה רמאי ואינך אדמו"ר"‪ .‬ר' מאיר ניסה כמובן להתעקש‬ ‫שהוא האדמו"ר מבענעדקוויץ‪ .‬לתדהמתו אומר לו הקצין הגוי‪" :‬מכיר אני היטיב את תואר פני הרב‬ ‫הקדוש הרבי מבענעדקוויץ‪ ,‬שתוארו כאיש צדיק ונשגב‪ ,‬ודמותו לנגד עיני‪ ,‬שכן בילדותי לפני‬ ‫כארבעים שנה‪ ,‬הייתי חולה אנוש‪ ,‬והורי שאלו ברופאים ולא הצליחו להביא לי תרופה‪ .‬עד שיהודי‬ ‫אחד יעץ להורי‪" :‬היות ולהרב הצדיק מזידיטשוב זצ"ל [ששמעו וכח תפלתו הגיע גם לאינם בני‬ ‫ברית]‪ ,‬יש תלמיד במדינתנו‪ ,‬שתפלתו עושה פירות‪ ,‬כדאי שתפנו אליו‪ ,‬ויעתיר בעדכם"‪ .‬כן עשו‪,‬‬ ‫ונרפאתי‪ .‬לאחר מכן נסעתי עם אמי אל הצדיק להכירו‪ ,‬ולהודות לו על שבזכות ברכתו ניצלתי‪ ,‬ומאז‬ ‫נחקקה צורתו הקדושה בזכרוני‪ .‬ואף שכבר חלפו כארבעים שנה‪ ,‬עדיין צורתו הקדושה לנגד עיני‪.‬‬ ‫וכעת כששמעתי ממך שאתה האדמו"ר מבענעדקוויץ‪ ,‬ראיתי מיד שאינך הצדיק הנ"ל‪ .‬אך חשבתי‬ ‫שמא יש אדמו"ר אחר שם‪ .‬אך כששיקרת גם כן שאתה תלמידו של הרה"ק מזידיטשוב‪ ,‬הוברר לי‬ ‫שהינך רמאי‪ ,‬ודינך להאסר בבית האסורים"‪.‬‬ ‫ר' מאיר הנדהם‪ ,‬בראותו שצרתו צרה והעסק ביש‪ ,‬שינה טעמו ואמר‪" :‬הן אמת שאני איני האדמו"ר‬ ‫מבענעדקוויץ‪ ,‬אך אני שלוחו‪ ,‬והרשה לי להציג עצמי כאדמו"ר מבענעדקוויץ ולאסוף כספים עבורו"‪,‬‬ ‫והוא סמך ובטח על טוב לבו ופקחותו של רבינו‪ .‬החוקרים והקצין הניחוהו בבית המאסר‪ ,‬ושלחו‬ ‫לרבינו טעלעגראם‪ ,‬אם מכיר את האיש ר' מאיר‪ ,‬ואם הוא באמת שלוחו‪ .‬רבינו ביודעו את פרנסתו‬ ‫נא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫של ר' מאיר‪ ,‬הבין מיד שאירע משהו חמור בענין‪ ,‬וכדי להצילו עליו להודות כי הוא שלוחו‪ ,‬ושלח‬ ‫מיד טעלעגראם‪ ,‬שר' מאיר זה הינו ידידו ושלוחו כאדמו"ר ופועל ישועות בקרב הארץ‪ .‬ר' מאיר ניצל‬ ‫מעסק הביש שלו‪ ,‬והפך לחסיד נלהב של רבינו‪ ,‬והיה אומר לנכדי רבינו‪" :‬אני מוסמך לאדמורו"ת‬ ‫מזקינכם"‪.‬‬ ‫פועל ישועות‬ ‫רבינו עצמו נסע פעמים רבות להקביל פני אחיו הגדול האמרי יוסף זי"ע‪ .‬אמנם בכל עת ביקוריו שם‪,‬‬ ‫היה האמרי יוסף מצוה עליו לישב עמו בעת היותו מקבל פני קהל הבאים לשחר את פניו‪ ,‬ושניהם‬ ‫יחד היו קוראים את הקוויטלעך‪ ,‬ומברכים בדבר ישועה וברכה‪.‬‬ ‫פעם אמר רבינו שאחד המדרגות הקטנות בקריאת קוויטלאך היא להבחין באדם הנותן הפיתקא‬ ‫אם חולה‪ ,‬אע"פ שהוא בעצמו אינו יודע מזה‪ ,‬ולהתפלל עליו ולהושיעו‪.‬‬ ‫סיפרה אחות רבינו מרת צפורה‪ :‬הרה"ח ר' יודל ווינגארטען ממונקאטש היה במשך שנים רבות חשוך‬ ‫בנים‪ .‬בהיותו מקושר לרבינו היה מבקש מרבינו תמיד שיעתיר בעדו‪ ,‬וכן אשתו היתה מגיעה פעמים‬ ‫רבות ובוכה לפניו שתוושע בבן זכר‪ .‬בהיותה פעם אצל רבינו אמר לה‪" :‬שמעי‪ ,‬אם יבוא עני אליך‬ ‫תתני לו כל מה שיבקש‪ ,‬ובזכות זה תוושעו"‪.‬‬ ‫יום שישי אחד לפני הצהרים הגיע לביתה עני מרוד‪ ,‬וביקש נדבה‪ ,‬נתנה לו מטבע‪ .‬העני סרב לקחת‪,‬‬ ‫וביקש יותר‪ ,‬הוסיפה לו סכום‪ ,‬אולם הוא ביקש עוד‪ ,‬וכך היה כמה פעמים עד שנתרצה‪ .‬לאחר מכן‬ ‫הבחין‪ ,‬שבמרפסת מצחצח המשרת את נעלי בעה"ב ואשתו‪ ,‬ביקש שצריך אותם‪ ,‬נתנה לו אותם‪.‬‬ ‫כשראה החלות מונחות בתבניות )‪ (molds‬להצטנן‪ ,‬אמר שהוא צריך חלה‪ ,‬אבל לא את הקטנה אלא‬ ‫את הגדולה‪ ,‬והיא נתנה לו‪ .‬כעת אזר אומץ להמשיך ולדרוש עוד‪" :‬אני רוצה מרק כרוב )‪(cabbage soup‬‬ ‫עם תפוחי אדמה"‪ .‬היא הגישה לו‪ ,‬ובטרם הספיקה לעשות דבר מה‪ ,‬כבר כילה את הכל‪ ,‬וביקש‬ ‫תוספת‪ .‬אחר כך ביקש תבשיל של בשר ונתנה לו‪ .‬וכך דרש ממנה דברי מאכל ונתנה לו‪.‬‬ ‫כשסיים סעודתו אמר לה‪" :‬לכי לפני הדלקת הנרות אל הרב מבענעדקוויץ‪ ,‬ואמרי לו שיברך אותך‪,‬‬ ‫ותוך שנה תוושעי בבן זכר"‪ .‬כמובן ששמעה בקולו‪ ,‬ורצה לבית רבינו‪ ,‬ונכנסה לקודש פנימה‪ ,‬וסיפרה‬ ‫אודות העני המוזר שעיכב אותה שעות‪ ,‬ואמר לה שגם הרבי יברך אותה‪ .‬נענה רבינו ואמר‪" :‬אנו‬ ‫יודעים‪ ,‬הוא היה גם אצלנו"‪ .‬רבינו השפיע עליה מברכותיו‪ ,‬ואכן נושעה בבן זכר לתקופת השנה‪,‬‬ ‫ולאחר מכן נולדו לה עוד ילדים‪.‬‬ ‫פעם אחת בעת שהיה עדיין שו"ב בבענעדקוויץ והגליל‪ ,‬קראוהו לסדר קידושין באיזה כפר מהגליל‪,‬‬ ‫ומפני טורח הדרך עד שהגיע לשם‪ ,‬כבר סידרו הקידושין ע"י השו"ב של אותו הכפר‪ .‬והיה לו מזה‬ ‫חלישות הדעת‪ ,‬שטרח ולא עלתה בידו‪ ,‬אך לא אמר כלום‪ .‬אחר איזה שנים כשכבר נתפרסם בכל‬ ‫הגליל לפועל ישועות‪ ,‬נסעו זוג הזה אליו‪ ,‬מכיון שעברו כמה שנים מחתונתם ועדיין לא נפקדו‬ ‫בזש"ק‪ .‬אמר רבינו‪" :‬מה אעשה שלא חיכו עלי לסדר הקידושין‪ ,‬אם הייתי שם הייתי פועל בשבילכם‬ ‫ישועה כבר אז‪ ,‬והיה נמנע מכם שנים של עגמת נפש"‪ .‬רבינו בירכם‪ ,‬והם נפקדו בזש"ק‪.‬‬ ‫בעידנא דחדוותא היה פועל לשמח אנשים בשמחתו‪ ,‬כשהגיע רבינו לסאטמאר )‪(Satu Mare, România‬‬ ‫לחתונת נכדו הגאון רבי אברהם צבי זצ"ל‪ ,‬אמר רבינו לנכדו החתן‪" :‬איך האב צוגעגרייט א זאק פול‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נב‬ ‫ישועות"‪ ,‬ואכן נושעו אז מברכותיו יהודים רבים‪.‬‬ ‫דרכו של רבינו היה להסתיר דרכיו‪ ,‬ולהעלים את כחו הגדול כפועל ישועות‪ ,‬והיה מסביר תמיד את‬ ‫מופתיו בדרך הטבע‪ .‬ומסופר‪ :‬אשה אחת ממונקאטש הגיעה תמיד אל רבינו לשאול אותו שאלות‬ ‫בהלכה‪ .‬פעם שאל אותה נכדו הגאון רבי אברהם צבי‪ :‬מדוע היא טורחת כל פעם להגיע דוקא אל‬ ‫רבינו‪ ,‬הרי יש גם מורה הוראה בעירה‪ .‬השיבה האשה‪ :‬אחרי חתנותה עברו כמה שנים שלא נפקדה‪,‬‬ ‫ופעם אחת כאשר שאלה את רבינו שאלה בהלכה‪ ,‬שאלה אותה כבדרך אגב‪ :‬כמה שנים היא נשואה‪,‬‬ ‫ומה שמה ושם אמה‪ .‬אחרי שפסק את פסקו בהלכה‪ ,‬תיכף אחרי זה נפקדה בבן זכר‪ ,‬ואז נוכחה‬ ‫לדעת כי הרב הוא לא רק פוסק בהלכה‪ ,‬אלא ע"י דיבורו באה הישועה‪ ,‬וכי כל דיבוריו הם תפילות‬ ‫להשי"ת‪ ,‬ומאז כל פעם שיש לה שאלה הולכת דוקא אצל רבינו‪.‬‬ ‫פטירתו‬ ‫באחרית ימיו תקפהו יסורים רבים‪ ,‬סבל ממחלת הסוכר )‪ (diabetes‬שפגעה גם בראייתו‪ .‬בסוף שנת‬ ‫תרצ"ב (‪ 1932‬למס') נחלה‪ ,‬אך רבינו המשיך בעבודתו הק'‪ ,‬ואפילו בשבת האחרונה לחייו בסעודה‬ ‫שלישית פרשת לך‪ ,‬אמר דברי תורתו בדביקות ובהתלהבות עד שדמעות זלגו מעיני החסידים‪.‬‬ ‫בשבת כאשר התדרדר מצבו הביאו אליו רופא‪ .‬כשאמרו לו שהרופא בא‪ ,‬שאל איזה רופא‪ ,‬כשאמרו‬ ‫לו את שמו‪ ,‬אמר שיגש נא אל המטה‪ .‬הרופא ניגש ואמר‪" :‬גוט שבת רבי"‪ .‬וענה לו 'גוט שבת'‪ .‬שאל‬ ‫הרופא‪" :‬האם הרבי זוכר אותי"‪ .‬ויענהו‪" :‬שמך זאב בן מאטיל"‪ .‬כשיצא הרופא אל בני ביתו שעמדו‬ ‫בחוץ‪ ,‬אמר להם‪" :‬כעת מאמין אני שיש במציאות עולם יותר עליון‪ .‬כרופא יכולני להעיד בפניכם‪,‬‬ ‫שאין במציאות כלל שחולה במצבו הנוכחי מכיר מי העומד לצידו‪ ,‬ובפרט לזכור שמו‪ .‬ומה גם ששמי‬ ‫ושם אמי הוא זוכר אולי מלפני ארבעים שנה כשהייתי ילד‪ ,‬ואמי הזכירה עצמה ואותי אצלה‪ ,‬בטוחינו‬ ‫שהינו עתה במצב של התפשטות הגשמיות לגמרי"‪.‬‬ ‫במוצש"ק אור ליום א' י"ד חשון תרצ"ג )‪ Oct. 15, 1933‬למס') נצחו אראלים את המצוקים‪ ,‬ורבינו‬ ‫עלה בסערה השמימה‪ ,‬ארונו נטמן בביה"ח דמונקאטש‪ .‬בשנת תשל"ו (‪ 1976‬למס') כשהשלטונות‬ ‫הודיעו על הריסת בית החיים‪ ,‬הועבר קברו יחד עם קבר זוגתו הרבנית‪ ,‬וקברות המנחת אלעזר ועוד‬ ‫גדולים‪ ,‬לכפר קרופעטץ )‪[ (Verkhnii Koropets', Ukraine‬מרחק של ‪ 3‬מייל]‪.‬‬ ‫צאצאיו‬ ‫רבינו השאיר אחריו דורות ישרים ומבורכים‪ ,‬ואלו הן‪ :‬בנו וממלא מקומו הרה"ק רבי שמואל צבי‬ ‫אב"ד בענעדקוויץ זי"ע‪ ,‬חתן הרה"ק רבי יהוסף הלוי ראטטענבערג בעל בני שלשים מקאסאני זי"ע‪.‬‬ ‫בנו הגה"ק רבי חיים יצחק יחיאל זצ"ל‪ .‬בנו וממלא מקומו הגה"ק רבי בן ציון מראסוויגעף הי"ד‪ .‬בתו‬ ‫מרת אלטע חוה ע"ה‪ ,‬אשת ש"ב הגה"צ רבי מרדכי כהנא מפאבינהאז (‪ )Fábiánháza, Hungary‬זצ"ל‪,‬‬ ‫נכד האמרי יוסף מספינקא‪ .‬בתו מרת צירל ע"ה‪ ,‬אשת הרה"ק רבי יעקב מאיר הכהן מקאפיש זי"ע‪,‬‬ ‫בן חותנו הזכרון יהושע מקאפיש‪ .‬בתו מרת שרה חנה ע"ה‪ ,‬אשת הגה"ק רבי מנחם יהודה אדלער‬ ‫זצ"ל אב"ד סערעדנא‪ .‬בתו חיה צפרה ע"ה‪ ,‬אשת הגה"ק רבי מנחם ווייס הי"ד דומ"צ מונקאטש‪.‬‬ ‫מקורות‪ :‬מדור לדור מנכדו הגה"ח רבי מאיר דוד ווייס זצ"ל‪ ,‬שבחו של אהרן‬ ‫זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן‬ ‫נג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מגיד משנה לנוער‬ ‫פּרשת לֶ ְך לך‬ ‫סֹורה‬ ‫" ָהלֹוְך" ד' ְּפ ָע ִמים ַּב ָמ ָ‬ ‫סֹוע ַּהנֶּ גְּ ָבה" (יב‪:‬ט)‪ֶ .‬עס ִאיז ָדא ִאין ִפיר ָמאל ִאין ָמסו ָרה ָהלוְך ‪ָ " -‬הלוְך‬‫"וַּ יִ ַּסע ַּא ְּב ָרם ָהלֹוְך וְּ נָ ַּ‬ ‫(ׁשם ס‪:‬ה)‪ָ " ,‬הלוְך וְּ נָ סוע"‪ָ " ,‬הלוְך וְּ גָ דול" ָ‬ ‫(ׁשם כו‪:‬יג)‪.‬‬ ‫אׁשית ח‪:‬ג)‪ָ " ,‬הלוְך וְּ ָחסור" ָ‬ ‫וָ ׁשוב" ְּ(ב ֵר ִ‬ ‫בֹוחר ָה ָא ָדם ֶּד ֶּרְך ֶּש ֵאינֹו טֹוב‬ ‫ִל ְּפ ָע ִמים ֵ‬ ‫אומר‪ֵ ,‬איזֶ ה ֶד ֶרְך יְּ ָׁש ָרה‬ ‫ערן‪ֶ ,‬עס ְּׁש ֵטייט ִאין ִדי ִמ ְּׁשנָ ה ָ(אבות פ"ג מ"א) ר ִבי ֵ‬ ‫ֶמען ֶקען ֶעס ֶע ְּר ְּק ֶל ְּ‬ ‫עוש ָיה וְּ ִת ְּפ ֶא ֶרת לו ִמן ָה ָא ָדם‪ֶ .‬עס ֶקען זִ יְך מאכֶ ען אז א‬ ‫ֶׁשיָ בור לו ָה ָא ָדם‪ ,‬כָ ל ֶׁש ִת ְּפ ֶא ֶרת ְּל ֶ‬ ‫ייען א ִב ֶיסעל אויף‬ ‫גּוטע וֶ ועג‪ ,‬אּון ֶער ְּטראכְּ ט ֶער וֶ ועט גֵ ֶ‬ ‫יׁשט ֵקיין ֶ‬ ‫ֶמענְּ ְּטׁש וֶ ועה ְּלט אויס נִ ְּ‬ ‫צּוריק גֵ יין אויף‬ ‫אלד ִמיט זִ ְּיל ֶבער‪ ,‬אּון נָ אְך ֶדעם וֶ ועט ֶער ִ‬ ‫אמ ֶלען גָ ְּ‬ ‫ֶדעם וֶ ועג‪ִ ,‬ביז ֶער וֶ ועט ז ְּ‬ ‫ֶדעם ִריכְּ ִטיגֶ ען וֶ ועג‪.‬‬ ‫הֹולְך ְּב ֶּד ֶּרְך ֶּש ֵאינֹו טֹוב סֹופֹו ֶּשיִ ָש ֵאר ָשם‬ ‫ַּה ֵ‬ ‫טּוען אזוי‪ ,‬ווייל ֶעס ְּׁש ֵטייט ִאין גְּ ָמ ָרא ָ‬ ‫(יומא‬ ‫יׁשט ִריכְּ ִטיג צּו ֶ‬ ‫ָא ֶבער ֶדער ֱא ֶמת ִאיז אז ֶעס ִאיז נִ ְּ‬ ‫ׁשּובה‪ .‬אזוי זָ אגֶ ען‬ ‫אומר ' ֶא ְּח ָטא וְּ ָאׁשּוב ֶא ְּח ָטא וְּ ָאׁשּוב' ‪ֵ -‬אין מ ְּס ִפ ִיקין ְּביָ דו ל ֲעשות ְּת ָ‬ ‫פה‪ָ ).‬ה ֵ‬ ‫אויְך ֲחז"ל (עי' ע"ז יח‪ ):‬אויף ֶדעם ָפסּוק ְּ(ת ִה ִלים א‪:‬א) "א ְּׁש ֵרי ָה ִאיׁש ֲא ֶׁשר ֹלא ָהלְך ב ֲעצת‬ ‫ייען‪.‬‬ ‫ְּר ָׁש ִעים ְּּוב ֶד ֶרְך ֲח ָט ִאים ֹלא ָעמד"‪ ,‬אויב ֶער גֵ ייט וֶ ועט ֶער צּום סוף ְּב ֵליי ֶבן ָד ְּ‬ ‫ארט ְּׁש ֵט ֶ‬ ‫הֹולְך ְּב ֶּד ֶּרְך ַּהיָ ָשר ָהלֹוְך וְּ גָ דֹול‬ ‫ָא ָדם ֶּש ֵ‬ ‫ָדאס ִאיז ֶדער ְּפׁשט ָ'הלוְך וָ ׁשוב'‪ֶ ,‬דער וָ ואס גֵ ייט אּון ֶער ֵמיינְּ ט אז ֶער וֶ ועט גְּ לייְך ִ‬ ‫צּוריק‬ ‫גּוטען וֶ ועג‪ֶ ,‬דער ִאיז ָ'הלוְך וְּ ָחסור'‪ ,‬אזויוִ וי ֲחז"ל זָ אגֶ ען אויף ִאיהם ָה ֵ‬ ‫אומר‬ ‫קּומען אויף ֶדעם ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫ׁשּובה‪ָ .‬א ֶבער ֵאיינֶ ער וָ ואס ִאיז ָ'הלוְך וְּ נָ סוע' ‪ֶ -‬ער‬ ‫ֶא ְּח ָטא וְּ ָאׁשּוב ֵאין מ ְּס ִפ ִיקין ְּביָ דו ל ֲעשות ְּת ָ‬ ‫(ׁשנת תשכ"ג)‬ ‫ְּ‬ ‫גֵ ייט אויף ֶדעם ִריכְּ ִטיגֶ ען וֶ ועג‪ֶ ,‬דער ִאיז ָ'הלוְך וְּ גָ דול'‪.‬‬ ‫❖‬ ‫דּוע ֹלא ָמל ַּא ְּב ָר ָהם ָא ִבינּו ֶּאת ַּע ְּצמֹו ק ֶֹּדם ֶּשנִ ְּצ ַּטּוָ ה‬ ‫ֵבאּור ַּמ ַּ‬ ‫" וְּ ַּא ְּב ָר ָהם ֶּבן ִת ְּש ִעים וָ ֵת ַּשע ָשנָ ה ְּב ִהמֹלֹו ְּב ַּשר ָע ְּר ָלתֹו" (יז‪:‬כד)‪ִ .‬די ְּמ ָפ ְּר ִׁשים ְּפ ֶרעגְּ ן פ ְּ‬ ‫ארוָ ואס‬ ‫אפעהל פּון ֶדעם‬ ‫אקּומען א ב ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫יׁשט גֶ ע'מ ֶל'עט פאר ֶער ָהאט ב‬ ‫ָהאט א ְּב ָר ָהם ָא ִבינּו זִ יְך נִ ְּ‬ ‫יומא כח‪.):‬‬‫תורה (עי' ָ‬ ‫יׁש ֶטער אויף ְּב ִרית ִמ ָילה‪ ,‬אזויוִ וי ֶער ָהאט ְּמקיֵ ם גֶ עוֶ וען ִדי גאנְּ ֶצע ָ‬ ‫ייב ְּ‬ ‫ֵא ִ‬ ‫ַּא ְּב ָר ָהם ָא ִבינּו ֹלא ִקיֵ ם ִמ ְּצוַּ ת ִמ ָילה ַּעד ֶּשנִ ְּצ ַּטּוָ ה כֵ יוָ ן ֶּש ִמ ָילה כְּ ָק ְּר ָבן וְּ ֶּה ָע ֵרל ָפסּול ְּל ָק ְּר ָבן‬ ‫דּורְך ִדי ִמ ְּצוָ ה ִמ ָילה‬ ‫ֶמען ֶקען זָ אגֶ ען‪ ,‬ר ִׁש"י ְּׁשר ְּ‬ ‫ייבט אויף ֶדעם ָפסּוק (יז‪:‬א) "וֶ ְּהיֵ ה ָת ִמים"‪ְּ ,‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נד‬ ‫יׁשט ְּמקיֵ ם גֶ עוֶ וען ִדי ִמ ְּצוָ ה פּון ִמ ָילה‪ִ ,‬איז‬ ‫וֶ ועט א ְּב ָר ָהם ִב ְּׁש ֵלימּות‪ָ ,‬א ֶבער וִ וילאנְּ ג ֶער ָהאט נִ ְּ‬ ‫בודה אזויוִ וי‬ ‫קּומט אויס אז אן ָע ֵרל ִאיז א בעל מּום‪ ,‬אּון ֶער ִאיז ְּמח ֵלל ִדי ֲע ָ‬ ‫ֶער א בעל מּום‪ְּ .‬‬ ‫עפען (ויק"ר כ"ז י') אז ְּב ִרית ִמ ָילה ִאיז אזויוִ וי א ָק ְּר ָבן‪ ,‬ווייל ֶדער ִדין‬ ‫א בעל מּום‪ .‬אּון ִמיר ְּט ֶר ֶ‬ ‫פּון א ֶמענְּ ְּטׁש ִאיז גְּ לייְך וִ וי ֶדער ִדין פּון א ְּב ֵה ָמה‪ ,‬ביי א ֶמענְּ ְּטׁש ְּׁש ֵטייט " ְּּוביום ה ְּש ִמינִ י יִ ּמול"‬ ‫ּומיום ה ְּש ִמינִ י וָ ָה ְּל ָאה יֵ ָר ֶצה ְּל ָק ְּרבן"‪.‬‬ ‫(ויִ ְּק ָרא יב‪:‬ג)‪ ,‬אּון ביי א ְּב ֵה ָמה ְּׁש ֵטייט (שם כ‪:‬כז) " ִ‬ ‫ְּביֹום ַּה ִמ ָילה ָצ ִריְך ִל ְּהיֹות ְּב ִש ְּמ ָחה ַּעל ֶּשּזֹוכֶּ ה ְּל ַּה ְּק ִריב ָק ְּר ָבן ַּלה'‬ ‫אטע‬ ‫(מגְּ דל עֹז‪ ,‬נחל ה ְּשנֵ ים ָע ָשר אות א') ביים ָטאג פּון א ְּב ִרית זָ אל ֶדער ט ֶ‬ ‫ייבט ִ‬ ‫ֶדער י ֲע ֵב"ץ ְּׁשר ְּ‬ ‫יׁש ֶטער ָהאט ִאיהם ְּמזכֶ ה ְּמקיֵ ם זיין צּו אזא גְּ ֶ‬ ‫רויסע ִמ ְּצוָ ה‪,‬‬ ‫ייב ְּ‬ ‫זיין ָש ֵמח וְּ טוב ֵלב‪ ,‬אז ֶדער ֵא ִ‬ ‫ארף צּו זיין‪ֶ .‬ער‬ ‫מ ְּק ִריב זיין א ָק ְּר ָבן‪ .‬אּון ֶער זָ אל זיין גֶ עוָ ְּ‬ ‫וארנְּ ט צּו מאכֶ ען ִדי ִמ ְּצוָ ה וִ וי ֶעס ד ְּ‬ ‫זויפיל וִ וי ֶער וֶ ועט זיין‬ ‫עולם הזֶ ה א ִ‬ ‫עלט ָשכָ ר‪ֶ ,‬ער וֶ ועט ֶע ֶסען ֵפירות ָב ָ‬ ‫אפ ְּ‬ ‫אבן ָד ֶ‬‫וֶ ועט ָה ְּ‬ ‫טּוען ִדי ִמ ְּצוָ ה‪.‬‬ ‫ְּב ִש ְּמ ָחה ביים ֶ‬ ‫מֹוהל ָצ ִריְך ְּט ִב ָילה כֵ יוָ ן ֶּשהּוא ִב ְּמקֹום כ ֵֹהן‬ ‫ַּה ֵ‬ ‫טוב ֶל'ען‪ ,‬ווייל ֶער‬ ‫מוהל זָ אל זִ יְך ְּ‬ ‫ייבט (מ ֶסכֶ ת ֻח ִלין ֶפ ֶרק נֵ ר ִמ ְּצוָ ה אות מ"א) ֶדער ֵ‬ ‫ֶדער ְּׁש ָל"ה ְּׁשר ְּ‬ ‫בודה‪ ,‬ווייל דם ִמ ָילה ִאיז ִב ְּמקום דם ָק ְּר ָבן‪ ,‬אּון ֶעס‬ ‫טּוהט ִדי ֲע ָ‬ ‫ִאיז ָדאְך אזויוִ וי א כ ֵֹהן וָ ואס ְּ‬ ‫עסער‪ ,‬ווייל ֶעס ְּׁש ֵטייט (ויִ ְּק ָרא א‪:‬ב) " ָא ָדם כִ י י ְּק ִריב ִמכֶ ם"‪ ,‬וֶ ועגֶ ען ֶדעם ִאיז ִדי‬ ‫ִאיז נָ אְך גְּ ֶר ֶ‬ ‫יׁשט‬‫ְּב ִרית ִמ ָילה ֶדעם אכְּ ְּטן ָטאג אזויוִ וי א ָק ְּר ָבן‪ִ .‬איז ְּמ ֵמ ָילא וֶ ועגֶ ען ֶדעם ָהאט א ְּב ָר ָהם נִ ְּ‬ ‫אקּומען א ִציּוּוי‪ ,‬ווייל ֶער ִאיז גֶ עוֶ וען אן ָע ֵרל‪ ,‬אּון‬ ‫ֶ‬ ‫ְּמקיֵ ם גֶ עוֶ וען ִמ ְּצות ִמ ָילה פאר ֶער ָהאט ב‬ ‫(טעם ק"ה)‬ ‫בודה‪.‬‬ ‫ֶער ִאיז ָפסּול ל ֲע ָ‬ ‫ייטען פּון צ ִּד ִּיקים‬ ‫יָ ארצ ֶ‬ ‫י"ד מ ְּר ֶח ְּׁשוָ ן תרצ"ג‬ ‫ַהגְ ַה"ק ֶר ִּבי ַא ֲהרֹן וַ וייס ִּמ ֶבענְ ְד ְקוִּ ויץ זי"ע‬ ‫ַב ַעל ִּמ ְד ַר ׁש ַא ֲהרֹן‬ ‫חודׁש ְּׁש ָבט ִאין יָ אר תרי"א ִאין ְּׁש ָטאט‬ ‫עבוירען רֹאׁש ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫ֶר ִבי א ֲהרֹן פּון ֶבענְּ ְּד ְּקוִ ויץ ִאיז גֶ‬ ‫אטע‬ ‫אטׁש ֶ(דער ט ֶ‬ ‫אטע הגְּ ה"ק ֶר ִבי ְּׁש ֵ‬ ‫מּואל ְּצ ִבי ווייס זצ"ל ר ֲאב"ד מּונְּ ק ְּ‬ ‫אטׁש‪ ,‬צּו זיין ט ֶ‬ ‫מּונְּ ק ְּ‬ ‫אמע ָמרת ִצ ְּירל ע"ה‪ִ ,‬די ָטאכְּ ֶטער פּון ה ְּרה"ק‬ ‫יוסף פּון ְּס ִפינְּ ָקא זי"ע)‪ ,‬אּון צּו זיין מ ֶ‬ ‫פּון ִא ְּמ ֵרי ֵ‬ ‫אטׁש‪.‬‬ ‫ֶר ִבי ְּצ ִבי ִה ְּירׁש ֶע ְּס ְּטרייכֶ ער זצ"ל פּון מּונְּ ק ְּ‬ ‫אמען‬‫יׁשט ווייט פּון ֶבענְּ ְּד ְּקוִ ויץ‪ָ ,‬האט גֶ עוואוינְּ ט א יּוד ִמיט ֶדעם נָ ֶ‬ ‫אסוִ ויגֶ עף נִ ְּ‬ ‫ִאין ִדי ְּׁש ָטאט ָר ְּ‬ ‫ייטען זֶ ענֶ ען גֶ עוֶ וען‬‫עמּוט ֶׁשעט אויף פ ְּרנָ ָסה‪ִ .‬אין יֶ ענֶ ע צ ֶ‬‫ְּ‬ ‫ארק גֶ‬‫ר' ֵמ ִאיר‪ֶ .‬ער ָהאט זִ יְך ְּׁשט ְּ‬ ‫ארן‪ ,‬אּון‬ ‫רּומגֶ ָ‬ ‫עפ ְּ‬ ‫יידער‪ ,‬זֶ ענֶ ען א ְּ‬ ‫יׁש'ע ְּק ֵל ֶ‬ ‫עטּוען ֶר ִב ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫אבען זִ יְך ָאנְּ גֶ‬ ‫אסאְך ֶמענְּ ְּט ֶׁשען וָ ואס ָה ֶ‬ ‫עלט‪ .‬ר'‬‫אר ִדינְּ ט גֶ ְּ‬ ‫אבען גֶ עזָ אגְּ ט אז זֵ יי זֶ ענֶ ען ֶר ִבי'ס וָ ואס פוע ֶל'ען יְּ ׁשּועות‪ ,‬אזוי ָה ֶ‬ ‫אבען זֵ יי פ ְּ‬ ‫ָה ֶ‬ ‫נה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ערע וֶ ועג וִ וי אזוי צּו ְּב ֶרענגֶ ען פ ְּרנָ ָסה ִאין ְּשטּוב ָהאט‬ ‫עהן ֵקיין אנְּ ֶד ֶ‬ ‫יׁשט גֶ עזֶ ְּ‬ ‫ֵמ ִאיר וָ ואס ָהאט נִ ְּ‬ ‫ייען ִאין א ְּפלאץ וָ ואס ֶמען‬ ‫יׁשט צּו גֵ ֶ‬ ‫ארק אכְּ טּונְּ ג גֶ עגֶ ֶ‬ ‫עבען נִ ְּ‬ ‫עטּוהן‪ֶ .‬ער ָהאט ְּׁשט ְּ‬ ‫ְּ‬ ‫אויְך אזוי גֶ‬ ‫יׁשט ִאין א ְּפלאץ וָ ואס ֶמען ֶקען ֶדעם ֶר ִבי‪ ,‬וָ ואס ֶער ָהאט גֶ ְּ‬ ‫עׁש ִפ ְּילט אז‬ ‫ֶקען ִאיהם‪ ,‬אּון אויְך נִ ְּ‬ ‫ֶער ִאיז‪.‬‬ ‫יׁשער‬ ‫ער ֶ‬‫עבען ִאיהם ִאיז גֶ עזֶ ע ְּצן אן אּונְּ גֶ ִ‬ ‫ארען או ְּיפ'ן באן‪ .‬נֶ ֶ‬ ‫ֵאיינְּ ָמאל ִאיז ֶדער ר' ֵמ ִאיר גֶ ָ‬ ‫עפ ֶ‬ ‫קּומט ֶער‪,‬‬ ‫עפ ֶרעגְּ ט פּון וִ וי ְּ‬ ‫מּוע ְּסן‪ָ .‬האט ֶדער גוי ִאיהם גֶ ְּ‬ ‫עהויבן צּו ְּׁש ֶ‬ ‫ְּ‬ ‫אבען ָאנְּ גֶ‬ ‫ָא ִפ ִיציר‪ .‬זֵ יי ָה ֶ‬ ‫"איר זֶ ענְּ ט א‬ ‫עפ ֶרעגְּ ט‪ִ :‬‬ ‫אטׁש‪ָ .‬האט ֶדער גוי גֶ ְּ‬ ‫אסוִ ויגֶ עף נֶ ֶ‬ ‫עבען מּונְּ ק ְּ‬ ‫ָהאט ֶער גֶ עזָ אגְּ ט פּון ָר ְּ‬ ‫וייסט ׁשוין ֶדער גוי פּון ֶר ִבי'ס"‪ֶ .‬ער ָהאט זִ יְך‬ ‫עטראכְּ ט ביי זִ יְך‪" :‬וָ ואס וֵ ְּ‬ ‫ֶר ִבי"‪ .‬ר' ֵמ ִאיר ָהאט גֶ ְּ‬ ‫אבינֶ ער‪ָ .‬האט ֶדער גוי‬ ‫עבען‪ ,‬אּון ָהאט גֶ עזָ אגְּ ט אז ֶער ִאיז א וואּונְּ ֶדער‪-‬ר ִ‬ ‫יׁשט אכְּ טּונְּ ג גֶ עגֶ ֶ‬ ‫נִ ְּ‬ ‫אסוִ ויגֶ עף‪.‬‬ ‫קּומט פּון ָר ְּ‬‫רּופט ֶמען ִאיהם‪ .‬ווייל ֶער ָהאט ׁשוין גֶ עזָ אגְּ ט אז ֶער ְּ‬ ‫עפ ֶרעגְּ ט וִ ויאזוי ְּ‬ ‫גֶ ְּ‬ ‫ערע ְּׁש ָטאט‪ָ ,‬האט ֶער גֶ עזָ אגְּ ט ֶער‬ ‫קּומט פּון אן אנְּ ֶד ֶ‬ ‫מורא גֶ עהאט צּו זָ אגֶ ען אז ֶער ְּ‬ ‫ֶער ָהאט ָ‬ ‫עפ ֶרעגְּ ט פּון וִ וי ִאיז זיין ָא ְּפ ְּׁשטאם‪ֶ .‬ר ִבי‬ ‫וייטער גֶ ְּ‬ ‫ויצער ֶר ִבי‪ָ .‬האט ֶדער גוי ו ֶ‬ ‫עד ְּקוִ ֶ‬ ‫ִאיז ֶדער ֶבענֶ ְּ‬ ‫מורא גֶ עהאט פּון א גוי‪ָ ,‬האט גֶ עזָ אגְּ ט אז ֶער ִאיז א ת ְּל ִמיד פּון צ ִדיק‬ ‫יׁשט ָ‬ ‫ֵמ ִאיר וָ ואס ָהאט נִ ְּ‬ ‫חוׁשד‪ ,‬אּון זֵ יי‬‫יׁשט גֶ עוִ ויזֶ ען אז ֶער ִאיז ִאיהם ֵ‬ ‫אל ֶיציע‪ֶ .‬דער ָא ִפ ִיציר ָהאט נִ ְּ‬ ‫פּון זִ ִיד ְּיטׁשוב ִאין ג ִ‬ ‫עׁשטאנֶ ען אּון ִאיז‬ ‫אויפגֶ ְּ‬ ‫ְּ‬ ‫מּועסט‪ .‬נָ אְך א ְּׁש ִטיק צייט ִאיז ֶדער ָא ִפ ִיציר‬ ‫ְּ‬ ‫עׁש‬ ‫וייטער גֶ ְּ‬ ‫אבען ו ֶ‬ ‫ָה ֶ‬ ‫גֶ עגאנְּ גֶ ען‪.‬‬ ‫אליציינ ֶטען‪ ,‬אּון ֶער ווייזְּ ט אויף‬ ‫לּוצ ִלינְּ ג ֶדער ָא ִפ ִיציר ִמיט ְּצוֵ ויי ָפ ִ‬ ‫קּומט ְּפ ְּ‬ ‫ארען ְּ‬ ‫ִאינ ִמ ֶיטען ָפ ֶ‬ ‫עט ָראגְּ ן ִאין ְּת ִפ ָיסה‪ .‬ר' ֵמ ִאיר ָהאט‬ ‫ייטן‪ ,‬אּון גֶ ְּ‬ ‫ר' ֵמ ִאיר‪ֶ ,‬מען ָהאט ִאיהם גְּ לייְך גֶ ִ‬ ‫עבינְּ ְּדן ִמיט ֵק ְּ‬ ‫עטּוהן"? ָהאט ֶדער ָא ִפ ִיציר גֶ עזָ אגְּ ט‪:‬‬ ‫ְּ‬ ‫"לאזְּ ְּט'ס ִמיְך ָאפ‪ ,‬וָ ואס ָהאב ִאיְך גֶ‬ ‫ייען‪ָ :‬‬ ‫עהויבן ְּׁשר ֶ‬ ‫ְּ‬ ‫ָאנְּ גֶ‬ ‫יׁשט ֵקיין ֶר ִבי"‪ .‬ר' ֵמ ִאיר ָהאט זִ יְך גֶ ע'ט ֲענָ ה' ֶעט‬ ‫אפער‪ ,‬דּו ִב ְּיסט נִ ְּ‬ ‫"דּו ִב ְּיסט א ִליגֶ ענֶ ער ‪ -‬א ָפ ֶ‬ ‫ֶער ִאיז יָ א א ֶר ִבי‪.‬‬ ‫ויצער ֶר ִבי‪ ,‬דּו זֶ ע ְּה ְּסט‬ ‫עד ְּקוִ ֶ‬ ‫"איְך ֶקען גּוט ֶדעם ֶבענֶ ְּ‬ ‫רּופט זִ יְך ָאן ֶדער גוי‪ִ :‬‬ ‫צּו זיין ווא ּונְּ ֶדער ְּ‬ ‫יילט‪" :‬וֶ וען ִאיְך ִבין גֶ עוֶ וען א ִקינְּ ד פאר‬ ‫אר ֵצ ְּ‬ ‫יׁשט ֶענְּ ִליְך צּו ִאיהם"‪ .‬אּון ֶדער גוי פ ְּ‬ ‫אויס ִבכְּ לל נִ ְּ‬ ‫ערן זֶ ענֶ ען גֶ עגאנְּ גֶ ען צּו אסאְך‬ ‫ארק ְּקראנְּ ק‪ .‬מיינֶ ע ֶע ְּל ֶט ְּ‬ ‫צּוריק‪ִ ,‬בין ִאיְך גֶ עוֶ וען ְּׁשט ְּ‬ ‫ער ִציג יָ אר ִ‬ ‫ֶפ ְּ‬ ‫עקּומען‬ ‫ֶ‬ ‫יילן ִדי ְּק ֶרענְּ ק‪ִ .‬ביז ֵאיין ָטאג ִאיז צּוגֶ‬ ‫עקענְּ ט ֵה ְּ‬ ‫יׁשט גֶ ֶ‬ ‫אבען נִ ְּ‬ ‫טורים‪ָ ,‬א ֶבער זיין ָה ֶ‬ ‫דוק ִ‬ ‫ְּ‬ ‫ׁשויבער ֶר ִבי [וָ ואס ִאיז גֶ עוֶ וען‬ ‫אטע אּון ָהאט ִאיהם גֶ עזָ אגְּ ט‪"ֶ :‬דער זִ ִיד ְּיט ֶ‬ ‫א יּוד צּו מיין ט ֶ‬ ‫פועל יְּ ׁשּועות‪,‬‬ ‫רויסער ֵ‬‫ארן‪ֶ ,‬ער ִאיז א גְּ ֶ‬ ‫ְּמפּו ְּר ָסם ֲא ִפילּו ביי ִדי גויִ ם]‪ָ ,‬האט א ת ְּל ִמיד ָדא ִאין אּונְּ ג ְּ‬ ‫ייען צּו ִאיהם"‪ .‬זֵ יי זֶ ענֶ ען גֶ עגאנְּ גֶ ען ִמיט ִמיר צּום ֶר ִבי'ן‪ ,‬אּון ִאיְך‬ ‫אלט'ס גֵ ֶ‬ ‫ְּס ִ'איז כְּ דאי ֶע ְּט'ס זָ ְּ‬ ‫אמע צּום צ ִדיק זִ יְך באדאנְּ ֶקען‪,‬‬ ‫ארען ִמיט מיין מ ֶ‬ ‫פּואה‪ .‬נָ אְך ֶדעם ִבין ִאיְך גֶ ָ‬ ‫עפ ֶ‬ ‫ָהאב גֶ עהאט א ְּר ָ‬ ‫עק ִר ְּיצט ביי ִמיר ֲא ִפילּו ֶעס ִאיז ׁשוין א ִר ֶיבער אסאְך יָ אר‪ ,‬וֵ וייס‬ ‫צּורה ִאיז איינְּ גֶ ְּ‬ ‫ייליגֶ ע ָ‬ ‫אּון זיין ֵה ִ‬ ‫ִאיך אז ִדּו ִב ְּיסט א ׁש ְּק ָרן"‪.‬‬ ‫יׁשט ֶדער‬ ‫עהן וָ ואס טּוט זִ יְך ָדא‪ ,‬אּון ֶער ָהאט גֶ עזָ אגְּ ט‪"ִ :‬ריכְּ ִטיג ִאיך ִבין נִ ְּ‬‫ר' ֵמ ִאיר ָהאט גֶ עזֶ ְּ‬ ‫רּופן ִאין‬ ‫עבען ְּרׁשּות זִ יְך צּו ְּ‬ ‫ֶר ִבי‪ָ ,‬א ֶבער ִאיְך ִבין א ָׁש ִליח פּון ֶדעם ֶר ִבי‪ ,‬אּון ֶער ָהאט ִמיר גֶ עגֶ ֶ‬ ‫ארץ פּון‬ ‫גּוטע ה ְּ‬ ‫אר ָלאזְּ ט אויף ִדי ֶ‬ ‫עלט"‪ .‬ר' ֵמ ִאיר ָהאט זִ יְך פ ְּ‬ ‫אמ ֶלען גֶ ְּ‬‫אמען אּון ז ְּ‬ ‫זיין נָ ֶ‬ ‫ויצער ֶר ִבי‪.‬‬ ‫עד ְּקוִ ֶ‬ ‫ֶבענֶ ְּ‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נו‬ ‫עלעגְּ ראם צּום ֶר ִבי'ן‪,‬‬ ‫עׁש ְּיקט א ֶט ֶ‬ ‫עלאזְּ ט ִאין ְּת ִפ ָיסה‪ ,‬אּון ֶמען ָהאט גֶ ִ‬ ‫אל ֵיציי ָהאט ִאיהם גֶ ָ‬ ‫ִדי ָפ ִ‬ ‫עוואּוסט פּון‬ ‫ְּ‬ ‫אויב ֶער ֶקען ֶדעם ר' ֵמ ִאיר‪ ,‬אּון ֶער ִאיז ֶב ֱא ֶמת זיין ָׁש ִליח‪ֶ .‬דער ֶר ִבי וָ ואס ָהאט גֶ‬ ‫אר ְּׁשטאנֶ ען וָ ואס גֵ ייט ָדא ָפאר‪ ,‬אּון כְּ ֵדי ִאיהם צּו‬ ‫ִדי פ ְּרנָ ָסה פּון ר' ֵמ ִאיר ָהאט גְּ לייְך פ ְּ‬ ‫רויסער‬‫וארען א גְּ ֶ‬ ‫אקע זיין ָׁש ִליח‪ .‬ר' ֵמ ִאיר ִאיז גֶ עוָ ֶ‬ ‫אטעוֶ וען ָהאט ֶער גֶ עזָ אגְּ ט אז ֶער ִאיז ט ֶ‬ ‫ר ֶ‬ ‫יידע‬‫ייער זֵ ֶ‬‫ויצער ֶר ִבי‪ .‬א ָמאל ָהאט ֶער גֶ עזָ אגְּ ט פאר זיינֶ ע ֵאיינִ ְּיק ֶלעְך‪" :‬א ֶ‬ ‫עד ְּקוִ ֶ‬ ‫ָח ִסיד פּון ֶבענֶ ְּ‬ ‫ָהאט ִמיְך מ ְּס ִמיְך גֶ עוֶ וען צּו זיין ֶר ִבי"‪.‬‬ ‫זְ כוּתוֹ יָ גֵ ן ָע ֵלינ ּו וְ ַעל ָּכל יִ ְש ָר ֵאל ָא ֵמן‬ ‫ישיבה בית שערים‬ ‫כולל משנה הלכות‬ ‫בנשיאות כ"ק אדמו"ר שליט"א‬ ‫רח' יצחק שואלל ‪4‬‬ ‫ירושלים ת"ו‬ ‫הרב משה אסטרייכער שליט"א‬ ‫לרגל נישואי בנו הבה"ח יהודה עב"ג בשעטו"מ‬ ‫הרב ליפא אלטמאן שליט"א‬ ‫לרגל הולדת בנו בשעטו"מ‬ ‫הבה"ח דוד מענסער הי"ו‬ ‫לרגל אירוסיו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫הבה"ח מאיר דוד עקיבא גינזבערג הי"ו‬ ‫לרגל נישואיו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫נז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מזלא טבא וגדיא יאי‬ ‫לידידינו הר"ר יהודה קליינבארט שליט"א‬ ‫והר"ר יצחק קליינבארט שליט"א‬ ‫לרגל הולדת נינתו‪-‬נכדתו בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הר"ר שמואל הלל שענקער שליט"א‬ ‫לרגל אירוסי בנו הבה"ח מנחם עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידנו הר"ר אברהם מרדכי ראבינאוויטש שליט"א‬ ‫לרגל הולדת בנו בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הר"ר מרדכי שלמה לוי שליט"א‬ ‫לרגל הולדת בנו בשעטו"מ‬ ‫לידידנו הרה"ג ר' ניסן זילבער שליט"א‬ ‫חבר כולל בוקר דקהילתנו‬ ‫לרגל הולדת בתו בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הרה"ג ר' דוד שלמה טייטלבוים שליט"א‬ ‫לרגל נישואי בנו עב"ג בשעטו"מ‬