gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית הש"ס גפ"ת · Tamtzis Hashas Gemura Tosfos — לך לך (2026-10-19)

מוציא לאור: תמצית הש"ס גפ"ת · Tamtzis Hashas Gemura Tosfos

שבוע: לך לך (2026-10-19)

תמצית הש"ס גפ"ת · Tamtzis Hashas Gemura Tosfos — לך לך (2026-10-19)

פתח את ה-PDF הורדה

‫מחזור חדש‬ ‫בשיעורי 'ללמוד‬ ‫להנות ולזכור'‬ ‫פרטים בגליון‬ ‫מאחורי הקלעים‬ ‫גליון ‪ | 147‬בכורות ט"ו‪ .‬עד מ"ד‪ | :‬חשון ה'תשפ''ז‬ ‫ט"ו‪ .‬קדשים שנפל בהם מום קבוע אחר שהוקדשו‪ ,‬זכר אם נקיבה" מרבים ולד ותמורה של בעלי מומין שקדם‬ ‫(אף בהיה להם מום עובר לפני ההקדש דכמאן דליתיה דמי הקדישם למומם)‪ ,‬י"א שהם קרבים‪ ,‬וי"א שצריכים לרעות‬ ‫חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים‪( .‬ברכות ל‪.):‬‬ ‫עד שיוממו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה‪.‬‬ ‫הרמב"ם מבאר 'שהיו מתעכבים קודם התפילה שעה אחת כדי ליישב‬ ‫וחלה עליהם קדושה)‪ ,‬ונפדו‪-‬‬ ‫דעתם ולהשקיט מחשבותם ואז יחלו בתפילה'‪ .‬וכן מובא בהלכה‬ ‫והשוחטם בחוץ קודם הפדיון חייב כרת‪ ,‬והיינו במום‬ ‫אסורים בגיזה ובעבודה אפילו לאחר פדיונם וחייב מלקות‪,‬‬ ‫(שו"ע צ"ח א') שלפני התפילה צריך להסיר את כל המחשבות‬ ‫בדוקין שבעין (‪-‬קרום המכסה את העין‪ .‬ל"א מום בעפעפיים)‬ ‫דכתיב "רק בכל אות נפשך תזבח בשר ואכלת" ואוקימנא‬ ‫הטורדות אותו עד שתהיה מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו‪.‬‬ ‫ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו כיון שאין מומם ניכר‬ ‫בפסולי המוקדשין לאחר פדיונם‪ ,‬תזבח ולא גיזה‪ ,‬בשר ולא‬ ‫כיצד ניתן לעשות דבר כזה‪ ,‬האם ניתן לסלק בכח את המחשבות הזרות‬ ‫כ"כ‪ ,‬וא"כ הם נחשבים ראויים לפנים‪ ,‬אבל בשאר מומים שאינם‬ ‫חלב‪ ,‬ואכלת ולא לכלביך‪ .‬וי"א שלומדים "תזבח ואכלת"‬ ‫באופן שלא יחזרו ויקפצו במחשבתנו כל העת? גם בלימוד התורה‬ ‫לעיתים אנו נתקלים בתופעה דומה‪ ,‬קשה לנו להתרכז במשך זמן ארוך‪,‬‬ ‫ראוים לפנים פטור‪.‬‬ ‫אין לך בהם התר אכילה אלא משעת זביחה ואילך ומהכא‬ ‫כל דבר קטן עלול להסיח את דעתינו‪ ,‬ומטרתנו היא שלא רק שבזמן‬ ‫לומדים לאסור גיזה וחלב‪ ,‬ו"בשר" אורחיה דקרא‪ ,‬ולא דריש "ואכלת" ולענין מעילה‪ ,‬לפני פדיונם מועלים בהם‪ ,‬ולאחר פדיונם‬ ‫הלימוד נהיה מונחים בשקיעות עצומה בתלמודינו‪ ,‬אלא גם שלא בזמן‬ ‫לאפוקי כלבים‪ ,‬ולדבריו אפשר לפדותם ולהאכילם לכלבים‪ .‬אין מועלין בהם‪.‬‬ ‫הלימוד נחשוב לעיתים על מה שלמדנו‪.‬‬ ‫החכמת אדם בהקדמה לספרו מעמיד את חשיבות הענין בצורה חזקה‪,‬‬ ‫פטורים מבכורה וממתנות‪ ,‬דכתיב בהו "כצבי וכאיל" ואם מתו יקברו ואינם נפדים‪ ,‬דבעינן העמדה והערכה‪.‬‬ ‫ונצטט את דבריו החשובים‪' :‬והנה ידעתי כי יתלחשו עלי ויאמרו הגם‬ ‫לומר שהם פטורים מבכורה כצבי ופטורים ממתנות‬ ‫שאול בנביאים‪ ,‬הלא זה האיש ידענו בו שהיה מסוחרי ארץ פרנקפורט‬ ‫כאיל‪ ,‬ומ"מ חלבם אסור ונוהג בהם איסור אותו ואת בנו‪ ,‬ט"ז‪ .‬ועושים תמורה בין לפני פדיונם בין לאחר פדיונם‪.‬‬ ‫ולייפסיג יותר מט"ו שנים‪ ,‬ותורתו אימת נעשית‪ ,‬והתורה העידה לא‬ ‫ד"אך" חילק‪ .‬ולרבא חלבו נלמד מ"דמו לא תאכל" בבכור ואמר רב נחמן שתמורתו לאחר פדיונו מתה‪ ,‬דאין‬ ‫מעבר לים הוא שאינה מצויה לא בתגרנין ולא בסחרנין'‪ .‬רבינו מעמיד‬ ‫בעל מום כתיב שהרי דמו פשיטא שאסור‪( ,‬וצ"ע אמאי לא להקריבה כיון שהיא באה מכח קדושה דחויה שכבר נפדו‪,‬‬ ‫כאן שאלה עצומה על ספרו החשוב‪ ,‬מהיכן תוקפו ההלכתי‪ ,‬האם זה‬ ‫מייתי קרא "רק את הדם לא תאכל" דכתיב גבי שאר פסולי וא"א לפדותה כיון דלא אלימא למיתפס פדיונה‪( ,‬ואף‬ ‫לא נגד עדות התורה שאין התורה מצויה בתגרנים וסחרנים‪.‬‬ ‫המוקדשין‪ ,‬ומייתי קא דכתיב בבכור‪ .‬תוד"ה רק)‪ ,‬והא דלא כתיב שוולדות שגם עיבורם היה לאחר פדיון אין בהם קדושה כלל‪ ,‬שאני‬ ‫ותשובתו בצידו‪' ,‬דע לך אחי כי לימוד התורה היא פעולת הנפש‬ ‫חלב להדיא‪ ,‬הטעם הוא כדי שלא נאמר שלפחות לא יהא ולדות שקדושתם מכח אמם‪ ,‬וכיון שנפדית פקעה קדושתה לגמרי‪,‬‬ ‫ותולדותיה‪ ,‬וכמו שאמרו זכרונם לברכה על האשה שאם אין דעתה‬ ‫ואיסור גיזה ועבודה אין בכוחו להחיל קדושה על הוולדות‪ ,‬אבל‬ ‫להינשא וישבה עשר שנים בלא בעל לא תלד עוד‪ ,‬ואם דעתה להינשא‬ ‫בו כרת בגלל שהוקש לחיה קמ"ל כדם שהוא בכרת‪.‬‬ ‫תמורה דגלי קרא שהיא חלה על בעלת מום קבוע‪ ,‬ה"ה לאחר פדיונם‬ ‫לאיש אף שישבה שנים הרבה בלא בעל אעפ"כ נשאר כח הלידה‬ ‫אלא שאינה קריבה‪ ,‬אבל תמורה שלפני פדיונם קריבה‪ .‬תוד"ה‬ ‫ט"ו‪ :‬ולדם וחלבם אסור אף אם התעברה לפני הפדיון‬ ‫בנפשה‪ ,‬וכאשר נשאת תלד‪ ,‬כך האיש הישראלי‪ ,‬אם יעזוב את התורה‬ ‫ותמורה)‪ ,‬ואין נאכל במומו לבעלים‪ ,‬דאף שבכור ומעשר‬ ‫ומייאש ממנה אזי גם היא מרחקת ממנו ולא נשאר בנפשו עוד כח הלידה‪,‬‬ ‫ונולד לאחר הפדיון‪.‬‬ ‫אבל אם אין דעתו נעזבה רק מחמת אונס ומצפה לשוב אליה‪ ,‬נשאר הכח‬ ‫תמורתם וולדם נאכלים במומם לבעלים‪ ,‬שאני התם‬ ‫ואמר רב הונא שצריך לכנוס את הולדות לכיפה עד‬ ‫בנפש‪ .‬כן אומר אני על עצמי הגם שנסעתי למרחקים והייתי סוחר‪ ,‬אף‬ ‫שאף הבכור ומעשר עצמם נאכלים במומם לבעלים‪,‬‬ ‫שימותו ברעב‪ ,‬דאין להקריבם כיון שהם באו מקדושה‬ ‫חכמתי עמדה לי‪ ,‬כי בנסיעתי לדרך דעתי עליה‪ ,‬ובישיבתי בחנות דעתי‬ ‫משא"כ קדשים שהם עצמם אינם נאכלים במומם‬ ‫דחויה‪ ,‬דיש בהם תרתי לריעותא‪ ,‬א' שאמותם בעלת מום שנראית‬ ‫עליה‪ ,‬ותיתי לי שאפילו בשעת משא ומתן פעמים הרבה היה דעתי עליה‬ ‫ונדחית‪ .‬ב' שהם עצמם נולדו לאחר הפדיון‪ ,‬ואינו יכול להתפיסם לבעלים‪ .‬וכן מבואר בברייתא שילפינן "ממעלי הגרה‪...‬‬ ‫בהרהור פירוש או קושיא‪ ,‬ובפרט בששה מצוות עשה שכתבתי בחיי‬ ‫לקדושה גמורה להקריבם‪ ,‬דכיון שנדחו תו לא מיחזו‪ ,‬ואין לפדותם טמא" שתמורת פסולי המוקדשין מתה‪( ,‬וחמש חטאות‬ ‫אדם כלל א'‪ .‬וקיימתי בעצמי אל תעזביה ותצרך'‪.‬‬ ‫כיון דלא אלימי למיתפס פדיונם בקדושתם‪ ,‬כיון שכבר יצאו שמתות נלמדות מ"ממפריסי הפרסה‪ ...‬טמא" ומהלכה‬ ‫כאשר האדם מעמיד לעצמו בכניסתו לבית המדרש בצורה ברורה‬ ‫לחולין בפדיית אמם‪ ,‬דעובר ירך אמו‪ ,‬ואינם אסורים אלא משום גזירה למשה מסיני‪( ,‬ותמורת אשם שא"א להקריבו כיון שאשם אינו‬ ‫שבשעות הקרובות הוא מתנתק מכל מה שמסביב‪ ,‬ככל האפשר‪,‬‬ ‫ומעמיד לעצמו מה וכמה הוא הולך ללמוד ורוצה להספיק‪ ,‬ויוצר לעצמו‬ ‫בא בנדבה‪ ,‬ג"כ נלמדת מהלכה למשה מסיני‪ ,‬דכל שבחטאת‬ ‫כדלהלן‪.‬‬ ‫מעין 'חלון' של זמן שבו הוא עוסק רק בתורה‪ ,‬ייקל עליו ע"י הכנה זו‬ ‫ולרבי חנינא סמוך לפדיון אמם מתפיסם לשם קדושת מתה כגון תמורת חטאת באשם רועה‪ ,‬וכתבו התוס' (ד"ה כל)‬ ‫להתרכז כראוי‪ ,‬אותו דבר לגבי התפילה‪ ,‬אם יעמיד לעצמו בכניסתו‬ ‫זבח שהאם קדושה בו שחלה עליהם קדושה עצמית שאינה שמדאורייתא כל שבחטאת מתה באשם קרב לעולת ציבור‪ ,‬ו'רועה' זה‬ ‫לבית הכנסת שבזמן התפילה הוא מתנתק מכל המחשבות על‬ ‫פוקעת ע"י פדיון אמם‪ ,‬וממתין עד שיוממו ופודה אותם‪( ,‬ולא תקנת חכמים)‪ ,‬לולא ההלכה למשה מסיני הו"א שתרעה‪,‬‬ ‫ההשתדלות הטבעית והסיבות הטבעיות‪ ,‬ועובר לחשוב רק על מסובב‬ ‫יתפיסם לשם זבח אחר‪ ,‬דיליף 'בשעריך בשעריך' מבכור ולולא קרא הו"א שאם עבר ואכל מהם אין בזה לאו‪ .‬או‬ ‫כל הסיבות הטוב והמטיב והכל יכול‪ ,‬על גדלותו והטבתו לנבראים‪,‬‬ ‫שרק בו תלויה הצלחתו‪ ,‬זה מביא אותו לרוגע ולישוב הדעת‪ ,‬מפני‬ ‫שאין מתפיסו לזבח אחר משנולד‪ ,‬אבל במעי אמו יכול לשנותו שלומדים מהפסוק שגם פסולי המוקדשין שנפדו במיתה‬ ‫שהוא יודע שהוא בידים טובות‪ ,‬והתוצאה לא תלויה במעשים‬ ‫לזבח אחר‪ ,‬ומ"מ ילפינן ולדות פסולי המוקדשין דאין משנן לזבח אחר דאיתקשי אהדדי‪ ,‬ממעלי גרה ממפריסי פרסה)‪.‬‬ ‫וביכולות שלו‪.‬‬ ‫אפילו במעי אמן למ"ד במעי אמן הן קדושין‪ ,‬דדמי לבכור שנולד‬ ‫הרגשה זו של ניקוי הראש אינה תלויה רק במחשבה והחלטה וכנ"ל‪,‬‬ ‫חיוב בכורה בנכסי צאן ברזל‬ ‫שכבר חלה עליו קדושת בכור‪ ,‬ואפילו למ"ד בהוייתן הן קדושין‪ ,‬לא‬ ‫מפני שקשה לאדם לקבוע בעצמו מחשבה כזו בלא מעשים בפועל‬ ‫דמו לבכור קודם שנולד‪ ,‬דהני עומדין ליקדש מכח אמן שקדושה כבר‪.‬‬ ‫להלן יבואר דין קדושת בכורה בבהמות שהיו בבעלות עכו"ם‬ ‫שיביעו את הדברים‪ ,‬ולכן ישנה חשיבות רבה שכבר כאשר האדם נכנס‬ ‫וניתנו לישראל כ'צאן ברזל'‪ ,‬האם הולדות וולדי הולדות וכו'‬ ‫תוד"ה מה)‪.‬‬ ‫לבית המדרש‪ ,‬או לובש את הבגד המיוחד לתפילה‪ ,‬הוא יעשה זאת‬ ‫שנוטל הישראל חייבות בבכורה כבהמת ישראל‪ ,‬או שזה נחשב‬ ‫והטעם שהם אסורים אחר פדיון אמם‪ ,‬שהרי גם קדושתם פקעה‬ ‫מתוך הכרה שפעולה זו היא ביטוי למצב המיוחד שבו הוא נמצא‬ ‫שיש לנכרי שייכות בהם וממילא הם פטורות מן הבכורה‪.‬‬ ‫בפדיון אמם כמו שבקדושת דמים ולדם מותר לאחר פדיון‪ ,‬גזירה‬ ‫כשהוא מתפלל‪ ,‬כמו הלובש בגד מיוחד לשבת או לחתונה‪ ,‬וכן כאשר‬ ‫הוא הולך להתפלל או ללמוד ילך בזריזות וביציאתו ילך לאט יותר‪,‬‬ ‫ט"ז‪ :‬המקבל צאן ברזל מנכרי‪ ,‬והיינו ששם אותם בדמים‬ ‫שמא יגדל מהם מפסולי המוקדשין שנפדו עדרים עדרים כדי‬ ‫כדברי הגמרא (ברכות ו‪ ):‬היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה‪,‬‬ ‫שילדו ולדות‪ ,‬ויבוא בהם לידי גיזה ועבודה‪( ,‬אבל בקדם מומם‬ ‫קצובים אותם יתן לו עד עשר שנים בין מתו בין הוזלו‪ ,‬וחולקים‬ ‫אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט‪ ,‬שנאמר‬ ‫להקדשם לא גזרו דמילתא דלא שכיחא היא‪ ,‬דהמתפיס בעלי מומים‬ ‫בוולדות שיהיו עד אז‪ ,‬הולדות פטורים מבכורה כשהם ילדו‪,‬‬ ‫למזבח עובר בחמשה לאוין‪ .‬ל"א שאלת הגמרא למה הם מומתים לרב‬ ‫"נרדפה לדעת את ד' "‪ ,‬וכאשר פעולות אלו נעשות מתוך כוונה‬ ‫והתבוננות יש בהם השפעה על ההרגשה בכל זמן התפילה‪.‬‬ ‫אבל ולדות הולדות כשהם ילדו חייבים‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫הונא‪ ,‬ומשני שאם תהיה תקנה לולדות יבוא לגדל עדרים מפסולי‬ ‫לרב הונא הכונה שולדי הולדות והיינו הדור הרביעי [כולל הצאן‬ ‫המוקדשין‪ ,‬ויבוא לאוכלם ללא פדיון‪ ,‬ולכן תיקנו שיפסיד את הולדות‬ ‫וכעת נתנתק מכל העסקים ונצלול לעומקה של הלכה‪.‬‬ ‫שעי"ז ימהר לפדות את האם מיד כשנפל בה מום‪ .‬ל"א שאלת הגמרא‬ ‫ברזל] חייבים‪ ,‬ואם העמיד את הולדות תחת האמהות שאם‬ ‫היא בין לרב הונא שהם מומתים בין לרבי חנינא שמתפיסם‪ ,‬למה‬ ‫ימותו האמהות יטול הנכרי במקומם את הולדות המגיעות לחלק‬ ‫הטריחוהו חכמים ולא הרשוהו להשאירם באיסורם‪ ,‬ומשני שמא גם‬ ‫הישראל (ויהיו תחת יד הישראל לפי אותו שווי עד אותו זמן שקבעו)‬ ‫אותם ולדות ילדו ולדות אחרים ויבוא בהם לידי תקלה‪ ,‬אבל לאחר‬ ‫וחיזק בזה את כוחו לתת לו שייכות בעוד דור (כתבו התוס' (ד"ה‬ ‫שיפדם אין קדושה בולדי הולדות‪ ,‬דהם חולין גמורים)‪.‬‬ ‫העמיד) שהפירוש הנ"ל שפירש רש"י כך משמע בגמרא‪ ,‬אבל‬ ‫אמנם ולד שגם עיבורו היה אחרי הפדיון‪ ,‬מותר‪ ,‬שהרי‬ ‫בתוספתא קתני מתו האמהות והעמיד הולדות)‪ ,‬גם ולדי הולדות‬ ‫פטורים‪ ,‬ולרשב"ג הולדות פטורים אפי' עד י' דורות או‬ ‫הוקשו לצבי ואיל‪.‬‬ ‫יותר‪ ,‬מפני שהם אחריות לעכו"ם דכל מה שימצא העכו"ם הוא‬ ‫"זכר"‬ ‫(דכתיב‬ ‫קדושה‪,‬‬ ‫בהם‬ ‫יש‬ ‫הפדיון‬ ‫ואם נולדו לפני‬ ‫יתפוס‪.‬‬ ‫אם‬ ‫ומ"‬ ‫בתמימים‪,‬‬ ‫תמורה‪,‬‬ ‫לרבות‬ ‫ו"נקיבה"‬ ‫לרבות ולד‪,‬‬ ‫ולרב יהודה הכונה שולדי ולדי הולדות והיינו הדור החמישי לכהן כיון שא"א לצמצם שיצאו שני ראשיהם יחד‪ ,‬אלא אחד יצא‬ ‫חייבים‪( ,‬ורשב"ג פוטר לעולם וכנ"ל)‪ ,‬ואפילו בהעמיד את ראשון ולא ידוע איזה מהם‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫באחד מימי חוה''מ סוכות לקראת ערב‪ ,‬פגש ראובן את שמעון בכותל המערבי‬ ‫הולדות תחת האמהות שאם ימותו יטול אותם הנכרי‪ ,‬חייבים הגמרא מדייקת מהדין הנ"ל שלרבי יוסי הגלילי אף בידי‬ ‫והנה הוא מנענע לולב‪ .‬לשאלתו וכי לא נטלת לולב עד כה השיב ודאי נטלתי‬ ‫שמים כגון בלידה זו שאין מקפידים שיצאו בדיוק יחד‪ ,‬אפשר‬ ‫לת"ק‪ ,‬ולא אמרינן שכיון שיפה כוחו בולדות יהיו פטורים לעולם‪.‬‬ ‫אלא ששיטת הרמב''ם בפהמ''ש (פ"ג דסוכה) שדין ושמחתם לפני ה' אלקיכם‬ ‫שבעת ימים ‪ -‬דקאי אנטילת ד' מינים במקדש ‪ -‬הוא חיוב בכל ירושלים‬ ‫לצמצם‪ ,‬וכ"ש בידי אדם כשמתכוונים לצמצם ודאי אפשר לצמצם‪.‬‬‫לאביי מיירי מתני' דווקא כשהנכרי קיבל על עצמו אונסא‬ ‫המקודשת‪ ,‬דקרינן בה לפני ה' אלקיכם‪ ,‬ולשיטה זו נמצא שבהגיעי לאיזור‬ ‫וזולא‪ ,‬אבל בלא קיבל הם ברשות הישראל וחייבים בבכורה ולחכמים בידי שמים א"א לצמצם‪.‬‬ ‫הכותל נתחייבתי מדאו' ולא מהני לזה נטילתי בבקר בבית הכנסת שבעירי שלא‬ ‫היתה אלא קיום דרבנן‪ ,‬ואף שראשונים רבים חלקו על הרמב''ם מ''מ משום‬ ‫אע"פ שהעכו"ם לא קיבל את דמיהם‪ ,‬ועל אופן זה (שלא הגמ' מסתפקת אם לרבנן אפשר לצמצם בידי אדם‪,‬‬ ‫'מהיות טוב' הבאתי עמי את הד' מינים לצאת יד''ח מן התורה לשיטת הר''מ‪.‬‬ ‫קיבל) שנינו שאין מקבלים צאן ברזל מישראל מפני שזה ומסקנת הגמ' (י"ח‪ ).‬שאף בידי אדם א"א לצמצם‪ ,‬כדמצינו‬ ‫כמובן‪ ,‬ראובן התעורר אף הוא ליטול וביקש משמעון לנענע את לולבו‪ ,‬ענהו‬ ‫ריבית‪ ,‬דהמקבל חייב מעות לנותן והבהמות לגמרי ברשות המקבל‪ ,‬שהרוג שנמצא בדיוק באמצע בין ב' עיירות‪ ,‬לחכמים‬ ‫ודאי אבל מסתמא גדר החיוב דאורייתא במקדש כל שבעה הוא כגדר יום ראשון‬ ‫והנותן מקבל חצי מהולדות בשכר המתנת המעות‪ ,‬דאם הבהמות ברשות יביאו עגלה ערופה בשותפות ויתנו ויאמרו בני האחת אם אתם‬ ‫דבעינן לכם [כן הדין לתוס' (כט‪ :‬ד''ה בעינן וכ''ה ברא''ש סי' ג)‪ ,‬דטעמא דשאול כשר‬ ‫הנותן הרי ברשותו השביחו הבהמות‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה אין) שרש"י‬ ‫בשאר ימים משום דהוו דרבנן‪ ,‬אולם בריטב''א כט‪ :‬ומאירי מא‪ .‬הטעם משום ד'לכם' כתיב‬ ‫קרובים ממנו יהא חלקנו מחול לכם ותכפר עליכם‪ ,‬ואם אנחנו קרובים‬ ‫גבי יום ראשון בלבד‪ ,‬ולכן הכשירו שאול בשאר ימים אף במקדש‪ ,‬ובהליכות שלמה פי''א‬ ‫בב"מ (ע‪ ):‬מבאר שזה ריבית דרבנן‪ ,‬והקשו דא"כ גם אם הבהמות ברשות‬ ‫הנותן זה ריבית דרבנן‪ ,‬כיון שאחריות מיתה היא על המקבל‪ .‬ולכן ביארו מכם חלקכם יהא שלנו ותכפר עלינו‪ ,‬ומבואר שלרבנן א"א לצמצם‬ ‫הע' ‪ 118‬כ' שלא היה המנהג לדקדק לקנות הלולב כשמהדרים ליטלו בכותל]‪ ,‬ולכן אקנה‬ ‫כפירוש ר"ת שמדובר כאן שקצץ לתת סכום קבוע לנותן‪ ,‬שזה ריבית אף בידי אדם‪ ,‬דאי אפשר לצמצם יביאו שתים אי "קרובה"‬ ‫לך ע''מ להחזיר‪.‬‬ ‫קצוצה דאורייתא‪ ,‬ועל זה אומרת הגמרא שאם זה ריבית דאורייתא משמע אפי' קרובות‪ ,‬או שלא יביאו כלל אי בעינן "קרובה"‬ ‫טען ראובן הנה ישנם כמה דינים בהלכות תנאים ולא ניחא לי לסמוך אסתמא‬ ‫שמתנים באופן המועיל‪ ,‬לכן אבקש שתקנה לי את המינים בקנין גמור‪ ,‬ואני‬ ‫בהכרח שהבהמות יצאו לגמרי מרשות הנותן כמו הלואה רגילה‪ ,‬וא"כ ולא קרובות‪ .‬ולרבי אליעזר כל אחת מביאה עגלה‪ ,‬דס"ל‬ ‫מתחייב להחזיר לך‪ .‬תמה שמעון הלא כה''ג לא הוי 'לכם' שהרי זו השאלה‪.‬‬ ‫למה פטורה מן הבכורה)‪.‬‬ ‫כרבי יוסי הגלילי דאפשר לצמצם‪ ,‬והא דכתיב "קרובה" אפילו‬ ‫ענה ראובן לא כי‪ ,‬אלא נסכם שאקנה לחלוטין ואתחייב לך את האתרוג עצמו‪,‬‬ ‫ולרבא 'צאן ברזל' היינו שהאחריות של אונסא וזולא על קרובות במשמע‪ .‬ולת"ק דברייתא אין מביאין עגלה ערופה‬ ‫כלומר עצם קבלתי את המינים יחייב אותי להחזיר אותם עצמם‪ ,‬לא מפני שהם‬ ‫המקבל‪ ,‬ומ"מ פטור מבכורה‪ ,‬דכיון שהנכרי יכול לתפוס את כלל‪ ,‬דס"ל דאפשר לצמצם‪ ,‬ו"קרובה" דווקא ולא קרובות‪.‬‬ ‫שלך דשלי הם‪ ,‬אלא גדר החיוב יהיה מדין ממוני גבך‪ .‬כלומר כשם ששייך‬ ‫הבהמה או את ולדותיה אם לא יתן לו מעות‪ ,‬חשיב יד‬ ‫להתחייב חומר‪ ,‬כגון סאה חיטים [כדמצינו בהלוואת סאה בסאה]‪ ,‬כלומר שלא‬ ‫שיטת התוס' (ד"ה אפשר) ש'בידי שמים א"א לצמצם' אין הכונה שלא‬ ‫מחוייב את הערך הממוני שקיבל אלא את כמות החיטים שקיבל‪ ,‬כך גם שייך‬ ‫עכו"ם באמצע‪ ,‬דפטור מן הבכורה‪ ,‬ואף שבהמת ארנונא חייבת‬ ‫יתכן שיצאו בצמצום‪ ,‬דפעמים נמדד ונמצא מצומצם‪ ,‬אלא שבדבר כמו‬ ‫להתחייב את אותה הסאה עצמה שקיבל‪ .‬כלומר שלא מחוייב את החומר‬ ‫בבכורה לל"ק דרבא (פסחים ו‪ ).‬היכא דמצי ישראל לסלוקיה בזוזי‪ ,‬והכא לידת שני זכרים יחד אין שהות לברר ולדקדק בזה‪ ,‬משא"כ בידי אדם יש‬ ‫שקיבל בלבד‪ ,‬אלא את החיטים עצמם שקיבל [איברא דיל''ד טובא אי כה''ג חשיב‬ ‫נמי אי יהיב ליה זוזי לא תפיס לולד‪ ,‬התם עיקר הבהמה מתחילה היא של שהות לברר‪ ,‬והראיה מעגלה ערופה‪ ,‬אף שפעמים שנמצא מצומצם‪ ,‬כיון‬ ‫לכם לפי''מ שפסק בשו''ע תרנ''ח ג דלא מהני מתנה לזמן (ואמנם בבאוה''ל שם הביא‬ ‫ישראל‪ ,‬אלא שמשועבדת היא לארנונא‪ ,‬וכיון דאפשר לסלוקיה בזוזי לא שא"א להבחין אין לחוש שזה מצומצם‪ ,‬דמילתא דלא שכיחא היא‪.‬‬ ‫מהקצות להקל אבל מסקנתו נ' כהנתיבות שהסכים עם השו''ע)‪ ,‬ובחו''מ קיז א מבואר‬ ‫יצאה מרשות ישראל‪ ,‬אבל הכא דמתחילה היא של עובד כוכבים‪ ,‬לא‬ ‫דהמוכר אפותיקי לעולם אינה מכורה‪ ,‬ולכאו' הכא לא עדיף‪ ,‬ויל''ע]‪.‬‬ ‫עוד כתבו התוס' (שם) שלהלכה בידי אדם אפשר לצמצם כרבי יוסי‬ ‫יצאה מידו כל זמן דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה‪ .‬תוס' שם‪.‬‬ ‫הגלילי‪( ,‬כמבואר במחלוקות בפרוץ כעומד (עירובין ט"ז)‪ ,‬ואי מחצה כרוב‬ ‫סבר שמעון וקיבל‪ ,‬ואכן הקנם לראובן בקנין גמור על דעת שקבלת ראובן‬ ‫לגבי שחיטה‪ .‬חולין כ"ח‪ ,):‬אבל בידי שמים אין הלכה כמותו אלא אי‬ ‫תחייבהו להשיב אותם עצמם מדין ממוני גבך‪ .‬אלא שדא עקא בדיוק שמעון‬ ‫אפשר לצמצם‪ ,‬ובלחי המושך מדופנו של מבוי שרוחבו ח' (עירובין ה‪):‬‬ ‫דיני בעל חי שאינו דומה לאמו‬ ‫מיהר לאוטובוס ושכח את לולבו ביד ראובן‪ .‬והואיל והם גרים בערים שונות‬ ‫שמרם וטפחם ראובן היטב שלא יכמשו‪ ,‬ולמעשה הוחזרו המינים לשמעון רק‬ ‫רחל שילדה כמין עז‪ ,‬או עז שילדה כמין רחל‪ ,‬פטורה מן שאמר רב אשי שספיקא דרבנן לקולא‪ ,‬התם מותר לטלטל בין בעומד‬ ‫בתחילת מרחשון‪ .‬טען שמעון הלא עתה אינם שוים לי כלום ולכן אני תובע‬ ‫מרובה משום 'עומד מרובה' בין בפרוץ מרובה משום לחי‪ ,‬והצד שזה שוה‬ ‫הוא צד רחוק‪ ,‬ובדרבנן לא הטריחו לבדוק‪ ,‬אבל בספק דאורייתא אסור‬ ‫הבכורה‪( ,‬דכתיב "אך בכור שור" שיהא הוא שור ובכורו‬ ‫תשלום מחירם כפי שהיו שוים בשעה שנתתים לך‪ .‬ענה ראובן ד' מינים לויתי‬ ‫ד' מינים אפרעך‪ .‬היכי לידיין דיינא להאי דינא‪.‬‬ ‫שור)‪ ,‬ואם יש בו מקצת סימנים של אמו חייב בבכורה‪ .‬כיון שאפשר לבדוק‪ .‬והר"ר שמעון מיינבלא מפרש דפרוץ כעומד ומחצה‬ ‫על מחצה כרוב סברי כרבנן דא"א לצמצם אפילו בידי אדם‪ ,‬ומאן דשרי‬ ‫מתני'‪.‬‬ ‫הנה בפת''ש (חו''מ שסג א) הביא דהפמ''ג נסתפק בגזל אתרוג ובא להחזירו אחר‬ ‫(עירובין ט"ז) כשנראה לנו שהפרוץ כעומד‪ ,‬משום דאימר עומד מרובה‪,‬‬ ‫סוכות האם יכול לומר לו הש''ל‪ ,‬והביא אחרונים דס''ל שאין יכול לומר כן דכה''ג‬ ‫י"ז‪ .‬איתא בברייתא שרחל בת עז ועז בת רחל‪ ,‬ר"מ מחייב ואת"ל שהם שוים רחמנא אמר לא תשייר רובא‪ ,‬וכן י"ל ההוא דמחצה על‬ ‫הוי היזק ניכר דומיא דמטבע שנפסל‪ ,‬אלא שהפת''ש תמה מדוע החליטו כן הא‬ ‫תליא בפלוגתת מחבר ורמ''א במטבע שנפסל אי חשיב היזק ניכר‪.‬‬ ‫מחצה כרוב לגבי שחיטה (חולין שם)‪ ,‬והשתא ניחא טפי ההיא דספק‬ ‫וחכמים פוטרים‪ .‬רבא אומר שאין לבאר דאיירי ברחל‬ ‫אכן נידון זה שייך גבי גזלן אולם עד כמה שבאמת ראובן קנה לחלוטין וחיובו‬ ‫דבריהם להקל‪ ,‬כיון דא"א למדוד‪ .‬והתוס' מקשים על דבריו (שבעגלה‬ ‫ערופה זה ספק דאורייתא‪ ,‬וא"כ אף שזה חשש רחוק יביאו ב' עגלות‪ .‬ועוד‬ ‫אי‬ ‫שילדה מין עז ואביו תיש‪ ,‬ונחלקו לענין אותו ואת בנו‬ ‫להחזיר אותו עצמו הוא רק מפני התחייבותו לכך‪ ,‬הוי כאפותיקי מפורש דאין‬ ‫חוששים לזרע האב או לא‪ ,‬דא"כ ליפלגו בעלמא‪ .‬אלא איירי דמאן דאסר פרוץ כעומד לא אסר אלא מטעם דא"ל רחמנא למשה גדור‬ ‫שייך בזה טענות היזק (כמבו' בחו''מ קיז א‪ ,‬אא''כ הזיקו בידיים דהוי מזיק‬ ‫ברחל בת רחל בת עז‪ ,‬ונחלקו לענין בכורה אי אזלינן בתר רובא שחוט רובא ואיכא למיתלי טפי לאיסור מלהיתר‪ ,‬אבל אם היה‬ ‫שעבודו של חבירו)‪ ,‬א''כ הכ''נ הכא לא יחוייב ראובן מעבר לד' מינים עצמם‪.‬‬ ‫לתלות להיתר יותר מלאיסור היה מותר‪ ,‬וא"כ בלחי היה מותר אפילו‬ ‫ברם אעיקרא דדינא צריך תלמוד האם אכן נחשב בעלים בגוונא דא‪ ,‬שמקבל‬ ‫האם ואין לו דין נדמה‪ ,‬או דאזלינן בתר אם האם ויש לו דין‬ ‫בספיקא דאורייתא)‪.‬‬ ‫חפץ באופן שמחוייב להשיב את אותו החפץ עצמו‪ .‬דאמנם ראובן פירש‬ ‫נדמה‪( ,‬ומ"מ לענין שעיר ראש חודש ורגלים לכו"ע בעינן‬ ‫שהאתרוג שלו וחיובו להחזיר הוא מכח התחייבותו‪ ,‬מ''מ בנכסי צאן ברזל (ב''מ‬ ‫חוט של סיקרא שבמזבח היה באמצע המזבח כדי להבדיל‬ ‫שאמו ואם אמו יהיו שעירה‪ ,‬דכתיב "אחד" ‪ -‬המיוחד ובא‬ ‫ע‪ ):‬מצינו שלא נחשבים שייכים למקבל אלא בגוונא שמקבל עליו אחריות‬ ‫בין דמים העליונים לדמים התחתונים‪ .‬הגמ' אומרת שאם‬ ‫ממשפחת עיזים מששת ימי בראשית‪ ,‬ונדמה בדור הראשון‬ ‫גמורה‪ ,‬ולא שמענו שיועיל לפרש שהוא שלו גם כאשר האחריות על הנותן‪ ,‬כך‬ ‫גם בידי אדם א"א לצמצם‪ ,‬א"כ לפעמים נותן דמים‬ ‫גם יש לדון בכאן אולי עצם זה שמחוייב להחזיר את החפץ שקיבל‪ ,‬אף שמפרש‬ ‫פסול גם לקרבן נדבה‪ ,‬דכתיב ("שור או כשב" פרט לכלאים)‬ ‫דהוי שלו חשיב של הנותן‪.‬‬ ‫העליונים למטה דשמא לא צמצמו יפה ועשו את החוט הרבה למטה‬ ‫"או עז" פרט לנדמה)‪ .‬עוד י"ל דאיירי ברחל בת עז בת רחל‪,‬‬ ‫והנה החוו''ד ריש סי' קסא נקט [בביאור תוס' כתובות מו‪ .‬וגם מהר''ם שם ושבט הלוי ג‬ ‫מהאמצע‪ ,‬וכשנותנים דמים העליונים מעט למעלה מן החוט י"ל שזה‬ ‫וחדא קתני רחל בת עז ואותה עז היתה בת רחל‪ ,‬ונחלקו אי אמרינן‬ ‫קח שלא הסכימו עמו בביאור התוס' אין הכרח שיחלקו לדינא] שאם המקבל מקבל ע''ע‬ ‫מתחת אמצע המזבח‪ ,‬או תחתונים למעלה דשמא נתנו את החוט‬ ‫גם זולא מלבד שאר אונסין‪ ,‬נחשב שלו הגם שמחוייב להחזירו‪ .‬והויא הלוואה‬ ‫דחזרה שיות למקומה או לא‪ .‬עוד י"ל דאיירי שיש בו מקצת‬ ‫למעלה מהאמצע‪ .‬וצ"ל שעשו חוט רחב מעט באופן שודאי‬ ‫דאורייתא‪ .‬ומלתא דמסתברא היא דכיון שבהוזל מפסיד המקבל ש''מ דידיה הוזל‪.‬‬ ‫מתחתיו זה החצי התחתון של המזבח ומעליו זה החצי העליון‪.‬‬ ‫סימנים של אמו‪ ,‬ונחלקו אי בעינן שיהיה ראשו ורובו דומה‬ ‫נמצא יוצא מפורש מתוך דברי החו''ד דדוקא בדמקבל עליה אונסא וזולא‪ ,‬אבל קיבל‬ ‫לאמו (כדעת ר"ש) או לא‪.‬‬ ‫עליו אונסא ולא זולא לא חשיב שלו‪ .‬מעתה האתרוג לא ייחשב של ראובן אא''כ‬ ‫ומה שמצינו שהקב"ה ציווה על מידות הכלים והמזבח אין‬ ‫ולענין שעטנז לכו"ע אין לוקין על צמר שה שאינו מיוחד‬ ‫מחוייב גם בזולא‪ ,‬ורק כה''ג ‪ -‬שאם הוזל הוזל לו ‪ -‬אמרינן דדידיה הוא‪ .‬ומשכך‪ ,‬על‬ ‫ראיה שאפשר לצמצם בידי אדם‪ ,‬די"ל שהציווי הוא לעשות‬ ‫כרחך בהכרזתו שזוכה באתרוג כלולה קבלת אחריות גם על זולא‪ ,‬דודאי כוונתו באופן‬ ‫לדורותיו‪ ,‬וכן אינו כשר לתכלת של ציצית‪ ,‬וכן אין צמרו‬ ‫מה שאפשר‪.‬‬ ‫המועיל‪ ,‬א''כ צודק שמעון בטענתו לקבל תשלום כפי ערך האתרוג בחג‪.‬‬ ‫מטמא בנגעים‪ ,‬דבכל אלו הוקש צמר לפשתים‪ ,‬מה פשתן‬ ‫ומה שמצינו שתנור שחילקוהו לשני חלקים שווים‪,‬‬ ‫ברם מאידך מבואר בדברי החוו''ד דהויא הלוואה גמורה‪ ,‬וכיון שאתרוג לוה ומצד‬ ‫לא נשתנה אף צמר לא נשתנה‪.‬‬ ‫עצם ההלוואה לא אמור להיות מחוייב אלא את עצם האתרוג ועתה משלם יותר‬ ‫שניהם טמאים מפני שא"א לצמצם ובכל חלק י"ל שהוא הרוב‪,‬‬ ‫א''כ הוי ריבית‪ ,‬ויתכן קצוצה‪ ,‬דאמנם מבואר בראשונים (ע‪ :‬תוד''ה אין) דבספק‬ ‫הדלה את הגפן ע"ג תאנה יינו פסול לנסכים‪ ,‬דכתיב "זבח‬ ‫והרוב נשאר בטומאתו‪ ,‬אין ראיה שא"א לצמצם‪ ,‬דשאני כלי‬ ‫אם תהיה ריבית לא הוי דאורייתא‪ ,‬מ''מ בריטב''א מבואר דדוקא כשהריבית היא‬ ‫ונסכים" מה זבח שלא נשתנה שהרי נדמה פסול לקרבן‪ ,‬אף‬ ‫מיניה וביה [היינו צירוף סברת הרמב''ן ע‪ .‬עם סברת ספק‪ ,‬דכה''ג חשיב פקדון‪ ,‬ודו''ק]‪,‬‬ ‫חרס שא"א לצמצם מפני שכששוברים אותו יש בו גומות ‪-‬‬ ‫נסכים שלא נשתנו‪ .‬רבינא שואל שא"כ אף המדלה פשתן‬ ‫ולפי''ז כאן דלא הוי מיניה וביה שהרי אין הריבית תלויה ברווחים שייצאו מן‬ ‫בליטות‪ ,‬וא"א לשער את אותם בליטות‪.‬‬ ‫ע"ג היגא הוי שינוי‪ ,‬וא"כ למה אמרנו שפשתן אין בו שינוי‪.‬‬ ‫האתרוג הוי ר'''ק‪.‬‬ ‫י"ח‪ .‬רחל שלא ביכרה וילדה ב' זכרים ויצאו ב' ראשיהם‬ ‫וענה רב אשי דשאני התם שלא נשתנה ריחו‪.‬‬ ‫אכן בשאר הראשונים לא מפורש דטעמא דספק ריבית הוי דרבנן משום מיניה‬ ‫וביה‪ ,‬מאידך בלא מיניה וביה מחודש מאוד לומר שעצם הספק אם תהא ריבית‬ ‫כבשים שצמרם קשה כגון עז בת רחל‪ ,‬דצמר עיזים הוא קשה‪ ,‬כאחד‪-‬‬ ‫מהווה סיבה שיהיה רק דרבנן [אמנם מצינו כן גבי משכנתא (רש''י סב‪ :‬ורמב''ם)‪ ,‬אבל‬ ‫פטורים מראשית הגז‪ ,‬דכתיב "ומגז כבשי יתחמם" – רק דבר לרבי יוסי הגלילי נותן שניהם לכהן דכתיב "הזכרים לד' "‪.‬‬ ‫תתכן שם סברא מקומית‪ ,‬ואכמ''ל]‪.‬‬ ‫ולחכמים א"א לצמצם‪ ,‬ויתן רק אחד לכהן‪.‬‬ ‫המחמם נקרא גז‪.‬‬ ‫סוף דבר ‪ -‬אין הכי נמי‪ ,‬צודק שמעון בטענתו שראובן חייב לו את ההפרש‪ ,‬אבל‬ ‫לא יוכל שמעון לגבותו משום איסור ריבית‪ .‬ושמא עבר על לא תשימון עליו‬ ‫רבי טרפון סבר בתחילה שהכהן יקח לעצמו את היפה‪ ,‬מפני‬ ‫נשך‪ ,‬וצ''ע‪.‬‬ ‫שהבריא יוצא ראשון‪ ,‬וחזר בו ר"ט והוא סובר שלשניהם יש חלק‬ ‫אם אפשר לצמצם‬ ‫בשניהם‪ .‬ולר"ע משמנים ביניהם‪ ,‬והיינו שהכהן נוטל את‬ ‫קדושת בכורה חלה על הולד שיצא ראשון (פטר רחם)‪ ,‬ואם נולדו‬ ‫הכחושה והשומן מוטל ביניהם ואומרים הבעלים לכהן‬ ‫תאומים‪ ,‬אם יצאו שניהם ממש ביחד‪ ,‬שניהם חייבים בבכורה‪ ,‬אלא‬ ‫שהדבר תלוי אם 'אפשר לצמצם' שיצאו שניהם ממש יחד‪ ,‬שלרבי‬ ‫שיביא ראיה שזהו הבכור ויטול‪.‬‬ ‫יוסי הגלילי אף בידי שמים אפשר לצמצם‪ ,‬ולרבנן אי אפשר‬ ‫והשני שנשאר לישראל ירעה עד שיסתאב ואח"כ יאכל‪ ,‬דספק בכור‬ ‫לצמצם‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫אינו נשחט תמים‪( ,‬ובאותו של כהן לא איצטריך למימר‪ ,‬דודאי אינו נשחט‬ ‫עד שיהא בו מום ונאכל במומו‪ ,‬דבזמן הזה מיירי‪ .‬א"נ מיירי בזמן הבית‪,‬‬ ‫י"ז‪ :‬רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהם‬ ‫ושל כהן אינו ראוי להקרבה מפני שהוא ספק חולין בעזרה‪ ,‬ולהכי יאכל‬ ‫יחד‪ ,‬לרבי יוסי הגלילי שניהם לכהן‪ ,‬ולחכמים אחד לו ואחד‬ ‫במומו)‪ ,‬וכשישחטנו חייב במתנות זרוע ולחיים‪ ,‬דהמתנות הם של ילדו ב' נקבות וזכר‪ ,‬או ב' נקבות וב' זכרים‪ ,‬או שרחל מבכרת רבים להטות"‪ ,‬ומזה לומדים דין תשע חנויות‪ .‬תוד"ה ברובא)‪ ,‬כדמצינו‬ ‫שלר"מ קטן וקטנה לא מייבמים‪ ,‬קטן שמא ימצא סריס (ולא‬ ‫הכהן ממה נפשך (ואין הטעם משום שלא תשתכח תורת ורחל שאינה מבכרת ילדו זכר ונקיבה‪ ,‬אין הכהן מקבל כלום‪.‬‬ ‫בודקים בסימן של סריס ששייך בקטן‪ ,‬דגם בלא סימני סריס אם לא הביא‬ ‫מתנות)‪ .‬ורבי יוסי פוטר‪ ,‬דס"ל שעשו חכמים את הכהן‬ ‫שתי שערות עד רוב שנותיו הוי סריס‪ .‬תוד"ה קטן)‪ ,‬וקטנה שמא‬ ‫כזוכה וכאילו באו ליד כהן ומכרו לישראל במומו ולקח במקומו י"ט‪ .‬יוצא דופן שנולד ולד אחריו שהראשון הוא בכור לולדות‬ ‫והשני בכור לרחמים‪ ,‬לרבי טרפון שניהם ירעו עד שיסתאבו תמצא איילונית‪ ,‬ונמצאו פוגעים בערוה‪ ,‬דכיון שאינה ראויה‬ ‫את השני‪ ,‬ובכור שמכרו כהן לישראל פטור ממתנות‪.‬‬ ‫ואם מת אחד מהם‪ ,‬לר"ט (אחרי שחזר בו ממה שאמר ויאכלו במומם לבעלים‪ ,‬דמספקא ליה אם בכור לדבר אחד להוליד לא קרינן בהו "והיה הבכור אשר תלד"‪ ,‬ופקעה מהן תורת ייבום‪,‬‬ ‫שהכהן מקבל את השמן והוא סובר שלשניהם יש חלק בשניהם) לרחם ולא ללידה או הפוך הוי בכור‪ .‬ולרבי עקיבא בכור לדבר וקיימו באיסור אשת אח‪( ,‬ואין חולצים משום ד"איש" כתיב‬ ‫אחד לא הוי בכור‪ ,‬וממילא הראשון אינו בכור מפני שאינו בפרשה ומקישים אשה לאיש‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה איש) שקטנה‬ ‫יחלוקו‪ ,‬כיון שאין יודעים מי יצא ראשון‪ ,‬ולר"ע המוציא‬ ‫אינה חולצת רק מדרבנן‪ ,‬גזירה אטו קטן‪ ,‬וההיקש הוא אסמכתא בעלמא)‪,‬‬ ‫מחבירו עליו הראיה‪( .‬מתני' י"ז‪ .):‬הגמ' (י"ח‪ ):‬אומרת פטר רחם‪ ,‬והשני אינו בכור מפני שקדמו אחר‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫אבל לרבנן הולכים אחר הרוב‪( ,‬ומטעם סמוך מיעוטא שאין‬ ‫מתעברות לחזקה שלא ילדה ואיתרע ליה רובא‪ ,‬אין להחשיבו ודאי בכור‪,‬‬ ‫שלכו"ע שניים שהפקידו ב' בהמות אצל רועה ואחת מתה ואין איזה ולד קדוש בבכורה‪ -‬כתיב "קדש לי כל בכור"‪ ,‬יכול‬ ‫ידוע של מי‪ ,‬והכא כשנמסר ספק בכור החי לרועה‪ ,‬שבעה"ב והכהן באים‬ ‫אפילו נקיבה‪ ,‬תלמוד לומר "אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר" וזהו דאינו אלא פלגא ופלגא‪ .‬ומה שמטהרים בספק טומאה כהאי גוונא‪ ,‬היינו‬ ‫לקחת את הבכור מהרועה‪ ,‬הרועה מניח ביניהם לחלקה ומסתלק‪,‬‬ ‫'כלל ופרט' שהפרט ממעט את הכלל ממשמעותו ואין בכלל אלא מה משום דילפינן מסוטה‪ .‬תוד"ה מחוורתא)‪ ,‬ורוב קטנים אינם סריסים‬ ‫דהכא ליכא למימר המוציא מחבירו עליו הראיה‪( ,‬וכתבו התוס' (ד"ה שבפרט‪.‬‬ ‫ורוב קטנות אינן איילוניות‪ ,‬ומבואר שהולכים אחר הרוב לא‬ ‫שמניח) שאם 'מניח ביניהם ומסתלק' הכונה שיחלוקו‪ ,‬זה ממש כמו כאן‪,‬‬ ‫ואם הכונה לכל דאלים גבר‪ ,‬הכונה שכמו ששם לא אומרים המוציא לאביי בכור לדבר אחד אינו בכור‪ ,‬ומדכתיב "פטר רחם" רק ברובא דאיתיה קמן‪ ,‬כגון בתשע חנויות שמוכרות בשר‬ ‫מחבירו עליו הראיה‪ ,‬כאן ראוי לתקן שיחלוקו‪ .‬ואין הכונה כאן 'מסתלק' ממעטים יוצא דופן (וזהו כלל הצריך לפרט‪ ,‬ואינו כלל ופרט‪ ,‬שחוטה‪ ,‬ואחת מוכרת בשר נבילה‪ ,‬ונמצאה בקרקע חתיכת בשר‪ ,‬דכל‬ ‫כמו לגבי גזל אחד מחמשה‪ ,‬דשם הכונה שמניח בידו או ביד בי"ד‪ ,‬דספק דהתם הפרט ממעט מהכלל‪ ,‬וכאן הפרט מפרש את הכלל‪ ,‬שלא ידענו דפריש מרובא פריש‪ ,‬וזה רובא דאיתיה קמן שהרי החנויות לפנינו‪,‬‬ ‫הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר‪ ,‬אבל כאן הפקידו שלא פירושו של כלל ללא הפרט דבכור דקרא לכל מילי משתמע‪( ,‬ואף שאביי ובסנהדרין כגון י"ב מזכים וי"א מחייבים זכאי‪ ,‬אלא גם ברובא‬ ‫סובר שבכור לדבר אחד לא הוי בכור‪ ,‬אי לאו פרט הו"א שיוצא דופן שהוא‬ ‫מדעתו ולא מוטל עליו לשמור)‪ ,‬ומאידך אחד שהפקיד אצל בכור לולדות נחשב בכור אע"פ שאינו בכור לרחמים‪ .‬תוד"ה כיצד)‪ ,‬וכן דליתיה קמן כמו ביבום וכנ"ל וכן במתני' שרוב הבהמות שבכל‬ ‫בעה"ב והניחה בעדרו ומתה בהמה מעדרו‪ ,‬המוציא מחבירו עליו מצינו בכסוי הדם דכתיב "וכסהו בעפר"‪ ,‬והפרט מפרש שכסוי היינו בדבר העולם מתעברות ויולדות בתוך שנתם‪ ,‬הולכים אחר הרוב‪.‬‬ ‫הראיה‪ ,‬והמחלוקת היא כשנולדו בחצר בעה"ב‪ ,‬והרועה כהן‪ ,‬המתפזר כמו עפר ולא בכלי‪ ,‬ואין זה כלל ופרט שנמעט מזה גם שחיקת‬ ‫אבנים וגיר וזרניך)‪ ,‬ומדכתיב "בכור" דמשמע שיהיה בכור לכל דבריו ורבינא (כ‪ ).‬אומר שגם רבנן מודים שברוב שתלוי במעשה‬ ‫דר"ט ס"ל שבעה"ב מקנה לרועה זכות בחצרו כדי לזכות‬ ‫בבכורות‪( ,‬וקונה אפילו בלא קנין‪ ,‬דגמר ומשעבד נפשיה‪ ,‬אי נמי קנה ממעטים ולד שיצא דרך רחם אחרי יוצא דופן (וזהו פרט כגון עיבור הבהמה שהוא תלוי בהרבעה וי"ל שלא עלה עליה זכר‪ ,‬אין‬ ‫הרועה ע"י שפותח ונועל‪ .‬תוד"ה אקנויי)‪ ,‬דניחא ליה דליתעביד הצריך לכלל‪ ,‬ד"זכר" ו"פטר רחם" שזה פרט‪ ,‬צריכים את הכלל של הולכים אחרי הרוב‪ .‬ותשמיש דאדם אינו נחשב רוב התלוי במעשה‬ ‫"בכור"‪ ,‬ורוב הפרטות שבתורה (כגון "מן הבקר" ו"מן הבהמה") אינם (כמבואר ביבמות קי"ט‪ ,).‬דבבהמה לפעמים צריך להרביעה בידים‪ .‬תוד"ה‬ ‫מצוה בממוניה ‪-‬שיגדלו בכורותיו של כהן בחצירו‪ ,‬והוי כחצר של‬ ‫רבינא‪.‬‬ ‫שניהם‪ ,‬וממילא זה כמו שנים שהפקידו אצל רועה ולכן חולקים צריכים את הכלל‪ ,‬ושם הכלל בא להוסיף על הפרט)‪ ,‬וכן שיצאה‬ ‫כיון שהוא נמצא ברשות שניהם‪ ,‬ור"ע ס"ל שאין בעה"ב מקנה נקיבה לפניו דרך רחם‪ ,‬שי"ל ש"בכור זכר" היינו בכור מהזכרים‪ ,‬שלא שיטת רבי עקיבא שכיון שהבהמה נפטרת מבכורה אף‬ ‫לרועה זכות בחצירו כיון שיש לו בזה פסידא כשיש ספק‪ ,‬קדמו זכר אחר‪ ,‬אע"פ שאינו בכור ללידה ולרחמים‪ ,‬דבכור לדבר אחד בטינוף בבהמה דקה‪ ,‬או בשליא בגסה‪( ,‬ובאשה בשפיר (‪-‬‬ ‫עור שיש בו צורת הולד) ושליא)‪ ,‬ממילא כל מקום שאין ידוע‬ ‫וממילא זה כמו שנים שהפקידו אצל בעל הבית‪ ,‬שהמוציא לא הוי בכור‪.‬‬ ‫שלא ביכרה הרי זה ספק והולד יאכל במומו לבעלים‪( ,‬טינוף‬ ‫כתבו התוס' (שם) שר"י מפרש שלאביי בכור ופטר רחם שניהם כלל ושניהם‬ ‫מחבירו עליו הראיה‪.‬‬ ‫היינו מתי שאומרים רועי צלתא שנעצר רחמה ונימוק העובר‪,‬‬ ‫פרט‪ ,‬ושניהם צריכים זה את זה‪ ,‬ושניהם כלל הצריך לפרט ופרט הצריך‬ ‫לכלל‪ ,‬שכל אחד סותם דבר אחד ומפרש דבר אחד‪ ,‬דבכור משמע אפילו‬ ‫ואם ילדה זכר ונקיבה‪ ,‬אין הכהן מקבל כלום‪ ,‬דשמא הנקיבה‬ ‫ולשמואל זה דומה לבועות פולטת אבעבועות של דם‪ ,‬וצריך‬ ‫יוצא דופן ופטר רחם ממעטו‪ ,‬ופטר רחם משמע אפילו יצא אחר יוצא דופן‪,‬‬ ‫יצאה תחילה‪ ,‬והמוציא מחבירו עליו הראיה‪ ,‬ואפילו לרבי טרפון לא‬ ‫להראות דבר זה לרועה חכם‪ .‬כ"א‪.):‬‬ ‫ובכור ממעטו‪ .‬ולר"ת בין כאן בין לענין כסוי הדם זה כלל ופרט גמור‪ ,‬דהכלל‬ ‫אומרים יחלוקו‪ ,‬דהתם אחד ודאי של הכהן הלכך יפה כוחו לחלוק בשוה‪,‬‬ ‫משמע בין כך ובין כך והפרט ממעטו‪( ,‬וכלל הצריך לפרט בכסוי הדם היינו‬ ‫משא"כ הכא‪ ,‬וירעה עד שיסתאב ואח"כ יאכלנו‪ ,‬דספק הוא‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫כ‪ .‬רבי יהושע (בברייתא) אומר שקיבל מרבותיו שגם‬ ‫הא דדריש התם מב' ד"בעפר" שצריך שיתן עפר מלמטה ועפר מלמעלה‪,‬‬ ‫(ד"ה זכר ונקיבה) שדין זה הוא גם לרבי יוסי הגלילי דס"ל אפשר לצמצם‪,‬‬ ‫טינוף פוטר מבכורה‪ ,‬אולם הוא עצמו סובר שעז שטינפה‬ ‫דמ"וכסהו" לא שמעינן למטה אלא למעלה)‪ ,‬וכאן הפרט הצריך לכלל היינו‬ ‫משום שהנקיבה חוצצת‪ ,‬משא"כ בזכר שאפילו אם כל הרחם מקדש מין‬ ‫יצא אחרי יוצא דופן שהוא פטר רחם ואינו בכור‪.‬‬ ‫במינו אינו חוצץ‪ .‬ולא דמי לכרכתו אחותו והוציאתו (חולין ע‪ ,).‬דהתם‬ ‫בת ששה יולדת בתוך שנתה‪ ,‬ורחל שטינפה בת שנתה‬ ‫ולרבינא בכור לדבר אחד הוי בכור וממעטים מ"פטר רחם" יולדת בתוך שתים‪.‬‬ ‫שהוא יצא דרך ראשו והיא דרך מרגלותיה‪ ,‬דהיא לא פטרה את הרחם‪.‬‬ ‫זכר שיצאה נקיבה לפניו דרך רחם‪ ,‬וא"א למעטו מ"בכור"‬ ‫חיוב מתנות כשיש ספק‪-‬‬ ‫משום שבכור לדבר אחד הוי בכור‪( .‬ומ"מ רבי טרפון שמסתפק הגמ' מבארת שרבי ישמעאל מודה לרבי יהושע שאם ראינו‬ ‫אם בכור לדבר אחד הוי בכור או לא‪ ,‬לא מחייב ביצאה נקיבה לפניו‪ ,‬דזה שטינפה הטינוף פוטר‪ ,‬אלא שלרבי ישמעאל אין חוששים‬ ‫במקרה הנ"ל שנולדו שניים יחד ויש ספק מי הבכור‪ ,‬לת"ק‬ ‫ודאי מתמעט מ"פטר רחם"‪ .‬תוד"ה רישא)‪ .‬והגמ' (י"ט‪ ):‬שואלת על לטינוף‪ ,‬ולרבי יהושע חוששים לטינוף‪( .‬הקשו התוס' (ד"ה ורבי)‬ ‫חייב במתנות‪ ,‬ולרבי יוסי פטור מהטעם הנ"ל‪ ,‬אבל ספק‬ ‫רבינא א"כ למה אם יצאה נקיבה דרך דופן ואח"כ זכר דרך שמבואר להלן שרבי יהושע לא חייש למיעוטא‪ ,‬ועוד דהיכא דאיכא רובא‬ ‫בכור שאין החליפין שלו ביד כהן כגון דקתני מתני' זכר ונקבה אין‬ ‫רחם אינו קדוש‪ ,‬והרי הוא בכור לרחם ובכור לזכרים‪ ,‬אלא וחזקה אפילו ר"מ לא חייש למיעוטא‪ ,‬דהוי מיעוטא דמיעוטא‪ ,‬והכא יש‬ ‫כאן לכהן כלום והזכר ספק בכור שמא יצא נקבה תחלה חייב במתנות‬ ‫חזקה שלא ילדה‪ .‬ותירצו דמ"מ לא הוי ודאי בכור לתתו לכהן‪ ,‬דאיכא‬ ‫חזקה דממונא והמוציא מחבירו עליו הראיה‪ ,‬ואפילו לרב דס"ל שהולכים‬ ‫מחוורתא כדאביי‪.‬‬ ‫גם לרבי יוסי‪( ,‬וקמ"ל שאין טעמו של רבי יוסי שאם נחייבו‬ ‫בממון אחר הרוב‪ ,‬היינו כשאומרים קים לי שאני מן הרוב‪ .‬א"נ שאני הכא‬ ‫במתנות יבוא לידי גיזה ועבודה וממילא גם כשאין חליפיו‬ ‫שזה ממון שאין לו תובעים‪ .‬אך קצת תימה שלענין ללקות בגיזה ועבודה‬ ‫ביד כהן היה פטור ממתנות)‪.‬‬ ‫ולענין ליקרב למזבח חשיב ודאי בכור דאזלינן בתר רובא וחזקה‪ ,‬ולענין‬ ‫י"ח‪ :‬ספק מעשר פטור במתנות אף לר"מ שמחייב לעיל‬ ‫נתינתו לכהן הוי ספק‪ .‬ולכן ביארו התוס' שחוששים למיעוט המטנפות‬ ‫משום דרוב בהמות מתעברות כשמגיעות לזמן שראויות להתעבר בו)‪.‬‬ ‫הלוקח בהמה‬ ‫בספק בכור‪ ,‬דשם חייב ממה נפשך‪ ,‬משא"כ הכא‪( ,‬וקמ"ל‬ ‫ואף לרבא שרבי ישמעאל חייש למיעוטא כר"מ‪ ,‬לקולא אין‬ ‫שאין טעמו של ר"מ כדי שלא תשתכח תורת מתנות‬ ‫חוששים למיעוט ואפילו לכהן ינתן כיון דקרב למזבח‪ ,‬ובחמורה אף‬ ‫ספק בכור בלוקח בהמה מעכו"ם‬ ‫וממילא גם ספק מעשר היה חייב במתנות)‪.‬‬ ‫שזה ממון (ואפילו רב מודה כאן שאין הולכים אחר הרוב וכנ"ל)‪ ,‬מ"מ גזר‬ ‫הסוגיא דלהלן (י"ט‪ - :‬כ"א‪ ):‬עוסקת בדיני בהמה שילדה ויש ספק‬ ‫חמורה אטו בהמה טהורה‪ .‬תוד"ה לקולא‪.‬‬ ‫אם הולד הוא בכור‪ ,‬כיון שקנאה מנכרי ואין לנו ידיעה ברורה אם‬ ‫חיוב בכורה בשתי רחלים שילדו‬ ‫וללישנא בתרא רבי ישמעאל חושש למיעוט גם לקולא‪,‬‬ ‫כבר ילדה אצלו ולד אחר‪( .‬וכתבו התוס' (כ"א‪ :‬ד"ה אשתבוחי)‬ ‫לעיל נתבאר מה הדין בנולדו שנים יחד ויש ספק מי הבכור‪ ,‬ולהלן‬ ‫שהנכרי אינו נאמן לומר שכבר ביכרה‪ ,‬ואפילו במסיח לפי תומו‪,‬‬ ‫אלא דס"ל שמטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה‪ ,‬ולרבי‬ ‫די"ל שבא להשביח מקחו‪ ,‬כיון שהבהמה מסתכנת בלידה‬ ‫יבואר מה הדין באופנים נוספים של ספק בכור‪.‬‬ ‫יהושע מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫הראשונה)‪ .‬ודין זה תלוי אם חוששים למיעוט או לא‪ ,‬והאם רק‬ ‫שתי רחלים שלא ביכרו וילדו ב' זכרים‪ ,‬שניהם לכהן‪ .‬וקמ"ל‬ ‫ואיבעית) שאין להוכיח מכאן שר"מ חושש למיעוטא מדאורייתא‪ ,‬ממה‬ ‫כשראינו ולד ממש זה פוטר מבכורה‪ ,‬או גם טינוף שפיר ושליא‪ ,‬וכן‬ ‫שאין חוששים שאחת מהם טינפה והשניה ילדה שני זכרים ונעמיד הממון‬ ‫שבגלל מיעוט מטנפות לא נותנים את הולד לכהן‪ ,‬דשאני הכא שאין‬ ‫כשראינו שיש לה חלב‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫בחזקתו‪ .‬א"נ נקט אגב שהזכיר דין זה בפטר חמור (ט‪ ).‬ששם יש חידוש‬ ‫הולכים בממון אחר הרוב‪ ,‬ועוד דשאני הכא שהרוב מתעברות כשמגיע‬ ‫י"ט‪ :‬הלוקח בהמה מעכו"ם ואינו יודע אם ביכרה‪ ,‬שיטת‬ ‫שאין פודה וחוזר ופודה‪ .‬א"נ נקט כל האופנים אע"ג דלא צריכי‪ .‬תוס' ט‪.‬‬ ‫זמנם‪ ,‬אמנם היכא שיש חזקה המסייעת למיעוט חושש ר"מ למיעוטא‬ ‫ד"ה שתי‪.‬‬ ‫מדאורייתא‪.‬‬ ‫רבי ישמעאל שבעז בת שנתה ‪-‬שילדה בתוך שנתה‪ ,‬או ברחל‬ ‫בת שתיים‪ ,‬או בפרה וחמור בנות שלש (דפחותה מבת שלש אינה‬ ‫ילדו זכר ונקיבה‪ ,‬הזכר לכהן‪.‬‬ ‫הגמ' מבארת שמחלוקת רבי יהושע עם מה שקיבל‬ ‫ילדו ב' זכרים ונקיבה (או היכא שרחל שאינה מבכרת ורחל יולדת‪ ,‬ואין הכונה כמו בגדייה ששם הכונה שגדייה קטנה אינה חוזרת‬ ‫מרבותיו הוא כשטינפה בסוף ששה ‪-‬שראינו שהתחילה לטנף‬ ‫ויולדת באותה שנה‪ ,‬אף שגדולה חוזרת ויולדת באותה שנה‪ .‬תוד"ה פרה)‪,‬‬ ‫מבכרת ילדו ב' זכרים)‪ ,‬אחד לו ואחד לכהן שהרי היתה נקיבה‬ ‫בתחילת חודש שביעי‪ ,‬שרבותיו סוברים כזעירי שאמר שאין‬ ‫הולד ודאי לכהן דקודם לכן לא ילדה‪ ,‬מכאן ואילך הוי ספק בכור‬ ‫עמו ואולי יצאה תחילה‪ ,‬לרבי טרפון הכהן בורר לו את היפה וחזר‬ ‫טינוף פחות מל' יום שאין הבהמה מקבלת זכר עד ל' יום‪ ,‬וא"כ אם‬ ‫וירעה ויאכל במומו לבעלים‪ ,‬ובספק פטר חמור מפריש טלה והוא לעצמו‪,‬‬ ‫ולרבי יוסי ברבי יהודה בחמורה השיעור הוא ד' שנים‪ .‬מתני'‪ .‬ילדה בתוך שנתה בהכרח שזה לא היה טינוף גמור‪ ,‬דטינוף הוי במשך‬ ‫ואין‬ ‫בו ר"ט‪ ,‬ולרבי עקיבא משמנים ביניהם והכהן נוטל כחוש‪,‬‬ ‫חודש כזעירי‪ ,‬וה' חודשים הם ימי העיבור‪ ,‬וא"כ לא תלד עד היום הראשון‬ ‫אומרים שזו שילדה ולד אחד‪ ,‬או שזו שכבר ילדה לפני כן‪,‬‬ ‫ילדה את המשובח‪ .‬והשני ירעה עד שיסתאב‪ ,‬לת"ק הוא הגמ' שואלת למה אחרי זמנים אלו לא אומרים שכיון שרוב של השנה השניה‪ ,‬ורבי יהושע עצמו לית ליה דזעירי‪ .‬או שגם‬ ‫חייב במתנות‪ ,‬ורבי יוסי פוטר‪ ,‬דס"ל שכל שחליפיו ביד כהן הבהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתם‪ ,‬א"כ הולד ודאי רבי יהושע סובר כזעירי‪ ,‬אלא דס"ל שבהמה יולדת‬ ‫למקוטעין ‪-‬ביום האחרון של החודש החמישי‪ ,‬וא"כ היא יכולה ללדת‬ ‫(‪-‬שנטל הכהן אחת מהספיקות) פטור מן המתנות דעשו את שאינו אינו בכור‪.‬‬ ‫זוכה כזוכה‪ .‬ואם מת אחד מהם‪ ,‬לרבי טרפון יחלוקו‪ ,‬ולרבי רבא מבאר שרבי ישמעאל סובר כר"מ דחייש למיעוטא בתוך שנתה‪ ,‬ולרבותיו אינה יולדת למקוטעין‪ .‬או שגם לרבי‬ ‫(ברובא דליתיה קמן‪ ,‬אבל ברובא דאיתיה קמן מודה ר"מ‪ ,‬דכתיב "אחרי יהושע אינה יולדת למקוטעין‪ ,‬אלא ס"ל שאומרים שמקצת‬ ‫עקיבא המוציא מחבירו עליו הראיה‪.‬‬ ‫ביטול בטומאה‪ ,‬מתי אומרים בטומאה ראשון ראשון בטל‪ ,‬ומתי‬ ‫התוס' (ד"ה תנא קמא) שכיון שבשנה של מעשר בהמה חלק מהחודשים‬ ‫היום שנגמר בו החודש החמישי‪ ,‬או של הטינוף‪ ,‬ככולו‪ ,‬ולרבותיו לא‬ ‫אומרים חוזר וניעור‪ .‬ה' טומאה באפר פרה אדומה שנתערב בסתם‬ ‫חסרים‪ ,‬א"א לומר שחודשי העיבור כולם מלאים‪ ,‬אלא הם כפי חודשי‬ ‫אומרים שמקצת היום ככולו‪.‬‬ ‫אפר‪.‬‬ ‫הלבנה‪( ,‬וכדמצינו בירושלמי שחמורה יולדת לפעמים לפי חודשי החמה‬ ‫גודל ראש העובר שמטמא בפתיחת הרחם‪ -‬אשה שמת‬ ‫ולפעמים לפי חודשי הלבנה)‪ ,‬ועל זה אומרת הגמ' שלת"ק לא אומרים‬ ‫כ‪ :‬המחלוקת בין רבי עקיבא לרבי יהושע היא כשראינו‬ ‫שמקצת היום ככולו‪ ,‬וכשנולדה באחד באלול לא קיבלה זכר עד מלאת‬ ‫שלושים יום‪ ,‬וכזעירי שאין טינוף פחות מל' יום וכ"ש בלידה‪ ,‬ואותם ימים עוברה במעיה וישבה על המשבר ונפתח קבר הרחם בבית זה ולפני שיצא‬ ‫שיש לה חלב בתוך שנתה (וכן בנולדה בבית ישראל ולא ראינו שילדה עד‬ ‫מסתיימים בב' תשרי‪ ,‬דאלול הוא חסר‪ ,‬ובו ביום יכולה להתעבר‪ ,‬ויולדת הולד הוציאוה לבית אחר אין הנפל מטמא את הבית הראשון‬ ‫לאחר שנה אבל ראינו שהיה לה חלב)‪ ,‬שלר"ע חלב פוטר כיון שרוב‬ ‫בב' אדר‪ ,‬ובנותיה אינם מקבלות זכר עד שיעברו ל' יום מעת לעת שזה ג' בפתיחת הקבר אא"כ ראשו גדול כפקעת של צמר ‪ -‬לר"מ‬ ‫בהמות אינם חולבות אא"כ יולדות‪ ,‬ולרבי ישמעאל טינוף‬ ‫ניסן‪ ,‬וא"כ הן ילדו רק בג' אלול‪ ,‬אבל לר"ש אומרים מקצת היום ככולו‪ ,‬כפקעת של שתי‪ ,‬ולרבי יהודה כפקעת של ערב שהיא גדולה‬ ‫פוטר‪ ,‬אבל חלב אינו פוטר מפני שחוששים למיעוטא‬ ‫וא"כ כבר בא' תשרי היא יכולה להתעבר‪ ,‬וללדת היא יכולה כבר בסוף‬ ‫שחולבות בלי לידה‪( .‬ופסק ר"ת שחלב אינו פוטר‪ .‬תוד"ה חלב)‪.‬‬ ‫יותר מפקעת של שתי‪ .‬ולר"א ברבי צדוק אע"פ שאין ראשו גדול‬ ‫שבט דמקצת היום ככולו‪ ,‬ובנותיה יכולות להתעבר בכ"ט אדר וללדת‬ ‫כפקעת מטמא משיפתח רחמה עד שיראו בתוך רחמה טפיפיות‪,‬‬ ‫בכ"ט אב‪.‬‬ ‫ולפי זה צריך להפוך את השיטות‪ ,‬שלרבי יהושע טינוף וחלב‬ ‫והיינו כפרידה שכורעת יותר מבהמה וחיה להטיל מימיה ומתוך‬ ‫פוטרים‪ ,‬ולר"ע אפילו בטינפה והיה לה חלב זה ספק בכור‪ ,‬שהרי רבי‬ ‫כ"א‪ :‬ובאמת בברייתא אחרת מבואר שר"ש סובר שמחוסר‬ ‫כריעתה רחמה נפתח הרבה ונראים קמטים ברחם ונראית פיקה בתוך‬ ‫יהושע לא חושש למיעוטא‪ ,‬כדמצינו שמי שהלך עם אשתו‬ ‫זמן נכנס לדיר להתעשר‪ ,‬כבכור שקדוש לפני זמנו שהרי‬ ‫פיקה‪ .‬ורבי יוחנן אמר שבאשה מטמא כפיקה של שתי‪,‬‬ ‫למדינת הים ומת בלא בנים ולא היה לו אח‪ ,‬פטור מיבום‪ ,‬ולא‬ ‫קדושתו מרחם וקרב לאחר זמנו‪ ,‬וילפינן מבכור בגזירה שוה‬ ‫חוששים שחמותו שנמצאת במקום ממנו יצא ילדה אח והיא‬ ‫ובבהמה לענין שאין זה טומאה בלועה אלא אם הושיט הרועה ידו ונגע‬ ‫העברה העברה "כל אשר יעבור תחת השבט" מ"והעברת כל פטר רחם‬ ‫בו להוציאו מן הרחם הנפל מטמא במגע כפיקה של ערב‪.‬‬ ‫זקוקה ליבום‪ ,‬אא"כ חמותו היתה מעוברת‪ ,‬ולרבי יהושע אף‬ ‫הזכרים"‪( .‬ובשאר קדשים מודה ר"ש שהקדושה לא חלה במחוסר זמן‪.‬‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה עד) דהא דקתני שאשה שמת ולדה במעיה ופשטה‬ ‫בהיתה חמותו מעוברת כיון שאומרים סמוך מחצה נקיבות‬ ‫החיה כו' האשה טהורה (משום דהוי טומאה בלועה) עד שיצא הולד‪,‬‬ ‫תוד"ה אף)‪ .‬אבל אי לאו גזירה שוה לא ילפינן מעשר מבכור‬ ‫שאינן זוקקות ליבום למיעוט מפילות‪ ,‬והוו זכרים מיעוטא‬ ‫מבנין אב‪ ,‬אף שמעשר דומה לבכור במה שאין להם פדיון והחיה טמאה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור ולאו אדעתה‪ ,‬מיירי‬ ‫ולמיעוטא לא חיישינן‪ .‬וכן מבואר בברייתא שזו מחלוקתם‪.‬‬ ‫בבכור נאמר "לא תפדה" ובמעשר "לא יגאל"‪ ,‬והם קדושים במומם כשלא העגיל ראשו כפקעת‪ ,‬ולכן אע"פ שנפתח הקבר אינו מטמא אלא‬ ‫קדושה גמורה‪ ,‬ואין תמורתם קריבה‪ ,‬ולענין אכילה שנאכלים גזירה שמא יוציא ראשו‪ ,‬דבהוציא ראשו הוי כילוד לגמרי‪.‬‬ ‫וכתבו התוס' (שם) בשם ר"ת שלהלכה חוששים למיעוטא להחמיר‪,‬‬ ‫כשיש חזקה המסייעת למיעוט‪ ,‬כמו כאן שהיא בחזקת שלא ילדה‪ ,‬אמנם‬ ‫במומם בלי פדיון‪ ,‬זכור לכהן ומעשר לישראל‪( ,‬ולתוס' (ד"ה אכילה) הכונה גוש הבא מבית הפרס או מארץ העמים‪ ,‬שיעורו לטמא‬ ‫היכא שהרוב מצוי ושכיח טובא (רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם‬ ‫שכל הקדשים נמכרים באיטליז ונשחטים באיטליז ונשקלים בליטרא חוץ‬ ‫מבכור ומעשר‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה אף) דלא נקט שאין באים מחו"ל באהל ולשרוף עליו תרומה וקדשים כפיקה גדולה של סקאין שזה‬ ‫(חולין ג‪ ):‬ועוד)‪ ,‬מודה ר"מ דלא חיישינן למיעוטא‪ ,‬כמבואר (גיטין ב‪):‬‬ ‫משא"כ קדשים‪ ,‬מפני שיש בזה מחלוקת)‪ ,‬אבל קדשים נפדים במומם‪ ,‬בגודל חותם המרצופין (‪-‬שקים גדולים של גמי שכשנועלים אותם‬ ‫דאפילו לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני מגמר גמירי‪ .‬וכתבו‬ ‫ואינם קדושים במומם קדושה גמורה (כדלעיל י"ד‪ ,):‬ותמורתם קריבה‪ ,‬חותמים אותם)‪ ,‬שזה בגודל חותם המרצופין‪ ,‬ואותו חותם ישנו‬ ‫התוס' שמן הדין היה לפסוק כרבנן‪ ,‬ובאמת סומכים על רבנן בשעת‬ ‫הדחק‪ ,‬אא"כ יש סיבה מיוחדת מדרבנן להחמיר‪.‬‬ ‫ואם נפל בהם מום אינם נאכלים ללא פדיון‪ ,‬מ"מ אפשר ללמוד בצד העליון של מגופת חבית הלחמית – חביות של חרס מבית‬ ‫מעשר מקדשים שא"א להקדיש בהמה לשלמים אלא מהיום השמיני לחם‪ ,‬שעושים להם כסוי שהוא רחב מלמטה כדי לכסות בו את החבית‪,‬‬ ‫האם שייך שעז וילדיה שנולדו בתוך שנה יכנסו לבדם‬ ‫והלאה ולא רק לא להקריב‪ ,‬לפי ששניהם נוהגים בפשוט ואף והולך ונעשה צר למעלה כדי שיהיה אפשר לאחוז בו‪ ,‬ושם מניחים את‬ ‫בנקיבות וצריכים להקדישם ואינם ממתנות כהונה אלא החותם‪.‬‬ ‫לדיר למעשר בהמה‪-‬‬ ‫גדייה שילדה שלש בנות בעיבור אחד‪( ,‬נקט גדייה משום שדרכה‬ ‫נאכלים לבעלים‪ ,‬אבל בכור אינו נוהג בפשוט או בנקיבה וא"צ להקדישו הקונה ציר מעם הארץ שיש חשש שהוא נטמא ממגע עם הארץ‪,‬‬ ‫ללדת הרבה וולדות בעיבור אחד‪ ,‬ונקט שילדה בנות משום שבנים הם והוא ממתנות כהונה‪.‬‬ ‫ואותו ציר ודאי מעורבים בו מים‪ ,‬ריש לקיש אמר שצריך להשיקו‬ ‫בכורים שאינם מצטרפים למעשר)‪ ,‬וכל אחת מהם הולידה שלשה‬ ‫בתוך שנה בין ר"ח אלול לר"ח אלול שהוא ראש השנה למעשר בהמה‪ ,‬הגמרא מסתפקת מהו שיעור יצירת הולד בבהמה שאם במים‪ ,‬שאף שאוכל ומשקה אין להם טהרה במקוה‪ ,‬למים מועילה‬ ‫נכנסים לדיר להתעשר‪ .‬הגמ' אומרת שבאמת מספיק שהתה משקיבלה זכר עד שטינפה הוי ולד ופוטר מן הבכורה‪( ,‬ובאשה השקה (שנותן הכלי במקוה עד שהמים עוברים על פיו ונושקים למים‬ ‫מצינו שהשיעור הוא ארבעים יום שאם הפילה ביום ארבעים יש שבתוך הכלי)‪ ,‬דהוי כאילו זרעם וחזר ונטלם‪ ,‬שהזריעה מטהרת אוכלים‬ ‫שאחת תלד שלש ושתים ילדו שתים כדי להגיע לעשר‪,‬‬ ‫מטומאתם‪ ,‬דתנן שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורין‪ ,‬וההשקה‬ ‫לה ימי טומאה וימי טוהר‪ ,‬אבל פחות מכך זה מיא בעלמא)‪.‬‬ ‫ונקט שלש בכולם כיון שאחת ודאי צריכה ללדת שלש‪ .‬אך‬ ‫מועילה אם המים הם הרוב‪ ,‬ואם הציר הוא הרוב‪ ,‬הציר אינו‬ ‫הוי‬ ‫לרב‬ ‫‪,‬‬ ‫ביכרה‬ ‫אם‬ ‫יודע‬ ‫ואינו‬ ‫מישראל‬ ‫בהמה‬ ‫הלוקח‬ ‫אין לומר שהאם חזרה וילדה בתוך שנתה‪ ,‬דאף אם מטנפת‬ ‫מקבל טומאה מפני שהוא זיעה בעלמא שיוצאת מהדגים כשמולחים‬ ‫חוזרת ויולדת בתוך שנה לטינופה‪ ,‬יולדת אינה חוזרת ויולדת‬ ‫בכור ודאי‪ ,‬דאם ביכרה היה המוכר משתבח בזה (שא"צ לתת אותם‪ ,‬ומיעוט המים שהם מקבלים טומאה ולא מועילה להם השקה‬ ‫כיון שהרוב ציר ולאוכל לא מועילה השקה בטלים ברוב והציר אינו‬ ‫בכך‬ ‫משתבח‬ ‫שהוא‬ ‫כתבו‬ ‫אשתבוחי)‬ ‫(ד"ה‬ ‫והתוס'‬ ‫רש"י‪.‬‬ ‫לכהן‪.‬‬ ‫הולד‬ ‫את‬ ‫בתוך שנה‪.‬‬ ‫שלא תסתכן עוד בלידה‪ ,‬ובנכרי אפילו אם אומר שביכרה אין בדבריו‬ ‫טמא‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה בטילי) שאם המים מחצה‪ ,‬כיון דלא בטלי‬ ‫כ"א‪ .‬ואיתא בברייתא 'אמר רבי שמעון אני ראיתי‬ ‫אמת‪ ,‬ואפילו במסיח לפי תומו אינו נאמן‪ ,‬דלהשביח מקחו אומר כן)‪.‬‬ ‫מועילה להם השקה‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה הנך) שאף ששאר איסורים‬ ‫שעישרה בתוך שנתה'‪ ,‬וצ"ב במה נחלקו‪ .‬הגמ' מבארת‬ ‫ולשמואל הוי ספק בכור‪ ,‬דסבר המוכר שקנאה לשחיטה אוסרים בנותן טעם‪ ,‬לענין טומאה באיסור בטל ברוב‪ ,‬דטעם כעיקר לא‬ ‫דמיירי שהבנות טינפו ביום האחרון של החודש השישי ולא בתחילת ולכן לא השתבח בזה‪ .‬ולרבי יוחנן הוי ודאי חולין (וכן הלכה‪ .‬תוד"ה נאמר לגבי טומאה‪ ,‬וכן נבילה בטילה בשחוטה לענין טומאה אפילו אם‬ ‫חודש שביעי‪ ,‬ות"ק סובר כזעירי (כ‪ ).‬שבהמה שטינפה אינה רבי יוחנן)‪ ,‬דאם לא ביכרה היה המוכר מודיעו כדי להצילו הכל חזר והתבשל יחד‪.‬‬ ‫מקבלת זכר בתוך ל' יום‪ ,‬ונמצא שילדו ביום האחרון של שנתן והן מאיסור‪ .‬וממה שלגבי איסור שחיטת אותו ואת בנו סומכים רבי ירמיה אומר שהנ"ל מועיל להטביל בהם פיתו‪ ,‬אבל אין‬ ‫נכנסות עם בנותיהן לדיר להתעשר כיון שנולדו באותה שנה‪ ,‬ור"ש לית בד' פרקים בשנה על מה שהמוכר לא הודיעו שמכר באותו יום גם להכניס ציר כזה לקדירה‪ ,‬משום שאז המים יצטרפו למים‬ ‫ליה דזעירי והוא בא לומר שלא התעכבו מלהוליד עד היום האחרון אלא את האם ומותר לו לשחוט באותו יום‪ ,‬אין קושיא על רב שבקדירה ויתרבו על הציר ומצא מין את מינו וניעור (והציר‬ ‫ילדו כבר קודם לכן‪ ,‬אע"פ שטינפו לסוף ששה‪ .‬או שלכו"ע אינה ושמואל‪ ,‬דשם מוטל על המוכר להודיע‪ ,‬וכאן המצוה נטמא‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה וניעור) דלא דק‪ ,‬דהציר אינו מקבל‬ ‫טומאה‪ ,‬והכונה שהמים מתעוררים לכמות שהיו לפני שהתערבו בציר)‪.‬‬ ‫מקבלת זכר כזעירי‪ ,‬ונחלקו אם בהמה יולדת למקוטעין‪ ,‬או מוטלת על הלוקח דכתיב "בבקרך ובצאנך" שמי שהבהמה שלו עליו‬ ‫שלכו"ע בהמה אינה יולדת למקוטעין‪ ,‬ונחלקו אם מקצת להפריש בכורותיו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה התם וד"ה הכא) שבאותו ואת בנו כשאמר רב דימי דין זה דר' ירמיה אמר לו אביי שכיון שבטלה‬ ‫היום ככולו‪ ,‬או שלכו"ע לא אמרינן מקצת היום ככולו‪ ,‬המוכר יודע שהלוקח קונה בשביל לשחוט‪ ,‬ועובר בלפני עור אם אינו הטומאה לא אמרינן חוזר וניעור‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אבל) דלא‬ ‫ונחלקו אם מחוסר זמן (‪-‬בהמה בשבעת הימים הראשונים) נכנס מודיעו‪ ,‬דלוקח לא איבעי ליה לאסוקיה לדעתיה שמכר אמה או בתה‪ ,‬דמי להא דאמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו‪,‬‬ ‫דהתם מינו נשאר בהתירו בכל מקום שהוא‪ ,‬ואינו אסור אלא בגלל‬ ‫אבל כאן עליו לחקור בבהמתו אם היא חייבת בבכורה‪.‬‬ ‫שמעורב בו איסור וא"א להפרידו‪ ,‬אבל היכא דמינו עצמו מטמא מחמת‬ ‫לדיר להתעשר‪.‬‬ ‫ובאופן אחר פירש רש"י שכוונת ר"ש 'אני ראיתי גדייה שעישרה בתוך כ"ב‪ .‬רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה מגע מים הטמאים אין שייך לומר בו סלק‪ .‬ובתוד"ה יתיב כתבו שמ"ד זה‬ ‫שנתה' היינו בתוך שנה ללידתה (ולא בתוך שנה לטינופה‪ .‬וכתבו התוס' חררת דם פטורה מן הבכורה‪ ,‬מפני שזה ולד מעליא‪ ,‬אמנם סובר שלא אומרים סלק‪.‬‬ ‫(ד"ה לימא) שאין הכונה ממש לאותה שנה‪ ,‬דא"כ גם היא תכנס לדיר אין החררת דם מטמאה לא במגע ולא במשא כנבילה‪ ,‬משום מתי אומרים ראשון ראשון בטל (תוד"ה יתיב) – רב דימי אמר בשם‬ ‫ריש לקיש שגם בטומאה וטהרה המים הטהורים יכולים לעורר את המים‬ ‫להתעשר עם בנותיה‪ ,‬ות"ק לא מחשב אותה יחד עם בנותיה‪ ,‬אלא הכונה‬ ‫ליום אחרי שנתה)‪ ,‬והיינו שנתעברה בת חודש‪ ,‬וילדה ג' בנות לסוף ה' שהבשר בטל ברוב דם וגנונים שיוצאים עמו‪( ,‬וכמו שאמר ר"ש‬ ‫הטמאים‪ ,‬ולדבריו גם באיסורים האיסור מעורר את האיסור‪ ,‬וחולק בזה‬ ‫חודשים‪ ,‬וחזרו הבנות ונתעברו בסוף חדשן‪ ,‬וילדו לסוף ה' חודשים‪ ,‬שזה שאם יש שליא שהפילה האשה בבית ואין ולד ניכר בה הבית על רבי יוחנן שאומר שביין נסך שנפל לבור ראשון ראשון בטל ואינו חוזר‬ ‫שנה‪ .‬ועל זה אומרת הגמרא שגם אם מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנה טהור‪ ,‬מפני שהולד נמוק ובטל ברוב לפני שיצא‪ .‬ולת"ק וניעור‪ .‬אמנם התוס' מוכיחים מכמה מקומות שגם רבי יוחנן סובר‬ ‫ללידתה‪ ,‬דהלידה של סוף ששה חודשים הוי כטינוף‪ ,‬יולדת אינה חוזרת הבית טמא‪ ,‬מפני שאין שליא בלא ולד)‪ ,‬ומ"מ צריך לקבור שאומרים חוזר וניעור‪ .‬ור"ת מתרץ שבמקום שהיה הפסק בזמן שהאיסור‬ ‫ויולדת בתוך שנה ללידתה‪ .‬והגמרא מבארת מחלוקתם שת"ק סובר את החררת דם‪ ,‬כדי לפרסם שהאם נפטרה מן הבכורה ולכן היה מיעוט אומרים ראשון ראשון בטל‪ ,‬אבל במקום שלא היה הפסק‬ ‫האיסור חוזר וניעור‪ .‬והתוס' מקשים על דבריו דבסוגיין מיירי שהיה‬ ‫כזעירי שמטנפת אינה מקבלת זכר בתוך ל' יום‪ ,‬ואין לך טינוף גדול מלידה‪,‬‬ ‫וממילא האם לא יכולה לחזור וללדת שוב בתוך שנה ללידתה אלא רק קברו כיון שמחזיקים אותה לולד‪ .‬ואיתא להלן (כ"ג‪ ):‬שהלכה כרבי הפסק ומ"מ אומרים חוזר וניעור‪ ,‬וכתבו התוס' שמה שבדם תבוסה‬ ‫אחרי יום או יומיים‪ ,‬ור"ש לית ליה דזעירי וממילא היא יכולה לחזור וללדת אליעזר בן יעקב‪ ,‬דמשנתו קב (‪-‬לא הוזכר אלא במקומות מועטים) אומרים ראשון ראשון בטל‪ ,‬היינו משום שדם תבוסה דרבנן‪ ,‬וביין נסך‬ ‫מיירי שיש שישים ביין היתר כנגד היין נסך‪ ,‬וכן הדין בשאר איסורים‪,‬‬ ‫בתוך שנה ללידתה‪ .‬ולשון זה אינו עיקר‪ ,‬דאם הבנות יכולות לחזור וללדת ונקי ‪ -‬שהלכה כמותו‪.‬‬ ‫אמנם ביין נסך אם הקילוח עבה יותר מקילוח חבית לא בטל אע"ג שיש‬ ‫בתוך שנה‪ ,‬מדוע האם אינה יכולה‪ .‬וכתבו התוס' (שם) שרש"י הקשה‬ ‫שישים‪ ,‬משא"כ בשאר איסורים‪ ,‬וכן אם נפל ההיתר לתוך האיסור‪ ,‬ביין‬ ‫למה לא דיבר ת"ק שהאם נולדה בניסן (ולא דק‪ ,‬דאינה מתעברת לפני‬ ‫נסך לעולם אסור‪ ,‬ובשאר איסורים אם יש שישים כנגד האיסור מותר‪,‬‬ ‫כמה דיני טומאה‬ ‫שעברו ל' יום מלידתה‪ ,‬וצ"ל באדר)‪ ,‬ובאלול כבר ילדה‪ ,‬שאז היא יכולה‬ ‫ויתכן שזה מותר אפילו כשלא כל ההיתר נפל בבת אחת אלא הוא נפל‬ ‫לעיל נתבארו שלרבי אליעזר בן יעקב אין לחררת דם דיני טומאה‪,‬‬ ‫ללדת עם בנותיה קודם אלול הבא‪.‬‬ ‫עם הפסקות‪ ,‬דההיתר חוזר וניעור‪ ,‬ואף להסוברים שבכל האיסורים‬ ‫ולגבי שליא יש מחלוקת אם היא מטמאה‪ ,‬ולהלן יבוארו דינים‬ ‫ובאופן שלישי ביאר רש"י דמיירי שהבנות טינפו בתחילת החודש‬ ‫אומרים חתיכה עצמה נעשית נבילה‪ ,‬היינו רק שאף שנתבשלה בשישים‬ ‫נוספים של טומאה‪ :‬א' שיעור גודל ראש העובר לטמא את האשה‬ ‫השביעי‪ ,‬ולת"ק דס"ל כזעירי אינן יכול לחזור וללדת באותה שנה‪ ,‬ורק‬ ‫כמותה היא נשארת באיסורה‪ ,‬אבל לגבי לאסור אחרים אין ההיתר אוסר‪,‬‬ ‫בטומאת לידה‪ .‬ב' שיעור גוש עפר המטמא בבא מבית הפרס או‬ ‫בשנה מעוברת יכולות להתעשר יחד‪ ,‬ולכן ת"ק לא נקט 'בתוך שנתה'‪,‬‬ ‫(ומ"מ מותר לטבול במי פירות שנפלו למקוה שהיו בו מ' סאה מכוונות‬ ‫מארץ העמים‪ .‬ג' איך ניתן לטהר ציר שנקנה מעם הארץ‪ .‬ד' דיני‬ ‫ולר"ש דלית ליה דזעירי גם כשטינפו יכולות ללדת בתוך שנתה‪ .‬וכתבו‬ ‫הוא עקירת דבר מגידולו (או מלאכת גוזז)‪ .‬ולהלן יבואר מה מותר‬ ‫אף כשהמים שהיו בתחילה חסרו‪ ,‬דהכי גמירי לה שמי פירות נחשבים דהיכא דלא אתי לכלל מגע אין מטמא במשא‪ ,‬דהכא בר מגע הוא אלא‬ ‫לעשות כאשר באים לשחוט בכור או לשחוט בהמה ביום טוב‪ ,‬אף‬ ‫בזה כמים ממש)‪ .‬והתוס' דנים לענין טבל שאיסורו במשהו‪ ,‬האם בנפל שאין ידוע היכן‪.‬‬ ‫שהדבר עלול לגרום לתלישת השיער‪.‬‬ ‫טבל לתוך היתר אומרים ראשון ראשון בטל כשיש שישים כמו ביין נסך‪ ,‬עוד כתבו התוס' (שם) שאף שאיסור בטל ברוב היתר‪ ,‬הכא לגבי טומאת‬ ‫או שטבל לעולם אינו בטל במין במינו ואוסר אפילו בנפל איסור לתוך משא אינו בטל מדרבנן‪ ,‬ושאני אכילה שכל משהו ומשהו כשנכנס בבית‬ ‫היתר‪ .‬ולענין הלכה בזמן הזה שאין הנכרים בקיאים בעבודת כוכבים‪ ,‬אין הבליעה קמא קמא בטל ברוב היתר‪ ,‬ודמי למגע כשנגע וחזר ונגע דטהור‪ .‬כ"ד‪ :‬לרבי יוסי בן המשולם מותר להזיז את השיער של‬ ‫הבכור בקופיץ לצורך השחיטה ולא אמרינן שהוא גוזז את הבכור‬ ‫האיסור בסתם יינם או במגע עכו"ם אלא מדרבנן‪ ,‬וממילא אם יש שישים‬ ‫זה בטל‪ .‬ור"ת פסק כרבין דלית ליה ראשון ראשון בטל‪ ,‬ואין ההיתר בנפל והא דתנן שרבי אליעזר בן יעקב אומר שבהמה ששפעה‬ ‫וכתיב "ולא תגוז בכור צאנך"‪ ,‬וכן מותר לתלוש את השיער של‬ ‫יין נסך לבור אלא כשנפלו איתו גם מים‪ ,‬והתוס' אומרים שיתכן שרבין לא חררת דם הרי זו תיקבר ופטורה מן הבכורה‪ ,‬ואמר רבי חייא‬ ‫הצריך שיפלו גם מים אלא בקילוח עבה‪ ,‬אבל בקילוח דק הוא מודה שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא‪ ,‬צ"ל שאין הטעם מקום החתך‪ ,‬כדי שלא יפסול את השחיטה משום פסול חלדה‪ ,‬ובלבד‬ ‫שלא יזיזנו ממקומו אלא יניחנו מסובך עם הצמר שבצדדים‪ ,‬כדי‬ ‫שאומרים ראשון ראשון בטל‪ ,‬או דמיירי בנפל היתר לתוך איסור ולא בנפל משום ביטול ברוב‪ ,‬אלא משום דהוי טומאה סרוחה‪ ,‬שהרי‬ ‫איסור לתוך היתר‪ .‬עוד כתבו התוס' שביין נסך שנפל לבור וכוסות חולין אינה ראויה לגר‪ ,‬וס"ל כבר פדא שנבילה מטמאה טומאה שלא יאמרו שהוא גוזז קדשים‪( ,‬ואמר ריש לקיש (כ"ה‪ ).‬שמותר‬ ‫ותרומה שנתערבו מיירי שזה קרה שלא בכוונה‪ ,‬שהרי אין מבטלין איסור חמורה והיינו טומאת משא רק כשהיא ראויה לגר תושב לאכילה‪ ,‬לתלוש רק ביד ולא בכלי‪ ,‬ולדבריו תני עושה מקום ל קופיץ‬ ‫לכתחילה‪ ,‬אבל לגבי שפיכת מים לבור של יין כשר קודם שנפל בו יין נסן‬ ‫(דכתיב "לא תאכלו כל נבילה לגר")‪ ,‬ובמגע אינה מטמאה כיון – לצורך הקופיץ)‪ ,‬וכן מותר לכתחילה לתלוש את השיער כדי‬ ‫זה ודאי מותר‪ ,‬כיון שעדיין אין איסור‪.‬‬ ‫שאומרים שנגע בדם הלידה שהוא הרוב‪ ,‬ורק טומאה קלה טומאת לראות בו מום להראותו לחכם‪ ,‬ובלבד שלא יזיזנו ממקומו‪.‬‬ ‫ואיתא להלן כ"ג‪ :‬שציר של עמי הארץ שנחשדו לערב מים בצירם‪,‬‬ ‫טהור אם השיקו במים‪ ,‬אמנם היכא שנפלו לתוכו מים אפילו כל מגע מטמאה כל זמן שהיא ראויה לכלב‪ ,‬ודלא כרבי יוחנן לתוס' (ד"ה השוחט) אין טעם הזזת השיער משום חשש חלדה (דא"כ‬ ‫דס"ל שמטמאה טומאה חמורה כל זמן שהיא ראויה לכלב הו"ל למינקט סכין שיש בו יותר חשש לחלדה‪ ,‬ועוד דבחולין (ל‪ ):‬הגמרא‬ ‫מסתפקת אם יש חלדה תחת צמר מסובך)‪ ,‬אלא שכששוחט בקופיץ דרך‬ ‫שהוא טמא‪ ,‬מפני שנחשדו עמי הארץ לערב מים בציר‬ ‫שלהם‪ .‬י"מ שהכונה שנחשדו לערב עד קרוב למחצה מים‪ ,‬דכתיב "ואת איזבל יאכלו הכלבים" אלמא אכילת כלבים שמה אכילה‪.‬‬ ‫לעשות מקום לקופיץ כדי שיהיה נח לחתוך ולשחוט‪ ,‬ולהכי נקט בכור ולא‬ ‫וממילא כשמוסיף מעט מצא מין את מינו והוי פלגא ופלגא ולא (תוד"ה אחת)‪( ,‬וקרא אתי למעוטי סרוחה מעיקרא כגון סתם קדשים‪ ,‬מפני שבעזרה היו מצויים סכינים לשחוט‪ ,‬ועוד דבכור מצוי‬ ‫בטל‪ ,‬ולמ"ד שטומאה שבטלה אינה חוזרת וניעורה מיירי שמי עם הארץ שנשתברו אבריה מחיים והתליעה‪ ,‬שהיא אינה מטמאה במשא כיון בזמן הזה וגם דרך צמרו להיות גדול כיון שמשהה אותו עד שיפול בו מום‪,‬‬ ‫שלעולם לא היה בה טומאת משא‪( ,‬ובחררת דם לא מצי משני הכי‪ ,‬דזה ועוד דעיקר איסור גיזה נאמר בבכור‪.‬‬ ‫נפלו בו אחרי ההשקה‪ .‬וי"מ שכיון שטומאת עם הארץ דרבנן ראוי לגר אגם האם‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ואידך) שאף שמבואר בע"ז (ס"ז‪):‬‬ ‫וטומאת משקין דרבנן לא גזרו אלא ברוב ולא בפלגא שסרוחה מעיקרא לא בעי קרא למעוטי‪ ,‬היינו דווקא לענין איסור אכילה‪ ,‬רב פסק כרבי יוסי בן המשולם‪ ,‬והגמ' מבארת שאין טעם‬ ‫דהוי כעפר‪ ,‬אבל לענין טומאה הוה אמינא דמטמא אע"פ שאינו ראוי ההתר משום דהוי דבר שאינו מתכוין לתלוש אלא מושכו לכאן‬ ‫ופלגא‪.‬‬ ‫לאכילה‪ ,‬מידי דהוה אשרץ ושכבת זרע וזיבה)‪ ,‬ולבר פדא סרוחה ולכאן ואם נתלש נתלש‪ ,‬שהרי רב סובר שהלכה כרבי יהודה‬ ‫מעיקרא הוי כעפר בעלמא‪ ,‬וא"צ קרא למעטה‪ ,‬וחררת דם שדבר שאינו מתכוין אסור‪( ,‬ולר"ש דבר שאין מתכוין מותר‪,‬‬ ‫כ"ב‪ :‬מתי אומרים בטומאה חוזר וניעור‪-‬‬ ‫סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאין חולין טהורים צריך להגיע בה לביטול‪ ,‬משום שהיתה ראויה מעיקרא אגב והיכא דהוי פסיק רישיה שהמלאכה תיעשה אסור גם‬ ‫שלא הוכשרו לקבלת טומאה וממילא לא נטמאו‪ ,‬לחכמים התרומה האם)‪ .‬לתוס' (ד"ה טומאה קלה) טומאת נבילה נקראת טומאה חמורה לר"ש‪ ,‬כגון להדק מסוכרייתא דנזייתא – ברזא של חבית‬ ‫מתבטלת בחולין‪( ,‬ומותר לאוכלה עם החולין‪ ,‬ומשום גזירה צריך לתת בין לענין מגע בין לענין משא‪ ,‬והיא מטמאה כשהיא ראויה לגר‪ ,‬דדרשינן שכורכים סביבותיה נעורת ומטלניות כדי שתסתום היטב את הנקב‪ ,‬וכיון‬ ‫שנבילה שאינה ראויה לגר אינה נקראת נבילה‪ ,‬וטומאה קלה היינו טומאת דמהדק בכח הוי פסיק רישיה שיסחוט‪ ,‬אבל לפנות את השיער אפשר‬ ‫דמי הסאה לכהנים‪ ,‬או לתת סאה אחת מהתערובת לכהנים‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס'‬ ‫בלא תלישה‪ ,‬ושמואל סובר שהלכה כר"ש)‪ ,‬אלא הטעם הוא‬ ‫אוכלין למנות בו ראשון ושני‪.‬‬ ‫(ד"ה תעלה) לא מספיק לתת דמיה לכהנים‪ ,‬אלא צריך לתת דווקא סאה‬ ‫משום שתלישה אינה בכלל "לא תגוז"‪ ,‬ומ"מ אף ביום טוב‬ ‫מתוך התערובת‪ ,‬ואותה סאה יש בה קדושת תרומה)‪ ,‬וצריך לאוכלם‬ ‫בבהמת חולין בשביל לשוחטה מותר לעשות כך‪ ,‬דהוי עוקר דבר‬ ‫כ"ג‪ :‬ספק בכורה במניקה‪-‬‬ ‫באופן שלא תוכשר לקבל טומאה והיינו כשהם יבשים או קליות או‬ ‫לרשב"ג הקונה בהמה מניקה מהעכו"ם‪ ,‬אין חוששים מגידולו כלאחר יד דאין דרך לתלוש אלא לגזוז‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫ללושם במי פירות כמי תפוחים ותותים או לחלק לעיסות‬ ‫שהיונק הוא בנה של בהמה אחרת לומר שהנולד אח"כ מן דהוה) שאין ללמוד מכאן להתיר לתלוש ביו"ט נוצה מצואר של עוף כדי‬ ‫ובלבד שלא יהיה במקום אחד כביצה‪( .‬התוס' (ד"ה ובלבד)‬ ‫המניקה הוא ספק בכור‪ ,‬והיא הניקה את בן חברתה מפני שאהבתו‪ ,‬אף לשחוט את העוף‪ ,‬כיון שהוא מכוין‪ ,‬וגם לא הוי כלאחר יד)‪.‬‬ ‫מבארים שהכונה שלא יהיה במקום אחד ק"א כביצים‪ ,‬דא"כ יש בתוכה‬ ‫כביצה תרומה טמאה‪ ,‬וכשתוכשר לקבל טומאה הכל יטמא)‪ .‬ולרבי דאיכא מיעוטא דחולבות אע"פ שאינם יולדות‪ ,‬אלא כיון שהיא מניקתו התוס' (ד"ה והיינו) מבארים שאף אם תלישה אינה בכלל גוזז‪ ,‬מ"מ‬ ‫ודאי בנה הוא ופטורה מן הבכורה‪ .‬וכן מי שבא לעדרו ורואה מדרבנן אסור במתכוין או בפסיק רישיה‪ ,‬גזירה תולש אטו גוזז‪ ,‬ו'תולש'‬ ‫אליעזר ירים סאה אחת ויניחה לירקב כדין תרומה טמאה‪,‬‬ ‫שבהמותיו מניקות‪ ,‬ודאי אלו היונקים מהמבכירות הם דמתני' מיירי כשאינו מתכוין ואינו פסיק רישיה‪ ,‬וספק הגמרא לענין יום‬ ‫טוב הוא האם בבכור מותר כיון שתלישה אינה בכלל גוזז‪ ,‬וכיון דליכא‬ ‫ותולים שהיא התרומה הטמאה‪ ,‬ומבואר בברייתא שגם‬ ‫הבכורות‪ ,‬ולא חוששים שיונקים מבהמה שאינה אמם לומר‬ ‫לרבי אליעזר צריך לאוכלם כשהם יבשים וכדו'‪.‬‬ ‫איסורא דאורייתא מותר באינו מתכוין ואיו פס"ר‪ ,‬וא"כ ביו"ט דאיכא‬ ‫שכולם ספק בכורות‪ ,‬אלא היונקות מהמבכירות הם בכורות‪ ,‬והיונקות איסורא דאורייתא דעוקר דבר מגידולו לא שרינן בשאין מתכוין‪ ,‬או‬ ‫כ"ג‪ .‬וביאר עולא שהטעם שלרבנן ולר"א צריך לעשות כנ"ל ואין משאינם מבכירות הם ודאי פשוטים‪ .‬וכן אם בא לעדרו בלילה שבבכור ג"כ אסור מדאורייתא דתלישה היא בכלל גזיזה‪ ,‬ואם בכל זאת‬ ‫אנו מחשיבים את התערובת לחולין גמורים הוא שמא יביא קב חולין וראה עשר או חמש עשרה בהמות שילדו ורק חלקם מותר באינו מתכוין‪ ,‬ה"ה ביו"ט מותר‪.‬‬ ‫כ"ה‪ .‬ומה שמצינו שהתולש נוצה גדולה מכנף העוף חייב‬ ‫טמאים ויבטלם בקב ומשהו מהתערובת‪ ,‬ולא ידע שאין כאן מבכירות‪ ,‬ולמחר ראה שהמבכירות מניקות נקיבות ושאינן‬ ‫ביטול מפני שהחולין הטמאים יצטרפו למשהו מהתרומה מבכירות מניקות זכרים‪ ,‬אינו חושש שבנה של זה בא אצל‬ ‫משום גוזז‪ ,‬שאני התם דהוי אורחיה שדרך נוצת עוף לתלוש ולא‬ ‫הטמאה‪ ,‬ומצא מין את מינו וניעור‪ .‬הקשו התוס' (ד"ה סבר) מה זה‪( .‬וה"ה בבא ביום וראה שהזכרים כרוכים אחרי שאינם מבכירות וכו'‪,‬‬ ‫לגוזזה‪( ,‬והקוטם ראש הכנף לאחר שתלשו חייב משום מחתך‪,‬‬ ‫יעזור לו לבטל ברוב‪ ,‬והרי אין מבטלים איסור לכתחילה‪ ,‬ואם ביטלו אינו ונקט לילה לומר שאע"פ שבזמן לידתם לא הכירו האמהות בוולדותיהם‪,‬‬ ‫והממרט כנף שמסיר את השיער מן הצדדים ומחליקו חייב משום‬ ‫לא חוששים‪ .‬תוד"ה הנכנס)‪ .‬ובברייתא איתא שרבנן חולקים על‬ ‫מבוטל‪ .‬ושמא סבר כמ"ד שבשוגג יעלו‪ ,‬וכאן שהוא חושב שזה מותר הוי‬ ‫ממחק)‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה ואמר) מה הקושיא משבת לבכור‪ ,‬והרי גם‬ ‫רשב"ג וסוברים שיש לחוש שהבהמה מרחמת (‪-‬אוהבת את‬ ‫כשוגג‪ .‬עוד כתבו התוס' (שם) שבחולין טמאים שנתבטלו ברוב חולין‬ ‫מה שבבכור אין בו משום גוזז‪ ,‬בשבת יש לחייב משום תולדה דגוזז ככל‬ ‫טהורים ליכא למיחש להכי‪ ,‬דשם הוא יודע שהטומאה לא פקעה‬ ‫עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים‪ ,‬כדמצינו (חולין ע"ג‪ ).‬שהמושיט ידו למעי‬ ‫בן חברתה) אע"פ שאינה יולדת‪ ,‬וממילא הנולד מבהמה אחר‬ ‫מהחולין‪ ,‬אבל הכא הוא סבור שהשם טומאה פקע לגמרי‪ ,‬שהרי לרבנן‬ ‫בהמה ודלדל עובר שבמעיה לענין שבת חייב ובמוקדשין לא‪ ,‬וכן קיטוף‬ ‫שהניקה הוא ספק בכור‪ .‬והלכה כרשב"ג‪ ,‬דפלוגתא‬ ‫מותר לאכול הכל‪ ,‬ולר"א מותר לאכול מאה‪ ,‬ולכן חוששים‪.‬‬ ‫חייב בשבת משום תולדה דקוצר‪ ,‬וכן תולש מן המחובר‪ ,‬אע"פ שלענין‬ ‫דברייתא לאו פלוגתא היא‪.‬‬ ‫קצירה קודם לעומר לא מחייב‪.‬‬ ‫הגמ' מבארת שגם לאביי הנ"ל כאן אומרים חוזר וניעור‪,‬‬ ‫דאף אם טהרה אינה מעוררת טומאה‪ ,‬טומאה מעוררת כ"ד‪ .‬הגמ' מסתפקת בדעת רשב"ג האם בהמה שילדה יש‬ ‫ורבי יוסי בן המשולם סובר כרב (ללישנא קמא) דדבר שאין‬ ‫טומאה‪.‬‬ ‫לחוש שהיא מניקה מי שאינו בנה‪ ,‬ורק כשאינה יולדת אינה‬ ‫מתכוין אסור‪ ,‬ומה שמצינו שלדעתו מותר לגזוז במספרים‬ ‫שתי שערות של פרה אדומה שעיקרם אדום וראשם שחור‬ ‫אפר פרה שנתערב בסתם אפר‪ ,‬אם רובו אפר פרה הוא מרחמת‪ ,‬או שלעולם אינה מרחמת על מי שאינו בנה‪ .‬ונ"מ‬ ‫וגוזז את החלק השחור ועי"ז הפרה כשרה‪ ,‬ומבואר דכיון שאין מתכוין‬ ‫מטמא את הנוגע בה‪ ,‬כדכתיב "והנוגע במי הנדה יטמא"‪ ,‬ואם רובו אם לוקה על מי שכרוך אחריה משום 'אותו ואת בנו' כששחט‬ ‫לגיזה אלא לתקן שרי‪( ,‬התוס' (ד"ה עיקרן) גורסים עיקרן משחיר וראשן‬ ‫את הבהמה ואת מי שהיא מניקה‪ ,‬אבל לענין בכורה בנולד אחריו‬ ‫סתם אפר‪ ,‬אינו מטמא‪.‬‬ ‫מאדים‪ ,‬ולפ"ז קמ"ל שאף שמבחוץ כולה אדומה טעונה גזיזה‪ .‬עוד כתבו‬ ‫פטור ממה נפשך‪ ,‬שאף אם אין זה בנה הרי ילדה ולד אחר‪.‬‬ ‫התוס' (ד"ה גוזז) שלדבריהם החידוש שאינו חושש שלא יגזוז בלא כוונה‬ ‫הגמ' אומרת שלרבי ירמיה שאומרים בטומאה חוזר וניעור‬ ‫ומבואר שהביטול לא מבטלה לגמרי כאילו אינה‪ ,‬וא"כ מוכרחים לומר וכן נ"מ היכא שראה חזיר כרוך אחר רחל שדבוק אחריה עוד שערות‪ ,‬או שיגזוז שערות אלו במקום שלא צריך‪ ,‬אבל לרש"י קשה‬ ‫שיטמא במשא כיון שודאי נשא את הטומאה‪ ,‬וקיימא לן שמי חטאת ומניקתו‪ ,‬שהרחל פטורה מהבכורה בנולד אחריו‪ ,‬מפני שאם לא דאין זה כשאר אינו מתכוין שבש"ס‪ ,‬שהרי הוא מתכוין לגזיזה)‪ .‬שאני‬ ‫ואפר חטאת מטמאים במשא‪ ,‬ורק במגע לא יטמא מפני שאומרים ביכרה לא היתה מניקה ולד שאינו שלה‪ ,‬והולד אסור פרה אדומה שהיא קדשי בדק הבית שהרי אינה קריבה למזבח‪,‬‬ ‫באכילה עד יבוא אליהו ויורה צדק אם מותר או אסור‪ ,‬משום וקדשי בדק הבית איסורם בגיזה ועבודה הוא מדרבנן‪ ,‬ופרה‬ ‫שנגע באפר הטהור שהוא הרוב‪.‬‬ ‫אדומה כיון דלא שכיחא לא גזרו בה חכמים‪( ,‬אבל אין לומר‬ ‫שכשהיא יולדת יש להסתפק אם היא מניקה ולד של‬ ‫וכן מה שנבילה בטילה בשחוטה‪ ,‬והיינו שאם התערבה חתיכת‬ ‫שפרה אין בה איסור גיזה כיון שאין לה צמר‪ ,‬דהא כתיב "לא‬ ‫אחרת‪ ,‬וספק זה הוא אפי' כשהולד אינו ממין האם‪( ,‬ולרבנן‬ ‫נבילה בשתי חתיכות שחוטות‪ ,‬אינם מטמאות‪ ,‬דמין בשאינו מינו בטל‪,‬‬ ‫תעבוד בבכור שורך" "ולא תגוז בכור צאנך" ו' מוסיף על ענין‬ ‫דברייתא אף במינה יש להסתפק אם הוי בכור)‪ .‬אמנם זה‬ ‫צ"ל שאינה מטמאה במגע אבל מטמאה במשא‪.‬‬ ‫ראשון וילמדו שניהם זה מזה לאסור שור בגיזה וצאן בעבודה‪.‬‬ ‫פשוט שכשיש לה ולד שלה לא תלך להניק ולד של בהמה‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה נבילה) דמיירי כשיש בנבילה כזית במקום אחד‪ ,‬דאי‬ ‫ולא אומרים שיחלל אותה ויגזוז ויחזור ויקדישה‪ ,‬מפני‬ ‫אחרת‪ .‬ומה"ט אם ראה בעדרו מכירות מניקות ושאינן‬ ‫לאו הכי אינה מטמאה במשא‪ .‬ולענין טומאת מגע הקשו התוס' דמשמע‬ ‫שדמיה יקרים ואינם מזומנים לחלל עליהם‪ ,‬ואף ששמואל אמר‬ ‫מבכירות מניקות‪ ,‬אינו חושש שמא בנה של זו בא אצל זו‪.‬‬ ‫שטהור אפילו בנגע בכל הזיתים (דומיא דמשא)‪ ,‬ולמה הוא טהור‪ ,‬אמנם‬ ‫ששוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל‪ ,‬זה רק בדיעבד)‪.‬‬ ‫היכא שלא נגע בהכל בבת אחת אלא נגע בזה וחזר ונגע בזה אפשר‬ ‫דטהור‪ ,‬כיון שבכל פעם שנוגע אינו יודע שזה טומאה‪ ,‬ולא הוי ספק‬ ‫וללישנא בתרא אע"פ שרב ס"ל כרבי יוסי בן המשולם‪ ,‬רבי‬ ‫תלישת שיער בבכור או ביו"ט‬ ‫טומאה ברשות היחיד‪ ,‬כיון דבטלה ברוב‪ .‬ועוד יש לפרש דמיירי‬ ‫יוסי בן המשולם סובר שדבר שאינו מתכוין מותר‪ ,‬ודלא‬ ‫גזיזת בכור אסורה‪ ,‬דכתיב "ולא תגוז בכור צאנך"‪ ,‬וכן בשבת ויום‬ ‫כשהנבילה והשחוטה נימוחו יחד‪ ,‬והוי כמו מרודד‪ ,‬ואפילו ר"ע שסובר‬ ‫כרב‪.‬‬ ‫טוב אסור לתלוש שיער בעלי חיים משום מלאכת 'קוצר' שעניינו‬ ‫(חולין קכ"ד‪ ):‬שמרודד לא מטמא במשא‪ ,‬במרודד בקיסם מודה‪ ,‬ואף‬ ‫העמדה והערכה‪ .‬א"נ הצמר בטל לגוף אפילו בנתלש ושייך בו העמדה לגעת בה על כן נדה מפרישה חלה‪ ,‬וכהן קטן אוכל אותה (וה"ה‬ ‫דין צמר של קרבנות‬ ‫והערכה‪ .‬א"נ התלישה היא מעילה והצמר יוצא לחולין ודינו כבעל מום גדול שטבל לקריו‪ .‬ל"א נקט קטן מפני שלא ראה קרי ולא יצאה טומאה‬ ‫מדאורייתא צמר של קרבנות שנתלש מותר בהנאה‪ ,‬וכן הדין בבכור‬ ‫מעיקרו שא"צ העמדה והערכה)‪ .‬ובבכור ומעשר אסור בהנאה מגופו ‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה הילכך) כתבו שחלת חו"ל אין לה שיעור‪ ,‬ולכן‬ ‫בין תם בין בעל מום‪ ,‬אולם חכמים אסרו את הצמר בהנאה באופנים‬ ‫דחיישינן לשהיה‪ ,‬ובעולה יש להסתפק אם חוששים לשהיה רגילים לתתה לכהן קטן)‪ ,‬ואם אין כהן קטן תקח את החלה בריש‬ ‫מסוימים‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫מסא ותזרקנה לתנור (שכיון שקראה לה שם צריכה להזהר כמה‬ ‫כיון דעיקרה לאו לכפרה דאינו מביאה על חטא‪ ,‬או דלא חיישינן‬ ‫שאפשר מלגעת בה‪ ,‬ומסא היינו כלי שהופכים בו את הגחלים‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫כ"ה‪ :‬שיער של בכור בעל מום שנשר‪ ,‬שיטת רבי יהודה כיון שעולה מכפרת על עשה‪.‬‬ ‫ולתוס' (ד"ה בריש) מסא היינו מרדה שבה מוציאים את החלה מהתנור‪,‬‬ ‫שעקביא בן מהללאל מתיר לכהן להנות ממנו לאחר שחיטה‪,‬‬ ‫ובה נח לשורפה בתנור)‪ ,‬ותחזור ותפריש חלה כדי שלא תשתכח‬ ‫וחכמים אוסרים כדי שלא יבוא להשהות את הבכור בשביל צמר‬ ‫תורת חלה‪ ,‬ואת החלה השניה אוכל כהן שהוא גדול שהגיע‬ ‫הנושר‪ ,‬ויבוא לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו‪ ,‬ופסולי המוקדשין אסורים‬ ‫לכלל מצוות‪ .‬וטמא מת או שרץ‪ ,‬י"א שיכולים טמאי מת לטבול‬ ‫עד כמה‬ ‫בגיזה ועבודה דכתיב "תזבח" ולא גיזה‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה שער)‬ ‫שמבואר מהסוגיא שהאיסור להנות מגיזת פסולי המוקדשין הוא מדרבנן‪,‬‬ ‫ולאכול מיד בתרומת חו"ל‪ ,‬ולית הלכתא כוותיה (לתוס' (ד"ה‬ ‫אבל מדאורייתא שרי‪ ,‬ו"תזבח" ולא גיזה‪ ,‬היינו שמעשה הגזיזה אסור)‪.‬‬ ‫ולית) הכונה שלהלכה א"צ טבילה‪ ,‬וכתבו שמרש"י לא משמע כן [אלא‬ ‫משמע שלהלכה צריך הערב שמש]‪.‬‬ ‫דיני נתינת הבכור לכהן‪ ,‬כהן המסייע בבית‬ ‫ושיטת רבי יוסי שבשחטו מותר לכו"ע‪ ,‬ורק במת הבכור‬ ‫חכמים אוסרים‪ .‬ואם הצמר היה מדולדל‪( ,‬לריש לקיש היינו‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה פסק) שאם יש כהן קטן ונתן לו את החלה א"צ‬ ‫הגרנות‪ ,‬ותרומת חוץ לארץ‬ ‫שעיקרו הפוך כלפי ראשו שהוא מקופל ושני ראשיו נראים בחוץ‪,‬‬ ‫להפריש חלה שניה‪ ,‬והיינו בבבל ושאר מקומות הרחוקים מארץ ישראל‪,‬‬ ‫דלא מתחזיא חלה דידהו כחלת הארץ טמאה‪ ,‬ולכן החלה מותרת גם לכהן‬ ‫בעל‬ ‫בכור‬ ‫ואף‬ ‫בכור הוא אחד מכ"ד מתנות כהונה הניתנים לכהנים‪,‬‬ ‫ולרבי נתן בר אושעיא היינו שאינו שוה לגובה שאר הגיזה‬ ‫טמא כיון דלא יוצאה עליו מגופו‪ ,‬ואת השניה אוכל כהן גדול אפילו אם‬ ‫מום ניתן לכהן‪ ,‬ואמנם אין לתת לכהן את הבכור מיד עם לידתו‪,‬‬ ‫מפני שבאותו זמן הבכור דורש טיפול רב‪ ,‬ומתנות כהונה ניתנו‬ ‫אלא נראה עולה למעלה‪ ,‬והוא מחמיר יותר מריש לקיש‪ .‬כ"ו‪ ,):‬אינו‬ ‫טומאה יוצאה מגופו כזב‪ ,‬אבל במקומות הסמוכים לארץ ישראל לעולם‬ ‫צריך להפריש שתי חלות‪ ,‬אחת נשרפת כיון שהיא טמאה‪ ,‬וגם לכהן טהור‬ ‫לכהנים לגדולה‪ ,‬וכדלהלן‪ .‬עוד יבואר להלן האם מותר לתת את‬ ‫מותר אלא מה שנראה כחלק מהגיזה‪.‬‬ ‫אסור לאוכלה‪ ,‬ואחת ניתנת לכהן כדי שלא תשתכח תורת חלה‪ .‬ולגבי‬ ‫הבכור לכהן בתוך זמן זה לפי בקשתו‪ ,‬או שיש בזה משום 'כהן‬ ‫לריש לקיש איירי בבכור שהתירו מומחה קודם נשירת הצמר‪,‬‬ ‫תרומה בין בבבל בין במקומות הסמוכים לא"י א"צ להפריש פעמיים‪,‬‬ ‫המסייע בבית הגרנות'‪ ,‬ואגב זה יבוארו דיני 'כהן המסייע בבית‬ ‫הגרנות'‪ ,‬וכן יבוארו דיני תרומת חו"ל באופן כללי‪ ,‬והאם יש בהם‬ ‫והמחלוקת היא אם חוששים שיבוא להשהות את הבכור כדי‬ ‫דחלה שייכת בכל אדם‪ ,‬משא"כ תרומה שרגילים בה רק ממרחי תבואות‬ ‫ובעלי קרקעות‪.‬‬ ‫איסור 'כהן המסייע בבית הגנות‪.‬‬ ‫שיישר השיער‪ ,‬ובינתיים יבוא לידי גיזה ועבודה‪ ,‬ועקביא סובר שכיון‬ ‫מתי נותנים את הבכור לכהן‪ -‬לת"ק בכור בהמה דקה עוד כתבו התוס' (ד"ה וכי) שמותר לטמא מת לאכול תרומת חו"ל‪ ,‬מפני‬ ‫שהתירו מומחה אינו משהה אותו‪ ,‬אבל אם לא התירו מומחה‬ ‫שא"א להזהר מלהטמא במת‪ ,‬ולא מסתבר שהצריכו ללכת לארץ ישראל‬ ‫אסור לכו"ע דהוה ליה כתם שמודה עקביא שאסור כדי שלא ישהה‬ ‫צריך הישראל בזמן הזה קודם שיתננו לכהן לטפל בו ולפרנסו ל'‬ ‫מלהקריבו כדי שבינתיים יפול בו מום ויפקיעו מקדושת מזבח‪ ,‬ועוד שכיון‬ ‫ולקבל הזאה ולחזור ולאכול תרומה‪ .‬והא דתנן בחלה שהחלה השניה‬ ‫הניתנת לכהן מותרת לטבול יום‪ ,‬היינו אף לטבול יום דקרי‪ ,‬ושאר טמאים‬ ‫בדקה)‪,‬‬ ‫יום‪ ,‬ובגסה נ' יום‪( ,‬וכן נחלקו לענין טיפול באבידה‪ .‬תוד"ה‬ ‫שלא התירו מומחה לפני שנשר אין לו שום צד היתר‪.‬‬ ‫ואח"כ יתנו לכהן‪ ,‬דכתיב "בכור בניך תתן לי‪ ,‬כן תעשה מותרים גם בלי טבילה‪ .‬והא דתנן ג' ארצות לחלה‪ ,‬ומארץ ישראל עד הנהר‬ ‫איתא בברייתא שלת"ק בעלי מומין אוסרים בכל שהם ‪-‬אם‬ ‫לשורך לצאנך" הוסיף לך הכתוב עשיה אחרת בשורך‪ ,‬ואמנה שמפרישים ב' חלות‪ ,‬כיון שהם מקומות הקרובים לארץ‬ ‫ונמסר השיעור לחכמים שיפרשו לך הטעם ואחריהם תלך‪ .‬ולרבי ופירותיהם גדלים בארץ‪ ,‬חלה אחת יש לה שיעור ונשרפת משום טומאת‬ ‫נתערב בעל מום באלף תמימים כולם אסורים למזבח‪ .‬ולרבי יוסי‬ ‫ארץ העמים‪ ,‬והשניה ניתנת לכהן ואין לה שיעור דאינה אלא מדרבנן כדי‬ ‫יבוקר שאם זה מום קבוע ישחטנו והכל מותר‪.‬‬ ‫יוסי בדקה ימתין ג' חודשים‪ ,‬מפני שטיפולה מרובה‪ ,‬כיון שתא תשתכח תורת חלה‪ ,‬ואם אין חבר נותנים אותה לכהן עם הארץ‪.‬‬ ‫רבא מבאר דאיירי שהגיזה של בכור בעל מום שנשרה מחיים‬ ‫ששיניה דקות ואינה יכולה לאכול עשב‪ ,‬ואם לא תהיה עם האם תמות‪ .‬ואיתא בבה"ג שבארץ ישראל מפרישים רק חלה אחת ושורפים אותה‬ ‫והניחה בחלון נתערבה בגיזת תמימין‪ ,‬שלת"ק אוסרים בכל‬ ‫(כיון שאין עכשיו הזאה)‪ ,‬והתוס' כתבו שכיון ששורפין אותה צריך‬ ‫להפריש חלה שניה כדי שלא תשתכח תורת חלה‪.‬‬ ‫אם בתוך אותו הזמן אמר הכהן שיתנהו לו‪ ,‬לא יתנהו‪ ,‬מפני‬ ‫שהן‪ ,‬והיינו כרבי יהודה שבנשחטו רבנן אוסרים את הגיזה‪,‬‬ ‫שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו‬ ‫ורבי יוסי לטעמיה שרבנן מתירים בנשחטה ויבוקר אם‬ ‫את התרומות‪ ,‬ואף זה כיון שאין בכור ראוי לכלום בזמן הזה עד שיפול בו‬ ‫שיתננו כ"ז‪ :‬זמן אכילת הבכור‪-‬‬ ‫מום‪ ,‬ומוטל על הישראל לטפל בו עד חמישים יום‪ ,‬והכהן אומר‬ ‫התירו מומחה או לא‪.‬‬ ‫לו והוא יזוננו ללא שמרויח בכך‪ ,‬דומה כמי שמצילו מן הטורח כדי שיתננו מצוה לאכול את הבכור בתוך שנתו והיינו שאם נולד בניסן רשאי‬ ‫ולרבי חייא בר אבא מדובר שהבעלי חיים עצמם נתערבו‬ ‫לו ולא לכהן אחר‪ ,‬אבל אם הוא בעל מום והכהן רוצה לאוכלו‪ ,‬לקיימו עד ניסן ולא אמרינן שבתשרי שנשלמה שנת מנין עולם נשלמה‬ ‫ועודם בחיים‪ ,‬והמחלוקת היא כשבדק ולא מצא את הבעל‬ ‫יתנהו לו‪ ,‬שכיון שנהנה באכילתו לא הוי ככהן המסייע‪ ,‬וכן בזמן ג"כ שנת הבכור‪ ,‬בין בתם בזמן שבית המקדש קיים בין בבעל מום‬ ‫מום‪ ,‬שת"ק סובר כר"מ שמקום שנאבדה בו טומאה‪,‬‬ ‫בזמן הזה‪ ,‬דכתיב "לפני ד' אלוקיך תאכלנו שנה בשנה"‪.‬‬ ‫המקדש אם הכהן רוצה להקריבו בתוך הזמן‪ ,‬יתנהו לו‪.‬‬ ‫המקום טמא אפילו אם בדקו את כל השדה עד שימצאו את‬ ‫הטומאה‪ ,‬והכא נמי כיון שלא נמצא הבעל מום כולם אסורים‪ ,‬ור"מ‬ ‫שנת הבכור נמנית משעה שנולד ‪-‬שאם נולד בניסן שנתו נשלמת‬ ‫דיני כהן המסייע בבית הגרנות‪ -‬כהנים המסייעים בבית‬ ‫היינו כרבנן שמתירים אם חפר עד שהגיע לסלע או לקרקע‬ ‫הרועים כדי שיתנו להם את הבכורות‪ ,‬או בבית המטבחיים משום בניסן ולא בתשרי‪ .‬רב לומד דין זה מדכתיב "לפני ד' אלוקיך‬ ‫בתולה (–קשה שלא נעבדה‪ ,‬דודאי אין שם קבר)‪ ,‬וכמו שבטומאה‬ ‫זרוע לחיים וקיבה‪ ,‬או כהנים לויים ועניים המסייעים בבית תאכלנו שנה בשנה"‪ ,‬והיינו שנה ממתי שנולד‪ ,‬ד"שנה‬ ‫תולים שבאו עורב או עכבר ונטלוה‪ ,‬כך כאן תולים שהמום‬ ‫הגרנות כהנים מפני תרומות ולויים מפני מעשר ראשון ועניים מפני בשנה" היינו שנה שנכנסת בחברתה – דכי אזלת אחר שנת‬ ‫עבר‪( ,‬ור' אסי סובר שבמום אין לתלות שהוא עבר)‪.‬‬ ‫מעשר עני‪ ,‬אין נותנים להם תרומה ומעשר בשכרם‪ ,‬ועליהם הבכור נכנסת בחברתה דכשיש לו שנה כבר אוחזים בשנה שאחריה למנין‬ ‫עולם‪( ,‬ומיירי שעברה שנה ולא עברו ג' רגלים‪ ,‬דבג' רגלים אף בלא שנה‬ ‫ולר' אסי המחלוקת היא כשבדק ומצא‪ ,‬שרבי יוסי סובר‬ ‫הכתוב אומר "שחתם ברית הלוי"‪ ,‬ועונשם קרוב לעוון (תוד"ה‬ ‫איכא בל תאחר‪ ,‬ובכל מקום דורשים "שנה בשנה" לפי הענין‪ .‬תוד"ה שנה‬ ‫כרבי ששדה שנאבד בה קבר ונמצא בה קבר אנו תולים‬ ‫וכי) מיתה דכתיב "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא בשנה)‪ ,‬ומה שהבכור נאכל לשני ימים ולילה‪ ,‬רב לומד‬ ‫שהקבר שנמצא הוא זה שאבד‪ ,‬ות"ק סובר כרשב"ג שצריך‬ ‫תמותו"‪ ,‬ורצו חכמים לקנוס את הבעלים לחזור ולהפריש‪ ,‬מההיקש לחזה ושוק של שלמים מ"ובשרם יהיה לך כחזה‬ ‫לבדוק את כל השדה‪ ,‬דכיון שבשדה הדרך לקבור בה‬ ‫ולא עשו כך שמא יבואו להפריש מתבואה זו על תבואה התנופה וכשוק הימין" בבכור מיירי בפרשת קורח‪ ,‬ואם תאמר‬ ‫חוששים שיש בה עוד קבר‪ ,‬וכן לגבי מומים המומים מצויים‬ ‫שחייבת מדינא ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב כיון‬ ‫שהכונה לחזה ושוק של תודה שנאכלת ליום ולילה והמורם ממנה‬ ‫בשוורים אגב דמנגחי אהדדי‪ .‬ורבי חייא בר אבא סובר שרק‬ ‫שיחשבו שזה טבל גמור ולא רק משום קנס‪( .‬אמנם במקום שנותנים את‬ ‫כיוצא בה‪ ,‬הא כתיב "לך יהיה" הוסיף לך הכתוב הויה אחרת‬ ‫התרומה הראשונה לכהן‪ ,‬או שמשאירים אותה בידו‪ ,‬אין לחוש לכך‪ ,‬ולכן‬ ‫בשדה מצוי שקברו בה עוד מת‪ ,‬אבל במום אין תולים שהיה‬ ‫לבד מזו בבכור‪ .‬ודבי רב לומדים מ"שנה בשנה" שהבכור‬ ‫לא גזרו‪ .‬תוד"ה דלמא)‪ .‬אמנם הבעלים יכולים לקבל טובת הנאה‬ ‫בה עוד מום‪.‬‬ ‫נאכל לשני ימים ולילה‪ ,‬ד"שנה בשנה" היינו יום אחד בשנה‬ ‫כ"ו‪ .‬צמר שנתלש מבכור אסור בהנאה אף אם נולד בו דבר מועט מישראל‪ ,‬וכגון שישראל יתן סלע לישראל אחר‬ ‫זו ויום אחד בשנה זו אם שחטו ביום האחרון של השנה‪ ,‬ומה‬ ‫כדי שיתן את התרומה לבן בתו שהוא כהן‪ ,‬אבל אם הנותן‬ ‫אח"כ מום‪ ,‬ולריש לקיש ה"ה אם היה בו מום ועדיין לא‬ ‫שמונים שנה ממתי שנולד דבי רב לומדים מקדשים‪ ,‬דכתיב‬ ‫עצמו כהן אסור דכיון דחזיא לדידיה נראה ככהן המסייע‪ .‬וזרוע‬ ‫התירו מומחה‪ ,‬ואם כבר התירו מומחה‪ ,‬דעת ת"ק שבין במת‬ ‫בהו "כבש בן שנתו" – שנתו שלו ולא שנה של מנין עולם‪,‬‬ ‫לחיים וקיבה כיון שקדושתם קדושת דמים שיכול הכהן‬ ‫בין בשחטו עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרים‪,‬‬ ‫ומ"לך יהיה" לומדים שנותנים בכור בעל מום לכהן‪ ,‬שלא‬ ‫למוכרם לישראל והישראל לא צריך לאוכלם כדין מתנות כהונה בצלי‬ ‫ובחרדל כמו הכהן‪ ,‬אין לתתם בטובת הנאה‪ ,‬שמא יחשוב הכהן‬ ‫ולרבי יהודה במת אסור לכו"ע‪ ,‬ורק בשחטו עקביא מתיר‪,‬‬ ‫מצינו לו בכל התורה כולה (שיתננו לכהן אלא מרבויא ד"לך יהיה"‪.‬‬ ‫רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה שלא) הכונה שלא מצינו בכל התורה שנותנים בעל‬ ‫ולרבי יוסי בשחטו מותר לכו"ע‪ ,‬ורק במת חכמים אוסרים‪ .‬שפקעה מהם הקדושה ע"י הסלע שנתן אבי אמו וינהג בהם‬ ‫מום לכהן‪ ,‬דחטאת ואשם אם הוממו שהמזבח מפסיד חלקו גם הכהן‬ ‫כחולין שלא יאכלם בצלי ובחרדל‪ ,‬ובכל המתנות בעינן למשחה ולגדולה‬ ‫והלכה כרבי יהודה‪ ,‬ולדבריו לרבנן צמר המדולדל בבכור‬ ‫מפסיד חלקו)‪ .‬ורב לומד זאת מ"בשרם" – לשון רבים אחד תם‬ ‫ונשחט הבכור‪ ,‬צמר שנראה כשאר הגיזה מותר‪ ,‬וצמר שניכר כדרך שהמלכים אוכלים בצלי ובחרדל‪ ,‬אבל לגבי תרומה לא מצינו שצריך‬ ‫ואחד בעל מום‪.‬‬ ‫אכילה בגדולה‪ ,‬דשמא לא שייך גדולה אלא בבשר‪ .‬תוד"ה ואתי‪.‬‬ ‫שנתלש מחיים אסור‪.‬‬ ‫התולש צמר מעולה תמימה אסור בהנאה (אליבא דרבנן‪ ,‬כ"ז‪ .‬דיני תרומת חוצה לארץ‪ -‬תרומת חו"ל שהיא דרבנן כ"ח‪ .‬כמה מותר להשהות בכור‪ -‬בכור שלא נראה‬ ‫דרשע הוא‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה תולש) שלפי האמת גם לעקביא אסור)‪,‬‬ ‫אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות‪( ,‬ורב חמא נתנה להראותו לחכם‪ ,‬רשאי לקיימו שתים ושלש שנים‪( ,‬לרש"י‬ ‫לשמשו כהן)‪ ,‬ואפשר לבטלה ברוב לאוכלה לזר או כהן בימי הכונה לבכור שלא נפל בו מום‪ ,‬וכתבו התוס' (ד"ה עד) שבכהאי גוונא‬ ‫וצמר שנתלש מעצמו מחיים [והוממה ונפדית]‪ ,‬בחטאת ואשם‬ ‫מותר בהנאה לרבנן לאחר שחיטה‪ ,‬דאין לחוש שישהו את טומאתו‪ ,‬וא"צ אחד ומאה‪( ,‬התוס' (ד"ה תרומת) מוכיחים שתרומת חו"ל חייב להשהותו‪ .‬והתוס' ביארו שלא נזדמן לו חכם אחר שנפל בו מום‪,‬‬ ‫הבהמה כדי להנות מהצמר‪ ,‬כיון דלכפרה קאתו‪( .‬התוס' (ד"ה אסורה לזר)‪ ,‬ומותר לאכול ולשייר כדי תרומה ורק אח"כ להפריש‪ .‬שאין זקוק להוליכו במקום רחוק למקום שהחכם שם)‪ ,‬ומשנראה‬ ‫התולש) מבארים דמיירי בצמר שנתלש מעולה תמימה מחיים‪ ,‬ואח"כ (ומשמע שא"צ מוקף‪ ,‬והיה אפ"ל שישייר מעט כדי שיהיה מוקף‪ ,‬אבל להראותו לחכם‪ ,‬אם נפל בו מום בתוך שנתו רשאי‬ ‫נשחטה העולה וזרקו את דמה‪ ,‬והספק הוא האם כמו שהזריקה מתירה‬ ‫את הבשר למזבח ואת העור לכהנים מותר גם הצמר שנתלש מחיים או ברש"י מבואר שא"צ לשייר‪ .‬תוד"ה אוכל)‪ ,‬ואינה אסורה לטמא אלא להשהותו עד י"ב חודש‪( ,‬ורבי אלעזר אמר שנותנים לו עוד‬ ‫לא‪ .‬ועל פירוש רש"י הקשו דבעינן העמדה והערכה‪ ,‬והעמדת הבהמה לא באכילה ולא בנגיעה‪ ,‬ודווקא למי שהטומאה יוצאה מגופו ל' יום אחר שנתו‪ ,‬והגמרא דוחה את דבריו)‪ ,‬ואם נפל בו מום‬ ‫מועילה לצמר‪ .‬ותירצו דס"ל כר"ל שסובר שלחכמים קדשי מזבח א"צ כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי (אבל לטמא מת שריא)‪ ,‬וכיון שמותר לטמא לאחר שנתו‪ ,‬מדינא אינו רשאי לקיימו אפי' שעה אחת‪,‬‬ ‫לקנות ממנו פשתן טווי ואריג אפילו אם אינו טווי (‪-‬תיכי ‪-‬‬ ‫לראותו פעם שניה‪ ,‬ועוד דלא יחשדוהו שיתיר כדי להנצל מטורח‪ .‬תוד"ה‬ ‫ומפני השבת אבידה לבעלים דהיינו הכהן אמרו שיכול לקיימו‬ ‫שרשרות שעושים לפני הטויה)‪.‬‬ ‫תרי‪.‬‬ ‫ל' יום (דשמא הישראל לא ימצא כהן לתתו לו‪ ,‬ואם ישחוט את הבכור‬ ‫כהן שבא לראות בכור או לדון או להעיד או להזות או לקדש והיה מה מותר לקנות מהחשוד למכור תרומה בתורת חולין‪-‬‬ ‫מיד הבשר יסריח‪ ,‬ואחר ל' יום אם לא מצא כהן שוחטו ומולחו עד שימצא‬ ‫כהן‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה מפני) כתבו דמיירי שהבכור ביד כהן וא"צ עכשיו‬ ‫צריך להטמא בדרך שאין דרך אחרת‪( ,‬והיינו שנכנס לבית החשוד למכור תרומה בתורת חולין‪ ,‬לרבי יהודה אסור‬ ‫לבשר‪ ,‬שנתנו לו חכמים זמן ל' יום‪ ,‬אבל ישראל לעולם ממתין עד שימצא‬ ‫לקנות ממנו אפי' מים ומלח משום קנס‪ ,‬ולר"ש דבר שיש בו‬ ‫הפרס (‪-‬שדה שנחרש בה קבר) שמותר לכהן להכנס לשם ע"י‬ ‫כהן)‪ ,‬ואם נולד בו מום ט"ו יום לפני סוף שנתו‪ ,‬משלימים לו‬ ‫שנותנים ממנו תרומה‪ ,‬והיינו אף קרבי דגים שמערבים בהם‬ ‫שינפח בפיו‪ ,‬דעצם כשעורה מטמאה במגע ובמשא ולא באהל‪,‬‬ ‫ט"ו יום לאחר שנתו‪ ,‬אבל אין נותנים לו ל' יום שלימים‬ ‫וכשמנפח היא נדחית מפניו ואינו נוגע בה‪ ,‬אמנם אסור לאכול בתרומה‬ ‫שמן זית‪ ,‬אסור לקנות ממנו‪ .‬ומעשה בשוחט שהיה חשוד‬ ‫לאחר שנתו‪.‬‬ ‫(ומותר בפסח) דבודקין בית הפרס לעושי פסח ולא לאוכלי תרומה‪ ,‬או‬ ‫למכור חלב הכליות שעל הירך בחזקת חלב טהור‪ ,‬וקנס אותו‬ ‫שחיטת בכור ללא ראית מומחה‪ -‬בכור שנשחט ורק‬ ‫שנכנס לבית הפרס שנידש ברגלי בני אדם‪ ,‬שכבר אין שם עצם‬ ‫רבא שלא ימכור אפי' אגוזים‪ ,‬והיינו כר"ש שלא קונס אלא בדבר‬ ‫כשעורה‪ ,‬או שהוצרך להטמא בשאר טומאות כגון נבילות‬ ‫אח"כ ראה מומחה שיש בו מום קבוע‪ ,‬אם המום הוא בדוקין‬ ‫הדומה לאיסור ובאיסור עצמו‪ ,‬וס"ל שר"ש קנס בכל דבר שיש בו‬ ‫שבעין אסור לכו"ע‪ ,‬מפני שיש מהם שמשתנים לאחר‬ ‫ושרצים שאינו מוזהר מלהטמא בהם)‪ ,‬ומפסידו שצריך לקנות‬ ‫שייכות לאיסור‪ ,‬ואותו חשוד היה נותן אגוזים לילדים כדי‬ ‫מיתה מפני צער המיתה‪ ,‬ואע"ג דהשתא מתחזי קבוע אי הוה חזי ליה‬ ‫חולין שדמיהם יקרים מדמי תרומה‪ ,‬המוליכו מאכילו ומשקהו וסכו‪.‬‬ ‫שיביאו לו את חלב הכליות שגונבים מאביהם‪ ,‬אבל לרבי יהודה‬ ‫מחיים הוי מתחזי עובר‪( ,‬אמנם יש שאין משתנים‪ ,‬ואם יש עדים‬ ‫ואם היה זקן‪ ,‬מרכיבו על החמור‪ .‬ובכולם נותן לו שכרו‬ ‫אסור אפי' מים ומלח‪.‬‬ ‫שזה לא השתנה סומכים עליהם)‪ ,‬ואם המום הוא בגוף כגון‬ ‫כפועל בטל של אותה מלאכה שהתבטל ממנה – כמה היה‬ ‫ל‪ .‬מתי חשוד לדבר אחד הוא חשוד גם לדבר אחר‪-‬‬ ‫מוכן לקבל בשביל להתבטל מהמלאכה שהוא עוסק בה ולעסוק במלאכה‬ ‫נסדקה אזנו‪ ,‬רבי יהודה מתיר לאוכלו‪ ,‬ורבי מאיר אוסר גזירה‬ ‫קלה‪ ,‬שזה תלוי לפי טורח המלאכה שהוא עוסק בה‪ ,‬וכל שכרו אינו נותן‬ ‫אטו דוקין שבעין‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה רבי מאיר) שאין הלכה כר"מ‪,‬‬ ‫החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות וקונים ממנו‬ ‫דהלכה כר"מ בגזירותיו ולא בקנסותיו‪ ,‬וכן במה שקנס ר"מ בשטר שיש לו‪ ,‬שהרי אינו עוסק אצלו במלאכה קשה‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה כפועל)‬ ‫תבואה בשאר השנים ואין צריכים לעשר ודאי אלא דמאי‪ ,‬דשביעית‬ ‫כתבו שאסור ליטול שכר עבור מה שטרח במצוה‪ ,‬אלא הכונה שנוטל שכר‬ ‫בו ריבית שאינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית‪ ,‬אין הלכה כמותו‪.‬‬ ‫לא בעי חומה‪ ,‬ומעשר כיון דבעי לאוכלה בתוך החומה חמור‬ ‫כפי שהיה נוטל להיות בטל לגמרי‪ .‬ורבינו חננאל מפרש שכפועל בטל‬ ‫היינו כגון אדם בטל שאינו מוצא מי ששכרנו והולך ובטל ומוכן לעבוד‬ ‫דין דיין שטעה ונטילת שכר לדון ולהורות‬ ‫יותר בעיניו‪ .‬ר"ת מדקדק מכאן שבכל מקום שמוזכר מעשר אצל‬ ‫בזול‪.‬‬ ‫שביעית‪ ,‬מיירי בנותן מעשר שני לשם חולין‪.‬‬ ‫באיזה אופן מותר ללכת בבית הפרס‪ -‬שיטת רבינו תם שע"י ניפוח‬ ‫כ"ח‪ :‬מי שאינו מומחה שראה בכור ונשחט הבכור על פיו‪,‬‬ ‫החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית‪ ,‬דמעשר‬ ‫מותר לעבור לכל דבר‪ ,‬וע"י בדיקה (מביא את העפר שהוא יכול‬ ‫יקבר (ואי איירי בדוקין שבעין זה נכון לכו"ע)‪ ,‬וישלם מביתו‬ ‫יש לו פדיון‪ ,‬ושביעית כיון שאין לה פדיון היא חמורה בעיניו‪.‬‬ ‫להסיטו ונותן לתוך כברה שנקביה דקים וממחה‪ ,‬ואם נמצא שם עצם‬ ‫רביע לדקה משום גזירת מגדלי בהמה דקה (– מפני שיש‬ ‫רבי יוחנן אמר שחכמים חולקים וסוברים על אחד מהדינים‬ ‫כשעורה טמא) מותר רק לעושי פסח (דמדאורייתא טהור ע"י הבדיקה‬ ‫בגידולה טורח גדול (דהחמירו חכמים שלא לגדלם אלא בחורשים מחוץ‬ ‫ולא העמידו דבריהם במקום כרת)‪ ,‬ולא לעושי תרומה‪ .‬ושיטת‬ ‫הנ"ל‪ .‬ללישנא קמא כוונתו שרבי יהודה שבמקומו היתה‬ ‫ליישוב‪ .‬תוד"ה משום)‪ ,‬ושמא אחר לא היה מתירו והיה צריך לטפל בו עוד‬ ‫השאילתות שמותר לעבור בבית הפרס בשביל כל המצוות‪ ,‬אלא‬ ‫הרבה עד שיפול בו מום‪ .‬ל"א מפני שהמגדלים בהמה דקה בארץ ישראל‬ ‫שביעית חמורה‪ ,‬חולק וסובר שהחשוד על השביעית חשוד‬ ‫שלפסח הולך וטהור ולשאר מצות הולך וטמא‪ ,‬והתוס' דנים בדבריו‬ ‫עוברים על דברי חכמים וקנסוהו חכמים דלא לישקול אלא ריבעא)‪,‬‬ ‫גם על המעשר‪( .‬ואף דמבואר בשבת (י"ז‪ ):‬דבתרומה כיון דאפשר‬ ‫אם כונתו שלכל המצוות מותר ללכת ללא ניפוח‪ ,‬או דווקא ע"י ניפוח‪.‬‬ ‫ומחצה לגסה‪ ,‬דממון המוטל בספק הוא‪ ,‬דשמא מומחה גמור היה‬ ‫ושיטת רבו של התוס' שהבדיקה שמנפה את העפר בכברה היא לאחר למיעבד כדשמואל דחיטה אחת פוטרת את הכרי לא חשידי‪ ,‬ולכאורה‬ ‫מתירו‪ ,‬ושמא לא היה מתירו ולא היה נופל בו לעולם מום קבוע עד‬ ‫שעבר בבית הפרס‪ ,‬וזה מועיל לכל דבר‪ ,‬ובדיקה של ניפוח התירו רק ה"ה לגבי מעשר שני אפשר למעבד כדשמואל דהקדש (וה"ה מעשר שני)‬ ‫שימות‪ .‬רש"י‪ .‬וביארו התוס' (ד"ה רביע) שאין כוונתו דהיינו לסומכוס‪,‬‬ ‫לעושי פסח (ולנזיר לבית שמאי)‪ ,‬והוא טהור‪ ,‬וללמוד תורה ולישא שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל‪ ,‬י"ל דלא דמי מעשר לתרומה‪,‬‬ ‫אלא תקנת חכמים בעלמא הוא‪ ,‬ואף במום שידוע שיתירו חכם‪ ,‬מ"מ‬ ‫אשה ולדון ולערער ולכבוד הבריות ולעירוב מותר לעבור ולהטמא בלא דפעמים שאין לו פרוטה מזומנת לחלל עליה‪ ,‬וגם אין לו כי אם מעט‬ ‫חשיב ליה קצת ספק דשמא לא ימצא מומחה‪ ,‬וגם לא חילקו בין המומין‪.‬‬ ‫ניפוח ולשאר מצות כגון עדות דהכא שרי על ידי ניפוח וטמא‪ .‬ועוד י"ל מעשר כנגד שוה פרוטה ואינו רוצה ליתן פרוטה כנגדו‪ .‬תוד"ה באתריה)‪.‬‬ ‫ואי מיירי דווקא במום בדוקין שבעין ניחא טפי‪ .‬ועוד יש לפרש דאינו‬ ‫דכל הבדיקות הם רק לעושי פסח‪ ,‬אלא דבדיקה בכברה היא לאחר וללישנא בתרא כוונתו שרבי מאיר חולק וסובר שהחשוד‬ ‫משלם אלא מחצה מפני שזה שוויו כל זמן שעומד בספק ועדיין לא הותר‪.‬‬ ‫על המעשר חשוד גם על השביעית‪ ,‬דס"ל שהחשוד לדבר‬ ‫שעבר לבדוק אם נטמא‪ ,‬וניפוח הוא לפני שעובר‪ .‬תוד"ה היכי‪.‬‬ ‫דיין שטעה‪ -‬דיין שחייב את הזכאי או זיכה את החייב‪ ,‬או‬ ‫הנוטל שכר לדון‪ ,‬דיניו בטלים‪( .‬והא דתניא מכוער הדיין שנוטל אחד נעשה חשוד לכל התורה‪( ,‬ונחלקו בעם הארץ שקיבל‬ ‫שטימא את הטהור או שטיהר את הטמא‪ ,‬מה שעשה עשוי‪,‬‬ ‫שכר לדון אלא שדיניו דין‪ ,‬מפרש בכתובות (ק"ה‪ ).‬דבשכר בטלה דמוכח עליו דברי חברות ונחשד לדבר אחד‪ ,‬שלר"מ נחשד לכל‬ ‫לו‬ ‫וישלם מביתו‪ ,‬ואם היה מומחה לבי"ד פטור‪ ,‬דא"א לומר‬ ‫שרי‪ .‬תוד"ה הנוטל‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה מה) דאיסור "ושחד לא תקח" התורה‪ ,‬ולחכמים נחשד רק לאותו דבר‪( .‬ולר' אילעאי דלעיל‬ ‫למה דנת אם אינך בקי בדינים‪ .‬לר"מ דדאין דינא דגרמי (בב"ק ק' היינו לא על הטירחא אלא להשתדל לדונו יפה ולהפוך בזכותו‪ .‬ודייני דחשוד על הטהרות חשוד על השביעית אא"כ ראינוהו נוהג בצינעא‪ ,‬הא‬ ‫מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור‪ ,‬נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה גזירות שבירושלים שהיו נוטלין שכרם מתרומת הלשכה‪ ,‬בלאו טעמא דקאמר הכא אינו נאסר אלא לאותו דבר לאו דווקא‪ ,‬אלא לאותו דבר‬ ‫קידש וחייב באחריותו‪ ,‬והוי גרמי דגרם לאסור תבואתו של חבירו) ישלם דאגר בטלה דמוכח שרי התם כיון דכל עסקם היה על זה ולא היו עוסקים וכיוצא בו‪ ,‬ולא אתא אלא לאפוקי בכל התורה כולה‪ .‬תוד"ה וחכמים)‪ .‬וגר‬ ‫בשום מלאכה‪ ,‬ועל כרחם הם צריכים להתפרנס‪ ,‬ומה שנוהגים עכשיו‬ ‫בכל גוונא‪ ,‬ולמאן דלא דאין דינא דגרמי חייב רק בחייב את ללמד תורה בשכר‪ ,‬אם אין לו במה להתפרנס שרי‪ ,‬ואפי' יש לו אם הוא אפי' נחשד לדבר אחד נעשה חשוד לכל התורה‪ ,‬והרי הוא‬ ‫הזכאי ונשא ונתן ביד – נטל המעות ממנו בידו ופרע לבעל דין‪ ,‬או שכר בטלה דמוכח‪ ,‬שמניח כל עסקיו ומשא ומתן שלו‪ ,‬מותר‪ ,‬ובקטנים כישראל מומר‪ ,‬ונ"מ שקידושיו קידושין)‪.‬‬ ‫שזיכה את החייב והיה לו משכון למלוה וזה פטר את הלוה ונטלו‬ ‫מותר מטעם שימור ושכר פיסוק טעמים)‪ .‬וכן הנוטל שכר להעיד החשוד על המעשרות ועל השביעית הוא חשוד גם על‬ ‫הימנו מיד המלוה והחזירו ללוה‪ ,‬או שטימא את הטהור והגיע‬ ‫עדויותיו בטלות‪ .‬וכן הנוטל שכר להזות מי חטאת ולקדש – טהרות שזה דרבנן לאכול חוליו בטהרה‪ ,‬דהחשוד בדאורייתא כ"ש‬ ‫שהוא חשוד בדרבנן‪.‬‬ ‫שרץ בטהרות כדי שלא יהיה לו בהם עוד ספק ויקיים דבריו‪ ,‬או לערב אפר חטאת במים חיים אל כלי‪ ,‬המים והאפר פסולים‪( ,‬אך‬ ‫אם נטל שכר על ההבאה והמילוי מותר‪ ,‬ולכן המקדש בשכר‬ ‫שטיהר את הטמא ועירבם עם פירותיו של הנשאל וטימאום‪.‬‬ ‫יש חשוד על הטהרות ואינו חשוד על המעשר והשביעית‪,‬‬ ‫מעשה בפרה שניטלה הרחם שלה והאכילה רבי טרפון‬ ‫זה מקודשת אע"פ שהוא ישראל והכהנים רגילים בהזאה‬ ‫ובקידוש‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה המקדש) כתבו דנקט הכי אגב רישא והיינו כשראינוהו שבביתו בצינעא נוהג מעשר ושביעית‪,‬‬ ‫לכלבים משום טריפה‪ ,‬וחכמים שביבנה אמרו שהיא מותרת‪,‬‬ ‫דכיון שהוא עושה בצינעא אין לומר שהוא עושה זאת רק כלפי חוץ‪,‬‬ ‫(וכתבו התוס' (ד"ה מתני') דסתם עם הארץ אינו חשוד על השביעית)‪,‬‬ ‫שמקדש בתרומה וכו')‪ ,‬דכתיב "ראה לימדתי אתכם‪ ...‬כאשר‬ ‫שהרי באלכסנדריא של מצרים עושים כך לכל פרה וחזירה‬ ‫ציוני ד' אלוקי" מה אני בחינם אף אתם בחינם‪ .‬ואם לא אבל בסתמא החשוד על הטהרות חשוד גם על השביעית‪,‬‬ ‫שיוצאה משם בשביל שלא תלד‪ ,‬מפני שפרות וחזירות שלהם‬ ‫מעולות ויקרות‪ ,‬ורוצים שלא ילדו במלכות אחרת כדי שיהיו צריכים להם‪,‬‬ ‫מצא ללמוד בחינם ילמד בשכר‪ ,‬דכתיב "אמת קנה"‪ ,‬אך לא וי"א שבסתמא החשוד על הטהרות אינו חשוד על‬ ‫וכיון שאינה מתה לאו טריפה היא‪ ,‬וחשב ר"ט שהוא חייב לשלם‪,‬‬ ‫יאמר שכיון שלמדה בשכר ילמדה גם לאחרים בשכר‪ ,‬השביעית‪ ,‬ורק אם היה חשוד על טהרות ושביעית וקיבל על‬ ‫דכתיב "אמת קנה ואל תמכור"‪.‬‬ ‫ואמר לו ר"ע שלא הפסיד מפני שאם טעה בדבר משנה‬ ‫עצמו להזהר בהם‪ ,‬וחזר להיות חשוד לאחד מהם‪ ,‬חזר‬ ‫חוזר דתנן באלו טריפות ניטלה האם כשרה‪ ,‬ואפילו אם טעה‬ ‫להיות חשוד לשניהם‪.‬‬ ‫דין חשוד לדברים מסוימים‬ ‫בשיקול הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי‪ ,‬ולא נפסקה‬ ‫החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו‪.‬‬ ‫ההלכה‪ ,‬וסוגיא דעלמא כחד מינייהו‪ ,‬ואזיל האי ועבד כאידך‪ ,‬דמה שעשה‬ ‫כ"ט‪ :‬מה מותר לקנות מחשוד על הבכורה‪ -‬החשוד על‬ ‫עשוי ומשלם מביתו‪ ,‬הרי הוא דיין מומחה לבי"ד‪ ,‬ומומחה לבי"ד‬ ‫קבלת חברות‬ ‫הבכורות כגון שהוא חשוד להטיל בהם מום‪ ,‬אין לקנות ממנו בשר‬ ‫פטור מלשלם‪.‬‬ ‫צבאים שהוא אדום מפני שזה דומה לבשר עגל‪ ,‬וכן אין לקנות ל‪ :‬המקבל הכל חוץ מדבר אחד‪ ,‬כגון במקבל דברי חברות‬ ‫כ"ט‪ .‬הנוטל שכר לראות את הבכורות אין שוחטין על‬ ‫ממנו עורות שאינם מעובדים‪ ,‬אבל מעובדים מותר כיון (‪-‬שלא יתן תרומה ומעשר לעם הארץ‪ ,‬ושלא יעשה טהרות אצל עם‬ ‫פיו שמא התיר מחמת שנתנו לו שכר‪ ,‬אא"כ הוא מומחה כאילא‬ ‫שבבכור אינו טורח שמא יפסידוהו רבנן‪ ,‬ורבי אליעזר מתיר הארץ‪ ,‬ושיאכל חולין בטהרה‪ ,‬ושיעשר את מה שהוא אוכל ושהוא מוכר‬ ‫הדר ביבנה‪ ,‬שהתירו לו חכמים ליטול ד' איסרות לבהמה‬ ‫לקנות ממנו עורות של נקיבה‪ ,‬מפני שניכר שזה של נקיבה‪ ,‬ושהוא קונה)‪ ,‬או עכו"ם המקבל דברי תורה‪ ,‬או כהן שבא לקבל‬ ‫דקה‪ ,‬ובבהמה גסה דנפיש טירחיה להשליכו לארץ לכפותו‬ ‫ולת"ק אסור שמא יחתוך את זכרותו ויאמר שאכלוהו דברי כהונה‪ ,‬או לוי שבא לקבל דברי לוייה לשורר ולהיות שוער‪,‬‬ ‫ולראות מומו התירו לו ליטול ו' איסרות‪ .‬ומותר לו ליטול שכר‬ ‫עכברים‪ .‬ואין לקנות ממנו צמר מלובן מצואתו‪ ,‬וכ"ש צמר וקיבלו הכל חוץ מדבר אחד‪ ,‬אין מקבלים אותם‪ .‬ולרבי יוסי‬ ‫בין בנמצא בעל מום‪ ,‬משום שהתירו‪ ,‬ובין בנמצא תם‪ ,‬כדי‬ ‫מלוכלך‪ ,‬אבל מותר לקנות ממנו צמר טווי ובגדים אפילו אם ברבי יהודה עכו"ם שלא קיבל אפי' דקדוק אחד מדברי‬ ‫שלא יאמרו שאמר שהוא בעל מום כדי ליטול שכר‪ .‬ואם‬ ‫סופרים (‪-‬חומרא דרבנן) אין מקבלים אותו‪.‬‬ ‫אינם טוויים (‪-‬נמטי) מפני שלא היה טורח בבכור‪.‬‬ ‫אמר שהוא תם אסור לו ליטול שכר כשיבואו לשאול עליו‬ ‫בפעם השניה‪ ,‬ולכן אין חשש שיאמרו שבפעם הראשונה מה מותר לקנות מחשוד על השביעית‪ -‬החשוד על לת"ק הבא לקבל דברי חבירות‪ ,‬אם ראינוהו שנהג בזה‬ ‫אמר שהוא תם כדי ליטול שכר פעמיים‪ .‬ואין חוששים שיאמרו השביעית לזרוע או לעשות סחורה בספיחים אין לקנות ממנו בביתו לפני שקיבל בפנינו‪ ,‬דאין לחושדו שהוא עושה זאת רק כלפי חוץ‪,‬‬ ‫שהוא תם והתירו כדי שלא יצטרך לראותו פעמיים‪ ,‬שהרי לא חייבוהו פשתן‪ ,‬אפילו אם הוא סרק (–כתוש ומתוקן במסרק)‪ .‬אבל מותר מקבלים אותו להחזיקו כחבר ונאמן לכל דבריו‪ ,‬ואח"כ מלמדים‬ ‫מופנה)‪ ,‬דמה למעשר שכן קדוש לפניו ולאחריו ‪ -‬שאם קרא‬ ‫לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתם קדושים‪.‬‬ ‫כל פסולי המוקדשין‬ ‫אותו‪ ,‬ואם לאו מלמדים ואח"כ מקבלים‪ ,‬ולרשב"י בכל גוונא‬ ‫מקבלים והוא לומד כדרכו והולך‪.‬‬ ‫ואין ללמוד מבכור‪ ,‬דמה לבכור שכן קדושתו מרחם‪ ,‬אך יש‬ ‫מקבלים לכנפים (–נטילת ידים לפני אכילה ולפני נגיעה בתרומה)‪,‬‬ ‫ללמוד העברה העברה מבכור‪ ,‬ואין לפרוך כנ"ל‪ ,‬משום‬ ‫ל"א‪ :‬כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם‬ ‫ואח"כ מקבלים לטהרות (‪-‬להחזיק טהרותיו כטהרות גמורות)‪,‬‬ ‫ש"והעברת" מופנה ואין משיבין על גז"ש מופנית‪ .‬ואין ללמוד‬ ‫הזה שפתותיו דובבות בקבר‪ ,‬וזה כוונת הפסוק "אגורה‬ ‫ואפשר לקבל רק לכנפים שהרי אינו משייר דבר שלם‪ ,‬שהרי נטילת‬ ‫איסור מכירת בכור מחרמים דבבכור כתיב "לא תפדה" והיא היא‪,‬‬ ‫באהלך עולמים"‪ ,‬וכן הא דכתיב "וחכך כיין הטוב הולך לדודי‬ ‫ידים זהו עיקר אכילת חולין בטהרה‪ ,‬אבל המקבל לטהרות ולא‬ ‫כיון ש"לא יגאל" דבכור אינו מופנה‪ ,‬ועדיף ללמוד גאולה‬ ‫למישרים דובב שפתי ישנים"‪.‬‬ ‫לכנפים אף לטהרות לא קיבל‪ ,‬דאם אינו יכול לעמוד בנטילת ידים‬ ‫מגאולה מאשר גאולה מפדיה‪( ,‬אמנם היכא דליכא דדמי‬ ‫שהיא דבר קל‪ ,‬כל שכן בשאר‪.‬‬ ‫ליה לומדים גם בדלא דמי‪ ,‬כגון "ושב הכהן" "ובא הכהן")‪.‬‬ ‫מכירת קדשים‬ ‫לבית שמאי למשקין שטומאתם קלה שהיא מדרבנן מקבלים‬ ‫ואין לומדים בכור העברה העברה ממעשר שהיא אסור במכירה‪,‬‬ ‫כל פסולי המוקדשין (‪-‬קדשים שנפל בהם מום) התירו חכמים‬ ‫אותו (אחרי שקיבל עליו דברי חבירות‪ .‬ל"א אחרי שנהג בצינעא בתוך‬ ‫ומעשר למדנו גאולה גאולה מחרמים‪ ,‬כיון שבכור נתמעט מדכתיב‬ ‫שיהיו נמכרים באיטליז בשוק שיש שם הרבה קונים ונמכר ביוקר‪,‬‬ ‫ביתו) ל' יום‪ ,‬ולכסות להחזיקו כחבר‪ ,‬דבגדי עם הארץ מדרס לפרושים‪,‬‬ ‫בחרמים "הוא" אסור במכירה‪ ,‬ועדיף למעט בכור שלא נאמר‬ ‫ונשחטים באיטליז‪ ,‬ונשקלים בליטרא כדרך שהקצבים מוכרים‬ ‫י"ב חודש‪ ,‬ולב"ה אף לכסות ל' יום‪.‬‬ ‫בו לשון גאולה אלא לשון פדיה‪ ,‬מאשר מעשר שנאמר בו‬ ‫בשר חולין‪ ,‬ועי"ז ההקדש מרויח בדמי פדיונם שנמכרים ביוקר‪.‬‬ ‫צריך לקבל חברות בפני ג' חברים‪ ,‬ובימי בנו של רבי חנינא‬ ‫לשון גאולה‪.‬‬ ‫(ואם ישחטם לפני פדיון לא יוכל אח"כ לפדותם למ"ד‬ ‫בן אנטיגנוס אמרו שגם ת"ח צריך ג' חברים‪ ,‬שמיום שחרב‬ ‫קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה‪ .‬ולאחר פדיונם לרבא לומדים מעשר בהמה מ"לא יגאל" דחרמים‪ ,‬דאם‬ ‫בית המקדש נהגו כהנים סלסול בעצמם שאין מוסרים את‬ ‫הנאתם לבעלים)‪ .‬אמנם בכור נמכר חי והנאתו לבעלים ‪ -‬אינו ענין לגופיה (דאם הם בבית בעלים הרי הם הקדש וא"א‬ ‫הטהרות לכל אדם‪ ,‬ולאבא שאול ת"ח א"צ ג' חברים‪ ,‬וגם‬ ‫לכהן‪ ,‬דכתיב ביה "לא תפדה" שמשמע שהבעלים אינו יכול לפדותו‪ ,‬לפדותם‪ ,‬ולא דמי לקדשי מזבח‪ ,‬דכתיב "כל חרם קודש קדשים‬ ‫אפשר לקבל בפניו‪ .‬זקן ויושב בישיבה א"צ ג' חברים‪ .‬בניו‬ ‫אבל משהגיע ליד כהן נמכר לכל מי שירצה‪ ,‬דהוא נאכל לכל אדם‪ ,‬והכהן הוא לד' "‪ ,‬ואם הם בבית הכהן הרי הם חולין ויכול הכהן למוכרם‬ ‫ובני ביתו של מי שקיבל חברות‪ ,‬לת"ק א"צ ג' חברים‪,‬‬ ‫נוטל דמיו‪ ,‬ומשום הנאת הדיוטות אין מזלזלים בקדשים לנהוג בהם מנהג למי שירצה דכתיב "כל חרם בישראל לך יהיה" –ברשות כהן הם‬ ‫ולרשב"ג גם הם צריכים ג' חברים‪ ,‬מפני שאינו דומה חבר‬ ‫חולין‪ ,‬ולכן אינו נמכר באיטליז אלא בבית אע"פ שלא יקפצו כשאר ממונו)‪ ,‬תנהו ענין למעשר למכירה‪ ,‬ועדיף ללמוד מעשר‬ ‫שקיבל לבן חבר שקיבל שאין לו שום קבלה אלא שנמשך לקיים‬ ‫עליהם בני אדם כל כך‪ ,‬ומותר לשקול מנה כנגד מנה – שאם יש מאשר בכור‪ ,‬מפני שבשניהם נאמר לשון גאולה‪ ,‬ובבכור‬ ‫את מנהגי אביו‪ .‬ל"א זה מדברי ת"ק שבניו ובני ביתו א"צ לקבל‪ ,‬דבן חבר‬ ‫לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא‪ ,‬יכול לשקול בשר בכור כנגדה‪ .‬נאמר לשון פדיה‪ .‬ובאופן אחר מפרש רש"י (וכן עיקר) דבלא גזירה‬ ‫אינו חשוד‪.‬‬ ‫מעשר אינו נמכר לא חי ולא שחוט‪ ,‬לא תם ולא בעל מום‪ ,‬שוה יודעים שמעשר אינו נמכר מ"לא ימכר" דחרמים‪ ,‬דלא צריך דהקדש‬ ‫אשת חבר כחבר‪ ,‬וחבר שמת אשתו ובניו הרי הם בחזקתם‪.‬‬ ‫נינהו והקדש אין הרשות ביד בעלים למוכרו לאחרים אלא לגזבר נמסר‪,‬‬ ‫וה"נ כל כמה דאיתנהו ביד בעלים לא מזדבן‪ ,‬ובבית כהן חולין נינהו‬ ‫אמנם מעשר בעל מום של יתומים התירו למוכרו‪.‬‬ ‫וכן חצר שמוכרים בה תכלת הרי היא בחזקתה עד שתיפסל‬ ‫לאביי מוכרו בהבלעה בעורו בחלבו בגידיו ובקרניו משום ונמכרין‪ ,‬ואם אינו ענין לחרמים תנהו ענין למעשר דלא ימכר‪.‬‬ ‫‪-‬שימכרו בה קלא אילן לשם תכלת‪.‬‬ ‫אשת או בת עם הארץ שנישאת לחבר‪ ,‬וכן עבדו של עם‬ ‫השבת אבידה שאינם יכולים לאכול את כולו והוא יסריח‪ ,‬אבל של ל"ב‪ :‬לרב אשי "לא יגאל" דמעשר היינו לא ימכר מחיים‪,‬‬ ‫גדול אין למוכרו אף בהבלעה‪ ,‬דאף דתנן שהלוקח לולב‬ ‫הארץ שנמכר לחבר‪ ,‬צריכים לקבל דברי חברות‪ ,‬ואף דאמרן‬ ‫דכתיב "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל"‪ ,‬ואיירי‬ ‫לעיל שבניו ובני ביתו א"צ לקבל‪ ,‬הכא כיון שבשעת קבלה לא היו אצלו‬ ‫מחבירו בשביעית דמותר לקנות בשביעית מעם הארץ פירות שחנטו‬ ‫מחיים שזה הזמן שהוא עושה תמורה‪ ,‬ואם מחיים דאלימא‬ ‫ואיכא למימר שהם ממשיכים במנהגם הראשון‪ ,‬אבל אשת או בת‬ ‫בשישית ונלקטו בשביעית‪ ,‬דאילנות הולכים בהם בתר חנטה‪ ,‬יתן לו את‬ ‫קדושתו למיתפס פדיונו אינו נפדה‪ ,‬כ"ש שלאחר שחיטה‬ ‫חבר שנישאת לעם הארץ‪ ,‬וכן עבדו של חבר שנמכר לעם‬ ‫האתרוג במתנה‪ ,‬מפני שאסור לקנות אתרוג בשביעית דאין‬ ‫דלא אלים למיתפס פדיונו אינו נפדה‪ ,‬ובהכרח "לא יגאל"‬ ‫הארץ‪ ,‬לת"ק א"צ לקבל דברי חברות אם חזרו תחת יד חבר‪,‬‬ ‫מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ מפני שהוא עושה בהם סחורה‬ ‫ואינו מבערם בזמן הביעור כשכלה לחיה שבשדה‪ ,‬ואתרוג הולכים בו בתר היינו לא ימכר‪ .‬ולא כתיב להדיא "לא ימכר"‪ ,‬כדי שלא נאמר‬ ‫ולר"מ צריכים לקבל דברי חברות‪.‬‬ ‫לקיטה‪ ,‬שאני הכא דמוכחא מילתא דהדבר ידוע שהעור לא נמכר שרק למוכרו אסור‪ ,‬אבל לפדותו מותר מפני שדמיו‬ ‫ל"א‪ .‬וכולם שקיבלו דברי חברות וחזרו בהן‪ ,‬לר"מ אין מקבלים‬ ‫בדמים יקרים כ"כ‪ ,‬אבל אתרוג דמיו קלים ואינו ניכר שהבליעם בלולב‪ .‬להקדש‪ ,‬קמ"ל שאינו נמכר ואינו נגאל‪( .‬ואין לומר שבהכרח‬ ‫ולרבא מעשר בהמה של יתומים מותר למוכרו בלא הבלעה‪" ,‬לא יגאל" היינו מכירה‪ ,‬דאם בא לומר שמחיים אינו נגאל‬ ‫אותם לעולם‪ ,‬ולרבי יהודה אם חזרו בהם בפרהסיא מקבלים‬ ‫ומעשר בהמה של גדול ששחטו‪ ,‬מבליעו בעורו ובחלבו אבל לאחר שחיטה נגאל‪ ,‬הרי צריך העמדה והערכה‪( ,‬וליכא‬ ‫אותם‪ .‬וי"א שדעת רבי יהודה שאם עשו דבריהם‬ ‫ובגידיו ובקרניו‪ ,‬דכתיב במעשר בהמה "והיה הוא ותמורתו לאוקמי במפרכסת שהרי היא כחיה לכל דבריה‪ ,‬דא"כ אף לגבי תמורה‬ ‫במטמוניות שלא חיללו שם שמים בפרהסיא מקבלים אותם‪.‬‬ ‫הרי היא כחיה‪ ,‬ולהר"ר שמעון מנייבל"א כיון שנגמרה השחיטה כהלכתה‬ ‫ודעת רבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה שבין בצינעא בין‬ ‫יהיה קודש לא יגאל"‪ ,‬ואיסור גאולה הוא מחיים‪ ,‬שהרי‬ ‫אין היא נחשבת כחיה‪ .‬תוד"ה הא)‪ .‬דלמ"ד קדשי מזבח לא היו‬ ‫בפרהסיא מקבלים אותם‪ ,‬שנא' "שובו בנים שובבים"‪ ,‬ורבי‬ ‫תמורה הוא עושה רק מחיים‪ ,‬ולאחר שחיטה איסור גאולתו‬ ‫בכלל העמדה והערכה מאי איכא למימר)‪.‬‬ ‫יוחנן פסק כדבריהם‪ .‬כתבו התוס' (ד"ה וכולן) שרש"י בע"ז (ז‪).‬‬ ‫הוא מדרבנן אטו מחיים‪ ,‬ולא גזרו אלא בדבר הנישום (‪-‬‬ ‫מבאר ש'וכולן שחזרו בהן' היינו גזלנים ועמי הארץ שחזרו מרשען למוטב‪.‬‬ ‫הנמכר) מחיים‪ ,‬כגון הבשר שכל חשיבות הבהמה אינה אלא בבשר‪ ,‬ולא ל"ג‪ .‬אכילת בכור בעל מום‪-‬‬ ‫והקשו התוס' וכי עם הארץ אינו יכול להיות חבר לעולם‪ .‬ולכן ביארו‬ ‫בדבר שאינו נישום מחיים כגון העור והגידים שחשיבות דמי לבית שמאי בכור אינו נאכל אלא לכהנים‪ ,‬דכתיב "ובשרם‬ ‫(כרש"י כאן) דמיירי שקיבלו עליהם וחזרו לסורם וקלקלו מעשיהם‪ ,‬שאין‬ ‫מקבלים אותם כיון שהראו שאינם יכולים לעמוד בזה‪ ,‬ולרבי יהודה אם‬ ‫הבהמה אינו בגלל העור‪ ,‬ולכן בהבלעה מותר אפילו בגדול‪ ,‬וביתמי יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין" ובחזה ושוק כתיב "ואתה‬ ‫חזרו לסורם במטמוניות ובגלוי נזהרים על דברי חבירות אין מקבלים‬ ‫ובניך ובנותיך אתך"‪.‬‬ ‫אוקמוה רבנן אדאורייתא דלאחר שחיטה מוכרו כדרכו‪.‬‬ ‫אותם‪ ,‬מפני שגונבים דעת הבריות‪ ,‬אבל אם קלקלו מעשיהם אף‬ ‫ורב שמואל בר רב יצחק סובר כרבא שמדאורייתא מותר למכור לבית הלל בכור נאכל אפילו ע"י זרים‪ ,‬ו"כחזה התנופה‬ ‫בפרהסיא מקבלין אותן כשישובו‪ ,‬דכשחוזרים חוזרים לגמרי‪ ,‬ולל"ב‬ ‫(תוד"ה איכא) אם הכרנו בהם מתחילה קודם שחזרו לסורם שהיו נוהגין‬ ‫מעשר לאחר שחיטה‪ ,‬כדמצינו שהוא מתיר למכור מעשר בהמה וכשוק הימין" נאמר בתם דכתיב לפני כן "את דמם תזרוק"‪ ,‬אבל‬ ‫דברי חבירות אף בסתר‪ ,‬מקבלים אותם כשישובו‪ ,‬אבל אם לא הכרנו בהם‬ ‫של יתומים בלי הבלעה‪ ,‬דכתיב "רק בכל אות נפשך תזבח בבעל מום כתיב "הטמא והטהור יחדיו"‪ ,‬ואם טמא שאינו‬ ‫מעולם שעשו דברי חבירות כי אם בפרהסיא ובצינעא לא היו נזהרין היטב‪,‬‬ ‫ואכלת בשר כברכת ד' אלוקיך"‪ ,‬ומבואר שיש דבר שאין בו אוכל קדשים קלים מותר בבכור‪ ,‬כ"ש שזר שאוכל קדשים‬ ‫אין מקבלין אותם‪ ,‬דגונבי דעת הבריות הם‪.‬‬ ‫ברכה (‪-‬אין נהנים ממנו) מחיים אלא לאחר שחיטה שאפשר קלים (‪-‬שלמים מעשר ופסח) מותר‪ ,‬ואין לפרוך מה לטמא‬ ‫חבר שנעשה גובה מס מטעם המלך‪ ,‬דוחין אותו מחברותו‪ ,‬ואם‬ ‫למוכרו‪ ,‬והיינו מעשר בהמה‪( ,‬דשאר קדשים אם נפל בהם מום פודה שהותר מכללו בעבודת ציבור שאם אין כהן טהור באותו בית אב‪,‬‬ ‫פירש מן הגבאות‪ ,‬בתחילה אמרו שאין מקבלים אותו‪ ,‬וחזרו‬ ‫אותם ויכול למוכרם מחיים לכל מי שירצה)‪ ,‬ומבואר שלאחר שחיטה הוא הטמא עושה עבודת ציבור‪ ,‬דכתיב "במועדו" – אפילו בשבת ואפילו‬ ‫לומר שמקבלים אותו‪.‬‬ ‫נמכר מדאורייתא‪ ,‬והא דקתני אינו נמכר שחוט זה מדרבנן‪ ,‬ולגבי יתומים‬ ‫בטומאה‪ ,‬דבאכילה לא הותר מכללו‪ ,‬ובאכילה זר עדיף מטמא‬ ‫מוקמינן אדאורייתא‪.‬‬ ‫בקדשים קלים‪ ,‬ולא מצינו אכילה שכהן טמא מותר בה וזר אסור בה‪.‬‬ ‫באלו דברים חכם יכול לפסוק לעצמו‪ -‬אין אדם רואה‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה ובית הלל) שאף שלומדים מ"כחזה התנופה וכשוק‬ ‫בכורות עצמו להתירם ע"י מום‪ ,‬והיינו ביחיד מומחה (דיחיד ל"ב‪ .‬בהמה גסה של מעשר של גדול אפשר להבליע‬ ‫הימין לך יהיה" שגם בכור בעל מום ניתן לכהן‪ ,‬היינו משום דאתי קל‬ ‫וחומר ומפיק מהקישא‪ ,‬כיון שההיקש נשאר ללמד על בכור תם‪.‬‬‫שאינו מומחה אין לו כח להתיר בכורות)‪ ,‬אבל בשלשה מכירתה בעצמות‪ ,‬שהם ראויים לעשות מהם כלים‪ ,‬אבל בדקה‬ ‫שהבעלים הוא אחד מהם מותר (כדמצינו שאם מיאנה או חלצה‬ ‫לא‪ .‬וללישנא בתרא אף בגסה הדבר תלוי במנהג המקום אם לרבי עקיבא בית הלל מתירים אפילו לעכו"ם לאכול בכור‪,‬‬ ‫בפני חכם מותר לו לישאנה מפני שהיה שם בי"ד)‪ ,‬אבל עושים מהעצמות כלים‪.‬‬ ‫דכתיב "כצבי וכאיל"‪ .‬ולמ"ד הראשון בדעת ב"ה תלתא צבי‬ ‫ואיל כתיבי‪ ,‬חד לכדרבי יצחק ור' אושעיא (לא התפרש לנו היכן‪.‬‬ ‫בקדשים (‪-‬שיש שלמים בביתו ונפל בהם מום שאם זה מום קבוע פודה מקור איסור מכירת מעשר בהמה‪-‬‬ ‫רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה חד) הכונה להא דאיתא במכות (כ"ב‪ ).‬שהמרביע‬ ‫אותם ויוצאים לחולין) ומעשרות בהמה שנפל בהם מום וטהרות‬ ‫שאירע בהם ספק יכול לפסוק לעצמו‪ ,‬מפני שאינו חשוד לומר על לרב ולרבי יוחנן לומדים שאסור למכור מעשר בהמה אף‬ ‫והמנהיג שור פסולי המוקדשין לוקה‪ ,‬דהתורה החשיבה את השור בפני‬ ‫מום עובר שהוא קבוע‪ ,‬דמה לו לשקר דהרי הוא יכול להשאל על דכתיב "לא יגאל" ולא לא ימכר מגזירה שוה לא יגאל לא יגאל עצמו כשני מינים דכתיב "כצבי וכאיל")‪ ,‬וחד לכדרבי אלעזר הקפר‬ ‫הקדשים‪ ,‬ולהטיל מום בכל בהמותיו כיון שעדיין אינם קדושים מחרמים דכתיב בהו "לא ימכר ולא יגאל"‪ .‬רב נחמן בר יצחק (לדין שחיטה בחיה‪ .‬חולין כ"ח‪ ,).‬ואידך מה צבי ואיל פטורים מן‬ ‫דלא חשיב מטיל מום בקדשים‪ ,‬ואח"כ יעשר‪ ,‬ולאכול טומאות אם הם מוכיח שזו גזירה שוה מופנה‪ ,‬דאל"כ איכא למיפרך מה הבכורה‪ ,‬אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה‪.‬‬ ‫חולין בימי טומאתו‪ ,‬אבל בבכור שהוא קדוש מרחם ליכא למימר הכי לחרמים שכן חלים על הכל – שאם החרים את הקדשים חל עליהם‬ ‫ולענין הלכה כתבו התוס' (ד"ה פסק) ששיטת ר"י שהלכה כר"ע וכב"ה‬ ‫והוא חשוד‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה דהא) דא"כ תרומה טמאה דלא חזיא ליה חרם ונותן לכהן כפי טובת הנאה שיש לו בהם‪ ,‬וכן חרם חל על כל העדר‪,‬‬ ‫דמתני' שבכור מותר אפילו לעכו"ם‪( ,‬ואף שלפ"ז יוצא שיש שחיטה לעוף‬ ‫מן התורה כרבי‪ ,‬ודלא כר"א הקפר שלומד רק שחיטת חיה מ"כצבי‬ ‫לא יהיה נאמן‪ ,‬וכן בשאר כל איסור והיתר‪ ,‬ובהדיא אמרינן (עירובין ס"ג‪ ).‬אבל מעשר אינו חל אלא על החולין ורק על העשירי‪ .‬הגמ' אומרת‬ ‫וכאיל"‪ ,‬דילמא הכי קיימא לן‪ ,‬או שר"ע סובר שצבי ואיל הם שתי דרשות‪,‬‬ ‫שא"א ללמוד חרמים ממעשר (ולכן "לא יגאל" דחרמים‬ ‫האי צורבא דרבנן חזי ליה לנפשיה‪.‬‬ ‫(ד"ה אילימא) שר"ש מתיר אפילו במקום שא"א שלא יעשה מום‪ ,‬דחשיב אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות‪ .‬התוס' (ד"ה ורמינהי) גורסים‬ ‫חד להתיר נכרי וחד לשחיטת חיה‪ ,‬וא"כ אין שחיטה לעוף מן התורה)‪.‬‬ ‫מתכוין (דלא כרש"י דס"ל שאם אינו מתכוין למום חשיב אין מתכוין)‪ ,‬שלר"ע זה מלשון בגידה‪ ,‬מדלא קרי בבִגדו‪ ,‬ולר"א זה מלשון בגד וטלית‪.‬‬ ‫ובהלכות גדולות משמע שרוצה לפסוק שלזרים מותר ולעכו"ם אסור‪,‬‬ ‫וביארו שכוונת הגמרא שבמקום שאפשר שלא יעשה מום ר"ש דמתני'‬ ‫והיינו מדרבנן‪ ,‬ולהכי החלב מותר לעכו"ם‪ ,‬אמנם בכור הפסול לאכילה‬ ‫דיני בכור בעל מום‬ ‫מתיר משום אין מתכוין‪ ,‬ועוד פליגי בברייתא במטיל מום בבעל מום‪,‬‬ ‫יקבר‪ ,‬דדווקא היכא דשרי לישראל שרי לכלבים ולעכו"ם‪ ,‬ובנמצא טריפה‬ ‫והיינו שאחזו דם ביותר וימות בלא הקזה‪ ,‬או היכא שלא ימות אבל א"א‬ ‫הלכה כחכמים שעורו אסור ויקבר‪ ,‬אמנם קדשי מקדש שנפסלו אחר‬ ‫להקיז אלא במקום שעושה מום‪( ,‬ומ"מ אין לשחוט מחמת מום זה‪ ,‬דאתי האם קונסים מטיל מום בבכור וקוצץ בהרת‪-‬‬ ‫שחיטה ישרפו‪ ,‬אבל בגבולין לא‪ ,‬ובזמן בית המקדש גזרו לשרוף גם בכור‬ ‫לאחלופי בתם‪ ,‬אי נמי חשיב כמום עובר)‪ ,‬שר"מ אסר במקום שעושה מום‬ ‫אטו קדשי מקדש שנפסלו אחר שחיטה‪ ,‬ו'בכור יקבר' היינו בזמן הזה‪ ,‬או‬ ‫דקסבר ד"כל מום לא יהיה בו" היינו אפי' בבעל מום‪ ,‬וחכמים שרו משום ל"ד‪ :‬שיטת רבי אליעזר שכהן הצורם אוזן בכור אסור‬ ‫שיש חילוק בין נשחט שלא על פי מומחה לשאר פסולים שאירעו אחר‬ ‫דכתיב "תמים יהיה לרצון"‪ ,‬ובלבד שלא ישחט על אותו מום‪ ,‬דגזר אטו לשוחטו אפי' אם יפול בו מום אחר‪( ,‬והיינו מדרבנן‪ ,‬ואפילו לרבא‬ ‫שחיטה‪ ,‬בזמן הזה הבשר בשריפה והעור בקבורה‪ ,‬דבעור בזמן הזה לא‬ ‫היכא דלא מיית בלא עשיית מום דחשיב כתם‪ ,‬או אטו היכא דיכול דס"ל דמילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני‪ ,‬שאני הכא‬ ‫החמירו‪ ,‬והצמר ג"כ בקבורה‪ ,‬ואף דתנן שהאורג מלא הסיט מצמר בכור‬ ‫להתרפאות בהקזה במקום שאין אתה עושה מום‪ ,‬ור"ש שרי אף לשחוט ובצרעת שבמציאות אין בו מום ונגע‪ .‬ובספרי איתא שר"א אוסר‬ ‫ידלק‪ ,‬היינו משום שחוששים שיוציאוהו אחר הקבורה‪ ,‬אבל צמר ממהר‬ ‫דלא גזר‪ ,‬ור' יהודה אסר אף במקום שאין עושה מום דמתוך שאדם בהול מדאורייתא דכתיב "לא תאכל כל תועבה" וי"ל שרבנן לומדים מזה פסולי‬ ‫לכלות‪ ,‬או ד'ידלק' היינו לרבי יהודה שאם רצה להחמיר לשרוף את‬ ‫על ממונו אי שרית במקום שאין עושה מום אתי למיעבד במקום שעושה המוקדשין או בשר בחלב‪ .‬תוד"ה ומי) אמנם הקוצץ בהרתו אם‬ ‫הנקברים רשאי‪.‬‬ ‫מום)‪ .‬ולרב הלכה כרבי יהודה שדבר שאין מתכוין אסור‪ .‬נולד בו נגע אחר ונטהר ממנו הרי הוא טהור דאיגלאי מילתא‬ ‫וכן לענין נדה (ובעל קרי‪ ,‬דלא שרו רק לטומאה שהותרה בפסח‪ .‬תוד"ה‬ ‫אין)‪ ,‬לב"ש נדה אינה אוכלת בכור בעל מום‪ ,‬דכתיב "כחזה ל"ד‪ ,).‬והוא נשחט על אותו המום‪ .‬ואמר שמואל שגם בזה שאם הנגע הראשון היה בו היה מתרפא גם ממנו‪ ,‬דלא קניס ר"א אלא‬ ‫התנופה וכשוק הימין" וטמא שאכל קודש חייב כרת‪ ,‬ו"הטמא הלכה כר"ש‪ ,‬דכיון שלא היה דעתו להטיל מום כדי להתירו אלא כדי בממונו שמא יבוא לעשות כך דסבר שאם לא יתירוהו לו לא יהא‬ ‫נפסד אם ימתין למום אחר‪ ,‬דבלאו הכי היה צריך להמתין‪ ,‬ולכן קנסוהו גם‬ ‫שלא ימות לא קנסינן ליה‪.‬‬ ‫והטהור" איירי היכא שאין הטומאה יוצאת מגופו‪ ,‬כדמצינו‬ ‫לענין פסח שבא בטומאה כשרוב הציבור נטמאו במת שמותר להם חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה‪ ,‬לרבי אליעזר אם נפל בו מום אחר כדי שלא יעשה זאת‪ ,‬אבל בגופו שלא יחזור‬ ‫לאכול את הפסח‪ ,‬מ"מ אינו נאכל לזבים ומצורעים וזבות ונדות אם היא מגולה צריך לכסותה‪ ,‬ואם היא במקום שאינו ויעשה כך מפני דחושש שמא לא יפול בו נגע אחר ולא יטהר לעולם‪,‬‬ ‫משומר יצניענה‪ .‬ולרבי יהושע כיון שכבר עכשיו אינה ראויה ואפילו אם לא יפול בו נגע אחר אינו מרויח בקציצה שהרי הוא נגוע‬ ‫ויולדות‪ .‬ולב"ה נדה יכולה לאכול בכור בעל מום‪ ,‬דכיון‬ ‫לאכילה שמא היא טמאה‪ ,‬וגם לזילוף אינה ראויה שמא היא טהורה ואסור כבתחילה ועדיף לו להשאיר את הנגע הראשון שמא יתרפא‪ ,‬לא קניס‪.‬‬ ‫דכתיב הכא "הטמא" בסתמא‪ ,‬אין להחמיר כשהטומאה‬ ‫לאבדה‪ ,‬לכן יגלנה ויניחנה במקום שאינו משומר ותיטמא ותהא ויש להסתפק היכא שהוא חתן ופרח בו נגע אחר‪ ,‬דבעלמא‬ ‫יוצאה מגופו‪ ,‬ושאני פסח דכתיב התם "טמא לנפש"‪.‬‬ ‫ראויה לזילוף‪ .‬ולרבן גמליאל לא יחדש בה דבר‪ .‬ואמר רב נותנים לחתן ז' ימים לו ולאיצטליתו ולכסותו שלא יראה הכהן‬ ‫מתי אסור להפשיט את עור הבהמה שלם דרך הרגלים‪ -‬אלעזר (וי"א רבי חייא) לבנו שר"מ שאוסר לקלקל את הבכור את הנגע‪ ,‬וכל זמן שלא ראהו כהן וטימאהו אינו טמא דבכהן תלה רחמנא‪,‬‬ ‫אין מרגילין (‪-‬להפשיט את כל העור דרך הרגלים כדי להשאירו שלם ומתיר רק בלא מום כדי שלא תמות ס"ל כרבי אליעזר שאוסר לגרום וכן ברגל נותנים כל ימי הרגל‪ ,‬וי"ל שבאופן זה נטהר‬ ‫לעשות ממנו מפוח לנפחים או למוכרי דבש ושמן לתת אותו בעורות אלו) לה טומאה אלא יצניענה‪ ,‬ורבנן שמתירים להטיל מום כדי שתהיה ראויה מהראשון מיד כשיש נגע אחר‪( ,‬ואף דבעינן תגלחת וצפרים ואסור‬ ‫ביו"ט‪ ,‬משום טירחה שאינה צריכה ליום טוב‪ .‬ובבכור אפילו לאכילה סוברים כרבי יהושע שמתיר לגרום טומאה כדי שתהיה בתשמיש המטה כל ימי ספורו‪ ,‬מיירי שלא היה אלא מצורע מוסגר‪ ,‬א"נ‬ ‫אפילו מוחלט שהוא נשאר בטומאתו מדרבנן יכול לעשות תגלחת וצפרים‬ ‫ראויה לזילוף‪ ,‬ורבי יהודה שאוסר בין לתקן בין לקלקל אע"פ שתמות‬ ‫בעל מום אסור‪ ,‬והיינו לבית שמאי שאוסרים להאכילו לנדות‬ ‫ולמנות ימי ספורו וליטהר מן התורה‪ ,‬אמנם כפרתו אינו יכול להביא‪ ,‬דאינו‬ ‫דס"ל דבקדושתו הוא‪ ,‬וכיון שאינו רוצה שיחתך העור הוא חותך את‬ ‫יכול להכניס ידיו לבהונות כל זמן דטמא מדרבנן‪ .‬תוד"ה מקמייתא)‪ ,‬או‬ ‫ותלך לאיבוד כרבן גמליאל שאמר שלא יתקננה ולא יקלקלנה‪.‬‬ ‫הבשר ואיכא בזיון קדשים‪ .‬ובפסולי המוקדשין אע"פ שנפדו ושחטם‬ ‫לאכילה אסור‪ ,‬ואין לומר שזה כב"ש הנ"ל‪ ,‬די"ל שב"ש הגמ' אומרת שאין ראיה מחבית לבכור או איפכא‪ ,‬שרק כשנטהר מהנגע החדש נטהר מהנגע הראשון‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫החמירו רק בבכור שקדושתו מרחם‪ ,‬אלא היינו לרבי אלעזר דגילוי חבית קל מבכור‪ ,‬לפי שזה רק גרמא‪ ,‬ומאידך חבית ובהרת שנקצצה שלא נתכוין לקוצצה‪ ,‬הרי הוא טהור‪.‬‬ ‫ברבי שמעון שסובר שהמפריש ב' חטאות ואחת מהן לאחריות חמורה מבכור‪ ,‬דשמא יבוא אליהו ויטהרנה‪ ,‬אבל בבכור יש ולחכמים המטיל מום בבכור מותר לשוחטו אם נולד בו‬ ‫מום אחר‪ ,‬אבל הקוצץ בהרת אינו נטהר דקנסינן ליה לעולם‬ ‫ונפל מום באחת (תמימה תקרב ובעלת מום תיפדה‪ ,‬ו)אם להתיר שמא ימות‪.‬‬ ‫נשחטה הבעלת מום אחר פדיונה‪ ,‬אפי' אם נזרק דם התמימה ועוד י"ל שבכל מקום נחלקו בדרשות הפסוקים‪ ,‬וכאן נחלקו אא"כ פרחה בהרת בכולו שאז גם אם היה בו הנגע הראשון היה‬ ‫כשבשר הבעלת מום בקדירה אסורה אפילו בהנאה‪ ,‬דהויא לה במטיל מום בבעל מום כגון האי בכור שאחזו דם‪ ,‬ר"מ לומד שאין טהור‪ ,‬או שנתמעטה מכגריס לפני שקצצה‪( ,‬לתוס' (ד"ה עד) הכונה‬ ‫חטאת שכיפרו בעליה דלמיתה אזלא‪ ,‬וס"ל שאפילו אחר שחיטה היא לעשות בו מום מ"כל מום לא יהיה בו" וקרי ביה לא יה יה בו מום‪ ,‬שקצצה לכגריס ונתמעטה באופן שגם בלי הקציצה היתה פחות מכגריס)‪,‬‬ ‫בקדושתה‪( ,‬ולת"ק אם נשחטה לפני זריקת דם התמימה ומ"כל" לומדים שאפילו בבעל מום אסור להטיל עוד מום‪ ,‬ולרבנן כיון דבכל מקום קונסים אותו להפסיד מה שרצה להרויח‪ ,‬במום‬ ‫דכתיב "תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו" דמשמע שהאיסור שהתכוין להתיר ע"י אותו מום‪ ,‬קנסוהו רק לגבי אותו מום‪,‬‬ ‫מותרת)‪.‬‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה דתניא) שאם הפריש בהמה לחטאת ונפל בה מום להטיל מום נאמר רק בתמים הראוי לרצון‪ ,‬מותר‪ ,‬ורבי יהודה סובר כר"מ ובבהרת שרצה לטהר עצמו ע"י הקציצה‪ ,‬קנסוהו שהקציצה‬ ‫וחיללה על אחרת‪ ,‬לרבנן בעלת המום מותרת לעולם‪ ,‬ולראבר"ש מותרת אבל גוזרים במקום שאינו עושה מום אטו מקום שעושה מום‪( ,‬ור"מ לא תטהר אותו וממילא הוא טמא לעולם‪ ,‬דחשבינן לנגע כאילו הוא‬ ‫רק אם נשחטה לפני התמימה‪ .‬ואם הפריש שתי בהמות לחטאת משום‬ ‫לומד משם להתיר להטיל מום בפסולי המוקדשין לאחר נמצא ומי אמר שהיה מתרפא ממנו‪.‬‬ ‫אחריות‪ ,‬ובאחת נפל מום‪ ,‬לרבנן אם נשחטה לפני התמימה מותרת ואם‬ ‫קנס לבנו אחריו‪-‬‬ ‫‪.‬‬‫קמ"ל‬ ‫ועבודה‪,‬‬ ‫בגיזה‬ ‫דאסירי‬ ‫כיון‬ ‫לאוסרם‬ ‫דהו"א‬ ‫פדיונם‪,‬‬ ‫נשחטה אחרי התמימה אסורה‪ ,‬ולראבר"ש בכל אופן אסורה‪.‬‬ ‫ל"ג‪ :‬ואין להעמיד בכור כראבר"ש‪ ,‬די"ל שהוא מחמיר (ואין לומר שר"מ לומד מזה להתיר הטלת מום בבעל מום‬ ‫יש להסתפק אם המוכר עבדו לעכו"ם שקנסו אותו לפדותו‬ ‫דווקא בפסולי המוקדשין‪ ,‬דאלימי למיתפס פדיונם‪ .‬ואף מעיקרו ‪-‬לפני ההקדש‪ ,‬דזה פשיטא)‪ .‬ורבנן לומדים מ"כל מום‬ ‫עד עשרה בדמיו‪ ,‬אם קנסו בנו אחריו או לא‪.‬‬ ‫שראבר"ש מודה שפסולי המוקדשין נמכרים באיטליז לא יהיה בו" שאסור אף לגרום מום‪ ,‬שלא יביא דבילה ובצק‬ ‫וכן יש להסתפק במכוין מלאכת דבר האבד למועד שאסרו‬ ‫ונשקלים בליטרא בשביל שההקדש ירויח‪ ,‬אלמא לאו בקדושתייהו ויניחנה על האוזן כדי שיבוא כלב ויאכלנה)‪.‬‬ ‫לו לעשות מלאכה זו במועד הואיל ולכך נתכוין‪ ,‬אם קנסו בנו‬ ‫קיימי‪ ,‬הכא אין בזה כ"כ רווח דמה שמשביח בעור פוגם בבשר וכן מצינו שרבי יוחנן אמר שאף שנחלקו בבכור אם מותר‬ ‫אחריו או לא‪.‬‬ ‫להקיז דם בבכור שאחזו דם שאין לך מום גדול מזה‪ ,‬מודים שאסור‬ ‫שחותכו ופושטו עם העור‪.‬‬ ‫לחמץ מנחות שנתחמצו כגון שאחד לש בחימוץ ואחר אפאה‪ ,‬ובבכור ג"כ יש להסתפק היכא שהטיל בו מום אם קנסו בנו‬ ‫וי"מ שטעם האיסור להפשיט פסולי המוקדשין משום‬ ‫דכתיב "לא תאפה חמץ" וכתיב "לא תיעשה חמץ" לומר אחריו‪ ,‬דאף אם בעבד קונסים שאני התם דכל יומא מפקע‬ ‫שנראה כעבודה בקדשים שמוכרים העור לצורך מפוח כשהוא עדיין‬ ‫ליה ממצות‪ .‬ואף אם בעבד לא קונסים‪ ,‬י"ל דשאני הכא דאיכא איסורא‬ ‫על הקדשים‪ ,‬שזה בזיון גדול‪ ,‬ואסור לכו"ע‪ .‬וי"מ שזה אסור לכו"ע שחייבים על כל דבר בפני עצמו‪ .‬וכן אסור לסרס בהמה של חולין‬ ‫מסורסת‪ ,‬דכתיב "ומעוך וכתות ונתוק וכרות"‪ ,‬אם על כורת דאורייתא‪( .‬תוד"ה אם)‪ .‬ואף אם במועד לא קונסים‪ ,‬י"ל דהיינו‬ ‫משום גזירה שמא ישהה מלשחוט עד שימצא בני אדם שמחפשים‬ ‫חייב כ"ש שחייב בנותק‪ ,‬אלא קרא אתא לחייב נותק אחר מפני שלא עשה איסור שהרי מת קודם המועד‪ ,‬אבל בבכור י"ל‬ ‫עורות שלמים ובינתיים יגדל מהם עדרים עדרים ויבוא לידי גיזה כורת (‪-‬שאם אחד כרת את הביצים ועודם בכיס ובא חבירו וניתקם שהקנס הוא על הממון‪.‬‬ ‫ועבודה בפסולי המוקדשין‪.‬‬ ‫מהכיס שניהם חייבים‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה להביא) כתבו שרש"י לקמן ורבי זירא הוכיח שהקנס הוא רק עליו‪ ,‬ממה ששדה‬ ‫(ל"ט‪ ):‬מבאר שכרות היינו שחתכם בסכין אך הם עדיין מעורים קצת‪ ,‬שניטייבה (‪-‬נזדבלה ע"י עגלות ומשאות של זבל‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה‬ ‫עשית מום או גרימת טומאה וכדו'‬ ‫נטייבה) כתבו שבירושלמי פירש שכולם חורשים פעם אחת והוא חרש ב'‬ ‫ונתוק היינו שתלשם לגמרי ביד‪ ,‬ובשני האופנים הם עדיין בכיס)‪.‬‬ ‫פעמים)‪ ,‬או נידיירה (‪-‬שהביא לשם דיר בהמות חודש או חודשיים כדי‬ ‫ל"ד‪ .‬וכן בחבית נחלקו בקראי‪ ,‬דכתיב "ואני הנה נתתי לך‬ ‫הקזת דם לבכור‪ -‬בכור שאחזו דם‪ ,‬לרבי יהודה אין להקיז‬ ‫לזבלה) בשביעית אסור לו לזורעה במוצאי שביעית דקנסינן‬ ‫לו דם אפילו במקום שאינו עושה בו מום‪ ,‬דהמכה יכולה לחזור‬ ‫את משמרת תרומתי"‪ ,‬לרבי יהושע איירי דווקא בטהורה‬ ‫ליה כיון שעשה עבודה חשובה‪ ,‬אבל לבנו מותר‪( ,‬ובנטל קוצים‬ ‫ולהתרפאות‪ ,‬דמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה במקום שאין‬ ‫שהיא ראויה לך‪ ,‬ולר"א איירי אף בתלויה אמר רחמנא עביד‬ ‫עושה בו מום אתי למיעבד במקום שעושה בו מום‪ ,‬ואסור אפי' אם‬ ‫תלושים ומפוזרים בשביעית מותר גם לו‪ ,‬דליכא למיקנס מידי כיון‬ ‫לה שימור דכתיב "משמרת"‪ ,‬דחשיבא ראויה שמא יבוא אליהו‬ ‫שלא עשה בשביעית עבודה חשובה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה שנתקווצה) שאם‬ ‫ימות אם לא יקיזוהו‪ .‬ולחכמים (בברייתא רבי מאיר) מותר‬ ‫ויטהרנה‪.‬‬ ‫להקיז לו דם במקום שאינו עושה בו מום שלא יחתוך ולא יפגום‬ ‫הקוצים מחוברים יש איסור דאורייתא בנטילתם מפני שמיפה את‬ ‫הקרקע)‪.‬‬ ‫ואין לומר שנחלקו אם דורשים מסורת שזה לשון יחיד‪ ,‬או‬ ‫את אזנו וניב שפתיו שזה לא עתיד להתרפאות‪ ,‬דאם לא נתיר לו במקום‬ ‫מקרא שקורים "תרומותי" לשון רבים‪ .‬שהרי ר"א סובר יש‬ ‫שאינו עושה מום יבוא לעשות במקום שעושה מום‪ ,‬ואם עשה מום‬ ‫ל"ה‪ .‬המטמא טהרות של חבירו‪ ,‬קנסוהו רבנן שישלם‪ ,‬אבל‬ ‫אם למסורת‪ ,‬ודריש "בבגדו בה" כיון שבגד בה אביה שמכרה‬ ‫אין לשוחטו על מום זה הואיל והטילו‪ ,‬עד שיפול בו מום אחר‪.‬‬ ‫את בנו לא קנסו‪ ,‬דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק לחייב‬ ‫לשפחות שוב אינו יכול למוכרה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות‬ ‫ולחכמים דברייתא מותר אף במקום שעושה מום אם צריך‬ ‫אפילו את האב מדאורייתא‪.‬‬ ‫אחר שפחות‪ ,‬אבל לאחר אישות יכול למוכרה‪ .‬ור"ע סובר יש אם‬ ‫להקיז מאותו אבר‪ ,‬ולא יניחנו שימות‪ ,‬ובלבד שלא ישחט על מום‬ ‫המטיל מום בבכור שלא בכונה מותר לשחוט מחמת מום‬ ‫למקרא‪ ,‬ודריש בביגדו בה" כיון שפירס טליתו עליה שייעדה‬ ‫זה‪ .‬ולר"ש מותר להקיז אף שעושה בו מום‪( ,‬דס"ל דדבר‬ ‫זה‪ ,‬בין בעכו"ם (וכמעשה דקסדור‪ ,‬שהתירו כשהטיל מום‬ ‫ונשאה שוב האב אינו יכול למוכרה אפילו אם האדון גירשה‪ ,‬דאין‬ ‫דשאין מתכוין מותר‪ ,‬ולשמואל הלכה כמותו‪( ,‬הקשו התוס'‬ ‫לתת לו‪ .‬תוד"ה מימר)‪ ,‬אבל רועים של כהנים והם עצמם ישראל שאני התם דודאי יש שם מים‪ ,‬אבל) הכא דאינו אלא חשש‬ ‫בלא כוונה להתיר שלא ידע שאפשר לשחוט ע"י מום אא"כ נפל‬ ‫אינם נאמנים‪ ,‬דחוששים שרוצה שיזמנו ללגימא‪ ,‬וכ"ש בלבד איכא מיגו‪.‬‬ ‫מאיליו‪ ,‬ואסרו כשנתכוין להתיר‪ ,‬ואין חוששים דאתי למיחלף‬ ‫שרועים כהנים של כהנים אינם נאמנים דחיישינן גם נאמנות כהן חבר שלא הטיל מום בכונה‪ -‬רבי צדוק היה‬ ‫בגדול ישראל)‪ ,‬בין בישראל קטן (וכמעשה דתינוקות‪ ,‬ולא‬ ‫לגומלין וגם ללגימא‪ .‬ולרשב"ג נאמן על של חבירו כהן לכהן‪ ,‬לו בכור ונתן לפניו שעורים בסלי נצרים של ערבה קלופה‪,‬‬ ‫חיישינן דאתי למיסרך)‪.‬‬ ‫דלא חיישינן לא לגומלין ולא ללגימא‪ ,‬ולא על של עצמו‪ .‬ולר"מ ובזמן אכילתו נקרעו שפתיו‪ ,‬ואמר רבי יהושע שחבר נאמן‬ ‫נכרי שאמר לו ישראל שהבכור אינו מותר אא"כ היה בו‬ ‫החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו‪ ,‬והיינו שרועים כהנים לומר שלא הטיל את המום בכונה‪ ,‬ורבן גמליאל אמר שאין‬ ‫מום‪ ,‬והטיל בו הנכרי מום‪ ,‬הבכור מותר‪ .‬ואם אמר לנכרי‬ ‫בבהמה של ישראל אינם נאמנים ודלא כרשב"ג‪ ,‬ופליג גם את"ק‬ ‫חילוק בזה בין חבר לעם הארץ‪ .‬לרש"י רבי יהושע חזר בו‪ ,‬ולתוס'‬ ‫שאינו מותר אא"כ נעשה בו מום‪ ,‬לרב קטינא אסור‪ ,‬דהוי‬ ‫שסובר שרועים כהנים נאמנים‪.‬‬ ‫(ד"ה היאך‪ ,‬ול"ה‪ :‬ד"ה וכי) מסתבר שלא חזר בו‪ ,‬ואמר כרבן גמליאל משום‬ ‫כאומר שיעשה בו מום‪ ,‬ולרבא גם בזה מותר‪.‬‬ ‫כבודו‪ ,‬כמו לגבי תפילת ערבית רשות שאמר כרבן גמליאל שזה חובה ורב‬ ‫לרב נחמן הלכה כרשב"ג שאפילו בנו ובתו נאמנים‪ ,‬ומ"מ אשתו‬ ‫פוסק שזה רשות‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה בא) שלהלכה אין חילוק בין חבר‬ ‫המטיל מום בבכור בכונה להתירו‪ ,‬אפי' בגרמא אסור‪ ,‬אבל אינה נאמנת מפני שאשתו כגופו‪ ,‬וכן הלכה‪ .‬ולרבא הלכה‬ ‫המטיל שלא בכונה‪ ,‬אפי' במסיח לפי תומו שסיפרו לקסדור כרבי יוסי‪ ,‬ואף שרבא אמר שאם הכהן הבעלים עומד בחוץ‬ ‫לעם הארץ‪.‬‬ ‫לפי תומם שאם יפול בו מום יהיה מותר ולא נתכוונו שיטיל בו מום‪,‬‬ ‫נאמנות במילתא דעבידא לגלויי‪-‬‬ ‫ונכנס הבכור שלם ויצא בעל מום מעידים עליו להתירו‪,‬‬ ‫מותר‪.‬‬ ‫הכהן נאמן לומר שהראה את הבכור לחכם‪ ,‬ופסק לו שהוא‬ ‫איירי שגם בניו ובנותיו בחוץ‪ ,‬וקמ"ל דלא חיישינן לחשדא‬ ‫בעל מום קבוע‪ ,‬ובלבד שיש לו עדים שלא הוא הטיל את המום‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫בכור שרדף אחרי אדם‪ ,‬ובעט בו האדם בשעת רדיפה שהרועה עצמו הטיל בו מום‪ .‬ל"א מיירי שאמרו העדים שכל בעליו של‬ ‫ועשה בו מום‪ ,‬מותר לשוחטו אפילו אם הוא כהן‪ ,‬דכוונתו להציל בכור דהיינו הוא ובני ביתו היו עמנו בחוץ ונכנס הבכור שלם בבית ויצא‬ ‫רב יהודה אמר בשם רב שכהן נאמן לומר שישראל נתן לו‬ ‫עצמו‪ .‬ואם בעט אחרי הרדיפה‪ ,‬ללישנא קמא אסור‪ ,‬וללישנא חבול‪ ,‬דבזה עדותם עדות כיון שלא היה איש בבית‪ ,‬וקמ"ל שלא חוששים‬ ‫את הבכור במומו וא"צ להביא עדים שמאליו נפל בו‪ ,‬כיון דעביד‬ ‫שמא הם גרמו לו מתחילה ע"י שהניחו לו דבילה על האוזן או שעשו לו‬ ‫גומא ונפל שם‪.‬‬ ‫בתרא מותר משום שנזכר בצערו‪.‬‬ ‫לגלויי‪ .‬וכן הלכה‪.‬‬ ‫הגמ' אומרת שאין ממתני' ראיה לדינו של רב יהודה‪ ,‬די"ל‬ ‫מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם‪ .‬ספק בכור שנולד בבית ישראל (כגון רחלה שלא ביכרה וילדה‬ ‫דטעמא דמתני' מפני שאינו חשוד לאכול קדשים תמימים‬ ‫לל"ק בגדי שאוזניו ארוכות ורואים אותם לפני שיצא כל ראשו מותר שני זכרים‪ ,‬שאחד יתן לכהן‪ ,‬ואחד לו והוא ספק וירעה עד שיומם ואוכלו‬ ‫בחוץ‪ ,‬אבל להטיל מום הכהנים חשודים‪.‬‬ ‫להטיל מום באזנו‪ ,‬דכל זמן שלא יצא כל ראשו אינו כילוד‪( ,‬ואין ישראל)‪ ,‬לרבי יהושע בן קפוסאי (הנ"ל‪ ,‬דדין ספק בכור ביד ישראל‬ ‫ואין להקשות על דין זה מהא דתנן שמי שאמר למי שאינו‬ ‫חוששים שמא יצא רוב הראש וחזר‪ ,‬דכיון שאוזני הגדי גדולות דרך כדין בכור אצל כהנים‪ ,‬ולרב חסדא) צריך שנים מן השוק להעיד‬ ‫נאמן על המעשרות שיקנה ממי שהוא נאמן שאינו לוקח פירות‬ ‫האזנים לצאת כבר כשיצא מיעוט הראש‪ .‬תוד"ה גדיא)‪ ,‬ובשה מותר עליו שלא הוטל בו מום בכונה‪ ,‬ולרב נחמן אפי' הבעלים מעידים‬ ‫בשפתיו שהם נראים תחילה‪ ,‬אבל אוזניו קשורות ואינם נראות עד‬ ‫מעם הארץ‪ ,‬או שהוא לוקח מעם הארץ אבל הוא מעשר דמאי קודם‬ ‫עליו‪ ,‬דכהנים נחשדו על הבכורות‪ ,‬אבל ישראל לא נחשדו אפילו על ספק‬ ‫בכור שנאכל על ידם‪ ,‬דאל"כ ספק בכור לר"מ שהחשוד על הדבר‬ ‫שיצא‬ ‫שיצא כל ראשו‪ .‬וי"א שאף שה באזניו מותר‪ ,‬דאומרים‬ ‫שימכרם‪ ,‬אינו נאמן‪ ,‬אף דעביד לגלויי‪ .‬דשאני התם שיכול‬ ‫דרך צדעיו‪ ,‬שכיון שרואה עכשיו מיעוט אוזן‪ ,‬ודאי לא יצא רובו וחזר‪.‬‬ ‫להשתמט ולומר שבעיניו הוא כן נאמן‪ .‬ומאידך מהא דאיתא התם‬ ‫לעצמו אינו מעיד גם לאחרים אין מי שנאמן להעיד עליו‪ ,‬דלדבריו‬ ‫(תוד"ה איכא)‪ .‬עוד כתבו התוס' (שם) שרבא דהכא ס"ל כרבה (חולין‬ ‫שאם שלחו לאיש מסוים נאמן‪ ,‬אין ראיה דנאמן במילתא‬ ‫נמצאו ישראל חשודים על ספק בכור‪ ,‬וכ"ש כהנים היכא שנולד ספק בכור‬ ‫ס"ט‪ ,):‬דרב הונא סובר (שם) שכיון שבסוף יצא הרוב אגלאי מילתא שהוא‬ ‫בעדרם‪ ,‬שהם צריכים להמתין עד שיפול בו מום‪ ,‬דלא נפטרו כהנים מבכור‬ ‫דעביד לגלויי‪ ,‬דהתם כיון שאיכא תובע ‪-‬ששלחו לאדם מסוים‬ ‫קדוש למפרע‪ ,‬דלדבריו נתחייב על מה שהטיל בו מום כבר כשיצא‬ ‫בהמה טהורה‪ ,‬שהרי לר"מ יש חיוב מתנות כהונה אפי' בספק‬ ‫מיעוטו‪.‬‬ ‫וסבר דודאי יתבענו‪ ,‬מירתת‪ ,‬אבל בבכור לא מירתת דסר מי יטרח‬ ‫בכור שחליפיו ביד כהן כגון ברחלה שלא ביכרה וכנ"ל שהכהן נוטל‬ ‫לחפש ולשאול את אותו ישראל אם נתנו לו במומו‪.‬‬ ‫מום הנראה רק כשהבכור פותח פיו לצעוק‪ ,‬ולא‬ ‫את אחיו‪( ,‬ורבי יוסי פוטר דעשו את שאינו זוכה כזוכה)‪ ,‬ומבואר‬ ‫שרק כהנים חשודים להטיל מום בבכור‪ ,‬ולא ישראלים‪ .‬ל"ו‪ :‬רב ירמיה בר אבא אמר שהוא המקור למה שאמר רב‬ ‫כשפותח פיו לאכול‪ ,‬הוי מום שבגלוי (דאיתא לקמן (ל"ז) שאינו‬ ‫(וממעשר לר"מ אין ראיה‪ ,‬דשם הבעלים נאמן מיגו שהיה יהודה‪ ,‬אבל הוא לא אמר שכהן נאמן לומר שקיבלו‬ ‫נשחט אלא על מום שבגלוי‪ ,‬כדתנן שאם נפגמו (‪-‬ניטל מהם מעט)‬ ‫מטיל מום בכל העדר לפני המעשר שזה מותר כיון שאף אחד עדיין מישראל במומו‪ ,‬אלא אמר שישראל נאמן לומר שהוא נתן‬ ‫או נגממו (נחתכו ברוחבם מלמעלה בעומק ולא נתחסרו כלל)‬ ‫את הבכור לכהן במומו‪ ,‬וקמ"ל שאף אם הוא מעיד שנתנו‬ ‫החניכיים החיצונות‪ ,‬או שנעקרו הפנימיות שהשיניים הגדולות‬ ‫לא קדוש)‪.‬‬ ‫בזמן שהיה הטלה קטן ועכשיו הוא גדול נאמן‪ ,‬ולא אמרינן‬ ‫קבועות בהם‪ ,‬הוי מום‪.‬‬ ‫אביי אומר שאף שכהנים חשודים להטיל מום‪ ,‬ולר"מ‬ ‫דלא קים ליה‪.‬‬ ‫בסורא מתנו כרב ירמיה‪ ,‬ובפומבדיתא מתנו כרב יהודה‬ ‫החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו‪ ,‬וכן סובר ר"מ שהחשוד‬ ‫מי נאמן לומר שהמום לא נעשה בידי אדם‬ ‫לדבר אחד חשוד לכל התורה‪ ,‬מ"מ כהנים כשרים לדון‪ ,‬דהא‬ ‫שאפילו הכהן נאמן‪ ,‬ולהלכה נאמן אפילו במקרה של רב יהודה‪.‬‬ ‫כל המומים הראויים לבוא בידי אדם כגון נסמית עינו‪ ,‬שיתכן שזה‬ ‫להדיא כתיב "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע"‪ ,‬ורק המוחזק‬ ‫לחשוד שהוחזק שעובר על דבר אחד פסול‪ ,‬ולא בחשש בלבד‪ .‬ואין לחוש למעשה שכהן ניסה להסתיר מרפרם שהוא נתנו‬ ‫נעשה ע"י אדם‪ ,‬לאפוקי מום שנולד עימו כגון בעל חמש רגלים‪ ,‬רועי‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה אימר) שמשמע שאביי עצמו לא סובר כר"מ‪ ,‬אלא ס"ל לו בלא מום‪ ,‬מפני שהיה זה כהן חצוף לשני דברים‪ ,‬שהטיל בו‬ ‫ישראל נאמנים לומר שנפלו מאליהן‪ ,‬רועים כהנים אין נאמנים‬ ‫שאפילו במוחזק לעבור על דבר אחד לא הוי חשוד לכל התורה כולה‪ ,‬מום‪ ,‬ושהראהו למי שנתנו לו ולא לחכם אחר‪ ,‬ואבל כולי עלמא אינם‬ ‫מפני שהם חשודים על הדבר‪ ,‬וכדלהלן‪ .‬רשב"ג אומר נאמן הוא על‬ ‫אמנם לענין עדות הוא חשוד גם לאביי‪ ,‬דרחמנא אמר "אל תשת רשע חצופים‪.‬‬ ‫של חבירו‪ ,‬ואין נאמן על של עצמו‪ .‬ר"מ אומר החשוד על‬ ‫עד"‪.‬‬ ‫הדבר ככהנים החשודים על הבכורות לא דנו ולא מעידו‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫ראית בכור של ישראל‪ -‬אין רואים בכור של ישראל אא"כ‬ ‫יש כהן עימו‪ ,‬משום שהישראל חשוד שיאכלנו כשיאמר לו‬ ‫ל"ו‪ .‬לרב אשי עד מפי עד כשר לעדות בכור להעיד שלו הטיל‬ ‫י"מ בדעת ת"ק שרועי ישראל שרועים בבית כהנים נאמנים‪,‬‬ ‫שזה מום קבוע‪ ,‬שהוא מותר באכילה לכל אדם‪ ,‬ולא יתננו לכהן ונמצא‬ ‫בו זה מום בכונה‪ ,‬דעד מפי עד כשר לעדות שהאשה כשרה לה‪,‬‬ ‫ולא חוששים שרוצה שיזמנו לאכול עימו (‪-‬לגימא)‪ ,‬אבל‬ ‫גוזל את הכהן‪ ,‬והוא לא חושש לגזילה‪ ,‬ואעפ"כ אמר רב אשי‬ ‫ובבכור גם אשה נאמנת כדאמר רשב"ג שאפילו בתו נאמנת‪ ,‬וכן הלכה‪,‬‬ ‫רועי כהנים בבית ישראל אינם נאמנים‪ ,‬מפני שהכהן רוצה‬ ‫לישראל על בכור שרוע (‪-‬עינו אחת גדולה ואחת קטנה) שודאי‬ ‫ולרב אסי עד מפי עד אינו כשר לעדות בכור‪ ,‬דאינו כשר‬ ‫שהישראל יתן לו את הבכור‪ ,‬וכן רועים כהנים בבית כהנים‬ ‫אלא לעדות האשה שמת בעלה במדינת הים‪.‬‬ ‫אינם נאמנים‪ ,‬דחיישינן לגומלין ‪-‬שמעיד עכשיו בשביל שכשיהיה‬ ‫היה המום משעת לידתו ולא חשש להנ"ל‪ ,‬דכיון שהקפיד‬ ‫הישראל לשאול אף שידוע שזה מום‪ ,‬א"כ חזינן שמקפיד‬ ‫לו בכור תם והוא יטיל בו מום חבירו יעיד שהמום נפל מאיליו‪ .‬ולרשב"ג‬ ‫נאמנות הפה שאסר במום בבכור‪ -‬טלה שלא ידענו‬ ‫נאמן על של חבירו אפילו כהן לכהן ולא על של עצמו‪ .‬ולר"מ‬ ‫אפי' על כבודו של חכם (דבמקום שיש מומחה אין ג' מתירים את‬ ‫שהוא בכור‪ ,‬ובא כהן ואמר שהוא בכור ויש בו מום שלא הוטל‬ ‫הבכור‪ ,‬וזה פשיטא שאף במום מובהק אינו נשחט אלא בשלשה‪ ,‬או ביחיד‬ ‫החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו‪.‬‬ ‫בכונה‪ ,‬ושואל אם זה מום קבוע או עובר‪ ,‬נאמן‪ ,‬דהפה שאסר הוא‬ ‫מומחה‪ .‬תוד"ה משום)‪ ,‬וא"כ כ"ש שלא יטול ממונו של כהן‪ .‬ומ"מ‬ ‫ל"ה‪ :‬הגמרא מבארת שהמחלוקת בין ת"ק לר"מ היא‬ ‫הפה שהתיר‪ .‬ואף שכבר למדנו שאשה שלא הוחזקה כאשת‬ ‫כהן שבא לחכם לשאול אינו נאמן‪ ,‬דהוא בא בשביל שלא יחשדוהו‬ ‫שהטיל בו מום‪ ,‬אבל ישראל אינו מרויח שלא יחשדוהו שרוצה לאוכלו‬ ‫איש מעולם נאמנת לומר שהיא היתה אשת איש ונתגרשה‪,‬‬ ‫בדברי רבי יהושע בר קפוסאי שבכור בבית כהן צריך שנים‬ ‫בעצמו‪ ,‬דגם כששואל אינו מוציא עצמו מחשד זה‪ .‬תוד"ה על‪.‬‬ ‫ומותרת להנשא‪ ,‬קמ"ל שאף שכאן היה חייב לומר שהוא בכור‬ ‫מן השוק אפילו כהנים (דבישראל אפילו אחד נאמן‪ .‬תוד"ה איכא)‬ ‫כדי שלא לאכול קדשים בחוץ שעל זה שזה כרת אינו חשוד (רק‬ ‫להעיד עליו‪ ,‬אבל כהנים שבביתו אין נאמנים‪ ,‬וכך סובר ת"ק שאמר‬ ‫מומי מעשר והיינו בספק מעשר שאין לו תקנה אלא במום‪ ,‬הכל‬ ‫על הטלת מום שזה לאו)‪ ,‬מ"מ מותר‪ ,‬משום שהיה יכול להטיל‬ ‫שרועים כהנים בין של כהנים בין של ישראל אינם נאמנים‪ ,‬אבל כהנים‬ ‫נאמנים עליהם להעיד שהמום נפל מאיליו‪ ,‬כיון שבידו להטיל‬ ‫דעלמא נאמנים אפילו על בכורות של כהנים‪ ,‬ולא חיישינן לגומלין אלא‬ ‫בו מום ניכר אפילו לעם הארץ ולאוכלו בלי להראותו‪ ,‬שהרי אף אחד‬ ‫מום בכל העדר‪ .‬ואין הטעם שהיה יכול להטיל מום בבהמה‬ ‫ברועה שלו‪ ,‬דסבר אני אעיד לרבי והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא‬ ‫לא יודע שהוא בכור‪ ,‬אבל כשיודעים שהוא בכור ליכא למימר הכי‪ ,‬דאם‬ ‫זו בלבד‪ ,‬דמנין לו שיהיה בה ספק‪ ,‬ואינו יכול להוציאה‬ ‫בכור‪ ,‬ור"מ לית ליה דר' יהושע לגמרי‪ ,‬דכיון דנחשדו כהנים על הבכור לא‬ ‫יאכלו בלא להראותו יחשדו בו‪ .‬ואף דלא אמרינן מה לי לשקר‬ ‫דן ולא מעיד אפילו כהן מן השוק‪( ,‬ואפילו שנים‪ .‬תוס' שם)‪ ,‬ואפילו הבכור‬ ‫עשירית‪ ,‬דכתיב "לא יבקר בין טוב לרע"‪.‬‬ ‫במקום עדים ואנן סהדי שהכהנים חשודים‪( ,‬כדמצינו שאם‬ ‫ביד ישראל‪ .‬ולרשב"ג אפילו בנו ובתו נאמנים דאין נחשד אלא על‬ ‫הבעלים אמר לשוכר של החמור שלא ילך דרך נהר פקוד מי יכול להתיר מומי בכור‪ -‬מומין מובהקים כגון בכור‬ ‫של עצמו ולא על של חבירו ואפילו הוא אביו‪ .‬ולרבי יוסי אפילו‬ ‫מפני שיש שם מים‪ ,‬והלך משם ומת החמור‪ ,‬וטען שהלך שנסמית עינו או נקטעה ידו או נשברה רגלו‪ ,‬לת"ק ישחט‬ ‫עשרה שהם בני ביתו אינם נאמנים‪ ,‬אבל מן השוק עד אחד נאמן‪,‬‬ ‫מנהר פקוד אבל לא היו שם מים‪( ,‬רבא (צ"ל רבה‪ ,‬דרבא ס"ל על פי ג' בני הכנסת שאינם חכמים‪ ,‬והיינו דווקא כשאין‬ ‫ודלא כרבי יהושע שצריך שנים מן השוק‪.‬‬ ‫(ב"ב ל"ג‪ ):‬דמה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן‪ .‬תוד"ה ואמר) אמר מומחה‪ ,‬וכן הדין בחו"ל שאינו ראוי להקריב ואפילו בזמן בית‬ ‫וי"א שרועים של ישראל והם עצמם כהנים נאמנים‪ ,‬מפני‬ ‫שנאמן‪ ,‬דמה לו לשקר היה יכול לומר שהלך בדרך אחרת‪ ,‬המקדש‪ ,‬אבל מומין שאין מובהקים אף בחו"ל צריכים‬ ‫שהרועה אומר שבעה"ב יתנו לצורבא מרבנן ולא לו דסתם‬ ‫ואביי אמר ש)אינו נאמן במיגו שהיה אומר שהלך בדרך מומחה‪ .‬ולרבי יוסי אפי' כ"ג דיינים אינם יכולים להתיר מום‬ ‫רועה הוא עם הארץ‪( ,‬והא דמבואר (לעיל י"ח‪ ):‬שבעה"ב מקנה מקום‬ ‫אחרת‪ ,‬דהוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי שתמיד יש שם מים‪ ,‬מובהק‪ ,‬אלא רק מומחה‪ .‬ורב ורב חייא בר עמרם פסקו‬ ‫בחצר לרועה הכהן כדי שיקנה את הבכור‪ ,‬מיירי במכירי כהונה או ברגיל‬ ‫עור או שק" – הוקש כלי עץ לשק) דמיטלטל מלא וריקן ‪-‬שיש לו‬ ‫דבעינן "ושב אל משפחתו" למותר שבמשפחתו‪ .‬תוד"ה לרבות)‪ ,‬אמנם‬ ‫כת"ק (אע"פ שרבי יוסי נימוקו עמו שהיה מביא תמיד טעם‬ ‫בית קיבול‪ ,‬אך אם הוא ראוי למדרס כגון כסא וספסל הוא מקבל‬ ‫לענין לפסול אותו מלהקרב ע"ג המזבח אף נקב של מרצע הוי‬ ‫לדבריו)‪.‬‬ ‫טומאה מדאורייתא‪ ,‬ואם נטמא תוכו (‪-‬הצד שרגילים להשתמש‬ ‫מום‪ ,‬כדמצינו לגבי רציעת עבד עברי שלרבי לומדים‬ ‫בו‪ .‬תוד"ה אין) נטמא גבו (לטמא אחרים‪ ,‬דכיון שתוכו טמא אין נ"מ‬ ‫מ"מרצע" שצריך לרצוע במתכת‪( ,‬ולרבי יוסי ברבי יהודה‬ ‫ל"ז‪ .‬התרת נדרים בשלשה במקום שאין חכם‪ ,‬ובמקום רבו‬ ‫לומדים מ"ולקחת" שאפשר לרצוע גם בסול (‪-‬קיסם חד) או אחרת בטומאת גבו‪ ,‬וכן מה שאמרו בכלי חרס שאוירו טמא וגבו טהור‪,‬‬ ‫אף למומחה אין להתיר נדר (תוד"ה שלשה)‪ ,‬ולרבי יהודה צריך‬ ‫סירה (‪-‬קוץ) או מחט או מקדח או מכתב ‪-‬עט ברזל‪ ,‬דדריש רבויי הכונה שאינו מקבל טומאה מגבו‪ ,‬אבל הוא מטמא אחרים מגבו‪ ,‬ודלא‬ ‫שאחד מהם יהיה חכם‪ ,‬והאחרים צריכים להבין‬ ‫ומיעוטי‪"( ,‬ולקחת" ריבה כל דבר הנלקח ביד (לא ממשמעות אלא מרבוי)‪ ,‬כרשב"ם שמשמע מדבריו שכלי חרס אינו מטמא מגבו‪ .‬תוד"ה הרי)‪ ,‬ואם‬ ‫כשמסבירים להם והחכם ילמד את השנים‪.‬‬ ‫"מרצע" מיעט‪" ,‬ונתת באזנו" חזר וריבה‪ ,‬ומרבה כל מילי‪ ,‬ומיעט סם‪ .‬נטמא גבו במשקין טמאים נטמא תוכו‪ ,‬ובזה לא עשו‬ ‫מומחה לראית מומי בכור ולהתרת נדרים היינו מופלג בחכמה‪ ,‬וא"צ‬ ‫תוד"ה לרבות)‪ ,‬ורבי דריש כללי ופרטי)‪ ,‬ואמר על זה יודן ברבי חכמים הכר‪ ,‬כיון שכבר עשו הכר ביש לו תוך‪.‬‬ ‫סמיכת בית דין‪ ,‬אמנם בזמן הזה שום אדם לא נחשב מומחה להתיר בכור‬ ‫שרוצעים באליה‪ ,‬ולחכמים עבד עברי כהן אינו נרצע מפני‬ ‫ונדר ביחידי ולדון דיני ממונות‪( .‬תוד"ה במקום)‪ .‬ונקט הכא הפרה כלישנא‬ ‫מומין שבעיניים‬ ‫שנעשה בעל מום‪ ,‬ובהכרח שלדבריהם רוצעים בגובה של‬ ‫דקרא‪ ,‬אבל גבי חכם שייך יותר לשון התרה‪ .‬תוד"ה מפירין‪.‬‬ ‫ניקב או נסדק או נפגם הריס (‪-‬השורה החיצונית) של העין‬ ‫הוי‬ ‫אוזן שהוא סחוס‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה מה) שלגבי עבד בנפלה שינו‬ ‫דגלי‬ ‫דבר שנמכר ונתברר אח"כ שהוא אסור‪ -‬המוכר בשר‬ ‫מום שבגלוי והוא יוצא לחרות‪ ,‬אבל בבכור לא הוי מום‪ ,‬דשאני עבד‬ ‫‪-‬הכסוי שמכסה את העין‪ ,‬הוי מום‪.‬‬ ‫לחבירו ונמצא בשר בכור‪ ,‬או שנודע שלא הראהו לחכם‪ ,‬או‬ ‫קרא‪ ,‬אבל הכא שדרך השיניים ליפול מחמת זקנה אין זה כפסח ועוור‪,‬‬ ‫היה בעין דק (‪-‬דוק (‪-‬קרום) שחור משוקע‪ ,‬או דוק לבן צף‪,‬‬ ‫המוכר פירות ונמצאו טבלים‪ ,‬או יין ונמצא יין נסך‪ ,‬או‬ ‫(אך הקשו שגם העיניים דרכם לכהות מחמת זקנה)‪ .‬והכהו על אזנו‬ ‫אבל לא לבן משוקע או שחור צף‪ ,‬ובלבן של העין אין שייך‬ ‫וחרשה עבד יוצא בו לחרות דהוי מום שבגלוי‪ ,‬ובבהמה אינו מום‪( ,‬וגם‬ ‫ששחט פרה ומכרה ונודע שהיא טריפה‪ ,‬אם לא אכלום‪,‬‬ ‫באדם אינו פסול אלא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן)‪ ,‬שאני עבד דגלי‬ ‫מום כיון שזה רק שומן העין‪ ,‬וסימנך ברקא שהוא לבן וצף והוי מום‪.‬‬ ‫בבכור שנשחט יקבר דבכור תם אסור בהנאה‪ ,‬ובטריפה יחזירו‬ ‫רחמנא שבקל הוא יוצא לחרות‪ ,‬שהרי הוא משתחרר בשינו‪.‬‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה וסימניך) דמשמע שברקא הוא מום קבוע‪ ,‬ואף שיש‬ ‫לו‪ ,‬והוא יחזיר להם את הדמים משום קנס‪ ,‬דאיסור ספק הוי‪ ,‬וכן‬ ‫רפואות לברקא‪ ,‬היינו כשהוא ממשמש ובא קודם שנקבע‪ ,‬ועוד י"ל שמום‬ ‫יבשה אזנו‪ ,‬והיינו שאם ניקבה אין יוצא דם‪ ,‬וי"א שהיא‬ ‫אם כבר אכלום יחזיר להם את הדמים‪ .‬וטריפה שמכרוה‬ ‫שאינו מתרפא מאיליו נחשב מום קבוע אף שיש לו רפואה)‪ ,‬או תבלול‬ ‫נפרכת כשממשמשים בה‪ ,‬הרי זה מום‪.‬‬ ‫הלוקחים לעכו"ם או נתנוה לכלבים שלא גרם להם איסור‪ ,‬ישלמו‬ ‫(שיוצא מהלבן דרך הסירה (‪-‬העיגול שמסביב העיגול השחור‪,‬‬ ‫לו לפי שווי טריפה ויחזיר להם את שאר המעות‪.‬‬ ‫שמשם ראיית העין באה) ונכנס בשחור‪ ,‬אבל איפכא לא‪ ,‬דכתיב‬ ‫ענייני טומאה‬ ‫טומאת אהל בשדרה וגולגולת‪ -‬שדרה וגולגולת שלימים "יצא מחלב עינימו" ‪ -‬אינו אלא חלב העין ולא העין עצמה‪,‬‬ ‫לרבי שמעון בן אלעזר דברים שהנפש קצה בהם (‪-‬נבילות‬ ‫מטמאים באהל (משא"כ שאר עצמות)‪ ,‬ואם חסרו אין מטמאים‪ ,‬ולרבי מאיר בשני המקרים הוי מום‪ ,‬ד"תבלול" היינו דבר‬ ‫וטריפות שקצים ורמשים) יחזיר להם את כל הדמים דאין להם‬ ‫ושיעור החסרון‪ ,‬בשדרה לבית שמאי שתי חוליות ולבית המבלבל את העין)‪ ,‬או חלזון נחש‪ ,‬או עינב‪ ,‬הוי מום‪.‬‬ ‫הנאה בכל מה שאכלו משעה שנודע להם‪ ,‬אבל דברים שאין הנפש‬ ‫קצה בהם (‪-‬בכורות טבל ויין נסך) ינכה להם את הדמים‪.‬‬ ‫הלל חוליה אחת‪ ,‬ובגולגולת לבית שמאי כמלוא מקדח‪ ,‬ל"ח‪ :‬חורוור (חולי של טיפות לבנות בעין) קבוע בעין הוי מום‪.‬‬ ‫הגמ' מבארת שבסתמא גם לרשב"א אינו מנכה‪ ,‬שהרי לא‬ ‫ולבית הלל בכדי שאם ינטל מן החי ימות‪ ,‬והיינו סלע‪ .‬הגמ' לרבי יהודה היינו ששהה שמונים יום‪ ,‬ולרבי חנינא בן‬ ‫הפסיד המוכר כלום שהרי הבשר טעון קבורה כיון שנשחט תם‪ ,‬אלא‬ ‫שואלת שסלע היינו כמלוא מקדח (כדלהלן לגבי העברת אנטיגנוס צריך לבודקו ג"פ בתוך השמונים יום‪ ,‬ובלבד‬ ‫איירי שאכל את מקום המום‪ ,‬שהיה יכול להראותו לחכם‬ ‫שיהיו משולשים (‪-‬כל כ"ו וחצי יום‪ ,‬דבזמנים אלו דרך המום לעבור‪,‬‬ ‫טומאה בחלון)‪ .‬והגמ' מתרצת דבעינן כמלוא מקדח‬ ‫כרבי יהודה דס"ל (לעיל כ"ח) שהשוחט ואח"כ הראה לחכם מותר‪,‬‬ ‫אבל אם לא בדקנו אינו מום‪ ,‬דשמא הלך וחזר‪ ,‬שכך דרכו‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס'‬ ‫הנקב‬ ‫וחיסומו ‪-‬שלאחר שנעשה החור מצדד את המקדח להרחיב את‬ ‫ובטבלים מנכה לפי שהיה יכול לתקנם‪ ,‬וביין נסך איירי‬ ‫בצידיו כדי שהמקדח יכנס ויצא בריוח‪( ,‬ומכאן ראיה לדין ניקבה (ד"ה שיהיו) כתבו שהכונה בתחילת שמונים ובסוף שמונים ובאמצע‬ ‫אזנו הנ"ל ששיעור כמלוא כרשינה היינו נכנסת ויוצאת)‪ .‬שמונים‪ ,‬וכן במגילה (י"ט‪ ).‬גבי מגילה דאמר שאם הטיל בה ג' חוטין גידין‬ ‫בתערובת‪ ,‬וס"ל כרשב"ג שאם נתערב יכול למוכרו לנכרי‬ ‫ורב פפא (ל"ח‪ ).‬מתרץ שלב"ה השיעור הוא בסלע סתם‪ ,‬משולשים כשרה‪ ,‬הכונה לתחילת הדף ואמצעו וסופו‪ ,‬ושם פירש רש"י‬ ‫חוץ מדמי יין נסך שבו‪.‬‬ ‫שיהיה מראש הדף עד הגיד כמגיד לחבירו בין מלמעלה בין מלמטה‪,‬‬ ‫שזה פחות ממקדח סתם ואפילו ממקדח קטן של רופאים‪( ,‬וסלע וההיא דמכות (ט‪ ):‬גבי ערי מקלט דכתיב "ושלשת" שיהו משולשות ודאי‬ ‫נירונית כמקדח גדול של לשכה)‪ ,‬ובדעת ב"ש ר"מ סובר הכונה כרש"י ולא שיהיו בראש ארץ ישראל ובסופה ובאמצעיתה)‪,‬‬ ‫שכוונתם למקדח קטן של רופאים‪ ,‬ולחכמים כמקדח גדול ולר"מ היינו ששהה ארבעים יום‪.‬‬ ‫של לשכה‪.‬‬ ‫על אלו מומין‬ ‫מים הקבועים בעין שעיניו נוטפות מים‪ ,‬הוי מום‪ .‬לרבי יהודה‬ ‫קבועים היינו כשאכל מספוא לח והיינו אדר וחצי ניסן‪ ,‬ואח"כ‬ ‫העברת טומאה דרך חלון‪ -‬חלון שבין בית לבית שלא נעשה‬ ‫אלו מומין מתירים לשחוט בכור‬ ‫אלול וחצי תשרי יבש‪ ,‬של בית הבעל שא"צ להשקותה מספיקים‬ ‫בידי אדם אלא נפל הכותל מאיליו‪ ,‬שיעורו להעביר טומאה מבית‬ ‫לה הגשמים‪ ,‬שזו דרך רפואתו‪ ,‬ואם לא נתרפא בכך הוי מום‪( ,‬ויש‬ ‫לבית כמלוא אגרוף גדול כשל בן אבטיח שהיה בעל בשר‪ ,‬והוא‬ ‫כללי המומים המתירים ומקורותיהם‪ -‬אין שוחטים את‬ ‫להסתפק אם צריך להאכיל לח בזמן הלח ויבש בזמן היבש‬ ‫כראש גדול של אדם‪ ,‬ובפחות מכך אינו נחשב כיון שלא נעשה בידי‬ ‫הבכור (ואין פודים פסולי המוקדשין‪ .‬מ"א‪ ,).‬אלא על מומים‬ ‫ולא שוחטים אותו עד שיעברו כל ימי הקיץ ויבדק בשניהם‪ ,‬או לח ויבש‬ ‫אדם‪ .‬ואם נעשה בידי אדם שיעורו כמלוא מקדח גדול של‬ ‫שבגלוי ואינם חוזרים‪ ,‬ואע"פ שאינו בטל אותו אבר‬ ‫בזמן הלח)‪ ,‬ומאכילים אותו בכל יום כגרוגרת (ויש להסתפק‬ ‫לשכה לקדוח מה שצריך לבדק הבית‪ ,‬שהוא כפונדיון האיטלקי‬ ‫ממלאכתו‪ ,‬שהרי נפגמה אזנו הוי מום אע"פ שהאוזן לא בטילה‬ ‫אם הכונה כגרוגרת בסעודה ראשונה שבכל יום‪ ,‬או בכל‬ ‫וכסלע נירונית וכמלוא נקב של עול שעושים בו נקב ותוקעים בו‬ ‫משמיעה‪ .‬ואין הטעם משום דדרשינן כלל ופרט וכלל ("כי‬ ‫סעודה‪ ,‬ואת"ל בסעודה ראשונה (דאי אמרת בכל סעודה ודאי לא‬ ‫יתד כדי לקשור את רצועות העול‪.‬‬ ‫יהיה בו מום‪ ,‬פסח או עוור‪ ,‬כל מום רע")‪ ,‬דא"כ ניבעי בטל‬ ‫אכפת לנו לפני או אחרי האכילה‪ ,‬שהרי הסעודה השניה היא אחר אכילה)‬ ‫ממלאכתו (ולמה נפגמה אזנו מן החסחוס הוי מום)‪ ,‬אלא‬ ‫יש להסתפק אי דווקא קודם אכילה שזה מועיל כסם‬ ‫ל"ח‪ .‬טומאת כלי חרס‪ -‬כלי חרס אם נטמא תוכו נטמא‬ ‫"כל מום רע" רבויא הוא דכתיב "כל" ולא דרשינן ליה בכלל ופרט‪,‬‬ ‫לרפואה ששותים אותו לפני האכילה‪ ,‬או גם לאחר אכילה‪ ,‬קודם‬ ‫גבו‪ ,‬ואם נטמא גבו לא נטמא תוכו‪ ,‬ואם אין לו תוך אינו‬ ‫ומומין שבסתר אינם בכלל "מום רע" כיון שאינו מנוולו‪ ,‬ומום‬ ‫שתיה משום שזה מועיל כמו שעורים שדרך הבהמה לאוכלם‬ ‫מקבל טומאה‪ ,‬דב"תוכו" תלה רחמנא דאינו מקבל טומאה אלא‬ ‫עובר מסברא אין שוחטים עליו בכור בחוץ‪ ,‬שהרי אפילו לא‬ ‫קודם שתיה‪ ,‬או אף לאחר שתיה‪ .‬מותר שזה נח לו או אף קשור‪,‬‬ ‫מתוכו דכתיב "וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו"‪ ,‬ואין טומאת‬ ‫פודים פסולי המוקדשין על מום עובר‪ ,‬דכתיב "ואם כל‬ ‫עם חבירו שנח לו לאכול יחד והאכילה מועילה לו או אף לבדו‪,‬‬ ‫מדרס בכלי חרס שהוא נשבר אם יושב עליו אדם‪.‬‬ ‫בהמה טמאה (והיינו בעלי מומין שנפדו‪ ,‬דטמאה ממש כבר‬ ‫בשדה דניחא ליה באוירא או אף בעיר‪ ,‬ואת"ל דווקא בשדה‪ ,‬יש‬ ‫טומאת כלי שטף‪ -‬כלי שטף (‪-‬כלי עץ דכתיב ביה "וכל כלי עץ‬ ‫כתיב בה פדיון במקום אחר) אשר לא יקריבו ממנה קרבן‬ ‫להסתפק אי מהני בגינה הסמוכה לעיר‪ .‬תיקו‪ .‬וכן יש‬ ‫ישטף במים"‪ ,‬ואין הכונה לכלי מתכות‪ ,‬דמבואר לקמן שפשוטי כלי שטף‬ ‫לד' " לאפוקי מום עובר שלמחר יקריבו ממנה‪ .‬ואב"א ילפינן‬ ‫להסתפק היכא שבדקוהו ולא נתרפא‪ ,‬אי הוי מום למפרע‬ ‫אין מקבלים טומאה‪ ,‬ופשוטי כלי מתכות ודאי מקבלים טומאה‪ .‬וכתבו‬ ‫התוס' (ד"ה כנגדו) שי"ל שגם כלי מתכות נקראים כלי שטף‪ ,‬דכתיב בהו‬ ‫מ"פסח או עוור" למעט מום עובר‪.‬‬ ‫או רק מכאן ולהבא‪ ,‬ונ"מ אם מועלים בפדיון שלפני זמן זה)‪.‬‬ ‫"ומורק ושוטף במים"‪ ,‬ודברי הגמרא שבלי בית קיבול לא נטמא מדברים‬ ‫אבל אם אכל יבש ואח"כ לח של גשמים‪ ,‬או אפי' לח ואח"כ‬ ‫ל"ז‪ :‬מומים באוזניים‪-‬‬ ‫יבש של שלחין אינו מום‪ ,‬דאין זה רפואה וממילא אין זו בדיקה‪,‬‬ ‫רק על כלי עץ) שנטמא בטומאה דאורייתא מגבו‪ ,‬נטמא תוכו‪,‬‬ ‫ובטומאת משקין דרבנן דמדאורייתא אין אוכלין ומשקין מטמאים‬ ‫נפגמה אזנו מן החסחוס שבתנוך האוזן‪ ,‬בין בידי אדם בין בידי‬ ‫ולר"מ היינו ששהה שמונים יום‪.‬‬ ‫שמים ‪-‬שנולד כך‪ ,‬כדי שתחגור (‪-‬תתעכב) בה צפורן אם בודקים‬ ‫כלי‪ ,‬אם נטמא תוכו נטמא גבו‪ ,‬אבל אם נטמא גבו לא נטמא‬ ‫תוכו ואוגנו (‪-‬בית קיבול הפוך שיושב עליו) ואזנו (‪-‬בית אחיזה) וידיו אין אדם רואה מומין לעצמו‪ ,‬אבל מורה הלכה לתלמידים‬ ‫כבדיקת סכין‪ ,‬הוי מום‪ ,‬אבל נפגמה מן העור ‪-‬האליה הרכה של‬ ‫(‪-‬כגון כלי חרס שעושים לו זנב לאחוריו)‪ ,‬דמדרבנן משקה מטמא והם מורים לו‪.‬‬ ‫האוזן‪ ,‬לא הוי מום דהדר בריא‪.‬‬ ‫תלמיד חכם שמחדש הלכה‪ ,‬אם אמרה קודם המעשה‬ ‫כלי גזירה אטו משקה זב וזבה כגון רוקו וזובו שהם אב הטומאה‬ ‫נסדקה אזנו‪ ,‬כל שהוא‪ ,‬בין בידי אדם בין בידי שמים‪ ,‬אע"פ‬ ‫שומעין לו לעשות מעשה‪ ,‬ואם לאו אין שומעין לו דבשביל‬ ‫ומטמאים כלי ואדם מדאורייתא‪ ,‬ונתנו לו חכמים דין כלי חרס ולא‬ ‫שלא חסרה‪ ,‬הוי מום‪ ,‬אבל פגימה אינה בלא חסרון‪.‬‬ ‫המעשה אמרה‪( .‬והיינו דווקא כשהוא צריך את אותה הוראה‪ .‬תוד"ה‬ ‫דין כלי שטף דעלמא‪ ,‬כדי שיהיה הכר שלא ישרפו על‬ ‫ניקבה אזנו הוי מום‪ .‬ושיעור הנקיבה כמלוא כרשינה‬ ‫אם)‪.‬‬ ‫טומאה דרבנן תרומה וקדשים אלא חולין‪( ,‬אבל בכלי חרס לא גזרו‬ ‫הנכנסת ויוצאת‪ ,‬והיינו הינדה‪ ,‬וי"א כעדשה‪ ,‬וקרובין‬ ‫דבריהם להיות שוין‪ ,‬והיינו לגבי לשחוט עליו בכור‪( ,‬דבפחות טומאת משקין מאחוריו‪ ,‬כיון דאפילו נגעו משקה זב וזבה מאחוריו אינו‬ ‫מקבל טומאה‪ ,‬והא דכתיב "וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר" הכונה ל"ט‪ .‬מומים נוספים‪-‬‬ ‫מכך אף דהוי מום מדאורייתא‪ ,‬שהרי כהן נפסל בזה‪ ,‬אינו ניכר יפה‪ ,‬וגוזרים‬ ‫להיסט)‪ .‬וכלי שטף שאין לו תוך אינו מקבל טומאה מומין שבחוטם‪ -‬ניקב החוטם או נפגם או נסדק‪ ,‬הוי מום‪.‬‬ ‫אטו מום שבסתר‪ ,‬א"נ כהן פסול משום דאינו שוה בזרעו של אהרן‪ ,‬א"נ‬ ‫דאורייתא‪ ,‬דבעינן דומיא דשק (דכתיב "מכל כלי עץ או בגד או ואם ניקבו חוטמין זה לזה הוי מום רק אם הנקב נראה מבחוץ‬ ‫זה מום עובר ואסור לעשותו לכהן משום שאסור לפוסלו אפילו לפי שעה‪,‬‬ ‫בביצים‪ ,‬כיון שאין לו ביצים‪ ,‬אבל נתוק וכרות דווקא בגיד אמר ר"מ שאשה שהפילה מין בהמה חיה ועוף בין טהורים‬ ‫‪-‬שניקבו המחיצות החיצוניות של החוטם‪ ,‬אבל מבפנים שניקבה‬ ‫בין טמאים‪ ,‬אם זה זכר תשב לזכר ז' ימי טומאה ול"ג ימי טוהר‪,‬‬ ‫אבל בביצים לא כיון שיש לו ביצים‪.‬‬ ‫המחיצה החולקת את החוטם אינו מום דבמקום סתר הוא‪.‬‬ ‫מומים שבערוה‪ -‬נפגם הזובן נרתיק שהגיד חבוי בו‪( ,‬אבל ואם זה נקיבה תשב לנקיבה י"ד ימי טומאה וס"ו ימי טוהר‪ ,‬ואם‬ ‫מומין שבשפתיים‪ -‬ניקבה שפתו או נפגמה (‪-‬חסרה מעט)‪,‬‬ ‫אינו ידוע תשב לזכר ולנקיבה לחומרא‪ ,‬י"ד ימי טומאה כנקיבה‪,‬‬ ‫בניטל או בנפגם הגיד לא‪ ,‬דהדר בריא)‪ ,‬או שנפגמה העריה‬ ‫או נסדקה‪ ,‬הוי מום‪ ,‬והיינו בשפתו החיצונה כלומר חודה של‬ ‫וימי טוהר כזכר)‪ ,‬או שפיו דומה כשל חזיר (‪-‬פרוס אע"פ שאינו‬ ‫של נקיבה בקדשים שכשרים בנקיבה‪ ,‬הוי מום‪.‬‬ ‫שפה ולא רוחבה‪.‬‬ ‫עגול‪ ,‬ורבנן פליגי היכא ששפתו העליונה עודפת על‬ ‫מומין שבחניכיים‪ -‬נפגמו או נגממו (‪-‬נחתכו בסכין ולא חיסרו‬ ‫מומים שבזנב‪ -‬נפגם הזנב מן העצם (אבל מן הפרק שנפגם התחתונה‪ ,‬אבל אם התחתונה עודפת על העליונה מודים‬ ‫אלא כעין סדק) החניכיים החיצוניות שבאמצע הפה‪ ,‬הוי מום‪.‬‬ ‫מעט בין הפרקים ולא נחתך כל הזנב לא דמעלה ארוכה)‪ ,‬או שראש חכמים‪ ,‬וכדאיתא במתני' שהיה מעשה שלחי התחתון היה‬ ‫ופנימיות היינו מן התיומת (שן שנראית כשנים) ולפנים‪ ,‬ותיומת‬ ‫הזנב נקלף (והעצם מגולה‪ ,‬דאינו מעלה ארוכה כיון שהוא בראש הזנב‪ .‬עודף על העליון ושאל רבן גמליאל לחכמים ואמרו שזה‬ ‫עצמה כלפנים‪ ,‬אמנם אם נעקרו הוי מום אף בפנימיות‪,‬‬ ‫רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה או) הכונה שראש הזנב מפוצל לשני עצמות)‪ ,‬או מום‪ ,‬וכל זה כשיש שם עצם בחלק העודף‪ ,‬אבל אם אין עצם‬ ‫ושוחטים על מום זה‪ ,‬ולרבי יהושע בן קפוצאי אין שוחטין‬ ‫שיש בשר בין החוליות כמלוא אצבע (והיינו רבע מטפח של אינו מום אלא באדם‪ ,‬דכתיב "איש איש מזרע אהרן" איש‬ ‫כל אדם כשיעור האגודל)‪ ,‬הוי מום‪.‬‬ ‫אלא על החיצונות‪ ,‬אבל פנימיות שנעקרו הוי מום לפוסלו‬ ‫ששוה בזרעו של אהרן‪ ,‬אבל בבהמה לא)‪ ,‬או שניטל רוב‬ ‫אבל אין שוחטין עליו וימתין עד שיפול בו מום אחר וישחטנו‪ ,‬ולרבי‬ ‫המדבר שבלשונו חלק הלשון שאינו מחובר במלקוחיו (לתנא‬ ‫גודל אצבע נשנה לענין הנ"ל‪.‬‬ ‫חנינא בן אנטיגנוס מום בתיומת אף אינו פוסל להקרבה‪.‬‬ ‫וי"א לענין תכלת‪ ,‬שלב"ש נותן ד' חוטין ולב"ה ג'‪( ,‬התוס' דמתני' והוא רבי יהודה דברייתא‪ ,‬ולת"ק דברייתא רוב‬ ‫(ד"ה כמה) דנים אם הכונה למספר החוטים לתכלת וללבן יחד או לכל הלשון)‪ ,‬הוי מום‪ ,‬ואמרו חכמים לא שמענו מומים אלו‪ ,‬אך‬ ‫מחוסר אבר פנימי אינו מתיר לשחוט בכור‪ ,‬דכתיב "פסח‬ ‫אחד‪ ,‬וגם אם הכונה לקודם שכופלים את החוטים או לאחר הכפילות‪ ,‬בי"ד של אחריהם הסכימו לדברי אילא‪.‬‬ ‫או עוור" דמשמע דווקא בגלוי ולא בסתר‪ ,‬וכן אינו מתיר לפדות‬ ‫וכיון דהלכה כב"ש אם הכונה לפני שכופלים אנו עושים רק את חוטי‬ ‫קדשים‪ ,‬דכתיב "עוורת או שבור"‪ ,‬ורב אחדבוי בר אמי‬ ‫הלבן‪ ,‬ואם נפסק אחד מהם פסול‪ ,‬ובספרי משמע שהכונה לד' חוטים מ‪ :‬אוזן גדי כפולה (אוזן בתוך אוזן בצד אחד) הוי מום רק אם‬ ‫מסתפק אם מום פנימי פוסל להקרבה דכתיב "תמים יהיה‬ ‫מכל מין‪ ,‬ושמא כוונת ב"ש ארבע ללבן וארבע לתכלת אחרי שכופלים יש שם עצם ‪-‬שאין להם אלא תנוך אחד‪ ,‬שנכפל התנוך העליון לתוכו‬ ‫לרצון" מזבח‪ ,‬או שאינו פוסל דכתיב "כל מום לא יהיה בו" –‬ ‫אותם‪ ,‬ולפ"ז ב"ה דקאמרי שלשה היינו לפני הכפילות‪ ,‬דאחר הכפילות ונתחבר למטה‪ ,‬אבל אם הם מובדלים מלמעלה אינו מום‪ ,‬ולא איתפרש‬ ‫לא שייך שיהיו ג')‪ .‬וכמה תהא משולשת‪ ,‬לב"ש ד' אצבעות טעמא‪ .‬ולא דמי לבעלת ה' רגלים דהוי מום‪ ,‬דאוזן בתוך אוזן אינו נראה‬ ‫מה מום מבחוץ אף חסרון מבחוץ‪.‬‬ ‫ולב"ה שלשה ושליש‪ .‬לרש"י השאלה כמה מרחיקה מכנף הבגד‪ .‬כ"כ‪.‬‬ ‫מום כשיש כליה אחת או שלש‪-‬‬ ‫ל"א כמה אורך הגדיל ללא הענף‪ .‬והתוס' (ד"ה כמה) סוברים כמו זנב הגדי אם הוא דומה לזנב חזיר‪ ,‬ואין הכונה שהוא דק‬ ‫בברייתא אחת מבואר שאם יש כליה אחת או שלש פסול‪,‬‬ ‫הפירוש השני של רש"י‪ ,‬וכתבו שהידור ציצית שיהא שליש גדיל‪ ,‬שזה‬ ‫ד' אצבעות‪ ,‬ושני שלישי ענף‪ ,‬שזה ח' אצבעות‪ .‬ובמנחות פירש רש"י מאד‪ ,‬אלא שהוא עגול אע"פ שהוא נפוח‪ ,‬הוי מום‪ ,‬דזנב הטלה‬ ‫דכתיב בקרבנות "ואת שתי הכליות"‪ ,‬ובברייתא אחרת מבואר‬ ‫שמשולשת הכונה שתהא תלויה בענף מלבד הגדיל ד' אצבעות‪ ,‬רוחבו יותר מעוביו‪ .‬וכן אם אין לזנב הגדי אלא חוליה אחת‪ ,‬או‬ ‫שכליה אחת אינו פסול‪ ,‬דכתיב "יסירנה"‪.‬‬ ‫בטלה שיש לו רק ב' חוליות‪ ,‬הוי מום‪.‬‬ ‫ולפירושו הידור ציצית שתי אצבעות גדיל וארבע ענף‪.‬‬ ‫בני הישיבה רצו לומר שלכו"ע אין בהמה נבראת עם כליה‬ ‫וי"א שזה נשנה לענין מה ששנינו שבשושן הבירה (‪-‬יציע פיו בלום ‪-‬קצר‪ ,‬או שרגליו בלומות ‪-‬קצרות ברוחבם‪ ,‬מחמת‬ ‫אחת‪ ,‬ובהכרח שהיא התחסרה‪ ,‬ונחלקו אי מחוסר אבר‬ ‫העצם שהשפתיים פתוחות יפה‪ ,‬אבל הלחיים אדוקות זו בזו שאינו יכול‬ ‫בביהמ"ק על שער מזרח) היו ב' מידות אמה‪ ,‬אחת יתירה על‬ ‫פנימי פוסל או לא‪.‬‬ ‫של משה חצי אצבע‪ ,‬ואחת יתירה על של משה עוד חצי לפותחם‪ ,‬וכשאוכל או פועה מרחיב השפתיים ונראה העצם כנוד‪ ,‬וכן‬ ‫רב חייא בר יוסף אומר שלכו"ע שייך שבהמה נבראה עם‬ ‫אצבע‪ ,‬והיו האומנים נוטלים בקטנה ומחזירים בגדולה ברגלים אם הם קצרות שמחמת שהעצם קצרה והבשר מרחיב מלמטה‬ ‫כליה אחת‪ ,‬ומחוסר אבר פנימי פוסל‪ ,‬והברייתא שפוסלת‬ ‫כדי שלא יבואו לידי מעילה להנות מן ההקדש‪ ,‬דבלאו הכי שמא יותר מהעצם‪ ,‬הוי מום‪ ,‬אבל מחמת הרוח (וי"ג הריוח) שאין לו ריוח‬ ‫מדברת כשנבראה עם שתי כליות וחסרה אחת‪ ,‬דמקומה ניכר‪,‬‬ ‫יפחתו‪ ,‬דא"א לצמצם‪ ,‬והקטנה היתה לכסף וזהב שכיון שיש בזה כ"כ בפה ובעצם ובבשר‪ ,‬אינו מום‪ .‬ל"א בלום היינו נפוח‪ ,‬אם זה קרה‬ ‫והברייתא שמכשירה מדברת כשנבראה עם כליה אחת‬ ‫טורח מתנים בשל משה ומחזירים בגדולה ממנה חצי אצבע‪ ,‬בגלל רוח אינו מום דהדר בריא‪ ,‬ואם זה מחמת העצם שהיא עבה מאד הוי‬ ‫דליכא חסרון‪.‬‬ ‫והגדולה לבנין החומה שבזה נוטלים בשל משה ומחזירים באותה מום‪.‬‬ ‫הגמ' דוחה שמשמע מהברייתא שפסול גם כשנבראה עם‬ ‫יבלת בגוף אם יש בה עצם הוי מום‪ ,‬דכתיב "או יבלת"‪ ,‬ואם‬ ‫שיתירה עליה אצבע)‪.‬‬ ‫כליה אחת (דומיא דשלש דמיירי שנבראה כך)‪.‬‬ ‫אין בה עצם אינו מום כדתנן שבעלי התלתולין פסולים‬ ‫ולכן הגמרא מבארת שלכו"ע מחוסר אבר פנימי פוסל‪ ,‬מ‪ .‬מום בביצים‪ -‬אם אין לו ביצים או רק ביצה אחת הוי‬ ‫באדם אם כהן הוא‪ ,‬דבעינן שוה בזרעו של אהרן‪ ,‬וכשרים בבהמה‪,‬‬ ‫ונחלקו אם שייך שבהמה נבראה עם כליה אחת ובהכרח שהיא מום‪ ,‬ואף שתי ביצים בכיס אחד‪ ,‬או שני כיסים וביצה אחת‬ ‫ואם היא בלבן שבעין הוי מום רק אם יש בה שיער שזה מגונה‪,‬‬ ‫התחסרה‪ ,‬או שלא שייך שבהמה נבראה עם כליה אחת‪( ,‬ועל (לכל בהמה יש כיס נפרד לכל אחת מהביצים‪ ,‬דהכיס חלוק באמצעו וניכר‬ ‫אבל בלא שיער אין מומין בלבן ואפילו במקדש כשר לשחוט‪,‬‬ ‫זה לא קשה דדומיא דשלש קתני‪ ,‬דכיון שלא שייך שנבראה עם אחת‪ ,‬מבחוץ שהוא משוקע ונראית בו שורה עמוקה) הוי מום‪ .‬ולרבי‬ ‫ובשחור שבעין הוי מום בין ביש בה עצם בין באין בה עצם‪( .‬לתוס' (ד"ה‬ ‫בהכרח שאין זה דומיא דשלש‪ ,‬משא"כ אם שייך שנבראה עם אחת‪ ,‬ודאי ישמעאל אם יש לו ב' כיסים ודאי יש לו ב' ביצים‪ ,‬ואם אין‬ ‫אלא) גורסים אידי ואידי בשחור)‪.‬‬ ‫הברייתא פוסלת גם בנבראה עם אחת דומיא דשלש)‪.‬‬ ‫לו ב' כיסים ודאי אין לו אלא ביצה אחת‪ .‬ולר"ע צריך לבדוק‬ ‫נפרק עצם של פיו שהשיניים קבועות בה‪( ,‬והיא מעל החניכיים‪,‬‬ ‫ע"י שיושיבו על עכוזו (‪-‬עגבותיו) וממעך (‪-‬ממשמש בכיס‬ ‫כליה‬ ‫עם‬ ‫רק‬ ‫נולדת‬ ‫ולרבי יוחנן לא נחלקו‪ ,‬דלכו"ע אין בהמה‬ ‫דבחניכיים הוי מום אפילו בנפגמו או נגממו) הוי מום‪.‬‬ ‫ובכסלים)‪ ,‬ואם יש שם ביצה סופה לצאת ואם אינה יוצאה הוי‬ ‫כליה‬ ‫נחסרה‬ ‫אם‬ ‫ש‬ ‫אלא‬ ‫אחת‪ ,‬וחסרון מבפנים שמיה חסרון‪,‬‬ ‫עינו אחת גדולה כשל עגל והשניה קטנה כשל אווז הוי מום‪.‬‬ ‫לפני הקבלה הוי מום‪ ,‬ואם נחסרה לאחר קבלה אינו מום‪ ,‬מום‪ ,‬ומעשה שמיעך ולא יצא ומצאוה דבוקה בכסלים‪,‬‬ ‫אזנו אחת גדולה ואחת קטנה הוי מום אם ההפרש ניכר לכל‬ ‫(כדתניא שזבחים שנשתייר מהם כזית בשר דאיכא כדי אכילת והתיר ר"ע דהוי מום הואיל ואינה במקומה‪ ,‬ורבי יוחנן בן נורי אסר‪,‬‬ ‫במראה‪ ,‬ואם ההפרש ניכר רק במדידה לא הוי מום‪.‬‬ ‫אדם‪ ,‬או כזית חלב דאיכא כדי אכילת מזבח‪ ,‬זורק את הדם‪ ,‬אבל אמר לו ר"ע עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל‪ ,‬אמר לו‬ ‫אם לא נשתייר כלום אינו זורק‪ ,‬דכתיב "ועשית עולותיך הבשר והדם" אם‬ ‫רבי יוחנן בן נורי עד מתי אתה מאכיל קדשים בחוץ דאין בו‬ ‫זנב בעגל אם אינו מגיע לערקוב (פרק) שבאמצע הירך‪ ,‬והיינו‬ ‫אין בשר אין דם‪ ,‬ועכ"פ מבואר שאפילו בחסר הכל ונשתייר רק כזית זורק‬ ‫את הדם‪ ,‬אבל לאחר שחיטה לפני קבלה הוי מום‪ ,‬כדתניא מום ובקדושתו הוא‪( ,‬אבל איסור נבילה אין כאן כיון שנשחטה‪,‬‬ ‫הקשר העליון‪ ,‬הוי מום‪.‬‬ ‫שהצורם אוזן הפר כהן משיח לאחר שחיטה ואח"כ קיבל דמו וכן אינה טריפה)‪ .‬ואיתא להלן (מ‪ ):‬שאם ביצה אחת גדולה‬ ‫מ"א‪ .‬כל המומים שהוזכרו שזה מום‪ ,‬כולל אלו שנשנו‬ ‫פסול‪ ,‬דכתיב "ולקח מדם הפר" שבשעת קבלת הדם היה הפר פי שתים מחברתה‪ ,‬לרבי יהודה הוי מום‪ ,‬ולחכמים אפי' אם‬ ‫בשם יחיד‪ ,‬היינו להתיר לשחוט בכור‪ ,‬או לפדות פסולי‬ ‫שלם‪ .‬ואמנם בן שנה פוסל אף לאחר קבלה לפני זריקה‪ ,‬השניה היא רק כפול אינו מום‪.‬‬ ‫מום ברגלים‪ -‬בעל ה' רגלים או שלש הוי מום‪( ,‬והיינו המוקדשין‪.‬‬ ‫דכתיב "בן שנה יהיה" שיהיה כל הוויותיו (‪-‬שחיטה קבלה‬ ‫הולכה והזייה) כשהוא בן שנה‪ ,‬אבל תם לא בעינן אלא בשחיטה‬ ‫כשחסר או יתר ביד‪ ,‬אבל ברגל טריפה נמי הוי‪ ,‬דכל יתר על מה לא שוחטים לא במקדש ולא במדינה‪-‬‬ ‫כנטול דמי)‪ ,‬וכן אם רגליו קלוטות כמו של חמור או סוס (‪-‬‬ ‫וקבלה‪ .‬ושמעינן מהא ששעות פוסלות בקדשים שאם נולד‬ ‫חוורור‪ ,‬ומים שאינם קבועים‪ ,‬והחניכיים הפנימיות שנפגמו‬ ‫בי"ד ניסן בשמונה שעות ביום‪ ,‬יזהר לשוחטו קודם שעה תשיעית שאז‬ ‫קלוט‪ ,‬ואף בעגולות ולא סדוקות דפרסות בהמה טהורה אינם‬ ‫(דבנעקרו הוי מום גמור)‪.‬‬ ‫הוא פסול משום שנכנס לשנתו השניה)‪.‬‬ ‫עגולות)‪ ,‬או שחול‪ ,‬והיינו שנשמטה יריכו (‪-‬שיצאה ממקומה‪,‬‬ ‫ומיירי שלא התעכלו הניבים‪ ,‬דאם התעכלו הרי היא טריפה‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' גרב‪ ,‬והיינו לח מבחוץ ומבפנים‪ ,‬אבל יבש מבחוץ ומבפנים‬ ‫ל"ט‪ :‬מומים נוספים‪-‬‬ ‫(ד"ה שנשמטה) מדובר שנשמטה מתחילת ברייתה)‪ ,‬או שאחת הוי מום גמור‪ ,‬דכתיב "או גרב"‪ ,‬ושחין דמצרים היה יבש‬ ‫מהירכיים בתוך הכסל והשניה ע"ג הכסל (‪-‬כסול)‪ ,‬או מבפנים ולח מבחוץ‪ ,‬ואינו נרפא‪ ,‬ובבכור הוא מום גמור‪ ,‬וכן יבש‬ ‫מעוך וכתות ונתוק וכרות נחלקו תנאים באיזה אופן הוי‬ ‫מום שבגלוי‪ ,‬לרבי יהודה בין בגיד בין בביצים הוי מום‪,‬‬ ‫שנשתרבבה יריכו (‪-‬שרוע שאחת מירכותיו גדולה מחברתה‪ .‬אינו נרפא‪.‬‬ ‫דבמעוך וכתות (‪-‬שכיתתו באבנים עד שנימוח) הם מתכווצים‪,‬‬ ‫ולתוס' (שם) מדובר שנשתרבבה מתחילת ברייתה)‪ ,‬או שנשברה יבלת בלבן שבעין ואין בה לא עצם ולא שיער כדלעיל (מ‪.):‬‬ ‫ובנתוק (‪-‬ביד לגמרי אלא שעדיין תלוי בכיס) וכרות (‪-‬בסכין ועדיין‬ ‫עצם ידו או רגלו (אע"פ שאינו ניכר מחמת עצמו שאינו נראה‪ ,‬חזזית‪ .‬והיינו חזזית דעלמא‪ ,‬אבל חזזית המצרית (‪-‬שחין‬ ‫תלויין בכיס ומעורים קצת ולא ניתקו לגמרי) הם תלויים‪ .‬ולרבי‬ ‫אלא מחמת מלאכה שכשהולך הוא צולע)‪ ,‬הוי מום‪ .‬וכן אם שהוא על המצרים) הוי מום גמור‪ ,‬דכתיב "או ילפת" ונקרא‬ ‫אליעזר בן יעקב הוי מום רק בגיד ולא בביצים‪ ,‬מפני ששייך‬ ‫נפגמה עצם ידו או רגלו הוי מום היכא שהחסרון ניכר‪.‬‬ ‫שמה ילפת לפי שמלפפת והולכת עד יום המיתה‪.‬‬ ‫שיתכווצו או יהיו תלויות גם כשהם בריאות בלי מעוך וכתות‬ ‫ונתוק וכרות‪( .‬ואיסור סירוס דכתיב בסיפא דקרא "ובארצכם לא אילא מנה את המומים דלעיל ביבנה‪ ,‬והודו לו חכמים‪ ,‬זקן‪ ,‬חולה‪ ,‬ומזוהם (‪-‬מסריח)‪ ,‬דכתיב "מן הצאן מן הכבשים‬ ‫תעשו" מיירי אפילו בביצים בכל מקום שמסתרס‪ ,‬ורק גבי מום לא חשיב והוסיף שגם מי שגלגל עינו עגול כשל אדם (והיינו בחלק מן העיזים"‪ ,‬וקמ"ל שאף חולה דהדר בריא‪ ,‬ואף זקן דהיינו‬ ‫מום שבגלוי‪ .‬תוד"ה כולן)‪ .‬ולרבי יוסי מעוך וכתות הוי מום אף הלבן‪ ,‬אבל החלק השחור הוא דומה לשל אדם‪ ,‬ומטעם זה אורחיה‪ ,‬ואף מזוהם שאינו כחוש‪ ,‬פסולים‪.‬‬ ‫סריס חמה מתייבמת שכן במינם מתרפאים באלכסנדריא של‬ ‫להקרבה‪ .‬תוד"ה טומטום)‪ ,‬כיון שבעוף לא כתיב זכר ונקיבה‪.‬‬ ‫שנעבדה בו עבירה שנרבע‪ ,‬או שהמית אדם‪ ,‬על פי עד אחד‬ ‫מצרים‪ ,‬וא"כ ממ"נ שרי לייבומה‪ ,‬והמ"ד שאינה מתייבמת כר"ע‪.‬‬ ‫אבל נעבד ומוקצה ואתנן ומחיר מטמאים בגדים אבית‬ ‫שאינו נסקל‪ ,‬או על פי הבעלים דשאינו נסקל דמודה בקנס פטור‪,‬‬ ‫טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ‪ .‬לרבי יהודה לא יחלוץ‬ ‫הבליעה לכו"ע‪ ,‬כשאר נבלת עוף טהור‪ ,‬דמליקתו אינה מליקה והוי‬ ‫(דאם יש שני עדים הוא נסקל ואסור אפילו בהנאה)‪ ,‬אינו נשחט במקדש‬ ‫מפני שהוא כסריס ודאי ואשת סריס חמה א"צ חליצה לר"ע‪ ,‬אבל‬ ‫נבילה‪ .‬ולא גרסינן רובע‪ ,‬דאין זה שייך בעופות)‪ .‬ואינו קדוש בתמורה‬‫דכתיב "מן הבהמה" למעט רובע ונרבע‪" ,‬מן הבקר" למעט‬ ‫לרבי יוסי ברבי יהודה אינו אלא ספק סריס‪( ,‬וס"ל‬ ‫אפילו בתמורה שחלה על בעל מום קבוע‪ .‬ואם היה קדוש כגון שהוא‬ ‫נעבד שעשאוהו עבודת כוכבים‪" ,‬מן הצאן" למעט מוקצה‬ ‫ולד קדשים דקדש אגב אמו אינו עושה תמורה (וכן טריפה‬ ‫שהוקצה והופרש לצורך עבודת כוכבים‪" ,‬ומן הצאן" למעט נוגח את‬ ‫שטומטום אינו חולץ שמא יקרע וימצא נקיבה‪ ,‬ואף אם הוא‬ ‫זכר חוששים שמא ימצא סריס חמה‪ ,‬אמנם אם אין אחים יחלוץ‬ ‫וכלאים ויוצא דופן ויתום שמתה אמו בשעת מיתה שהיא פירשה‬ ‫האדם ומת‪ .‬ואם יש ב' עדים ברובע ונרבע ונוגח בני קטלא נינהו‪.‬‬ ‫דשמא לאו סריס הוא)‪ ,‬ונ"מ אם הוא פוסל במקום אחים הגונים‬ ‫למיתה והוא פירש לחיים)‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אלמה) שאנדרוגינוס‬ ‫כל אלו אין שוחטין אותם‪ ,‬לא במקדש דנפסלו מן המזבח‪ ,‬ולא‬ ‫ואשה פסולים לקידוש מי חטאת‪ ,‬דכתיב "ונתן" ולא ונתנה‪ ,‬ורבי יהודה אם הלך וחלץ‪ ,‬דלרבי יהודה אין זה כלום ויכול אחד האחים לייבם‪ ,‬ולרבי‬ ‫במדינה דאינו מום גמור לישחט עליו בחוץ‪.‬‬ ‫היא כמבואר בשבת (קל"ו‪ ,):‬וס"ל שמסברא אנדרוגינוס מוצא מכלל זכר‪ ,‬יוסי שזה ספק חליצה כיון שלא בנה שוב לא יבנה וחוזרים וחולצים לה‪,‬‬ ‫ולענין מילה מרבים אותו מ"כל זכר"‪ ,‬ולענין נקיבה בעי קרא למעוטי שלא ואם הוא חולץ שלא במקום אחים‪ ,‬דלרבי יהודה פטורה בלא כלום‬ ‫טומטום ואנדרוגינוס‬ ‫יהא לכל הפחות בערך אשה‪.‬‬ ‫דהוא ודאי סריס וכמאן דליתיה דמי‪ ,‬ולרבי יוסי צריך לחלוץ מספק‪ ,‬והא‬ ‫דקאמר לא יחלוץ היינו במקום אחים‪.‬‬ ‫בטומטום‬ ‫בין‬ ‫שייכים‬ ‫שהם‬ ‫ות‬ ‫בבריית‬ ‫ובכל דינים אלו מובא‬ ‫טומטום ואנדרוגינוס אינם נשחטים לא במקדש ולא‬ ‫במדינה‪ ,‬דהם ספק זכר וקדשי ספק נקיבה ולא קדשי‪ ,‬רבי ישמעאל ובין באנדרוגינוס‪ ,‬ולרב חסדא (דלהלן) שסובר שטומטום‬ ‫אומר נקבות אין לך מום גדול מזה ונשחט במדינה ואסור בגיזה הוא ספק לכו"ע‪ ,‬סמי מכאן טומטום‪.‬‬ ‫ועבודה כבכור בעל מום‪ ,‬וחכמים אומרים אינו בכור דבריה בפני‬ ‫מומין אלו‬ ‫לרב חסדא (מ"א‪ ):‬טומטום הוא ספק לכו"ע ואינו בריה‬ ‫בפני עצמה‪ ,‬אפילו לרבנן בתראי דס"ל שאנדרוגינוס הוא בריה בפני‬ ‫עצמה היא‪ ,‬אלא נגזז ונעבד‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫הגמרא מבארת שטומטום אינו נשחט במקדש שמא הוא‬ ‫עצמה‪( ,‬ואין טעמו משום ד'לא אתי קרא למעוטי ספיקא'‪ ,‬שהרי ספיקות‬ ‫איזה מומין פוסלים כהן לעבודה‬ ‫נקיבה ומקריבה לשם בכור בלא שמקדישה והיא אינה קדושה בבכורה שיש מהם כך ויש מהם כך נתבאר לעיל דאיצריך קרא למעטם‪ ,‬אלא‬ ‫ומביא חולין בעזרה‪ ,‬ובמדינה אינו נשחט‪ ,‬דאם הוא זכר אין בו משום דלא מסתבר להעמיד הפסוק בטומטום‪ ,‬דס"ל שהוא זכר גמור או‬ ‫כתיב "דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום‬ ‫לא יקרב להקריב לחם אלוקיו" וגו'‪ .‬ולהלן יבואר אלו מומים‬ ‫נקבה גמורה‪ .‬תוד"ה אבל)‪ ,‬וממילא בכור טומטום קדוש מספק‬ ‫מום‪.‬‬ ‫פוסלים כהן לעבודה בבית המקדש‪ ,‬שיש מהם שפוסלים מדינא‬ ‫מ"א‪ :‬ולענין אנדרוגינוס לת"ק אינו נשחט במקדש שמא ואסור בגיזה ואינו נשחט לא במקדש ולא במדינה‪ .‬וה"ה שהמעריך‬ ‫בין כהן לעבודה ובין בהמה להקרבה‪ ,‬ויש שפוסלים רק כהן לעבודה‬ ‫היא נקיבה‪ ,‬וכן אינו נשחט במדינה‪ .‬לאביי הנקבות אינה טומטום חייב ונערך לחומרא כזכר‪ .‬וכן טומטום כשר לשלמים‪.‬‬ ‫(דכתיב "מזרע אהרן" ‪ -‬שוה לזרעו של אהרן‪ ,‬והעובד בהם עובר על‬ ‫מום מדין "חרוץ"‪ ,‬דכתיב "או חרוץ או שבור" מה שבור וא"צ קרא לומר שאינו כשר לעולה‪ .‬ומטמא בגדים אבית‬ ‫עשה‪ ,‬אמנם מומים אלו אינם מחללים את העבודה‪ ,‬משא"כ‬ ‫המומים הפוסלים גם בהמה להקרבה)‪ ,‬ויש מהם שהם גזירת‬ ‫במקום עצם אף חרוץ במקום עצם‪ .‬ולרבא בהכרח חרוץ הבליעה דבעופות לא חילק הכתוב בין זכר לנקיבה‪ .‬והוא קדוש‬ ‫חכמים‪ ,‬משום מראית העין‪.‬‬ ‫במקום בשר אינו מום‪ ,‬שהרי מבואר בברייתא שגרב זהו בתמורה ועושה תמורה‪.‬‬ ‫חרס והוא נגע‪ ,‬וא"כ הוא חרוץ דכתיב בנגעים "ומראהו עמוק מ"ב‪ :‬ורבי יוחנן סובר שלרבנן בתראי גם טומטום הוא מ"ג‪ .‬המומין ששנינו לעיל שפוסלים בבכור פוסלים גם‬ ‫מן העור" – כמראה חמה העמוקה מן הצל‪ ,‬ואם חרוץ‬ ‫בריה בפני עצמה‪ ,‬וממילא אין קדושה חלה עליו אפילו אם נמצא זכר‪ .‬כהן לעבודה‪ ,‬אף אם הם מומים עוברים ‪-‬כל זמן שהם בו‪.‬‬ ‫תוד"ה אבל‪.‬‬ ‫במקום בשר הוא מום לכתוב רחמנא חרוץ וא"צ לכתוב גרב‪,‬‬ ‫מתני'‪.‬‬ ‫הכרת טומטום על פי מקום הטלת מימיו‪-‬‬ ‫דאם חריץ שאינו מאוס הוי מום‪ ,‬כ"ש גרב שהוא מאוס הוי‬ ‫הגמרא מבארת שאף שיבלת לא כתיבא באדם‪ ,‬ודק ותבלול‬ ‫מום‪ ,‬ובהכרח כתב רחמנא גרב לומר שחרוץ במקום בשר‬ ‫לרב חסדא טומטום המטיל מים במקום זכרות ודאי הוא לא כתיבא בבהמה‪ ,‬מבואר בברייתא דילפינן מהדדי בגזירה‬ ‫אינו מום‪.‬‬ ‫זכר‪ ,‬ואם הוא מטיל מים במקום נקבות‪ ,‬לחכמים חוששים שוה‪ ,‬דכתיב בתרוויהו גרב וילפת‪ .‬וזו גזירה שוה מופנה‪,‬‬ ‫ולרבי ישמעאל אנדרוגינוס הוי מקום נקבות מום אף לשוחטו‬ ‫שנהפכה זכרותו שנכפל גידו מבפנים למקום נקבותו‪ ,‬ולרבי דאם ילפת שאינה מאוסה הוי מום‪ ,‬כ"ש גרב שהוא מאוס‬ ‫במדינה‪ ,‬ובברייתא (מ"ב‪ ).‬איתא שלדבריו הוא בכור ומומו‬ ‫שמעון לא חיישינן אלא הוא ודאי נקיבה‪ ,‬ולדבריו טומטום אינו יותר מילפת‪ ,‬שהוא קשה כחרס ושקוע בבשר ועושה חריצים‪.‬‬ ‫עמו‪ ,‬ואסור בגיזה ועבודה‪( ,‬דלא כאביי‪ ,‬דחרוץ במקום שבור לא‬ ‫ספק אלא מכירים אותו על פי הטלת מימיו‪ ,‬וכן הורה רבי אלעזר‪ .‬לולא הגזירה שוה אין ללמוד אדם מבכור או מקדשים‪,‬‬ ‫אמרינן‪ ,‬ודלא כרבא דדילמא היכא דמינכרא כנקבות של בהמה‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה כי) שלפ"ז מה שאמר רב חסדא שטומטום הוא ספק‬ ‫שהרי הם עצמם קרבים‪ .‬וא"כ ללמוד בכור וקדשים מאדם‪,‬‬ ‫לכו"ע‪ ,‬היינו במטיל מים במקום נקבות‪ ,‬אבל במטיל מים במקום זכרות‬ ‫"מום רע" קרינן ביה)‪ .‬והגמ' מסתפקת אם הוא סובר שהוא‬ ‫שהרי אדם נתרבה במצוות‪ .‬וכן אין ללמוד קדשים מבכור‪,‬‬ ‫הוא ודאי זכר‪ ,‬ולר"ש טומטום אינו ספק כלל‪ ,‬דאם הוא מטיל מים במקום‬ ‫ודאי בכור עם מום‪ ,‬או שיש גם צד שהוא נקיבה‪ ,‬ונ"מ אם‬ ‫שהרי בכור קדושתו מרחם‪ ,‬וא"א ללמוד בכור מקדשים‪,‬‬ ‫נקבות הוי נקיבה‪.‬‬ ‫לוקים על גיזה ועבודה‪ ,‬ואם צריך לתתו לכהן‪ ,‬דאם הוא בכור‬ ‫שכן קדשים קדושתם מרובה ‪-‬חטאות ואשמות עולות ושלמים‪.‬‬ ‫בעל מום‪ ,‬גם בכור בעל מום אסור בגיזה ועבודה‪ ,‬ונותנו לכהן ואוכלו במום שיטת ריש לקיש (וכן סובר רבי אלעזר רש"י גורס רבי אילעאי‪,‬‬ ‫וא"א ללמוד בכור מאדם וקדשים‪ ,‬מפני שקדושתם מרובה‬ ‫זה‪ ,‬ואם הוא ספק אינו לוקה‪ ,‬ואוכלו ישראל במום זה כדין ספק בכור והוא אמורא) שטומטום אינו ספק אלא באדם‪ ,‬כיון שזכרותו‬ ‫קדשים כנ"ל ואדם מרובה במצוות‪ ,‬ונוהגים בפשוטים‪ .‬וא"א‬ ‫הנאכל לבעלים דהמוציא מחבירו עליו הראיה‪.‬‬ ‫ונקבותו במקום אחד וא"כ לבודקו ע"י הטלת מימיו‪ ,‬אבל בבהמה‬ ‫ללמוד קדשים מאדם ובכור‪ ,‬מפני שקדושתם מאליהם‪.‬‬ ‫לכו"ע אין בה ספק אלא הולכים אחר מקום הטלת מימיו‪( ,‬והא‬ ‫הוא‬ ‫אלא‬ ‫ולחכמים אנדרוגינוס אינו בכור דהוא בריה בפני עצמה‬ ‫וא"א ללמוד אדם מבכור וקדשים‪ ,‬מפני שהם עצמם‬ ‫דאמר ת"ק דמתני' שאינו נשחט‪ ,‬מיירי במטיל מים במקום זכרותו‪ ,‬דהוא‬ ‫נגזז ונעבד‪.‬‬ ‫קדושים למזבח‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה למה) דאף דלא ילפינן מהדדי‪ ,‬הא‬ ‫והא דדרשינן מ"זכר" שנאמר בפעם השניה‪ ,‬להוציא ודאי קדוש‪ ,‬אבל הוא נראה כבעל מום לפי שאין לו זכרות‪ ,‬דהא ממעטינן‬ ‫אנדרוגינוס‪ ,‬אין ראיה שזה לרבי ישמעאל ופשיטא ליה שהוא ליה מהקרבה בכמה דוכתי מ"הזכר" ולא טומטום‪ .‬ורבי ישמעאל ורבנן דמום היינו בגלוי ואינו חוזר אף באדם וקדשים‪ ,‬ילפינן מדגלי רחמנא‬ ‫בתראי חולקים רק על אנדרוגינוס‪ ,‬אבל טומטום לכו"ע הולכים אחר מקום בבכור‪ ,‬והואיל וגלי גלי‪.‬‬ ‫בכור עם מום ולכן נצרך למעטו‪( ,‬וקמ"ל קרא שאע"פ שהוא זכר אינו הטלת מימיו‪ ,‬ורבי אלעאי הורה אליבא דכו"ע‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה לא)‬ ‫קדוש כלל אם הקדישו לשם עולה‪ ,‬ומותר בגיזה ועבודה‪ .‬רש"י‪ .‬והקשו כתבו שרבי אלעזר סובר כר"ש בן יהודה‪ ,‬אבל לת"ק דמתני' הוא ספק‪ ,‬ולא כתבה התורה את כולם באדם ונילף בהמה מגזירה שוה‬ ‫התוס' (ד"ה אי) דא"צ קרא לומר שבעל מום פסול למזבח ומותר בגיזה ולכן אינו נשחט לא במקדש ולא במדינה)‪ ,‬ואין חוששים שנהפכה או איפכא‪ ,‬משום דתנא דבי רבי ישמעאל שכל פרשה‬ ‫ועבודה‪ ,‬דבעל מום מעיקרא אינו אסור בגיזה ועבודה אלא מדרבנן‪ .‬וי"מ זכרותו לנקבותו‪ ,‬כיון שזה מיעוט‪ ,‬וס"ל כר"ש דאין חוששים שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה‪,‬‬ ‫בשם רש"י דאיצטריך קרא לומר שאע"פ שהוא זכר אינו קרב כיון‬ ‫שהנקבות (‪-‬חרוץ במקום בשר) הוי מום‪ .‬ור"י תירץ דאיצטריך למעוטי כיון דאשתני אשתני‪ ,‬וי"א (‪-‬ת"ק שחולק על ר"ש) שחוששים ומומים אלו נכתבו באדם כדי ללמד שקלוט וחוטין פוסלים‬ ‫בבהמה אף שאינם שייכים באדם‪ ,‬דאדם לא שייך בו קלוט שהרי‬ ‫לאשמועינן דגרע מבעל מום‪ ,‬דבעל מום נתפס בתמורה‪ ,‬ולפ"ז שאלת דכיון דאשתני אשתני‪.‬‬ ‫אינו מפריס פרסה‪ ,‬ומומי חוטים (‪-‬חניכיים פגומות) לא שייכים בו מפני‬ ‫הגמרא 'איצטריך קרא למעוטי ספיקא' היא דלא הוה ליה למיכתב יתורא‬ ‫בזכר‪ ,‬דמשמע דממעט ליה מטעם דאינו זכר גמור)‪ .‬אבל אם הוא קידושין בטומטום‪ -‬איתא בברייתא שטומטום חוששין‬ ‫שאין לו שיניים והחוטים לא נראים כמו בבהמה‪ .‬ונכתבו בבהמה כדי‬ ‫ספק‪ ,‬לא אתי קרא למעוטי ספיקא דליכא ספיקא קמי שמיא‪ .‬לקידושיו בין בקידש שצריך גט לחומרא שמא הוא זכר‪ ,‬בין ללמד שגבן (לת"ק (מ"ג‪ ):‬שהכונה לגביני העיניים‪ .‬תוד"ה גבן) וחרום‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה ואתי) שדווקא במקום שבכל האופנים הדין שוה‪ ,‬כגון בנתקדש לאסור את המקדש בקרובותיו‪ ,‬וחולץ לחומרא אם אין עוד‬ ‫פוסלים באדם אף שאינם שייכים בבהמה‪ ,‬דבהמה אין לה‬ ‫הכא שכל האנדרוגינוסים דינם אחד‪ ,‬לא אתא קרא למעוטי ספיקא‪ ,‬דקמי אח (אבל ביש אח לא‪ ,‬דשמא הוא נקיבה)‪ ,‬וחולצין לאשתו לחומרא גבינים ואין לה חוטם בין העיניים‪.‬‬ ‫שמיא גליא‪( ,‬וכן גבי כוי וגבי תחילת הציהוב)‪ ,‬אבל היכא שבספק יש דשמא הוא זכר‪ .‬ולענין יבום תני חדא שמייבמים את אשתו‬ ‫שדינם כך ויש שדינם אחרת (ספק מה קדם בשיער לבן ובהרת‪ ,‬ספק מי ממה נפשך‪ ,‬דאם הוא זכר שפיר מייבם‪ ,‬ואם הוא נקיבה לא חלו הקידושין מ"ג‪ :‬יש מומין הפוסלים רק באדם‪ ,‬דכתיב "כל איש‬ ‫יצא בעשירי)‪ ,‬בא הפסוק לומר מה עושים כשיש ספק)‪ ,‬אלא י"ל שזה ואינה אשת אח של המייבם‪ ,‬אבל טומטום אינו מייבם‪ ,‬דלא קרינן ביה אשר בו מום מזרע אהרן"‪ ,‬דבעינן שיהיה שוה לזרעו של‬ ‫אהרן אפילו אין בו מום‪ ,‬והעובד כך עובר בעשה‪ ,‬אך אינו מחלל‬ ‫"להקים לאחיו שם" כיון שאינו בר לידה‪ ,‬ותני אידך שאין מייבמים‪.‬‬ ‫לרבנן בתראי‪ ,‬ובבכור יש שני מיעוטים‪.‬‬ ‫את העבודה‪ ,‬מפני שרק על מום גמור נאמר "מום בו ולא‬ ‫הגמ' אומרת שאין הכרח שנחלקו אם אומרים כיון דאשתני‬ ‫מ"ב‪ .‬עוד מדיני אנדרוגינוס‪ -‬אנדרוגינוס אינו נערך‬ ‫יחלל"‪ ,‬ומום שמפני מראית העין (‪-‬שמאוס לראותו כגון שנשרו‬ ‫להיות טומטום אשתני להיות ספק סריס חמה‪ ,‬וממילא אין אשתו‬ ‫ריסי עיניו ושנטלו שיניו)‪ ,‬אינו עובר בו בעשה‪.‬‬ ‫כאיש‪ ,‬דכתיב "הזכר" ולא אנדרוגינוס (‪-‬מרבויא דה' נפקא לן)‪ ,‬מתייבמת‪ ,‬דנמצאו פוגעים בערוה‪ ,‬דכיון דזכר הוא קדושיו קדושין‪ ,‬וכיון‬ ‫ואינו בערך אשה שערכה כערך זכר דכתיב "ואם נקיבה"‪ .‬ואינו דסריס חמה הוא אין אשתו זקוקה ליבם‪ ,‬הויא כאשת אח שיש לה בנים‪,‬‬ ‫אלו מומין פוסלים רק באדם‪-‬‬ ‫כשר לשלמים‪ ,‬דכתיב "אם זכר אם נקיבה" ‪ -‬זכר ודאי מיהו חליצה בעיא‪ ,‬דשמא לאו סריס הוא‪ ,‬ולכו"ע סריס חמה לא‬ ‫כילון (‪-‬שראשו דומה לכסוי חבית שהוא צר מלמעלה ורחב‬ ‫ונקיבה ודאית‪ .‬ואינו כשר לעולה‪ ,‬דכתיב ב' פעמים "זכר"‪ ,‬חולץ ולא מייבם ואשתו לא חולצת ולא מתייבמת כיון שלא היתה לו‬ ‫מלמטה)‪ ,‬לפתא (‪-‬שראשו דומה לראש הלפת רחב מלמעלה וצר‬ ‫ויש מחלוקת אם הוא מטמא בגדים אבית הבליעה בקרבנות שעת הכושר‪ ,‬כשיטת ר"ע‪ .‬די"ל שלכו"ע כיון דאשתני אשתני‬ ‫מלמטה‪ ,‬וצוארו עומד באמצע ראשו)‪ ,‬מקבן (‪-‬שראשו דומה‬ ‫עופות‪( ,‬דלת"ק מטמא‪ ,‬ולרבי אליעזר אינו מטמא (ואף כשר והוא ספק סריס חמה‪ ,‬והמ"ד שמתייבמת סובר כר"א שאשת‬ ‫אין שותים מים בפני רבים (דדרך תלמיד חכם להיות צנוע‬ ‫את העבודה‪ ,‬אין זה שוה בזרעו של אהרן)‪ ,‬והקפיד רב יהודה‪,‬‬ ‫לקרדום)‪ ,‬ושראשו שמוט מלפניו‪ ,‬וסקיפת (‪-‬שניטלה‬ ‫באכילה ושתיה‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ואין) שבשעת סעודה‬ ‫ובברייתא איתא שהכונה שגביניו אחד שחור ואחד לבן‬ ‫חתיכה מראשו‪ ,‬שגובה ראשו חסר מאחוריו)‪ ,‬ושצוארו שקוט‬ ‫אפשר‪ ,‬וא דאיתא בהלכות דרך ארץ שברבים הופך פניו לצד אחר‬ ‫ולתנא דמתני' כל זוג שאינו שוה זה לזה הוי מום)‪ ,‬או הצירן‬ ‫(‪-‬חבוי – מוטל בין כתפיו ודומה כמי שראשו שמוט) ושמוט (‪-‬‬ ‫ושותה מים‪ ,‬נקט דווקא מים שאין דרך לשתותם אלא כשהוא צמא‪,‬‬ ‫(והיינו שעיניו תרוטות –עגולות‪ ,‬או צירניות ‪-‬עגולות יותר‬ ‫וארוך)‪.‬‬ ‫אבל שאר דברים רגילים לשתות יחד‪ .‬ולר"ת כוונת הגמרא שאפילו‬ ‫הצנועים שלא שותים מים בפני רבים‪ ,‬לא ימנעו מלהשתין מים בפני‬ ‫מתרוטות‪ ,‬או דומעות מעט או דולפות יותר מדומעות או טורדות‬ ‫בעלי חטרות‪ -‬אם יש בזה עצם לכו"ע פסול‪ ,‬ואם אין בזה‬ ‫רבים משום סכנה)‪ ,‬אבל משתינים מים בפני רבים‪ ,‬משום‬ ‫יותר מדולפות)‪ ,‬פסולים‪ .‬סומא בשתי עיניו פסול דכתיב עוור‪,‬‬ ‫עצם‪ ,‬רבי יהודה מכשיר מפני שזה חתיכת בשר בעלמא‪,‬‬ ‫שיש סכנה אם ימתין (ושמואל נצרך להשתין בשבתא‬ ‫וסומא באחת מעיניו או חורוור או שיוצאים מעיניו מים‬ ‫וחכמים פוסלים מפני שאינו שוה לזרעו של אהרן‪.‬‬ ‫דריגלא ופרסו סדין בינו לבין העם‪ ,‬ואמר אביו שיתן לו ד'‬ ‫קבועים פסולים‪ ,‬דכתיב "איש עיור‪ .‬והא דכתיב "או דק או‬ ‫הקרח‪ -‬אם אין לו כלל שיער פסול‪ ,‬ואם אין לו שיטה של‬ ‫מאות זוז אם ידרוש שאין לעשות כן להמתין מלהטיל מים‬ ‫תבלול בעינו"‪" ,‬דק" בא לרבות שגם אם הוא רואה פסול‬ ‫שיער מקפת מאוזן לאוזן לאחריו ויש לו לפניו פסול‪ ,‬ואם‬ ‫עד שיהיה לו צניעות‪ ,‬כיון שלא כולם יכולים לעשות כמוהו‪.‬‬ ‫כיון שנחסרה ראייתו‪ ,‬ו"תבלול" בא לרבות שלמרות‬ ‫יש לו לאחריו ולפניו לל"ק כשר‪ ,‬ולל"ב פסול‪ .‬ואם אין לו‬ ‫ומעשה באחד שהתעכב מלהשתין ונמצאת כריסו צבה‪,‬‬ ‫שראייתו לא נחסרה פסול‪ ,‬ו"בעינו" מלמד שגם שינוי בעין‬ ‫לפניו ויש לו לאחריו כשר‪.‬‬ ‫ולא היה זה בגלל עלוקה‪ ,‬כיון שהיה שותת טיפין טיפין ואינו‬ ‫כגון למעלה או למטה פוסל‪ .‬ומי שעיניו משוטטות‪ ,‬ומי שריסיו‬ ‫ארוכים‪ ,‬ומי שנשרו ריסי עיניו (השיער שבבת העין) לגמרי‪,‬‬ ‫ננסים‪ ,‬וזבלגנים (‪-‬שעיניהם זבות וזולגות מים) פסולים‪ .‬ורבי יוחנן‬ ‫יכול להטיל מים יפה)‪ ,‬וכן זה יכול לגרום לעקרות (ע"י שנקב‬ ‫פסולים‪ ,‬ואם נשתיירו השורשים פסול רק משום מראית‬ ‫אומר שהקרחים והננסים והזבלגנים פסולים לתנא דמתני'‬ ‫השתן ניקב לנקב השכבת זרע‪ ,‬דאין ביניהם אלא‬ ‫העין‪.‬‬ ‫גם בדיעבד‪ ,‬משום שאינם שוים לזרעו של אהרן‪ ,‬ולרבי‬ ‫כקליפת השום)‪ ,‬והיינו דכתיב "לא יהיה בך עקר ועקרה‬ ‫יהודה אינם פסולים אלא מפני מראית העין‪ ,‬דכתיב‬ ‫(בזמן שתהיה כ)בהמתך" ‪-‬שלא יהיה צנוע בהטלת מים‪( ,‬והקשו‬ ‫פסולים מחמת גודל האברים‪ -‬מי שעיניו גדולות כשל‬ ‫"הכהנים" לרבות קרחנים שהם כשרים לעבודה‪.‬‬ ‫התוס' (ד"ה אימתי) שהרי במדבר היו צריכים לצאת מן המחנה‬ ‫עגל או קטנות כשל אווז‪ ,‬או שגופו גדול או קטן מאבריו‬ ‫ולהרחיק ג' פרסאות אפילו לקטנים)‪ ,‬ולרבי יהושע בן לוי הכונה‬ ‫פסול גבן‪ -‬גבן דהוי מום היינו שיש לו גבינים הרבה ששתי (ומשה רבינו היה גבוה עשר אמות‪ ,‬דכתיב "ויפרוש את‬ ‫"לא יהיה בך עקר" ‪ -‬מן התלמידים‪" ,‬ועקרה" ‪ -‬שלא‬ ‫גבות עיניו מחוברות ואין הבדל בין זו לזו‪ ,‬ומי שאין לו גבינים כלל האהל על המשכן"‪ ,‬אמנם הכונה לאמות של הקרשים ולא‬ ‫תהיה תפילתך עקורה לפני המקום כשתתפלל על בנים‪ ,‬בזמן‬ ‫או שיש לו רק אחד פסול דכתיב "או גבן"‪ .‬ולרבי דוסא גבן לאמות של משה רבינו עצמו‪ ,‬דאל"כ עשיתו למשה רבינו‬ ‫שאתה משים עצמך כ"בהמתך"‪ .‬והתוס' (ד"ה שלא) מבארים‬ ‫היינו שגביניו שוכבים שהם גדולים עד שהם יורדים על פניו‪ .‬ולרבי בעל מום)‪ ,‬או שחוטמו גדול מאבריו כאצבע קטנה לפי שיעור‬ ‫שהכונה לכל תפילה‪ ,‬דאין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו‬ ‫חנינא בן אנטיגנוס גבן היינו מי שיש לו שני גבין ושתי חוטם בני אדם הארוכים בגופם כמותו‪ ,‬או קטן מאבריו‪ ,‬הוי מום‪.‬‬ ‫כבהמה‪ ,‬ובמי שמשים עצמו כמי שאינו‪.‬‬ ‫שדראות‪ ,‬והיינו ששדרתו עקומה‪ ,‬דבשתי שדראות ממש‬ ‫לא ישתין על גבי כלי חרס (עביט של מי רגלים‪ ,‬שמשליכים‬ ‫פסולים באזנים ובקרניים ובטלפיים‪ -‬הצומם והיינו‬ ‫אינו חי‪ ,‬כדאמר רב שאינו נחשב כולד לגבי טומאת לידה‪,‬‬ ‫אותו בנהר) או על מקום קשה שהמים לא נבלעים אלא מתגלגלים‬ ‫ובבהמה אסור באכילה דנפל הוא ואין מועילה לו שחיטה‪ .‬רש"י‪ .‬שאזניו דומות לספוג‪ ,‬או הצומע והיינו שאזניו קטנות‪,‬‬ ‫במדרון עד שנשטפים בנהר‪ ,‬מפני שממדרונות בבל מגיעים‬ ‫והתוס' (ד"ה בבהמה) כתבו שמבואר בנדה (כ"ד‪ ).‬שרב מדבר בנמצא והצימח והיינו שאזניו ארוכות ונכפפות למטה‪ ,‬הוי מום‪ ,‬אבל‬ ‫מים לעין עיטם שבו כהן גדול טובל ביוה"כ‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה לא)‬ ‫במעי אמו‪ ,‬שלרב אינו ניתר בשחיטת אמו ולשמואל ניתר בשחיטת אמו‪ ,‬בבהמה שוחטים אותה במקדש דלא הוי מום‪ ,‬משא"כ בכהנים‬ ‫שחומרות אלו נאמרו דווקא בבבל‪.‬‬ ‫דבעינן שוה בזרעו של אהרן‪ ,‬וכן עז שאין לה קרנים או רחל שיש‬ ‫אבל ביצא לאויר העולם אסור אפילו לשמואל‪.‬‬ ‫פסול חרום‪ -‬חרום לתנא דמתני' והיינו רבי יוסי‪ ,‬היינו מי לה קרנים כשרים להקרבה‪( ,‬אבל אין שוחטים עליהם‬ ‫אין לאשה להטיל מים מול התינוק (אע"ג שאינה מגלה עצמה‪,‬‬ ‫שהרי אין דרך אשה לגלות עצמה לפניה לא לקטנים ולא לגדולים‪.‬‬ ‫שהוא יכול לכחול שתי עיניו כאחת‪ ,‬ולחכמים כל שחוטמו במדינה)‪ .‬ואם ניטלו הקרניים עם זכרותם (‪-‬עצם התחובה בתוך‬ ‫תוד"ה האי)‪ ,‬אבל לצד אחר ולא בפניו מותר‪.‬‬ ‫שקוע אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת הוי חרום‪ .‬ומי הקרניים)‪ ,‬הרי הם פסולים‪ ,‬אבל אין פודים על מום זה אלא‬ ‫שחוטמו סולד (–קצר באורכו)‪ ,‬או בולם (–שנסתמו נקביו)‪ ,‬או כשנעקרו ונראית גומא בראש ולא כשנחתכו דאינו מום גמור אלא‬ ‫עמוד של גדולים החוזר או רבוי צואה מביא לידי הדרוקן (‪-‬‬ ‫נוטף (‪-‬ארוך עד למטה מהשפתיים) נתרבה לפסול מ"או חרום"‪ .‬לפסול‪ .‬ואם ניטלו הטלפים וזכרותם (עצם שבתוך הטלפיים‪ ,‬והיינו‬ ‫חולי מעיים)‪ ,‬סילון של קטנים החוזר או רבוי מי רגלים מביא‬ ‫כף הרגל) עמהם פודים על מום זה‪ .‬ומה שמצינו בפרה אדומה‬ ‫מ"ד‪ .‬מומים נוספים בעיניים‪ -‬מי ששתי עיניו קבועות שאם קרניה וטלפיה שחורים יכול לחותכם‪ ,‬היינו במקום‬ ‫לידי ירקון (הדרוקן וירקון הם שני אופנים של חולי אחד‪ .‬תוד"ה‬ ‫לידי)‪ ,‬רבוי דם שאינו מקיזו מרבה שחין‪ ,‬רבוי שכבת זרע שיש‬ ‫למעלה או למטה שלא במקומם‪ ,‬או שעין אחת למעלה ועין שאין שם זכרות ‪-‬שתים או שלש אצבעות בחודה של קרן‪.‬‬ ‫לו אשה ואינו משמש מיטתו מרבה צרעת‪.‬‬ ‫אחת למטה‪ ,‬או שעיניו במקומם אך הוא רואה את החדר‬ ‫מי ששפתו העליונה עודפת על התחתונה או איפכא‪ ,‬הרי‬ ‫פסול מרוח אשך‪ -‬לת"ק מרוח אשך היינו מי שאין לו‬ ‫והעליה יחד (‪-‬שעינו אחת רואה למעלה ואחת רואה למטה)‪ ,‬או‬ ‫זה מום‪.‬‬ ‫ביצים או שאין לו אלא ביצה אחת‪ ,‬ולרבי ישמעאל היינו‬ ‫שמדבר עם אחד ואדם אחר אומר שהוא מסתכל עליו‪,‬‬ ‫פסולים‪ ,‬דכתיב "בעינו" לרבות כל מה שבעינו‪ .‬וכן סכי מי שנשרו שיניו פסול משום מראית העין‪.‬‬ ‫שנימוחו אשכיו (‪-‬ביציו‪ ,‬דהא לא כתיב חסר אשך)‪ ,‬ולר"ע‬ ‫היינו שיש רוח באשכיו (‪-‬שביציו נפוחים‪ ,‬דהא לא כתיב ממרוח‬ ‫שמש (ורב יוסף תני סני שמש ‪-‬שאינו יכול להסתכל כנגד החמה)‪ ,‬מ"ד‪ :‬מי שדדיו שוכבים גדולים כמו של אשה‪ ,‬או שכריסו‬ ‫אשך)‪ ,‬ולרבי חנינא בן אנטיגנוס היינו שמראהו חשוך ולא‬ ‫או זנגדן (רב הונא אמר שהכונה עין אחת כשלו ועין אחת‬ ‫צבה‪ ,‬או שטיבורו יוצא‪ ,‬או הנכפה (–נופל מחמת חולי) אפי'‬ ‫כשל היושבים מולו ורב יהודה היה יושב מולו ועיניו היו משונות‪,‬‬ ‫מיירי כלל בביצים (דהא לא כתיב רוח אשך‪ ,‬וקסבר גורעין ח'‬ ‫(ופירש ר"ת (תוד"ה מחוי) שרב יהודה היה גבוה ביחס לאנשי דורו ואילו לפעמים בזמן קבוע‪ ,‬או שרוח קצרה (‪-‬רוח שטות ע"י שד) באה‬ ‫ממרוח וא' מאשך ומוסיפין ח' במקום א' באשך וא' במקום ח' במרוח‬ ‫רב הונא היה נמוך‪ ,‬ולכן עיני רב הונא היו קטנות ביחס לשל רב יהודה שהיו אליו‪ ,‬או המאושבן בביצים (‪-‬שביציו גדולים)‪ ,‬או בעל גבר בגיד‬ ‫ודורשין)‪ ,‬והיינו שהוא שחור ככושי דתני' לקמן שהוא מום‪.‬‬ ‫גדולות הרבה‪ ,‬ולא ביחס לשל שאר בני אדם‪ ,‬ואף שאינו מום לענין לחלל (שגידו גדול עד ברכיו‪ ,‬וי"א דווקא יותר מברכיו)‪ ,‬הוי מום‪.‬‬ ‫קורס ללמוד להנות ולזכור‬ ‫מבחני 'לדעת'‬ ‫סיכומי 'תמצית'‬ ‫‪ 11‬שיעורים בהם נלמד בצורה מקצועית‬ ‫מבחן שבועי על דף היומי ‪ /‬עמוד היומי ‪/‬‬ ‫ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית‬ ‫וייחודית‪ ,‬כיצד נזכור את הלימוד‪ ,‬ונעצים‬ ‫משנה ברורה ‪ /‬חפץ חיים ‪ /‬אהבת חסד‬ ‫את איכות וחווית הלימוד בצורה‬ ‫החודשיים על הדף היומי ‪ /‬משנה ברורה‬ ‫משמעותית‪.‬‬ ‫ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי‬ ‫ומוסר (לפי סדר הדף היומי בהלכה)‪ /‬ועמוד היומי‬ ‫בתחילת חורף פ"ז יפתחו בס"ד קבוצות‬ ‫עד יום שלישי בשעה ‪ 7:00‬בבוקר‪:‬‬ ‫‪ -‬בנקודות ההפצה‬ ‫חדשות לאברכים ובני ישיבות‪,‬‬ ‫בטלפון ‪0737-289-669‬‬ ‫‪-‬‬ ‫בירושלים בישיבת מיר ובבית וגן נוה‬ ‫‪ -‬במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫יעקב ופסגת זאב‪ ,‬אופקים‪ ,‬ואלעד‪.‬‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪ -‬בפקס ‪ 02-3132-641‬קוד גליון ‪3131‬‬ ‫‪-‬למעלה מ‪ 500‬בוגרים מרוצים‪.‬‬ ‫בנדרים פלוס קופת לדעת‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪ 15-‬כלים לחיבור חזק ללימוד‪.‬‬ ‫הגרלות‪ :‬בכל שבוע על ‪ ₪ 500‬במזומן‪,‬‬ ‫בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל מסכתות‬ ‫‪-‬דרכים לפיתוח הזכרון והריכוז‪.‬‬ ‫ו‪ 5‬זוכים בזכות קניה ‪ ₪ 100‬ב'יפה נוף'‪.‬‬ ‫הש"ס‪ ,‬ועל כל המשנה ברורה‪ ,‬ועל תנ"ך וספרי‬ ‫‪-‬מחיר סמלי‪ ,‬והחזר כספי למיישמים את‬ ‫מוסר‪ ,‬או סיכומים לפי סדר הלימוד של‪ :‬העמוד‬ ‫קו עדכונים ושיעורים – ‪02-3131-465‬‬ ‫היומי‪ ,‬חבורת ש"ס‪ ,‬קנין ירושלמי‪ ,‬דף הכולל‪,‬‬ ‫הנלמד בשיעורים‪.‬‬ ‫לפרטים ‪02-3131-465 / 055-400-7977‬‬ ‫לפרטים‪055-400-7977 -‬‬ ‫קנין הלכה‪ ,‬תרי דף‪ ,‬אורייתא‪ ,‬אהבת שלום‪,‬‬ ‫ומפעל הש"ס‪.‬‬ ‫או בגליון מאחורי הקלעים‬ ‫מבחן ‪ 356‬וירא‬ ‫מבחן ‪ 355‬לך לך‬ ‫בכורות ל"ז עד מ"ג‬ ‫בכורות ל' עד ל"ו‬ ‫ל"ז‪ .‬האם מום שאינו מבטל את האבר ממלאכתו הוי מום בבכור?‬ ‫ל‪ .‬האם החשוד על מעשרות ושביעית חשוד גם על טהרות?‬ ‫ל"ט‪ .‬באיזה אופן אין זורקים את דם הקדשים לדעת‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ל‪ :‬בפני מי מקבלים חברות?‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ר' יהושע?‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫א' בפני שלשה ואפילו אינם חברים‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫א' כשלא נשתייר כזית חלב אע"פ שנשאר כזית בשר‪.‬‬ ‫ג' הבכור נפסל להקרבה אבל אין לשוחטו בחוץ על מום כזה‪.‬‬ ‫ב' בפני שלשה חברים‪.‬‬ ‫ג' ספק‪.‬‬ ‫ב' כשלא נשתייר כזית בשר אע"פ שנשאר כזית חלב‪.‬‬ ‫ג' בפני חבר ואפילו יחיד‪ ,‬או בפני שלשה שאינם‬ ‫ג' כשלא נשתייר לא כזית בשר ולא כזית חלב‪.‬‬ ‫ל"ז‪ :‬מה נחשב "נסדק כל שהוא"?‬ ‫חברים‪.‬‬ ‫ל"א‪ .‬האם חכם יכול להתיר יחידי בכור או מעשר בהמה שלו שנפל בו מום?‬ ‫א' רק בכדי חגירת צפורן‪.‬‬ ‫א' לא‪.‬‬ ‫ב' רק בחסרה‪.‬‬ ‫ל"ב‪ .‬מה לחרמים שכן חלים על הכל משא"כ‬ ‫ב' בכור כן ומעשר לא‪.‬‬ ‫ל"ט‪ :‬איזה מום בזנב אינו פוסל?‬ ‫ג' בנסדקה לעולם נחשב מום‪.‬‬ ‫מעשר‪ ,‬מה הכונה (רש"י)?‬ ‫ג' בכור לא ומעשר כן‪.‬‬ ‫א' בשר ברוחב גודל בין החוליות‪.‬‬ ‫א' חל גם על קדשים‪.‬‬ ‫ב' נפגם הזנב מן העצם‪.‬‬ ‫ל"ח‪ .‬כלי חרס שאין לו תוך‪ ,‬באיזה אופן הוא מקבל טומאה?‬ ‫ל"א‪ :‬האם מותר למכור מעשר בהמה?‬ ‫ב' חל על כל העדר‪.‬‬ ‫ג' נפגם הזנב מן הפרק‪.‬‬ ‫א' במדרס‪.‬‬ ‫ג' שני ביאורים ברש"י‪.‬‬ ‫א' אסור‪.‬‬ ‫ב' בצד שמשתמשים בו‪.‬‬ ‫ב' רק שחוט מותר‪.‬‬ ‫ג' אינו מקבל טומאה‪.‬‬ ‫מ"א‪ .‬גרב לח מבחוץ ויבש מבפנים‪ ,‬מה דינו בבכור‬ ‫ל"ה‪ .‬איזה מום לא מתיר בכור?‬ ‫ג' רק בעל מום מותר‪.‬‬ ‫(רש"י)?‬ ‫ל"ח‪ :‬איזה מום שבעין בדיקתו ע"י אכילת לח ויבש?‬ ‫א' מום שנעשה בכונה אבל בגרמא‪.‬‬ ‫א' הוי מום גמור‪.‬‬ ‫א' חוורור‪.‬‬ ‫ב' מום שנעשה ע"י בעיטה בשעה שהבכור רדף‬ ‫ל"ב‪ :‬האם קדשי מזבח צריכים העמדה והערכה?‬ ‫ב' אינו נשחט לא במקדש ולא במדינה‪.‬‬ ‫ב' מים‪.‬‬ ‫אחריו‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ג' נשחט במקדש‪.‬‬ ‫ג' תבלול‪.‬‬ ‫ג' מום שנראה רק כשפותח פיו לצעוק ולא כשפותח‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫פיו לאכול‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫מ"ג‪ .‬האם מום עובר פוסל כהן לעבודה (גמרא‬ ‫מ‪ .‬באיזה אופן בעלת חמש רגלים היא טריפה?‬ ‫א' כשיש עוד יד‪.‬‬ ‫ל"ו‪ :‬מנין שאין להוציא בכונה בהמה בעלת מום‬ ‫ל"ג‪ .‬איזה טמא אסור לאכול בכור לבית שמאי?‬ ‫ורש"י)?‬ ‫א' נדה‪.‬‬ ‫ב' כשיש עוד רגל‪.‬‬ ‫עשירית למעשר בהמה?‬ ‫א' אינו פוסל‪.‬‬ ‫ג' שתי התשובות נכונות‪.‬‬ ‫ב' טמא מת‪.‬‬ ‫א' הקריבהו נא לפחתך‪.‬‬ ‫ב' פוסל כל זמן שהמום בו‪.‬‬ ‫ג' שתי התשובות נכונות‪.‬‬ ‫ב' לא יבקר בין טוב לרע‪.‬‬ ‫ג' פוסל אף לאחר שהמום עבר‪.‬‬ ‫מ‪ :‬זנב גדי או טלה שיש בו ב' חוליות‪ ,‬האם הוי מום?‬ ‫ג' שרוע וקלוט לא יירצה‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ל"ג‪ :‬האם פסולי המוקדשין לאחר פדיונם מותרים בגיזה ועבודה?‬ ‫ב' בגדי כן ובטלה לא‪.‬‬ ‫א' מותרים‪.‬‬ ‫ג' בגדי לא ובטלה כן‪.‬‬ ‫ב' אסורים‪.‬‬ ‫ג' ספק‪.‬‬ ‫מ"א‪ :‬באיזה אופן אומרים שלא אתא קרא למעוטי ספיקא?‬ ‫מ"א‪ :‬האם לרבי ישמעאל לוקים על גיזה ועבודה בבכור אנדרוגינוס?‬ ‫ל"ד‪ :‬התולש קוצים מחוברים מהשדה שלו בשביעית‪,‬‬ ‫א' בספק שכל המקרים דינם שוה‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫האם מותר לו לזרוע בשדה במוצאי שביעית?‬ ‫ל"ד‪ .‬מדוע תרומה תלויה צריך שימור לרבי אליעזר?‬ ‫ב' בספק שבחלק מהמקרים הדין כך ובחלק מהמקרים הדין‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫א' מותר‪.‬‬ ‫א' שמא יבוא אליהו ויטהרנה‪.‬‬ ‫אחרת‪.‬‬ ‫ג' ספק‪.‬‬ ‫ב' אסור‪.‬‬ ‫ב' שמא יוסיף לה טומאה‪.‬‬ ‫ג' בכל האופנים‪.‬‬ ‫ג' לפי הבבלי מותר ולפי הירושלמי אסור‪.‬‬ ‫ג' צריכה שימור מספק‪.‬‬ ‫מ"ב‪ .‬האם עוף אנדרוגינוס מטמא בגדים בבית הבליעה?‬ ‫א' לא‪.‬‬ ‫ל"ד‪ :‬מדוע לחכמים המטיל מום בבכור מותר אם נפל בו מום אחר?‬ ‫ב' מחלוקת‪.‬‬ ‫א' מפני שלא קנסו אלא בגופו ולא בממונו‪.‬‬ ‫ג' לא שייך אנדרוגינוס בעוף‪.‬‬ ‫ב' לחכמים לא קונסים כלל‪ ,‬לא בגופו ולא בממונו‪.‬‬ ‫ג' מפני שלא קנסו אלא על מה שרצה להרויח בהטלת המום‪.‬‬ ‫מ"ב‪ :‬באיזה טומטום סובר רב חסדא שלכו"ע ניתן לקבוע אם הוא זכר או נקיבה‬ ‫ע"י מקום הטלת מימיו?‬ ‫ל"ה‪ :‬מה חידש רבי יהושע בן קפוסאי בדין עדות על בכור בבית כהן?‬ ‫א' בזכר‪.‬‬ ‫א' שצריך אחד מן השוק להעיד עליו‪.‬‬ ‫ב' בנקיבה‪.‬‬ ‫ב' שצריך שניים מן השוק להעיד עליו‪.‬‬ ‫ג' בזכר ובנקיבה‪.‬‬ ‫ג' שדווקא ישראל נאמן להעיד עליו‪.‬‬ ‫מ"ג‪ :‬על איזה פסול של כהן עובר בעשה ואינו מחלל את העבודה?‬ ‫ל"ו‪ .‬האם לדינא אשה כשרה להעיד על מום בבכור שלא הוטל בכונה?‬ ‫א' כל מום‪.‬‬ ‫א' כשרה‪.‬‬ ‫ב' פסול משום שאינו שוה בזרעו של אהרן‪.‬‬ ‫ב' פסולה‪.‬‬ ‫ג' פסול מפני מראית העין‪.‬‬ ‫ג' נאמנת רק במסיחה לפי תומה‪.‬‬ ‫מבחן ‪ 357‬חיי שרה‬ ‫בכורות מ"ד עד נ'‬ ‫קורס ללמוד להנות ולזכור ‪ -‬להתענג בידיעת התורה‬ ‫א' מערכת הזכרון עובדת בצורה טובה ופלאית‪ ,‬ומותאמת לזכור בצורה‬ ‫רואים שכך צורת הלימוד הנכונה‪ ,‬ואת התועלת המרובה שיש בכלים אלו‬ ‫קורס ללמוד להנות ולזכור‬ ‫ברורה מאות ואלפי סוגיות‪ ,‬אם רק נשתמש בה בצורה הנכונה‪.‬‬ ‫לחיבור הנאה וזכרון הלימוד‪ .‬עם זאת הדברים הנמסרים בשיעורים מעוגנים‬ ‫לפני כשנה וחצי נפתח ע"י מערכת 'תמצית' קורס מיוחד בשם 'ללמוד להנות‬ ‫ב' יסוד היסודות ללימוד איכותי מהנה שנשמר לאורך ימים ושנים הוא‬ ‫גם במחקרים עדכניים רבים על מערכת הזכרון‪.‬‬ ‫ולזכור'‪ ,‬ובו סדרת שיעורים המלמדים כיצד לחזק את איכות הלימוד‪ ,‬להעצים את‬ ‫חיבור פנימי וחזק ללימוד‪ ,‬ומטרת הכלים הנלמדים היא ליצור ולחזק את‬ ‫בהכנת השיעורים הושקעו אלפי שעות של לימוד יסודי של סוגיות‬ ‫החוויה מהלימוד‪ ,‬ולהגיע למצב בו זוכרים את מה שלומדים‪ ,‬שיעורים שנמסרו‬ ‫החיבור הזה‪.‬‬ ‫העוסקות בנושא זה במישרין או בעקיפין‪ ,‬וכן נלמדו בצורה יסודית מאות‬ ‫לפני למעלה מ‪ 500-‬לומדים‪.‬‬ ‫ג' מצות ידיעת התורה והרגשת מתיקות התורה הם דברים השוים לכל‬ ‫מקורות מדברי רבותינו גדולי הדורות לאורך ההיסטוריה‪ ,‬ונקראו עשרות‬ ‫לקראת הסדרה הרביעית של השיעורים יוצא גליון זה ובו מידע בסיסי על סדרת‬ ‫נפש‪ ,‬ולא רק לבעלי דרגה מיוחדת ביראת שמים ושקיעות בתורה‪ ,‬והם‬ ‫ספרים ישנים וחדשים העוסקים בתחום זה‪.‬‬ ‫השיעורים‪.‬‬ ‫תלויים בעיקר בשימוש נכון וטבעי בכלים שהקב"ה נתן לנו‪ ,‬ולימוד בדרך זו‬ ‫בחינה נוספת נעשתה ע"י התחקות אחר דרכי צמיחתם של תלמידי חכמים‪,‬‬ ‫באלו תחומים עוסקים השיעורים?‬ ‫מביא ליראת שמים ולשקיעות בתורה ולעוד מעלות רבות‪.‬‬ ‫ושימושם בכלים אלו‪ ,‬מטרת בדיקה זו היתה בכדי לבחון את השפעת כל‬ ‫השיעורים עוסקים ב‪ 4‬נושאים עיקריים‪:‬‬ ‫ד' בזמן הלימוד עצמו עלינו להתרכז בהבנת תוכן הדברים וללמוד בצורה טובה‪,‬‬ ‫כלי במישור המעשי ועמידתו במבחן המציאות‪ :‬האם כך גדלים תלמידי‬ ‫א' דרכי פעילות מערכת הזכרון והדרך להשתמש בה בצורה נכונה במטרה‬ ‫האם איסור חל על איסור לרבי יוסי הגלילי באיסור‬ ‫מ"ד‪ .‬כהן שנשרו ריסי עיניו ונשתיירו השורשים‪ ,‬האם הוא כשר לעבודה?‬ ‫וכל מחשבה נוספת‪ ,‬כמו הרצון להספיק או לזכור‪ ,‬במידה והיא מפריעה לריכוז‬ ‫חכמים אמיתיים‪.‬‬ ‫לזכור את הלימוד‪.‬‬ ‫ולרבנן החולקים עליו כולל כשהאיסור השני חמור?‬ ‫א' כשר‪.‬‬ ‫בגוף הלימוד‪ ,‬לא רק שאינה מסייעת לזכרון‪ ,‬היא מגרעת ממנו‪ ,‬מפני שהיא‬ ‫האם המשתתפים אכן רואים תועלת מהשיעורים?‬ ‫ב' הדרך לפתח את מערכת הזכרון ויכולות נוספות (כשרון‪ ,‬מהירות תפיסה‪,‬‬ ‫ב' פסול משום מום‪.‬‬ ‫מורידה מהחיבור הפנימי לתוכן החומר הנלמד ומקטינה את ההנאה מהלימוד‪.‬‬ ‫א' חל‪.‬‬ ‫בסייעתא דשמיא נמסרו כבר לפני ‪ 11‬קבוצות עם למעלה מ‪ 500‬לומדים‪,‬‬ ‫ריכוז‪ ,‬מעלות רוחניות שונות‪ ,‬ועוד)‪.‬‬ ‫ג' פסול משום מראית העין‪.‬‬ ‫ג' הדרך להתחבר בצורה חזקה הרבה יותר ללימוד‪ ,‬דבר המביא לא רק‬ ‫ב' לא חל‪.‬‬ ‫בכמה שיעורים מדובר ומי מוסר אותם?‬ ‫רבים מהם מציינים את התועלת הגדולה שהיתה להם מהשיעורים‪ ,‬להנאה‬ ‫מהלימוד‪ ,‬לחיזוק איכות הלימוד וההבנה‪ ,‬להצלחה במבחנים‪ ,‬לזכירת‬ ‫לזכרון הלימוד אלא גם ללימוד איכותי יותר ולהנאה גדולה יותר מהלימוד‪.‬‬ ‫ג' לרבנן חל ולרבי יוסי הגלילי לא חל‪.‬‬ ‫מ"ה‪ :‬האם כהן טריפה כשר לעבודה?‬ ‫הסדרה כוללת ‪ 11‬שיעורים של כ‪ 45‬דקות‪ ,‬והשיעורים נמסרים ע"י עורך‬ ‫הנלמד‪ ,‬ולתחומים נוספים‪.‬‬ ‫ד' כיצד לסכם ולחזור על הלימוד בצורה נכונה מהנה ויעילה‪.‬‬ ‫סיכומי תמצית‪.‬‬ ‫א' כשר‪.‬‬ ‫בקורס נלמד על ‪ 12‬כלים שכולם כאחד וכל אחד בפני עצמו מביאים את‬ ‫מה הקשר בין סיכומי 'תמצית' לקורס?‬ ‫למי מתאימים השיעורים?‬ ‫הלומד 'ללמוד (טוב יותר) להנות ולזכור'‪.‬‬ ‫מהיכן לומדים שאיסורי נבילה וטריפה חלים על‬ ‫ב' פסול לכתחילה‪.‬‬ ‫סיכומי תמצית נועדו לא רק לחזרה והצלחה במבחנים‪ ,‬אלא גם לקבלת‬ ‫השיעורים מתאימים בראש ובראשונה לכל מי שמעוניין להעצים את‬ ‫כלים אלו מחולקים ל‪ 3‬חלקים‪ :‬א' כלים הנוגעים לגישה ללימוד ולהכנה‬ ‫איסור חלב (רש"י)?‬ ‫ג' פסול אף בדיעבד‪.‬‬ ‫סדר ובהירות בסוגיות ובהלכות הנלמדות‪ ,‬וליצירת חיבור פנימי חזק בין‬ ‫איכות הלימוד והזכרון‪ ,‬ובמיוחד למי שמרגיש שהוא לא ממצה מספיק את‬ ‫לפני הלימוד‪ .‬ב' כלים להעצמת הלימוד עצמו‪ .‬ג' כלים לסיכום וחזרה לאחר‬ ‫הכוחות שלו ורוצה להגיע ליותר‪ ,‬להתחבר יותר ללימוד‪ ,‬ללמוד טוב יותר‪,‬‬ ‫א' דכתיב "ואכול לא תאכלוהו"‪.‬‬ ‫מ"ו‪ .‬כהן שנטמא למתים‪ ,‬האם הוא פסול לעבודה?‬ ‫הלומד לחומר הנלמד‪ ,‬והרבה מהתובנות הנלמדות בקורס הוטמעו בתוך‬ ‫הלימוד‪.‬‬ ‫הסיכומים‪.‬‬ ‫להנות יותר מהלימוד‪ ,‬ולזכור את מה שהוא לומד‪ .‬כמו כן השיעורים‬ ‫ב' הלכה למשה מסיני‪.‬‬ ‫א' לא‪.‬‬ ‫מתאימים לאלו שנמצאים במסגרות מבחנים ומעוניינים להצליח בהם‬ ‫האם הכלים שנלמדים בשיעורים מצריכים שינוי בסדרי‬ ‫האם השיעורים הם בתשלום?‬ ‫הלימוד?‬ ‫ג' רק למ"ד איסור חל על איסור הם חלים‪.‬‬ ‫ב' פסול עד שיקבל עליו שלא יטמא למתים‪.‬‬ ‫ולשמר את הידע לאורך ימים ושנים‪ ,‬וכן למגידי שיעורים ומלמדים‬ ‫השיעורים הם אכן בתשלום‪ ,‬וזאת מהסיבה שרק מי שמוכן ומשקיע‬ ‫המעוניינים ללמד את תלמידיהם בצורה מושכת ומעניינת במטרה‬ ‫לא‪ .‬המטרה בשיעורים היא להעצים את איכות הלימוד‪ ,‬כל אחד בסגנון‬ ‫ג' פסול עד שידור שלא יטמא למתים‪.‬‬ ‫מכספו על הדברים‪ ,‬מגיע לקורס בצורה רצינית‪ ,‬שומע ומפנים את הדברים‪,‬‬ ‫שהתלמידים יחיו את הסוגיא ויזכרו אותה לאורך ימים ושנים‪.‬‬ ‫לימודו‪ ,‬ולא לשנות אותה‪.‬‬ ‫עד היכן מקום נטילת הידים לתרומה?‬ ‫ומשתדל ליישם אותם בפועל‪ ,‬ועי"ז הוא מקבל את התועלת מהדברים‪ ,‬עם‬ ‫לאיזה סגנון לימוד השיעורים מתאימים?‬ ‫מ"ו‪ :‬בן ט' שמת אחר יציאת ראשו‪ ,‬האם הבא אחריו בכור לנחלה?‬ ‫האם ניתנים בשיעורים דרכים ליישום בפועל של הכלים‬ ‫א' עד מקום חיבור היד והזרוע‪.‬‬ ‫זאת מדובר בסכום סמלי ונמוך מאד בהשוואה לעלות רגילה של קורסים‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫השיעורים מתאימים לכל סגנון לימוד‪ ,‬עיון ובקיאות‪ ,‬גמרא והלכה‪ ,‬וכו'‪.‬‬ ‫הנלמדים?‬ ‫ב' י"א עד מקום חיבור היד והזרוע‪ ,‬וי"א עד הפרק‬ ‫אחרים‪ ,‬וגם סכום זה מוחזר במלואו! לאלו השומעים ברצינות את‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫השיעורים ומבצעים בפועל את התרגילים שניתנים בשיעורים‪.‬‬ ‫האם השיעורים מתאימים גם למי שאין לו זכרון טוב?‬ ‫בסיום כל שיעור ניתנים תרגילים מעשיים פרקטיים‪ ,‬שההרגל בהם נותן‬ ‫השלישי‪.‬‬ ‫תועלת עצומה וקנין חזק ואמיתי בכלים הנלמדים‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫עם זאת השיעור הראשון‪ ,‬בו נלמדים מספר כלים חשובים‪ ,‬הינו חינמי‪,‬‬ ‫בהחלט! מכמה סיבות‪ :‬א' כל אחד יכול לזכור הרבה יותר ממה שהוא זוכר כרגע‪,‬‬ ‫ג' י"א עד הפרק השני וי"א עד הפרק השלישי‪.‬‬ ‫וניתן לקבל ממנו תועלת מרובה גם למי שלא נרשם לסדרת השיעורים‪.‬‬ ‫אם ילמד להשתמש בצורה נכונה במערכת הזכרון‪ .‬ב' יתכן בהחלט שמי שחושב‬ ‫האם התרגילים קלים ליישום?‬ ‫מ"ז‪ :‬המפלת כמין דגים או חגבים‪ ,‬מה דין הנולד אחריו לענין פדיון הבן?‬ ‫שאין לו זכרון טוב יגלה שהסיבה שהוא לא זוכר טוב אינה הזכרון אלא דברים‬ ‫אנו משתדלים למצוא תרגילים מעשיים‪ ,‬שיהיו מצד אחד קלים לביצוע‪,‬‬ ‫האם הקורס הוא פרונטלי או שניתן לשומעו דרך הטלפון?‬ ‫מה ההבדל בין זהיר לזריז (רש"י)?‬ ‫א' חייב בפדיון הבן‪.‬‬ ‫אחרים לגמרי‪ ,‬ובאמת יש לו זכרון הרבה יותר טוב ממה שהוא חשב‪ .‬ג' כל אחד‬ ‫ושוים לכל נפש‪ ,‬ומצד שני יתנו את התועלת המירבית‪ .‬רוב הכלים לוקחים‬ ‫מומלץ מאד‪ ,‬למי שיכול לבוא פיזית לשמוע את השיעורים‪ ,‬כיון שעי"ז‬ ‫יכול לפתח את הזכרון שלו‪ ,‬ובשיעורים אנו לומדים בין השאר כיצד מפתחים את‬ ‫ב' פטור מפדיון הבן‪.‬‬ ‫רק מספר דקות בכל יום‪.‬‬ ‫א' הזהיר נזהר מתחילה מכל חשש עבירה‪ ,‬והזריז‬ ‫התועלת היא גדולה יותר‪ ,‬אולם ישנה גם אפשרות לשמיעת השיעורים דרך‬ ‫הזכרון ועוד כוחות נוספים כמו כח הריכוז כח העיון כח ההספק וכו'‪.‬‬ ‫ג' בדגים פטור ובחגבים חייב‪.‬‬ ‫הטלפון בקו תמצית‪ ,‬ולגבי התשלום‪ ,‬כיון שהתשלום נועד בכדי לקבל את‬ ‫מהם המקורות של הדברים הנלמדים בשיעורים?‬ ‫מזדרז ונזהר רק בשעת מעשה‪.‬‬ ‫התועלת מהשיעורים‪ ,‬אין הבדל במחיר‪ ,‬וגם לגבי ההחזרים גם אלו השומעים‬ ‫האם ניתן לקבל מספר תובנות מהנלמד בשיעורים?‬ ‫כל הדברים הנלמדים בקורס יסודם במאות מראי מקומות מדברי חז"ל‬ ‫ב' הזהיר נזהר מעבירה רק בשעת מעשה‪ ,‬והזריז מכין‬ ‫נזכיר מספר יסודות מרכזיים עליהם בנויים השיעורים‪.‬‬ ‫ודברי רבותינו גדולי הדורות ראשונים ואחרונים עד דורנו אנו‪ ,‬בהם אנו‬ ‫מ"ח‪ .‬מבכרת שילדה ב' זכרים ומת אחד מהם בתוך ל' יום‪ ,‬האם האב חייב‬ ‫את השיעורים בטלפון יקבלו בס"ד את ההחזרים לפי הכללים‪.‬‬ ‫עצמו מתחילה שלא יבוא לידי עבירה‪.‬‬ ‫בפדיון?‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------‬‬ ‫ג' הזהיר נזהר מלא תעשה‪ ,‬והזריז מזדרז לקיום מצות‬ ‫א' חייב‪.‬‬ ‫עשה‪.‬‬ ‫ב' פטור‪.‬‬ ‫לא בשמים היא ‪ -‬גם אתה יכול!!!‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫האם כשאין לך משהו קבוע ללמוד אתה מרגיש משיכה לכמה דברים‬ ‫האם אחרי לימוד עם השלכה מעשית אתה יכול לזהות מה יצא למעשה?‬ ‫האם כשאתה מסיים ללמוד אתה מסוגל לומר בקצרה (ב‪ 2‬דקות) ‪2-3‬‬ ‫וקשה לך לבחור ביניהם?‬ ‫האם קרה לך שכשלמדת לא הרגשת עייפות וכשהפסקת ללמוד גילית שאתה‬ ‫נקודות שהתחדשו לך?‬ ‫מ"ח‪ :‬ב' נשים של ב' אנשים שלא ביכרו וילדו זכר ונקיבה‪ ,‬האם הבן חייב‬ ‫האם אתה חושב שאתה מנצל את זמנך מספיק‪ ,‬או שאתה יכול ללמוד כל‬ ‫עייף‪( ,‬או שהמצב הפוך)?‬ ‫האם אתה יכול לומד בעל פה מה שלמדת בימים אלו לפני שנה‪ ,‬או אפילו‬ ‫יום שעה או יותר?‬ ‫לפני חודשיים?‬ ‫מ"ז‪ :‬האם להלכה נדר שהודר ברבים יש לו הפרה?‬ ‫לפדות את עצמו?‬ ‫האם סוגיא מורכבת מאתגרת אותך (או מכבידה עליך)?‬ ‫האם אתה מתחיל את היום עם חשק ואמביציה?‬ ‫האם אתה מאמין שאתה יכול לזכור בצורה ברורה חלק גדול ממה שאתה‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫א' חייב‪.‬‬ ‫האם יש לך סקרנות מוקדמת למה שאתה הולך ללמוד?‬ ‫האם אתה מסיים את היום עם סיפוק?‬ ‫לומד?‬ ‫ב' פטור‪.‬‬ ‫האם כשאתה לומד שאלה בגמרא או במפרשיה או שקשה לך קושיא‪ ,‬זה‬ ‫האם אתה חושב שהתקדמת בצורה משמעותית בהבנה וידיעת התורה‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫באם ענית תשובות חיוביות על חלק גדול מהשאלות הנ"ל‬ ‫כואב לך?‬ ‫בשנה האחרונה?‬ ‫ג' לדבר מצוה כן ולדבר הרשות לא‪.‬‬ ‫אשריך‪ ,‬אבל אם לא‪ ,‬תן לעצמך הזדמנות‪ ,‬בא לשמוע מהי‬ ‫האם אתה מרגיש בצורה חיה את דברי הפסוק "מתוקים מדבש" וכו'?‬ ‫האם קורה לך שאתה מתגעגע לגמרא?‬ ‫מ"ט‪ .‬בכור שמת אביו לאחר שהיה בן ל' יום‪ ,‬באיזה אופן הבן חייב לפדות את‬ ‫הדרך אותה לימדונו רבותינו כיצד לזכות לכל הנ"ל‪.‬‬ ‫האם אתה קורא ומסביר בקול ובצורה חיה וברורה את מה שאתה לומד?‬ ‫האם קורה לך שאתה מסתכל בשעון באמצע הלימוד ומגלה שעבר הרבה‬ ‫יותר זמן ממה שחשבת?‬ ‫עצמו?‬ ‫האם כשאתה לומד סוגיא שכבר למדת בעבר אתה מרגיש שהלימוד‬ ‫בשיעורים תקבל בסייעתא דשמיא כלים כיצד לזכות לדברים‬ ‫החדש הוא רק תוספת הבנה ובהירות או שאתה צריך ללמוד את הדברים‬ ‫א' כשאביו אמר בשעת מיתתו שלא נפדה‪.‬‬ ‫האם קורה לך שאתה הולך בדרך ועולים לך בראש חשבונות ושאלות על‬ ‫אלו‪ ,‬כלים שרבים מאד ממשתתפי השיעורים ציינו כי זכו על‬ ‫מחדש?‬ ‫מה שלמדת?‬ ‫ב' כשיש עדים שלא נפדה‪.‬‬ ‫ידם לחיבור חזק ואמיתי ללימודם‪ ,‬למתיקות וידיעת התורה‪,‬‬ ‫האם אתה מעונין שה'נטו' של שעות הלימוד שלך יגדל?‬ ‫האם קרה לך שבמשך כל הסדר לא קפצו לך בראש מחשבות שאינם‬ ‫ג' בכל אופן חייב‪ ,‬כיון שהרוב אינם פודים מיד‪.‬‬ ‫ולמתן תשובה חיובית על הרבה מהשאלות הנ"ל‪.‬‬ ‫האם בסיום הסדר קשה לך להתנתק מהגמרא?‬ ‫קשורות למה שאתה לומד?‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------‬‬ ‫מ"ט‪ :‬באיזה אופן נחלקו רבי יהודה וחכמים האם האב או הבן קודמים לפדיון‬ ‫ברוך ד' אני נמצא על סף סיום הסדרה ששינתה אותי מקצה לקצה‪ ,‬לכן‬ ‫הבן?‬ ‫מכתבים נבחרים ממשתתפי השיעורים‬ ‫פרטים על סדרת השיעורים‬ ‫אשמח לדעת על פתיחות נוספות כדי שאוכל להמליץ על כך לחברי‪.‬‬ ‫א' כשיש לאב רק ה' סלעים‪.‬‬ ‫בעבר כמעט לא הייתי חושב בלימוד בזמנים פנויים‪ ,‬והיום‪ ,‬בעקבות כמה‬ ‫השיעורים יתקיימו בס"ד בירושלים (בישיבת מיר‪ ,‬בנוה יעקב ופסגת זאב‪ ,‬ובבית‬ ‫התרשמתי מאד מהצורה והגישה של מסירת השיעורים‪ ,‬שכולם מלאים באהבת‬ ‫כלים מהשיעורים שאני מיישם‪ ,‬אני חושב בלימוד ומעביר סוגיות בראש‬ ‫וגן)‪ ,‬באלעד‪ ,‬ובאופקים‪ ,‬וניתן גם לשומעה בטלפון‪.‬‬ ‫ב' כשיש לאב ה' משועבדים וה' בני חורין‪.‬‬ ‫תורה וכלים מעשיים‪ ,‬ניכרת הכוונה לשם שמים והעבודה העצמית שמשפיעה‪.‬‬ ‫בצורה חווייתית ובלי מאמץ מיוחד‪ ,‬וכל הלימוד מלכתחילה הוא איכותי‬ ‫ג' שתי התשובות נכונות‪.‬‬ ‫מחיר הסדרה הינו ‪ ₪ 720‬לאברכים ו‪ ₪ 400‬לבחורים‪ ,‬מבצע מיוחד לרגל הסדרה‬ ‫יישר כח על המענה הטלפוני הברור לכל שאלה‪ ,‬ועל הרצון ללוות אותי‬ ‫יותר ועם הרבה יותר חשק‪.‬‬ ‫החדשה‪ ₪ 600 ,‬לאברכים ו‪ ₪ 300‬לבחורים‪.‬‬ ‫בדרך להצלחה‪ ,‬וחבל שלא שמעתי את השיעורים כבר כשהייתי בחור‪.‬‬ ‫אני מרגיש שהשיעורים הוציאו ממני מן הכח אל הפועל הרבה כוחות‬ ‫נ‪ .‬מדוע ביקשו לגנוז מטבעות משום מטבעות של הקדש שבאו מירושלים?‬ ‫ניתן להרשם ב'נדרים פלוס' קופת 'תמצית' או בשיעורי הפתיחה‪.‬‬ ‫יישר כח עצום על השיעורים שנמסרו בצורה ברורה וטובה מאד‪ ,‬אין מחיר‬ ‫שכבר היו בי‪ ,‬והדברים נתנו לי תועלת עצומה‪ ,‬לאיכות הלימוד‪ ,‬להנאה‬ ‫א' משום חומר הקדש‪.‬‬ ‫שיעור הפתיחה הינו ללא תשלום והרשמה‪ ,‬ויש בו תועלת גם למי שלא נרשם‬ ‫בעולם לכזה דבר עצום ונפלא‪ ,‬הלא התורה היא חיינו ואורך ימינו‪ ,‬ובלא‬ ‫מהלימוד‪ ,‬ולהצלחה במבחנים‪ .‬חשוב לציין שאחרי השיעורים אני מספיק‬ ‫ב' זכר לחורבן‪.‬‬ ‫לסדרת השיעורים‪.‬‬ ‫שייכות ושקיעות בגישמעק וחיבור אין זה חיים אמיתיים‪ ,‬ואשרי שזכיתי‬ ‫פחות חומר‪ ,‬אולם איכות הלימוד וההנאה שוים את זה‪.‬‬ ‫להתקדם בצורה אדירה ביסוד היסודות של העולם‪.‬‬ ‫לפרטים נוספים ולהרשמה‪.055-400-7977 -‬‬ ‫ג' רצו לגנוז סוג מטבעות שרובם מירושלים‪.‬‬ ‫אני נבחן תקופה ארוכה במסלול מבחנים מסוים‪ ,‬במבחן האחרון‬ ‫השיעורים נתנו לי תועלת עצומה‪ ,‬חיבור עוצמתי ללימוד‪ ,‬חשק לחזור‬ ‫השתמשתי בתובנה חשובה מתוך השיעורים‪ ,‬והתוצאה היתה שעם הרבה‬ ‫לעדכונים ולשמיעה טלפונית של שיעור הפתיחה‪.02-3131-465 -‬‬ ‫ולסכם‪ ,‬ומהלך איך ללמוד ולזכור‪.‬‬ ‫פחות חזרות קיבלתי ציון הרבה יותר טוב‪.‬‬ ‫החזר כספי עד המחיר המלא של הקורס‪ ,‬פרטים בשיעורי הפתיחה‪.‬‬