gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית דף הכולל · Tamtzis Daf Hakollel — לך לך (2026-10-19)

מוציא לאור: תמצית דף הכולל · Tamtzis Daf Hakollel

שבוע: לך לך (2026-10-19)

תמצית דף הכולל · Tamtzis Daf Hakollel — לך לך (2026-10-19)

פתח את ה-PDF הורדה

‫גליון ‪ | 63‬חולין פ"ד‪ .‬עד ק"י‪ | :‬חשון ה'תשפ"ו‬ ‫העולם מתנוון והולך אמר שכגון אנו אפילו אם אין לנו פרוטה‬ ‫בדק הבית) היו בכלל העמדה והערכה‪- ,‬אין פודים את‬ ‫עלינו להיות לווים ואוכלים‪.‬‬ ‫הקדשים לאחר מיתה משום דכתיב "והעמיד את הבהמה לפני‬ ‫כסוי הדם‬ ‫הכהן והעריך אותה הכהן"‪ ,‬ולאחר מיתה אינה יכולה לעמוד‪.‬‬ ‫כתיב "כבשים ללבושך (‪-‬מגז כבשים יהיה מלבושך –‬ ‫ביאור ב'‪ -‬מתני' כר"ש‪ ,‬וא"צ העמדה והערכה‪ ,‬ומ"מ‬ ‫מצות כסוי הדם‬ ‫קנה לך צאן ויהיה לך הגיזים ללבוש)‪ ,‬ומחיר שדה עתודים‬ ‫(לעולם ימכור אדם שדה כדי לקנות עתודים ‪-‬צאן‪,‬‬ ‫לומדים מ"ושפך וכסה" שאינו חייב כסוי אלא‬ ‫כתיב "ואיש איש וכו' אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל‬ ‫שיהיה לו מהם חלב לפרנסה וגיזים ללבוש‪ ,‬ולא איפכא‪ ,‬מפני‬ ‫המחוסר שפיכה וכסוי‪ ,‬ולא המחוסר גם פדיון‪.‬‬ ‫ושפך את דמו וכסהו בעפר"‪ ,‬והיינו שהשוחט חיה או עוף‬ ‫שמגיזתם יהיה לו מלבוש)‪ ,‬ודי חלב עיזים (דיו לאדם‬ ‫ביאור ג'‪ -‬איירי בקדשי מזבח‪ ,‬ולומדים מדכתיב‬ ‫(לאפוקי בהמה) חייב לכסות את דמם בעפר‪ ,‬ובפרק זה‬ ‫"ושחט וכסה" שאינו חייב כסוי אלא המחוסר שפיכה‬ ‫יבוארו פרטי דיני מצוה זו‪.‬‬ ‫שיתפרנס מלב גדיים וטלאים שבתוך ביתו ולא ישחטם‬ ‫לאוכלם)‪ ,‬ללחמך וללחם ביתך (לחם האדם קודם ללחם‬ ‫וכסוי‪ ,‬ולא המחוסר גם גרירה‪.‬‬ ‫פ"ג‪ :‬כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ‪ ,‬בפני הבית‬ ‫ביתו)‪ ,‬וחיים לנערותיך" (שלא ירגיל את בנו בשר ויין‬ ‫ביאור ד'‪ -‬למר בר רב אשי לומדים מ"חיה או עוף"‬ ‫ושלא בפני הבית‪ ,‬בחיה ובעוף‪ ,‬במזומן ובשאינו‬ ‫אלא ילמדם דרכי חיים להסתפק במזונות קלים)‪.‬‬ ‫שכמו שחיה בסתמא אינה קודש דאינה ראויה להקרבה‪ ,‬כך‬ ‫מזומן‪.‬‬ ‫פ"ד‪ :‬הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה‪,‬‬ ‫עוף אינו קודש‪ .‬ואין לומדים למעט דבר שיש במינו‬ ‫כסוי הדם הוא בין מלמטה בעפר תיחוח ולא בקרקע קשה‪,‬‬ ‫קודש כגון תורים ובני יונה ואף של חולין לא יצטרכו כסוי‪,‬‬ ‫בין מלמעלה‪ ,‬דכתיב "וכסהו בעפר" ולא כתיב וכסהו‬ ‫שמעשירה את בעליה‪ ,‬דכתיב "ועשתרות צאנך"‪.‬‬ ‫מפני שכמו שבחיה כל מיני החיות חייבות בכסוי הדם‬ ‫עפר‪.‬‬ ‫עדיף לשתות כוס של מכשפות מאשר כוס של מים‬ ‫שהרי אין בהם קדושה‪ ,‬כך גם כל מיני העופות חייבות‬ ‫פושרים‪ ,‬שהם בכלי מתכות‪ ,‬ולא שם בהם שרשי‬ ‫בכסוי הדם‪ ,‬אמנם רק עופות חולין חייבות כמו בחיה‪.‬‬ ‫למה אין מצות כסוי הדם בקדשים‬ ‫עשבים ותבלין‪ ,‬ולא הרתיחם מתחילה‪ ,‬אבל בכלי חרס‬ ‫מבואר במתני' שמצות כסוי הדם לא נוהגת בקדשים‪,‬‬ ‫דם בהמה אינו טעון כסוי‪( ,‬אף שחיה בכלל בהמה או ששם בהם שורשי עשבים ותבלינים או שהרתיחם‬ ‫ולכאורה כיון שחיה אינה קריבה‪ ,‬הדבר שייך רק בחטאת‬ ‫לסימנים שהתורה לא כתבה במפורש את סימני החיות מתחילה‪ ,‬אינם מזיקים‪.‬‬ ‫ועולת העוף‪ ,‬והגמרא שואלת מה הטעם לדין זה‪ ,‬והרי‬ ‫במציאות ניתן לקיים מצות כסוי הדם בעזרה‪ ,‬ומבארת‬ ‫הכשרות‪ ,‬אלא "כל בהמה מפרסת פרסה" וכו')‪ ,‬דכתיב בדם מי שהיו לו אביו מעות ורוצה לאבדם ‪-‬והיינו שמי שלא‬ ‫דמיירי בקדשי בדק הבית וכר"ש‪ ,‬או דמיירי בקדשי מזבח‬ ‫בהמה "על הארץ תשפכנו במים"‪ ,‬שדינו כמים שאינם טרח בממון וקל בעיניו לאבדו זהו איבודו‪ ,‬ילבש בגדי פשתן‬ ‫ויש ילפותא מיוחדת לפוטרם‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫טעונים כסוי‪ .‬ומ"מ אי אפשר לטבול בדם בהמה אע"פ הבאים מרומי שהם יקרים‪ ,‬וישתמש בכלי זכוכית לבנה‪,‬‬ ‫כסוי הדם נוהג בחולין‪ ,‬אבל לא בקדשים ‪-‬חטאת העוף‬ ‫שהוא נקרא מים‪ ,‬דכתיב "אך מעין ובור מקוה מים יהיה וישכור פועלים שיחרשו עם השוורים שלו (‪-‬דנפיש‬ ‫ועולת העוף‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫טהור"‪ ,‬ויש בפסוק זה ג' מיעוטים ד"מים" קאי על מעין פסדייהו שהם יוליכו השוורים ע"ג גפנים ונטיעות ויקלקלו עי"ז‬ ‫אין לומר שהטעם שכסוי הדם לא נוהג בקדשים‬ ‫ועל בור ועל מקוה‪ ,‬חד למעט שאר משקין‪ ,‬חד למעט אותם ואת השוורים) ולא ישב עמהם‪ ,‬וממילא לא יחושו לא‬ ‫שאר משקין שנתנם במקום מדרון ונעשו זוחלין ‪-‬שהזחילם לקלקול השוורים ולא להצלחת המלאכה‪ ,‬ולמדנו מזה להזהר‬ ‫משום שצריך לכסות גם מלמטה וכנ"ל‪ ,‬ואם יבטל את‬ ‫למקוה‪ ,‬דלגבי מים השאיבה מטהרת ברביה והמשכה‪ ,‬שאם רבו מדברים אלו הגורמים לאיבוד הממון‪.‬‬ ‫"הלא‬ ‫העפר על המזבח הוא מוסיף על הבנין‪ ,‬וכתיב‬ ‫בכתב מיד ד' עלי השכיל" שאורך ורוחב וגובה הבנין נמסר מי גשמים עד כ"א סאים‪ ,‬ממשיך לתוכם י"ט סאים שאובים‬ ‫טוב איש חונן דלים ומלוה להם‪ ,‬וטוב זה שיכלכל דרכיו‬ ‫לדוד על פי נביאים‪ ,‬ואם לא יבטלו הוי חציצה בין הדם בזחילה‪ ,‬וחד למעט דם בהמה‪.‬‬ ‫במשפט לפי היכולת הוא עומד על צרכיו‪ ,‬ולא בכל תאות ליבו‪,‬‬ ‫אף עופות שלא צדים אותם (כגון אווזים ותרנגולים) לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו ‪-‬פחות‬ ‫למזבח ונמצא שלא נמצה דמו בקיר המזבח‪ ,‬וממילא כיון‬ ‫חייבים בכסוי הדם‪ ,‬דכתיב "אשר יצוד ציד" מכל מהיכולת‪ ,‬וילבש ויתכסה במה שיש לו ‪-‬לפי היכולת‪ ,‬ולא‬ ‫שאף‬ ‫שא"א לכסות מלמטה אינו מכסה גם מלמעלה‪,‬‬ ‫שם‬ ‫שלא‬ ‫שהשוחט בהמה ואח"כ חיה חייב לכסות אע"פ‬ ‫מקום‪ ,‬והא דכתיב יצוד‪ ,‬לימדה תורה דרך ארץ שלא יתבייש‪ ,‬ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו‪ ,‬מפני‬ ‫עפר למטה‪( ,‬ואם שחט חיה ואח"כ בהמה פטור מפני יאכל אדם בשר תדיר אלא בהזמנה הזאת כאילו הוא צריך שהם תלויים בו והוא תלוי בקב"ה‪.‬‬ ‫שדם בהמה למעלה ומה יכסה)‪ ,‬שאני התם שהוא ראוי צידה‪ ,‬כדי שלא יעני‪.‬‬ ‫כסוי הדם בכוי‪ -‬כוי חייב בכסוי הדם מספק‪ ,‬אך אין‬ ‫לכסוי גם מלמטה‪ ,‬וכדאמר רבי זירא שכל הראוי‬ ‫שוחטין אותו ביו"ט‪ ,‬ואם שחטו אין מכסים את דמו‬ ‫ובמאכלו‬ ‫בממונו‬ ‫האדם‬ ‫הנהגת‬ ‫דרך‬ ‫לבילה (‪-‬מנחה של שישים עשרון בכלי אחד) אין בילה‬ ‫דמספק אין מחללים יו"ט‪ .‬רבי יוסי לומד דין זה מק"ו‪ ,‬דאם‬ ‫הגמרא מביאה כמה הנהגות חשובות שינהג האדם‬ ‫מעכבת בו‪ ,‬ושאינו ראוי לבילה (‪-‬שישים ואחד עשרונים‬ ‫מילה שודאה דוחה שבת‪ ,‬ספיקה כגון בנולד בין השמשות‬ ‫באכילתו ובממונו‪ ,‬דינים הנלמדים מן הפסוקים בהם‬ ‫בכלי אחד) בילה מעכבת בו‪ ,‬דהתורה אמרה להביא מנחה‬ ‫'לימדה התורה דרך ארץ'‪ ,‬וכן כמה 'הלכות דרך ארץ' שאמר‬ ‫שהוא נימול בספק תשיעי אינו דוחה יו"ט שאם חל יו"ט‬ ‫שראויה להבלל‪ ,‬וה"ה הכא היה ראוי לתת עפר על דם הבהמה‬ ‫רבי יוחנן‪.‬‬ ‫בתשיעי הוא נדחה לעשירי‪ ,‬דמילה שלא בזמנה אינה דוחה‪ ,‬כ"ש‬ ‫לפני ששחט את החיה‪ ,‬ולכן כשר‪ ,‬אבל במוקדשין שאינו יכול‬ ‫לתת עפר למטה‪ ,‬זה מעכב‪ ,‬דאכתי מדוע לא יגרור את הדם כמה בשר ראוי לאכול‪ -‬לא יאכל אדם בשר אלא כסוי הדם שאין ודאו דוחה שבת (והיינו השוחט‬ ‫מהמזבח לאחר הזאה ויתננו למטה ויכסנו‪ ,‬כמו שבדם הניתז לתאבון‪ ,‬דכתיב "כי תאוה נפשך לאכול בשר"‪ ,‬ולא לחולה שיש בו סכנה בשבת‪ ,‬דהא קתני דומיא דמילה‬ ‫למרחוק חוץ לגומא ששוחט בה ושעל הסכין גוררו ומכסה יקנה מן השוק ויאכל דכתיב "וזבחת מבקרך ומצאנך"‪ ,‬שהיא ברשות)‪ ,‬שאין ספיקו דוחה יו"ט‪ .‬ואין לומר‬ ‫ולא יזבח כל בקרו וצאנו ויאכל דכתיב "מבקרך שתקיעת שבת בגבולין תוכיח שודאה אינו דוחה‬ ‫אותו‪ .‬ועיין לקמן בביאור ג' בישוב קושיא זו‪.‬‬ ‫שבת אבל ספיקה דוחה יו"ט (והיינו ספק איש ספק‬ ‫לו‬ ‫שיש‬ ‫שמי‬ ‫עזריה‬ ‫בן‬ ‫אלעזר‬ ‫רבי‬ ‫מזה‬ ‫ולמד‬ ‫צאנך"‪.‬‬ ‫מ‬ ‫ו‬ ‫פ"ד‪ .‬ביאור א'‪ -‬איירי בקדשי בדק הבית ‪-‬עופות‬ ‫אשה‪ ,‬ורבי יוסי לטעמיה שאשה יכולה לתקוע אע"פ‬ ‫מנה‬ ‫י'‬ ‫לו‬ ‫שיש‬ ‫ומי‬ ‫ירק‪,‬‬ ‫ליטרא‬ ‫לקדרתו‬ ‫יקנה‬ ‫מנה‬ ‫רק‬ ‫שהקדישם לבדק הבית ושחטם שהם אסורים בהנאה‪ ,‬ואין בהם‬ ‫כסוי משום דס"ל לרבי כר"ש ששחיטה שאינה ראויה יקנה ליטרא דגים‪ ,‬ומי שיש לו נ' מנה יקנה ליטרא שאינה חייבת ואין בזה משום חילול יו"ט‪ ,‬כמו שמצינו שלרבי‬ ‫יוסי אשה יכולה לסמוך אע"פ שאינה חייבת ולא אמרינן‬ ‫לאו שמה שחיטה‪ ,‬ואינו יכול לפדותם שיהיו מותרים בשר‪( ,‬ויאכלו דגים או בשר מערב שבת לערב שבת)‪,‬‬ ‫באכילה ואח"כ לכסות‪ ,‬ודלא כר"מ דס"ל ששחיטה ומי שיש לו ק' מנה ישפתו לו קדירה בכל יום‪ .‬ואמר שהיא עובדת עבודה בקדשים‪ ,‬אבל בספק יו"ט ודאי אפשר‬ ‫שאינה ראויה שמה שחיטה‪ ,‬ואף שר"ש סובר שקדשי רבי יוחנן שדין זה הוא לבריאים‪ ,‬אבל כגון אנו אפי' מי לתקוע‪ ,‬שהרי אפי' בודאי יו"ט אפשר לתקוע)‪ ,‬דאיכא‬ ‫בדק הבית אינם צריכים העמדה והערכה‪ ,‬בזה סובר שיש לו פרוטה יקנה בה דגים ובשר ולא יסגף עצמו בעינוי למיפרך מה לתקיעת שופר שכן ודאה דוחה שבת‬ ‫רבי כר"מ שהכל (‪-‬בין קדשי מזבח שנפל בהם מום בין קדשי ויצטרך לבריות‪ ,‬ורב נחמן שהיו בדור שאחרי רבי יוחנן‪ ,‬ותמיד במקדש‪ ,‬אבל כסוי הדם לעולם אינו דוחה שבת‪ .‬ור"א‬ ‫באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל‬ ‫הקפר דוחה את דברי רבי יוסי‪ ,‬דמה למילה שאינה דלא אמרינן נחירתו זו היא שחיטתו‪ ,‬שהרי משה‬ ‫ליתן לו עשרה זהובים‪ ,‬משום שכר הברכה‪ .‬ולפי‬ ‫נוהגת בלילות‪ ,‬משא"כ כסוי הדם שנוהג גם בלילות‪ .‬נצטוה על הושט והקנה ועל רוב סימן בעוף ורוב שניים‬ ‫חשבון זה מי שחטפו לו את ברכת המזון חייבים לו מ'‬ ‫בבהמה‪ ,‬דכתיב "כאשר ציויתיך" ולא מצינו בתורה‬ ‫זהובים‪( ,‬וכדמצינו שהיה מין שטען לרבי דהא דכתיב‬ ‫שציווהו‪ ,‬וקמ"ל ששחיטת טריפה פטורה מכסוי)‪ .‬וי"א‬ ‫דיני שחיטה שאינה ראויה‬ ‫"יוצר הרים ובורא רוח" זה מראה שזה לא אותו בורא‪,‬‬ ‫שאמר לו צא נחור‪( ,‬וכ"ש שיכול להטריפו‪ ,‬שהרי רבי‬ ‫לעיל (פ"א) נתבאר שלרבי שמעון שחיטה שאינה ראויה‬ ‫וענה לו רבי שסוף הפסוק הוא "ד' צבקות שמו"‬ ‫סובר שטריפה פטורה מכסוי הדם‪ ,‬וקמ"ל שיש‬ ‫לאו שמה שחיטה ואין בה איסור אותו ואת בנו‪ ,‬ולהלן יבואר‬ ‫מה הדין בשחיטה שאינה ראויה במצות כסוי הדם ובדינים‬ ‫וביקש אותו מין ג' ימים‪ ,‬ורבי צם באותם ימים‪ ,‬ואח"כ‬ ‫שחיטה לעוף מן התורה)‪.‬‬ ‫נוספים‪.‬‬ ‫בא מין אחר ואמר לו שאותו מין לא מצא תשובה ונפל‬ ‫פ"ו‪ .‬הגמ' מבארת שאף שבדורות האחרונים (ולא באנשי‬ ‫מן הגג ומת‪ ,‬ואמר לו רבי שיסעוד אצלו‪ ,‬ואח"כ שאלו‬ ‫פ"ה‪ .‬כסוי הדם בשחיטה שאינה ראויה‪ -‬השוחט‬ ‫כנסת הגדולה) התחילו בני ארץ ישראל ללקות ביינם ופשתנם‪,‬‬ ‫אם ישתה כוס של ברכה או יטול שכרה שהוא מ'‬ ‫מפני שנתקלקלו הדורות‪ ,‬וכשעלו בני הגולה שהיו חסידים‬ ‫ונמצאת טריפה‪ ,‬או ששחט לע"ז‪ ,‬או ששחט קדשים‬ ‫זהובים‪ .‬ואותה משפחה עדיין קיימת ברומי‪ ,‬ונקראת‬ ‫פסקו הזיקין‪ ,‬והזוועות –רעידת הארץ‪ ,‬והרוחות זעף‪,‬‬ ‫בחוץ או חולין בפנים‪ ,‬או חיה ועוף הנסקלים כגון‬ ‫בר לויאנוס)‪.‬‬ ‫שנרבעו ונגמר דינם ושחטם‪ ,‬ר"מ מחייב‪ ,‬וחכמים פוטרים והרעמים‪ ,‬ולא החמיץ יינם‪ ,‬ולא לקה פשתנם‪ ,‬ונתנו‬ ‫צריך לכסות במה ששחט –ביד‪ ,‬דכתיב "ושפך וכסה"‬ ‫דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה‪ ,‬ואע"ג דבכיסוי כתיב עיניהם ברבי חייא ובניו שזה בזכותם‪ ,‬מ"מ נפלה‬ ‫שפיכה‪" ,‬אשר יאכל" כתיב‪ .‬טעמא דר"מ דיליף שחיטה‬ ‫במה ששחט יכסה‪ ,‬ולא יכסה ברגל שלא יהיו מצוות‬ ‫תולעת לפשתנו של רבי חייא‪ ,‬כדאמר רב בכל יום בת‬ ‫שחיטה משחוטי חוץ‪ ,‬שכמו ששם שחיטה שאינה‬ ‫בזויות עליו‪.‬‬ ‫קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא‬ ‫ראויה שמה שחיטה‪ ,‬ה"ה בכסוי הדם שמה שחיטה‪.‬‬ ‫כסהו ונתגלה פטור מלכסות‪ ,‬ואף שבהשבת אבידה‬ ‫בני‪ ,‬וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב‬ ‫ור"ש (שרבי מסכים עם דבריו ושנאו בלשון חכמים)‬ ‫שבת ומתפרנס בצער ובצמצום‪.‬‬ ‫"השב" – אפילו מאה פעמים משמע (ו"תשיבם" אתא‬ ‫לומד מ"אשר יאכל" דבעינן שחיטה ראויה‪ ,‬ור"מ‬ ‫לדרשה אחרינא)‪ ,‬שאני הכא דכתיב מיעוטא ‪" -‬וכסהו"‬ ‫ממעט מזה עוף טמא‪ ,‬ולר"ש כמו שבעוף טמא פטור‬ ‫כסוי זה ותו לא‪.‬‬ ‫עוד בדיני כסוי הדם‬ ‫מלכסות מפני שאינו ראוי לאכילה‪ ,‬ה"ה בכל שחיטה‬ ‫חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואים אותם‬ ‫כסהו הרוח‪ ,‬אם לא חזר ונתגלה פטור מלכסות כיון‬ ‫שאינה ראויה‪.‬‬ ‫ששחיטתם כשרה‪ ,‬חייב לכסות‪ ,‬דאם מי ששחט לא כיסה‪,‬‬ ‫שזה מכוסה ועומד‪ ,‬אבל אם חזר ונתגלה חייב לכסות‪,‬‬ ‫וכן מצינו לגבי איסור אותו ואת בנו שרבי הסכים עם הרואה חייב לכסות‪ ,‬אבל אם לא ראו אותם פטור‬ ‫דאין דיחוי אצל מצוות אלא רק בקרבן שנפסל‪.‬‬ ‫דברי ר"מ שאוסר גם בשחיטה שאינה ראויה‪ ,‬ושנאו מלכסות‪ ,‬ולחכמים חייב לכסות דבספק אזלינן לחומרא‪.‬‬ ‫השוחט ונבלע הדם בקרקע חייב לכסות‪ ,‬כיון‬ ‫בלשון חכמים‪ .‬דר"מ למד שחיטה שחיטה משחוטי ולענין אותו ואת בנו‪ ,‬אם ראו את שחיטתם אסור‬ ‫שרישומו ניכר‪.‬‬ ‫חוץ ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דכתיב "דם לשחוט אחריהם‪ ,‬ואם לא ראו‪ ,‬ר"מ מתיר לשחוט‬ ‫דם שנתערב‪-‬‬ ‫שפך"‪ .‬ור"ש לומד מ"וטבוח טבח והכן" דבעינן שחיטה אחריהם‪ ,‬דס"ל שהאוכל משחיטת חש"ו חייב מלקות‬ ‫ראויה דכתיב התם "כי איתי יאכלו"‪ ,‬ור"מ סובר שאין משום נבילה‪ ,‬דרוב מעשיהם מקולקלים‪( .‬אמנם אם‬ ‫פ"ז‪ :‬לענין כסוי הדם ולענין קרבן לזריקת הדם‪ ,‬אם‬ ‫ללמוד שחיטה מטביחה‪ ,‬דאף שלומדים בנגעי בתים רק מיעוט מעשיהם היה מקולקל‪ ,‬אף שר"מ חייש‬ ‫נפלו מים לתוך הדם‪ ,‬דינו כדם אם יש בו מראה דם ‪-‬‬ ‫"ושב הכהן" מ"ובא הכהן"‪ ,‬מ"מ היכא דאיכא דדמי למיעוטא‪ ,‬ואמרינן נמי סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע‬ ‫אדמומית‪ .‬ואם נתערב ביין שהוא אדום ואין מראה הדם ניכר‬ ‫ליה לומדים מדדמי ליה‪ .‬ור"ש לא לומד משחוטי חוץ‪ ,‬ליה רובא‪ ,‬וכמו בתינוק שנמצא עם בצק בצד העיסה‬ ‫בו‪ ,‬רואים את היין כאילו הוא מים ואם היה הדם ניכר במים‬ ‫דאין דנים חולין מקדשים‪ ,‬ור"מ ענה שאותו ואת בנו שאנו רואים שנגע בה‪ ,‬שלר"מ רוב תינוקות מטפחים‬ ‫כשיעור זה חשיב דם‪ .‬ואם נתערב בדם בהמה או בדם חיה‬ ‫באשפה ששרצים מצויים שם‪ ,‬ומצרפים מיעוט תינוקות‬ ‫נוהג גם בקדשים‪.‬‬ ‫(‪-‬לגבי כסוי הדם דם בהמה אינו בר כסוי ומיירי שרובו של בהמה‪,‬‬ ‫שאין מטפחים לחזקת טהרה של העיסה ואיתרע ליה‬ ‫פ"ה‪ :‬השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי שאינו‬ ‫ודם חיה היינו דם הקזה‪ ,‬ולענין קרבן מיירי בדם בהמה או חיה‬ ‫שהם חולין)‪ ,‬לת"ק רואים אותם כאילו הם מים‪ ,‬ולרבי‬ ‫רובא‪( ,‬וחכמים מטמאים מפני שדרכו של תינוק‬ ‫ירך אמו כ"כ‪ ,‬אף לר"מ ששחיטה שאינה ראויה שמה‬ ‫יהודה אין דם מבטל דם דמין במינו לא בטיל‪ .‬ואמר רבי‬ ‫לטפח)‪ ,‬מ"מ לא אמרינן הכי אלא לטהר‪ ,‬ולא להתיר)‪.‬‬ ‫שחיטה‪ ,‬אינו ניתר בשחיטת אמו‪( ,‬ואמנם ר"מ עצמו‬ ‫וחכמים אוסרים שמא שחטו יפה והויא לה שחיטה מעלייתא‪ ,‬יוחנן שאם נפל דם לתוך המים‪ ,‬לענין קרבן קמא קמא‬ ‫מצריך שחיטה בכל בן פקועה‪ ,‬אולם זה נ"מ לרבי‬ ‫בטיל‪ .‬ואמר רב פפא שלענין כסוי הדם אינו בטל שאף‬ ‫אולם גם לדבריהם אינו לוקה דהתראת ספק היא‪ .‬ורבי‬ ‫שסובר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כר"מ‪,‬‬ ‫הורה בתחילה כדברי חכמים‪ ,‬ולבסוף הורה כדברי שבתחילה הוא בטל‪ ,‬כשנהפך מראה המים למראה דם חוזר הדם‬ ‫ושבן פקועה שחיטת אמו מטהרתו כרבנן)‪.‬‬ ‫הבטל וניעור וחשיב דם‪ ,‬דאין דיחוי אצל מצוות‪.‬‬ ‫ר"מ‪.‬‬ ‫שחיטה שאינה ראויה מטהרת מידי נבילה דכתיב‬ ‫ולענין הכשר לקבלת טומאה‪ ,‬באופן הרגיל אין בזה‬ ‫"מן הבהמה" מקצת בהמות מטמאות ומקצת בהמות פ"ו‪ :‬כסוי אחד מועיל למאה חיות או למאה עופות‪,‬‬ ‫נ"מ‪ ,‬מפני שגם דם וגם מים מכשירים‪ ,‬ואם נתערב‬ ‫ד"חיה" ו"עוף" משמע בין מרובה בין מועט‪.‬‬ ‫אינם מטמאות‪.‬‬ ‫הדם במים שאינם מכשירים‪ ,‬כגון שנתערב מאיליו‬ ‫כסוי אחד לחיה ועוף‪-‬‬ ‫השוחט חולין בעזרה‪ ,‬והיא טריפה כגון שנחתכו רגליה‬ ‫במי גשמים שאינם מכשירים אלא היכא דאחשבינהו לירד על‬ ‫הפירות‪ ,‬אם יש בו מראה דם הוא מכשיר לקבלת‬ ‫לחכמים כסוי אחד מועיל לחיה ועוף‪ ,‬ולרבי יהודה‬ ‫טריפות הניכר‪ ,‬או שנמצאת טריפה בבני מעיים‪ ,‬ר"ש‬ ‫שחט חיה יכסנה‪ ,‬ואח"כ ישחוט את העוף‪ ,‬דכתיב‬ ‫מתירם בהנאה דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ואין‬ ‫טומאה‪( ,‬אבל אם עירב דם במי גשמים‪ ,‬גם המי‬ ‫גשמים מכשירים‪ ,‬כיון דאחשבינהו)‪ .‬ורב אסי‬ ‫"חיה או עוף" ‪-‬הפסיק זה מזה להטעין כסוי לכל אחד ואחד‪,‬‬ ‫זה חולין שנשחטו בעזרה‪ ,‬דזביחה כתיב בהו‪ ,‬ומ"מ שחיטה זו‬ ‫ואמרו לו חכמים ש"או" מיבעי לחלק דלא נימא שאינו‬ ‫מטהרת מידי נבילה‪( ,‬ור"ש סובר שחולין שנשחטו‬ ‫מנהרביל מבאר דמיירי ב'צללתא דדמא' (‪-‬מים שהם‬ ‫חייב כסוי אא"כ שחט שניהם‪ ,‬ורבי יהודה ענה להם‬ ‫בעזרה אסורים מן התורה‪ ,‬כדמצינו שלר"ש בהמה או‬ ‫מהדם עצמו שכשהוא נקרש יש סביבותיו צלול כמים)‪ ,‬שאם‬ ‫שמ"דמו" לומדים לחלק‪ ,‬וענו לו חכמים ש"דמו"‬ ‫חיה שנשחטו בעזרה ישרפו‪ ,‬וחיה זו גזירה אטו בהמה‪,‬‬ ‫יש בו מראה דם הוא מכשיר‪ ,‬והאוכל כזית דם גמור‬ ‫ענוש כרת‪ ,‬ואם יש ממנו רביעית מדם המת מטמא‬ ‫טובא משמע‪ ,‬דכתיב "כי נפש כל בשר דמו בנפשו‬ ‫ואי בהמה אינה דאורייתא א"כ הוי גזירה לגזירה)‪.‬‬ ‫הוא"‪.‬‬ ‫וחכמים אוסרים בהנאה‪.‬‬ ‫באהל‪ ,‬אבל שאר משקין היוצאים מן המת כגון דמעת‬ ‫ומודה רבי יהודה לענין ברכה‪ ,‬שאם שחט חיה וכסה‬ ‫עינו וחלב אשה‪ ,‬טהורים‪ ,‬דאף שבשרץ (כגון מימי רגליו של‬ ‫השוחט ונתנבלה בידו או הנוחר או המעקר‪ ,‬פטור‬ ‫שרץ הנמצאים בשלפוחית שלו) וזב דין המשקין היוצאים‬ ‫את דמה ואח"כ שחט עוף‪ ,‬אינו מברך אלא ברכה‬ ‫מכסוי הדם‪.‬‬ ‫מהם כדין המשקין שנגעו בהם‪ ,‬שנעשים ראשון‬ ‫אחת‪ .‬ואף שהאומר 'הב ליבריך' נאסר עליו לשתות יין‬ ‫רבי חייא נפלה תולעת לפשתנו‪ ,‬ואמר לו רבי שיקח‬ ‫לטומאה דאילו שני מטמא משקה להיות תחילה לטמא שני‬ ‫ללא ברכה לפניו‪ ,‬מפני שגילה דעתו שגמר סעודתו‪ ,‬שאני התם‬ ‫עוף וישחוט אותו על המים ועי"ז תצא התולעת‪ .‬הגמ'‬ ‫והשני שלישי‪( ,‬חוץ מהמשקה שהוא אב הטומאה זובו‬ ‫שא"א לשתות ולברך ביחד‪ ,‬אבל כאן שיכול לשחוט‬ ‫אומרת שלרב דימי לא אמר לו שישחוט‪ ,‬שהרי‬ ‫ורוקו ומי רגליו של זב ושכבת זרעו של כל אדם שהם אב‬ ‫ביד אחת ולכסות ביד השניה‪ ,‬א"צ לחזור ולברך‪.‬‬ ‫השוחט והוא צריך לדם חייב לכסות ולא יעשה ממנו‬ ‫הטומאה לטמא אדם וכלים‪ ,‬ובטבול יום משקה היוצא‬ ‫פ"ז‪ .‬כסוי הדם מוטל על השוחט‪ ,‬דכתיב "ושפך‬ ‫צרכיו‪ ,‬כיצד יעשה כדי להפטר מן הכסוי‪ ,‬נוחר ‪-‬חונק או‬ ‫ממנו אינו מטמא‪ ,‬שהרי גם משקה שנגע בו אינו‬ ‫עוקר את הסימנים‪ .‬אלא י"א שאמר לו שיטריפו ואח"כ‬ ‫וכסה" מי ששפך יכסה‪ .‬שפך ולא כסה וראהו אחר‪ ,‬מטמא)‪ ,‬שאני זב דכיון דלא בדילי אינשי מיניה כיון‬ ‫חייב לכסות‪ ,‬דכתיב "ואומר לבני ישראל"‪ .‬ומעשה‬ ‫ישחוט שזה שחיטה שאינה ראויה‪( ,‬וכ"ש שיכול לנחור‪,‬‬ ‫אכילת גיד הנשה (צ"ו‪ ,).‬האם יש אסור גיד הנשה בבהמה‬ ‫שהוא חי ועוד שאינו ניכר גזרו ביה רבנן‪ ,‬אבל מת דבדילי קשה גזל שאכלוהו שאפי' צדיקים גמורים אין יכולים‬ ‫טמאה או שאין איסור חל על איסור (ק‪ ,):‬כמה מלקות חייב‬ ‫להחזירו‪.‬‬ ‫אינשי מיניה לא גזרו ביה רבנן‪.‬‬ ‫האוכל גיד הנשה של בהמה אסורה (ק"א‪ .).‬ועוד מדיני גיד‬ ‫הנשה‪.‬‬ ‫הקב"ה חשק בישראל מכל העמים מפני שכשהוא‬ ‫פ"ח‪ .‬דם הניתז מחוץ לגומא‪ ,‬ודם שנשאר על הסכין‬ ‫עוד נתבארו בפרק זה הלכות חשובות כגון איזה חלב אסור‬ ‫משפיע להם גדולה הם ממעטים עצמם בענוה‪ ,‬אברהם‬ ‫או על האגפיים (–כותלי בית השחיטה)‪ ,‬לת"ק צריך‬ ‫באכילה (צ"ב‪ :‬צ"ג‪ ,).‬אלו ורידים (‪-‬חוטים) אסורים משום‬ ‫אמר "אנוכי עפר ואפר"‪ ,‬ומשה ואהרן אמרו "ונחנו‬ ‫דם ואלו קרומים אסורים‪ ,‬ומה הדין בביצי זכר (צ"ג‪ ,).‬על‬ ‫לכסותו‪ ,‬דכתיב "וכסהו" מלמד שחייב לכסות את כל‬ ‫מה"‪ ,‬ודוד אמר "ואנוכי תולעת ולא איש"‪ ,‬אבל עכו"ם‬ ‫אלו דברים השוחטים (‪-‬טבחים) נאמנים‪( ,‬צ"ג‪ ,):‬איסור‬ ‫דמו‪ ,‬ד"דמו" היינו כל דמו‪ .‬ולרבי יהודה אם יש שם דם‬ ‫אינם כך‪ ,‬נמרוד שהיה מלך בדור הפלגה ונקרא כך לפי‬ ‫גניבת דעת (צ"ד‪ ,).‬מתי מותר לקנות בשר מעכו"ם ואיסור‬ ‫אחר א"צ לכסותו‪ ,‬ד"דמו" ואפי' מקצת דמו‪ .‬ולרשב"ג‬ ‫בשר שנתעלם מן העין ואיסור ניחוש (צ"ה)‪ ,‬דיני תערובת‬ ‫שהמריד כל העולם במלכותו של הקב"ה‪ ,‬אמר "הבה נבנה לנו‬ ‫אם כסה את דם הנפש פטור מלכסות‪ ,‬ד"דמו" היינו‬ ‫איסור והתר וכללי ביטול בשישים או בשיעורים אחרים‬ ‫עיר"‪ ,‬פרעה אמר "מי ד' "‪ ,‬סנחריב אמר "מי בכל אלהי‬ ‫המיוחד‪.‬‬ ‫(צ"ו‪ - :‬ק‪ ,).‬איסור אבר מן החי (ק"ב‪ – .‬ק"ג‪.):‬‬ ‫הארצות" וגו'‪ ,‬נבוכדנצר אמר "אעלה על במתי עב"‪,‬‬ ‫פ"ט‪ :‬באלו בעלי חיים נוהג איסור אכילת גיד‬ ‫וחירם מלך צור אמר "מושב אלקים ישבתי בלב ימים"‬ ‫מה ראוי לכסוי הדם‪-‬‬ ‫‪-‬שבנה לו שבעה רקיעים של נחושת ועלה וישב עליהם‪.‬‬ ‫לא יכפה כלי על הדם ולא יכסהו באבנים‪ ,‬דכתיב‬ ‫הנשה‪ -‬גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ‪ ,‬בפני‬ ‫גדול מה שנאמר במשה ואהרן "ונחנו מה" ממה‬ ‫"בעפר"‪.‬‬ ‫הבית ושלא בפני הבית‪ ,‬בחולין ובקדשים (כדלהלן)‪,‬‬ ‫זבל הדק‪ ,‬או חול הדק (והיינו שאין היוצר צריך שנאמר באברהם "ואנוכי עפר ואפר"‪.‬‬ ‫בבהמה ובחיה‪ ,‬אבל אינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף‬ ‫לכתשו‪ ,‬וי"א אף בנפרך ביד)‪ ,‬או סיד‪ ,‬או חרסית (‪ -‬אין העולם מתקיים אלא בזכות משה ואהרן שאמרו והיינו שאינה עגולה‪ ,‬שבבהמה הגיד נכרך בעיגול סביבות עצם‬ ‫שחיקת חרסים)‪ ,‬או לבינה או מגופה שעל פי חבית "ונחנו מה"‪ ,‬וכתיב "תולה ארץ על בלימה"‪ .‬וי"א הקולית העליונה‪ ,‬אבל בעוף זה ברוחב ואינו דומה לכף‪.‬‬ ‫שכתשם‪ ,‬ושחיקת אבנים ושחיקת חרסית‪ ,‬ונעורת בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה‪ ,‬וי"א‬ ‫גיד הנשה של קדשים‬ ‫פשתן דקה‪ ,‬ונסורת של חרשים דקה‪ ,‬מכסים בהם‪ ,‬בשביל מי שמשים עצמו כמי שאינו‪.‬‬ ‫באיזה אופן גיד הנשה נוהג בקדשים‪-‬‬ ‫דכתיב "וכסהו" ואח"כ כתיב בעפר‪ ,‬דמשמע "וכסהו" ‪ -‬בפני מה אומנותו של האדם בעוה"ז‪ ,‬ישים עצמו כאילם‪,‬‬ ‫הגמרא שואלת מה החידוש שאיסור גיד הנשה נוהג‬ ‫עצמו‪ .‬אבל זבל הגס‪ ,‬או חול הגס (והיינו שהיוצר צריך אבל לא יעשה כך בדברי תורה‪ ,‬ולא יגיס דעתו‪.‬‬ ‫בקדשים‪ ,‬וכי משום שהקדיש את הבהמה פקע ממנה‬ ‫לכתשו‪ ,‬וי"א אף בנפרך ביד)‪ ,‬או לבינה או מגופה שלא‬ ‫איסור גיד הנשה‪.‬‬ ‫עפר‬ ‫והיינו‬ ‫‪,‬‬ ‫הדם‬ ‫לכסוי‬ ‫כשר‬ ‫הנידחת‬ ‫עיר‬ ‫עפר‬ ‫שהנפה‬ ‫כתשם‪ ,‬ושחיקת כלי מתכות‪ ,‬וקמח‪ ,‬וסובין‬ ‫קולטת‪ ,‬ומורסן (‪-‬קליפה היוצאת כשכותשים במכתשת)‪ ,‬אין הקרקע‪ ,‬דכתיב "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה אין לפרש דאיירי שהקדיש בהמה חיה‪ ,‬וס"ל לתנא‬ ‫מכסים בהם‪ ,‬דכתיב "בעפר"‪ ,‬למעט אלו שאינם מין ושרפת"‪ ,‬מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה‪ ,‬שיש בגיד בנותן טעם בבשר‪ ,‬וממילא בגיד הנשה של‬ ‫עפר‪ ,‬דמאחר שריבה הכתוב ומיעט‪ ,‬עדיף לרבות את למעט עפר הקרקע שמחוסר תלישה‪ .‬אבל באפר י"א קדשים לוקה שתים‪ ,‬אחת משום גיד שאפילו עץ הוא התורה‬ ‫אלו שהם מין עפר ומגדלים צמחים‪ ,‬ולמעט את אלו שאין מכסים כיון שהוא אסור בהנאה‪ ,‬וי"א שמכסים חייבה עליו‪ ,‬ואחת משום קדשים שיש בו טעם ונהנה מן‬ ‫שאינם מין עפר‪ .‬ואין דנים כאן כלל (וכסהו) ופרט דמצוות לאו להנות ניתנו‪ .‬ואף ששופר של ע"ז לא הקדשים‪ ,‬וחל איסור קדשים על איסור גיד‪ .‬דא"כ הול"ל‬ ‫(בעפר) שאין בכלל אלא מה שבפרט אע"פ שמגדל יתקע בו ואם תקע לא יצא‪ ,‬וכן לולב של ע"ז לא יטול שקדשים נוהגים בגיד הנשה‪ .‬ואין לומר שהתנא סובר‬ ‫צמחים‪ ,‬כיון שכלל הצריך לפרט ללמוד את הכלל מן הפרט אותו ואם נטלו לא יצא‪ ,‬שאני התם דכתותי מיכתת שאין בגידים בנותן טעם‪ ,‬ואין איסור קדשים בגיד‬ ‫אין דנים אותו בכלל ופרט‪ ,‬ואי הוי כתיב "וכסהו" הוה שיעוריה‪ ,‬דכל העומד לישרף כשרוף דמי‪ ,‬ובשופר בעינן כדי הנשה‪ .‬דהא איתא במתני' לקמן שירך שנתבשלה עם‬ ‫משמע שיכפה עליו את הכלי‪ ,‬קמ"ל "עפר" שאין כסוי אלא בדבר שיאחזנו בידו וייראה לכאן ולכאן‪ ,‬ושיעור הדס וערבה ג' טפחים הגיד ונתן בה טעם (וסתם נותן טעם שיערו חכמים בשישים)‪,‬‬ ‫המתערב ונבלע בו כגון עפר וכיוצא בו‪ ,‬ובכהאי גוונא לא אתי ולולב ארבעה‪ ,‬אבל בכסוי הדם ככל שהוא כתות יותר אסורה‪.‬‬ ‫פרטא אלא לפרושי כללא שאין הכונה שיכסה בדבר שלם‪ ,‬ולא‬ ‫הוא טוב יותר לכסוי ומשום הנאה ליכא דמצוות לאו להנות וכן אין לבאר דאיירי בולדות קדשים‪ ,‬וסובר התנא‬ ‫למעוטי לגמרי‪.‬‬ ‫שאיסור גיד הנשה נוהג בשליל בן תשעה חי הנמצא‬ ‫ניתנו‪.‬‬ ‫לרשב"ג כל שאינו מגדל צמחים אין מכסים בו‪.‬‬ ‫בבהמה‪ ,‬ושהקדושה חלה במעי האם‪ ,‬וממילא שני‬ ‫האיסורים חלים יחד ביצירת העובר‪ ,‬שהרי אין האיסורים‬ ‫פ"ח‪ :‬רב נחמן בר רב חסדא אמר שאין מכסים אלא‬ ‫חלים יחד‪ ,‬וכמו שמצינו שנפל שכולו קיים שלא נקשרו‬ ‫בדבר שזורעים בו ומצמיח למעוטי ארץ מליחה‪ .‬וכן מצינו‬ ‫אבריו בגידים שהרי כל אבריו נוצרים ועדיין אין עליו כזית‬ ‫גיד הנשה‬ ‫שאין מכסים בעפר המדבר‪ ,‬וההולך במדבר ישחוק‬ ‫בשר‪ ,‬מטמא‪ ,‬והנזיר שנטמא לאחר שמנה מקצת ימי נזירותו‬ ‫דינר זהב ויכסה‪ ,‬דכתיב "ועפרות זהב לו"‪ ,‬ובספינה‬ ‫סותר כל מה שמנה ומגלח על טומאה זו (כמו על כזית מן‬ ‫ישרוף טליתו ויכסה‪ ,‬דמצינו שאפר נקרא עפר דכתיב‬ ‫המת‪ ,‬אבל לא על שאר טומאות כנבילה ושרץ‪ ,‬דכתיב "וכי ימות‬ ‫הנשה‬ ‫גיד‬ ‫אכילת‬ ‫איסור‬ ‫לב"ש‬ ‫"מעפר שריפת החטאת"‪ ,‬והיינו כב"ה‪ ,‬אבל‬ ‫מת עליו")‪ ,‬וחוזר ומונה ימי נזירותו מתחילה‪ ,‬ומבואר שאיסור‬ ‫עשיו‬ ‫עם‬ ‫פגישתו‬ ‫לפני‬ ‫המלאך‬ ‫עם‬ ‫יעקב‬ ‫של‬ ‫מאבקו‬ ‫לאחר‬ ‫שריפה‪.‬‬ ‫אפר פסול‪ ,‬דלא מיקרי עפר סתמא אלא עפר‬ ‫אחיו‪ ,‬כאשר ראה המלאך "כי לא יכול לו‪ ,‬ויגע בכף ירכו‪,‬‬ ‫גיד הנשה חל אחרי איסור קדשים דיצירת העובר היא‬ ‫אפשר לכסות בשחור פחמים כתושים‪ ,‬ובכחול‪ ,‬ובמה‬ ‫ותקע כך ירך יעקב בהאבקו עמו"‪ ,‬ואומרת התורה "על כן‬ ‫לפני יצירת הגידים‪ .‬ואין לומר שאיסור גיד הנשה חל אף‬ ‫לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד‬ ‫שמנקרים מהריחיים‪ ,‬וי"א אף בזרניך‪.‬‬ ‫אחרי שכבר חל איסור קדשים‪ ,‬מפני שהוא חמור שהוא‬ ‫היום הזה‪ ,‬כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה"‪.‬‬ ‫אסור גם לבני נח‪ ,‬וכשיטת רבי יהודה‪ ,‬ונימא שאף‬ ‫כף הירך הכונה לבשר העגול והתפוח הנמצא מסביב לעצם‬ ‫לימודים ממה שנאמר באברהם ומשה‬ ‫שתנא דמתני' חולק על רבי יהודה במה שהוא אוסר‬ ‫הירך (‪ -‬הקולית)‪ ,‬והוא נקרא כף מפני שהוא עגול ודומה‬ ‫בשכר שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו‬ ‫ירך של ימין ושל שמאל‪ ,‬מ"מ לענין איסור גיד הנשה‬ ‫לכף‪.‬‬ ‫לאפר פרה ועפר סוטה שיש להם בזה הנאה שמטהר‬ ‫לבני נח סבר כוותיה‪ .‬דלא אמר רבי יהודה שאיסור גיד‬ ‫ישנם בירך שני גידים עיקריים‪ :‬הגיד הפנימי והגיד החיצון‪,‬‬ ‫מטומאה‪ ,‬ומשים שלום בין איש לאשתו ונקתה ונזרעה זרע‪,‬‬ ‫הנשה חל על איסור אחר‪ ,‬אלא לענין בהמה טמאה‬ ‫עצם‬ ‫מאחורי‬ ‫מהשדרה‬ ‫היוצא‬ ‫הארוך‬ ‫הגיד‬ ‫הוא‬ ‫הפנימי‬ ‫הגיד‬ ‫הכסוי‬ ‫(אבל עפר כסוי הדם אינו אלא הכשר מצוה דבלא‬ ‫האליה ונמשך למטה לאורך הירך‪ ,‬והוא 'גיד הנשה' שנאסר‬ ‫הבשר מותר)‪.‬‬ ‫שזה איסור לאו‪ ,‬ולא לענין קדשים שזה איסור כרת‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬והגיד החיצון נמשך לרוחב הירך והוא אסור‬ ‫אם אכלם בטומאה או פיגול ונותר‪.‬‬ ‫מדרבנן‪ ,‬ונחלקו תנאים אם הגידים של שני הרגלים נאסרו‪,‬‬ ‫פ"ט‪ .‬בזכות שאמר אברהם אבינו "אם מחוט ועד‬ ‫צ‪ .‬ולכן הגמ' אומרת דאיירי בבכור שקדושתו חלה‬ ‫אחת‪.‬‬ ‫רגל‬ ‫של‬ ‫רק‬ ‫או‬ ‫שרוך נעל" שלא רצה להנות מן הגזל זכו בניו לחוט של‬ ‫ביציאתו‪ ,‬ואם חל איסור גיד הנשה ברחם זה קודם‪ ,‬ואם חל‬ ‫בפרק זה יבוארו פרטי איסור גיד הנשה‪ ,‬כגון באלו בעלי‬ ‫תכלת לציצית (ותכלת נשתנתה מכל מיני צבעונים‬ ‫בלידה‪ ,‬אז שני האיסורים חלים יחד‪.‬‬ ‫חיים הוא נוהג (פ"ט‪ ,):‬מתי חל איסור גיד הנשה גם‬ ‫מפני שתכלת דומה לים שהחלזון מן הים הוא עולה אחת‬ ‫או דמיירי בכל קדשים‪ ,‬ואשמועינן האי תנא שקדושתם‬ ‫בקדשים למרות שיש עליהם איסור קדשים ואין אסור חל‬ ‫על איסור‪ ,‬והאם מעלים את הגיד הנשה של קדשים ע"ג‬ ‫לשבעים שנה ומראית דמו דומה לים‪ ,‬וים אנו רואים שהוא‬ ‫חלה בלידה ולא במעי אמן‪ ,‬וממילא איסור גיד קודם לפי שהוא‬ ‫דומה לרקיע‪ ,‬ורקיע לאבן ספיר‪ ,‬ואבן ספיר לכסא‬ ‫המזבח (פ"ט‪- :‬צ')‪ ,‬באיזה רגל יש בירכה איסור גיד הנשה‬ ‫נוהג בשליל והוא קודם‪ ,‬ותו לא פקע‪.‬‬ ‫(צ‪ :‬צ"א‪ ,).‬איסור גיד הנשה בעוף ובשליל‪ ,‬איזה חלק מהגיד‬ ‫הכבוד)‪ ,‬ולרצועה של תפילין (דהא דכתיב "וראו כל‬ ‫האוכל גיד הנשה של קדשים הנאכלים (‪-‬חטאת אשם‬ ‫נאסר ומה הדין בחלב הגיד (צ"ב‪ ,):‬האם מותר לשלוח ירך‬ ‫עמי הארץ כי שם ד' נראה עליך ויראו ממך" היינו‬ ‫עם גיד הנשה לעכו"ם או לישראל (צ"ד‪ ,).‬האם צריך ליטול‬ ‫ושלמים) לוקה‪.‬‬ ‫תפילין שבראש)‪.‬‬ ‫את כל הגיד או שמספיק לחותכו מלמעלה‪ ,‬חיוב מלקות על‬ ‫לתנא דמתני' איסור גיד הנשה נוהג בין בירך של ימין "וטבוח טבח והכן" – שיפרע להם בית השחיטה ויטול‬ ‫העלאת גיד הנשה ע"ג המזבח‪-‬‬ ‫בין בירך של שמאל‪ .‬ולרבי יהודה אינו נוהג אלא גיד הנשה בפניהם‪ ,‬וכמ"ד שגיד הנשה נאסר גם לבני‬ ‫ללישנא קמא דרב פפא מותר להעלות גיד הנשה של‬ ‫באחת‪ ,‬והדעת מכרעת דהיינו של ימין‪ ,‬והגמרא נח‪ ,‬והם שמרו מצוות אע"פ שלא ניתנה תורה‪ ,‬שמקובלים היו‬ ‫קדשים שאינם נאכלים (‪-‬עולה) על גבי המזבח‪,‬‬ ‫מסתפקת אין פשיטא ליה דהיינו של ימין וכוונתו מאבותיהם‪.‬‬ ‫וללישנא בתרא אסור להעלותו בפני עצמו‪ ,‬אבל‬ ‫לדעת תורה‪ ,‬או שהוא מסתפק בזה וכוונתו לדעת אין לתלמיד חכם לצאת יחידי בלילה‪.‬‬ ‫כשהוא בירך א"צ להוציאו‪.‬‬ ‫נוטה‪ ,‬ומסקנת הגמרא (צ"א‪ ).‬דפשיטא ליה דהיינו של‬ ‫לרב נחמן בר יצחק יש מחלוקת אם מותר להעלותו‬ ‫חלום יעקב‪ ,‬ומאבקו עם המלאך‬ ‫ימין‪ ,‬מדתנן אכל ב' גידים מב' ירכות מב' בהמות לוקה‬ ‫כשהוא בירך‪ ,‬דאיתא בברייתא דהנה כתיב "והקטיר‬ ‫שמונים‪ ,‬ולרבי יהודה אינו לוקה אלא ארבעים‪ ,‬והיינו‬ ‫ויותר יעקב לבדו‪ -‬שנשאר בשביל פכים קטנים‪,‬‬ ‫הכהן את הכל המזבחה" ומשמע שגם העצמות‬ ‫כשאין בכל אחד כזית‪ ,‬ולת"ק לוקה בגיד שלם אף פחות‬ ‫מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם‪,‬‬ ‫והגידים והקרניים והטלפיים בכלל ההקטרה‪ ,‬ומאידך‬ ‫מכזית משום דהוי בריה‪.‬‬ ‫לפי שאין פושטים ידיהם בגזל‪.‬‬ ‫כתיב "ועשית עולותיך הבשר והדם" ולא גידים‪,‬‬ ‫העצמות והגידים והנותר ישרפו בט"ז ניסן ולא בט"ו‪,‬‬ ‫ולומדים מזה שאם הם מחוברים לבשר יעלו ואם‬ ‫דקיימא לן אין שורפים קדשים ביום טוב‪ ,‬ומיירי בעצמות שיש צ"א‪ :‬כשהגיע יעקב מבאר שבע לחרן אמר אפשר‬ ‫פרשו אפי' בראשו של מזבח ירדו‪ ,‬וכדעת רבי‪ .‬אבל‬ ‫בהם מח‪ ,‬מפני ששימשו את המח שהוא כבשר‪ ,‬אבל מה שאינו שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי (‪-‬ירושלים‪ ,‬והוא‬ ‫לרבנן אפי' בפרשו יש להקטירם (דמחוברים לא‬ ‫ראוי לאכילה אינו טעון שריפה‪ .‬הגמ' מבארת שגידים הר המוריה שהתפלל בו אברהם‪ ,‬והוא השדה שהתפלל בו יצחק‬ ‫איצטריך קרא‪ ,‬כדמצינו בראש העולה שצריך להקריבו‬ ‫הכונה לגיד הנשה‪( ,‬שהרי גידי בשר (‪-‬גידים רכים דכתיב "לשוח בשדה") ולא התפללתי‪ ,‬מיד קפצה לו‬ ‫שלם אף שיש בו הרבה עצמות)‪ ,‬אלא שאם נפלו גידים‬ ‫המתפשטים בבשר) נאכלים בליל פסח‪ ,‬ואם נותרו הרי הם הדרך‪ ,‬ואמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר‬ ‫ועצמות אין מחזירים אותם‪ ,‬אבל בשר שנפל מחזירים‬ ‫בכלל נותר‪ ,‬ואם הכונה לגידי צואר שהם קשים כעצמות בלא לינה‪ ,‬מיד שקעה השמש קודם זמנה‪ .‬ולקח כמה‬ ‫אותו‪ ,‬ולדבריהם גיד הנשה אין מעלין אותו למזבח‪,‬‬ ‫ומשיירים אותם‪ ,‬אם אינם בשר יזרקם לאשפה)‪ ,‬ואין אבנים למראשותיו וכל אחת אמרה עלי יניח צדיק‬ ‫דכתיב "ממשקה ישראל" ‪ -‬מן המותר לישראל‪ ,‬וחלב‬ ‫מכאן ראיה שרבי יהודה מסתפק איזה גיד נאסר‪ ,‬די"ל ראשו‪ ,‬וכולם נתחברו יחד‪.‬‬ ‫ודם אע"פ שאסורים לישראל מעלים אותם למזבח‬ ‫דאיירי לשיטת רבי יהודה שגיד הנשה נוהג רק בגיד רחבו של הסולם שראה בחלום היה ח' אלפים‬ ‫מפני שמצותן בכך ‪-‬שהחלב והדם זה עיקר הקרבן‪.‬‬ ‫אחד‪ ,‬וב' הגידים הוכרו (‪-‬לאו דווקא) ולבסוף נתערבו פרסאות‪ ,‬שהרי עלו בו ב' מלאכים וירדו ב'‪ ,‬וכל אחד‬ ‫צ‪ :‬גיד הנשה של עולה מעלהו עם הירך כמות שהיא‬ ‫שלא יודעים מה ניטל מן הימין ומה מן השמאל‪ ,‬ולכן שורף הוא ב' אלפים פרסאות‪.‬‬ ‫את שניהם דאותו המותר באכילה הרי הוא נותר‪ .‬או דאיירי‬ ‫שלימה למזבח‪ ,‬כדי שלא יביא בעל מום דכתיב‬ ‫המלאכים היו עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה (‪-‬‬ ‫בשמנו של גיד‪ ,‬שהוא מותר מדאורייתא וישראל‬ ‫"הקריבהו נא לפחתך"‪ ,‬ולמעלה חולצו מן הירך‬ ‫פרצוף דמות יעקב שבארבע החיות)‪ ,‬ויורדים ומסתכלים‬ ‫ומשליכו לתפוח (‪-‬ערימת אפר שבאמצע המזבח שלשם היו‬ ‫קדושים העושים סייג לתורה נהגו בו איסור‪ ,‬וכיון שהוא‬ ‫בדיוקנו של מטה‪ ,‬ורצו לפגוע בו מחמת קנאה‪ ,‬מיד‬ ‫גורפים תמיד את האפר‪ ,‬וכשהוא רבה מוציאים אותו לחוץ)‪,‬‬ ‫מותר מדאורייתא בעי שריפה‪ .‬או דאיירי בגיד החיצון‬ ‫"והנה ד' ניצב עליו" לשומרו כאדם המניף את בנו‬ ‫דבעינן "ממשקה ישראל" מן המותר לישראל‪ .‬וכן‬ ‫הסמוך לבשר‪ ,‬שלרב יהודה אין לוקים עליו שאינו על‬ ‫במניפה להצילו מהשרב‪( ,‬ואלמלא מקרא כתוב א"א‬ ‫איתא בבריתא שגיד הנשה של עולה חולצו לתפוח‪.‬‬ ‫הכף אלא בתוך הכף‪ ,‬ורק על הפנימי והיינו הגיד הסמוך‬ ‫לאומרו)‪.‬‬ ‫ולרב חסדא מעלהו ומקטירו‪ ,‬דלא כתיב "על כן לא‬ ‫לעצם שהוא ארוך ונתון לאורכו של שופי כשפורעים את הירך‪,‬‬ ‫והוא מתפשט בכל הירך‪ ,‬ראש אחד מחובר לעצם האליה ומשם קיפל הקב"ה את כל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב‪,‬‬ ‫יאכל המזבח"‪.‬‬ ‫הוא מתפשט לאורך השופי עד מקום חיבור הקולית ועצם הירך כדי שתהא נוחה ליכבש לפני בניו כד' אמות‪.‬‬ ‫גיד הנשה של שלמים שהירך נאכל‪ ,‬זורקו לאמה וא"צ‬ ‫ושם הוא סמוך לעצם‪ ,‬לוקים‪.‬‬ ‫לשורפו משום נותר‪ ,‬דלא נאמרה שריפה אלא בדבר הראוי‬ ‫המלאך ביקש מיעקב שישחררו בעלות השחר‪ ,‬כי זו‬ ‫לאכילה‪ ,‬דכתיב "יאכל והנותר ישרף"‪ .‬וכתב רש"י שנראה לגרוס‬ ‫צ"א‪ .‬האוכל כזית מכל גיד ‪-‬משל ימין ומשל שמאל‪ ,‬הפעם הראשונה שהגיע זמנו לומר שירה‪.‬‬ ‫חטאת ואשם‪ ,‬דהם נאכלים בעזרה‪ ,‬אבל ירך של שלמים למה‬ ‫לרבנן לוקה שמונים‪ ,‬ולרבי יהודה להצד דמספקא ליה שירת המלאכים וישראל לקב"ה‪ -‬ג' כתות של‬ ‫חותכו בעזרה והרי הוא נאכל בכל העיר‪ .‬אי נמי משום חזה ושוק‬ ‫איזה גיד אסור‪ ,‬הדין תלוי‪ ,‬שאם לרבי יהודה התראת מלאכי השרת חדשות אומרות שירה בכל יום‪ ,‬אחת‬ ‫של כהנים שהם נאכלים בעזרה ורוב אכילתם ודירתם ושינתם‬ ‫בעזרה‪.‬‬ ‫ספק שמה התראה לוקה ארבעים‪ ,‬ואם אין שמה אומרת קדוש‪ ,‬והשניה אומרת קדוש קדוש‪,‬‬ ‫התראה אינו לוקה‪( ,‬ונחלקו בזה תנאים דאיתא והשלישית אומרת קדוש קדוש קדוש ד' צבקות‪.‬‬ ‫תפוח היה באמצע המזבח‪ ,‬ופעמים היה עליו ג' מאות‬ ‫בברייתא שהמכה או מקלל שני אנשים שאחד מהם וישראל חביבים לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת‪,‬‬ ‫כור‪ ,‬ואמר רבא שהוא לשון גוזמא דמעולם לא הגיע‬ ‫הוא אביו בספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון‪ ,‬לרבי יהודה שישראל אומרים שירה בכל פעם שירצו‪ ,‬ומלאכי‬ ‫לשלש מאות כור‪ ,‬כמו מה שכתוב שהיו משקים את‬ ‫אם עשה זאת בבת אחת ‪-‬בהכאה אחת‪ ,‬חייב דהתראת השרת רק פעם ביום‪ ,‬וי"א פעם בשבוע‪ ,‬וי"א פעם‬ ‫התמיד כשבאים לשוחטו כדי שיהיה נח להפשיטו בכוס של‬ ‫ודאי היא‪ ,‬אבל בזה אחר זה פטור משום דהוי התראת בחודש‪ ,‬וי"א פעם בשנה‪ ,‬וי"א פעם בז' שנים‪ ,‬וי"א‬ ‫זהב שאין זה בדווקא‪ ,‬ולשמואל זה בדווקא‪ ,‬דאין עניות במקום‬ ‫ספק‪ ,‬ולרבנן חייב‪ .‬ומאידך בברייתא אחרת מבואר פעם ביובל‪ ,‬וי"א פעם אחת בלבד‪ .‬ואין המלאכים‬ ‫עשירות‪ .‬ואמר רבי אמי שהתורה והנביאים והחכמים‬ ‫שלרבי יהודה אין לוקין על נותר משום שניתקו הכתוב אומרים שירה למעלה עד שישראל אומרים למטה‪.‬‬ ‫דיברו לשון הבאי (‪-‬לשון הדיוט שאינו מדקדק בדבריו‬ ‫לעשה‪ ,‬ולא משום דהוי התראת ספק דכל נותר זו התראת וישראל אומרים את השם אחרי ב' תיבות "שמע‬ ‫ומוציא בפיו דבר שאינו‪ ,‬ואין כוונתו לשקר אלא לא דק)‪ ,‬חכמים‬ ‫ספק‪ ,‬דשמא קודם עלות השחר יאכלנו‪ .‬ולרבי יעקב אין ישראל"‪ ,‬והמלאכים אחרי ג' תיבות קדוש קדוש‬ ‫כנ"ל‪ ,‬וכן הא דתנן שפעם אחת היו צריכים ג' מאות‬ ‫לוקים בנותר משום שזה לאו שאין בו מעשה)‪ ,‬ואם קדוש‪( ,‬ומה שהם אומרים "ברוך כבוד ד' ממקומו"‬ ‫כהנים כדי לפנות את הגפן של זהב שהיתה בפתח‬ ‫פשיטא לרבי יהודה שהימני אסור לכו"ע לוקה ששם מוזכר השם אחרי ב' תיבות זה נאמר ע"י האופנים‪,‬‬ ‫ההיכל (שכל מי שהיה מתנדב גרגיר או אשכול היה‬ ‫וי"א שאחר שכבר ניתנה להם הרשות להזכיר שם‬ ‫ארבעים‪.‬‬ ‫תולה שם)‪ ,‬וכן הא דתנן שהיו צריכים ג' מאות כהנים‬ ‫המקור של רבי יהודה לאסור רק גיד הנשה של השם יכולים לומר שוב)‪.‬‬ ‫כדי להטביל את הפרוכת כשנטמאת‪ ,‬דלא בעי כולי האי‪,‬‬ ‫ימין‪ -‬לרבא רבי יהודה לומד מדכתיב "הירך" והיינו צ"ב‪ .‬יעקב נעשה שר למלאך‪ ,‬והמלאך בכה לו‬ ‫(ועוביה טפח‪ ,‬ונארגת על ע"ב נימין‪ ,‬וכל נימה מכ"ד‬ ‫המיומנת שבירך‪ ,‬ורבנן לומדים מ"הירך" שהחיוב הוא שישלח אותו‪ .‬והא דכתיב "כי שרית עם אלוהים ועם‬ ‫חוטים‪ ,‬אורכה ארבעים אמה כגובה פתח האולם‪ ,‬ורחבה‬ ‫על הגיד שאיסורו מתפשט בכל הירך והיינו הגיד הפנימי‪ .‬אנשים" זה רמז שעתידים לצאת ממנו נשיא שבארץ‬ ‫עשרים אמה כרוחב פתח האולם‪( ,‬ופרוסה נגדו לצניעות‬ ‫ולרבי יהושע בן לוי רבי יהודה לומד מדכתיב "בהאבקו ישראל וראש גולה שבבבל‪ ,‬ורמוזה בזה הגלות‪.‬‬ ‫בעלמא‪ ,‬ונראה שגם פרוכת הדביר זו מידתה‪ ,‬רחבה עשרים אמה‬ ‫עימו" והיינו כאדם החובק את חבירו וידו מגיעה לכף‬ ‫כרחבו של היכל‪ ,‬וגובה ארבעים אמה מן העליה ועד הרצפה)‪,‬‬ ‫ימינו של חבירו‪ ,‬ורבנן לומדים מזה שהם העלו אבק‬ ‫ונעשית מפ"ב ריבוא (חוטים‪ .‬ל"א נערות העוסקות בה)‪,‬‬ ‫ביאורי חז"ל על כמה מקראות‬ ‫עד כסא הכבוד‪ .‬ולרבי שמואל בר נחמני המלאך היה‬ ‫ושתי פרוכות היו עושים בכל שנה)‪ ,‬תורה הא דכתיב‬ ‫ובגפן שלשה שריגים‪ -‬י"מ שבכל דור יש מישראל‬ ‫"ערים גדולות ובצורות בשמים"‪ ,‬ונביאים דכתיב‬ ‫נדמה ליעקב כעכו"ם שהפוגשו בדרך צריך לטופלו‬ ‫ג' שרי גאים –עשירים וקרובים למלכות‪ ,‬אחד בבבל ושנים‬ ‫"ותבקע הארץ לקולם"‪.‬‬ ‫לימינו‪ .‬ולרבא בר עולא היה נדמה לו כתלמיד חכם‬ ‫בארץ ישראל או איפכא‪ .‬וי"מ ג' שרי גוים שמלמדים‬ ‫וחלק לו יעקב כבוד כאילו הוא רבו ונעמד לשמאלו‪ ,‬והמהלך‬ ‫זכות על ישראל בכל דור‪.‬‬ ‫לימין רבו הרי זה בור‪ .‬ולרבנן המלאך הגיע מאחוריו‪.‬‬ ‫באיזה ירך יש איסור גיד הנשה‬ ‫נקרא שמו גיד הנשה לפי שנשה (‪-‬קפץ) ממקומו ועלה‪.‬‬ ‫חוטים שבעוקץ (‪-‬באגן‪ ,‬ראש אחד מחובר לשדרה‪ ,‬וראשי‬ ‫כמה פירושים לגפן‪ ,‬שלשה שריגים‪ ,‬והיא כפורחת אמר שמסתבר כעולא‪ ,‬שהרי באיסור חלב‪ ,‬החוטים‬ ‫עלתה ניצה‪ ,‬הבשילו אשכלותיה ענבים‪ -‬י"מ דהיינו כגון חוטי הכסלים והחוטים הדקים שבחלב שעל הקרב אסורים הפיצולים נדבקים תחת החזה בראשי הצלעות) אסורים‪ ,‬ויש‬ ‫העולם‪ ,‬אברהם יצחק ויעקב‪ ,‬האמהות‪ ,‬והשבטים‪ .‬מדרבנן ואין חייבים עליהם כרת‪( ,‬וה"ה חוטים שם ה' חוטים בה' מקומות‪ ,‬ג' בצד ימין וכל אחד מהם‬ ‫וי"מ דהיינו תורה‪ ,‬משה אהרן ומרים‪ ,‬סנהדרין‪ ,‬שבכוליא)‪ ,‬דכתיב "חלב" ולא חוטים‪ ,‬וא"כ ה"ה "גיד" מתפצל לשנים‪ ,‬וב' משמאל וכל אחד מהם מתפצל‬ ‫לשלש‪ ,‬ואם מוציאם כשהם חמים הם יוצאים‪ ,‬ואם לא‬ ‫והצדיקים שבכל דור (דאין מראים לאדם אלא מה ולא קנוקנות‪.‬‬ ‫צריך לחטט אחריהם עד שימצא את כל החמשה‪.‬‬ ‫שעתיד להיות)‪ .‬וי"מ דהיינו ירושלים‪ ,‬מקדש מלך‬ ‫איזה חֵלֵב אסור באכילה‬ ‫וכהן גדול‪ ,‬פרחי כהונה‪ ,‬נסכים (שכולם במקום אחד)‪.‬‬ ‫חמשה מקומות בבהמה יש בהם חוטים האסורים‬ ‫חלב בהמה טהורה אסור באכילה דכתיב "כל חלב שור‬ ‫וי"מ דהיינו תורה‪ ,‬באר עמוד ענן ומן‪ ,‬ביכורים‪ ,‬ונסכים‪.‬‬ ‫באכילה‪ ,‬חוטי הטחול והכסלים והכליות אסורים‬ ‫וכשב ועז לא תאכלו‪ ,‬וחלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל‬ ‫וי"מ דהיינו ישראל‪ ,‬ג' רגלים‪ ,‬הגיע זמנם של ישראל‬ ‫משום חלב‪ ,‬ואין להם תקנה‪ ,‬וחוטי היד והלחי‬ ‫מלאכה ואכול לא תאכלוהו"‪ ,‬עוד נאמר "כל חלב וכל דם לא‬ ‫תאכלו"‪ ,‬והאוכל כזית חלב במזיד ענוש כרת דכתיב "כי כל‬ ‫לפרות ולרבות‪ ,‬והגיע זמנם של ישראל להגאל‪.‬‬ ‫אסורים משום דם‪ ,‬ואם חותכם ומולחם מותרים‪ ,‬ומנו‬ ‫כאן את החוטים הדקים‪ ,‬ולכן לא נמנו כאן חוטי הצואר שגם הם‬ ‫אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לד' ונכרתה‬ ‫ג' כוסות האמורות במצרים היינו אחד ששתתה‬ ‫אסורים משום דם‪.‬‬ ‫הנפש האוכלת מעמיה"‪ ,‬ואם התרו בו הרי הוא לוקה‪ ,‬ואם‬ ‫בימי משה‪ ,‬ואחד ששתתה בימי פרעה נכה שהחריבה‬ ‫אכלו בשוגג חייב חטאת (כדין כל חייבי כריתות)‪ .‬ואיסור זה‬ ‫דין הקרומים‪ -‬חמשה קרומים יש בבהמה‪ ,‬הקרום‬ ‫וחיוב כרת שבו נאמר בין בחלב של חולין בין בחלב של‬ ‫נבוכדנצר‪ ,‬ואחד שעתידה לשתות עם כל העכו"ם‪.‬‬ ‫שעל הטחול ועל הכסלים ועל הכליות אסורים משום‬ ‫קדשים‪ ,‬והחלב אינו אסור אלא באכילה אבל הוא מותר‬ ‫ישראל נמשלו לגפן‪ ,‬הבעלי בתים הם הזמורות‪,‬‬ ‫חלב‪ ,‬והקרום שעל הביצים של הזכר ועל המח אסורים‬ ‫בהנאה‪ ,‬וחלב חיה ועוף מותר‪ .‬חלב היינו שומן הבהמה (אלא‬ ‫שהשומן האסור באכילה‪ ,‬שהוא החלב הנפרד מן הבשר‪,‬‬ ‫התלמידי חכמים הם האשכולות‪ ,‬עמי הארץ הם‬ ‫משום דם‪ .‬י"א שמספיק לקלף את הקרום מהטחול‬ ‫האשכולות‬ ‫העלים‪ ,‬והריקנים הם הקנוקנות‪ .‬וצריכים‬ ‫נקרא חלב‪ ,‬והשומן המותר שהוא מעורב בבשר נקרא שומן‪.‬‬ ‫בחלקו העליון במקום עוביו שהוא מחובר שם לכרס ולחלב‪,‬‬ ‫קיום‬ ‫אין‬ ‫העלים‬ ‫להתפלל על העלים‪ ,‬כיון שבלי‬ ‫החלבים האסורים הם החלב שעל הקרב ושעל הכליות‬ ‫דלא אסרה תורה אלא חלב שעל הדד‪ ,‬וחייבים עליו‬ ‫ושעל הכסלים‪ ,‬לרבי ישמעאל חלב שעל הקיבה בכלל‬ ‫לאשכולות‪.‬‬ ‫כרת‪ ,‬וי"א שצריך לקלף גם מלמטה‪ ,‬ובברייתא איתא‬ ‫האיסור‪ ,‬ולר"ע חלב שעל הדקין בכלל האיסור‪ ,‬וחלב הטחול‬ ‫שהוא אסור ואין חייבים עליו‪ .‬וכן קרום שעל הכליות‪,‬‬ ‫וחלב היתר של הקיבה בכלל האיסור מפני שהם מחוברים‬ ‫ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחומר שעורים ולתך‬ ‫על העליון הקרום הדק שעל הכליות שהוא חלב ממש חייב‪,‬‬ ‫לחלב האסור‪.‬‬ ‫שעורים‪ -‬היינו שהקב"ה קנה את ישראל בט"ו בניסן‬ ‫שגאלם בזכות הצדיקים שיש ל' בארץ ישראל וט"ו חלב הכליות והכסלים‪ -‬לובן הכליה (‪-‬החלב הנמצא ועל התחתון הקרום שתחתיו פטור‪.‬‬ ‫בבבל‪ ,‬ורובם בבית הכנסת שתחת היציע‪.‬‬ ‫בחריץ שבכליה ומתפשט לתוכה) נחלקו רבי ורבי חייא אם צ"ג‪ :‬ביצי זכר שנתלשו והם מעורים בגופו נחלקו רב אמי‬ ‫ורב אסי אם הם אסורים כאבר מן החי שאע"פ שהם עדיין‬ ‫ואקחה שלושים הכסף ואשליך אותו בית ד' אל הוא אסור‪ ,‬ורבה ורבי יוחנן היו משרשים אחריו‪ ,‬ורבי‬ ‫היוצר‪ -‬י"מ דהיינו ל' צדיקים שבארץ ישראל אסי היה חותך רק את מה שלמעלה‪ ,‬ואמר אביי תלויים בגופו הם נחשבים כחתוכים‪ ,‬שהרי אינם חוזרים‬ ‫שהקב"ה מבקש שיחזירום לו‪ ,‬וי"מ דהיינו ל' צדיקי שמסתבר לומר כרבי אסי‪ ,‬שהרי שמואל אמר שחלב ומבריאים (ומה שאינם מסריחים זה בגלל שאינם‬ ‫אומות העולם שאומות העולם מתקיימים עליהם‪ ,‬שהבשר חופה אותו מותר‪ ,‬ומבואר ד"חלב אשר על פתוחים לאויר)‪ ,‬או שהם מותרים דממה שאינם‬ ‫וי"מ דהיינו שלושים מצוות שקיבלו עליהם בני נח הכסלים" אמר רחמנא ולא חלב שבכסלים‪ ,‬והכא נמי מסריחים מוכח שיש בהם חיות (ומה שאינם‬ ‫ואינם מקיימים אלא ג'‪ ,‬שאין כותבים כתובה לזכרים‪ ,‬התורה אסרה רק חלב שעל הכליות ולא חלב מבריאים זה בגלל כחישותא)‪ .‬ורבי יוחנן אמר לרב‬ ‫שבתוכם‪ .‬הכסלים נמצאים מתחת הכליות‪ ,‬וחלב הכסלים שמן בר אבא שהם מותרים‪ ,‬אבל שלא יאכלם משום‬ ‫שאע"פ שחשודים על משכב זכור ומייחדים להם זכר לתשמישם‬ ‫אין נוהגים קלות ראש כ"כ יכתבו כתובה‪ ,‬ואין מוכרים בשר מגולה בחלקו העליון שתחת הכליות‪ ,‬וחלקו התחתון נבלע‬ ‫ומתפשט בכסלים‪ ,‬ואותו חלק שהבשר חופהו מותר‪ ,‬ולמטה "אל תטוש תורת אמך" שאתה מבבל ושם נוהגים כמ"ד‬ ‫המת של אדם באיטליז ‪-‬שאין אוכלים אותו כ"כ בפרהסיא‪,‬‬ ‫כשכלה הבשר יוצא ממנו קרום לבן עבה שתחתיו יש חלב‪( ,‬ואין שאוסר‪.‬‬ ‫וי"מ בשר בהמה שמתה מעצמה‪ ,‬ומכבדים את התורה‪.‬‬ ‫זה הקרום הדק שמתפשט בכסלים)‪ ,‬ואותו חלב שתחת הקרום ביצי גדי וכדו'‪ ,‬עד ל' יום מהלידה מותר לאוכלם בלי‬ ‫יש שנוהגים בו איסור משום שאותו קרום הוא דק ואין זה נחשב לקלף את הקרום דאין בהם הרבה דם שיבלע באברים‪ ,‬מכאן‬ ‫עוד באיסור גיד הנשה‬ ‫שהחלב מחופה בבשר‪ ,‬אבל באשכנז נהגו בו היתר‪ ,‬וכן נראה‬ ‫שהוא חיפוי גמור‪ .‬ולענין לובן הכליה יש להחמיר לשרש אחריו ואילך‪ ,‬אם יש בהם זרע (והסימן לזה הוא שיש בהם‬ ‫צ"ב‪ :‬גיד הנשה אינו נוהג בעוף‪ .‬במתני' איתא‬ ‫חוטים אדומים) אסורים דבידוע שיש בהם דם‪ ,‬ואם אין‬ ‫כרב אסי‪ ,‬והמיקל לא הפסיד‪.‬‬ ‫בהם זרע מותרים‪.‬‬ ‫שהטעם הוא מפני שאין לו כף‪ ,‬והגמרא מבארת שאף‬ ‫שיש לעוף כף בשר סביבות הקולית העליונה‪ ,‬הכונה שהיא צ"ג‪ .‬חלב שתחת המתנים והיינו החלק העליון של חלב‬ ‫אינה עגולה ואינה דומה לכף‪ ,‬דכל בשר גבוה ועגול נקרא כף‪ .‬הכסלים לפני שנתכסה בבשר‪ ,‬אבל הוא מכוסה במתנים‪ ,‬אסור‪ ,‬אומצא שהאדימה‪ ,‬וביצי זכר‪ ,‬ומזרקי (‪-‬ורידי הצואר)‪,‬‬ ‫ורבי ירמיה הסתפק אם נמצא עוף שיש לו עגול‪ ,‬או כיון שבחיי הבהמה אבריה מתפרקים –נעים כשהיא אם חתכם להרבה חתיכות ומלחם מותר אף לבשלם‬ ‫בהמה שאצלה אינו עגול‪ ,‬אם הולכים אחרי אותו בעל הולכת‪ ,‬והמתנים נמשכים כלפי מעלה והכסלים כלפי מטה בקדירה‪ ,‬ואם תלאם בשפוד בתוך התנור לצלותם‪ ,‬ולא‬ ‫חתכם‪ ,‬ומלח אותם מעט כמליחה לצליה‪ ,‬הדם זב מהם כיון‬ ‫ונמצא שהחלב אינו מכוסה‪.‬‬ ‫חי או אחרי המין‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫חלב שעל ההמסס ובית הכוסות אסור‪ ,‬והאוכלו שהם תלויים‪ ,‬ואם הניחם על גבי גחלים‪ ,‬לרב אחא‬ ‫חלב וגיד הנשה של שליל‪ -‬לר"מ חלב וגיד הנשה ענוש כרת‪ ,‬וזהו חלב שעל הקרב‪ ,‬והוא נמצא בסוף הקרב מותרים מפני שהגחלים שואבים את הדם‪ ,‬ולרבינא‬ ‫של שליל אסורים‪ ,‬דס"ל ששליל בן ט' שנשחטה ונקרעה‬ ‫אסורים מפני שהגחלים מייבשים את הבשר והדם לא‬ ‫ודבוק לחלב המכסה את הקרב‪.‬‬ ‫אמו והוא חי ועומד לפנינו טעון שחיטה‪ ,‬וכיון שאינו ניתר חלב שעל הקליבוסת (‪-‬עצם קטנה בסוף חוליות השדרה יוצא אלא נצלה בתוך הבשר‪( ,‬ובג' אלו בלבד רב אחא‬ ‫בשחיטת אמו לאו שליל הוא ואינו בכלל "כל בבהמה תאכלו"‬ ‫והיא מונחת על עצם האגן ומחוברת לאליה‪ ,‬ועל עצם זו יש חלב) לקולא ורבינא לחומרא‪ ,‬והלכה כרב אחא‪ ,‬אבל בשאר‬ ‫שלומדים מזה להתיר גם חלב וגיד של שליל‪ .‬ולרבי יהודה‬ ‫דברים רבינא לקולא ורב אחא לחומרא‪ ,‬והלכה‬ ‫אסור‪ ,‬וזהו חלב שעל הכסלים‪.‬‬ ‫שניהם מותרים‪ ,‬דס"ל שאינו טעון שחיטה‪.‬‬ ‫כרבינא)‪.‬‬ ‫חלבו של גיד הנשה‪ -‬לת"ק צריך לחטט אחרי חלב צריך לגרור את החלב אמה מתחילת המעיים ‪-‬ממקום‬ ‫יציאתם מן הקיבה‪ ,‬וזהו חלב שעל הדקין שנחלקו בו רבי ראש שהטמינוהו ברמץ שכשרוצים להסיר שיער הראש‬ ‫הגיד בכל מקום שהוא‪ ,‬ולחתוך את שומנו מעיקרו ‪-‬‬ ‫נותנים עליו מים ומטמינים אותו ברמץ‪ ,‬אם בית השחיטה‬ ‫מכל מקום שהוא נבלע ונשרש בבשר‪ ,‬דאף שמדאורייתא ישמעאל ורבי עקיבא (מ"ט‪.):‬‬ ‫היה למטה מותר כיון שהדם זב דרך החתך‪ .‬ואם נקבי‬ ‫שומנו מותר‪ ,‬מ"מ מדרבנן אסור‪ ,‬דישראל קדושים הם‬ ‫החוטם למטה י"א שמותר‪ ,‬וי"א שרק אם נעץ שם‬ ‫חלקים בבהמה האסורים באכילה‬ ‫ונהגו בו איסור‪ .‬ולרבי יהודה די לחותכו בשוה מפני‬ ‫משהו מותר‪ .‬ואם הניחו על הצדדים ‪-‬על הלחיים‪ ,‬י"א‬ ‫להלן יבוארו מספר חלקים בבהמה האסורים באכילה‬ ‫מראית העין שלא יהא נראה כאוכל גיד‪ ,‬אבל עיקרו ושורשו של‬ ‫שאסור‪ ,‬וי"א שאם נעץ שם משהו מותר‪.‬‬ ‫משום איסור חלב או דם‪ ,‬וכן יבואר האם יש איסור מן החי‬ ‫שומן ושל גיד מותרים‪.‬‬ ‫בביצי זכר שנתלשו ועדיין הם מעורים בגופו‪ ,‬ואיזה גיד‬ ‫איזה גיד נאסר‪ -‬הגיד הארוך הנמצא בצד הפנימי של‬ ‫נאסר באיסור גיד הנשה‪.‬‬ ‫איזה חלק מהגיד נאסר‪ -‬לרב התורה אסרה רק את‬ ‫הירך הסמוך לעצם‪ ,‬אסור וחייבים עליו‪ ,‬והחיצוני הקצר‬ ‫הקנוקנות שבו גידים דקים ההולכים באורך הירך מתחת‬ ‫חוטים שביד שנוטלים מן הכתף אין לאוכלם‪ ,‬משום‬ ‫שנמצא בסוף השופי לרוחבו בצד החיצון של הירך הסמוך‬ ‫הבשר מגיד החיצון לגיד הפנימי‪ ,‬שהם רכים ונותנים טעם‪ ,‬ולכן‬ ‫איסור דם‪ ,‬אמנם אם מלחם מותר לבשלם אפי'‬ ‫הם אסורים‪ ,‬אבל הגיד עצמו הוא קשה והוא כעץ בעלמא‪.‬‬ ‫לבשר אסור ואין חייבים עליו‪ ,‬אמנם גם הפנימי יש‬ ‫בקדירה‪.‬‬ ‫ולעולא הגיד הוא עץ ואעפ"כ התורה חייבה עליו‪ .‬ואביי‬ ‫מקום שהוא נכנס בבשר‪ ,‬וחייבים עליו‪ ,‬וגם החיצוני‬ ‫יש מקום שהוא סמוך לעצם הקולית‪ ,‬והיינו במקום את בנו בקרקע ומת‪ ,‬ומחמת כך עלתה אמו לגג ונפלה דאין זה נחשב שהטעוהו שיחזיק להם טובה בחינם‪ ,‬אלא‬ ‫הוא הטעה את עצמו שהרי לא אמרו לו שיצאו לכבודו‪.‬‬ ‫ומתה‪ ,‬ומחמת כך עלה האב לגג ונפל ומת‪.‬‬ ‫שהטבחים חותכים‪.‬‬ ‫צ"ה‪ .‬קנית בשר מעכו"ם‪ -‬מותר לקנות מעכו"ם‬ ‫נאמנות הטבחים‪-‬‬ ‫מתי יש לחוש שהבשר אינו כשר‬ ‫בשר שקנאו באיטליז של טבחי ישראל‪ ,‬דאזלינן בתר רוב‬ ‫טבח שנמצא אחריו חלב כזית מלקין אותו‪ ,‬וי"א שזה‬ ‫להלן יבואר באיזה אופן מותר לשלוח לנכרי (או לישראל)‬ ‫טבחי ישראל‪ ,‬ואין לחוש שישראל מכר לו טריפה‪ ,‬כיון שאין‬ ‫אפילו אם הכזית הוא בב' או ג' מקומות‪ .‬אבל מעבירין‬ ‫ירך עם גיד הנשה‪ ,‬או למכור לנכרי נבילות וטריפות‪ ,‬ובאיזה‬ ‫למכור טריפה לנכרי‪ ,‬ומעשה באחד שאמר לחבירו שקנה‬ ‫אופן מותר לקנות בשר מנכרי‪.‬‬ ‫אותו כבר מחלב כשעורה‪ ,‬והיינו במקום אחד‪.‬‬ ‫מהעכו"ם את מה שהוא מכר לו‪ ,‬שזה היה טריפה‪,‬‬ ‫שליחת ירך עם גיד הנשה לעכו"ם‪ -‬מותר לשלוח‬ ‫לר"מ אין הטבחים נאמנים על הגיד לומר שנטלוהו‪ ,‬מפני‬ ‫ואמר רבי שאין לאסור משום כך את כל האיטליזים‬ ‫שזה טורח לחטט אחריו‪ ,‬וכן אינם נאמנים על החלב‪,‬‬ ‫ירך שלימה לעכו"ם ואין חוששים שימכרנה לישראל כיון שרוב השוחטים הם מישראל ולא הכריזו באותו יום‪,‬‬ ‫ולחכמים נאמנים על הגיד ועל החלב‪ .‬י"א שבתחילה‬ ‫ויאכלנה בגידה‪ ,‬מפני שכיון שהיא שלימה מקום הגיד ניכר וללישנא בתרא כיון דאיתחזק איסורא דטריפה יש‬ ‫פסקו שאין נאמנים‪ ,‬דסברי כר"מ שצריך לחטוט את כל‬ ‫אם נחטט הימנה‪ ,‬והלוקח מבין שהגיד לא ניטל ונוטלו‪( .‬מתני' לחוש שמכר ממנה להרבה עכו"ם‪ ,‬ורק באותו מקרה‬ ‫שהתכוין לצער את חבירו שהיו שונאים זה לזה‪ ,‬אין‬ ‫צ"ג‪.):‬‬ ‫הגיד וטריחא להו מילתא‪ ,‬ולבסוף פסקו שנאמנים‪ ,‬דסברי‬ ‫כרבי יהודה שא"צ חטיטה‪ .‬וי"א שבתחילה האמינו‬ ‫ללישנא קמא מותר אפי' במקום שמכריזים והיינו שכל חוששים דשקר דיבר‪.‬‬ ‫הטבחים שם ישראלים‪ ,‬ואם נמצאה טריפה ומכרוה לעכו"ם‬ ‫לטבחים דסברי כרבי יהודה‪ ,‬ובדורו של רבי יוחנן לא‬ ‫בשר שנתעלם מן העין‬ ‫מכריזים על כך‪ ,‬ואם לא הכריזו מותר לקנות בשר מעכו"ם‪ ,‬ואין‬ ‫האמינו כי פסקו כר"מ ויש לחוש שהטבח נוהג כרבי‬ ‫חוששים שהנכרי יחתוך והישראל יחשוב שישראל‬ ‫יהודה‪ ,‬ואמר רב נחמן שבזמן הזה נאמנים‪ ,‬משום‬ ‫בשר כשר שהיה מונח זמן מה בלי שראו אותו‪ ,‬רב אוסרו‬ ‫באכילה שמא נטלוהו עורבים או בעלי חיים אחרים והביאו‬ ‫הוציא את הגיד‪ ,‬מפני שחיתוך עכו"ם ניכר‪ ,‬דהישראל‬ ‫שכבר שכחו את דעת רבי יהודה והוחזק המנהג כר"מ‪.‬‬ ‫בשר נבילה תחתיו‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫חותכה כדרך שהגיד מונח‪ ,‬ועל זה סמך רבי ששלח ירך לחבירו‬ ‫שיטת רב שבשר שנתעלם מן העין שהיה שעה אחת שלא‬ ‫ע"י עכו"ם ולא עשה בה חותם‪ ,‬אבל באבר אחר שחיתוך עכו"ם‬ ‫איסור גניבת דעת‬ ‫וישראל שוה בו אסור עד שיהא בו חותם‪ .‬וללישנא השניה‬ ‫הגונב דעת הבריות‪ ,‬והיינו שמתעה את חבירו שיחשוב‬ ‫ראהו‪ ,‬אסור‪ ,‬אפי' אם היה מונח על שלחנו‪ ,‬שמא נתחלף‬ ‫וכן ללישנא השלישית רק במקום שאין מכריזים‬ ‫שעשה לו טובה והוא לא עשה‪ ,‬בין ע"י דברים בין ע"י‬ ‫לנבילה‪ .‬והגמרא (צ"ה‪ ):‬אומרת שלפ"ז אין לאכול בשר‬ ‫מעשה‪ ,‬עובר ב"לא תגנובו"‪ ,‬ולהלן יבואר מה בכלל איסור‬ ‫מותר‪ ,‬דבאותו מקום לא קונים בשר מעכו"ם‪ ,‬דחיישינן שהיא‬ ‫אא"כ לא העלימו ממנו עין מהשחיטה‪ ,‬או היכא שהוא‬ ‫זה‪ ,‬ומה לא בכלל האיסור (כגון שחבירו היה יכול לחשוב‬ ‫טריפה‪.‬‬ ‫צרור וחתום‪ ,‬או היכא שיש בו סימן או טביעות עין‬ ‫שלא עשה לו טובה‪ ,‬או מפני כבודו של חבירו)‪.‬‬ ‫ואם הירך חתוכה‪ ,‬ללישנא קמא דווקא במקום‬ ‫(שזה מועיל גם לחוטי תכלת שנאבדו ולא חוששים שזה‬ ‫שמכריזים אסור‪ ,‬אבל במקום שאין מכריזים מותר‪,‬‬ ‫צ"ד‪ .‬לשמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפי'‬ ‫קלא אילן‪ ,‬וטביעות עין עדיפה מסימן‪ ,‬שהרי אדם מותר‬ ‫וללישנא השניה אסור אף במקום שאין מכריזים ואסור‬ ‫דעת העכו"ם‪ ,‬וכדמצינו ששמואל אמר לתת שכר‬ ‫באשתו אף שהוא סומא או בלילה ע"י טביעות עינא‬ ‫לקנות שם מעכו"ם‪ ,‬דיש לחוש שישראל יראה את‬ ‫לבעל המעבורת שהעבירם‪ ,‬ונתן לו תרנגולת טריפה‬ ‫דקלא ומאבידה לא ילפינן‪ ,‬דשם חוששים שישקר בגלל חמדת‬ ‫הנתינה ויחשוב שהישראל הוציא את הגיד‪ ,‬וללישנא‬ ‫במקום שחוטה‪ ,‬וי"א שהשקה אותו יין מזוג והעכו"ם‬ ‫הממון‪ ,‬דגזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתם‪ ,‬וכן‬ ‫השלישית ג"כ אסור אף במקום שאין מכריזים‪ ,‬משום‬ ‫סבר שהיין חי‪ ,‬והקפיד עליו שמואל‪ .‬אמנם אין משם‬ ‫אם מעידים על רוצח לפי סימן בגופו ובכליו של הרוצח‬ ‫שהנכרי יסבור שהישראל אוהבו מאד ולכן תיקן את הירך ליטול‬ ‫ראיה גמורה‪ ,‬די"ל שהקפיד משום שהשהה טריפה‬ ‫אינו נהרג ולפי טביעות עין נהרג‪ ,‬וכן השולח למצוא‬ ‫גידה עד שתהא ראויה לעצמו‪ ,‬ונמצא מחזיק לו טובה חינם‬ ‫אדם על פי סימנים לא ודאי שיכירו אבל ע"פ טביעות‬ ‫ברשותו עד עכשיו‪ ,‬או ביין משום שאמר לתת לו‬ ‫וגניבת דעת אסורה אפי' בעכו"ם‪.‬‬ ‫אנפקא שזה יין חי והקפיד משום כבודו מפני שעבר על‬ ‫עין יכירו)‪ ,‬או אם הניחוהו במחרוזת‪ .‬אמנם בערב‬ ‫שליחת ירך עם גיד הנשה לישראל‪ -‬השולח ירך‬ ‫דבריו‪.‬‬ ‫יוה"כ‪ ,‬כיון שבאותו יום רוב הבשר בעולם הוא של‬ ‫התר‪ ,‬מותר לאכול אפי' בשר שהשליך עורב‪.‬‬ ‫לא יפציר בחבירו לסעוד אצלו אם הוא יודע שחבירו לחבירו‪ ,‬אם היא שלימה א"צ ליטול את גיד הנשה‪,‬‬ ‫יסרב משום שגונב דעתו להחזיק לו טובה בחינם‪ ,‬שהוא סבור ואם היא חתוכה צריך ליטול את גיד הנשה‪.‬‬ ‫בשר שהיה ביד עכו"ם בחזקת המשתמר‪ ,‬והעכו"ם לא‬ ‫שמן הלב הוא מפציר בו‪ ,‬ולא ירבה בתקרובת אם יודע‬ ‫שחטו‪ ,‬ולא מכרו לו טריפה למוכרה כאן‪ ,‬מותר‪ ,‬אבל בבשר‬ ‫צ"ד‪ :‬מכירת נבילות וטריפות לעכו"ם‪ -‬אסור‬ ‫שאינו מקבל‪.‬‬ ‫המונח שמא עורבים החליפוהו‪.‬‬ ‫למכור נבילות וטריפות לעכו"ם מפני שמטעהו‪ ,‬ושמא‬ ‫ולפי זה הא דתניא שעיר שיש בה ט' חנויות מוכרות‬ ‫אסור לפתוח חבית יין חדשה לאורח‪ ,‬אם מכרה ימכור אותם לישראל אחר‪ .‬לאביי ורבא איירי במקום‬ ‫לחנוני‪ ,‬כי הוא חושב שלכבודו הוא מוכן להפסיד שיתקלקל‬ ‫בשר שחוטה וחנות אחת של בשר נבילה‪( ,‬ספיקו‬ ‫שמכריזים ובאותו יום אירע להם אונס ולא הכריזו‪ ,‬שכיון‬ ‫שאר היין שבחבית‪ ,‬ובאמת הוא נותנה מיד לחנוני שימכרנה‬ ‫אסור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי‪ ,‬ו)בנמצא (דנייד ואינו‬ ‫עבורו‪( ,‬וברש"י צ"ד‪ :‬מבואר דמיירי שאומר לו שפותח לכבודו‪ ,‬שתמיד מכריזים והיום לא החזירו יבואו לקנות ממנו‪ ,‬ולרב אשי‬ ‫קבוע) הלך אחר הרוב‪ ,‬איירי שנמצא ביד עכו"ם‪.‬‬ ‫דאי לאו הכי הוא הטעה את עצמו)‪ .‬ואם הודיעו שמכרה לחנוני איירי במקום שאין מכריזים שישראל לא קונה מנכרי בשר‪,‬‬ ‫והא דתניא שהמוצא בשר בעיר שישראל ועכו"ם דרים בה‪,‬‬ ‫ואינו נפסד‪ ,‬או שבאמת היה פותח אפי' בלא שמכר אלא שחוששים שישראל אחר יראה שהוא נותן לנכרי‬ ‫אם הבשר מבושל הולכים אחרי רוב אוכלי הבשר‬ ‫ולא שמע שהיא טריפה וילך לקנות ממנו‪ ,‬ואם אומר לו שהיא‬ ‫לחנוני‪ ,‬מותר‪.‬‬ ‫אע"פ שרוב הטבחים ישראל‪ ,‬דבשר מבושל לא נופל מהשוחטים‪,‬‬ ‫טריפה דליכא גניבת דעת‪ ,‬מותר למכור לנכרי‪ ,‬דליכא למיחש‬ ‫שימכרנה לישראל‪ ,‬וכן במקום שמכריזים מותר ביום שהכריזו‪.‬‬ ‫לא יאמר לחבירו שיסוך מפך שמן ויודע שאינו סך‪ ,‬אם‬ ‫ושמא עכו"ם בישלו‪ ,‬ואם הבשר אינו מבושל הולכים‬ ‫אמנם בשולח ירך עם הגיד לנכרי אין חשש זה‪ ,‬דבאיטליז נמצאים‬ ‫הפך ריק וחבירו סבור שיש בו שמן‪ ,‬ואם כוונתו לכבדו ‪-‬‬ ‫אחרי רוב השוחטים‪ ,‬צ"ל שראה את הבשר מאז שנפל‬ ‫הרבה ישראלים‪ ,‬משא"כ בשולח לעכו"ם שזה בביתו אין חוששים‬ ‫להודיע לבריות שהוא חביב עליו‪ ,‬מותר‪.‬‬ ‫מיד האדם לשם‪( ,‬ובעודו ביד הבעלים לא נאסר אפילו אם הוא‬ ‫שמא יראנה אדם והוא יקחנה‪.‬‬ ‫עכו"ם‪ ,‬דבנמצא ביד העכו"ם מותר)‪ ,‬דאל"כ הרי נתעלם מן‬ ‫לא ילך לבית האבל עם קנקן יין חסר‪ ,‬ולא ימלאנו מים‪,‬‬ ‫מפני שמטעהו‪ ,‬ואם יש שם רבים וכוונתו להחשיבו אין לומר לעכו"ם קנה לי בדינר זה בשר‪ ,‬שמא יאנוס‬ ‫העין ואסור‪.‬‬ ‫את הטבח לתת לו בחינם‪ ,‬ושמא ימכרו לו נבילות‬ ‫בעיניהם מותר‪ ,‬דגדול כבוד הבריות‪.‬‬ ‫וטריפות‪ .‬לאביי ולרב אשי איירי במקום שאין בשר שנמצא בגבולין ורוב השוחטים מישראל‪ ,‬לרב‬ ‫לא ימכור לחבירו סנדל של בהמה שמתה כאילו הוא מכריזים‪ ,‬ולרבא איירי במקום שמכריזים ובאותו יום האברים נבילות דדרך לחתוך נבילה לאברים ולהשליכה‬ ‫לאשפה‪ ,‬ומחזיקים את האבר כודאי נבילה ואם אכלו לוקה‪,‬‬ ‫משחוטה‪ ,‬מפני שמטעהו‪ ,‬דעור של בריאה שחוטה חזק הכריזו‪.‬‬ ‫וחתיכות מותרות משום נבילה שאינם מטמאים ואם אכלם‬ ‫יותר משל בהמה שמתה‪ ,‬ומפני הסכנה שמא מתה מנשיכת‬ ‫דרך ההכרזה‪ -‬מכריזים שנפל לידם בשר הראוי אינו לוקה כיון שזה ספק‪ ,‬ואסורות באכילה מספק כדין‬ ‫נחש והארס נבלע בעור‪.‬‬ ‫בשר שנתעלם מן העין‪ ,‬וללוי מותרות אף באכילה‪.‬‬ ‫לא‬ ‫שהעכו"ם‬ ‫מפני‬ ‫טריפה‪,‬‬ ‫שזה‬ ‫יכריזו‬ ‫(ולא‬ ‫לעכו"ם‪,‬‬ ‫לא ישגר לחבירו חבית יין ששמן צף על פיה שיחשוב‬ ‫שהכל שמן ויזמין אורחים ובטוח שיש לו הרבה שמן לצרכם‪ ,‬יקנו מפני שזה גנאי להם לאכול בשר שישראל לא רוצים‬ ‫לאכול)‪ ,‬ואין בזה משום גניבת דעת‪ ,‬מפני שהם מטעים צ"ה‪ :‬מקור הדבר שרב אוסר בשר שנתעלם מן העין‬ ‫ומעשה היה שעשו כך והמקבל חנק את עצמו מפני‬ ‫את עצמם מפני שהיו יכולים לשאול אם זה טריפה‪ ,‬ומטעם הוא ממה שהיה אדם שנפל לו למים ראש בהמה‬ ‫הבושה‪.‬‬ ‫זה כשהלכו רבא ורב ספרא וחשב מר זוטרא שיצאו והביא סל ועלו לו שני ראשים‪ ,‬ואסר רב את הראשים‪,‬‬ ‫אין האורחים רשאים לתת לבני בעה"ב ממה שנתנו‬ ‫לכבודו‪ ,‬ואמר רב ספרא שאם היו יודעים היו טורחים ושאלו אותו רב כהנא ורב אסי שהרי גם חתיכות היתר‬ ‫להם‪ ,‬אא"כ נטלו רשות מבעה"ב‪ .‬ומעשה היה שעשו‬ ‫יותר‪ ,‬ושאל רבא מדוע אמרו לו כך והחלישו דעתו‪ ,‬מצויות וחתיכה זו של היתר היא‪ ,‬וענה להם רב דאיסורא‬ ‫כך‪ ,‬ולא היה לבעה"ב דבר אחר לתת להם‪ ,‬וחבט האב‬ ‫היתר כגון בתרומה וחולין יכול כהן לטועמו‪ ,‬ואם התרומה לא‬ ‫נאסרת בגלל שמרגישים בה את טעם האיסור‪ ,‬וטעמו של‬ ‫שכיחי טפי מפני שזה היה נמל של עכו"ם וי"ל שברוב‬ ‫נותנת טעם בחולין מותר לזרים לאכול את התערובת‪ ,‬ומה‬ ‫האיסור הרי הוא כעיקרו וממשו‪( ,‬ויבואר מהו השיעור‬ ‫טבחי ישראל מודה רב שמותר‪ .‬ואמנם אין מזה ראיה‬ ‫שאמרו חכמים (‪-‬רבי יוחנן) שסומכים על קפילא‪ ,‬היינו‬ ‫האוסר‪ ,‬ומתי האיסור נותן טעם בכל ההיתר‪ ,‬ומתי נאסר רק‬ ‫כדי קליפה)‪ ,‬או שהאיסור אינו בטל בגלל חשיבותו למרות‬ ‫גמורה‪ ,‬כיון שבאותו מקום היה רוב עכו"ם‪.‬‬ ‫במין בשאינו מינו דאיסורא כגון בשר בחלב‪ ,‬שאין בן ברית‬ ‫עוד מצינו שרב בא לבית חתנו ויצאו כולם לקראתו‬ ‫שהוא לא נותן טעם בהיתר‪ ,‬ובתערובת מין במינו שאין‬ ‫יכול לטועמו‪ ,‬ומה שאמרו חכמים בע"ז ס"ט שמשערים‬ ‫האיסור נותן טעם בהיתר‪ ,‬לרבי יהודה האיסור אינו בטל‬ ‫ונזהר שלא להעלים עיניו מהבשר שהיה שם‪ ,‬ואמר‬ ‫בבשר בחלב ובשאר איסורים בשישים‪ ,‬היינו כשאין קפילא‬ ‫אפילו באלף‪ ,‬ולרבנן מדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן צריכים‬ ‫שלולא זה היה אסור לאוכלו‪ ,‬ומ"מ רב לא אכל מאותו‬ ‫נכרי‪ ,‬או במין במינו בין דהתירא בין דאיסורא‪ ,‬דא"א להבחין‬ ‫שישים שאז האיסור מתבטל בתערובת והיא מותרת‬ ‫בשר‪ ,‬מפני שנזהר שלא להנות מסעודת הרשות ‪-‬בת‬ ‫בטעמו‪.‬‬ ‫באכילה בגלל שלא מרגישים בה את טעם איסור‪ ,‬ולפעמים‬ ‫האיסור בטל ברוב כגון בתערובת יבש ביבש שאין האחד‬ ‫ת"ח לעם הארץ‪.‬‬ ‫ירך שנמלח יחד עם הגיד‪ -‬רב אחא בר יעקב ורב‬ ‫נותן טעם בחבירו אלא שכל חתיכה יש בה ספק האם היא‬ ‫ואין הלכה כרב שאסר בשר שנתעלם מן העין‪ ,‬אלא כמתני'‬ ‫אשי התירו ירך שנמלח עם הגיד‪ ,‬ורבינא אסר‪ .‬הגמ'‬ ‫החתיכה האסורה‪.‬‬ ‫שמשמע שמותר‪ ,‬ואף שתירצנו דמיירי בעומד ורואהו זה תירוץ‬ ‫צ"ו‪ :‬ירך שנתבשל עם גיד הנשה‪ ,‬משערים כבשר שואלת על רבינא‪ ,‬שאף שמליח הרי הוא כרותח‪ ,‬אין‬ ‫דחוק‪ ,‬ואין הלכה כרב באיסורי אלא כנגד שמואל ולא כנגד מתני'‪,‬‬ ‫וכן מצינו שרב כהנא התיר‪.‬‬ ‫הכונה לרותח דמבושל אלא לרותח דצלי‪( ,‬ורק כבוש‬ ‫בלפת‪ ,‬והיינו (צ"ט‪ ):‬כאילו הירך היא ראש לפת (‪-‬הירק‬ ‫של הלפת‪ ,‬שיש לה טעם מתוק יותר משורש הלפת‪ ,‬וצריך יותר ‪-‬איסור והיתר שנכבשו בחומץ ותבלין הרי הוא כמבושל)‬ ‫איסור ניחוש והתר סימן‪ -‬המנחש ואינו סומך על‬ ‫בשר כדי לתת טעם בירק של הלפת)‪ ,‬והגיד הוא בשר‪ ,‬ואם וצליה אינה אוסרת‪ .‬קשיא‪.‬‬ ‫ניחושו ממש‪ ,‬כאליעזר עבד אברהם שאם תשקה אותו‬ ‫בשיעור כזה היה הבשר נותן טעם בלפת‪ ,‬הירך אסורה‪ ,‬מה מצטרף לשיעור שישים שכנגד האיסור‪-‬‬ ‫ידבר בה ואם לא לא‪ ,‬וכיונתן בן שאול שאם יאמר עלו נעלה‪,‬‬ ‫דשיעורין הלכה למשה מסיני וגמירי דבהכי משערינן‪ ,‬אע"פ שאם הרוטב‪ ,‬והקיפה (‪-‬פרורי בשר ותבלין המתאספים בתחתית‬ ‫אין בזה איסור ניחוש‪ .‬ולכן רב היה בודק אם באה‬ ‫היה כרוב או קפלוט היה צריך יותר‪ .‬ולענין אם הרוטב מצטרף הקדירה)‪ ,‬והחתיכות‪ ,‬מצטרפות לשיעור שישים‪ .‬ומה‬ ‫מעבורת מיד ואם לא היתה באה מיד לא היה הולך‪ ,‬ושמואל‬ ‫לבטל‪ ,‬לשיטת רש"י (ק"ח‪ ).‬שטיפה שנפלה על חתיכה שמקצתה‬ ‫ברוטב אין הטיפה מתערבת ברוטב אא"כ ניער או כיסה‪ ,‬הכא נמי שמצינו שגם הקדירה מצטרפת‪ ,‬י"מ דהיינו הקדירה‬ ‫היה בודק בספר‪ ,‬ורבי יוחנן היה בודק בינוקא שהיה‬ ‫אין הרוטב מצטרף לבטל אא"כ ניער או כיסה)‪ .‬ואם גיד הנשה עצמה‪ ,‬וי"מ דהיינו מה שהקדירה בלעה מן ההיתר‪ ,‬שהרי‬ ‫אומר לו פסוק לי פסוקך‪ .‬ומעשה ברבי יוחנן שרצה לצאת‬ ‫שיעור ההיתר נתמעט ע"י שהוא נבלע בקדירה‪ ,‬אבל בקדירה‬ ‫לשמואל (שהיה כותב לרב כששלח לו שאלה או תשובה‬ ‫נתבשל עם הגידים של היתר‪ ,‬או שחתיכה של נבילה או‬ ‫עצמה לא משערים‪ .‬ולהלכה כיון שיש בזה מחלוקת וזה איסור‬ ‫'לקדם רבינו שבבבל'‪ ,‬ולשמואל כתב 'חברינו'‪ ,‬ושלח‬ ‫דאורייתא אזלינן לחומרא‪ ,‬ואין משערים אלא כמות שהוא‬ ‫דג טמא נתבשלה עם חתיכות כשרות‪ ,‬אם מכיר את‬ ‫האיסור משליכו לחוץ ואין כאן אלא פליטתו והוא אוסר‬ ‫לו שמואל חשבון עיבור ס' שנים‪ ,‬ואמר רבי יוחנן שזה‬ ‫לפנינו‪ ,‬ואף לא במה שהקדירה בלעה‪ ,‬כדאמרינן לקמן שגם מן‬ ‫האיסור נבלע בקדירה‪.‬‬ ‫בנותן טעם‪ ,‬ובגיד שהוא מין במינו‪ ,‬שלא ניתן להבחין אם הוא‬ ‫חשבונות בעלמא‪ ,‬ושלח לו שמואל הרבה מיני ספיקי‬ ‫נותן טעם‪ ,‬שיערוהו בשישים‪ ,‬ואם אינו מכירו כולם אסורים‬ ‫טריפות‪ ,‬ואמר שהוא רבו ורצה לצאת לקראתו)‪ ,‬ואמר‬ ‫איך משערים נותן טעם כשא"א לטעום‪ -‬כל‬ ‫דבכל אחד יש ספק אולי זהו האיסור‪( ,‬ואין הגיד בטל ברוב‬ ‫לינוקא פסוק לי פסוקך‪ ,‬ואמר לו "ושמואל מת"‪,‬‬ ‫איסורים שבתורה מלבד גיד הנשה שמשערים אותו כבשר‬ ‫כשאין מכירו‪ ,‬מפני שהוא בריה‪ .‬ואין החתיכה בטלה‬ ‫אמנם באמת לא מת‪ ,‬אלא שמשמים לא רצו שרבי‬ ‫בלפת‪ ,‬משערים כאילו האיסור הוא בצל או קפלוט‬ ‫ברוב‪ ,‬אף למ"ד שרק דבר שתמיד דרכו להמנות אינו‬ ‫יוחנן יטרח‪.‬‬ ‫ואילו היה נותן טעם בהיתר הכל נאסר‪ ,‬ומיירי כשא"א לטעום‪,‬‬ ‫כגון מין במינו‪ ,‬או במין ושאינו מינו וליכא קפילא‪ ,‬ועדיין לא‬ ‫בטל ברוב‪ ,‬משום שהיא ראויה להתכבד בה לפני‬ ‫מי שבנה בית או נולד לו תינוק או שנשא אשה‪ ,‬ואח"כ‬ ‫נפסקה ההלכה שמשערים בשישים‪ .‬ואין משערים בפלפלין‬ ‫האורחים‪ .‬אבל הרוטב נאסר רק אם האיסור נותן‬ ‫הצליח ג"פ בסחורה‪ ,‬אע"פ שאסור לנחש‪ ,‬יש בזה‬ ‫ותבלין שאינם בטלים אפי' באלף מפני שהם נותנים טעם‬ ‫טעם בכל החתיכות והקיפה והרוטב‪.‬‬ ‫סימן שילך ויצליח‪ ,‬ואם לא אל ירגיל לצאת יותר מידי שיש‬ ‫גם באלף כמותם‪ ,‬משום שחכמים שיערו שאין דבר‬ ‫ואיתא לקמן צ"ט‪ :‬שדין זה שאם יש בגיד בנותן טעם‬ ‫לחוש שלא יצליח‪ ,‬דכתיב "יוסף איננו ושמעון איננו (הרי‬ ‫שנותן טעם יותר מבצל או קפלוט‪.‬‬ ‫ונתבשל עם הירך כל הירך אסורה הוא דלא כדעת רבי‬ ‫שתים‪ ,‬ואם) ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה" ואין לך צרה‬ ‫שאינה עוברת עלי‪.‬‬ ‫כחל שנתבשל עם הבשר‪ ,‬אם יש שישים הבשר‬ ‫ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה דס"ל שאין‬ ‫מותר‪ ,‬והכחל מצטרף לשישים כיון שהוא מין היתר‪,‬‬ ‫בגידים בנותן טעם ומשליכו והשאר מותר‪ .‬והלכתא אין‬ ‫עוד באיסור גיד הנשה‬ ‫אמנם הכחל אסור (כיון שהבשר נתן בו טעם ואין בו שישים‬ ‫בגידים בנותן טעם ובין נתבשל בין נמלח בין נצלה משליכו‬ ‫כנגד הבשר‪ ,‬ואם נפל לקדירה אחרת אוסר גם אותה‪,‬‬ ‫ומותר‪ ,‬אמנם אם לא נטל שמנו הוא אוסר בנותן טעם‪.‬‬ ‫צ"ו‪ .‬מה צריך ליטול מגיד הנשה‪ -‬לת"ק (והיינו כר"מ‬ ‫ואף שמשערים את טעם האיסור כנגד כל החתיכה‪,‬‬ ‫צ"ב‪ ):‬מדרבנן צריך לחטט אחריו וליטול את כולו‪ ,‬אמנם‬ ‫צ"ז‪ .‬מתי טעם האיסור אוסר בצליה‪ -‬שמואל אמר‬ ‫ולא רק כנגד מה שיוצא ממנה (דמנא ידעינן כמה נפק‬ ‫מדאורייתא די לחותכו מלמעלה‪ .‬ולרבי יהודה אף‬ ‫שהדין הנ"ל שהגיד אוסר בנותן טעם מיירי בנתבשל שע"י מינה) ונמצא שאנו דנים שכל החתיכה התבטלה‪ ,‬מ"מ שויוה‬ ‫מדרבנן די לחותכו מלמעלה‪.‬‬ ‫הרוטב הטעם מתפשט בכל הבשר‪ ,‬אבל גיד הנשה שצלאו רבנן כחתיכה דנבילה‪.‬‬ ‫איזה חלק בגיד נאסר‪ ,‬וחיוב מלקות בגיד הנשה‪-‬‬ ‫עם הירך‪ ,‬קולף (‪-‬חותך מלמעלה) ואוכל עד שמגיע לגיד‪,‬‬ ‫מפני שבצליה הטעם נצמת בתוכו ואינו מפעפע ויוצא לבשר‪ .‬נותן טעם בביצה‪ -‬איתא בברייתא שביצה טמאה‬ ‫אם אכל כזית מגיד הנשה לוקה‪ .‬ואם אכל גיד שלם‬ ‫אמנם גדי שצלאו עם חלבו ‪-‬שלא נטל את חלב הכליות‪ ,‬אוסרת בנותן טעם‪ .‬ואמר רב נחמן שביצה אסורה (וכן‬ ‫שאין בו כזית‪ ,‬לתנא דמתני' ולת"ק דברייתא לוקה‪,‬‬ ‫אסור לאכול אפי' מראש אזנו אף שאין שם חלב‪ ,‬מפני גיד הנשה) בטילה בשישים ואין ביצה מן המנין כיון‬ ‫דבריה היא ובבריה חייב בכל שהוא‪ ,‬ומלשון אכילה‬ ‫שהחלב מפעפע ‪-‬מתפשט בכל הבשר‪ .‬ומה שמצינו שרבי שהיא אסורה‪ .‬ולרב הונא צריך שיהיה ס"א כנגד הביצה‪,‬‬ ‫לומדים שאם יש בו כמה זיתים ואכל כזית חייב‪,‬‬ ‫יוחנן אמר שיקלוף ויאכל עד שיגיע לחלב‪ ,‬י"מ דאיירי ורבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני מסתפקים‬ ‫ומ"אשר על כף" לומדים שאע"פ שהגיד ארוך לא אסרה‬ ‫בגדי כחוש‪ ,‬וי"מ דאיירי בכליה שנצלתה עם חלבה ויש אם מספיק שישים או שצריך שישים ואחד‪.‬‬ ‫תורה אלא מה שמונח על הכף (‪-‬מקצת הגיד השוכב על‬ ‫קרום המונע מהחלב להבלע בכליה‪ ,‬וי"א שהוראת רבי יוחנן צ"ח‪ .‬ואמר אביי שמה שביצה אוסרת היינו דווקא‬ ‫הבשר התפוח ככף)‪ ,‬וכן סובר שמואל‪ ,‬ו"הירך" היינו‬ ‫היתה על כילכית דג קטן טמא שנמצא באילפס של בשר‪ ,‬בביצה שיש בה אפרוח (וזו כוונת הברייתא ביצה‬ ‫שהגיד האסור הוא זה הפנימי המתפשט בכל הירך‬ ‫והורה רבי יוחנן שקפילא (‪-‬נחתום) נכרי יטעם את טמאה)‪ ,‬ואפי' אם היא מעוף טהור היא אוסרת כיון‬ ‫והחיצון מותר‪ ,‬ולמעט עוף שאין לו כף לומדים מ"כף"‬ ‫שהאפרוח הוא נבילה‪ ,‬אבל ביצה רגילה אינה אוסרת כיון‬ ‫התבשיל לראות אם יש בו טעם מהאיסור‪.‬‬ ‫נוספת שכתובה)‪ .‬ולרבי יהודה אינו לוקה‪ ,‬דכתיב ביה‬ ‫מתי סומכים על טעימת קפילא‪ -‬קדירה שבישלו שהיא לא נותנת טעם‪ ,‬והגמרא אומרת שאין לדבריו‬ ‫אכילה‪( ,‬ומ"אשר על כף" לומד רבי יהודה שאם יש בו‬ ‫בה תרומה לא יבשלו בה חולין‪ ,‬ואם בישל יטעם כהן לא קושיא ולא ראיה‪.‬‬ ‫כמה זיתים ואכל כזית חייב‪ ,‬וס"ל לרבי יהודה שלא רק‬ ‫מה שעל הכף נאסר‪ ,‬דכתיב "הירך" – כל הירך)‪.‬‬ ‫את התבשיל ויראה אם יש בו טעם מהתרומה‪ .‬וקדירה כזית איסור שנפל לקדירת התר‪ ,‬אין מוסיפים‬ ‫אכל מהגיד הימני כזית ומהשמאלי כזית‪ ,‬לת"ק לוקה שבישלו בה בשר לא יבשלו בה חלב‪ ,‬ואם בישלו לשיעור ההתר את מה שהאיסור בלע‪ ,‬שהרי‬ ‫האיסור בלע גם איסור ולא רק התר‪ ,‬והיינו שגם האיסור‬ ‫שמונים‪ ,‬ולרבי יהודה לוקה ארבעים דאין איסור גיד הנשה יטעם קפילא (‪-‬נחתום) נכרי ויראה אם יש בחלב טעם‬ ‫אלא באחת מהן‪.‬‬ ‫נתמעט מגודלו‪ ,‬ואין לנו אלא לשער כמו שאנו רואים‪.‬‬ ‫בשר‪ ,‬ומותר לסמוך עליו לפי תומו‪ ,‬ולא יודיעוהו שנצרכים לדבר‬ ‫בשביל לדעת אם המאכל מותר‪.‬‬ ‫חצי זית שנפל לקדירת התר אין להתירו כשיש‬ ‫תערובות טעם כעיקר‬ ‫צ"ז‪ :‬שיעורי ביטול‪ -‬רבא אמר שמה שאמרו חכמים שלושים חצאי זיתים כנגדו‪ ,‬משום שאין לזלזל‬ ‫הדפים הבאים (עד דף ק') הם דפים יסודיים בדיני תערובת‬ ‫בכמה מקומות שמשערים בנותן טעם‪ ,‬היינו במין בביטול איסורים דרבנן‪ ,‬ועוד שהרי חצי שיעור אסור‬ ‫איסור והיתר‪ ,‬ויבואר בהם מתי התערובת (לח בלח‪ ,‬ששני‬ ‫בשאינו מינו דהתירא‪ ,‬שניתן להבחין בטעם וכיון ששניהם מן התורה‪.‬‬ ‫הדברים שהתערבו מתמזגים זה בזה ואחד נותן טעם בשני)‬ ‫נאסר להם גיד הנשה דכתיב "על כן לא יאכלו בני ישראל את‬ ‫ולרבינא הקולא המיוחדת בזרוע בשלה הוא שמקום‬ ‫הגמ' מביאה שרבי לא היה מתיר איסור שנתערב במ"ה‬ ‫גיד הנשה"‪ ,‬לפני שנאסרה להם בהמה טמאה‪ .‬ולחכמים‬ ‫חתך ג"כ מותר‪ ,‬ובכל האיסורים כשיש איסור והיתר מחוברים כגון‬ ‫או אפי' במ"ז התר כנגדו‪ ,‬וי"מ שהתיר בשיעורים הנ"ל‪ ,‬ומכוחו‬ ‫אין איסור גיד הנשה בבהמה טמאה‪ ,‬ולמ"ד יש בגידים בנותן‬ ‫הוציא העובר את ידו או אבר המדולדל מקום החתך אסור‪.‬‬ ‫בניו התירו במ"ה או במ"ג‪ ,‬ולפ"ז מיירי בחצי זית‪.‬‬ ‫טעם לוקה משום טמאה ולא משום גיד‪ ,‬ולמ"ד אין בגידים בנותן‬ ‫טעם פטור‪ ,‬דרק בטהורה התורה חייבה אפילו שהוא עץ‪ ,‬משא"כ‬ ‫ביטול במין במינו ובמין בשאינו מינו‪-‬‬ ‫צ"ח‪ :‬שיעור הביטול ומקורו מזרוע בשלה‪-‬‬ ‫בטמאה‪ ,‬ולא נאסר גיד הנשה אלא בסיני‪ ,‬דכתיב "בני‬ ‫שיעור שישים הנ"ל (אם בדקנו ואינו נותן טעם‪ ,‬או במין במינו איתא בערלה שבתערובת מין במינו יש חומרא על פני‬ ‫ישראל" ולא נקראו בני ישראל עד סיני‪ ,‬ואז נאמר פסוק זה‬ ‫מין בשאינו מינו‪ ,‬שאם שאור של תרומה נפל לעיסת‬ ‫דליכא למיקם אטעמא‪ ,‬דאם בדקנו והוא נותן טעם‪ ,‬טעם אינו בטל)‬ ‫אלא שכשכתב וסידר משה את התורה נכתב במקומו שלכן‬ ‫חולין‪ ,‬אם יש בשאור כדי לחמץ את העיסה‪ ,‬אוסר אף‬ ‫הוא שיטת רבי חייא בר אבא‪ ,‬אבל לרבי שמואל בר רב‬ ‫הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד‪( .‬והא דכתיב "וישאו‬ ‫אם יש בעיסה אחד ומאה כנגד השאור‪ ,‬דנותן טעם לעולם‬ ‫יצחק השיעור הוא מאה‪.‬‬ ‫בני ישראל את יעקב אביהם"‪ ,‬זה היה זמן מרובה לאחר‬ ‫אסור‪ ,‬ואם אין בו אחד ומאה כנגד השאור‪ ,‬אוסר אפי' אם‬ ‫מקור דין ביטול בשישים או במאה הוא מזרוע בשלה של‬ ‫אותו מעשה שנאבק עם המלאך וכשבא לפדן קראו הקב"ה‬ ‫אין בו כדי לחמץ‪ ,‬וכן מתבל קדירה חולין בתבלין של תרומה‬ ‫איל נזיר שמרימים אותה מהאיל ומניפים אותה ונותנים אותה לכהן‬ ‫ישראל‪ ,‬דכתיב "לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל"‪ ,‬ואין‬ ‫ומדמע שמבשל תרומה וחולין יחד במין במינו אינם בטלים‪.‬‬ ‫והיא אסורה לזרים‪ ,‬והאיל כולו נאכל לבעליו שהרי הוא שלמים‪.‬‬ ‫לאסור גיד הנשה מאותה שעה שבני ישראל נשאו את יעקב‪,‬‬ ‫ואילו במין בשאינו מינו כגון גריסים של תרומה‬ ‫ואע"פ שניתן ללמוד משם להתיר בשיעור זה גם כשיש טעם‪ ,‬אפ"ה‬ ‫שנתבשלו עם עדשים של חולין‪ ,‬אם יש בעדשים טעם‬ ‫החמירו חכמים ואמרו שטעם לא בטל‪.‬‬ ‫שהרי התורה לא ניתנה פעמיים‪ ,‬וכיון שבשעת מעשה‬ ‫זה לא נאסר‪ ,‬אין לאסור אלא ממתן תורה‪ .‬ק"א‪.):‬‬ ‫גריסים אינו מותר אף באחד ומאה אף דילפינן ששיעור ביטול‬ ‫כתיב "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל"‪ ,‬ואיתא‬ ‫בתרומה הוא מאה ואחד‪ ,‬דכתיב "מכל חלבו את מקדשו ממנו" ‪-‬‬ ‫בברייתא שלת"ק בשלה היינו שלימה‪ ,‬ולרבי שמעון בן‬ ‫הגמ' שואלת איך חל איסור גיד הנשה בבהמה טמאה‬ ‫שאם נפל בתוכו הרי הוא מקדשו‪ ,‬ומיירי קרא בתרומת מעשר שהיא‬ ‫יוחאי בשלה היינו שנתבשלה עם האיל‪ .‬ללישנא קמא‬ ‫לרבי יהודה‪ ,‬והרי רבי יהודה עצמו סובר שאין איסור חל‬ ‫אחד ממאה‪ ,‬וקאמר שאם חזרה לתוך התשעים ותשעה מקדשתן‪,‬‬ ‫בין לת"ק ובין לרשב"י היה מבשלה עם האיל דאין מקרא‬ ‫על איסור‪ ,‬כדמצינו שרבי יהודה אומר שנבלת עוף טמא‬ ‫והיכא שהתרומה נותנת טעם אע"פ שיש כאן שיעור ביטול אסור‪,‬‬ ‫יוצא מידי פשוטו‪ ,‬ונחלקו אם היה חותך את הזרוע מהאיל‬ ‫אינה מטמאה בגדים בבית הבליעה‪ ,‬דכתיב "נבילה‬ ‫דטעמא לא בטל‪ ,‬ואם אין בעדשים טעם גריסים מותר אף‬ ‫לפני הבישול (והיינו לת"ק‪ ,‬ושלימה היינו שלא היה חותך את‬ ‫וטריפה לא תאכל לטמאה בה"‪ ,‬לומר שאין מטמאה את‬ ‫בפחות מאחד ומאה דלא בעינן מאה ואחד אלא כשהאיסור‬ ‫הזרוע לחתיכות)‪ ,‬או שלא היה חותך את הזרוע מהאיל‪,‬‬ ‫האוכל אלא מי שאיסורו משום נבילה‪ ,‬ולא מי שאיסורו‬ ‫בעין‪ ,‬כגון חיטים בחיטים או כשלא נתבשל‬ ‫ולפ"ז לפי שתי השיטות אפשר ללמוד מזה את שיעור‬ ‫רק משום בהמה טמאה‪ ,‬ומבואר שאיסור נבילה לא חל על עוף‬ ‫צ"ט‪ :‬הגמ' מבארת שלמ"ד שהביטול הוא בשישים‬ ‫הביטול (וכדלהלן)‪ ,‬וללישנא בתרא בין לת"ק בין לרשב"י‬ ‫טמא‪.‬‬ ‫החומרא היא שבמין בשאינו מינו מספיק שישים וכאן‬ ‫היה חותכה לפני הבישול‪ ,‬ונחלקו אם היה מבשלם יחד‬ ‫ואין לומר שרבי יהודה סובר שאין בגידים בנותן טעם‪,‬‬ ‫צריך מאה‪ ,‬ולמ"ד שהביטול הוא במאה ולא בשישים‪,‬‬ ‫או לא‪ ,‬ולפי זה רק לרשב"י אפשר ללמוד מזה שיעור‬ ‫וממילא חל איסור גיד הנשה כיון דליכא איסור בהמה‬ ‫צ"ל שהחומרא היא שצריך מאה ואחד ולא מספיק מאה‪.‬‬ ‫ביטול‪.‬‬ ‫טמאה‪ .‬שהרי רבי יהודה סובר שהאוכל גיד הנשה של‬ ‫ומה שאינו בטל באחד ומאה אם יש בו כדי לחמץ‪ ,‬הטעם‬ ‫טמאה לוקה שתים‪ ,‬ומבואר שיש בגידים בנותן טעם‪.‬‬ ‫מקור שיעור ביטול למ"ד שהביטול הוא בשישים הוא‬ ‫הוא משום ששאור חימוצו קשה ויש שקשה מחבירו‪.‬‬ ‫משום דס"ל למ"ד זה שמשערים בשר ועצמות של‬ ‫ואין לומר שרבי יהודה סובר שאיסור גיד הנשה נוהג‬ ‫אין המאכלים שווים בשיעור איסור נותן טעם‪ ,‬שהרי‬ ‫הזרוע מול בשר ועצמות של שאר האיל‪ ,‬וא"כ שיעור‬ ‫בשליל‪ ,‬וממילא שני האיסורים חלים יחד בשעת יצירת‬ ‫דג טמא צירו אסור‪ ,‬ורביעית ממנו אוסרת סאתים של ציר‬ ‫הביטול הוא שישים דקים להו לרבנן שיש שישים כנגד הזרוע‬ ‫הולד‪ ,‬שהרי רבי יהודה סובר שאיסור גיד הנשה אינו נוהג‬ ‫טהור או של דבר אחר‪ ,‬שזה קרוב למאתים ‪-‬קצ"ב רביעיות‪ .‬ואף‬ ‫ורחמנא שריה‪ .‬ולמ"ד ששיעור הביטול הוא מאה משערים‬ ‫בשליל (וחלבו מותר)‪ ,‬וא"כ איסור טומאה חל על השליל‪ ,‬שהרי‬ ‫כל יצירתו בטומאה‪ ,‬ואיסור גיד שאינו חל עד הלידה לא חל על איסור‬ ‫שלרבי יהודה מין במינו לא בטל‪ ,‬שאני ציר שהוא זיעה‬ ‫בשר כנגד בשר‪ ,‬ויש בשאר האיל מאה כנגד הזרוע‪ ,‬לפי‬ ‫טומאה‪ .‬ואין לומר דהיינו דווקא בבהמה טהורה דכתיב‬ ‫בעלמא‪.‬‬ ‫שיש בזרוע הרבה עצם ומעט בשר‪ ,‬דהכתף אינו בכלל זרוע‪ ,‬ועצם‬ ‫אינה פולטת טעם‪.‬‬ ‫"כל בבהמה תאכלו" ואפילו חלבו וגידו‪ ,‬דבהאי קרא נפקא לן‬ ‫ק‪ .‬חתיכה נעשית נבילה‪ -‬רבה בר בר חנה אמר‬ ‫והא דאמרינן שזרוע בשלה 'זהו התר הבא מכלל איסור'‬ ‫היתר שליל בשחיטת האם‪ ,‬אבל בבהמה טמאה איסור גיד‬ ‫שחתיכה של נבילה ושל דג טמא שנפלו לקדירה והוא‬ ‫‪-‬שאף שהאיל בלע מן הזרוע התירו הכתוב‪ ,‬אין הכונה בהאי זהו‬ ‫הנשה נוהג בשליל‪ ,‬דמ"מ איסור טומאה קודם לאיסור‬ ‫מכירם‪ ,‬אינם אוסרים בפליטתם עד שיתנו טעם ברוטב‬ ‫שבשאר איסורים אין לומדים מכאן שיש בהם ביטול‬ ‫גיד הנשה‪ ,‬וכדמצינו שהנזיר מגלח אם האהיל על כזית מן‬ ‫ובקיפה ובחתיכות‪ .‬ורב אמר שאין לסמוך על רבה בר בר חנה‪,‬‬ ‫בשישים או במאה‪ ,‬אלא הכונה שאף לרבי יהודה דס"ל‬ ‫המת שסותר נזירותו ומגלח וחוזר ומונה נזירותו מתחילה‪ ,‬או על‬ ‫דבאופן זה החתיכה של התר (שהיתה בצידה תמיד‪ ,‬או‬ ‫שמין במינו לא בטל‪( ,‬דכתיב "ולקח מדם הפר ומדם‬ ‫נפל שלא נתקשרו אבריו בגידים ומבואר שהאברים נוצרים‬ ‫שנתבשלה מתחילה עימה לפני שנתנו בקדירה את שאר החתיכות‬ ‫השעיר" שאף שידוע שדם הפר מרובה משל שעיר קרי ליה דם‬ ‫לפני הגידים וש"מ שם טומאה קדים‪.‬‬ ‫ואז לא היה שישים כנגד האיסור ונתנה בה הנבילה טעם) נעשית‬ ‫השעיר ומבואר שאינו בטל)‪ ,‬הכא בטיל‪ ,‬אבל מין בשאינו מינו‬ ‫וצ"ל שרבי יהודה סובר שאף שאיסור טומאה קודם חל‬ ‫כנבילה עצמה‪ ,‬והיא אוסרת את שאר החתיכות מפני‬ ‫לומדים מזרוע בשלה‪ ,‬ואין ללמוד מזרוע בשלה שמין במינו‬ ‫איסור גיד‪ ,‬כיון שהוא איסור חמור שהרי לדבריו הוא אוסר גם‬ ‫שהן מינה‪.‬‬ ‫בטל‪ ,‬משום שמחידוש לא גמרינן דשם הרי מותר לבטל אף‬ ‫לבני נח‪.‬‬ ‫הגמ' מבארת שרב סובר כרבי יהודה שמין במינו לא‬ ‫לכתחילה‪ ,‬ולביטול בשישים או במאה אפשר ללמוד‪ ,‬כיון‬ ‫בטיל‪ ,‬וממילא מדובר באופן שסילק את חתיכת האיסור ואת‬ ‫ק"א‪ .‬האוכל גיד הנשה של בהמה אסורה‪-‬‬ ‫שזה חומרא‪ ,‬דמדאורייתא אי לאו האי ילפותא ברובא בטיל‪,‬‬ ‫הרוטב לפני ש נתן את שאר החתיכות בקדירה‪ ,‬ונתנה חתיכת‬ ‫ואם באיל שהתורה הקילה אין ההיתר אלא במאה או בשישים‪ ,‬כ"ש‬ ‫האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה‪ ,‬רבי יהודה מחייב‬ ‫האיסור טעם בחתיכה הראשונה‪ ,‬והיא אוסרת את שאר‬ ‫בשאר איסורים‪.‬‬ ‫שתים‪ ,‬ור"ש פוטר לגמרי‪ ,‬דס"ל שאין איסור טומאה כיון‬ ‫החתיכות מפני שהם מינה‪ ,‬ואשמועינן שהחתיכה עצמה‬ ‫צ"ט‪ .‬ולרבא הקולא המיוחדת בזרוע בשלה הוא שלא‬ ‫שאין בגידים בנותן טעם‪ ,‬ואין איסור גיד הנשה כיון‬ ‫נעשית נבילה לאסור חברותיה בפליטתה‪ ,‬אבל בלאו הכי יש‬ ‫אוסרים מדין טעם כעיקר כמו בשאר קדשים (שהטעם‬ ‫דכתיב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" והיינו‬ ‫לאסור בגלל החתיכה הראשונה‪.‬‬ ‫אסור כעיקר ממשו של איסור‪ ,‬אבל חולין לומדים מזרוע בשלה‬ ‫במקום שרק הגיד אסור‪ ,‬אבל במקום שכל הבהמה‬ ‫שבטלים בשישים או במאה‪ ,‬דהא ילפינן מ"אחרי רבים להטות" שזה‬ ‫או דאיירי בלא קדם וסילקו ולא נאסרו שאר החתיכות אלא‬ ‫אסורה גיד הנשה לא נאסר‪.‬‬ ‫בטל ברוב‪ ,‬דרבא סובר שבחולין אין הטעם כעיקר אלא מדרבנן‪ ,‬וכן‬ ‫מכח חתיכת ההיתר הראשונה‪ ,‬ואיירי שיש בקדירה חתיכה‬ ‫האוכל גיד הנשה של נבילה‪ ,‬לר"מ חייב שתיים‪,‬‬ ‫סובר רבי יוחנן (ע"ז ס"ז) ש'טעמו ולא ממשו' אין לוקין עליו‪ ,‬ומה‬ ‫ממין הנבילה וכן מין אחר‪ ,‬דכל מין ומינו כגון נבילה ושחוטה‬ ‫שלומדים (פסחים מ"ד) מ"משרת" שטעם כעיקר‪ ,‬ס"ל שזה‬ ‫ולחכמים אינו חייב אלא אחת‪ ,‬אבל האוכל גיד הנשה של‬ ‫ודבר אחר כגון תבלין ורוטב‪ ,‬מין ההיתר אינו מבטל את האיסור‬ ‫אסמכתא בעלמא‪ ,‬דנזיר וגיעולי עכו"ם הוו שני כתובין הבאים כאחד‬ ‫עולה ושל שור הנסקל‪ ,‬אף לחכמים חייב שתים‪ ,‬כיון‬ ‫ולא מוסיפו‪ ,‬אלא אמרינן סלק את מינו כמי שאינו בקדירה‪,‬‬ ‫שאין מלמדים‪ ,‬אי נמי גיעולי עכו"ם חידוש הוא כדאמרינן התם‪,‬‬ ‫שאיסורים אלו חמורים יותר‪ ,‬שהרי הם אוסרים בהנאה‪.‬‬ ‫ונשארו שם רק הנבילה והרוטב‪ ,‬ושאינו מינו רבה עליו‬ ‫ומ"משרת" לומדים שהיתר מצטרף לאיסור)‪ ,‬אלא לומדים‬ ‫הגמ' מבארת שחכמים היינו רבי יוסי הגלילי שסובר‬ ‫ומבטלו‪ ,‬ולכן רק כאשר קיבלה חתיכה אחת טעם בתחילה ונעשית‬ ‫מדכתיב בחטאת "כל אשר יגע בבשרה יקדש" שהנוגע‬ ‫שאף באיסור כולל (כגון הכא שאיסור נבילה כולל גם את שאר‬ ‫נבילה‪ ,‬היא אוסרת את שאר החתיכות מפני שהם מינה ולא יכולים‬ ‫בה ובלע ממנה דינו להיות כמוה‪ ,‬שאם היא פסולה גם הוא‬ ‫הבהמה ולא רק את הגיד‪ ,‬דאיכא למימר דמיגו דחייל אבשר חייל נמי‬ ‫לבטלה אע"פ שיש בהם יותר משישים‪ ,‬והרוטב לבדו אין בו כדי‬ ‫פסול‪ ,‬ואם היא כשרה גם הוא נאכל כחמור שבה‪ ,‬שאפילו‬ ‫אגיד) אין איסור חל על איסור‪ ,‬אא"כ האיסור השני חמור‬ ‫לבטל שניהם‪.‬‬ ‫אם זה שלמים דינה כחטאת שמותרת רק לפנים מן הקלעים לזכרי‬ ‫יותר‪ ,‬דהיכא שהאיסור האחרון הוא גם כולל וגם מוסיף‪ ,‬איסור חל‬ ‫כהונה ליום ולילה‪ ,‬ומזה לומדים לכל איסורי קדשים שאינם בטלים‬ ‫על איסור‪ ,‬וכדמצינו שאדם טמא שאכל קודש טהור חייב‪,‬‬ ‫איסור גיד הנשה בבהמה טמאה‪,‬‬ ‫לגמרי‪( .‬ואין ללמוד להקל מזרוע בשלה ששאר קדשים כגון‬ ‫אבל טמא שאכל קודש טמא‪ ,‬אם נטמא הגוף ואח"כ‬ ‫ואין איסור חל על איסור‬ ‫נותר או פיגול יתבטלו בשישים או במאה‪ ,‬כיון שזה חידוש‬ ‫נטמא הבשר חייב חטאת‪ ,‬דהאוכל קדשים בטומאת הגוף זדונו‬ ‫שמבטלים לכתחילה‪ ,‬וכנ"ל)‪.‬‬ ‫ק‪ :‬גיד הנשה נוהג בבהמה טהורה לכו"ע‪ .‬ובבהמה‬ ‫כרת‪ ,‬כיון שאיסור כרת קודם‪ ,‬שהרי כל טמא שאכל דבר‬ ‫טמאה‪ ,‬לרבי יהודה יש איסור גיד הנשה‪ ,‬שהרי בני יעקב‬ ‫טהור הבשר נטמא‪ ,‬אבל היכא שנטמא הבשר שהוא נאסר‬ ‫או שלכו"ע בהמה בחייה לאו לאברים עומדת‪ ,‬ונחלקו‬ ‫ק"ב‪ :‬והא דאמר רב שהאוכל ציפור טהורה בחייה חייב‬ ‫על הכהנים בלאו בעלמא‪ ,‬ואח"כ נטמא הגוף‪ ,‬לרבי יוסי‬ ‫אם איסור אבר מן החי חל על איסור טריפה כיון שהוא נוהג‬ ‫בכל שהוא (ובמיתתה חייב בכזית דבנבילה כתיב אכילה וכל‬ ‫הגלילי פטור‪ ,‬דלא אמרינן שמיגו שחל האיסור על‬ ‫בבן נח או לא‪.‬‬ ‫אכילה בכזית חוץ מאבר מן החי דקפיד קרא אאבר לחודיה‪ ,‬וטמאה‬ ‫חתיכות טהורות חל האיסור גם כלפי חתיכות טמאות‪,‬‬ ‫או שלכו"ע בהמה בחייה לאברים עומדת ואיסור אבר קודם‪,‬‬ ‫בין בחייה בין במיתתה חייב בכל שהוא דבריה היא‪ ,‬ומשום‬ ‫(ולרבנן חייב‪ ,‬דס"ל שאיסור חל על איסור באיסור כולל דאמרינן‬ ‫ואיירי שנטרפה אחרי הלידה‪ ,‬ונחלקו אם איסור טריפה‬ ‫נבילה אינו חייב בבריה‪ ,‬דכשנבראה לא היתה נבילה)‪ ,‬היינו‬ ‫מיגו)‪ .‬ומה שטומאת הגוף לא חלה אף שהיא חמורה‬ ‫חל על איסור אבר‪ ,‬שלרבי יוחנן איסור חל על איסור ואיסור‬ ‫כשמשהו בשר מצטרף לכזית ע"י גידים ועצמות‪ ,‬דמשום‬ ‫שהיא בכרת‪ ,‬ואילו טומאת הבשר אינה בכרת‪ ,‬י"ל‬ ‫טריפה חל על איסור אבר מחיים‪ ,‬וריש לקיש סובר שאיסור טריפה‬ ‫טומאה אינו חייב כיון שאין בגידים ועצמות טעם טמא‪ .‬וכן מה‬ ‫דמאידך טומאת הבשר חמורה שאין לה טהרה במקוה‪,‬‬ ‫מיתלא תלי וקאי ואינו חל אלא כשפקע איסור חיות‪.‬‬ ‫ואילו טומאת הגוף יש לה טהרה במקוה‪.‬‬ ‫שמצינו שלרבי האוכל צפור טהורה שאין בה כזית פטור‬ ‫לרבא מיירי שתלש אבר מן החיה ונעשית טריפה עי"ז‬ ‫דקסבר אין אבר מן החי בשלימה‪( ,‬אמנם בכזית חייב דלא גרע מבשר‬ ‫ק"א‪ :‬והא דאיתא בברייתא שלרבי יוסי הגלילי מי‬ ‫כגון שחתך רגליה למעלה מן הארכובה‪ ,‬ונחלקו אם בהמה‬ ‫מן החי דמחייב בכזית‪ ,‬דגם זה נחשב בשר)‪ ,‬ורבי אלעזר ברבי‬ ‫ששגג ועשה מלאכה ביוה"כ שחל בשבת חייב על כל‬ ‫בחייה לאו לאברים עומדת‪ ,‬וממילא חלים שני האיסורים‬ ‫שמעון מחייב‪ ,‬דאם על אבר אחד חייב כ"ש על כולה‪,‬‬ ‫אחד מהם‪ ,‬דכתיב "שבת היא" דמשמע שאם חל איסור אחר‬ ‫יחד‪ ,‬או שבהמה בחייה לאברים עומדת‪ ,‬ואיסור טריפה‬ ‫דקסבר שלימה אין לך אבר מן החי גדול מזה ובאבר לא בעינן כזית‪,‬‬ ‫עימה יתחייב על שבת בפני עצמה‪ ,‬וכתיב "יום הכיפורים הוא"‬ ‫לא חל על איסור אבר‪.‬‬ ‫(ואם חנקה ואכלה שאין כאן אלא איסור נבילה‪ ,‬לכו"ע חייב‬ ‫וכנ"ל‪ ,‬ולר"ע אינו חייב אלא אחת‪ ,‬ומבואר שלרבי יוסי‬ ‫רק בכזית דאין חייבים על נבילה משום בריה‪ ,‬ומחלוקתם היא‬ ‫והנה מצינו מחלוקת בדעת רבי יוחנן מה הדין באוכל‬ ‫הגלילי איסור חל על איסור בכולל‪( ,‬ואף ששני איסורים אלו‬ ‫אם בחייה היא עומדת לנתחה לאברים וממילא כל אבר נקרא‬ ‫חלב מן החי מבהמה טריפה‪ ,‬לרבי חייא בר אבא חייב‬ ‫חלים בבת אחת כשקידש היום‪ ,‬לולא שרבי יוסי הגלילי סובר‬ ‫אבר בפני עצמו ויש כאן משום אבר מן החי‪ ,‬אמנם אינו חייב אלא‬ ‫שאיסור חל על איסור בכולל או מוסיף‪ ,‬גם ביחד הם לא חלים‪ ,‬ושבת‬ ‫שתים‪ ,‬ולרבי אמי ור' אבהו חייב שלש‪.‬‬ ‫אחת‪ ,‬דאין כאן אלא התראה אחת‪ ,‬או שאינה עומדת לאברים‬ ‫מוסיפה על יוה"כ שזדון מלאכה במיתת בית דין ולא בכרת‪ ,‬ויוה"כ‬ ‫וצ"ב במה נחלקו‪.‬‬ ‫עד שתישחט‪ ,‬ואין שם אבר אלא כשהפרישו‪ ,‬ולאבר לכו"ע א"צ‬ ‫נחשב כולל על שבת‪ ,‬שהוא כולל גם איסור אכילה)‪ ,‬רבי יוסי בר‬ ‫הגמרא מבארת דמיירי בבהמה שנטרפה עם יציאת‬ ‫כזית)‪ ,‬ג"כ איירי כשמשהו בשר מצטרף לכזית ע"י גידים‬ ‫חנינא אמר שצריך להפוך את השיטות‪ ,‬וה"ה דמצי למימר‬ ‫רובה‪ ,‬רבי אבהו סובר שבהמה בחייה עומדת לאברים‪,‬‬ ‫ועצמות‪ .‬ומצינו עוף שאין בכולו כזית בשר‪ ,‬ובאבר אחד‬ ‫דס"ל לרבי יוסי הגלילי דאע"ג דאיסור כולל לא חייל‪ ,‬איסור בת אחת‬ ‫וממילא שלשת האיסורים חלים יחד כשנולדה‪ ,‬דהא חלב‬ ‫יש כזית בצירוף בשר גידים ועצמות‪ ,‬והיינו קלניתא ‪-‬עוף‬ ‫חייל‪ ,‬סובר ר' יוסי בר' חנינא דמאן דלית ליה איסור כולל לית ליה נמי‬ ‫כחוש מאד‪ ,‬ואמנם קלניתא היא עוף טמא (שאף במיתתה‬ ‫איסור בת אחת‪ ,‬ופלוגתא היא ביבמות (ל"ג)‪ .‬וי"מ ששבת נחשבת‬ ‫השליל מותר דכתיב "כל בבהמה תאכלו"‪ .‬ורבי חייא בר אבא‬ ‫קודמת ליוה"כ משום דקביעא וקיימא‪ ,‬ויום הכפורים נחשב אחרון‬ ‫סובר שבהמה בחייה לאו לאברים עומדת‪ ,‬וממילא‬ ‫חייב במשהו לפי רב דבריה היא‪ ,‬ורב אמר שבין בחייה בין‬ ‫משום שהוא תלוי בקידוש החודש‪ ,‬ורש"י מקשה על ביאור זה‪.‬‬ ‫איסור אבר שהוא חל רק כשמפריש את אותו אבר לא חל על‬ ‫במיתתה בכל שהוא)‪ ,‬אבל אם יהיה עוף טהור כזה‪ ,‬כך יהיה‬ ‫ואמרו בשם רבי יוחנן שלסובר שאינו חייב אלא אחת אם‬ ‫איסור חלב ועל איסור טריפה שחלו בשעת לידתה‪.‬‬ ‫דינו‪.‬‬ ‫שגג על שבת ששכח שזה שבת והזיד על יוה"כ שידע שזה‬ ‫או שלכו"ע בהמה בחייה לאו לאברים עומדת‪ ,‬ונחלקו‬ ‫ואמר רבא שאם רבי יסבור שמחשבת אוכלין שמה‬ ‫יוה"כ חייב חטאת משום שגגת שבת‪ ,‬אבל אם הזיד על שבת‬ ‫אם איסור אבר מן החי חל על איסור חלב דאיסור חל על‬ ‫מחשבה ואזלינן בתרה‪ ,‬אם חישב בחייה של צפור זו שאין בה‬ ‫ושגג על יוה"כ פטור משניהם‪ .‬לאביי הטעם משום‬ ‫איסור‪ ,‬או לא‪.‬‬ ‫כזית לאוכלה אבר אבר דגלי דעתיה שהיא עומדת לאברים‪,‬‬ ‫שהשבת קבועה ועומדת‪ ,‬ואילו יוה"כ תלוי בקביעא‬ ‫ואכלה כולה שלימה יהיה חייב דאבר קרינן ביה‪ .‬ואם ר"א‬ ‫או שלכו"ע בהמה בחייה לאברים עומדת‪ ,‬ואיירי‬ ‫דירחא ומחייב רק אשבת בשגג בזה ובזה‪ ,‬ואם הזיד בשבת ושגג‬ ‫בר"ש יסבור שמחשבת אוכלין שמה מחשבה‪ ,‬אם‬ ‫שנטרפה אחרי הלידה‪ ,‬ונחלקו אם איסור טריפה חל על‬ ‫ביוה"כ פטור לגמרי‪ ,‬דאין מביאין קרבן על המזיד‪ .‬ולרבא אין‬ ‫יחשוב לאוכלה מתה דגלי דעתיה דבחייה אינה עומדת לאברים‪,‬‬ ‫איסור אבר‪ ,‬לרבי אבהו כמו שהתורה אמרה שאיסורי‬ ‫לחלק בזה‪ ,‬דסו"ס שניהם באים בבת אחת‪ ,‬ובע"כ רבי יוסי‬ ‫ואכלה חיה פטור‪ .‬ושאל אביי וכי יש דבר שחיובו‬ ‫הגלילי פוטר משום שהוא סובר שכיון שבכולל ומוסיף אין איסור חל‬ ‫נבילה וטריפה חלים על איסור חלב‪ ,‬דכתיב "ואכול לא‬ ‫תאכלוהו" אף דכבר כתיב "כל חלב וכל דם לא תאכלו"‪ ,‬ללמד‬ ‫משתנה בין אדם לאדם‪ ,‬ורבא סובר דאזלינן בכל אדם‬ ‫על איסור‪ ,‬ה"ה כשהם חלים בבת אחת לא מחייב אלא חדא‪ ,‬וממילא‬ ‫שאיסור נבילה יחול על איסור חלב‪ ,‬כך גם הם חלים על איסור‬ ‫לפי מחשבתו‪.‬‬ ‫אם הזיד באחת מהן חייב על ששגג בשניה‪ ,‬אלא שהיתה גזירת‬ ‫אבר מן החי‪ ,‬ורבי חייא בר אבא סובר שדווקא על איסור‬ ‫שמד שגזרו שלא לעשות יום הכיפורים‪ ,‬ושלחו להודיע‬ ‫איסורי אבר מן החי ובשר מן החי‪-‬‬ ‫חלב הם חלים מפני שהותר מכללו אצל חיה‪ ,‬משא"כ על‬ ‫שיקיימו יוה"כ בשבת אע"פ שיוה"כ חל ביום אחר‪ ,‬כדי שלא‬ ‫לרבי יוחנן איסור אבר מן החי נלמד מ"לא תאכל הנפש‬ ‫ישכחו תורת יוה"כ‪ ,‬והאויבים לא יבחינו בו משום שבכל שבת לא‬ ‫איסור אבר מן החי‪.‬‬ ‫עם הבשר" דאבר חי מיקרי נפש‪ ,‬דאם יחתכנו לא ישוב עוד כנפש‬ ‫עושים מלאכה‪ ,‬ורק באופן זה אם שגג ביוה"כ והזיד בשבת פטור‪,‬‬ ‫ק"ג‪ :‬אבר מן החי שחילקו לשניים ואכלו‪ ,‬אם חילקו‬ ‫הנטולה שאינה חוזרת‪ ,‬ומ"ובשר בשדה טריפה לא תאכלו"‬ ‫כיון שזה לא יוה"כ‪ ,‬וכן אמרו רבין וכל נחותי ימא‪.‬‬ ‫מבחוץ ‪-‬קודם שיתננו לתוך פיו‪ ,‬ואכל כל חלק לבדו‪ ,‬לרבי יוחנן‬ ‫לומדים איסור בשר מן החי ד"ובשר בשדה" משמע שפירש‬ ‫וריש לקיש פטור ואין האכילות מצטרפות בכדי אכילת פרס‬ ‫ממקומו ובשר מן הטריפה דכתיב טריפה‪ .‬ולריש לקיש גם‬ ‫איסור אבר מן החי‬ ‫בשר מן החי נלמד מהפסוק הראשון‪ .‬וכוונת הפסוק לא‬ ‫לחייבו כמו בשאר איסורים‪ ,‬דכיון דחידוש הוא‪ ,‬דהא גידין ועצמות‬ ‫ק"ב‪ .‬בטהורים ובטמאים‪-‬‬ ‫דעלמא לא מיחייב עלייהו והכא מיחייב‪ ,‬אין לך בו אלא חידושו‪,‬‬ ‫תאכל הנפש ולא תאכל הבשר כל זמן שזה עם זה‪.‬‬ ‫דסתם אכילה בבת אחת משמע‪ ,‬אבל לחצאין לא‪ ,‬ולרבי אלעזר‬ ‫ונ"מ במי שאכל אבר מן החי ובשר מן החי יחד‪ ,‬שלרבי‬ ‫איסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף טהורים‪.‬‬ ‫חייב דמחוסר קריבה שנתרחקו מעט זה מזה לאו כמחוסר‬ ‫יוחנן חייב שתים כיון שיש כאן שני לאוין‪ ,‬אע"פ שאכלם באכילה‬ ‫ובטמאים‪ ,‬לרבי יהודה ורבי אלעזר אסור‪ ,‬ולרבנן מותר‪.‬‬ ‫מעשה‪ .‬ואם חילקו מבפנים ‪-‬לאחר שבא סמוך לבית בליעתו‬ ‫אחת ובהתראה אחת‪ ,‬ולריש לקיש חייב אחת דאין כאן אלא‬ ‫ושניהם מקרא אחד דרשו‪ ,‬דכתיב "רק חזק לבלתי אכול‬ ‫הדם וכו' ולא תאכל הנפש עם הבשר" ‪-‬לא תאכל ממנו בעוד‬ ‫בלעו לחצאין‪ ,‬לרבי יוחנן חייב שהרי גרונו נהנה בכזית‪,‬‬ ‫לאו אחד‪ .‬וכן הביאור להלן‪ .‬ואם אכל בשר מן החי ובשר מן‬ ‫שהנפש עימו‪ ,‬רבי אלעזר שסובר שגם באיסור חמור יותר אין‬ ‫ולריש לקיש פטור דבעינן אכילת מעיו בכזית ‪-‬כשהוא יורד‬ ‫הטריפה‪ ,‬לריש לקיש חייב שתים ולרבי יוחנן חייב אחת‪.‬‬ ‫לתוך מעיו צריך שיהיה בו שיעור אכילה‪ ,‬ואינו חייב בסתמא בכזית‬ ‫ואם אכל אבר מן החי ובשר מן הטריפה יחד‪ ,‬לכו"ע חייב‬ ‫איסור חל על איסור אי לאו דכתביה קרא לומד שכל שיש בו‬ ‫איסור דם יש בו איסור אבר מן החי וגם בטמאים יש איסור‬ ‫דא"א ללעוס את כל האכילה יחד אלא בבלע בבת אחת כגון‬ ‫שתים דבזה לכו"ע מתרי קראי נפקי‪.‬‬ ‫דם (ורק שרצים דגים וחגבים ומהלכי שתים אינם בכלל האיסור)‪,‬‬ ‫גרומיתא זעירתא ‪ -‬עצם קטנה שעל כף הירך‪ ,‬שיש בה משהו‬ ‫ק"ג‪ .‬ואם אכל אבר מן החי מבהמה טריפה‪ ,‬שנינו‬ ‫ורבנן לומדים מ"הבשר" משמע הא אין בו דם הנפש אכול‬ ‫בשר‪ ,‬וגיד ועצם משלימה לכזית‪ ,‬ואין אדם לועסו אלא בולעו‪.‬‬ ‫שלרבי יוחנן חייב שתים ולריש לקיש אינו חייב אלא‬ ‫שרק אם בשרו מותר יש איסור אבר מן החי‪ ,‬ולרבי יהודה‬ ‫לריש לקיש מה שנשאר בין השיניים אינו מצטרף לכזית‪,‬‬ ‫אחת‪.‬‬ ‫אבר מן החי נוהג בטמאה משום שאיסור אבר מן החי‬ ‫ולרבי יוחנן זה מצטרף לכזית‪ .‬ורב פפא אמר שמה‬ ‫נוהג בבני נח‪.‬‬ ‫שנשאר בין השיניים לא נחלקו בו כיון שלא גרונו ולא מעיו‬ ‫הגמרא שואלת שהרי בהנ"ל מבואר שגם לריש לקיש‬ ‫חייב שתים‪.‬‬ ‫נכרי מוזהר על אבר מן החי אף בטמאים לכו"ע‪ ,‬ואף אם‬ ‫נהנו‪ ,‬דאין הטעם אלא כשהוא סמוך לבית הבליעה‪ ,‬והמחלוקת‬ ‫רב יוסף מבאר שבשתי בהמות שאכל אבר מן החי מזו ובשר‬ ‫שחט אותה אין שחיטה מטהרתה אם העוף הטמא מפרכס‪,‬‬ ‫היא על מה שנשאר בין החניכיים‪ ,‬שלרבי יוחנן חייב‬ ‫טריפה מזו לכו"ע חייב שתים אפילו באותה אכילה ובאותה‬ ‫דלנכרי אין הדבר תלוי בשחיטה‪ ,‬ורק היכא שהשחיטה מתירה‬ ‫שהרי גרונו נהנה‪ ,‬ולריש לקיש פטור דבעינן הנאת מעיו‪.‬‬ ‫לישראל היא מתירה גם לבני נח‪.‬‬ ‫התראה‪ ,‬כיון שיש כאן שני לאוין‪ ,‬ומחלוקת רבי יוחנן וריש‬ ‫ואם אכל חצי זית והקיאו ואכל עוד חצי זית‪ ,‬רבי אסי‬ ‫לר"מ איסור אבר מן החי נוהג רק בבהמה טהורה‪ ,‬ולא‬ ‫לקיש היא בבהמה אחת שנטרפה עם יציאת רובה בזמן‬ ‫אמר בשם רבי יוחנן שחייב משום שגרונו נהנה בכזית‪,‬‬ ‫בחיה ועוף אע"פ שהם טהורים‪ ,‬דכתיב לעיל בסמוך "וזבחת‬ ‫הלידה‪ ,‬רבי יוחנן סובר שבהמה בחייה עומדת לאברים‪,‬‬ ‫ואע"פ שזה בזה אחר זה חייב כיון שזה בכדי אכילת פרס‪ ,‬אבל הנאת‬ ‫מבקרך ומצאנך"‪.‬‬ ‫מעיים ליכא‪ ,‬דלא נתמלא כריסו אלא בחצי זית‪ ,‬ופליגא אדרב דימי‬ ‫וממילא שני האיסורים חלים יחד כשנולדה‪ ,‬וריש לקיש‬ ‫ורבין דאמרי לעיל משמיה דרבי יוחנן שאם חילקו מבחוץ פטור‪ .‬ואם‬ ‫סובר שבהמה בחייה לאו לאברים עומדת‪ ,‬וממילא‬ ‫שיעור האיסור‪-‬‬ ‫אחר שהקיא חזר ואכל את אותו חצי זית חייב‪ ,‬דלאו‬ ‫איסור אבר שהוא חל רק כשמפריש את אותו אבר לא חל על‬ ‫רב אמר שאבר מן החי אין חייבים עליו אלא בכזית‪,‬‬ ‫איסור טריפה‪.‬‬ ‫דכתיב ביה אכילה‪ .‬והגידים והעצמות מצטרפים לכזית‪.‬‬ ‫טעם למה נזהרים בכמה דברים‬ ‫מדכתיב "וכל זר לא יאכל קודש"‪ ,‬ואין לתתה לעם הארץ שאינו‬ ‫שמיה עיכול דאי שמיה עיכול לא הוי אלא פירשא בעלמא ואכילה‬ ‫משמרה בטהרה דכתיב "לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו‬ ‫שניה לאו אכילה היא‪ ,‬וממילא נהנה גרונו בכזית‪.‬‬ ‫מה שלא נוטלים דבר מהשלחן בזמן שאחד אוחז כוס‬ ‫בתורת ד' " – למחזיקים יש מנת ולא לשאינם מחזיקים‪.‬‬ ‫לשתות‪ ,‬אינו מחשש לקלקול בסעודה‪ ,‬אלא מפני שזה‬ ‫אכילת בשר אחרי גבינה‪ -‬מי שאכל גבינה ורוצה‬ ‫קשה לרוח צרדא‪ ,‬ואם הוא נוטל ומחזיר‪ ,‬או שמשאיר‬ ‫לאכול בשר‪ ,‬צריך קינוח והדחה‪( ,‬בית שמאי אמרו‬ ‫את מה שנטל בתוך ד' אמות לשלחן‪ ,‬או שנוטל דבר‬ ‫שאינו צריך לסעודה‪ ,‬אין בזה חשש‪ .‬ומר בר רב אשי‬ ‫שצריך קינוח ובית הלל אמרו שצריך הדחה‪ ,‬ומר אמר‬ ‫כל הבשר‬ ‫חדא ומר אמר חדא ולא פליגי‪ .‬הקינוח יפה מן ההדחה)‪.‬‬ ‫הקפיד גם על כלים לכתישת תבלין מפני שהם נצרכים‬ ‫ואגרא חמיו של רבי אבא אמר שמי שאכל גבינה‪ ,‬מותר‬ ‫איסור בשר בחלב‬ ‫לסעודה‪.‬‬ ‫לאכול אחריה עוף בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה‬ ‫מקור איסור בשר בחלב הוא מדכתיב "לא תבשל גדי בחלב‬ ‫מה שאוספים את הפרורים אחרי הסעודה אינו משום‬ ‫לראות שלא נדבק מהגבינה בחניכיו‪ ,‬ורב יצחק בריה דרב‬ ‫אמו"‪ ,‬וכיון שאיסור זה נכתב בתורה שלש פעמים‪ ,‬אמרו חז"ל‬ ‫נקיון‪ ,‬אלא משום שזה קשה לעניות‪.‬‬ ‫משרשיא אכל בשר אחרי גבינה בלי לרחוץ ידיו‪,‬‬ ‫שאחד בא לאסור בשר בחלב ואכילה‪ ,‬השני בהנאה‪ ,‬והשלישי‬ ‫מה שלא שותים את הקצף של המשקה‪ ,‬הטעם אינו‬ ‫ושאלוהו שמדברי אגרא מבואר שרק עוף וגבינה מותר‬ ‫הוא איסור לבשלם יחד‪ ,‬והאיסור הוא בכל בהמה ולא דווקא‬ ‫בגדי‪ ,‬והתורה כתבה את ג' הפעמים בלשון בישול כדי לומר‬ ‫משום שזה מאוס‪ ,‬אלא מפני שזה גורם לכרסם ‪-‬רירים‬ ‫אבל בשר וגבינה לא‪ ,‬ורב יצחק ענה להם שרק בלילה‬ ‫שגם אכילה והנאה אינם אלא כשנתבשלו יחד‪.‬‬ ‫הבאים מן החוטם‪( ,‬ואם שתה קצף של יין‪ ,‬רפואתו שישתה‬ ‫ההיתר הוא רק בעוף‪ ,‬אבל ביום הרי הוא רואה אם ידיו‬ ‫רבנן עשו סייג לתורה והרחיבו את האיסור גם כשהבשר וחלב‬ ‫שיכר‪ ,‬ובשל שיכר ישתה מים‪ ,‬ובשל מים אין לו תקנה‪,‬‬ ‫נקיות‪.‬‬ ‫לא נתבשלו יחד‪ ,‬ואפילו על שלחן אחד באופנים מסויימים‬ ‫והיינו דאמרי אינשי בתר עניא אזלא עניותא)‪ .‬והמנפח‬ ‫ק"ה‪ .‬לרבי זירא הקינוח צריך להיות דווקא בפת חיטים‬ ‫אסור‪ ,‬וכן חייבו חכמים להמתין מלאכול מאכלים חלביים אחרי‬ ‫בפיו זה גורם לחולי בראש‪ ,‬והמסלקו בידיו זה גורם‬ ‫אכילת בשר‪ ,‬וכן אסרו חכמים דברים נוספים‪.‬‬ ‫קרה ורכה‪ ,‬ולא בפת שעורים שהיא מתפוררת בתוך הפה‬ ‫לעניות‪ ,‬ותקנתו שישקעו בתוך המשקה‪.‬‬ ‫וממילא אינה מקנחת‪ ,‬או בפת חיטים שהיא חמה או קשה‪.‬‬ ‫כיון שטעמו של האיסור ג"כ נאסר (‪-‬טעם כעיקר)‪ ,‬אסור גם‬ ‫לאכול מאכלים שיש בהם בליעות של בשר בחלב‪ ,‬וישנם‬ ‫מה שלא מושכים ירק מתוך האגודה של הגנן‪ ,‬הטעם‬ ‫ולהלכה אפשר לקנח בכל דבר חוץ מקמח תמרים‬ ‫פרטים רבים מתי הטעם נבלע‪ ,‬כגון בבישול בכלי ראשון‪ ,‬ומתי‬ ‫אינו משום דמחזי כרעבתנותא שאינו יכול להמתין עד‬ ‫וירקות שהם רכים‪.‬‬ ‫לא‪.‬‬ ‫שיתירנו‪ ,‬אלא משום שזה גורם לכשפים‪ .‬ורב חסדא ורבה‬ ‫אם נשאר בשר בין השיניים אסור לאכול גבינה‪ ,‬דכתיב‬ ‫איסור בישול בשר בחלב הוא בכל בשר‪ ,‬דאף דאמר‬ ‫בר רב הונא נזהרו בזה וכן לא קינחו בחרס ולא הרגו כינה‬ ‫"הבשר עודנו בין שיניהם" ומבואר שזה נקרא בשר‪.‬‬ ‫רחמנא גדי ה"ה בחיה ועוף‪ ,‬ולקמן קי"ג יש מחלוקת אם זה‬ ‫במלבושם‪ ,‬ולא הצליחה המכשפת לעצור את הספינה‬ ‫מדאורייתא או מדרבנן‪ .‬ובבשר דגים וחגבים מותר‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫שלהם בכשפיה‪.‬‬ ‫מי שאכל בשר אסור לו לאכול גבינה מפני שהבשר מוציא‬ ‫שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו‪ .‬ומר עוקבא אמר שהוא‬ ‫ק"ד‪ .‬לרב יוסף תנא דמתני' סובר שבשר חיה ועוף‬ ‫מה שלא אוכלים ירק שנפל מהשלחן אינו משום שזה‬ ‫כחומץ בן יין לגבי אביו‪ ,‬מפני שאביו כשהיה אוכל בשר‬ ‫איסורם מדאורייתא‪ ,‬ודלא כר"ע שסובר שבחיה ועוף אין‬ ‫מאוס‪ ,‬אלא משום שזה גורם לריח הפה‪.‬‬ ‫לא היה אוכל גבינה עד למחר‪ ,‬והוא ממתין רק לסעודה‬ ‫האיסור מדאורייתא (אמנם בדין נדר דלהלן התנא סובר‬ ‫מה שלא יושבים מתחת למרזב המקלח מים מן הגג אינו‬ ‫הבאה‪.‬‬ ‫כר"ע)‪ .‬ולרב אשי מתני' כר"ע‪ ,‬ואין הכונה שהכל אסור‬ ‫משום שופכים ‪-‬מים שהשתמשו בהם על הגג‪ ,‬שהם מאוסים‪,‬‬ ‫מדאוריתא‪.‬‬ ‫שמואל אמר שהוא כחומץ בן יין לגבי אביו‪ ,‬שאביו‬ ‫אלא משום דשכיחי שם מזיקים‪ .‬ומעשה בסבלים‬ ‫היה מסייר נכסיו פעמיים ביום לראות מה הם צריכות‪,‬‬ ‫הנודר מן הבשר אסור בבשר בהמה חיה ועוף‪ ,‬ומותר‬ ‫שהניחו שם חבית והיא נשברה‪ ,‬ורב אשי נידה את‬ ‫והוא רק פעם אחת‪ .‬דס"ל לשמואל שמי שמסייר‬ ‫בבשר דגים וחגבים‪ ,‬דכל הנודר דעתו למה שנקרא כך בלשון‬ ‫המזיק‪ ,‬וקצב לו זמן לשלם‪ ,‬ולא בא באותו הזמן‪ ,‬ואמר‬ ‫נכסיו בכל יום מרויח מפני שמתקנם במה שצריך‪ .‬ובאמת‬ ‫בני אדם‪ ,‬וכל מין בשר דרך לקרותו בשר חוץ מבשר דגים וחגבים‪.‬‬ ‫לו המזיק שאין להם רשות לקחת דבר צרור או חתום או‬ ‫אביי תפס את האריס לוקח עצים‪ ,‬ורב אסי ראה‬ ‫(מתני')‪ .‬הגמ' אומרת שתנא דמתני' סובר כר"ע שכל‬ ‫מדוד או מנוי‪ ,‬אלא רק דבר הפקר‪.‬‬ ‫שמים עומדים לשטוף את שדהו‪.‬‬ ‫דבר שבשליחות השליח נמלך לשאול אם הוא בכלל‬ ‫מה שנוהגים לשפוך מים מפי הכד לפני השתיה ממנו אינו‬ ‫השליחות אבל בסתמא אינו בכלל השליחות ואינו מוצא מכלל‬ ‫משום שיש שם קיסמים‪ ,‬אלא מפני מים הרעים ששתה‬ ‫נטילת ידים‬ ‫השליחות‪ ,‬הוא בכלל הנדר‪ ,‬וכדמצינו שהנודר מן הירק‪,‬‬ ‫מהם שד וזו תקנתם‪.‬‬ ‫לת"ק מותר בדלועין‪ ,‬שהרי אדם אומר לשלוחו לקנות‬ ‫הלכות נטילת ידים לפני הסעודה‪ ,‬נמצאים במשניות בסדר‬ ‫טהרות במסכת ידים‪ ,‬באשר היא שייכת לדיני טומאה וטהרה‪,‬‬ ‫ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין ואינו לוקחם מיד‬ ‫המשך הלכות נטילת ידים‬ ‫ואין על סדר טהרות תלמוד בבלי‪ ,‬והרבה דינים חשובים‬ ‫כשמוצאם‪ ,‬ולר"ע אדרבה כיון שעל דלועין הוא נמלך זה‬ ‫בהלכות אלו נתבארו בסוגיות שלפנינו‪.‬‬ ‫ק"ו‪ .‬לרב דימי זלזול במים ראשונים גרם לאכילת בשר‬ ‫ראיה שזה ירק‪ ,‬שהרי על קטנית אין השליח נמלך‪.‬‬ ‫נטילת ידים לפני הסעודה היא תקנה דרבנן‪ ,‬משום סרך תרומה‬ ‫חזיר‪ ,‬שהיה חנוני שהיה מוכר נבילות לעכו"ם ושחוטות לישראל‪,‬‬ ‫וכשבא יהודי ולא נטל ידיו היה סבור שהוא נכרי והאכילו בשר חזיר‪,‬‬ ‫כמבואר בגמרא כאן‪ ,‬ומשום נקיות‪ ,‬ולהלן יבואר אלו מים‬ ‫ק"ד‪ :‬העלאת בשר עם גבינה על השלחן‪-‬‬ ‫כשרים לנטילה‪ ,‬דין כח גברא בנטילה‪ ,‬מתי אפשר לטבול ידים‬ ‫וזלזול במים אחרונים גרם להוצאת אשה מבעלה‪,‬‬ ‫במקום לנוטלם‪ ,‬חשיבות מצות נטילת ידים‪ ,‬לאלו דברים צריך‬ ‫אסור להעלות גבינה על השלחן שאוכל עליו בשר בהמה‬ ‫כדאיתא ביומא (פ"ג‪ ):‬שכידור הכחיש שהפקידו אצלו כסף וכשראו‬ ‫ליטול ידים‪ ,‬עד היכן בידים צריך ליטול ידיו‪ ,‬שיעור המים‬ ‫שמא יבוא לאוכלם יחד כשהם נוגעים ובולעים זה מזה‪ ,‬אע"פ‬ ‫שיש לו שאריות עדשים בשפמו הלכו לאשתו ואמרו לה שבעלה‬ ‫לנטילה‪ ,‬ועוד מדיני טילה‪ ,‬וכן יבוארו דינים בנטילת מים‬ ‫שמותר לאכול בשר אחרי גבינה‪ .‬ובבשר עוף‪ ,‬לבית שמאי‬ ‫אמר שישיבו את כספו ונתן סימן שאכל עדשים‪ ,‬וכששמע זאת‬ ‫אמצעיים (בין גבינה לבשר) ומים אחרונים‪.‬‬ ‫מותר‪ ,‬ולבית הלל אסור‪ ,‬וזו מקולי בית שמאי ומחומרי‬ ‫כידור גירש אותה‪ .‬ולרבין זלזול במים ראשונים גרם לאכילת‬ ‫בית הלל‪ .‬ובבשר דגים וחגבים מותר לכו"ע ובשלחן‬ ‫מים ראשונים מצוה ‪-‬לשמוע דברי חכמים‪ .‬מים אחרונים‬ ‫בשר נבילה‪ ,‬וזלזול במים אחרונים גרם למיתה שי"א‬ ‫שמסדרים עליו את התבשיל מותר להניח שם בשר‬ ‫חובה מפני מלח סדומית שמסמא את העיניים (וכ"ש‬ ‫שכידור (הנ"ל) הרג את אשתו‪ .‬ורבי אבא נקט כדברי שניהם‬ ‫וחלב‪.‬‬ ‫שהמודד מלח צריך ליטול ידיו)‪ .‬מים אמצעיים שבין‬ ‫לחומרא‪ ,‬שמים ראשונים גרמו לאכילת בשר חזיר (שהוא חמור‬ ‫תבשיל לתבשיל רשות‪ ,‬ושבין תבשיל לגבינה חובה‪.‬‬ ‫גם מי שסובר שבשר עוף בחלב אסור מדרבנן‪ ,‬יכול‬ ‫מנבילה כיון שיש בזה שני איסורים) ומים אחרונים גרמו למיתה‪.‬‬ ‫מים ראשונים ניטלים בין ע"ג כלי בין ע"ג קרקע‪ ,‬ומים‬ ‫לסבור שאסור להעלותם יחד על השלחן‪ ,‬ולא הוי גזירה‬ ‫נטילת ידים בחמין‪ -‬חמי האור לחזקיה אין נוטלים מהם‬ ‫אחרונים ניטלים דווקא בכלי ולא ע"ג קרקע‪ ,‬מפני שרוח‬ ‫לגזירה‪ ,‬דיש לחוש שיעלה בשר בהמה עם גבינה‬ ‫ידים ‪-‬מים ראשונים‪ ,‬ולרבי יוחנן נוטלים מהם ידים‪( .‬חזקיה‬ ‫רעה שורה עליהם‪ ,‬וי"א שאפשר לנוטלם גם ע"ג‬ ‫באילפס שהוא כלי ראשון ויאכל בשר בחלב דאורייתא‪,‬‬ ‫פליג אדלעיל (ק"ה‪ ,):‬וחזקיה הוא תנא‪ .).‬וחמי טבריה או שאר‬ ‫קיסמים‪.‬‬ ‫(אבל כלי שני אינו מבשל‪ ,‬וכן בשר וחלב שנתערבו‬ ‫מים שנפסלו משתית בהמה כגון מים סרוחים‪ ,‬פסולים‬ ‫צוננים אין איסורם מדאורייתא)‪.‬‬ ‫לנטילת ידים ע"י כלי וגריעי מחמי האור לפי שלא היתה להם‬ ‫מים ראשונים ניטלים בין בחמין בין בצונן‪ ,‬ומים אחרונים‬ ‫שעת הכושר‪ ,‬ולא תיקנו רבנן נטילה אלא בראויים לשתית בהמה‪,‬‬ ‫דווקא בצונן‪ ,‬מפני שחמין מרככים את הידים ואין‬ ‫ומה שמצינו שאין גוזרים גזירה לגזירה‪ ,‬היינו כגון‬ ‫ולענין טבילת הידים או כל גופו אם יש בהם מ' סאה‪,‬‬ ‫מעבירים את הזוהמא אלא מבליעים בהם את זוהמת התבשיל‪.‬‬ ‫שאינה אסורה לזרים אלא מדרבנן‪,‬‬ ‫חלת חוץ לארץ‬ ‫במקומם (‪-‬כשהם מחוברים) מהני לכו"ע דשם טבילה עליהם‬ ‫שנאכלת לכהן עם זר על השלחן ולא גזרו שמא זר יקח מזה‬ ‫ק"ה‪ :‬ללישנא קמא אין ליטול מים ראשונים במים‬ ‫ככל המעיינות והמקוואות‪ , ,‬ואם העביר אותם דרך חריץ (שאין‬ ‫ויאכל‪ ,‬כיון שגם האכילה אינה אסורה מדאורייתא‪ ,‬וניתנת לכל‬ ‫שהיד סולדת (‪-‬נכוית) בהם דבטלו ונשתנו מתורת מים‪,‬‬ ‫שם שיעור מקוה אבל הם מחוברים למקוה)‪ ,‬לרבנן ולחזקיה‬ ‫כהן שירצה (אפילו לעם הארץ שאינו משמרה בטהרה)‪ ,‬שזה‬ ‫וללישנא בתרא מותר ליטול מים ראשונים במים שהיד‬ ‫אפשר להטביל בהם ידיו‪ ,‬ולרשב"א ולרבי יוחנן גוזרים‬ ‫דווקא בחוץ לארץ‪ ,‬שאין לחוש שם לאיסור‬ ‫סולדת בהם‪ ,‬ומים אחרונים אסור רק במים שהיד סולדת‬ ‫שמא יטול מהם ע"י כלי‪.‬‬ ‫דאורייתא‪ ,‬אבל חלת חוץ לארץ בארץ ישראל לא הוי‬ ‫בהם‪.‬‬ ‫גזירה לגזירה‪ ,‬דיש לגזור שמא יאכלו חלת הארץ שהיא‬ ‫אסורה לזר מדאורייתא דתרומה קרייה רחמנא ואסורה לזרים‬ ‫לתנא דמתני' אם נפלה טיפת חלב על חתיכה אחת מתוך‬ ‫מי שמכניסים לו אוכל לפיו ואינו נוגע באוכל‪ ,‬הגמ'‬ ‫טעם נטילת ידים לחולין הוא משום סרך תרומה שהידים‬ ‫החתיכות שבתוך הקדירה‪ ,‬אותה חתיכה נאסרת אם יש‬ ‫מסתפקת אם צריך ליטול ידיו‪( ,‬ורב הונא בר סחורה‬ ‫הם שניות ופוסלות את התרומה ולא את החולין‪ ,‬וגזרו שיטלו לחולין‬ ‫באותה טיפה כדי לתת בה טעם‪ ,‬והיינו שאין בחתיכה שישים‬ ‫האכיל את רב המנונא‪ ,‬ואמר שרק בגלל שהוא רב‬ ‫כדי שאוכלי תרומה יהיו רגילים ליטול ידיהם‪ .‬ועוד משום מצוה‪,‬‬ ‫כנגד הטיפה‪ .‬ואם ניער את הקדירה מיד לפני שהחתיכה קיבלה‬ ‫המנונא האכילו‪ .‬הגמרא אומרת שאין ראיה שהטעם‬ ‫והיינו מצוה לשמוע דברי חכמים שתיקנוה‪ ,‬או שזה‬ ‫טעם מן הטיפה‪ ,‬שאז הטיפה התערבה בכל החתיכות‪ ,‬אינה‬ ‫משום שהוא זהיר שלא ליגע‪ ,‬די"ל שהיה זריז ליטול ידיו‬ ‫דאורייתא כדאמר ר"א בן ערך שסמכו דבר זה על הפסוק‬ ‫אוסרת אא"כ יש בה כדי לתת טעם בקדירה‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫מתחילה‪ ,‬והזריז עדיף מהזהיר‪ ,‬שהזהיר נזהר בשעת מעשה שלא‬ ‫"וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים" משמע שיש‬ ‫(ורבי יהודה (ק"ט‪ ).‬אוסר גם בניער)‪.‬‬ ‫לעבור על המצוה‪ ,‬והזריז רואה את הנולד ומכין עצמו מתחילה שלא‬ ‫מקרה שמועילה שטיפה במים ואסמכתא בעלמא היא‪.‬‬ ‫והיכא שהחתיכה נאסרת‪ ,‬שיטת רב שהחתיכה עצמה‬ ‫יבוא לידי כך‪ ,‬והיינו דאמרינן זהירות מביאה לידי זריזות)‪ .‬ובשמש‬ ‫נטילת ידים לפירות‪ -‬לרב אושעיא נטילת ידים לפירות‬ ‫ודאי שהוא צריך ליטול ידיו כיון שהוא טרוד לשמש את‬ ‫נעשית נבילה והיא אוסרת את כל החתיכות אפי' אם יש‬ ‫רשות‪ ,‬משום נקיות‪ ,‬ואינה לא חובה ולא מצוה‪ ,‬ולרב‬ ‫המסובים והוא שכח שהוא לא נטל ונוגע באוכל שאוכל‪ ,‬אבל מה‬ ‫בהם כדי לבטלה מפני שהן מינה‪ ,‬והיינו שטעם הבשר שיצא‬ ‫שנוגע בשאר המאכלים אינו מצריך נטילה‪ ,‬שלא הצריכו נטילה‬ ‫נחמן הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח ואסור לנהוג‬ ‫מהחתיכה‪ ,‬שהוא עצמו נאסר‪ ,‬אוסר את שאר החתיכות‪ ,‬וס"ל לרב‬ ‫לנוגעים אלא רק למי שאוכל‪ .‬ולהלכה צריך האוכל מאחרים‬ ‫בגסות הרוח ואין זה רשות‪ ,‬ורב אמי ורב אסי אכלו פירות ולא‬ ‫כרבי יהודה שמין במינו לא בטיל‪ ,‬ואיירי שהחתיכה‬ ‫ליטול ידיו‪ .‬והמאכיל י"א שצריך ליטול ידיו‪ ,‬ולהלכה אינו‬ ‫נטלו ידיהם‪.‬‬ ‫נמצאת ברוטב עבה (דאל"כ אומרים כאשר נתערבה חתיכת‬ ‫צריך‪.‬‬ ‫מהלכות זימון‪ -‬אין מזמנים על הפירות‪ .‬ושנים‬ ‫איסור‪ ,‬בהיתר שהוא מינו ושאינו מינו‪ ,‬סלק את ההיתר שהוא מינו‬ ‫שאכלו יחד פת‪ ,‬וכן שלשה שאכלו פירות‪ ,‬מצוה שכל‬ ‫מותר לאשה להדיח במים יד אחת ולהאכיל לבנה הקטן‬ ‫כמי שאינו מועיל לא לבטלו לאיסור דמין במינו לא בטל‪ ,‬ולא‬ ‫ביום הכיפורים‪ ,‬ואף אם א"צ נטילת ידים למאכיל‪ ,‬מ"מ‬ ‫אחד יברך בפני עצמו‪ ,‬ורק אם אחד בור יוציאו מי‬ ‫להחשיבו שנתווסף על האיסור שיצטרכו לבטל גם אותו‪ ,‬אלא‬ ‫צריך משום רוח רעה השורה על הידים שלא נטלום בשחרית‪,‬‬ ‫שיודע לברך‪.‬‬ ‫מחשיבים כאילו אינו כאן‪ ,‬ושאינו מינו של היתר רבה עליו על‬ ‫אבל מאכיל שנטל ידיו בשחרית א"צ ליטול ידיו‪.‬‬ ‫האיסור ומבטלו‪ ,‬וגם כאן הרוטב מבטל את החתיכה הנאסרת)‪,‬‬ ‫ק"ו‪ :‬עד היכן יטול ידיו‪ -‬לתנא דברייתא לחולין יש‬ ‫וס"ל לרב שאפשר לסוחטו אסור – איסור שנבלע בהיתר‬ ‫צריך השמש לברך על כל כוס שכיון שאינו יודע אם יתנו לו‬ ‫ליטול עד הפרק השני שבאמצע האצבעות‪ ,‬דכיון שהנטילה היא‬ ‫ונתן בו טעם ואסרו‪ ,‬וחזר ובישל את החתיכה שבלעה עם עוד‬ ‫עודף הוא מסיח דעתו‪ ,‬ואם אין אדם חשוב מברך אף על כל‬ ‫רק משום סרך תרומה‪ ,‬די אם נטל מה שנוגע במאכל דהיינו ראשי‬ ‫חתיכות של היתר‪ ,‬שהחתיכה הראשונה יכול האיסור להסחט ממנה‬ ‫פרוסה‪ ,‬משא"כ כשיש אדם חשוב שהוא בטוח שלא ימנעו‬ ‫האצבעות‪ ,‬ולתרומה עד הפרק השלישי שהוא בגב היד‪,‬‬ ‫ולהתחלק בחתיכות ההיתר שאין באיסור כדי לאסור כולם‪ ,‬ומ"מ לא‬ ‫ולקידוש ידים ורגלים מן הכיור עד הפרק העליון ששם‬ ‫די שהחתיכה לא מותרת‪ ,‬אלא גם ההיתר שבה נעשה איסור‪ ,‬וצריך‬ ‫ממנו לחם כל צורכו‪ .‬ואין לאחד האורחים לתת פרוסה לשמש‪,‬‬ ‫בין כשהכוס בידו ובין כשהיא בידו של בעה"ב‪ ,‬שמא‬ ‫מתחברים היד והזרוע‪ .‬וכן אמר רב‪ ,‬ושמואל אמר שיטול‬ ‫שיעור גדול כדי לבטל את כל החתיכה‪ ,‬וכן דעת רב ורבי חנינא‬ ‫יארע דבר קלקלה בסעודה שבעה"ב יכעס כשהוא שותה והיין‬ ‫לחולין כמו לתרומה ולא חלק על הברייתא‪ ,‬אלא שמפני שהיה‬ ‫ורבי יוחנן‪ ,‬ודלא כרבי שמעון בר רבי וריש לקיש דס"ל‬ ‫חונקו ומזיקו‪ ,‬או שיפחד שהלחם לא יספיק לאורחים ויסתכל מה‬ ‫כהן ורגיל בתרומה החמיר להרגיל עצמו גם בחולין כדי שיהיה רגיל‬ ‫אפשר לסוחטו מותר שאפילו החתיכה שנאסרה הותרה‪ ,‬ואף‬ ‫האורח נותן לשמש והכוס שבידו תישפך‪ ,‬וכן כשהכוס ביד השמש‬ ‫בזה‪ .‬ורב ששת אמר שיטול לתרומה לקולא כמו לחולין‪,‬‬ ‫שאין מבטלין איסור לכתחילה‪ ,‬בדיעבד מותר‪ ,‬דאי אפשר‬ ‫שמא ישפכנה‪.‬‬ ‫ורב אמי הראה עד היכן ליטול בין לחולין בין לתרומה‬ ‫לסוחטו מותר למה החתיכה נעשית נבילה והרי הטעם יוצא‬ ‫ולחומרא‪ ,‬ולאו דווקא לכהנים‪.‬‬ ‫ממנה ומתחלק בכל החתיכות האחרות‪ ,‬ואין סיבה לאסור חתיכה‬ ‫הרחקות בין בשר לחלב‬ ‫אחת יותר מאחרות)‪.‬‬ ‫כל דבר שחוצץ בטבילת הגוף חוצץ בנטילת ידים לחולין‪,‬‬ ‫מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת‪ ,‬ובלבד שלא‬ ‫ובקידוש ידים ורגלים במקדש‪.‬‬ ‫ק"ח‪ :‬ומה שרב אמר שאם נפל כזית בשר לתוך יורה‬ ‫יגעו זה בזה‪ ,‬ואם נגעו א"צ קליפה כיון ששניהם צוננים‪,‬‬ ‫של חלב‪ ,‬הבשר אסור מפני שהחלב נתן בו טעם‪ ,‬והחלב‬ ‫אבל צריך הדחה‪.‬‬ ‫ק"ז‪ .‬נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם לכל היום‬ ‫מותר‪ ,‬ולא אמרינן שהחלב שנבלע בו נעשה נבילה ומעתה הוא‬ ‫לאכילה‪ ,‬ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם‪ ,‬לרב דין זה הוא אפי'‬ ‫אכילה על שלחן אחד‪ -‬שני אכסנאים מותרים לאכול‬ ‫אוסר דהא ס"ל לרב שמין במינו לא בטל‪ ,‬צ"ל דאיירי שנפלה‬ ‫שלא בשעת הדחק‪ ,‬ורב אבינא אמר לעשות כך במקום‬ ‫על שלחן אחד בשר וגבינה‪ ,‬ובלבד שלא יהיו מכירים זה‬ ‫החתיכה ליורה רותחת והספיקה רק לבלוע וקדם‬ ‫שמים לא מצויים‪ ,‬ונחלקו בגמ' אם הוא מתיר רק בשעת‬ ‫וסילקה קודם שנחה דכל זמן שאינה נחה מרתיחתה אינה‬ ‫את זה שאין לחוש יאכל אחד משל חבירו‪ .‬ואף במכירים אסור‬ ‫הדחק וס"ל כרב‪ ,‬או אף שלא בשעת הדחק ודלא כרב‪.‬‬ ‫פולטת‪.‬‬ ‫רק בתפיסה אחת אפילו בלא שלחן‪ ,‬או בכעין תפיסה אחת‪.‬‬ ‫ושני אחים המקפידים זה על זה שאין זה אוכל משל זה‪,‬‬ ‫אריתא דדלאי ‪-‬צינור המוליך מים לשדות ששופכים אליו מים‬ ‫אבל אין לומר שהתורה אסרה בבשר בחלב רק את‬ ‫אסורים לאכול זה עם זה‪ ,‬שמא יבואו להתיר באוכלים‬ ‫מהנהר בדלי‪ ,‬אין נוטלים ממנו לידים ע"י הכנסת הידים לתוך‬ ‫הבשר ולא את החלב‪ ,‬והחלב מותר אפילו אם היה בבשר שיעור‬ ‫זה עם זה‪ ,‬כפי שאסרו לענן מצות בפסח סריקי בייתוס שהיה‬ ‫הצינור‪ ,‬דבעינן נטילה מכח גברא וכבר פסק כח השופך‪,‬‬ ‫גדול לתת טעם בשר בכל החלב‪ ,‬דכתיב "לא תבשל גדי בחלב‬ ‫לו דפוס מצויר שהיה הציור נעשה מיד‪ ,‬אטו שאר סריקין‬ ‫(וטבילה אין כאן כיון שאין בזה שיעור מקוה)‪ ,‬ואם נותן ידיו סמוך‬ ‫אמו" – גדי אסרה תורה ולא חלב‪ ,‬שהרי רב מחייב‬ ‫המצויירים שאסרום מפני שהאשה שוהה בעשייתם והם מחמיצים‪,‬‬ ‫למקום השפיכה שהמים מקלחים לידיו מכח האדם ששופך את‬ ‫מלקות במי שאכל חצי זית בשר וחצי זית חלב (הדרך‬ ‫ולא דמי למה שהתירו למי שאין לו אלא חלוק אחד‪,‬‬ ‫המים לצינור‪ ,‬מהני‪ ,‬דבזה המים באים מכח גברא‪ ,‬וכן אם‬ ‫לשער כזית במשקין הוא ע"י הכנסת זית לתוך כוס מלאה משקים‪,‬‬ ‫לכבס במועד‪ ,‬דהתם אזורו מוכיח עליו‪ ,‬דהאזור קבוע‬ ‫הדלי ניקב ככונס משקה שזה נקב קצת גדול והקילוח היוצא‬ ‫והמשקה שיוצא מהכלי הוא שיעור כזית) שנתבשלו יחד‪( ,‬והיינו‬ ‫בחלוק‪ ,‬וכשמחליפים חלוק מעבירים את האזור לחלוק השני‪ ,‬ומי‬ ‫ממנו נראה‪ ,‬והשופך מים מהדלי לצינור שופך דרך פי הדלי ונשפכים‬ ‫בבאו מיורה גדולה שהיה בה כזית בשר וכזית חלב‪ ,‬אבל ביורה‬ ‫שאין לו חלוק אחר מכבסו עם אזורו‪ ,‬והרואה שמכבסו עם אזורו יודע‬ ‫מים מהנקב ליאור‪ ,‬אפשר להטביל ידיו בצנור‪ ,‬כיון שעי"ז‬ ‫שאין בה אלא שני חצאי זית אלו אינו לוקה לא על‬ ‫שאין לו חלוק אחר‪ ,‬ולכך התירו לו חכמים‪.‬‬ ‫המים שבצינור מחוברים ליאור‪ ,‬ועי"ז מועיל להטביל בצינור את‬ ‫הבישול ולא על האכילה‪ ,‬דאינם מצטרפים לעשות איסור‬ ‫הידים‪ ,‬דאין זה טבילה גמורה שנצריך חיבור כשפופרת הנוד‪.‬‬ ‫אא"כ היה בתחילה שיעור כזית מבשר ושיעור כזית מחלב‪ .‬וללוי‬ ‫באיזה אופן הטעם אוסר את העיקר‬ ‫כלי שניקב ככונס משקה אינו כשר לנטילת ידים‪ ,‬מפני‬ ‫לוקה בין על האכילה בין על הבישול)‪.‬‬ ‫ק"ח‪ .‬טעמו ולא ממשו‪ -‬טעם האיסור כשאין ממשות‬ ‫שרבנן תיקנו ליטול ידים מכלי‪ ,‬וזה לא נחשב כלי‪.‬‬ ‫ק"ט‪ .‬ובברייתא מבואר שחתיכה שנפלה עליה טיפת‬ ‫של האיסור כגון היכא שסילק את האיסור שאין כאן אלא טעמו‪,‬‬ ‫שיעור רביעית‪ -‬צריך ליטול מכלי‪ ,‬ושיהיה בכלי רביעית‬ ‫חלב‪ ,‬אם לא ניער (‪-‬הגיס) ולא כיסה את הקדירה כלל‬ ‫לאביי בכל האיסורים זה אסור מדאורייתא‪ ,‬דילפינן‬ ‫מים‪ ,‬אמנם שניים יכולים ליטול ידים מרביעית אחת בזה‬ ‫(ערבוב הקדרה גורם שהטעם יתפשט בכולה‪ ,‬וכן המכסה את‬ ‫מבשר בחלב שהתורה אסרה באכילה אף שאם מסלקם זה מתוך‬ ‫אחר זה‪ ,‬כיון שהמים שהשני נוטל בהם הם שיירי טהרה‪.‬‬ ‫הקדירה גורם לכך)‪ ,‬אין הטיפה נבלעת אלא באותה חתיכה‬ ‫זה אחרי הבישול אין כאן אלא טעם‪ ,‬ולומדים מזה לשאר איסורים‬ ‫ואינה יוצאת ממנה לשאר החתיכות כיון שהחלב נמצא בגג‬ ‫בבמה מצינו‪ ,‬ואין לומר ששם זה חידוש (שאסורים אע"פ‬ ‫מים שנשתנה מראיהם פסולים לנטילת ידים‪.‬‬ ‫אותה החתיכה‪ .‬ואם לא ניער ולא כיסה בתחילה אלא בסוף‬ ‫ששניהם מין התר‪ ,‬ועוד שאסור אפי' רק לבשל)‪ ,‬ואין ללמוד‬ ‫מגופת חבית שתיקנה (‪-‬חקק בה שתוכל לקבל רביעית)‬ ‫שבתחילה החתיכה קיבלה את הטעם ואח"כ כשניער הטעם נפלט‬ ‫משם‪ ,‬דא"כ למה שם לא נאסר בלא נותן טעם דהא חידוש‬ ‫כשרה לנטילת ידים‪ ,‬או וכן חמת או כפישה של עור‬ ‫ממנה לחתיכות האחרות‪ ,‬שיטת רבי יהודה שהטיפה נותנת‬ ‫הוא‪ ,‬ואפילו בכל דהו זה בשר בחלב‪ ,‬אלא מבואר שזה לא חידוש‬ ‫שתיקנם כשרים‪ ,‬אבל שק וקופה אינם כשרים לנטילת‬ ‫טעם בחתיכה ואוסרתה‪ ,‬והחתיכה נעשית נבילה‪,‬‬ ‫מיוחד‪ ,‬אלא רואים מזה דאהכי קפיד רחמנא‪ ,‬כמו שכלאי הכרם‬ ‫ידים‪ ,‬כיון שלא נעשו למים‪ ,‬דרובם לא מחזיקים מים‪.‬‬ ‫ואוסרת את כל החתיכות מפני שהן מינה‪ ,‬ואפי' היכא‬ ‫נאסרים בגלל התערובת‪ ,‬וממילא לומדים מזרוע בשילה להתיר‬ ‫שניער מתחילה ועד סוף אסור אע"פ שהחתיכה לא‬ ‫כשאין טעם‪ .‬ורבא דוחה שבאמת בשר בחלב זה חידוש‪ ,‬ומ"מ אין‬ ‫ק"ז‪ :‬כורך אדם ידיו במפה שלא יגע באוכל ואוכל תרומה‬ ‫לאסור בלי נתינת טעם (למרות שא"א ללמוד מזרוע בשילה)‪,‬‬ ‫דכהנים זריזים הם ולא יגעו בתרומה‪ ,‬אבל לא יכרוך ידיו במפה‬ ‫בלעה את האיסור יותר משאר החתיכות‪ ,‬ואין באותה טיפה‬ ‫דבגופיה גלי קרא דבעינן טעמא‪ ,‬מדלא אסרה תורה אלא בדרך‬ ‫ויאכל טהרות דאינם למודים להשמר כמו כהנים‪ ,‬ורבי צדוק‬ ‫שיעור לאסור את כל החתיכות‪ ,‬דחיישינן שלא ניער בתחילה‬ ‫בישול בשר בתוך חלב‪ ,‬שבאופן זה ודאי יש נתינת טעם‪.‬‬ ‫אכל פחות מכביצה כשהוא כרוך במפה מחוץ לסוכה‬ ‫יפה יפה ולא כיסה יפה יפה וממילא החתיכה בלעה בתחילה‬ ‫מן האיסור‪ ,‬וכשניער אח"כ היא פלטה‪ .‬ושיטת חכמים שאפי'‬ ‫דין חתיכה שנפלה עליה טיפת חלב‪-‬‬ ‫ולא בירך אחריו ברכת המזון‪.‬‬ ‫היכא שניער וכיסה בסוף ולא בתחילה‪ ,‬אין הטיפה‬ ‫ק"י‪ .‬מדברי רמי בר תמרי‪-‬‬ ‫אותו לאחר בישולו שכיון שהוא רך כבר נבלע בו החלב על ידי‬ ‫אוסרת אא"כ יש בה בכדי לתת טעם ברוטב ובקיפה (‪-‬‬ ‫הבישול והקריעה לא מוציאה את החלב‪( ,‬ולהלן ק"י‪ .‬מובא שרב‬ ‫פרורים דקים של בשר שיורדים לשולי הקדירה) ובחתיכות‪,‬‬ ‫אסור לצלות ע"י חרצנים הנמצאים ליד היקבים‪ ,‬שמא הם‬ ‫יצחק בר אבודימי אמר שלא לימד את רב שום איסור‬ ‫דס"ל אפשר לסוחטו מותר‪ .‬ושיטת רבי שאם ניער‬ ‫מיין נסך‪ ,‬ושמא יש להם בעלים‪ ,‬ואם עברו י"ב חודש שזה‬ ‫בכחל בין במניקה בין בשאינה מניקה‪ ,‬ורב אסר כחל (מיירי‬ ‫וכיסה בסוף החתיכה נאסרת ואוסרת את שאר‬ ‫הזמן שהם מתייבשים אין בהם משום יין נסך‪ ,‬ואם עלו‬ ‫שבישלו בלא קריעה) כשראה מקום שאינם מקפידים על‬ ‫החתיכות‪ ,‬דס"ל שאפשר לסוחטו אסור‪ ,‬ואם ניער וכיסה‬ ‫עליהם עשבים מחמת שנרקבו ונעשו עפר‪ ,‬אין בהם משום‬ ‫בישול בשר בחלב‪ ,‬וי"א שרק כחל של מניקה שכנוס שם‬ ‫מתחילה ועד סוף‪ ,‬הטיפה מתבטלת גם ברוטב ובקיפה‬ ‫גזל שכיון שהם הולכים ומתקלקלים ולא נטלם שמע מינה אינו‬ ‫חושש‪.‬‬ ‫הרבה חלב אסור)‪ ,‬או שמותר לאוכלו אם נתבשל וא"צ‬ ‫ובחתיכות‪ ,‬דלא ס"ל כרבי יהודה שחושש שמא לא ניער יפה‪.‬‬ ‫לקורעו‪ ,‬כיון שהחלב אינו כנוס במעיו אלא מובלע בבשר‪,‬‬ ‫ואין לומר שבין לרבי יהודה בין לחכמים אפשר לסוחטו‬ ‫חולה מעיים פטור מן התפילין מפני שצריך לחולצם תדיר‪.‬‬ ‫וכיון שאפילו בנסחט ממנו ויצא חלב שחוטה דרבנן‪ ,‬בדלא פירש‬ ‫אסור‪ ,‬ונחלקו לשיטתם אם מין במינו בטל או לא‪ ,‬דלא‬ ‫ק"י‪ :‬טלית שאולה פטורה מן הציצית כל ל' יום‪.‬‬ ‫אפי' איסורא דרבנן ליכא‪ ,‬ולכתחילה צריך קריעה מדרבנן‪ ,‬אמנם‬ ‫משמע כך מלשון הברייתא‪.‬‬ ‫אין להלקות אדם שאינו מכבד אביו ואמו‪ ,‬דכל מצות‬ ‫קיבה של טלה או של עגל שיונקים החלב לתוך קיבתם‪ ,‬שבישלה‬ ‫ולענין הלכה אפשר לסוחטו אסור‪ ,‬ומין במינו אפילו באלף אינו בטל‪,‬‬ ‫עשה שמתן שכרה בצדה כגון כבוד אב דכתיב ביה "למען‬ ‫בחלבה אסורה‪ ,‬כיון שהחלב כנוס במעיים ומשיצא מדדי‬ ‫וממילא בין בטיפת חלב שנפלה על החתיכה ולא ניער ויש בה כדי‬ ‫יאריכון ימיך"‪ ,‬אין בית דין של מטה מוזהרין עליה‪ ,‬שלכך‬ ‫הבהמה חלב הוא‪.‬‬ ‫ליתן טעם באותה חתיכה‪ ,‬ובין בחלב הדבוק בחתיכת בשר ויש בו‬ ‫פירש מתן שכרה לומר שאם לא יקיימנה עונשו שלא יטול שכר זה‪,‬‬ ‫ורב נחמן אמר לטבחים שיצלו את הכחל‪ ,‬דס"ל שא"צ‬ ‫ליתן טעם בה‪ ,‬ואפילו אין בו כזית‪ ,‬דהוי חצי שיעור אסור מן התורה‪,‬‬ ‫אבל בלאו הכי מי שאינו רוצה לקיים מצות עשה מכים אותו עד‬ ‫החתיכה עצמה נעשית נבלה‪ ,‬ואין שאר החתיכות מועילות לבטלה‪,‬‬ ‫קריעה אלא לקדירה שבבישול הדם שיוצא חוזר ונבלע‪ ,‬אבל‬ ‫דכולם נאסרות ואפילו הן אלף‪ ,‬אבל אם יש ברוטב לבדו יותר‬ ‫שתצא נפשו‪.‬‬ ‫לצלי מותר אפילו לכתחילה‪ ,‬ורב נחמן סובר כלישנא בתרא‬ ‫משישים מול כל החתיכה שקיבלה את הטעם‪ ,‬הרוטב מבטלה‪,‬‬ ‫דרב‬ ‫ומשליכה וכולן מותרות‪ ,‬דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי‬ ‫דיני כבד‬ ‫שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו‪.‬‬ ‫עוד מביאה הגמ' (ק"י‪ ).‬מנהגים שונים אם אוכלים כחל‬ ‫כבד שנתבשל‪ -‬לרבי אליעזר הכבד עצמו אינו נאסר‬ ‫או לא אפילו צלי ואפילו קרעו‪ ,‬ואיתא התם שההולך ממקום‬ ‫חיוב בישול בשר בחלב הוא בשיעור שאחרים ‪-‬נכרים‬ ‫ע"י הבישול‪ ,‬מפני שהוא פולט ואינו בולע כיון שהוא טרוד‬ ‫שאוכלים למקום שאין אוכלים‪ ,‬נותנים עליו חומרי‬ ‫אוכלים אותו מחמת בישולו‪ ,‬והיינו שנתבשל כל צרכו‪.‬‬ ‫לפלוט‪ ,‬ולגבי לאסור את הדברים המתבשלים עימו‬ ‫מקום שהלך לשם‪ ,‬ואין לו לאכול אלא חוץ לתחום‪.‬‬ ‫(ק"ח‪.):‬‬ ‫הסתפק אביי אם הוא אוסר כיון שהוא פולט דם‪ ,‬ואף שכולו‬ ‫דם אפ"ה כשהדם פרש הרי הוא דם והוא אסור‪ ,‬או שאינו אוסר‬ ‫דרך קריעת הכחל‪ -‬קורעו שתי וערב‪ ,‬וטחו בכותל (‪-‬‬ ‫הוצאת הדם מהלב‪ -‬צריך לקרוע את הלב ולהוציא את‬ ‫(אא"כ הוא כבד של איסור כגון של טריפה‪ ,‬שאז הוא אוסר‬ ‫כובשו בידיו לכותל כדי שיסחט חלבו)‪ ,‬והיינו כשנותנו לקדירה‬ ‫דמו‪ ,‬ואם לא קרעו אסור לאוכלו‪ ,‬אבל אינו עובר עליו‬ ‫מחמת השמנונית אבל הדם שפשיטא שהוא מותר כל זמן שלא‬ ‫כיון שכשהוא יוצא הרי הוא חלב גמור וחוזר ומתבשל עמו‪ ,‬אבל‬ ‫להתחייב כרת‪( ,‬ובכריתות (כ"ב) מוקים לה בלב עוף שאין בדמו כזית‪,‬‬ ‫פירש‪ ,‬י"ל שגם כשפירש אינו אוסר)‪.‬‬ ‫שלא לקדירה והיינו לצלי מספיק קריעה או שתי או ערב‬ ‫והוא אסור אסור באכילה כיון דחצי שיעור אסור מן התורה‪ ,‬אבל בלב‬ ‫כיון שהחלב מטפטף למטה וכשיצא והרי הוא חלב לא חזר‪ ,‬ואפי'‬ ‫בהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בישולו‪ ,‬אבל הבשר אינו נאסר‬ ‫ואם בישל קנה עם הריאה והלב והכבד‪ ,‬אם פי הקנה חוץ‬ ‫כיון שהוא חלק ואינו בולע)‪ .‬ואם בישלו קורעו לאחר בישולו‪.‬‬ ‫לכתחילה‪.‬‬ ‫לקדירה שאז הדם עובר דרך קנה הכבד לתוך הקנה הגדול של‬ ‫הריאה ויוצא מחוץ לקדירה‪ ,‬או שחלטו את הכבד לפני‬ ‫כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה‪ -‬דם אסור וכבד‬ ‫דיני כחל‬ ‫הבישול בחומץ או ברותחין שעי"ז הדם אינו יוצא ממנו לעולם‪,‬‬ ‫שכולו דם קרוש ויש לו טעם דם מותר‪ ,‬דם נדה אוסר ודם‬ ‫הכחל הוא דד הבהמה‪ ,‬ומכיון שיש בו חללים קטנים שהם כנוס‬ ‫יש להתיר גם לפי הצד שבסתמא הוא אוסר‪ .‬ובנחלט לא‬ ‫טוהר של בתולים ושל ימי טוהר של יולדת אינו אוסר‪ ,‬חלב‬ ‫החלב‪ ,‬ומצד שני הכחל עצמו הוא בשר‪ ,‬צריך להוציא את החלב‬ ‫רק הוא עצמו מותר‪ ,‬אלא גם החומץ מותר‪ ,‬דאם החומץ‬ ‫בהמה אסור וחלב חיה מותר‪ ,‬חזיר אסור ומוחא‬ ‫מהכחל לפני שמכינים אותו לאכילה‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫נאסר גם הכבד שחוזר ובולע מהחומץ היה נאסר שכיון‬ ‫דשיבוטא שטעמו כטעם חזיר מותר‪ ,‬גירותא (‪-‬עוף טמא)‬ ‫ק"ט‪ :‬צריך לקרוע את הכחל ולהוציא ממנו את‬ ‫שהוא נצמת ואינו טרוד לפלוט הוא בולע‪ .‬ודעת רבי ישמעאל‬ ‫אסור ולשון של כוורא שיש לו טעם גירותא מותר‪ ,‬אשת‬ ‫החלב‪ ,‬ואם לא קרעו אינו עובר לא על אכילתו ללקות ולא על‬ ‫בנו של רבי יוחנן בן ברוקה‪ ,‬שכבד מתובל שהתבלין מרכך‬ ‫איש אסורה וגרושה אפילו בחיי בעלה מותרת‪ ,‬אשת אח‬ ‫אסורה ויבמה מותרת‪ ,‬נכרית אסורה ויפת תואר מותרת‪,‬‬ ‫בישולו‪ ,‬דאין זה נקרא חלב‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫אותו או שלוק הרבה מאד אוסר בשר המתבשל עימו‪ ,‬וגם‬ ‫הוא עצמו אסור מפני שאחרי שהוא גומר לפלוט הוא חוזר ובולע‪.‬‬ ‫בשר בחלב אסור וכחל צלוי מותר‪.‬‬ ‫אכילת כחל שלא קרעוהו‪ -‬נחלקו בגמ' בדעת רב אם‬ ‫יש איסור לאכול כחל שלא קרעוהו‪ ,‬ולא יעזור שיקרע‬ ‫מבצע סיכומי סוגיות‬ ‫מבחני 'לדעת'‬ ‫סיכומי 'תמצית'‬ ‫מערכת 'תמצית' יוצאת בתוכנית‬ ‫מבחן שבועי על דף היומי ‪ /‬עמוד היומי‬ ‫ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית‬ ‫חדשה של כתיבת ושליחת‬ ‫משנה ברורה ‪ /‬חפץ חיים ‪ /‬אהבת חסד‬ ‫החודשיים על הדף היומי ‪ /‬משנה ברורה ומוסר‬ ‫סיכומים ע"י כלל הלומדים‬ ‫ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי‬ ‫(לפי סדר הדף היומי בהלכה)‪ ,‬ועמוד היומי‬ ‫ושליחתם למערכת‪.‬‬ ‫עד יום שלישי בשעה ‪ 7:00‬בבוקר‪:‬‬ ‫בנקודות ההפצה‬ ‫‪-‬‬ ‫מתווה מיוחד המועיל מאד‬ ‫בטלפון ‪0737-289-669‬‬ ‫‪-‬‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫לבהירות וזכרון‪ .‬שיעורי הסברה‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫ופרטים ‪ 02-3131-465‬שלוחה ‪.7‬‬ ‫בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל‬ ‫בנדרים פלוס קופת לדעת‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫מסכתות הש"ס‪ ,‬ועל כל המשנה ברורה‪ ,‬ועל‬ ‫הנרשמים (ב'נדרים פלוס' קופת‬ ‫הגרלות‪ :‬בכל שבוע על ‪ ₪ 500‬במזומן‪,‬‬ ‫תנ"ך וספרי מוסר‪ ,‬או סיכומים לפי סדר הלימוד‬ ‫תמצית) לשליחת הסיכומים‪ ,‬זכאים‬ ‫לשמיעה טלפונית של הקורס המלא‬ ‫ו‪ 5‬זוכים בזכות קניה ‪ ₪ 100‬ביפה נוף‪.‬‬ ‫של‪ :‬העמוד היומי‪ ,‬חבורת ש"ס‪ ,‬קנין ירושלמי‪,‬‬ ‫'אומנות הסיכום' – כדרך להתענג‬ ‫דף הכולל‪ ,‬קנין הלכה‪ ,‬תרי דף‪ ,‬אורייתא‪ ,‬אהבת‬ ‫מבצע – קורס ללמוד להנות ולזכור‬ ‫שלום‪ ,‬ומפעל הש"ס‪.‬‬ ‫בידיעת התורה‪ ,‬במחיר מוזל ‪₪ 120‬‬ ‫‪ 13‬שיעורים לשמיעה טלפונית ‪ ₪ 500‬בלבד‬ ‫במקום ‪ ,₪ 500‬ולבחורים ‪ ₪ 60‬במקום‬ ‫‪.₪ 300‬‬ ‫ההרשמה בנדרים פלוס קופת תמצית‪ ,‬שיעור‬ ‫קו עדכונים ושיעורים – ‪02-3131-465‬‬ ‫ראשון חינם בקו ‪ 02-3131-465‬שלוחה ‪4‬‬ ‫הגרלות מיוחדות לכותבי הסיכומים‪.‬‬